{
"title": "Teshuvot Maharam",
"language": "he",
"versionTitle": "merged",
"versionSource": "https://www.sefaria.org/Teshuvot_Maharam",
"text": {
"Cremona Edition": [
[
"ראובן תבע שמעון לדין וטען העמדתי לך משכוני ורצוני לפדותו והשיבו נחלט בידי כי הלויתיך עד יום פלוני לפדותו או לחלוט ובקשתני זמן אחד ואמרת קני מעכשיו אם לא אפדהו עד זמן הקצוב בינינו. והלה אומ' לא יצא מפי לומר קני מעכשיו ואומר מהר\"ם נ\"ע אע\"ג דבעלמא הוי אסמכת' ולא קני הכא קני דכיון דהוא תופס וגם עשה עמו טובה שהלוהו. וישבע שמעון שראובן אמ' קני מעכשיו ויהא המשכון שלו. ופסק מהא דאמר בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סו) גבי מתני' הלוהו על שדהו וכו'. ורב נחמן אמר אפי' לאחר מתן מעות נמי קנה הכל ומסיק דאמ' קני מעכשיו וכן פסק רבי יצחק התם: "
],
[
"אמרתך צרופה. ומרחשתך עמוקה וצפה. על שפה: עליך לתרופה: נחלתך מנופה. בשלש עשרה נפה. ידידי חמודי חבר הנאה אשר כנפשי ה\"ר יקותיאל אשר שאלת על התינוק שחלה אם יש לפחות למלמד ימי חליו כן הוא הדין שמלמד שחלה אין לפחות למלמד. דראייה לדבר מעבד עברי שחלה ג' שנים אינו חייב להשלים. אבל התינוק שחלה פסידא דמלמד כיון דלא רגיל לחלות אבעי לי למלמד לאתנויי וכיון דלא אתני יפסיד כדאמר בפרק האומנין (בבא מציעא דף עז) גבי מאן דאגר אגורי לדוולא ופסק נהרא בפלגיה דיומא לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים. אי הוה רגיל דפסיק אי בני מתא פסידא דפועלים. לאו בני מתא פסידא דבעל הבית. וכן פסק רבי יואל הלוי ז\"ל. ושכתבת שיש אומרים דכיון דחולי שכיח פסידא דמלמד הוא והקשית מכתובות טעות הוא בידם דאדרבה איפכא הוא משום דלא היה רגיל להיות חולה פסידא דמלמד כדאמר פרק האומנין (שם): "
],
[
"ועל הדין השני אם המלמד יודע עתה ללמוד הנער על בעל הבית להביא ראיה שאז לא ידע: ואם לא יביא ראיה בעדים יתן לו שכרו. וראייה בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנג) מי מוציא מיד מי וכולי' רבי נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראייה שהיה שכיב מרע. ואם שכיב מרע הוא עליהן להביא ראייה שהיה בריא. והלכה כר' נתן דדיינא הוא ונחית לעומק' דדינא. מיהו כיון שיש לו עד שאומר שלא ידע באות' שעה יש לו למלמד לישבע שידע באותה שעה ללמד אותו דכל מקום ששניהן מפסידין אותו ממון עד אחד מחייבו שבוע' ונשבע להכחיש העד ויטול דומיא דעד אחד מעידה שהיא פרועה שנשבעת להכחיש העד ונוטלת בפרק הכותב (כתובות דף פז) ושלום לך ולתורתך מאיר בר ברוך ז\"ל: ",
"מעת גלינו מעל שולחן מו' הרב רבי מאיר אין לנו פה להשיב כי רבו מחלוקות בישראל כי הללו מטמאין והללו מטהרין ונעשית תורה כבשתי תורות לכך נמנינו להלך אחר בית דין יפה של מורינו הרב רבי מאיר להאיר עינינו על עסק ראובן אשר תבע שמעון לדין אתה קבעת צינור בקרקע המקלח מים כל מימי גשמים. וגם שופכים על חצירך דרך אותו צינור של אבנים ואותו צינור קבעת בחצירך סמוך לביתו ממש אצל כותל ביתי והכותל הוא של עצים. כשבנית אותו צינור עירערתי עליך וכתבת לי חתימתך שכל היזק שיבא לי מחמת זה שעליך לסלקו. והנה פעמים ושלש העמדתי עדים כשהיו הגשמים מרובים שהיו השופכים הולכי' לביתי. ועתה אני רוצה שתסיר הצינור מכותלי ותבנהו במקום אחר ותרחיק מאת ביתי כדי שלא יזיק לי כי לעולם כשרבי' הזוחלים והצינו' אינו יכול להספיק מימיך המרובים הם הולכים בביתי ובמרתף שלי. ואיני יכול לקבול עליך כל שעה. והשיב שמעון אמת שהוא חתימתי לסלק לך כל הפסד שיהיה לך מחמת צינור שלי אבל לסלק הצינור לגמרי לא אשמע לך כי אני רוצה לבנות בתוך שלי מה שאני רוצה. ואמת הוא שפעם אחת נשבר הצינור והלכו המים דרך אותו שבירה בתוך ביתך ותיקנתי אותו ואינו מזיק לך עוד ואם יזיק לך עוד אתקן כאשר יאמרו ב\"ד אבל להרחיק מעל ביתך זה אינו דין. וכתו' ראיותי' באר היטב: ",
"ועוד תאיר עינינו על בתי החורף המחממו' גויות בלא ציויי אך מדעתם אם יש מכשול ועון בזה. או אם יש לשתוק ולהניחם לעשות רצונם מפני תענוג שבת וכמדומה לי שאמרת לי לשתוק הואיל והגויות עושות לצורך עצמן. ואיני יכול לסמוך על זה כי שמא שגיתי ולא הבנתי ממך על היושר לכן תכתוב לי דעתך הנקיי' עם ראיות ברורות. ועמך שרי נהורות. ופני שונאיך יהפכו כשולי קדרות. וימצאו דעות רבות וצרות. ואתה מ\"ו וכל החבורות. היושבים בשורות. ישיגו ששון ושירות. וחיים ושלום כאות תלמידך מנחם בר דוד ז\"ל. הילל בר עזרא. וזה תשובתו: "
],
[
"אלה שני בני היצהר המשכילים יזהירו כזוהר. וכעצם השמים לטהר. מה לכם לשתות מי נהר. בארץ עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. אך כי דלמטייא שיכא מכשורא כרב אשי לטבחי מתא מחסיא. וששאלתם אלופיי ומיודעיי ה\"ר מנחם וה\"ר הילל על ראובן שתיקן צינור של אבנים בקרקעו אצל כותל של שמעון של עצים. נראה דאם ראובן הרחיק צינורו ג' טפחים משמעון אין לו להרחיק טפי. ואע\"פ שמימיו מזיקין את שמעון דעל הניזק להרחיק עצמו. והרי יכול לגדור בפניהם כדאמר בפרק הבית והעלייה (בבא מציעא דף קיז) הנהו בי תרי דהוו דיירי חד בעליונ' וחד בתחתונה וכל אימת דהוה משי ידיה נפלי מייא על תחתון ומזקי ליה וכו'. עד ר' אלעאי ואיתימא ר' חייא בר יוסף על התחתון לתקן ומסיק דסבר כר' יוסי. מיהו שלשה טפחים יש לו להרחיק דכל מידי דמתונתא קשי לכותלא. ותנן מרחיקין את הגפת וכו'. (פר' לא יחפו' דף י\"ז) וה\"ה לכל מילי דמתונתא כגון מים וחול כדאמר בגמר' דלא יחפור (דף י\"ט) ותנא ליתני חול ולוקמ' במתונת' ומשני הא תנא ליה אמת המים אלמא דאמת המים ונברכת הכובסין ושיח ומערות דקתני ברישא גבי כותל טח דה\"ה יש לו להרחיק מכותל בניין ותנא ברישא וה\"ה בסיפא. ואפילו מים דלא קביעו יש להרחיק ג' טפחי' מדתנן נברכת. וכן משמע מדפריך מחרישה תיפוק ליה משום זרעים וכו'. אלמא כיון דצריכין מיא אע\"ג דלא מיא תדירי יש להם להרחיק. וכ\"ש נדון זה דקביעי טפי. וכן משמע בתר הכי ואת מימי רגלים מן הכותל ג' טפחים בשופכן אלמא דאפי' לפי שעה גזרו ביה רבנן ואין לחלק משום דהתם שופכן בידים. דהוו גירי דיליה. דהא ליתא. דאפילו ממילא גזרו להרחיק כדאמרינן גבי מרחיקין את הסולם וכו'. (שם דף כ\"ב) לימא מתניתי' דלא כר' יוסי ומשני אפי תימא ר' יוסי. ומודי ר' יוסי בגירי דיליה. וזמנין בהדי דמנח ליה קפצה נמייה. הכא נמי זימנין שנסתם הצינור שנפלה בו מפולת עפר וצרורו' והוא מנק' אותו ונמצ' מקר' המים בידי' בכותל דהיינו גירי דילי ועוד דבלאו מים יש לו להרחיק ג' טפחי' חפיר' צינור מן הכותל דכל מרא ומר' דקא מחי' מרפי' ליה לארעאי וכבר הוכחתי דכי היכי דלא יחפור כותל אצל בורו ה\"ה אצל כותל בניין. ועוד שצריך ג' טפחים משום החול והסיד שהצינור עשוי בהם. ופי' ר\"ח דאפי' ר' יוסי מודה בבל הרחקות דמתניתי' לבד מהני דפליג בהדיא. תדע מדלא פריך אהנך ברישא. לימא מתני' דלא כר' יוסי כדפריך גבי סולם ש\"מ דבכולהו מודו. ומה שטען ראובן שאם יזיק ישלם היזקו אפילו הכי יש לו להרחיק כמו שאמרו חכמים דתנן היה מעמידו בעלייה צריך שיהא תחתיו מעזיבה ג' טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק. אלמא אע\"ג דמשלם היזקו צריך להרחיק שזה יכול לומר איני חפץ לתובעך לדין ה\"נ יכול לומר שמא יפול הכותל מחמת מימיך ולא מצינא דאטרח מיהו אם נתן לו רשות לסמוך אע\"פ שלא החזיק ג' שנים לאלתר הויא חזקה כדפריש בפק דבבא בתרא (דף ו) גבי אחזיק להורדי וכו' דכל הני חזקו' אינן של ג' שנים דלא שייך ג' חזקות אלא כשמחזיק בקרקע חבירו. אבל הכא בחזקת תשמיש מיירי שמשתמש בשל חבירו ובשעה אחת שמשתמש בפניו ושתק הויא חזקה וכגון שטוען מכר לי או נתן לי במתנה בת תשמיש זה דהויא חזקה שיש עמה טענה אבל אמר נשתמשתי ושתק אינו כלום דהוי' חזקה שאין עמה טענה ואם אמר מכר לי או נתן לי צריך לישבע שבועת היסת כמו שפירש ר\"י ורב האי ז\"ל והביא ראייה מפרק הכותב (כתובות דף פ\"ז) דתקינו שבועה על הקרקעות מדרבנן. וכן פי' ר\"י ז\"ל (דף פז) בשמעת' דרבה בר שרשם (פר' ח\"ה דף ל\"ב) ודלא כפי' רש\"י ואין להאריך. "
],
[
"וששאלתם על הגויות המחממות בצרפת היו נוהגים היתר בבית מ\"ו ז\"ל ואמר שרבי' יעקב מאור\"לינש ז\"צל היתר אפילו לומר לגוי לתקן האש משום חולה שאין בו סכנה. ואומ' לגוי ועושה והכל חולים אצל האש לישב בקרירו' אמנם נ\"ל לאסור במלכותינו משום דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור שנהגו משום חומרא ופרישות שלא לישב בבית החורף שהוחם בשבת אי אתה רשאי להתירם בפניהם ואני הייתי מוחה בשפחתי והרגשתי שהיתה מחממת בצנעה ועשיתי לו מסגרת וש\"לום מאיר בר בר\"וך: "
],
[
"משחך השם שמן ששון מחביריך. ברור מללו תומיך ואוריך. לא נפל דבר מדבריך. ומי ישדד עמקיך אחריך. או יקדר בהדריך. שקט תהיה על שמריך. וזרח בחשך אוריך. ולא יכנף עוד מוריך: מו' הר' משה אדוני שאל את עבדו הנשען על יד. גלה סודו. אל תלמידו. לא עזב חסדו ואמתו. בריתי היתה אתו. אובין לפניו מטיבותיה דמר על אודות שמעון אם יש עדים שביקש מראובן שהיה לי יישוב שנה. אז נראה לי שהפסיד יישובו. והודה שאין לו יישוב או שמחל לו כח יישובי ויש לי להבי' ראייה מהא דאמר בפ' חזקת הבתי' (בבא בתרא דף ל\"ה) אי דלי ליה צנא דפיר' לאלתר הוי חזקה ופי' ר\"ח אם יש עדים דיהיב ליה לוקח למרי דארעא צנא דפירי לדורון להוליכו לביתו נתברר שאכילת פירות ללוקח ומדידיה יהיב ליה למוכר: עכ\"ל: וטעמא הוי דאם אית' שהקרקע של מערער לא היה מקבל ממנו בתורת דורון ה\"נ בנדון זה אם היה לו יישוב לא היה ממנו להתיר. ולא דמי להא דאמרינ' התם עביד איניש דזבין דיניה דהני מילי התם דאמר ליה זיל זבניה נהליה לכל הקרקע עביד איניש דזבין דינא שלא יתרעם עוד על כל הקרקע. אבל למיעבד איניש דזבין מגמלא אונא. דכל שכן בשיקנה דבר מועט משכנגדו שיחזיק הלה בטענתו. ויחזיק במותר ולא יחזיר לו השאר. ואע\"פ שרבינו שמואל פי' לשם פי' אחר כדאי ר\"ח לסמוך עליו בכל מקום. וא\"ת והלא ראובן בעצמו אינו טוען שקנהו מאתו. יש לומר מ\"מ הוא אומר שמחל לו כח יישובו. שהרי טוען שאמר לו תחילה יש לי יישוב אחר ואני צריך לשוב שמה עוד. וישב לשון הזה לשון מחילה אחרי שהוכיח סופו שהוצרך לבקש התרה וגדולה מזו אני אומר אם ראובן אמר לשמעון אני חייב לך מנה. ושמעון טוען בודאי אינך חייב לי שאפי' אם אין שמעון מוחל לו שראובן פטור אע\"פ שראובן יודע בעצמו שחייב לו. וראייתי מדאמרינ' פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלה) זה אומר אחי הוא אינו נאמן וכו'. ובגמרא קאמר ואידך מאי קאמרי ואי קאמרי לאו אחינו הוא אימ' סיפא נפלו לו נכסי' ממקום אחר ירשו אחיו עמו בתמיה. אלמא אע\"ג דראובן אומר לשמעון אחי הוא ויש לך ליטול עמי ושמעון אומר אינו אחי דלא יתן ראובן כלום. דהוי כאילו מחל לו. ולא הוי מחילה בטעות. דכיון שכנגדו אמר לו אני חייב לך א\"כ היה לו ליתן לבו לדקדק אם האמת את שכנגדו והוא לא עשה כן. אלא אמר אינך חייב לי א\"כ מחל לו בלב שלם. אלמ' אע\"פ שלא אמר לשון מחילה כלל. היכא דמוכחא מילתא אמרינן מחל לו כ\"ש בנדון זה שיש בלשון הזה לשון מחילה טפי ועוד שהוכיח סופו כדפרי'. ומה שכתב אדוני שיכול לבא לידי שפיכות דמים אם יהיו יחד. הטל פשרה ביניהם ויעלו שכר זה לזה וידחה שמעון לפני ראובן. כדאמר גבי ספינות פר' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לב) ונדחה שאינה טעונה וכו'. ועוד שחובתו הוא ומעשיו מקולקלין. ופעמים רבות ראיתי בקהילות שלוקחין היישוב לאחד עבור דבר מועט. כ\"ש בי דינא דמר דאלים לאפקועי ממונא. ועמך בדבר המשפט לגדור גדר הכל לפי צורך השעה שלא תיוצץ הרעה. וטוב בעיני לכוף את שניהם שיניחו הדבר עליך הן לדין הן לפשרה ואז תעשה הטוב בעיניך ואני מסכים אחריך לכל מה שתעשה ושלום מ\"ו. ושלו' ישיבתו. ושלום תורתו. יגדל נצח כנפש משרתו. מאיר בר בר\"וך: "
],
[
"ברכות יעטה מורה. ונצר משרשיו יפרה. יתיר ידין יורה ומי כמוהו מורה ומי אנכי בא עד הלום. בער מאיש ולא בינת אדם לי ולא לכך הוצרכת לדיעות החסירות ותכונות הקצרות ואתה הגעת לגבורות. לברור קלות וחמורות. אך ענותך תרבני וקורא אני עליך שרים עצרו במילים וגומר מו' ה\"ר יצחק ושרא לי מרי אם לא כתבתי לך לפי כבודך כי לא היה לי פנאי ועתה בקצר' אשיב הנרא' בעיני. כי יהודה פשע וחייב לשלם כי לא היה לו לפטור הערבים עד שהיה נודע לו על הבירור במצות שמעון ולוי דאפי' אדיוקני לא סמכינן. וכ\"ש אכתב מזוייף ואדם מועד לעולם וכו'. ואע\"ג דהערבים נדרו לשלשתן ושלישי עדיין לא פטר הערבים אפילו הכי חייב דבקל יכול לפשוע בממון ישראל נגד הגוים עע\"ז כתוא מכמר וכולי. וכיון שישראל גורם לחבירו הפסד אעפ\"י כן שמן הדין אין הערבים פטורים כיון שהשלישי לא פטרן א\"ה חייב. דכל בידי גוים עע\"ז ברי היזיק' אפי' לשלא מן הדין וראייה ממסור. וקל להבין ואע\"פ שהוא לא צוה להחזיר הערבון. מ\"מ אחרי שידע בדבר שהיה להם להחזיר הערבון על פי כתב של יעקב אביו וידע כמו כן שאביו שלח להם כתב להחזיר הערבון. אבעי ליה לאסוקי אדעתא שלא לפטור הערבים בכתב מזוייף כדי שלא יהו שמעון ולוי קרחים מזה ומזה. ואם בשעה שפטרו הערבים אז עדיין לא החזירו שמעון ולוי הערבון אז אין לו לשלם אלא מה שחוב היה שוה יותר מן הערבון אבל אם כבר הוחזר הערבון ואז פטרו הערבים. יש לו ליהודה לשלם כל החוב כפי מה שישומו אותו. ולא כל דמי החוב אלא אומדין כמה יהיה אדם נותן עבור החוב ואז ישלם ולא יותר. כדאמר פ\"ק דמכות (דף ג) מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובת' ונמצאו זוממין וכו'. עד אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובת' של זו אם נתארמלה או נתגרשה ואם מתה ירשנה בעלה וקתני נמי סיפא כי האי גוונא מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנן מכאן ועד שלשים יום. והוא אומר מכאן ועד י' שנים אומדין כמה אדם רוצה ליתן שיהו בידו אלף זוז וכו'. אלמא אמדינן הכי נמי אמדינן ומשלם יהודה כל שויו של החוב אע\"פ שגם אביו פטר הערבים הרי תחילה התנה אביו להיות פטור אפילו מפשיעה וכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי לשתלם מהאי כיון דהאי כוליה היזיקא עבד. והאי כוליה היזיקא עבד והלכה כרבי נתן בפרק הפרה (דף נג) גבי שור שדחף חבירו לבור. דרבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא וליכא למימר דרבי נתן לא אמ' אלא גבי בור משו' טעמא דאנא תוראי בבירך אשכחיתי' ומאי דלית ליה להשתלם מבעל השור משתלמנא מינך. כדאיתא בפ\"ק דבבא קמא (דף י\"ג). דהאי כדפרישנן התם דעל כרחך ההוא חילוקין דיחויא בעלמא הוא שהרי בפרק הפרה (דף נג) אמרינן אפילו בשור ושור. וכל היכא דליכא לאישתלומי מהאי וכולי א\"נ להכי קאמר ההיא טעמא דאנא תוראי בבירך אשכחיתי' משלם הכל מה דלית ליה לאישתלומי מבעל השור. אבל היכא דכוליה היזיק' עבד בלאו ההוא טעמא אמרינן דכל היכא ליכא לאישתלומי וכולי כמו בשור ושור. והכא נמי בנדון זה כל חד וחד כוליה היזיק עבד דאיז' מהם שהיה פוטר את הערבים היה מקלקל החוב וברי היזיקא כתוא מכמר וכולי כדפירש לעיל: ואתה תעלה. מעלה מעלה: לשם ולתהלה: אתה וכל אשר לך. כנ' אהובך מאיר בר ברוך. "
],
[
"מי יורה דיעה. ומי יבין שמועה. שוקל וסופר מגדלות מרקחים ריח ניחוחים. פותח וסוגר. מפתח ושגר. קוצר ובוצר. אלוף ועוצר. אשל הגדיל הרב המובהק מו' מארי הרב רבי מאיר יאיר הרב עיני עבדו אם כהן יכול למחול על כבודו שיבר' ישר' לפניו בסעודה או יפתח לפניו ראשון כיון דמקרא יליף מוקדשתו בפר' הניזקין (גיטין דף נט) ובתורת כהנים יליף מוקדשתו שאם לא רצה דפנו משמע שאין בידו למחול ואמר דבריך לא אשנה ולא אסתור ולא אבנה. אך אטה אזני ואומר הנני הנני. והמאור הגדול יאיר עיני הג' דינין שפס' רבינו תם בנזקין ובעל חוב ובפועל. בעל חוב אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי אלא בזוזי היכא דאית ליה. והיכ דלית ליה לא אמרינן זיל טרח וזבין ואייתי זוזי כדמוכ' בפרק הכותב (כתובות דף פו) אבל היכא דקטעין לוה לית לי זוזי. טול קרקע והמלוה טוען אישתבע לי שאין לך יכול להשביעו אם לאו. נרא' לי שאינו יכול להשביעו כי אין כאן דרר' דממונא. וכל היכא דליכא דררא דממונא לא משבעינן ליה אפילו שבועת היסת כדפירש רבינו תם והגאוני' פסקו אמנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי כלום. דהילכת' כמאן דמתני אסיפא מנה לי בידך והלה אומר הן למחר אומר נתתיו לך וכולי'. דאיכא דררא דממונא. וכל שכן היכא דליכא דררא דממונא שנותן לו כשיעור זוז וכן משמע מתוך פירוש רש\"י בפרק כל שעה (פסחים דף לא) אהא דאמר רבא ראובן מכר שדה לשמעון באחריות וזקפו עליו במלוה וכולי. ואמר רבא אי פקח ראובן מגבי להו ארעא והדר מגבי להו מנייהו דאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע וכולי'. ופירש רש\"י התם אי פקח שמעון ואמר אין לי מעות לפרוע לכם אלא קרקע כו' ואי מצי יתמי למימר ליה אישתבע לן דלית לך זוזי מאי אהני ליה פיקחותיה אלא ודאי שאינם יכולים להשביע אפילו שבועת היסת. דהא בימי רבא כבר ניתקנה שבועת היסת. והרב דעת יחוה. ולו אכרע ואשתחו'. וכל ימי צבאי לו אקוה. והקושט יקשוט הא דאמרי גם לב\"ה קשיא נימא דאתיא לאתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו. והא דאמרינ' בהקומץ רבה (דף כא) תמלח ואפי' בשבת אמאי איצטרי' קרא הלא מליחת קדשי' אינ' אלא כמליחת קדיר' ומליח' קדיר' לכולי עלמ' אינו חייב משום מעבד. כי אם מליח' דבעי לה לאורת' כדמוכח בפ' כלל גדול (שבת דף עה) והא דאמרינן בילה לא מעכבא הלא שנה עליו הכתו' לעכב כמה פעמים בפרשת נשיאים דכי האי גוונא ילפינן שעה מדורות בפרשת נשיאים ורבי היאך מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דלית לו ברירה אילו מקצתו בארץ ומקצתו בחוצה לארץ בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כז) ואית ליה קניין פירות לאו כקניין הגוף דמי בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלו) גבי נכסי לך ואחריך לפלוני ושלום רב למ\"ו הרב ולתורתו ולכל שואבי מימיו כה חפץ תלמידו אש\"ר ב\"ר מש\"ה זצ\"ל ",
"קנקן חדש מלא ישן. שפתו שפת פרח שושן. שפתותיו שושנים נוטפות מור. ואנא מטיבותיה דמר גמרא אגמור אתכם מנזיהותיה מחסום לפי אשמור מאת אדוני היתה סיבה: להושיט לי שרביטו בחיבה. וכרוח שפתיו ניבה. ולא משתבש מאן דתני ליבה כי כאולם לבו. נבקעו כל מעיינות תהום רבה. ונשא נס ודגלו עלי אהבה. כי היכא דלמטיין טיבא. וכטל אורות טליו. קול מסביריו. וגליו עלי עברו. אשר נחליו: ושטף נטפי אגליו. מים כבירים שוטפי' אשר צי אדיר לא יעברם. מחול ירביון איך אספרם. ורוחו עברה ותטהרם. ואיך יעצור כח קימוש וחוח בקליפתו אפרוח בלא כנף לפרוח. איש אשר כמוני מילדי הרפה: להבין ולהורות ולקרוב מגילתו עפה: ומרחשתו עמוקה וחפה. ואמרתו צרופה. ושלי צפה וחרבו שלופה. לטושה. המתהפכת לכל סביבותיה. מתחלקת שלל לכל אגפיה. מ\"ו הר\"ר אשר. פתחת ראשון בקדושת כהן לפתוח ראשון אם הרשות בידו ליתן רשו' לישראל לברך לפניו בסעודה נ\"ל שהרשות בידו. כדמשמע בהדיא פ' הניזקין (גיטין דף נט) דתנן התם אילו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל ופריך בגמר מפני דרכי שלום דאוריית' היא. אלא אמר אביי לכדמר וכו'. עד ואם בא לחלוק כבוד או לרבו או למי שגדול הימנו הרשות בידו ואמר מר עלה לא שנו אלא בסעודה אבל בבית הכנסת לא דאתי לאינצויי ופי' רש\"י וזה לשונו. אבל לעניין לקרו' בתורה לבית הכנסת אין כהן חולק כבוד ללוי ולוי לישראל דלא ליתו שארא לאינצויי ולמימר אנא קרינא ברישא והיינו דקתני מתנית' כהן קורא בראשון כמו שנאמר בתורה ואינו רשאי לחלק כבוד ולשנותו מפני דרכי שלום עד כאן לשונו: אלמ' דהאי דקאמר תורה דכהן קורא ראשון היינו מצוה לישראלי' לקרו' את הכהן ראשו' אבל אי קאמ' כהן אני מוחל כבודי כבודו מחול כמו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול. דאוריית דילי' הוא כ\"ש כהן שהכהונ' ניתנ' לו ולזרעו עד עולם בברית מלח דכתי' והית' לו ולזרעו אחריו וגומ'. וכן בפרש' קרח כתיב כמה פעמי' כהונתכ' כהונתכ' אלמא שהכהונ' שלהם היא ולא דמי למלך שאינו יכול למחול על כבודו שנאמ' כי לי\"י המלוכה. הממליך מלכי' ולו המלוכ' ולהכי כתיב שום תשים עליך מלך ריבה בו משימו' הרבה לומר שאין כבודו מחול. והשת' על כרחך ההוא דגיטין הכי מיפרש' כהן קורא ראשון כמו שכתוב בתורה על כן מצוה לקרותו ראשון היכא דלא מחיל ליקריה ואפי היכא דמחיל ליקרי' דהשתא לא הוי מצוה דאורייתא אפילו הכי קור' ראשון מפני דרכי שלום דילמא אתי לאנצויי והני מילי בבית הכנסת אבל בסעודה דלא אתי לאנצויי אי מחיל ליה ליקרי' שפיר דמי ולא כמו שכתבת דמוקדשתו יליף אם לא רצה דפנו. הני מילי גבי נושא נשים בעבירה. אבל לפתוח ראשון ולברך דלא הוי אלא כבודו יכול למחול דאטו ליטול מנה יפה ראשון אם לא רצה הכהן ליטול. וכי תיסק אדעתין למימר דפנו אף על פי דמוקדשתו יליף. אלא ודאי לא אמרינן דפנו אלא בנושא נשים בעבירה. אבל דברים שהן לכבודו או לריוח ממון הרשות בידו למחול לבד מבית הכנסת שאינו יכול למחול דילמא אתי לאנצויי ובסעודה לא אתי לאנצויי כדאיתא בגיטין (דף נט) בהדיא משום דלא שכיחי בה רבים. ואפילו בסעודת נישואין וברית מילה דשכיחי בה רבים לא פלוג רבנן. מדלא מפליג תלמודא בין סעודה לסעודה. ועוד כי שכיחי בה רבים לא אתו לאנצויי שהבעל הבי' נותן רשות לברך לאשר ישר בעיניו. ובשני ובחמשי קאמר תלמודא דאפי' בבית הכנסת יכול כהן ליתן רשות לישראל הגדול ממנו לעמוד לפניו משום דלא שכיחי בה רבים. ואע\"ג שר\"ת פסק וה\"מ בימיהם שהיו עוסקין במלאכתן כל ימות החול ולא היו רגילין כולן לבא לבית הכנסת כי אם בשבת וי\"ט אבל בזמן הזה אין חילוק בין שבתות לשני וחמשי דכל שעתא שכיחי בה רבים. ע\"מ בסעודה ליכא מאן דפליג ודבר פשוט הוא שאם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו הרשות בידו. ועיר שכולה כהנים כי אם כ\"ג ישראלי' לא יקראו כהנים במקום ישראלים להשלים מניין ז' דכהן אחר כהן לא יקרא כמו שכתבתי בכתבי הראשון וברביעי ובחמשי כ\"ש דלא יקרא משום פגם שניהן פגם הראשון משום היוצאי' אחר שקראו כהן השני שיאמרו שנודע לו לחזן עכשיו שהראשון חלל היה וצריך להתחיל הסדר ולקרו' כהן אחר ואע\"פ שאינו אומר עמוד פלוני הכהן. מה בכך. וכי חובה לקרות הכהן נהי דנהגו עתה לקרות בשם קוראי' בתורה דילמא אתו לאנצויי. מ\"מ אינו חובה להזכיר הכהן. ועוד אפי' שמו אינו צריך להזכיר אלא מרמז לו בידו שיעלה: וכן שמעתי שהיה עושה מור\"י קרו\"בי הר' שמואל מבנב\"ירק זצ\"ל ועוד אם יקרא כהן אחר ברביעי או בחמשי יש לו פגם לעצמו כי יאמרו שאינו כהן אלא חלל. כיון שקורא במקום ישראל כמו לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם. דהלוי הקורא בשלישי במקום ישראל יאמרו א שישראל הוא ה\"נ כהן הקורא רביעי או חמישי וששי ושביעי יאמרו חלל הוא: ובשמחת תורה שקוראין כהן או לוי חתן תורה. או חתן בראשית. שאני התם שכבר קראו חמשה כמשפט היום. ולא סלקי הני למניינא ו\"אכ ליכא למיחש ליוצאין ונכנסין. ועוד שמפסיקין ואומרי' להם פיוטים וגם קוראים להם חתן תורה וחתן בראשית וגם רוב מקומות ישראל הולכין חשובי העיר הקהל עמהם על המגדל ומינכרא מילתא ב טובא: ועיר שכולה כהנים ואין בה אפילו ישראל אחד. נ\"ל דכהן קורא פעמים ושוב יקראו נשים דהכל משלימין למניין ז' אפי' עבד אפי' אשה ואפילו קטן ופירש רבינו שמחה זצ\"ל דלאו דווקא למניין ז' ה\"ה למנין שלשה מדתנן סתמ' פ\"ג דמגילה (דף כד) קטן קורא בתורה ומתרגם. ונהי דמסיק עלה אבל אמרי חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד ציבור. היכא דלא אפשר ידחה כבוד צבור ג מפני פגם כהנים הקוראים שלא יאמרו בני גרושות הם. אבל בעירך שאין בה אלא ג' או ד' ישראלים קוראין וחוזרין וקוראין כדפרשתי בכתבי הראשון כמו בני העיר שאין להם מי שיקרא להם אלא אחד עומד ויושב וקורא ז' פעמים כדאיתא בתוספת' דמגילה. ואם יש קטנים ישראלים שהגיעו לחינוך גם הם עולין למניין שבעה. ואע\"פ שכתב רבינו שמחה שיש בירושלמי גבי ההי' דאשה המברכת לבעלה וכן לאביו. לא כן אמר רבי חייא בשם רבי מסי בר' נהוראי כל שאמרו בקטן לא אמרו אלא כדי לחנכו תפתר בעונה אחריהם בהדיא דתנינן תמן מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהם מה שהם אומר וכו' ה\"נ הרי חזן קורא עמהן. ועיר שכולה כהנים ואין בה נשים ועבדים וקטנים לא יקראו בתורה כלל וששאלת על מה שפסק ר\"ת בבעל חוב אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי אלא בזוזי. והיכא דאמר הלוה לית לי זוזי ואמר אידך אישתבע לי דלית לך זוזי אם משביעין אותו אם לאו וכתבת דאין משביעין אותו משום דליכא דררא דממונא אי משום הא לא איריא שהרי פסק רבי כלישנא קמא דאפי' היכא דליכא דררא דממונא משביעין. וגם רבינו תם חזר בו בסוף ימיו. וכן עמא דבר. גם מה שהבאת מראובן שמכר שדה לשמעון וכו' עד אי פקח שמעון מגבי להו ארעא. והדר גבי להו מינייהו. ואם מצי יתמי למימר אישתבע לי דלית לך זוזי מאי אהני ליה פיקחותיה עכ\"ל. גם מזה אין ראיה דהתם מי ישביענו. והלא הת' מיירו שאין היתומין יודעין שבא ב\"ח לטורפה. וא\"כ כשבא להגבותם קרקע לא יוכל האפוטרופ' לומר הב לי זוזי שהרי חוב הוא להם שהקרקע טוב הוא להם ליתומים יותר כדאית' בהניזקין ועוד י\"ל אי פיקח שמעון אם יש לו זוזי וקנה בהם סחורה והדר מגבי' להו ארעא. וא\"כ יכול לישבע שאין לו זוזי ועוד י\"ל דהתם שאני שלא הלוה לו אביהן אלא זה קרקע מכר לו. וזקפן עליו במלוה להכי אי בעי מצי לפרוע אותו קרקע אפי' אית ליה זוזי: וק\"ל להבי\"ן מיהו נראה לי כהילכתיה דמר ולאו כטעמיה דודאי אינו יכול להשביעו משום דאין נשבעין בטענת שמא. חוץ מאותן המנויין בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מה ומח) והא נמי טענת שמא היא דמה הוא יודע אם יש ללוה מעות אם לאו. ואפי טוען קודם שבא לפניכם ראייתו בידו מעות שמא של אחרים היו או אפי' היו שלו שמא פרע אותם לאדם אחר או נתנם במתנה או קנה בהם סחורה: ודקשיא למר אמאי לבית הלל קשיא לימא דאתיא לאתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו. י\"ל דלהא לא אצטריך דנפקא לן מגזירה שוה תועבה תועבה מעריות כמו שפירש הר' נתן ז\"צל ודקשיא מהא דאמר בהקומץ רבה תקריב אפי' בשבת אמאי אצטריך קרא והא במליחת קדשים דהוי כעין לקדירה לא שייך עיבוד. ",
"ועוד דאיכא למאן דאמר דאין עיבוד באוכלין בסוף פרק כלל גדול. יש לומר דהכי פיר' תקריב אפילו בשבת כגון שאין שם מלח: וצריך להביא מלח דרך רשות הרבים: אי נמי צריך לחלל עליו שבת כשאר אבות מלאכות קאמר דמותר. ",
"ועוד סלקי דעתך אמינא דבשבת אסור למלוח דבר הקרב במזבח. ונמצא מבעיר המלח בשבת. קאמשמע לן תקריב ואפי' בשבת: וק\"ל להב\"ין. ודקשיא למר אמאי לא מעכבא כולה כיון דתנא ביה תריסר זימנין בקרא בלולה: ר\"י הקשה אותה ותיר' דלא מעכב' משום דלא כתיה וכללת בלשון צווי: ודקשי למר רבי היאך מצא ידיו ורגליו. דסבירא ליה אין ברירה וסברי ליה דקניין פירות לאו כקניין הגוף דמי בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלו) יש לומר דבבכורים מודה דכקניין הגוף דמי דכתיבי קראי וכן פר\"ת. ועוד יש לתרץ תירוצים אחרים ואין להאריך אך שלום לך ולתורתך כנ' סר למשמעתך מאיר בר ברוך: "
],
[
"בקצרה אשיב לידידי הר' יהושע על ראובן שלא היה לו יישוב בעיר ובא שמה באלמות ובחזקה מכח השר והחזיק כך ג' שנים ויות': יפה דנת כיון שאינו טוען שלקח כח היישו' משמעון או שנתן לו במתנה. אלא טוען ששמעון שתק ולא מיחה אינה חזקה דחזקה שאין עמה טענה היא. ועוד אם יש עדים שנתיישב שם באלמו' מכח השר אפילו היה טוען אחר כך חזקה שיש עמה טענה אינה חזקה. דגזלן אין לו חזקה דאי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור: וש\"לום מאיר ב\"ר בר\"וך: "
],
[
"על אודות ראובן הפורש מן הציבור שלא לתת לתוך כיס של צדקה. ושלא לתת עמהם מס. אם כך נהגו בעיר מימי קדם שלא לתת ביחד אלא כל אחד נותן לבד אינם יכולים לכופו ולשנות מנהגם אם לא מדעתו. אך אם נהגו לתת ביחד אינו יכול להפרד מהם דקיימא לן בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיו) דשותף אינו חולק שלא לדעת חבירו וכי האי גוונא נמי משמע בפרק המקבל. ואפילו אם הוא עיר חדשה דאכתי לא נהוג מידי. נרא' דכופין אותו לתת עמהם לתוך הכיס. כדתניא בתוספת' כופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת ולקנו' להם ס\"ת נביאים וכתובים. וה\"ה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה. וכן משמע בפ\"ק דבבא בתרא (דף ח) כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר. שלשים יום לתמחוי. ג' חדשים לקופה. ו' חדשים לכסות. ט' חדשים לקבורה וכו' אלמא דכופין הבא לגור ליתן עמהם למילי דצדקה. אע\"פ שלא נשתתף עמהם מעולם. וה\"ה שכופין אותו להשתתף עמהם במס. מהא דאמרי' פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נה) פרדכת מסייע מתא וכו'. אלמא דאפי' פרדכת צריך ליתן עם בני העיר. ואע\"ג דמסיק ה\"מ דאצילתיה מתא וכו'. הכא באדם שאינו ברדכת צריך ליתן עמהם אע\"ג דלא אצילתיה מתא. וכן משמע בההיא דרב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן. א\"ל רב נחמן בר יצחק עבר מר אדאוריית וכו'. משמע דדוקא בר מרבנן לא. אבל כל בני העיר חייבין להשתתף וליתן בשותפות לפי ממון וכן משמע בתר הכי בעובדא דההוא כובס דכל בני העיר חייבין והוי כמו לפסי העיר ולשורא ולפרשא ולטורזיינא ולגלי גפא דכולן חייבין: ושלו' מאיר ב\"ב: "
],
[
"רב ממולל כל כמהימן ודרדע. וכל כל אשכול ואמרכול מלא מכל אבקת רוכל כי חננו השם וכי יש לו כל. המ\"איר לכל. ובלקח טובו מתדש תמיד בכל יום תורת בראשית האירו ברקיו תבל זרח בחשך אור דברים ישרים: דברי' מזהירים. ועתה האירה עינינו על הנדון שלפנינו בראובן הבא לסמוך כותלו כנגד חלון שמעון מן הצד ועתה צריך להרחיק מלא רוחב חלון. ופסק להרחיק ולמדוד החלון מבחוץ כל רוחב שקיפתו מבחוץ כדמוכחינן מחלוני הבית שהיו שקופי' מבפנים. א\"כ השקיפה אינה עשוייה להכניס אורה וזה הנדון שלפנינו השקיפה מועטת אשר החלון מאד צריך לה שלא תאמר כל אדם ירבה שקיפתו להרחיק חבירו. ואע\"פ שאפי' על זה יש להשיב כמו כן יכול להרחיב חלונו להרחיק חבירו ולרווחא דמילתא לא הוצרכנו לכל זה. ועוד דקדקנו כמו שמפורש וכנגדן ד' אמות. וזהו ע\"כ מבחוץ כמו כן מלא רוחב חלון מן הצד היינו מבחוץ. ואע\"ג דמוקי לה בגמרא משני צדדין לפי שיטת קושיא דדוושא. מיהו לפום ריהטא דמתנית' היינו כפשטיה. ומיהו לא ידענא שפיר אמאי מוקי לה הכי אם לא להודיענו דין זה: עד כאן לשונינו: וקצת מרבותינו נחלקו עלינו ולא הצריכו למדוד מבחוץ אלא כמלא רוחב אויר החלק מבפנים וראייתם לא שמענו: אך קצת יש להם סמך מן האלפס דגרס וכמה טפח. וכן כהלכות גדולות פסוקות. ורוצים לומר. לפי זה לא היה צריך להרחיק כ\"א טפח. אמנם אנו מבינים אותו הפירוש כך וכמה צריך להיות רוחב החלון המזקיק הרחקה טפח. אבל פחות מיכן לא. ומ\"מ אם הוא רוחב יותר גם ההרחקה יותר. סוף דבר לא הבננו ראייה מפורשת וקצת מרבותינו מודים לנו וגם מהם אומרי' אפילו אם נצרך למדוד מבחוץ היינו דוקא אותו צד הסמוך לכותל אבל צד האחר לא. ודבר זה לא נכנס באזנינו כי כל שיעורי חכמים כן אך כמדת כולו מבפנים או כמדת כולו מבחוץ גם על זה פקח עיניך וגל עינינו. ונביטה נפלאות מתורתך ועל דבריך יהיל אור להולכים בחושך להבין לפתאים דעת מה יעשה ישראל להשפט אמת ומשפט ושלום ואם שגינו אתנו תלין משוגתינו ונחזור ונודה ולא נבוש. כאשר חכמים יגידו ולא כיחדו: כדבר אשר זדו. ק\"ו לשוגגים לבלתי יזידו ושלומך ושלום תורתך אימון לא אכזב. אליעזר בר שלומיאל. מרדכי בר יוסף שמעון שלמה בר ברוך: "
],
[
"החוט המשולש: גל שנתלש: מעינות הנובעין גולות עליות: ותחתיות גלויות. ודורשי רשומות אנשי תרומות. במדות תרומות מתרומות. אשר נקבו בשמות. אלופיי ומיודעיי אחיי ורעיי. אדברה נא שלום איש נעימי הר\"ר אליעזר. ואחריו איש שלומי הר\"ר מרדכי ואחריו איש כלבבי הנקרא בשכבר ה\"ר שלמה ענוותכם תרבני. ומי אנכי ואלפי הדל לבא אחרי המלך אך מצותכם אשמור ומטיבותייכו גמרא אגמור. בהושטת שרביטכם. על דבר השקיפה שנראה לכם. שיש לו לראובן הבא לסמוך מן הצד שיש לו להרחיק כמלא רוחב החלון ושקיפתו כיון דשקיפה צריכה לאורה כך דעת תלמידכם נוטה שאינו צריך להרחיק מן השקיפה. אלא מן החלון. דכל היכא דאם בא למחות אינו מוחה אין לו חזקה. והכא בנדון זה אם שמעון היה לו חלון פתוח לחצירו של ראובן ולא היה לו שקיפה. ובא לאחר זמן לעשות לבית חלונות שקופי' אין ראובן יכול לעכב עליו. דדוק תנן (בפרק ח\"ה דף ס) קטן לא יעשנו גדול דבר תרתי לא ישווה בר ארבע. דמצי אמר ליה בפיתח' זוטרא מצינא איצטנועי מינך. אבל בשקיפה לא שייך האי טעמא וליכא למימר דבשקיפה שייך נמי האי טעמא דמתוך כך שהוא שוקף עומד מן הצד ורואה ברחוק יותר. ועוד לדבריכם אם בא להקליש כל החומ' מבחוץ עד החלון חבירו יעכב עליו מהאי טעמא אלא ודאי אינו יכול למחות השקיפה. וכיון דאינו יכול למחות אין לו חזקה כדאמר בחזקת הבתים (דף נט) למעלה מד' אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות דהא בהא תליא. וא\"כ לא ירחיק אלא מן החלון עצמו כמלא רוחב החלון. ומה שדקדקתם דבחוץ מיירי דומיא דכשנגדם דמתני' (פרק לא יחפור דף כב) מה דיוק הוא זה. דמכנגדם אין לחלק בין חור החלון לשקיפה. ואדרבה דוק לאידך גיסא. מה בנגדם אינו מרחיק אלא נגד חור החלון דכל עובי החומה עד לחוץ חור החלון הוא ה\"נ מן הצד וקל להב\"ין ועוד לפי פי' מתני' נמי ע\"כ מן הצד מרוח אחת. כי הוקשה לי אמאי פריך מברייתא טעמא דשלא יאפיל. אבל משום דוושא לא. אבל י\"ל אנן ה\"נ דמתנית' מצי למיפרך אלא שהקשיא פשוט' יותר בפי' מן הברייתא ובזאת הקשיא מתורצת לי קושיא אחרת שקש לי כי פריך והאנן ד' אמות תנן אמאי לא משני מתניתי' כנגדם ובריית' מן הצד משום קושיא דטעמא דאיכא חלונות. אבל משום דוושא לא נצטרך להעמידה מן הצד. כמו הברייתא הא דבעו וכמה וכו'. ור\"י פירש אותו בדוחק נ\"ל לפרש מדקתני כדי שלא יאפיל. ולא קתני שלא יציץ. אלמא דאין צריך להרחיק ד' אמות. דהואיל וכנגדם ממש סגי בד' אמות. א\"כ מן הצד לא בעי כולי האי. וכמה צריך כמלא רוחב חלון כדי שלא יאפיל וחלון מציץ. ואע\"ג דגבוהה ד' אמות מה יועיל. הוא רחוק מן הכותל החלון כמלא רוחב חלון. ואם יעמד לראש השיני של כותל הנסמך. יראה כחלון ומשני במדיר את כתלו. ושכתבתם כמה הוא חלון כן הוא והא שאין לו להרחיק מן החלון אלא טפח כשהוא בונה מן הצד. וכן משמע בדברי הערוך שפי' בערך מדר. וז\"ה לש\"ונו. אמר רב זביד בממדיר פי' לא אמר בטפח לחוד סגי אלא במשפע את כותלו ויורד שאין יכול לעמוד ומחליק ונופל עכ\"ל הרי משמע בפי' לא הויא אלא טפח בין שהחלון קטן בין שהחלון גדול. ומה שהקשה ה\"ר שלמה על תי' ר\"י גבי מכרן וקדש בדמיהן בהלוקח גמר ליתנו במתנה. מאי פריך בגמ' אי מה קדש תופס את דמיו וכו' הא טעמא משום דגמר ליתנו במתנ' י\"ל כיון שמפרש בפיו לשון מכר נגמר מקדש דאם פירש בפיו שיתחלל על דמיו ובלבו לא היה שיתחלל. דברים שבלב אינם דברים כדאמ' פ\"ג דשבועות (דף כו) ויליף לה מקרא. ושלום מאיר בר' ברוך. "
],
[
"אריותא קומיכון ואתון שאלון לתעליא. בישישים חכמה ולא בדרדקי טעמא ובטליא: ואם הצנועין מושכין ידיהן ישאו קטנים ק\"ו מהם הלא עמכם ארון הברית והכרתי והפליתי ואת האורי' והתומים מורי הר' אביגדור הכהן הגדול אשר חשן המשפט על לבו ותעלומות יוציא אור דולה מים מבארות עמוקי' ומשקה מתורתו הקרובים והרחוקים. ואם אמרה הגפן החדלתי את תירושי מה לדרוש אל לענה ורוש הלכו עצים אל החוח. גבורים אל חסר כח. וחלילה חלילה לי לפסוק שום דין והוראה בתוך שלש פרסאות סביבות מקום תחנותו של מ\"ו. כ\"ש בעירו כי עדיין לא הגעתי להוראה. ואף אמנם כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי. ובמצות רבינו אדין לפניו בקרקע ולא לעניין פסק הלכה אלא כתלמיד היושב לפני רבו מה שכתוב מעבר הלז ששמעון משיב שלא קבל לתת לו ריוח מהלואה ומברירה. נרא' שאפי' אם הוא כדבריו צריך לחלוק עם חבירו את הריוח כיון שהריוח ממעו' של שותפין ודמי להא דאמ' כהגוזל קמא (דף קב) הנותן מעות לשלוחו פי' למחצית שכר ליקח בהן חטין ולקח בהן שעורין אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ומסקנ' דלסחור' כולי עלמא מודו דאם הותירו הותירו לאמצע ה\"נ אחרי שהוא מודה שהוא קבל להטביע ולקנות כסף למחצית שכר גם שאר רווחים יתן אם שינה בהם והרויח בהם ואם פיחתו פיחתו לו כיון ששינה ומזה פסק ר\"י דהנותן מעות למחצית שכר ו\"אל אל תלוה אותם אלא על משכונות של כסף וזהב ותשמרם בקרקע אם שינה להלוותם באשראי או בשאר עניינים אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע אמנם אם פירש מתחלה ואם ארויח בשאר ענייני' לא אחלוק עמך או לא יחלוק עמו. ומה שטוען ראובן שהלוה לשמעון ממעות השותפו' ולא פרעו עדיין מ' ליט' ושמעון משיב שפרעו. ישבע שמעון שפרעו ויפטר וראובן ישבע שלא פרעו כרבנן גם על אותם ט\"ו זקוקים שראובן תובע את שמעון ישבעו שניהם וגם ישבע ראובן שהריוח הבא מאנ\"ש ומנ\"ווש ומן המטבעים שהיו בכלל אותו חשבון ט\"ו זקוקי' סוף דבר כל אחד ישבע שלא עיכב לעצמו כלום מחלק חבירו. דשותפין נשבעין אפי' שלא בטענ' בריא כדתנן בפרק כל הנשבעי' אילו נשבעי' שלא בטענת בריא השותפין כו' וטעמא משום דמורו היתיר כ\"ש בנדו' זה שכל אחד טוען טענת בריא ומאותן י' ליט' שבאו ליד שליח ואבדו ושמעון אומ' שהשכיר אותן בלא ידיעתן נר' דאע\"ג דקיימ' לן שומר שמסר לשומר חייב ראובן פטור מאותן י' ליטר אפי' הוא כדברי שמעון אחרי שלא נתן לו מידו לשליח אלא ששלח השליש האיש להביא מעות ושם נתנו לו ולא הוי אלא כמו גרמא בניזקי' בעלמא. ונר' דאפי' גרמא לא הוי. ואפי' בדיני שמים לא מחייב מידי דהוי אשולח את הבעירה ביד פקח דהפקח חייב והמשלח פטור אף בדיני שמים כמו שפי' ר\"י שם אבל אם הוא נתן לשליח המעות אז הוא צריך ראובן שישבע שהוא כדבריו שהשכיר אותו מדעת חביריו. או ישבע שחביריו סמכו עליו שיעשה כל מה שירצה להכניס ולהוציא ומינוהו אפטרופוס. ואם שמעון טוען טענת בריא שנחסרו המעות ונפסד תחת יד ראובן אז צריך ראובן לישבע שלא נפסדו. דאי מודה ראובן שנפסדו חייב לשלם שהרי לא שמר כדרך השומרים שמסרו לבנו ולבתו הקטנים. ותנן דאפי' שומר חנם חייב דפשיעה היא ועוד לפי האלפס שפי' דבעיסק' הוי כשומר שכר על פלגא דפקדון חייב אפילו בגניבה ואבידה ואפי' לדברי רבינו נסים שפי' שאומ' שאינו חייב אלא כשומ' חנם. וגם יכול להיו' שבנדון זה מודה האלפס דאינו אלא כשומ' חנם על חלק חבירו ומה שפסק שהוא כשומ' שכר היינו כעיסק' שהמעו' כולן לאחד ומלו' אותו לחבירו הואיל ונהנ' ממנו אבל בנדו' זה שהטילו שלשתן לכיס לא שייך הואיל ונהנה מהנ' ולא הוי אלא כשומר חנם מיהו בפשיעה חייב הואיל ומסרו לבנו ולבתו הקטנים הרי פשע וכל מה שכתבתי שראובן חייב בפשיעת הי' ליט' של השליח ובפשיעת החסרון היינו אם נעשה הפשיעה קודם שהיה שמעון עמו במלאכתו אבל אם היה כבר עמו במלאכתו פטור דקיימ' לן פשיעה בבעלים פטור והא דתנן בפרק השוכר את האומנין (בבא מציעא דף פ) שמור לי ואשמור לך שומר שכר ותניא בבריית' (שם פא) שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך. השאילני ואשמור לך כולן נעשו שומרי שכר זה לזה. ומוקמי' לה התם דאמ' שמור לי היום ואשמור לך למחר ובקשה מכבוד מורי להעביר קולמוס על שגגותיו ואל ישכון באהלי עולה. ואל יקהיהני במה שכתבתי עניות דעתי כי יראתי לעבור מצותך. ואני פי מלך אשמור על דברי מלכי צדק. והוא כהן לשם עליון. ותזכה לראות בנחמת ציון. ותהא ארכא לשלותך. ושלו' תורתך. וכל כנוותך. כנ' בהמתך. מאיר בר' ברוך: %וזאת השיב להר' ידידיה בן הר\"ר ישראל מנור\"בירק "
],
[
"בקצרה אשיב את הנראה בעיני לאלופי ומיודעי הר' ידידיה על אשר אדוני שאל שראובן תבע את שמעון ואמ' לו אתה פטרת את בעל חובי וערביי בלא ידיעתי והלה משיב אתה אמרת לי לפוטר' אם יש עדים שעדיין חייב לראובן לאו כל כמיניה דשמעון למימר אתה אמרת לי לפוטרם כדאמרי' בסוף פרק החובל (בבא קמא דף צא) נטעותיי קצצת שורי הרגת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקצצו פטור. ופריך כל כמיניה לא שבקת חיי לכל בריה וכו'. עד בשור עומד להריגה וכו'. ומשמע הא לאו הכי לא מהימן ואפילו אין עדים שקצץ נטיעותי. לא מהימן לומר אבל אמרת לי לקוצצן במיגו דאי בעי אמ' לא קצצתי. דאי בדאיכא עדים דוקא מיירי א\"כ מאי פריך כל כמינ' לוקמה בדליכא עדים שקצץ או שהרג אלא שמ\"מ דאפילו ליכא עדים לא מהימן. וא\"ת אמאי לא מהימנין ליה במיגו. י\"ל דהוה ליה מיגו במקום עדים דאנן סהדי שהאי משקר דאין אדם נותן רשות לקצץ נטיעתיו שאין עומדי' לקציצה. ה\"נ אנן סהדי שלא אמר לו לפטור החוב כל זמן שלא כרעוהו ואם יש עדים כמה הוה החוב ישלם לפי טובת הנאה שבו ולא כל דמי החוב. אלא בשויו לימכר כדתנן בפ\"ק דמכות (דף ג) מעיד כי באיש פלו' שהוא חייב לחבירו אלף זוז. על מנת ליתנו לי מכאן ועד ל' יום והוא אומ' מכאן ועד י' שנים ונמצאו זוממין אומדין כמה אדם רוצה לתן ויהא בידו אלף זוז בין לחנו עד ל' יום בין לתנו עד י' שנים. וכן יש פ' החובל (בבא קמא דף פח) מעידני באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן לה כתובת ונמצאו זוממין משלמין לה כתובת' וכי האי גוונא בפ\"ק דמכות (דף ג) גבי גירש ולא נתן כתובה אלמא דכל שעתא אמדינן לפי ההזק. הכא נמי כל אשראי ספק אתי ספק לא אתי ואינו משלם אלא בפי אומדנ' ההזק. ואם אין עדים כמה היה החוב ישבע שמעון כמה היזיקו ומשלם ומן המותר יפטר דבעיא היא אם עשו תקנת נגזל כמסור. ומסקינן בתיקו והמוציא מחבירו עליו הראיה. ואם אין עדים היודעים שהחוב לא הוה פרוע אז נאמן הוא לומ' אתה אמרת לי לפוטרם במיגו דאי בעי אמר לא פטרת אותם דהשת' ליכא למימר דהוה ליה מיגו במקום עדים. דה\"מ כשיש עדים שאינו פרוע דאנן סהדי דאינו פוטר בחנם. וחוב שאינו פרוע כמו שאינו אומר לקצוץ נטיעותיו ולהרוג שורו שאינן עומדין להריגה ולקציצה. אבל כיון דליכא עדים שאינו פרוע יכול להיות שאמ' לפוטרם משום דכבר פרעוהו ואם שכנגדו מודה שאמר לפטור הערבים אע\"פ שלא אמר לו על מנת לפטור פטור. כדמסיק רבא ס\"פ החובל (בבא קמא דף צג). דלא בעי ע\"מ לפטור גבי ממון אלא היכא דאתא לידיה בתורת שמירה ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"הגדלת הוספת חכמה. לא תיבצר ממך כל מזימה. לאור תוציא תעלומה. כי בתחבולות תעשה לך מלחמה. גבור מזויין. בר אבהו ובר אוריין. מורי קרובי הר' שמואל אשר כתבת שקבלת מה\"ר יעקב ז\"צל ולשונך צוותי להעתיק מעבר הלז שלא תכפרני בשעת הדין כתבת שקבלת דהלכה כסת' מתני' דמסכת ע\"ז פ' השוכר (דף עד) דבעינן תרתי איסורי הנאה ודבר שבמניין לא די שדבריך סותרין דברי התוספ' ודברי כל הגאוני' אלא שדבריך סותרין זה את זה כך פסק רי' דדבר שבמניין לא בטיל אע\"ג דלאו איסור הנאה. וכן פסק אבי העזרי. וההיא דקאמ' למעוטי דבר שבמניין פי' למעוטי דבר שבמניין דלא איסור הנאה פירוש כמו למעוטי דר' חייא ודר' אושעיא כדפי' בפ\"ק דבב' קמא (דף ה). ואי נמי פליגי תרי מתניתי' אהדדי אנן עבדינן לחומרא וכן פסק בספר התרומה: הרי שכל הגאונים שוין בזה לאיסור ואתה יצאת לידון בדבר החדש ותלית עצמך באילן גדול. חלילה חלילה לא יצא מפי קדוש לחלוק על כל הגאונים שאם היה שום גאון מתיר היה מוזכר בתוספת ובספרי הפוסקים. ועוד שדבריך סותרין זה את זה. שהרי תחלה כתבת וזה לשונך ודבר שבמניין בטל אי לא הוי איסור הנאה דהלכה כסתם משנה דע\"ז דבעינן תרתי עכ\"ל. אלמא דדבר שבמניין כגון חתיכת נבילה הראוייה להתכבד בטילה דהא פריך בפרק בתר' דע\"ז (דף עד) ליחשוב נמי חתיכת נבילה פי' הראוייה להתכבד דאינה בטילה כדתנן פרק גיד הנשה (חולין דף צו) ועלה קמשני האי תנא תרתי אית ליה ומשמע דהכל דבר שבמניין ולאו איסור הנאה. וק\"ל להב\"ין. ואתה פסקת כאותה משנה. ואחר כך סתרת דבריך כי כתבת דחתיכת נבילה כיון דראוייה להתכבד חשובה כמו ו' דברים ועוד לפי דבריך אילו האחרונים שאתה מודה בחתיכת נבילה דלא בטילה. א\"כ מאי פסקת דהלכה כסתם מתניתי' דע\"ז הלכה מכלל דפליגי. והא מתני' פ' גיד הנשה לא פליגא. ועוד הרי הוכחתי בכתבי הראשון מדברי ר\"י שתרנגולת שלימה ראוייה להתכבד וא\"כ למה התרת. ועוד למאי דקא מודית דחתיכת נבילה הראוייה להתכבד דהוי את שדרכו למנות ולא בטלה. אכ\"מה שכתבת דדבר שבמניין ולאו איסורי הנאה בטל. למועטי מאי אי למעוטי חתיכת נבילה הראויי' להתכבד ואגוזי פרך ורימוני באדן וחביות סתומות וכו'. של תרומה הא בכל הנך מודית לי דלא בטלה כמו שמפ' בירושלמי ואי למעוטי כל שדרכו לימנות כגון ביצה ועיגולין וכיוצא בהן הא נמי ליתא דמאי איריא דלאו איסורי הנאה אפילו הוו נמי איסורי הנאה בטיל כיון דלא הוו את שדרכו כר' יוחנן דהא כל דאית' בע\"ז בפ' בתרא הוו את שדרכו. ועדיפי משאר את שדרכו כמו שהוכיח ר\"י מדלא פריך התם וליחשוב נמי חבילי תלתן. אלמא דהנך דע\"ז חשיבי טפי משאר את שדרכו. ועוד יש להשיב על דבריך הרבה ונלאתי לכתוב ובבקשה ממך קרובי חזור בך ולא תעשה סניגור לדבריך ותודה על האמת למען יברכוך טובים. שהרי רבא פעמים אמר דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי. ומי לנו גדול ממשה ע\"ה שהודה ולא בוש. ולמדתנו רבינו מניין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו וכו'. ותכלה שנותיך בנעימי' כל הימים כנ' שוחר טובך קרובך מאיר בר ברוך: ואל תזהיהני אם השבתי על דבריך. לימדתנו מניין לתלמיד היושב לפני רבו וכו'. לא תגורו מפני איש ועוד שלא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות: "
],
[
"תשובה לבני וינא והר' אבגדור עמהן:
אם שרים עצרו במילין מה יעשו היהודים האומללים כמוני בער מאיש ולא בינת אדם לי ועמכם תורה וגדולה מ\"ו הר' אביגדור דשמע קדישא ברישא טצדק למיפטר נפשיה. ומי יעצור כח. וקימוש וחוח: בקליפתו אפרוח. בלא עוף לפרוח. תמול בואי ולא אדע אך גזירת מלך עלי לחוות דיעי ודגלו עלי אהבה רבה. ומטיבותיה דמר נרא' בעיני כי האריכו עלי בעלי דיניך שלא לצורך כי רוב דבריהם ביארתים בכתבי הראשון סוף דבר כיון שכל אחד תובע את חבירו זה בשבע. וזה נשבע. זה נשבע שאין חייב לחבירו כלום. וכשנגדו נשבע כמו כן כי כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. ומה שכתבתי בכתבי הראשון על מה שטוען ראובן שהלוה לשמעון ממעות השותפות ולא פורעו עדיין מ' ליט' וכתבתי דשמעון ישבע שפרעו ויפטר. וראובן ישבע שלא פרעו. אותה שבועה דראובן לא שישבע ויטול אלא צריך לישבע לפטור את עצמו לפי שחביריו תובעין אותו אותם מ' ליטרי' כי שמעון טוען שהחזירם לו לכן צריך לישבע גם הוא שלא באו לידו ויפטר מחביריו: "
],
[
"ועל מה שטוען שמעון על ראובן ששיתף את לוי בלא רשותו ואם לא היה עושה זה היה שמעון מרויח ל' ליט' וראובן משיב לא היו דברים מעולם. גם מזה ישבע ראובן שהוא כדבריו. אמנם אם אחר כך גילה שמעון דעתו שהוא חפץ בשותפותו כגון שגם הוא היה נותן לו ממעות השותפות או גילוי דעת אחרונא אז ראובן פטור מאותה שבועה כדאמרי' גבי התורם שלא ברשות ליקטו בעלים א והוסיפו עליהן בין כך ובין כך תרומתו תרומה ומה שטוען שבסוף המטבע רצו לתן ו' ליט' על המטבע ולא הניחו ראובן למכור. וגם הוא לא רצה לקנות עד שהופסדו אות' ו' ליט' ראובן פטור מזה בלא שבועה דאפי' גרמא אין כאן שהרי ראובן היה סבור שירויחו יותר ונהפך הוא שהפסידו מ\"מ הוא לריוח נתכוון. דאפילו ביין דאמרי' בס\"פ כל הגט (גיטין דף לא) דבשלשה פרקים מוכרין אותו וכו'. ומפרש רב פפא למאי הילכת' לשותפי. דבג' פרקי' הללו שותף מוכר שלא מדעת חבירו לפי שהוא זמן יין למכור אם אחד עיכב מלמכור ושוב נזדלזל היין אין לו עליו אלא תרעומת מידי דהוי אמבטל כיסו של חבירו. ועוד לא יהא חמור מגזלן דהאי מאן דגזל חביתא דחמרא מחברי' מעיקרא שויא ד' זוזי ולבסוף שויא זוזא מהדר ליה ההוא חביתא ומיפטר דאפי' באיסורי הנאה קיימא לן דאמר באיסורי הנאה הרי שלך לפניך כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח. ב ומה ששמעון טוען שנשאר משל שותפות ביד לוי וביד הפקידים וראובן אינו רוצה לתובעם. מה בכך והלא אם חייבין לראובן משל שותפות אז הם לשמעון כמו כן ושמעון יתבע חלקו מהם מדר' נתן ואם הפקידים הם גוים שבדיניה לא חיישי על דר' נתן. אז ראובן חייב לתבוע אותם להציל מידם. ומה שנחסר לראובן ס\"א זקוקין ואומ' לשמעון שיפרע חלקו ממה שפרע עבורו לבעלי האוצר. ושמעון משיב שראובן פשע והפסיד במה שנתן המפתח לאשתו ובניו. והקטן שבהם הוא בן ט\"ו שנים. הלא כבר כתבתי בכתבי הראשון דפשיעה בבעלים פטור. ועוד שלפי דבריו שטוען עתה שבניו גדולים היו כ\"ש דפטור דאפילו פשיעה אין כאן. דאמרי' פ' המפקיד (בבא מציעא דף מב:) כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הגדולים הוא מפקיד. ג מיהו אם עדיין לא חלקו השותפין יכול הוא להשביע את בניו שלא עיכבו כלום אע\"ג דטענת שמא הוא הא תנן אלו נשבעין שלא בטענ' בריא השותפי' וכו'. וטעמא משום דמורו בה היתירא. אבל את אשתו אינו יכול להשביעה דפגיעתה רעה אך בית דין יכתבו שאם תתאלמן או תתגרש תשבע אז. אבל אם חלקו השותפין אין נשבעין בטענת שמא. מיהו אם נתחייבו להם שבועה מגלגלין זו עליהם כמו כן אפי אם חלקו כדתנן בפרק כל הנשבעין (שבת דף מה). ומה שכתבתי שיש להם לבניו לישבע. אע\"ג שהשותף התובע לא הפקיד בידם כלום ולאו בעל דברים דידהו הוא. יכול הוא להשביעם כדאמרי' פרק המפקיד (בבא מציעא דף מב) ההוא גברא דאפקיד זוזא גבי חבריה אשלימנהו לאימיה וכו'. עד מישתבע אימיה דהנהו אותבינהו בקרטיליתא וכו'. וטעמא הוי מדר' נתן. ומה שטוען שלא היו בעליו עמו בשעת החסרון קיימא לן היה עמו בשעת שאלה אין צריך שיהא עמו בשעת שבורה ומתה. ה\"נ כשנשתתפו נתרצו לטרוח או כל אחד לצורך חבירו. ובעלים באמירה בעלמא מיקרי בעליו עמי כדאיתא בריש פ' השואל (בבא מציעא דף צו) וראובן יש לו לישבע כמו כן שלא עיכב משל השותפו' כלום. דהיינו נמי שבועת השותפין אם לא חלקו. או על גילגול אפילו חלקו כו'. כדפי' לעיל. והוא אינו חייב כלל עבור אשתו ובניו. כיון דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. ומה שראובן טוען שנחסר לו ס\"א זקוקים שפרע לבעלי האוצר עבור חביריו ושמעון אומר להד\"ם. ועוד אמ' שמעון הרי בעלי האוצר סמכו עלי מחלקו ואתה לא נתערבת עבורי. א\"כ לא היה לו לפרוע. הדין עם שמעון דקיימא לן מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי. וה\"ה בפורע שאר חובות של חבירו כמו שהוכיח רבינו יבא מן הירושלמי ואע\"ג שרבינו תם חולק נראין דברי רבי יב\"א. ועוד דאיכא פלוגת' דרבוות' המע\"ה. וא\"כ אם ראובן מודה שלא נתערבו אפילו הכי הלך ופרע עבורו אז שמעון פטור מלפרוע לו בלא שבועה כמו פורע חובו של חבירו. ואין לחלק בין שאר שותפין לשאר אדם הפורע חובו של חבירו כיון דבעלי האוצר סמכו על כל אחד מחלקו. ואם ראובן טוען שנתערב עבורו. ולכך פרע עבורו או ישבע שמעון שאינו כן או ישבע שלא היה חייב לבעלי האוצר כלום. ולולי מצות רבי' לא הייתי נזקק להשיב על כל אותם טענות אך מצותו אשמור כל ימי צבאי לא אסור ימין ושמאל. ושלום מו' רבי' ושלום תורתו. ושלו' ישיבתו. כנפש אסקופת הדום רגליו מאיר בר ברוך: ",
"תשובה אחרת מפיו ",
"נחנו אשר על החתום הובררנו להיות בית דין בין ר' יצחק בר שבתי הבא בהרשאת אמו אלמנת ר' שבתי ובין רבי אברהם בר יוסף וכבר באו לדין לפני הר' שמואל בר' מנחם הלוי. ולפני ר' שמחה בר גרשום. וטענו בפניהם ולא נפסק שם הדין. ונתרצו שניהם לבא לדין בפנינו. וטענו כאשר טענו בער\"בירק ופסקנו על פי הטענות ועל פי העדיות שר' אברהם בר יוסף פטור אפי' משבועה ושלא מעל בחרם ומן הדין לא היינו צריכין לכתוב מאיז' טעם פסקנו כך אחרי שנתרצו שניה' לבא הנה בפנינו לדין. אך מפני והייתם נקיים מה' ומישראל כתבנו מאיזה טעם שאין בכל אלו העדות שום ממש שהרי אין עדות שמכר טרי\"נש אלא עד מפי עד ועד מפי קרוב ואפילו לפי אותו כתב שחתומי' עליו ר' פסח בר' יודא והר' מנחם בר' נטרונאי שכתוב בסתם והעידו לפנינו שר' אברהם בר יוסף מכר טרי\"נש הרי כל קהלו' ויצרבורק מעידין כולן פה אחד שבשעה שנתנו חרם שלא בא שום עדות אלא שר' ירחמיאל בר' לוי אמר שר' שמלאי בר' יוסף אמר לו שקנה טרי\"נש מאחיו זה ר' אברהם ואין זה עדות אלא עד מפי קרוב ור' פסח בר' יודא והר' מנחם חתומין על אותו כתב עם שאר הקהל. והוו להו שני כתובים המכחישין זה את זה ואפילו אם לאו כל כמינייהו של ר' פסח בר' יודא והר' מנחם לחזור בהם מדבריהם הראשונים הרי שאר ראשי הקהל שהיו בשעת קבלת העדות עמהם מכחישי' אותם ואומרי שלא בא שום עדות אלא עד מפי עד ואוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקיה. ועוד לדברי כל הכתבים הראשונים והאחרונים אין כאן עדות כלל שהרי מה בכך שהעידו שמכר טר\"ינש אפילו היה עדות ברורה שראו שמכר טר\"ינש איכא למימר שלא היו של שכנגדו ואפי' אם היו של שכנגדו שמא הוא לא גנבם אלא גוי גנבם ומכרם לו. וכמה מי יימר איכא הכא ואין צריך לפרש ואעפ\"י שאמרו מעולם לא מכרתי טר\"ינש לא הוחזק כפרן. דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה בדאמ' פ' שבועת הדיינין (שבועות דף מב) גבי ההוא דאמ' לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך א\"ל ולא פרעתיך בפני פלו' ופלו' אתו פלו' ופלו' ואמ' להד\"ם עד א\"ל רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה וכן בעובדא דבתר הכי. אמר רמי בר חמא כל מילתא וכו' ורבא לא פליג עליה אלא משום קיצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי שהיה לו לזכור בקיצותא דתרעא ובעניין הפרעון. וכן בפרק שבועת העדות (שבועות דף לד) ההוא דא\"ל לחבריה מנה מניתי לך בצד עמוד זה. א\"ל לא עברתי בצד עמוד זה מעולם. אתו סהדי ואסהידו דהשתין מים בצד עמוד זה ומסיק רבא לבסוף כל מילתא דלא רמיא עליה וכו' וכן בפר' זה בורר (סנהדרין דף כט) אמר אביי לא שנו אלא דאמר משטה אני בך. אבל אמר להד\"ם הוחזק כפרן. ומסיק אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא משמיה דרבא כל מילי דכדי לא דכירי אינשי והכי הילכת' הרי שהוכחנו שלא הוחזק כפרן כלל ולא הפסיד יישובו כמו כן. שהרי דבור בעלמא שאמר אם יבא עדות שמכרתי טרי\"נש שאפסיד יישובי והרי לא בא שום עדות אלא עד מפי עד. ועוד אפילו אם היה עדות ברורה שמכר טרי\"נש לא הפסיד יישובו שהוא מוחזק בו דאסמכתא הוא דגזים ואסמכת' לא קניא. וגם פטור משבועה שהרי אינם באים עליו בטענה ברורה אלא בטענת שמא ששמעו מפי אמרים שגנב להם. ואותם אחרי' כמו כן אינם יודעין אלא עד מפי עד ועד מפי קרוב שאמרו דברים בעלמא שאין בו ממש להכי אין לו לישבע דאין נשבעין על טענת שמא חוץ מאותו המנויין בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מה) דמורו בה היתירא ותו לא מידי וכאשר הראונו מן השתים פסקנו וחתמנו ",
"לוי בר שלמה בר יצחק יוסף בר יעקב "
],
[
"תכף לזכירתך. ברכה: ותפילתך תמיד זכה. עליך אשא אל שמים ידי וכפיי פרושות בעדך. מו' דודי להאריך ימיך ושנותיך. למלאות לטובה כל משאלותיך גם אליך כפיי שטחתי וממקומי לעומתך. השתחויתי ברכני גם אני מברכות נדבותיך. ותרומת ידך ומברכתך יבורך עבדך. כי טובים דודיך ליודעי סודיך. מ\"ו דודי הר' נתן ששאלת על הנשבע בעשרת הדברו' על אשתו שאם לא תטבול באותה לילה שלא יבא אליה לעולם ושיגרשנה והילך לשון רב האיי גאון זצ\"ל. וששאלתם מי שנטל תפילות או דברי תחנונים או סליחות ונשבע שבועה באותו ספר אותה שבועה כשבועת ס\"ת היא. וכיון שמתחרט ורוצה לחזורבה יש לה התרה או לאו. כך ראינו ששבועה זו כשבועת ס\"ת. מה ס\"ת יש בו שמותיו של הק\"בה ויש בהם פסוקים של מקרא ולא עוד כיון שיש בו כתוב כל אותיות שבאלף בית. הרי אלף בית מצטרפין אותיות שלו לכמה שמות. והן גופה של תורה ואין היתר לשבועה. מי שיצרו מתגבר עליו וקפץ ונשבע בתורה כשהספר בידו שאשה פלוני לא תהיה אשתו מהיום ולעולם ואח\"כ מתחרט על שבועתו ומקבץ בעלי תורה ומוסר להם טענותיו ושבועתו יש להם להתיר ולהפר שבועתו כדי לעשות שלום בין איש לאשתו או לאו. כך ראינו שבדורות הללו אין כח באדם להתיר שבועה ולהפר כלל לא בא\"י ולא בחוצה לארץ ושאמרתם שכתוב בהלכו' גדולות הנשבע על אשתו מלקהו על שבועתו ויקיים את אשתו לא סביר לן הכי כלל ודברים בטלים הן ואין לחוש עליו כלל אלא חייב לקיים את שבועתו ויגרש את אשתו ולא יחלל שם שמים בפרהסיא אלא יגרשנה לאלתר ויתן כתובה ואין בדבר זה משום שלום בין איש לאשתו ואי קשיא הא דאמר גבי סוטה וכתב ומחק וק\"ו לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדוש' ימחה על המים דכתיב וכתב הכהן את האלות האלה על ספר ומחה. וק\"ו להזכיר ש\"ש לבטלה לעשות שלום בין איש לאשתו הא לא קשיא דהאי מוצא מידי ספק ומידי איסורא. אבל הכא מי לא אמר רחמנא לא תשא ואמר כי לא ינקה וכתי' נשבע להרע ולא ימיר הילכך יוציא ויתן כתובה ואין בו משום לעשות שלום בין איש לאשתו. וששאלתם מי שכעס וקפץ ונשבע בעל פה בהזכרת השם ובתורה המונחת בארון. יש רשות לחכם להתיר שבועתו או לא שאין להתיר למי שנשבע על פה. כך ראינו מי שהזכיר השם או התורה אין רשות לשום אדם בין חכם בין סופר בין גדול להתיר שבועתו של אדם כל עיקר. לא שבועה שנשבעין בס\"ת המונחת בארון או בשם הבורא אין רשות לשום אדם לבטלה ולהתירה ולהפר אותה. וכן הלכה עד כאן לשון רב האיי גאון. הרי שכתב שאין להתיר שבועה הנשבע בשם או בתורה אפילו לא נקיט ליה בידיה. ונ\"ל דחומרא בעלמא היא שהחמירו הגאונים בדורות האחרונים דקיל נדרי ושבועות וכן משמע בדבריו. שכתב אין כח בדורות הללו להתיר. וע\"כ צ\"ל דהא דאמרינן פ\"ב דנדרים (דף יד) הנודר בתורה לא אמר כלום היכא דלא נקיט לה בידיה וקיימא לן נמי הילכת' נזקקין באלקי ישראל אלמא דיש התרה לאותו הנשבע בשם. מיהו יש לדחות דהני מילי בלשון נדר אבל בלשון שבועה דחמירא איכא למימר דאין להתיר. מיהו יש להביא ראיה מדלא תני ליה בהדי חומר זה חומר בשבועות מבנדרים אלמ' דבימי חכמי התלמוד היה הכל מותר אלא שעתה בדורות האחרונים החמירו כדפי' ואין להקשות אי מותר הוא אלא שבדורו' אחרונים החמירו מאי קשיא ליה מסוטה והא ההיא דאוריית' היא. י\"ל ההיא קשיא ליה כיון דאשכחנ' גבי סוטה כל כך דבר גדול שהתירה תורה שם הקודש למחוק. היכי תקינו דורות אחרונים לגרש אשתו כיון שהיא מצוה כל כך לעשות שלום בין איש לאשתו שמותר למחוק השם כ\"ש להזכיר שם שמים לבטלה. ועל זה תירץ מה שתירץ. ונ\"ל דדוק' בשבועה החמירו שעונשה מרובה כדאשכחנ' נמי בפרק השולח (גיטין דף לה) נמנעו מלהשביעו כך תיקנו הגאונים שלא להתיר שבועה בשם או בס\"ת ועונשין אותו ומחמירין עליהם שלא יהו נוהנים קלות ראש בנדרים ובשבועות. ודבר זה כתוב בתורה ובתלמוד. בתורה נשבע להרע ולא ימיר משמע הוא שלא לשאל על השבועה. וכן יש גבי ר' יהושע בן לוי. מי מיתשיל על שבועתיה ומזה תקנו הגאונים דאפילו בדיעבד אם נשאל על השבועה שנשבע בשם או בי' הדברות שלא יהא מותר ולפי מה שפירש דאסור לשאל על השבועה אפילו בימיהם הא דאמרינן הנודר כאלו בונה במה. והמקיימו וכו'. הני מילי בנדר אבל לא בשבועה ואין להקשות ליחשב זה חומר בשבועות שאסור לשאל עליהם דהא לא קשיא דהא בהא מילתא נמי איכא חומר בנדרים שמצוה לשאל עליהם כי היכי דלא חשיב בהדי שדה עניין ומחצה ההיא דהלכתא כרב יוסף בזוזי משום דבההיא מילתא גופה הילכת' כוותיה בארעא: ונראה במה שכתב מי שנשבע בשם שאין לו התרה הני מילי בשם המיוחד ובכנוי שאין נמחקין אבל ברחום וחנון וכו'. או בלשון לעז. או באחת מכל הלשונות לבד מלשון הקדש מותר דבנדרים לא שייך האי חומר' כלל אלא בשבועה כדפרי' ואין להביא ראייה מהא דאמרי' בפ השולח (דף לה) אבל ניסת אין מדירין אות' דמיפר לה בעל א\"כ בימיהם אפילו בשם או בי' הדברות יש להתיר דאי אין התרה לה ישביעוה בשם או בי' הדברות הא ודאי לאו ראייה היא כלל דהא נמנעו מלהשביעה ואין להקשות ידירוה בשם או בי' הדברות נמי ליתה שהרי פירש דבנדר בשם או בי' הדברות יש לה התרה ומיהו בימיהם ע\"כ אפילו בשם יש לה התרה מדאשכחנא גבי צדקיהו מדכתוב (ד\"ה ב ל\"ו י\"ג) וגם במלך נבוכד נצר מרד אשר השביעו באלקים וקאמ' תלמודא בפרק ר' אליעזר בנדרים (דף סה) דבפניו היו יכולים להתיר אע\"ג דנשבע בשם אלא פשיטא דחומר בעלמא הוא שתיקנו הגאונים וכהנה רבות שהחמירו האחרונים בשבועה ובנדרים. דהא מ\"ד אין נזקקין באלקי ישראל. ע\"כ חומרא בעלמא הוא מדרבנן. ובפ\"ב דנדרים (דף כ) דנודר בעצי' ובקרבן וכו' קאמ' עונשין ומחמירין עליהם וכו' חומר' דרבנן וכן נמנעו מלהשביע וכן תיקנו הגאונים שלא לישבע בס\"ת אלא חזן נוטל ס\"ת בזרועו ומחרים בארור וכהנה רבות ואין לי לפרש ושלום מאיר בר ברוך "
],
[
"לפי העדות שלא ביחנו דבריהם אם נתרצית תחלה להתקדש לו אם לאו צריך לברר אם יש עדים ששידך ונתרצית להתקיים לו תחלה. אע\"ג דבעידנ' דיהיב לה לא שמעו מפיו לשון קידושין אז ודאי צריכה גט כדאמ' פ\"ק דקידושין (דף ו) היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה ולא פירש רבי יוסי אומר דיו. ואמר רבי יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ומסיק והוא שעסוקין באותו עניין. ואפילו מעניין לעניין באותו עניין. מיהו נר' דהני מילי כשנתן לה בשתיקה ולא דבר עמה מאומה אבל הכא שדבר שנותן לו מאהבה ומחיבה יש בלשון הזה לשון זבלונות וקיימ' לן חוששין לסבלונות ואפילו לזמן מרובה. מדתנן פ' האיש מקדש (קידושין דף נ) המקדש בפחות משוה פרוטה וכן הקטן שקידש אע\"פ ששילח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת שמחמת קידושין הראשונים שלח. ולשון לאחר מיכן משמע לאלתר. ומשמעלאחר זמן מרובה. ודייקי' מינה בגמ' למ\"ד חוששין לסבלונות טעמא דמחמת קידושין הראשונים שלח הא בעלמא חוששין לסבלונות משמע דומיא דמתני' ואפילו לאחר זמן מרובה ואע\"ג דלא מסיק דחייש לסבלונות אלא היכא דרובא מקדשי והדר מסבלי מי יכניס עצמו לאותו ספק לידע מנהג מקום שהוא יצא משם. ועו' שהרי לפי' ר\"ח דגרסי' הת' מקדשי והדר מסבלי פשיט'. לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוט מקדשי והדר מסבלי מהו דתימ' לא ניחוש למיעוט קמ\"ל משמע דאפילו למיעוט חיישינן להחמיר והא דלא אזלינן בתר רובא היינו טעמ' דמדרבנן החמירו באיסור אשת איש וכיוצא בזה אמרינן פרק י\"ו דיבמות (דף קכא) טבע במים שאין להם סוף אשתו אסורה ומפיק דאם נשאת לא תצא. וכיון דבדיעבד לא תצא אלמא רובן מתים ואפילו הכי לכתחלה לא תנשא ולא אזלינן בתר רובא. ואם אין עדים שנתרצית אלא שניהם יודעין והיא מודה שנתרצית לו קודם צריכה גט או אפילו לא דבר עמה תחלה כלל אם בשע' שנתן לה היה בלבו לשם קידושין וגם היא קבלתם לשם קידושין אע\"ג דפריצות עבד דקידש בלא שידוכין קידושין מיהו הוו וצריכה גט. ואע\"ג דאמרי' בפרק האיש מקדש וכולי (דף מט) אעפ\"י שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת דדברים שבלב אינם דברים שאני התם כיון דאתני לאו כל כמיניה למיעקר לתנאיה אבל נדון זה לא גרע מגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאמרינן בפרק ג' דשבועות (דף כו) דאזלינן בתר מחשבתו. ואין אסור אלא בפת חטים ואע\"ג דבההיא גברא דזבין נכסי אדעת' למיסק לארעא דישראל לא אמרי' הכי התם היינו טעמא דאזלינן בתר דעתא דלוקח ועוד נ\"ל כיון שאמר לה אני נותן לך בשביל אהבה וחיבה שיש לחוש לקידושין ושמא כך רוצה לומר על מנת שיהיה אהבה וחיבה בינינו ושתהיה אהובתי. ולא גרע האי לישנא ממיוחדת לי מיועדת לי עזרתי נגדי צלעתי סגורתי תחתיי תפוסתי לקוחתי חרופתי. וא\"כ אהובתי נמי איכא לספוקי וא\"כ אם היה דעת שניהם לקידושין צריכה גט ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"וזה נכתב להר' יחזקיהו ממזבורק נ\"ע: ",
"מה ידעתי ולא תדע אלופי ומיודעי. כלכל ודרדעי. מ\"ו דודי שאלת על המורה שהורה לומ' לגוי שילך חוץ לתחום שבת אחר קרובי המת שיבאו לקבורתה דע לך מ\"ו שלא יפה הורה ואין זה הוראה אלא טעות. דהא דתנן פרק שואל (שבת דף קנא) מחשיכין על התחום לפקח על עיסקי המת ואל עיסקי כלה הכי פירושא שמותר לישראל לילך בשבת עד סוף התחום כדי שיהא מזומן למוצאי שבת וקרוב להביא צורכי המת וכלה ודוקא משום מצוה התירו אבל אי לא משום מצוה לא כדתניא לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי ליכנס למרחץ מיד והאי דקאמ' אבא שאול ויהיב כללא במילתא דתנא קמא כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו. פירש רש\"י כל שאני רשאי לומר לחבירי ישראל או לגוי לעשותו במוצאי שבת וכו'. אבל בשבת אסור לומר לו לעשותו בשבת דכל מה שישראל אסור לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו בשבת דאמירה לגוי שבות אפילו באיסור דרבנן וגדולה מזו תנן התם גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב אלמא אפי' ממילא הביא גוי אין זה כבוד המת להספד בו. ופי' רש\"י דקנסא הוא שלא להספד בהן לעולם משום דמוכח מילת' דאין דרך להביא חלילין אלא בשביל המת וא\"כ כ\"ש וכ\"ש שאסור לומר לגוי לילך בשבת אחר קרובי המת לכבודו להספידו אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואומר שישלחו אחר קרוביו הא ודאי שרי. וזה התיר רבינו שמריה ז\"צל אפילו בשבת שמא תיטרף דעתו עליו וכו' כדאמר פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנו) קונין משכיב מרע אפילו בשבת שמא תיטרף דעתו עליו וכו' ואתה תעלה מעלה מעלה. לשם ולתהילה. כנ' תלמידך מאיר בר ברוך "
],
[
"אמרות אדוני אמרות טהורות. לפקוח עינים עורות. להקפיא אור יקרות. להבין ולהורות. מטל אורות טליו. ואשד נחליו. ובטפי אגליו. מים כבירים שוטפים. על כל גדות כפים. ידידי חמודי הר' יצחק אל תדינני כזה הוי הלב מה שלא השבתיך מיד על שאילותך כי ידוע לחבירו. שכתיבתך בא לידי ואבד מרוב טרדות וחפשתיו ולא מצאתיו והנני משיבך לפי אומד הדעת שסבורני שהיה בכתבך שתמהת על שהייתי מצרף בסל כל עיסות לאחר אפייתן בפסח ונוטל מאחת על כולן. וכתבת דר' אליעזר לא אומר הסל מצרפן אלא לחומרא בפחות מכשיעור לחייבו על ידי צירוף סל. אבל לקולא לא. דע לך ידידי שבכל צרפת נוהגין כן וגם בספר התרומה ובתוספת פסק כן ויודע אנו שראית דבריך באב\"י העזר\"י מה לא ראית מסקנא דמילתא כי בסוף דבריו כתב דודאי שרי לעשות כן. ומה שכתב תחלה שאין לעשות כך מדאמרי'. (שם פ\"ב דחלה דף עה) שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה. ונותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף וקשי' ליה מה צריך להקיף אמאי אין הסל מצרפן לא קשיא כלל. כי הירושל' מקשה אותו ומתרץ משום דאחת טמאה ואחת טהורה וכל דבר שהוא מקפיד על תערובותו אין הכלי מצרפו אבל המנהג שאת' נוהג שאתה נוטל מכל עיסה מעט ואתה עושה מכל החלות חררה אחת אין זה מנהג כשר שמתוך שאתה משהה אותן באין לידי חימוץ. וששאלת על כהן שעולה לדוכן ואם החזן קורא כהנים אם לאו דבר פשוט שאינו קורא כלום דפסקי'. הלכת' כוותיה דאביי בפרק אילו נאמרין (דף לח) דאמ' נקיטינן לשנים קורא כהנים לאחד אינו קורא דכתיב אמור להם לשנים ולא לאחד: "
],
[
"ואשר שאלת על מילה שלא בזמנה אם מותר למול בלילה נראה דאפילו מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום דתניא (בפרק הערל דף עב) בין בזמנה בין שלא בזמנה אינה אלא ביום ואע\"ג דר' אליעזר ב\"ר שמעון פליג עליה יחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דבמסקנא מוקי פלוגתייהו בו ביום דת\"ק דריש מוביום אפילו שלא בזמנה ור' אליעזר בר שמעון לא דריש וקיימ' לן כת\"ק בהא דאפילו מאן דלא דריש וי\"ו ו\"ה דריש כדאמר א\"ל בן פדת בתר הכי גבי והנותר והודה לו רבי יוחנן ושלום לך ולכל שלויך כנ' אהביך נדבה מאיר בר ברוך: "
],
[
"עריבים עלי דברי דודים. מז\"הב נחמדים. לשונם חרב חדה מעשה חידודים. כהרים מקדרים עמקים משדדים: הנאהבים והנעימים הידידים. אלופיי ומיודעיי הר' מנחם והר' הילל שאלתוני על אודות ראובן שיש לו חפירה בחצירו וכל מי חצירו מקלחין לתוכה ונבלעין במקומן. ואותה חפירה סמוכה לחומת אבנים של שמען וטוען כשהחפירה מלאה אז המים נכנסין לתוך חומתו. וכנכסין המים בביתו. והשיב ראובן החזקנו בה יותר מכ\"ד שנה ולא מחיתה בנו מעולם. והשיב שמעון בשביל שלא הוזק לי עד כאן עכ\"ל. נראה דאם החפירה מופלגת מן החומה טפח בהא לית דין ולית דיין. ופשיטא דבהכי סגי כדתני' בהדיא בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף יט) אבל בכותל אבני' בכדי שלא יזיק וכמה טפח ואפי' אם לא הפליג טפח ועתה רוצה למלאות גומתו עפר עד שתתרחק חלל הגומא טפח מן החומה בהכי סגי אעפ\"י שלא סד בסיד. דכיון דבעיא היא או סד בסיד תנן או וסד בסיד תנן ולא אפשיט כל תיקו לממונא לקולא. ומספיקא לא מפקינן ממונא ולא כפינן ליה לסוד בסיד. ועוד דל כל זה מהכא כי כל מה שכתבתי לרווחא דמילתא הוא. מיהו בלאו הכי אפי' לא הרחיק שום דבר אינו צריך להרחיק כלום כיון דבא מחמת ירושה ואית ליה סהדי דדר ביה אבוה כי האי גונא אפי' חד יומא ואיהו בתר אבוה תלת שנין אי נמי איפכא דדר ביה אבוה תלת שנין טוענין ליורש מה דמצי אבוה למיטען ואלו היה אבוה קיים הוה טעין מינך זבינתי' או מחלת לי השתא נמי טענינן לבריה הכי. ואע\"ג דהתובע נמי יורש המוציא מחבירו עליו הראיה. ואעג דאבוה דנתבע אילו היה קיים היה צריך לישבע שזה מכרה או נתנה לו. לפי דברי הגאון רב האיי ור\"י ז\"צל שפסקו דנשבעין על הקרקעות שבועה דרבנן וראייה מפרק הכותב (כתובות דף פז) מ\"מ זה היתום אין צריך לישבע אפילו שבועה שלא פקדני אבא וכו'. דלא תקנו שבועה שלא פקדנו אבא על היתומים אלא ליטול וביתומי' מן היתומים. והיתומי' התובעי' יש להם שטר דכיון דהיתומים הנתבעין הם מוחזקי' בממון וקיימא לן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ה\"ה בהיתומים מן היתומים נהי דאינם יכולין לישבע שבועה גמורה ישבעו לכל הפחות שבועה שלא פקדנו ויטלו אבל לעולם אין להם לישבע שבועה שלא פקדנו כדי לפטר ואם אדם אחר תובע ואמר אביכם היה חייב לי ואין לי שטר. פטורים בלא שבועה וראייתו מהא דאמרינן פ' כל הנשבעין (שבועות דף מה) וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה והוינן בה ממאן אי נימא מלוה אבוהון שקיל בלא שבועה ואינהו בשבוע' והשתא קשה לי לישני לעולם מלוה וכגון דטעין לוה ואמר אישתבעו לי דלא פרעתי אביכם דאלו אבוהון כהאי גוונא היה צריך לישבע שבועה ודאית והיתומי' ישבעו שבוע' יורשין אלא ש\"מ דלא תקינו שבועה על היתומי' אפי' ליטול אלא ביתומי' מן היתומים ומשום טובת היתומים הנתבעין. ואפילו לר' אליעזר דפליג על רב ושמואל דאמ' הפוגם שטרו ומת. יורשי' נשבעין שבועת יורשין ונוטלין אלמא אע\"ג דהנתבע אינו יתום אפילו הכי היתומים נשבעין ונוטלין ה\"מ התם דנשבעין כדי ליטול והשבוע' היא לטובתם דאילו לרב ושמואל כיון דאינם יכולין לישבע שבוע' שנתחיי' אביהן מפטירין לגמרי דאמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו נמצא דלר' אליעזר דאמ' נשבעין זהו לטובתם כדי שיטלו דאילו לא היו נשבעין לא יוציא ממון מספק בלא שבועה אבל כשהיתומי' הן נתבעין לא תקנו עליהם שבועה ממה נפשך דאילו לא תבע אביהן בחייו ותבע לאחר מיתתו את בניו אין להם לישבע כיון דלא נתחיי' אבוהון שבועה בחייו דהשת' אפילו ליטול נוטלין בלא שבועה היכא דלא נתחייב אבוהון שבועה בחייו כמו שהוכחתי לעיל: כ\"ש דאין צריכין לישבע ולפטר ואם אדם תובע את אביהן בחייו ולא הספיק לישבע עד שמת ולאחר פטירתו תובע את היתומים פטורין כמו כן דלא תקינו על היתומי' שבועה לרעתן דאלו לא ישבעו אפילו הכי מספיק' לא מפקינן ממונא מינייהו וזה אין להקשות אמאי לא מוקי מתנית' דוכן היתומים לעולם מלוה. וכגון דא\"ל בחיי אבוהון אישתבע לי דלא פרעתי' ולא הספיק לישבע עד שמת דהשת' יתומי' צריכין לישבע וליטול כיון דאבוהון נתחייב שבועה דהא ודאי לא מצי לאוקומי הכי לרב ושמואל משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו. ועוד יש לי ראיה ברורה דהיתומי' אין צריכין לישבע וליפטר דכל מילי דהוי תקנתא דרבנן לא תיקנו תקנתא להרע ליתומי' מדאמר' גבי פ' הניזקין (גיטין דף נב) גבי משיכה יתומים הרי הן כהקדש ואי משיכה טובה להם יותר ממעות אמרינן משיכה קניא להו. ואי מעות עדיפי להו קנו המעות. ומה שכתבתם שאביו של ראובן לקח הקרקע מישראל ואותו ישראל לקח מן הגוי אין זה הבא מחמת גוי הרי הוא זה כגוי שהרי אין אדם מערער ואמר הגוי גזלה ממני: וק\"ל להבין ואין לי להאריך בדבר שאינו צריך: ועוד אפילו טעין המערער הגוי גזלה ממני והוא חפר החפירה שלא בדין מ\"מ דהשתא ביד ישראל שלקחה מן הגוי ג' שנים או חד יומא ושהתה ביד בנו ג' שנים טוענין ליורש ואמרנו שאביו לקחה מישראלהאחר מידי דהוה אגזלן דאין לו חזקה ובן בנו של גזלן יש לו חזקה כי אתא בטענת דאבוה ונאמן בלא שבועה כדפי' לעיל. וששאלתם לפרש מה הוא הבא מחמת הגוי מה לי להאריך תעיינו בפירוש רבינו שמואל. ויודע אני שלא הייתם צריכין לדבריי אך ענוותכם היתירה הראיתוני ושלומכם וכבודכם יגדל נצח כנ' סר למשמעתכם מאיר בר ברוך: "
],
[
"למה הרגזתני לעלות. במופלאות ממני ובגדולות. להוציא יקרות מזלות. מאיש אשר כמוני שאינו יודע להפלות. ולפרש תעלומות חמורות וקלות. בשתים תתחתן בי בתשובות חבילות שהוא רבע שאילות. מגבלות מעשה עבות גדילות. מזויג את הפתילות. בעשר מעלות. קדש עלית במסילות. העולות בית אל בנווית ברמה: במדת תרומה. בחכמה. בתבונה ובדעת ובמדמה. אלוף ומיודע הר' אשר שאלת אדוני על צורת חיה ועוף שבמחזורים ותמהת למה איני מוחה בהם והתניא במכילתין לא תעשה פסל וכו' עד אפילו בהמה חיה ועוף לא יעשה לו גלופה אבל יעשה לו אטומה. ת\"ל וכל תמונה וכו' עד אפילו בהמה חיה ועוף ודגים וחגבים ואפילו הבוביא וכו'. נראה בעיני דודאי לא יפה עושים מתוך שמסתכלים בצורות הללו אין מכוונים לבם בתפלתם לאביהם שבשמים מיהו אין כאן איסור דלא תעשה לך פסל וגומר דהא מסקינ' בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מג) שאני ר\"ג דאחרים עשו לו ואפילו חשדא ליכא בציורא שהן ממיני צבעים בעלמא ואין ממשות בהן כלל. דלא חיישינ' לחשדא אלא בחותם בולט ולא בשוקע. וכ\"ש בדבר זה שאינו לא שוקע ולא בולט אלא מין צבע בעלמא ונ\"ל דאפילו ישראל מותר לצור צורות במיני צבעים ואין בזה משום לא תעשה לך פסל דלא אסו' אלא פרצוף גמור חקוק בששר אבל במיני צבעים מותר כדאמרינן בחזקת הבתי' (דף נד) הצר צורה בנכסי הגר קנה דרב לא קנה לגינתא דבי רב אלא בצורתא. והקשה שם רבינו שמואל והאמר דכיור לא קנה אלא באמה כנגד הפתח ותירץ דהתם לאו היינו צורת בריה אלא ציורא בעלמא מעשה ציצין ופרחים אבל צורת חיה ועוף חשיבא ודאי כאחד. ולא בעינן אמה כנגד הפתח. אלמא דרב צייר צורת חיה או עוף אלא ודאי במיני צבעים מותר וההיא דמכלתי' גלופה היונו צורה בולטת. אטומה צורה שוקעת. ואשר במים מתחת לארץ להביא את הבוביא פירש שעושה צורה וחוקק דמות בבואה שבמים. דסלקא דעתך אמינא דוקא אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת לרקיע. אבל דמות צורת בבואה שבמים לא ת\"ל ואשר במים. ויש אומרים להביא את השברירים נראה לי שהוא מין שד שבמים שקורין נכס\"א בלשון אשכנז וכל אלו אינן אסורין לעשותן אלא פרצופין חקוקין אבל לא ממין הצבעים כמו שהוכחתי [*הגה\"ה תשובה זו מתחילתה ועד סופה תמצא בתוספות ביומא פ' הוציאו לו (יומא דף נד) בדיבור המתחיל כרובים ושם] אמנם על כסא שלמה המלך דכתי' (מלכי' א י') ושני אריות עומדי' אצל הידות ושנים עשר אריים וגומר קשה ואין לומר דעל פי הדבר הוה מדכתיב (ד\"ה א' כט) וישב שלמה על כסא ה' שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ואיכא למימר בהא מיגדר מילתא כמו אליהו בהר הכרמל דשמא בהא מילתא נמי איכא למיגדר מילתא שכשהיו עדים באים להעיד בפניו היו האריות שואגים ונוהמים כמו שיש במדרש ומתוך כך היו מתפחדים להעיד עדות שקר אי נמי י\"ל דאחרים עשו לו וחשדה ליכא דרבים שכיחי גביה כדמשני גבי ר\"ג (בפרק כל הצלמי' דף מ\"ג) ומה שנעשו כותלי ההיכל וקדש הקדשים ציורים חקוקים בכותל סביב סביב פני כפיר אל התמורה מפה ופני אריה אל התמורה מפה. י\"ל על פי הדיבור הוה שנאמר הכל בכתב וגומר (ד\"ה א כח). א\"נ יכולני לומר דלא שייך לא תעשה לך פסל אלא בתלוש בפני עצמו אבל על הכותל במחובר לא דאינו אלא לנוי בעלמא ובטל לגבי הכותל. ואע\"פי שאני מדמה לא הייתי אומר כך כמו זה התירוץ "
],
[
"ואשר שאלת על פשוט שמכר חלקו קודם חלוקה ונטתפק' אם מכירתו מכיר' והבא' ראייה מפירש רבינו שמואל זצ\"ל (יש נוחלין דף קכו) שכתב אההיא דיש לככור קודם חלוקה אע\"ג דחלק פשוט אין לו דע לך מו' דלא קיימא לן הכי אלא כדברי התוספו' שכתבו וזה לשונ' ומר סבר לא עשה ולא כלום בפלגא פ\"ה בחלק פשיטותו וכל שכן בחלק פשוט אחיו אבל חלק בכורה יפה מכר ולא נהירא לר' דחלק פשיטותו פשיט' שיכול למכו' דאע\"ג דלא מטא לידיה כמוחזק דמי כדמוכח לעיל דאמ' מקיש חלק בכורה לחלק פשוט. אלא אומר רבי דלא מיירי הכא אלא בחלק אחיו ובחלק בכורה דמר סבר לא עשה ולא כלום בפלגא דהיינו חלק אחיו ומר סבר בכולהו חלק בכורה וחלק אחיו אבל חלק פשוט פשיטא דמכר עכ\"ל. וכן כתב רבינו יודא מפרי\"ש דחלק פשיטות עדיף מחלק בכורה דנוטל בראוי כבמוחזק מה שאין כן בחלק בכור' כ\"ש דלא גרע על כן נראה איפכא דבחלק פשיטות ודאי מכר עכ\"ל וכיון דמסקינ' הילכת' יש לבכור קודם חלוקה כ\"ש פשוט. וכן עמא דבר. והכא מוכחא שמעתא ומה שכתבת שרבינו שמואל חזר בו מההיא דמה חלק פשוט אע\"ג דלא מטא לידיה דכל ראוי שבעולם הוא יורש מאביו וכו' אין משם ראייה כלל דלעניין ליטול בשבח ששבחו נכסים ממילא לאחר מיתת אביו קאמר וזה דבר פשוט שהפשוט נוטל בראוי כבמוחזק ובהא אפילו רבינו שמואל מודה: וק\"ל להב\"ין: "
],
[
"ואשר שאלת על ראובן שהפקיד פקדון ביד שמעון ובא לוי ותפס הפקדון מיד שמעון עבור חוב ששמעון חייב לו וראובן אמר מה לך אצל ממוני ושמעון מודה שהממון הוא של ראובן דבר פשוט הוא שלוי חייב להחזיר הממון לראובן. וכן פי' ר\"י בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע) דאפי' בדבר שאינו מסויים ואין עדים שהיה שלו אם הנפקד מודה שהוא שלו מהדרינן ליה כיון שהנפקד הוא חי והיתומים יחזרו על הנפקד ויגבו ממקום אחר. כך פירש ר\"י פר' איזהו נשך גבי הני זוזי דיתמי היכי עבדינן בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא ויהבינן ליה אבל דבר המסויים לא דילמא פקדון נינהו ואתי מריה ויהיב סימנין ושקיל ליה וכו' ומה שנסתפקת משום דכיון שנתחייב שמעון באחריותו. בפשיעה שפשע שמעון שהיה לו ליזהר ולשמור שמירה מעולה לראובן את שלו לא היה תופסו יכול לומר של שמעון אני תופס הא ליתא שהרי קיימא לן גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקיפו לא עשו בו תקנת השוק וצריך להחזיר לבעלים בחנם ורואה אני שהדברים ק\"ו השתא ומה התם שפרע לו הלוה מדעתו זה החפץ צריך להחזיר כ\"ש בנדון זה שלקח החפץ בעל כרחו ובאיסור' אתא לידיה לא כ\"ש שצריך להחזיר בחנם ומה זה שהבאת במרובה דקדשים שחייב באחריותן שהזיקו חייבין שאע\"פי שהקדשים הם של הקדש אעפ\"כ הניזק תופס למ\"ד דבר הגורם לממון כממון דמו. דע לך אדוני שלא תמצא דבר זה בכל התלמוד כי לכאורה נראה דאפילו לר' שמעון פטור שהרי מה ירויח הניזק בתפיסתו הלא קדש הוא ואסור בהנאה ואי להכי תפיס ליה לדחוק את הבעלי' שהם צריכין להקריבו לקרבן שיתפשרו עמו אמאי קא מחייבת להו והלא ממונם לא הזיק דבשלמא המזיק אותם חייב שהרי גורם לחבירו הפסד וכיון דעל ידו נפסד חבירו ישלם לו כאילו הזיק את ממונו. כי היכי דמחייבי השורף שטרותיו של חבירו למאן דדאין דינא דגרמא ואפילו הכי מה עניין שור של הקדש שהזיק להאי ממונא דראובן שלא הזיק ומה לו ללוי ג אצל ממונו של ראובן וכי מה הפסיד לו או מה חיסרו או מה הזיקו. ומה ששאלת על ראובן ששלח פקדון לשמעון ביד לוי והלך לוי למדינת הים אי אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו ויכול ראובן לטעון על שמעון טענת ודאי להשביעו או לא. נראה דאינו יכול להשביעו כי טענת שמא היא דלא אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו אלא באיסורא שלא יהיה המשלח חוטא כי הוא סומך עליו אבל בממון לא. ותדע דהא אמרינן בסוף פ' בתרא דהאיש מקדש (דף מג) האומר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בדיני ממונות וכו'. עד מאי קסבר רב נחמן אי קסבר המלוה חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים הני נוגעין בעדותו נינהו. דאי אמרי לא פרענוה אמר להו פרעוני. אלא קסבר אין צריך לפורעו בעדים. ומגו דיכלו למימר אהדרינוה ללוה יכלי למימר פרענוה למלוה ודוקא משום דקיימי קמן ואמרי פרענוה למלוה דמהמני מטעם מגו אבל חזקת שליח עושה שליחותו לא. ואין לדחות דרב נחמן לטעמיה דאמר בשל תורה אין חזקת שליח עושה שליחותו. דה\"מ דלא קאי קמן ואמר לא עשיתי שליחותי אבל כי קאי קמן ואמר עשיתי פשיטא דנאמן דעד אחד נאמן באיסורין ואפילו הכי הכא אף על גב דקיימי קמן ואמרו עשינו לא מהימנינן להו אלא מטעם מגו וכל שכן השתא דתקין רבנן שבועת היסת דמסיק התם דאפילו תרי לא מהימני דנוגעין בעדותן הן כ\"ש דאחד לא מהימן ולא שייך כלל בממון חזקת שליח עושה שליחותו: וק\"ל להבין. וכן משמע גבי חנוני על פנקסו דלא מהימנינן לחנוני בלא שבועה מטעם חזקת שליח עושה שליחותו ולא יטול השכיר אפילו בשבועה אלא שמע מינה דבממון לא אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו. ד וששאלת אם הודה שמעון שהפקדון בא לידו אבל אמר החזרתיו ללוי וראובן אמר לא צויתי להחזירו ללוי אם מתחלה האמנתיו עתה איני מאמינו מי אמרינן הואיל והימני' הימניה או לא נראה ששמעון חייב כיון דאתא לידיה חייב בשמירתו. ואין לו להוציא מידו אלא ברשות הבעלים דקיימא לן שומר שמסר לשומר חייב. ואע\"ג דרבא מפ' טעמא משום דאת מהימנת לי האיך לא מהימן לי והכא הא הימניה מיהו השתא לא מהימניה וכן משמע בסוף פ' קמא דגטין (דף יד) דר' אחאי בר' יאשיה הוה ליה איספקא דכספא בנהרדעא אמר להו לר' דוסתאי בר' ינאי ולר' יוסי בן כיפר בהדי דאתיתו אייתוה ניהלי יהבו ניהלייהו הדר אמרי להו ניקני מינייכו אמרי להו לא. אמרי להו א\"כ אהדרוה ניהלי ר' דוסתאי אמר להו אין ור' יוסי בן כיפר אמר להו לא. הוו קא מצערי ליה. א\"ל חזי מר היכי קא עביד אמר להו טב רמו ליה. ור' אחאי הודה לדבריו דר' יוסי בן כיפר אי לאו משום דאותו אדם קרוב למלכות והיה להם סוסים ופרדים הרצים אחריהן אע\"ג דמעיקר' הימנינהו ר' אחאי ור' יאשי' כיון דיהבו ליה ר' יוסי בן כיפר לא הוה ליה לאהדורי ניהלייהו והיה לו לסבול המכות קודם שיחזור לאותם בני אדם ההיא איספק' ואין לדחות דשאני התם שגילה ר' אחאי בדעתו שהיה חושדם שאמר להו לאתויי ניהלייהו. דמאן לימא לן דמשום דלא הימנינהו הוא. דלמא משום דהשתא הוה צריך לההיא איספקא ועוד גלי בדעתיה הכא נמי דלא הימניה ר' יוסי בן כיפר להיות עיקר שלו. שהוא לא רצה שהוא ישמור לו כל שעה אלא לפי שעה הימניה שליח להולכה והרבה יש בני אדם שמאמינים להם להוליך חפץ לפי שעה אבל לא לשמור אותם שמירת עולם ועוד ראייה מדאמ' פ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פ\"ז) השולח בנו אצל חנוני למוד לו באיס' שמן ומדד לו ונתן לו האיסר ושיבר את הצלוחית ואיבד את האיסר החנוני חייב וכו'. ואמר בגמ' בשלמא באיס' ושמן בהא פליגי דרבנן סברי לאודועי שדריה ולא היה לו להחזירו לתינוק לאמטויי לחנוני שויה שליח ולא לאהדורי' ואע\"ג דלא אמר ליה לחנוני בהדי' דלא להדרי' לתינוק. ה\"נ אע\"ג דהכא פקח והכא תינוק מ\"מ היכא דגלי גלי ויש לדמות פקח היכא דגלי בהדיא וא\"ל שישמור אותו לראובן לתינוק היכא דלא גלי דבתרוייהו לא הוה ליה לאהדורי ליה. וההיא דפרק הפועלים (בבא מציעא דף פז) דקמה לא קשיא דלאו גזירה שוה היא אלא ילמד סתום מן המפורש דילפינ' הא בקמת רעיך שאינו מפרש במאי מיירי מה היא דמהחל חרמש בקמה שהוא מפורש. תדע דלמסקנא לא גמרינן מהתם. ואי גזירה שוה היא דמהקמה למה לי. ומה זה שהקשית מפלוגת' דרב ושמואל דרב אמר דולג וכו' (פ\"ג דמגילה דף כ\"ב). איך שכחו מנהגם כדפריך בירושלמי אבני בתירה בי\"ד שחל להיות בשבת איך שכחו מנהגם וי\"ל דהתם פריך שפיר כי בית ישראל יושבים על אדמתם וגם פסח בא בא בכינופיא שכל ישראל היו שם אי אפשר שישתכח. אבל רב ושמואל שהיו בגולה רב אומר דולג והנוהגים בענין אחר שכחן. וכן לשמואל וק\"ל להבי\"ן. ובהרבה מקומות אנן צריכין לומר כן ואין להאריך. והא דאיבעיא בשילהי פר' ד' דנדרי' (דף לה) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו וכו' ודקשי' לך ליפשיט מדאיצטריכו מעמדות. ואמר בתענית (דף כ\"ז) איפשר קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד עליו וכו' ואי ס\"ד שלוחי דידן נינהו למה לי. יש לומר אפי' שלוחי דידן נינהו הוו נמי שלוחי דרחמנא וכיון דעיקרא שלוחי דרחמנא נינהו חששי נביאים הראשונים שמא לא יהיה דעתם עלינו לכך תיקנו אנשי מעמד וק\"ל להב\"ין: ושלום לך ולתורתך. מאיר בר ברוך: "
],
[
"בער אנכי מאיש ובחכמה קטן. ואיך אמצא יד ורגל לעומת שר ושלטון. כי הוא רודה בכל עבר על ליגיון וקרטון. בקי בחדרי תורה בטרקלין וקיטון. מקוטר מכל אבקת רוכל צלוחית של פלייטון. משפיע למכור במדה גסה חנוני וסיטון. מתקו צוף אמריו מיין עסיס והליסטון. פירותיו משתמרין בלא קב חומטון. איש נעימי שלומי הר' אשר ישא ברכה מאת השם כנפש אשר על החתום ובקצרה אשיב לאדוני על אשר כתב שק\"ו שלי יש עליו תשובה משום דגנב ופרע בחובו וכו'. באיסורא אתא לידיה להכי קנסינ' ליה וכל מאן דאתי מחמתיה. אבל בנדון זה בהיתיר' אתא לידי' דעביד איניש דינא לנפשיה. דע לך אדו' שהק\"ו טוב וישר ואין להשיב דהאי לאו דינא הוא שאם ראובן חייב לשמעון לא יקח שמעון ממונו של לוי שביד ראובן בשביל חובו כדפי' בכתבי הראשון ועוד שמעון אינו רשאי למשכן אפילו את ראובן עצמו. דהתנן בפרק המקבל (בבא מציעא דף קי\"ג) המלוה את חבירו לא ימשכננו וכו' ואפילו שליח ב\"ד אמר שמואל בגמ' דמנתח נתוחי דוקא אבל לא יכנס לביתו למשכנו. אבל המלוה גופיה אפילו נתוחי בשוק לא. והא דאמרי' בפרק המניח (בבא קמא דף כ\"ז) עביד איניש דינא לנפשיה היינו דוקא בחפץ המבורר שהוא שלו. כגון אם הייתי רואה חפץ שלי ביד אדוני הייתי נכנס ונוטלו וכל מה שמביא לשם מיירי בדבר המבורר שהוא שלו אבל אם אדם חייב לחבירו לא ימשכננו כלל אלא יתבענו לדין ושליח ב\"ד ימשכננו ואם עבר ונכנס לביתו למשכנו עובר בלאו ועשה. בלא תבא אל ביתו לעבוט וגומר. ובחוץ תעמוד וגו' וא\"כ הוכחתי דהאי נמי איסורא עבד וזה הכלל דעביד אינש דינא לנפשיה שכתבתי דלא שייך אלא בחפץ המבורר שהוא שלו כך כתבתי לחכמיי כי מתחלה דנו בכי האי גוונא דעביד איניש דינא לנפשיה בכל עניין ואפילו בחפץ שאינו מבורר. וכתבתי להם לא תיתלו בוקי סריקי ברב נחמן. דא\"כ עשיתם רב נחמן טועה בדבר משנה דההיא דהמקבל (דף קיג) והודו לדבריי: "
],
[
"ומה שכתבתי דחזקת שליח עושה שליחותו בממון והבאתי ראייה מפ' האיש מקדש (קידושין דף מג) כן ודאיהוא. ואתה באת לדחות דלא מהימנינן להו להפסידו ממון למלו' אבל להשביעו נאמנין ואפילו עד אחדהא לית' וממקו' שבאת דמסיק והשת' דתקון רבנן שבועת היסת מישתבעי עדים דיהבו למלוה. ומישתבע מלוה דלא שקיל להו ופרע להו למלוה. אבל קודם שתקינו שבועת היסת הן הן שלוחיו הן הן עידיו ונאמנין בלא שבועה ודוקא כשהן מעידין שפרעוהו למלוה. אבל אי ליתנהו קמן לא סמכינן אחזק שליח עושה שליחותו וכל שכן השתא דתקון רבנן שבועת היסת דאפי' תרי ואיתנהו קמן ואמרי פרענוה לא מהימנינן להו אלא בשבועה. וכ\"ש בנדון זה ששאלת דהוי חד וליתיה קמן. ולא אמר מידי ולא קא מישתבע דלא סמכינן חזקת' שליח עושה שליחותו לומר פרעו. מאיר בר ברוך: ודבר זה ישר למבין: "
],
[
"ושנים שבאו לדין בלילה ואמרו דנו דינינו אנו מקבלים עלינו דין שלכם אע\"פי דאין דנין בלילה כל דבר שבממון והם מקבלי' עליה' הרשות בידם מידי דהוה אפסולין ונשים שיכולין לקבל כמו נאמן עלי אבא וכמו דבורה ששפטה את ישראל שקבלוה עלייהו וחד דקבליה עליה כבי תרי בפרק זה בורר (דף כא). וא\"כ קניא אסמכתא שנעשית בלילה בב\"ד חשוב הוא קניין גמור כיון שנעשו מדעת שניהם דאפילו דין גמור דנין בלילה מדעת שניהם ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"טל אורות עליך: נתיב יאירו ברור מיליך. ברזל ונחושת מנעליך. חזקו משמיר פרטיך וכלליך. מה טובו אהליך. יפוצו מעיינותיך: ואשד נחליך מו' הר\"ר אליעזר בר' אפרים. הזקקתני לחוות דיעי ולא לכך הוצרכת. בהר ובשפלה ובנגב קצרת. בית הסלעים שבעמקים ובקצרה אשיב את הנראה לעיני שהיורשין יכולין לסלק את האלמנה מתי שירצו ואותן מ' זקוקים שהעדיפו לה כדי שתסתלק מיד. זה היה שלא לצורך שהרי לא עשאה בעלה אפטרופא שהרי לא כתב דלאחר מיתתו יהיו כל הנכסים שלה ואחריה יירשו בניו הזכרים ואחת מבנותיו עמהם אלא כתב מהיום ולאחר מיתתיני תטול בתי חלק כאחד מן הבנים. הרי לא נתן לאשתו מאומה אך תלה המתנה באשתו והויא כאיניש דעלמא כאילו אמר מהיום ולאח' מיתת פלו' שלא להשליט' לבתו במתנה עד זמן שימות פלו' וא\"כ לא היית' אפטרופ' ועוד אפילו עשאה אפטרופא היו יכולין לסלקה כי הרגשתי מתוך כתבך שהיתה מפסדת ומבזבזת ופושעת בנכסים. ואמרינן בפרק הניזקין (גיטין דף נב) גבי עמרם נבעא האי אפטרופא דמפסיד א מסלקינן ליה. אי איכא סהדי דמפסיד. ואין חילוק בין מינהו אבי יתומים ובין מינהו ב\"ד. ומה שכתב שאלמנה ובנה שהיה בן י\"ח שנים וחתנה והתנו ביניה' שמה שכתוב בשטר המתנה לאחר מיתתינו שזה יהיה בטל. ושיזכה מיד במתנה. כבר כתבתי שאינו תלוי באלמנה כלל דלא הויא אפטרופא ובאמירת בנה שהוא בן י\"ח לא יפסידו שאר האחין כי הם לא נתרצו בדבר. ויכולים לומר אין אנו חפצים אלא כמו שכתוב בשטר המתנה לאחר מיתתינו כי אינו יכול להפסיד לאחיו. דאפי' אמר זה אחי אינו נאמן כי אם על עצמו כדאמרינן פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלד) ואינו נאמן. לעניין שיטול עם שאר האחין וכ\"ש הבא שאינו יכול להפסיד לאחיו בדיבורו ובמחילתו. מיהו לגביה דידיה מהניא מחילתו. אם בשעת המחילה היה ביד החתן הממון. וא\"כ מיד כשאמר תזכה מיד בחלקך המגיעך זכה הלה במה שבידו לפי חלקו ולא בחלק אחיו. כיצד אם יש בנכסים ד' מאות זקוקים שזה מגיע לחתן ק' דהיינו חלק רביעי לא יטול מן הק' אלא שליש שזהו ל\"ד המגיע לחלק אחת השלישי שזיכה לחתן ושני שלישים שזהו ס\"ו ליט' ומעט יותר לא יטול אלא לאחר מיתת חמותו. והיורשין ישאו ויתנו בנכסי' ויהיה הריוח שלהם עד מות אמם שהרי כיון שכתב בשטר המתנה מהיום ולאחר מיתה הוי פירוש גופה מהיום והריוח לאחר מיתתינו ועד אותה שעה כל הריוח ליורשין ואין לחלק בין לשון מהיום ולאחר מיתה בין מקרקעי למטלטלי כמו שמוכח מדברי ר\"י בשמעת' דשדה זו שאני לוקח קנויה לך מעכשיו. ואין לי להאריך. ומיהו אעפ\"י שכתבתי שיש רשות ליורשין לישא וליתן בהם עד מות אמם ב מיהו אחרי מות אמם צריכין ליתן לחתן חלקו כפי מה שיהיו הנכסים כל היכא דאיתנהו זכה בחלקו בכל מה שנותר אחרי מות חמיו. ואין כח לשום אדם למכור ולתן אחרי מות חמיו. ודוקא מרובין ונתמעטו יטול המקבל כפי מה ששוים בשעת חלוקה. אבל מועטין בשעת נתינת המתנה ונתרבו בשעת חלוקה לא יטול מקבל אלא כפי מה שהיו שוים בשעת כתיבה ונתינה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדאמרינן פ' יש נוחלין האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים אמר רבא ובנכסים של עכשיו. ופירש רבינו שמואל דאפילו מתנת בריא בקניין איירי וכל קניין היינו מעכשיו וא\"כ כאילו אמר מעכשיו ולאחר מיחה ודמיא לגמרי בנדון זה. ומשם יש לי להוכיח כמו כן טוב שהאלמנה נוטלת כתובתה שלא יטול המקבל מתנה חלקו אלא כנכסים הנותרי' ולא מצי למימר כיון דמתנתו מתנת בריא ולא מתנת שכיב מרע מדלא כתוב בה מהיום אם לא אחוור כי עד יום מותה א\"כ כתובתה אינה גובה ממתנת בריא כמו שכתב ר\"י וא\"כ לא יתמעט חלק מתנתו בשביל הכתובה אלא היורשיו יגבו כתובתה מחלק ירושתם. דהא ודאי לית' דמשמע התם דלעולם לא יטול מקבל מתנה יותר מן היורשין אלא כל שעה ידו על התחתונה שהרי מסיק ובבנים הבאים לאחר מיכן. ואם היו מועטין ונתרבו לא אזלינן בתר השתא ויטול חלק גדול אלא בתר שעת חלוקה ופירש רשבם דמסתמא לא נתכוון למעט הבנים אלא עשאן כאחד מהם ולא יותר. אעפ\"י שהיורשין יש להם כח לישא ולתן בנכסי' והריוח שלהם עד מות אמם. מ\"מ אין להם למכור ולתן בנכסי' ואם מכרו ונתנו מכרן ומתנתן בטלה כמו שהאב אינו יכול למכור עד שימות כיון דמתנתו מתנת בריא וכשיגיע זמן המתנה מכרן בטל ואם פשעו בנכסי' ונאבדו חייבין באחריותן דלא גריעי משומר חנם. מיהו בגניבה ואבידה ואונסין פטירי דאע\"ג דהריוח שלהם לא הוו כמו לוה דחייב באונסין דלכאורה איהו גופיה כל זמן שהוא חי והריוח שלו אינו חייב באונסין שהרי אינו לוה אלא נתן מתנה ושייר לעצמו הפירות של עניין הפירות לא יצא מעולם מרשותו. הכא נמי שייר הפירות לבניו ולא הוו לווין ודמיא להא דאמרינן בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף סג) בן לוי שמכר שדה לישראל וא\"ל על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לי ולבניי מת מחזיר לבניו והכי אמרי' פר' מי שמת (בבא בתרא דף קמח) מכר דקל חוץ מן פירותיו דשייר מקום פירות. ומה שכתבתי דהיורשין אין להם כח לא למכור ולא לתן ולא לפשוע בהן אין להקשות כיון שכתוב בשטר שני לשונות המכחישין זה את זה הלך אחר פחות שבלשונות. דמהיום ולאחר מיתה משמע גופה מהיום ובתר הכי כתוב שיוותרו לאחר מיתתינו משמע שלא נתן לו נכסים דהשתא אלא הנותרים לאחר מיתת שניהן. ו\"אכ אם קדמו הבנים ומכרו מה שמכרו מכרו כשמואל דאמר פ' בית כור (בבא בתרא דף קה) הלכה כחכמים דאמר הלך אחר פחות שבלשונות וכדתנן פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קסה) כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין עשרין אין לו אלא עשרים. זוזי מאה דאינון תלתין סלעין אין לו אלא מנה הא לא קשיא כמו שכתב אדוני דכיון שאני יכול לקיים כל שני הלשונות יש לו לקיים והריני יכול לפרש שיוותרו על מזונותיה. אי נמי הלך אחר התחתון כמו שכתבתי אי נמי נראה לו שיוותרו שלא יופסדו בגניבה ואבידה או באונסין. אי נמי נראה לי דע\"כ שיוותרו דקאמר לא בשביל להשליט את בניו למכור ולתן עד מיתת שניהן דמדקאמר שיוותרו לנו. לנו ולא ליורשינו קאמר כדאמרינן פרק האומר (דף ס) ובפרק מי שאחזו (גיטין דף עד) הרי זה גיטך על מנת שתתן לי מאתים זוז וכו'. עד מר סבר לי ולא ליורשיי ומר סבר לי וליורשיי ומסתמא הלכה כתנא קמא ולא כרשב\"ג דבריית' דתנן בפרק הכותב (כתובות דף פו) נדר ושבועה אין לי עלייך הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשין משביעין אותה דלי משמע לי ולא ליורשיי. ואע\"פי שכתבתי שהיורשין יש להם רשות לשאת ולתת בנכסים עד מות אמם וכל הריוח שלהם מיהו אחרי מות אמם יכול להשביעם שלא עיכבו מן הנכסים כלום אע\"ג דטענת שמא הן נשבעין כדתנן פרק כל הנשבעין (דף עה) אלו בשבעין שלא בטענה השותפים ואפטרופסים וכו' משום דמורו היתיר הני נמי מורו היתיר' דטרחי להוציא חובת אביהן מן הגוים ולשמור הנכסים ומה שטען האפטרופא מה שנתנה לבעלה נחת רוח עשתה לבעלה גם בזה טעה. דבהדיא אמרי' פ' חזקת הבתי' (בבא בתרא דף נ) למעוטי נכסי מלוג דלא שייך למימר נחת רוח וזאת המתנה נכסי מלוג כיון שלא שמאתה בכתובתה. וגם מה שטען שכבר נתנה המתנה לאמה והיא נותנת לאחרי' גם מזה טעה שאינה יכולה למכור ולתן נכסי מלוג לאחרים דאפילו מכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ומי יפנה להשיב על כל דברי רוח של אותו אפטרופא שאינו אלא ממשש כאשר ימשש העור באפלה. אולי יכוין כסומא בארובה. ודבריך נכוחים וישרים. אך בזה אני חולק עליך שאינו יכול לזכות במתנה מיד עד מות חמותו כדפי' כל הצדדין וצידי צדדין ושלום מו' ושלום תורתו. ושלו כל כנוותו. יגדל כנפש משרתו: סר למשמעתו. מאיר בר ברוך: "
],
[
"להאריך אין פנאי. למלפני ולמעבדני. אך בקצרה אשיב את הנראה לעיני. על שמעון שהיה לו בת קטנה וראובן היה לו בן קטן וכתב לו שמעון לראובן לכשיהיה בנך ראוי לקדש אם לא אקבל קדושי בתי או בתי בעצמה לא תקבל הקידושין אם תהא ראויה לקבל קידושיה או אתחייב לך מעכשיו כ' זקוקין. ומת שמעון קודם שהיה בן ראובן בן י\"ג שנים והוא גדלה ועמדה על פרקה ונשא' לאחר ועתה תובע ראובן הקנס מבניו יפה דן האומר שהיתומים פטורין שהרי בשעה שהיה בן ראובן ראוי לקדש אז לא היתה היא ראויה לקדש שכבר נתקדשה לאחר אך מה שכתב אם היה כתוב בשטר שלא תהא היא רשאה לקדש עצמה עד שיהא בן ראובן ראוי לקדש שאז היה הדין עם ראובן כי זה איני מודה לך שהרי אפילו כי האי גוונא לא קנה ראובן העשרים זקוקין שהרי תלה בדבר שלא בא לעולם דקטן אין לו קידושין ונישואין לא מדברי תורה ולא מדברי סופרי' כדאית' פ' חרש (דף קי\"ב) וא\"כ הוה ליה כאומ' לאשה הרי את מקודשת לאחר שאתגייר וכו' לאחר שתמות אחותך לאחר שיחלוץ ליך יבמיך דאמר אינה מקודשת והא דאמרינן פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמא) איתיביה רב נחמן לרב הונא המזכה לעובר לא קנה האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וכו'. עד וניימא ליה כמבשרני אלמא כיון דהמקבל מתנה הוא בעולם אע\"ג דתלה בדבר שאינו בעולם קנה ע\"כ הא ליתא כמו שהוכחתי מלאחר שתמות אחותך לאחר שיחלוץ ליך יבמיך. והתם ה\"פ דקאי אדלעיל דאמר משנתינו איני יודע מי שנאה ופרי' ולימא ר' מאיר היא דאמרינן אדם מקנה וכו' ומשני אימר דאמר רבי מאיר לדבר שבא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי אמ' והשת' פריך שפיר ולימא כמבשרני שהמבשר בא לעולם ואעפ\"י שתלה בדבר שלא בא לעולם מ\"מ אמאי קאמ' איני יודע מי שנאה לוקמ' כר' מאיר ולימא במבשרני דהשת' הוה ליה לדבר שבא לעולם אע\"ג שתלה בדבר שלא בא לעולם לר' מאיר קנה וקל להבין. אבל אין לדמות דבר זה כלל למילתיה דר' יהודה בן תימא שכל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו וכו'. דהתם מיירי בתנאי שבשעת התנאי היה יודע שאי אפשר לקיים התנאי כגון על מנת שתעלי לרקיע על מנת שתרדי לתהום וכיוצ' בהן אבל הכא בשעת התנאי היה אפשר התנאי להתקיים וקל להבין מאיר בר ברוך: אח\"רי שה\"לך הש\"ליח לדר\"כו חז\"ר ב\"ו מ\"ו וכת\"ב לה\"ם שנ\"ית: כך היה נראה לי לכאורה כאשר כתבתי וחוזר אני בי דאע\"ג דאמרינן אין אדם מקנה וכו' מ\"מ שהדבר הנקנה בא לעולם והקונה והמקנה בא לעולם קנה אע\"ג דתלה תנאו בדבר שלא בא לעולם קנה. וראייה מהא דאמרינן פרק המפקיד (בבא מציעא דף לג) והלא אין אדם מקנה וכו' ואפילו למ\"ד אדם מקנה ה\"מ כגון פירות דקל דעבידו דאתו וכו' עד אמר רבא נעשה כאומר לכשתגנב ותרצה ותשלימני הרי פרה קנויה לך מעכשיו וכו' אלמא אע\"ג דתלה בדבר שלא בא לעולם קנה אע\"ג דיכולני לדמות ולומר דה\"פ סתם מתני' רבי מאיר היא. והא דאמרת דלא עביד דאתי דמי יימר דמיגנבא ומי יימר דמשתכח גנבא ומי יימר דמחייב דילמא מודה ומיפטר אהא משני תלמודא דעביד דאתי הוא דמיד כי גנבה קנייה לפרה למפרע מעכשיו ואין כאן אלא חד מי יימר דמיגנבא וחשיב הוא דעביד דאתי ואתיא כר' מאיר ולא כרבנן אך נ\"ל דוחק לאוקומי סתם מתניתי' דלא כהילכת' מדלא קאמר בהדיא אמר רבא לעולם רבי מאיר ונעשה כאומר אלמא דאתיא ככולי עלמא וכן משמע נמי פ' בכל מערבין (עירובין דף לז). א\"ל אביי אלא מעתה היו לפניו שני רימונים של טבל ואמר אם ירדו גשמים היום יהא זה תרומה על זה וכו' אלמא אע\"ג דתלה תנאו בדבר שלא בא לעולם הוו תרומתו תרומה ומסתמא כיון דסתמא קאמר לה משמע דאליבא דכולי עלמא קאמרה. אבל מהכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום ולאח' מיתה דמשמע גופה מהיום ופירי לאחר מיתה אין ראייה דקנה פירות אע\"ג דתלה במיתתו בדבר שלא בא לעולם. וכן כל מצוה מחמת מיתה אין ראייה דמתנת שכיב מרע דרבנן שלא תטרף דעתו עליו. אבל מגט יש ראייה מעכשיו אם מתי דהוי גט לכולי עלמא על כן אין נראה לפטור היתומי' מטעם זה אך יש לי לפטור אותם משום דכיון דאניס שהרי מת בתוך הזמן פטורין כדאמרינן פרק קמא דכתובות (דף ב) לפיכך חלה היא או שחלתה היא אינו מעלה לה מזונות ומסיק ולעניין גיטין אינו כן עד מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חדש הרי זה גט וכו' מאי לאו מת וה\"ה חלה וכו' אלמא דגבי ממון כהאי גוונא אם היה אומר אתן לך ב' זקוקין אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חדש פטור שהרי אירעו אונס ואע\"ג דגבי גט מפליג בין אונס מיתה לשאר אונסין. הני מילי התם משום דלא תפול קמי יבם. אבל בעלמא אם חלה חשיב אונס לא כ\"ש מיתה דאין לך אונס גדול מזה ואם היה חי היה מפייס את בתו שלא להתקדש אלא לזה וכיון דמית מאי הוה ליה למיעבד והבנים לא ידעו בתנאי אביהם ועוד כיון דאביהם פטור שלא היה יכול לקיים תנאו גם היתומים פטורין שהרי לא נתנו לו שום דבר ולא שייך הכא מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן שהרי אביהן לא נתחייב בממון זה לא בחייו ולא במותו כדפי' וקל להבין. ומההיא דהאשה שנפלו לא דמי כלל דהא דבעינן עומדת בסוף ל' במקום שראוי לקניין המשיכה היינו משום דהמשיכה הראשונה כלתה כבר ולהכי כשעומדת בא גם חשיב כמשיכת' אריכתא הכא כל כמה דלא נתקרע השטר או שנאבד ולא נתבטל קניין הראשון אע\"ג דמתי מידי דהוה אמעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חדש דהוי גט הילכך אין לפוטרו מטעם זה אלא מטעם אונס כדפי' ולא דמי נמי לר' יהודה בן תימא דאמר כל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה עליו בתחלתו אינו אלא כמפליגה בדברים דה\"מ כגון ע\"מ שתעלי לרקיע או שתרדי לתהום וכיוצא בהן שבשעה שהתנה היה ידוע לכל שאי אפשר לקיימו כלל. אבל נדון זה אינו כן וקל להבין מאיר בר ברוך: ",
"אחרי כן שלח אביו עבור אותו הדין כי הוא כמו דיין היה ",
"שני כתובין הבאין כאחד עוד זה מדבר וזה בא מו' אבי בן הר' ברוך אתה ורעיך שאלתוני על זה הדבר שכבר נשאלתי עליו והנה תשובתי שכתבתי להם שויא לכולם והוא הנדון והוא התשובה ומה שכתבתם שאחד מן העדים הוא עתה קרוב א\"כ גם מטעם זה יש לפסול השטר אם אין עדים שראו חתימת העדים ביד שמעון קודם שנעשה העד קרובו דאיכא למיחש שמא לאחר שנעשה קרובו כתב וזייף והקדים הזמן כמו שהוכיח ר\"י כשמעת' דעד זומם והוכיח מההיא מודעתא דהוה חתימי עליה תרי גזלני וכו' ואין לי להאריך והא דתניא בתוספת דזה בורר היה חותם על השטר ונעשה חתנו אחרי' מעידי' עליו ולא הוא הכי פירושו אחרי' מעידי עליו שראו חתימתו בשט' קוד' שנעשה חתנו דליכא למיחש דילמא לאחר שנעש' חתנו זייף וגם מעידין שזו היא חתימתו דלאו עליה קסמכא כלל. הא לאו הכי חיישי' כדפי' ואע\"ג דכתב עליה הנפק אין להכשירו בשביל זה דאמרי' בפרק ב' דכתובות (דף כ) גבי העורר על השדה הדיינין חותמין על השטר אע\"פי שלא קראוהו ושלום מו' אבי יגדל כנפש תולעתך מאיר בנך: "
],
[
"יהודה ועבר הירדן והגליל. ישאו תוף וחליל. על ירח כי נראה בעליל. מוכתר בנימוסי עטרת תפארת כליל. מושל בכל גליל. פלשת צור וצידן ומואב ייליל. דרך כוכב מיעקב וקם שבט פליל. רודה בכל עבר חיילים יגבר. מישרים דובר כנשר יעלה אבר. הוא השליט הוא המסביר סבר. אבי כל בני עבר. אלופי ומיועדי הר' חיים פלטיאל בר' יעקב אשר שאלת ושאילתך צויתי להעתיק לך מעבר הלז ודברים נכוחים בעיני כי דבר פשוט הוא שראובן פטור משמעון מאותן ה' זקוקין שהרי במצותו נתנם ואומ' לו בפי' הנך חייב לי ח' זקוקין מהם תפרע ה' זקוקין ואפילו אם לא אמר לו מהם תפרע ה' זקוקין והלך ראובן בראותו צרתו צרה ונתפשר בשבילו יכול לעכב בידו דמי הפשרה. ובשכבר שאלוני ממדב\"ורק על דין כזה וגם ממקו' אחר נשאלתי על כיוצא בזה להשיב תשובה על אחד מהם שנתפש והיה לו דיי משלו וצוה שלא לפדותו משל עצמו. והשבתי שפודין אותו בעל כרחו והבאתי ראייה מדאמרינן פרק נערה (כתובות דף מח) האומר אם מת אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו לא כל הימנו שיעשיר את בניו ויפול עצמו על הצבור ועוד ראייה מפ\"ק דקידושין (דף יח) שיש בעברייה מה שאין בעברי וכו' עד ומפדין אותה בעל כרחה ומפ' תלמודא בע\"כ של אב משום פגם משפחה ופריך אי הכי עברי נמי ניכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה ומשני הדר אזיל ומזבין נפשיה. וכי היכו דכופין את האב לפדות את בתו כ\"ש דכופין את זה לפדות את עצמו כיון שיש לו סיפוק ואין לדחות שאני התם שהאב פשע במכירתה להכי כופין אותה דהאי דיחויא ליתא. שהרי עבד עברי היה לנו לכוף בני משפחה לפדותו לולא משום דחיישי' דילמא הדר אזיל ומזבין נפשיה ומפסיד לבני משפחה בכל יום ויום ואע\"ג דהם לא פשעו במכירתו היינו כופין אותם לפדותו משום פגם משפחה אי לאו דחיישי' כדפי' א\"כ היכא שנתפש בידי גוים לשבי ולביזה ולמשיסה דכולהו איתנהו ביה ומייסרין אותו במכה שאין לה קצבה כשאינו חפץ להתפשר פשיטא דפודין אותו בע\"כ משום פגם משפחה ועוד הבאתי ראייה מדאמרי' פרק מציאת האשה (כתובות דף סז) יש לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו לשם מתנה וחוזרין ונפרעין ממנו ופריך תו לא שקיל אמר רב פפא לאחר מיתה אלמא דאו לאו חששא דתו לא שקיל היינו נפרעין ממנו מחיים א\"כ הכא נפרעין ממנו בחיים דליכא למיחש דילמא תו לא שקיל דהא תפיסה לאו כל יומא איתא כמו מזונות. ועוד מזונות אינם יכולין לתן לו בעל כרחו כי לא נוכל לכופו שיאכל משל אחרים ולהכי חיישי' דילמא תו לא שקיל אבל יכולין לתן מעות לשבאי בלא ידיעתו שיפטור אותו וקל להבין. אלמא דבשל מזונות לוקחין ממנו בע\"כ ואפילו מחיים אי לאו משום חששא דילמא תו לא שקיל ואע\"ג שהוא אוכל ושותה אך שהוא מסגף עצמו וחייו חיי צער כ\"ש שכופין אותו לפדות עצמו מידי גוים משום פגם משפחה ושלא יטמא בידי גוים ואפי' המוכר קברו ודרך קברו אמרי' בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף ק) דבאין בני משפחה וקוברין אותו בע\"כ דלוקח משום פגם משפחה והכי אמרי' בסוף פרק יש בכור (בכורות דף נב) כשהורישתו אשתו בית הקברות אמור רבנן לישקול דמי וליהדר משום פגם משפחה אע\"ג דקסבר ירושת הבעל דאוריית' כ\"ש בנדון זה שכופין אותו לפדות עצמו משום פגם משפחה: "
],
[
"ואותם שאומרי' ששמעון לא יתן לראובן מדמי פדיונו דדמי לפורע חובו ומבריח ארי בעלמ' הוא כדאמרינן בירושלמי אפי' בבעל חוב דוחק הא ליתא כמו שפי' ר\"י דמבריח ארי לא שייך אלא היכא שמצילו מן הצער ולא מן ההפסד אבל היכא שמצילו מן ההפס' לא הוי מבריח ארי ומשלם לו ואע\"ג דההיא דפורע חובו מצילו מן ההפס' ואפי' הכי קרי ליה מבריח ארי שאני התם כיון דמן הדין היה חייב הלוה לפרוע למלוה לא קרי ליה הפסד כן פירש ר\"י וא\"כ בנדון זה כיון דהצילו מן ההפסד חייב לפרוע לו שהרי היהודי לא היה חייב מן הדין להגמון כלום דנהי דדינא דמלכות' דינא האי גזילה היא ולא הוי דינא כמוכס שאין לו קצבה במסכת נדרים (פ\"ג דף כח) וא\"כ חייב לשלם לו ואפילו לפי תירוץ השני שתירץ ר\"י דלהכי הוי פורע חובו מבריח ארי ואפי' בעל חוב דוחק משום שיכול לומר הייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעים עבורי דהיינו מעין אותם טעמים כי יש אהובים שמרחמים על אוהבם להצילו מן הצער הזה מ\"מ בנדון זה חייב שהרי צ\"ל דלא שייך האי טעמא דאהובים מרחמים על אוהבם להצילו מן הצער הזה לפרוע חובו אלא בחוב שנתחייב אהוב מן הדין אבל בחוב כזה בעלילה ובגזל שההגמון גוזלו לא שייך האי טעמא שהרי פסק רבינו גרשום זצ\"ל על אנס גוי שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקחה ממנו שלא יחזיר לבעלים בחנם אלא יתן ללוקח מה שההנה אותו וכן פסק ר\"י ולא אמרינן מבריח ארי הוא שקרוביו ואוהביו היו פודין הקרקע בלאו הכי כי ההיא דירושלמי דאמרינן הגע עצמך שהיה בידו משכון ובעל חוב דוחק ואפילו הכי פטור אלא שמע מינה דלא שייך אלא בבעל חובו לא בגזלן דוחק ואל יטעה אדם לומר לפי דבריי מאי איכא בין שינוי קמא דר\"י ובין שינוי בתר' כי דבר זה קל מאד וישר למבין ואיני צריך לפרש. ומה שהעשיר אומר סבור הייתי לפוטרו חנם ע\"י שהייתי מבקש עבורו להגמון אין בזה כלום שהרי אינו אומר הייתי להתיר פיסת ידי ולפדותו משלי אלא בדברים בעלמא הדבר ידוע שאין בזה ממש וגוים עע\"ז בדברי' לא יתפייסו ובפטומי מילי כ\"א ברצי הכסף ומדוד והבא והנופל בידם לפוטרו בלא כלום אי אפשר כתוא מכמר וראייה מפס\"ק של רבינו גרשם שאם לא כן למה חייבו לשלם הרי ימצא הגוי או ישראל אחד מאוהביו שיאמר הייתי מפייס האנס להחזירו לך חנם. ואפילו אם יאמר העשיר עתה דעתי היה לפדותו משלי לא יפסיד ראובן אחרי שלא אמר כן מתחלה ולא ידע ראובן שהעשיר היה חפץ לתת כופר נפשו של שמעון ומה שאומר עתה אינו אומר אלא בשביל שמעון וראייה מפסק של רבינו גרשם ז\"צל דאי כי האי גוונא היה פטור הרי יכול לבקש אחד מאוהביו שיאמר אלו לא היית פודהו אני הייתי פודהו בשביל קרובי וקל להבין ומה שכתבת דחייב משום דר' נתן נושה בחבירו וחבירו בחבירו לא נהירא שהרי ההגמון לא עשה בשמעון כלום שהרי מן הדין לא היה חייב לו כלום אלא בגזל בעלמא. ולא היה לי פנאי לשא וליתן עמך ולכתו' דעתי על כל דבר ודבר שכתבת גם אינך צריך רק שהדין כמו שכתבתי וכדפרישי' ועוד דל כל זה מהכא כיון שאמר לו מאותן ח' זקוקין תפרע ה' יש בלשון הזה במשמע תפרע להגמון ולא לעכבם תחת ידו וק\"ל להבי\"ן והרי על פיו עשה ועשה כאשר עשה: "
],
[
"ואשר שאלת אי שייך אסמכת' על המערב לחבירו ואומר אם אני חוזר בי וכו' אם הערב משתבד תדע אדוני דפטור הערב מההיא דהזהב (דף מח) הנותן ערבון לחבירו וא\"ל אם אני חוזר בך וכו' ופליגי בה רבי יהודה ור' יוסי וכן הלוהו על שדהו וא\"ל אם אין אני נותן לך עד ג' שנים הרי הוא שלך וקרי ליה אסמכתא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סו) גבי מהאי חמרא קרי ליה אסמכתא וכן מי שהשליש שטרו כמו שכתבתי פ\"ד דנדרים (דף כו) ההאו גברא דאתפיס זכוותא הוה אסמכת' אי הוה אמר אי לא אתינא בגו שלשים תנו לו זכיותיי אלא משום דאמר בהאי לישנא ליבטלו זכוותיה. משמע דלא חש עליהם מדהפקידן ולשון ליבטלי הוי הפקר וכהנה רבות ואין לי להאריך. וכ\"ש דערב לא משתעבד מק\"ו המשחק עצמו פטור כ\"ש הערב ודקשיא למר בר\"פ מרובה (בבא קמא דף סג) אתה אומר לשבועה או אינו אלא לדין ופר\"שי לדין דמיד שכפר לו יתחייב כפל ודקשי' לך א\"כ לא ניכתוב בגנב ותיתי בק\"ו בטוען טענת גנב ומה טוען טענת גנב דבהיתיר' אתא לידיה חייב כפל גנב עצמו לא כ\"ש ותירצת גזלן יוכיח. דע לך שהר' יעקב מרישבורק הקשה לי בשכבר זאת הקשיא ותירץ כך דבאיסור' אתא לידיה ואפילו הכי פטור מכפל והקשיתי לו מה לגזלן שהשוה כבוד עבד לכבוד קונו וע\"כ פירכא טובא היא דאי לא תימ' הכי גזלן גופיה ליתי' בק\"ו מטוען טענת גנב אלא משום דאיכא למיפרך כדפרכי' אבל מלקמן בלאו הכי אינו ק\"ו כי בעי למימ' גנב עצמו בשבועה ומשני לא ליכתוב רחמנא בגנב ותיתו בק\"ו מטוען טענת גנב לא ק\"ל לימא גזלן יוכיח דאיכא למפרך מה לגזלן שאינו משלם כפל אפי' בשבועה. ופירכ' כזו יש בפ' כל הבשר (חולין דף קו) גבי חורש בשור וחמור יוכיח ומיהו לעולם נ\"ל אני דגזלן לא מצי למימר דיתחיי' כפל מק\"ו משום פירכא דפרישית. אבל מה שתירצת אההיא דלקמן דליכא למימר גזלן יוכיח משום דלא שייך ביה שבועה לא נהירא דאמאי לא שייכא ביה שבועה אם אמר לו מנה גזלת לי והלה אומר לא גזלתי אלא חצי מנה. ולי נראה לתרץ הקשיא או אינו לדין פי' כשנקרב לפני האלקים דהיינו שלשה מומחין. והאי דכתב גנב לאשמועינן אפילו כפר בשני עדים בעלמא בלא ב\"ד חייב אבל לקמן כי פריך אימא גנב עצמו בשבועה מכח היקיש פריך דהוקשו למ\"ד חד בגנב וחד בטוען טענת גנב. ולהכי פריך דהוה לי להשוותם לגמרי ולהכי קאמר להשוות לגמרי אינו יכול. דא\"כ לא ליכתוב גנב ותיתי בק\"ו מטוען טענת גנב ואם תאמר ולישני דגנב לעולם מהיקישא ואיצטריך למיכת' גנב לאשמועינן דחייב כפל בשבועה בלא ב\"ד כגון קפץ ונשבעבפני שנים. וי\"ל דהא ליתא דהיכי ליחייב משבועה זו מהקישא כיון דבטוען טענת גנב לא הוה מיחייב כפל חוץ לב\"ד כדאיתא בהגוזל קמא (דף קח) עוד יש לי לתרץ אך אין לי עוד קלף ואת' שלו' ותורתך וכל כנוותך כנפש שוחר טובך מאיר בר ברוך: "
],
[
"כל מזמה מכם לא תבצר. אהוביי וקרוביי אשר על החתום ישמרם הכל יוצר. חסד נוצר. קצרתי לכם כי עת לקצר. שאלתם על ראובן שטען על שמעון חמיו שגילה לגוים עע\"ז הנושי' בו שהיה רוצה לברוח ומזה הפסיד כ' זקוקים ושמעון כופר לא היו דברים מעולם ראובן יברר דבריו מה הוא קורא הפסד אם הוא קורא הפסד מה שעכבוהו הגוים עע\"ז שמה עד שהוצרך לפרוע להם מה שהיה חייב להם אין זה הפסד ואינו חייב לשלם מזה כלום דנהי שיכול להיות שבדעת עשה שמעון שגילה לגוים עע\"ז דהוה ליה מחזיר אבידה לגוי עע\"ז. ועל זה נאמר למען ספות הרוה וגומר. אחרי שלא היה מוטל הדבר עליו לגלות להם. מ\"מ לא עשה לו שום הפסד שהרי ראובן שלווה מן הגוים חייב לשלם להם ואפילו אם מתו הגוים יש לו לשלם ליורשים כמו שכתב מר רב צדק גאון זצ\"ל. דאם הפקיד הגוי או הלוה לישראל ומת הגוי אם אינו מחזיר ליורשים קאי בעון וכמו שסיים רבינו אבי העזרי מאחר שידוע ליורשין או לאחרים שהיה חייב ואין לי להאריך וא\"כ אפילו כדברי ראובן פטור שמעון בלא שבועה אך אם ע\"י שגילה לגוים שהיה רוצה לברוח העלילו עליו והפסיד יותר ממה שהיה חייב להם וראובן טוען טענת ודאי שהוא גילה להם יש לו לישבע בבית הכנס' שלא גילה ואם הגוים מעידין עליו שהוא גילה יש לו לישבע בפני הגוים שלא גלה אבל אשתו אין לה לישבע דעבד ואשה פגיעתן רעה אך יכתבו שחייב לישבע אם תתאלמן או תתגרש אבל כל זמן שיושבת תחת בעלה אין לה לישבע מיהו אם כתב לו ראובן לשמעון שטר מחילה אחר כך אז הוא פטור אפילו משבועה שהרי מחל לו כל ממון שהיה עליו. "
],
[
"ואשר שאלתם על נפתלי שהוא חפץ לכוף אשתו שתצא מן המקום אשר היא שמה ללכת אחריו אל מקום אחר והיא אינה רוצה לצאת הא תנן בפרק בתרא דכתובות (דף קי) ג' ארצות לנשואין יהודה ועבר והגליל שאין מוציאין בהן אפילו מעיר לעיר או מכרך לכרך וה\"ה בכל שאר ארצות אין מוציאין מזו לזו אפילו מעיר לעיר ולא מכרך לעיר ולא מעיר לכרך ולא מנוה היפה לנוה הרע ואפילו מנוה הרע לנוה היפה דהלכה כרשב\"ג ואין מוציאין שנוה היפה בודק דכל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו ולעולם אין מוציאין אלא מעיר לעיר או מכרך לכרך ומנוה היפה לנוה היפה באותה הארץ מיהו בתוספת' מסיק אהא דתנן ג' ארצות לנשואין במה דברים אמורים שהיה ביהודה ואירס אשה ביהודה אבל בן יהוד' שאירס אשה בגליל כופין אותה לצאת שעל מנת כן נשאה ומשמע שאפילו מנוה היפה לנוה הרע כיון דעל מנת כן נשא' ולפירוש התוספו' אם אינה רוצה לצא' יש לה דין מורד' אמנם אין לכם לעשו' מעשה כך כי הירושלמי חולק על התוספת' וצ\"ע ליישב התוספת' שלא תחלוק על הירושלמי. ורבינו אבי העזרי כתב שהירושלמי חולק על התוספ' אמנם כשהייתי בצרפת ראיתי תשובה בשם רבי' תם שיישב הכל שלא תחלוק הירושלמי על התוספת' והתשובה אינה בידי וגם הירושלמי. מאיר בר ברוך: "
],
[
"ואשר שאלתם אם בעל קרי מותר בתפילין נהוג עלמא כר יהודה בן בתירא שאין דברי תורה מקבלין טומאה וכתב רב אלפס דבהא מילתא איכא פלוגתא דרבוותא איכא למ\"ד בין לדברי תורה בין לברכת המזון ולתפלה ואיכא למ\"ד דוקא לדברי תורה וכן כתב רב האיי גאון ז\"צל מיהו פשט ההיתר לכל דבר בין לדברי תורה בין לתפלה בין לתפילין. ואני הייתי בצרפת בבית מורי רבינו הגדול ז\"צל וכן היה נוהג. ושלו' מאיר בר ברוך: "
],
[
"גבור מזויין. בר אבהו ובר אוריין. שואל ומשיב כעניין. דין אמת דיין כבן דמוריין. אלופי ומיודעי הר' מנחם הלוי. בקצרה אשיבך ולרעך הנראה בעיני. אשר שאלת על ראובן התובע את שמעון ואמר שאמו הפקידה ביד שמעון פקדון וכשמסרתו לידו אמרה לו לתתו לראובן בנה לאחר מותה. ושמעון משיב לו כך אמרה לי אם אצטרך ממנו תניהו לי אם היא תמות שיתנהו לראובן בנה א\"כ איפוא נראה כדברי שמעון. ונראה שלא זכה ראובן במתנה שהרי כיון שהיתה בריאה באותה שעה ולא עשתה קניין על מתנתה לא זכה ראובן במתנה שמתנת בריא בעי קניין ואע\"ג דאמרי' בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלה) איזהו היא מתנת בריא שהוא כמתנת שכיב מרע כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה ומפ' ר\"ת שכתוב בה מהיום אם לא אחזור עד לאחר מיתה ומשמע דלאחר מיתה מיהו קני אפילו בלא קניין שאני התם שכתב מהיום לת\"ק ולר' יוסי בלא מהיום לפי שזמנו של שטר מוכיח עליו אבל בנדון זה שלא אמר מהיום וליכא שטר וקניין שיוכיח על המתנה לומר דמחיים אלא לא קני דאין מתנה לאחר מיתה בבריא וליכא למימ' דקני משום מצוה לקיים דברי המת שהרי לא הושלש לבן דומיא דהמשליש מעות לבתו. והאומר תנו לבני שקל וכו' ס\"פ מציאת האשה (כתובות דף סט) ופר\"ת דלא אמר מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דהושלש לכך והכא הרי לא השלישתו לכך. אלא העיקר מה שהפקידה בידו לצורך עצמה שאם תצטרך שיתן לה וא\"כ ראובן לא זכה במתנה אלא יירשו אחיו עמו מיהו אם ראובן טוען טענת בריא שאמו השלישתו לכך שלא אמרה לו יותר בשעת מסירת הפקדון אלא תן זה לבני ראובן לאחר מיתה ישבע שמעון שהוא כדבריו. אבל אם ראובן טוען טענת שמא כגון שלא היה שם בשעת מסירת הפקדון ולא ראה ולא ידע היאך אמרה אז שמעון לא ישבע דאין נשבעין בטענת שמא אלא אותן השנויין בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מה) השותפין והאפטרופסין וכיוצא בהן ומה שכתבתם זכין לאדם שלא בפניו ושמעון זכה לו בקבלתו אינו כן דכל כהאי גוונא לא מבעיא היכא דאמר תן לבני לאחר מותי דלא קנה אלא אפי' אמר זכי לבני לאחר מותי לא קנה דאין מתנה לאחר מיתה דההיא שעתא לא מצי מקניא וכ\"ש בנדון זה שאמרה תן לבני לאחר מותו דאפילו אמר תן לו מיד בחיי לא קני שהרי פר\"ת דלא אמרינן תן כזכי במתנה אלא בחוב והביא ראייה מפ\"ק דגיטין בתוספות (דף יא) ואין לי להאריך: "
],
[
"ואשר שאלתם על מבוי שנשתתפו ואחר זמן נשברה קורה אם יכולין בני החצירות לטלטל בחצירותיהן מן הבתים ומן חצר לחצר או אמרי' שביטל העירוב או לא. נראה כי אותו חצר שהעירוב מונח בו והחצירות הפתוחין לה מותרות. דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר בפרק הדר (עירובין דף עב) נהגו העם כר' מאיר מיהו לכתחלה אורויי אורינן כרבנן דאמרי סומכין על שיתוף במקום עירוב אבל אותם חצירות שאינם פתוחות לאות' חצרות אסורות דליתי' לעירובייהו גבייהו ולא מצי לאיתויי העירב במבוי כיון שנשברה הקורה הילכך אותה חצר שהעירוב מונח בה והחצירות שעומדים באותה שורה הפתוחות זו לזו וזו לזו כולן מותרות. ואותן שאינן פתוחות זו לזו כגון העומדת בשורה אחרת או אפילו העומדות באותה שורה ואין להם פתח או חלון לחצר שבצידה אלא פתוחות למבוי אסורות ואעפ\"י שנשתתפו כל החצירות ביחד תחלה והשתא נאסרו מקצתם לא אסרו אאינך. גדולה מזו אמרי' בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מח) אם אמרו דיורין להקל יאמרו דיורין להחמיר וע\"ש: "
],
[
"ואשר שאלתם על עיסה הנלקחה מן הגוי והיא פטורה מן החלה ולש בביתו עיסה אחרת ומצרפן יחד ובעיסה שלש בביתו היה בה שיעור חלה כיצד יפריש חלה שלא יפריש מן הפטור על החייוב נראה בעיני שאי אפשר לקח ולהפריש ממקום אחר עליו דקא מפריש מן החיוב על הפטור שהרי גם זה המעורב בטל מן התורה ברוב אם עיסה שלקח מן הגוי רוב ואם אינו רוב ואותה שלא נתערבה חייבת ואע\"ג דתרוייהו דרבנן דחלה בזמן הזה דרבנן מ\"מ כיון דבעיסה שנתערבה יש תרי מילי דרבנן חדא דחלה דרבנן אפילו אם לא נתערבה ועוד שלא נתבטלה ברוב ואותה עיסה שלא נתערבה אין בה אלא חדא מילתא דרבנן אין מפרישין מזה על זה כיון דקצת חמורה זו מזו מיחזי כמו מן החיוב על הפטור כדאמרינן פרק הקומץ רבה (מנחות דף לא) א\"ר שמעון שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ושאלתי את ר' טרפון ואמר לי וכו' עד לך קח מן הגוי ועשר עליו דקסבר יש קניין לגוי ופריך לימא קח מן השוק ומשני קסבר אין רוב עמי הארץ מעשרין הן אלמא אע\"ג דמעמי הארץ לא הוי חיוב אלא דרבנן כמו טבל המעורב בחולין אפילו הכי כיון דמסתבר טפי לחיובי בדעם הארץ בטבל המעור' בחולין הוי כמו מן החיוב על הפטור וליכא לאפרושי מיניה וביה ומטעם יש בילה וכדאמרי' פ\"ק דראש השנה (דף יג) צובר אדם לתוכו ונמצא תורם מן החדש שבו על החדש שבו ומן הישן שבו על הישן שבו דהא ודאי ליתא הדא מסיק הת' לכל אין בילה חוץ מיין ושמן אלא נ\"ל שיפרש ממקום אחר מעיסה אחרת גדולה כשימור עיסה של גוי (ס\"א חלה כשיעור עיטה של גוי) ועוד דהשתא נוטל חלה כמו כן מעיסה שלא הורמה חלתה אז הוא מן החיוב על החיוב ודבר זה למדתו מהא דאמרינן פרק התערובת (דף צט) גבי דמים עליונים ותחתונים שנתערבו וכו' עד דרובא עליונים וקא יהיב למעלה שיעור תחתוני' ואדם שיש לו מכוה בזרועו שאלתם אם א מניח תפלין הא מסקינן בריש פרק המוציא תפלין (דף צב) דמקום יש בזרוע להניח שתי תפלין. "
],
[
"ואשר שאלתם מה יש להפטיר בין כסא לעשור נראה לי שיש להפטיר שובה כדאית' בסוף הפסיקת' נ\"וע אר\"ק ש\"דש ובין כיפור לסוכות וידבר דוד שהוא שירה לפרשת האזינו שהוא שירה ומי שאינו מניח אלא תפלין של ראש א שאלתם אם יברך אחת או שתים בהא מילתא איכא פלוגתא דרבוותא פי' דאינו מברך על של ראש אלא אחת היכא דסח בין תפלה לתפלה והיכא דלא סח אינו מברך על של ראש א\"פ מי שאין לו אלא תפילי' של ראש אינו מברך אלא אחת דהיינו על מצות אבל רב עזרה זצ\"ל ורבינו תם פסקו דהיכא דסח מברך שתים על של ראש והיכ' דלא סח מברך אחת. וכן אני עושה מדקאמ' סתמא דתלמודא על של ראש על מצות תפלין משמע דמיירי סתמא בלא עבירה בלא סח: "
],
[
"ויהודי הדר ביישוב לבדו אסור לתן מעות לגוי להשכיר לו פועלים לבנות לו בית בשבת ובימים טובים אע\"ג דליכא מתא דמקרב' להתם: "
],
[
"קלני מזרועי ולא יכולתי לחוות דיעי באורך לאיש מודעי אלופי ומיודעי הר' מנחם הלוי ולרעהו הר' יוסף אך בקצרה אשיב הנראה בעיני על לאה שמתה והניחה פקדון ביד שמעון ויש לה שני בנים ראובן ולוי ראובן האחד ישנו פה והאחד איננו וראובן תובע חלקו אם יש לתן לראובן חלקו או יש לדחותו עד שיבא אחיו. הדבר פשוט שיתנו לו חלקו ואידך פלגא שבקינן ליה ביד שמעון כדאמרינן פרק המפקיד (בבא מציעא דף לט) ההיא טבתא דהות לה תלת בנתא אישתבאי איהי וחדא ברתא וכו'. עד יהבינן לינוקא וכו' ובהא מודו כ\"ע ולא פליגי אביי ורבא אלא בתילתא השלישי אלמא דיהבינן לאחתא דהכא חלקה אעפ\"י שיש לה אחות במדינת הים וקל להבין הכא נמי שמעון יתן לו חלקו בפני ב\"ד. והיכא שיש להם קרקע לחלוק דאיכ' קפידא ברוחות מזה מסופק ר\"י אם יכול לחלוק בפני ב\"ד בלא דעת חבירו או לא וההיא דפ' בית כור (בבא בתרא דף קו) אלא מעתה הני בי תלתא דקיימי ואולי תרי מינייהו ופלוג הנ' דבטלה מחלוק ומשמע דפשיט דלא בטלה אין ראייה משם כי יש לפרש כגון ראובן ושמעון ולוי אחים ולוי איננו פה ויש להם ג' שדות לחלוק והפילו גורלו' ונפלה הראשונה לראובן והשנייה לשמעון והשלישית ללוי שאיננו פה כשבא לוי איכא למימ' דצריכי לחזור ולחלוק בתחלה. והפילו הגורלות ונפלה השלישית ללוי כאשר בתחלה אך של ראובן ושמעון נתחלפו ונפלה הראשונה לשמעון והשנייה לראובן. אהא פריך הכא נמי דבטלה מחלוק' דראובן ושמעון מכמו' שנפלה הגורל בתחלה מיהו ממה נפשך במטלטלי פשיטא ליה לר\"י דחולקין בפני ב\"ד שלא מדעת השלישי ואפילו בקרקעות יכולין לחלוק בלא דעתו בב\"ד ואעפ\"י שכשיבא יכול למחות לפי מה שנסתפק ר\"י מיהו כל כמה דלא מחי יכולין לחלוק ויזכה כל א' בשלו ולאותו שאיננו פה מוקמינן אפטרופ' ואם יבא וימחה יחלוקו בגורל פעם שנית לפי דברי ר\"י. דהא גבי סבתא לא מפליג בין מקרקעי למטלטלי וכ\"ש לפירוש רש\"י שפירש התם דלא בטלה מחלוקת כלל ולא קמפליג בין מקרקעי למטלטלי מיהו במטלטלי בנדון זה כל אפייא שוין דפליג בב\"ד בלא דעת דאידך: "
],
[
"ואשר שאלת על היהודי שהלך למניין ונתן מעות לגוי להשכיר לו פועלי' לבנות לו בית אם מותר אם לאו נראה דאסור לפי דברי ספר התרומה שאוסר אמירה לגוי אפילו מערב שבת לעשות מלאכה בשבת והביא ראייה מפ' מי שהחשיך (שבת דף קנג) מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי ופירש רש\"י מבעוד יום ומפ' בגמ' מאי טעמא הלא שלוחו הוא ומתרץ משום דאין אדם עומד על ממונו אי לא שרית ליה וכו' הא לאו הכי אסו' אפי' מבעוד יום והא דשרו בית הלל בפ\"ק דשבת (דף יז) עם השמש היינו כשהגוי עושה המלאכה מאליו בביתו ולא בבית הישראל ואין לי להאריך ואמיר' לגוי לא שרי אלא לאחר השבת לומר לגוי מדוע לא הדלקת הנר בשבת שעברה: "
],
[
"ועל החלה בי\"ט אני רגיל להפריש ולברך עליה היכא דאיכא כהן קטן בעיר או גדול שטבל לקרויו א\"נ לא טבל דחזיא ליה ע\"י ביטול ברוב כדאמר בפרק עד כמה (בכורות דף כז) כמו שכת' בספר התרומה והכי שפיר טפי בלי מכשול ושלום: "
],
[
"צור ישראל יואל: לתת ידך לאל: ידידי ה\"ר שלומיאל: כנפש השואל. ודורש שלומך וטובתך ובקצרה אשיב מפני הטירדא יפה כתבת לאיסור במאכל שליבנו בביצה שנולדה בי\"ט משום דהוו דבר שיש לו מתירין. ולאחר י\"ט ובאלף לא בטיל וכן פסק רבינו אבי' העזרי' זצ\"ל. ומאי דמקשי אההיא דחולין מההיא דמסכת ערלה (דף פא) תבלין שנים ושלשה שמות מצטרפי אלא דצריכי צירוף וצריכי שיעור לתבל. ולא אמרינן כיון דלטעמא עבידי טעמא לא בטילי י\"ל דהתם מיירי שנפלו לתוך תבלין של חולין ולא לתוך הקדירה דודאי תבלין לתוך תבלין לאו לטעמא עבידי וכן משמע בפרק בתרא דעבודה זרה (דף סו). וההיא דשאור דאמרינן דאינו אוסר עד שיהא בו להחמיץ לא קשיא דאע\"ג דשאור לטעמא עביד ולא בטיל ה\"מ כשיש בו כדי להחמיץ אעפ\"י שיש מן ההיתר יותר ממאתים או יותר מאלף לא בטיל אבל אין בו כדי להחמיץ בטיל. וכן יש לומר נמי גבי תבלין דבעינן שיהא בו כדי לתבל וקל להבין. וכן חומץ בקדירה לא בטיל אם יש בו כדי נותן טעם אע\"פי שיש מן ההיתיר יותר כיון דלטעמא עביד "
],
[
"ועל אודות היישוב אם שמעון ובניו טוענין חזקה שיש עמה טענה אז יש להם כח ביישוב לגרשם ולמחות למי שבא לגור לשם בלא רשותם אך אם יביא ראובן עדים שהם מסורים ולפיכך לא היה רשאי למחות אז אין להם יישוב דגזלן אין לו חזקה דאי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור. אבל אם שמעון מסור ובניו אינם מסורי' או יש להם לבנים חזקה דבן גזלן יש לו חזקה היכא דאתא בטענת' דנפשי' ולא מכח אביו הכא נמי כיון דבניו טוענין חזקה שיש עמה טענה יש להם חזקה ושלומך יגדל כנפש אהובך נדבה מאיר בר ברוך: "
],
[
"תשובה מו' הר\"ם על ראובן שקבל עליו שני עדים שנגעו בעדותן ולאחר שהעידו עליו רצה לפסול אותן: ",
"נראה לי דראובן אינו יכול לחזור אחרי שקיבל אותם והעידו בב\"ד דהא אחר גמר דין אינו יכול לחזור בו דהלכה כחכמים ועדים כגמר דין דמו כדאמרי' בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל) והוה ליה כההיא דיש נוחלין (דף קכז) עבדי גנבת וכו' עד רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור ומה גמר דין יש לשם זו מיישב בדין אלא ודאי שאין אחריו עוד כלום כמו העד א' עדים דתו לא מסהדי בעניין אחד כיון שהעידו אינן חוזרין ומגידין וכן כשנשבע הבעל דין על פי שכנגדו הוה ליה כגמר דין לגבי דיינין שמשאמרו איש פלו' אתה זכאי וכו' שוב אין רגילין לשא וליתן בדין "
],
[
"ועוד נוהגין ככל המלכות שאם יש ליחיד דין ודברים עם הקהל עבור המס שהוא צריך לתן המס ואח\"כ יתבע הקהל לדין כי הקהל רוצים להיות מוחזקין כל שעה וראייה אני מביא להם מהא דאמרי' פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף עג) מוהרקיהו דהני בתפסא דמלכא מנח ודינא דמלכות' דינא. ועוד כיון שכל הקהל שותפין במס שותף אינו חולק שלא לדעת חבירו ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן כ\"ש לגבות ממנו מס והבא לשנות עליו הראייה. וששאלת על שני שותפין בחוב אחד ופרעו מקצתו ורוצה האחד לעכבו. ואמר לחבירו לך וקח חלקך מן הגוי ומה שפרע אני רוצה לעכב בשביל חלקי לא כל הימנו. ויפה הבאת ראייה מהגוזל בתרא (דף קיו) ועוד אמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא דף קה) אמר רבא הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי ואמר חד לחבריה תא וניפלג וכו' עד ואי אמר ליה הב לי פלגא דידי ופלגא דידך אי מטי לך פסידא דדינא בהדך א\"ל מזלא דבי תרי עדיף כ\"ש וכ\"ש שלא כל הימנו ליקח את חלקו ולהסמיך חבירו על קרן הצבי על הגוי עע\"ז אשר פיהם דבר שוא. ושלו'. וא\"כ כיון שהשר רגיל לגבות מס מכולם ביחד הרי חלק כל אחד ואחד כגבוי דמי ואם בא המלכות לשנות לפטור אחד מן הקהל או להקל עליו לאו כל הימנו ואין זה דינא דמלכותא אלא גזילה דמלכות ולא אדונים בדברהם ושלום "
],
[
"לעניין שאילתא דשאילנא קדמיכון וזה לשון ראובן שטען על שמעון דעו שבקשתי את שמעון לקנות לי בגדים וקנה אותם ונתתי לו המעות כאשר קנה אותם והוא לא נתן לו כל המעות רק מקצת' פרע לו והמותר שכח הגוי וכבר יותר משנתיים שלא שאלם ממך על כן אני שואל השכחה ואם ח\"ו שישאלם הגוי עלי לפרוע לך והשיב שמעון אמת הכל כדבריך וכו' עכ\"ל נר' בעיני כי דבר פשוט הוא שיש לו לשמעון להחזיר לראובן כל המעו' שנשארו בידו דודאי כי היכא דראובן היה שולח את שמעון לקבל המעות מן הגוי וטעה הגוי בחשבון להוסיף לו בהא איכא פלוגתא דרבוותא והתשובה שהשיב ר\"ת על הר' יעקב בר אשר תמצא בתוספות בכתובות פרק אלמנה (דף צח). תחלה רצה ר\"ת לומר חולקין ושוב חזר ואמר הכל לבעל המעות ואפי' לפר\"י שפסק שם הכל לשליח שאם גנב וגזל והטעה את הגוי מה טיבו של בעל המעו' ואפי' חולקין אין שייך לומר משום דעל ידי מעותיו נשתכר דלא דמי לשאר טעות שנתן הכל בשביל מעות שסבור שהמעות שוות כל מה שנתן לו אבל הכא טעות בעלמא הוא ודבר בפני עצמו הוא הני מילי כשהגוי טועה ונתן לישראל יותר מדאי אז זכה השליח באות' תוספת שהגוי מוסיף עליו שלא כדין אבל בנדון זה מאיזה טעם יקנה השליח הלא כשראובן נתן לו כל המעות ואמר לו תנם לגוי לא זכה בהם הגוי כל זמן שהמעות ביד שמעון דלא אמרינן תן כזכי אלא בישראל אבל גבי גוי אפי' אם היה אומר לשמעון זכי באותן מעות לגוי לא זכה בהן הגוי עד דאתו לידיה דהא אמרינן פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף עא) ופרק קמא דבבא מציעא (דף יא) זכייה מתורת שליחות איתרבאי וגוי דלא אתו לכלל שליחות לית ליה זכייה כ\"ש היכא דאמר תן גרידא דלא זכה בהן הגוי וא\"כ כל זמן שהמעות ביד שמעון הם ברשות ראובן. ואם הגוי שכחם כיצד הלה עושה סחורה במעותיו של זה אלא יחזרו המעות לבעלים הראשונים שהרי לא נתכוון לזכות המעות לשמעון אלא לגוי ואם הגוי לא קנאם הדרי למרייהו דהא בספ\"ק דגטין (דף יד) אמרי הולך מנה לפלו' והלך ובקשו ולא מצאו איכא למ\"ד יחזרו למשלח ואיכא למ\"ד יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו אבל ליכא למ\"ד שיעכבם השליח בידו כי לא נתכוון משלח לזכות לו. ועוד האמרינן בפרק הגוזל גבי רב ספרא דאדעתא דמריה אפקדיה אדעתא דכולי עלמא לא אפקדי' הכא נמי הדבר ידוע דאדעת' דליתינהו יהבינהו ניהליה ולא אדעת' שעכבם לעצמו ואינו יכול לומר אעפ\"י ששכחם הגוי אחזירם לו כי על זה נאמר למען ספות הרוה וגומר ולא בשביל קידוש השם כעובדא דשמעון בן שטח דירושלמי שאם הוא חפץ שיתקדש שם שמים על ידו יתקדש בשלו ולא בשל אחרים: "
],
[
"ואשר שאלת על הלחי שהוא מרוחק למעלה מן הקורה יותר מטפח האמר רב חסדא צורת הפתח שעשה מן הצד לא עשה ולא כלום ושכתב' שיש מתירין כיון שהקור' מונחת מצד אחד על לחי אחד אעפ\"י שמצד אחרת היא לצד כשר. לא חילק ידענא ולא בילק ידענא אלא צריך מזה ומזה שהלחיים יהיו תחת הקורה דצורת הפתח היא במקום הפתח ופיתחא כהאי לא עבדי אינשי שמצד אחד יהיה מונח עליונו של פתח על המשקוף ומצד אחר מצדו אלא פתחי שימאי הם אלו שוממין ומנוולין ומקולקלין ועוד התניא צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן משמע אתרוייהו דהא לא קאמר וקנה על גבי אחד מהן ועל השאלה ידעתי שכך נוהגין בווירצבורק על פי ספר אב\"י העז\"רי אבל בכל מקומות שעברתי אין נוהגין כן ואין לי ירושלמי לעיין בו וגם אין לי ספר אבי העז\"רי: "
],
[
"הנני משיב בקצרה על דברים רבים אשר מעבר כי יפה דנו הדיינים שראובן ישבע שלא פשע בחוב מיהו אם אמת כדברי שמעון שראובן מחל לגוים כל החוב אעפ\"י שאמר לו שמעון כל מה שתעשה תעשה בשלי חייב ראובן לפרוע דהא תנן בסוף פ החובל (דף צב) קרע כסותי שבר כדי חייב היכא דלא אמר ליה על מנת לפטור כ\"ש היכא שהשליטו על החוב לטובתו להציל מידם ולא למחול להם דהוי כמו אתא לידיה בתורת שמירה דאפי' אמר בתר הכי קרע כסותי חייב כ\"ש הכא שלא אמר לו מעולם למחול שהוא חייב ויש לפרוע לפי אומדנא כמה היא שוה חלקו של שמעון לימכר במעות מוכנים ביד אבל לא יפרע כל דמי החוב אלא לפי טובת הנאה שבו כדתנן בפ' קמא דמכו' (דף ג) מעידי' אנו באיש כלו' שגירש את אשתו ולא נתן כתובה וכו'. עד אומדין כמה אדם רוצה וכו' ודכוותה איכא פ' החובל (בבא קמא דף פט) וכן יש בסמוך מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז וכו' על כן ראובן ישבע שלא מחל אותו ולא פשע בו ויש לו לסייעו לתובעו מן הגוים מפני השבת אבידה וראובן שתובע שמעון שמסר אותו ויש לו עד אחד וגם הגוי מעיד עליו ישבע להכחיש העד בפני הגוים דאפי' מסור בעדים בעיא היא אם עשו תקנת נגזל כמסור וסלקא בתיקו והמוציא מחבירו עליו הראיה וישבע שלא הפסיד על ידו כ\"ש הכא שאין עדים שהוא מסור אלא עד אחד שישבע להכחיש העד ושלו'. מאיר בר ברוך: "
],
[
"עפעפיי יישירו. יתרועעו אף ישירו בעת גלילי ידך לפני יעבירו לעומתם ברוך יאמרו רכו דבריך משמן והמה פתיחות. אשר בידך מפתחות מסגרות. פתוחי חותם מפותחות חרות על הלוחות. יהי רצון שכני סנה אל הרוחו'. להשקיטך בנוה שאנן ובמשכנות מבטחות. להשיגך אורח חיים ושובע שמחות. ולמלטך מכל אנחות אלופי ומיודעי. ה\"ר יצחק אותך ואת רעיך אשר על החתום. ובקצרה אשיב את הנראה בעיני אם כששאל ההגמון אמר הקהל ושאל מהם מה ששאל באותה שעה קודם שנתפשרו אמר איני חפץ שיתנו שאר בני העיר שלא נשבעו לשקר כי אם הנשבעין לשקר אז ודאי לא יתנו כי אם הנשבעין אע\"ג דהקהל הם שותפים במסים ושותף אינו חולק שלא לדעת חבירו כדאיתא פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיו) ובפ' המקבל (בבא מציעא דף קה) ה\"מ למסים אבל עלילות וארנוניות בזה אינם שותפין אפילו אם מעליל על מקצת הקהל שלא כדין לא יתנו האחרים עמהם כל שכן בנדון זה שהעליל עליהם כדין שהרי כופרים דבריהם הראשונים ואת שבועתן לפני ההגמון שלא היו אחרים עמהם וגדולה מזו אמרינן בפרק קמא דבבא בתרא (דף ח) ההוא דמי כלילא דשדו לה אבני טבריא אתו לקמיה דר' אמרו ליה ליתנו רבנן בהדן וכו'. עד ערוקו ערקא פלגא שדיוה אפלגא עד שדיוה אכובס ולכאורה אותם שברחו היו פטורין לתן עמהם שאם לא כן לימא להו ר' אפילו אם תברחו תצטרכו לתן אלא ודאי הבורחים נפטרו מיד ולא היה להם לתן מאומה עם הנשארים כיון דעלילה היתה ולא היו שותפין בזה להכי אע\"פי ששמו עליהם מתחלה על כולן וברחו מקצתן קודם שנתרצו א ונדרו לתת הממון ביחד אמרינן דהבורחין פטורין וכ\"ש הכא וקל להבין. ומה שטוען האפטרופא של הקהל על ראובן וחמותו שצעקו בפני ההגמון ואמרו אדונינו אין לנו ליתן כי אם הנשבעין לשקר ומתוך צעקת' כעס ההגמון והוסיף ליקח מהם וראובן משיב שהם פרצו הגדר תחלה כשהעליל עליהם ההגמון ושאל מהם ממון ואמר איני חפץ שיתנו כ\"א הנשבעין לשקר אמרו הם אדונינו תקח מכל הקהל. אם אמת דברי ראובן שכך אמרו אז פטור אחרי שהם פרצו הגד' תחלה ואם אינו כדבריו אז חייב ראובן לשלם להם כל מה שיבררו בעדים שהפסידו במסירתו ואם אין להם עדים והוא אומר לא הפסדתיכם כלום ישבע שלא הפסידם ויפטר דבעיא היא אם עשו תקנת נגזל במסור וסלק' בתיקו וקיימ' לן דכל תיקו דממונא לקולא ולא מפקינן ממונא מספיקא אבל אם יודע שהזיקם ואינו יודע כמה הזיק' פסק ר\"ת ישבע שכנגדו כמה הזיקו ויטול ומה שפטרתי את ראוב' שלא לתן עמה' אם הוא כדבריו הני מילי מס' זקוקין ולמעלה דהיינו דמי העלילה אבל הם זקוקין שהם מס הקצוב שלהם בכל שנה באותו הזמן צריך לתן ואין ההגמון יכול לפוטרו דשותף הוא בדבר זה ואין שותף חולק שלא לדעת חבירו אבל מס' ולמעלה לא יתן ואעפ\"י שמתחלה באו הוא וחמותו לקהל ואמרו להם להתפשר להציל הנפשו' אביונים נקיים והמה יתנו חלקם ממ אחרי שבאות' שעה לא רצה ההגמון לקח כופר והון והם לא הצילו הנפשות אלא משמיא הוא דרחימו עליה פטור ראובן דגבי שטף נהר חמורו וחמור חבירו וירא להציל ולא הציל (בפרק הגוזל בתר' דף קטו) אמרינן דאין לו אלא שכרו דהא לא עבד שליחותי' כי ירד להציל ולא הציל. הכא נמי לא הצילו. וכ\"ש הוא שהרי לא נתנו אלא בשביל עלילה שהעליל עליהם לאמר שנשבעו לשקר: "
],
[
"ומן הגר שפדאו בשלשים זקוקין ונתן ראובן חלקו ברצון נפשו ועתה שואל שיחזירו לו חלקו כיון שבפשיעתם נתפס שנשבעו עליו שהיה גר. נראה שהם פטורין שהרי אפילו אם עמדו בדין ונתחייב לפדות את הגר והלך הוא ופדאו בשבילם הניח מעותיו על קרן הצבי. כמו פורע חובו של חבירו. דמבריח ארי מנכסי חבירו הוא. ואפילו מלוה על המשכון ואפילו בעל חוב דוחק. כדאית' בירושלמי. ואעפ\"י שפר\"ת פורע חובו דוקא מזון האשה והבנות אבל שאר חוב לא. נראה דברי רבי' יבא' שפי' דבכל חוב איירי בפרק שני דייני גזירות בתוספו' (דף קח) ועוד דאיכ' פלוגת' דרבוות' לא מפקינ' ממונ' מספיק' ועוד שהרי עדיין לא עמד בדין ולא נתחייבו לפדותו. ומי יימר דמיחייבו להו בי דינא שמא הרבה טענות היו יכולין לטעון. "
],
[
"ואת הבשר שלא הודח ונמלח ואסרת' אינו כן דהא דמצריך תלמודא הדחה ברישא אין זה אלא לכתחלה כמו כבדא עילוי בישרא דלכתחילה לא אבל דיעבד שפיר דמי דדמא משרק שריק בצלייה וה\"ה במליחה כמו שפירש התוספות בפרק כל הבשר (חולין דף קיא) שאם לא כן יהא אסור למלוח חתיכות הרבה ביחד ואפילו חתיכה אחת בפני עצמה. ושלו' מאי\"ר בר ברוך: "
],
[
"תמיד אדרוש אל אל להשקיטך ולהשליווך אלופי ומיודעי ה\"ר יקותיאל ובקצרה אבא לפניך כי לא הייתי בריא כרצוני לכתוב באורך לכל הצורך אשר שאלת על ראובן שהלוה לשמעון ליטרי'. ושמעון מודה לו. אך שהוא טוען שהוא מעכב בשביל חוב שהוא חייב לאשתו אם אשתו בחיים ואומר תן לבעלי יכול לעכב הליט' בשביל זה או אפילו לאחר מית' יעשה פירוש לפירושה ויתן לבעלה וא\"כ שלו א הוא ויכול לעכב משל ראובן בשביל זההפקדון. וקל להבין. ומה שכתבת דמראה דינר לשולחני חייב אע\"ג דלא א\"ל עלך קסמיכנא יפה כתבת דגבי אומן חייב אע\"ג דלא א\"ל עלך קסמכינא וכן פסק רב אלפס "
],
[
"ואשר שאלת ראובן טוען על שמעון הלויתיך ב' ליט' לשנה להוסיף לי ליט' שלישית אם תרויח יותר מליט' ואם תרויח פחות תן לי כל הריוח שלא יהא רבית. ושמעון משיב הלוית לי עבור להוסיף לך ליט' שלישית בלא תנאי ברבית קצוצה פסק ר\"ת דכל כי האי גונא ראובן נאמן בלא שבועה כיון דמצי למיעבד בהיתר ע\"י גוי לא היה מלוה באיסור דלא שביק היתירא ואכיל איסור' כדאמרי' פרק השולח (גיטין דף לז) נאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואבד דלא שביק היתר' ואכיל איסורא. וכן קבלתי ממורי הר' שמואל ב\"ר שלמה זצ\"ל: "
],
[
"ואשר שאלת על אשה אחת שהפרישה י\"ב זקו' לצדקה ונתנם ביד ראובן להלוותם למחצית שכר. ושהיה נותן מחלק הצדקה לעמילי תורה לאשר יכשר בעיניו ואחר זמן אמר לה הרווחתי לחלק הצדקה ד' זקו' לבד ממה שנתן למחזיקי תורה וזקפן עליו במלוה ונעשו י\"ו זקו' קרן. ואח\"כ מת ראובן ועתה אינה חפיצה להניח הממון ביד אלמנתו נרא' דאם הלוותה בסתם. סתם הלואה ל' יום. והאי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון. ואם הלותה לו לזמן קצוב ועדיין לא הגיעהומן. נראה דלא תוציא מידה דכיון דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד אשתו ובניו ישאו ויתנו בהן מחצית שכר כל ימי משך זמן העיסק' כדאמ' באילו נערות (דף לד) הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה. "
],
[
"וראובן שהלוה לגוי ובא שמעון ואמר לגוי אלוה לך בפחות ותפרע לראובן אינו חייב לשלם לו כלום דלא ברי היזיק ואין כאן אלא ספק גרמא דשמא לא יוכל ראובן להלוותם כל כך מהרה ודמי למבטל כיס של חבירו. מיהו יש לקרותו רשע דהוי רשע טפי ממהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע. "
],
[
"ועל אשה שמתה ולא נודע שהיה לו לבעלה כלום וקברוה מן הצדקה ועתה שנודע שיש לו רוצים להוציא מידו כדי קבורת' האי מילתא פליגי בה בירושלמי ר' חגי ור' יוסי ומסיק הת' על מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו. א\"ר חגי לא שנו אלא אחר אבל אב גובה כו' על דעתיה דר' חגי בין למזוני בין לקבורה אב גובה. אחר אינו גובה ועל דעתי' דר' יוסי למזוני בין אב בין אחר אינו גובה לקבורה בין אב בין אחר גובה שלא עלה על דעתו שתהא אשתו מושלכת לכלבים ולמזונות בין אב בין אחר אינו גובה. ואע\"ג דלא איפסיק' הלכתא מ\"מ בנדון זה כיון ששום אדם לא נתן אלא מכיס של צדקה מאן פייס ומאן שביק. אם יש לו מאתים זוז לא יפרע חובו מכיס של צדקה דנמצא זה פורע חובו ממעשר עני ולא כל הימנו שיעשיר עצמו ויטיל עצמו על כיס של צדקה ומוציאין מידו. "
],
[
"וראובן ושמעון שהיה להם חוב בשותפות ואחר זמן נתן שמעון חלק חובו לראובן ונסתלק אינו יכול להקנות חובו לחבירו שהבריא שאמ' הלואתו לפלוני אין הלואתו לפלוני אפילו בקניין אגב קרקע אלא במעמד שלשתן והא לא שייך בגוי כדפ\"רת ואין להאריך. וא\"כ לשמעון כל חצי הריוח. "
],
[
"ותשובת מתקיעת כף לא מצאתי אך בקצרה אודיעך כי כת' רבינו יצחק ב\"ר מנחם שרבי' יוסף בר' שמעון היה מוציא ממון בתקיעת כף ובזה לא דיקדקת שכתבת המלוה לחבירו מעות קרוב לשכר ורחוק להפסד שאם הפסיד יהיה חצי ההפסד על המלוה אינו כן אלא גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית אם יש שם ריוח. וריוח והצלה יעמד לנו ולכל ישר' כנפ' שוחר טובך מאיר בר ברוך. "
],
[
"שאילה. ",
"לרזיו ליה כבר בתיה שלום מו' הר\"ר מאור עיני הגולה תאיר עיני על עסק ראובן שהיה לו בית במצר הגוי ופתח בו ראובן חלונות שלא כדין כי דיניהם של גוים לבנות בתוך שלו מה שירצה. ואם היו פותחין חלונות עליו כמה שנים היה סות' אותם כשהיה רוצה כי היה בונה לפניהם בתוך שלו. ועתה הלך הגוי ומכר ביתו לשמעון. וא\"ל כשעת המכירה יש לך לבנות לפני חלונותיו של ראובן כשתרצה וכך כתב לו בכתב נוצרי ונחתם בחותם העירונים. והנה באו לדין ואמר שמעון תסתום חלונותיך. והשיב ראובן כבר היו לי אילו החלונות על הגוי יותר משני חזקה. והשיב שמעו' אותה חזקה אינה חזקה שמה ששתק הגוי מפני שבדיניהם היה יכול להמתין בבניינו מתי שהוא רוצה. ועוד שזה חזקה שאין עמה טענה כי יש לי כתב נוצרי שלא מכר לך האודה ולא נתן לך במתנה. ",
"עתה יורני מורה צדק עם מי הדין. אם ראובן צרי' שטר חזקה הואיל ובא מכח חזקה שעש' על הגוי ועוד יורני בהא דחזק' הבתי' (דף נד) דאמ' רב יהודה אמ' שמוא' נכסי גוי עע\"ז הרי הן כמדבר אם ראובן קונה קרקע מגוי ולא נתן המעות עדיין ולא נכתב כתב נוצרית ורפק ביה פורתא ראובן בפני עדים והלך שמעון ופתח בו חלונותיו בתוך כך. אם רשאי הוא אם לאו הואיל ולא מטו זוזי ביד גוי וגם ראובן החזיק כבר ברפיק' פורתא. והכל תכתוב בראיות ברורות. ושלו' מנחם ב\"ר דוד ז\"ל: ",
"באתי בקצרה דרך ארוכה שלא כשורה. לארי שבחבורה. מרבה המשרה מגלה פנים בתורה. כהלכה מסיני מסורה. הוא הנכבד אלוף ומיודע הר' מנחם ואשיבך לע\"ד כי שמעון אינו יכול לכוף ראובן שיסתו' את חלונותיו. דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה והבא מחמת גוי הרי הוא כגוי. וכיון דהגוי לא היה יכול לכופו לסתום דבדיניהם כל אחד עושה בשלו מה שהוא חפץ. גם שמעון הבא מחמתו לא עדיף מיניה. מיהו שמעון יבנה בשלו כגון חלונותיו ויסתום את אורו של ראובן שהרי ראובן אינו טוען שלקח האורה מן הגוי. אלא טוען חזקה שאין עמה טענה ואינה כלום. וגדולה מזאת נ\"ל שאם ידוע הדבר בעדים שמתחלה לא היה לראובן חזקת אורה על הגוי ואחר זמן פתח חלונותיו לחצר הגוי והחזיק שלשה שנים וטוען עתה לקחתיה מן הגוי אינ' חזקה מידי דהוה אהני דבי ריש גלות' דלא מחזקי כן ולא מחזקינן בהן לפי שהן עשירים ויש להם שדות הרבה. ועוד שסומכין על זה שכל שעה שירצו יטלו בזרוע את שלהם. ואין חוששין למחות. כ\"ש הכא דלא חשש הגוי למחות דבדידהו לא הוי חזקה. וא\"כ הוה ליה לאיזדהורי בשטריה לעולם. ועו' אמרי' בחזקת הבתי' (דף נה) אריסת' דפרסאי מ' שנין. ופר\"שי דאע\"ג דבשאר מקומו' הוי חזקה לישראל ג' שנים בארץ פרס אינ' חזקה פחות ממ' שנים דדינ' דמלכותא שם כן וא\"כ בנדון זה דינא דמלכות' הוא שלא יחזיק אדם באורה על הגוי בין גוי על גוי בין ישראל על הגוי שלא יחזיק לעולם. ולית ליה תקנת' אלא בשטרא שקנאה מן הגוי: "
],
[
"ואשר שאלת על ישראל שקנה קרקע מן הגוי ורפק ביה פורתא. ואכתי לא יהיב זוזי לגוי ובא ישראל אחר בתו' כך ופתח חלונותיו לאותה חצר לא קנה דכל כמה דלא מטו זוזי ליד גוי לא איסתלק ליה ולא הוו הפקר. מיהו הלוקח יזהר שקודם שיתן המעו' לגוי שיעשה חזקה גמורה כגון נעל או גדר או פרץ מידי דמהני לארעא כדפיר' בחזק' הבתי' (דף נד) אבל רפיקה לא מהני אלא בשדה שעומד' לחרישה אבל בבית לא מהני אלא נעל גדר ופרץ אי נמי אם הית' שם גבשושית ונטלה חשיב בניין כדאית' ס\"פ כלל גדול (שבת דף עג) אי נמי שקיל מוליא ושדא בנצא או גומא ועממה הויא חזקה (בפרק ח\"ה דף נד). ואם לא החזיק הישראל או לא כתב לו הגוי שטר קודם שנתן המעות לגוי אז הישראל שפתח כבר חלונותיו זכה באותה שעה באורה מן ההפקר ואח\"כ אין יכולין להוציא מידו כיון דאחזיק אחזיק. ולא דמי להא דאמרי' (שם דף נד) האי מאן דשדא ליפתא בי כילי דארעא דגר לא הוי חזקה מאי טעמא בעידנא דשדא לא הוי שבחא השתא הוא דקא שבח ממילא קא שבח. הכא נמי בשעה שפתח חלונותיו לא קנו דאכתי לא איסתלק גוי והשתא דאיסתלק גוי במאי ליקני הא לאו מידי קעביד. הא ודאי לית' דלא דמיא כלל. דאע\"ג דהשתא לא מידי קעביד מ\"מ חלונותיו שעומדים בתוך שלו ופתוחי' לקרקע של הפקר קנו לו האורה בקרקע של הפקר. וקל להבין. ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"אדוני שאל על ראובן שנפלה לפניו יבמה והיה סבור שהיה לה יותר מכדי כתובתה ולא רצה לחלוץ לה עד שהית' נותנת לו ממון ופשרו ביניהם שהיה לה ליתן לו עשרים זקוקים והיה לו לחלוץ לה. ומחלו זה לזה כל תביעות שהיו ביניהם בקניין גמור בפני עדים וכשבאו לב\"ד לחלוץ לה אז נתנה לשליש כ' זקוקים במעמד שלשתן. ואמר היבם לשליש לכשאחלוץ לה אז תתן לי אותם כ' זקוקין ואמר לו השליש הן. ולאחר חליצה הוציאה שטר כתובת' והחזירו לה ב\"ד אותם כ' זקוקי' בפריעת שטר כתובת' כי נשבעה שלא היה לה כתובתה ע\"כ. לא ביארת לי כל הצורך. ואני אפרש אם אמרה לשליש במעמד שלשתן תן לו אותן כ' זקוקים לאחר שיחלוץ לי אז ודאי יש לו לשליש ליתן לו. שהרי קנה אותו במעמד שלשתן מיד ליתנם לו אחר שיחלוץ. ולא מצי בתר הכי לאפוקי שטר כתובת' ולישבע ולגבותם בכתובת'. דלא שייך משטה אני בך בדבר שבא לידו. דכיון דבא ליד שליש ואמרה לו לתתם ליבם הוי כאילו בא לידו. והא דאמרי' טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו לא מיירי דיהיב ליה הדינר מיד דבהא לא שייך משטה אני בך. אלא כגון שאמ' לו תטול דינר לבסוף אם תעבירני בהא קיימא לן אין לו אלא שכרו תדע דמיירי דלא יהיב ליה מיד מדקתני סיפ' אבל אם אמר לו טול דינר בשכרך נותן לו שכרו משלם. אלא דאכתי לא יהיב ליה. אבל אם לא אמרה לשליש תן לו אלא נתנה אותם כ' זקוקים ליד השליש בשתיק' הרי אותם כ' זקוקי' הם שלה לעולם ולא יצאו מרשותה. וא\"כ אע\"פ שהשליש אומר חלוץ לה. ואני אתן לך אותם כ' זקו' לא קננהו היבם. דבמאי ליקנינהו באמיר' בעלמ' וגרע טפי מטול דינר והעבירני. דאע\"ג דאיהו גופי' א\"ל הכי אין לו אלא שכרו דמצי א\"ל משטה אני בך. כ\"ש הכא דאיהי לא קאמרה ליה מידי אלא שליש דקאמ' ליתן לו משלה ושלום. "
],
[
"איש בלבבי ה\"ר שניאור בקצרה אשיבך כי ר\"ת כתב שמגילה יש לה כל דין ספר תורה למניין שיטין מ\"ח או ס' כדאית' במס' סופרי' ורוחב העמוד כשיעור ג' למשפחותיכם ובין שיטה לשיטה כמלא שיטה ובין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה. וכל אות ואות מוקפת גויל ושיעור גליון למעלה שלש אצבעות. ולמטה ד'. ובין דף לדף כמלא רחב ב' אצבעות וכל פרשיותיה סתומות. ומניח בסופה כדי לגול עמוד ובראשה כדי לגול כל היקף המגילה וחטרת חיתין כדברי רש\"י וכדברי ר\"ת ולמיתלי כרעיה דק' וששאלת למה אין משכיבין ס\"ת בארו' דומיא דלוחות יפה שאלת. ור\"ת כתב בתשובה שכך היה יותר טוב לעשות מטעם זה ועוד אילו נזכרתי כשעשיתי הרחבתיו ושלו' מא\"יר בר ברוך: "
],
[
"יעקב שמת והניח לבניו אשראי וחובו' ביד גוים ובאו לדין הבכור ופשוט הא פסקינן. פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכה) הלכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ואפילו במלוה דישראל כ\"ש דגוים עע\"ז ואפילו גבו כבר אחר מיתת אביהם קודם שחלקו מ\"מ בשעת מיתת אביהם הוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי. מיהו במלוה שיש עליה משכון בין משכנו בשעת הלואתו ובין משכנו שלא בשעת הלואתו שקיל הבכור פי שנים כמו שפירש רשב\"ם ושלום: "
],
[
"על החומץ שנתחמץ בשמרי שכר. יש למוכרו לגוים קודם הפסח ולומ' לו אם תשמרהו עד לאחר הפסח אקנהו ממך או אני או יהודי אחר "
],
[
"על אבן שקורי' ווש\"ר שט\"יין ששופכין ברשו' היחיד לתוכו והשופכין מקלחין לרשות הרבים אם אינו קמור פירש מכוסה ד' אמות ברשות הרבים אסור. כדתנן פ' כיצד משתתפי' (דף פח) ביב שהוא קמור ד' אמות ברשות הרבים שופכין לתוכו כו' ואע\"ג דאין לנו עתה רשות הרבים וכל רחובות שלנו כרמלית נינהו דלא מיקרי רשו' הרבים אלא א\"כ רחב\"יו אמה ומפולש משער לשער ועוברין בו ס' ריבוא. וכיון דכרמלית נינהו היה לנו להתיר דכוחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן כדאית' פ' הזורק (שבת דף ק) גבי ספינ' שופכין היכי שרי להו ומשני אדופני ספינ' דכוחו בכרמלי' לא גזור הא ליתא דה\"מ התם בספינ' בים או בנהר דלא אתי למיחלף ברשו' הרבים דליכא הת' רשות הרבים אבל בעיר אפי' בכרמלית גזרו דגזרינ' אטו רשות הרבים כדמשמ' ס\"פ משתתפין (דף פח) לא שנו אלא למלאות אבל לשפוך אסור. ואפילו לדאיכ' דאמ' דהתם דאפילו לשפוך נמי שרי והלכ' כאיכא דאמרי דבשל סופרים הלך אחר המיקל. ואפילו הכי הכא אסור. דשאני הת' דאינו מתכוין שיצאו לחוץ אבל הכא מתכוין להוציאם: "
],
[
"על ראובן שטען על שמעון מכרת לי חפץ שהייתי סבור שהיה של זהב והנה הוא של כסף ותובע ראובן משמעון שיחזיר לו מעותיו. כי אוניתי עד ביטול מקח. והשיב שמעון והלא בשעה שקניתיו מן הגוי שאינה אותי רצית אתה לקנותו. וגם אני כשמכרתיו לך לא ידעתי שאניתיך והנני משיב לפי דעתי ששמעון חייב להחזיר לראובן מעותיו דאע\"ג דביטול מקח כגון יתר משתות בעיא היא אם לעולם חוזר או לא ולא אפשיט' ליה. הכא ודאי מקח טעות כגון זהב ונמצא כסף הוי כמו שחמתית ונמצאת לבנה. לבנה ונמצא' שחמתית יין ונמצא חומץ דאע\"ג דאיכא דניח' ליה בהא. ואיכא דניחא ליה בהא הוי מקח טעות וחוזר לעולם שהרי זה החפץ לא נתכוין לקנות וכל שכן זהב ונמצא נחשת דכולי עלמ' ניחא להו בזהב דהוי מקח טעות ואע\"ג שהגוי רמהו לשמעון מה בכך הרי כשקנה אותו מן הגוי היה שלו ולא כל כמיניה להטעות את ראובן ובין מתכוין ובין לא נתכוון חוזר. ועל שניהם ליתן שכר השליח. וכן פסק רבי' יצחק בסוף פרק זה בורר. "
],
[
"השיב ר' יצחק אשר אמרת יש בני אדם שמחזיקין מלמדי תינוקות בקבלן להיות ידו על התחתונה אם יחזור בו לא ידעו פסק הלכה. שא\"כ במה מחלקין פועל מקבלן דבר פשוט הוא כי בפועל שאינו רשאי להתבטל כמו שכיר יום או שכיר חדש באותו אומ' רב שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום מטעם עבדי הם וכו'. אבל קבלן שקבל עליו קמה לקצור או בגד לארוג והוא רשאי להתבטל רק שלאחר זמן יגמור באותו אין שייך לומר עבדי הם ולא עבדים כיון שרשאי להתבטל כשירצה. ודכוות' גבי מלמד תינוקות אם שכרו ללמוד כל הספר או חציו ולא קבעו בו זמן ללמוד בו ויכול להתבטל לכשירצה אז הוא חשוב קבלן אבל מה שבא לחלק בדבר האבד בין פועל לקבלן אין נרא לי כי אין סבר' לחלק ביניהם לדבר האבד ואשכחנא נמי כו'. סיום תשובה זו במקום אחר: "
],
[
"מטעם המלך וגדוליו רבותי' יושבי נרבונא אשר שמענו ומעם ומזקנים נתבונן ונאמר תהי נא אלה בינותינו יושבי צרפת אניון וטרמנדייאה כאשר גדרו גדר גדולי נרבונא וסביב הארץ וגזרנו באלה חמורה בגזיר' יהושע בן נון ובספרי תורה בגזירת ב\"ד העליון ובגזירת ב\"ד התחתון על כל נושא אשה ומתה בתוך שנתה בלא ולד של קיימ' עד עבור שנת הנישואין שיחזיר כל הנדן ותכשיטי האשה לנותני הנדוניא או ליורשין מה שישאר בידו שלא הוציא ומה שלא בלת ושלא יערים לבלות ולכלות אם תחלה האשה רק מן הנמצא יתעסק בקבורת' לפי כבודה לרצונו ועד זמן ב\"ד ל' יום ישיב להם אם יתבעוהו ועד שיתבעוהו לא תחול עליו גזירה כי אם מיום תביעה עד לאחר ל' יום אם לא היה משיב ח\"ו. ועוד גזרנו על מה שעתיד לגבות שלא יתבע את החותן לעולם. אפילו מתה אחר שנת הנישואין. אפילו ילדה ודבר זה קבלנו עלינו יושבי טרוי\"יש ור\"יאשו ושלחנו לסמוכי מהלך יום ושמחו בדבר. והחרמנו וגזרנו עלינו ועל כל הנלוים עלינו ועל זרעינו כאשר כתבנו לעיל ועל כל יושבי צרפת ופויטו ואנ\"יו וטרמנדיא ויושבי סמוך לישובים הללו מהלך יום או יומים עליהם ועל זרעם לקיים גזירה זו. כי מי יאכל ומי יחיש מה שפסק האב או המשיאה ונתן לחתן חוץ ממנו. ויאכל הלה וחדי. וראינו שיעור שנה לדבר ולא יותר. כי אחרי שנתו נשכח מלבו מה שנתן לא יוסיף עצב עמה. ומה שגזרנו כתבנו וחתמנו ואל יעמיד שום אדם פנים נגד גדולי הארץ. אך אם יאמרו עלה לדוכן יעלה ויהיה מן המרבים שלום בעולם. אחרי עדות הלז נזכרתי מהשנוי בת\"כ ונתתי הודאה למקום שזיכנו לצאת מהיות ברואים לתוכחות. ותם לריק מהצטער בדבר ברדפו קול' נדף בנשיבת עלי אלנות. ששנינו בפרשת התוכחות. ותם לריק כחכם. יש אדם שמשיא את בתו ופסק ונתן לה ממון גדול. ולא הספיקו ימי המשתה לצאת עד שמתה נמצא מפסיד בתו ומאבד ממונו. ואשרינו שלא באנו באותה גזירה. וכשם שיצאנו מאותה גזירה כן נצא מכל גזירות רעות ונתבשר בשורות טובות. א\"אש. כמדומה שזה לשון ר\"ת או אחד מתלמידיו ז\"ל. יעקב בה\"ר מאיר. יצחק בר ברוך. מנחם בר פרץ: "
],
[
"מעשה בא לפני הר' שמואל בר רבי ברוך באחד שמתה אשתו ובשעת פטירתה ציותה לבעלה שלאחר מיתתה יתן מקטורנ' לבת אחותה ונתרצה לה. ולאחר מיתה חזר בו. ואמר להד\"ם אלא דברים בעלמ' בלא קנין וחייבו הרב ליתן לה המקטורן דגרסי' בירושלמי אמר ליתן לחבירו מתנה מותר לחזו' בו הדתמר בעשיר. אבל בעני נעשה נדר. רב אפקיד לשמעיה אי אמינא לך הב מתנה לבר איניש אם הוא מסכן הב ליה על אתר. ואם הוא עתיר אימליך ביה תניינות. ובפרק הזהב (בבא מציעא דף מט) אמרינן מודה ר' יוחנן במתנה מועטת וכו'. ודוקא לעשיר אבל לעני אפילו מתנה מרובה דהוי כנודר בצדקה וחייב ליתן. וה\"נ אמרי' ביש נוחלין (דף קלג) ולא תשיימיה את דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וההיא אף במתנה מרובה. ואין לחלק בין הקדש לצדקה דהא אמרינן בראש השנה בפיך זו צדקה. "
],
[
"מעשה בא לפני ה\"ר שמואל בן רבי' ברוך באחד שגירש אשתו ונשאה אחר. ואחר הנישואין הוציאו קול שנחשדה ממנו קודם הגירושין. ויצא עדות שבעצמו הודה שהלווה לה כסף על זה שנתנה למגרש לגרשה וגם לא המתין ג' חדשים שלימים וזה עשה על פי חזן שלהם. ולא ידע דגרושה צריכ' ג' חדשים. ועוד שאלו אם אדם שהפקיד או הלווה לאחד ממונו ומת וגם הניח בתו ובנו והנה אשתו תובעת כתובת ממנו וגם צריך בנו הוצאה ולימוד וכן בתו לנדונייא והוא אומר לא ציוני לתן אלא לבנו לכשיגדיל. יודיעיני מו' אם הוא נאמן לומר כן. ואפילו א\"כ צוה. וכי יש להם לחזר על הפתחים. כי מת בפתאום ולא צוה. אך הנפקד או הלוה אומר כי מחיים היה מצווה. ע\"כ. ",
"תשובה על הגרושה כי לא גירשה משום שם רע אלא מפני קטטה קלא דבתר נישואין לאו כלום. ואפילו קלא אין כאן אלא דאתא מחמתיה ופסיק ואמרי' בפרק המגרש (גיטין דף פט) יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששים לה. וכ\"ש זאת שלא יצא לה כלום. וגדולה מזאת התיר ר\"ת בתשובות: א והה\"יא דכתובות (פרק הכותב דף פד) דנחלקו בכושל שבהן כשהיו מעות ביד אחרים המנו דוקא אז שלא היתה אשה גובה [*עיין בתוספות פרק מציאת האשה (כתובות דף סז) בד\"ה נעלים של ערביא ואז תבין הסוגיא באר היטב] פורנא מהם. אבל עכשיו פשיט' שהאשה קודמת לכל לגבות מן הפקדון. אבל מן המלוה אינה גובה כדפסיק הלכתא ביש נוחלין (דף קכה) אין הבכור נוטל במלוה פי שנים דהוי ליה ראוי ואשה גרועה מבכור. כדאמ' ביש בכור (דף נב) מקולי כתובה שנו כאן. אבל אם יש משכון על המלוה גובה דבעל חוב קונה משכון אפילו בשעתהלואה לגבות ממנה. מיהו אם הלוה לגוי אמר רבה משכונו של ישראל ביד גר ומת הגר ובא ישראל וכו'. פר\"ת דמשכנו בשעת הלואה מיירי דלא קנה הגר משכון. אבל משכנו שלא בשעת הלואה דקנה הגר משכון מדר' יצחק. אין מוציאין מידו מיד ישראל אחר שהחזיק וכן משכון של ישראל ביד גוי עע\"ז ואני איני יודע לעניין זה אם בעל חוב קונה משכון. וכן משכון של גוי. וליתיה בחצר. ואפילו למאן דאמר פ\"ק דקידושין (דף יז) גוי וורש את אביו דבר תורה. י\"ל דוקא גבי קרקע: "
],
[
"מעשה היה במשכון של ישראל ביד גוי שמצאו יהודי כשנפל לגוי. עע\"ז ובאו לדין לפני מו' הר\"ם וצוה להחזיר המשכון לראשון בלי מעות. וראייתו מהכא משכון של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל והחזיק מוציאין אותו מידו וכו' ה\"נ כיון דנפל ליה מגוי פקע ליה שיעבודיה וקני ליה האי משכון כל היכא דאיתיה וכו' וכן היה מעשה גוי עע\"ז אחד שמשכן משכונו לראובן ואמ' ראובן לגוי תן לי מעותיי והגוי אמר אין לי מעות תמשכנו לישראל אחר. הלך ראובן ומשכנו לשמעון. ושמעון נתן לזה מעות שהיה חייב לו ובתוך כך מת הגוי עע\"ז והמשכון היה שוה כפליים מן החוב ובא הדין לפני ה\"ר אליעזר ממגנ\"צא ושמעון טען אני זכיתי בכל המשכון כיון שמת הגוי עע\"ז ופסק שכל המשכון של שמעון וראייה מהא כיון שהחזיק בה קנה. "
],
[
"אילו ג' מעשים לשון ה\"ר שמואל ",
"אדוני שאל על ראובן שתבע את שמעון אמך צותה מחמת מיתה שתתן לי מנה מנכסיה וכך אמרה תנו לראובן מנה מנכסיי לפי שהיה משל אמו בידי ואיני יודעת אם פרעתי הכל אם לאו. השיב שמעון להד\"ם. ואפילו אם אמת הוא שצותה כך לא אתן לו כי אמו המתה חייבת לי יותר. והביא ראובן עדות ששמעון בעצמו הודה לאחר מיתה שכך היתה הצואה והאלמנה לא נשבעה על כתובת' עכ\"ל. לא ידענא מאי תבעי לי למר. דהא לא אמרה אלא תנו מנה לפלוני מנכסיי והני נכסי שהיתה מוחזק' דיתמי הוו. ולא דידה הוו נינהו כל זמן שלא נשבעה על כתובתה. ודילמא מנה קבור קאמרה ואע\"ג דפסק הלכתא בספ\"ק דגיטין (דף יג) דלמנה קבור לא חיישינן הני מילי שכיב מרע דאמ' תנו מנה לפלו' מנכסיי דכיון דכל הנכסים שלו הם מה לי קבור מה לי שאינו קבור אבל הכא נכסי בחזקת יתמי קיימי אלא שהניחו לה לישא וליתן כיתומים שסומכים אצל בעל הבית. ואפי' אבנט שעליה אינה שלה לעניין לפרוע לבעל חובה מבגדיה. דהא קיימ' לן כרב דאמר אלמנה שמין מה שעליה. ואפי' בגדי חול שמין. דאע\"ג דאחין שחלקו מה שעל נשיהם ובניהם ובנותיהם אין שמין בגדי חול. ואעג דשמין בגדי רגלו בגדי שבת כדאית' בירושלמי פ\"ק דקידושין. אדרבה משם ראיה דכל היכא דקתני שמין היינו אפילו בגדי חול. דומייא דאחין שחלקו דשמין מה שעליהם דהיינו אפילו בגדי חול. וטעמא דהתם דאין שמין מה שעל בניהם ונשיהם ובנותיה משום דמתוך שהוא טורח להם לבייש נשיהם ובניה' ובנותיהם להטריח' לב\"ד מחלי אהדדי. אבל אלמנה בלאו הכי צריכה לבא לב\"ד לגבות כתובתה. וכן משמע לישנא ארמלתא שלח ופוק לגמרי משמע. ועוד אי רב לא קאמר אלא בגדי רגל ושבת מאי פריך ליה מההיא דערכין. לישני ההיא בבגדי חול. אלא ודאי רב איירי אפילו בבגדי חול דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה. אדעתיה למישקל ומיפק לא אקני לה. וה\"ה אדעתא לפרוע מהן לבעל חוב לא אקני לה וכיון שהיורש מוחזק בנכסים מאן מירמ' ליה בספק לומר שמא מקצת הנכסי' האלו שלה שקמצה מעיסתה או שניתן לה במתנה. מיהו היכא דפירש בהדיא תנו מנה שבמקום פלוני לפלוני שהוא שלו יהיבנא ליה דמהימנ' כיון שהנכסי' היו עכשיו תחת ידה מהימנא לומר זה שלכם. וזה אינו שלכם. אלא של פלו' כיון דאיהי ידעה והיורשים אינם יודעים. ואעג דתני' פ' חזקת הבתי' (בבא בתרא דף נב) וכן האשה שנושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על ידה עליה להביא ראייה ה\"מ לגבי נפשה. אבל לעלמ' אין אדם חוטא ולא לי. ולא דמי להא דתנינא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלד). זה אחי אינו נאמן לעניין שיטול חלק עם אחיו היכ' דאמרינן אינך אין אנו יודעים. דשאני התם דהא דקאמר האח לא היה מוחזק בכל הנכסים ועוד חיישינ' לקנוניא דשמא לא אחוה הוא. אלא אומר כן כדי שיחלוק בנכסי' שיטול. ואע\"ג דאמרינן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נב) וכולן שאמרו בשעת מיתה של פלוני הם. יעשה בפירושו וכו'. ומפרש תלמודא אי מהימנא ליה יעשה כפירושו. ואי לא יעשה פירש לפירוש' אלמא בדידה תליא מילתא אי להימנ' אי לאו. ואע\"ג דבשעת מיתה קאמרה דלא שייך קינוניא אפילו הכי קיימ' לן דחיישינן לקינוניא. י\"ל ה\"מ לגבי בעלה דחיישינ' דילמא מרחמ' ליה לההוא פלוני ודילמא משקרא כי היכי דליתבי לההוא גברא. אבל לגבי ברה לא שייך קינוניא כלל. כדאית' בס\"פ גט פשוט (בבא בתרא דף קעד). דאין אדם עושה קינוניא על בניו. אבל בכי האי גוונא שאמר' תנו מנה לפלו' מנכסיי כל כמה דלא נשבעת נכסי בחזקת יתמי קיימי כדמשמע בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמד) גבי וכן האשה שהשביחה אשה מאי עבידתיה. וא\"כ דילמא כל הני ניכסי דיתמי נינהו ודילמא מנה דעלמ' מדידה קאמרה. ואפילו מצוה בעלמא. לא רמיא על היורש לפרוע חוב שלה דאע\"ג דאמור רבנן מצוה על היתומים לפרוע חובות אבוהון היכא דלא שבק להון אבוהון נכסי אלא שאין כח ביד בית דין לכופן משום דלא מצות עשה מפורשת היא כסוכה ולולב אלא מדרבנן משום כבוד אביהן. א\"נ נראה לי משום דמתן שכרה בצדה ואין בית דין של מטה מוזהרין עליה ומ\"מ מצוה היא. הכא אפילו מצוה ליכא כיון דליכא דתבע לה לא מחייבא אלא בבאה לצאת ידי שמים. כדאית' בהגוזל בתרא (דף קיח) גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך חייב. ומוקי לה בגמרא דלא תבע ליה וחייב בבא לצאת ידי שמים. ובפרק המפקיד (בבא מציעא דף לז) נמי תנן אמר לשנים גזלתי אחד מכם או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה. ואיני יודע איזה הוא נותן לזה מנה ולזה מנה. ומוקי לה בגמר' בבא לצאת ידי שמים. דיקא נמי דקתני שהודה מפי עצמו. אלמא היכא דלא תבעי ליה לא שנא לדידיה ולא שנא לבריה. לא מחייב אלא לצאת ידו שמים. וכיון דאיהו גופיה לא חייב אלא לצאת ידי שמים. בריה אפילו בא לצאת ידי שמים לא מיחייב אפילו היכ' דשביק ליה אבוה ניכסי. וכן משמע מדברי ר\"י בר\"פ הגוזל קמא (בבא קמא דף צד) דפריך הניח להן אביהן מעות של רבית אע\"פ שיודעין שהם של רבית אין חייבי' להחזיר. אינהו הוא דלא הא אבוהון חייב להחזיר. והקשה ר\"י לישני בבא לצאת ידי שמים ותי' א\"כ לא לימא אין חייבין. דמשמע הא אבוהון חייב מדינא אלא ליתני אין מחזירין דמשמע הא אבוהון מחזיר בבא לצאת ידי שמים. ש\"מ מדבריו דכל היכא דאביהן לא מחייב אלא בבא לצאת ידי שמים. אינהו לא מחייבי אפילו באין לצאת ידי שמים וסברה גדולה היא. וא\"כ כ\"ש בכאן זה דלא שבקא להי נכסי דמדידה לא קא ירתא. ולא מידי אלא מאבוהון ירתי דאפילו מצוה ליכא לפרוע חוב זה. ועוד כיון שטוען שאמו היתה חייבת לו כמו כן והוא רוצה לעכב הכל בשביל חובו. הא קיימא לן דאפילו בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה במטלטלין כמו שפסק ר\"ח מכח ההיא דפ\"ב דערכין (דף ז) גבי היו בידו ה' סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי וכולי. דבמטלטלי לית בהו דינא דקדימא. מיהו לפי האי טעמ' הוי בעי שבועה שהייתה חייבת לו. אבל לטעמא קמא אפי' שבועה לא בעי. ואפילו שבועת יורשין ליכא. דהא אין נשבעין על טענת שמא ליפטר. והא דתנן שבועה שלא פיקדנו וכולי. היינו ליטול. והארכתי בדבר זה קצת. והתשובה ביד קרובי ה' ר' יקר הלוי. כי העתיקה בכאן. ומטעם דברי שכיב מרע בכתובין וכמסורי' דמו אין לחייבו: דה\"מ בנכסי דידיה. אבל הני נכסי לאו דידה נינהו אלא דיתמי כל כמה דלא נשבעה על כתובתה. ומתוך דבריך בינותי דסבירא ליה למר דהיכא דטעין משטה אני בך דנאמן בלא שבועה ואינו כן כי רבי' סעדיה ז\"ל כתב בחרזים שעשה מן הדינין שצריך לישבע שהיה כוונתו להשטות בשעה שהודה. וקצת מן החרז אני זכור אפס לא כלו. ואיש טוען ברעהו ומשטה. ובשבועה לבטא. וטעמא רבה איכא דכל טענות גרועות לא מהימנינן להו אלא במגו. כי ההיא דפר' הכותב (כתובות דף פה) מיגו דיכלי לומר לה\"דם יכלי למימ' סטראי נינהו אבל אי איכא סהדי דפרעיה דליכא מיגו לא מהימני למימר סטראי נינהו. וכן הא דאמרינן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו אמאי לא מהימן במיגו דמצי למימר מחלת לי ותפשוט מיניה דלא אמר מיגו במקום חזקה. אלא ע\"כ טענת מחילה גופה טענה גרועה היא משום דלא שכיחא היא. ובטענת מחילה לא מהימנינן לשום אדם אלא במיגו דמצי למימר פרעתיך. או לה\"דם. והיכא דקאי בתוך זמנו דלא מצי למימר מחלת לי במיגו דפרעתיך דהא חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ולא במיגו דלה\"דם דהא איכא שטרא. וכן בר\"פ כל הנשבעין (שבועות דף מה) לא שנו אלא ששכרו בעדי' אבל שכרו שלא בעדים מיגו דיכיל למימר לא שכרתיך מעולם נאמן לומר לו נתתי לך שכרך וכולי. אבל בלא מגו לא נאמן לומר נתתי לך שכרך דטענה גרועה. וכן בשמעתא דאומן. וכהנה רבות. ומפני הכנסת כלה קצרתי אליך הכרתי והפלתי: מא\"יר בר ברוך "
],
[
"תשובת אבי העזרי על נערה שנתארסה ",
"נערה שנתארסה לבחור אחד ולא ראתהו מעולם ולאחר אירוסין נודע שהוא עור. לפי דעתי אם לא ידעה מום זה שבבחור קידושי טעות הן. אע\"פ שלא הקידושין בתנאי. דכי היכי דאמרינ' גבי דידיה עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות הכא נמי איכא למימר גבי דודה דאדעת' דהכא לא נתקדש' לו וכל מקח טעות דשייך במקח וממכר שייך נמי בקידושין בין בדידיה בין בדידה דדוקא מומין שהיו בו וידעה אימא סברה וקבילה אפי' הכי איכא למ\"ד שיכולה לומר סבורה הייתי שהייתי יכולה לקבל. אבל היכא דלא ידעה דליכא למימר סברה וקבילה ולא חלו הקידושין והא דאמר אשה בכל דהו ניחה לה דוקא הלך אצל רופא ירפאו או אצל חכם והתיר אבל כל זמן שלא נרפא כל היכא דאיכא קפידת מום לא חלו הקידושין. ועל כל זאת איני אומר להוציאה בלא גט. אבל לכל הפחות כופין. והא דפליגי רשב\"ג ורבנן (בפרק המדיר דף עז) דוקא לאחר נישואין דאז אין שייך למימר סבורה הייתי לקבל אבל קודם נישואין סבורני דמוד' רשב\"ג לרבנן. והא דפליגי ר' יוחנן ורב נחמן אפילו את\"ל כרשב\"ג דחייא בר רב סבירא ליה כוותיה דתנאי היו. אבל נולדו כופין. וא\"כ הוי ליה רב נחמן יחיד במקום רבים בנולדו. וכ\"פ בנולדו שלא ידעה מום זה קודם הנישואין גם לא נישאת דליכא למימר סברה וקבילה. ובירושלמי מוכיח כדבריי דגרסי' אמר רב יהודא בשם ר' מתני כשהיו בו. אבל נולדו כופין להוציא. הגירסא מהפכת בגמרא דידן ר' בא בשם רב כהנא בשם ר' יוחנן. אתא עובדא קומי ר' יוחנן בכופח פירוש שנוי במומין בבכורות (בפר' ז' דף מה) וכפו פירש כפו אותו להוציא. משמע שעשה מעשה כרשב\"ג. ואתיא דרבנן כשהיו בו. ואתיא דרשב\"ג בנולדו בו. פירוש כיון דמספקא לן בפי' דמתנית' אי בנולדו אי בהיו. א בשהיו בו עבדינן כרבנן. אבל בנולדו עבדינן כרשב\"ג. ועל אותו אדם האסור להיות עם אשתו והאשה תובעת גט פשיטא שאסור לעגנה. "
],
[
"זה לשון רבינו תם: ",
"צץ המטה פרח והיה לתנין ונהפך לנחש. ונשך בלי לחש את האיש. כזבובי מות הבאיש. שמן רוקח ולפקח על עסקי דבי' החזקנו ידים רפות כתועפות ראם. להרים ראש. נרמס ברגלים. עד אגלים ומעת יללותה למחותה מעל פניו למען לא תגדל תפארת בעלי ממארת. המוציאים רע בינינו. ועלינו לירות במו אופל. דרוך לשונם במרמה ובצנעא כ\"ש בפרהסיא. והיום הזה עמדו בני פריצי עמינו מהם התנשאו להעמיד חזון בפיהם ולהשמיד בלבבם. ומהם מרגילים לדבר עבירה מלשני סתר וגלוי ע\"י גוים ושרים והדמעות. ושניהם לדבר עבירה נתכוונו. לכן נועצנו לביחד זקני טרוו\"ייש וחכמיה ואשר בגבוליה סביב כל יושבי צרפת יש אשר כבר הסכימו ויש אשר לא שמענו דבריהם כי היה הדבר נחוץ. וסמכנו על אשר ידענום גדולים נשמעים לקטנים והדין דין אמת ואילו לא נכתב ראוי היה ליכתב ונמנינו וגזרנו ונידינו והחרמנו על כל איש ואשה קרובים ורחוקים אשר יביא את חבירו בדיני גוים עע\"ז או יכופנו ע\"י גוים עע\"ז הן שר הן הדיוט הן מושל הן סרדיוט אם לא מדעת שניהם. ובפני עדים כשירים. ואם יתגלגל הדבר וישמע למלכות או גוים ועל ידי כן יכופו את חבירי גזרני ונידינו והחרמנו על אותו האיש שיפצה את חבירו וישקיט לו מן הגוים המסייעי' אותו שלא יהא ניזוק ומאויים ומאבד ממונו ושלא יהא ירא מהם ויפייסנו ויפצנו כמה שיאמרו שבעה טובי העיר ואם אינם בעירו בעיר הסמוכה לו שישנה בה וגזרנו ונידינו והחרמנו שלא ואיים על שבעה טובי העיר ע\"י גוים. יען וביען בעלי לשון הדע ומסירות עושים במחשך מעשיהם גזרנו נידוי אף ע\"י גלגול אם לא על פי שבעה טובי העיר. וגזרנו ונידינו והחרמנו לשאול להם לאלתר ביום ראשון שיוכל לשאל לאלתר להשיב הפסידו ככל אשר יאמר אליו ועוד גזרנו והחרמנו שלא יהא אדם רשאי ליטול שררה על חבירו ע\"י שר ושופט ומלך כדי לענוש ולקנוס ולכוף לא בדברי הבאי ולא בדברי שמים. כי יש עושים עצמם פירושים ואפילו צנועים אינם. והעובר על שלשה גזירותינו אילו. יהא באלה ובנידוי ובשמתא ומותרם בשם מיתה ובשממה יהיה ויהיו כל ישראל מובדלי' חתומים ואינם חתומים ותלמידיהם ותלמידי תלמידהם וחביריהם גדולים וקטנים. והעובר על גזירותינו פתו פת כותי ויינו יין נסך ספריו ספרי קוסמים. והמדבר עמו יהיה כמותו. והיה חרם כמוהו. ואשר ישים אל לבו וחרד אל דברי יוצרינו ואל דברינו יראה דברים טובים ונכוחים וגזירת קדמונים על מלשינים ומסורות ומסתירי לשון הרע ואם יחטא איש לאיש ופללו אלהים אך אצבע גוי עע\"ז לא יגע ולא יעבור בתוכם ויתנהגו בעצמם בקדושה ובטהרה להתקדש ולהיות מובדלים מעוזי הארץ ואיש על מקומו יבא בשלום. ואם מדאגת המלך ידבר איש עמו לפי שעה לא יחול עליו נידוי ובלבד שלא יערים ושלא ירבה עמו שיחה. כמו ששנינו גבי מעוברות ומיניקות בשאר תעניות לא היו מתענות ולא שיהו נוהגות עצמן במשתה ובתפנוקים אלא אוכלו ושותות כדי קיום הולד. ועל הסרבן לבא לב\"ד ויש עדים כשירים בדבר אם יוציא אותה תביעה ע\"י גוים לא יחל עליו נידויינו. ואנחנו החתומים מבקשים כל קרובים למלכות לרדות ע\"י גוים כל העוברים על אחת מגזירתינו לקיים עליה' ולשמר מאד ולעשות. וזה מעשה הצדקה שלום: יעקב ב\"הר מאיר: שמואל ב\"הר מאיר "
],
[
"תשובת ה\"ר יעקב מקורשן לה\"ר יהודא בר שניאו' באתי בקצרה פי יראתי לעבור על דבריו. נ\"ל מה שכתב השליש שלא נתן ואת המתנה כי אם לאחר מיתתו ובחיים רצה להיות רשאי לעשות בהם כל מה שירצה ועכשיו שמת ולא חזר בו א\"כ לא זכיתם בזאת המתנה כי אם מטעם מצוה לקיים דברי המת. דשייכא אפילו בבריא כדמוכח בס\"פק דגיטין (דף יד). והמתנה מקויימת כיון שהיתה ביד השליש והושלש מתחלה לכך בדין מתנה שקונה מטעם מצוה לקיים ד\"ה שאינה קונה כי אם בזה העניין כדפי' ר\"ת. ובמצוה לקיים ד\"ה כופים היורשין לקיים דבריו כדמוכח פ' השולח (גיטין דף מ) גבי פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח. יעשה לה קורת רוח כופי' את היורשין ועושין לה קורת רוח. ופ\"ה שם דאם אין לה קורת רוח אלא בשחרור ישחררוה ומשום דמצוה לקיים ד\"ה. ובתוספתא דבבא בתרא תני' בהדיא יעשה פלו' עבדי בן חורין. ר' אומר זכה וחכמים אומרי' לא זכה אלא כופין את היורשין ועושין אותו בן חורין משום מצוה וכו'. וכאן נמי זכיתם משום מצוה לקיים דברי המת. אך לפי מה שתקנו הגאונים שגובה כתובת' ממטלטלי דיתמי שהיא ירושה דאורייתא כ\"ש שתגבה ממתנה דרבנן כמו מתנה שהיא מכח מצוה לקיים ד\"ה או מכח שכיב מרע דכי האי גוונא דייק תלמודא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלג) דקאמר בירושה דאוריתא אלמנה ניזונית מנכסיו. במתנה דרבנן לא כ\"ש: מיהו ממתנה דאורייתא לא גביא כדמשמע נמי מהתם ואם היתה דאורייתא לא היתה ניזונית אע\"ג דמיורשין ניזונית וירושה נמי דאוריתא דכח מתנה עדיפא ואלימא להפקיע כתוב טפי מירושה. ומזה הביא ר\"י ראיות הרבה דכח מתנה אלימ' מכח ירושה ואין לי להאריך. ולפי זה אע\"ג שתקנו הגאונים לגבות כתובה ומזונות ממטלטלי דיתמי דמטלטלו מתנה דאורייתא לא גביא. ומיהו ממטלטלי מתנה דרבנן גביא ממהוא ק\"ו דיש נוחלין (שם). וכן פסק ר\"י ז\"ל ודעתי כתבתי. ושלו' יעקב בר שלמה: "
],
[
"תשובה ה\"ר שמואל בה ר' מנחם הנ' מוירצבורק לה ר' שמוא\"ל הלוי מממז\"א מתוך צוקות וצרות הגמ' באתי בקצר'. אליך גבור בתורה. חרש ומסגר. פותח וסוגר. קרובי חביבו ומה ידעתו ולא תדע הלא הכל אתך ידעתי כי לא באת אלא לתהות בקנקני חדש שאין בו לא חדש ולא ישן הנני תלמידך משיב לפי הנראה בעיניי על שכיב מרע שנתן לבניו חוב שהיה לו בהקפה בלא משכון והרבית שיצא ממני נתן לאשתו בזמן הזה שתקנו לגבות כתובה ממטלטלי גובה נמי ממתנה שכיב מרע דרבנן מההוא ק\"ו דיש נוחלין (שם) דהשתא ירושה דאורייתא אלמנה גובה כתובה ממטלטלי מחמת תקנה מתנ' שכיב מרע דרבנן לא כ\"ש שמו\"אל בר מנ\"חם. ",
"פטיש סלעים מפוצץ. עוקר טרשים ומרוצץ. פתח דבריו ברקים ירוצץ. כידודי אש מגוצץ. זקף ורמי נוטע ומקצץ תנוב השכר ינוצץ. מלבלב בקולו מצפצף ומחצץ. בין משאבים. בשער בית רבים. כי ידברו אויבים. מחנות מאסף. עם בינות יאסף. ויקבץ עדרי צאן מרעות. המצויינים ביקרה מפניני'. משמאילי' ומיימינים. שולחני עדינו העצני. כבועו ויכיני. וכנר מערבי ותימני. למול שלחו הצפוני. מאיר מזהי' מנהיר ומצהיר מחוור ומבהיק יבקע אור לקויו הוא מ\"ו הר\"ר מא\"יר: וז\"את תשו\"בתו. רב לא ידעתי. אחקר כרתי ופלתי. מופלא מבוקר. סיני והרים עקר. אשר עינו ראתה כל יקר. ומה יעוז כח כל רועה בקר. ואף אם רועה צאן לא נזכר. נגד מ\"ו ה\"ר יק\"ר. הלוי לא מצינו טפל חמור מן העקר. כל בני שת קרקר. "
],
[
"אדוני שאל על היתומה שקדשת אמה ונהרג ארוסה ביום טבוח ביום עברה. צרה כמבכירה. ונשאר לו אח קטן כבן שנה והיא בת י\"א שנים ע\"פ נשים ועוד בעדות ברורה ושאלת אם יכולה למאן ביבם אף לזיקתו לפטר אף מן החליצה יפה כתבת דהלכה כעולא דאמר בפרק בית שמאי (יבמות דף קז) ממאנת אף לזיקתו ו\"כן פס\"ק האלפ\"ס ואע\"פ שרבינו זרחי' הלוי זצ\"ל מלוניי\"ל כת' בספר המאור שלו הלכה כר' אושעיא אין הלכה כר' אושעיא דכיון דלא אתמר הילכתא לא כמר ולא כמר עבדינן לחומרא אסורא לעלמא כר' אושעיא. ואפי' בחד יבם. ואסורה לו כרבי יוחנן וכמ\"ד לא הודו לו רב אסי. ונר' לו דרב ושמואל ור' יוחנן לית להו לא דרבי אושעיא ולא דעולא דמשמע מדבריהם דוקא מיאנה בזה בהא פליגי אי מותרת לזה אי לא. אבל מיאנה בזה ובזה אסורה לזה ולזה. ואסורה נמי לעלמא דהא ודאי דמי' לבעלת הגט לגמרי דהא אמרה לא צבינא ולא רעינא לא בך ולא בחברך. והא דלא כר' אושעיא ולא כעולא ורב אסי. דאילו לר' אושעיא אינה ממאנת לזיקתו כלל ואילו לעולא ורב אסי כיון דעקרה לה כולה זיקא נישואי קמאי קעקרא ומותרת להם ומותרת נמי לעלמא והיינו דאמרינן לרב אסי בחד יבם הכא נמי דמציא עקרא. כלומר ומותרת נמי אפילו לעלמא. וא\"כ ה\"ה נמי בשני יבמין כשמיאנה בשניהם שהרי מיאנה בכל הזיקה כולה. הלכך לא מחוורן שמעתא מאחר דפליגי אמוראי אהדדי כולהו או רובייהו. ולא איפסיקא עבדינן לחומרא. אסורה לעלמא ומותרת לאחיו כשמיאנה באחד מהם אבל מיאנה בשניהם אסורה לשניהם ואסורה נמי לעלמא דהא ודאי מיחלפא בבעלת גט ע\"כ שורש דברי אפילו הכי נרא' כדברי האלפסי שכל דבריו דברי קבלה הן וכן כתב רבי אברהם בר דוד מלונייל וסברא גדולה היא דבשל סופרים הלך אחר המיקל. וכן רבי' שמחה זצ\"ל. ואפילו ליכא עדות אלא ע\"פ נשים סמכינן עלייהו והא דאמר ר\"פ בא סימן (נדה דף מח) נאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל ומוקי לה כר' יהודא ומתוך הפרק היינו דוקא לומר גדולה היא ותחלוץ משום דלא סמכינן אנשים כנגד הרוב דרובא לא מייתי שערות תוך הפרק. אבל לומר קטנה היא ולא הביאה שתי שערות עדיין מהימנינן להו ואף בלא עדותם הוה מחזקינן ליה בקטנה תוך הפרק כיון דליכא חזקה דרובא וא\"כ הכא נמי מהימנינן להו מחשבון שנותיהם כיון דמדיבורייהו לא סתרי לא רובא ולא חזקה. עד אחד נאמן באיסורין אפילו עבד אפילו אשה. וכן משמע בר\"פ האשה רבה (דף פו) דעד אחד אפילו שפחה או עבד נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא כגון חתיכ' ספק חלב ספק של שומן והכא נמי לא איתחזק אסורא אפילו באיסורא דאורייתא. "
],
[
"ואשר שאלת על ראובן ועל אשתו שנהרגו ביום הגזירה והניחו בת והמירה דתה ולו יש אח ולה יש אח מי וקדום בנחלה כתב מר רב צדוק גאון זצ\"ל דישראל מומר אינו יורש את אביו כלל. והא דאמר בפ\"ק דקידושין (דף יח) דילמא ישראל מומר שאני ה\"פ דילמא ישראל מומר מוריש לבניו דכתי' כי ירושה לעשו נתתי הר שעיר להוריש לבניו. ואם ידוע בבירור שלאחר שנהרגו ראובן ואשתו שוב נלקחה הבת והמירה או אחיו של ראובן יורש כי מיד שנהרגו ירשתה הבת. וכשהמירה יורשין ממנה קרובי האב. דישראל מומר מוריש לבניו ולקרוביו את אשר לו. כי ההיא דעשו. אבל גבי כזה שמסופקים אם מומרה קודם אם לאו או הוה ליה כנפל הבית עליו ועל אשתו בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנח) דב\"ה אמ' נכסי' בחזקתן פי' נדונייא והלכה כבר קפרא דאמר הואיל והללו באים לירש והללו באי' לירש יחלוקו יורשי הבעל ויורשי האשה וכל מה שהכניסה לו הן כסף הן זהב הן שוה כסף הכל בכלל זה. שהרי כותבין ודא נדונייא דהנעלת וכו'. אלמא הכל בכלל ולא מצינו יותר מג' מיני ממונות הנדוניא. דינא כדפרי' כתובה בחזקת יורשי הבעל. ונכסים הנכנסים ויוצאי' עמה. פירו' נכסי מלוג בחזקת יורשי האשה ואם אין שם נכסים כנגד הנדוניא והכתובה ותוספתא אז שיעור הנדוניא וחלוקו יורשי הבעל ויורשי האשה כיון שאחריותו על הבעל והמותר בחזקת יורשי הבעל וליכא למימר כיון דיורשין של הבעל באין משני כחות שמא מת הבעל באחרונה או שמא הבת מומרה באחרונה אחר הריגת שניהם ויורשי האשה אינם באים אלא מכח אחד שמא אחותם מתה אחרונה. א\"כ יטלו יורשי הבעל שני שלישים ממון או יטלו הכל דהא ליתא. וראה תשובתי עם זה הכתב שציויתי להעתיק לך שהשבתי בשכבר על גזירת וורנק\"פורט על מעשה כזה וממנה תשכיל בדבר זה. מיהו אם הבת עדיין קטנה אז אין לתת הממון עד שתגדיל דפתוי קטנה אונס הוא. ובשביל אונס לא מפסדא ירושתה ומיהו לאלתר לא יהבינן לה דאכלה ואזלה בגיותא עע\"ז כדאיתא פ\"ק דכתובות (דף יא) וכשתגדיל שעה אחת ולא תשוב לדתינו. אז יתנו הממון ליורשין כדפיר' לעיל: "
],
[
"מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע. כי האי גוונא אמר בפרק גט פשוט. (בבא בתרא דף קעד) אמילתא אחריתי גבי ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסיה דערב דליה מקמי דלתבעי ללוה סלקא רב חנן בריה דרב ייבי דנכסי דאיניש אינון ערבין ביה ותנן לא יתבע מן הערב תחלה אלמא לכל מילי יהביה לנכסי דין דערב מכאן יש ללמוד אם ראובן הלוה מעות לשמעון ונעשה לו לוי ערב ואחר זמן טען שמעון פרעתי שלא בפני לוי. וראובן אומר לא פרע ולוי אינו יודע אם פרע. ישבע שמעון שפרע ויפטר וגם לוי פטר. דכי היכי כשהלוה נשבע שפרע שוב לא יגבה מלוה מנכסיו אע\"פ שיש להם דין ערב הכי נמי כשהלוה נשבע שפרע פטור הערב והאי דשקל ערב מעיקרא משום דאי משתדפי ניכסיה דלוה שיפרע מן הערב. "
],
[
"לשון מ\"ו הר\"ם ז\"ל ",
"אלופי ומיודעי נודע באיים. מימיו נקיים. יחיה ויאריך ימים כנפש שבעו יפיש חיי נפש שוחר טובו בכל לב אהבו שוש ומשיש לשמוע שלוותו. דורש תמיד שלומו וטובתו. אשר שאל אדו' על לאה שהכניסה לראובן תכשיטים ובגדי' נאים אין בעל חוב דראובן גובה מהם יפה כתבת דלא גבי מינייהו דקיימא לן כר' יהודא דאמר בפרק אלמנה לכהן גדול (דף טו) גבי המכנסת שום לבעלה והיא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עמה משום שבח בית אביה. ואמר התם המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור וכו. עד ימכרו לשניהם לפרנסה הבעל מוציא מיד הלקוחות. פירו' דאמר הבעל שמכר מוציא. ופירש ר\"י מוציא לאלתר מיד הלקוחות דלא רצו חכמים שתתקיים המקח שעה אחת. לפי שלאחר מיתת הבעל או לאחר שיגרשנה נוטלתו משום שבח בית אביה. ואין דרכה של אשה לחזור אחר בתי דינין כדאמר פ' השולח (דף א) להכי בטל המקח לאלתר כי מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר מה שכתב רבינו משה בן מיימ' עד דהא דאמר המעריך עצמו והמקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו כלום הוא הדין בעל חוב אין לו בכסות אשתו ובניו ולא בצבע שצבע לשמן הני מילי בגדי חול אבל בגדי שבת ומועדים גובה מהם ואין צריך לומר שאם הוא צובע בהם טבעות וכלי כסף וכלי זהב שהכל לבעל חוב יפה כתבת היינו דוקא מה שהוא תקן לה. וסמך שלו מירושלמי דפ\"ק דקידושין גבי אחין שחלקו שמין מה שעליהם מה שעל נשיהם אין שמין הכי פירשו התם העוש' קטלא לבתו מביאים לאמצע וחולקין במה דברים אמורי' בראויה להשתמש בהן בחול וכו'. עד בין כלי רגל בין כלי שבת מביאין לאמצע וחולקין. וטעמא משום דלא ניחא להו דליבזו ולבא לב\"ד ולשום מה שעליהם. וכדמפ' נמי בהגוזל קמא (דף קב) גבי המקדיש נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא אסל בכסות שבת ורגל לא אמר דמסתמ' נעשה כמי שהקנה להם בכסות אשתו ובניו מעיקרא מיהו היכא דידוע להם שקנה להם מעיקרא אפי' בכלי שבת ורגל אין לו בכסות אשתו ובניו: ו\"אכ הכא בנדון זה כיון שהכניסה לו והם מיוחדים לה. ואפותיקי נינהו לדידה אין בעל חוב גובה מהם ואפילו כלי שבת ורגל. וכדאמרי' בירושלמי דפ' מציאת האשה שכתבת. וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש דשמין דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות את כליה ולפחות אותם חומש וכו'. עד זאת אומרת שאין אדם רשאי למכור כלי אשתו והת' מסתמא קאמר אפי' כלי שבת וכלי רגל דאכל קאמר דפוחת חומש. ועו' אי ככלי חול קאמר דוקא מאי איריא שהכניסה לו דאיכא למימר דשמין דעתה אפילו הוא תקן לה אח\"כ דליכא למימר שמין דעתה של אשה אפי' הכי אינו רשאי למכור כדמסקינן בהגוזל קמא דנעשה כמי שהקנה להם מעיקרא "
],
[
"ואשר שאלת על רבקה אלמנת יצחק שיש לה ד' בנות ואין לה בן ותובעת רבקה את ראובן ממון שהוא חייב לבעלה שיתן לה אם תשבע רבקה שאין לה כתובת צריך ראובן ליתן לה הממון בכתובתה או ישבע שלא היה חייב לבעלה כלום. ואע\"ג דתני' בפ' הכותב (כתובות דף פד) מי שמת והניח מלוה אי פקדון ביד אחרים יתנו ליורשים שכולם צריכים שבועה ויורשים אינם צריכין שבועה. הני מילי בימיהם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב ולכתובה. אבל בזמן הזה דמשתעבדי מתקנת הגאונים. ואפילו אי הוה יהיבנא להו ליורשין היא גביא מינייהו אפוכי מטרתא למה לי לתן ליורשין והם יתנו לה. הלוה והנפקד עצמו צריכין לתנם לאשה מעיקרא אם תשבע. ועוד מד\"ר נתן חייבים ליתן לה ואם אינה רוצה לישבע א יתנה ליורשין ושכתבת אם יש להשיב לאחד מן היורשין אע\"פ שאין כל היורשין לכאן. לית דין ולית דיין צריך בשש דפשיטא שיש לו להשיב ליורש האחד עבור חלקו אם האחד במדינת הים ושמא לא ישוב לעולם יאכל הלה וחדי נמצא טופל חמור מן העיקר דיורש לא יטול. ושאינו יורש יחזיק בירושה יציבא בארעה וגיורא בשמי שמיא וכן משמע בס\"פ מי שהיה נשוי (כתובות דף צד) גבי תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואין להאריך ושלו מני אהבך נדבה רבה. מאיר ב\"ר בר\"וך. "
],
[
"מעשה שבא שמעון ושאל את ראובן ט\"ו ליטרין שמסר להלוותם ע\"מ שאם יתרצה בנו לישא בתו שאז יתן לבנו הקרן והרבית. והנה שמעון אומר שהבן אינו רוצה לישא את בת ראובן וטוען שיחזיר לו הקרן והריוח כתנאו ואומר שלא מסר לו המעות אלא על מנת שאם ירצה לישאנה. וראובן משיב לא היה בינינו שום תנאי אלא אמרת לי בפירוש אני רוצה שישא בני את בתך והא לך ט\"ו ליט' שתלוום ב' שנים בתורת נדוניא בריוח שניהם ולא קבלתי המעות להלוות בעניין אחר אלא בתורת נדוניא. ועתה אני מזומן ליתן הנדוניא ולקיים הדבר ועתה אם לא יתקיים לא אחזיר לך כלום כי כך אמרת לי בשעת נתינת המעות לתן הקרן והריוח לבנך ולבתי וזכיתי. כפי עניות דעתי נראה דאף לדברי ראובן לא זכו לא ראובן ולא בתו בט\"ו ליטרין הללו שהרי טען שאמר שמעון אני רוצה שישא בני את בתך יכול להיו' שהוא רוצה ואין הדבר תלוי בו אלא בדעת בנו תליא מלתא ואותן ט\"ו ליט' שטוען ראוב' ששמעון נתנם לו בתורת נדוניא לא מבעיא לר' אליעזר בן עזריה דאמר בר\"פ אע\"פ (כתובות דף נד) נתאלמנה מן האירוסין דלא גביא תוספתא שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. דאזלינן בתר אומדנא דדעתא. אלא הכא אפילו רבנן מודו דפריש בהדיא לנדוניא והא לא שייך אלא א\"כ ישאנה וכסבור שהיה בנו חפץ לקחתה ועכשיו שאינו חפץ הדרי זוזי למרייהו. בין לר' נתן דאמר פרק נערה (כתובות דף מז) גבי כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה זכה הבעל בדברים הללו ובין לת\"ק דקאמר לא זכה הבעל התם הוא דפליגי כשנתארסה לפר\"שי או אף כנסה לפר\"ת. איכא למימר משום איחתוני היא והא איחתנו. אבל הכא הא ליכא חיתון כלל לא נישואי ולא אירוסין. ועוד שהרי פירש בהדיא לנדוניא וגילה בדעתי שלא היה חפץ ליתן אלא א\"כ ישאנה. והרי אינו רוצה לישאנה. וא\"כ הדרי ט\"ו ליטר למרייהו והריוח נמי לא יקנה מהאי טעמא. כי לא נתכוון לזכות להם אלא א\"כ ישאנה. (ואפילו היה מקנה להם הריוח הוי ליה דבר שלא בא לעולם ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. כדאמר בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמז) שכיב מרע דאמר פלוני ידור בבית זה ויאכל פירות דקל זה לא אמר כלום. וההיא לית' לא בבריא ואפילו בקנין ולא כשכיב מרע. וא\"כ לא זכו בן ובת לא בקרן ולא בריוח. וראובן נמי לא זכה בקרן. שהרי שמעון לא הקנה לו בב\"ד חשוב תחלה המעות אם לא שישאנה. ואפי' אם אמר כן הואיל ולא הקנה לו בב\"ד חשוב אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא. ובריוח נמי לא זכה ראובן דמאיזה טעם יזכה האמר בפרק אלמנה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות בדבר שאין לו קצבה וכיון דלא שני ראובן בשליחותו לא שייך למפרך כדפריך בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף קב) גבי הנותן מעות לשלוחו ליקח בהן חטין ולקח בהן שעורין. שעורין ולקח בהן חטין אם הותירו הותירו לאמצע ופריך מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות ה\"מ היכא דשני בשליחותו. מיהו י\"ל דראובן יטול שכר טרחו מן הריוח כפועל בטל. כי ההיא דהגוזל בתרא (דף קטו) שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח את שלו והציל את חבירו אין לו אלא שכרו. וכן בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל) שכר טרחו כפועל בטל יהיב ליה ולא יהיב יותר שהרי ראובן לא נתכוון מעיקרא לגוזלו אלא שליחות עביד. וישבע ראובן כמה יש מן הריוח ליטול שכר טרחו כפועל בטל שמתבטל ממלאכתו כדשיימי בי דינא ואומדין כמה אדם היה רוצה ליקח ליטפל בט\"ו ליטרא ולהיו' בטל ממלאכתו כל זמן שיהיו המעו' בידו והמותר מן הריוח וכל הקרן יחזיר לשמעון. "
],
[
"ואשר שאלת על ב' זקוקים שטוען שמעון שנתנם לו להרויח בהם ולתת מהם כך וכך לשנה להזכיר נשמת זוגתו ותובע עתה שיחזור גם קרן גם פרי. וראובן משיב שנתנם בידו לחלק קרן ופרי כאשר יכשר בעיניו ואינו רוצה להחזירם: נראה אם שמעון אמר שנדר לצדקה אך אינו רוצה שיהיו עוד תחת יד ראובן והוא בעצמו רוצה לחלקם אז אין צריך ראובן להחזיר לו ולא לישבע על ככה שהוא בדבריו. דלכאורה הלכה טובת הנאה אינם ממון כעולא ורב אסי דבסוף פרק קמא דקידושין (דף כו) ולא כרב הונא דהתם דאין דבריו של אחד במקום שנים. וכיון דאינה ממון לאו בעל דברים דידיה הוא. וא\"כ כיון דאין לו לשמעון אלא טובת הנאה אינה ממון לישבע ראובן עליה. ואע\"ג דרבא בתראי הוא דמוקי לה מתניתין דפ\"ב דנדרי' דטובת הנאה ממון היינו משום דלא בעי לאוקומי כחד תנא משום דקשיא ליה רישא. מיהו רבא דילמא איהו גופא סבירא ליה דטובת הנאה אינה ממון. וכן משמע בפ\"ק דב\"מ (דף יא) דר\"ג וזקנים שהיו באים בספינה. מיהו יש לדחות שמא אליבא דעולא קאמר ומיהו לכאורה נר' בנדון זה דאפילו למ\"ד טובת הנאה ממון מ\"מ לא נתקנה שבועת היסת עליה. ואפילו ללישנא קמא בפרק שבועות הדיינין (שבועות דף מא) דנתקנה שבועת היסת אפילו היכא דליכא דררא דממונא. מ\"מ איכא דררא דממונא גבי תובע אבל הכא שאין לתובע בו אלא טובת הנאה נראה לו שאין להשביעו על זה אלא בראייה גמורה. וכ\"ש אי סביר' לן דטובת הנאה אינה ממון דאין להשביעו ושלו' מא\"יר בר ברוך: "
],
[
"על אלמנה אחת שנתנה ספרים שהיו של בעלה להקדש בשנים או בשלשה מקומות קודם שנשבעה על כתובתה ולא היו לה בנים הימנו. ויורשו הבעל תבעוה לדין ונגשה למשפט ורצת' לישבע והיורשין אמרו שרצו להוכיח שהיה לה כדי כתובתה ויותר. ובתוך כך נפטרה לעולמה טרם נשבעה על כתובתה והנה יורשו בעלה תובעין מאנשי הקהלות אשר ניתנו הספרים שם ונמסרו כבר כדי להחזירם להם גם כבר ע\"פ ב\"ד נתנו שם. כי השליש שאל פי הדיינין בעוד הספרים בידו. מה יעשה בהם והשיבו לו שאם נתנה מתנה להדיוט בחייה מי יוציאנה מודו בכל פעם יאמר אחזוקי גברא בגנבי לא מחזקינן. חדא שהיא לא נתכונ' להקדיש דבר הגזול. שנאמר אני ה' שונא גזל בעולה. וברור היה לה שלא היה לה יותר מכתובת' או שמא גם בעלה צוה לה לתתם להקדש גם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט גם נמסרו כבר לגבאי הקהלות: ",
"תשובה בדבר זה רבו המחלוקת. יש מרבותינו הגאונים פסקו כר' אליעזר דאמר יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין. ורבי' יוסף טוב עלם ז\"צל ורב האיי גאון כתבו דחולקין היורשין והמקבל מתנה. ורש\"י ור\"ת ור\"י פסקו ברב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו וחוזרת המתנה. וכן כתב בעל העיטור וכן כתב האלפ\"ס. וכן אנו דנין לכתחילה כרב ושמואל ואפילו תפס נראה בעיני דמפקינן מיניה אם לא תפס ע\"פ ב\"ד ודלא כמקצת רבותי' שכתבו דאפי' לרב ושמואל או תפס מקבל מתנה לא מפקינן מיניה. וקשיא לן כל תפיסה שהיא מכח ספק שאינו יודע בעצמו על הבירור אם בדין הוא תופס לא מהניא. כדאמר פ\"ק דבב' מציעא (דף ו) תקפו בהן מוציאין מידו. אבל אי תפס מכח ב\"ד הא אמרינן בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מח) האי דיינא דעבד כר' אליעזר עבד. אך תמיהני לפי מה שכתבת שפסקו הדיינין דאין ליורשי האשה כלום באותו ממון א\"כ כרב ושמואל סבירא להו. ולפי זה שגו במה שפסקו שכל מה שנתנה הוא קיים מטעם אמירה לגבוה במסירה להדיוט דאפילו מסירה להדיוט לא מהניא לדידהו דסבירא להו כרב ושמואל דאין לה כח לתן מה שאינ' שלה. וא\"כ לא שייכא בהא מלתא האי דיינא דעבד כר' אליעזר עבד. דהא כרב ושמואל סבירא להו. ולרב ושמואל אין לה כח לתת לצדקה מה שאינו שלה. ובוירצבורק דנין כר' אליעזר. וכן דן אבי הע\"זרי. וכמדומני שכמו כן דנין בשפ\"ירא בפסק רבי' שמחה אבל אנו דנין כרב ושמואל. ושלום מא\"יר בר ברוך: "
],
[
"פסק רבינו יצחק המלוה את חבירו על המשכון והחזיר לו משכונו עד זמן שקבע לו להחזירם ונגנבו בבית הלוה הפסיד המלוה שהרי המלוה על המשכון שומר שכר כדתנן פרק האומנין (בבא מציעא דף פ) ומוקמינן לה אף במשכנו בשעת הלואתו. והלכך כשם שאם הפקיד המלוה משכון ביד אחר ונגנבו אבדו למלוה כך אם הפקידם ללוה עצמו או השאילם לו בתורת שאלה. עדיין ברשותו ובשיעבודו של מלוה הן עומדין כאלו הן בביתו וכשנגנבו הפסיד המלוה שהוא אומר שכר. או אם מת הלוה בעודן בידו. לא נעשו מטלטלין אצל בניו. דאע\"ג דהא דאמ' משכנו ומת שומטו מעל בניו היינו דוקא משכנו שלא בשעת הלואתו. אבל לא בשעת הלואתו היינו דוקא כשמחזיר לו סתם כמו השבת העבוט דקרא. אבל השאילה לו בתורת שאלה שומטו מעל בניו אחרי כלות ימי שאלתו אף משכנו בשעת הלוואתו והר\"ר יצחק בר ברוך חולק על פסק זה. ואומר דאם הפקידם ללוה עצמו או השאילם לו לזמן קבוע ונגנבו מבית הלוה בתוך הזמן נעשו מטלטלים אצל בניו של לוה שהרי קנויים ללוה דודאי כל זמן שהמשכון ביד המלוה. הוי עליה שומר שכר בההיא הנאה דלא צריך מיפק ומיעל אזוזי. אבל אחרי שהפקידם ללוה עצמו אפילו התנה להחזירם לו לזמן קבוע למה יחשב המלוה שומר שכר מעתה. והלא יכול הלוה לדחותו גם בפקדון גם בהלואה דאין ב\"ח קונה משכון אלא כשמשכנו ע\"י שליח ב\"ד וגזירת הכתוב כדר' יצחק אבל משכנו סתמא או בשעת הלואתו או לאחר הלואתו מדעתו בלא כפיית ב\"ד אינו קונה משכון דדוקא לגבי גניבה ואבידה חייב כההיא הנאה דלא בעי למיפק ולמיעל אזוזי. אבל אם נאנסו ביד המלוה ישבע המלוה שנאנס ויטול מעותיו. דע\"כ לא פליגי ר אליעזר ור' עקיבה אלא בשאבדו סתם. אבל אם נאנסו ביד המלוה דברי הכל ישבע ויטול מעותיו וראייה לדבר מבני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או אבדו דמוקמי' אבדו בנאנסו ונשבעין ליטול שכרן והשתא ומה שלוחין דלא עבדו מצוה מקבלין שכרן מבני העיר בנאנסו. אע\"פ שבני העיר מפסידין שקליהן. המלוה את חבירו דעביד מצוה לא כל שכן דאם נאנסו משכונותיו שלא יפסיד חובו. הלכך אם נאנסה המשכון מיד המלוה ישבע המלוה ויטול חובו ויפסיד הלוה משכונותיו. והואיל וכן הוא שאין המלוה קונה קנין גמור המשכון להתחייב באונסין א\"כ דוקא בעודו בידו אז הוא שומר שכר אבל אם הפקידו ללוה ואבדו בידו אפילו הפקידם לו בתנאי שיחזירם לו לזמן קבוע אינו עוד שומר שכר או אם מת הלוה בתוך הזמן נעשו מטלטלין אצל בניו שהרי קנויים ללוה כדפי'. וראייה מדאמר פרק המקבל (בבא מציעא דף קטו) משכנו ומת שומטו מעל בניו מסיק התם וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין מעיקר' כדי שלא תהא שביעי' משמטתו ולא יעשה מטלטלין אצל בניו של לוה. ודוק מינה טעמא דמשכנוהו ב\"ד אז קונה משכון ולא נעשו מטלטלין אצל בניו. אע\"פ שציוה הק\"בה להחזירם. הא נתמשכן מעצמו אע\"פ שתנאי היה להחזיר אם מת בתוך הזמן נעשו מטלטלין אצל בניו דמלוה על המשכון אין לו תורת קנין כלל. וכשמחזיר לו משכון אפילו בתורת שאלה עד זמן שקבעו לו שלו הוא מחזיר לו שלא היה לו עליהם שום קנייה. ואם מת הלוה מטלטלין הן אצל בניו אם אבדו אבדו לו. והמלוה יטול מעותיו ממנו: "
],
[
"ואשר שאלת על השידוכין ראובן שידך בת אחיו לשמעון והניחו תשומת יד ביד קבלנים על מנת שהחוזר בו יפסיד ערבונו ועברו כמה שנים וחזר בו ראובן. והנה שמעון תובע העירבון מיד הקבלנים שחזרוהו לראובן ותלמיד אחד מסייעו ואומר ערב דכתובה לא משתעבד. ועוד אסמכתא היא ולא קניא: ",
"טעה התלמיד בכל צדדין חדא דערב דכתובה משתעבד דמשה בר עצרי ערבא דכלתיה הוה. ומותבינן ערב דכתובה מי משתעבד. ומשנינן קבלן הוה. ועוד מה ענין זה לקבלנות דכתובה. קבלנות דכתובה זה המתפיס מעות לאשתו בכתובתה ומסרתו ביד שליש והחזירו לבעלים. אבל קבלנות זה אינו אלא עירבון לקיים התנאים ואסמכתא זו ודאי קניא. ואם נעשה דבר זה לפני חשובי העיר קיימא לן בזה ודאי אסמכתא קניא. כדמסקינן בנדרים (דף כז) והלכתא אסמכתא קניא. והוא דקנו מיניה בב\"ד חשוב. ואפילו יש חשובים מהם בשאר מקומות אין לנו לילך אלא אחר ב\"ד של אותו מקום. שנאמר ואל השופט אשר יהיה וגומר. וכל שלשה שנתמנו ב\"ד על ישראל הרי הן כב\"ד של משה רבינו שאם היה לילך אחר ב\"ד של מקומות אחרים היה צריך לבקש בסוף העולם. וכ\"ש על שידוכי אשה שהנהיגו הראשונים כן כדי שלא לבייש בנות ישראל. ויש מן הדין לקונטו ממון ורידוי הגוף ותלמיד המסייעו אין חולק כבוד לתורתו להחזיק יד מריעים ומן השמים מנעוהו מכבוד. ונכסו מיניה גילותיה של תורה. וכ\"ש שלא יבין בעמקיה ולמוכיחים ינעם ועליהם ברכת טוב: שלמה בר יצחק: "
],
[
"והגהה זו הוספה אחר מותו ",
"זאת אומרת דסבירא ליה לרש\"י ז\"צל דהלכתא כי ההיא דפסקי' בנדרים (דף כז) אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב\"ד חשוב. אבל רב האיי גאון חולק על פסק זה שפסק בשערי מקח וממכר שער י\"ד. וכן כתוב שם. וכל מקום שנמצא בתלמוד. והלכתא אסמכתא קניא. והוא דלא אנוס והוא דקנו מיניה בב\"ד חשוב אילו ואילו דברי רבי יוסי וכל דבריו בזה הדין כולן בטילין כך כתוב שם. ",
"ואני יצחק בן החסיד רבי שמואל כבר ימים רבים תמהתי על פסק רב האיי דאין כח בידו לבטל פסק התלמוד. כי יש לומר דאפילו לר' יהודא ההוא פיסקא אתי. דאע\"ג דאמר בשאר אסמכתא לא קניא בההיא קניא דשאני התם דאמר לבטלו זכוותי'. ושאלתיה לרבי' שמואל והשיב לי כי רב אלפס גאון חולק על רב האיי. וכך השיב יגעתי ומצאתי בספר הגאון רבי יצחק האלפס. שהוא כעין הג' שפי' בגט פשוט פלוגתא דר יוסי ורבי יהודא ומייתא עלה הלכתא דנדרי' והלכתא אסמכתא קניא וכו'. הכי אמר הגאון האי דינא ליתא אלא במתפיס זכוותיה בלחוד וכו' כגון בנדרים (דף כז) ואותו גאון חולק על רב האיי: כך השיב לי: עכשיו מצאתי בנימוקי ר\"ח בפרק איזהו נשך (דף כו) פירש ברור שפיר. ומסקנא דשמעתא האי אסמכתא אי תליא במעכשיו קניא ואי לא לא. והא דגרסינן והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב. כתב רבינו גאון ז\"צל דלעניין ההוא גברא דאתפיס זכוותי' בלחוד איתאמר' ולא בכל אסמכת' דעלמא. ושאני האי דאתפיס זכוותיה בב\"ד. אבל אי הוון זכוותיה בידיה אע\"ג דקנו מיניה בב\"ד חשוב לא הוה בטילן ואי נפיק כתבא דהוא אסמכתא אע\"ג דכת' ביה ודלא כאסמכתא שטרא בטל הוא ודמי להא דתנו רבנן לענין גטין בטל הוא אינו גט דבריו קימין. פסול הוא. אינו גט. לא אמר ולא כלום. השתא ומה לענין איסורא לא אמר ולא כלום לענין ממונא לא כ\"ש. ותמיהני מאן הוא רבינו גאון דקאמר רבי' חננאל שהרי גלוי לנו שלמד לפני רב האיי לפי שמצינו במקום אחד שפר\"ח אם לא מפני הקבלה והאבות ב\"ד: "
],
[
"פסק רבי' תם גבי משחק בקוביא בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה) ומפריחי יונים וכן המראה בפרק במה מדליקין (שבת דף לא) כולי עלמא לא פליגי דאותה אסמכתא קניא ולהכי לא אמר התם אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא מאחר שנותנין כל אחד זה כנגד זה וכל אחד סבור להרויח גמרי ומקני. אבל בשאר מקומות דהאחד לא יפסיד לעולם. כגון בר\"פ דנדרים (דף כז) ההוא דאתפיס זכוותיה בבי דינא. אמר אי לא אתי עד שלשים יום לבטלו זכוותיה. הוא יכול להפסיד אם לא יבא. אבל האחר לא יפסיד לעולם. וכן ההיא ר\"ע דהגט פשוט (דף קסח) מי שפרע מקצת חובו וכו' לשם אמר אסמכתא לא קניא אבל קנו מיניה בב\"ד חשוב ודלא אניס קניא. ודוקא אמר ר\"ת בההיא אסמכתא דנדרים דאמר לבטלו זכוותיה פי' מעכשיו קני אבל אי לא אמר מעכשיו לא קני אפילו בב\"ד חשוב ולא אניס. ותדע לך דהכי הוא דהא לא פסק בפרק גט פשוט דקניא מאחר דלא אמר מעכשיו. ואמר נמי בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סו) בגמ' גבי הלוהו על שדהו איתיביה רבא לרב נחמן וכו'. א\"ל אני אומר אסמכתא קניא ומניומי אמר לא קניא. ולמניומי קשיא מתניתין ומתרץ דלא אמר ליה מעכשיו אלמא אפילו מאן דאית ליה אסמכתא לא קניא במעכשיו קני: ",
"כללא דמילתא היכא דגזים לא קני. אי אמר מעכשיו קני. ו\"אנ לא גזים ואין בידו לעשו' מה שהוא מקבל עליו לא קני כדאמ' בשלהי איזהו נשך (בבא מציעא דף עג) גבי האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט וכו'. ומייתי מאי שנא מהא דאמר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. ומשני התם בידו הכא לאו בידו ואי גזים אע\"ג דבידו לא קני כדאמר בר\"פ המקבל (בבא מציעא דף קד) ההוא גברא דקביל ארעתא מחבריה אמר אי מובירנא לך יהיבנא לך אלפא זוזי אוברא תילתא וכו' עד הכא גזים התם לא גזים. והא דאמר בפרק הזהב (בבא מציעא דף מח) בגמ' אבל אמרו מי שפרע וכו' הנותן עירבון לחבירו ואמר אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך לשם נמי מאחר ששניהם רוצים לקנות ושניהם רוצים להרויח כמו גבי מפריחי יונים. לשם נמי כולי עלמא מודו דאסמכתא קניא. דאפילו לר' יהודא דאמר התם לא קניא רוצה לומר לא קניא כנגד הכל אבל קונה כנגד ערבונו. וגבי שידוכין אף על גב דלא הוי בית דין חשוב ולא אמר מעכשיו קני מאחר ששניהם רוצים בדבר ונותן זה כנגד זה והוה כמשחק בקוביא. ותרתי בעינן ולא גזים ובידו. ואינו קונה אסמכתא אלא בשיש קנין טוב. ממטלטלי כראוי להם. ומקרקעי כראוי להם אבל בדיבורא בעלמא לא קני דלא עדיפא אסמכתא מהיכא דלא אסמיך דבעינן קנין: "
],
[
"קצת לשון ר\"ת. וקצת לשון מורי ר' אליעזר ממיץ מה שכתב בפירושיו תשובת הרם ז\"ל: ",
"חכם חרשים. ונבון לחשים ה\"ר יצחק אל יקשה בעיניך אם דברי מעטים. נראה בעיני דשמעון אבי הכלה דאמר שנתן סכ' זקוקי' לבתו בעוד שהיא היתה עם בעלה בן ראובן בחבה. ואפילו אם היא מודה שנתן לה. ואפילו החתן נמי מודה שבאו לידה אך שהוא טוען שכבר היו בשנאה ביחד בשעה שנתן לה בלא ידיעתו אשר לא צוהו ולא עלתה על לבו לתת לה. צריך לישבע שנתן לה בעוד שהיו באהבה ביחד. כיון דהשתא בקטטה עליו להביא ראיה שהיו אז בחבה. כי ההוא דפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנג) הוא אומר שכיב מרע הייתי. והוא אומר בריא היית. אם שכיב מרע הוא עליו להביא ראייה. סוף דבר הבא לשנות מחזקה דהשתא ובא להוציא ממון כזה עליו להביא ראייה. והכא דלא בעי לאפוקי אלא ליפטר ישבע שהיה באהבה אז ביחד ויפטר. ולא מיחייב משום שומר שמסר לשומר. והכא שאני כיון דאיהו בההיא שעתא כל אשר יש לו בידה. ולא מבעיא לרבא דאמר את מהימנת לי בשבועה כו'. ויפטר. דאדרבה לאשתו מאמין טפי דכל אשר יש לו מאמין לה. אלא אפילו לאביי אליבא דר' יוחנן דמחייב שומר שמסר לשומר משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. הכא פטור כדמוכח בפר' המפקיד (בבא מציעא דף לו) בעובדא דהנך גינאי דאפקידו מרייהו גבי חד מינייהו יומא חד שמע קול הלולא ואפקדינהו לגבי סיבתא. ומשמע התם דפטור אפילו לר' יוחנן משום דכל יומא הוו מפקדי גבה. וא\"כ גלי דעתייהו דניח' להו. כ\"ש הכא גבי אשתו ומכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד נמי יש קצת ראייה. "
],
[
"ועל עניין המורדת כבר כתבתי לך דעתי דדייננא בה דינא דמתיבת' כמו שכתב רב אלפס ורוב הגאונים. סוף דבר נדוניא דהנעלת ליה דתפסא לא מפקינן לה לדברי הכל. אבל מה שהוא מכניס מפקינן מינה ויהיבנ' ליה דמאיזה טעם תעכבנו. אי משום תוספת שכתב לה. הא לא יהיב לה אדעתא שתמרוד בו לא כתב לה תוספת כמו שכתבו הגאונים. ואפילו לגאון דאמר דיהיב שקרא כתוב מנה מאתים. הכא לדידן דלא נהגינן לכופו לגרש כר\"ת מנה מאתים נמי לא יהיב לה דלא ניתנה כתובת לגבות מחיים בלא גט פעמים רבות בא מעשה כזה לפנינו ודננו כך דיהבנא לדידה מה דעיילא ליה אם איתא בעיני' או בעיסקא. ולדידיה יהיבנא ליה מה דעייל לה. ומענגינהו לה עד שתתפייס להיות עמו. או עד שיתפייס הוא ליתן לה גט: מא\"יר בר ברוך: "
],
[
"על אשר שאלת כמה הוא מאה ליטרא שכותבין בכתובה אודיע לך שבו\"ירצבורק נותנין לגבות מאתים זקוקים מהילכו' מדינה ומלתא בלא טעמא שמפרשין ליטרא היא משקל ליטרא דהיינו ב' זקוקי'. ולא נהירא דא\"כ היה לו לכתוב מתקל מאה ליטרא דכסף. וכן ראיתי פעם אחת שצוה מ\"ו קרובי הר\"ר יהודא כהן וכל לכתוב מתקל לאחת מקרובותיו. אבל השתא דכתבי סתמא ק' ליטרא מטבע קאמר ומטבע הגדול שבעיר משמע: ורבי' שמחה זצ\"ל הנהיג ק' זקוקי כי רוצה היה לפרש ק' ליטר' של מעות כבידים שקורי' ליבר\"יינש שליטרא מהם הוא זקוק אמנם שמעתי שבוו\"ירימש אין נוהגין ליתן רק ק' ליטרא הלי\"יש. וזה נראה לי יותר מן הכל דנותן לו מטבע שבעיר. ואם יש מנהג בעירכם הכל הולך אחר המנהג. ואי ליכא מנהגא ליחזו מהיכא אתו כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פג). ליחזי מהיכא קא אתו בנקוטאי נראה לי יותר דק' ליטרא ממטבע הגדול שבעיר קאמ' ואם נשאה במקום אחר דאיכא מנהגא ושוב בא לדור בעירכם נותן לה כמנהג העיר שנשאה ואי התם נמי ליכא מנהגא נותן לה מטבע של אותה העיר אם הוא יותר גרוע ממטבע זאת העיר. ואי אפכא נותן לה ממטבע זאת העיר כדתנן בפר' בתרא דכתובות (דף קי) נשא אשה בא\"י וגירשה בקפוטקיי' נותן לה ממעות קפוטקיי' ואי איפכ' נמי נותן לה ממעות קפוטקיי' דהלכתא [*לפום ריהטא הסוגיי' קשה להבין עיין באשרי בה\"גהה דף ל' ובהרחבה בתשובות דשייכי על הלכות אישות סי' י\"ג והוא הלשון המחבר הלז ואז תבין הסוגייא אהיכא קאי דהלכתא כרשב\"ג] כרש\"בג. דאמר כתובה דאורייתא. ואם האלמנה הפסידה כתובתה גובה כתובתה כאילו נקיט כתובתה כל כמה דלית להו ליתמי שובר או שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידם. ודוקא שיש עדים שיצאה בהינומא וראשה פרוע. שיודעין שנישאת בתולה הא לא הכי טענינן ליתמי שנשא' אלמנה ולית לה אלא מנה או שאביה פרע לה או הם בעצמם יכולין לטעון שהם פרעוה מנה ויהיו נאמנין במגו דמצי למימר אלמנה נשאתיך. וכן פירש ר\"י בפ\"ק דבבא מציעיא (דף יז) ובפ' הכותב (כתובות דף פט) וקיימא לן הטוען אחר מעשה ב\"ד לא אמר ולא כלום אפילו במקום שכותבין כתובה ולא נקיט' כתובה אפילו יש עדים שכתב לה דקיימ' לן שכותבין שובר "
],
[
"ואשר שאלתם על יוסף שמחל לרחל אמו שבועת אלמנה ונתן לה כח לתן מן הנכסים למי שתחפץ לבנים ולבנות להרבו' לאחד ולמעט לאחד על תנאי שתתן לו קרקע אחת מעכשיו ולאחר שנעשה כל זה תוך כדי דבור חזר יוסף ואמר והלא קרקע ממושכן תפדיהו ואז אקיים מה שדברתי והיא אמרה סמוך עלי ואפדנו ועת' אינה רוצה לפדותו אין בדבריה כלום וצריכה לפדותו ואם לא תפדנו אז כל התנאים בטלים וכל מה שהקנה לה ואע\"ג דבשעת קניין הקנה לה בסתם הא קיימא לן דקנין חוזר כל זמן שעסוקין באותו ענין כרב יוסף בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קיד) ואפילו לאחר כדי דיבור יפול לחזור בו. ואדעתא דהכי הקנה לה. וכשחזר ונתרצה שיחול הקנין. ועוד שהא היא מודה שכן הוא שהיה תנאי בדבר ואפי' אם לא היתה מודה כיון שיש עדים בדבר שהיה תנאי ואפי' עדים החתומי' בשטר בלא תנאי מעידין בעל פה שהיה תנאי בדבר נאמנים. ולא שייך בהא לא אתי על פה ומרע לשטרא. ואפילו עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי קיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע בפרק ב' דכתובות (דף יט). ואין להאריך. ואין לכוף רחל לפדות הקרקע כי לא הקנתה לו אלא בדברים אך הרשות בידה. מיהו אם לא תרצה לפדותו אז בטל הקניין שהקנה לה כדפי': "
],
[
"ועל השכיב מרע שנתן לבנותיו לכל אחת שוה ג' זקוקים ובאת אחת מבנותיו ובעלה אחר זמן ואמרו לו והלא בשכבר חייב אתה לנו זהב שוה ג' זקוקים כי כן נדרת לנו בשעת הזיווג. והן הן דברים הנקנין באמירה. והשיב בגמגום שכבר נטרף דעתו והלא אני רוצה לפרוע לך. ולא הספיק לדבר עד שמת. א\"כ איפוא אין בדבריו כלום כיון שלא היתה דעתו מיושבת עליו. כדאיתא פ' מי שאחזו (דף טז) וכשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות וכו'. דמי שנטרפה דעתו ואינו יכול להשיב על הן הן ועל לאו לאו הוי ליה כשכור שהגיע לשכרותו של לוט דאמר בפרק הדר (עירובין דף סה) אין מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה. וכן בתופסי שטרות של תקון הגאונים שכתב בשטר מתנת שכיב מרע נכנסנו אצל פלוני ופלוני ומצאנו כשהוא חולה ומוטל על המטה ודעתו מיושבת עליו ולשונו ומילולו מוכנים בפיו ויודע לדבר ולשמור ולישא ולתן על מטתו כשאר בני אדם שהולכין לשוק וכו'. נמצא שדבריו לא מעלין ולא מורידין. כיון שלה היתה דעתו מיושבת עליו. וא\"כ אם היורשין מודים לה שנדר לה בשעת הזיווג זהב שוה ג' זקוקים ולא פרעה יתנו לה ואין להם לחשב אותם ג' זקוקים שנתן לה כפירעון. כי בתורת מתנה נתן לה ולא בתורת פירעון. ועוד כי לכלם נתן מתנות ולמה תגרע זאת מן השאר. ואם היתומים טוענים שמא קודם לכן פורעה ישבעו שבועת יורשין שלא פקדנו וכו'. ואף על פי שאני רגיל לומר שפטורין אפי' מן השבועה. . דלא מצינו שבועת יורשין אלא ליטול יתומים מן היתומים בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מח). ועוד דממעטינן מקרא שבועת השם תהיה וגומר. ולא בין היורשין היכא דאמרי נ' ידענא ונ' לא ידענא וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון כי היכא דכי מודו במקצת לאידך אמרי לא ידענא פטור משבועה דאוריית' הכא כמו כי אמרי מן הכל אין אנו יודעים פטורים משבועת היסת דרבנן ועוד יש לי ראיות אחרות. ואין להאריך. מ\"מ העולם נהגו להשביעם: "
],
[
"ואשר שאלת גבי כתובה מי עבד למי. לא ידענא מאי היא כיון שנתרצו שניהם לדון בעירם אין הדבר תלוי בהם אלא בדיינין. ואם הוצרכו לשאול ילכו אחר ב\"ד יפה. אבל אם אחד אומר נדון כאן. ואחד אומר נלך לבית הוועד. כופין את הנתבע ודן בעירו. ואי התובע אומר נלך לבית הוועד הולכין לבית הוועד כדאיתא ס\"פ זה בורר (סנהדרין דף לא) והאשה היא תובעת דנכסי בחזקת יתמי קיימי. והא מלתא מפרשא שפיר בר\"פ זה בורר (סנהדרין דף כג). ואין לי להאריך כי הכל עמך: "
],
[
"ועל ראובן שנתערב לשמעון עבור הגמ' ובשעת שהחזיר לו הגוי המשכון אמר לראובן חזי דעלך סמיכנא ולא אשאל לגוי לא קרן ולא רבית כי הגוי אלם הוא. דבר זה פשוט כי חשוב קבלן כיון דפירש כך שלא יתבע אלא ממנו ולא מן הגוי ועוד כי פירש לו הטעם שהגוי אלם. ואין בלשון הזה אלא לשון קבלנות. ועדיף מתן לו ואני נותן לך. או תן לו ואני קבלן. דהוה ליה קבלן ואפילו יש נכסים ללוה יתבע מן הערב תחלה אם ירצה ועוד שהרי הגוי אלם ומגזם להורגו. ופסק ר\"ת דאפילו בלוה ישראל שהוא אלם ולא ציית דינא. אפילו אם הערב איני ערב קבלן יתבע מן הערב תחלה אפילו יש נכסים ללוה. כ\"ש גוי אלם ועוד שפירש לו תחלה שלא יתבע מן הגוי אלא ממנו. "
],
[
"ומי שאין לו יין ולא שכר אלא פת. כתב רבינו שמחה ז\"צל דאפילו הכי מבדיל בלא כוס. דעל הכוס תקנוה אנשי כנסת הגדולה והיכא דאין לו מכל מקום מבדיל בלא כוס מידי דהוה אברכת המזון שטעונה כוס והיכא שאין לו כוס אפילו הכי מברכין ברכת המזון. ודוקא שאין יין באותה מקום אבל יש יין באיתו מקום יתענה עד שישלח אחר יין ויבדיל. כמו אמר אמימר דבת טוותא: מאיר בר ברוך: "
],
[
"אין פנאי להאריך בשפת צחות. אכן יהיה רצון שתשיג אורח חיים ושובע שמחות: על ששאלת מן הצדקה שמלוין ברבית. מניין להם איני יודע מאין הרגלי'. ושמא שום אדם הורה להם להיתר. ודומה מעות של צדקה להקדש דאין רבית ואונאה להקדש. וטעות הוא מההוא דס\"פ החובל (בבא קמא דף צג) דממעט מעות של צדקה מלשמור. אבל מרעהו לא ממעט לה. אלמא רעהו קרינן ביה וכולי. ה\"נ אחיך קרינא ביה וקרינא ביה לא תשיך לאחיך. ואתה יודע שבקל יכול להיותהמורה להיתר ששומעין לו. עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. "
],
[
"וששאלת על עביד איניש דינא לנפשיה. דע כי רבותינו שבשפ\"ירא רצו לומר כן שמי שמתחייב לחבירו יכול המלוה להעביטו ולעשות דין לעצמו. וכתבתי להם לא תתלו בוקי סריקי ברב נחמן. שא\"כ עשית רב נחמן טועה בדבר משנה. דתני' פרק המקבל (בבא מציעא דף קיג) המלוה את חבירו לא ימשכננו ואפילו שליח בית דין מנתחי נתוחי ותו לא. ואפילו מקרא נמי לא קרא דכתיב בחוץ תעמוד. אלא נ\"ל דלא שייך עביד איניש דינא לנפשיה אלא בחפץ המבורר שהוא שלו וכי האי גוונא מיירי כל הנהו דפ' המניח (בבא קמא דף כז) שבכל מקום שאדם יודע חפץ שלו יקחנו אם יכול. אבל למשכנו בדבר אחר בשביל חובו לא אלא בשליח בית דין והודו לדבריו: "
],
[
"ומי שחייב לחבירו שבועה צריך לישבע לו ביום כניסת ראשון וכן אנו דנין דלא שייך זמן ב\"ד שלשים יום אלא בפירעון: "
],
[
"ועל הספרים ששאלת אם היו בידו של ראובן ספריו של שמעון ומשכנם ללוי. אין שמעון יכול להוציאם מיד לוי. דמשכנת' עשו בה תקנת השוק כי לוי היה סבור שראובן השאילם לו למשכנ' אבל כשיתן לו דמים שהלוה עליהם יתן לו אם ראובן מודה שהם של שמעון. אבל אם ראובן טען לקוחין הן בידי לדידן שנהגנו כר\"שי דסתם ספרים אינם עשוים להשאיל ולהשכיר כי אם סיפרא דאגדתא נאמן על סתם ספרים. ואם ראובן איננו לא ישיב עד שיבא. דלא גרע מאשה דקיימא לן קבל מן האשה יחזיר לאשה: "
],
[
"ואדם המתייאש מן החוב. אין הקהל יכולין להשביעו. דשבועה כזו לא מצינו כל כמה דלא אתי לידיה. אין זה לא מן הנשבעין ולא משלמין. ולא מן הנשבעין ונוטלין. וכשיפרעו החוב יקח ממנו השוחד לפנים א דשותף כיורד ברשות דמי והמותר יחלוקו: "
],
[
"וקטן שקידש אין חוששין לקידושיו. ואפילו קידושי דרבנן לית ליה כדאיתא בר\"פ חרש: (דף קיב) "
],
[
"והמקדש בטבעת של נחשת. כיון דלא אמר של זהב אלא אמר טבעת סתם.. ואית בה שוה פרוטה קידושי ודאי הם. אפילו למ\"ד שיראי צריכי שומא מודה הוא היכא דקדשה סתמא דלא אמר חמשין. ואפילו אמר חמשין לכל הפחות קידושי ספק הוו היכא דשוו חמשין. אפילו למאן דאמר שיראי צריכי שומא. כ\"ש לדידן דקיימא לן לא צריכה שומא צריכה גט: מא\"יר בר ברוך. "
],
[
"ואשר כתבת להוכיח ולהשיב רבים מעון מזוזה שאין מקיימין אותה וכמדומים הם בעיניהם שאין חייבים אלא מי שיש לו בית למדתנו כל מצוה שמתן שכרה בצידה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה. והא נמי מתן שכרה בצידה כדכתי' למען ירבו וגומר. ועל מה שהם אומרים השוכר פטור ממזוזה שגו בראה ואפילו בלא שכירות. אלא הדר בחנם בבית חייב דמזוזה חובת הדר היא ונהי נמי דמדאורייתא לא מיחייב. אלא דכתיב ביתך ולא של אחרים. דתרי ביתך כתיבי חד דרך ביאתך. וחד למעוטי של אחרים כדמשמע בפרק ר' אליעזר דמילה (דף לא) ושוין שאם ציין טליתו ועשה מזוזה לפתחו שהוא חייב. מפרש טעמא הואיל ובידו להפקירן. אלמא כשאינו שלו פטור ממזוזה. דלא קרינן ביתך. מ\"מ מדרבנן מל' יום ואילך חייב שוכר בחוצה לארץ דמיחזי כשלו ובארץ ישראל לאלתר משום ישוב ארץ ישראל. וה\"ה אפילו דר בו בחנם: והילך לשון ר\"ת: ",
"שאלה על אחד הדר בעלייתו בלא שכר. אם חייב במזוזה. האמת שהוא חייב. שהרי לא אמר רב משרשיא מזוזה חובת השוכר אלא מזוזה חובת הדר היא לא שנא בחנם ולא שנא בשכר. ועוד שהרי בית מונבז המלך היו תולין בפונדקותיהן. ופשיטא שהמלך פורץ לעשות לו דרך ובחנם היו דרים. ואם דר בחנם פטור למה להן. הא אפילו בקביעות לא היו חייבין. אלא ודאי כל הדר חייב. לא שנא בחנם לא שנא בשכר. דבביאה תליא מלתא ובדירה העשויה לכבוד. כדאמרי' ביומא (פ\"ק דף יא): ",
"ומה שכתבת שלא נהגו כך ושמא לבך נוקפך לומר שמנהג עוקר ההלכה. אין עשר שנים שבכל מלכותינו לא היתה מזוזות. וזה אינו מנהג שאפילו מנהג של חומרא והוא טעות אתה רשאי להקל לבר מכותאי ובני מדינה דסרכי מלתא. וכל שכן מנהג של קולא שאתה רשאי להחמיר אם טעו בקולא. עד כאן לשון רבינו תם: ואילו היו יודעים כמה המזוזה טובה היא להם. שמא לא היו עוברים עליה. מובטחים שכל בית שמתוקן במזוזה כהלכתא אין שום מזיק יכול לשלוט בו. ובבית שלנו סבורני שיש קרוב לכ\"ד מזוזות. עשיתי מזוזה לבית המדרש ואף לבית החורף שלי. ולפתח הבית ולשער החצר הפתוח לרשות הרבים. ולפתח הבית הפתוח לחצר. ולעליית המקורה שאני אוכל בקיץ. ולכל חדר וחדר של כל בחור ובחור. מאי\"ר בר ברוך: "
],
[
"ועל ששאלת על מה שמלוים מעות של צדקה בריבית. לא יפה הם עושים והבאתי ראיה מס\"פ החובל (בבא קמא דף צג). לשמור ולא לחלק לעניים. ואמאי לא ממעט מרעהו דכתי' התם אלמא דמעות עניים מרעהו קרינא ביה א\"כ הוה נמי בכלל אחיך דרבית. אבל קרוב לשכר ורחוק להפסד מותר כמו גבי יתומים: "
],
[
"ושלשה שהן ערבין כל אחד ערב עבור הכל. דהא אמר בגט פשוט (דף קעד) נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ליה. וניכסין כולן משועבדים דאי לאו גבי מהני אי אישתדוף הני גביה מאינך: "
],
[
"ומי שיצא מן העיר קודם שתבעו מס. אע\"פ שהמס קצוב בזמנו פטור מן המס. וכן עמא דבר בכל הקהלות ולית דין צריך בשש: "
],
[
"ואשר שאלת על היהודים ההולכים בדרכים ומוליכין כסף וזהב באבנט אם יכולין להוליך כך בשבת. דע לך שאסור כדתנן בפרק המצניע (שבת דף צב). המצניע בפונדתו. ובשפת חלוקו פטור. וכל פטורי שבת פטור. אבל אסור. "
],
[
"וראובן שנתערב לשמעון בשביל לוי. אין יכול ראובן לדחוק את שמעון שיתבע אותו ודבר פשוט הוא. כי לא מצינו שהנתבע דוחק התובע שיתבענו: "
],
[
"להרבות משובב נתיבות אלופי ומיודעי הר' יצחק. בקצרה אשיב הנראה לעיני כי שמעון חייב להחזיר ביד הנאמן כסף ישיב לבעליו שהרי אם יתומים חייבים לפרוע מס בעירו של שמעון. והלך הוא ופרע בשבילם. הווה ליה מבריח ארי מנכסי חבירו. כמו פורע חובו של חבירו ואפילו בבעל חוב אחר כדאמר בירושלמי. ואפילו לר\"ח ולר\"ת דמוקמי ההיא דפורע חובו דוקא בחוב דמזונות. ומפרש הא מני חנן היא. כלומר בחוב דמזונות מיירי ביה חנן. וטעמא משום דמצי למימר אם לא היתה מלוה לה היתה מצמצמת והיתה מתפרנס' בדוחק במעשה ידיה אבל בפורע חוב גמור של חבירו שאינו יכול להשמט מלפורעו חייב לפרוע לו. הני מילי בחוב שנתחייב כבר ודבר ברור הוא שאינו יכול להשמט מלפורעו. אבל בנדון זה שלא נתחייבו היתומים עדיין במס מעולם. וגם לא היו נושאין ונותנים בעיר. גם כספם לא היו שם דמי למזונות. ואדרבה ק\"ו דהתם חוב גמור ותנאי ב\"ד. ואע\"ג דלא כתב כמאן דכתב דמי ואפילו הכי פטר ליה חנן. וקיימא לן כוותיה משום דמצי טעין שמא היתה מצמצמת. כ\"ש בנדון זה שלא נתחייבו היתומים מעולם. וכיון דדמיא לדתנן ועדיפא מיניה. הא קיימא לן שני דברים אמר חנן והלכה כמותו וכיוצא בו. והד' זקוקים הנותרים שנתן שמעון להוליכם לצרפת הדבר ידוע שהוא כן שכל אחד צריך ב' זקוקים קודם שיקבלוהו. והרי הוא אומר שיש לו עדים מלתא דעבידא לאיגלויי הוא. "
],
[
"והאומר מצורע חשוב כמת לענין ירושה. מעשה צדוקין הוא. ושטות לישאל דבר זה. ודברי האפוטרופי' כינים. ולית דין צריך בשש: "
],
[
"ואשר שאלת על כתובה בנין דכרין אם נוהגות בזמן הזה. הילך תשובה מר בר רב חנניה גאון זצ\"ל וזה לשונו. היום כמה שנים בטלו כתובת בנין דכרין מישיבתינו ולמה בטלה לפי שצריך דקדוק בנכסים שיש להם בראוי ובמוחזק ובמותר דינר. ואם אמרו הרינו מעלין על נכסי אבינו מותר דינר אין שומע להם וצריך חקירת ב\"ד ושומת זקנים שלא להוסיף על הדמים. ועוד עיקר התקנה כדי שיקפיץ ויתן אדם לבתו כבנו. והיום הוה הלואי שיתן אדם לבנו כבתו. וכמה פעמים הוצרך לנדות כל מי שירבה במתנת בתו. וכיון שהוא כך בטלו כתובת בנין דכרין על מה שפסקו חכמים. והיום כמה שנים שאין ישיבתינו נוהגת כתובת בנין דיכרין. ומר רב דוסא אמר לא חזינא לרבוותא דהוו מיקמי דדייני להו כתוב' בנין דיכרין. ומשני נפישתא לא דייני' להו בתרין מתיבתא וכיון דעברו להו כמה שני דלא דייני'. אנן לכתחילה נמי לא דייני' להו בהכי. אלא דמר רב האיי אמר היכי מבטלי רבנן כתובת בנין דיכרין (פירש בתמיה). עד כאן לשונו. ומר רב שמואל אמר הרבה הורו שכבר בטלו כתובת בנין דכרין בזמן הזה. ומסתברא טעמא דמר חננאל ז\"צל. ואפילו למאן דאמר לא בטלה דוקא במקרקעי. ולא במטלטלי שלא מצאנו בו לא תקנה ולא מנהג. זו התשובה כתב בעל העיטור. וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא המוציא מחבירו עליו הראייה: "
],
[
"בכל יום אברכך. ותפילתי עליך זכה. לשוכן דכא. להשקיטך ולהשליוך. ועל בטח שאננך. אעתיר לך אלופי ומיודעי: מה ששאלתני על ההיא דג' ארצות לנישואין מה נקרא עתה ג' ארצות ומה חלוקם. נראה דצרפת וארץ האי. ואשכנז. וארץ כנען. חלוקים לארצות. כיון שחלוקים בלשונם וכן משמע מדברי רבינו משה מיימון ז\"צל. כי מצאתי ספרו וזה לשונו. כגון ארץ כנען וארץ מצרים. וארץ תימן וארץ כוש. וארץ שנער וכיוצא בהן. וערי ישראל לעניין נישואין ג' ארצות הן. יהודה. ועבר הירדן. והגליל. איש שהיה מארץ אחת מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה. שעל מנת כן נשאה. אע\"פ שלא פירש. אבל הנושא אשה באחת מן הארצות. והוא מאנשי אותה הארץ. אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ ואינו יכול להוציא' ממדינה לכפר או מכפר למדינה. שיש דברים שישיבת מדינה טובה להם מכפר. ויש דברים שישיבת כפר טובה להם ממדינה.. וכשמוציאה ממדינה למדינה באותה הארץ או מכפר לכפר אינו יכול להוציאה מנוה היפה לנוה הרע. ולא מרע ליפה שהיא צריכה ליטפל ולבדוק עצמה בנוה היפה. כדי שלא תהא קלה בעיניו וישרה בעיניו וכן לא יוציא ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים. ובכל מקום מוציא ממקום שרובו גוים למקום שרובו ישראל במה דברים אמורים מחוצה לארץ לחוצה לארץ או מארץ ישראל לארץ ישראל אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל כופין אותה לעלות אפילו מנוה היפה לנוה הרעה. ואפי' ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים. עד כאן לשונו. מתוך דבריו משמע דאין מוצי' אותה אל עם אשר לא תשמע לשונה. וסברא גדולה היא שאין נקרא חילוק ארצות. אלא אותם שנפרדו ללשונותיהם. שאם באת לומר ששונ\"יא וורנקא אילז\"שא ור\"ינוס בי\"יביר וכיוצא בהם נקראים חילוק ארצות. אם כן איך יתכן שבכל ארץ ישראל שהיא ת' פרסה על ת' פרסה. ולא היו בה כי אם ג' ארצות: "
],
[
"ואשר שאלת מאמתי מונין לערלה יפה כתבת משעת נטיעה כדאמר פ\"ק דראש השנה: (דף י) "
],
[
"וששאלתני אם חייבים אתם לפרוע הספרים שנשרפו דבר פשוט הוא שאתם חייבים. דשואל חייב באונסין: "
],
[
"ועל לוישנתן לשמעון ל' זקוקי' שהיו לו ביד ראובן והקנה ראובן לשמעון הכסף בקנין גמור ולא נתכוון לוי אלא להבריח מנושיו נראה אם אמר לוי לראובן ליתן הכסף לשמעון במעמד שלשתן קנה שמעון הכסף לגמרי ואפילו אם יבואו הגוי' הנושי' ויתבע את שמעון יכול לישבע שאין לו משל לוי כלום. ואע\"פ שלהבריח נתכוון. שהרי פסק ר\"ת דשטר מבריח קיים באדם דעלמא דדוקא גבי אשה אינה קונה שטר מברחת. שמברחת מבעלה כדפיר' טעמא בהאשה שנפלו (בתוספות דף עט). עשאים כנכסים שאינ' ידועים לבעל. אבל הכא דליכא כי האי טעמא ואי לא קני המקבל מתנה. הוה קני הבעל חוב. א\"כ לא מיקרי האי שטר מבריח. כיון דבהכי לא הוה מוברח. א\"כ ליכא למימר לאברוחי איכוון כיון דאינו מוברח אלא למתנה גמורה איכוון וזוכה המקבל מתנה. אמנם אם לא אמר לוי במעמד שלשתן ליתנו לשמעון לא קנה שמעון בלא קנין. שהרי פסק ר\"ת דלא אמרינן תן כזכי במתנה אלא בחוב. וראייתן מס\"פק דגיטין (דף יד). ואין לי להאריך: "
],
[
"ואשר שאלת על שמעון א\"כ הוא כדבריו שאומר כן לקהל אני רוצה לצאת מן העיר וכן עשה שיצא הוא וביתו לעיר אחרת ושהה שם ימים רבים. ולאחר שיצא מן העיר נשאל המס. אז פטור אף על פי שהלך לגור בתוך פרסה פטור שהו' הלך חוץ לתחום. וכהנה וכהנה ראיתי שהרבה הלכו ממקומם לגור במקום אחר שהו' בטורח חצי פרסה מן העיר ולא נתנו מס עם הקהל. כי אם כשהיה מלך בעולם אז היו נותנים למלך עמהם אפי' עד ח' פרסאות כל מה שהיה שייך להגמוניא. מיהו מי שהיה בשעת התקנה במקומו ויצא אחרי כן מן העיר חייליה תקנה עליה כיון שנמנה עמהם. ומה שהלוה לשרים כדי שיזקפו לו הכל ביחד ויפרעו לו הכל גם מזה פטור. כיון שלא יכול להוציא חובו בעניין אחר כמו שהוכיח רבי' יהודא זצ\"ל: ",
"מהנהו עמרויי דשרא להו רב כהנא בעל כרחן של בני מדנא למיזבן שיעור חייותייהו עד דאקרי אשר' אשראי דידהו. ולא יפה עשו הקהל שאמרו לשר פלו' הלך מכאן שנתן חצי המס. אך בסתמא היה להם לומר פלו' הלך מכאן וכל מה שהיה פוחת בעבורו זה היה טוב. "
],
[
"ואשר שאלת על מצוה מחמת מיתה מצוה לתת לבנותיו כ' זקוקים ואין שומע כי אם האם ואחד מן היורשין. שאר היורשין יכולין לומר אין אנו מאמינים לאילו דקרובים הם ולא מהימני כדאמר. פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קלד) זה אחי אינו נאמן לגבי שאר אחין אבל יטול עמו בחלקו. ה\"נ בנדון זה היורש ששמע עליו לקיים דברי אביו בחלקו לפי חשבון מטעם מצוה מחמת מיתה דהוי מטעם דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי. וכופין אותו לקיים אם הוא מודה כי כן צוה לו אביו: "
],
[
"ועל השדכן שנדרו לו ב' זקוקים שיעשה זיווג אחד נראה דאין לו אלא שכרו כדתניא פר' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיו) שהיה בורח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו. וא\"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו. ואם אמר טול דינר זה בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם. ופריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. אמר רמי בר חמי סיפא בצייד השולה דגים מן הים. דא\"ל אפסדתן כוורי בזוזא. הכי נמי בנדון זה היכי דלא ברי היזיקא אין לו אלא שכרו. אבל היכא דברי היזיקא קצת שמתבטל על ידי שעוסק בזיווג זה מפסיד מלהשתדל בזיווגים אחרים המוכנים לו להתעסק בהם נותן לו שכרו משלם: "
],
[
"ועל הנודר שלא לשחוק ועובר על נדרו תדיר שאלת אם יש להם להתיר לו. מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטו' וכו'. אדרבה כל שכן שאין נזקקים לו. ועל זה נאמר הלעיטהו לרשע וימות. כדאמ' ספ\"ב דנדרים (דף כ) גבי נדר בחרם וכו'. עד במה דברים אמורים בתלמיד חכם. אבל בעם הארץ עונשין אותו ומחרימין עליו וכו'. עד מי שעבר על נדרו ועל נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימי שנהג בו היתר. עד השתא דאמ' רבנן אין נזקקין לו. ב\"ד דמזדקקי ליה לאו עביד שפיר. ",
"ועל אותם הזורקין המפתח או מעות ביד נשותיהם בימי נידותיהם ראוי לגעור בהם. דהא אמר בפ' אע\"פ (כתובות דף סא) אביי מנחא ליה אפומא דכובא. רבא אבי סדיא רב פפא מנח ליה אשרשיפא והוא נוטל אחר כך אבל בזריקה לא אשכחינא דשרי. ואפילו לשמואל דמיחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא ה\"מ בימי ליבונה בימיהם שטובלות לסוף ז' לנידות כדפירש ר\"ת. אבל בזמן הזה תהיה בנדתה עד שתבא במים: מאיר בר ברוך: "
],
[
"ההדיוט סופר כדרכו. והאומן אין כערכו. שש ברקמה מפרשו. נזר ה' על ראשו. נאוה כמדבר. מלא בקי וסבר זך ונבר. תוך ובר. מה לתבן את הבר. הנה לא ידעתי דבר צחות ולהאריך שיחות נכוחות לעומת אמרותיך אמרות טהורות האילו. ודעת שפתיך ברור מללו. מ\"ו קרו ה\"ר י\"קר ה\"לוי. ",
"ואשר שאל אדו' על אודות אובן שהשכיר מלמד לבנו לשנה ובתוך הזמן כעס עמו. וא\"ל לך מעמדי אני רוצה להשכיר מלמד אחר גם אתה עשה מה שתוכל. ולאחר שעה נתחרט ורצה שישאר עמו. והמלמד עומד בחזרתו. אי דמי למחילה ואינה צריכה קניין והרי מחל שיעבוד שכר פעולתו כו'. בהא איפליגו רבוותא. רבי' יואל הלוי. ואבי העזרי היכא דאין הבעל הבית מוצא מלמד אחר דדייק כוותי' אי מצי המלמד למיהדר ביה. או חשיב כדבר האבד אי לא. לעניין לשכור עליו עד כדי שכרו. או ביותר הרבה מכדי שכרו עד מ' או עד נ' זוז או יותר כשבאת חבילה לידן או להטעותו. והשתא לדברי האומר דדבר האבד הוא. וכן נר' וכן אנו דנין. נר' דאע\"ג דבעל הבית מחל לו. ואומר ליה לך מעמדי דדמי למחילה. כי ההיא בפ\"ק דקידושין (דף יו) דפרי' לימא ליה באפי תרי זול. הכא אין מחילתו מחילה מתרי טעמא. חדא כדמסיק התם רבה עבד עברי גופו קנוי לבעל הבית ולא מצי מקני ליה לנפשיה בלשון מחילה. ומלמד וכל מיני פועלים לעבד עברי דמי לכל מילי. ובפ\"ק דבבא מציעא (דף יב) מדמי להו אהדדי. ועוד מיד כשראובן השכירו ללמד את בנו והתחיל במלאכה או אפי' לא התחיל עדיין במלאכה אם כבר אין המלמד מוצא להשכי' עצמו או הבעל הבית אינו יכול למצוא מלמד תו לא מצי הדרי כמו שפירש רש\"י בר\"פ האומנין (בבא מציעא דף עו) גבי השוכ' את האומנין והטעו הבעל בית כו' ומטעמ' דדינא דגרמא. והא דמפליג בין התחילו ללא התחילו לאו דוקא דאין הטעם תלוי בזה כדפ'. אלא אורחא דמלתא נקט. כל זמן שלא התחילו עדיין ולא הלכו השכמה הוא ומוצאי' להשתכר. ובשכב' הלכו מסתמא כבר היום גדול ואינם מוצאים להשתכר. וא\"כ בנדון זה כיון שראובן השכירו ונתחייב המלמד ללמוד הנער. וקיומא לן דזכין לקטן. והוי ליה כמו הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני דאף על גב דלא קא חסר מידי קני הכי נמי זכין לקטן ונתחייב ללמדו. ועל ידי מחילת האב לא מיפטר המלמד דלאו כל כמיניה לחוב לו. כדתניא בתוספתא דכתובו' כתב לזון את בת אשתו ושכרה האשה לבעלה לא כל הימנה. שזכין לקטן ואין חבין לו. ובפ' בתר' (בתוספות דף קט) הפוסק מעות לבתו קטנה ופשט את הרגל ולא נתן כופין אותו ליתן שזכין לקטן ואין חבין לו: "
],
[
"ואשר שאלתם על ספר כתובה. ואנא אפלח אם חייב להשכיר עצמו לפרנסה וכו'. רבינו אליהו ז\"צל היה מדקדק מלשון ואנא אפלח שהוא חייב. ויש לדחות ואנא אפלח קרקעותיו. ועוד דקדק דקאמר מורד ממלאכה באומר איני זן ואיני מפרנס (פרק אעפ\"י דף סג ועיין בתוספות). ומההיא דפ' נערה. והכל יש לדחות. אמנם ראיתי מורים בצרפת שהיה כופהו להשכיר לפרנסה. דיו למא\"יר שהוא כרבי מאיר בר ברוך. "
],
[
"מה אשיב לאלופי אך בקצרה אבא שאם נשאה במגנ\"צא. או במקום אחר ועתה היא במקום אחר הכל הולך אחר מקום הנישואין. ואם נהגו ליתן שם מאתים זקוקים גם היא תגבה כן. אף על פי שבמקום שהיא עתה אינם מגבין כן. דקיימא לן כרשב\"ג דאמר בפר' בתרא דכתובות (דף קי). נשא אשה בקפוטקיה וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות קפוטקיה וכולי. ואף על גב דמייתי התם ברייתא בגמ'. ואמר לאפוקי מרש\"בג וכו'. פי' לאפוקי אותה ברייתא לא סבר כוותיה מיהו הלכה כוותיה דאמר כתובה דאורייתא. דהא רב אשי דהוה בתראי כוותיה ס\"ל. דאמר כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים (כתובות דף יב) דלית ליה חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסיד' ויטעון טענת בתולים משום דכתובה דאורייתא וכן אנו כותבין דחזו ליכי מדאורייתא. וכן פי' ר\"י: ",
"ומה שתמהת שכתבתי. דנכסי בחזקת יתמי קיימי. ר\"ח פסק כן בפירושיו ובספר חפץ משום דמסיק לבסוף פרק אלמנה דע\"כ נכסי בחזקת יתמי קיימי. ושכתבת כיון שנושאת ונותנ' בהם ניכסי בחזקתה קיימי. אי משום הא לא הוו בחזקת דאינה אלא אפוטרופא בעלמא ויתומים שסמכו אצלה וכל מה שהשביחו הנכסי' השביחו ליתומים. ורגילות הוא דאלמנה טרחא קמי יתמי. וכיון שתבעה כתובת' בבית דין אין לה עוד מזונות אלא כתובה והנכסים בחזקת יתמי. והיא תובעת כתובת' מהם. ועוד דלא תפסה אלא לאחר מיתה: "
],
[
"ועל שכר השליח יפה דנתה. וכן השבתי פעם אחת כשנשאלתי על זה. ובין שניהם ישלמו השכירות וראיה מפ' זה בורר. ורגילים להשביע אלמנות בב\"ד בנקיטת חפץ ויש לפחות לה כל מה שנתנה. וגם שלא עיכבה לעצמה ולא נתנה. ואפילו נתנה לבנות פוחתין לה. ואפילו לצדקה. כי אין לה רשות ליתן ממון היתומים לצדקה. דאפי' ב\"ד אין להם כח ליתן ממונם לצדקה בלא רשותן כדאמר בפרק נערה (כתובות דף מח) מי שנשתטה ב\"ד יורדין לנכסיו. ומפרנסין בניו ובנותיו אבל לא דבר אחר. ופליגי אמוראי בפי' דדבר אחר ותרווייהו מודו דצדקה לא. וכן בפ' הניזקין (גיטין דף נב) אמר אין פוסקין צדקה על היתומים אפי' פדיון שבויי' ואין אפוטרופו' רשאי ליטול כלום משל היתומים אלא אם כן מלביש עצמו כי היכי דלשתמען מיליה לטוב להם כי ההיא דעמרם צבעא (שם): "
],
[
"וששאלת שהלותה לשרים ולאלמים כל אשראי ספק. וכ\"ש לאלמים ופשיעה היא זו ועוד שהרי אמרו חכמים אין מוכרין שדות ליקח בהן עבדים וכ\"ש זה. והוה ליה פשיעה ואפוטרופא חייב בפשיעה כמו שהוכיח ה\"ר שמואל מוו\"ירדוס זצ\"ל. מפרק המפקיד (בבא מציעא דף מב) מההוא אפוטרופא דזבין ליתמי וכו'. ואין היורשין יכולין ליתן לה הכתובה מהחובות אלא מה שהוא בעין שיתנו לה מיד ליד ואפי' יש קרקע כסף וזהב יתנו לה. וטובין אם ירצו. ואע\"ג דכתבינן בכתובה מכל שפר ארג וכו'. יהבינן לה סובין דקיימ' לן כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כל מילי מיטב הוא דהלכה כבתראי אבל חובות לא יתנו לה דאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינין וכ\"ש דאין דרכה לחזר אחר גוים עע\"ז אשר פיהם דבר שוא וגו'. מיהו אם הלות' אותם תטלם בכתוב' כדפ' לעיל דפשיעה היא וחייבת לשלם. וכל מה שהשביחה השביחה ליורשין. ואין לה מן השבח כלום כיון דניזונת משלהם. דתנן אלמנה הניזונית מן היתומים מעשה ידיה שלהן (פ' אלמנה דף צה) והכי משמע בהדיא בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמג). וזאת התשובה באלמנה שתפסה יותר מכדי כתובתה דכיון דקיימא לן בפ' אלמנה (דף צו) שאין מוכרין קרקע למזונותיה בפעם אחת כ\"א מה שצריך לי\"ב חדש אם תעשה יותר מכאן מוציאין מידה וזה לשון ריצב\"א: ומה שכתב אחי דכיון דתבעה למזונותיה. כל מה שתפסה יכולה לעכב אפילו כמה וכמה מההיא דאלמנה ודירושלמי לפי זה לא שבקת חיי לכל בריא שנשים שהן גבירות ויש להם בנים קטנים יקחו הכל ולא יתבעו לעולם כתובה ויתפשו הכל עבור מזונות. וכן שאינן גבירות אם יש מטלטלים גדולים בתוך הבית או כסף או זהב יקחו הכל אלא יש ללמד פי' דהא מילתא דא\"ר התם אמר ר' יוסי בר בון מכיון שהיא עתידה להשבע. לבסוף אפילו חוי מה בידך לא אמר לה. אבל אינה עתידה לישבע בסוף אמר לה חוי מה בידך אם כן גם ראוי שלקחה. הכל ואינה עתידה לישבע לבסוף. אמר לה חוי ומוציאין מידה כל היותר ממזונות הראוין לי\"ב חדש כי אין ראוי לישא יותר בידה ממה שראוי למכור בפעם אחת בקרקע. ומהאי שיעורא אמר מה שתפסה תפסה ואלף זוז דקאמר לאו דוקא. א\"נ נראה בעשירה שראוייה לכך לי\"ב חדש אם כן מה שתפסה תפסה ראוי לומר אפי' יותר מי\"ב חדש. ובלבד שתפסה פחות מכדי כתובה שסופה לישבע בסוף עדיין על הכתובה אבל אם תפסה יותר על כדי כתובה. שאין סופה לישבע לא. והא דקאמר אפי' חוי מה בידך לא אמר לה היינו היכא דידעינ' בה שלא תפסה כדי כתובה שעדיין סופה לישבע אבל לא ידעינן כמה וכמה לא. ולכאורה אם היתה חוזרת ותובעת מזונות לאחר ימים. ואומר שכבר כלו מזונותיה לא היו מוכרין קרקע היתומים למזונותיה עד שתשבע כמה: "
],
[
"וששאלתם מה שנתנה בעוד שהיתה סבורא. שהיתה המחילה מחילה מה תה אעליה. נראה דאף על גב דכל כמה דלא גבתה כתובת' אין לה בנכסים כלום. וניכסי בחזקת יתמי קיימי אפי הכי מתנתה מתנה דיכלי למימר משלה נתנה שמא היה לה ממון לעצמה. ואפילו אם ידוע לעדים שאותו חפץ שנתנה הוא של יתומים לא מפקינן ממקבלי המתנה. דהא מסקינן בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיד) דבכולהו עשו בהן תקנת השוק וכו'. ואפי' במתנה נראה דעשו תקנת השוק בפ' הניזקין (גיטין דף נ) מיבעיא לו לענין אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. אי מתנה כמכר משום דאי לא דעבוד ליה ניחא נפשיה לא יהיב ליה מתנה. ולא איפשיטא וכיון דלא איפשיטא לא מפקינן מנייהו: "
],
[
"וששאלת אי טענינן ליתמי דאלמנה נישאת או שפרעה אביהן מנה. פשיטא דטענינן להו כל מה דמצי למיטען אבוהון. אבל אם יש קול שנשאת בתולה גובה כתובת בתולה. דהלך אחר רוב נשים דרוב נשים בתולות נושאות. וכל הנישאות בתולות יש להם קול. ואף על גב דאין הולכין כממון אחר הרוב. הני מילי כנגד חזקה. אבל הכא כיון שהממון תחת ידה הולכין אחר הרוב. כיון דיש לה קול. ואע\"ג דפר\"שי לעיל דנכסים בחזקת יתמי מ\"מ כדי כתובה שהם בחזקת' לא מפקינן מינה דאזלינן בתר רובא וחזקה: "
],
[
"וששאלת אם יכולה לעכב כל הנכסים למזונותיה. הילך תשובת רי\"צבא. האומר אתן מתנה לעני נעשה נדר וחייב ליתן כדאיתא בירושלמי דשבועות: מאיר בר ברוך: "
],
[
"ראובן שהיה שכיב מרע. והיה לו אשה ובת אחת. והיתה אשתו מעוברת והוכר עוברה ונתן לאשתו כל נכסיו לבד חוב אחד שהקיף לשר אחד. כ\"ד זקוקים ויהודים ערבים בדבר ונתנם לבתו ולעובר. וכך אמר אני נותן להם את הקרן ולאשתי את הרבית. וגם לערב העומד שם אמר תן הקרן לבתי ולעובר ולאשתי הרבית. ואשתו צווחה ואמרה איני רוצה שתתן כי אני רוצה להתפרנס בהם וליטלם בכתובתי. וכתבתם קיימא לן בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמא) כר' יוחנן דאמר המזכה לעובר שלו קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. כן הוא. אע\"ג דאיכא למיתמה אם כן מצינו דעובר מנחיל כגון אם זיכתה לו אמו מנכסיה. הואיל וזכה הוא מנחיל לאחיו מן האב. ותנן דוקא בן יום אחד (נידה דף מד). איכא לאוקמיה נוחל ומנחיל. לא אשכחנא אבל הכא בתורת מתנה זכה ולא בתורת ירושה: "
],
[
"ועל המתנה שמיחת' אשה לבעלה בשעת צואה. וכתבתם ודקדקתם מדברי ר\"ת שפסק בספר הישר אשר תקנו גאונים לגבות ממטלטלי לאשה ובעל חוב כדאמר בחזקת הבתים (דף מד) אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי. קנה מטלטלי וקנה מקרקעי. והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא וכו'. ואף על גב דאמר בקידושין פ\"ק (דף כו) אגב וקני בענן. הכא לא תקנו אגב. דאם כן לא יוכל אדם לישא וליתן אפילו שוה פרוטה אם לא יקח מן האשה רשות תחלה. דעיקר כתובה אפילו מחיים לא היתה אלא ממקרקעי כדפסקינן הלכתא בין לכתובה בין למזוני מקרקע ולא ממטלטלי'. והאי מחיים איירי דאי לאמר מיתה פשיטא דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי כדמוכח פרק האומר (דף סה) גבי חבילה. ומוקמי כר' מאיר. ומההיא טעמא נמי תקנו הגאונים בלא אגב לעשותן כמטלטלי דמחיים דבעל חוב כל מלוה דלא כאסמכתא. ועוד האריך: ומדבריו דקדקתם דבחיים יכול ליתן למי שירצה ואין בידה למחות. ובתשובת ר\"י ורבינו שמשון על שכיב מרע שהיו לו בנים ונשא אשה אחר' והוליד בנים ובשע' מיתה אמר כל נכסיי לבניי הראשונים ולאשתו שנייה ולבניה לא רצה ליתן כלום והיו הכל מטלטלין מאי מי אמרינן מאי דתקינו גאונים למיגבי כתובה ממטלטלי דיתמי דאיתנהו בעינייהו אבל כי נתנם לאחר לא. אפילו מיחתה אשתו. דאם כן לא היה אדם שמשיא את בניו ובנותיו מחיים שלא הייתה אשתו חוזרת וגובה מהם לאחר מיתה. או דילמא לא מפקעינן כתובה בכדי. דאם לא כן כל אדם מפקיע כתובת אשתו: ע\"כ שאילה. והשיבו דבזמן הזה אסמכתייהו ממטלטלי כדכתב בכתובה דאית להון אחריות ודלית להון אחריות. ואם בא אדם לחלוק לומר אין אדם יכול ליתן מטלטלין בחייו אין טענתו טענה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. וכל שכן שבריא מה שעשה ממטלטלין עשוי. דאפילו זה שכיב מרע אלו נתן מתנה סתם לבנותיו אמרינן מה שנתן נתן. דאמרינן שמא ייחד לה נכסים אחרים ואפילו תאמר האלמנה אנכי אשבע שאין לי נכסים יטעון המקבל מתנה לא בעל דברים דידו את. אבל זה שגילה שאין לו נכסים אחרים ירצה להפקיע כתובה דאורייתא ומזוני דרבנן אין שומעין לו: ע\"כ לשונם: ",
"ודקדקתם מן התשובה שכיב מרע שנתן מקצת מתנתו קיימת: ואפילו היא צווחת לא משגחינן בה חדא דאיכא לפלוגי בין בריא לשכיב מרע כמו שכתבתם: דשמא בבריא תקנו כן משום תקנת השוק. ולא ניתנה כתובה לגבות מחיים אבל שכיב מרע דקיימא לן כרבא ואינה קונה עד לאחר מיתה. וכבר חלה שעבוד כתובה נוכל לומר דגבייא. ועוד דאפילו מסתמא בשתיקה מחלה לגבי בריא במתנתו ובמשאו ובמקחו ובממכרו דמצפה לשלוח ברכה במעשה ידיו ולא יושב ובטל. וסבורה בדעתה אם מוציא ממון היום למחר יכנוס ויוסיף. אבל כשמצפה למיתתו שלא ישא ויתן עוד לא מחלה כשמיחתה דהא מקרקעי נמי במחלק לפניה והיא שותקת לא איבדה כתובתה כי אם מטעם קולי כתובה שנו כאן. ואם מיחתה לא איבדה הכי נמי האי דנא דתקינו לה ממטלטלי במקום מקרקעי קיימא. כמו שכתבו הגאונים דרוב בני אדם לית להו מקרקעי ואסמכתייהו אמטלטלי כי ההיא דפרק מציאות האשה (דף טו) גמלים של ערביא וכו'. דלא כל כמיניה בלא רצונה אלא אם כן נתרצית או בשתיקתה. ועוד בדאייתי ה\"ר שמואל מההיא דיש נוחלין (דף קלג) מההוא דהוה שכיב אמרו לו נכסים למאן דלמא לפלניא אלא למאן. אמר רב הונא אם ראוי ליורשו נוטלו משום ירושה. ואי לאו נוטלו משום מתנה סבר רב אדא למימר משום ירושה אלמנתו ניזונית מנכסיו ואי לא לא. אמר ליה רבה השתא מיגרע גרע. השתא בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונית במתנת שכיב מרע מיבעיא. ופי' רש\"בם מתנת שכיב מרע דרבנן שאינה קונה אלא לאחר מיתה. ומתקנת חכמים שהם ככתובין וכמסורין דמו. כדי שלא תטרף דעתו עליו מיגרע גרע בתמיה. ופסקינן מיהא שמעינן האי מזון האשה לא טרפה ממשעבדי הני מילי מתנה גמורה מקנין או מכר גמור אבל מתנת שכיב מרע אלמנתו ניזונית מנכסי המקבל והוא הדין לבנות. וכן פסק האלפסי דלא דחיא תקנה דרבנן אתקנתא דרבנן דמזונות דאלמנה ומתנת שכיב מרע תרוווייהו תקנתא דרבנן נינהו ובהדי הדדי קאתיין הלכך לא דחי חדא מינייהו לחבירתה. עד כאן. אע\"ג דאיכא למימר הני מילי מזונות דמקיימי תרווייהו צוואת שכיב מרע מזונות דאילו זכו במתנת ואילו ניזונית על יד. על יד. אבל גביית כתובה שתגבה מהם בבת אחת כל מה שבידה ולא תתקיים צואת שביב מרע כלום. מכל מקום לא מיסתבר למימר הכי דהא גבי מזונות זימנא דהויא המתנ' נכסים מועטין נמצא הבנות נוטלות הכל. ולגבי כתובה זימנין המתנה יתירה על כתוב' ומתקיימי שניהם ועוד דאלימא כתובתה דטרפא ממשעבדי ולא מזוני וגם שיעבודא דקאמר למתנה וק\"ו הוא. ורבי' יצחק מיד\"ופירא כתב בתוספות כרש\"בם וכא\"לפסי אמזונות ופסק הוא אכתובה ממטלטלי מתקנת הגאונים לגבות ממקבל מתנה דש\"מ. וגם מצאנו שאירע מעשה כך בימי ר' יואל הלוי ודן כמותם. ועוד יש תשובות מרש\"י אשר מימיו אנו שותים בכל יום: "
],
[
"מעשה שכיב מרע שהיו לו שתי נשים. ובנים מראשונה והיה דואג מכתובת אשתו מה לעשות לבניו מן הראשונה שהיה סבור שהכל מקרקעי ומטלטלי נשתעבדו לכתובת אשתו. וצוה רש\"י לשכיב מרע להתפיס לבניו כך וכך ממטלטלי וליתן להם במתנה ומקרקעי לאשתו שאפי' יתן להם קרקעי לא יזכו ותטרוף מהם. מכלל שאם לא התפיסם שזכו בהם מחיים לא היתה מתנתו מתנה: ומה שכתבת לפי תקנת הגאונים אי אשה גובה ממלוה כתובתה או לאו משום דהוי לה ראוי כדאמר ביש נוחלין (דף קכה) לעניין בכור ובעל. אדרבה מדכייל רב פפא בפסק שלו (שם) אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ולענין מלוה שביק לבעל ופסק אין הבכור נוטל פי שנים במלוה מכלל דבעל נוטל במלוה דבעל יורש הוי ולוקח הוי דטבא ליה עבדו ליה. ובפרק יש בכור (בכורות דף נא נב) לנחלה לשבח וראוי כייל בכור ואשה ובנים ויבם ולא כייל בעל בהדייהו. ובסיפא בחזרת יובל נקט יורש את אשתו. מכלל דאיכא מידי דחשוב ראוי לגבי הנהו ולא לגבי בעל כגון מלוה ומעתה דומה לנדון שלפנינו מההיא דהכותב (דף פד) מי שמת והניח אשה וכו' והיה מלוה ופקדון ביד אחרים דגביא ממלוה הואיל וקדם שעבודה להלואתו. ואותה מלוה היו משועבדים לה מתקנת הגאונים בעודה בעין. וכי מפני שהלוום אח\"כ משוו ליה ראוי. והתם נמי הוו משועבדים לה לענין תפיסה כדפ\"רח. ומה שהבאת ראיה משם דמטלטלי משעבדי מדלא פריך תלמודא בגמרא שמע מינה מטלטלין משתעבדין כדפריך בעלמא. אדרבה מוכח מהתם דלא משתעבדי מהאי דקאמר ינתנו ליורשין מה ירויחו בזה הלא תוציא מידם אלא ש\"מ כדפירש רש\"י. וכן פירש ר\"ח. דשאני מטלטלין דלא אתו ליד יורשין והרי היא כתפוש' בהן ומשתעבדי לה מדר' בתן. ומה שכתבת דילמא שאני בכור ובעל דלא זכו מחיים. אבל אשה כי היכי דמשעבד לדידיה משעבד לה מדר' נתן. אדרבה בעל זכה מחיים כדאמר סוף פרק השולח (גיטין דף מח) דנחית לפירא נחית לגופה. ועוד דשוייה בלוקח. ומה שכתבתם דאפילו אם קדמו יתומי' ומכרו מטלטלין לאחר מיתה דלא תטרוף ודימיתם לפרנסה דפ' מציאות האשה (דף סח) לא דמי דפרנסה לאו בעלת חוב דאב היא כדמסיק וכתובת בעלת חוב דאב היא ולא דמו: "
],
[
"ומה שכתבתם שאמר השכיב מרע לתת לאשתו הרבית. אם רבית דבר שלא בא לעולם הוא. לדידן דאין מתנתו מתנה זכתה בקרן וזכתה בריבית שעלה קודם מיתה. ואפילו היתה מתנתו מתנה זכתה ברבית שעלה מחיים. דלאו ראוי מיקרי ולא דבר שבא לעולם דדין קרן יש לו לגבי דהא דמצי למיתן לה. ודבר שלא בא לעולם לא הוי האי רבית אחרי שכתבת שנתן לה כל נכסיו. לבד מן הקרן שנתן להם הרי הוא כמו ששייר לה מקום בקרן לרבית. כדאומר בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף סג) כיון דאמר ליה מקום מעשר שיורי שייר מאחר שמתחלה היה השדה שלו. הכי נמי הואיל ומתחלה היה שיעבוד על המלוה. והשתא נמי יהיב לה כל נכסיו זכת' ברבית שעלה מיום מית' ובעל מנת לא תליא מילת' יהבי משמע בירושלמי דדמאי וריבית שעלה אחר כך אין לה דהיינו שבח שאין לה בו הואיל ושבחו לאח\"כ דומיא דבכור בבכורה דאין לה קודם הכא נמי אין לה קודם גבייה. "
],
[
"ומה שכתבתם אי אין ריבי' משתלמת אלא לבסוף כדמוכח פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף עב) גר שנתגייר דאזלנין בתר זקיפת מלוה ולא אמרינן יתן לפי חשבון שעלה עד שלא נתגייר. אינה ראייה דהא נמי אם הגיע זמן הפירעון אינו גובה את הריבית אלא אם כן זקפן במלוה כדפירש ר\"ח: "
],
[
"ומה שכתבתם בעבור שעמד שם הערב בשעת הצואה. וא\"ל תן החוב לבניי והרבית לאשתי. אם מועיל למיהוי כמעמד שלשתן. ודאי אינו מועיל לפי שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים כדפי' רבותינו. ועוד דלא שייך מעמד שלשתן בשכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה: "
],
[
"ומה שכתבתם דערב גוי לא משתעבד: אמאי לא. הא ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין אחד גוי ואחד ישראל. ועוד גוי בתר ערבא אזיל. "
],
[
"ומה שכתבתם אי מלוה ביד שליש לקיים דברי בית דין החכמים הדנין דין אמת לאמיתו. ויש לו לפרוע בעל חובו וגם אשתו לגבות כתובה ממנו השאילה מאת ה\"ר שמואל ב\"ר אברהם הלוי. והתשובה השיבו רבי משלם. וה\"ר יהודא כהן: תשובת הר\"ם. לא מבעיא היכא דאיכא כדי לזה וכדי לזה לפרוע כתובת האלמנה אלא אפי' אי ליכא אלא כדי חד מינייהו לב\"ח יהבינן ולא לאשה כמו שכתב האלפס פ' הכותב אמילתא דאמימר האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה וב\"ח. וליכא אלא כדי חד מינייהו כו'. דמטלטלים בזמן הזה שתיקנו גאונים בב\"ח וכתובת אשה גובה מהם. ולית בהו דין קדימה דלא גבו ממטלטלי דמשעבדי אלא מבני חורי. לב\"ח יהבינן ולא לאשה. ואין להאריך בזה. ולא כמו שכתבו הגאונים רב האיי בשערים שלו בשער י\"ט שכתב דב\"ח ואשה חולקין כל אחד לפי חובו שהרי הוכחתי שהתלמוד פי' באחרונה דבהכי חולקין. שהרי כתוב בתלמוד דבריו וגם דברי האומרי' חולקין וסתר דבריהם וגם כתב שרב האיי גאון זצ\"ל כתב דלב\"ח יהבינן ליה. אלמא דההיא דאחריתא ועלה כו' סמכינן. ואם היתומים יתנו כתף סוררת ניזלו בתר שיבקייהו ועל כל ישראל חיים. ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"ועל מת שמונח בספינה אם כהן יכול לכנס בה. אם הספינה קטנה שהיא מתנדנדת כשדורסין בה אסור לכנס בה. דאי אפשר שלא יסיט הטומאה כדתנן במסכת זבין הזב והטהור וכו'. עד ישבו על הנסר ועל הספסל על הגשיש של מטה ועל האכלונס בזמן שהן מחגורין פי' מלשון חגר שמתמוטטים לכאן ולכאן כמו חגר עלה באילן שכחו רעה ובסולם המצרי בזמן שאינו קבוע במסמר על הכבש. ועל הקורה. ועל הדלת בזמן שאינה עשויה בטיט טמאין. ור יהודא מטהר. וקיימא לן כת\"ק דאי אפשר שלא יסיט ולא כר' יהודא דלא חייש. וגבי מת אשכחנא כי האי גוונא דמטמא בהיסט. כדתנן פ' בתרא דאהלות (דף לז) ומייתי לה פ' המקבל (בבא מציעא דף קה) המהלך בבית הפרס על האבנים שהוא יכול להסיטן ועל האדם ועל הבהמה שכחן רע טמא. מפני שהוא מסיט עצם כשעורה. אבל אם הספינה גדולה שאינה רועדת כשדורכין אותה אז מותר לכנס בה ובלבד שלא יתקרב אצל המת בתוך ד' אמות כדאמר בסוטה פרק משוח מלחמה (סוטה דף מד). מת תופס ד' אמות והכי תנן במסכת זבין הזב והטהור שישבו בספינה גדולה שאינה יכולה להמיט באדם וכו'. עד טהורים. להמיט באדם פי' שאינ' מתמוטטות לכאן ולכאן כשאדם נכנס בה: מאיר בר ברוך: "
],
[
"שאילה ",
"ישראל שהשכיר פועלים קודם הרגל לבנות לו בניין כולו והתחילו לבנות לו קודם יום טוב ולא הספיקו לגמור מהו שיגמרו במועד לפי שאינם רוצים ליבטל ואם לא יהו מניחים להו לגמור במועד שוב לא יהו גמורים. וכבר הוא ככולו אבד ונגנב. כך דעתי נוטה שאסור להניח לגמור במועד דאמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחו' אסור דהיינו גוי שקיבל מלאכה של ישראל קודם י\"ט בתוך התחום אסור. דכי אזלי בני אותה העיר וחזו לגוי דקעביד מלאכה בי\"ט אמרי האי ישראל יהיב עבידתיה בימא טבא (נפק מיניה חורבא ולא ידעי דקבליה גוי מקמי יום טוב ומשמע דכי אסר שמואל כגון במלאכה הידועה שהיא של ישראל כגון בתוך התחום. אבל חוץ לתחום קאמר שמואל מותר. דהוי מקום שאין רגילין לבא שם. ואמר רב פפא אי איכא דישראל דרים שם ומקרבא להתם דאסור. דחזו ליה בני ההוא מתא. ומסקנא בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אפילו חוץ לתחום אסור. ואמר מר זוטרא בריה דרב נתן בנו ליה אפדנא במועד אקלעו רב ורב ספרא ולא עיילו לגביה דקסברי אפילו חוץ לתחום אסור דרגילי למיזל התם: "
],
[
"על אחד שנדר בפני הגבאי ובפני אחרים שאם לא יתן מה שחייב למס עד זמן פלוני. שיתן כך וכך לצדקה ועבר הזמן ולא פרע המס. אם נאמר כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט שיתחייב לצדקה. או שמא כיון דאסמכתא היא לא גמר ומקני כי אם להסמיך דבריו נדר כן. דכל דאי אסמכת' היא דלא עדיף אמירתו לגבוה מקנין בהדיוט דלא קניא ביה אסמכתא אלא אם כן קנו מיניה בב\"ד חשוב כדפסקינן בנדרים (דף כז). או שמא כיון שנדר בפני שלשה טובי העיר ואמירה לגבוה כקנין להדיוט היינו כמו קנו מיניה בב\"ד חשוב דקניא ביה אסמכתא. עד כאן. ",
"תשובה: ",
"אין לי אלא שנים יראי השם וחושבי שמו ר' פלוני ופלוני עמו. הנעלם מכם מה אני לפרסמו. אך האוכל מן תבשיל יודע טעמו. כאשר התחלתם לברר בדיני אסמכתא מנדרים ומטיבותכון אדון לפניכם כמקובלני מרבותי דקיימא לן אסמכתא קניא היכא דלא גזים ויש בידו כדמוכח בהמקבל (דף קד) ובאיזהו נשך (דף עג). ואימתי דר' יהודא לפ' כשיש לו אומנות דקנו כיון דלא גזים ויש בידו וכן בשנים שהמרו במס' שבת (בפ' במה מדליקין דף לא) ומטעם זה גם בשידוכין נותנין זה כנגד זה. ובפ' הזהב (בבא מציעא דף מח) יקנה כנגד ערבונו הכל מהאי טעמא. פי' מ\"ו רא\"ם שבכל דבר צריך קנין. אי לא לא קני. ואני דקדקתי מפירוש רש\"י באיזהו נשך (דף עג) דלא צריך גבי ההוא דיהיב זוזי אחמרא. ופי' רשי אסמכת' היא הואיל ולא קנו מיניה משמע שאם הקנה קנה ואפי' באסמכתא. וכן נראה דהא כל קנין הוי מעכשיו. ובמעכשיו לית דין אסמכתא. ועוד בספר אבי מ\"ו כתוב לענין פשרה שצריכה קנין דברי ר' יוסף טוב עלם ה\"מ בפני שנים אבל בפני ג' דאלימי לאפקועי ממוני אפי' בלא קניין. וכ\"ש במעמד טובי העיר. ע\"כ. ובנדון שלפנינו נראה הואיל ואלפס ור\"ח פסקו בפ' ד' וה' דצדקה כהקדש לאמירה כמסירה שחייב ליתן מה שנדר כי לא הוצרך רב יוסף לומ' אנו יד עניי אנו אלא התם שעדיין לא בא לידו או לעניין שאינו יכול לשנותו. אבל מ\"מ עניים קנו הכא נמי חייב לתת מה שקצץ אלא דלאו ביה דינא דרב אמי ורב אסי אנן ואין בידינו לכפות. ועוד שיכול לומר מה לכם עלי. אתננו בפרוטרוט על יד על יד. הואיל ולא אמר בכיס של צדקה. ולא יהיה לנו למכשול ולפוקה ושלום יגדל נצח. שמואל בן רבי ברוך ז\"ל: "
],
[
"שמעתי דין מ\"ו ה\"ר יעקב ב\"ר שלמ' והייתי סניף עמו בדין כשתפס ה\"ר אברהם ספרו של ה\"ר יוסף ז\"ל עבור תביעה ישנה והצריכו להחזיר לו הספר מכח תקנת הקהלות. שאין לעכב ספרים עבור תביעות. ופסק שאין צריך להחזירו. ואע\"פ שמוזהר ועומד להחזירו. אע\"פ כן לא יפסיד מגו שלו ויטעון עליו משנתא כאילו הוא בידו. וראייתו מס\"פ המקבל (בבא מציעא דף קיו) ההוא דחבל מחבריה סכינא דאשכבתא ואמר ליה אביי זיל אהדר ליה. ותא קום בדינא עלה. פי' רש\"י תתבעהו לדין אם יודה או אם יש לך עדים ישלם. ואם לאו ישבע. רבא אמר לא צריך למיקם עליו בדינא כי אע\"פ שמצוה להחזירו מפני שאסור לחבל דברים שעושים בהם אוכל נפש מ\"מ יכול לטעון עליו עד כדי דמידו לא יפסיד המגו שלו. מיגו דאי בעי למימר לקוח א הוא בידי. מכאן ראייה לדינינו שהחרם מעיכוב אינו חמור יותר מלאו דלא תחבול רחיים: והנה מצאתי שמור ה\"ר יוסף ז\"צל במ\"זל נתרעם על דין זה והשיב לו מ\"ו התם נפלאתי עליך שבאת לחלוק על דברי ר\"ת שהיתה בידו קבלת אביו וקבלת רבי' שמואל אחיו ורבינו שלמה זקינו שבאת לסתור דבריו בסברות: "
],
[
"גרסינן בירושלמי פ' בני העיר האי ספסלא ופלטריא דבי כנישתא הרי הן כבית הכנסת. וגרסי' בסיפרי הקוצץ אבן מן ההיכל אסור ליהנות ממנה ועליו הכתוב אומר את מזבחותם תתוצון. לא תעשו כן לה' וגו' ומעשה אירע בקולא שנשבר ארון הקודש ושל אבנים היה וצוה מ\"ו רבי אליעזר לפנות כל עפר הארון אל גומא אחת ולכסותו בעפר וכן עשו. וכן הורה בשם ר' אליעזר ממיץ שכתב כן בספר יראים ואמר שאותן ספסלים שמושיבין בהם נערים בבית הכנסת שאין הבעלי' רשאין לחזור ולהוליכן לבתיהם לישב עליהם וכן הורה: ואע\"פ שנותנין אחרים המוטבין מהן תחתיהן אין לשנותן מקדושתן והמחמיר תבא עליו ברכה: אבי העזרי: "
],
[
"גרסינן בירושלמי דשבועות שנים שלוו מן האחד בשטר אחד הרי הן ערבין זה לזה אע\"פ שלא פי'. ותניא בתוספתא חמשה שלוו בשטר אחד כל מי שיש לו קרקע כותב פרוסבול. וכל מי שאין לו קרקע אינו כותב פרוסבול. רש\"בג אומר אפילו לאחר משמע שיש מחלוקת בתוספתא ממה שאומר הירושלמי: ע\"כ לשון ה\"ר יעקב מקור\"סן. ונ\"ל דרש\"בג קאי כירושלמי וכדגרסינן פרק השולח (גיטין דף לז). לו אין קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוסבול. ובתשובת רב אלפס מצאתי שנים שלוו מן האחד בשטר. והעני אחד מהם מי שנמצא בידו פורע הכל. כדגרסינן בירושלמי שותפין אחראין זה לזה. ואסיק למלתיה דהלווה משועבד למלווה ממונו וגופו לעניין כל ריוח שיעשה מגופו עד שיפרענו את שלו. ובלבד שיוציא מן הריוח שיעשה מגופו הוצאה ומלבוש כעניין סידור בעל חוב. וראייה לדבר מדכתב שמוט כל בעל משה ידו וכתב לא יגוש את אחיו. מכלל שהוא ממושכן ונוגש ביד בעל חובו עד שנת השמטה. בזמן שהיה שמטה ויובל נוהגין ע\"כ: נמצא בספר ר' ברזילי ובלשון זה כתב דעל זה נאמר עבד לוה לאיש מלוה ויש נפקותא גדולה מכאן דפוסק דמסדרין לב\"ח כרש\"י. ופוסק א מכלל דבריו דאין השמטת שמטה נוהג בבספים בזמן הזה ועוד משמע דחייב ב להשכיר עצמו למלאכה כדי שישיג לפרוע לבעל חובו. לאפוקי דרבינו תם דכתב ונמכר בגניבתו ולא בזממו והוא הדין לא בחובו לא במזונות. אחרת "
],
[
"נשאל לפני רבינו י\"בא אם אפוטרופא של יתומים נאמן להעיד להם אם יודע להם עדות. והשיב אין לך אלא מה שמנו חכמים בסנהדרין וזה אינו נוגע בעדות דאינו אלא שליח בעלמא. ואמרינן בקדושין שליח נעשה עד. ובחזקת הבתים (דף מו) אמר אריס מעיד. והוא דלית ליה פירא בארעא. וכן ערב מעיד ללוה. והוא דאית ליה ארעא אחריתי כיון דאינו נוגע בעדות. וההוא אפוטרופא דזבן תורא ליתמי דפרק המפקיד (בבא מציעא דף מב) דמשמע שמשלם שאני התם דפשע. ואפוטרופא דמשבעינן ליה בפ' הניזקין (גיטין דף נב) היינו כשנושא ונותן בנכסי יתומים וחשדינן ליה שלא שלח יד בנכסי יתומים. אבל זה לא מינוהו אלא לטעון מה נוגע בעדות הוא. ואפי' כשמנוהו בית דין אין היתומים משלמין היכא דטעו כדמוכח בכתובות דהלכה כחכמים דשום היתומים שפחתו שתות מכרן בטל. הלכך אפוטרופא יכול להעיד "
],
[
"חבירי הרבי יוסף טוב עלם מי יחרוש תלם מתוך תלם בדינא דבר מצרא מתוך קרא מועט והלכות מועטות אין להם הוכחה ממקום אחר כשאר דברי תורה שעניים במקומם ועשירים במקום אחר. לכן קשה לי להזקק בדבר. ועוד הנה אתכם הרבי ברוך אני ואתה נשכים לפתחו. לולי אהבתך שנפלאת לי הייתי מונע. לפי עניות דעתי על המוכר ששאלת אם צריך לחזור אחר המצרן או לקבל קנין ממנו. קצרו של דבר אין למוכר עסק על המצרן אפילו אם היה מקבל קנין מן המצרן לא היה מועיל וגדולה מזו אפי' אם הלוקח היה מקבל קנין מן המצרן קודם שקנאו אין באותו קניין כלום קנין דברים בעלמא הוא. שמה יש למצרן בקרקע המוכר שיתפיס קניין ועל מה יחול הקניין הכי פריך בריש השותפין (בבא בתרא דף ג) וצריך לשנויי בשקנו מידו ברוחות. ובפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמז) ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום שאין הקניין חל אלא על דבר שיש בו ממשות דברים. עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו. ובירושלמי דפ\"ק דקידושין ובגמרא דמסכת דמאי איתא וכי אדם מוכר אויר חורבתו לחבירו הילכך אין שייך קניין בכח מצרנות כלל. ובפרק המקבל (בבא מציעא דף קח) פי' הכי אתא ואימלך ביה אמר ליה איזיל איזבין ואמר ליה זיל זבין צריך למיקנא ביה. לא סילק עצמו מן המצרנות. דמצי למימר מאי איכפת לי דטרחת קמאי מה שאמרתי זיל זבון דעתי היה שתקנה אותה לצורכי שהרי השולח שלוחו של מצרן כאילו עשאו. כדאמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותתי. הרי הקרקע של מצרן.. ולוקח זוזי הוא דמסיק ביה במצרן. ולא יסתלק המצרן מן הקרקע אם לא שיקנה המצרן גוף הקרקע ללוקח. ודוקא כי אמר ליה המצרן בפירוש אני רוצה לקנות והלך הלוקח וקנאה לעצמו. כבר פקעה שליחותו. אלו אמר לשלוחו צא וקדש לי אשה ואמר השליח אקדש לך פלונית. ואמר המשלח איני חפץ בה והלך וקידשה למשלח מי הויא מקודשת. והא דאמר בסוף פרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף צד) מתנה שומר חנם להיות כשואל. במאי בדברים אמר שמואל בשקנו מידו. אם תאמר על מה חל קניין. יש לומר גופו שיעבד בקנין כמו ערב. וכל שיעבודים ",
"ומה שכתבת אם המוכר יכול לסלק הלוקח מבעל חוב שטרפו ממנו השדה במעות כך פי' רש\"י. ורבינו שמואל הודה לפירוש זה בפרק בית כור. ואיכא למימר אפילו למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה בזוזי משום דלוקח לא קבל מעות מבעל חוב. וכאילו לאו בעל דברים דידיה ושלא כדין ירד הלוקח לשיעבודו ושלום שמחה בר' שמואל: "
],
[
"תשובה רב האיי גאון הכא חזינא ",
"אשר השליש נאמן בלא שבועה על מה שהוא יוצא מתחת ידיה. דאי לא תימא הכי אי אמר דילי הוא ויש בידו ליטלו מי הוה עליה שבועה. השתא דקאמר על תנאי פלוני שבקוה וחזי לחד מן בעלי דינין. אע\"ג דאידך טעין לא היו דברים מעולם מהימן השליש דלאו בעל דין הוא וחזקה אין אדם חוטא ולא לו. וההוא דנפק' שטר מתותי' ידיה ואמ' ידענא ביה דפריע וקבילו מיניה דאי בעי קלתה מי צריכה שבועה. ומעשה בכל יום הוא נאמן על מה שיוציא מתחת ידו ולית עליה שבועה. ופשוטה דלמילתיה היא דשליש נאמן בלא שבועה. עד כאן לשון הגאון רבי ברז\"ילאי: "
],
[
"תשובה לאחד שאינו יכול ליזקק עם אשתו. נראה כיון דקיימא לן כרשב\"ג מום זה גדול מניסמית דהתם דאשה אף על גב דניחא לה בכל דהו כופין. כל שכן במום זה דאפילו כל דהו ליכא ומתחילה ניסת לשם כך. כדתניא במכילתא מקרא שארה כסותה ועונתה. ואפילו אגרת מרד לא שייך הכא להוסיף על כתובתה דלאו בדידיה תליא מילתא. ואם אין להכניס לזאת הא בעיא חוטרא לידה. וכל באה מחמת טענה פירוש שאין לה בנים ואף על גב דאיהי לאו טענה אנן טענינן לה. וכגון זה פתח פיך לאלם דההיא דפרק אילו נערות (דף לו) וההיא עובדא דאתי לקמיה דר' אמי ורבי יוחנן אמר לה זילי לא מפקדת. היו סבורין שבאה לשאל אם היא מותרת לשהות עמו. אמר לה זילי לא מפקדת. אבל שצווחת לגרשה מחמת טענה אין לך באה מחמת טענה גדולה מזו. עד כאן. ולא קיימא לן כר' יוחנן בן ברוקה יחיד ורבים הלכה כרבים. ותו מהני עובדא דרב אמי ורב נחמן דאמר לה זילי לא מפקדת. ורבי חייא נמי אמר לדביתהו זילי לא מפקדת. וסתמא דתלמודא מוקי לה בהדיא בפרק שמנה שרצים (שבת דף קיא) אלא באשה. וגרסינן נמי בירושלמי פרק השולח ובפרק קמא דמועד קטן תמן תנינא אין נושאין נשים במועד אמר לון נשמעיניה מן הדא יבטל. והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה. הדא אומר שהעבד מצווה על פריה ורביה. מדקא מבעיא ליה בעבד מכלל דאשה לא. דפשיטא דלא מיפקדא. ופרק אף על פי (כתובות דף סד) נמי אמר שמואל תבע הוא נזקקין לו. תבעה היא אין נזקקין לה. ודייק תלמודא מאי שנא שומרת יבם דלא. דאמרי לה זיל לא מפקדת. ארוסה נמי נימא להזיל לא מפקדת אלא בבאה מחמת טענה זז וכו'. בירושלמי פסק הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא. רבי יעקב בר אחא ורבי יצחק בן חקולא בשם רבי יהודא נשיאה אם היתה נתבעת לנשא הדין עמה. סבורני דהכי פירוש דלא אמר ר' יוחנן בן ברוקה דכופין אותו להוציא אלא בנתבעת להנשא כגון שיש לה קופצין אם תתגרש דמסתמ' אין לאשה קופצין כדאמר בפרק נערה (כתובות דף נב) בשלמא בנו בידו אלא בתו בידה היא פי' להשיאה לפי שאין לה קופצין. ואי קיימא לן כרבי יוחנן בן ברוקה דאמר ואם אין לה בנים כופין אותו להוציא ויתן כתובה כדמוכח מההוא עובדא דאתא לקמיה דרבי יוחנן בכנישתא דקיסרי דאמר יוציא ויתן כתובה. ואי סלקא דעתך לא מיפקדא כתובה מאו עבידתיה מכלל דאי מיפקדא כופין אותו להוציא וליתן כתובה: "
],
[
"על ראובן שפסק נדוניא לאחותו להשיאה והיא יתומה ונושאת ואינו רוצה לשלם הנדן מההיא דירושלמי ולא האם על ידי אחותו. אין ראיה דודאי לא שנא אב ולא שנא אח. ואפילו נכרי בעלמא כשעמדו וקדשו בתוך הדברים חייבין ליתן. דלאו דוקא אב הוא הדין אחר תדע דמוקמינן מתניתין הנושא אשה ופסקה עמו על מנת שיזון בתה ה' שנים חייב כדרב גידל וכו' אלמא לא איירו רב גידל דווקא בפסיקתא דאב הוא הדין אחר כאשר כתבו הגאוני' וההיא דירושלמי אינו קשיא דמיירי דפסק האח ממון אביו דאותו פיסוק אינו כלום ואף על גב דאיכא למימ' דהאב שליח שוייה דלא חציף איניש לפסוק ממון אביו בלא רשותו. לא אמרינן הכא להוציא ממון מרשות אביו ואפילו דארצויי קמיה דאב ושתיק אין להוציא ממון בשתיקתו. דהא גדולה חזקת ממון דאפילו בהודאת פיו בפני עדים אם לא אמר אתם עדיי נאמן לומר משטה אני בך. כל שכן שתיקה שאינה כלום. ועתה לא קשיא הירושלמי ודברי הגאונים אהדדי: "
],
[
"כתב רבי' שמואל וזה לשונו הא דצריך לומר אתם עדיי הני מילי בתביעת ממון כגון אמר מנה לי בידך חוץ מבית דין. ואמר הן. יכול לומר משטה אני בך. אם לא אמר אתם עדיי אבל דבר שיש בו מעשה כגון קידש אשה בפני שנים הויא מקודשת ואין צריך לומר אתם עדיי. דהכי איתא בפרק שני דקידושין (דף מב) רב שילא אמר שליח נעשה עד. מאי טעמא אילימא משום דלא אמר ליה הוו עלי עדים. אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא אמר אתם עדיי. הכא נמי דלא הוו קידושין. וכתב מכאן פסקתי לפני זקני רש\"י דכל תנאי שבני אדם מתנים ומקיימים ביניהם לא שייך למימר משטה אני בך כי בני אדם השומעים נעשים עדים גמורים אף על גב דלא אמר להו אתם עדיי. אבל באמירה בעלמא שאמר לו מנה יש לי בידך. והוא מנהו הן דיבור בנגד דיבור בלא קניין יכול לחזור בו ולומר משטה אני בך עד שיאמר אתם עדיי: "
],
[
"ארז אדיר. מגדיל תורה ויאדיר. מעבותים מרותיך. ותרבינה סרעפותיך. קצירותיך ונטישותיך גזו ועברו. רום ידיך נישאו וגברו. מורי חתני ה\"ר יצחק הנני קטנך באתי כמכניס תבן לעפרים. ובקצרה בהושטת שרביט חסדך כי סדרת תלמי הבינה. וקדרת בעמקי הרי חכמה. בכתבך הראית פנים לכל צד לא נבצרה ממך מזימה ומאומה. אך לפרוק עול משא מריבת שכיניך כוונתי וטרתי למצותך לכתוב כמה שלימדתני על הנדון שותף אחד שקיבל מעות שלו ושל חבירו שהיה להם חוב יחד. וא\"כ הוא שקיבל הערבות לבד וביותר שבא עליו באקראי לפי תומו כשרכב על עסק אחר זולתי זה ופרעו וקיבל מן הגוי כל החוב סבורני שיפה עשה. והציל חובו ושל חבירו מיד גוי עע\"ז. אשר פיהם דבר שוא וגו'. וגם עליו לבד הוטל ולא היה להמתין עד שיקרא חבירו לבא עמו ולקבלם כי שמא בתוך כך יתחרט הגוי וימנע מלפורעם או יוציא המעות. ואף על פי בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מב) אמר שמואל השותפי' נעשו שומרי שכר זה לזה. הרי אמרו בפרק האומנים (בבא מציעא דף פא). האומנין שומרי שכר הן. ותנן כולן שאמרו טול שלך והבא מעות שומר חנם. וזה כיון שאמר טול מעותיך הרי נעשה שומר חנם. ואפי' אם לא ירצה לישבע שאמר לו כך כיון שהדבר ידוע שחבירו ידע בדבר שנפרע החוב הרי דומה לגמרתיו. ור\"ת רגיל לפסוק כאיכא דאמריטול את שלך והוא הדין לגמרתיו. וריב\"א פסק כלישנא קמא בכל דוכתא. ומיהו הונא מר בר מרימר קאי כאיכא דאמרי ודינינו עדיף מגמרתיו שהרי מעות חלקו לא עמד ליפדות במידי והיה לו לקחתם מיד ולא שייך כאן שמירת כספים בקרקע אך עדיף טפי מבי שמשי דלית להו שהות למקברינהו. ודילמ' איצטריך ליה זוזא לאבדלתא שהרי מעות הללו עמדו לשאת ולתת בהם מיד כמנהג מקומך שכולם להוטים ונוטים אחר הבצע להרויח ולהזקיף הלואות וחובות: "
],
[
"וגם בענין שמירת כספי' דשו בה כבר כולי עלמא לפסוק כירושלמ' וכתוספתא דהיכא דנתנו במקום שרגיל ליתן את שלו אם ראוי לשמירה פטור אף מן השבועה אם יש עדים שעשה. וכמו שאמרו כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. ועל דעת שישמרנו כמו ששומר את שלו הוא. אפילו אם הפקידו שמה כ\"ש בנדון זה דלאפוקי ולמשקל קאי מיד. וכן כתבתי בפסקי צרפתים ובפסקי רבי' שמחה כל היכא דידע שלא ישהו כספי' בידו לזמן מרובה הוי שמירת תיבתו עם שמירת חפציו שמרה מעולה: "
],
[
"ומעניין חלקת הבית דעת תלמידך נוטה שיש למדוד בחלל הבית אחרי שהכתלים אינם מעובי' כתיקון חומות בצורות ודין חלוקה תלוי בדירה ותשמישיה והיא לא שייכא כ\"א בחלל הבית גם השביל קטן שבצד הבית העומ' לקבל נטפי הגגין ושופכין דמאיסי לא יעלה לחשבון המדידה. והחצר שאחורי הבית אם היא גדולה ורחבה יכול להיות אם יתנו לבית ד' אמות ברוחב כל הבית לארכה של חצר א\"כ מותר החצר יוכל האחד לכסו' חבירו לחלוק שאר מותר החצר. ולעשות מחלקו או גן. או לבנות בו חפצו. אבל לצרף רצועה מן החצר למלאות דין חלוקה לחסרון הבית לא נהירא לי דמה יועיל לעניי' תשמיש הרי הרצועה תעמוד במקומ' והבית לא יתרחב בכך כי מקרקעי לא ניידי. ואין סברא כלל לכוף לחלוק הבית שהוא עיקר אגב החצר שגדולה היא כי החצר טפילה לבית. ומ\"מ נראה שהעודף בחצר על ד' אמות שצריכין לפתח הבית יכול אחד לכוף חבירו. וניחמתי ושניתי באורך כל פני הבי' כ\"א לפי הפתח. ואם שגיתי הבן לי ושלו' יק\"ר הלוי תשו\"בה. "
],
[
"הנאהבים והנעימים אשר מעבר הלז. שאלתם על אודות ראובן שלקחו הקהל ממנו מס. הקהל יש להם לישבע שהוא כדבריהם שהלוה אותם בעירם או זקפם ושהיה יכול ליפרע מהם בלא זקיפה. ואף על פי כן זקפם כי בע\"א לא היה חייב על הזקיפה. אם לא היו רוצים לפורעו אלא לזוקפו מאי הוה ליה למעבד. וכל אחד ואחד מן הקהל יש לו לישבע ככה כי אין שום אדם נאמן להעיד כי כולם נוגעים בדבר ואם יש עדים שאינן נוגעים בדבר שהוא כדבריה' או אפי' עד אחד שפטר אותם מן השבוע' או תרי או חד מן הקהל לותבו מאן דקיץ להו ויהיו כשרים להעיד כדאית' פר' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מג) או יהפכו עליו השבועה וישבע שכדבריו ויפטר כיון שלא היה יכול ליפרע החוב אם לא שהיה חוזר ומלוה להם קצת כסף פטור משום השבת אבידה וגדול מזו אמרו בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כב) הנהו עמרואי וכו' זילו זבינו שיעור חיותייכו עד דעקריתו אשראי דידכו. ודברים גדולים התירו לטמאות בחוצה לארץ ובבית הפרס להציל מידם. ועוד חקרתי שאם כדבריו שהוא פטור מן המס אפי' מהילכות מדינה ודבר פשוט שהוא פטור מכל טצדקי עלולי ועבורי מלכא ומלכתא. "
],
[
"וששאלתם על ראובן שטען על אפוטרופוס שלו שפשע שטען בבית דין מה שלא צוהו לטעון ובזה נתחייב ואם היה טוען כאשר אמר היה יוצא מבית דין זכאי. לא צהריתו ולא חווריתו ולא ביאורתם דבריכם כל הצורך. אחת שהאפוטרופא חייב בפשיעה. כמו שמוכיח ה\"ר שמואל מווירדו\"ם מפ' המפקיד (בבא מציעא דף מב) מעובדא דבקרא. מיהו מה אתם קורין פשיעה. אם טוען ראובן אם הייתה טוען כדבריי הוה משתבענא ושקילנא. או משתבענא ולא משלמנא. והשתא לפי דכריך שקיל שכנגדו או שקול בלא שבועה כל כי האי גוונא לאו פשיעה ואפילו דינא דגרמו לא הוי אלא גורם לממון כדאיתא פרק שבועת העדות (שבועות דף לב) מי יימר דמשתבעת או מי יימר דמישתבע ההוא גברא ולא קיימא לן כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי. ולא מיקרי פשיעה אלא שכדברי ראובן הוה פטור בלא שבועה וכדברי האפוטרופא שקיל האיך בלא שבועה: "
],
[
"ועל ראובן שמכר ביתו לגוי. אמצר דשמעון אם ראובן אין לו עדים ששמעון לא רצה ליתן לו כך או אם אינו יכול לישב' שהוא כך. משמתינן ליה עד דקביל עליה כל אונסא דאתי ליה מחמתיה כדאית' פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיד) ויודע אני כי אינכם צריכים לכל זה כי הכל עמכם אך ענוותכם תרבנו וכי היכי דלמטיין שיבא מכשורא. ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"לא לגמרא דידי צריכיתו ולא לסברא דידי בעיתו. אלופי על הנדון שבא לפניך בראובן שהיה בת חולנית בכפית והשיאה לשמעון. ומחמת שהפריז לה נדוניא נתרצה להיות עמה בכפיפה. והנה מתה תוך שנתה והניחה זרע אמנם לא חי שלשים יום. איני כמעביר ומפליג על דבריך ועל דברי שאר רבותי אך מיטיבותייכו לא ידענא מאיזה טעם באתם לומר כיון שהניחה זרע זכה הבעל בדברי' הללו הא קיימא לן כר\"שבג דאמר כל שלא חו שלשים יום באדם נפל הוא אם לא קים לן בגויה דכלו לו חדשיו. וכיון שהבעל הוה אצלה תדיר לא קים לן בגויה אי נפל הוי אי לאו. ואי נפל הוו כמאן דליתיה דמי ופליאה בעיני כמו כן שבאתם להכריע ולהכניס ראשיכם בין שני הרים גדולים בין רש\"י ובין ר\"ת להוציא ממון מחזקתו ואת אמרת שנוציא מיד ראובן לתת לשמעון דלא כר\"ת שהיה סומך על שמועתו ומורה ובא הלכה כדבריו. ומסקנא של התוספות כוותיה. וכן הדין נותן כל היכא דפליגי רברבת' ולא איתמר הלכה לא כמר ולא כמר היכא דקיימי זוזי לוקמן ולא מפקי ממונא מספיקא: ומה שכתבתם בשם ריב\"א ליישב קושיות רבינו תם דשייך חיתון בארוסין מהא דאמר פרק הערל (יבמות דף עו) בגירותן אית להו חתנות. אין ראיה מזה דעל כרחך לשון תורה לחוד ולשון חכמי' לחוד. תדע דהא פריך התם מדכתב ויתחתן שלמה את בת פרעה. ובעו לאיכוחי דאפילו בגיותן אית להו התנות והא ודאי ושראל בגויה לא מיקרו חתנות בלשון חכמים כיון דאין להן לא קדושין ולא נשואין. אלא על כרחך לשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד. ועוד דאפילו בגירותן אית להו חתנות דבעי לאוכוחי מינה דהיינו אירוסין. נראה דאדרבה דבנישואין הוא דווקא לוקה ואינו על הקידושון אם קדש ולא בעל דומיא דבתך לא תתן לבנו. ובתו לא תקח לבנך. ולקחת מבנותיו לבניך דמיירי בגיותן. דומיא דהכי מיירי לא תתחתן דאיירי בגירותן. דלא שייך בגיותן אלא ביאה. ועוד דרך ליקומון אסרה תורה כדאמר בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עח) גבי מחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל אינו לוקה. ומן ההיא דפרק הנושא (כתובות דף קב) דקאמר משום אחתוני זה יישב ר\"ת ואין להאריך: ",
"ומה שכתבתם מן הירושה דמציאת האשה (דף סו) גבי הפוסק מעות לחתנו ומת יכול הוא שיאמר לאחיך הוא רוצה שיתן וכו' ופריך בירושלמי ולאו הן הדברים הנקנים באמירה. ומשני כשפסק עמו על מנת לכנוס לא כנס. פי' שמת קודם שכנס. הא כנס ומת צריך שיתן לאחיו אין קשה זה לפירוש רבינו תם. דכולי עלמא מודו בהא דאפילו למאן דאמר היכא שמתה הבת לא זכה. היינו משום דאזילנא בתר אומדנא. דדעתו שתהנה בתו אבל התם הא קיימא בתו ותהנה. ואשר כתבת לפי שהייתה חולנית זכה יותר לעניין דינא לא חילקנו בין בריאה וחולה. בין בזו בין בזו כיון דמת קודם שגבה לא מפקינן דאזלינן בתר אומדנא דדעתא דאב. דאילו הוה רוצה שתמות ולא תהנה מן הממון לא הי' פוסק. ודאי תקנת רבינו תם להחזיר הממון בשנה ראשונה. אף על פי שכבר גבה הבעל. מקומות יש באתרא דנהוג נהוג. דלא נהוג לא נהוג. אבל מה שכתבתי אני לעניין דינא הוא דכיון דמספקינן אי כרש\"י או כר\"ת לא מפקינן ממונא מספיקא. וכן פסקנו כמה פמעים וצור עולמים יצליחך בתורה ובכל מעשה ידך ויגדיל כסאך למעלה. ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"ענוותך תרביני מורי וקנמוני מחמד לבי ועיני. מורי קרובי ה\"ר יקר הלוי בר אבהן ובר אוריין. גיבור מזויין. אומן וכלי אומנותו בידו. בקשתני לחוות דיעי על אודות שוטה שירש נחלה ואין בית דין במקומו אם יוכלו עדים לראותו במקומו ולהעיד עליו במקום שיש בית דין שימנו לו אפוטרופוס למכור לצורך מזונותיו. אם שנים הביאוהו לידי מיתה חמורה לא יביאוהו להחזיקו כשוטה ולמנות לו אפוטרופוס ואמרינן בפרק הניזקין (גיטין דף נב) דאפוטרופוס מוכרין בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים להאכיל. ואפי' לקנות לו שפחות לשמשו. אם הוא צריך קונין לו ואפילו אשה מיחדין לו. אם בר הכי הוא כדאמר בפרק חרש (דף קיג) ההוא חרשא דהוה בשיבבותיה דרב מלכיו אנסביה אנתתא. וכתב לה ארבע מאות זוזי מנכסיו אמר רבא מאן חכים כרב מלכיו דגברא רבה הוא. אילו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה כל שכן היכא דאיכא תרתי. ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. וכל הקודם זכה לשמים. על אודות עמיתנו העמוס ה\"ר אליעזר בר יוסף שקידש אשה אחת על ידי שליח ושוב נודע שבשעת הקידושין היתה הרה לזנונים ויש כמה עדים בדבר. זאת דעתינו שאם אינה חפצה לקבל גט שהוא מותר לישא אחרת. דאי משום תקנת מאור הגולה שהחרים שלא ליקח שתי נשים הא ודאי לא תיקן אלא היכא שקידש ונשא אשה בהיתר. אבל בנדון זה שהיו קדושי טעות וקדושי איסור. חלילה חלילה לא עלתה על דעתו לעשות תקנות לפרוצות הנבעלת בביאת זנות בלא כתובה ובלא קדושין ובלא טבילה לנידותה. וכל האומר שגם על זו וכיוצא בזו תיקן עתיד ליתן דין שפוגם את כבוד הצדיק בקברו ומחפה עליו דברים אשר לא כן ונותן יד לזלזל בתקנותיו דאתי למימר מדלעניין הא מילתא תקנה של תוהו היא וחוכא ואטלולא שאר תקנותיו נמי לא טובים אלא בודאי בזה לא תיקן שהרי בין לר' מאיר בין לרבנן במקדש מעוברת חבירו תרווייהו מודו דמציא ועל הקידושין אנו בושים ותקינו רבנן לבטל אותם ולהוציא כ\"ש וכ\"ש שלא תיקן מאור הגולה לחזק הקידושין שלא ישא אחרת ונהי ודאי דהלכה כרבנן דר' מאיר כמו שכתב בעל הלכו' גדולות. והיכא דמת הולד תו לא אמרינן דיוציא כדפסקינן פר' אע\"פ (כתובות דף סא) והילכתא מת מותר גמלתו אסור ואפי היכא דקדשה קודם שמת ולא הספקנו לכופו להוציא עד שמת הולד א\"נ היכא דלא הספקנו לכופו להוציא עד שעברו כ\"ד חדש היה לנו שאין כופין אותו להוציא. וראייתינו מהא דאמר ריש פרק החולץ (יבמות דף לו) אמר רבא ר' אליעור ור' מאיר אמרו דבר אחד. והוקשה לנו מאי קאמר הא רבנן דרבי מאיר מודו נמי דיוציא לכל הפחות. ואם כן מצי סברי שפיר כרבי אליעזר דאמר מציא בגט. אלא ע\"כ צריך לומר דרבנן לית להו קנסא כלל וטעמא דידהו לאו משום קנס שעבר על דברי חכמים קנסינן לה להוציא אלא משום גזירה דכיון דאכתי אגידא בה שמא יבא עליה ודילמא מיעברא ומיעבד חלב ומעובר' נמי סתם מעוברת למניקה קיימא ודילמא מיעברא בימי מניקותא ולא ממציא ליה בצים וחלב וקטלא לולד וה\"מ היכא דהולד חי עדיין ולא עברו כ\"ד חדש מאי דהוה הוה ולא קנסינן על מה שעבר והשתא ניחא דקאמר ר' אלעזר ור' מאיר אמרו דבר אחד ר' אליעזר דאמר גבי הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה אין הולד של קיימא יקיים ור' אליעזר אומר יוציא בגט משום קנסא שכנסה בעודה מעוברת אע\"פ דמכאן ואילך כיון שהולד אינו בן קיימ' ליכא למיחש למידי מ\"מ קנסינן ליה על מה שעש'. ור' מאיר נמי ס\"ל יוציא ואפי' לכשיגי' זמנו לכנוס לא יכנוס משום קנסא. אבל רבנן דר' מאיר לית להו דר' אליעזר דקנסא לית להו על מה שעש' כיון דמכאן ואילך ליכא למיחש מידי מ\"מ בהא סלקינן בהא נחתינ' בנדון זה כיון דקידושי איסור היו הבו דלא לוסיף עלה ומותר לישא אחרת. דהא אשכחן שניות מדברי סופרים בפ' יש מותרות (יבמות דף פה) דאם קידש ונשא אותן דאין להן לא כתובה ולא פירות ולא מזונו' ולא בלאות בין לר' בין לר' שמעון בן אלעזר בין שהיא כשרה ולדה כשר או משום דדברי סופרים צריכים חיזוק אלמא כל היכא דעבר וקידש ונסיב אשה שאסורה לו מדברי סופרים אין לה כתובה וכו' דאפילו למ\"ד כתובה דרבנן כגון ר' שמעון בן אלעזר גופיה דאמר בפ\"ק דכתובות (דף י) כתובה דרבנן דאמ' רב נחמן אמר שמואל משום ר' שמעון בן אלעזר חכמים תיקנו לבתולה מאתים וכו' אלמא אפי' תקנת עצמן ביטלו חכמים היכא דנשא אשה ועובר על דבריהם כ\"ש שרבינו מאור הגולה לא היה בא ומחדש תקנות לטובת האשה היכא דעברה על דבריהם ונתקדשה לו באיסור ועוד דבלא קדושין יש בידה כמה עבירות. ובעניותינו אפילו גט לא הייתה צריכה שהרי קדושי טעות היו שאילו היה יודע שמעוברת היתה לא היה מקדשה. לעבור על דברי חכמים שגזרו שלא לישא אשה מעוברת חבירו. ועוד שאמרו לא ישא אדם דומה ובת דומה כל שכן זאת דדומה אין עדים שנבעלה אלא מידם דיימא כשם רע בעלמא. אבל זו יש לה כמה עדים שנבעלה שהרי יש כריסה בין שיניה. ועוד דהנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והקדוש ברוך הוא רוצעו כ\"ש וכל שכן שאילו היה יודע שהיה נודע שהיתה הרה לזנונים והיתה מתבזה לפני הכל ושישאו ושיתנו מוזרות בלבנה אדעתא דהכי לא קדיש. ונהי נמי היכא דודאי ידע שהיא מעוברת וקידשה צריכה גט. היכא דלא ידע איכא למימר אי הוה ידע לא הוה מקדש לה וקדושי טעות הן. ואין לחלק דבההיא דקדושי' איסורא דאורייתא הוא והכא איסורא דרבנן דאדרב' כ\"ש הוא דכל המקדש אדעת' דרבנן מקדש דבכל איסורי דאורייתא שאינן לא חייבי כריתות ולא חייבי מיתות מהנך דבני קידושין נינהו לאפוקי שפחה ונכרית לא אשכחנן דנימא משום איסור דאורייתא אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ובאיסורי דרבנן אשכחן בכמה דוכתי אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. מיהו כך דעתינו בלי ספיקא שהוא מותר לישא אחרת בלי גט אם אינה חפצה לקבל גט. כי ודאי מאור הגולה אינו בא אלא לתקן. ואם בכיוצא בזה נמי תיקן תקלה גדולה היה כי כל מי שיש בו יראת שמים לא היה לוקח כל ממון שבעול' להכניס רשעה בתוך ביתו. ורבותינו יכרעו על האמת והשלום. מאיר בר ברוך: "
],
[
"ראובן שאל ספרו משמעון שהשאיל לו. ושמעוו משיב ממושכן הואבד' דינרין. וראובן השיב והלא לא לויתי ממך מעולם שום דבר. אם תרצה למשכנני שלא ברשות בשביל ארבע דינרים שהרווחת בקוביא בזה יראו בית דין אם יש לך לעכב משכוני. דהא משחק בקוביא אינו קונה. ושמעון אמר לא אטעון יותר רק אתה חייב לי ארבע דינרים. נראה שאין לכוף שמעון לפרש דבריו יותר רק שישביעוהו בית דין כדקיימא לן במסכת שבועות (דף לט) הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך כי אם על דעת בית דין. ואמר התם על דעת בית דין לאפוקי מאי לאפוקי מקניא דרבא. אלמא שבשעה שאמר פרעתי לא היו חוקרין אותו בית דין היכי פרע אותם שהרי חכמים אמרו שדיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה כדאמרינן בסנהדרין (דף לב) כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ועוד דאם על בית דין לחקור טענותן למה לי לאזכורי כלל על דעת בית דין. ישאלו לו בית דין היאך פרעם. אלא ודאי אין לחקור ולדרוש טענתן. והכי נמי איתא בפרק קמא דבבא מציעא (דף ו) גבי תוקף טליתו של חבירו כו' חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. ופרש\"י אינשי מספק שבועה ולא פרשו מספק ממונא. אלמא בשעה שהוא אומר כולה שלי. לא הזקיקו חכמים היאך כולה שלו. וכן משמע בכל מקום ההיא דחזקת הבתים (דף לא) הא דקאמר דאבהתיי וכו'. האי אייתי ראיה דאכל שני חזקה. ואמרינן דנאמן במגו. והא דאמר דאבהתי הכי קאמר דדמי ליה כדאבהתי דאם איתא דצריך לבעל דין לפרש דבריו אמאי לא חקרו בית דין מתחלה דבריו במאי קאמר דאבהתי היא אלא ודאי לא צריך. וכן משמע בהרבה מקומות. וכן פסק רבינו אליהו. "
],
[
"פסק רבינו אליעזר ממיץ כשראש חדש ב' ימים מונין מיום ראשון לשטרות כגון אם ראש חדש אייר ביום א' וביום ב'. ויש לנו לכתוב שטר יום ג' יש לנו לכתוב שטר מיום א' שבשטרות הלך אחר לשון בני אדם ויכתבו בשלישי באייר אף על גב שלחדשים יום שלשים שייך בתר ניסן. מיהו בשטרות אזלינן בתר לשון בני אדם. וראייה דהכי מסיק תלמודא גבי הנהו תרי שטרי לעולם בתר יום המקורב ויום המרוחק. אמאי לא נקיט אימור בר תלתין כניסן אתי דניסן לעולם מלא מדלא קאמר הכי שמע מינה דגבי שטרות כי הכא לא מוקמינן יום ראשון של הראש חדש בתר ניסן אלא בתר חדש הבא. ומהא דאמרינן פרק קמא דפסחים. (דף יא) זה ידע בעיבורו של חדש. וזה וכו' ליכא למידק מינה: "
],
[
"תשובה:
בקצרה אשיבה נראה בעיני כיון שאשתו נחבשה על ידי גוים חייב הבעל בפרקונה ואפילו עד עשרה בדמיה כדאיתא פרק נערה (כתובות דף נב) ואין הפרש בין נישבית ברחוק מקום בין נשבית בקרוב מקום בין לגוים בין לבית עצמה הרי כשתפוסה בידם. אשר שמו עליהם עבדי הפקיד בביתה שאינה רשאי לצאת ולבא אפילו פסיעה אחת בלא רשותם מה לי נשבית מה לי נחבשת. מה לי הורהנה. אידי ואידי חד טעמא הוא. שלא תטמע ושלא תטמא ולא דמי למי שהלך למדינת הים. ועמד אחד ופירנס את אשתו. דקיימא לן כחנן דהניח מעותיו על קרן הצבי כיון שהלוה לה שלא מדעת בעלה. ודמי למבריח ארי מנכסי חבירו. שאין הבעל חייב לשלם לו. אבל אם הלוה לאשה שאם הבעל לא היה משלם היתה היא צריכה לשלם לו. כל כי האי גונא הבעל חייב לשלם לו. לפי שהוא תובע אותה והיא תתבע מן הבעל לפיכך הבעל חייב לשלם לו מדר' נתן. וכן פי' רש\"י מההיא דחנן. והביא ראייה ממאנת דאמר בפרק בתרא דכתובות (דף קז) שאם לותה ואכלה ושוב מיאנה אין לה מזונות. כלומר לא ישלם הבעל מה שלותה ואכלה. מכלל דאשה דעלמא חייב הבעל לשלם. הילכך הכא נמי בנדון זה כיון דעלה דידה סמך ונתערב בשבילה לפדותה מידי גוים. שאם לא הבעל מסלקו היתה היא צריכה לסלקו נתחייב לסלק הבעל מעליו כל ערעורי ועלולי דמטו ליה מן הגוים מחמתה דאיהי אריא ארבעא אמצריה ועליה דבעל רמיא לסלוקי שכל מי שמעמי' חבירו נגד הגוים עליה רמי לסלוקי כל מיני עלולי וערעורי הבאים לו מתוך כך מאות' גוים כיון דארי' ארבעא אמצרי עליה לסלוקי כיון דמחייב בפרקונה. אפילו אם הפקיד תופס עלילות שלא כדין מתוך כך עליה לסלוקי כדאמר בהגוזל בתרא (דף קיד) האי בר ישראל וכו' ומשמתינן ליה וכו' מאי טעמא אריא ארבעת אמצריה וכו'. סוף דבר כל מה שיברר ראובן בעדים שהפסיד מחמת ערבות זה צריך שמעון לפרוע לו: מאיר בר ברוך: "
],
[
"פרק השולח גט (דף מו) רבי יצחק אמר עשרה דכתיב כי נשבעו לה נשיאי העדה. מכאן פסק אבי העז\"רי הלכה למעשה שאם טובי העיר עשו תקנה והחרימו חרם שחייבין כל בני העיר לשומר בין שמעו בין לא שמעו החרם והגידו להם ואמרו נואש ולא נכנסו לא בתקנתם ולא בחרמם אף על פי כן חלה עליהם החרם ועליהם לשמרה. ואפילו אם אמרו בשעה שעשו החרם לא נכנס בתקנתם ובחרמיהם ושאר טובי העיר אמרו לא תיפטרו בכך חלה עליהם החרם וחייבין לשומרה. כדאמר בשמעתא שלא נשבעו להם אלא שנים עשר מנשיאי העדה ואף על פי כן לא הכום בני ישראל משום שבועת נשיאי העדה. וכל ישראל לא יוכלו לשמוע את השבועה ואף על פי כן חלה עליהם השבועה ואם היה יודע שום תקנה לא היה עושה. והתורה צותה לו לא תחיה כל נשמה. ועוד אומר דאפילו אחרונים הבאים אחריהם מצוים לשומרם דאי לא תימא הכי למה לא צוה יהושע לדורות שעתידין לבא אחריהם להורגן שהם לא ראו את הדבר. אלא שמע מינה כדפירש רש\"י. ועוד הביא ראיה ר' מהא דגרסינן בפרק רביעי דמגילה בפ' בני העיר (מגילה דף כו) שמכרו רחבה של העיר לוקחין בדמיו בית הכנסת וגר' עלה בגמר' אמר ר' יהוד' מעשה בבית הכנסת שהיה בירושלים ומכרוה לר' אלעז' בן עזריה ועשה בו כל צרכו ומסיק אמר רבא לא אמרן אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. אבל מכרו שבע טובי העיר במעמד אנשי העיר אפי' למישתי ביה שכרא שפיר דמי ותו התם דרבינא הוה ליה תילא דבי כנישתא אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה מהו למיזרעיה. אמר ליה זיל זבניה מז' טובי העיר במעמד אנשי העיר וזרעה. ואם אמרינן לחלל דבר מקדושתו במעמד אנשי העיר על ידי ז' טובי העיר. כל שכן להחרים ולהשביעם שהרשות בידם: ",
"פסק לנכפה ונכפית כמומין שבסתר דמי. ובדקביע ליה זמן. ותסרב מלהיות עמו בביתו ותבעה ממנו גט וכתובתה ואמר רבינו יואל אף על גב דאמר רב נחמן ונכפית כמומין שבסתר דמי וקיימא לן הילכת' כרב נחמן בדיני. דהא רב נחמן דיינא הוא היינו דוק' גבי אשה דממאסה אגבריה. אבל איש אימא לא דאיתתא בכל דהו ניחא לה כדאמר לעיל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. ותו אי אמרינן מומא הוא אמאי לא קתני לה במתני' בהדי הנך שכופין להוציא. וליכא למימר תנא ושייר דהא לא שייר מידי. דאלו לרב תחליפא בו. אבודימי דאמר לקמן נשא אשה ושהה עמה עשר שנים דכופין אותו להוציא. יהיב טעמא שפיר דאמאי לא תני ליה במתני' משום דאפילו אי אמרה דיירנא בהדיה בסהדי לא שבקינן לה מה שאין כן במתני'. ותו בגמ' לא הוזכר נכפה לא בבריית' ולא בדברי אמורא. וגם פסק אע\"ג דלא כייפינן ליה ליתן גט אפילו הכי לא כייפינן ליה להיות דרה עמו. דאף על גב דפסקינן לעיל בפרק אף על פי (כתובות דף סג) אי אמרה מאיס עלי דכייפינן לה ועבד מר זוטרא עובדא ונפק מיני' רב חנינא מסורא. היינו דוקא היכא דלא אתיא מחמת טענה ברורה. אבל הכא טענה ברורה יש לה דנכפה הוא. ותו כיון דגבי דידה הוי מום לצאת בלא כתובה לגבו דידיה מיהא תיהוי מום שלא לכפותה להיות עמו ולשמשו: וכן הורה הלכה למעשה. "
],
[
"על רוב שלום יתענגו. וארחות חיים ישיגו. אחיי ורעיי: הנראה בעיניי לא מיבעי' אם יש עדים ששמעון העמיד לראובן ערב עבור מעותיו דאז מוכחא מילתא שלא נתנם לו במתנה גמורה. דאי נתנם לא היה שמעון מעמיד לו ערב. ומשוי נפשיה עבד לוה לאיש מלוה. ואף על גב דאמר פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל) עביד איניש דזבין דיניה. הני מילי מידי דליתי' גביה כגון ההיא דחזקת הבתים שאותו אחר היה מוחזק בקרקע. ולהכי אמר ליה זיל זבני ניהליה דעביד איניש דזבין דיניה להוציא את שלו מיד אחרים המחזיקים בו כדי שלא יצטרך לדון ולערער להשקיט מעליו ריבות אבל בנדון זה ששמעון היה מוחזק בממון שאם איתא כמו שהוא אומר שנתן לו במתנה למה העמיד לו לראובן ערב בקניין כדין ערב שלא בשעת מתן מעות עבור אותן מעות לימא מעיקרא שלי הם שנתתם לי במתנה. ולא לשוייה נפשיה עכד לוה לאיש מלוה. וגם לא היה פורע לו מקצת מעות. וגדולה מזו תנן בפרק בתרא דכתובות (דף קי) מי שהוציא שטר חוב על חבירו והלה הוציא שטר שמכר לו את השדה. אדמון אומר יכול הוא שיאמר אילו הייתי חייב לך היה לך לקבל את שלך כשמכרת לי את השדה. וחכמים אומרים וכו'. ואמרינן בגמרא באתרא דיהבי זוזי ויהבי שטרא כולי עלמא לא פליגי דמצי אמר ליה היה לך לפרוע את שלך וכו'. אלמא אף על גב דכשקיבל ממנו את המעות קיבלם אדעתא למיכתב ליה שטרא בתר דקבלינהו ואחזיק בזוזי הוה ליה למימר לא כתיבנא לך שטרא. אלא הריני מחזיק במעות בשביל מעותיי שאתה חייב לי בשטר. כל שכן הכא ידי שמעון לא אסורות היו. ולא בנחושתים הוגשו. מי דחקו להעמיד לו ערב. אלא ודאי מוכחא מילתא שלא נתנם לו ראובן. ולא זו בלבד שיש לראובן עדים כדבריו שהעמיד לו שמעון ערב עבור מעותיו דלאו כל כמיני' דשמעון לומר לפנים משורת הדין עשיתי אלא אפילו אין לו לראובן עדים שהעמיד לו שמעון ערב. לא מהימן שמעון בטענתיה במגו דאי בעי אמר לא העמדתי לך ערב. ולא הודיתי לך מעולם דמגו במקום עדים הוא. דאנן סהדי דאינו אמת מה שטוען לפנים משורת הדין עשיתי שהעמדתי לך ערב. דאם איתא דיהבי ליה לא הוה מוקמי ליה ערבא ומגו במקום עדים לא אמרי' כמו שכתבו ר' חננאל ור' תם בסוף פרק קמא דגיטין (דף יד) גבי הנהו גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי פש חמש זוזי גבי חד מינייהו אמר ליה הבו ליה למרי דארעא וקנו מיניה לסוף עבוד חושבנא בין דיליה לנפשיה ולא פש גביה ולא מידי וכו'. עד קניין בטעות חוזר. ופירש רבינו חננאל ורבינו תם כגון שהיו חביריו מודים לו דודאי טעה. אי נמי בעדות ברורה דידעי דלא פש מידי גביה. אבל בע\"א לא מהימן למימר. טעיתי במגו דאי בעי אמר פרעתיך אח\"כ. וראיית' מדתנן פרק שבועת הדיינין (שבועות דף לח) מנה לי בידך אמר ליה הן. למחר א\"ל תנהו לי אין לך בידי כלום חייב. ומפ' בפרק קמא דבבא בתרא (דף ו) כל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי. ואמר לא מהימנינן ליה במאי דאמר השתא לא לויתי ומה שהודיתי אתמול טעיתי במגו דאי בעי אמר פרעתי. אלא ודאי מגו במקום עדים הוא. דאנן סהדי כל המודה דבר לחבירו מרישא מידק דייק אם חייב לו אם לאו ולא הוה מודי ליה אם לא היה חייב בודאי. כל שכן הכא אנן סהדי אם נתנם לו לא היה חוזר ומעמי' לו ערב עליהם וגם לא היה פורע לו מקצת כאשר עשה: מאיר בר ברוך: "
],
[
"ואשר שאלתם על ראובן שטוען את לאה שמסרתו בידי גוים. והפסידתו ק' ליטרין וה' ליטרין תשבע לאה שלא הפסידתו כלום. ומה שהוא טוען שמסר לה שנים עשר ליטרין למחצית שכר. והיא אומרת שקיבלה ממנו עשרה ליטרין בריבית קצוצה בי\"ב ליטרין ופרעה לו מן הקרן חמש ליטרין. ואכתי פש גבה חמש ליטרין ישנים. אף על פי ששמעתי משם רבינו תם שראובן שאמר לשמעון הלויתני מיד ליד בריבית קצוצה. ושמעון משיב לא אלא על ידי גוי דמהימן שמעון בלא שבועה. משום דלא שביק היתירא ואכיל איסורא דמצו למעבד לה על ידי גוי וראייה מפרק השולח (גיטין דף לז) נאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואביד דלא שביק וכו'. יש גדולים שחולקים עליו ואומרים לא דמי דהתם לוה לא הוה ידע אי הוה ליה למלוה פרוסבול אי לא דלוה לא כת' פרוסבול אלא מלוה הוא דכתב ליה בלא ידיעת לוה אם ירצה. אבל גבי ריבית שהלוה טוען טענת ודאי הלויתני בריבית קצוצה דילמא לא מהמנינן ליה בלא שבועה ואמר לדברי רבינו תם איכא למימר הני מילי היכא דנקיט מלוה משכון דממה נפשך שקיל כדאמר מאי אמרת לא נישקול בלא שבועה. כיון דאיכא טעמא רבה דלא שביק וכו'. כי האי גונא לא חייבוה שבועת היסת אף ללישנא קמא דרב נחמן דמחייב שבועה אפילו היכא דליכא דררא דממונ' הכא ודאי לא חייבוהו מטעם כדפירוש ר\"י. אבל בנדון זה שהיא מוחזקת והוא בא להוציא ממנה לא מפקינן מינה כיון שהיא טוענת טענת ודאי. ולא דמי לההיא דפרוסבול דמהימנינן ליה אפילו להוציא היינו משום דלוה לא מכחיש ליה. הילכך תשבע לאה שאינה חייבין לו אלא חמשה ליטרין ישנים ותפטר מן השאר דאם היא רוצה לישבע שהוא חייב לה שיעור ה' ליטרין שיש בידה משלו תעכב בשבועתה אם אותם ה' ליטרין שיש בידה משלו עבור מה שהלותה לו. וששאלתם על שמעון שירד לדין עם הקהל אם יש לתובעו פעם אחרת. נראה אם כשירד שמעון לדין עם הקהל מקצתם והיה ראובן בעיר וידע ששמעון ירד לדין על עסק אותו חוב. אין לו לשמעון לחזור ולירד עם ראובן על ככה. כיון שגם ראובן הוא מן הקהל כדאמר סוף פרק מו שהיה נשוי (דף צד) הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד. ואזל חד מינייהו בהדיה לדינא. לא מצי אידך למימר לאו בעל דברים דידי את. אלא איבעי ליה למיתי היכא דאיתיה במתא ואפילו ליתה במתא אם עשה שמעון מה אמרו לו לעשות אותם שהובררו על פי הקהל דיי לו בזה ופטור מראובן. ועוד אחרי שראובן אומר כך וכך נשבעת ליתן לפי מה שהיה החוב בשעת גביית המס. ושמעון אומר לא נשבעתי כך. ואין לראובן עדים ולא עד אחד כשר שהוא כדבריו אין צריך שמעון לחזור ולישבע שאף לפי דברי ראובן כבר נשבע לעשות כן. ואין שבועה היסת חלה על שבועה. ומשמע בפרק קמא דבבא מציעא (דף יז) היה חייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי והעדים מעידין אותו שלא נשבע. וחזר ואמר נשבעתי הוחזק כפרן לאותה שבועה. טעמא דעדים מעידין אותו הא לאו הכי אינו צריך לחזור ולישבע. ופר\"י שם דמיסתברא דאף בתר דניתקנה שבועת היסת אין שבועה חלה על שבועה. וכן פירש רבינו יוסף ב\"ר יצחק. ורבינו יצחק בר מנחם בתשובה אחת. אבל בשביל שסייעו בפשרת החוב ואמר אינו דין שתתן כדמעיקרא בשביל זה אין לפוטרו דעביד איניש דלא מגלי טענתי' אלא בבית דין. אלא יש לפטור את שמעון מטעמא אחרינא כדפר\"י. ושלום. מאיר בר ברוך: "
],
[
"מעשה בא לפני הר\"ם שנמצאו שתי מרות בכבד והטריף מטעם כל יתר כנטול דמי והוי כאילו אין שם מרה. ובעל הלכות גדולות פירש שאין שם מרה טריפה: "
],
[
"יש כהנים שאינם נזהרים לילך על שוחות הגוים מקום שקוברין פגריה' ולבית הפגר בתוכו לכך אני כותב זה מפי מורי הר\"ם ז\"ל. שפעם אחת נפגר גוי אחד בבית המרחץ בע\"ש ואסר לכהנים לרחוץ. כי רבינו תם פסק שאין הלכה כר' שמעון בן יוחי דאמר קברי גוים אין מטמאין באהל. כי רבי שמעון בן גמליאל פליג עליה במשנה דאהילות. ואמר דמדורות הגוים מטמאין היכא דאין חולדה וברדלס יכולין להלך שם. ובפרק קמא דפסחים (דף ט) מייתי וכל מקום ששנה ר' שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכ' כמותו בר מערב וכו'. וכן פירשו התוספות לשם: "
],
[
"ראובן טען על שמעון קניתי ממך כסף במעות ולא היו לי מעות והנחתי משכון עליה' וכך אמרתי אם לא אתן לך מעותי' בתוך ג' ימים שיש לך רשות לגבות מעותיך על ערבונות בכל עניין הן למשכנן ברבית הן לחלפי בין החלפנים ואתה שינית במשכוני. ומשכנת אותם להחלט בתוך שבועיים. וזה לא עלה על לבי מעולם. ומה שאמרתי לגבות מעותיך היאך שתוכל לפי נוהג העולם אמרתי. וכך היה דעתי ללות אותם בריבית או היה לך לחתוך מן הכסף כפי מעותיך ולהחזיר לי המותר שהמשכון היה של זהב ולא היה צריך שומא. השיב שמעון ידעתי כי דחוק אתה ולא רציתי לקבל משכון שלך בעניין זה שנתת לי רשות לגבות מעותיי בכל עניין שהייתי יכול. וכן עשיתי וחזרתי על כל צדדין ולא יכולתי למשכנו בענין אחר וכאשר משכנתיו ליהודה אמרתי לך ונתרצית. וחזר ואמר ראובן להד\"ם שהודעתני ועוד שרכבתי לדרכי. ואם הודעתני לא שמתי על לב. נראה לי שכל מה שהחפץ שוה יותר מן החוב יחזיר לו שמעון לראובן. דאפילו הוא כדברי שמעון אסמכתא היא לא קניא. דכל דאי לא קני דאפילו אם הלוהו על שדהו. ואמר אם אתה נותן לי עד ג' שנים הרי הוא שלי הרי זה שלו. ומוקמינן בגמרא דאמר ליה מעכשיו אבל אם לא אמר ליה מעכשיו לא אף על גב דעדיפא הלואה דהתם משאר אסמכתות דלא קני אפילו מעכשיו אלא אם כן קנו מיני' בב\"ד חשוב כמו שמפר' רבי' תם ורי מ\"מ בלא מעכשיו. וכל שכן בנדון זה דלא קני. וגדולה מזו אמרו בפרק איזהו נשך (דף טו) דהיכא דאמר ליה אי לא פרענא ליה עד יום פלוני גבי מהאי חמרא אסמכתא היא ולא קניא. אף על גב דלא גזים כולי האי: מכל מקום חשיב ליה גזים כיון שמרשיהו למכור היין קודם שהגיע זמן מכירת היין. כל שכן בנדון זה דגזים טפי. ועוד דלא אמר ליה מעיקרא להחליטו. ואף על גב דבתר הכי אודעיה שדעתו היה למשכן ערבוני להחלט. שלא מצא ללות עליו ונתרצה לו אפילו הכי לא קני כדאיתא בהדיא באיזהו נשך (דף סו) דאפילו אשכחי' ואמר ליה קני לא קני דהאי דאמר ליה הכי משום דכי מטי זמניה לא ליתי וליטרדן. וכל שכן אשכחיה בתר זמניה ואמר ליה קני דמחמת כיסופא הוא דקאמר ליה. ועוד נראה לי בנדון זה דאפילו אי אקני ליה בקניין גמור וחשוב שאם לא יפדנו ביום פלוני שימשכננו לאחרים ליחלט ולא אמר ליה אמר ליה קני את גופך הוה ליה קני השתא על מנת להקנות לאחרים לאחר זמן. וקיימא לן כרב אשי בנדרים פרק השותפים (דף מח) דקני על מנת להקנות לא קני דהא לא הדר ואקני לאחריני. ולהכי לא קנו אחריני בקניין והשת' קמקני להאי שלא לצורך עצמו אלא לאחריני לאחר זמן דבההיא שעתא הדר סודרא למריה. ועוד מה שחזר ומשכנו לאחרים בלא קניין ובית דין חשוב ליחלט בתוך שבועיים אסמכתא היא ולא קניא. ומה שכתבת דקני על מנת להקנות לא קני אין להקשות מה שמעשים בכל יום דכי כתבי הרשאה פעמים הלך אחר המורשה ומוחל קצת לחייב ומתפשר עמו. דהתם אף על פי דשליח שוייה יכול למחול לו. דהוי כאילו אמר ליה מעיקרא אם תרצה למחול לו אני מוחל מעכשיו. וקיימא לן דמחילה אינה צריכה קניין. אפילו בלא מעכשיו אם אמר ליה אם תמחול לו אני מוחל כן כמאן דאמר ליה מעכשיו דמי. דכיון דכבר הממון ביד הנתבע. אבל הכא שבשעת הקניין שהקנה לשמעון להקנות לאחרים לא היה הממון ביד אחרים. הוה ליה קני על מנת להקנות ולא קני כדפ\"רי טעמא. כל שכן בלא קניין דלא קני אפילו לא משכנו להחלט. אלא משכנו בריבית לא יפרע ראובן ריבית אפילו אם אמר ליה מעיקרא אם לא אפדנו תמשכננו בריבית אסמכתא היא טפי מגבי האי חמרא ולא יפרע ראובן אלא הקרן. ואי יהיב ליה ריבית תרוייהו איסורי קעבדי: ושלום מאי\"ר בר ברוך: "
],
[
"על ראובן ושמעון שעשו עיסקא בהדי הדדי. ואמר ליה ראובן לשמעון תן לי אמונת שמים שלך שתחלוק עמו כל הריוח שתרויח מזה. לימים בא לחלוק הריוח אמר ראובן לשמעון השבע לי שלא הרוחת יותר. ושמעון משיב כבר נתתי לך אמונתי שהיא שבועה לא אשבע עוד. נראה דצריך עוד לישבע שבועת שותפים ואפוטרופוס הנשבעי' שלא בטענה. ואף על גב דאמונה של ימין הרי זו שבועה מכל מקום בעינן שבוע' בנקיטת חפץ. כדאיתא פרק שבועת הדיינין (שבועות דף לח) האי דיינא דאשבע באלהי השמים נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. דהא לא נקט חפץ בידיה. ואף על גב דאמר פרק זה בורר (סנהדרין דף כד) היה חייב לחבירו שבועה ואמר ליה דור לי בחיי ראשך אינו יכול לחזור בו. שאני התם שכבר היה חייב לו שבועה ואמר ליה דור וכו'. ותיפטר מן השבועה שאתה חייב לי אבל הכא בנדון זה בשעה שתקע לוי כפו לא היה חייב לו שבוע' וגם לא אמר ליה תן לי אמונתך ותיפט' לאחר זמן מן השבועה משל לצייד הצולה דגים מן הים משכח רברבי שקיל משכח וזטרי שקיל. וצריך לישבע בנקיטת חפץ כמנהג עתה שהחזן נוטל ספר תורה. דקיימא לן אפילו בשבועה דרבנן צריך נקיטת חפץ כדמשמע פרק השולח בגיטין (דף לה) ובפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מא) ודלא כפירש ר\"שי בפרק הכותב (כתובות דף פז) וגם הוא בעצמו חזר בו בפרק השולח (שם) ואין לומר כיון דשבועת שותף ואפוטרופוס משום דמורו היתירא. והאי כיון דתקע כפו לא מורי היתירא הא ליתא דאין לנו אלא מה שאמרו חכמים דלא האמינוהו אלא בשבועה ובנקיטת חפץ כדרך כל שבועה. ואפילו אם נשבע בלא נקיטת חפץ לא מהמנינן ליה מאיר בר ברוך: "
],
[
"ראיתי בכתב רבותיי בדין זה ",
"נפל הבית עליו ועל ד' בנותיו ועל לאה אשתו. יורשי הבעל אומרי' האשה מתה ראשונה ואחריה מת הבעל וד' בנותיו והננו יורשים אותם. ואחיה של לאה אומרים לאה מתה אחרונה והננו יורשים כתובתה ויש מרבותיי אומרים שלא יטול אחיה של לאה אלא חלק י\"ב שבנכסים. ויש שכתבו שלא יטול אפילו חלק י\"ב מן הנכסים. וחשבינן ליה כספיקות וספיקי ספיקה דילמא הבעל מת אחרו' ואם תמצא לומר לא מת אחרו' שמא הבת אחת אחרונ' ושמא השני' ושמא השלישי' ושמא הרביעית ואני בעניותי נראה בעיני אף על גב דהוא בא מה' כוחות מכח ראובן וד' בנותיו אין זה אלא כח אחד דכיון דכולין היו קבועין אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ולאה שקולה כנגד כולה. ואם כן לא שייך למימר ספק ספיקא ולחומרא. ולא דמיא הא מילתא כלל לספק ספיקא דעלמא כדפר\"י מטעם כל קבוע והכי אמרינן בפרק ב' דנזיר (דף יב) בהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה וכולי. עד אמינא לך איסורא דלא נייד. פי' אשה שקבועה בבית משום כל כבודה בת מלך פנימה ואיכא למימר דאסור בכל הנשים אף על פי שלא קידש לו אלא אחת מטעם כל קבוע וכן פירש שם ר\"י ולר\"ת דפירש שם בעניין אחר אין ראיה משם. אמנם יש ראיה מפרק קמא דכתובות (דף טו) אי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובה פריש. הכא במאי עסיקינן דאזלה איהי לגבייהו הוה ליה קבוע. לא דמי להיכא דהיו הבנות נשואות ואם היו בעליהן באין לדין ואומר כל אחד אשתו מתה אחרונה אז ודאי כל אחד היה נוחל חלק ששי דיש לזה כח כמו לזה אבל השתא דליכא אלא ב' בעלי דינין אף על גב דזה בא מכח הבעל וד' בנותיו. וזה בא מכח אותה לאה גרידא. הואיל ואמרינן כל קבוע שקולים הם ויחלוקו ואין לומר שמא לא נהרגו במקום קביעותן אלא כשיצאו חוץ לבית דבכי האי גוונא פריך בנזיר דלמא בשוקא אשכח וקדיש הא לא קשיא דאפילו אם נהרגו חוץ לבית אמרינן ראשון שיצא נהרג דבל דפריש מרובה פריש. ואיכא למימר דתחילה נהרגו ארבעה מלא האב וארבע בנותיו עד שלא נשאר אלא אחד מהם. והאשה ומהנך תרתי שנשארו איכא חד ספיקא איזה מהם נהרג תחלה ויחלוקו. ואין לומר דלא אשכחן כל קבוע אלא בדיני נפשות ובאיסורא אבל לא בדיני ממונות דזו מניין אי משום דקרא וארב לו וקם עליו דגמרינן מיניה כל קבוע. בדיני נפשות כתיב אם כן באיסורא מניין אלא ודאי אין לחלק. וקצת יש סעד מדקאמר פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנז) נפל הבית עליו ועל מורישיו. ואף על גב דיש לפרש על אחד ממורישיו משמע נמי אם היו מורישיו שנים כך היה הדין דיחלוקו לבית שמאי בעל חובו ויורשי מורישיו ואף על גב דיורשי מורישיו באין משני כתות. וב\"ח מכח אחד ועד כאן לא פליגי בית הילל ואמרי נכסי' בחזקת אלא משום דיורשי האב ויורשי מורישיו ודאי וב\"ח ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. דאפילו מתו מורישיו תחלה וירש ראובן אין לו לבעל חוב עד שיגבהו בית דין. ושטר העומד ליגבות לאו בגבוי דמי כדמפרש פרק החולץ (יבמות דף לח). אבל בנדון זה אידי ואידי ספיקא נינהו הללו באין לירש והללו באין לירש דברי הכל יחלוקו. ואפילו אם אין הלכה בשמואל דאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו אפילו יורשי האשה נוטלים החצי דלא שייך הכא אין אדם מוריש שבועה לבניו. שהרי אם הבעל מת ראשון היא ראויה ליטול כתובתה בלא שבועה דכל כי האי גונא שנהרג פתאום לא חיישינן לצררי. וכן פירש רבינו שמע\"ון מי\"ינבילא גבי קשיא שמקשה על נפל הבית עליו ועל אשתי למאן דאמר לבית הילל נכסים בחזקתן ויחלוקו. והא אין אדם מוריש שבועה לבניו. ומתרץ היכא דמת פתאום לא אסיק אדעתיה לאתפיס צררי. אלא היכא שמת על מטתו כדרך כל הארץ ביישוב דעתו וכל כי האי גונא הבו דלא לוסיף עלה על מילתא דרב ושמואל. דאפילו אם תימצא לומר דרב ושמואל איירי בכל ענין מדלא משני התם בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז מח) הכי על כמה פירכה דפריך להו. מיהו אנן לא קיימא לן בהא כוותייהו. דהא אפילו ההוא דשכיב ושבק אחא. הוה סלקא דעתא התם הבו דלא לוסיף עלה. ונהי דמסיק מה לי שלא פיקדנו אבא. מה לי שלא פיקדני אחא הני מילי התם דאין טעם לחלק. אבל הכא שיש טעם לחלק כדפי' טעמא הבו דלא לוסיף עלה. וצור יוסיף לנו גבורה: לעובדו ביראה וטהרה. ויאיר עינינו במאור תורה. מאיר ב\"ר ברוך: "
],
[
"מכתב ה\"ר ניסים גאון דמי ששכח ואכל ביום תעניתו צריך שישלם יום אחר תחת אותו יום. וכן הוא בתוספת דתענית הרי שהיה מתענה ושכח ואכל ושתק הרי משלים תעניתו. וזה דוקא בשנדר להתענות יום ספר תורה. אבל נדר להתענות יום ידוע ושכח ואכל אין צריך אלא להשלים תעניתו אותו יום בלבד. כי הנדר עליו נפל ולא על יום אחר וזה מפורש בירושלמי פרק האומר קונם יין נדר להתענות ושכח ואכל כבר איבד תעניתו. רבי בא בשם רבנין אמר והוא שאמר יום סתם הא אם אמר יום זה מתענה ומשלים. "
],
[
"אשר שאלת אם יש ביד ראובן מעות והיא אומר' של פלוני הם. והוא אומר שלי הם מי מהמנינן לבעלה לשבועה או לא. ואית דאמרי לא מהימנא מההיא וכן האשה הנושאת והנותנת בתוך הבית דעליה להביא ראייה וקיימא לן ראיה בעדים וקיימא לן אם בן בעל נמי. ואפילו הכי בעל נאמן בשבועה כמו כן אשה והתם שאני. ופשוט למבין. ועוד אמר נמי אי מהימנ' לך עשה בפירושך ואי לא עשה פירוש לפירושו ואנא לא ידענא מאי פשיטות עד כאן לשונו. וסתמת דבריך ולא פירש אם באשה הנושאת והנותנ'. בתוך הבית היתה השאילה הם הביאו ראייה וקושייתם לא הבנתי דבן נמי לא מצינו שהוא נאמן בשבועה. ואפילו אונות ושטרות. יוצאין על שמו צריך להביא ראייה בעדים. ולא ידעתי מה רוצה לומר אי משום דבן הבית נשבע וכן מצינו בשבועות גבי נשבעת שלא בטענה. תמיה אני אם משם רצה לומר למה לא הקשה נמי מאשה דקתני התם וכן האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית. ואם כן לא הביאו ראייה. ויפה כתבת אהובי דהתם שאני. ומההיא דעשה פירוש לפירושו נמי אין ראייה דבשעת מיתה דוקא לא מהימנא למימר של פלוני הם. כיון שאין בידה ליתנם. אבל מחיים שיש בידה ליתנם לו מהימנא מגו דאי בעי שקלא ויהבא ליה דהא קבל מן האשה יחזיר לאשה ולא לבעל. ואפילו שואלם כדפי' רש\"י מ\"נ דאם תרצה לומר שהיה מחזיר לבעל ולא לאשה אם היו שואלם לכאורה לא היה לו להחזיר ביד שיודיע לבעל תחלה. ומן הטעם הזה אם הנם ביד האשה אין ידו ביד בעל להוציא מידה. מיהו אם גזלה אין כח באשה להוציאה מידו במעות טמונים דתניא לוה מן האשה אין לו עליו כלום. אבל במעות שאינם טמונים אפילו גזלם יכולה היא להוציא מידו דאי לאו הכי במעות שאינם טמונים אמאי קנתה נימא לגלויי זוזי הוא דבעי כל זה פירש ר\"י. וכל זה בשאינה נושאת ונותנת בתוך הבית לא שנא טמונים ולא שנא אינם טמונים לא מהימנא וההי' בירושלמי שלא תהא אשה מברחת משל בעלה ואומר מציאה מצאתי באינה נושאת ונותנת בתוך הבית כדפר\"י. ושבועה שהזכרת לא ידעתי מה טיבה כאן דלא שייכא באינה נושאת ונותנ' בתוך הבית אם לא שהיה טוען שלי הן בודאי דמשביעין אותה שבועת היסת. אבל בטענת שמא לא. אבל אם היתה נושאת ונותנת בתוך הבית אז משביעין אותה בטענת שמא בממון שאינו לפנינו. אבל בממון שלפנינו אינה נאמנת אפילו בשבועה. "
],
[
"ומה ששאלת עוד אם מסר שמעון מנה לאשת ראובן להרויח אם יכול להביאה לבית דין משום דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו. בית דין כך נראה בעיני דלא מיבעיא אשה שיכולה למנות שליח עבורה. אלא אפילו איש הנתבע כך הוא דינו. כמו שפירש הערוך בערך אנטלר. מדאמר בירושלמי פרק כהן גדול ניחא דן אלא דנין אותו אמאי וימנה אותו אנטלר הגע עצמך שעולה שבועה ואנטלר בשבועה פירש וכי אנטלר יפול לישבע ואנטלר הוא אפוטרופוס ופירש דמהא שמעינן דיכול הנתבע לאמנויי אנטלר דלא תני במתניתי' דנין אותו. אלא היכא דנפלה לו שבועה: "
],
[
"ומה ששאלת אם יכול הבעל לעכב השבח תחת מעשה ידיה רואה אני את דבריך יש לבעל המעות. ואהובי בעל השמועות. ישא כוס ישועות. מאת יי': יצח\"ק ב\"ר אבר\"הם: "
],
[
"אין גוררין את התבה בשבת בזמן שיש עליה מעות. לפר\"י דמוקי לה במניח. יש לי להביא ראייה לאשר ראיתי בצרפת מורי ה\"ר שמואל ז\"ל שלא היה לו מקום אחורי הדלת להדליק נרות חנוכה והיה מדליק בדלת עצמה אחורי הדלת. ולא נתתי לב לשאול מאין הרגלים ועתה נראה לי דמכאן יש ראייה להיתר דדוקא בזמן שהיא נשמטת אין גוררין אותה. אבל אם אינה נשמטת גוררין אותה. אף על פי שיש עליה מעות כיון דמחוברת לשידה. ועל השידה אין מעות בטילה היא לגבי שידה. כל שכן שהדלת בטל היא לגבי בית שהוא מחובר לקרקע לגמרי. ואין לומ' כשהוא פותח ונועל הוא מטה השמן או השעוה אל הפתילה או מן הפתילה ונמצא מכבה או מבעיר דהא לקמן בסוף פירקא לא אסרינן שמן שבנר בשעה שהוא דולק מהאי טעמ' אלא משום דהוה ליה בסיס לדבר האסור. ולקמן פרק כל כתבי (שבת דף קכ) אמרינן נר שעל גבי הטבלא מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה. ולא חיישינן להא שמטה השמן לפניו או לאחריו. ונמצא מכבה או מבעיר. דלא שייך כי האי גונא מכבה או מבעיר. ואפילו אי שייך דבר שאין מתכוין מותר ולאו פסיק רישיה הוא: "
],
[
"ועל בית הכסא העומד בקיר החומה חומת העיר והצואה נופלת בתוך החפירה המקפת את העיר שהיא יתירה על בית סאתי' שלא הוקפה לדירה. יש לדקדק אם בית הכסא עומד למעלה מעשרה אם כן הרי צואה נופלת מרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור. חדא דהחפירה כרמלית היא כיון דהוה יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה. ואויר כרמלית למעלה מעשרה מקום פטור הוא כדאמר פרק קמא דשבת (דף ז) כרמלית עד עשרה אבל למעלה מעשרה מקום פטור הוא. דאקילו ביה רבנן וכו'. ואם תאמר אי הלכתא כרב דימי דשרי בפרק כיצד משתתפי' (דף פז) להחליף ברשויות דרבנן כגון מרשות היחיד לכרמלית או איפכא דרך מקום פטור אף על גב דברשות דאוריית' מרשות הרבים לרשות היחיד אסור להחליף הכא נמי שרי. ואף על גב דליכא מחיצות עד הקרקע. אף על גב דזעירי פליג עליה דרב דימי ואסר התם להחליף אפילו ברשויות דרבנן אי אמרינן הילכת' כרב דימי בשל סופרים הלך אחר המיקל. אם כן הכי נמי שרי. ואם תאמר מדאמר פרק בתרא דעירובין (דף קא) בשמעת' דשערי גינה שמע מינה תלת וכו'. עד מדרבנן איתא לדרב דימי דאמר מקום שאין ד' על ד' מותר לבני רשות הרבים ולבני רה\"י לכתף עליו. ובלבד שלא יחליפו. מדקאמ' שמע מינה מדרבנן סתמא שמע מינה דהכי הילכתא. והתם הוי להחליף ברשויות דרבנן. כמו שמוכח וע\"ש. אלמא אפילו רשויות דרבנן אסור להחליף והיינו כזעירי. והאי דקאמר שמע מינה מדרבנן אית' לדרב דימי לאו דוקא הוא דהא רב דימי שרי להחליף רשויות דרבנן. אלא הכא קאמר אית' לדרב דימי. ועדיפא מדרב דימי. דאיהי אסר להחליף ברשויות דאורייתא ושרי דרבנן והתם אסר אפילו ברשויות דרבנן והיינו כזעירי והא דקאמר רב דימי משום דמיית' בהדיה בתלמוד ושגורה בפי כל הישיבה טפי מזעירי והשתא אפילו הילכתא כזעירי לא מיבעיא אם יש בית הכסא כך שהצואה נופלת על שיני הכותל. אף על פי שאחר כך מתגלגלת ונופלת למטה בכרמלית מותר דכוחו ככרמלית לא גזור רבנן. אלא אפילו אינה נופלת על שיני הכותל אלא אדף או אמידי אחרינא נגד פי הנקב בסמוך לו בתוך ג' דהוה חורי רה\"י והצואה נופלת עליו. ומשם מתגלגלת למטה כוחו בכרמלית הוא ולא גזרו ביה רבנן. כדאיתא בשבת פרק הזורק (שבת דף ק) גבי ספינה שופכין היכא שדי להו. ומשני אדופנא דספינתא. ופריך והאיכא כחו. ומשני כחו בכרמלית לא גזור רבנן. והכי אית' בפרק תולין (שבת דף קמא) האי מאן דסחי במיא לינגיב נפשיה ברישא והדר ליסלוק וכו'. עד כי קא נחית נמי קא דחי כחו מיא ד' אמות בכרמלית. ומשני כחו בכרמלית לא גזור רבנן. אבל מטעם מחיצה תלויה אין להתיר שיש מחיצה י' סביב פי הנקב בין מלמעלה בין מלמטה דאין מחיצה מתרת אלא במים קל הוא שהקילו חכמים במים משום דבקעת דגים לא שמה בקעה כדאית פרק הזורק (שבת דף קא). ואין להתיר על ידי עוקא פי' שיעשה גומא על פי הנקב עמוקה י' ורחבה ד' דהשתא נפלי שופכי מר\"הי לרשות היחיד. ואפילו נתמלא העוקא בערב שבת אמרינן פרק כיצד משתתפין (עירובין דף פח) אחת לי עוקא ואחת לי גזוזטרא בריכה ועריבה אף על פי שנתמלאת מים מערב שבת שופכין מים לתוכה בשבת. והני מילי מים דלא מבטלי מחיצה. ותיימא מיא. אבל מי רגלים וצואה מבטלי מחיצת' דלא עדיפא מפירות דאמר בהזורק (דף ק) בור ברשות הרבים עמוקה י' ורחבה ד' מלאה מים וזרק לתוכה חייב. מלאה פירות פטור. מאי טעמא מיא לא מבטלי מחיצתא. פירות מבטלי מחיצתא. ועל מה שכתבתי שהצוא' נופלת על שיני הכותל או על דף אחר העשוי מתחתיו ושוב נתגלגל ונופל למטה שהוא מותר. משום דכחו בכרמלית. אין להקשות מהא דאמר פרק כיצד משתתפי' (דף פז) גבי גזוזטרא שהיא למעלה מן המים דשרינן על ידימחיצות תלויות למלאות. ואמר' בגמרא עלה (שם דף פח) לא שנו אלא למלאות אבל לשפוך אסור. אלמא אף על גב דאיכא מחיצה תלויה המתרת נגדה לשפוך אסור כיון דלבסוף נפיק לבראי חוץ למחיצה יש לומר הילכתא כאיכא דאמרי אפילו לשפוך שרי דבשל סופרים הלך אחר המקל: וכן פס\"ק ר\"י: "
],
[
"ועוד נראה לי דאפילו הית' הצואה נופלת להדי' מלמעלה למטה מותר היכא דאי אפשר בע\"א כגון שנשברה בשבת הדף שתיקן נגד פי הנקב שהצואה נופלת עליו משום גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה בלאו דלא תסור. ה\"נ שדינן מר\"הי לר\"הי וכן פיר' רש\"בא בפרק לולב הגזול (סוכה דף לו) גבי אבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא בשבת פי' רש\"בא מדקאמר מותר להכניס אלמא מחוץ למחיצה תוך למחיצה קאמר דהיינו מן הבקעה שהיא כרמלית לתוך המחיצה שהיא רה\"י. ודלא כפרש\"י שפירש שם בתוך ד' אמות בשדה ואינו מוקף מחיצה דליכא אלא איסור טילטול אבנים דרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזרינן. והלשון לא משמע כן מדקאמר להכניס כדפרי': ועוד מדקאמר לבית הכסא אלמא מוקף מחיצה הוי כמין בית ואפילו הכי שרי. וכן משמע בפרק הרואה (ברכות דף סב) דקאמ' רב ספרא הוה יתיב בבית הכסא אתא ר' אבא נחר ליה. ובפרק כהן גדול (סנהדרין דף יט) שיהו בנותיהם מספרות בבית הכסא משום ייחוד משמע דמקום צנוע הוא ומוקף מחיצות ואין רואין אותו העומדים בחוץ. ואפילו הכי התירו להכניס מכרמלית לרה\"י. והשתא אומר אני אע\"פי שכתבתי שמותר להכניס אבנים מקורזלות לרה\"י בכל שבת לדידהו שאין בתי כסאות שלהם אלא בשדות. ואם כן לפי זה היה מותר אף לכתחלה בכל שבת לפנות באותן בתי כסאות שנופלין בחפירת העיר בלא שום תקון כדפרי' לעיל. שהרי אין למחות לכתחילה כיון דבידו לבנות בית הכסא בחצירו. דאם כן למה התירו בכל שבת להכניס אבנים מקורזלות מכרמלית לר\"הי משום דלא מצי להכניס מבעוד יום כי בני אדם יקחום. והלא יכול לעצמו לעשות בית הכסא בשדה בדלתים ובריח סגור חותם. עד ששום אדם לא יכול לכנוס שם אלא הוא ויכניס אבנים מבעוד יום. א\"נ לאחר שיעשה צרכיו ירחץ נקביו במים ולא יצטרך לטלטל אבנים בשבת ולא להכניסם מכרמלית לרשות היחיד. או מבעוד יום יכניס לבית הכסא. ולא יסמוך לכתחילה על זה להכניסם בשבת. ולמה התירו לו לכתחלה לסמוך. אלא כולי האי לא אטרחוה רבנן. במלתא דכבוד הבריות באיסור דבריהם: הכי נמי לא טרחינן ליה לבנות בניין בשביל זה. מיהו למה לי להתיר לכתחילה דבר זה כיון דאפשר בתקנת כל דהו כדפירשת' לעיל מיהו נקוט האי כללא בידך דהיכא דנשבר התיקון בשבת מותר לאותו יום אפילו לכתחילה בלא דף משום כבוד הבריות. ושוב מצאתי תשובה שרי הצריך לעשות קנה פחות מג' בגובה י' ושמא לא הצריך אלא לכתחילה. ודבר פשוט הוא דקנה פחות משלשה שרי. אלא ברוב מקומות היו נותנים רשות ליהודי' לעשות זה בתוך החפירה. אז יכול לעשות בדף כדפיר' לעיל. מאיר בר ברוך "
],
[
"מה ידעתי ולא תדעו אלופיי ומיודעיי ענוותיכם תרבוני. שאלתם על קרובת לאה שהיתה מוטלת על ערס דוי. ומגו מרעה אפטרא לעלמא וחילקה נכסיה בפני עדים. ושוב אמרה כל מה שויתרה מנכסיה על מה שחילקה בפניהם ינתן ליתום אחד קרובה מצד אמה. וכל זה בלא קייום כ\"א כדברי ש\"מ. ולאה קרובתה היתה דרה עמה בבית. ובשעת חוליתה נתנה לה מפתיחותיה החיצוניות והפנימיות. ונכנסת ויוצאת. וכשנפטרה נודע שתפסה לאה צררי ומטלטלי. ובאו לדין היתום ולאה. לאה אומרת מחיים תפיסנא על פיה שנתנה לה מדעתה. אם המטלטלים אותם שביד לאה דבר שיש בו סימן וידוע בעדים שאותן מטלטלין היו של רחל. ויש עדים שראו עכשיו המטלטלין ביד לאה. על לאה להביא ראייה שנתנה לה. כמו אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו עליהם להביא ראייה. אבל אי ליכא עדים כדפרי' אז נאמנה לאה לומר מחיים תפיסנ' שנתנה לי מגו דאי בעי אמרה לא בא לידי משלה כלום ובשבועה. דאפילו אמרה לא תפיסנא כלום צריכה לישבע על האפוטרופסות שנעשית בחייה. דתנן (פרק כל הנשבעים דף מה) אלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאפוטרופסים משום דמורו היתרא. השתא נשבעת שנתנה לה במתנה. ושתפסה על פיה של רחל מחיים. וא\"ת מתנת ש\"מ במקצת היא. כיון דבשעה שהיא אומרת שנתנה לא חלקה שאר נכסיה. וקיימא לן דבעי קניין ובלא קניין אפילו מת לא קנה.. הני מילי מתנת שכיב מרע שהיה כדברים בעלמא. אבל הכא דאיכא משיכה שמשכה המטלטלין. וחזקה בהן בחייה ועל פיה אין לך קניין גדול מזה. דלאו דוקא אמור רבנן שכיב מרע במקצת בעיא קנין חליפין ה\"ה בכל מיני קנין מהני משיכה מסירה הגבהה. ואם הוא קרקע שטר וחזקה. ודוקא אם לא צותה מחמת מיתה. אבל אם צוותה מחמת מיתה כגון דאמרה וויי דקא מייתה ההיא איתתא. או אמרה אם תמות היא תטול כך וכך. אפילו אם תפסה לאה תפיסתה לאו כלום היא. דקיימא מצוה מחמת מיתה בין בכל נכסיו. בין במקצת נכסיו בין בקניין בין בלא קניין אם מת מתנתו מתנה. ואם עומד חוזר. פירש בטילה המתנה. ואם לא עמד וכו' כדפר\"י. כיון דעמד בטלה המתנה. ואם שוב מת לא יזכה אפילו לאחר מיתתו. דסבר נתבטלה המתנה משעמד. וכיון דאם עמד בטילה היא. היכא דלא עמד נמי וחזר בו קיימא לן בהדיא כל שאילו עמד חוזר. חוזר במתנתו ואפילו בחליו. והכא הרי חזרה ממתנת לאה. מדקאמר' כל אשר יותר לה מנכסיה. על מה שחילקה לפניהם תנתן ליתום. נמצא דמה דיהבה ללאה הוי נמי בכלל נכסיה. ואף על גב דתפסה לאה ומשכה לא קניא עד לאחר מיתה. אם כן כל ימי חייה אקרי נכסיה כל היכא דאיתנהו. וה\"ה למצוה ב מחמת מיתה שכל דינה כמתנת ש\"מ כדפרי'. אבל אם לא צותה מחמת מיתה או הדין כדפרי' מעיקרא שזכתה כיון שמשכה על פיה של רחל. ובשבועה כדפרי' לעיל. ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"מותר לומר לגוי לחלוב בשבת. וראיתי מפרק מי שהחשיך (שבת דף קנד) גבי בהמה של ר\"ג שהיתה טעונה ולא פרקה עד מוצאי שבת ומתה. ופריך ויניח כרים וכסתות תחתיה ויפלו הכרים עליהם. ומשנינן קמבטל כלי מהיכנו. ופריך והאיכא צער בעלי חיים. והיה לנו לבטל כלי מהיכנו דאינו כ\"א דרבנן. ומשני קסבר צער בעלי חיים דרבנן הוי משמע בהדיא אי צער ב\"ח דאורייתא ואף על גב דשבות שהיה מעשה הוא היה מותר. כל שכן האי דשבות שאין בו מעשה כמו אמירה לגוי. הלכך מותר לומר לגוי לחלוב בשבת דאנן קיימא לן צער ב\"ח דאורייתא מדקפריך הכא. והאיכא צער בעלי חיים משמע דתלמודא סבירא ליה הכי. ועוד מדקאמר רבא בפרק אילו מציאות (דף לב) מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא וחלב מצער הבהמה כדאמר בן שמנה חי אמו שוחה עליו ומניקתו. משום סכנת חלב. ועוד נראה לי מדקאמר פרק ערבי פסחים (פסחים דף קיב) יותר משהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק. וק\"ל: "
],
[
"מתשובות הגאונים ",
"וששאלתם מהו לחלוב בשבת מפני שמסתכנות ואם אין יונקים עגלים מסתכנים שבאו רבנים ואמרו מותר לחלוב במשנה בכלי. לא יפה אמרו אותן רבנים שהורו לכם שמותר לחלוב בשבת שלא כהלכה ושלא כהוגן עשו ושלא כשורה. מפני שהחולב בשבת חייב חטאת וכו'. ובסוף התשובות אמרו אבל משום סכנת הבהמה אומר לגוי חלוב וטול החלב לעצמך ומותר לו בכך: מאיר בר ברוך: "
],
[
"מי שמת והניח כתובת אשה וב\"ח גובה האשה כתובתה וגם הב\"ח. ואין משאירין לו כדי קבורה. וראייתו מה\"ג מי שמת ולא הניח כתובת אלמנתו אלא שליש ואין לו תכריכין ולא הוצאות קבורתו "
],
[
"וששאלתם מי קוברו אלמנתו או קופה של צדקה. אלמנה ענייה במה נחייבה לקבור את בעלה היכן מצינו אשה שחייבת בקבורת בעלה. ואפי' הניח לה כל כתובתה אינה חייבת שבעלת שטר היא. וכתובתה נוטלת הימנו. כ\"ש היכא שלא הניח אלא שליש כתובה. ובדין הוא שיקבר משל קופה של צדקה ואין עליה שוה פרוטה. ודייה שאיבדה שני שלישי כתובתה. וכן הלכה. ועוד הביא ראייה מתוספתא דכתובות מי שמת והניח נכסים מטלטלין ויש עליו כתובת אשה ובעל חוב כל הקודם זכה. והוא נקבר מן הצדקה: מאיר בר ברוך "
],
[
"אשת ראובן קבלה עליה חרם. במעמד אנשי העיר וכתבו שטר ועליו עדים ועברה פעמים ושלש ועתה אנו מסופקים מה שאמרו חכמינו עוברת על דת להפסידה כתובתה. אם התראה בשעה שעברה על החרם בעי. כמו דיני נפשות דמצי אמרה אשתלי לי. ונראה לנו דלא דמי דמה שעוברת היינו שמאכילתו דבר שאינו מעושר' צריכה התראה אפילו אם כן היא צריכה התראה בשעת מעשה לפי שיכולה לומר שכחתי ולא ידעתי שהפסדתי כתובתי עבור זה. אבל כגון זו שבשעת קבלת החרם התרו בה תדעי בבירור אם תעברי על החרם שתפטרי כתובתיך. א\"כ ידעה ומחלה אם תעבור. ומאחר שקבלה עליה ולא אתניא אם לא אשכח הדין כמו שלמדתנו בכל דבר הרגיל דהוה ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה. ועוד תודיע אם יגרש אותה בעלה דאמר בפרק המדיר (כתובות דף עב) אין אדם דר עם נחש בכפיפה מאחר שרגילה בכך. וגם בעיא היא בפרק ארוסה (סוטה דף כה) אם רצה הבעל לקיימה אי מצי לקיימה אי לא. אבל הא פשיטא ליה שהנשים שעברו על דת ואיבדו כתובתן שמגרש אותן בעל כרחן אם ירצה. האלפס פסק דכופין אותו להוציא אם רגילה בכך. וגם בירושלמ' יש כופין. כתובתה אלף זוז נוטלת בלאותיה ויוצאה בע\"כ משמע. וגם בתשובת רבינו תם יש. שבפעם ראשון אין כופין אותה אפילו עובדת ע\"ז משמע אין כופין. אבל אם רצה מגרש בע\"כ. ",
"וזו תשובתו ",
"נראה לי דבר פשוט דאפילו אם תמצי לומר בעוברת על דת צריכה התראה. סגי שיתרו בה פעם אחת אם עברה אחר כך על ההתראה אפילו לא התרו בה בשעת מעשה תצא בלא כתובה דא\"לתה נמצא' מכשלת לבעל דכי אתרו בה ודאי תאמר לא אעשה עוד כדי שלא תפסיד כתובתה. ותחזור אח\"כ לקלקולה ותכשילנו וכי יטרח הכפל להסריח עדים על כל קלקול וקלקול. ואפילו כשיעמיד עדים לא יכול לה כי בפני עדים תאמ' אשתליין לא אעשה עוד וא\"חכ תחזור לקלקולה. ועוד ראייה הרי דברים ק\"ו דהא אף על גב דפשיטא לן דאין משקין אותה בלא קנוי והתראה אפילו הכי מספקא לן אי בעי קנוי והתראה להפסידה כתובתה. א\"כ קנוי והתראה שלא בשעת הקלקול דפשיטא לן כמו שמוכיחות ההלכות וההיא שמעתא גופה מוכח' הכי דקאמר מקנין לארוסה להשקותה כל שכן דחשיב קנוי והתראה להפסידה אף על גב דבעי התראה. ועוד ראייה דמייתי התם ואילו שב\"ד מקנין להן וכו'. עד ולא להשקותה אלא להפסידה כתובתה. אלמא דקנוי וסתירה דלהפסידה כתובתה הוא. דומיא דקנוי דלהשקותה. וכן משמע מלשון רבינו משה אבן מיימון ז\"ל. ולעניין לגרשה הרשות בידו עכ\"ל. הארכתם עלי דבריכם ביותר. ומי יפנה להשיב על כל הדברים האלה. ובקצרה אשיב את הנראה בעיניי. אם ראובן היה ציית דינא. ואעפ\"כ הלשין אותו שמעון לשר. ומתוך כך הוצרך בע\"כ ליתן ליט' לשופט וכו'. כמו שכתבתם ששמעון מודה שהלשין אותו וצוה לעכב את שלו עד שיעשה לו דין לא היה לו לעשות אלא בפני הקהל וב\"ד. אבל מעצמן לא. דהא אמר עביד איניש דינא לנפשיה הני מילי בחפץ מבורר שהוא שלו אם ראובן היה מחזיק בחפץ של שמעון. שמעון היה יכול ליקח אותו חפץ המבורר. לעשות דין לעצמו כיון שאותו חפץ עצמו הוא שלו. וכן מוכחת כל ההלכה בריש פרק המניח (בבא קמא דף כז). אבל מי שחייב לחבירו ואינו פורעו הא תנן בפרק קמא המקבל (דף קיג) לא ימשכננו ואפילו שליח ב\"ד. אמר שמואל דמנתח נתוחי אבל לביתו לא קאזיל א\"כ אם יש עדים כמה הפסיד ראובן בזה יש לו לשמעון לשלם. ואם אין עדים והוא טוען איני יודע אם הפסדת כלים בזה ישבע שמעון שאינו יודע אם הפסיד כלום בזה ויפטר. ועל הב' ליט' שתובעו ראובן על הליט' שאומר ראובן שפרע לשופט עבורו. נהי דגוי בתר ערבא אזיל. מ\"מ לא משבעינן לשמעון בשביל אותו ליט' שיהא כדבריו. כל זמן שלא נתברר בעדים אלא בשבועת ראובן שפרע לגוי. אמנם על הליט' השנייה שאמר שנדר לו כדי שיסייענו ושמעון משיב להד\"ם יש לו לישבע לראובן שלא נדר לו כלום ואם אין רוצה לישבע משלם. ולא כל הליט' אלא לפי טרחו ולפי מה שביטל ממלאכתו ופסידא דמטי לראובן בשעה שטרח כדתני' ומייתי לה בהגוזל בתרא (דף קיו) הרי שהיה בורח מבית האסורים ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו. טול דינר בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם. ופריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. עד סיפא בצייד השולה דגים מן הים דאמר אפסדתו כוורי בזוזא.. ואם ראובן רוצה לישבע שפרע הליט' האחד אל השופט אז ישבע שמעון גם על אותה ליט' שכדבריו הוא ויפטר. ומה ששמעון טוען שמשכנו סוסו בעבור בנו וכו'. אם יש עדים שעל פי הקהל עשה פטור. ואם לאו ישבע על זה שברשות הקהל עשה. ועל הב' ליט' ישבע שמעון שלא הפסידו מאומה בדבריו. מאיר בר ברוך "
],
[
"על אודות ראובן שמכר סוס לשמעון ביין. והניח ראובן היין ברשות שמעון ולאחר שהיה הסוס ביד שמעון בא גוי ואמר שהסוס נגנב ממנו ולקח הסוס. ועתה רוצה שמעון לעכב היין כי אמר שעדיין לא יצא מרשותו. ועוד שמקח טעות הוא. נ\"ל אע\"פ שהיה עדיין ברשותו כיון שמשך הסוס לביתו הרי נקנה היין לראובן כדתנן כל הנעשה דמים כאחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין. ומה שהוא טוען שמקח טעות הוא כיון שגנוב היה. אם מודה ראובן שהגוי לקח ממנו בדין שהיה נגנב לו אז ודאי היה טעות. אבל אם ראובן טוען שהגוי גזל אותו שלא כדין או טוען ואומ' איני יודע אם היה שלו אם לאו הוה המקח קיים ולא יפסיד ראובן כלום במה שהגוי אנסו משמעון כדאמר בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מה) מכריז רבא ואיתימ' רב פפא דסליק לעיל ודנחית לתתאה האי בר ישראל דזבין חמריה לחבריה וקאתי גוי וקאניס ליה מיניה וכו'. עד דמסיק אמימר בין מכיר בין אין מכיר שהיא בת חמורו בין אניס ליה באוכפא בין אניס ליה בלא אוכף בכולהו אין צריך לפנות דסתם אנסים הם. ונ\"ל דאפילו הכי אין משביעין ראובן שלא היה יודע שהיה גנוב דתניא בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מה) דאין נשבעין בטענת שמא אלא בשנויים במשנה דמורו היתירא. אבל שאר שמא לא וכל שכן בנדון זה דגרע משאר טענות שמא דמידת ידיע אנסי' הם ומסתמא משקר. מיהו אם יש לו עדים שראובן יודע שהיה גנוב ובדין לוקח הגוי הוי מקח טעות כמו מוכר ונמצא שאינו שלי חוזר וגובה מעות מן המוכר: "
],
[
"ואשר שאלתם על ראובן הטוען על שמעון לוי היה חייב לי ליט' לא הוה ציית לדינא והיה חפץ לילך חוץ לעיר וקבלתי עליו לשופט לעכבו עד שיעשה לי דין ישראל וכן עשה. ונכנסת נגדי עבורו בערבות שהייתי מניח המשכונות והוא ירד עמי לדון ויעשה לי דין. ואם אין תחזירם לי. וזה נדרת בתקיעת כף וסבור אנו שיש לי עדים. ושמעון משיב נכנסתי בערבות שאם לא יבא לוי תוך זמן פלו' שאחזיר לך המשכונו' וכבר בא לוי תוך זמנו. ונפטרתי מכל וכל מן הערבות. עכ\"ל הטוענין: נ\"ל אם יש עדים שתקע כפו יבאו ויעידו. ויש לו לקיים כל מה שנדר לו בתקיעת כף כי יש בידי תשובת רבינו יצחק ב\"ר אברהם שכתב בשם רבינו יוסף ב\"ר יצחק ז\"ל שמוציאים ממון בתקיעת כף. אם מודה שתקע כפו ליתן לו כך וכך ממון או יש עליו עדים. אבל אין עליו עדים וגם הוא אינו מודה שתקע כפו. שיעשה לו צווי ב\"ד אלא רק שיבא בתוך הזמן שיהא פטור בלא שבועה כי כך כתוב באותה תשובה. ומטעם ערבות אין לחייב אותו דאפילו אי איכא תרי סהדי שנתערב או הודאת פיו לא משתעבד בלא קניין שלא על אמונתו הלוהו כיון דלא נתערב בשעת מתן מעות וא\"כ שמעון פטור בלא שבועה. דמטעם ערבות לא מחייבינן כלל כדפרי'. ומטעם תקיעת כף נמי לא כיון שכופר שלא תקע כפו אלא על תנאי זה וזה קיים נאמן בלא שבועה כדפרי'. מאיר בר ברוך ",
"בכורות בס\"פ יש בכור (בכורות דף מח) מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע. כי האי גוונא אמרי' בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קעד) אמילת' אחריתי גבי ההוא דיינא דאחתיה למלוה בנכסי דלוה מקמי' דלתבעינהו ללוה. סלקיה רב חנן בריה דרב ייבא סבא דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה. ותנן לא יתבע מן הערב תחילה אלמא דלכל מילי יהבינן לנכסי דין ערב. מכאן יש ללמוד דאם ראובן הלוה מעות לשמעון ונעשה לוי ערב. ואחר זמן טען שמעון פרעתי לראובן שלא בפני לוי. וראובן אמר לא פרע ולוי אינו יודע שפרע שמעון ישבע שפרע ויפטר וגם לוי הערב פטור דכי היכי כשהלוה ישבע שפרע שוב לא יגבה מלוה מנכסיו אע\"פ שיש להן דין ערב. ה\"נ כשהלוה אמר שפרע נפטר הערב. והאי דשקיל ערב מעיקרא משום דאי משתדפי נכסים דלוה שיפרע מלוה מן הערב. וישועה תבא ותקרב. "
],
[
"הנה אנחנו באים עדיך שתאיר עינינו על אודות הטכנט שהיה מושל עלינו אשתקד. והלווהו יהודי כ\"א ליט' ב\"ל ליט' ובקש מן היהודי' להיות ערבים שלו עד זמן שניתן המס שיתנו אותם יהודים ממס שלהם כנגד אותו חוב. וכן קיימו וקבלו עליהם כל הקהל בכתב חתימתן. ועתה נהפך הגלגל שירד הטכנ\"ט מממשלתו והפסידו הקהל כל המעות ועתה באים הקהל להוציא המעות מאותם היהודים הט' ליט' העודפים על הקרן יען שאחריותם היו על הקהל. והמלוים משיבים אין לנו עסק עמהם כי הגוי היה חייב לנו ה\"ל ליט'. ואתם קבלתם עליכם לפרוע החוב עבורו שנעכב בקצבות המס שלנו עד דמי החוב.. וכן עשינו במצוותכם ושוב אין לנו עסק עמכם ותאיר עינינו: כך דעתי נוטה שהקהל חייבים לפרוע ה\"ל ליט' דבתר וקיפא אזלינן כיון שהמלוים זקפו קרן וריבית יחד עם הט\"כנט. כבר נעשה הכל קרן. כדאמר בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף עב) גוי שלוה מישראל וזקפן עליו במלוה ונתגייר גובה את הקרן ואת הריבית וכו'. דבתר זקיפא אזלינן. ואחרי שנחייבו הקהל לטכ\"נט מדינא דמלכותא בנוהג שבמלכות שמקדימין קודם הזמן לעבדיהם למס להתחייב בעבורם במקום שהם חייבים גם הקהל נתחייבו במעמד שלשתן למלוים בין הקרן בין הריבית. ואף על גב דבמעמד שלשתן בגוי לא שייך כמו שפסק ר\"ת הני מילי ישראל שאמר לגוי תן לגוי זה מה שאתה חייב לי. אבל איפכא גוי שאמר לישראל תן לישראל חבירך מה שאתה חייב לי במעמד שלשתן קנה ממון. ממון ישראל הפקיעו ממון גוי לא כל שכן. ואפילו אם ת\"ל כיון דאכתי לא מטא זמן גביית המס. נימא כל כי האי גוונא הבו דלא לוסיף עלה ולא ליקני במעמד שלשתן. כיון שהיא גופא מילתא בלא טעמא היא. מ\"מ הקהל חייבים למלוים כיון שעל ידם פטרן הטכנט והערבים. ואפילו לא פטרן הט\"כנט בפי' והערבים כיון דגוים בדיניהם בתר ערבא אזלי הוה ליה כאלו פטרום. כיון דעל ידם פטרום לא גרע מערב בשעת מתן מעות דלא בעי קניין. דאע\"ג דהכא שלא בשעת מתן מעות הוה. בשעת מתן מעות טעמא מאי כיון דאדיבוריה סמך ועשה מעשה שהלוהו מעות משתעבד כדיליף מקראי דערב משתעבד. ה\"נ ע\"י שהקהל נפטרו מהט\"כנט. והערבים כ\"ש דמשתעבדי. ועוד ערבות של מעשה הקהל. הוה ליה כערב דבית דין דלא בעי קניין. ועוד לאו מטעם ערבות דלא שייך ערבות אלא במקום שהלוה אינו נפטר לגמרי. אבל הכא שנסתלק הט\"כנט לגמרי ונכנסו הקהל תחתיו הרי הם חייבים גמורים. ולא מטעם ערבות ולא בעי קניין. ומה שכתבתי למעלה דבזקיפת הרבית נעשה קרן. היינו אפילו רבית שלא עשה עדיין. דמיד כשזקפו נעשה קרן. ואם היה מיד אחר זקיפא ליתן לו הקרן לא היה נפטר אפילו בדיניהם מן הרבית. והיה צריך ליתן לו הרבית משלם. ומלשון רבינו ייב\"א משמע כן מההוא דאיזהו נשך. (דף עב) ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"ואשר שאלתם על ראובן שנתן כל נכסיו לבניו על מנת שיתנו לד' בנותיו כך וכך מעות. ואם יפחתו מן המעות אז יש להם ליתן מן הקרקעות ונפטרה אחת מהן בחיי אביה. נ\"ל אע\"פ דהמתנה מתנה אם יתנו חלקם לשלשה בנות הנמצאות. אבל מחלק המתה יהו פטורים אפילו מלתת ליורשים כדתניא ומייתי לה בפרק האומר (דף ט) ובפרק מי שאחזו (גיטין דף עד) הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז וכו'. עד רש\"בג אומר נותנת לאביו או לאחד מן היורשים וכו'. עד מר סבר פיר' ת\"ק לי ולא ליורשין. ונראה דהלכה כת\"ק ולא כרש\"בג. דדוקא בכל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו ולא בברייתא. ואע\"פ שהבנים פטורין מחלק המתה המתנה אינה בטילה. כיון דמן הדין אין לבנות במקום הבנים אלא לקיומי תנאיה הוא דבעי. וכיון דמתה יתנו לאחרות ומחלקה יהו פטורין. דדמיא לההיא דמי שאחזו (דף עד) לההוא גברא דאמר לאריסיה כולי עלמא דלו תלת ואכלי רבעא. ואת דלי ארבע ואכלי תילתא. לסוף אתא מיטרא. רבא אמר הא לא איצטריך וקיימא לן כוותיה. ואפילו לרבנן דאצטריך ליה מודו בהו דלהרווחא קמכוין. והא לא איצטריך והא דלא דמי לפועלים דאתא מיטרא ומסיק התם פסידא דפועלים הוא. דשאני התם דלא קעבדי פועלים מידי ואכתי לא נכנסו לה. אבל הכא יהבי לשאר בנות חלקם. ועוד אבא לגבי בריה גמר ומקני ולא אמר אלא להרווחה ולעניין זילותא נמי ברתא עדיפא ליה. וכען דמתה המה יקחו חלקה ולא יתנו ליורשיה דהלכה כתנא קמא כדפר\"י. ועוד דאמר בריש פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמג) ההוא דאמר כל נכסיי לבראי הוה ליה ברא ובר ברא. ומסקינן דלא קרי איניש לבר ברא ברא. ומייתי התם תניא כוותיה דמר בר רב אשי המודר הנאה מן הבנים מותר בבני בנים. אפילו היכא דליכא בנים אלא בני בנים מותר בבני בנים. ה\"נ כיון דאמר לבנותיו לבנותיו דוקא משמע ולא ליורשיהם. וליכא למימר אם כן תיבטל המתנה לת\"ק כדקאמר לא נתנה לו זקוקה ליבם דשאני התם דלא קיימה כלל לתנאיה. אבל הכא קיימו לתנאיה בשאר הבנות. וההיא כיון דמתה פטורים מחלקה. ועוד שאני דלגבי נפשיה עדיפא ליה. ודעתו שתתן לו. ואי לא יהבה ליה לא הוי גיטא. ואפילו תתן ליורשיה. ועוד לצעורה קמכוין. כרבנן דרש\"בג דפליגי במעש' פ' מי שאחזו (גיטין דף עד) דאם אבדה אצטליתו לא תתן לה דמיה משום דאמר לצעורא. אבל בנדון זה כשהוא נותן לבניו ומתנה שיתנו כך וכך לבנותיו. ודאי להרויח לבנותיו קמכוין. ובשמתה אחת מהן הא לא איצטריך ופטור מחלקה. וגדולה מזו אמרי' פרק מי שאחזו (גיטין דף עד) הרי זה גיטיך על מנת שתניקי את בני שתי שנים או שתשמשי את אבא שתי שנים מת הבן או האב. או שאמר האב אי אפשי שתשמשני בלא הקפדה וכו'. עד כלל אמר רש\"בג כל עכבה שאינה ממנה הרי זה גט. ואפילו לתנא קמא דאמר אינו גט הכא מודה דשאני התם גבי גיטה דרבנן דרש\"בג לטעמייהו דכי היכי דגבי איצטליתו אית להו לצעורא קמכוין. ואין להקשות אמאי לא קאמר רשב\"ג תשמשי את יורשי אבא כדקאמ' רש\"בג התם על מנת שתתני מאתים זוז ומת דינתנו ליורשיו קאמר הכא נמי נימא שתשמשי את אבא יורשין קאמר. יש לומר הא דאמר רש\"בג נותנה ליורשיו ה\"מ כשהתנה שתתן לי לעצמו אז רוצה לומר לו וליורשיו. אבל כשהתנה על שימוש אביו או על בנו שתניקהו לא נתכוון אלא לפוטרו משימוש אביו שהיה מוטל עליו. ומהנקת הבן. וכיון דמתו פטורה לגמרי. ואת למאי דפרישית דפטורין לגמרי מחלק המתה מאי שנא מהא דאמרינן ספ\"ק דגטין (דף יד) הולך מנה לפלוני והלך לבקשו ולא מצאו. ואיכא למ\"ד יחזרו ליורשי משלח או ליורשו המשתלחין לו. לא קשה כלל דהתם למי שנתנה עיקר המתנה מת קודם שבאת לידו וכי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבלי לה מיניה. והרי הוא מת קודם והוא לא נתכוון אלא לו ולא ליורשיו ולהכי הדרא למריה. ואדרבה חד טעמא דהולך מנה לפלוני ולא ליורשיו קאמר. וה\"נ במתנה גמורה נתן לבניו אך שהתנה שיתנו כך וכך לד' בנותיו ולא ליורשיהם. וכי היכי גבי הולך מנה לפלוני ומת דהמתנה בטילה. דלפלוני ולא ליורשיו קאמר הכא שהתנה שיתנו לבנותיו מתה אחת מהם התנאי בטל לגבי דידה דלה ולא ליורשיה קאמר. וק\"ל לה\"בין: מאיר בר ברוך: "
],
[
"ואשר שאלתם על אודות החזן שהיו רוב הציבור חפצים בו ומקצתם אינם חפצים בו. ולא נתרצו לו יעשה על פי הדוכוס שביקש הממאנים להתרצות. לא טוב עשה להמנות ש\"צ דרחמנא על פי הדוכוס. ובארצינו היו מקפידים מאד על כיוצא בזה. וכבר נעשה מעשה. בימי אב\"י הע\"זרי בקולוני\"יא שנתמנה חזן והלך יהודי אחד ונתכוון לכבדו וגרם שההגמון שלח אחריו ולקח מצנפתו מעל ראשו ונתן לרב ואמר הא לך החזנות. וכעס מאד אף על כנגד ההגמון. ואמר אדוני אין דיני לקבל ממך עבודת בוראינו. ולא קבל ממנו החזנות. אע\"פ שתחלה קבל עליו. וסבורני שקנס את היהודי גם החזן עליו לתקן: "
],
[
"וששאלתם על תינוק שחלה אם יש לתת למלמד בפועל בטל או שכרו משלם. כך שמעתי ממורינו הרב ר' שמואל מצרפת ז\"צל דנותן לו שכרו משלם. ומדמי להא מילתא לאכלושי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי. דפרק השוכר האומנים (דף עז) ונתן להם שכרם משלם. מיהו אי אית ליה דכוותיה יהיב ליה כדאית' פ' האומנין (בבא מציעא דף עז). יש לחלק שהתינוק רגיל להיות חולה בין דלא רגיל כדמפלגינן בפרק האומנין (בבא מציעא דף עו) בין נהרא דהוה רגיל למיפסק ובין דלא רגיל. כמו שחילק רבינו יואל הלוי. ואין להאריך: "
],
[
"גבוי כתובה ממתנת בריא ממורי הר\"ם: ",
"טרא טרייא לההוא גברא. ארי שבחבורה. שר הבירה. מ\"ו ה\"ר פרץ שיזכה לעמוד בקרן זוית אורה. סבור הייתי שלא הייתם אלא מקבלי טענות. ודבריכם היו מוכיחים. גם כן שלא הזכרתם בכתבכם שום צד ראייה לא לחיוב ולא לפטור. זולתי הטענות לבדם. ועכשיו שדקדקתם אחרי צריך אני לבא בדרך ארוכה לחלק לכל אגפיי צדדין וצידו צדדין שלא ליתן פתחון פה לבעל דיי לחלוק. תחילת דברים כתבת שפסק האלפס דלית הילכתא כההיא מילתא באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו. הוא ואשתו ניזונים מהם. לא הייתם צריך להביא מן האלפ\"ס. דבגמרא דידן איתא בהדיא לההיא פיסקא. דאיבעיא להו הילכתא כוותיה או לית הילכתא כוותיה. ת\"ש דר' חייא ור' יונתן הוו קיימי אתא ההוא גברא גחין ונשקיה אכרעיה דר' יונתן וכו' עד אי אמרת בשלמא לאו דינא הוא משום הכי בעי עשויינהו וכו'. אלמא דבגמרא דידן איתא לההוא פיסקא. והא\"לפס לא חידש בדבר זה כלום. אלא שכתב בקוצר פיסקא דגמרא. ואגב ריהטך וריצת ענוותך לא נתת לב. דאדרבה משם ראייה לדבריי. דמעיקרא פריך תלמודא אתקנת אושא. פשיטא דבלא תקנת אושא ידעינן דהוא ואשתו ניזונים מהם. גדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונית מנכסיו. הוא ואשתו מבעיא. אלמא מילתא דפשיטא הואי. ומשני מהו דתימא התם הוא דליכא איניש דטרח. אבל הכא דקאי איהו נטרח לדידיה ולדידה ק\"מל. ועתה תן לבך להבין ושבוק מתניתיך ותא אבתראי. דאי בתר מעיקרא אזלת לפי דברי המקשה כולה מילתא דפשיטא היא. בלא תקנת אושא כדפריך תלמודא מעיקרא גדולה מזו אמרו וכו'. אשתו מבעיא דלאחר מיתתו ניזונים דליכא דטרח לדידה דמשוינא למתנה כדין ירושה. כי היכי דבחיי הבת ובמיתתה דהוה לן למימר בעל בנכסי אשתו לוקח הוי. דטבא ליה עבדו ליה כדאיתא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלט) ונהוי כמו האחין שמכרו או משכנו דאין מוציאין למזונות בפרק מציאת האשה (כתובות דף סט). אפילו הכי משום תקנתה דאלמנה שויה רבנן כיורש. ה\"נ משוינן ליורשיה מקבלי מתנה כיורשים. ותגבה האלמנה מן המתנה אפילו מזונות. כל שכן כתובתה דעדיפא ממזונות דכתובה גביא ממקרקעי אפילו ממשעבדי. מה שאין כן ממזונות דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם. והא דאיבעיא לן הילכתא כוותיה או לא. איכא למימר נמי דהאי דקא מבעיא ליה בחייו דמצי טרח לדידיה ולדידה מאי ואהאי פשט דבחייו מצי טרח לית הילכתא כתקנת אושא. ומייתי מדאיצטריך ר' יונתן לעשויינהו. והוא החזיק לו טובה. אלמא בחייו לית הילכתא כוותיה. ויותר היה פשוט לתלמוד דעקרינן מתנה בריא גמור מפני מזונות האשה לכל הפחות לאחר מיתת בעלה דליכא דטרח לדידה. ממאי דעקרינן כח הבעל דהוה לוקח מדרבנן לעשותו יורש משום תקנתא דאלמנה שתגבה מזונות. כ\"ש מתנה זו שנעשית ש\"מ. ושלא נתכוון אלא להבריח שלא תגבה מהן מזונות וכתובה דלא מהניא ההיא מתנה שנתן ליורשיו ועקרינן לה מקמי מזונות וכתובה דאלמנה. ועוד גדולה מזו אני אומר דהא דפסיק תלמודא דליתא לתקנת אושא היינו דוקא בהא דקאמרי דאפילו הוא ניזון מהן. דהא מילתא בלא טעמא היא. דכיון דאיהו גופיה יהיב להו לא הוה לן לאפקועי למתנה לגבי דידיה. דהא אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה. ואפילו הכי היכא דיהיב לה איהו גופיה המתנה קיימת דקיימא לן הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נא). הילכך בהא מספקא ליה לתלמודא אי הילכתא הכי. ופשט דלית הילכתא הכי. תדע דאי לית הילכתא כוותיה דבין הוא ובין אשתו אינן ניזונין מהן מדינא. אם כן אמאי פריך תלמודא מעיקרא פשיטא. הוה ליה לשנויי הכי איצטריך שפיר תקנת אושא לאפוקי מסברא דידן דקיימא לן לא הוא ולא אשתו ניזונין מהן אבל לפירושי ניחא דמעיקרא לא פריך פשיטא אלא על אשתו דהא מילתא דפשיט'. דגדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונית מנכסיו אשתו מיבעיא. דמאשה אאשה קפריך. אבל מדידיה לא קפריך פשיטא דחידוש גדול הוא. שתיקנו שיהא הוא ניזון מהן כדפרישית. אלא הא קשיא ליה מה הוצרכו לתקן שתהא אשתו ניזונית מהן. הא מילתא דפשיטא גדולה מזו אמרו וכו'. ושנויא דמשני משמע נמי הכי דמאשתו קפריך. מהו דתימא התם ליכא דקא טרח לדידה וכו'. ורש\"י לא פירש כן. אמנם נ\"ל כמו שפירשתי כי בעניין אחר השיטא מגומגמת לפרשה בכמה גימגומים כדפי'. אמנם איני צריך לנדון זה. כי לכל הפירושים יש ראייה לדבריי. ואין להקשות לפי כיון דלא פריך מההוא אלא מאשתו. מה לו לתלמודא להקשות הוא ואשתו מיבעיא לא הוה ליה למימר אלא אשתו מבעיא. דהא לא קשיא דתלמודא לישנא דר' אילעא אמר ריש לקיש נקט. מיהו לאו אההוא פריך אלא אאשתו פריך. א\"נ הכי פריך גדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונית מנכסיו כל שכן כאן. ועוד בתר דנקט דאפילו הוא ניזון מהן. אשתו מבעיא. ולהכי נקט הוא ואשתו מבעיא לאלומי' לפירכיה. חדא דמדשלח רבין באגרתיה נפקא לן אשתו. ועוד בלא דרבין נפקא לן אשתו מדר' אילעא אמר ריש לקיש גופיה. כיון דתקון דהוא גופיה ניזון מהן כ\"ש אשתו. ומשני דלתרוייהו פירכי דס\"דא כיון דקאי איהו ניטרח לדידיה ולדידה. ואף על גב דתקון דאיהו ניזון מהן משום מצות כבד. איהי לא. דמצות כבד לא שייך בה כולי האי. ומתקנתא דרבנן נמי לא. כיון דקאי איהו דמצי למטרח לדידיה ולדידה קמשמע לן. ולעולם אפילו למסקנא דליתא לתקנת אושא נראה דהני מילי בהא דקאמר הוא ניזון מהן. אבל לעניין אשתו איתה ואיתה מטעם כדפרי' לעיל ועוד דלא מייתי דליתא לתקנת אושא אלא מעובדא דר' יונתן דאיירי בדידיה אלמא בהא דוקא ליתא לתקנתא. אבל באשתו איתא לתקנתא וקל להבין. ועוד אחרי שהודעתני שזה הדין הוא בין יורשי ה\"ר זמלן ז\"ל לאלמנתו א\"כ אפילו לדבריך אשתו גובה מן המתנה שהרי בשכבר קבלו לי קרובי האלמנה שהעבירו עליה הדרך ורצו שהייתי משתדל בדבר. וכתבתי להם שאיני רגיל להשיב בלתי לדיינים לבדם. ולא לבעלי דינין ולקרוביהם. ובאותן כתבים ששלחו לי ראיתי כתבים שהוכיחו מו' ה\"ר אשר על אשר נשתדל להיות עד באותה מתנה ולהפקיע כח קרובתם ממזונות ומכתובת' וראיתי תשובתו ואיני זכור לשונו. אך בזה הסיגנון השיב שבתחלה שלח אליו ה\"ר אשר להיות משתדל בדבר ולא רצה עד שכל כך הרבה תחנונים ואמר מה יעשה לבנו כשיפטר הוא. יצטרך בנו יחידו לחזר על הפתחים לאחר שתגבה אלמנתו הכל במזונותיה ובכתובתה. כעין זה סיגנון השיב. אז הזכיר מיתה קודם שנתן המתנה. א\"כ הוה ליה המתנה שנתן כמצוה מחמת מיתה. וכל מתנה מצוה מחמת מיתה בין בכולה בין במקצת מתנה ש\"מ מדרבנן היא. ומזונות וכתובה גביא מינה. מקו השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונית וגובה כתובתה ממנה. ואפילו ממטלטלי כתקנתא דרבנן סבוראי. מתנת ש\"מ דרבנן לא כ\"ש. ותדע כל היכא שהזכיר מיתה בעצמו דכל מאי דיהיב בתר הכי אפילו לא הזכיר מיתה בשעת המתנה הויא ליה המתנה מצוה מחמת מיתה. מדאמר פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנא) אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה לה פסקתא דפרדסא דכל אימת דהות חלשא הוה מקניא ליה ניהליה וכי קיימא היה הדרא בה. זימנא חדא חלשא שלחה ליה תא וקני מינה. שלח לה לא בעינא שלחה ליה תא וקני היכי דבעית. אתא שייר וקני מינה. כי קיימא הדרא בה וכו'. עד אמר להו רב נחמן לסהדי. היכי הוה עובדא. אמרו ליה אמרה ווי דקא מייתא ההיא איתתא. פירוש היתה מאוננת על שהיה לה למות כך שלא תראה את אחיה. אמר להו רב נחמן הויא לה מצוה מחמת מיתה. וכל מצוה מחמת מיתה חוזר. מזה אני רגיל לפסוק שכל ש\"מ שהוכיר עצמו שם מיתה קודם שנתן כל מה שהוא נותן. שוב יש לו דין מצוה מחמת מיתה. ועכשיו בדקתי בספר העיטור וזה לשונו. יכתב רבינו שמואל בן חפני מי שהזכיר שם מיתה הוא מצוה מחמת מיתה. הא לא הכי לא. ומסתבר כל מסוכן שחליו קשה. וניכר שצואה מחמת מיתה הוא. מצוה מחמת מיתה הוי. ואף על פי שלא הזכיר שם מיתה. וג' ימים הראשונים הוא נקרא ש\"מ. ואם הוא מזכיר שם מיתה. אפילו באותן הימים הוא מצוה מחמת מיתה. ואחתיה דרב דימי בג' ימים הראשונים הוה. כדאמר כל אימת דהות חלשא וכו'. ולאחר שלשה ימים הוא מסוכן. דגרסינן בירושלמי דפיאה איזה ש\"מ כל שלא קפץ עליו החולי מסוכן אף על פי שלא הזכיר שם מיתה. דינו כמצוה מחמת מיתה. עכ\"ל של בעל העיטור: והוא כדברי ממש. ומה שכתבת שלפנים משורת הדין עבד ר' יונתן שכפה הבנים לזון האב משום מצות כבד. לא כי שהרי לא כפה אותם כפייה גמורה אלא בדברים הרבה להם בדברי ריצוי ותחנונים עד שנתפייסו והאי דקאמר עשויינהו וזנוה אשכחנא עישוי בדברים כמו מעייל מעלה דידו היינו עישוי. וכן אכפייה ועל וכן פר\"י. ומן זה שכתבת לדברי לא שבקת חיי לכל ברייה דכל הנשים יגבו מבני בעליהן כל מה שנתן להם אביהם. ולדבריך לא שבקת חיי לכל הנשים ושווית למילי דרבנן שתיקנו כתובה ממטלטלין. כי חוכא ואיטלולא. כי כל אדם בשעת חוליו שאין לו כי אם מטלטלין יתן כל מטלטליו ליורשים החביבים לו שהם יטלו ממה שתטלם אשתו בכתובתה ותלך ותנשא לאחר. או בעל חוב בחובו. ועוד איכא למימר דתקנת אושא לא הויא אלא בכותב כל נכסיו לבניו ולא בכותב מקצת נכסיו. והשתא לא תיקשו לך א\"כ לא שבקת חיי וכו'. וכן משמע מדנקט הכותב כל נכסיו וכו'. ואם תאמר אם כן ליחשבה בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ) גבי עד שיכתבו כל נכסיהן. י\"ל משום דלא הילכתא היא. כדמסקינן דלית הילכתא כתקנת אושא או בדידיה או אף בדידה כדפרישות הילכך לא פסיקא ליה. אי נמי יש לומר ההיא דקחשיב התם בהנך חמשה. דקחשיב הכותב כל נכסיו לבניו ושייר קרקע כל שהו וכו'. ומשום דתקנת אושא דמיא לההיא במקצת לא קחשיב לה בהדייהו. מיהו בש\"מ הנותן מתנה והזכיר קודם לכן מיתה בדבריו. ואפילו בשלשה ימים הראשונים מצוה מחמת מיתה הוא. ואפילו נתן לאחרי' אשה גובה פורנא מהן דכתובה נגבית ממתנת ש\"מ. וממתנת מצוה מחמת מיתה. בין בכולה בין במקצתה. ומשלשה ימים ואילך דמסוכן הוא. כתב בעל העיטו' דנראה לו דדינו כמצוה מחמת מיתה אף על פי שלא הזכיר מיתה כדפי' לעיל. ושכתבת אחרי שגביית האלמנה ממטלטלי תקנת גאונים הוא. דיי לנו שתגבה מבני חרי ולא ממתנה. דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. וההוא דהוא ואשתו ניזונין מהן ממקרקעי. איני יודע מה שכתבת. דמה עניין תקנתא לתקנתא לכאן. בפרק קמא דבבא מציעא (דף ה) קאמר הכי אשבועה היכא דכופר הכל. דתקינו רבנן דמשבעינן נתבע ובעו למימר דהיכא דלא מצי לאשתבועי דשכנגדו נשבע ונוטל. ואהא קאמר דלא תקינו רבנן אלא היכא דמצי נתבע לאשתבועי. והיכא דלא מצו כגון שהוא חשוד לא מחייבינן ליה לשלומי בשבועה שכנגדו. אבל בנדון זה כמה וכמה תקנות תיקנו חכמים בממון. דהאחין שמכרו או שמשכנו מוציאין לפרנסה אף על גב דפרנסה גופה דרבנן. ודיי היה אי הוה גביא מבני תרי אפילו הכי תקינו רבנן אפילו ממשעבדי. וכן האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה דירושת בעל דרבנן ואפי' הכי הדר תקינו באושא אף ממשעבדי. וכהנה רבות. סוף דבר לא תצא לידון בדבר החדש לבדות דבר מלבך נגד קבלתינו. וקבלת כל רבותינו. דמטלטלי בזמן הזה כמו מקרקעי בימי חכמי התלמוד חוץ מזה דלא גבו ממשעבדי דמטלטלי. דלהכי לא כתבינן מטלטלי אגב מקרקעי כי היכי דלא ליגבו ממשעבדי דידהו. וכל מידו דחשיב בני חרי בימי חכמי התלמוד. חשיב נמי השתא בני חרי למיגבא ממטלטלי מתקנת הגאונים. וכיון דבימיהם אשה גובה מזונות ממקרקעי שנתן לבניו. דחשיבי כמו ירושה אף על גב דאין מוציאין למזונות ממה שמכר או נתן לאחרים דחשיבי משעבדי. ותנן אין מוציאין כו'. מ\"מ מוציאין ממקרקעי שנתן לבניו דחשיבי כירושה בעלמא. ה\"נ מוציאין בזמן הזה ממטלטלי שנתן לבניו. וק\"ל להבין. וכלל איני מבין מה שהבאת מפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קלג) שאין חילוק בין נותן לבניו בין נותן לאחר מדפריך השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונית מנכסיו. מתנת ש\"מ דרבנן לא כל שכן. דהתם פריך אהא דקאמר ואם לאו שאין ראוי ליורשו אין אלמנתו ניזונית מהן. ואהא פריך. ואמאי אין אלמנתו ניזונית מנכסיו הא מתנת ש\"מ היא. וארישא דמילתא דאם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונית לא פריך מידי דשפיר קאמר אלמנתו ניזונית מנכסיו. וא\"ת מ\"מ ליפרוך ארישא מאי איריא ש\"מ אפילו בריא נמי לפי תקנת אושא בפרק נערה (כתובות דף נ). הא לא קשיא כלל דאסיפא פריך שפיר טפי ומשבש למילתא דרב אדא מכח ההיא פירכא. אבל ארישא לא מצי למיפרך מאי אריא ש\"מ אפילו בריא נמי מדר' אילעא אמר ריש לקיש באושא התקינו דגובה אפילו ממתנת בריא שנתן לבניו. דהוה מצי לשנויי דילמא רב הונא ורב אדא לא שמיע להו הא דרב אילעא אמר ריש לקיש. א\"נ הוה מצי לשנויי לעולם שמיע להו. והא דנקט ש\"מ משום רבותא דסיפא. דלאחר שאינו ראוי ליורשו אפילו נתן לו במתנה ש\"מ אין אלמנתו ניזונית מהן. ובפי' דלעיל משמע שגם התוספות רוצים לומר כן. שהביאו ראייה מפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלג) שיש חילוק בין כותב לבניו לכותב לאחר. דאהא דקאמר ואם לאו. כלומר שאינו ראוי ליורשו אין אלמנתו ניזונית מנכסיו. פריך מגרע גרע. השתא ירושה דאורייתא אין אלמנתו ניזונית מנכסיו מתנת ש\"מ לא כל שכן. משמע דאי הויא דאורייתא אתי שפיר דאין ניזונית. אלמא יש חילוק בין בניו לאחרים. ועתה אני מדקדק מדברי התוספות דסבירא להו דאף לפי המסקנא דלית הילכתא בתקנת אושא. ה\"מ הוא אין ניזון. אבל היא ניזונית לכל הפחות לאחר מיתת הבעל. דאי סלקא דעתך דלפי המסקנא ליתא לתקנת אושא כלל. ואפילו איהי לא מיתזנא מן המתנה: ואפילו לאחר מיתת הבעל. מנלן מהתם דאיכא חילוק בין מתנה שנתן לבניו ובין מתנה שנתן לאחרים. דילמא ההיא סוגיא דפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלט) דע דאי הויא דאורייתא ניחא ליה דלא גביא היינו לפי המסקנא דפרק נערה (כתובות דף נ) דלית הילכתא כתקנת אושא דאפילו מבניו לא גביא מתנת בריא ואפילו לאחר מיתת הבעל ממתנת בריא שנתן לבניו כדפי' לעיל. והשתא מייתי שפיר מהתם דיש חילוק בין בניו לאחרים: וק\"ל להבין: ומה שחילקת גבי בעל דין הוא שנעשינו יורש שהרי באת להפקיע מזון האלמנה שהוא חוב על הבת. תאמר בבן שיזכה מחיים. ולא ניתנה כתובה לגבות מחיים. א\"כ לדבריך יפה כח מזונות מכח כתובה. שהרי הוכחתי דגביא מינייהו מזונות לאחר מיתת בעלה אף לפי המסקנא דלית הילכתא כתקנת אושא דליכא דטרח לדידה. וא\"כ כיון דאיהי ניזונית לאחר מיתת בעלה ממתנה שנתן לבניו כל שכן דגביא כתובה מינייהו כי מטא וימנא למיגבא כתובה כדפי' לעיל. דכתובה עדיפא ממזונות דמזוני תנאי כתובה הן. ולא יהא טפל חמור מן העיקר. ומכדי לא סבירא לך כמו שכתבת משכוני נפשך עלה למה לך. וננעצת כמחט לעשות סברות וחלוקים חילוקים לסתור דבריו. ומה שחילקת שלא נתן לבניו אלא מקצת נכסיו ולא כולם. מאי נפקא מינה אחרי שחילק ונתן כולם לפלוני כך ולפלוני כך ולאשה לא שייר כלום. היינו כל נכסיו. כי ההיא דפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמח) ש\"מ שכתב כל נכסיו רואין אם כמחלק. מת קנו כולן וכו'. ועוד הרי הוכחתי דבמתנה מצוה מחמת מיתה נתן. ובמצוה מחמת מיתה אין חילוק בין כל למקצת כדפרישית ואתה שלום. מאי\"ר בר ברוך: "
],
[
"מעשה בראובן שהיה לו קרקע על מצר שמעון ומכרו ללוי בכך וכך מעות. ועל מנת שיתן לו לוי קרקע שיש לו במקום אחר בעיר. וכבר הקנו זה לזה ועמד המצרן ועירער. ולפי שרבינו משה אבן מיימון ז\"ל כתב דמחליף קרקע בקרקע לית בה משום דינא דבר מצרא. לימדו את לוי לעשות תנאי עם ראובן המוכר שלא יתרצה ליקח שום דמום עבור הקרקע זולתי הקרקע כשם שנתן לו לוי ודוקא אותו קרקע ולא אחר. והיה טוען מעלינא ליה אנכסי דבר מריון. והלך שמעון וקנה באותו קרקע שנתן לו לוי לראובן חלק אחד מיהודה שהיה שותף עם לוי באותו הקרקע שהיה לו כל כך כמו ללוי בו. ואמר לראובן הילך הקרקע כמו שנתן לך לוי והא לך גם המעות כמו שנתן לך לוי. ואז טען לוי אינך יכול לקנות מיהודה הקרקע כ\"א לא יגמור הקניין שביני ובין ראובן. ולא ישאר לי הקרקע שקניתי מראובן יחזור קרקעי שהחלפתי עמו. ונמצאת אתה מסולק מקרקע יהודה אלא אני אתן דמים ליהודה ותהא אתה מסולק. וכמה מיני הערמות עשו הכל להפקיע מצרנותו של שמעון. ונ\"ל דלא מיבעיא כי האי גונא דודאי לוי מסולק. ומשעה שהקנו זה לזה הוא וראובן אי אפשר בחזרה. וקנה ראובן קרקעו של לוי ונסתלק לוי מקרקעו. ונקנה קרקעו של ראובן לשמעון בכל מקום שהוא על ידי קניין שהקנה ראובן ללוי דלוי שליחותיה דשמעון קא עביד. דמי שאינו מצרן שהקנה שליחותיה דמצרן קא עביד בפרק המקבל (בבא מציעא דף קח). הילכך לא אהנו ליה הערמה דידהו מידי. וראובן יקח מעותיו משמעון וחלק אחד בקרקע של לוי ויהודה שותפי' בו ויניח ללוי חלק. ויזכה שמעון המצרן במצרנותו. ואם לא מצא שמעון לקנות קרקע שיתן לראובן. יכול הוא לומר ללוי שליחותי דידי קעבדת במה שהחלפת קרקעך בקרקע של ראובן. ועלי לפרוע קרקעך בדמים כאשר יעריכוהו שלשה הבקיאים בשומא. ולא תשיימוה את. דלא שייך למימר מעלינא ליה אנכסי דבר מריון אלא כי ההיא דבבא בתרא (דף ) שאנו באין להוציא מידו חלק קרקע שלו בטעות ואומר הבו לי אמצרא הלכך שייך למימר מעלינא ליה לחלקי ולא אוציאנו מידי אבל הכא שכבר הוציא מידו אינו משלם לו שמעון ללוי אלא דמיו של קרקע שנתן עבורו לראובן. דאפילו גזל קרקע וחפר בה בורות שיחין ומערות אינו משלם אלא דמיו כמו שישומו אחרים. ולא לדעת הנגזל דשוה כסף ככסף או כסף או שאר מטלטלין מיטב דכל מילי מיטב הוא. ואם לא נעשה קנין עדיין ולוי אמר לראובן אני מזומן ליתן לך קרקעי בקרקעך אם תוכל להעמיד קרקעך בידי שיסתלק המצרן. וראובן אמר לשמעון אם אתה חפץ לקנות קרקעי תן לי קרקע עבורו כמו שלוי רוצה ליתן לי. נ\"ל שאין צריך ליתן לו קרקע כעין אותו קרקע ממש. אלא יתן לו קרקע באותה העיר שיעריכו כמו אותו קרקע של לוי ולא שייך למימר מעלינא ליה לקרקע של לוי שרוצה ליתן אנכסי דבר מריון כדפי' לעיל. ועל כי ראיתי בנו אדם טעין בכך. ומדמין למימ' דכל מחליף קרקע בקרקע לית בה משום דינא דבר מצרא הוצרכתי להאריך בו. ואם כדבריהם מה הועילו בתקנתן שתיקנו דין המצרנות משום ועשית הישר והטוב. כל אדם יכול להערים ולהפקיע המצרנות על ידי שיקנה רצועה מקרקע ויתן למוכר ויוסיף לו דמים כדי שוה קרקעו. ושוב יאמר המוכר מעלינה לאותה רצועה אנכסי דבר מריון לדידי שויא אלפא זוזי או יותר. ונמצא כל אחד מערים להפקיע תקנת חכמים כחוכא ואטלולא. וחזינא נמי דחשו רבנן להערמה שלא יפקיעו המצרנות בכך כדאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא דף קח) זבן ליה גריוא דארעא במצעי נכסי חזינן אי עידית היא זביניה זביני. ומעשה אירע בימי אב\"י העז\"רי באחד שהלוה על הקרקע ואחר ששהתה בידו שנה הלך וקנהו ורצה לסלק המצרן בכך משום דאמרינן משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא. והרגיש שהיתה ערמה בדבר שלא היה מלוהו מתחילה אלא כדי לסלק המצרן. ובא הדין לפניו. ופסק שהמצרן יזכה במצרנותו דההוא איערומי מיערם והודו לו כל סיעתו. דכל היכא דמיחזי לן דאיכא הערמה לא מסלקינן המצרן. ומה שכתב רבינו משה וזה לשונו. החליף חצר בחצר אין בו דין בעל המצר עכ\"ל. דהיינו דוקא שהמצרן אינו חפץ ליתן לו קרקע אלא מטלטלין כי מהינן לו לרב דהחליף חצר בחצר אין בו דין המצר מהא שאינו בתלמוד. אלא נ\"ל שהוא דקדק אותו מדאמר פרק המקבל (בבא מציעא דף קח) למכור ברחוק ולגאול בקרוב. למכור ברעה ולגאול ביפה לית בה משום דינא דבר מצרא. ומשם דקדק הרב דכל מחליף קרקע לית בה משום דינא דבר מצרא. משום דבענין אחר לא היו מחליפין אלא לפי שזה יפה לזה. וזה יפה לזה. דאפילו אי הויא חדא עידית וחדא זיבורית דילמא להאי ניחא ליה זיבורית טובא מעידית פורתא. שהוא חפץ שיהא לו קרקע גדול ורחב אף על פי שהוא זיבורית יותר מקרקע מועט והוא עידית. והוה כל חד וחד מוכר ברע לגאול ביפה. כדמשמע בפ\"ק דבבא קמא (דף ז). דאיכא דניחא ליה בטובא זיבורית מפורתא עידית. ואיכא דניחא ליה איפכא. וכי האי גונא אמרינן גבי מצרנות זבין ליה גריוא דארעא במיצעי ניכסי. חזינן אי עידית או זבורית היא זביניה זבני. פי' משום דמצי למיתלי דלאו משום הערמה לאפקועי המצרן ממצרנותו קעביד. אלא דילמא ניחא ליה בעידית פורתא. או ניחא ליה בזיבורית טובא מבינונית ועידית פורתא. ומהאי טעמא נמי נ\"ל דאם החליף קרקע גדול וחשוב ברצועות ק\"ק קרקעו בכספים שדמי רצועות הקרקע אינה שוה לשום אדם כמו הקרקע הגדול ולא היה שום אדם מחליף הקרקע הגדול ברצוע' אם לא יעלו בכספים או בשאר מטלטלין שוה כסף כל כי האי גוונא נ\"ל דבטל החילוף. ואית ביה משום דינא דבר מצרא. ומצרן זכה במצרנותו בקרקע הגדול לא מכר ברע לגאול ביפה. אלא מכר ביפה לגאול ברע ברע לדברי הכל. והמצרן יפרע ללוקח רצועה שלו. כמו שיעריכו אותה אחרים ויפרע לו הכספים שנתן למוכר. דשליחותיה דמצרן קעביד כדפי ר' לעיל. ודבריי משמע כדברי רבינו משה שכתב וזה לשונו. החליף חצר בחצר אין בו דין בעל המצר בבהמה או במטלטלין. רואים דמי אותה בהמה או דמי המטלטלין ונותן בו המצר ומסלקו דאינו יכול לומר תן לי במין שלקחתי בו שזו הערמה היא ואינה מועלת כלום. עכ\"ל. סוף דבר כל היכא דאיכא למיתלי בהערמה. איכא דינא דבר מצרא: "
],
[
"נפל במים שאין להם סוף אשתו אסור'. סוגיא דרובא דעלמא כך היא דאם עברה על דברי חכמים ונשאת אפילו במזיד לא תצא. אף על פי שנתכוונה לעבור על דברי חכמים להנאת עצמה ותלו לו בה דמסקינן ביבמות. בהאשה בתרא (דף קכא) הני מילי לכתחילה אבל אי נסיבא לא מפקינן לה מיניה. ונ\"ל כי טועין כל האומר כן דאם כן מה הועילו חכמי' כתקנתן דאמרו אשתו אסור' כיון דאם נשאת אפילו במזיד ובעבריינות לא תצא ואפילו שמותי לא משמתינן לא לדידי' ולא לדידה אם כן ודאי אנן סהדי שכל אחת ואחת שתדע זאת ההלכה דאם נישאת לא תצא שהיא תעבור ותנשא כי תאמר בלבבה דרובייהו ודאי תעבורנה לא הוה רבנן למיגזר ולמימר לא תנשא. דמוטב שיהו שוגגין ועל יהו מזידין. ועוד דאם כן משוינן לגזיר' דרבנן כי חוכא ואטלולא שנניח לכל אחת לפרוץ גזירתן של חכמים ולא אמרינן להו ולא מידי. ומעשה ראיתי בימי באחת מגדולי המלכות שנשאת ולא נעשה עמה דבר ואמרו בה כל גדולי הדור אם נשאת לא תצא. ורב גדול מצרפת היה באותה שעה במלכותינו והתירה. ואמר שכך ראה מעשה בצרפת והתירוה כל גדולי צרפת שלא תצא. וגם אני הסכמתי אז אחריו אף על פי שהיה לבי מהסס. שוב נתתי לב שכלל כלל לא יתכן זה כדפי'. ועוד דאם כדבריהם אמאי לא קתני במתניתין או בבריית' בתר דקתני אשתו אסורה ליתני ואם נישאת לא תצא. כדקתני בכמה דוכתין ביבמות ובכתובות. ועוד מדלא איקבעיה הא מילתא דאי אינסיבא דיעבד אין לכתחילה לא. אלא מעובדא דחסא ש\"מ דדוקא בכי האי גונא הוא דאמרינן לא תצא. דגרסינן בפרק האשה בתרא (יבמות דף קכא) ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חסא. מאן איכא בי חסא טבע חסא. האלהים אמר רב נחמן אכלוה כוורי לחסא. מדיבוריה דרב נחמן אזלה דביתהו דחסא ואינסיבא. ולא אמר ליה ולא מידי. אמר רב אשי ש\"מ מדרב נחמן הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה הני מילי לכתחילה. אבל אינסיבא כו'. וכיון דרב אשי לא דיקדק להאי שריותא אלא מדרב נחמן איכא למימר דדוקא כי האי גונא הוא דשרינן לה בדיעבד כגון על פי חכם כי עובדא דחסא. דמדיבורא דרב נחמן אזלה ואינסיבא. אבל ניסת בעבריינות בלא התרת חכם לגמרי תצא. ועוד אמאי איצטריך תלמודא למימר מדיבוריה דרב נחמן אזלה ואינסיבא. ש\"מ בכי האי גונא הוא דלא אמר לה רב נחמן ולא מידו. דמאי הוה לה למיעבד כסבורה היתה שבהיתר גמור ניסת דדיבוריה דרב נחמן אטעייה או כעין עובדא דרב שילא ההוא גברא דטבע באגמי דסמקי אנסכא רב שילא לדביתהו א\"ל רב לשמואל תא נישמתה כו'. עד אמר להו רב שילא אנא מיטעא טעאי אנא סברי כיון דקוו וקיימי כמים שאין להם סוף דמי וכו'. בההיא נמי נימא לא תצא כיון דנישאת על פי הוראת חכם. ונהי דאיהו טעה מכל מקום היא לא תצא. דמאי הוה לה למיעבד. אבל ניסת בעבריינות תצא. או לכל הפחות משמתינן להו לדידיה ולדידה. ועוד אפילו את\"ל דלא משמתינן לדידה משום דמינס אניסא בשביל העיגון מכל מקום אמאי לא הוה לו לשמותי לבעלה דשביק התירא ועביד איסורא. דאפילו החכם דשרי לה משמתינן ליה כל שכן הבעל דנסיב לה במרד ובעבריינות והיה אפשר לישא אשה בהיתר גמור ולא עשה. ומעתה דברו חכמים מקויימים דאם ניסת בלא התרת חכם מורה הוראות כי רב נחמן ורב שילא בדורם תצא או משמתינן להו ויוציאו. ואין לתמוה על רב נחמן דאישתבע דאכלוה כוורי לחטא היכי אישתבע הכי כיון דאמ' אשתו אסורה אלמא מספקינן ליה אי מית או לא דיש לומר רובם אינן ניצולין ורב נחמן שפיר אישתבע דאפילו בדיני נפשות אזלינן בתר רובא אלא בעריות מחמרינן ואמרינן לכתחילה לא תנשא אף על גב דרובא לא מתצלי. ורב נחמן דאמר אכלוה כוורי לחטא לא נתכוון להתירה אלא שכך היה מתאונן על חטא. ודיבוריה אטעייה ואזלא ואינסיבא. "
],
[
"על ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון לאחר מותו ואלמנת שמעון באה לגבות כתובתה ותפסה כל מטלטלי בעלה. ובא בעל השטר ולקח ממנה הכל בזרוע כדי חובו. נ\"ל מן הדין שכדין עשה. דאמר בהכותב (דף פו) האי מאן דאיכא עליה ב\"ח וכתובת אשה ובו'. לב\"ח יהבינן ליה לאיתתא לא יהבינן לה מאי טעמא יותר משהאיש רוצה לישא וכו'. ור\"י האלפסי ורב האיי ז\"ל פי' דההוא דינא שייך במטלטלי בזמן הוה דלא שייך בהון דינא דקדימה אבל במקרקעי לא. ואפילו במקרקעי אם שטר כתוב' ושטר ב\"ח יוצאין ביום אחד. או אפילו יוצאים בזה אחר זה במקרקעי כגון שלוה וחזר ולוה ואח\"כ קנה מקרקעי בשלשה עניינין הללו חל שיעבוד הכתוב וב\"ח בהדי הדדי דהא אמרינן לב\"ח יהבינ' ליה לאיתתא לא יהבינן לה. ואף על גב דקיימא לן דאפילו ב\"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה במטלטלין. כמו שהוכיח ר\"ח ז\"ל מההיא דרב אדא בפרק שני דערכין (דף ז) הני מילי בשוין ב\"ח וב\"ח כתובה וכתובה ערכין וערכין.. אבל כתוב וב\"ח לב\"ח יהבינן לאיתתא לא יהבינ' בנכסי' שחל שיעבודא בבת אחת כדפ\"רי ולא כדברי האומר דכתובה וב\"ח כדין שני בעלי חובין וחולקין. ומוקמינ' לההיא דהכותב דוקא בשני שטרות יוצאים ביום אחד ומשום שודא וכו' כמו שמפרש בספר האלפסי בפרק הכותב בראיות ברורות. אף על פי שבשערי' כתב בן בנו של האלפסי כן. שכתובה וב\"ח לאחר מיתה חולקין במטלטלין כמו שני בעלי חובין לא קיימא לן כוותיה. ואין לנו אלא דברי רבותינו רבינו האיי ורבינו האלפס וכל היכא דכי הדדי נינהו כתובה וב\"ח לב\"ח יהבינן ולאשה לא יהבינן משמע דאפילו תפסה מוציאין מידה. תדע מדדייקי' בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ) מדקתני הראשונה קודמת לשנייה. ולא תני הראשונה יש לה והשנייה אין לה ש\"מ דאם קדמה שנייה ותפסה לא מפקינן מינה. משמע בהדיא דאי קתני הכי דאי קדמה שנייה ותפסה מפקינן מינה דלית לה כלל. ושלו' מאיר בר ברוך: "
],
[
"הכהן הגדול מאחיו מו' מורה צדק אשר דבריו מתוקים וכראי מוצקים. אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים אמרות אדוני אמרות טהורות בצדק מנוקים הכהן בכיהונו. מ\"ו ה\"ר אליקים מן המזבח ולמעלה אין בודקי'. אדו ומו' שאל על ראובן שהכיר ספריו ביד שמעון שגזלם מן הגוים ביום גזירה. וידוע לכל שגנבום וגזלום ביום גזירה וכו'. למדתנו רבינו בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיד) המציל מן הנהר או מן הגייס ומן הליסטים אם נתייאשו הבעלים הרי אילו שלו. ודייק בגמר עלה אם נתייאשו אין. הא סתמא לא. אמר רב אשי לא שנו אלא ליסטים א\"ה הואיל ודייני בגוזתא אבל ליסטים ישראל דאמרי מי יימר אפילו סתמא נמי מייאש. אלמ' חזינן דליסטים א\"ה אי לא שמעינ' ליה בהדיא דמייאש אמרי סתמא לא מייאש. הילכך שמעון דקננהו מן הגוי בטאי לקנינהו שינוי רשות בלא ייאוש מי איכא למ\"ד דקני. וא\"ת והתניא בתוספת' דמעשר שיני בפ\"ק ומייתי לה בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קטו) מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס בא כנגדו. לא יאמר פירות שיש לי בביתי יהו מחוללין על מעות הללו. ואם אמר דבריו קיימין. ומוקי לה התם דוקא דיכול להציל על ידי הדחק. הא אינו יכול להציל כלל לא אמר כלום. משום דסתמ' אייאושי מייאשי אלמא דבליסטים שאינו יכול להציל מידו סתמ' מייאש. י\"ל ההיא באנס ישראל משום דאמרי מי יימר סתמא מייאש. אי נמי י\"ל אפילו תימא בליסטים א\"ה ובדבר שאין בו סימן כגון מעות דאיירי בהו התם הוי דבר שאין בו סימן. ואפילו אם ימצאום ביד הליסטים מצי למימר לה\"דם. ולעניין להחזירם בחנם יפה כתב אדו' דדמי לגנב מפורסם דלא עשו בו תקנת השוק. וצריך להחזירו בחנם. דאפילו גנב מפורסם שמוכר חפץ אחד. אף על גב דלא ידוע אם זה החפץ גנוב אתו. ונמצא שגנוב היה אתו צריך הלוקח להחזירו בחנם. דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דילמא גנביה. כ\"ש האי דידוע היה לו שגזלו וגנבו דלא הוה ליה למיזדבניה. וצריך להחזירו לבעלים בחנם כיון דאוכחן דלא אייאש. וכבר בא מעשה לידינו על אחד שקנה ספרים בדור\"ינגא מן הריקים המחזרים במלכות ושוב באו הבעלים ותבעו הלוקח לדין וחייבנוהו להחזיר בחנם משום דגנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק: "
],
[
"ועוד מעשה בא לידינו בראובן ששאל ספר משמעון ללמד בו והלך ומשכנו ללוי וצוה לו ללוי להסתיר דבר כי אמר אם יוודע לשמעון וקפיד מאד בי כי לא השאילני אלא ללמוד בו ונחלט הספר ללוי. כי לא היה לראובן לפדותו ותבע שמעון ללוי לדין והודה כל הדברים שכך צוה ראובן להסתיר דבר. וחייבתי את לוי להחזיר בחנם. דהוה ליה ראובן לעניין ספר זה כגנב מפורסם כיון דשלא מדעת שמעון ספר שלו משכנו. ואין להקשות מהא דתני בפרק השולח (גיטין דף מה) אין לוקחים ספרים תפילין ומזוזות יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. דמשמע הא בכדי דמיהן לוקחים. דהתם לא מיירי שידוע לנו שגזלום א\"ה מישראל. אלא מיירי שאין ידוע לנו איך באו לידם. ש\"מ דכל כי האי גונא אפילו בכדי דמיהן לא. דאילו היה לוקחן היה צריך להחזיר לבעלים בחנם. ונמצא מפסיד מעותיו. דאילו מיירי שהגוי גזל אותם אם כן הוה ליה למימר אין פודין הספרים דומיא דרישא דקתני אין פודין השבויין וכו' ומדקתני אין לוקחי' ש\"מ דמיירי שלא גזלם אלא נמצא בידו ואין אנו יודעי' איך באו לידו. ושמא מצאם או שטפם נהר והציל ונתייאשו הבעלי' או שמא כתבם בעצמו ואתא לאשמועינן אף על גב דאין קורין בו לוקחין אותו בכדי דמיהן כדי לגונזן. וא\"ת ולוקמא בידוע שהציל מן הנהר דבתר ייאוש אתו לידים דא\"ה ושל ישראל היו. ויש בהן סימן דישראל כתבם. דהשתא אתי שפיר למיתני אין לוקחין. י\"ל אכתי אמאי שני בלישניה. למיתני אין לוקחין וכו'. אלא ע\"כ מדקתני אין לוקחין איכא למימר דאתא לאשמועינן דאפילו כי האי גונא דחיישינן דילמא אכתבו הגוי בעצמו ואין קורין בו. אפילו הכי בכדי דמיהן פודין כדי לגונזם ודקשה למורי מפרק חלק (דף ) אמאי טהר עשרה שבטים כיון שנפלו ליד סנחריב. יפה תירץ אדוני דבחזקה דכיבוש דמלחמה שאני. גופו קני ממונו לא כל שכן. עוד י\"ל דדמיא לאבידה ששטפה נהר. דאפילו בדבר שיש בו סימן מייאש ה\"נ סנחריב לאו בר אוקמי בדינא ודיינא הוא: "
],
[
"ואשר שאלתם על שלשה אחין והאחד אין לו כלום אך מה שמשתכרבלימוד. והשני יש לו י\"ד זקוקים והשלישי אינו כאן והוא עשיר. ויש להם אם זקינה ענייה ותובעת פרנסה אתם ידעתם דפסקינן כמ\"ד משל אב ולא משל בן. אלא שרבינו אלפס כתב דהיכא דלית ליה לאב. ואית לבן כופין את הבן לזון את האב בתורת צדקה. דלא יהא אלא אחר בפרק נערה (כתובות דף מט) דאף על גב דאין כופין האב לזון את בניו שיצאו מכלל קטני קטני' ה\"מ דלא אמיד אבל אמיד כופין כי הא דרב אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה מאה זוזי לצדקה. והם שדרו ממתיבתא. וכן פסק בשאילתות. נ\"ל דכל מי מבניה שאינו יכול להספיק לזונה אין לכופו שיפרנסנה ויחזר על הפתחים אלא כופין אותן שיכולים להספיק כדמשמע לשון אמיד. כלומר אומדין אותו שיכול לעשות יצאה משלו. ונ\"ל דהבנים שיש להם פרנסה מחשבין לפי ממון כיון דמחמת דאמידי חייבין לפרנסה אם כן כל אחד נותן במזונותי' לפי ממון כשאר צדקה לפום גמלא שיחנא כדאיתא פרק מציאת האשה (דף טז) ובכמה דוכתין בתלמוד. כללא דמילתא למאן דאמר משל בן אם יש לבן ממון אינו יכול לפרנס אביו ואמו ממעשר עני. ובזמן הזה ממעשר כספים או משאר מעות צדקה. ואי בעי למיעבד לא שבקיה ליה. אבל להעדפה לא מחינן בידיה. אבל אמרו תבא מאירה לאדם שמאכיל אביו מעשר עני. וכל צרכיה יתנו לה אבל להעדפה אין לנו כח לכופם כדמשמע בפרק קמא דקידושין (דף לב) דאפילו למאן דאמר משל בן לא מיחייבי מיהו מצוה איכא אלא שאין כופין מדקא משני להעדפה. וקל להבין. ושלו' מא\"יר ב\"ר בר\"וך: "
],
[
"אשר שאלתם על ראובן האומר לעלות לארץ ישראל ולאה אשתו אומרת שלא לעלות הלא ידעת' דבהא אמרי בפרק בתרא דכתובות (דף קי) תצא שלא בכתובה. ועל כי ראיתי שיש בני אדם באין לחלק בין בזמן הבית בין בזמן הזה. צריך אני לבאר דאין לחלק בזה דהא אמרינן בירושלמי בשילהי מסכת כתובות. הוא רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות. היא רוצה והוא אינו רוצה אין כופין אותו. וקשיא לן והתני' בפרק בתרא דכתובות (דף קי) תרוויהו או אותו או אותה איזה מהן שמעכב. אלא נ\"ל דבריית' דכתובות בזמן שישראל שרויין על אדמתן. וההיא דירושלמי בזמן הזה. ואפילו הכי איכא דהוא אומר לעלות והיא אינה רוצה דכופין אותה לעלות ואם לאו תצא שלא בכתובה. דבזה יפה כח האיש מכח האשה. אמנם צריך לדקדק אם תצא שלא בכתובה דקאמר בולא כלום קאמר בלא מנה מאתים. ותוספת ונדוניא. או בלא כתובה מנה דמאתים דוקא קאמר. ובעניותינו נ\"ל דנדוניא ונכסי מלוג ודאי אית לה אי דאיתנהו דלא גרעה מממאנת ואיילונית. דאמרינן עלייהו ס\"פ אלמנה (דף קא) אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה. ולשנואה לא דמיא דמסקינ' עלה דנכסי מלוג לית לה. ונכסי צאן ברזל הוא דאית לה משום דקנסו רבנן וכו'. דשאני התם דשנואה הית' בנשואיה. אבל הא לא גרעה ממאנת ואיילונית. ועוד דאפילו במורדת דיינינן הכי בדינא דתרתין מתיבתא. כמו שכתב בספר האלפס בפרק אע\"פ דשקלה כל מה שהכניסה לו אי איתיה בעין. ואם הכניסה לו ק' זקוקים ולא שמה לי בכתובה לנדוניא אלא נ'. מה ששמה לו זהו נכסי צאן ברזל. ומה שלא שמה לו זהו נכסי מלוג. ואי דאיתנהו אידי ואידי שקלה ושקלה כל המאה זקוקי'. ואי ליתנהו פי' שנגנבו או אבדו נ\"ל דנכסי צאן ברזל שהוא חייב באחריותם שקלה וחייב לתן לה משלו. אבל נכסי מלוג דלא מחייב באחריותן לא מחייב לשלם לה משלו. וכן כתב רב אלפס בדינא דמורדת: ולעניין תוספת נ\"ל שאין לה כדאמרינן ס\"פ אלמנה (דף קא) נשים שאמרו חכמים שאין להם כתובה כגון ממאנת וחברותיה אין להם מנה ומאתים אבל תוספת יש להם. נשים שאמרו יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להם תוספת וכל שכן מנה ומאתים פירוש דלשון יוצאות שלא בכתובה משמע שכל תורת גבייה הפקיעו מהן דלא גביא משל בעל כלום. והא נמי קתני בה בפרק בתרא דכתובות (דף קי) תצא שלא בכתובה. אבל אין להביא ראייה מהא דאמרינן ריש פרק אף על פי (כתובות דף נד) תנאי כתובה בכתובה דמי. דבהא איכא פלוגתא דרברוותא. דפ\"רח דוקא להנך דקחשיב בר\"פ אף על פי. אבל לשאר מילי לא. ור\"ת פירש דה\"ה לכל מילי. אבל ראיה ברורה נ\"ל מהא דקתני תצא שלא בכתובה כדפרישית. וכל מה שכתבנו דאין לה מנה ומאתים ותוספת ה\"מ אם ילך לא\"י ולא יחזור. אבל אם יחזור להתיישב חוצה לארץ אפילו לאחר כמה שנים אם תהיה אז בחיים תגבה ממנו מנה ומאתים ותוספת. ואם ח\"ו תמות היא קודם יגבו יורשיה: ושלו': "
],
[
"ועל קטן אוכל נבילות דאין ב\"ד מצווין להפרישו אם יש חילוק בין אב לאחר קא נגעת במאי דקשה לר\"י אהא דהאיש מדיר את בנו בנזיר ואמר ריש לקיש כדי לחנכו במצות. אלמא דקטן צריך לחנכו במצות. ואף רבי יוחנן מודה בשאר מצות אלא דבהא פליג ואמר דאף הלכה למשה מסיני היא. וכן משמע בפרק בתרא דיומא (דף פב) דתינוק ותינוקת מחנכין אותו להתענות קודם זמנו. ותי' דאביו דוקא חייב לחנכו. ואיהו נמי מחייב להפרישו מק\"ו. אבל אחרים אין מצווין להפרישו ולחנכו: וכן משמע סוף פרק לולב הגזול (סוכה דף מב) קטן היודע לשמור תפילין. אביו קונה לו תפילין. דיודע לדבר אביו מלמדו תורה. אלמא אביו דוקא. ונראה דאפילו אמו נמי לא מחייבא כדמשמע בההיא דנזיר. איש אין אשה לא. ואף על גב דליכא ראייה. מהתם כולי האי דהא קאמר נמי התם בנו אין בתו לא. ואשכמנא בעלמא לעניין יום הכיפורים דמחנכין התינוקת כמו התינוק. מכל מקום לעניין אמו דלא מיחייבה לחנוכי ולאפרושי ראייה גדולה היא כיון דבלאו ראייה סברה היא כיון דלא מיפקדה למולו ולפדותו וללמדו תורה ובכל מצות בן על האב כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. וההיא דהילני המלכה בפרק קמא דסוכה (דף ב) דהיתה יושבת וז' בניה בסוכה מחמרת על עצמה היתה אי נמי היה להן אב. והא דמשמע בפרק חרש (דף קיב) דאפילו אביו לא מיחייב להפרישו היינו שלא בפניו. אבל אם בפניו עושה התינוק עבירה ויש בו דעת להבחין בין טוב לרע חייב להפרישו. כדמשמע בהדיה התם דקאמר בקטן העושה על דעת אביו. פר\"שי שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד על גביו באלו הוא מצוהו לעשות. אלמא דכל היכא דעומד על גביו והתינוק יודע שאביו רואהו חייב להפרישו וה\"ה לחנכו. ",
"ומה שהקשה מורי היאך מותר לשחוט לחולה בשבת שיש איסור סקילה. מותר שיקנו לו נבילה שהיא בלאו. אי נמי נאמר לגוי שינחור עופות דלא אסירי אלא מדרבנן. דאין שחיטה לעוף מן התורה. אלא י\"ל כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש. הוי לדידן. אוכל נפש ביום טוב כמו חול שמותר בו כל מלאכה. והשתא נמי נימא כיון דפיקוח נפש ילפינן ביומא (דף פב) דשרי הוי כל מלאכה לחולה שיש בו סכנה מותרת כמו בחול. והיכא דאיכא היתירא ואיסורא קמיה מאכילין אותו הקל. דשחוטה המאכל עצמו מותר. ולא נבילות שהמאכל עצמו אסור. ואריא רביע עלייהו. "
],
[
"תשובת הר\"ם ז\"ל ",
"על ראובן שהפקיד תיבה סוגרת ומסוגרת ביד שמעון ובחדרו. ואחר זמן שבר שמעון הפותחת והניחה פתוחה. וכאשר בא ראובן אל תיבתו ומצאה פתוחה ונחסר לו כוסות של כסף ושאר דברים. שאל מי עשה זה. אמר שמעון שברתי הפותחת ולקחתי מתוכם כוס של כסף אחד. ולא יותר לפדות את עצמי מערבות שנתערבתי עבורך. ומטעם שליחות יד אין להתחייב את שמעון דמשום ששלח יד במקצת לא מיחייב בכולה. אלא במאי דשלח יד ותו לא. כל כמה דלא אגבהה לכולה כדתנן בפרק המפקיד (בבא מציעא דף מג) הטה את החבית ונטל הימנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא רביעית. אמנם נראה לי דחייב לשלם כל מה שישבע ראובן שהפסיד בתיבתו כל מאי דעבידי אינשי לאנוחי בתיבות. כדמשמע סוף פרק הכונס (בבא קמא דף סב) דעשו תקנת נגזל באש ובשאר היזיקות.. ושכנגדו נשבע ונוטל. וכדאמרינן התם ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה ושדייה בנהרא. והוה קא טעין הכי והכי הוה לי בגוה וכו'. ומשמע התם דחייב לו לשלם כל מאי דעבודי אינשי דמנחי בכוספתא ובשבועת שכנגדו וכו'. אבל בלא שבועה לא. "
],
[
"פסק: ",
"עד אחד קם לשבועה בין לפטור מן השבועה למי שהוא מסייע. בין לחייב שבועה את שהוא כנגדו. דכל מקום ששנים מחייבים או פוטרים ממון עד מחייב או פוטר משבועה. סוף דבר עד אחד קם לכל דבר לשבועה כמו ששנים קמים לכל דבר שבממון: והרבה ראיות על זה. "
],
[
"וששאלת על ראובן שאמר לשמעון צא מעירך לדור בעיר פלוני ואני אסייעך בכך וכך. או א\"ל קנה חפץ זה ואני אסייעך. ואחר שנעקר ממקומו או קנה החפץ חזר בו ראובן. אם החפץ שוה כל כך כמו שקנהו. נראה דמצי ראובן למיהדר ולומר משטה אני בך. מידי דהוי כהא דאמרינן בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיו) ובפרק מצות חליצה. (יבמות דף קו) הרי שהיה בורח מבית האסורים והיתה לפניו מעבורת. ואמר ליה טול דינר והעבירני אין לו אלא לו שכרו כיון דלא מפסיד מידי. אמנם היכא דמפסיד ליה כל כך נותן לו כל מה שהתנה עמו. כי ההיא דקתני סיפא. אבל אם אמר ליה טול דינר בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם. דמוקי לה בצייד השולה דגים מן הים דא\"ל אפסדתני כוורי בזוזא. וכן מתנית' דהתם זה בא בחביתו של יין. וזה בא בכדו של דבש וכו'. אבל אם אמר לו אם אני מציל את שלך אתה נותן לי דמי ייני משלם לו דמי יינו. התם מפסיד לו כל כך על כן משלם לו דמי הפסדו. וכן לעניין פינוי היישוב כמו כן. אם בלאו הכי היה דעתו לפנות היישוב לא יהיב מידי דאז יש לדמותו לטול דינר והעבירני. ומצי אמר ליה משטה אני בך כיון דלא אפסדיה: "
],
[
"בכל דבר שהוא ספק ולא איתחזק לא איסור ולא היתר עד אחד נאמן שהוא מותר. כדמוכח בהאשה רבה (דף פח) בחתיכה ספק חלב ספק שומן נאמן: היכא דאיתחזק היתירא. ואמר עד אחד אסור הוא אינו נאמן כדמוכח פרק הניזקין (גיטין דף נד) טהרות שעשיתי עמך וכו'. אינו נאמן משום דאיתחזק היתירא: היכא דאיתחזק איסורא. ואמר עד אחד היתר הוא. אינו נאמן כדמשמע פרק האשה רבה (יבמות דף פח) גבי הקדש טבל וקונמות דנאמנין הבעלים משום דבידו הוא. הא לא בידו לא: כל אדם נאמן על שלו אפילו איתחזק איסורא כדאמר גבי טבל והקדש הואיל ובידו לתקנו ולפדותו: עם הארץ וחשודין אינן נאמנין על שלהם. כדתנן במסכת דמאי (דף טו). ומייתי לה במסכת כתובות (דף כד ודף נו) החמרי' שנכנסו לעיר ואמר אחד שלי אינו מתוקן ושל חבירי מתוקן אין נאמנין דחיישינן לגומלין. אלמא הוא גופיה אינו נאמן אטבל דידיה אף על גב שחבירו מסייעו: ועוד אמרינן גבי מדומע אף אוכלו על פיו משמע דוקא מדומע. אבל שאינו מדומע לא: האומר לחבירו טבל שלך מתוקן. ואמר ליה היאך. שאמרתי לפלוני לתקנו. והוא אומר לא תקנתיו. ואף על גב שבכל מקום האמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים וכו'. אינו נאמן כיון שזה מודה שבעצמו לא תיקנו אלא אמר לאחר לתקנו. והוא אמר לא תקנתיו: אשת איש נאמנת לומר אשת איש הייתי וגרושה אני כיון דלא איתחזק איסורא. הפה שאסר הוא הפה שהתיר: אשת איש שאמרה מת בעלי בעד אחד נאמנת מתוך חומר שהחמירה בתחלתה וכו': חבר שמת כל פירותיו בחזקת מתוקנין. בירושלמי מפרש והוא שמת ביישוב הדעת דאמרינן חזקה על חבר וכו': דבר שאין עתה בידו. ואיתחזק היתירא ואמר אחד נטמאו אינו נאמן ואפילו שותק. כדתניא התם טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן בשום עניין ואפילו שותק ואם שתק לו אז ולאחר כך אמר לו איני מאמינך שפיר דמי ומלמדין אותו לומר כך: "
],
[
"שאילה: ",
"תאיר עינינו על אלמנה ויתומה שטענו לפנינו על פי אפוטרופוס על אודות קרקע שניתן ליתומה מכח זקינתם שלא יהא משועבד לכתובת אמם. וזקינתה לא נשבעה על כתובתה אמנם היתומה הוציאה שטר שאביהם מחל שבועת כתובתה וגם הקנה לה תביעת המטלטלין העודפים על כתובתה. ועתה טוענת האלמנה שמיד כשמת חמיה. היו הנכסים משועבדים לכתובתי ולא כל כמיניה דבעלי למחול לאמו השבועה בלא קניין שלי. כי שמא חמי התפיס צררי לחמותי. וכל הקרקעות היו עודפים על כתובתה. ואין האלמנה פי' הזקנה גובה מנכסי יתומים אלא בשבועה וכל זמן שלא נשבעה נכסי בחזקת יתמי קיימי והיו משועבדים לכתובתי. ובעלי המתנה לא זכו במתנה היינו היתומים. או נאמר מאחר שמת הבעל והוא מחל שבועת כתובה של הזקנה יש כח בידו למחול לאמו. כי שמא היה נודע לו שלא היה לו עודף ולא היה צריך להשביעה. ואף על פי שכתב בשטר מחילה וגם מחלתי לה בנכסים העודפים על כתובתה. שמא כתב לשופרא דשטרא משום שהשבועה נתקנה בשביל התפסת צררי. או נאמר מאחר שהודה שיש לה עודף לא כל כמיניה להקנות לאמו בלא קניין אשתו. או נאמר מאחר שיש ספק בדבר הוי כמו ראוי ואין האשה גובה כתובתה מן הראוי. או נאמר מיד שמת חמיה אז היה ברשות בעלה כמו גבוי עד שתגבה אותם בשבועה. ואם תאמר הוה לן למימר משביעין אותם הבאים ברשות ופי' מקבלי מתנה ובנדון זה אין צריך למימר כי לא ידעי כלל במילי דזקנתם כי הם קטנים. או אם נאמר לכי גדלי נשבעין שבועת יורשים שלא פיקדנו אבא. או נאמר לא עדיפי מאביהן אילו היה בחיים לא היה כח לו לתת באותן נכסים בלא אמם ולהפקיע כתובת אמם מירושה שנפלה כבר. ואף על פי שהיתומים קטנים אנו צריכים להזקק בדין זה כי ממה נפשך צריכין למכור הקרקע לצורך מזונות אם יזכו. וגם האלמנה אם תזכה: ",
"תשובה המשכילים יזהירו. ועפעפיהם נגדם יישירו. פתח דבריהם יאירו. מפתח פומייכו הוה לן נהור מוריי קרובי ה\"ר מנחם וה\"ר הילל איני כדי שתטניפוני עמכם אך ענוותכם תרביני אבין לפניכם מעיבותייכו מכמה טעמים נראה שאין לאלמנה על היתומים כלום וזכו היתומים במתנה שנתנה זקינתם לאביהם ואחריו להם כמו נכסי לך ואחריך לפלוני דכשמת ראשון קנה שיני ובלבד הבנים שנולדו כבר בשעת המתנה וכו בכל המתנה. אבל הנולדים אחר כך לא. דהא אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם. דבשעה שנולדו היה סודרא למריה ולהכי לא זכו אלא הנולדים כבר בשעת המתנה אבל האלמנה אין לה כלום דילמא לא היה שם מותר על כתובת הזקינה. ואי משום שכתב לה שמחל לה כל המותר שיש לה עודף על כתובתה הרי הודה שיש מותר חדא אין בלשון הזה לשון הודאה דילמא ה\"ק כמו שכתבת' כל מותר שיש להסתפק שיש לה עודף על כתובתה ועוד מי יוכל לידע מתוך הודאתו כמה יש מותר דילמ' שוה פרוטה ותו לא ועוד אפי' לפי דבריה שטוענת דמיד כשמת חמיה ירש אותו בעלה ונשתעבדו לכתובת' מקרקעי או מטלטלי של חמיה חלק בעלה ולא היה לו כח למחול ולהפקיע שעבוד כתובה. זה אינו. דהני מילי מקרקעי אבל מטלטלי יכול למכור וליתן ולא תגבה מהם כתובתה. מדלא כתבי בכתובה מטלטלי אגב מקרקעי. וטעמא הוי משום דאם כן ביטלת תקנת השוק. ולאו דוקא למכור. אלא הוא הדין מתנת בריא כמו שכתב ר\"י. ואין להאריך כי יותר ממה שאני כותב בפני כבודכם הכל עמכם. ואם כן כיון דפטרה משבועה הימנה לגבות כל נכסי בעלה הידועים בכתובתה. ועוד נתן לה במתנה המטלטלין העודפים על כתובתה יש לה כח לתת המתנה בריא במתנת להפקיע שיעבור אשתו מהן כדפרישית ועוד דלכל זה מכאן כיון דטענתה טענת ספק היא דדלמא לא היה שם מותר על כתובתה נמצאת שהיא טוענת טענת ספק והם ודאי בנכסים ממה נפשך אי לא הוה מותר וכו' כמתנה ואפילו אי הוה מותר יורשים הם את אביה' ונכסים ממה נפשך בחזקתייהו קיימי עד שתשבע אמם זאת בטענת ספק אינם יכולים להוציא מידם דאין ספק מוציא מידי ודאי. ועוד דאין אלמנה גובה כתובתה אלא בשבועה והיא אינה יכולה לישבע שיהא שם מותר. ועוד הא אמרינן בפרק הכותב (כתובות דף פד) מי שמת והניח מלוה או פקדון ביד אחרי' כו'. עד ר' עקיבא אומר ינתנו ליורשים שכולם צריכים שבועה. ואין היורשים צריכים שבועה. והלכתא כוותיה כדפסקינן בגמרא. ה\"נ כיון דהיתומים ממה נפשך זוכין קודם שנשבעו והיא אינה יכולה לזכו' אלא בשבועה נכסי בחזקתייהו קיימי ותו לא מצי לאפוקי בטענת ספק מחזקתייהו ולישבע. ואפילו רבי טרפון מודה הכא כיון דלא מצי לישבע בספק. ואף שבועה שלא פקדנו אבא וכו'. אין להשביע היתומים דלא תיקנו חכמים שבועת יתומים אלא ליטול כגון שיש להם שטר ורוצים לגבות מן היתומים. אבל כשהן נתבעים והתובע טוען טענת שמא השבעו לי שאינכם יודעים שאביכם היה חייב לי אין נשבעים בטענת שמא אפילו גדולים. כ\"ש יתומים קטנים: ",
"וכך אני רגיל לדון. ושמעתי כמו כן בשם מו' קרובי ה\"ר שמואל מבנבירק ז\"צל ושוב כמו כן שמעתי בשם ה\"ר שמעיה מטרנא. ושוב מצאתי כמו כן בתוס' ה\"ר והודה מפריש ז\"ל בסוף פרק הבית ושוב מצאתי בשם רב פלטויי גאון ז\"צל לגמרי כדברי וכן דנין כבר בהרבה מקומות ששמעו דברי אלה וישרו בעיניהם אמנם רש\"בם פירש בסוף פרק המוכר הבית שנשבעין שבועת יורשים אפילו כשהן נתבעין ולא נהירא כדפ\"רי ורב פלטוי גאון כתב שיש להחרים על היורשים ועל כל היודעים מזה שיעידו בפני בית דין. ועוד מצאתי אין לי דברי רב צמח גאון נ\"ע שכתב על דין אחד וסיים בו כך וכל מי שאינו גובה אלא בשבועה ואינו יכול לישבע פקע ממונו ואינו גובה בין אלמנה בין ב\"ח. עכ\"ל. וזהו ראייה למאי דפרישית לעיל. ושלום מאיר בר ברוך. "
],
[
"ועל לאה שהיתה חולה וחילקה נכסיה במתנת ש\"מ ואמרה בפני עדים כל נכסי לפלוני ופלוני חוץ ממה שנתתי לצדקה ושוב מתה. ושוב ראו מנכסיה ביד ראובן. ותבעו קרוביה מקבלי המתנה והשיב היא נתנה לי במתנת ש\"מ קודם שנתנה לכם. ואדוני דמה זה למתנת ש\"מ במקצת דבעיא קניין. וכיון דלא הקנתה לי בטלה מתנת ראובן כיון דלא הוה קניין. ועוד הרי חזרה בה כשאמרה כל נכסי לפלוני ופלוני. ולא הזכירה חוץ ממה שנתתי לראובן ודאי אילו מתנה שנתנ' לראובן מצוה מחמת מית' היתה דקאמרה וויי דקא מתה ההיא איתתא. או בלשון אחר כיוצא בזה או שאמרה לו אם תמות או לאחר מיתה כל כי האי גונא יש כח במתנ' אחרונה שנתנה לקרובי לבטל מתנת ראובן וליכא למימ' כל נכסיה דקאמרה היינו שהם שלה עדיין. ואם כן מה שנתנה לראובן כבר אינו בכלל נכסיה ולא בטלה אלא א\"כ חזרה בה בהדיה. זה אינו. חדא מדהוציאה בהדיה מה שנתנה לצדקה מכלל דכל מה שנתנה לאחרים ביטלה דומיא דצדקה שנתנה כבר. ועוד אפילו מה שנתנה לראובן מיקרו נכסיה כל זמן שהיא בחיים. כיון דמתנת ש\"מ לא קניא אלא לאחר מיתה הוה ליה מה שנתנה לראובן מתנת ש\"מ מקצת ואי הוה בקניין קנייא לגמרי דאפילו אם עמד אינו חוזר. ה\"נ היכא דמשך שאמרה לו משוך אין לך קניין גדול מזה. או אם כבר החפץ ביד ראובן ואמרה קני מה שבידך כיון שלא צותה מחמת מיתה קנה כמו מתנת ש\"מ בקניין. ה\"נ הכא קני כיון דברשותו הוה. ושלו' מאיר בר ברוך. "
],
[
"תשובה על קבלת עדות שלא בפני בעל דין: ",
"נראה דאפילו רבי יוחנן דאמר מקיימין השטר שלא בפני בעל דין בקבלת עדות מודה דאין מקבלין אלא בפניו אלא בקיום דרבנן הוא דפליגי. דדוקא קיום נקט במילתייהו. והא דמפרש טעמא דרב יבא בעל השור ויעמוד על שורו הכי קאמר אפי' בקיום אית ליה האי טעמא אף על גב דרבנן היא: ובהדיא פסק ר\"ח דמקבלין עדות שלא בפני בעל דין דוקא היכא דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא בא והוא אומר עדיו חולים או מבקשים לילך במדינת הים. ואם רוצה ראובן שיתקבל העדות יתבענו לשמעון לדין ויאמרו בית דין לשמעון אם חפץ ללכת במקום העדים. ויעידו בפניו אם יחפוץ ואם לאו יקבלו שלא בפניו. וישלחו בית דין כי קבלו העדות ואל יאכל שמעון ויחדי ורבינו יב\"א דאין עדות שלא בפני בעל דין. ואפילו אם קבלו אינו עדות לדון על פיו. וכן משמע בפרק שיני דכתובות (דף כ) דאמרינן מכחישין העדים שלא בפניהם נהי דלא הוי הזמה הכחשה מיהא הוי. וה\"פ מכחישין העדים שלא בפניהם. דהכחשה לא הוי חוב העדים כלל. אלא חוב בעל דין והרי הם לפנינו אבל אין מזימין את העדים שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי. ומשמע דאפילו קבלו בדיעבד שלא בפניהם לא חשיב הזמה. ואין מחייבין אותו בכך. והא דקאמר מקבלין כגון שהיה תובע דוקא קאי. דאם התובע חולה ורוצה שיקבל עדיו בחייו לפי שיורשים אינם יודעים לחקור אותן אחר מותו כמו שהוא יודע אז מקבלין עדות. אבל אם הנתבע חולה בשביל כך אין מקבלין עדים אלא בפניו דמפני מה היה לנו לקבל עדים שלא בפניו. אם מפני שימות ולא יוכל שום אדם לתבוע ליתומים קטנים עד שיגדלו. והא היא גופה טעמא ודאי מפני שאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין ואם כן גם עתה כשחלה אין מקבלין שלא בפניו. ואם עכשיו כשחלה מקבלין שלא בפניו כדי שלא ימתין לאחר מותו עד שיגדלו. אם כן כמו כן יקבלו לאחר מותו בעודן קטנים. אף על פי שהוא שלא בפניהם אלא להא לא חיישינן להמתנתו: ועוד פירש ריב\"א דאפילו הוא חולה או עדיו חולים או מבקשים לילך אין מקבלין עדות אלא היכא דשלחו לו ולא בא דאז הוא פושע. אבל אם אינו פושע אין מקבלין בשום עניין אפילו הוא או עדיו חולים. דאמרינן מזלך גרם מידי דהוה אחולה נתבע דאין מקבלין שלא בפניו כיון דאין פושע. וכן קטנים ואף על פי שחי יש הפסד צריך להמתין עד שיגדלו. וגם אם יאכלוהו בקטנותן אין להם בגדלותן כלום להכי לא חיישינן: וכן משמע מדקאמר או הוא או עדיו חולים. ושלחו לו ולא בא ולא קאמר או שלחו לו: ומיהו היכא דפתחו ליה בדיניה ושלחו לו ולא בא. בהך מילתא גרידא מקבלין שלא בפניו. "
],
[
"מורינו רבינו האשל הגדול יורינו על אודות ראובן שיש לו חלק בבית ובחצר שמינית הבית והחצר ובאותו שמינית יש בו דין חלוקה ורוצה לחלוק ראובן עם השותפים. וללוי יש לו כמו כן דין חלוקה דהיינו חלק שמינית הבית שירש מאביו. וחלק כ\"ד שקנה נמי משמעון. ועתה רוצה לוי לחלוק עם ראובן ואמר הואיל ובאתי מכח שנים אינו רוצה שיהא ב' חלקי ביחד כי אם אתרי מצרי כדי לבטל החלוקה כי איני חפץ כתקנתכם להיות שני חלקים ביחד. ועתה יורינו אם יכול למחות אם לאו: ועוד יורינו מורינו כי הבית עתה פתוח לר\"ה לצד צפון. ואם יחלקו הבית יצטרכו לפתחו למבוי אחד הסמוך למערבו. והחצר עומד בדרומו של בית. ובניין הבית עומד לצפונו סמוך לרשות הרבים. ואפילו אם היה הבית וחצר בניין שוה. היה אמה הסמוכה לרשות הרבים טובה כפליים מאמה העומדת לדרומה כי זה רחוק מרשות הרבים. וכל שכן שהבניין סמוך לרשות הרבים והחצר רחוקה ממנו. ואם ניתן בשומא לכל אחד לא היה בבניין עולה לשלשה אמות או פחות: ועוד יורינו מורינו אם עובי החומה שאינה עומדת לסתור מכל וכל כי כל הבניין סמוך עליה מן החשבון כמו אויר הבית והחצר אם לאו. ושלו' מורינו רבינו מאיר יגדל לעד: ",
"תשובה ",
"אני איני כדי ששלחתם לי רבותיי ברם כך דעת תלמידכם נוטה דלא מצי לוי למימר אי איפשי בתקנת חכמים להיות שני חלקי ביחד דלא שייכא הא מילתא אלא היכא דליכא פסידא לאחריני. והוא מוחזק כמו ששמעתי בשם ריצ\"בא ז\"צל שהקשה בפרק קמא דבבא קמא (דף ז) גבי הא דאמר רב אחא בר יעקב אי שקלת כי דינך שקול כדהשתא. ואי לא שקול כיוקרא דלקמיה והקשה רי\"בא אמאי לא שקיל זיבורית כי השתא לימא אי איפשי בתקנת חכמים שתיקנו לי בינונית ותי' דלא שייכא הא מילתא אלא היכא דליכא פסידא לאחריני והוא מוחזק. וההיא דאיני ניזונית ואיני עושה שאני התם דהיא מוחזקת ממעשה ידיה. ומיהו נראה לי לתרץ בענין אחר דלא שייך התם בבבא קמא למימר אי איפשי בתקנת חכמים דלא שייך אלא היכא שתיקנו התקנה לתקנתו ולטובתו. אבל בינונית לא לטובתו של מלוה נתקנה. אלא לטובתו של לוה היתה עיקר התקנה שלא תנעול דלת בפני לוין. ולא מצי למימר אי יהבת חלקי שלא במקום אחד שפיר. ואי לא מהדרנא חלקי הבא משני בני אדם למרייהו ותצטרך לחלוק חלקי לשנים לשני בני אדם דדבר פשוט הוא דכל כי האי גונא א\"ל לכי תהדר. דלא אמרינן הא מהדרנא שטרא למרייהו. אלא כדי לאחזוקי ממונא. כגון ההיא דפרק קמא דבבא קמא (דף ז) וריש פרק בתרא דכתובות (דף קי) בפלוגתא דאדמון ורבנן: השתא ומה בטענת אי איפשי בתקנת חכמים אף על גב דליכא מאן דפליג עליה ולאו מחוסר מעשה הוא. אפילו הכי כתב רבינו יב\"א דלא אמרינן ליה אלא לאחזוקי ולא היכא דבא להוציא בטעם זה. וכל שכן בנדון זה דמחוסר מעשה הוא. ולא סברא פשוטה היא כל כך דהא איכא אדמון דפליג עליה בפרק בתרא דכתובות (דף קי) דאפילו לרבנן דאית להו הא סברא אפילו הכי לא אמרינן לה כדי להוציא. אבל ליכא למימר דאי הוה טעין מהדרינא שטרא למרייהו הוה טעין אידך אני הייתי מעכב על ידך למוכרה להם לפי שעתה אני מצרן ולא הם. דהא אמר בפרק המקבל (בבא מציעא דף קי) לבעלים הראשונים לית בהו משום דינא דבר מצרא. וליכא למימר נמי כיון דאתי מכח תרי מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וניתיב ליה שני חלקים בשני מקומות. דהא לאו זכות היא לו ואף על פי שהוא חפץ בזה בטלה דעתו: ",
"וששאלתם לפי שהבית פתוחה לרשות הרבים עתה. ואם יחלוקו יצטרכו לפתוח אותו למערב וכו'. לא יכולתי לעמוד על אופני דבריכם. כי לא בחנתם למה יש לחלוק אותו כך. שיהא כל בניין הבית מצד אחד ומילואה של חצרי מצד אחר. אדרבה פלוג הכי מצפון לדרום. ויהא לכל אחד חלק בבית ובחצר. וזה יצא בצפון וזה יצא במערב. כאשר כתבתם. ואפילו אם אי אפשר להיות מפני שום טעם המעכב בדבר לחלוק כך אם שניהם מתרצים לחלוק בענין אחד. הכל כמו שירצו יעשו. ואם זה אומר בכה וזה אומר בכה למה לא יטול זה בבית ובחצר וזה בבית ובחצר. וזה לצפון רשות הרבים וזה למערב לצד המבוי כדאשכחנא (בב\"ב דף יג) בארעא דחד גיטא נהרא וחד ניגרא דפלגו לה בקרנזול. ועוד כמה ספקי ספיקות מסופקני בדבריכם.. ודבר זה היה ראוי לברר בצורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו ומדת ארכו ומדת רחבו. ומה טוען ראובן. ומה טען שמעון הכל באר הטב בכתב. ומתוך כך יתחוור ויתברר הדבר לאורו ואנא לא בתוונא דליבא יתיבנא אם לא שתבארו ואז אתן דעת אי גמירנא גמירנא: ",
"וששאלתם אם עובי החומה עולה לחשבון כאויר הבית והחצר נ\"ל דאינו עולה לחשבון. דאי סתריה ליה אפסדיה. ואפי' אם האחד חפץ בזה אין שומעין לו לחלוק בכי האי גוונא דלאו אורחא הוא וגדולה מזו תנן בחלוקת הבית פרק השותפין (בבא בתרא דף ב) מקום שנהגו לבנות גויל גזית בגויל זה נותן ג' וזה נותן ג' הכל כמנהג המדינה ואם יש כל כך מעט קרקע שאם יעשו כותל לא ישאר כדי חלוק' לזה ולזה ונהגו בעיר גויל. וקאמר אידך נעשה גזית ואז יהא דין חלוקה אין שומעין לו. כ\"ש לסתור כל הבנין. יפסדוה מכל וכל כדפריך פרק קמא דבבא מציעא (דף ) גבי שנים אוחזין בטלית הכי נמי דלפלגו לה אפסדוה וכן היו רוכבין על גבי בהמה וכו'. ה\"נ אין שומעין לו. ואם לא עלה לחשבון שיהא בו כדי חלוקה או יחלקו בדמים בדינא דגוד או איגוד. ",
"ועוד חוזרני לבאר מה שלא ביארתי דאם יחלוקו ויגיע לאחד חלקו בצפון כאשר בנין הבית שם וסמוך לרשות הרבים. ולשני יגיע חלקו בחצר ויהא פתחו במבוי ולא בר\"ה נראה דודאי קורבה ורוחקה דרשות הרבים שזה פתחו לרשות הרבים וזה פתחו למבוי שעל ידי שיעלה לחבירו כספי' לא יוכל לעשות שיהא גם של חבירו פתוח לרשות הרבים. הא ודאי יעלו זה לזה בקרקע ולא בכספים. כדאשכחנא בחלוקת ארץ ישראל בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכב) דקאמר ר' יהושע בקרקע העלוה לקורבה ולרחקה ואשכחנ' בקדושין דגמרינן חלוקת אחין ושותפין מחלוקת ארץ ישראל גבי יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן. אבל מה שהבית חשוב מן החצר לפי שיש בו חדרים ועליות ושאר בניינים נראה דבהא אפילו רבי יהושע מודה לר' אלעזר דבכספים יעלו דעל ידי כספים שיוסיף יבנה גם זה בחצר חדרים ועליות כמו שיש בבית: ",
"וששאלת על ו' שותפים שבבית ובחצר לראובן ג' שמיניות. לשמעון חלק ששית. ללוי חלק שמינית. ליהודה חלק י\"ו. וחלק כ\"ד: ליששכר חלק י\"ו יחלק כ\"ד. לזבולן חלק י\"ו. לבנימין חלק י\"ו. נראה לי דראובן ושמעון וכן מי שיש לו דין חלוקה יכולים בטוב לחלוק. והאחרים שאין להם כדי חלוקה כגון זבולון ובנימין וכיוצא בהם בשותפותם אף על גב דכל חד מינייהו לא חזי חלקו לדידיה מכל מקום כיון דבין שניהם אם יעמדו בשותפות מיתדר להו יעמדו בשותפותם ואחרים שיש להם כדי חלוקה יפרדו מהם ואם יאמרו זבולון או בנימין תנו לי חלקי אף על פי שאין לו כדי חלוקה כדי שישאר חבירו לבדו ולא יהא לו כדי חלוקה כדי שחבירו יכוף את האחרים שיעמדו עמו בשותפותם. נראה לי דלאו כל כמיניה לומר כן כדי להפסיד חביריו ולבטל חלוקתם כיון דפחות מכדי חלוקה לא חזי לדידיה כגון זה כופין על מדת סדום ויכופו אותו לעמוד עם חבירו בשותפו' כיון דלאו להאי אית ליה כדי חלוקה ולא להאי אית ליה כדי חלוקה יעמדו ביחד ולא תבטל חלוקת חביריו כתמות נפשו עם פלשתים. ואפילו רב יוסף מודה בזה דלא שייך למימר מעלינן ליה וכו. דגדולה מזה פירש ר\"ת בתרי ארעתא אתרי ניגרי דלא שייך למימר מעלינן ליה וכו'. דאטו אם יחפוץ האחד לחלוק לעשרים חלקים מי צייתינן ליה מאי טעמא כל שכן בנדון זה דלא צייתי ליה להפסיד לעצמו ולחביריו דלא חזי חלקו לדידיה כלל אלא שבשביל ערמה הוא עושה והשומא על הדיינין. ",
"וששאלת אם יפול לאחד ג' אמות ולאחד ה' אמות אם בעל הה' אמות יכול לומר לבעל ג' טול אתה ממני אמה כדי להשלים חלקך לד' אמות בהא מילתא איפליגו בה רשב\"ג ותנא קמא בפרק קמא דבבא בתרא (דף יג) טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו רשב\"ג אומראין שומעין לו. והאלפסי פסק כר\"שבג דמסתבר טעמיה. ור\"ח פסק כתנא קמא במתנה דוקא אבל בדמי לא דכל כי האי גונא לא שייך גוד או איגוד כיון דלא זבין מידי דחזי אלא דבר מועט דלא חזי לדידיה: והא דאמר ת\"ק שומעין לו כמתנה דוקא: ובעל העטור כתב דהלכה כתנא קמא לא שנא מכר ולא שנא מתנה ומפרש הכי מילתא דרש\"בג אי שומא בדמי לית ליה למיתב משום דלית דינא דגוד או איגוד ואם כן למסקנא דמסיק אמימר אית דינא דגוד או איגוד אם כן לתנא קמא שומעין לו משום דאית דינא דגוד או איגוד. ואף על פי שאיני כדי להכריע נ\"ל דהלכה כת\"ק כיון דמתמה תלמודא מעיקרא היכי דמי אילימא כדקתני מאי טעמא דרשב\"ג אלמא לא מסתבר ליה טעמא כלל. ואף על גב דלבסוף תפרש תלמודא טעמא: טעמא דחיקא הוא ולעניין פסק הלכה אסברה דמעיקרא סמכינן והלכה כתנא קמא: ",
"ועובי החומה אינו עולה כלל למנין ד' אמות או איכא פסידא טובא אי סתרו לה ולאו אורחייהו דאינשי למיסתרה. אמנם לסתור מקצת החומה ולהקלישה כדי להשלים לכל אחד שיעור חלוקה אם לא יפול הבנין שעליה יכול להקלישה ולבנותה וכופין דאירחא דאינשי דעבדי הכי: ",
"ושיעור חלוקת הבית פר\"י פר' החוכר פירות ד' אמות על שש. ומדמה חלוקה להא דתנן התם (דף צח) המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית וכו' עד ארבע אמות על שש וההיא דבית שאין בו ד' על ד' אין האחין והשותפין חולקין בו ופריך הא יש בו ד' על ד' חולקין והתנן אין חולקין את החצר עד שיהא ד' אמות לזה וד' אמות לזה ומשני לה שפיר ומוקי לה בחצר המתחלקת לפי פתחיה אבל לענין חלוקת הבית איכא למימר דלעולם בעי ד' על ו' לכל חד וחד: ",
"וששאלת אם לאותו שיש לו חלק י\"ו יש לו כדי חלוקה בחצר הרחוק מר\"ה ואין לו כדי חלוקה בבית הסמוך לרשות הרבים אם יש לו לחלוק מספק שמא יפול גורלו בחצר ולא במקום הקרוב. או יאמר אי אפשי לחלוק הואיל ובמקום הקרוב לרשות הרבים אין בו כדי חלוקה ומעלינן האי מקום הקרוב כנכסי דבי בר מריון. נראה לי אם בין הבית והחצר יהיה לו ד' על ו' שראוי לעשות לו בית דירה חולקין ושלו' מאיר בר ברוך: "
],
[
"הנני נחפז. להשיב לאהוביי הנחמדים מפז. אם בשעה שנתנו הקהל ספר תורה שנייה היה ספק ביד שמעון לתת חצי ליטרא לשנה ולא רצה. כיון שנתרצה עם שאר הקהל לתנה ליששכר הרי אבד שמעון את זכותו דאחולי אחיל גביה ואפילו בלא עידי חזקה אי איכא סהדי שגם הוא נתרצה. ואי ליכא סהדי שנתרצה ואיכא עידי חזקה שלא עירער שמעון כלום אבד שמעון את זכותו ותו כיון שיששכר טוען חזקה שיש עמה טענה ברשותך ניתנה לו. אבל אם בשעה שניתנה לו ליששכר לא היה ספק ביד שמעון ועתה שיש ספק בידו רוצה ליתן י' דינרים ולזכות במצותו שהוחזק בה נראה לי שחוזר למצותו כיין שעבר מחמת אונס שהיה עני ועתה עבר האונס כדאמרינן פרק קמא דיומא (דף יב) אירע קרי לכהן גדול ומינו אחר תחתיו ושוב נטהר הראשון ראשון חוור לעבודתו ופסיק תלמודא כר' יוסי. ומקשה ר\"י הלכתא למשיחא ותירץ דנפקא מינה לפרנס שעבר מחמת אונס ומינו אחר תחתיו דראשון חוזר בשיעבו' האונס ועוד לא גרע מרוצח שגלה לעיר מקלט וחוזר לעירו במיתת כהן גדול שחוזר הוא לשררה שהוחזקו בה אבותיו לר' מאיר ואפילו לר' יהודה דפליג עליה בסוף פרק אלו הן הגולין (מכות דף יג) ואמר שאינו חוזר לשררת אבותיו שאני התם דכתיבי קראי ישוב הרוצח. וגמר שיבה שיבה מושב אל משפחתו למשפחתו הוא שב ואינו שב למה שהוחזקו אבותיו. ודוקא התם שעשה עבירה שהרג בשוגג או עבד עברי שמכר עצמו או בית דין מכרוהו בגניבתו. אבל הכא דלא עבר מחמת עבירה הוא חוזר. ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"ושכתבתם כיון שבכתב התנאים אין כתוב בו קניין אינו חשוב שטר והימניה טפי משטרא זה אינו מכמה טעמים חדא דכמה שטרות יש שאין בהן קנין שטר קדושין. שטרי בירורין. ואגרות שום. ואגרות מזון. וכהנה. איש תבונות ידלנה. וכולן דין שטרות להן. וכן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אחר כמה שנים. ואף על גב דמסיק והוא שזוכרה מעצמו ה\"מ בעד אחד אבל בשני עדים חתומים על השטר ונכתב מדעת שניהם כי הכא שטר גמור הוא לכל דבר ומביאין השטר לבית דין ונאמין לכל דברי השטר אפילו כשאינו זוכרה וכן פירש ר\"י בפרק ב' דכתובות (דף יח ויט) ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"על אודות ראובן שטוען על שמעון כסף של ותומים הלויתיך למחצית שכר וכבר עברו שנתים החזירהו לי כי כשהלויתיך הכסף היית עשיר ועת' מתיירא אני שמא אתה מפסיד ליתומים ושמעון משיב זקינם של יתומים הלוה הכסף למחצית שכר ואם היתומים וכך התנינו בשעת נתינת המעות שלא להחזיר המעות עד דגדלי יתומים ויזדווגו יחד. ואפילו אם נותני המעות היו רוצים לחזור בהן והנה מת הזקן והיורשים תבעו הכסף ושמעון משוב אקום בהימנותי כאשר צוני זקן היתומים עד שיגדלו היתומים.. ומה שאמרת שאיני אמיד אני אמיד יותר עכשיו מאז. כי אז לא היה לי קרקע ועכשיו יש לי קרקע וגם יש לי משלי: ",
"ע\"ד כא\"ן לש\"ון השא\"לה וז\"ה לש\"ון הת\"שובה. ",
"ברשות רבותי הריני דן אם זקן של היתומים ואמן לא היו אפוטרופסים לא שמינן אבי יתומים ולא בית דין ולא יתומים שסמכו אצל בעל הבית היו א\"כ מאי עבידתייהו שהיו משתדלין בשל היתומים ואין במעשיהם כלום. וצריך שמעון להחזיר מה שיש בידו משל היתומים כיון שהוא מודה שידוע לו שמעות היתומים היו. ואפילו אם מינום אבי יתומים או ב\"ד או יתומים שסמכו אצל בעל הבית מכל מקום כיון שהלוי מעות יתומים בלא משכון ולמחצית שכר על בית דין לסלקם מאפטרופסות שלהם כיון דשינו מהאי דאמור רבנן בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע) הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא וכו' עד אי לא משכח גברא דאית ליה דהבא פריכא בדקינן גברא דמשמע ליה נכסי ומהימן ושמע דינא ולא תקבל עליה שמתא דרבנן ויהבי ליה בית דין. ודוקא קרוב לשכר ורחוק להפסד. אבל למחצית שכר לא אף על פי שנתכוין להרויח ליתומים יותר משהלוה יוכל אפטרופוס המשנה ממה שדברו חכמים אפטרופוס דמפסיד קרינן ביה ומסלקינן ליה בלא התראה כדפסיק הלכתא בפרק הנזקין (גיטין דף נב) וכיון ששמעון מודה שבאו לידו מחמת זקינם ואמן של היתומים והם מסרו לו שלא בדין לא עדיף מגברא דאתא מיניה. אילו היו עדיין ביד זקינם ואמן הוה מסלקינן להו השתא נמי נפיק ממונא מיד שמעו' דדמי למכיר כליו וספריו ביד אחר ועדיפא מיניה דהכא מודה שמעון דשל היתומים הם ושלא כדין באו לידו אף לפי דבריו. ודמי נמי לגזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה. כל שכן בנכסי יתומים שרבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים וכאילו תפסו להו בי דינא: ושלו' מאיר בר ברוך: "
],
[
"אתם מחמדי שאו ברכה עד בלי די נראה בעיני שיש לשאול לנאמנים באיזה לשון דבר הנאמן ראשון בשעת מיתתו בחליו כשהעמיד נאמנים אחרים תחתיו אם כה אמר להם תשמרו זה הממון לראובן הנער כי שלו הוא ולא תעשו דבר כי אם על פי אמו פלוניתא אם לא נתכוין זה אלא שתהיה אמו אפטרופסית עד יגדל הנער וידע להבחין בין טוב לרע ובטיב משא ומתן אבל לא ליתן לה הממון מידי דהוה אאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים סתמא דלא אמרינן כיון דלא נתן קצבה לדבר והא אפטרופוס לעולם. לא יוכלו לסלקו. אלא אזלינן בתר אומדנא דדעתא דמוכח ועד יגדלו הנערים קאמר. הכא נמי כיון דגלי הנאמן בדעתיה דממונא דראובן הוא ודאי איכא למימר מה שתלה באמו לא נתכוין אלא לעשותה אפטרופסית ושמא נמסר לו כמו כן וכיון דגדל הנער מסתלקי הנאמנין ומסתלקה אימיה ויתנו כל הנכסים ליד הנער. ואפילו לא גדל הנער עדיין. אם גלתה היא דעתה שהיא רוצה לעכב לעצמה מקצת הממון בידה לא גרע מאפטרופוס דמפסיד דמסלקינן ליה מלהיות עוד אפטרופוס ונוציא הממון מידה: "
],
[
"ומה שהוא תובע ספרים וכסף וזהב מאמו שהיו של אביו אם לא נשבעה על כתובתה כל הנכסי' שהיו של אביו בחזקת היתומים קיימי אע\"פ שנישאת עד שתשבע על כתובת ב\"בד ותגבה אותם בכתובתה. ואף על גב דתקעה כפה שאין לה משל בנה כלום לא סגי בהא עד שתשבע בנקיטת חפץ כדאיתא פרק שבועת הדיינין (שבועות דף לח): "
],
[
"הנה לשלום מר לי מר. חמרמר. וריחי נמר. ואתמרמר ומה אומר. אחרי אשר הפך ישראל עורף אל המוסר וטוב לרע הומר. בנינו עולפו שכבו בראש כל חוצות כתא מכמר מה התא הוה כיון שנפל למכמר שוב אין מרחמין עליו כך ממונו של ישראל וגופו כיון שנפל בידי א\"ה עע\"ז לית אחי ולית מרחמי. וכל שכן היכא דיד יהודי באמצע שנראה להם היתר גמור ומצוה להשמיד להרוג ולאבד. ומה אשיב לכם רבותי על המקרה הרע הזה אין דינו מסור בידינו בלתי לה' לבדו. ומאן סליק לעילא לדעת במה יתכפר לו לאלכסנדרי העון הזה. קרובני בעיני שיש להחמיר עליו יותר משל ישראל האומר לשלוחו ישראל צא והרוג את הנפש דאף על גב דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין מחייב מיהת בדיני שמים בדינא רבה למר ובדינא זוטא למר והני מילי התם דקרוב לודאי שלא יעשה דדברי הרב וכו' אבל על ידי א\"ה עע\"ז נראה לי דבריא היזיקא. והוה ליה כשולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן ומסר להו גווזא וסילתא דחייב אפי' בידי אדם כאילו עבד איהו גופיה בידים כי א\"ה העובדי' ע\"ז שמחים לאיד באשר יגילו בחלקם שלל כשיש להם לילך על יהודי ומי הרשהו לתפוס את בעלי ריביו בידי א\"ה אפילו לפי דבריו שהוא אומר שלא רצה אלא להכריחם למשפט והא אפילו למשכנה אינו רשאי כדתנן פרק המקבל (בבא מציעא דף קיג) המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בבית דין וכו' ואפילו שליח בית דין מינתח נתוחי ותו לא כל שכן שאינו רשאי לתפוס את עצמו. וההיא דהמניח (דף כז) דעביד איניש דינא לנפשיה הוכחנו מפרק המקבל דהני מילי בחפץ המבורר שהוא של ראובן ושמעון מחזיק בו. עביד ראובן דינא לנפשיה ונכנס לבית שמעון ליטול את שלו וכן מוכחת כל השמועה דבהא איירי. והשתא בנדון דידן נראה בעיני שטעון כפרה כמו רוצח גמור שהרג ביד ודמי לכבש עליו במים או לתוך האור וכמאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא וקטליה בכח ראשון דגיריה דיליה הוא. ועוד חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו כל שכן על גופו שאינו מניח לתפוס עצמו ואם כן כשרדפו אחריו לזה נתכוונו דאי קיימי לאפייהו קטלי להו והיינו טעמא דמחתרת. וכיון דאריה ארבעי אמצריה פושע הוא ומזיק הוא וגירי דיליה נינהו ואשו משום חציו. ובלא שום עדות כי אם על פי עצמו נראה לי דצריך כפרה כמו רוצח שהרי ברוח מצויה הזיקה אשו ברזל תבא נפשו וילקה בחסר ויתר. ויתבזה בפומבי ובהסתר. ובגליות ובנע ונד ינתר. עד יענה בפניו כחשו ובקלסתר. כולי האי ואולי יעתר. וביום חרון אף ה' יסתר. אף ישים באשם נפשו ועל פשעו יכפה פסכתר. וישחיר פניו בתעניות ובמעמדות שנה או שנתיים ולכל מה שתטעינוהו אתם רבותי יותר. דעתי מסכמת להוסיף ולא לגרוע. להיות סותר. ותושפעו רוב שלומים ותניחו לבניכם בתר. כנפש סר למשמעתכם מאיר בר ברוך: "
],
[
"שאילת שנים שבאו לדין ונתפשרו במעמד טובי העיר וקנו זה לזה אם יכול אחד מהם לחזור בו ולבטל אותו קנין או לא. והשיב הרב נראה בעיני דאין אחר קניין כלום ואין יכול לבטלו. וקיימא לן כרב יוסף והיא שעסוקין באותו עניין ואפילו כי לא קני מיניה כיון דבג' הויא מחילה ליתבה חזרה. וכי אמור רבנן פשרה צריכה קנין הני מילי בפני שנים דלא אלימי לאפקועי ממונא בלא קניין. אבל בג' אלימי דבית דין נינהו. וכל שכן הכא דבמעמד טובי העיר הוה: ונראה לי דברי רב יוסף דקאמר דאפשרה בשנים קפסיק דצריכה קניין ולא אפשרה בג'. דאי סלקא אדעתך דאפשרה בג' נמי קאי אם כן כמאן פסיק לה לא בר מאיר ולא כרש\"בג דהא לתרוייהו בב' לא בעיא קניין כל שכן בג' אלא אפשרה בשנים קאי. ואפשר דבעי קניין בב' ופסיק כרש\"בג. אבל בהא אין נראין דבריו דקאמר בלא קניין אלא כר' מאיר דאמר דלא אלימי שנים לאפקועי ממונא בלא קנין ולהכי בעי ג' ופסיק הלכתא כדברי שניהם. אבל פשרה בג' ליכא למאן דאמר דבעי קנין. וי\"ל למר רב יהודאי גאון סבירא ליה נמי הכי. והא דלא מפליג בין ב' לג' משום דלא הוה צריך דהפיסוק עצמו מוכח כדפרישית דלא קאי אאם כן דהוו אינשי בהדייהו שנים הם ולא הוה צריך לפרושי ותו לא מידי "
],
[
"מאין לי קלף להשיב לשר האלף. ואין פנאי להרבות בכתיבות. מודעת לכל סביבות כי הנה מר באלפים וברבבות. והנה תסובינה אלומותיו וגם נצבות. ואנחנו מאלמים אלומים. היינו כחולמים. ושבתי משמים. מכמה הרפתקי דעדו עלי שרא לי מרי אלופי ומיודעי הרב אם דברי מעטי' תחלת דברי אדוני על הבכור שנמכר לעע\"ז בכסף כדברי רש\"י ולא משיכה כדברי ר\"ת אם יש תקנה להקל בו להכניסו לכיפה להאכילו שעורים ותבקע כריסו או שום צד היתר אחר. אני לא קבלתו שיהא היתר בדבר דאף על גב דאמרינן בפ\"ק דע\"ז (דף יג) אין מקדישין ואין מחרימין בזמן הזה. ואם הקדיש תעקר. ואיזהו עקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. הני מילי בשאר קדשים שאין להם לפרנסה היתר על ידי מום. אבל בכור דקדושתו מאיליו ויש לו פרנסה לאוכלו במומו לא שרינן לכונסו לכיפה: "
],
[
"ואשר שאלת על אודות קטנה פחותה מי\"ב שנים שהשיאוה אחיה ואמה חוץ לעירה ועל מנת שיהא בעלה עמה במקומה. וכן עשה ודר עמה קרוב לחצי שנה ושוב בא אצל אביו ורצה לכופה לילך עמו. והיא מוחזקת בנכסים והלכה אמה בלא דעתה אחר חצי שנה לנשואיה לפני חשובים ופשרה עמו שתלך חוץ לעיר וקבלה על עצמה בקניין גמור שימסרו לו כל הנכסים. וזאת הפשרה הית' בלא ידיעת הבת. והבת צווחת ואומרת שאינה חפיצה להוציא הנכסים מידיה. כי יראה שיברח ממנה ויקח הכל ויניחנה ערומה. לית דין צריך בשש. כי דבר פשוט הוא דלאו כל כמיניה דאמה לחוב בלא דעתה אחרי שלא פסקה במעמד' ואין צריך להאריך בזה דאפילו למאן דאמר שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבת במאי. דעבדה אמה להפסיד זכותה במה שכבר זכתה לא אמרינן: "
],
[
"וששאלת אם אינה יתומה והשיאה אביה לבחור אחד הדר במלכות אחר והלך הבחור ונשאה בעירה ודר שמה כמשלש חדשים ועכשיו הוא רוצה לכופה לילך אחריו למלכותו ואביה אומר שהתנה עמו בשעת שידוכין לדור במקומה ובעל אומר להד\"ם. ושאלת אם אביה נאמן בשבועה שכך התנה אחרי שהנכסים בידה. דבר פשוט שאין אביה צריך לשבע דל איהו ודל שבועתיה כי מה ענין אבוה להיות נאמן בדברים שבינה לבין בעלה כי קרוב הוא. ובלאו הכי אינו יכול להוציאה ממקומה לפירוש ר\"ת: "
],
[
"ואשר שאלתם על אודות ראובן שהיו לו בעלי חובים הרבה ובא אחד ותובעו והודה שהוא חייב לו ולאחרים ואומר שרוצה לחלוק נכסיו בין בעלי חוביו. אם הדין יכול לכופו לפרוע לזה כל חובו. נראה לי דאין יכול לכופו להגבות לו כל חובו ממטלטלי. אלא יפרע לכל בעלי חוביו בשוה אע\"פ שחייב לזה יותר מלזה חולקין כל הנמצא בידו בשוה ממש במו שפירש רבינו אלפס ז\"ל פרק מי שהיה נשוי ולא אמרינן כל חד שקיל לפי חשבון מעותיו כמו שכתב בשערי' שלו בשער י\"ט בסתם דשקיל כל חד וחד לפי חובו אבל [*שוב קבלנו שאותו שיסד השערים היה שמו ר' יצחק בר ראובן ורבינו האלפסי שעשה החבור היה שמו ר' יצחק בר יעקב והיה אבי אביו של בעל השערים:] בתלמוד פרק מי שהיה נשוי פירש דברי האומר לפי החוב ודברי האומר חולקין בשוה ממש וסתר דברי האומר לפימעות. הלכך כיון דידעינן בודאי דאית ליה בעלי חובים אחריני האי דיינא דמזדקק ליה לחד מינייהו ומפיק מלוה לאו שפיר עבד דהא תנן סתמא חולקין. וקא פסיק ותני חולקין בין דאתו כולהון קמן בין דלא אתו אלא חד מינייהו. ודאי אי תפס איהו גופיה לא מפקינן מיניה במטלטלין כמו שהוכיח ר\"ח מההיא דפרק ב' דערכין אבל אנו לא מזדקקינן ליה לאתפוסי לחוב לאחרים כמו תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה כדאיתא פרק הכותב (כתובות דף פד) הכי נמי בית דין אין להם להשתדל בדבר להתפיסו למיחב לאחריני כיון דאילו מתפסינ' ליה לא מצי לאפוקי מיניה הלכך לא תפסינן כיון דאי תפיס לא מפיק אלא כל דאלים גבר כי דינא דההיא ארבא דהאי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא דלא מזדקקינן להו אלא כל דאלים גבר. ומיהו יש בזה חילוק דהכא כיון דאיכא דררא דממונא למר ולמר אמרינן חולקין לכתחילה. אבל בההיא ארבא דליכא דררא דממונא לתרוייהו דיינינן לכתחילה כל דאלים גבר: והאי דינא דמי לדין המחליף פרה בחמור דאית להו דררא דממונא לתרוייהו דאמר סומכוס חולקין. ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא התם דאזלינן בתר מרא קמא אבל הכא דליכא להאי חזקה טפי מלהאי מודו ליה דחולקין לכתחילה. ואי תפס חד מינייהו לא מפקינן מיניה. הלכך בנדון זה אי תפיס הלוה גופיה לכל אחד מבעלי חוביו לפי חלקו שפיר עבד ולא מפקינן מיניה. וכל הבעלי חובים לא שקלו אלא בשבועה כדין הבא לפרוע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה לא שנא ממקרקעי ולא שנא ממטלטלי. וכן כתוב בשערים. ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"ואשר שאלת אם מחילה צריכה קניין אפילו היכא דיש למוחל משכון בידו נראה דדבר פשוט היא דלא בעיא קניין דנהי דבעל חוב קונה משכון להתחייב כשומר שכר מכל מקום אין גופו קנוי למלוה וכיון דאין גופו קנוי למלוה מהניא תחילה. ואף על גב דהמלוה מחזיק במשכון כדאמרינן בפרק קמא דקדושין (דף יד וטו) דאי לאו דעבד עברי גופו קנוי מהני כי אמר ליה באפי תרי זיל. הכא נמי כי מחיל ליה המלוה ממילא היה המשכון למריה כל היכא דאיתיה: ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"על ראובן ושמעון שהלוו על המשכון וביד ראובן המשכון ותפסו השר ונלקח לו אותו משכון ושוב נתפשר עם השר והחזיר לו אותו משכון. ושמעון אינו חפץ לסייעו בפדיון המשכון כמו שפדאו מן השר. כי אמר שמעון שהשר שלו מוחזק על שר ראובן שאם לא מיהר לפדותו היה כופה השר של ראובן להחזיר המשכון בחנם. ונראה דאין לו לראובן אלא שכרו כמו שטף נהר חמורו וחמור חבירו. שלו יפה מנה ושל חבירו יפה מאתים והניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו. וטעמא הוי כיון שהבעלים יכולים להציל על ידי הדחק דומיא דרישא נסדקה מבית של דבש דמוקי לה תלמודא הכי אין לו אלא שכרו דמבריח ארי בעלמא הוא. ואף על גב דאמרינן דשותף כיורד ברשות דמי ונוטל בשבח המגיע לכתפיים ובשדה שאינה עשויה ליטע. ופירש ר\"ת ירד ונטע שדה שאינה עשויה ליטע לא אמרינן ידו על התחתונה דכיון שהוא שותף לא היה צריך ליטול רשות מחבירו דהתם נמי אם נטע במקום שאין מגדל צמחים הניח מעותיו על קרן הצבי ולא יפרע לו השותף אלא אומדין במה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ותו לא. הכי נמי שותף נותן לו כשאין עשויין ליטע כמו בעשוין ליטע. ובנדון זה אומדין כמה היה אדם כמו שמעון שהיה דר תחת שר מוחזק היה רוצה ליתן תחלה במשכון זה להצילו מיד שר של ראובן. וכל כך נוטל משמעון מה שההנהו וכן פירש ר\"י בקרקע שאנס השר מישראל ופדאו ישראל מיד השר בין שפדאו בדמים מועטים בין שפדאו בדומים מרובים שאם לא היה ממהר לפדותו שמא לא היה חוזר. ואותן דמים נוטל מבעל הבית מה שההנהו: ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"ואשר שאלת על יהודי שיש לו עול גדול מן השר ומהלואות וממסים ונכנס לעיר תחלה לדעת כן שנתפשר בפני עצמו עם השר בכך וכך שלא להשתתף עם הקהל אם מדעת הקהל נחלק מהם הרשות בידו אבל בלא דעת הקהל אינו רשאי להפרד מהם שלא לישא בעול עמהם אחרי שמנהג העיר כך הוא להיות כל היהודים שותפין במס רשאין בני העיר להטיע על קיצתם ולאו כל כמיניה של השר להפרידם זה מזה לשנות מנהג שהנהיג ליהודים שבעירו ולאו היינו דינא דמלכותא אלא גזילה דמלכותא כמוכס שאין לו קצבה. ואף על גב דאמרינן בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמג) האי דמי בלילא דשדו בי קיסר אאבולי ואאסטרטיגי ואמר רבי ניתבו פלגא אאבולי ופלגא אאסטרטיגי. ואף על גב דמעיקרא אאבולי יהבי ואאסטרטיגי לא סיועי בעלמא הוו מסייעי בהדייהו. ומשום דמלכא אמר אאבולי ואאסטרטיגי אזלינן בתר דיבורא דמלכא. הני מילי שהמלך אמר כך מעצמו בלא בקשת אבולי. אבל בנדון זה שעל ידי בקשתו שבקש מן השר להפרידו מן היהודים ורוצה להפרידו לאו כל כמיניה ומה שהוא אומר שאינו שוה לו למיתפס חבלא בתרי רישי לתת בפני עצמו ולחזור ולתן עם הקהל הלא הוא יכול לילך אל השר ולומר לו אדוני אין זה דיננו להפרד זה מזה ולא לשא בעול כי אם יחדיו. וכל היהודים שבמלכות מריבים אתי בזה אין רצוני עוד לתת בפני עצמי אלא עם שאר חבירי. ובדברים הללו ראוי להחמיר אף בלא ראיה מן התלמוד שאם היה כל אחד יכול להפרד מחבירו כמה פעמים בא לידי תקלה גדולה ח\"ו ואנו טעמא דפרושים ניקו ונפרוש. ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"ואשר שאלת על ראובן ושמעון שהיו שותפים בחוב וראובן קבל הערבים ותפסו שר שלו והוצרך ראובן לפטור החוב ושמעון הזמינו לדין בשביל חלקו והשיב ראובן שבשביל גרמת החוב נתפס ועל ידי אונס הוצרך למחול ושמעון טוען לא אלא על ידי פשיעת' נפסד החוב ולא בשביל החוב נתפש' נ\"ל אם ראובן לא נתפס אלא בשביל החוב כדי לפטו' החוב והערבי' ולא שאל ממנו בלתי זה החוב לבדו לפטור הבעלי חובים והערבים ודוחק אותו לכך הוא פטור דהוה ליה כמו ישראל שאנסוהו א\"ה: להראות ממון חבירו והראה דאמרינן בהגוזל בתרא (דף קיז) דפטור דאף על גב דנשא ונתן ביד אמרינן התם דחייב.. ואפילו אנסוהו מעיקרא לישא וליתן ביד כדפירש האלפס. נדון זה לא הוי כנשא ונתן ביד אלא דינא דגרמא בעלמא הוא. ואין חילוק בינו ובין אנסוהו א\"ה להראות והראה דאידי ואידי דינא דגרמי נינהו דברי היזיקא ואי עביד כי האי גוונא מדעתו בלא אונס חייב מדינא דגרמי כמו שורף שטרותיו של חבירו דלא פטרינן ליה משום גרמא בנזקין אלא חייב משום דינא דגרמי דברי היזיקא טפי. הכי נמי ברי היזיקא כתוא מכמר וכו'. ואפילו הכי פטרינן ליה היכא דאנסוהו א\"ה להראות והראה הכא נמי יש לפטור אותו כי אנסוהו לפטור ערבים ופטר: ואם ישבע ראובן שלא נתפס אלא בשביל זה ושאנסוהו לפטרו פטור. ולא דמי להא דאמרינן בהגוזל בתרא (דף קיז) ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא סליקו גנבי עליה ושקלוה ויהבי ניהליה. ואמר רב אסי אי איניש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו וחייב משום דהוה ליה מציל עצמו בממון חבירו דנשא ונתן ביד. אבל הכא אף על גב דאמיד כיון דלא נשא ונתן ביד כדפרישית פטור. ואתה לא הודעתני מה השיב ראובן על מה שטען שמעון שאף אחר כשטרח להוציא החוב עמד ואמר שמעון אל תתנו לו מאומה כי שלי הוא הכל ופטור אתה ממני אם ראובן היה יכול להוציא מידם לולא שמעון אמר כך אז שמעון חייב אם לא אנוס היה אף לומר כן: "
],
[
"ומה שטען ראובן ששמעון הלוהו מעות למחצית שכר על משכונות מיד ליד ונתן לו חלקו שהרויח י' ליט' והמשכונות נפסדו שנשרף ביתהמלוה ולקחם השופט. ועתה תובעה י' ליט' בשביל שאנס וגם המשכנות לפי שנאבדו בפשיעתו שלא החזירם לו כשפטרם. והשיב זה המעות שנלוו לך של יתומים היו. ומיד אחרי כן נלוו לך רק בשביל שהייתי אפוטרופוס שלהם קבלתי המשכונות. וגם בערבונות לא פשעתי שלא מנעתיך ליקח כשתרצ' ועל ידי כך נאבדו עם שלי פטור שמעון אף מן השבוע'. דאי פלגא בהפסד ובאגר מותר. ועוד דמעות של יתומים מותר להלות קרוב לשכר ורחוק להפסד וכיון שכבר נתן לו ריוח לאו כל כמיניה לומר טעיתי שלא בדין נתתי לך כמו שכתבו ר\"ח ור\"ת בסוף פ\"ק דגיטין ואפילו מדידיה לדידיה אינו נאמן לומר הלויתני ברבית כמו שפסק ר\"ת דנאמן המלוה לומר הלויתיך מיד ליד דלא שביק היתירא ואכל איסורא. כי ההיא דפרק השולח (גיטין דף לו) נאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואבד. ופירש ר\"ת נאמן בלא שבועה: ומה שנלקחו המשכונות ממה נפשך פטור שמעון דהמלוה על המשכון ומשכנו בשעת הלואתו פטור מאונסין. ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"פרק קמא דסנהדרין (דף ו) היכי דמי שיקול הדעת אמר רב פפא כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי מר אמר הכי ומר אמר הכי ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וסוגיא דעלמא כחד מינייהו ואזיל חד ועביד כאידך והיינו שיקול הדעת. כי מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ומורי הר\"ר יהודה אמר הלכה למעשה דדוקא כי האי גוונא הוי שיקול הדעת. אבל היכא דתרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי והדיין לא ידע כי אם דברי אחד ולא ידע שהשני היה חולק עליו. והורה הדיין. לא הוי שיקול הדעת אלא מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו. והוא הדין אם טעה בתלמוד שר\"שי פי' הכי ושאר הגאונים הכי ולא ידע כי אם אחד והורה ודן כפי אותו כי האי גוונא לא הוי שיקול הדעת אלא מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו. וכן הור\"ה מו\"רי ה\"ר יהו\"דה הלכ\"ה למע\"שה: וראייה מפרק זה בורר (סנהדרין דף כט) גמרת כיצד בודקין אתהעדים ההוא דהוו קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב אמר פלוני ופלוני מסקו ביה זוזי ומית אתו תבעינהו ליורשים. אתו לקמיה דר' ישמעאל בר יוסי אמר להון כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא. פרעו פלגא. ואידך פלגא אתו לקמיה דר' חייא אמר להון כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. א\"ל ניהדר. א\"ל כבר הורה זקן. אלמא אף על גב דר' חייא פליג עלייהו מכל מקום כיון שלא ידע שהיה חולק עליו מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו. כך שמעתי מלשון הר' יצחק מוינא: "
],
[
"פירש רי\"בא דאסור לתקן מנעלים בחול המועד מההיא דסוף פ' מקום שנהגו (פסחים דף נה) אמר רבי מאיר מלאכה שהתחיל בה קודם י\"ד גומרה בי\"ד וכו'. עד ר' יוסי בר יהודה אומר אף הרצענים שכן עולי רגלים מתקנים מנעלים בחול המועד ודייק רי\"בא דוקא עולי רגלים מותר אבל לא כל אדם שנקרעו מנעליהם ואסור. דאם לא כן הוה ליה למימר שכן מותר לתפור מנעלים כדאמר רבי שכן הדיוט תופר כדרכו בחול המועד אלמא שמע מינה דאסור מההיא דמקו' שנהגו. וריש פרק מי שהפך (מועד קטן דף יג) אמר רב פפא בדיק לן רבא תנן מוליכין ומביאין כלים מבית האומן כו': וד\"וק ותש\"כח: ",
"אמרו רבותינו שמותר לקשור חביות במועד ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד ומוקי לה כר' יוסי דלא בעי שינוי בדבר האבד. ודמי להא דאמרינן הצנור והדלת והקורה והמנעול והמפתח מותר לתקנן. ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד ומוקי לה כר' יוסי דלא בעי שינוי בדבר האבד אע\"פ שמשמיע קול. וההיא דסוטה פשוט דאסור היינו לר' יהודה. ואי משום דאמר רב הונא דמנקר רחייא אתחיל גופיה מאן דמחיל יומא טבא דמשמע דאסור. הא דרש רב נחמן נוקרין רחיים במועד: "
],
[
"על שמעון שהיה חייב לראובן וראובן היה חייב לגוי ואמר ראובן לשמעון מה שאתה חייב לי תנהו לגוי הזה במעמד שלשתן ופטר הגוי את ראובן וסמך על שמעון ועתה רוצה שמעון לעכב המעות שחייב להגוי. וכתבת שלא קנה הגוי דמעמד שלשתן לא שייך בגוי כמו שכתב ר\"ת ויחזיר המעות לראובן. וקשה למה יגזול ראובן את הגוי. והא גזל הגוי אסור: אגב חורפך לא שמת לבך להא דאמרינן בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיג) אפילו למאן דאמר גזל הגוי אסור הפקעת הלואתו מותר. וכתבת שהגוי היה קובל עליך אלא שהיית נשמט ממנו אם לא היית יכול להשמט שהיית צריך ליתן לו בדיניהם והיית נותן לו היית פטור מראובן וכן פסק ר\"ת. ושלו' מאיר בר ברוך: "
],
[
"פירש מה\"רם אף לפי שבח ממון הן גובין כגון ראובן ושמעון שהיה חייב לשלם ליטרא בדבר שגובין לפי שבח ממון ונפשות עתה אם נגבה לפי נפשות יתן ראובן מחצה ושמעון מחצה עכשיו תחשוב אף לפי שבח ממון כגון אם יש לאחד ליט' ולשני י\"ט ליט' נמצא שיתן בעל הליט' י\"ב פשיטים. ובעל הי\"ט י\"ט דינרים. עכשיו יש לצרף כל החשבונות יחד. נמצא בעל הליטרא יתן י\"א דינר כי בתחלה נתן י' דנרים ועכשיו י\"ב פשיטים. ובעל הי\"ט יתן י\"ט דינרין ומתחלה נתן מחצה של ליטרא סך הכל כ\"ט דינר. והנה אין אנו צריכין משניהם רק ליטרא ובידם שני צרופין שהם ב' ליטרין עכשיו יחלק כל אחד חלקו נמצא בעל הליט' יתן ה' דינרין וחצי ובעל הי\"ט ליטרא יתן י\"ד דינר וחצי שהוא מחצית כ\"ט דינר וזהו אף לפי נפשות כלומר לפי שבח ממון ונפשות: ובאתרוג פסק מורי שגובין לפי שבח ממון כי עשיר חייב לקנות יפה ולא העני אבל שכר חזן להתפלל גובין לפי שניהם כי התפילה היא נגד הכל: "
],
[
"איך שאלת על ד' וה' כיסין שבתיבתך משלך ושל אחרים ולקחה בתך מהם ב' דינרים ואינך יודע מאיזה. כך נראה בעיני כיון שלקחה מקבוע כמחצה על מחצה דמי ולא אזלינן בתר רובא. ואין לי לחלק בין נפקד לאחר ולדמותו לנמצא ביד גוי שהישראל לקחו מן הקבוע. וכל שכן כיון שבתך לקחה הב' דינרים שהיא כמו הנפקד כדאמרינן המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. וכיון דהוי פלגא דמי לאחד שהפקיד טליתו אצל בעל הבית דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה: "
],
[
"אני איני כדי ששלחתם לי אלופי ומיודעי ברם כך דעתי נוטה אחרי ששמעון עשה על פי הקהל וטובי העיר שצוו לו למסור הערבונות למשדך וטוען ששניה' קבלו עליהם כל מה שיפסקו להם שאין לו לראובן על שמעון כלום. דאף על גב דראשי הקהל שבאותו הפרק לא היו בקיאים בדינין מכל מקום לא גריעי מג' רועי בקר דתנן בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד) נאמנין עלי שלשה רועי בקר וכו'. עד וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו כלאחר גמר דין ואפי' באתן לך. והכא נמי כיון דלא הדר ביה אפילו קבל עליו ג' רועי בקר כל שכן אלו ראשי הקהל וטובי העיר דדמו לערכאות שבסוריא שהמחום רבים עליהם. ואף הוא נתרצה לקבל עליו בכל אשר יפסקו לו דלא כל כמיניה לחזור בו. ובדין עשה שמעון שמסר הערבונות למשדך על פי טובי העיר. כי באותה שעה לא ידע אם טעו אם לאו. ומה שנעשה על פי בית דין עשה. ואם יאמר ראובן לא הנחנו דבר על ראשי הקהל. או יאמר לא צוך הקהל כן הרי לשמעון יש עד אחד שהוא כדבריו ועד אחד קם לפטור מן השבועה מקל וחומר כיון דקם לחייב שבועה כל שכן לפטור מן השבועה. ועוד יש בידינו ראיות הרבה דעד אחד קם לפטור מן השבועה ואין לנו להאריך בזה. ואפילו בלא עד אחד נמי נאמן השליש בלא שבועה בכי האי גוונא לומר עשיתי שלישותי ולא מעלתי ומסרתי הערבונות למי שהיה לי למסור בדין. ואף על גב דאין עכשיו שלישותו בידו נאמן בלא שבועה כדפסקו רבינו תם ורב האי ז\"ל. ואפילו אם טעו הקהל ונודע שטעו בדין קודם שהוציא שמעון הערבונות מידו ואף על פי כן הלך שמעון ומסר הערבונות למשדך במצות הקהל דאין לו לראובן עליו כלום. אף על גב דנראה דהא דאמרינן נאמנין עלי ג' רועי בקר דאינו יכול לחזור בו היינו דוקא שלא נודע דטעו. אבל אם היה נודע דטעו היה נראה לי דיכול לחזור בו אפילו לאחר גמר דין דלא עדיף מפשרה דפשרה בלא קניין אפילו לאחר שהגידו הפשרה יכול לחזור. בו כיון דלא קנו מיניה. אף על גב דקביל עלייהו לפשרה ועשו פשרה. כל שכן הכא דקבלינהו עליהם לעשות לו דין ועשו פשרה דאדעתא דהכי לא קבלינהו דמצי למיהדר ביה. דכל דין של טעות אינו דין. ולא עדיף מפשרה. ואפילו הכי בנדון זה שהניחו על טובי העיר ועל ראשי הקהל מנהג הוא בכל מלכותינו שכל מה שאדם מקבל עליו בפני ראשי הקהל שנבררו מדעת הקהל שאינו יכול לחזור בו. וכן כתב רבינו תם בתשובתו דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן אפילו בדברים דלא שייכי לכל הקהל אלא ליחידים אם מתחילה קבלו עליהם אינן יכולין לחזור בהן וזה לשונו. ",
"על הקרקע שמערער ראובן על שמעון שהיא שלו. ושמעון משיב וכו'. עד אם על פי גזירה שגזרו הקהל רוצה להחזיק בה וכו'. אם על ידי טובי העיר נגזרה ולא עירער ראובן עליה כששמע אין בדברי ראובן ממש דהא אמרינן רשאין בני העיר להסיע על קיצתן שנעשית הקיצותא אדעתו או בלא מחאתו. וטובי העיר הוו כחבר עיר וכל כמינייהו. ואם על ידי פשרה נגזרה הגזירה לאו כל כמינייהו דכל פשרה לאפקועי ממונא לא הוו כחבר עיר עד כאן לשונו. וטעמא נראה לו דטובי העיר הוו בעירם כחבר עיר למה שהוזכרו כמה גדולי הדור בכל מקום. כמו שגדולי הדור הפקירן הפקר בכל מקום במגדר מילתא ותקנתא הכי נמי טובי העיר בעירם. דעליייהו סמכו כל בני העיר. וכל הנסמכים עליהם. וכמו חבר עיר דאמרינן פרק בני העיר (מגילה דף כז) בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה נותנין וכשהן באין מביאין אותה עמהן ומפרנסין בהן עניי עירן. במה דברים אמורים בשאין שם חבר עיר. אבל יש שם חבר עיר תנתן לחבר עיר. וטעמא הוי משום דבתרייהו גרירי בעל כרחן. הלכך מכל הני טעמי דפרישנא אין לו לראובן על שמעון כלום. "
],
[
"ומה שטען לי על ראובן מסרת אותו והפסדתני י\"ח דינרים והוא אומר לא מסרתיך. ישבע ראובן שלא מסרו. ואם הגוי מעיד שמטר אותו ישבע בפני הגוי וגם ישבע לשמעון שלא הפסידו במסירתו כלום אבל שמעון לא ישבע שלא מסר את ראובן שהרי ראובן לא הפסיד במסירתו כלום. אמנם אם אמת שדבר שמעון לשר כך כמו שכתוב מעבר. הקהל יענישוהו הכל לפי מה שהוא אדם: "
],
[
"די\"ני מס\"ור: לש\"ון מה\"רם ז\"ל: ",
"גלוי לכל דין מסורת דמורידין ולא מעלין ובהתראה כי ההיא דרב כהנא אמר לא תחוי והדר אמר מחוינא. אבל חידוש מצאתי בדברי רבינו משה אבן מיימון ז\"ל וזה לשונו עשה המסור כאשר זמם נראה לי שאסור להורגו. עכ\"ל. ולמדתי ממנו שני דברים שאין להרגו אלא קודם שמסר וגמר מסירתו. ועוד למדתי פי' וטעם מסור מה ראו לומר להרגו אף על פי שלא בא למסור אלא דבר מועט ממון. וכי בשביל מעט ממון יהרג. אלא בשביל דממון ישראל כשנפל ביד גוים עע\"ז אין מרחמין עליו כתוא מכמר וכו' וכיון שנפל לידם שמא יעלו עלילה כל כך שלא יוכל לפדות את עצמו וימיתוהו בתפיסה הרי המסור רודף הוא וניתן להצילו בנפשו אם אי אפשר להצילו באחד מאיבריו כגון לחתוך לשונו. וההיא דרב כהנא לא היה יכול להצילו באחד מאיבריו. ולעדות ולשבועה. ודאי פסול לעולם עד שישלם כל מה שהפסיד ויעשה תשובה בתעניות ובמלקיות כמו שכתוב בספר רוק\"ח עד כאן לשונו: ומדברי האלפס נראה שאינו סובר כרבינו משה גבי מסור. כי פסק כמאן דאמר ממון מסור אסור לאבדו בידים. והביא ראיה מדאיבעיא לן בסוף פרק הכונס (בבא קמא דף סב) אי עשו תקנת נגזל במסור. דשכנגדו נשבע ונוטל או לא. וסלקא בתיקו. ואי הלכתא דמותר לאבדו ביד. השתא אפילו לאבדו ביד מותר. כל שכן דשכנגדו יטולבשבועה. לכולי עלמא בפשיטות. ותלמודא מסתפק בדבר מדאיבעיא ליה. והשתא אי ס\"ד דסבירא ליה לרבינו אלפס בדברי רבינו משה דכי עשה המסור אשר זמם דאז אסור להורגו וההיא שעתא נמי אסור לאבד ממונו לכולי עלמא. דהא מאן דאמר מותר לאבדו ביד מקל וחומר מגופו יליף לה בשילהי הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיט) וכיון דבההיא שעתא אסור לאבד גופו אסור נמי לאבד ממונו משמע לדברי המיימוני אבל קודם המסירה מותר לאבד ממונו קל וחומר מגופו. ולדברי האלפס אסור לאבד ממונו אלא שמע מינה מדבריו שאינו תופס שיטת רבינו משה: לש\"ון ספ\"ר המ\"צות מותר להרוג את המסור בכל מקום ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות. וכל הקודם להרגו זכה. ומותר להרגו קודם שימסור. כשאמר פלוני ופלוני בגופו ובממונו הרי התיר עצמו למיתה. ומתרין בו אל תמסור ואם העיז פניו לומר אמסור הרי מצוה להרגו וכל הקודם להרגו זכה כדמוכח פ' הגוזל (בבא קמא דף קיז) דרב כהנא שמטיה לקועיה: כתב בספר חפץ מסור פסול לעדות ולשבועה. וכן פסקו בשתי ישיבות. עד כאן לשונו. ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"לקראת צמא יפוצו מעייניך. נבעו מצפוניך הלא לאמונה פקחת עיניך. נתייקרת חן וחן יקרו פנינך. מבין שורותיך יצהירו אורו עיני במכתב ההולך מאת פניך. האהוב הנחמד. אשר שאלת על הגויה שנכנסה למרתף להביא שכר מן החבית וטעתה ומשכ' מן החבית של חומץ יין ולא נודע שהיה חומץ של יין עד לאחר שהחזירה הברזא. ודימיתו לההיא עובדא דהוה בבירם בגוי דהוה סליק בדיקלא ובהדי דקא נחית נגע ברישא בחמרא. לפי ר\"ת דלא גריש ברישא דלוליבא משום דסבירא ליה דמגע עע\"ז על ידי דבר אחר שלא בכוונה שרי אפילו בשתייה. ומנטל את החבית וזרקו לבור בחמתו דקאזיל מיניה דשריא אפילו בשתייה. לא דמי דהכא אפילו לר\"ת יש לאסור. דהא כשהוציאה הברזא. וכשהחזירתה אי אפשר שלא נגעה בידה בקילוח היוצא. והוה ליה מגע עע\"ז בידו שלא בכוונה ואסור אפילו היכא דסביר שהוא שכר כדאשכחנא בעובדא דר' יוחנן בן ארזא ור' יוסי בן נהוראי דפריך והא קא נגע בנטלא ופי' ר\"ת ומסתמא נגע ביין שבנטלא. אלא אפילו למאן דאמר דמסבר סבר ההוא עע\"ז שכר הוא אסיר כי נגע עע\"ז בידו. אמנם אם החומץ חזק הוא כל כך כמו חלא שכששופכין ממנו מעט על גבי קרקע מרתיח הא ודאי חומץ גמור הוא ולא מתסר במגע עע\"ז. ובפחות מכאן איני יודע לתת לו גבול מתי יקרא חומץ אלא כשהוא מרתיח על גבי קרקע. "
],
[
"מה\"רם ז\"ל ",
"תרב שלותכם: ולעד יעמוד ורעכם ושמכם: אלופי ששאלתם על ראובן שמעון ולוי שהיו שותפים בבית אחד ראובן היה לו חצי הבית. ושמעון רביע. ולוי רביע. ומת שמעון והניח לד' בניו חלקו. ועכשיו תובע ראובן לחלוק ובני שמעון מעכבין עליו. ואומרו' שאם יחלקו לא יגיע לכל אחד מהם כדי חלוקה. וראובן אומר מאי איכפת לי אם לא יגיע לכל אחד מהם כדי חלוקה תעמדו יחד בתפיסת הבית. איני כדי ששלחתם לי ברם דעתי נוטה שהדין עם ראובן שהרי קודם שמת שמעון היה ראוי הבית לחלוק כי היה לו כדי חלוקה. ואלו תבע ראובן בההיא שעתא לחלוק לא מצי שמעון לעכב עליו השתא דמית שמעון נמי והורש לד' בניו לא עדיפי מגברא דאתו מיניה. כדאמרינן פרק השואל (דף קב) פשיטא ובנה אורתא יהבה במתנה א\"ל לא עדיפת מגברא דאתית מיניה. ולא דמי להא דאמר בפרק המפקיד (בבא מציעא דף לה) גבי שומא דשמו ליה לבעל חוב דקיימא לן דשומא הדרא לעלם. ואפילו הכי קאמר התם זבנה אורתא יהבה במתנה ודאי הני מעיקרא אדעתא דארע' נחית ולא אמרינן לגבייהו לא עדיפתו מגברא דאתיתו מינייהו. דשאני התם דאפילו בעל חוב גופיה מדינא לא בעי למיהדר כדאמרינן פרק קמא דבבא מציעא (דף יו) אלא משום ועשית הישר והטוב אמור רבנן נשקול זוזי וניהדר ארעא הלכך איהו נינהו הוא דנישקול זוזי וניהדר משום ועשית הישר והטוב כיון דבלאו הכי לאו אדעתא דארעא נחית מעיקרא. דהא זוזי בעלמא אוזפיה דליהדר ליה איהו נמי זוזי ומשום ועשית הישר והטוב. ולא אזלינן בתר דעתיה דבשעת שומא אלא בתר דעתיה דמעיקרא בשעת הלואה דאדעת' דזוזי נחית. אבל זבנה אורתא יהבה במתנ' ואוקמוהו רבנן אדאוריית' משום דלא שייך הכא לתקוני דלישקלו דמי ולהדרו הא ליכא הכא ועשית הישר והטוב ואדרב' ישר וטוב הוא להכריחם להחזיר דמעולם לאו אדעתא דזוזי נחתי ומהאי טעמא דפרשינן נראה לי נמי דראובן שהיה לו בית ומכרה חצייה לשמעון וחציה השני ללוי ויהודה רביע לזה ורביע לזה. כי מטו למפלג לא מצו לוי ויהודה למימר לשמעון הואיל ולדידן ליכא לכל חד וחד אלא רביע נפלוג לד' חלקים ושקול את תרי מנתא דידך במקום שיפול לך הגורל או זה אצל זה. או מופלגין זה מזה על פי הגורל. ואנן נמי נשקול כל חד וחד מנתא דידן כאשר יפול הגורל. משום דאמר להו לא עדיפיתו מגברא דאתיתי מיניה דראובן גופיה בעידנא דזבין לכו לא היה לו להכריחני ליקח חלקי בשני מקומות אלא אי הוה בעינא למיפלג כל כמה דהוה קרקע דידכו ביד ראובן היינו חולקים כל הבית לשני חלקים ותו לא. דלא גרע מתרי ארעתא אחד ניגרא דאמרינן בפרק קמא דבבא בתרא (דף יב) כגון זה כופין על מדת סדום. אע\"ג דאי אפשר לצמצם שיהיו שתיהן שוות לגמרי דאפי' האחת שווה מחבירתה יעלו בקרקע או בכספים. כל שכן הכא בנדון זה שהכל הוא בית אחד שלא יחלקוהו אלא לב' חלקים. אם כן כשהיתה ביד ראובן היו חולקים אותה לב' חלקים ותו לא. השתא נמי דזבנה ללוי ויהודה מצי שמעון למימר להו לא עדיפיתו מגברא דאתיתו מיניה. ואפילו יש מצד אחד בניינים חדרים ועליות יותר מצד השיני זה יעלו בכספי' ויבנה גם השני בחלקו בכספים שהוא נותן לי או יעלוהו בקרקע שיטול באורך וברוחב הבית יותר מן השני כשזה נוטל במקום שיש בו חדרים ועליות עשר אמות. יטול השני במקום שאין בניינים כ\"ף אמות הכל כמו שיעריכו בני אדם הבקיאים בשומא שיהא שוה בשוה. ואו יפילו גורלות. ומיהו ד' בני אדם שיש לכל אחד רביע ורצו שניהם להשתתף ואומר לשנים האחרים שיתנו להם ב' חלקים שלהם אחד מצרא אין שומעין להם כדאמרינן פרק קמא דבבא בתרא (דף יב) דליבם הנוטל חלקו וחלק אחיו המת לא יהבינן ליה אחד מצרא דהוויתו כבכור. דהתם היינו טעמא דכמקום שני אחים קאי. וכשם ששני אחים שנשתתפו לא מצו למכפייה לאינך לתת שני חלקים שלהם אחד מצרא. יבם נמי לא מצי למכפינהו. אבל בנדון זה מצי למיכפייה מטעם דפרישנא. וזימנין דאפילו תרי מצי למיכפינהו לאינך למיתב ב' חלקים דידהו אחד מצרא כגון תרי דאתו מכח חד. דמצי למיכפינהו לתרי דאתו מכח תרי למיתב להו מנתייהו בהדי הדדי. דמצי למימר אי יהביתו לן מנתי בהדי הדדי שפיר ואי לא מהדרנא שטרא למריה. ולשקול איהו חד מצרא בעל כרחכם כדאמרינן בפרק בתרא דכתובות (דף קי) גבי חד דאתי מכח ד' אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא וכו'. מה לי חד לד'. מה לי תרי לחד. ואפילו דלא מרווח שכנגדו לשתיקתו שייך למימר אי שתקת שתקת וכו'. ולא מצי אידך למימר לכי תהדרי ודלא כפירוש רש\"י בבבא קמא דלא שייך למימר הכי אלא היכא דמרווח קצת אידך בשתיקתו כמו שהוכיח ר\"י מההיא דכתובות ואין להאריך בזה ושלום מאיר בר ברוך: ",
"פעמים אני בא בארוכה ופעמים בקצרה אם החדר היא י' אמות על י' אמות אז יש לראובן שיש לו רביע בו כדי חלוקה. אף לדברי ר\"י שכתב דברי חלוקה דבית הוי ד' על שש וראייתו מפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צט) דהמוכר מקום לחבירו לעשות לו בית לא יפחות לו מד' על ו'. דהכא איכא ברביע החדר ד' על ו'. וכל שכן לדברי רי\"בא ששמעתי דלגבי חלוקת שותפין סגי בד' על ד' לכל אחד. כדמשמע בפרק קמא דסוכה. ולא דמי לההיא דהמוכר פירות דהתם מיירי בבא לעשות בית מתחלה: ",
"והאמות אין למדוד לפי מדות העולם מה שהם אמות אלא באמות שבתלמוד כ\"ד גודלים היא אמה. ואף על פי שאין שותפין לכל אחד כדי חלוקה לא אזלינן בתר השתא. אלא בתר מעיקרא כשהיה יעקב שותף עם ראובן. ובההיא שעתא אי הוה תבע ראובן לחלוק עם יעקב לא היה יעקב מעכב עליו כיון דהיה לו כדי חלוקה. וגם יעקב היה יכול לדחוק את ראובן ושמעון לחלוק עמו אפילו אם לא היה להם כדי חלוקה. משום דכיון דבעידנא דזבן יעקב מנח חצי החדר ונשאר לנח כדי חלוקה. והיה יכול לדחוק את נח לחלוק עמו כיון דלכל חד וחד כדי חלוקה מצי אמר להו יעקב לא עדיפיתו מגברא דאתיתו מיניה כמו שפירשתי לעיל. ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"ואשר שאלתם אם השותפים יכולים להכריח את ראובן שיטול חלקו במזרח והמה יקחו במערב לפי שמקצתם יש להם שם קרקע אצלו ודאי לפירוש רש\"י שמחלק בין שדה בית השלחין לשדה בית הבעל דוקא שפעמי' זו מתברכ' וזו אינה מתברכ' שיש למימר מעלינן ליה וכו'. יפה כתבתם דדוחקין ראובן ליטול ראובן במזרח כגון זה כופין על מדת סדום דבבתים לא שייך מעלינן ליה. אבל לפירוש ר\"ת דפירש שאין לחלק בין שדה השלחין לשדה בית הבעל. והא דבפלוגתא קמייתא אמר רב יוסף לטעמא משום מעלינן ליה וכו' ובאידך אמר טעמא אחרינא פירש ר\"ת משום דבפלוגתא קמייתא מיירי דהוו להו תרי ארעתא. ואמר ראובן שקול את חדא ואנא אשקול חדא אמצראי ושמעון אמר נטיל גורלות ואותה שדה שתעלה לגורלך קח ואני אקח כמו כן אחת שלימה כאשר יפול הגורל להם. אמר רב יוסף כיון ששמעון גם הוא חפץ שיטול כל אחד שדה אחת שלימה לאו כל כמיניה דראובן למימר הב לי חדא אמצראי כיון דיש לשמעון טענה מעלייתא מצי למימר אם אותה השלימה הקיימת אמצרך תעלה לחלקי לא אמכרנה אלא בדמים יתירים כנכסי דבר מריון שמעלין קרקעו' בדמים יקרים אבל אידך פלוגתא מיירי דלית לשום חד מנייהו אמצרא מידי ואית להו תרי ארעתא למפלג אתרי נגרי. דראובן אמר נחלוק על פי הגורל וטול שדה אחת ואני אחת שלימה כי היכי דליהוי לכל חד וחד חלקו ביחד. ושמעון אמר נחלוק כל שדה לשני חלקים ויטול כל אחד חלקו חצי חלקו כזה וחצי חלקו בזה. והשתא מטעמא דמעלינן ליה וכו'. לא היינו שומעין לשמעון. דאטו אי אמר שמעון נחלק כל אחת לעשרים חלקים מטעמא דמעלינן. וכי היה לנו לשמוע לו. אבל מטעמא דהאי מדויל והאי לא מדויל שומעין לו לחלוק כל אחת לשני חלקים ולא יותר. אם כן בנדון דידן כיון דאידי ואידי אינם מבקשים לחלוק החדר אלא לשני חלקים אלא דהשותפים אמרי הב לן אמצרא מצי אמר להו ראובן נפיל בגורלות. ואם יעלה לחלקי חלק שבמזרח מעלינן ליה וכו'. וקל להבין. ומאחר דלא ברור לן אי הלכה כר\"שי ור\"ת יש להפיל גורלות אם יעלה לשותפים חלק שבמזרח יקחו חלקם במזרח. וראובן יטול חלקו במערב. ואם יעלה לראובן לא יזכה לאלתר דילמא קיימא לן כר\"שי. ונמצא דשלא כדין הטלנו גורלות כי היה לנו להחזיק השותפים במזרח. הלכך כל דאלים גבר אם תגבר יד השותפים להחזיק בחלק המזרח יחזיקו: "
],
[
"וששאלתם על העירונים שבנו מגדל העיר על יסוד חומות ראובן ושוב נתנו בו כח במגדל לשמעון ובנה שם בניינים וראובן אמר שהעירונים העבירו עליו הדרך. הדין עם ראובן כדפרישית בכתבי השני דהיסוד מוכיח שהקרקע הוא של ראובן ולא מהניא חזקה לשמעון דקיימא לן ישראל הבא מכח גוי הרי הוא כגוי. מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל. ואפילו בני שמעון אין להם חזקה ולא טענינן להו. דהכא מחמת גוי הרי הוא כגוי לגמרי והוו להו בני שמעון כמו בן גזלן דאין לו חזקה היכא דאתי בטענה דאבוה. ואינהו נמי לא טעני קמי דידן זבנה מינך דליהימנינהו במיגו אלא אמרינן אפילו העירוני' אמרו שכדין בנוי. זה אינו כלום. וחייבים בני שמעון לסתור בניינם שעל קרקע ראובן או יפייסוהו בדמים. ושוכן מרומים. יוסיף לכם ימים. ורוב שלומים. כנפש נאמן בריתכם מאיר בר ברוך: "
],
[
"מרוב כתיבות מרובות. חבילות תשובות. לכל סביבות לא מצאה ידי לכתוב את כל אשר עם לבבי. לכן באתי בקצרה. נראה כי שמעון חייב לסתור בניין שלו מה שבנה נגד חלון של ראובן דהחלונות מכנגדן חייב להרחיק ד' אמות כיון דמיחה לאלתר כשבנה שידע שהיה בונה כנגדו. ואף אם היה שמעון מביא עדים שלא מיחה לאלתר. אם לא היה בא מחמת טענה כגון דאמר אתה מכרת לי אתה נתת לי כח בקנין לבנות כנגדו אלא אמר לא אמר לי אדם מעולם אינה חזקה. ואפילו אם החזיק כך כמה שנים. דהא אמרינן ולסתום לאלתר הוי חזקה. משמע לאלתר דלסתום כמו ג' שנים דלפתוח. מה להלן בחזקה שיש עמה טענה. אף כאן בלאלתר בחזקה שיש עמה טענה ובשבועה. דאף על גב דאין נשבעין על הקרקעות הני מילי שבועה דאורייתא דאין נשבעין. אבל מדרבנן נשבעין. ודלא כפירוש רש\"בם בשמעתתא דרבה בר שרשום אלא כפירוש רבינו האי ז\"ל. וראיה מפרק הכותב (כתובות דף פט) גמרת הפוגמת כתובתה. וכן כתב בעל העיטור דהא דאמרינן לסתום לאלתר הוי חזקה היינו בטעמא כדפרישית. וזה לשונו. אמר רב ולסתום לאלתר הוי חזקה. ודוקא בטענה. ואף על גב דלפתיחת חלון בעינן ג' שנים הכא לאלתר וכן הלכתא עד כאן לשונו. ואין חלוק בין חלון העשוי לאורה בין שהוא קטן דהא קיימא לן לאורה אפילו כל שהוא הוי חזקה כפירוש ר\"ת: ובעל העיטור כתב דשיעור חלון העשוי לאורה דאמרינן דכל שהוא הוי חזקה כגון דלא הוי בציר מטפח. וזה לשונו. ומצאתי בירושלמי בסוף גמרת חזקת הבתים סעד לדבריו היו פתחים חמשה זה לפנים מזה שיעור כולם מלא מקדח ודא מסייע ליה דאמר גבי חלון שהיא פתוחה לא נעשית אלא להכניס האורה מכאן שיש לה חזקה ואינה מביאה את הטומאה. ודוקא שניכר עיקר עשייתו לאורה כגון צר מבחוץ ורחב מבפנים אבל אם הוא שוה אינה חזקה. והכל תלוי בראיית הדיינים. עד כאן לשונו. אלמא דמדמי חזקה לטומאה. וגבי טומאה תנן במסכת אהילות. העושה מאור בתחילה חישב עליו לתשמיש שיעורו כפותח טפח. "
],
[
"וששאלת אם חייב ראובן לסתור בניינו שסמך על החומה שבנה שמעון הכל משלו. ובקרקע שלו דבר פשוט שצריך ראובן להסיר מה שסמך ולית דין צריך בשש. גם מה ששאלתם על מחיצה תלויה שעל הבאר בינו ובין ראובן ושמעון שהכניסה ראובן בחלק קרקע של שמעון דבר פשוט שצריך ראובן להסירה שיש לבנותה באמצע הבאר. כמו שכתוב בשטר: "
],
[
"ואשר שאלתם על ראובן שטען על שמעון שהכניס יסוד חומתו בחלקו טפחיים וכו'. כמו שכתבתי נראה דהדין עם שמעון דכיון דאחזיק שמעון ברוחב יסוד החומה אחזיק כל שכנגדה ולמעלה עד רום רקיעא. ואף על גב דהחומה של שמעון שסמך לקרקע ראובן אינה מהלכת כנגד כל רוחב היסוד איכא למימר דשמעון כונס לתוך שלו טפחיים: ועכשיו הוא חפץ להחזיר כתליו למקומן. ונהי דהלכת' כר' יוחנן לגבי ריש לקיש. ור' יוחנן סבירא ליה בסוף פרק חזקת הבתים דכנס אינו מחזיר הני מילי ברשות הרבים משום מצר שהוחזקו בו רבים אסור לקלקלו. אבל לגבי יחיד מחזיר ובשבועת היסת שלא השיג גבול חבירו בבניין יסוד שלו. כדפרישית לעיל בשם רב האי דנשבעין על הקרקע מדרבנן ותדע כיון דאחזיק ברוחב היסוד אחזיק בכל שכנגדו רוחב היסוד מן התהום עד רום רקיעא דתנן לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי היא בחזקתו פירוש דטוענין ללוקח. וכן פי' רשב\"ם. אבל אם היתה עדיין בלא זיזין וגזוזטראות לא היו טוענין בשבילו. והיה צריך להביא עדים שכונס לתוך שלו הוה. או שני חזקה. ואי מייתי עידי חזקה תלינן דכל כנגד הזיזין כונס לתוך שלו הוה. ולא אמרינן כל הקרקע שתחתיו של בני רשות הרבים. וזיזין דאפיק דילמא טובי העיר הרשוהו להוציא ולא יותר. אלא שמע מינה דכל היכא דאחזיק בזיזין אחזיק בכל קרקע שכנגדו מתהום ארעא עד רום רקיעא: "
],
[
"וששאלתם על אודות החור שמימי גגות היו יוצאים דרך שם וטען ראובן ששמעון סתם לו אותו החור ולא שביק ליה לעבורי מיא בארעיה. ושמעון השיב לה\"דם שהוה לך חור הרי אתה בעצמך בנית אצטבא שם במקום שאתה אומר שהיה לך חור וסתמת אותו. נראה ודאי ששמעון פטור אף מן השבועה. כיון שראובן בעצמו סתם אותו חור ובנה בפניו מידי דהוה אאחד מבני מבוי שהיה לו פתח למבוי יסתמו ופרץ פצימיו ובקש לחזור לפותחו דבני מבוי מעכבין עליו ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"טרן טריין. מרן מוריין. בר אבהן ובר אוריין דכיפי תלו ליה ומרגליין. מרגליתיה לית ליה טימי נטרייה בריין. רמי דקלין וקיף וקושיין. גמיר וסביר בכל קריין ותנויין. מכל אבקת רוכל מקוטר גבור מזויין. סדיניה בקייטא וסרבליה בסיתוא מצויין. אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ומורי הר' אליעזר בכף שנייה יכריע המצויין. מימיך נאמנים ונוזלים מן המעיין. ולמה לך למי שיחור מימיו מי מערה סריחי וסריין. ברם מרנא סגי ענויין. סתם מי גיחון מפני המחמצן והנדיין. חצבי לנהרא כגני לייא וליאן. ואם הגפן עצרה תירושה אטדי יער איך יתנו פריים. גם כי התאנה חדלה מתקה מרנא די ליה כל דין גליין. כל קמחייא קמח וקמחא דקמחיה סולת מנופה בתליסר נפיין. ואני מה לפתוח ראשון והן בארץ שלו' אני בוטח לא ידענא לתרוצי סוגיא. ",
"אמנם אין כל חדש כבר היה לעולמים ידיע לכל בריין ותפתח הארץ את פיה לפני מלאך השם. ואית לן קמן קריין. כן רבינו בדורו כמשה גזר עלי תלמידו להבין לפניו כנדון זה. לא יכפרני בשעת הדין. להאריך לא נפניתי מרוב טרודין. חוזר אני על כל צדדין וצידי צדדין. מטיבותיה דמרנא אב בית דין לא ידענו מה עלה בדעת ראובן דמאיזה כח הוא בא להוציא מיד שמעון את הקרקע שקנה בכסף ובחזקה מן הגויה. דאפילו לפי דבריו של ראובן שהוא חוזר על הקרקע תחלה לקנותו. והבטיחו שמעון שלא יקנהו והלך שמעון בעקיפין וקנהו מה שעשה שמעון עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות. ואם אמת היה כדברי ראובן שכך עשה לו שמעון שרי למקרייה עבריינא ורשע כדאמרינן פרק האומר בקדושין (דף נט) עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע. מיהו בית דין לא מפקי ליה מיניה. וכל שכן השתא דשמעון כופר ואומר אדרבה אני הייתי מחזר עליו תחילה ואתם באתם עלי במרמה לבטל מקחי דחף הוא בלי פשע. ואין להשביע את שמעון שיהא כדבריו שלא ידע שהם חזרו עליו תחילה דכיון דאפילו אם הוא כדברי ראובן ולוי שהם חזרו עליו תחילה לא הוה מפקינן מיניה דשמעון כדפרישית. אם לא שייכא בה שבועת היסת אפילו ללישנא קמא דרב נחמן. ומה שטוענים ראובן ולוי שמסרה להם הגויה המפתחות. ומדדו ופתחו את תבנית הבית ומוצאיו ומובאיו ונעלו אף על גב דישראל מגוי קני קרקע בחזקה כדאיתא בבכורות. ונעילת דלת חזקה היא כמו שהוכיח ר\"י מפרק הזורק בגיטין. הני מילי היכא דסמכה דעתיה. אבל הכא דאכתי לא פסקו ולא גמרו דמי הקנייה לא קנייה מידי דהוה אמדד ומשך במטלטלין ולא פסק דלא קנה בפרק המוכר הספינה (דף פד) דלא סמכה דעתייהו. וכל שכן אם אתרא דלא קני בכספא ולא בחזקה אלא בשטרא דהוה לראייה שלא יוכל המוכר לכפור דלא קנו בחזקה אפילו פסקו דמי הקנייה דישראללא קני ולא סמכה דעתיה עד דמטא שטרא לידיה כדאמרינן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נד) אלא אם כן פריש אם בעינא בכספא או בחזקה אקני. ומה שטען שהגויה הייתה חייבת לו מעות ומכח זה הוא בא מכח משכנתא משום דינא דבר מצרא אין בדבריו כלום דהא לא מקרי משכנתא אלא אם כן הלוה לה על הבית ודר בו. והוא לא מצי מסלק ליה במשכנתיה בכי האי גוונא הוא דאמרינן מאי משכנתיה דשכונה גביה. ונפקא מינה לדינא דבר מצרא כדמשמע באיזהו נשך (דף סח) אבל בכי האי גוונא שלא הלוה לה על הבית לא מקריא משכנתא. ועוד שלא דר בו. ועוד היתה יכולה לפורעו ולהסתלק מתי שתרצה ודאי אם הלוה לה על הבית ודר בו ולא הויא מצי מסלקא ליה בתוך שנה ואז בא שמעון וקנהו הוה מסלקינן לשמעון משום דינא דבר מצרא כיון דמשכנתא הוא ביד ראובן איהו הוה מצרן דידיה. אם לא היה לו לראובן קרקע סמוך לזה הקרקע של הגויה דלא דמי לזבן מגוי דלית בה משום דינא דבר מצרא. דהני מילי היכא דראובן היה לו קרקע סמוך לזה הקרקע של הגוי דמצי אמר ליה אריא אברחי ממצרך. אבל אם אין לראובן קרקע אצל זה הקרקע הממושכן לו דלא שייך למימר אריא אברחי ממצרך הוה מפקינן משמעון. וכן פירש ר\"י בפרק איזהו נשך. ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"כדי איני. וענותך תרביני. מורי ורבי הר' אליעזר. אשר נסתפקו הדיינים בפירוש דברי. כך כתבתי אם ראובן טוען שמקום החומה והחומה עשאום הוא והגוים בשותפות יש להחזיקן בחצי החומה ומקומה. אחרי שאין עדות המכחישתו. ואפילו שבועה אין להטיל עליו דאין נשבעין על טענת שמא. וכל שכן הכא שיש רגלים לדבר שהוא כדבריו כי ביתו בקיר החומה ובחומה יושביה ראשי קורותיו. ואפילו אם יתחייב שבועה ממקום אחר אין להשביעו על ידי גלגול. דאף על גב דאפילו בספק אמרינן בפרק קמא דקדושין (דף פז) דמגלגלין פירש ר\"י דאיכא קצת סברא בדברי התובע הבא לגלגל עליו. אבל הכא אדרבה הוכחה יש בדברי ראובן קורותיו ורהיטיו כדפרישי' וכל כי האי גוונא שהחומה של שניהם נראה דמאי אחזוק ככר אחזוק אבל מכאן ואילך אם בא אחד מהם לסתור החומה ולהקלישה. או לפתוח בה חלונות ולפרוץ בה פרצות חבירו מעכב עליו אלא אם כן התנו מעיקרא. ותדע דגדולה מזו אמרו הבית והעלייה של שנים תחתון בא לשנות בגויל שומעין לו בגזית אין שומעין לו. עליון שבא לשנות בגויל אין שומעין לו. אלמא אף על גב דעקר החומה שכנגד הבית של התחתון וכנגד העלייה של עליון אפילו הכי חד מינייהו לא מצי עביד בשלו מאי דמרע חלק משותא דחבריה. אבל אם ראובן מודה שהגויה בנתה כל החומה אלא שהוא פייס ממנה אחר זמן להרשיתו להניח בה ראשי קורותיו. נראה לי נהי דהרשתה אותו להניח בה ראשי קורותיו המקום והחומה לא נתנה לו: ",
"ומה שכתבת שיש לקנוס שמעון הכל לפי מה שהוא אדם. וכתבת ששמעון אדם כשר ולא יצא שום דופי עליו לא בעבירות שבועה ולא בשאר דברים. כל שכן שהוא צריך כפרה יותר דאם כן יש חלול השם טפי. אם צורבא דרבנן הוא לא לימנו עליה אשמתא ולא אנגדא אם גנאי גדול הוא יותר מדאי במלקות. אך יתקן בממון ויתן לתוך כיס של צדקה או לתלמידי רבינו כאשר ישיתי עליו הגדולים: "
],
[
"נשאלתי על ראובן שמת ולא הניח כדי כתובת אשתו והיא תובעת כתובתה ואינה חפיצה שיקבר מן הנכסים שהניח לה. תשובתי מצאתי בתשובת רב כהן צדק ז\"ל וז\"ה לש\"ונו מי שמת ולא הניח שיעור כתובת אלמנתו אלא שליש. ואין לו תכריכין והוצאת קבורתו מי קוברו אלמנתו קוברו או קופה של צדקה. אלמנה ענייה במה נתחייבה לקבור את בעלה והיכן מצינו שאשה חייבת בקבורת בעלה. אפילו הניח לה כל כתובתה אינה חייבת שהיא בעלת חוב ובעלת שטר היא וחוב שלה נוטלת ממנו. וכל שכן הכא שלא הניח לה אלא שליש כתובתה ובדין הוא שיקבר מן קופה של צדקה ואין לו עליה שוה פרוטה. ודיה שאבדה שני שלישי כתובתה. וכן הלכה. עד כאן לשונו. ועוד הבאתי ראיה מתוספות כתובות. מי שמת והניח נכסים מטלטלין ויש עליו כתובת אשה ובעל חוב כל הקודם זכה והוא נקבר מן הצדקה. ועוד ראיה דבה\"ג אמרינן מי שמת והניח כתובת אשה ובעל חוב. גובה אשה כתובתה. ובעל חוב את חובו. ואין משיירין לו אפילו כדי קבורתו. ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"אני איני כדי אמנם ענוותכם תרביני. ששאלתוני על היבם שדוחה את יבמתו מלייבם ומלחלוץ. ואומר שאינו יכול מפני עגמת נפש שעדין לא עברה שנתו ממיתת אחיו. אמרי נואש דברי היבם. ואין להם על מי ועל מה שיסמכו. שהרי לא תלו חכמים הדבר לא בשנה ולא בשנתיים. אלא בג' חדשים. דתנן היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהיו לה ג' חדשים. ומשם ואילך אם לא רצה היבם לחלוץ או ליבם כופין אותו במילי או בשוטי' דתנן מצוה בגדול ליבם וכו' עד לא רצו חוזרין אצל גדול ואומרי' לו עליך מצוה או חלוץ או יבם ומפרש בגמרא חוזרין אצל גדול למכפייה וכל היכא דאיכא לשון כפייה פירש ר\"י אפילו בשוטים דאי במילי לחוד הא קיימא לן בסוף פר' המדיר (כתובות דף עז) דבדברים לא יוסר עבד. ועוד אי במילי מאי פריך בפרק אע\"פי (דף סג) בשמעתתא דמורדת והאמר רב האומר איני זן וכו' לישני הא דקתני במתניתין מוסיפין היינו היכא דכפינן ליה במילי לא חשש אז ודאי מוסיפין על כתובתה. אלא שמע מינה דכל היכא דאיכא כפייה בשוטים הוא. ועוד מצות עשה היא לגבי יבם או לחלוץ או לייבם ובה קתני בפרק החולץ (יבמות דף לט) עליך מצוה או חלוץ או ייבם. מאי שנא משאר מצות אם אומרין לו עשה סוכה ואינו עושה. או אומרים לו עשה לולב ואינו עושה כדאמרינן בפרק הזרוע (חולין דף קלג) במה דברים אמורים במצות לא תעשה. אבל במצות עשה כגון לולב או סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. כל שכן הכא דעובר על מצות עשה שהוא רעבין לשמים ובין לבריות. דכפינן ליה במילי ובשוטים ובגוים ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך. וטוב בעיני שיטעוהו בכל מה שיוכלו להטעותו כי שמא יהיה טורח גדול לכופו בשוט פן יבא לידי מכשול או שמא יברח. על כן אם יוכלו להטעותו שתמחול לו בל ממון שיש בידו מממון אחיו ואפילו בקניין ומוסר מודעא מקודם. סוף דבר אם תוכלו להטעותו בממון עשו. ואחר שתחלוץ תגבו ממנו הממון. דכיון דניתן רשות להכותו כל שכן שיש לנו רשות להפקיע ממנו ממון מה שאין נותנים לו כדי לקיים המצוה דהפקר בית דין הפקר במגדר מילתא כדי לעשות סייג. כל שכן היכא שעובר על דברי תורה דמטעינן ליה בכל מידי דמצינן לאטעויי. והדר מגבינן מיניה. והמלמדים אותו לדחות יבמתו ולעגנה חוטאים ולא להם. ועוברים בלפני עור וגומר. דשהויי מצוה לא משהינן דתלה בקטן עד שיגדיל אין שומעין לו דאפילו למאן דאמר ביאת קטן עדיפא לא נטרינן לומ' דילמא גדיל ומייבם דשהויי מצוה לא משהינן. כל שכן שהוא דוחה אותה באמרי נואש בולא כלום דשהויי מצוה לא משהינן וכופין אותו כדפרישית אי לא מצו לאטעויי במידי. ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"אשר שאל אדוני על ראובן שטען על שמעון ולא היו לו עדים יהודים אלא גוים. ואמר שמעון נאמן עלי אותו גוי וקנו מידו. וכשהרגיש שהיה מטה דבריו וקבל שוחד חזר בו שמעון. ודאי כן הוא כמו שכתב האלפסי. דאם קבל עליו קרוב או פסול כבי תרי ואפילו לעדות וקנו מיניה לא מצי הדר ביה כדאמרינן פרק שבועת הדיינין (שבועות דף מב) ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל היכא דאמרת לא פרענא. דאפילו פרעיה באפי תלתא מהימן מלוה לומר לא פרענא. ודקשיא למר שאני התם דאתני מעיקרא בשעת מתן מעות לאו כלום היא ופטומי מילי בעלמא הוא. לדבריך אדתמהת להאי גיסא תמה לאידך גיסא. לדברינו רבינו האלפס שדימה אותם זה לזה. מאי איריא בקניין אפי' בלא קניין נמי דהא ההיא דפרק שבועת הדיינין בלא קניין איירי. דהא לא הוזכר שם קניין בכל ההיא שמעתתא. אלא ודאי הכי מייתי ראיה כי היכי דהתם היכא דאתני מעיקרא מהני תנאיה להימוניה כבי תרי ואפילו בלא קניין. הכי נמי מהני על ידי קניין אפילו בלאחר זמן כדאשכחנא גבי ערב דבשעת מתן מעות משתעבד בלא קניין ולאחר מתן מעות אין משתעבד בלא קניין אלא בקניין וכמו שפירש רבינו אלפס כך פירש רבינו משה אבן מיימון ז\"צל וזה לשונו. מי שקיבל עליו קרוב או פסול אפילו אחד מן הפסולים מומחה לו לדין בין שקבל לו על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול מה שהוא טוען על פיהם בין שקבל שיתן כל מה שיטעון עליו בעדות זה הפסול או בדינו אם קנו מידו של זה אינו יכול לחזור בו. ואם לא קנו מידי יש לו לחזור בו עד שיגמור הדין עד כאן לשונו: "
],
[
"שאל אדוני אם מניחין לגדול לקח לו אנטלר לטעון עבורו כתבת דמותר למנות אנטלר. וראיה מירושלמי ריש פרק כהן גדול. ואני צויתי להעתיק לך מעבר הלז מה שכתבתי על זה. ויש ראיה שמה דשאני התם דמשום כבודו דכהן גדול דוקא דלא ליתזיל וניזול לקמי דיינא דזוטר מיניה הוה לן למישרי למנוייה אנטלר במקומו. אבל בעלמא לא. מיהו בהא כל אפייא שוין. דודאי לא שבקינן ליה למנוייה אנטלר בשבילו במקום איסורא שהיא תובעתי לקיים מצות עשה או חלוץ או ייבם וקורא אני על החפץ. להתמנות אנטלר בשבילו אשר לא טוב עשה בעמיו שנתמנה לו אנטלר כדי לטעון ברמאות על היבמה ולשהויי מצות עשה. השתא מכין אותו עד שתצא נפשו. אנטלר משוינן ליה בתמיה. ",
"וששאלת אם האנטלר יכול לטעון כל מה שיכול לטעון ולהערים אפילו דבר שיודע בטוב שאינו. לא כי וחלילה לי מעשות כן להיות חוטא ולא לו ואפילו בשל עצמו אינו רשאי לשקר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. ונראה דבריש פרק שבועת העדות (שבועות דף לא) אמרינן מניין לנושא בחבירו מנה וטוענו מאתים שלא יאמר אכפרנו בב\"ד ואודה לו חוץ לבית דין כדי שלא אתחייב לו שבועה תלמוד לומר מדבר שקר תרחק וכו'. וטובא איכא כי האי גוונא. ולא דמי לאפטרופא דיתמי דההוא ודאי יש לו לטעון כל מה שהוא יכול. כי אין שם שום בירור. ואלו היה אבוהון קיים דילמא הוה טעין הכי. ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"על סופר שמושכר לכתוב ספר שלם אם יכול לחזור בו כר' דוסא דקבלן אינו יכול לחזור בו בסוף פרק האומנין (בבא מציעא דף עו) והיינו קבלן היכא דהשכירו לכתוב ספר אחד. ולא השכירו לזמן אחד לשנה או לחצי שנה. אמנם אני שמעתי דסופר אפילו אם הוא פועל שהשכירו לזמן אינו יכול לחזור בו דהוה ליה כמו דבר האבד. שהרבה מזיק לספר שהוא מן כתיבות הרבה. ואמרינן התם דבדבר האבד היכא דלא אניס אפילו פועל ידו על התחתונה: "
],
[
"ואשר שאלת על האשה שלוותה ואכלה. אם לוותה בסתם חייב הבעל לשלם בהא כל אפייא שוין. אבל אם מתחלה כשלותה לא סמך עליה המלוה אלא על הבעל שאמר כך אני מלוה לך ובעליך יפרע לי בטוב בהא קיימא לן דהניח מעותיו על קרן הצבי. ועיין בפירוש רש\"י בפרק בתרא דכתובות (דף קח): "
],
[
"וששאלת אם אדם שפגעה בו מדת הדין ראוי להיות שליח ציבור. פשיטא דראוי וראוי הוא. ואדרבה מצוה מן המובחר דמלך מלכי המלכים חפץ להשתמש בכלים שבורים. ולא כדרך שרים בשר ודם. שנאמר לב נשבר וגומר דאין נפסל במומים אלא כהנים: "
],
[
"ואשר שאלת ראובן מכר קרקע אם אשתו יכולה למחות. אם אותו קרקע ייחד לכתובתה או הכניסתו לו לנדונייא המקח בטל לאלתר. דאפילו אם האשה אינה מוחה הבעל בעצמי יכול לבטל המקח. דבג' שדות המקח בטל לאלתר כמו שפירש ר\"ת ור\"ח ור\"שי ור\"י וכדאמרינן בפרק אלמנה לכהן גדול (דף טו) דמכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור. מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רש\"בג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות. אבל בשאר קרקעות המקח קיים עד זמן שימות הבעל או יגרשנה שאז תגבה האשה מהם. ויש להאריך באלו העניינים הרבה ואין פנאי: "
],
[
"וששאלת על הדליקה שנפלה בעיר והאש היתה קופצת מכאן ומכאן. וברחו בני אדם מן מעיר מפחד הדליקה. ועמד יהודי אחד והציל ספר אחד. ובעליו ברחו מן העיר. אינו חייב להחזירו לבעלים דהא מצי אמר בהפקירא קא זכינא כדאמרינן פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קטו) ולימא מהפקירא קא זכינא מי לא תניא הרי שהיה טעון כדי יין וכדי שמן וראה אותן שהיו משתברות לא יאמר הרי זו תרומה ומעשר על פירות שיש לי בביתי. ואם אמר כך לא אמר כלום. ומשני בשעקל בית הבד כרוך עליה הא לאו הכי מצי אמר בהפקירא קא זכינא. ומחמת שהטרחתני בשאילות לא נפניתי להאריך. אלו היה לי ג' מאות פומין לא יספיקו להשיב. מאיר בר ברוך: "
],
[
"על אפטרופוס של אשה שטען על בעלה שהוא תפס בגדיה ואינו חפץ להחזירם לה. והוא השיב שבתורת משכון באו לידו. אם אין הבגדים בידו לא מהימן למימר הכי דדמו לדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן דליכא מיגו. הכי נמי וכל שכן כיון שבגדיה הם תדיר אצלו לא מהימן למיטען הכי. אבל אי ליכא ראה מהימן דמגו דאי בעי אמר אינם בידי כדמשמע בשמעתתא דאומן. ",
"וטען האפטרופוס שלקח תכשיטיה כסף וזהב ואינו חפץ להחזירם לה. והשיב הבעל שקבלם בנדוניא חייב להחזירם לה שתשמש בהן. דכיון דהכניסם לו כלי כסף וזהב אע\"פ ששמה אותן בנדוניא משתמשת בהם דאדעת' דהכי הכניסה לו כלים ושמאתן בנדונייתה ולא הכניסה לו כספים עצמן להשתמש בהן. וכדמפרש בירושלמי דלהכי הוא פוחת חומש דשמין דעתה של אשה ודעתה להשתמש בהן ולבלותם. וכן משמע בגמרא פרק מציאת האשה בשמעתתא דזהב הרי הוא ככלים (דף טז) ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"שאו משאות שלומים. מאדון עולמים. אהוביי אשר מעבר חתומים. נראה ודאי דתנאי שלהם קיים ואין כאן משום רבית מה שראובן לוקח מריוח אכילת סוסים מה שנחסר לו מד' הלי\"ש מן הליט' העודפים ולא מצי שמעון למימר אם כן אני נותן לך רבית מחלקי דכיון דאתני אתני. ואם היה מתנה שמעון ואומר תלוה לזה הגוי ואני אתן לך הרבית בשבילו מכיסי מותר. כיון דאין אחריות הקרן על שמעון: דאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סט) שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי ואוזפיה לפלוני זוזי דלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה. וכל שכן הכא שיכול שמעון לוותר מריוח שלו מאכילת סוסים כנגד ראובן דאפילו מכיסו של שמעון היה יכול ראובן ליקח ד' פשיטים מן הליטרא שהוא מלוה לגוי כיון דאין אחריות הקרן על שמעון. אף על גב דמשזקפן ביחד הקרן והרבית ואכילת סוסים נעשה הכל קרן. כדאמרינן פרק איזהו נשך ישראל שלוה מעות מן הגוי וזקפן עליו במלוה ונתגייר אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה גובה קרן ורבית. ואם משנתגייר זקפן עליו במלוה גובה הקרן ואינו גובה הריבית מה בכך מכל מקום כיון דאתני מעיקרא שראובן יטול ד' הלי\"ש מן הליטראות שלו העודפים על של שמעון תנאי שלהם קיים ואין כאן משום צד רבית דאפילו מכיסו היה יכול ליתן שמעון עבור הגוי שמא לא נתן להם אלא ג' הלי\"ש מן הליטרא. וזקפם בסתם הכל ביחד בזה לא הפסיד ראובן זכותו ויטול ד' הלי\"ש מן הליטרא העודפי' בהם הכל כמו שהתנה: "
],
[
"ועל טענת המספוא שטוען ראובן שהוא הוציא יותר משמעון ושמעון משיב השבע על כל מה שהוצאת יטול. ראובן יש לו לישבע כמה הוציא וכמה היה שוה המספוא בשעה שנתן אותו לסוסים דקיימא לן שותף כיורד ברשות דמי ונוטל מה שהוציא לכל הפחות. ואם לוה המספוא מאחרים בשעת הזול ועכשיו צריך לשלם בשעת היוקר יחשוב אותו לשמעון בשעת היוקר דהאידנא כיון דצריך לשלם אותו בשעת היוקר. אבל אם היה המספוא של ראובן עצמו נראה לי דהדבר תלוי בדעתו של ראובן הכל כפי מה שהיה דעתי באותה שעה שלקח המספוא. אם היה דעתו שיהא הלואה שיפרעו לו מספוא אז יש לו להחזיר לו מספוא. דכיון דשותף כיורד ברשות דמי ונוטל אפילו בשדה שאינה עשויה ליטע כמו בשדה העשויה ליטע. אלמא אפילו בשדה שאינה עשויה ליטע דלגבי איניש בעלמא שמין לו וידו על התחתונה אפי' הכי גבי שותף הוה ליה כיורד ברשות דמי ונוטל כל היציאה משלם אפילו אם היציאה יתירה על השבח. והיינו טעמא דאנן סהדי דאדעתא דהכי נשתתפו שכל מה שהוא עושה עבור חלקו לתקנת השותפו' יעשה כמו כן בחלק חבירו הלכך אם נתכוין ללוות המספא משל עצמו הוה ליה כאלו נוטל רשו' מחבירו להלוות המספא וכאלו נתרצה חבירו לפרוע חלקו במספא בשעה שיתבעוהו הן אם יתיקר הן אם יזלזל ובלבד כגון שהיה לחבירו קצת מספוא בשעה שהלוהו דאלו לא היה לו כלל כלל מספוא הוה ליה כאילו הלוהו סאה בסאה ואסור. כיון דשמעון היה חייב ליתן כל שעה חצי המספוא וראובן היה מלוהו. אם כן הוה ליה הלואה לגבי שמעון. וסאה בסאה אסור. ואם היה לו לשמעון קצת מספוא מותר. אפילו אם הלוהו כמה כורים כדאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף עה) יש לו סאה לוה עליה כמה סאין. ואם ישבע ראובן שהיה דעתו באותה שעה לשם הלואה יפרע לו מספוא כדהשתא. ואם לאו יפרע לו דמים כפי שויו דשעת הוצאה שהיה נותן לסוסים ולערבים: "
],
[
"ועל שטוען ראובן קניתי ממך ד' מדות מספוא ונתתי לך המעות וכשתבעתיך אמרת אין לי תלך ותקנה ואתן לך המעות. וקניתי ב' מדות בי\"ג דינרים. ואותם י\"ג דינרים וב' מדות תן לי. ושמעון משיב לא משכת חוזרני בי דמעות לא קני. נהי דמעות לא קנו קניין גמור מכל מקום אי הדר ביה בעי לקבולי עליה מי שפרע והכי אמרינן בסוף פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף עד) ההוא גברא זוזי לנדוניא וכו' עד אי פסקת כשער הגבוה ומוכר קא הדר ביה מקבל עליו מי שפרע הלכך בעי למשקל כדמעיקרא כפי מה שיצא השער בשעה שקנהו. הלכך אי הדר ביה מוכר ולא בעי למיתב ליה כדמעיקרא מקבל עליו מי שפרע. ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"ואשר שאלת על שטר המתנה שהקנהו מטלטלין ולא הקנהו אגב מקרקעי. דקדקתי בשטר והשטר כשר והמתנה קיימת. כי דבר פשוט הוא דכל מידי מיקני בחליפין לקיים כל דבר כתיב. חוץ מעטבע ודבר שאינו מסויים כגון חצי אגוז וחצי רימון דהנך ודאי לא מקנו אלא אגב קרקע אבל בשאר מילי אין חילוק בין אקני אגב מקרקעי ובין לא אקני אגב מקרקעי כדאמרינן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מד) אקני מטלטלי אגב מקרקעי וכו': מאיר בר ברוך: "
],
[
"על מה ששאלת על המעות שהלוה לך הבחור ואתה נותן לו ההוצאה והוא חוזר עם בנך אם מתחילה היה תנאי ביניכם שילוה לך מעות ושאתה תתן לו ההוצאה והוא יחזור עם בנך אף על פי שהייתה נותן לו ההוצאה בשכר שחוזר עם בנך. נמצא ההוצאה שאתה נותן לו אינה שכר המעות מכל מקום כיון שהתנאי היה כך שילוה לך מעות אסור כדאמרינן פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סד) הלוני ודור בחצרי צריך להעלות לו שכר אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר. ואף על פי שקבל עליו הבחור האונסין כיון דאחריות גניבה ואבידה עליו אסור משום רבית. כיון שקצבת עמו ליתן לו ההוצאה הוה ליה רבית קצוצה כדאמרינן פר' איזהו נשך (בבא מציעא דף סט) רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטי ביומא וכלו זוזי דרב חמא ופריך מאי שנא ממרא. ומשני משום דלא הדריבעינייהו ולא ידיע פחתייהו. וכן משמע בתוספתא דגרסינן התם משכיר אדם מעותיו לשולחני להתנאות בהן ולהתלמד בהן. נגנבו או שאבדו חייב באחריותן. נטלו מלפניו באונס הרי הוא כנושא שכר וכו' אלמא אפילו כי האי גוונא דאחריות אונסין על הנותן ואחריות גניבה ואבידה על המקבל. ולא שרי לנותן לקבל שכר מעותיו אלא בכי האי גוונא להתנאות בהן ולהתלמד בהן. ולהתעשר בהן. דהדרי זוזי ולאו הלואה היא דלהוצאה נתנה. ולא הדרי זוזי בעינייהו. אבל הלואה אפילו אם מקבל נותן אחריות אונסין אסור ליטול שכר מעותיו. ולא דמי להא דאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סד) דפריך האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא. ומשני כיון דמקבל עליו יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא. ולההיא דרב דיהיב זוזי לחמרא וקביל עליה אונסא ושקיל חמשא. ופירש ר\"י כיון דקביל עליה אונסא דאורחא לישקול שיתא וכו'. דשאני התם דדרך מקח וממכר הוא.. דכל רבית דרך מקח וממכר הוא. וכי האי גוונא שרו רבנן כיון דקביל עליה נותן קצת זולא או אונסא. אבל בהלואה דרבית קצוצה הוי דאורייתא אסיר אפילו קביל עליה נותן אונסין כדפירשתי. וכדמוכחא תוספתא. וכדמוכח רב חמא. ואף על גב דרב חמא קביל עליה אונסא. דלכולי עלמא שוכר לא מיחייב באונסין אפילו הכי משמע דאסור. אבל אם כן הוא שנתן לו הקרן במתנה גמורה כמו שכתבת לבסוף שאם תרצה להחזיר לו תעשה. ואם תרצה לעכבו הרשות בידך כי האי גוונא נראה דמותר. ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"ראובן טען על שמעון מכרת לי חפץ בתורת זהב. ועתה שברתי החפץ ומצאתי בו אבר ושמעון משיב לא נדרתי לך כלום אלא כמו שקניתיו כך מכרתי לו ואם תשבע שנדרתי שהוא של זהב אשלם. ועוד שמעון אומר תחזירהו שלם ואתן לך כמו שמכרתיו לך וראובן אינו יכול להחזירו ששיברו ומכרו. עכ\"ל. ",
"תשובה אף על גב דמכר לו החפץ בסתם ולא אמר של זהב הוא. מכל מקום כיון דמבחוץ נראה שהוא של זהב. וגם הדמים מודיעים אם בתורת זהב קנאם הלכך מקח טעות הוא. דאף על גב דדברים שבלב אינם דברים. וזה לא הוציא בפיו לשם של זהב הכא הוי כאילו הוציא בפיו בתורת זהב. דאנן סהדי דבתורת זהב קנאו. מידי דהוי אזבין ולא איצטריכו ליה זוזי בפרק אלמנה (דף צז) דאף על גב דזבין סתם אמרינן מקח טעות הוא. והדרי זביני. וטובא כי האי גוונא היכא דאיכא למימר אנן סהדי דאמרינן דברים שבלב הווין דברים והוי כאילו הוציא בפיו. ואין להאריך. אבל אם שמעון כופר ואומר איני מאמינך שמצאת בו עופרת ישבע שמעון שאינו יודע שהיה בו עופרת ויפטר: ואם שמעון מתרעם ואומר אילו היה מחזיר לי החפץ שלם כאשר מכרתיו לו הייתי חוזר ומוכרו. עכשיו ששיברו איננו שוה לי הרי פשע בשלי. ההיא לאו פשיעה היא. דלא היה לו לראובן לידע שיש בו נקשת ועופרת. דאילו היה יודע היה מחזירו שלם. וכי האי גוונא אמרינן פרק המפקיד (בבא מציעא דף מב) ההוא אפוטרופא דזבין תורא דיתמי דלא הוי ליה ככי ושיני למיכל ומית וכו'. ואשכחיה למריה דתורא ושקלו יתמי זוזי מיניה. אלא מאן קא טעין מריה דתורא דאמר להו אבעי להו לאודועי וכו'. ומוקי לה בספסירא דלא ידע דעביד דזבין להכא ומזבין להכא. ואפילו הכי הוצרך להחזיר להם הדמים דמקח טעות הוא. והאפוטרופא פטור דלא הוי להו למידע. דאיהו לבקרא מסריה. ונהי דבקרא שומר שכר הוא מבעי ליה למידע. אפוטרופא מיהא לא הוי ליה למידע. והכי נמי ראובן לא הוי ליה למידע. הלכך אם דבר ברור הוא שמצא בו עופרת כמו שהוא טוען מקח טעות הוא. והדרי זביני. "
],
[
"מרוב תחבולות סיבות. והרהורי דברי ריבות. פלאות רבות. מרוב כתיבות. לכל סביבות. אין פנאי להאריך לכם. ובקצרה אשיב. אין האלמנה יכולה להוציא את שמעון מן הבית אחרי שהיא מודה שהשכרתו ללוי. אפילו השכרתו ללוי בסתם. אם רוצה לוי לצאת מן הבית יכול להשכירו לאדם אחר במקומו אם ירצה. כמו שאפרש בע\"ה. כ\"ש בנדון זה אחרי שהתנה לוי עם האלמנה להושיב אחר במקומו אם ירצה. וראיה מהא דאמר פרק האומנין (בבא מציעא דף עט) השוכר את הספינה ופירקה לה בחצי הדרך נותן שכרו על חצי הדרך. ואין לו עליו אלא תרעומת וכולי. עד דפירקה לטעונה בגווה. ופירש ר\"ח שמכר סחורתו לאדם אחר שקנאה. ונכנס בה להוליכה עד מקום שהתנה הראשון. ותרעומת הוי משום טירחא יתירה שצריך הראשון להכניס כלים של שני א\"נ לשינוי דעת שהספן אינו מכיר זה האדם השיני ועניינו. אלמא השוכר ספינה סתם מחבירו. אם רצה למכור סחורתו לאדם אחר ולהשתמש בספינתו של הספן כל ימי השכירות הרשות בידו. ואין הספן יכול לעכב ולומר לך השכרתי ולא לאחר. דאי מצי לעכב תרעומת מאי עבידתיה. לא ליקבליה עליה. ולא תרעומת תהוי ליה. דמצי למימר אי אפשי אלא כך. וכיון דמצי לעכב שלא יכניס אחר במקומו. אם כן אם ירצה הראשון לצאת יכול לומר הספן תן לי שכרי: מיהו יש לדחות דהא ודאי איני חפץ שתשכיר אותה לאחר כדי שיצטרך הראשון לתת לו שכרו אם ירצה לחזור כיון דמשכח לאוגורי. מיהו היכא דספן אינו שואל אלא שכר הדרך שהלך כבר ורצה למחול שכירות דמכאן כמו בנדון אכתי אין לנו ראייה שלא יוכל לומר כן. איני חפץ שתשכיר אותה לאדם אחר בחריקך: אבל יש להביא ראייה מזה אם רצה לוי למלאות בו הבית דיורין. הרשות בידו. לרבות בו מלמדים וסופרים כדרך כל שוכרי בית שאין לדבר קצבה כמה בני אדם יכניס. ומהאי טעמא נמי תנן בחזקת הבתים (דף נט) אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו. ובונה עלייה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתי ומפרש חדר שחלקו לשנים ומאי עלייה אפתא. וטעמא דאם רצה למלאות ביתו דיורין הרשות בידו. ובשכבר ראיתי בספר רבינו משה אב\"ן מיי\"מון זצ\"ל שהשוכר בית מחבירו ורוצה להשכירו לאחר הרשות בידו. ולא נפניתי עתה לחפש עם כניסתהמלכה. ומה שכתבתי היינו בשוכר בית לחבירו סתם אבל בנדון זה ששכר לוי הבית מן האלמנה התנה עמה להושיב בו כל מי שירצה לית דין ולית דיין שהרשות בידו להושיב כל מי שירצה. ולית דין צריך בשש. מאיר בר ברוך: "
],
[
"ואשר שאלת ראובן שנשא אשה ולה בית שהגבוה ב\"ד בכתובתה ואחרי שהשביעוה כמשפט. והבית זה ניתן לבעלה במתנת אביו ושאר נכסיו חילק לבניו ולחתניו כשהיה שכיב מרע: ועתה יצאו חתניו. ואומרים שיש להם שטר שחמיהם לא נתן בית זה לבנו רק בתנאי. אם לא יהיה לבנו זרע תשוב הבית לבנותיו וכו'. נ\"ל כי יש ללמוד דין זה מהא דאמר פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלג). נכסיי לך ואחריך לפלוני. וראשון ראוי ליורשו. ומת ראשון אין לשני במקום ראשון כלום. פירוש ויטלו בני ראשון משום דירושה אין לה הפסק. וכיון דעל בן בין הבנים אמרינן הכי דאילו אמר יעקב נכסיי לראובן בני. ואחריו לשמעון. או ואחריו לשאר בניי. ומת ראובן נוטלין הכל. משום דירושה אין לה הפסק. כ\"ש בנדון זה בבן בין הבנות. אם אמר נכסיי לבני ואחריו לבנותיי דלא פסק בהו כח הבן. וכח כל הבאים מחמתו מהני ניכסי. ומשום דאמר בהדיא פלוני בני יטול בית זה במתנה ליכא למימר דגרע כוחו מאילו אמר בלשון ירושה. או סתמא נכסיי לך דאיכא לפרושי בלשון ירושה דמסתמא לא נתכוון לעקור ירושה דאורייתא. כיון דאילו לא אמר מידי נמי הוי ירית ליה אלא לייפות את כחו נתכוון ואפילו לא משכחינא מידי ייפוי כח הכא בירושה מבמתנה. מכל מקום לא גרע זכה הבן ממילא בירושה דאורייתא בהאי ביתא וירושה אין לה הפסק. ואף על גב דאיהו בעי לאפסוקה לאו כל כמיניה דרחמנא אמרה אין לה הפסק. ואילו היו לו בנים לבן היו יורשים את זה הבית ממנו. אף על גב דאמר זקינם יעקב. ואחריו לבנותיי: ואף על גב דבני ראובן היו יורשין מן הדין. אפילו הכי אי אית לראובן אלמנה ניזונית. ניזונית וגובה כתובתה מבית זה כמו בשאר נכסים. הכא כל שכן השתא שתגבה אלמנת ראובן היכא דאיכא בנות ולא בן. כיון דפר\"י דבנות גריעי טפי מבן בן: וק\"ל לה\"בין. "
],
[
"וששאלת על ראובן שטען על שמעון הרבה טענות ושתק שמעון באחת מן הטענות אם שתיקתו כהודאה דמיא או לא. אין נראה לי שתיקה כהודאה בשום מקום ואפילו בב\"ד אלא אם כן אמר אתם עדיי ושתק. דגדולה מזו אמרינן. דטוען וחוזר וטוען ליישב דבריו הראשונים אפי' היכא דמיחזי קצת כסותר דבריו כי ההיא דפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף לא). כ\"ש אם שתק ושוב רצה לטעון וליישב טעם שתיקתו. דשתיקתו לאו כהודאה דמיא: "
],
[
"ואשר שאלת ראובן רצה למכור את ביתו שהחזיק בו כמה שנים. ושמעון מחה בידו לאמר יש לי עליו טענה. וראובן אמר ארד עמך לדין. ושמעון אמר איני חפץ עכשיו. אך לכשאחפוץ וכו'. עבור דברים כאלה הורגלנו בכל מלכותינו שכל מי שמוכר קרקע מחרימין בבית הכנסת על כל היודע שום ערעור על קרקע זה שיגיד לפני טובי העיר קודם שיצא מחצר בית הכנסת. ואחרי שמדקדקים בערעורים ורואין בהן שאין בהם ממש. כותבין כך וכך החרמנו ביום פלוני ולא יצא לא קול ולא טענה על קרקע פלו' ומעכשיו זיכינו פלוני באותה קרקע. ואם יבא מכאן שום אדם שהיה כאן באותה שעה ויערער עליו לא יהא ממש בדבריו. ולא יהא אדם רשאי לזקק לדין זה: "
],
[
"ואשר שאלת ראובן חפץ לקנות בית. ודואג פן יצטרך למוכרו ותעכב עליו אשתו. היוכל להתנות עם אשתו בשעת קנייה על מנת כן אקנה לנו בית שבשעה שאצטרך למוכרו שלא תוכלו לעכב. והיא מקבלת עליה כן. התוכל לחזור בה כיון דבשעת התנאי הוה ליה דבר שלא בא לעולם. שהרי לא קנאהו. נראה לי דלא מצי למהדר. נהי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אדם מסתלק בטוב מדבר שבא לעולם. כדאמרינן פרק הכותב (כתובות דף פג) ובפרק חוקת הבתים (דף מט) נחלה הבאה לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא יירשנה. וכדתנן הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיך וכו'. ואוקמינא וכותב לה בעודה ארוסה. ומהני בין לנכסים שהן כבר לעולם. בין לפירות. דאכתי לא אתו: "
],
[
"ואשר שאלת גבי ייבום ייבמה שתובעת מן היבם בנכסי אבי בעלה. מה משפטה. לא ביחנת לדבריך. מאי תיבעי ליה למר. דאם ביבמה שחלצה מן היבם. וכתובתה על ניכסי בעלה הראשון. אם מת חמיה קודם שמת בעלה פשיטא דגביא מחלק ירושת בעלה. ואי מת בעלה תחילה הוי ליה ראוי ואין איתתא גובה כתובתה מראוי. ואי נתייבמה מאי נפקא מינה אי לית לה מחלק בעלה הראשון. משום דהוי ליה ראוי. והא תיקנו לה רבנן. ותגבה מהם בשביל היבם: "
],
[
"ואשר שאלתעל ראובן ששכר בית משמעון שלא היה מקורה במקצתו. וראובן מפציר בשמעון לקרותו. ושמעון אומר תקרהו אתה. ותגבה לי משכירות העתיד לגבות. וראובן אמר לא נתחייבתי לך עדיין השכירות. ואם לא קנאי באחד מקנייני השכירות כגון בכסף בשטר ובחזקה שניהם יכולים לחזור בהם. ואם קנו זה מזה נ\"ל דעל המשכיר לקרותו. דאף על גב דבעידנא דאוגריה לא היה מקורה לא אמרינן בית זה אני משכיר לך דכמו שהוא עכשיו קאמר. דאנן סהדי דדעתו של שוכר שיהא ראוי לדירה קאמר. וזה אינו ראוי לדירה. מפני רוחות ושלגים וגשמים. ומפני הגנבים שיעלו בפרצות. וכדתניא פ' השואל (דף קא) המשכיר בית לחבירו. המשכיר חייב בדלת ומנעול ובכל דבר מעשה אומן. ולפתוח לו חלונות ולחזק לי תקרה וכו'. וקא פסיק ותני אפילו היכא שלא היו אילו בשעה שהשכיר לו הבית חייב כיון דלא מיתדר ליה בעניין אחר: ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"ועל האלמנה שייחד לה בעלה קרקע שהיה דר בו לכתובתה. גובה כתובתה בלא שבועה מאותו קרקע כדאמרינן בריש פרק אף על פי (כתובות דף נד נה): ומה שהאפוטרופוס של בעלה טוען נהי דליכא למיחש דלמא אתפסה אבוהון צררי. מכל מקום ניחוש דלמא תפסה איהי מעצמה. להא ליכא למיחש דקיימא לן כרבי שמעון דאמר בפרק הכותב (כתובות דף פו) כל זמן שאינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה לא אפוטרופוס שבחיי בעלה ולא אפוטרופוס שלאחר מותו: ",
"מעשה היה בימי רבינו תם באשה שהושובה בעלה חנוונית והיתה נושאת ונותנת בהרבה מעות. ואומרת לבעלה שאינם שלו ולא השביעה ר\"ת כיון דהלכתא כר' שמעון בהא דקאמ' כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה. דמוקמינן לה כאבא שאול בן אימא מרים דפסקינן לעיל כוותיה. ה\"נ הלכתא כוותיה בסיום דבריו באינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה וכן פסק רבינו חננאל. וליכא לאשבועה אלא בשביל גביית הכתובה וזו שבועה אינה צריכה בשביל כתובה. כיון דייחד לה קרקע אין משביעין אותה בשביל אפוטרופסות בטענת שמא אף על גב דכל האפוטרופים נשבעין שלא בטענה. זאת אינה נשבעת כרבי שמעון. אלא אם כן טוענים טענת ברי. ועוד כל כי האי גוונא לא מקרי תובעת כתובתה כיון דעשה לה קרקע אפותיקי הויא מוחזקת. ותדע דאמרינן פרק המקבל (בבא מציעא דף קי) יתומים שאמרו אנו השבחנו. ובעל חוב אמר אביכם השביח על היתומים להביא ראייה כיון דעשאן אביהם אפותיקי הוי ליה כמוחזק. ויתמי ליתי ראייה ולישקלו: "
],
[
"וששאלתם אם יכולות האלמנה והבת לומר ליתומים אחרי שחובות גרועין הן ואינם שוים אלא דבר מועט. והוו להו נכסין מועטין. ויזונו הבת והאלמנה. והבנים ישאלו על הפתחים. נראה לי שאינן יכולות לדחות היתומים. אף על גב דפסקו ר\"ת ורבינו חננאל דאין הלכה אלא כרבנן. דאמרו הבנות יזונו. הבנים ישאלו על הפתחים. משום דסתמא דתלמודא דפרק נערה (כתובות דף מג) גבי עשו אלמנה אצל הבת כבת. אצל אחין בנכסין מועטים. וכן בפרק הנושא (כתובות דף קג). יתומים שקדמו ומכרו נכסין מועטין. דלא כאדמון: והא דאמרינן כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כאדמון. ה\"מ היכא דאדמון אתי בהדיא לאפלוגי אתנא קמא. אבל הכא לא פליג. אלא מתמה בעלמא על דברי ת\"ק דקאמר וכי מפני שאני זכר הפסדתי. ואמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון כי יפה היה תמיה. אפילו הכי אין יכולין לדחות היתומים. דדוקא במקרקעי איתא להא בנכסין מועטין אבל לא במטלטלין: וכן פירש רבינו משה אבן מיימון ז\"צל. וזה לשונו. ואם אין שם אלא מזון הבנות בלבד ניזונות מהן עד שיבגרו או עד שיתארסו. והבנים ישאלו על הפתחים. במה דברים אמורים כשהניח קרקע אבל הניח מטלטלין. הואיל ותקנת גאונים היא שהבנות יזונו מהמטלטלין. הרי הבנים והבנות ניזונות כאחד. מן הנכסים האילו המועטין שלא תיקנו להם כמטלטלין אלא שיהו כבנים. וכזה הורו הגאונים עכ\"ל: "
],
[
"וששאלתם על האשה שמרדה על בעלה ויצאה מביתו. ותפסה חפצים שלו ואמרה נתתה לי במתנה גמורה. וכן האשה לאחר מיתת בעלה אם יכולה לומר בעלה נתן לי אותם. כל כמה דלא חזינא לחפצים בידיה מהימנה במגו דאי בעיה אמרה להד\"ם או החזרתים. אבל כי האי גוונא דחזינן להו בידה. אפילו אין עדים בדבר שאילו החפצים של בעלה אינה נאמנת לומר לא שלו הם ולא של פלוני הם. כדתניא בהדיא בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נא). וכן האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית וכולי. עד עליה להביא ראייה: "
],
[
"וששאלתם לפרש לכם בכלל ופרט איזה דבר העשוי להשאיל ולהשכיר בספרים פלוגתא דר\"שי ור\"ת לבר מספרי דאגדתא. ושאר מילי ניחזי אנן: "
],
[
"וששאלתם מי שנתחייב לחבירו שבועה ממקום אחר. ואמר הריני משלם ואיני נשבע. אם בעל כרחו ישלם הכל או ישבע על הכל. אין שום נפקותא בזמן הזה דעל כל דבר נשבעין לכל הפחות שבועה דרבנן אף על הקרקעות וכופר הכל. א\"כ מה שהוא רוצה לשלם ישלם. וישבע על השאר. אבל קודם שנתקנה שבועת היסת על הקרקעות ובכופר הכל יש נפקותא בההיא דירושלמי. ומשמע בירושלמי דהמפקיד דאיכא פלוגתא בהא דאמר הריני נשבע משביעין אותו ומגלגלין. חזר ואמר הריני משלם חוששין. פירוש חוששין לרמאות שהרי לפטר משבועה על שאר התביעות הוא עושה. הלכך או ישבע על הכל או ישלם הכל. והכי סבירא לר' זירא בירושלמי בפרק כל הנשבעין. ור' יוסי פליג ואמר לא חייבתו תורה שבועה להחמיר עליו אלא להקל עליו. שאם ירצה לשלם ישלם. פי' וכיון שרוצה לשלם אין כאן חיוב שבועה ולא ישבע על השאר: "
],
[
"וששאלתם על אשה שטוענת על בעלה ישען על ביתו ואל יעמוד. מן הדין היה להיות נאמנת אף על גב דבאינו יורה כחץ לא מהימנה לפי משנה אחרונה בפרק בתרא דנדרים (דף ) היינו משום דאפשר לה להעיז פניה בפני בעלה במלת' דלא ידע כהאי משקרא. וכל מלתא דידע לא משקרא כגון חזקה אין אשה מעיזה לומר גירשתני הכא נמי מהימנה: אבל בדורות הללו שיש נשים פרוצות אין להאמינה. ועוד יש קצת סברא ואמת לא שמשקרת שהיו לו אשה ובנים כבר מאשה אחרת. אף על גב דשמא שוב נתקלקל אע\"פכ לא מהימנינן לה בדורות הללו. ויעשו דרך בקשה. "
],
[
"וששאלתם על אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים וכו' ר\"ח ורבינו האלפס ע\"ה בפרק הניזקין פסקו כאבא שאול. וכן הוא דמינהו אבי יתומים לא ישבע כיון דמסלקינן ליה משביעין ליה נמי. "
],
[
"וששאלתם אם יכולין להשביעו שכן הוא כדבריו. שמינהו אבי יתומים. נראה לי דאי ליכא סהדי שמינהו אבי יתומים אפילו בשבועה לא יניחוהו להתעסק בנכסים אי לא מהימן להו. לבי דינא. ומסלקינן ליה עד שיביא ראייה שמינהו אבי יתומים. אבל בשבועה היאך ירד להחזיק בנכסים של יתומים: וגדולה מזו כתב ר\"י בעל העיטור דנראה לו דפלוגתא דר' ורשב\"ג דר' אומר צריך לחשב עמהם לכל הפחות באחרונה. ורש\"בג סבירא ליה כאבא שאול. דאמר ישבע וסיים דבריו הלכך אם מינהו אבי יתומים. דאי פסיק הלכתא כאבא שאול שצריך לחשוב עמו כיון דלא ישבע. וא\"כ כ\"ש דלא יניחוהו ב\"ד לירד בנכסים בלא ראייה. "
],
[
"ושנסתפקתם במלתא דאיכא פלוגתא דרבוותא אם יש לכם לעשות שודא. לא עבדינן שודא אלא מי שהוא גדול ומומחה לרבים. ותדע דב\"ספ מי שהיה נשוי (דף צד) דאמר ליה רב ששת לרב נחמן מאי טעמא עביד מר הכי. אמר ליה שודא. א\"ל אנא נמי שודא. אלא רב נחמן דדיין מומחה הוה דהלכתא כוותיה בדיניה. ועוד דלא עבדי שודא אלא היכא דאיתמר בהדיא בגמרא. והיכא דלא אתמר הממ\"עה: "
],
[
"ואשר שאלתם שאין היתומים רוצים לפרנס כל בני ביתה. נראה לי אם היה להם שפחה בחיי בעלה גם עתה צריכין להעלות להם מזונות ולשפחתה כדאמרינן בפרק הנושא (כתובות דף קג) שנשתמשת במדור שנשתמשה בחיי בעלה. ותני בתוספתא דכתובות ומשתמשת בעבדים ובשפחות שנשתמשה בחיי בעלה. ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"וששאלת ראובן חוזר לקנות בית שהזה שמעון מצרן בו. וגמרו הקנייה לגמרי הוא והגוי. חזר בו ראובן מן המקח בשביל ערמה. כי היכי דלוזיל גוי גביה ואמר לשמעון כל מי שיקנהו הכי והכי תיהוי. כי לא חזרתי בי כי אם לשם כך דלוזיל גוי גבאי. ולא חש שמעון וקנאו מן הגוי בתוך כך. אף לדברי ראובן לא הוי כעני המהפך בחררה ובא שמעון ונטלה הימנו נקרא רשע. לפי' רבינו תם דפירש דבמציאה והפקר לא נקרא רשע משום דכל שעתא ושעתא לא מיתרחיש ניסא. למצא מציאה אלא במכר דוקא אמרינן הכי. ומי שיש לו מעות ימצא הרבה לקנות דזוזי דאיניש עבדי להו ספסירותא. והכא נמי כיון דהבית עומד על מצר שלו לאו כל שעתא ושעתא מתרחש שימצא לקנות על מצר שלו. ונראה דכמציאה דמי. וכל שכן הכא ששמעון טוען ואומר אני הייתי מהפך עליו תחילה לקנותו. ומי מיפיס לדעת מי היפך בהתחלה. וכבר נשאלתי על דין זה כסבור אני שהוא הוא. ומה שטוען ראובן למה לא קנית אותו בתחלה. הרי עומד על מצר שלך י' שנים. ועוד טען הרבה דברים שאין בהם ממש כי שמא לא היו לו מעות באותה שעה או הגוי לא רצה למוכרו כל כך בזול. כמו עכשיו: "
],
[
"וששאלת עד כמה יהא נקרא עני המהפך בחררה או יום או יומים או יותר או פחות. נ\"ל דלא שייך בקרקע זה של הגוי עני המהפך בחררה. אלא אם כן גמר ראובן כבר הפיסוק עם הגוי ולא היו חסירים אלא כתיבת השטר ולהעלות בערכאותיהם ולברר המקח. ובכי האי גוונא אם הלך שמעון וקידם לקנותו מן הגוי נקרא רשע. אבל אם היה ראובן מתעצל בדבר ודוחה אוחו שמא יזלזל לו הגוי. וקידם שמעון וקנהו לא מיקרי רשע. וכמדומה אני דאדרבה שפיר עביד. ותבא עליו ברכה דאריא אברח ממצריה כדי שלא ילמוד ממעשיו. ואילו היה ממתין שמא היה מוכרה לגוי אחר. ומההוא טעמא דאמרינן זבין מגוי לית בה משום דינא דבר מצרא. ואף על גב דבעלמא זבין מישראל צריך לתתו למצרן משום ועשית הישר והטוב. הכא בזבין מגוי אמרי רבנן דזהו טוב וישר הממהר לסלק העע\"ז מעל לגבול ישראל. מההוא טעמא נמי אמרינן דשמעון הכא לאו רשע הוא ותבא עליו ברכה. ובלוקח מישראל נמי נ\"ל דלא מיקרי עני המהפך אלא היכא דגמרו כבר הפיסוק המוכר והלוקח ונתרצו זה לזה ולא היו חסירים אלא הקניין והלך זה וקנאה או באותם הדמים או מוסיף על דמיה נקרא רשע. אבל אם המוכר לא נתרצה למכור בכך. והלך אחר וקנאה לאו רשע מיקרי. דאי אמרת דאפילו בכי האי גוונא מיקרי רשע. אם כן מפסידנא למוכר. שאם יבא ראובן לקנות קרקע של שמעון ולא רצה לתת לו אלא דבר מועט ולא כדי שווייה לא יהא רשאי שום אדם לקנותה ולהוסיף אפילו עד דמי שווייה ורבנן חשו טובא לפסידא דמוכר העני ומוכר מחמת דוחקו. וכן משמע בשמעתא דמצרנות דאמוכר לא תקינו רבנן ועשית הטוב והישר וגומר. שכלל כלל אין לנו לעשות שום תקנה שיכא המוכר בה לידי שום פסידא לעולם: "
],
[
"ואשר שאלתם איזה מהם יש לעשות תחלה גט או חליצה. מסברא נראה דגט קודם כיון דגט יבמין דרבנן למישקל מינה קידושין דרבנן וחליצה דאורייתא. ודרשינן סוף פר\"ק דקידושין. (דף יד) חלוץ הנעל כיון דחולץ לה נעל הותרה לכל ישראל סברה דמיד אחר חליצה תהא מותרת לכל אדם הלכך חליצה לבסוף. וכן משמע תלמודא דקאמר גט למאמרו. וחליצה לזיקתו אלמא גט קודם. "
],
[
"וששאלתם לכתוב לכם לשון גט יבמין אין בידינו לשון גט יבמים. ונראה לי דלשון גט יבמים פלונית בת פלונית שנולדת וכו'. עד דהוויית יבמתי ארוסתי מן קדמת דנא. עד ליכי אנת יבמתי ארוסתי וכו'. ושלום: "
],
[
"וששאלתם על האומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני ואני רוצה לילך לבית דין הגדול או לבית הוועד ולסתור הדין אם גובין ממנו בתוך כך או עד שיתברר הדבר אם לאו. ודאי אין ממתינין לו. וראייה מפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מא) רב כהנא שקיל בידקא בארעא אזל אהדר גודא בארעיה דחבריה. אתא לקמא דרב יהודא אזל אייתי תרי סהדי חד אמר ב' אוצייא עייל. וחד אמר ג' אוצייא עייל. א\"ל זיל שלים ב' מגו ג' א\"ל כמאן כר' שמעון בן אלעזר והא מייתינא איגרתא ממערבא דאין הלכה כר' שמעון בן אלעזר פי' אלא כרבנן דפליגי עליה דאמרי בבת אחת דברי הכל נחלקה עדותם. א\"ל לכי תיתי פי' אהדר מיד אלמא שאין ממתינן. "
],
[
"וששאלת אם יש זמן לדבר עד כמה יכול לומר כתבי לי מאיזה טעם דנתוני. ועד כמה יכול לסתור את הדין. ואם צריך לומר בין בפני הדיינים דוקא או שלא בפניהם. נראה לי דלא קבעו חכמים שום זמן לדבר. כדתנן כל זמן שמביא ראייה סותר את הדין. הכא נמי מתי שיאמר לדיינין כתבו לי מאיזה טעם דנתוני. וכן פי' ר\"ת וראייתו מדלא קבעינן להא מלתא אלא בנתעצמו בדין. ועוד ראייה מפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סט) כי הא ודאי צריך לאודועי דמשמע דוקא כי הא שהדין היה עמו שוה חושדו דבתר דידיה קאזיל לכך הוצרך לפרש לו ולחלק בין זוזי ושאר מילי. אבל בעלמא דלא קא יהיב טעמא לא צריך לאודועי ולכתוב לו מאיזה טעם דנוהו. מיהו ההיא ראייה איכא דשדו ביה זמן ואי לא שדו ביה זמן נפיק מיניה חורבא. אם ראובן ושמעון נושה בלוי. וכל אחד יש לו שטר. והלך אחד מהן לדין עם לוי. והחליטו קרקע של לוי וכתבו לו פסק דין ושוב ירד שמעון עצמו לדין במקום אחר יפסקו לו כמו כן לגבות זה הקרקע. וכיון דלא כתבו בו זמן כל אחד אומר אני קדמתיך אי משום הא לא חיישינן דניחזי שטרא דמאן קדים. דקיימא לן ב\"ח מאוחר שקדם וגבה במקרקעי מה שגבה לא גבה. ואי במטלטלי כל הקודם לתופשו זכה דקיימא לן במטלטלי מה שגבה גבה. כמו שהוכיח ר\"ת מההיא דריש פר\"ק דערכין. מיהו היכא דלית ליה שטרא איכא חששא טובא. ואין להאריך. ודאי שהוא טוב שיכתוב הזמן. מיהו אי לא כתב ביה זמן לא מיפסיל. לכל הפחות מועיל לו מיומא דאייתי לקמן ואילך. דאין שטר נפסל אי לית ביה זמן אלא גט: "
],
[
"ואשר שאלת על שנים שבררו להם אחד ביניהם וא\"ל דיינת לן דין תורה והלך הדיין לעירו. וכתב להם עסק דינו. ושלח להם על ידי אדם אחד והשליח קראו באזניהם אי מהני האי פסק דין לפי שנראה לך שזה אינו דין תורה. שהדיין יש לי לישב ובעלי דינין בעמידה לפניו. ולומר להם איש פלו' אתה זכאי. איש פלו' אתה חייב. כבר הוכחתי לעיל דישיבת הדיינים אינה מעכבת. כדמשמע בירושלמי ר\"פ ד' מיתות. וממנו הוכיח ריצב\"א דה\"ה עדים שהעידו מיושב עדותן עדות בדיעבד. דמחד קרא נפקי עדים בעמידה ודיינים בישיבה. וה\"נ עמידת בעלי דינין אינה מעכבת. דכל אלו ליתנהו אלא מצות בעלמא. וכ\"ש היכא שקבלוהו עליהם. אף על פי שמן התורה אינו כשר. דאין להקפיד אם דן אותם שלא כסדר הזה שכתבנו אטו דאינו דין מה לי בעל פה. מה לי בכתבו. הרי הניחו הדבר לגמרי עליו. ובלבד שלא יטעה בגוף הדין דהכי משמע דיינת לן דין תורה שלא יחייב ושלא יזכה אחד מהם שלא כדין: "
],
[
"ראובן תבע את שמעון חמיו ואמר הנה אתה חייב לו כ\"ה זקוקים כי זקיני חמיך הניח לב' בנותיך חלק אחד משלו ועל תנאי אם תמות האחת בלא זרע תירשנה אחותה. ואם ח\"ו תמות אף שנייה בלא זרע יחזרו הנכסים לבניו היורשים הראשונים. ואתה היית מוחזק בנכסים של זקיני. ויהי אחר שנשאתי בתך שנתיים. מתה בתך אחת בעודה קטנה. על כן אני שואל ממך כ\"ה זקוקים י\"ב זקוקים וחצי עבור ירושה ראשונה אשר מתה וירשת' אשתי וי\"ב זקוקים וחצי עבור חלק אשתי ושמעון משיב לחתנו אותן כ\"ה זקוקים ששאלת מאתי שנפלו לאשתך מאחותה ומחלקה הנה נתתי לה בנדן כאשר נשאת בתי. וראובן אמר כשנשאתי בתך לא הוזכר לי אותו ממון כלום בנדונייתה. ועוד איך תוכל לומר שנתת לי אותו ממון. והלא התנה שאם ח\"ו תמותו שתיהן שיחזרו אותן כ\"ה זקוקים ליורשיה הראשונים: ועוד איך נתת לי חלק השנייה אשר היית קטנה. ושמעון משיב מה היה לי להזכיר מאיזה ממון הייתי נותן לבתי נישאת בממונה שכבר הייתי גדולה. ומה שאתה שואל איך נתתה לי חלק הקטנה כי אמרתי כאשר תעמוד על פרקה לינשא אתן לה משלי על כן נתתי לך חלק זוגתך וחלק אחותה. ועוד מה דין יש לך עלי לתבוע לי כל זמן שעדיין אין לך זרע מבתי. והלא התנה זקינה של בתי שאם ח\"ו תמות בתי בלא זרע שיחזור הממון ליורשין הראשונים. והם יחזרו עלי. ואפי' אם היה הממון בידי לא אתנהו לך. כי יחזרו עלי יורשים הראשונים. ועל כל זאת נתתי לכי בנדונייתה. וראובן משיב מה שאתה ירא שמא תמות בלא זרע שיחזרו היורשין עליך מזה אבטיחך מהם. ושמעון משיב אפילו היה בידי לא אתנהו לך כי רוצה אני להחזירו להם אם ח\"ו תמות אשתך בלא זרע והרי נתתיו לך. ואני פטור ממך: ",
"תשובה שמעון נאמן במגו דאי בעי אמר בתי הקטנה נתנה לי דהפעוטות כבר שית כבר שיב מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין גם מתנתן מתנה. ואפילו בלא שבועה כי מי יכול להכחישו אין ראובן חתנו יכול לטעון אלא בטענת שמא ואין נשבעין בטענת שמא. ואף על גב דאפטרופוסים שלא בטענה נשבעין. האי אפוטרופוס שמינהו זקינה לצורך הבנות הוי ליה כאפוסרופוט שמינהו אבי יתומים דלא ישבע כאבא שאול דפסקינן כוותיה בפרק הניזקין (גיטין דף נב) ועוד דל כל זה מכאן הבת החיה אין לה כלום בחלק המתה דהא כיון דזיכ' הזקן לקטנה י\"ב זקוקים וחצי זכתה בחייה. והא דקאמר ואחריה תירשנה אחותה הא לא מצי ירתה לה לא מכח המתה ולא מכח הזקן. מכח המתה לא ירתה לה דאדרבה שמעון אביה הוא דירית לה. דהאב קודם לכל יוצאי ירכו. ומכח הזקן נמי לא ירתה. דבבת בין הבנים לא אמר ר' יוחנן בן ברוקא דבריו קיימין וא\"כ כי אמר ואחריה תירש אחותה הוי ליה כאילו אמר. ואחריה יטול החמור. דלא קנה אלא יורשי המתה דהיינו אביה. ועוד איכא טענה אחרינא כמו שטוען שמעון שלא זיכה לאחותה אלא אם כן יהא לה זרע. מיהו אין אנו צריכין לזה כלל דאפילו יהא לה זרע אין לה כלום כדפרישית. מאיר בר ברוך: "
],
[
"ועל הדין השני שראובן טען על שמעון לקחת משל אבי ל' זקוקים ויש לי עדים. והלה משיב כל מה שלקחתי מאביך פרעתיך. אם העדים מעידין שאותן ל' זקוקים לקח בגזל. שכנגדו דהיינו ראובן נשבע שלא פרעו ונוטל. כדתנן (שבועות דף מד) ואילו הנשבעין ונוטלין וכו'. הנגזל. אבל אם נטל אותן ל' זקוקים ברשות. אז שמעון נשבע ולא משלם. דקיימא לן המפקיד או המלוה בעדים אין צריך לפורעו בעדים. מאיר בר ברוך: "
],
[
"ועל העשיר שקרא בן גדולים בחור חשוב ממזר בן ממזר דינא דגמרא ידוע הוא דהקורא לחבירו ממזר סופג את הארבעים והכל לפי מה שהוא אם רגיל בכך ראוי לקונסו יותר. אף לפי הגדולים שבקש לפגום בקבר שפגע ונגע ביקר חקר כבודם כבוד המחרף יחוש לעצמו. ויסגף עצמו בתעניות ובמלקיות. וגם ממון יתן ויתכפר בו. אולי יש תקוה. כי מאד יש עון גדול ועונש לשלוח יד בקדושים אשר בארץ כדאשכחנא ברבי יהושע שלא אמר אלא בושתי מדבריכם בית שמאי. ורבי שמעון לא אמר אלא כל ימיו של ר' עקיבה היה מטמא. אם משמת חזר בו. זה איני יודע. אמרו כל ימיהם הושחרו פניהם מפני התעניות כ\"ש זה האיש. אי לדידי ציית יקבל תשובה בתעניות ובמלקיות וטוב לו: "
],
[
"וששאל על יתומה קטנה שנתקדשה אם יכולה למאן. מי סמכינן אעדות נשים שהיא בת י\"א ולא נכנסה לשנת י\"ב. ודאי סמכינן כיון דלא בעל ואפי' היתה גדולה אין כאן אלא קידושין דרבנן. והימניה רבנן בדרבנן. ואף על גב דלענין חליצה דהויא דאורייתא מהימנינן אפילו באשה. אפילו בקרוב בפ' החולץ (יבמות דף לט) לומר דהויא אשת המת. והחולץ אותה אחוה דמיתנא. ה\"מ במלתא. דעבידא לאיגלויי. אבל בכי האי גוונא דאי בעל הויא ספיקא דאורייתא לא סמכינן אנשי. כדמשמע ר\"פ בא סימן (נדה דף מח) דנאמנת אשה להחמיר ולא להקל. מיהו בנדון זה דלא בעל סמכינן עלייהו. וכדפסקינן ס\"פ יוצא דופן (נדה דף מו). הלכתא אין חוששין שמא נשרו. הלכך דלא בעל לאחר זמן תלינן להקל. כ\"ש דסמכינן אנשים המעידות שאינה בת י\"ב: ואפילו בתוך י\"ב ממאנת דפסקינן הלכתא תוך זמן כלפני זמן. ומה שפסק ר\"ח כרבי שמעון בר\"פ בא סימן (נדה דף מח) תוך הפרק כלפני הפרק. ואפילו לר\"ת שפסק כר' יהודא הני מילי תוך הפרק דהיינו יום אחרון של שנת י\"ב. תדע מדשינה מלשון דלעיל דקאמר תוך הזמן. והכא קאמר תוך הפרק דמשמע סמוך לפרקו. אבל שנת י\"ב חוץ מיום אחרון. ואפילו הביאה שתי שערות שומא נינהו וממאנת. ועוד ראייה מדסמכינן אנשים פרק המדיר (כתובות דף עב) הוחזקה נידה בשכינותיה בעלה לוקה עליה. וכ\"ש דנאמנת למיאון. אבל אמה עמה אינה נאמנת מפרק האומר (דף סד) דאמר התם זה בני בן י\"ג שנים זאת בתי בת י\"ב. נאמן לנדרים ולא למכות ועונשין. ושמא ה\"ה לענין מיאון אפי' לא בעל שמא אינה נאמנת. מאיר בר ברוך: "
],
[
"אלוף מסובל: בתורה ובמצות מסורבל. נאה ומקובל לעלמין לא יתחבל. האיש מאד קיים וקבל. כעץ שתול ושרשיו ישלח על יובל. ועץ חיים בתוך גנו על נהר ואובל: נאחז בסבך עץ הדעת: דעת תורה מכרעת: לעקור ולטעת. מ\"ו ה\"ר משה. שאלת על ראובן שמת והניח בנות ואלמנה. אחת מן הבנות השיא בחייו. ואחת עדיין פנויה. אם אלמנה כמו כן ניזונית מנכסי הבת נשואה. לא ידענא מה תיבעי ליה. אם מה שנתן לבת מחייו וזכתה כבר פסק ר\"י דלא גביא לא מזונות ולא כתובה ממטלטלי דמתנה כמו שמשמע ריהטא דגמרא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלג) ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונית מנכסיו מתנת ש\"מ לא כ\"ש: וההיא דפ' נושאין (דף צט) יש מוכר אביו להגבות לאמו כתובה מוקי לה במתנת שכיב מרע. אבל במתנת בריא לא גביא כתובה ומזוני אף בזמן הזה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתוב' ולמזוני מטעמא ומתקנתא דרבנן סבוראי: ואי מנכסים שהניח לאחר מותו. פשיטא דגובה מן הבנות כמו מן הבנים: "
],
[
"למען אחיי וריעיי. אלופיי ומיודעיי: אדברה שלום ואדרוש בסוף ובראש. וכפיי אפרוש: בארשת שפתיי לארוש: ולהיותכם רעננים כברוש נצר מטעכם לאמונה יגבר בארץ וישרוש. ומשורש פורה ראש יסקל ויעדר ויפרוש. ולא ימיש מעשות פרי תאוה ולפרוץ. ומשקו רביבכם רוב דגן ותירוש. ולמה באתם על תלמי שדי לחרוש. בארץ מליחה צנומת הנגב מעלת טרשים סלע המרכבה. עקב ענווה לישרים. למען ספות הרוה את הצמאה. מנחל עדניכם. הנהר הבא אל אחוה קרוביי ומיודעיי פל\"וני ופלוני: ",
"על ששאלתם על רחל שהיתה נשואה לאחר והמיר ונתנה לו חצי זקוק על מנת שיגרשנה. ולמחרת יום הגירושין הלך אחד מעידי הגט אצל אביה ושאל לו הכתובה וקרעה מיד ברשות אביה. ועתה היא תובעת כתובתה מפקדון שהיה לו לבעלה המומר ביד אחרים. וכו'. הכתובה המושב עליהם כמצותכם: ונ\"ל דהנאמן אינו חייב להגבות כתובתה מן הממון אשר הפקד אתו. ולא מטעם דמחילה דודאי אם קרע אביה שטר כתובה בהכי לא מיפסדא איהי אם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה שקרעוה אחרים תסמוך על תנאי ב\"ד. דקיימא לן הטוען אחר מעשה ב\"ד לא אמר כלום אף במקום שכותבין. ואין שטר כתובה בידה. ולההיא דפרק זה בורר (סנהדרין דף לא) ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה אמרה ידענא ביה דפריע דמהימנא היכא דלא איתחזק בבי דינא למימר פרוע במגו דאי בעי אמרה מחלתיה. לא דמיא כלל. דאע\"ג דלא נודע. שהיה הכתובה בבית אביה אלא על פי אביה איהי לא מפסדא כתובתה כיון דלא קרעה. והא אביה גופיה לא קאמר דפרוע כמו שכתבתם בעצמיכם. ואין לפטור הנאמן: אמנם נראה לפטור הנאמן מטעם אחר. דכיון דמומר גיזם לו אב לא ישיב לו הממון. לא מיחייב למימסר נפשיה. ואע\"פי שכתב רבינו אלפס ישראל שאנסוהו גוים להביא ממון ישראל והביא חייב. היכא דלא אוקמיה עלויה מעיקרא. ונראה דבריו כי הביא ראיות ברורות אף על פי שר\"שי לא פירש מ\"מ גבי פקדון אם אנסוהו גוים לנפקד לתת ממון מן הפקדון יכול לתן להם. ואם נתן פטור כדאשכחנא בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיז) ההוא גברא דהוה מפקיד גביה כסא דכספ' סליקו גנבי עליה שקליה ויהבי ניהלייהו אתא לקמיה דרבא פטריה וכו'. עד חזינא אי איניש אמיד הוא אדעתא דידיה קאתי. ואי לא אדעתא דכסא דכספא אתו ופטור. אלמא כל היכא דאיכא למיתלי דאדעתא דפקדון קאתי יכול להציל עצמו בפקדון. כל שכן הכא דבדיניהם חייב להחזיר למומר פקדונו. ולא מחייב להכניס גופו וממונו בסכנה עבור הפקדון. וכי האי גונא. וגדולה מזו אשכחנא שכתב רבינו תם גבי מעמד שלשתן דלא שייך בגוי כיון דמילתא בלא טעמא היא. הבו דלא לוסיף עלה. וז\"ה לש\"ונו: ואם הנפקד ישראל ומקבל מתנה גוי כל זמן שאין הישראל חוזר בו יכול לתנו לגוי וכו'. עד אבל אם חזר בו לא זכה הגוי במעמד ג'. וחייב הנפקד להחזיר למפקיד. ומיהו אם הנפקד יכול לישמט מן הגוי שלא יפרע לו לפי שבדיניהם של גוים הוא חייב. מכיון שאמר לו ליתן. או ודאי יתן לגוי אפילו לכתחילה. והטעם הוא כמו שפירשו התוספות. דכל מי שקיבל פקדון מחבירו הוה ליה כאילו אתני בהדיה מפקיד מעיקרא אם יבואו עליו גנבים או אנסים מחמת פקדון של זה דלישקליה וליתביה ניהלייהו וליפטר מן המפקיד. אמנם יש לו לחזור בכל צדדין וצידי צדדין שיוכל להתפשר בדבר מועט עם המומר כל למעוטי תיפלה שפיר דמי. והשאר מה שיציל מידו יתן לאשה בכתובתה. "
],
[
"ואשר שאלתם על ראובן ושמעון שביררו שני פשרנים על עסקי ריבם. ועוד ביררו אחר להכריע בין הפשרנים אם יצטרך. ושמו ערבונות ביד המכריע על תנאי שמי שמעכב הפשרה יתחייב לתת לצורך בית הקברות או לבית הכנסת ה' זקוקין והקנו בקניין גמור בב\"ד חשוב. והמכריע יהא נאמן על מי שיעכב. והנה המכריע תבע את ראובן ה' זקוקין על שעיכב את הפשרה. ולקח שמעון ערבונותיו. והרי לא הודיעו את הפשרה קודם אם שני. והשליש אומר שלא היה שום תנאי בקניין וכן העידו עידי הקניין. וראובן הביא עד אחד שהיה תנאי בשעת קניין. ועד השני לא ידע אם היה תנאי בשעת קניין. או קודם. אי אחר כך. וחייבתם את ראובן מן ה\"ה זקו'. יפה עשיתם שחייבתם אותו דעד אחד דאמר איני יודע דהוה תנאי בשעת קניין. ושנים אומרים שלא היה תנאי בההיא שעתא האי דקאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי. ואין דבריו של אחד במקום שנים. מאיר בר ברוך: "
],
[
"על אודות ראובן שמכר בית לשמעון ונדר לו לסלק המצרן. וגם המצרן אמר ללוקח אין רצוני לקנות כי אין לי מעות. וביקש המוכר לאשתו להשאיל לו תכשיטיה לערבון ביד שליש עד שיסלק לו המצרן וגם הלוקח נתן ליד אותו שליש ערבון שוה ב' זקו' שיתן מעותיו ולא יחזור בו. ולאחר שעשו סכום המקח בא המצרן עם מעותיו וסילקו הלוקח כיון דלא קנו מיניה דמצרן. כדפסיק פרק המקבל (בבא מציעא דף קח) צריך למיקני מיניה. והנה הלוקח תבע הערבון מן השליש עבור שהמוכר לא סילק המצרן והעמיד השליש עדים. ואמר למוכר פ\"ל תובע הערבון ואמר במעמד שלשתן לפני עדים תן לו כי מן הדין הם שלו. ולא היה שום קניין ולא ב\"ד חשוב. אכן במשיכה נמסרו לו שיזכה מעכשיו אם לא יסלק המצרן. מטיבותיה דמר נ\"ל דאסמכתא היא ולא קניא דכל דאי לא קני. ואם כן היכי ליקני הא לא קנו מיניה בב\"ד חשוב. ואף על גב דאמר מעכשיו לא קני דהא כל קניין מעכשיו הוא. דאי לאחר זמן היכי קני. והא בההיא שעתא הדר סודרא למריה. ואפילו הכי פסקינן בפ\"ד דנדרים (דף כז) דלא קנה אלא היכא דקנו מיניה בב\"ד חשוב. כדמשמע בנדרים גבי ההוא גברא דאתפיס זכוותיה כדקאמר התם בסמוך. ופי' אם לא אתינא עד ל' יום ליבטליה זכוותיה. ואיתנוס ולא אתא. ואמר רב הונא ליבטליה זכוותיה ה\"מ התם הוא דאמרינן ליבטל זכוותיה כדקאמר התם בסמוך ופריך ומתרץ שם שאני התם כו'. כלומר לא נתן כלום. אלא אמר אי לא אתינא אז אני מודה שכל שטרי זכיותיי זיוף הם. והודאת בעל דין כק' עדים דמי. אבל הנותן דבר לחבירו או לידו או ליד שליש. ואמר אם לא אעשה כך וכך תנו לו לא קני אפילו קנו מיניה. אי לא קנו מיניה בב\"ד חשוב. הלכך נ\"ל דהכא לא קנה דאסמכתא היא גמורה וליכא למימר דלכל הפחות יקנה במעמד שלשתן שאמר אחר כך לשליש תן לו. כי נ\"ל כיון דסתם ואמר תן לו כי מן הדין הם שלי לא נתנם לו במתנה אלא מיטעא קטעי דב\"ד מעיקרא מקנו ליה אחרי שלא סלק המצרן. ולא ידע דאסמכתא לא קניא וקיימא לן דאפילו קניין בטעות חוזר כדאמרינן בספק דגיטין גבי הנהו גינאי. והכא איכא אכתי טעמי למימר דלא קני דקאמר כי מן הדין הם שלו אלמא מיטעא קטעי. מאי\"ר ב\"ר בר\"וך: "
],
[
"ברכניכם בשם ה'. ועל טוב יזכר שמכם. אם כן איפוא כמו שכתב מעבר הלז שהבעל רגיל להכות את אשתו. והיא בקשה ממנו שלא להכותה. ועוד לא רצה להבטיחה שלא להכותה עוד ולא קיבל. ואמר שוב בבית הכנסת שקבלה עבור מזונותיה עליו או שיבטיחנה שלא להכותה עוד ולא רצה לקבל. דבר פשוט שצריך לשלם כל מה שלוותה ואכלה שלא רצה לכנע לבבו אפי' בדבור לומ' לא אעשה עוד מחשבתו נכרת מתוך מעשיו שהיה חפץ להכותה. כיון שעבר ושנה ושילש בזדון. ונעשה לו כהתר שלא רצה לנהוג עמה דרך כבוד ולא כמשפט הבנות הכבודות וקיימא לן והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו. לחיים ניתנה ולא לצער. כל שכן שלא להכותה דקעבר על לאו דלא יוסיף. פן יוסיף דלא גרע מאחר ואדרבה ק\"ו הוא. ומה אחר שאינו מצווה עליו לכבדו מצווה הוא על הכאתו. אשתו שהוא מצווה עליה לכבדה אינו דין שיהא מצוה שלא להכותה. ואדרבה חייב לכבדה יותר מגופו כדאיתא בפרק אילו הן הנשרפין. (דף עז) ואף המזיק אשתו בתשמיש המטה אמר בפרק המניח (בבא קמא דף לב) דחייב. כ\"ש דאין לו להכותה. ועוד בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סג) דקא דחיק תלמודא למצוא תקנה לאשה רעה ולא מישתמיט ולימא ליסרה בשוטים. ועוד מספר כתובתה נלמוד שיקבל עליו לכבדה. ואנא אפלח ואוקיר וכו'. לכבוד ניתנה ולא לבזיון. ואין זה דרך בני עמינו להכות נשותיהן כמנהג א\"ה. חלילה לכל בני ברית מעשות כדבר הזה. ואם היה בא לפנינו דין זה שאשה קובלת על בעלה שמכה אותה היינו מחמירין עליו מאילו היה מכה את אחר. ומטעמא דפרישנא. ובפחות מזה כתב רב פלטאי גאון ז\"ל שיוצא ויתן כתובה. וזה לשונו. והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת. כמורדת דמיא ואין לה כלום: ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובתה. ואם מרגילין בני הבית כגון חמותו ובת חמותה יש עליו מן הדין להוציאה למקום אחר אין אדם דר עם נחש בכפיפה. ואם אין מוציאה מגרשה ונותן לה כתובתה. וכן הלכה וכן מנהג עכ\"ל: "
],
[
"נראה אם הקהל שכרו חזן לג' שנים. ולאחר זמן חזרו אם מתחלה היה מוצא החזן להשתכר במקום אחר. ועכשיו אינו מוצא אחרי שהטעוהו ועלייהו סמך וגרמו לו הפסד זה. נותנין לו כל שכרו כפועל בטל. כדתניא בפרק האומנין (בבא מציעא דף עו) השוכר האומנין והטעו את בעל הבית. או בעל הבית הטעה אותן אין להם זה על זה אלא תרעומת. בד\"א בזמן שלא הלכו. אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה. או פועלים ונמצא שדה שהיא לחה נותן להם שכרו משלם. ומסיק עלה כפועל בטל. ופר\"י דלאו דוקא הלכו או לא הלכו. אלא בין הלכו בין לא הלכו. אם אין מוצאין עוד להשתכר במקום אחר נותן להם כפועל בטל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי וקיימא לן כוותיה. ובין הלכו ובין לא הלכו. משום מילתא דפשיטא נקט. דכי הלכו כבר עבר מקצת היום. וכבר השכירו פועלים כל מי שרוצה להשכיר. הנה בנדון זה אם אינו מוצא להשתכר חייבין הקהל לתת שכרו כדפרישית. ואם ימצא להשתכר ישכיר עצמו במקום אחר. סוף סוף ממה נפשך אין לך בו על שמעון שום חיוב ממון. דאפילו עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה. אין לו עליו ממון. אלא מיקרי רשע. והכא דרשע נמי מיקרי שמעון. מיהו תרעומת איכא עליה כיון דאטרחיה למיקם בדינא ודיינא. וגם שצריך לטרוח ולהשכיר עצמו במקום אחר. ונפקא מינה לשינוי דעתא. וקרוב בעיני דמעט יש הפרש בין זה לעני המהפך וכו'. דנקרא רשע אף על גב דאיפשר לזבוני במקום אחר רשע מיקרי. ה\"נ אף על גב דאשכח לאוגורי הוא הנדון והוא התשובה. וכמו שכתבתי דאם מוצא עוד להשתכר הקהל פטורים ואין לו עליהם אלא תרעומת ונ\"ל דאין לחלוק בין התחיל במלאכה בין לא התחיל. דאפילו התחיל במלאכה אשכחנא דיכול לחזור בו בעל הבית היכא דפועל מוצא להשתכר דאמר בפ' האומנין (בבא מציעא דף עט) השוכר הספינה ופרקה לה בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך. ואין לו עליו אלא תרעומת. ומוקמינן ליה בשכיח לאוגורי. ותרעומת הוי לאשלא יתירתא ולשינוי דעתא. ופירש ריב\"ם ופירקה בחצי הדרך והספן משכירה לאדם אחר שרוצה להרבות בחבילות. וצריך הספן חבילות יתרים לקנות ביוקר ואף על פי שכנגד היוקר מוסיף לו השיני מכל מקום איכא תרעומת עליה. שאם היה מודיעו זה מתחלה בעירו היה קונה אותם בזול: ואם ראובן מוצא להשתכר במקום אחר שהטורח מרובה שם ביותר. אם השכר לפי הטורח. נ\"ל דהקהל פטורים. אף על גב דאמרינן פר' האומנין (בבא מציעא דף עו) האי מאן דאוגר אגירי לעבידתייהו ושלם עבידתייהו בפלגא דיומא אי אית ליה עבידתא דניחא מיניה. א\"נ דכוותה. יהיב ליה. דקשיא מיניה לא יהיב ליה אלמא לא מצי לדמויי אעבידתא דקשיה מיניה. נרא' היינו היכא דאינו רוצה להוסיף על שכרו. ובעי לדחויי אעבידתא דקשי' מיניה בשכר הראשון שפסק לו לאותו היום. הא ודאי לא מצי למעבד. אבל אם רצה להוסיף על שכרו לפי מה שמלאכה שנייה כבידה מן הראשונה הרשות ביד בעל הבית לחזור בו ובלבד שיתן לו מלאכה שיוכל בטובל לעשותה. ודרך פועלים לעשותה כדאשכחנ' גבי ספינה דרשאי לפורקה בדרך היכא דמשכח לאוגורי. אף על פי ששיני מרבה בחבילות. ובלבד שלא ישנה ממנהג הספנין. ואין לחלק ולומר דדוקא לעניין ספינה רשאי לעשות כן. דלאו מלאכה דאיהו גופיה עביד לא מצי לדחויי אעבידתא אחרינא אפילו על מנת להרבות בשכרו. אבל הכא דמצי א\"ל ניחא לי דאטרח כולי האי דהא ליתא שהרי גבי ספינ' נמי לפי מה שירבה השיני בחבילות צריך הספן לטרוח יותר למושכה מלמטה למעלה. ובזמן שהיא גוששת וכמה מיני טורח יש יותר בספינה טעונה. מבשאינה טעונה כל כך. אפילו הכי ליכא עליה אלא תרעומת: "
],
[
"ומה שטוען ראובן על שמעון שלקח כספו שלוה מדודו. ונתנו כיד שמעון להלוותו לו ועיכב שמעון מן הכסף במקצת ותבעו לדין ונתחייב לו. ושמעון אומר להד\"ם וכבר יצא מב\"ד זכאי ישבע שמעון שאינו חייב לו: "
],
[
"ומה שתובעו ראובן שלקח לו חפץ שלא ברשותו כו'. ישבע שמעון שהוא כדבריו שנתערב לגוי עבורו בכך וכך. והוצרך לפדות עצמו מערבותו נגד הגוי ויפטר שמעון במה שהניח לגוי ליקח אותו. ואם נשא ונתן לו בידו את החפץ. ואפילו אם אמר ראובן פרעתי לגוי שלא בפניו וסילקתיו. אפילו הכי פטור שמעון במה שהניח לגוי ליקח. דכל כי האי גונא אם נתערב שמעון לראובן נגד לוי וטוען ראובן פרעתיו ללוי שלא בפניך ולוי כופר פטור שמעון מערבותו נגד לוי דלכל מילי ניכסוהי דאיניש יש להם דין ערב. כדאמר בר\"פ גט פשוט (בבא בתרא דף קעג) ובפרק יש בכור (בכורות דף מח) ניכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה. ויש להם דין ערבות. אילו אמר החייב שפרע לבעל חובו תו לא מגבינן ליה מנכסיו של החייב אף על גב דאמר ב\"ח לא פרע לי: ה\"נ היכא דאמר החייב פרעתי תו לא מגבינן מן הערב. וערב דנקיט ליה נפקא מינה להיכא דחייב מודה שלא פרעו או היכא דאיכא שטר דלא מצי למימר פרעתי. או היכא דאמר ליה אל תפרעני אלא כפני פלוני ופלוני. ולית ליה נכסי לחייב לפרוע אז נפרע מן הערב. אבל כי אמר החייב פרעתי וליכא הוכחה שהוא משקר דלא ידע הערב אי פרעו או לא פטור הערב מטעמא דפרישנא. אפילו הכי היכא דנתערב לו נגד הגוי אי אזיל החייב ופרע לגוי שלא בפני הערב חייב לסלוקי לגוי מן הערב כיון דארבע ליה אריא אמצריה. חייב לסלוקי. וגדולה מזו אמרינן בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיד) האי בר ישראל דזבין ליה ארעא לגוי אמצרא דישראל חבריה. משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דאתי ליה מחמתיה. דאמר ליה אריא ארבעת אמיצרי. כ\"ש הכא דבדיניהם מצי שפיר הגוי לתבוע את שמעון דבתר ערבא אזיל ולהכי מחייב לסלוקי כדפרישית: "
],
[
"ומה שטען עליו ראובן שהוא וחבירו נתנו לו סוס לרכוב עליו ופשע בו ונתנו לגוי להוליכו ונאבד. אם שותפין הם כמו שמוכיח מתוך כתבך אם ראובן מיטפל להתעסק ולשמור במקצת ממון שיש להם בשותפות. אפילו אם פשע שמעון בסוס ונאבד פטור. דקיימא לן פשיעה בבעלים פטור. אמנם אם חושדים אותו שמא עיכבו לעצמו. ישבע שלא עיכבו. ובלאו הכי יכולים הם להשביעו שבועת השותפין שלא בטענה. וגם הוא יכול להשביע אותם דשותפים נשבעין שלא בטענה כדתנן בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מח) כל זמן שלא חלקו. ואף אם חלקו נשבעין. אם נתגלגל שבועה להם ממקום אחר מגלגלין: ואם אינם שותפין. ישבע שהוא כדבריו שלא בא לידו. אם הוא טוען טענת בריא ואם טען איני יודע כמו שמשמע מתוך הכתב דקטעין כמדומה אני ישבע שאינו יודע אם מסרו לו הסוס אם לאו ויפטר. דקיימא לן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אבל הוא אינו יכול להשביעו כיון דלא טעין טענת בריא ואם כופר ואומר שאינם שותפים אין נשבעין בטענת שמא אלא הנך דפ' כל הנשבעין דמורו היתירא: "
],
[
"ומה שטען שמעון על ראובן נתערבתי עבורך לגוי ולא פטרתני. והעמיד עלי הפסד גדול. אמת ודאי שהמעמיד חבירו ערב לגוי חייב לסלק הגוי ממנו מכל טצדקי ועלולי דאריא ארבע אמצריה סלוקי נמי בעי לסלוקי בין שהגוי שואל בדין. ובין שבא עליו בעקיפין. מיהו ראובן זה כיון שטוען שסלק ממנו הגוי ופטרו מכל מיני הפסד פטור. וישבע ראובן שכך הוא שעשה כל כך שפטר הגוי את שמעון לגמרי מזה הערבות: "
],
[
"ומה שכתבת אדוני אם ימצא אחד מהן שקרן וכפרן בטענה אחת מאילו הטענות. אם בזה יש להחזיקו כפרן בכל הטענות שלא להאמינו עוד בשבועה לכל אילו הטענות אלא שכנגדו ישבע ויטול. נראה דלא הוחזק כפרן לשאר הטענות. דגדולה מזו אמרינן בפ\"ק דבבא מציע' (דף ח) מנה לי בידך והלא אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש בידו חמשים זוז. נותן לו החמשים וישבע על השאר. אלמא אפי' בתביעה אחת שהוחזק כפרן למקצתה למילי דאשתכח אשתכח. למאי דלא אשתכח לא אשתכח. ומהימינן ליה בשבועה. וזימנין דאפי' לאותו ממון לא הוחזק כפרן. כדאמרינן בפ\"ק דבבא מציעא (דף יז) חייב אתה לתן לו ואמר פרעתי והעדים מעידים אותו שלא פרע ואי הדר ואמר פרעתי אחר שאמרו העדים שלא פרע נאמן בשבועה ולא הוחזק כפרן לאותו ממון דאשתמוטי קא מישתמיט וכו': "
],
[
"וששאל מ\"ו על שמעון שחירף אביו של ראובן בדבר גנאי. וראובן השיב לא אבי אלא אביו. ואביו של שמעון תלמיד חכם וזקן היה. וכבר נפטרו שניהם. ודאי איסורא איכא להוציא לעז על המתים. ומצינו אפילו רבן של נביאים נענש. על שאמר והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות וגומר. אמנם דיני קנסות ובושת לא דיינינן להו בבבל. אלא שב\"ד מכין ועונשין שלא מן התורה. הכל לפי מה שהוא אדם ולפי צורך השעה. אם ראובן רוצה לישבע שלא ידע במה גינה את אביו. ובמהירות השיב כך בלא מתכוון אלא אביו. נראה שיש די בכך. ועוד למה יעשה פירוש לפירושו שנשבע על פלוני ופלוני להניח כל דברי ריבות שביניהם. ועתה הוא אומר לא עלתה על דעתי. על זה נמצא מערים על השבועה. ואין טוב להערים בה כי עונשין עליה. אפילו כמי שנשבע על האמת. וגם זה הדבר יניח על פלוני ופלוני ויקיים שבועתו. כי אינו פוגם את כבוד אביו בכך. ועוד אף על גב דתנן בפרק המניח (בבא קמא דף לג) שני אנשים שחבלו זה בזה משלמין במותר נזק שלם. בדיני בושת וקנסות כגון זה נראה כמו שכתב מ\"ו בשם ה\"ר יהודא ז\"צל. דכיון שהורגלו העולם כשזה מחרף אביו של זה הוא משיב אדרבה אביך. ואדרבה המתחיל היה ראוי לענשו על כבוד אביו של שכנגדו. ועל כבוד אביו של עצמו שגרם לו להתבזות. אחרי שכך הוא רגילות שכך משיבין. משגש אורחתיה דאבוה. סוף דבר שניהם. ילכו אצל חבר ויתן להם כפרה על שהזכירו שוכני עפר לקלון. הכל לפי המבייש והמתבייש. אבל שמעון אין לתובעו כי נראה כעובר על שבועתו כמו שכתב מורי: "
],
[
"ואשר שאלתם על ראובן שאמר אם אשחק בקוביא עבור שום מעות אתן זקוק להקדש. ונתן לאחר לשחוק עבורו. בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ויש לחקור אם בלשון בני אדם כך. כל האומר כך ר\"ל לא הוא ולא אחר עבורו או לאו. ואם לא יוכל להתברר בלשון בני אדם נלך אחר לשון תורה בכל מקום שלוחו של אדם כמותו. וכאילו שחק עצמו. ונהי דאין שליח לדבר עבירה הא מסיק רבינא בפ\"ק דבבא מציעא (דף י') דה\"מ היכא דשליח בר חיובא הוא. אבל היכא דלאו בר חיובא הוא. כגון דאמר לו צא וקדש לי אשה גרושה מיחייב שלוחו. והרבה האריך מ\"ו. מאיר בר ברוך: "
],
[
"אמנם לפי שהוא אסמכתא. וכל דאי לא קני וכבר נשאלתי על זה מגדולי צר\"פת. ואמרו שנמצא בתשובת רבינו שמשון ז\"ל דלא קנה. והשבתי דאסמכתא קניא במילי דהקדש וצדקה ונדר דרוב נדרים דאי נינהו. אם יהיה השם עמדי. וכן מצאתי בתשובת רב נטורנאי ב\"ר מר הילאי גאון. דאסמכתא קניא במילי דצדקה. וכן דננו במה פעמים במעשים שבאו לפנינו. מאיר בר ברוך: "
],
[
"אין פנאי להאריך. נ\"ל דשמעון ישבע שכדבריו שנגזלו ממנו אותם י' ליט' ושלא פשע בהן. וששמרן עם שלו בחדרו במקום שהוא רגיל לשמור את שלו. ושלא שלח בהן יד להשתמש בהן בעצמו. דאי שלח בהן יד חייב באונסין. אע\"פי שאני אומר כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. והאידנא בכותל הסמוך בקרקע. או לשמי קורה. ואפילו נתנן במקום שנתן את שלו שלא בקרקע חייב אם נגנבו או נאנסו. דהא דתניא בתוספתא דבבא מציעא פ' השוכר את הפועלים. נתנן במקום שנתן את שלו אם ראוי לשמירה פטור כו'. ה\"מ שראוי לשמירה קצת. קרוב לאונס. וקרוב לפשיעה דאיכא דנטרי הכי ואיכא דלא נטרי הכי: תדע דקאמר אם ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב. אבל כספים שלא בקרקע אין ראוי לשמירה כלל. לפי שהוא דבר שאין לו סימן מסרי גנבי נפשייהו עלייהו טובא. ואפילו בני אדם דלא מיחזקי כגנבי ולא היו גונבין דבר אחר גונבין אותם ואין להם שמירה אלא בקרקע והשומרין שלא בקרקע בטלה דעתו אצל כל אדם: והכא נ\"ל לפטור את שמעון בשבועתו משום דלא נשתלחו לידו אותם י' ליט' כדי לשומרן בתורת פקדון אלא לפורעה לב\"ח דראובן. וכאשר לא רצה לקבלם. היה מצפה כל שעה ושעה להחזירם לראובן או שראובן ישלח אחריהם. כשיוודע לו שהגוי לא קבלם. כי לא בקש ראובן ממנו שיהיו פקדון בידו. הלכך לא הויא ליה למקבלינהו. דומיא דערב שבת בין השמשות דלא אטרוחוהו רבנן למיקברינהו וזה כל שעתה אמר השתא אתי כדפרשתי: "
],
[
"ומה שטען ראובן על שמעון שגנב ועיכב לעצמו משל השותפות וכו'. ישבע שמעון שלא עיכב לעצמו משל חבירו כלום כדין שותפין ואפוטרפסי הנשבעין שלא בטענה בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מח) אע\"פ דתנן חלקו השותפין אינם נשבעין. הכא בנדון זה נשבע שמעון ע\"י גלגול. כיון שנשבע הוא על שאר שבועות מגלגלין עליו גם את זה שלא עיכב משל חביריו כלום. כדתנן התם נחחייב לו שבועה ממקום אשר מגלגלין עליו וכו': "
],
[
"ומה שתובעין ממנו שלקח הגוי בשביל שמעון. שאמר ששמעון היה חייב לו. נ\"ל אף על גב דאמרינן פ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מה) האי בר ישראל דזבין ליה חמרא לישראל חבריה. ואתי גוי וקאניס ליה מיניה. ומסקינן לא שנא מכיר בה וכו'. לא מפצי ליה וכו' דסתם גוים עע\"ז גזלנים הם אשר פיהם וכו'. וכיון דשמעון כופר שלא היה חייב לגוי כלום לכאורה היה נראה דלא מיבעי ליה לשמעון אפילו לאישתבועי. דאין נשבעין בטענת שמא ושמא שמעון אומר אמת הכא בנדון זה משתבע שמעון ע\"י גלגול. דאפילו על טענת ספק מגלגלין. ואם יודה שמעון שהגוי העביטו כדין ישלם לחברו מה שחייב לגוי מדר' נתן מק\"ו השתא ומהממון ישראל אנו מפקיעין מזה ונותנין לזה. מד\"ר נתן ממונו של זה לא כ\"ש. "
],
[
"ראובן טוען על שמעון חמיו שמעכב לו אשתו וממונו. ושמעון משיב להד\"ם. אמנם התניתי לך כשנתתי לך בתי שתתן אתה משלך ס' ליט'. והשלטת' אותי ובתי עליהם בכך שאם תנהוג שלא כשורה במאכל ובמשתה ובכל פיזור שיהיה הממון בידינו לשומרו עד יכונו דרכיך וכל זה קבלת עליך בשטר ובקניין גמור ועודנו בידי. ועתה עלי לברר שאתה פזרן. והס' ליט' הברחת מבתי לכן לא תאבה בתי ללכת אחריך או לתת לך ממון שייחדינו לתכשיטי' וראובן משיב השטר שיש לך עלי לא ממני יצאו הדברים. ואיני יודע מזה קטון וגדול. ואם אחרים כתבו לך מה לי לזה. ואפילו לפי דבריך לא נהייתי פזרן. ונהגתי עד היום הזה כשורה ולא הברחתי מבתך ממוני כדי לפזרו באנפרות. אך יראתי פן תגזול ממנו בתך ורכושי כאשר הרגלת לעשות לחתניך. ושמעון משיב הרי עידי השטר צווחין שקבלת עליך ככל הכתוב בו: עוד טוען ראובן על שמעון חמיו שמסרו ביד גוי רשע שכמעט הרגו. ועל זה מבקש דין. ושמעון משיב לא עשיתי לך מאומה. אך ערל אלם השכין לי זקו' זהב והפקדתיו בידך. ופעם אחת מלאך לבך לצאת מן העיר. ובקשתיך להחזיר לי הזהב אולי יעליל הגוי עלי. ואמרתה אלי בא עמי אל הגוי ואפצך ממנו. וכבואנו אל הגוי לא רצה לסמוך עלי. ואמר לי הגוי השמר לך מזהבי כי בכפל תפרענו אם תפסיד. ואז אחזתי בכנף בגדך ואמרתי לגוי הנה זהבך ביד זה. או דבר הגוי רשע וגזם לך מחמת שהכעסתיו בדברים ומ\"מ לא נתנזקת מזה לא בגוף ולא בממון. ",
"תשו\"בה. ",
"אם אלו התנאים ששמעון טוען היו בשעת השידוכין הן הן דברים הניקנין באמיר' וקנתה האשה ס' ליט' ואע\"ג דאסמכתא הן וכל דאי לא קני נ\"ל דכל מידי דמיקני באמירה לא שייך ביה אסמכת' דאפילו באסמכתא מיקני כגון צדקות והקדשות ונדרים ודברי ש\"מ. ומילי פסיקתא. ודלא כרבי שמשון שכתב במקצת תוס' סנהדרין. וכל שכן אם אילו הס' ליט' היו מנדוניית שמעון שנתן לבתו שלא רצה בעא לתתם אלא על תנאי זה. שיוכל לעכבם עד שיתקן מעשיו. אין ראוי קניין לחול בכי האי גונא. ואם כן אפילו אי אקני ליה נימא דמצי הדר ביה דהא ליתא. דהא קיימא לן בפרק קמא דקידושין. (דף ו') דבכל דוכתא מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה לבד מקידושין. ואם כן כיון שנתנם לה עד זמן שיתקן מעשיו ראוי הקניין לחול: ועל המסירה הרי לא הפסידו. ועל שעשה שלא כהוגן שקבל עליו לגוי איני דן דיני קנסות. אמנם הקהל הרשות בידם לקנוס ולענוש על דבר מכוער. הכל לפי מה שהוא אדם לפי המבייש והמתבייש. ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"על אודות האחין שתבעו חלקם מן החוב שמחל ראובן אחיהם לשר. וראובן השיב אנוס הייתי במחילה זו ובעל כרחי נעשה מחמת שהייתי תפוש בידו. ופסק מורי הגאון שלי\"ו שראובן יפרע לאחין חלקם כפי שויו של החוב כאשר ישומו ויעריכו בקיאי שומין מה שהיה שוה בשעת המחילה. והביא ראייה מההוא דאפקיד כסא דכספא בידא דחבריה וכו'. עד אי גברא אמיד הוא אדעתא דידיה קאתי וכו'. ה\"נ אי ראובן אמיד חייב לשלם חלק אחיו כפי השומא והערך עכ\"ל. ועתה ישכילנו מ\"ו כי ראובן אמר לזה הממון לא הייתי אמיד. אך מחמת אחיי באתי לעין גדול בזה. כי מיום שמת אבינו נעשיתי אפטרופוס שלהם לקבל ממונם להכניס ולהוציא. ולא היה דבר כי אם עמי. כי אחיי קטנים היו. ועל כן באתי להפסד זה כי לא חששו השרים כי אם עלי שהרי כשתפשוני השרים שאלו ממני ל' אלפים. כי אמר פלו' ופלוני כך וכך חייב לך ומנה לי כל החובות. ",
"תשובה מה שראובן טוען לזה הממון לא הייתי אמיד נ\"ל דאין טענתו טענה. דמה בכך אם השר שואל לו אלף זקוק הלא רגילות הוא ששואלים תחלה עשר ידות ממה שיש לאדם כדי לייראו ולבהלו שימהר לפדות עצמו. ועוד כיון דאמיד היא אינם יכולים לעמוד על ממונו. כי הם סבורים שיש לו אוצרות. כי על כן נקרא עשיר אמיד. שאומדין אותו זה בכך. וזה בכך. ועוד אנן סהדי שלא היו עושים פריצות גדול נגד העירונים וההגמון. רק כדי לפטור מחוב מקולקל. שכבר נעשו עליו מחוסרי אמנה שקורין טר\"וולוש: ומה שכתבתם דודאי עשו כן אדעתא דהאי חוב דלא נקראה עבריינא לא ידעתי מה הוא זה אטו קפדי דלא נקרא עבריינא. ולא קפדי דנקריוה עבריינא וגזלנא ולסטאה. דמה שתפסוהו. ואנסוהו לפוטרם לא תיקנו בזה. כי כבר אבדה האמונה. ומאי דהוה הוה. אלא שהוסיפו על חטאתם פשע. ובעד החלונות יבאו כגזלנים וכגנבים. ועוד סוף דבר לא פטרינן מציל עצמו בממון חבירו. עד דאיכא תרתי לטיבותא. כי התם לא אמיד ומוכח מילתא דאדעתה דכסא דכספא אתי דמכי יהבי ניהלייהו נתפייסו והלכו להם ולא בקשו יותר. ואפילו הכי אי אמיד אע\"ג דמוכחא מילתא קצת דאדעתא דכסא דכספא קאתו דמכי יהבי ניהלייהו אפיוס. מכל מקום כיון דאיכא חדא לריעותא דאמיד ואיכא למימר דאדעתא דידיה אתו כיון דאיכא למימר הכי והכי תלינן לחומרא וחייב. דמדינא אין לו לאדם להציל עצמו בממון חבירו בשום עניין דמה יש לו אצל ממון חבירו לישא ולתן ביד ולהציל עצמו בידים. אלא היכא דלא אמיד ואתו גנבי עליה אזלינן בתר אומדנין דדעתא. ואמרינן דהוה ליה כאלו אתני הנפקד מעיקרא בהדי המפקיד אם יבואו גנבים עלי אתן ואפטר. אבל בנדון זה יש כמה הוכחות דלאו אדעתא דהאי חוב לחודיה אתו כדפרשתי. ומה שנתרבה העין בשבילם מחמת שהיה אפטרופוס שלהם. כבר כתבתי שבשביל זה אין להם לסייע בפדיונו. וה\"א לכ\"ם לש\"ון רבי\"נו מש\"ה אב\"ן מימ\"ון ז\"צל שכ\"תב בס\"פר נזי\"קין בד\"ין חו\"בל ומז\"יק. מי שנתפס על חבירו ולקחו ממנו גוים ממין בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם לו לבד מי שנתפס עבור מס הקצוב על כל אחד בכל שנה. או הנתפס על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך כשיעבור עליהם הוא או משרתיו הרי זה חייב לשלם. והוא כשלקחו בפי' ממנו. בגלל פלוני בפני עדים עכ\"ל. ",
"ושנסתפקתם איך להעריך ולשום את החוב כי השר נפגר ואילו היה עומד עתה לא היה בפרע לעולם. נ\"ל דמשלם כמעיקרא דבההיא שעתא מיקלא קלייה דכיון דדיינינן דינא דגרמי יהבינן ליה דין גזלן. שמשלם כשעת הגזילה. היכא דנשתנה כגון גזל בהמה והזקינה וכו'. ה\"נ בדינא דגרמי הוה ליה כאילו איבדו בידים וכאילו שרפו דברי היזיק כתוא מכמר. הילכך כדמעיקרא שיימינן ליה. וכמו חביתא דחמרא דמעיקר שויא ד' ולבסוף שויא זוזין דאמרין בפרק מרובה (בבא קמא דף סה) קרן כעין שגנב. ואיכא לדמויי להא דאמרין בפרק המפקיד (בבא מציעא דף לז) דאי גנבה גנב מאגם ומתה בי גנב דחייב דא\"נ שבקה מלאך המות כי גנב הוה קיימא ה\"נ א\"נ שבקיה למלאך המות את הדוכוס. אפילו הכי כבר היה נפסד החוב מחמת ראובן שפטר הדוכוס וערביו הלכך חייב לשלם: "
],
[
"ועל הטעות שהטעה ראובן ר\"ת שכתבתי שהוא לאמצעו וראייתו מהשותפין שמחלו להם מוכסים מחלו לאמצע. ומפרש רבינו שמחה שמחלו לו על ידי בקשתו שבקש מהן למחול לו לעצמו. אפילו הכי מחלו לאמצע דאין שותף חולק שלא לדעת חבירו. אכל אם מחלו לו מעצמו בלא בקשתו מה שמחלו מחלו לו. ובאתם לחלק דמוכסי ידעי ומחלי מדעתם. אבל בטעות לא ידע השר שהטעהו ולא מחל. מה חילוק הוא זה. דאדרבה נראין הדברים ק\"ו מהאי טעמא השתא ומה גבי מוכסין דאיכא דעת אחרת מקנה לו לבדו. ואפילו הכי חולק עם חבירו הכא דליכא דעת אחר מקנה לו לבדו לא כל שכן שיחלוק כיון דשותפין הן לכל עניין החובות הבאה והיוצאה. מיהו אם היה בא עלילה עליו מן השר מצי למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ולא היו צריכין לפרוע דמי העלילה. ועוד הרי כתבתי לכם דשותף כיורד ברשות דמי לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפיים. ופירש ר\"ח שאותו שלא טרח נוטל כל כך כמו אותו שטרח. הרי אף על פי שמסור נפשו ונתלה באילן וחביריו לא טרחו לאשר לא עמל בו יתננו חלקו כיון דשותפין נינהו. ה\"נ בנדון זה אף על פי שסיכן בעצמו יחלקו עמו בטעות. "
],
[
"ושטוען ראובן על אחיו אני והם נתפשנו ביד ההגמון ופשרנו באלפים. ועשינו בינינו שוה בשוה חלק כחלק. ולא היה לי ה' מאות לבנים. ושוב מחל לנו ההגמון ה' מאות. ורוצה אני שיחזירו לי חלקי לפי החשבון. ואחיו אומר וכו'. לא ידעתי במאי מספקא לכו כי נ\"ל דבר פשוט שלפי מה שנתנו יטלו כמו כן בממון החוזר להם על ידי מחילת ההגמון כדאמרינן בכור נוטל פי שנים. לפיכך יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים בפרק יש נוחלין. (בבא בתרא דף קכד) וכמו שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתיים וקנו שור לטביחה. ועומד לטביחה פחתו והותירו כך הם חולקין: "
],
[
"וששאלתם על אחד מהאחין שמת והניח בן קטן וזה אומר יגדל בן אחי אצלי וזה אומר יגדל בן אחי אצלי וכו' אין הדבר תלוי באחין להיות אפטרופוס אלא בגדולי העיר אביהם של יתומים הנראה בעיניהם יותר טוב יבררו. הן קרוב הן רחוק ואפילו קרוב מורידין לנכסי קטן במטלטלין כמו שכתב ר' אלפס בהמפקי' דדוקא במקרקעי אמרין קרוב לא. דילמא אתו לאחזוקי אבל בנכרי ליכא למיחוש אבל במטלטלי דאפי' נכרי יכול לגונבם ולהטמינם. אפילו הכי לא חיישינן בגברא דמשפו ניכסיה. כל דקרוב מורידין לנכסיו דטרח בהן טפי כי קרוב הוא. ושלום: "
],
[
"ראובן הלך לשמעון להלוות מעות לגוי. וכן עשה ראובן וקיבל המעות מיד ליד והלוום לגוי מכח שמעון והגוי העמיד ערבים לשמעון ולבסוף העליל הגוי על ראובן השליח. וא\"ל אתה צריך לפצותי נגד שמעון מקרן ורבית והגוי אלם. גם הגוי אמר לשמעון ראובן חייב לפצותי נגדך הן יעמד זמן רב הן מעט. וכשראה ראובן בא עם הקרן והרבית ליתן לשמעון. ולא רצה שמעון ליקח רבית ממנו כי ירא שמים הוא. כי ההלואה והפרעון היה מיד ליד. ",
"תשובה: לא ידענא במאי נסתפקתם דמאי איסורא שייך הכא כיון דשמעון היה שלוחו והגוי העמיד הערבים לשמעון. ואין אחריות המשלח על השליח. אלא שליח שוייה להוליך המעות לגוי הילכך אם לאחר זמן מעליל הגוי על השליח למה יפסיד המשלח מרבית שלו כלום. והלא לא הלווה. לשליח ולא נעשה לו ערב מן הגוי לא פנים ולא אחור. אין לו עם השליח כלום: "
],
[
"וששאלתם על ראובן שהשכיר מלמד לבנו. וא\"ל אם תשחוק בקוביא לא יהא לך עלי כלום. ושוחק. נראה בעיני דכל כי האי גונא. אסמכתא היא ולא קניא. כמו אם אוביד ולא אעביד אשלם אלפא זוזי דגזים. ה\"נ האי גזים להפסיד כל שכרו. דמכי התחיל במלאכתו. נתחייב לו לכל הפחות שכירות של כל יום ויום. ואילו רצה המלמד לחזור לסוף חודש או תקופה קודם ששחק היה הבעל הבית צריך לתת כל שכירותו ממה שעבד דקיימא לן פועל יכול לחזור אפילו בחצי היום. וכיון דאיחייב למיתב ליה אגריה במאי ליפקע אי משום דאמר אי אשחק אסמכתא היא כל דאי לא קני וק\"ל לה\"בין: "
],
[
"לאה שתבעה את ראובן מה אתה עושה בתוך שלי כי בעלי ירשו מאביו ואני אגבהו בכתובתי. וראובן השיב קניתיו מחמיך ושטר יש לי ועידי חזקה ואמרו לו תראה שטרך והוציאו והיה כתוב בו שקנאו מחמותו לאחר מות חמיה שהגבוה ב\"ד בכתובתה. ישאלוהו למה לא טענת האמת. והשיב יש כ\"ג שנים שקניתיו ושכחתי העניין וכסבור הייתי שכך היה עד ראותי השטר. נראה בעיני שהקרקע בחזקת ראובן היא ואין להוציאה מידו. וא\"עג דפיו מכחיש לשטרא. לא דמי כלל לכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי. דהתם בפרק שבועת הדיינים (שבועות דף מא) איהו לא אייתינהו להנך סהדי דאמרי אוזפיה ופרעיה. דבכל הספרים המדויקים גרסינן אתו סהדי ואמרי אוזפיה ופרעיה. ול\"ג אזל ואייתי סהדי. אמנם דמי לכל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה דכיון דידע דאית ליה סהדי שהוא פטור אינו חושש באיזה לשון יפטור עצמו. ואין כאן בית מיחוש. ובודאי כך נ\"ל הדין אפילו גבי עדים כדפרשתי. "
],
[
"ואשר שאלת על ישראל הקונה בהמה חולבת מן הגוי אם יש לחוש לבכורה כשתלד בבית הישראל ודאי אם מניקה ולד אז פטורה מן הבכורה דפסקינן הילכתא כרש\"בג בפרק הלוקח בהמה (בכורות דף כד) דלא מרחמה אלא א\"כ ילדה. ומדאיצטריך למיפסק כוותיה למיפטר בהמה מניקה דיקדק ר\"ת ש\"מ דחלב אינו פוטר. דאי חלב פוטר מאי איריא מניקה שולדה כרוך אחריה והיא מניקתו: תיפוק לי משום חלב ואפילו כשאין עמה ולד. אלא ש\"מ דחלב אינו פוטר. ואף על גב דרוב בהמות אינם חולבות אלא אם כן יולדות בכאן לא אזלינן בתר רובא דאיכא למימ' סמוך מיעוט' דחולבות אע\"פ שאינם יולדות לחזקה דכל בהמה מעיקרא קיימא בחזקה שלא ביכרה. והוה ליה פלגא ופלגא. ואסור משום ספק בכור. ונאכל במומו לבעלים בתורת בכור בעל מום כשיפול בו מום. ולא יצטרך ליתנו לכהן דהמ\"עה. ואף על גב דקיימא לן כרבנן דר' מאיר דאמרי מיעוטא כמאן דליתיה דמי ורובא וחזקה רובא עדיף הני מילי לחומרא כמו תינוק הנמצא בצד עיסה וכו'. אבל הכא חיישינן למיעוטא להחמיר לצרופי בהדי חזקה. אף על פי שלפי דיחוי היה לן למימר דחלב פוטר אבל מ\"מ לחומר' עבדינן באיסור חמור כזה. שאם בכור הוא יש בו שני כריתות משום שוחט חוץ ואכילת קדשים בטומאת הגוף. והשוטים המתרעמים על זה ותמיהם הלא אחת מני אלף אלפים לא ימצא זה. שחלבן קודם ללידה: יש להשיב להם הלא נפל במים שאין להם סוף כגון בים וכיוצא בו אשתו אסורה וצריכה להתעגן כל ימיה אף על פי שכמה קולות גדולות היקילו חכמים בה משום עיגונא אפי' להשיא ע\"י גוי מ\"לת שאיני נאמן בשום דוכתא אפילו באיסורא דרבנן. אפי' הכי אסורה כשנפל במים שאין להם סוף. אף על פי שברור הוא יותר מזה שאין ניצולין אחר מריבי רבבות. החמירו באיסור חייבי כריתות וחייבי מיתות לעגן אשה כל ימיה: וכן אין מעידין על הגוסס. אף על פי שרובן למיתה. כ\"ש שאין לתמוה על נדון זה אם נחמיר במילתא דלית בה פסידא כולי האי. ועוד כתב מ\"ו רבינו עזרא דמונק\"טור ז\"ל שיש מהם חולבות על ידי טינוף וטינוף אינו פוטר: "
],
[
"וששאלת אם הגוי מסיח לפי תומו שכבר ילדה אי מהימן קיימא לן אין גוי מסיח לפי תומו נאמן אלא לעדות אשה בלבד משום עיגונא. וסימני בהמה שכתבת שניכר בחריצי קרניה בת כמה שנים היא בזה אינו תלוי כלל. דלא מיבעיא היכא דלא ידעינן בת כמה היא אלא ע\"י סימני חריצי קרניהם דאיכא למימר הני סימנים לאו דאורייתא ולא סמכינהו עלייהו. אלא אפילו מכירה ויודע שהיא זקינה חלב אינה פוטרה: וכשמקנין לגוי כדי להפקיע הולד מבכורה אין להקנות לו הולד אלא מן האם. שיאמר אני מקנה לך ראש האם או הריאה שלה או הכבד דבר שהנשמה תלויה בו. אבל בעובר אין להקנות דמשום הכי כלו חיותא דרב מרי בר\"פק דבכורות (דף ג). ויש להקנות לגוי בכסף ובמשיכה משום דפליגי רש\"י ור\"ת אי הלכה כר' יוחנן או כרש\"בג ואי ישראל במשיכה אז בגוי בכסף. ואי ישראל בכסף אז גוי במשיכה הילכך מספקא לן ועבדינן תרוייהו. ומשיכה אינה קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם. וכ\"ש לרשות הגוי עצמו שמושכה לרשותו או שהישראל שוכר לו רפת שלו שהבהמה עומדת שם. וששאלת מה בין בכור ספק לודאי הודאי לכהן והספק נאכל לבעלים במומו אם ירצה "
],
[
"ואשר שאלת על מי שמת לו מת ד' ימים לפני הפסח וחל שלישי שלו להיות בשבת ערב פסח ומקצת רבותינו התירו לו לרחוץ ערב שבת ומדמין אותו לשחל שביעי שלו בשבת ערב הרגל ואפילו רבנן דאבא שאול מודו דמותר לגלח ערב שבת דאנוס הוא ולא מצי. מגלח בשבת ערב רגל. ה\"נ אניס לרחוץ. נ\"ל דברי האוסרין דלא דמי כלל לגילוח. דבגילוח איכא טעמא רבה דכיון דהיום יום ז' וכבר כלו ז' ימי אבילות כי אמרינן תרי מקצת יום ככולו אז בטלה ממנו גזירת ל' והיינו טעמא דאבא שאול בכל ז' שלפני הרגל. ונהי דפליגי רבנן עליה ומצרכי ליה ח'. מיהו היכא דאניס ביום ח' מודי ליה דאמרינן תרי מקצת יום ככולו כי האי גונא. אבל ברחיצה אפילו כי אמר ביום ג' שהוא ערב שבת תרי מקצת היום ככולו אסור לרחוץ בו ביום. ועוד אם איתא דשריא כי האי גונא. לשמעינן רבותא טפי בין לאבא שאול בין לרבנן לעניין רחיצה. דהיכא דאניס מותר כי האי גונא. ומאי טעמא אשמעינן רק לרבנן לעניין גילוח דלא נפקא מינה מידי לעניין פסק הלכה. דהא בלאו הכי הלכה כאבא שאול ועוד שאינו כל כך חידוש שרייתא דגילוח הקל. דלאחר שעברו ז' ימי אבילות הוא. לישמעינן לעניין רחיצה היכא דמת לו מת ערב שבת של ערב פסח שמותר ברחיצה לדבריהם: סוף דבר לא נדמה רחיצה להקל דלא שייך ביה הואיל ואנוס כלל לגילוח דשייך ביה הואיל. ועוד אם התירו בגילוח להקל מפני האונס דלא אפשר ברגל לגלח כלל. ושלא יכנס ברגל כשהוא מנוול. נקל ברחיצה דאפשר לו לרחוץ בשבת בערב הרגל בצונן או בחמי טבריא. ועוד על הישנים הרוחצים בערב הרגל בתוך ז' אנו בושים שלא כדברי ה\"ג ורבינו יצחק בר יהודה ור\"שי האוסרי' לרחוץ מבעוד יום ומפרשים הכל מודים באבל שחל שלישי שלו בערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב היינו בליל י\"ט בצונן. והם מגלגלין עלינו עוד קולא לרחוץ בערב שבת שבערב הרגל אלא ודאי דבר פשוט הוא כי יפה כיוונו האוסרין ודברי המתירין לא חפצתי. ומה שכתבת לדברי האוסרים לא לרחוץ ערב שבת שמותר לו לרחוץ בחול המועד יפה כתבת. ויפה ויפה דימיתו לאבל שחל ז' שלו בשבת בערב הרגל שמותר לגלח במועד. משום דאניס הוה שלא לגלח ערב הרגל. כל שכן ברחיצה דמותרת בחול המועד.. שאסור ברחיצה אחר ז' כי אסור רחיצה במועד אחר ז' אינה בשום פנים לא איסור תורה ולא איסור סופרים אלא מהלכות מדינה שנהגו העם מאיליהן ומותרת במועד כיון דכלו ז' ימי אבילות. ומה ששמעת משמי היכא דרוחצין קודם הרגל עד שלא כלו ז' ימי אבילות ובטלו מהם גזירת ל' כגון שמת לו מת פחות מז' ימים לפני הרגל שאני אוסר להם לרחוץ אחר הרגל עד שיבטלו מהם כל הל'. שאם לכבוד הרגל המנהג שנהגו חומרא ברחיצה כמו בתספורת אחר הרגל לא נתיר להם עד שיכלו כל הל'. ושלום מאיר בר ברוך: "
],
[
"על ראובן ושמעון חתנו שהיה להם בית בשותפות והשכיר ראובן לשמעון חתנו חצי הבית בדבר קצוב לשנה כל ימי חייו של שמעון. ושוב רצה ראובן למכור חלקו וירדו לדין ונפסק דין זה על פיך שראובן לא היה יכול למוכרו. ועתה רוצה שמעון למכור חלקו לאחר. וגם אותו כח שהיה לו בחלק ראובן חמיו. ועתה טוען ראובן אדעתא דהכי השכרתי לך חצי ביתי בדמים מועטים כדי שתהנה בו אתה וביתך ולא שתמכרנו לאחר. תשובה. נראה לי דלא שייך אומדנא דדעתא בהא כלל דלימא לא אקנאי לך אלא אדעתא שתהנה אתה וכו'. דהא כי מזבן ליה נמי לאחריני איתהני מה לי הן מה לי דמי הן. ועוד מכיון דזכה שמעון במתנה שכמה שנים דר בו על ידי כח המתנה תו לא פקעה על ידי שום אומדנא דאתיא בתו. הכי ולא דמיא לההיא דסוף פ' נערה (כתובות דף נד) דהתם אדעתא למשקל איהי כתובה מממונו ומיפק עם מה שעליה לא אקני לה. ועוד אטו אם ראובן מכר לשמעון חפץ ונתקלקל מי נימא אדעתא דהכי לא קנאו שמעון. אלא כמו שפירש ר\"י בסוף פרק הגוזל קמא (בבא קמא דף קי) אהא דפריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא בנפלה מן הארוסין מיירי. דאי מן הנשואין ודאי מקדשה נפשה בכל עניין דמשום מלתא דאתיא בתר מיתת בעלה לא מסקא אדעתה להימנע מלהיות נשואה אלא מן הארוסין פריך דבקדושין אין לך טובה. משום הכי פריך דבאומדנא כל דהו נימא דעתה הוי שיבטלו. ועוד הקשה שם ר\"י אלא מעתה אדם שקנה דבר מחבירו ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה. ותירץ דהתם לאו בדעתא דלוקח לחודיה תליא מילתא אלא בדעתא דמוכר נמי ומוכר לא מקני ליה אדעתא דהכי. הלכך לא שייכא שום אומדן דעת בכי האי גוונא במכר. וכן במתנה נמי תליא בדעתא דתרוייהו. אי לאו דעבד ליה ניח נפשיה לא יהיב ליה הלכך לא תליא בדעתא דנותן לחודיה אלא אף בדעת המקבל מתנה. ובלב מקבל לא היה תנאי. הלכך אף על גב דמתה בתו לא פקע בהא כח המתנה כלל כלל.. אפילו אם לא היו לו בנים ממנה מכיון דאיחתנו בהדי הדדי תו ליכא אומדן דעתא לאפקועי המתנה בשום דבר. הלכך בכל עניין אקני ליה. ויש כח ביד שמעון למכרו וליתן לאחרים ולעשות בה במתנתו כל מה שירצה. ושלום מאיר בר ברוך: "
]
],
"Prague Edition": [
[
"א. כהן שמל תינוק ומת נושא את כפיו ולא דמי לכהן שהרג את הנפש בפ' אין עומדין (ברכות ל\"ב ע\"ב) דהתם מזיד דכתיב ידיכם דמים מלאו ואת\"ל בשוגג שאני הכא דקמכוין לשם מצוה ועוד מי יימר דכלו לו חדשיו ועוד שמא הרוח בלבלתו אחר המילה."
],
[
"ב. כהן שנשתמד ועשה תשובה לא מבעי' לרב נחמן דאמר בפ' בתרא דמנחות (ק\"ט ע\"א) הזיד בשחיטה והשתחוה לע\"ז ושב קרבנו לריח ניחח אלא אפי' למ\"ד אין קרבנו לריח ניחח ה\"מ קרבן דבמקדש אבל נשיאות כפים דבגבולים לא דכתי' אך לא יעלו כהני הבמות למזבח ד' בירושלם."
],
[
"ג. קדושת בכור להפקיע ע\"י מום האם היכא שיצא לאויר העולם לא ידעתי מה שאלת דאלו בבעלת מום שילדה הולד קדוש כתמימה שילדה ואם בכור שנולד במומו שאלת האמר רב יהודא פ' כל פסולי המוקדשי' (ל\"ה ע\"א) ופ' מעשר בהמה (בכורות נ\"ג ע\"ב) מום מתי בבכור קודם שיצא לאויר העולם ודוקא דנשחט על אותו מום אבל קדושת בכור בעל מום יש לו ואפילו הפילה בכור בעל מום כדתנן פ' בהמה המקשה (חולין ס\"ט ע\"ב) המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים יצא רובו ה\"ז יקבר ונפטרה מן הבכורה. והמטיל מום בולד קודם יציאתו צריך ליזהר שלא לשחטו דהא אמרי' בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות ל\"ה ע\"א) גדיא באונא אימרא בשפוותי' דאם הטיל מם בעבירה אין שוחטי' עלי'. ועתה בני ירא השם הנכבד והנורא וחזור על תלמודך ועל תתעצל בדבר והשם יצליחן ויתן לך זרע נכון מבית אבי שיחי'. שמשון בר' אברהם."
],
[
"ד. חבית שנשברה בשבת שמעתי מחלקי' בין חביות שלהם לחביות שלנו דחביות שלהם היו של חרס ושלנו של עץ דשל חרס שנשברה אדם בהול עליו שהיין נפשך ויוצא ממנו ביותר ואין לה עוד תקנה ומבקש כלים להריק את כולה אבל של עץ אינה כי אם מנטפת מעט מעט ואינו בהול שאינו ירא שמא תוסיף [לטפטף]. טעם זה אינו מתיישב וכמה פעמים ראיתי בחבית של עץ שאותן צירקל\"ש שנקרא רייף המקיפות אותן כלים ונפסקים והיין נשפך מכל צד וכל דיני' המפורשי' בפ' כל כתבי (שבת קי\"ז ע\"ב) נוהגי' בשלנו כמו בשלהם. ומיהו נראי' דברי ר\"ת שמדקדק דוקא נשברה אבל נסדקה לא ולשון מכילתין נמי מוכיח דקתני מצילי' כמו בדליקה וכל היכא דעביד טיף טיף או נסדקה דאין אדם בהול יביא כלי אחד ויקלוט כלי אחר ויצרף והמשכיל יבין ויעמד לקץ הדבר. שמשון בר' אברהם זלה\"ה. "
],
[
"ה. וששאלתם צבור שבקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני ופגעו בתענית ראשון ט\"ו לשבט יש לחוש לר\"ה ולדחות התענית או לא כן דעתי נוטה שהתענית נדחה לשבת הבאה ואין קובעי' תעניות בו שלא מצינו תענית בר\"ה כלל ותנן (ר\"ה ב' ע\"א) ארבעה ראשי שנים הם וכיון דקתני להו בהדי הדדי דומי' דהדדי נינהו ה\"נ כיון דשארא לית בהו תעניות רביעי נמי ל\"ל תענית ואע\"ג דאינהו נמי עדיפי מיני' כיון דקתני להו בהדי הדדי להא מלתא אידמן להדדי [דאי תימא לא בעי' הכירא והא תני' (סוכה נ\"ד ע\"ב) ר\"ח שחל להיות בשבת שחר של ר\"ח דוחה של שבת ואמרי' מאי דוחה לקדם והוינן בה] לקדם שבת תדיר ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ואר\"י לידע שהוקדש החדש בזמנו ומקשי' כי האי הכירא מי עבדי' והתני' אברי תמיד של שחר נתנים מחצי כבש ולמטה ולמערה ושל ר\"ח ניתני' תחת כרכוב המזבח ולמטה ואר\"י לידע שהוקבע החדש בזמנו ופרקי' תרי הכירא עבדי' דחזי בהאי חזי ודחזי בהאי חזי השתא ומה התם דזריזי' ובמקום זריזי' עבדי' תרי כירא כשאין זריזי' א\"א דלא למיעבד בה חדא וכן אשכחן דילפי' מהדדי (מועד קטן ג' ע\"ב) א\"ר אבי אר\"י משום רבי נחוניא איש בקעת חוורתן עשר נטיעות וערבה וניסוך המים הלמ\"מ ואמרי' עלה אמר רב אסי כי גמירי הלכתא דילדה שרי דזקנה אסור בזמן שביהמ\"ק קיים אבל בזמן שאין ביהמ\"ק קיים לא אלמא כיון דגמירי בהדי הדדי ילפי' מהדדי ושלום גרשון בר' יהודה מ\"ה ז\"ל."
],
[
"ו. מעשה באחד שהתנה עם חבירו לעשות כך וכך ופתח לפניו חמשה חומשי תורה ונשבע ואמר כך יעזור לי דיאו\"ן והתורה הזאת שאקיים אלו התנאים ושאלו לרבי' יצחק ב\"ר אברהם ז\"ל והשיב כך נראה בעיני דנשבע בס\"ת אין כאן כיון דנחתא אארעא ולא נקיט לה בידיה ולכולהו לישני בפרק ב' דנדרים (י\"ד ע\"ב) הנודר בתורה לא אמר כלום דדעתי' אגוילי וכ\"ש להך לישנא דמוקי רישא התם דאפי' נקיט בידי' בעי שיאמר במה שכתוב בה. אע\"פ שבתחלת דבריו אמר אדם זה כך יעזור לי דיאון השם מ\"מ מה שהוסיף אח\"כ והתורה הזאת לאו אאזכרות דידה משתבע אלא אגוילי ושבועה בשם יש כאן אבל שבועה בס\"ת אין כאן. אע\"פ שלא הזכיר את השם אלא בכינוי ולא בלשון הקדש שבועה בכל לשון שבועה היא נ\"ל כיון שאמר בלשון לעז כדאמרי' דאפי' מארי כולא שבועה היא שאע\"פ שאינו שם כלל בשום לשון כדאי' בפ' ארבעה נדרים (נדרים כ\"ב ע\"ב) וכדרב כהנא דאמר מארי כולא לא טעימנא ליה וה\"ט דלכל הפחות לא גרע מיד אפי' שבותא שבוקא מועיל כ\"ש שבועה שמועיל מטעם יד וה\"ה מארי כולא ה\"ה בלשון לעז דיאון כיון דשבועה ונדר מועילי' בלשון לע\"ז דידהו מועיל גם עתה דהא אפי' פרשת סוטה דשבועתה בכל לשון נאמרה חוץ מן השם שצ\"ל בלשון הקדש ע\"כ דהא בעי' שם המיוחד לכ\"ע כדמוכח ס\"פ שבועת העדות (שבועות ל\"ו ע\"א) וא\"א להזכירו אלא בלה\"ק וכ\"ש נדר ושאר שבועות שמועילי' בלשון לעז. וחסרון השם שאינו מזכיר בשבועתו אינו מגרע שבועתו בכך דמ\"מ שבועה היא מטעם י\"ד וכ\"ש אם מזכיר השם בלשון לעז ואפי' לא הזכיר בתחלת דבריו לשון שבועה מועיל מטעם יד. יצחק בר' אברהם תנב\"ע."
],
[
"ז. היכא ששחטו י' בני אדם א' מברך ופוטר את כולן וה\"ה לשאר מצות והכי אי' בתוספתא דברכות (פ\"ו) דקאמר עשרה שעשו מצוה אחת אחד מברך לכולן יחיד שעשה עשרה מצות מברך על כל מצוה ומצוה עשה אחת כל היום כלו אינו מברך אלא פעם אחת וה\"ה למילת שני זכרים או שנולדו לו תאומי' א\"צ לברך רק פ\"א. וכבר שאל הרב רבי' קלונימוס בן הר\"ר דוד מורידבורק מרבי' שמחה זצ\"ל אם שני זכרי' תאומי' נולדו ביום א' אם די בברכה א' לאב ולמוהל וברכה אחרונה לשניהם והשיב אפי' שני מוהלים א' יברך על המילה ואב יברך להכניס בני ומוהל א' פי' השני לא יברך על המילה אלא יברך אשר קדש ידיד מבטן וכו' ויועיל לשניהם פי' ויצאו שניהם בברכה אחת הרשון שבירך על המילה והשני אשר קדש. ואע\"ג דליכא תינוק שני בביהכ\"נ כשמלין את הראשון כיון דדעתי' אשני א\"צ לברך רק שלא יסיח דעתו בינתיים ולא דמי לד' כוסות דלא סגי ליה בברכה אחת ואע\"ג דדעתי' אכולהו דהתם מצי למשתי כל חד וחד באפי נפשי' ולהכי מברך נמי על כל חד וחד באפי' נפשי' כי היכא דליהוי מנכרא דכל חד וחד מצוה באפי נפשי' דמאן לימר לן שאם שתאו בבת אחת שיצא ע\"כ ל\"ד לד' כוסות כדפרי' אבל דומה לשחיטה וכיסוי הדם דאמרי' (חולין פ\"ו ע\"ב) מודה ר\"י דאינו מברך אלא אחת אע\"פ כשבירך על כיסוי חיה עדיין לא נתחייב על כיסוי העוף שלאחר כיסוי חיה שוחטו כדתנן (חולי' שם) שחט חיה יכסנו ואח\"כ ישחוט עוף ואפ\"ה נפיק בברכת כיסוי אחת מהן. ושמעי' נמי דשחיטת העוף לא בעי' ברכה שנית דברכת כיסוי חיה לא הוי הפסק דדמי כמו גביל לתורי (ברכות מ' ע\"א)."
],
[
"ח. וכן לענין תפילי' דסגי בברכה אחת לתרוייהו לשל ראש ולשל יד אם לא סח בינתיים וכן פירש\"י ז\"ל אבל ר\"ת פי' שצריך לברך על כל א' בפני עצמו וכן נראה. ומיהו כל הברכות כולן צריך שיכוין את לבו שיענה אחריהם אמן כי בעניית אמן מוציא נמי המברך כדאמ' בירושלמי פ' ג' שאכלו (ה\"ב). ר' אבא בר זמינא הוה משמש קומי רבי זעירא מזג ליה כסא א\"ל סב בריך והב דעתך דאת משתי חורנא דתני השמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה א\"ל כמה דאנא יהב דעתי מפקא יתך ידיד חובתך בברכתא כן הב דעתך מפקא ידי חובתי באמן. ובירושלמי פ' ראוהו ב\"ד אמשנה דחרש שוטה וקטן אין מוציאי את הרבי' ידי חובתן תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה עבד לרבו קטן לאביו ניחא אשה מברכת לבעלה עבד לרבו (דבני דיעה נינהו) קטן לאביו לא כן א\"ר אחא בשם רבי יוסי בר נוהריי כל שאמרו בקטן כדי לחנכו (פי' אבל אינו יכול להוציאו) תפתר בעונה אחריהן כההיא דתנינן תמן מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרי' אותו ועונה אחריהם אמן מה שהם אומרי' ותהא מאירה תבא מאירה לבן כי שצריך לבן י'. ויש שרוצי' לומר מכאן דדוקא לאחר ברכת קטן צריך עניית אמן אבל לאחר ברכת גדול לא ואינו נראה דרבותא קאמר לא מבעי' גדול דיוצאי' אחר ברכותיו בעניית אמן אלא אפי' אחר ברכת קטן יוצאי' בעניית אמן עכ\"ל."
],
[
"ט. שנים שאכלו זה בקרן זוית זה וזה אכל בקרן זוית אחר אבל לא בסדר א' ושאלתי הלכה למעשה למורי גור ארי' זצ\"ל אם יש להם לזמן יחד אם לא והשיב לי כן מאחר דלא נתכונו להסב יחד אינם חייבי' בזימון ורשות בידם לחלק וגם אם רצונם יכולי' לזמן ושאלתי לו איזה מהן עדיף שיחלקו או שיזמנו והשיב לי טוב שיזמנו משום ברוב עם הדרת מלך יצחק בר' אברהם נכ\"ה."
],
[
"י. השיב ר\"ת על אותם שנהגו לאכול בין תפלת המנחה לתפלת ערבית דאיסורא עבדי דאמר בירושלמי מעשה בא' ששתה בין מנחה למעריב ובא מלאך המות והרגו מפני שהמתים שותי' ונמצא גוזל את המתים ואמר במדרש שותה מים בין מנחה למעריב בשבת גוזל את קרוביו המתים ואמר במדרש שהם שותי' ממעיין א' בשבת וכתב שפעם אחת אירע מעשה בלותיר ובא לידי סכנה ובקושי גדול התירו בערב יוה\"כ שתקנו וידוי קודם שיאכל וישתה משום שכרות וגם בט' באב שחל להיות בשבת בקושי התירו."
],
[
"יא. וראינו שכתב רב שר שלום גאון במתא מחסיא שתקנו לומר צדוק הדין שנפטר משה רבינו באותה שעה וגם אין רגילי' לעסוק בתורה בין שתי התפלות משום חכם שמת כל בתי מדרשות בטלי' אך אינו אסור אלא מנהג בעלמא לזכר פטירתו אלא שקורי' אבות במנחה בשבת אבל אכילה ושתייה לא תקנו קדמוני' והא לא על חנם אמרו שלא לשתות ומנהג אבותינו תורה היא."
],
[
"יב. מעשה בריזבורק ששאלו לרבותינו על איטר יד ימינו אם יש לו לטול לולב בידו השמאלית והשיבו ודאי חשובה לו כימין דעלמא כדאמר בשבת (ק\"ג ע\"א) הכותב בין בימינו בין בשמאלו ומסיק וליחשב שמאל דידי' כימין דעלמא וכו' ונראה דה\"ט דלא כתיב יד ימין אלא סתמא כיון דבעי מלאכה חשובה מה לי ימין מה לי שמאל וכן נראה דהכא אינו אלא משום נטילה חשובה שנוטל ולא כלאחר יד ואם הי' נוטל בימין דידי' מחזי לדידי' כלאחר יד אבל ודאי היכא דהקפידה תורה על ימין כמו גבי מצורע ועבודה בכהן התם דוקא בימין ואפי' שולט בשתי ידיו פלוגתא דר' וחכמים (בכורות מ\"ה ע\"ב) אם כשר לעבודה אפי' בימין והכא אינו אלא הידור מצוה בעלמא דבדיעבד לעולם יצא וכדאמרי' (סוכה מ\"ב ע\"א) מדאגבי' נפיק בי' ומסיק כשהפכו מכלל דבכל ענין נפיק ואפי' בשמאל. והא דאמרי' גבי אתרוג הגדול (שם ל\"א ע\"ב) כיון דאמר רבא לולב ביין וכו' עד דאתי לאפוכי ואתי לאפסולי משמע ימין ובעי לאפוכי בשמאל ומשקל לולב בימין ההוא למצוה. ומתפילין נמי משמע הכי ממלתא דר' נתן דאמר מנחות (ל\"ז ע\"א) מה כתיבה בימין אף קשירה בימין ומהיכן משמע שהכתיבה בימין אלא סתמא כתיבה חשובה בימין בעי' שלא כלאחר יד ולא הקפידה בכך מש\"ה איטר יד ימינו קושר בימינו שהוא שמאל כל אדם. לשון רבינו יואל הלוי."
],
[
"יג. אם מנהג שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת ובר\"ח ירושלמי פ\"ק דתענית (הלכה ו') ופ' מקום שנהגו (ה\"א) כל הדברי' עושים אותה כמנהג. נשיא דנהיגי דלא עבידי עובדה מפקי שבתא אינו מנהגא, עד דמפני סדרא נהגא פי' סדר קדושה. בתנייתא ובחמישיתא אינו מנהגא, עד דמפני תעניתא מנהגא. ביומא ערובתא אינו מנהגא מן המנחה ולמעלה מנהגא, בריש ירחא מנהגא. בפרקי דרבי אליעזר מסיק שהקב\"ה נתן להן לנשים ר\"ח על שלא חטאו בעגל ולעתיד לבא הקב\"ה מחדשן כעין ר\"ח שנאמר כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו' ועוד כתיב תתחדש כנשר נעוריכי תדע לך שבכל חדש האישה מתחדשת וטובלת וחוזרת לבעלה והיא חביבה עליו כיום חופתה כשם שהלבנה מתחדשת בכל חדש והכל מתאוין לראותה ועוד יש ראי' דאמר יהונתן אשר נסתרת שם ביום המעשה ומתרגמא ביומא דחולא מכלל דר\"ח לאו יום המעשה הוא."
],
[
"יד. אשר שאלת מה יעשה בעור של בכור אשר נמצא טרפה בבני מעי' כמדומה אני שראיתי בפי' רש\"י ס\"פ טבול יום (קי\"ד ע\"א) והלכתא כחכמים בשר בשריפה ועור בקבורה ופליג על תלמודא דפסק לעיל כר\"ע ולכאורה נראה דלא פליג. והשיב לו רבי' יצחק בר' שמואל סברתך לא ידעתי היאך תאמר דלא פליג בין לפי מה שכתבת בשר בשריפה ועור בקבורה ובין אם נאמר בשר בקבורה ועוד בשריפה. וגם טעם לחכמים לחלק בין עור לבשר לא ידעי ובסדר קדשים של ר\"ת עיינתי וראיתי שכתב כן הלכתא כחכמים ועשה לו קרניים לשבשו שלא לפסוק הלכתא כחכמים ופירושו אין בידי ומתוך הכתוב בספרים והלכתא כחכמים אין בידי רק לאסור ולהטעין שניהם קבורה אפי' הופשט העור וכ\"ש אם לא הופשט כי טעם לא ידעתי למה בשריפה בעל מום בגבולין בין עור בין בשר."
],
[
"טו. ומה ששאלת אם צרימת אוזן בבכור הוי מום מובהק להתירו ג' בני הכנסת כסימוי עין וקטיעת רגל וקטיעת יד נ\"ל שאם נפגמה אזנו פגימה קטנה וצפורן חוגרת בו וצריך עיון אם חוגרת אם לאו כיון דאין נראה היטב וניכר בזה ראוי לחוש אבל אם נצרם הרבה מן הסחוס נ\"ל דהוי מום מובהק מדנקט בכל דוכתי צרם אוזן בכור והצורם אוזן בכור והצורם אוזן בבכור לא ישחוט על אותו מום (בכורות ל\"ד ע\"א) צרם אוזן בבחור מהו שיקנסו בנו אחריו (שם ע\"ב) הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור (ב\"ק צ\"ח ע\"א) משמע שזהו מום ידוע ופשוט לכל אפי' לגוים כדתני' גבי קסדור שנטל פיגם אחד וצרם לו אזנו (בכורות ל\"ה ע\"א). וצור יסעדנו במהרה וירעה צאנו וישקיט כעב טל על מכונו יצחק בר' שמואל זלה\"ה. עוד צ\"ע פ' כל פסלי המוקדשי' (ל\"ה ע\"א) גוי שהטיל מום בבכור ומתכוין להתירו אם מותר להאכילו לכלבים כסתם מתני'."
],
[
"טז. מעשה שאירעו ג' חופות ביום אחד ביום ד' והיה א' מהן כהן ושנים ישראל ואמר רבינו שביום ה' יכולי' לקרות את כולן אע\"פ ששנינו (מגילה כ\"א ע\"א) המוסיף אל יוסיף מג' נראה בעיני דהוי כמועד דקורי' ד' כדאמר בפ\"ק דכתובות (ד' ע\"א) דמדמי חתן למועד כדאמרי' במועד אע\"פ שאין אבילות במועד דברי' שבצנעא נוהגי' ה\"נ חתן אין אבילות יותר מבמועד וה\"נ חתן יקרא ד' כמו במועד. וא\"ת א\"כ אפי' אין כאן אלא חתן א' יהו קורי' ד' והא קמן שאין אנו עושי' כן ושנינו (מגליה כ\"א ע\"א) הפחות לא יפחות מד' ונראה לר' שאין מועד אלא לגבי דידהו כדאמר פ\"ק דמו\"ק (ז' ע\"ב) חתן שנולדו בו סימני צרעת נותני' לו ז' ימי המשתה ולאיצטלו ולכסותו וכן ברגל נותני' לו כל ימות הרגל הלכך לגבי דידהו איקרי מועד אבל לגבי אחריני לא. בשם רבי' יצחק בר' אברהם מ\"כ."
],
[
" יז. וכן הי' מעשה שני חתנים בווירצבורק בשבת אחד וצוה הר\"ר יצחק לקרות חצי הפרשה עם חתן א' ושושביניו ולפסוק ולקרות כהן לוי וחתן שני ושושביניו עם חצי הפרשה שנייה."
],
[
"יח. על הפקעת קדושת בכור אשר שאלתם ע\"י הקנאות אוזן האם לגוי תמצא בתוס' בפ\"ק דבכורות (ג' ע\"ב ד\"ה דקא) שחלקתי בשם ר\"ת בין הקנאות אוזן הולד להקנאות אוזן האם דכי איעניש רב מרי על הקנאות אוזן הולד אבל באוזן האם שרי וליכא איסורא ודקדקתי שם הרבה."
],
[
"יט. ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ד' את נראה בעיני אשיב לך על שאלתך ששאלת גוי שמכר הבית לישראל ואמר לפי תומו לא הי' בו יין נסך זה ג' שנים אם הוא נאמן נראה דאם הודיעו הישראל שמבין הגוי מתוך דבריו שיש איסור בדבר שהי' בו יין נסך תוך י\"ב חדש לא מהימן דאין זה לפי תומו אלא מתכוין להתיר ולהשביח מקחו אצל ישראל שחפץ לקנותו יותר כשהוא מותר והחכם יכול להבין ולהכיר ולהתיר בטביעת עין אם הכניסו בו תוך שנתו."
],
[
"כ. עוד שאלת אם מותר לטחון בימי אבלו היכא דאין לו לחם נראה בעיני דאפי' יש לו לחם מותר כדתניא בפרק מי שהפך (מועד קטן י\"ג ע\"ב) טוחנין קמח במועד לצורך המועד ומטילין שכר במועד לצורך המועד ואע\"פ שיש שם מן הישן מערים [ושותה] מן החדש ואפי' למ\"ד אין מערימי' ח\"מ בשיכרא דחדש גרע מישן משא\"כ בפת כדאי' בריש פ' אלו עוברין (פסחים מ\"ב ע\"א) ופת של היום עדיפה משל אמש ופת חמה עדיפ' מן הצוננות כדמוכח בכמה דוכתי."
],
[
"כא. שק שיש בו כיס מלא מעות מותר לטלטל בשבת כמו כנונא אגב קטמא אע\"ג דאיכא עלי' שברי עצים אבל להניח בו בשבת כדי לטלטל הכיס אסור להציל מפני הדליקה או מפני הגנבים או מפני הלסטים או מן המלכות כדמוכח בפ' נוטל (שבת קמ\"ב ע\"ב) גבי שכח ארנקי בחצר ודסקיא מלאה מעות דאמר מר זוטרא הלכתא ככל הני שמעתתא ורב אשי אמר שכח נמי לא [ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד] או כלאחר יד וקיי\"ל כרב אשי."
],
[
"כב. ישראל שהביא לו גוי לולב ואתרוג מחוץ לתחום לאור מוקצה הוא דהא חזי לישראל אחר וכיון דשרי לטלטל אפי' לאותו ישראל שרי לצאת בו דלא אשכחן שאסרו הבא מחוץ לתחום אלא לאכילה או להנאה ומצות לאו ליהנות נתנו כדאמר פ' ראהו ב\"ד (כ\"ח ע\"א) וכאן אין שייך לומר גזירה שמא יאמר לגוי להביא כדי לצאת בו דלא שכיח שיעשה אדם מצוה הבאה בעבירה הלכך אפי' למ\"ד מצות ליהנות נתנו מותר. "
],
[
"כג. בני אדם החבושין בבית הסורים אין מביאי' אצלם ס\"ת אפי' בר\"ה ויו\"כ מדאמר בירושלמי פ' בא לו (ה\"א) בכל אתר את אמר הלך אחר תורה והכא את אמר מוליכים התורה אצלם אלא ע\"י שיש בני אדם גדולים איני יודע אם התורה נתעלתה בהם או הם לא יעלו אצלה והא תמן מובילין אורייתא לגבי ריש גלותא א\"ר יוסי ב\"ר בון ע\"י שזרעו של דוד משוקע בהינון עבדין להון מנהג אבותיהן."
],
[
"כד. פ' בתרא דע\"ז (ס\"ו ע\"ב) תניא בת תיהא גוי בישראל שפיר דמי ישראל בגוי אביי אמר אסור רבא אמר מותר רש\"י ורשב\"ם והאלפסי פסקו כרבא דריחא לאו מלתא היא והילך לשונו שפסק בכיצד צולין (ע\"ו ע\"ב) אע\"ג דקיימי תנאי כותי' [דרב] הלכתא כותי' דלוי דהא אפליג ביה אביי ורבא בבת תיהא בפ\"ב דע\"ז וקם לי' רבא בשיטתי' דלוי דאביי ורבא הלכתא כרבא וכן הוא בתשו' [הגאונים] ואף משמו של ר' אליעזר בר' יצחק נאמר לי דלא חיישי' לה ורשב\"ם כתב בפ\"ב דע\"ז רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא והא דשמעי' לי' איפכא בפ' כל שעה (פסחים כ\"ה ע\"ב) דאתמר הנאה הבאה לאדם בע\"כ כגון ריח קטורת של ע\"ז אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה בשלמא דאביי אדאביי לא קשי' כאן מדעתו כאן בע\"כ אלא רבא אדרבא קשי' מה הכא דמדעתי' מותר התם דבע\"כ לא כ\"ש ואיכא למימר הא דקאמר הכא ריחא מילתא היא דוקא בריח קטרת דדרכו בכך ולא לדבר אחר אבל גבי יין נסך ובשר נבילה שדרך הנאתה לאכילה ריחא דידהו לאו מלתא היא וליכא איסורא להריח בהם וראי' לדבר מפ' [לולב הגזול] (ל\"ז ע\"ב) הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג של מצוה מותר להריח בו מ\"ט הדס לריח עביד כי אקצויי' מריח אקציי' כו' לעיני נראה דהלכתא כותי' דרבא דריחא לאו מלתא היא בין קלי איסורי' בין לא קלי איסורי' שהוא (בעין) וכן נמצא בתשו' הגאוני' דריחא לאו מילתא היא וכן נראה לרבי וכן נמצא בה\"ג ורש\"י התיר לאכול הפת עם בשר אע\"פ שאפה טפילה של גבינה שקורי' פלאדון אצלו. ור\"ת ור\"ח פסקו דריחא מלתא היא דהא מסיק למ\"ד ריחא מילתא היא אליבא דכ\"ע ומה שהביא רש\"י ראיי' מבת תיהא משים ר\"ת חילוק בין הך דהכא דלית ביה פטומא לריח דהתם דאית בי' פטומא ואין נראה לרבי אליעזר דהא בפ\"ב דע\"ז מייתי להני תנאי לאביי ורבא הנהו דאייתא לרב וללוי ואם איתא לישני הכא שאני דלית ביה פיטומא ולפי פסק ר\"ת אסור לאפות פשטידון ופלאדין בתנור אחד ואמר כיון דמכוסי' למעלה לא מהניא בהו ריח ותו הואיל ותנורים שלנו גדולים הם ולא מפטמי מהדדי מותר."
],
[
"כה. ובצל שצלאו עם דבר איסר [אסור אפי' לרש\"י ורשב\"ם] הואיל שהוא חריף שואב טובא מידי דהוי אפת חמה וחבית פתוחה דאפי' [לרבא] דאמר ריחא לאו מלתא היא מודה הכא שקולט ריח ביותר והוי כקטרת דלריחא עבידא והיינו דקאמר אביי לדידי [כפת] חמה וחבית פתוחה דמי אבל לרבא לא הוי (הכי) אלא [כפת] צוננת וחבית סתומה דשרי' לכ\"ע."
],
[
"כו. ורבינו שמחה התיר המליאות שקורי' פלאדון שנאפו עם הפשטידא בתנור אחד בדיעבד ולא לכתחלה שחרית שנותן בו אינו בנותן טעם."
],
[
"כז. וחמץ ומצה לאפות בתנור אחד נשאלה שאלה זו לפני אבי העזרי והשיב בדקתי ומצאתי שנשאל לר\"ת והשיב כי מצינו ריחות הרבה בתלמוד כגון ריח נבלה שצלאה עם שחוטה וריח כמון של תרומה וריח דיין בפת אבל ריח פת היתר בפת איסור לא מצינו וכמה פעמים אנו אופין חלה עם הפת בפחות מכ\"ד לבעל הבית ואין קפידא בדבר."
],
[
"כח. לדזיו ליה כבר בתיה שלם מורינו הרב ר' מאיר עיני הגולה תאיר עיני על עסקי ראובן שהיה לו בית במצר הגוי ופתח בו חלונות שלא בדין כי דיניהם של גוים לבנות בתוך שלו מה שירצה ואם היו פתוחים עליו חלונות כמה שנים היה סותם כשהיה רוצה כי הי' בונה לפנים בתוך שלו ועתה הלך הגוי ומכר ביתו לשמעון וא\"ל בשעת המכירה יש לך לבנות לפני חלונותיו של ראובן כשתרצה וכך כתב לו בכתה פסול וחותם העירוני והנה באו לדין ואמר שמעון תסתום החלונות והשיב ראובן כבר היו לי אלו החלונות על הגוי יותר משני חזקה והשיב שמעון אותה החזקה אינה חזקה שמה ששתק הגוי מפני שבדיניהם הי' יכול להמתין בבנינו מתי שירצה ועוד חזקה שאין עמה טענה היא כי יש לי כתב פסול שלא מכר לך האורה ולא נתן לך במתנה. ועתה יורנו מורינו צדק הדין אם ראובן צריך שטר חזקה הואיל ובא מכח חזקה שעשאה על הגוי. ועוד יורנו מורינו בהא דחזקת הבתים (נ\"ד ע\"ב) דאמר רב יהודא אמר שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר אם ראובן קנה קרקע מן הגוי ולא נתן לו מעות עדיין ולא נכתב כתב פסול ורפק ביה ראובן פורתא בפני עדים והלך שמעון ופתח בו חלונותיו בין כך אם רשאי הוא אם לאו הואיל ולא מטו זוזי ליד הגוי וגם ראובן החזיק כבר ברפיקא הכל תשיב לי ותכתוב בראיות ושלום נאו תלמידך מנחם בר' דוד זלה\"ה. וזאת תשובתי. באתי בקצרה דרך ארוכה, שלא כשורה, לארי שבחבורה, מרבה המשרה, מגלה פנים בתורה כהלכה מסיני מסורה, הוא הנכבד האלוף ומיודע ה\"ר מנחם בר' דוד ואשיבך לפענ\"ד כי שמעון אינו יכול לכוף את ראובן לסתים חלונותיו דלא עדיף מגברא דאתא מחמתיה והבא מחמת גוי הרי הוא כגוי (ב\"ב ל\"ה ע\"ב) וכיון שהגוי לא הי' יכול לכופו לסתום דבדיניהם עושה כל א' בשלו מה שהוא חפץ גם שמעון הבא מחמתו לא עדי מיניה. מיהו שמעון יבנה בשלו נגד חלונותיו ויסתום אורו של ראובן שהרי ראובן אינו טוען שלקח האורה מן הגוי אלא טוען חזקה שאין עמה טענה ואינה כלום. וגדולה מזאת נ\"ל שאם היה הדבר ידוע בעדים שמתחלה לא הי' לראובן חזקת אורה על הגוי ואחר זמן פתח חלונות לחצר הגוי והחזיק שלש שנים וטוען עתה לקחתיה מן הגוי אינה חזקה מיד דהוי אהני דבי ריש גלותא (ב\"ב ל\"ו ע\"א) דלא מחזיקי בהו ולא מחזיקי להו לפי שהם עשירים ויש להם בתים שדות וכרמים הרבה ועוד שסומכי' ע\"ז שכל שעה שירצו יטלו בזרוע את שלהם ואין חוששי' למחות כ\"ש הכא דלא חשש הגוי דבדיניהם לא הו\"ל חזקה וא\"כ הי\"ל לאזהורי בשטרא לעולם ועוד דאמר בחזקת הבתים (נ\"ה ע\"א) אריסותא דפרסאי מ' שני ופירש\"י אע\"ג דבשאר מקומות הוי חזקה לישראל בג' שנים בפרסאי אינה חזקה עד מ' שנים דדינא דמלכותא כן הוא שם וא\"כ בנדון זה דינא דמלכותא הוא שלא יחזיק אדם באורו על הגוי בין גוי על גוי בין ישראל על גוי שלא יחזיקו לעולם ואין לו תקנה אלא בשטר שקנאה מן הגוי."
],
[
"כט. וששאלת על ישראל שקנה קרקע מן הגוי ורפק בי' פורתא ואכתי לא יהיב זוזי לגוי ובא אחר בתוך כך ופתח בו חלונותיו לאותו חצר לא קנה דכל כמה דלא מטי זוזי ליד גוי לא אסתלק ולא הוי הפקר מיהו הלוקח יזהר שקודם שיתן המעות לגוי שיעשה חזקה גמורה כגון נעל גדר או פרץ מידי דאהני לארעא כדאמר פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ\"ב ע\"ב נ\"ד ע\"א) אבל רפיקא לא מהני אלא בשדה העומד לחרישה אבל בבית לא מהני אלא נעל וגדר ופרץ א\"נ אם היתה שם גבשושית ונטלה חשוב כבנין דאמר פ' כלל גדול (שבת ע\"ג ע\"ב) א\"נ שקיל מוליא ושדא לנצא או גומא וטממה הרי חזקה (ב\"ב נ\"ד ע\"א) ואם לא החזיק הישראל או לא כתב הגוי שטר קודם שנתן המעות לגוי אז הישראל שפתח כבר חלונותיו זכה באותה שעה באורה מן ההפקר ואח\"כ אין יכולי' להוציא ממנו דכיון דאחזיק אחזיק ול\"ד להא דאמר (ב\"ב נ\"ד ע\"א) האי מאן דשדא לפתא בין פילי לא הוי חזקה מ\"ט בעידנא דשדא לא הוי ביה טיבותא דהשתא דשבח ממילא קא שבח ה\"נ בשעה שפתח חלונותיו לא קנה דאכתי לא מסתלק הגוי והשתא דאסתלק הגוי במאי ליקני הא לאו מידי עביד הא ודאי ליתא דל\"ד כלל דאע\"ג דהשתא לאו מידי קא עביד מ\"מ חלונותיו שעומדי' בתוך שלו ופתוחי' לקרקע של הפקר קנו לו האורה הקרקע של הפקר וק\"ל ושלום מאיר בר' ברוך."
],
[
"ל. אדוני שאל על ראובן שנפלה לו יבמה והיה סבור שהי' לה יותר מכדי כתובתה ולא רצה לחלוץ עד שהיתה נותנת לו ממון ופשרו ביניהם שהי' לה ליתן לו כ' זקוקי חילוף והיה לו לחלוץ לה ומחלו זה לזה כל תביעות שהי' ביניהם בקנין גמור בב\"ד חשוב וכשבאו לב\"ד לחלוץ אז נתנה לשליש כ' זקוקי' במעמד שלשתן ואמר היבם לשליש לכשאחלוץ לה אז תתן לי אותם כ' זקוקי' וא\"ל השליש הן ולאחר חליצה הוציאה שטר כתו' והחזירו לה ב\"ד אותם כ' זקוקי' בפריעת שטר כתובתה כי נשבעה שלא הי' כדי כתו' עכ\"ל לא ביארת לי כל הצורך ואני אפרש אם הוא אמרה לשליש במעמד ג' תן לו אותם כ' זקוקי' אחר שיחלוץ לי אז ודאי יש לו לשליש לתנם לו שהרי קנאם במעמד ג' מיד לתנמם לו אחר החליצה ולא מצי' בתר הכי לאפוקי שטר כתו' ולשבע ולגבות בכתו' דלא שייך משטח אני בך בדבר שכבר זכה בו ובא לידו והא דאמר (ב\"ק קט\"ז ע\"א) טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו לא מיירי דיהיב ליה הדינר מיד דבהא לא הוי שייך משטה אני בך אלא איירי כגון דאמר תטול דינר לבסוף כשתלעבירני בהא קיי\"ל אין לו אלא שכרו תדע דמיירי דלא יהיב ליה מיד מדקתני סיפא אבל א\"ל טול דינר בשכרך נותן לו שכרו משלם אלמא דרישא איירי דאכתי לא יהיב ליה מידי. אבל אם לא אמרה לשליש תן לו אלא נתנה אותם כ' זקוקי' בשתיקה הרי אותם כ' זקוקים שלה לעולם ולא יצאו מרשותה וא\"כ אע \"פ שהשליש אמר חלוץ לה ואני אתן לך אותם כ' זקוקי' לא קנינהו היבם דבמאי לקנינהו באמירה בעלמא לא קנה דגרע טפי מטול דינר והעבירני דאע\"ג דאיהו גופי' א\"ל אין לו אלא שכרו דמצי א\"ל משטה אני בך כ\"ש הכא דהיבמה לא קאמרה מידי אלא שליש דא\"ל לתן לו משלה ושלום מאיר בר ברוך זלה\"ה."
],
[
"לא. על החומץ שנתערב בשמרי שכר יש לו למוכרו לגוים קודם הפסח ולומר לו אם תשמרהו עד לאחר הפסח אקנהו ממך או אני או יהודי אחר. על אבן שוקת שקורי' ווארשרשטיין ששופכי' בהן ברה\"י והשופכי' מקלהי' לרה\"ר אם [אינו] קמור פי' מכוסה ד' אמות ברה\"ר אסור כדתנן בפ' כיצד משתתפי' (פ\"ח ע\"א) ביב שהוא קמור ד' אמות ברה\"ר שופכי' לתוכו כו' ואע\"ג שאין לנו עתה רה\"ר וכל רחובות שלנו כרמלית הם דלא מקרי רה\"ר אא\"כ רוחב ט\"ז אמות ומפולש משער לשער וס' ריבואות בוקעין בו וכיון דכרמלית נינהו הי' לנו להתיר דכחו בכרמלית לא גזר כדאי' פ' הזורק (שבת ק' ע\"ב) גבי ספינות שופכי' היכא שדר להו ומשני אדופני ספינה דכחו בכרמלית לא גזור הא ליתא דה\"מ דהתם בספינה בים או בנהר דלא אתו למיחלף ברה\"ר דליכא הכא רה\"ר אבל בעיר אפי' כרמלית לא דגזרו אטו רה\"ר כדמשמע בסוף פ' כיצד משתתפין (עירובין פ\"ח ע\"א) ל\"ש אלא למלאות אבל לשפוך והלכה כא\"ד דבשל סופרי' הלך אחר המיקל (ע\"ז ז' ע\"א) אפ\"ה אסור דשאני התם שאינו מתכוין שיצא לחוץ אבל הכא מתכוין להוציאו."
],
[
"לב. על ראובן שטען על שמעון מכרת לי חפץ והייתי סבור שהי' של זהב והנה הוא כסף ותובע ראובן משמעון שיחזור לו מעותיו כי אינתני [עד כדי ביטול מקח] והשיב שמעון הלא בשעה שקניתיו מן הגוי שאינה אותי רצית אתה לקנותו וגם אני כשמכרתיו לך לא ידעתי שאיניתך והנני משיב לפי דעתי ששמעון חייב להחזיר מעותיו לראובן דאע\"ג בביטול מקח כגון יותר משתות בעי' היא אם לעולם חוזר אם לאו ולא אפשיטא הכא ודאי מקח טעות כגון זהב ונמצא כסף והוי כמו שחמתית ונמצא לבנה לבנה ונמצא שחמתית יין ונמצא לבנה לבנה ונמצא שחמתית יין ונמצא חומך חומץ ונמצא] יין [דאע\"ג] דאיכא דניחא לי' בהא [ואיכא] דניחא לי' בהא הוי מקח טעות וחוזר לעולם (ב\"ב פ\"ג ע\"ב) שהרי זה החפץ לא נתכוין לקנות וכ\"ש זהב ונמצא נחשת דכ\"ע ניחא להו בזהב הוי מקח טעות ואע\"פ שהגוי [אינה לשמעון] מה בכך הרי כשקנה אותו מן הגוי [הי' שלו] ולאו כל כמיני' להטעות בין לא נתכוין שמעון להטעות ובין נתכוין להטעות חוזר. ועל שניהם ליתן שכר השליח. כך פסק ר\"י בפ' זה בורר."
],
[
"לג. אשר שאלת על פת של ישראל שאפאה גוי ולא היתה ישראל בגחלים יודע לך חביבי שבצרפת אוסרי' ואפי' לגוי אסור לזבוני דלמא אתי לזבוני לישראל כדחיישי' בפ' כל שעה (פסחים מ' ע\"ב) בההוא ארבא דטבע בחישתא ואסרה רבה לזבוני לגוים מה\"ט וכן מצאתי בספרי הגאוני' דהא דהתירו פת של גוי' ה\"מ של גוי' אבל של ישראל שאפאה גוי אסורה אבל ליתן לפועליו מותר ובכל ענין דליכא למיחש דלמא אתו לזבוני לישראל. תשובה לווירצפורג."
],
[
"לד. כל הנשים זרד זרדו וזרד אמך עלה לפני ולפנים מפתח פומך אורו עיני, נבקעו כל מעיני, מימיך נשתה אני ומקני, רהיטנא לבי סודני, מקוטר מכל אבקת רוכל [קראי] ותני, להאריך בשבחך אין פנאי, ואבא היום בקצרה אל שער המלך מורי קרובי ה\"ר מנחם י\"ץ. באת לסוך שמן מפך ריקם להפריח להרטיב עץ יבש זרזרתני וזירתי. אדוני שאל על לאה שהיתה חולה וחלקה כל נכסיה במתנת שכ\"מ ואמרה בפני עדים כל נכסי לפלוני ופלוני חוץ ממה שנתתי לצדקה ומתה ושוב ראו מנכסיה ביד ראובן ותבעו' קרוביה מקבלי המתנה והשיב היא נתנה לי במתנת שכ\"מ קודם שנתנה לכם ואדוני דימה זה למתנת שכ\"מ במקצת דבעי קנין (ב\"ב קנ\"א ע\"ב) וכיון דלא הקנתה לו בטלה מתנת ראובן כיון דלא הוי קנין ועוד הרי חזרה בה כשאמרה כל נכסי לפלוני ופלוני ולא הזכירה חוץ ממה שנתתי לראובן ודאי אילו שנתנה לראובן מצוה מחמת מיתה היתה מדקאמר מתה ההוא אתתא או בלשון אחר כיו\"ב או שאומר' לו אם אמות או לאחר מיתה כל כה\"ג יש כח במתנה אחרונה שנתנה לקרוביה לבטל מתנת ראובן דל\"ל כל נכסי' דקאמר' היינו שהם שלה עדיין ולא מה שנתנה לראובן כבר דאינו בכלל נכסיה ולא בטלה אא\"כ חזרה בה בהדי' זה אינו חדא מדהוציאה בהדי' מה שנתנה כבר לצדקה מכלל דכל מה שנתנה לאחרי' ביטלה דומי' דצדקה שנתנה כבר ועוד אפי' מה שנתנה לראובן נכסי' מיקרי כל זמן שהיא בחיים דכיון דמתנת שכ\"מ לא קני' אלא לאחר מיתה א\"כ נכסי' מקרי ולא נפקו מרשותה כלל עד שעת מיתה. אבל אם לא ציותה מחמת מיתה הו\"ל מה שנתנה לראובן מתנת שכ\"מ במקצת בקנין דקנה לגמרי דאפי' אם עמד דאינו יכול לחזור ה\"נ היכא דמשוך שאמרה לו למשוך אין לך קנין גדול מזה [או אם הי' החפץ כבר ביד ראובן ואמרה קני מה שבידך כיון שלא צותה מחמת מיתה קנה כמו מתנת שכ\"מ בקנין ה\"נ] הכא קני כיון דברשותו הוי ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"לה. על אודות ראובן שמכר סוס לשמעון ביין והניח ראובן היין ביד שמעון ולאחר שהי' הסוס ביד שמעון בא גוי אחד ואמר שהסוס נגנב ממנו ולקח הסוס ועתה רוצה שמעון לעכב היין כי אמר שהיין עדיין לא יצר מרשותו ועוד שמקח טעות הוא [נ\"ל] אע\"פ שהיין ברשותו כיון שמשך הסוס לביתו מיד נקנה היין לראובן מהא דתנן (קידושי' כ\"ח ע\"א) כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו ומה שהוא טוען שמקח טעות הוא כיון שנגנב ודאי אם הי' מודה ראובן שהגוי הלוקח הסוס שנגנב ממנו אז ודאי הוי מקח טעות אבל אם ראובן טען ואמר הגוי גזל אותו שלא כדין או טען ואמר איני יודע אם שלו הי' אם לאו אז המקח קיים ולא יפסיד ראובן כלום במה הגוי אנסו משמעון כדאמרי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ\"ה ע\"א) מכריז [רבא] ואיתימא רב פפא דסלקי' לעיל ודנחתין לתתא האי ישראל דזבין חמרא מחביר' ואתא גוי וקאניס כו' דמסיק אמימר בין דמכיר בה שהיא בת חמורו ובין אין מכיר בה בין אניס לי' [באוכפא] בין אניס ליה בלא אוכפא א\"צ לפצותו דסתם גוים אנסים הם ונ\"ל דאפי' אין משביעי' את ראובן שלא ידע שהי' גנוב דתנן בפ' כל הנשבעין (שבועות מ\"ד ע\"ב) דאין נשבעי' על טענת שמא אלא השנויי' דמורו התירא אבל בשאר שמא לא וכ\"ש הכא בנדון זה דגרע משאר שמא דמידע ידעי דגוים אנסי' הם ומסתמא הגוי משקר ומיהו אם יש לו עדות שידע ראובן שהי' נגנב ובדין לקח הגוי הוי מקח טעות כמו מוכר ונמצאת שאינה שלו ויחזור ויגבה מעותיו מן המוכר."
],
[
"לו. וששאלתם על ראובן הטוען על שמעון לוי הי' חייב לי ב' דינרים ולא הי' ציית דינא והי' רוצה לילך חוץ לעיר וקבלתי לשופט עליו שהי' מעכב מעותיו עד שיעשה לו דין ישראל וכן עשה ונכנסת עבורו בערבות שהייתי מניח המשכנות והוא ירד עמי לדין ויעשה לי דין ישראל ואם אין תחזירם לי וזה נדרת לי בתקיעות כף וסברוני שיש לי עדים מזה ושמעון משיב נכנסתי בערבות שאם לא יבא לוי תוך זמן פלוני שאחזור לך המשכנות וכבר בא [לוי] תוך הזמן ונפטרתי מכל וכל מן הערבות עכל [הטוענין נ\"ל] אם יש עדי' שתקע כפו יבאו ויעידו ויש לו לקיים כל מה אשר נדר בתקיעת כף שיש בידי תשו' רבינו יצחק בר' מנחם ז\"ל שכתב בשם רבינו יצחק בר' יוסף ז\"ל שמוציאי' ממון ע\"י תקיעת כף [אם] הוא מודה לו שתקע לו את כפו צריך לתן לו כך וכך ממון [או אם יש עליו] עדי' אבל אם אין עדי' וגם הוא אינו מודה שתקע כפו שיעשה לו ציוי ב\"ד אלא רק שיבא תוך זמן שיהא פטור בלא שבועה כ\"כ באותה תשובה. ומטעם ערבות אין לחייב אותו דאפי' אי איכא סהדי דשנתערב או הודאת פיו לא משתעבד בלא קנין דמסיק בסוף ב\"ב (קע\"ו ע\"א) דחנוק לא משתעבד בלא קנין שלא על אמונתו הלוהו כיון שלא נתערב בשעת מתן מעות וא\"כ שמעון פטור בלא שבועה דמטעם ערבות אין לחייב כלל כדפי' ומטעם תקיעת מכף נמי לא כיון שכופר שלא תקע כפו אלא על תנאי וזה קיים נאמן בלא שבועה כדפי'."
],
[
"לז. מעשה במלמד אחד שהי' מלוה מעותיו בית בעל ביתו והפסיד קצת משכנות ולא נתפשר עם הגוים והלך לו והניח מקצת מעותיו ביד שמעון וראובן בעל ביתו טוען אני צריך לפייס הגוים בשבילו תן לי ממעותיו שבידך. תשו' מורי. אין לו לראובן על שמעון כלום אם יש לו דין על המלמד ילך אחריו ויתבענו לב\"ד ואפי' אם יש למלמד מעות ביד שמעון לא מפקי' מיניה כדאמ' בגט פשוט בסופו (קע\"ד ע\"א) ההוא דיינא דאחתי' למלוה לנכסי דלוה מקמי' דלתבעי' לדינא סלקי' ר' חנן וכו' עד קסבר נכסי דאיניש אינון ערבין ב\"ה ותנן לא יתבע מן הערב תחלה."
],
[
"לח. הנה באנו עדיך שתאיר עינינו על אודות הטעכנ\"ד שהי' מושל עלינו אשתקד והלוהו היהודים כ\"א ליטר' בל' ליטר' ובקש מן הקהל להיות ערבים שלו עד [זמן שיתנו] המס שינכו אותם ממס שלהם נגד אותו החוב וכן קיימו וקבלו הקהל בכתב חתימתם ועתה נהפך הגלגל שירד הטעכנ\"ד ממשלתו והפסידו הקהל כל המעות ועתה באי' הקהל להוציא מאותן היהודי' הט' ליטר' העודפי' על הקרן יען שאחריותם הי' על הקהל והמלוים משיבי' אין לנו עסק עמכם כי הגוי חייב לנו הל' ליטר' ואתם קבלתם עליכם לפרוע החוב עבורו שנתעכב בקצבת המס שלנו עד דמי החוב וכן עשינו ושוב אין לנו עסק עמכם ועתה יורנו מורינו. כך דעתי נוטה שהקהל חייבי' לפרוע כל הל' ליטר' דבתר זקיפה אזלי' כיון שהמלוי' זקפו [קרן] ורבית עם הגוי כבר נעשה הכל קרן כדאמ' פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע\"ב ע\"א) גוי שלוה מעות מישראל וזקפו עליו במלוה ונתגייר גובה את הקרן והרבית דבתר זקיפה אזלי' ואחרי שנתחייבו הקהל להטעכנ\"ד מדינא דמלכותא בנוהג שבמלכות שמקדימי' קודם הזמן לומר לעובדיהם במס להתחייב עבורם במקום שהם חייבים גם הקהל נתחייבו במעמד שלשתן למלוים בין הקרן בין הרבית ואע\"ג דמע\"ש לא שייך בגוי כדפר\"ת ה\"מ שאמר לישראל תן לגוי מה שאתה חייב לי אבל איפכא גוי שאמר לישראל תן לישראל אחר במעמ\"ש קנה מק\"ו אם ממון ישראל הפקיעו ממון גוי לא כ\"ש. ואפי' את\"ל כיון דאכתי לא מטא זמן גביית המס נימא כל כה\"ג הבו דלא לוסיף עלה ולא לקנו במעמ\"ש כיון דהיא גופא מלתא בלא טעמא היא מ\"מ הקהל חייבי' למלוי' כיון שעל ידם פטרו הטעכנ\"ד אפי' לא פטרו בפי' הטעכנ\"ד כיון דגוים בדיניהם בתר ערבא אזלי הו\"ל כאלו פטרום כיון דע\"י פטרום לא גרע מערב בשעת מתן מעות הוי] הכא כשעת מתן מעות דמיא [דשעת מתן מעות] טעמא מאי כיון דאדבורא סמיך ונעשה מעשה שהלוהו מעות משתעבד כדיליף מקראי [דערב] משתעבד ה\"נ ע\"י הקהל נפטר הטעכנ\"ד, והערבים] כ\"ש דמשתעבדו ועוד ערבות של מעשה הקהל כערב דב\"ד דלא בעי קנין ועוד לאו מטעם ערבות הוא דלא שייך ערבות אלא במקום שאין הלוה נפטר לגמרי אבל הכא שנסתלק הטעכנ\"ד ונכנס הקהל תחתיו הרי הם חייבים גמורי' ולא מטעם ערבות ולא בעי קנין ומה שכתבתי למעלה דבזקיפת הרבית נעשה קרן ואם הי' בא הגוי מיד אחר הזקיפה לתן לו הקרן לא נפטר בדיניהם מן הרבית והי' צריך לתנו ואפי' את\"ל דוקא רבית שכבר [עלה] מ\"מ הקהל חייבי' כיון שהם הלוו לטעכנ\"ד ונתחייב להם ל' ליטר' בדיניהם וע\"י הקהל פטרהו חייבי' כדפי' לעיל."
],
[
"לט. וששאלת על ראובן ושמעון שנתפסו וראובן חי עשיר ושמעון הי' ירוד והוציא ראובן יציאות בשליחות אצל אמו להוציאם מבית השבי ועתה תובע ראובן את שמעון שיתן חלקו מן הוצאה ואמר כי על פיו הוציאו ובבקשתו ושמעון כופר ואומר כי לא אמר כלום. כבר נשאלתי ע\"ז ממיידבורק. ועוד נשאלתי על מלמד שהי' לו פקדון ביד בעל ביתו ונתפס בעלילות ריקות וצוה לבעל ביתו שלא לפסותו וכתבתי שפודה אותו בע\"כ וראי' מההוא דפ' נערה שנתפתתה (ס\"ח ע\"א) האומר אם מת אל תקברהו מנכסיו אין שומעי' לו לאו כל הימני' שיעשיר את בניו ויטיל עצמו על הצבור עוד ראי' מפ\"ק דקידושין (י\"ח ע\"א) ומפדין אותה בע\"כ ומפרש תלמודא בע\"כ האב משום פגם משפחה ופריך תלמודא א\"ח עבד עברי נמי [נכפינהו] לבני משפחה משום פגם משפחה וכיון דכופי' את האב לפדות את בתו כ\"ש דכופי' את זה לפדות את עצמו אפי' היכא דעומד וצווה אל תפדוני כ\"ש הכא דלא אמר מידי ואין לדחות דשאני התם שהאב פשע במכירת [בתו] להכי כופי' אותו שהרי ע\"ע משמע התם דהו\"ל [לכוף] לבני משפחה אע\"ג דלא פשעו אי לאו משום דחיישי' דהדר אזל ומזבין נפשי' כ\"ש הנתפס ביד רעים גוים לשבי ולביזה ולמשיסה דכולהו איתנהו ביה דפודין אותו בע\"כ משל עצמו משום פגם משפחה. ועוד ראי' בפ' מציאת האשה (כתובות ס\"ז ע\"ב) יש לו ואינה רוצה להתפרנס נותני' לו לשם מתנה וחוזרי' ונפרעי' ממנו ופריך תו [לא] שקילי ומשני ר\"פ לאחר מיתה אלמא אי לאו חששא דתו [לא] שקיל היינו נפרעי' ממנו מחיים א\"כ בנדון זה נפרעי' ממנו מחיים דליכא למיחש [דלמא תו לא שקילי] דהא תפיסה לאו כל יומא איתא כמו מזונות וכיון דבשביל מזונות כופי' אותו ואע\"פ שאינו סכנה כל כך אלא שמסגף את הגוף וחיי צער בעלמא הוא כ\"ש להוציאו מידי גוים שלא [יטמע] ביניהם ושלא יהרגוהו או ייסרוהו בהכאות שאין להן קצבה דחמירא ממיתה ושמא מתוך היסורי' יודה להם כדאמר (כתובות ל\"ג ע\"ב) אלמלא נגדוה לחנניא מישאל ועזרי' כו' ואפי' המוכר את קברו באין בני משפחה וקוברי' אותו בע\"כ דלוקח (ב\"ב ק' ע\"ב) משום פגם משפחה ול\"ד לפורע חובו [של חבירו] דמבריח ארי מנכסיו בעלמא הוא ואפי' [בבעל חוב] דוחק כדאי' בירושלמי (נדרי' פ\"ד) דהתם מצילו מן הצער ולא מן ההפסד כדפי' ר\"י דמן הדין יש לו ללוה לפרוע למלוה אבל היכא שמצילו מן ההפסד אז לא הוי מבריח ארי והכא מצילו מן ההפסד כי שלא כדין תפסו הלסטים ואפי' [ללשון שני דפי' ר\"י] דלהכי הוי פורע חובו מבריח ארי דמצי למימר יש לי אוהבים שמרחמים עלי והיו פורעי' החוב בעבורי כדי להצילני מן הצער ה\"מ בחוב שמן הדין הי' חייב אבל גזל לא [וראי' לדבר מפסק מאור הגולה בשר שאנס סוס בבית יהודי א' ומכרו לחבירו ישראל ולא חייבו להחזירו בחנם וכ\"פ ר\"י ול\"ד כלל לחוב שהי' חייב ליהודי שאפי' אם לא הי' פרעו לא ברי] הזיקא אבל הנופל ביד לסטים גוים אין לדבר סוף וכתוא מכמר והזריז להוציא ה\"ז משובח וחוזר ונוטל ממנו מה שהחנהו וגדולה מזו אמרו (ב\"ב מ\"ב ע\"ב) שותף כיורד ברשות דמי לומר נוטל בשדה שאינה עשוי ליטע כשדה העשוי' ליטע ה\"נ כיון דאפי' מוחה פודין אותו בע\"כ כ\"ש דסתמא דידי' כיורד ברשות דמי ויתן חלקו ומחשבין לפי חשבון ממון ומה\"ט נמי ל\"ד למקיף את חבירו מג' רוחותיו דפטור ואפי' מד' רוחותיו הי' פטור אי לאו משום דא\"ל את גרמת לי הקיפא יתירתא דשאני התם דאי אמר לא בעינא הקופא לא כייפי' ליה להקיף אבל הכא אפי' אמר לא בעינא שתפדוני פודין אותו משלו בע\"כ כ\"ש סתמא דכיורד ברשות דמי וצריך לתת חלקו לפי ממון] וראי' נמי מדאמר [בפ\"ק] דב\"ב (ז' ע\"ב, ח' ע\"א) כופי' בני העיר זא\"ז לעשות חומה דלתים ובריח לפרשא ולטורזיינא אפי' מיתמי כל מילי דאית ביה נטירותא ליתמי אע\"ג דאיכא התם מילי טובא דאי לאו איהו נמי היו מוציאי' כל כך כמו עתה לא שייך כגון זה כופין על מדת סדום וטעמא רבא איכא שאם לא היינו כופי' כל א' הי' אומר איני צריך והיה מחשב חבירו יעשה חוץ ממני ומתוך כך ידחה הדבר ויבא לידי סכנה להכי [אחמור רבנן על] אלו וכיו\"ב ואמר בפ' בן סורר (סנהדרין ע\"ג ע\"א) דיליף מקרא דהרואה את חבירו טובע בנהר דחייב להצילו ולמטרח ולמיגר אגורי ודבר פשוט אפי' צוח על תצילני שמצילו וחוזר ומוציא ממנו מה שהוצאי. סוף דבר נ\"ל פשוט כביעתא בכותחא שצריך לתת חלקו ומחשבין לפי ממן ולא לפי נפשות כי לא נתפסו אלא בשביל ממון. ואין לומר שמא השבאין מוציאי' אותו לבסוף בחנם דלא תלינן בספק נפשות אלא פודי' אותו בע\"כ ועוד דבר ידוע ופשוט לכל גוף קשוט שהבא לידי שודדי' א\"א לצאת [שלם] בגופו ובממונו כלל ושלום כנ' סר למשמעתך מאיר בר' ברך שי'."
],
[
"מ. אשר שאלת על נטילת ידים שחרית מתי יש לברך אותה. הא לך לשון רב עמרם גאון שהשיב [לרבנא] מאיר ברי' דרבינו יוסף וששאלת על נט\"י כו' כך ראינו שאותה נטילה אינה עשויי' אלא לעצמו כיון שישן שאדם קיי\"ל ידים עסקניות הן וממשמש בגופו לפיכך כשעומד משנתו אין יכול לברך ולא לקרות ק\"ש ולא להתפלל עד שיטול ידיו שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל לכך מתוקנת אותה נטילה כיון דאינו יכול לברך ולהוציא שם שמים עד שנוטל ידיו לברך ענט\"י, ומכאן ואילך אפי' נכנס [לבית הכסא] ויצא ונטל ידיו א\"צ לברך ענט\"י [אלא אשר יצר את האדם לבד] ואפי' נטל לפירות דקיי\"ל (חולין ק\"ו ע\"א) אין נוטלין ידים לפירות אבל לאכול לחם חייב ליטול ולברך ענ\"י דכתי' כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים מכאן סמכו חכמי' לנט\"י מה\"ת עכ\"ל ובסדר רב עמרם השיבו כן לרבינו יצחק בן רבינו שמשון."
],
[
"מא. וכשמגיע עת תפלת המנחה א\"צ לברך ומ\"מ נ\"ל היוצא מבית הכסא ונוטל ידיו להתפלל תפלת המנחה שיש לו לברך ענט\"י למנחה כמו ליוצר כי איני יודע שום טעם מקובל לחלק בין תפלה לתפלה. מיהו דוקא לתפלה אבל לדברי תורה סגי כאשר יצר כדבריו ובהרבה מקומות מצינו חילוק בין [דברי תורה] לתפלה וכן אני נוהג."
],
[
"מב. וששאלת הנפנה ורוצה לסעוד כיצד מברך אם צריך לחזור ולטול ידיו פעם שנית או אם נטילה אחת עולה לכאן ולכאן. שמעתי שבזה נחלקו הגאונים אמנם נ\"ל דנטילה אחת עולה לכאן ולכאן אם מובטח לו שנטל נטילה חוגגת לסעודה. דאע\"ג דאמ' (ברכות מ\"ב ע\"א) תכף לנט\"י המוציא אשר יצא לא הוי הפסק כיון דברכת טהרת ידים כמו כן היא ועוד דלא גרע מגביל לתורי גביל לתורי דלא הוי הפסק (ברכות מ' ע\"א)."
],
[
"מג. ומה ששאלת מברכת התורה עיין בתוס' דברכות (י\"א ע\"ב ד\"ה שכבר) ושם תמצא מפורש תשו' ר\"י ודברי רבינו שמעון בשם רש\"י ואני נוהג שלא לברך אלא בפעם ראשונה שאני עוסק בתורה ביום אם קודם בית הכנסת אני מברך איני חוזר ומברך בביהכ\"נ וכשאיני משכים אני מברך בביהכ\"נ ותו לא כל היום אפי' [כשאני] מפסיק ואוכל כי איני מסיח דעתי אך כשאני ישן ביום שינת קבע אני חוזר ומברך ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"מד. ראיתי בני אדם הולכים בשדה של גוים ברשות הגוי וקוצצין אותה ערבה להושענא רבה ביום של ערבה ונ\"ל דשלא כדין הן עושין מדאמר רב הונא (סוכה ל' ע\"א) להנהו אוונכרי כי זבינתו אסא לא תגזון אתון אלא לגזון אינהו וליתבן לכון מ\"ט סתם גוים גוזלי שדות הן וקרקע אינה נגזלת ובני נח הוזהרו על הגזל ואפי' גוי מגוי כדמוכח' בפ' ד' [מיתות] (סנהדרי' נ\"ז ע\"א) ומסתמא גוים גוזלין שדות זה מזה וקיי\"ל נמי פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ג ע\"א) גזל גוי אסור כר\"ע והא דאמר [התם רב אשי הוי קאזיל לאורחא] חזא להנהו שבשי דגופנא דתלי לבר [מפרדסא] ותלו בי' קטפי' דענבי א\"ל לשמעיה זיל חזי אי דגוי הוא אייתי לי מפרש רבינו משום הפקר דתלו להו לבר מפרדסא שרי. ומכאן אני אומר דסתם גוים גוזלי שדות הן [בחו\"ל שהרי ר\"ה מבבל הוא ומזהיר לאו ונכרי ואין לחלק בין בבל לחו\"ל שאנו נמשכי' אחריהם ואע\"פ שפי' רש\"י סתם גוים גוזלי שדות מישראל הם] לאו דוקא הוא מה לי מגוי מה לי מישראל להבדיל שהרי שניהן תורת גזל נוהג בהן. ותו [דיש לחוש] מימים קדמונים גזל מישראל והחזיר עתה ואין לחלק בדבר. יואל בר' יצחק הלוי זלה\"ה."
],
[
"מה. ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות (שבת מ\"ד ע\"ב) לפר\"י דמוקי לה במניח יש להביא ראי' לאשר ראיתי בצרפת ממוהר\"ר שמואל זצ\"ל שלא הי' לו מקום אחורי הדלת להדליק נרות של חנוכה והיה מדליק בדלת עצמה אחורי הדלת ולא נתתי לבי לשאול מאין הרגלים ועתה נ\"ל מכאן ראי' להתיר דדוקא בזמן שהיא נשמטת אין גוררי' אותה אבל בזמן שהיא אין נשמטת גוררי' אותה אע\"פ שיש עליה מעות כיון דמחוברת המוכני לשידה ועל השידה אין מעות בטילה היא לגבי שידה כ\"ש דהדלת בטלה לגבי הבית [שהיא מחוברת] לקרקע לגמרי ואין לומר כשהוא פותח או נועל הוא מוטה השמן אל הפתילה או מן הפתילה ונמצא מכבה או מבעיר דהא לקמן סוף פ' כירה (שבת מ\"ז ע\"א) לא אסרינן שמן שבנר בשעה שהוא דולק מה\"ט אלא משום דהו\"ל בסיס לדבר האסור ובפ' כל כתבי (שבת ק\"כ ע\"ב) אמרי' נר שע\"ג הטבלא מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה [כבתה] ולא חיישי' להא שמטה השמן לפניו או לאחריו ונמצא מכבה או מבעיר דלא ישיך כה\"ג מכבה או מבעיר ואפי' [אי] שייך דבר שאין מתכוין מותר ולא פסיק רישי' הוא."
],
[
"מו. דקדקנו בטענותיהם ובשרש דבריהם שבא שמעון להחזיק בישוב מכח מחילה שמחלו לו היישוב כל הקהל שהיו דרים שם באותה שעה מכח התלמוד אין כח באותה מחילה כי אין שמעון יכול לומר לראובן קרקע מחול לך אם לא שיקנהו בקנין גמור והו\"ל כמו דין ודברי' אין לי בשדה זו דלא אמר כלום (כתובות פ\"ג ע\"א) אמנם לגבי היתר יישוב נהגו בכל המקומות שמועיל לשון מחילה ודוקא היכא שהקהל מודים שמחלו לו או שיש עדים שהוא כך אבל בחזקה בלא עדים אפי' בשבועה שמחלו לו כח היישוב אין מחזיקין אותו בכל מלכוצתינו אע\"ג דטעין חזקה שיש עמה טענה אתם נתתם לי במתנה כי הקהל הם מוחזקים כנגד היחוד הבא להחזיק עליהם ודמי' להני דבי ריש גלותא (ב\"ב ל\"ו ע\"א) דלא מחזקי' בהו כיון שאין חוששי' למחות כדאמר בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא כ\"ט ע\"ב) ההוא דא\"ל לחברי' מאי בעית בהאי ביתא א\"ל ההוא ביתא מינך זבנתי' וכו' א\"ל אנא בשכונה גואי הואי א\"ל ר\"נ זיל ברורו אכילתך כו' ואפי' [רבא] מודה היכא שידוע שהמערער הי' דר עמו בשכוני גואי לא הוי חזקה. ושכ השליח נראה דעל התובע והנתבע לתת השכירות מדאמר בפ' גט פשוט (בבא בתרא קס\"ז ע\"ב) אין כותבי' שטרי בירורין אלא מדעת שניהם ושניהם נותני' השכר ומפרש בגמרא (קס\"ח ע\"א) שטרי טענתא ולא אמרי' שהמתחייב יתן כל השכירות."
],
[
"מז. ההוא תולה מעותיו בנכרי הוי (כתובות פ\"ו ע\"א) נ\"ל הא דאמר היכא דאית ליה זוזי לבע\"ח דצריך לשלם מעות ולא כסף ה\"מ היכא דידוע לנו שיש לו מעות אבל אם אמר אין לי מעות ושכנגדו אומר איני מאמינך השבע לי שאין לך מעות א\"צ לשבע דאין נשבעי' בטענת שמא אלא הני דפ' כל הנשבעין (שבועות מ\"ה ע\"א) השותפי' והאפטרופס כו' ואפי' היכא דחזי' שיש בידו מעות והוא אומר של פלוני לא משביעי' ליה מדאמר תולה מעותיו בגוי הוי ולא חזי' שהשביעהו דלא קאמר אלא הוא עושה שלא כהוגן שהערים להפקיע תקנת חכמים בטענת שקר. והיכא דאמר אין לי מעות ונמצא שקרן תו לא מהימני' בזה החוב אם יאמר אין לי מעות אלא צריך להטרח ולמזבן ולפרוע מעות כדאמר הכא."
],
[
"מח. עד ודיין מצטרפין (כתו' כ\"א ע\"א) לפי מה שהוכיח ר\"י שצריך שיכירו חתימת הדיינים החתומים על ההנפק ולהכי מהני שהם חחותמי' שאם לאחר זמן לא ידיעו [אלא] על חתימת א' מן העדי' וחתימת א' מן הדייני' או שני דייני' סגי בהכי והכי [איתא] בפרק [המגרש] בירושלמי (ה\"ז) לפ\"ז נ\"ל שיש לזהר שלא לחתום על ההנפק אותם בני אדם שהן קרובי' לעדי' דלמא אתי לקיימו בחד מן העדי' וחד מן הדייני' שהם קרובי' וחזינ' בפ' הזורק (גיטין פ\"א ע\"ב) דחיישי' להכי דאמר התם לא הכשירו אלא ע\"א קרוב לבד אבל תרי לא דלמא אתי לקיומי בתרי קרובי' וחד כשר ואע\"פ שפי' ר\"י בשמעתא דהיכא דעדי' קרובי' לדייני' דיכולי' להעיד בפניהם ולא אמרי' דהו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימן [משום דיכול להזימן] בב\"ד אחר אפ\"ה החתומי' על ההנפק לא יהי' קרובי' לעדים וכ\"ש שלא יהי' קרובים זה לזה. "
],
[
"מט. מותר לומר לגוי לחלוב בשבת וראי' מפ' מי שהחשיך (שבת קנ\"ד ע\"ב) גבי בהמה של ר\"ג שהיתה טעונה ולא פרקה עד מוצאי שבת ומתה ופרכי' יניח כרים תחתיהם ויפלו הנודים עליהם ומשני קא מבטל כי מהיכנו ופרכי' והא איכא צער בעלי חיים ויהא מותר לבטל כלי מהיכנו דאינו אלא [איסורא] דרבנן הרי משמע בהדי' דאי קסבר צער בע\"ח דאו' הוי מותר ואע\"ג דשבות שיש בו מעשה הוא כ\"ש האי דשבות שאין בו מעשה כגון אמריה לגוי הלכך מותר דהא אנן קיי\"ל צבע\"ה דאו' מדפרכי' הכא הא איכא צבע\"ח ומשמע דתלמודא ס\"ל הכי ועוד מדאמר רבא פ' אלו מציאות (בבא מציעא ל\"ב ע\"ב) מדברי שניהם נלמוד צבע\"ח דאו' וחלב מצער הבהמה כדאמר (שבת קל\"ה ע\"א) בן שמנה אמו שוחה עליו ומניקתו מפני סכנת החלב ועוד נ\"ל מדאדמר בערבי פסחים (קי\"ב ע\"א) יותר משהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק וכן משמע נמי בתשו' הגאונים [ששאלתם מהו לחלוב בשבת מפני שמסתכנת ואם אין יונקי' עגלי' מסתכני' שבאו רבנים ואמרו שמותר לחלוב בשבת שלא כהלכתא ושלא כשורה ושלא כהוגן עשו מפני שהחולב בשבת חייב חטאת ובסוף התשו' אמרו אבל]. משום סכנת הבהמה אומר לגוי חלוב וטול החלב לעצמך ומותר לו בכך."
],
[
"נ. להאריך אין פנאי, למלפני ולמעברני בקצרה אשיב הנראה בעיני על שמעון שהיתה לו בת קטנה וראובן היה לו בן קטן וכתב שמעון לראובן לכשיהי' בנך ראוי' לקדש אם לא אקבל קדושי בתי או בתי בעצמה לא תקבל קידושיה אתחייב לך מעכשיו ב' זקוקי' ומת שמעון קודם שהי' בן ראובן בן י\"ג שנה והיא גדלה ועמדה ונשאת לאחר ועתה תובע ראובן הקנס מבניו. יפה דן האומר שהיתומי' פטורים שהרי בשעה שהיה בן ראובן ראוי לקדש לא היתה היא ראוי' להתקדש שכבר נתקדשה לאחר אך מה שכ' אם הי' כתוב בשטר שלא תהא היא רשאי לקדש את עצמה עד שיהא בן ראובן [ראוי לקדש] שאז הי' הדין עם ראובן בזה איני מודה לו שאפי' כה\"ג לא קנה ראובן שהרי תלה הדבר בדבר שלא בא לעולם דקטן אין לו קידושי' ונשואי' לא מד\"ת ולאמ ד\"ס כדאי' פ' חרש (קי\"ב ע\"ב) וא\"כ הו\"ל כאומר התקדשי לי לאחר שאתגייר לאחר שתמות אחותך לאחר שיחלוץ ילך יבמתך דקיי\"ל כרבנן (קדושי' ס\"ב ע\"א) דאמרי אינה מקודשת. והא דאמר בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"א ע\"ב) איתיבי' ר\"נ לר\"ה דאמר מזכה לעובר לא קנה האומר אם ילדה אשי זכר יטול מנה וכו' עד ונימא ליה [במבשרני] אלמא כיון דמקבל מתנה הוא בעולם אע\"ג דתלה בדשלב\"ל קנה ע\"כ הא ליתא כמו שהוכחתי מלאחר שתמות אחותך וכו' והתם הכי פירושא דקאי אלעיל דקאמ' משנתינו איני יודע מי שנאה ופריך לימא ר\"מ היא דאמר אדם מקנה דשלב\"ל ומשני אימור דאמר ר\"מ [לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם] מי אמר והשתא התם פריך שפיר ולימא [במבשרני] שהמבשר כבר בא לעולם וק\"ל. אבל אין לדמות דבר זה למלתי' דרבי יודא בן תימא דכל תנאי שא\"א לקיימו בסופו וכו' (ב\"מ צ\"ד ע\"א) דהתם מיירי בתנאי שבשעת התנאי התנה ע\"מ שתעלה לרקיע ע\"מ שתרדי לתהום וכיו\"ב אבל הכא בשעת התנאי הי' אפשר לקיים התנאי וק\"ל ושלום מארי בר' ברוך זלה\"ה.",
"אחר שהלך השליח חזר בו מורי וכתב להם שנית.",
"הי' נ\"ל לכאורה כאשר כתבתי וחוזרני דאע\"ג דאין כך אדם מקנה דשלב\"ל מ\"מ כיון שהדבר הנקנה בא לעולם והקונה והמקנה באו לאולם קנה אע\"ג דתלה הדבר בדשלב\"ל וראי' מהא דאמר פ' המפקיד (בבא מציעא ל\"ג ע\"ב) והא א\"א מקנה דשלב\"ל ואפי' למ\"ד מקנה ה\"מ בפירות דקל דעבידי דאתי וכו' עד נעשה כמי שאמר לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרה קנויה לך מעכשיו אלמא אע\"ג דתלה בדשלב\"ל קנה. אע\"פ שיכולני לדחות ולומר ה\"פ סתם מתני' ר\"מ היא והא [דאמרי'] דלא עבידי דאתו דמי יימר דמגנב ואי מגנבי מי יימר דמשתכח גנב ומי יימר דמחייב ילא מודה בקנס ומפטר אהא משני תלמודא דעביד דאתא [דמיד] כי גנבה קני' לפרה למפרע מעכשיו ואין כאן אלא חד מי יימר דמגנבה וחשיב הוא [מידי] דעביד דאתו והוי כר\"מ ולא כרבנן אך נ\"ל דוחק לאקומי מתני' סתמא דלא כהלכתא מדלא אמרי' בהדיא לעולם ר\"מ היא ונעשה כאומר אלמא דאתי' ככ\"ע וכן משמע בפ' ברל מערבין (ל\"ז ע\"ב) א\"ל אביי אלא מעתה היא לפניו שני רמונים של טבל ואמר אם ירדו גשמים [היום] תהא זו תרומה על זו וכו' אלמא אע\"ג דתלה תנאו בדשלב\"ל הוי תרומתו תרומה ומסתמא קאמר לה והו' ככ\"ע אבל [מהכותב[ נכסיו לבנו צריך לכתוב מהיום ולאחר מיתה (ב\"ב קל\"ו ע\"א) דמשמע גופא מהיום ופירי לאחר מיתה אין ראי' דקנה פירות אע\"ג דתלה [במיתתו דהוי דשלב\"ל] וכן כל מצוה מחמת מיתה אין ראי' דמתנת שכ\"מ מדרבנן כדי שלא תטרוף דעתו עליו אבל מגט יש ראי' מעכשיו אם מי הוי גט לכ\"ע (גיטין ע\"ב ע\"א) ע\"כ אין לפטור היתומי' מטעם זה [אך] יש לי לפטור משום [דאנוסי] סה דכיון שמת בתוך הזמן פטורי' כדאמר בפ\"ק דכתובות (ב' ע\"א וע\"ב) לפיכך חלה הוא או חלתה היא אין מעלה לה מזונות ומסיק ולענין גיטין אינו כן וכו' עד מעכשיו אם לא באתי עד י\"ב חדש ומת תוך י\"ב חדש ה\"ז גט מאי לאו מת ה\"ה חלה אלמא דגבי ממון כה\"ג אם הי' אומר אם לא באתי עד י\"ב חדש אתן לך כ' זקוקי' ומת תוך י\"ב חדש פטור שהרי אירע לו אונס ואע\"ג דגבי גט מפליג בין אונס [מיתה לאונס אחר] ה\"מ שלא תפול קמי יבם אבל בעלמא אם חלה חשוב אונס במיתה לא כ\"ש דאין לך אונס גדול מזה ואם הי' חי הי' מפייס בתו שתקיים זה התנאי וכיון דמית מה הו\"ל למיעבד והנים לא ידעו בתנאי אביהם ועוד כיון דאביהם פטור שלא יכול לקיים גם היתומי' פטורי' שלא נדרו לו שום דבר ולא שייך הכא מצוה על היתומי' לפרוע חוב אביהם שהרי אביהם לא נתחייב בממון זה לא בחיי' ולא במותו כדפרי'. [ולההוא דהאשה שנפלו לה נכסים (פ\"ב ע\"ב) ל\"ד כלל דהא דמשני בעומדת באגם במקום שראוי לקנין המשיכה היינו משום דהמשיכה הראשונה כלתב כבר ולהכי בעומדת באגם חשיב משיכתא אריכתא כמו כן היא כל כמה דלא נתקרע השטר או שנאבד לא נתבטל הקנין אע\"ג דמת מידי דהוי אמעכשיו אם לא באתי עד י\"ב חדש ומת בתוך יב\"ח דהוי גט הלכך אין לפטרו מטעם זה אלא מטעם אונס כדפי' וק\"ל מאיר בר' ברוך שיחי'. אחרי כן שלח לו אביו עבור אותו הדין עצמו כי גם הוא ישב עמהם בדין והשיב לו זאת התשו' ב' כתובי' הבאי' כא' זה מדבר וזה בא מורי אבי הר\"ר ברוך שיחי' אתה וריעך שאלתוני ע\"ז הדין שכבר נשאלתי עליו והנה תשובתי שכתבתי להם שוי' לכלכם והוא הנדון והיא התשו']. "
],
[
"נא. דן מוהר\"ם שמסדרין לבעל חוב והטעם כיון שנחלקו בדבר רש\"י ור\"ת ואנן מספקא לן דהלכתא כמאן לא מפקי' מיניה ואם הי' רגיל [לשכוב] על ב' מצעות לא יתנו לו אלא אחד ומזונות לשלשים יום ואם הי' עשיר ורגיל בהוצאת עשירי' נותנים לו כמו שהי' רגיל וכן עני ובינוני אבל אם [הי'] עני ורגיל להוציא בעושר לא יתנו לו כי אם הרגיל לעניים."
],
[
"נב. ועוד דן הלוה שטען ואומר אין לי במה לפרוע שנשבע מיד לאחר זמן ב\"ד שהן ל' יום שאין לו עכשיו יותר ממה שמסדרין לו ולכשיהי' לו אז יפרע מיד ואין משביעי' אותו כל ל' יום ועל מעשה שבא לפנינו דן כך."
],
[
"נג. הורה הר\"י אביגדור כ\"ץ דף שמשימי' לפני התנור שורקין אותו בטיט מע\"ש במקום שאין גוי [אף] יהודי יכול להסירו בשבת ואע\"ג דאמר (ביצה ל\"א ע\"ב) חותמות שבקרקע מתיר ומפקיע אבל לא חותך פי' חותמות שבקרקע היינו חותמות שע\"פ הבור והדות והדף שלפני התנור היינו חותמות שבקרקע ואין מפקיעי' ומשברי' אותו ה\"מ כשעשוי לקיום ע\"מ שלא להסירו בשבת אבל זה אין עשוי לקיום אלא מע\"ש משימו שם כדי להסירו בשבת."
],
[
"נד. הורה מוהר\"ם שלא לומר זמן ביום שני של ר\"ה בין בקידוש היום בין בשופר ובמקראות של מוספי' התפלל ושעיר לכפר מלבד עולת החדש ומנחת' ושני שעירי' כהלכתן. וגם התענה ב' ימים של ר\"ה וקידש בביו קדושא רבא ואמר הטעם לפי שהוא ראו'. וגם אמר מי שמתפלל בעשרת ימי תשובה וכח זכרינו או מי כמוך והמלך הקדוש והמלך המשפט וכתוב לחיים בספר החיים שצריך לחזור בג' ראשונות חוזר לראש באמצעיות חוזר לאותה ברכה שטעה בה. "
],
[
"נה. שאל הר\"ר אהרן זצ\"ל את מוהר\"ר אביגדור כ\"ץ אדם שחש בעינין או בראשו מהו ללחוש לו בשבת מי הוי ככל הרפואות שגזרו עליהם בשבת משום שחיקת סמנין או נאמר דלא גזרו אלא רפואות שיש בהן ממש כגון משקה או אוכל שבזה יש לטעות ויבא לידי שחיקת סמני' אבל ללחוש ולמדוד הראש כדרך שהנשי' עושות שרי. והשיב דודאי שרי והביא ראי' מירושלמי דפ' ח' שרצים במס' שבת דקאמר התם (ה\"ג) [לוחשי' לעין ולמעיים ולנחשים ולעקרבין ומעבירי' על העין בשבת] ונראה כמו שהמעיי' אבר גם העין דאיירי התם באבר מיירי דהיינו עיין ממש. והרב ר' יחיאל ז\"ל דחה הירושלמי ופי' דהתם מיירי בעין הרע וה\"פ אדם החולה מחמת עין הרע לוחשים משום דסכנה גדולה היא משום שהתלמוד מביא ענינים הרבה משום עין הרע. מיהו עוד הביא הר\"ר אביגדור ראי' מפ' חלק (סנהדרין ק\"א ע\"א) דקאמר התם מתני' הלוחש על המכה מעבירי' כליח על גב המכה ועל גב העין בשבת פי' כלי מתכות לצננו ועוד פי' רש\"י התם שמסבבין את העין בשבת שלא יתפשט [הנפח] שלו וכ\"ש שמותר ללחוש ומדוד לו ועוד העיד הר\"ר אביגדור שפעם אחת חש רבינו שמחה בעין ואשה אחת למדה לה\"ר אביגדור לחש והי' לוחש לו בשבת על העין בבוקר ובערב והה בראש ומעשה רב וראוי לסמוך על אילן גדול כותיה."
],
[
"נו. הורה ה\"ר אביגדור כ\"ץ ברזא הסתומה בחבית ואין אדם יכול להוציאה שרי לקח ברזא אחרת ולהכות בברזא לתוך החבית לכתחלה לצורך לשתות יין בשבת וראי' מפ' חבית (שבת קמ\"ו ע\"א) ושוין שנוקבי' נקב ישן בשבת."
],
[
"נז. אלוף מיודע כלכל ודרדע הר\"ר יהודה הלוי ששאלת הרואה שבירך זמן בלילה ראשונה של חנוכה ולא הדליק אם בלילה בא להדליק אם יחזור ויברך זמן נ\"ל שאין לברך חדא דל אמרי' תרי זימני' זמן על המצוה ועוד כיון דזמן אפי' אמר בשוק יצא דלא גרע מי שברך על הראיי' ממי שברך בשוק דאינה חוזר ואומרה על הכוס ביו\"ט."
],
[
"נח. דגים המעושנים שעשנם גוי אין בהן משום בישולי גוים ודקמדמית לשבת פ' כלל גדול דגרסי' בירושלמי (ה\"ב) הצולה השולק המעשן כולם חייבי' משום מבשל [זה אינו דהא] אמר בהדי' פ' אין מעמידי' (ל\"ח ע\"א) האי גוי דהריך רישא שרי למיכל אפי' מריש אוני' דלעבורי שער קמכוין ה\"נ ליבשם קא מכוין שלא יסריח ולא לאוכלו ע\"י עישונו ואמר התם האי מאן [דשדא] סיכתא באתונא וכו' לשרירי קא מכוין ולא לבשולי וית בי' משום בישולי גוים וטעמא דבבישולי גוי' מדרבנן לא גזרו אלא [היכא] דמכוין לבשולי וכן דגים קטנים מלוחי' אין בהם משום בישולי גוים (ע\"ז שם) וחייב במליחת הישן אפי' בהדחה בעלמא משום בישול וכהנה רבות ונלאתי לכתוב. ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר לקנות דגים מלוחי' מעושנים כגון בוקגינ\"ש וכיו\"ב מן הגוים."
],
[
"נט. שאלת אם הקורא בתורה יכול לומר דברא הא אמר ס\"פ בני העיר (מגילה ל\"ב ע\"א) הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה.",
"ותרנגולת שנמלחה וכבר דבוק בה גם אנו מורי' כבי' אב\"ן להצריך קליפה ולא כדברי ראבי\"ה שיאן מצריך אפי' קליפה דלא שייך למימר דמא משריק שריק אלא בדבר שאינו דבוק אלא מונח אצלו כגון כבדא עילוי בשרא אבל דבוק לא וטעמא משום דהוי דם האברים שלא פירש ומותר גמור וכשהוא יוצא לחוץ ע\"י מליחה לאויר העולם אינו חוזר ונבלע אלא מישרק הלכך ממ\"נ מותר אבל כשהוא דבוק בחתיכה כי נפיק דם מכבד נאמר שכבר יצא ממנו וחוזר ונבלע בחתיכה במקום דיבוק ולא שייך בכה\"ג דמא מישרק שריק אחרי שלא יצא לאויר העולם. ומיהו סגי בכדי קליפה דדם אינו מפעפע כמו חלב כדמשמע בכמה מקומות."
],
[
"ס. ולצרוף כסף במועד לגוי בשכר שאם לא יצטרפנו לו ילך אצל צורף גוי אסור אע\"פ שהגוי גיל אצלו ול\"ד לפרקמטיא ולהלואה שמלוין במועד דהתם לאו מלאכה גמורה היא אבל מלאכה כי האי אסור דאי לא תימא הכי הא דפרי' מי שהפך (י\"ג ע\"א) כל מלאכות לישתרי דהא אשתרי שכר פעולה באין לו מה יאכל לפרוך אפי' כשיש לו מה שיאכל דהא משתרי שכר פעולה לגוי מערופיא שלו הרגיל אצלו שמא יניחנו וילך אצל אומן אחר ולא יהי' עוד רגיל אצלו ואפי' יש לו מה יאכל."
],
[
"סא. וששאלת על פת העשוי מקמח שיבולת ואינו עשוי אלא לצורך אווזות לפטמן ולא למאכל אדם, מיהי ראוי למאכל אדם אם חייב בחלה. תנן פ\"ק דמס' חלה (משנה ח') עיסת כלבים בזין שהרועים אוכלים ממנו חייבת אין הרועי' אוכלי' ממנו פטורה ואית מאן דמפרש בירושלמי (שם) ה\"ד כגון שעירבה מורסן ואיכא למ\"ד אפי' בלא עירב מורסן כגון שעשאן [כלימודים] ולא עשאן לפת [כעכין] נאה ויפה כדרך שעושי' לפת העשויין ואיכא למ\"ד אפי' בלמודים חייב אא\"כ חשב עליה מתחלה לבהמה דוקא ומשום דמספקא לן היכי [הלכתא] לא [מורינן] להיתר עד דאיכא כלהו והלכה כדברי כולן להחמיר הלכך טוב שיתכוין תחלה גם למאכל אדם ויאכלו ממנו קצת ויפרישו ממנו חלה לאפוקי נפשי' מפלוגתא."
],
[
"סב. וריחיים של פלפלין ושל מתכות צריכי' טבילה ואם נשתמש בהן עד שלא יטביל מותר והא דאמר במס' ע\"ז (ע\"ה ע\"ב) וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ולא יגעיל או ילבן תני חדא אסור ותני חדא מותר ברייתא דתנן מותר ניחא אבל בברייתא דתני' אסור צ\"ל דעד שלא יטביל ויגעיל קאמר א\"נ עד שלא יטביל וילבן ואיסורא לאו משום דלא הטביל אלא משום דלא הגעיל או לא הלבין תדע דקאמר תלמודא ל\"ק הא כמ\"ד נותן טעם לפגם מותר הא כמ\"ד נט\"ל אסור השתא איש דפלוגתא היא בהגעלה וליבון [אלא] בטבילה במאי פליגי אע\"כ צ\"ל כדפרי' [ובתוספתא] דידן דפרק [בתרא] דע\"ז אי' [ההוא] ברייתא דתני מותר אבל [ההיא] ברייתא דתני אסור לא ידענא היכא תניא."
],
[
"סג. וכל תענית שאינה חובה כגון צום הרביעי וכיו\"ב צריך קבלה בתפלה מדקאמ' שמואל (תענית י\"ב ע\"א) כל תענית שלא קבלה עליו מבע\"י לא שמי' תענית ומפר' שמואל בתפלת מנחה וקיי\"ל כותי' ומדקאמר כל תענית משמע כל תענית שבא ע\"י קבלתו צריך לקבלו בתפלת המנחה ואע\"פ שהוא רגיל תמיד להתענות."
],
[
"סד. ובתענית במנחה במקום שאין ישראל היודע להפטיר לא יעמוד כהן או לוי להפטיר כהן משום פגמו של ראשון ומשום עצמו דל לימרו בן גרושה [וחלל הוא] שקרא אחר לוי אלא ישראל יפטיר ואם אינו יודע יקרוהו דאטו מי חמיר מקריאת בכורים וקריאת חליצה שהי' מקרין אפי' מי שיודע שלא לבייש את מי שאינו יודע."
],
[
"סה. וששאלת אם מותר להכניס אבנט במכנסיים בשבת פשיטא דמותר אמאי לא דא\"ר חסדא שרא לאהדורי אודדא לבי סדיא בשבת פ' במה טומנין (שבת מ\"ח ע\"א) ואע\"ג דאמר התם ה\"מ בעתיקי אבל בחדתי לא היינו משום דעבד גלי אבל הכא דלא מבטל ליה ועשוי להכניס ולהוציא תדיר פשיטא דשרי אפי' בחדתי."
],
[
"סו. וששאלת על נר חנוכה בבית הכנסת היכן יניחנו כל היכא דיכא מזוזה לאנוחי בימין טפי עדיף הלכך מניחה בימין פתח ארון הקדש וכן עמא דבר. גרסי' במס' סופרים (פרק כ') המדליק נר חנוכה אחר שהדליק אומר הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הנסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו ע\"י כהניך הקדושים [וכל] שמנת ימי חנוכה הנרות האלו קדש הן ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד להודות לשמך על נפלאותיך ועל ישועתך.",
"ובועא שבריאה הנראית משני צדדין אין להטריפה [אלא] היכא דקיימי להדי סמפונות היכא דשפכי אהדדי וטעמא נראה לי משום דכיון דאיכא התם בועא א\"א דליכא חסרון מבפנים ואמרי' התם (חולין מ\"ז ע\"ב) ריאה שנשפכה כקיתון כשרה והוא דקיימי סמפונהא."
],
[
"סז. והאוכל פירות וברך עליהם בורא פרי העץ ושוב הביאו לו מין אחר שברכתו נמי בפה\"ע כיון דבעידנא דבירך לא הי' לפניו ולא הי' דעתו עליו נמלך הוא וצריך לחזור ולברך ולא אמרי' בכיצד מברכי' (מ\"א ע\"א) דמברך על החביב ופוטר את השאר אלא בהיו לפניו שתיהן מתחלה כדתנן (שם מ' ע\"ב) היו לפניו מיני' הרבה וכו'."
],
[
"סח. ותפילין שהיו מרובעת וכשנתיישנו נמתחו ואינו מרובעת צריך לחזור ולעשותן מרובעת. וציצית העשוי' כתקונו למעלה מן הקשר גודל ולמטה משולש ונקרע הטלית העליות וקאי למטה מקשר גודל מותר כדאי' פ' התכלת (מנחות מ\"ב ע\"א) חזי' רב סמא לקרנא דגלימי' דסתר וכו' עד שעת עשיי' אתמר וטעמא משום דכתי' ועשו להם ציצית כלומר בשעת עשייה דוקא קפיד קרא אבל תפילין מרובעת הלכה למשה מסיני וכל שעתא בעי' שיהו מרובעת."
],
[
"סט. וס\"ת דקיי\"ל גוללו על התפר שאלת דקמיה או דבתריה נראה לגוללו לתפר הסמוך כדי למטע בגלילה משום כבוד ס\"ת דאמר פ' בני העיר (מגילה ל\"ב ע\"א) תגלל מטפחת ואל יגלול ס\"ת אלמא דלמעט בגלילה כבוד ס\"ת וכיון דהשתא א\"צ לגלול רק כדי להעמידה על התפר הלכך למעוטי השתא בגלילה עדיף."
],
[
"ע. ולהזכיר מעין המאורע [בברכה א' מעין ג'] בחנוכה ופורים ל\"צ דאפי' בבהמ\"ז איכא למ\"ד פ' במה מדליקי' (כ\"ד ע\"א) דאין מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה אבל במעין שלש לא יעלה על לב איש כיון דליכא הודאה בברכה דמעין ג' אין מזכיר דלא להזכיר מאורע בחנוכה ופורים אלא היכא דאיכא הודאה בתפלה."
],
[
"עא. וחולה שיש בו סכנה ואוכל ביוה\"כ אומר מעין המאורע בבהמ\"ז ודבר פשוט [הוא] כיון דבהיתר קאכיל ואדרבא מצוה הוא עביד הוי לדידי' יוה\"כ כמו לדידן שאר ימים טובים ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"עב. תיכף לזכירתך ברכה, ריכא בר ריכא מוהר\"ר ידידיה שי' כתבת שזה נשבע לבטל את המצוה שתקע כפו לבעל ביתו ללמוד את בנו עד הפסח דכתי' כי לי בני ישראל עבדים וכו' לדבריך א\"כ היאך יכול מלמד להשכיר עצמו לזמן אחד הרי הוא עובר בעשה כמו ע\"ע המוכר עצמו ואע\"ג דמלמד ופועל [יכולי'] לחזור בו ע\"ע נמי יוצא בגרעון כסף לכשירצה אפ\"ה עובר אלא אני אומר דעד ג' שנים נקרא שכיר ולא עבד כדכתי' כי משנה שכר שכיר עבדך והיינו שש שנים הלכך יכול להשכיר עצמו שנה או שנתים או ג' רצופי' יותר לא מצי להשכיר את עצמו רצופות דעד ג' שנים נקרא שכיר ולא עבד ואע\"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר בפ' מפגין (קכ\"ז ע\"א) מעשה באדם א' מגליל העליון שנשכר אצל בעל בית [אחד] בדרום [ג'] שנים [וכו' ולאיזה צורך נקיטה ש\"ס ג' שנים] אלא לאשמועי' אורחא דמלתא ג' נים שרי טפי אסור ואי אמרת לאו דוקא דה\"ה טפי שרי ואיכא למימר דשאני ע\"ע דנמכר סתם לעבד דהיינו יום ולילה לעבוד לו ולמסור לו רבו שפחה כנענית אבל ללמוד או לכתוב או למלאכה לא מקרי עבד [ולא עבר] בכי לי בני ישראל עבדים [ולא עבד לעבדים] מ\"מ מדמי ליה שפיר לע\"ע לענין חזרה משום דמע\"ע ילפי' לה בק\"ו ומה ע\"ע שגופו קנוי יוצא בגרעון כסף כשירצה פועל שאין גופו קנוי לא כ\"ש. והתוספות הקשו זה היאך יכול אדם להשכיר עצמו ותי' תירוץ אחר ולא נהירא לי תירוצם מ\"מ מודי' הם ששכיר אינו עובר בכי לי בני ישראל וגו'. ואחרי שהוכחתיך שאין איסור אם [נכריחהו] לקיים תקיעת כפו ללמדו עד הפסח למה נתיר לו תקיעת כפו בע\"כ של בעל ביתו הלא תקיעת כף אין לו התרה אלא על דעתו של מי שתקעו לו כמ\"ש ר\"ת. ועוד הרי עשה לו טובה שהשכירו דכל האומנים ש\"ש וא\"ל רחמנא במדין נדרת לך והתר נדרך במדין ואי משום מצוה דשלום ביתו של מלמד הא נמי ת\"ת שלא לבטל תינוקת של בית רב מצוה רבה היא. סוף דבר את אשר נדר ישלם אם לא יתן לו בעה\"ב רשות ואתה ותורתך שלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"עג. אלופי ומיודעי הר\"ר ברוך הכהן ששאלתני על הלואת מעות הקדש ברבית קצוצה אומר אני כי [היא] מצוה הבאה בעבירה נתכוין לדבר מצוה ובא לידי [כמה עבירות] למלוה וללוה ולערב ולעדים דבס\"פ החובל (בבא קמא צ\"ג ע\"א) משמע דאסור גבי ארנקי של צדקה דאתא לפומבדיתא עד לשמור ולא לחלק לעניים ולא קא ממעט מעות צדקה מדכתי' רעהו כי יתן איש אל רעהואלא מלשמור ש\"מ דמעות של צדקה דקיימי לעניים קרי להו רעהו ואחיו א\"כ הוי נמי בכלל לא תשיך לאחיך [נשך כסף] וגו'. אמנם ידעתי כי בעונות שרבו [פשט הדבר להיתר] בכל מלכותינו שמלוים מעות צדקה ברבית קצוצה והגבאי' המלוים חוטאים ולא להם והמכשלה הזאת תחת ידיהם ואין בי כח למחות וכ\"ש שקשה גזל הנאכל ואין להאריך בדר [מוטב] שיהו שוגגים ואל יהו מזידי' כשם שאסור שלא להוכיח בדבר הנשמע כך אסור להוכיח בדבר שאינו נשמע [ואפי' זה שכתבתי לך לא הייתי כותב לאחר אך חיבתך עלי החליפה השורה] ועוד לאפרושי מן האיסור מכאן ולהבא שלא יעשו עוד. אך לענין [להשיב הרבית] לא אשתדל להשיב כדפרי'."
],
[
"עד. מעות מעשר יראה אחרי שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותם למצוה אחרת דנראה כגוזל עניים דאע\"פ שאינו מה\"ת אלא מנהג הא קיי\"ל דברים המותרים ואחרי' נוהגים בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו ולא יחל מדרבנן [כדאי'] פ' [ואלו מותרים[ (ט\"ו ע\"א) ול\"ד לה דרפ\"ק דערכין (ו' ע\"ב) ישראל שהתנדב נר ומנורה לבית הכנסת מותר לשנותה למצוה אחרת דשאני התם דאידי ואידי מצוה לגבוה אבל מעות מעשר כספים כבר זכו בהם עניים ע\"י מנהג שכך נהגו כל הגולה ואין לשנות מעניים למצוה אחרת שאין לעניים צורך בהן דתנן פ\"ב דשלקים (משנה ה') מותר עניים לעניים."
],
[
"עה. ולפזר מעשרותיו [לבניו] הגדלים שאינו חייב לטפל בהם מותר דאפי' לאביו מותר לתת אם [הוא] עני משום כבוד אביו וכ\"ש] לבניו דמותר במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"עו. אין לי קלף, להשיב לשר האלף, ה\"ר יודא שי' ששאלת על העושה ב' ימים יום הכפורים ובשנה האחת אירע יום שני ערב שבת אם יקנה קמחו לאחרים ואחרי' יעשו לו [כדאי' פ\"ב דביצה י\"ז ע\"א] לא דמי אם התירו בכך מיו\"ט לשבת [דמדאו'] צורכי שבת נעשים ביו\"ט אלא מדרבנן הוא דאסרו מהני טעמא דבריש פ\"ב דביצה לא נתיר מיוה\"כ לשבת [דמדאו'] אסור ובכרת הלכך לא שרי ע\"י הערמה. מיהו הוא מותר לאכול מה שבשלו אחרי' לצורך עצמן דאפי' ר' יוחנן הסנדלר דאמר (חולין ט\"ו ע\"א) מעשה שבת קודש הוא ואסור ה\"מ במזיד דאיסור עבדי וכתיב מחלליה במזיד אמרתי לך ולא בשוגג ובנדון זה כיון דלא קרינא ביה במבשל מחלליה מות יומת דבהיתר גמור הוא עושה אפי' בא לימלך היינו מורין לו לכתחילה לבשל דליכא לא איסור דאו' ולא קנס דרבנן אף לר\"י הסנדלר וכ\"ש לר' יודא ולר\"מ דקיי\"ל כותי' דשרי אבל היכא דמתכוין המבשל להרבות בשבילו אסור כדאמר פ' כל כתבי (שבת קכ\"ב ע\"א) גוי שלקט עשבים מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. מיהו היכא דלא נתכוין להרבות בשבילו מותר אמנם במכירו צ\"ע אם מותר לאכול מבישולו או לא כיון דמסיק התם בד\"א שאין מכירו אבל מכירו אסור. ואין סברא לחלק ולהתיר משום דהתם איכא למיחש טפי משום דשבת שכיחא ואיכא למיחש [אבל הכא דלא שכיח ליכא למיחש] שמא ירגילנו ביוה\"כ אחר שבע\"ש דהא לא מפליג במכירו בין מצוי אצלו לשאינו מצוי אצלו דבכל ענין אסור דלא פלוג רבנן. מיהו נראה דהא דאסרי' במכירו ה\"מ בגוי דלא קפיד אלפני עור אבל בישראל המבשל ליכא למיחש שמא ירבה בשבילו ויאכילנו דאלפני עור לא עבר ומעשה הי' ברבי שמעיון מיונב\"ילא שאכל מהרינג\"ש שצלתה גויה בשבת לצורכה ואסר לו רבי' יצחק דכיון דמכירו ואפי' בפעם ראשונה שמא ירגילנו לשבת הבאה מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"עז. וששאלת על מלמד שהתחיל ללמד וא\"ל בעה\"ב לך מעמדי איני חפץ בך ונתרצה המלמד ושוב חזר בעה\"ב ורצה לעכבו והמלמד אמר מחלת לי השעבוד ואיני רוצה ללמד לך יותר נראה דלא נמחל שיעבידו באמירה בעלמא וראיי' מפ\"ק דקדושין (ט\"ז ע\"א) גבי עבד עברי [דפריך] ולימא ליה באפי תרי זיל ומשני ע\"ע גופו קנוי לו אלמא דלא [זכי] לנפשי' באמירה בעלמא ה\"ה בנדון זה דמדמי' פועל לע\"ע בפ\"ק דב\"מ (י' ע\"א) ועוד כיון שהשכירו לבן הרי כבר נשתעבד לבן ללמוד ולאו כל כמיני' דאב למחול שעבודי' דבן דזכין לקטן ואין חבין לו וראי' מתוספתא דכתובות פ' מי שהי' נשוי כתב [לזון] את בת אשתו [ושברה לו] לאו כל הימנו שזכין לקטן ואין חבין כ\"ש לדברי רבינו יואל ורבינו אבי\"ה שפסקו שמלמד לא חשיב כפועל דבחצי היום חוזר אלא כעבד חשוב ולאו כל הימנו לחזור בו ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"עח. שפתי כהן ישמרו דעת, תורה מכרעת, אלופי הר' מאיר הכהן מה אעשה לך ומה אשיבך על אותם בני אדם המתכונים לכך שתלד בהמתם בכור כדי לתתן לבנך כהן להנקם ממנו נ\"ל שכמה עבירות הם עושים שיש בידם [להפקיע הבכור] בהיתר שלא יכשלו בו רבים והמכשלה הזאת תחת ידם ועוד כל כ\"ד מתנות כהונה נתנו לאהרן ולבניו ולא לצער ולהקניט ולקנטור וכל המכוין לקנטור בהן לא יצא ידי נתינה כלל זולתי לאוהבו כהן שמקבלו לדורות ממנו. ועוד נראה כמבזה קדשים לומר כי פרס אוכלי שולחנו מגואל הוא כאלו אמר שולחן הש\"י נבזה הוא ועוד דדמי לכהנים ולויים שמסייעים בבית הגרנות ובבית הרועים ובבית המטבחים דאמר בפ' עד כמה (בכורות כ\"ו ע\"ב) אין נותני' להם תרומות ומעשרות בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהם הכתוב אמר שחתם ברית הלוי ואומר קדשי בני ישראל לא תחללו ובקשי חכמים לקונסם וכו' אלא היכא דמחזי כאלו ננה בדבר הזה חו\"ל מחלל ברית הלוי ה\"נ הרבה הוא נהנה להנקם משונאו כהן ועוד שהרי הוא אומר בפי' נמצא שהוא מחלל שם שמים ומחלל את הקדשים. ואותו בכור ששאלת' לא ישחוט על אותו מום אחר שנעשה עפ\"י ישראל ואע\"פ שוהא עם הארץ דבזכר [של רחלי'] זקן פ' [כל פסולי המוקדשי'] (ל\"ה ע\"א) לא שרי אלא ע\"י גוי ממילא אבל ע\"י ישראל גדול אתי לאחלופי ואתי למיסרך. וששאלת אם עשה היזק לגוים ונתפש עד כמה חייב הכהן לפדותו היכא שלא בפשיעתו ובלא כונתו נתפש לא אשכחן מפורש עד כמה יפדהו אבל מסברא אין פודין יותר מכדי דמיו כמו שבויין ותפילין [ומזוזות] דאמר פ' השולח (גיטין מ\"ה ע\"א) אין פודי' יותר על כדי דמיהן מפני יקון העולם מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"עט. אחר מי רודף מלך ישראל, מוהר\"ר יקותיאל, אין הכרעת תלמיד מכרעת, כי מי איפוא אשר יבא אחרי המלך את אשר עשו רבותי' קמאי דקמו וקבעו בו מסמרות יתד אשר לא תמוט. במניקה שמת בעלה דקיי\"ל שצריכה להמתין כ\"ד חדש חדשי הלבנה קאמר כסדרן חד מלא וחד חסר ומההוא דפ\"ק דסנהדרין (י\"א ע\"א) אין ראי' דסתם חדש הוי חסר דשאני התם דמוכחא מלתא דחסר הוא דאל\"כ היינו ת\"ק [ומהא דפ\"ק דנזיר] (ה' ע\"א) דפריך ואימא ל' יום דאיכא למימר לשון התורה לחוד ולשון חכמים לחוד והא דגרסי' בירושלמי פ\"ק דנדה (הלכה ד') יונק תינוק והולך עד כ\"ד חדשי' שלימים מכאן ואילך כיונק שקץ דברי ר\"א ור' יהושע אומר תינוק יונק אפי' ד' וה' שנים פירש אין מחזירי' וכו' אין לומר משום דחשיב שלמים ל' יום קאמר שלמים דפירוש של] שלמים הוי לאפוקי רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם לכך [קאמר] שלמים כדאמר גבי ג' חדשים של הכרת העובר אלא כולן שלמים ואפי' חדש ראשון וחדש אחרון ובירושלמי שלי זקן ל\"ג אפי' שלמים אלא שלמים בלא אפי' או אם גרס אפי' כמו שיש בשלך הוי פי' נמי כדפרש אמרי' דיה שעתא כל כ\"ד חדשים שלמים ומותר לינק כל כ\"ד חדש אפי' שלמים אבל מכאן ואילך אסור אפי' לא פי' לר\"א ור\"י מתיר אפי' ד' וה' שנים כל כמה דלא פירש אבל פירש לאחר כ\"ד חדש כיונק שקץ אפי' לר\"י ואף בפי' לא פליגי כי פליגי בלא פי' וכן משמע בפ' אע\"פ (כתובות ס' ע\"א) ואתה מורי [כתבת] דלר\"א אפי' שלמים לא אמרי' י' כיונק שקץ אתרוייהו למר כדאית' ליה ולמר כדאיתא לי' לר\"א מכ\"ד חדש ואילך ולר\"י מד' וה' שנים ואילך ובפ' אע\"פ לא משמע כן אלא כדפיר' ולפי פירוש שלך נדחקת לפרש אפי' שלמים דקאמר ר\"א משום דיפא נקיט אבל לדברי אז בא אפי' בפשוט. ומה שכתבת דכ\"ד חדש דוקא וחדש העיבור עולה לחשבון כ\"ד חדש מדלא הזכיר שנה בתלמוד ולבי מהסס הרי הזכיר בו שנים בפרק מי שאחזו (גיטין ע\"ה ע\"ב) כמה היא מניקתו ב' שנים ר' יהודה אמר י\"ב חדש וכה\"ג נמי פליגי ר\"י ורבנן בפ' אע\"פ (כתובות ס' ע\"א) גבי מניקה שמת בעלה על כן נראה דב' שנים שלימות מעת לעת קאמר והשתא יתקיימו ב' הלשונות כ\"ד חדש וב' שנים דאיכא דוכתא דקאמר כ\"ד חדש תנא דקתני כ\"ד לא בעי למתני ב' שנים דחייש דלמא אתי למטעי ואמר ב' שנים של מנין עולם להכי קתני כ\"ד חדש דהיינו מעת לעץ. ותנא דקתני ב' שנים לא בעי למתני כ\"ד חדש דלמא טעו ואתו למימר כ\"ד חדש אפי' בשנה מעוברת קמ\"ל ב' שנים ואם נתעברה השנה נתעברה לתינוק ואי לאו דמסתפינא מחברי' לחלוק על רבותי' הייתי אומר דכ\"ד שלמים בעי' להחמיר ואיזה מהן שהוא יותר יהיה [אי כ\"ד חדש] נפישי כגון שנה פשוטה נימא כ\"ד חדש [של ל' ל' יום דהוי טפי מב' שנים פשוטות ואי שתי שנים נפישי כגון עבור תלי' בשנים] לפי שג' חדשים שהוזכרו לענין הבחנה הוי שלמים וכן לט' חדשים של הריון נמי שלמים לרע\"א אלמא סתם החדשים הנזכרים בלשון רבים אצל תולדות האדם שלמים הוי ה\"נ היה נראה כן להחמיר אחרי שיאן לנו ראי' ברורה להקל. ומ\"ש מורינו בשם רבינו שמחה זצ\"ל דהי' נראה לו לפסוק כרשב\"ג דהוי כעין מכריע דקאמר אני אכריע לדברי האומר כ\"ד חדש וכו' [לא] נהירא לי חדא דהא דאמ' הלכה כדברי המכריע כך משמע פ' כירה (שבת מ' ע\"א) כל כה\"ג לאו הכרעה היא אלא היכא דס\"ל במקצת כמר ובמקצת כמר כהנך [דשיטוף] דפליגי ר\"מ ור\"י ור\"ש (שבת ל\"ט ע\"ב) ודקולי מטלניות אבל הכא אינו מכריע במחלוקת שום דבר אלא פי' כך מפרש תדע דבס\"פ כיצד מברכי' (מ\"ג ע\"ב) גבי הביאו לפניהם שמן והדס וכו' עד אמר ר\"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו ולסיכתו כו' ואצטריך רבי יוחנן לפסוק כר\"ג ואם הכרעה היא למה ליה למיפסק כותי' תיפוק [ליה] מדמכריע הוא [אלמא] כל כה\"ג לא אתמר כללא כי הלכה כדברי המכריע ואין דעתי מכרעת נגד דעת תורת אמת מורינו ודעתי מבוטלת לך. מאי בר ברוך ז\"ל ה\"ה."
],
[
"פ. ריש פרק [האשה שנפלו] (ע\"ט ע\"א) עשאוה כנכסים שאינם ידועי' לבעל ואליבא דר\"ש. פסק ר\"ח [כר\"ש] בנכסים שאין ידועי' דאם מכרה מכרה קיים ויכולה למכור וטעמא פירש\"י דלאו עלייהו קאסמיך כשנשאה וכ\"ג [לר\"ת] מדקאמר ואליבא דר\"ש משמע דר\"נ [וכל הני] דס\"ל דשטר מברחת לא קנה [ס\"ל כר\"ש] דאי הוי בעי למימר דהכא [אליבא דכ\"ע] משום תקנת מברחת הוא דתקינו רבנן כמו בנכסי' שאינם ידועי' אליו ואפי' רבנן דר\"ש מודו בה ולעולם לית הלכתא כותי' א\"כ הול\"ל עשאום [כנכסי'] שאינם ידועי' לבעל אליבא דר\"ש דהוי משמע דכי היכא דלא משתעבדי נכסי' שאינם ידועי' לבעל אליבא דר\"ש הא נמי מברחת לא קני להו אפי' אליבא דרבנן דפליגי עלי' דמתני' ומדקאמר ואליבא דר\"ש משמע דוקא לר\"ש כדפי'. וכבר בא מעשה שטר מבריח נכסיו מבעל חוב שרוצה ללות ורוצה שלא ישתעבדו נכסיו לבע\"ח לפני ר\"ת וגם שטר מבריח נכסיו שלא ישתעבדו לכתובת אשה ואמר [שהשטר] קיים ומגבי' ביה דטעמא מאי אמרי' שטר מברחת אינו קונה מפני שאינה מתכונת אלא שלא יקנה הבעל והכא לא קנה הבעל כדאמר עשאום כנכסים שאין ידועי' לבעל ואליבא דר\"ש אבל הכא דליכא ה\"ט ואי לא הוי קנה לוקח פי' מקבל מתנה הוי קנה הבע\"ח והאשה א\"כ לא מקרי האי שטר מברחת כיון [דהכא] אינו מבריח הלכך לית לן למימר לאברוחי אכון וזוכה מקבל מתנה."
],
[
"פא. מלך עולמים, יוסיף לכם אורך ימים נעימים אהו' מיודעי החתומי' כנ' החתום מטה הבא להשיב בקצרה הנראה בעיני, כי כן נ\"ל כל בן ברית חייב לכבד את אשתו יותר מגופו עולה עמו ואינו יורדת עמו בעולת בעל כתיב בעלייתו ולא בירידתו לחיים נתנה ולא לצער ומספר כתובה נלמוד אנא אפלח ואוקיר ואיזון והמכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חבירו דבחבירו אינו חייב בכבודו ובאשתו חייב בכבודה ודרך הגוים בכך אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת והעושה יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ ידו אם רגיל ובכך כי הא דרב הונא קץ ידא (סנהדרי' נ\"ח ע\"ב) אפי' בבבל אע\"ג דאין דנין דיני קנסות בבבל מכין ועונשין שלא יקילו ראשם בכך ואם היא רוצה לצאת יוציא ויתן כתו'. ובתשו' הגאוני' מצאתי ושכחתי שם הגאון והאשה שקובלת על בעלה א\"א לדור עם אמך ואחיותך המחרפי' ומגדפי' אותי חייב הבעל להוציאה משם לגור בבית אחר ואם לאו יוציא ויתן כתו' דאמר קרא היא היתה אם כל חי לחיים נתנה ולא לצער גם את זאת חייב להוציא דודתו מן הבית שהיא מקנטרת ומקנטת אותה וגורמת המחלוקת ביניהם ולנהוג בה דרך כבוד ואם לאו ענוש יענש."
],
[
"פב. ועל אבי הבחורה שהלוה לה לצורך בגדים אם קנתה בגדי' שדרך משפחתו [ומשפחתה] בכך ונמצא שמן הדין חייב והיא לותה בפירוש ע\"מ לפרוע או אפי' בסתם שאז היא חייבת לפרוע חייב הבעל מדר' נתן דלא שייך התם למימר הניח מעותיו על קרן הצבי אמנם אם הבעל רוצה לשבע שחמיו הי' לו כל כך הרבה משלו ישבע כן ויפטור כדרך כל הנשבעי' שבתורה שנשבעי' ולא משלמי' ואם לא הלוה לה אלא סמך שיפרע הבעל שייך למימר הניח מעותיו על קרן הצבי כמו מי שהלך למדה\"י ועמד א' ופרנס את אשתו דקיי\"ל כחנן דאמ' [כתובות ק\"ז ע\"ב] הניח מעותיו על קרן הצבי ואין לחלק לענין בגדי' יתרים שאינם צריכי' כל כך בין אב לאחר אפי' מאן דמפליג בין אב לאח בירושלמי בפ' בתרא דכתו' דה\"מ גבי מזונות שלא עלתה על דעתו שתמות בתו ברעב או לקוברה כדאי' בירושלמי ולא עלתה על דעתו שתהא מושלכת לכלבים אבל בגדי שבת ורגל שאין לה צורך גדול כל כך לא ושלום מאיר ב\"ב זלה\"ה."
],
[
"פג. שאלה על ראובן שנתערב עבורו שמעון לגוי והתנה עם הגוי שאם לא יתן המעות עד יום פלוני שיאכל עליו בדין ערב היאך יש לו לפרע דמי אכילה אין פנאי להאריך בקצרה אשיבכם מיודעי. ראובן לא יפרע לשמעון אלא אכילה בינונית כדרך אכילת יהודים האוכל בבית יהודי דהיינו אכילה בינונית ומצומצמת שכן דרך [בני] אברהם יצחק ויעקב לרחם על חבריהם כ\"ש זה העני אשר יצא מבית האסורים שהוא צריך רחמים ולא לאכול עליו באכזריות. הלכך אם הרבה שמעון לאכול באכזריות ומעדנים שלא כדרך שאר היהודי' המתערבים על חבריהם ומתוך כך [מונה] לו בעל הבית יפרע בעצמו כל העודף על האכילה בינונית אבל [אם] אכילה בינונית אבל אלא בעה\"ב מונה לו שלא כדין ממ\"נ ראובן לא יפרע אלא אכילה בינונית כדרך כל הארץ ושמעון יבוא לדין עם בעה\"ב אם נראה לו שעושה לו שלא כדן ואפי' אם בעאה\"ב יעביר הדרך על שמעון ראובן לא יפסיד דמצי א\"ל לשמעון אתה הוא [שפשעת] דבעית לאתנויי. ושלום מב\"ב ז\"ל."
],
[
"פד. תחזק ותאשש המקושט והמקושש, חבירי ה\"ר פלוני בנא דמורי' בר אבהן [ובר] אוריין גבר מזויין דבר ששאלת לית דין צריך בשש, דדבר פשוט הוא אפי' הבת לא זכתה בממון זה דבמאי תזכה הרי לא זיכה לה דלא אמר זכי לה ואפי' תן לה לא אמר ואפי' אי הוי אמר לא זכתה ויכול לחזור בו דלא קיי\"ל תן כזכי אלא בחוב אבל במתנה לא כמו שהוכיח ר\"ת ספ\"ק דגיטין (י\"א ע\"ב תוס' ד\"ה כל) וכ\"ש אביה דלא זכה דאפי' אי הוי אומר מעיקרא זכי לה להנשא בהן הרי גילה בדעתו דלא נתן אלא שתנשא בהן וכיון דמתה ולא ניסת הדרי זוזי למרייהו כדאמר פ' נערה (כתובות מ\"ז ע\"א) כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו ואפי' ר' נתן לא פליג אלא היכא שנתארס לפרש\"י ור\"ת בנשאת הא לאו הכי לא והכא לא נתארסה ולא נשאת כ\"ע מודה דלא זכתה בהן ולא עלתה על דעתו אלא להשיאה בהן. ואפי' אם ראובן אביה עני דהאומר לעני מתנה אני נותן לך נעשה נדר הכא לא זכתה הבת כ\"ש הוא [הבא] מכחה דלא זכה כי לא נתכוין אלא שתנשא בתן ואם בחייה היה מתרצה שיהו קוני' לה לפעמים בדבר מועט תכשיטין אין זו ראי' במאי נתרצה במאי דאתא לידיה במאי דלא אתא לידי' לא ושלום מב\"ב זלה\"ה."
],
[
"פה. אין פנאי להאריך לכם פניני בקצרה אשיב הנראה בעיני המלמד שחלה יקח שכרו משלם דקיי\"ל פ\"ק דקידושי' (י\"ז ע\"א) ע\"ע שחלה שלש ועבד שלש אין חייב להשלים [וכל] פועל שהשכיר עצמו לזמן דינו כע\"ע לכל מילי מדאמר פ\"ק דב\"מ (י\"ג ע\"ב) גבי מציאת פועל לעצמו וכו' עד וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא כי לי בני ישראל עבדים ]אלמא] דלעבד עברי דמי וכן קבלתי מרבותי מצרפת ואין להקשות א\"כ כל פועל המשכיר עצמו עובר בכי לי בני ישראל עבדי' ולא עבדי' לעבדי' לא קשה דלעולם אינו עובר אלא כשמוכר עצמו כעבד שאינו יוצא [אלא] בשש דמשנה שכר שכיר הוא דכתיב כי שלש שנים כימי שכיר הלכך כיון דאינו יוצא אלא משנה שכר שכיר או ביובל או קודם לשש בגרעון כסף הלכך עובר אבל בציר מהכי שכיר מקרי עבד לא מקרי מ\"מ כל קולי דע\"ע יש לו לשכיר מק\"ו דע\"ע. דע\"ע עבד איסורא ואפ\"ה אקיל בי' רחמנא [גבי' כ\"ש] שכיר דלא עבד איסורא דיש לו קולא לענין לחזור בחצי היום כעבד שיוצא בגרעון כסף ולחלה מקצת הזמן ועבד מקצת הזמן שאין חייב להשלים ושלום מאיר ב\"ב זלה\"ה."
],
[
"פו. לאה טוענת על ראובן שהלותה לו ליטר' למחצית שכר על משכנות ועל אמונתו וע\"מ [שהוא] מלוה אותם על משכנות טובים וקבעה לו זמן ולבסוף בקש אותה שהיתה משאלת לו מעיל [של זוגתו שהשכין לה עם שאר בגדי' ונדר לה להחזיר אחר החג ולא החזיר לה לא מעיל] ולא מעות אלא ס' פשוטים וראובן משיב אמת כי הלותה ליטר' על אמונתי והמעיל והשאר בגדים שבידה הן פקדון גבה כי כעסתי עם חמותי ונתתי' לך לשמור והמעות לא קבלתי להלות אלא באשראי והנה לא פרעו לי לא משלי ולא משלך. לאה תשבע על המשכון שלה שכך הי' התנאי ביניהם שלא לחלותם זולתי על המשכנות ולא בהקפה א\"כ אם שינה לפי דבריה והלוה אותם באשראי ונפסדו ישלם לה הקרן ועל אודות הריוח אם הי' נמצא הריוח בהקפה הי' צריך לתת לה גם מן השכר לפי התנאי שביניהם או פלג באגר או תילתא הכל כמו שפסק ר\"י פרק הגוזל קמא (בבא קמא ק\"ב ע\"א וע\"ב) גבי הנותן מעות לשלוחו לקח בהן חטים ולקח בהן שעורי' אם פחתו פחתו לו אם הותירו הותירו לאמצע. ואין להקשות ניהמני' לראובן שכך הי' התנאי להלות באשראי אם ירצה במגו דאי בעי אמר נאנסו בביתי הא ל\"ק דכיון דאיהי מוחזקת במשכנות והיא טוענת שלותה על אותו משכון לא אמרי' מגו להוציא כמו שהוכיח ר\"י פ\"ק דב\"מ (ב' ע\"א תוס' ד\"ה וזה) ואין להאריך, וראובן ישבע כמו כן אם יש ריוח שבועת אפוטרופי' ושותפי' הנשבעי' שלא בטענה ואם ימצא שום ריוח יתן לה חלקה כדפי' ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"פז. בקצרה אשיב הנראה בעיני דבהא לא עברה על תקיעת כפה שגילתה בדעתה שהיא [עתה] מתחרטת ומצטערת על מה שתקעה כפה לקבל גט דאין זה אלא גילוידעתה בעלמא ורבותינו שבשפירא שמעכבי' בהסכמת' לאו שליחות' דידה קעבדי דלא עדיפא הא מלתא דשריא במודר הנאה מחבירו לומר כל הזן אינו מפסיד (נדרי' מ\"ג ע\"א וכתו' ע\"ב) או לילך אצל חנוני הרגיל אצלו ולומר איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה נותן לו והוא נוטל מזה. ואע\"ג דההולך אצל חנוני הזן אע\"ג דרגיל אצלו ובודאי יעשה ואם המודר פורע לו [נראה] כמצוהו שיעשה אפ\"ה אמרי' לאו שלחותי' עביד ושרי כ\"ש זאת שאמרה בווירמש\"א ונשמעו דבריה בשפיר\"א דלאו שליחות' דידה קא עבדי ועכבה זו אינה ממנה הלכך אינה חייבת לשלם הקנס ושלום מב\"ב זלה\"ה."
],
[
"פח. לנסך אין פנאי מחמד לבי ועיני אלופי ומיודעי ה\"ר יצחק הלוי, באתי בקצרה. על ספר שנגנב לראובן ונמכר לשמעון בזקוק ושוב נגנב לשמעון ונמכר ללוי בזקוק ובאו ראובן ושמעון והכירהו ביד לוי אם יצא לראובן שם גניבה בעיר והוא בעה\"ב שאין עשוי למכור כליו או אפי' עשוי למכור כליו [אי] ראו מחתרת חתורה בתוך ביתו כו' כדמפרש פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ד ע\"ב) ישבע לוי כמה הוציא ויטול ויחזור הספ' לראובן הוא בעליו הראשון דכיון דלא שמעי' דאייאש וליכא יאוש ושינוי רשות הדר ליה דשמעון ולוי במאי קנאהו ונהי דכי איתי' ביד שמעון [עבדי'] תקנת השוק וישבע כמה הוציא ויטול [ה\"מ כשהוא בידו] דלא מפקי' מיני' כיון דאנוס הוא לא מגנב מפורסם זבני' ולא ידע דגנוב הוא אבל השתא [דאשתכח] ביד לוי ומלוי הוא דמפקי' ולא משמעון יחזור הספר לבעליו דהיינו ראובן ולשמעון לא יהבי' מידי ושמעון יחזור על הגנב אם ימצא ואם לא ימצא הגנב הניח שמעון מעותיו על קרן הצבי וכל דיינא דלא דיין כה\"ג לאו דיינא הוא ולא היה פנאי להאריך ושלום מב\"ב זלה\"ה."
],
[
"פט. וששאלת אם צריך לערב בחצרות היכא שנשתתפו במבוי לא צריך כדמשמע פ' הדר (עירובין ע\"ב ע\"א) [כר'] יוחנן דהלכתא כותי' לגבי דרבא דאמר נהגו העם כר\"מ דאמר מערבי' בחצרות ומשתתפי' במבון וכל היכא [דאמרי'] נהגו אורויי לא [מורינן] הלכך לא צריך [אלא] שיתוף לחוד והעושה שניהם מברך ברכה לבטלה ואתה תעלה מעלה מעטלה כנ' מב\"ב זלה\"ה."
],
[
"צ. וששאלת על חזן השוחט ובודק לקהל והשכירהו לכך והקצבים אינם מניחים אותו לבדוק מחמת שהוא שוהה יותר מדאי בבדיקתו ודרך טבחי גוים להקפיד. נראה דלא גרע מגניבה ואבידה דגניבה אע\"ג דקרובה לאונס כדאי' פ' [השואל] (צ\"ד ע\"ב) אפ\"ה חזינן פ' הזהב (בבא מציעא נ\"ח ע\"א) בני העיר ששלחו שקליהם ונגנבו או אבדו כו' עד נשבעי' ליטול שכרן ופריך הא נגנבו או שאבדו קתני וש\"ש בגניבה ואבידה חיובי מיחייב והכא נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו מיהו ליפסוד ומשני נגנבו בלסטים מזויין אבדו [שטבעה ספינתו במים] אלמא בגנבה ואבדה ש\"ש מפסיד אגרא וכן משמע בתר הכי גבי השוכר את הפועל לשמור את הפרה ואת התינוק ואת הזרעים הלכך מפסיד שכרו אי לא מפייס הקצבים [ועלי' דידי'] רמיא לפייסינהוכיון דקפדי דבר שכיו\"ב מקפידי' טבחי גוים אבל אם מקפידי' בדבר שאין טבחי גוים מקפידי' כיו\"ב כלל וכלל ומעולם לא שמע אדם שיקפידו בכך דמי לאונסי' כי ההוא דהזהב נגנבו בלסטי' מזויין אבדו [טבעה] ספינתו בים ולא מפסיד אגרא בכך. ואם אין דרך להקפיד שאר טבחי גוים ממקום שהבודק שם ודרך אותם טבחים שבעירכם להקפיד בכך וידוע לקהל שהם מקפידי' בכך איבעי לקהל לאתנויי ואי לא אתנו בהדי' פסידא דידהו הוי ויהיבנא ליה כפועל בטל לפי שידעו מנהג המקום והוא לא ידע כדאמר פ' האומני' (ע\"ו ע\"ב) [האי] מאן דאגיר אגירא לרפקה ומלאי ארעא מ\"א אי סיירי לארעא מאורתא פסידא דפועלים לא סיירי מאורתא פסידא דבעה\"ב ויהיב להו כפועל בטל לפי שבעה\"ב יש לו לידע כשהנהר מתגבר ונכנס בחריצי שדהו שאינה צריכה להשקותה והפועלים אין להם לידע אם יש חריצים שהנהר נכנס לתוכו אם לאו. ועוד ראי' לדברינו מדגרסי' התם (ע\"ז ע\"א) האי מאן דאגר אגירא לדוולא ופסק נהרא [בפלגא] דיומא אי לא הוי רגיל דפסיק פסידא דפועלים כו' דכיון דבערבית לא הי' לו לידע יותר מפועלים פסידא דפועלים להפסיד שכרו ולא מצי למימר אנא הא קאימנא להשקותו והא ליכא מיא ואע\"ג דלאו פשיעה היא כיון דאונס לא הוי אלא לגנבה ואבדה דמי דזימני' דשכיח קצת הוא פסידא דפועלים הוי להפסיד שכרן. ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"צא. ראובן תבע את שמעון לדין וטעם העמדתי לך משכונות ורצוני לפדות' והשיב נחלט בידי כי הלויתיך עד יום אחד לפדותו או לחלוט ובקשתני עד זמן אחר ואמרת קני מעכשיו אם לא אפדנו עד זמן הקצוב בינינו [והלה] אומר לא יצא מפי קנה מעכשיו. הורה הר\"ם ז\"ל אע\"ג דבעלמא הוי אסמכתא ולא קניא [הכא קנה] כיון שהוא תופס משכון וגם עשה עמו טובה שהלוהו וישבע שמעון שראובן אמר קני מעכשיו ויהא המשכון שלו וראי' מהא דאמ' באיהו נשך (ס\"ו ע\"א) גבי מתני' הלוהו על שדהו וכו' [ורב נחמן] אמר אפי' לאחר מתן מעות קנה הכל ומסיק דאמר קני מעכשיו וכך פר\"י התם."
],
[
"צב. מעת גלינו מעל שלחן מהר\"ם שוב אין לנו פה להשיב כי רבו מחלוקת בישראל הללו מטמאי' והללו מטהרי' ונעשה תורה בשתי תורות לכן נמנינו להלך אחר ב\"ד יפה אחר מהר\"ם לרוטנבורג להאיר עינינו. על אודות ראובן הטוען על שמעון קבעת צינור בקרקע המקלח בי מימי גשמים וגם שופכים של חצרך ואותו צינור של אבנים הוא וקבוע בחצרך סמוך לביתי ממש אצל כותל ביתי וכותל ביתי הוא של עצים וכשקבעת אותו צינור ערערתי עליו וכתבת לי חתימתך שכל היזק שבא לידי מחמתך [עליך] לסלק והנה פעמים ושלש העמדתי [עדים שראו] שהיו הגשמי' מרובי' שהיו השופכי' הולכים לביתי ועתה אני רוצה שתסיר אותו מאת כותלי ותרחיקנו שלא יזיקני כי כשזוחלי' מרובי' נכנסי' לביתי ובמרתף שלי ואיני יכול לקבול עליך בכל פעם והשיב שמעון אמת שהוא חתימתי לסלק לך כל ההפסד שיבא לך מחמת צינורי אבל לסלקו לגמרי לא אשמע כי רצוני לבנות בתוך שלי מה שאני חפץ ואמת שפעם אחת נשבר הצינור ויצאו המים דרך אותה שבירה ונכנסו בביתך ומיד [תקנתיו] שלא הזיקך ואם יזיקך יותר אתקננו כאשר יאמרו ב\"ד אבל לא אסלקנו ועתה יורנו מורינו עם מי הדין בראיות ברורות. ועוד תאיר עינינו על אודות בתי החורף שמחממות הערלות בשבת בלא ציוי אך מדעתם אם יש מכשול ועון מזה. ואם יש לשתוק ולהניח לעשות רצונם משום תענוג שבת הכל תבאר. ושלום מנחם בר' דוד. הלל בר' עזריאל.",
"תשובה אלה שני בני היצהר, המשכיים יזהירו כזוהר, וכעצם השמים לטוהר, מה לכם לשתות מי נהר, בארץ עיינות תהומות יוצאי' בבקעה ובחר, אך כי היכי דלימטו שיבא מכשורא. (סנהדרין ז' ע\"ב) ששאלתם על שמעון שתיקן צינור של אבנים בקרקעו אצל כותל של ראובן של עצים וראובן טוען שמזיקו כשרבים נוטפי' על הזוחלי' ונכנסי' בביתו נראה דאם שמעון הרחיק ג' טפחים מראובן דאין לו להרחיק טפי אע\"פ שמימיו מזיקי' [לראובן] ונכנסי' לביו דעל הניזק להרחיק עצמו ולגדור בפניהם כדאמר בפ' הבית והעלייה (בבא מציעא קי\"ז ע\"א) הנהו בי תרי דהוי דיירי [חד עילאי וחד תתאי איפחת מעזיבה כי משי עלאי אזלו ומזקי לתתאי] וכו' עד [ור' אלעי משום ר' חייא בר יוסי אמר התחתון מתקן] ומסיק דסבר כר' יוסי ומיהו ג' טפחי' צריך להרחיק דכל מידי דמתונא קשה לכותל ותנן (ר\"פ לא יחפור י\"ז ע\"א) מרחיקי' את המלח ואת הזבל ואת הסיד ואת הסלעים מן הכותל ג' טפחים וה\"ה לכל מידי דמתונא כדאמ' בגמ' פ' לא יחפור (בבא בתרא י\"ט ע\"א) ותנא דידן לתני חול ולוקמא במתונא ומשני הא תני לי' אמת המים אלמא דאמת המים ונברכת הכובסים ישיח ומערות דקתני ברישא גבי כותל [טיח לאו דוקא דה\"ה] דיש לו להרחיק מכותל בנין. ותנא ברישא וה\"ה בסיפא ותנא מיא ואע\"ג דלא קבעי יש להרחיק ג' טפחים מדקתני נברכת וכן משמע מדפריך מחרישה תיפוק לי' משום זרעים תיפוק לי' משום מיא [אלמא כיון דצריכי להשקותם אע\"ג דלא קביעי מיא] תדיר יש לו להרחיק וכ\"ש בנדון זה דבקיעי טפי וכן משמע בתר הכי דמרחיקי' מי רגלים מן הכותל ג' טפחים [בשופכין] אלמא דאפי' לפי שעה גזרו ביה רבנן ואין ללק משום דהתם שופכים בידים דהוי גירי דיליה דהא ליתא דאפי' ממילא גזרו לרחיק כדאמר (שם כ\"ב ע\"ב) מרחיקי' את הסולם לימא מתני' דלא כר' יוסי ומשני אפי' תימא ר\"י ומודה ר\"י בגירי דיליה וזימנין [דבהדי דמנח לי' יתבה בחור] וקפצה ה\"נ זימני' שהצינור נפלה בו מפולת עפר וצרורות והוא מנקר אותו ונמצא מקרב המים בידים על הכותל דהיינו גירי דיליה. ועוד בלאו מים יש לו להרחיק ג' טפחים חפירת הצינור מן הכותל דכל מרא ומרא דקא מהי קא מרפי [לארעא ומרע לאשיתיה] וכבר הוכחתי דכי היכי דלא יחפור אצל כותל בורו ה\"ה דלא יחפור אצל כותל בנין ועוד שצריך להרחיק ג' טפחים משום החול והסיד שהצינור עשוי בו ופר\"ח דאפי' ר' יוסי מודה במתני' לבד מהני דפליג בהדי' תדע מדלא פריך אהנך דרישא לימא מתני' דלא כר\"י כדפרי' גבי סולם ש\"מ דכולהו מודו. ומה שטען ראובן שאם יזיק ישלם הזיקו אפ\"ה יש לו להרחיק דתנן (ב\"ב כ' ע\"ב). היה מעמידו בעלייה עד שיהא תחתיו מעזיבה ג' טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק אלמא [אע\"ג] דמשלם הזיקו צריך להרחיק שזה יכול לומר איני חפץ בך לתובעך בדין ה\"נ יכול לומר שמא יפול הכותל מחמת מימיך ולא מצינו שאטרח. מיהו אם נתן לו רשות לסמוך ע\"פ שלא החזיק ג' שנים לאלתר הוי חזקה [כדפי' רש\"י] בפ\"ק דב\"ב (ו' ע\"א) גבי אחזיק להורדי וכל הני חזקות אינן של ג' שנים דלא שייך ג' שני חזקה אלא כשמחזיק בקרקע חבירו אבל הכא תשמיש בעלמא שמשתמש בשל חבירו ובשעה אחת שנשתמש בפניו ושתק הוי חזקה וכגון שטען מכר לי או נתן לי מתנה כה תשמיש זה דהוי חזקה שיש עמה טענה ואם אמר מכר או נתן לי צריך לשבע היסת כמו שפר\"י ורב האי ז\"ל [מההוא] דאמ' בפ' הכותב (כתובות פ\"ז ע\"ב) דתקנו שבועה על הקרקעות מדבנן וכפר\"י בשמעת' דרבה בר שרשם (ב\"ב ל\"ג ע\"א) ודלא כפי' רבינו שמואל ואין להאריך. ומ\"ש לעיל שיש להרחיק ג' טפחים אין להקשות ה\"מ בכותל לבנים כדמפ' פ' לא יחפור (בבא בתרא י\"ט ע\"ב) דהא ליתא דכ\"ש של עצים שהוא חלש משל לבנים [כדמשמע] פ\"ק דב\"ב (ב' ע\"א) דשל לבנים [וכפוסים] הוי ד' טפחי' ודומה קצת לשל אבנים וכן משמע בקרא לבנים נפלו גזית נבנה. וששאלת על הגויות המחממות בית החורף בשבת בצרפת היו נוהגי' היתר בבית מורי ואמר שרבי' יעקב דאורליינ\"ש התיר אפי' לומר לגוי לתקן האש משום חולה שאין בו סכנה [דאומר] לגוי [ועושה] והכל חולי' אצל האש לישב בקרירות. אמנם במלכותינו נ\"ל לאסור משום דברים המותרים ואחרי' נוהגי' בהן איסור שנהגו משום חומרא ופרישות שלא לישב בבית החורף שהוחם בשבת אי אתה רשאי להתירן בפניהם וגם מחיתי לשפחותי פעמים ושלש שלא להחם והרגשתי שהיתה מתחממת בצנעה ועשיתי לי' מסגרת בכל ע\"ש אני סוגרו ואניחו סגור עד מוצאי בת. מאיר בר' ברוך."
],
[
"צג. ברכות יעטה מורה, ונצר משרשיו יפרה יתיר ידין יורה וכי כמוהו מורה, ומי אנכי בא עד הלום בער מאיש ולא בינת אדם לי ולא לכל זאת הוצרכת ענותך תרבני וקורא אני עליך שרים עצרו במילים מה\"ר יצחק. ושרי לי מורי אם לא כתבתי לך לפי כבודך כי לא היה לי פנאי, ובקצרה אשיב הנראה בעיני. כי יהודה פשע וחייב לשלם כי לא הי' לפטור הערבים עד שהי' נודע לו בבירור שנתרצו שמעון ולוי [לפוטרם] ואפי' [אדיוקנא] לא סמכי' וכ\"ש אכתב מזוייף ואדם מועד לעולם בין במזיד (ב\"ק י\"ז ע\"א) כו'. ואע\"ג דהערבי' נדרו לשלשתן [והשנים] עדיין לא [פטרו] הערבי' אפ\"ה [השלישי חייב] דבקל הוא יכול לפשוע בממון ישראל נגד הגוים כתוא מכמר וגו' וכיון שישראל גורם לחבירו הפסד אע\"פ שמן הדין אינם פטורים כיון [שהשלה] לא פטרם אפ\"ה חייב דכל בידי גוים ברי הזיקא אפי' שלא מן הדין וראי' [ממסור] וקל להבין. ואע\"פ [שהוא לא צוה] להחזיר הערבון מ\"מ אחרי שידע בדבר שהי' להם להחזיר הערבון עפ\"י כתב של יעקב אביו וידע כמו כן שאביו שלח כבר כתב להחזיר הערבון איבעי ליה לאסוקי דעתי' שלא לפטור הערבי' בכתב מזוייף כדי שלא יהא שמעון ולוי קרחים מכאן ומכאן [ואם] בשעה שפטר הערבי' עדיין לא החזירו שמעון ולוי הערבון אז אין לו לשלם אלא מה שהחוב היה שוה יותר על הערבון. אבל אם כבר הוחזר הערבון ואז פטרו הערבי' אז יש [ליהודא לשלם כפי מה שישומו אותו ולא כל דמי החוב] אלא אומדי' כמה אדם הי' [נותן] עבור החוב זה ישלם ולא יותר כדאמ' בפ\"ק דמכות (ג' ע\"א) [מעידין אנו ארת איש] פלוני שגירש את אשתו כו' עד אומדי' כמה אדם רוצה לתן בכתו' של זו אם נתארמלה או נתגרשה או אם מתה יירשנה בעלה [וקתני] סיפא כה\"ג מעידי' [אנו] באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז ע\"מ לתנם לו עד ל' יום ואמדי' כמה אדם רוצה לתן שיהו בידו אלף זוז אלמא אמדי' ה\"נ אמדי' ומשלם יהודא כל שוה החוב ואע\"פ שגם אביו פטר את הערבי' הרי תחלה התנה אביו להיות פטור אפי' בפשיעה וכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי כיון דהאי כולי' הזיקא עביד [והאי כולי' הזיקא עביד] דהלכה כר' נתן דאמר בפ' הפרה (נ\"ג ע\"א) גבי שור שדחף את חבירו דר\"נ דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא ול\"ל דר\"נ לא אמר אלא גבי בור משום טעמא תוראי בבירך אשכחתי' ומאי דל\"ל לאישתלומי מבעל השור [משתלמנא] מינך כדאמ' פ\"ק דב\"ק (י\"ג ע\"א) כדפרי' ר\"י התם דע\"כ ההוא חילוקא דיחויא בעלמא הוא שהרי בפ' הפרה (נ\"ג ע\"א וע\"ב) אמרי' אפי' בשור ושור כל היכא דליכא לאישתלומי כו' כמו בשור ובור וה\"נ בנדון זה כל חד וחד כולי' הזיקא עבד דאיזה מהם שהו' פטרו את הערבי' הי' מקלקל החוב וברי הזיקא כתוא מכמר כדפי' לעיל ואתה תעלה מעלה מעלה כנ' אהו' מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"צד. ששאלתם על היהודים ההולכי' בדרכי' ומוליכי' כסף וזהב ותופדי' אותו באבנט אם מותר להוליכו בשבת. דע לך שהוא אסור דתנן בפ' המצניע (שבת צ\"ב ע\"א) בפונדתו ובשפת חלוקו פטור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"צה. ששאלת על מי שרגיל להתענות בכל שנה תעניות שלפני ר\"ה ושבין ר\"ה ליוה\"כ או מי שרגיל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מי\"ז בתמוז עד ט' באב ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא א\"ל קרובי מורי ה\"ר יודא כהן ז\"ל שצריך ג' הדיוטות שיתיו לו וראייתו מפ' ב' דנדרים (ט\"ז ע\"א) דברים המותרים ואחרי' נהגו בהן איסור א\"א רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו וכן משמע בירושלמי פ' מקום שנהגו (הלכה א') דהוי כמו נדר ונשאל לחכם ומתיר לו ואין פנאי להאריך. מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"צו. על בית הכסא העומדות בקיר חומת העיר והצואה נופלת בתוך החפירה המקפת את העיר שהיא יתירה [מבית] סאתים שלא הוקף לדירה יש לדקדק אם הבית הכסא [עומדת] למעלה מעשרה הרי הצואה נופלת מרה\"י לכרמלית דרך מקום פטור דהא חפירה כרמלית היא כיון דהויא יתר מבית סאתים שלא הוקףלדירה [ואויר] כרמלית למעלה מי' מקום פטור הוא כדאמר בפ\"ק דשבת (ז' ע\"א) כרמלית תופסת עד עשרה אבל למעלה מעשרה מקום פטור הוא ואקילו ביה רבנן מקולי רה\"י ומקולי רה\"ר [ואי] הלכתא כרב דימי דשרי להחליף ברשיות דרבנן פ' כיצד משתתפי' (ע\"ז ע\"א ופ\"ו ע\"ב) כגון מרה\"י לכרמלית או איפכא דרך מקום פטור וברשויות דאו' אסור להחליף כגון מרה\"י לרה\"ר וא\"כ הכא נמי שרי אע\"ג דליכא מחיצות עד הקרקע אע\"ג דזעירי פליג עלי' דר\"ד ואסר התם להחלף אפי' רשויות דרבנן הא אמרי' הלכתא כרב דימי דבשל סופרי' הלך אחר המיקל א\"כ ה\"נ שרי ואפי' את\"ל הלכה כזעירי כדאמ' בפ' בתרא דעירובי' (ק\"א ע\"ב) בשמעת' דשערי גנה כו' ש\"מ תלת כו' עד ש\"מ איתא לדרב דימי דאמר מקום שאין בו ד' [על ד'] מותר לבני רה\"י ולבני רה\"ר לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו ומדקאמר ש\"מ סתמא משמע דהכי הלכתא והתם הוי להחליף ברשויות דרבנן כמו שמוכחת השמועה אלמא דאפי' ברשויות דרבנן [אוסר והאי דקאמר ש\"מ מדרבנן איתא לדרב דימי לאו דוקא הוא דהא ר\"ד שרי להחליף ברשות דרבנן] כדפי' אלא ה\"ק איתא לדר\"ד ועדיפא מדר\"ד דאיהו אסר אפי' ברשויות דרבנן והיינו כזעירי והא דנקיט רב דימי משום דמתאמר' בתלמודא והשתא אפי' אי הוי הלכתא כזעירי ל\"מ אם הבית הכסא כך שהצואה נופלת על שיני הכותל אע\"פ שאח\"כ מתגלגלת ונופלת בכרמלית מותר דכחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן [אלא] אפי' אינה נפלת על שיני הכותל אלא יש דף או מידי אחרינא נגד פי הנקב בסמוך לו מתחתיו בתוך ג' דהו\"ל חורי רה\"י והצואה נופלת עליו ומשם מתגלגלת ונופלת כחו הוא [ובכרמלית לא גזרו רבנן כדאי' בהזורק בשבת (ק' ע\"ב)] גבי ספינה שופין היכא שדו להו ומשני אדופני ספינה ופריך והא איכא כחו ומשני כחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן והכי אי' בשילהי תולין (שבת קמ\"א ע\"א) מאן דסחי [במיא לגנוב] נפשי' ברישא והדר לסלק כו' עד כי קא נחית נמי [קא דחי כחו ד' אמות] ואסור ומשני כחו בכרמלית לא גזור בי' רבנן. אבל מטעם מחיצה תלויה אין להתיר כגון שיש מחיצה עשרה סביב הנקב בין בלמעלה בין בלמטה דאין מחיצה תלוי' מתרת אלא במים קל הוא שהקילו חכמי' במים משום דבקיעת דגים לא שמיה בקיעה כדאי' בהזורק (ק\"א ע\"א) ואין להתיר נמי ע\"י עשיית עוקא פי' גומא כנגד פי הנקב עומקה י' ורחבה ד' השתא נפלו שופכי' מרה\"י לרה\"י ואפי' נתמלה העוקא מע\"ש אמרי' פ' כיצד משתתפי' (פ\"ח ע\"ב) אחת לי עוקא ואחת לי גיסטרא [ועריבה] אע\"פ שנתמלאו מים מע\"ש שופכי' לתוכה מים בשבת דה\"מ מיא דלא מבטלו מחיצתא ותיימי מיא אבל מי רגלים וצואה מבטלי מחיצותא דלא עדיפי מפירות דאמר בהזורק (ק' ע\"א) בור ברה\"ר עמוק' עשרה ורחב' ארבע מלא' מים וזרק לתוכה חייב מלא' פירות פטור מ\"ט מיא לא מבטלי מחיצותא פירות מבטלי מחיצותא. ועל מה שכתבתי שהצואה נופלת על [צדי] הכותל או על דף אחר העשוי מתחתיו ושוב מתגלגל ונופל למטה שהוא מותר משום כוח בכרמלית, אין להקשות מהא דאמר פ' כיצד כשתתפי' (פ\"ח ע\"א) גזוזטרא שהיא למעלה מן המים דשרי' ע\"י מחיצה תלוי' למלאות ואי' בגמרא ל\"ש אלא למלאות אבל לשפוך אסור אלמא אע\"ג דאיכא מחיצה תלוי' המתרת כנגדה מ\"מ אסור כיון דלבסוף נפול לאבראי חוץ למחיצה י\"ל דהלכתא כאיכא דאמרי דאפי' לשפוך נמי שרי משוך דבשל סופרים הלך אחר המיקל וכפר\"י ולפר\"ת נמי שרי אע\"ג דאסר בגזוזטרא משום דסמוך לבתם דשכיחי בה רבים מ\"מ [הכא] שרי אפי' ללישנא קמא דאסר לשפוך דהתם הוא מתכוין לאותה דחייה שיצאו המים לחוץ כדי שלא יתלכלכו המים כנגד פי הגזוזטרא שהוא חפץ למלאות מהם ולשתותם וכ\"ש לא\"ד דשרו לשפוך אע\"פ דבודאי נפקי לבראי וניחא לי' דניפקו לבראי כ\"ש הכא דלא חייש אי נפלי לתחת לאלתר או לא רק שיעשה צרעיו. ועוד הי' נראה לומר דאפי' אם הצואה נופלת להדי' מלמעלה למטה דמותר דהיכא דא\"א בענין אחר כגון נשבר הדף בשבת שתיקן כנגד פי הנקב שהצואה נופלת עליו משום גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה שבלאו לא תסור (ברכות י\"ט ע\"ב) ה\"נ שרי מרה\"י לרה\"ר וכן פי' רבינו שמשון פ' לולב הגזול (סוכה ל\"ו ע\"ב) גבי אבנים מקורזלות מותר להכניסו לבית הכסא בשבת ופי' מדקאמר מותר להכניס אלמא מחוץ למחיצה לתוך המחיצה קאמר דהיינו מן הבקעה שהיא כרמלית לתוך המחיצה שהיא רה\"י ודלא כפרש\"י. ושוב כ' ר\"ש דשמא אף לדידן שרי כיון דנפישי בני הבית [ומתירא] שאם יכניסו מבע\"י [יקנחו בה] ואף די\"ל דדוקא לדידהו שהי' להם בה\"כ בשדה קבוע א\"צ להכניסן מבע\"י משום טירחא אבל לדידן שבה\"כ קבוע בבית אסור מכרמלית לרה\"י אא\"כ הכניסן מבע\"י והשתא אמר ר\"ש אע\"פ שלפי מ\"ש מותר להכניס אבנים מכרמלית לרה\"י בשבת לדידהו שאין בתי כסאות שלהן אלא בשדות וא\"כ לפ\"ז הי' מותר בכל שבת ואפי' לכתחלה לפנות באותן בתי כסאות שנופלים לחפירת העיר בלא שום תיקון כדפי' שהרי אין לאסור לכתחלה כיון דבידו לבנות בה\"כ בחצירו דא\"כ בימיהם נמי למה התירו להכניס בכל שבת אבנים מקורזלות מכרמלית לרה\"י משום דלא מצי להכניסן מבע\"י כי בני אדם יקחום והלא יכול לעשות לעצמו ביה\"כ בדלתים ובריח ששום אדם לא יפנה שם אלא הוא ויסגור בחותם צר ויכניס האבנים מבע\"י א\"נ לאחר שעשה צרכיו ירחץ נקביו במים ולא יצטרך לא לטלל האבנים בשבת ולא להכניסם מכרמלית לרה\"י או יזמנם מבע\"י ויכניסם לבה\"כ ולא יסמוך ע\"ז להכניס לכתחלה בשבת אלא כולי האי לא אטרוחי רבנן במלתא דכבוד הבריות באיסור דדבריהם ה\"נ לא אטרוחי ליה לבנות בשביל זה שום בנין. מיהו לא הי' להתיר לכתחלה דבר זה כיון דאפשר בתקנה כל דהו בדף אחר מיהו נקוט פלגא בידך דהיכא דנשבר התיקון בשבת דמותר [לאותו] שבת בלא דף אפי' לכתחלה משום כבוד הבריות ושוב מצאתי שר\"י הצריך לעשות קנה קנה פחות מג' בקרקע בגובה י' ושמא לא הצריך אלא לכתחלה ודבר פשוט הוא דקנה קנה פחות מג' שרי אלא ברוב מקומות לא הי' נותני' רשות ליהודי לעשותה בתוך החפורה אז יכול [לעשות] תקנה בדף כדפי' לעיל. וצורינו יאיר עינינו במאור תורתו מב\"ב זלה\"ה."
],
[
"צז. אלופי ומיודעי הר' אלעזר כהן. בקצרה אשיב כי יש בירושלמי (פ' אע\"פ ה\"א) פסיקתא דרב גידל כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך דוקא כשהאב פוסק אבל אם שאר קרובים [פוסקים] לא ואפי' אב נמי לא אמר' אלא בנישואין ראשוני' מיהו אם אחותו היתה ענייה כשפסק לה אז הוא ]חייב] משום צדקה [דאמרי' ר\"ה ו' ע\"א] בפיך זו צדקה וממשכנין על הצדקה דלא יהו אלא אחר כדאמר בירושלמי אבל לעני נעשה נדר. ושלום מאיר בר' ברוך."
],
[
"צח. חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר וחלילה [לי] להתיר מה שאסר מהר\"ר חזקי' ואם הייתי בפניו. הייתי נושא ונותן עמו כי קשה לי על דבריו דהא קיי\"ל (קידושין פ\"א ע\"א) אין אוסרי' על היחוד ואין אוסרי' אלא בקינוי וסתירה או משיראו דרך המנאפים ששוכבים בקירוב בשר אבל משישמעו אותם מנאפי' לא שמענו כי מה שמועה שייך במנאפי' אם שמענו אותם מנשמי' מה בכך שמא היו משתגעין יחד דרך שחוק ולא אסרי' דהא אפי' דבר מכוער לא אסרי' כגון רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר (יבמות כ\"ד ע\"ב) דהול\"ל אם לא הסירתו מעליה לזנות למה היתה מסירה אותו וכן כל שאר דברים מכוערים דקא חשיב (שם) דיש רגלים לדבר טובא אפ\"ה אם אין עדים שראו דבר מכוער לא אסרי' עליה בראיי' כ\"ש בהא שיש לתלות שלא היה שם אלא מיעוך שדיים ושגעון ומן השגעון הזה הוי משתמע קול גניחותיהו ואני חדשתי חידוש גדול באותה שמועה ליישב דברי השאלתות ואני איני מתירה כלל עד שיתרפא מהר\"ח ואבחנה דבר עמו ואין להאריך ושלום מאיר בר' ברך זלה\"ה."
],
[
"צט. אלמנה שתבעה משמעון להשיב לה פקדון שהפקיד בעלה בידו והשיב שמעון שבעלה צוהו לתתן לבתו שהיתה עמו בשעה שהפקיד אם ימות [והיא אמרה] שאותה הבת מתה קודם שמת הוא והנפקד אמר שאין את יודע איזה מהן מת קודם כי שמא מת הוא תחלה וזכתה היא וכשמתה היא זכו בניה והשיב מהר\"ם דנראה דהאשה גובה כתובתה או מזונותיה מן הפקדון ואפי' אם היתה הבת עדין בחיים אין לה בפקדון כלום דכיון דהוא לא נתן לבת אלא במתנת שכ\"מ [אם] ימות הו\"ל מתנת שכ\"מ וכמו מצוה מחמת מיתה ואע\"פ שבריא הי' באותה שעה שציוה כן כדאמר פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל\"ח ע\"ב) איזה מתנת בריא שהיא כמתנת שכ\"מ כל שכתב בה מהיום ולאחר מיתה וכו' וכ\"ש היכא דלא אמר מהיום כגון הכא דלא אמר אלא לכשימות וכיון דהוי מתנת שכ\"מ אשה גובה פורנא ממתנת שכ\"מ כדמשמע פ' נושאין (צ\"ט ע\"א) גבי יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה ולכל הפחות איכא לאוקמי במתנת שכ\"מ ואפי' ממתנת בריא מספקא לר\"י אם גובה ממנה. ומיהו הכי הוי מסקנא דממתנת בריא אינה גובה וממתנת שכ\"מ גובה ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"ק. צור ישראל יואל, לתת ידך לאל, הה\"ר שלומיאל, כנפש השואל, ודורש שלומך [ובקצרה] אשיב מפני הטרדה. יפה כתבת לאסור המאכל שליבנו בביצה [שנולדה ביו\"ט] משום דהוי' דבר שיש לו מתירי' וכ\"פ רבי' אבי\"ה ז\"ל. ומאי דקשי' [מההוא] דחולין (צ\"ט ע\"א) [ומההוא] דמס' עורלה (פ\"ב משנה י') דתבלין שנים ושלשה שמות מצטרפי' אלמא דצריכי צירוף וצריכי שיעור לתבל ולא אמרי' כיון דלטעמא עעבידי טעמא לא בטיל י\"ל דהתם איירי שנפלו לתוך תבלין של חוין ולא לתוך הקדרה דודאי תבלין לתוך [תבלין] לאו [לטעמא] עבידי וכן משמע בפ' בתרא דע\"ז (ס\"ו ע\"א) וההוא דשאור (שם מ\"ט ע\"א) דאמרי' אין אוסר עד שיהא בו כדי להחמיץ לא קשי' דאע\"ג דשאור לטעמא עבידי ולא בטיל ה\"מ שיש בו כדי לחמץ אע\"פ שיש מן ההיתר יותר מס' כיו דלטעמא עבידי לא בטיל אבל אם אין בו כדי להחמיץ בטל וכן יש לפרש גבי תבלין דבעי' שיהא בו כדי לתבל] וק\"ל. מאיר בר' ברוך זלה\"ה. ועל אודות הישוב [אם] שמעון ובניו טועני' חזקה שיש עמה טענה אז יש להם כח בישוב לגור שם [ולמחות] לכל מי שיבא לגור שם בלא רשות. אך אם ראובן יביא עדי' שהם מסורות ולפיכך לא היה רשאי למחולת [אין להם] חזקה משום דגזלן אין לו חזקה (ב\"ב מ\"ז ע\"א) דאי לאו דאודו ליה הוי ממטי לי' ולחמרי' לשחוור אבל אם שמעון הוא מסור ובניו אינם מסורו' אז יש לבנים חזקה דבן גזלן יש לו חזקה היכא דאתא בטענת נפשי' ולא מכח אביו (ב\"ב שם) ה\"נ דבניו טועני' חזקה שיש עמה טענה יש להם חזקה. ושאר הדברי' ששאלתני לא אשיבך כי כבר נפסק הדין עפ\"י גדולים ואין להרהר ואין לפקפק כי הם יודעי' מאיזה טעם פסקו ושלום מאיר ב\"ב. ומה שכתבת' על החומץ [למה- לא יבטל מי עדיף מעיקרא כשהיה יין שאור של תרומה יוכיח דמעיקרא קודם שנעשה שאור בטל בק\"א והשתא לא בטל אלא טעמא משום דמעיקרא לא עביד לטעמא כולי האי וקל להבין מאיר ברבי ברוך זלה\"ה."
],
[
"קא. משחך השם שמן ששון מחבירך, ברור מללו תומיך ואוריך, לא נפל א' מדבריך, ומי ישדד עמקים אחריך שקט תהיה על שמריך מורי הר' משה. אדוני שאל את עבדו על אודות שמעון אם יש עדים שבקש את ראובן [להתיר] לו את הישוב שנה אז נ\"ל דהפסיד ישובו והודה שיאן לו ישוב או שמחל לו [כח] ישובו וראי' מפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל\"ה ע\"ב) אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ופר\"ח אם יש עדים דיהב לי' לוקח למארי ארעא צנא דפירי דורון להוליכו לביתו נתברר שאכילת פירות ללוקח ומדידי' יהיב לה למוכר עכ\"ל וטעם משום דאם איתא שהקרקע של מערער לא הי' מקבל שהי' מתיר לו ישוב ולא דמי להא דאמר התם עביד איניש דזבין דיני' [ה\"מ היכא דא\"ל זבנה ניהלי' כל הקרקע עביד אינש דזבין דיני' שלא יתרעם עוד על הקרקע אבל] לא [עביד אינש דזבין מגמלא אוניה דכ\"ש דכשיקנה דבר מועט משכנגדו שיחזיק הלה בטענתו ויחזיק במותר ולא יחזיר לו השאר ואע\"פ שרשב\"ם פי' שם פי' אחר כדאי הוא ר\"ח לסמוך עליו בכל מקום] ושלום מאיר בר' ברוך."
],
[
"תשובה לבני ווינא.",
"קב. אריותא קמיכון ואתין שאלין לתעליא, בישישים חכמה ולא בדרדקי טעמא ובטליא, הלא עמכם ארון הברית הכרתי והפלתי מו' הר' אביגדור הכהן הגדול אשר חשן המשפט על לבו. מה שכתוב מעבר הלז ששמעון משיב שלא קבל לתת לו ריוח גם מהלואה גם ממכירה נראה דאפי' אם הוא כדבריו צריך לחלוק עם חבירו הריוח כגון שהריוח ממעות של שותפים ודמי' להא דפ' הגוזל קמא (בבא קמא ק\"ב ע\"א וע\"ב) הנותן מעות לשלוחו פי' למחצית שכר לקח בהם חטים [וקלח] בהם שעורי' אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ומסקנא דלסחורה כ\"ע ל\"פ דאם הותירו היתירו לאמצע ה\"נ אחרי שהוא מודה שהוא קבל המעות להטביעם ולקנות כסף למחצית שכר גם שאר רוחים יתן אם שינה בהם והרויח בהם ואם פחתו פחתו לו כיון ששינה. ומזה פסק ר\"י דהנותן מעות למחצית שכר וא\"ל אל תלוה אותם אלא על משכנות של כסף וזהב ותטמרים בקרקע אם שינה להלותם באשראי או בשאר ענינים אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע. אמנם אם פירש מתחלה ואמר אם ארויח בשאר ענינים לא אחלוק עמך אז לא יחלוק עמו. ומה שטען ראובן שהלוה ממעות השותפי' לשמעון ולא פרע עדיין מ' ליטרא ושמעון משיב שפרעו ישבע שמעון שפרעו ויפטור וראובן ישבע שלא פרעו כרבנן דבן גנם. גך על אותו ט\"ו זקוקי' שראובן תובע את שמעון ישבעו שניהם וגם ישבע ראובן שהריוח הבא מאנ\"ט ומניישט\"ט ומן המטבעיי' שהי' בכלל אותו חשבון של ט\"ו סוף דבר כל א' ישבע שלא עכב לעצמו כלום מחלק חבירו דשותפי' נשבעי' אפי' שלא בטענת ברי כדתנן פ' כל הנשבעי' (מ\"ה ע\"א) אלו נשבעי' שלא בטעננ השותפי' וכו' וטעמא משום דמורו התירא וכ\"ש הכא בנדון זה שכל א' טוען [טענת] ברי ומאותן י' ליטר' שבאו ליד השליח ואבדו ושמעון טוען שהשכיר אותו בלא ידיעתו נראה דאע\"ג דקיי\"ל שומר שמסר לשומר חייב הכא ראובן [פטור] מאותם י' ליטר' אפי' הוא כדברי שמעון אחרי שלא נתן מידו ליד שליח אלא ששלח השליח [להאיש] להביא המעות ושם נתנו לי המעות לא הוי אלא [כגרמא בניזקין בעלמא] ונראה דאפי' גרמא לא הוי ואפי' בדיני שמים לא מחייב מידי דהוי אשולח את הכערה ביד פקח דפקח חייב והמשלח פטור אף בד\"ש כמו שפי' ר\"י שם (ב\"ק נ\"ט ע\"ב) אבל אם הוא נתן המעות לשליח אז צריך ראובן לשבע שהוא כדבריו שהשכיר אותו מדעת חבירו או ישבע שחבירו סמכו עליו שיעשה כל מה שירצה להכניס ולהוציא ומינהו אפטרופוס ואם שמעון טוען טענת ברי שנחסרו המעות ונפסדו תחת יד ראובן אז צריך ראובן לשבע שלא נפסדו דאי מודה שנפסדו חייב לשלם שהרי לא שימר כדרך השומרי' שמסרו לבנו ולבתו הקטנים ותנן פ' המפקיד (בבא מציעא מ\"ב ע\"א) דאפי' ש\"ח חייב דפשיעה היא ועוד לפי האלפס שפי' דבעיסקא הוי כש\"ש על פלגא דפקדון חייב אפי' בגניבה ואבדה ואפי' לדברי רבי' שפיר\"א שאומרי' שאין חייב אלא כש\"ח וגם יכול להיות שבנדון זה מודה האלפס דאינו אלא כש\"ח על חלק חבירו ומה שפסק שהוא כש\"ש היינו בעסקא שהמעות כלן לאחד ומלוה אותו לחבירו הואיל ונהנה מהנה אבל בנדון זה שלשתן הטילו לכיס לא שייך הואיל ונהנה מהנה ולא הוי אלא כש\"ח מיהו בפשיעה חייב הואיל [ומסרו] לבנו ולבתו הקטנים הוי פושע. וכל מ\"ש שראובן חייב בפשיעת הי' ליטר' של השליח ובפשיעת החסרון היינו אם נעשית הפשיעה קודם שהי' שמעון עמו במלאכתו אבל אם הי' כבר עמו במלאכתו [פטור] דקיי\"ל פשיעה בבעלי' פטור והא דתנן בהאומנין (פ' ע\"ב פ\"א ע\"א) שמור לי ואשמור לך ש\"ש ותני' בברייתא שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך נעשו כש\"ש זה לזה מוקמי' ליה התם דא\"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר. ובבקשה מכבוד מורי להעביר קולמו על שגגתי ואל ישכן באהלי עולה ואני פי מלך אשמור דברת מלכי צדק והוא כהן לאל עליון ותזכה לראות בנחמות ציון ושלום כנ' בהמ' מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"קג. על דברי ריבות אשר בשעריכם אשיבכם לפענ\"ד כי דבר פשוט הוא ששמעון ולוי וגד ודן חייבי' לפרוע לראובן כל מה שיברר בעדי' שהפסידו בעדותם כי לא הי' להם להעיד עליו שהוא גר דאפי' לשבע לשקר הי' מותר להם קודם שהי' מעידי' עליו שהוא גר כי בדבר הזה הו\"ל סכנת נפשות ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואפי' למיעוט חיישי' לגבי פיקוח נפש לפקח את הגל אפי' בעיר שרובה גוים דאיכא ס\"ס שמא גוי ואת\"ל ישראל שמא מת כבר (כתו' ט\"ו ע\"ב) כ\"ש בנדון זה שהי' יכולי' לשבע באמת דקיי\"ל (נדרי' כ\"ז ע\"ב) נודרי' להרגי' ולחרמי' וכו' ומוקי לה דאמר בפיו יאסרו כל פירות שבעולם עלי סתמא ואמר בלבו היום ואע\"ג דבעלמא דברי' שבלב אינם דברי' לגבי אונסי' התירו דאנן סהדי שלכך הוא דעתו [וטובא] אשכחן דאזלי' בתר מחשבתו כגון במברחת וכר\"ש בן מנסיא (ב\"ב קל\"ב ע\"א) לא נתכונה זו אלא להגון לה וכהנה רבות וטעמא משום דהוי אומדנא דמוכח וכ\"כ רבינו וז\"ל וכן נוהגים ששרים משביעי' יהודי' שתחתיהם שלא ילכו לעיר אחרת ויכולים לשבע סתם ובלבם יחשבו היום ואף אם יפרוש בשפתיו שלא ילך כל ימי חייו יכול הוא לחשוב שלא ילך עד שיראה למה או כמה ענינים יכול להערים ואם מבטל בשפתיו בלחש כ\"ש שהוא ביטול גמור עכ\"ל ובנדון זה נמי אם הם השביעו שיגידו אם הוא מזרע יעקב היו יכולי' לבטל בלחש בשפתותיהם כי מי שומע א\"נ הוי מצי לאסוקי שם הגוי אביו של הגר יעקב על שם רמאות ולשתבעו אדעתי' דנפשיהו ונמצא שהיו נשבעי' באמת תדע דכל כה\"ג מותר דהא בפ\"ג דשבועות (כ\"ט ע\"א) גבי אם לא ראיתי גמל פורח באויר פריך ודלמא האי גברא ציפר' רבה חזא ואסיק שמי' גמלא וכי הוי משתבע אדעתי' דנפשי' משתבע וכו' ולא פריך ודלמא לא הי' בלבו לאסור אלא שעה אחת כדאמר גבי [נדרי] אונסים דאמר בלבו היום אע\"ג הא דפשיט' לן דדברים שבלב אינם דברים בעלמא בלא נדרי אונסי' ואפ\"ה פריך ודלמא ציפר' רבה חזא וכו' אלמא דטפי איכא למתלי בהא מלתא דאסיק שמי' לדבר שאין שמו כך וכי קא משתבע אדעת' דנפשי' קא משתבע יותר מלילך אחר דברי' שבלב וא\"כ גבי נדרי אונסי' כיון דשרי למיזל אחר דברי' שבלב כ\"ש דמצי לאסוקי שם אבי הגר יעקב. ועוד זהו דבר [ההוה] שמשנים שמות בני האדם. ועוד הא כתי' ונלוה הגר עליהם ונספחו בית יעקב אלמא גרים מקרו בית יעקב ונהי דזרע יעקב לא מקרו יש להתיר גבי אונסי' מדשרי' דברי' שבלב כ\"ש זה. ועוד אין שינוי כ\"כ אי מסקי שם הגוי יעקב כי הרבה גוים שמענו ששמם יעקב וכהנה וכהנה יכול להערים משום אונסי' ולא הי' להם הציל ממונם שהוא ס\"ס אם יפסידו אם לאו ובודאי יפסידו גוף וממון חביריהם ואם הגופי' ניצולו משמיא הוא דרחימו עליהו כי א' מני אלף לא הייתי סבור שהי' להם להנצל כי אפי' כשמשומדים לבד מעידי' עליהם שורפי' אותם כ\"ש [כשבני] יהודי' מעידי' בו, מ\"מ ממון שמפסידו על ידם ישלמו אם יש עדי' כמה הפסידו ושלום מאיר ב\"ב. "
],
[
"קד. יהי ד' עמו, שמואל קוראי שמו, וישא ברכה עד העולם ומן ה' ליהוי שלם החביב רבי שמואל אשר על החתום. נראה בעיני אע\"פ שמתחלה היו שומרי' לפי הגולגולת אם דל אם עשיר מ\"מ אחרי שכבר הוסבה השמירה לדין תורה כדאמר פ\"ק דב\"ב (ז' ע\"ב) דמחשבי' לפי שבח ממון בתר השתא אזלי' ואם מתחלה שהיו גוים מושלים ומופקדי' על השומרי' שינו משפט יהודית לתת משפט אחד [לדל] ועשיר ופעמי' שהי' משני' אפי' מזה ככתוב מעבר עתה שהטילו [הדבר] עלינו לתת להם כך וכך ממון [תבאנה] לדין ואין לנו לשנות מדין של תורה דכל דבר התלוי בממון מחשבין לפי ממון ואין לומר כיון שהממון תחת שמירת עצמם שהיו שומרי' תחלה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט דהא אין תלוי בזה שהרי מתחלה כשהיו שומרי' כל א' בעצמו עפ\"י העירונים כמו שהי' מצוים אותם והיו שם נשים וקטנים בני נכסים הרבה שלא היו שומרים דלאו בני שמירה נינהו תרצו לומר מעתה שאף לפי ממון לא יתנן כיון דמעיקרא הוי פטורי' וא\"ת אה\"נ א\"כ יציבא בארעא וגיורא בשמיא יש שיש לו נכסי' הרבה ולא יתן כלום ויש מי שאין לו וצריך לתן הרבה והעני מה יתן מה שאי לו ודבר זה דומה למדת סדום (סנהדרי' ק\"ט ע\"א) משאן דאית ליה תורא לירעי חד יומא ומאן דלית לי' לירעי' תרי יומי בשלמא כשהיו שומרי' בעצמם אין לתמוה כלל דהשתא השמירה לפי הגופים שהם בני שמירה נינהו וכך גוף העני יכול לשמור כמו גוף העשיר ואדרבא יותר בטוב ותדע שאין לתלות שמירה [כאן] לפי ממון להיכא דהשמירה לפי הגופי' דהא אמר בפ\"ק דב\"ב (ח' ע\"א) הכל [לכריא] פתיא ואפי' לרבנן ואי נפקי בכלוזא רבנן לאו בני מיפק בכלוזא נינהו ולא מצו רבנן למימר כיון דאי נפקי בכלוזא היינו פטורי' גם עתה לא ניתן או אם התחילו למיפק בכלוזא ושוב נמלכו ושכרו שכירי לכריא פתיא לא מצו רבנן למימר סוף דינא כתחלת דינא אחרי שמתחלה כי נפקי בכלוזא היינו פטורי' גם עתה בסוף דינא כשהשכירו שכירי לא נסייע להם. ונראה בעיני דבר פשוט כמ\"ש ומנהג דינא הוא בכל הקהילות שפעמים כי נפקי בכלוזא לשמור על השערים אז יחד עני ואביון ואיש תככים שוים בה ולא ניכר שוע לפני [דל] ופעמים אח\"כ מתפשרי' בממון אז מטילי' היהודי' הדבר ביניהם לפי שבח ממון. מיהו אם ראובן טוען טענת ודאי ששמעון מסר אותם ושינה הסדר להציל [עצמו] בממון חבירו ושמעון אמר להד\"מ ישבע שמעון שלא עשה זה ושלום מאיר בר' ברוך ז\"ל ה\"ה."
],
[
"קה. מחמד לבי ועיני, מנוס יגוני, אלופי ומיודעי ה\"ר חיים אשר שאלת על ראובן ושמעון שהי' דרי' תחת שר אחד והי' להם חוב בשותפות ויצא ראובן משם תחת [שר] אחר בלא רשות השר וכעס השר עליו ואמר לשמעון את חלקך אסייע לך שיפרעו לך וחלק ראובן לא אסייע א\"כ איפה נראה לי דאם אמר שמעון לעצמי אני מציל הציל לעצמו דמוקי לה רמי בר חמא (ב\"ק קט\"ז ע\"ב) בשותפי' בין יכולי' האחרי' להציל [בין אינן יכולי' להציל] אי אמר [פליג לא אמר לא פליג] דכל כה\"ג גבי איבוד שותף חולק שלא לדעת חבירו והלכתא ככל הני שנוי' כרמי בר חמא בשותף כרבא בפועל שאינו יכול להציל כרב אשי באינש דעלמא וביכול להציל ע\"י הדחק וא\"כ בנדון זה אי לאחר אמר השר מעצמו חלק ראובן לא אסייע שיפרעו אמר שמעון אני תובע חלקי ולעצמי אני מציל הציל לעצמו דמעיקרא לא נשתתפו אלא אדעתא דהרוחה דמזל דבי תרי עדיף כדאי' בהמקבל (ק\"ה ע\"א) אבל אדעתא דפסיד' לא נשתתפו יחד וכ\"ש הכא דאיכא ודאי פסידא דאי אמר מצי לפלוגי ואין לחלק [ולומר] שאני התם שכבר טרפום הגוים [דטעמא] הוי משום איבוד ואדעתא דהכי לא נשתתפו כדפר' ל\"ש יצא הממון מידם ל\"ש לא יצא ועוד ק\"ו הוא אע\"ג דיכולי' להציל שלא ע\"י הדחק אעפ\"כ אי אמר פליג משום דכיון דאיכא טירחא קצת לממסר נפשיהו כ\"ש בנדון זה דלא מצי להציל אלא בדוחק גדול [ליכא] ספיקא דאי אמר פליג ועוד דכל היכא דקאמר תלמודא כגון זה למדים הימנו דבר הדומה לו קצת אע\"ג דלא דמי לגמרי ומה\"ט נמי י\"ל שנים שיש להם חוב ביחד והחוב מקולקל וצריך לתן שוחד ולהוציא יציאות האחד רוצה והאחד אינו רוצה יכול לחלק שלא לדעת חבירו ויאמר לעצמי אני מוציא ואציל לעצמי כיון דאיכא פסידא אי אמר פליג ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"קו. אלוף מסובל ולעלמי לא יתחבל מהר\"ר אליקים הכהן. ששאלת עבור דברים הכתוב מעבר עבור מס של אותם מ' ליטר' עניני מס אינם תלוי' לא בסברא ולא בגמרא אך [כפי] מנהג המדינה וזה חזיתי ואספרה זה נוהג בכל הקהילות שעברתי כמדומה אני שכל יחיד המדיין עם קהלו עבור עניני מסים שהקהל גובי' המס תחלה ואח\"כ אם הוא חפץ ירדו עמו לדין אם נטלו ממנו שלא כדת יחייבו הדיינים להחזיר והקהל רוצי' להיות מוחזקי' ותפושי' ונתבעי' ולא תובעי' ואפי' היכא דלא תפשו עדיין מחזיקי' עצמם בחזקת תפוסי' לענין זה דהמוציא מהן עליו הראייה. ואם הדין הוא כך שיש עסק שבועה ביניהם הרשות ביד הקהל לשבע או להפכה על שכנגדם כי כל שעה ידם על העליונה. ומקדם הייתי סבור דמלתא בלא טעם הוא מהלכות מדינה שנהגו מאליהן שלא ללמד מאותו מנהג בעיר חדשה דאכתי לית להו מנהג. והנה נתתי לבי ודקדקתי כי מנהג תורה הוא ויש לו על מה שיסמוך פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע\"ג ע\"ב) א\"ל רב פפא [לרבא] חזי מר [הני רבנן] דיהבי זוזי אכרגי [דאינשי] ומשתעבדי בהו כו' עד אמר רב ששת מוהרקייהו דהני [בטפסא] דמלכא מנח אלמא חשוב המלך כמוחזק במס של כל או\"א וכל היכא דאיכא שום ספיקא ושום טענה ליחיד שאינה ברורה לפטור ממס אז אמרי' דינא דמלכותא דינא ומוהרקייהו בטפסא דמלכא מנח עד שיברר שהוא פטור. ועוד סברה גדולה היא שאם לא היינו אומרי' כן א\"כ כל או\"א יאמר לקהל אני פטור מן דין או פרעתי מם שלי ואם תרצו להוציא ממני אשבע שפרעתי או תשבעו אתם וקודם שהי' כל א' מן הקהל נשבע בשביל דבר מועט המגיע לחלקו היו מוחלי' לו ונמצאו הקהל [מפסידי'] ובכמה דוכתי אשכחן דחשו רבנן טובא להפסד דרבים דהא מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו (ב\"ב ק' ע\"א) כגון מי שהיתה דרך רה\"ר עוברת בתוך שדהו ונטלה ונתן להם מן הצד (ב\"ב צ\"ט ע\"ב) וכיו\"ב וטעמא משום דכל היכא דאיכא טענה כל דהו לרבים חשיבי כמוחזקי' דאל\"כ לא הי' להם תקנה לרבים שכל א' יעשה עולה ויחשוב בלבו מי יתבעני לדין מאן פייס ומאן שביק קידרה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא לכן יש לנו [להחשיב] כמוחזקי' לבד מהיכא דידוע שאין הדין עמהם דמשום דרבים נינהו אין להעביר הדרך על שום אדם אטו רבים גזלנים נינהו. סוף דבר כך הוא הדין כל מה שיש לו לאדם חייב לתת ממנו מס אם לא דבר שאין בו שום פקפוק שהוא פטור אבל דבר שהוא ספק והקהל חלוקי' עליו [ואומרי'] שהוא חייב יש לו לתן ושוב ירד עמהם לדין דאפי' שערי דכדא משתעבדי לכרגא והרוצה להיות פטור יביא ראי' ויפטר ואם יש מנג בקהילה או בעיר שנגררים אחריה ילכו אחרי המנהג כדאי' בר\"פ הפועלים (בבא מציעא פ\"ג ע\"ב) ולחזי מהיכא קא אתו כו' ושלום מאיר בר' ברוך ז\"ל ה\"ה."
],
[
"קז. קנקן חדש מלא ישן, שפתו שפת פרח שושן, ומטיבותא דמר, גמרא אגמור מוה\"ר אשר. אשר פתחת ראשון בקדושת כהן לפתוח ראשון אם יכול לתן רשות לישראל לברך לפניו בסעודה נ\"ל שהרשות בידו כדמשמע ס\"פ הנזקין. (גיטין נ\"ט ע\"ב) דתנן התם אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל ופריך בגמר' מפני דרכי שלום דאו' הוא אלא אמר אביי לכדמר וכו' עד ואם בא לחלוק לרבו או למי שגדול ממנו בחכמה ובמנין הרשות בידו ואמר מר עלה לא שנו אלא בסעודה אבל בבית הכנסת לא דאתי לנצויי ופירש\"י וז\"ל אבל לענין לקרות בתורה בביהכ\"נ אין כהן חולק כבוד ללוי ולא לוי לישראל דלא [ליתו] שארא לנצויי ולמימר אנא [נמי] קרינא ברישא והיינו דקתני במתני' כהן קורא ראשון כו' כמו שנאמר בתורה ואין רשאי לחלוק כבוד ולשנותו מפני דרכי שלום עכ\"ל אלמא הא דקאמרה תורה דכהן קורא ראשון [היינו מצוה לישראל להקרות לכהן ראשון] אבל אי קאמר כהן אמחול על כבודי כבודו מחול כמו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול דאורייתא דידי' הוא כ\"ש כהן שהכהונה לו ולזרעו עד עולם ברית מלח כדכתי' והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, וכן בפ' קרח כתי' כמה פעמים כהונתכם אלמא שהכהונה שלהם היא ולא דמי למלך שאין כבודו מחול דכתי' כי לד' המלוכה הממליך מלכים ולו המלוכה ולהכי כתי' שום תשים עלי מלך ריבה שימות הרבה לומר שאין כבודו מחול. והשתא ע\"כ ההוא דגיטין הכי מיפרש כהן קורא ראשון כמ\"ש בתורה על כן מצוה לקרותו ראשון היכא דלא מחיל לקדושתי' [ואפ'] היכא דמחיל דהשתא לאו מצוה [דאו' הוא] אפ\"ה קורא ראשון מפני דרכי שלום דלמא אתו לנצויי וה\"מ בביהכ\"נ אבל בסעודה דלא אתו לנצויי אי מחיל שפיר דמי ולא כמו שכתבת כיון דמוקדשת יליף אם לא [רצה דפנו] דה\"מ נושא נשים בעבירה אבל לפתוח ראשון ולברך ראשון דלא הוי אלא כבודו יכול למחול דאטו ליטול מנה יפה ראשון אם לא רצה הכהן ליטול וכי תיסוק אדעתי' למימר [דפנו] חלילה לומר כן אם שונא מתנות הוא תבא עליו ברכה אלמא דלא אמרי' עליו [דפנו] אע\"ג דמוקדשת יליף אלא ודאי לא אמרי' [דפנו אלא] נושא נשים בעבירה אבל לדברי' שהם ריוח ממון או לכבודו הרשות בידו למחול לבד בביהכ\"נ שאין יכול דלמא אתו לנצויי, ובסעודה לא שייך לנצויי כדאי' בהדי' בגיטין (נ\"ט ע\"ב) משום דלא שכיחי רבים ואפי' בסעודת נישואין ובבית מילה דשכיחי בהו רבים לא פלוג רבנן מדלא מפליג תלמודא בין סעודה לסעודה, ועוד אפי' כי שכיחי בה רבים לא אתי לנצויי כי בעל הבית נותן רשות לברך לאשר ישר בעיניו, ובשני ובחמישי קאמר תלמודא [דאפי'] בביהכ\"נ יכול לתן רשות לישראל הגדול ממנו [לברך ולעמוד לתורה לפניו] משום דלא שכיחי בה רבים ואע\"ג שר\"ת פסק (גיטין שם וס' ד\"ה אבל) דה\"מ בימיהם שהיו עוסקי' במלאכתן כל ימות החול ולא היו רגילי' לבא לביהכ\"נ כ\"א בשבתות ויו\"ט אבל בזה\"ז אין חילוק בין שבתות ויו\"ט לב' וה' דכל שעתא [שכיחי] בה רבים מ\"מ בסעודה ליכא מאן דפליג ודבר פשוט הוא שאם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו הרשות בידו."
],
[
"קח. ועיר שכולה כהנים [ואין בה] כ\"א ב' וג' ישראלי לא יקראו כהנים במקום ישראל להשלים מנין ז' דכהן אחר כהן לא יקרא משום פגם ראשון [וברביעי] ובחמישי כ\"ש דלא יקרא משום פגם שניהם פגם הראשון משום היוצאים לאחר שקראו הכהן השני שיאמרו שנודע לו לחזן [עכשיו] שהראשון חלל הי' וצריך להתחיל הסדר ולקרות כהן אחר ואע\"פ שאין אומר עמוד פלוני כהן מה בכך וכי חובה לקרות הכהן ואע\"ג דנהגו עתה לקרות בשם הקוראי' בתורה משום דאתו לנצויי מ\"מ אינה חובה להזכיר הכהן בשם ועוד אפי' שמו א\"צ להזכיר אלא מרמז לו בידו שיעלה וכן שמעתי שהי' עושה מו' הר\"ר שמואל מבבנבערק ז\"ל ועוד דאם יקרא כהן אחר כהן יש לו פגם לעצמו כי יאמרו שאינו כהן אלא חלל כיון שקורא במקום ישראל כגון לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם דהלוי הקורא [בשלישי במקום ישראל יאמרו שישראל הוא ה\"ג כהן הקורא] בד' או בה' ו' ז' יאמרו חלל הוא.",
"[ובשמחת] תורה שקוראי' לוי או כהן חתן תורה או חתן בראשית שאני התם שכבר קראו ה' [כמשפט] היום ולא סלקי הני למנינא וא\"כ ליכא למיחש לנכנסי' ויוצאי' ועוד שמפסיקי' ואומר להם [פיוטים] וגם קורא להם בשם חתן תורה וחתן בראשית וגם רוב מקומות ישראל הולכי' חשובי העיר עמהם על המגדול ומנכרא מלתא טובא.",
"ועיר ששכולה כהנים ואין בה [אפי'] ישראל אחד נ\"ל דכהן קורא פעמים ושוב יקראו נשים דהכל משלימי' למנין ז' אפי' עבד ושפחה וקטן (מגילה כ\"ג ע\"א) ופי' רבי' שמחה זצ\"ל דלאו דוקא למנין ז' אלא אפי' לשלשה דתנן סתמא בפ\"ג דמגילה (כ\"ד ע\"א) קטן קורא בתורה [ומתרגם] ונהי דמסיק עלה אבל אמרו חכמי' לא תקרא אשה בתורה מפני כבוד הצבור היכא דלא אפשר דידחה כבוד הצבור מפני פגם כהנים הקוראים שלא יאמרו בני גרושות הם.",
"אבל בעיר שיש ג' או ד' ישראלי' קוראי' וחזורי' וקוראי' כמו בני העיר שאין להם מי שיקרא להם אלא א' עומד וקורא ויושב ז' פעמי' כדאי' בתוספתא דמגילה (פ\"ג).",
"[וקטנים] ישראלי' שהגיעו לחינוך גם הם עלים למנין ז' ואע\"פ שכ' רבינו שמחה שיש בירושלמי (ר\"ה פ\"ג ה\"י) גבי ההוא דאשה מברכת לבעלה [ובן] לאביו לא כן אמר רבי חייא בשם רבי יוסי בר רבי נהוראי לא אמרו בקטן אלא לחנכו. שלישי במקום ישראל יאמרו ישראל הוא ה\"נ כהן הקורא תפתר בעונה אחריהם כהדא דתנינן תמן מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותן עונה אחריהן אמן מה שהוא אומר כו' [ה\"נ] הרי החזן קורא עמהם.",
"ועיר שכולה כהנים ואין בה נשי' עבדי' קטני' וישראלי' לא יקראו בתורה."
],
[
"קט. וששאלת על מה שפסק ר\"ת בבע\"ח אי אית לי' זוזי לא מצי לסלוקי אלא בזוזי והיכא דאמר הלוה לית [לי] זוזי ואמר אידך אשתבע [לי] דלית לך זוזי אם משביעי' אותו אם לאו וכתבת דאין משביעי' אותו משום דליכא דררא דממונא אי משום הא לא אריא שהרי פסק ר\"י כלשא קמא (שבועות מ' ע\"ב) ואפי' היכא דליכא דררא דממונא [משביעי' אותו] וגם ר\"ת חזר בו בסוף ימיו וכן עמא דבר ושלום מאיר בר' ברוך ז\"ל."
],
[
"קי. כשחל ר\"ח או חנוכה בשבת קורא ז' בענינא דיומא וחד בענינא דר\"ח או דחנוכה והוא המפטיר וכן נוהגין במקומינו. ובמס' מגילה פ' בני העיר (מגילה כ\"ט ע\"ב) אמר דקראו ששה בענינא דיומא וחד בר\"ח והשיב ר\"ת דמנהגינו עפ\"י סדר רב עמרם גאון וה\"ט דאי סברי כמ\"ד מפטיר אינו [עולה] עבדי' שפיר וא\"נ סברי לה כמ\"ד מפטיר עולה למנין ז' הא אמרי' בשבתות ויו\"ט מוסיפי' על ה' ו' ז' הלכך ממ\"נ שפיר עבדינא שאם עולה המפטיר למנין ז' הו\"ל דאיתוספתא ואם אין עולה כ\"ש דהכי עדיף טפי. ומיהו אמת הוא דהכי קיי\"ל כמ\"ד מפטיר עולה שהרי ביוה\"כ במנחה ובט' באב ובתעניות [השלישי מפטיר] ובשל סופרי' הלך אחר המיקל וצ\"ע. שמא ההוא דמגילה כמ\"ד עולה [ואנו עושי'] ככ\"ע כדפרי'. ועוד אההוא דמס' סופרי' [סמכי'] שכ' בהדי' כשחל יום א' דחנוכה בשבת קורי' ז' בשל שבת והשמיני קורא ויהי ביום כלות משה ובכמה דברי' אנו סומכי' על סדר רב עמרם וה\"ג ומס' סופרי' כמו פרשת פנחס למוספי רגלים שלא מצינו בכל התלמוד אלא ליו\"ט קרבנות שכ' [בתורת כהנים[ ואפי' דברי' המכחישי' תלמוד כדתניא במגילה (ל' ע\"ב) בתעניות ברכות וקללות ואנו קורי' ויחל וכ\"ש בר\"ח וחנוכה ופרשיות שיש ליישב תלמוד שלנו ונהגי' לחשוב האי שמיני לתוספת' ועוד הא [תניא] בתוספתא דמגילה (פ\"ג) ביוה\"כ קורי' באחרי מות ומפטיר בעשור שבחומש הפקודים וקורא ע\"פ. ועל מה שהקטן קורא במוספי' אין לחוש דלכתחלה עולה למנין ז' וכ\"ש לשמיני של יו\"ט שלא מצינו בתמוד. מאיר בר' ברוך."
],
[
"קיא. ס\"פ ראהו ב\"ד (כ\"ט ע\"א) כל הברכות כולן אע\"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם [יצא אינו מוציא] בעא רבא ברכת הלחם של [מצה וברכת היין של קידוש] היום מהו כיון דחובה היא מפיק או דלמא ברכה לאו חובה היא ת\"ש [אמר רב אשי] כי הוינן בי רב [פפי] הוי מקדשא לן כי הוי אתא [אריסי' מדברא] מקדש ליה. י\"א דוקא למאן דלא ידע הוא מוציא דומי' דאריסי' דר\"פ דהוי מקדש לי' דסתם אריס לא ידע לברך וכן משמע פ' ג' שאכלו (מ\"ה ע\"ב) שנים שאכלו מצוה לחלק וקאמר התם ה\"מ בשניהם סופרי' אבל חד בור וחד סופר סופר מברך ובור יוצא ואין להקשות מהא דר\"ה (ל\"ד ע\"ב) דא\"ל לר\"ג לדבריך למה צבור מתפללי' כדי להסדיר ש\"ץ את תפלתו אמר להם למה ש\"ץ יורד לפני התיבה א\"ל כדי להוציא שאינו בקי א\"לח כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי דהצם אגב שצריך להוציא שאינו בקי מוציא הבקי אבל כולן בקיאי' אין מוציא אותן והר' יצחק מווינא אמר שמוציא נמי מי שבקי וראי' מירושלמי פ' מי שמתו (ה\"ג) כל מוה שאדם פטור פי' שכבר יצא אדם מוציא רבים ידי חובתן חוץ מברכת היין [והא תנינן כל שאינו חייב בדבר שאינו מוציא הרבי' ידי חובתן הא אם הי' חייב אפי' אם יצא מוציא] אמר רבי לוי שניא היא מה שאמר חוץ מברכת היין בברכת המזון קאמר דכתי' ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתייה ומי שאוכל מברך ומשמע מסקנא דאמר רבי מוציא את חבירו אע\"פ הוא בקי."
],
[
"קיב. ירושלמי (פ\"ח דתרומות ה\"א) א\"ר חייא בשם ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה שקץ אסור באכילה [מעלת] גרה בהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו ר' הושעי' בעי מה בין זה לבין זיזין שבעדשים ויתושין שבכליסין ושבתמרים ושבגרוגרות תמן בגופיהו הכא אין בגופיהו. רב הונא בשם ר' יוחנן השוחט בהמה ומצא בה חזיר מותר באכילה יונה אסור באכילה מ\"ט בהמה בבהמה ולא עוף בבהמה."
],
[
"קיג. בשר תפל שמלא קרח וכפור שקורי' גלנצ\"א בלע\"ז ואין ראוי למלחו עד שיפילו תחלה הקרח ממנו אם מותר לשרות' במים חמי' בכלי שני מתוך תשו' שהשבתי בראשונה אתה למד דשרי בכ\"ש אע\"פ שהיד סולדת דכיון דכ\"ש אינו מבשל אפי' [שהה בו] כדי להפליט ולהבליע כמו שאר\"ת ז\"ל [מאחר שלא נתבשל הדם חוזר הדם ויוצא ע\"י מליחה או ע\"י צלייה] וצורינו ישפיע חיים ושלום וברכה. שמשון בר' אברהם."
],
[
"קיד. כתוב בירושלמי (פ' לולב הגזול ה\"א) לולב הגזול והיבש פסול על שם לא המתים יהללו יה. ותניא התם א\"ר יודא להם והלא בכרכי הים מורישי' לולבי' לבניהם אמרו אין למדין משעת הדחק וברייתא זו שנוי' בתלמוד שלנו."
],
[
"קטו. (סוכה ל\"א ע\"ב) מה שכתבתם שאחד מן העדים קרוב [עתה א\"כ יש] גם טעם זה לפסול השטר אם אין עדי' שראו חתימת עדי' ביד שמעון קודם שנעשה העד קרובו דאיכא למיחש שמא אחר שנעשה קרוב כתב וזייף והקדים הזמן כמו שהוכיח ר\"ת בשמעת' דעד זומם (ב\"ק ע\"ג ע\"א וסנהדרי' כ\"ז ע\"א) והוכיח מהאי [מתנתא] דחתימי עלה תרי [גיסי] וכו' (סנהדרי' כ\"ח ע\"ב) ואין להאריך והא דתני' בתוספתא דזה בורר (פ\"ה) היה חתם על השטר ונעשה חתנו אחרי' מעידי' עליו ולא הוא ה\"פ אחרי' מעידי' עליו [שראו חתימתו בשטר] קודם שנעשה חתנו [דליכא למיחש דלמא לאחר שנעשה חתנו] זייף וגם מעידי' שזו היא חתימתו דלאו עלי' סמכי' כלל הא לא\"ה חיישי' כדפי' ואע\"ג דכתב עלי' הנפק אין להכשירו כלל בשביל זה דאמר פ' [ברא] דכתו' (ק\"ט ע\"א וע\"ב) [גבי] העורר על שדה הדיייני' חותמי' על השטר אע\"פ שלא קראהו ושלום כנ' מאיר."
],
[
"קטז. יורינו מורינו על ראובן ושמעון שנתערבו לגוי עבור לוי ולוי אין לו לפרוע וראובן הלך מישובו למרחוק ועתה צריך שמעון לפרוע לגוי כל הערבות כי כך הוא משפטי האומות שאפי' ימותו כלם או ילכו למדה\"י וישאר רק א' צריך לפרוע הכל עתה טוען שמעון תן לי חלקי שפרעתי בשבילך וראובן השיב מי צוה לך לפרוע מי אמרי' כיון דדינא דמלכותא הוא שצריך לפרוע הכל ובדין גבה הגוי משמעון ונמצא ששמעון פרע חוב ראובן ודיני' וחלוקי' דפורע חוב חבירו קמי מורי' גליא אשר ב\"ר יחיאל תלמידך.",
"ירויון דשן עצמותיך. ויאריכו ימיך בנעימים. נראה לי כיון דבדיניהם בתר ערבא אזלי דינא דמלכותא דינא וכיון דחד מינייהו מיעבט אחבריה חבריה מבעי ליה לסלוקי מנתי' כדאי' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ג ע\"ב) אמר שמואל דינא דמלכותא דינא תדע דקא קטלי' דיקליה וקגשרי גשרי כו' עד והא לא עבדי כדאמר מלכא מלכא אמר קטולו מכלהו באגי ואינהו קטלי מחר בגא כו' עד איהו אפסידו אנפשייהו דיבעי' לי' למנקט בני באגי בדינא."
],
[
"קיז. ועוד יורינו מורינו היאך משביעי' אלמנה עאל כתובתה אם גנבה או עכבה כלום בחי בעלה [מה היא] יכולה לידע אי אפשר שלא נתנה או לקחה משל בעלה ואינה יכולה לזכור הכל [האלמנה] שנשבעה אם אינה יכולה לכוין תוותר ובאיני יודעת אינה נפטרת דלא הוי [כחמשין] ידענא [וחמשין לא] ידענא ושלום מאיר ב\"ב."
],
[
"קיח. איני כדאי ששלחתם אלי אך ענוות' תרבני אע\"פ שיש כמה הוכחות שיש כח לקהל בחצר כמו לפני הבתים ואין לי לפרש מ\"מ אין לקהל רשות להוסיף על הפתחים כדתנן (ב\"ב ס' ע\"א) א' לא יעשנו שנים דא\"ל בחד פתחא מצינו לאצטנועי מינך בתרתי לא כו' ואפי' הי' כבר שם פתח כיון שנסתם ופירץ פצימיו אינם רשאי' לחזור ולפתחו כדאי' פ' השותפי' (י\"א ע\"ב) ובני חצר מעכבי עלי' ולא שמעתי הפרש בין חצר שלפני הבתים לרחובות שלנו שאחורי הבתים ואדרבא רואה אני שהדברי' ק\"ו דטפי עבדי מלתא דצניעותא ברחובות מבחצר. אמנם מה שטוען אפטרופא של בני החצר שכל החצר שלהם מחמת שכתוב בשטר [מכר] פלוני בית חתנות של הקהל וטובי הקהל חתומי' על [שטר המכירה] וכו' לא דמי לעורר על השה וחתים עלה בעד כו' דהא אמר בגמרא (כתו' ק\"ט ע\"א) לא שנו אלא בעד אבל דיין לא איבד זכותו דהדייני' חותמי' על השטר אע\"פ שלא קראהו. ועוד אע\"פ שיש לקהל חלק בחצר יפה מכר לו [ראובן] ללוי בית חתנות של הקהל כי אחרי שמכר לו הבית וחלקו מן החצר מה היה לו [למכור] לו אם לא בית חתנות של הקהל ושלום מב\"ב. ונראה כחוזרים בהן מערעורן ואחולי אחלי' גבי' ונהי דאנהו אחולי אחלי אחריני לא מחלו."
],
[
"קיט. ואשר החזקת' גדול האחים בקרקע מה שטען אבי נתנו לי והחזקתי בו כמה שנים בחייו ואף כי אחרי מותו ולא אמרו לי אחי דבר כו' לא ידעתי מאין הרגלים דכיון דאחיו קטנים היו מעיקרא כשיד לתוכו הא קיי\"ל (ב\"מ ל\"ט ע\"א) אין מחזיקי' בנכסי קטן ואפי' הגדיל דכת כה\"ג לא ידע למחויי. ועוד כיון דאין לנו לומר שלא חלק בנכסי אביו א\"כ אין חזקתו שבחיי אביו חזקה וחזקתו דלאחר מיתת אביו נמי לאו חזקה דלא קטעין מאחי זבנתי' דחזקה שאין עמה טענה היא שלא א\"ל אחי דבר מעולם. ואפי' במגו לא מהימני' לומר אבי נתנו לי במגו דאי בעי אמר מאחי זבינתי' תדע דהא אמרי' (ב\"ב מ\"ז ע\"א) בן אומן יש לו חזקה ומוקי לה דקאמר בפנינו הודה לאבינו ומהימני שכך הוא [אבל] במגו דאי בעי אמר [אני] זבנינא מינך לא מצי למזכי באמירה וחזקה דאבוהן. ועוד סוף דבר דכל היכא דקתני אין לו חזקה לעולם אין חזקתו מועלת ואפי' במגו אא\"כ יש לו ראייה בעדי' כדקתני עלה (ב\"ב מ\"ז ע\"ב) וכלן שהביאו ראי' ראייתם ראי' [ובכחמ] דוכתי דייקי' גבי אין לו חזקה הא ראי' יש משמע דוקא ראי' פירוש בעדים ותו לא. וטעמא דחזקה משום דעד תלת שנין מזדהר איניש בשטרי טפי לא ה\"מ היכא דאידך איבעי לי' למחויי ולא מיחה אבל היכא דלא מבעי' לי' למחויי הו\"ל לאזהורי בשטרא לעולם ואין בחזקתו כלום דכל כה\"ג לא תקינו רבנן דתהוי חזקה לומר שטרא הוי לי ואירכס אלא ודאי אמרי' שקרא קאמר עד שיביא ראי' בעדי' כדפי'. אומן שאין לו כלי אומנתו בידו דמי להדיוט ק\"ו להדיוט כמוני אין ספרים ותוס' בידי ושלום כנ' אוה' מאיר בר' ברך ז\"ל ה\"ה."
],
[
"קכ. וששאלת מי שנטל ספר תחנונים או ספר תפלות וסליחות ושאר כתבי הקדש ונשבע שבועה באותו ספר אותו שבועה כשבועה בס\"ת וכיון שמתחרט ורוצה לחזור בו יש לה היתר או לא. כך הראוני מן השמים דשבועה זו כשבועה של ס\"ת מה ס\"ת יש בו שמות של הקב\"ה כך אלו ספרי' ויש בהם פסוקי' של מקרא ולא עוד אלא כיון שיש בו כל אותיות של אל\"ף בי\"ת הרי מצטרפי' אותיות שלו לכמה שמות ולכמה גופי תורה ואין היתר לשבועה זו."
],
[
"קכא. מי שיצרו מתגבר עליו וקפץ ונשבע בתורה כשהי' ספר בידו שאשה פלונית לא תהא אשתו מהיום ולעולם ואח\"כ מתחרט על שבועתו ומקבץ בעלי תורה ומסר להם טענותיו ושבועתו יש להם להפר ולהתיר את שבועתו כדי לעשות שלום בין איש לאשתו או לא. כך ראינו שבדורות האחרונים אין כח באדם בעולם להתיר שבועות ולהפר כלל לא בא\"י ולא בחו\"ל ושאמרת שכתוב בהלכות קצובות הנשבע על אשו לוקה על שבועתו ויקיים [אשתו] לא ס\"ל הכי ודברים [בטלי'] הם ואין לחוש עליו ]אלא חייב] לקיים שבועתו ולגרש אשתו ולא יחלל ש\"ש בפרהסי' אלא יגרשנה לאלתר ויתן כתובה ואין בדבר זה משום לעשות שלום בין איש לאשתו. ואי קשיא הא דאמ' גבי סוטה (שבת קט\"ז ע\"א) וכתב [ומחה] ק\"ו לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים הא ל\"ק דהאי מוציא מידי ספק ומידי איסורא אבל הכא אמרה רחמנא לא תשא ואמר כי לא ינקה וכתי' נשבע להע ולא ימיר הלכך יוציא ויתן כתו' ואין בו משום לעשות שלום בין איש לאשתו."
],
[
"קכב. וששאלת מי שכעס ונשבע בע\"פ בהזכרת השם. ובתורה המונחת בארון יש רשות לחכם להתיר את שבועתו או לא כיון דנשבע ע\"פ. כך ראינו מי שהזכיר את השם או תורה המונחת בארון אין רשות לשום אדם לבטלה ולהתירה בין חכם גדול [בין] סופר אין להתיר שבועה של אדם כל עיקר לא שבועה שנשבעי' בס\"ת המונחת בארון או בשם הבורא אין רשות לשום אדם לבטלה ולהתירה וכן הלכה עכ\"ל רב האי גאון. הרי שכתב אין להתיר שבועה הנשבעת בשם או בתורה אפי' לא נקיט ליה בידי' ונ\"ל דחומרא בעלמא הוא שהחמירו הגאוני' בדורות האחרוני' דקיל [להו] נדרי ושבועות. וכן משמע בדבריו שכתב אין בדורות האחרונים להתיר וע\"כ צ\"ל [כך] דהא [אמרי] פ\"ב דנדרי' (ט\"ו ע\"ב) הנודר בתורה לא אמר כלום היכא דלא נקיט לי' בידי' וקיי\"ל (שם כ\"ב ע\"ב) נזקקי' [לאלקי] ישראל אלמא דקיי\"ל יש התרה לנשבע בשם. מיהו יש לדחות דה\"מ בלשון נדר אבל בלשון שבועה דחמירא י\"ל דאין להתיר [מיהו] יש להביא ראי' מדלא תני (שם ט\"ז ע\"א) בהדי זה חומר בשבועות מבנדרים [אלמא] דבימי [חכמי] התלמוד היה הכל מותר אלא שעתה בדורות האחרוני' החמירו. [ואין להקושת כיון דהיתר הוא אלא שבדורות האחרוני' החמירו כדפי'] א\"כ מאי קשיא לה מסוטה והא ההוא דאו' היא י\"ל הכי ק\"ל כיון דאשכחן גבי סוטה דבר גדול שהתירה התורה שם הגדול למחוק [היכי] תקנו הגאוני' לגרש את אשתו כיון שהוא מצוה כל כך לעשות שלום בין איש לאשתו שמותר למחוק השם כ\"ש שמותר להזכיר שם שמים לבטלה וע\"ז תירץ מה שתירץ. ונ\"ל דדוקא בשבועות החמירו שעונשה מרובה כדאשכחן נמי פ' השולח (גיטין ל\"ד ע\"ב) נמנעו מלהשביעה [לכך] תקנו הגאוני' שלא להתיר שבועה בשם או בס\"ת ועונשים ומחרימים עליו שלא ינהוג קלות ראש בנדרים ושבועות [ודבר] זה כתוב בתורה [ובתלמוד] בתורה נשבע להרע ולא ימיר אלמא שמצוה הוא שלא לשאל על השבועה וכן גבי ר' יהושע בן לוי (כתובות ע\"ז ע\"ב) מי אתשיל אשבועתי' ומה תקנו הגאוני' דאפי' בדיעבד אם נשאל על זה שבועה שנשבע בשם או בי' דברות שלא יהא לו היצתר ולפי מה שפי' דאסור לשאול על השבועה אפי' בימיהם הא דאמר (נדרי' כ\"ב ע\"א) הנודר כאלו בונה בהמ והמקיימו כאלו מביא קרבן ה\"מ בנודר אבל לא בשבועה. ואין להקשות לחשוב זה חומר בשבועה שאסור לשאל עליה ל\"ק דהא בהא מלתא איכא נמי הומר בנדרי' שמצוהל שאל עליהם כי היכא דלא חשיב בהדי [שרה ענין ומחצה (ב\"ב קי\"ד ע\"ב) ההוא] דהלכתא כרב יוסף [בזוזי (ב\"ב ל\"ב ע\"ב)] משום דבהא מלתא גופא הלכתא [כרבה] בארעא. ונראה מ\"ש דנשבע בשם אין לו התרה ה\"מ בשם המיוחד ובכינוי' שאינן נמחקי' אבל ברחום וחנון או בלשון לע\"ז או בארור או בא' הלשונות לבד מלשון הקדש מותר ומעשה בימי ריצב\"א בא' שנשבע בדיא\"ו. והתיר וכבר כתבתי התשו' בסי' ו'. וכבר בא מעשה לידי והתרתי דבנדר לא שייך חומרא כלל אלא [בשבועה] כדפי' ואין ראי' מההוא דפ' השולח (גיטין ל\"ה ע\"ב) אבל ניסת אין מדירי' אותה בשביל שמיפר לה בעל אלמא דבימיהם אפי' בשם או בי' דברות יש להתיר [דאי אין התרה ישביעוה בשם או בי' הדברות הא ודאי לאו ראי' היא כלל דהא נמנעו מלהשביעה ואין להקשות ידירוה בשם או בי' הדברות שהרי פירשנו דבנדר בשם או בי' הדברות יש לה התרה ומיהו ע\"כ] בימיהם אפי' בשם יש לו התרה מדאשכחן גבי צדקיהו דכתי' וגם בנבוכדנצר מרד אשר השביעו באלקים וקאמר תלמודא פ' רבי אליעזר (נדרים ס\"ה ע\"א) [דבפניו] היו יכולי' להתיר אע\"ג דנשבע בשם אלמא חומרא בעלמא הוא שתקנו הגאוני' וכהנה רבות שהחמירו בדורות אחרוני' בשבועות ובנדרי' דהא [מאן] דאמר (נדרי' כ\"ב ע\"ב) אין נזקקי' לאלקי ישראל ע\"כ חומרא בעלמא מדרבנן [היא] ובפ\"ב (דנדרי' כ' ע\"א) דנדר בעצים ובקרבן כו' קאמר דעונשי' ומחמירי' עליה' חומרא דרבנן הוא וכן נמנעו מלהשביעה וכן תקנו הגאוני' שלא לשבע בס\"ת אלא החזן נוטל הס\"ת בזרועו ומחרים בארור וכהנה רבות ואין לי לפרש ושלום מאיר ברבי ברוך זלה\"ה וכ\"פ ה\"ר נתן גאון ומו' רב נחשון גאון."
],
[
"קכג. דא\"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי (כתו' פ\"ה ע\"א) פי' ר\"י וה\"מ דאזכר ליה שטרא או בתחלה או בסוף דכיון דהזכיר לו שטר איבע' לי' לאסוקי אדעתי' איך יעשה אבל אי לא א\"ל טפי אלא הב לי' זוזי בעלמא ולא הזכיר לו את השטר לא בתחלה ולא בסוף מפטר שליח דא\"ל את היאמנתי' דלא אמרת לי שקול שטרא כעין שמצינו חנוני על פנקסו (שבועות מ\"ה ע\"א) דה\"ט דחנוני א\"ל לבעה\"ב שליחותא דידך עבדי מאי אית לי גבי שכיר אע\"ג דמשתבע לי לא מהימן את האמנתי' דלא אמרת בסהדי הב ליה."
],
[
"קכד. תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים (כתובות פ\"ד ע\"ב) מכאן משמע אע\"פ שעשאו הבע\"ה שליח כי הכא דקא\"ל זיל תפסיה ולא כפי' רש\"י פ\"ק דב\"מ (י' ע\"א) דבמקום שחב לאחרי' [היינו] בשלא עשאו שליח. וקשה מר' יוחנן לר' יוחנן דאמר בפ\"ק דב\"מ המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והכא קאמר תופס לבע\"ח לא קנה ויש לחלק דגבי מציאה מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' והכא בבע\"ח לא מצי זכי לנפשי'."
],
[
"קכה. מרענא לשטרא אפומי' (כתו' פ\"ה ע\"א) אמר ר\"ת שכתוב בפי' ר\"ח בפ' שבועות הדייני' הכל מרענא לשטרא בתלמוד סתמא הינו שבעל השטר ישבע קודם שיגבה בו כדמשמע לשנא באלו נערות (ל\"ו ע\"ב) האי שטרא ריעא לא מגבא מגבינן ולא מקרע קרעינן."
],
[
"קכו. חדא (כתו' פ\"ה ע\"ב) קשיא אלו הוי ר' מיאשה קיים אי בעי טעין דידי הוא ואמאי לא טעני' ליתמי [דהא] אבוהון דיתמי אנן וי\"ל דמלתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי כדמוכח גבי שטר כיס היוצא על היתומי' בהמוכר את הבית (ע' ע\"א)."
],
[
"קכז. שודא דדייני (כתו' פ\"ה ע\"ב) לא כפרש\"י דאומדין את הנותן את מי מקרב יותר או ראוי לכבוד אלא אר\"ת דמרצונו יתנהו הדייני' לאיזה מהם שירצו כדאי' [ספ\"ק] דגיטין (י\"ד ע\"ב) הולך מנה לפלוני ופלוני ומת המשלח מה שירצה שליח יעשה וקרי ליה התם שודא. ועוד נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולה חייבתי ופריך פ' בתרא דקדושי' (ע\"ד ע\"א) ונידיינינהו ומשני שודא דדייני וכן בירושלמי איזה מהן שירצו כ\"ד להחליט יחליטו."
],
[
"קכח. המוכר שטר חוב לחבירו ומחלו מחול (כתו' פ\"ה ע\"ב) לכאורה משמע מדברי ר\"ת שחזר בו [מדבריו] שאין המכר קיים מדאו' דאל\"כ לא הי' יכול למחול ולר\"מ דדאין דינא דגרמי חייב המוחל לשלם כל החוב ללוקח."
],
[
"קכט. לפי תקנת הגאונים נראה דבע\"ח קודם לכתובת אשה אפי' אי זמן כתו' קדים במי שיש לו עליו כתובת אשה ובע\"ח ואין לפרוע לשניהם אלא לאחד. וי\"א מטעם יותר משהאיש רוצה לשא אשה רוצה להנשא וי\"א אין זה הדין אלא כב' שטרות היוצאי' ביום א' דאמרי' בהן שודא דדייני במי שהיה נשוי (צ\"ד ע\"ב) אבל לוה ולוה וחזר וקנה נכסי' קיי\"ל הלכתא יחלוקו בס\"פ מי שמת (בבא בתרא קנ\"ז ע\"ב) וכן המטלטלי' בזה\"ז בע\"ח והאשה שניהם שוי' והדין לחלוק לפי מעותיו האשה ובע\"ח."
],
[
"קל. וששאלת אי שייכא אסמכתא במשכון פשיטא דאפי' במשכון שייכא אסמכתא מההוא דהזהב (מ\"ח ע\"ב) הנותן ערבון ואומר אם אני חוזר בו וכו' אפליגי בה ר' יהודה ור' יוסי וכן הלוהו על השדה ואמר אם איני נותן לך הרי הוא שלך וקרי ליה אסמכתא בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס\"ו ע\"א) ובההיא שמעתתא (שם ע\"ב) גבי חמרא קרי ליה אסמכתא וכן מי שהשליש שטרו כמ\"ש (ב\"ב קס\"ח ע\"א) [ופרק ג'] דנדרים (כ\"ז ע\"א) ההוא גברא דאתפיס זכותי' הוי אסמכתא אי הוי אמר אי לא אתינא הבו ליה זכותי' אלא משום דאמר בהאי ליבטלו זכותי' [לא הוי אסמכתא] דמשמע דלא חש עליהם מדהפקירו ולשון [ליבטלן] הוי הפקר וכההנה רבות וכ\"ש ערב לא משתעבד מק\"ו המשכון עצמו פטור כ\"ש הערב ותו לא מידי ושלום מאיר בר' סרוך זלה\"ה."
],
[
"קלא שעתך תרמונך, תורה ואנך, אלופי מהר' אברהם שאשר שאלת מעניני המס שהורגלו היהודי' בכל מלכות המלך לתת [מס] בשותפות וכך נהגו כמה שנים והנה נתן המלך אח\"כ קצת מלכותו לבנו מעכשיו ואינו לוקח מס מן היהודי' הדרים בעיירות של בנו והמלך אמר אין לי כלום עם אלו כי של בני הם. עתה תובעים הקהילות מס מאותם היהודי' הדרי' בעיירות של בן המלך לתת עמהם כמשפט הראשון בעודם תחת יד המלך. ועתה נראה ודאי אם נסתלק המלך [מאותך עיירות] לגמרי ואף הריוח העולה מהם אינו עולה לידו לבד ליד הבן או ליד האפטרופוס של בן [לעשות] לו סגולה לית דין ולית דיין שאין להכריח יושבי העיירות ההם לתת מס עם יושבי מלכותו של המלך דטובא אשכחן היכא דאית לי' פסידא דשותף חולק שלא לדעת חבירו בפ' הגוזל (בבא קמא קט\"ז ע\"ב) גבי שיירא שהי' מהלכת במדבר וכ\"ש הכא שמפסידי' כל מה שנותנין למלך ודבר פשוט הוא כי לא נשתתפו אלא בעוד שמשועבדי' למלך ודרים תחתיו אבל אם יצאו מתחת ידו אדעת' דהכי לא נשתתפו וגדולה מזו אמרי' ס\"פ כל הגט (גיטין ל\"א ע\"ב) [בג'] פרקים מוכרי' התבואה וכו' עד למאי נ\"מ לשותפי' ופר\"ח ור\"ת למאי דאמרי' הני בי תרי דעבדי עסקא בהדדי וא\"ל חד לחברי' תא ונפלוג ואמר אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב [והשתא עד הפרקי' הללו יכולי' לעכב זה את זה מלחלוק ובפרקים הללו ימכרו ויחלקו ולא מצי מעכבי אהדדי] וכן לכל דבר [שיש] בו זמן אלמא אע\"ג דסתמא נשתתפו אזלי' בתר אומדנא דמוכח ואמרי' דעד האידנא נשתתפו ותו לא כ\"ש וכ\"ש ק\"ו בן ק\"ו להפסד מרובה כזה שמפסידי' כל מה שנותני' למלך רשאי' לחלוק. ועוד שהמלך בעצמו פטרם ועומד וצוח שאין לו עליהם כלום אלא של בנו הם דבר פשוט הוא כי שומעי' לו וגדולה מזו אמרי' פ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ג ע\"א) דההוא דמי כלילא [דשדי בי] קיסר אאבולי ואאסטרטיגי ואע\"ג דמעיקרא סיועי [בעלמא] הוי מסייעי [בי'] אסטרטיגו בהדייהו אזלי' בתר מצות המלך למעט לזה ולהרבות לזה לשנות הסדר וכ\"ש בנדון זה שאמר המלך אינם שלו דשומעי' לו. אמנם אם נצתן המלך אותם עיירות גופם מהיום ופירי לאחר זמן אבל יש לו תפוסת ידו בהם ולוקח מהם מס בשביל זה לא בטל השותפות ויש לתת עמהם מס כבראשונה. ושלום."
],
[
"קלב. ועל העשיר שקרא לבן גדולים וחשובי' בחור חשוב ממזר בן ממזרים דינא דגמרא ידוע הקורא את חבירו ממזר סופג את הארבעים (קדושין כ\"ח ע\"א) והכל לפי מה שהוא אדם אם הוא רגיל בכך ראוי הוא לקונסו ביותר אף לפי כבוד הגדולים שבקש לפגום בקבר ופגע ונגע ביקר חקר כבודם והמחרף יחוש לעצמו ויסגף עצמו בתעניות ובמלקיות וגם ממון [יתן] ויתכפר לו אולי יש תקוה כי יש עון גדול [ועונש] רב לשלוח ידו בקדושים אשר בארץ כדאשכחנא (חגיגה כ\"ב ע\"ב) שרבי יהושע לא אמר אלא בושני מדבריכם ב\"ש ור\"ש שלא אמר אלא כל ימיו של ר\"ע הי' מטמא ומשמת חזר זה איני יודע (נזיר נ\"ב ע\"ב) ואמרי' (שם בחגיגה ובנזיר) כל ימיהם הושחרו פניהם מחמת התעניות כ\"ש זה האיש אי לדידי ציית יקבל תשובה בתעניות ובמלקיות ובממון וטוב לו."
],
[
"קלג. המקדש בע\"א אין חוששין לקידושין (קדושין ס\"ה ע\"ב) ולא בעי גט מדקאמר אין חוששי' וכי תימא נצריכה גט לחומרא נמצא אתה פוסלה לכהונה ואי משום [קלא] דקמי נישואין קול ושוברו עמו אבל [אי] מעיקרא נפקא עלה קלא דקדושין גמורי' ואחר זמן נודע דלא קדשה אלא בע\"א אי לא מבטלי' קלא צריכה גט כרב ששת [גיטין פ\"ט ע\"א) דהלכתא כותי' באיסורא אמנם רבי' אבי\"ה פסק כרב וכרבי יוחנן בהירושלמי דמבטלי' קלא. ושלום."
],
[
"קלד. ש\"מ אבולי ואיסטרטיגי פלגא (ב\"ב קמ\"ג ע\"א) [מכאן] ראי' שאם השר אמר מעצמו פלוני לא יתן מס אלא פלוני ופלוני יתנו שאותו [פלוני] פטור כיון שהשר פטר אותו אע\"ג דהורגלו לתת מס בשותפות דהא הכא מעיקרא הוי יהבי [אבולי] טפי טובא וכיון דאמר מלכא לתנו בשוה אבולי ואיסטרטיגי יהבי כי היכא דאמר מלכא. מיהו דוקא היכא דאמר השר כך מעצמו אבל אם יהודי א' בקש ממנו לפטרו פטרו חייב לתת מס כדאמר בהגוזל בתרא (קט\"ז ע\"ב) שיירא שהיתה מהלכת במדבר כו' עד עמד א' מהן והציל הציל לאמצע אע\"ג דאמר התם אם [אמר] לעצמי אני מציל הציל לעצמו הכא אע\"ג דאמר כך הציל לאמצע משום דמה שהוא פוחת לו הוא מכביד לאחרים דאזלי' בתר אומדנא דמוכח כזה כי כך הוא דרך השרים אבל אם כבר פשרו עם השר ושוב בקש א' מהם לפטרו מחלקו נראה כהציל לעצמו ופטור. מיהו רבי' שמחה כתב אפי' כה\"ג חייב והביא ראי' מדתני' בתוספתא (דב\"מ פ\"ח) השותפי' שמחלו [להם המוכסי'] מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלו לו והקשה פשיטא דאם מחלו להו מחלו לאמצע אלא הכי פי' השותפי' שבקש א' מהן מחול לו מה שמחלו לא' מהן מחלו לאמצע [אפי' פירשו לו דאין שותף חולק שלא לדעת חבירו ודרך השותפי' לטרוח בשביל חבריהם] ואם [אמרו] בשביל פלוני מחלנו פי' שמעצמו אמרו בלא שום פיוס שלא בקש מהן למחול לו מה שמחלו מחול [לו] ויש לדחות דרישא מיירי שבקש למחול סתם אע\"פ שלא הי' שם אלא הוא מחלו לאמצע כיון שמחלו [סתם] אבל אמרו בשביל פלוני מחלנו לו אפי' ע\"י [בקשתו מה שמחלו מחל לו] ומה שכתבתי שאם השר מעצמו הקיל על זה והכביד ע\"ז הרשות בידו [ה\"מ] קידם שנתפשרו עמו דומי' דאבולי ואיסטרטיגי דאמר מלכא קודם שנתפשרו ליתבו תרוייהו אבל אם כבר נתפשרו ושוב רצה לפחות לזה ולהוסיף לזה לאו כל כמיניה אלא יתנו כפי מנהגם שהיו רגילים לתן דשותפי נינהו ושותף אינו חולק שלא לדעת חבירו גם השר או המלך הבא לשנות את הדין אין שומעין לו ולא אמרי' בכה\"ג דינא דמלכותא דינא דלאו דינא דמלכותא הוא [אלא גזילה דמלכותא כגון מכס שיאן לו קצבה דאמר בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ג ע\"א) וב\"פ ארבעה נדרים (כ\"ח ע\"א) דלאו דינא דמלכותא] ה\"נ מיד כשנתפשרו נתחייב כל א' לתן לפי מה שיש לו ואם בא המלך להקל ע\"ז ולהכביד ע\"ז לאו כל כמיני'. ועוד יש לדחות דשאני הכא דלא היו שותפי' ממש אלא סיוע מסייעי בהדייהו קצת בלא מצות המלך כי המלך פטר את האיסטרטיגי לגמרי אלא מעצמן מסייעי אהדדי במקצת בסתר ונודע שוב למלך שכן היו עושי' אבל היכא שהן שותפי' לגמרי שכל א' נותן לפי ממונו יכול להיות דאפי' אם אמר המלך מעצמו פלוני לא יתן כלום אעפ\"כ חייב דלפי מה שהוא מקיל לו מכביד על האחרים ועוד דשותף אין חולק שלא לדעת חבירו."
],
[
"קלה. אלא דקאמרי לאו אחינו הוא אימא סיפא נפלו לו נכסי' ממקום אחר ירשו אחיו עמו (ב\"ב קל\"ה ע\"א) מכאן יש ללמוד אם ראובן אמר לשמעון אני חייב לך מנה ושמעון טוען בודאי אינך חייב לי שאפי' אין שמעון מוחל לו שראובן פטור אע\"פ שיודע בעצמו שהוא חייב כדאמר הכא אע\"ג דראובן אמר לשמעון אחי [אתה] ויש לך לטול עמי ושמעון אומר איני אחיך דלא יתן ראובן כלום דהוי כאלו מחל ולא הוי מחילה בטעות ואע\"פ שדבר תימה הוא למה אינה מחילה בטעות נ\"ל כיון שכנגדו אמר אני חייב לך הי' לו לחשוב ולדקדק אם האמת הוא ולא עשה כן אלא א\"ל בודאי אינך חייב לי מחל לו בלב שלם."
],
[
"קלו. וששאלת על ראובן שנתן כל נכסיו [לבניו] ע\"מ [שיתנו] לד' בנותיו כך וכך מעות ואם יפחתו מן המעות שיתנו לבנות מן הקרקע ונפטרה אחת מן הבנות בחיי אביה נ\"ל דאע\"פ שהמתנה מתנה שהם יתנו חלקם של בנות הנמצאות אבל בחלק המתה יהו פטורי' אפי' מלתת ליורשי' [כדתניא] ומייתי לה בהאומר (ס' ע\"ב) ובמי שאחזו (ע\"ד ע\"א) ה\"ז גיטך ע\"מ שתתני לי ר' זוז וכו' עד רשבג\"א נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מן היורשים כו' עד מר סבר פי' ת\"ק לי ולא ליורשי ורשב\"ג לי וליורשי ונראה דהלכה כת\"ק ולא כרשב\"ג דדוקא כל מקום ששנה במשנה [הלכה כמותו] ולא בברייתא ואע\"פ שהבנים פטורים מחלק המתה המתנה אינה בטילה כיון דמן הדין אין לבנות במקום הבנים אלא לקיומי' לתנאה הוא דבעי [וכיון] דמתה יתנו לאחרות ומחלקה יהו פטורי' ודמי' [לההוא דמי שאחזו] (ע\"ד ע\"ב) [דההוא] גברא דאמר [לי' לאריסי'] כ\"ע דלו תלת ואכלי ריבעא את [דלי ארבע] ואכיל תלתא לסוף אתא מיטרא רבא אמר הא לא אצטריך וקיי\"ל כותי' ואפי' לרבנן [דאצטלא] בהא מודו דהא להרויח קאמכוין [והא לא] אצטריך. ולא דמי' להא דפ' [האומני' ע\"ז ע\"א] דאתא מיטרא ומסיק התם דפסידא דפועל הוא דשאני התם דלא [עבדו] פועלים מידי והא לא נכנסו לה אבל הכא לשאר בנות קיהבי חלקם. ועוד אבא לגבי' בריה גמר ומקנה ולא מכוין [אלא להרויח] ולענין זלות אנמי ברתיה עדיפא ליה [וכיון] דמתה המה יקחו חלקה ולא יתנו ליורשי' דהלכה כת\"ק כדפי'. ועוד דאמר ר\"פ מי שמת (בבא בתרא קמ\"ג ע\"ב) ההוא דאמר נכסי לברי הוי ברא ובר ברא ומסיק דלא קרי איניש לבר ברא ברא ומייתי תני' כותי' דמר בר רב אשי המודר הנאה מן הבנים מותר בבני בנים ואפי' היכא דליכא בנים אלא בני בנים מותר בבני בנים ה\"נ כיון דאמר לבנותי לבנותיו דוקא קאמר ולא ליורשי' ול\"ל א\"כ תיבטל המתנה לת\"ק כדאמר (גיטין שם) לא נתנו לו זקוקה ליבם דשאני התם דלא [קיימי'] כלל לתנאי' אבל הכא [מקיימא] לתנאה בשאר הבנות וההיא כיון דמתה [פטורי'] מחלקה. ועוד דשאני התם דגבי נפשי' עדיפא ליה ודעתו שתתן לו ואי לא יהבה לי' לא ליהוי גיטא אפי' אם תתן ליורשיו ועוד לצעורה קא מכוין כרבנן דרשב\"ג דפליגי עלי' פ' מי שאחזו (גיטין ע\"ד ע\"א) במעשה דאם אבדה אצטלתו לא תתן לו דמיה משום דאמ' לצעורה קמכוין אבל בנדון זה שנתן לבניו והתנה שכך יתנו לבנותיו ודאי להרויחם קמכוין וכשמתה אחת מהן הא לא אצטריך ופטורי' מחלקה וגדולה מזו אמרי' פ' מי שאחזו (גיטין ע\"ה ע\"ב) ה\"ז גיטך ע\"מ [שתניקי את] בני שתי שנים או ע\"מ שתשמשי את אבא ב' שנים מת הבן או האב או שאמר האב א\"א שלא בהקפדה וכו' עד כלל ארשב\"ג כל עכבה שאינה הימנה ה\"ז גט ואפי' לת\"ק דאמר אינו [גט] הכא מודה דשאני התם גבי גט [דרבנן דרשב\"ג] לטעמי' דכי היכא דגבי אצטליא אית [להו] לצעורא קא מכוין ודוקא אצטליא ולא דמיה ה\"נ דוקא ב' שנים קאמר ולצעורה קא מכוין. וא\"ת למאי דפטורי' לגמרי מחלק המתה מ\"ש [מהא] דאמר ספ\"ק דגיטין (י\"ד ע\"ב) הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו ואיכא למ\"ד יחזרו ליורשי משלח או למשלח לא קשה כלל דהתם למי שנתן עיקר המתנה מת קודם שבאת לידו וכי יהיב אינש מתנה אדעתיה דמקבלי מיניה והרי מת קודם והוא לא נתכוין אלא לתן לו ולא ליורשיו ולהכי הדרא למרא [ואדרבא] חד טעמא הוא לפלוני ולא ליורשיו קאמר וה\"נ במתנה גמורה נתן לבניו אך שהתנה שיתנו לד' בנותיו כך וכך ולהם קאמר ולא ליורשיהם וכי היכא דגבי הולך מנה לפלוני ומת המתנה בטלה דלפלוני ולא ליורשיו קאמר ה\"נ כשהתנה שיתנו לבנותיו ומתה אחת מהן התנאי בטל לגבי דידה [דלה] ולא ליורשיה קאמר."
],
[
"קלז. וששאלת על חזן שהיו רוב הקהל חפצים בו ומקצתם אינם חפצים בו ולא נתרצו לו [ונעשה] עפ\"י הדוכוס [שבקש הממאנים להתרצות לא טוב עשית להימנות עפ\"י השר ובארצנו] הי' מקפידי' על כיו\"ב וכבר נעשה מעשה בימי האבי העזרי בקולוניא שנתמנה חזן אחד והלך יהודי אחד ונתכוון לכבדו וגרם שהמגמון שלח אחריו ולקח מצנפתו מעל ראשו ונתן לרב ואמר הילך החזנות וכעס מאד אף כנגד ההגמון ואמר אין דיני כך לקבל ממך עבודת בוראינו ולא קבל ממנו עליו את החזנות אע\"פ שמתחלה קבל עליו וסבורני שקנס את היהודי גם החזקן עליו לתקן ושלום."
],
[
"קלח. וששאלת על תינוק שחלה אם יש לתת למלמד כפועל בטל או שכרו משלם כך קבלתי מוהר\"ר שמואל מצרפת ז\"ל דנותן לו שכרו משלם ומדמי הא מלתא לאוכלוסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי פ' השוכר האומני' (ע\"ז ע\"א) גם יש לחלק להיכא דהתינוק רגיל לחלות בין היכא דלא רגיל כדמפלגי' פ' האומנים (שם) בין נהרא דהוי רגיל [דאפסיק] ללא הי' רגיל כמו שחילק רבינו יואל הלוי."
],
[
"קלט. וששאלת על ראובן ושמעון שיש להם ירושה מאבותיהם שאין שום אדם רשאי לבנות שום דבר בביהכ\"נ זולתם עתה בא ראובן למכור חלק ירושתו בזה לעשיר אחד לאו כל כמיני' שהרי הקהל לא הסכימו ולא השליטו באותה מצוה אלא פלוני וזרעו לדורות אבל לא למכור לאחרי' ודמי לההו דאמר (תורת כהנים פ' צו) גבי כהן גדול מבניו שבנו קודם לכל אדם יכול אע\"פ שאינו ממלא מקום אבותיו ת\"ל אשר ימלא את ידו בזמן שממלא מקום אבותיו ואם לאו יבא אחר וישמש תחתיו כ\"ש שאינו רשאי למכרו לאחר בלא רשות הקהל וכן כל מיני שררה ומלכות כהונה גדולה ולויה וכיו\"ב לאו כל כמיני' למכור."
],
[
"קמ. וששאלת ראובן ששאל ספר משמעון לשעה אחת ולא יותר וא\"ל אתה תשלח אחריו או אני אביאנו לך ובתוך כך נפלה דליקה ונשרף הספר בבית ראובן וראובן מיד כשהתחילה הדליקה הוצרך לברוח מפני הסכרנה פן ישליכהו הגויים באש ולא הי' יכול להציל נראה דכיון דלא השאיל אלא שעה אחת וכבר כלה זמן שאילתו אע\"פ שנשרף בבית השואל פטור כדאי'פ' האומנים (בבא מציעא פ' ע\"ב) שלח ושלחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזירה אמר דפרם בר פפא אר\"ח ל\"ש אלא שמחזירה תוך ימי שאילתה אבל לאח ימי שאילתה אפי' מתה ביד השואל [פטור] ואפי' לא אמר משאיל לשואל שלח ולא אמר שואל אשלח. מיהו בזה יש לדקדק נהי דלא הי' רשאי להיות שם בעצמו [ולהציל] מפני סכנת הגוי' שזורקי' באש את היהודי שמתחלת ממנו הדליקה מ\"מ אם הי' יכול להשכיר שאר גוים או יהודי' שיצילו ולא עשה חייב דאע\"ג דכלו ימי השאלה מ\"מ חשוב עליה כש\"ש עד דאתי הספר ליד השמאיל הואיל ונהנה מהנה כדאי' פ' האומנין (בבא מציעא פ\"א ע\"א) הלכך כיון דכש\"ש הוי הי' לו להשכיר בני אדם שיצילו דקיי\"ל פ' הפועלים (בבא מציעא צ\"ג ע\"ב) ש\"ש שהי' לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם חייב ה\"נ הדין דינא."
],
[
"קמא. ועל מה שתובעי' לו לוי ויהודה שהשאילו לו ספריהן וא\"ל ע\"משישאיל גם הוא להם ספריו וכן עשה הלכך ש\"ש הוי דתני' בפ' האומנים (בבא מציעא פ\"א ע\"א) שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך השאלני ואשמור לך כולן נעשו ש\"ש זה לזה והא דפריך עלה אמאי שמירה בבעלים הוא [לא קאי אלא על] שמור לי ואשמור לך כדפרש\"י אבל השאילני ואשאילך בין אשאילך היום בין אשאילך למחר נעשו כש\"ש זה לזה. וא\"כ אם הי' יכול להשכיר בני אדם ולא עשה חייב כדפי'."
],
[
"קמב. ועל ראובן שאמר לשמעון הלויני על ערבון של גוי הממושכן בידי וקח אתה הרבית מכאן ולהבא וכן עשה ושוב אמר ראובן שקרתי לך הערבון של יהודי הוא ורמייך יכול המלוה לעכב המשכון עד שיתן לו הרבית ואם הוא רוצה לשבע שאינו של גוי יאמ איני מאמין כי אם לדבריך הראשונים. ונראה דדוקא אם כשהלוהו מסר לו המשכון לידו דקנה משכונו כי תפיס ליה כדאי' פ' השולח (גיטין ל\"ז ע\"א) בהלכה דהלל תקן פרוזבול עכ\"ל."
],
[
"קמג. ערבים עלי דברי דודים, מזהב ומפז חמודים, לשונם חרב חדה מעשה חדודים, בהרים מקדרים, עמקים משדדים, הנעימים והידידים, אלופי הר' מנחם והר' הלל. שאלתם על אודות ראובן שיש לו חפירה בחצרו ומקלחי' כל מי חצרו לתוכה ונבלעי' במקומ' ואותה חפיחרה סמוכה לחומת אבנים של שמעון וטוען כשהחפירה מלאה מים נכנסי' לתוך חומתי ונכנסי' לתוך ביתי והשיב ראובן אותה החפירה החזקתי בה יותר מכ\"ד שנים ולא מחית בי מעולם והשיב בשביל שלא הזיק לי עד הנה עכ\"ל נראה דאם החפירה מופלגת מן החומה טפח לית דין ולית דיין דפשיטא דבהכי סגי כדתניא פ' לא יחפור (בבא בתרא י\"ט ע\"ב) אבל בכותל אבנים בכדי שלא יזיק וכמה טפח ואפי' אם לא הפליג טפח ועתה רוצה למלאות גומתו עפר עד שתתרחק חלל גומתו טפח מן [החומה] בהכי סגי אע\"פ שלא סד בסיד כיון דבעי' (שם ע\"א) אי או סד בסיד תנן או וסד בסיד תנן ולא אפשיט' וכל תיקו דממונא לקולא ומספיקא לא מפקי' ממונא ולא כייפי' ליה לסוד בסיד. ועוד [דל כל] זה מכאן דכל מ\"ש לרווחא דמלתא ומיהו בלא\"ה אפי' אם לא הרחיק שום דבר אין צריך להרחיק כלום [דכיון] שבא מחמת ירושה ואית ליה סהדר דדר ביה אבוה כה\"ג אפי' דר ביה חד יומא ואיהו בתר אבוה תלת שנין א\"נ אפכא דדר בי' אביה ג' שנים ואיהו חד יומא טוענים ליורש מה דמצי אבוה למטען ואלו הי' אביו קיים הא מצי אמר מינך זבנתי או אתה מחלת לי השתא נמי טעני' לברי' הכי ואע\"ג דהתובע נמי יורש המע\"ה ואע\"ג דאבוה דנתבע אלו הוי קיים היה צריך לשבע שזה נתנו לו או מכרו לו לפי דברי רב האי גאון ז\"ל ור\"י שפסקו שנשבעי' על הקרקעות שבועה דרבנן וראי' מפ' הכותב (כתובות פ\"ז ע\"ב) מ\"מ זה היתום א\"צ לשבע אפי' שבועה שלא פקדנו אבא וכו' שלא נתקנה אותה שבועה על היתומי' אלא לטול [וביתומים] מן היתומי' והיתומי' התובעי' יש להם שטר דכיון דהיתומי' הנתבעי' מוחזקי' הם בממון וקיי\"ל (שבועות מ\"ה ע\"א וכתו' פ\"ז ע\"א) הבא לפרע מנכסי יתומי' לא יפרע אלא בשבועה ה\"ה ביתומי' מן היתומי' נהי דאינן יכולי' לשבע שבועה גמורה ישבעו לכל הפחות שבועה שלא פקדנו אבא ויטלו אבל לעולם אין להם לשבע ולפטור ואם אדם אחר תובעו ואמר אביכם הי' חייב לי ואין לי שטר פטורי' בלא שבועה וראי' מהא דקאמר בפ' כל הנשבעין (שבועות מ\"ח ע\"א) וכן היתומי' לא יפרעו אלא בשבועה והיינן בה ממאן אילימא מלוה השתא אבוהון שקיל בלא שבועה אינהו שקלי בשבועה. השתא ק\"ל לישני ליה [לעולם] מלוה וכגון דטעין אשתבעי' לי דלא פרעתי לאבוכון דאלו [אבוהון] כה\"ג הי' צריך לשבע שבועה ודאית והיתומי' ישבעו שבועת יורשים אלא ש\"מ דלא תקנו שבועה על היורשי' ואפי' [ליטול] אלא ביתומי' מן היתומי' ומשום טיבותי דיתי הנתבעין ואפי' לר' אלעזר דפליג על רב ושמואל (שם ע\"א) ואמר הפוגם את שטרו ומת יורשי' נשבעי' שבועת יורשי' ונוטלי' אלמא אע\"ג דהנתבע אינו יתום אפ\"ה היתומי' נשבעי' ונוטלי' ה\"מ דנשבעי' כדי לטול והשבועה היא לטובתם דאלו לרב ושמואל כיון דאין יכולי' לשבע שבועה שנתחייב אבוהון מפסדי לגמרי דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו נמצא דלר\"א דאמר נשבעי' זהו שבועה [לטובתם] ברי שיטלו דאלו לא הי' נשבעי' לא הי' מוציאי' ממון מספק בלא שבועה אבל כשהיתומי' נתבעי' לא תקנו עליהם שבועה ממ\"נ דאלו לא תבע את אבוהון בחייו ותבע לאחר מיתתו לבניו אין להם לשע כיון דלא נתחייב אביהם שבועה בחייו כמו שהוכחתי לעיל כו' דא\"צ לשבע ולפטור. ואם תבע את אביהם בחייו ולא הספיק לשבע עד שמת ולאחר פטירתו תובע מן היתומי' פטורי' דלא תקנו שבועה על היתומי' לרעתם דאלו לא ישבעו לא מפקי' ממונא מינייהו. וזה אין להקשות אמאי לא מוקי מתני' [דוכן] היתומי' לעולם מלוה וכגון דא\"ל בחיי אבוהון אשתבע לי דלא פרעתיך ולא הספיק לשבע עד שמת ולאחר פטירתו תובע מן היתומי' דהשתא יתומי' צריכי' לשבע ולטול כיון דאבוהון נתחייב שבועה דהא ודאי לא מצי לאוקמי הכי [לרב] ושמואל משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו. ועוד יש לי ראי' ברורה דהיתומי' א\"צ לשבע ולפטור דכל מלתא דהוי תקנתא דרבנן לא תקנו חכמי' להרע ליתומי' מדאמר פ' הנזקין (גיטין נ\"ב ע\"א) גבי [משיכה] יתומי' הרי הן כהקדש ואי משיכה יותר טוב להם ממעות אמרי' משיכה קנה להו ואי מעות עדיפא להו קנו המעות. ומה שכתבתי שאביו של ראובן לקח הקרקע מן הישראל ואותו הישראל לקח אותו מן הגוי אין זה הבא מן הגוי הרי הוא כגוי (ב\"ב ל\"ה ע\"ב) שהרי אין מערער אומר שגזלה ממנו וק\"ל. ועוד [אפי'] טען המערער הגוי גזלה ממני והוא חפר החפירה מ\"מ כיון ששהתה ביד ישראל שלקח' ג' שנים או חד יומא ושהתה ג' שנים ביד היורש טעני' ליורש ואמרי' שאביו לקחה מן הישראל האחר מידי דהוי אגזלן דאין לו חזקה ובנו יש לו חזקה (ב\"ב מ\"ז ע\"א) כי [לא] אתי בטענתי' דאבוה ונאמן בלא שבועה כדפי' לעיל ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"קמד. דין כלה נידה תימא לר\"י היאך אנו מוסרי' עתה כלה נידה לחופה דהא הך בעי' דרב אשי (כתו' נ\"ו ע\"א) קיימא בתיקו ואי לא קני א\"כ ארוסות הן ולא נשואות ואין כאן נשואין ואין מכניסי' אותה מספק ונ\"ל דודאי חופה שהחתן סבור שהיא טהורה בשעת חופה ונמצאת נידה אותו ודאי מספקא לי' אי קני' או לא קניא דשמא חיבת ביאה קונה ואלו ידע החתן שאינו יכול לבעול שמא לא הי' כונס עתה וגם היו רגילין אז לכנוס טהורות ולא נדות כדאמ' פ\"ק דכתו' (ב' ע\"א) פרסה נידה אין מעלה לה מזונות אבל אם מודיעי' לחתן שהיא נדה ואעפ\"כ כונסה לחפה ודאי קנאה לו מיד לכ\"ע שהרי עושה חופתו אדעת לבועלה כשהיא טהורה לכן אמר ר\"י שמנהג טוב ונאה להודיע לחתן בשעת כניסה אם היא טהורה אם לאו. אע\"פ שכל העריות אין קדושין תופסי' בה מ\"מ בנדה תופסי' דכתי' ותהי נדתה עליו אפי' בשעת נדתה תהא בה הוי' וכן אמרי' (יבמות מ\"ט ע\"ב) המקדש אשה בימי נדותה מקודשת."
],
[
"קמה. תמיד אדרוש אל אל, להשקיטך ולהטיבך מוהר\"י יקותיאל, אשר שאלת על ראובן שהלוה לשמעון ליטרא ושמעון מודה לו אך שהוא טוען אני מעכבם בשביל חוב שאתה חייב לאשתי אם אשתו בחיים ואומרת תן לבעלי יכול לעכב הליטרא בשביל זה או אפי' לאחר מיתה יעשה פירוש לפירושה ויתן לבעלה וא\"כ שלו הוא ויכול לעכב משל ראובן [בשבילה] הפקדון. ומ\"ש דמראה דינר לשולחני [חייב] אע\"ג דלא א\"ל עלך קא סמיכנא [כן] פסק רב אלפס."
],
[
"קמו. וששאלת על ראובן שטוען על שמעון הלותיך ב' ליטר' לשנה [להוסיף לי ליטר' שלישית אם תרויח יותר מליטרא ואם תרויח פחות תן לי כל הריוח שלא יהא רבית ושמעון משיב הלוית לי עבור] להוסיף ליטרא שלישית בלא תנאי ברבית קצוצה פסק ר\"ת דכל כה\"ג ראובן נאמן בלא שבועה דכיון דמצי למיעבד בהיתר ע\"י גוי לא הי' מלוה באיסור דלא שביק התירא ואכל איסורא כדאמ' פ' השולח (גיטין ל\"ז ע\"ב) נאמן אדם לומר פרוזבל היה לי ואבד דלא שביק התירא כו' וכן קבלתי ממהו' שמואל זצ\"ל."
],
[
"קמז. וששאלת על אשה שהפרישה י\"ב זקוקי' לצדקה ונתנום ביד ראובן לחלותם למחצית שכר [ושיהי'] נותן מחלק הצדקה לעמילי תורה [לאשר] דבשר בעיני' ולאחר זמן א\"ל הרוחתי לחלק הצדקה ד' זקוקי' לבד ממה שנתן למחזיקי תורת השם וזקפו עליו במלוה ונעשו ט\"ז זקוקי' הקרן ואח\"כ מת ראובן ועתה [אינה חפצה] להניח הממון ביד אלמנותו נראה דאם הלותו לו בסתם סתם הלואה ל' יום והאי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון. ואם הלותו לו לזמן הקצוב ועדיין לא הגיע הזמן נראה דלא תוציא מידה כיון דכל המפקיד ע\"ד אשתו וניו הוא מפקיד אשתו ובניו ישאו ויתנו בהם למחצית שכר כל ימי זמן העסקא כדאמ' באלו נערות (ל\"ד ע\"ב) הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשי' בה כל ימי שאילתה."
],
[
"קמח. ראובן שהלוה לגוי ובא שמעון ואמר לגוי אלוה לך בפחות ותפרע לראובן אין חייב לשלם לו כלל דלא ברי הזיקא ואין כאן אלא ספק גרמא דשמא לא יוכל [ראובן] להלוותם כ\"כ מהרה ודמי למבטל כיסו של חבירו. מיהו יש לקרותו רשע דהוי רשע טפי מעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע (קידושין נ\"ט ע\"א)."
],
[
"קמט. ועל אשה שמתה וקברוה מן הצדקה ועתה נודע שיש לבעלה ממוןורוצי' להוציא מידו כדי קבורתה הא מלתא פליגי בה בירושלמי (כתו' פי\"ג ה\"ב) רבי חמא ור' יוסי ומסיק התם על מי שהלך למדה\"י ועמד אחר ופרנס את אשתו וא\"ר חמא ל\"ש אלא אחר אבל [אב] גובה כו' על דעתי' דר\"ח בין למזוני בין לקבורה אב גובה אחר אינו גובה כו' וע\"ד דר\"י לקבורה בין אב בין אחר גובה שלא עלה על דעתו שתהא אשתו מושלכת לכלבים, ולמזונות בין אב בין אחר אינו גובה ואע\"ג דלא אפסקי' הלכתא מ\"מ בנדון זה כיון ששום אדם לא נתן אלא מכיס של צדקה מאן פיפיס ומאן שביק אם יש לו מאתים אז לא יפרע חובו מכיס של צדקה דנמצא זה פורע חובו ממעשר [עני] ולא כל הימנו שיעשיר את עצמו ויטיל א\"ע עיל הצבור ומוציאין מידו."
],
[
"קנ. ראובן ושמען שהיולהם חוב בשותפות ואחר זמן נתן ראובן חלקו לשמעון ונסתלק אינו יכול להקנות שהבריא שאמר [הלואתי] לפלוני [אין] הלואתו לפלוני אפי' בקנןי אגב קרקע אלא במעמד שלשתן והא לא שייך בגוי ואין להאריך וא\"כ של שמען חצי הריוח."
],
[
"קנא. ובזה לא דקדקתם שכתב' שהמלוה לחבירו מעות קרוב לשכר ורחוק להפסד שאם הפסיד יהא חצי ההפסד על המלוה אינו כן אלא גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית אפי' יש שם ריוח ושלום מב\"ב."
],
[
"קנב. נשאלתי על כלאי הכרם והשבתי כי לכתחלה מותר לזרוע כל מיני זרעים בכרם כי לא נאסרו כלאי הכרם בחו\"ל מד\"ס אלא חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ומותר לזרוע לכתחלה כל זרעי' שרוצה בכרם ואין איסור בדבר לא איסור זריעה ולא איסור אכילה ולא איסור הנאה כדאמ' פ\"ק דקדושין (ל\"ט ע\"א) ותו חזיי' לההוא גברא דהוי זרע חטי ושערי בי גפני א\"ל ניתי מר ונשמתי' א\"ל לא צהריתו קיי\"ל כרבי יאשיהו דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ולספרי' דגרסי לא קיי\"ל כר' יאשיה' הוי בתמיה אטו מי לא קיי\"ל כר\"י אע\"ג דבכמה מקומות בתלמוד יש אמוראי' [דאמרו אין הלכה כר\"י] בפ' תולין (שבת קל\"ט ע\"א) גבי כשותא בכרמא אין הלכה כן אלא כר\"י דנהוג [האידנא] עלמא כתלתא סבי כדאמר (ברכות כ\"ב ע\"א חולין קל\"ו ע\"ב) אע\"ג דרנב\"י מחמיר ע\"ע גבי בעל קרי מ\"מ פסק לקולא לכך הקילו נמי לפטור ממתנות זרוע ולחיים בחו\"ל בראשית הגז כן נמי פטור בשאר [מתנות] מיהו [בפרק] הזרוע (קל\"ב ע\"ב) רב נחמן עצמו הי' מחיר דקאמר התם דקניס גלימא היינו פי' שרובם במקומם היו נוהגי' כמותו ולכך קנסו מ\"מ אנו סומכי' לגמרי דנהיג העם כג' סבי וכל משניות ובריתות שאוסרי' אפי' בהעברת [עציץ] והוסיף ובא הויי' דלא כרבי יאשיהו ולא קיי\"ל כותיהו אלא כר\"י ושלום יצחק ברבי שמואל ז\"ל."
],
[
"(תקנות שתקן ר\"ת באגודות בני צרפת).",
" כל מקום שיש חרם של ב\"ד אם עובר איש דרך שם ובא אחר והזמינו לדין ע\"פ החרם בפני עדים אפי' בשוק חל עליו החרם מיד שיבא לב\"ד לטעון ואפי' שלא בעדים חל עליו החרם דלא אברו סהדי אלא לשקרי אך שאין יכולי' לכתוב עליו סרבנות אלא בעדים ואחרי טענותם אם רוצה הנתבע ילך לדרכו וא\"צ להמתין עד שיפסקו הדין ועל התובע לחזור אחריו ולשלוח לו פסק דינו. ",
"והחרם אשר שם רבינו גרשם שלא ישא איש שתי נשים אין להתירה אלא במאה אנשים מג' מלכיות אוניואה [Anjou] ונורנ\"דיאה [Normandie] וצרפת. גם לא יתירו אותה עד שיראו טעם להתיר. גם באותו ענין שתהא [כתובה] צרורה ומונחת במשכונות או במעות.",
"והחרם שמקבלי' האיש והאשה לאחר תשומת יד צריך כמו כן להתיר אבל א\"צ מג' ארצות ותשומת יד בלא קבלת חרם יש חרם קדמוני' לקיים התשומת [יד] או יש להתיר בשלשים. ובכולן אין רשאין להתיר עד שיראו טעם מבורר. וכשאדם מחזיק בביהכ\"נ ומזמין את חבירו לדין וחבירו מסרב אין לו לבטל לא תפלת מנחה ולא תפלת יוצר עד שיבטל התפלה ג' פעמים [תפלת ערבית] ואז יכול לבטל כל התפלות. וכשיש ב' בתי כנסיות או יותר אין יכול לבטל כי אם באותו [ביהכ\"נ] שהנתבע בו אך כשיבטל ג' תפלות באותו ביהכ\"נ שהנתבע מתפלל בו אז יכול לבטל כל בתי כנסיות שבעיר. ואם אדם משאיל ברשותו ביהכ\"נ לרבים ויש לו ריב ומצה לאחד מהם אינו רשאי לאוסרה לאותו אדם שלא יתפלל שם אם לא יאסור רשותו לכל הבאים שם להתפלל.",
"ומי שאבדה לו אבידה יש לו כח להכריח הקהל ולהושיב החזן עד שיכנסו כלם בחרם שכל מי שיודע ממנו שום דבר שיאמר לו ואין יכול התובע לומר לא אכנוס בחרם] אך אני מזומן לב\"ד וכן תמצא בספר ברזילי בתקנת הגאונים. ואם עושי' בני העיר תקנת עניים או תקנה אחרת והרוב מתרצים בדבר והן מן ההגוני' אין האחרי' רשאי' לבטל התקנה ואין לו לדחות שלא יכנס בתקנת חבירו כ\"א ע\"פ ב\"ד כי אין ב\"ד לישב כי הכל לפי ראות טובי העיר כמנהג הקדמונים או כפי צורך שעה גם אין לו לנפקדים לעכב הספרי' הנפקדי' אצלו בשביל שום תביעה שיש לו על המפקיד.",
"מכל אלו שכתבתי יש חרם מתקנת הגאונים הקדמונים. והוסיף ר\"ת על זאת גזירה כל הפקדונות שאין לעכבם בשביל שום תביעה רק המלמד יכו לעכב הספר שלומד בו [בשביל שכירתו כשעבר זמנו ודוקא ספר שלומד בו] אבל שאר דברי' הרי הוא כשאר כל אדם. והאיש שהטילו עליו מתנה ובאו לגבותה ממנו ע\"י עבד הפקיד אין לו כח להזמין המטיל לב\"ד או המגבה עד שיפרע מה שהטילו עליו הן במעות הן במשכנות. אך יוכל להזמין כל מי שיעשה לו שלא כדין ואפי' קודם שיפרע מתנתו אם ירא שהמטיל עושה שלא כדין וכשורה מן המתנה עצמה יש לו כח לבטל התפלה להיות קובל עליו בלא ב\"ד עד שיעשה לו כדין וכשורה לפי ראות עיני הקהל שאל\"כ יקח כל אשר לו בידי גוים ויאמר שבשביל המתנה עושה כן. ואם אנשי כפרים אשר אין להם מנין בעירם ובאי' למקום הקהילות למנין ביוה\"כ ומביאי' נרותיהן בביהכ\"נ שקורי' ניר\"א אם לא עשה כ\"א אחת יניחה שם בביהכ\"נ שהדליקו ויכולי' בני העיר להכריחו בחרם להניחו ואם עשה שנים האחד יניחו והשני יכול לשא עמו להדליקו במקום שמתפלל [בקבוע].",
"משנכנס אדר עד הפורים כל העוברי' דרך העיירות אם יש מנין קבוע יש חרם קדמוני' לפרוע מעות פורים לחלק לעניי אותה העיר אם יתבעם אחד מאנשי העיר ואם לא יתבעם פטור מהחרם, ואם יש בביהכ\"נ מנין מצומצם והתחיחל החזן להתפלל אין אחד רשאי לבטל המנין ולצאת עד שיגמור החזן תפלתו ואם עבר ויצא א' מהם אומר רב נסים גאון [שאם] התחיל קדושה או קדיש יגמור מאחר שהתחיל, וגם יש חרם קדמוני' שלא לבטל תפלה בשבתות וביו\"ט בשביל תביעה שיש לאדם על חבירו אם לא ביטל כבר ג' תפלות קודם. ובביל תקנת קהל אפי' לכתחלה יכול לבטל. נשלמו התקנות."
],
[
"קנד. תימה איך נהגו לשתות שכר של גוים הא איכא איסור בישולי שן גוים וי\"ל דמיא עיקר שהרי מברכי' עליו שהכל נהיה בדברו ומים הוי בכלל דברים הנאכלי' כמו [שהן] חיין ואע\"ג דאמר מיא [דשילקא] כשילקי בברכות (ל\"ט ע\"א) ההוא מיירי כשהמים עבים ביותר ויש בהן ממשות מחמת השלקות והרב הביא ראי' מהא דגר' בה\"ג כותה של גוים מותר דאי משום פת דאית בי' ליתא לאיסורא בעיני' אבל תימא דהא אסור מטעם חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו וי\"ל דשמא דחלה טמא אינו עומד ולכותח לא חזי."
],
[
"קנה. שמעתי ממורי הגביר שמותר לישראל לילך בעדר של גוי ולהיות שם חדש או חדשים ולראות אף בשבת כשהגוי חולב [ועושה הגבינה] דכיון שאין הגוי מוכר לו את החלב כי אם אחר עשותו את הגבינות גוי כי עביד מלאכה בשבת מלאכה דידי' עביד."
],
[
"קנו. מה שפר\"ת דע\"א שאמר נתנסך יינך ומכחישו או שאמר איני יודע דאינו נאמן נראה דהיינו לבעל הבית ולבני ביתו דוקא שמפסידוממון להם לא מהימן אבל לאחרי' דלא מפסדי ממון לאו כל כמינייהו כיון דמכחשי ליה דלא מהימן לכ\"ע כבי תרי. וק\"ל דבקדושין פ' האומר (ס\"ו ע\"ב) אמרי' מקוה פסולו ביחיד ואמר ע\"א שחסר [נאמן] משום דע\"א נאמן באיסורי' כדפ\"ה ואע\"פ שהיא בחזקת שלם. ושלום יעקב."
],
[
"קנז. על ראובן ששאל משמעון שכירות ביתו שדר בו קרוב לי' שנים והתנה עמו לתת לכל שני הי' דנרי' ושמעון כופר ואומר לראובן השבע וטול דבר פשוט דבדרבנן מהפכי' שבועה ובדאו' פליגי והך שבועה דרבנן שהרי שמעון כופר לו. ושלום יצחק בר' אברהם."
],
[
"קנח. מעשה ביולדת שחל שמיני שלה בצום גדליה ושאלו לר\"ת והתיר לה לאכול."
],
[
"קנט. כתוב בהלכות פסוקות דמי שמת לו מת ואינו יודע דמותר להזמינו לסעודה דהא קיי\"ל דלא חלה עליו אבילות עד שידע אבל רבינו ברוך מריזבורג אסר לתן לו דבר האסור לאבל וראייתו נלאתי לכתוב."
],
[
"קס. שאלו על נכפה א' והיה הגוי רוצה להאכילו דבר טמא לרפואה ונראה שהי' בו שרץ העוף והשיב ר' כי נכפה חולי [וכמכה] של חלל וכמה פעמי'] שמסתכן ונופל באש או במים ומותר אם הרפואה ידועה ואם אינה ידועה אין להתיר אע\"ג דאמ' בפסחים (כ\"ה ע\"ב) [דרבינא] הוי שייף לברתי' בגוהרקא דערלה התם רפואה ידועה היתה. אפי' למ\"ד התם (כ\"ד ע\"ב) להניח חלב של שור הנסקל ע\"ג מכתו אסור מ\"מ היכא דאיכא סכנה כגון [גוהרקי] דערלה דהוי שלא כדרך הנאתו [מותר] אבל בזה המעשה יכול להיות שהוא כדרך הנאתו ואסור כיון שאין הרפואה ידועה ולא דמי לאכילת חלב חי פ' כל שעה כדאמר פ' גיד הנשה (חולין ק\"ב ע\"ב) אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא. ואם ביטל הרופא את השרץ בס' מותר אע\"פ שבטלו גוי [לכתחלה] כיון שלא בטלו ישראל אבל אם האיסור בעין אפי' כחצי שיעור אסור מה\"ת כדאמ' ביומא (ע\"ד ע\"א) וכ\"ש כזית בכדי אכילת פרס. והמחאת רפואה שמא א\"צ [המחאה] כל כך כמו קמיע שאינו מומחה וחולה ביוה\"כ שאנו מחמירי' קצת להצריך בקיאים."
],
[
"קסא. מעשה בא לפני הריצב\"א בחטה שנמצאת במים שלנו וכבר עשו המצות והכשיר המצות [שמחטה] אחת לא [בלעו] המים והמים הצריך לשפוך חוצה."
],
[
"קסב. היכא שנמצאת ערב הפסח חטה או שעורה בעופות מלוחי' ישליך הגרעון והעופות מותרי' ואפי' מצא אחר ו' שעות אע\"פ שחמץ אסור מדאו' דאכתי אינו אסור במשהו עד פסח ממש שהוא בבל יראה ובל ימצא ומה\"ט שרי לאכול בפסח בשר מלוח ישן אע\"פ שלא נזהרו במליחה וכן דגים מלוחי' כמו הרינג\"ש."
],
[
"קסג. כלים שנתנו בהן מלח כל השנה כולה מותר לתת בהם בכלי בשר של פסח והבשר מותר לאכול."
],
[
"קסד. הכי אמר מר שלום גאון ישראל משומד אין לאוין ממנו ברבית ואין מלוין לו ברבית הואיל וכי מקדש בת ישראל [קידושי' תופסי'] בה ולא משתריא אלא בגט. ולגבי גט יהיב לאנתתי' ופטור לה ולגבי אשת אחיו חולץ לה והרי הוא כישראל לגבי קידושי' וגט וחליצה דאמ' שמא יתחרט ויחזור בתשובה ורחמנא אמר לאחיך לא תשיך אבל ירושלמי פ\"ק דע\"ז [אמר] הלין כותאי דקיסרי מותר להלותם ברבית מפני שקלקלו מעשיהם וכן נראה לישראל משומד מה\"ט וכן נראה לר\"ב להלות למשומד בבית. "
],
[
"קסה. ר\"ת הי' מסופק אם השכיר פועל לעשות מלאכה והתנה עמו לתן חפץ בשכרו לאחר כן כשגמר מלאכתו תובע ממנו אותו חפץ שהתנה וזה אומר אתן לך דמי החפץ אם יכול לחזור בו מאחר שלא [משכו עדיין] ושוב דקדק דיכול לחזור בו מדאמ' פ' בתרא דע\"ז (ס\"ג ע\"א) גבי אתנן בא עליה ואח\"כ נתן לה אתננה אסור דאמר לה הבעלי לי בטלה זו ופריך והא מיחסרא משיכה. ואיני יודע איך משמע דהא איהו מהדר לאוקמי [בבא עליה ואח\"כ נתן לה] ופרי' בטלה זו מיחסרא משיכה ולא קניא ליה קודם ביאה אבל לאחר ביאה קני ליה דאינה לשכירות אלא לבסוף."
],
[
"קסו. תשו' ר' נראה בעיני דאפי' [לרב] דאמר (ב\"ק קי\"ב ע\"ב) מקיימי' השטר שלא פני בע\"ד בקבלת עדות מודה דאין מקבלי' אלא בפניו דבקיום דרבנן הוא דפליגי דדוקא קיום נקיט במלתיהו והא דפמרש טעמא [דר\"י] יבא בעל השור ויעמוד על שורו ה\"ק אפי' בקיום אית ליה טעמא ההוא אע\"ג דרבנן הוא ובהדי' פסק ר\"ח דמקבלי' עדות שלא בפני בע\"ד דוקא היכא דפתחו ליה [בדינא] ושלחו לי' ולא אתא והוא או עדיו חולי' או רוצי' לילך למדה\"י ואם רוצה ראובן שיתקבל העדות יתבענו לשמעון לדין ויאמרו לו ב\"ד לשמעון אם חפץ ללכת למקום העדי' ויעידו בפניו אם יחפץ ואם לאו יקבלו שלא בפניו וישלחו הב\"ד כי קבל העדות ולא יאכל שמעון וחדי. וריצב\"א פי' דאין מקבלי' עדות שלא בפני בע\"ד ואפי' אם קבלו אינו עדות לדון על פיהם וכן משמע פ' [שני] דכתו' (כ' ע\"א) דאמ' הלכתא מכחישי' את [העדים שלא בפניהם ואין מזימי' את העדי' אלא בפניהם והזמה שלא בפניהם] נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהו הוי וה\"פ מכחישי' את העדי' שלא [בפניהם] אבל אין מזימי' את העדי' אלא [בפניהם] דהכחשה לא הוי חוב העדי' אלא [בפניהם] דהזמה היא חובתה ועליהם באי' להעיד ואין מקבלי' עדות שלא בפני בע\"ד ומסיק הזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי ומשמע דאפי' קבלו בדיעבד שלא בפניו לא חשיב הזמה ואין מחייבי' אותן בכך והא דקאמר כגון שהיה הוא חולה אתובע קאמר דאם התובע חולה ורוצה שיקבלו עדות בחייו לפי שיורשיו אינם יודעי' לחקור אחר מותו כמהו אז מקבלי' עדות אבל אם הנתבע חולה בשביל כך אין מקבלי' עדות שלא בפניו דמפני מה נקבל שלא בפניו אם מפני שימות ולא יוכל שוב לתבוע יתומי' קטנים עד שיגדלו וההוא גופא טעמא מאי מפני שאין מקבלי' עדות שלא בפניו ואם עכשיו שחלה מקבלי' שלא בפניו כדי שלא ימתין לאחר מותו עד שיגדלו א\"כ יקבלו לאחר מותו בעודן קטנים אע\"פ שהוא [שלא] בפניהם אלא לא חיישי' להמתנתו עוד פי' ריב\"א דאפי' הוא חולה או עדיו חולי' או מבקשי' לילך אין מקבלי' עדות אלא היכא דשלחו לו ולא בא דאז הוא או עידיו חולי' דאמר מזלך גרם מידי דהוי אחלה נתבע דאין מקבלי' שלא בפניו כיון דאינו פושע וכן יתומי' קטנים ואע\"פ שלזה יש הפסד שצריך להמתין עד שיגדלו וגם אם יאכלו בקטנותם אין לו עליהם בגדולתם כלום להכי לא חיישי' וכן משמע מדקאמר או הוא או עדיו חולים ושלחו לו ולא בא ולא קאמר או שלחו לו ומיהו היכא דפתחי ליה בדינא ושלחו ולא בא בהך מלתא גרידא מקבלין שלא בפניו."
],
[
"קסז. נראה לר' שאדם נאמן במגו אע\"ג דבמה שטען השתא אין יכולין להכחישו ובטענת מגו יכולי' עדי' להכחישו וראי' לדבר מודה בשטר שכתבו למ\"ד צריך לקיימו דנאמן לומר פרעתי במגו דאי בעי אמר מזוייף אע\"ג דבפרעי אין יכולי' להכחישו ובמזוייף יכולי' להכחישו ונפקא מינה בכמה מקומות."
],
[
"קסח. דעתי נוטה לומר דכל מקום דאדם מודה במקצת ומקצת הוא אומר איני יודע והוא במקום שאינו רגיל לידדע ואין לומר הי' לו לידע הוי איהו כמו יורשי' דפטורי' מדקאמר תלמודא (שבועות מ\"ז ע\"א) אי אמר חמשין אית ליה וחמשין ל\"ל מה לי הוא מה לי אבוהו אלא דא\"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא משמע דבההוא הוא דאיכא לפלוגי בין הוא לאבוה שבעצמו יש לו לידע אם הפקידו אם לאו אבל באביו אין לו לידע ואי לו להפסיד על שלא ידע. אבל בחמשין אית ליה וחמשין ל\"ל דטעין ברי ויכול לשבע מה לי הוא מה לי אבוה וה\"נ בהנהו גוני שאין רגיל לידע בדברים של עצמו לא נתחייבנו על שלא ידע דמה לי הוא מה לי אבוה. ואע\"פ שהייתי יכול לומר ולחלק דבכל מילי דידי' יש לו לזהר לדעת כל מה דשייך לו אין לי לחלק דק\"ל דאמר (ב\"ק מ\"ו ע\"א) אפי' ניזק אמר ברי ומזיק אמר שמא המע\"ה ומיירי בניזק תובע ברי היזק פרה ועוברה ומזיק מודה בפרה ובולד אמר איני יודע ואפ\"ה לא אמרי' משאיל\"מ ע\"כ דעתי נוטה לומר שפטור מטעם מה לי הוא מה לי אבוה. ונראי' הדברי' שאל\"כ ע\"א יכול לחייב את חבירו כמה וכמה כי יאמר בהמותיך הזיקו, וכמה ענינים שאין אדם יכול לזהר ולידע. ואין לומר דבההוא דניזק אומר ברי לא שייכא שבועה משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא והוי שעבוד קרקעות דריהטא דתלמודא לאו הכי הוא בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע\"ה ע\"ב) ובבכורות (מ\"ט ע\"ב)."
],
[
"קסט. וההוא דאמר רב חסדא אמר רב הנוטל ידיו לא יקדש (פסחי' ק\"ו ע\"א) ל\"ק וההוא דכל הבשר (ק\"ו ע\"ב) דמתנה אדם דאימור דס\"ל כההוא לשנא דלא שרי לאתנויי כל היום כלו אלא בשעת הדחק וה\"נ הנוטל ידיו בטיבול ראשון צריך ליטול בטבול שני ר\"ח אמרה (פסחים קט\"ו ע\"ב) אבל מאן דאית ליה ל\"ב דרב דשרי לאתנויי אף שלא בשעת הדחק דלמא לא ס\"ל הכי ולא יחמיר להצריך תכף לנטילת ידים סעודה אלא לעוסק בטהרות א\"נ כשמתנה בשחרית לכל היום כלו הואיל וכל היום דעתו לשמור ידיו לא אתי לאסוחי דעתי' כולי האי."
],
[
"קע. ולענין נט\"י צריך לכוין הנותן דתניא (תוספתא ידים פ\"א) הנוטל לידים הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין ידיו טהורות ר' יוסי אמר ידיו טמאות דדוקא כשהנותן מתכוין טהורות ושלום יצחק בר' שמואל."
],
[
"קעא. כספים אין להם שמירה אלא בקרקע (ב\"מ מ\"ב ע\"א) יש לפרש דהיינו במקום שאין לנעול בפניהם שלא יתנם בחורין ובסדקי' אלא בקרקע דהא תנן במתני' (שם) המפקיד אצל חבירו מעות ומסרם לבנו ולבתו הקטני' ונעל בפניהם שלא כראוי חייב שלא שימר כדרך השומרי' משמע הא נעל [כראוי] פטור ששימר כדרך השומרי'. עוד תניא בתוספתא ומייתי לה בירושלמי (פ' המפקיד ה\"ז) נתנו בשידה תיבה ומגדול וגנבו או אבדו חייב בשבועה ופטור מלשלם ואם יש עדי' שעשה כן פטור בלא שבועה נעל שלא כראוי ונתנו בראש גגו חייב לשלם נתנו במקום הרגיל לתן את שלו אם ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב משמע [דאתי] לאפוקי נעל [שלא] כראוי או נתנו בראש גגו דאפי' אם רגיל לתן את שלו [שם] חייב דאין זה [ראוי לשמירה] אבל נעל כראוי ורגיל לתן את שלו זה ראוי לשמירה ופטור וגם משמע מתוך הלשון דאפי' לא נעל כראוי או נתנו בראש גגו כיון דרגיל לתן את שלו פטור כיון דראוי לשמירה קצת וההוא דאותבי' בקרטלית' ואיגנב (ב\"מ שם) דמשמע דהוי פשיעה קרטליתא ודאי פשיעותא הוא לענין גניבה שיגנבו בקרטליתא עצמה כבית ולא נעל הדלת כראוי אלא שהיתה סבורה שיטלם בנה מיד. ועוד ראי' מהא דאמר (ב\"מ שם ע\"ב) כל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד כמו כן שיתנם במקום שהוא נותן את שלו הוא מפקיד ובכתובות נמי פ' אלמנה (ק' ע\"ב) אמרי' זיל לא עדיף מדידך וגם תשו' רבינו שמחה כתבתי לעיל."
],
[
"קעב. רבי אוסר לקרות בחומשין במקום ס\"ת כי בס\"ת גמור שאינו עשוי כתיקון חכמים שאין תפורי' בגידין ואין בין שירטוט לשירטוט כמלא שרטוט אסור לקרות בו וכ\"ש בחומש והמקיל מוציא ברכה לבטלה."
],
[
"קעג. וגם אותן שמשלימי' קטן לי' ונותני' ספר בידו אין נכון ואסור לומר קידוש השם בלא י' בני אדם דכתי' עד מתי לעדה. שלמה בר' יצחק."
],
[
"קעד. וששאלת ס\"ת שנקרע בה ג' שיטים בהקומץ (ל\"א ע\"ב) גרסי' קרע בה ב' שיטין יתפור בג' אל יתפור ומסקי' [דהא לא יתפור מיירי בדאפיצן אבל לא אפיצן כי הני ספרי דידן אפי' בג'] יתפור וכיון דשרי בג' ה\"ה בד' או בה' ואפי' טובא ודוקא שתופר בגידין אבל בקנבוס ופשתן ומשי אסור כדתנן אין קורי' עד שיתפור בגידין ודוקא באותו יריעות אין קורי' אבל בשאר יריעות קורי' והא דאמר בהנזקין (ס' ע\"א) ספר שחסר בה יריעה וכו' ותו גר' (שם) [רבה ורב יוסף לא קרו בחומשי'] בביהכ\"נ [משום כבוד צבור] וה\"נ טעמא הס\"ת שחסר בה יריעה מוטב [שתדחה] כבוד הצבור היכא דלא אפשר קרודם [שתתבטל] תקנת חכמי' [שנתקנה] מימות משה שתיקן לקרות בתורה דכה\"ג אמרי' (בסוטה מ\"א ע\"א) דאין גוללין ס\"ת בצבור מפני כבוד צבור ומעשה בכל יום כשחל ר\"ח בשבת שאז גוללי' ס\"ת מענין זה לזה כשאין להם אלא אחת, [אלמא דלא חיישי' לכבוד צבור היכא דלא אפשר] ועוד בגיטין (ס' ע\"א) דבי חסר יריעה אין קורי' בו לא קאמר אסור לקרות בו כדאמר גבי ספרא דאפטרתא דאסור למקרי' בצבור דלא ניתן לכתוב ש\"מ דבחסר יריעה אין קורי' הכיא דאפשר והיכא דלא אפשר שרי ושלום שמשון ברבי אברהם."
],
[
"קעה. בפ' הגוזל קמא (בבא קמא צ\"ז ע\"א וע\"ב) המלוה לחברו על המטבע ונפסל נותן לו מטבע היוצאת בשעת פרעון וכגון שלא הוסיפו כסף במטבע חדשה מן הישנה [ובין] מכר לו פרקמטיא לזמן וקצץ לו דמים [ובין] הלוהו מעות ונפסל המטבע נותן לו מטבע היוצ' בשעת פרעון דהא קבל עליו לתת לו מטבע והאי לאו מטבע הוא דהא נפסל ואם הוסיפו על המטבע נותן לו מן החדשים כדי שויו של כסף שהי' בישנים כי הא (ב\"ק צ\"ח ע\"א) דרב ספרא ורב חנינא ור' יהושע עבדו עובדא בהאי גברא שהלוה את חבירו על מעות והוסיפו עליו והלכו אצל גרדיום והוא סוח ישמעאלי' והי' לו מעות מן הראשונים ומן השניים ומצאו בשמנה של מטובע שניי' כסף כנגד עשרה מן הישנים דאלו עשרה כנגד עשרה אסור דהא שבחו [לענין נסכא] כלומר שאם בא להתיכן ולעשות מהן קרוטאות נמצא מרויח דיהא בהן כסף יותר מן הראשונים והועיל עליו אפי' פרוטה אסור משום רבית כך פרש\"י וכן נמצא בספר חפץ."
],
[
"קעו. מי שמת והניח כתובת אשה ובע\"ח גובה האשה כתובתה וגם הבע\"ח ואין משאירין לו אפי' כדי קבורה וראי' מה\"ג מי שמת ולא הניח כתו' אלמנתו אלא שליש ואין לו תכריכי' ולא הוצאת קבורתו ששאלת מי קוברו אלמנתו או קופה של צדקה. אלמנה ענייה במה נתחייבה לקבור את בעלה והיכן מצינו אשה חייבת בקבורת בעלה [אפי] הניח לה כל כתובתה [אינה חייבת בקבורתו שהיא בעלת חוב בשטר היא וכתובתה נוטלת ממנו] וכ\"ש הכא שלא הניח לה [אלא] שליש כתו' ובדין הוא שיקבר מקופה של צדקה ואין עליה שום פרוטה לתן ודיה שאבדה שני שלישי כתובתה וכן הלכה. ועוד הביא ראי' [מתוספתא] דכתובות (פ\"ט) מי שמת והניח נכסים ומטלטלי' ויש עליו כתו' ובע\"ח כל הקודם זכה והוא נקבר מן הצדקה."
],
[
"קעז. מפי הר\"ר חיים ז\"ל חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח מלוחה שאסור הכל וכ\"ש צלויה ואמר שכתב ר\"י שעל ידו הי' המעשה שצלו ג' תרנגולי' בשפוד אחד ובראשונה נמצאת חטה ואסר את כולן ושוב מצאתי תשו' ר\"ת כדבריו. ויש שהיו רוצים להתיר בכדי קליפה מהא דתני' בזבחים (צ\"ז ע\"א) רקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה לא כל הרקוק ולא כל החתיכה אסורה דאין אסור אלא מקום שבלע מכלל דאינו מפעפע דאם היה מפעפע היה כולן אסורי' או כולן מותרי' ומטעם זה התירו גם מצה שהונחה על הרחת שנשתמש בה כל השנה ולא נתקנחה והכניסו עליה [מצה לתנור] וגם הוציאוה חמה לקלוף התחתון מקום שהיתה מונחת על הרחת מאחר דאינו מפעפע ויכול להיות כדבריהם גבי מצה אבל חטה שנמצאת בבשר מלוח אינו כן דאע\"ג דצלי סגי בקליפה ה\"מ בשאר איסורי' שהן [בנותן] טעם אבל חמץך בפסח דבמשהו אסור לא סגי בקליפה [דמשהו] שבו הולך בכלה. אבל במלתא דבעי' נותן טעם סגי בקליפה [דניחוש דמשהו] שבו נתפשט בכלו לאחר שנתפשט הטעם בקליפה היא נעשית נבלה שאין האיסור נתפשט בשוה עמה בשאר הבשר שוב אינו אוסר כיון שאין האיסור יכול לילך ביותר כדברי מורי. (גם זה מפיו)."
],
[
"קעח. מצה שנלושה במים שלא לנו או אפי' אם נתערבה מים שלא לנו במים שלנו ולשו בהן כל המצות שנלושו בהן אסורות בהנאה וראי' מהא דאבעי' להו (פסחים מ\"ב ע\"א) עברה ולשה מאי ועלתה בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא ואע\"פ שפרש\"י דמבעי' לי' רק על חמי חמה אין הלכה בכך אלא כאשר כתב ריב\"ן דאיירי אכל מה דלעיל. ושוב מצאתי בס' המצות כדבריו וגם כתב בשם רבו הר' שמואל מאיור\"א שעל ידו אירע מעשה והשליכה בנהר שיינ\"א [זינע]."
],
[
"קעט. שאלו את ר' על שקדים הכתושים במים להשקות לחולה אם מותר לסנן במסננת בשבת והשיב ר' כי כן נ\"ל להתיר כמו שריקא טויא שפי' ר\"ת בפ' ח' שרצים (שבת ק\"ט ע\"א) מי אבטיח שמסננת אותו ומייתי עלה זעירי לטעמי' דאמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולים לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש ומפר' טעמא כיון [דמשתיא] הכי לא מידי קעביד ומי שקדים כאלה יש שותי' אותו בלא סינון ואפ\"ה לא רצה להתיר רק ע\"י גוי מההוא דכל צרכי חולה נעשי' ע\"י גוי בשבת לפי שיש לחלק בין סינון [לסינון] דבפ' תולין אמרי' אין מסנני' את החרדל במסננת בשבת ומאן נימא דהא לא דמי' להא."
],
[
"קפ. פסק ר\"י דדברים העשויי' להשאיל ולהשכיר מועלת בם חזקת ג' שנים [כמו בגודרות] דאין להם חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה ג' שנים וכן כל דבר העשוי' לאכילת פירות וה\"נ אמרי' באומן [ב\"ב מ\"ה ע\"א) שאם [מסר] לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר להד\"ם כי אמר לקוחים בידי נאמן ותימ' איך נאמן לומר לקוחי' הן בידי מאחר שבא לידו בתורת אומנות אלא היינו טעמא כדפי' דמיירי בחזקת ג' שנים. והא דקאמר (ב\"ב ל\"ג ע\"א) נכבשיה לשטר משכנתא היינו שיסברו העולם שכבר עלו ימי המשכנתא אבל היו יודעי' שבאו לידו בתורת משכנתא והא דקאמר לקוחי' הן בידי לא מצית אמרת דהא נפיק עלה קלא דארעא דיתמי הוא יש לפרש דבחיי האב לא אחזיק בה רבה בר שרשום ג' שנים ולאחר מות האב אין נאמן עוד. ותימא הוא לומר אם יחלוק אדם ע\"ז דא\"כ אדם שקנה ספר אחד יצטרך לשמור שטרו לעולם וכן אם לקח בית במשכון וקנו אח\"כ ישמור שטרו לעולם."
],
[
"קפא. צ\"ע אדם שנדר שבכל פעם שיעשה דבר שיפרע פשוט מה תקנה יש לו כי אין להתיר לו עד שיתחייב הפשוט וא\"כ בכל פעם ופעם יצטרך שאלה לחכם או שמא יש לדחות הותר הראשון הותרו כלם כיון שאינם יכולי' לחול עד שיחול הראשון תחלה וצ\"ע הר\"י ברבי אברהם."
],
[
"קפב. סוכה תחת הגג אומרי' העולם שאסור לעשות קודם שיסירו הגג מעליה משום תעשה ולא מן העשוי והר' אלחנן פי' דוקא [גבי] סוכה ישנה שייך לומר תעשה ולא מן העשוי אבל כה\"ג לא וראי' מהא דאמר (סוכה ב' ע\"א) סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה ימעט דהיינו כה\"ג לא אמרי' לסלק הסוכה והסכך קודם שיסיר הגג מעליה."
],
[
"קפג. השיב ר\"ת על כלים המחומצים שמבשלים בהם גוים [מי תותים] אין לחוש אפי' אין להם כלים מתוקנים לכך חדא דאחזוקי איסורא לא מחזקי' ועוד [דהא] טעמי' לי' כולי שתא וליכא טעם חמץ."
],
[
"קפד. נמצא בתשו' הגאונים ראובן שהפקיד אצל אשת שמעון שאין כח ביד ב\"ד להשביעה הואיל ורשות אחרי' עליה אבל יכול הוא להחרים דתם בביהכ\"נ ויודיעה. ואם הודתה יכתבו הודאתה וימסרו ביד המפקיד שאם נתאלמנה או נתגרשה יגבה ממנה. בירושלמי דמועד קטן (פ\"ג ה\"ג) מותר לכתוב איגרת שלום בחוה\"מ."
],
[
"קפה. השיב ר\"ת לולי כעס אוי באגור, ידידי יקא בן אגור, אכן חמדתיך מזהב סגור, ועל שאילותי תמיד כן אשיב אם יטבו דברי ואולי ישמע ויקשיב דהמלוה על המשכון ואפי' המשכון שו יותר על החוב ונאנס מידו ישבע ויטול כל חובו ותדע דבשמואל קא מפלגי (ב\"מ פ\"א ע\"ב ופ\"ב ע\"א) בדלא שוה שיעור החוב קיימא מתני' וא\"כ אטופיינא דיתר מחובו לא פליגי והא דא\"ר עקיבא כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך חדא ועוד קאמר דש\"ש [כטעמא דשמעתין ועוד כלום הלויתני דקאמר ר\"ע דש\"ש הוי למתפסי' אזוזי דלא צריך למיעל ומיפוק כשיעור שוה המשכון דאמר] לעיל גבי אומני' ש\"ש הם. והאי דלא אפשט ליה התם (פ' ע\"ב) עד דשקל וטרא דאיכא למימר דפשיטא ליה [התם מהכא] דהא רבי יהודה מפליג במלוה על משכון בין פירות למעות ובאומני' דהיינו מעות מודה והך ברייתא לא מסיק תלמודא סיפא דמתני' כר\"א א\"נ פשיטא לי' הכא מהתם לר\"ע [ולכלהו] שינוי' צריך לפרש כלם הלויתני בחדא ועוד א\"נ צד שני. ועוד ראי' לדבר דאי נאנס המשכון ישבע ויטול כל חובו דאמר (ב\"מ נ\"ז ע\"ב) בני העיר ששקלו שקליהן כו' עד נשבעי' ליטול שכרן ורואה אני את הדברים ק\"ו השתא ומה פועל על המשכון אם נאנס שוקל שכרו מלוה על המשכון לא כ\"ש [ק\"ו] בן ק\"ו הוא דמלוה דאית בי' גמילות חסדים לא מחייבי ליה ועוד מלוהק תני [ל\"ש במשכון בע\"כ ול\"ש גמ\"ח ל\"ש בשכרו] ל\"ש שוה טפי ל\"ש כנגדו ל\"ש בפחות ועוד דקתני התם אבל הלוהו כו' דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו ר\"א ע\"כ ש\"ש משוי ליה ולא יותר דסברא הוא דמשומר שכר מפיק [ליה]. במלוה צריך [למשכון] גרסי' ולא גרסי' [לוה] וטובא איכא בינייהו."
],
[
"קפו. ועל האחין שנפלה להם ירושה והי' בהם גדולים וקטנים ועדיין לא חלקו והאחד הגדול היה קורא בא' הספרים מן הירושה ונאנס הספר מידו ויש שמחייבי' הגדול לשלם מתורת שותפי' וזה הקטן לא נעשה שומר [שכר] כנגדו אע\"פ שגם הוא קרא בא' מן הספרים נ\"ל דאין לחייב הנאנס ואפי' בגניבה ואבידה דאפי' שותפי' גופייהו מוקי בפ' האומנין (בבא מציעא פ\"א ע\"א) ובפ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ\"ג ע\"ב) [בשמור] לי היום ואשמור לך למחר הא לא\"ה הוי שמירה בבעלים ופטורי' כ\"ש יורשי' דקיימי בתפוסת הבית וחייבי' במעשר בהמה ופטורי' מן הקלבון (בכורות נ\"ו ע\"ב) דכל חד לחברי' משעת מיתת אביהן ומותרי' להשתמש בהן ולא היו שואלי' שלא מדעת וכל [שמירתן] בבעלים אפי' יש קטנים וגדולים כ\"ש כשהיו שניהם גדולים דלא פקעה שמירה בבעלים ואפי' אמר יורש שמור לי היום ואשמור לך למחר לאפקעה שמירה בבעלים דמעיקרא ואי לא אודית בהא אודי מיהו בטעמא קמאי כל [כמה] דלא אמר ולהאי טעמא בתרא יש ראיות."
],
[
"קפז. ועל הבן המשודך הבא בטענת אביו אצל חמיו ואומר לו תן לי כמה שנדרת לאבי והשיב לדבריך אתה מודה שלא נדרתי לך גם אין אביך נאמן לומר נראה הדין עם הבן שמצינו בכל התורה שלוחו של אדם כמותו ובעל דברי' [דידיה] הוי חותן כדרך הבא בהרשאה דשליח שוי' והוי בעל דברי' דידי' דלא עדיף שטרא מהודאת פיו ואנן סהדי דבשליחות אביו בא. ואם יש חילוקי' בדבר יכתוב הבן הרשאה לאביו וישבע החותן כדין בני התערובות דכתבי הרשאה להדדי (ב\"ב קכ\"ז ע\"א) והוא בע\"ד ויגש אליו ושלום יעקב."
],
[
"קפח. ועל זה אשיבך עמיתי ה\"ר שמואל בר' מנחם בע\"ד על שאילותיך על עסק היבמה שתובעת כתובה מנכסי מיתנא והוא טוען מקח טעות היה לאחי בר כי אילונית היית נ\"ל דאע\"ג דשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה לא עדיף היבם מחמת דאלו חמת בחייו נשא אשה ושה עמה עשר שנים יוציא ויתן כתובה (יבמות ס\"ד ע\"א) ואע\"ג דהבעל מוחזק אמרי' רוב נשים לאו אילונית הן ורובא וחזקה רובא עדיף ותלי' שמא לא זכה להיבנות הימנה א\"כ לא עדיף כח היבם מכח המת אם לא [יוכל] להוכיח עפ\"י נשים דיש לה סימני האילונית האמורי' דהיא אחת מאלו שאין להם כתובה ואע\"פ שאין כתו' בידה קיי\"ל כרבי יוחנן דאמר (ב\"מ י\"ז ע\"א) הטוען אחר מעש ב\"ד לא אמר כלום."
],
[
"קפט. ועל מה שטענה היבמה ספר הפקיד בידך והשיב לא נתן לי בלא שבועה לא יכלתי להבין מאיזה טעם יפטור אך דינו של ר\"ת ידעתי מן הספרי' שיש לב\"ד להבחין לפי ראות עיניהם אם הספר עשוי להשאיל ולהשכיר [ואדם] שהספר שלו עשוי להשאיל ולהשכיר לזה שהוא תפוס בו אין נאמן לומר לקוח או נתן לי ואף מיתמי מצינו (ב\"מ קט\"ז ע\"א) דאפיק רבא וספרא דאגדתא לאו דוקא וכל רז לא אנס לך. ואין להביא ראי' מלשון ר\"י פ\"ק דכתובות על הא דאמר (כתו' י\"ב ע\"א) ב\"ד של כהנים היו גובי' לבתולה ד' מאות זוז ולא מיחו בידם חכמי' מה הפי' על מה היה להם למחות אלא אומר ר\"י אע\"פ שלא כתב לה ד' מאות דתנאי ב\"ד הוא מד' מאות כמו לבנות ישראל ממאתים [ואלמנה ממנה] בשוה ה\"ה הכא לא דמי כי אף בנידון דידן אילו כך היה שלא כתב לה והיא היתה תובעות כמו שנהגו העולם והוא הי אומר [לא] כתבתי כמות זה היה דומה לנדון זה והיתה נאמנת אך בכאן שנכתב לה כתו' כשאר נשים אך שטוען פרעתי ובדין הי' דנאמן לומר פרעתי אחרי שאין כתו' בידה אך שמעשה ב\"ד אלים ואין יכול לומר פרעתי ולא מצינו שנקרא מעשה ב\"ד אך מנה ומאתים אבל תוספת שאדם מוסיף כפי דעתו אפי' נהגו עתה בשוה לכל הנשים זהו שלא עפ\"י תנאי ב\"ד [והבא להוציא ממון מחזקתו] צריך ראי' ברורה ועוד בלא חילוק זה [יש] לחלק ביניהם כי לשם נפשט בכל הבנות כהנות ד' מאות [כלבנות] ישראל מאתים אך בכאן לא פשט כתו' בשוה בצרפת כל אחד כותב תוס' כפי העולה על רוחו ועוד אף במלכות [זו] יש שגובה מאתים זקוקי' כסף צרוף ויש קולני\"ש ולא שייך תנאי ב\"ד ע\"ז וצורינו יאיר עינינו חיים בן אמ\"ו חפץ זהב זל\"ע."
],
[
"קצ. ואמר רב קדירות בפסח ישברו (פסחי' ל' ע\"א) ונעביד בהו שלא במינם דנהי דבמינם במשהו שלא במינם בנ\"ט וסתם קדירות אין בנ\"ט מחמץ שאין רגילות להשתמש כל כך חמץ בקדירות שיהא בנותן טעם ואפי' נשתמשובהן דייסא יכול להיות שאינו אלא משהו וא\"ת והא אין מבטלי' איסור לכתחלה וי\"ל דלאו היינו ביטול מאחר שאין מתכוין כדי לאכלו שאינו חושש באותו טעם אלא בהיתר הקדירה בלבד שהוא רוצה שלא תאסור התבשיל דהא דאמרי' אין מבטלי' איסור לכתחלה היינו שלא ישים חתיכה של גבינה ביורה מלאה בשר ורוטב לבטלה בס' שהוא מתכוין לבטל כדי לאכול האיסור ולפי טעם זה יכולי' אנו להתיר קדירה שנפל בה חלב משהו כשהיא ריקני' ובכל שעה שאין לומר במה שבתוכה חתיכה עצמה וגם הרוטב נעשי' נבלה כגון שנפל עליה מבחוץ או כשהיא ריקנית ויבשלו בה אפי' מיד היתר ויתבטל בס' ומיהו בכלי נחשת ואין נראה להתיר לבטל בענין זה לכתחלה בלא מריקה ושטיפה הואיל ואפשר לתקן הכלי אע\"פ שאינו חושש בביטול האיסור הבלוע בו כדי לאכול כדפרי'. ומיהו אין נראה להתיר אלא כלי חרס דוקא דהוי דיעבד דא\"א לו בהגעלה [ואיכא] נמי טעמא כדפרי'. והלכך אפשר להתיר לפי טעם זה לבשל לאלתר אע\"ג דאפשר להמתין לבשל בו עד למחר דליהוי נותן טעם לפגם דלית בי' איסורא אפי' כשנותן בו טעמא אלא מדרבנן גזירה אטו בת יומא."
],
[
"קצא. בת יומא (ע\"ז ע\"ו ע\"א) פרש\"י בסוף ע\"ז שבישל בה גוי היום אבל בישל בה אתמול כבר הופג טעמאבלינת הלילה משמע מתוך פירושו שלינת הלילה פוגמת ולא בעי' מעת מעת וגם ר\"ת נשאל ע\"ז אם צריך מעל\"ע או אם נאמר אם בישל בה איסור סמוך לחשיכה כיון שחשיכה נפגם הטעם שהרי אינה בת יומא ונאמר שתחלת הלילה הוא שפוגם יותר משעה אחרת והשיב כי כל רבותינו [אמרו] שלינה היא פוגמת ונראה דברי' כי לא הי' דרך לבשל בלילה בימים קדמונים כדמשמע [שקבעו] זמן לק\"ש בזמן שכיבה לכהנים ועניים וכל אדם בשמעת' קמייתא דברכות (ב' ע\"ב) ואע\"פ שאין ראי' לדבר זכר לדר שלינת הלילה קרי עבור צורה כמו תבשיל שיעבר צורתו כדאמר (פסחים ל\"ד ע\"א) תעובר צורתו ויצא לבית השרפה וק\"ו אם הוא בעין מעובר צורתו בלילה כ\"ש איסור [הנבלע] בקדירה וגם הלשון מוכיח דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא שבישל בה היום אבל בישל אתמול מעל\"ע לא [בעי] דאל\"כ חול\"ל לא אסרה תורה קדירה אלא מעל\"ע [דמשמעות] בת יומא ליכא מעל\"ע ודוקא כשעמדה כל הלילה בלא בישול איסור יש להתיר ולא בענין אחר כיון שאינו [ידוע מה גורם הפסד הטעם ויש] לספק אם תחלת הלילה או בסופו או כלו גורם הפגם [והפסד] הטעם אבל אם עמדה כל הלילה בלא בישול מותר ולא בעי' מעל\"ע ועל דא אני סומך והמחמיר תבא עליו ברכה ויש לחוש חסרון כך השיב ר\"י."
],
[
"קצב. השיב ר\"ת מגילת עפה, וכסלת צפה, ע\"ג נפה, מנוקה ויפה, ושאילתך חרופה. אשר שאלת האומר תן מנה לפלוני במעמד שלשתן ושאלת אם הנפקד גוי או הנותן מתנה או המקבלו מנין לנו לחלק הדברים נ\"ל [אעפ\"כ] שאינם שוים כי אם הנפקד גוי אינו קונה במעמד שלשתן שהרי לא מצינו גוי זוכה לאחרי' כמו הזיכוים שבתלמוד לא משתמיט אלא ע\"י עבדו ושפחתו עברים או הכנענים אבל ע\"י גוי לא מצינו דאכתי מספקא ליה היאך יזכה במתנה לר\"ל (בכורות י\"ג ע\"א) ותדע שכך פי' בספרים דהא מעמד ג' בע\"כ של נפקד מיירי דאי מדעתו לימה לנפקד בלא מעמד ג' זכה בשביל פלוני פקדון שיש לי בידך וראי' מדרבא דאמר (ב\"ב קמ\"ט ע\"א) אי שלח לי לא אזלינא שאם הי' הולך אז הי' מעמד ג' והיה זוכה למרי בר רחל בע\"כ דרבא וכיון דאשכחן דבע\"כ א\"כ היכא שיש לו לזכות איכא מעמד ג' אבל גוי לא אשכחן דזוכה לאחרים דא\"כ לשתמיט ולימא עי עבדו וגוי מותר ומדבריו שאמר כאן (גיטין י\"ד ע\"א) הלכתא בלא טעמא [אין לומר] מה לי גוי מה לי ישראל אדרבא מההוא הלכתא בלא טעמא הבו נמי דלא לוסיף [עלה] כי ההוא דהכותב נכסיו לאשתו ומישיא אשה לבנו הגדול. וראי' גדולה היא [דלא] מהני בנפקד גוי אבל אם הנותן מתנה גוי [נראה דקנה דאם ממונו של ישראל הפקיעו ע\"י מעמד ג' דהוי הלכתא בלא טעמא כ\"ש ממון גוי ועוד דבדיניהם דייני' לי' שאומרי' לו לגוי כך דינכם. ואם המקבל גוי ואמר ישראל לישראל תנהו לפלוני גוי כל זמן שאינו חוזר בו יתן אפי' א\"ל בלא מעמר ג' אבל אם חזר בו לא יתנו לגוי אפי' אם אמר לו במעמד ג' דבע\"כ] לא תקנו להפקיע לישראל לתת לגוי מתנת חנם בלא טעמא ולא זכה ישראל לגוי מחבירו ישראל וישראל לגוים ע\"י גוים בזה יש טעם טוב והנותן מתנה לגוי עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה ועובר על לא תחנם ודבר פשוט הוא בראיות ברורות אלו יש חילוק בג' דברי' שהשוית הקהיית שיניים על שאילות אלו מ\"ט לא דקדקת' יפה מילי זמן ב\"ד אסברה לך דליכא פנאי וכן אם צריך לפנות אילן קטן או כותל קטן ואם אילן קטן [כקוץ] חייב וכותל בכותל בפלגא. ועוד [שהסתפקתם] אם הקדים המלוה עד ל' יום וידעו הדייני' מה יעשו בו. זה הכלל דבר [שאין לו זמן קבוע שם נותני' לו ב\"ד ל' יום כמו] בכותל ואילן וכיוצא בו בין רב למעט לא פליגי ודברינו לאחר זמן וישמור שלא יזיק. אבל בדבר שיש לו זמן כגון מלוה לניסן או לאייר [בזמן] קבוע אין שם זמן ב\"ד אלא יפרע ויכפהו אם יש לו [דע\"כ] הוא דאמר פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן בא בזמנו נאמן. וא\"ת שלשם (ב\"ב ה' ע\"ב) נראה אם לאחר זמנו [בא ואמר פרעתיך בתוך זמנו דיהא נאמן] הא ליתא לזמן ב\"ד אלא בדבר שלא קבע לו זמן אבל אי קבע לו זמן או ידוע קבע מאליו כדאמר (ב\"ב ו' ע\"א) כל שעה ושעה זימני' הוא ודוק ותשכח."
],
[
"קצג. ועל שחיטת נשים אם יכולת כבר משמע בזבחי' (ל\"א ע\"ב) שהשחיטה כשרה בנשים ואפי' לכתחלה כדמשמע התם ומה שמביאי' מהלכות א\"י הרוצים לחדש והשמחים ללא דבר כתבהו. שיעור הכשר מקוה העשוי [במי] גשמים צריך שיהא בו ארבעי' סאה באשבורן במקום א' או אפי' בב' מקומות והוא שיהא נקב כב' אצבעות ביניהם חוזרות למקומן. ומדלא קאמר באיזה אצבע ש\"מ באצבע בינונית ולא [באגודל] ואותן מ' סאה בעי' שילכו מאליהן למקוה ולא יוליכם דרך כלי שיש לו בית קבול שעומד דרך קבלתו ועשוי לקבלה ולא אפי' דרך צנור שחקקו ולבסוף קבעו אם יש בו בית קבול עפר וצרורות כל שהוא. ואם העביר עליהם אפי' שכל המקוה פחות קורטוב נפל שם בהכשירו אם העביר ג' לוגי' דרך הכלים פסלו את המקוה. ואפי' נפלו לתוכו לוג לוג [לא אמרי'] כיון שנפל לתוכו לוג הראשון ה\"ז מקוה שלם ואותו הלוג לא פסלו וא\"כ כשיפלו לתוכו עוד ב' לוגי' לא יפסלו אותו אינו כן שאם הי' הלוג הראשון משלים את המקוה להכשר היה כדבריך אבל אמו כי הלוג מים שאובים לא פוסל ולא מכשיר הלכך מקוה חסר הוא וכי נפלו ג' לוגים פסלוה לגמרי. ואם הי' המקוה שלם בכשרות אינו נפסל במים שאובי' אא\"כ נפל בו למחצה. וכ\"ש אם נפלו בו רוב פסולי' פסלוהו וכן מקוה שלם נפסל בשינוי מראה ודוקא כשנפלו בו מי פירות ושינו את מראיו פסול ואם נפלו מי גשמים וחזר למראיו כשר אבל בהדחת כלים ושריית סמנים אינו נפסל, וגם אוכלי' כ\"ש אם נשנתנו מחמת עצמן, ושיעור מראה אין לו שיעור שאפי' לא נפל בו אלא קורטוב ושינה את מראיו פסול. היה מקוה שלם ונשתנה מראיו ממלא בכתף ונותנו לתוכה עד שיהפך למראה המים. וג' לוגי' שפסלו את המקוה החסר דוקא משנים או משלשה כלים אבל מד' לא כיון שהפסיק קודם שהתחיל השני וה\"מ שלא נתכוין מתחלה להוסיף על הרשון ועל השני ואח\"כ נמלך להוסיף אבל אם הי' בדעתו מתחלה להוסיף על הראשון ועל השני ואח\"כ נמלך להוסיף אבל אם הי' בדעתו מתחלה להוסיף על הראשון ועל השני בכל שנה מצרפי' לג' לוגין. אבל המעיין אינו נפסל אא\"כ העבירו דרך כלי קבול ואם היה עומד ומניח עליו מים שאובי' והמיכן אין מטהר בזוחלין אבל מטהר בכל שהוא ואם הי' מושך בכל שהוא אפי' כרגלי הנדל וריבה עליו מים שאובים והמשיכן הרבה הרי הוא כמו שהיה לכל דבר. ואם העבירו כלו ע\"ג כלים או ע\"ג הספסל [הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטביל ע\"ג הספסל] משום גזירת מרחצאות. וכשם שהמעיין אין נפסל ברבוי מים שאובי' כך אינו נפסל בשינוי מראה. והמקוה החסר שנפלו לצתוכו פחות מג' לוגי' שאובי' לא פוסלי' ולא משלימי' לשיעור מקוה אבל אם המשיכן לאון שאובי' דרך מרזב שאין בו בית קבול אצטרופי נמי מצטרפי ואפי' י\"ט נמי מצטרפי' בהמשכה ולא אמר דוקא כשקדם למקוה רובה דכשירה [למיעוטא] דשאובי' אבל אי נפיל כי הדדי לא דאפי' נמי כי הדדי מצטרפי' מדתנן (מקואות פ\"ד מ\"ד) מי גשמי' ומי שאובי' שנתערבו בחצר ובעוקא כו' אם רוב מן הכשר כשר אלמא כי אתאי רובא דכשירה ומיעוטא דשאובה שהיא המשכה כי הדדי למקוה [נמי] מצטרפי'. ואם כל המקוה מים שאובים ונמשכו למקוה לא פופסלין ולא מטבילין בהן עד שירדו עליהם מי גשמים מ' סאה וכ\"ש מי פירות שאין פוסלי' [אלא] בשינוי מראה אבל אם לא היה שם כדי שינוי מראה אין פוסל ואין מצטרף. אבל אם הי' מקוה שלם ונפל לתוכו סאה מי פירות [ואין] בהן כדי שינוי מראה ואח\"כ נטל ממנו סאה כשר. נמצאו השאובי' ומי פירות מצטרפי' בענין זה למקוה. וג' לוגי' הפוסלי' המקוה דוקא שיהו כלם שאובים ויהא בהן מראה מים אבל אם נפל לתוכו מעט יין ושינו את מראיו אין פוסלי' עוד את המקוה אא\"כ שינו כל מראה המקוה כדין שאר מי פירות. ואלו מצטרפי' לשיעור מקוה השלג והברד והכפור והגליד והטיט הנרוק שהפרה [שוחה] ושותה מהן וכלן [משערין] בכמו שהן ובלבד שימעך חלל השגל שיהא ככפור ואפי' מדדו בכלי ונתנו במקוה מצטרפי' ובלבד שיהא רוב המקוה כהלכתן. נשלמו דיני מקוה שסידר הרב ר' אברהם בר דוד אב ב\"ד. ושמעתי ממורי הרב אע\"פ שאנו רואין כשדולין המקוה כששואבין אותו אז נופלי' מן הדלי מים וחוזרי' למקוה והן שאובין אין לחוש בכך רק שיהא הדלי [ניקוב ככונס] משקה כי אז בטל מתורת כלי ואז אין תורת שאיבה במים הנופלי' ממנו."
],
[
"קצד. שאלת על בתי כסאות שלכם על המים והמים רגילים להתייבש לפעמים ובאותה שעה בקעי בהו אם יש היכר מחיצה בין מלמעלה בין מלמטה בשעה שיש מים מותר דמחיצה תלויה מתרת במים כדאמר פ' כיצד משתתפי' (פ\"ו ע\"ב) ובשעה שאין מים שאין מחיצה תלוי' מתרת בהרבה אע\"פ שיש שם צואה אסור ואין לחושבה כמקום פטור ואע\"ג דבפ\"ק דשבת (ז' ע\"א) חשבי' היזמי והיג וצואה ברה\"ר רשות לעצמו ואע\"ג דלא גביהי ג' וא\"כ היכא דאין רחבה ד' על ד' תיעשה מקום פטור דאין כרמלית פחות מד' יש לחלק לדידן רה\"ר שלנו ככרמלית [איתא] ומצטרף בהדי' דקיי\"ל כרבא דאמר (ערובין ט' ע\"א) מצא מין את מינו וניעור. ובית הכסא שבין ב' בתים אם יש פתח ביניהם שיכולי' לערבן מערבין ומותרי' בו ואם לאו שניהם שולטות בו ואסורי' כדאמר ריש פ' כיצד משתתפי' (פ\"ה ע\"א) גבי לזה בשלשול ואפי' את\"ל דצואה ברה\"ר מקום פטור הכא ברשויות דרבנן לא אשכחן [בשום] דוכתא שיהא בו דין מקום פטור כדאשכחן פ\"ק דשבת (ז' ע\"א) שאפי' קנה מאה אמה חשיב רה\"י. ושלום שמשון ב\"ר אברהם.",
"(זאת התשו' כמו כן היא במיימוני בס' משפטים בתשובותיו דף תשכ\"ז תשו' י\"ח)."
],
[
"קצה. יהי השם לעזר, לאהובי ה\"ר אליעזר אשר שאלת על בני כרך שקנו ס\"ת בס' דינר והתנו יחד שאם ילך אחד מן הכרך להתיישב במקום אחר שהנשארים יתנו לו חלקו ועתה רוצה א' לצאת ושואל חלקו לפי מה שהוקרו הספרים מאשר בתחלה והנשארים אומרי' שלא לתן אלא כמו שנתנו תחלה. כך דעתי נוטה כי לא הותנו רק לחלק מבורר באותה שעה ולא יעשו שומא אחרת ואם הי' ראוי [להסתפק] בלשונם למה נתכונו הייתי דן כמו [כן] דין זה דכיון דממ\"נ הספר נשאר להנשארים אלא שצריכי' להחזיר דמים שאינה ידועה כמה מצי למימר ס\"ת ממ\"נ דידן ואי משום דמי אייתי ראי' ושקול ודמיא לההוא דיתומי' אומרי' אנו השבחנו ולההיא [דאילן] דמדמי להו להדדי בפ' המקבל (בבא מציעא ק\"י ע\"א וע\"ב) ושלום יצחק בר יודא."
],
[
"קצו. וששאלת ישראל שהי' לו מעות של צדקה בפקדון ונאנס בתפיסה אם חייב לשלם או לא הא [תני'] בס\"פ החובל (בבא קמא צ\"ג ע\"א) לשמור ולא לחלק לעניים חוץ מהיכא דמיקץ קיץ להו כדאמר התם גבי ארנקי דאפקד רבי יוסף גבי ההוא גברא איגנבי' וחייבי' ר\"י לשמלוי משום דעניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו ולשמור הוי אבל שאר עניים פטור היכא דלא קיץ כדמוכח התם וא\"ת תיפוק לי' דהו\"ל ממון שאין לו תובעי' כדפריכנא בריש הזורע (ק\"ל ע\"ב) גבי מתנות כהונה וי\"ל דהתם ממון שיש לו תובעי' [הוי] דהא ר\"י גבאי הוי ותבעוה להאי גברא מה שהפקיד אצלו הלכך היכא דלא קייץ נמי חייב אי לאו משום דכתי' לשמור ולא לחלק לעניים."
],
[
"קצז. חורה מו' הביר ליולדת שמת לה מת יום א' ללידתה דמותרת לרחוץ כל ז' לבד יום ראשון דלדברי ה\"ג אבילות יום ראשון דאו' ומההוא דספ\"ק דברכות (ט\"ז ע\"ב) דר\"ג רחץ לילה ראשונה שמתה אשתו ומסיק בגמרא קסבר אנינות לילה דרבנן ובמקום איסטניס לא גזרו ואין איסטניס גדול מזאת האשה ומה\"ט נראה דמותר לחוף ראשו בימי אבלו אי קשי לי' ביניתא דרישא דלא גרע מאיסטניס וכן מצינו ביום הכפורים שסיכה אסורה ואעפ\"כ אמרו (יומא ע\"ז ע\"ב) מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ואמרי' בירושלמי (ברכות פ\"ב ה\"ו) אבל אסור ברחיצה כל ז' [הדא דתימא] ברחיצה של תענוג [אבל ברחיצה שאינה של תענוג] שרי כהדא דשמואל בר אבא עלו בו חטטי' אתא שיילי' לרבי יוחנן מהו דיסחא א\"ל סחי מה אתון קיימי' אם בדבר שיש בו סכנה אפי' בט' באב אפי' ביוהכ\"פ אלא בדבר שאין בו סכנה ודלא כפר\"ח שפי' איסטניס שהוא מסוכן כיון דלרפואה הוא בשעת הדחק שרי' ליה."
],
[
"קצח. פ\"ק דר\"ה (י\"ח ע\"ב) צאו והתענו על מה שהתעניתם מכאן א\"ר אלחנן דמי שמתענה חנוכה או ר\"ח תענית חלום צריך למיתב תענית לתענית כמו בשבת דהא אמר הכא שהי' צריכי' להתענות על מה [שהתענו] בחנוכה בשוגג כי אין נראה לחלק בין תענית חלום להאי תענית."
],
[
"קצט. תבא מארה לאשה שיש לה בעל ואינה מתקשטת ותבא מארה לאשה שאין לה בעל ומתקשטת."
],
[
"ר. ששאלת על ירך שנמלחה עם כחלה בעוד שהכחל מחובר בה ולא נקרע כלל אם בבהמות בזה\"ז שאינן חולבות כמו סמוך לפורים והו\"ל שאינה מניקה ושרי דהוי מיעוטא דמיעוטא ואפי' ר\"מ מודה דלא חיישי' ומוהר\"ר יעקב ראה בתשו' רש\"י שאין לחלק בין מניקה לשאינה מניקה משום גזירה שמשון ב\"ר אברהם."
],
[
"רא. על עסק הדין באחד ששכר מחבירו סוס ועגלה עד מקום פלוני הרחוק [ח'] ימים ונתן משכון על השכירות וכשהלך ב' ימים נמלך לשוב שמע שיש סכנה בדרך מפני הרועים ושב לעירו אחר ב' ימים נראה דאע\"פ שאם הי' הולך עד מקום פלוני היתה [מלאכתו] נגמרת ונמצאו ימי החזרה למשכיר לעשות בסוס כל חפצו מ\"מ אנן סהרי שנתרבה השכירות מחמת ימי החזרה ולא העלו על לבם שימצאו שוכשרים חדשים בחשרה שיפחות מתחלתו אצלו בשביל כך דמקרה בעלמא הוא גם קיי\"ל (קדושין י\"א ע\"א) דגנב וקביוסטוס הגיעו ואפי' הי' משכיר מכחש בו וכופר ק\"ו על גוים אשר פיהם דבר שוא הלכך הו\"ל סוס [והעבד] ברשות שוכר ו' ימים עדיין אחרי שובו לעשות בו מה שירצה ולהשכירו בעיר ולהביא עצים מן היער ושאר מלאכות המצויות שם לעגלות [וגם אין לומר שאין לו] לעשות עבידתא דקשה מיניה היכא דשלים [עבידתא] ומשני למלאכה ארת והרי זאת קשה מיני' דכי הדרא בריקן הדר וכאן הרי הוא טעון לא לקתה מדת הדין על כך דניחא לי' למשכיר שיעשה סוס שלו מלאכת טעון סביב עירו וישוב בכל יום לערב וילין בביתו מאשר יבא ריקם מארץ מרחקים שכמה פגעים ומקראות רעים להולכי דרכים גם משכיר זה רגיל להשכירו תמיד לאחרים שמשון ב\"ר אברהם תנב\"ה."
],
[
"רב. יש בני אדם שסבורי' שאמירה לגוי שבות היינו דוקא כשהאמירה בשבת אבל כשהאמירה קודם שבת אע\"פ שמצוה לעשות בשבת מותר וטועים דהא טול אתה חלקך בשבת ואני חלקי בחול אסור כי לא התנו מעיקרא (ע\"ז כ\"ב ע\"א) לפי שנראה כמצוה לו לעשות בשבילו בשבת [כ\"ש] כשמצוה לו בהדי'. ולהשכיר מרחץ לגוי נמי אסרי' משום דאריסות למרחץ לא עבדי אינשי (ע\"ז כ\"א ע\"ב) ואי שרי לומר לו מע\"ש לעשות לא הי' לנו ליאסור בשביל כך גם כל אותם הדברי' בפ\"ק דשבת (י\"ז ע\"ב) ב\"ש אוסרי' לתן לגוי אלא כשיכול לעשות מבע\"י ולא נחלקו עליהם ב\"ה להתיר עם השמש אלא כשנותן לו סתם אבל כשנותן לו בהדי' ומצוה לעשות לו בשבת אפי' ב\"ה אסרו לעשות כיון שלא מצינו שנחלקו עליו אלא בסתם. ועוד כי נראה שגם ב\"ה לא התירו נתינת עורות לעבדן עם השמש אלא [כשקצץ לו] כי היכא דלא שרו בשליחת איגרת בגמ' אלא כשקצץ [והא] דלא מפלגי גבי עורות דמתני' דשרו ב\"ה בין קצץ בין לא קצץ היינו משום דסתם [עבדן] אינו מקבל עורות לעבד אלא בשכר אבל מוליכין איגרות לפעמים דרך הוא שמוליכו הגוי בחנם היכא דאית ליה אורחא להתם ועוד שבכל ענין אוסרי' במשנתינו ב\"ש ואפי' קצץ ואר\"י דכל שאר בבי דמתני' קתני וב\"ה מתירי' ולא מפליג בהן מידי ה\"נ קתני נמי בהאי כי האי לשנא וגם בלא שום ראי' לאסור אין לנו לחלק באמירה שבות בין אומר לגוי בשבת למערב שבת ומטעמי' הללו אפי' באיסור דרבנן [וכן מצינו] שאסור לומר לגוי בשבת כדאמר פ' [שואל] (ק\"ן ע\"א) לא יאמר אדם לגוי שכור לי פועלים אפי' אומר לו מע\"ש אסור."
],
[
"רג. שמועותיך ברורות, כשמש מאירות, בקי בכ' דורות ידידי הר' מנחם. לענין נדר שנדרת לעלות לא\"י אפי' עד\"ר יש לו הפרה אחרי שאשתך הרה דאין כל דבר עומד בפיקוח נפש ויש סכנה להוליכה עורה וגם הולד עד שיתגבר ויכנסו ימות הקיץ אע\"פ [דאין] פותחי' בנולד מלתא דשכיחא היא דרוב מתעברות יולדות ומלתא דשכיחא מודו ביה רבנן כי האי דירדו מנכסיהם פ' ר' אליעזר פותחין (ס\"ד ע\"ב) ואל תשיבני שאין זה פקוח נפש שתוכל לילך בלא אשתך כי כלל לא תוכל לעגנה ואתה משועבד לה ומצוה מרובה ויש לו הפרה כמקרי' דרדקי (גיטין ל\"ו ע\"א)."
],
[
"רד. ואשר שאלת אם מתירי' ע\"י כתב נראה דאין מתירי' מדאמר פ\"ק דנדרים (ח' ע\"ב) רבינא הו\"ל נדרא לדביתהו אתא לקמי' דרב אשי א\"ל בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו א\"ל אי מיכנפין אין אי לא לא משמע דלא מבעי' לי' אלא בבעל שיודע לחקור הענין ולא באחר אבל ר\"ת אומר אפי' שלא בפניו ולא ידענא אם שנים או שלשה."
],
[
"רה. נדרשתי לאשר שאלתי על בת ישראל שידה אחת על הברזא וידה אחת לבקש אבן להכותה ואת הגויה והכניסה קצת בחבית הא למה זה דומה לעם הארץ שהושיט ידיו לגת ונגע באשכולת ואורו ליה רבנן לר' ירמי' כמ\"ד אשכולות וכל סביבותיה טמאין והגת טהור (ע\"ז ע\"ה ע\"ב) לפי שהאשכול שנגע בו ועליו משקה טופח הוי ראשון וסביבותיו שני מכאן ואילך טהור ואע\"פ שהמשקה הולך קצת מדלא קא משני בשילהי ע\"ז (שם) [הכא] ליכא משקה הולך [אלמא] אע\"ג דהולך קצת טהור משום דמפסקי אותם אשכולות שהיו מוטלי' ביין וה\"נ ל\"ש מידי אירא התם איפסק אשכולות הכא לא מפסקי ולא מידי שראש הכרזא על דופני החבית מעבר אל עבר וזהו כחו בכונת יין ויאסר בשתייה כאותה ששנינו (ע\"ז ס' ע\"ב) מדדו בקנה ימכר אלא אי איכא לדמויי להא מדמינ' לההוא חביתא דפקעה לאורכה [אידרי ההוא] גוי חבקה ואמרי' (שם) אי דפקעה לפותיא מעשה לבינה קא עביד ואפי' בשתי' שרי ואע\"פ שא\"א שלא יצא היין דרך סדקין [כיון] שאינה מזומנת לפול חציה אילך וחציה אילך אינו אלא [כמדבק] שתי לבינות ה\"נ כיון דהיתה הברזא תחובה כבר מעשה לבניה עשתה הגויה שהרי בלא כחה נמי אינה יוצאת מן החבית וזכר לדבר נוד מלא יין וגוי מניח ידו עליו ושוקע דלא אשכח ביה איסורא. ועוד שהעבריה היתה ידה על הברזא עם הנכריה בידוע שיסייעה לפי כח וכיון [שכח] ישראל מעורב בו מותר מדאמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפיכתו חמרא לא לסייע גוי בהדייכא דלמא אשתליתו ושדית' עלוהו (ע\"ז ע\"ב ע\"ב) מכלל דאי לא אשתלי שריא וכהנה השיב ר\"ת לרשב\"א."
],
[
"רו. רבי רגיל לומר כל היכא דאמר אין מחזירין כגון יעלה ויבא בלילי ר\"ח וענינו ועל הנסים לאו דוקא גמר תפלתו אלא אפי' נזכר תוך תפלתו ואפי' לא התחיל ברכה שלאחריה אלא סיים ברכה של עבודה ולא אמר יעלה ויבא אין חוזר לראש דכיון דאין מחזירי' ל\"ש ברכה [אחת] ל\"ש ברכות הרבה מכיון דאין מחזירין סברא היא שיהי' ברכה לבטלה אם היה חוזר כלל."
],
[
"רז. מעשה בא לפני ר' בקורקבן תרנגולת שניקב ונתערבה אותה התרנגולת טריפה עם אחרות והביא הקורקבן אצל התרנגולת ואידמי להדדי והכשירו על כך."
],
[
"רח. מעשה היה לפני הר' יצחק שהיו ב' עורות של קורקבן נקובי' אכן היה שומן מבחוץ סותם ופסק דכשרה דקיי\"ל חלב טהור סותם ל\"ש עוף ל\"ש בהמה [ומבעי'] באלו טרפות (מ\"ט ע\"ב) [חלב[ חיה מאי אי סותם או לא ודוקא [חיה] מבעי' משום דכנגדו בבהמה אינו סותם אבל עוף לא בעי דכנגדו סותם בכל מקום."
],
[
"רט. דן ה\"ר חיים על אשה שלותה על בגדיה או על תכשיטיה ואח\"כ הלך בעלה והוסיף ולוה עליהם יותר אם מידיעתה עשה הבעל אז המלוה יכול לתופשה עבור כל ההלואה אבל אם שלא מדעתה הלוה הוא יכולה היא להוציא מן המלוה באותה מעות שלותה היא ואין כח ביד המלוה לתופשם עבור הלואת הבעל בלא ידיעתה כי כך שנינו (ערכין כ\"ד ע\"א) אין לבעל בבגדי אשתו כלום ולא בתכשיטיה ואפי' אם לוה הבעל מתחלה עליהם והיא אומרת שעשה בלא ידיעתה הדין הוא שיחזיר לה כי אינך יכול לומר ודאי שלו הם ואינו שלה כי היאך באו בגדיה לידו שלא מדעתה זה אינו כי אדרבא יותר מן מצויין בידו מדברים העשויי' להשאיל ולהשכיר שאנו אומרי' אינו יכול לטעון אתה מכרת לי כי אינה שומרצת בגדיה מבעלה, אך היא צריכה לשבע שבעלה לוה עליהם שלא מדעתה ויחזירו לה. תשובת מהר\"ם."
],
[
"רי. אשר שאלת על לאה שהכניסה לראובן תכשיטין ובגדים נאים אם אין בע\"ח דראובן גובה מהן יפה כתבת דאין גובין מהן דקיי\"ל כרב יהודה דאמר בפ' אלמנה (ס\"ו ע\"ב) גבי המכנסת שום לבעלה והיא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עמה משום שבח בית אביה ואמרי' התם המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור וכו' עד הבעל מוציא מיד הלקוחות פי' אף הבעל שמכר מוציא ופר\"י מוציא לאלתר מן הלקוחות דלא רצו חכמי' שיתקיים המקח אפי' שעה לפי שלאחר מיתת הבעל או לאחר שיגרשנה נוטלתו משום שבח בית אביה ואין דרכה של [אשה] לחזור אחר בתי דיני' כדאמר פ' השולח (גיטין מ\"א ע\"א) להכי בטל המקח לאלתר כי היכי דל תטרח האשה כשתבא לגבותו וכיון דאפי' מכרה בעל לאלתר בטל כ\"ש שלא יגבה מהן בע\"ח מכורה [כבר יוצאה אינה מכורה] דין שלא תמכור ומה שכ' המיימוני (פ\"ג מערכין העד) דהא דאמרי' דאדם [המעריך] עצמו והמקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו כלום ה\"ה בע\"ח אין לו בכסות אשתו ובניו [ובצבע] שצבע לשמן ה\"מ בגדי חול אבל בגדי שבת ומועדי' גובה מהן ואצ\"ל אם היו בהן טבעות כלי כסף וכלי זהב שהכל לבע\"ח יפה כתבת דהיינו דוקא מה שתיקן לה הוא וסמך שלו מירושלמי פ\"ק דקדושין (ה\"ד) גבי האחי' שחלקו שמין מה שעליהן ומה שעל נשיהן אין שמי' ומפרש התם העושה קטלא לבתו מביאי' לאמצע וחולקי' בד\"א בראוי' להשתמש בחול כו' עד בין כלי רגל בין כלי שבת מביאי' לאמצע וחולקין וטעמא משום דלא ניחא להו דליבזו ב\"ד לבא לשום מה שעליהן כדמפרש בהגוזל קמא (ק\"ב ע\"ב) גבי המקדיש נעשה כמו שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא. [אבל בכסות שבת ורגל לא אמרי' דמסתמא נעשה כמו שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא] ומיהו היכא דידוע שהקנה להם מעיקרא אפי' בכלי שבת וכלי רגל אין לו בכסות אשתו ובניו וא\"כ בנדון זה כיון שהכניסה לו והם מיוחדים לה אפותקי נינהו לדידה אין בע\"ח גובה מהן [ואפי' כלי שבת ורגל] כדאי' בירושלמי פ' מציאות האשה (ה\"ג) וכנגד השום הוא פוסק פחת חומש [שמין] דעתה של אשה [שהיא] רוצה לבלות את [כליה] וליטול פחות חומש וכו' עד זאת אומרת אין אדם רשאי למכור כלי אשתו דהתם סתמא קאמר אפי' כלי שבת דאכל שום קאמר דפוחת חומש ועוד אי בכלי חול דוקא איירי מאי אריא שהכניסה לו דאיכא למימר דשמין [דעתה] אפי' הוא תיקן לה אח\"כ דל\"ל שמין [דעתה] אפ\"ה אינו רשאי למכור כדאמר בהגוזל קמא נעשה כמו שהקנה [לה] מעיקרא."
],
[
"ריא. וששאלת על רבקה אלמנת יצחק שיש לה ד' בנות [ואין לה בן] ותובעת רבקה את ראובן ממון שהי' חייב לבעלה אם תשבע רבקה שאין לה כתובתה צריך ראובן לתן לה הממון ותגבנו בכתובתה או ישבע שלא היה חייב לבעלה כלום ואע\"ג דתנן פ' הכותב (כתובות פ\"ד ע\"א) מי שמת והניח פקדון או מלוה ביד אחרים יתננו ליורשיו שכולם צריכי' שבועה והיורשי' א\"צ שבועה ה\"מ בימיהם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע\"ח ולכתו' אבל בזה\"ז דמשתעבדי מתקנת הגאונים ואפי' אי יהיבנא להם ליורשיו איהו גביא מנייהו אפוכי מטרתא למה ליתן לידם והם יתנו לה הלוה והנפקד עצמם יתנו לאשה אם תשבע ועוד מדר' נתן מחייבי' להו לתן לה ואם אינה רוצה לשבע ינתנו ליורשיו."
],
[
"ריב. וששאלת אם יש להשיב לאחד מן היורשי' אע\"פ שאין היורשי' כלם כאן לית דין צריך בשש דפשיטא שיש לה להשיב ליורש האחד עבור חלקו דאטו אם הא' במדה\"י ושמא לא ישוב לעולם יאכל הלה וחדי ונמצא טפל חמור מן העיקר דיורש לא יטול ושאינו יורש יחזיק בירושה יציבא בארעא וגיורא בשמיא וכן משמע ס\"פ מי שהיה נשוי (כתובות צ\"ד ע\"א) גבי תרי אחי [ותרי] שותפי דאית להו דינא בהדי חד וא\"צ להאריך בזה ואין עוד קלף אך שלום לך אלף מאיר בר' ברוך."
],
[
"ריג. מעשה בא לפני ר' בדבש שבשלהו במחבת בשר בת יומא [והוריקהו חם] בשל חלב בת יומא והתירו ר' אע\"ג דבת יומא [היא דאשכחן] דשמנונית בדש נותן טעם לפגם אפי' הוי השמנונית בעין בשעה שנתערב [כ\"ש] בקדרה בת יומא מדתנן פ' אין מעמידין (עבודה זרה ל\"ה ע\"ב ול\"ו ע\"א) ואלו דברי' של גוים אסורי' וחשיב שמן ומפרש [שמואל] משום דזליפתן של כלים אוסרתן וקא\"ל שמואל רב בשלמא לדידי מש\"ה שרו רבותינו פי' [משום דאית להו נטל\"פ שרי וא\"ת תנא דמתני'] דאסר ליה אמאי שרי בתר הכי דבש ומפרש ר' דשמ לא הוי שמנונית שנבלע בקדירה נטל\"פ אלא משום דסתם כלי גוים אינם בי יומא אבל אם מעורב בו שמנונית בעין נותן טעם לשבח הוא בשמן ובההוא נטל\"פ [הוא דלפליגי משום] שהפגימה אינה אלא לפי שנשתהא יום אחד בקדירה אבל בדבש הוי נטל\"פ לגמרי אפי' מתערב בו שמנונית של גיעולי גוים בעין או מבשר או מחלב הוי נטל\"פ והיינו הא דאמר בפסחים (מ\"ד ע\"ב) ורבנן גיעולי גוים חידוש היא דאלו בכל התורה כולה נטל\"פ מותר [כנבלה] והכא אסור. ותימא לר\"י [אי] נטל\"פ בכל התורה כולה מותר למה הכא אסור ונראה לר\"י דה\"ק נטל\"פ מתחלתו בעלמא מותר דגמרי' מנבלה דפוגמה מתחלתה ומותרת הכא חידוש הוא ומשום דתחלתו היה משביח אסור אע\"ג דהשתא מיהו אינה אלא לפגם וכרבנן דר\"ע קיי\"ל והלכתא [היכא דהוי] פוגם מעיקרא כנבילה מוסרחת דנטל\"פ מתחלתו [מותרת] ומהאי טעמא מותר זה הדבש. ועוד מתירו משום דנותן טעם בר נ\"ט [הוא הבשר] במחבת והמחבת בדבש ואח\"כ נתערבה באיסור והוי כדגים שעלו בקערה דמותר לאכלן בכותה."
],
[
"ריד. אם הניח ישראל גבינות בבית הגוים ואין חותמן ניכר אלא קצת נראה לר' שהתורה חסה על ממונם של ישראל דהלכתא כריב\"ל (ע\"ז ל\"ח ע\"א) דלא אסרו גבינות גוים אלא משום ניקור ועכשיו אין אנו נזהרי' בגילוי כלל גם מטעם החלקה דשומן חזיר אין לאסור כלל כי אם טרח לזייף לא החליקו ואפי' לשמואל (שם ע\"ב) יש להתיר משום דמרתת שמא יבא ישראל ויתפס כגנב מידי דהוי אעורות שנו חותמי' בנקבים ונותנן לעבדן והרבה קל לזייף ולתת עוות הנקובים על שאינן נקובי' וינקוב במרצע אלו האותות אי לאו דמרתת שמא יכיר ישראל שאין אלו שלו בכמה ענינים."
],
[
"רטו. אמר לנו ר' פעם אחת הי' לרבינו שמואל רחילות בבית הגוי בעירו ולא היו בני ביצתו נזהרין לרואת בתחלת החליבה והקפיד ר\"ת ואמר דבכה\"ג יש לחוש לחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו דכיון דשל ישראל הוא שמא יגנוב הגוי ויתן חלב טמא תחתיו ואין להתיר נכנס ויוצא כיון שהגוי היה מכיר בהן שלא היו ממהרין לבא בתחלת החליבה."
],
[
"רטז. מעשה בישראל א' שהלך לכפר לעשות גבינות לראות חליבת החלב ובשעה שהלכו לחלוב לא בא ממש בתחלת החליבה ושאל את ר' אם יש לחוש משום חלב טמא במה שהיה כבר בקדירה והתירו ר' משום דגבינות לא נאסרו משום חלב טמא דאינו מעמיד כדפר\"ת פ' אין מעמידין (עבודה זרה ל\"ה ע\"א) גבי טעמא דאסרו גבינות הגוים משום ניקור וראי' מירושלמי (ע\"ז שם) דקאמר שהארס עומד בין הנקבים ודוקא חלב שחלבו גוי ולא היה בדעתו להקפיא אסור אפי' יעשה ישראל ממנו גבינות ואע\"ג דלא [מקפי] קאי ביני אטפי כדאמר בע\"ז (שם) אבל הכא שרי אפי' לא ראה ישראל החליבה כלל מחמת שדעתן של גוי' להקפיא כל החלב ומשום שומן לא שייך הכא ומיהו לכתחלה אין להקל כי פשט בכל ישראל [שהולכים] לראות החליבה אפי' כשרוצים לעשות גבינה מן [הכל] ואפי' אם נפשך לאסור היכא שלא ראה כלום מן החליבה משום דשמא אין בדעתו להקפיא הכל מ\"מ היכא שראה הכל רק ההתחלה מותר דגוי מתיירא לערב חלב טמא דירוק בחלב טהור דלבן כדאמר בע\"ז (ל\"ה ע\"ב) פן ירגיש ישראל ויפסיד הלבן עם הירוק ושמע ר' פעם א' אמר גוי לישראל ליקח גבינות [בחובו] והיה החלב נחלב כבר והלך ועשאם והתירם ר\"ת אמנם אין להקל אם אין מפסד מרובה ביותר. ורבינו שמואל הי' מתיר חלב שנחלב מקצת' בלא ראיית ישראל ואפי' אין דעתו להקפיא והקפיד ר\"ת ומיהו היכא דדעת הגוי להקפיא החלב ולמסור הגבינות לישראל נראה שאין לחוש שמא יערב בו חלב טמא כי מה יריח בכך כיון שאינו עומד ואפי' הי' דבר טמא בעדר נראה דמותר מטעם זה אעפ\"כ טוב לכתחלה לזהר אבל בדיעבד ראוי לחוש על ממונם של ישראל שלא לאסור את המותר."
],
[
"ריז. אין לתן קדירה של בשר אצל של חלב כדמוכה פ' כל הבשר (חולין קי\"ב ע\"א) מהו לאנוחי כדא דמלחא גבי כדא דכמכא אבל אם מכוסים שפיר דמי."
],
[
"ריח. צלי צונן שנפל בחלב צונן בעי קליפה כדמוכח בהאי גוזלא (חולין קי\"ב ע\"א) והא דאמר בכיצד צולין (ע\"ז ע\"א) צונן לתוך צונן מדיח היינו בהאי דלית ביה פילי אבל צלי דאית ביה פילי לכ\"ע אסור כדקתני התם ודוקא בצלי אבל [בחי] אפי' במקום שצריך קליפה כגון חם לתוך צונן אפי' אית בי' פילי סגי בקליפה כדפי' רש\"י והוא צלי משמע אבל [חי] לא. חלב שנמלח עם בשר אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה."
],
[
"ריט. על הבן הנולד סמוך לחשיכה והי' נראה יום והיו נראים [ככבים] קטנים מאד נ\"ל כי יש לסמוך על הככבים ולספק לכל הפחות [ולמול] למחרת כיון שלא יהי' למחרת לא יו\"ט ולא שבת אע\"פ שהיה הרקיע מזהיר כיום פעמים שאין מתחילן להחשיך כל כך אע\"פ שהוא כבר לילה אע\"פ שאין אור לבנה בתחלת הלילה כ\"ש עם אור הלבנה אע\"פ שלפעמים משתנים סדרי בראשית כדאמר (מועד קטן כ\"ה ע\"ב) אתחזי ככבי ביממא זהו כשהי' יודעי' בבירור שהיום גדול אבל סמוך לחשיכה אין לתלותו אלא בהוה. [ואשר] כתבת שהיו קטנים מאד אע\"פ שי\"ל שאם היה לילה הי' נראי' גדולי' ביותר כי מתוך ההלכה משמע דבשעת ראייתן יסמכו עליהן לענין איסור והיתר ומלאכת שבת ואפי' אין אנו בקיאי' בקטנים איך ראייתן ליחשב לילה על ידם בפחות משלשה לכל הפחות יחשב אותם כבינונים וג' מהן לילה ואין נ\"ל דככבים קטנים דקאמר לסמוך עליהם לענין מלאכה בין לקולא בן לחומרא [היינו] ככבים ידועים כשיהי' לילה יהיו גדולים ודוקא לבקיאי' בשמות הככבים קטנים וידועי' מקום קביעותם מהני אבל שאינם מכירי' אותם לא. ועוד שהגדולי' שהיו נראי' גדולים בעת לידת הולד [מוכיחים] על הקטנים הנראי' [קטנים מאד שאינם מן הנראים] ביום. ואם לאלתר סמוך להוצאת ראש הולד חוץ לפרוזדור ראו הככבים נראה כי גם ראוי לחל עליו את השבת וכ\"ש שאין כאן חילול אבל אם לאחר הוצאת ראש נשתהא שהות מרובה קודם צאת הככבים נראה דאין לסמוך על הככבים ואם לפי שיעור השיהוי דומה להם שהי' יום בהוצאת הראש אין להם אלא מה שעיניהם רואות ויהא נימול לשמנה אפי' יארע בשבת אפי' החזיר הראש ונשתהא לחזור ולהוציא עד הלילה. ואם יש ספק יהא נימול לט' אפי' יהא חול בשמיני."
],
[
"רכ. ועל המדיר את חבירו עד\"ר ובית הכנסת בביתו אם יכול להתיר נדרו ולילך לביהכ\"נ אם חשב הוא כדבר מצוה אע\"פ שיאן מנין בעיר [אפי' עם המודר] נראה דדבר מצוה הוא ולא מבעי' היכא דאתי מנין לפרקי' דמצוה שישתתפו יחד בתפלה ובית אלקים ילכו ברגש כיון שכברקבעו להם מקום לתפלה מתוך זה קבעו עצמן יותר לתפלה ומכונים לבם לאביהם שבשמים אלא אף ליכא מנין מתוך שמתפללי' במקום המיוחד להם להתפלל יותר מכוני' לבם ויכול להתיר נדרו לילך לביהכ\"נ כדאמר (ברכות ו' ע\"א) אין תפלת אדם נשמעת אלא ביהכ\"נ. יצחק בר שמואל."
],
[
"רכא. השיב ר\"ת דאסור לטבול ביום הכפורים עתה לצורך תפלה דהא דתני' (יומא פ\"ח ע\"א) כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בשבת בין ביוה\"כ היינו למ\"ד טבילה בזמנה מצוה משום מצוה התירו חכמי' אבל למ\"ד לאו מצוה הואיל ויכול לקיים למחר [וליומא אחרא] אסור. תדע דהא רבי יוסי סבר לאו מצוה וקאמר מן המנחה ולמעלה הלכך טבילה אסורה ביוה\"כ. ויש מהנדזי' ואומרי' דיכול לטבול דנהי דר' יהודה [בן בתירא] פוטר (ברכות כ\"ב ע\"א) הכא להחמיר ולעשות תפלה בנקיות תבא עליו ברכה ועוד דר\"ח פסק דר\"י לא אמר אלא לענין תורה דאינה מקבלת טומאה דכתי' הלא כה דברי כאש אבל בתפלה לא הלכך אף ביוה\"כ טובל לצורך תפלה וכן נוהגי' בנרבונא אבל אומר רבי' דהא ליתא דהא דפר\"ח ה\"מ בשאר ימות השנה אבל ביוה\"כ דחמור [דאפי'] צונן אסור בזה לא התירו לטבול לתפלה דא\"כ נמצא חומרו קולא תדע דר\"י גבי תפלה נמי קאמר דאמרי' בברכות פ' מי שמתו (שם) זעירי אמר בטלהו לטבילתו כר\"י ב\"ב ור' חמי דעביד טבילה למעלה יומא טבא דפסח' להוציא רבים ידי חובת' ולית הלכתא כותי' אלמא בטלוה אף לתפלה."
],
[
"רכב. ר\"ת מתיר שילך גוי עם ישראל בשבת בנר דלוק בידו בכל מקום הן למשוך יין הן להוליך להם דהא טלטול נר אינו אסור אלא משום מוקצה ואף לר\"שדבהא] מוקצה מודה כדאמר ס\"פ כירה (שבת מ\"ז ע\"א) הנה לשמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור פי' שהם טפלים לשלהבת בעודם בו שהוא ניכר וכיון דליכא איסורא אלא משם מוקצה שרי להו לטלטולי מן הצד דבכלהו מוקצה דעלמא [הכי[ שרי וכיון דשרי מן הצד אי שקיל ליה [גוי] לנר בלאו מן הצד שריאד כיון דאי [בעי] ישראל מטלל ליה מן הצד בהיתר ורואה בו אי מטלטל ליה גוי באיסור לית לן בה. אבל ודאי אסור שידלליקנה לצורך ישראל שהרי דבר זה אין ישראל יכול לעשותו בשום ענין וגם בדבר זה יש צד היתר דהא אי בעי ישראל יכול עשות בלא נר. ומ\"מ אין להקל בכך ולהתיר בזה הענין."
],
[
"רכג. וכן ר\"ת מצוה דכל אדם שמדליקי' לו חלב בביתו בשבת שיתן מעט שמן בתוכו וכה\"ג שרי כדאמר פ' במה מדליקין (שבת כ\"א ע\"א) חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו נותן לתוכו שמן כל שהו ומדליק והך קרבי דגים לאו [היינו] שמן דגים דמתני' (שבת כ\"ד ע\"ב) מדשרו רבנן שמן דגים [אפי' בעיני' אלא] היינו מגלגלא דעינא דדג."
],
[
"רכד. אלוף מסובת. שאלת על ראובן שמת והניח ב' בנות ואלמנה ואחת מבנותיו השיא בחייו והאחת פנויה אם אלמנה ניזונית מנכסי בת הנשואה לא ידענא מאי תיבעי' לי' אם ממה שנתן לבת בחייו וזכתה כבר פסק ר\"י דלא גבי' לא כתו' ולא מזונות ממטלטילי דמתנה כדמשמע ריהטא דתלמודא פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל\"ג ע\"א) [השתא בירושה] דאו' אלמנה ניזונת מנכסיו מתנת שכ\"מ דרבנן לא כ\"ש וההוא דפ' נושין (צ\"ט ע\"א) יש מוכר אביו להגבות לאמו כתו' מוקי לה במתנה שכ\"מ דרבנן אבל ממתנת בריא לא גבי' מזונות וכתו' אף בזה\"ז דכתו' ומזוני גבי' ממטלטלי' מתקנת רבנן סבוראי. ואם מנכסי' דלאחר מותו פשיטא דגובה מן הבנות כמו מן הבנים."
],
[
"רכה. וששאל אדוני על ראובן שאמר לשמעון תן לי מנה שיש לי בידך והשיב שמעון פרעתיו לאשתך וראובן משיב מה איכפת לי תן לי מה שמסרתי לך אם אשת ראובן היא בת דעת וראובן מניחה לישא ולתן ישבע שמעון שמסר לה ויפטור דלא שייך למימר ביה שומר שמסר לשומר חייב דלא מבעי' לרבא דמחייב מטעם דאת מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה (ב\"מ ל\"ו ע\"א) דלא שייך למימר [הכי] דאדרבא אשתו מהימנא טפי שהרי [כל אשר יש לו] נתן בידה אלא אפי' לאביי אליבא דרבי יוחנן דמחייב מטעם אחר דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר הכא פטור כדמשמע פ' המפקיד (שם) בעובדא דהנהו גינאידאפקידו מרייהו גבי ההוא סבתא יומא חד אפקידו גבי חד מנייהו שמע [קלא בי הלולא נפק אזיל] אפקדינהו גבי ההיא סבתא ואגנוב ומשמע התם דפטרי' אפי' לר\"י משום דכל יומא הוי מפקדי' גבה וא\"כ גלוי מלתא הוא דניחא להו כ\"ש הכא גבי אשתו ועוד י\"ל דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. מאיר בר ברוך ז\"ל."
],
[
"רכו. איש חמודות הר\"ר חיים פלטיאל אשר כתבת על ראובן ושמעון שהלוו על המשכון והיה המשכון ביד ראובן ותפסו השר ונלקח המשכון ושוב נתפשר עם השר שלו והחזיר לו גם אותו משכון ושמעון אינו חפץ לסייעו בפדיון המשכון כמו שפדאו מן השר כי אמר שמעון [שהשר] שלו מוחזק על שר ראובן שאם לא מיהר ראובן לפדותו הי' כופה את השר של ראובן להחזיר המשכון בחנם. נראה דאין לו לראובן אלא שכרו כמו שטף נהר את חמורו ואת חמור חבירו שלו הי' שוה מאה ושל חבירו היה שוה מאתים והניח שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו (ב\"ק קט\"ו ע\"ב) וטעמא הוי כיון שהבעלי' יכולי' להציל ע\"י הדחק דומי' דנסדקה הבית של דבש (שם) דמוקי לה תלמודא הכי אין לו אלא שכרו דמבריח ארי בעלמא הוא ואע\"ג דאמר (ב\"ב מ\"ב ע\"ב) שותף כיורד ברשות דמי לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים בשדה שאינה עשוי' לטע ופר\"ח שאם ירד ונטעו בשדה שאין עשוי' לטע לא אמרי' ידו על התחתונה דכיון שהי' שותף לא הי' צריך לטול רשות מחבירו דהתם נמי אם נטע במקום שאין מגדל צמחים הניח מעותיו על קרן הצבי ולא יפרע לו השותף אלא אומדי' כמה אדם רוצה לטול בשדה זו לנוטעה והיינו דקאמר [כשדה] העשוי' לטע דבשדה העשוי' לטע נמי אמר פ' השואל (ק\"א ע\"א) אומדי' כמה אדם רוצה לטול בשדה זו לנוטעה ותו לא ה\"נ שותף נותן לו בשאינה עשוי' לטע כמו כשעשוי לטע ובנדון זה נמי אומדי' כמה שמעון שהי' דר תחת השר מוחזק הי' רוצה לתן תחלה במשכון זה להצילו מיד שר של ראובן וכל כך נוטל משמעון שההנהוכמו ש\"ש או ש\"ח שקדם ברועים ובמקלות ובשכר שנוטל מבעל הבית מה שהנהו וכן פר\"י בשר שאנס קרקע מישראל ופדאו ישראל אחר מידו בין שפדאו בדמים מועטים שאם לא הי' ממהר לפדותו שמא לא הי' חוזר באותן דמים לבעליו בין שפדאו בדמים [מרובים] שהי' חוזר כל שעה נוטל מבעה\"ב מה שההנהו. מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"רכז. ה\"ר יודא כהן אמר דיכולה אשה לצרף בג' בברכת המזון והביא ראי' מק\"ו דירקות ומה מי שאוכל ירקות מצטרף ואע\"ג דאם הי' אוכלו בפני עצמו הי' פטור מלברך בזימון אשה אם תאכל בפני עצמה לחם חייבת מדרבנן לברך בזימון אינו דין שתצרף לזימון לג' באכילה גמורה ועוד הביא ראי' [מדמספקא] לי' תלמודא (ברכות כ' ע\"ב) אי מדאו' או מדרבנן [ונ\"מ] להוציא את הרבים משמע דהא פשיטא לן דמצטרפי דאי לא תימא הכי א\"כ אדמבעי' לי' אם יכולה להוציא תבעי' ליה אם יכולה להצטרף. והשיב לו מוהר\"ם דמה לאוכל ירק שכן בא לידי חיוב דאו' כגון אם כל כזית דגן תאמר באשה שאינה יכולה לבא לידי חיוב דאו' לעולם ועוד מה לאוכל ירק כן שלשה שאכלו מצטרפי' לעשרה תאמר בזאת שמאה נשים כאיש אחד דמיין והא דאמר [למה לא] מבעי' לי' לתלמודא גם על זאת השיב דעדיפא נקיט דאי מוציא אחריני א\"כ דאו' הוא ופשיטא דיכולה להצטרף אבל אי הוי מבעי' לענין צירוף [הו\"א] אבל לא תוציא את הרבים אע\"ג דמצטרף."
],
[
"רכח. וששאלת כי משהינן לה תריסא ירחי שתא אגיטא דל\"ל מזוני מבעל והבעל יכול לעגנה מלתת לה גט כדברי ר\"ת אם תחזור בה והוא מורד אם חייב במזונותיה אם לאו. דבר פשוט הוא כל היכא דמרדה כל כך עד דמפסידה כתובתה אפי' אי הדרה בה תו לא יהיה לה לא כתו' ולא תנאי כתו' דהא למ\"ד (כתובות ס\"ג ע\"א) ממלאכה ע\"כ היינו שמרדה מקצת ימיה ממלאכה דלא בעיא לעשות מלאכה ומתוך כך פוחתי' לה מכותובתה עד שתכלה לכי הדרה תו ואמרה רצוני לעשות מלאכה לא הועילה כלום דאלת\"ה מה הועילו חכמי' בתקנתם לפחות מכתובתה והא כשמרדה עד כלות כתו' יכולה לומר עושה אני מכאן ולהבא דל\"ל דחזרה אינו מועיל אלא א\"כ אמרה עושה אני מכאן ואילך ומשתלמת אני כל מה שבטלתי למפרע דהא ליתא דהא דומי' דמורדת מתשמיש יש לנו לפרש מורדת ממלאכה ואי מהניא חזרה למורדת מתשמיש ע\"כ מכאן ולהבא מהני' דהתם לא שייך לחזרה ותשלומי' למפרע וכי היכא דמורדת דמתני' עד שכלתה כל כתובתה דפחתה ז' דינר לשבת אי הדרה בה לית לה ה\"נ כי הפחית' בהשההת י\"ב חדש אי הדרה בה לית לה ולא מידי אא\"כ נתרצה לה הבעל וכן המורד על אשתו מוסיפי' על כתובתה אי מהני' חזרה מה הנאה יש לה באותה תוספות כיון דמצי הדר ביה."
],
[
"רכט. וששאלת המלוה על המשכון והוא ש\"ש ובשעת קבלת המשכון אמר איני מקבל אחריותו עלי מי הוי כאומנין שאמרו טול את שלך (ב\"מ פ' ע\"ב) והוי כש\"ח ולא סלק א\"ע לגמרי כי התם או הוי כאומר הא ביתא קמך ונסתלק לגמרי בעניותי נראה דאפי' ש\"ח לא הוי דכל היכא דאמר מעיקרא הכי לא מבעי' הכא דאפי' כי לא אמר הכי לא מחייב אלא כש\"ש כי אמר בהדי' שלא באחריות פטור מכלום דמשמע שלא באחריות מכל וכל ואפי' בפשיעה נמי לא [אלא אפי' הי' חייב באונס היכא דלא אמר כי אמר שלא באחריות פטור אפי' מפשיעה] כדמשמע פ' בתרא דמנחות (ק\"ט ע\"א) הרי עלי עולה ע\"מ שאקריבנו לבית חוניו כו' עד הקריבו לבית חוניו יצא ופריך בגמ' והא מקטל קטלא ומשני נעשה כאומר הרי עי עולה ע\"מ שלא אתחייב באחריות' אלמא אע\"ג דאמר הרי עלי עולה וחייב אפי' באונסי' אפ\"ה כי הדר אמר ע\"מ שלא אתחייב לא מבעי' באונסי' דלא מחייב [אלא אפי' בפשיעה לא מחיב כגון היכא] דמקטל קטלא דל\"ל דוקא כי [אמר] ע\"משאקריבנו לבית חוניו דהו\"ל כאומר ע\"מ שאהרגנה אבל אמר ע\"מ שלא אתחייב באחריות [לא מפטר בפשיעה דהא ליתא דמדתלי טעמא נעשה כאלו אמר ע\"מ שלא אתחייב באחריותה] אלמא דבהאי נמי הוי דינא הכי ועוד מטעם אחר לא דמי לטול את שלך והבא מעות [דהתם לא א\"ל] אלא להודיעו דלא תפיס לי' אאגרי'."
],
[
"רל. וששאלת אם הנדוניא ביד החותן והלך והתפיסו לבתו דחשיב כתופס לבע\"ח במקום שחב לאחרי', ע\"כ ל\"ד לבע\"ח כלל דכבר פרישנא דדינא דמתיבתא הוא למיתב לה נדוניא אפי' אי כבר אתא לידי' דבעל כ\"ש היכא דלא אתא לידו אלא לידה ועוד לפי מה שפסק ר\"ת דנדוונית התנים שלא גבו ומתה דאפי' נשאת אין מוציאין מיד האב דאזלי' בתר אומדנא דעתו דמוכה דלא עלתה על לבו לפסוק [לו] אלא ע\"מ שתהנה בתו ה\"נ כיון [דאמר המאיס עלי] ולא מתקבל עליה [להא דמי'] הוא הנדון והיא התשובה. ועוד ל\"ד כלל לתופס לבע\"ח דה\"מ קודם שבא ליד בע\"ח אבל כי יהביה לבע\"ח תו לו מפקי' מיני' כדאמ' פ\"ק דב\"מ (ט' ע\"ב) ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי וכו' וקרי התם תופס לב\"ח במקום שחב לאחרים ואפ\"ה קתני אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה לא אמר כלום וזכה בה הלה שמחזיק בה ושלום מאיר ב\"ב זלה\"ה."
],
[
"רלא. תחלת דברי פיך שכל מכל אבקת רוכל, ומי יוכל לכלכל קול שער הגדול במילואה מי שבראו ויודע מובאו ומצאו ואני מה, תולעת ולא איש, שועל ולא לייש, סלע הכה בידים נגד אבן שיש אך עין יפה שלך הרהבתני וענותך תרבני לעמוד במקום גדולה, פתחת פה לאלם, יהא רעוא דליתכל האי תורא בשלמא [ולא אכלם] מוה' שמריה, מטיבותא דמרנא נקיטנא הרמנא, אובין לפנך כאשר הרשתני, על שנשבעו בני קוטלינבורק שלא בפני ר' משה אם צריכי' לחזו ולשבע בפניו, אם השביעו את עצמן נ\"ל שאין באותה שבועה ממש כי שמא הם [לא] אמרו על דעת המקום ועל דעת הקהל ואפי' אמרו ע\"ד דלמא אדעתייהו דידהו משתבעי ולא ע\"ד ב\"ד. אמנם אם השביע אותם אחר שאינו נוגע בדבר ואמר כך ע\"ד המקום וע\"ד ב\"ד אפי' לא נשבעו בפני ר' משה אין כאן בית מיחוש ושבועה זו על שבועה למה ואפי' את\"ל דכל המחוייב שבועה לא משביעי' לי' לכתחלה אלא בפני התובע דאפשר דמחמת כיסופא דידי' לודי כי האי דפ' הכותב (כתובות פ\"ה ע\"א) גבי ההיא אתתא דאחייבי שבועה בבי דינא דרב ביבי בר אביי אמר לה בעל דין תיי ותשבע לי במתאי אפשר דמכספי' קמי שיבבא ומויד לי' בכלי' התם נמי אם נשבעה כבר משום ההיא חשש דדלמא מודי לא מהדרי' ומשביעי' לה ואין זה [טועה] בדבר [משנה] דנימא חוזר וגדולה מזו אמרי' ר\"פ שבועות הדייני' (ל\"ח ע\"ב) אע\"ג דשבועה לכתחלה בס\"ת אי נשבע בדיעבד בתפילין אין חור ונשבע כ\"ש חששא זו דמחמת כיסופא דלא תנינן לא בברייתא ולא במתני' ולא אתמר בשמעתתא דאמוראי אלא ההוא בעל דין דקאמר הכי והיא נתרצית לשבע במתי' שאין [זה קרוי] דבר משנה. ועוד [מאן] לימא לן דאי אמרה הך אתתא לא משתבענא במתי' אלא הכא או בעיר אחרת דכפינא לה לאשתבוע במתי' הא משתבע להכחיש העד הוא כפרעון דממון דע\"י עדים [ואם] שנים מעידי' אותו שהלוה מנה בעיר זו והלך בעיר אחרת לפרעו שם אטו מי כפינא ליה לחזור לעירו ולפרעו שם התנן פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ח ע\"א) המלוה את חבירו בישוב לא יפרע במדבר [במדבר] דוקא הוא דלא יפרע דלאו מקום המשתמר הוא הא בעיר אחרת רשאי ה\"נ גבי שבועה אם מצאו בעיר אחרת ורוצה לשבע לו רשאי מיהו אי טעין התובע איני חפץ להשביע עתה שמא אמחול לך השבועה לא מזדקקי ב\"ד לאשבועי ואם שוב חזר לעירו ואז תבעי שישבע לו לא מצי מימר נתבע אלך לעיר אחרת ותבא גם אתה שם ושם אשבע לך דלא מטרחי' לתובע לילך לעיר אחרת סוף דבר בנדון זה נ\"ל דאפי' לכתחלה לא הי' [צריכי'] לשבע [בפני] ר' משה דמאי כיסופא שייך הכא כיון דהוא אינו יודע האמת אתם אם לאו שהוא אינו טוען טענת ודאי מעצמו אלא מחמת ע\"א הוא בא ודאי דבפני העד יש להם לשבע לכתחלה כדאי' בתוספתא (דשבועות פ\"ו) פועלין נשבעי' בפני חנוני ובנדון זה דמת העד נראה דבפני העד לא שייך ובפני ר' משה נמי לא בעי' כיון דלא ידע ולא שייך כסופא [משום] לתאי דידיה, תדע דהא אלמנה נפרעת מנכסי יתומים קטנים בשבועה דאפי' בפניהם חשיב כשלא בפניהם כדמשמע פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ב ע\"ב) גבי אין מקבלין עדות שלא בפני בע\"ד אטו מי בעי למהדר ולמשתבע לכי גדלי יתמי וכן משמע פ' הזהב (בבא מציעא נ\"ח ע\"א) גבי בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או אבדו דקאמר נשבעי' לבני העיר במעמד גזברי' כי היכא דלא נחשדינהו א\"נ כי היכא דלא לקריוה פושעים ולא קאמר משום כסופא לודו ש\"מ דלא שייכא האי מלתא אלא היכא דטענין טענת ודאי ואפי' לטעמא דקאמר משום חשדא משום דלא לקרו להו פושעים לא בעי לומר לשבע בפניהם אלא אפי' שלא בפניהם ובלבד שיודיעו להם לגזברים שנשבעו ה\"נ כ\"ש דלא שייך לא חשד ולא פשיעה דסגי שלא בפניו כיון דמודעי לי' לבסוף שנשבעו ועוד [אי] דלמא מודה מחמת כסופא כה\"ג מלתא היא א\"כ אמאי תנן בפ' מי שהיה נשוי ד' נשים (צ\"ד ע\"א) עד הראשונה נשבעת לשנייה ואלו ראשונה לשלישית ולרביעית לא קתני אלמא דלא מבעי לי' למיתי מטעם כסופא דלמא מודה אלמא דלכל הפחות מידי דלא ידעי התובעי' לא [שייך] כסופא כ\"ש בנדון זה דשבועה זו אינה אלא להפיס דעתו של ר' משה כדפ' כשכבר בכתבי הראשון [דיורשי'] לא מחייבי שבועה להכחיש העד אלא להפיס דעתו או משום מנהגא דהלכות מדינה שנהגו כן דסגי אפי' שלא בפניו ועוד כיון דכבר נשבעו כ\"ש דאם יודו ויכחישו שבועתם הראשונה הו\"ל כסופא טפי."
],
[
"רלב. ואשר שאל אדוני על מי שהלך בעלה למדה\"י ולותה ואכלה ובא אח\"כ ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך אין אני כדאי וספון להכריע דברי התוס' ודעתם שפי' ההוא דפ' בתרא דכתו' (ק\"ז ע\"א) מי שהלך למדה\"י וכו' ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי כגון שאמר לא אפרע מה שלותה שאלו לא הלוה לה היתה מצמצמת ומתפרנסת בדוחק ממעשה ידיה אע\"ג דלא ספקא ואם קדמו ב\"ד ופסקו מה שפסקו פסקו ואם לותה לאחר שפסקו ב\"ד חייב הבעל לפרוע וההיא דממאנת דאין לה מזונות (שם ע\"ב) דמוקי לה התם בלותה ואכלה ומשמע הא אתתא אחריתא חייב לפרוע מה שלותה כשפסקו לה ב\"ד [מיירי] ותמהני לדבריהם מה יפרשו מהשניי' אין לה מזונות (שם ק' ע\"ב) דהתם ליכא למימר דפסקו לה ב\"ד דהשתא בעמוד והוצא קאי מזונות מפסקי פסקי לה אע\"כ לותה קודם שפסקו ומשמע הא אשה אחרת יש לה בכה\"ג וכן פרש\"י גבי פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים (שם ק\"ז ע\"ב) במי שהלך למדה\"י ועמד אחר ופרנס את אשתו והא דקתני אם אמר צאו מעשה ידיך במזונותיך רשאי מצינו לפרש מכאן ולהבא אבל אם לותה קודם שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך חייב לפרוע ואם קדמו ב\"ד ופסקו לה מזונות קודם שאמר לה צאי מה שפסקו פסקו ותו לא מצי למימר לה כיון דלא ספקה מיהו י\"ל דלא תקשי לפי' התוס' משנייה דאין לה מזונות כלל קאמר דלא פסקינן לה ולא אצטריך למתני דפשיטא הוא דלא פסקי' כיון דבעמוד והוצא קיימא אלא תני לה בהדי ממאנת ואילונית משום מילי אחריני דמתני התם. וכאשר פי' לעיל בשיטת רש\"י ההוא דאם אמר לה צאי כן דקדקתי במיימוני (פי\"ט מאישות הי\"ט וכ') ותפס לו שיטת רש\"י. מיהו בירושלמי (פ' ב' דייני גזירות ה\"א) משמע כדברי התוס' דגרסי' התם מי שבא ממדה\"י ואשתו תובעת מזונות ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך שומעין לו [משמע מעיקרא] ויש ליישב שיטת רש\"י דאמר צאי מעשה ידיך במזונותיך מכאן ואילך. אמנם לפי דברי התוס' יש לדקדק אי קיי\"ל דמזונות דאו' אז לא הי' רשאי לומר צאי בדלא ספקא בכה\"ג אפי' בלותה ואכלה דלפי הירושלמי הכי משמע דלמ\"ד מזונות דאו' אפי' בלא [פיסוק] ב\"ד אינו רשאי לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך היכא דלא ספקא ואם לותה ואכלה חייב לפרוע ולכאורה משמע דהלכתא דמזונות דאו' ואע\"ג דתניא פ' נערה (כתובות מ\"ז ע\"ב) תקינומזונות תחת מעשה ידיה אלמא דמזונות דרבנן נראה דהלכתא כאידך ברייתא דכלהו ס\"ל מזונות דאו' ת\"ק [ור\"א] בן יעקב דמשנתו קב ונקי ס\"ל נמי דמזונות דאו' כדמסיק במכלתא (פ' משפטים ג') מזונות מניין אמרת ק\"ו ומה דברים שאין בהם קיום נפש כך דברים שיש בהם קיום נפש על אחת כמה וכמה והשתא כלהו תנאי ס\"ל מזונות דאו' [לבר] תנא דברייתא דתקנו להו מזונות תחת מעשה ידיה [ולרב] הונא דהלכתא כותי' המגיה בברייתא בפ' אע\"פ (כתובות נ\"ח ע\"ב) ואמר תני מעשה [ידיה] תחת [מזונותיה] דלדידי' [אפי'] תנא דההיא ברייתא מצי סבר מזונות [דאו' והא דאמר תקינו רבנן י\"ל סבר כי הדר תקינו רבנן מעשה ידיה לבעל במקום מזונות שהוא חייב לה מדאו' תקנו כך שיהא] המזונות עיקר דידה עדיפא מידו ולא רצו לתקן להפך. וע\"כ צריך לפרש כן דמנ\"ל לתלמוד אדלר\"ה מזוני מדרבנן כיון דמגיה הברייתא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ולא אשכחן שום תנא בעלמא דלימא דמזונות דרבנן אע\"כ יש לפרש כדפי' וכן מצאתי שפסק המיימוני (פי\"ב מה' אישות ה\"ב) דמזונות מיני' דידי' דאו' ומיתמי דרבנן. מורי דרכי לפניך הוכחתי והטוב בעיני עשה ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"רלג. וששאלת על המרחץ שבנה סמוך לבית הכנסת ואומרי' הקהל שהעשן קשה להם וריח המרחץ נראה דהא דאמרי' (ב\"ב כ\"ג ע\"א) דאין חזקה לניזקי' [בקוטרא] ובית הכסא הרי פר\"י דוקא קיטרא [דכבשונות] גדולות דנפישי קיטרא טובא ומלתא דקביעותי' הוא שאופי' בהן תדיר ומזיק טובא אבל כה\"ג יש חזקה וכ\"כ רבינו מתתיה גאון ז\"ל ראובן שבקש לעשות פורני שכיניו יכולי' לעכב מפני שהזיקן מרובה ומצוי מחמת עשן ועל המזיק להרחיק את עצמו ואפי' לר' יוסי בקיטרא ובית הכסא דגירי דילי' הוא וכן אמר רב עמרם גאון וכ\"פ ר\"ח דוקא קיטרא תדירה והביא ראי' מדגרסי' בירושלמי (פ' לא יחפור ח\"ב) המזיק אין לו חזקה ר' יהושע משמי' דרבנן בעשן [תדיר] כהדא אתתא דהוית מדלקת [חולין] תחות ר' אלפי' בעי' ממחא בידה אתא עובדא קמי' דר' יוסי אמר לא אמרן אלא בעשן תדיר כ\"ש הכא דבאקראי בעלמא קא עביד פעם א' בשבוע ודבר מועט ומשום ריח רע נמי לא חיישי' כמו שמפ' ר\"ת דדוקא בתי כסאות שלחן שהיו מגולין [ומסריחין] ביותר אבל שלנו שהם מכוסי' מהני' להו חזקה אע\"ג דאיכא ריח רע טפי מהכא ומיהו דוקא חזקה שיש עמה טענה ובשבועה. ולכאורה הי' נראה דדוקא שקנה זה הכח מטובי העיר או שנתנו [לו] במתנה אע\"ג דאין נשבעין על הקרקעות מדרבנן נשבעי' כמו שהביא רב האי זצ\"ל מפ' הכותב (כתובות פ\"ז ע\"ב), ורפי' בידי, ושמא כה\"ג כיון דלא בא להחזיק בקרקע עצמה אלא בתשמיש דתשמיש שהעשן שלו פעמים נכנס שם דעתי נוטה דלא אצרכוה רבנן שבועה דגרע ממנה לי בידך וחלה אומר אין לך בידי כלום דלדברי התובע ממון גמור אית ליה גביק וכיון דאיהו טען חזקה שיש עמה טענה ואית לי' נמי עד חזקה לא משביעי' לי' אלא בראי' ברורה ולא בעי' חזקה דג' שנים אלא לאלתר דכי ידעי ליה טבי העיר ושתקו כמו שכ' רבינו שמואל בחזקת הבתים דתשמיש לאלתר הוי חזקה וכ\"ש [כאן] שהדעת נוטה שלא להשביעו וכ\"ש לדברי רבי' יצחק בר מרדכי שפי' בעניני תשמיש בעלמא שאינו בא להחזיק בגוף מהניא אפי' חזקה שאין עמה טענה."
],
[
"רלד. ועל מה שטועני' הקהל שעשה חלל בית הכסא תחת רה\"ר אם אמת הוא יש לו לסתום דהא קיי\"ל בפ' לא יחפור (ס' ע\"א) אין עושי' חלל תחת רה\"ר בורות שיהי' ומערות ואפי' אמר מקבלינא עלי כל היזק דאתי מחמתי לא צייתי' [ליה] כדאמר פ' לא יחפור (בבא בתרא כ' ע\"ב) גבי הרחקות אם הזיק משלם מה שהזיק אלמא אע\"ג שהרחיק כשיעור משלם אפ\"ה צריך להרחיק כמו שאמרו חכמי' דמצו למימר לי' שמא תזיק כל כך שאין [לך לשלם] והא בעינא נמי למיקם בהדך [בדינא] ודיינא. ואם לא עשה החלל ברה\"ר אלא ברשותו והחומה עשה ברה\"ר נהי דלא יפה [עשה תחלה] שחפר החומה ברה\"ר מקום שאינו שלו שלא ברשותו מ\"מ השתא מיהא לית להו דינא בהדי' דהא טיימי' בחומה ומלאהו עפר וצרורות דמה לי מלאהו בעפר וצרורית וסיד מה לי מלאהו בעפר לחוד."
],
[
"רלה. ועל אבן נגף שנתן שמעון לפניפתח ביתו הפתוח לחצר ביהכ\"נ לא מבעי' אבן נגף אלא אינו רשאי לתת שום דבר בקרקע הקהל בלי רשותם ויש להסיר דלא גרע מנשברה כדו ברה\"ר שיש להסיר החרסים (ב\"ק כ\"ח ע\"א) ואפי' כיחו וניעו יש להסיר ולהרים מכשול מדרך בני עמנו."
],
[
"רלו. ומה שטוענים הקהל שמתחלה לא היו יורדי' כל מימי גגותיו של שמעון לחצר ביהכ\"נ ועתה עשה מזחילה ויורדי' ממטר גגותיו יותר מבתחלה יש להסיר דאפי' למ\"ד (ב\"ב ו' ע\"א) אחזיק לנוטפי' אחזיק לשופכי לשופכי אחזיק לנלוטפי ה\"מ לאותו מים עצמן שהחזיק בתחלה אבל מים אחרי' שלא [החזיק לא] כי היכא דאמרי' גבי פתחים וחלונות (שם נ\"ט ע\"ב וס' ע\"א) לא יפתח לחצר השותפי' מהו דתימא מצי אמר לי' סוף סוף הא בעית אצטנוע מנאי קמ\"ל דא\"ל כו' וכהנה רבות איכא התם דבטעמא כל דהו יכול לעכב ושלום מאיר בר' ברוך."
],
[
"רלז. יורינו מורינו על אודות ראובן שיש לו חלק בבית ובחצר שמינית הבית והחצר ובאותה שמינית יש [בו] דין חלוקה דחהיינו שמינית בית שירש מאביו וחלק כ\"ד אחר קנה [מאחיו שמעון ובחלק כ\"ד אין בו כדי חלוקה ורוצה לחלוק ראובן עם השותפי' וללוי יש לו כמו כן דין חלוקה דהיינו חלק שמיני שירש מאביו וחלק כ\"ד שקנה משמעון נמי] ועתה מוחה לוי לחלוק עם ראובן ואומר הואיל ובאתי מכח שנים איני חפץ שיהא חלקי ביחד כי [אם] אתרי מצרי כדי לבטל החלוקה כי איני חפץ בתקנ להיות שני חלקי יחד ועתה יורנו אם יכול למחות אם לאו ועוד יורנו מורינו כי הבית פתוח עתה לרה\"ר לצד צפון ואם יחלקו הבית יצטרכו לפתחו למבוי אחד הסמך למערבו והחצר עומד לדרום הבית ובנין הבית עומד לצפונו סמוך לרה\"ר טובא ואפי' אם הי' החצר והבית בנין שוה הי' אמה הסמוך לרה\"ר שוה כפלים מאמה העומד' לדרומי כי זה רחוק מרה\"ר וכ\"ש שהבנין סמוך [לרה\"ר] והחצר רחוק ממנו ואם נתן [בשוה] לכל א' לא היה הבנין עולה לג' אמות או פחות. עוד יורנו מורינו אם עובי החומה שאינה עומדת לסתור מכל וכל כי כל הבנין סמוך עליה אם היא מן החשבון כמו אויר הבית וחצר אם לאו ועוד יורנו מורינו אם מדת ששה טפוחים אם הוא למעלה מפרק העליון או למטה [ממש] מכוון ושלום תלמידי' שלמה, מאיר, יצחק בר' דוד.",
"תשובה איני כדאי ששלחתם לי בכך אך דעתי נוטה דלא מצי [לוי] למימר א\"א בתקנת חכמי' להיות שני חלקי יחד דלא שייכא הא מלתא אלא היכא [דליכא] פסידא לאחריני והוא מוחזק כמו ששמעתי בשם ריב\"א שהקשה פ\"ק - דב\"ק (ז' ע\"ב) גבי הא דאמר ר' אחא בר יעקב אי שקלת [כדינך] שקול כי השתא ואי לא שקול כיוקרא דלקמי' והקשה ריב\"א אמאי לא שקיל זיבורית [כדהשתא] לימא א\"א בתקנת חכמי' שתקנולי בינונית ותירץ דל שייכא הא מלתא אלא היכא דליכא פסידא לאחריני והוא מוחזק וההיא דאיני ניזונת ואיני עושה (כתו' פ\"ג ע\"א) שאני התם מוחזקת במעשה ידיה מיהו הי' נראה לתרך בע\"א דלא ישיך התם למימר א\"א בתקנת חכמי' דלא ישיך אלא היכא [שתקנו התקנה לטובתו] אבל בינונית לאו לטובתו של מלוה נתקנה אלא לטובתו של לוה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ולא מצי למימר אי יהבית לי חלקי במקום [אחר] שפיר ואי לא מהדרינא [חלקי] הבא מב' בני אדם למריהו ותצטרך לחלוק חלקי לשנים דבר פשוט הוא דכל כה\"ג אמרי' לכי תהדר דלא אמרי' הא מהדרי' שטרא למריה אלא לאחזוקי בממונא כגון ההוא דפ\"ק דב\"ק (ח' ע\"א) ופ' בתרא דכתו' (ק\"ט ע\"ב) בפלוגתא דאדמון ורבנן דהשתא ומה טענה דא\"א בתקנת חכמי' אע\"ג דליכא מאן דפליג עלה [ולאו] מחוסר מעשה הוא אפ\"ה כתב ריב\"א דלא אמרי' אלא להחזיק ולא היכא דבא להוציא מטעם זה כ\"ש בנדון זה דמחוסר מעשה הוא ולא סברה פשוטה היא כל כך דהא איכא אדמון דפליג עליה בסוף כתובות דאפי' רבנן דאית להו האי סברא אפ\"ה לא אמרי' לה כדי להוצחיא ול\"ל נמי כיון דאתא מכח תרי מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ניתב ליה ב' חלקי' בב' מקומות דהא לאו זכות הוא לו ואע\"פ שחפץ בזה בטלה דעתו וההיא דכתו' יש להקשות אמאי אצטריך ללומר אליבא דרבנן ואי לא מהדרינא שטרא למרייהו דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיהו לימא מה מכר ראשון לשני ועוד מ\"ט דאדמון אטו לית ליה לאדמון מה מכר ראשון לשני וכו' וי\"ל ה\"מ היכא דאית לי' לראשון זכות זה בודאי אז אמרי' מה מכר ראשון וכו' אבל התם ראשון נמי לית ודאי זכות זה אלא מספק דכל חד מדחי לי' לחברי'. וששאלת' לפי שהבית פתוח עתה לרה\"ר ואם יחלוקו יצטרכו לפתוח אותו למערב וכו' לא יכלתי להבין ולעמוד על [אופן] דבריכם כי לא [בארתם] למה יש לו לחלוק אותו כך שיהא כל בנין הבית מצד א' [ומלואה] של חצר מצד אחר אדרבא פליג הכי מדרום לצפון ויהא לכל א' חלק בבית ובחצר וזה יצא בצפון וזה במערב כמ\"ש ואפי' אם א\"א להיות מפני שום טעם המעכב לחלוק כך אם שניהם מתרצי' לחלוק בע\"א הכל כמו שירצו יעשו ואם זה אומר בכה וזה אומר בכה למה לא יטול זה בבית ובחצר וזה בבית ובחצר וזה לצפון לרה\"ר וזה למערב לצד המבוי כדאשכחנא בארעא בחד גיסא נהרא ובחד גיסא ניגרא דפלגי ליה [בקרנא זול] (ב\"ב י\"ג ע\"א) ועוד כמה וכמה ספיקות מסופקני בדבריכם ודברי זה הי' ראוי לבאר באורך צורת הבית ומתך כך יתחוור הדבר ויתברר הדין לאורו ואנא לאו בתווני דליבא יתיבנא אם לא לתבארו לי הכל ואז אתן דעת להשיב אי גמירנא גמירנא. "
],
[
"רלח. וששאלתם אם עובי החומה עולה לחשבון כמו אויר הבית והחצר נ\"ל דאינו עולה לחשבון דאי סתרו לה אפסדוה ואפי' אם האחד חפץ בזה אין שומעין לו לחלוק בכה\"ג וגדולה מזו תנן בחלוקת [הבית] פ' השותפין (בבא בתרא ב' ע\"א) מקום שנהגו לבנות גויל גזית הכל כמנהג המדינה בגויל זה נותן ג' טפחים וזה נותן ג' טפחי' ואם יש כל כך מעט קרקע שאם יעשו כותלגויל לא ישאר כדי חלוקה לזה ולזה ונהגו בעיר לעשות גויל וקאמר אידך נעשה גזית ואז יהא דין חלוקה אין שומעין לו כ\"ש לסתור כל הבנין ואפסדוה מכל וכל כדפ' פ\"ק דב\"מ (ז' ע\"ב) גבי שנים אוחזין בטלית אי פלגו לה אפסדוה וכן הי' שנים רוכבי' ע\"ג בהמה וכו' (ח' ע\"א שם) ה\"נ אין שומעין לו ואם כשלא תעלה לחשבון [לא] יהא בו כדי חלוקה אז יחלקו לדמי דינא דגוד או איגוד. ועוד חוזרני לבאר מה שלא בארתי לעיל דאם יחלקו ויגיע [לאחד] חלקו בצפון כאשר בנין הבית שם וסמך לרה\"ר ולשני יגיע חלקו בחצר ויהיה פתחתו למבוי ולא לרה\"ר נראה דודאי קורבא ורוחקא דרה\"ר שזה פתוח לרה\"ר וזה פתוח למבוי שע\"י שיעלה לחבירו כספים לא יוכל לעשות שיהא גם לחבירו פתוח לרה\"ר הא ודאי יעלו זה לזה בקרקע ולא בכספים כדאשכחן גבי חלוקת ארץ ישראל בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ\"ב ע\"א) דק\"ר יהושע בקרקע העולה בקורבא ורוחקא ואשכחן ברפ\"ב דקידושין (מ\"ב ע\"א) דגמרי חלוקת אחים ושותפים מחלוקת א\"י גבי [יתומים] שבאו לחלוק בנכסי אביהם. אבל מה שהבית חשוב מן החצר לפי שיש בה חדרים ועליות ושאר בנינים נראה דבהא אפי' [רבי] יהושע מודה לר' אליעזר דבכספים יעלוה דע\"י כספים שיוסף לו יבנה גם זה בחצר חדרי' ועליות כמו שיש בבית"
],
[
"רלט. וששאלת על מדת הטפחים אם באמצעי' של גודל ברחבו הוא מודד או למעלה מן הפרק או למטה נ\"ל דקיי\"ל ארבע בגודל דהוא טפפח היינו ברחבו של גודל באמצעתו מסרא דמסתמא לא באו חכמים לסתום אלא לרש דבראשו הוא צר מאד ושוב שופע והולך וא\"א לעמוד עליו מהיכן הוא מודד אלא מרחבו ועוד יש לי להביא וראי' דאמר בזבחים פ' קדשי קדשים (זבחים ס\"ג ע\"א) כל כבשי [כבשים] שהיו במקדש היו של ג' אמות [לאמה] חוץ מכבשו של מזבח שהי' ג' אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע בזכרותו ה\"ג רש\"י בשם רבותיו אלא שהוקשה לו א\"כ הי' הכבש נמוך רביע אמה מן המזבח והתורה אמרה לא תעלה במעלות ור\"י פי' דלא ד' רש\"י שכתב רביע אמ כי אינה אלא חומש שאמה וחסר משהו וה\"ר נתן זצ\"ל מיישב דבריו וכן הוא באמת דבפ' תי הלחם (צ\"ז ע\"ב) מוכח דאמה של עליית היסוד לא היתה אלא של ה' טפחים נמצא מרווחים בשפועו של כבש קרוב לד' טפחים שהרי לכל טפח של עליית המזבח יש קרוב לד' טפחים בשפוע הכבש [ואם הוספנו] לגי' חצי טפח לכל אמה דהיינו ד' טפחים וחצי על גי' רש\"י דגר' ג' אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע ותו לא להכי הוצרך הספר לסיים בזכרותו פי' בחדודו של אצבע לפני' בראשו וקאי אאצבע ושליש אצבע שאתה נותן לכל אמה יש לשער בזכרותו של אצבע כקדי שנרויח קרוב לחצי טפח [שהוספנו] וק\"ל. ומדקאמר התם בזכרותו מכלל דכל היכא דמשערי' סתמא באמצעתו מן הרוחב שבו מודד ושלום מאיר ב\"ב זלה\"ה."
],
[
"רמ. על מה ששאל על בתו שהיתה נשואה לראובן וחשדה משמעון ונתגרשה מראובן מרצונו ונשדכה לשמעון ואומר שאסורה לו כדתנן (יבמות כ\"ד ע\"ב) הנטען מן האשה והוציאה מתחתיו אע\"פ שכנס מוציא ונ\"ל ולכל חבירי בדבר שאין זה נטען וביניהם מרחק רב כממזרח למערב דאפי' לההוא שנויא דאין לה בנים ואין עדים דמודי רב מ\"מ [לפי] ההוא שנויא הוציאה קתני משמע הוציאה הבעל משום ההוא שם רע ואפ\"ה אינה נאסרת על הנטען אלא כי ההוא שם רע דפי' רבי (יבמות שם) ברוכל יוצא וכו' והוציאה הבעל משום ההוא שם רע או כיו\"ב בניאופין ידועי' או בדקו בנשים ואשה חוגרת סינר וכל הנהו דלעיל ולשנוי' אחרינא דמוקי מתני' כרבי והלכתא כותי' בקלא דל פסק אינה יוצא אלא [כשרוכל] יוצא ואשה חוגרת בסינר והוציאה הבעל משום האי קול שאם לא הוציאה משום שם רע זה לא תצא מן הבעל דלר' הוציאה תנן. תדע שכן הוא דאמר בפ' המגרש (גיטין פ\"ט ע\"א) יצא לה שם מזנה בעיר קודם שתנשא לכהן אין חוששי' לה דדלמא פריצותא בעלמא הוא דחזו בה ואפי' בקלא דלא פסק אבל אם הי' רוכל יוצא והיא חוגרת בסינר חוששי' לה דזונה לכהן בלא נשאת כנשואה לנטען ואע\"פ דליכא הוצאה [דהיכא דאיכא] בעל אי לא מפיק מבטלי' קלא ולהחמיר גבי מזנה לכהן איכא למימר הכא והכא אי ליתא לקלא כדפי' אינו נטען. כללא דמלתא אפי' לרבי אין אסור הנטען כל היכא דאיכא למתלי בפריצותא ואינו נטען אלא ברוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר וכיו\"ב. ועוד שאינה נאסרת אפי' בקול זה אא\"כ הוציאה הבעל מחמת זה וצריך שיאמר בשעת גירושי' משום שם רע אני מוציאך או לשנא אחרינא דכותי' ובזאת האשה לא היה זה ולא קול האוסר על הנטען ולא אתחזק בב\"ד ואין לחלק בקולות היכא [דמתסרא] לכל העולם בעי' ב\"ד היכא דלא [אתסרא] כי אם לנטען לא וכ\"ש שאם אמר דאדם משום שם רע אני מוציאך ולא הי' הקול כדפי' לא היתה אסורה לנטען דאיכא למתלי בפריצות כדמפ' במזנה אין חוששי' לה אלא שזה האדם מקפיד על זבוב שנפל לתוך כוסו ולכתחלה מותרת לנשא לשמעון. ועוד שראובן ושמעון היו אויבים ואפי' היו הקול כקול דרוכל בטל [הקול] דהא מסיקנא ואימא אויבים אפקו לקלא ואחי ורבותי יושבי האי הניחו בחסד לינשא לשמעון וצדקה לכם וכמה דברי' יש לתלות בהיתר ועוד יהי' זה שמעון ואשתו בעבירה כל ימיהם [ולהלכה אני אומר לא בלבד שאין כאן נטען] אלא אפי' לזות שפתים אין כאן ועוד מאחר דלא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא והאי קמי נישואי' בע\"כ ונראה הדברים ק\"ו באיסור כרת התרת באיסור קל לא כ\"ש שהרי אלמלא לא הי' האונס לבת שבע היתה אסורה לדוד אבל האונס התירה דלגברא נמי שרי' אבל היכא דלגברא אסירא אלו הי' יודע בעל לבועל נמי אסירא מן התורה מקורה העה, וכל ימיהם אם אך אין לעורה אלא שבתה וצערה, וזקני השערה, ינערוה מעבירה, ויושיבם ביתה, ואל ישיתם בתה, ותחשב צדקה. יעקב בר' מאיר."
],
[
"רמא. אשיבכם כפי ע\"ד נ\"ל אחרי שראובן ובנו לא מעלו בשליחות ועשו כל היכולת אך שאירע אונס הידוע שנתפס ההגמון אחרי שהתחיל בנקמה להרוג שניהם מהם והשאר צוה לכותבם להתחייב הריגה שאף יחיד שעשה חבירו שליח בעוד שלא מעל ופשע ושינה בשליחת דיכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעותתי שחייב לקיים כל מה שנדר כמו הנותן מעות לקנות חטי' ופחתו פחותו למשלח (ב\"ק ק\"ב ע\"א) וכ\"ש בנדון זה דזהו מנהג פשוט בכל המקומות תפוצת גולה שאם מצוים לפרנס אחד לילך בשליחותם ועשה שליחתו לשם שמים ולא שינה שהקהל מצוים לסלקו ואם א' או שנים צעקו נגד הדבר אף מראש ועד סוף בשביל זה לא יפטרו דבטל יחיד במיעוטו ובדידי הוי עובדא כמה פעמי' כשהייתי שליח קהל קלוניא ור' סזלקמן כהן צעק כמה פעמים אל תדור עלי כלום בשביל זה לא נפטר להכשיל את הרבים בפעם אחר וכ\"ש בנדון זה שעת הסכנה הי' מגופים והדבר נחוץ ושנו ושלשו במכתבם להזהירו לזרז הדבר ועשה כל יכלתו דאין להרר אחריו דמסתמא לא שדי איניש זוזי בכדי [ועליהם לתן את החוב] כדי שלא תנעול דלת בפני הטורחים עבור רבים אין לדקדק ולמצוא דקדוק עניות והעושה כך אין לבו לשמים. גם במכתבם אין כתוב שום תנאי אלא רק לזרזו ואם יאמרו הקהל בעל פה על תנאי כזה וכזה נדרנו לא אתי בע\"פ ומרע לשטרא דאי לא תימא הכי אין לדבר סוף [כי] כל פעם ופעם יאמר על תנאי זה נדרתי כך וכך ואשתקד לא היינו אלא י\"ב שנדרו למלך כ\"ג אלפים ליטר' ע\"ת אם לא יקיים לא היינו חייבי' לו כלום ונסוג אחור ולא קיים תנאו ובמזיד וכי על אותן י\"ב לתן הממון חלילה כ\"ש בנדון זה שכבר התחיל בנקמה לולי נאנס ואף אני לא הלכתי שם בשליחות הקהל ומיחו בי שלא לילך והתניתי עם המלך ג' פעמים שאין לנו דין ודברים עמך אך אם תעשה מה שנדרת לנו יתנו לך [וזה אאסוף] ואם לאו לא יתנו לך פרוטה וענה המלך איני רוצה יותר אם אעשה מה שנדרתי מוטב ואם לאו אל תתנו וכשנסוג המלך אחור אמרתי אל הקהלות אל תטילו על הקהלה שלנו מאומה וכל תופשי התורה שהיו שם פסקו שהקהלה שלנו פטורה וכתבו לנו פטור והפסק בידי ועל כל זה הלכו וקבצו מס על הקהלה שלנו והראה המלך והפחה עפרהרט ולולי שראו הקהל [כי] לא יכלו להוציא מחובותיהם כלום היו צריכי' לתן ועדיין עורבים ומצפים אם ימצאו מקום לגבות קצבתם וחרה אפי במטילי המס והראתי הפסקים של תופשי התורה ואמרו אין אנו משגיחים בפטפוטים כך דין קהלות מקדמוני' ראו איך מי שעורר מדנים אלו אין לבו לשמים אך הקהל ישבו ויעיינו בדבר מראש ועד סוף וישלמו כפי חלקם המגיע שלא לנעול דלת בפני כל אדם ושלום החיים בן אמ\"ו הר' יחיאל חפץ טוב."
],
[
"רמב. וששאלת על ראובן שטען על אפטרופוס שלו שפשע שטען בב\"ד מה שלא צוהו לטעון ובזה נתחייב ואם הי' טוען כאשר אמר לו הי' יוצא מב\"ד זכאי לא צהריתו לא חווריתו ולא בארתם דבריכם כל הצורך. אמת שאפטרופ' חייב בפשיעה כמו שהוכיח הר\"ר שמואל מוורדו\"ם פ' המפקיד (בבא מציעא מ\"ב ע\"ב) בעובדא דבקרא ומיהו [מה] אתם קוראי' פשיעה אם טוען ראובן אם היית [טוען] כדברי הוי משתבע ושקילנא או משתבענא ולא משלימנה והשתא לפי דבריך [משתבע] שכנגדי או שקול בלא שבועה כל כה\"ג לאו פשיעה היא ואפי' דינא דגרמי לא הוי [אלא] גורם לממון כדאי' פ' שבועת העדות (שבועות ל\"ב ע\"א) מי יימר דמשתבע או מי יימר דמשתבע הוא ולא קיי\"ל כר\"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי ולא מקרי פשיעה [אא\"כ שבדברי ראובן הי' פטור בלא שבועה ובדברי האפטרו' שקיל היאך בלא שבועה ושלום מאיר ב\"ב זלה\"ה."
],
[
"רמג. טל אורות טליך, נתיב יאירו בירור מיליך מוה' אליעזר בר' אפרים הזקקתני לחוות דעי ולא לכך הוצרכת כי דברך פשטת בהר ובשפלה ובקצרה אשיב הנ\"ל שהיורשי' יכולי' לסלק האלמנה מתי שירצו ואותן מ' זקוקי' שהעדיפו לה כדי שתסתלק מיד זה הי' שלא לצורך שהרי לא עשתה בעלה אפטרופ' שהרי לא כת לה לאחר מיתתו יהא כל הנכסי' שלה ואחריה יירשו בניו הזכרים ואחת מבנותיו עמהם אלא כתב מהיום ולאחר מיתתינו תטול בתינו חלק כאחד [מן הבנים] הרי לא נתן לאשתו מאומה אך תלה המתנה [באשתו והוי' כאינש דעלמא כאלו] אמר מהיום ולאחר מיתת פלוני שלא השליטה לבתו במתנה עד זמן שימות פלוני א\"כ לא היתה אפטרופו' ועוד אפי' עשאה אפוטרו' היו יכול' לסלקה כי הרגשתי מתוך [כתבך] שהיתה מפסדת ומבזבזת ופושעת בנכסי' ואמרו [בפ' הנזקין נ\"ב ע\"ב] גבי עמרם צבעא האי אפוטרופ' דמפסיד ליתמי מסלקי' ליה אי איכא סהדי דמספדי ואין חילוק בין מינהו אבי יתומים למנהו ב\"ד."
],
[
"רמד. ומ\"ש אדוני שאלמנה ובנה שהי' בן י\"ח שנה וחתנה התנו ביניהם שמ\"ש בשטר [המתנה] לאחר מיתתינו שיהא בטל ושיזכה במתנה מיד כבר כתבתי דאין תלוי באלמנה כלל דלא הויא אפטרופ' [אבאמירת] בנה דבן י\"ח לא יפסידו שאר האחים כי הם לא נתרצו בדבר ויכולי' לומר אין אנו חפצים אלא מה שכתוב בשטר המתנה לאחר מיתתינו כי אינו יכול להפסיד לאחי' דאפי' [אמר] זה אחי אין נאמן כי אם על עצמו כדאמ' פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל\"ד ע\"א וקל\"ה ע\"א) ואינו נאמן לענין שיטול עם שאר האחין וכ\"ש הכא דאין נאמן שאין יכול להפסיד לאחין [במחילתו] ובדבורו. מיהו לגבי דידי' מהני [מחילתו] אם הי' הממון בשעת מחילה בידי החתן א\"כ מיד כשארמ תזכה בחלקך המגיעך זכה הלה מה שבידו לפי חלקו ולא לפי חלק אחיו. כיצד אם יש שם נכסי' ד' מאות זקוקי' שהי' מגיע לחתן ק' דנרי' דהיינו חלק רביעית לא יטול מן הק' אלא השליש והשאר לא יטול [עד] לאחר מיתת חמותו והיורשי' ישאו ויתנו בנכסי' ויהא הריוח שלהם עד מות אמם שהרי כיון שכתוב בשטר מתנה מהיום ולאחר מיתה הוי פי' גופא [מהיום] ופירי לאחר מיתתינו ועד אותה שעה כל הריוח ליורשי'. ואיןלחלק בין לשון מהיום ולאחר מיתה בין [מקרקעי] ומטלטלי כמו שהוכיח בדברי ר\"ת בשמועה דשדה זו שאני לוקח קנוייה לך מעכשיו ואין לי להאריך. מיהו אחרי מות אמם צריכי' לתן לחתן חלקו כפי מה שהיו הנכסי' בשעת מיתת אביהם ואם מכרו או נתנו מכרן או מתנתן בטלה ויוכל אז להשביע' שהרי הנכסי' כל היכא דאתנהו זכה בחלקו [בכל] מה שנותר אחרי מות חמיו ודוקא מרובין ונתמעטו אבל מועטי' [בשעת נתינת] המתנה ותנרבו בשעת חלוקה לא יטול מקבל מתנה אלא כמו שהי' הנכסי' שוים בשעת מיתת אביהם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם [כדאי'] פ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ\"ח ע\"ב) האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלות אמר רבא ובנכסי' של עכשיו ופי' מו' דאפי' במתנת בקנין מיירי וכל קנין היינו מעכשיו וא\"כ כאלו אמר מעכשיו ולאחר מיתה ודמיא לגמרי לנדון זה. ומשם יש לי להוכח כמו כן כשהאלמנה נוטלת כתו' שלא יטול המקבל מתנה חלקו אלא בנכסי' הנותרי' ולא מצי למימר כיון דמתנתו מתנת בריא ולא מתנת שכ\"מ [מדלא] כתב בה מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה [וכתובה] אינה גובה ממתנת בריא כמו שפסק ר\"י וא\"כ לא יתמעט חלק מתנתו בשביל הכתובה אלא היורשי' יגבוה כתובתה מחלק [ירושתן] דהא ודאי ליתא דהתם משמע דלעולם לא יטול מקבל מתנה יותר מן היורשי' אלא כל שעה ידו על התחתונה שהרי מסיק ובבנים הבאים לאחר מכאן ואם היו מועטי' ונתרבו לא אזלי' בתר השתא ויטול חלק גדול אלא בתר שעת הלוקה ופירשב\"ם דמסתמא לא נתכוין למעט הבנים אלא כאחד מהם עשאה ולא יותר אע\"פ שהיורשי' יש להם כח לישא ולתן בנכסים והריוח שלהם עד מות אמם מ\"מ אין להם כח בנכסי' למכור ולתן ואם מכרו ונתנו מכרן ומתנתן בטילה כמו שהאב אינו יכול למכור אלא עד שימות וכשיגיע זמן המתנה מכרן בטל. ואם פשעו בנכסי' ונאבדו חייבי' באחריות' דלא גריעי מש\"ח מיהו בגניבה ואבדה ואונסין פטירי ואע\"ג דהריוח שלהם לא הוו כמו לוה דחייב באונסי' דלכאור איהו גופי' כל זמן שהי' חי הריוח שלו ואינו חייב באונסי' שהרי אינו לוה אלא נותן מתנה ושייר לעצמו הפירות שלא יצאו מעולם מרשותו ה\"נ שייר הפירות לבניו ולא הוי מעולם לוין. ודמי' להא דאמר פ' המוכר את הבית (בבא בתרא ס\"ג ע\"א) בן לוי שמכר שדה לישראל וא\"ל ע\"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לי ולבני מת מחזיר לבניו והכי אמר פ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ח ע\"א) מכר דקל [חוץ מן פירותיו] שייר מקום פירות. ומה שכתבתי דהיורשי' אין להם כח למכור ולא לתן ולא לפשוע בהן אין להקשות כיון שכתוב בשטשר ב' לשונות המכחישי' זא\"ז הלך אחר פחות שבלשונות דמהיום משמע גופא מהיום ובתר הכי כ' שיוותרו לאחר מיתתינו משמע דלא נתן לו מהשתא אלא הנותרי' לאחר מיתת שניהם וא\"כ אם קדמו הבנים ומכרו מה שמכרו מכרו כדשמואל פ' בית כור (בבא בתרא ק\"ה ע\"א) דאמר שמואל הלכה כחכמי' דאמרו הלך אחר פחות שבלשונות וכדתני' פ' גט פשוט (בבא בתרא קס\"ח ע\"ב) כתוב [בו זוזין מאה דאינון סלעים עשרים אין לו אלא עשרי' זוזי' ק' דאינון סלעין תלתין] אין לו אלא מנה הא ל\"ק כמ\"ש אדוני כדיון [שאנו יכולי'] לקיים ב' הלשונות יש לקיים וריני יכול לפרש שיוותרו [ממזונותיהם] א\"נ הלך אחר התחתון כמו שכתבת א\"נ אשר יותירו שלא יפסדו בגניבה ואבידה או באונסי' א\"נ נ\"ל דע\"כ יוותרו דקאמר לא להשליט את בניו למכור ולתן עד מיתת שניהם דמדקאמר שיוותרו לנו ולא ליורשינו קאמר כדקאמר פ' האומר (ס' ע\"ב) ופ' מי שאחזו (גיטין ע\"ד ע\"א) ה\"ז גיטך ע\"מ שתתני [לי] מאתים זוז מ\"ם לי וליורשי ומ\"ם לי ולא ליורשי ומסתמא הלכה כת\"ק ולא כרשב\"ג דברייתא. ועוד דתנן פ' הכותב (כתובות פ\"ו ע\"ב) נדר ושובעה אין לי עליך הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשיו משביעי' אותה ואע\"ג שכתבתי שהיורשי' יש להם לשאת ולתת בנכסי' עד מות אמם וכל הריוח שלהם מיהו אחרי מות אמם יכולי' להשביע שלא עכבו מן הנכסים כלום אע\"ג דטענת שמא היא נשבעי' כדתנן פ' כל הנשבעי' (מ\"ה ע\"א) אלו נשבעי' שלא בטענה השותפי' והאפטרופ' משום דמורו בו התירא ה\"נ מורו התירא דטרחי להוציא חובת אביהם מן הגוים ולשמור הנכסים. ומה שטען האפטרופוס נחת רוח עשתה לבעלה גם בזה טעה דבהדי' אמרי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ' ע\"א) למעוטי נכסי מלוג דלא שייך למימר נחת רוח וזאת המתנה נ\"מ כיון דלא שמאתו בכתו' וגם מה שטען שכבר נתנה לאמה גם בזה טעה שאינה יכולה למכור ולתן בנ\"מ לאחרי' דאפי' מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות ודברי' ישרים ונכוחים אך בזה חולקנו עלך שאין יכול לזכות במתנה עד מות חמותו כדפי' כל צדדי' וצדי' צדדי' ושלום מאיר ב\"ב."
],
[
"רמה. שרא לן מורנא הרב ר' מאיר שאנו מטריחי' עליך בחנם בדבר שכבר פסקו גדולים אך בעלי דיני' קשים כאן והוצרכנו שתודיענו דעתך כי אחד מן היורשי' אומר שהוא לא תבע מעולם יותר ותובע את אמו עבור ל' ליטר' שצוה אביו בשעת מיתתו לתת לו והיא לא [נתנתו] לו ומזה יש לו עדים ועוד אמר שתקעה כפה ביד זוגתו לעוזרו כל זמן שיש בידה שוה פרוטה ושלקחה לו שוה י' ליטר' אותם תובע ואמו משיבה כמו שכתב בפסק שאר היורשי' בשבועתה אביך לא צוה מאומה ואפי' אם צוה הוצאתי עליך מרובה וגדלתיך כי למדתיך עד ל' שנים ועתה אני גובה כתובתי מן המותר ועוד כבר תבעת אותי אתה ושאר היורשיש' בב\"ד של אהרן ונפטרתי מכם בדין ועדיין הפסק בידי ועבור הי' ליטר' שלקחתי להד\"ם וגם לא תקעתי כפי לזוגתך."
],
[
" רמו. תשובה רפה היום לערוב, ויום השבת הגדול והנורא קרוב, ועת לקצר שכבר נפתח בגדולים בב\"ד הגדול של הר' אהרן והב\"ד עצמו גדולי הדור ואין לפקפק אחריהם דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי ועוד אפי' לפי דברי היורש שהביא עדי' שכך צוה אביו מה בכך הלא כתובה ותנאי כתו' נגבית ממתנת שכ\"מ כדמשמע פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל\"ב ע\"א) ואף אם הי' כך שחלק כל נכסיו בפניה ושתקה וכתב לה קרקע כל שהוא הרי היא טוענת שנתנה לו יותר מל' ליטר' שגדלתו ופרנסתו ומה שטוען היורש מה שפטרוה אז בב\"ד משבועה של אותם ל' ליטר' לי שלא טעננו אז טענת ברי אלא שמענו מפי קרובי' או נשים או פסולי עדות שהיו בשעת הצואה ולא הי' לנו עדים כשרים ולא רצו להשביעה בטענת שמא אבל עכשיו יש לי עדים כשרים ששמעו הצואה שחלק בפניה כל נכסיו ושייר לה קרקע כל שהוא ונתן לנו לכל א' ל' ליטר' ואותם לא פרעה עדיין יש להשביעה שפרעה. ומה שהוא תובע שתקעה כפה לזוגתו והיא ואמרת להד\"מ אינ צריכה לשבע על כככה חדא דטענת שמא היא ואין נשבעי' בטענת שמא אלא הנהו דפ' כל הנשבעי' (מ\"ד ע\"ב) דמורו התירא אבל אחרים לא וכ\"ש נדון זה דגריע מטענת שמא דהתם ודאי אם תקעה כפה לעוזרה בכך וכך והוא הי' בא מכח אשתו לזכות בדבר שנתנה לו זו היתה טענה אבל עכשיו אינה טענה שהוא עצמו אינו יודע ואין לו עדים ולא ע\"א אין ממש בדבריו ועוד אפי' אם הי' טוען טענת ברי תקעת כפיך לתת לי כך וכך ממון והיא אומרת להד\"ם אע\"פ שיש תשו' רבינו יצחק ברבינו מנחם שהעיד על רבינו יוסף ב\"ר יצחק שהוציא ממון ע\"י תקיעת כף ה\"מ כשנתבע מודה שתקע את כפו אבל אם כופר לא נתקנה שבועת היסת על ככה וכן סיים בתשובתו וכ\"כ ר\"י פ\"ק דב\"מ."
],
[
"רמז. ומה שמגזם אפי' אם תפטור אמו שרוצה לקבול עליה בפני הדוכוס תפיס חבלא בתרי רישי חפץ בדיניהם ובדיננו והלא הפרש גדל בין דיניהם לדיננו ראוי לנדותו על הבור ולהבדילו מעדת ישראל כי ההוא דרב כהנא מחוינא ומחוינא (ב\"ק קי\"ז ע\"א) כ\"ש וכ\"ש אם ילך בערכאות של גוים שיהא [בנידויינו] וגם אתם תבדילהו ותחרימו אותו ואת כל עוזריו ומסיתיו ומחזיקי ידיו ואנחנו וכל ישראל נקיים."
],
[
"רמח. ומה שטוען ראובן ליטול כתובת אמו בהא לתא אפלגו רבוותא אמנהגא כתו' בנין דכרין בזה\"ז. וז\"ל של בעל העיטור תשובה לר\"ח כמה שנים בטלה כתובת בנין דכרין [מישיבתינו] ולמה לפי שצריך להיות מנכסים] שיש להם אחריות ובמוחזק ובמותר דינר ואם אמרו היתומי' הרינו מעלים על נכסי אבינו דינר אן שומעי' [להם] וצריך חקירת ב\"ד ושומת זקנים שלא להוסיף על הדמים ועוד עיקר תקנה כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו והיום ולואי שיתן לבנו כבתו וכמה פעמים הוצרך הדבר לנדות [כל מי שירבה למתנת בתו] וכו' עד והיום כמה שנים שלא [דנה] ישיבתינו כתו' בגין דכרין ומר רב דוסא אמר לא חזינא [רבוותא] דהוי מקמי' דדיינו כתו' בנין דכרון ומשני נפישותא לא דייני להו בתרתי מתיבת' וכיון [דעברו] להו כמה שנים לכתחלה [אין] אנו דייני' בה כאן אלא דמר רב האי אמר היכא מבטלי רבנן כתו' בנין דכרין [ומר רב שמואל אמר הרבה זמן הוא שכבר בטלה כתו' ב\"ד בזה\"ז ומסתברא טעמא] ואפי' למ\"ד לא בטלה [היינו דוקא] במקרקעי ולא במטלטלי עכ\"ל ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות נראה בעניותינו בעינינו דברי רב האי ושלום מאיר ב\"ב."
],
[
"רמט. מה אעשה לכם בני בופרט עמיתי ה\"ר אברהם בראש ושאר שכינים. על אודות האלמנה ובנה דעו אם הי' לוי בדעי היה רצוני שלא היה בא שום דין לפני אך כי זה העלם אמר שמעבירי' עליו הדרך יען כי זה ב\"ד קרוב גם עתה נגררי' אחר בית עלמין שלנו וחליתם כמה פעמים לברור מקבלי טענות' ולשלוח לפנינו אף כי לא הי' צריךם [בקבלתם עבור הבירור] מתוכן הדברים גם האשה בעצמה הודת כדברי העדים ומ\"מ עשינו זאת כדי לשמוע דברים אולי יהי' לה שום זכות שהיתה טוענת ולא השגחתם ומפני ביטול תפלה לא יכלתי להתאפק ואכתוב לכם דעתי לפי העדות. גם האשה מודה שציוה בעלה בעת חוליו שמת בו לתן לבנו אברהם בחובות רשונים שהיו פורעי' ט' זקוקים לנדן בנו שפסק לתן וב' מיני בגדים בשעת נישואין ונתרצה האשה ואמרה אעשה כדבריך לפי ענ\"ד חיבת לקיים צואת שכמ [דככתובי'] וכמסורי' דמי ואפי' מחלק בפניה והיא שותקת מצינו בפ' מי שמת (בבא בתרא ק\"נ ע\"ב) דצריכה לקיים כ\"ש היכא דנתרצית בפי' דקיי\"ל מחילה אינה צריכה קנין ומחלה שיעבוד כתובתה ודברי בעלה צריכה לקיים ואפי' אם חשבה בלבה שום דבר אחר כמו שכתבת' דאדעתא דהכי שהיו החוובות מקולקלים כל כך לא נתרצית למחול אין מועיל דקיי\"ל (קידושין נ' ע\"א) דברים שבלב אינם דברים היכא דליכא גילוי דעת' כמו בנדון זה שהפורענות התחיל מזמן ארוך באותה שעה [הו\"ל] לפרושי ומדלא [פירשה] א\"כ המחילה מחילה ולא כמו שעלה על דעתכם דמחילה בטעות היא אך כמו שפי' כן הוא דדברים שבלב אינם דברים ומחילה אינה צריכה קנין. ואף אם לא היו שם עדים בשעת הצואה רק הודאת פיה דקיי\"ל (קידושי' ס\"ה ע\"ב) לא איברי סהדי אלא לשקרי כ\"ש בנדון זה דאיכא עדי' מכל טעהות היתום ויש לו לגבות תחלה מנכסי אביו מה שפסק לו הן נדן בגדים ואם יותר תגבה כתו' ואם לא תפסיד ואין מרחמי' בדין ע\"כ כתבתי להשיב סברות שלכם. ועוד אוסיף שאפי' אם היתה [מוחה] הוצאה בהדי' והיתה אומרת אני רוצה לגבות כתובתי בקודמין ולא עוד אלא אפי' לא היה לשם צואה והי' עדים בדבר שפסק לו בעת שקידש ארוסתו כך וכך לנדוניא חייבת האשה לשלם כל מה שפסק לו אביו קודם שתגבה כתובתה דמיד כשפסק לו נתחייב לו בדבור בעלמא דהן הן הדברים הנקני' באמירה (כתו' ק\"ב ע\"א) ואפי' אם היה בן שני או שלישי לנשואין כ\"ש זה שהוא ראשון ליכא מאן דפליג שנתחייב באמירה ואינו יכול לחזור בו כדברי האלפסי וכן פוסקי' כל רבותינו הלכה למעשה דכל בע\"ח אפי' מאוחר לכתובה וקודם לגבות מן כתובה דלא שייכא קדימה במטלטלי ואפי' במקרקעי שנקנו אחרי שנכתבה הכתו' אלא בע\"ח דעלמא [וכתו' אשה] ובאין שניהם לגבות בב\"ד ב\"ד מגבין לבע\"ח קודם כתו' כ\"ש הכא דהוא יורש ונכסי' בחזקתו והיא באה בב\"ד שיגבה בתורת בע\"ח שיאמר היתום אחרי שאבי היה מתחייב לי אני בא בתורת חוב ואת באת בתורת חוב שאעכוב חובי תחלה וליכא מאן דפליג מטעם שכתבתי שהוא מוחזק ואין מועלת טענתה שהיא טוענת שהחובות שהניח בעלה והמעות לא הי' של בעלה אך של קרוביה אחרי שהבן מוחזק ונופלי' לפניו בתורת ירושה והיא באה לגבות מכח גיבוי ב\"ד המע\"ה ובעוד שלא נשבעה על כתובתה הוא מוחזק בנכסי' ונאמן. ועוד היה לי להאריך מכח סברות שאמר אין כתובה ניטלת בראוי ובמלוה ואפי' מה שמחוייב ישראל כ\"ש מלוה דגוי אשר פיהם דבר שוא אך לא אאריך בזה דאי' ביה פלוגתא דרבוותא ואף איני צריך. הנה כתבתי הפסק דין לענ\"ד ואעשה לפנים משורת הדין ושלחתי סברתי עדיכם והאשה תמלך ח' ימים אם תמצא אדם שיחזרני מסברתי אחזור בי ואם לאו אכתוב לו פסק דיני ואכתוב מרורות על האשה אם תגבה מחובות בעלה עד שיופרע מה שפסק לו אביו נדן ובגדים גם אכתוב מרורות על כל מחזיקי ידיה ותומכיה נגד דין תורה ושלום חיים בן אמ\"ו הר\"י."
],
[
"רנ. אזל רוחי ותש כוחי ואור עיני אין אתי מחמת המציק אשר גברה ידו עלינו במאד ונפש ומחמד עינינו לקח ואין בידינו ספר להשכיל ולהבין שדי יקנא לעמו ויאמר לצרתינו די וכו'. על אודות בחור מרוטנבורק אשר קדש בתולה ע\"י שליח בת ר' יהודה מדורא ובשעת השדוכין התנה אבי הבחור לדור במקום חמיו והבחור בא אצלו לאחר הקידושין והשכיר לו מלמד וישב עמו ימים רבים בכבוד ואחר שנה חלה הבחור אמר חמיו מחמת שינוי התולדה הוא וישלחהו בכבוד אל ארצו עם מלמד שלו והוציא עליו הרבה אח\"כ שלח אחריו לבא לדבק ורוח אחרת היתה עמו לשלם רעה תחת טובה ובגד כאפיק נחל לומר תבא אלי הילדה ואכנסנה והדעת מכרעת לפי הענין כי נבהל לחון ועל זה אני הצעיר פתחתי אם יסכימו רבותי לפי דעתי ענין זה איני דומה כלל לבן יהודה שאירס בגליל שע\"מ כן נשאה ואע\"ג [שלא פירש] אינו יכול לומר דעתי היה לחזור או להיות שם ימים אחדים ולשוב דאמר את גלית אדעתך שהי' דעתך להיות שם והי' לך להתנות ואת דאפסדת אנפשך כ\"ש אם התנה האב בפי' דהדבר ידוע שהבן מתרצה למה שעשה אביו ולא חציף אינש למחות מה שעושה אביו ואפי' במעשה אביו ואפי' לעשותו שליח לא חציף ואף הנער [יודע כששדכו] אביו אם ידע התנאי קודם קידושי' לית דינא ולית דיינא ואפי' ליתא לדרב ושמואל (קידושי' מ\"ד ע\"ב) דחוששי' שמא נתרצה האב [היכא] שנודע שנתרצה אביו ריצויו ריצוי ואפי' ארצי קמי' ושתיק מועיל אך דלא חיישי' דלמא ארצי קמי' כו' וכ\"ש שארית ישראל לא יעשו עולה ואפי' [לרבא (קידושי' מ\"ה ע\"ב)] דתלי טעמא משום חזקה ונמצא היכא דלא טרח [בסעודה יש לחוש] לעקור הקידושי' [דוקא התם] דקדש [באיגרא] אבל קדשה באתר שידוע שקדשה על תנאי [בודאי] על דעת אביו [שעבד] נפשי' ופנים לדבר מקטן שהשיאו אביו (כתו' צ' ע\"א) כתו' קיימת שעמ\"כ קיימה והדבר פשוט ואין להרהר [והמפקפק] ע\"ז מחזיק אונאה ותרמית ואפי' לא הי' תנאי בשידוכין קיי\"ל [דאזלי'] בתר אומדנא דמוכח [בהני מילי] לגבי גט [במסוכן] כר\"ש שזורי (גיטין ס\"ה ע\"ב) וההוא דראב\"ע (כתו' נ\"ד ע\"ב) שלא כתב לה אלא ע\"מ לכונסה ואע\"פ שלא פי' אזלי' בתר אומדנא כההיא שטר מברחת ולא אצטרכו לי' זוזי (כתו' ע\"ט ע\"א) וכותב כל נכסיו לאשתו (ב\"ב קל\"ב ע\"א) וכיו\"ב כיון שידוע לכל שלא השיא בתו לגלגל בעוני עם עני אחד ולעזוב את אביה ואת אמה מקום מולדתה ואף להוציא הון רב לתייר בת נכבד אחד אשר יצא טבעו בעולם ובקול הברה ששמע מושל רוטנבורק רצה לרדות העשיר בשביל בתו חלילה וחלילה לא ע\"מ כן קדשה ובדעת יושבי הארץ תלוי הדבר ולא לקחת בידו מאזני [מרמה] וגדולה מזו פסקו הגאוני' מנוה הרע לנוה טוב אם טוענת אמתלאות [ואומרת] אני ילדה ואיני יודעת להתנהג בענין הארץ או קרובות בעלי פטפטניות או שונאות אותי וכן כל כיו\"ב אינו יכול להוציאה ק\"ו בן בנו של ק\"ו בזאת שיש לה אמתלאות ידועות שכופין אותו או לכנוס או לפטור וכופי' אפי' בשוטי' או בנידוי ואפי' למ\"ש ר\"ח דיוציא במקום שלא נזכר כופין היינו למקריה עבריינא בכאן יש כפיי' גמורה שכפיי' נזכרת בו וכ\"ש דקיי\"ל במקום שאמר יוציא ר\"ל כופי' דבההוא דאיני זן ואיני מפרנס דקאמר [יוציא ויתן כתו' ר\"ל כפי' מדקאמר עד שתהא כופה להוציא יכפהו לזון וההוא דירושלמי (פ' המגרש ה\"ט) מוכח בפי' דקאמר] גוים שעשו במעשה ישראל כשר באומר איני זן ואיני מפרנס ואמר' מתני' ובגוים חובטי' אותו ואומרי' עשה מה שדייני ישראל אומרי' לך מצינו דבאומר איני זן איכא כפיי' ואפי' בשוטי' רק שיעשוהו דייני ישראל וכ\"ש בנידוי ואפי' לדברי ר\"ח מקום שלא הוזכר בפי' מ\"מ נראה דב\"ד יש להם לצוות. וגם רש\"י כתב (יבמות ל\"ט ע\"ב) בההיא דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין דה\"ה לשאר אמתלאות כפינן לחלוץ ואע\"פ שהדבר כתנורו של עכנאי (ב\"מ נ\"ט ע\"ב) מכמה תשו' מ\"מ כתב הגאון כפיי' אפי' במקום שאין כתוב כופי' וכן מנהג של ישראל מנדין על דיני קנסות עד שיפייס עפ\"י הגאונים ורב אלפס ומר נטורנאי ומר חפץ ואין מרגישי' על מה שהוקשו לינקטי' בכובסי' וכו' (ב\"ק ק\"י ע\"ב) ואשתקד בא הדין הזה לפנינו וחייבנו האיש עפ\"י האמתלאות ונא בקשתי לכל ראי כתבי לבל יתפסוני על שגיונות ואני הצעיר הסכמתי לנדות ולרדות אותו הארוס עד שיכנוס או יפטור את ארוסתו ואם ישמע תבא עליו ברכה ואם לא ישמע עונו ישא וכו' כי מחזיקי' ידי עוברי עבירה לבד ח\"ו על כבודי מהר\"ר מאיר לא זכרנו אך על אחרי' לא חלקנו במקום שיש חילול השם כבוד לרב מצינו שכ' רבינו גרשם בדין מורדת לכפות ולתן גט לאלתר פן יצאו בנות ישראל לתרבות רעה ואע\"ג כי רבים [חולקי' עליו] וגם אין מודי' לו כמו כן כאן יש לשקוד על תקנת בנות ישראל למען לא יתנו בחורי ישראל עיניהם בבעלי כיסים לחמוד יגיעם ויהי נועם השם עליכם שמואל בן הנ' שלמה."
],
[
"רנא. קול תלונה ויללה על השמועה מי יוכל להחריש ולומר נואש ועל כל אח עקוב יעקב ב\"ר משה אשר קידש בת יודא ע\"י שליח ע\"מ לכונסה במקומה ושכר לו מלמד כדלעיל והשיבו חמיו לארצו כדי שיבירא מכחישתו ועתה רוצה שיוליכנה הבת אליו והדרכי' משובשי' ויש לנדיב שם גדול ומשופע וירא לשלוח בתו מחמת גנבים ומחמת התנאי [מבקש] שיבא הבחור לחבר אהלו במקום שהיו הקידושי' או [יגרשנה] הדין עם הנדיב לכוף הבחור לעשות א' מב' דרכים וסייעת' מר\"ת שכתב בתשו' א' שמתחלת אשה ואיש אשר ירא לעשות רצון הבורא מן הדין על כל ב\"ד לכוף לכל מי שאינו רוצה ליבם או לחלוץ אם הוא גדול ואפי' ע\"י גוים חובשי' אותו וא\"ל עשה מה שישראל אומר לך ואומר ע\"י ישראל רוצה אני משמע שכופי' לנדותו אם לא יעשה א' מן הב' דרכים אע\"ג דמשמע דאין כופי' אלא היכא דמפרש כופי' כדמוכח בירושלמי פ' אלמנה ניזונות (ה\"ז) תמן תנינן גט המעושה ביד ישראל כשר ובגוים [פסול] אמר שמואל אין מעשים אלא [לפסולות] ופריך מהמדיר את אשתו מליהנות לו ומשני אם שמענו שמוציא שמענו שכופי' משמע שאין כופי' אלא היכא שמפרש כופי' וזה כפיי' [גמורה מנידוי] לפי מה שהוקשו רבותינו בפ' החובל על מה שפי' רב אלפס אע\"פ שאין גובי' דיני קנסות מ\"מ מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו והקשו האי לנקטי' בכובסא עד דלשבקי' מ\"מ אחר שיצא כפיי' מפי ר\"ת מנדין אותו עד שיעשה א' מב' דרכים ואם רוח גאוה נשבה לאותו בחור למשוך חבלי שוא בעבותות שקר אין חקר לאשמתו ודורשי רשומות יעשו שלל נקמות וגזרנו על הבחור כל האלות החמורות והקלות עד שיעשה כדלעיל. והיכא דמפרש כופי' ר\"ל בשוטי', ועוד משפט האיש דרכו לחזור על אבידתו ועוד דנוה הנדיב יפה ונוה הבחור רע כי [נדיב הוא ובתחלת התנאי הי' כן שידור בבית הנדיב] בשובה ונחת הלכה רווחת מנהג מבטל הלכה כל מקום שהלכה רופפת ראה היאך צבור נוהג בכל מקום לעשות החופה בבית אבי הכלה יעקב בה\"ר יוסף נ\"ע. אל אמרכליא וסגניא רבותינו שבאשכנז הנה אהבתכם הזקיקני לחות דעי על אודות הבחור כדלעיל מתוך התנאי [בשעת] הקידושי' אין עודג טענה למקדש ואפי' לר\"ת [דבעי עמד וקדשו מיד זה הוי כפסיקת ממון] כמה אתה נותן לבנך כו' (כתו' ק\"ב ע\"ב) דשייך ביה קנין ולשם בעי' מיד לפר\"ת אבל בעמידת המקום אחרי דיש עדים בתנאי לא צריך עמידה [מיד] ואף אם לא הי' עדים מסתמא לא טרח העשיר לקדש להחזיקו בביתו הוא ומלמד שלו אם לא הי' דעתו לעשות נישואי' בביתו ואף אם חזר [למקומו] ושב לאיתנו [יחזור] למקום שקידש כי איך יוכל לשלוח בתו וממונו בסכנה, שאשכנז [למקום] חירום דמי ואם נשא אשה ביהודה אינו יכול להוציאה [לגליל] ולאו דוקא נשא ה\"ה אם קדשה אינו יכול להוצחיאה רק כשהיתה [עמו וכ\"ש] שלא היתה [אגידה] ביה כל כך. ואפי' ביהודא ויהוד אנמי לכאורה אינו יכול להוציאה רק כשהיתה עמו וידעה מנהגו וכי ישאנה היום ויוליכנה למחר לארץ מרחק כ\"ש זה כיהוד' וגליל דמי ואין להוציאה והנה אחרי שקידש האשה והגיע זמנה ולא נשא' והאשה תבעה להנשא יש לנו לומר לו או כנוס או פטור דהא אמרי' ביבמות [ס\"ה ע\"ב] כי באה בטענה בעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה אלמא כי הני מילי כופי' ואע\"ג דלא דמי כ\"כ ויש לחלק מ\"מ חזי' כשמונע מלעשות מאי דבעי כפי' ליה גם אמרו (כתו' ק\"ט ע\"א) הפוסק מעות לחתנו ופושט לו את הרגל אדמון אומר יכולה לומר לו או [כנוס] או פטור אלמא כפינן כי האי מלתא ואע\"ג דאין מעשי' אלא לפסולות היינו דוקא עישוי גט לחודא אבל היכא דתלי' בדעתי לכנוס אין זה עישוי ואם רוצה לפטור יפטור ובה יש כח ביד חכמי' לעשות וגם בזה המעביר על דעת חכמי' לפי דברי רבותינו שיש למקדש במקום שקדשה או לכנוס או לפטור יש לכופו ברידוי ובנידוי כי יש לחוש לתקנת העיגון כי מצינו בכמה מקומות שחשו חכמי' לתקנת עגונות. ושלום לרבותינו שבאשכנז יחיאל בר' יעקב הלוי תנב\"ה."
],
[
"רנב. על השליח המטעה את הגוי, תחלה השיב ר\"ת דיחלוקו השליח והשמלח ושוב חזר בו ואמר הכל לבעל המעות וראי' מדאמר בכתובות (צ\"ט ע\"א) אליבא דרבי יהודא או מייתית לי' בשית כ\"ש דהוי תרתי סרי א\"כ היכא דוזלי גבי' ולא נתנו לו להעדיף על המקח אפי' לר\"י הוי לבעל המעות ולהכי לא קאמ מתני' ר' יוסי היא דלר' יהוד אנמי איא. והא דקאמר [כדתני' כלומר כדתניא דאיכא מ\"ד דאמרי'] הכל לבעל המעות כיון שמחמת מעותיו בא ולא מחמת מתנה [ותוספות ולא] נחלקו ר' יהודא ור' יוסי אלא בהוסיפו לו אחת יתירה דטעות של גוי היה מדמה רבי' לאוזילו גבי' ואפי' מתכוין השליח לזכות לעצמו לא זכה אלא בעל המעותף ולר\"י הי' תימא לומר כן על בעל המעות אפי' למה שמפרש המשנה לד\"ה כי מה מחסרו השליח למשלח אם יזכה לעצמו ועוד הואיל שהשליח יכול להם להחזיר לגוי אם ירצה פן יבחין הגוי ויחזיקנו כגנב למה לא יוכל לזכות לעצמו ואין ראי' לדברי ר\"ת מאותה מרגליות התלולי' בחמור שקנו התלמידי' מגוי לר\"ש בן שטח בפ' אלו מציאות ירושלמי (הלכה ה') מדלא עכבו התלמידי' לעצמם ש\"מ לשמעון בן שטח שהי' בעל המעות [הוא] דאין זה ראי' דאף לדברי ר\"ת אין נראה שיזכה בה שמעון בן שטח [מטעם זה דהכל] לבעל המעות מאחר דבעל המרגליות לא נתכוין להוציאה מרשותו כלל אלא לפי שהי' התלמידי' רוצי' להעשירו בממון שנזדמנו לו במקחו ולא רצו לזכות לעצמם. מיהו אף לדברי ר\"ת אם המקבל נאמן ולא היה מעכב אותו טעות לעצמו אפי' אם הי' החוב שלו כי ירא מפני חילול השם כי האי עובדא בירושלמי בס\"פ אלו מציאות בענין זה אין סברא שהי' חייב לעכבו לצורך בעל המעות אלא יכול להחזירו לגוי ואפי' אם אסור להחזירו לגוי כמו שאסור לעכבו לעצמו היכא דאם הי' החוב שלו שלא הי' מעכבו לעצמו."
],
[
"רנג. ושמעון שקבל חובו של רשאובן בחזקת שהוא בנו או קרובו שהי' סבור הגוי שלא יקפיד ראובן אך הוא גילה דעתו [או] אמר בפי' שלא הי' זוכה בשביל ראובן בזה פסק ר\"י דצריך שמעון לפרוע לראובן [כיון] שמחמת חובו קבלם דהא לדברי ר\"ת שאפי' בטעות [מנין] שהשליח מטעה את הגוי לבעל המעות כ\"ש הכא [שזה[ הי' חייב לבעל המעות ואפי' בלא דברי רבי' יש כאן לשלם לבעל המעות מחמת דינא דגרמי כי יותר הוא [מזיק] לו בכך משורף שטרותיו של חבירו כי אין לך מי שיוכל לסבול שיפרע פעם שנייה לכן צריך המקבל להחזירו לישראל שהוא בעל המעות משום דינא דגרמי ואפי' בלא טעמי' אלו יש לחייבו מדר' נתן כי גזל הגוי כזה שהוא חילול השם אסור לכ\"ע וחייב המקבל לגוי והגוי למלוה וכר\"נ קיי\"ל ואין ללק בין גזל הגוי לשל ישראל דכיון [דמי שהאשם] שלו הוא ישראל ואפי' למאן דל\"ל דר\"נ חייב הוא לעשות מן המעות מה שאמר לו כיון שאינה מחזירו לו ואפי' אם בא להחזירו לגוי אין שומעי' לו כי חייב הוא בכאן להציל מן הגוי ולהגיעם ליד המלוה כמו השבת אבידה ואע\"ג דלא דמי' לגמרי לאבידה דאבידה היא של בעלים כל זמן שלא נתייאשו ואלו המעות אינם של מלוה שעדיין לא זכה בהם אם לא נתחייב כאן המקבל לשלמו למלוה מטעם ר\"ת ולא מבעי' בסתם מלוה הפרועה בענין שהדבר ידוע שקרובה ליאבד ע\"י כך אם הגוי אלם כי יאמר פרעתי וישראל המקבל לא יוכל לשבע שלא קבל אלא אפי' [אי פרע הגוי] ולא יכול לגזול שיש לחוש לטרחו של מלוה והלכך חייב המקבל להוציא מידו ולתן המעות למלוה וכ\"ש שנים שהלוו לגוי בשותפות ובא א' וקבל חלקו וחלק חבירו וגילה דעתו שלא הי' זוכה למקבל חבירו שודאי חייב להחזיר לחבירו חלקו דהא בודאי הגוי יכול לשמוט ולומר שפרע לשותף וחייב מדינא דגרמי ומטעם שפי'. אבל שותפי' שקבלו חובן ובא א' לכפור הפרעון לגוי וחזר והוציא שטר פרוע או מזוייף וגבה החוב על ידו והגוי ידוע שכבר פרע פעם א' רק שאין יכול להשמט עתה מלפרוע להמקבל שאינ זוכה לצורך חבירו נראה לר\"י דאין חייב כלום לשלם לחבירו ואפי' לר\"ת שפוסק בטעות הכל לבעל המעות התם לפי שמחמת שהוא סבור שהוא חייב הוא נותן אבל הכא שיודע הוא שאינו חייב לו כלום ובתורהת גזל שהוא גוזלו הוא פורען ואפי' לא ברר בשעת קבלה השנייה שאינו זוכה לצורך חבירו מסתמא אינו זוכה לצורכו להיות חוטא בחילול השם לצורך אחרים. וגם אם בשעת פרעון נתכוין לזכות גם לצורך חבירו יכול להיות שיכול לחזור בו ואפי' למ\"ד (ב\"מ י' ע\"א) המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כי שם זוכה מן הההפקר לצורך חבירו אבל הכא יכול להיות שלא נתייאש הגוי ולא חשיב כהפקר. ואפי' אם נתייאש לגמרי לרב נחמן דאמר המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו לא יזכה לו דהכא מקרי חב לאחרי' בזכייתו לאחרי' בהפקר זה אע\"פ שהוא בידו כי גם במציאה אע\"פ שכבר בידו קרי' בי' חב לאחרי' כשבא לזכות לחבירו."
],
[
"רנד. וראובן שהלוה לגוי מעות שהיה לו ולשמעון לצורכם והגוי לא ידע שיש לשמעון חלק בהם וקבלם ראובן דבר פשוט הוא שהוא חייב לשלם לשמעון חלקו מדינא דגרמי ואפי' אם לא קבל עליו להיות אפטרופוס להוציא החוב אלא אם ירצה בכך בשעת גבייה אפ\"ה יש לו להוציאו לפרוע לזה חלקו דודאי הגוי לא יענה כלל אלא למלוה כי אינו מכיר בבעל המעות דאין לך שוטה שיעשה חבירו שליח להלות מעותיו ע\"מ שיניחם ביד גוי לעולם אם ירצה כיון שאינו מכיר הגוי לבעל המעות אלא ודאי [שנעשה] אפטרופוס במעות חבירו [ורשאי'] אפטרופוסי' שמתעסקי' בשל בעה\"ב להרויח ממעותיו לצורכו וכל עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ופלגא דפקדון ריוח הפקדון למפקיד ועל הנפקד להוציא מן הגוי' קרן ורבית לצורך המפקיד בלא טעמא דגרמי ובין אם הלוה המלוה מעות שלו עם של חבירו בשותפות ובין אם הלוה בשל חבירו לבד שאינו עכשיו שותפי' ידו כיד בעה\"ב ויש לו להוציא ולשלם למפקיד קרן ושבח כמו ש\"ח אפי' אם לא קבל שכר על כך ואין א' מן השותפי' יכול לומר לעצמי אני מציל אפי' לא קבל אלא [חצי] החוב ואינו יכול לחלוק בלא דעת חבירו שאף בשיירא שעמד עליה גייסות לטורפה חייב להציל אף לחבירו כ\"ש לאחר הצלתו אינו יכול לומר לעצמי הצלתי ולא תימא מאחר שאין הגוי מכיר לבעל המעות אינו משועבד לו אלא למי שהלוהו ולא זכה בחוב דלא דמי למוכר שט\"ח לחבירו לא תימא הכי אלא ודאי מתחלת הלואה נשתעבד לבעל המעות אע\"פ שלא הכיר בו מידי דהוי אישראל שנעשה שליח למכור סחורת חבירו והקיפם לקונים ולא ידעו בבעל הסחורה כלל שאע\"פ שלא ידוע לו נשתעבדו לו. ואם הי' זה המוכר מודה בהודאה גמורה בפניהם [או] בפני עדים כשרי' שהם לבעל הסחורה הרי הם חייבי' לשלם לבעל הסחורה כל המעות שהי' להם לשלם אפי' לא יצוה להם אפי' יתרה בהם שלא לשלם כיון שהוא מודה שהם שלו ואין לשליח בם כלל ואפי' אם קנאו יוקר יותר ממה שהוא שוה יש להם לשלם הכל לבעל הסחורה ומה לי קנין ישראל ומה לי קנין גוי לענין שיעבוד כמו שישראל משתעבד בענין זה כך הגוי ומה לי נשתעבדו ע\"י מכר מה לי על [ידי] הלואה וכיון שנשתעבד הגוי בענין זה לבעל המעות ע\"י הלוא הסתמא כשפורע גוי מסתבר דזוכה בהם בעל המעות אע\"פ שאין הגוי מכיר כי אם קבלן הנפקד סתם דכיון דשוי' בעל המעות שליח הוי שלוחו כמותו לקבלו מיד הגוי לצורכו וזוכה לו הנפקד במה שהלוה לו יותר ממה שיש לפועל להיות ידו כיד בעה\"ב לזכות במציאה למ\"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו (ב\"מ י' ע\"א) וכמו שזוכה לבעל המעות בחטי' וחטי' לכ\"ע (ב\"ק ק\"ב ע\"ב) ה\"ה כאן וע\"כ א\"צ לחייבו מדינא דגרמי אלא היכא דלא נתכוין לזכות לו אבל היכא דלא הוי אפוטרופ' שלו לקבל חוב מגוי צריכי' אנו לטעמי' דגרמי ולשאר טעמי' שכתבנו. "
],
[
"רנה. מותר לכבות דליקה ביו\"ט דהא אמרי' (ביצה כ\"ב ע\"א) בשביל שלא יתעשן הבית מותר ומוקמי' לה כר' יהודה ופסקי' הלכה כר\"י במכשירי אוכל נפש וכ\"ש אם יש קדירה בבית דהיינו בשביל שלא תתעשן הקדירה דמותר אפי' לרבנן דהיינו אוכל נפש [גמור] ותדע דכל מפני איבוד ממון היינו כמו מכשירי אוכל נפש דהא מיבעי' לן בפ\"ב דביצה אם מותר לכבות מפני אבוד ממון ומייתי עלה ההיא דאם מפני שלא תתעשן הבית וקרי לי' מכשירי אוכל נפש וכן כיבודי נר מפני תשמיש והיינו טעמא מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובלבד שתהא הנאת אדם."
],
[
"רנו. ומטעם זה יש להתיר הוצאת מפתח. ירושלמי (פ\"א דביצה ה\"ו) ולא את המפתח וב\"ה מתירי' א\"ר או שעי' [הדא] דתימא במפתח של אוכלן אבל לא במפתח של כלים והא ר' אבא יתיב ומתני ומפתחי' בידי' פלפלין הוי בוגי' משמע שאסור לצאת אלא דוקא במפתח של אוכלין דהוי צורך יו\"ט."
],
[
"שיטת רבינו יצחק על דין יתומים.",
"רנז. בפ' הנזקין (גיטין נ' ע\"ב) פסקי' הלכתא יתומי' שאמרו גדולים ואצ\"ל קטנים בין לשבועה בין לזיבורית ואפי' נזקין שדינן בעידית מיתומי' בזיבורית אא\"כ תפס וכן לשבועה וכן [בערב] דערב [דיתמי] איתמי הדר אבל אלמנה שתפסה ממטלטלי למזונות מה שתפסה תפסה מחיים ולא מצי יתמי אפי' קטנים לאפוקי מינה ובדרך השבועה יש ה' דברים שגובי' בלא שבועה בין מגדולים בין מקטנים כשידוע שלא נפרע הוא.",
"א) שמתיה ומת בשמתיה כדמסיק פ' גט פשוט (בבא בתרא קע\"ד ע\"ב) ופ' שום היתומים (ערכין כ\"ב ע\"א) שלחו מתם שמתוה ומת בשמתיה הלכתא כר\"ה ברי' דרב יהושע דמפרש טעמא דאין נזקיי' לנכסי יתומי' משום צררי והכא ליכא למיחש כיון דשמתי' ומת אבל כשחייב מודה לא פסקי' הלכתא בקטנים דאימור פרעי' וקנוניא היא על בניו ועל אשתו דאפי' למ\"ד אין אדם עושה קנוניא על בניו ה\"מ בשעת מיתה אבל בריא חיישיש' לגבי קטנים אבל לגבי גדולים קיי\"ל דאפי' מע\"פ גובה מן היורשי' כדאי' פ' [גט פשוט קע\"ו ע\"א] וכן בכפר ועמד בדין ונתחייב נמי לא משתעבדי עד דגדלי ומיהו אהני עמד בדין לטרוף מן היורשי' או מן הלקוחות לכ\"ע אפי' מע\"פ דאשתעבד נכאסי מחיים אבל בלא שבועה לא מהני למגבי מיתמי.",
"ב) שכ\"מ שאמר תנו מנה לפלוני ואמרו יתומי' חזר ואמר לנו אבא פרעתיו אין נאמנים וגובה בלא שבועה דאי לא דכיר שפיר לא פסיק ואומר תנו בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע\"ה ע\"א) אבל אמר מנ לפלוני בידי ואמרי' יתומי' אמר לנו אבא פרעתיו נאמנים בשבועה שמא לבתר הכי אדכר.",
"ג) לוה שכפר בחוב ומת וקיים הלוה שטרו גובה בלא שבועה כדאמ' פ' הכותב (כתובות פ\"ח ע\"א() אבל אמרו יתומי' כך אמר לנו אבא [לא לויתי] נפרעי' בלא שבועה שכל האומר לא לויתי כאלו אמר לא פרעתי דמי.",
"ד) מת הלוה תוך הזמן שקבע לו כדאמ' פ\"ק דב\"ב (ה' ע\"ב) דהלכתא כר\"ל אפי' מיתמי דאע\"ג דאמר רבנן הבא לפרע וכו' חזקה לא פרע אינש בגו זימניה.",
"ה) אפותיקי דאמר לא יהא לך פרעון אלא מזה הרי הוא כגבוי למלוה וגובה בלא שבועה כדאמר (ב\"מ ק\"י ע\"א) יתומי' [אומרי'] אנו השבחנו ובע\"ח אומר אביכם השביח על היתומי' להביא ראי' דארעא כיון דלגובינא קיימא כמאן דגבי' דמי ובפ' אע\"פ (כתובות נ\"ה ע\"א) אמרי' גבי כתו' דוקא יחד לה ארעא גביא בלא שבועה ואפי' מטלטלי ואתנהו בעיניהו בלא שבועה. ובכל ענינים אלו גובי' מהן אף בלא שבועה בין גדולי' בין קטני' והוא דיש להן קרקע אבל שלא בענין זה אין גובי' מהן אלא בשבועה אבל בשבועה גובי' דקיי\"ל מע\"פ גובה מן היורשים אי מלוה הכתובה בתורה היא כההיא דפ\"ק דקדושין (י\"ג ע\"ב) משום שיעבודא דאו' ואי מלוה שאין כתובה בתורה כההיא דגט פשוט (קע\"ו ע\"א) כדי שלא תנעול דלת בפני לוין והני טעמי שייכו בין בגדולים בין בקטנים."
],
[
"(וחילוק בין קטנים לגדולים בג' דברים).",
"רנח. א) לענין מטלטלי דיתמי לבע\"ח לא משתעבדי ואמר בפ\"ק דב\"ק (י\"ד ע\"ב) אף לנזקין שום כסף מלמד שאין ב\"ד נזקקי' אלא לנכסי' שיש להן אחריות ואוקמי ביתמי ובירושלמי אמר ובלבד שירשו קרקע ואמרי' נמי (כתו' צ\"א ע\"ב) מצוה על היתומי' לפרוע חוב איבהם ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. מיהו הואיל דקיי\"ל פריעת בע\"ח מצוה [וכו'] כדאמרי' בהכותב (פ\"ו ע\"א) מכיון אותו עד שתצא נפשו גדולים נמי בהאי דינא קיימי דהא בני מיעבד מצוה נינהו דליכא [למימר דוקא לוה גופא דאתא הנאה לידי' אבל יורשי' לא דה\"מ למ\"ד מע\"פ אינו גובה מן היורשי' כדאמרי' פ' מי שמת (בבא בתרא קנ\"ז ע\"א) גבי נפל הבית עליו ועל מורישיו דאמר מצוה על היתמי' כו' ופריך לי' הא מע\"פ הוא כו' אבל [למאי דפסקי'] דמע\"פ גובה מן היורשי' הו\"ל יורשי' כבע\"ח גופי' דאמר מיני' ואף מן גלימא דעל כתפאי משום נעילת דלת והא דאמרי' ובלבד שירשו קרקע היינו בקטני' כדפ' אבל גדולי' אפי' ממטלטלי דידהו גובי' דבמקום אב קיימו והא דאמר במי שהי' נשוי (צ\"א ע\"ב) גבי קטינא מצוה על היתומי' לפרוע חוב אביהם הנך קמאי דפרעיתו מצוה קעביד תו אינך כי קטריף בדין קטריף וקאמר אי אמרו ליה הני זוזי דמי קטינא סלוקי' ולא מצו למגבי מיניייהו דהו\"ל מטלטלי בקטנים מיירי א\"נ אף בגדולים והא דלא גבי ממטלטלי משום דאכי לא איפסק הלכתא כרב פפא דאמר מע\"פ גובה מן היורשי' משום נע\"ד אבל לבתר דקיימא ההוא דפסק דנע\"ד מהשתא גובה אף מן מטלטלי דיתמי גדולים כדאמרי' בגט פשוט (קע\"ד ע\"א) ובשום היתומים (כ\"ב ע\"א) ובהכותב (פ\"ו ע\"א) א\"ל ר\"פ לרבא לדידך דאמרת פריעת בע\"ח מצוה אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי א\"ל תנינא מכין אותו עד שתצא נפשו ואיורשיו נמי אמרה ר\"פ דאי אבע\"ח מאן פליג [אהא] ומדקאמר לדידך דאמרת משמע דר\"פ לחוד הוא דאית ליה אלא ודאי ר\"פ איורשיו אמרה דכופי' אותו ורב ושמואל פליגי עלי' בהא ואמרו דמע\"פ אינו גובה מן היורשי' כדמוכח בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ\"ז ע\"א) והלכך איכא למימר דעובדא [דקטינא] מקמי דפסק ר\"פ ואנו קיי\"ל כר\"פ א\"נ כמו שפי' רב האי בשערי' ההוא עובדא דקטינא שהלוה שבק קטינא דארעא שמכר ללוקח בנ' זוז וכשבא המלוה וטרף [מן] הלוקח באו יורשי' לפצות לוקח ולגבי לוקח לא אשכן כפייה דלית בי' נעילת דלת."
],
[
"רנט. ב) לענין מקרקעי נמי יש חילוק בין גדולים לקטנים דבפ' שום היתומים (ערכין כ\"ב ע\"א) א\"ר יהודה א\"ר אסי אין נזקקי' לנכסי יתומי' אא\"כ רבית אוכלת בהן ורבי יוחנן אמר אף לכתו' אשה משום מזוני ובפ' שור שנגח דו\"ה (ל\"ט ע\"א) פריך עלה דקאמר מעליית יתומי' ומשני מזיק שאני אבל בעלמא אין נזקקי' ליתומי' עד דגדלי אבל בגדולי' נזקקי' להם ואפי' במע\"פ ואפי' אין חייב מודה כו' כדפי' אבל בקטנים אפי' חייב מודה חיישי' לצררי דקאמר אין נזקקי' להם אלא לכלתובת אשה משום מזוני אבל בבע\"ח אף בשטר ואפי' חייב מודה אין נזקקי' ואע\"ג דאשכחן בהכותב (פ\"ו ע\"א) דמחמרי בבע\"ח יותר מכתובת אשה דהיכא דליכא שיעור למגבי אלא לחד מיניייהו לבע\"ח יהבי' לאשה לא יהבי' דיותר משהאיש רוצה וכו' הכא מיהו מחמרי' לכתו' יותר מבע\"ח. והא דאמרי' בכולי תלמודא דשט\"ח גובה מן היתומי' כו' כדפרי' אי בגדולים בכולי עניני אי בקטנים בחד [מעניני' שפירשתי] למעלה בהשואת גדולי' וקטנים היכא דליכא למיחש למידי א\"נ מדאמר רב נחמן בפ' שום היתומים (ערכין כ\"ב ע\"א) מריש לא הוי מזדקיקנן אלמא דרשות הוא בידי הדיינים לפי מה שרואי' להזדקק [אם] עשירים הם דזכות הוא להם דלא ליזלו בתר שבקייהו ומעמידי' להם אפטרופוס מיהו אין רשאין למכור אבל ב\"ד מוכרי' הכל לפי ראות עיניהם ודוקא בקרקעות הוא דנזקקי' אבל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע\"ח כדפ'. וההוא דגט פשוט (קע\"ד ע\"א) דההוא ערבא דפרעי' למלוה מע,פ הוא לגבי דיתמי דנפרע השטר ונמחל שעבודו ולהכי קאמר ר\"פ פריעת בע\"ח מצוה דכיון דמע\"פ הוא לא מחייבי יתמי למיעבד מצוה ולפרוע חוב אביהם ובהא פסקי' הלכה כרב הונא ברי' דרב יהושע דהיכא דשמתי' ומת בשמתא דלא חיישי' לצררי גובי' מהן ואפי' מע,פ. ובשם הרב נמצא פריעת בע,ח מצוה וכופי' אי אמר לא בעי' למיעבד מצוה והיתומי' אף במלוה בשטר וידוע שלא פרע האב מחיים אם לא הניח קרקעותיו כי אם מטלטלין אין עליה רק מצוה ולא חובה ולא כפינן ואף [אם] הם גדולי' מעובדא דקטינא דהם גדולים היו מדטריף בע\"ח ואפ\"ה קאמר דאי אמר מעיקרא עבור קטינא אנו פורעי' סלוקי סלקוה ולא כפי' להו מכאן ואילך כיון דל\"ל קרקעות ואע\"ג דאית להו מטלטלי טובא. אבל הניח קרקע לקטנים כפי' היכא דליכא למיחוש לצררי כגון מת בשמתיה או אמר תנו או מת תוך זמנו אבל היכא דאיכא למיחש לצררי אין נזקקי' לנכסי יתומי' בעודן קטני' אף במלוה בשטר ואפי' יש להן קרקעות הרבה וכולי האי מלתא דערכין מיירי במלוה בשטר. ואם היתומי' גודלי' הם אין לחוש לצררי דהא ידעי במילי דאבוהן ונזקקי' לקרקעותי' במלוה בשטר ואף במע\"פ היכא דידוע דלא פרעי' האב מחיים [ואי] לא יורשי' אפי' גדולי' נפטרי' בולא כלום דהא אלו אבוהון קיים נפטר בשבועה שפרע וכיון שמת אין יורשיו [חייבי'] כלום. אבל במלוה בשטר ליכא למימר הכי דהא המלוה בשטר צריך לפרוע בעדים ורב ושמואל דאמרי מע\"פ בין מלוה בשטר אבל רבינו יעקב הי' אומר דוקא מלוה בשטר ולא מע\"פ והטעם לפי שכתב בשטר דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא והיינו אקני' מטלטלי אגב מקרקעי גבי ממטלטלי כו' והא דכתב כו' ואין לנו בזה דברים ודוקא לגבות מן היתומי' עמדו מטלטלי במקום מקרקעי לפי שאין בהם דין קדימה אבל בבעלי חובות אם מכורי' או ממושכני' לא וכן פי' האלפסי בשערי'."
],
[
"(חילוק בין גדולים לקטנים בשמנה דברים).",
"רס. א) מעות יתומים מותר להלותן קרוב לשכר ורחוק להפסד דוקא קטנים אבל גדולים מבני י\"ג שנים ואילך [לא] דבני משא ומתן נינהו.",
"ב) נכסי יתומים הרי הן כהקדש ולא מקנו אלא בכספא (גיטי' נ\"ב ע\"א) דוקא קטנים.",
"ג) לענין שבועה אין נשבעי' בטענת קטן אבל בטענת גדול נשבעי' בפ\"ב דכתו' (י\"ח ע\"א) ובשבועות הדיינין (מ\"ב ע\"א).",
"ד) לענין גזילה אמרי' בהגוזל (קי\"ב ע\"א) הניח יתומי' גודלי' חייבי' קטנים פטורי' והכי הלכתא דבריית מתנו הכי.",
"ה) בפ' השותפין (בבא בתרא ח' ע\"א) אין פוסקי' צדקה על היתומי' ואפי' לפדיון שבויים. אלא אפטרופוס' שלהם תורמי' ומעשרי' פירותיהן להאכיל ולא להניח (גיטין נ\"ב ע\"א) וכל הענין בקטנים.",
"ו) לענין הלוקה בנכסי יתומים ב\"ד מעמידי' להם אפטרופוס לזכות להם (קדושין מ\"ב ע\"א) וכן לענין צרכי יתומים ומגו דזכו להו מיחב נמי חייבי' כדר\"נ אמר שמואל יתומי' שבאו לחלוק ב\"ד מעמידי' להם אפטרופוס אבל לגדולים אפוטרופ' לדיקננ' לא מוקמי' (ב\"מ ל\"ט ע\"א).",
"ז) לענין עסקא דאמר רבא (ב\"ב ע' ע\"ב) שטר כיס היוצא על היתומי' נשבע וגובה מחצה אפי' ממטלטלי דאי ממקרקעי ע\"עכ לא שמעי' ב\"ח גובה ממקרקעי אלא משום דקסבר דאינו נעשי' מטלטלי אצל בניו והיינו דליתא לעסקא בעיני' אלא משתני לי' מעסקא אבל איתא לעסקא בעיני' א\"נ זוזי דשקל מחברי' איתנהו בעיניהו וידיע דזוזי דעסקא נינהו ונפול קמי' יתמי הדרי למריהו דאמר ר' אי די בר' אבון נעשו מטלטלי' אצל בניו (ב\"מ ק\"ד ע\"ב) רבא אמר להכי קרי להו עסקא דלא יעשו מטלטלי אצל בניו וקיי\"ל כרבא.",
"ח) לענין שומא שאמרו (ערכין כ\"א ע\"ב) שום היתומי' שלשים יום ומכריזין כו' ה\"מ בקטנים אבל בגדולים לא. סליקא."
],
[
"רסא. ראובן נשא אשה כשהוא בריא ואחר שנה הוכה בשחין ה' שנים וסבלתו אשתו ועכשיו אומרת איני יכולה לסבול עוד יש בדין לכופו ולהוציאה ואם כופי' אותו להוציא יש לה כתובה או אין לה כתו'. שנו רבותינו (כתו' ס\"ג ע\"א) המורדת על בעלה פוחתי' לה מכתובתה ז' דינרי' בשבת ואמרי' מורדת מחמת מאי רב הונא אמר מתשמיש [ר' יוסי בר חנינא] אמר ממלאכה אבל אמרה מאיס עלי לא כפי' ליה ואומרי' לאו כל כמינך דהאיש מגרש ואין האשה מגרשת וה\"מ דלא יהבה טעמא למלתא אבל אמרה מאיס עלי מחמת כך וכך כגון בעל פוליפוס או מוכה שחין כו'. ולענין הלכה למעשה אע\"פ שפליגי רבי יהודה ורבותינו חזרו ונמנו שמכריזין עליה כו' ודרש רב נחמן הלכה כרבותינו ואמר רמי בר חמא שולחין מב\"ד וא\"ר ששת הלכה נמלכין בה וכי הא דכלתי' דרב זביד אמדא וכו' ואמרי' בסיפא השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר [תפסה] לא מפקי' מינה [לא תפסה] לא יהבינן לה ומשהי' אביטא תריסר ירחי שתא והלכתא הכי הוא ומיהו רבנן סבוראי דבתר הוראה תקנו למשאל מינה מאי דתפסה ויהיב לה גיטא לאלתר כדי שלא יצאו בנות ישראל לתרבות רעה וכן עמא דבר בכל האנשים ואצ\"ל מוכה שחין וחביריו שאפי' קודם תקנה כופין אותו ויוציא לאלתר אבל לענין כתובה מסתבר דאין נותן לה כתו' ועוד מדקתני (כתו' ע\"ז ע\"א) בין שהי' עד שלא נשאו ובין משנשאת ילדו ואלו שהי' לו עד שלא נשאת סברה וקבלה וא\"ת יכולה היא לומר סבורה הייתי שהייתי יכול לקבל עכשיו איני יכולו לקבל א\"כ אין לדבר סוף יהו כל הנשים מערימות ונשאות ולמחר אומרת איני יכולה לקבל ונמצאה משלם כמה כתובות שנושא בכל שנה ובכל חדש ואין לו תקנה עולמית. וא\"ת יתנה עמה על כך לר\"מ דאמר (כתו' נ\"ד ע\"ב) אע\"פ שהתנה עמה מאי איכא למימר וא\"כ מצי למימר נסתפחה שדהו וכ\"ת היכא אמרי' נסתפחה שדהו היכא דממילא הוי כגון הא דתנן (כתו' ע\"ה ע\"א) היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראי' שמנתארסה היו בה מומין אלו ונסתפחה שדהו אבל כגון מקמץ ומצרף ובורסקי דאינון עבדי לא מצי למימר הכי דהתינה מקמץ ומצרף ובורסקי אבל מוכה שחין ובעל פוליפוס ממילא הוי ומצי למימר נסתפחה שדהו ועוד מקמץ ובורסקי נמי כיון דא\"א לעולם בלא בסם [ובלא] בורסקי וקשין מזונותיו של אדם א\"א שלא ירדוף אחר מזונותיו [וכאנוס] דמי כמוכה שחין ועוד מ\"ט תקינו רבנן כתו' לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והאי אינו מוציאה מדעתו איהי קאמרה מאיס עלי ודינה כמורדת לענין כתו' מהני טעמי וטעמי אחריני ור\"י כתב זאת התשו' לא נתיישבה לי כמו שכופין להוציא ולתן כתו' באשת כהן שנאנסה ובאשה שאין לה וסת לר\"מ ובשהתה עמו י' שנים ולא ילדה וה\"ה במוכה שחין כיון דב\"ד כופי' אותו להוציא ואינה פושעת כלום [ההוא דתנא בה] להוציא [היינו] ולתן כתו' ולא מבעי' מוכה שחין דאית לה כתו' אחרי שב\"ד כופי' אותו להוציא ואפי' אמרה הוינא בהדי' אלא אפי' כל הני דתנן בהדי' מוכה שחין דאית לה כתו' אחרי שב\"ד כופי' אותו להוציא ואפי' אמרה הוינא בהדי' אלא אפי' כל הני דתנן בהדי' מוכה שחין שאין ב\"ד כופי' אותו להוציא והיא מורדת כופי' אותו לתן כתו' כי אין זו פשיעה אם אינה יכולה לסבול וטענה גדולה [היא] ואשכחן בבאה מחמת טענה בסוף הבא על יבמתו (יבמות ס\"ה ע\"א) דכופי' אותו לתן כתו' ועוד תניא בהדי' בתוספתא דכתו' (סוף פ\"ז) בבורסקי וכיו\"ב דכופי' להוציא ולתן כתו' אם רוצה לקיימה והיא אינה רוצה. מסתברא דאם התנה עמה שתפסיד כתובתה אם תמרוד נראה שיוציא בלא כתו' דאל\"כ לא נמצא בורסקי נושא אשה כמו שפי' מאור הגולה, ובתשו' הגאונים מצאתי ושאלת מאי נמלכים בה אמר רמי בר חמא פעמים שולחי' לה מב\"ד הוי יודעת שאפי' כתובתך ק' מנה מפסדתן את והיינו נמלכין בה והשתא סוגיין והלכתא מאי דנוהגין רבנן בתראי מתיבתא לאו הכי אלא כי כלתי' דרב זביד וכלתי' דר\"ז גופי' אע\"ג דמסקי' [דאי] תפסה לא מפקי' מינה ומשהינא י\"ב ירחי שתא אגיטא רבנן סבוראי דהוי בתר רבנן דהוראה חזו [כי] משתהיין י\"ב ירחי שתא דנפקי בנות ישראל לתרבות רעה בין בזנות בין בשמד ותקון מאי דתפסה נמי מקפי' מינה וכתיבי לה גט לאלתר וטב לתרוייהו בין לבעל בין לאשה. ומר יהודאי פסק בה\"ג שלו דאי אמרה גרשוני הוי מורדת והאידנא בתרתי מתיבת' הכי פסקי' במורדת ואע\"ג דאי תפסה מכתו' מפקי' מינה ויהיבנ' לי' לבעל וכותב לה גט לאלתר וה\"מ במאי דכתב לה בעל אבל מאי דאתי' מבי נשא בין תפסה בין לא תפסה מידי דבעיני' דידה הוא ויהיבני לה ועוד מצאתי בה\"ג אתתא דאמרה לא בעינא ליה גרשי' מיניה."
],
[
"רסב. בפ' הכותב (כתובות פ\"ו ע\"א) ואי ליכא אלא חד ארעא ולא חזיא אלא לחד לבע\"ח יהיבנ' לכתו' לא יהיבנ' מ\"ט יותר משהאיש רוצה [לישא] וכו' יש להקשות מה דאמרי' לעיל (פ\"ד ע\"א) לכתו' אשה משום חינא ולא לבע\"ח ואפי' ר' בנימין לא פליג דיהיבנא לבע\"ח אלא מפני שהוא כושל אבל אי שתיהן שוי' יהיבנא לכתו' אשה ותי' ר\"ת דהכא ה\"ט דיהיבנא לבע\"ח שלא תנעול דלת בפני לוין ובאשה לא שייך לנע\"ד [כדאמרי' יותר ממה שהאיש וכו' אבל לעיל דלאחר מיתה ליכא נע\"ד] אי יהיבנא לאשה ולא לבע\"ח דהא מלתא דלא שכיח' דלעולם לא אשכחן אלא במי שמת והיו עליו כתו' אשה ובע\"ח והיו לו מלוה או פקדון ביד אחרי' ומלתא דלא שכיח' [הוא] הלכך לא ימנע בשביל כך מלהלות לו ליכא נע\"ד. וכדאמרי' בר\"פ הנזקין (גיטין נ' ע\"א) דלא מסיק מלוה אדעתי' דמת לוה אבל הרי\"ץ אומר דאפי' אי איירי הכא אחר מיתה לק\"מ דלעיל מיירי בזוזי דאף אי נקיט להו בע\"ח בדינא לא מצי נקטיט להו דאין דינו לגבות ממטלטלי ויהיבנא לאשה לכתו' דעדיפא טעמא משום חינא אבל הכא מיירי בדבר שדינו של בע\"ח בו או אפי' במטלטלי אחר תקנת הגאוני' יהיבנ' לבע\"ח ברישא וכ\"כ בפר\"ח. אבל לפר\"ת קשה מעט בס\"פ גט פשוט (בבא בתרא קע\"ד ע\"א) פסקי' והלכתא מע\"פ גובה מן היורשי' כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אלמא דשייך נעילה לאחר מיתה. ואי ליכא ארעא אלא לחד לבע\"ח יהיבנ' אלמא חזי' היכא דזמנן שוה קדים בע\"ח לאשה מכאן מוכיח ר\"ת דלתקנת הגאוני' דתקנו דבע\"ח ואשה גובי' ממטלטלי' היכא דליכא מטלטלי' אלא לחד טריף בע\"ח מקמי אשה אפי' קדם זמן כתו' לזמן השטר [דכזמנן] שוה דמי דכיון שלא תקנו שתטרף מן הלקוחות ולא חייל שיעבוד כתו' עליהו כלל דהא אמרי' פ' מי שמת (בבא בתרא קנ\"ז ע\"א) גבי דאיקני ומכר את\"ל לא משתעבד [הא] לא משתעבד ואת\"ל משתעבד או דלמא לבתרא משתעבד והשתא משמע דאי לא משתעבד ליכא לספוקי מי גבי' ברישא אפי' מיני' דידי' דפשיטא לי' דתרוייהו גבי בהדי הדדי כיון דלא משתעבד לגבות מן הלקוחות וכאלו זמנן שוה חשבי' להו ה\"נ כיון דליכא שעבוד על המטלטלי' לגבות מן הלקוחות הוי כאלו זמנן שוה וטריף להו בע\"ח ברישא ואע\"ג דלעיל איכא למ\"ד כתו' אשה משום חינא ואפי' מאן דפיג מודה היכא דליכא כושל לאשה יהיבנ' לא משום חינא ה\"ט כיון [דאין] דינו של בע\"ח לגבות ממטלטלי ואי הוי יהיב להו [נפקד] ליתומי' לא מצו נקיט [להו] בדינא עדיפא כתו' אשה משום חינא כיון דאין דינו לגבות לא שייך נע\"ד [אבל] בדבר שדינו של בע\"ח לגבות בו כגון מקרקעי או אפי' מטלטלי אחר תקנת הגאוני' לבע\"ח יהיבנא ליה ברישא. ואין נ\"ל מכאן ראי' דלכאורה נראה דמחיים מיירי הכא ולהכי יהיבנ' לבע\"ח ברישא דאיכא נע\"ד אבל לאחר מיתה דליכא נע\"ד כדמוכח בהנזקין דלא [מסיק] אדעת מלוה דמית לוה ונפלו נכסי קמו יתמי עדיף כתו' אשה משום חינא וכן פי' בספר רב אלפס בשם רב האי גאון דבמטלטלי' בזה\"ז בעל חוב קודם ועוד פי' [שיש] מפרשי' דהכא מיירי דוקא בשטר כתו' [ושט\"ח יוצאי' ביום אחד] דדייני' בי' שודא כדאמרי' לקמן (צ\"ד ע\"א) שני שטרות יוצאי' ביום א' רב אמר חולקי' ושמואל אמר שודא [ואתא אמימר לאשמועי'] הכא דע\"י שודא לבע\"ח יהיבני ולא לאשה מטעם דיותר משהאיש רוצה כו' אבל היכא [ששט\"ח וכתו' אשה שוין כגון לוה ונשא ואח\"כ קנה] נכסי' קיי\"ל במי שמת דיחלוקו א\"נ במטלטלי בזה\"ז [דקיי\"ל דיחלוקו לא אמרי' בכה\"ג לבע\"ח יהבינ' לאשה לא יהיבנ'] כיון דלא שייך כאן שודא אלא יחלוקו האש הובע\"ח. ונראה שזה פר\"ח שפי' לעיל שאין נראה לי דהא סתם קתני האי מאן דאיכא עלי' כתו' אש הובע\"ח משמע דכל היכא דכי הדדי [נינהו] דליכא דינא דהקדמה לבע\"ח יהיבנ' לה."
],
[
"רסג. גרסי' פ' שבועות הדיינין (שבועות מ\"א ע\"א) מאי איכא בין שבועה דאו' לשבועה דרבנן בדרבנן מפכינן בדאו' לא מפכינן שבועה [ופריך] ולמר בר רב אשי דאמר בדאו' נמי מפכי' [מאי איכא בין דאו' לדרבנן] כתוב בה\"ג בהלכות שבועה דלית הלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא מיפך שבועה היינו הך ואודיתא דאמר מר בר ר\"א בפ' זה בורר (סנהדרין כ\"ט ע\"ב) לא כתבי' אודיתא עד דכתבי ושלחו שליח ומזמני להו לבי דינא. ובסדר תנאים אמוראים כתוב דהלכה כמר בר ר\"א בר ממיפך שבועה דאו' מיפך שבועה שנים שהיו דנין והיה א' חשוד על השבועה וחייבוהו שבועה מר בר ר\"א אמר מפכי' שבועה מן החשוד על שאינו חשוד, ומכתב הודאה כגון דמטמין עדים בכילתא. ומיהו מה שפי' דמר בר ר\"א איירי בחשוד אינו אלא כמו שפי' בקונטריס אם אמר הנתבע לתובע השבע וטול דבחשוד לא איירי עד סוף שמעתתא דאמר איכא ביניהו שכנגדו חשוד ור\"ח פסק דהלכתא כמר בר ר\"א בכל התלמוד בר ממיפך שבועה וחיורי וסי' הפך לבן [וחיורי] מפורש בפ' בהמה המקשה (חולין ע\"ו ע\"ב) מר בר ר\"א אמר בענין צומת הגידין כיון [דזייגי] אע\"ג [דלא] חיורי הנך תרתי לחוד לית הלכתא כותי'."
],
[
"וזאת תשו' רבינו גרשם וחלוק עליהם וז\"ל.",
"רסד. דעתי נוטה כי כן כתוב בהלכות פסוקות וכן בתשו' הגאוני' מקום שמתביישים לשבע ומחוייב אדם שבועה לחבירו וא\"ל השבע וטול ושכנגדו אמר השבע ותפטור הדין עם מי והשיבו או משתבע [ופטור] או משלם בלא שבועה ומה [שפסקתי] להפוך שבועה אפי' דאו' מפני שר' ליאון רבי שלמדני רוב תלמודי זצ\"ל חכם מופלא לא סבר להא דלית הלכה כמר בר ר\"א ונראה דברי ר' ליאון [רבי] מדבריהם כי י\"ל איזה כח מרובה מי שיש לו שטר [או כופר במקצת, מי שיש לו שטר ובעל] דינו אמר פרעתי ואשבע שפרעתי אין שומעין לו ומשלם בע\"כ אפי' כתוב בשטר ק' מנה ומי שמודה לו בפרוטה וכופר בק' מנה משלם פרוטה ונשבע על ק' מנה ומעתה הדברי' ק\"ו ומה מי שתופס שטר בידו שאין בע\"ד יכול לומר אשבע ואפטור יכול לומר השבע וטול דאמר רב פפא (שבועות מ\"א ע\"א) האי מאן דנקיט שטרא עלי' דחברי' וא\"ל שטר פרוע הוא אמרי' לאו כל כמיני' זיל שלים ואי טעין ואמר אשתבע לי אמרי' לי' אשתבע ליה מי שמודה לחבירו בפרוטה וכפר לו בק' מנה שיכול לומר אשבע ואפטור לא כ\"ש שיכול לומר לו השבע וטול וזה שכתוב בתורה ולקח בעליו ולא ישלם [ותנינא] כל הנשבעי' שבתורה נשבעי' ולא משלמין לא שאין הנטען יכול לומר לטוען השבע וטול אלא שאין התובע יכול לומר אשבע ותן לי שאם אי אתה אומר כן נמצא [שח] הגזלן יפה מאדם כשר שהגזלן אומר לבעל דינו השבע וטול והכשר או נשבע או משלם בלא שבועה וק\"ו ומה גזלן שהורע כחו שאינו יכול לשבע אינו משלם בלא שבועה כשר שיפה כחו שישבע ויפטור אינו דין שיכול לומר השבע וטול אלא נראה שזה שכתוב ולקח בעליו ולא ישלם שאין התובע יכול לומר אשבע ותן לי לפי שכתוב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ואם היה כתוב ישלם ויקח שבועה אין אדם יכול לעמוד מפני הרמאי' שהיו מתקרבי' אצל בעלי בתים ומלוים להם פרוטה ותובעי' מהם ק' מנה ופרוטה בדין והוא מודה לו בפרוטה וכופר בק' מנה ואם אמר לו הדיין תן לו ק' מנה וישבע ויטול מה דרך נועם ונתיב שלום הוא זה אלא ודאי תיקן הכתוב שלא יפקיעו הרמאי' נכסי בעלי בתים אלא מי שרוצה להחמיר על עצמו ולהזיק בנכסיו ולומר השבע וטול שא\"א בתקנה זו הרשות בידו. ועל הטעמי' האלו סמכתי ולא חלקתי להפך שבועה בין בדאו' בין בדרבנן ועוד שסמכתי על דברי ר' ליאון ועוד שלא מצאתי [בתלמודא] שאין הלכה כמר בר ר\"א במיפך שבועה ואם בתלמוד אינו ומסברא היא אומר [אני] רואה את דברי ר' ליאון שמסר לי כי מופלא בדורו היה [ואחרי דבריו] לא ישנו ומה שלמדתי ודעתי נוטה כתבתי וחתמתי גרשם ב\"ר יהודה. ומשם הר' ברוך ממגנ\"ץ נשמע דיש לדקדק דבדאו' לא מפכי' שבועה דאמר ר\"פ המפקיד (בבא מציעא ל\"ד ע\"ב) סלע הלויתני עליו ושתים הי' שוה והלה אומר לא כי אלא סלע [הלויתיך עליו] וה' דינר הי' שוה מי נשבע [מי] שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון ויפסלנו לעדות ולשבועה ופריך ותיפוק לי' דשבועה גבי מלוה היא פי' דמודה מקצת בה' דינר וקשה דדלמא אצטריך טעמא דשמא יוציא הלה את הפקדון [לשלא יוכל להפך] אלא ש\"מ דסוגי' דתלמודא סברה דאין מהפכי' בדאו' והיינו שבועה דמוה מקצת."
],
[
"רסה. השיב ר' ראיתי את העשוקי' ודמעתם מצויי' ואין להם מנחם כי בא אלי הבחור הזה ר' שמואל ובידו אגרות מגדולי קוטון וכתוב בה אלמנה אחת תבעה לדין את ראובן מממון שהי' בידו משל בעלה כי לא נתקבלה מזונותיה וכתובתה ותגבה משם וראובן טוען כי כשהי' בעלה חולה מחליו שמת בו נתן הממון ללוי קרובו והוא מבקשו ממנו ע\"כ הוא מעכבו וכתוב באגרת כי מתנת שכ\"מ היתה וכראותי אמרתי לאשר אצלי השתא בירושה דאו' אשה גובה כתו' ממטלטלי מתקנת גאונים [ממתנת] שכ\"מ לא כ\"ש דכה\"ג אמרי' גבי מזונות ביש נוחלין (קל\"ג ע\"א) ואף הוא הוציא כתב הר' יוסף ב\"ר יצחק מתוך אפונדתו שכתוב בו רק אם נתן מתנת בריא בזה אמר ששוב לא תגבה כתו' ממטלטלי כדמשמע התם דדוקא מתנת שכ\"מ. והר' יצחק בר' ברוך הודה במתנת שכ\"מ דאינה מפקעת שעבוד כתו' ממטלטלי' אבל במתנת בריא שתפקע כתו'. לא הודה לו כי מדקדק מלשון רבי' יצחק שפי' לעיל שע\"י שקתנו לכתוב בשטרות דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ע\"י כך נעשו מטלטילי שיעבוד לגבות מיתמי כאלו שעבד להם מטללי אגב מקרקעי ולהכי אהני מה שאין כתוב בשטרות אגב שלא לטרוף מטלטלי מן הלקוחות והרי הן לענין לקוחות כמו בימי חכמי התלמוד שלא לטורפן מן הלקוחות והוי הלקוחות מאוחרי' כבע\"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה כפר\"ח במי שהי' נשוי (צ' ע\"א) ואע\"פ שפר\"ח עוד פי' אחר תפס לו רבי' פי' זה ומתוך פי' רבינו שמחה כיון שדימה אותו לבע\"ח מאוחר מדקדק הרב דוקא דומי' דבע\"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה במטלטלי כפר\"ח מה שגבה גבה ולא מקבל מתנה. עיין בהתוספת, וזה אינו כי הלא יותר מפקעת מתנה דאו' שעבוד מירושה כדאשכחן ביש נוחלין גבי מזונות אלמנה שמקרקעות יתומים ניזונת וממקבלי מתנה דאו' משמע שאין ניזונת וכ\"ש ממטלטלי' שאין להן שיעבוד כלל לפי התלמוד דל מגבי אפי' מיורשי' משום דלא סמוך בע\"ח עליהו שאון נגבי' ממקבלי מתנה דאו' דעדיפא לאפקועי מירושה וא\"כ ע\"כ אם יאמר התלמוד במטלטלי בע\"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה לאו לאפקועי' מתנה קאתי דודאי מטלטלי מה שנתן נתן אפי' לוה קודם לכן. וע\"כ נ\"ל כמו שבימי חכמי התלמוד מתנות מטלטלי דאו' מפקעת שיעבודו כמו מכר כל זמן שלא נתייחדו לאפותיקאות כן גם עכשיו כי לא מצינו ששינו הגאונים דין מטלטלי ממה שהיה בתחלה רק לענין לגבות מיתמי אבל לענין לגבות ממקבל מתנה דעדיף מיתמי להפקיע שעבוד כמו שמצינו ביש נוחלין לא אמרו."
],
[
"רסו. נעשה שורו אפותקי ומכרו (ב\"ק י\"א ע\"ב) אמר [ר'] דדוקא מכרו אבל נותנו בע\"ח גובה ממנו ומשם אין ללמוד בלא עשאו אפותקי נמי דלהוי דינא הכי שע\"י אפותקאות דוקא סומך בע\"ח על המטלטלי' דעשה עבדו אפותקי ומכרו בע\"ח גובה ממנו ואם לא עשאו אפותקי אינו גובה אפי' מלוה בשטר שיש לו קול דלא סמיך עליהם ומה שכותבי' דאית להון אחריות [ודלית להון אחריות] אע\"פ שכותבי' דאית להון אחריות [ודלית להון אחריות] אע\"פ שכותבי' כן כדי לגבות מיתמי אפי' לר\"ע (כתו' פ\"ד ע\"א) מ\"מ אינו חשוב [כייחד לו] שורו אפותקי שהרי אין סברא שתגבה אשה עכשיו מעבדים שמכר הבעל כי למה תגבה מהם יותר משור ושאר מטלטלי' אע\"פ שאם יחדם לאפותקי שלא לסלקם ממטלטלי' אחרי' היתה גובה מן הלקוחות ואין נ\"ל לדחות דבר זה ולומר דההוא דיש נוחלי' (קל\"ג ע\"א) לאו טעמא משום דמתנה היא חשיבא כמכר לענין הפקעת שיעבוד [טפי] מירושה אלא משום שבירושה לא שייכא הפקעת מזונות אלמנה כלל שעיקר תקנת אלמנה מזונותיה מיורשי' את תהא יתבא בביתי וכו' שהרי [השעבוד] גבי אכילת פירות ושבח קרקעות ומוון האשה והבנות שוה היא וכמו שלגבי מזונות חשיב מתנה דאו' שעבוד ה\"נ לפירות ולשבח דמיתמי מגבן ולא ממקבל מתנה וגם שעבוד האב והאחים לענין מזונות נ\"ל שוה דבין אב בין אחין בין מכרו בין משכנו בין נתנו מתנת בריא אין מוציאי' למזונות והא דנקיט במציאת האשה (ס\"ט ע\"א) מכרו או משכנו משום דעיקרא גבי פרנסה אתשל ור' חייא דקבעי מכרו או משכנו הוי פשיטא לי' [לענין מזונות וקסבר דליכא לספוקי אלא לענין פרנסה ובמכר או משכן אבל נתן הוי פשיטא לי'] דמוציאי' לפרנסה ואפי' אם נפשך לומר דהאחי' שנתנו מוציאי' למזונות לפי שכבר זכו הבנות ליזון מן הנכסי' ולא אלימא מתנת אחי' להפקיע מזונות כמו מתנת האב [דאלימא] להפקיע מזונות ונ\"ל נמי דאחי' שנתנו אין מוציאין למזונות ואע\"ג דפי' דמתנה חשובה כמכר לענין שעבוד טפי מירושה מותבי' אשמעתי' מההוא דנושאין על [האנוסה] (צ\"ט ע\"א) דקאמר יש מוכר את אביו להגבות אמו כתו' ומשמע שגובה כתובתה ממטלטלי דמתנה לר\"מ דאמר [מטלטלי משעבדי] לכתו' ופלוגתא דר\"מ ורבנן [לגבי מטלטלי דוקא] אי משתעבדי לכתובת יבם דלר\"מ משתעבדי דיבם במקום בעל קאי שהרי אינה מותרת מאישות המת אלא ע\"י חליצת היבם או גיטו או מיתתתו ולהכי חשיבי מטלטלי לשעבוד כתו' כאלו בעל קיים ולאל חשיבי כמטלטלי דיתמי ורבנן סברי דלא משתעבדי דאפי' מחיים לא משתעבדי מטלטלי לכתו' אליביהו לפי שקשה לומר שתהי' סברת ר\"מ ורבנן [הפוכות] שר\"מ מיחשב שעבוד כתו' יותר משאר שעבוד שגובה ממטלטלי דיתמי ולרבנן גריעא משאר שיעבוד דאפי' מיני' לא גבי' בעבור זה פי' כן ונראה דבריו דאי חשיב יבם לגבי כתו' [כיתמי] מנ\"ל לתלמוד דלרבנן לא משתעבדי מטלטלי לכתו' אפי מחיים בקידושין (ס\"ה ע\"ב) ובהכותב (פ\"ו ע\"א) דאמרי' לאתתא מסלקי' לה בארעא ובע\"ח מסלקי' בזוזי האי כי דיניה והאי כי דיניה הואל וכן קשה על זה שפי' דמתנת בריא חשיבה לענין שעבוד כמכר טפי מירושה דמטלטלי דירושה לא משתעבדי לכתו' ומטלטלי [דמתנה] משתעבדי ונראה לתרץ דהתם קתני ועמד ונתן כל נכסיו [לבנה] במתנת שכ\"מ איירי דגריע מירושה דאו' ולהכי גבי' כתו' מיניה וה\"ה בע\"ח שגובה במתנת שכ\"מ ואין להקשות אי במתנת שכ\"מ איך ישתחרר הבן הא לא קניא [עד] לאחר מיתה כדאמר ביש נוחלין (קל\"ז ע\"א) ואין גט לאחר מיתה דהא לק\"מ דאע\"ג דמתנת שכ\"מ אינה אלא לאחר מיתה מיהו לענין שחרור עבד הוי שחרור מחיים ואפי' עמד אינו חוזר כדאמרי' פ\"ק דגיטין (ט' ע\"א) שכ\"מ שכתב כל נכסיו לעבדו עמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד משום דיצא עליו שם בן חורין. ואת\"ל שיבם לענין כתובה כיתמי לכתו' דנגבת ממטלטלי דיתמי לר\"מ נוכל לתרץ דלגבי כתו' גבי ממטלטלי דמתנה לר\"מ משום דאלימא טפי דגבי' מיתמי אבל שאר שעבוד מטלטלי דלא גבי' מיתמי כ\"ש דלא גבי' ממקבל מתנה. ואם יבא אדם לומר שמתנה זו היתה מתנת בריא ולא כמ\"ש [בהאגרת המובא] שהיא מתנת שכ\"מ שלא חלק כל נכסיו וגם לא הראה שעשה כן מחמת דאגת מיתה צריך לדיין לחקור איך קנה בקנין את המעות אם היו בעין והקנה על [גבי] קרקע או במעמד שלשתן [דמע\"פ אין להם קנין במתנת בריא אלא במעמר שלשתן כיון] שאין כאן אותיות נקנות במסירה ובשטר."
],
[
"רסז. אמר ר\"י דמי שמקדש אשה שיש לה אב כיון שנתן לו האב רשות לקדשה יכול לומר הרי את מקדשת לי ואצ\"ל בתך מקודשת לי דהכי אמרי' פ\"ק הקדושין (י\"ט ע\"ב) כיצד מצות יעוד אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את מיועדת לי ואפי' בסוף שש ואע\"פ שקטנה היא עדיין."
],
[
"רסח. מן השמים ירחמו על נכדי הר' יצחק על כתובת אלמנה שאבדה והיא היתה אלמנה כשניסת וצועקת על היתומי' גלוי הדבר וברור שתשבע ותטיול כתובתה מנה ותכתוב שובר ויתקיים בב\"ד אבל תוספת לא תגבה כלל כדתנן (כתו' נ\"ד ע\"ב) נתאלמנה או נתגרשה בין מן הארוסין בין מן הנשואין גובה את הכל ומייתי לה בפ' הכותב (כתובות פ\"ט ע\"ב) ובפק' דב\"מ (י\"ז ע\"ב) גבי כתובה [מן הארוסין] במאי גביא וקאמר נמי התם דיקא נמי דהא קתני גובה את הכל א\"א בשלמא דכתב לה מש\"ה גובה את הכל אלא אי [אמרת] דלא כתב מאי גובה את הכל מנה ומאתים הוא דאית לה והכי סלקא שמעתתי' ומסיפא דקתני שלא כתב לה אלא ע\"מ לכונסה אין ראי' דמצינו לדחויי כדאי' בריש הכותב (כתובות פ\"ג ע\"א) [וקרי לאמירה כתיבה אין דתנן הכותב] ותני ר' חייא האומר ודבר פשוט הוא שאין מנהג לתוספת בין קודם הוראה בין סוף [הוראה] לא קבעו מנהג ומצינו שעקרהו דאמר מנה ומאתים הוא דאית לה אבל תוספת אין לה ואמרי' (כתו' פ\"ט ע\"א) גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת' דבלא כתובה ליכא תוספת דאלו היה הבעל קיים שמא היו דייני דחצצתא מחייבי' אותו שבועה שאין יודע או שלא הוסיף אלב אין דיין שיוכל להשביע את היתומי' בין קטנים בין גדולים ואפי' [צווחה] אתם ראיתם כתובת התוספת לאו כל כמינ' לאשתבועינהו כיון שהם אומרי' שלא ראינוה וכל האומר אחר המנהג יש לילך שוטה גמור הוא אם לא קיימו בני העיר ביניהם לומר כל הנושא בתולה יוסף לה כך וכך [ולאלמנה כך וכך] ובחבר עיר כדמוכח בשמעתי' (ב\"ב ח' ע\"ב) דרשאי' בני העיר להסיע על קיצותן וצריך מדעת כלם אבל ממילא לא וכל האומר טועה וגועה פועה ורוח רע [ועל] התוספת לפי השוטי' המפטפטים אין כותבי' שובר לפי שאבדה כתובתה אך על דבר ידוע שנכתב בשטר ובעדי' כי ההיא אצטלא דהות כתיבה בכתובה דארכסה וכפר הבעל לסבוף אתו סהדו וחייבוהו לשלומי (ב\"מ י\"ז ע\"א) ואההיא כותבי' שובר ואע\"ג דלאו מעשה ב\"ד הוא."
],
[
"רסט. ושיעור המנה כ\"ה סלעים ושלש סאין בסלע והאומר ארבע אם בא להוציא עליו הראי'."
],
[
"רע. נעתק מכרתיבת ר\"ת שאין המנה שוה זקוק ופדיון הבן אינו שוה ה' זקוקים."
],
[
"רעא. ואשר שאלתם מתנה ש\"ח להיות פטור מן השבועה אם הוא יכול בלא ראי' ועדים אמנם בלא עדי' יכול לומר לא שעבדתי עצמי דאל\"כ ההוא עובדא דשומשמי בהזהב (מ\"Y ע\"א) היאך יכול לומר הא ביתך קמך לא מבעי' ש\"ש לא הוי אלא אפי' כו' אך שבועת היסת איכא דהוי כטוען מנה לי בידך פקדון דהיינו שומר דידי הוית [והלה] אומר להד\"ם דהיינו פטרתי משבועה דתלמודא לאו דוקא נקיט וה\"ה לכלהו. וההיא דהא ביתך קמך אם לא שהודה המפקיד הי' צריך שבועה אבל אם יש [לו שטר] פקדון אין יכול לומר פטרתני אם ליכא עדים שפטרו דל\"ל מגו שיכול [לומר להד\"ם] הואיל ואיכא שטרא."
],
[
"רעב. ושבועת השותפין אי דאו' או דרבנן פשיטא דרבנן היא דהא ליכא שבועה דאו' אלא במודה דמקצת ועוד דאמרי בכולא תלמודא אצטריך קרא למעוטי ספיקא וכ\"ש דלא רבתה תורה שבועה לספק."
],
[
"רעג. כתוב במחזור ויטרי כי רבי' יצחק ב\"ר יודא פעם אחת שלח אחר טליתו ושהא שליח וכבר התפלל ק\"ש בברכותיה ונתעטף בטליתו והתפלל והביא ראי' מפ' היה קורא (ברכות י\"ד ע\"ב) דרב אנח תפלין בין ק\"ש לתפלה וה\"ה ציצית ולאו ראי' היא דתפלין שאני כדקאמר (שם) כל הקורא ק\"ש בלא תפלין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו וה\"ה נמי אין נכון להתפלל בלא תפלין ואמר נמי התם (ט\"ו ע\"א) יטול ידיו ויניח תפלין ויקרא ק\"ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלימה אבל ברכת ציצית לא שייכא לק\"ש כלל ודומה [להפסק] ואפי' מותר לשאול בין הפרקים במצות ציצית אין להפסיק כי כמו כן יוכל ללבשו אחר תפלתו."
],
[
"רעד. פי' רש\"י בערכין (כ\"ב ע\"א) דחיישי' לצררי שמא בשעת מיתה אתפסה צררי ומשמע מתוך פירושו דמקמי מיתה זמן ארוך אין לחוש לכך ואפי' חלה ונתיירא למות כיון שנתרפא חזר ונטל הצררי לפי פי' זה אם נהרג אדם או מת מיתה חטופה או נטרפה [דעתו] אין לחוש לצררי ולא תצטרך האלמנה שבועה והשתא א\"ש נפל הבית עליו ועל אשתו (ב\"ב קנ\"ח ע\"א) שיורשי' שואלים כתו' אמם אע\"פ שלא נשבעה שהרי בנהרג לא חיישי' לצררי ומיהו בלא\"ה א\"ש אפי' אי אמרת דבנהרג יש לחוש לצררי והיא לא נשבעה שהרי יורשיה יכולי' לשאול מכחה מטלטלי' דאיתנהו בעיניהו דשקלא בלא שבועה כדאי' בכתו' (נ\"ה ע\"א)."
],
[
"רעה. השיב ר\"ת על [לוי] שהפקיד מנה לשמעון שלא בעדים וראובן בקש מלוי קבל לי מנה משמעון שנתחייב לי שמעון וקבל לוי ואח\"כ בא שמעון ללוי ותבעו להחזיר לו המנה שנתן לצורך ראובן כי בטעות פרעו ואם לא יחזור יעכב שמעון המנה שהפקיד לו לוי וראובן תובע מלוי מנה שזכה לו ולוי טוען לא זכיתי לך ע\"מ שאפסיד פקדוני שביד שמעון נ\"ל כי מן הדין יחזור לו לוי המנה שנתן לו שמעון לראובן כי זכה לו כדאמר פ\"ק דגיטין (י\"ד ע\"א) הולך מנה ללוני שאני חייב לו אמר רב [חייב] באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ותניא כות' ואפי' הי' פקדון זכה לו ולא מצי למיהדר דכי פרכי' התם גבי פקדון נימא אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וכו' ומוקמי' לה שהוחזק כפרן ה\"מ היכא שאמר לו הנפקד מדעתו הולך אבל אם אמר לו המפקיד הבא פקדוני ונפקד נתן לו הו\"ל כזכי ולא מצי למיהדר בי' כמעשה דר' דוסתאי בר ינאי (גיטין שם ע\"ב) שלא הוחזק כפרן ולא בעי ר' אחא לאהדורי. ומה שאמר לוי לא זכיתי ע\"מ שאפסיד פקדוני דברים שבלב אינם דברים ושמעון אין נאמן לומר טעיתי וחשבון טעות הוי מגו דאי בעי אמר להד\"ם כי אמר נמי [טעיתי] וכו' וכן כל מגו בהאשה שנתארמלה [דהא] לא דמי' אלא להא דאית ליה ארעא [דראובן במשכנתא] ואכלה שני חזקה וטוען על ראובן לומר בית [שאני] דר בו שלי הוא מגו דאי בעי' כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה והיית נפסד [דאינו נאמן] כמו [אם אמר] בית שאתה דר בו שלי הוא דהאי מגו ליתא כ\"ש שזה מציל עצמו בממון חבירו ואין הדין עם לוי ומהנהו גינאי דההיא שמעתתא דהתם עביד חושבנא לסוף אשתכח דחשבון טעות ופטרוהו ליכא למשמע מינה דהתם בהודאת בע\"ד הוי או [בהיתה] ידוע עפ\"י עדים דאי לא\"ה לאו כל כמיני' וראי' בידינו."
],
[
"רעו. ועל ראובן שתובע משמעון מנה לי בידך ושמעון משיבו לא כי אלא מנה לי בידך תשבע שיש לך מנה בידי או אשבע שיש לי מנה בידך נ\"ל אם שמעון מהפך שבועתו בלא תנאי ישבע ראובן ויטול ועל תביעת שמעון ישבע ולא ישלם שהרי ראובן אינו מהפך שבועתו על שמעון ואם אין שמעון מהפך שבועתו אלא על תנאי שאם ישבע ראובן ששמעון ישבע כמו כן א\"כ לא היפך שבועתו וחייב שמעון שבועת היסת ונזקקי' לתובע תחלה."
],
[
"רעז. ועל ראובן ששלח בתי נפש [ללוי] ביד שמעון וטוען ראובן שצוהו שלא להחזיר הבתי נפש [ללוי] עד שיתן לו לוי ב' זקוקי' ושמעון משיב להד\"מ נ\"ל כי אין שבועה לשמעון בזה דאמר [בהתקבל] (גיטין ס\"ד ע\"א) דהודאת פיו כק' עדים ושליש נאמן משניהם זה אומר בכך וזה אומר בכך שליש נאמן ולא מצינו שבועת היסת אצל הודאת בע\"ד דשליש כבע\"ד הוי ולחוטא ולא לו לא חשדי' ליה [והא דאמר] בהאיש מקדש (מ\"ג ע\"ב) והשתא דתקון רבנן שבועת היסת [משתבעי] עדי' דיהבי' ליה התם משום דאמר לא פרעתם לו אלא עכבתם אבל אמר לוה על מנת נתתי לך ליכא היסת דהא הימני' ואין אדם חוטא ולא לו אבל אם רצה להשביע לשמעון שקבל ב' זקוקי' יכול להשביעו אם בטענת ברי טוענו דהא איכא דררא דממונא או אם ירצה שמעון יהפכנה אבל ב' שבועות שכתבתם אין אני רואה דא\"כ אין לך אדם שמעביר הבית ממקום למקום שכל שעה יטיל עליו תנאים וישביענו ואין להוסיף שבועת היסת."
],
[
"רעח. חלת חו\"ל אוכל והולך ואח\"כ מפריש (ביצה ט' ע\"א) פי' הקו' אוכל והולך כל אחת ומשייר כדי חלה ומפרישה באחרונה ולשון מפריש משמע דמשייר מעט יותר מכדי חלה באחרונה כדי להפריש עליה' החלה משום דבעי' ראשית ששיריה נכרין כדאמ' גבי תרומה בפ' ראשית הגז (חולין קל\"ו ע\"ב) ובפ' בכל מערבי' (ל\"ז ע\"ב) וגבי חלה נמי ראשית כתיב ומיהו מוקף ודאי לא בעי' מדשרי' אוכל והולך ואח\"כ מפריש."
],
[
"רעט. ומה שנהגו בפסח [להניח] כל המצות בסל בשעת הפרשה להפריש עליו חלה וגם החלה אין זה מטעם מוקף אלא משום דנהוג למיפא קפיזא קפיזא בפסחא שלא יבא לידו חימוץ ואם הי' מפריש חלה קודם שיצרפם בסל לא [מחייבי' בחלה וכדי שיבאו אח\"כ] לידי חיוב לפיכך מצרפו תחלה להתחייב בחלה."
],
[
"רפ. פ' מי שהיה נשוי (כתובות צ\"ד ע\"א) אמר רב הונא הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי הד ואזל חד מינייהו בהדי ב\"ד לדינא והפסיד השותף לא מצי אידך השותף לומר לבעל דין לאו בע\"ד דידי את אלא שליחותא עבד וראי' ממתני' (שם) ראשונה נשבעת לשנייה ושניי' לשלישית ואלו ראשונה לשלשית לא קתני דהא נשבעה לשניי' ודיחוי' הוא [דדחי התם] דלא דמיא למתני' שבועה לאחד שבועה למאה אבל האי מצי אמר אי הוינא הכא מצינו טעין שפיר טפי ולא אמרן אלא דליתא במתא אבל איתא במתא איבעי ליה למיתא."
],
[
"רפא. (כתו' צ\"ד ע\"ב) אימי' דרמי בר חמא כתבי' לנכסי' לתרין ברהא ומסיק שודא דדייני עבדי' פר\"ח קבלה היא בידינו שודא דדייני דוקא למקרקעי ודוקא דיין מומחא כרב נחמן בדורו דהא רב ששת אדם גדול הוי וקא\"ל ר\"נ לאו דיינא את למיעבד שודא דדייני ולי נראה דעבדי' שודא דדייני אפי' במטלטלי [וראיי'] מעובדא דשליח בספ\"ק דגיטין, (י\"ד ע\"ב) הולך מנה לפלוני ולא מצאו דמסיק [וכאן] אמרו יעשה שליח מה שירצה דהיינו שליש והוא שודא דדייני. ור\"ת פי' דודאי במכר או במתנה על שדה אחת לשני בני אדם דאין להוכיח מעדים החתומי' כלום אלא דודאי האחד שקר עבדי' שודא דדייני אכל בשני בע\"ח הבאי' ביום אחד דשניהם אמיתיים ודאי מודו כ\"ע בין רב בין שמואל דיחלוקו."
],
[
"רפב. זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הדרי זביני (כתו' צ\"ז ע\"א) פי' כגון שחזרו המוכרים או במסקנא ע\"י מקח טעות דומיא דארבי בעקולי הוי קיימא (שם) פי' ר\"י דדוקא כגון דאמר ע\"מ למזבן תורי זביננא. אבל שתק דברי' שבלב הם ולא הדרי זביני דומי' דהמוכר נכסיו אדעתא למיסק לארעא דישראל (קדושי' מ\"ט ע\"ב) דגלי דעתי' דיש דברים שמועיל בהן גילוי דעת כי הני ויש דברי' שאינו מועיל אלא תנאי כגון אם מכר מלבושים ע\"מ לעלות לא\"י דלא מוכח מלתא דאי לא תימא הכי אמאי מצרכי' תנאי כפול ויש דברים שאפי' גילוי דעת א\"צ כגון שטר מברחת בהאשה שנפלו (ע\"ט ע\"א) וכגון ההוא דפ' מי שמת (קל\"ו ע\"א) דכתבינהו נכסי' לאחר ששמע שמת בנו כי הלך למדה\"י לימים שמע שחזר ר\"ש בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שלא הי' נותן אלא שסבור שמת בנו והרי הוא קיים."
],
[
"רפג. תשו' ר\"ת לה\"ר יוסף ב\"ר משה את הנראה בעיני אשיב לך כי הנותן גט צריך לזהר מכמה דברים שאין עולי' במחשבה אם [אין] תלמוד ערוך בפיו. [ומי] שכותב מקום האיש והאשה וירא לשנות יש לו לדקדק [ולכתוב] אני פלוני בר' פלוני שנולדתי במקום פלוני דיתבא על נהר פלוני כדאמר (גיטין כ\"ז ע\"א) דעל רכיס נהרא ובאתי לדור במקום פלוני דהוא מקומו שעומד בשיקוע ואם אינו [יודע] מקום שיקוע כותב מקום [שעמד] שם בשיקוע ואח\"כ מקום שעומד בתוכה באותה שעה ואז הוא יוצא מכל ספק מקום [העיר ואם בא לחסור מקום עיר מולדתן אין בכך כלום] ואם בא לחסור מקום שעומד בה באותה שעה טועה הוא והגט פסול שאין לך שינוי גדול מזה. והיכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון איכא חששא טובא כדאמר בהאשה שלום (קט\"ז ע\"א) גבי חנן מחיגרא. ואם שם עירו לא נזכר ממה נדע אם הוחזקו אם לאו. ועוד דבהמביא אמר (י\"ט ע\"ב) גבי ההוא דעל לבי כנישתא דלא הוי גיטא דלא הוי כתוב שמו ושמה ושם עירו ושם עירה ומקום כתיבת הגט צריך לכתוב שהוא מקום שהסופר כותבו שם כדאמר היה במזרח וכתוב במערב ומוקמי' לה פ' הזורק (גיטין ע\"ט ע\"ב, פ' ע\"א) בסופר. וזה הבחור שהי' עומד באלצורה ויצא לו לחלוטין והלך לו ליואני להשתקע [בו ביום שכתב] הגט כמדומה אני כך הי' לכתוב אני פלוני בן פלוני שנולדתי במקום פלוני דיתבא על נהר פלוני ובאתי לדור באלצורא והנני היום ביואני דיתבא על נהר פלוני פטרית ושבקית ותרוכית וכו' ותו לא הוי ספיקא בדבר דטעמא מאי תקון ר\"ג שלא ישנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה כדאמר בהשולח (ל\"ד ע\"ב) במשנה היינו שיש לו שני שמות אחד בגליל ואחד ביהודא וכתב האחד והתקין ר\"ג שיהא כותב את האחר שלא יאמרו בגליל לא גירש זה את אשתו כשגרשה בשמו שביהודא ובניהם ח\"ו ממזרי' וכשיגריש בשניהם שוב אין ספיקא השתא נמי אין ספיקא ואם כתבו בגט [זה הבחור יואני לבד ולא אלצורא] הרואה זמן ושם העיר [יואני] אומר שלא גירש זה את אשתו שהרי באלצורא הי' עומד באותו זמן ואותו שביואני אחר הוי והו\"ל ודאי שינה שמו דפסול ואע\"ג דכונתו היתה להשתקע ביואני לא בתר [דעתי'] אזלי' אלא בתר קלא דידעי אינשי מקום שיקועו דכי היכא דאמר דהיכא דעתו לחזור חשבי' לי' שינה שם עירו ושם עירה ה\"נ השתא דמה אכפת להו לסהדי [דבאלצורא הי' שוקע באותו הזמן וגט מוכיח שביואני הי' עומד באותו זמן הנזכר בע\"כ אסהדי שמעי' לי' למימר הו\"ל שינה שם עירו ושם עירה כדאמרי' פ' האשה שלום (יבמות קט\"ז ע\"א) גבי חנן מחגרא אתו סהדי ואסהידו דהאי] יומא הוי גבן בנהרדעא וכו' ומוכיחי' דלא הוי ההוא דכתב הגט בסורא [אלא דדחינן התם] משום מסר מילי הרי לך כי על העדים לברר הדבר ע\"י זמן הכותב בגט להתירה [שלא] להוציא עליו לעז כמו שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה. וא\"ת הא אודענהו לסהדי שמשתקע ביואני [אין] בכך כלום דאי הני ידעי אחריני לא ידעי וה\"נ אמרי' גבי שם דיהודה ושם דגליל (גיטין ל\"ד ע\"ב) שבשביל שם הגליל לא די לו שם דיהוד' אע\"ג דבני יהודה ידעו הואיל ובני גליל לא ידעו יוציאו לעז וכ\"ש היכא דשינה עירו דפסול כי הכא שיראו בני אלצורא את הגט תוך י' שנים יאמרו עליו לא גירש [את] אשתו שבאותו זמן הי' שקוע עמנו באלצורא וזהו אדם אחר ששמו כשמו שגירש את אשתו ביואני ובניה ממזרי' כדאמ' גבי גליל ויהודא ואין לומר להתיר מפני שבני אלצורא [קרובים] ומעוטי הם וידעי בבירור הדבר דלא פלוג רבנן בין קרובי' לרחוקי' אלף פרסאות בין מועטי' לששים רבוא אלא שינה שם עירו לעולם פסול ולא יעלה על לב איש דקבעי שנים עשר [חדש] למיהוי כבני העיר דאין זה אלא ביציאת קול שידעו יושבי עירו שהי' שקוע ביניהם שיכולי' להעיד עליו והרי דבהכי ידעי' מתוך שנותן בתמחוי [חשבי' לי' כאורח] ודקבעי' י\"ב חדש היינו לפסי העיר כדאי' בהשותפי' (ח' ע\"א)."
],
[
"רפד. וכתובה שכתב בה מאתן ליטר' סתם ולא כתב [בה] משקל הברזל הכל לפי המנהג ובווירצפורק ובכל פרוואה' נוהגין מאתים זקוקים והיינו משקל ליטר' שהן שני זקוקי' וברינוס יש מקומות שנוהגין ' ליטר' הלואי\"ש ואם נשאת באחת המקומות [שנוהגי'] כך והיא במקום אחר שנוהגין בע\"א בהא אפליגו [רשב\"ג ורבנן] בפ' בתרא דכתו' (ק\"י ע\"ב) והלכה כרשב\"ג [ואי הוי] באתרא דלא נהוג [נראה] דנותן מאתים ליטרי' [מאותו מטבע של אותו מקום] דיד בעל השטר על התחתונה כדאמ' פ' בתרא דכתו' (שם) ובפ' גט פשוט (בבא בתרא קס\"ו ע\"א) גבי כתב בו כסף וכו' ודלמא פריטי הוי וכו' אלמא דסתם לישנא דמשמע הכי [ומשמע הכי] הלך אחר פחות שבלשונות כ\"ש הכא [דרובא קרי לליטרא מטבע] ליטרא ואפי' מיעוטא לא קרי למשקל ליטרא סתם אלא משקל ליטרא ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"רפה. מעשה שבא שמעון ותבע ראובן ט\"ו ליטר' שמסר להלותם על מנת שאם יתרצה בנו לשא בתו שאז יתן לבנו הקרן והרבית והנה שמעון אומר שאין בנו רוצה לקח את בת ראובן וטוען שיחזור הקרן והריוח [כתנאו ואמר שלא מסר] לו המעות אלא ע\"מ שיתרצה בנו. וראובן משיב לא היה בינינו שום תנאי אלא אמרת לי בפירוש אני רוצה שישא בני את בתך והרי לך ט\"ו ליטר' שתלוום ב' שנים בתורת נדוניא לשניהם לריוח שלהם ולא קבלתי המעות להלוותם בע\"א אלא בתורת נדוניא ועתה אני מזומן לתן את הנדוניא ולקיים את הדבר [ואם] לא תתקיים לא אחזיר לך כלום כי כך אמרת לי בשעת [נתינת] המעות לתן לבנך ולבתי הקרן והריוח וזכיתי לבתי. תשו' הר\"ם כפי ע\"ד נ\"ל דאף לפי דבריו לא זכו לא ראובן ולא בתו בט\"ו ליטר' הללו שהרי [מה] שאמר שמעון אני רוצה שישא בני את בתך יכול להיות שהוא רוצה ואין זה תלוי בו אלא בדעת הבן תליא מלתא ואותן ט\"ו ליטר' שטוען ראובן ששמעון נתן לו בתורת [נדוניא] לא מבעי' לראב\"ע דאמר פ' אע\"פ (כתובות נ\"ד ע\"ב) נתארמלה או נתגרשה מן האירוסין דלא גביא תוספת שלא כתב לה אלא ע\"מ לכונסה דאזלי' בתר [אומדנא] דדעתי' אלא הכא אפי' רבנן מודו דפי' בהדי' לדוניא והא לא צריך אא\"כ ישאנה וסבור היה שהיה בנו חפץ לקחתה ועתה שאין חפץ הדרי זוזי למרייהו ובין לר' נתן דאמר פ' נערה (כתובות מ\"ז ע\"א) כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה זכה הבעל בדברים הללו בין לת\"ק דאמר לא זכה הבעל התם הוא דפליגי כשנתארסה לפרש\"י או כשכנסה אף לר\"ת דאיכא למימר משום איחתוני הוא והא איחתוני אבל הא ליכא חיתון כלל לא אירוסין ונישואין ועוד הרי פי' להדי' לנדוניא וגילה דעתו שלא הי' חפץ אא\"כ ישאנה [והרי אינו רוצה לשאנה וא\"כ הדרי ט\"ו ליטרא למרייהו והריוח נמי לא יקנה מה\"ט כי לא נתכוין לזכות להם אא\"כ ישאנה ואפי'] אם הי' מקנה להם הריוח בלא תנאי הו\"ל דבר שלא בא לעולם ואין אדם מקנה דבר שלב\"ל כדאמר פ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ז ע\"ב) שכ\"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פירות דקל זה לא אמר כלום והא ליתא לא בבריא ואפי' בקנין ולא בשכ\"מ וא\"כ לא זכו לא בנו של שמעון ובתו של ראובן לא במעות ולא בריוח וראובן נמי לא זכה בקרן שהרי שמעון לא הקנה לו בב\"ד חשוב אם לא שישא בנו את בתו [יהי' מחילה] ואפי' אם אמר כן הואיל ולא הקנה לו בב\"ד חשוב אסמכתא היא ולא קניא ובריוח נמי לא זכה ראובן דמאיזה טעם יזכה הא [אמרי'] פ' אלמנה (כתו' צ\"ח ע\"ב) כאן שנה רבי הכל לבעל המעות בדבר שאין לו קצבה וכיון דלא שינה ראובן בשליחתו ליכא למפרך כדפריך פ' הגוזל קמא (בבא קמא ק\"ב ע\"ב) גבי הנותן מעות לשלוחו לקח חטי' ולקח שעורי' אם הותירו הותירו לאמצע ופי' מי הודיעו לבעל חטי' שיקנה חטי' לבעל המעות ה\"מ היכא דשני בשליחותי' כדמוכח כל ההלכה שם ואין להאריך ולהכי הכא דלא שני ליכא למפרך מי הודיעו לאותו שנתן הרבית שיקנה הרבית הבעל המעות ובעל המעות לא נתן [לראובן להלותם] למחצית שכר ולטול חצי הריוח לעצמו ונהי דאיהו נמי מסתמא לא נתרצה לטרוח בחנם אך לצורך הנערים י\"ל שראובן יטול שכר טרחו מן הריוח כפועל בטל כההיא דפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קט\"ו ע\"ב) שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו וכן פ' אלו מציאות (בבא מציעא ל' ע\"ב) ה\"נ שכר טרחו כפועל בטל יהיב ליה ולא יותר שהרי ראובן לא נתכוין מעיקרא לגוזלו דודאי אי גזלה מעיקרא משמעון ורוחח בהם [לא] יהיב ליה רווחא דכל הגזלני' משלמי' [כשעת] הגזילה אבל הא לא נתכוין לגזלו אך שליחותי' קא עביד וישבע ראובן כמה יש מן הריוח ויטול שכר טרחו כפועל בטל שמתבטל ממלאכתו כדשיימי בי תלתא ואומדי' כמה אדם רוצה ליטל לטפל בט\"ו ליטר' ולהתבטל ממלאכתו כל זמן שהן בידו והמותר מן הריוח וכל הקרן יחזור לבעלים."
],
[
"רפו. וששאלת על הב' זקוקים שטוען שמעון שנתנם לו להרויח בהם ולתת מהם כך וכך לשנה להזכיר [נשמת זוגתו] ותובעו שיחזיר עתה גם [קרן] גם פרי וראובן משיב שנתנם לו לחלקם גם קרן גם פרי כאשר יכשור בעיניו ואין רוצה להחזירם לו נראה שאם שמעון אומר שנדר לצדקה אך אין רוצה שיחו עוד תחת ידו של ראובן אך הוא בעצמו רוצה לחלקם אז א\"צ ראובן להחזיר לו ולא לשבע על ככה שהיא כדבריו דלכאורה נראה דהלכה דטובת הנאה אינו ממון [כעולא] ורב אסי דסוף [פ' ב'] דקידושין (נ\"ח ע\"א) ודלא כרב הונא התם טוה\"מ [דאין] דבריו של א' במקום שנים וכיון דאינו ממון לאו בע\"ד דידי' הוא וא\"כ כיון דאין לשמעון אלא טובת הנאה אינו ממון לשבע עלי' ואע\"ג דרבא [דבתרא] הוא דאוקי מתני' פ' בתרא דנדרים (פ\"ה ע\"א) דטו\"ה ממון היינו משום [דבעי] לאוקמי' כחד תנא משום דקשיא רישא לסיפא מיהו רבא גופי' דלמא ס\"ל טו\"ה א\"מ כדמשמע פ\"ק דב\"מ (י\"א ע\"ב) במעשה [דר\"ג] וזקנים שהי' באי' בספינה ומיהו יש לדחות דאליבא דעולא קאמר. ומיהו נראה לכאורה בנדון זה דאפי' למ\"ד טוה\"מ מ\"מ לא נתקנה שבועת היסת עלה ואפי' לל\"ק דשבועות הדיינים (מ\"א ע\"א) דנתקנה שבועת היסת אפי' היכא דליכא ררא דממונא מ\"מ דררא דממונא איכא לגבי תובע אבל הכא שאין לתובע בו אלא טו\"ה הי' נ\"ל שלא להשביע ע\"ז אלא בראיי' ברורה וכ\"ש אי ס\"ל דטוהא\"מ שאין להשביע ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"רפז. שאלת בני אם נפסק א' מן הציציות אם מותר להתעטף ולברך בשבת המברך [בו] מוציא שם שמים בשבת לבטלה כדקיי\"ל סוף הקומץ רבה (מנחות כ\"ח ע\"א) דארבע ציצית מעכבי' ז\"ז שארבע מצוה אחת היא דלית הלכתא כר' ישמעאל דאמר ארבע מצות. ומיהו אם הלך אדם לביהכ\"נ ומצא טליתו שנפסקו החוטין ואינו מצוייצת כהלכתו ומתבייש לשנות מנהגו לישב בפני הקהל בלא טלית אפשר דמותר דהתעטף בלא ברכה כדאשכחן בהקומץ רבה (ל\"ז ע\"ב) בכרמלית דרבנן גדול כבוד הבריות. ואותם טליתות העשויין כמין קפרוניש שמעתי שזו היא טליתות של חסידי אשכנז ויש לו ד' כנפים וכשפושט מעליו שוטחן ומתכסה בו וי\"א דלא מקרי טלית אלא כעין שלנו שעשוי להתעטף בו ולהתכסות כדכתי' כסותך ומברכי' להתעטף ואני נזהר מללובשן לאפוקי נפשאי מספק אבל אותו קוטיוש שיש להן בית זרוע לא דמי כלל ואין כאן מיחוש [דכנף] דידהו לאו כנף. ורגלי בהמה אין מליחה מועלת בהם במקום הצפורנים עד שיסירם ושלום שמשון בר' אברהם ז\"ל."
],
[
"רפח. מפרש בה\"ג דהא דאמר בע\"ח קונה משכון במשכנו שלא בשעת הלואתו דוקא ה\"מ כשיש לו שטר מן המלוה דאלים כח השטר דלא קני ליה אף [בשעת] הלואה דלגוביינא נקיט לי' ולא לזכרון דברים וכן פר\"י."
],
[
"רפט. נראה להריצב\"א דאדם שהניח ספריו בעיר וברח ונשארו ביד השר שאם קנאם אחר יחזור לו עד כדי דמיהן אם כך נתן בהם אפי' [לפרש\"י דפי' דספרים אין בהם דין משום אנפרות ודין סיקריקון דהא אמרי' אין] לוקחי' ספרי' יותר מכדי דמיהן הא כדי דמיהן נותני' דלא [ניחא להו] לבזינהו באנפי' כדאמר בהשולח (מ\"ה ע\"ב) ואם לא יקנם הישראל פשיטא שהשר לא יחוש בהן וישליכם [למקומות] שאין כדי כדאמר התם (גיטין שם) דשדינהו לנהרא ולא יחזור בחנם ויש בזיון כתבי הקדש הלכך ספרי' בכדי דמיהן צריך להחזיר לו הדמים. "
],
[
"רצ. אשר שאלתם אחים שיש להם אח במדה\"י אם יכולי' לחלוק ולהניח לו חלקו במה נסתפקתם דבפ' בית כור (בבא בתרא ק\"ו ע\"ב) [גבי] אחי' שחלקו ובא להם אח ממדה\"י דאמר] רב בטלה מחלוקת וא\"ל [רבא לר\"נ אלא מעתה הני תלתא דקיימי ואזלי בי תרי מינייהו ופלגי ה\"נ דבטלה מחלוקת וא\"ל] ר\"נ [הכי] השתא התם נחיתו אדעתא דתלת מעיקרא משמע בהדי' כל ג' אחים או ג' שותפי' [דפלגי תרי] מינייהו לג' חלקי' אין יכול השלישי לבטל חלוקות' אלא תעמוד חלוקה וכן פר\"ח ומיהו בב\"ד צריך לחלוק דלא נימא מאן פלג להו ובדבר דשייך ביה גוד או אגוד לא מסתברא שיהו רשאין לחלוק ואם חלקו יכול למחות כשיבא בגוד או איגוד אבל אם באו ללוק באותן דברים עצמם מסתברא משאין יכול למחות. ואם יש באחין א' עני וא' עשיר אין יכול לבטל כיון דאין יכולי' לומר גוד או איגוד וכן שמעתי מפי רבי' הקדוש על זה."
],
[
"רצא. פרק [האומנין ע\"ח ע\"א וע\"ב] כל המעביר על דעת בעלים נקרא גזלן. מכאן אדם שקבץ נדוניא לבתו וכשחזר קפצו עליו בני אדם לשלם להם מאלו המעות מה שהוא חייב להם דאינו רשאי לתת להם [דעל] דעת כן לא נתנו לו."
],
[
"רצב. ומה שאין נדה מברכת וסופרת והלא כתי' וספרה לה ז' ימים כמו בעומר דכתי' [וספרתם לכם וכן גבי יובל כתיב וספרת לך ואב\"ד] קא מזהר לספור ושמא ב\"ד סופרי' ומברכי' [כמו שאנו מברכי' על ספירת העומר] דכתיב שבעה שבועות תספור לך וכתיב תספרו נ' יום הני ב' קראי ל\"ל ע\"כ למימר מצוה למימני יומא ומצוה למימני שבוע דהכי דרשי' מינייהו."
],
[
"רצג. בתשו' הגאונים הרק לפני אשת איש והורה רב מתתי' גאון אע\"ג דבושת לא מגבי' בבבל מיהו משמתי' להו עד דאזיל ומפייס להו לבעל ולאשה או בממון או בדברים וימחול לו. עוד נמצא שם מה שאין המפטיר קורא בקרבן שבת כמו שקוראי' במועדים מפני שקרבנות שבת ב' פסוקים הם והקורא בתורה לא יפחות לו מג' פסוקי' וא\"ת יקרא למעלה [מאלו] ב' נראה כמדלג ולא אמרו לדלג אלא במקום שקורי' ב' או ג' ועוד שבת דתדירא אין קרבן שלה צריך להזכיר אבל המועדים אינם אלא משנה לשנה."
],
[
"רצד. מעשה בא לפני א\"מ בקערה חולבת והיתה תחת בשר והיה ציר הבשר מטפטף בתוכה לאחר ששהה הבשר כדי מליחה ואמר א\"מ דקערה אסורה משום דמליח כרותח ושמא יש להקל מאחר ששהה כדי מליחה דאותו ציר הנוטף מן הבשר אינו אלא מוהל בעלמא תדע מדשרי' לבשל הבשר בקדירה אחר ששהה כדי מליחה אע\"פ שאותו ציר נפלט בקדירה וחוזר ונבלע בבשר וגם מתפשט בכל הרוטב ועוד מעשים בכל יום שמדיחי' הבשר במחבת ולא אסרי' משום דם הנבלע במחבת ובתשו' רש\"י מתיר ממש בענין זה שהקערה מלאה ציר והתיר [משום דציר הנמצא] בכלי אינו אלא מוהל בעלמא שכבר יצא הדם כיון ששהה הבשר כדי צלייה ובספר הישר נמצא תשו' ר\"ת דבשר לאחר שנמלח והודח כהלכתו מותר למולחה ולקבל הציר ולטבול בו דמליח הרי הוא כרותח דצלי וחמר בשר הוא דמקרי ושרי."
],
[
"רצה. דע חבירי ה\"ר צדוק הלוי כי בנדרים הולכי' אחר לשון בני אדם אם לא ברר דבריו ולשון בני אדם כמו שרגילי' להתענות ואין אדם רגיל להתענות בחנוכה פורים ור\"ח אף כי מר ברי' דרבינא יתיב כולי' שתא בתענית' לבר מעצרת וערב יו\"כ ופורים (פסחי' ס\"ח ע\"ב) אזלי' בתר רובא ורוב העולם אין עושין כן."
],
[
"רצו. ואם עשה גוי מדורה בשביל ישראל אם ישב הגוי אצל האש ונהנה בו קצת אף לאותו ישראל מותר כמו מעשה דשמואל (שבת קכ\"ב ע\"ב) דאייתי גוי שטרא וקרא ביה ואהדרי' שמואל לאפי' [ואי] היה קצת אש מתחלה אך שהגוי הוסיף לכ\"ע שרי אף לאותו ישראל ולישראל אחר פשיטא דשרי דליכא למגזר שמא יאמר לגוי לכתחלה לעשות בפעם אחרת שהרי לא נעשה בשבילו וראיי' מהמביא חוץ לתחום לישראל זה מותר לישראל אחר אחרי שתחומי' דרבנן לא דמי לנר או לתולש פירות מן המחובר דהם מוקצים מהמת שנעשה בהם איסור דאו' ובנדון זה [דליכא משום] מוקצה שאין נהנה ואוכל מן האיסור ואיכא אמירה לגוי שבות פשיטא דלישראל אחר שרי ואף לאותו ישראל יש פנים להתירא ולא אורי לך אחרי שנראה לך פשוט שהוא אסור לפי שאלתך השבתיך ושלום חיים בן אמ\"ו הר\"י ח\"ז."
],
[
"רצז. על אודות ראובן שתבע שמעון שכרת ביתי לב' שנים עתה יצאת קודם הזמן תן לי השכירות ושמעון משיב אמת הוא ששכרתי ביתך רק תנאי הי' בדברינו שכל שנה שארצה לצאת הרשות בידי ועתה אתן לך השכירות מזמן שהייתי בו והביא ראובן עדי' שלא שמעו שום תנאי ושמעון הביא ע\"א המסייעו. לא הבנתי תוכן הדברי אם העדי' מכחישי' העד שבאותה שעה שהוא אומר שהתנה הכי [אמרו] שלא התנה אותה שעה והשכירו בלא תנאי פשיטא שע\"א בטל במקום שנים. אך אם [אין] מכחישין אותו שהעד אומר שמקודם התנה ובשעת השכירות יכול להיות שלא דיבר בפני עדי' כל תנאיו אך סמך מקצת על תנאו הראשון א\"כ אז שמעון פטור אף משבועה אחרי שע\"א מסייע ולהחזיק ממונו כי כן פסק ר\"ת בתחלת ב\"מ לכן יש לכם לחקור תוכן הדברי' ולעמוד על בירור. ואף אם דברי ראובן כנים וחייב לתן לו שכרו יכול שמעון להושיב בו דיורין כמותו שיש להן דיעות כמותו ואף אם יש [בהם] דיעות יותר ישומו העולם לפי ראות עיניהם כמה יש להוסיף שכר בשביל רוב הדיעות והדיורין משלם כפי ראות העין. ושלום חיים בן אמ\"ו הר\"י ח\"ז."
],
[
"רצח. ירושלמי (פ' איזהו נשך ה\"ג) חד בר נש יהיב לחברי' דינרי' א\"ל הב לי תרין דינרי' אגרן ומה דאינון [דידי] ודידך. תניא (תוספתא ב\"מ פ\"ד ובאה בירושלמי שם) הנותן מעות לחבירו ליקח ואם ידוע שלקח ה\"ז מוציא ממנו בע\"כ והא דאמר פ' האומר בקדושין (נ\"ט ע\"א) רבה [בר בר חנא] יהיב ליה זוזי לרב וא\"ל זיל זבנה להאי ארעא ואזל זבנה לנפשי' התם זבן בזוזי דנפשי' וכן מבטל כיסו אין לו עליו אלא תרעומות (ירושלמי ב\"מ שם) וצ\"ע פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע\"ג ע\"ב) דההוא גברא דיהיב זוזי [לחבירה למזבן ליה] חמרא ופשע ולא זבין ליה משלם ליה כדאזל אפרוות' דזולשפט. וצ\"ל התם מיירי כדא\"ל בפי' אם לא אקנה לך אשלם לך כל ההפסד וכן מוכח פשטא דשמעתתא והתם מסיק רב אשי אפי' ביין סתם נמי לא דאסמכתא [לא] קניא דלא דמי לאם אוביר ולא אעבוד אשלם במיטבא דהתם בידו והכא לאו בידו דמי יימר דמזבני ליה ומה\"ט נמי לא דמי למבטל כיסו של חבירו דהתם בידו לעובדה ומזיק בגוף הקרקע במה שהובירה אבל מבטל כיסו של חבירו אע\"פ שא\"ל לקח פירות אינו חייב דמי יימר דמזבני' וקיי\"ל כרב אשי. ולא דמי לההוא דמכות (ג' ע\"א) מעידנו באיש פלוני שחייב לפלוני אלף זוז עד ל' יום והוא אומר עד י' שנים והוזמו אומדי' כמה אדם רוצה לתן ויהי' בידו י' שנים לא דמי למבטל כיסו דהתם היו המעות תחת ידו להרויח בהם והיו רוצים להוציא מידו ומפסידי' [אותו בידים] אבל במבטל כיסו לא היו בידו של מלוה ואם אכלה או הוציאה נעשה גזלן עליה' וחייב באחריות' ואם יתן לו שום דבר זהו רבית. מלשון ה\"ר חיים."
],
[
"רצט. אחי הר' שמעון ידעתי כי לא ללימוד הוצרכת' אך ללמד אם אסכים לדעתך כי היכא דאמטי לך שיבא מכשורה. דין אשר בא לפניך בראובן שמכר ספר לשמעון והיתה אותו ספר חלוק ומסר לו חציו שהי' לפניו והלך שמעון והגביה חציו השני [שלא בפני ראובן רק] לפני ע\"א וטען כי ראובן [אמר] לטלו ולקנותו ורוצה לחזור בו מספקא לך אי הוי [כמוסר משכוכית] נראה בעיני דל\"ד דע\"י משכוכית רגילים למשוך כל העדר ודליו של כור (ב\"ק נ\"א ע\"ב) ומפתחות נמי דומי' [דמשכוכית] הוי דשייכי בכלל הבור והבית שעל ידיהם מחזיקים בבור ובבית אבל בחציו אחד של הספר אין רגילות להחזיק בחציו השני. ומה שנסתפקת' שאם לא ירצה ראובן לשבע שלא אמר לטול חצי השני ולקנות אך טוען איני יודע אם החזקת בו אי אמרי' מתוך שאינו יכול לשבע משלם באיני יודע כזה [דגבי] יורש אי לא פטרי קרא אמרי' הכי. דעתי נוטה שבכל מקום שאין רגילות לידע ואין לומר היה לו לדעת הוי איהו כמו יורשי' מדקאמר תלמודא (שבועות מ\"ז ע\"א) [אי דאמר] נ' אית לי' ונ' לית לי' מה לי הוא מה לי אבוה אלא נ' ידענא ונ' לא ידענא משמע [דבההוא איכא] לפלוני בינו לבין אבוה שבעצמו יש לו לידע אם הפקידו אם לאו אבל באביו אין לו לידע ואין לו להפסיד על שלא ידע אבל בנ' אית לך ונ' לית לך דטעין ברי ויכול לשבע מה לי הוא מה לי אבוה וה\"נ [בהנהו] גוני שהיה לו לידע חייב ושאין רגיל לידע בדברים שעל עצמו לא נחייבנו על שלא ידע. ואע\"פ שהייתי יכול לחלוק ולומר דכל מילי דידי' יש לו לידע אין [נראה] לי לחלק דק\"ל [הא] דקאמר (ב\"ק מ\"ו ע\"א) [אפי'] ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המע\"ה משמע דניזק תובע כדי פרתו ועוברה דומיא דמתני' ומזיק מודה בפרה והולד אינו יודע ואפ\"ה לא אמרי' משאיל\"מ ע\"כ נ\"ל דפטור מטעם מה לי הוא מה לי אבוה. ונראה הדברי' שאל\"כ ע\"א יכול לחייב חבירו בכמה וכמה שיאמר בהמותיו הזיקו וכמה דברים וענינים [שאין אדם יכול לזהר ולידע] ואין לומר דבההוא דניזק אומר ברי לא שייכא שבועה משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא והו\"ל שעבוד קרקעות ריהטא דתלמודא [לאו] הכי בסוף פ' גט פשוט (בבא בתרא קע\"ה ע\"ב) ובבכורות (מ\"ט ע\"ב) ורבנן דמתני' דערכין (ו' ע\"ב) נמי דלאו ככתובה בשטר דמיא אע\"פ שיש לחלק בין דין ספק זה לניזק אומר ברי אין בידי לחייבו עד שתמצא ראי' ברורה ואם תמצא ראי' הודיענ. [מיהו] יש לדחות ראי' דניזק אומר ברי דשמואל פ' שור שנגח (בבא קמא מ\"ו ע\"א) לטעמי' דל\"ל לדר' אבא וברייתא דתני ולא מן היורשי' (שבועות מ\"ז ע\"א) וצורינו יעמידנו על האמת."
],
[
"ש. מאן דאין דינא דגרמי ר\"מ (ב\"ק ק' ע\"א) אבל גרמא בנזקין לכ\"ע פטור כדמשמע בכמה דוכתי ס\"פ כיצד הרגל (כ\"ו ע\"ב) זרק כלי מראש הגג כו' ובפ' הפרה (מ\"ז ע\"א וע\"ב) דתנן הכניס פירות בעה\"ב שלא ברשות כו' ואמר רב ל\"ש אלא שהוחלקה אבל אכלה פטור דהנותן סם המות לפני בהמתו של חבירו פטור דיני אדם. וכן פ' הכונס (בבא קמא נ\"ה ע\"ב נ\"ו ע\"א) כל הנהו דחשוב בגמרא דפטורי' מד\"א. וכן המבעית את חבירו דהוי נמי גרמא דאמרי' בקדושין (כ\"ד ע\"ב) תקע באזנו וחרשו פטור. עוד פ' הכונס (בבא קמא ס' ע\"א) ליבה ולבתה הרוח פטור. וכיצד הרגל (כ\"ג ע\"ב) שיסה בו הכלב שיסה בו הנחש פטור. כל אלו דיני [דגרמא] הם בנזקין ופטור. אבל מחיצת הכרם שנפרצה א\"ל גדור (ב\"ק ק' ע\"ב) וכן דן את הדין חייב את הזכאי (שם ק' ע\"א) ומראה דינר לשלחנו (שם צ\"ט ע\"ב) ושורף שטרותיו של חבירו (שם צ\"ח ע\"א) והמוכר שט\"ח [לחבירו] וחזר ומחלו (כתו' פ\"ו ע\"א) ומסור דאחויי אחויי (ב\"ק קי\"ז) כל אלו דיני [דגרמי] הם וחייב ור\"י מגמגם ברוב חילוקים."
],
[
"שא. תספרו חמשים יום וא\"ת והלא לא סופרי' אלא מ\"ט וי\"ל דלא ציוה הקב\"ה לספור נ' יום דהכי קאמר עד ממחרת השבת השביעית שהוא [יום חמישים תספרו] א\"נ נ' יום [אוהקרבתם] דלבתרי' קאי וה\"ק קרא עד ממחרת השבת השביעית ולא עד בכלל חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה. נראה דספק חשיכה יכול לברך וא\"צ להמתין עד שיהא לילה ודאי כיון שהוא ספיקא [דרבנן] שאינו אלא זכר למקדש. וי\"א דאפי' ביום סמוך לחשיכה עדיף דמשמע תמימות כדאמר במנחות (ס\"ו ע\"א) ולא נהירא."
],
[
"שב. והיכא ששכח ולא בירך ולא ספר בלילה פסק בה\"ג שסופר ביום וכן נראה מתוך סתמא דמתני' פ' ר' ישמעאל (מנחות ע\"א ע\"א) אבל ר\"ת הי' נראה לו דאין הלכה כאותו סתם ואין יכול לפטור א\"ע ביום ממה שחייב לברך בלילה וראייתו דחויה. עוד פסק בה\"ג אם פסק בה יום אחד שלא ספר שוב אינו סופר דבעי' [תמימות] ותימה גדול הוא ולא יתכן. פסק הריצב\"א שאם שכח ולא הבדיל ולאחר שברך המוציא נזכר אם יבדיל יהא הפסק אלא יבדיל ויחזור ויברך ולא דמי לגביל לתורי (ברכות מ' ע\"א) דלא הוי הפסק כיון שאסור לאכול קודם שיבדיל דהתם איכא איסורא דאורייתא."
],
[
"שג. השיב ר\"ת דמי שברך על היין שבכוס ונשפך והביאו לו כוס אחר דא\"צ לחזור ולברך כדאשכחן (פסחים ק\"ו ע\"א) ברב אשי דאגיד בקדושא רבה פי' [בפה\"ג חזי' לההוא סבא דגחין ושתי אלמא] מה לי הוא מה לי אחר אבל לכתחלה הוא עדיף כדאמר (ברכות מ' ע\"א) טול ברוך טול ברוך דלא הוי הפסק מכלל דלכתחלה הכי עדיף."
],
[
"שד. על הברזא התחובה בחבית ובא הגוי ונדנד ולא יצא לחוץ השיב ר\"ת דהרי הוא כנוד מלא יין שביד הגוי מניח אצבעו עליו ושוקע שלא מצינו לו איסור בכל התורה כלה ודמי' לחביתא דפקע' לאורכה דמסקי' (ע\"ז ס' ע\"ב) אבל לפותיה שרי אע\"ג דיין יוצא מעשה לבינה קעביד כ\"ש הכא דאין היין יוצא לחוץ והוי [כנוגע לחבית בדופניה]."
],
[
"שה. שאלו את ר' על כוס א' שהיו בו נקבים סתומים בשעוה ונתוני' לגוי לשתות בו אם מותר לשתות בו בהדחה והשיב ר' דמותר [דשעוה] אינה בולעת כ\"כ שלא יצא הבליעה בהדחה כמו זפת וכן מוכח [בהמפקיד מ' ע\"א] גבי מפקיד יינו אצל [חבירו] וערבה עם שלו יפחות שתות לפי ששתות בלע החבית ומה שבלע החבית אין לו לשלם [ר\"י] אומר חומש ול\"פ מר כי אתרי' ומר כי אתרי' באתרא [דמר] חפו בקירא ולא בלע כולי האי כמו זיפתא."
],
[
"שו. מעשה בא לפני ר' בענבים שנדרכו ולא התחילו למשוך ונתנו כוס בענבים ומלאוהו יין ושתה הגוי והחזיר המותר עם הענבים והתירו ר'."
],
[
"שז. נמצא בספר חפץ דהכי אמר רב פלטוי גאון ראש ישיבה מסור פסול לעדות ולא מבעי' מסור גמור ומפורסם אלא אפי' אינש דסני לחברי' וא\"ל בפניו אזילנא ומסירנא לך הו\"ל רשע והא דאמרו רבנן לא נחשדו ישראל על כך ה\"מ דסני לי' ושתיק אבל היכא דקצווח בפרהסיא דקמזיק לי' פסול לעדות וכן נפסק בב' ישיבות."
],
[
"שח. תניא בתוספתא דיומא (פ\"ד) מצות וידוי אע\"פ שהתודה קודם אכילה יתודה לאחר אכילה שמא יארע לו דבר תקלה בסעודה ואע\"פ שהתודה לאחר שאכל יתודה בליל יו\"כ ותימ' שצריך ג' וידויין ובתלמוד שלנו (יומא פ\"ז ע\"ב) אין רק שנים דההוא דלאחר סעודה מבע\"י אינו בתלמוד שלנו וגם אין אנו נוהגין אותו (ודוקא לפלגא) לר' נראה שגם אנו עושי' ג' וידויי' פעם אחד שחרית כשאנו משכימי' לסליחות."
],
[
"שט. שאלת האופה פשטיד\"א שיש בה בשר ושכח ולא הפריש חלה אם יכול לתקן מן העיסה ע\"י הפרשה הואיל ואין בבשר רק טעם טבל שמא לא מצי לאפרושי דדמי למפריש מן החיוב על הפטור. שאילתך משנה שלימה היא (חלה פ\"ג משנה ח') הנוטל [שאור] מן העיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו [פרנסה] ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא חלה אחת מן הכל ואין זה כמפריש מן החיוב על הפטור דאו' דטעם כעיקר נמי דאו' ולא דמי לההיא דמנחות (ל\"א ע\"א) [ופרנסה היינו] כדתני' בתוספתא (פ\"ב דחלה) דמביא קמח ממקום אחר ומצרפו לה' רבעים."
],
[
"שי. עוד שאלת' אדם שנתחייב שבועה לחבירו ליום קבוע ועבר היום ואמר נשבעתי אם יכול להשביעו שבועת היסת. נראה אם לא היתה שבועה ראשונה בעשרה אלא ביחיד כאדם הנשבע לחבירו יכול לחזור ולהשביעו משום דחמיר' לי' שגיה שהיא במנין מידי דהוי אחשוד בשבועת ביטוי דלא חשוב שכנגדו חשוד על השבועה בפ' כל הנשבעי' (מ\"ו ע\"ב) ועוד דיש מערימי' בשבועה ועוד משום ההי דנדרים (כ\"ג ע\"א) הרוצה שלא יתקיימו נדריו כו'. אבל אם היתה שבועה ראשונה במנין לא ידענא מאי טיב' של שנייה מראשונה ושלום שמשון בר' אברהם."
],
[
"שיא. ומה שכתבת' ראובן שהלך למדה\"י והפקיד ממונו ביד שמעון והזהירו אם תבא אשתי לפניך לא תתן לה כלום [ממה שהפקדתי אצלך ואף אם יניח האיש חיים לכל בני ישראל לא תתן לה כלום ממה שהפקדתי אצלך] כי אם לבתי הקטנה ואחרי שהלך ראובן באתה אשתו אצל הנפקד לשאול ממנו מזונות כי אמרה בע\"ד דידי אתה מדר' נתן ועלתה על דעתך לומר כי ר\"ת פוסק דלית הלכתא כר\"נ אע\"פ שידעת שפסקתי כר\"נ וגם אמרת אע\"ג דפוסקי' מזונות לא\"א ה\"מ בשלא מיחה אבל האי שמיחה אימור צררי אתפסוה או שא\"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך ותו מאחר דקאמר ראובן אף לאחר מותו ינתן ממונו לבתו יש לנו [לבדות] מלבינו כי אחד מקרובי ראובן נתנו לבת ראובן ומ\"מ הוציא ראובן הממון מחזקת כתובת אשתו לאחר מותו כיו\"ב שמענו המקבל פקדון מיד האשה יחזיר לאשה (ב\"ב נ\"א ע\"ב) ואע\"ג דמה שקנתה אשה קנה בעלה אע\"ג דלא מחתה בנפקד אפ\"ה ינתן הממון לאשה כדאמ' שמא הופקד הממון לאשה או איניש דעלמא יהביה ניהליה ע\"מ שאין לבעלה רשות בה. נראה שהדין עם השה לתבוע מזונות מאותו הממון כי מדברי ראובן שאמר לנפקד לתת לבתו לאחר זמן אין במשמע שיהא הממון מעכשיו לבת כי אם שלו ורוצה להפקיע מאשתו ולתן לבתו ואע\"פ שהזהירו שאם תבא אשתו לא יתן לה כלום לא מבעי' בזה הלשון שאין זכותה מופקעת בכך כי שמא ר\"ל לא תתן לה מעצמך כ\"א ע\"פ ב\"ד אלא [אפי'] אמר אל יפסקו ב\"ד מזונות מאותו ממון אין שומעין לו כי לא כל הימנו שיעשה עצמו עשיר ויפיל אשתו על הצבור ואין מחאתו כלום להפקיע תקנת חכמי' שתקנו לפסוק לה מזונות. ומה שאמרת' שיש לנו לומר כי אחד מקרובי ראובן נתנו לבת [או] זה האיש זכהו לבתו קודם [לכן] להפקיע ממנו זכות אשתו במתנת בריא שנתנו לבתו [מתנה] היום הזה לא כל הימנו להיות מפקיע זכות אשתו כתובתה ומזונות' מן המטלטלי' כי כן אני פוסק ובא ושוב מצאתי כי כל רבותי שוי' בדבר ר\"ת ור\"ח לומר דוקא [במתנת] שכ\"מ אלמנתו נזונת מנכסיו מקרקעי ולא במתנת בריא ומשם יש ללמוד במטלטלי' בין לכתו' בין למזונות והרבה הארכתי בדבר בתשו' לנדיבי קינון. אבל אין לומר לא כך ולא כך אלא משמע מדבריו של ראובן [המפקיד] שהממון שלו הוא [עדיין ורוצה להפקיע] מאשתו. ומה שאמרתי שהדין עם האשה לתבוע מזונות מאותו ממון לא [לטול] ממנו מה שלותה ואכלה קודם שיפסקו לה ב\"ד מזונות כ\"א אחרי שיפסקו לה יש לה לטול מזונות משם ואילך כך אני פוסק ובא מתוך אותה משנה [של] פ' אחרון דכתו' (ק\"ז ע\"א) ומה [שאמרת] שרבי' יעקב פוסק דלא כר\"נ כן אמר אבל אח\"כ חזר בו כמו שתמצא בספר הישר שלו גבי ה' מדות בערבות מן מלוה שיא למלוה על הלוה כלום וגם אין לו במה לפרוע מן הערב חוזר על הלוה מדר\"נ דקיי\"ל כותי' אף בבע\"ח דעלמא. ושלום יצחק בר' שמואל זלה\"ה."
],
[
"שיב. בתענית פ\"ק (י\"ב ע\"א) ל\"ש אלא שלא ישן אבל ישן אינו אוכל פסק בפר\"ח דכל זמן שלא סילק אפי' ישן אוכל ושאלתי את פי מוהר\"ר חיים ואמר כי הכלת ללוי בתנאי ואין חילוק בין קודם סילוק בין אחריו. ומיהו בלא תנאי שמעתי בשם מהר\"ם ז\"ל דלאחר שינת קבע אינו אוכל."
],
[
"שיג. אע\"ג דאמר (גיטין ס' ע\"ב) דברים שבכתב א\"א רשאי לאומרן בע\"פ ק\"ש וכמה פסוקי' שרי. וכה\"ג פוסק במגילה. והלכתא במגילה והלכתא תפלין ומזוזות נכתבי' שלא מן הכתב מ\"ט מגרס גרסו."
],
[
"שיד. רבי אוסר לשפוך מים על בגד שלכלכו קטן במימי רגליו בשבת דאמר (שבת קמ\"ב ע\"ב) היתה עליו לשלשת אם של בגד היא מקנה בסמרטוט ואם היא של עור נותן עליה מים עד שתכלה ודוקא של עור אבל בגד לא משום דשרייתו זהו כבוסו. ומהאי [טעמא] נמי אם נפל יין על בגד ומקלקל צבע הבגד אסור לתן עליו מים."
],
[
"שטו. ר\"ת השיב דכל מקום שהדבר ידוע ומפורסם כל כך שאין המוחזק יכול לכפור אע\"ג דלא ראה מחמת שירא לשנות את הידוע [אינו נאמן לומר לקוח הוא] בידי פן [יכחישנו] ויחזיקנו שקרן דומי' [דרבא] בר שרשום (ב\"ב ל\"ג ע\"א) שהי' ירא לומר לקוח הוא בידי משום דנפק עלה קלא דארעא דיתמי הוא אין נאמן לומר לקוחי' הן בידי במגו דאי בעי אמר להד\"ם או החזרתי לך כי הוא היה ירא לומר שקר ולא יהיה לו מגו. ואף ר\"י מודה לו דודאי גבי ארעא [דרבא] בר שרשום אין להאמינו במגו דלקוח הוא בידי [דהוא] שקר ועיות מפורסם וירא לומר כך לפי שכל העולם יודעי' שזה שקר וקל הדבר להתברר אבל גבי ספרים ומטלטלי' כיון שכל שעה יכול להחזירו אפי' נודע שהוא בידו יכול לומר כל שעה החזרתיו לך כדמשמע בשמעת' דאומן בחזקת הבתים (מ\"ה ע\"א) ובריש כל הנשבעין (שבועות מ\"ה ע\"ב) שיש להאמינו במפקיד לו בעדי' מחמת שיכול לומר החזרתיו לך ואין ללק בין ספרים לשאר מטלטלי' כדי להוציא ממנו."
],
[
"שטז. עוד השיב ר\"י על ראובן שתבע לשמעון השאלתיך ספרי שמעון נאמן לוןמר לקוחי' הן בידי כל כמה דלא שוי' ראה מגו דלהד\"ם ואם הוריש שמעון את הספרים או מכרן לאיש אחר כל אותו זכות יש לו ליורש וללקוח דכגון זה טועני' ללוקח וליורש. ובמקום שהוא פטור משבועת היסת כגון שאין ראובן טוענו טענת ברי רק מאומד ומשמועה שאינה ברורה לו גם [יורש] שמעון פטור ואם טוען ראובן לשמעון טענת ברי שהיה צריך לשבע היסת ממ יורשי' פטורי' מאותה שבועה דקיי\"ל אפי' לרב ושמואל אדם מוריש שבועה במקום שהוא מוחזק מדשני פ' [כל] הנשבעי' (מ\"ח ע\"ב) גבי ברייתא דתני' שהבן גובה בשבועת יורשי' הא מני ב\"ש היא דאמר [שטר] העומד לגבות כגבוי דמי דשטר כיס היוצא על היתומי' נשבע וגובה מחצה של מלוה ומחצה של פקדון מוריש הנפקד לבניו [להיות] פטורי' משבועה דהחזרתי לך אע\"פ [שהוא היה] חייב לשבע [כך אם הי' קיים אתי שפיר אפי'] לרב ושמואל מטעם שפירשתי כי ממון שהמוריש מוחזק ומחוייב עליו שבועה יורשיו יורשין אותו ופטורי' משבועה שהי' על האב לשבע ופתרון ראה נראה לי דאפי' אם [אין] עדי' רואי' אותו בידו בשעת תביעתו בב\"ד [אם] בפעם אחרת ראהו בידו בעדי' ותבעו מה טיבו אצלך וטען אתה מכרת לי או [טענה] אחרת כיו\"ב שראוי לעכבה ואין ראוי להחזירה לפי אותה טענה נ\"ל דחשיב ראה ואין לו מגו שיכול לומר החזרתי לך שאפי' אם הי' טוען בפי' החזרתיו לך נ\"ל שלא הי' נאמן כדאמר בשנים אוחזין (י\"ז ע\"ב) מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדי' מעידי' שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו מנה. ושלום יצחק בר' שמואל."
],
[
"שיז. אשר שאלוני על אחד שלא הניח עירובי תבשילין בב' ימים של ר\"ה ואין לו על מה לסמוך אם יוכל להתנות או לא הא אמרי' פ\"ק דביצה (ו' ע\"א) אימור דאמרי' בב' ימים טובים של גליות בב' יו\"ט של ר\"ה מי שמעת ליה אע\"ג דנהרדעי אמו' אף [ביצה מותרת] ואמימר אית לי' דנהרדעי פ\"ב דביצה (כ\"ב ע\"א וע\"ב) כרבא דאית לי' הלכתא כרב בין לקולא בין לחומרא [ורבינא] ורב אשי דל\"ל דנהרדעי (שם ו' ע\"א) קיי\"ל הלכך אין לו תקנה בו אלא מה [שהתירו] משום כדי חייו כדתני' פ\"ב (כ\"א ע\"ב) מי שלא הניח עירובי תבשילי' אופי' לו פת אחרת וטומני' לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר. ומה שכתבתי דמי שלא הניח ע\"ת אופי' לו פת אחת וטומני' לו קדרה אחת אע\"פ דבלשון רבים קתני לה בברייתא נ\"ל דלאו באחרי' שערבו מיירי אלא אפי' הוא עצמו מותר אם יחיד הוא בעירו או אם יש רבים ולא ערבו מותרי' כדי חייהם דאל\"כ לא היתה תקנה ליחיד הדר בעירו ותקנה דכדי חייו משמע לגמרי ועוד אי תקנה דכדי חייו ליתא אלא היכא דאיכא אחריני שערבו אמאי הוצרכו להקל בלא אקנויי כיון דאפשר באקנויי קמחו לאחרים ולשתרי אפי' טובא וכדברי מצאתי בירושלמי פ\"ב דביצה (הלכה א') הרי שלא עירב אחרי' שערבו מותרי' לעשות לו [משלו] ר' זריקא בשם ר' אדא מזכה להם משלו דאל\"כ נמצאו עושי' לו משלו פי' דאל\"כ שהי' עושי' לו בלא קנין נמצאו עושי' לו משלו ואסור. ובתר הכי קאמר [לא עירב ולא עירבו לו] אחרי' ר' יצחק אומר צולין לו דגה רב הונא אמר מחמין לו חמין שמואל אומר מדליקי' לו את הנר. ועוד נ\"ל אפי' [אי איכא] אחריני שעירבו שרי איהו למיעבד כל הני לנפשי' ואע\"ג דאפשר באחרי' ובאקנויי קמחו לאחרי' חדא דלא אשכחן פלוגתא בהכי אלא לגמרי שרי משום כדי חייו ועוד בידי ראי' פשוטה מתוספתא דביצה פ\"ב הרי ששכח ולא עירב ערבו אחרי' מותרי' לעשות לו או [משלהם או משלו] בהקנאה אם בא לעשות יותר מכדי חייו אבל דבר מועט יכול לעשות אפי' הוא כגון הדלקת הנר ומילוי מים ולכאורה ה\"ה פת אחת וקדרה אחת דהא הדלקה [מנה] בהדייהו כי שרית לי' משום כדי חייו. ועוד יש לו תקנה למלאות התנור אע\"פ שא\"צ אלא ככר א' לצורך יו\"ט דהלכה כרשב\"א דאמר (ביצה י\"ז ע\"א) ממלאה אשה קדרה וכו' ודוקא תנור אבל באותן כירות שלנו שקורי' איישט\"ר דלמא מפני שהפת יפה לא שייך בהן. ולעשות אותן טפלים שקורי' פשטיד\"א למלאות התנור מהן אע\"פ שא\"צ אלא לאחת לצורך יו\"ט אין לו להתיר בשביל הבשר."
],
[
"שיח. ראובן אפטרופיס של יתומי' תובע אלמנת שמעון כל הממון הנשאר לבעלה בין בחובות בין בפקדונות ומ\"ג ליטר' שהיו בפרי\"ש והיא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית ואלמנת שמעון טוענת כל מה שבידה מחובות ישנות של בעלה הראשון [היא] שהם של בניה וכל אשר הי' לבעל הוציאו ומפקדון של פריש' לא נשאר כלום ועתה נראה בעיניו לזכות האלמנה משני טעמי' דנאמנת על מה שבידה ועל כל החובות לומר של פלוני הם ואע\"ג דתניא בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ\"ב ע\"ב) וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאי' על שמה ואמרה שלי הם שנפלו לי מבית אבי אמה [עליה] להביא ראי' [האמר] התם גבי אחי' אבל חלוקי' בעיסתן אימור מעיסתו קמץ אלמא כי איכא למתלי תלי' ומהמני' לי' גבי אשה [נמי] וזאת האלמנה יש לתלות בעלה הראשון וגם במה שנשאר בידה שלא נתנה לבעלה השני שהיתה נושאת ונותנת בממון של בניה קודם שנשאת לשני וכל מה שהיתה מרווחת בהן הכל של בניה כל זמן שלא אמרה ראו מה הניח לי בעלי כדתנן במי שמת (קמ\"ג ע\"ב קמ\"ד ע\"א) דהך דקתני וכן האשה שהשביחה הביחה לאמצע לא שתטול [מן] השבח כלום אלא כדמוקי לה בגמ' באשה יורשת ולאמצע היינו שחולקי' בשוה ואין נוטלת בשבח חלקם וכן גדולי' וקטני' חולקי' קטנים עם גדולי' בשוה ולא מצינו שיהא כח לבעל להוציא שכר טורח אשתו במה שטורחת אצל אחרי' בחנם דהא דקתני התם השביחו לאמצע היינו שחולקי' בשוה ונוטלי' קטנים שהשביחו [כגדולים] ואין האשה והגדולי' נוטלי' כלום בשבח אחרי' וכ\"ת דוקא אשה יורשת דמי' לשותפי' דמחלו אהדדי כדקתני בתוספתא גבי שותפי' אבל שאינה יורשת לא מחלה ונוטלת בשבח אע\"פ שלא אמרה ראו מה הניח לי בעלי לא יתכן כלל כדמוכח [בתוספתא] במי שמת דתניא האשה שהיתה כשרתה פי' מכשרת' במלאכתה ועמדה והשביחה הנכסי' לא תאמר תטלי מה שהשבחתי הנכסי' אלא אם יש בהן אחריות גובה כתובתה ואם לאו אינה גובה כתו' משמע דאינה גובה בשבח כלל ואע\"ג דמיירי באשה [שאינה] יורשת מדלא קתני השביחה לאמצע כדקתני [במתני'] במי שמת [ועוד מדקתני בתוספתא] בתר הכי גבי אחים שהניח להם אביהם נכסי' ולאחד מהם יש לו בנים ועמדו והשביחו בניו של זה הנכסים והביאו לבית לא יאמר תנו לי מה שהשביחו בני את הנכסי' וכן הם לא יאמרו תנו לנו מה שאכלו בניך אלא מה שאכלו אכלו לאמצע ומה שהשביחו השביחו לאמצע ומדלא תני הכי גבי אשה ש\"מ דמיירי בשאינה יורשת ואפ\"ה אין [לה] שבח כלל ואפי' הי' כח לבעל להוציא שכר אשתו ה\"מ במקום שנהגו נשים לעשות מלאכה שיכול לכופה למעשה ידיה אבל באלו המקומות לא נהגו ושנינו בתוספתא מקום שלא נהגו לעשות אין יכול לכופה וכיון שאין יכול לכופה א\"כ תטרח בחנם אם תרצה. ועוד יש טעם אחר לזכות האשה כיון שתובעת מזונותיה כל [מה] שתפסה יכולה לעכב אפי' כמה וכמה כדאמ' בפ' אלמנה בכתו' (צ\"ו ע\"א) מעשה בכלתו של ר' שבתאי שתפסה דיסקיא מלאה מעות לכתובתה ולא הי' כח ביד חכמי' להוציאה מידה משמע שדבר גדול היה שם. ואמרי' בירושלמי פ' אלמנה (ה\"ב) תני אלמנה שתפסה אלף זוז אין מוציאי' מידה ומסיק דאפי' [הוי] מה שבידך לא אמרי' ואע\"פ שה\"ג ור\"ח פסקו שתפיסה לאח מיתה לא מהניא נראה דברי הריב\"ן שפי' לפני רש\"י דמהניא דאי מחיים מיירי [היכי] אמר רבינא לא אמרן אלא למזוני אבל לכתו' מפקי' מינה וקאמר נמי הכי אמרי' משמי' דרבא כותיך הא אמר רא גופי' משמי' דר\"נ פ' הכותב (כתובות פ\"ד ע\"ב) והוא שתפסה מחיים ומשמע דקאי בין אכתובה בין אבע\"ח. ועוד תנן פ' האשה שנפלו (כתובות פ' ע\"ב) [גבי שומרת יבם] הניח פירות תלושי' קדמה היא זכתה ולא פליג עליה ר\"ע ואע\"ג דהיא תפסה לאחר מיתה ופר\"ת כמחיים חשיבי דכיון דלא אמר [אלא] בשעת שבועה [דטעמא] דר\"ע לפי שכולן צריכי' שבועה ואין היורשים צריכים שבועה ומחיים וכן בחיי היבם [לאו] שעת שבועה היא ומטעם זה נמי דין הוא שתועיל תפיסה למזונות אפי' לאחר מיתה דקיי\"ל כמ\"ד למזוני לא בעי' שבועה ומודה ר\"ע היכא דלא בעי שבועה דינתן [לכושל] שבהם וסוגי' דהתם כרבא ולא כמר בר רב אשי דאמר לכתו' נמי [מהני] תפיסה ואפי' לדברי האומר דאין תפיסה מועלת במטלטלי לאחר [מיתה] אפשר דה\"מ בימי חכמי התלמוד דכתו' לא גבי' ממטלטלי אבל עכשיו שתקנו הגאונים דמטלטלי משתעבדי לכתו' למה לא תועיל תפיסה לכתו' ולמזונות הא ב\"ד מוציאים מידם להגבות מזונותיה וכתובתה הלכך כל מה שתפסה אפי' [טובא] תפסה ועוד דאשה זאת מוחזקת מחיים דאי משום שנעשית אפטרופ' בחיי בעלה ואמרי' גבי ההיא אתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי פרק הכותב (כתובות פ\"ה ע\"א) אית לך סהדי דתבעתינהו ולא יהבו ניהלי' כו' עד א\"כ תפיסה לאחר מיתה הוא לא דמי דהתם פקדון הוי אבל כאן מעצמה נתמנית והיא היתה מושלת עליו ולא הי' מושל עליה ולא הי' בו כח להשיא בנותיו מאשה אחרת מאותם ממון כי היא היתה גברת ומה שעושה הוא שיעשה ואין לך תפיסה מחיים גדולה מזו. ולענין מה שתובעת מזונות ממה שנשאר מבעלה השני אין נראה להאמינה על מה שבידה לומר של פלוני הם לענין [שתטול מזונות משר נכסיו]. שמשון בר' אברהם."
],
[
"וזאת השיב ר\"י אחיו.",
"שיט. אשר כתבת' אלופי ראובן אפוטרופיס כו' וזיכת האלמנה דנאמנת לומר על מעות שבידה של פלוני הם יה זיכה ויפה חייב אבל מתך דבריו ניכר שעשיר גדול היה אותו האיש וא\"א שלא היו אונות ושטרות יוצאות על שמו וגם חותמות כתובי' על שמו וגם בלא חותמות יודעי' השכנים למי עיקר משא ומתן היה אם לו אם לה והא פשיטא דאותם היוצאים על [ידו] דשלו הם דיש לתלות ולומר דשלו הריוח ואינה נאמנת לומר שהכל הוציא ואפי' בלא חותמות ושטרות אך ידוע לשכנים מקצת החובות שנעשו על ידו או כולם ביוצאים על שמו השיבנא ליה וראוי לגזור על השכנים להגיד דבר אמת ואם אין החובות ידועות אלא שיודעי' השכנים שעיקר משא ומתן היה שלו לעשות בו כל חפצו כל זמן שהיה קיים והאשה טוענת שהכל שלה [כדין] מרומה השבי' ליה וראוי הדיין להסתלק ממנו עד שיתבררו הדברים. ומה שכתבת' עוד דאע\"ג דתנן האשה שהשביחה [שביחה] לאמצע ולא יזכה בעלה בכחצי השבח שמוחלת לבניה שכר טרחה יפה פירוש לפום ריהטא דלא מבעי' אצל בניה אלא אפי' אצל בני הבעל כן הוא מדפ' פ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ד ע\"א) אשה מאי עבידת' ומוקי לה באשה יורשת משמע דאם אינה יורשת אם היא נזונת פשיטא דאין לה כלום בשבח של מעשה ידיה דשלהם ואם אינה ניזונת כגון שתבעה כתו' ב\"ד מ\"מ אין לה בשבח שמוחלת להם שכר טרחה אלא נוטלת כתו' והולכת לה והכי משמע בתוספתא דמי שמת בההוא שהבאת' אשה שהיתה משכרת וכו' משמע דאין גובה כלל מדלא קתני גובה לאמצע כדקתני בתר הכי גבי אחי' שהשביחו נכסים. ומיהו היה נראה דאינה מוחלת שכר טרחה כלל אפי' אצל בניה דלא מצינו מחילה אלא אצל אחי' דתנן בהן השביחו לאמצע וכן בשותפי' בתוספתא או באשה דדמיא לאחי' ושותפי' כל זמן שלא חלקו ומחלו אהדדי אבל אשה אצל בנים כיורדות בנכסי אחר דמיא ונוטלת שכר טרחה כדין יורדת שלא ברשות ובתוספתא אין ראוי לשנות לאמצע כיון דאין לה חלק בנכסים ובשדה שאינה עשויה ליטע אינה נוטלת אלא ביציאה אם השבח מרובה ואם היא עומדת ליטע פעמים לשליש פעמים לרביע או אם הם נכסים [שאין] להם אחריות כגון מעות לעיסקא אינו כ\"א שכר מועט כיון שלא קבלה עליה אחריות ובהא משמע דאיירי בתוספתא וכן משמע ולא עוד וכו' דלא מבעי' בשבח שאין לה אלא אפי' כתו' אינה גובה מהן אע\"פ שהשביח אם הם נכסי' שאין להם אחריות הלכך שכר טרחה נוטל. ומ\"מ יפה פי' אחי דאין לבעל כלום דכל שאינה תובעת מן הבנים אלא בפי' אמרה כי בחנם עושה למה יטול הבעל דאפי' היה כח הבעל להוציא שכר אשתו היינו דוקא מקום שנהגו לעשות מלאכה כדפי' בתשובתו. אבל מה שכתב אחי שעושה אצל בעל יותר ממה שחייבהו חכמים וכל מה שמעדפת מן הראוי הוי שלה בשאין מעלה לה מעה כסף [לא] וזכר מעה כסף אלא במשליש אשתו אבל בהיותה אצלו והוא נותן לה כל צרכיה מה צריך יותר והלא כמה וכמה מעות יש כאן. וטעם שני שכתב אחי דכיון שתבעה מזונות דכל מה שתפסה יכולה לעכב אפי' כמה וכמה מההיא [ירושלמי דפ' אלמנה] א\"כ לא שבקית חיי לכל [בריה] וכל הנשים שהן גבירות ויש להן בנים [קטנים יקחו הכל ולא יתבעו לעולם כתובה ויתפשו הכל עבור מזונות וכן שאינן גבירות אם יש מטלטלי' גדולי' בתוך הבית] או כסף או זהב יקחו הכל [מיורשים] אלא יש ללמוד פירוש דהא מלתא דקאמר התם א\"ל ר' יוסי לר' בא מכיון שהיא עתידה לשבע אמרי' לה חוי מה שבידך וא\"כ גם כאן שלקחה הכל ואין עתידה לשבע בסוף אמרי' לה חוי ומוציאי' מידה כל היותר ממזונות הראוי לי\"ב חדש כי יותר אין ראוי לשאר בידה ממה שראוי למכור בפעם אחת בקרקעות ואהאי שיעורא אמרי' מה שתפסה תפסה ואלף זוז לאו דוקא א\"נ בעשירה שראוי לכך בי\"ב חדש א\"נ מה שתפסה תפסה ראוי לומר אפי' יותר מי\"ב חדש ובלבד שתפסה פחות מכדי כתובתה שסופה לשבע עוד על כתובתה אבל תפסה כדי כתו' שעדיין [צריכה] לשבע אבל [אי] לא ידעי' כמה [לא] ולכאורה אם היתה חוזרת ותובעת מזונות לאחר ימים [ואמרה] שכבר כלו לא היו מוכרי' קרקעות יתומים למזונות עד שתשבע כמה לקחה. "
],
[
"שכ. על הטבועות בנהר שלא נמצאו עדיין נראי' הדברי' שאין הקרובי' נוהגי' ז' ול' כל זמן שמחזרין אחריהן ולא נמנעו מלבקשם דאמר בפ' בתרא דמועד קטן ירושלמי (הלכה ה') על ההוא דמודים חכמי' [לאבא] שאול כשחל שמיני שלו בשבת בערב הרגל שמותר לגלח בע\"ש ופריך א\"א פירוש דאם שמיני שלו [חל] בשבת א\"כ נקבר בשבת ומשני [תפתר] שגררתו חיה ונתיאשו מלבקשו דתנן אימתי מונין לו משנתיאשו מלבקשו והאי עובדא דטבעו בנהר יש תורת אנינות על הקרובי' ואסורי' לאכול בשר ולשתות יין כל זמן שלא נתיאשו דכיון דלא נתיאשו הו\"ל כמתו מוטל לפניו דעליו לקברו [דבפ'] מי שמתו (י\"ח ע\"א) אמר רב אשי דכיון דעליו לקברו כמוטל לפניו דמי דכתי' ואקברה את מתי מלפני אטו ההיא שעתא קמי' הוי קיימא. ואם יש בקרובי' מקצת משתדלים לבקש ומקצת אין משתדלים לבקש כלל היה נראה לדמות הדבר [לההוא] דמועד קטן (כ\"ב ע\"א) א\"ל רבא לבני מחוזא אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי אהדריתו אפייכו [מבבא] דאבולא אתחילו מנו נמצאו דאלו מונין משיסתם הגולל ואלו מונין מכי אהדרי אפייה ווה\"נ על המבקשים מוטל עליהם ועל שאינם מבקשי' לא הוטל עליהם ולא דמי [דהתם המת] לפניהם ומסרוהו דין הוא דכנקבר דמי לגביהו כדאמר בירושלמי (ברכות פ\"ג הלכה א' ומו\"ק פ' ואלו מגלחי' ה\"ה) דמי שמתו מסור לרבים אוכל בשר ושותה יין נמסר לכתפים כנמסר לרבים ומיהו נשים הנשואות הקרובות יש לספק בהן דשמא אין חשובות כמוטל עליהן לקוברן כיון דרשות [בעליהם] עליהם.ואל יטעה אדם באבילות להקל להית כחיות לפי שנפלו במים שאין להם סוף דבאשת איש החמירו דוקא לתת עליה חומרא [במים שאין להם סוף] ואפי' בא\"א גופא דוקא לכתחלה אבל נשאת לא תצא. ושלום שמשון ב\"ר אברהם."
],
[
"שכא. תאיר עינינו על ראובן הבא לסמוך כותלו כנגד חלונותיו של שמעון מן הצד ועתה צריך להרחיק מלא רוחב החלון ופסקנו להרחיק ולמדוד החלון מבחוץ כל רוחב שקיפתו מבחוץ כדרך חלוני הדיוט כדאי' בחלוני הבית שקופים מבפנים א\"כ השקיפה עשויה להכניס האורה ופסקנו להרחיק כנגד כל השקיפה ויש מרבותי' נחלקו ולא הצריכו למדוד מבחוץ אלא כמלא רוחב חלון עוביו מבפנים וראיי' מן האלפס דקאמר וכמה טפח וכן בהלכות פסוקות ורוצי' לומר לפ\"ז דלא ירחיק אלא טפח.",
"על דבר השקיפה שנראה לכם שיש לראובן הבא לסמך מן הצד כותלו שיש להרחיק כמלא רוחב החלון [ושקיפתו כיון] דשקיפה צריכה לאורה כך דעת תלמידכם נוטה דא\"צ להרחיק מן השקיפה אלא מן החלון דכל היכא דאם בא למחות אינו מוחה אין לו חזקה והכא אם שמעון היה לו חלון פתוח לחצרו של ראובן ולא הי' לו שקיפה ובא לאחר זמן לעשות חלונותיו שקופי' אין ראובן יכול לעכב עליו דדוקא תנן (ב\"ב ס' ע\"א) אחד לא יעשנו שנים קטן לא יעשנו גדול דמצי אמר בפתחא זוטא מצינו לאטצנועי אבל בשקיפה לא שייך האי טעמא [דליכא למימר דבשקיפה נמי שייך האי טעמא דמתוך] שהוא שוקף מבחוק רואה ברחוק לצדדין [יותר] דהא ליתא דלהא לא חשו רבנן תדע דא\"כ אפי' בא להשקיפו מבפנים חבירו מעכב עליו דמתוך שהוא שוקף עומד מן הצד ורואה ברחוק יותר. ועוד לדבריכם אם בא להקליש כל החומה מבחוץ עד החלון חבירו יעכב עליו מה\"ט אלא ודאי אינו יכול למחות השקיפה וכיון דאין יכול למחות אין לו חזקה כדאמר בחזקת הבתים (נ\"ט ע\"א) למעלה מד' אמות אין לו חזקה ואין יכול למחות דהא בהא תלי' וא\"כ לא ירחיק מן החלון אלא כמלא רוחב החלון [ולא השקיפה]. ומה שדקדקתם מבחוץ מיירי דומיא דמכנגדם דמתני' [ב\"ב פ\"ב ע\"א] [מה מכנגדם ד' אמות דהיינו מבחוץ ה\"נ מלא רוחב מן הצד מיירי מן החלון מבחוץ דהיינו מן חור החלון ושקיפתו] מה דיוק הוא זה דמכנגדם אין לחלק בין חור החלון לשקיפה ואדרבא [דוק] לאידך גיסא מה שכנגדם אינו מרחיק אלא כנגד חור החלון דכל עובי החומה עד לחוץ חור החלון הוא [ה\"נ מן הצד וק\"ל. ועוד לפי פירושיכם ע\"כ מתני' נמי מן הצד מרוח אחת כי נ\"ל לפרש מדקתני שלא יאפיל ולא קתני שלא יציץ אלמא דא\"צ להרחיק אלא שלא יאפיל [וכיון] דמוקמת מן הצד פשיטא דא\"צ להרחיק ד' אמות דהואיל וכנגדו ממש סגי לי' בד' אמות א\"כ מן הצד לא בעי כולי האי וכמה כמלא רוחב החלון כדי שלא יאפיל [והלא] מציץ אע\"ג [דגבוה] ד' אמות מה יועיל הואיל ורחוק מן כותל החלון כמלא רוחב החלון ואם יעמוד לראש השני של כותל הנסמך יראה בחלון ומשני [בממדיר] את כותלו. ושכתבתם [כמלא רוחב החלון] כמה הוא טפח כן הוא שאין לו להרחיק מן החלון אלא טפח כשהוא בונה מן הצד וכן משמע מדברי הערוך בערך מדר' וז\"ל א\"ר זביד בממדיר את כותלו פי' לא אמר בטפח לחוד סגי אלא במשפע כותלו ויורד שיאן יכול לעמוד ומחליק ונופל עכ\"ל הרי משמע שהרחקה לא הוי אלא טפח בין שהוא [חלון קטן] בין שהוא גדול. ומה שהקשה הר\"ר שמואל על תי' ר\"י גבי מכרן וקידש בדמיהן (קידושין נ\"ח ע\"ב) דהלוקח גמר לתנו במתנה [מאי פריך בגמרא אי מה קדש תופס את דמיו כו' הא טעמא משום דגמר לתנו במתנה] י\"ל כיון דמפרש בפיו לשון מכר נגמר מקדש דאם פירוש בפיו שיתחלל על דמיו ובלבו לא היה כפיו שיתחלל דברים שבלב אינם דברים כדאמר פ\"ג דשבועות (כ\"ו ע\"ב) ומקרא יליף. ושלום מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"ועתה השיבנו.",
"שכב. אמרות אדוני טהורות לפקוח עינים עיורות להבין ולהורות וכו' ידידי חמודי הר' יצחק אל תדינני כזהוהי הלב של השבתיך על שאלתיך כי ידוע לחבירי שכתבתך בא לידי והנני משיבך לפי אומד הדעת שסברוני שהי' בכתבך שתמהת על שהייתי מצרף כל המצות כולן לסל אחר אפייתן בפסח ונוטל מאחת חלה וכתבת דר' אליעזר לא אמר חלה פ\"ב משנה ד') הסל מצרפו אלא לחומרא בפחות מכשיעור לחייבו ע\"י צירוף סל אבל לקולא לא דע לך מו' שבכל צרפת נוהגין כן וכן ספר התרומה פסק כן ויודע אני [שראית] דבריך באבי העזרי למה לא ראית מסקנא דמלתא כי בסוף דבריו כתב דודאי שרי לעשות כן. ומה [שכתב] תחלה דאין לעשות כך כדאמר פ' כשם (ל' ע\"א) שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף וקשי' [ליה] מאי צריך להקיף ואמאי אין הכלי מצרפן לא קשה כלל כי הירושלמי (ספ\"ב דחלה) מקשה אותם ומתרץ משום דאחת טמאה ואחת טהורה וכל דבר [שמקפיד] על תערובתו אין הכלי מצרפו אבל המנהג שאתה נוהג שאתה נוטל מכל עיסה ועיסה מעט ואתה עושה מכל החלות חררה אחת אין זה מנהג כשר כי מתוך שאתה משהה אותם הם באי' לידי חימוץ."
],
[
"שכג. וששאלת על כהן העלה לדוכן אם החזן צריך לקרא כהנים אם לאו דבר שפוט הוא שא\"צ [שאין] קורין כלום דפסקי' הלכתא כאביי בפ' אלו נאמרין (סוטה ל\"ח ע\"א) נקטי' לשנים קורא כהנים לאחד אינו קורא דכתי' אמור להם לשנים ולא לאחד."
],
[
"שכד. וששאלת על מילה שלא בזמנה אם מותר למול בלילה נראה דאפי' מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום [דתני' יבמות ע\"ב ע\"א וע\"ב) בין בזמנה בין שלא בזמנה אינה אלא ביום] ואע\"ג דר' אליעזר בר' שמעון פליג עלה יחיד ורבים הלכה כרבים ועוד במסקנא מוקי [פלוגתיהו בוביום] דת\"ק דריש [וביום] ואפי' מילה שלא בזמנה ור\"א [בר\"ש] לא דריש וי\"ו [וקיי\"ל כת\"ק בהא דאפי' מאן דלא דריש וי\"ו וי\"ו] וי\"ו וה\"א דריש כדאמר בתר הכי ר' אלעזר בן פדת גבי והנותר והודה לו ר\"י. ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"שכה. על אודות אשר הי' בין ראובן ושמעון ולוי הדרים בבית אחד וקנו ראובן ושמעון מציאה מגוי שהרויחו בו זקוק ולוי תקפם לדין וטען שגם הוא זכה בחלק שלישי לפי שהוא דר בבית עמהם וזכתה לו מציאה ועוד טען שגם הוא הי' מן הקונים שהיו באותו מעמד וראובן ושמעון כפרו שלא היה באותו מעמד וגם לא היה מן הקונים אמנם בדבר אחר היה מן הקונים ולא באותו חפץ שהרויחו בו זקוק. ונ\"ל שאם לא התנו מתחלה שיהיו שותפי' בכל מיני מציאות באות לבית למכור אין ללוי חלק באותה מציאה אם כן שלא הי' אחד מן הקונים וצריכי' לשבע שלא הי' אחד מן הקונים ושלא היה באותו מעמד. ואם לוי היה באותו מעמד ואמר להם שותף אני יש לו חלק בו כדקיי\"ל (ב\"מ ה' ע\"א) המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אע\"ג דאמר רבא לא קנה חבירו הא אית ליה לרבא מגו דזכי לנפשיה ה\"נ בנדון זה מגו דזכו ראובן ושמעון לנפשייהו זכו נמי ללוי ועוד הוי מסקנא דסוף מס' ביצה (ל\"ט ע\"ב) המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אע\"ג דקיי\"ל אם אמר לחבירו בא עמי כל מה שארויח אחלוק עמך ואפי' בקנין לא קנה דמה שאירש מאבא מכור לך ומה שתעלה במצודתי מכור לך לא אמר כלום דאין אדם מקנ דבר שלא בא לעולם (ב\"מ ט\"ז ע\"א) הכא קני לוי אחרי שהתנו מתחלה לחלוק דזכתה לו חצרו הואיל והיה במעמד הקונים ואמר להיות שותף ועוד קיי\"ל והכי אני רגיל לדין אע\"ג דאין אדם מקנה שלב\"ל מ\"מ שותפי' שהתנו להיות שותפי' במציאות וברווחים תנאם קיים דכל אחד נעשה שכיר ופועל לחבירו כדאמר פ\"ק דב\"מ (י\"ב ע\"ב) כגון ששכרו ללקט מציאות ואמרי' נמי מציאת פועל לעצמו בד\"א זמן שא\"ל נכש עמי עדור עמי היום אבל אמר עשה עמי מלאכה מציאתו לבעה\"ב. ומיהו אם לא התנו מתחלה לחלוק ברכל מיני רווחים לא קנה לוי. זה הכלל אם לא הי' מן הקונים וגם לא אמר להיות שותף אע\"ג דקיי\"ל חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו בראה אותן רצין אחר המציאה דזכתה לו שדהו (ב\"מ י\"א ע\"א) [הא] מוקמי' לה והוא שעומד בצד שדהו בחצר שאינה משתמרת לדעתו ואחרי שלא התנו מתחלה [כששכרו] הבית לחלוק בכל מיני רווחים לא קנה לוי אם לא עשה כאשר כתבתי לעיל. דכל הקודם במציאה זכה ולא יתן לחבירו ועוד דפסק ר\"ת כר' אליעזר בן יעקב (נדרים ס\"ה ע\"ב) דהשותפי' שנדרו הנאה זה מזה מותרי' לכנוס לחצר ופר\"י משום דין ברירה דהכי קיי\"ל גם בנדון זה כל אחד קונה בחצרו דיש ברירה ומה שכתבת' דלוי [שכר] הבית מראובן ושמעון בזה לא גריע כחו ושלום מאיר ב\"ב ז\"ל.\t"
],
[
"שכו. על אודות ראובן שקונה לשמעון בגד מן הגוי ושכח הגוי מקצת המעות זה שנתים שלא שאל נראה בעיני דיש לו לרשאובן להחזיר לשמעון כל המעות שנשארו בידו דודאי היכא דראובן הי' שולח את שמעון לקבל לו מעות מן הגוי וטעה הגוי בחשבן והוסיף [לו] בהא איכא פלוגתא דרבוותא והמה כתובים בתוס' פ' אלמנה (צ\"ח ע\"ב ד\"ה אמר) אבל בנדון זה מאיזה טעם יקנה השליח הלא [כששמעון] נתן לו כל המעות ואמר תנם לגוי לא זכה בהן הגוי כל זמן שהמעות ביד [ראובן] דלא אמרי' תן כזכי אלא גבי ישראל אבל גבי גוי אפי' אם היה אומר זכה באותן מעות לגוי לא זכה בהן הגוי עד דאתי לידי' דהא אמרי' פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע\"א ע\"ב) ופ\"ק דב\"מ (י' ע\"ב) זכייה מתורת שליחות אתרבאי וגוי דלא אתי לכלל שליחות ל\"ל זכייה כ\"ש הכא דלא אמר אלא תן גרידא דלא זכה בהן וא\"כ כל זמן שהמעות ביד ראובן הם ברשות שמעון ואם הגוי שכחן כיצד [הלה] עושה סחורה במעותיו של חבירו אלא מעות יחזרו לבעלים הראשונים שהרי לא נתכוין שמען לזכות המעות לראובן אלא לגוי ואם הגוי לא קנאה הדרי למרייהו דהאמר פ\"ק דגיטין (י\"ד ע\"ב) הולך מנה לפלוני ובקשו ולא מצאו איכא למ\"ד יחזרו למשלח ואיכא למ\"ד יחזרו למי שנשתלחו לו אבל ליכא למ\"ד יעכבם השליח כי לא נתכוין המשלח לזכות לו ועוד הא אמרי' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קט\"ז ע\"א) גבי רב ספרא אדעתא דארי' אפקרה אדעתי' דכ\"ע לא אפקר' ה\"נ הדבר ידוע אדעת' דליתבינהו לגוי יהבינהו ניהלי' ולא אדעת' שיעכבם לעצמו ולא מצי למימר אע\"פ ששכחם הגוי אחזיר לו כי ע\"ז נאמר למען ספות הרוה את הצמאה ולא בשביל קידוש השם כעובדא דשמעון בן שטח בירושלמי (פ\"ב דב\"מ) שאם היה רוצה שיתקדש השם שמים יתקדש בשלו ולא בשל אחרי' ושלום מאיר ב\"ב זלה\"ה."
],
[
"שכז. וששאלת על ראובן שהיה חייב לשמעון ושמעון חייב לגוי ואמר לו שמעון מה שאתה חייב לי תן לגוי במעמד שלשתן ופטר הגוי את שמעון וסמך על ראובן ועתה רוצה ראובן לעכב המעות לגוי בחוב שגוי חייב לו וכתבת' שלא קנ הגוי דמע\"ש לא שייך בגוי כדפר\"ת ויחזור המעות [לשמעון] וק' למה יגזול שמעון את הגוי והלא גזל הגוי אסור. אגב חורפך לא שמת לבך להא דאמר בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ג ע\"ב) אפי' למ\"ד גזל [הגוי] אסור הפקעת הלואתו מותר ושכתבת שהגוי היה קובל עליך אלא שהיית נשמט ממנו אם לא היית יכול להשמט [שהיית צריך] ליתן לו בדיניהם והיית נותן לו היית פטור משמעון וכן פסק ר\"ת ושלום מב\"ב."
],
[
"שכח. דין כחל שנמלח עם בשר סתמת דבריך ולא פירשת אם נאכל מחמת מלחו לאו רותח הוא והוי צונן וצונן מותר בהדחה ואפי' חתיכת חלב ואם אינו נאכל מחמת מלחו ויש ס' בהיתר כדי לבטלו מאי תבעי לך כל איסורי' שבתורה נמי שלא במינן בס' וכחל ובשר ב' מינים הם דבתר שמא אזלי' כרבא (ע\"ז ס\"ו ע\"א) דלמא כשאין ס' בהיתר ואינו נאכל מחמת מלחו מבעי' לך הא נמי לא תבעי לך דסתם מליחת בשר בכלי מנוקב וכמו שמדם חברתה אינה נאסרת דכל זמן שזו פולטת זו פולטת וכשזו נחה זו נחה לענין כחל נמי כל זמן שהבשר פולט הדם הכחל פולט החלב וכשנח הבשר נח הכחל. וק\"ו הוא דם דאו' אינה נאסר חלב שחוטה דרבנן אוסר בתמיה. וא\"ת דם משריק שריק ונופל מעל החתיכה ואין אוסרו [אבל] חלב מיסרך סריך ונדבקת ואוסרת הא פסק [מרימה (חולי' קי\"א ע\"א)] הלכתא בין [כבדא בין כחלא] תותי בשרא שרי דאין הכחל והחלב שבה זב על הבשר [שלמעלה] עילוי בשרא בדיעבד שרי אע\"פ שהדם והחלב זב על הבשר שתחתיו דדם משרק שריק ונופל וחלב אע\"ג דחלב [סרוכי מיסרך אפ\"ה כיון דחלב] שחוטה דרבנן הלכך אותה חתיכה שתחתיו ידיח ודיו. ועוד [דרותח] דקאמר שמואל (חולין צ\"ז ע\"ב) מליח כרותח כרותח דצלי קאמר וצלי הוא דאמר דיעבד שרי הלכך בין דבוק' בכסל שקורי' פלאנק בין תלוש ונמלח עמו אפי' אין נאכל מחמת מלחו שרי בדיעבד כדפסק [מרימר] הלכך משום חלב שחוטה שהיא מדרבנן מקלינן בדיעבד ויחתוך הכחל עם הכסל וידיח יפה ויבשל כל אחד ומותר. ואע\"ג דלענין נצלו יחד לא בעי' הדחה מיהו היכא [דאפשר] יפה הוא שידיח והא דרב מרי (חולין קי\"ב ע\"ב) דאימלח ליה חתיכה דנבלה בהדי שחוטה אתא לקמי' דרבא א\"ל הטמאים לסור צירן ורוטבן צירן הוא שמנונית דנבלה שהמלח מוציא ונבלע בשחוטה [ומשום] דנמלחן בכלי שאינו מנוקב לא היה אוסר דקיי\"ל כל זמן שזו פולטת זו [פולטת] וכשזו נחה זו נחה והיינו דקפריך עלה ולפשוט מדשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח בלעו מן הדם כשמונחים בתוכו אחרי נוח מפליטת' ולהכי אסור ומשני אי מהתם הוי אמינא ה\"מ דנאסרה השחוטה משום דם המונח בו שבולעת השחוטה אבל משום ציר של בלה לא תתסר קמ\"ל דנאסר נמי משום ציר אם אחרי פלטת הדם הונחו יחד. א\"נ מלחה רב מרי בכלי מנוקב ורבא מש\"ה אסר לי' דציר חזק הוא ונבלע ואם היו צולין נבלה ושחוטה יחד הי' אוסר משום ציר ואע\"ג דלא אסר ליה משום [דם] דמשרק שריק במליח נמי אע\"ג דלא אסר לי' משום דם בכלי מנוקב משום ציר אסור אבל כחל שרי כדפי'. ומטבותי' דמר דברי דברים ומנזהותיה ולא כלום ופי' מלתא דשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח הכי הוא כל איסור והיתר שנאסרו יחד בבישול אם כבשן יחד הרי הוא [כבישול] ואם מלחן יחד הרי הוא הנצלן יחד. וגיד הנשה וכחל וכבד האוסר את הבשר [בבישול] אור נמי בכבישה למ\"ד יש בגידין בנותן טעם אבל בצלי אין אוסר כדאמר בכבד וכחל עילוי בשרא בדיעבד שרי ובגיד הנשה אם אמר נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד במליחתה נמי לא אסרי אבל חלב דאוסר בצלי כדקאמר (חולי' צ\"ז ע\"א) שאני חלב דמפעפע אוסר נמי במליחה אם נמלח עם הבשר אם אין שם דם וכן חתיכה של נבלה שאוסרת משום ציר ומשום רוטב נ\"ל דאוסרת בצלי דהציר והרוטב של נבלה מפעפעי' בכשרה וכיון דהכי הוא במליחה נמי אוסרת אם אין בה ששים לבטלו."
],
[
"שכט. מעשה בא לפני בכחל יבש אחר שנמלח בכסליו בעת שמולחין בשר לייבש והיה הכחל דבוק לכסל ונחתך הכסל לחתיכות עם הכחל והיה מבושל ובשר אחר יבש עמו אך לא הי' ס' בבשר וברוטב חלקו חכמי' בין מניקה שיש בה חלב לשאין בה חלב ואסרו משום בישול אא\"כ יבטל בס' ושאר בשר יבש שהי' בבית שלא נתבשל עמו התרתי כדפי' לעיל דחלב שחוטה דרבנן ומקילי' בה דיעבד בין בצלי בין במליחה שהיא כצלי. ועוד דאיכא למימר שמא זה הכסל שהכחל בו כשנמלח נתן בשולי הכלי והכחל למטה והכלי הי' מנוקב והחלב זב דרך הנקבים של דדי [הכחל] לשולי הכלי ולא נגע לבשר [וא\"נ] נגע כגון שהיה בין החתיכות [ובלעו] החלב שיצא דלמא אותן החתיכות כבר נאכלו ואלו כשרות הן ואחזוקי איסור' לא מחזקי' [מספיקא] ועוד אפי' אמרי' מספיקא דין כלח על כל החתיכות הרי היה בכלי יותר מס' חתיכות ואפי' אם נתבשלו עמהם היו מבטלי' אותם וכ\"ש במליחה שאינה כבישול אלא כצלי ומצינו בצלייה קולא מן הבישול כדאמ' לעיל כחלא עילוי בשרא בדיעבד שרי (חולי' קי\"א ע\"א) ואם נתבשל עם הבשר אוסר. וכן גיד הנשה אמרי' (שם צ\"ו ע\"ב) למ\"ד יש בגידין בנו\"ט ל\"ש אלא בנתבשל אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד אלמא אין אוסר לצלי וה\"ה למליחה. אב\"ן."
],
[
"של. לנסך נסיכים, להסך נסכים לשלחן מלכים, אני פחות שבערכים. אשר שאל אדוני [בשלשה] שאכלו וכל א' מודר לחבירו לבו ביום אם מצטרפי' לזימון דבר זה כתב רבינו יהודה זצ\"ל ובעירוכין פי' לנו ר' שיש ללמוד משם (יירכין ד' ע\"א) שאם יש ג' בני אדם שמודרים זה מזה שאע\"ג שיכולי' [לישאל] על הנדרים השתא מיהו לא אתשלו עליהו עכ\"ל ודמי' לתרומה אע\"ג דאי בעי מתשיל עלה לא הוי מצטרף לזימון אי לאו משום דכהן בהדי [זר] מצי אכיל."
],
[
"שלא. ואשר שאל אדוני על הנדיב שנותן מס בפני עצמו לשר ואינו נותן עם שאר הקהל אם הלוה מקצת מעותיו לאוהביו הדרים בעיר אם צריכי' לתן מס עם הקהל או דלמא כגון זה כופי' על מדת סדום דמצי למימר דבלא\"ה אין מתרבה עין של הקהל בשבילי כי בלא\"ה היה הנדיב נושא ונותן בו נ\"ל כי חייב הלוה לתת מס ממנו ודמיא לנקי נדר ולנקי שבועה או נדר ושבועה אין לי עליך (כתו' פ\"ו ע\"ב) אין יכולי' להשביע' בל משביעי' את יורשי' ואת הבאים ברשותה כו' ועוד דלאו מדת סדום הוא דיש [לקהל טענה טובה דמצו למימר הנדיב לא הי' מלוה כל כספו אם לא הי' מלוה לך זה הכסף היה מניחו באוצר ולא היה מתרבה עין של הקהל בכסף זה ועכשיו שאתה מלוהו עין של הקהל מתרבה ויוסף השר לשאל יותר מבתחלה ועוד הרבה טענות יש להקהל לטעון ואין לי לפרש. וכן מנהג במלכותינו העשירי' שנותנים מס בלא הקהל ורוצים להלות מכספם לאחד מן הקהל צריך הלוה לתת מס מזה."
],
[
"שלב. וששאל אדוני על שני שותפי' או ג' התובעי' מראובן אם יכול ראובן לכוף את השותפי' לטעון א' בשביל כולן או יאמרו השותפי' כל א' ממנו רוצה לטעון בשביל חלקו. ודאי נראה כדברי השותפי' גמרא או סברא. גמרא כמו שהבאתי מפ' שהיה נשוי (צ\"ד ע\"א) סברא דהיכא אשכחי' דדוחקי' לדיקנני לקח להן אפטרופוס היכא דאיהו גופי' מצי למטען ובעי למטען בהדי בעל דיני' מיהו אי טעין חד מן השותפי' דבר שהוא חוב לו ולחביריו נאמן כע\"א לחייבו שבועה דאו' את חבירו ולפטור משבועה את ראובן אם יטילו עליו שבועה ואי טעני תרי שותפי חובתם מהימני לחייב חבריהם דקיי\"ל פ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ\"ג ע\"א) דשותפי' מעידי' זה את זה היכא דלא נגעי בעדות נינהו."
],
[
"שלג. אשר שאל אדוני אם שמעון הנתבע אמר מרצוני שישבו אוהבי אצלי כשאטעון עמכם שלא יסתתמו טענותי כי אתם הרבים או דלמא מצו השותפי' לומר לא מגלינ' טענותינו בפני אהביך דלמא מרמזי לך ברמיזויהו וקריצותיהו לטעון. נראה בעיני דשותפי' נמי אין להם לישב שם כולם כשאחד מחבריהם טוען עם היחיד ודאי טענותי' [דשמעון] טענה דקא מסתתמי טענתי' דשנים או שלשה יודעים להערים יותר מן האחד. ואיכא למיחש נמי לדידהו דלמא מרמזי אהדדי כשישמעו טענותיו של הנתבע ויערימו יותר מאלו היה אחד מהם לבדו טוען עמו ועוד דקמסתתמי טענתי' כדפי' דדמי עליה כאריא ארבא וכי מותר להרביץ אריא בב\"ד כדי שיראהו הנתבע וידאג מלפניו ויסתתמו טענותיו ודבר פשוט דלא גרע מאחד לבוש איצטלא ואחד לבוש סמרטוט [שאומרי' לו] בוש כמותו או [הלבישו כמותך] (שבועות ל\"א ע\"א) וכן שלחו פזמייכו וחותו לדינא וחכמי התלמוד לא יכלו לכתוב ולברר כל הדברים הגורמים לסתום טענות הבע\"ד אלא כתבו לנו קצת ותן לחכם ויחכם עוד בזה וכיו\"ב יחושו הדיינם וכ\"ש היכא דקא טעין איהו [בהדיא] דמסתתמי טענותי והדבר ידוע שהוא כך הלכך השותפי' יבררו להם אחד [שיטעון] בשביל כולם או כל א' יטעון בפני עצמו וילך לו ושוב יטעון השני וכן השלישי וקודם שיפסקו הדין יטענו כלם. ואם יש טורח לב\"ד אחד לזכור כל הטענות יבררו ג' וד' ב\"ד או ב\"ד אחד בב' ימים או בג' ימים או יכתבו שטרי טענתם והא מלתא לא הוי אטרוחי ב\"ד בכדי מטעמא דפרי' וראובן גם הוא אין ליקח קרוביו ואוהביו אצלו כשיטעון כדפרי' מה\"ט."
],
[
"שלד. וששאל אדוני [בשכ\"מ] וז\"ל שכ\"מ שהודה כשתבעהו וצוה לפרוע נוהג כר\"ת דפסק דכתו' אשה קודמת לגבות ממטלטלי או כדברי האלפס ושאר גאונים דפסקו דבע\"ח קודם עכ\"ל לא ידענא מנא לך דר\"ת פליג על כל הגאונים אם במה שהקה בפ' הכותב (כתובות פ\"ו ע\"א תוס' ד\"ה לאשה) על האי דאמימר האי מאן דאית [ליה עליה] כתו' אש הובע\"ח ואית ליה ארעא ולא חזיא אלא לחד לבע\"ח יהבינן לכתו' אשה לא יהבינ' ולעיל (פ\"ד ע\"א) גבי מי שמת והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים [אמרו] ינתנו לאשה משום חינא כיון דליכא למיחש לנעילת דלת גבי בע\"ח דמשום מלתא דלא שכיח' לא שבק מהלואה אדוני יודע לך כי ר\"ת אינו חולק בכלום בזה אל הגאונים שאם הי' חולק הי' התוס' כותבי' שהגאונים חלוקי' עליו כי הם ידעו כמו כן דברי הגאונים. אמנם דההוא דמי שמת והיה לו פקדון ביד אחרים דמייפי' כח האשה מבע\"ח היינו בימיהם דלא תקנו לגבות לבע\"ח ממטלטלי לאחר מיתה אע\"ג דגבו מחיים מבינונית דקרקעי אע\"ג דדינו בזיבורית מדאו' תקינו רבנן לגבות מבינונית משום נע\"ד ולא חזי' במידי שתקינו רבנן לאחר מיתה לגבות מתקתא מידי דלא גבי' מדאו' והא דאמר ר\"פ (ב\"ב קע\"ו ע\"א) מע\"פ גובה מן היורשי' שלא תנעול דלת הוי כמו שפי' האלפס דטעמא משום שעבודא דאו' ולא רצו לעקור הדבר כדעקרו מלקוחות משום נע\"ד אוקמא אדאו' ואפי' אי משכחינן דייפו כחן מדרבנן אף לאחר מיתה מ\"מ אשכחן באשה ייפוי כח אף לאחר מיתה טפי מבע\"ח בפ' אלמנה (צז ע\"א וע\"ב) שמוכרת שלא בב\"ד מה\"ט וכן יורשיה וכהנה רבות בתלמוד. אבל בזה\"ז כיון דתקינו רבנן סבוראי דבע\"ח גובה ממטלטלי לאחר מיתה משום נע\"ד משום דלא שכיח' לן מקרקעי כולי האי ואסמכתא עלייהו כמו אמקרקעי אי הכי מודה ר\"תל לדברי הגאוני' דבע\"ח קודם במטלטלי' כמו בימיהם ממקרקעי וליכא מאן דפליג. ושלום מאיר בר' ברוך ז\"ל."
],
[
"שלה. השיב על אשר טען ראובן לשמעון להשיב לו מעות שהפקיד בידו למחצית שכר וחייבת את שמעון להשיב יפה דנת יפה חייבת מפני גזרת [העיקול] אבל לא יפסיד [שמעון] בכך מגו [שלו] אם ישנו כי אע\"פ שהחזיר מפני גזירת קדמונים שגזרו שלא יעקל אדם פקדון חבירו והלואתו בשביל תביעתו לא יפסיד בכך מגו שלו שהרי עשאוהו קדמונים כי ההוא [דחבל] דכינא דאשכבת' (ב\"מ קט\"ז ע\"א) שחייבהו ב\"ד להחזיר משום דברים העשויי' לעשות בהם אוכל נפש דכל שעתא עבר עליה כנזיר בבית הקברות ומ\"מ קאמר רבא דיכול לטעון בם כדי דמיהן דלא הפסיד בכך מגו שלו שהי' יכול לומר מכרת לי. גם מה שחייבת שמעון שבועה שלא [לקח] מן העסקא ומן הריוח כלום מכח שותפי' שנשבעי' שלא בטענה גם זו פליאה בעיני שהרי הורגלו רבותינו להעמיד ממון על חזקתו לפטור [משבועה] אם לא יוכלו להוציא או להשביע בראי' ברורה דאוקי מלתא אחזק' ועיסקא לא ינהג אדם מנהג שותפי' שהרי חציה מלוה ובמלוה אין נשבעין בספק וחציה פקדון כדמוכח בהמוכר את הבית (ע' ע\"ב) ופי' דמתני' בשבועות (מ\"ה ע\"א) אלו נשבעי' שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא השותפי' ששניהם עוסקי' בדבר ומורו התירא וסמכו אהדדי ואריסי' דמשתעבדי למרי' דארעא בלא שכר ומורו התירא תורא מדישיה קאכיל. ואפטרופוס ואשה הנושאת ונותנת בתוך הבית [ובן] הבית שמכניס ומוציא פועלים מכניס פירות ומוציא פירות ואין שכר ידוע על אלו דברי' מורו התירא אבל עסקא פקדון גמור וצריך שכר ידוע והו\"לכשכיר יום או שכיר חדש או שכיר שנה כגון אומן או מקבלי קבולת ואע\"ג דהקלו בשכרן כגון טובל בציר (ב\"מ ס\"ח ע\"ב) מה בכך [דרבית דרבנן] הוא [ואקילו רבנן] גבי' אבל שכר ידוע ושם שומר שכר עליה והיה לו לשנות במשנה אלו נשבעי' שלא בטענה השותפי' וש\"ש והאריסי' ובלשון משנה קרי לי' שמין להם למחצה כדמוכח באיזהו נשך (ס\"ט ע\"ב) וכל גומלי חסדים לא ישבעו שאל\"כ אין לך [שיעבור] לחבירו חביתו ממקום למקום שלא תקנו רבנן שבועת ספק אלא למלתא [דשכיח] וליכא שכר קבוע ומתוך כך מורו התירא."
],
[
"שלו. ועל אשר שאלו רבותי אם תפיסת עיסקא כתפיסת עיזי דאכלו חושלא (ב\"ב ל\"ו ע\"א) ודאי כן הוא אי ליכא שטר הואיל ויכול לומר החזרתיו לך אבל אי איכא שטר אין יכול לעכב [דנימא] מגו דנאנסו."
],
[
"שלז. ומה שטען שמעון שקפץ ונשבע קודם שנתחייב אלו הי' חייב שבועה לא היה נפטר בכך שצריך לאחר מעשה ב\"ד וקשה גזל הנאכל שמא אח\"כ הרשיע וגזל ואכלו או אסיק זוזי או משתמיט אאיסקונדרא או כי קניא דרבא (שבועות כ\"ט ע\"א ונדרי' כ\"ה ע\"א) וההיא דקפצה ונשבעה שלא נהנית מכתובתה כלום דקאמר (גיטין ל\"ה ע\"א) ומודה בקופצת [ההיא] על דעת ב\"ד נשבעה אבל התלמוד לא חש להאריך במלתא דלא צריכה ובע\"כ כך השביע משה את ישראל."
],
[
"שלח. והמחוייב שבועה ואמר נשבעתי בב\"ד פלוני והלכו להם למדה\"י נאמן דלא גרע מפרעתי דנאמן אבל שבועת היסת איכא דלא גרע מאין לך [בידי כלום] למאן דמחייב ליה שבועת היסת (שבועות מ' ע\"ב) דטפי איכא דררא דממונא הכא מהתם ובהוחזק כפרן [נראי' דברי רבינו] מדברי רב האי שמפרש שכנגדו נשבע ונוטל מאי שנא מכפרן שאמר פרעתי שצרך לפרוע בעדים כפרן דנשבעתי נמי צריך לפרוע בעדים דאין זה דומה לההוא דאכל תרי מינייהו (ב\"מ ה' ע\"א) דההוא רועה גזלן הוא."
],
[
"שלט. אשיבכם בני לונשטיין על התפוסים שנתפסו ויצאו ברחמי השם והשבאי הוצרך ליקח דמי אכילה ולא היה יכול ליקח יותר מפני ההגמון ממעגנץ ויש מהן רוצי' לתן האכילה כפי הנפשות ויש כפי השגת ממון. תשובה. כה\"ג זיל בתר מנהג ומנהג פשוט הוא שהאכילה לפי הנפשות אף כי לא אכלו כולי האי אין תלוי' בזה כי כן מנהג שבאים לאכול אכילות גסות ויציאות מרובות וקונים מנעלים ודברי' קטנים של השבויים ואפי' לגוים תפוסים. ועוד סברא הוא כי אפי' שר או מלך תפוס פורע יציאות של אכילה אף צריך לצאת בחנם א\"כ נראה בעיני דאין זה תלוי ברבוי ממון אך האכילה תלוי' בגוף הן עני הן עשיר. ועל השוחד ג' זקוקי' שניתן לפחה זהו פשיטא שצריך לפרוע כפי השגת ממון. אך מה שטוענת האשה שלא שאלה את פיה על הפשרה זו אינה טענה כי הדבר הי' נחוץ ולא הי' סבור שיצאו בחנם ועוד אומר אני אפי' אם היתה צועקת ואפי' אם היתה תפוסה יחידה ואמרה אל תתנו שוחד עבורי אם הי' לה מה לפרוע אין שומעי' לה אחרי שנמשלה לתוא מכמר שהן נתוני' בידי גוים וכ\"ש שהיא לא צעקה ולא שאלו את פיה ועוד שהיתה תפוסה עם אחרי' ולא היו יכולי' להניח פשרתם עבורה והיא נצולה עמהם פשיטא שאין בדבריה ממש ואין לפקפק ושלום חיים בן אמ\"ו הר' יחיאל חפץ זהב ז\"ל."
],
[
"שמ. על אודות האשה אשר מופקדים ביד בעלה ספרים משל אחרים והשאילם לשכנו והוא משכנם ונהרגו שניהם המשאיל והשואל בגזירת הקב\"ה ועתה באים בעלי הספרים על אשת המשאיל הנפקד לפדות הספרים מממון בעלה והיא באה אל אשת השואל לומר תפדי אותם כי בעלך הוא משכנם כי כן פסקו רבותינו שבע\"ח קודם לכתובה ויש לך בתים מאלו אגביה והשיב אפטרופוס של אשת השואל כי נתנה הקרקע לתינוק נכדה דמקבל [קטן] ולאו בר כפייה הוא ופסקנו שאין בטענה זו ממש דעדיין לא נשבעה [על כתובתה ובעח] קודם א\"כ לא תוכל לגבות כתו' עד שיהא בע\"ח מסולק א\"כ [מתנה לאו מתנה] ולא נפול נכסי קמי יתמי בכה\"ג שהספרים שמשכנם בחייו עדיין ביד הקדוש והוי כאלו חייב מודה [דטריף] מיתמי קטנים ואע\"ג דמע\"פ הוא קיי\"ל כר\"פ (ב\"ב קע\"ו ע\"א) דגובה מן היתומי' וא\"כ כל מה שימצאו משל אשת השואל הן ממקרקעי הן ממטלטלי יש להגבות לבעלי הספרים עד גמירא ושלום חיים בן אמ\"ו הר\"י ח\"ז."
],
[
"שמא. על אודות ראובן שתובע משמעון חותם שחציו שלי ששם שנינו כתוב בו והגוי רוצה לפשר עמי תמסור ביד הנאמן שיהיה לי יכולת עליו כמוך ושמעון משיב כך אירע שעכבנו נחלה אחת של בע\"ח ובעוד שלא הייתי סרבן [הלכת וגרמת לי היזק שרצית] להוציא החוב מכחי באמרך [שלך] הוא לבד והוצרכתי להוציא יציאות שאחזור לדיני הראשון ובעוד שאינך מפציני מהפסד זה איני משיבך מאומה אחרי שציית דינא הייתי ועל כל [זה] גרמת לי היזק וראובן כופר ואמר כשראיתי [שכפרת] ואמרת אין לך בידי] מאומה הייתי מתיירא שתגבה שבח מאותה שעה [וקדמתי] העיכוב לי ולחבירי בסתם ולא עלה על דעתי לגרשך מחזקתך אך יראתי להזכיר שמך פן תכפרני בדין והייתי בא לידי הפסד בערכאות שלהם ועדיין אני אומר שהנשבעי' יקבלו על שבועתם שלא אמרתי דבר שיוכל להזיקך וגם אמרתי בקהל להבטיחך אם יבא לך שום הפסד שעלי לשלם שאפצה אותך מכל וכל ושמעון משיב הייתי ציית דינא ולמה לא [קבלת] עלי בדיני ישראל וראובן משיב נחוץ היה הענין ולא יכולתי לדחות הענין עד שהיינו מפורדי' זה מזה בדיני ישראל. ע\"כ הטענות. נלענ\"ד שהדין עם ראובן מכל צד כי תחלה עשה שמעון שלא כהוגן במה שלא הראה החותם בעת צורך ואפי' אם הי' לו תביעה אחרת לא ידעתי במה יכול לעכב אם היה טוען [אתה] נתת לי החוב בתביעה שלי ורציתי להיות נאמן במגו דאין לך בידי כלום אין זו טענה דקיי\"ל אין אדם יכול לתן ולא למכור חובו ואפי' אם הלוה ישראל אך במעמד שלשתן וכ\"ש גוים שפיהם דבר שוא וגם מעמ\"ש לא שייך בגוי כמו שפר\"ת בתשובתו ואף אם הי' רוצה שמעון לעכב החותם ולדחות ראובן בזה שלא הי' יכול להוציא החוב עד שיפרע תביעתו וזה רוצה להיות נאמן במגו נראה דאין זה טענה נדון זה דומה לדברים העשויי' להשאיל ולהשכיר דאין נאמן לטעון עד כדי דמיהן והכל לפי ראות הדיינים כמו שפסק ר\"ת כ\"ש וכ\"ש בנדון זה היכא דשנים שותפי' בחוב ויש להם חותם אחד שאין יכולי' לחלקו לחצאין וצריכי' לתתן ביד אחד כמו שרגילים בכל יום ואין זה רגילות לתתו תמיד ביד נאמן שאין יכולין לטעון עליו שום תביעה אך הי' לו להוציא החותם מיד ואם הי' לו שום תביעה על ראובן היה לו לתובעו לדין הואיל וכן עשה ראובן בהיתירא שעכב הנחלה שלא יקבל שמעון השבח של אותו שנה ועוד נראה [דאין] דברי שמעון כנים בזה כי במה הי' יכול [ראובן] להוציאו מחזקתו הלא החותם הי' תחת יד שמעון ושם שמעון כתוב בחותם אין זה אלא תואנה שמבקש ועוד אחרי שהנשבעי' הודו בפני עדים שלא דבר ראובן שום דבר המזיק לשמעון אפי' שבועה אין ראובן חייב. בלא כל הני טעמים שכתבתי וכי אדם שטוען על חבירו [הלשנת] אותי ואין לו שום הוכחה יתחייב שבועה ח\"ו אך כשיש הוכחה קצת שהפסיד במלשינות תקנו הקהלות שבועה שישבע לפני שחשדו שהלשינו נגדו כדי שיתבייש אך בנדון זה דליכא שום הוכחה ואדרבא הנשבעי' אומרי' שדברי ראובן כנים וגם מתוך הסברא שדבר כל הדברים להציל את שלו שלא שייך בזה שום שבועה על ראובן ועוד אף מסור גמור שחייב לשלם זהו מטעם דינא דגרמי וזהו מטעם קנס ומדרבנן דמן התורה פטור הוא ואחרי שמטעם קנס הוא ח\"מ במקום שמתכוין להלשין חבירו אבל בכאן שכיון ראובן להציל את שלו ולא הי' יכול להמתין מדחיית ב\"ד שלו אף אם בא הפסד לשמעון בזה אין חיוב ממון בזה לראובן ופטור בלא שבועה מכל טעמים אלו יש לשמעון [לתן] החותם מכח שניהם ביד שליש ואם יש לו שום תביעה שוב על ראובן ירד עמו לדין ועל מה שעכב החוב פטור אף בלא שבועה כמו כן והנראה בעיני כתבתי ושלום חיים בן אמ\"ו הר\"י ח\"ז."
],
[
"שמב. על ר' מרדכי שפסק לתן י' ידנר לצדקה להזכיר נשמת אמו בריזבורק ושוב כשנודע לו שהיא בעצמה נתנה לצדקה להזכיר נשמתה חזר בו ואמר אלו הייתי יודע לא הייתי נודר נ\"ל דאינו יכול לחזור בו דנדר בסתם בלא תנאי אף אם בלבו לא הי' כך דברי' שבלב אינם דברי' בכה\"ג ויתן י' דינרי' להזכיר נשמתה."
],
[
"שמג. ומה ששאלת' אם יכול לחזור בו ולתנם במקום אחר גם זה אינו יכול כדאמרי' בירושלמי (פ' הזהב ה\"ג) האומר אתן מנה לעני זה נעשה נדר וכן א\"ל רב לחייא ברי' כי אמינא הב מידי לפלניא אי איניש מסכן הוא הב ליה מידי דנעשה נדר וכאשר נדר כן יעשה לעניי ריזבורק ולהם [יתן] ואע\"ג דאמרי' בפ\"ק דערכין (ו' ע\"ב) ישראל שהתנדב נר או מנורה לביהכ\"נ אסור לשנותה ומסיק ה\"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר ואמאי לא אמרי' נעאשה נדר ולא יוכל לשנות אומר אני דהתם נמי אין יכול לשנות וצריך ליתנו לאותו ביהכ\"נ שנדר ואלא אחר שנתנה לביהכ\"נ רשאי' בני אותה ביהכ\"נ לשנותה לדבר מצוה ואפי' למצוה דפחית' מינה מדלא אסר אלא לדבר הרשות דאדעתא דידהו יהבה ודמי' להא דא\"ר אשי פ\"ק דב\"ב (ט' ע\"א) אנא אתנויי נמי לא צריכנא כל מאן דאתי אדעתא דידי קאתי ואע\"ג דהתם הוי עביד כל מאי דבעי ומשמע אפי' לדבר הרשות קאמר איכא למימר דהתם איירי שנותני' סתם לכיס של צדקה והורגלו כך לתן ע\"ד הרב אבל בנדון זה הדבר פשוט שאין רשאי לשנות אלא יתן לריזבורק ולא דמי להא דאמר התם בפ\"ק דערכין (ו' ע\"א) האומר סלע זו לצדקה עד שלא בא לידי גבאי רשאי לשנותה כו' דהתם לא איירי לענין חזרה אלא לענין ללותך ולשלם לאחר זמן אחרת תחתיה אבל לחזור בו לגמרי לא וכן מוכח בפ\"ק דערכין דהא דקאמר לדבר מצוה מותר לגמרי לשנותה היינו בני ביהכ\"נ ולא הוא דקאמר (שם) שעזרק טייעא אינדב שרגא לבי כנישתא דרב יהודא שניי' רחבה ואקפד רבה כו' אלמא דבשינוי בני ביהכ\"נ איירי התם וכן מוכח בתוספתא פ\"ק דב\"ק האומר תנו ק' דינרי' לביהכ\"נ יתנו ק' דינר לביהכ\"נ הרגיל בה אלמא דאפי' מביהכ\"נ לביהכ\"נ אחר אין היורשי' יכולים לשנותה אע\"פ שאמר לביהכ\"נ סתם כיון דאיכא למימר דלביהכ\"נ הרגיל בה נתכוין כ\"ש היכא דאמר בהדי' שאין רשאי' לשנות ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"שמד. ואשר שאלתם על שטר מתנה שהקנה מטלטלי' ולא הקנת' אגב מקרקעי דקדקתי בשטר כלו והשטר כשר והמתנה קיימת דדבר פשוט הוא דכל מידי מקני בחליפין לקיים כל דבר כתי' חוץ ממטבע ודבר שאינו כלי כגון חצי רמון וחצי אגוז והנך ודאי לא מקנו אלא אגב קרקע אבל בשאר מילי אין חילוק בין אקני אגב בין לא אקני אגב קרקע אבל לענין למגבי ממשעבדי [דוקא] היכא דשעבוד לו מטלטלי אגב מקרקעי כדאמרי פ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ\"ד ע\"ב) אקני לי' מטלטלי אגב מקרקעי גבי מקרקעי וגבי ממטלטלי."
],
[
"שמה. מה שנהגו כהנים כשאירע דבר בקרוביהם ושינו את מקומם שלא לשאת כפיהם כל זמן שאין יושבי' במקומן פר\"י בר' יודא שלא מצא סמך בזה אלא [נהיגי כן] שכל העומד לברך ראוי שיהא שרוי בשמחה ובטוב לבב שכן מצינו ביצחק שאמר הביאה לי ציד ואכלה ואחר שאכל ושתה אמר לברכו והטעם הזה י\"ל גם על פנוי שאינו עולה לדוכן שכל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה (יבמות מ\"ב ע\"ב) ומצוה להנהיג מדות הראשונים שכן מצינו בתלמוד ירושלמי (פ' האומנין ה\"א) מנהג עוקר הלכה."
],
[
"שמו. השיב ר' אין חובה על האדם להשאיל ספריו כמו שאינו חייב לתנם שהרי מקלקלו בכך ומותר להשכירו ונמצא מי שמודר הנאה מחבירו ומשאילו ספר מהנהו שכר שיכול לקבל עליו שמניחו בידו בחנם ללמוד בו ואסור ואם יש למודר חלק בו כמו למדיר לדידי דפסקי' הלכתא כראב\"י (נדרי' מ\"ה ע\"ב) מטעם דיש ברירה אפי' בדאו' אין השותף יכול לאסור על חבירו חצר מלכנס אבל לפר\"ת יכול לאסור שאין פוסק [כראב\"י] אלא מטעם ויתור מותר [במודר] הנאה ומיהו אף לדיד י\"ל שכמו שיכול לאסור תנור וכיריים וריחיים ולגדל תרנגולים בחצר לפי ששותף יכול לעכב באלו כמו כן יכול לאסור ללמוד בספר אא\"כ יכול ללמוד גם האוסר עם הנאסר לדעתו ולהנאתו כמו שעושין ושלום יצחק."
],
[
"שמז. כתוב בירושלמי (נדרי' פ' קונם ה\"א) נדר להתענות ושכח ואכל כזית אבד תעניתו ר' בא בשם ר' חנן והוא שאומר יום סתם אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים ר' אבא חסידא בשם ר' זירא הדא מטעמת אין בו משום ברכה ולא משום גזל ולא משום דמאי ולא משום הפסק תענית."
],
[
"שמח נדר להתענות ומצאו י\"ט ושבתות א\"צ חקירת חכם ולוקה. עוד כתב (ירושלמי תענית פ\"ג הי\"א ונדרי' פ\"ח ה\"א) כי אסור להתענות עד ו' שעות בשבת א\"ר יוסי תני' אמה כך הי מתעני' וירדו להם גשמים קודם חצות לא ישלימו לאחר חצות ישלימו שכבר עבר רובו של יום וצ\"ע שלא יקשה מההוא דפ\"ב דביצה (ט\"ו ע\"ב) אין לו לאדם ביו\"ט ושבת אלא אוכל ושותה או יושב ושונה דברי ר\"א ורבי יהושע אומר חלקהו חציו לגבוה וחציו לכם ומשמע דהלכה כר\"י דר\"א שמותי הוא ע\"כ מתעה עד ו' שעות ולא יוסיף."
],
[
"שמט. עוד כתב (ירושלמי פ\"ק דתענית ה\"ד) כי מותר לאכול עד שיאיר המזרח [דברי רבי רשב\"ג] אומר עד קרות הגבר ישן ועמד אסור כשלא התנה ואם התנה מותר. מתנה ששכח אתמול ולא קבל בתפלת המנחה כבר שאל רבי לר\"ת על א' שהתענה כמה תעניות ולא קבל אתמול אם הפסיד תעניותיו וענה כי יפה התענה ועוד אומר שאפי' לא עלתה בדעתו מאתמול להתענות עד שהחשיך ומשהחשיך עלתה בדעתו להתענות למחר מועלת התענית מיהו מזה צריך להזהר וגם לר\"י נראה כיון דגמר בלבו מאתמול שיתענה חל נדרו אע\"פ שלא הוציא [דבשבועה] אי לאו דכתי' לבטא בשפתים [גמר בלבו היה מועיל] וגבי נדר דכתי' נדיב לב כדאמר התם (שבועות כ\"ו ע\"ב) [מהני גמר בלב אע\"פ שלא הוציא בשפתיו] הלכך תענית מעליותא [היא] דנדר של תענית הוי בכלל נדיב לב והא דצריך לקבלה בתפלת המנחה לכתחלה יש לעשות ולומר כן הריני למחר בתענית."
],
[
"שנ. בירושלמי דתענית (פ\"ג הי\"ב) ר' מפקיד לספריא אי [אתתא אתית] למשאל מנכון אמ' לה בכל מתעני' חוץ משבתות וי\"ט ור\"ח וחנוכה ופורים."
],
[
"שנא. איש כלבבי הח\"ר שניאור בקצרה אשיבך כי ר\"ת כתב שמגילה יש לה כל דין ס\"ת חוץ מדבר אחד שנקראת איגרת (מגילה י\"ט ע\"א) שאם הטיל בה ג' חוטיגידין כשרה אבל בכל שאר דברי' יש לה דין ס\"ת למנין שיטין מ\"ח כדאי' במס' סופרי' (פ\"ב ה\"ו) ורוחב העמוד כשיעור ג' למשפחותיכם ובין שיטה לשיטה כמלא שיטה ובין תיבה לתיבה כמלא אות. וכל אות ואות מוקפות גויל ושיעור [גליון] ג' אצבעות ולמטה ד' ובין כל דך ודף כמלא רחב ב' אצבעות וכל פרשיותיה סתומים ומניח בסופה כדי לגול עמוד ובראשה כדי לגול כל היקף המגילה וחטרת ח'תין כגון זה ח לא כדברי רש\"י ור\"ת ולתלות כרעיה דה\"א כזה ה ושטענ\"ז ג\"ץ וזהו גו האותיות ט כפולה ופ כפולה י' כפופה בראשה מ'ם וסמ'ך סגורים ולמתלי כרעי' דק' כזה ק."
],
[
"שנב. וששאלת למה אין משכיבין ס\"ת בארון כמו לוחות יפה שאלת ור\"ת כתב בתשובה זה היה יותר טוב לעשות מטעם זה ועוד כתב אלו נזכרתי כשעשיתי ארון הרחבתיו ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"שנג. בכורות פ' יש בכור (בכורות מ\"ח ע\"א) מי איכא מידי [דלדידיה] לא מצי תבע כה\"ג אמרי' פ' גט פשוט (בבא בתרא קע\"ד ע\"א) אמלתא אחריתא גבי ההוא דיינא דאחתי' למלוה לנכסי דלוה מקמי דלתבעי' ללוה סלקי' רב חנן בריה דרב ייבא דנכסי דאינש אינון ערבין ביה ותנן לא יפרע מן הערב תחלה אלמא דלכל מילי יהבי' לנכסי' דין ערב. מכאן יש ללמוד דאם ראובן הלוה מעות לשמעון ונעשה לו לוי ערב ואחר זמן טען שמעון פרעתי לראובן שלא בפני לוי וראובן אומר לא פרע ולוי אינו יודע דשמעון ישבע שפרע ויפטור וגם לוי הערב פטור דכי היכי דכשהלוה נשבע שוב לא יגבה מלוה מנכסיו אע\"פ שיש להם [דין] ערב ה\"נ כשלוה אומר שפרע נפטר הערב והאי דשקל ערב מעיקרא משום דאי משתדפי נכסי' דלוה שיפרע מלוה מן הערב וישועה תבא ותקרב."
],
[
"שנד. בקצרה אשיב הנראה בעיני לאהובי מיודעי אשר מעבר הלז מה שנתן האפוטרופ' חובות תמורות הערבונות לקח קרן ורבית [לא] קנו ראובן ושמעון החובות ואינם יכולי' לקח מן החובות [הרבית] העולה עליהן דאין יכול להקנות לחבירו חובות בשום ענין דאי בקנין האמר (ב\"ב קמ\"ח ע\"א) שכ\"מ שאמר תנו הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני משא\"כ בבריא ואפי' בקנין אגב קרקע ליתא בבריא מדלא משכח לה בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ח ע\"א) אלא הואיל ויורש יורשה או במעמד שלשתן אבל בענין אחר לא ובמע\"ש נמי לא מצי להקנות חובו לחבירו דלא שייך בגוי כדפר\"ת וא\"כ כל הרבית העולה מן החובות כל היכא דאיתא של בעליו הוא ואסור לקח אותו אפי' יתרצה לתן להם למפרע ושלום מאיר ב\"ב."
],
[
"שנה. מה אשיבכם רבותי, אין בי דעה ותבונה, ועוד הדבר לי כמו חלום ואיני יכול להבחין מתוך הכתבים תוכן הדברים מ\"מ מה שאבי לפי דעתי אשיבכם. תחלה מה שישבו בדין הדוד עם בן אחותו זהו טעות גמור ובטל הדין ונשתקע ולא נאמר אם לפסוק הדין נתיישבו ואם לקבל [טענות] נתיישבו אז שמא יכול להיות שלא נתבטל הענין אך ננראה אחרי שקבלו השלישי עמהם דעתם להיות דיינים כי אם דעתם להיות מקבלים טענות בתרי סגי להו."
],
[
"שנו. ועל האלמנה לפוסלה לשבועה לא יכלתי להבין במה רוציחם לפוסלה אם אין להם עדות ברורה שתפסה יותר מכדי כתובתה וכי מאומד [הדעת] יפסלו בן ברית לשבועה חלילה ואף [אם] יצא העדות שעברה על החרם כמו שפר\"י אף בשבועת שוא ואף בחרם תקנת צבור שעברה נפסלת לא ידעתי דעת' בנידון זה ודאי חכמי' תקנו בחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל אך לא תקנו היכא דאין שכנגדו יכול לשבע דחשוד משאיל\"מ דא\"ת כן לא שבקת חי לכל החשודים ולכל הגזלנים דלכ אדם יתבעם הון עתק ולא יוכלו לשבע ופרשי אינשי מספק שבועה ולא [מספק] ממונא דקיי\"ל לא אמרי' מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועת' וכן פסק ר\"י כדברי [בחשוד] לא אמרי' משאיל\"מ ובנדון זה אין שכנגדה יכול לשבע [דמהיכי] יודעי' האמת והיושר אם לא מאומד דשמא נתנם הבעל לאחר [מחיים] או לא היה אמיד כל כך ואין יכולי' לשבע אך האשה תשבע ותטול או תגבה בלא שבועה ואף אם תפסה יותר מכדי כתו' ואין עדים בדבר ואומרת שהבעל נתנם לה במתנה נ\"ל לענ\"ד שהיא נאמנת בשבועה במגו דאי בעי אמרה אין בידי מותר [כתובה] בשבועה ואע\"ג דקיי\"ל (ב\"ב קל\"א ע\"ב) הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופוס ואף האשה אצל בני הבעל שהיה לנו לומר לכבודה נתכוין ולא לאפטרופ' [כ\"ש] בנדון זה שאין לו יורשים מ\"מ נאמנת במגו שיכולה לומר נתנם לי במתנת בריא ובירר בהדי' שלא נתכוין לאפטרופ' אך למתנה גמורה. אך אם יש קול גמור שהאיש היה משופע ואמיד טפי מגיבוי כתו' ר\"ת היה פוסק דלא אמרי' מגו במקום קלא והביא ראי' מעובדא דבר שרשום בחזקת הבתים (ל\"ב ע\"ב) ואע\"ג [דאי] טעין לקוח בידי נאמן מ\"מ אין נאמן לומר זוזי אחריני הוי לי בהדאי מגו דאי בעי אמר לקוח הוא דירא לטעון כך להכחיש הקול. מיהו לפר\"ח אין ראי' משם לטעון כך להכחיש הקול. מיהו לפר\"ח אין ראי' משם דפי' אחרי שיצא הקול בתוך ג' מודעי' דיתמי' הוי אין לך מחאה גדולה מזו ולא תוכל לטעון חזקה דאיבעי לך לאזהורי בשטרך לעולם ילפ\"ז אין הטעם משום דמגו במקום קלא לא אמרי' מ\"מ רוב פעמים אני דן כר\"ת לפי ראות הענין דרגיל אני לומר דלא נאמר מגו אלא [היכא] שאותה טענה רשאי אדם לומר בלי גמגום ובלי בושת כמו טענה זאת שהוא טוען הא לאו הכי לא וכן מוכיח לשון ר\"י בכמה מקומות ואחרי שיש פנים לכאן ולכאן אין להוציא ממון מחזקתו אך בקול גמור שדומה לודאי שהיה בידה יותר מכתובתה. ואם האשה טוענת שתפסה הכל למזונותיה ואין רוצה עתה לתבוע כתו' לפי שהלכה כאנשי] גליל ששמואל פסק כמותם (כתו' נ\"ד ע\"א) דהלכתא כותי' בדיני טענתה טענה דקיי\"ל פ' אלמנה (צ\"ו ע\"א) אלמנה שתפסה אלף זוז אין מוציאי' אותה מידה א\"ר יוסי בר' בון מכיון שתצטרך לבסוף לשבע אפי' הוי מה שבידך אין אומר לה ואע\"פ שפי' ה\"ג [דמיירי] בתפסה מחיים מיהו לא קיי\"ל הכי אלא כדברי ריב\"ן דמיירי אף בתפיסה לאחר מיתה ואף לדברי ה\"ג נראה אחרי שתקנו הגאונים דכתו' ומזוני גבי' ממטלטלי מועלת אף לאחר מיתה שהרי ב\"ד מוציאי' מהן להגבותה מזונותיה וכתובתה ואמת הוא שריצב\"א חלוק עליו שאם תפסה יותר מכדי כתו' אחרי שקיי\"ל אין מוכרין למזונות בפעם אחת מקרקעי יותר מכדי מזונות י\"ב חדש אם תפסה יותר מכאן מוציאי' אותה מידה ודחה [הך] דירושלמי מיירי כשצריכה לשבע לבסוף כשתבא לגבות כתו' אך בנדון זה שגבתה הכל ולא [תבא] לידי שבועה לבסוף לא ומלשונו אין לי להאריך אך מי יכריע בין שני יסודי עולם להוציא ממון מחזקתו ולפי ראות הדייני' עושה אם הי' בא לפני אם הי' הבעל שונא היורשי' אז דנין אותו לפי ראות עיניהם ורבותינו יעשו הטוב בעיניהם ודעתי כתבתי ושלום חיים בן אמ\"ו הר\"י ח\"ז."
],
[
"שנז. השיב ר' אם ימסור לו חבירו טענותיו בפני עדים וימנהו במקומו יכול לעשות כן וכן מנהג וכעין זה יש בירושלמי פ' כהן גדול ניחא [דן דנין אותו] וימנה אנטלר פי' של אנטלר ממונה על טענותיו ומשני שנפלה עליו שבועה ואנטלר אינו יכול לשבע ועל השבועה הוא בעצמו צריך לבא אלמא אדם יכול למסור טענותיו לחבירו ושלום יצחק ב\"ר שמואל."
],
[
"שנח. על מטבע שנפסל פירש\"י (ב\"ק צ\"ז ע\"א) שאם הלוהו סתם מה שהלוהו משלם לו והרבה דקדקתי בדבר [וכתוב בתוס' ב\"ק] ומ\"מ לא נחלקתי על פי רבי' ואעפ\"כ הי' פוסק ר\"ת כשנפסל מטבע שלנו דינא דמלכותא דינא וכמו שתיקן השלטון הייפרי\"ש הפורע לאלתר ישלם רביע והפורע לאחר שנה ישלם הכל כך היו היהודי' ביניהם דנים ע\"פ ר\"ת גם בשם רבי' שמואל הי' אומר ר\"ת שכך הי' דן ואם כתוב בשטר שיש לו עליו כך וכך ליטר' טובים יוצאים בהוצאה נראה שצריך לתן מטבע היוצא ואם לא הוסיפו עליו כפי האמור בהלכה דהוסיפו עליו."
],
[
"שנט. בני הקהל שאתם מלוים בעירם יכולי' לעכב עליכם בלא יומא דשוקא אם אותו המקום אינו של שר שלכם אבל ביומא דשוקא אין יכולי' לעכב. ואם אינם יכולי' לעכב נ\"ל שיוכלו לכוף על מעשרותיהם ועל המס. ועל התקנות לא אשיב עד שאדע מה הן התקנות אבל מצוה [על האדם] לשמוע דברי חבירו ולנהוג זה עם זה אהבה וריעות."
],
[
"שס. השיב ר' על הלואת ישראל מישראל על משכון של גוי בדידי הוי עובדא שפעם אחת הי' לר\"ת משכון מגוי והוצרך למעות ונתן המשכון בידי ללות ממני המעות עליו ויהא החוב שלי ואמרתי אליו היאך אני מותר ברבית הגוי אשר לוה ממך וחייב לך הרבית ואתה לוה ממני על משכונו וענה לי אני מוכר לך כל המשכון ולא תענה לי עוד ממנו ולא אתחייב לך המעות ואתה לא תחייב לי המשכון בענין זה עשה לי רבינו."
],
[
"שסא. כשר\"ח ב' ימים מונין לגיטין ולכתובות מיום שני וכן לשאר שטרות כדרך שמונין לענין תעניות שהשני עיקר."
],
[
"שסב. בשר יבש שלא נזהר במליחתו וכן גבינה מותר לאוכלם בפסח דאפי' למ\"ד (פסחי' ל' ע\"א) חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור דמשמע שאסור במשהו ה\"מ אי איתא בעיני' דקנסי' לי' משום דעבר עליה [בבל] יראה ובל ימצא אבל ע\"י תערובות כי הכא שלא נעשה שימור בבשר ואיכא למיחוש שמא נמלח בדבר שיש בו חמץ אפ\"ה אינו אסור אלא בנותן טעם."
],
[
"שסג. מותר לשא יין בקופה בב' גוים אפי' אין ישראל מסייע דאי שפכו מיני' אין בכך כלום שמה שנשאר סמוך לקופה מותר ואותו שנפל על הקרקע לא חיישי' בכך אלא שנוטף עליו ולא הוי חבור לאותו שבכלי והאי שנפל אינו יין נסך דאין דרך ניסוך לע\"ז בכך אלא בכלי אבל מה שנפל חוץ לקופה אם נפל בכלי אסור לשתותו."
],
[
"שסד. טהור מליח וטמא תפל מותר (חולי' קי\"ג ע\"א) מכאן נראה שא\"צ להגעיל דפוסי גבינות הגוי כשישראל רוצה למלוח בתוכו גבינות אפי' מליחה מרובה שאין נאכל מחמת מולחו ואם מפני שנותנים רוב מלח בגבינות יעלה על דעתך לומר שמחמת רוב המלח פלט הדפוס זהו תימה לומר שהעץ יפלוט ע\"י המליחה גם מעשים בכל יום שהמלח מונח [בקערה] של בשר או של חלב ומולחי' בו בין בשר בין גבינה וגם הכלי שהמלח בו אין [מוצאין בו שום] לחלוחית [ומשום לחלוחית] שמתלחלח הכלי מחמת גבינה [לא] ילוט יותר ואין ידוע למה נהגו להגעיל דפוסי הגוים לשון ר'."
],
[
"שסה. אמר ר' שאסור למלוח בני מעיי' כגון הדורא דכנתא ובני מעיים עם שאר בשר כיון דלא פלטי בלעי דהוי כמו דגים שפולטי' מהרה [ומיהו י\"ל] לפי פי' דדם משרק שריק [מותר] ודוקא דגים דרפו קרמייהו [אסורי'] וכן לפי טעם שפי' שפולטו בשר ציר אפי' כשאין דם אבל דגים ממהרי' לפלוט גם צירם מותר."
],
[
"שסו. רבי אין חושש לבדוק אחר שום יהודי באיסור והיתר והוא דלא נחשד [דישראל] קדושים הם."
],
[
"שסז. ראיתי שצוה רבי להגעיל סכין של גוים בתוך הקדירה ואמר לתן בה מים רבים מכדי איסור מן הסכין כדי לבטלו בס' שלא יצטרך שוב להגעיל הקדירה דהא דאין מבטלי' איסור לכתחלה ה\"מ לאוכלו אבל כה\"ג מבטלין."
],
[
"שסח. בית הנדלק בשבת אמר רבי דמותר להציל כל דבר כל זמן שלא [הגיעה הדליקה] בביתו דלא אסרו אלא כשהדליקה בביתו משום דאי שרית ליה אתי לכבויי אבל כל זמן שאין בביתו ליכא למיחש."
],
[
"שסט. כך מנהג בכל הקהלות [דין תורה] שאין אדם יכול לפטור עצמו מן המס ביציאתו מן העיר אחר שנתחייב במס וגם אם אין שום מנהג נראה בעיני דין תורה כששאל המלך המס אפי' שערי דכדא משתעבדי [למלך] ומלך אמר מאן דלא יהיב כרגא לשתעבד למאן דיהיב כרגא (ב\"ב נ\"ה ע\"א) ואפי' יברח קודם גבייה הרי נשתעבד כבר למלך [ובפ'] הגוזל בתרא (קי\"ג ע\"ב) [אמרי' האי] מאן דמשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא ובר מתא אבר מתא [מיעבט] נראה דאפי' ברח [מקצתן] דין הוא לגבת מן הנמצאים והם יחזרו על חבריהם מטעם שפי' שכל מה שנתחייב למלך לפרעו לבסוף [נתחייב כבר לפרוע את המס] משעה שנתחייב [למלך ומכח התנאי] שהתנה המלצר לגבות באחרית שנה אין לפטרו לפי שלא התנה עם המלך ואפי' התנה המלך לא הי' בדעתו אלא על הנשארי' שהם בידו לכופן מאחר שעומדי' בארצו. ואם מחמת שעשה לו חותם על קצבתו יאמר בע\"ד [כי] אין כאן דינא דמלכותא אין זאת כי אע\"פ [שיש קצבה] ביד המלכות להכביד בשעת מלחמה לצורך אכסניא וכן לשאר צרכי' גדולים."
],
[
"שע. גם על כתובה שאבדה אני כותב לך בקוצר דקיי\"ל כרבי יוחנן (ב\"מ י\"ז ע\"ב) דהטוען אחר מעשה ב\"ד לא אמר כלום [דאלמוה רבנן] למעשה ב\"ד שלא להאמין את הטוען פרעתי אפי' בשאין שטר ותשבע ותטול מנה ומאתים ואין לחוש שמא נפרעה ואין לחוש שמא הטמינה ויצטרך זה לשמור שוברו מן העכברים יותר משאם [נקרע] כתו' שיש לחוש פעמים [שמא] תמצא עדי הינומא או עדי נישואין ותוציא הכתובה ותגבה על ידה דהא קיי\"ל (ב\"ב קע\"א ע\"ב) כותבי' שובר ולכל יראי השם אהיה חבר ושלום יצחק בר' שמואל."
],
[
"שעא. שאלו את ר' על יהודי שהלך לכפר מהלך יום א' ואמר שיחזור בו ביום ולא בא כי נהרג ביער אבל לא ראו אותו ולא הכירוהו כי שמטהו הכלבים אבל [אומרי'] שיודעי' שה הוא שמכירי' כליו מכיון שמעו שיהודי אחד נהרג וגם אשתו שבעלה הי' כגון שיש לו שומא והשיב ר' אע\"פ שיודעי' שאותו הי' כיון שאין עדים שראהו גם שום גוי לא מסיח לפי תומו שנהרג פלוני שראהו כשנהרג [פלא מהני] וגם כליו [אין סימן] כדדאמר (יבמות ק\"כ ע\"ב) כליו חיישי' לשאלה אבל עפ\"י [השומא] שאשתו אומרת יש לסמוך עליה ולהתירה כי כמו שנאמנת לומר מת בעלה גם נאמנת על זה."
],
[
"שעב. יש לתמוה כיון דקיי\"ל קדש מפקיע מידי שעבוד (גטין מ' ע\"ב ושאר דוכתי) א\"כ כל אדם יפקיע נסיו מבעח שיקדיש אותם בקונם על מלוה שלא יוכל ליהנות מהם כמו [ככר] זה עליך קונם הוא מעל לפיכך אין לו פדיון (נדרים ל\"ה ע\"א) והלוה לא יפסיד ולא יאסור נכסיו זה [אלא] על מלוה שיאמר כל נכסי עליך קונם וי\"ל דאלמוה רבנן לשעבוד דבע\"ח דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל שלא תוכל האשה להפקיע מעשה ידיה ע\"י קונם פ' אע\"פ."
],
[
"שעג. שאלו את ר\"ת על יין נסך מעט שהיה בקנקן וערבהו בחבית שלם יין כשר והיו בה ה' מודיאות יין והשיב אם ע\"י נצוק נתערב מותר דנצוק אינו חבור ואם היה מים [בחבית] כדי לבטל מעט היין שהי' בקנקן אפי' נתערב בתוכו בלא נצוק מותר וכן הורגלתי בעירו לערב ג' כדים מים או ב' לכל חבית וחבית כדי להתיר ע\"י סלק את מינו [כמי שאינו] ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ואע\"פ שפסקתי סתם יינן [מין במינו] בס' ופי' בפסחים (ל' ע\"א תוס' ד\"ה אמר) לא סמכתי להתיר לא לי ולא לאחרים אך אם הפסד מרובה יותר מדאי התורה חסה על ממונם של ישראל ואני לא אחוס ולא אורה בו להתיר. ושלום יעקב בר' מאיר."
],
[
"שעד. תניא בתוספתא (ע\"ז פרק ה') פת שאפאה גוי בלא מעמד ישראל וגבינה שהעמיד גוי בלא מעמד ישראל אסור משמע דאם במעמד ישראל אע\"ג דלא עבד בה ישראל מידי שריא ותימא דהתם נמי תניא פת שאפאה ישראל אע\"פ שהגוי כו' אלמא בעי' דליעביד בי' ישראל מעשה וצ\"ל דרישא לאו דוקא ומהכא שמעי' שצריך שישים הישראל הקיבה לתוך החלב ואם גוי משים נ\"ל אע\"פ שישראל עומד על גביו ואפי' הקיבה כשרה אסורה."
],
[
"שעה. כספים אין להם שמירה אלא בקרקע (ב\"מ מ\"ב ע\"א) בירושלמי (פ' המפקיד ה\"ז) קאמר נתנו במקום שהיה רגיל לתן את שלו [אם הי'] מקום ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב."
],
[
"שעו. מצות חליצה שואלים ליבם אם הוא גדול שבאחים ואם הוא אח מן האב ועדות שהוא אחיו ועדות מן הנשים לאשה שיש לה ריבוי שערות ואז לא חיישי' לאילונית ואם הי' לה בנים מאיש אחר א\"צ לבודקה קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקראה. קוראה, כמו אששה [שרוצה] להקים זרע למת ומקוננת לפני הדייני' אליו ואל יהי בעלה כמת בלי זכר. והוא אומר לא חפצתי לקחתה אם יהי' כמת איני חושש אז תחלוץ רגלו להיות לו סימן שעכשיו יתאבל על אחיו כיון שאין רוצה להקים לו שם הרי הוא כמת ובטל מן העולם ואח\"כ רוקקת להודיע לכל שלא בשביל יופיו רצתה להנשא לו אך בשביל להקים לו זרע לבעלה שהרי כרוק נחשב בעיניה ואמרה ככה יעשה והולך יחף כמנהג אבל על שלא רצ להקים שם לאחיו ואז יעשו לו בשת ויקראו לו חלוץ הנעל ג' פעמים."
],
[
"שעז. נעשה כזורק אבן לטיט (ע\"ז ל\"ג ע\"א) מכאן מתיר ר' לתת יין נסך בדיו ולכתוב בו אפי' לכתחלה כי מתקלקל ובטל הטעם ובכל מקום שמתקלקל טעמא אינו אוסר ולא קרי' ביה נהנה מן האיסור ועוד דאין ניסוך בזה\"ז דגוים שבחו\"ל לאו עובדי ע\"ז הן."
],
[
"שעח. ועל הכתמים לבנים [שהנשים] מוצאות הי' הר' שמשון מטרוייש אוסר אותה לבעלה מטעם דשמא בשעה שיצאו אדומי' היו ועוד דלא ידעי' מהו וכמימי בשר צלי (נדה י\"ט ע\"א) ואני הכותב שאלי מן הר' משה והר' יצחק אחיו והתירו בלי גמגום."
],
[
"שעט. אומר הי' הקדוש ה\"ר שלמה מטרוייש דתרנגולת מלוחה בפסח או צלוייה ונמצאת חטה בתוכה סגי בקליפה דהא שמואל דאמר (פסחים כ\"ט ע\"ב) כל איסורי' שבתורה במשהו כע\"ז [מודה] דגיד הנשה סגי בקליפה כי נצלה ואין לומר [דאין] בגידין בנותן טעם דלדברי המשנה אמר שמואל (חולין צו ע\"ב) ל\"ש אלא נתבשל אבל נצלה קולף ואוכל כו' אבל בספר התרומה חולק עליו בצלי."
],
[
"שפ. פסק רבי' שמשון מפליזא [חזקה] שליח עושה שליחתו דהלכה כרב ששת דקאמר הכי (ערובין ל\"ב ע\"א) בין בדברי תורה בין בדרי סופרים וראייתו מהא בסדר תנאים ואמוראים הלכתא כר\"נ בדינא וכר\"ש באיסורא והכא איסורא הוא ודוקא היכא שיכול לבא לידי תקלה אם לא יעשה שליחתו אבל היכא דלא אתי לידי תקלה אפי' אם לא יעשה שליחתו אז אפי' ר\"ש [מודה] דאין חזקת שליח עושה שליחתו."
],
[
"שפא. כי מורה להו רב לתלמידיו מורה להו כר\"מ דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל וכו' (חולין ט\"ו ע\"א) מכאן קשה לפרש\"י במס' ביצה באין צדין (ביצה כ\"ד ע\"ב) גוי שהביא דורון לישראל ביו\"ט ראשון אם במינו מחובר לקרקע אסור ולערב בכדי שיעשו ופי' הטעם שלא יהנה ממלאכת יו\"ט ומאותו טעם פסק לשם דלערב מותר הדורון בכדי שיעשו ממ\"נ אם היום חול ולמחר קודש מותר בילה ואם היום קודש ולמחר חול מותר בליל שני בכדי שיעשו אבל ר\"ת חולק ופסק דאפי' ביום שני אסור והטעם אינו משום מוקצה כפי' רש\"י אלא משום שלא יאמר לגוי לתולשם ביו\"ט לפיכך גוי שהביא דורון לישראל ביו\"ט אם יש במינו במחובר אסור עד מוצאי יו\"ט ובכדי שיעשו וכן עמא דבר."
],
[
"שפב. לא ידעתי מה אשיב שולחי דבר על התשובה שמעבר. על שמעון שטען על ראובן שבא לגור בישובו והוצרך לפנות ישובו והפסיד בזה כ\"ה ליט' הפי' לא הבנתי וכי אין זה מעשים בכל יום במקום שאין חרם של ישוב שאדם בא לגור בישוב חבירו שלא ברשות ואף לכתחלה מותר ואין בו דין עני המהפך בחררה לפר\"ת (קדושי' נ\"ט ע\"א) ומזה אין להאריך."
],
[
"שפג. ועל שמעון שאחז בגרונו ושלף סכינו עליו ואמר ארוץ גולגלתך לא ידעתי מה אשיב אמת הוא שנבלה גדולה עשה ואין דנין דיני קנסות וחבלות בזה\"ז ובכל קהלה וקהלה נוהגי' לעשות תקנה גדולה וגדר לפי הענין ואם יש שום קנס בקהלה שאותו ישוב [שבו] נעשה הנבלה גרור אחריה יש לקנסו כמנהג הקהלה. אך דעו שכל רובתי' שוי' בזה שהמגביה ידו על חבירו נקרא רשע ופסול לעדות ולשבועה עד שיעשה תשובה הנכרת לרבים והמגביה ידו אע\"פ שלא הכהו כ\"ש תפס בגרונו והרים אגרופו עליו ורוצה לדקרו בסכין ואם היה במקומינו היינו מלקים אותו. ומה שטען ראובן ששמעון גרם עם השופט שלא היה רשאי לכנוס לעיר והזיק לו ה' זהו' זהו דין מסור אם יש עדים שמסרו וכמה הפסיד הי' חייב לשלם לו. ואם אין עדים בדבר היה צריך לשבע בפני השופט שלא מסרו אך בנדון זה הייתי פוסל שמעון בעסק מחלוקת זה וישבע שכנגדו ויטול אחרי שרבותינו פסלוהו לכל דבר. ומה ששמעון טוען שראובן גורם עם השופט שאין רשאי לכנוס בעיר וראובן כופר ואמר שע\"י מעשה אירע כמ\"ש מעבר ישבע ראובן בפני השופט שכדבריו הוא ויפטור. ועל שכר השליח פסק ר\"י שעל שניהם לתן בשוה. ושלום בן אמ\"ו הר\"י ח\"ז."
],
[
"שפד. ועוד דן שמעון שטען על ראובן שהכיתני ואין עדי' בדבר וראובן משיב להד\"ם [פטורפ] בלא שבועה כי אין שבועה זו רמוזה לא במשנה ולא בריתא כי אין אנו מוצאין שום שבועה כה\"ג אלא היכא דאיכא דררא דממונא ועוד כי ר\"ת פסק בכל מקום שאחד טוען על חבירו לקחת ממנו רבית מיד ליד [והלה] טוען להד\"ם פטור בלא שבועה דלא שביקהתירא ואכיל איסורא ה\"ג מושבע ועומד מהר סיני הוא שלא להכות חבירו ותו לא מידי. ועוד ראי' כי אין מטילי' שבועה על אדם כי אם במקום שאם היה מודה חייב לכך רמינן שבועה עליה כי היכי דלודי אבל בנדון זה אפי' הי' מודה שהכה חבירו מה הי' חייב לו הלא אין דנין דיני קנסות בבבל ואפי' אם הי' קנס בעיר מי שמכה את חבירו זה הקנס אינו חייב למוכה אבל נראה שאם תקנו שיהא הקנס למוכה יכול להיות שחייבהו שבועה."
],
[
"שפה. מלמד שחלה ד' חדשים או ג' אם שכרו לקיץ או לחורף לבד וחלה מיעוט שכירתו נראה דאין חייב להשלים אלא נותני' לו שכרו משלם מדאמר (קדושי' י\"ז ע\"א) גבי ע\"ע המנכר וחלה ג' ועבד ג' אין חייב להשלים אע\"פ שגופו קנוי לו למעשה ידיו [לרבי] ולבריתא דמסייע ליה (קדושי' ט\"ז ע\"א) ומתני' נמי (שם י\"ד ע\"ב) לא פליגא דאיכא למימר מלתא דאיתא בע\"כ קתני שטר שחרור דילתא בע\"כ לא קתני ואפ\"ה כשעבד חצי זמנו או רובו אין חייב להשלים כ\"ש שכיר שאין משתעבד כל כך שנקל בו קולא זו וידו על העליונה [ובלא] כ\"ש שכיר מה לי עבד יום אחד מה לי עבד חצי שנה מה לי עבד לג' שנים ואי משום דהאי שכיר והאי נמכר ובמכירה דוקא הוי [האי] דינא ולא בשכירות חדא דהא [נמי] שכיר קרי' רחמנא כדפר' בקדושין (ט\"ו ע\"א) גבי לו ולא ליורשיו אמאי שכיר קרי' מה שכיר פעולתו ליורשיו [אף האי נמי ליורשי' משמע דפשיטא ליה לתלמודא דכי הדדי נינהו ועוד] האי נמי נמכר [הוא] כדאמ' פ' הזדהב (מ\"ו ע\"ב) גבי' אונאה דשכירות נמי מכירה הוא וקרי לי' ממכר [ליומיה]."
],
[
"שפו. ומה\"ט נמי אין אדם מחוייב להשתכר לפרנסת אשתו דכי היכי דדרשי' ונמכר בגנבתו ולא בזממו פ\"ק דקידושין (י\"ח ע\"א) ה\"נ [דרשי'] ולא באשתו וכ\"ש אם חלה התינוק שירויח המלמד אך יעמיד לו אחר כיו\"ב או יתן לו כל שכרו ואין לומר שיתן לו כפועל בטל דלאוכלוסי דמחוזא מדמי' לה דאמר בפ' [האומנין ע\"ז ע\"א)] דאי לא עבדי חלשי."
],
[
"שפז. ולענין מלמד החוזר בו יש מדמין אותו לדבר האבד דלכ\"ע שוכר עליהן או מטען בין לרבנן בין לר' דוסא [בריש האומנין ע\"ז ע\"ב] וטעם משום דאמר רבא פ' לא יחפור (בבא בתרא כ\"א ע\"ב) האי שתלא וטבחא ואומנא ומקרי דרדקי כמותרי' ועומדי' דמו ומסלקי' להו בלא אתרייתא כללא דמלתא כל פסידא דלא הדר כמותרה ועומד הוא אלמא חשוב לת\"ת כדבר האבוד כשאינו לומד כדין גם זה דבר אבוד הוא כשחוזר ואינו מוצא מלמד אחר ומתבטל. ואינו ראי' מהתם אלא כשמלמדו בשיבוש דשבשתא כיון דעל על ואפי' מאן דלית ליה מיהו בההיא שעתא מתבטל והוי פסידא דלא הדר אבל חוזר בו אינו נחשב פסידא דל הדר אך נראה ראי' להיות דבר האבוד מהא דכתי' אם תעזבני יום יומים אעזבך שאם נתבטל יום אחד התורה מתרחקת במדת ריחוקו יום א' דהיינו יומים בין שניהם. אך אם ימצא אחד בפחות יכול להכניסו תחתיו ובעה\"ב יתן לו כל שכירותיו לבד מה שצריך להוציא לתן למלמד שני הנכנס תחתיו וכן פרש\"י פ' האומנין. שמשון בר' אברהם."
],
[
"(מצפנת פענח פסק הלכה כאשר תמצא שם).",
"שפח. דין על ראובן ששכר בית משמעון לב' שנים והקדים ונתן לו השכר של ב' שנים ובתוך אותן ב' שנים ברחו היהודי' מן העיר מפני פיקוח נפשם וברח גם הוא והניח הבית ריקם ואח\"כ חזרו וגם הוא חזר ורוצה שישלם לו שמעון מה שהיה חוץ מביתו ושמעון משיב ביתיהיה לפניך ואתה [ברחת] ואיני משלם לך נראה בעיני טענת ראובן טענה ברורה לפי שמכת מדינה היא אעפ\"כ יחלוקו ההפסד שמעון ינכה לראובן חצי מה ששהה חוץ מביתו ושאר חציו ישלם לו לפי ששמא יהודי אחר שלא נגזר עליו היה שוכר הבית שהרי מיעוט הקהל נשאר ולא הי' נפסד כלום [וכיון] דאיכא לספוקי יחלוקו."
],
[
"שפט. ראובן תקף את שמעון לדין וראובן טען ושמעון השיב ונתחייב שמעון שבועה וכשבא להשביעו פייסהו קרובי' למחול השבועה ונתרצה ראובן ומחל ואמר יהי כדבריכם ואח\"כ בא ראובן בעקיפין עד שתפס משלו ואמר מחילתי אינה מחילה כי לא אמרתי מחול וגם לא הקנתי לך קנין. ודאי אין לו לראובן כלל על שמעון מכל אותה תביעה לא שבועה ולא פרעון שכבר יצא מב\"ד זכאי דפרעון ושבועה שחייבוהו מחל לו ומחל לך לא צריך קנין שכיון שב\"ד דברו עמו הרי הוא כמפרש ומחילה לא בעי קנין."
],
[
"שצ. ראובן שטען לשמעון ספר השאלתי לך ללמוד בו ושמעון אומר לא כי אלא משכנת בידי אינו נאמן דדברים העשויי' להשאיל ולהשכיר הוא ואינו נאמן [לומר] לקוח הוא בידי וכשם שאין נאמן [לומר] לקוחים הם בידי כך אין נאמן לומר משכון הם בידי ודוקא שהספר לפנינו ומכירי' בו עדים שהוא של ראובן שאין שמעון יכול לכפור בו אבל אם אינו בפנינו ואין מכירין אותו מתוך שיכול לומר להד\"ם שיש לך ספר בידי כי אמר לקוח או ממושכן בידי נאמן."
],
[
"שצא. דין גוי שהביא משכון לראובן ללות עליו ליטר' ולא היה לו וקבל המשכון מיד הגוי והלך אצל שמעון ומשכנו לו בשם גוי ברבית ולזמן ארוך כשבאו לראובן מעות פדאו משמעון ונתן לו הקרן והרבית שקצץ עמו [בשם] הגוי ואמר הגוי נתן לי המעות [ומערים] שנתן לו המעות קודם שפדאו הגוי לפי שסובר מוטב שארויח אני ולא שמעון חבירי ולא יהו מעותי בטלים כה\"ג מותר ואין בו איסור רבית ואע\"ג דאמר אין שליחות לגוי לישראל יש שליחות וראובן נעשה שלוחו של שמעון והלוה לו מעותיו לגוי על משכנו וקנאו לצורך שמעון ושמעון יקנה המשכון ולא ראובן וראובן אינו לא לוה ולא מלוה אלא שליח ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. וראובן שפדאו למשכון של גוי מיד שמעון ממעות שלו אינו אלא כקונה משכון זה מיד שמעון שהרי קנוי היה לשמעון [כמה] שאמרנו. וה\"ה נמי ישראל הלוה מעות מן הגוי לןצורך ישראל חבירו שמותר לאותו ישראל שהוא שליח בו מהם לקבל הרבית מיד ישראל ולתנהו לגוי מה\"ט נמי דאע\"ג דלגוי אין שליחות לישראל יש שליחות ואותו שקבל המעות מיד הגוי לצורך חבירו אינו לא לוה ולא מלוה אלא שלוחו של ישראל זכה בהם [מיד הגוי] לצורך חבירו וישראל המשלח הוא הלוה ולא [השליח] והיכא אמרי' אין שליחות לגוי בההוא דאיזהו נשך (ע\"א ע\"ב) דקתני ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל חבירו ואמר תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אור דהתם כשזכה ישראל הראשון במעות מתחלה מיד הגוי לצורך עצמו זכה בהן הרי הן שלו ועכשיו הוא מלוה לישראל מעות שלו ומקבל ממנו רבית ואפי' אם מקבלו לצורך הגוי ואפי' בפני הגוי והגוי א\"ל קבל לי רביתי מיד ישראל אסור אבל ודאי מנהג רמאות נג בו ראובן בשמעון שהוציא המשכון מידו וראי' שבמתחלה על דעת בן הלוה על ידו שיהא המשכון בידו עד שיפדנו הגוי ויקח כל הרבית."
],
[
"(דיני מחילה).",
"שצב. בין מחילת ממון בין מחילת שבועה בפני ב\"ד לא בעי קנין [והא] דאמרי' מחילה בב\"ד הויא מחילה היינו [דוקא] היכא דלא טעה כגון ממון שיודע ודאי שאין לו עדים עליו או ממון ודאי שיש לו עדים או שטר ואעפ\"כ מחל לו התם ודאי הוי מחילה אבל היכא דסבר דאין לו עדים ומחל ואח\"כ מצא עדים התם מחילה בטעות הוא דאלו הוי ידע שיש לו עדים לא הוי מחל ולא משום דלא הוי בקנין אלא אפי' הוי בקנין קנין בטעות הוא ולא כלום הוא אבל מחל שלא בב\"ד זימני' בעי' קנין זימני' לא בעי' קנין והוא נחלק לב' דרכים דאם מחל לחבירו חוב שיש לו עליו בין בשטר בין בע\"פ מדעתו ומרצונו בלא פשרנים לא בעי קנין דאמר שמואל (ב\"ק פ\"ט ע\"א והרבה דוכתי) המוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול והא מחילה בלא קנין היא דאי בקנין לא מצי מחיל שכבר הקנה ללוקח ומסר לו השטר וגם כתב לו שטר עליו אלמא בלא קנין הוי מחילה וכ\"ש אם לא מכרו לאחר דמצי מחיל אבל המוחל ע\"י פשרנים ודאי אותה מחילה צריכה קנין שלא יתבענו עוד דאי לא מצי אמר משטה הייתי בכם מפני שהפצירו בי למחול ולא הייתי יכול להשמט מכם ומבקשתיכם ואמרתי דברים כדי לדחותם מעלי א\"נ אי פשרה היא מצי אמר אני אמרתי בלבי לקבל מיד מה שנתן לי והשאר אתבענו בב\"ד דהא לאו בב\"ד השתא קיימי ואוכל עוד לתובעו המותר ע\"פ ב\"ד הלכך צריך קנין שלא יתבענו עוד ועל זה פסקו חכמי' (סנהדרין ו' ע\"א) פשרה צריכה קנין אבל בב\"ד לא מצי אמר משטה אני הייתי בכם דאין אדם משטה בב\"ד לומר לדכחותם נתכותני דע\"פ דבריו הוא נדון בין לזכות בין לחובה וגם אין יכול לומר אחזור ואגבה המותר בב\"ד אחר דכיון שיצא מב\"ד זכאי שוב אין ב\"ד אחר נזקקי' לו. והלכתא [דמחילה] גמורה לא בעי קנין ופשרה דצריכה קנין ה\"מ בפני שנים דלא אלימי לאפקועי ממונא בלא קנין אבל בפני שלשה דאלימי לאפקועי ממונא בלא קנין לא בעי קנין וכ\"ש דבמעמד טובי העיר דלא בעי קנין אם עושים שום פשרה."
],
[
"שצג. ראובן שהביא מערופיא שלו לשמעון ואמר הלוה למערופיא שלי בכך וכך ריבית לשבוע באמנה וכל מה שיבא לך הפסד בדבר עלי לשלם לך ולא הקנה לו בקנין ובתנאי הזה הלוה שמעון המנה למערופיא של ראובן לסוף פרע הגוי המנה וכבר עלה לרבית רביע כסף והרבית לא פרע. נראה בעיני שאותו קבלה שקיבל ראובן לשלם ההפסד קבלה גמורה היא מדין ערב שהרי על אמונתו הלוהו ונעשה ערב בשעת מתן מעות ופסיק הלכתא בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע\"ו ע\"ב)."
],
[
"שצד. ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין וה\"מ בקרן שנתחייב ראובן לשמעון אם לא פרעו הגוי חייב לשלם אבל רבית אינו חייב לשלם לו ולא מפני שאסור דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה אלא מה שפטור מן הרבית מפני שלא נתחייב באחריותו על ידו ולא עוד אלא אפי' אם קבל ראובן בידו מעותיו של שמעון להלותם לגוי ברבית ופשע ולא הלוה אותם אלא הניחם בקופסא ולאחר זמן החזירם לו בעין אינו חייב לשלם לו הריוח שהיה יכול להרויח במעותיו ואין יכול לומר לו אלו [לא] היה מעותי בטלים אצלך הלותים ברבית מפני דשמא לא נזדמן לו להלותם ברבית."
],
[
"שצה. ראובן שטען לשמעון ספר חומש היה לי והייתי קורא אותו למכור מפני [דוחקי] והי' שוה ג' זקוקי' וכן הייתי קורהו ללוקחים ויש שהיה נותן לי ב' זקוקי' ויש שהי' נותן לי ב' זקוקי' וחצי עבורו ונודע לך [ואמרת] ללוקחי' אל תקנהו אינו שוה כל כך עד כי [הסיבות] לבם מקנותו [ונדרת] נדר לחתני להיות סרסור בינינו למוכרו לך ולא רצית לתן עבורו אך זוקו וזה הי' לפני הפסח ודחוק הייתי בצרכי הפסח ואמרתי בלבי לקבל המעות בתורת הלואה ולמסור לך הספר בתורת משכון עד שיהיה לי מעות ואפדנו וכאשר עשית לי כן עשיתי לך ואוניתיך וראי' לדברי שלא מכרתי לך שהרי לא הקניתי לך הספר בקנין ועל כל זאת תן הספר לפנינו וראו אם נתאוניתי ודונו פי מה שתראו ושמעון השיב בפני עדים מכרת לי במכירה גמורה ועל אומרך [שהסבותי] לב הלוקחים ח\"ו יבא אחד ויאמר כדבריך ואתנה ע\"פ ב\"ד כאשר יאמרו. ואמרנו לראובן דבריך סותרים זה את זה אתה אמרת שלא מכרת הספר ואח\"כ אתה אומר נתאניתי והשיב שתיהן אני טוען שאם תדונו שהמכירה מכירה אני טוען מטעם אונאה והביא שמעון שני עדים והעידו נקרינו לבית ראובן להיות עדי' במכירת חומש שמכר ראובן לשמעון ומכרו לו בפנינו וראינו שנתן לו ליטר' של פשיטי' דמי הספר ונתן לו החומש בפנינו ומשכו [לממכרו] וגם נאות ראובן להקנותו בקנין וכשהלכנו לביתו של ראובן לקנות מאשתו תחלה בין כך ובין כך שכחנו ולא קנינו. דעתי נוטה שהמכירה מכירה גמורה אע\"פ שלא קנו מידו שיכון שנתן לו דמי הספר ומשכו דמשיכה היא עיקר קניי' במטלטלי' דתנן (קדושי' כ\"ו ע\"א) נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה דכתי' ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך וגו' דבר הנקנה מיד ליד והא דבעי' קנין לספרים או למטלטלי' היינו דליתנהו בידי' ההוא שעתא דלקנהו במשיכה התם ודאי בעי לאקנוייהו אגב קרקע דתנן (שם) נכסי' שאין להם אחריות נקני' עם נכסי' וכו' ופסקי' הלכתא אגב וקני בעי' צבורין לא בעי' אבל כי אתניהו בעינייהו הבידי' דמצי הקונה [למשוך] הויא משיכה עיקר ומה שטען לא קבלתי המעות בתורת מכירה אלא בהלואה ונתתי לו הספר למשכון כיון דלא פי' לקונה איני [מוכר] אלא מקבלו בהלואה וגם לא גילה לעדי' הוי דברים שבלב ואינם דברי' דלא הוי קבלה למה שבלבו אלא למה [שאמר] לשמעון. ועל האונאה שטוען אין כאן אונאה שכיון שהיה יודע שויו של ספר כאשר טען [בעצמו] שיש לוקחים שיקנהו [ביותר] ואוזיל לגבי דהאי ומכרו לו מפני דחקו ודאי אחיל דתנן (ב\"מ נ\"א ע\"א) ר' יהודה אומר תגר אין לו אונאה ופריך משום דתגר הוא אין לו אונאה רב נחמן [אמר] בתגר ספסר שנינו מ\"ט מידע ידע כמה שוי' ואחולי אחיל גביה והאי דזבנתה הכי דלמא אתרמי ליה זבינתא אחריתא והשתא מיהו בעי הדר ביה. ה\"נ ראובן שידע שויו של ספר זה ומכרו בפחות מפני דחקו ודאי אחיל. ועל אומרו כי הסבות לב הלוקחים מקנותו והפסידו לא מצינו בזה שמתחייב ואפי' אם כדברי ראובן י\"ל שעצה טובה המליכ' שאינו נרא בעיניו [הספר שויו יותר מזקוק ולפיכך גם הוא לא נתן בו כי אם זקוק ואפי' לתקנת עצמו המליכם היה להזהר במה שאמרו] חכמים הוי זהיר במי שיועצך לפי דרכו וכן פי' רב האי גאון בשער הבינה שלו בשער ל\"ה וצור ישראל יצילנו מעונש הדין."
],
[
"שצו. ראובן שבא אצל שמעון במרחשון והיו נותנים מאה מדות של שיפון [בז' זקוקים] ואמר לו בכמה תתן לי ק' מדות של שיפון בתמוז ואמר שמעון בי' זקוקי' ויאות ראובן והניח מקצת משכנות ביד נאמן עם התבואה שמכר לו לתן לו י' זקוקי' בתמוז בין תוקיר התבואה בין תיזול ושמעון הקנה לו התבואה לתת לו בתמוז בין תיזול בין תוקיר. דעתי נוטה שהוא אגר נטר ואסור ואמר רב נחמן (ב\"מ ס\"ג ע\"ב) כללא דריביתא כל אגר נטר אסור דכי קץ לו דמים לתת י' זקוקי' בשעה שנותני' אותו בז' אסור וא\"ת והרי לא משך ראובן את התבואה לרשותו והוי כשיבא לתן לו י' זקוקי' כאלו קונה עכשיו התבואה אפי' תהיה התבואה בזול אין כאן אגר נטר שהרי עכשיו הוא נותן ונושא איברא ה\"נ משך [דקנין] תחת משיכה היא דכשהכלי מושך כשהקנה בו הוי כאלו מושך כל התבואה ומה שהניח ביד שמעון למשכון הניח שלא האמינו דאנן סהדי דאלו בעי ראובן לזבונה מיד הוי מזבנה אם הי' משכון אחר מניח על דמיה הלכך הוי הקנייה מעכשיו דאגר נטר הוא. נ\"ל כללא זה דוקא בכל מילי דאית ליה קצבה לדמיו שאם בא למכרו עכשיו לא הי' מוכרו אלא בדמים דכ\"ע מזבני ובא אחר וקבלו ביותר מדמיו של עכשיו לתת דמים לאחר זמן אגר נטר הוא ואסור דאלו הו\"ל זוזי השתא הוי שקיל כשער של עכשיו ומשום דל\"ל זוזי שקיל ביותר ביוקר. אבל סחורה שיאן דמיה קצובים לתתה לכל אדם בשער אחד כגון מעיליהן ודומיהן שאין נמכרי' לפי השער אלא לפי מה שיעלה חן בעיני הלוקחים ואמר א' תתן לי בכך דמים עד זמן פלוני אפי' העלה בדמיהן לפי ראות עינים מותר ובלבד שלא יאמר אם מעכשיו [בכך] אם לאחר זמן בכך מפני שפעמים שדמים שזה יתן לו לאחר זמן היה לוקח עכשיו אם יבא אדם הצריך לה שהרי אין קצבה לדמים ופעמים שנותן כפלים בדמים הצריך להם. ונ\"ל דמכאן סמכו הראשונים הולכי [דרך רוסיא] לקבל מעילי' וסחורה שאין דמים קצובים בהעלאת [דמים] עד לאחר זמן."
],
[
"שצז. דין שנים או שלשה שהעידו ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה ואפי' הן מאה אר\"י בד\"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר ורבי אמר אפי' בד\"מ בזמן שהוזקקו לעדות עדות' בטילה אר\"י אמר שמואל הלכה ברבי יוסי דנתקיים בשאר ור\"נ אמר הלכה כרבי אף בד\"מ עדותן בטלה (מכות ו' ע\"א) ואע\"ג דהלכתא כשמואל בדיני ה\"מ לגבי דרב אבל היכא דפליג ר\"נ אדשמואל הלכה כר\"נ שהי' קרוב אצל ריש גלותא דשכיחי דייני."
],
[
"שצח. כותבין גט לאיש אע\"פ שאין אשתו עמו (ב\"ב קס\"ז ע\"א) פי' הבא לפני ב\"ד ואמר כתבו גט לאשתי בין בעירו בין בעיר אחרת כותבין לו אע\"פ שאינו מגרשה בפנינו לא חיישי' שמא יגרש בו אשת אדם אחר ובלבד שיהיו מעידים שם האיש בגט כלומר שיכתבו שמו ושם אשתו אבל אם כתבו לו [טופס] הגט והניחו חלק מקום שמו ומקום שם אשתו לא יעשו שמא יכתוב שם אדם אחר ושם [אשה אחרת] ויתננו לה."
],
[
"שצט. ההוא ערבא דיתמי שבא על יתומי' קטני' ותבע חוב שפרע למלוה חוב אביהם שנתערב ולא הודיעם ליתמי שפרע ותביעת ערב זה מע\"פ שהרי שט\"ח של מלוה כיון שפרע לו הערב נמחל שעבודו אמר ר\"פ (ב\"ב קע\"ד ע\"א) אין נזקקי' לנכסי יתומי' הללו לפרוע לערב זה מע\"פ שיש לו עליהן לפי שפריעת בע\"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו אלא נטרי עד דגדלי יתמי וישתעי האי ערב דינא בהדייהו וה\"ה אם היה המלוה בעצמו בא עליהם בשט\"ח אין נזקקי' לנכסיהן כאשר פירשתי."
],
[
"ת. מע\"פ אין גובה מן הלקוחות (ב\"ב קע\"ו ע\"א) וגם אם נתן המוכר מתנה אחר שלוה אינו גובה אבל גובה הוא מן היורשי' ומן הלוה אפי' מגלימא דעל כתפאי ודוקא אם יש לו ב' סרבלים אחד יפה יותר מדאי יקח הלוה הטוב ויתן למלוה הגרוע אבל אם אין לו אלא א' גרוע לא יקח המלוה וישב הלוה ערום שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה."
],
[
"תא. (כתובות צ\"ב ע\"ב) אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות שכתב בפי' בשטר דשלא באחריות מכרה דאי לא כתב בפי' אמרי' טעות סופר הוא. ויצאו עליו עסיקין פי' עוררין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ומאימת הוי' [חזקה] מכי דייש אמצראי."
],
[
"תב. שמעו חכמים מילי אכן באתי להודיע לרבים דעת ב\"ד אשר הזקיקו להגבות כתובתה משניסת בשבועה. כגון ראובן נשא אשה ונהרג ביום הרג רב בלא בנים ואשתו ברחה אצל אביה ולאחר זמן ניסת לשמעון ולא נשבעה על כתו' והחזיקה [נכסי] בעלה הראשון מחמת כתו' והיורשי' עוררי' עליה לומר [מטלטלי'] הרבה תפסתה בכתו' והיא אומרת לשבע והם [אומרי'] מאחר שלא נשבעה קודם נישואין אינם רוצים שתשבע עתה והשיב הגאון שלא הפסידה כתו' כלום כי מאין לו שתפסיד כתו' בנישואין [אחר כ\"ה] שנים אבדה כתו' דודאי מחלה הא פחות לא אבדה כתובתה."
],
[
"תג. דין מי שנפל לים או אכלתו חיה כל זמן שרודפין ומבקשין אחריו אין אבילות חל על קרוביו הא בתר הכי מיד אחר אותה שעה חל גזירת ז' ול' וכל זמן שלא נתייאשו מלקוברו הרי הן כאונני' ופטורי' מתפלה וק\"ש ותפלין ומכל מצות ואסורי' בבשר וביין כאלו מונח לפניהם ומוטל עליהם לקוברו ולאחר שנתייאשו מותרי' בכל אלו כאלו נקבר וחל אבילות [ואחר] שעברו ז' ימי אבלו של בן נמצא אביו [בתוך נהר הריינוס] מקום שהושלך שם כסבורין לומר שישב עוד ז' ימים כבתחלה דהשתא הוי [סתימת] הגולל והורה הזקן [שאצ] רק לקרוע משום דהוי שעת חימם ולא יותר וראי' ברורה מצאתי אני אליעזר בירושלמי (פ' ואלו מגלחי' ה\"ה) הרי שמפנין אותו מקבר לקבר אית תני תמן משיסתום [הגולל] ראשון ואית תני משיסתום גולל שניר' יונה הוי ליה עובדא שאל ר' חנינא חבריהון דרבנן ואמר משיסתום גולל הראשון ומוכיח התלמוד דהאי דאמר הגולל שני [היינו] היכא דפינהו תוך ז' לגולל הראשון אבל פינהו לאחר ז' כבר עברה אבלו ה\"ה בכאן אם נמצא לאחר שנתייאשו ונתאבלו עליו ז' ימים אין מונין מסתימת השני אלא מראשון ונראה בעיני דע\"ז סמכו רבותינו זקני אשפירא כשנפטר רבינו כלונימוס הזקן והיתה העיר במצור ושמהו בארון בבית המקוה ומנו לו מיד ז' ול' אע\"פ שהי' דעתו לפנותו לאחר המצור כמו שעשה שקברוהו אח\"כ במגנ\"ץ כיון שלא פינוהו תוך ז' מונין מן הראשון אבל פינוהו תוך ז' ודאי מונין מן השני."
],
[
"תד. ומהכא שמעי' מת שמוליכין ממקום למקום לקוברו שאע\"פ שנתון בארון אין אבילות חל עליהם על המוליכים עד שיסתום הגולל בקבורתו אבל הנשארים מיד חל עליהם כשנתכסה מהם דשוב אין מוטל עליהם לקוברו והוי כקבור."
],
[
"תה. דין ראובן הטוען לשמעון אתה היית ב\"ד ביני ובין פלוני ונתפשרנו ושמתי משכון בידך עד שאפרע הפשרה לאחר שפרעתי שכנגדי עכבת משכוני ואמרת לי הנחת בידי כבר משכון זמן מרובה ואמרת של גוי הוא והוקטן בעיני המשכון ולא רציתי להלות עליו כל כך עד שנדרת לי להוסיף המשכון ולאותו תוספת אני תופס משכון שלך והנה ראובן תובע המשכון כי אומר לא התניתי להוסיף על משכון של גוים כלום ושמעון משיב ח\"ו לא עכבתי השלישות מעולם [ובזה] המשכון שהוא תובע קיים דבריו והוסיף לי על המשכון של גוי כאשר נדר. דעתי נוטה שמעון ישבע שראובן התנה עמו בשעת מתן מעות להוסיף לו משכון כפי דמי זה המשכון שתופס עתה לתוספת ויפטר שהרי שיעור זה המשכון הלוהו על אמונתו וגם נעשה ערב קבלן שנתן מעותיו בידו ואם לא תפס שמעון זה המשכון היה ראובן נשבע שלא נעשה ערב ונפטר עכשיו שתפס שמעון ישבע הוא ויפטר דהאי דתפיס ידו על העליונה כדאמר (ב\"ב קט\"ז ע\"א) הנהו עזי דאכלי חושלא וכו' יכול לטעון עד כדי דמיהן ואפי' [לדברי] ראובן שטוען שעכב שמעון השלישות כדין עשה דקיי\"ל כר\"נ דאמר (ב\"ק כ\"ז ע\"ב) עביד איניש דינא לנפשי' ואם לחשך אדם לומר ה\"מ דעביד דינא לנפשי' היכא דבתורת משא ומתן בא לידו אבל בתורת שלישות לא מצי תפיס דהוי כמו שולח יד בפקדון איברא אפי בשלישות נמי מצי עביד דינא לנפשי' כדאמ' פ' מי שהיה נשוי (פ\"ה ע\"א) ההיא אתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי אתו יורשי' וקא תבעו מינה אמרה מחיים תפיסנא אתו לקמי' דר\"נ אמר לה אית [לך] סהדי דתבעה מינך ולא יהבת לי' אלמא שלישות נמי אי תפיס תפיס."
],
[
"תו. דין ראובן שתבעו לשמעון ספר שהיה של [מורישי] בידך הוא ואיני יודע למה ושמעון משיב אבי מכרו לי שאמר לקחו ממורישך והנה אבי לפניכם שאלו לו והשיב אביו יש לי שטר תנו לי זמן ג' ימים ואביאנו והביא השטר וקרובים חתומים בו וכשראה הבן שלא היתה תועלת בשטר לקח הספר ועדים ובא אצל אביו והחזיר לו הספר ובא לפני ב\"ד ואמר לאו בע\"ד דידי את כי החזרתי הספר לאבי אשר מכרו לי והאב אמר לא באתי אליכם לדון אותי. דעתי נוטה שאין לב\"ד לגמור הדין על שמעון שחזרתו חזרה גמור דאמר אביי (כתו' צ\"ב ע\"ב) ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עלי' עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בה משהחזיק בה אין יכול לחזור בה איכא דאמרי אפי' באחריות נמי וטעמא דאין יכול לחזור בו דאין ראובן רוצה להחזיר המעות ולקבל השדה הא רצה הויא חזרה הלכך הוי חזרת שמעון חזרה גמורה ואין ראובן יכול לומר לשמעון למה החזרת ספר שלי שבידך מאחר שאין ראובן יכול לטעון לו דאתפסתיה בידא דלא מצינא לאשתועי דינא בהדי' [דהא קאי] אביו הלכך יכול שמעון לומר לאו בע\"ד דידי [את] כי החזרתי הספר לאבי. ומ\"ש אבי שמעון אין להם לדונני אין בדבריו כלום כיון שבא לפניהם לפצות את בנו הרי הוא במקומו דכיון שהספר בידו שהחזירו לו בנו יגמרו הדין עליו וכן הוא הדין ישבע אבי שמעון שמורישו של ראובן מכר לו הספר ויחזיק בשלו כדין כל הנשבעין שבתורה נשבעי' ולא משלמי'. ואי משום שנמצא השטר פסול ואזלה לה חזקה דמכח שטר פסול קא אתי' ליכא למיחש ודאי במקרקעי דנקני' בשטר איכא למיחש אבל במטלטלי דלא בעי לא שטר ולא חזקה אלא במשיכה ומכיון שיוצא' מתחת ידו הרי הוא בחזקתו ושטר דעבד אבי שמעון לא הוי אלא לרווחא דמלתא שלא יצטרך לשבע שקנאו אם יש עליו ערעור וכיון שנפסל השטר אזלה לה רווחא וצריך לשבע שכשם שאלו היה מורישו של ראובן קיים ולא היה הספר ביד אבי שמעון אלא יום א' והי' המוריש טוען מה בידך ואבי שמעון הי' טוען אתה מכרת לי היה נשבע ונפטר אע\"פ שאין לו לא שטר ולא חזקה כן עתה כשנפסל השטר וחזקה ישבע ויפטר. וכ\"ש עתה כשמת מורישו של ראובן וראובן בא מכחו דאיכא למימר אלו היה קיים היה מודה שמכרו לאבי שמעון ודאי נשבע אבי שמעון ונפטר ואין לדמותו לדברים העשויי' להשאיל ולהשכיר שא\"כ לא [תמכור] לעולם לא ספר ולא מטלטלי' שהרי אין כותבי' שטר עליהן וגם אין נקני' בשטר כדתנן [קידושין כ\"ו ע\"א) ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה ואפי' יש לו שטר עליו דלמא מירכס ונמצא המוכר מוציא מידו לפיכך החי יתן אל לבו."
],
[
"תז. כי מה שאמרו חכמי' דברי' העשויי' להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחי' הן בידי אינו נאמן דלא אמרו אלא בדברים הידועים לבני אדם שהבעלים הי' דרכם להשאיל ולהשכיר וגם רב האי גאון פסק כך בספר חכמה שלו וגם רש\"י מפי רבי' יצחק הלוי ואני מוסיף על דבריהם דהא דאמר אין נאמן לומר לקוחי' הן בידי [בדבר] העשוי להשאיל ולהשכיר ה\"מ באדם דאמיד שאינו עשוי למכור את כליו אבל עשוי למכור את כליו נאמן לומר לקוחי' הן בידי אותו שכנגדו ובשבועה שלקחם אבל שאין עשויי' להשאיל ולהשכיר אפי' בעה\"ב [שאינו] עשוי למכור את כליו נאמן לומר לקוחי' הן בידי דבעי' תרתי אין אדם עשוי למכור ודברי' העשוי' להשאיל אז אינו נאמן לומר לקוחי' הן בידי אפי' בשבועה אלא צריך להביא עדים או שטר שלקחם."
],
[
"תח. ראובן טען לשמעון פרע לי המנה שהלותיך ושמעון משיב על המשכון הלויתני תפוס אותו עד שאפדנו דעתי נוטה שחייב שמעון לפרעו אם יש ל' יום שהלוהו דתנן (מכות ג' ע\"ב) המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום הא לאחר ל' יום תובעו ומסקנא אחד מע\"פ ואחד מלוה בשטר וה\"ה דמלוה על המשכון ואבד ישבע ויטול מעותיו וכי היכא דמלוה בשטר מצי צבע לאחר ל' יום ה\"נ מלוה על המשכון מצי תבע וכן פסק רב צמח גאון משכון ביד מלוה שוה כ' דינר ומלוה אמר כ' דינר הלויתיך ולוה אמר י' דינר הלויתני מלוה שבע ונוטל כ' דינר דהו\"ל כמלוה בשטר דמשכון כשטר."
],
[
"תט. דין ראובן טוען לשמעון משכנתי משכון לגוי ואבדו הגוי והגיע לידך החזירהו לי ושמעון משיב אני זכיתי בו תחלה ואם לא זכיתי בכלן מ\"מ זכיתי בחוב הגוי. דעתי נוטה שלא זכה שמעון באותו משכון דהא לא היה המשכון קנוי לגוי דאפי' ישראל מישראל לא קנה משכון היכא דמשכנו בשעת הלואה וכ\"ש גוי ואין המשכון אצלו אלא לאחריות חובו וכי יצא המשכון מידו שאבד פקע חובו דהא אפי' ישראל שאבד משכונו פקע הלואתו כדתניא (ב\"מ פ\"א ע\"ב) אבד המשכון אבדו מעותיו וכיון דאבדו גוי זכה ישראל במשכנו כל היכא דאיתא וה\"מ שלא זכה שמעון באותו משכון כשהיה המשכון שוה יותר מחובו שלא הוחלט המשכון ביד גוי אבל הוחלט המשכון לגוי שעלה הקרן והרבית יותר משויו זכה בו הגוי וזוכה שמעון בו מן הגוי כיון דדיני' דגוי בתר ערבא אזיל ונכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה וכ\"ש המשכון שבידו כיון שעלה הקרן והרבית ליותר משויו זכה בו הגוי וקנאו מדין ערב הלכך זכה בו שמעון מן הגוי."
],
[
"תי. אני אליעזר בא אלי קרובי מ\"ר יהואל ובקשני לעיין בפסק דין שלו שנתנו לו ב\"ד ולא רציתי לו כי מה לי להדרש ללא שאלוני עד כי הפציר בי ועיינתי בו וראיתי כתוב בו ענוות הדיינים ואם שגינו יורנו רבותינו וענוותנות' הרבני להזקק לו ולא שאני מורה ורב אלא שאני דן לפניהם כי נזרקו עלי הדין. כתבתם רבותינו שטען מ\"ר יהואל בשעת הגזירה נהרס בית מורישי ובאתי לבותו ובניתי אותו ע\"פ עדות הזקני' שאמרו לי שהי' למורישי אור ונטפי על קרקע שבצדו והחזקתי באורה ובנטפי' בפני בעל הקרקע קרוב לכ' שנים שלא ערערו ולא מיחו בידי והביא עדים על חזקתו ושכנגדו טען כי ערערו עליו הבעלים ולא מצא עדות שלימה ופסקתם נראה בעינינו מאחר שלא יצא עדות על מורישי ר' יהואל שדר בו אפי' יום אחד [באותו] כח של אורה ונטפי' אין לו למר יהואל כלום ורואה אני פיסוק שלכם [מההוא] דדר בקשת' בעילית' מ' שנים לסוף אתא מריה בית' אשכחי' כו' אתא לקמי' דר' חייא א\"ל אייתי ראיי' דדר ביה ההיא דזבינתי' מיני' אפי' יום א' ואוקי בידך (ב\"ב מ\"א ע\"ב) אומר אני דאין הנדון דומה לראיי' אמאי לא דייקיתו לשנא דקתני לסוף אתא מר ביתא אשכחיה שלא בא עד מ' שנה שהיה בשוקי בראי אבל אם בא בתוך מ' ולא ערער אמרי' מדשתק אמת הוא שמכרה לזה ולהכי לא ערער והוי' חזקה שיש עמה טענה דהא רגלים לדבר דהא שתק ה\"נ כיון שלא ערערו היורשי' בחזקה של מר יהואל ודאי הודו לו שבדין היה לו אורה ונטפי' דשתיקה כהודאה דמי' ומיהו צריך לברר דבריו ולשבע שע\"פ העדאת הזקנים החזיק באוה ונטפי' כיון דלא מצא עדות בזה."
],
[
"תיא. נשאלתי ראובן תבע אשת שמעון לדין על פקדון שהפקיד בידה ונתחייבה גם פרעון גם שבועה ושמעון משיב מה שקנתה אשה [קנה] בעלה ואין לה מה לשלם כי [פגיעתה] רעה וגם איני רוצה שתשבע ותתבזה כר' אליעזר דאמר (גיטין מ\"ו ע\"א) אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב\"ד. נ\"ל שאין בדברי שמעון ממש [דהא דתנן] (ב\"ק פ\"ז ע\"א) העבד והאשה פגיעתן רעה דוקא חבלה שחבלו באחרים פטורים וטעמא שמא יקניטנו רבו וידליק גדישו של חבירו ונמצא מחייב לרבו מאה מנה בכל יום ואשה דאין לה מה לשלם דהכל של בעלה אבל [אם] יש לה כסי מלוג אע\"פ שמשועבדי' לבעלה משלמת ומתני' דקתני פטורי' בדלית [לה] נ\"מ והבעל אין לנו לחייב לשלם חבלת אשתו דמה לו ולצרה שהרי היא בת דינא ובת חיובא דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשי' שבתורה ותנן פ\"ק דב\"ק (י\"ד ע\"ב) והנשים בכלל הנזק ואינה פטורה אלא בשאין לה אבל בשיש לה דתתגרש חייבת כדתנן (ב\"ק פ\"ז ע\"א) נתגרשה הא'שה נשתחרר העבד חייבי' לשלם."
],
[
"תיב. אבל המפקיד פקדון ליד א\"א או הלוה לא יאמר בעלה קנוי הוא לי דמה שקנתה אשה קנוי לי ויאכל [וחדי] ח\"ו [ישתקע] הדבר ולא יאמר דמי הקנה לה הפקדון והמלוה שיקנה הבעל הלכך אם יש עדים שהפקיד ראובן או הלוה לה לאשת שמעון או הודת ב\"ד חייב אבל אם היא טוענת פשעתי בו בפקדון או השלכתיו בנהר ודאי פטור שמעון דאין לך חבלה גדולה מזו מה לי חבל בממונו מה לי חבל בופו אבל אם טוענת אכלתיו או הוצאתיו בצרכי רואה אני שהבעל משלם בשבילה שהרי כל הנשים אפטרופס' הן בנכסי בעליהן בזה\"ז ואפטרופ' שליח הוא דהא בהרשאה כתיבנא ומיניתיו אפטרופ' הזה ומסקי' (ב\"ק ע' ע\"א) והלכתא שליח שויה לפיכך כל משאה ומתנה שליח דידי' היא וכי אכלה וכי הוציאה הפקדון בשליחותא דבעל וחייב. ואם כפרה מקצת והודה במקצת אם הוא בעין אותו מקצת ומקצת הוציאה תחזירהו ותשבע על השר שכופרת."
],
[
"תיג. ומה שטוען שמעון איני רוצה שתשבע אשתי ותתבזה בב\"ד מאן לימא לן דהלכה כר\"א דלמא הלכה כר\"מ דאמר (גיטין מ\"ו ע\"א) אדם רוצה שתתבזה אשתו בב\"ד ואפי' את\"ל דהלכה כר\"א מאן לימא לן דשבועה הוא ביזוי הלכך חייבת שבועה. ועוד מדאמר בהכותב (פ\"ה ע\"א) ההיא אתתא דאיחייב' שבועה בבי דינא דרבא [ובי דינא דרב ביבי בר אביי] ואי איכא הפרש בין פנויה לא\"א הו\"ל לפלוגי ה\"מ בפנויה אבל בא\"א לא ומדלא מפליג ש\"מ ל\"ש אלא ודאי לא אמר ר\"א אלא לענין נדרים ובדברים שהיא שלוחו דבעל כגון הלואת ומשא ומתן הרי היא כבעל. וראיתי בני אדם כשמזמנין נשותיהן לדין אומרי' איני נזקק לטעון בשבילה כי הקהל יתנו לה אפטרופוס."
],
[
"תיד. ורואה אני חילוק בזה שאם יש [להם] דין עמה על משא ומתן אין בעלה יכול להשמט מלטעון בשבילה דשליחותו עבדה ובנכסי מלוג אם הבעל אוכל פירות עליו לטעון ואי לא כגון דכתב דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן אין עליו לטעון אם אינו רוצה דאמר אביי (גיטין מ\"ח ע\"ב) נקטי' בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה וה\"מ דלא נחית לפירא אבל נחית לפירא מגו דמשתעי דינא לפירי משתעי נמי לגופא ה\"נ במידי דשייך בה שליחותא דבעל קא עבדה כגון משא ומתן צריך למיטען בשבילה אע\"ג דמלתא דאביי בבעל הבא לדין עם אחר שתופס נ\"מ אשתו ה\"ה כשהן ביד האשה ואחד מערער עליהם אבל אם טוענה אדם על הגניבה או גזילות וחבלות יכול הבעל לומר איני טוען בעדה דהא איהו לא מחייב לשלם בשבילה ותנן נמי (שבועות מ\"ה ע\"א) אלו נשבעי' שלא בטענה האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ולא אמרי' [דבעלה יכול לומר] איני רוצה שתתבזה ב\"ד ולא מפליג בין פנויה לא\"א. וסמך מצאתי בתשו' רב שר שלום."
],
[
"תטו. ראובן שמינה עבדו אפטרופוס לגבות חובו משמעון וקבל העבד משכון משמעון ואבד המשכון חייב ראובן באותו משכון מהא (ב\"מ צ\"ו ע\"א) דא\"ל רבא לרב עיליש יד עבד כיד רבו דמי ועוד דיכולי' לומר בעלי חובות לאדוניו של עבד אי לאו דמיניתיה אפטרופיא לעבד וחזי' דגבי מן חד ותרין לא הוי' סמיכי' עליה ויהבי' ליה משכון דילן הלכך מן אלין טעמי חייב ראובן לשלם המשכון לשמעון ועבד ואשה שוין דפגיעתן רעה. וחייב הגאון הזה אדונו של עבד כי מנהו אפטרופ' ה\"נ האשה כי מנתה בעלה אפטרופו' [דידי'] מחייב לשלם בשבילה כל דמחייבי לאחריני וכל הגאונים שהיו לפנינולא חלקו בין נו\"נ בנכסי בעלה לשאינה נו\"נ כלום אלא כולם פוטרי' את הבעל בעודה תחתיו מתשלומי' ומלהשביעה דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב\"ד זולת רבינו קלונימוס גאון שחילק בנו\"נ בנכסים עם בעלה ואמר דאם יש שותפת לאחד עם בעלה בעסק השותפת משביע את הבעל ומשביע גם אשתו שלא לקחה מן השותפת כלום וא\"כ ל\"ל לר\"א הא סתמא דתנן (כתו' פ\"ו ע\"ב) המושיב את אשתו חנונית ה\"ז משביע' כו' וכן פסק מהר\"ם דמשביעה. ועוד כתב האומר יש לי עדים שרצית לעשות עמי פשרה אין לחייבו לשלם בשביל זה דעביד אינש דזבין דיניה כדאמר בר\"פ חזקת הבתים (בבא בתרא ל' ע\"ב)."
],
[
"תטז. קבל מן האשה יחזור לאשה בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ\"א ע\"ב) אם קודם שנשאת קבל הממון אז נאמנת לומר של."
],
[
"תיז. פלוני הם דמגו דאי בעיא שקלה [מיניה] איהי ויהבה לי' דקיי\"ל קבל מן האשה יחזור לאשה אבל [אם] משנשאת הפקידה בידו בזה\"ז בנשים שנושאת ונותנות בתוך הבית פר\"י דלא מהימנא לומר שלי הם או של פלוני הם כדאמר בחזקת הבתים (נ\"ב ע\"ב) וכן האשה שהיתה נו\"נ בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה עליה להביא ראי'. מהר\"ם. (כתו' בסי' תשס\"ו)."
],
[
"תיח. ראובן תבע שמעון לדין וטענו שלחתי על ידך ליטר' ללוי ושמעון משיב עשיתי שליחתו ונתתי ללוי כאשר צויתני וראובן משיב הלא לוי כופר שנתת לו כלום ופסקו ב\"ד והשביעו שמעון עשה שליחתו דעתי נוטה שיפה דנו כדאמר פ\"ב דקידושין (מ\"ג ע\"א) אמר רבא אר\"נ האומר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגרושין וכן בדיני ממונות ואם יחזור ראובן ויתבע גם את לוי כספי בא לידך ולוי כופר בו ישבע גם לוי שלא בא לידו ונפטר."
],
[
"תיט. דין ראובן ושמעון שדרין בבית הגוי שמת וכל אחד טוען אני החזקתי בו תחלה ואתה באת עלי ואין עדים בדבר מי הוא הקודם דין זה בכדין שנים אוחזין ויחלוקו בשבועה."
],
[
"תכ. גבור מזויין, בר אבוהן ובר אוריין ר' פלוני אשר שאלת על ראובן התובע את שמעון לדין ואומר שהפקידה אמו ביד שמעון פקדון וכשמסרתו לידו אמרה לו לתתן לראובן בנה לאחר מותה ועתה שמתה תן לי הפקדון ושמעון השיב שכך אמרה אם אצטרך ממנו תנהו לי ואם היא תמות תנהו לראובן בנה א\"כ איפוא לדברי שמעון נראה דלא זכה ראובן במתנה שהרי כיון שהיתה בריאה באותה שעה מתנת בריא [היא וצריכה] קנין ואע\"ג דאמר בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל\"ה ע\"ב) איזהו מתנת בריא שהיא [כמתנת] שכ\"מ כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה לפר\"ת שכתוב בה מהיום ואם לא אחזור בי עד לאחר מיתה ומשמע דלאחר מיתה מיהו קני בלא קנין שאני התם דכתב מהיום לת\"ק ולרבי יוסי בלא מהיום לפי [שזמנו] של שטר מוכיח עליו (ב\"ב קל\"ו ע\"א) אבל בנדון זה שלא אמר' מהיום וליכא שטר וזמן שיוכיח על המתנה לומר דמחיים חיילה לא קני דאין מתנה לאחר מיתה בבריא. וליכא למימר דלקני משום דמצוה לקיים דברי המת שהרי לא הושלש לכך דומי' דהמשליש מעות לבתו והאומר תנו לבני שקל וכו' ס\"פ מציאת האשה (כתובות ס\"ט ע\"ב) ופר\"ת דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דהושלש לכך והכא לא השלישתו אלא העיקר מה שהפקיד' בידו לצורך עצמה שאם תצטרך שיתנן לה וא\"כ ראובן לא זכה במתנה אלא ירשו אחיו עמו. מיהו אם ראובן טוען טענת ברי שאמו השלישתו לכך שלא אמרה לו יותר בשעת מסירת הפקדון אלא תן זה לבני ראובן לאחר מותי ישבע שמעון שהוא כדבריו אבל אם ראובן טוען טענת שמא כגון שלא היה שם בשעת מסירת הפקדון ולא רא ולא ידע היאך אמרה אז שמעון לא ישבע דאין נשבעי' בטענת שמא אלא השנויי' בפ' כל הנשבעי' (מ\"ה ע\"א) השותפי' והאפטרופ' וכיו\"ב."
],
[
"תכא. ושכתבת זכין לאדם שלא בפניו ושמעון זכה לו בקבלתו אינו כן [דכל] כה\"ג לא מבעי' היכא דאמרה תן לבני אחר מותי דלא קנה אלא אפי' אמרה זכי לבני לאחר מותי לא קנה דאין מתנה לאחר מיתה דההיא שעתא לא מצי מקניא וכ\"ש נדון זה שאמרה תן לבני לאחר מותי דאפי' אמרה תן לו בחיי מיד לא קנה שהרי פר\"ת דלא אמרי' תן כזכי במתנה אלא בחוב והביא ראי' פ\"ק דגיטין (י\"א ע\"ב) ואין להאריך."
],
[
"תכב. וששאלת על מבוי שנשתתפו בו ואחר זמן נשברה הקורב אם יכולי' בני החצירות לטלטל בחצרותיהן מן הבתים ומחצר לחצר אי אמרי' שבטל העירוב אי לא. נראה שאותו החצר שהעירוב מונח בו והחצירות הפתוחות לה מותרות דהא [קייל] פ' הדר (עירובין ע\"ב ע\"א) [כרבי יוחנן דאמר] נהגו העם כר\"מ מיהו לכתחלה אורויי מורינן כרבנן דאמרי סומכי' על שיתוף במקום עירוב אבל אותן חצירות שאינן פתוחי' לאותו חצר אסורות דליתא לעירוביהו גביהו ולא מצו לאתויי העירוב דרך מבוי כיון שנשברה הקורה הלכך אותו חצר העירוב מונח בו והחצרות העומדות באותה שורה והפתוחות זו לזו כולן מותרות ושאין פתוחות זו לזו כגון עומדי' בשורה [אחרת] או אפי' באותה שורה ואין להן פתח או חלון לחצר שבצידה אלא שפוחות למבוי אסורות ואע\"פ שנשתתפו כל החצרות יחד תחלה והשתא נאסרו מקצת' לא אסרי אאינך דגדולה מזו אמרי פ' מי שהוציאהו (מ\"ח ע\"ב) אם אמרו דיורין להקל יאמרו דיורין להחמיר."
],
[
"תכג. ואשר שאלת' על עיסה הנלקחת מן הגוי והיא פטורה מן החלה ולש בביתו עיסה אחרת ומצרפן יחד ובעיסה שלש בביתו היה שיעור חלה כיצד יפריש חלה שלא יפריש מן הפטור על החיוב נראה בעיני שא\"א להפריש ממקום אחר עליו דקא מפריש מן החיוב על הפטור שהרי אף המעורב בטל מן התורה ברוב אם עיסה שלקח מן הגוי היא רוב ואותה עיסה שלא נתערב' היא חייבת ואע\"ג דתרווייהו דרבנן דחלה בזה\"ז דרבנן מ\"מ כיון שבעיסה שנתערבה יש תרי מילי דרבנן דחלה זו רק מדרבנן חייבת ואפי' לא נתערב' ועוד שנתבטל ברוב ואותה עיסה שלא נתערבה אין בו אלא חדא מלתא דרבנן אין מפרישי' מזו על זו כיון דקצת חמורה זו מזו מחזי כמו מן החיוב על הפטור כדאמר פ' הקומץ רבה (מנחות ל\"א ע\"א) אר\"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ושאלתי את ר\"ט כו' עד קח מן הגוי ועשר עליו דקסבר יש קנין לגוי ופריך ולימא [לי'] קח מן השוק ומשני קסבר אין רוב ע\"ה מעשרי' אלמא אע\"ג דמעם הארץ לא הוי חייב אלא מדרבנן כמו טבל המעורב בחולין אפ\"ה כיון דמסתבר טפי לחיוב דעם הארץ מבטבל המעורב בחולין הוי כמו מן החיוב על הפטור וליכא לאפרושי נמי מיניה וביה ומטעם יש בילה שאמר פ\"ק דר\"ה (י\"ג ע\"ב) צובר גורנו לתוכו ונמצא תורם מן החדש שבו על החדש שבו ומן הישן שבו על ישן שבו הא ודאי ליתא דהא מסיק התם לכל אין בילה חוץ מן היין ושמן אלא נ\"ל שיפריש חלה גדולה כשיעור עיסה של גוי ועוד, דהשתא ממ\"נ נוטל חלה כמו כן מעיסה שלא הורמה חלתה ודבר זה למדתי מהא דאמר פ' התערובות (פ' ע\"ב) גבי דמים העליונים והתחתונים שנתערבו וכו' עד דרוב עליונים דקיהיב למעלה שיעור תחתונים ועוד."
],
[
"תכד. וששאלת מי שאינו מניח אלא תפלין של ראש אם יברך אחת או שתים בהא מלתא איכא פלוגתא דרבוותא רש\"י פי' דאין מברך על של ראש אלא אחת היכא דסח בין תפילה לתפילה והיכא דלא סח לא מברך מידי על של ראש א\"כ מי שאין לו אלא תפלי' של ראש אין מברך אלא אחת דהיינו על מצות תפלי' וכך פסק באלפס אבל רב עמרם זצ\"ל ור\"ת וספר התרומה פסקו היכא דסח מברך שתים על של ראש והיכא דלא סח מברך אחת וכן אני עושה מדקאמר סתמא (מנחות ל\"ו ע\"א) על של ראש מברך על מצות תפלין משמע דמיירי סתמא בלא עירה בלא סח."
],
[
"תכה. וששאלת אדם שיש לו מכוה בזרועו היכן מניח תפלין הא [מסקי'] בר\"פ המוציא תפי' (צ\"ח ע\"ב) מקום יש בזרועו להניח שני תפלין."
],
[
"תכו. וששאלתם מה יש להפטיר בין כסא לעשור כך אנו נוהגין להפטיר שובה בסי' הפסיקת' נו\"ע אר\"ק שד\"ש ובין סכות לכפור וידבר דוד שהיא שירה להאזינו שהיא שירה."
],
[
"תכז. ויהודי הדר בישוב לבדו אסור לתן לגוי מעות להשכיר לו פועלים בשבת וביו\"ט אע\"ג דליכא מתא דמקרבא להתם וחוץ לתחום והא דשרי תלמודא (מועד קטן י\"ב ע\"א) התם היינו דליכא מתא דמקרבא [להתם] לתוך התחום אבל הכא הרי עירו מקרבא להתם וא\"כ בני ביתו חשדי ליה ואורחי' דמקלעי לגבי' חשדי ליה."
],
[
"תכח. וגוים הדרים במבוי ד' או ה' בבית א' א\"צ להשכיר מכולם מכל או\"א אלא א' שוכר ע\"י כולן והירושלמי דאמר (פ' הדר הלכה ג') עשרה גוים הדרי' בחצר א' צריך להשכיר מכל או\"א בששרויים בחדרים ובעליות ובמחיצות [המגיעי' לתקרה] דאמ' פ' הדר (עירובין ע\"ב ע\"א) [ה' חבורות ששבתו בטרקלין א' בש\"א עירוב לכל חבורה וחבורה ובה\"א עירוב א' לכולן ומודי' בזמן שמקצתן שרוי' בחדרי' או בעליות שהן צריכי'] עירוב לכל חבורה [וחבורה] ולהכי צריך לשכור מכולן."
],
[
"תכט. ואשר שאלת' אם מותר להגעיל קודם פסח כלי גוים וכלי חמץ יחד ושניהם נותני' טעם לפגם כיון שאינן בני יומא אי אסור משום דהאי איסורא בלע והאי התירא בלע נראה דמותר משום דאפי' כי מגעיל ברישא כלי הגוי כי הדר מגעיל כלי חמץ [איידי] דטרידי לפלוט לא בלעו ואפי' את\"ל דכי נחו מפליטת' בלעי מה שפלט כלי הגוי מה בכך והלא בהאי שעתא התירא בלע והמים מותרי' דאיסור כלי הגוי אינו אוסרי' דנטל\"פ ואע\"ג דלא שרי' נטל\"פ לכתחלה ה\"מ אם היה מתכוין להסתפק מהם אלא דממילא משתרי משום נטל\"פ ושוב אין אוסרי' כלי חמץ אם חוזרי' ונבלעי' וכן עמא דבר."
],
[
"תל. מי שמת לו מת ד' ימים קודם הרגל אם מותר ברחיצה ברגל ע\"ז נחלקו הגאוני' רש\"י פי' הכל מודים באבל שחל שלישי שלו ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב היינו ביל יו\"ט בצונן וי\"מ בו ביום ולעת ערב בחמין וכן פיר רבי' אב\"ן."
],
[
"תלא. וששאלתם מ\"ש דגבי מקלל כתיב וסמכו כל השומעים ידיהם על ראשו ולא גבי שאר חייבי מיתות. לא קשי' דהרבה מצינו חייבי מיתות משונות זו מזו דעיר הנדחת ממונה אבד משא\"כ בשאר חייבי מיתות ומסית א\"צ עדה ועדים והתראה משא\"כ בכל חייבי מיתות אף אתה אל תתמה על זה אם נשתנה. ובתורת כהנים (פרשת אמור) יש שסומכי' ידיהם על ראשו ואומרי' לו דמך בראשך שאתה גרמת לכך ומשום שפשט ידו בעיקר והגדיל לעשות מפרסמין הדבר."
],
[
"תלב. ומה שנוהגין לחזור ולקדש מי שקידש ע\"י שליח נ\"ל משום דמצוה בו יותר מבשלוחו מיהו רוב העולם אין נוהגין כן."
],
[
"תלג. ודגים שצלו גוים אסורי' משום בישולי גוים ומ\"ש דיש בני אדם אוכלין אותם לאו [מר ברי' דרבינא] חתום עליהו ואף הן עתידי' לתן את דין גם רוב העולם אוכלים בצים שצלאום גוים והם אסורי' דקיי\"ל כמ\"ד (ע\"ז ל\"ח ע\"ב) דאסור וכהנה רבות שאין נזהרין מבישולי גוים."
],
[
"תלד. ועל ראובן ושמעון ששכרו לוי ללמוד בניהם והקדימו לו שכר תקופה אחת ולאחר ה' שבועות מתבנו של ראובן ותובעו לוי לתן לו שכרו כי בלא\"ה צריך ללמוד נער השני וראובן תובע שיחזור לו העודף [ממה] שלימד ועוד אמר שמחל לו בימי אבלו כשבא לנחמו ועוד אמר לו להחזיר לו מה שנתן לו יותר מהמגיע [לה'] שבועות ולוי הוה לו תחלה שמחל לו אבל בלא קנין ואח\"כ חזר וטען שלא מחל לו כלום. נראה דאם לוי לא מחל לו דחייב ראובן לתן שכרו משלם כיון שהעכבה אינו מלוי אלא [מראובן] ודמי' להא דאמר פ' האומני' (ע\"ט ע\"א) השוכר את הספינה וטבעה וכו' היכי דמי אי בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן לימא ליה אנא מייתינא ספינתא [הב] חמרא ה\"נ המלמד יאמר אנא קאימנא להשלים תנאי אפי' לא השכיר [עצמו] אלא לאותו נער שמת היה צריך לתן לו כל שכרו משלם ולא [דמים] כפועל [בטל] דדמי להא דאמרי' ר\"פ האומני' (ע\"ז ע\"א) האי מאן דאגר עבידתא ליומא ושלים עבידתא בפלגא דיומא כו' עד דפדיך וליתיב ליה כפועל בטל ומשני באוכלוסא דמחוזא וכן פסק מורי זצ\"ל. מיהו אם יכול למצוא נער אחד שלומד כל כך בטוב כמו אותו שמת יתן ליה בחריק' כדאמר עלה דההוא דשלים עבדתי' דכותי' או דניחה מינה [מפקד להו] גבייהו וכו' כך הדין הי' אם לא הי' מוכל לו אבל עתה דמחל לו והודה דמחל לו מה שקיבל לא יחזור כיון דלא הקנה לו אלא מה שלא קבל עדיין להא אהני מחילה בלא קנין דמחילה א\"צ קנין כמו שהוכיח ר\"י מכח ראיות הרבה ואין לי להאריך."
],
[
"תלה. ומה שחזר וטען המלמד שלא מחל לו קיי\"ל דאין חוזר וטוען (ב\"ב ל\"א ע\"א) ואשר כתבת דבתוך כדי דבור אמר שלא מחל לו אם בתוך כדי שאיל שלום תלמיד לרב חוזר בו יכול לחזור בו דקיי\"ל לכל מילי תכ\"ד כדבור דמי בר מע\"ז וקידושין בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ\"ט ע\"ב) ועוד סוף דבר נראה דאפי' לאחר כדי דבור היה יכול לטעון ולומר שלא מחל שהרי לא אמר בפי' שמחל אלא כשראובן טוען שמחל לו ואמר אל ירע לבבך על שהעדפת לי שכירות יותר מאשר עבדתיך כי חלילה לי לעכבו נגדך אלא אחזירנו לך ולא אתבעך יותר כי דיו לאבל באכלו והשיב המלמד מה בכך הלא לא לקחתי לך קנין ויכול להיות שלא הודה לו שמחל אלא לפי דבריו השיבו שהיה סבור שאפי' אם הי' כדבריו שלא היה מועיל שמחילה צריכה קנין כך היה סבור ואם הוא טוען של נתכוין בכך להודות לו אלא לפי דבריו יכול בטוב לחזור ולטעון דקיי\"ל בחזקת הבתים (ל\"א ע\"א) דכל היכא דהוא מתקן דבריו הראשונים יכול לחזור ולטעון גבי זה אומר של אבותי דכי הדר אמר לקחתיה ממך נאמן והאי דאמר של אבותי דסמיכו עלי כשל אבותי כ\"ש בנדון זה ועוד נדון זה אפי' אם כדברי ראובן אין זה לשון מחילה שא\"ל לא אתבעך יותר כיון דלא אמר לו מחול לך או הפטר או אחד מלשון מחילה אין זה אלא פטומי מילי וגיחמו בתנחומי [קטן] ולא נתרצה למחול דלא אמר אלא שלא אתבענו ואפי' אם הוא לא תבע חייב בדיני שמים כיון דלא פטר אותו לגמרי וא\"כ לא הוי מחילה וחייב לתן לו כל שכרו ויכול לתבעו דמה שאמר לא אתבעך אין כאן מחילת ממון ולא זכה הלה במה שבידו דאין כאן אלא דברים בעלמא אמנם יש רשות ביד בעה\"ב לתן לו נער אחד ללמוד אם הוא כדפי' לעיל."
],
[
"תלו. והשומע ביום שלשים כ' בה\"ג נוהג ז' ול' והארכתי בהלכות אבילות וזה צויתי להעתיק לך. שמועה קרובה ברגל [פי' ביום שלשים ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה] וכן שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהגת אלא יום אחד ואע\"ג [דשבת עולה לו למנין] אבילות אפ\"ה לא אמרי' כששמע בשבת כאלו שמע בחול דה\"ט כיון דאלו שמע למחר לא חיילא עליה אבילות דהוי יום ל\"א ה\"נ כששמע בשבת [כיון דלא נהיג ביה אבילות ממש די לו לעשותו כיום מחר אבל שמע בשבת שהוא יום כ\"ט אז ודאי נוהג אחר שבת ז' ול' כמו ששמע למחר ואלו שמע למחר ביום ל' נוהג ז' ול' ה\"נ כששמע בשבת] יום כ\"ט וע\"כ איירי הכא ששמע בשבת שהוא [יום ל' דאלו הי' שבת יום כ\"ט היכא קאמר ולמ\"ד נעשית רחוקה והא אכתי לא הוי רחוקה עד יום] ל' בעיצומו [של יום] כדאמר לעיל דלא אמר מקצת היום ככולו לענין ל' של אבילות ולפי מה שהוכחתי ניחא מ\"ש בה\"ג אם שמע ביום ל' דנוהג ז' ול' והביא ראי' מכאן דדוקא שמע בשבת ביום ל' אינו נוהגת אלא יום א' [הא] בחול כה\"ג נוהגת ז' ול' וכתב רב אלפס וז\"ל איכא [מרבוותא] אמרי דהוי כיום ל\"א ומתלו בהא דאמר בפ' יש בכור (בכורות מ\"ט ע\"א) אמר רב אשי הכל מודים לענין אבילות דיום ל' כיום שלפניו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל וגמרי' מינה לענין שמועה וכן פר\"ח וליתא דלענין נפל קאמר וכן פרש\"י ורשב\"ג אמר (שבת קל\"ח ע\"ב) כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל וקאמר ר\"א שאם מת ביום ל' כנפל חשוב דהוי כיום כ\"ט והיינו קולא ועוד לפי דבריהם הי' לו לומר כיום שלאחריו דהיינו כיום ל\"א אבל מדקאמר כיום שלפניו היינו כ\"ט כדפר\"י."
],
[
"תלז. וקטנים בני י\"ב שנה א\"צ להתאבל אלא מקרעין להן כדאי' במועד קטן (י\"ד ע\"ב)."
],
[
"תלח. ותרנגולת שנמגלה ונמצא בה חטה כלי שני אינו מבשל."
],
[
"תלט. ועל [אותן] אגני דלישא גדולים שאין יכול [להכניסן] ביורה בפעם אחת אי סגי להו לערות רותחין עליהן נראה דלא סגי דאפי' בהגעלה גמורה בטורח מותר שהרי ר\"ת התיר תחלה בהגעלה ושוב חזר בו ומוקי לשמעתת' (דפ' כל שעה (פסחים ל' ע\"ב)) אפי' בהגעלה לאסור בית שאור שחימוצו קשה ואע\"פ שהר' יעקב ב\"ר שמשון הגיה בספרו וסכין רע\"ז אנו סומכי' ועל דברי הערוך בערך בית שאור שהתיר בהגעלה וגם ר\"י התיר. ומה שאסר ר\"ת המדוכה אפי' בהגעלה מטעם שכח הפלפלי' ממהרי' להחמיץ העיה מיהו אין לנו להתיר ע\"י עירוי אלא בהגעל ואם אינו יכול להכניסו ביורה ימלא אותו מים להרתיחו כמו שמרתיחי' יורה גדולה."
],
[
"תמ. אבל מה ששאלת' על בית יד של מחבת ודאי יכולי' לעשות ע\"י עירוי כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות."
],
[
"תמא. ומה שיסד הפייט קדירות חרס בשברונם ואח\"כ התירו במחיצות מעץ לטמנם וקשיא רישא לסיפא ל\"ק כי כן דרך הפייטנים הוא עשה דברי רב ודברי שמואל (פסחי' ל' ע\"א) וכן בקרוץ של ר\"ה ציון שופר פשוט, קול שופר כפוף וכהנה רבות."
],
[
"(דין מורדת).",
"תמב. וששאלת על עסק המורדת לפי שדור פרוץ לא דייני' כר' אב\"ן להתיר לבעל לישא אחרת ותשב עד שתלבין ראשה אך זקני העיר ההיא יתמצעו להטיל פשרה ביניהם לפי מה שהוא אדם ולפי השעה בלא כפייה והכרחה בקבלה ונתינת הגט אמנם בכתובה ונדוניא ותוס' דייני' כמו האלפס וז\"ל (פ' אע\"פ) הכי נהוג בב\"ד הגדול ובשתי ישיבות כדאמרה לא בעינא ליה יהיב לה גט לאלתר ולא שקלה מאי דתפסה מכתובתה מדיליה אלא מפקי' מינה ומהדדי' לבעל [וה\"מ במאי דכתב לה בעל מדיליה אבל] מאי דאתי' מבי נשא אפי' לא תפסה יהיב לה בעל אי איתי' בעיני' ואי ליתא בעיני' לא מפקי' מבעל וה\"מ בנ\"מ אבל בנצ\"ב כל [מידי דאיתי' בעיני' שקלה ליה ואע\"ג דבלו ליה טובא והוא דחזי למאי דהוי חזי מעיקרא כגון דחזי לאשתמושי בי' מעין מלאכה דידיה אבל מאי דבלי ליה לגמרי ולא] חזי לאשתמושי ביה כדמעיקרא משלם לה [דמיהן כדמעיקרא מדידיה וכ\"ש מאי דאגנוב או מאי דאתנים דמשלם לה בעל מדידיה משום דברשותי' קיימא] עכ\"ל מיהו בנדון זה אם ידוע שלא הכניסה לו או בעדים שיודעי' שלא הכניסה נ' ליטר' כמ\"ש בכתובה ודא נדוני' וכו' לא שקלא אלא מה שהכניסו לו אפי' נצ\"ב ותו לא כי מה שקבל עליו החתן הנדוני' נ' ליטר' לא קבלם עליו ביוקר אלא ע\"מ לכונסה דאזלי' בתר אומדנא דעתו וה\"ט דמנה מאתים ותוס' דאין לה כל מה דאתי מחמתי' לה ה\"נ אם הדבר ידוע שלא הכניסה לו לנדוניא כל כך אלא לכבוד שעשו בימי חכמי התלמוד שהיו מוסיפי' על השום חומש וכי ההיא דפי' המקבל (בבא מציעא ק\"ד ע\"ב) מקום שנהגו לכפול וכו' ובזה המלכות נהוג לכתוב הנדוניא בשוה העשיר לא ירבה שלא לבייש מי שאין לו כיון דהיא מורדת אין לה אלא מה שהכניסה אפי' היכא דבא עליה כ\"ש זאת שהודת שמרדה מתחלה ולא קרב אליה דאפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה מבעי' לן בר\"פ אע\"פ (כתובות נ\"ו ע\"א) ומסיק בתיקו וכל תיקו המע\"ה ולא מגבי' לה כ\"ש זאת שהיא פושעת דאפי' רבנן דפליגי עליה דראב\"ע (שם נ\"ד ע\"ב) הכא מודו דאומדנא דמוכח כי האי ליכא מאן דפליג."
],
[
"(מספר המצות).",
"תמג. פסק בס' המצות דאם מרדה אשה על בעלה כדי לצערו כגון דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה ולא אמרה מאיס עלי דמתרין בה ומכריזין עליה ב' או ג' פעמים שאם תעמוד במרדה שתפסד כתובתה וכן פוסק ר\"ת ומשהינן לה י\"ב ירחי שתא אגיטא ולית לה מזוני מן הבעל כל י\"ב חדש וכשיוצאה לסוף י\"ב חדש בלא כתו' תחזיר כל דבר שהוא של בעל ושהוא שלה מבלאותיה אם תפסה אין מוציאי' מידה ואם תפס הבעל אין מוציאי' [מידו] וכל מה שמכר הבעל מנכסיה שקבל הבעל אחריותו עליו אינו משלם כלום. ור\"ת פירוש להפך כל דין זה אחרון במאיס עלי אבל במרידה אחרת תטול בלאותיה כי הפסד ז' דינר תנן בלאותיה לא תנן. [וכלל] הדבר לר\"ת במורדת דבעינא ומצערנא ליה מכריזין ד' שבתות ונמלכין בה להתרותה פעמים אחת קודם הכרזה ואחת אחר הכרזה. ובמורדת דמאיס עלי לא הוא ולא כתובה, משהי' לה י\"ב ירחי ואחר תצא בלא כתו' והפסידה בלאותיה אם תפסה הבעל וכל מה שכתב לה הבעל אפי' תפסה מוציאי' מידה זהו דין התלמוד כדמפורש במס' כתובות (ס\"ג ע\"א וע\"ב) ויש גאונים שכתבו מנהגי' ולא פשטו בכל ישראל. אפס רב שרירא גאון כתב בדין מורדת דלא משהי' לה אגיטא כלל פן תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה אלא נותני' לה גט מיד כתקנת הגאונים אחר ד' שבתות וכל מה שכתב לה בעל אפי' תפסה מוציאי' מידה אבל מה שהביאה אין מוציאי' מידה במורדת דמאיס עלי שוין רש\"י [ור\"מ] שיגרשנה בע\"כ כאשר בארנו וחולק עליהם ר\"ת שהרי פ' חרש (קי\"ב ע\"ב) ופ' הנזקין (גיטין מ\"ט ע\"ב) אמרי' האיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהא ליה אגיטא ומפרש כל שמועה זו כשהבעל רוצה לגרשה רק שיהא פטור מן הכתו' וכן פי' ר\"ח איש רומי בפירושין."
],
[
"תמד. וששאלת על ציצית של פשתן ודאי בטלית של פשתן דינו לכתחלה בציצית של פשתן כדכתי' הכנף מין כנף וציצית אחר א\"א להטיל בו דאי של צמר כיון דאין לנו תכלת הוי כלאים שלא במקום מצוה ואי משאר [מינים הא] שאר מיני' אין פוטרי' שלא במינן מיהו בלא\"ה אין טוב להתעטף בטלית של פשתן כי ר\"ת ומקצת שאר גאונים [אמרו] דהוי ברכה לבטלה דמפרשי סדין בציצית ב\"ש פוטרי' (מנחות ט' ע\"א) אפי' במינו. ופליאה גדולה בעיני היאך שבקו התירא ומכניסי' ראשם במחלוקת דמחו בה עוכלי בעוכלא. וציצית של פשתן בטלית של שיראים לא מהני דאין זה הכנף מין כנף והתורה אמרה פתיל תכלת דהיינו צמר צבוע בתכלת ואי ליכא תכלת יקח צמר שאין צבוע כי [הצבע] אינו מעכב אבל ציצית [אמרה] תורה. והא דאמר גדילים תעשה לך מהן היינו ביחד שני חוטי תכלת אבל היכא דא\"א להטיל שניהם יחדו כגון לדידן אין לעשות ציצית אלא או מצמר דכתי' פתיל תכלת או ממינו כדכתי' הכנף מין כנף."
],
[
"תמה. ולחם שאפו ולא הפרישו חלה אם היה הכל עיסה אחת א\"צ אפי' צירוף סל דקיי\"ל (בכורות כ\"ז ע\"א) חלת חו\"ל אוכל והולך ואח\"כ מפריש ואם שתי עיסות היו יצרפם בתיבה אחת ויקח ככר אחד על הכל."
],
[
"תמו. וראובן שנתחייב שבועה ואמר אם לא אשבע קודם שאצא מן העיר אתחייב בכל התביעות אסמכתא היא ולא קני'."
],
[
"תמז. ואשר שאלת שעשו אותך נאמן משטר ראובן ושמעון שאם יעבור המועד אשר יעדו שלא יתן לו זקוק [שתמסור] השטר לכשנגדו [ואינך] ודע אם ראובן קיים [הפרעון של זקוק] נראה שאתה חייב לתן השטר ליד שמעון דאם איתא דפרעי' [ראובן] לדידך הוי מודע כדי לקרוע השטר ואפי' מאן דחייש לפרעון פ\"ק דב\"מ (י\"ג ע\"א) ה\"מ היכא דנפל ואתרע. חדא דאמר ס\"פ זה בורר (סנהדרין ל\"א ע\"א) ההיא אתתא דנפיק שטרא מתותי ידה אמרה פרענא הוא לא מהימנה ר\"נ וכו' ולענין מאי לא מהימנ' ע\"כ לענין זה שבעל השטר יגבה את חובו כאלו הי' מוחזק עצמו בשטר דליכא למימר [דלא הימנה] לענין זה שיהא הנתבע פטור אף בלא שבועה אלא הנתבע צריך לשבע שפרע אבל התובע לא שקיל אפי' בשבועה דהא ליתא דא\"כ מאי פריך והא אי בעי' קלתיה והא אי קלתיה נמי היה צריך הנתבע לשבע שבועת היסת דהא ר\"נ גופיה תקן שבועת היסת ומסתמא בשעה שבאה לפניו [כבר] תקן אותה ועוד את\"ל כשנותני' ליד שליש בסתם וא\"ל אם לא אפרע לו עד יום פלוני תחזור לו השטר שאין לו להחזיר דאיכא למימר דלמא פרע א\"כ מאי קאמר כיון דאתחזיק בב\"ד דאי בעי' קלתי' לא אמרי' ואמאי לא מהימנינן לה במגו דאי בעי' אמרה אמר לי הלוה אם לא אפרע עד יום פלוני תן לו שטרו דאז ודאי היה נאמן לומר פרעתי לפי דבריך וליכא למימר דאז היה צריך הלוה לשבע דהא השתא נמי צריך לשבע שבועת היסת אפי' ליכא שטרא כלל אם כבר נתקנה שבועת היסת ואם לא נתקנה אידי ואידי אין לו לשבע כיון דאמרת שהשטר ביד שליש אינו כמונח ביד המלוה ונאמן לומר פרעתי א\"כ שבועה נמי לא בעי דמהיכי תיתי ושבועה זו למה קודם שנתקנה שבועת היסת אלא שטר המונח ביד שליש כמונח ביד המלוה דמי דאמרי' אי איתא דפרעי' שטרא ביד שליש מאי בעי איבעי ליה למקרעיה או למכתב שובר והא דמסיק פ' זה בורר דההוא לשנא דלא הימנה ר\"נ ליתא היינו משום שאמרה האשה שהיתה שלישה ידענא ביה דפריעא ומשום דשליש נאמן אבל היכא דלא ידע [השליש] אי פריע אי לאו ודאי לאו כל כמיני' דלוה לומר פרוע הוא כ\"ש דנתבע גופי' לא טעין פרוע הוא דהא ליתא קמן ואנן לא טענינן ליה ויש לך [למסור] ליד שמעון."
],
[
"תמח. ועל נטע רבעי אינו נוהג בחו\"ל אלא כרם רבעי דוקא נוהג דהא פליגי ר\"פ כיצד מברכין (ברכות ל\"ה ע\"א) ר' ור\"ש ב\"ר חד תני נטע רבעי וקיי\"ל (ברכות ל\"ו ע\"א) כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו\"ל."
],
[
"תמט. ירושלמי (פ' כל הנשבעין ה\"ד) החשוד על השבועה מאימתי מקבלין אותו משיבא לב\"ד שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני על השבועה וכן כל בעלי תשובה מקבלי' אותן אח\"כ וכשרין לעדות שנאמר שובו בנים שובבים ואמר ארפא משובתיכם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו."
],
[
"(מספר ברזילי).",
"תנ. נמצא בה\"ג יתומי' שהוציאו שט\"ח על אחרים [והוא] אומר כי פרוע הוא כיון דהלכה כר\"פ דאמר (שבועות מ\"א ע\"א) האי מאן דמפיק שטרא על חברי' מצי א\"ל אשתבע לי דלא פרעתיך השתא דליתא למלוה לאשתבועי אין אדם מוריש שבועה לבניו והלכך משתבע לוה ואם רצה לוה משתבעי יתומי' שבועת יורשי' ושקלי. ור\"ת הגיה על זאת דלאו דינא הוא דהא אין מחוייב להם אביהם שבועה עד שיעמוד בדין ויתבענו לוה דהא דאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו אינו אלא שבועה שנתחייב להם אביהם בשעת מיתה כדמוכח פ' כל הנשבעי' (מ\"ח ע\"א) אבל זו לא נתחייב לא הוא ולא יורשיו אא\"כ טעין אשתבע לי דלא פרעתי ועוד דמודה ר\"פ בפוגם את שטרו (שבועות מ\"ח ע\"ב)."
],
[
"תנא. בספר הדינין של הר' יהודה כהן נמצא דאם אמר פרעתיך או החזרתי לך או אין לך בידי שוב א\"צ [לברר דבריו] דד\"מ לא בעי דרישה וחקירה ורמב\"ם כתב (פ\"ו מטוען ה\"א) שתקנו גאונים לאחר סיום התלמוד מפני הרמאים שאם אמר איני חייב לך כלום אין זו תשובה נכונה אלא אומר לו ב\"ד אמור אם לוית או לא לוית ואם תבעו שהפקיד בידו או הלוה לו ישבע שלא הפקיד בידו או לא הלוה לו והטעם כמו שפי' ר\"ת בתשו' אחת שיש לו לפרש [בפני ב\"ד כיצד פרעו] שיש דברים הרבה שאדם חושבו כפרעון ואינו פרעון כגון קניא דרבא (שבועות ל\"ט ע\"ב) וכגון מרגלית לקלים (עכרכין כ\"ד ע\"א) וכיו\"ב ויש לב\"ד לשמוע אם פרעונו פרעון וישבע ע\"ד ב\"ד ויזהרו שלא ילמדו מתוך דבריהם לשקר."
],
[
"תנב. אשר שאלת מה יעשה אביך מאשר נשתתף עם הגוי להניח שוורים ושדות כנגד שדות ושוורים שלו כך נראה בעיני שאם לא בעבור שוורים בעבור שדות אין שום חשש איסור בדבר דיון שהגוי אריסותי' קעביד דקיי\"ל כרשב\"ג (ע\"ז כ\"א ע\"ב) דמתני' [אתי'] כותי' דשרי להשכיר שדות ולית הלכתא [כר' שמעון בן אלעזר] דל\"ל אריסותי' קעביד וכו'. וכמדומה אני בעיני שר\"ת התיר אף ריחיים ופורני אבל מחמת שוורים יש איסור דאדם מצווה על שביתת בהמתו ואין אני רואה [תקנה] בדבר אא\"כ שימכור אותו לגוי האריס או ילוה לו אותן שוורים בהלואה ולא בשאל שיהא רשות ביד הגוי להוציאם שלא ברשות ויזקוף הדמים על הגוי במלוה ואחריות השוורי' על הגוי ועוד נרא בעיני שאפי' לא יהי' רשות ביד הגוי להוציא שלא ברשות יש תקנה כגון שיזקוף הדמים על הגוי במלוה ויחזור הגוי וימשכנם לישראל ולא [ימשכנו] להרהינו אצלו אלא שיעבוד אפותיקי כל זמן שלא יפרע לו מעותיו דבענין זה לר יצאו מרשות [הגוי] כלל ואפי' נמי הרהינו אצלו יש להתיר אלא [שלא] יאמר לו מעכשיו דקיי\"ל כרבא דאמר (פסחים ל\"א ע\"א) מכאן ולהבא הוא גובה ובענינים אלו יש להתיר ושלום יצחק בר' אברהם תנב\"ה."
],
[
"תנג. הודה בפני שנים קנו מידו כותבין (סנהדרין כ\"ט ע\"ב) היינו דוקא כל זמן שלא מיחה משום דסתם קנין לכתיבה עומד אבל אם הוא רוצה למחות שלא יכתבו שומעין לו וראי' מחזקת הבתים (מ' ע\"א) דאמר קנין בפני שנים א\"צ לומר כתובו דכאלו אמר [כתובו] דמי ואם רוצה לחזור חוזר ואמר בפ' הספינה (בבא בתרא ע\"ז ע\"א) זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בקרקע. וא\"ת מ\"ט חוזר בשטר בע\"כ יכתבו לו כיון דזיכה לו את השדה ואינו מפסיד בשטר כלום דהא אינו יכול לחזור בו דאי שטר מתנה מאי נ\"מ לן מינה ואי בשטר מכר ומשום שלא יגבה ממשעבדי בלא שטר נמי גבי דאמר ר\"פ בחזקת הבתים (מ\"א ע\"ב) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואומר ר\"ת דלא ניחא ליה לאיניש דליפשו שטרות עילוי' משום דע\"י השטר אית לי' קלא דלוה על שדותיו הוא וזיילי נכסיה וגם נמנעי' מלהלות לו כיון שמוכר שדותיו. ואם כמוסר דבריו דבריו קיימי' ואין שייך כאן שלא להשביע את בניו משום דמיחזי כשקרא ודוקא כשהקנה אבל בלא קנין אינו מועיל."
],
[
"תנד. יוציא מנה על מנה (סנהדרי' ל\"א ע\"ב) מכאן יש לדקדק דהמחוייב בדין א\"צ לשלם לאיך יציאותיו ואע\"פ שהזקיקו לדין בעיר אחרת. ואם אמר כתבו מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין ופסק ר\"י בין נתעצמו בין לא נתעצמו."
],
[
"תנה. אשה שהיתה רגילה להיות מטורפת חדש או חדשים ואח\"כ נתרפאות לגמרי ובשעה שקבלה גיטה שאלוה אם היתה יודעת מהו גט והשיבה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון וגם מתחלה מיאנה לקבל גט שהחומות שהחזיר לה בעלה היו ביד אמה פן תעכב אותם האם. והשיב רבי' שמשון בר' אברהם דודאי דעתה צילית' הוי לה ואפי' [אינה] מבחנת בין גיטה לדבר אחר חשובה [יודעת] לשמור גיטה פ' התקבל (גיטין ס\"ה ע\"א) אלא היכא דאין יודעת לשמור גיטה אין מתגרשת. ועתים שוטה ועתים חלומה כך הוא דינא כדמוכח בירושלמי פ' חרש (ה\"א) ואני איני רגיל להפוך הגירסא אלא שדילג הסופר יכולה לשמור את גיטה שראה ב' פעמים כתוב לפניו יכולה לשמור את גיטה וחשב בלבו שאחד טעות ודילגו וכך היא הגירסא מ\"ד מפני גרירה אסורה מ\"ד מפני שאינה יכולה לשמור עתים חלומה ויכולה לשמור את גיטה מותרת] וכל הנך תרתי מילי מפני גרירה אינו גט ואלו הן השלשה חדא דיודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור עתים חלומה ויכולה לשמור את גיטה מותרת] וכל הנך תרתי מילי מפני גרירה אינו גט ואלו הן השלשה חדא דיודעת לשמור גיטה ואינה ידועת לשמור עצמה וחדא אין יודעת לשמור את גיטה ולא את עצמה ויש לה אב והיא קטנה ארוסה ואידך פעמים חלומה פעמים שוטה וקיי\"ל כמפני גרירה דהיינו ר' יצחק ור' ינאי שהובאו דבריהם בתלמוד ודברי ר' זירא לא הובאו בתלמוד לחלוק עליו והאי עובדא דאתא לידן [אם] עתים חלומה עתים שוטה אינה מתגרשת אבל אם באקראי בעלמא נשטית ונתרפאת ונשטית ושוב נתרפאה הואיל ואין לה וסת אין לחוש שתחזור לשטולת מחמת תרי זימני וכה\"ג לא מקריא עתים שוטה עתים חלומה ושלום שמשון בר' אברהם.",
"ורבינו שמחה ז\"ל משפיר\"א כתב דלא מחזקי' בחזקת שוטה לגרש עד שיראו בה סימני שטות המפורשי' פ\"א דחגיגה (ג' ע\"ב) ובירושלמי דמס תרומות (פ\"ק ה\"א) משמע עד שיראו בה [כולם] ופליג קצת אגמרא דידן ועיקר סימן זה המאבד מה שנותני' לו דומי' דההוא שטותא יתירת' הוא דחזא ביה דהוי משחרר עבדו בעוד שלא ראינו סי' זה אפי' בדיקה ל\"צ והרי הוא בחזקת פקח."
],
[
"תנו. השיב רש\"י על היבמה שנפלה לפני יבם משומד צריכה חליצה ואין חילוק בין שקדשה הבעל ואח\"כ נשתמד בין שנשתמד [קודם] קדושין שהמשומד הרי הוא כישראל חשוד לכל דבר שנאמר חטא ישראל אע\"פ שחטא ישראל הוא ואין לחלקו [מדת] ישראל אלא שאין נאמן באיסורין הואיל וחשוד הוא עליהן ויינו יין נסך הואל וחשוד הוא לע\"ז [וקידושיו] קידושין וחליצתו חליצה כללו של דבר הרי הוא כישראל חשוד. והתשו' הנמצאת בתשו' הגאוני' שאם נשתמד בשעה שקדשה א\"צ חליצה דקידושי' ונישואים הראושנים מפיליםלחליצה וליבום אין לסמוך עליהם דדבריהם סותרים זה את זה שאם זיקתו זיקה וחליצתו חליצה לאחר שנשתמד מה לי קדשה קודם לכן מה לי קדשה אחכ הרי הוא מחזיקו כישראל גמור להיות חליצתו חליצה ואם בשמדותו נחשב כגוי גמור היאך הוא זה שתהא חליצתו חליצה ע\"כ אין לה תקנה אלא בחליצה, וצור ישראל יאיר עינינו במאור תורתו. שלמה ב\"ר יצחק."
],
[
"תנז. נשאל לרב האי גאון מי שהוחזק כפרן כגון שאמר להד\"ם וכיון שנתחייב שבועה חזר ואמר פרעתי נידון אותו בהוחזק כפרן או לא דדלמא אינו מוחזק כפרן עד שיכחישהו עדים אבל הוא עצמו לא וישבע וכן אם יש הפרש בין מי שאמר להד\"ם ובין אמר אין לך בידי כלום לענין הוחזק כפרן או לא משום כשחזר ואמר פרעתי יכול לומר אין זה כפרנות שמה שאמרתי אין לך בידי לא באתי לומר אלא פרעתיך והשיב דין מי שהוחזק כפרן אינו עד שיכחישהו העדים ומה שאמר ר' יוחנן (ב\"מ י\"ז ע\"א) מנה לי בידך [והלה] אומר אין לך בידי כלום והעדי' מעידי' אותו שיש לו וחזר ואמר פרעתי מוחזק כפרן לאותו ממון לא [באומר] אין לך בידי כלום ממש אלא להד\"ם דהא דימו דבר זה להא [דשבתאי ברי' דר' מרינוס] דכתב אצטליא דמלתא וכו' שיש בו להד\"ם ללמדך שלא הוחזק כפרן עד שיאמר להד\"ם וכן אם הודה מעצמו אינו כפרן עד שיעידו עדים ובעוד שלא העידו בו עדי' אע\"פ שראה עדי' ממשמשי' ובאי' וחזר והודה מחמת ביעתות' דעדים אינו מוחזק כפרן בכך מאחר שהודה קודם שיעידו וכן דן מו' כחכמים דפליגי עליה [דר' אלעזר בר שמעון] גבי גנב ע\"פ שנים וטבח ומכר ע\"פ ע\"א פ' מרובה (בבא קמא ע\"ה ע\"א)."
],
[
"תנח. נשאל לריצב\"א אם אפטרופיס של יתומי' יכול להעיד להם אם יודע להם עדות והשיב דאין לך אלא מה שמנו חכמי' בסנהדרין (כ\"ד ע\"ב וכ\"ה) וזה אינו נוגע בעדות דאינו אלא שליח בעלמא כדאמ' בקידושין (מ\"ג ע\"א) הלכתא שליח נעשה עד ובחזקת הבתים (מ\"ו ע\"ב) אמרי' אריס מעיד והוא דלית לי' פסידא בארעי'."
],
[
"תנט. וכן ערב מעיד ללוה והוא דאית לי' ארעא אחריתא כיון דאינו נוגע (ב\"ב מ\"ו ע\"ב) וההוא אפטרופ' דזבין תורא ליתמי דפ' המפקיד (בבא מציעא מ\"ב ע\"ב) דמשמע דמשלם שאני התם דפשע. ואפטרופא דמשבעי' לי' פ' הנזקין (גיטין נ\"ב ע\"א) היינו שנושא ונותן בנכסי יתומים דחשדי' ליה שמא שלח יד בנכסי יתומים אבל זה לא מינהו אלא לטעון מה נוגע בעדות [הוא] ואפי' כשמינהו ב\"ד אין היתומי' מפסידי' היכא דטעי כדמוכח בכתו' (צ\"ט ע\"ב) דהלכה כחכמי' [בשום] היתומי' שפחתו שתות מכרן בטל הלכך ע\"כ אפטרופיס כשר להעיד."
],
[
"תס. ראובן טען על בני שמעון שמסרו אביהם והם יסלקו הפסדו והביא עדים שהוא אמת ופסקו מו' הרב דדיני מסור דיני דגרמי הוא וגרסי' בירושלמי דשבועות (פ' שבועות הדייני' ה\"ו) דכל דיני דגרמי משום קנס וגרסי' פ' השולח (גיטין מ\"ד ע\"א) גבי עבד שמכרו רבו לחו\"ל קונבי' אותו עד עשרה בדמיו לדידי' דעבד איסורא קנסו לבנו לא קנסו. ועוד מאחר דטועני' ליורש ושמעון היה חי וקיים כמה ימים עמו ולא תבעו שמא אם היה תבעו היה אומר פרעתי."
],
[
"תסא. דן הר' חיים על אודות ספר היתומי' שקנאו הלוקח מיד האפטרופ' והאפטרופוס מכרו לפרוע המס לעצמו ולחביריו שהטילו על היתומי' חלקם לצורך פרעון של תפיסת אותן השלשה שפסקו לתן ד' זקוקי' להגמון ונפסק הדין שאין על היתומי' מוטל מאומה לפרוע לאותן ד' זקוקי' אך שהלוקח טוען שהיתומי' יפרעו לו מעותיו מפני תקנת השוק ויחזור ויפרעו ממי שמכר הספר נראה שלא תקנו תקנת השוק כה\"ג הדא מאחר שמן התורה לפני יאוש היה לאדם לקח שלו בכל מקום שימצאנו אך שעשו חכמי' תקנת השוק והאי לאו בני מיחל לעיהו תקנתא דרבנן נינהו כי כן פי' רש\"י הדי' ס\"פ יוצא דופן (נדה מ\"ו ע\"ב) אמת הוא שעשו חכמי' תקנתם דפעוטות מתנתם מתנה ומקחם מקח משום כדי חייו זהו לטובת הקטן אבל כאן התקנה היא לצורך הלוקח וכי יעשו חכמים תקנת השוק על יתמי דלו בני מחילה נינהו חליה ואי משום שלא [ירצה] אדם לקנות ספר מאפטרופס דיתמי ולא שבקת חי לכל [בריה] אין דומה לזה שהרי אם נמכר הספר לצורך תקנת היתומי' אין פקפוק בזה אחרי שמינהו ב\"ד מכירתו מכירה אך זה שמכרו של לצורך היתומי' אך לתן המעות תוך כיסו על דבר זה וכיו\"ב [אני] קורא מלתא דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן שהרי אין ממני' אפוטרופ' אלא ע\"פ ב\"ד והם בוררי' אנשים כשרים ויראי חטא ואחד מיני אלף לא יעשה רמיה ואף בנדון [זה] לא כיון האפטרופ' לגזל גמור אך הסיתהו כי הוא סבור שהי' מוכר הספר בהיתר לצורך המס ואחרי שטעה קנין בטעות הוא וכ\"ש וכ\"ש מלתא דל שכיחא ביותר שאלו היה יודע הוא בעצמו מתחלה לא היה מוכר הספר ע\"ז לא שייכא תקנתא דרבנן ואזלי' בתר דינא דאו' והלוקח יתבע מעותיו מן המוכר וכ\"ש אם האפטרופ' לא מכרו כמו שטען והלוקח יודע שהוא של היתומי' א\"כ איהו דאפסיד אנפשי' דהול למידק אם האפטרופ' מכרו או ר' אלעזר ור' מאיר שהי' להם חלק בו כי גם הם אין מכירתם מכירה מאחר דאין כלו שלהם ודבר ידוע שאין אדם יכול למכור נכסי יתומי' אלא ב\"ד או אפטרופ' שנתמנה ע\"פ ב\"ד ומדלא עשה כך איהו אפסיד אנפשי' ולא שייך בו שום תקנה ועוד לפי הסברא אף אם היתומי' גדולי' לא שייך תקנת השוק דקיי\"ל כב חסדא דאמר (ב\"ק קי\"א ע\"ב) גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואע\"ג דכבר היתה מתוקנית בימי רב ור' יוחנן דקיי\"ל כר\"י (ב\"ק קט\"ו ע\"א) דשייכא ביה תקנת השוק ולפי הפשט כ\"ש אם הוא בעיני' ביד השני שקנאו מיד הראשון בלי ידיעתו דאלו היה יודע שהיתה [גזולה] בידו לא היה קונה אותה ואעפ\"כ אמר ר\"ח רצה מזה גובה רצה מזה גובה אך כך נראה שכך היתה התקנה אך בגניבה לא בגזילה ואף כי לא ידע הלוקח שהיתה גזולה דמלתא דלא שכיחא לא עבדו ביה רבנן תקנתא שברוב פעמים גזילה יש לה קול ולא תקנו רבנן אף שלח בו יד וגזלו והלוקח היה יודע שהיה של היתומים אך סבור שנמכר לצורך יתומים ונמכר בגזילה לא מצינו תקנה כזאת בתלמוד. ועוד דזהו פשוט הגוזל שדה מחבירו ובא חבירו וקנאו מיד הגזלן הנגזל טורפה מיד שני ולא עשו בו תקנה הואיל ורוב פעמים גזילת קרקע ידועה וה\"ה למטלטלי' דגזילה אלא מלןתא דפסיקא נקיט דלא שייך בקרקע [חילוק בין] גניבה או גזילה דמי יחלוק בין הפרקים מדעת הכרס דא\"כ אין לדבר סוף שכל אדם יכול למצוא חילוק בין הפרקים בדבר מועט ואחרי סברה זאת מי יוציא ממון שבדין תורה הוא בחזקת יתמי אם באת לדמות מלתא מכח תקנה ויש פנים לחלוק אם לא בראי' ברורה. גם יש רוצים לומר שלא דבר רב חסדא דבריו אלא כשבא לשני מיד הראשון [בגזילה] אך כשבא לידו בתורת מכר לא ולא הבנתי טעמם הלא שינוי רשות בלא יאוש לא קני לכ\"ע גם התלמוד מייתי מלתא דר\"ח בהגוזל בתרא (קט\"ו ע\"א) על גנב ומכר ואח\"כ הוכר הנגב שבא לידו בתורת מכר."
],
[
"תסב. על ראובן שתבע את שמעון ולאה אמו ודינה בתה לדין ואמר נתתי גט לאשתי דינה והנחתי לה בת ונדרה לתן י' זקוקים לבתי ודינה ואמה ואחיה קבלו עליהם לשא ולתן באותן מעות והקרן והפרי היה להן לתן לבת בעת כניסתה לחופה ובתוך כך מתה הבת ועתה אני תובע מהם הקרן והפירי כדין הקרוב קודם לירושה ולאה השיבה עבור ממון זה לא ידעתי ולא נדרתי לשא ולתן באותו ממון ומתחלה הי' אותו ממון בידי והחזרתיה לאותו שמסרו לי ואין לי עסק עמך. נראה שלאה תשבע שכדבריה כן הוא ותפטור ואף כי יש עדים שהודתה לאה בפניהם שהיתה תופסת י' זקוקי' ממנה עתה בראש השנה אין בכך כלום דקיי\"ל המלוה או המפקיד בעדי' א\"צ להחזירו בעדי' אלא אם אמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני וכנדון זה אע\"פ שבר\"ה כבר מת לוי שמא החזירתו לאותו שציוה לוי לתנם ועוד האי הודאה בעלמא הוא וקיי\"ל מי שמודה בלא תביעה צריך שכנגדו לומר אתם עדי וזה שותק ואם לאו יכול זה לומר שלא להשביע א\"ע נתכוין ואין בהודאתו כלום ומזה אין להאריך. אך יש לדקדק ולהעמיק ע\"י ב\"ד ולברר למי מסרה הממון אע\"ג דקיי\"ל כמ\"ד א\"צ לברר מיהו היכא דנראה לדיינים שהדין מרומה היום הזה צריך לברר מפני הרמאים שנתרבו וכ\"פ המיימוני וכן ראיתי רבותינו פוסקים הלכה למעשה. ודינה השיבה י' ליטרי' נתתי ללוי כאשר התנית בשעת נתינת הגט למוסרם לידו והוא היה נאמן מדעת שנינו והוצרכתי לתן לו כי באמונת שמים קבלתי לתן לו י' ליטרי' וכן קיימתי ולא ידעתי שוב מה נעשה באותו ממון כלל גם לא נדרתי לשא ולתן באותו ממון כלל גם בזו תשבע דינה שדבריה אמיתים ותפטור אע\"פ שע\"א מכחישה ואומר שקבלה עליה לשא ולתן באותו ממון תשבע להכחיש העד. ועוד אומר אני שאף אם קבלה עליה להתעסק בם ונתעצלה ולא קיימה תנאי לא הי' שום חיוב בה וגם שבועה לא שייכא על טענה זו וכי עליה לשלם רבית שלא קבלה לא גרע ממבטל כיסו של חבירו דאין לו עליו אלא תרעומות כ\"ש גנדון זה שלא קבלה דאין כאן חיוב שבועה. ועוד לפר\"ת בריש ב\"מ דהיכא דע\"א מסייע לנתבע לפטור משבועה ובכאן ע\"א מסייע לה ואמר שלוי אחיה היה נאמן ולצרף סכום החשבון מידי שנה בשנה. מ\"מ אחרי שיש לירא מרמאות שיש בדין ותקנת שבועת היסת היום בדבר קל ואפי' בדר דליכא דדרא דממונא ואפי' בקרקעות כדפסק רב האי גאון תשבע דינה ותבאר היטב למי נתנה וע\"פ מי נתנה בשבועה ותפטור. ושמעון השיב מה שאמרת שקבלתי עלי לשא ולתן באותן י' ליטרי' ולתן קרן ופירי בעת כניסת חופה ועתה מתה הבת ותובע את הקרן והפירי חלילה שקבלתי עלי זה כי הייתי בשפיר\"א באותה שעה והגט והתנאי נעשה בוויזל\"א ובעת התנאי אמר ראובן ללוי אחי אני רוצה שתהיה נאמן מאותם י' ליטרי' מקרן ופירי עד כניסת בתי לחופה והבת לא זכתה מעולם באותלו ממון ולוי לקחו כך סיפר לי בעצמו כי לא הייתי במלכות אז וכשנפטר לוי צוני לעשות בממון זה כפי צואתו וכל מה שצוני אחי שהיה נאמן קיימתי ומה שלא קיימתי אקיים עדיין ויש לי עדים שאחי הי' נאמן אז, ושמעון הביא ב' עדים שראובן עשה לוי שליש בעת נתינת הגט על ממון זה לתן לבתלו בעת כניסת חופה ואם תמות קודם חופה שהי' לוי להחזיר הממון לדינה משלם ואין לראובן להתרעם על אותו ממון לעולם ואף כי ע\"א חזר בו ואמר ששקר ענה באחיו וע\"י פיתוי נתרצה להעיד שקר אין נאמן להעיד אחר כדי דבור דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ועוד בנדון זה אף בתכ\"ד אין יכול לפסול א\"ע בעדותו דאדם קרוב אצל עצמו ופלגינן דבורא נאמן מן העדות ומה שאמר שפתוהו לכך אינו נאמן כדאמר פ\"ב דכתובות (י\"ח ע\"ב) ופ\"ק דסנהדרין (ט' ע\"א), גם ראובן הביא ב' עדים אחרים והכחישו את אלו ואמרו שהתנאי היה שאם תמות הבת קודם החופה שהאב היה לו לירש אותה ובנדון זה אם הי' הממון בעין לפנינו וזה בא לירש וזה בא לירש אוקי תרי תבהדי תרי וכאלו לא היה שום עדות דמי ואז הי' האב יורש ממילא גם אם היה לוי קיים והממון בידו הי' צריך להחזירו לאב אע\"פ שהשליש נאמן וגם מגו שהי' יכול לומר נתתי הממון לראובן כבר ואינו בידי היה לו להית נאמן לתתו לדינה הא לא שייך בנדון זה הואיל ויש עדי' שנעשה שליש כמצות הבעל לאו כל כמיניה וגם מגו במקום עדי' לא אמרי'. ואל ישיבני אדם שכבר אמרתי אוקי תרי לבהדי תרי וכאלו אין שום עדות דמי דנהי דבעת פסק הדין נפסוק ככה מ\"מ בעת הדבור שלו הי' מגו להכחיש דברי העדים קודם שבאו העדי' להכחישם ומגו כזה לא אמרי' וגם נמצא כן בד' אחים ביבמות (ל\"א ע\"א) ובכמה מקומות בתלמוד. וגם שמעון אם הממון עדיין קיים יתן לאב דלא עדיף שמעון מלוי הבא מחמתי' אם הי' חי ואע\"ג דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ה\"מ לגבי איסורא החמירו וזה לא שייך בנדון זה לגבי ממונא. אך אם שמעון נתן כבר הממון מידו שלא נתן לאב ישבע שמעון ע\"ד ב\"ד ויעמיקו עליו לבאר היטב שלא פשע בזה והיה סבור לעשות בזה דין תורה אחרי שקיים דברי לוי שהי' סבור שהי' נאמן וכל זה נעשה קודם שתבעו ראובן לדין ויפטור כי אנוס היה ואע\"ג דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד (ב\"ק כ\"ו ע\"א) לאו דוקא דאפי' נתקל דדמי' לגניבה וש\"ש חייב בה נקרא אנוס גבי אדם המזיק וש\"ח פטור בה (ב\"ק כ\"ט ע\"א) וכ\"ש בנדון זה שלא היה נביא וישבע ויפטור ובזה תלוי אם יבא הממון מיד שמעון ליד ראובן אז פטורה לאה ודינה משבועה שפסקנו למעלה ואם שמעון ישבע צריכי' לקיים פסק דינם ומה שטען שמעון שהבת לא זכתה בהנכסים טענת הבל הוא דזכין לאדם שלא בפניו וכאלו נעשה לוי שלוחו וזכתה הבת מיד באותן נכסי' כשבאו לידו. ומה שכתבת' שזה רוצה לפסול עדות של זה וזה של זה סתמתם דבריכם אמת הוא שאחר שמביא אדם ראי' יכול לפוסלו אף לאחר קבלת עדותו ואף אם הי' חשוד לשבועת שוא דרבנן או חרם דרבנן ילך למקום שאין מכירין אותו וכן פסק ר\"י ויעשה תשו' ויאמר חשוד אני כדאי' בירושלמי (פ' כל הנשבעין ה\"א)."
],
[
"תסג. וכן אם חשוד לבעול גויות דנתי כמה פעמים לפסלו ואע\"ג דאמר בפ' זה בורר (סנהדרין כ\"ו ע\"ב) החשוד לעריות כשר לעדות ופר\"ת הבא על הערוה ממש ולא דמי להא דאמר (סנהדרין ט' ע\"ב) לרצונו רשע הוא משמע דאם הייתי מאמינו פסול זהו דוקא לאותו עדות הא לשאר עדיות לא. א\"נ לשם לא שייך יצרו תקפו אבל בערוה דיצרו תקפו בשביל זה אין פסול לעדות מיהו פסק ר\"י דבא על הערוה פסול לעדות מאחר שלהנאת גופו עובר על דעת קונו גם להנאותו יקח ממון ויעיד שקר והוי כאוכל נבלות לתיאבון דלכ\"ע פסול והא דאמר החשוד על העריות כשר לעדות זה פי' הגס לבו [בעריות] ולא בא ממש והא דפריך (סנהדרי' כ\"ו ע\"ב) ארבעי' בכתפיה וכשר זהו מפני שמלקין אותו על לא טובה השמועה אף בנדון זה אם יודעי' שבועל גויות בודאי [יש] לפסלו לכל תורת משה אף להעיד בלי ספק כ\"ש אם כשרים מכחישי' אותו. ראו רבותי כתבתי דעתי הסכלה ולא מפני שאני כדאי לסמוך עלי לעשות הלכה כי תולעת אני ולא איש ושלום חיים בן אמ\"ו הר' יחיאל ח\"ז."
],
[
"גם זאת משמו.",
"תסד. מה שאמרו חכמים נותן טעם לפגם מותר זה דוקא מה שנבלע בדופני הכלי אבל אם האיסור דבוק בכלי בעין לעולם אסור."
],
[
"תסה. מעשה בשפחה שלקחה קנקן שהיה בו יין ומזגה מן החבית של שכר לתוך אותו קנקן והתיר מהר\"ר חיים היין והשכר כי לא שפכה מן היין לחוץ. גם ניצוק אינו חבור."
],
[
"תסו. עוד דן השוכר את הבית אם ישב בו חצי זמנו ויצא אם [יכול] לטעון טענת אונס [שמחמתו] יצא יתן חצי השכירות דאונס פטור בכל מקום."
],
[
"גם זאת משמו.",
"תסז. שיש תקנה לכלי חרס בפסח כגון שמחזירין לכבשונות שאז נקראו פנים חדשות וכפר\"י בפ' כל שעה (פסחים ל' ע\"ב) על הא דאין כלי חרס יוצא מידי דפיו לעולם וכו' גם על המדוכות של אבן הצריך חטיטה והגעלה לרווחא דמלתא מאחר שה\"ר שמשון בר יונה אסרו בסדר שלו בהגעלה וגם ר\"ת אבל מותרי' לפסח ואותם ישנים שקנו מן הגוי א\"צ כי אם הגעלה כאשר פסק ר\"י גם רגיל לפסוק דשכירות ושופות א\"צ קנין."
],
[
"תסח. ומה שאנו אומרי' דאין נשבעי' על טענת פסק זהו שתובע טוען טענת ספק אבל אם טוען טענת ודאי אע\"פ שהוא ספק לנו אם אמר אמת נשבעי' על טענותיו וכן רוב הטענות."
],
[
"תסט. שבעה ענינים בסכין. א) הסכין ששחט בה כשרה צריך הגעלה בחמין לחתוך בה רותח וכ\"ש אם שחט בה טרפה אבל לחתוך צונן סגי בהדחה ל\"ש ששחט בה כשרה ל\"ש ששחט בה טרפה ולהבליע איסור בסכין אמרי' בית השחיטה צונן ונהי דלחתוך רותח בעי' חמין [לחתוך] צונן סגי בצונן. ב) הסכין ששחטו בה טריפה צריך הדחה בצונן לשחוט בה כשירה וכ\"ש אם שחטה כשירה סגי בהדחה לשחוט. ג) סכין כשר [שחתך] בה בשר רותח לחתוך בה גבינה צוננת צריך נעיצה עשרה פעמים בקרקע קשה ושיפה כדאמר בשילהי ע\"ז (ע\"ו ע\"ב) גבי סכין של גוי וכן אם חתך בה תחלה גבינה רותחת ורוצה [לחתוך בה] בשר צונן ואין להקל יותר מבסכינים של גוים משום דהתם איסורא בלע [דהשתא] מיהו איסורא פליט אע\"ג דכי פליט ליתא בעיני' אין להקל בה ולהעמיד' על פחות מנעיצה ושיפה. ד) סכין [שחתך] בה בשר וגבינה צונן לחתוך בה בשר וגבינה רותח לא בעי אלא הדחה. ה) סכיני הבשר וגבינה מצונני' מצונן לתוך צונן [מק\"ו] דצונן לרותח דסגי ליה בהדחה. ו) מחמין לחמין מק\"ו דחמין לצונן דצריך חמין. ז) סכין של גוים ובו ג' פנים א) ליבון באש כדי להשתמש בו חמין. ב) שיפה בקרקע כדי לאכול בו צונן. ג) רותחי' [לשחוט בו] ולדברי ר\"ת אין ליבון כלל אלא בכולן די בחמין ולדברי רבינו שמואל סכין ששחט בה כשירה א\"צ אלא צונן בין לחתוך בה צונן דקיי\"ל בית השחיה צונן וכל דבר שתשמישו [כצונן] מדיח בצונן ומותר בין לאכול בו רותח בין לאכול בו צונן כדתניא במס' ע\"ז (ע\"ה ע\"ב)."
],
[
"תע. במס' תרומות (פ\"ב משנה ו') מוכח מההיא דתורמין מיין שאינו מבושל על המבושל ואל מן המבושל על שאינו מבושל ומסיק בגמרא (ירושלמי שם) דבין לר' אלעזר ובין לר' יוחנן מותר לר\"י מותר דהלכה כרבנן דפליגי עלי' דר' יהודה ומתירין מפני שמשביחו וכ\"ש לר\"א דלא אסרו אלא משום שממעט מידותיו אבל משום שמשביחו לית ליה מכאן נראה דמותר לקדש ביין מבושל אפי' אין ראוי לנסך ע\"ג המזבח."
],
[
"תעא. נמצא בתוס' בשם ר\"ת דבשבת אין לחוש לסמוך גאולה לתפלה דנפקא לן בירושלמי משום דכתי' יענך ד' ביום צרה וסמיך ליה ד' צורי וגואלי ושבת לאו יום צרה הוא."
],
[
"תעב. הורה ר' דמותר לטלטל חבית והאבן נופלת בשבת אם הניחה או שכחה עליו מבע\"י כיון דדעתי' לטלו משם אלא ששכח וראי' מפ' במה טומנין (שבת נ' ע\"א) גיזי צמר אין מטלטלין אותו כיצד יעשה מנער את הכיסוי והן נופלת ואמאי הא נעשה בסיס לדבר האיסור אלא [ודאי] היכא דדעתו לטלה בשבת אז מותר."
],
[
"תעג. השיב ר\"ת למהר' משה מפונטיזא דנשים חייבות בג' סעודות אע\"ג דהו\"ל מעשהז\"ג דאף הן היו באותו הנס [דמן] דלחם משנה האכילן וכן חייבות לבצוע על ב' ככרות ועוד [דעשה דרבנן שוה בכל ואין נראה] דהא נשים פטורות מק\"ש אע\"ג דאית בהו עול מלכות שמים לא מחייבי' להו מדרבנן כדאמ' פ' מי שמתו (ברכות כ' ע\"ב) ואע\"ג דאיכא מאן דאית ליה דק\"ש דרבנן. וטעם ראשון שפי' שאף הן היו באותו הנס לא ידענא אי א\"ש דנהי דליכא לאקשויי מהא דקאמר התם נשים חייבות בקידוש היום ד\"ת לא מפיק ליה אלא מזכור ושמור דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה אבל מהאי טעמא לא [כי] לא קשי' דאותו הנס לא שייך לקידוש אבל מ\"מ לא שייך טעמא שאף הן היו אלא היכא דהמצוה באה על הנס שאירע לישראל שהיו בסכנה ונמלטו דומי' דמגילה ובד' כוסות ובנר חנוכה."
],
[
"תעד. שאלו את ר' על יהודית שנפטרה ואמר הר' אליעזר ממיץ ליורשי' שנדרה ס' דינר ממטבע מיני\"ש לצדקה ובידו היה קצת ממונה שהחזיק בשלה אחר פטירתה ואמר שרוצה לתתם לצדקה ולא ליורשי' והיורשי' [אומרי'] שאין יודעי' מצדקה זו כלום וצונו ר' להשיב בשמו אין נ\"ל שיהא להר' אליעזר [להחזיק] בממון [היורשי'] על מה שנדרה ודין מצוה לקיים דברי המת אין מוטל עליו כיון שלא השלישתו אפי' יטעון הרב שהוא גבאי ויד לעניים הוא רוצה לתן למי שמחלקי' צדקה בעירו אעפ\"כ נראה דאין לו כח להחזיק בממון על כך לחלק הצדקה לדעתו יותר מלדעת יורשיה אפי' יש לו מגו להיות נאמן על ידו שנדרה צדקה זו. ואע\"ג דתני' בתוספתא ב\"ק (פי\"א) האומר תנו מאתים זוז לעניים יתנו לעניי אותה העיר ר' אחא אמר לעניי ישראל אין לכוף את היורשי' לתן [לעניי אותה העיר] ואפי' את\"ל דהלכה כת\"ק ולא כר' אחא כי כן מנהג שרבה עשירים נפטרו בצרפת ובשאר מקומות שנדרו לצדקה דבר גדול ולא היו נותני' לעניי אותה העיר אלא מחלקי' לכאן וכאן כמו שנראה בעיניהם לפי שהדבר ידוע שלעניים מועטים בעיר לא כיונו לתן את הכל וגם לא לאורחי' הבאי' [בעיר ואם] היו ישראל מרובים בעיר [אחת והיו] עניים הרבה בעיר מחלקי' לתן צדקה יותר מעכשיו ועוד מי יודע אם נתנם מחיים או הפקדתם לתתם שכן ראינו שעשו אחרים לתת אחר פטירתם וכ\"ש זאת שלא היתה בו דעת למי מנחת הממון ואם יעשו צויה אותו שיבא הממון [לידו] וגם אין בירור אם נדרה והיא לא נשבעת על כתו' ושמא כל הממון משל ר' יוסף ולכך אין [להר' אליעזר לעכב המון] אלא שיש להם להודיע שכך וכך נדרה [ובעצתו] יתנו היורשים ס' דינר אלו כי נאמן הרב לסמוך עליו גם יכולי' לחקור מאחרי' אבל יורשי ר' יוסף בעלה לא יתנו כלום מן הס' דינר [לצדקה] כי אינם יורשי' בממון מכחה ואדרבא היא היתה חייבת לשלם להם אם היתה קיימת כי הפסידתה כמה וכמה ואין הגון וראוי לשלם נדרה ושלום יצחק ב\"ר שמואל."
],
[
"תעה. השיב ר' אותו אח שציוה אביו להיות מסולק מירושת הבית לא אמר כלום כדתני' (ב\"ב קכ\"ו ע\"ב) פלוני בני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום ומוקי לה בגמרא אפי' כרבי יהודה דאמר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאי קיים ואע\"ג דמסיק טעמא התם [ידעה וקא מחלה] ידעה לאו דוקא דאפי' ידע כל זמן שלא יתן לאחרים וה\"ה נמי דאפי' מיל ומסלק עצמו בשעת הצואה ומתרצה לדברי אביו כי ירושה אינו יכול להתנות שלא יירש ירושה הנופלת ע\"י מיתה שבשעה שמת המוריש נפל ברשותו ואין יכול להוציאו מרשותו להתנות להעמידו ברשות אחרי' כדפסקי' בהכותב (פ\"ג ע\"א) אם מתה ירשנה ואינו יכול להתנות עד שתעמוד האשה במקומה כגון דין ודברי' אין לי בנכסיך ובפירותיהן בחייך [הרי] דידע לאו דוקא אלא ה\"ק דאפי' מחילה ליכא וה\"ה דאי מחיל לא מקנה כיון דהוי ירושה דאו' והוי' נמי לאחר מיתת המוריש כדפי' [ואם] נתן שכירות הבית לשאר בני הבית בלשון מתנה או בלשון ירושה כר' יוחנן בן ברוקא (ב\"ב ק\"ל ע\"א) נסתלק ממנו אותו האחד."
],
[
"תעו. קטן בן שנה או שנתיים שנשתמד עם אמו ומת א\"ר שמתאבלין עליו דודאי גדול אין מתאבלין בסוף פ' נגמר הדין (סנהדרין מ\"ו ע\"ב) משום באבוד רשעים רינה ור\"ת אומר דאין מתאבלי' עליו וראי' [מתוספתא] דסנהדרי' (פרק י\"ד) קטני עיר הנדחת שנדחו עמה ר\"א אומר נהרגין וחכ\"א אין נהרגי' ומדר\"א אומר נהרגי' סברא הוא דלרבנן דאין מתאבלי' עליהן ולאו ראי' דמה ענין הודחו ללא הודחו דהתם מיירי דגדלי קצת ועבדו ע\"ז אבל קטן שלא עבד כלל ואין יודע בין ימינו לשמאלו הוי כשאר ישראל והי' נותן ר\"ת טעם ששמחה יש על מיתתו כי לולי היה חי סופו ללכת לעבוד ע\"ז ואמר ר' דאי מטעם זה לא יתאבלו עליו קודם שהושם בטנוף תועבותם מאחר שהיה בידם ולא יוכלו לפדותו לא יתאבלו עליו אם מת ושם אין סברא שלא יתאבלו עליו ועוד לא מצינו שיניחו אבלות מטעם זה מיהו אמר ר\"ת שמנהג הוא שלא להתאבל עליהם אך ששים ושמחים."
],
[
"תעז. אשר אמרת יש בני אדם חלוקים להחזיק מלמד תינוקות כקבלן להיות ידו על התחתונה אם יחזור בו א\"כ לא ידעו פשט ההלכה במה מחלקין פועל מקבלן דבר פשוט לכל כי פועל שאינו רשאי להתבטל כמו שכיר [יום] או שכיר חדש או שכיר שנה באותו אמר [רב] (ב\"מ י' ע\"א וע\"ז ע\"א) שיכול לחזור בחצי היום מטעם עבדי הם ולא עבדי' לעבדי' אבל קבלן שבל עליו קמה לקצור או בגד לארוג והוא רשאי להתבטל כשהוא רוצה [אינו יכול לחזור בו] ודכותי' גבי מלמד תינוקות אם שכרהו ללמוד כל הספר או חציו ולא קבעו לו זמן ללמוד בו ויכול להתבטל כשהוא רוצה אז הוא חשוב כקבלן. אבל מה שבא לחלק בדבר האבוד בין פועל לקבלן אין נ\"ל כי אין סברא לחלק ביניהם בדבר האבוד ואשכחן נמי דשני ר\"נ (ב\"מ ע\"ז ע\"ב) בדבר האבוד וד\"ה בין על שכיר בין על קבלן ואע\"ג דבמסקנא מסיק דלא שני לר' דוסא בין שכירות לקבלנות ועוד דלשנויא [דואיבעית אימא] קאי שפיר שינויא דר\"נ מ\"מ אין לדמות כלל לדבר האבוד דודאי גבי פועל וקבלן ששוכרי' אותו לדבר בשעה שהפועלי' מצויי' כמו בשחרית שרגילי' לשכור בזה שייך דין דבר האבוד כשחוזרי' בהן בחצי היום שבזמן שאין בני אדם מצויי' [וגם במלמד אם היה] דומי' דשכירת פועלי' בשחרית וחוזר בו בשעה שאין בני אדם מצויי' ויצטרך התינוק ליבטל לזמן מרובה כל כך [חשוב] דבר האבוד אע\"ג דלא דמי לגמרי [לדבר] האבוד דמתני' [דאין] כאן איבוד לגמרי כמו פשתן אם לא יעלהו מן המשרה כי גם בכאן יש הפסד מרובה בקלקול התינוק כדאומר אם תעזבני יום יומים אעזבך. וגם בלא קלקולו איכא פסידא דלא הדר מה שמתבטל בימים שראוי ללמוד וק\"ו שעשית [שאין דבר אבד] כאן לפי שאף מה שלמד כבר אין לו לרבו לשמרו בבטנו וכ\"ש דמה שלהבא אין אחריות התינוק על המלמד להיות ידו על התחתונה אם יחזור בו ואותו איבוד ק\"ו פריכא היא דמה שלמד לא שכרהו לשמור [שהרי אין] בידו אבל על העתיד הוא שכיר לשמור התינוק מפסידא דלא הדר שהוא בידו וגם על בגד לארוג בשעה שבני אדם רגילי' לקנותו ביוקר ישכרהו פועלים על כך ויהא הפסד לבעלים מרובה אם לא יגמרהו עכשיו כי לאחר זמן יהא בזול הרבה יותר מעכשיו ואני חושבו דבר האבוד והיטב יש לעשות ביטול התינוק פסידא דלא הדר כשאר דבר האבוד [ואם] בשעה ששכרהו לזה המלמד לא היו מלמדי' מצויי' [אבל עכשיו מחמת דמצויי'] העוברי' ושבים החפצים לשכור עצמן ולא יצטרך התינוק לבטל בכך רק דבר מועט אין להביא כאן [דין] דבר האבוד כי אם כפי אותו זמן מועט שידוע שימצא מלמד בקרוב. וגם אותו זמן מועט אפשר שאין דבר האבוד כגון שהתינוק יודע לקרות מעכשיו בתורה ובנביאים ובכתובים בלא לימוד פעמים שהוא בריאות לתינוק כשיש לו מעט ריוח מן הלמוד ואין כופי' אותו אלא לרצונו ואין האב רגיל לדחוק עצמו על השכירות של מלמד על דבר מועט עד שיזדמנו לו אבל אם היה בענין שרגיל האב לדחוק עצמו בכך הפסידא דבר האבוד חשבי' ליה ושלום יצחק ברבי שמואל."
],
[
"תעח. מנעורי אני משתומם על האוסרי' להתחמם כנגד אש הגוים [הנעשה] בשביל ישראל בשבת כי ראיתי את אבא מו' ורבי' משלם שהיו פרושים והיו מתחממים וכן גדולי עולם וטעמם כתבו [כדאמרי' בעלמא] הכל חולי' אצל המילה [דכחולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה]. כן הכל חולים אצל הקור ואם אין ממש חולים מצטערים הם לכל הפחות ואמרי' (יבמות ס' ע\"א) גונח יונק חלב בבת ואע\"ג דמפרק כלאחר יד הוא [במקום צערא דחולה שאין בו סכנה] לא גזרו בי' רבנן ופסקי' התם [הכי הלכתא דלית] הלכתא כאבא שאול דאמר פ' חרש (קי\"ד ע\"א) [דאסור דגזרו רבנן] ואבא שאול נמי לא אסר במקום שיש צערא אלא שבות דאית ביה מעה אבל שבות דלית בי' מעשה לא גזור כדאמרי' כבי ינוקא (עירובין ס\"ח ע\"א) ולולי יתמהו עלי הייתי מתיר אף האמירה בפירוש כ\"ש אם הגוי עושה מעצמו בשביל ישראל וישראל מתחמם כנגדה. ואין להחמיר גבי צערא שהרי מכחל עינה בשבת מגוי אע\"ג דישראל עוצם [עיניו] ופותח ומסייע אין [בו] ממש ושרי (ביצה כ\"ב ע\"א) כ\"ש היכא דלא נגע ולא עביד אפי' עקימת שפתיו ואפי' מעשה שרי' בכבוי גחלת של מתכות משום היזק כהן גדול [כדאי' יומא ל\"ד ע\"ב] אם הי' חולה או זקן או איסטניס מטלילי' עששיות של ברזל לתוכו והכל איסטניסים לגבי הקור והמתחממים יתענגו על רוב שלום. אך רבי' שמחה כתב להיפך לאיסור וראיתי מהר\"ר חיים ז\"ל שהוא מתחמם כדברי רבינו יום טוב."
],
[
"תעט. שאלת ראובן ושמעון שיש להם ספרי' בשותפות ובן [שמעון] לומד בא' מהם וחלקו והגיע אותו הספר לחלקו של ראובן ולימים כשתבעו ראובן מבן שמעון אמר שהוא מעכבו משום תביעות אחרות שיש לו עליו. אמת הדבר שיש חרם קדמוני' על כל דבר הבא לו לאדם בתורת שאלה או בתורת פקדון שלא לעכב בשביל שום תביעה אך קבלתי מרבותי דאע\"פ שחייב להחזיר ע\"פ החרם לא הפסיד כח מגו בכך וכמוחזק דייני' ליה מדאמר ס\"פ המקבל (קי\"ז ע\"א) ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא אתא לקמי' דאביי א\"ל אהדרי' משום דברים שעושי' בהם אוכל נפש ותיקום בדינא עליהו דיכול לטעון עד כדי דמיהן וה\"ה כאן. ומיהו היכא דיש עדות שבא לידו בתורת שאלה לא מהימן לומר לקוח הוא בידי היכא דראה כדמוכח בחזקת הבתים (מ\"ו ע\"א) דמתיב ר\"נ בר יצחק אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה אפי' בראה [היכי דמי אי דאיכא עדים דלא אתא] לידו בתורת מכר אחר אמאי יש לו חזקה דאינו נאמן לומר החזרתי [אע\"ג] דא\"צ להחזיר לו בעדים [כיון דראה] ע\"כ אני אומר אחרי שבן שמעון חייב להחזיר ע\"פ [החרם] ע\"כ משוי ליה ראה ואינו נאמן בשום טענה דלקוח בידו ולא מהימן אפי' ליכא עדי' שבא לידו בתורת שאלה דספרים הם דברי' העשויי' להשאיל כספרא דאגדתא ואדם רגיל להשאיל ספריו ללומדי תורה שבעיר כ\"ש לבן אחריו ואין נאמן לומר לקוח בידי וחייב [בן] שמעון להחזיר הספר לראובן דודו."
],
[
"תפ. עוד שאלת' באחד שלקח ספר מיד חבירו ובא אחר וערער עליו ואמר המוכר הודה לי שאבי משכנו בכך וכך והלוקח אומר אם היה [המוכר] בפנינו יאמר שמשכנו ביותר ועל אותן טענות כתבת סברות לא התבוננתי בדבריך דאם היה מוכר קיים לא הייתי מאמינו בשום טענה שיאמר להפסיד ללוקח דאפי' [כע\"א] לא הוי דאין אדם משים עצמו רשע שימכור לאחרי' ספר הממושכן בידו ומפסיד המערער בדברי' שאין עשוי' להשאיל ולהשכיר כגון קונטריסים כאשר אמרנו ואפי' סבר דלא מהימן לומר לקוח בידי משום דברים העשויי' להשאיל ולהשכיר [מ\"מ] הלוקח ממנו אם בא המערער להוציא חייב להחזיר לו דמים שנותן משום תקנת השוק כיון [דמוכר לא הוי] גנב מפורסם ואם תשיבנה א\"כ כל הדברי' [העשויי'] להשאיל ולהשכיר אם מכרן השואל יפסיד המשאיל משום דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקי' כדאמר בפ' כל הנשבעין (שבועות מ\"ו ע\"ב) גבי זה אומר לקוחי' וזה אומר גנובי' וה\"נ לא מחזקי' המוכר שבגנבה [ומרמה] מכר של אחרים [זה] לא הוי כללא [אלא] דלא מחזקי' גברא שילך לגנוב בבית חבירו אבל זה בהתירא בא לידו וכל בע\"ד חד מינייהו [רמאי] הוא לקח משל חבירו שלא כדין ולא יפה כח הלוקח מכח המוכר ומאי דלא מהימן מוכר לא טעני' ללוקח."
],
[
"תפא. ועוד אמר ר\"ת דאין כל אדם שוי' להשאיל ולהשכיר להן לפי ראות הדיינים וזה הדין כל דבר שאדם מוחזק חוץ מגודרות וחוץ מדברי' העשויי' להשאיל ולהשכיר יכול לטעון עד כדי דמיהן או בתורת קנייה או בתורת משכון כדאשכחן בהמקבל (קי\"ז ע\"א) ובחזקת הבתים (נ\"ב ע\"ב). ושלום שמשון בר אברהם."
],
[
"תפב. השיב ר' על הקוץ שישב ברגלה וחטטה אותו ודומה שנראה ממנו עדיין בעומק יש ללמוד מהא דתנן בסוף מס' מקואות (פ\"י מ\"ח) חץ שהי' תחוב באדם ביריכו בזמן שאין נראהטובל ואוכל בתרומתו ואין להקל בשל עץ מבשל מתכות אע\"פ שהי' דומה קצת שעץ עשויי' לרקב שם ולהתבטל יותר דאדרבא בשל עץ מחמיר יותר בתוספתא דקתני ברייתא דמס' מקואות (פ\"ח) חץ בי אומר חוצץ וחכ\"א אינו חוצץ בד\"א משל מתכות אבל בשל עץ חוצץ אם קרם עליו העור ד\"ה אינו חוצץ וברייתא זו נ\"ל דבנראה מיירי אבל אם הוא בעומק כל כך שאינו נראה א\"צ קרימת עור כדמשמע במתני' ואין בידי לחלק [בין] קוץ לה של עץ [ליבש] ובין חץ דק לשל עב בלא ראי' [והאי מאן דרמי חוטא דכיתנא כו'] (נדה ס\"א ע\"ב) לא שייכא הכא דמיקל התם בספיקא דרבנן כי לא ידע אי נתקי' כולי' ששם אין ראי' החוט וי\"ל שנתקו אבל הכא אם נראה ודאי ישנו וחוצץ ואם אינו נראה אפי' ישנו אינו חוצץ כך השיב ר'."
],
[
"תפג. מצאתי חרם קדמונים הנושא אשה ומתה תוך שנתה בלא ולד של קיימא מחזיר ליורשיה כל הנדוניא ותכשיטיה ובגדיה בלא ערמה ואם מתה תוך ב' שנים יחלוקו."
],
[
"תפד. השיב ר' על מזונות האשה אני פוסק ובא כי נ\"ל שאין לפרוע לה מה שלותה ואכלה אא\"כ פסקו לה ב\"ד קודם לכן וראו שאין מעשה ידיה מספקת למזונות ועיינו כמה צריך להוסיף לה על מעשה ידיה ופסקו לה ולותה ואכלה כמו שפסקו לה ועל דברי רבותינו שצריך למחות בסוף כל שלש ושלש לא אשנה."
],
[
"תפה. דין מסורות. מורידין ולא מעלין ובהתראה כי ההוא דרב כהנא (ב\"ק קי\"ז ע\"א) דאמר לא תחוי והדר אמר מחוינא אבל חידוש מצאתי בדברי המיימוני (פ\"ח מחובל ומזיק הי\"א) וז\"ל עשה המסור את אשר זמם שאסור להורגו עכ\"ל ולמדתי ממנו שני דברים שאין להורגו [אלא] קודם שמסר וגמר מסירתו ועוד [למדתי] פירוש וטעם מסור מה ראו לומר להורגו עבור דבר מועט ממון וכי בשביל ממון מועט יהרוג אלא בשביל דממון ישראל כשנופל ביד גוים אין מרחמי' עליו כתוא מכמר וכו' ביום שנופל ביד גוים שמא יעלו לדמי עלילה כל כך שלא יכול לפדות את עצמו וימיתהו בתפיסה הרי המסור רודף הוא ונתן להצילו בנפשו אם א\"א באחד מאבריו כגון לחתוך לשונו ובההוא דרב כהנא לא היה יכול להציל באחד מאבריו. לעדות ולשבעוה ודאי פסול לעולם עד שישלם כל מה שהפסיד דויעשה תשובה בתענית ובמלקיות כמ\"ש הרוקח. ומדברי האלפס למדתי שאינו [סובר] כרבינו משה גבי מסור כי פסק כמ\"ד ממון מסור אסור לאבדו בידים והביא ראי' מדאיבעי' לן בפ' הכונס (בבא קמא ס\"ב ע\"א) אי עשו תקנת גזל במסור דשכנגדו נשבע ונוטל או לא וסליק בתיקו ואי הלכתא דמותר לאבדו אפי' ביד השתא אפי' לאבדו ביד מותר כ\"ש דשכנגדו יטול בשבועה והשתא אי ס\"ד דס\"ל [לרבינו האלפסי כדברי רבינו משה דכי עשה את אשר זמם אסור להורגו א\"כ מנ\"ל דההוא דפ' הכונס לא אתי' כמ\"ד מותר לאבדו ביד דלמא ההוא דהכונס איירי בעשה אשר זמם דאז אסור להורגו וההוא שעתא אסור נמי לאבד ממונו לכ\"ע דהא למ\"ד מותר לאבדו ביד מק\"ו מגופו יליף לה בסוף הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ט ע\"א) וכיון דההוא שעתא אסור לאבד גופו אסור נמי לאבד ממונו אלא ש\"מ מדבריו שאינו תופס דברי רבינו משה. וז\"ל ס' המצות מותר להרוג את המסור בכל מקום ואפי' בזה\"ז שאין דנין דיני נפשות וכל הקודם להורגו זכה ומותר להורגו קודם שימסור אלא כשאמר אמסור פלוני בגופו או בממונו התיר את עצמו ומתרין בו אל תמסור ואם העז פניו ואמר אמסור זה מצוה להורגו וכל הקודם להורגו זכה כדמוכח בפ' הגוזל בתרא דר\"כ שמטי' לקועיה וכ' בס' חפץ מסור פסול לעדות ולשבועה וכן פסקו בב' ישיבות ושלום מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"תפו. כתב רבינו ברוך אשה שהיתה ענייה ולותה ושוב ניסת לעשיר ואין לה נ\"מ זה הי' מעשה בימי' קדמונים בווירמש\"א ויש שחייבו הבעל לשלם כר' יהודה שהיה דורש לשון הדיוט (ב\"מ ק\"ד ע\"א) ובספרי (פ' נשא) והביא את קרבנה כל [קרבן שעליה] דברי ר' יהודה וחכ\"א קרבן שמכשירי' [לה] כגון זבה ויולדת מביא משלו ולא ממעט מכתובה ושאין מכשירין [לה] כגון נזירות או חללה [שבת] מביא משלו ומנכה מכתובתה עיין במיימוני ס\"פ כ\"ו דהלכות מלוה."
],
[
"תפז. כתב מהר\"ם בתשו' דאם ע\"א מסייעו לתובע כגון ע\"א מעיד שלוה ראובן משמעון וראובן כופר אע\"פ שהעד אינו יודע אם ראובן פרע אם לאו מ\"מ כיון דראובן אמר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וישבע ראובן שלא לוה להכחיש העד אבל אם ביד שמעון משל ראובן נוטל שהרי העד מסייעו ופוטרו מן השבועה."
],
[
"תפח. ועוד כתב על המלמד שע\"א מעידו שלא ידע ללמד הנער ישבע המלמד שידע באותה שעה ללמדו להכחיש העד ויטול שכרו דומי' דע\"א מעידה שהיא פרועה דנשבעת להחכיש העד ונוטלת (כתו' פ\"ז ע\"א)."
],
[
"תפט. נשבע ואח\"כ באו עדים וכו' (ב\"ק ק\"ו ע\"א) כתוב בספר החכמה קבלתי ממו' הכהן ז\"ל דאפי' לא באו עדי' וזה תופס משלו שלא בפניו ואומר אני רוצה לשבע שהדין עמי כי הוא נשבע לשקר דיכול לעשות כן אבל בשערי רב אלפס בשערי שבועות אינו משמע כן דכתב בסוף שער א' שקיבל התובע לקחת השבועה במקום גביית ממון שנאמר ולקח בעליו וכו'."
],
[
"תצ. מה שכתבת' ששמעון משיב שלא קבל עליו לתת הריוח מן השותפות נראה שאפי' כן הוא כדבריו צריך לחלוק עם חבירו את הריוח כיון שהרויח ממעות שותפין ודמי להא דאמר בהגוזל [קמא ק\"ב ע\"א וע\"ב] הנותפ [מעות לשלוחו פי' למחצית שכר] לקנות בהן חטי' ולקח בהן שעורי' אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ה\"נ אחרי שהוא מודה שקבל להשביחן ולקנות כסף למחצית שכר גם שאר רווחים אם יקנה בהן וירויח בהן לאמצע ואם פחתו פחתו לו הואיל [ששינה] אמנם אם פי' מתחלה אם ארויח בשאר ענינים לא אחלוק עמך אז לא יחלקו עמו עכ\"ל מורי ז\"ל."
],
[
"תצא. פסק רבינו ז\"ל על יבמה שיש לה ב' יבמין הגדול משומד והקטן במדה\"י אם המשומד יכול לחלוץ מפני תקנת העיגון והשיב שלא לעשות מפני שיש לה יבם ישראל."
],
[
"תצב. ועוד כתב יבם שדוחה את יבמתו לאחר מיתת הבעל ג' חדשים מלחלוץ ולייבם כתב שיטעהו בכל מה שיוכלו להטעותו שיחלוץ כגון שתמחול לו כל ממון שיש בידו משל אחיו ואפי' בקנין ותמסור מודעא מקודם ואחר שיחלוץ יגבו ממנו הממון דכיון דניתן רשות להכותו כ\"ש דיש לנו רשות להפקיע ממון ממנו מה [שאנו] נותנין לו כדי שיקיים המצוה דהפקר ב\"ד הפקר [במיגדר] מלתא כדי לעושת סייג כ\"ש כשעובר על דברי תורה ואם אין יכולין להטעותו כופין אותו בשוטי ובמילי דתנן (יבמות ל\"ט ע\"א) מצוה בגדול גו' עד לא רצו חוזרין אצל הגדול [ואומרי'] עלך מצוה או חלוץ או ייבם ומפרש בגמרא חוזרי' אצל הגדול למכפייה וכל היכא דאיכא לשון כפיה פר\"י אפי' בשוטי דאי במילי לחוד הא קיי\"ל ס\"פ המדיר (כתובות ע\"ז ע\"א) דבדברים לא יוסר עבד ועוד דמצות עשה היא על היבם ללוץ או ליבם דמ\"ש משאר מ\"ע דאמר פ' הזרוע (חולין קל\"ב ע\"ב) דמכין אותו עד שתצא נפשו. ועוד האריך."
],
[
"תצג. וששאלת על ראובן שאמר אם אשחוק עבור שום דבר אתן זקוק להקדש ונתן לאחר לשחוק עבורו. בנדרים הלך אחר לשון בני אדם יש לחקור אם בלשון בני אדם שכל האומר כך ר\"ל לא הוא ולא אחר עבורו או לא ואם לא יכול להתברר בלשון בני אדם ילך אחר לשון תורה בכל מקום שלוחו של אדם כמותו וכיוןדשחק בשבילו כאלו שחק הוא בעצמו ונהי דאין שליח לדבר עבירה הא מסיק פ\"ק דב\"מ (י' ע\"ב) ה\"מ היכא דשליח בר חיובא הוא [אבל אי לאו בר חיובא הוא] כגון כהן דא\"ל לישראל קדש לי אשה גרושה מחייב דנהי נמי דשליח עבר משום לפני עיון לא תתן מכשול כיון דלא בר חיובא דההיא עבירה גופה שלא לקדש לעצמו אשה גרושה לא קרי' ביה בר חיובא ומיחייב שולחו ואע\"ג דרב סמא חמוה דרבינא משמי' דר' חייא בר אוא אמר' ה\"מ היכא דאי בעי עביד דאי בעי לא עביד לא מחייב שולחו א\"כ ה\"נ לא מיחייב נ\"ל דהלכתא כרבינא דהוא בתראה וכ\"ש רבינא שהיה תלמיד חבר של רב אשי דסוף הוראה נינהו והלכתא כותי'. אמנם לפי שהוא אסמכתא דכל דאי אסמכתא הוא. כבר נשאלתי ע\"ז מגדול אחד מצרפת שהיה ר\"ל נהי דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט [מ\"מ לא עדיפא ממסירתו להדיוט דאלו מסר להדיוט וא\"ל אם אוביר ולא אעבוד אשלם לך כו' (ב\"מ ק\"ד ע\"ב) אלמא מיהו לא קנה בלא קנין בב\"ד חשוב ה\"נ לא קנה רשות גבוה באמירה וכן נמצא בתשו' רבינו שמשון ז\"ל והשבתי דאסמכתא קני' במילי דהקדש) וכו' והא דאמרי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט] פי' כמסירה המועלת להדיוט דהיינו בקנין ובב\"ד חשוב וה\"נ הוי פי' דברי שכ\"מ ככתובי' וכמסורי' דמי כמסירה המועלת וכן מצאתי בתשו' רב נטורנאי ב\"ר מר הילאי דאסמכתא קני' במילי דצדקה וכן דננו כמה פעמים במעשים שבאו לפנינו ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"תצד. עוד פסק מו' ז\"ל דנדר ושבועה ותקיעת כף מהניא אפי' באסמכתא דרובן ע\"י אם יהי' השם עמדי אם נתן תתן את העם הזה בידי וכן הרבה וכה\"ג פיר מורי דדברי שכ\"מ ככתובי' וכמסורי' דמי פי' כמסירה המועלת באיזה צד שמועיל שהרי כל דברי שכ\"מ ומצוה מחמת מיתה אסמכתא אם [ימות יקנה] ותדע דהא הלואתי לפלוני אע\"ג דלא משכחת לה בבריא אפי' בקנין אגב קרקע כיון דמשכחת לכל הפחות במעמד שלשתן קנה לאפוקי שכ\"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל [פירי] דקל זה לא אמר כלום דלא משכחת לה בריא כלל בשום ענין."
],
[
"תצה. וששאלת מי שמעמיד חבירו ערב לוי מן הדין נ\"ל ודאי עליו רמיא לסלוקי ואפי' אם הגוי מעליל עליו שלא כדין אחרי שמחמת שהעמידו ערב באה עליו הצרה הזאת וכן דנין בכל מלכותינו ושמעתי תולין טעם זה בתקנת הקהילות לומר שע\"כ תקנו כך שאל\"כ אין אדם מציל את חבירו ומתערב לו נגד הגוי ואני אומר שדין גמור [הוא] בגמרא דגרסי' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ד ע\"א) האי בר ישראל דזבין ארעא לגוי אמיצרא דבר ישראל חברי' משמתי' לי' [כי'] עד דאמר אריא ארבעת לי אמצראי ה\"נ כיון שהעמידו ערב לגוי עלי' רמיא לסלוקי ואין לחלק בין התם דלא נתרצה שכנגדו שירביץ לו הארי להכא שנתרצה לו להרביץ הארי מרצון נפשו דאטו משום דאמצוה עשה ונתכוין להצילו מגרע גרע דנהי דנתרצה לו להרביץ לא נתרצה הערב שלא לסלק הארי משלו כיון שיש לכשנגדו ממון שיוכל לסלקו סוף דבר על שמעון מוטל לסלק העירון מראובן ואפי' אית ליה סהדי שההגמון והשופט פטרוהו כל כמה דהעירון לא פטור עליו לסלוקי עדיין. מיהו י\"ל שאינו [נאמן] לומר כך וכך הוצרכתי לתן להתפשר לעירון ואפי' בשבועה דלא גרע דין זה ממסור דקיי\"ל דלא ישבע הנמסר ויטול דמסקי' בתיקו אם עשו תקנת נגזל במסור (ב\"ק ס\"ב ע\"א) וספיקא דממוגא לקולא וצריך הנמסר לברר כמה הפסיד מחמת מסירתו.",
"ואם ראובן נתפשר עם העירון וסלקו ולא העמיד עליו עדים איהו דאפסיד אנפשי' שהי' לו להתפשר בעדים ולומר בפניהם שבשביל ערבות של שמעון נותן לו ממון זה. מיהו אפי' יש לראובן עדי' שבכך נתפשר עם העירון בפניהם עבור העלילה שהעליל עליו מחמת שמעון [לא] יטול ראובן בלא שבועה שהוצרך להתפשר בכך וכך ולא עבור דבר אחר ושלא הי' יכול להתפשר בפחות דכל הנוטלי' אין נוטלי' בלא שבועה אלא ע\"פ עדות ברורה או ע\"פ ע\"א ברור כמו בנסכא דר' אבא כדמוכח בפ' שבועת העדות (שבועות ל\"ב ע\"ב) דכשנגדו נוטל בלא שבועה מדלא אמרי' מי יימר [דמשתבעת] או שהוחזק כפרן וכל כיוצא באלו אבל בנדון זה כיון שהעדי' אין יכולי' לידע על מה נותן לעירון אלא ששמעו כך מפיו [לא] יטול אלא בשבועה כדפי' דאפי' בחנוני על פנקסו דאלו ואלו באי' לידי שבועת שוא נשבעין להפיס דעתו של בעה\"ב כ\"ש בנדון זה כיון דליכא עדות ברורה. ובהדי נשבעי' ונוטלי' לא שייך למחשבי' דלא חשיב אלא הנך דאיכא דמכחש להו וכלהו שכנגדו מכחשי וחנוני ופועלים נמי מכחשי אהדדי וכן נ\"ל גבי מסור דאע\"ג דאית ליה עדים דכך וכך הוצרך להתפשר עבור המסירה צריך הנמסר לשבע אם לא שיש עדות ברורה דהוו בהדי משנמסר וראו שלא הי' יכול לבע\"א להתפשר אלא בכך ומשמע מתוך דברי המיימוני דאם תפס הנמסר דאין מוציאין מידו ואם לא תפס אין מוציחאי' מיד המוסר אלא בראי' ברורה עכ\"ל מכלל דראי' ברורה בעי והיינו לכל הפחות ישבע כמו כן ויטול כדפרשתי. ומה שכתבתי שהמעמיד ערב נגד הגוי חייב לסלקו אפי' אם הגוי מעליל עליו שלא כדין ה\"מ שאין מודה שהגוי פוטרו בפניו אבל אם מודה שהגוי פטרו וחזר ומעליל עליו נ\"ל דאינו חייב לסלקו כיון דכבר [הבריח ארי ממצריו] ושוב אבא ארי מאליו."
],
[
"תצו. ומה שטען ראובן על שמעון נתערבתי עבורך לגוי ולא פטרתני והוצרכתי לתת לגוי יותר מג' זקוקי' שהעמיד עלי משכון ברבית. נ\"ל אמת ודאי מי שהעמיד את חבירו ערב לגוי חייב לסלק את הגוי ממנו מכל טצדקי ומכל עלעולי וערעורי דאריא ארבעיק' אמצרא סלוקי נמי בעי לסלוקי בין שהגוי שואל בדין בין שבא עליו בעקפין. מיהו [שמעון] זה שטוען שסלקו ממנו ופטרו מכל מיני הפסד פטור וישבע שכן הוא שעשה כל כך שפטר הגוי את [ראובן] מזה הערבות לגמרי ויפטר. ושלום מאיר ב\"ר זלה\"ה."
],
[
"תצז. וה\"מ לשמות' כו' (ב\"ק קי\"ב ע\"ב) מכאן פסק רבינו ז\"ל אם אדם תובע את חבירו וחבירו מסרב לירד עמו לדין או לעשות ציוי ב\"ד שעל הנתבע לפרוע לו כל יציאותיו שמוציא מיום שכתבו לו סרבנות או אם הנתבע אלם כל כך שאין ב\"ד רשאין לכתוב לתובע עליו סרבנות מ\"מ צריך לפרוע לו כל יציאותיו מיום שכתבו עליו שאר [דברי] גיזומים כמו אם לא תעשה לו דין נכתוב לך מרורות. וראי' מכאן דבעי למיתב שכר פתיחא אלמא שצריך לפרוע לו השכר שלא [רצה] לעשות ציוי ב\"ד בע\"א א\"כ גם [הכא] כמו כן צריך לפרוע לתובע כל יציאותיו שהוציא ע\"פ ב\"ד מאותו יום שלא רצה לעשות לו דין או ציוי ב\"ד."
],
[
"דין שכר שדכנות.",
"תצח. טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו (ב\"ק קט\"ז ע\"א) פסק רבינו ז\"ל דה\"ה לשכר שדכנים דאין מחוייב לתת לו אלא שכר טרחו אבל בס' אור זרוע פסק בשם רבינו שמחה ז\"ל דחייב לתן לשדכן כל שכרו ול\"ד לטול דינר והעבירני דבשכר שדכנות רגילין לתת הרבה לשדכן יותר מכדי טרחו והביא ראי' ממעשה שבא לפני ר\"י באחד שעשה בהשבעת שדים שהוחזרה הגניבה וע\"ז נדרו לו זקוק ואחר שעשה את הדבר לא רצו לתן לו אלא שכר טרחו ופסק ר\"י לתת לו כל אשר התנה דדבר זה רגילי' לתת יותר מכדי טרחו וכ\"פ בס' החכמה לענין שדכנות וכ\"פ בס' המצות בשם רבינו יהודה דה\"ה לענין רפואה דרך לתן דמים מרובים ולא נאמר בזה שיחק בו."
],
[
"תצט. עוד פסק רבינו שמחה ז\"ל דםא כופר בעה\"ב ואמר לשדכן לא שכרתיך מעולם דנאמן בלא שבועה דליכא דררא דממונא כלל שמודה השכיר שלא בא ממונו ליד השוכר וגרע ממנה לי בידך והלה אומר אי לך בידי כלום דאפי' גבי קציצה קס\"ד למימר אי לא מייתי ראי' מפקע [ומשמע] בולא כלום וקציצה מדכר דכירי (שבועות מ\"ו ע\"א) וכ\"ש דדכיר טפי אם לא שכרו מעולם. ומורינו ז\"ל [פסק] דאם עני תובע עשיר נדרת לי כך וכך העשיר נשבע ונראה דחולק על רבינו שמחה וכן משמע בספר המצות בסי' ע\"ר דמצות עשה."
],
[
"תק. וששאלת על אחד שישב תוך קהל ועדה ואמר אם אשחוק עוד בקוביא אתן ה' זקוקי' לצדקה וכך אמר כמה פעמים ועבר על נדרו ועתה שואלים הגבאים [שבעירו] ממנו הקנס והוא אומר לתת חוץ לעיר למקום שהוא חפץ דבר פשוט נ\"ל שיש לתן לעירו כדתני' בתוספתא דב\"ק (פי\"א) ורשב\"ם הביאה בפ' חזקת הבתים האומר תנו מנה לביהכ\"נ יתנו לביהכ\"נ שהוא רגיל בה אם הי' רגיל בשניהן יתנו לשניהן וכן האומר תנו מאתים דינר לעניים ינתנו לעניי אותה העיר ומיהו ההוא יש לדחות בשכ\"מ שאמר כן תנו ומת ולא נודע כונתו דמסתמא אמרי' דהכי דעתי' אבל היכא דהדר פריש יעשה כפירושו אבל ראי' נ\"ל מפ' בני העיר (מגילה כ\"ז ע\"א) בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה נותני' ולכשיחזרו לעירם מביאי' אותה עמהם והם מפרנסי' עניי עירם אלמא דאפי' בני העיר דחשיבי שלא לבטל דעתם אצל בני העיר שהטילו צדקה עליהם [אינם צריכי'] לתן מה שפסקו בעיר [שפסקו לשם] אע\"ג דהיחיד שהל לעיר [אחרת] ופסקו עליו צדקה [צריך לתת אותה שם אפ\"ה בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה] אינם חייבים לתתה שם אלמא אמרי' כיון דמרובי' הם לא בטלו דעתם אצל בני העיר ואעפ\"כ הם חייבי' לפרנס בה עניי עירם וכ\"ש אם פסקו בעירם שיתנו בעירם וכ\"ש היחיד שפסק בעירו שצריך לתן לעניי עירו. וההיא דפ\"ק דערכין (ו' ע\"א) דעד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה אין הפירוש למצוה אחרת דודאי אין רשאי."
],
[
"תקא. בפנינו ה\"מ תקף ר' משה בר' יקותיאל את ר' מרדכי לדין וכך טענותיהם נתמניתי אפטרופוס של היתום דוד בר' שלמה והנני תובע ממך ספר אחד שיש בידך שהיה של מר דורבל אחי אביו של היתום שתתנו לו לפי כי נהרג מר דורבל ובניו בשעת הגזירה והיתום בן אחי אביו הוא ולו משפט הירושה ומר מרדכי משיבו אותו ספר של חמי מר דורבל בידי הוא והוא שלי לפי כי חמי ובניו נהרגו וגם אין עדים המעידים מי נהרג קודם אומר אני כי חמי מר דורבל נהרג קודם ואח\"כ בניו הזכרים ונשארה בתו ונפלה לפניה [ובשעה שנהרגה] ירשתיה כדין בעל יורש את אשתו וגם אם בתו נהרגה קודם ואח\"כ בניו הזכרים נשארו בני שהם בני בתו וירשו את דודם ועוד אני בא מכחם לירש ומכל צד אומר אני שהנכסי' [שלי] ונתיישבנו בדבר ולפי מה שהאונו מן השמים כך דעתינו נוטה שאין לו למר מרדכי באותו ספר כלום ובאותו נכסים כי הנכסים בחזקת היתום שהוא בן אחי אביו. ואם יבא בעל דין לחלוק ולומר הרי שנינו (ב\"ב קנ\"ט ע\"ב) אב שנשבה [אומת] בן בתו במדינה בן שנשבה ומת אבי אמו במדינה יורשי' האב ויורשי הבן יחלוקו וגם כאן רוצי' לדמות ולומר הואיל ולא נודע מי נהרג קודם יחלוקו בן אחי אביו ויורשי בן בתו של ההרוג ולא [היא כי] אני סבור [דשאני] כאן כי התם אין שום יורש לאב כי אם בן בתו שהניח במדינה ועל כי אין לו בן הירושה בחזקת בן בתו והלכך יחלוקו יורשי בן הבת [ובני] אחי אביו אבל אם הי' לשבוי בן ונשבה עמו לא הי' להם ליורשי [בן הבת] כלום ומנלן דהכי הוא דקאמר אב שנשבה ומת בן בתו במדינה ולא קאמר אב שנשבה ובנו עמו ומת בן בתו במדינה יחלוקו כי בכל מקום שהנחלה מוחזקת בחזקת שבט אין לעוקרה ולהחזיקה במקום אחר שאם הי' נודע לכל שנהרג מר דורבל קודם ונפלה הירושה לפני בנו אז הי' מר מרדכי יבא לחלוק בנכסים אבל הואיל והנחלה היתה מוחזקת בחזקת מר דורבל אין לעקרו משבט האב ולתנו למקום אחר ע\"כ אין למר מרדכי באותו נכסי' כלום כ\"א ליתום שהוא בן אחי אביו של ההרוג ולא דבר רק הוא אבל משנה קבוע מצינו כי בכל מקום שהנחלה מוחזקת אף לפי כי באה ממקום אחר והוחזקה אין לעוקרה שהרי שנינו (ב\"ב קנ\"ח ע\"א) נפל הבית עליו ועל אשתו וכו' בה\"א הנכסים בחזקתן וקאמר בגמר' בחזקת מי ר' אילא אמר בחזקת יורשי הבעל ר' זירא אמר בחזקת יורשי האשה [וכי סליק] ר\"ז [קם] בשיטת ר' אילא ורבא דהוא בתראה קם כותי' וגם אויר ארץ ישראל מחכים והסכימו בדבר ופי' גם אביי טעמא ואמר הואיל והוחזק נחלה בחזקת אותו השבט של בעל אין לעקרו ממנו וגם כאן כי הנכסים בחזקת מר דורבל אין לעקור הירושה משבט האב אך בן אחי אביו ירשו. ומה שטען מר מרדכי משני צדדי' הוא בא להחזיק בנכסים מכח אשתו ומכח בניו אף בזה אין טענתו טענה שאם מכח אשתו בא ורוצה לומר כי בניו נהרגו ואשתו היא בתו של ההרוג ירשה והוא יורש את אשתו ובכך רוצה לחזיק בנכסי' אין חזקתו חזקה שהרי לא באו הנכסים לידי אשתו שלא נודע אם הוחזקה בהן כי גם במקום שהוחזקה בהן [הנכנסי'] והיוצאין עמה ונפל הבית עליו ועל אשתו ולא נודע מי נהרג קודם שנינו [הנכנסים] והיוצאי' [עמה] בחזקת יורשי [האב] כ\"ש כאן שלא הוחזקה באותן הנכסי' ואם מכח בניו הוא בא ורוצה לומר שמר דורבל נהרג קודם ואח\"כ בניו ובתו ונפלה הירושה לפני [בני] בתו שהן בניו והוא יור'ם כדין האב קודם לכל יוצאי יריכו ורוצה לירד בנכסים בכך. אין לומר כן [רק אם] לא היה למר דורבל חמיו בניו זכרים [אבל עתה] במקום בן בת כמאן דלית' דמיא ואין לבת ולא ליוצאי יריכה בהן כלום כי כבר הוחזק' מכח האב ומכח בנים זכרים לשבטו ואין לעקר' כאשר פי' גבי אב שנשבה ולא קאמר אב שנשבה ובנו עמו ה\"נ שנינו נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו ולא קתני נפל הבית [על] בנה ועל בן בתה ועליה דיחלוקו דבמקום בן דאיכא ירושה שהוחזקה מכח הבן לשבט האב אין לעקרה ולתן אותה לבן הבת. וגבי בני אחיות שנינו (ב\"ב קי\"ג ע\"א וע\"ב) בני אחי' ולא בני אחיות ואמר למאי הלכתא ואמר רב ששת לקדם מכל אלו הדברים והטעמים ראינו שאין לו למר מרדכי כלום בכל אלו הנכסים כי אם ליתום שהוא בן אחי אביו ראוי לירש ולו משפט הירושה ומה שהראונו מן השמים כתבנו וחתמנו אברהם ב\"ר מאיר הכהן זלה\"ה קלונימוס ב\"ר יצחק זלה\"ה."
],
[
"תקב. מה ששאלת על האלמנה ששהתה אחר בעלה י' שנים או יותר ובאי' יורשי הבעל ותובעי' ממנה מה שבידה כי אומרי' משל בעלה נשאר והיא אומרת לא נשאר משל בעלה כ\"א ט' קבין תבואה והיא מכרה והשביחה וגם לותה מאחרים והרויח בהם ויש לה [עתה] כנגד ל' ליטר' ורוצה לשבע על כתו' עתה שעולה ליותר עם התוספת ושטר כתובתה לא נתקיים בב\"ד שאינה יכולה למצא עידי קיום נראה בעינינו [דיש] לדמות דבר זה [להא] דתנן פ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ג ע\"ב) [וכן] האשה [שהשביחה את הנכסים השביחה] לאמצע [ואם] אמרה ראו מה [שהניח] לי בעלי הרי אני עושה ואוכלת השביחה [לעצמה] ופריך עלה בגמ' אשה [בנכסי יתמי מאי עבידתה] ופי' רשב\"ם או תטול כתובתה ותלך לה או תטרח קמי יתמי ותהא ניזונית משלהם דמעשה ידיה שלהם ואין לה להשתכר בממון היתומי' ומשני באשה יורשה משמע [דבאינה יורשת] לא תטול כלום וכן פסק רשב\"ם וז\"ל הלכך אשה שמת בעלה והניח נכסים מועטים שאין בהם כדי כתו' אם אמרה ראו מה הניח לי בעלי ונתעצלו ב\"ד או יורשים מלהשביע אפי' אם השביחה כבר אלף זוז השביחה לעצמה אבל אם השביחה סתם תטול כתו' והשאר ליורשי' ואפי' לא הניח לה רביע כתובתה עכ\"ל ואע\"פ שיכולנו לפרש בע\"א דהא [דפריך] אשה מאי עבידתה משום סיפא פריך דקתני אם אמרה נראה בעיני שיטת ההלכה כפירושו [אך] בזה [איני] מודה לו שפסק אע\"פ שלא נשתייר מבלעה אפי' רביע מכתו' גובה כל כתובתה והמותר ליורשים איך יתכן זה דתנן בבכורות פ' יש בכור (בכורות נ\"ב ע\"א) ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן אין נוטלי' בשבח כיון דהאי שבח ליתומי' משום דלא אמרה ראו מה הניח לי בעלי אין גובה ממנו אע\"פ שגובה עכשיו מן המלוה אע\"ג דמלוה חשבי' ליה כתרי חומרי בכתובות פ' האשה שנפלו (כתובות פ\"ב ע\"א) שגובה ממלוה כר' נתן וממטלטלי כר\"מ על זה נתן מורי הקדוש טעם שמחמת תקנת גאונים שתקנו שתגבה ממטלטלי דאסמכתא עליהו או מטעם של ר\"ת שהי' אומר לפי שכותבי' בשטרי דכתו' נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות דהוי מטלטלי אגב מקרקעי אע\"ג דבעי' אגב וקני היינו לענין לגבות ממטלטלי דלקוחות ולא לגמרי עשאו' כמקרקעי אלא לענין שתגבה נכסי' שמכר אבל שבח א\"א לגבות דהא אפי' ממקרקעי נמי לא גבה הלכך אשה זו אפי' [דמי] אותן ט' סאים שהניח בעלה לא תגבה שכבר אכלה יותר מדמיהם ומה שהשביחה ליתומי' אחר מיתת אביהם לא הי' משועבד לגבות ממנו מזונותיה וכ\"ת הנך מטלטלי שמכרה והשביחה הוי כאלו השביחו מחמת עצמן ואמר פ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ג ע\"ב) לש\"ש אלא שהשביחו נכסים מחמת נכסים אבל השביחו מחמת עצמן השביחו לעצמן א\"א לומר כן דהא זוזי דעביד בהו רב ספרא עיסקא (שם קמ\"ד ע\"א) אי לאו דר\"ס גברא [רבה] הוא ולא שביק גירסי' וטרח לאחריני הו\"א דשבח לאמצע אלמא מחמת נכסי' חשיבי ואין לדמות אשה לאדם שנוטל מעות מחבירו שלא מדעתו וכי משלם לחבירו משלם דמים ולא שבח מידי דהוי אגזלן הכא אשה זו לאו בתורת גזל מיירי במה שנשאר אחר בעלה היתה נושאת ונותנת כבתחלה [ושליחות דיתמי] קא עבדא כנותן מעות לחבירו דאפי' לקח בהן חטי' ולקח בהן שעורי' אמרי' פ' הגוזל קמא (בבא קמא ק\"ב ע\"א) אם פחתו פחתו לו אם הותירו הותירו לאמצע ואמרי' בירושלמי פ' איזהו נשך (ה\"ג) הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ובאחרונה אמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומות ואם יש עדים שלקח גובה הימנו בע\"כ אלמא לא מצי למימר לעצמי לקחתי כ\"ש כאן שיד [האלמנה] כיד היתומי' דמי דכל הנכסי' ליתומי' ואינו גובה ממנו את כתובתה כדמוכח ההיא דבכורות. ומההיא דיתומים [אומרי'] אנו השבחנו ובע\"ח אומר אביכם השביח פ' המקבל (בבא מציעא ק\"י ע\"א) דמשמע אם השביחו היתומים אין בע\"ח גובה לא רציתי להביא ראי' דשאני התם דאוקימנא לה בשעשאו אפותוקי דא\"ל לא יהא לך פרעון אלא מה ובעלמא [אמרי'] בע\"ח גובה את השבח וההיא דבכורות מקולי דכתו' כדאי' התם (נ\"ב ע\"א) וקצת הלב נוטה במקום שהכתובה יתירה על הנכסים היו מגבי' את הכל לה אע\"ג דלא אמרה ראו מה הניח לי בעלי כמאן דאמרה דמי מידי [דהוי] ארב ספרא דלא שביק גירסי' וטרח לאחריני וכ\"ש זאת שיכולה לעכב הכל לעצמה דלא שבקה נפשה אפי' במקום בני' וטרחה להו דהא נפשה עדיפא לה אבל לא מלאתי לבי לחלוק על רשב\"ם מסברא בלא ראי' ושלום שמשון בר' אברהם זלה\"ה."
],
[
"דברי הר\"מ.",
"תקג. התוקע מברך שהחיינו בישיבה ומברך שני ימים קודם תקיעה ובשני הלילות קידוש אפי' אם אין לו יין חדש כדברי רש\"י. כשהוא שותה יין חדש אחר ישן או איפכא אין מברך הטוב והמטיב כי אם בפה\"ג."
],
[
"תקד. והיה רגיל לעמוד בשעת קריאת התורה [ובשעה] שמלין את התינוק והביא ראי' מן המקרא ויעמוד העם בברית וראי' מפ' ר\"א דמילה (שבת קל\"ז ע\"ב) המל אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו והעומדי' שם [אומרי'] כשם שנכנס לברית וכו'."
],
[
"תקה. ואסור לקרות ללוי במקום שאין כהן אלא מתחלה במקום כהן כי יש ב' פירושים על אותו דבור (גיטין נ\"ט ע\"ב) אם אין שם כהן נתפרדה החבילה פי' א' שיכול לקרות בכל מקום שירצה שאין חובה לקרותו לשני ופי' אחר שאין יכול לקרותו כלל ועכשיו אין לנו להכריע אבל לכל הפי' יכול לקרותו במקום ראשון."
],
[
"תקו. טבילה ביום הכפורים א\"צ ברכה. ומותר בע\"ש להניח נר הדולק בבית ואוכל בחצר לאור היום וכן העיד מוהר\"ר ברוך אביו של מורינו זצ\"ל שראה אדם גדול בוירמשא נהג כן."
],
[
"תקז. וצריך למברך ברכת המזון נטילת ידים. והאוכל לבדו צריך לתפוס הכוס בידו כי בהמ\"ז טעונה כוס אפי' ליחיד ויחיד מתחיל בא\"י אמ\"ה הזן את העולם. ואין לומר עמנו, כי חסדו עם כל חי. ואומר נודה ואין אומר ברית ותורת חיים ומזון. ואין אומר וזכור לנו. ואומר אבינו רועינו. ולא מלכנו. ואמר אמן בלחישה ובשבת אומר נחמינו ואין אומר תתברך חי לעד אלא מתחיל האל אבינו ואומר המלך הטוב ולא החי."
],
[
"תקח. ונוטלין ידים בין בשר לדגים דחמירא סכנתא מאיסורא."
],
[
"תקט. ועל המקדש ונמצא אחד מן העדים קרוב לא ידעתי למה הצריכהו לקדש שנית מאחר דנתייחד עמה דמ\"ש מהמקדש במלוה [או] בפחות משוה [פרוטה] דאמר בפ' המדיר (כתובות ע\"ד ע\"א) דאם בעל בסתם דצריכה הימנו גט ושמא פירסה הכלה נדה [לא חיישי' דהא אפי'] חופה פסק ר\"ח בספר העיטור ובאביאסף דקונה לחומרא כרב הונא בתחלת קידושין (ה' ע\"א) ונ\"ל דלא יפה עשו שלפי דבריהם מפקי לעז עלי' שבעל בלא קידושי' ומורינו זצ\"ל מיחה שלא לקדש אפי' בשעת חופה כניהוג העולם למי שכבר קדש ע\"י שליח משום שלא להוציא לעז על קידושי' קמאי ואפי' לפי דבריהם למהלהם לחזור ולברך ז' ברכות נראין להם שאם קדמו הברכות לקידושי' דמעכבי ודאי ברכות לבטלה הוי והמברך עובר על לא תשא. ושלום שמואל יהודה ב\"ר מנחם הלוי."
],
[
"תקי. מעשה שנפלו שוליים של חבית ובא גוי ונעץ בו סכין בין שני' הנסרים להגביה השוליים ונגע הסכין ביין ואסר מהר\"ם היין בשתייה כדאי' פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה ס' ע\"ב) מדדו בקנה או התיז הצרעה ונגע ביין זה היה מעשה ואמרו ימכר וכל מגע גוי ע\"י דבר אחר בכונה אסור בשתייה שלא בכונה ר\"ת מתירו ורש\"י אוסרו ומוהר\"ם זצ\"ל פסק כרש\"י לחומרא לאסור מגע גוי ע\"י דבר אחר שלא בכונה. וכהוא משכים ללמוד מברך לעסוק ברי תורה."
],
[
"תקיא. ואסור לנגב כוס בשבת בבגד פשתן ולא דמי לניגוב ידים דידיו מלכלכות [ואפי' ידיו צריך] לנגבן היטב זו בזו [קודם שינגבם במפה או בחלוקו] שלא יבא לידי ליבון אל לידי סחיטה אבל כוס אסור."
],
[
"תקיב. ומותר לעשות רפואה פזני'ר בשבת ורבינו אבי העזרי מביא ראי' דאמר פ' בתרא דשבת (קנ\"ז ע\"ב) דמדידה לית בה משום רפואה דאמר עולא איקלע לבי ריש גלותא חזי' לרבה בר רב הונא דיתיב וקא משה אמרי ליה אימור דאמרי רבן במדידה של מצוה אבל במדידה שאינה של מצוה לא אמר מתעסק בעלמא אנא ומשום [הלחישה] ליכא איסור כדאי' במס' שבת שמותר ללחוש בשבת. חידוש."
],
[
"תקיג. לשלח אותו לעזאזל המדברה פי' ר\"א אבן עזרא בכאן סוד אחר שלשים ושלש תמצאנו ואמר רמב\"ן אני הולך רכיל ומגלה סוד וכן רצה אבן עזרא לומר אע\"פ שאמרתי לשלח לעזאזל לשלח אותו לע\"ז לסתום פיו של שטן שלא יוכל להסטין אבל יותר איני נותן לך רשות לתן לו דכתי' ולא יזבחו עוד לשעירים וזהו שפי' אבן עזרא בכאן סוד [אחר] שלשים [ושלש] כי אותו פסוק [ולא] יזבחו עוד לשעירים זהו שלשים ושלש פסוקי' אחר אותו פסוק לשלח אותו לעזאזל ועזאזל הוא שטן שמחזי וחזאל מלאכים היו וירדו למטה ולקחו נשים מכל אשר בחרו וניתן להם רשות להסטין תדע שבכל שנה יש רזות לשטן להסטין לבד מיוה\"כ כדאי' ביומא (כ' ע\"א)."
],
[
"תקיד. והכנעני אז בארץ פי' שהולך וכובש הארץ מזרעו של שם גם בכאן פי' ר\"א אבן עזרא סוד ופי' הרמב\"ן שהמלאך של שם הי' כבוש וכפוף לפני מלאך של כנעני כי אין אומה הופלת למטה אא\"כ שר שלה נופל קודם כדכתי' ביום ההוא יפקוד ה' על צבא [מרום] במרום ועל מלכי אדמה באדמה כלומר שהשר למעלה נפל קודם. ותדע שכן הוא דכתי' ומושב בני ישראל אשר ישבו [במצרים] ד' מאות ושלשים שנה ותחשוב ולא תמצא אפי' מיום שנולד יצחק אלא משעת ברית בין הבתרים שהתחיל מלאך של ישראל להיות למטה, השם יתברך יעלההו במהרה."
],
[
"תקטו. ואין לצרף שלישי לזימון ע\"י שאכל פירות או שתה יין אבל לעשרה מצרף אפי' שלשה ע\"י שתיית יין אבל לא מצרפי ד' דבעי' רובא דמנכרי. וקטן אין מצטרף לא לעשרה ולא לשלשה עד שיהא בן י\"ג שנה ויום אחד."
],
[
"תקטז. חתיכת חלב [שנמלחה] עם חתיכות הרבה של בשר אם החלב דבוק עם החתיכה אחת פעמים שאותה חתיכה שהחלב דבוק בה מותרת ואותה שמונחת אצלה אסורה כגון שבאותה חתיכה שהוא דבוק בה יש בה ס' ובאותה שמונחת אצלה אין בה ס' אז מותרת אותה שהוא דבוק בה ומ\"מ צריך לקלוף אותה לצד החלב ואותה שהיתה מונחת אצל החתיכה שהחלב דבוק בה אם היתה מונחת לצד החלב אסורה אבל אם היתה מונחת לצד הבשר אפי' אין בה ס' מותרת כי חלב אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ואם החלב לא היה דבוק לשום חתיכה אותה חתיכה שמונחת אצל החלב אסורה אם אין ס' לבטלו אבל כל שאר החתיכות מותרות והטעם שהחלב אינו מפעפע בלא רוטב אבל אם נגע חתיכה אחת או ב' בחלב אפי' הכיר אותם [בתחלה כשנגעו] בחלב ולבסוף נתערבו יחד שאינו מכיר אותם אם יש לשם מן הכשירות יותר שלא נגעו בחלב כולן מותרות כי חד בתרי בטל בדבר יבש אפי' ראוי להתכבד כיון דלא אסירי אלא מחמת בליעה."
],
[
"תקיז. וכן אמר מהר\"ם מאחר שגמר אדם בדעתו למסור את נפשו על קידוש השם מכאן ואילך כל מיתה שעושי' לו אינו מרגיש כלל וראי' מן המסורה הכוני ב' הכוני בל חליתי וחד הכוני פצעוני כלומר כשהכוני ופצעוני לא הי' לי כאב הכוני בל חליתי ומביא ראי' מספר היכלות שר' חנני' בן תרדיון הי' במקום קיסר ששה חדשים והרג שיתא אלפין דוכסין והגמונים לסוף ו' חדשים נלקח למעלה ושרפו רק אחד במקומו כדמותו. ותדע שכך הוא שאין לך אדם בעולם שאם הי' נוגע באש באבר קטן שלא הי' צועק אפי' אם יעלה בדעתו לעכב עצמו מלצעוק אינו יכול לעשות ואנו רואים קדושים אינם צועקים כלום."
],
[
"תקיח.ואם חפץ אחד מונח על מעות או על שום דבר מוקצה בשבת והוא צריך מן החפץ מותר לטלו משם כי דבר מוקצה אינו אסור אלא לטלטלו בשבת ממקום למקום אבל לגע בו מותר. וכלי שמלאכתו לאיסור אם צריך לגופו או למקומו מותר לטלטלו לבד מעץ ואבן שאינו כלי."
],
[
"תקיט. המקדש אשה ושתק רק מתחלה דבר ממנה לפי העדות שלא בחנו דבריהם אם נתרצית תחלה [אם יש עדים ששדיך ונתרצית] להתקדש לו תחלה אע\"ג דבעידנא דיהיב לה לא שמעו מפיו [לשם קידושין] אז ודאי צריכה גט כדאמר פ\"ק דקידושי' (ו' ע\"א) היה מדבר עמה על עסקי [קידושי'] ונתן לה ושתק ולא פי' ר' יוסי אמר דיו ואר\"י א\"ש הלכה כר' יוסי והוא שעסוקין באותו ענין ואפי' מענין לענין באותו ענין. מיהו נראה דה\"מ כשנתן לה בשתיקה ולא דיבר מאומה אבל הכא שדבר שנותן לה מאהבה [ומחיבה ויש] בלשון הזה לשון סבלונות וקיי\"ל חוששי' לסבלונות אפי' לזמן מרובה מדתנן פ' האיש מקדש (קידושין נ' ע\"ב) המקדש בפחות משוה פרוטה וכן קטן שקידש אע\"פ ששלח סבלונות לאחר מכאן [אינה מקודשת שמחמת קידושי' הראשונים שלח ולשון לאחר מכאן] משמע לאלתר ומשמע לאחר זמן מרובה [ומקשה] בגמרא מינה למ\"ד [אין] חוששי' לסבלונות טעמא דמחמת קידושי' הראשונים שלח הא בעלמא חוששי' לסבלונות משמע דומי' דמתני' אפי' לאחר זמן ואע\"ג דמסיק דלא חיישי' לסבלונות אלא היכא דרובא מקדשי והדר מסבלי מי יכניס עצמו לאותו ספק לידע מנהג המקום שהוא יצא משום. ועוד שהרי לפר\"ח דגרס התם מקדשי והדר מסבלי [פשיטא לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי] מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ\"ל משמע דאפי' למיעוטא חיישי' להחמיר."
],
[
"תקכ. והא דלא אזלי' בתר רובא [היינו טעמא דרבנן החמירו בא\"א וכיו\"ב אמרי' ביבמות (קכ\"א ע\"א)] במים שאין להם סוף אשתו אסורה ומסיק דאם נשאת לא תצא אלמא רובא מתים ואפ\"ה לכתחלה לא תנשא ולא אזלי' בתר רובא. ואם אין עדים שתרצתה אלא שניהם יודעים [שקבלתה] והיא מודה שנתרצתה קודם צריכה גט או אפי' לא דיבר עמה מתחלה כלל כי אם בשעה שנתן לה היה לבו לשם קידושי' וגם היא קבלה לשם קידושי' אע\"ג דפריחותא עבד דקידש בלי שידוכין קידושי' מיהו הוי קידושין וצריכה גט ואע\"ג דאמר בפ' האיש מקדש (קידושין מ\"ט ע\"ב) ובכולן אע\"פ שאמרי' בלבי הי' להתקדש לו אינה מקודשת דדברים שבלב אינם דברים שאני התם דאתני] לאו כל כמינה למעיקר תנאה אבל נדון זה לא גרע מגמר בלבו להוציא פת חטי' והוציא פת סתם דאמר פ\"ג דשבועות (כ\"ו ע\"ב) דאזלי' בתר מחשבתו ואינו אסור אלא בפת חטי' [ואע\"ג] דההוא גברא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל לא אמרי' הכי (קידושין נ' ע\"א) התם ה\"ט דאזלי' בתר דעתי' דלוקח. עוד נ\"ל כיון שאמר לה אני נותן לך בשביל חיבה ואהבה שיש לחוש לקידושין ושמא כך ר\"ל ע\"מ שיהי' אהבה וחיבה בינינו ושתהי' אהובתי ולא גרע האי לשנא ממיוחדת לי ממיועדת לי [עזרתי נגדתי] צלעתי סגורתי תחתי תפוסתי לקוחתי חרופתי (קידושי' ו' ע\"א) וא\"כ אהובתי נמי איכא לספוקי וא\"כ אם הי' דעת שניהם לקידושי' צריכה גט ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"תקכא. ששאלת על שנכתב בפסק דין נתחייב פלוני לכשנגדו ולא נזכר בו מי הוא שכנגדו הא אמר בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע\"ב ע\"ב) ההוא שטרא דהוי כתוב ביה אני פלוני לויתי ממך מנה ומסיק [רבה] ממך מגברא דנפיק מתותי' ידי' משמע ה\"נ לכשנגדו גברא דנפיק מתותי' ידי' הוא."
],
[
"תקכב. וששאלת מי חותם על הפסק דין הדיינים או העדים ששמעו הפס\"ד מפי הדייני' אם הדייני' חותמי' עליו יש לכתוב בלשון דייני' דוכרן פתגמי וכולי לשנא דבי דינא ואי עדי' חותמי' יש לכתוב זכרון עדות וכל לשנא סהדותא לפי שיש חילוק בין ב\"ד לעדים כי ההוא דפ' זה בורר (סנהדרין כ\"ט ע\"ב) גבי אודיתא ועוד יש לחלק ואין להאריך."
],
[
"תקכג. וששאלת האומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני ואני רוצה לילך לב\"ד הגדול ולבית הועד ולסתור הדין אם גובי' ממנו תוך כך [או] עד שיתברר הדבר. ודאי אין ממתיני' לו וראי' מפ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ\"א ע\"ב) רב כהנא שקל בדקא בארעי' אזל אהדר גודא בארעא דחביר' אתא לקמי' דרב יהודא אזל אייתינ' תרי סהדי חד אמר ב' אוציא עייל וחד אמר ג' אוציא עייל א\"ל זיל שלים ב' מגו ג' א\"ל כמאן כרשב\"א מייתי' אגרתא ממערבא דלית הלכתא כרשב\"א אלא כרבנן דפליגי עלי' דאמרי דבבת אחת ד\"ה נחלקה עדותן א\"ל לכי תייתי פי' אהדר [מיד] אלמא שאין ממתיני' לו."
],
[
"תקכד. וששאלת אם יש זמן לדבר עד כמה יכו לברר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני ועד כמה יכול לסתור הדין ואם צריך לומר כן בפני הדיינים דוקא או אפי' שלא בפניהם נראה דלא קבעו חכמי' שום זמן לדבר כדתנן (סנהדרין ל\"א ע\"א) כל זמן שמביא ראי' סותר את הדין ה\"נ כל זמן שאמר לדייני' כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו ודוקא בשנים שנתעצמו בדין ואחד אומר נלך לבית הוועד וכפו אותו ודן בעירו ונתחייב אבל נתרצו שניהם לדון בעירם א\"צ לכתוב לו מאיזה טעם [דנוהו] וכפר\"ת וראייתו מדלא קבעי' הא מלתא אלא בנתעצמו בדין. ועוד ראי' מפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס\"ט ע\"ב) כי הא ודאי צריך אודועי' דמשמע דוקא כי הא שהדין הי' עמו שחושדו דבתר דידי' אזל לכך הוצרך לפרש לו ולחלק בין זוזי לשאר מילי אבל בעלמא דלא קיהיב טעמא ל\"צ לאודועי' ולכתוב לו מאיזה טעם דנוהו מיהו ההוא דאיזהו נשך איכא דשדי בי' נרגא ואין להאריך."
],
[
"תקכה. וששאלת אם יש לכתוב זמן בפסק דין וכתבת דאי לא כתבי' זמן נפקא מינה חורבא אם ראובן ושמען נושים בלוי וכל א' יש לו שטר והלך א' מהם לדון עם לוי והחליטהו קרקע של לוי וכתוב לו פסק דין [ובא השני] לדין במקום אחר וכתבו פסק דין כמו כן לגבות זה הקרקע וכיון דלא כתבי' זמן כל אחד אומר אני קדמתיך אי משום [הא] לא חיישי' דגחזו שטרא דמאן קדים דקיי\"ל בע\"ח מאוחר שקדם וגבה במקרקעי מה שגבה לא גבה ואי במטלטלי כל הקודם לתופשן זכה דקיי\"ל במטלטלי' מה שגבה גבה כמו שהוכיח ר\"ת מההיא פ\"ק דערכין (ז' ע\"ב) מיהו היכא דל\"ל שטרא איכא חששא טובא ואין להאריך ודאי שטוב הוא שיכתוב זמן מיהו אי לא כתוב בי' זמן לא מיפסל לכל הפחות מועיל מיומא דאייתי לקמן דאין שום שטר נפסל. אי לית ביה זמן אלא גיטין."
],
[
"תקכו. וששאלת על שנים שבררו להם אחד ביניהם וא\"ל [דאין] לנו דין תורה וטענו טענותיהם והלך הדיין לעירו וכתב להם פסק דינו ושלח להם ע\"י אדם אחד והשליח קראו באניהם אי מהני האי פס\"ד לפי שנראה לך שאין זה דין תורה שהדיין יש לו לישב והבע\"ד עומדי' לפניו ולומר להם איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב כבר הוכחתי דישיבת הדיינים אינה מעכבת כדמשמע בירושלמי פ' ד' מיתות (ה\"ח) וממנו הוכיח ריצב\"א דה\"ה עדי' שהעידו מיושב עדותן עדות בדיעבד דמחד קרא נפקא עדי' בעמידה ודייני' בישיבה ה\"נ עמידת הבע\"ד אינה מעכבת דכל הני אינו כי אם למצוה בעלמא וכ\"ש היכא שקבלוהו עליה' אע\"פ שמן תורה אינו כשר דאין להקפיד אם דן אותם שלא כסדר הזה ודינו דין מה לי בע\"פ מה לי בכתבו הרי הניחו הדבר לגמרי עליו ובלבד שלא יטעה בגוף הדין דהכי משמע [דאין] לנו דין תורה שלא יזכה או שלא יחייב אחד מהם שלא כדין."
],
[
"תקכז. וששאלת על ראובן שעירער על שמעון על שהוציא זיזין מביתו לרה\"ר ונתחייב שמעון בב\"ד להסיר הזיזין שלו אם [זכו] בזה כל בני רה\"ר אע\"פ שלא בא בהרשאתם דבר פשוט הוא שזכו כולם אפי' הנך דליתנהו במתא בההיא שעתא דזכין לאדם שלא בפניו אבל אם לא הי' ראובן זוכה בדין כנגדו נהי דהנך [דאיתנהו] במתא איבעי להו למיתי אי אודיענהו שרוצה לטעון [וכיון דלא אתו הפסידו] כדאי' ס\"פ מי שהי' נשוי (צד ע\"א) מיהו הנך דליתא במתא או אפי' הנך דאי' במתא ולא אודיענהו יכלי למימר אי הוינן התם הוי טעני' שפיר טפי ואם הם טענו כך נתחייבנו בלא ידיעתינו אין חבי' לאדם אלא בפניו."
],
[
"תקכח. וששאלת על הדייני' שלא [הזכירו] שם העורר בפסק דין שלהם אבל כתבו בסתם אין כח ביד פלוני להוציא הזיזין ברה\"ר מה צורך יש להזכיר רק שנתחייב בעל הזיזין בטענות שכנגדו שזכה וזיכה את הרבים מאי נ\"מ מי הוא. ועל מה שלא הזכירו מקום הזיזין אם בצפון אם בדרום אם בעיר זו אם בעיר אחרת דבר זה עומד להתברר בדייני' ובעיד' אם זכורים הם על מה טענו ואע\"ג דאמר בפ' י' יוחסין (קידושין ע\"ח ע\"א) נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולה חייבתי בד\"א בזמן שבע\"ד עומדי' לפניו וכו' פי' רבינו אבי\"ה דמיירי בדיין מומחא או שאינו מומחא וקבלהו עליהו דכל זמן שבע\"ד לפניו נאמן כבי תרי אבל כשנפטרו מלפניו לא מהימן אלא כאחד ואם הם ב' דייני' או ג' מהימני לכל דבר אף כשאין הבע\"ד לפניהם."
],
[
"תקכט. וששאלת על עשרה מצומצמין בבית הכנסת ואחד מהם מתפלל ביחידי אם יכולי' הט' הנותרים להוריד לפני התיבה א' מהם לומר קדיש וברכו וכל דבר שבקדושה כל זמן שלא סיים תפלתו דכיון דאינו יכול לענות עמהם לא קרי' בי' כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה ונמצא שאין כאן אלא ט'. ודאי טוב הוא והגון [שיהי'] ממתיני' ליחיד עד שיגמור תפלתו כדי שגם הוא יענה עמהם אפי' יש שם עשרה במילוי הי' טוב להמתינו אם יש שהות ביום להתפלל אבל משום דבר שבקדושה כיון דהוא בביהכ\"נ מן האגף ולפנים מצטרף עמהם אע\"פ שאינו עונה עמהם ונקדשתי בתוך בני ישראל קרינא בי' דכל בי עשרה [שכינה] שריא דלא גרע מקטן המוטל בעריסה דאמר פ' ג' שאכלו (מ\"ז ע\"ב) דמצטרף לעשרה לריב\"ל ואפי' מאן דפליג עליה לאו היינו משום דלא ענו בהדיהו [אלא] משום דלא ידע למי מברכין ולאו בר מצות הוא אבל גדול דבר מצות הוא אע\"ג דלא ענו בהדיהו [אלא] משום דלא ידע למי מברכין ולאו בר מצות הוא אבל גדול דבר מצות הוא אע\"ג דלא עני בהדיהו [מצטרף ואפי' אלם חייב בכל מצות והרי הוא כפקח לכל דבריו ומצטרף אע\"ג דלא עני בהדיהו] וכ\"ש האי יחיד דאיהו נמי בתפלה קא עסיק ומקבל עליו עול מלכות שמים דמצטרף בהדיהו וקדמא שכינה ואתיא."
],
[
"תקל. וששאלת אדם היושב בביתו ושומע קדושה וברכו ויהא שמיה רבא אם יכול לענות עמהם. ודאי יכול לענות עמהם דקיי\"ל כריב\"ל (פסחים פ\"ה ע\"ב) דאמר אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים ופר\"י דהיינו לענין זה שיכול לענות אפי' מחוץ לביהכ\"נ כל דבר שבקדושה תדע דהא בפ' כיצד [צולין פ\"ה ע\"ב] אמר מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף לחוץ כלחוץ אמר רב וכן לתפלה ופליגא דריב\"ל והקשה ר\"י אי לענין צירוף פליגי רב וריב\"ל א\"כ קשה סתמא דתלמודא בפ' כל גגות (עירובין צ\"ב ע\"ב) גבי ציבור בקטנה ויחיד בגדולה משמע דאין מצטרפי' וא\"כ הוי סתמא דתלמודא דלא כריב\"ל ואנן קיי\"ל כותי' בפ' אלו נאמרין (סוטה ל\"ח ע\"ב) דמייתי ראי' גבי מחיצה וכו' ואי לצאת ידי חובתו לענין העובר אחורי ביהכ\"נ ושמע קול הלל וקול מגילה בהא ודאי לא הוי פליג רב דברייתא הוא ס\"פ ראוהו ב\"ד (ראש השנה כ\"ז ע\"ב) אם כיון לבו יצא ומדלא מותבינ' מינה ומשני רב תנא הוא ופליג ש\"מ דלא פליג עלי' אלא לענין דבר שבקדושה צריך עשרה פליגי רב וריב\"ל וקיי\"ל כריב\"ל כדפרשתי."
],
[
"תקלא. וששאלתם קינוח הפה והדחה איזה מהם קודם. ודאי אין קפידא כלל והא דפליגי ב\"ש וב\"ה (חולי' ק\"ה ע\"א) בש\"א מקנח ובה\"א מדיח א\"כ הואיל והזכירו ב\"ש קינוח ברישא וב\"ה הדחה ברישא ש\"מ דבהא פליגי הא ליתא דהא קאמרי [תלמודא] מר אמר חדא ומר אמר חדא ואם כדבריך הוי פליני טובא ועוד א\"כ הוי מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה ולתנינהו בעדיות אלא ודא אין קפידא וב\"ש אמר מקנה ברישא והדר מדיח מהני ולפי שב\"ש לא פירשו יותר מאי דשיירו ב\"ש פירשו ב\"ה דה\"ה מדיח והדר מקנח ולא פליגי במידי."
],
[
"תקלב. וששאלתם אם מותר לקבוע ברזל או שאר מיני מתכות לגוי בראש חגורתו כדרך שעושי' [לחגורים] ואחר שקבעו יחזק בו צורת מפתח ומוליכו לפתוח ולנעול בו. [קרוב] בעיני שהוא אסור ואע\"ג דאמר בפ' במה אשה (שבת נ\"ח ע\"א) אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו ומוקי לה [דמיחה ביה מומחא] דליכא למיחש דלמא נפיל וה\"נ מימחא הוא דלמא לא שרי אלא בזוג שהי' בימינם דרך לעשותו בכל הבגדים לגוי לא אטרחינא למיפסקי' ולגנות הבגדי' תדע דאוקימנא בזוג שבכסותו במיחוי ה\"נ בחותם שבכסותו דמתנא בהדי' איירי במיחוי ואמאי אסרו בי' טפי מבזוג אלא ה\"ט כדפי' ר\"י דזוג הי' רגילין לעשותו בכל הבגדי' הלכך לא אטרוחי לפסקו אם ארוג בכסותו ה\"נ אין רגילות לקבוע מפתחות בחגור עצמו ואפי' ארוג וקבוע בו איכא למיסר כמו תלוש ואפי' משוי איכא למימר דהוי דתניא גבי מפתח (שבת ס\"ב ע\"ב) ואם יצאתה חייבת חטאת ה\"נ איכא למימר דכה\"ג איכא [חיוב] חטאת דמאן לימא לן דהמפתח בטל לגבי חגור דלמא חגור בטל לגבי מפתח כמו היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת (שבת קל\"ט ע\"ב) ומה שהבאת מצנור שחקקו ולבסוף קבעו להיתר מה ענין שבת למקוה ואין להתיר אלא בראי' ברורה ועוד אלו הי' מותר כה\"ג לא הי' צריכי [קדמוני'] למצא היתר ע\"י מפתח של כסף או של זהב כעין [בתי] נפש לתתו במפתחי החלוק דהו\"ל דרך תכשיט ואי כה\"ג מותר כל אדם יעשה כך בברזל בעלמא אלא ודאי נראה דאסור כדפרי' ואע\"פ ששמעתי שיש בני אדם שנוהגי' היתר בדבר לא נודע לי מאין הרגלים ולאו מר ברי' [דרבינא] חתים עליהו ושלום מב\"ב זלה\"ה."
],
[
"תקלג. על ראובן שאמר לא באתי לדין לפני אותו דיין ולא הנחתי כלום עליו ואפטרופא משיב באת לפניו והונח עליו אשיבכם אלופי החתומי' לפי סכלותו דגרסי' פ' י' יוחסין (קידושין ע\"ח ע\"א) נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי בד\"א בזמן שבע\"ד עומדי' לפניו ובנדון זה הרי הרב בעיר וגם בע\"ד הא גמלא והא קבא והא מדי (יבמות מ\"ה ע\"א) נשאל לרב ודמי לבע\"ד עומדי' לפניו ואפי' את\"ל דל\"ד לבע\"ד עומדי' לפניו כי שמא עברו ימים הרבה שנפסק הדין ויש לחוש לשכחה מ\"מ יחזור וידון אותם מאחר שקבלהו עליהם ואם יאמר ראובן לא קבלתיו עלי גם על זה נאמן הדיין דהא פריך התם ולהדר ולדייני' ומשני בשודא דדייני ואמאי לא משני כגון שהאחד אומר אינו רוצה לדין לפניו ולא קבלתיו עלי אלא ש\"מ שלזה נאמן הדיין דלא מצי לאוקמא אלא בשודא דדייני. ושלום שמואל יהודה ב\"ר מנחם הלוי."
],
[
"תקלד. כת' המיימוני (פכ\"ד מה' סהדרי' ה\"ה) שבמקום שיש אויבים ידועים לאדם שאין שומעין להם להוציא עליו שם רע וז\"ל יש לב\"ד להלקות אדם ששמועתו רעה והעם מרננים אחריו שעובר על העריות והוא שיהא קול שאינו פוסק כמו שבארנו ולא יהיו אויבים ידועים שמוציאי' עליו שמועה רעה."
],
[
"תקלה. פ' י\"א (ה\"א) מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ ה\"ז בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם משכל מי שירד עד כך חזקה שעובר [על] רוב העבירות שיבאו לידו לפיכך אין מוסרי' עדותלע\"ה ואין מקבלין ממנו עדות אא\"כ הוחזק שעוסק במצות ובגמ\"ח ונוהג בדרך הישרים. נמצאת אתה אומר כל ת\"ח בחזקת כשר עד שיפסל וכל ע\"ה בחזקת פסול עד שיוחזק שילך בדרכי הישרים."
],
[
"תקלו. וששאלת הני שטרות דכתיב בהו אגב ארבע אמות קרקע בחצירי מי שאין לו קרקע כיצד הוא עושה א\"כ שטר זה פסול ולדברי האומר [של קבר] נמצא למחר זה מת ואין לו מקום קבורה ולא עוד אלא המוכר מקום קברו לא הוי זביני' זביני (בכורות נ\"ב ע\"ב) אלא הכי פירושו דקים להו לרבנן דאין כל א' מישראל שאין לו ד' אמות בא\"י וא\"ת נטלוה הגוים ואנן בגלות קיי\"ל לרבנן דקרקע אינה נגזלת ובחזקת ישראל היא וא\"י נקראת על שם ישראל דאפי' בזמן שישראל שרויי' על אדמתן אין להם רשות למכור שדותיהן לצמיתות שנאמ' והארץ לא תמכר לצמיתות וגו' וכתי' לד' הארץ ומלואה ועתידי' אנו לחזור עלי' ולירש אותה ומ\"ט כתבו אגב קרקע דאי לא כתבו אגב קרקע לא קנה משום דכתי' ויתן להם אביהם מתנות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערים בצורות אשר ביהודה. הכי אמר רב נחשון גאון."
],
[
"תקלז. שלום למהר' שניאור וחביריו נלענ\"ד אחרי שראובן לא אכל בבית שמעון כאשר נדר נעשה בע\"ח וחייב לפרוע ואינו יכול לאכול עוד כי מה שנהגו עתה הערבים לאכול על החוב לא מצינו דבר זה מפורש בתלמוד אך נהגו בנימוסי אומות העולם וכמנהג המדינה הלכך [יש] לילך אחר המנג וכן מצינו בתלמוד שאם נהגו בני המדינה לקנות בקנין שלא תקנו חכמי' מועיל המנהג כדאי' בפ' הרבית (ע\"ד ע\"א) אמר ר\"פ משמי' דרבא האי סיטמותא קניא ומסיק באתרא דקנו ממש קני וכן קנין שתקנו חכמי' אם נהגו בני המדינה שלא לקנות בו המנהג מבטל הלכה כגון באתרא דלא קנו בכספא וכן בנדון זה משפט חרוץ הוא בכל המקומות שאם דילג הערב אכילה אחת שלא אכל כדין ערבות נעשה בע\"ח וחייב לפרוע [וכשיכפהו] בדין אז יאמר רוצה אני לאכול. ומה שטוען כי הי' צריך לאכול לגוי לאו טענה היא דאטו אם הי' אדם ערב בו' מקומות יפסידו החמשה [ממונם] ויאכל לששי אלא כך הוא הוא משפט שישים אחר שיאכל במקומו. ועוד למה לא אכל ליהודי וידחה הגוי דהי מיניהו מפקית הלכך לאו טענה היא הלכך יפרע ראובן חצי הממון שהיה ערב בעבורו ומן החצי האחר כיון שהודה שמעון שיש לו ערב שני הודאת בע\"ד כק' עדי' דמי והרי פטר ראובן מן החצי הממון. והא דאמר שהם אחראי' וערבאי' זה לזה היינו שאם הערב הלך למדה\"י או אין לו לפרוע אבל אחרי שעומד לפנינו ויש לו לפרוע ושמעון מודה שהוא ערב למה יפסיד ראובן בשבועת הערב שבועה [דידיה] במקום תשלומי' קאי לפטור את ראובן ויגבה שמעון מן הקהל הנותרי' חצי הממון ואף אם לא נשארו כי אם מעט הנותרים חייבי' לפרוע כי הבע\"ח אחראין וערבאי' זה לזה כדמפ' בירושלמי ובאביה תמצא התשובה והפלטים אשר עודנה חיים חייבי' לפרוע הממון לפי הודאתם של עתה והמה יחזרו אחר הממון של היורשים שירשו [הקדושים] ולא יכלו לדחות החיוב והערב שהם יחזרו אחר ממון [הקדושים] נ\"ל שפירשתי כל הצורך שאין עוד פקפוק בדבר ושלום אשר בן הרב ר' יחיאל ז\"ל."
],
[
"תקלח. מה שפושטי' האצבעות ברכת מאורי האש כלומר כשהוא כופה אצבעותיו על פס ידו אז אין האור שולט בכף ידו וכשהוא פושטן אז האור שולט בכפו. טעם אחר בתחלה כופה אצבעותיו כלומר עד עתה הייתי כאלו ידי אסורות שהייתי אסור בעשיית מלאכה ואח\"כ פושטן כלומר מעתה ידי מותרות במלאכה."
],
[
"תקלט. מעשה בתלמיד א' שנפטר בבית ר' והי' לו אשה ובקש מר' [לקבל] לה גט שלא תזקק ליבם ולא רצה ר' לקבלו לפי שלא עשאתו שליח לקבל לה ואע\"פ שזכין לאדם שלא בפניו וי\"ל דזכות הוא לה שלא נזקק ליבם אפ\"ה לא רצה לקבלו דזימני' דחוב הוא לה דרחמא לי' כי הא דבעו מר\"נ פ' האשה שהלכה (יבמות קיח ע\"ב) המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו [כיון דסניא לי'] זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו או דלמא זימני' דרחמא לי' וחוב הוא לה ואין חבי' לאדם אלא בפניו ופשיט לי' ממתני' דאין מזכין לה משום דזימני' חוב הוא לה."
],
[
"תקמ. שוב מעשה באחד שרצה לשלוח גט לאשתו ע\"י גוי או לעשותו קבלן לקבל גיטה ואמר ר' שאין גיטה גט בענין זה אא\"כ אומרת לשליח יקבל לי גיטי או לך אמור לפלוני שיקבל לי גיטי וביד ישראל והוא משיב אני אקבל אבל אומר רבי דלא סמכינן אדיסקא [וגוי פסול לקבל] דאורייתא מדתנן במס' גיטין (כ\"ג ע\"א) הכל כשרי' לקבל גיטה חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי."
],
[
"תקמא. תשו' מהר\"ם על ג' אחים והאחד אין לו כלום אלא מה שנשתכר בלימוד והשני יש לו כנגד י\"ד זקוקי' והשלישי אינו כאן והוא עשיר ויש להם אם זקינה ותובעת מהם פרנסה והיא ענייה קיי\"ל כמ\"ד (קידושי' ל\"ב ע\"א) משל אב ולא משל בן אלא שרב אלפס כתב היכא דלית לאב ואית לבן כופי' הבן לזון האב בתורת צדקה דלא יהא אלא אחר כדאמר פ' נערה (כתובות מ\"ט ע\"ב) [דרבא] אכפייה לר\"נ בר אמי ואפיק וכו' וכן פסק בשאלתות ונראה דכל מי מבניה שנכוף לזונה ולא יוכל להסתפק ויצטרך לחזור על הפתחים אין לכופו אלא [אותם] שלא יצטרכו לחזור על הפתחים כדמשמע לשון אמיד כלומר אומדין אותו שיכול לעשות [יציאה זו] משלו וכיון דיש לה [בנים] שיכולי' לפרנסה [משלהם] בלא סיבוב תבא מאירה לבני' שיש להם לפרנסה משלהם וגורמי' לאחד מהם לחזור על הפתחי' כדאמר פ\"ק דקידושין (ל\"ב ע\"א) תבא מאירה וכו' ואע\"ג דמשמע דאי בעי לקבולי עלי' לטותא דרבנן שפיר מצי יהיב מעשר עני לאביו ה\"מ מעשר עני דידי' דמיקל עלי' אבל לחזור על הפתחי' בשבילו לא כיון דאית ליה נכסי' לדידי' שאני אומר כל הנופל אינו נופל ליד גבאי [תחלה] כדאי' בנדרי' פ' ר\"א פותחין (ס\"ה ע\"ב) והקרוב קרוב קודם חייב לזונו ופ\"ק דקידושין (י\"ח ע\"א) אמר דע\"ע הנמכר אי לאו משום חששא וכו' הוי כייפי' לבני משפחה וכו' והכא [כיסופא] נקיטא עליה שיש לה בנים עשירי' כפינן להו. ועוד דפ\"ק דקידושי' (ל\"ב ע\"א) פריך [גבי] האב ובנו וכו' ואי אמרת משל בן וכו' משמע אבל למ\"ד משל אב ניחא ואמאי כיון דלית נכסי לאב מדמאכילו מעשר עני א\"כ חייב הבן לזונו כדפסק האלפסי והגאונים א\"כ זה פורע חובו ממעשר עני שלו אלא משמע למ\"ד משל אב אין חוב עליו לפרנסו משלו אלא אפי' ממעשר עני שלו ומקבל עליו לטותא ואפי' יש לו נכסי' לבן לא כייפי' לפרנסו מממון שלו] אם רוצה לפרנסו ממעשר אבל למ\"ד משל בן אם יש לו נכסים לא שבקי' לי' לפרנסו ממעשר לפרוע חובו ממעשר אם לא להעדפה כדאמר בקידושין (ל\"ב ע\"א) דהאי לאו חובה הוא דרמי' עלי' וכיון דקיי\"ל משל אב והוכחנו דלמ\"ד משל אב אפי' אי אית ליה נכסי' לבן אין חוב זה מוטל על נכסיו לא שבקי' [לבן] דאית לי' נכסי' להטיל חובו על הצבור לכוף את אחיו שאין [להם] נכסי' לחזור על הפתחים דנמצא זה פורע [חובו במעות צדקה] ונ\"ל דהבנים שיש להם ממון דמחשבי' לפי ממון כשאר צדקה לפום גמלא שיחנא (כתו' ס\"ז ע\"א). כללא דמלתא למ\"ד משל בן אם יש לבן ממון אינו יכול לפרנס ממעשר עני ובזה\"ז ממעשר כספים שלו דהוא במקום מעשר עני או משאר צדקות ואי בעי למיעבד לא שבקי' ליה אבל להעדפה לא מחי' בידי' אבל אמרי' תבא מאירה וכו' והיכא דלית נכסי לבן שרי אבל לדידן דקיי\"ל כמ\"ד משל אב [אפי'] אי אית ליה נכסי לבן ובעי למיזניה ממעשר לא מחי' ליה אבל אמרי' תבא מאירה וכו' אבל להעדפה אין לנו כח לכופו כדמשמע בקידושין אבל מצוה איכא."
],
[
"תקמב. אף אני אחוה דעי כך מקובליני ממו' אבי ומשאר רבותי כי מתנת שכ\"מ דלא כתוב [כדקציר] ורמי בערסיה ומת מתנתו מתנה ואפי' לא שייר משום מצוה לקיים דברי המת דמצוה לקיים דברי המת מהני נמי בבריא שמת כדמוכח ספ\"ק דגיטין (י\"ד ע\"ב) הא והא בבריא [והא] דקאמר עלה דההוא [דתנן במתני' (שם י\"ג ע\"א) תנו מנה וכו'] והוא שצבורי' ומונחי' בקרן זויות [ופריך] והא לא משך ומשני בשכ\"מ משמע אבל בבריא לא ואע\"ג דמצוה לקיים דברי המת ניחא ליה לאוקמי' מתני' אליבי' דמאן דל\"ל מצוה לקיים דברי המת ודבר זה אינו צריך לפנים כי פשיטא דמהני מצוה לקיים דברי המת אפי' בבריא וכן משמע ס\"פ מציאות האשה (ס\"ט ע\"ב) אתא ההוא סבא תנא לי' האומר תנו שקל לבני ומסיק שם משום מצוה לקיים דברי המת והתם לא מדבר שכ\"מ ואין לפקפק בדבר אחר אחרוני' אני בא ושיטתם נכונה. יצחק בן הר' אליהו ז\"ל."
],
[
"תקמג. אלופי ומיודעי הר' אשר שאלת מה שכתב המיימוני (פ\"ג מה' ציצית ה\"ט) שאין למכור טלית [מצוייצת] לגוי אם לא ינתק הציציות תחלה שמא יתלוה עם ישראל ויהרגנו מאין הרגלים דע אדוני כי לא [בדה] מלבו זה ואי' בהדי' במנחות פ' התכלת (מנחות מ\"ג ע\"א) הלוקח טלית מצוייצת מן הגוי מן התגר כשירה כו' עד אע\"פ שאמרו אין אדם רשאי למכור לגוי טלית [מצויצת] עד שיסיר ציציותיה מ\"ט הכא תרגימו משום זונה רב יודא אמר משום שמא יתלוה עמו בדרך ויהרגנו. ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"תקמד. כתב בספר הגאונים משומד שמת אין חייבי' להתאבל עליו וראי' מפ' נגמר הדין (סנהדרין מ\"ז ע\"א) על הרוגי ב\"ד לא הי' מתאבלי' אלא אוננים אע\"פ שהרוגי ב\"ד יש להם כפרה וכ\"ש משומד שאין לו כפרה וגיהנם כלה והם אינם כלים ועליהם נאמר ויצאו וראו בפגרי וגו' ואע\"פ שרבינו גרשם התאבל על בנו שבועיים לית הלכתא כותי' אך מרוב אנינות עשה. ושלום."
],
[
"תקמה. לשון האלפסי (קידושין פ\"ק) נכסי' שאין להם אחריות [נקני'] בכסף בשטר ובחזקה [וכו'] מנא הני מילי אמר קרא ויתן להם אברהם וכו' ומסיק הלכתא צבורין לא בעי' אגב [וקני] בעי'. ומ\"ש קנין גמור זה לא קאי כי אם על הקנין דאת\"ל שקאי על אגב א\"כ מה הועילו הגאוני' שתקנו לכתוב אגב קרקע לכתוב בקנין גמור ותו לא. ותו מה הוצרך האלפס והתלמוד לפסוק הלכתא אגב וקני בעינן לכתוב בקנין גמור בעינן. וכל מתנה טמירתא לא זכה המקבל כן פסקו האלפס וספר המצות וז\"ל כי שטר מתנה דלא כתוב בי' כתבוה בשוקא וחתמוה [בברא] מתנה גלויה ומפורסמת קיי\"ל כרב אשי (ב\"ב מ\"א ע\"א) דאמר חיישי' שמא מסותרת ולא זכה בה המקבל."
],
[
"תקמו. נשאלתי על א' שהזמינוהו גדולי העיר ופרנסיה לדין אשר כל דברי העיר נחתכין על פיהם והנדון אומר איך אדון בעיר הזאת והלא אימתכם מוטל' על הדייני' וגם טענותי יסתתמו בפניכם. אמרתי כי טוב הדבר להדייני' ולנידוני' ללכת במקום הסמוך וכיו\"ב ראיתי רבינו יצחק זקני נ\"ע שהתיר לנדיב ר' אליעזר שלא לבא לב\"ד בטרויי\"ש עם הנ' אברהם מפני שהיה ראש העיר וכלם נשענים עליו ורבי' שמשון בר' אברהם התיר לחתן הר' שמשון הדר בטרוייש שלא לבא לב\"ד מפני כיו\"ב וגם רבי' יהודה מפריש עשה כן להר' יום טוב בן הנ' אליעזר ואמרי כי מזקני אתבונן."
],
[
"תקמז. על ראובן שנתן טבעת לסרסור למכור והפסיד האבן מן הטבעת ונחלקו רבותינו בעירך יש פוטרי' אותו הסרסור ויש מחיבי' נראה שהסרסור הוי שומר שכר אפי' בשעת ההליכה ואע\"ג דאכתי לא מכר החפץ ושמא לא ימכרנו ולא יטול שכר [כלום] אפ\"ה הוי ש\"ש כדאמר בפ' האומני' (פ' ע\"א) כל האומני' ש\"ש ומסקי' טעמא בההוא הנאה דקא תפיס ליה אאגרי' הוי ש\"ש ולא קמפליג בין היכא דהתחיל במלאכה ללא התחיל אלא מיד כשלקח החפץ לביתו לעשות בו מלאכה אע\"ג דלכאורה כל כמה דלא התחיל במלאכה והאומן מוצא להשתכר במקום אחר בעה\"ב יכול לחזור בו כדפר\"י ר\"פ האומני' (ע\"ו ע\"ב) גבי חמרי' שהלכו ולא מצאו תבואה אפ\"ה קא פסיק ותני שהוא ש\"ש שטורח בו אדעתא דאגרי' כ\"ש שהוא תגר בעצמו ואם ירגיש שיש ריוח בדבר יקחנו לעצמו. ועוד בלאו ה\"ט הוי ש\"ש בהליכה דכשהוא מוכרו אז נוטל שכר כפלים מטרחו ולהכי טורח בחנם מעיקרא כדי שיטול הרבה אם יגמור המקח ובההיא הנאה הויש\"ש מעיקרא אע\"ג דהוי מצי למיהדר בה המוכר מידי [דהוי] אהמפקיד מעות אצל חבירו מותרי' ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן אע\"ג דכל כמה דלא הוציא מצי למיהדר בי' המפקיד ולתבוע פקדונו כדמשמע ס\"פ המפקיד (בבא מציעא מ\"ג ע\"א) [למ\"ד] נאנסו לאו דוקא אם הוציא מעל הגזבר אבל אם לא הוציא לא ואפ\"ה אמרי' קודם שנשתמש בו אם אבדו חייב באחריותן בההוא הנאה דאלו מתרמי ליה זביני' זבין ובקל יכול להיות דחשיב ש\"ש כדאשכחן טובא בתלמוד בההוא הנאה וש\"ש חייב בכל מיני אבידה כדאמר ס\"פ הפועלים (בבא מציעא צ\"ג ע\"ב) עד כמה ש\"ש חייב לשמור עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וכו' ואע\"ג דרבא פליג לא קיי\"ל כותי' אלא כדאביי כדממסיק רב חסדא לא ס\"ל דרבה וכן עבד ר\"פ עובדא וחייב [לרב] אדא דלא כרבא וקיי\"לאפי [גני] פורתא בעידנא דגנו אינשי או ביום כו' חייב."
],
[
"תקמח. ובעה\"ב א\"צ לשבע שלא ידע שלא הי' האבן תקוע יפה דאין נשבעי' בטענת שמא אלא הנך דפ' כל הנשבעי' (מ\"ז ע\"א) ואפי' ע\"י גלגול לא ישבע זה כדפ' ר\"ת דאין מגלגלין בטענת ספק אלא מלתא שהוא קצת סברא והביא ראי' מ' השואל (צ\"ז ע\"ב) גבי זה אומר שאולה כו' וא\"כ הדין כך שהסרסור ישבע שאינו ברשותו שמא עיניו נתן בה וגם ישבע כמה הי' שוה האבן ויפרע ולא דמי לההוא דפ' המפקיד (בבא מציעא ל\"ה ע\"א) דמסיק רב אשי זה נשבע וזה נשבע דבעל החפץ נשבע כמה היה שוה היינו כדי לפטור דהו\"ל נשבע ולא משלם אבל הכא הסרסור נשבע לפי שהוא נתבע וק\"ל."
],
[
"קרעו לבבכם בתשובה ואל תבואו לקרוע בגדיכם על מת, השם ישמרנו בכל עת.",
"תקמט. אבל מותר לתקן מיטתו כל ז' ימי אבלו ואסור בתשמיש כל ז' ומותר לרחוץ רגליו בצונן כל ' אם יצטרך. ואסור בכל מיני מנעלים ואם יארע מת מותר לילך לבית הקברות במנעלים ולא ישאל בשלום חבירו אבל משיב בשפה רפה עד לאחר ג' ימים הראשונים ויכול לישב על השולחן כדרכו ויש אנשים שיושבי' לאכול כל ז' על הארץ. ואסור לעשות לו מלאכה ואפי' לעשות לו אחרים. ובסעודת הבראה אינו בוצע בעצמו ואז חייב לאכול על הארץ. וחייב קריעה מעומד עד כנגד לבו מלבוש העליון ועל אביו ועל אמו כל בגדיו עד שיגלה לבו ואינו תופר לעולם. והאשה מותרת לתפור לאחר ז'. ואם בגדיו או סדיניו צואים יניח חבירו ללבוש הלבנים יום או יומים ואז ילבש אותם או סדיניו ומקת יום ז' ככולו לכל מילי. מי שמת לו מת אפי' יום אחד קודם הרגל בטלה ממנו כגזירת ז'. ח' ימים קודם הרגל בטלה גזירת ל'. ואם חל ח' שלו בשבת והוא עי\"ט מותר לגלח ע\"ש שהוא שביעי שלו.ואם מת ברגל נוהג ז' ימי אבלו אחר הרגל אבל ימי הרגל עולי' למנין [ל'] ואם מת אפי' יום א' לפני הרגל בין ר\"ה בין יוה\"כ או פסח או עצרת עולין לי\"ד יום ואם מת לו [מת] יום א' לפני סכות אותו יום וסכות וש\"ע עולי' לכ\"א יום ומונה עוד ט' ימים עליהם ופטור. ואם יום קודם ר\"ה אותו יום פוטרו מז' ור\"ה עצמו פוטרו מז' וז' ימים שבין ר\"ה ליוה\"כ הרי כ\"א ויוה\"כ פוטרו מז' הרי כ\"ח ומונה עוד ב' ימים ופטור. שמועה רחוקה היינו אחר ל' אינה נוהגת [ז' ול'] ופטור. שמועה קרובה נוהגת ז' ול' ביום ל' מותר לרחוץ ואפי' על אביו ואמו אבל לספר על אביו ועל אמו אסור עד שיגערו בו חביריו. ואם שמע שמועה ביום ל' נוהג ז' ול' מיום שמויה וכן פסק ה\"ג והאלפס. ותינוק שמת ביום ל' אין מתאבלין עליו אא\"כ ידעו בבירור שכלו לו חדשיו. ואבל שחל יום ל' שלו בשבת מותר לרחוץ בע\"ש שהוא כ\"ט שלו לכבוד שבת אבל לספר אסור עד לאחר השבת דמודי' חכמי' לאבא שאול (מועד קטן י\"ז ע\"ב) כשחל ח' שלו בשבת ערב הרגל דמותר ברחיצה ע\"ש כיון דאנוס כ\"ש ברחיצה דאחר ז' דשרי [דאינו] אלא מנהג ואינו לא מדאו' ולא מד\"ס. קריעה אינה נוהגת בשמועה רחוקה. מת ביו\"ט ראשון יתעסקו בו עממי' אפי' לא אישתהי אך ישראל יוציאהו לבית הקברות וילבישוהו ויתנוהו בקבר והגוים יחפרו הקבר ויתקנו הארון ויכסו העפר וכן עמא דבר. ופסק בס' המצות דיום ל' בחול כיום שלפניו ובשבת [ולמו\"ש נעשית רחוקה] כיום שלאחריו ואפי' על שמועת אביו ואמו אינו נוהגת אלא יום א' ומקצת היום ככולו וכן פסק בה\"ג ובירושלמי. וביום ז' לאבילתו אל ישמש מטתו אע\"פ שעושה דברי' אחרי' אחר שהתפללו עמו אל ישמש עד ליל ח' ומי שמת לו מת ביו\"ט ולאחר יו\"ט יש לו לישב באבילות ביוט אל ישמש מטתתו."
],
[
"(ליקוטי' ממיימוני).",
"תקנ. פ\"ג (מה' עדות ה\"א) אחד ד\"מ וא' ד\"נ בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם אבל אמרו חכמי' כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אין עידי ממון צריכי' דו\"ח כיצד אמרו העדים בפנינו הלוה זה את זה מנה בשנת פלוני אע\"פ שלא כיונו החדש ובמקום ומטבע פלוני עדותן קיימת. בד\"א בהודאות ובהלואות ומתנות ומכירות אבל דיני קנסות בעו דו\"ח ואצ\"ל בגלות ומלקות. וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וחשש [לו] צריך דו\"ח כע\"נ אע\"פ שהן הודאות והלואות. אע\"פ שאין עידי ממונות צריכי' דוח אם הכחישו זה [את זה] בדרישה וחקירה עדותן בטילה אבל בבדיקות עדותן קיימת. כיצד א' אומר בניסן לוה ממנו והשני אומר בא' באייר א' אומר בירושלם וא' אומר בלוד או א' אומר חבית של יין הלוהו וא' אומר של שמן הרי הוכחשו בדרישה ועדותן בטילה. אבל אמר א' בדיוטא העליונה וא' אמר בדיוטא התחתונה עדותן קיימת א' אמר מאה וא' אמר מאתים חייב לשלם מנה שיש בכלל מאתים [מנה] וכן אמר א' דמי חבית יין וא' אמר דמי חבית של שמן משלם בפחות שבדמים וכן כל כיו\"ב. דין תורה שאין מקבלין עדות לא בד\"מ ולא בד\"נ אלא מפי העדים [שנאמר עפ\"י שנים עדים] מפיהם ולא מכתבם אבל מד\"ס שחותכי' ד\"מ בעדות שבשטר אע\"פ שאין העדי' קיימי' כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואן דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואצ\"ל במכות וגליות אלא מפיהם. עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב\"ד ואין יכולי' לחזור בהן. כיצד אמר מוטעה הייתי שוגג הייתי לפחד עשיתי נזכרתי שאין הדבר כן אין שומעי' לו ואין יכול להוסיף בעדותו תנאי. בד\"א שיכולי' לקיים השטר שלא מפיהם כגון שהי' שם עדים שזהו כתב ידם או שהי' כתב ידם יוצא במקום אחר אבל אם א\"א לקיים השטר אלא מפיהם ואמרו כתב ידינו הוא אבל אנוסי' היינו קרובים היינו וכן מודעה נמסרה לנו על מכירה זו הרי אלו נאמנים ויבטל השטר. אבל [אמרו] פסולי עדות היינו בעבירה או בשוחד וכן אמנה היו דברינו אין נאמני' שזהו כמעיד שקר דאין אדם משים עצמו שרשע עד שיעיד אחר שהוא רשע. אמרו על תנאי הי' שטר זה אם הי' כתב [ידם] יוצא ממקום אחר אין נאמנים ואם אין השטר מתקיים אלא מפיהם נאמנים ואומרי' [לבעלי הדין] קיימו התנאי'.",
"ומה שאין מקבלין העדות אלא בפני בע\"ד ה\"מ בעדות ע\"פ אבל השטר מקיימי' הב\"ד ע\"פ עידיו שלא בפני בע\"ד ואפי' זה עומד וצוח ורוצה לפסול השטר מקיימי' ב\"ד את עדיו] ואם יש לו רי' אח\"כ לפסול יפסול. כללא של דבר כל דבר שיאמר העד אחר שנחקרה עדותו שיבא מכללו ביטל העדות או אם אמר תוספת תנאי בה אין שומעי' לו. מי שחתם על השטר ובא להעיד על כתב ידו בב\"ד והכיר כתב ידו שהוא בודאי אבל אינו זוכר העדות כלל ולא ימצא בלבו [זכרון כלל] שזה לוה מזה מעולם ה\"ז אסור להעיד על כתב ידו כי על מנה שבשטר הוא מעיד וזה אינו זוכר כלל. ובכל ענין שנזכר מעיד [אעפ\"כ] אם הזכירו התובע אע\"פ שנזכר אינו מעיד שזה דומה [בעיני] בע\"ד כאלו העיד לו שקר בדבר שלא ידע אבל אם הי' [התובע ת\"ח] והזכירו התובע [בזה] העדות ונזכר ה\"ז יעיד לו שת\"ח יודע שאלו לא זכר הדבר לא היה מעיד וקל הוא שהקלו בד\"מ. שטר שיצא לב\"ד ובאו עידיו ואמרו כתב ידינו הוא אבל מעולם לא ידענו עדות זה ואין אנו זוכרים אם זה לוה מזה או מכר לו לא נתקיים השטר והרי הוא כחרס עד שיזכרו עדותן וכל מי שלא דן כזה ה\"ז לא ידע בד\"מ בין ימינו לשמאלו. כל עדות שתבא לאדם הנאה ממנו אינו מעיד בו שזה כמעיד שקר לפיכך בני העיר שבא מערער [לערער] עליהם במרחץ או ברחוב של עיר אין א' מבני העיר מעיד בדבר או דן בו עד שיסלק עצמו בקנין גמור ואח\"כ ידון או יעיד וכן שני שותפים. בני העיר שנגנב ס\"ת שלהן הואיל ולשמיעה הוא עשוי שא\"א לאדם לסלק עצמו ממנו אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאי' ראי' [מאנשי אותה] העיר. המטמין עדים לחבירו והודה בינו לבין [עצמו] והעדי' רואי' ושומעי' שהוא אומר לו ודאי יש לך אצלי כך וכך אבל אני מתיירא שמא תכפיני בדין למחר ה\"ז אינו עדות עד שיודה בפני עדי' כתב המיימוני (פכ\"א מה' מכירה ה\"א) המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים אם אין מינו ידוע לא קנה. וקיי\"ל כר\"ש בן מנסיא דאזיל בתר אומדנא פ' יש נוחלין (קמ\"ו ע\"ב) וכ\"כ המיימוני (פ\"ו מה' זכי' ומתנה ה\"א) וז\"ל לעולם אומדן דעת הנותן אם היו הדברי' מראין סוף דעתו של נותן עושין אע\"פ שלא פירש וכ\"פ מהר\"ם והאלפס וכמה גאונים."
],
[
"פ\"ז דהלכות סנהדרין.",
"תקנא. מי שקבל עליו להיות קרוב או פסול דיין או עד בין שיקבל עליו על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול מה שהוא טוען על פיהם בין שקבל שיתן כל מה [שיטעון] עליו חבירו בעדות זהו הפסול או בדינו אם קנו מידו של זה אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו יש לו לחזור עד שיגמור הדין. נגמר הדין והוציא הממון בדיין זה הפסול או בעדותו אין יכול לחזור בו."
],
[
"תקנב. וכן מי שנתחייב לחבירו שבועה בדין וא\"ל השבע לי בחיי ראשך והפטר או אתן לך כל שתטעון אם קנו מידו אין יכול לחזור בו ואם לאו יכול לחזור בו עד שיגמור הדין. נגמר הדין ונשבע במה שאמר לו אין יכול לחזור בו וחייב לשלם וה\"ה למי שנתחייב שבועת היסת והפכה צריך קנין ואם לא קנו יכול לחזור קודם שיגמר הדין וכן כל כיו\"ב."
],
[
"תקנג. מי שנתחייב בב\"ד והביא עדי' או ראי' לזכוו סותר את הדין וחוזר הדין אע\"פ שכבר נגמר כל זמן שמביא ראי' סותר. אמרו לו הדייני' מה שיש לך הביא מכאן עד שלשים [אע\"פ שהביא] לאחר ל' יום סותר את הדין מה יעשה [אם] לא מצא תוך ל' ימצא לאחר ל' אבל אם סתם טענותיו אינו סותר כיצד אמרו לו יש לך עדי' ואמר אין לי עדים יש לך ראי' אמ אין לי ראי' דיינהו וחייבהו כיון שראה שנתחייב אמר [קרבו] פלוני ופלוני [והעידוני] או שהוציא ראי' מתוך אפונדתו אין זה כלום ואין משגיחי' על ראיותי ועל עדיותיו בד\"א שהיתה הראי' אצלו והעדים עמו במדינה אבל אם אמר אין לי עדים ואין לי ראי' ולאחר מכאן באו לו עדים ממדה\"י או שהיתה החמת של אביו שהיו בה השטרות מוקפדות ביד אחרים ובא זה שהפקדון אצלו והוציא לו ראיותיו ה\"ז מביא [וסותר] ומפני מה סותר מפני שיכול לטעון ולומר מפני כך וכך אמרתי אין לי עדים וראי' מפני שלא היו מצויי' אצלי וכ זמן שיכול [לטעון] ולומר מפני כך וכך אמרתי אין לי ראי' ואין לי עדים והיה ממש בדבריו ה\"ז לא סתם טענותיו וסותר לפיכך אם פירש ואמר אין לי [עדים] כלל לא הנה ולא במדה\"י ולא ראי' לא בידי ולא ביד אחרי' אין יכו לסתור בד\"א בגדול אבל יורש שהי' קטן וכשהגדיל באו עליו טענות ממורישו ואמר אין לי עדות וראי' וכשיוצא מב\"ד א\"ל אחרים אנו יודעי' לאביך עדות שתסתור בה דין זה או שאמר לו אחד אביך הפקיד אצלי ראי' וזו היא ה\"ז מביא מיד וסותר שאין היורש הקטן יודע כל ראיות מורישו."
],
[
"תקנד. מי שקנו מידו שאם לא יבא פלוני וישבע יהיה חבירו נאמן ויטול כל מה שיטעון בלא שבועה או שאם לא ישבע ויטול ביום פלוני אבד זכותו ואין לו כלום ויפטר חבירו ועבר היום ולא בא נתקיימו התנאים [ואבד את זכותו] ואם הביא ראוי' [שהיה] אנוס באותו יום [ה\"ז פטור] מקנין [זה] וישבע כשיתבענו הכירו כאשר הי' מקודם וכן כל כיו\"ב."
],
[
"תקנה. מנהג הישיבות שבחוצה לארץ אע\"פ שאין גובי' שם קנס מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו או יעלה עמו לדון בארץ ישראל וכיון שיתן לו שיעור הראוי מתירי' נידיו בן שנתפייס בע\"ד בין שלא נתפייס וכן אם תפס הניזק שיעור מה שראוי לו שיטול אין מוציאין מידו. "
],
[
"תקנו. כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברי' הגלויים [והידועים] כגון דינים המפורשי' במשנה ובתלמוד חוזר [הדין] ומחזירי' הדבר [כשהיה] ודנין כהלכה ואם א\"א להחזיר כגון שהלך זה שנטל [הממון שלא כדין] למדה\"י פטור מלשלם כי לא כיון להזיק. אבל טעה בשיקול הדעת כגון בדבר שיש בו מחלוקת תנאים ואמוראי' ולא נפסקה הלכה כאחד מהם בפירוש ועשה כאחד מהם ולא ידע שכבר פשט בכל העולם כדברי האחר אם הי' דיין מומחא [ונטל רשות מריש גלותא או שלא הי' נוטל רשות אבל קבלו] אותו בע\"ד עליהם [הואיל] והוא מומחא חוזר הדין ואם א\"א להחזיר פטור מלשלם."
],
[
"תקנז. דיין שטעה חייב שבועה למי שאינו חייב בבה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח\"כ ידע [שאינו בן] שבועה אע\"פ שקנו מידו על הפשרה אין מועיל לו כלום שלא קבל עליו לתן לו או למחול לו כי אם כדי שיפטור [משבועה שחייבו בה הטועה] וכל קנין בטעות חוזר וכן כל כיו\"ב. סליק."
],
[
"תקנח. כתב הרב בשם שר\"ת שהי' מתיר לישראל להנות מן הנר שהשפחה מטילטלת בשבת לצורך ישראל משום דאי בעי ישראל הי' מושך הנר אפי' בשעה שהוא [דולק] לכל מקום שירצה משום דקיי\"ל טלטול מן הצד לא שמי' טלטול אבל אבור לומר לה לטלטל הנר לצורך ישראל ומו' הגיד שרא\"ם היה לו שפחה ששמה הידרון ובליל שבת [כשמורי הרב] רצה לילך לישן אמר רא\"ם לשפחה לכי ותחלוץ לשמואל מנעליו והיא הרגישה ולקחה הנר והלכה עמו להאיר לו."
],
[
"תקנט. פסק רבינו יוסף דאסור לומר לגוי בע\"ש עשה מלאכה זו בשבת מפני שמסייע ידי עוברי עבירה ולמורי הישר נראה להביא ראי' דודאי אסור לומר לגוי מבע\"י עשה מלאכה זו בשבת דגרסי' ביבמות (מ\"ח ע\"ב) וינפש בן אמתך והגר זה גר תושב ומקשי' דאמר פ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות ט' ע\"א) ר' שמעון אומר א' גר תושב וא' עבד ואפי' התושבי' עושי' מלאכה לעצמן כישראל בחול ופסיק כותי' וי\"ל התם מיירי בעושה מלאכה לעצמו והכא מיירי בעושה מלאכה לישראל דאסור מכאן מוכיח דא\"צ למחות לשפחות גויות שעושות מלאכתן בבית הישראל אבל אם עושות מלאכתינו אסור ויש למחות בידם כ\"ש שאסור לומר לו עשה מלאכתי בשבת. אבל איסור מוקצה דרבנן מותר לומר לגוי לעשותו וראי' מפ' הפועלים (בבא מציעא צ' ע\"א) מהו לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה [שבת] דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן [כו'] אבל איסור דרבנן פשיטא דלא גזרו אבי\"ה.",
"הג\"ה. אבל מהר\"ם ז\"ל אטמר דיכול לומר לאחר השבת למה לא עשית כך וכך [בשבת שעבר] והביא ראי' לדבריו וי\"מ דאפי' קודם השבת מותר לומר עשה כך וכך בשבת ע\"כ."
],
[
"תקס. שאל הר' שלמה בר' אברהם את רבינו ברוך ז\"ל ילמדנו רבינו על מעשה שאירע ביהודי שנהרג והניח אשה ובן קיימא וביום שנרג מת הולד וספק איזה מהם מת תחלה ועמד האח וחלץ האש המספק והנה אותו האח רוצה לישא אחותה מספק דאחות חלוצה דרבנן וספיקא דרבנן לקולא. והא [דקאמר פ' ר'] אליעזר דמילה [קל\"ו ע\"ב) מת בתוך ל' ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן [היא] אינה חולצת ומשמע הא אם חולצת אסורה אע\"ג דספיקא דרבנן היא י\"ל היינו טעמא דאפי' ריח הגט פוסל בכהונה והשיב רבינו ברוך על עסק אחות חלוצה דעתי [חוכך בי'] כי אע\"פ שיש למנות ולהתיר אינו רשאי לעשות בו מעשה לכתחלה כי בכמה מקומות אשכחן דאפי' בס\"ס מחמירי' כגון בבכורות [פ'] על אלו מומין (מ\"ב ע\"ב) תניא אשת טומטום חולצת ולא מתיבמות ומוקמא לה כר' יוסי ב\"ר יהודה טומטום לא יחלוץ שמא יקרע ונמצא סריס חמה ואינה מתייבמת אע\"ג דהוי ס\"ס ספק זכר ספק נקבה ואת\"ל זכר שמא אינו סריס ובת ייבום היא ובפ' בהמה המקשה (חולין ע\"ז ע\"ב) תניא המפלת מין חיה מין בהמה ושליא עמהן אינה קשורה בהם הריני מטיל עליהם חומר ב' ולדות והוי ב' ספיקי שמא לא היה ולד חשוב ושמא זכר הי' ובאלו טרפות (נ\"ג ע\"ב) גבי ההוא [שרקפא] דספק דרוה [דפריך ולזבנינהו לגוי ומשני דלמא אתא למיזבנינהו לישראל והרי התם איכא ס\"ס שמא נדרסו ושמא לא נדרסו ואת\"ל נדרסו שמא לא ימכרם הגוי לישראל] ובי' יוחסין (ע\"ג ע\"א) אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר וכו' ודוק והאריך. ובאין צדין (כ\"ד ע\"א) [גבי] ספק מוכן פליגי ופסקי' הלכה כמאן דמחמיר. ואמנם כשלמדנו מסכת שבת [תמהנו על הא] דאמר אם אשת כהן היא [אינה חולצת] אמאי אינה חולצת כיון דאמר פ\"ב דיבמות (כ\"ד ע\"א) דספק חלוצה לא גזרו ביה רבנן ופרקינן היינו היכא דחלצו כבר אבל תחת כהן לא תחלוץ דחיישי' שמא יפסלו הבנים ועוד חילוקים ואני שאלתי את פי רבותי [ואמרו] שאין רשאין להתיר לעשות מעשה ואתה ראה מה תעשה ועלינו ועל כל ישראל חיים ושלום. ברוך בר' שמואל."
],
[
"תקסא. ממון המוטל בספק חולקין (יבמות ל\"ח ע\"א) ואפי' רבנן דפליגי עליה דסומכוס בעלמא הכא מודו דאין שייך כאן המע\"ה שאין זה מוחזק יותר מזה והו\"ל כמו הללו באי' לירש והללו באי' לירש דאמר בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ\"ח ע\"ב) דיחלוקו ורשב\"ם פסק מכאן דהלכה כסומכוס וכן בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ה ע\"א) ס\"ל כותי' וכן בכמה מקומות."
],
[
"תקסב. שומרת יבם שנפלו לה נכסים וכו' (התו' פ' ע\"ב ויבמות ל\"ח ע\"א) מתה מה יעשה בכתו' ובנכסי' הנכנסים והיוצאים עמה בש\"א יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ובה\"א נכסי' בחזקתן ופירש\"י כי היכא דפליגי אמוראי בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ\"ח ע\"ב) גבי נפל הבית עליו ועל אשתו ר\"א אומר בחזקת יורשי האשה ר' יוחנן אומר בחזקת יורשי הבעל ה\"נ פליגי הכא וכן פירשב\"ם פ' מי שמת (בבא בתרא קנ\"ח ע\"ב) גבי נפל הבית עליו ועל אשתו ר\"א אומר בחזקת יורשי האשה ר' יוחנן אומר בחזקת יורשי הבעל ה\"נ פליגי הכא וכן פירשב\"ם פ' מי שמת [ונראה דלא דמי דהתם אם הבעל מת תחלה הוי האשה כמו שגבתה כתו' אבל ביבמות] ובכתובות גבי שומרת יבם שמתה היא והיבם חי וכבר באו לידו נכסי אחיו וזכה בהן קודם שמתה יבמתו שהיבם זוכה מיד לאחר מיתת אחיו ומחזיק בהן מן הדין שהוא יורש והיא אין לה ליטול מכתו' כלל עד שתחלו ולעולם הן [בחזקתו] אפי' לכשתמית יבמתו ובחשקתו הן עומדין."
],
[
"תקסג. ראיתי שכל הגדולים וכל הקהילות הושוו בזה לאחר שיחלוץ לה היבם שיחלקו הממון שהניח המת חציו לאשה וחציו [ליבם] ובדין תקנת הקהילות איני יודע אך כאשר כתבו רבותינו לחלוק אחר החליצה ולענין דינא [דגמרא] אכתוב הנראה בעיני. גרסי' בפ' החולץ (יבמות מ\"א ע\"ב) יבמה ג' חדשים הראשונים ניזונית משל [בעל] מכאן ואילך אינה ניזונית לא משל בעל ולא משל יבם הלכך אחר שעברו ג' חדשים הראשונים אם תחפוץ היבמה לחלוץ יחלצו לה ויחלקו הממון ביניהם כאשר כתבו רבותינו ואם אינ' רוצה לחלוץ ואומרת אחזיק בכל הממון מוציאי' מידה אע\"ג דאמרי' בכתו' פ' אלמנה (צ\"ו ע\"א) אלמנה מה שתפסה תפסה ואמרי' נמי התם מעשה בכלתו של ר' שבתאי שתפסה דיסקיא מלאה מעות למזונותיה ולא הי' כח ביד חכמי' להוציא מידה ואמר עלה בירושלמי דאפי' הוי מה בידך לא אמרי' לה ה\"מ אלמנה דאית לה מזונות אבל אלמנה זו דמג' חדשים ואילך לית לה מזוני כדפי' מפקי מינה. ואי איכא נכסי מלוג דעיילא לגברא ולא שמאתן דיניהן מפורש בפ' האשה שנפלו ואין להאריך בזה כי חקרנו שאין לה נ\"מ לבד נדוניתה ושאר נכסי' תנן פ' החולץ (יבמות ל\"ח ע\"א) ופ' האשה שנפלו (כתובות פ' ע\"ב) גבי שומרת יבם שמתה נכסי' בחזקתן פי' נדונית' דהן נצ\"ב ופירש\"י כי היכא דתנינא פ' מי שמת גבי נפל הבית עליו ועל אשתו ופליגי אמוראי התם איכא למ\"ד בחזקת יורשי האשה ואיכא למ\"ד בחזקת יורשי הבעל ואיכא למ\"ד יחלוקו וה\"נ פליגי הכא והשתא לפירש\"י קיי\"ל יחלוקו כבר קפרא דאמר בפ' מי שמת גבי נפל הבית עליו ועל אשתו [יחלוקו] כמו שפסק שם האלפסי מיהו ר\"ת פי' גבי שומרת יבם שמתה לכ\"ע נכסי' בחזקתן דהיינו נצ\"ב בחזקת יורשי הבעל ואין להאריך בזה ופלוגתא דרש\"י ור\"ת לא שייך אלא בשומרת יבם שמתה אבל זאת שהיא בחיים ואינה רוצה לא ליבום ולא לחלוץ לא גריעה ממורדת ויהיבנא לה נדוניתא מה שהכניסה לבעלה ותו לא וכל שאר נכסי המת יהבינן [ליבם] כדין מורדת כמ\"ש בדין מורדת באלפסי בפ' אע\"פ. ואם תתרצה לחלוץ חולצין לה וינתן כל החצי ממון לה כתקנת הקהילות וינכה לה מחלקה כל מה שבזבזה ונתנה והפסידה בפשיעותה בין בחיי בעלה בין במותו ובשבועה. ואיתן ס' ליטר' שצוה בעלה לחלוק בין אחיו ואחיותיו לא ינכו לה מחלקה כלום בשביל אותה מתנה דכתו' נגבית ממתנת שכ\"מ כדמשמע פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל\"ג ע\"א) ובפ' נושאין (צ\"ט ע\"א) גבי יש מוכר לאביו להגבות לאמו כתובתה. ומה שנראה כתבתי וחתמתי מאיר ב\"ר ברוך ז\"ל."
],
[
"תקסד. מצאתי כתוב בתשו' הגאונים יבמה שנפלה לפני משומד דפטורה מן החליצה ומן היבום היכא דליכא יבם אחר אלא הוא ולא הביאו שום ראי' לדבריהם ופירש\"י דלא סמכי' עליהו כלל אע\"פ שחטא ישראל הוא לכל דבר דקדושי' קידושין וחולץ ולא מייבם ונראה להביא ראי' מדאמר בהגוזל קמא (ק\"י ע\"ב) אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא ומשני מינח נייח לה טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלי א\"כ גבי משומד דליכא למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא [לה] להתייבם לו כי יעבירנה על דת לבא בגויות."
],
[
"תקסה. ראיתי תשו' הגאונים שפסקו רבני שפירא רבי' מאיר ב\"ר קלונימוס ורבי' יהודה ב\"ר קלונימוס ורבי' יצחק ב\"ר אשר הלוי דאין להכשיר את הקטן לא ליבם ולא לחליצה בעדות קרובי' ובעדות אב ואם וכ\"פ המיימוני פ\"ב דאישות וכ\"כ רבינו מנחם וכן הסכימו רבי' יהודה ב\"ר משה ור' משה ב\"ר מרדכי ור' ברוך בר שמואל וכתבו דאין להביא ראי' מדאישתמודענהו דפ' החולץ (יבמות ל\"ט ע\"ב) דודאי התם גילוי לתא בעלמא [הוא] דבלא\"ה תופסי' [אותו בחזקת אח] דומיא דגילוי מלתא דפ' השה שנתארמלה (כ\"ח ע\"א) אבל לא היינו מוחזקים בו שהוא אחיו ואמר שהוא אחיו מן האב והביא קרובי' לעדות ההוא לאו גילוי מלתא הוא ובהא לא פליגי וכ\"ש הכא שהיינו מוחזקי' בו בחזקת קטן וקרובי' אין נאמני' להוציאו מאותה חזקה וכ\"פ ר\"י דכי היכא דל מהימנ' למכות ולעונשי' ה\"ה לחליצה."
],
[
"תקסו.עמד וברח ניזונית משל יבם (יבמות מ\"א ע\"ב) לאו בברח בשבילה איירי שרוצה לעגנה שאינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דהא בפ' בתרא דכתו' (ק\"ז ע\"ב) פריך מיניה לשמואל דחייש להתפסתם צררי ואם בשבילה ברח אין לחוש להתפסת צררי אלא מיירי בברח מחמת ממון או מחמת מרדין וא\"כ הה אם חלה והכי אמרי' בירושלמי פ' אע\"פ (הלכה ד') עמד בדין וברח ניזונית משלו חלה כמו שברח דמי ולא כמו שפי' הקונטריס דוקא ברח אע\"ג [דבריש] כתו' (ב' ע\"א) אמרי' הגיע זמן ולא נשאו כו' לפיכך חלה הוא וכו' התם מיירי כגון שחלה בתוך הזמן [או אפי' מיד בהגעת הזמן שאין יכול לכונסה בזמן אבל אם לא חלה תוך הזמן] עד לאחר הזמן חייב במזונותיה וגם חלה אחר שעמד בדין הי' לו לכונסה לאלתר עד [שלא] יארע לו שום אונס עיין סוף פ' אע\"פ (כתובות ס\"ד ע\"א וע\"ב) ואומר ר\"יח דוקא נתרה ליבם אבל לא נתרצה כי אם לחלוץ אין נראי' הדברי' שתקנו לה חכמי' משל יבם כיון שאין סופו ליבם אלא לחלוץ ודוקא ברח הוא דתיקון לה רבנן מזונות אבל לא ברח לא משום דלא שכיח' [שיאחר מליבם] כיון דאיתי' קמן ונתרצה ליבם אין כופי' אותו לתן מזונות דאדכייפו לי' לזונו כייפו לי' ליבם משום זמן מועט שרגיל לאחר לא תקנו לה מזונות."
],
[
"פ' הבא על יבמתו.",
"תקסז. הוא אומר מינה והיא אומרת מיניה דברים שבינו לבינה היא נאמנת (יבמות ס\"ה ע\"א) תימא במאי איירי אי בשהתה עמו י' שנים ולא ילדה למה לי דאין יורה כחץ [אפי' יורה כחץ] יוציא ויתן כתו' שלא זכה להיבנות הימנה כדתני' לעיל ואי לא שהה עמה י' שנים אפי' אמרה דאין יורה כחץ אמאי נאמנת שמא עיניה נתנה באחר כדתני' בסוף נדרי' (צ' ע\"ב) השמים פי' לשמים גלוי שאינך יורה כחץ הכי מפרש לה בהדי' התם בגמרא ולא כפ\"ה שפי' בסוף פ' ב\"ש (יבמות קי\"ב ע\"א) גלוי לשמים שאינך יורה כחץ הכי מפרש לה בהדי' התם בגמרא ולא כפ\"ה שפי' בסוף פ' ב\"ש (יבמות קי\"ב ע\"א) גלוי לשמים שאינך נזקק עמי כדרך שאר בני אדם יעשו דרך בקשה פי' יבקשו רחמים על הדבר ור\"ח פי' בס\"פ ב\"ש יעשה שלום דרך בקשת פיוס ואפי' באה מחמת טענה דבעיא חוטרא לידה ומרא לקבורה משמע שאין להאמינה שמא עיניה נתנה באחר דהא לא מפליג התם מידי ועוד דבאה מחמת טענה אצטריך למיתנא התם דאל\"כ מאי איכפת לה ואמאי אמרי' במשנה ראשונה יוציא ויתן כתובה והא דאמרי' בסוף שמעתתי' בבאה מחמת טענה יוציא ויתן כתו' איכא לאוקמי בידוע שהוא עקור נ\"ל וי\"ל ששהא עמה י' שנים ויש לו בנים מאשה אחרת משום פריה ורביה לא כפי' ליה וכן [מצא ר\"י בה\"ג] וז\"ל והיכא דאית ליה [בנים] מאתתא אחריתי והיא ל\"ל בנים ואמרת [שהא] בהדאי עשר שנים בעינא דאינסוב לאחר [דלהוי] לי בנים תצא בלא כתו' מ\"ט דהא לא מיפקדא אפריה ורביה ואי ודאי באה מחמת טענה דאמרה לאו משום פ\"ו אלא אמרה בעי' חוטרא לידה ומרא לקבורה טענתה טענה וגבינן לה כתובה א\"נ הפילה וחזרה והפילה עכ\"ל אבל שאלתות דרב אחאי מפרש [הכא] בדלא שהה עמה י' שנים ומשום דבאה מחמת טענה האמינוה והעמידו דינה כמשנה ראשונה. ור\"י אמר דדוקא ע\"י ששהתה ולא ילדה יש יותר רגלים שאינו ראוי להוליד וע\"י כך היא נאמנת יותר מלאלתר שאין שם הוכחה [מהאי] טעמא אין נראה לתרץ ההיא דנדרי' ולומר דהאי דהתם לא מהימנא משום דלא שהה י' שנים דהא משמע דקאמר יעשו דרך בקשה היינו לעולם לא יוציאנה אחר י' שנים. וי\"מ ההוא דנדרי' מיירי כשתובעת כתו' והא דהכא מהימנא לה היינו בנתרצת לצאת בלא כתו' אבל אין נראה לר\"י דמדקאמר אף בזו יוציא ויתן כתו' משמע כמו בההיא דלעיל שנותן כתו'. עיין באלפס."
],
[
"תקסח. שאל ה\"ר משולם את מורי כיון דנהגי' לבדוק בנשים אם יש לבדוק אפי' בקרובים והשיב כיון דנשים אין ראויות להעיד והכא מהימני מה לי קרובות מה לי רחוקות שוב מצאתי בספר אבי\"ה דר\"ת פסק אפי' הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה נאמנות בבדיקה דאין לך כתב מוכיח גדול מזה דעבידא לאיגלוי' וכן פסק רבינו אבי\"ה דאנשים קרובי' בודקי' את החולץ ונשים קרובות בודקות אותה."
],
[
"תקסט. וששאלת על יתומה אחת שנתקדשה אם יכולה למאן אי סמכי' אעדות נשים דשהיא בת י\"א ולא נכנסה לי\"ב נ\"ל דודאי סמכי' כיון דלא בעל ואפי' היתה גדולה אין כאן אלא קידושי' דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן אבל אי בעל לא מהימני ואע\"ג דלענין חליצה דהוי דאו' מהימני אפי' אשה ואפי' קרוב בפ' החולץ (יבמות ל\"ט ע\"ב) לומר דהיא אשת המת והחולץ אחוה דמיתנא ה\"מ במלתא דעביד' לגלוי' אבל בכה\"ג אי בעל דהוי ספיקא דאו' לא סמכי' אנשים כדמשמע בר\"פ בא סימן (נדה מ\"ח ע\"ב) דנאמנת אשה להחמיר ולא להקל. ומיהו בנדון זה שלא בעל סמכי' עליהו כדפסקו ס\"פ יוצא דופן (נדה מ\"ו ע\"א) הלכתא שמא נשרו [וה\"מ היכא דקדשה בתוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאו' אבל מעיקרא לא] הלכך [כיון] דלא בעל לאחר זמן תלי' להקל כ\"ש דסמכי' אנשים המעידות שאינה בת י\"ב [ואפי' בתוך י\"ב] ממאנת דפסקי' הלכתא תוך זמן כלפני זמן וכמו שפסק ר\"ח כר' שמעון בר\"פ בא סימן דאמר תוך הפרק כלפני הפרק ואפי' לר\"ת שפסק כר' יהודה ה\"מ תוך הפרק דהיינו יום אחרון של שנת י\"ב תדע מדשינה בלשון דלעיל דקאמר בתוך הזמן והכא קאמר תוך הפרק דמשמע סמוך לפרקן אבל כל שנת י\"ב חוץ מיום אחרון ואפי' הביאה שערות שומא נינהו וממאנת. ועוד ראי' דסמכי' אנשים בפ' המדיר (כתובות ע\"ב ע\"א) הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה וכ\"ש דנאמנות למיאון אבל אמה אין נאמנת מפרק האומר (ס\"ג ע\"ב) דאמר התם זה בני בן י\"ג שנים זאת בתי בת י\"ב נאמן לנדרים ולא למכות ולעונשין ושמא ה\"ה לענין מיאון אפי' לא בעל שמא אינה נאמנת ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"תקע. מעשה בא לפני ר\"ת באשה אחת יבמה שמת בעלה ולא ידעה שהי' לה יבם והלכה ונתקדשה לשוק ולא היה יודע המקדש שהיתה זקוקה ליבם ובעודה ארוסה נודע ולא נשאה המקדש ושאל את ר\"ת אי קנסי' [המקדש להוציא] או לא והשיב כי לא מצינו קנס בשומרת יבם שנשאת לשוק אא\"כ ניסת ונמצאו הצרות עריות ואילונית. ולעיל (יבמות צ\"ב ע\"ב) הכי פירושו אתגורי אתגר וכי בשביל זאת היבמה שחטאה שקדשה את עצמה ואסרה א\"ע על הכהן תהא נשכרת שנכוף הכהן לחלוץ כדי להתירה אלא ודאי אם היה יבמה כהן לא נכוף הכהן לחלוץ אלא מבקשין ממנו כמו שמצינו ס\"פ ב\"ש (יבמות קי\"א ע\"ב) יש שכופי' לחלוץ ויש שמבקשי' ממנו ה\"נ מבקשי' ממנו לחלוץ אם ירצה וחאז לא קרי' לשני חוטא נשכר שבעבור חטאו אין נשכר כלל דבלא חטאו נמי היה כונסה בכך הואיל וזה רצה לחלוץ ואם לא ירצה לא יחלוץ והשני לא יכנוס."
],
[
"תקעא. אין מעידין אלא על פרצוף פנים (יבמות ק\"כ ע\"א) עיין ביבמות בהאשה רבה. כתב האלפסי היכא דמתחיל הגוי ומסיח לפי תומו אע\"ג דהדרינ' ומגלינ' למלתא מיניה שפיר לא נפיק לי' מתורתמל\"ת אלא נאמן ומשיאין על פיו כדמשמע בעובדא דפונדקית (יבמות קכ\"ב ע\"א) ורבינו יואל הלוי פסק הלכה כדברי המיקול בעדות אשה."
],
[
"תקעב. כתב בספר החכמה יהודי אחד הלך בספינה עם גוים ויש לו אשה זקנה ואין לו זרע ובא גוי והסיח לפי תומו שהרגוהו גוים בספינה ואח\"כ השליכהו למים שאין להם סוף וגוי אחד בא והסיח לפי תומו שהשליכהו [חי למים] והנה האש תובעת כתו' ושיתירוה לנשא וכונתה כדי שתוכל להקנות הקרקעות לקרוביה ויורשי הבעל ]אומרי'] עדיין הוא קיים. רבי' דוד בר' קלונימוס התירה לינשא ותיטול כתו' אע\"פ שבא גוי א' והכחיש הראשון קודם שהתירוה לינשא אין בדבריו כלום לאסור ואע\"פ שאין [גוי נאמן] להתיר כדאמר בבכורות (מ\"ו ע\"ב) להא מיהו לעדות אשה הימנוהו במסל\"ת ע\"כ אין לומר בכאן כדאמר בפ' [האשה שלום קי\"ז ע\"ב] ע\"א אמר מת והתירוה לינשא כו' [ודייקת מינה דוקא התירוה לינשא אז לא תצא מהתירא הראשון הא קודם שהתירוה לא] כי הגוים אין נאמני' לא לאסור ולא להתיר. ורבינו ברוך כתב דמוקמי' לה אחזקת' דא\"א וכתב רבי' גרשם וז\"ל שני גוים מסל\"ת פלוני נהרג ושנים מסיחי' לא נהרג לזו האשה אין לה תקנה דת\"ר שנים אומרי' מת שנים אומרי' לא מת לא תינשא ובספר הישר כ' ר\"ת דהיא אינה נאמנת כיון דאיכא עדים דקא מסייעי לה מעיזא והעיזה פניה לומר מת הבעל עכ\"ל וא\"כ כ\"ש הכא במעשה הבא לפנינו שהיא זקנה ואינה בת בנים ואינה יריאה מקלקול דטעמא מאי [הוחזקו] להיות מותרת בעד מפי עד מפי אשה מפי עבד וכו' דאמרי' מתוך שהחמרת עליה בסופר הקלת עליה בתחלה כדאמר ר\"ז (יבמות פ\"ח ע\"א) הכא ליכא למימר הכי ועוד מאן לימא לן דגוי מסל\"ת ואמר שמת לא יהא צריך לומר קברתיו דאי לא אמר הכי אמר בדדמי ואם ראוה מגוייד או נצלב [אומר] נהרג אע\"פ שלא נהרג. ובה\"ג כ' אם נפל ע\"פ עדים במים שאין להם סוף נחתי יורשי' לממון דגבי ממון אמרי' דמיית וגבי איסורי' כגון לינשא החמירו ולא דמי לאין האחי' נכנסי' לנחלה על פיה דהא לאו על פיה נחתי אלא ע\"פ המסיחין. בתשובת ה\"ר אליעזר מדרוניא דקדק מדקאמר מים שאין להם סוף אשתו אסורה ולא קאמר [אסורה] לעולם ש\"מ דלאו לעולם קאמר וכן נראה שתלו רבותינו ע\"ה על חכמי הדור ויראי שמים שיתכונו ושישכילו על ענין המאורע [בדורם] והאריך הרבה למצא עילה להתיר אשה שנתעגנה ז' שנים כי נטבע בעלה וחזקות מוכיחות שנטבע כי הכלים אשר אתו בספינה נמצאו על שפת הים וכ\"כ רבי' אברהם ב\"ר משה שהורגלו העולם לפרש דאסורה לעולם נראה משום דסתמא קאמר אסורה ולא יהיב קצבה וע\"ז המשמעות יש לתמוה דהא רב אשי [הוי] ס\"ד למימר דצורבא מרבנן אפי' במים שאין להם סוף מותרת דאי סליק קלא אית לי' (יבמות קכ\"א ע\"א) וא\"כ לדברי המפרשים אסורה לעולם ואזלי בתר סתמא דקתני אסורה סתם א\"כ צורבא מרבנן מה לא נתנו שיעור מתי היא מותרת שהרי הוא כמו נתת דבריך לשיעורי' דשמא הרחיק מהלך יום או יומים ויצחא הרי היא צריכה להמתין עד שיבא שום אדם ויגיד איך נעשה הדבר וכמו שזה הדבר דצורבא מרבנן סמכו באומדן דעתא [אע\"פ שאין זה הדבר מפורש כמו כן כאן י\"ל דאפי' היכא דליכא צורבא מרבנן סמכו אאומדן דעתא דמ\"ש]. ומיהו ה\"ר אברהם כ' דקשה הדבר בעיניו להתתיר וכן נראה בעיני רבי' ברוך וכ\"כ רבי' אבי\"ה כדחזי' בגמרא דראוי לשמתא המתיר לכתחלה כעובדא דרב שילא ולא [קבעו] זמן לדבר [ואין] בידינו לבדות דבר מלבינו בלא ראי' ולתת אמתלאות כי במקם שרצו חכמי' פירשו הדברי' כגון מסל\"ת ועד מפי עד ופסולי עדות ורבים כאלה ויש מקומות שהחמירו חכמי' ולא חשו לעיגון כמו במים שאין להם סוף וכן בראוהו מגויד או צלוב [והחיה] אוכלת בו ולא אזל בתר אומדנא דשכיח ומה שלפעמי' הקילו משום עיגונא מפורש בפ' יש בכור (בכורות מ\"ו ע\"ב) כי אקילו בסופה כדפ' לעיל ואע\"פ שלא שנינו אסורה לעולם אורחא דתלמודא הכי אסורה ואסור סתם פתרונו לעולם אך [במקום] דתני לעולם [יש] טעם לדבר כמו בריש יבמות (ב' ע\"א) עד סוף כל העולם ומפרש בגמר' דלצרור תרתי משמע ולא יותר וכן בתמורה (י\"ז ע\"ב) ולד ולדן עד סוף כל העולם והמעט יורה על רובו."
],
[
"תקעג. מעשה באשה שהלכה עם שני יהודים וכשבאו ביער ישבו לנוח ובא אחד ותקפה והשני טימא [אותה] וצעקב ואין מושיע לה ואין עדי' ובאתה לפני רבותי' וספרה להם המאורע ואמרה נאנסתי והתירוה לבעלה משום דאי בעי אמרה לא נבעלתי ורבינו שמחה ז\"ל אמר כיון דעברה על דת ונתיחדה שמא הפסידה מגו שלה וכיון דמודה שנבעלה לאו כל כמינה לומר באונס הי' דכיון דנתיחד מרצונה שוב אין לה טענת אונס כההוא דפ' נערה (כתובות נ\"א ע\"ב) גבי נשי דגנבי [וודאי שבקינהו] ואזלי מנפשיהו אסירן וא\"ת אפי' [אם] הי' לנו לאוסרה אם ידוע שנתיחדה השתא ליכא עדים גבן עדיה בצד אסתן תיאסר אין ה\"נ דוקא בשבוי' הקילו לומר כן שלא נחקור אחר עדי' להעיד בפנינו אם ידועי' ששבית דכיון דנשבית בע\"כ מנוולא נפשה קמאי שבאי לולא נבעלה כדאי' פ\"ק דקידושין (י\"ב ע\"ב) אבל כאן שנתיחדה מרצונה לא נקל אלא נמתין עד אם נמצא עדים כההוא דירושלמי דפ\"ב דכתובות (ה\"ה) ה\"ה דההיא אתתא דאתאי לקמי' [דרבי יוחנן] אמרה א\"א הייתי וגרושה אני והתירוה מן [דנפקת אמרין] ליה ר' עדים בלוד אמר כן אנו אומרי' אפי' עדי' בקוסטטין תמתין. ואין לפרש עדיה בצד אסתן דודאי ברור לו דאיכא עדי' דידעי שנשבית א\"נ עדי טומאה שנטמאת דא\"כ למה לנו להמתין וכן בפ\"ק דקידושי' אם אנו יודעי' בבירור דאיכא עדים דהוי באבנא דכוחלי שוה פרוטה ליכא מאן דהוי שרי לי' לבתרא אע\"ג דעדים ליתנו קמן אלא ה\"פ והא איכא עדים במדה\"י מסתמא במקום שאירע מעשה יודעי' אם נחקור יגידו ויעמדו על בוריו ויאמרו שנטמאת בבירור ולא נחיה על פיה והיינו דאמר עידי' בצד אסתן ותיאסר מאחר שאין אנו יודעי' אם יש עדים אם לאו לא נחמיר עליה להמתין אע\"פ שיש לחוש לעידי טומא דבשבויה הקילו דמנוולה ומסתמא לא נטמאת. ותו כיון דהוי ע\"א בשעת קלקול אי הוי ההוא עד [קמן] ומעיד שנבעלה ברצון אזל לה מגו שלא דאפי' גבי שבויה אמרי' (כתו' כ\"ג ע\"ב) [אמרה] אני טהורה וחברתי טמאה ואמר לה ע\"א את טמאה וחברתך טהורה אמרי' כיון דאיכא ע\"א לאו כל כמינה ולא מהני מגו. ורבינו אבי\"ה התירה לינשא דמשום יחוד לא הפסידה מגו שלא דאטו כולהו נשי דינא גמירי כדאי' פ\"ק דקידושין (י\"ג ע\"T) גבי ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא ועוד א\"ר אלעזר (כתו' ט' ע\"א) אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה וההיא אפי' מדרבנן דאי מדאו' הי' לו לפרש כדאמר פ\"ק דגיטין (ד' ע\"א) על הא דאמר ר\"נ אומר היה ר\"מ דבר תורה מבעי' ליה. והראי' דאני טהור וחברתי טמאה ואתא ע\"א ואמר את טמאה וכו' אינה ראי' חדא דאפי' יבא ויעיד גם הוא חשוד ביחוד והחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ותו עדיה בצד אסתן ותיאסר והא דאמר בפ\"ק דקידושין הא איכא עדי' במדה\"י ה\"פ הא אמרי אינשי דאיכא סהדי התם וקול. [רינון] בעלמא [הוא] ועוד האריך."
],
[
"תקעד. כתב מו' רבינו מאיר זצ\"ל וז\"ל כל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין אותו אלא בראי' ברורה מ\"מ נפיק ממונא מיניה דכיון דחייבוהו חכמי' להוציא ולתת כתו' אם לא [הורשנו] לכוף להוציא ואם היינו כופין הו\"ל מעושה שלא כדין מ\"מ כתו' מ\"ט לא [מקפי'] מיניה כיון דחייבוהו חכמי' בממון זה ןלתת לה הלכך [מפקי'] מיניה כיון דחייבוה חכמי' בממון זה לתת לה הלכך מפקי' [מיניה] כתו' ויהבי' לה מאה ומאתים ונדוניא דהנעלת ליה אבל תוספת איכא פלוגתא דרבוותא ר\"ת כתב לעיל בריש אע\"פ (כתובות נ\"ד ע\"ב) דתוס' נמי אית [לה] דלכל מילי תנאי כתו' ככתו' דמי ור\"ח כתב דוקא להני מילי דמייתי' בפ' אע\"פ אמרי' תנאי כתובה ככתו' דמי למידי אחרינא לא ומספיקא לא מפקינן מיני' התוס' כיון דאפלגו ביה רבוותא."
],
[
"תקעה. על אודות הסוס שמכר ראובן לשמעון ושוב נמצאו מומין ביד שמעון והוא טוען שברשות ראובן נעשו המומין והוא אמר לא כי אלא ברשותך נעשו נראה כיון דאין הדבר ידוע בעדות שהי' מם זה מעיקרא ברשות ראובן על שמעון להביא ראי' כדמסקי' פ' המדיר (כתובות ע\"ו ע\"ב) [כל שנולד הספק] ברשותו עליו [להביא] הראי' ואפי' לא יהב שמעון אכתי דמי הסוס לראובן מפקי' מיני' ויהבינן לראובן. אמנם ראובן צריך לשבע שלא ידע ולא הרגיש במום זה דכיון דראובן הי' לו לידע אם הי' בו מום זה מעיקרא יש לו לשבע שאינו יודע [דאפי' המוחזק לא פטרי' ליה כשטוען איני יודע] אם הייתי חייב לך מנה זה מעולם [בלא שבועה] כ\"ש דלא מצי לאפוקי ממן מחזקתו בלא שבועה. ואין לדחות דשאני התם דשכנגדו טוען ברי מנה לי בידך מ\"מ טובא אשכחן כה\"ג דהאחר יש לו לידע והשני אין לו לידע לא יטול בלא שבועה כגון המכיר כליו וספריו ביד אחר כו' עד שישבע כמה הוציא ויטול (ב\"ק קי\"ד ע\"ב) והמוציא הוצאות על נכסי אשתו (כתו' ע\"ט ע\"ב) וחנוני על פנקסו (שבועות מ\"ה ע\"א) וכהנה רבות והא דלא חשיב בהדי הנך דנשבעי' ונוטלי' י\"ל כמו שתירץ ר\"י בפ' האשה שנפלו (כתובות פ' ע\"א תוס' ד\"ה ישבע) וליכא להימני' לשמעון [לומר] ברשותך נולד מום [במגו] דאי בעי אמר פרעתיך שהרי אינה טענה ודאית לומר ברשותך נולד [ואם טוען טענה ודאית ברשותך נולד] הרי ידע [ונתפייס וסבר] וקבל הלכך ממ\"נ לא מהימן. ואם ראובן אינו רוצה לשבע שלא ידע במום זה מעיקרא אז שמעון פטור דמשיכה בטעות הוא דכיון דמום נסתר הוא דליכא למימר ביה ודאי ראה ונתפייס והדר זביני' אפי' אם כבר קבל ראובן המעות. (ועיין פט\"ו דהלכות מכירה ודיני מומי' שבסתר באשה מפורש בהמדיר (ע\"ה וע\"ו)."
],
[
"תקעו. שאל רבינו אלעזר בן רבי' יהודה ז\"ל ראובן אפוטרופ' של רחל אשת שמעון תבע לדין את לוי ואמר רחל השאילה לך שריון אחת עד שלא ניסת לשמעון ואותו שריון לא הי' מאותן נכסי' שהתנה לתת לשמעון כי יש נכסי' שהתנתה שלא לתת לשמעון בעלה ועתה תחזיר השריו והשיב לוי החזרתיו למחר בא האפטרופ' לפנינו ואמר בבקשה מכם תגזרו חרם על בן ברית היודע כי השריון ביד לוי שכפר אתמול ואמר שהחזיר לרחל והשיב לוי אמת שהשריון בידי ואמנם החזרתיו לרחל והנה בידי מכח שמעון בעלה שחייב לי ב' זקוקי' ונראה לנו כי אין כח ביד רחל לומר שיש לה נכסים שהתנתה שלא לתת לבעלה אם לא תביא ראי' ברורה בעדי' ששמעון בעלה אמר בפניהם דין ודברי' אין לי בנכסייך אלו ואחר שאין מביאה עדי' קיי\"ל כרב ושמואל דאמרי תרוייהו כרבותינו (כתו' ע\"ח ע\"ב) חזרו ונמנו [בין שנפלו לה עד שלא תתארס] ובין שנפלו לה משנתארסה [וניסת] הבעל מוציא מיד הלקוחות הרי לך הנכסי' בחזקת הבעל וא\"כ א\"צ לוי לשבע שהחזירו לרחל ואפי' יהא כן שלא החזירו אעפ\"כ הנכסי' של שמעון ובדין [מחזיק] לוי השריון לפי דבריו שאומר שחייב לו ב' זקוקי' הלכך ירד שמעון לדין עם לוי וישבע לוי ששמעון חייב לו ב' זקוקי' והשיבו רבי' יב\"ק ורבי' משה ב\"ר מרדכי ורבי' ברוך ב\"ר שמואל שגגתם קצת בזה הדין אפי' לפי דבריכם שהבאתם מהאשה שנפלו לה נכסי' ובאתם לדמות זה לזה א\"כ אין לבעל כי אם הפירות דהא תנן התם (ע\"ט ע\"א) נפלו לה נכסי' ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות אמור מעתה מה שהבעל מוציא [מיד הלקוחות מה שמכרה] זהו לפי שהקרן משועבד לא לפירות ולא מבעי' הכא שהיתה אלמנה [שהביאה] נכסי' לשמעון [כשנשאת] לו אלא אפי' אשה שלא היתה אלמנה ויושבת תחת בעלה והפקידה או השאילה שום חפץ לשום אדם והיא אומרת שאותו חפץ אינו של בעלה אפי' אם הבעל אמר דשלו הוא קיי\"ל דהיא נאמנת וחייב להחזיר לאשה דתניא בחזקת הבתים (נ\"א ע\"ב) אין מקבלין פקדיונות לא מן הנשים וכו' קבל מן האשה יחזור לאשה וא\"כ כ\"ש הכא שהבעל והאשה מודי' דאין השריון הלז מנכסי הבעל ועוד מה שתקנו שהבעל מוציא מיד הלקוחות לא תקנו לחובתו של בעל אלא לזכותו ולטובתו כדאמר ביש נוחלין (קל\"ט ע\"ב) בעל שויוה רבנן כיורש ושויוה כלוקח [היכא דטבא ליה] עבדי ליה ועוד אפי' לפי [דבריכם] מאחר שלא הי' בידה כשנשאת שהרי השאילתו ללוי ושאלה קניא בנכסי' מאן לימא לן דלא הוי האי שריון [כנכסים] שאין ידועי' [לבעל] דומי' דהא דגרסי' התם בהאשה שנפלו לה נכסי' (ע\"ט ע\"א) ההיא אתתא דאברחתינהו לנכסה מגברא כתבתינהו לברתא כו' עד אמר אביי עשאוה כנכסים שאינן ידועי' לבעל ואליבא דר\"ש ומכאן יש לדקדק דהלכה כר\"ש דאמר נכסי' שאינן ידועי' לבעל אם מכרה ונתנה קיים."
],
[
"תקעז. פסק רבי' אבי\"ה בתשובתו מה שטען ראובן שאין במתנת אמו ממש לפי שלא נשבעה על כתובתה והאם ציותה מחמת מיתה או במתנת שכ\"מ לתת לפלוני קרובה כך וכך אין בדברי הבן ממש שאפי' אם ציותה שלא בפניו המתנה קיימת [אך] המקבל מתנה היה נשבע כדין שבועה שלא פקדתני ושלא אמר לי שהיתה כתו' פרועה כדתנן בפ' הכותב [כתובות פ\"ו ע\"ב) אבל יורשי משביעי' את יורשיה ואת הבאי' מרשותה פי' כגון אם מכרה להם או נתנה להם במתנה פרש\"י אם מכרה כתו' נשבעי' שבועה וכו' והכי אי' בתוספתא (דכתו' פרק ט') אלו הן [הבאים] ברשותה כל שמכרה או נתנה להם במתנה וכי היכי דאז בימי חכמי' נשבעי' על הקרקעות שתפסן או נתנתן או מכרתן אע\"פ שהיא לא נשבעה על כתו' בשע שמכרה ונתנה ה\"נ בזה\"ז שתקנו הגאוני' להגבות לאשה ממטלטלי את כתו' אם תפסה ומכרה ומתה ישבע זה הבא מכחה שבועת יורשי' ע\"כ."
],
[
"תקעח. וכן כתב רבינו ברך הא דאמר נכסי בחשקת יתמי קיימי [זהו] כגון מקרקעי או מטלטלי שלא נתנה ונשאה בהן [ואף לא תפסה אותן מחיים] אבל הכא שנתנה ונשא בהן ימים ושנים [שורת הדין שמה שמכרה או נתנה קיים ועוד שהיתה נושאת ונותנת בהם] בחיי הבעל הרי היא כתפסה מחיים ומה שעשתה עשוי [דתפיסה מחיים מהני] ורבינו שמחה כ' קיימנו המתנה אחרי שלא נתברר בבירור שהי' כל המטלטלי' של בעלה האחרון אבל נתברר שהי' של בעלה האחרון לא דנהו כן ופסק רבינו יוסף ב\"ר יצחק ורבינו שלמה בר' יצחק וה\"ג דתפיסה לא מהניא ואפי' מחיים אא\"כ תבעוה מחיים ולא רצתה להשיב כדמשמע בהכותב (פ\"ה ע\"ב) גבי ההיא אתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי ורבינו מאיר פסק כדברי הגאוני' דאין מתנתה קיימת דנכסי בחזקת יתמי קיימי ואפי' אם אחר שנתנה נשבעה [שבשעת המתנה לא הי' לה יותר ממ בשעה שנתנה לא הי' לה כח שלא הי' הנכסי' שלה אלא שעבודא בעלמא] והביא ראי' מפ' כל שעה (פסחים ל' ע\"ב) דכל היכא דאקדיש לוה וכו' [דקיי\"ל כרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה] דאין לה אלא שעבוד' בעלמא ועוד האריך."
],
[
"תקעט. שנים שהיו להם סוס ואחד מהם נתנו בבית ראובן לתן תבן ומספוא ולאחר ב' שבועות מת הסוס דמי לב' שותפי' דאית להו דינא וכו' ולא אמרי' אבד המשכון אבד מעותיו."
],
[
"תקפ. תשו' רבינו אב\"ן בנו של ראובן הי' לו זקוק וחצי ביד שמעון אחי אביו וחלה בן ראובן ושלח אחר עדי' וצוה בפניהם ונתן אותו זקוק וחצי לראובן ולא מיחת' אשתו והיקל עליו חליו ועמד והלך בבית על משענתו ואח\"כ הכביד עליו חליו ושלח אחר שמעון דודו ואחר עדים ואמר לשמעון זקוק וחצי שיש לי בידך תנהו לאבא מורי אחיך ואז מיחתה אשתו והלך לעולמו וקיים שמעון דברי המת ואח\"כ תבעה היא שמעו לדין. נראה ששמעון עשה כדין שנתן לראובן את הכסף ואין לאלמנה על שמעון כלום ודינ עם ראובן שאפי' אם לא צוה בנו של זה הי' הדין לתת לו הרי הוא יורש בנו כי לא הי' לו יורש אחר דתנן (כתו' פ\"ד ע\"א) מי שמת והניח עליו כתו' אשה ובע\"ח ויורש ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם ר\"ע אומר אין מרחמי' [בדין] אלא ינתנו ליורשי' שהכל צריכי' שבועה ואין היורשי' צריכי' שבועה והלכה כר\"ע והכא כיון [דצריה] שבועה כדין הבא לפרע מנכסי יתומ'י [ינתן] לאחיו שהוא יורש וא\"צ שבועה וכדין עשה שמעון ואין חייבו וכ\"ש השתא דצוה לתת לו ומצוה לקיים דבר המת ואי משום שהלך על משענתו בבית הוי' חזרה ממתנתו לא היא [דלא] עמד והלך בשוק [אלא עמד והלך בבית לבד] ואי משום דחזר וצוה ונתבטלה הראשונה איברא לא נתבטלה דכי אמרי' דייתוקי מבטל דייתוקי היינו דכתב ללוי וכתב ליהודה דודאי חזר מלוה דודאי האחרון קנה דחזר בו [מן] הראשון אבל הכא דתרוייהו לאחד אין כאן ביטול אלא קיום ואי משום דמיחת' בשניה [לא הויא] מחאה דהא קיימה בראשון [ולא מחתה] ועוד דבשנהי הי' במעמד שלשתן וקנה מיד כשאמר הכסף שבידך תנהו לפלוני וכיון דקנה שוב אינה [יכולה] למחות. ועוד הא מעשים בכל יום שאדם נותן מטלטלי' בלא דעת אשתו אע\"פ שמשועבדי' [לה] בזה\"ז וא\"ת שמטלטלי' וקרקעות שוין לשעבוד א\"כ לא [יתן אדם מטלטלי' בלא אשתו] אלא [ודאי] כי תקנו דורות האחרוני' כתו' ממטלטלי מפני שאין להם [שדות] בזה\"ז ואם מה שחייבו שמעון מדר' נתן דאמ מנין לנושה [בחבירו] וחבירו בחבירו וכו' הא אמרי' (כתובות פ\"ב ע\"א) לא אשכחן תרי קולי דמיקל תנא בכתו' דלר\"מ דאמר מטלטלי משעבדי ל\"ל דר\"נ ור\"נ ל\"ל דר\"מ הלכך אפי' היה הכסף ביד שמעון לא הי' להו להוציא ידו ולתת לה."
],
[
"תקפא. ועוד כתב על משמעתך חביבי נכדי תרתי על עסק לאה שנשאת לראובן והיו לה בנים [ממנו] ומת ראובן וניסת ליעקב ומת יעקב בלא בנים ואחר מיתת יעקב נתנה כבינתה ושאר מטלטלי' [לבתה] ומתה לאה ועכשיו באים אחיה מראובן ותובעי' מאחותם מה שיש לה שנתנה לך אמנו כי לא נשבעה על כתו' והנכסי' בחזקתינו. דעתי נוטה שזכתה הבת מכל צדדי' שבאי' האחי' להוציא מאחותם [מכח] אביהם אפי' יש להם עדי' כי של [אביהם] היו הנכסי' האלו שביד אחותם אין יכולי' להוציא מידה וכדאמרי' ר\"פ אלמנה ניזונית (כתובות צ\"ו ע\"א) אלמנה שתפסה מטלטלי' בכתו' מה שתפסה תפסה ואין היתומי' יכולי' להלוציא ה\"נ בתה הבאה [מחמתה ומכחה] אין מוציאי' מידה אפי' אם נתנה [לאה כבינתה לבתה] באלמנות ראובן וכ\"ש [שנתנה] אחרי שנתאלמנה וניסת ליעקב [דיעקב] לוקח הוי בנכסי לאה ובמות יעקב חזרו ללאה מכח יעקב כיון דרגילי' לכתוב ודא נדוניא דהנעלת ליה ומקבל הבעל בשומא הוי הכל בחזקת' ואין האחי' יכולי' לומר של אבינו הוא ואם יש עידי צואה או עידי מתנ אפי' שבועה א\"צ [ואפי'] אם הי' החפצים ביד האחי' היו צריכי' לתן לה משום דמצוה לקיים דברי המת ואם אין לה עדי' תשבע שנתנו לה במתנה גמורה ותפטר כי מטללי' א\"צ כ\"א משיכה."
],
[
"תקפב. חנן אומר הניח מעותיו על קרן הצבי (כתו' ק\"ז ע\"ב) כתב מו' רבינו מאיר נראה דהאב שפרנס את בתו בעצמו על סמך הבעל הניח מעותיו על קרן הצבי דקיי\"ל שני דברי' שאמר חנן הלכה כמותו ואין לחלק בין אב לאיש אחר אע\"ג דבירושלמי (פ' שני דייני גזירות ה\"ב) איכא מאן דפליג כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אנו מספיקא לא מפקי' ממנא מבעל מיהו אם אמר' [הלויני] ואני אפרע חייב לשלם כשהיא תובעת מן הבעל."
],
[
"תקפג. והלכתא שליח נעשה עד (קידושין מ\"ג ע\"א) וכן משמע פ\"ק דגיטין (ה' ע\"ב) בפני כמה נותנו לה ואע\"ג דאמרי' בהכותב (פ\"ה ע\"א) גבי אבימי ושדרינהו ביד רמי בר חמא וכו' ומסיק אית ליה סהדי אבל הוא ואחר לא התם מפני שהוחזק להחזירו למשלח כדקאמר התם. תוס'."
],
[
"תקפד. השיב ר\"ת על הקטנה שנתקדשה לדעת [אביה] ומת אביה והיתה יחידה [לירש] בנכסי' והיתה חולנית והארוס רוצה לכנוס שאם תמות שירש הנכסים והקרובי' היו מוחים פן תמות ותקפע ירושתם והארוגס רוצה לכנוס בחזקה ועברו עליו י\"ב חדשים [ומנעהו] מקצת רבותינו [כי] אמרו אפי' ישאנה בעודה קטנה כיון [שקידושיה היו] קידושי דאו' ונישואי' דרבנן וליכא אב דלמסרה לחופה הרי היא [כמו] בזנות אצלו ואם מתה לא יירנה כ\"א [קרובי' יירשוה] ותימא הוא איך יעלה על לב איש שאינו יורשה שהרי לא נחלקו בהאיש מקדש (מ\"ה ע\"ב) אלא שמא יבא אביה וימחה ובתוך י\"ב חדש אבל הכא לא יבא וימחה לעולם. ועוד אפי' כשהאב קיים ובתוך י\"ב חדש טעמא מאי משום מציאתה ומעשה ידיה דאהא אמרי' אוקי ממונא אחזקתי' ואי ירושת נכסי' נפלו לה לגבי אב דאיהי גופא לאב ממונא הוא אבל לגבי אחים אם מת האב [אינה ברשותם] לא למלאכה ולא למציאה א\"כ גבי ירושה שנפלו לה [לאו] בחזקת מריה קרי' בי' דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו ולגבייהו [ליכא] חזקת מריה ותו לאחר י\"ב חדש אין אחי' יכולי' לעכב כדאמר פ' אע\"פ (כתובות נ\"ז ע\"ב) [אי] איהי נוחא לה לאבוה מאי נפקא לי' מיני' [ומשני] דלמא [אימרדא] ונפלה עילויה אבל [גבי] אחי' ליכא למימר הכי ואחי' נמי מצו מקדשי לה ואי בעי' ממאנת ול\"ל [תמתין] עד שתגדיל ותאמר בפלוני [אני] רוצה דכיון [דקדשה אביה] תו ליכא [הפקר דתיקו] מיניה אבל להשיאה היכן מצינו שתלוי בקרובי'. ועוד האריך."
],
[
"תקפה. ועוד פסקו רבינו אליקים ורבינו אבן קטנה שהלך אביה למדה\"י וקדשוה אמה ואחיה וכשבא שתק ג' ימים ושוב הפגין לקהל ואמר איני חפץ בקידושי' [והוציאה] מבית אבי המקדש ואחר זמן קידש הבחור אחרת ושוב אמר אביה הקידושי' קידושי' [ומה ששתקתי לפי שנתרצתי] ולא אמרתי אלא להוציא מהן ממון ובאו לדין לפני הקהילות [ופסקו] אם הי' הקידושי' בעין כשבא האב ונתרצה ושתק חלו הקידושין מיד ואינה יכולה עוד למאן אבל אם נתעכלו הקידושי' כשבא או נאבדו או נשרפו מקודם לא חיילי קידושי' ויכולה למאן כיון שאינה בעין לא חיילי קידושי' וכ\"ש היכא דלא ידיע לן אם נתרצה דלית הלכתא כרב ושמאול (קידושי' מ\"ד ע\"ב) דחיישי' שמא נתרצה האב וכ\"פ השאלתות דרב אחאי וה\"ג ושלחו למורי' רבינו מאיר ולרשב\"ם והודו לדבריהם ואמרו דהלכתא כעולא דאמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' אפי' מיאון א\"צ ל\"ש [שידך] ל\"ש לא [שידך] ואינו נאמן לומר נתרצתי אם לא שיביא ראי' שנתרצה ודוקא שישנו הקידושין בעין. ועוד האריכו."
],
[
"תקפו. וששאלת על אחד [ששלח] שליח לקדש [ובעת הקידושין שהי' לו לומר הרי את מקודשת לראובן אמר] הרי את מקודשת לי ואמרו העדי' למה לא אמרת לראובן ונשבע השליח כסבור הייתי שאמרתי לראובן וח\"ו שלא נתכונתי לקדש כי אם לראובן [ושאלת] אם צריכה גט מן השליח או לאו נראה דא\"צ גט מן השליח דקיי\"ל (נזיר ל\"א ע\"א) הקדש בטעות אינו הקדש ועוד תנן במס' תרומות פ\"ג (משנה ח') [ומייתי לה בפ'] תמיד [נשחט (ס\"ג ע\"א)] המתכוין לומר תרומה [ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה] עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה לא אמר ולא כלום והרי הן חולי' גמורי' ומהימן [לומר שכן היה בדעתו להוציא] בפיו וטעה והוציא בע\"א ואפי' אינש אחרינא סמיך עלי' ומצי שחיט הבהמה [בחוץ] ולהאכיל תרומה לזרים דע\"א נאמן באיסורי' היכא דלא אתחזק איסורא [ועוד אפי' היכא דאתחזק איסורא עד] אחד נאמן היכא דהוי בידו [מידי דהוי אשחיטה והפרשת תרומה ומעשר דמעיקרא טבל והשתא] סמכי' עלי' משום דהוי בידו וכן פרש\"י פ\"ק דגיטין (ב' ע\"ב) וכן משמע ר\"פ האשה רבה (יבמות פ\"ח ע\"א) ה\"נ מהימן השליח לומר טעיתי ולא נתכונתי לומר לי אלא לראובן משום דבידו לגרשה כדאמר פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל\"ד ע\"ב) גבי ההוא דאמר זה בני נאמן ועוד כיון [דחזקה] שליח עושה שליחתו מהימן לומר טעיתי ועוד הא לא נתרצת להתקדש לשליח והאי דשתקה לא הבינה לשון הקודש ועוד האריך. מאיר בר' ברוך ז\"ל."
],
[
"תקפז. מעשה באחד שאסר אשתו עליו ואמר שזינתה מאחר ונשאל מורי' הרב ר' שמעון מיונ\"בילא אם נאמן אם לאו. והשיב כמדומה ששמעתי מרבותי' מפ' האומ' טמאה אני תביא ראי' לדבריה ואינה אסורה וא\"כ כופי' אותה [ומשמשתו] כמו במורדת שכופי' אותה וגם אם הוא מורד ואמר איני זן ואיני מפרנס [אמרי'] יכפהו לזון כמורדת שאמרה איני ניזונית ואיני עושה [ולשנא נמי הכי משמע] שמא עיניה נתנה באחר [משמע דלית חששא במלתא ומשמע דמורת] ולפי הסברא הואיל ונגזרה גזרה שלא לגרש אדם אשתו כי אם ברשותה חיישי' שמשמא עיניו נתן באחרת ומותר בה וכופין אותו. ועוד האריך."
],
[
"תקפח. מעשה בנערה שהיתה משודכת לכהן ולא נתקדשה ובא פריץ א' בבית הנערה עם ב' עדי' ונכנס עמה בדברי' ונתן לה טבעת ולא הזכיר שום קידושין עד אחר שעה אז אמר הוי עלי עדי' שקדשתיה ואחד מן העדי' אמר אני [ראיתי] נתינת הטבעת והשני אמר אף נתינת [הטבעת] לא ראיתי כי גוף הפריץ הפסיק בינו לבינה ולא יכולתי לראות רק כשאמר הוו עלי עדי' אמרתי לה השליכי כי לקידושין נתן לך והשליכתו ואז כפו קרובי הנערה את הפריץ שנתן לה גט והנה הושוו כל הגדוי' שהקדיושי' לא היו קידושי' ר\"א ממיץ ורבי' ברוך ושאר גדולי' והאריכו בראיות."
],
[
"תשובת רש\"י.",
"תקפט. ששאלת על אשה שעשתה שליח לקבל גיטה ונתעצל השליח בשליחות ועשתה שליח אחר וקבל זה השליח האחר הגט שאינו הגון וכששמע הראשון נתחזק בשליחתו והלך אצל הבעל וקבל גט כשר. דעתי נוטה שלא בטלה שליחתו [של ראשון בשביל שליחתו של שני] שלא מצינו בכל מקום [שליח] בטל בגילוי [דעתא ואף במבטלת השליח] בפנינו [נחלקו] בה ר\"י ורשב\"ל (קידושין נ\"ט ע\"ב) דתנן וכן היא שנתנה רשות [לשליח] לקדשה והלכה היא וקדשה עצמה אם שלח קדמו קידושיה קידושי' ואם של שלוחה קדמו [קידושיו] קידושי' ואתמר לא קדשה עצמה וחזרה בה ר\"י אומר חוזרת אתי דבור ומבטל דבור [ור\"ל אמר אינה חוזרת לא אתי דבור ומבטל דבור] ואיתותב ר\"ל מדתנן פ' השולח (גיטין ל\"ב ע\"א) השולח גטו לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח וא\"ל גט שנתתי לך בטל הוא ה\"ז בטל טעמא דבטלה אבל גילוי דעתא לא אשכחן דבטל ועוד מדקתני אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו והוינן בה פשיטא ומשני' ל\"צ דמהדר עלוי' מעיקרא לבטלי' מהו דתימא כמאן דבטלי' מעיקרא דמי קמ\"ל. ועוד פליגי אביי ורבא בגילוי דעתא בגיטא (גיטין ל\"ד ע\"א) והלכתא כאביי דגילוי דעתא בגיטא לאו מלתא היא וכ\"ש [הכא] דליכא גילוי דעתא לבטולי אלא לאהדורי בתר גירושי' וכל הקודם קודם ואנן סהדי דכל היכא דתתגרש ניחא [לה] שהרי כמה ימים חזרה אחר גירושין ועוד דתנן בפסחים (צ\"ח ע\"ב) חבורה שאבדק פסחה ואמרו [לאחד] צא ובקש ושחוט עלינו והלך ומצאו [ושחט] והם לקחו ושחטו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלי' עמו ושלהן יצא לבית השרפה וכו' אלמא היכא דשלו נשחט ראשון אע\"פ שקדמו [לקיחתן] לשחיטאתו קתני הן אוכלי' עמו ושלהן יצא לבית השרפה אלמא אע\"פ שהן מחזרין לעשות שליחותן ע\"י עצמן לא בטלה שליחות מן השליח שלמה ב\"ר יצחק."
],
[
"תקצ. מעשה באחד שתבע מחבירו מאתים זקוקים והלה השיב איני חייב אלא ק' מנה כי הלויתני ק' ברבית קצוצה והשיב השני חלילה אך שאלתני להלותך מאה זקוקי' שהיית רוצה להלותם במאתים ריוח לשנה לטובתי והמותר יהא שלך והלה משיב המעשה היה כאשר טענתי ואם הרוחתי הרוחתי לעצמי ושלח הרב ר' חזקי' הדין לפני רבי' יחיאל מפרי\"ש והשיב [דהלה] נאמן במה שטען שהלוה לו בהיתר דקיי\"ל (גיטין ל\"ז ע\"ב) נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ופי' ר\"ת אף בלא שבועה מטעם דלא שביק התירא ואכל איסורא וכן פסק רבינו שמואל ב\"ר ברוך וכן פסק רבינו מאיר ז\"ל."
],
[
"תקצא. שאל רבינו ברוך את רא\"ם על מעשה בראובן שצוח וקובל לקהל על יתומי' קטנים בני שמעון שיעמידו להם קהל אפטרופוס כי יש לו עליהן דין על קרקע שירשו מאביהם ואמר ראובן שיש לו היק מבני שמעון ע\"כ רוצה ליעמידו להן אפטרופ'. נ\"ל דאין בנו כח להעמיד אפטרופ' ליתמי בכה\"ג לחובן כ\"א דוקא [לזכותן] כגון אם יש להם תביעה על אחרים וראי' מפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל\"ג ע\"א) גבי רבה בר שרשום זיל הדר ארעא למרי' ולכי גדלי יתמי אשתעי דינא בהדיהו משמע אבל כן זמן שלא גדלו אין להעמיד אפוטרופ' וכן [פ\"ק] דב\"ב (ז' ע\"ב) ההוא שטרא דיתמי דנפיק עליה תברא אר\"נ לא מגבא מגבי' ביה ולא מקרע קרעי' ליה כו' ולכי גדלי יתמי אשתעי דינא בהדיהו ובהגוזל בתרא (קי\"ב ע\"א) גבי עובדא דבר חמוה טרק גלי באפי' דר' ירמי' מייתי הא דרב אושיעי' תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חיבירו ואמר שלי הוא אין אומרי' נמתין לו עד שיגדיל כו' ומס\"ק שאני התם דל\"ל חזקה דאבוה אבל היכא דאית לי' חזקה דאבוה יש להמתין עד שיגדלו והא דפ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא ל\"ט ע\"א) י\"ל דומי' דמזיד שאני והא דשילהי פ' זה בורר (סנהדרין ל\"א ע\"א) גבי ההוא ינוקא דתבועוה בדינא קמי' דר\"נ וכו' מצי למימר דהתם מיירי כגון שהוא בן י\"ג א\"נ מיירי כגון שתקף בעבדיו וירד וכו' ובגיטין פ' הנזקין (גיטין נ\"ב ע\"א) מייתי לה כה\"ג וקיי\"ל דאין נזקקי' לנכסי יתומים אא\"כ רבית אוכלת בהם והלכך לאו כל כמיניה להעמיד אפטרופוס ליתמי לחובתן ברוך ב\"ר שמואל."
],
[
"תקצב. וששאלת אם יכול להשביעו שכן הוא כדבריו שמינהו אבי יתומי' נ\"ל אי ליכא סהדי שמינהו אבי יתומים ב\"ד אביהן של יתומי' אפי' בשבועה לא יניחוה לעסוק בנכסי' אי לא מהימן להו לבי דינא ומסלקי' ליה עד שיביא ראי' [שמינהו אבי יתומי' אבל בשבועה היאך ירד להחזיק בנכסי יתומים] וגדולה מזו כתב בעל העיטור דנראה לו [בפלוגתא] דרבי ורשב\"ג (גיטין נ\"ב ע\"א) דרבי אמר צריך לחשב באפטרופוס שמינהו ב\"ד ס\"ל כרבנן דאמרי לא ישבע הלכך צריך לכל הפחות לחשב עמהן באחרונה ורשב\"ג דאמר כאבא שאול דאמר ישבע (גיטין שם) וסיים דבריו הלכך מינהו אבי יתומי' דאפסקא הלכתא כאבא שאול צריך לחשב כיון דלא ישבע וא\"כ כ\"ש דלא יניחהו ב\"ד לירד בנכסי' בלא ראי' ושלום מאיר ב\"ר ברוך."
],
[
"תקצג. ועוד כתב ראובן שהודה ואמר הנה יש בידי ממון פלוני שמת והוא צוה לי לתת לבנו פלוני כך וכך ולפלוני כך וכך אם אותו השליש ראובן רוצה לחלק הממון לכל הזכרי' היורשי' אין היורשי' יכולי' להשביעו מספק לומר השבע לנו שלא עכבת מממון אבינו שבידך כלום דהו\"ל אפטרופ' שמינהו אבי יתומי' וקיי\"ל דלא ישבע בטענת שמא אא\"כ יטענו עליו טענת ודאי אבל אם בא ראובן לתן לאחד ולא לאחרי' אע\"פ שאומר אבי יתומי' צוהו לעשות כן [אותן] היורשי' שהוא אינו חפץ לתת להם יכולי' להשביעו שלא עכב ושלא בזבז ולא פשע בשלהן כלום דטעמא מאי אמור רבנן מינהו אבי יתומי' לא ישבע משום דאי רמית שבועה עליה אתי לאמנועי וכיון דמדינא הו\"ל לאשבועי' אלא משום דלמא אתי לאמנועי ה\"מ אותן יתומי' שנתמנה להן אפטרופוס לפי דבריו [אבל האחרים שאינו אפטרופ' שלהן לכך] מצי לאשבועי' אם הם גדולים ואם הם קטנים ב\"ד מוקמי אפטרופ' ומשבעי' ליה וישבע כדין כל אפטרופ' הנשבע בטענת שמא."
],
[
"תקצד. עוד כתב שיתומי' אינן נשבעי' שבועת היסת [בתביעת] אינו יודע ואין נשבעי' בטענת שמא אלא הנהו דפ' כל הנשבעי' (מ\"ח ע\"ב) והא דתנן בפ' כל הנשבעי' שבועה שלא פקדנו אבא היינו יתומי' מן היתומי' וכשיש להן שטר ובאין ליטול אז נשבעי' שאל פקדנו אבא וגובי' בשטר שלהן אבל לשבע ולפטור לא מצינו שנשבעי' בכה\"ג. ועוד האריך."
],
[
"תקצה. מעשה ביהודים שדחקו חבריהם בתפיסה לקבל עליהם חרם לתת להם כך וכך ופסק מורי רבי' מאיר ז\"ל דאין באותו חרם ממש כיון שאנוסים [הם] דאפי' תלוה ויהיב לא הוי מתנתו מתנה (ב\"ב מ\"ד ע\"א) וכ\"ש בנדון זה דאכתי לא יהבו מידי אלא קבלו לתת ולא דמי לגזירה קמייתא ומיצעתא דסיקרקון (גיטין נ\"ה ע\"ב) דאמר דאגב אונסי' גמר ומקני דשאני התם הגוים היו צריכי' להרוג אותו מפני היראה גמר ומקני ואפי' במציעותא דאמר כל דקטיל ליתב ד' זוזי ולא היו צריכין להרגו מ\"מ היהודי' היו יראים כיון דהורגלו ונעשו כהיתר אבל הכא לא שייך דאי משום דמגזמי להו עביד אינש דגזים ולא עביד אפי' במילי דממון כגון איזול ואיקטל דקלא דפלניא כ\"ש למיקטל איהו דלא עבידי ויראים הישראלים מפני העונש שפיכות דמים ומפני עלילות השרים. עוד הביא ראי' משבועות."
],
[
"תקצו. ששאלת בה דאמור רבנן (ב\"ב קנ\"ו ע\"א) למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרי' אם אבותיו נתנולו קרקע בעודו קטן ולא ירש מהן הילך לשון רבי' שמואל פ' מי שמת (שם) ואיכא לאוקמי דוקא בנכסי אביו אבל בנכסי' שנתנו לו במתנה או שקנה ממטלטלי שאינו ירושת אביו הנהו מוכר פחות מבן כ' כדין מטלטלי' ולפי שלשונו סתום קצת אפרשנו שקנה ממטלטלי' שלו שירשום בין שירשו לו בין שקנאם למטלטי' הללו דגבי' אין חילוק היאך שבאו לידו רשאי לעשות בהן מה שירצה משהגיע לכלל פעוטות ושאינו ירושת אביו קאי אנכסים דרישא דמלתא דהיינו קרקעות וה\"ק או שקנה נכסי' במטלטלי' שלו שנתן עבור הקרקע שקנה ולא נתן קרקע שירש בקרקע שקנה דזה לא הי' יכול לעשות עד שיהא בן עשרים וקל להבין. אלמא דוקא ירש ממורישיו אבל נתנו לו או קנה לא [עכ\"ל] וז\"ל רש\"י פ' התקבל (גיטין ס\"ה ע\"א) ולמכור בנכסי אביו קרקעות עד שיהא בן כ' הוי קטן משום דאלימא כח ירושה אבל בנכסי' שלו לא. עכ\"ל."
],
[
"תקצז. ידגא לרוב על פני כל הארץ מה\"ר פרץ. אשר נסתפקת לפר\"ת במהיום אם מתי דהרי היא כא\"א לכל דברי למר מגורשת ואינה מגורשת ולמר בעילתא תלויה (גיטין ע\"ג ע\"ב) מה יאמר במהיום אם לא באתי עד י\"ב חדש ונתקרע הגט או [שנאבד] קודם מיתתו אינה מגורשת לר\"ת במהיום אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש מה יאמר ר\"ת. יפה נתת לבך לחלק במהיום אם מתי הוא דאמרי' [מעת] שאני בעולם ואין דעתו לחול עכשיו אלא שעה אחת קודם מיתתו ולא מהיום לאלתר ממש דאלו לא אמר מהיום אלא אם מתי ותו לא הוי גט לאחר מיתה להכי קאמר מהיום שיחול שעה אחת קודם אבל מהיום אם לא באתי מכאן עד י\"ב חדש למה יש לנו לעקור עיקר משמעות של מהיום דמשמע מיד לאלתר דאי לא אמר שיחול עכשיו אלא בסוף רגע אחגד קודם גמר י\"ב חדש למה ליה לאומרו לימא ה\"ז גיטך אם לא באתי עד י\"ב חדש ולא לימא מהיום וליחול בסוף יב\"ח אם לא יבא דבשלמא התם כיון דתלה תנאו במיתה דאמר אם מתי אם לא אמר [מהיום] לא הוי חייל גיטא כלל דקודם מיתה אכתי לא מטא זימני' ואי לאחר מיתה מאן מגרש לה אין המתים מגרשי' נשותיהן להכי אמר מהיום דליחול גיטא [בחיים] רגע אחד קודם מיתתו והא לא שייך במהיום אם לא באתי מכאן עד י\"ב חדש וק\"ל וראי' לדברי מדאמר פ' האומר (ס' ע\"א) ופ' מי שאחזו (גיטין ע\"ד ע\"א) ה\"ז גיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז מגורשת ותתן ופליגי רב הונא ורב יהודה ר\"י אמר לכשתתן ר\"ה אמר והיא תתן וקאמר איכא בינייהו שנתקרע הגט או [שנאבד] קודם שנתנה ר' זוז וקאמר ר\"ה דטעמא משום דכל האומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי ופסקי' כותי' פ\"ק דקידושין (ח' ע\"א) אלמא דהאומר ה\"ז גיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז אי אמר ה\"ז גיטך מעכשיו אם תתני לי ר' זוז ונתקרע הגט קודם שנתנה מגורשת אף לר\"י דע\"כ ל\"פ אלא היכא [דאמר ע\"מ בלא מעכשיו דבהא פליגי אי ע\"מ כמעכשיו דמי או לא] אבל אי אמר מעכשיו מודו ב\"ע אלמא [היכא] דאמר מעכשיו ולא תלאו במיתה מעכשיו ממש קאמר ואפי' אם נתקרע הגט קודם קיום התנאי מגורשת מההוא שעתא ובלבד שיתקיים התנאי לבסוף ואין חילוק בין אי אמר מהיום בין אי אמר מעכשיו כדמשמע פ' מי שאחזו (גיטין ע\"ב ע\"א) דשוין הן גבי אם מתי שתי לשונות משמע אמר מהיום כמאן דאמר מעכשיו דמי. מאיר ב\"ר ברוך."
],
[
"תקצח. נזקקי' לתובע תחלה (ב\"ק מ\"ו ע\"ב) פרש\"י ראובן תבעו לשמעון מנה ושמעון משיב תפסת משלי או משכון הי' בידך ונפחת מדמיו שנשתמשת נזקקי' לראובן ומוציאי' המנה משמעון ואח\"כ נזדקקי' לשמעון על דבר התפיסה והמשכון. ואומר ריב\"א דצ\"ל כגון שיש לו שטר לראובן על שמעון דאז אין שמעון נפסד במה שאנו נזקקי' לראובן תחלה אבל אם אין לו שטר אין נזקקי' לראובן להוציא ממון משמעון דא\"כ אנו מגרעי' כחו של שמעון שאם אין לו עדים על דבר התפיסה אין בדבריו [כלום] אבל אם לא היינו נזקקי' לראובן תחלה הוי שמעון נאמן ע\"י מגו דאי בעי אמר אין לך בידי כלום כיון שאין לו שטר ואפי' יש לו עדי' יכול לומר פרעתי כדמשמע בכולי תלמודא [ואפי'] בשטר דפקדון כדמוכח שילהי המוכר את הבית (בבא בתרא ע' ע\"א) [המפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו] והכא נמי ע\"י מגו יכול לטעון עד כדי דמיהן כדמשמע פ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל\"ו ע\"א) גבי הנהו עיזי דאכלו חושלא בנהרדעי כו'. ואין נראה לריב\"א פי' זה דאף אם יש לו שטר אין מוציאי' [המנה] ממנו עד שנדע טענת שמעון ודינו להיכן נוטה דאפוכי מטרתא למה לי [שמא יתחייב גם ראובן לשלם התפיסה והמשכון וראי' מפ' המקבל (בבא מציעא ק\"ו ע\"א) גבי שנין סתמא מלוה אומר ג' ולוה כו' דמסיק אפוכי מטרתא ל\"ל] במלתא דעבידא לגלויי אע\"ג דקיי\"ל קרקע בחזקת בעלי' עומדת וכמאן דנקיט שטרא דמי וגם משמע אע\"פ שאין לו עכשיו כיון דהיום או למחר סופו לבא לא מטרחי' וכן מסיק תלמודא פ' בתרא דכתו' (ק\"י ע\"א) גבי שנים שהוציאו שטרות זה על זה. ומפ' ריב\"א דאין נזקקי' להוציא אלא נזקקי' לשמוע דבריו תחלה ומאד יכול למתק בכך. וכן משמע לשון זיקוקי ולא קאמר שפוסקי' דינו וכן משמע בפסוק שמביא ראי' ממנו יגיש דבריו דהיינו טענותיו וכן משמע בתוספתא (סנהדרי' פ\"ו) דתני' כיצד הדין [הדייני' יושבי' ובעלי הדין עומדי' לפניהם וכל התובע את חבירו הוא פותח ראשון] שנאמר מי בעל דברי' יגש אליהם וקשה לפירושו הא דמסיק פעמי' שנקקי' לנתבע תחלה כגון דזיילי נכסי היכי משכחת לה. ונראה לפרש דאם יש לו קרקע למכור והעולם יראו שראובן תובע ויטעון תחלה יסברו [שלכך הוא דחוק למכור וזיילי נכסי' אבל כששמעון טוען תחלה] יסברו שהוא תובע ולא נתבע ולא זיילי נכסי'. ואם אמר הנתבע תפסת ויש לי עדי' אך שאינם מוכנים אע\"פ שאין מוציאי' ממנו כיון דעבידא לגלויי יתנו לו ב\"ד זמן ואם לא יביא תוך הזמן יוציאו הימנו ומיהו כל זמן שמביא ראי' סותר דהלכתא כרשב\"ג בראייה ראשונה (סנהדרין ל\"א ע\"א)."
],
[
"תקצט. וששאלת מה דין נשים המוסרות ויש להן בעלים נהי דפגיעתן רעה ואין להן מה לשלם שמותי משמתי' לה כיון שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשי' שבתורה וה\"ה לענין ממון אם יש לה ממון שאין לבעלה רשות בה מוציאי' מידה ונותני' לנמסר ואפי' נכסי מלוג יחליטו הגוף ביד הנמסר והבעל יאכל פירות עד יום מותה ואפי' אם תמות בחיי בעלה לא ירשנה בעלה אלא הנמסר יקח אז הכל גם קרן גם פירי דבעל בנכסי אשתו יורש הוי ולא לוקח דלא אמרי' דטבי לי' עבדי [ליה (ב\"ב קל\"ט ע\"ב) אלא] היכא דליכא פסידא לאחריני ולא דמי להאשה שמכרה בנ\"מ דהבעל מוציא מיד הלקוחות דשויהו רבנן כלוקח ראשון משעה שנשאה דשאני התם דאינהו דאפסידו אנפשיהו דלא הי' להם למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא כדאמר פ' יש נוחלין (שם) אבל הכא דהנמסר לא פשע לא עבדי' לי' לבעל לוקח אלא יורש ואין לדקדק כיון דתשלומי מסור קנסא הוא ולא דינא כדמשמע בירושלמי פ' הגוזל בתרא ונימא ליה לדידיה קנסו רבנן ולא לברי' קנסו כדקאמר פ' מי שהפך (מועד קטן י\"ג ע\"א) וכן שמעתי שפסק ריצב\"א במסור ה\"מ במסור שמסר ולא הספיק הנמסר להעמידו בדין עד שמת המסור אבל אי קם מסור בדין ונתחייבו הנכסי' תו לא ירתי להו נכסים מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"תר. בפנינו ח\"מ תקף ראובן את שמעון לדין וטען שלחתי על ידך י' זקוקים מאיי הים קשורי' בארנק אבל לא הי' קשר משונה וכשחזרתי משם תבעתיך מעותי ואמרת שהלוית אותם לגוי מפני אחריות הדרך והריוח המגיע לחלקי תתן לי ופרעת לי עד הריוח והנה אני תובע הריוח והשיב שמעון לא נדרתי לך שום ריוח אבל בחזירתך דחיתך בדברים והראונו מן השמים ששמעון חייב לראובן לשלם חלקו בריוח כי מסתמא לא הי' דעת שמעון לשלוח בו יד ולהיות גזלן ולא משוי נפשי' רשע ועוד שהגאוני' פסקו שמה ששניהו המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומות בלבד זה במקום שאינו מרויח אבל אם הרויח בהן חייב לתן לו וכן הורה לנו מו' הר' אליעזר ברבניו יהודא וגם מורי הר' משה הכהן שלח פעם אחת על יד יהודי ועכב את כספו שנתים וגבה ממנו בע\"כ ריוח ב' זקוקי' ואם שגינו הורונו. ואמנם כן הוא דהמבטל כיסו של חבירו והרויח בו שנותן הריוח לבעל המעות דוקא שנתנו לו מתחלה לקנות דבר [להרויח] וחזר ואמר לא קניתי לך אלא לעצמי אבל בתורת פקדון לא דכשאמרו חכמי' (ב\"מ מ\"ג ע\"א) מותרין ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן לא דברו אלא לשלם אבל ברווחא אי מתרתמי לי' זבינא למזבן לא חייבו לתת למפקד ותו דהוי כמו זה נהנה וזה לא חסר אם מותרי' הם ואם צרורי' הם פטור נמי מן הריוח אע\"פ שחטא שעבר על דעת בעל הבית הכי משמע לישנא דברייתא דתניא בתוספתא [ב\"מ פ\"ד ובירושלמי] פ' איזהו נשך (ה\"ג) ואי' נמי בספר חפץ הנותן מעות לחבירו לקח בהן פירות למחצית שכר ובאחרונה אמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומות בלבד ואם יש עדי' שלקח ומכר מוציא ממנו בע\"כ אבל דרך פקדון לא שכל זמן שהם בפקדון אין לו הפסד וביטול. ונ\"ל דגבי פקדון נמי אם תבע [פקדונו] מפני שאומר אני רוצה להרויח בו דבר או להלוות [והלה] מעכב ומרויח בו אין זה מבטל כיסו ואם ידוע שמרויח בו חייב לתת לו כיון שהרי מזומן הוא להלוותו וקרוב הדבר בעיני שאפי' אם תבע פקדונו מפני שזה אומר אני רוצה להרויח בו וזה אומר הלויתיו או הפקדתיו כדי להרויח אם תקבל להיות קרוב לשכר ולהפסד אתן לך חלקך וזה אמר לא אך שלי תתן כי בידי להוותן על משכון טוב שאין שום ספק בדבר אע\"פ שמבטל כיסו של חבירו וידוע לבסופף שנפרע החוב והריוח פטור ולא דמי לאם פחתו פחתו [לו] והותירו הותירו לאמצע משום דהתם מתחלה נעשה שלוחו ושינה שליחתו הלכך ידו על התחתונה ובתשו' רב האי גאון מצינו שהמפקיד מעות אצל חבירו אסור להשלמש בהן בלא רשות בעל הפקדון ואם עבר ושלח בהן יד חייב באחריותן ואם הרויח בהן נותן לו מחצית שכר עכ\"ל רבי' אבי\"ה."
],
[
"תרא. שאלתי אני את מהר\"ר משה ב\"ר חסדאי מעשה נעשה בביתי בתרנגולת טריפה שמלגוה בקערה גדולה בכלי שני כמו שנוהגי' והיו שם תרנגולים כשרי' שמלגוה עמה וסוף כשהסירו כל התרנגולי' לחוץ הדיחו שם בקערה הגדולה במים שנמלגוהו תרנגולת טריפה קערות אחרות אם אסורי' או מותרי' אף הקערות הודחו במי מליגת הטרפה. וגם הודיעני על מעשה שהעמידו קדירה רותחת על תיבה שהיתה מטונפת בחלב לפי שכל השנה העמידו עליה נר. תשובה להר' יונה הדבר ידוע דכלי [שני] מבליע ואפי' [אינו ככלי] ראשון דמפליט אפ\"ה מבליע הלכך התרנגולי' אסורי' משום שמנונית דטרפה והקערות אחרי שהודחו במים של תרנגולת טרפה אסורי' וצריכי' הגעלה דאין נ\"ט בר נ\"ט אלא טעמא קמא דהו\"ל רוטב דטרפה ואסור. והקדירה שהונחו על החלב אם היה חלב הם נוטף על הקדירה רותחת אז התבשיל שבקדרה אסור דהו\"ל חם לתוך חם הלכך מה שכנגד החלב יטול והשאר מותר והקדירה תשבר שכנגד מקום הקליפה בלעה ואינו יוצא מידי דופיו לעולם ושלום. וכ\"פ הר' חיים כהן דכלי שני מבליע וכ\"כ הרבינו יצחק מווינא כדברי ורא\"ם וכן פסק ר' דבולע ומבליע כדאמר בזבחי' פ' דם חטאת (זבחים צ\"ה ע\"ב) אחד כלי שבישל בו ואחד כלי שעירה בו וכן פי' הש\"ר וראי' מבית השחיטה רותחת וידוע לכל דרתיחת כ\"ש הם כמה ידות יותר מבית השחיטה וס' התרומה מצריך קליפה."
],
[
"תרב. ובכור בעל מום דמתנה לכהן מריבוי דקרא (בכורות כ\"ה ע\"א) דמבעי לי' למכתב ובשרם יהי' לך כחזה התנופה ותו לא יהיה דסיפא למה לי דבי [רב] אמר לימוד על בכור בעל מום שמתנה [לכהן] דלא מצינו [לו] בכל התורה חד יהיה לבשרו דתם וחד יהיה דסיפא לבכור בעל מום ורב [אמר] ובשרם כתיב אחד תם ואחד בעל מםו ע\"כ ל\"פ [דבי רב] עלי' דרב ודרב עלי' [דבי רב] אלא דמר מייתי [לי' מיהיה ומר מוקמי לי'] למלתא אחרינא ומייתי מבשרם אבל לענין בכור בעל מום דמתנה לכהן תרוייהו מודו וכיון דמתנה לכהן הוא כל דאתי מיניה לכהן הוא."
],
[
"(מתשובת רב שלום גאון).",
"תרג. ששאלת' מהו שיפול אדם על פניו בערבית ויבקש רחמים ולא פירשת' אם בחול אם ביו\"ט הוו יודעי' אם בחול מותר לפול על פניו אחר תפלת ערבית ואפי' בצבור וכן מנהג בבית רבינו [שבבבל] ואם בשבתות ויו\"ט יחיד [אי] צריך לבקש רחמים או לפרנסה או שיש לו חולה בתוך ביתו או שיש לו צורך מותר לפול על פניו לשאול כל צרכיו דאפי' תוך י\"ח ברכות מצינו שיש לו רשות לבקש רחמים דאמר רב חייא בר אשי אמר רב (ע\"ז ח' ע\"א) אע\"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם יש לו חולה בתוך ביתו אומרו בברכת חלי' [ואם צריך] לפרנסה אומרה בברכת השנים ואמר ריב\"ל אע\"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר אחר תפלתו כסדר וידוי של יוה\"כ [אומר] ק\"ו לקבוע שאלתו בתוך י\"ח קובע לפול על פניו לא כ\"ש. ושוב מצינו שבזמן שיש מאורע וצריך אדם לרחמים יבקש ויפול על פניו ביחיד בכל תפלה ואפי' בשבת דאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב (שבת י\"א ע\"א) יפה תענית לחלם כאש לנעורת ואמר רב חסדא ובו ביום ואפי' בשבת וכ\"ש לפול על פניו שאין בכך כלום. אבל בצבור לא יפלו על פניהם ואם ח\"ו עומדי' ישראל בדוחק מותר לבקש רחמים ולפול על פניהם בשבת ואפי' בצבור דת\"ר (ב\"ב צ\"א ע\"א) מתריעין על פרגמטיא ואפי' בשבת ואמר רבי יוחנן כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל."
],
[
"תרד. וששאלת זבלו של בכור מהו בהנאה נראה דאע\"ג [דבכל] הקדשים לית בהו קדושה [הא ממונא] אית ביה והיכא דבכורות מועטי' ולית דמי לזבליהן ונתערב בזבל אחרינא ליכא למיחש והיכא דנפישי בכורות ונפיש זבליהון ואית ליה דמי ההוא זבל דשרי לבעלים ולכל ישראל כיון דבכור יהיב רחמנא מתנה לכהן כל דאתי מיניה דכהן הוא כדקתני (מעילה י\"ב ע\"ב) הפרש והזבל של מוקדשי' הרי אלו מותרי' ויפלו דמיהן ללשכה קתני מותרי' אלמא לית בהו קדושה ומאן דשקיל מיני' לית ביה מעילה ויפלו דמיהן ללשכה וכיון דזבל מותרי' אינון [ממונא] דקודש הוא הלכך מאי דלא חזי למזבח יפלו דמיו ללשכה ה\"נ בכור מתנת כהן היכא דנפיש זבל דבכורות יתן הוא או דמיו לכהן."
],
[
"תרה. ת\"ר כל סעודה שאינה של מצוה אין ת\"ח כו' (פסחי' מ\"ט ע\"א) וששאלת היאך אנו אוכלי' בנישואין בת כהן לישראל [או] בת ת\"ח לע\"ה או כשמקיזין ואדם מזמין את חבירו או כשיש לו אורחי' הא סעודות רשות נינהו שמא ע\"כ נהגו לומר שירות ותשבות להקב\"ה ולהללו על החסד שעושה עם אדם ע\"ה ועם שאר בריותיו תדיר א\"כ אינ סעודת הרשות [דסעודת הרשות] נראה דלא מיקרי אלא היכא דאיכא שמחה דלאו מצוה כגון סעודת אירוסין ונישואין בת כהן לישראל או בת ת\"ח לע\"ה או בשמחת מריעות או כגון בחנוכה שמרבי' סעודות אלו לאלו. ושלום העני מאיר."
],
[
"תרו. ראובן ושמעון שעסקו עיסקא זה עם זה וא\"ל ראובן לשמעון תן לי אמונת שמים שלך שתחלוק עמי כל הריוח שתרויח מזה לימים באו לחלוק הריוח אמר ראובן לשמעון השבע שלא הרוחת יותר ושמעון משיב כבר נתתי לך אמונתי שהיא כמו שבועה ולא אשבע עוד. נ\"ל דצריך לחזור ולשבע שבועת שותפי' ואפטרופ' הנשבעין שלא בטענה ואע\"ג דהאומר ימין ה\"ז שבועה (נזיר ג' ע\"א) מ\"מ בעינן שבועה בנקיטת חפץ כדאי' פ' שבועות הדיינין (שבועות ל\"ח ע\"ב) האי דיינא דאשבע באלקי השמים נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר דהא [לא] נקיט חפצא בידיה ואע\"ג דאמרי' בפ' זה בורר (סנהדרין כ\"ד ע\"א) הי' חייב לחבירו שבועה וא\"ל דור לי בחיי ראשך והפטר [אינו יכול לחזור בו] התם כבר חייב לו שבועה וא\"ל דור לי בחיי ראשך ותפטור מן השבועה שאתה חייב לי אבל הכא בשעה שתקע לו כפו עדיין לא הי' חייב לו שבועה וגם לא א\"ל תן לי אמונתך והפטר מן השבועה לאחר זמן אלא משל לצייד [השולה] דגים מן הים משכח זוטרי שקיל משכח רברבי שקיל (ב\"ק מ\"א ע\"ב) והשטה בו שנתן אמונתו ועתה חפץ שישבע לו כמו כן. ונראה שיש לו לשבע בנקיטת חפץ כמנהג עתה שהחזן נוטל ס\"ת כו' דקיי\"ל דאפי' בשבועה דרבנן צריך נקיטת חפץ כדמשמע פ' השולח (גיטין ל\"ה ע\"א) ופ' שבועות הדייני' (מ\"א ע\"א) ודלא כפירש\"י פ' הכותב (כתובות פ\"ח ע\"א) וגם הוא עצמו חזר בו פ' השולח. ואין לומר כיון דשבועת שותפי' ואפטרופוס משום דמורו התירא והאי כיון דתקע כפו לא מורי התירא הא ליתא דאין לך אלא מה שאמרו חכמי' דלא האמינו אלא בשבועה ובנקיטת דין כל שבועות ואפי' אם נשבע בלא נקיטת חפץ לא מהימני' מאיר [ב\"ר ברוך] ז\"ל."
],
[
"תרז. מפרק שבועת הדיינים (שבועות ל\"ח ע\"ב) מתני' נתתיו לך פטור אף משבועה מיהו שבועת היסת איכא."
],
[
"תרח. והלכתא המלוה את חבירו בעדי' א\"צ לפרעו בעדים ואם אמר אל תפריעני אלא בעדי' צריך לפרעו בעדי' ואם אמר פרעתיך בפני פלוני [ופלוני] והלכו להם למדה\"י נאמן (שבועות מ\"א ע\"ב) כך הגירסא בכל הספרים ובדברי הגאונים וכ\"כ המיימוני פט\"ו דהלכות מלוה אך האלפס כתב הלכו להם למדה\"י אינו נאמן אבל בשערים שער י\"ג פסק נאמן. להכי א\"ל [באפי'] ראובן ושמעון כי היכא דלא לדחייה (שבועות שם) איכא מאן דמוקי לה להכי כגון דהנך סהדי ליתנהו וכו' וכן מצאתי בתוך שיטה מאיורא וכפר\"ח ודלא כמסקנא דאלפס ורבינו שלמה [דפי'] כאלפס דפי' דזה אמר עדי שקר הם. וי\"מ לעולם בדאיתנהו לסהדי וכגון דאמר ליה התובע סטראי אינון וקאמר רבא דנראה טענתו דלהכי אמר ראובן ושמעון וכו'."
],
[
"תרט. ההוא דא\"ל לברי' כי פרעת לי פרעי באפי ראובן ושמעון ואזל ופרע לי' באפי סהדי אחריני וכו' (שבועות מ\"א ע\"ב) כתב רבינו שב\"ט שבקנין נעשה הדבר שאל\"כ הוי דברים בעלמא ואינו מקויי' כדאמר רבי יוחנן פ' הזהב (בבא מציעא נ\"ח ע\"א) הלכה נושא שכר אינו משלם ורבינו יואל הלוי ז\"ל פליג ואמר שהו דבר [יתר] ובההוא הנאה דנפיק עלי' קלא דאינש מהימנא הוא גמר ומשעבד נפשי' דהכי קאמר רבי יוחנן גופי' בס\"פ הפועלים (צ\"ד נע\"א) [וההוא] דפ' הזהב אינו כ\"כ דבר [יתר] ור\"ח פי' דמיירי בדטעין פרעיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדה\"י דליתנהו קמן וכ\"נ לראבי\"ה עיקר ולרמב\"ם ודלא כרב אלפס אבל בשערי' שער י\"ג פסק כר\"ח ובירושלמי (שבועות פ\"ו ה\"ב) גרסי' מנה לי בידך א\"ל הן [א\"ל אל תתנהו לי אלא בפני פלוני ופלוני למחר א\"ל] תנהו לי אמר נתתיו לך בפני פלוני ופלוני אתא עובדא קמי דרב אסי אמר יבואו פלוני ופלוני ויעידו."
],
[
"השיב רבי' אפרים מרעגנשפורק את רבינו יואל הלוי בספר אבי\"ה בסי' אלף ומ\"ט.",
"תרי. על צורות עופות וסוסים [שציירו בבית הכנסת] ששאלת אם מותר להתפלל שם ובאת לדמות לצורת לבנה ואנדרטא א\"כ הי' לך לשאול אם אסור בהנאה וכע\"ש להתפלל שם אבל אינו דומה לטבעת שיש עלי' ותם [שהוא] דמות צלם פרצוף אדם או דמות [חמה] ולבנה ודרקון שעובדי' להן וצורת דרקון הוא נחש בריח בשמים ושמו תלי הגדול ומושל במזלות ומש\"ה חשיב ליה בהדי צורת חמה ולבנה אבל צורות עופות וסוסים אין עובדי' להן אפי' כשהן תבנית [בפני] עצמן כ\"ש כשהן מצויירי' על הבגדים [ותניא ע\"ז מ\"ב ע\"ב] כל הפרצופי' מותרי' חוץ מפרצוף אדם ומוקים לה פרצוף אדם במוצא דוקא לר' יהודה אבל רבנן אפי' פרצוף אדם מתירי' במוצא הלכך אין כאן בית מיחוש.",
"ורבינו אליקים [חמיו של ראב\"ן] פי' הא דתנן כל הפרצופי' מותרי' חוץ מפרצוף אדם [היינו בעושה כדמתרץ אביי והאי כל לאו דוקא דהא צורת חמה ולבנה ודרקון הם בכלל האיסור הואיל וחשיבי ציורים ופלום ותדע מדמותב אי במוצא אימא מציעתא כל הפרצופי' מותרי' חוץ מפרצוף אדם ואי] במוצא פרצוף אדם מי אסור והתניא כעוק' ואמאי לא מותיב לה מרישא דקתני כל הפרצופי' מותרי' וכללא הוא והתנן המוצא כלים ועליהם צורת דרקון חמה ולבנה יוליכם לים המלח אלא ש\"מ האי כל לאו דוקא כדאמר בריש בכל מערבין (עירובין כ\"ז ע\"א) דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ. ועוד י\"ל דדוקא אביי מוקי לה הכי בעושה אבל אנן קיי\"ל כרבא דאמר כולה במוצא ומציעתא ר\"י היא כו' אלמא במוצא מותרי' ובעושה אסורי' ובמכלתי' אוסר לעשות אפי' פרצוף בהמה וצפור דגים וחגבים שנאמר תבנית כל בהמה אשר [בארץ] ועיין פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ\"ד ע\"א) וע\"פ הראיות האלה צוה להסיר צורת אריות ונחשים שציירו בביהכ\"נ בקלונייא. והמיימוני כ' בפ\"ג דהלכות ע\"ז (הלכה י') אין אסור לנוי אלא צורת האדם בלבד לפיכך אל עבדי' לא בדסיד ולא באבן צורת אדם והוא שתהא הצורה בוטלת כגון הציור והכיוד שבטרקלין וכיו\"ב ואם צר לוקה ואם היתה הצורה משוקעת או צורה של סמנין כגון הצורות של הלוחות והטבלאות או שרוקמין בארוג הרי אלו מותרין. (הי\"א) וכן אסור לצור דמות חמה ולבנה וככבים ומזלות ומלאכים שנאמר לא תעשון אי וגו' [לא תעשו] כדמות [שמשי המשמשי'] לפני במרום ואפי' על הלוח צורת הבהמות ושאר נפש [חיה] חוץ מן האדם וצורת אילנות ודשאים וכיו\"ב מותר לצור אפי' היתה הצורה בולטת עכ\"ל."
],
[
"תריא. אודיעכם על נכון כיצד היה כשנשאתי שמה האשה שמתה ז\"ל כתב חמי ז\"ל שטר מתנה לבנותיו והזכיר כל אחת בשם ולא [שייר] לעצמו רק כדי דירתו כל ימי [חייו] וע\"ז יש ביגי שטר החתום עליו הר' מרדכי ז\"ל והר' אברהם גיסו של הפרנס ז\"ל ומקויים גם היטב והנה מפטירים שפה לאמר אחרי שהיה בדעתי לגרש את אשתי קודם שמתה הו\"ל כמתה מתוך קטטוה ושוב [איני] יורשה כמו שפסק רשב\"ם ואמת כי כך הוא פי' אההוא דפ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ו ע\"ב) והביא ראי' מההוא דגיטין משנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות ולע\"ד נ\"ל דבנדון זה אין שייך לההוא קטטה דהכל יודעי' שדעתי לעבור הים אחרי מורי אבי ע\"ה וזה הוכיח כי אף לאחר שמתה אשי החזקתי בדרך ולא לנתי פה עד כי נגעה בי יד השם ושללו אותי שלא נשדאר לי כדי הוצאת פרנסה אפי' פרנסה [בצמצום] וא\"כ כל הקטטה היתה לשם שמים שלא היתה יושבת עגונה כי כן יודעי' כל קהל איסלינגין שהייתי שמה ששלחתי אליה אם היתה רוצה לעבור עמי שהייתי רוצה לקבלה ואל [אביתי] לשלחה ובנדון זה אין נ\"ל דאייירי פסק רשב\"ם ז\"לדהא לענין ממונא אזלי' בתר אומדנא דמוכח פ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ו ע\"ב) מי ששמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחרים ואח\"כ בא בנו ואפי' בתר אומדנא דלא מוכח' אשכחן דאזלי' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ז ע\"ב) ההוא גברא דאפקידו גבי' כסא דכספא עד אי אינש אמיד הוא אדעתי' דידיה קאתו ופטור כ\"ש בנדון זה דמוכח הדבר שלא היה לי עמה קטטה לגרשה אלא לטובתה כמו שכתבתי אחרי שהחזקתי בדרך לאחר שמתה אשתי אגלאי מלתא דלאו מתוך קטטה נתתי עיני ומכל זה [אני] צריך מטיבותיהו דרבנן כי ריב\"ם ור\"י חולקי' על פסק רשב\"ם וז\"ל אור זרוע וריב\"ם נכנס אחריה לבודקה ולישאנה שם שאם לא היתה תותרנית. תותרנית פי' רשב\"ם חולה הוא שאינ יכולה להריח ומום שבסתר הוא ובשביל כך בא לב\"ד והי' טעון נשאתיה שם והריני יורשה ואמרו חכמים הואיל ונכנס אחריה לבודקה כו' הואיל שמספקא לן שעדיין היה רוצה לבודקה אין אנו מחזיקי' אותו [בנכסיה] ולא מדמי' לה להא דתני בכתו' (מ\"ח ע\"ב) או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו וכו' דאפי' מסתמא אמרי' לשם נישואין נכנס כך פי' מורי ומה שאמר בקו' דלא מצי לאוקמי בארוה דאפי' בא עליה בימי אירוסין קודם הכנסת חופה לא ירית לה מנ\"ל דפשיטא כולי האי דהאי בעי' למאי נ\"מ ליורשה וליטמא לה (קידושי' י' ע\"א) [יותר] הוא משמע דאם בא עליה יורשה דע\"כ לא מיבעי' ליה אלא בביאה בלא אירוסין אבל ביאה אחר אירוסין לא וזה נמי שפי' בנשוא כאן ופסק מכאן שמעי' שמי שמתה אשתו מוך קטטה שהי' דעתו לגרשה שוב אינה יורשה כדאמר בגיטין משנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות אין נראה כלל דכל זמן שלא גירשה הרי היא כאשתו לכל דבר ויורשה ומיטמא לה ואע\"פ שנתן עיניו לגרשה מ\"מ עדיין לא גירשה ודבר פשוט הוא [ומה] שמביא ראי' מגיטין משנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות היינו והוא דגירשה אז אמרי' אגלאי מלתא דמה שאכל לא שלו אכל אבל אם מתה מתוך קטטה עד שלא גירשה אין היורשי' נותני' לו [פירות] שאכל אחר שנתקוטט עמה אפי' אם הן בעין ועוד מה ענין ירושה אצל פירות דלענין פירות לא תקנו לו הואיל ואית לי' איבה מיהו שארו מקריא כל זמן שלא נתגרשה. וכדבריו סובר גם ר\"י ב\"ה שמואל וכן פסק רבי' משה ב\"ר יואל וכך אני בדעתי אם הדבר בא לני ישראל יהושע ב\"ר רחבי' לא נתבררתי לדיין אך לענ\"ד נראה הבעל בירושתו. חיים בר' מכיר אני הקטן רגיל לידון כדברי ריב\"ם ור\"י חיים בן הר' יצחק נ\"כה. גם לי נראה שניאור בר' קלונימוס. חד\"ל אי\"ש מל\"ך."
],
[
"תריב. אדם שטבע במים שיאן להם סוף והלכה האשה ונשאת בלא התרת חכם יש לנדות הבעל והאשה עד שיגרשנה כדאי' פ' בתרא דיבמות (קכ\"א ע\"ב) ההוא דהוי קאזיל מאן איכא בי חסא [טבע] חסא אר\"נ האלקים אכלה כוורי לחסא מדבורי' דר\"נ אזלא דביתהו דחסא ואינסבא ולא א\"ל ולא מידי [משמע] דוקא מדיבורי' דר\"נ מכאן שאין להנשא כ\"א ע\"פ חכם [וכופין] שניהן האיש והאשה לגרש ומי שמעכב ביניהן מנדין אותו. והחכמם שהתיר לה מנדין אותו כדאי' פ' בתרא דיבמות (קכ\"א ע\"א) ההוא גברא דטבע באגמא [דסמקי] אינסבא רב שילא לדביתהו א\"ל רב לשמואל תא לישמתי' א\"ל [נשלח לי'] ברישא שלחו לו מים שאין להם סוף וכו' עד שלח להו [מטעא טעינא] כיון דקוו וריימו במים וכו' מכאן משמע שיש לנדות חכם שמתיר לאשה שטבע בעלה במים שאין להם סוף לינשא שהרי רב רצה לנדות רב שילא בשביל שהתיר לאשתו של אותו שטבע במים שאין הם סוף אלא שהניח בשביל שטעה רב שילא."
],
[
"תריג. מעשה בא לפני רבותי בתרנגולת שהי' לה במקום צומת הגידין למעלה בירך אצבע א' יתר והי' בו עצם א' וצפורן ונחלקו בדבר יש אוסר מטעם כל יתר כנטול דמי ויש מתיר ואמר דוקא רגל הוי יתר דטרפה אבל טצבע לא הוי יתר וכשירה וכן השיב רבינו יהודא משפירא."
],
[
"תריד. וששאלת על עוף שאין בו מסורת וקרקבנו נקלף בלא סכין ויש לו אצבע יתירה אם בזה הוא מותר לפי דברי התוספות הוא מותר דקרקבנו נקלף הוא סימן חדש דליתא בכלהו י\"ט עופות לבד פרס ועזניה וכיון דהא ל\"ל אלא ב' סי' וא' מהן הוא סי' חדש בי\"ט עופות ליכא לספוקי [דאית להו ג' סי' בעורב ליכא לספוקי] דלית בהו אלא תרי' מהנך דהדרי בכלהו בפרס ועזניה ליכא לספוקי דלית בהו אלא חד סי' טהרה. מיהו לפי' ריצב\"א שפי' דהא אינו דורס זהו סי' חדש אז אסור דדלמא מין עורב הוא ונהי דלא דריס דלמא לאחר זמן ידרוס דעוף הדורס לא כל שעה הוא דורס. ושלום מאיר בר' ברוך."
],
[
"תרטו. ושאל אדוני ששמעת דאני נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה ומיקל בשר עוף. בימי חורפי הייתי מתלוצץ בבני אדם שהיו עושי' כן ואדרבא שרא לי מורי היה נראה בעיני כמו מינות עד שפעם אחת מסעודה לסעודה מצאתי גבינה בין שיני [גזרתי] להחמיר [על] עצמי בבשר אחר גבינה כמו גבינה אחר בשר ואין בדבר זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע בפ' כל הבשר (חולין ק\"ה ע\"א) אנא להא מלתא כחלא בר חמרא דאלו אבא כדהוי אכל בישרא האידנא לא הוי אכיל גבינתא עד למחר כו' דכל חד מצי לאחמורי אנפשי' לעשות משמרת ובשר עוף אני מיקל כיוןדבשר עוף וגבינה נאכלי' באפקורן (שם ק\"ד ע\"ב) ושלום מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"תרטז. מעשה בטלה אחד שנמלח עם הלב ולא קרעוהו ונתבשל והשיב ר\"י אם יש ס' בין המים ובין הטלה כנגד דם הלב נראה שהוא מותר אם הלב כל שעה מכוסה במים אך לא נתיר עתה מטעם זה לפי שהי' נראה שהי' רש\"H משער בכל החתיכה אע\"פ שהכל מכוסה במים. מספר המצות. והיינו כדברי רבינו אבי\"ה ולא כדברי התוס' בפ' גיד הנשה (חולין צ\"ו ע\"ב ד\"ה אם) ובפ' כל הבשר (חולין ק\"ח ע\"א ד\"ה טיפת)."
],
[
"תריז. וששאלת על כרס של כבש שלא נקרוהו מן החלב ונמלח עם בשר אי איכא [בכרס] גופי' ס' כנגד החלב הדבוק בו הכרס מותר מיהו החלב שעליו ינקר עדיין ויסירו מעליו והשאר מותר גם שאר חתיכות בשר שאצלו שנגעו בחלב שאין בהן בכל אחת בפני עצמה ס' לבטל החלב שעל הכרס אסורות ואין מצטרפי' ביחד לבטל החלב כיון דאין החלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כמו שהוכיח ר\"י עיין במרדכי פ' גיד הנשה ושם האריך יותר."
],
[
"תריח. מעשה בא לפני רבותינו במגנ\"ץ שנמלחה ריאה של כבש עם כמה חתיכות של בשר והנה מצאו יותרת הכבד דבוק בריאה שלא ניטל הקרום שלה האסור משום חלב והיו רבותי' רוצים להתיר בס' שיש בחתיכות של בשר יותר מס' לבטל אותו קרום. ואני ברוך דנתי לפניהם ואמרתי שאין להתיר חדא שפסקו הגאוני' כל מקום שדבוק האיסור על ההיתר אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבלה וא\"כ צריך לשער כנגד כל הריאה ואפי' א\"ת כשאר גאוני' כגון רבי' יקר שהי' אומר דלא [אמרי'] הענ\"ג אלא דוקא בב\"ח מ\"מ כיון דקיי\"ל מליח הוא כרותח דצלי א\"כ י\"ל מה רותח דצלי בעי קיפה אף מלוח נמי בעי קליפה ונמצא שכל החתיכות אסורות אם לא יעשה קליפה לכולן שהרי שמא כל אחת ואחת נגעה בה כי כן מנהג כשמולחין הרבה ביחד דרך להפך חתיכה על חתיכה ע\"כ המחמיר תבא עליו ברה וכן הורה ר\"ת ורבינו יואל וכן נהג חמיו רבינו אב\"ן. בפ' גיד הנשה במרדכי האריך יותר ושם חזר רבי' ברוך ממה שכ' דנתי לפניהם כו' וסיים היכא דיש נגד האיסור ס' דאפי' קליפה לא בעי עיי\"ש."
],
[
"תריט. אבל שדהו לגוי שרי דאמר אריסותי' קא עביד (ע\"ז כ\"א ע\"ב) מכאן התיר ר\"ת קיבולת שהגוי מקבל עליו לבנות ביתו של ישראל והתיר ר\"ת לבנות אפי' בשבת דגוי קבלנותי' קעביד כדאמר הכא גבי' [אריס] אריסותי' קעביד ור\"י פליג ואמר דוקא גבי שדה דרגילות לקבלו [למחצה] לשליש ולרביע שייך למימר גבי' אריסותי' קא עביד אבל בית רגילות לומר לשכור פועלים שכירי יום ולא יאמרו הרואים גוי קבלנותי' קא עביד ואף כשבנה ביתו לא רצה שיבנו לו בשבת עיין פ\"ק דשבת (י\"ז ע\"ב) ופ' כל כתבי (שבת קכ\"ב ע\"א) ודוקא מותר להשכיר שדהו למחצה לשליש ולרביע דהיינו אריסות אבל קבלנות דהיינו מעות אתן לך כך וכך ותחרוש השדה שלי ותקצור בכך וכך אסור אם עושהו בשבת."
],
[
"תרכ. ואשר שאל אדוני על המחבת שנקבה ותקנה נראה דאם נקבה למטה בשוליה בכדי טהרתה דהיינו בכונס משקה כדין כלי [העשוי למשקה נתבטל לגמרי מתורת כלי] וכשחזר ותקנה פנים חדשות באו לכאן וצריך להטביל וא\"כ מן הצד נמי כיון דלמעלה כמאן דליתי'."
],
[
"תרכא. ועל דלי של עץ וחישוקים שלו של ברזל אי אזלי' בתר המעמיד [לענין] טבילה כמו לענין טומאה או לא. נראה דאין חילוק ביניהן תדע דקאמר פ\"ק דשבת (ט\"ו ע\"ב) גבי כלי זכוכית הואיל ותחלת ברייתו מן החול שויוה רבנן ככלי חרס [אלא] מעתה כו' הכא במאי עסקי' שנקבו והטיף לתוכו אבר וכו' אלמא מדמי' טבילה לטומאה לענין הלך אחר המעמיד ושלום מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה. ורבינו שמחה כתב דידות הכלים צריכין טבילה."
],
[
"תרכב. וששאלת על האשה ששמשה שלא בשעת וסתה במה תתכפר לפי שלמחרת שימושיה מצאה דם על הסדין לא ידענא מאי תיבעי לי' למר חדא [דאנוסה היא] ורחמנא [פטרה] כדמשמע פ' ידיעות הטומאה (שבועות י\"ח ע\"א) ועוד דבפ\"ק דנדה (י\"ב ע\"א) אמרי' גבי בעלה לא החמירו עלי' לבדוק אלא בזמן דאיא טהרות דמגו [דבעיא] בדיקה לטהרות בעי' נמי בדיקה לבעלה אבל בזה\"ז דליכא טהרות לא בעי' בדיקה וא\"כ מאי כפרה שייך כאן מאיר ב\"ר ברוך."
],
[
"דיני נדה ועניניה.",
"תרכג. [הלכתא] אשה הרגילה לראות ביום קבוע כגון מחדש לחדש או זמן אחר אם רגילה לראות בתחלת הלילה או באמצעיתה או בסופה אסורה לשמש כל הלילה אולי תראה ומותרת לשמש כל היום שלפניה אפי' בסופו וכל יום שלאחריה אפי' בתחלתו וכן אם רגילה לראות ביום אפי' בתחלתו מותרת לשמש לילה שלפניה אפי' בסופה אע\"פ שהיא [סמוכה] לוסת ממש שעה אחת או אם רגילה לראות בסוף היום מותרת לשמש אפי' בתחלת הלילה שלאחריה אבל כל היום אסורה לשמש מתחלתו ועד סופו. והא דאמר [פ'] הבא על יבמתו (ס\"ב ע\"ב) היוצא לדרך חייב לפקוד את אשתו ואמר רבא לא נצרכה אלא סמוך לוסתה פר\"ת לא להתיר [תשמיש] קאמר כדפי' רש\"י מנוחתו כבוד דהא מה\"ת אסור מוהזרתם את בני ישראל מטומאתם אלא דברי ריצוי ופיוסים קאמר ולא חיישי' שמא יבא עליה"
],
[
"וכתב בס' יראים.",
"תרכד. וזה הדין באשה שוסתה לימים אבל באשה שוסתה לסימנים אחרים ולא לימים כדתנן פ' האשה (ס\"ג ע\"א) ואלו הן וסתות מפהקת מעטשת חוששת בפי כריסה בשיפולי מעיה כעי צמרמרות אוחזין אותה וכל כיו\"ב. וכל שתקבענה שלשה פעמים ה\"ז וסת הלכך מה שוסתה בסימני' שבגופה או לימים או באכלה שום וראתה אכלה פלפלי' וראתה מותרת עד שיגיעו אותן הסימנים. אר\"י אמר שמואל הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס (נדה י\"ב ע\"ב) ובתלמוד פריך ספ\"ק דנדה (שם) [ובמאי] אי לטהרות האמר שמואל חדא זימנא ואי לבעלה הא אמר כל לבעלה לא בעי בדיקה דאמר רבה בר ירמי' אמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק ואוקימנא לטהרות מגו דבעי' בדיקה [לטהרות בעי'] נמי לבעלה ומשני מאן דמתני הא לא מתני הא ופירש\"י דמתני הא דאמר שמואל הלכה כר' חנינא לא מתני הא דאמר שמואל דכי אינה עסוקה בטהרות לא בעי' בדיקה וכפר\"ת ולפי דבריהם אשה שאין לה וסת צריכה בדיקה לבעלה ונ\"ל דדעת האלפס כן אבל ר\"י פסק דאפי' שאין לה וסת לא בעי' בדיקה כדאמר רבה בר ירמי' אמר שמואל ואוקימנא לטהרות ותניא כותי' פ\"ק דנדה ועוד ר\"י גופי' אמר שמואל לא אמר אלא לטהרות אבל לבעלה לא בעי' בדיקה [וה\"פ לעולם בעסוקה מאן דמתני הא כו' ולעולם] לא תיקשי [דאמר שמואל חדא זימנא דר\"י א\"ש דמתני הלכה כר\"ח לא מתני דרבה בר ירמי' אמר שמואל ולא יודע לה וכ' בס' התרומה דאפי' לדברי ר\"ת דמוקי האי פסקא דהלכה כר\"ח בן אנטיגנוס אף לבעלה מ\"מ הרי מתיר אידך ר\"י א\"ש ואמוראי אחריני טובא ובשל] סופרים הלך אחר המקיל ואפי' לדברי ר\"ת מתיר. ואשה שיש לה וסת אין לה לבדוק כלל עד יום וסתה דגרסי' ספ\"ק דנדה (י\"ב ע\"א) בעא מיני' ר' זירא מר' יהודה אשה מהו שתבדוק [עצמה לבעלה א\"ל] לא תבדוק ותבדוק ומה בכך א\"ל [א\"כ] לבו נוקפו ופורש פי' אם היא תבדוק יפרוש בעלה ממנה כי יאמר לא בדקה בחנם ואפי' אם היא תאמר טהורה אני לא יאמין לה ויבטל מפריה ורביה והא מיירי לכל הפחות באשה שיש לה וסת לפרש\"י ולר\"ת כדפי' לעיל אבל לר\"י אפי' באין לה וסת וכן פסק ר\"ש [בפ\"ק] דנדה וז\"ל שמעי' הכא בין באשה שיש לה וסת ובין אשה שאין לה וסת בזה\"ז דליכא טהרות לא בעי' בדיקה לא שחרית ולא ערבית ולא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש כדקאמר בסמוך. ואפי' אם רוצה להחמיר על עצמה ולבדוק לפני התשמיש ושלאחר התשמיש לא שבקינן לה דא\"כ לבו נוקפו ופורש עכ\"ל ואשה שיש לה וסת בהא כ\"ע מודו שיש לה לבדוק בשעת וסתה."
],
[
"תרכה. מסקנא דמלתא אשה שיש לה וסת אין לה לבדוק אלא ביום וסתה בשעת וסתה ואז היא מחוייבת לבדוק ואם לא בדקה טמאה ואפי' אם אחר הוסת בדקה ומצאת טהורה ואשה שאין לה וסת לפירש\"י ור\"ת צריכה לבדוק [אבל רשב\"ם ור\"י פסקו דכל לבעלה לא בעי' בדיקה] וכ\"פ בס' התרומה וס' המצות ובכל יום שהצריכוה רבותינו בדיקה כגון ביום וסתה או כשסופרת ז' ימים נקיים צריכה להכניס מוך באותו מקום בעומק ולהוציאו ולראות בו אם ניכר שום אדמומית וה\"ה בגד פשתן לבן ישן שהוא רך ולא חדש שהוא קשה ואין הדם נדבק דאמר אביי (נדה י\"ז ע\"א) הני שחקי דכיתנא מעלי לבדיקה וצריכה שתכניס הבגד [שהיא] בודקת בו לחורין ולסדקין כדאמר פ\"ק דנדה (ה' ע\"א) אר\"י אמר שמואל עד שלפני התשמיש אינה ממעט [כפקידה] מ\"ט אמר רב קטינא מתוך שמהומה לביתה אינה מכניסה לחורי' ולסדקי' אלמא הכנסת חורי' וסדקי' הוי' בדיקה מעליא ובע\"א לא.",
"בריש פ' תינוקת (נדה ס\"ו ע\"א) ת\"ר נישאת וראתה דם מחמת תשמיש וכו' מכאן ואילך לא תשמש דג' זימני הוי חזקה אלא תתגרש דדלמא מזלא דהאי גברא גרים [כיצד בודקת] מביאה שפופרת קנה חלול ובתוכה מכחול היינו קיסם ארוך ומוך מונח לו על ראשו של קיסם ותכניס באותו מקום והשפופרת מגינה שלא יגע המוך בצדדין ואם נמצא הדם על מוך בראשו בידוע שהוא מן המקור וטמאה ואם לא נמצא על המוך בידוע שדם שרואה מן הצדדי' הוא ולא מן המקור וטהורה היא. ואם יש לה וסת קבוע [שהיא] רואה נדה תולה בוסתה שיכולה לומר הדם שהיא רואה טהור הוא דעדיין לא הגיע וסתה [ותולה] במכתה שיכולה לומר מן מכתה הוא בא וטהורה ואם הי' מראה [דם] מכתה משונה מזה הדם שהיא רואה [אינה] תולה במכתה. [ותבדוק עצמה לאחר ביאה ג' של בעל ראשון ואמאי אמרי' תתגרש לאלתר בלא בדיקה] לפי שאין כל האצבעות שוות דחיישי' שמא אברו של זה משונה וגדול והוא גרם לה לפיכך תתגרש ותתנשא לאחר עד לבעל שלישי ואי תו חזיא הוחזקה להיות רואה בתשמיש ומש\"ה צריכה בדיקה. ותבדוק לאחר ביאה ראשונה של בעל שלישי לאלתר לפי שאין הכחות של אדם שוות דאיכא למיחש שמא עכשיו הטיח בבכח יותר ושמא לביאה שנייה ישמש בנחת או לשלישית ולא תראה אבל אם ראתה בביאה שלישית צריכה שוב בדיקה ע\"כ פרש\"י ז\"ל. והספר התרומה האריך. ואם יש רופה שסבור [לרפאותה] לעצור הדם מלבא ע\"י תשמיש טוב הדבר לנסות הרפואה אחר פעם ראשונה ושנייה קודם שהוחזקה אבל לאחר פעם שלישית שכבר הוחזקה צ\"ע אם יכולה היא לסמוך על הרפואה אפי' הוא רופא מומחה לשמש אחריה פעם רביעית."
],
[
"תרכו. נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצאת דם. משמע דוקא שיודעת שיוצא הדם מן המכה תולה בה אבל מספק אינה תולה. אבל בשעת וסתה אפי' יודעת בודאי שהדם יוצא מן המכה אינה ולזה בה דאל\"כ אינה טמאה לעולם."
],
[
"תרכז. אמנם כתמים שתמצא בגדיה טהורים ותולה במכתה אפי' אינה יודעת שהמכה מוציאה דם [דבכתמים] הלכו החכמים להקל משום דכתמים דרבנן."
],
[
"תרכח. ואשה שמצאה כתם בחלוקה או בסדינה ארם יודעת שיש לה גרב או חבורה שאם היתה [מסירה] הגלד והקליפה היתה מוציאה דם טהורה ותולה כתם זה בה או אם בנה או בעלה שכבו עמה או אשה אחרת ויודעת שיש לה גרב שיכולי' להוציא דם ע\"י קליפת הגלד טהורה ותולה בהן אע\"פ שעתה אין מוציאין דם מ\"מ שמא חככו וגרדו עצמן עד שיצא דם ולאו אדעתייהו או אם נתעסק' בצפור או ישבה בצד העסוקי' תולה בהן וטהורה אפי' אם הכתם גדול."
],
[
"תרכט. ואם אין כל הדרכים האלו בה ואין לה במה לתלות אז [אם] אין הכתם גדול [מכגריס] של פול ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר (נדה נ\"ה ע\"ב) תולה במאכולת אע\"פ שלא הרגה מאכולת כינה תולה בה וטהורה שאין לך כל מטה ומטה שאין עליה כמה טיפי דמים וא\"כ לא תמצא אשה שטהורה לבעלה לכן עד כגריס תולה במאכולת או פרעוש וטהורה. וכן שנינו פ' הרואה כתם (שם) וכן הלכה. ומה שאמרתי שהכתם [הנמצא] בחלוק או בסדין דעד כגריס תולה במאכולת היינו ל\"ש אם הכתם עגול או משוך וכן פר\"י. והא דא\"ר אליעזר (נדה נ\"ח ע\"ב) משוך כל שהוא טמא דוקא בעד שבדקה בו כדתנן (שם) העד שהוא נתון תחת הכר פי' בדקה עצמה בבגד לבן ולא ראתה לאלתר מה היה עליו ונתנתו תחת הכר ולמחר נמצא עליו דם אם עגול טהור דיש לתלות במאכולת ואם משוך טמא כר\"א ב\"ר צדוק אבל בכתם דחלוק' או דסדין אפי' משוך טהור עד כגריס. ואם סופרת ז' נקיים [מסתברא] משלשה נקיים ואילך הכתמים טהורים אם יש לה לתלות במכה או בחבורה או בדם צפור ואינו סותרת אבל צריכה שתדע בודאי שפסק דם המקור לכך [צרך שיהי'] שלשה ימים [הראשונם] של [ספירה] נקיים לגמרי (קצרתי מלשון ספר התרומה)."
],
[
"תרל. אשר שאלת על האשה בשעה שעושה צרכיה רואה דם על המים כמין קרטין כמין חול ואינם אדומי' אלא דיהה חזרנו על כל הצדדים ולא מצאנו לה היתר אם בכל פעם שעושה צרכיה בודקת עצמה בקינוח ורואה דם בעד דאע\"ג דקיי\"ל כרבי יוסי דאמר בין עומדת בין יושבת טהורה כדפסיק שמואל פ' האשה (נ\"ט ע\"ב) ה\"מ כי נמצא דם בספל שאין דרך דם לבא עם מי רגלים אלא ודאי דם מכה הוא אבל אם בדקה אח\"כ וראתה דם ההוא דם ודאי אינו אלא מן המקור כיון דלא אתא ממש עם מימי רגלים כדפרכי' ר\"פ האשה (שם) גבי יושבת ומזנקת לר\"מ אמרי טהורה דלמא בתר [דתמו] מיא אתא אלמא כל היכא דאיכא למתלי לחומרא תלי' ולא מטהרי' אלא היכא דודאי לא בא מן המקור אע\"ג דאיכא למדחי ה\"מ לר\"מ דמחמיר אבל לר\"י דמקיל לא מחמרי' בהא לומר דבתר [דתמ] מיא אתא. נראה דאפי' לר\"י טמאה דע\"כ לא פליג ר\"י אלא בנמצא דם על המים בספל [דודאי לא] אתא דם מקור עם זינוק מי רגלים [אבל בתר דתמו מיא מודה דטמאה ואפי' היכא דאתא עם מי רגלים] ונמצא בספל זימנן דמטמא ר\"י דביושבת ס\"ל לגמרי כר\"מ וליכא פלוגתייהו ביושבת וא\"כ כי היכא דלר\"מ לא מטהרי' ביושבת אלא במזנקת ה\"נ לר' יוסי וכ\"ש בתר דתמו מיא לגמרי ובדקה בעד ומצאה דם טמאה כ\"ש שיש לאוסרה לפר\"ח שפי' דאפי' בנמצא דם על המים [דקאמר] ר\"י טהורה לאו טהורה לגמרי קאמר אלא טהורה משום נדה וטמאה משום כתם והשתא בהא סלקי' אם האשה הזאת רגילה להיות תדיר רואה דם אחר שעושה צרכי' אין לה היתר לבעלה אלא [א\"כ] תעקר ממנו ג' פעמים שתבדוק [ג' פעמים] אחר שתעשה צרכיה [ואם בג' פעמים לא מצא תו לא חיישי' אפי' לבדוק עצמה אחר שתעשה צרכיה] דכל לבעלה לא בעי' בדיקה. ואם אינה רגילה לראות דם בכל פעם אלא לפרקים ואותם פרקדים שוי' בקביעות או בדילוג קבעה לה וסת. ע\"כ מורינו האריך ואני קצרתי."
],
[
"תרלא. ת\"ר אשה כי תהיה זבה כו' יכול אפי' זבה מ\"מ תהא טמאה (ת\"כ מצורע פ\"ד) פי' כגון דם מכה או דם העלייה [כקרן] כרכום, כמראה כרכום שקורי' קרו\"ג. האי קרן כמו כי קרן עור פניו, כמימי אדמה מפו' בתלמוד איז אדמה ומציף עליה מים [וכמזוג] שני חלקי מים ואחד יין אדום. [וכמימי] תלתן [לחלוח] שבתלתן. האי שחור אדום הי' מתחלתו אלא שלקה והשחיר והני תרי אחריני [כמימי] תלתן וכמימי בשר צלי מלקא לקו ומתחלתן אדומי' היו. דם ירוק דמטהרי' כקבנן דעקבי' בן מהללאל (נדה י\"ט ע\"א) בין מראה בלויא בין מראה געלב בין גרין כולן בכלל [ירוק הן] דכל ה' דמים המטמאי' באשה נוטי' לצד אדמומית כדמשמע פ' כל היד (שם) מנלן דדם אדום טמא שחור נמי אדום הוא אלא שלקה וכל ג' מראות הללו כולן בכלל ירוק הן. בלויא משיכיר בין תכלת [לכרתי (ברכות ט' ע\"ב)] וכרתי נקרא ירוק בפ' לולב [הגזול ל\"ד ע\"ב] ירוק ככרי ותכלת דומה לים ולרקיע הוא בלויא וגעלב כשעוה [שהוא] ירוק [דאי'] בתוספתא דנגעים (פ\"א) ירקרק ירוק שבירוקים כשעוה ואדרבה הוא ירוק שבכולן והוא געלב וירוקה כשרה מדרבי נתן (חולין מ\"ז ע\"ב) פרש\"י כעשבים והוא גרין."
],
[
"תרלב. אמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפי' רואות טפת דם כחרדל יושבות [עליו] ז' נקיים. (נדה ס\"ו ע\"א) הא דנקיט טפה כחרדל פשיטא שמטמאה בטפת משהו כמו בראי' גדולה דהא תנן בפ' יוצא דופן (נדה מ' ע\"א) ומטמאי' בכל שהוא אלא חידוש הוא דסד\"א כיון שלא ראתה רק טפה מסתמא לא ראתה גם מתמול גם משלשום וליכא לספוקי בזבה גדולה ודיה בששה והוא קמ\"ל שתשב ז' נקיים. היכי דמי הלכה פסוקה כי הא דר\"ז בנות ישראל כו' (ברכות ל\"א ע\"א) הלכך בזה\"ז אפי' אינה רואה אלא טפת דם ולא יותר צריכה לספור ז' נקיים שכל הנשם הרואות יש להן לספק שמא ראתה כבר שני ימים מלבד זה ושמא היא עומדת בימי זיבה וביום שפוסקת מלראות בדוק עצמה לעב ותלבש חלוק לבן שאם תראה עוד שיהא ניכר בחלוק ובלילה תשים סדינים לבנים במטתה או נקיים רק מכתמי' ולמחרת הפסקתה תתחיל לספור הז' נקיים כי יום שפוסקת בו אינו מן המנין שהרי תנן (נדה ל\"א ע\"ב) הכותים מטמאי' משכב תחתון בעליון ומפרש טעמא דיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' וכל אותן ז' נקיים צריכה לבדוק עצמה בכל יום פעמים שחרית כשעומדת ממטתה וערבית כשהולכת לבית הכנסת קודם שיהא לילה ומנהג כשר הוא כשאשה מפסקת בטהרה לרחוץ וללבוש לבנים אמנם אם אינה רוחצת אלא פניה של מטה דיה בכך. רוקח. ואם מצאתה שום כתם באותו מטלית שבודקת עצמה או בחלוקה או בסדינה אפי' ביום השביעי סותרת כל מה שספרה וצריכה להתחיל ולספור מיום המחרת. ואם שכחה ולא בדקה עצמה כל הימים רק יום שפסקו בו לערב ולמחרת שהוא יום ראשון של ספירה בדקה עצמה שחרית וערבית [וביום שביעי בדקה ונמצאת טהורה] מותרת וטובלת בלילה וטהורה דתנן פ' בתרא (דנדה ס\"ח ע\"ב) הזב והזבה שבדקו [עצמם] יום ראשון ומצאו טהור וביום השביעי וצאו טהור ושאר הימים לא בדקו ר\"א אומר הרי אלו בחזקת טהרה ר\"ע אומר אין להם אלא יום שביעי בלבד ופ\"ק דנדה (ז' ע\"ב) פסק שמואל הלכה כר\"א. ואם בדקה עצמה יום ראשון ולא יום שביעי אלא יום שמיני או אם בדקה ביום שביעי ולא ביום ראשון לספירה בהא פליגי פ' בתרא (ס\"ט ע\"א) רב שרי היכא דבדקה בתחלתה ולא בסופה או בסופה ולא בתחלתה ור' חנינא אסר ואר תחלתן וסופן בעי' והואיל ולא אפסיק הלכתא לא כמר ולא כמר עבדי' כר' חנינא לחומרא הלכך לעולם אפי' בדיעבד יצטרך שלא יהא יותר מה' ימים בין בדיקה לבדיקה מלבד יום שפסקה בו שבדקה לערב כדי להפריש בטהרה אבל אם בדקה לערב של יום שפוסקת בו כדי להפסיק בטהרה ולמחר שהוא יום ראשון לא בדקה וגם יום שביעי לא בדקה עד יום ח' בזה אפי' רב מודה דאינו מועיל כלום דהא הכא לא תחלתן ולא סופן איכא.",
"מה שכתבנו דלמחרת יום הפסקתה תתחיל לספור ז' נקיים ה\"מ כגון שכבר עברו ג' ימים שלא שמשה דהכי פר\"י דז' נקיים מסתמא [נקיים אפי'] משכבת זרע קאמר ובר\"פ יוצא דופן (נדה מ\"א ע\"ב) מסקי' דפולטות שכבת זרע רואה הוי וסתרה ואמר רבא התם משמשת אסורה לאכול בתרומה כל ג' ימים א\"א שלא תפלוט והכי אמרי' בשבת פ' ר\"ע (שבת פ\"ו ע\"ב) [אמר ר' חייא בר אבא] א\"ר יוחנן זו דברי ר' ישמעאל [ור\"ע] אבל חכמי' אומרי' שש עונות שלימות בעינן הלכך נראה לר\"י דכל אשה ששמשה ואח\"כ ראתה בין ראתה ג' ימים בין ראתה יום אחד או מצאה כתם צריכה להמתין ג' ימים שלמים ואח\"כ תתחיל לספור דהיינו ביום החמישי לשימושה כגון אם שמשה במוצאי שבת וראתה בו ביום אינה מתחלת לספור עד יום חמישי בשבת ובערב רביעי בשבת תבדוק עצמה כדי להפסיק בטהרה ותלבש חלוק לבן או תכבס הכתם ותתחיל לספור מליל חמישי ואילך. ואמנם אם רוצה להתחיל ולספור ממחרת [הראי'] יכולה לספור בענין הזה שתכניס מוך או בגד רך באותו מקום ותקנח יפה יפה להסיר השכבת זרע ואם דואגת שלא תדע לקנח יפה תרחוץ בחמין וגם תקנח עצמה ולא חיישי' עוד שמא תפלוט אח\"כ בלא הרגשה. וראי' [מפ\"ח] דמס' מקואות (משנה ד') האשה [ששמשה] וירדה וטבלה ואח\"כ כבדה הבית כאלו לא טבלה משמע דקודם טבילה יכולה לכבד הבית ולקנח עיין פ\"ק דשבת (י\"ג ע\"ב) וה\"נ עבדי' בימי טוהר דיולדת."
],
[
"(מספר התרומה ומספר המצות וספר יראים.)",
"תרלג. וששאלת אשה שילדה בקושי ולא בשופי וראתה דם אם צריכה ז' נקיים או לא. דבר זה מחלוקת גאוני' הראשונים הוא מר בר רב יהודה גאון היה [אומר] שא\"צ ז' נקיים בגמר' דבנות כותים ותלמידיו אמרו כמותו ומר בר רב צדק גאון וכל בני הישיבה נחלקו עליו ואמרו זה הדבר היה נהוג בדורות הראשונים שהיתה חכמה בבנות ישראל אבל השתא אין מבחינות בין שופי לקושי וספק כרת ועבדי' בכל ספק איסורא לחומרא חוץ מעירובין ואבל ועוד האמר ר\"ז בנות ישראל החמירו וצריכות ז' נקיים ואנו וכל בני הישיבה כמר רב צדק גאון ס\"ל ע\"כ וכן קבל רבי' אבי\"ה מרבותיו לחומרא [והן] דברי האלפס וכן מצא בתשו' רבי' שמשון בר' שלמה וכן פסק רבי' יעקב ב\"ר יקר.",
"סליקי עניני הלכות נדה. סליק."
],
[
"תרלד. וששאלת בנר חנוכה שלא הדליק בלילה. כך דעתי [נוטה] כיון שלא הדליק שוב אינו מדליק ודחוי הוא כדתני' (שבת כ\"א ע\"ב) מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק דאי לא אדליק מדליק דמשמע [דלא] עשה מצוה מן המובחר וביום אין פרסומה ניכר וכ\"ש בשאר לילות דלא ידליק. (פרדס)."
],
[
"תרלה. וששאלת ר\"ח שחל להיות בשבת מהו להזכיר של שבת ביעלה ויבא מי הוי [כיום] שחייב בד' תפלות להזכירו בכל מקום שיזכיר ר\"ח או לא נ\"ל שאין מזכירי' שהרי אם אין ר\"ח אין הזכרת שבת בברכת עבודה והוי הוא כמפטיר בנביא בשבת שחל בו ר\"ח."
],
[
"תרלו. מעשה היה בימי ר\"ת שהוליכו מת מחוץ לתחום ביו\"ט ורכבו בני מלון להתעסק במת וכעס ר\"ת עליהם אף על ההולכים ברגל בלא סוס ושלח להם בני בשכר אינו בני תורה בני מלון בני תורה בתמיה. הלכך היכא דמת בו ביום בין ביו\"ט ראשון בין ביו\"ט שני לא יתעסקו בו לא יהודי ולא ארמאי כדשלח להו לוי לבני בשכר (שבת קל\"ט ע\"א) לא יתעסקו בו לא יהודי' ולא ארמאי' בין ביו\"ט ראשון בין ביו\"ט שני. מיהו היכא דאשתהי שמת [בעי\"ט] יקבר ביו\"ט ראשון ע\"י עממין או אם מת ביו\"ט שני [יקבר] ע\"י עממי' אבל ע\"י ישראל כלל וכלל לא היכא דאיכא עממים וגם אסור לישראל לעשות לו ארון ותכריכין אלא יעשה הכל בעממין אבל אם ישראל ילבישהו ויוציאהו לבית הקברות אפי' ביו\"ט ראשון מותר כך פי' רבי' אב\"ן דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כיון דהוא צורך מצוה מדברי מהר\"ם ז\"ל וכן פסק רבינו שב\"ט והשאלתות וכ\"כ רמב\"ם משם רבי' יוסף. אבל פלפלין ביו\"ט נידוכין כדרכן [והכי] משמע בתוספתא (ביצה פ\"א) הפלפלין כתבלין שב\"ה מתירי' כדרכן אף במדוך של אבן. ספר מצות. עיין פ\"ק דיו\"ט (י\"ד ע\"א)."
],
[
"תרלז. כלכל ודרדע מורי דודי הר' נתן. שאלת על המורה שהורה לגוי שילך חוץ לתחום בשבת אחר קרובי המת לקבורתו. דע ורי כי לא יפה הורה ואין זו הוראה אלא טעות [דהא] דתנן פ' שואל (שבת קנ\"א ע\"א) מחשיכי' על התחום לפקח על עסקי המת ועל עסקי כלה ה\"פ שמותר [לישראל לילך] בשבת עד סו התחום כדי שיהא מזומן למו\"ש וקרוב להביא צרכי מת וכלה ודוקא משום מצוה התירו אבל אי לאו משום מצוה לא כדתני' (עירובין ל\"ט ע\"א) לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי לכנוס למרחץ מיד. והא דקאמר אבא שאול (שבת ק\"ן ע\"א) ויהיב כללא במלתא דת\"ק כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו פירש\"י כל שאני זכאי ורשאי לומר לחבירו ישראל [או] לגוי [בשבת] לעשותן [למוצאי] שבת וכו' אבל בשבת אסור לומר לו לעשות בשבת דאמירה לגוי שבות אפי' באיסורא דרבנן וגדולה מזו [תנן] התם [שבת קנ\"א ע\"א) גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא\"כ באו ממקום קרוב אלמא אפי' ממילא דגוי אין זה כבוד המת להספד בו ופרש\"י דקנס הוא שלא להספד בהן עולמית משום דמוכחא מלתא דאין דרך להביא חילי' אלא בשביל מת וא\"כ כ\"ש וכ\"ש שאסור לומר לגוי לילך אחר קרובי המת להספידו. אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו אחר קרוביו הא ודאי שרי וזה התיר רבינו שמריה זצ\"ל אפי' שבת שמא תטרוף דעתו. וחיים ושלום וברכה תהיה לכל ישראל. מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"תרלח. וששאלת מהו לחלוב בהמה בשבת מסיק דאסור משום דהחולב בשבת חייב משום מפרק אבל משום סכנת הבהמה מור לומר לגוי חלוב וטול החלב לעצמך ומותר לו בכך. מאיר ב\"ר ברוך שי'."
],
[
"תרלט. ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחלה (שבת קמ\"ו ע\"א) ונ\"ל דבמקום הישן [שרי] לכתחלה אפי' במקדח כגון שנשברה הברזא ול\"ש נקב קטן ול\"ש נקב גדול וכן להוציאו ע\"י דורה שלק (דורך שלאג) בל\"א ושרי להוציאו ומכניס בה ברזא שנתקנה מע\"ש ואין להחמיר כולי האי דאמר רבא (שבת קמ\"ו) כל פתח שאינו לכניס ולהוציא אינו פתח ורבנן הוא דגזור משום לול של תרנגולי' וכו' הלכך הישן שרי. וישן דקאמר דשרי ה\"מ במקום העשוי וכו' כדמפורש באלפס, אבי\"ה וכן פסק בהרוקח."
],
[
"מיימוני הלכות שכנים ובעל מצר פרק י\"ב.",
"תרמ. האחי' או השותפי' שבאו לחלוק את השדה ולטול כל א' חלקו אם [היתה] כולה [שוה] ואין שם מקום טוב ומקום רע חלקים המדה בלבד. ואם אמר א' מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיה סמוך לשדה אחר שלי ויהיה הכל שדה אחת שומעין לו וכופה אותו ע\"ז שעכובו בדבר זה מדת סדום היא. אבל אם הי' חלק א' טוב או קרוב לנהר יותר או קרוב לדרך ושמו אותו היפה כנגד הרעה ואמר תנו לי בשומא שלי מצד זה אין שומעין לו אלא חולקי' בגורל. אמר תנו לי חצי מדתה מן הצד הרע וטלו אתם החצי הטוב כדי שיהא חלקי סמוםך לשדה שלי הורו מקצת הגאוני' ששומעין לו ולה דעתי נוטה וכן ראוי לדון. הבכור שחלק נוטל שני חלקים פי שנים כאחד אבל יבם שחלק בנכסי האב נוטל חלקו וחלק אחיו בגורל אם עלו [במקום] א' עלו ואם עלו לו בשני מקומות עלו. ארץ מרובעת שהיה הנהר מקיף לה מזרח וצפון [והדרך] דרום ומערב חולקי' אותה באלכסון כדי שיהא לזה הנהר ודרך ולזה הנהר [ודרך]. ואם אמר תנו לי החצי של מצר זו בצד שדי שומעין לו כללו של דבר כל דבר שהוא טוב לזה ואין לחבירו בו הפסד כלל כופין את חבירו לעשותו. אחד מן האחים או מן השותפי' שמכר חלקו לאחר מסלקי' [את] הלוקח ונותני' לו שאר האחי' או השותפי' דמים שנתן והולך כדי שלא יכנס ביניהם [זר] ולא עוד אלא כל המוכר קרקע שלו לאחר יש לחבירו שבצד המצר שלו לתן הדמים ללוקח ולסלקו וזה הלוקח הרחוק כאלו הוא שליח של בן המצר בין שמכר הוא בין שמכר שלוחו בין שמכרו ב\"ד יש לו דין המצר. [הנותן מתנה אין בה דין בן המצר היה כתוב בשטר מתנה שאחריות מתנה על הנותן יש בה דין בן המצר] הואיל ויש בה אחריות מכירה היא ולא כתב מתנה אלא לבטל זכותו של בן המצר וכמה נותן לו מה שהיא שוה. אמר הלוקח כן הוא והערמה עשה ומכירה היא בכך וכך קניתי נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כל התשלומין ויראה לי [שצריך] לטעון דמים שהם ראוים או יותר מעט אבל אם אמר על שוה מאה [במאתים] קניתי אינו נאמן. היה כתוב בשטר מתנה וקבלתי עלי [אחריות מתנה] זו שאם תצא מידו אתן לו מאתים נותן לו בן המצר מאתים ואח\"כ מסלקו ואע\"פ שאינו שוה אלא מנה. החליף חצר [בחצר] אין בו דין בעל המצר. [החליף חצר] בבהמה או מטלטלי' רואי' דמי אותה הבהמה או דמי המטלטלי' ונותן לו בן המצר ומסלקו ואינו יכול לומר תן לי במין שלקחתי בו [שזה] הערמה היא ואינה מועלת כלום. מכר לו קרקע [מעט] באמצע שדהו ואח\"כ מכר לו קרקע בצד אותו שבאמצע רואי' אם אותו המעט שמכר לו תחלה היא עידית או זיבורית לגבי אותו הקרקע שמכר לו באחרונה זה הלוקח ואין בן המצר יכול לסלקו שהרי הוא עצמו בן מצר הוא מפני אותו המעט שקנה באמצע ואם אותו המעט כמו זאת שמכר לו בסוף צדו ה\"ז מערים ובן המצר מסלקו מן השדה שקנה בסוף. המוכר על תנאי [בין שהתנה מוכר] בין שהתנה לוקח אין בעל המצר יכול לסלקו עד שיתקיימו התנאים ויזכה הלוקח הקרקע ולא תשאר בה [עליה עמו] כלל ואח\"כ מסלקו. הלוקח שבנה והשביח או סתר והפסיד בן המצר מסלקו ונותן לו דמים הראוי' לה והרי הוא בבל ענין [מעשיו] כמו השליח. וכן אם לוה הלוקח קודם שיסלקו בן המצר וסלקו בן המצר אין בע\"ח שלו טורף מיד בן המצרף. זהו העיקר בכל אלו הדינים שכל הלוקח בצד מצר חבירו הרי הוא כמו שליח לחבירו ולתקן שלוחו ולא לעוות לפיכך אם השביח נוטל היציאה ואם הפסיד וחפר [והרס] או אכל פירות מנכין לו מן הדמים. בד\"א שמחשבי' לו את הפירות כשאכלן אחר שבא בן המצר והביא מעות לסלקו אבל כל הפירות שאכל מקודם שלו הוא אכל ואין מחשבין אותו. אחד שלקח [משנים] שדה אחת ובא בעל המצר וסלקו מחציה שלקח מן האחד אינו יכול אלא או מסלקו בכולה או מניחו בכולה. אבל המוכר קרקע לשנים יש לבעל המצר לסלק שנים או לסלק אחד ומניח אחד. בן המצר שבא לסלק הלוקח וקודם שיסלקו מכר את שדה שיש לו על המצר אבד זכותו. שליח שמכר והרי הוא בעל המצר אינו מסלק את הלוקח שהרי הוא מכר לו ואין לך מחילה גדולה מזו. בע\"ח של מוכר שטרף את שדה מיד בעל המצר הרי בעל המצר חוזר ונוטל מיד הלוקח שסלקו והלוקח חוזר ונוטל מן המוכר. בע\"ח שטרף בחובו יש לבעל המצר לסלקו ולא יהי' כח הטורף גדול מכח הלוקח ואם ירצה [הנטרף] לתן הדמי' שהיו עליו חוב תחזור לו שדהו לעולם כמו שיתבאר במקומו. קטן שהיה בן המצר וראו ב\"ד שזכות הוא לו מסלקי' את הלוקח או יטול לו חלק עם [שאר] בעלי המצר כמו שיראו. בעל שהיתה אשתו בת המצר ה\"ז מסלק את הלוקח שכל נכסי אשתו הן ברשותו וכל זכות שתבא זכות הוא לו אפי' קנו מיד אשתו שמחלה בזכות זה ללוקח אינו מועיל ומסלקו עמדה האשה מדעתה וסלקה את הלוקח וכן העבד שהי' נושא ונותן בנכסי אדוניו שסלק את הלוקח אם רצה הבעל או האדון מקיים על ידיהן ואם לא רצה לא יקיים ותחזור ללוקח ויחזיר הדמים.",
"פרק [י\"ד] הרוצה למכור שדהו והביר בן המצר שלו וזה [שרוצה] לקח ממנו בא לב\"ד ואמר לבן המצר אם תרצה לקנות בכך וכך קנה ואם לאו סלק עצמך וה\"ז לוקח ה\"ז לא נשארה לו טענה אלא או לוקח ומביא לו מעות יד או בטלה זכותו. אמר אטרח ואביא אין שומעין לו אלך ואביא אם הוא אמוד שיש לו ממתיני' לו עד שילך ויביא ואם אינו אמוד אין שומעין לו שאינו רוצה אלא להשמט לפיכך [אומרי'] לו [או] תוציא עתה [זוזים ויפה] כחך או בטלת זכותך שאין קובעי' זמן לבן המצר הוציא בן המצר מעות והוציא הלוקח מעות אם היו של לוקח טובים מזוזיו או ממהרים לצאת יותר מזוזיו בטלה [זכותו ואין לו דין בן המצר. היה רוצה הלוקח לקנותה לבנות בה בתים ובן המצר רוצה [לזרעה] הלוקח זוכה משום ישוב הארץ ואין בה דין בן המצר. בא לוקח ונמלך בבן המצר וא\"ל הרי פלוני בן המצר שלך רוצה למכור לי שדה זו אלך ואקח ממנו וא\"ל לך וקח לא בטלה זכותו ויש לו לסלק אותו אחר שקנה אא\"כ קנה מידו. בד\"א שצרך קנין כשמחל לו קודם שיקנה אבל אם מחל לו זכותו אחר שלקח כגון שבא בן המצר וסייע אותו או שכר ממנו או שראהו בונה וסותר כל שהוא ומשמש ולא מיחה בו ולא ערער ה\"ז מחל ושוב אינו יכול לסלקו שאם [אי] אתה אומר כן אין אדם יכול למכור קרקעו שהרי הלוקח [אומר לאחר] כמה שנים תצא מידו [וכזה] הורו הגאונים. המוכר שוה מאתים במאה אם לכל העם מוזיל ומוכר [נותן] לו בן המצר מאה ומסלקו ואם אינו מוזיל לכל העם נותן לו מאתים שהוא שוה שהמוכר נתן לה במתנה. לקח שדה [שוה] מאה במאתים אינו יכול לסלקו עד שיתן מאתים. טען בן המצר שהיתה קנוניא ביניהם נשבע לקוח בנקיטת חפץ ונוטל מאתים. ואם היו שם עדי' שנתן מאתים ובן המצר טען שאמנה היתה בינו ובין המוכר [ואני] יודע בודאי שלא לקח ממנו אלא מאה ה\"ז נותן דמים כמו שהעידו העדי' ואח\"כ מסלקו ומשביעו היסת שלקח במאתים ונפטר. וכל הרוצה למכור קרקע ובאו שנים כל אחד מהם אומר אני אקח בדמים אלו ואין אחד מהם בן המצר אם היה האחד מיושבי העיר והאחד משכני השדה שכן העיר קודם שכן ות\"ח ת\"ח קודם [קרוב ות\"ח ת\"ח קודם] שכן וקרוב שכן קודם שגם זה בכלל הישר והטוב הוא. קדם אחד וקנה זכה ואין חבירו שראוי לקדם לו יכול לסלקו הואיל ואין אחד מהם בעל המצר שלא צוו חכמים בדבר זה דרך דין אלא דרך חסידות [ונפש] טובה היא שעושה כך."
],
[
"מיימוני פ\"ג.",
"הלכות שלוחים ודיני מורשה.",
"תרמא. מי שהרשה ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר ה\"ז מבטל ואין למורשה לכתוב הרשאה לאחר שזה אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. לפיכך אם הרשה והתנה עליו שירשה לאחר ואחר לאחר הרי השליח כותב הרשאה לשני והשני לשלישי הכל לפי תנאו. הבא בהרשאה שמחל לזה הנתבע או שמכר לו או שמחל לו על השבועה או שעשה עמו פשרה לא עשה ולא כלום שהרי אמר לתקן שלחציך ולא לעוותי לפיכך אם התנה עמו בין לעוות בין לתקן אפי' מחל על הכל ה\"ז מחל. ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע לוי ואמר להד\"ם אבל ישבע שמעון ויטול מוציאי' הממון מיד לוי ויהא מונח בב\"ד עד שיבא שמעון וישבע ויטול וכן כל הדברי' שתולה לוי בשמעון [ידון] עם ראובן ויהיה הממון מונח בב\"ד עד שיבא שמעון וישאול. ויש לראובן [להחרים] על מי שטוען טענת שקר כדי לעכב הממון [ולאחריו]. נתחייב לוי שבועה אינו יכול לעכב ולומר איני נשבע עד שאחרים בפני שמעון על הטוען עלי שקר שאין זה החרם אלא תקנה קלה שתקנו הגאונים האחרונים כדי [שיכונו] בעל הדינין טענותיהם ואין מעכבין שבועתו של זה מפני תקנה זו הקלה.",
"סליק עניני ליקוטי מיימוני."
],
[
"תרמב. כבר נשאל לת\"ת אם נשים חייבות בג' סעודות בשבת והשיב דודאי חייבות שאף הן היו בירידת המן וע\"י כך נתקנו שלש סעודות. עיין בסי' תע\"ג."
],
[
"תרמג. אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים בלבד הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין (מגילה ו' ע\"ב) אמר מהר\"ם היינו דוקא קודם שבטלה מגילת תענית אבל בזה\"ז כיון שבטלה מגילת תענית והותרו כל הימים [אין אסורי' בהספד ותענית אלא בחנוכה ופורים דמתפרסמא מלתא דניסא כדמפרש פ\"ק דר\"ה י\"ח ע\"ב לבד מפורים דאית ביה מקרא מגילה אבל י\"ד דאדר הראשון כיון דלית ביה פירסום ניסא] ולא מקרא מגילה לא עדיף משאר מגילת תענית ועוד קבל הא דאמר אסור בהספד ובתענית דוקא בקרא את המגילה ונתעברה השנה."
],
[
"תרמד. אין קורין את המגילה וכו' עד הנץ החמה וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה (מגילה כ' ע\"א) ואמרי' בגמר' סד\"א תהוי כראי' ראשונה של כו' קמ\"ל כיון דבעי ספורין ספירה ביממא הויא אלמא כל דבר דלא סליק ביומי' דבעי' ספירה לא אמרי' מקצת הלילה ככל היום עד למחר בהנץ החמה. ומכאן פסק מהר\"ם ז\"ל דאבל לא אמרי' ביה מקצת היום ככולי לא ביום ז' ולא ביום ל' עד הנץ החמה מיהו לענין שמועה רחוקה דלא בעי' ספורין אלא שעה אחת סלקא אפי' בלילה."
],
[
"תרמה. כל הלילה כשר לספירת העומר ולקצירת העומר ולהקטר חלבים (מגילה כ' ע\"ב) והלכתא כי הך סתמא דבלילה איתא ולא ביום וכ\"פ בה\"ג שאם שכח ולא בירך בלילה לא יברך ביום מהא סתמא דמגילה דדייקי' פרק [העומר] (מנחות ע\"ב ע\"א) דלילה דומי' דיום מה דיום בלילה לא אף [דלילה בים] דבתרי' פסול וכן פי' ר\"ת ורבי' אבי\"ה כתב דימנה בלא ברכה."
],
[
"תרמו. כהן אחר כהן לא יקרא מפני פגמו של ראשון (גיטין נ\"ט ע\"ב) שאל רבינו יואל הלוי את רבי' אפרים ב\"ר יצחק שמעתי עליך שאתה אוסר לחזן שהוא כהן לקרא כהן אחר [ואף] אם הוא לוי לא לוי אחר משום פגם ותמהתי הלא מפני היוצאי' גזרו שלא יראו כהן שקרא אחר ראשון ויאמרו ראשון לא עלה למנין ז' והכא אפי' היוצאים [רואים] שהכהן עומד ומחזן והוא מקרא את הקוראי' כדתנן גבי בכורים (בכורים פ\"ג מ\"ז) התקינו שיהא מקריא את היודע שלא לבייש את שאינו יודע והחזן אינו מברך ברכת התורה אלא רק צריך לעמוד שם כדאי' בירושלמי (פ' הקורא עומד ה\"א) והשיב רבי' אפרים כדבריו רק כתב אשר הבאת ראי' מן הירושלמי שאין לקרא בלא חזן זה אינו מכמה טעמים."
],
[
"תרמז. ומהר\"ם כתב וז\"ל דברכת אבלים שבברכת המזון אינו אלא בעשרה כיון דבפ\"ק דכתובות (ח' ע\"ב) מעיקרא ס\"ד דמקשה [דמיירי] בברכת אבלים שבברכת המזון וקאמר בעשרה אי לאו משום דאמרי' [ואבלים מן המנין]. קטן אינו עובר לפני התיבה. עיין ספ\"ק דשחיטות חולין (כ\"ד ע\"ב)."
],
[
"תרמח. כתב מו' רבינו מאיר ז\"ל וז\"ל בין למנהג שלנו שהש\"ץ קורא כהנים ובין לפר\"ת ק\"ל הרבה למה אנו מדלגי' מקצת הברכה של ברכת כהנים [שאין אנו] אומרי' ברכנו בברכה וכו' עד יברכך למנהגינו ולפר\"ת עד שים שלום ושמא י\"ל כיון דכהנים כי עקרי [כרעיהו] להדי צבורא לברך יהי רצון לפניך ד' או\"א אבותינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל לא יהא בה מכשול ועון מעתה ועד עולם ה\"ז במקום שש\"ץ אמר ברכינו בברכה וכו'. וכי ליכא נשיאת כפים אמר [לה] ש\"ץ וכמדומה אני שמתחלה לא נתקן אלא [היכא] דליכא נשיאת כפים. ומיהו לא משמע לשנא כי אמר עקר כרעי להדי צבורא לברך ברכת כהנים אלא משמע כי עקר לילך ממקומו בעבודה וכן נ\"ל לפרש כפשוטו. ואעפ\"כ נוכל ליישב המנהג וחזרני בי לומר כי אלקינו אינו כלל מטופסי הברכות שתקנו ק\"כ זקנים ומהם [כמה] נביאים שתקנו י\"ח על הסדר ותוספת היא שהוסיפו בדורות האחרונים ולא ידעתי מתי הוסיפוה וכן מצאתי בסדר רב עמרם."
],
[
"תרמט. קרקפתא דלא מנח תפלין (ר\"ה י\"ז ע\"א) פי' ריב\"ן דאמר במכילתי' כל העוסק בתורה פטור מן התפלין וק\"ש כעוסק בתורה וזאת היא נחמתי מפושעי ישראל בגופן ור\"ת פי' קרקפתא דלא מנח תפלי' בשביל בזיון דאמר מה מועילות רצועות אלו אבל אם אין מניחין אותו לפי שהוא צריך להיות נקי לית לן בה."
],
[
"תרנ. מעשה אירע במעגנ\"ץ שנת תתק\"ה שתקע התוקע ב' קשר\"ק ובשלישית תקע תקיעה וב' שברים והתחיל להתריע והחזירוהו מקצת הקהל לראש לתקוע ג' קשר\"ק ורבינו אליקים נחלק עליהם וחתנו רבינו אב\"ן החזיק דברי חמיו וכתב כיון דתרועה ושברים שניהם משום תרועה משום ספיקא דגנוחי וילולי א\"כ כל זמן שלא נגמרה התרועה לא חשיב הפסק והוי כאלו התחיל בשברים ונתקל בו שחוזר עליו ולא היה צריך אלא לגמור שבר אחד ולהתריע אבל ודאי אם נגמרה התרועה הוי הפסק דכיון דג' שברים אחד הן והופסקו בתרועה הוי הפסק והוי כתרועה שנחלקה לשנים ואינה כלום וצריך לחזור ולתקוע קשר\"ק אבל שני קשר\"קי הראשונים לא הפסיד שהרי לא [שהה] בין הראשונים לזה אחרון [כדישיעור] שהיה דהיינו כדי לתקוע קשר\"ק אחר דאפי' לר' אבוה (ר\"ה ל\"ד ע\"ב) דאית ליה שהיות מפסיקות ה\"מ אם שהה כדי לגמור את כולה כדמוכח' הסוגי' ורבינו יואל חתן רבינו אב\"ן כתב איני יכול לעמוד על דברי חמי [דנתן] חילוק בין היכא דגמר התרועה בין היכא דלא גמר כי כל אדם המתחיל בתרועה במהרה יכול לעשות ג' יבבות וזהו שיעור תרועה. ועוד האריך. עוד כתב רבי' אב\"ן על התוקע שתקע סדר קש\"ק פעם אחת ד' שברים ומחמת זה החזירוהו במגנ\"ץ והזקיקו לתקוע ג' קש\"ק נ\"ל דבשביל שהוסיף שבר אחד אין בכך כלום כדאמרי' (מנחות מ' ע\"ב) גבי ציצית הטיל [למוטלת] כשירה כלומר טלית שיש לו ד' ציציות והטיל לה חמישית כגון טלית בת ה' כנפים כשרה לכשיסירנה ולא אמרי' תעשה ולא מן העשוי ומסיק רבא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי כלומר כיון דעובר בהאי חמישי אינו מעשה לפסול. ועוד דשבר רביעי מינא דשברים היא והוי דומי' דאמר פ' לולב [הגזול ל\"ז ע\"ב] מין במינו [אינו] חוצץ."
],
[
"תרנא. כל תענית שלא שקעה וקבל עליו מבע\"י לא שמי' תענית ודמי למפוחא מלי זיקא (תענית י\"ב ע\"א) משמע דלא חשיב תענית לגמרי ומותר לאכול אע\"פ שקבל לאחר חשיכה להתענות כיון שלא קבלה מבע\"י כאלו לא קבל. ומיהו נראה לר' דאם התענה מתפלל ענינו דלא גרע מתענית חלום דמתפלל ענינו ומפי מו רבינו מאיר ז\"ל שמעתי דאם לא קבל מבע\"י דאין מתפלל ענינו למחר ומה\"ר פרץ כתב דסגי במחשבה ולא בעי' הוצאה בפה כי אם גבי שבועה דכתיב לבטא בשפתים."
],
[
"תרנב. סוכה ישנה ב\"ש פוסלין (סוכה ט' ע\"א) ואם עשאה לשם חג אפי' מתחלת השנה כשרה אבל ב\"ה [מכשירי'] אפי' מתחלת השנה אע\"פ שלא עשאה לשם חג וגרסי' בירושלמי צריך לחדש בה דבר הבריא אמרו טפח ר' יוסי אמר כל שהו ואדב\"ה קאי."
],
[
"תרנג. אבל תבלין לא בעי הצלאה (ביצה י\"ד ע\"א) והכי אפסקא הלכתא וכו' ופסק בס' המצות דפלפלין [כתבלין] וראי' מתוספתא (פ\"ק דביצה) דתני' הפלפלין [נדוכין כתבלין] שב\"ה מתירי' כדרכן אף במדוך של אבן. והא דאמ' פרק תוין (קמ\"א ע\"א) הני פלפלי מידק חדא חדא [בקתא דסכינא] שרי בשבת מיירי וכן פסק שם האלפסי אבל רבינו אבי\"ה פסק כדברי רש\"י ור\"ח ושאלתות דביו\"ט מיירי ופלפלי בעי שינוי וברחים שלהן לא מפני שהוא [כמכבר דתנן ביצה כ\"ג ע\"ב] הרחים של פלפלי' יש בו משום ג' כים האמצעי משום כלי כברה וכו' וליתנהו בכלל שאר תבלין הנדוכי' כדרכן ופלפלי' ומוריקא לא מפיגי' טעמן וכהאי לישנא (ביצה י\"ד ע\"א) קיי\"ל דתלי' טעמא בהפגת טעם ושומין נמי מפיגי' טעמן ושרי לדוכם כדרכן וכן מצא רבינו אבי\"ה בתשו' ובתוס' דמכילת'. עיין פרק תולין. (שבת קמ\"א ע\"א ובתוס' שם ד\"ה הני)."
],
[
"תרנד. פעם אחת שכח רבינו שמואל מבבוע\"נבערק זצ\"ל שלא עירב מעי\"ט ולא [נזכר] אלא ביו\"ט שני דבו אין מועיל תנאי כ\"א ביו\"ט ראשון והורה שיבשלו בהשכמה ליו\"ט הרבה ויותירו לשבת ועוד הורח לעשות עירוב תבשילין השתא ביו\"ט ופוסק הלכה [בדברי] סופרי' הלך אחר המיקל והלכה כרבא דאמר (ביצה ט\"ו ע\"ב) כדי שיברור מנה יפה לשבת וכו' ופריך תלמודא אפי' ביו\"ט נמי ומשני שמא יפשע ומשמע הא לא\"ה יכול להניח עירובי תבשילי' אפי' ביו\"ט וכיון ששכח אין כאן פשיעה יניח ביו\"ט."
],
[
"תרנה. לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא (ביצה ט\"ז ע\"א) פסק בה\"ג דבעי' פת ותבשיל דאין אופין אלא על האפוי ואין מבשלי' אלא על המבושל וכ\"פ ר\"ח ורבינו יעקב ב\"ר שמשון מפריש וריב\"א ור\"י ב\"ר יהודא ופירשו מהא דאמר אביי ל\"ש וכו'."
],
[
"תרנו. זה הכלל כל [שניאותן] כו' (ביצה י\"ד ע\"ב) בתשו' רב צמח ב\"ר שלמה ריש מתיבתא חלוק שתפרו או בגד שצבעו אסור לטול מן הגוי ביו\"ט דהכי פסקי' פ' מקום שנהגו (פסחים נ\"ה ע\"ב) דאפי' בחולו של מועד אין מביאין כלים מבית האומן אבל [ודאי אם] שיגר לו גוי כלים שנגמרה מלאכתן מערב יו\"ט מקבל הימנו שאין זה חמור יותר מדגים ופירות דבני יומן פי' דאדימו כבני יומן אבל מעי\"ט נצודו או הפירות נתלשו מעי\"ט שמותר לקבל הימנו וכ\"ש בגדים תפורים."
],
[
"תרנז. ומתשובה זו למדנו נמי שאם הביא גוי מחוץ לתחום בשבת או ביו\"ט כתב לישראל שמותר לקבלו ואינו מוקצה לא מבעי' ישראל אחר אלא אפי' אותו שנשתלח לו הכתב מותר דליכא למיחוש [שמא ירבה] בשבילו כדחזי' גבי ההוא גוי שהביא דורון וכו' (ביצה כ\"ד ע\"ב) ומשום מוקצה ליכא דהא דורן הבא מחוץ לתחום מותר לישראל אחר ואלו היה מוקצה היה אסור לישראל אחר נמי ואין לאסור לקרות בו משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות כדאמרי' פ' שואל בשבת (קמ\"ט ע\"א) דה\"מ חוב ומונה אדם את אורחיו נמי [מפיו אבל לא] בשטר שבדעתו לכתוב ולמנותם הלכך גזרו אבל שאר כתבי' לא."
],
[
"תרנח. אשה הקנו לו מן השמים שהרי יכול ליבמה בע\"כ (יבמות ל\"ט ע\"א וכתו' פ\"ב ע\"ב) אבל היא אינה יכולה לומר איש הקנו לי מן השמים ולא יהא לו בנכסי מלוג דהא לא הקנו לה שאם ירצה הוא לא תתייבם. ואע\"ג [דכי ל\"ל] מראשון תקינו לה משני זוכה מיהו שיכו למכור שאר נכסיו בלא רשותה ועוד זוכה אם זיבורית דראשון גרע מזיבורית דשני שלא יתן לה אלא מזיבורית ראשון. ור\"ת פי' זוכה שא\"צ לשכור סופר לכתוב ספר."
],
[
"ליקוטי מיימוני מהלכות אישות.",
"תרנט. (פ' י\"א) הורו כל הגאונים שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן להפסידה כתובתה בטענת פתח פתוח משום חזקה אין אדם טורח בסעורה ומפסידה זהו עיקר הכתו' אבל תוספת יש לה אא\"כ נודע בודאי בראי' ברורה שהיתה בעולה או שהודת שהיא בעולה קודם שתתארס והטעתו לפיכך יש לה להשביעה מנקיטת חפץ כדין כל הנשבעי' ונוטלי' ואח\"כ גבה התוס' ואין לה להשביעו שלא מצאה בתולה ואח\"כ תפסיד עיקר הכתו' שחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ויש להחרים סתם על מי שטוען שקר עליה. הרי שרצה לקיימה אחרי שהפסידה עיקר כתו' חוזר וכותב לה מאחר שאסור לו לשהות עמה בלא כתובה. (פי\"ד) [המורד] על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס [אותה] אבל איני בא עליה מפני שאני שנאתיה מוסיפי' לה על כתו' משקל ל\"ו שעורים של כסף בכל שבת ושבת וישב [ולא תשמש] כל זמן [שתרצה היא לישב] ואע\"פ שכתובתה הולכת ונוספת הרי עובר בלא תעשה שנאמר ועונתה לא יגרע [שאם] שונאה ישלח. (פכ\"ב) הורו הגאוני' האשה שחלתה ובקשה מבעלה [שיגרשנה] ותצא בלא כתו' כדי שלא ירשנה בעלה אפי' אם אמרה אני שונאו אין שומעין לה ואין דנין לה דין מורדת ודין יפה הוא [זה]. (פ' ט\"ז) מתה האלמנה קודם שתשבע אין יורשיה יורשין [מכתובתה] כלום שאין לה כתו' עד שתשע. (פי\"ח) אלמנה שאין שטר כתו' עמה אין לה מזונות שמא מחלה כתו' או מכרה או משכנה אע\"פ שלא טען יורש אנו טועני' לו ואמרי' [לה] הביאי כתובתך [והשבעי] וטול מזונות אא\"כ אין דרכן לכתוב כתו' וגם בפי\"ט כתב דאין הבנים יורשי' כתובת בנין דכרין ולא הבנות ניזונות אא\"כ יש בידם כתובת אמם.",
"הג\"ה. ורבותינו שבצרפת חלוקי' משום דהטוען אחר מעשה ב\"ד לא אמר ולא כלום.",
"(פכ\"ב) הרי שנמצאו מעות או מטלטלי' בחזקת הבעל הן היא אומרת במתנה ניתנו לי והוא אומר ממעשה ידיך הם שהם שלי ה\"ז נאמנת ויש לו להחרים על מי שטוענת דבר שאין בו ויקלח בהם קרקע והוא אוכל פירות ואם אמרה ע\"מ כן נתנו לי ע\"מ שלא יהא לבעלי רשות בהן אלא אעשה בהן מה שארצה עליה להביא ראי' שכל ממון הנמצא בידה בחזקת בעלה הוא שיאכל פירותיהן עד שתביא ראי'. אמרה לו אתה נתנתו לי במתנה נשבעת שבועת היסת שנתן לה הבעל ואינו אוכל פירותיהן. (פרק כ\"ג) התנה עמה שלא ירשנה ה\"ז לא ירשנה אבל אוכל פירות בחייה וכן אם התנה עמה שירש מקצת נכסי' וכן אם התנה [עמה שאם מתה בלא בנים יחזרו נכסי' לבית אביה] הכל קיים. בד\"א שהתנה עמה קודם שתנשא שנחלה [הבאה] לאדם שלא ממשפחתו מתנה עליה שלא ירשנה קודם שתהיה ראוי לו אבל התנה עמה אחר שניסת תנאו בטל וירשנה. התנה עמה אחר נישואין שלא יהי' לו דין ודברים בנכסיה ולא בפירות פירותיהן עד עולם בחייה ובמותר ה\"ז אינו אוכל פירות כלל אבל אם מתה ירשנה. (פכ\"ה) כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים [תצא בלא כתו' לא עיקר לא תוס' וכן הכונס אשה סתם ונמצא בה מם ממומי הנשים ולא ידע הבעל במום זה ולא שמע בו ורצה ה\"ז תצא בלא כתו' לא עיקר ולא תוספת אכל] במומין שבגלוי [אינו יכול לטעון שהרי הכל רואי' אותן ואומרי' לו] ראה ונפייס הוא. דבר ידוע שאין דין זה אלא במקומות שמנהג הנשים לילך שם בשוק ופניהם גלויות אבל מקומות שאין דרך הבנות לצאת לשוק ואם תצא הבת מן המרחץ בנשף מתנכרה ולא יראה אותם אדם חוץ מקרובותיה ה\"ז טוען אף [במומין] שבגלוי והוא שלא היה שם מרחץ ולא היתה קרובה לבדוק. ואם דרך להתנכר ולהחבר אף במרחץ ושתהיה הבת רוחצת בלילה או בבית קטן במרחץ לבדה ה\"ז טוען אף [במומי'] שבגלוי. הורו מקצת הגאוני' שזה שאמרו חכמי' מפני שהוא בודק בקרובותיו אין קרובותיו בלבד אלא מיודעיו ולא יראה דין זה שאין כל אדם מוציא [כל מה שיש בלבו] מדברי' אלו אלא לקרוביו ועוד שאין דעתו סומכת אלא לדברי קרוביו ביותר כיצד היא טענת המומי' אם היו בה שודאי' הי' קודם שתתארס כגון אצבע יתירה וכיו\"ב על האב להביא ראי' שידע בהן הבעל ורצה או [שחזקתו] שידע ואם לא הביא תצא בלא כתו' וכן כל אשה שנולדו בה מומי' אחר שניסת אפי' נעשית מוכח שחין אם רצה לקיים יקיים ואם רוצה להוציא יוציא ויתן לה כתובה."
],
[
"תרס. ראובן הלך ממקומו מפני האונס והניח אשתו ובניו ונגזלה ממנו ביתו ומכרה הגזלן לשמעון וגזרו הקהל על שמעון שלא ילשון על ראובן לא מן הבית ולא [מכל] דבר שיבא לו לידי הפסד ושלא יקנה הקרקע. כך דעתי נוטה שאפי' לא גזרו הקהל על כן לא היה לשמעון לקנות הבית דקרקע אינה נגזלת וברשות בעליה עומדת ואע\"פ ששנינו (גיטין נ\"ח ע\"ב) רבי הושיב ב\"ד ונמנו כל הקודם ולוקח נותן לבעלים רביע זה אינו דומה לסקרקין דת\"ר (שם) הבא מחמת חוב או מחמת אנפרות אין בו משום סיקרקין אלא בחזקת בעלים היא לפי [שבסקרקין] אגב אונסי' הניח קרקע שלו אבל אנפרות שהוא הפסד שלו ואינו [אלא] גזל שהרי הגזלן גזל מעצמו ודאי לא קנה שמעון בקרקע אע\"ג דא\"ר [יוסף] אין אנפרות בבבל כיון דאיכא בי דואר במדינה דליזל [ולצווח] ועוד מדקאמר בבבל מכלל דבשאר ארצות לא אחולי אחיל ובבבל מסתברא טעמא משום דבי דואר [שבבבל] דנין דין אמת ומוציאי' מן הגזלנים ומחזירי' לבעלי' אבל בשאר ארצות שלוקחי' שוחד ומטין את הדין אע\"ג דלא אזיל וצווח [לא] אמרי' סבר וקבל הלכך יחזיר ראובן לשמעון הדמים שנתן לגוי ויכנס בביתו שאפי' הי' ביד גוי א\"א להוציאו בחנם ואם קנאו שמעון ביוקר כמו שיראו הקהל שהי' לראובן לתת לגוי להוציאו מידו [כמו] כן יתן לשמעון. ואם הלך שמעון ובנה בנין על הקרקע ולא רצה ראובן לשלם דמי הבנין לפי שאין לו ממון יטול שמעון עציו ואבניו. שלמה ב\"ר יצחק."
],
[
"תרסא. ואם ברח יהודי מעירו והניח קרקעותיו והחזיק בהם השר [שאין] בהם כרגא ואפי' יש בהם כרגא [אם] הניח אחרי' במקומו לפרוע הטסקא נראה לר' שאין לישראל אחר לקנותם דקרקע אינה נגזלת אע\"ג דקיי\"ל דינא דמלכותא דינא אין זה דינא אלא גזילה דמלכותא כי הדין הוא בכל המלכיות האלה שכשהיה יהודי יוצא מן העיר שבדין מלכות לא היו המושלים [מחזיקים] בביתו לפי שמשפט היהודי' ללכת אנה ואנה בכל מקום שירצו ואם [שעותו] את הדין אין זה דין מלכות אלא גזל מלכות כי לא מצינו דין מלכיות אלא במה שהגון לעשות אבל דבר שאין הגון לעשות כגון מכוס שאין לו קצבה אמרי' בהגוזל בתרא (קי\"ד ע\"א) דלא הוי דינא דמלכותא. יהודי אחד ברח מכרך בייר\"וטא ולקח השר את ביתו והשאילו ליהודי אחר ואותו שאל לו שכירות נראה למורי ה\"ר שמואל שלא יתן לו דהאי ביתא לא קיימא לאגרא שאם יצא היהודי מבית הדוכס ישאילנו לגוי נמצא זה נהנה וזה אינו חסר."
],
[
"תרסב. השוכר ספינה ופרקה וכו' וכן אם מכר כל הסחורה [שבספינה] לאיש אחד בחצי הדרך נוטל מכל א' חצי וכן כל כיו\"ב מכאן אני אומר שהמשכיר בית לחבירו עד זמן קצוב ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר עד סוף זמנו משכיר לאחרי' שהם כמנין בני ביתו [אבל אם היו ד' לא] ישכיר לה' שלא [אמרו] חכמי' אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלי' שהרי אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל בקרקע או בספינה אין אומר כן. וכן אני אומר אם א\"ל בעה\"ב לשוכר למה תטרח ותשכור הבית לאחרים אם לא תרצה לעמוד בה [צא] והניחו ואתה פטור משכירות אין יכול להשכירו לאחר שזה באל תמנע טוב מבעליו עד שאתה משכירו לאחר הנח לה ביתו ויש מי שהורה ואמר אינו יכול להשכירו כלל ונותן שכרו עד סוף זמנו ולא נהירא לן שזה דין אמת. העתקתי מס' המיימוני (פ\"ה מה' שכירות בקיצור)."
],
[
"תרסג. ראובן שטען על שמעון השכרתיך לכתוב ונתתי לך ספר להעתיק בו תחזרני לי ושמעון השיב גנוב הוא מאתי. דין זה פסוק ממתני' (ב\"מ פ' ע\"ב) כל האומני' שומרי שר וש\"ש חייב בגניבה ואבידה ואם התרו גנבים ביתו פטור שהרי [שמר] כדרך השומרי' ואנוס הוא ואם א\"ל שמעון לראובן גמרתי מלאכתך טול ספרך והבא לי שכרי או שהקדים לו ראובן שכרו לא הוי שמעון ש\"ש אלא ש\"ח כדתנן (שם) וכולן שאמרו טול שלך והבא מעות ש\"ח וישבע שמעון שלא פשע ופטור עכ\"ל רבי' אב\"ן ומיהו י\"א שחרם ותקנת קדמונים הוא שמלמדים וסופרים אין יכולי' לעכב שום ספר עבור שכרן וחבירי חלוקי' עלי לאמר דוקא אומנים [דעבידי] לתפוס דאי לא תימא הכי א\"כ כל נפקד שהוא [ש\"ח] אם יתחייב לו המקפיד אפי' פשוט יעשה ש\"ש ואני אומר דלנפקד ליכא שום ריוח ודוק."
],
[
"תרסד. ראובן שאמר לשמעון תן לי מעיל שלך בזקוק כי אני רוצה אותו אל מערופיא שלי ואשגרנו לו אם ישר בעיניו ויקבלנו אתן לך דמיו ואם לאו תקבל המעיל שלך ולא קבלו השר ובחזרת השליח קפצו עליו לסטים ולקחו המעיל ושמעון תובע דמיו דין זה פסוק מדתניא (ב\"מ פ\"א ע\"א) הלוקח מבית האומן לשגרן לבית חמיו וא\"ל אם מקבלי' אתן לך דמיהן וכו' עד נאנסו בהליכה חייב ובחזירה פטור מפני שהוא כנושא שכר וש\"ש פטור מאונסין."
],
[
"תרסה. ראובן טען לשמעון [נתאכסנתי] בביתך אני ואשתי והיה בעיר נישואין והיה לך בתולה ופייסת מאשתי להשאיל לבתך עגולים [של] זהב שלה שהיו שוי' ג' זקוקי' ועשתה כן והלכה לנישואין ובחזרתה השכיבה עצמה בבית החורף ויש והשפחה גויה גנבה את העגלים מאזניה והלכה לה ואני תובע ממך דמיהם והשיב שמעון ודאי גן הוא [אלא אשתי עשתה] לה טובה ולקחה היא העגולים של בתי חלוף העגולים שלה ועדיין הם בידה ומה שחייבוני ב\"ד אעשה וראובן השיב והלא אין העגולים שלך שוים אלא חצי [זקוק] דין זה פסוק מהני [בי תרי] דאזלי באורחא חד ארוך וחד גוץ כו' עד כי מטו נהרא למיעבר אותביה לסרבלא וכו' אתא לקמי' דרבא חייבי' א\"ל לרבא שאילה בבעלים היא ופטור איכסף וכו' ותנן נמי השואל פרה ושאל בעליה עמה פטור שנאמר אם בעליו עמו וגו' (ב\"מ פ\"א ע\"ב) הלכך [שמעון] פטור שהרי שאילה בבעלים היא] שהרי החליפו עגוליהם ואע\"פ שפשעה שלא הניחתם בחדר במקום שמירה פטור דפשיעה בבעלים היא ובפ' השואל (צ\"ה ע\"א) פליגי בה רב אחא ורבינא ורב אחא [אמר פטור] והלכתא כותי' דהכי פסקי' בכל דוכתי רבינא לחומרא ורב אחא לקולא דהלכתא כותי' וכיון שפטור שמעון לשלם אותן עגולי' חייב ראובן להחזיר לו אותו גולי' שלו. עכ\"ל רבי' אב\"ן זצ\"ל."
],
[
"תרסו. ראובן שעמד ברה\"ר וא\"ל שמעון שמור לי חפץ זה או בהמה זו וא\"ל ראובן הנח לפניך [אפי'] פשע בה והלךם לו ולא שמר לא מחייב וה\"ה אם אמר הנח סתם דתנן (ב\"מ פ\"א ע\"ב) שמור לי חפץ ואמר הנה לפניך אינו לא ש\"ח ולא ש\"ש ואבעי' לן הנח סתמא מאי ולא אפשיט וכה\"ג לקולא עבדי' ופטור. ואדם שבא לידו [מציאת] חבירו ונגנבה או אבדה חייב לשלם דקיי\"ל כרב יוסף דאמר (שם פ\"ב ע\"א) שומר אבידה כש\"ש דמי דמדדייק תלמודא סוף פ' האומני' [ואומרי' לימא] דרב יוסף תנאי היא ש\"מ כותי' ס\"ל. וראובן שנתן לשמעון ברחוב של יהודים חפץ אחד להוליכו לביתו וטען שמעון קפצו עלי לסטים ונטלהו ממני דין זה פסוק הוא שיביא שמעון עדים שנאנס ממנו כמו שהוא טוען ואם לא יביא עדי' ישלם שאם אמת [כדבריו] הרי יהודי' כל שעה נמצאי' שם והיו רואי' כדתני' איסי בן יהודא אין רואה וכו' (ב\"מ פ\"ג ע\"א) ומצינו שדן רבא שני דינים כותי' (שם) דאמר לההוא דשבר [חביתא דחמרא בריסתקא] דמחוזא [ריסתקא] דמחוזא שכיחי [בה] אינשי אייתי ראי' דלא בפשיע שברתו והפטר [ואל ר\"י ברי' כמאן כאיסי א\"ל] אין כאיסי כו' [ומעשה אחרינא שם בארבע מאות דני חמרא ופסק רבא ג\"כ כאיסי] הלכך כל היכא דשכיחי [אינשי] בההוא מקום דיכול לברר טענתי' דטעין לית תמן דין שבועה כלל אלא או יביא ראי' לדבריו או ישלם אבל אם הוא דבר של צנעא כגון החזרתי לך בפקדון או הלואה [ברה\"י] א\"צ להביא עדי' אלא ישבע ויפטור."
],
[
"תרסז. תניא בתוספתא (ב\"מ פ\"ח) אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום. לחרוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית. ומכאן שמעי' דבעל הבית יכול למחות ביד המלמד שלא ישכים לכתוב לאחרים או לעצמו כי יאמר לו לא תוכל ללמוד ביום. בירושלמי [דמאי פ\"ז ה\"ג] גרסי' רבי יוחנן [אזל לחד אתר אשכח ספרא איינום] א\"ל מאי [האי א\"ל ציים] א\"ל אסור לך [מה אם מלאכתו של בשר ודם את אמר אסור מלאכתו של הקב\"ה לא כ\"ש] משמע משם שמלמד אסור להתעינות."
],
[
"תרסח. ראובן טען לשמעון השאלתי לך כלי שלי למלאכה פלוני' [ושניתיו] למלאכה אחרת [ושברתו] ושמעון משיב לא שיניתיו כי באותה מלאכה נשבר דין זה פסוק מההוא גברא דשאיל נרגא לחברי' ואתבר אתא לקמי' דרב א\"ל זיל אייתי סהדי דלא שנית ואפטר ואי ליכא סהדי מהדר ליה תברי [וממלא] ליה דמי מאני (ב\"מ צ\"ו ע\"ב) וה\"מ כי ליכא סהדי וגם אינו רוצה לשבע אבל אם הוא רוצה לשבע ישבע שלא שינה [ומחמת] אותה מלאכה נדשבר ופטור כדין כל הנשבעי' שנשבעי' ולא משלמי' וכן פי' ר\"ח."
],
[
"תרסט. ראובן השכיר סוסו לשמעון לרכוב עליו ואחז ראובן בכלי זרוז שקורין שטעגרוף עד שעלה שמעון על הסוס או שהשכיר לו שמעון למשוי וסייעו ראובן בהגבהת המשוי ופשע שמעון בסוס ומת או נגנב או נאבד דין זה פסוק מהא (ב\"מ צ\"ז ע\"א) [מדימר בר חנינט אוגר כודינתא בי חוזאי] וכו' נפק לדלויי [טעונה] בהדייהו פשעו בה ומת אתא לקמי' דרבא וחייביה א\"ל רבינא לרבא פשיעה בבעלי' היא אכסוף לסוף אגלאי מלתא דלמיסר טעוני' נפק פי' לראות שלא ירבו במשאוי ולא לסייעו הלכך חייב אבל אי לסייעו [נפיק ודאי] פטור דפשיעה בבעלים היא וגם גניבה בבעלי' הוי פטור וזה הי' עמו במלאכתו בשעת התחלת השכירות [ותניא ב\"מ צ\"ב ע\"ב] הי' עמו בשעת שאילה [א\"צ להיות עמו בשעת שבורה ומתה] ה\"נ [הכא] פטור."
],
[
"תרע. ראובן שטען לשמעון מנה אתה חייב לי ושמעון משיבו איני יודע שאני חייב לך כלום. דין זה פסוק מהא (ב\"מ צ\"ז ע\"ב) מנה לי בידך [והלה] אמר איני יודע ר\"נ ור' יוחנן אמרו פטור והכי הלכתא ישבע שאינו יודע שחייב לו כלום ופטור. וה\"ה אם טען שמעון [אני יודע שאיני] חייב לך כלום כי אם נ'. אבל טען שמעון איני חייב לך כ\"א נ' והשאר איני יודע מתוך שאינו יכל לשבע משלם דכיון דטעון לי' במנה ואודה לי' בנ' איחייב לי' שבועה [דאו'] שאינו חייב אלא נ' וכי אמר הכי והשאר איני יודע היאך ישבע שאינו חייב אלא נ' הא אמר איני יודע וכיון שאינו יכול לשבע שחייב עצמו תחלה משלם. (אלו הדינין הועתקו מיסוד רבינו אב\"ן ז\"ל)."
],
[
"תרעא. היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות קיי\"ל כר\"נ דאמר (ב\"מ ק\"א ע\"א) שומעי' לו לטול עציו ואבניו דר' יוחנן נמי אמר כותי' וכ\"ש אם א\"ל הבעל החורבה טול עציך ואבניך ולך. דין משכיר בית לחבירו המשכיר חייב לתקן הבית וכל דבר שצריך אומן לתקנו. ודבר שאינו מעשה אומן השוכר מתקן עצמו ולא ינכה [להמשכיר] כלום. משכיר אמר בששה דינרים השכרתי לך ביתי ושוכר אמר בד' דינרים יד המשכיר על העליונה דקיי\"ל כר\"נ דאמר (ב\"מ ק\"ב ע\"ב) קרקע בחזקת בעליה עומדת ואפי' בא בסוף החדש וכו'. אבל אם שוי' הם על הקציצה ועבר זמן פריעת השכירות ואומר השוכר נתתי והמשכיר אומר לא נתת השוכר נאמן ובשבועה אבל בתוך הזמן אינו נאמן כדבעו מיני' [מר'] ינאי (ב\"מ שם) שוכר אומר נתתי והמשכיר אומר לא נתת על מי להביא ראי' אימת אי בתוך זמנו תנינא דאינו נאמן ואי לאחר זמנו תנינא דנאמן ל\"צ ביומא דמשלם זמני' או לא א\"ר יוחנן תנינא [שכיר] בזדמנו נשבע ונוטל שכיר הוא דרמי שבועה עליה משום דבעה\"ב טרוד בפועליו אבל הכא שוכר נאמן ובשבועה."
],
[
"תרעב. ראובן שואל משמעון כלי או בהמה למלאכה כיון שמשכו ראובן אין שמעון יכו לחזור בו דאמר ר\"א (ב\"מ צ\"ט ע\"א) כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרי' ושואל [מהשומרים] הוא ותני' כותי' דיכול השואל להשתמש בכלי כל ימי שאילתו ובלבד שלא יהא חסר וכלה הכלי או הבהמה. ואם קנה ממנו בקנין משתמש בו בכל מה שיחפוץ ואפי' לא נשאר ממנו אלא בית ידו ואותו הנשאר מחזיר לו כדאמר ר\"נ (שם ק\"ג ע\"א) שואל אדם בטובו לעולם והוא דקנו מיניה אמר רב אשי ומהדר ליה קתיה."
],
[
"תרעג. נתתי לבי במה שנוהגי' העולם לכתוב בכתובות נשים ודא נדוניא דהנעלת ליה מבי נשא [בין] בכסף בין בזהב וכו' עד סך הכל חמישים ופעמים שאינה מכנסת לו אפי' ב' ליטר' ואנן תנן בדין נדוניא בפ' מציאת האשה (כתובות ס\"ו ע\"א וע\"ב) השניסה לו [כספים] מקבלו הבעל בשליש יותר סלע ד' דינרי' מקבלן וכותב בכתו' ו' דינרי' ואם מכנסת פרגמטיא שצריך שומא מקבלן בפחות חומש שאם הכניס' בשומא ה' סלעים כוב בכתו' ד' סלעים לפי דבני חופה מעלין בשומתו את החומש וכיון דהכי הוא [אמאי] סמכו דורות האחרונים לכתוב כן. ונ\"ל דסמכו אהא דתני' (ב\"מ ק\"ד ע\"ב) ר' יוסי אמר מקום שנהגו לעשות כתו' מלוה דהיינו כמפורש במציאת האשה אשר פירש שאינו מקבל הנדוניא אלא בשוי' דהיינו כמלוה שאין כותבי' אלא מה שמלוה ומה שמוסיף שליש [על הכתו' הוא] לפי שמרויח בהן גובה מלוה כלומר גובה הכל מה שכתוב בכתו' מקום שנהגו לכפול מנהג החתן לכפול שאם מכנסת י' ליט' כותב כ' ליטר' כשבאת לגבות אינה גובה אלא י' ליטר' כמו שהכניסה [נהרבלאי גבו] תלתא שמנהג חתני מקומו היו רגילי' לכתוב כשמכנסת לו י' ליטר' היו כותבי' ל' ליטר' בכתו' וכיון דבמנהגא תלי' מלתא י\"ל שנהגו וחשו דורות האחרוני' לתקנת בנות ישראל שלא יהו קלות בעיני בעליהן להוציאן ותקנו לכתו' קטנה [כגדולה] והשוום כולם לכתוב נדוני' שוה וגם תוס' שהוא מוסיף תקנו בשוה לקטן כגדול ומה שגובה ענייה כ' ליטר' בנדוניתה כמו העשירה זהו מפני שקונין ממנו על כל מה שכתוב בכתו' ומשעבד נפשי' [כמרימר ב\"מ שם] דמגבי שבחא כלומר כל מה שכתב בכתו' הי' מגבי לאשה אע\"פ שנהגו במקומו לכפול. וא\"ל רבינא והתני' לכפול גובה מחצה ל\"ק הא דקנו מיני' גביא הכל וברייתא דלא קנו מיני'. ומה שכותבי' בכתו' מאה ליטרי' דהיינו מאתים זקוקי' כל ליטר' היינו של ברזל שהוא ב' [מנים] וא\"כ ק' ליטר' הינו מאתים זקוקי'."
],
[
"תרעד. שתי חצרות הסמוכות זו לזו אחת של ראובן ואחת של גוי והגוי בעל זרוע ונפל הכותל שביניהם [ועמד] הגוי ואנס את ראובן ונטל ממנו אותו כותל ובנאו ברשותו של ראובן והכניס מרשותו יותר משתי אמות ברוחב של חצרו של ראובן ואורכה יותר מעשרים אמה ובא שמעון וקנאה מן הגוי שלא מדעת ראובן. מן הדין יש שטוען ראובן את שמעון שחצר זה היה לי חלק גדול אלא הייתי מתיירא מן הגוי וקנית אותה שלא מדעתי ואני הייתי מבקש לקנותה ולא נתייאשתי ממה שנטל ממנו מפני שקרקע אינה נגזלת ואע\"פ [שיראתי] ממנו בטחתי [בהקב\"ה] אולי יצטרך למוכרה ואקנה אותה ממנו ויהיה לי פתחון פה עליו מפני שאנסתי [ואנכה לו] מן הדמים וגם הייתי מצפה עד שתצא מידו. וי\"מ כדתנן (כתו' ק\"ט ע\"א) השני נוח לי הראשון קשה ממני ועוד מבקש שמעון להשכיר בה גוים וא\"ל ראובן אנא מצרן לא שבקית דשקלית מיני' אלא דאמרת לי דטבא לי עבדת לי ואברחית אריא מינך קא חזינא אברחת אריא מינאי ואריא קא מרבעת לי אית ליה לסלוקי או לא [ילפני אדוני] כך הראוני מן השמים שכל הטענות שטוען ראובן לשמעון אין בהן ממש ושאמרו חכמי' קרקע אינה נגזלת [היינו] לענין מצות כגון אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיעה מידי מעשר (גיטין מ\"ז) א\"נ לענין לולב דאמרי' התם (סוכה ל' ע\"ב) גוים גוזלי' שדות וקרקע אינה נגזלת למהוי סוכה גזולה ולוב גזול דלא להוי מצוה הבאה בעבירה אבל לענין חזקה דקרקע כיון שבנה אותו גוי קרקע בחצרו של חבירו החזיר בה ונעשית שלו ומה שמכר מכר אבל ודאי להשכין בה אין לו מן הדין וטענת ראובן [נכונה] היא. (עיין באבן העזרי האלף)."
],
[
"תרעה. וששאלת ועוד היו חלונות פתוחות כהלכתן לחצר זו ובקש שמעון לסותמן ואמר כשקניתי היו סתומות ולאחר [שלקחתי] פתחן ואמור רבנן ישראל הבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי וטוען ראובן ודאי היו סתומות ואני סתמתים ולא סתמתי אותם אלא בשביל אותו הגוי שהי' מציץ לחצרי ועתה שעזרני המקום אני חוזר ופותחן ותדע שכך הוא שלא היו סתומות לא באבנים ולא בלגנים ולא פרץ פרצה אלא חוטטו בעץ. נראה שאין לראובן לפתוח אותן חלונות דמי יאמר שבמה שטוען הוא מהיזק ראיה שאותו גוי היה מיתזק [ועל] ההיזק ראי' של שמעון אינו חש דכל היזק ראי' שאמרו חכמי' בין [בלא יחפור (כ\"ב ע\"ב)] בין בסוף חזקת הבתים (בבא בתרא נ\"ט ע\"ב וס' ע\"א) כולן היזק ראי' ישראל בישראל הוא ואם אינו חושש להיזק ראי' של שמעון יש לו לחוש להזיקו של ראובן שלא יציץ ויראה את שמעון ועל המזיק [להרחיק] את עצמו."
],
[
"תרעו. ראובן קבל עליו לתן לשמעון כל מה שירויח אפי' אם יקח ממון מן אחר [ויעסוק] בו הכל יהי' ביני ובינך למחצה והרויח לא יתן לו [אא\"כ] קנו בעדי' דאסמכתא לא קניא ולא דמי למתנה ש\"ח להיות כשואל דא\"ר יוחנן (ב\"מ צ\"ד ע\"א) אפי' לא קנו מידו בההוא הנאה כו' מ\"ט ההוא מחוייב בשמירה ואלומי לשמירתו אבל ההוא דומי' דמתנה הוא דיהיב ליה אם קנו בעדים מצו משתעבד ואי לא יכול למיהדר ביה."
],
[
"תרעז. ראובן היה מתעסק באומנתו ובא שמעון ועסק בה אחריו [וצוה] ראובן לגזור לבל יעסוק בה אחר ומעכב עליו שמעון עד שיורה הרב הדין עם מי ואח\"כ נדר ראובן שוחד למושל העיר לבלתי יעסוק באותו אומנות כי אם הוא לבדו ורצה לגזור שנית ושמעון עיכב עליו כמו בראשונה. כך ראינו אם שמעון זה בן מבואו של ראובן שאינו יכול לעכב עליו ואע\"ג דאמר במכות (כ\"ד ע\"א) דרש [רב שמלאי] תרי\"ג מצות [נתנו] למשה דוד העמידם על ז' מי יגור באהליך וכו' לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חבירו זו מדת חסידות אבל לענין שורת הדין לא כדאמר בפ' לא יחפור (בבא בתרא כ\"א ע\"ב) א\"ר הונא בר מבואעה דאוקי רחיא ואתא בר מבואה אחרינא ומוקי רחיא גבי' דינא הוא דמעכב עלי' דא\"ל פסקת לחיותא ולית הלכתא כותי' אלא כרב הונא [ברי' דרב יהושע] דאמר בר מבואה אבר מבואה דנפשי' לא מצי מעכב מכמה ראיות חדא דר\"ה ברי' דר\"י הוה בתראה ואשכחן בהלכות קצובות דשדרו ממתיבתא כל היכא דתשכח אמוראי דפליגי במלתי' ותשכח בתראה דפליגי בהאי מלת אנמי הלכתא כבתראה ומסורת בידינו ו' דורות היו רבנן אמוראי ונמשכה [הוראתם] מאתים שנה רב ושמואל ור' יוחנן ור\"ל היו דורות ראשונים. דו ב' רב הונא ורב חסדא. דור ג' רב נחמן ורב ששת. רביעי רבה ורב יוסף. חמישי אביי ורבא. ששית רב אשי ורבינא. ור\"ה ברי' דר\"י היה בדור ד' אחר פטירת ר\"נ דהכי אמרי' (ב\"ב ו' ע\"ב) הני בי תרי [אתבר] תתאי ואמר בסופה אמר ר\"נ דינא [הוא] דהא מעכב עלי' וה\"מ דל [אתנו] אבל [אתנו] סתרו ובנו וכי אתנו עד כמה כוק' אמר רב הונא ברי' דר\"י [כי היכא דעיילי] איסוריתא [דמחוזא] והדר מכאן שר\"ה [ברי' דר\"י] בדור של רבה הוי ורבה בדור [רביעי] היה וכיון שהוא אחרון הלכתא כותי'. ועוד דאמר ר\"ח כרשב\"ג שהוא יחיד דאמרי' (ב\"ב כ\"א ע\"ב) א\"ל רבינא לרבא לימא ר\"ה דאמר כרבי יהודא דתנן בהזהב לא יחלק אדם קליות לתינוקת וכו' אפי' תימא רבנן אנא פליגנא אמגוזי וכו' ואמרי' מיתבי עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומתותב ר\"ה ולא הוי בידי' [דרבא מלתא לפרוקי אלא לאוקמי] דר\"ה תנאי הוא ור\"ה ס\"ל כחד מינייהו דתניא כופי' בני מבוי שלא להושיב לא חייט כו' רשב\"ג אומר אף לשכינו וכו' ובברייתא אין הלכה כרשב\"ג דקים לי' לר\"ה ברי' דר\"י כרבנן דאמרו לשכינו אין [כופין] ומש\"ה אמר הא מלתא פשיטא ול\"צ [למיבעי' דבר מתא אבר מתא אחריתי] מצי מעכב וכו' ובכל מקום הלכה כרבי' ור\"ה ברי' דר\"י ס\"ל [כרבים] והלכה כמותו וכ\"ש [שנפרכה] דעת ר\"ח מברייתא אחרת עושה אדם מרחץ כנגד מרחץ של חבירו' (תוספתא ב\"ב פ\"ב). ומ\"ש ראובן מושל העיר צוה ודינא דמלכותא דינא לאו כי האי אלא כגון דקטלי דיקלי ועדי גשורי אבל האי כיון [דצוה] שמעון [ישאל מורי] דינינו ונעשה כפי שורת המשפט [וראובן] לא שמע [לדברי] חבירו ותלה בגוים שימינם מלא שוחד ודתיהם עול ודיינו בגיותם דבר זה לא אמרו הק' בשמים ולא חכמי' בארץ ודבר זה רשע גזל ותרמית ובענין זה שאל רבנא טודרוס ורבי' משה בר' יהודא לפני רבי' קלונימוס ראובן שיש לו בית רחיים ורצה שמען להעמיד בית הרחיים אצלו וראובן מעכב עליו והשיב הוו יודעי' שהלכה כר\"ה ברי' דר\"י הלכך אם שמעון זה [בן] מבואו של ראובן אינו יכול לעכב עליו והרשות בידו לעשות בתוך שלו כמו [שהוא] עושה בתוך שלו ואם בן מבוי אחר הוא כיון שאנו אומרי' בה תיקון דין ממון הוא להקל ואנו עושי' בו לשני צדדים אם קדם [שמעון] והעמיד את הרחים אין כח [בראובן] לכופו לעקרו משם אם עד שלא העמידו באו לב\"ד וא\"ל ראובן עשה בתוך מבוי שלך אין מניחי' אותו להעמידו אצלו. הנה אור עולם ומומחה לרבים הורה כן כרב הונא ברי' דרב יהושע ועקר דברי רב הונא ואין לנו לעמוד על דבריו."
],
[
"תרעח. כל הנשבעי' שבתורה נשבעי' ולא משלמי' (שבועות מ\"ה ע\"ב) שכיר בזמנו נשבע ונוטל בד\"א ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדי' מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך והטעם משום דבעה\"ב טרוד בעבסקיו וה\"ה מלמד בזמנו ישבע ויטול אבל לאחר זמנו אינו נשבע אלא בעל הבית. "
],
[
"תרעט. ראובן השכיר ביתו ללוי [לעשר] שנים ונתן לו לוי כל שכירות של י' שנים והיה באותו בית ב' שנים וקנה לו לוי בית אחר ונכנס בו והשכיר אותו בית לשמעון וראובן טוען לשמעון מה אתה עושה בביתי ושמעון משיב מלוי שכרתיו ששכרו ממך וראובן משיב אין רצוני שתהיה בביתי. דין זה פסוק (ב\"ב ל' ע\"א) מההוא דא\"ל לחברי' מאי בעית בהאי ארעא א\"ל מפלוני זבנתי דזבנה מנך א\"ל לאו את מודית [דארעא דידי הוא] את מינאי לא זבנת א\"כ לאו בע\"ד דידי את ואמר [רבא] דינא קא\"ל ה\"נ דינא קאמר ראובן ואי טעין לוי הראשון תן לי שכרי שנתתי לי' שנים יאמר [הא] ביתא קמך ודר ביה ואחר איני רוצה שתכניס בו ואפי' אם לא נתן לוי כל שכירות מעיקרא חייב לתן עתה שמשעה שהחזיק [לוי] בבית נתחייב בכל השכירות ונקנה לראובן דתניא כשם [שקרקע נקנית] כו' ואר רב חסדא במרובה (ע\"ט ע\"א) שכירות קרקע ואפי' במסירת מפתח לחוד קנה לוי הבית וזוכה ראובן בשכירות דאמר ר' יהושע [בן לוי] (ב\"ק נ\"ב ע\"א) המוכר בית לחבירו [כיון] שמסר לו המפתח [קנה] הלכך זכה ראובן בשכירות אפי' הוא ביד לוי וכגון אם אינו מוצא להשכיר ביתו באותו שכר עצמו [אבל מוצא להשכיר ביתו באותו שכר עצמו] לא יתן לו לוי אלא שכר שנים שדר בו ומכאן ואילך ישכירנה לאחר ויקח שכרו דת\"ר בהשוכר [את] האומני' (ע\"ט ע\"ב) השוכר ספינה ופרקה לה בחצי [הדרך] נותן לו שכר חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומות כו' ואי לא משכח שקיל מראשון גבי בית נמי ל\"ש ובלבד שיודיעוהו השוכר ל' יום קודם ימות הגשמי' ואם לא הודיעו ויצא בימות הגשמים חייב לתן לו כל שכרו של ימות הגשמים כדתניא בהשואל (ק\"ב ע\"ב) כשם שמשכיר צריך להודיעו כך השוכר כו' אבל הכא שראובן נקט שכירתו בידו וכבר זכה בו קנאו ואין [לוי] יכול לומר ]תחזרנו] לי ותשכיר ביתך לאחר שהרי זכה ראובן במה שבידו וכשיוצא [לוי] מן הבית עמד הבית בחזקת המשכיר [דקיי\"ל] כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעלי' עומדת בפ' השואל (ק\"ב ע\"ב) ולא בחזקת לוי השוכר ולמי שישכירנה ראובן תהא מושכרת ואין לוי יכול לומר כיון שנתתי השכירות [כל] ימי שכירותי תהיה בדודה מאין יושב שלא ע\"מ כן השכירה לו ששאייה יוכת שער אלא ביתא מיתבא יתיב. ונ\"ל דמצינו למילף דין זה ממתני' דהמפקיד (ל\"ה ע\"ב) השוכר פרה והשאילה לאחר וכו' א\"ר יוסי תחזור פרה לבעלי' וכן הלכה וכמו שהשוכר [המשאיל] לאחר איבד זכותו וחזרה פרה לבעלי' כן שוכר ומשכיר תחזור פרה לבעליה והוא אבד מעותיו. וה\"ה אם לא מתה תחזור פרה לבעלי' מיד השואל ואבד השוכר מעותיו לפי ששינה ועבר על דעתו של בעל הפרה ה\"נ לגבי בית אבד לוי השוכר מעותיו לפי ששינה ועבר על דעתו של בע\"ה וכי היכא דמשכיר בית לחבירו ונפל אין חייב להעמיד לו בית אחר וגם אינו חייב [להחזיר] שכרו כן נמי היכא דיוצא מאליו מן הבית כי הכא אין המשכיר חייב להחזיר לו שכר שנתן לו עכל רבינו אבן. ורבינו ז\"ל הביא ראי' דאמר בפ' כל גט (כ\"ט ע\"א) כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר. ומורי הביא ראי' ממתני' דגט פשוט (קע\"ב ע\"א) שני אחין אחד עשיר ואחד עני הניח להם אביהם מרחץ ובית הבד עשאן לשכר השכר לאמצע עשאן לעצמו [עשיר] אומר לעני קח לךם עבדי' וירחצו במרחץ וכו' משמע דלא מצי א\"ל אחיו העני אני רוצה להשכיר [חלקי] לאחר בשכירות דמצי א\"ל אחיו העשיר א\"א שירחץ אחר במרחצי עיין ברמז תרס\"א."
],
[
"תרפ. ראובן אפוטרופוס של רחל האלמנה טען על שמעון צא מביתי כי ירדת לגור בו שלא ברשותי ואומר שמעון אין לה עסק באותו בית מעכשיו ועד עשר שנים כי השכרת אות ללוי בקנין גמור להושיב בו כל מי שירצה וכן היה לוי משכיר מכמה שנים הבית ממך ולעשות בו מה שירצה להכניס ולהוציא ועכשיו השכיר הבית ממך מעכשיו ועד [י'] שנים להושיב בו מי שירצה ומלוי השכרתיו ונתן לי כל [הכח] שהי' לו באותו בית ובשעה שירדתי לתוכו לא מחית ועכשיו אתה מוחה. וראובן האפטרופ' אומר אינה רוצה לדור [עמך] כי לא לכך השכירתי בית ללוי להושיב בו נחש ואין אדם דר עם נחש בכפיפה ויהי' [לה] הפסד בדבר ושמעון אומר אם אינה רוצה לדור עמי נעשה מחיצה באמצע הבית כי חצי הבית השכרתי מלוי והאפטרופ' של האלמנה אומר סוף דבר אינה רוצה שתהי' בביתי שהוא שלי כלל וכלל ובאותו יום שירדת בו מחיתי. ומה שאמרת שהשכרת מלוי ולוי שכיר כך להושיב בו מי שירצה יבא לוי ויערער אבל אתה צא מביתי שהוא שלי ושמעון אמר אף ידעתי מתחלה שרציתי [לדור] בתוכו ולא מחית לי ועכשיו שבאתי לבית והוצאתי דמים הרבה מחית לי וראובן האפטרופ' אומר ודאי לוי הי' אדם טוב אבל אתה שבאת על הפסדי ויש לי הפסד ממך איני רוצה כלל שתהיה בביתי ושמעון אומר אם ירצה הק' לא תקבל הפסד ממני וכל ההפסד שתקבל ממני אשלם לך אם יהי' דין תורה [כן] והאפטרופ' של האלמנה אומר איני פונה לכל זאת כי אנכי [ירא] מדברים גדולים ורעים ואיני יכולה לטרוח ולרדת בדיני' כי [האפטרופ' של] אשה אלמנה אני. ושמעון אומר באותו בית שאני בתוכו דברתי עם לאותן שיש לי לדבר עמם [שאיני] צריך לצאת והאלמנה אומרת מעולם לא דבר כלל. נראה למורי דדין זה פסוק מהא (ב\"ב ל' ע\"א) דההוא דא\"ל לחברי' מאי בעית בהאי ארעא א\"ל מפלוני זבנתי דזבנה מנך א\"ל לאו אודית לי כו' ואמר רבא דינא קאמר לי' [ה\"נ דינא קי\"ל] ראובן האפטרופ' של האלמנה [וכענין] זה פסק רבי' אב\"ן. ועוד נ\"ל ראי' מההוא גברא דזבין [ארבא] דחמרא לא אשכח דוכתא לאותובי' וכו' [עד אזלא איהו אגרא שקולאי מיניה וביה אפיקתיה] וכו' [עד] לא מבעי' הצד דלא קיימ' לאגרא אלא אפי' חצר דקיימא לאגרא א\"ל לכו\"ע ניחא לי לאגורי לדידך לא ניחא לי לאגורי דרמית עלי כאריא ארבא (ב\"מ ק\"מ ע\"ב). ונ\"ל דאפי' ל' יום אין נותנין לו אלא לאלתר צריך לצאת מדקאמר ר\"ה ברי' דר\"י (ב\"מ שם) כאשר עשה כן יעשה כו'. ואם יפה כונתי הודיענ והוסיף נופך משלך באר היטב ומה נעשה לשמעון כי אומר לאלמנה לאו בע\"ד דידי את ושכירות קניא וא\"כ מה הועילו חכמי' בתקנתן [שאמרו אין שכירות נקנית] אלא בעדים ובקנין.",
"תשובה אין האלמנה יכולה להוציא את שמעון מן הבית אחרי שהיא מודה ששכרתן ללוי אפי' השכירתו ללוי סתם אם רוצה לוי לצאת מן הבית יכול להשכירו לאדם אחר במקומו כמו שאפרש בע\"ה כ\"ש בדין זה אחרי שהתנה לוי עם האלמנה להושיב אחר במקומו אם ירצה וראי' מהא דאמר פ' השוכר את האומני' (ע\"ט ע\"ב) השוכר את הספינה ופירקה לו בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומותכו' עד [דפרקה לטועניה] בגויה ופר\"ח שמכר סחורתו לאדם אחר ואותו אדם שקנאו נכנס בה להוליכה עד מקום [שהתנה] הראשון ותרעומות הוי משום אשלא יתירה שצריך הכלים יתרים להוציא כלים של הראשון ולהכניס כלים של השני א\"נ לשינוי דעת שחספן אינו מכיר אדם השני וענינו אלמא דהשוכר ספינה מחבירו סתם אם רצה למכור סחורתו לאדם אחר ולהשתמש בספינתו של הספן כל ימי שכירתו הרשות בידו ואין הספן יכול לעכב ולומר השכרתי לך ולא לאחר דאי מצי מעכב תרעומות מאי עבידתי' לא לקבלי' ולא תרעומות תהוי לי' דמצי למימר לא אפשי אלא [בך] וכיון דמצי לעכב שלא יכניס אחר במקומו אם ירצה הראשון לצאת יכול לומר הספן תן לי כל שכרי מיהו יש לדחות דהאי ודאי לא מצי משכיר למימר איני חפץ שתשכיר אותה לאחר כדי שיצטרך הראשון לתת לו כל שכרו אם ירצה לחזור כיון דמשכח לאיגורי. מיהו היכא דספן אינו שואל אלא שכר הדרך שהלך כבר ורצה למחול שכירתו דמכאן ואילך כמו בדין זה אכתי אין לנו ראי' שלא [יכול] לומר כן איני חפץ שתשכיר אותה לאחר בחריקך אבל יש להביא ראי' שאם רצה לוי למלאות כל בית דיורין הרשות בידו לרבות לגרי בית מלמד סופרי' ושכירי' ותושבי' כדרך כל שוכרי הבית שאין לדבר קצבה כמה בני אדם יכניס ומה\"ט נמי תנן פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ\"ט ע\"ב) אם רוצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עלייה מעל גבי ביתו ופותח לתוך ביתו ומפ' בגמ' [מאי חדר] שחלקו [בשנים ומאי] עליי' [אפתאי] וטעמא משום שאם רצה [לרבות] ביתו דיורין הרשות בידו. ועוד יש לי להביא ראי' מהא דתנן בערכין פ' המוכר שדהו (ערכין ל' ע\"א) מכרה לראשון במנה והראשון מכרה לשני במאתים אינו מחשב אלא עם הראשון שנאמר לאיש אשר מכר לו מכרה לראשון [בר'] ומכרה ראשון לשני במנה אינו מחשב אלא עם השני שנא' לאיש אשר בתוכה וכל מוכר שדהו [בשעה שהיובל] נוהג אינו אלא [כשכירות] בעלמא הואיל וסופו לחזור ביובל ואפ\"ה ראינו שיש רשות לראשון למוכרה לשני בלא רשות הבעלים דל\"ל דהתם מיירי כשנתנו לו הבעלים רשות למוכרה לאחר דא\"כ [למה לי קרא] במכרה לראשון במנה ומכרה הראשון לשני במאתים שאינו מחשב אלא במנה [תיפוק לי'] דאי במאתים עם השני אטו בשופטני עסקי שהי' בעל השדה נותן לו [שדהו] לראשון למכרו ביוקר ונמצא מפסיד בכך שיצטרך לחשוב במאתים אלא [על כרחך] מיירי בלא דעת בעלים. ול\"ל נמי דאיירי בדעבד איסורא ומכרו לאחר דאטו ברשיעי איירי קרא ועוד את\"ל דאיכא איסורא מ\"מ חזי' מהתם דאם מכרו לאחר בלא דעת בעלים דמה שעשה עשוי ואין הבעלים יכולי' למחות אח\"כ ולבטל את מכירה דאי לא תימא הכי למאי אצטריך קרא לימדו הבעלים [אי אפשי] במכירה זו שמכר הראשון לשני אלא ש\"מ שאינו יכולי' לעכב. ומה שהבאתם ראי' מפ' השואל מההוא דכאשר עשה כן יעשה לו [עד לאחרים] ניחא לי' לאגורי לך לא ניחא כו' אין הנדון דומה לראי' כלל דשאני התם דמעקרא [יהבה] לי' דוכתא במתנה לאותובי לחמרא לפי שקדשה וכי הדר שדר לה גיטא אדעתא דהכי לא יהבה לי' ולאגורי נמי לא ניחא [לה] אבל בדין זה כבר השכירו את הבית ללוי ולא מצי למיהדר ביה. והא דקאמר לי' שומר שמסר לשומר חייב ואפי' למ\"ד פטור דמודה שאין השואל והשוכר רשאי להשאיל ולהשכיר ה\"מ במטלטלי שאפשר לגונבם ולהטמינם אבל במקרקעי רשאי השואל והשוכר להשאיל ולהשכיר אם כבר קנאה בדבר שהקרקע נקנה [בה דכשם שהקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה] כך שכירות קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. ומה שהבאתם מפ' חזקת הבתים דקאמר מי לא מודית דהאי ארעא דידי הוא ואת מינאי לא זבנתי' לאו בע\"ד דידי את אינה ראי' כלל לדין זה דהתם המערער לא היה אומר כלל שמכרה לשום אדם אבל הכא [הרי] מודה האלמנה שהשכירה בית ללוי וכיון שחזר לוי והשכירה לשמעון אינה יכולה לעכב על ידו שהרי אותו חצי הבית ששכר לוי ממנה יש לו לחזור ולהשכירה לשמעון כל הימים שיש לו כח בו כדפרי'. ובשכבר ראיתי בספר רבינו משה אב\"ן מיימו שהשוכר בית מחבירו ורוצה להשכירו לאחר הרשות בידו ולא נפניתי עתה לחפש עם כניסת המלכה. וכל מה שכתבתי והוצרכתי להביא ראי' היינו במשכיר בית לחבירו סתם אבל בדין זה ששכר לוי את הבית מן האלמנה והתנה עמה להושיב בו כל מי שירצה אינה יכולה לעכב ולית דין צריך בשש. ושלום מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"תרפא. ראובן נתן פרגמטיא לשמעון עד יום פלוני ואמר תפרע לי מעותי וא\"ל פרעתיך בתוך הזמן דין זה פסוק מדריש לקיש (ב\"ב ה' ע\"ב) דאינו נאמן לומר פרעתיך בתוך הזמן ואפי' מיתמי שקיל בלא שבועה דחזקה אין אדם פורע [בתך זמנו] וה\"מ כשבא ראובן [לפרע ביום זמנו] אבל בא אחר זמנו ואמר פרעתיך בתוך זמנו נאמן ובשבועה כרב אשי וכל נאמן דאמרי' בתלמוד שבועה בעי ואבוהון דכולהון בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא ע' ע\"א) בעא מיני' רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר ואל החזרתי לך [מהו] מגו דאלו א\"ל נאנסו נאמן כי א\"ל החזרתיו לך מהימן או דלמא א\"ל שטרך בידי מאי בעי א\"ל נאמן ומסקי' מאי נאמן בשבועה. ומתירוצא דרב אשי (ב\"ב ו' ע\"א) שמעי' דאמרי' מה לי לשקר במקום חזקה."
],
[
"תרפב. כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי (שבועות מ\"א ע\"ב) ושאלו מקמי' דריב\"א אם יכול לתקן דבריו הראשונים שיחזור ויאמר מה שאמרתי אין לך בידי כך הי' בדעתי בשביל שפרעתיו ויכול לחזור מדבריו או נימא כיון שכבר אמר אין לך בידי ופי' לא לויתי מעולם אינו יכול לסתור את דבריו הראשונים. והשיב ריב\"א דלא מצי לתקן דבריו הראשונים משום דקיי\"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי."
],
[
"תרפג. ראיתי בתשובת על ראובן שהיה לו עלייה ושמעון היה לו בית כנגד עלייתו של ראובן ואין ביניהם ד' אמות אלא מבוי קטן שיעור ג' אמות ביניהם ועמד שמעון ומכר ביתו ללוי ולוי רוצה להגביה כותל שבחצירו למעלה מחלונו של ראובן ולהאפיל עליו ואומר כשם שהחזקתי להאפיל על הפתח כך אני יכול להגביה הכותל ולהאפיל על החלון והשיבו דאן בדבריו כלום אלא במה שהחזיק החזיק כדאמר ר\"נ (ב\"ב ו' ע\"א) למאי דסמך סמך והלכתא כותי'."
],
[
"תרפד. ראובן היה לו חלונות פתוחות לחצירו ורואה בהן גם במקצת חצירו של שמעון וא\"ל שמעון סתום חלונותיך דין זה פסוק מהא (ב\"ב ב' ע\"ב) [דא\"ל] בעל החצר לבעל הגג [לדידי קביעי לי תשמישי] לדידך לא קביע' לך תשמישך ולא ידענא בעידנא דעיילית דאצטנע מינך שמעי' מהכא דאם יכול להצטנע מלפניו לא מצי טעין ליה ה\"נ כיון ששמעון יכול להשתמש בחצרו בהצנע במקום שאין ראובן רואיהו דרך חלונו אין יכול לומר לו סתם אבל אם רואהו בכל חצרו של שמעון אפי' יהו כמה חצרות מפסיקות צריך לסתוך דהיזק ראי' שמיה היזק."
],
[
"תרפה. ראובן ושמעון שהם מצרני' בקרקע ורצה ראובן לבנות בקרקע שלו סמוך לשמעון וא\"ל לשמעון סייע עמי לבנות סמוך לך וכשתבא לבנות גם אתה שתסמוך על כותל שלי ולא תצטרך לבנות כותל אחר בצד כותלי ולא אבה שמעון לסייעו לאחר כך בא שמעון ובנה גם הוא בית וכתלים וכותל רביעי לא בנה כי סמך על כותל ראובן ועכשיו ראובן תובעו כיון שסמכת על כותל שלי תן לי חצי יחציאות שהוא כותל לך כמו לי ושמעון משיבו הלא לא נשתמשתי בכותלך [ואיני] נותן עליו לא קורות ולא תקרה וראובן משיב אעפ\"כ אתה נהנה ממני שלא הוצרכת לכותל רביעי דין זה פסוק מהא דתנן (ב\"ב ה' ע\"א) סמך לו כותל אחר אע\"פ שלא נתן עליו תקרה מגלגלי' עליו את הכל ה\"נ אע\"פ שלא נתן שמעון תקרה בכותל ראובן חייב. ועוד מדתני רבי יוסי (שם ד' ע\"ב) אם עמד ניקף וגדר רביעי מגלגלי' עליו את הכל (ובגמרא שם ה' ע\"א) ואי לא פסיקנא לך כרב הונ ואליבא דר\"י ש\"מ דהכי הלכתא הלכך שמעון נמי שסמך בנינו לאותו כותל גלי דעתי' דניחא ליה בההוא ומגלגל עליו חצי הוצאה או יפייסנו במה שיוכל. וא\"ת שמעון נהנה וראובן לא חסר במה שסמך לכותלו וקיי\"ל (ב\"ק כ\"א ע\"א) הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דזה נהנה וזה אינו חסר פטור ה\"נ שמעון פטור התם נהנה ומהנה הוא למ\"ד ושאייה יוכת שער הכא שמעון זה נהנה ולא מהנה הוא הלכך חייב ואם סמך נגד כל הכותל באורך ובגובה יהיב ליה הוצאה של חצי הכותל ואי לא למאי דסמך סמך ויהיב ליה לפי מה דסמך."
],
[
"תרפו. ראובן ושמעון שיש להם שני בתים זה בצד זה ומרזב על גגו של ראובן וגגו של שמעון גבוה משל ראובן ונוטף על גגו של ראובן בתוך מרזב שעל גגו ועתה בא ראובן להגביה את ביתו ושמעון אין מניחו וטוען ראובן אבי בשביל שהיה אוהבך בקשת ממנו [לשום] בין שניכם מרזב אחד להיות שניכם שותפי' בו וקודם לכן היה לכל אחד מרזב ויאות לך כל ימי אשר לא יצטרך למקומו ונפטר אבי לעולמו ועתה אני במקומו ורוצה אני להגביה את ביתי ושים לך מרזב לגגך ואני לגגי ושמעון משיבו כמו שהוא עתה כך [היה] בימי מורישי [ומורישך] כמה וכמה שנים החזקתי בפניך בלא ערער והביא ראובן עדי' והעידו שראו מרזב לגגו של שמעון בימי מורישיהם]. ושמעון הביא עדי' והעידו שלא הי' מרזב לגגו בימי מורישיו אלא כמו שהוא עתה כן היה. דין זה פסוק מהא (ב\"ב ו' ע\"א) אחזיק לנטופי אחזיק לשופכי אלמא [חזקת] נטופי חזקה גמור היא וטעני' ליורש ואמרי' מורישיו של שמעון פייסו במעות למורישיו של ראובן לקבל נוטפין דקיי\"ל דטועני' ליורש וטועני' ללוקח ושמ אם הי' אביו קיים היה טוען כך אבל אם היה ראובן מביא עדי' [שבשכירות] או בפיוסים באו הנוטפי' תחלה למורשי שמעון שוב לא מצינו לשמעון לטעון כן שאפי' הי' מורישו קיים לא הי' יכול לטעון פייסתיו שוב בממון אא\"כ יביא ראי' וכיון דהכי לא טענינן ליורשי' מידי דלא מצי מורישיהם לטעון. וגם עדות [שתי] הכתות נכון הוא שאותם שראו מרזב זה הי' קודם שפייסו בממון ואותם שהעידו שלא הי' מרזב לאחר שפייסו בממון הוא ואפי' היו מכחישות זא\"ז היינו אומרי' אוקי תרי להדי תרי ואוקי נטופי כדאיתנהו ואם רוצה ראובן להגביה ביתו יגביה הכי שלא יפסיד שמעון יכניס מעט בשלו כדי הכנסת מרזב במקום מרזב הראשון ואח\"כ יגביה כמו שירצה ואפי' לא הי' לשמעון חזקת מורישו אלא חזקה דידיה שהחזיק בנטפי בפני אבי ראובן או בפני ראובן עצמו [דיו] ובלבד שיטעון אתה מכרת לי או אתה נתת לי דחזקה שיש עמה טענה בעי' וגם לא בעי חזקה ג' שנים לתשמיש כי האי. וכל אלו חזקות אחזיק לנטפי אחזיק לשפכי אינו אלא לפי שעה ובפניו ודוקא נטפו של גג גמור דהוי חזקה [דהוא] תשמיש קבוע וכיון דלא מחי ודאי מכר או נתן אבל [צריפא] דאורבני (ב\"ב ו' ע\"א) כגון שבנה כותל חדש אצל חבירו ולא הספיק לעשות לו גג קבוע וכסהו בערבהב שלא יתקלקל הכותל ונוטף בחצרו לא הוי חזקה דיכול לומר כיון דלא הוי נטוף קבוע [לא] חששתי למחות ורב יוסף אמר אע\"פ שאינו ניטוף קבוע צריך למחות דאי לא מחי מצי אידך ליטען אתה מכרת את נתת ואע\"ג דעבד ר\"י כשמעתי' לית הלכתא כותי' דקיי\"ל כר\"נ ועוד דרבינא דהוי בתראה קאי כותי' ואמר כשורה דמטללת' שאינו תשמיש קבוע עד ל' יום לא הוי חזקה דכיון דאינו קבוע לא חשש למחות ואי חברי' [בטינא (ב\"ב שם ע\"ב)] דהוי תשמיש קבוע לאלתר הוי חזקה כיון דלא מחי."
],
[
"תרפז. ראובן שהשכיר בית לשמעון לי' שנים ולאחר ג' שנים או ד' א\"ל אני רוצה לגביה ביתי ולבנותו באבנים ועתה צא ממנו ודור עמי בבית עד שאבננו ותחזור ושמעון משיבו אינו יכול לטרוח ולטלטל לבית. דין זה פסוק מהא (ב\"ב ו' ע\"ב) [הני בי תרי] חד דייר עלאה וחד דייר תתאה [אתבר תתאי א\"ל תתאי] לעילאי תא ]ונבנייה] כו' ובמסקנא נמי אמרי' לא מטלטלנ' מינאי ואר\"נ דינא קא\"ל וטעמא משום דא\"א לטלטל כליו שלא יפסיד דאמרי אינשי מבית לבית חלוק (בראשית רבה פרשה ל\"ט) הלכך אין ב\"ד יכולי' להכריח שמעון לצאת אבל שמעון יעשה לפנים משורת הדין שאם יקבל עליו ראובן הפסדו אם יפסיד ויצא דזה נהנה וזה אינו חסר אלא שטורח."
],
[
"תרפח. ראובן ושמעון שחלקו ירושת אביהם אחד נטל הבית ואחד נטל החצר ובא בעל החצר לבנות בית בחצר וסתם חלונותיו ופתחיו של אחיו ואחיו מעכבו. דין זה פסוק מההוא בי תרי דפלגו בדי דדי חד מטי' אספלידא וחד מטיא תרביצה (ב\"ב ז' ע\"א) אזל מר דתרביצה וגדר אטמא דאספלידא א\"ל כו' ואמר רב חמא דינא קאמר לי' ומסקנא בכולהו הלכתא כרב חמא. דינין אלו לשון רבי' אב\"ן."
],
[
"תרפט. שאלו חמקמי' דרב מתתיה גאון ראובן דאית ליה בירא [בצד] מצר שמעון וקם שמעון וחפר בית הכסא וארחיק מן בירא תלתא [פושכי כדאמרי] רבנן (ב\"ב י\"ז ע\"א) ואפ\"ה קא מפסיד לבירא דמיא אי מדינא לארחוקי טפי או לאו ואמר כי תנן לא יחפור אדם בור כו' [תנא] בא\"י קאי ותנא בור סמוך לבורו ולא תנא בור סמוך [לבארו משום דבור] מים מכונסין [ודיו] בג' טפחים דבהכי מחזיקי' מימיהן מפני שחצובים בהרים ואינו נופל כותל שביניהם ואין מזיקין זה את זה אבל כותל אחר של בארות אחרות דרפי' ארעיהו דבאר מאמת המים [דמתנא] ושואבת מים מזו לזו צריכי' הרחקה טפי ואנן האידנא לא נהגינן הכי כלל ואין להאריך וכל הרחקות דמשם נזקי כותל דמתני' נראה לומר דמיירי דוקא בכותל לבנים [שלהם] אבל בכותל לבנים שלנו א\"צ כלל וסתם [כתלים] שלהם היו של אבנים וראי' דאמר רבב\"ח (ב\"ב י\"ט ע\"ב) מותר לאדם להשתין מים בצד כו' ואיתותב מדתני' בד\"א בכותל של לבני' אבל בכותל של אבנים בכדי שלא יזיק וכמה טפח ובצונמא מותר."
],
[
"תרצ. שאל הר\"ר שלמה מווינא את הר' שמואל ממענברק אדוני מורי שותפי' שחלקו בית ונפל לאחד חלקו במקום [שאין שם בית הכסא ועתה רוצה לחפור סמוך לכותלו וד'] אמות רוצה לרחיקו וחבירו אומר איני חפץ אחרי שלא הי' שם בית הכסא אל תחפור אפי' בהרחקת ד' אמות דמתרעת אשיתאי ומזקת לי בריחא ותחפור בצד אחר. והשיב דקיי\"ל כר' יוסי (ב\"ב כ\"ה ע\"ב) דזה חופר בתוך שלו וכמ\"ש למעלה דכל הרחקות דוקא בימיהם שהי' כתליהם של לבנים וכמו שפסק ר\"ת לגבי בתי כסאות שצריך להרחיק דוקא בתי כסאות שלהם שהיו מגולי' אבל שלנו שהן מכוסי' א\"צ להרחיק."
],
[
"תרצא. בחזקת הבתים (מ\"א ע\"א) כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה רבינו יקר הי' מסתפק אדם שהחזיק בקרקע בלא טענה ועתה מודה שאינו שלו ואדם אחר בא וערער עליו וא\"ל מה אתה עושה בתוך שלי והשיב שלא אמר לי דבר מעול מיהו בעבורך לא אצא עד שתברר בעדי' שהיא שלך מי מצי לסלוקי מן הקרקע או לאו. וכתב רבי' שב\"ט דטענת המחזיק [נכונה] ולא יצא עד שיביא המערער עדי' שהיתה שלו וראיתו [מהא דאמרי' (ב\"ב ל\"ד ע\"ב)] גבי ארבא אי תפיס לא [מפקינן] וגם ראיו' דכל ממון שיבא ליד אדם ואית ביה [ספיקא] אינו רשאי להוציאו מידו עד שיתברר לו בעדי' ברורי' וגם ריב\"א הביא ראי' דלא מפקי' מיני' דדייק מר' מיאשא בהכותב (פ\"ה ע\"ב) חדא דלא אמיד א\"ת גם של זה שמא אינו ואיך יוציאנו מידו כיון שאין עדים לזה שהוא שלו הא [קאמר] סימנא משמע הא לא\"ה [לא] היו נותני' לו."
],
[
"תרצב. שאלתי למו' אדם שנודר צדקה סתם לתן לכל דבר שירצה אם יש לו לתן הצדקה לנרות לבית הכנסת או לחולים איזה מהן חביב והביא לי ראי' מן הירושלמי דמס' שקלים (ספ\"ה) שיש לתן קודם לחולים דגרסי' התם [דלמא] רב חמא [בר חנינא] ורב הושעי' דהוין מטיילי' באילן כנישתא דלוד א\"ל ר\"ח לר' הושיעי' כסה ממון שקעו אבותינו בבי כנשתא דא א\"ל כמה נפשות [שקעו אבותיך כאן] מי לא הוי בני נש דילעון באורייתא רב אבין [עבר אילן תרעין דסדרא רבא] נחית ר' מנא לגבי' א\"ל חמי מה עדית א\"ל וישכח ישראל עושהו [ויבן היכלות] מי לא הוי בני נשא דיעלון באורייתא."
],
[
"תרצג. בתוספתא בהגוזל האומר תנו ק' דינר לביהכ\"נ [תנו] ספר לביהכ\"נ יתן לביהכ\"נ הרגיל בה אם הי' רגיל בשניהם יתן לשנים האומר תנו ק' דינר לעניים יתננו לעניי אותה העיר ר' אחא אמר לעניי כל ישראל. [בן] האוכל משל אביו ועבד האוכל משל רבו קוצ' ונותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכן נהגו בעלי בתים."
],
[
"תרצד. בחזקת הבתים (מ\"ד ע\"ב) רב זביד אמר אפי' נמצא שאינו שלו אינו חזור עליו והלכתא כותי' אמימר אמר אפי' [ליכא כל הני] נמי לא והלכה כותי'. [הלכך] האי ישראל דזבין חמרא לישראל חברי' [ואו] גוי קאניס לי' לא מחייב לפצויי אפי' אינו מכיר בה [שהיא] בת חמורו אפי' אניס לי' בלא אוכפא דמידע ידע דסתם גוי אנס הוא ואפי' זבני באחריות. מעשה היה בגוי שמשכן משכונו לישראל והוצרך מן המעות והלך ומשכן את המשכון לישראל חבירו והפסיד את המשכון ופדה הגוי את המשכון ותבע משכונו והשיב לו ישראל אפרענו לך כי המשכון נפסד ותבע הגוי כפלים מדמי שויו ואמר ישראל ראושן לשני שהפסיד המשכון סלקני מן הגוי והשיב אפרע לך המשכון ומה שהגוי שואל כפלים איי חושש ולא אפרע לך אלא שויו יש שאמרו דצריך לפרוע הכל דלא גרע מדינא דגרמי ורבי הביא מכאן ראי' דישראל השני שהפסיד המשכון לא יפרע אלא שוה המשכון וישראל הראושן יפרע המותר לגוי אשר פיו דבר שוא ותובע שלא כדין."
],
[
"תרצה. כתב רב האי גאון אע\"פ שאנו אומרי' מתוך שאינו יכו לשבע משלם בלא שבועה מ\"מ הקהל מחרימי' בסתם על כל בני ברית שחייב לחבירו שיפרע לו."
],
[
"תרצו. ואדם התובע לחבירו ואמר נתתי לך רבית [הנתבע] פטור בלא שבועה דאין אדם משים עצמו רשע."
],
[
"תרצז. ואדם שאמר איני נשבע פוטרי' אותו מיד ואין משהין אותו ב\"ד אחר [כן] שלא יחזור בו וע\"כ ישלם משקבל עליו בב\"ד."
],
[
"תרצח. אב סגני כהונה, ידיו אמונה, חכמה קנה שמלאכתן בונה, אבן פינה, יתד תקועה, במקום נאמן שם טוב קנה, הודעתיך נאמנה אלופי ומיודעי הר' אליעזר כהן. וקרובי חביב הר' אליעזר בנן דמוריין בר אבהון ובר אוריין על אודות ראובן שבנה בנין בחצר אלמנה אחת בלא ידיעתה ומיחתה בו שלא לבנות ועתה אומרת לו לסתור בנינו ולתת לה שכר הקרקע ממה שדר בו כבר. הדבר ידוע [בחצר] דקיימא לאגרא ואפי' בגברא דלא עביד [למיגר] צרך להעלות לו שכר כיון שחסרו והזיקו ובהא כל אפיא שוי' וליכא מאן דפליג. ומה שאמר ראובן שהשכיר הקרקע מבנה וחתנה לעשר שנים והם שלחו לה כתב ושלחה להם שהיתה חפיצה בזה שהשכירו לו קרקע. והיא כופרת ואומרת להד\"ם שמעולם לא נתרציתי אם אינו יכול לברר בעדים שצותה להם לכתוב שברצונה היו משכירי' לו הקרקע אז ודאי הו\"ל יורד לתוך חורבתו של חבירו שלא ברשות ובנאה דאין לו אלא עציו ואבניו (ב\"מ ק\"א ע\"א) כ\"ש כא שמיחתה בו מתחלה וגליא בדעתה דלא ניחא [לה] ונראה אפי' אם הכתב לפנינו שנכתב בשמה והיא כופרת ואומרת שלא ציותה לכותבו נאמנת דקרקע בחזקת בעליה קיימ' כדקאמר ר\"נ בפ' השואל (ק\"ב ע\"ב) וא\"כ נאמנת בלא שבועה שהרי אינו טוען טענת ברי שהיא ציותה לכותבו ואין נשבעי' טענת שמא אלא הנך דפ' כל הנשבעי'. ואם יש ע\"א שציותה לכותבו והיא כופרת אז תשבע להכחיש העד דאע\"ג דאין נשבעי' על הקרקעות מדרבנן נשבעי' כמ\"ש רב האי גאון זצ\"ל מההוא [דהכותב פ\"ז ע\"ב]. ואם יש עדי' שציותה לכותבו להשכיר לו הקרקע לי' שנים ולתת לכל שני י' דינר שכירות קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה ואע\"פ שלא [שלם] דמי כל העשר שנים דאפי' היכא דהוי זמן הפרעון מיד קיי\"ל כרבי יוחנן דאמר (ב\"מ מ\"ח ע\"ב) ערבון כנגד כולו הוא קונה כ\"ש הכא שלא היה זמנו לתן אלא י' דינר לשנה ואע\"פ שלא זכרה לבנה [ולחתנה] פה אל פה להשכיר לו הקרקע אלא בכתב ואנו קיי\"ל דאין משלחין מעות בדיוקני (ב\"ק ק\"ד ע\"ב) דלא סכמי' אכתבי' וסימני' מ\"מ בכתב כ' באלפס דמשלחין דהכי נהיגי תגרי דקיי\"ל בכה\"ג דמנהג מלתא היא ושלום לכם ולכל כניסתכם כנ' שוחר טובתכם מאיר ב\"ר ברוך."
],
[
"תרצט. א). כי אשב בחשך אור לי גדולי אשר פארותיו מתוקי' מדבש נחולי, אבן שתיה, הר המוריה, בן עלייה, דעתו נקייה, ומדתו תרומיה, חסיד מאד מאד נעלה, לו נאוה תהלה, כסאו ירום למעלה, ויכונן עד עולם סלה, מופת הדור, אביגדור, רבנא מאיר חד בדרא, לגדולה ותורה, הספקות [נכסין] למר להתבשר, לדעת חבת הכושר, מלשכת העושר, בלי חסר, ועתה מורי מאורי השיבני דבר על ראובן תובע משמעון ס' פשי' ושמעון משיב אמת אני חייב לך אך אני מעכבם בעבור חובי ד' ליטר' וס' פשיע' שפשעת בו והמותר תן לי וראובן כופר שלא פשע בחובו ופסקו הדייני' שישבע שמעון שפשע בחובו נגד ס' פשיט' שהוא מוחזק וראובן ישע שלא פשע בחובו יותר ועתה שמעון אמר החוב שאתה אומר הי' שלי ושלך ח' ליטר' וחצי ומחלת הכל בלא רשותי ועתה שאתה אומר שלא פשעת בו אז תתבעהו מן הגוים וראובן אמר אתה אמרת לי כל אשר תעשה בחלקך תעשה בחלקי וכן עשיתי ושמעון כופר שלא אמר לו דבר והדייני' [אומרי'] השבעו כאשר פסקנו לכם כי בדברי' האלה שאתם מדברי' עתה אין אנו משתדלין ואם יש לכם דבר קחו ב\"ד וטענו שנית וראובן מבטל תפלות על פסק דין הראשון ועתה מורי השיבני אם יפה דנו ואם כדין הם [אומרי] שאינם משתדלים עוד ומצוים להם לעשות כאשר פסקו ולירד שנית לדין ועל טענותיהם האחרונים מה נעשה כי ממפתח שפתיך אור יצא. ועוד ראובן תובע שמעון לדין שמסרו ויש לו ע\"א וכל משרתי ההגמון והעירורים [אומרי'] שמסרו אם שמעון נאמן בשבועה שלא מסרו או לא. ידידיה בה\"ר ישראל.",
"תשובה הנני משבי בקצרה על דברי ריבות כי יפו דנו הדייני' שראובן ישבע שלא פשע בחוב. מיהו אם אמת כדברי שמעון שראובן מחל לגוים כל החוב אע\"פ שא\"ל שמעון כל מה שתעשה משלך תעשה משלי חייב ראובן לפרוע דהא תנן בס\"פ החובל (בבא קמא צ\"ב ע\"א) קרע כסותי שבר כדי חייב היכא דלא אמר ע\"מ לפטור כ\"ש הכא שהשליטו על החוב לטובתן להציל מידם ולא למחול להם דהוי כמו אתא לידי' בתורת שמירה דאפי' אמר בתר הכי קרע כסותי חייב כ\"ש הכא שלא א\"ל מעולם למחול שהוא חייב ויש לו לפרוע לפי אומדנא כמה הי' שוה חלקו של שמעון למכור במעות מוכנים מיד אבל לא יפרע לו כל דמי החוב אלא לפי טובת הנאה שבו כדתנן בפ\"ק דמכות (ג' ע\"א) מעידנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתו' כו' אומדי' כמה אדם רוצה וכו' ודכותי' איכא בהחובל (פ\"ט ע\"א) וכן יש בסמוך (מכות שם) מעידנו באיש פלוני שחייב לחבירו אל זוז וכו' ע\"כ ראובן ישבע שלא מחל אותו ולא פשע בו ויש לו לסייעו ולתובעו מן הגוים מפני השבת אבידה. וראובן התובע שמעון שמסר אותו ויש לו ע\"א וגם הגוים מעידי' עליו ישבע להכחיש [העד] בפני הגוים מעידי' עליו ישבע להכחיש [העד] בפני הגוים דאפי' מסור בעדי' בעיא היא (ב\"ק ס\"ב ע\"א) אם עשו תקנת נגזל במסור וסלקא בתיקו והמע\"ה וישבע שלא הפסיד על ידו כ\"ש [הכא] שאין עדי' שהוא מסור אלא ע\"א וישבע להכחיש העד ושלום מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה.",
"תרצט. ב). המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון באונס ישבע ויטול מעותיו אבל אם נאבד בגניבה ואבידה נעשה עליו שומר שכר ויפסיד כנגד המשכון והשאר יגבה ואם המשכון כנגד החוב ואבד המשכן אבד החוב ולית הלכתא כשמואל דאמר (ב\"מ פ\"ב ע\"א) אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי אלא לא יפסיד אלא כנגד המשכון והשאר יפרע לו."
],
[
"תש. בפ\"ק דב\"ב (ה' ע\"א) הקובע זמן לחבירו וכו'. בתשו' רבינו קלונימוס כתוב אדם שהלוה לחבירו על המשכון אם יכול לכופו [לפדותו] לאחר זמנו אם משכונו שוה דמיו או לא וכתב שאינו יכול לסופו ומביא ראי' מפ' המקבל (בבא מציעא קי\"ג ע\"א) חזיר את הכר בלילה והמחרישה ביום ואם מת תחזיר ליורשיו רשב\"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד ל' יום מכאן ואילך מוכרו [בב\"ד] אבל חכמי' דפליגי עליה [סוברי'] שאינו יכול למוכרו לעולם ואין הלכה כרשב\"ג כי התם בגמרא היא [שנויה]. ואם המשכון אינו שוה מעותיו זהו דין מבואר בפ' שבועת הדיינים (שבועות מ\"ג ע\"א) האי מאן דמסיק בחברי' אלפא זוזי ויהיב ליה קתא דמגלא אבד קתא אבד אלפא זוזי ויכול לדחקו לפדותו."
],
[
"תשא. בשם ר\"ת אדם שמטוען לחבירו אתה חייב לי מנה והלה אומר איני חייב לך על הדייני' לחקור היאך אינו חייב לו אם פרע לו או אם לא לוה ממנו ובאיזה ענין לפוטרו כי שמא לוה ממנו ורוצה לתפוס לו בשביל דבר אחר שהי' כבר ביניהם ולא פרע לו כרצונו כי הא דאמר בערכין (כ\"ד ע\"א) [שלא ישהא מרגלית לקלים] ובענין זה יש לדיין לידע במה משביעו ולא נהירא דאדרבה משביעי' אותו בסתם ואין לו לחקור עליו וראי' מפ\"ק דב\"מ (ב' ע\"א) זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ובגמרא (שם ג' ע\"א ו' ע\"א) מסיק שבועה זו למה שלא יהא כל א' הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא ונימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועת' ותירץ אביי חיישי' שמא מלוה ישינה יש לו עליו ולכך אינו חשוד אלמא אפ\"ה משביעי' אותו בסתם ואין מזכירי' אותה מלוה ישנה וכן עשה ר' הלכה למעשה וגם רבי' הביא ראי' שמשביעי' אותו בסתם מקני אדרבא (שבועות ל\"ט ע\"ב) שלא שאלוהו באיזה ענין פרע."
],
[
"תשב. בפ' שום היתומים (ערכין כ\"ד ע\"א) תנא אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ונראה דה\"ה אף גבי בע\"ח ואע\"ג דאמר (ב\"ב קנ\"ז ע\"א) מיני' ואפי' מגלימא דעל [כתפיה] ובכתו' פ' נערה (כתובות נ\"ד ע\"א) גבי פלוגתא דאלמנ אם שמין מה שעליה ואמרי' כי אקני לה אדעתא למיקם קמי' אדעת' למשקל ומיפק לא אקני לה אדעתא למיקם קמי' אדעת' למשקל ומיפק לא אקני [לה] ובספר הדינין ראיתי [דאין] ב\"ד נמי יכו לכוף את ראובן להקניט את אשתו לטול ממנה תכשיטיה שלא מדעתה ולתת לשמעון בחובו דתנן אחד המקדיש כו'."
],
[
"תשג. בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ז ע\"ב) [שכ\"מ שאמר כו' עד שיאמר] תנו בית זה לפלוני דקל זה לפירות מכאן משמע דאפי' למ\"ד אין אדם מקנה דלשלב\"ל אם הקנה לו ע\"י דבר שבא לעולם כגון פירות אגב דקל ודירה אגב בית דקנה."
],
[
"תשד. בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ\"ד ע\"ב) [לימדו ליה אנן] זוזי יהיבנן [לנוול ולנוול] מכאן א\"ר דיש להוכיח דאדם הטוען על אשת חבירו דלא מצי בעלה למימר אינו רוצה שתתבזה אשתי בב\"ד דלאו טענה היא דמצי א\"ל נתתי לה את שלי תתבה ותתבזה ואי לא ניחא לך בבזיונה תפרע עבורה כי הכא דהני לקוחות מצי למימר זוזי יהיבנ' [לינוול] הלכך לאו כל כמיניה למטען האי טענה איני רוצה שתתבזה אשתי בב\"ד כגון ההיא דפ' [אלמנה] ניזונית (צ\"ז ע\"ב) [שמוכרת] שלא בב\"ד דהנכסים שלו הם משום הכי אנן סהדי דלא קפיד בהא [כדי] שלא תתבזה אשתו בב\"ד. ומצאתי בתשו' הגאונים ששאלו לפני רב יהודאי גאון ראובן המפקיד זוזי גבי לאה ולא אנתת גבר הות ולבתר כן אנסיבת ותבעי' מינה ואזל בהדה לבי דינא ונפל' שבועה עליה אית [כאן] דינא לאשבועי' והיא אשת איש או לא כך ראינו כיון דהויא א\"א לא משתבע ואי אמר בעלה לא מפקינן אנתתי לבי דינא לא מפקי' לה שלא תתננה על בעלה והיינו דאמור רבנן (ב\"ק פ\"ז ע\"א) האשה [והעבד] פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרי' פטורי' ומשלמי' לאחר זמן ואי מצטרכי למכתב פסק דין [כותבי'] דאי הויא פנויה משתבע לי' דקתני נתגרשה האשה חייבת לשלם ואי לא דאמר ניהא לשמותי על מאן דאפקיד גבה והיא כפרה בב\"ד לא יהיבנן ליה רשותא אבל איעבד מנפשי' עבד. ואני ברוך איני רואה הדבר כלל כי משנה מפורשת היא (כתו' ק\"ד ע\"ב) מי שהלך למדה\"י ואשתו תובעת מזונות [חנן] אומר תשבע כ\"ש אם אחרי' באי' עלי' לפרוע והיא כופרת שמשביעי' אותה על כרחה ועל כרחו וכי בשביל כך יאבדו ממונו שאינו רוצה שתתבזה אשתו א\"כ כל אשה שיש לה בעל תגנוב ותגזול ותכפור ותאמר א\"א אני ואיני נשבעת ואין חילוק בין א\"א לפנויה אלא היכא דאין לה [במה לפרוע] כגון גבי חבלה דאמר פגיעתן רעה לפי שאין לה במה לפרוע דמסתמא אמרי' מה שקנתה אשה קנה בעלה אבל אם אד טוענה פקדון הפקדתי בידך או מנה הלויתיך למה לא תחזור אם הוא בעין או אם תכפור למה לא תשבע שאין [בידה] משלו והא לא קתני פגיעתן רעה הן שגזלו [מאחרי' פטורי'] אלא חבלות תנן ושרא להו רחמנא למאן דנפק מפוהון דא\"כ נעלנו דלת בפני לוין מלשאת ולתת עם הנשים וכל מה שטוען על א\"א כטוען על הבעל דמי שחשדה שנותנת את שלו לבעלה שלא כדין ותתבזה בע\"כ של הבעל."
],
[
"תשה. אדם שהלוה לחבירו על המשכון הוי ש\"ש כדמוכח סתם משנה בפ' האומנין (בבא מציעא פ' ע\"ב) אם חוזר והפקידו ללוה ונגנב או אבד שחייב המלוה אע\"פ [שביד] הלוה אבד שהרי אם הפקידו ביד אחר שהוא [כמוהו] ברשות המלוה לענין גניבה ואבידה ומה לי [הפקידו לאחר ומה לי] הפקידו ללוה עצמו והא דאמר בפ' המקבל [בבא מציעא קי\"ד ע\"ב) החזירו ומת שומטו מעל גבי בניו דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואה לא דהוי כמטלטלי אלמא כשהחזירו לאו ברשות מלוהק אי היינו דוקא כשנתן לו בתורת חזרה אבל בתורת פקדון לא א\"נ אם [השאילו ללוה] עדיין הוא ברשות מלוה ושמוטו מעל בניו אפי' בשעת הלואה כיון דבתורת שלאלה נתן לו. ומזה הטעם דן ר\"ץ על ראובן שהלוה לשמעון על מלבושי אשתו וחזר והשאילם עד שיעבור המועד ומת בחולו של מועד ומחמת יראת המושל מסרה את אשר לה לשמעון וגם מלבושיה שהי' ממושכני' בידו והחזיר לה שמעון הכל חוץ המלבושים ופסק ר\"ץ דהדין עמו דאע\"ג דאין רשאי למשכן מלבושי אשתו מ\"מ אחזוקי אינשי [בגנבי] לא מחזקי' ומסתמא ברשותא משכנם בעלה וכיון שהשאילם שמעון עד לאחר המועד עדיין הן ברשות שמעון כיון דבתורת שאלה באו לידו לא בתורת חזרה כדפרי' לעיל ואין האשה יכולה לטעון אני תופס עבור כתובתי דכיון שהחזרת לי לא היו יותר ברשותך ואני הייתי מוחזקת בהם [כשמסרת] מלבושי ויש חולקי' על דין זה דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי שמסרתי לו מלבושי למשנכם."
],
[
"תשו. ראובן קבל על אשת שמעון ואמר אלמנה [היית ובקשת] ממני לזווגך לשמעון ונדרת לי חצי זקוק ולקחתי שמעון בדברי' עד שנאות לך ונשא אותך תני לי חצי זקוק והיא כופרת הכלואומרת אדרבה בקושי גדול בקשוני קרובי שנתרצתי ולא אתן לך כלום ובאו לדין ודנו הדיינים לפוטרה בלא שבועה וראייתם מהגוזל בתרא (קט\"ז ע\"א) ול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו כו' ואע\"ג דקתני סיפא נותן לו שכרו משלם הא מוקמי' ליה [בצייד] כו' ה\"נ מאחר ששמעון היה דר אצלה בעיר ולא טרח אלא בדברים מה שכר ראוי לתת על זה וגם שאלו לרב ז\"ל ושיב דלא דמי דהתם אנן סהדי בשכר [המעברות] שאין אדם עשוי לתת דינר [מש\"ה] אין בכך כלום ויאמר משטה אני בך ומעשי' בכל יום בסרסורים דבטורח מועט מרויחי' הרבה בשכר פעולתם [ואי' באיכה] רבתי (פרשה א') [את בפרוטי] ואנא ברגולי כו' והא דאמר (ב\"מ ס\"ו ע\"ב) כל דאי לא קני ההוא אין לומר בשכר פעולה ושאלו כמו כן לרבינו שמחה ואמר ודאי מעשי' בכל יום להרבות בשכר שדכנים וכן כל סרסרות לפי חיבת המקח והרי הוא ככל פועל ששכר טרחו נוטל ואין כאן דין אסמכתא כי קונה שכרו בפעולתו דומי' דהרי את מקודשת לי ע\"מ שאדבר לשלטון (קידושי' ס\"ג ע\"א) הדבר ידוע שאין בדבורו שוה פרוטה אם לא שיתפייס השלטון על ידו אע\"פ שאין בידו וחשבי' שכר דבורו כמו עשה לי שיריים ואקדש אני לך (שם מ\"ח ע\"א) [דמילי חשיבי כדנרי] ומחמת חבת המקח מרבה שכר גדול לסרסורים ע\"י דבור אחד. ומורי הר\"ר שמואל מבבנבערק הסכים גם לדעתם וכ' [דבירושלמי] דמס' שביעית [פ\"ח] מביא הא דתני' השוכר את הפועל להביא יין לחול וכו' ואם הביא חייב לתן לו שכרו ואם לא הביא כו' אבל אם אמר ממקום פלוני בין הביא בין לא הביא חייב לתן לו."
],
[
"תשז. אלפסי (פ\"ג דסנהדרי') היכא דקבל עלי' קרוב או פסול כבי תרי חזינא לגאון דאמר אפי' קנו יניה בב\"ד מצי הדר ביה דקנין טעות הוא דרחמנא אמר ע\"פ שנים עדי' כשרי' אפי' קבל עליו וקנו מידו. מהר\"ם פסק שאין יכול לחזור. ורבותינו [אחריני] אומרי' כיון דקנו מיני' לא מצי הדר בי' דקיי\"ל אי לאחר קנין כלום בפ' זה בורר {סנהדרין כ\"ד ע\"ב) ומסתברא כותיהו דהא אפי' קבל עלי' בעל דינו [כבי תרי] וקנו מיני' אין יכול לחזור כדאמר בפ' שבועת הדיינים (שבועות מ\"ב ע\"א) ההוא דא\"ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת כו' וכן פר\"ח וכן השיב רב נחשון ורב צמח פליג ואמר דמצי למיהדר."
],
[
"תשח. על אודות ראובן שקבל עליו ב' עדים שנגעו בעדותן ולאחר שהעידו עליו בב\"ד רצה לפוסלם יען כי נגעו בעדותן נראה דראובן אינו יכול לחזור בו מאחר שקבלם והעידו בב\"ד דהא אחר גמר דינו אינו יכול לחזור בו [דהלכה] כחכמי' (סנהדרי' ב\"ד ע\"ב) ועדים כגמר דין דמי כדאמרי' בפ' שבועת העדות (שבועות ל' ע\"ב) והו\"ל כההוא דיש נוחלין (קכ\"ז ע\"ב) עבדי גנבת וכו' [עד] רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו ומה גמר דין יש לשם או מי ישב בדין אלא ודאי כל דבר שאין אחריו עוד כלום כגון העדאת עדי' דתו לא מצי מסחדי בענין אחר דכיון שהגידו שוב אינן חוזרי' ומגידי' וכן כשנשבע הבע\"ד ע\"פ שכנגדו הו\"ל בגמר דין גבי דייני' שמשאמרו איש פלוני אתה זכאי כו' שוב אין רגילין לשא ולתן בדין. ועוד נוהגין בכל המלכות שאם יש ליחיד דין ודברי' עם הקהל עבור המס שהוא צריך לתן המס ואח\"כ יתבע את הקהל לדין כי הקהל רוצים להיות מוחזקי' בכל שעה. וראי' אני מביא להם מהא דאמר פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע\"ג ע\"ב) מוהרקיהו דהני [בטפסא דמלכא מונח] כו' ודינא דמלכותא דינא וא\"כ כגון השר שרגיל לגבות מס שלו משלם ביחד הרי חלק כל או\"א כגבוי דמי ואם באת המלכות לשנות לטור א' מן הקהל או להקל עליו לא כל הימנו ואין זה דינא רמלכותא אלא גזילה דמלכותא ולא אדונים בדבר זה. ועוד שכל הקהל שותפי' במס ושותף אינו חולק שלא לדעת חבירו ורשאין בני העיר להסיע על קיצותן כ\"ש לגבות ממנו המס והבא לשנות עליה הראי'."
],
[
"תשט. כתב ריב\"א הלכתא היכא דקבל עלי' קרוב או פסול בין לעדות בין לדין בין באתן לך בין במחול לך לפני גמר דין יכול לחזור בו והיכי דמי גמר דין פ\"ק דנהדרין (ז' ע\"ב) איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ולאחר שגמרו הדין הדייני' [הפסולי'] או ע\"פ עדות [פסולה] אינו יכול לחזור בו [והיכא] דקבל עליו שבועה כל דהו כגון דור לי בחיי ראשך א\"נ לשבע וליטול כיון שגמרו ב\"ד את הדין ע\"פ מה שקבל עליו הבע\"ד לשבע וליטול או לדור בחיי ראשו שוב אינו יכול לחזור בו דנראה דשבועה במקום פרעון עומדת וכי היכא דאמרי' גבי אתן לך אע\"פ שלא נתן עדיין אלא שחייבוה ב\"ד ע\"י גמר דין שוב אינו יכול לחזור גבי שבועה נמי אע\"פ שלא נשבע עדיין אלא שגמרו הדין לשבע אותה שבועה שקבל עליו שוב אינו יכול לחזור בו וה\"נ אמרי' ביש נוחלי' (קכ\"ח ע\"א) רצונך השבע וטול ה\"ז נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו והתם [אינן] יכולי' לומר אינו יכול לחזור [היינו] אחר שבועה דהא מוקי לה בפלוגתא דר\"מ ורבנן ואי בשכבר נשבע מי איכא למ\"ד [דיכול] לחזור בו שבועה זו הוי כי חוכא ואיטלולא. אבל [בפר\"ח גורס] התם ביש נוחלין ונשבע ור\"ל דהא קמ\"ל דלאחר שנשבע אין המשביע יכול לחזור בו. והאמת כי דבר תמוה הוא שהוי ר\"מ פליג ע\"ז דלאחר שנשבע יכול לחזור בו."
],
[
"בפ' זה בורר שייך זה.",
"תשי. בפ\"ג דסנהדרי' (כ\"ה ע\"א) גבי [בר בניתוס] חד אמר לדידי אוזיף בריבתא. מכאן דקדק רבי' יקר דמי שתבעוה שנים לדין בין בבת אחת בין בזה אחר זה ונשבע להן דיכולי' להעיד ולפוסלו דמ\"ש מהני [לדידי אוזפי' מלדידי] גנב ע\"כ ומעתה מה [שאמרה] תורה גבי ע\"א אבל [קם] הוא לשבועה מיד כשנשבע יהא פסול שהרי העד ובע\"ד אומרי' שנשבע לשקר. ומיהו לא מגבי' מינני' הגניבה והרבית דא\"כ הו\"ל נוגע [בעדות] וכגון שאינם קרובי' דעדי' הקרובי' זה לזה או למלוה או ללוה או לערב פסולי' בפ\"ק דמכות (ז' ע\"א) בסוף גבי אילעא וטוביה."
],
[
"תשיא. הלכתא ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין לאחר מתן מעות בעי קנין ערב דב\"ד לא בעי קנין (ב\"ב קע\"ו ע\"ב) פי' רשב\"ם בההיא הנאה דקא מהימני' לי' ב\"ד גמר ומשעבד נפשי' ומתוך פירושו משמע דוקא שהוא ערב [של ב\"ד כגון של יתומי'] או כה\"ג אבל ערב לחבירו אפי' לפני ב\"ד שחייבוה לא. ועל ראובן שטוען לשמעון הלויתי מנה לפלוני עליך שהיית ערב וכשתבעתי אמרת לי שאין [לתבוע] הערב תחלה וכן הלכתי ותבעתי הלוה ואמר שפרע לי ורוצה לשבע ואיני חפץ בשבועתו ואפי' אם ישבע לא תפטור ממני ולהכי טרחית ולקחתיך לערב משום דאת מהימנת לי ולא הוא ושמעון משיב לא נעשיתי ערב אלא בכל הערבים שאם אין נכסי' ללוה שאפרע לך אבל אם ישבע לא אתן לך כלום. נראה שהדין עם ראובן והר' אליעזר חולק עליו. ופי' רשב\"ם אהא דקא בעי (ב\"ב קע\"ג ע\"ב) מ\"ט דרשב\"ג דאמר לא יפרע מן הערב שסד\"א השתא דלא יפרע כלל ולא מהני ערבות אלא להכי שאם לוה מת או ברח יפרע הערב ומתך פי' משמע דאם ברח הלוה דאין למלוה לילך אחריו.",
"המלוה את חבירו ע\"י ערב בין יש לו נכסי' ללוה דהיינו קרקעות ובין אין לו תובע הלוה תחלה. ונראה שאם הלך למדה\"י שצריך זה להמתין או ילך שמה לתובעו ולכופו והערב לא יפסיד בשיבל כן שאן הלוה כאן וכן שמעתי בשם ר\"ת ואם לא יכול לכופו אז חוזר על הערב בד\"א בזמן שלא התנה אבל אם התנה ואמר ממי שארצה אפרע תלחה אז התובע יפרע מן הערב תחלה אם ירצה דברצון המלוה תלי' מלתא. וכגון שאין נכסי' עתה ללוה בשעת הבתעיה אבל אם יש נכסים עתה ללוה דהיינו קרקעות אז לא יתבע הערב תחלה אע\"ג דהתנה. ומיהו בירושלמי ראיתי אם אמר ממי שארצה אפרע יפרע מן הערב אפי' אם יש נכסים ללוה. וקבלן דהיינו תןלו ואני אתן לך שלא הזכיר שום הלואה ולא שום פרעון ולא שום ערבות נפרע מן הערב תחלה ולא מן הלוה אפי' אם התנה ואמר ממי שארה אפרע תחלה [ובין] שיש לו נכסי' ללוה ובין אין לו כדמסיק בפק' בתרא דב\"ב (שם) והרי נכנס הקבלן תחת הלוה ומיהו אם אין נכסי' לערב קבלן נראה דאז יבע מן [הלוה] אם ירצה. וכגון שהתנה. והלכתא כרבא (שם) קע\"ד ע\"א דהוא בתראה ואמר כולן לשון ערבות הן בר מתן לו ואני אתן לך שלא הזכיר לא לשון הלואה ולא לשון פרעון ולא לשון ערבות. והיכא דנשא ונתן ביד אין למלוה על הלוה כלום ואפי' אם לא יכול לכוף את הערב אינו חוזר על הלוה אם יש לערב [לפרוע מיניה] אבל אם אין לו אז חוזר על הלוה מדר\"נ דאמר (פסחי' ל\"א ע\"א) מנין לנושה בחבירו מנה וכו' ואע\"ג דבשם ר\"ת שמעתי שאין הלכה כר\"נ אין נראי' דבריו בזה אלא כפר\"ח וגם בה\"ג בכתו' פסק כר\"נ וכן נראה לר\"ם ולרבי' יצחק בר' שמואל מצרפת. וקבלן דהיינו תן לו ואני אתן לך וכ\"ש תןלו ואני קבלן כפי' רבי' שמואל אבל הריב\"ן חולק בשם רבינו שלמה חמיו. וה\"ה דבכל לשונות שבעולם נוהג דין זה דקבלן היינו תן לי ואני אתן לך ואינו מזכיר לא לשון הלואה ולא לשון פרעון וכולהו ערבים בעו קנין בר ערב ב\"ד וערב בשעת מתן מעות וכולהו ערבים בין אית לי' נכסי' ללוה בין ל\"ל בשעת הלואה משתעבדי בר מערב דכתובה דאע\"ג דאית לי' לא משתעבד [וכן] הלכתא ערב בין אית לי' בין ל\"ל משתעבד והוא דקנו מיני' ותניא הרי שהיה [חונקו] בשוק ומצאו חבירו וא\"ל הנח לו ואני אתן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו וזה ערב שלא בשעת מתן מעות דלא מהני ומיהו נראה דחייב להביאו בידו החנוק שיהא בידו לכופו כבתחלה דלא גרע מדינא דגרמי וכן מצאתי בספר דינין דוקא כשהחנוק שם במדינה עמו דיכול למימר ליה הא בעל חנוק ולא הסרתיך דגברא אשלומית ליה גברא אשלומית לך אבל אי אזיל חנוק למדה\"י הערב חייב. תוס' המלוה את חבירו ע\"י שני ערבים לא יפרע מאחד מהם ואם אמד ע\"מ שאפרע ממי שארצה יפרע מערב אחד (תוספתא ב\"ב ס\"פ י\"א)."
],
[
"דין ערבות.",
"תשיב. שאלו לרבינו על מעשה שאירע שהקהל נתנו חרם בביהכ\"נ על כל מי שיודע עדות שיעיד קודם שיצא מביהכ\"נ ויצאו ולא העידו ולאחר זמן באו עדי' שהיו שם בביהכ\"נ בשעת החרם ואמרו לא שמנו ללב [אז] להעיד ועתה זכרנו ובאנו להעיד והשיב דמקבלי' עדותן דאמרי' בכתובות (כ' ע\"ב) בפי' דרב אשי הוי ידע ליה סהדותא לרב כהנא כו' עד לבסוף אדכר ואסהיד ליה.פסק ריב\"א אדם התובע לחבירו לדין ונתחייב לו שבועה וקפץ מעצמו ונשבע אפי' בפני ב\"ד או אם השביעוהו אחרים שאינם דיינים שאינו מועיל וצריך לשבע שנית ע\"פ הדייני' אם [לא] שקבל עליו התובע ולא דמי להא דאמר פ' השולח (גיטין ל\"ה ע\"א) ההיא אתתא דאתאי לקמי' דר\"ה כו' אמרה לי' מידי הוא טעמא כו' עד מודה ר\"ה בקופצת אלמא דלא ע\"ד ב\"ד נשבעה ופטרה י\"ל התם לא היו צריכי' להשביעה כלל אבל בדוכתא אחריתי במקום שאדם חייב שבועה וקפץ ונשבע צריך לשבע פעם שנית. ופוסק ריב\"א שהתובע יכול לדחוק את הנתבע שלא לשבע אלא בזמן שהוא תופס ס\"ת עאע\"ג דבטלו הראשונים שבועה גופה מ\"מ [מעין] ההוא גופה עבדי' ועוד אומר ריב\"א אם הסכימו לגזור ואמר א' א\"א בקתנתכם בע\"כ צריך לסכים עמהם כדכתיב את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה וכן יונן לא שמע שבועת אביו. ועוד אומר ריב\"א אם אדם אחד יש לו לשבע וליטול ואמר איני נשבע [פטור] זה מלשלם שכבר [מחל] זה תביעתו ושוב אינו יכו לחזור בו דאמר בפ' זה בורר (סנהדרין כ\"ד ע\"א) מי שחייב לחבירו שבועה וא\"ל דור לי בחיי ראשך כו' ומסקי' באתן לך מחלוקת אבל במחול ד\"ה אינו יכו לחזור בו ה\"נ כמחול לך דמי. ואי הנתבע מחוייב שבועה ואמר התובע איני משביעך עכשיו כי אני רוצה להמתין מעשה אירע כה\"ג שאמר התובע איני משביעך ואח\"כ תפס משלו בשביל אותו חוב ובא המעשה לפני רבי' אבן וחייבו להחזיר כיון דדינו לפטור בשבועה וזה לא הניחו לשבע הרי מחלו ולריב\"א נראה דאין חייב להחזיר דנהי שמחלו על השבועה על הממון לא מחל וכיון דתפס יפה תפס. ורב האי גאון פוסק מי שנתחייב שבועה לחבירו וא\"ל דור לי בחיי ראשך יכול לחזור בו [בין באתן] לך בין במחול לך וכה\"ג כתב האי מאן דמחיל שבועה לחבירו שבועה מחל הממון לא מחל ואי אח\"כ תפס משלו שפיר תפס. ועוד כתב ריב\"א שאפי' כבר נשבע הנתבע ונפטר ואח\"כ תפס משלו וטוען באותו חוב תפסתי כי לשקר נשבע שפיר מהימן דאלת\"ה א\"כ תקנתא דרמאי היינו עושי' שכל אדם שחבירו מחוייב לו שבועה היה אומר איני רוצה משבועתך ואח\"כ תופס לו משלו ויהא נאמן ואלו הניחו אז לשבע לא היה נאמן אלא לאו משום דאז נאמן השתא נמי נאמן. ועוד משום מגו דאלוצה לטעון חוב אחר יש לי בידו נוטל ונשבע דמהימן לטעון עד כדי דמיהן והשת אנמי כי טעין מחמצת אותו חוב מהימן. אבל מה שאמרתי כשהוא נשבע ונוטל ואמר איני נשבע ושוב תפס שום דבר איני סבור שיהא נאמן לטעון חוב אחר יש לי בידו [או] שום דבר מחמת החוב הראשון דכבר מחל ליה החוב והיאך יכול לטעון שוב [אני] רוצה לשבע וליטול והלא לא רצה לשבע נמצא שחזר בו עכ\"ל ריב\"א. ומורי הרב פסק כשאדם נשבע פטור לגמרי ואם תפס משלו חייב להחזיר כדכתי' ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבל שבועתו נפטר לגמרי דאי לאו הכי מה תועיל שבועה לעולם יתפוס משלו."
],
[
"תשיג. האלפסי כתב (ס\"פ שבועת הדייני') הלכתא המלוה על המשכון ש\"ש ל\"ש משכנו בשעת הלואתו ל\"ש שלא בשעת הלואתו בכולהו הוי ש\"ש שאם נגנב או אבד והיה המשכון כנגד החוב אין הלוה חייב למלוה כלום אלא יצא משכונו בחובו ואם החוב יותר על המשכון ישלם הלוה מה שיותר על המשכון ואם היה המשכון יותר על החוב משלם המלוה ללוההיותר על החוב ואם אבד באונס שש\"ש פטור גם המלוה על המשכון פטור וגובה חובו מן הלוה עד גמירא וצריך שבועה כשבועת שומרי'."
],
[
"תשיד. ראובן טען לשמעון הפקדתי בידך מרגלית ותבעתך בב\"ד וטענת אבדתיהו ולא רצית לשבע ושלמת לי דמיה כשויה [אז] בזקוק ועתה נודע לי שמצאת אותה ומכרת אותה בב' זקוקי' ואותו זקוק אני תובעך ושמעון משיב [ששבחה] ברשותו לאחר ששלם לו. דין זה פסוק ממתני' (ב\"מ ל\"ג ע\"ב) המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו שילם ולא רצה לשבע ואח\"כ נמצא הגנב משלם כפל למי שהפקדון [אצלו] ששילם אותו ואמרי' בגמרא נעשה כאומר לחבירו לכשתגנוב ותרצה ותשלימני קנוי' לך מעכשיו אלמא כי שילם נקנית לו ה\"נ כיון ששילם שמעון נקנית לו [ושבחה] ברשותו. מפי רבי' אב\"ן. ונראה דהיינו דוקא כששילם לו הזקוק מעצמו דלא אטרחי' לב\"ד כדמשמע בריש המפקיד (בבא מציעא ל\"ה ע\"א) גבי אייקור [כיפי] וגם שנשבע שאינו ברשות כי חיישי' שמא עיניו נתן בה כדאמר ר\"ה נמי התם (ל\"ד ע\"ב) מפי מו' הר' ידידי."
],
[
"תשטו. וששאלת אם יכול אדם לערער על ב\"ד ולהזמינם לדין נראה דיכול דהא לא שמעי' שהי' חרם או תקנת הקהל מלערער על הדיין אדרב' מעשי' בכל יום שמערערי' על הדייני' [המזמני'] אותו לדין ואי משום דגרסי' בסנהדרי' (ו' ע\"א) [גופא] א\"R אבוה שנים וכו' דקבלוה עליהו מיהו אמאי ישלם מביתו דא\"ל דיינת לן דין תורה ומשמע דכל היכא דקבלוה בסתם שלא אמרו בפי' דיינת לן דין תורה דלא ישלמו [היינו דוקא] היכא דחד דיין דאין דינא צריך למימר דיינת לן ד\"ת אבל היכא דאיכא ד' דייני' או ג' כדין תורה כי נחתי בעלי דינים לקח ג' דיינים משפט שלא ידונו כ\"א דין תורה [וכן] פסק רבינו ברוך ב\"ר שמואל בספר החכמה דיכול אדם לתבוע את ב\"ד לדין ואם [טעו] אע\"ג דלא ישלמו עד דא\"ל דיינת לן דין תורה הא בסתמא לא ישלמו ותו אפי' נחלק הא דתנן (בכורות כ\"ח ע\"ב) דן את הדין וכו' וישלם מביתו זה ודוקא בימיהם שהיו דנין ומכריחין [בכפי'] לדון בני אדם בע\"כ אבל בזה\"ז שמכריחי' הדייני' לדון ע\"פ חרם הקהלות אם טעו לא ישלמו מ\"מ יש להם לחזור כשדנים שלא כדין ואם אינם רוצי' לחזור דין הוא שישלמו."
],
[
"תשטז. על ששאלתם על אודות שכר מלמדים וסופרי' שנושאים ונותנים בעירכם וגם יש בידם מעות אחרי' ותובעי' אותם מס מהם והם תובעי' אתכם לדין ואומרי' אתם שאין זה תקנת קהלתכם אך כך הוא הדין והמנהג שכל מי שאתם תובעי' אותו מס והוא בעירכם אלמוה לשעבודא דצבור דכמאן [דתפיסו חשיבו] ויש לאל ידכם להעביטו בשביל המס ומוהרקיהו דהני [בטפסא] דמלכא מונח (ב\"מ ע\"ג ע\"ב) אמנם אם אח\"כ יתבעוכם לדין יש לכם לבא עמם לדין דאטו רבים גזלני נינהו ולא יעשו משפט וכל זכות שיש לכם תטענו ב\"ד ושלום מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"תשיז. מי שירא שהדייני' עיותו לו הדין יכול לתובען אח\"כ לדין וזה משפט חרוץ שהמוסר את חבירו ומפסידו על ידו חייב לשלם הפסדו ומ\"ש שיש רוצים לפוטרו המסור משום דלכבוד אביו עשה שראהו דם יוצא מחוטמו חלילה ואפי' אם היה מצוה לו אביו למוסרו לא הי' לו להלשין כדאי' פ' אלו מציאות (בבא מציעא ל\"ב ע\"ב) ובפ\"ק דיבמות (ו' ע\"א) יכול א\"ל אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת\"ל אני [ד'] כולכם חייבי' בכבודי וכ\"ש שלא ציוה לו אביו ועוד שאביו התחיל להכות תלה. ואינך יכול לפסול את ר' שמואל שהוא אושפיזכני כי מה שאנו אומרי' [פ\"ק דסנהדרין ז' ע\"ב] אושפיזיכנא את פסילנא לך לדינא פי' ר\"י שהיה מחמיר על עצמו אבל אינו פסול מדל אחשיב ליה בהדי אלו הפסולי'. ואין עד נעשה דיין. מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"תשיח. וששאלת אם אדם קובע זמן לחבירו לדין שאם לא יזמינו לדין עד אותו יום שלא יזמינו עוד ועבר הזמן נ\"ל מאחר שלא קבל בקנין כי אם בדברי' בעלמא דיכול לחזור דע\"כ ל\"פ ר\"מ ורבנן בפ' זה בורר (סנהדרין כ\"ד ע\"א) גבי נאמן עלי אבא וכו' וגבי דור לי כו' אם יכול לחזור בו או לא אלא לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין ד\"ה יכול לחזור בו כדאמר [התם] והיינו טעמא כאן דליכא אלא דברי' בעלמא ואף לא ירדו עדיין לדין ולא עשו שום מעשה ע\"פ דבורו ומשו\"ה יכול לחזור והא דאמרי' פ\"ק דקידושי' (ט\"ז ע\"א) לימה ליה באפי תרי זיל משמע דא\"צ קנין זהו כשמוכחל לו מיד מה שבידו ומה שתופס משלו וזה פשוט וידוע אם אדם מוחל לחבירו מה שיש לו משלו שא\"צ קנין אבל הכא שלא מחל לו מיד אלא שאמר אם לא אבוא אח\"כ עד אותו זמן לדין שלא אערער עליכם ובדעתו היה לעשות כדבריו נראה דצריך קנין דקיי\"ל (סנהדרי' ו' ע\"א) פשרה צריכה קנין."
],
[
"תשיט. ראובן תבע שמעון לדין וטען הפקדתי בידך חפץ תנהו לי והשיב שמעון ואמר החזרתיו לך וחייבו ב\"ד לשבע שהחזירהו וחזף שמעון ואמר איני חפץ לפטר בשבועת שקר אך האמת אגיד ואשבע שאותו חפץ [שמסרת] לידי שמרתי כדרך השומרי' ולא פשעתי בו ונאבד עם שלי ונשאל למורי אם ישבע כדבריו הראשונים או האחרונים והשיב דיד לו לשבע כדבריו האחרונים."
],
[
"תשכ. מצי למימר משטה אני בך [בפ' זה בורר כ\"ט ע\"א] ומההוא יש לתמוה אם אדם עשה תנאי עם חבירו לכתוב לו ספר ביוקר ומתחרט אח\"כ ואומר אני נותן לך שכירות יותר מדאי ומשטה אני בך לא אמר כלום."
],
[
"תשכא. מעשה היה ביהודי אחד קנה עופרת בב' פשיט' מן הגוי ומכרו לישראל חבירו בד' פשיט' ולאחר זמן נמצא שהי' כסף ורצה לחזור בו וטוען אונאה ופסקו הדין הרא\"ם ורבי' יוסף לפני ר\"ת ופטרוהו מזה הטעם שאמרו כמו שקנית כך מכרת ומאחר דלא בעי לי' לאסוקי אדעתי' אין כאן אונאה."
],
[
"תשכב. כל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד (ב\"מ מ\"ב ע\"ב) ואם נגנב או נאבד וא\"ל כיון דהמפקיד וכו' א\"כ נתת לאשתך לשמור גם היא תשבע שלא שלחה בו דיה לאו כל כמיני' להשביע כל בני ביתו אלא רק הנפקד ישבע ונפטרו כולם."
],
[
"תשכג. באלפס (פ' המפקיד) דשליחות יד א\"צ חסרון כרבא דהוא בתראה סבר הכי והלכתא שואל שלא מדעת גזלן הוי וכבר נעשה מעשה שבחור אחד לקח תפילות מביהכ\"נ בלא ידיעת הבעלים והחזירם בלא ידיעתם ונאבדו ומורי חייבו לשלם כי אמר שואל שלא מדעת גזלן הוי וקיי\"ל כר\"ע (ב\"מ מ\"א ע\"א) דבעי' דעת בעלים."
],
[
"תשכד. אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע (ב\"מ מ\"ב ע\"א) ירושלמי (פ' המפקיד ה\"ז) נתנו בשידה תיבה ומגדול ונגנבו או שאבדו חייב בשבועה ופטור מלשלם ואם יש עדי' שעשה כן פטור אף משבועה. נתן בראש גגו ונגנב חייב לשלם נתנו במקום שהוא רגיל לתן שלו אם היה אותו מקום ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב וכן [אי'] בתוספתא פ' השוכר את הפועלי' וכן עשה ר\"ת מעשה."
],
[
"תשכה. במורי הוי עובדא שנתערב עבור בחור בליטר' ונדר לו שאם לא יפרע לו ביום פלוני שהי' לו [להשכין] משכונו [על הפסד שלו] וכל מה שיעלה עליו נדר לו לפדות משכונו בלא הפסד ולא פרע בזמנו ומורי דמשכן משכונו בליטר' על המשכון ותבע הבחור ואמר תפרע משכוני כאשר נדרת לי בלא הפסד ועמד עד שעלה מן הרבית כנגד ס' פשיט' ונתן הליטר' והניח המשכון שם עבור הרבית והלכה הגויה שמשכנה המשכון בלא ידיעתו ולותה פעם שנית ליטר' על המשכון ותבע הבחור ואמר תפדה משכוני כאשר נדרת לי בלא הפסד והשיב כבר פדיתי כמו שנדרתי ומה אני יכול [לעשות] אם הגויה לותה עליו פעם שנית ופטרו מורי מכיון שלא משך בגוף המשכון ודברי' בעלמא שאל למשכן משכונו בלא קנין לא קני כדאמר רב חסדא (ב\"מ מ\"ח ע\"א) שיחד לו כלי להלואתו וכיון שלא משכן לא קנה המשכון."
],
[
"תשכו. מעשה באדם אחד שמתה אשתו ובשעת פטירתה ציותה לבעלה שלאחר מיתה [יתן] מקטרונה לבת אחותה [ונתרצה] לתן לה ולאחר מותר חזר בו ולא רצה כי אמר נחת רוח עשיתי [לאשתי] ולא היו כ\"א דברי' בעלמא בלא קנין וחייבו מורי לתן [ממה] דאמר בפ' הזהב (בבא מציעא מ\"ט ע\"א) ה\"מ לעשיר אבל לעני נעשה נדר ותו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ונתחייב לתן הסרבל."
],
[
"תשכז. הלכתא המלוה מעות לחבירו וא\"ל הלוה טול מעותיך ואמר איני חפץ בהן והרי הן צרורי' ומונחי' ולא רצה המלוה לקבלן ונגנבו או אפי' נאנסו נ\"ל שחייב הלוה עד שיקבלם המלוה וסברא היא אלו מתרמי ללוה עסקאט והרויח בהן מי לא [זכה] בהן הלכך חייב באחריותן אבל פקדון מכי א\"ל טול שלך איני שומרו כלה שמירתו וכעין זה מצאתי בס' רבינו אב\"ן בפ' האומנים ואני אומר אם המעות פקדון ומותרין שאינן צרורי' בקשר משונה אמאי לא יתחייב באחריות' כיון דיכול להשתמש בהן. ברוך."
],
[
"תשכח. מעשה בראובן שמשכן משכונו לשמעון ע\"י גוי ורצה ראובן לפדות משכונו ואמר [שמעון] אין לי עסק עמך כי הגוי משכנו לי לחלוטין ופסק מורי שיחזיר לו משכונו ע\"י זה הגוי או ע\"י גוי אחר דלאו כל כמיניה דגוי [למשכנו] לחלוטין דיאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ואמרי' (ב\"ק קי\"א ע\"ב) גזל ולא נתייאשו בעלים רצה מזה גוב וכו' ודאי אם יפסיד המשכון אפי' בפשיעה לא יפרע אבל אם הוא בעין חייב להחזיר לו וכן עשינו מעשה בכוס."
],
[
"תשכט. בפ' הרבית (ב\"מ ע\"ד ע\"א) הא סיטומתא קניא. מכאן [הביא רבי' אבן] דין ראובן טען לשמעון מכרת לי סחורה פלוני ונתת לי המפתח של החדר שהסחורה מונחת בו וסגרתי החדר במפתח [כדי] לקנות כמשפט הסוחרים שקוני' בסגירת הסחורה ושמעון משיבו [במה] קנית סחורתי לא במעות ולא במשיכה ואני רוצה לחזור בו. דין זה פסוק מהאי סיטמותא קני כו' ובאתרא דנהיגי דקני ממש קני ה\"נ כיון דרגילי' לקנות הסחורה בהסגר מפתח קנה ראובן."
],
[
"תשל. דין זה נשאל למורי אדם השכיר לבעל הבית לתת לו מזונות בג' זקוקי' לשנה ואכל עמו שבועים קודם התנאי ולאחד שבועים עשו התנאי [א\"ל הא חדרי' לצרכך וסבר וקבל] ואכלו ביניהם ג' פשיטים כמו שעושי' [ליינקויף] ולאחר מכאן חזר בו ורצו להביא ראי' [מסיטמותא] באתרא דנהיגי למקני קני והשיב מו' דאינו דומה [ליינקויף[ אינו דרך לקנות בו אלא גוים והוי דברים בעלמא ויכול לחזור בו."
],
[
"תשלא. ראובן קבל משמעון סחורה להוליכה למקום פלוני ע\"מ שאם לא ימכרנה שיחזירנה לו ולא מכרה ובחזירתו שללוה לסטי' או טבעה ספינתו ושמעון תובע הדמים דין זה פסוק בפ' האומני' (פ\"א ע\"א) מההוא גברא דזבין חמרא [לחבריה] וא\"ל קא ממטינא ליה [לדותכא פלוני] אי מזדבנא מוטב ואי לא מהדרי' לך אזל [ולא] איזדבן בהדי דקא הדר [אתנוס] וחייבוה ר\"נ לשלומי ואותיב רבא כו' ומסקנא חזרה דהאי הליכה היא מ\"ט סברא הוא בחזרה אלו אשכח לזבוני מי לא מזבן הלכך חייב עד שיחזירנה לו."
],
[
"דין ארבעה שומרים.",
"תשלב. שומר חנם נשבע על הכל (ב\"מ צ\"ג ע\"א) וכי נשבע על אחת כגון אי טען נגנב משביעי' אותו עם אותה השבועה שלא שלח בו יד להשתמש בפקדון אם שלח בו יד חייב על הכל על הגניבה והאבידה ועל השבוייה ועל [השבורה] ועל המתה משביעי' [אותו] נמי שאינו ברשותו דשמא לא נגנבה ולא שלח בו יד ולא פשע בו ועיניו נתן בו ועדיין ברשותו. ושואל [חייב] בכל טענותיו לבד מטענת מתה מחמת מלאכה אם היא בהמה ואם הם כלים שנשברו מחמ מלאכה וצריך נמי לשבע שלא פשע בה ושאינו ברשותו נושא שכר והשוכר חייבי' בטענת גניבה ואבידה לשלם ופטורי' על [השבורה] ועל השבויה ועל המתה שהן אונסין בשבועה ונושא שכר נמי נשבע שלא שלח בו יד ושאל פשע ושאינו ברשותו ושוכר נמי ישבע שלא פשע ושאינו ברשותו וכולם שיש להם בטענת פטור שלהם צריכי' לשבע שלא שלחו בו יד לבד משואל ושוכר וכולם שטועני' טענת פטור שלהם שאירע במקום שעדי' מצויי' אין נפטרי' [בשבועה] אלא בעדות דתניא (ב\"מ פ\"ג ע\"א) איסי בן יהודה אמר אין רואה שבועת ד' הא יש רואה יביא ראי' ויפטור וכן הלכה וכן סדר רבינו אב\"ן. כתוב בפסקים של ראב\"ן כל השומרי' מתנים בין להקל [עליהם] בין להחמיר. להקל כדתנן (ב\"מ צ\"ד ע\"א) מתנה ש\"ח להיות פטור מלשלם נושא שכר והשוכר [להיות] פטורי' משבועה ומלשלם. להחמיר תניא מתנה ש\"ח להיות כשואל [ובדברים בעלמא דשמואל ור\"י הלכה כר\"י ור\"י אמר בדברים בעלמא בס\"פ השוכר את הפועלים (שם)."
],
[
"תשלג. בא אחד לפני רב נטורנאי שיהודי שמגרים ומאנס את חבירו ומפסידו ועונשו ממון ואין עדי' באותו אונס מה נעשה והשיב כך הדין שהשמגרים שאינו יכול לשבע [מפקיעי'] דהיכא [אמרי] כל הנשבעי' נשבעי' ולא משלמי' ה\"מ היכא דקים להו עלה דמלתא אבל [הכא] כיון דסתם גוי [אנס] הוא אית טעם לנגדם במלתי' ומשתבע הנמסר ושקל."
],
[
"תשלד. המשכיר בית חבירו [לשנה] ונתעברה השנה נתעברה לשוכר (ב\"מ ק\"ב ע\"א) [ה\"ה] מלמד שהשכיר עצמו לשנה נתעברה לבעה\"ב. אבל אדם שמת לו אביו או אמו א\"צ להמתין אלא י\"ב חדשי' [כדאמרי' בעדיות פ\"ב מ\"ט] משפט רשעים בגהינם י\"ב חדשי' מצטערי' ותו לא ויכול לילך בחדש העיבור למשתה."
],
[
"תשלה. בפרק המקבל (בבא מציעא קט\"ז ע\"א) אפיק זוזא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי. הורה רש\"י בשם רבינו יצחק דספרים אינם עשוי' להשאיל ולהשכיר ואם אמר לקוחי' הן בידי נאמן בשבועה ובלא עדים ולא דמי לספרי דאגדתא דאין העולם צריכי' ממנו כולי האי ולא מעיינו בהו תדיר ולא מפגמא אבל שאר ספרים דמעיינהו בהו תדיר ומפגמי אינן עשויי' להשאיל ולהשכיר ואע\"ג דאמר בכתו' בפ' נערה (כתובות נ' ע\"א) וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרי' ומורי ר' אבי\"ה אמר אע\"פ שחרם הקהלות לעקל ספרי' וצריך לחזור הספר מ\"מ ישבע התובע כאלו הספר בידו דבסוף פ' המקבל (בבא מציעא קט\"ז ע\"א) אמר רבא לא צריך למיקם עלה בדינא פי' תחזור לו הסכין ואעפ\"כ תשבע ותטולי. ומורי אמר לנו הא [אמרי'] דברי' העשויי להשאיל ולהשכיר אינן נאמני' לומר לקוחין הן בידי."
],
[
"תשלו. ואלה דברי ר' אב\"ן בפ' המקבל (בבא מציעא קט\"ז ע\"א) דחבל סכינא דאשכבתא פי' שהי' חייב לו דינר והי' כופר בו ומשכנו בסכינו ובעל הסכין תבעו לדין וטענו השאלתי לך סכיני תחזירהו לי והחובל השיב משכנתיך בו עד שתתן לי דינר וחייבו אביי לתת הסכין משום כי נפש הוא וכו' ואפי' לא הי' דבר שנעשה בו אוכל נפש לא היה יכול לטעון עליו כדי דמיו דדבר העשוי' [להשאיל] הוא והדינר שאתה תבעו קום עלה בדינא [והבא ראי'] וטול ואם לאו ישבע לך שבועת היסת ורבא אמר ל\"צ למיקם כו' כיון דתפוס ועומד ידו על העליונה ומגו שהי' יכול לטעון לקוח הוא בידי כי טעין משכון הוא בידי נאמן ואם זה המשכון הי' דבר [שעושי'] בו אוכל נפש [חייב להחזירו] מפני כי נפש הוא חובל ומיהו א\"צ לדון על הדינר כי משעה שמשכנו נתחייב לו בדינר וזה יפרע לו דינר או ב\"ד ימשכנהו במשכון אחר ויתנו לזה וא\"צ להביא עדי' אלא ישבע זה החובל שחייב לו דינר ויטול כדמסיק רבא דסכין דאשכבתא אינו עשוי' להשאיל ולהשכירולתרווייהו חייב להחזיר [הסכין] משום כי נפש. ודברי' העשוי' להשאיל ולהשכיר אינו יכול לטעון לא משכון ולא לקוח. ומורי פי' חבל הסכין דאשכבתא [וטען] בשעת הלואה לויתי על המשכון ואיני חייב להחזיר לו והלוה טען שלא בשעת הלואה הוי ואמר אביי כיון דעושין [בו] אוכל נפש אינו נאמן."
],
[
"תשלז. בשמעת' קמייתא בב\"מ (ג' ע\"ב) מה אם ירצה לומר מזיד הייתי פי' רא\"ם [ואינו] רוצה להביא חולין [לעזרה] וכבר נעשה מעשה בראובן שמשכן משכון לשמעון וא\"ל תלוה לי ליטר' בד\"פ עליו כי המשכון של גוי הוא והרבית שיתן לי הגוי אתן לך ואח\"כ תבע משכונו ולא רצה לתן לו רבית כי אמר המשכון שלי הוא והטעיתיך מפני אונסי ומפקו שיתן לו הקרן והרבית דלאו כל כמיני' לשום עצמו רשע ולא נהירא לרבי' ברוך דאיך יתן רבית לישראל אלאישבע שהמשכון שלו ויפטר מן רבית וראיתו מפי' רא\"ם דאינו משים עצמו רשע [כמו דאינו משים עצמו רשע משום] דאינו חפץ להביא חולין בעזרה ה\"נ יאמר איני יכול לתן לך רבית. עיין ברמז קמ\"ב ."
],
[
"תשלח. נשאל לרבי' אב\"ן על עסק ראובן שתבעו לשמעון הלויתיך מנה ולא פרעתני ושמעון משיב פרעתיך ונאמנת עלי אשתך אם היא תאמר שלא פרעתיך אחזור ואפרע לך ושאלו ב\"ד לאשתו ואמרה לא פרע וחזר בו שמעון ואמר איני מקבלה נ\"ל דחזרתו חזרה כיון דלא נגמר הדין קודם חזרה דתנן (סנהדרין כ\"ד ע\"א) נאמן עלי אבא כו' ומסקנא לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כחכמים אבל לפני גמר דין ד\"ה יכול לחזור בו."
],
[
"תשלט. שאל רבינו שמחה לרבינו ברוך יורני רבי' בהלכות שליש אם נאמן בשבועה או בלא שבועה לפי שאין אדם חוטא ולא לו או שמא מאחר שתקנו שבועת היסת בממון נשבע גם השליש והא [דאמרי' קידושי' ע\"ג ע\"ב] נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי שמא הוא בשבועה. ועוד ישיב אדוני אפי' את\"ל שהשליש נאמן בלא שבועה אם התובע אומר לנפקד לפקדון נתתי לך [והנתבע] משיב אין פקדונך בידי והלותה לפלוני והשלשתוני לשמור הערבונות והנה גם פלוני תובעני להחזיר לו ערבונותיו ואמר שהוא מוזמן לחשוב עמך כי פרע לך הכל והתובע אומר אין לי דין ודברים עם פלוני כי אם עמך לך הפקדתו ואתה תחזיר לי ועתה תאיר עינינו אם זה נאמן בלא שבועה שהוא שליש דין אדם חוטא ולא לו או מאחר שאין התובע מודה בשלישתו לא כל הימנו של נפקד [לומד] לשלישות ירדתי. והשיב רבי' ברוך [אני] אומר שדעת נוטה כשהתובע אמר לפקדון נתתי לך שאין זה נאמן בלא שבועה לומר שליש אני דא\"כ לא שבקית חיי לכל בריה שכל נפקד יכול לעשות קנוניא עם אחר ויאמר איני נפקד אלא שליש ויחלוק ויעשה מה שלבו חפץ וכל הנפקדי' יהי' נאמני' בלא שבועה ע\"י מגו דאי בעי אמר שליש אני ותשו' מורי' רבינו אליעזר הלוי בהלכות שליש ושבועתו ששאל מורינו דע שריב\"א מחייבן שבועה דחייש לקנוניא וראיתי בתשו' ר\"ת שפטרו משבועה דאין אדם חוטא ולא לו ולא הביא שום ראי' ונ\"ל שישבע וכ\"ש אם אמר לפקדון נתתי לך שפשוט בעיני שישבע [כללו] של דבר נ\"ל הלכה למעשה אם שניהם מדי' שעשאוהו שליש נאמן בלא שבועה ואם [אינם] מודי' צריך שבועה."
],
[
"תשמ. כתב רבינו אב\"ן האידנא נהגו עלמא שאפי' אמר הלוה נדון כאן שומעי' לו דליכא האידנא מקום ועד קבוע כמו שהי' בימי חכמי' שהיתה [ישיבתם] קבועה כדתניא (סנהדרין ל\"ב ע\"ב) צדק צדק תרדוף הלך אחר חכמי' לישיבה אחר ר\"א ללוד וכו' ופר\"ת דהכי הלכתא היכא דליכא בעירו אלא ג' רועי בקר או ישובי קרנות אפי' לוח מצי מעכב אבל אם יש ערכאות דעלמא אפי' מלוה לא מצי מעכב אבל בבני אדם הדיוטות שאינן ערכאות ולא רועי בקר ולא יושבי קרנות אלא יודעי' לדונם מלוה מצי מעכב לזה לא מצי מעכב אלא כופי' [אותו] ודן בעירו. יוציא [מנה על מנה (סנהדרי' ל\"א ע\"ב)] מכאן למתחייב בדין דלא משלם לאידך אע\"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת."
],
[
"תשמא. אם אדם יכול לדחוק ב\"ד לכתוב לו פסק דין ואם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבי' ונותני' (סנהדרי' ל\"א ע\"ב) פר\"ת דוקא היכא שנתעצמו אבל בעלמא לא כדמוכח באיזהו נשך (ס\"ט ע\"א) גבי תרי כותאי דעבדו עיסקא ואזיל חד ופלג בלא דעתי' דחברי' כו' עד דקא\"ל [חזינא דבתר דידי] קא אתא מר ואמר [ר\"פ] כי הא ודאי צריך לאודועי משמע אבל בעלמא לא ומיהו יש לדחות דה\"ק כי הא ודאי צריך לאודועי אע\"פ דלא שאל אבל בעלמא אי שאל אין ואי לא לא. עיין ברמז תקכ\"ג."
],
[
"תשמב. מעשה היה שישב רבי' שמריה לפני ריב\"א הלוי וחבל אדם בחבירו ותפס הנחבל כוס של כסף מן החובל ובאו לדין לפני ריב\"א והי' ריב\"א מצטער על הדין וא\"ל רבי' שמריה רצונך שאפטור אותך מן הדין א\"ל אין א\"ל לנחבל יודע אתה כמה עשה לך הפסד אמר אין ובזה\"ז אין שום אדם יודע לשער ע\"כ הוא פטור שאין דנין דיני קנסות בבבל א\"ל תנוח דעתך [שהנחת] דעתי."
],
[
"תשמג. נשאל להר' שמואל מבבנבערק אם ישראל יש לו פקדון מחבירו ואינו בעיר ובא ישראל אחר וטען על הנפקד אל תחזור לאותו פקדונו עד שירד [עמי] לדין כי חייב לי ממון והלה טוען לא אעשה אלא אשמור אמונתי ואני אחזור לו פקדונו והוא אמר א\"כ אצוה לך בין בדיני האומות בין בדיני ישראל שלא תחזור לו עד שירד עמי לדון ואמר אינו יכול אלא יתבע מבע\"ח תחלה אע\"ג דקיי\"ל כר' נתן ה\"מ שירד עמו לדון ונתחייב לו כבר אבל הכא שמא יטעון פרעתי לו."
],
[
"תשמד. בפ' המקבל (בבא מציעא ק\"ד ע\"ב) אמר רבינא תרי שטרי כו' משמע אדם שמלוה לחצי ריוח שצריך לשלים מן הריוח אם יתן מס ואינו יכול לומר כך וכך נתתי למס ואקח חצי הריוח [מלפנים] אלא ישלים מן הריוח חסרון המס ומה שישאר מן הריוח שיחלקו ביניהם אבל אם התנה אקח ריוח שלי מתי שארצה והריוח מ' פשיט' ולקח כ' פשיט' לחלקו ולאח מכאן נתן המס מהם לא ישלים [החסרון] באותן כ' פשיטים שכבר לקח אלא מה שנחסר נחסר."
],
[
"תשמה. מי שמלוה מעות של יתומים בלא משכון או כסף [על] מחצית שכר ומפסיד חייב לשלם ולא מצי למימר אני עשיתי כמו משלי ולא דמי להא דאמרי' בכתו' בפ' אלמנה (ק' ע\"ב) [רבינא הוי לדידי' נמי חמרא הוי קא מסיק לחמרא דיתמי לסכרא וכו']."
],
[
"תשמו. מנין שאין נזקקי' אלא לתובע תחלה (ב\"ק מ\"ו ע\"ב) פרש\"י כגון ראובן תובע משמעון מנה ושמעון אמר תפסת משלי תחזיר לי מה שתפסת או משכון הי' בידך ונפחת' מדמיו בתחלה נזקקי' לתובע מוציאין הממון וא\"ת יהא נאמן במגו מגו דמצי למימר להד\"ם גם עתה יהא נאמן לומר תפסת משלי ואמר רבי' אבי\"ה דאין שייךלומר מגו בשני דברים ודאי אם הי' טוען לתפוס המנה אז היינו [אומרי'] מגו דהו\"ל למטען להד\"ם השתא הוא נאמן אבל השתא הוא טוען המנה שלך אבל משכון ישלי בידך כה\"ג לא נאמר מגו. ותו תימא דהכא משמע דאין אדם יכול לעכב ולתפוס משל חבירו בעבור [חובו] כדקאמר נזקקי' לתובע תחלה ובחזקת הבתים (ל\"ו ע\"א) הנהו עיזי דאכלו חושלא בנהרדעי אתא מריה דחושלא תפיס בהו וקא טעין [טובא] ומסיק דיכו לטעון עליהן עד כדי דמיהן מגו דמצי למימר לקוחות הן בידי אלמא דדם יכול לעכב [משל] חבירו ע\"י טענת מגו דהא פשיטא לן [דבלא] טענת מגו אין אדם יכול לעכב [של] חבירו וכו' ובירושלמי דשבועות (פ\"ו ה\"ח) משמע דאין אדם יכול לעכב ההוא דאמר לי' לחבירי' בלי כיתונאי והאי אמר הב לי סכינאי אתו לדינא אמר את אוסית ליה בכיתונא הב לי' כיתונאי ובתר כן אתא לדינא על סכינא אלמא דין יכולי' לעכב חבירו והגאונים [מפרשו] כדאמר בחזקת הבתים דשמעי' מפשטא דמלתא דאדם יכול לעכב את חביו ומפרשו הכי אם טוען התובע על הנתבע לחייבו שבועה וגם התובע מחויב שבועה מחת טענת הנתבע דנזקקי' לדברי התובע תחלה וישבע הנתבע תחלה ואח\"כ התוב [וההוא] דירושלמי מיירי בעדי' וה\"ק את אודית בע\"כ כיון דיש עדי' דאין שם מגו מש\"ה מחזור מיד לתובע וכו' וכן משמע בס\"פ המקבל (בבא מציעא קט\"ז ע\"א) ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא וכו' כדכתבתי לעיל. וגאונים פירשו שניהם נתבעי' או שניהם כופרי' שהנתבע נשע תחלה ובתוספת אנמי הכי איתא."
],
[
"תשמז. מעשה היה שנתן אחד לחבירו חפץ להוליכו לקלוניא' למכור והלך למקום אח והיו מלינים על זה שמכר החפץ יותר ביוקר ממה שהודה ואמר בעל החפץ כך וכך אמר לי שלקחת יותר ממה שהודית לי ואותו השיב עשה שבועה שלקחתי יותר והטיל השבועה על המוכר שיעשה שבועה שלא לקח יותר שאותו לא יכול לשבע שלא הי' יודע היאך מכרו זה ולא הי' שם וכן הורה הר\"ם."
],
[
"תשמח. ואומר ר' דמעשה הי' פעם אחת בגוי שמשכן משכונו לראובן ואמר ראובן לגוי תן לי מעותי ואמר הגוי אין לי מעות תמשכן אותו לישראל והלך ראובן ומשכנו לשמעון ונתן לו המעות שהי' חייב לו הגוי ובתוך כך מת הגוי והמשכון הי' [שוה כפלים] מן החוב ובאו לדין לפני הר' אליעזר ואמר שמעון אני זכיתי בכל המשכון כיון שמת הגוי ופסק שכל המשכון של שמעון מהא דאמר (ב\"ק מ\"ח ע\"ב) משכון של ישראל ביד [גר] ומת ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר ה\"נ כיון שנתן לו מעותיו כל המשכון שלו. ומיהו מספקא לר' בהא אם משכונו של גוי ביד ראובן והלך ראובן והפקידו אצל שמעון ומת הגוי אם זכה בו שמעון לתן ראובן מעותיו שחייב לו הגוי או נאמר כיון שמכח הגוי ראובן תופס אותו לא קנה שמעון."
],
[
"תשמט. שכיר חוזר בו בחצי היום דכתי' כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים (ב\"מ ע\"ז ע\"א) ואם קבלן הוא שקבל עליו ללמוד מסכת' לנער או לכתוב ספר בקבלנות אין יכול לחזור ואם משכונו בידו שוכר עליו עד נ' זוז או [מטעהו] אפי' אם הקנה לו בעדים אתן לך כפלים גמר מלאכתך לא יתן לו אלא שכרו ולגבי מלמד אם הוא דבר האבוד שאינו מוצא מלמד דכותי' אינו יכול לחזור בו ושוכר עליו אם באת חבילה לידו ואומר מורי דאונא שייך בשכירות שאם השכיר אדם סופר בפחות יטעון אונאה דמצי למימר לא ידענא דאוניתי עד דמתרמי לי' לאכה דכותי'. חלה התינוק נותן לו [תינוק אחר ללמדו ובספור נותן לו] מלאכה לכתוב כותי' אבל מלאכה כבידה מן הראשונה לא יעשה. (עיין בסי' תע\"ז)."
],
[
"תשנ. ראובן נתחייב לקהל ב' זקוקי' וקבל עליו ע\"פ חרם לפרוע לזמן קבוע ופרע לכולם חוץ מאדם אחד שא\"ל נתחייבת לי יותר ותבעו לדין והשיב לא אבא עד עמך שתתקן החרם ושאלו להרב רבי' שמואל והשיב דבר פשוט מרגלא בפי כל מי שמזמין חבירו לדין אינו יכול לסרב ואם אמר יש לי עדי' יש לי שטר כ\"ש שתזכה ותראה לב\"ד ולא שייך למימר שטרא בידי מאי בעי אלא במקום שטוען פרעתי אבל אם נתחייב ב' זקוקי' ולא ייחד אדם ועתה בשעת פריעה נתברר חלק אחד ליחיד יכול לומר אני תופס חלקך משום חוב שנתחייבת לי כבר ימים רבים או בעדי' או בשבועה ומה שטוען עברת על החרם ולא אבוא לב\"ד עד שתתקן מה שעוית לאו כל כמיני' אלא יטעון הכל בב\"ד והם יעשו [כפי] מה שעיניהם רואות."
],
[
"תשנא. [נמצא] בה\"ג יתומי' שהוציאו שט\"ח על אחים והם [אומרים] כי פרוע הוא כיון דהלכתא כר\"פ דאמר (שבועות מ\"א ע\"א) האי מאן דמפיק שטרא על חבריה מצי למימר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך השתא דליתא למלוה למשתבע אין אדם מוריש שבועה לבניו הלכך משתבע לוה ואם רצה לוה משתבעי יורשי' שבועת יתומי' ושקלי. ור\"ת [השיג] ע\"ז דלאו דינא הכי דהא לא מחייב להון אבוהן [שבועה] עד שיעמוד ויטעננו לזה [והא] דאמר (שבועות מ\"ח ע\"א) אין אדם מוריש שבועה לבניו אינו אלא שבועה שנתחייב להן אבוהון שבועה בשעת מיתה כדמוכח בפ' כל הנשבעין (שם) אבל [האי] לא נתחייב לא הוא ולא יורשיו אא\"כ טעין לי' אשתבע לי דלא פרעתיך ועוד דמודה ר\"פ בפוגם שטרו (שם ע\"ב) [והבו] דלא לוסיף."
],
[
"תשנב. שאלה ישראל שהיה לו מעות של צדקה בפקדון ונאנסו בתפיסת השלטון אם חייב לשלם. תניא בהדיא בפ' החובל (בבא קמא צ\"ג ע\"א) לשמור ולא לחלק לעניים חוץ מהיכא דמיקץ קייץ להו כדאמר התם גבי ארנקי של צדקה ואפקידו [רב יוסף גבי ההוא גברא ואגנב וחייבי' וא\"ל] אביי [וכו' וא\"ל עניי] דפומבדיתא קייצו להו ולשמור הוא אבל היכא דלא קייץ להו פטור ואפי' פשע בה כדמוכח [התם] ואם [תאמר] תיפוק לי' דהוי ממון שאין לו תובעין כדמוכח בהזרוע (ק\"ל ע\"ב) גבי מתנות כהונה וי\"ל דהתם ממון [שיש] לו תובעי' [הוי] דרב יוסף גבאי הוי [ותבעו הלכך אפי'] דלא קייץ להו הוי חייב [אי] לא משום דכתי' לשמור ולא לחלק לעניים שמשון בר' אברהם."
],
[
"תשנג. מעשה באחד שהיו נושין בו מנה ונצרך לבריות ושט אחר פרנסתו עד שהביא מאתים ותבעו [הנושה] והשיבו הלוה לא רחמו עלי כי אם לפרנס בני ביתי ולא לפרוע חובי ופטרו ראבי\"ה דתני' בתוספתא דפיאה (פ\"ד) מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב ואין משלמין ממנו [גמולין] ואן פודין ממנו שבויין. ורבינו יצחק זצ\"ל חייבו שצדקה אינו אלא [כמתנה] בעלמא לעשר ולגבות ממנו חוב וכיון דנכסים דאינש אינון ערבין ביה אם לא יתן הנותן בפירוש ע\"מ שלא יהיה לך רשות לפרוע חובותיך בהו לאו כל כמיני' להפקיע מידי שעבוד ודמי לאין קנין לאשה בלא בעלה (פ\"ק דקידושין כ\"ג ע\"ב) [למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה] וההוא דתוספתא דפיאה דמעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב פי' רבי' שמחה דמיירי בבעה\"ב קודם שבא ליד עני משום דכתיבא ביה נתינה ואפי' אם דעתו של עני לפרוע לא יצא בעה\"ב ידי נתינה אא\"כ תבא ליד העני תחלה והיינו דקא מתמה בפ' כל הגט (גיטין ל' ע\"א) ואע\"ג דלא מטא לידי' אבל מטא לידי' לא עדיף משאר ממונו. ורבינו דוד ממינצברק הכריע [כדברי] רבינו שמחה שהרי תרומות ובכורים קדישי טפי ממער עני ואמר בפ' הזרוע (חולין קל\"א ע\"א) [דהן נכסי] כהן לקדש [בהן] את האשה [ואשה נוטלן] בכתובתה ובע\"ח בחובו ואמר שילהי מס' ביכורים ושילהי מס' פיאה (בירושלמי) ר' יעקב בר' אידי ור' יצחק בר נחמני הוי פרנסא והוי יהבין ןלר' חמא אבוה דר' אושיעי' חד דינר והוא הוי [יהיב לי' לחורנין] אלמא דרשאי לתן מתנה לאחר. ומיהו האי איכא למימר כיון דדעת הנותן היה לעניים מה לי עני סזה מה לי עני אחר אבל עשיר לא. ולי אני הצעיר נראה אע\"פ שאין אני כדאי להכיס ראשי בין שני הרים גדולים נראה כדברי מורי ראבי\"ה שאין יכול לפרוע חובו ממעות צדקה דהא ודאי [אנן] סהדי דאדעתא דהכי יהבו ליה המעות לעשירי' לא יהבו ואי הוי ידע הנותן [שהנושה] יגבה ממנו לא הוי יהיב לי' דאומדן דעתו כך שהרי אין העשיר חייב לפרוע חובותיו של העני ותו כי היכא דהאי הנותן חייב לזכות בהאי עני ה\"נ ההוא [הנושה] העשיר חייב לזכות בו כיון דעני הוא האי הלוה וכ\"ש היכא דגלי אדעתי' [דלאשתו] ובניו יהבו לי' שגם הם יתפרנסו מזו הצדקה כגון אותם שמוליכים כתבים ומראי' בכל מקום שהם באין וכתוב בהם שצריך לפרנסת ביתו דתלו ביה טפלי שאפי' אם יוכל לשנות ולתן לבע\"ח ורוצה לתן לו יכולים אשתו ובניו למחות בידו כיון שהן לא לוו ממנו כלום ואין חייבי' לו שהרי כשקבל זה אדעת' דאשתו ובניו קבל וזכו בהן בקבלנותו ולאו כל כמיני' לתן ממונם לבע\"ח ולא דמי למעשר תרומה וביכורים שהן מתנה משולחן גבוה ולא תליא בדעת הנותן ולא זכו בהן נמי אשתו ובניו. יצחק ב\"ר משה."
],
[
"תשנד. אנן יד עניים אנן (ב\"ק ל\"ו ע\"ב) פר\"ה האי גברא לאו איחרוטי הוא דאיחרט והדר מדלא קתני [הדרני] אלא ה\"ק ליתבה לי השתא לדידי ואיזל ואיברי בה נפשאי ובתר הכי יהיבנא אנא סלע לעניי' מדידי וא\"ל רב יוסף אנן יד עניי' אנן וכיון דאמרת לתנו לעניי' כאלו אמרת מנה לי בידך ותנהו לפלוני במעמד שלשתן [דקנה] ותו לית [לך] רשותא למשקלי' השתא ולאהדורי בתר הכי דתני' בערכין (ו' ע\"א) האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת' ליד גבאי מותר לשנות' משבת' ליד גבאי אסור לשנות' ואנן השתא יד עניים אנן וכאלו באתה ליד הגבאי וזכה בה עניי' (ע\"כ פי' ר\"ח). אנן יד עניים אנן תימא טעמא דאנן יד עניי' אנן הא לא\"ה היה יכול לחזור בו והא אמרי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ויש טועים ורוצים לדקדק מהכא הנודר לצדקה יכול לחזור בו וליתא דאמר בפיך זו צדקה (ר\"ה ו' ע\"א) הלכך פשיטא אדם הנודר צדקה יש לו לתן ופי' האלפסי איכא מאן [דפסק] מאן דיהיב מידי לעניי באמירה ובעי למיהדר בי' מצי למיהדר מדאמר רב יוסף אע\"ג דליכא עניי [דלזכי] ביה אנן יד עניי שמעי' מינה דדינא דעניים כדין הדיוט [דבהדיוט אי א\"ל חד] לחברי' מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמ\"ש קנה ואי לא לא קנה ומש\"ה אמר ר\"י אע\"ג דליכא עניי כו' [קנו] בדינא [דמעמ\"ש] אנן יד עניים אנן. [ואנן אומרי'] ליכא למשמע מינה דבהדי' אמר בפיך זו צדקה אלמא בדבור בעלמא מחייב והא דאצטריך ר\"י למימר אע\"ג דליכא עניי כו' אלמא הא לא\"ה מצי למהדר לאו משום דדין עניי כדין הדיוט דמי אלא משום דההוא פלגא דזוזי לאו ברשותי' הוי קאי דהא לא אתא לידי' כדאמר רב (ב\"מ ז' ע\"א) כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים [והקדישו אינו] קדוש [ואקשי' הא יכול להוציאו בדייני' והקדישו קדוש והאר\"י] גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולי' להקדיש ואוקימנ' בב\"מ (שם) [להא דרב] במקרקעי דכי יכול להוציאו בדיינים ברשותא דמרי' קאי וש\"מ [דבמטלטלי] אפי' ממון שיכול להוציאו בדיינו הקדישו אינו קדוש ומש\"ה קאמר [רב יוסף אנן יד עניים אנן] דלא גרע מדין הדיוט דקני במעמד שלשתן אבל מידי דאיתא ברשותי' [אמר] הרי הוא לעניים [כבר] זכו בה עניים ולא מצי למיהדר ביה כדאמר בפיך זו צדקה ואמר רבא (ר\"ה ו' ע\"א) צדקה מחייב עליה לאלתר דקא קאי עניים. אבל ודאי אי בעי לשנויי לההוא מידי דיהיב לעניי' עד דלא אמטיה ליד גבאי במידי אחרינא דכותי' מצי למיעבד הכי כדגרסי' בערכין (ו' ע\"א) אר\"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב סלע זו לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחרים ל\"ש אמר זו ול\"ש אמר עלי ות\"ר האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה עד שלא באתה ליד גבאי משבאתה ליד גבאי אסור לשנותה. בקוצר יד עניי' אנן פי' ואע\"ג דתנהו לפלוני בלא מעמד [שלשתן] לא קנה הכא [כמעמד] שלשתן דמי. וא\"ת אפי' לא הוי יד עניי' איך יכול לחזור והא אמר בפיך זו צדקה וי\"ל היינו דבר שבידו אבל מה שלא בא לידו מעולם יכול לחזור שאפי' בהקדש [לא] הי' קדוש וכן פסק רב אלפס ואפי' אם הי' נדר או הקדש בכה\"ג דנעשה [כאומר לכשיבא לידי] יהא קדוש וגם מזה מספקא לר' אם יכול לחזור קודם שיבא לידו ואתא שפיר בשמעתין דלא רצה לחזור אלא לשלם אחרת תחתיה [וקאמר] דיד עניים אנן והוי כמו שבאת ליד גבאי דאמר בפ\"ק דערכין דאסור לשנותה וכן פי' ריב\"א דהכא לא חשיב נדר אי לא האי טעמא דיד עניי דמלוה הוא בידו [דאם אמר] מלוה ביד פלוני אתן לצדקה נמי אין נדר חל עליו דמלוה הוי דבר שלא בא לעולם והיאך ידור דבר שלא בא לעולם."
],
[
"תשנה. הא דממשכנין על הצדקה היכא שפסק כבר לעניים ונעשה חוב גמור ואעפ\"כ היכא דלא אמיד אין לכפותו עד שימצא השיג ידו כי הא דר\"נ [אמר רבה בר אבוה (ב\"ב ח' ע\"ב) דמוקי לה באמיד וכי הא דאכפי' רבא לר' נתן בר אמי דהוי אמיד [ובא] עליו בעקיפין והקיפו בדברים עד דמפיק וכו' [וכי] האי דאכפי' דפרם לרב אשי (ב\"ק צ\"ח ע\"ב) ובכל הבשר (ק\"י ע\"ב) כל מצות עשה שמתן שכרן כו' ואין לנטות ולדחות שאם היו רשאי' לכפותו היו כופי' אותו ונענשין דבירושלמי (פ' המוכר את הספינה ה\"ה) [אי' דאן נענשי' אבל מוזהרים דפי'] יהיה לך מנה אגרדמים מיהו אם עוברי' על [צוים] ואין נשמעין להן אין ביד ב\"ד לכופן ולהענישם כיון שעונשן ומתן שכרם כתיב בצדה, ומלכם דריש לכם תהא הציוי הוהעונש ולא לב\"ד להעניש ולהכי מייתי (שם בירושלמי) קרא דמאזני צדק צדק את דבריך. שמואל בר' ברוך. ובכתובות (מ\"ט ע\"א) [בהא] דאכפי' רבא פי' ר\"ח בדברים בעלמא משום דכל מצות עשה כו' ובצדקה [כתי'] כי בגלל כו' והר\"ץ פי' דשאני הכא דכתי' לא תאמץ ולא תקפוץ ול\"ק מהא דירושלמי בקידושין (פ\"ק ה\"ז) א\"ר יוסי הלואי הויין כל שמועתי [ברירן לי] כהדא שכופין את הבן לזון את האב ובפ' כל הבשר (חולין ק\"י ע\"ב) אמר דאייתי לההוא גברא דלא הוי מוקיר כו' ואע\"ג דמסקי' הכא דאין אדם חייב לזון בניו אמרי' שלהי אעפ\"כ (ס\"ה ע\"ב) אבל זן [קטני] קטנים ועד כמה עד בן [ששה] וכן הלכה."
],
[
"תשנו. ראובן תבעו לשמעון לדין וטענו שלחתו על ידך ללוי ליטר' כסף ולא נתת לו ושמען משיב עשיתי שליחתך ונתתי ללוי כאשר צויתני וראובן משיב הלא לוי כופר שלא נתת לו כלום ופסק ב\"ד והשביעו שמעון שעשה שליחתו דעתי נוטה שיפה דנו דאמר פ\"ב דקידושין (מ\"ג ע\"א) אמר רבא אר\"נ האומר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן [שלוחיו] הן הן [עדיו] וכן בגירושין וכן בד\"מ כגון אמר לשנים צאו ופרעו מנה לפלוני שאני חייב לו דומיא צאו וקדשו ולא א\"ל לא הוליכו ולא זכי [דאי אמר] הוליכו [כזכי] דמי ולא מצי אמר אהדרו לי' דהא מחייבו נפשיהו והם אומרי' נתננו והמלוה אמר לא נטלתי ומגו דיכלו לומר אהדריני' ללוה יכלו למימר פרענו למלוה והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדי' דיהבי לי' מלוה אלמא דמשתבע שליח שעשה שליחתו ואם יחזור ראובן ויתבע גם את לוי ותובעו כספו ואמר כספי בא לידך ולוי כופר בו גם לוי ישע שלא בא לידו ויפטר כדמסקי' התם ומשתבע מלוה דלא שקיל ליה ויפרע לוה למלוה. ודין זה כדין חנוני על פנקסו ששניהם נשבעי' ונוטלי' והכא נשבעי' ופטורי' [ושמעי'] מהכא דליתא לדבן ננס דאמר (שבועות מ\"ה ע\"א) כיצד אלו ואלו באי' לידי שבועת שוא."
],
[
"תשנז. ראובן ושמעון דרים בבית הגר שמת ובאי' לדין וכל א' טוען אני החזקתי בו תחלה ואתה באת עלי ואין עדי' בדבר מי הוא הקודם. דין זה כדין שנים אוחזין בטלית (ב\"מ ב' ע\"א) ויחלוקו בשבועה."
],
[
"תשנח. ראובן טענו לשמעון יש לי עשרים דינרי' בידך ושמעון משיבו אין לך בידי כלום והעדי' מעידי' שחייב לו דינר דין זה כדרבי חייא (ב\"מ ג' ע\"א) דא\"ר חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדי' מעידי' [שיש לו] חמשים נותן לו נ' וישבע על השאר שבועה דאו' ואע\"ג דתנא אבוה דר' אפוטרוקי (שם ה' ע\"א) תיבותא לר' חייא מדחזי' רבנן בתראי דקדקו [לפרש] לר' חייא ש\"מ כותי' קיי\"ל וכותי' עבדי'. ואם משיבו שמעון אין לך בידי אלא עשרה והילך בהא קיי\"ל כרב ששת דאמר (שם ד' ע\"א) הילך פטור דסוגי' דשמעתי' כותי' אזלה ועוד דהוא בתראה."
],
[
"תשנט. ראובן טענו לשמעון עשרה זהובי' רומנ\"ט הפקדתי בידך בפני עדי' ושמעון משיבו החזרתים לך והעדי' מעידי' שהפקיד לו בפניהם [ומעידי'] ששמעון הוציא מאות' זהובי' דין זה כדין (ב\"מ ה' ע\"א) ההוא רעיא דהוי מפקדי לי' כל יומא חיותא בסהדי יומא חד מסרו בלא סדי לסוף אמר להד\"ם או סהדי ואסהידו דאכל תרי מיניהו משלם אותן השנים ושכנגדו ישבע על השאר משום דהו\"ל רועה זה גזלן ששלח ידו בפקדון ואם לא שהעידו העדי' ששלח יד בפקדון לא הוי גזלן אע\"פ שהפקידו בעדי' והוא טוען החזרתים שלא בעדי' דקיי\"ל (ב\"ב מ\"ה ע\"ב) המפקיד [אצל] חבירו בעדי' א\"צ [להחזיר לו] בעדים."
],
[
"תשס. ראובן שטען לשמעון הלויתי לך כ' דינר והפקדתי בידך טבעת שלי ושמעון משיב להד\"ם ובאו עדי' והעיו [שבשעה] שכפר בב\"ד הי' הטבעת ביד שמעון או בביתו דין זה פסוק מדרב חסדא דאמר (ב\"מ ו' ע\"ב) הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות ומוקמי' לה כגון דאתו סהדי ואסהידו דהיא שעתא דכפר הוי' איתא לפקדון בביתי' א\"נ הוי נקיט לי' בידי' ה\"נ כיון שהעידו על שמעון שהוא כפרן פסול הוא לשבועה ונוטל ראובן הפקדון בלא שבועה [ועל המלוה] ישבע [ויטול] אבל אם העידו העדי' [שאחרי] כפירתות ראוהו בידו או בביתו אינו פסול בכך דאיכא למימר בשעת הכפירה הי' אבוד והיה אשתמוטי קא משתמיט ליה עד [דבחיש] ואשכח ליה."
],
[
"תשסא. ראובן תבעו לשמעון בא לידי סחורה בזול בריוח גדול ואל היו לי דמים וקראתיך והודעתיך כך וכך סחורה באותו מקום בכך וכך דמים לך וקנה אותה לך ולי והריוח ביני וביניך והלכת וקנית והורחת ועתה חלוק לי הריוח. ושמעון משיבו כדבריך כן הוא אבל לא אחלוק ולך הריוח כלל כי לא זכית בו [כי] זכיתי לעצמי ולא לך ואי משום שהראתני המקום אתן לך שכר [כדין] שאר סרסורים. דין זה פסוק מדרמי בר חמא דאמר (ב\"מ ח' ע\"א) [המגביה] מציאה לחבירו קנה חבירו ואפי' לדברי דאמר לא קנה חבירו [האמר] מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחברי' וה\"נ מגו דזכי שמעון בריוח לעצמו זכה נמי לראובן ור' יוחנן נמי [קאי] כרב\"ח דאמר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו (\"מ י' ע\"א) והא דר\"נ ור\"ח דאמרי תרוייהו (שם) המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו הא חזי' בסוף מס' ביצה (ל\"ט ע\"ב) דהדר ביה [רב] נחמן ואמר קנה חבירו וכ\"פ רבינו חננאל."
],
[
"תשסב. ראובן שטען לשמעון עומד הייתי ברה\"ר והיתה מרגלית מונחת בתוך ד' אמות שלי ובאת והגבהת אותם וארבע אמות זכו לי ושמעון משיבו [לא כי] אלא הגבהתי זכתה לי. דין זה פסק מדר\"ל דאמר משום אבא כהן [ברדלא] (ב\"מ י' ע\"א) ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום ואותבי' עלי' פאה ונזיקין ואסקי' בסמטא ובצידי רה\"ר קונות ד' אמות אבל לא ברה\"ר ולא בשדה אחר הלכך זכה שמעון בגבהתו שהרי ברה\"ר הגקביה אבל אי מסימטא או מצידו רה\"ר הגביה זכו ל' לראובן ד' אמותיו וחייב שמעון להחזיר לו."
],
[
"תשסג. ראובן היה מחזיק בבית אחד ושמעון מערער עליו לומר שלי הוא והלך שמעון ונתנו במתנה ללוי בעוד הבית ביד ראובן לסוף הלך שמעון ותקפו לראובן והוציאו מידו בדייני' ועתה תובעל לוי לשמעון ואמר אותו בית [שהוצאת] מראובן שלי הוא כי אתה נתתו לי במתנה ושמעון משיבו לא הי' מתנה כי לא הי' ברשותי אז. דין זה פסק [מדרב נחמן] דאמר (ב\"מ ז' ע\"א) כל ממון שאינו יכול להוציא דייני' הקדישו [אינו] קדוש [הא יכול להוציאו בדייני' הקדישו קדוש] ודוקא מתנת מקרקעי אבל מתנת מטלטלי אע\"פ שיכול הנותן להוציאו בדייני' לא קנה המקבל דא\"ר יוחנן (שם) גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניהם אין יכולי' להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואוקמי' דר\"י במטלטלי אבל לא במקרקעי משום דברשות דמרי' קיימי'."
],
[
"תשסד. ראובן נתאכסנו אצלו סוחרים והיה שמעון מחזר אחריהם לקנות מהן ואמר אובן אני רוצה בסחורה כי ביתי [זכתה] לי ולא שמע אליו שמעון וקנה בשעה שלא הי' ראובן בביתו ותבעו ראובן להחזיר לו הסחורה דין זה פסק ממתני' (ב\"מ י\"א ע\"א) ראה אום רצין אחר מציאה ואמר זכתה לי שדה שלי זכתה לו ה\"נ זכה ראובן בסחורה שבביתו וגם משום ועשית הישר והטוב חייב שמעון להחזיר לראובן את המציאה כדאמר לגבי [בר מצרא]."
],
[
"תשסה. בן ראובן שהגיע לפעוטות שמקחו מקח סחר [סחורה] מציאה ועד שלא נתן הדמים [בא שמעון וחטפה מידו ונתן הוא הדמים] דין זה פסוק ממתני' (ב\"מ י\"ב ע\"א) מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו ואמר שמואל מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו שבשעה שמוצא מוריצה אצל אביו ואינה מאחרה בידו אלמא משעת הגבהת הקטן הרי היא [כמו] שבאת ליד אביו והחוטפה מידו כמו חוטפה מיד אביו וחייב להחזיר וכן אם נתנה הקטן אין בה כלום וכדין זה נמי סחורת עבדו ושפחתו הכנעני' וסחורת אשתו."
],
[
"תשסו. ראובן הלך לקלונייא לשוק וא\"ל לשמעון כל מה שארויח לשם אחלוק עמך אם [תבא] עמי והלכו לשם והרויחו מה שהרויחו ולראובן זימן הקב\"ה ריוח בלא שמעון ועתה תובעו שמעון שיחלוק לו מאותו ריוח שהרויח לבדו שהרי כך א\"ל כל מה שארויח אחלוק לך. דין זה פסוק מהמתני' (ב\"מ ט\"ז ע\"א) מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה במצודתי מכור לך לא אמר כלום דאין אד מקנה דבר שלא בא לעולם ה\"נ אין לשמעון באותו ריוח כלום."
],
[
"תשסז. ראובן קנה ספר חומש משמעון בזקוק [והשביח] הספר בניקוד ובמסורת ועומד על ג' זקוקי' שנתיקרו הספרים ואח\"כ נמצא הספר גזול ביד שמעון והנגזל בא וטרפו מראובן הלוקח ועכשיו ראובן תובע מעותיו משמעון וגם שבחו. דין זה פסוק מדרב דאמר (ב\"מ י\"ד ע\"ב) המוכר שדה לחבירו ונמצא שאינה שלו רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח ושמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו ואע\"ג דקיי\"ל הלכתא כשמואל בדיני בהא [פסק] רבא הלכתא כרב הלכך גובה ראובן משמעון בין מעות שנתן לו ובין מה שהוציא לנקוד ובין מה ששבח הספר בדמי' ונותן שמעון לראובן ג' זקוקי'."
],
[
"תשסח. ראובן נפל כיסו ממנו בשוק שרבים מצויי' שם ומצאו שמעון. דין זה פסוק מהא (ב\"מ כ\"ד ע\"ב) דרבא הוי אזיל בתר רב נחמן בשוקא דגילדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן אמר מצא כאן ארנקי מהו א\"ל הרי הוא שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו א\"ל הרי היא שלו והלה עומד וצווח א\"ל נעשה כצווח על ביתו שנפל וכו' זה הדין אבל יש לו לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר כי הא דרב יהודא הוי אזיל בתרי' דמר שמואל בשוקא דבי דייסא א\"ל מצא כאן ארקי מהו א\"ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בו סימן מהו א\"ל חייב להחזיר כו' עד דא\"ל עבד לפנים משורת הדין כי הא דאבוה דשמואל הלכך דינו על שמעון לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר לראובן את כיסו."
],
[
"תשסט. ראובן מכר לשמעון בית שהיה [של] אבותיו ומצא שמעון בכותל מטמון אם לא בנו אבותיו אותו בית הדין פסוק מהא דתנן (ב\"מ כ\"ה ע\"ב) מצא בכותל ישן הרי אלו שלו ותנא מפני שיכול לומר של אמוריים הוא ה\"נ י\"ל של גוים שבנו מתחלה בית זה הי' המטמון וזכה בו שמעון אבל אם בנו אבותיו של ראובן הבית הזה חייב שמעו להחזיר לו [אם מצאו מחציו ולפנים] מהא דתנן (שם) מצא בכותל חדש מחציו ולפנים של בעה\"ב ואפי' בנאוהו אבותיו או הוא אם היו משכירי' אותו לאחרים אין בו [לראובן] כלום כי הוא של אחרון שהי' בו כדפרכינן (שם כ\"ו ע\"א) ואמאי ליזול בתר בתרא מי לא תנן מעות וכו' עד אמר ר\"ל כגון שעשאו פונדק לג' בני אדם דליכא בתרא אבל אם השכירו לאחר אמרי' דידי' הוא. כל הני דאמרי' מצאו בכותל ישן או בכותל חדש מחציו ולחוץ או מצא בחנות ולא אמרי' תקני ליה לבעל החנות או לבעל הכותל חצרו מדר' יוסי בר' חנינא (שם י\"א ע\"א) חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ה\"מ בחצר המשתמרת לדעתו ולא שכיחי בה רבים ובחנות שכיחי בה רבים הבאים לקנות ואינ' משתמר לדעתו אבל בין התיבה ולחנוני דמשתמר לדעתו קני וכן כותל חדש מחציו ולחוץ אינו משתמר לדעתו [דרבים שכיחי] דאזלי ברה\"ר אבל מבפנים משתמר לדעתו וקני ליה ובכותל ישן לא מפליג בית חוץ לפנים. ונראה דכותל דומ'י [דגל] בחורבא עסקי' דאינו משתמר חוץ ופנים."
],
[
"תשע. ראובן שטבעה ספינתו ושללו גוים את הספינה ומכרו הגוים את השלל לשמעון וראובן בא ותובע אבדתו הבא לידו דין זה פסוק מדאמר ר' יחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק (ב\"מ כ\"ב ע\"ב) מנין לאבידה ששטפו נהר שמותרת שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם שאינו חייב להחזיר אבל [אם] בקש ראובן מן הקהל וגזרו חרם על כל ישראל שיבא אבידתו לידו שיחזירנה לו חייב להחזיר מפני תקנת הקהל שתקנה זו תקנה היא לו וניחא לו בה [שאם יארע לו כעין זה יעשו] כמו כן קנ כדאמר רבא (שם כ\"ז עב) את\"ל סימנים לאו דאו' מ\"ט [אמרו להדר] אבידה בסי' [כי] היכא דכי אבדו לדידיה נמי מהדרו ליה בסימנים."
],
[
"תשעא. ראובן שלח לשמעון פירות ומצא שמעון מרגלית בתוכו ונודע לראובן ותובעו. דין זה פסוק ממתני (ב\"מ כ\"ו ע\"ב) לקח פירות מחבירו או [ששלח] לו חבירו פירות ומצא בתוכו מעות הרי אלו שלו דאמרי' מעלמא אתו ולא קנאן המשלח ולא ידע בהן אבל אם טען ראובן ממני נפל ושלי הוא ונותן סימני' חייב שמעון להחזיר כדמסיק מתני' ואם היו צרורי' נוטל [ומכריז] לפי שבעל הצרור יתן סימן ויטול ה\"נ ל\"ש."
],
[
"תשעב. ראובן משכן ספר לשמעון וכשבא לפדותתו טען שמשת בספר שלי וטשטשת אותו ושמעון משיבו קריתי בו ושניתי בו אבל לא חסרתיו מן דמיו כלום וגם העידו שלמד בו. דין זה פסוק ממתני' (ב\"מ כ\"ט ע\"ב) וכן המפקיד ס\"לת אצל חבירו גוללו כל י\"ב חדש ופותחו וקורא בו [ואם בשבילו פתחו אסור ואמרי' פותחו וקורא בו] [מאי עבידתא] גבי' ותו אם בשבילו פותחו אסור האמרת פותחו וקורא בו ה\"ק אם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו אז מותר ואם בשבילו פותחו אסור אלמא אסור להשתמש בספרי' של פקדון וה\" לספר של משכון [דאיקרא] פקדון ומנא תימרא [דתנן] (שבועות מ\"ג ע\"א) המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון וא\"ל סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה כו' [עד] מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון אלמא משכון איקרי פקדון. [וכיון שיש עדים ששלח יד בפקדון נפסל מלשבע וישבע ראובן כמה חסרו ויטול] ואם טענו עוד ראובן שום תביעה שמוטלת שבועה על שמעון ישבע [ראובן] לאותה שבועה ויול. אבל [אם] אין עדים שלמד בו מתוך שיכול לומר לא הגיתי בו [ולא] למדתי בו ולא חסרתיו מדמיו [נאמן] וישבע שלא [חסרו] מדמיו אע\"פ שהודה ששלח יד בפקדון שאין אדם משים עצמו רשע [ואפי'] אם התנה שמעון בשעת הלואה להשתמש בו בספר אסור דאמר רב יוסף בר מניומי א\"ר נחמן (ב\"מ ס\"ד ע\"ב) אע\"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א\"צ להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות שכר משום דמחזי כרבית ה\"נ שימושו בספר מחזי כרבית."
],
[
"תשעג. ראובן ושמעון קנו פרקמטיא בקולוניא בשותפות והוליכה שמעון למיינצא וראובן נשא שם כשבא שמעון למענ\"ץ הוצרך לחלקו והלך וחילק בינו לבין עצמו ומכר חלקו ביוקר כשבא ראובן [תבעו] הוא חלקו ואמר לו לא יפה חלקת ומה שמכרת לי ולך מכרת ומה שנשאר לי ולך נשאר ושמעון משיב בשוה חלקתי וחלקי במזלי נמכר ומה שנשאר לך אם הוזלה במזלך הוזלה. דין זה פסוק מאיסר ורב ספרא עבדו עיסקא בהדי הדדי אזל ר\"ז פלג בלא דעתי' דאיסר באפי בי תרי אתו לקמי' דר' אבא א\"ל אייתי תלתא או תרי סהדי דפלגת קמי' תלתא כו' (ב\"מ ל\"א ע\"ב) דבעי' חלוקה בפני [ב\"ד] שהן שלש ואפי' הדיוטות אבל בפני שנים לא הוי חלוקה וכ\"ש בינו לבין עצמו הלכך הוי כאלו לא נחלק ומה שמכר לשנים מכר והנשאר לשניהם נשאר אבל אם מכר שמעון חלקו בזול מפני שהי' צריך למעות [חלק] הנשאר לראובן הוקר ושמעון הוא דאפסיד אנפשי' ושלא כדין עשה שחלק ומכר שאם הי' רוצה ראובן יכול לעכב שלא יחלוק כדאמר רבא (ב\"מ ק\"ה ע\"א) הני בי תרי [דעבדי] עיסקא בהדי הדדי [ורואה] שנתייקר הסחורה וא\"ל חד לחברי' תא פלוג [כלומר] נמכור עתה ונחלוק וא\"ל אידך נרווח טפי כלומר נמתין עד שתתיקר יותר דינא הוא דמעכבי ולא יחלוק וכיון דמצי מעכב ראובן שלא ימכור שמעון שמכר שלא כדין לעצמו הפסידו. ואם טענו ראובן החלק שחלקת לעצמך הרי יפה משלי והפסדת לי כי אם חלקת בשוה הייתי מרויח יותר יש לו [לשמעון לשבע] שחלק בשוה או להביא עדי'. אבל שותפות של כל דבר שהוא שוה ואין אחד מהן יפה מחבירו או זוזי [שהם שוי' שכולם טובים לצאת בהוצאה או כולם] שקולים חולק שותף בלא דעת חבירו ובלא ב\"ד כדאמר (ב\"מ ס\"ט ע\"א) הנהו בי תרי כותאי דעדי עיסקא בהדי הדדי אזל חד מיניהו פלג [זוזי] בלא דעתא דחברי' אתא לקמי' דרב פפא א\"ל מאי נ\"מ לך מיניה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמי [לשנה] זבנו חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג בלא דעתא דחברי' אתא לקמי' דרב פפא א\"ל מאי נ\"מ לך מיניה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמי [לשנה] זבנו חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג בלא דעתא דחביר' אתא לקמי' דר\"פ א\"ל מאן פלג לך א\"ל קא חזינא דכל בתר דידי קא אתית מר א\"ל ר\"פ כי האי ודאי צריך לאודועי דזוזי מי [שקל טבי ושבק חסירי] א\"ל לא חמרא כ\"ע ידעי דאיכא דבסיס ואיכא דלא בסי' ושמא חלקת שלא בשוה ולא הי' לך לחלוק אלא בפניו או בפני ג' שהם ב\"ד."
],
[
"תשעד. ראובן טען לשמעון משכנתי לך משכון שוה כ' דינר בי' דינרי' ואבדת אותו בפשיעה ושמעון משיבו לא כי אלא נגנב או נאבד שלא בפשיעה. דין זה פסוק ממתני' דתנן (ב\"מ פ' ע\"ב) [הלוהו] על המשכון ש\"ש וכיון דהוי ש\"ש חייב בגניבה ואבידה והרי מודה בכך וחייב לשלם לראובן י' דינרי' ואם טען שמעון לא היה [משכונך שוה] אלא י' דינרי' [כמה] שהלויתיך ישבע שבועת היסת ופטור וגם נשבע שאינו ברשותו ואם הודה במקצת שאמר י\"ב דינר הי' שוה נשבע שאינו ברשותו ונשבע נמי שבועה דאו' ונותן לו [ב'] דינרי'. ואם טוען שמעון המלוה לראובן הלוה לא הי' שוה משכונך כ\"א ה' דינרי' ועוד תובעו ה' דינרי' שהלוה לו יותר משויו של משכון וראובן השיב המשכון הי' כנגד החוב ישבע שמעון שאינו ברשותו ונשבע ראובן שבועת [היסת] ופטור ואם הודה ראובן במקצת שטען המשכון לא היה שוה כ\"א ח' דינ' שהודה לו בב' דינ נשבע שמעון שאינו ברשותו ונשבע ראובן ששוה ח' דינ' ויפרע לו ב' דינר כדתנן (שבועות מ\"ג ע\"א) המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון וטוען המלוה סלע הלויתיך ושקל הי' שוה [והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע הי' שוה] פטור משבועה דאו' כי לא הודה במקצת הטענה אבל שבועת היסת נשבע אבל הודה במקצת [שאמר] ג' דינר היה שוה חייב שבועה דאו' והמלוה נשבע שאינו ברשותו תחלה [שמא ישבע זה ויוציא] המלוה את המשכון. אבל טוען הלוה סלע הלויתני ושתים הי' שוה והמלוה משיב סלע הלויתיך וסלע הי' שוה פטור והאי פטור משבועה דאו' אבל שבועת היסת נשבע וגם נשבע שאינו ברשותו כדרב הונא דחיישי' שמא עיניו נתן בה ואם הודה במקצת שאמר סלע הלויתיך עליו וה' דינר הי' שוה נשבע שאינו ברשותו ונשבע שאינו שוה כ\"א ה' דינא וכל דין זה כשטוען שמעון נגנב או אבד אבל אם יש עדי' שנאנס ממנו או שטען שנאנס ממנו ונשבע שנאנס משלם ראובן לשמעון כל מה שהלוה ופטור שמעון מדמי המשכון שהרי ש\"ש פטור מן האונסין והא דאמר ר\"ע (ב\"מ פ\"א ע\"ב) אבד המשכון [אבדו מעותיו] היינו באבידה שלא באונס וכששוה המשכון כנגד ההלואה ומה ששוה המשכון אבד והמותר ישלם הלוה אבל נאבד באונס אפי' לר\"ע משלם הלוה למלוה מעותיו דהא אוקמי' מתני' דהלוהו על המשכון ש\"ש כר\"ע וש\"ש פטור מן האונסין."
],
[
"תשעה. ראובן טען לשמעון אני ואתה היינו בקלויינא והיית קושר חבילתך ונתתי לך חפץ אחד לקושרו בחבילתך וכן עשית ושמתו בספינה ולא נכנסת ופשעת בשלי ואיני יודע מה נהיה בו השיבהו לי ושמעון משיבו מה שעשיתי בשלי עשיתי בשלך שמתי חבילתי בספינה שהיו בה יהודים וקפצו לסטים ושללוה שלי ושלך. דין זה פסוק מהא דאמר רבא (ב\"מ ל\"ו ע\"ב) [הלכתא] שומר שמסר לשומר חייב אפי' ש\"ח שמסר לש\"ש חייב כי הכא [שמסרה] לספן בשכר שאפי' [אם] יהודי הי' הספן הי' יכול ראובן לטעון את מהימנת [לי] בשבועה היאך לא מהימן לי וכ\"ש גוי דודאי לא מהימן ליה אבל אם ראו עדי' שלקחו חפץ ראובן דלא בעי שבועה ודאי פטור שמעון אע\"פ שלא הי' שמעון שם ואין ראובן יכול לומר פשעת אלו היית שם היית מציל דתניא (שם צ\"ג ע\"ב) רועה שהי' מניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף [ארי ודרס אין אומרי'] אלו היה שם מציל כו' אלא אומדי' אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור ה\"נ כיון דאלו הי' שמעון שם לא הי' יכול לעמוד לפני הלסטי' פטור אבל אם הי' שמעון מניח עבדו או א' מבני ביו בספינה עם דבר שלו לא הוי שומר שמסר לשומר דכל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ואפי' הניח בספינה שכירו או שותפו שדרך בני אדם להניח שלהם בידם פטור אלא ישבע השומר כדתני (ב\"ק נ\"ה ע\"ב נ\"ו ע\"ב) מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ואמרי' מאי מסרה לרועה לברזילי' דאורחי' דרועה [למימסר] לברזיליה ונשבע ברזילי' השבועה שהי' לו לשע הרועה ופטור הרועה ה\"נ ל\"ש. ואם הי' רגיל ראובן להניח סחורתו לפנים אצל זה הספן אין שמעון חייב משום שומר שמסר לשומר כמעשה דההוא גינאי (ב\"מ ל\"ו ע\"א) דכל יומי הוי מפקידי [מרייהו] וכו' [עד] אתא לקמי' [דרב ופטריה] מאן דחזי סבר משום שומר שמסר לשומר פטור ולא הוא דשאני התם דכל יומא גבי ההוא סבתא הוי מפקדי וכדין זה כן דין זה אם טבעה ספינתו ואין עדי' שנאבד חפצו חייב שמעון לשלם משום שומר שמסר לשומר ואם יש עדים שנאבד אומדי' אם יכול להציל אלו הי' שם חייב ואם לאו פטור ואם הי' עבדיו או א' מבני ביתו שם אפי' אין עדי' שם ישבע העבד או א' מבני ביתו שנאבד ופטור שמעון."
],
[
"תשעו. ראובן נשבה למדה\"י וירד שמעון קרובו לנכסיו והשביחם ועשה בהם ואכל וחזר ותובעו מה שאכל וגם לסלקו מנכסיו דין זה פסוק מדאמר (ב\"מ ל\"ח ע\"ב) מורידין קרוב לנכסי שבוי וגם שמין ליורד [לנכסיו כאריס כשיבאו הבעלים] דקיי\"ל כשמואל בדיני וגם ר\"נ קאי כותי' (שם)."
],
[
"תשעז. ראובן מפקיד פירות אצל שמעון והוי לוי שכירו של שמעון לשמור פירותיו וכל אשר בביתו ולא שמר לוי אותו פירות יפה והרקיבו וראובן טוען לשמעון על פירותיו ומשיבו שמעון אתה ידעת כי לוי שומר שלי שועל דעת כן הפקדת לי דינא קאמר שמעון שכל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד אבל אי טען בהדי לוי ואמר בפשיעתך אבד פירותי שלא הודעתני [טענתו] טענה ומשלם לו לוי פירותיו."
],
[
"תשעח. ראובן שטען לשמעון ליטר' הפקדתי לך החזירם לי ושמעון משיבו נגנבו וראובן טוען נשתמשת בהם ונתחייבת בם דין זה פסוק ממתני' (ב\"מ מ\"ג ע\"א) המפקיד מעות אצל שולחני צרורי' לא ישתמש בהן ואמר צרורי' וחתומי' שנו אבל צרורי' לחוד או מותרי' ממש משתמש בהו והוי עליהו כש\"ש הואיל ונהנה מהן הוי בההיא הנאה דאי מתרמי לי' זבינתא דאית ביה רוה זבין בהו והי עליהו כש\"ש ה\"נ [אם] שמעון זה סוחר הוא [הוי] עליהו ש\"ש וחייב לשלם לראובן אע\"פ שלא הוציאם עדיין והא דתני' (שם) אצל בעה\"ב בין כך ובין כך לא ישתמש בהן היינו בבעה\"ב שאינו סוחר דהא תנן (שם) חנוני כבעה\"ב ר\"י אומר כשלחניוהלכה כר\"י אלמא דלאו דוקא שלחני אלא כל אדם שדרכו לסחור."
],
[
"תשעט. ראובן הפקיד חבית של יין אצל שמעון והוציא ממנו שמעון הין של יין והחמיץ משלם שמעון את כולה נשברה אין משלם אלא הין של יין דתנן (ב\"מ מ\"ג ע\"ב) הטה את החבית [ונטל] ממנו רביעית ונשבר אינו משלם אלא רביעית ואמר רבה ל\"ש אלא נשברה אבל החמיצה משלם דמי כולה."
],
[
"תשפ. וקיי\"ל בהא כר' [יוחנן] (ב\"מ מ\"ט ע\"א) דדברי' יש בהם משו מחוסרי אמנה ואדם הנושא ונותן עם חבירו ויש עדי' בדברי' וחזר בו פסקי' לדידי' שהוא מחסר אמנה כדאמר (שם) מודה ר\"י במתנה מועטת דסמכי' דעתי' וה\"מ לעשיר אבל לעני אפי' מתנ מרובה הוי כנודר לעשות צדקה וחייב לתן דגסי' בירושלמי (ב\"מ פ\"ד ה\"ה) אר\"י אמר לתן לחבירו מתנה מותר לחזור בו חדא דאתמר בעשיר אבל לעני נעשה נדר."
],
[
"תשפא. ראובן השכיר עלייתו לשמעון להניח שם פירותיו ואח\"כ מכר אותו פירות לראובן אע\"פ שלא משך קנה אם נתן הכסף כדתניא (ב\"מ מ\"ט ע\"ב) אר\"ש אימתי בזמן שהכסף ופירות ביד מוכר אבל כסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח אינו יכול לחזור בו ואמרי' הבמ\"ע כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת ביד מוכר הלכך כיון שקבל הכסף המוכר אינו יכול לחזור."
],
[
"תשפב. ראובן קנה פירות ונתן דמים ולא משך ושמע שגוים רוצי' לאנ הפירות וחזר בו ראובן מפני האס אפ\"ה מקבל מי שפרע כדאמר (ב\"מ מ\"ט ע\"ב) ההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא שמע דקא בעי [למנסבי' דבי] פרזק רופילא כו' [עד] אתא לקמי' דרב חסדא א\"ל כדרך שתקנו משיכה במוכרי' כך תקנו משיכה בבלקוחות כלומר מצית למיהדר דהא לא משכת אבל מי שפרע מקבלת וכן פי' ר\"ח ונראי' דבריו דבמה יפטר ממי שפרע."
],
[
"תשפג. והלכתא כשמואל דאמר (ב\"מ מ\"ט ע\"ב) שתות מעות שנינו דהא תני' כותי' וכר\"נ קיי\"ל דמוכר לעולם חוזר (שם) דהא דן דינא לאושפזיכני' דרמי בר חמא הכי (שם נ\"א ע\"א) וה\"מ דלא קים ליה [בזבינתא] דקאמר טעמא דלא נקיט מקחו בידו דלא ידע אם נתאנה או לא כגון אדם שעושי' לו גדי' בביתו למכור או מוכר כלי תשמישו אבל אדם שקונה מזה ומוכר לה אינו יכול לחזור כדתנן (שם) רבי יהודה אומר אין אונאה לתגר ואמר משום דתגר הוא אין לו אונאה אר\"נ בתגר ספסר עסקי' מ\"ט [מידע] ידע זבינתי' כמה שוי' ואחולי אחיל משום דמתרמי לי' זבינתא אחריתי [דאית בי'] רווחא טפי והשתא בעי למיהדר ולא מצי והמוכר כלי תשמישו ביוקר אין הלוקח יכול לטעון אונאה כדאמר טעמא (שם) כיון דיקירו עליה אי לא [בדמי] יתיר' לא מזבין ליה [וממעשה דורשיכי] וכיפי (שם) שמעי' דאע\"ג דידע הלוקח שהוא מאונה ושתק והדר טוען דטענתי' טענה ולא אמרי מדידע אחולי אחיל שהרי רבא ורב חסדא [לא פטרו] את המוכר מאונא אלא משום דבעה\"ב המוכר את כליו הי' אבל משום דידע לא פטר לי' ואפי' אל ע\"מ שיאן לך עלי אונאה יש לו [אונאה] דהלכתא כרב באיסורא ואונאה אסורא הוא."
],
[
"תשפד. ראובן שטען לשמעון השכרתי לך ביתי בחצי זקוק לשנה ואניתי בו כי שוה שכירות זקוק לשנה ואל הייתי יודע דין זה פסוק מדבעי ר' זירא (ב\"מ נ\"ו ע\"ב) שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה ממכר אמר' רחמנא ולא שכירות או דלמא ל\"ש א\"ל אביי מי כתי' ממכר [לעולם] ממכר סתמא כתי' והאי ממכר [ליומי'] הוא אלמא שכירות יש לו אונאה אמר [רבא] אמר חסא בעי ר' אמי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם [ור' יונה] ור' ירמי' אמרו משמי' דר' יוחנן ביטול מקח יש להם (ב\"מ נ\"ז ע\"א) הנה רבי יוחנן אמר ביטול מקח יש להם ומצינו רב נחמן חולק ואומר ביטול מקח אין להם דגרסי' בפ' המקבל (בבא מציעא ק\"ח ע\"א) [זבן] במאתן ושוה מנה סבור מינה מצי א\"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א\"ל מר קשישא לרב אשי הכי אמרי [נהרדעי משום דר\"נ] אין אונאה לקרקעות [והתם] ביטול מקח איכא דהא על חד תרין הוא וקאמר אין אונאה ובקידושין פ' האיש מקדש (קידושין מ\"ב ע\"ב) אמרי' והא דאר\"נ [יתר] משתות בטל מקח לא אמרן אלא [במטלטלי] אבל במקרקעי אין אונאה כל עיקר ויש מן הגאונים שפסקו כר\"י ודחו לדר\"נ אצל לוקח ובר מצרא דהתם אמרה ר\"נ (ב\"מ ק\"ח ע\"א) ולא בדינא אחרינ ולא מסתבר ויש מן הגאוני' דמספקו להו אי כר\"י עבדי' אי כר\"נ ומסתברא כר\"נ עבדי' חדא דהוא בתראי ועוד דבכמה דוכתי אמרי' [דבר השוה כל כסף] ומאי ניהו קרקעות ואי ביטול מקח יש להן אינו שוה [כל כסף] והרב רבי' ברוך [כתב] דהתם מיירי שכירות מטלטלי' ולא בשכירות קרקעות ומיהו אין משיבין את הארי לאחר מותו ושמא יל הא דתניא כשם שקרקע נקנית בכסף ובשטר [ובחזקה] כך שכירות ומוקמי' לה דוקא בשכירות קרקע זהו לענין חזרה דוקא [דאם] השכיר לו ביתו משנתן כסף או שכתב עליית ביתי מושכר לך ומסר לו השטר או שהחזיק בה השוכר אין אחד מהם יכול לחזור. והברייתא מייתי בב\"ק במרובה (ב\"ק ע\"ט ע\"א) ובבא [מציעא] פ' השואל (צ\"ט ע\"ב)."
],
[
"תשפה. ראובן שטען לשמעון אוניתני בדברים [והביא] עדים שאינה אותו דין זה פסוק ממתני' (ב\"מ נ\"ח ע\"ב) כשם שאונאה במקח וממכר כך אונה בדברים ות\"ר לא תונו איש את [עמיתו] באונאת דברי' הכתוב מדבר וכו' עד אונאת ממון נתן לחשבון אונת דברי' לא נתן לחשבון הלכך מלקין אותו שהרי עבר על לאו גמור ולהרב רבי' ברך מספק' לפי שראה בדברי ר\"ת דמספק' אי [לוקה] אי דרשי' למורא נתן ולא למלקות כדדריש רבי יוחנן לקמן גבי רבית (ס\"א ע\"ב) למורא נתן ולא לחישבון ואפי' ' אלעזר [דלא] דריש הכי [היינו] משום דכתי' וחי [אחיך עמך] או דלמא לא דרשי' הכי משם דהאי ויראת מאלקי לדבר המסור ללב הוא דאתא."
],
[
"תשפו. ראובן ושמעון היו במדה\"י והכין שמעון דרכו לצאת ונתן לו ראובן חפץ להוליכו לאשתו למזונות וקפצו לסטי' על שמעון ולקחו מקצת ממונו בבאו אצל [אשת] ראובן תקפתו לדין תן לי מה שלח בעלי על ידך ואמר שמעון נטלהו לסטים ממני עם ממוני וחייבוה ב\"ד לשבע ואמר שמעון ראו אם מן הדין יש לי לשבע לה או לבעלה. דין זה פסוק מדתנן (שקלים ג' ע\"ב) בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או אבדו אם משנתרמה התרומה נשבעי' לגזברים ואם לא נשבעי' לבני העיר ובני העיר שוקלי' שקלים אחרי' תחתיהן אלמא כיון שבני העיר חייבי' שקלים אחרים ושבע השליח להם ה\"נ כיון שראובן חייב לתן מזונות [אחרים] לאשתו השליח נשבע לראובן ולא לאשתו."
],
[
"תשפז. ראובן שטען לשמעון מכרת לי יין בחזקת ורענקיף והיה מעורב בו יין הוניי\"ש ואוניתני בו ושמעון משיב והלא [טעמת] אותו ומה שטעמת נתתי לך דין זה פסוק מהא דתניא (ב\"מ ' ע\"א) רבי אחא מתיר בדבר הנטעם וקיי\"ל כותי' ואפי' ערבו [מקודם כיון] שטעמו [בשעה] שקנאו אין [לו] עליו כלום אבל אם טוען ערבתו לי לאחר שטעמתיו ע\"ז ישבע ויהא פטור."
],
[
"תשפח. ראובן טענו לשמעון ספר מכרתי לך והתנית לי להחזירו לי כשיהי' לי מעות ועתה קבל מעותיך ותחזיר לי הספר ומשיבו שמעון אתה מכרת לי מכירה גמורה ולאחר המכירה אמרתי לך לכשיהיו לך מעות אחזירנו לך ולא קניתי לך בקנין ופטומי מילי בעלמא אמרתי לך להניח דעתך. דין זה פסוק ממתני' (ב\"מ ס\"ה ע\"ב) מכר לו בית מכר לו שדה וא\"ל לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מותר [ואמרי'] מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא ומתרץ רבא נעה כמאן דא\"ל מדעתיה כלומר רישא שמתנה המוכר קודם קיום המכירה לא גמר ומקנה אלא על תנאי ואין כאן מכירה גמורה והוי' [כמו] הלואה ואסור ללוקח לאכול הפירות סיפא דהוי התנאי אחר קיום המכירה ואפי' [אמר] המוכר כשיהיו לי מעות החזירם לי נעשה כמי שאמר לוקח מדעתו כשיהא לך מעות אחזירם לך דכי היכא דאם אמר לוקח לא הוי תנאי אלא פטומי מילי ה\"נ כי אמר [מוכר] אחר קיום המכירה אינו כלום ומותר הלוקח לאכול הפירות שהתנאי אינו כלום והמכירה קיימת ואפי' הקנה הלוקח בקנין לקיים התנאי שאחר המכירה מותר הוא לאכול הפירות שהרי כשמחזיר לו הקרקע כשיהיו לומעות הוי כאלו הוא [מוכר לו וכל] זמן שלא החזירה הוא שלו [ואוכל] בהיתר. [וגבי] ראובן ושמעון נמי אם יש עדי' כדברי שמעון שאחרי המכירההיה התנאי אין בטענת ראובן ממש כיון שלא קנה ממנו וזה הכלל בכל מקום שצריך קנין ולא קבל עליו התנאי בקנין אלא במילי בעלמא לא קנה אלו הוי א\"ל תקנה בקנין לי הוי הדר ביה ולא הוי מקני הלכך כי לא אקני אמרי' פיטומי מילי בעלמא הן. ואם אין עדי' ביניהם וראובן טוען קודם קיום המכירה התנית, ישבע שמעון שבועת היסת."
],
[
"תשפט. ראובן טענו לשמעון השכרתי לי סוס בו' פשיטי' לשבוע ואם [ימות] אצלך לתת לי שוה זקוק ועשית מלאכתך בו ' שבועות ומת ועתה תן לי הזקוק והשכירות של ז' שבועות ושמעון משיב הזקוק [אתן לך כדין שויו אבל שכירות לא אתן לך] לפי שהו רבית שכר המתנת מעות של הזקוק. דין זה פסוק מהא דתניא (ב\"מ ס\"ט ע\"ב) [השם] פרח לחבירו ואמר הרי פרתך עשויה עלי בל' דינר ואני מעלה לך סלע בחדש מותר לפי שלא עשאה דמים אלא לאחר מיתה כלומר אין המכירה נגמרת אלא לאחר שתמותוכל זמן שהיא בחיים חוזרת לבעליה הלכך אין [הדמים] עליו הלואה ושכר גמור הוא ולא רבית הלכך שמעון חייב לראובן גם קרן גם שכר. ונראה דלא דמי דהתם לא אשמועי' אלא דאין בו משום רבית [משום] דהתנה בהדי' עמו אבל [הכא] מצי למימר לא קצבתי לך שכירות אלא [בהחזרת] הסוס אבל בפריעה לא אתם והמע\"ה. שמואל בר רבנא ברוך."
],
[
"תשצ. ראובן שטען לשמעון [שלחתי] על ידך זקוק לקלוניא לקנות לי עורות כבשים וקנית בכספי ולקחת הריוח לעצמך ושמעון משיב ודאי קניתי בכספך אבל לך לא קניתי כי אם לעצמי וכספך אשלם לך או שטען לא קניתי בכספך כלום והעדים מעידי' שקנה בו. דין זה פסוק מדתניא בתוספתא (ב\"מ פ\"ד) בנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירו ובאחרונה אמר לא קניתי אין לו עליו אלא תערומות ואם ידוע שיש עדי' שקנה מוציאי' ממנו בע\"כ ובירושלמי (פ' איזהו נשך ה\"ג) המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תערומת ואם ידוע שקנה נותן לו בע\"כ (עיין ג\"כ בסי' תתכ\"א)."
],
[
"תשצא. ראובן שהיה לו סחורה ושמה לשמעון בי' זקוקי' לתת לו י' זקוקי' עד לשנה וכל הריוח שיעלה באותה סחורה [ובדמים] שיחלקו בשוה [ואם יוזל] או יפסיד או יאבד יתן לו שמעון י' זקוקי' דבר זה אסור מדתניא (ב\"מ ע' ע\"ב) אין מקבלין צאן ברזל מפני שהוא רבית ומהו צאן ברזל שקבל עשרים צאן [בכ'] דינר עד שנה או שנתים ושלש וכל הולדות והצמר והחלב יחלוקו ואם ימות הצאן על המקבל האחריות. ומקבלין רבית מגר תושב כדתניא (ב\"מ שם) מלוין אותו ברבית וכן בגר תושב ומישראל משומד אסור דכתי' חטא ישראל אע\"פ שחטא ישראל הוא. ואסור לישראל להתערב לו לגוי בשביל חבירו ישראל על הרבית כדאמר (ב\"מ ע\"א ע\"א) כיון דדינא דגוי בתר ערבא אזיל הוא ניהו ערב קא שקיל רביתא מחברי' אבל קבל הגוי עליו שלא יתבע הערב תחלה שפיר דמי."
],
[
"תשצב. ראובן שהלוה מעות מן הגוי ברבית ובקש להחזירם וא\"ל שמעון תנם לי ואני אתן לגוי הרבית שהיית נותן אסור אלא [א\"כ] נטל הגוי המעות מיד ראובן ונתנו לו לשמעון אבל אם אמר הגוי לראובן תן לו לשמעון ונתן לו אסור דאין ישראל נעשה שליח לגוי והוי כאלו ראובן מלוה לו. אבל ראובן שאמר לשמעון תלוה לי מעות [מגוי] פלוני והלך שמעון ולוה לצורך ראובן מותר לקח שמעון הרבית מן ראובן ולתן לגוי וכן גוי שאמר לראובן הלוה לי מעות על משכוני והלך ראובן אצל שמעון ולוה ממנו מעות לצורך הגוי על משכונו של גוי מותר שמעון לקח הרבית מראובן שהוא סרסר ביניהם דנהי דאין ראובן שלוחו של גוי שלוחו של שמעון מיהו הוי להלות מעותיו של שמעון לגוי ואינו לא מלוה ולא לוה אלא שליח הוא לקבל הרבית מן הגוי ולתת לו ואפי' אם פדאו ראובן לאותו משכון במעות עצמו מיד שמעון ונתן לו הרבית אין איסור רבית בדבר שלא אסרה תורה אלא רבית הבא' מלוה למלוה [וראובן] אינו לוה כדאמר אלא שליח ושמעון קנה המשכון של גוי במעות שהלוה עליו והוי כאלו מוכרו עתה לראובן בדמים שהוא נותן לו אבל שלא כהוגן ומנהג רמאות עשה ראובן שפדה המשכון שמתחלה לוה עליו שמעון שיפדנו הגוי."
],
[
"תשצג. גוי שמשכן משכון לראובן ברבית ואח\"כ מכרו הגוי לשמעון ולאר זמן בא שמעון לפדות המשכון מיד ראובן מותר לראובן לקח הרבית שעלה בו לאחר שקנאו שמעון אע\"פ ששמעון נתנו שהרי שמעון לא לוה הוא ולא לוה מראובן כלום ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה כדאמר (ב\"מ ע\"ג ע\"ב) [רב] מרי בר רחל משכן ליה ההוא גוי ביתא הדר זבני לרבא כו' עד א\"ל אי הוי ידענא דהוי ממושכן למר לא [הוי זביננא לי'] השתא כדיניהם עבידנא לך דכמה דלא מסלקי בזוזי לא שקלי אגר ביתא אנא נמי מינך לא שקיל אגר ביתא עד [דמסליקנא לך בזוזי שיפרע] לך מעותיך ולא הוי [כהלוהו] ודר בחצירו משום דלא הלוהו כלל הלכך שרי."
],
[
"תשצד. וששאלת אשר בא ראובן אל שמעון לאמר לו לוה לי מנה לצורך שר אחד אבל אין לו משכונות שיניח לך תחת ידיך אבל אני מקבלם בערבותיך וקבל ראובן מיד שמעון הממון ולוה לגוי בלא משכון ונפגר השר ואבד ראובן כל הממון ועתה תובע שמעון כל הקרן והרבית וטוען ראובן הלא כל הממון אבדתי רחם עלי ומחול לי הרבית ושמעון הקשה לבו ואנסו ע\"י פקדנותו שהיו בידו עד שנתן לו ראובן את הרבית שלא כהוגן ושלא כדין ושמעון עבר על מה שכתוב לא תקח מאתו נשך [ותרבית] ובדין הוא שיחזיר שמעון כל הרבית שאנסו לפי שעכשיו שמת השר ולא פרעו נעשה שמעון מלוה וראובן לוה משום דהו\"ל ערב והו\"ל רבית הבאה מלוה למלוה הואיל ולא יצא מכיסו של גוי אסור לשמעון לקבלו וחייב להחזירו דהו\"לרבית קצוצה ויוצאה בדיינים ואע\"ג דרבי יוחנן [רביה] פליג עליה (ב\"מ ס\"ב ע\"א) הלכה כרבי אלעזר כדמפרש רב ספרא כל שבדיניהם של גוים מוציאי' מלוה למלוה בדינינו מחזירי' ממלו הללוה ואמר כל שבדיניהם דקאמר ר\"ס מאי היא רבית קצוצה וכר\"א. ואם שמעון יקשה לבו יכול לגלגל עליו שבועה שלא קבל מן הגוי קרן ורבית ואם אמר שלא קבל אלא רבית יחשוב הרבית במקום קרן ולא יתן לשמעון כלום מאותו רבית. ואתם אנשי קדש עשו גדר ביניהם שלא יבא הדבר לידי קלקול שלא ילוה אחד ברבית ע\"י ערב. ועתה לפי בינתי שלמדתי לפני רבינו יהודה זצ\"ל גליתי המשפט ואתם חכמים עשו השלום וצריך ראובן להביא עדי' שנתן הרבית לשמעון. (תשו' רבינו יצחק ב\"ר שמואל)."
],
[
"תשצה. מה ששאלתם אם ישראל הלוה את [נכרי] בכך וכך לחדש על משכון ששוה כפלים ולאחר ימים נצטרכו לו מעות והביאו לישראל חבירו ואמר כך וכך יש לי על משכון זה מגוי פלוני תנם לי עליו ומהיום והלאה יהא שלך ונשתקע המשכון ביד ישראל השני שלא פדאו הגוי אם יכול לבא ישראל הראשון הממשכן ולפדותו ולתת לו הרבית לישראל בהתירא כיון שהמשכון שוה הקרן והרבית נמצא שאין ישראל שני עומד ממעותיו אלא על המשכון ולא על ישראל הראשון ואין כאן מלוה מישראל לישראל או דלמא כיון דקיי\"ל (פסחי' ל\"א ע\"ב) דישראל מגוי לא קנה [משכון] כרבנן דפליגי עלי' דר\"מ אשתכח דישראל הוא דקא מוזיף ברבית או דלמא יכול השני לומר לראשון לא אקח ממך הפדיון כי מכרת לי כל זכותך שהי' לך בו ונסתלקת מכל הפסד שיכול לבא על המשכון ונכנסתי באחריותן ע\"כ המשכון שלי. הנני משיב לאדוני כי כמו שאינו קונה משכונו של גוי אין המלוה הראשון הממשכן לשני [נושה] בכך יותר כלום מן השני אפי' לא יהא [שלו] למוכרו לו כי כיון שנותן לו השני מעות על המשכון פטרו הראשון לשני מזה המשכון [הוי כמוכרו] וסמוך עליו שמדעתו יחזור המשכון לגוי אם יפדנו [וכיון] שישראל הראשון אינו יכול להוציאו מידו של שני ואינו יכו לתובעו כלום כי התנה עמו שזה פוטרו לגמרי הואיל וכן נמצאי' מסולקים זה מזה כאלו הי' המשכון של ישראל ראשון וקנוי לו לגמרי ומוכרו לישראל שני. ואין חילוק בין אם יהא ראשון קונה משכון מן הגוי בין אם לא יהא [קונה] דבין הכי ובין הכי אם יכול הראשון לתבעו המשכון כדי להחזירו לגוי כשיפדנו הרי לוה הגוי מישראל על משכונו וחייב לו בין קרן ובין רבית ואם יקבל ישראל שני הרבית שהגוי חייב לישראל ראשון ה\"ז רבית מישראל ראשון לישראל שני ואם פוטר ישראל ראשון את השני מלהחזיר המשכון לגוי כאלו הי' של ישראל ראשון המשכון ומכרו לישראל שני אין כאן רבית מישראל לישראל שהיששראל ראשון אין חייב לישראל שני כלום כיון שאיונ יכול לתובעו המשכון ע\"י פריעת ממון אלא מסולק הימנו לגמרי ולכך אין חילוק בין אם ישנו המשכון קנוי לו בין שאינו קנוי לו. ובדידי הוי עובדא שפעם אחת הי' לרבינו יעקב משכון מגוי והוצרך למעות ונתן המשכון בידי ללות המעות ממני ויהי' החוב שלי ואמרתי לפניו היאך אהיה מותר ברבית הגוי לוה ממך ולך חייב הרבית ואתה לוה ממני על [משכונו] ונמצאתי מקבל רבית שלך ממנו על המלוה שאתה לוה ממני וענני אני מוכר לך כל המשכון ולא תענה לי עוד ממנו אם אינך רוצה ואני [פוטרך] שלא תענני עוד ולא אתחייב לך המעות ואתה לא תתחייב להחזיר לי המשכון וכזו עשה עמי ]רבינו] עכ\"ל הרי פי' להדי' דבעי' שיסתלק הישראל בפי' מן המשכון. מיהו מדברי רבי' יצחק ז\"ל עצמו יש לי ללמוד שישראל שהלוה לגוי ברבית על המשכון ולקח המשכון ואמר לישראל אחר המשכון זה עומד לי מן הגוי ברבית תלוה עליו כך וכך שמותר ישראל שני לקח רבית מן ישראל ראשון דמסתמא להתירא נתכוין אע\"פ שלא פי' כך הי' דעתו שיהא מסולק הימנו לגמרי שאם ירצה לא יחזור המשכון לו אלא שהוא סומך עליו שמעצמו יחזור לו ויניחו לפדותו ויקבל הימנו קרן ורבית כדפיח' לעיל דמסתמא דעתו להתירא אע\"ג דלא פירש שהוא מסתלק מן המשכון כמאן דפירש דמי הלכך הלכה למעשה ישראל שהלוה מעות לגוי ברבית על המשכון ולקח המשכון ומשכנו לישראל אחרי ברבית שיהא לו הרבית [וא}\"ל] מן היום והלאה תקבל הרבית שיעלה עליו הרי ישראל הראשון מסולק הימנו ואע\"פ [שלא] אמר בשעת הלואה ואם רוצה ישראל שני אל יחזיר לו לישראל כלום דהוי כאלו מכרו לו הלכך אם בא ישראל ראשון לפדותו ונתרצה ישראל שני להחזיר לו הרי ישראל שני מקבל מן הראשון כל הרבית דהו\"ל חוזר ומכרו לו ואם ישראל ראשון בא לפדותו מן השני ואינו רוצה להחזיר לו שרוצה לעכבו גם רבינו יצחק גופי' מודה בזה דכי מעיינת בלשונו לא מיעט אא\"כ פירש ע\"מ שאינו מסתלק אבל בסתמא הוי ודאי לגמרי מסולק."
],
[
"דיני רבית לשון רבינו תם.",
"תשצו. ומצוה מן המובחר ונראה בעיני היתר גמור לתת מחיה לכל בני ברית שמותר לחלות שיתן הלוה משכנות ליד הגוי ואפי' לעבדו ולשפחתו ויאמר לוה מפלוני ישראל על משכנותי אלא שישוה המשכון כנגד החוב [ויותר] כדרך שמלוי' על משכונות ברבית כפי אותו רבית שיקצוב והגוי ילוה מן היהודי' ומיד הגוי יקבלם הלוה ויהיה מסולק הלוה מן המלוה והלוה לא יוכל לתובעם ולפדותו מן המלוה ואח\"כ אם ירצה המלוה יפקוד המשכונות ביד הלוה וישתמש בהן הלוה אם ימכרם אך הלוה נפקד של מלוה [חייב] להחזיר לו הן או דמיהן. והרחקה טובה היא זו [יותר] משכר אמריה דשרי תלמודא (ב\"מ ס\"ט ע\"ב) למשקל ד' זוזי ואוזפי' לפלניא זוזי כי אין זו הערמה אלא דין גמור ופעמים שהוא הפסדו של המלוה ושל לוה [השני ובאו לפני] כדין זה שאבד הלוה כל אשר לו והעיסקא ולא רצה המלוה להחזיר המשכונות עד שגבה הכל ועדיין היה ערוך של ר' דוד מברינא ביד ר' שמואל מאנבילא שעכבו מפני שמיד גוי בא לידו [ואיני] יודע אם החזיר לו עתה כשנפטר והערוך ניתן ע\"י גוי לר' שמואל כאשר פי' בשביל אשת אחי ר' דוד והפקידו ר' שמואל לר' דוד ואחי [אשתו] אבד הכל והחזיר לו ר' דוד הערוך שהחזיר לו ועכרבו וכן עשו הנה פעמים כשאבד ובדליקה ועוד ראיי הפסדו של מלוה מעשה אירע בחתני שהלוה על המשכונות שוי' י' ליטר' ק' דינר' ואבד המשכונות וצעק [המלוה] ע\"י הגוי ולא נענה כי יאמר מן הגוי לקחתם וכן נגמר הדין [בדינך] שאין המלוה על המלוה כלום ואין כאן הערמה אלא מסולק הלוה מן המלוה והמלוה מן הלוה והרוצה לגמול חסד גומל והאכזרי איננו חומל. מכלל זה אתה שומע שהריוח שנותן הלוה למלוה בהיתר גמור הוא שמכח הגוי הוא נוטלו ומכח קנין משכונותיו שהרי זה המלוה אם היה רוצה היה נוטלו ומוכרו בכדי דמיהן ולמען דעת כל אדם שהוא היתר גמור הארכתי בדבר.",
"ואם יש לאדם מעות ברחוק ממנו ואינו רוצה ללכת שם יבקש לו איש נאמן ויתן הלוה משכונות לגוי ויקח הנאמן המעות ויתן לגוי והגוי ילוה אותו ללוה ויטול הנאמן המשכונות שהרי הלוה מעות לגוי ואם הנאמן מובטח מן הלוה שיחזיר לו המשכונות או דמיהן יפקידם לו כשאר פקדון והכל כאשר כתבתי למעלה. ואם ירא בעל המעות דלמא נפלי קמי יתמי ויתבעום לעצמם יכתוב הנאמן שנעשה שליח לבעל המעות כך אני החתום מטה קבלתי משכונות בכך וכך מעות לצורך פלוני בר פלוני ישראל והרי הם בחזדקתו ושלו הם ומה שעשיתי כתבתי וחתמתי פלוני בר פלוני ואל יכתוב קבלתי כך וכך מעות מן פלוני בר פלוני ישראל אלא יכתוב סתם כאשר כתבתי או יכתוב מפלוני גוי אך שם הלוה לא יזכור על המשכונות וכן ישר ויקם חילו ויעשר עכ\"ל ר\"ת והועתק מכתב יד רבינו יהודה ב\"ר יצחק הנקרא שי\"ר ליא\"ן מפריש שכתב שזהו לשון ר\"ת. וזהו תשו' רבי' שמשון ב\"ר אברהם זצ\"ל."
],
[
"תשצז. גוי שלוה מעות מישראל ברבית על משכונות של ישראל אע\"פ שהמלוה יודע שהגוי לוה לצורך ישראל חבירו [גובה] קרן ורבית דמה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ונמצא דאין לו דין ודברים עם ישראל חבירו ואע\"פ שהישראל פורע את הרבית ליד ישראל חבירו לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה והגוי הוא דלוה מישראל והישראל אחר לוה מן הגוי. שמשון בר' אברהם."
],
[
"תשצח. כתב רבינו אבי\"ה אם ישראל השאיל ערבונו לגוי והשכינו ביד ישראל ברבית לצורך עצמו ואח\"כ לא [פדה] הגוי את ערבונו לפי שהוא אנס והלך הישראל עצמו ופדאו מותר הישראל לקבל הרבית מישראל דהוי כמכרו לו אבל [אם] ישראל חייב מעות לגוי ונתן לו משכון התם ודאי לצורך ישראל לוה אע\"ג דאין שליחות לגוי נראה דאסור כיון שמיד ישראל בא הרבית. אבל רבינו יצחק ב\"ר שמואל ורבי' יצחק ב\"ר אברהם הם כתבו להתיר על זה. ואם ישראל השאיל ערבון לגוי והגוי אין רוצה לפדותו לפי שהוא אנס אין ישראל המלוה יכול לעכב ולומר איני [מחזירו] אלא לגוי דלא יהא אלא גזלן שנטל מזה ונתן לזה וכל זמן שלא נתייאש הימנו והוא בעין ודאי יחזיר לו בע\"כ ה\"נ ל\"ש וכ\"כ מאור הגולה. ומשם משמע דודאי אם הגוי אלם שאין יכול ישראל זה לעכב מלתן לו הערבון לגוי אז נראה שיחזיר ישראל המלוה את המשכון בלא רבית. אבל אם הגוי אינו אנס כיון שיכול לעכב הערבון עבור הרבית יעכב המשכון. ואם [ישראל זה] רוצה לתן בשביל ההגוי מותר לה לקבל שהרי ישראל שלוחו [הוא] לא לוה."
],
[
"תשצט. הורה רש\"י שאסור לקח רבית מישראל משומד דאחיך קרינ' ביה ואינו נקרא כ\"א ישראל משומד וחוטא דכתי' חטא ישראל אע\"פ שחטא ישראל הוא לגט ולחליצה דינו כישראל גמור. ואם בא [במרמה] ולוה מישראל ע\"י שליח ארמי ובשעת הפדיון בא ואמר שלי הוא המשכון מותר לישראל לקח ממנו כל הרבית דמצי א\"ל לא הוי ידענא דלצרכך היה וכשהלויתים לא הלויתים אלא לארמאי שמסר בידי המשכון וכתיב [גם אתם ואמרי'] מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ונעשה כאומר לו קני משכונך בדמים ממני ולא הזכיר שום רבית זה הדין נוג אפי' בישראל ובלבד שלא יאמר לו לשם רבית. ומיהו נכון לומר קנהו בדמים ור\"ת כ' בס\"ה דמותר לקח מהם רבית דלא עדיפי ממינין ומסורת דמורידין לבור ולא מעלין [וה\"ה] משומדי' לע\"ז. וגם מציאם מותר לעכב אפי' באתה לידו דלא קרי' בי' אחיך וי שלהביא ראי' לר\"ת מירושלמי [דע\"ז פ' השוכר את הפועל ה\"ה] הלין כותאי דקיסרין מותר להלותן ברבית מפני שקלקו מעשיהם וכן נראה בישראל משומד. (עיין בספר יראים)."
],
[
"(עד כאן) דין נשך.",
"תת. שאלה משומד לע\"ז שהפקיד פקדון ביד ישראל קרובו ותובעו לאחר זמן המשומד ולא החזיר לו ומת המשומד בקלקולו וקרובים הקרובי' לירושה תבעו הפקדון וגם השליח שהביאו ליד זה הביא עדי' גוים שנתן לו המשומד זה הממון במתנה לאחר זמן דעתי נוטה שאין בדברי שליח כלום שאין בעדות גוים כלות והיורשי' יורשי' את הפקדון וכן הקרובי' הראוי' לירש שלא מצינו שבטילה גזירת ירושה מן הרשעים דכתי' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר כ\"ש שיורשי' כשרי' [ויבין] רשע [וצדיק לבש] ואם שלח ראובן בו יד בחיי משומד או שיש לו עדים שתבע ממנו ואמר אני זוכה אין לך שליחות יד גדול מזה. ונראה בעיני שאין כח הדייני' להוציאו מידו דאתמר (ב\"ק קי\"ט ע\"א) ממון מסור חד אמר מותר לאבדו ביד דלאו ממונוחמור מגופו דתניא המינין והמסורת מורידין ולא מעלין ובמין כ\"ע מודו דגופו הפקר וכ\"ש ממונו. ואם לא שלח בו יד בחיי המשומד אין כאן זכיי'. ואם יאמר ראובן שיש בנים למשומד בגיותו ודוחה את הקרובים לאו בע\"ד דידי אתם אין בדבריו כלום שישראל הבא על הנכרית הולד ממנו אינו [בנו] דתנן (יבמות כ\"ב ע\"א) מי שיש לו בן פוטר אשת אביו מן החליצה ומן היבום חוץ ממי שיש לו בן מן [השפחה] ומן הנכרית. שלמה ב\"ר יצחק."
],
[
"תתא. כתב רב אלפס (ב\"מ פ' הזהב) היכא דזבין אינש מידי לחברי' ולאחר זמן אגלאי ליה דאית בי' מומא דהוי בי' מקמי דלזבני' אית ליה לאהדורי למריה ולא אמרי' בכה\"ג בכדי שיראה לתגר או לקרובו דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה אבל גבי מומין מקח טעות הוא דכל אימת דמגלי ליה מיהדר ליה למריה והכי כתב רב האי גאון עכ\"ל. (בתשו' של רב צמח)."
],
[
"תתב. וששאלתם על שנים שהיו בפונדק וזבן חד מנייהו עיסקא מידי דכייל או מידי [דמימני] ואמ לחברי' איתא וסייע בהדי בין בחנם בין באגרא וסייעיא והוי ביה חריפותא [והטעה] לגוי בין במדה בין במשקל בין במנין מעות. כבר הוי עובדא ואתו לקמי' דהלל הזקן ואמר להו זילו ומדדו ותקלו ומנו ומאי דפייש לכו פלגו בעקב דאלמלא דזוזי דהיאך [לא] הוית מטעי לגוי ואי [נמי] הוית מטעי לא הוי' [פיישפ והודו לו חכמים להלל ע\"כ ובאיכה רבתי (פרשה א') נמי אמר גבי ההוא ינוקא אנא ברגלוי ואנת בפריטי ובהגוזל אמרי' (ק\"ב ע\"ב) הונותן מעות לשלוחו לקח בהן חטי' כו' [עד] כאן לאכילה כאן לסחורה ור\"ת לא פי' מאיזה טעם חזר בו ואמר שהכל לבעל המעות ונראה לרבי'] ש\"ם שנוכל להבין דבר זה ממה ששאל רש\"ם לר\"ץ וענה לו ששלח לו גוי שחייב לישראל והלך חבירו ואמר לגוי פרע לי המנה ולא אמר לו יותר ושאל אם הישראל חייב לשלם והשיב ר\"ץ שהוא חייב דגרם לו ההפסד שאין הגוי רוצה לשלם על ידו ודמי למוכר שט\"ח וחזר ומחלו שחייב לתן לו ההפסד משום דינא דגרמי א\"כ נוכל להבין גבי טעות שאין המשלח מפסיד בדבר משלו ויש לו כל [חובו] והשליח ]הפסיד] דהוי הכל לשליח ואם בא מעש לפניך מ\"מ אל תדון שיהא לשליח ונראה לרש\"ם דספק ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי."
],
[
"תתג. אשר שאלת על ראובן אשר שלח שמעון לקבל מעות מן הגוי וטעה הגוי נ\"ל שיחלקו בין שניהם דהוי מעות מכר שיש לו קצבה דאמר (כתו' צ\"ח ע\"ב) הוסיף לו אחת יתירה ר' יוסי אומר חולקי' ומוקמי בדבר שיש לו קצבה אבל בדבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות. וטעמא דאמר חולקי' לפי שבעל המעות כיון דקבל מעותיו שהגיד בקצבתו מה לו בטעות השליח אלא אמרי' הואיל וע\"י מעותיו נשתכר יהיב ליה פלגא [ה\"נ] גבי טעות [חשבון דהא שוה מנה ומאתים] טעות הוא ומוקילה בתלמוד ירושלמי כגון שקבל עלי' לוקח וטעמא דהכל לבעל המעות משום דאין לו קצבה דזוזא דאינש עבדי לי' זוזא הא בדבר שיש לו קצבה חולקי' אפי' בטעות ואפי' אם היה שכיר שלו כיון דהשכירי' שלנו אינם שכירי [יום ואין] הבעלי' מקפידי' על [הגבהת] מציאה עם מלאכתו והוי [כמגביה] מציאה עם מלאכתו ותדע דאלו מצא ארנקי בשוק לא זכה משכיר ועוד דמהדר קא הדר ביה שהרי אומר זכיתי מכלל דהדר ופועל יכול לחזור בו ע\"כ תשו' ר\"ת שהשיב לר' ישראל יעקב ושוב חזר בו דכל טעות בין ע\"י מקח בין ע\"י מנין הכל לבעל המעות ולר\"ץ נראה שהכל לשליח שאם גנב וגזל והטעה את הגוי מה טיבו של בעה\"ב בזה ואפי' חולקי' אין שייך לומר משום דע\"י מעותיו נשתכר ולא דמי לשאר טעו שנותן הכל בשביל מעות שסבור שהמעות שוות כל מה שנותן לו אבל הכא טעות בעלמא הוא ודבר בפני עצמו הוא תדע דהא סברא הוא שאם הי' רוצה הי' מחזיר לגוי מה שהטעוהו שזו [תימה] לומר שלא הי' יכול להודיע ולחזור [לו]. "
],
[
"תתד. פסק ר\"ת כך הדין [אם חייב אדם לחבירו] ממון אם מנזקין בין אית ליה זוזי בין ל\"ל זוזי כל דבעי מגבי ליה אי בעי קרקע מגבי לי' ומן העידית ואי בעי לאגבויי מטלטלי' ואפי' סובין כדאמר \"ק דב\"ק (ט' ע\"א) כל מילי מיטב הוא ודלא כרב הונא דאמ או כסף או מיטב. ואם מהלואה חייב לו אי אית ליה זוזי משלם לי' זוזי כדאמר בהכותב (פ\"ו ע\"א) ההוא תולה מעותיו בגוי הוי אלמא [אי] הי' לו מעות עליו לשלם מעות דאי לאו הכי למה לי' לתלות מעותיו בגוי והלא אפי' אם יש לו מעות לא ישלם לו אלא מה שירצה אלא ודאי לכך תלה מעותיו בגוי לומר שאין לו מעות ודינו על הקרקע שאם הי' לו מעות ע\"כ ישלם [מעות] דהואיל וזוזי קבל זוזי נמי בעי לשלומי והא דאמר לפיכך עשו לו שלא כהוגן דמשמע שלא כדין לפי דבריו קאמר [דלפי] שהי' אומר [המעות של גוי] עשו שלא כהוגן. ואם משכירות היו לו אפי' אין לו מעות צריך למכור קרקע או מטלטלי' ויביא לו המעות דאמר בפ' הבית והעלייה (בבא מציעא קי\"ח ע\"א) השוכר את הפועל לעשות [בתבן] ובקש וא\"ל טול מה שעשית בשכרך אין שומעי' לו וקאמרי' בגמרא וצריכא דסד\"א דשומעי' לו דאמרי אינשי [ממריה] רשותך פארי כו' אלמא ודאי כשאין לו מעות [גבי] שכיר לאו כל כמיניה לשלם אלא [מעות] אפי' אין מעות."
],
[
"תתה. כי יתביתו בהיני בב\"ב פ' גט פשוט (בבא בתרא קע\"ב ע\"א) כי קיימיתו [בשילי] כתובו כו'. בסנהדרין בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל\"ב ע\"א) גבי הא דאמר כהתם חיישי' שמא [אחרוהו וכתבוהו] פרש\"י דאי כתבי בהיני לא מפסיל בהכי אלא עצה טובה קמ\"ל שלא יביאהו לידי הזמה דלא נימא להו אותו [היום] הייתם עמנו בשילי ורבי' יבק ממגנצא העיד שעשה מעשה ע\"P רבי' שמריה וכתב הכי זכרון עדות שהיתה בפנינו בהיני בכך וכך למנין שאנו מנין כאן בשילי וכעין זה פי' רשב\"ם כלומר במקום פלוני כתבנו כך מה שראינו במקום אחר. ואנו נוהגין פעמים שהחזן יושב כאן במענגנץ וכותב כתובות לבני הכפרים ומזכיר שם הכפר ולא במעגנץ ושמעתי שהעידו על ר\"ת ז\"ל שלא היה מקפיד בכה\"ג בסופר כי אם דוקא בגיטין ולא בשטרות."
],
[
"תתו. ראובן נתן לשמעון מעות למחצית ריוח או פרקמטיא [אותו חלק שלוקח המקבל השכר כמלוה גביה ואי מיתניס] משלם ואותו חלק [שכר שלוקח] הנותן הוי פקדון וברשות הנותן קאי ואם נאנס לנותן נאנ ואם נגנב או אבד משלם המקבל הכל [שהרי] ש\"ש הוא דקא שקיל שכר עמל ומזון. ואם סוחר וטורח בשלו א\"צ לקח שכר עמל ומזון כמעשה דר\"א מהגרוניא (ב\"מ ס\"ט ע\"א) דאמר [לאריסיה] עד האידנא [זוזי דידי הוי'] אי לא יהיבנא לך טפי מחזי כרבית השתא שותפי אנן ואמרי' נמי ריש עגלא לפטומא בשכר טרחו וה\"מ דלית לי' לדידי' אבל אית לי' תורא לדידי' גביל לתור אגביל לתורי."
],
[
"תתז. ראובן תבעו שמעון לדין וטענו תקנת חפירה מלאה אבנים להקוות שם מימי חצרך אצל מרתף שלי ומימיך נופלים במרתף שלי ושמעון משיב מה שתקנתי בקרקע שלי תקנתי ואם מזיק לך שום דבר תתקן לעצמך דין זה פסוק מהנהו בי תרי (ב\"מ קי\"ז ע\"א) חד דייר עלאה וחד [תתאה] אפחית [מעזיבה] עליונה כל אימת דהוי משי ידי' [נפלו] מיא על התחתון ומזקי [ליה] על מי לתקן ר' חייא בר אבא אמר על העליון לתקן דהיינו [המזיר] ור' אלעא משום ר' חייא בר' יוסי אמר התחתון מתקן [דהיינו] ניזק כר' יוסי [דסבר] דעל הניזק להרחיק את עצמו ובפ\"ב דב\"ב (כ\"ה ע\"ב) פסיק אר\"י א\"ש הלה כר\"י וש\"מ דהלכה כר' חייא בר' [יוסי] דאמר על התחתון לתקן ומותבי' (ב\"מ שם) והאמר רב אשי מודה רב כהנא בגירי דיליה כלומר אם בעת עשיית מלאכתו מיד בא ממנו ההיזק אצל זה כמו היורהה חץ שמכר והולך מיד במקום שהוא תכוין אז על המזיק להרחיק עצמו וזה העליון כששופך מים בתקרה מיד יורדי' המים ומזיקי' לתחתון ועל המזיק להרחיק עצמו ומשני דתיימי והדר נפלו כלומר אין נקב בתקרה שיהו המים מיד נשפכים ויורדי' על התתון אלא נבלעין ואח\"כ ממתיני' ויורדים ואין דומה היזק זה ליורה חץ הלכך על הניזק להרחיק את עצמו וח\"מ ברחיצת ידים וכיו\"ב שהמים מועטים ותיימי אבל מים מרובי' דלא תיימי הוי גירי דיליה ועל המזיק לתקן ולהרחיק את הזיקו והלכך שמעון שמימיו מרובי' גירי דידיה נינהו ועליו לתקן את הזיקו."
],
[
"תתח. ראובן הלך למדה\"י והיה לו אצל שמעון בית וסגרו והלך לו ובא שמעון ונשתמש בו כל ימי היותו במדה\"י ובחזרתו תבעו שכר ביתו שנשתמש שבו ושמעון משיבו אע\"פ שנשתמש בו לא הי' צריך לו כי הי' לי בית דין וזה פסוק מהא (ב\"ק כ' ע\"ב) הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או א\"צ היכי [דמי] אילימא בגברא דלא עביד למיגר וחצר דלא קיימא לאגרא זה לא נהנה וזה לא חסר הוא מהכא שמעי' זה לא נהנה וזה לא חסר פטור אלא בחצר [דקיימא] לאגרא שהעמידוה בעלים לכך שהיה משכיר לאחרים וזה שדר בו [עבוד] למיגר שאין לו בית אם לא ישכיר זה נהנה וזה חסר והא ודאי [חייב] להעלות לו שכר לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא עביד למיגר מאי מצי א\"ל מאי הסרתיך או מצי א\"ל הא [אתהנית] ומסקי' זה נהנה וזה לא חסר פטור וכ\"ש שמעון זה שלא נהנה שהרי הי' לו בית וראובן [לא] חסר שהי' ביתו מוסגר שהוא פטור והבית ישן הי' ולא מצי טעין השחרת כותלי וחסרתני אבל זה [לא] נהנה וזה חסר חייב כרבי יהודה (ב\"ק שם) דאמר אף הדר לתוך חצירו של חבירו חייב מפני שמחסרו שישחיר את כותליו. וסוגי' דמתני' דהבית והעלייה של שנים (במ קי\"ז ע\"א) אם נפלה העלייה וכותלי הבית עומדי' [מרועעים] אין בעל העלייה יכול לכפות בדין את בעל הבית לסתור את כותליו ולבנותו כדי [שיוכל] לבנות את עלייתו אלא יורד ודר למטה בבית עמו ואם נפל גם הבית ע\"ז שנינו אומר בעל העליי' לבעה\"ב לבנות והוא אינו רוצה הרי בעל העליי' בונה את הבית כו' והיכא דאין לו לבנות [לא] לזה ולא לזה קיי\"ל כר' נתן דאמר (ב\"מ שם ע\"ב) בעל עליי' נוטל שליש בקרקע ובעה\"ב שני חלקים דהא רבא דהו בתראה פריש טעמי' וש\"מ דסבר כותי'."
],
[
"תתט. אשאלך והודיעני על ראובן ושמעון שבאו לדין אמר ראובן לשמעון מכור לי סרבלך ענה שמעון ואמר אתננו לך בב' זקוקי' אמר ראובן לא אתן לך כי אם זקוק א' ולאחר ג' שבועות בא ראובן אצל שמעון וא\"ל תן [לי] סרבלך ושמעון נתן לו הסרבל [ושתקו] שניהם ולא הזכירו שום מקח ולאחר שבועים בא שמעון אצל ראובן ואמר תן לי סרבלי או ב' זקוקי' א}\"ל ראובן לא אתן כ\"א זקוק א' כי כשבאתי אצלך הייתי סבור בשביל ששתקת נתת לי בזקוק ושמעון משיב ע\"כ [שתקתי] כי הייתי סבור שעל דעתי באת אצלי ועתה מורי בחסדו, יאיר עיני עבדו. נ\"ל שמשיכת ראובן שמשך בטעות היא מאחר שלא יצא מפי שמעון מעולם לתתו כא בב' זקוקים מסתמא כשנתן] על דעת ראשונה נתן [והבא] לומר שמא בלבו חשב לתת בזקוק דברים שבלב הוא כה\"ג אינו דברים ומשיכה בלא קציצה לא קניא והכא הוי כאלו לא פסק ומנא תימרא דכל היכא דלא פסיק לא קנה דתנן בפ' בתרא דע\"ז (ע\"א ע\"א) המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא [מדד] דמיו מותרין כו' והכא כל זמן שלא נתרצה המוכר ללוקח לא הוי כלום ועוד [אני אומר] סרבל העומד לינתן בב' זקוקי' אם נותן עליו רק זקוק א\"א שלא יהא בו יותר מכדי אונאה וחוזר דאפי' [בכדי שיראה לתגר] א\"ר נחמן (ב\"מ מ\"ט ע\"ב) לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר."
],
[
"תתי. אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני (ב\"ק ק\"ד ע\"ב) פי' סימן כמנהג בני אדם שחותכין עץ לשנים והמפקיד יניח ביד הנפקד אחד ואמר מי שיביא לך זה הנשאר בידי תן לו פקדוני דשמא זה המביא היה במסירת הסימן זה לזה וגנבו או מצאו ובא לקח הפקדון בערמה [אז] אם נאבד הפקדון [בדרך וטען] המפקיד לא נתתיו לו אלא גנבו ממני טענתי' טענה ואפי' עדי' חתומי' עליה שכתבו עדים וחתמו שמסרה לו בפניהם אפ\"ה אמר שמואל דלא משלחי' דלא דמי לשלחה לי ביד בני או עבדי דהוי שליח דהתם ייחד לו השליח אבל הכא שאמר ביד מי שאשלח לא הוי שליח דצריך [לפרט] לו השליח בפירוש. ורבי יוחנן אמר אם עדי' חתומי' עליה דליכא למיחש לגנבי [הוי] שליח דכיון דאמר שלחה ביד מי [שמביא] הסימן לך הוי כאילו פירש. ע\"א לשמואל דאמר אין משלחין אפי' עדים חתומי' עליה משום דמצי הנפקד לדחויי ולומר לך דלמא מת המשלח אדאתית ונפל הפקדון קמי יתמי ואינך שלוחם ור' יוחנן אמר אם עדי' חתומי' עליה [משלחי'] דלא חייש לדלמא מת ולא מצי מדחי ליה והיינו דקאמר ולשמואל היכי עביד כי הא דר' אבא וכו' דא\"ל רבא לרב ספרא אפי' כתב [לך] ר' אבא התקבלתי לאו כלום היא דדלמא אדהכי והכי נח נפשי' דרב אבא ונפלו זוזי קמי יתמי ואינך [שלוחיהם] ושליח של ר' אבא אינו כלום שהרי מת אלא זיל לקנינהו ניהלך ר' אבא אגב קרקע כו'. ושדר מר רב יהודאי גאון לבני אדם ששאלוהו על אחד שטען על חבירו כי הגיע כתבך אלי שאתן לפלוני מה שהיה לך בידי וכבר נתתי לו ופלוני זה נפטר והכתב נאבד והשיב להם [כאן] שמנהג לשגר זה לזה בכתב כיון שטען כי כתבך הגיע לידי כאלו טוען אתה אמרת לי ונשבע שהגיע לידו כתב שלו ונפטר מן הכל וה\"מ דאיכא מנהגא לשגר בכתב בעלמא [אבל במקום דליכא מנהגא לא] אין משלחי' מעות בדיוקני כלומר אפי' הקנם לו לשליח בפני שנים שא\"ל קני אותם לפטור משלח בקבלתך המעות אין נקני' בחליפין ולא קנאה השליח שיהא המשלח נפטר בקבלתו ואפי' עדי' חתומי' על [הקנין] דנימא נהי דלא קני שלוחו מיהו להוי דסבר שמואל שליח שעשאוהו בעדי' לא הוי שליח ולא דמי לשלח ביד בני דהם א\"ל פה אל פה ולא מצי א\"ל הכי קאמרי אינש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדור אבל שליח שעשאו בעדי' מצי אמר הכי ולשמואל לא מהני קנין למעות אלא אגב קרקע כדרב פפא דאקני זוזי אגב אסיפ' דביתיה אבל דברים אחרי' הנקני' בחליפי' משלח בקנין לחודי' לשמואל ולהכי אמר שמואל מעות דוקא ור' יוחנן אמר ודאי אין משלחי' בדיוקני ואין נקנין בחליפין אבל אם כתב וחתם בעדי' שקנם לו [והודיעו למשלח] שעשאו בעדים דהוי שליח ור\"י לטעמיה דאמר (שם ע\"א) הוי שליח דיוקני פי' בפני שנים א\"ל קני דיו שנים כמו [דיו] פרצופין. ונראה לרבי' ברוך דאם כתב לו כתב ידו או העמיד עליו עדי' שישלח מעותיו ועליו לקבל אחריות הדרך ושלח ונאנס השליח דפטור המשלח ומה שמצריכי' לכתוב הרשאה להקנות אגב קרקע זהו משום דאיכא למיחש שמא ימות זה בעוד שהשליח בדרך וקודם שיתן ליד השליח ויתחייב להם לפרוע ליתומים פעם שנית כי יכולי' לומר אנו לא עשאנוהו שליח. והא דכתבי' ונתתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי ואע\"ג דל\"ל י\"ל הודאת בע\"ד כק' עדי' דמי כיון דבעצמו מודה. ואית דמפרשי יש לו ד' אמות בקבר או בארץ ישראל. וקשה התינח לשטר אחד או להרשאה אחת שיכול לכתוב אלא י' שטרות או יותר הלא כבר הקנה לראשון אלא נראה כפי' ראשון והודאתו כמאה ערי'. ואמר רבא שליחא דרבנן מהימן כבי תרי (ב\"ק קי\"ב ע\"ב) פסק רב אלפס בכולהו הלכתא כרבא."
],
[
"תתיא. ראובן הפקיד חפצים ביד שמעון ובא לוי וגנבו משמעון ויש פשיעת שמעון בדבר וטוען לוי שראובן חייב לו כך וכך וראובן כופר ואין עדי' בדבר ועתה בא ראובן על שמעון להשתלם ממנו פקדונו ושמעון טוען את לוי מה שגנב ממנו ולוי טוען שראובן חייב לו. ושמעתי משם הר' ברוך שפטר לוי משבועה שחייב לו ראובן אע\"פ ששמעון חייב לשלם את ראובן וראי' מפ' הכותב (כתובות פ\"ה ע\"א) אבימי ברי' דר' אבוהו הוי מסיק [ביה] זוזי בי [חוזאי] שדרינהו ביד חמא כו' [עד] ולא יא ל\"ש כך ול\"ש כך משלם דא\"ל לתקוני שדרתיך [ולא לעוותי] הרי חמא חייב לאבימי שפשע ולא לקח השטר אפ\"ה בי חוזאי פטורי' ה\"נ אע\"פ ששמעון חייב לדראובן לוי פטור ממנו ולי נראה שאין [כדבריו] דהתם חמא ברי' [דרבה בר אבוה] מידו נתן להם ויכולי' בני חוזאי לומר אתה שלוחו של אבימי והואיל ולא תבעת את השטר תחלה [מסתמא] לא נתת לנו בעבור החוב שבשטר אלא בעבור מע\"פ ואם [חוזר הוא] ממה שבדעתו היה מה לנו לצרה [אבל] הכא דלוי שלא ברשות שמעון לקחה ושמעון נפסד בכך חייב לוי לשמעון דהו\"ל גורם לשמעון להפסיד והלכה כר\"מ בדינא דגרמי. ודבר הגורם לממון אפי' למאן דדן דינא דגרמי שמחייב המסור לשלם דוקא שהראוהו מעצמו אבל אם אנסו והראהו פטור."
],
[
"תתיב. תוספתא (פ\"ד דב\"מ) הנותן מעות לחבירו לקח בהן פירות [ואח\"כ] אמר לא קניתי אין לו עליו אלא תערומות ואם יש עדי' שקנה יוציא הימנו בע\"כ. תלמוד ארץ ישראל (פ' איזהו נשך ה\"ג) א\"ר יצחק מי שמבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תערומות. ירושלמי אם ידוע שקנה נותן בע\"כ. לעיל ברמז [תש\"ץ]. "
],
[
"תתיג. באשר דבר המלך שלטון או בעל מוכס שמשגר לקהל להחרים בשביל צרכיו וחפציו וא\"א שלא להחרים אותה החרם אינה כלום ואין לחוש אבל שבועה שמשביעי' מלך או שלטון אסור לשבע לו. שאלה בר ישראל דנפיק ועייל בי מלכא ואית ליה פקדון ביד ישראל אחר ויושיו דיליה באתרא [רחוקה] ונפטר לבי עלמא וקם מלכא ושדר [לכל] אתרא דאית ליה ביה מידי ונטל יתיה [ושדר] לבי דינא להשביע ולהחרים בס\"ת על כל מאן דאית ליה מידי ממון פלוני שמת ייתי יתיה לבי מלכא וההוא בר ישראל מהימן הוא ובעי לשדורי ליורשיו מה שהשביע מלכא ומה שהחרימו הקהל אית על בר דין [דאית בית ממונא דפקדון] מידי אמרי' דינא דמלכותא או לא הכי אי' חזיתא לי מלתא דההוא בר ישראל דבעי לאהדורי ליורשיו שפיר עביד דקאי בהימנותי' ולברוכי יתי' דאי משום דשדר מלכא לב\"ד והחרים ליכא למיחש לההוא שמתא דשלא כדין הוי וגזל וחמס הוא ואי משום דינא דמלכותא כה\"ג לאו דינא הוא."
],
[
"תתיד. ראובן נתחייב מנה לשמעון והי' לו לראובן בעיר ביד לוי מלוה או פקדון ובא שמעון ובקש מן הקהל לגזור לו חרם על כל מי שיש בידו מן ממון ראובן שיתנהו לשמעון וכשהרגיש ראובן בדבר כתב הרשאה על אותו ממון שביד לוי ליהודה לסוף נגזרה גזירה ועתה יורו המורה למי יחזור לוי אותו הממון אם לשמעון בגזירת הקהל או ליהודה שזכה בו בהרשאה שכתב לו ראובן. כך דעתי נוטה שראובן צלל במים אדירים והעלה בידו חרס ולא הועילו מעשיו כלום אא\"כ הקנה לו הקנאה גמורה במכר או במתנה גמורה ע\"י קנין אבל בהרשאה לא קנה דקיי\"ל בהרשאה דשליח שויה וכל זמן שלא הגיע החפץ ליד המורשה יכול להמרשה לחזור בו הלכך נמצא החפץ עומד ביד המרשה כדתנן (תרומות פ\"ג מ\"ד) הרשה את בן ביתו [או] את עבדו לתרום תרומה ביטל עד שלא תרם ביטל תרומתו אינה תרומה אלמא בחזקת בעה\"ב עומד הדגן ה\"נ ל\"ש אבל אי [אקניה קנין גמור] קני' לאלתר ותנן נמי גבי גט כה\"ג השולח גט לאשתו וכו' (גיטין ל\"ב ע\"א)."
],
[
"תתטו. ראובן הי' לו מערופיא של כומרים כמה שנים והאי ראובן צורבא מרבנן הוא ומלמד תורה לרבים בחנם והכירו תלמידיו בריוח שמרויח במערופיא ונכנסו להפסידו וקובל עליהם בקהל והפרישום בחרם מאותו מערופיא ונסתפק להם אם יש להפריש שאר ישראל [שאינם תלמידיו אותו מערופיא] מתוך שאילתכם [אינו] ניכר אם יש במקומכם דין מערופיא או לאו ואין אדם אחד יכול לכפות הקהל שינהגו לו מנהג לעצמו ואע\"ג דאמר רב הונא (ב\"ב כ\"א ע\"ב) האי בר [מבואה] דאוקי ריחיא ואתא בר מבוי חברי' ומוקי גבי' דינא הוא דמעכב עלי' דא\"ל קא פסקת לחיותאי לית הלכתא כר\"ה דהא אותיבתי' עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו כו' ואע\"ג דאוקימ' [כתנאי הוא דאמר כרשב\"ג] דאמר אף [לשכינו] כופהו [והלכה] כת\"ק דרשב\"ג דאמר [ולשכינו] אינו כופהו וה\"מ במקום שלא נהגו אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינה וה\"מ בשאר אינשי אבל צורבא מרבנן [דעסיק] במילי דשמיא [מסתברא] למיעבד תקנתא כי היכא דלא תטרוד מגירסי' דאמר (ב\"ב כ\"ב ע\"א) רב דימי מנהרדעי אייתי גרוגרות בספינה א\"ל ריש גלותא פוק חזי או צורבא מרבנן הוא נקט ליה שוקא ואמרי' נמי (יומא ע\"ב ע\"ב) ר' יוחנן רמי כתי' ועשית לך ארון עץ וכתי' ועשו ארון עצי שטים מכא לתלמידי' שבני עירם מצוים לעושת מלאכתן. אבל מצאתי על אותו מערופי' של ישראל אין לישראל חבירו [לפייסו] ולשחדו כדי להפקיע מישראל דכתי' על שאול ועל בית הדמים אשר המית הגבעונים וגו' מתוך שהרג הכהנים שהיו מספיקי' להם מזון כאלו הרגו (יבמות ע\"ח ע\"ב) ויורד לחיי חבירו הוא וכו' ואמרי' (קידושין נ\"ט ע\"א) עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע ואמר בפ' לא יחפור (בבא בתרא כ\"א ע\"ב) בר מבואה כו' מעכב עלי' דא\"ל פסקת לחיתאי א\"ל רבינא לרבא לימא ר\"ה דאמר כר' יהודה ולא כרבנן דתנן ר\"י לא יחלק קליות לתתינוקות שמרגילי' אצלו וחכמי' מתירי' אפי' תימא רבנן ע\"כ לא אמרי רבנן אלא דא\"ל אנא פליגנא אמגוזי את [פלוג שיוסקי] אבל הכא אפי' רבנן מודו דא\"ל פסקת חיותאי מאלו הראיות נראה דאסור. ור\"ת אומר דנכסי הגוי הרי הן כמו הפקר וכל מי שיכול להחזיר בנכסיו מחזיר והן שלו וכ\"ש אינו גוזלו ואמר בב\"מ (י' ע\"א) מי שהניח פאה ובא עני ופירש טליתו עליה [ובא] אחר והחזיק בה זכה וכן נמי גבי מציא לפיכך נראה דמותר. (שאילת ר\"ג מאור הגולה)."
],
[
"תתטז. על עסק ראובן ושמעון שלקחו מקח מן הגוי ופרע לו מקצת הדמים והמותר נשאר לפרוע לו ואח\"כ לא רצה הגוי להאמין לשמעון בחלקו ואמר שמעון לראובן לקבל עליו וקבל עליו ראובן לפרוע לגוי שאר הדמים ואח\"כ נתן שמעון לראובן חלקו המגיעו לתן לגוי ונשמט ראובן מן הגוי ולא נתןלו כלום עד שהלך הגוי לדרכו ועכשיו אמר שמעון לראובן השב לי המעות שנתתי לך מאחר שלא נתת לגוי וראובן אמר אמין לי ואם הלך הגוי לדרכו אני זכיתי בו ואם יחזור אני אתןלו כך דעתי נוטה שאע\"פ שלא האמין הגוי לשמעון אלא לראובן אין [ראובן יכול] לגבות משמעון כלום אא\"כ פורע לגוי דאין המקבל גובה מן הלוה כלום אא\"כ פורע למלוה אבל בזה יש לפקפק מי יימר שגוי שכחו ויכול ראובן לומר לא שכחו הגוי היום או למחר יתבע ממני בודאי אין [ראובן יכול] לומר כבר זכיתי לגוי ואין לך דין ודברים עמי דאין זכייה ושליחות לגוי הלכך יחזור. ופעם אחת נתן שמעון לראובן סרבל למכור בזקוק והלך ומכרו בב' זקוקי' ורצה [לעכב] לעצמו האחד ופסק הר' שמואל מבבנבערק שיש על ראובן לתת לשמעון הזקוק השני דמצי א\"ל לתקוני שדרתיך כו' ואין לעשות סחורה בפרה של חבירו. תשובה ממני גרשם ב\"ר יהודה לר' יצחק ב\"ר יוסף. תשו' על שאילתך נרא שאין ראובן יכול לגבות משמעון כלום אא\"כ פורע לגוי ואפי' נשא ונתן ואע\"ג דאמרי' (ב\"ב קע\"ד ע\"א) לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד אלמא כי נושא ונותן ביד אין למלוה על לוה כלום אלא על המקבל אפ\"ה אין המקבל גובה מן [הלוה] כלום אא\"כ פרע למלוה ואם הי' המלוה גוי או גר שאין לו יורשים ומת זכה שמעון במה שבידו ואין לראובן לגבות ממנו כלום מ\"ט דלאו מלוה הוא ולא מידי יהיב לי' אלא דיניה כמו קבלן וכי אמרי' נשא ונתן ביד אין לחמלוה על הלוה כלום [היינו] שאין המלוה צריך לתבוע לוה אלא הקבלן פורע לו בין יש לו נכסים ללוה בין אין לו והקבלן חוזר וגובה מן הלוה אם יש לו נכסי' [ואם] אין לו מפסיד הלכך להיות [ראובן] זה כמלוה ולגבות משמעון בין פורע בין איננה פורע לא אפשר למימר הכי כי מלוה משוינן לי' אלא לגבי גוי הו\"ל כשליח ששמעון א\"ל לקבל עליו החוב במקום שמעון לפי שהגוי אינו מאמין לשמעון ואם כשנשא ראובן המקח מיד הגוי הי' נאנס קודם שיתן לשמעון לא הי' מפסדי אלא שמעון שהיה ראובן טוען לו שליחותך עשיתי וברשותך נאנס המקח ואתה תפסיד וכשם שלענין הפסד רחוק ראובן מההפסד כך לענין שכר אם מת הגוי רחוק מן השכר יהי' אבל לשוי' לענין שכר כמלוה ולענין הפסד [כשליח] לא אפשר אלא [לכל] מידי משוי' כשליח בין לשכר בין להפסד דלאו מידי דידי' הלוה אלא קבל עליו בחוב ודיני' כקבלן לגבי גוי וכשליח לגבי שמעון וזה שנתן שמעון חלק המגיעו מן החוב לראובן לפרע לגוי וראובן לא נתן לגוי [כלום] דינו כשאר שלוחים דעלמא אם ישנו לגוי יתנו לגוי ואם לאו יחזיר לשמעון [כדתני' גיטין י\"ד ע\"ב] הולך מנה לפלוני ובקשו ולא מצאו יחזיר למשלח ושטוען ראובן אני גרמתי להציל [מן] הגוי אינה טענה ומזל שמעון גרם ומשמיא רחימו עליה עיין בסי' תתכ\"ג."
],
[
"תתיז. שאלה ישראל שמכר חפץ לחבירו ואין מעות ביד הקונה ונתן לו משכון בפני עדי' על תנאי שאם לא יפדה משכונו ליום פלוני שימשכנו ע\"י גוי לרבית ועל זה לתן הקרן והרבית כך דעתי נוטה דליכא למימר אסמכתא הויא ולא קניא [דאלו] א}\"ל אם לא אפדנו ליום פלוני הרי הוא שלך ודאי אסמכתא הוי ולא קניא אבל הכא מי שהמשכון בידו לא קונה ולא רוצה לקנות אלא שליח הוא עושה שליחתו ויוצא ויפדה משכונו אם ירצה."
],
[
"תתיח. ראובן הי' לו חטי' ובא שמעון אצלו וסחר ממנו כ' מדות כל אחת ואחת בט' פשיט' וקבע לו זמן לפרעם לו ונתן לו משכון עליה ומיד קבל ממנו שתי מדות וכשבא לקבל ממנו הנשאר לא אבא ראובן לתן לו כי הוקרו ועתה הוצרכנו לידע אם יכול לחזור בו אם לאו. כך דעתי נוטה שהרשות ביד ראובן לתן לו חטי' או לחזור בו ואין כאן מי שפרע לפי שלא נתן לו מעות עליהם וא\"ת הרי נתן לו משכון על הדמים אין בכך כלום לפי שנתינתו המשכון על הדמים אינו כלום ואפי' לקבל מי שפרע [ולדברים] בעלמא דמי דאמר רבא אר\"נ קידושין ח' ע\"א) התקדשי לי במנה ונתן לה משכון [עלי'] אינה מקודשת מנ אין כאן משכון אין כאן ואמר (שם) בני רב הונא בר [אבין] זבין אמתא [בפריטי] ולא הוי בהדיה זוזי אותיבו נסכא [עליה] לסוף אייקר אמתא אתו לקמי' דרב אמי א\"ל פריטי אין כאן [נסכא] אין כאן הלכך יהיב לי' שמעון לראובן תמני סרי פשיטי ושקיל משכון דידי' הכי אמר רב נחמן גאון ז\"ל."
],
[
"תתיט. המפקיד פקדון אצל חבירו בלא עדים לימים בקש ממנו פקדונו וא\"ל הנפקד איני נפקד אלא משכון הוא אצלי שאתה חייב לי כך וכך נשע [מי] שהפקדון אצלו שמשכון הוא ולא פקדון וכך וכך אתה חייב לי ונוטל שלו ומחזיר דבר [שאינו] שלו. ואם יש עדי' שפקדון הוא אצלו [והלה] טוען ואמר בתחלה הפקדת אצלי ואחכ הלויתי לך כך וכך מעות ונעשה משכון אצלי נשבע המפקיד שאינו חייב לו כלום וגובה פקדונו בלא עעור. ותימה אמאי לא מהימן במגו דאי בעי אמר החזרתיו לך."
],
[
"תתכ. ראובן גרם לשמעון שנתפס ואמר אביך נתחייב לי ממון ונשבע לי שלא לצאת מן המלכות עד שיפרע לי ועבר על השבועה ופטרו רבינו שמחה דבן אינו חייב לפרוע חוב אביו אם לא הניחו לו אביו ממון ואין אדם נתפס על חבירו וחייב לתן לו אלא בארנון פי' שאדם ממשכן חבירו שאמר אני ממשכנך בשביל פלוני [ואותו] פלוני אינו חייב אלא [ארנון] דהוא דינא דמלכותא דבר מתא אבר מתא [מיעבט ואע\"ג דרב אמר] (בירושלמי פ' הנוזל ומאכיל ה\"ו) דיכול לומר לו [שרי עביטך] מינאי פי' תתיר ממני ופוטרני מזה הממשכני בשבילך ]אין] הלכה כן אלא כריב\"ל (בירושלמי שם)."
],
[
"תתכא. דין הא דדייני' דינא דגרמי היינו במקום שמפסיד חבירו ע\"י גרמתי אבל מקום שהי' יכול להרויח וגורם לו גרמתו שאינו מרויח פטור כדתנו (ב\"מ ע\"ה ע\"ב) השוכר את האמנין והטעו זה את זה אין עליהם אלא תערומות לעיל בסי' תש\"ץ [מובא] ירושלמי המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תערומות פי' שנתן לו עיסקא ולא נשא ונתן בה פטור שאין [השר] בא מגוף העיסקא אלא [מעלמא] והא דאמר באיזהו נשך (ע\"ג ע\"ב) ופשע ולא [זבין] לי' דינא הוא דלשלם לי' ההוא דרב חמא מיירי בקנין."
],
[
"תתכב. מסור שהזיק לחבירו אפי' בפיו נשבע הנפסד כמה הפסיד לו וישלם. ואם אדם נותן לו פקדון לשמור או משאיל לו דבר דהדר בעין ותובעו לדין על ככה חייב להחזיר לו מיד ולא נימא זמן ב\"ד ל' יום אבל מלוה לו מעות או יין דהיינו מלתא דל הדר' בעין יש לו זמן ב\"ד ל' יום וראי' משבת ר\"פ [שואל קמ\"ח ע\"א] מ\"ש הלויני כו' השאילני לא אתי למכתב פי' משום דחייב להחזיר לו מיד הלויני אתי למכתב פי' הלואה משמע לזמן מרובה דקי\"ל בריש מס' [מכות ג' ע\"ב] סתם הלואה ל' יום בין בע\"פ בין בשטר ואתי מלוה זה לכתוב על פנקסו כך וכך הלויתני לפלוני שלא ישכח."
],
[
"תתכג. שאל רבינו יקר לרבינו יב\"ק אם ראובן נתן כסף זקוק לשמעון לפורעו לגוי והלך מן העיר ושכח הגוי המנה וראובן תובעו ושמעון רוצה לזכות בו בשכחת הגוי הדין עם מי והשיב אמת [אם] הדבר ברור שהגוי שכחו זכה ודמי להא דאמר בכריתות (כ\"ד ע\"א) הנותן מתנ לחבירו ואמר הלה א\"א בה כל הקודם זכה ולא מצי למימר הנותן על דעת כן שלחתי אם יקבל ואם לא יקבל יחזיר לי אלא אמרי' משעה שיצא מידו הסיח דעתו מהם וכן אמר (שם) בשור הנסקל אם הוזמו עידיו כל הקודם בהם זכה דבההוא שעתא אפקרי' [ולא דמי להא דרב ספרא (ב\"ק קט\"ז ע\"א) דאמרי' נהי דאפקרי' אדעתא דאריא אפקרי'] אדעתא דכ\"ע לא אפקרי' התם טועמא כדאמר [רב] הא [משמיא הוא] דרחימו עלי' הואיל ונעשה לו נס מה שלא נעשה לכל אדם אדעתא דהכי נעשה שיזכה בו רב ספרא ולא אחר אבל שכחת גוי שכיחא ואין זה נס וכל הקודם זכה אבל בזה יש לפקפק מי יימר שהגוי שכחו כו' הלכך יחזור לראובן אם פקח ראובן [לטעון] כך. עיין בסי' תתי\"ו תת\"ב תת\"ג."
],
[
"תתכד. בתוספתא דב\"מ (פ\"ק) הודאת בע\"ד כמהא עדי'דמי' בד\"א כשתבעו והודה לו אבל הודה מפי עצמו [לא] משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ויכול לחזור בו."
],
[
"תתכה. צבור שהזמינו [ראובן לדין] וגזרו עליו גזירה לבא לפניהם עד יום פלוני והוקטן הזמן לפניהם והרחיבו הזמן עד ר\"ח פלוני אותו היום של ר\"ח פלוני כלפניו או כלאחריו נראה שיש לקהל להקל ולהחמיר דאמרי' (נדה נ\"ח ע\"ב) כל שיעורי חכמי' [להחמיר] חוץ מכגריס ואמרי' באלו טרפות (נ\"ה ע\"א) לוג כלמטה כו' ה\"נ לחומרא אמרי' עד ולא עד בכלל משהגיע ר\"ח נתחייב בגזירת הקהל ומחייב דינא."
],
[
"תתכו. וששאלת ראובן תבע לשמעון לדין מחמת מלשינות שהלשינו והפסידו ליט' ושמעון משיב הלשנת עלי תחלה והפסדתני ליטרא ואני שלמתי לך גמולך ויש לי עדי' שהתחלת וקבל עליו שמען בפני ב\"ד להביא עדי' או לשלם ליטר' ועבר הזמן ולא הביא עדי' ונפטר לבית עולמו ועתה תובע ראובן מן היורשי' ליטר' שב\"ד חייבהו לשלם נראה דישלמו היורשי' הליטר' ואפי' למ\"ד מלוה ע\"פ אינו גובה מן היורשי' הכא דעמד בדין שאני ואמרי' (ב\"ב קע\"ה ע\"ב) רב ושמואל דאמרו תרוייהו מע\"פ אינו גובה מן היורשי' כו' הכא כשעמד בדין ותנן נמי גבי ערכין (ערכין כ\"א ע\"א) [חומר] בערכין כו' הכא כשעמד בדיןועוד תנן בסיפא האומר ערכו של פלוני כו' מאי ניהו כשעמד בדין כיון שעמד בדין אשתעביד נכסיה ה\"נ ל\"ש. ודוקא שחייבוהו ב\"ד ממון אבל חייבוהו קנס ומת לא קנסו בנו אחריו. (גיטין מ\"ד ע\"ב)."
],
[
"תתכז. ראובן נתן לשמעון מ' אוקיאות למחצית שכר לסוף נתן לו י' אוקיאות וא\"ל שהן ריוח ושוב נתן לו ליטר' ורצה לחשוב לו אותן י' אוקיאות בקרן ואמר ראובן הלא בריוח נתתם א\"ל שמעון כן הוא אבל לא היה ריוח באותו עסק כלל ומה שאמרתי פיתוי דברים בעלמא [הוא] כדי שלא [תקח] העסק מידי נראה שיכול שמעון לחזור בו מאותן י' אוקיאות שנתן לראובן בחזקת ריוח ולחשבו לו כקרן הואיל ועדיין יש בידו מאותו עסק כנגדו דמתוך שיכול לומר להד\"ם בין מן הקרן בין מן הריוח בשבועה נאמן."
],
[
"תתכח. וששאלת [סוחרים] באו מקלונייא והביאו צמר כבשים ובאו עליהם גוים ולקחו מהם ומכרו לראובן ושמעון והלכו ראובן ושמעון ושמוהו בספינה בחשאי להוליכה אל מעגנ\"ץ ובקש שמעון מראובן להוליך הצמר לשם למכור כאשר תמצא ידו וכן נעשה והוליכה ומכרה ללוי ופרע לו לוי [מקצת] מן הדמים וקבע לו זמן על השאר וכשהרגישו הסוחרי' בדבר הלכו אחר הצמר למעגנ\"ץ כדי להוציא מן הלוקח וכשנודע ללוי הדבר שיחד לשרי העיר והערכאות ונייצל מידם וכשבא ראובן ללוי לגבות חובו הנשאר בידו אל נתתי שוחד בהצלת הצמר והילך השאר והשיבו ראובן מה לי לשחד וא\"ל לוי שקבלת עליך לפצותו ולהעמידו בידי א\"ל ראובן להד\"ם ואחרי זאת תבע [שמעון מראובן] מחצית החוב שנשאר לו לראובן ביד לוי ענה לו ראובן הילך חוץ ממה שנתן לוי לשוחד בהצלת הצמר וא\"ל שמעון מי צוך לקבל אחריות לפצות ולהעמיד הצמר בידו וא\"ל ראובן מעולם לא קבלתי עלי אחריות לפצות להעמיד הצמר בידו. (ע\"כ השאלה) נראה שהשוחד שנתן לוי להצלת הצמר יפה עשה שהציל המרובה במועט ואין לו לראובן עליו מאותו שוחד כלום שעל ראובן היה לפצות אותו צמר ולהעמידו ביד לוי דאמר בב\"ב (מ\"ה ע\"א) מכריז [רבא] האי בר ישראל דזבין ליה חמרא לישראל חברי' כו' דינא הוא דמפצי ליה כו' ואפי' אמימר דפטר לא אמר אלא בסתם גוי אשר פיהם דבר שוא אבל היכא דידיעא מלתא דגוי קושטא תבע ודאי איבעי לי' לפצויי. ומה [שטוען] ראובן שלא קבל עליו אחריות אין בכך כלום שאלו א\"ל ראובן ללוי בשעת משא ומתן הוי יודע שאיני מקבל עלי שום אחריות מצמר זה שאני מוכר אז הי' טענתו טענה אבל בסתם לא נפטר ראובן מלוי דקיי\"ל פ\"ק דב\"מ (ט\"ו ע\"ב) אחריות ט\"ס בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר הלכך לא מצי פטר נפשי' הלכך אם יש עדי' ללוי כמה נתן בהצלת הצמר לשוחד מוטב ואם לאו ישבע כמה נתן ויפטר וכיון שנפטר לוי מראובן גם הוא נפטר משמעון [בולא] כלום."
],
[
"תתכט. ראובן נתן לשמעון פרקמטיא באשראי [בפני] עדים ובזמן הפרעון תבע ראובן כ\"ה דינר ושמעון השיבו איני חייב אלא כ\"ד והעדי' מעידי' כדברי שמעון וא\"ל ראובן לשמעון איני רוצה לסמוך על העדי' כי שמא טעו בדבר או אני טעיתי אלא השבע והפטר או אני אשבע וטול יש ביניהם שבועה או לא. נראה שאין ביניהם שבועה ואין לו לראובן אלא [כהעדאת] עדי' בלבד דתנן (ב\"מ ב' ע\"א) שנים אוחזי' בטלית וכו' וסיפא בזמן ששניהם מודי' או שיש עדי' בדבר חולקי' בלא שבועה וא\"ת אין ביניהם שבועה דאו' אלא שבועה דרבנן לעולם ליכא ביניהו שבועה כלל והך שבועה מדרבנן דא\"ר יוחנן שבועה זו תקנת חכמי' כו' ואפ\"ה כי יש עדי' חולקי' בלא שבועה אלמא ליתא לשבועה כלל."
],
[
"תתל. ראובן נתן לשמעון פרקמטיא באשראי והראה ממנו חפץ ללוי ויהודה למוכרו להם וראובן עומד שם ואמר שמעון ללוי ויהודה תנו כסף לזה ראובן והלך ראובן לדרכו וסחרו לוי ויהודה עם שמעון א\"ל שמעון הכסף שאני [אמרתי] אליכם לתן לראובן [אל תתנו] אלא לי בידי בא ראובן ותובע הכסף מלוי ושמעון גם הוא תובע מהם כמו כן כי אמר אחרי שאמרתי לכם [לתנו לראובן] אמרתי שלא לתנו הדין עם מי. ועוד יורינו רב ראובן נתן פרקמטיא לשמעון בשאראי עד זמן פלוני בתוך הזמן בא ראובן אצל שמעון ובקש ממנו להחזיר לו מכירתו כי אמר רואה אני שהפרקמטיא אינה מתבקשת כל כך ולא תוכל לפרוע [בזמנו] ולא אבה להחזיר לו אבה עד אשר א\"ל קח הצינ\"ברש של בכר\"ונש והמותר פרע [לי] ונתרצה שמעון בדבר והחזיר לו כל השאר ועתה תובע [ראובן ואמר תן] לי הבכר\"ונש כי אמר אנוס הייתי והטעתיך הדין עם מי. כך דעתי נוטה שלא קנה ראובן הסף מלוי ויהודה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ופלוגתא [היא] ביבמות (צ\"ג ע\"א) וקידושין (ס\"ב ע\"א) מיהו קיי\"ל דאין אדם מקנה כו' הלכך דבריו של שמעון קיימי' וגובה כספו מלוי ויהודה. ועל דבר הבכר\"ונש נראה דזכה שמעון במה שבידו וכי האי לא [שייך אונס דידע ראובן] דלא מטי זמן פרעון של [שמעון] וכיון דאמר קנה לך קנה ותו לא צריך דאיתנהו ברשותי'."
],
[
"תתלא. [שמעון] רצה ללכת לעיר גדולה אמר [לראובן] קנה ממני ו' זובי' ותן לי [הפשיטי'] מיד ואתן לך [הזהובי'] בשובי מדרכי וכן עשה ונתן לו בפני ע\"א כפי תנאים ונפטר שמעון והושם [ממונו] ביד נאמן בציוי הקהל נראה שדין עם ראובן ועל הנאמן יש לו להחזיר בציוי הקהל כל חובו ואין לחוש שמא פרע לו [שמעון] כל חובו לפי שזמן הפריעה לא בא אלא בשובו מדרכו והרי הוא לא שב וקיי\"ל כר\"ל דאמר (ב\"ב ה' ע\"ב) חזקה אין אדם פורע [בתוך זמנו] ואפי' מיתמי ואע\"ג דאמר מר הבא לפרע מן היתומי' לא יפרע אלא בשבועה אתיא חזקה ועקרה ליה לשבועה ה\"נ דזכה ראובן בחובו ואפי' שבועה לא בעי ועוד שטענת ראובן ברי וטענת יורשי שמעון שמא וברי ושמא ברי עדיף ועי\"ל אלו היה שמעון קיים הוי מודה לראובן."
],
[
"תתלב. וששאלת ראובן הלוה לשמעון מעות לימים חלה ראובן עד למות וצוה לביתו ובא שמעון ומחל לו החוב ואם אמו יוסיפו לו ליטר' מפשיטי ושוב עמד מחליו וחזר בו נראה דיכול לחזור בו ממ\"נ אם מתנת שכ\"מ משוית' ליה אמור רבנן מתנת שכ\"מ במקצת בעי קנין אי מתנת מצוה מחמת מיה אמור רבנן אם עמד חוזר אע\"ג דקנו מידו (ב\"ב קנ\"א וקנ\"ב)."
],
[
"תתלג. ראובן הי' מלמד תינוקות ושמעון התנ עמו ללמד בנו שנה וכשלמד ד' חדשים הוליכו אביו למדינה אחרת ועכב ב' חדשים וחזר ולמד ג' חדשים ובשעת הגיתות הוליכו לכפר ולא חזר וראובן טוען הואיל ועסקתי במלאכתי עם הנשארים תן לי שכרי משלם ועכשיו יבאר הרב אותו ביטל שביטל התינוק על מי בין מה שהלך וחזר ובין מה שלא חזר.",
"ראובן הי' לו שני בתים מושכרות מגוי בידו ובא שמעון ותבע ממנו לשכור אחד ושכר לו והתנו יחד כשיהא ראובן פורע שכר ביתו שיפרע גם שמעון שכר ביתו אע\"פ שלא יוציא שנתן כדי שיתן ראובן שכר שניהם יחד לגוי ולזמן פרע ראובן [ושמעון] לא אבה א\"ל ראובן הואיל שכפרת בתנאי צא מן הבית ענה [לו שמעון] לג' שנים שכרתיו וראובן טוען לשנה והכריע השליש לב' שנים ועכשיו דר שמעון בבית שנה ומשניי' לא דר בו כ\"א ד' חדשים ויצא ממנו ולא רצה לתן משכר שנה שנייה אלא שכר ד' חדשי' וטען ראובן הואיל ולא יצאת בתחלת שנתך תן לי שכר כל השנה ועוד שדברת בעודך בבית שהשכרתי לך לג' שנים ואע\"פ שיצא [שמעון] מן הבית כלי תשמישו ]נשתיירו] בבית כל השנה ועכשיו [יבאר] הרב אם עליו לשלם שכר כל השנה.",
"התשובה. נראה שיש למלמד כל שכרו משלם שרי לימד לנער רוב שנתו וישב עם הנשארי' שבאו לפניו כל שנתו ושנו רבותינו (ב\"מ ע\"ה ע\"ב וע\"ו) השוכר את [האומני'] והטעו את בעה\"ב [או בעה\"ב הטעה אותם] אין להם זה על זה אלא תערומות בד\"א שלא הלכו חמרים אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה נותן להם שכרם משלם וכ\"ש זה שלימד ותולא מידי. ועלשכירת הבית נראה שחייב שמעון לתת לראובן שכר הבית של כל השנה שנייה ולא מיבעי' בית זה שדר בו שמעון ד' חדשים וכלי תשמישו היה בו כל השנה שמחויב בשכרו אלא אפי' [לא] דר בו ולא הי' בו כליו חייב לפי שהי' לו להודיע לראובן קודם הגעת זמן יציאתו כדי לבקש אדם אחר לדור בו דאמר בפ' השואל בבבא [מציעא] (ק\"א ע\"ב) המשכיר בית לחבירו כו' אין יכול להוציא וקאמר בגמרא להודיעו קאמר."
],
[
"תתלד. וששאלת עכן גנב כסף משמעון ונודע לו והיה לעכן פקדון ביד פלוא והלך שמעון עם חבורתו לבית פלוא שלא ברשות ולקח הפקדון והיה לו לשמעון מלוה על פלוא ועכב לו פלוע המלוה עד שישיב לו שמעון גזילתו שלקח מביתי נראה דיכול פלוא לעכב המלוה עד שישיב לו שמעון מה שלקח מביתו דגרסי' בהגוזל (ק\"ח ע\"ב) נגנבה באונס ואח\"כ הוכר הגנב וכו' ופסק רבא דדינא דשומר בהדי גנב ה\"נ דינא דפלוא בהדי שמעון הלכך תפיס פלוא מה שבידו עד דמהדר ליה שמעון מה דשקיל מביתי'.",
"וששאלת חנוך בן ראובן חלה ונפל למשכב וצוה מחמת מיתה בפני נמואל בן דודו ובפני ע\"א כשר לחלוק בין בניו ונפטר מתוך אותו חולי אם הצואה שצוה מקויימת היא אע\"ג דחנוך ונמואל קרובי'. זה לזה שכיון שמת חנוך ונמואל קרובי'. זה לזה שכיון שמת חנוך ונסתלק לו ונפלו נכסיו [לבניו] כשר נמואל להעיד לבניו דהו\"ל שלישי בשני ומנ\"ל דאמרי' הכי [דאמר] שמואל (ב\"ב מ\"ב ע\"ב ומ\"ג) הושתפי' מחזיקין זע\"ז ומעידי' זע\"ז וקשי' לן מעידי' נוגעין בעדותן הן [ומשני] שקנו מידו אלמא תחלתן בכשרות והשתא נוגעי' בעדותן הן [ומשני] שקנו מידו אלמא תחלתן בכשרות והשתא נוגעי' בעדותן הן וכי אסתלק חד מיניהו אתכשר ליה בסהדותא דחברי' ולא אמרי' כיון דמעיקרא לא חזי אלא חזי ומעידי' זה לזה ה\"נ אע\"ג דמעיקרא קרובי' זה לזה כיון דמת חנוך ואסתלק ונפלו נכסי קמי [בניו] מתכשר נמואל לאסהודי [להו] דלדידהו מעקרא לא פסל כלל."
],
[
"תתלה. וששאלת ראובן סחר מלאכה משמעון כך וכך אגודות בליטרא ומסר שמעון לראובן מפתח של תיבה שבתוכה המלאכה וראובן רוצה לחזור יכול ראובן לחזור בו או לאו. שאלה זו היא מסותמת והוצרכתי לפרשה נראה אם כשמסר שמעון לראובן המפתח היתה המלאכה חוץ לתיבה ולקחה ראובן ונתנה כולה בתיבה נתקיימה המכירה במסירת המפתח ובמשיכת המלאכה הנתנה בתיבה ואין אחד מהם יכול לחזור בו אבל אם שניהם נתנו המלאכה כתיבה לא נתקיימה המכירה דמשיכת ראובן לא היתה שלימה כי הוא לא נתן בתיבה תחלה ומסר לראובן המפתח אחרי זאת שאותה [מסירה] אינה כלום [דמסירת] המפתה גרידא לא קני דא\"ר אלעזר פ' שור שנגח את הפרה (בבא קמא נ\"א ע\"ב) המוכר בור לחבירו כיון שמסר לו דלי קני היכי דמי אי בכספא [לקני] בכספא וכו' כיון שמסר הדלי כמאן דאמר לו הזק וקני ואמר ריב\"ל [שם בב\"ק] המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו כו' ואמר ר\"ל בב\"ק (נ\"ב ע\"א) המוכר עדר לחבירו [וכו'] וי\"ל דמהני ג' שמעתת' [מוכח] דל\"ש מסירת דלי ול\"ש מסירת מפתח גרידא לא קניא."
],
[
"תתלו. וששאלת ראובן [שורשו] קרקע בנויה מאביהם וכשבאו לחלוק התנו ביניהם שיהא ראובן נוטל מן המערב ושמעון מן המזרח וקנו מידם על כך ומקצת מן הבנין של אבנים היה בחלק שמעון ובעת החלוקה הי' רוצה ראובן לסתור אותו מותר הבנין ולחלוק האבנים והעפר ושמעון אמר איני רוצה לסתרו אלא אתן לך דמי האבנים והעפר לפי חלקך המגיע לך וראובן אמר תן לי שכר הבנין הראוי לתן לבנאים ושמעון אינו חפץ. נראה שאין לראובן בשבח הבנין ובעילוי' כלום שמשעה שקנו מידו לטול חלקו מן המערב סילק עצמו מן השבח ומן העילוי וגלי דעתי' דלמסתר ומשקל קאי ואין לו אלא דמי האבנים והעפר דאמר בהמקבל (ק\"ט ע\"א) ר\"פ קבל ארעא לאספסתא [קדחו בה תאלי כו' מאי פסדתיך כו'] גלית אדעתך] דלמשקל ואסתלוקי עבדת שקול כורכמא רישקא וזיל אין לך] אלא דמי עצים ה\"נ אין לו אלא דמי אבנים ועפר בלבד."
],
[
"תתלז. וששאלת ראובן מכר לשמעון מעיל בי\"ב חצאין כסף ושמעון דחהו בדברים לסוף תבעו לדין והשיב פרעתי לך וחייבוה ב\"ד שבועה ודחה אותו גם מן השבועה ובתוך כך מת שמעון והנה תובע ראובן את בן שמעון על הכסף והוא מדחהו כמו אביו. נראה שאין לראובן על בן שמעון אלא שבועת יורשים שאין לראובן עליו מאותו חוב כלום וא\"ת מה צורך שבועה זו והלא טען בב\"ד שפרע [מ\"מ] צריך שבועה זו אא\"כ אמר בשעת מיתתו אין לו עלי כלום כדתניא (שבועות מ\"ה ע\"א) רשב\"ג אומר אם יש עדים שדאמר בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע נוטלי' שלא בשבועה."
],
[
"תתלח. התובע חבירו והשיב הלוה פרעתיך א\"צ לפרש דבריו דקיי\"ל בד\"מ לא בעי' דרישה וחקירה וכי תימא דין מרומה הוא כיון שאינו מפרש באיזה ענין פרע ובדין מרומה צריך לבדוק מדחשו רבנן לקניא דרבא (נדרי' כ\"ה ע\"א) ואצרכי' לשבע ע\"ד המקום וע\"ד ב\"ד דלא ליעבד] כי קניא דרבא ובהא לא אשכחן דאצדיכו רבנן לפרושי ש\"מ לא צריך לפרושי."
],
[
"תתלט. ראובן ושמעון לקחו חפצים בשותפות ונמכרו החפצים ובאו לחלוק אמר ראובן לשמעון רצוני שתשבע לי בעסק השותפות כי החפצים נמכרו בביתך ואתה מכרתם. השיבו שמעון אתה תשבע שגם אתה מכרתם וראובן אמר לא מכרתי כלום ועוד טענו ראובן מנה לי בידך ושמעון השיבו אין לך בידי כלום וגם מזה רוצים להשביע זה את זה שזה אמר השבע והפטר וזה אמר השבע וטול. נראה שהשבועה על שמעון מאחר שמודה שמעון שנעשא ונתן בעסק השותפות יש עליו שבועת השותפין דתנן (שבועות מ\"ה ע\"א) ואלו נשבעין שלא בטענה השותפי' וכיון שיש עליו שבועת השותפי' יש עליו לגלגל על שמעון אף על המנה דתנן חלקו השותפי' כו' נתגלגלה לו שבועה כו' ושמעון אין יכול להשביע את ראובן כיון דאין מודה דעל ידו נמכרו החפצים ע\"כ יכול ראובן לומר לשמעון השבע שאני מכרתי' ואני אשבע שלא נשאר עלי כלום וכל זמן ששמעון אינו נשבע שבועה זו אינו יכול להשביע את ראובן שבועת שותפים."
],
[
"תתמ. וששאלת יש בני אדם החשודים על השבועה ומאחר שמשביעי' אותו שבועת היסת ומקללין לפניו ואינו מודה מהו להחרים ולקלל עוד על דבר זה עד זמן מרובה כדי שיפחד ויודה. נראה כיון שגזירה זו במקום שבועה אוקמא לא מצינו נשבע וחוזר ונשבע דכתי' שבועה ד' תהיה בין שניהם ולא [שבועות] ואם הוא חשוד הפכן השבועה על שכנגדו אבל להשביעו אחר השבועה לא. ופעמים שאיסור הוא דאמר מר (שבת צ\"ז ע\"א) החושד בכשרים לוקה בגופו וזה שמא נשבע על האמת ואתה חושדו על השקרץ ועוד מיחזי כמאן דנקיט בכובסי' דלשבקי' לגלימא (שבועות מ\"א ע\"א) שאדם חשוב הוא [וזילא] ביה מלתא לאשתבועי' כל יומי ולהתקלל ופעמים שאדם מתיירא ירא אפי' מקללת חכם סבר שמא קללת חכם אפי' על תנאי היא באה ופורע שלא כדין ומשיב מה שלא גזל מפני הבושת שמתבייש בכל יום הלכך [לא] לקלל ולא לגזור אלא פעם אחת [כשבועה] ואי כפר יהא דינו מסור לשמים ליפרע ממנו. [והאינו שומע] על חרמות של קהל ושל ב\"ד [חשוד] משוינן ליה ואי מחוייב שבועה [לא] מהפכינן דתקנתא לתקנתא לא עבדי' וכעין זה תמצא בנייר בשבועת הועתק ממרדכי של ה\"ה מהרר\"ה טרויס זצ\"ל בשם מהר\"ש זלה\"ה ומתחלת תשו' מר' שמשון שנים שנשבעו זה לזה וכו' ע\"ש."
],
[
"תתמא. וששאלת אנשים שנשבעו ביניהם בגזירה חמורה לסייע זא\"ז מיד אחרי' והאחד יוצא מתנאי השבועה אם חבירו פטור מלשמור שבועתו אע\"פ שלא נשבע לו [בתנאי] ע\"מ שתשמור לי אשמור לך יודיע הרב אל השואל אם יפטור או ע\"י הרב או בענין אחר [שהשבועה] שנשבע על אימת שופכי דמים ומלשינים נשבע נראה אם נתחרט זה על שבועתו על שלא עמד חבירו בשבועה יבא לפני ב\"ד הדיוטות או [יחיד] מומחה וישאל על נדרו ויאמר אדעתא דהכי לא [נדרתי] ויתירו לו נדרו."
],
[
"תתמב. וששאלת גוי בא לראובן ורצה לקנות כלי של כסף ואמר ראובן אין לי אלא אראך ליהודי וא\"ל הגוי אתה קנה לי והניח ראובן הגוי בביתו והלך אצל שמעון ואמר שמעון יש לי ואני אמכרנו לך וא\"ל ראובן הגוי אוהבי ואיני רוצה להטעותו אם הכלי של כסף אמכרנו לו אמר שמעון אינו צרוף כל כך אלא מעורב בו מעט נחשת [ומשקל הכלי] ג' ליטר' ואתנהו במ\"ז דינר וא\"ל ראובן על דבריך אני סומך ואמכרנו לגוי נטלה ראובן מיד שמעון בלילה ומכרו לגוי בנ' דינרי' וקודם היום הלך הגוי לדרכו ונתן ראובן לשמעון דמי [כלי] מ\"ז דינר לימים הלך ראובן למקומו של גוי וא\"ל הגוי למה רימיתני ומכרת לי כלי של נחשת וכפאו וגבה ממנו נ' דינרי' והחזיר לו הכלי וחזר ראובן לשמעון וא\"ל לא יפה עשית שמכרת לי כלי של נחשת וסמכתי עליך ונמצאתי כפרן [קבל] כלי שלך והחזר לי מעותי והשיב שמעון סברת וקבלה. נראה שאין בטענת שמעון כלום דהיכא אמרי' סבר וקבל [גבי] אונאה ובטול מקח ולא גבי מקח טעות וטעמא גבי אונאה וביטול אם שהה יותר בכדי שיראה לתגר אמרי סבר וקבל דמוכר לא [קא מטעי] ללוקח טלית בכך וכך יהיבנא לך אמר [הב] לי סלע אי יהיבנא לך לוקח גופי' טעי בטלית ולא ידע [לשומו מש\"ה אמרי'] מסכת אנפשי' וקבילת אבל גבי מקח טעות דמוכר מטעי וא\"ל יין ונמצא חומץץ וסמיך אדבורי' וזבין לא אמרי' סבר וקבל דאמרי בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא פ\"ג ע\"ב) ארבע מדות במוכרין מכר לו חטי' יפות ונמצאו רעות לוקח חוזר בו כו' יין ונמצא חומץ שנים חוזרי' וא\"ת ה\"מ בדלא שהה בכדי שיראה [אבל שהה] סבר וקבל ליתא חדא דתנא בקידושי' (מ\"ח ע\"ב) גבי אמר לאשה התקדשי לי בכלי זה של יין ונמצא דבש אינה מקודשת אלמא גבי מקח טעות לא אמרי' סבר וקבל ועוד [מדתני'] גבי יין ונמצא חומץ שניהם יכולי' לחזור וגבי סלע וטלית קתני עד מתי מותרי' לחזור ש\"מ אע\"פ ששהה כדי שיראה חוזר וכי תימא תנא כי רוכלא [לחשב] ותני הני וה\"ה להני איכא למפרך מה לטלית שכן מה שאמר לתן לו נתן ולוקח עצמו פשע שלא החזיר לתגר וסמך על דעת עצמו וקבל אבל גבי יין ונמצא חומץ שלא נתן לו מה שאמר לו חוזר לעולם ומהכא נמי איכא למימר דמקח טעות חוזר לעולם דאמר בב\"מ (מ\"ב ע\"ב) ההוא אפוטרופס דיתמי דזבן תורא ליתמי לא הו\"ל ככי ושיני למיכל כו' עד דאשכחי' למריה דתורא ושקלי יתמי זוזי כו' מידע ידעו דמקח טעות אלמא מקח טעות חוזר לעולם."
],
[
"תתמג. וששאלת ראובן ושמעון הלכו בדרך אמר ראובן לשמעון שמור לי אלו המעות אמר שמעון אין לי מקום א\"ל ראובן צרור אותו בסדינך לסוף נגנבו וטוען עשיתי כאשר דברת וראובן טוען פשעת בהן כי ישנת בשוק בין הגנבים. נראה שאלו סתמא הפקיד לו [מעות] ס' דינר וצררו שמעון בסדינו יכול ראובן לטעון טענה זו אבל כיון שא\"ל שמעון אין לי מקום לשומרן וא\"ל ראובן צרור אותו בסדינך כדרך שבני אדם נוהגי' להלך בו [ולישן] בכל מקום שירצה [קאמר] ומנלן דדייקי' לשנאי תירא דת\"ר (ב\"ב קל\"ח ע\"ב) שכ\"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלו ונוטל חובו כו' הא מני ר\"ע היא דדייק לשנא יתיר' דתנן לא את הבור כו' ומודה ר\"ע בזמן שא\"ל חוץ [מאלו] כו' וקאמר [התם לטפויי] מלתא [קאתי] ה\"נ אלו הפקיד לו סתם הייתי אומר פשע בשמירה ולא שמר שמירה מעולה השתא דא\"ל צררם בסדינך משמע אפי' בשמירה פחותה הלכך [אין] זו פשיעה שישן בין הגנבים שדרכו לישן במקום ראשון המוצאו אבל אם פשע שמעון בסדינו והניחו במקום שאינו ראוי לשמירה דלא שמרו כדרך השומרי' ונגנבו חייב."
],
[
"תתמד. ראובן ושמעון באו לדין וטען ראובן גנב אחד בא לביתי והביא לי זהב וקניתי ממנו ולאחר שיצא הלכתי לפני ביתו של זה שמעון וראיתי מקצת הקהל יוצאי' עמו ואומרי' זה לזה וראיתי אותו גלח היום וראיתי בכיסו ו' דינרי' משפיטי' חדשי' ומצאתיו בבית זונה ואני ידוע שלעולם לא יחזור לבית אביו על שהוא ריק ועל גנבה שגנב לשם ומכרה בכאן באותן פשיטי' שראיתיו בכיסו ענה שמעון אם ילך שום אדם ויגזול ממנו [השפיטים-] לא יפסיד שהוא מפחד [מפני] שיצא עליו שם גניבה ויברח וישלי בלבי שאלך למערופיא שלי [ואומר] לו שיגזול ממנו וישלם לי ג' דינר שהוא חייב לי וששמעתי הדבר מפי שמעון פחדתי ואמרתי לו דע כי קניתי מאותו גניבה שמכר אותו [גנב] אם תלשין עליו שמא יצא הקול עלי ואני מתרה בך שאם אפסיד אתה תפרע לי וענה שמעון איני מקבל התראתך ועוד השר הזה אוהבני ואם אני אתראה בו שלא יזיקני אלא מן הפשיטי' שיגזול לו ברור שלא יזיקני יותר ולא יתפרסם הלך שמעון ועבר על התראתי לאחר שהנמיחו השר יצא הקול על [אותו הגנב] ותפסו הסרדיוט ודחקו עד אשר גילה הכל מה שגנב ומכר ועל דבר זה הפסדתי ממון תפרע לי כל הפסד מן הקרע ומן הריוח ענה שמעון מכל זה אינני פושע כלום שלא הלשנתי מכל מה שבידך ולא נתכונתי להפסידך אלא רציתי לקח מציאה מיד [גנב] זה דכל הקודם במציאה זכה ועוד שמאותו שדברתי עמו לא בא לך שום הפסד אלא קול שיחצא גרם לו שנתפס והפסדת מה [שהפסדת].",
"תשובה נראה שאין לראובן על שמעון מאותו הפסד כלום ואע\"ג דדייני' דינא דגרמי גורם דגורם לא אשכחן דמחייב והאי גורם דגורם הוא וראי' מפ' שבועת העדות (שבועות ל\"ב ע\"א) הכל מודי' בעדי סוטה בעדי קינוי דפטור דכי גורם דגורם הוא משם יש להוכיח דגורם [דגורם] פטור מכל."
],
[
"תתמה. ירושלמי דפ' שני דייני גזירות (הלכה ד') חד בר נש אזיל לדין עם חברי' קומי רב שרי מטען לי' חטי' ושעורי' וכוסמי' א\"ל רב כל מה דאת יכול למטען עליה טעון ומגלגל עליה גלגול והוא משתבע לך חדא על כולהון. מכאן אנו למידי' אדם שרוצה [לטעון] שישבע לו הרבה שבועות [נאמר] לו טעון עליו בפעם [אחת] כל מה שיש לך לטעון עליו וישבע לך אחת על כולן וכל מה שתטעון אח\"כ על מה שנתחייב לך קודם ירידתך לדין עמו זה לא ישתעי בהדך מזה כלום וכן פסק רש\"י בתשובה."
],
[
"תתמו. ראובן נתן לשמעון מנה בעסק למחצית שכר ומת שמעון והוציא ראובן שטר העסק שבידו על יתמי שמעון בדבר זה נחלקו דייני גולה ודייני ארץ ישראל (ב\"ב ע' ע\"ב) דייני גולה [אמרי] נשבע וגובה [כולו שאין יכול] לומר העסק נאבד ועל ראובן לשבע שלא פרע לו שמעון כלום וגובה מיתומי' של שמעון ודייני א\"י ]אמרי] נשבע וגובה מחצה שי\"ל העסק נאבד ועל ראובן ועל יתמי שמעון לשלם זה מחצה וזה מחצה וכל הדייני' מסכימי' לדברי נהרדעי דאמרו האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ובשטרא בידי מאי בעי [פליגי] מ\"ד כולו קסבר עסק זה לא נאבד ולא נפרע לראובן כלום וביד שמעון נשאר הלכך נשבע ראובן וגובה כולו כי השטר שבידו מוכיח שכך הוא שהרי שמעון לא תבעו למ\"ד נשע וגובה מחצה סבר י\"ל כל העסק נאבד או פרעו שמעון ולא אמרי' שטרא בידי מאי בעי ע\"כ שמעון פורע מחצית העסק שהיה עליו כמלוה ותו לא [וקייל] הלכתא דגובה מחצה ודייני גולה [הכי מתני] ומוקמי' הלכתא כותייהו."
],
[
"תתמז. למר שמשון כהן ולמר אליה בר' אליה [מאתי] גרשם בר' יהודה שלום. ותשו' ששאלת' על היתום [שנפטר] וצוה בפני עדים ונתן כל אשר לו לשמעון דודו מקרקעי ומטלטלי חוץ משני צמדי כרם שייר ויהודה דודו מקרקעי ומטלטלי חוץ משני צמדי כרם ששייר ויהודה דודו לא הי' שם לימים בא יהודה ושמע צואת נכדו והיה מתרעם על שמעון ואמר שהצואה אינה כלום לפי שלא היה בן י\"ג שנה ועדי' אמרו שהי' בן י\"א שנה נראה שאין בצואתו כלום דאמרי' בב\"ב (קנ\"ו ע\"א) ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' והכי הלכתא וה\"מ שאינו יודע בטיב משא ומתן אבל יודע אפי' בן י\"ג שנה ויום אחד מקחו מקח דשלח לי' גידל בר מנשיא לרבא [ילמדנו רבינו] תינוקית בת י\"ב שנה ויום א' כו' והלכתא כגידל [בר מנשיא] וה\"מ לענין זבינו אבל לענין מתנה אע\"ג דלא ידע [בטיב משא ומתן מתנתו מתנה דאמר אמימר (שם קנ\"ה ע\"ב) ומתנתו מתנה והאי יתום כיון דלא הוי בן י\"ג אע\"ג דידע אין מתנתו מתנה במקרקעי] דהא דאמר אמימר מתנתו מתנה אגידל בר מנשיא קאי וה\"ק אע\"ג דלא ידע [בטיב מו\"מ ואין מקחו מקח מ\"מ מתנתו מתנה כיון דהוי בן י\"ג אבל פחות מי\"ג אפי' מתנתו אינה מתנה] ובקטן לא שייך בי' מצוה לקיים דברי המת דאמר רב (ב\"ב קמ\"ז ע\"א) מנין למתנת שכ\"מ איש כי ימות וכו' יש לך העברה אחרת [כזו ואיזה זה] מתנת שכ\"מ איש אין קטן לא ואפי' לרב נחמן דאמר מתנת שכ\"מ מדרבנן לא שייך גבי קטן מצוה לקיים [דברי] המת מדיוקא דשמעתי' דטעמא דשכ\"מ דמתנתו מתנה שלא תטרף דעתו הא בריא בכסף ובשטר ובחזקה ור\"נ סבר קטין אין יכול להקנות לא בכסף ולא בשטר דאר\"נ אמר שמואל למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' הלכך גבי יתום לא שייך למימר מצוה לקיים דברי המת ואין בצואתו כלום וה\"מ לגבי מקרקעי אבל לגבי מטלטלי מתנתו מתנה וצואתו קיימת דתנן (גיטין נ\"ט ע\"א) הפעוטות מקחן מקח כו' [כבר שית כבר] שבע כו' וא פליגי כל חד לפום חורפי' כו' משום כדי חייו כו' הלכך כל מקרקעי שהיתום הניח נפלו לפני היורשי' וחולקי' בשוה ומטלטלי' קנה בהן שמעון בצואת היתום וכן הדין דהלכתא כמר ברי' דרב אשי דאמר מתנתו מתנה."
],
[
"תתמח. ראובן היו לו בנים והשיא אשה לבנו הגדול ונתן לו כסף וספר ונפטר ראובן [ואמרו] בני ראובן לנשוי לא תירש עמנו שקבלת חלקך [יותן] לכל א' כמו שקבלת והמותר נחלוק [נראה] דזכה הנשואי במה שנתן לו אביו בחייו וירשו הירושה בשוה דתנן בפ' מי שמת (בבא בתרא קל\"ט ע\"א) הניח בנים גדולם וקטנים אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים כו' בגמרא נשאו גדולי' לאחר מיתת אביהם [ינשאו קטנים אבל אם נשאו גדולים בחיי אביהם ואמרו] קטנים לאחר מיתת אביהם כו' כדרך שנשאתם אין שומעי' להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן ה\"נ ל\"ש."
],
[
"(אלו הדינים קצת מסדר נשים).",
"תתמט. אשה שאין לה נכסי' שהיא ענייה ולותר ואכלה וניסת שוב לעשיר ואין להם נכסי מלוג זה הי' בגרמייזא ויש שחייבו הבעל לשלם כר' יהודה שהי' דורש לשון הדיוט בהמקבל (ק\"ד ע\"א) ופי' ר\"ח בכל הני דרשי לשון הדיוט דכתנאי ב\"ד דמי ובספרי כתוב התם א\"ר יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל קרבן שהיא חייבת שכך כתב לה אחריות דאית לך עלי מקדמת דנא אבל בפרש\"י (שם) כתוב דה\"ג בת\"כ אמר ר' יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב בהן שכן היא כותבת לו פי' בתוך השובר שכותבת לו על קבלת כתובה [ואוחראין] דאית לי עלך מקדמת דנא [ובפי'] ר\"ח פי' אותן קרבנות שהיתה חייבת קודם שלקחה עליו לפרוע שכך כובת לה בכתו' אחריות דאית לך עלי כלומר אותו האחריות שהי' לך קודם הליקוחים קבלתי עלי ובספרי גבי סוטה והביא את קרבנה עליה כל קרבן שעליה דברי ר' יהודה וחכמים אומרי' קרבן שמכשירה לו כגון זבה ויולדת מביא משלו ואין ממעט מכתובתה וקרבן שאין מכשירה לו כגון נזירות או שחללה שבת מביא משלו [ומנכה] מכתו'. ובירושלמי דיבמות פ' האשה שהלכה היא ובעלה (ה\"ג) דרש ר' יודא מביא אדם ע\"י אשתו כל קרבן שהיא חייבת אפי' אכלה חלב או שחללה שבת וכן היה ר\"י אומר פטרה אינו חייב בה ומעתה מ\"ש הלואה מקרבן. (בתשו' רבינו גרשם)"
],
[
"תתנ. אשת ראובן שהפקידה אצל אשת שמעון פקדון ופשעה ונגנב כך הדין אלו אותה שפקדון אצלה [היא] פנויה חייבת לשלם שהשוה הכתוב אשה לאיש וכו' השתא שהיא א\"א אם יש לה נכסי' שיאן לבעלה רשות בהן חייבת לשלם ואם אין לה יכתבו לה ב\"ד לכשתתאלמן או תתגשר שתשלם אבל בחיי בעלה אינה משלמת שיאן לה מה לשלם כדתנן (ב\"ק פ\"ז ע\"א) הבד ואשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו פטורים."
],
[
"תתנא. הורה רש\"י על שאיחרו הכתובה ביל חמישי ונחתמה כשירה אע\"פ שכתוב בה ברביעי וראי' ממסד נדה (ס\"ה ע\"ב) שאני כתובה [דמגהי'] בה טפי והורה לכתוב בכתובה הכל קבל עליו והוא תיקון יפה וא\"ץ סך."
],
[
"תתנב. כתב בעל החפץ אשה שאבדה כתובתה ונתאלמנ או נתגרשה גובה אפי' תוספת ומביאי' בב' או ג' כתובות של קרבותיה ונותני' לה כפחותה מהן ובשבועה וכן המנהג."
],
[
"תתנג. נשאל לרש\"י אשת ראובן צועקת עליו שגרשה מביתו והוציאה בלא כתו' [והוא] טוען שמקח טעות נשאה כי סימני צרעת נראין בחוטמה ופניה פורחות שחין קודם הנישואין והיתה מרגשת בעצמותיה גם משפחתה כולה [ידעו] מחולי זה ובשעה שכנסתיה לא הרגשתי במומין שבסתר והיא אומרת בריאה היתה וגם טוען הבעל המצורעים רוצים לקלטה והעידו הקהל שבריאה נשאה ושקר דבר במה שהמצורעים רצים לקלטה אלא הוא המוציא קול. תשובה נראה שאין לו עליה טענת מומין ואם אינו רוצה לקרבה יגרשנה ויתן לה כתו' ואם אין לו יתן כל הנמצא בידו אלא שיסדר לו כדרך שמסדרי' לבע\"ח מטה ושלחן וכסות לי\"ב חדשי' ושטר כתו' יהא עומד לגבות בכל שה בכל אשר ישתכר עד שישלם כל כתובתה ואם חפצה להתגלגל ע\"י מזונות יתן לה כל אשר יראו ז' טובי העיר לפי השגת ידו ואינו יכול לומר צאי מעשה ידיך [במזונותיך] וכל מעשה ידיה שתשכר תתן לו או תחשוב למזונותיה ועליו [יוסיף] כדי הצריך או טוב לו לתת לבו לקרבה למען יתרחם מן השמים ויזכהו לפרות ולרבות ממנה וירחיב לו מכל צרה שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך ומה שלותה ואכלה ישלם ותשבע כמה לותה. שלמה בר' יצחק."
],
[
"תתנד. וששאלת ששידך ראובן את בנו לבת אחיו וקיימו תנאיהם והניחו תשומתיד ביד קבלנים ע\"מ שהחוזר בו יפסיד ערבונו כדרך כל אדם וחזר בו ראובן והחזירו לו ערבונו ותלמיד אחד מסייעו ואמר דקבלן דכתובה לא משתעבד [ועוד אסמכתא היא ולא קניא טעה התלמיד בכל צצדין חדא דקבלן דכתו' משתעבד] דמשה בר [עצרא (ב\"ב קע\"ד ע\"ב] ערב דכתו' דכלתי' הוי ומותבי' וערב דכתו' מי משתעבד ומשני' קבלן הוי ועוד מה ענין קבלנות זה אצל קבלנות דכתו' קבלנות דכתו' זה [הרי הוא כמו] המתפיס מעותאו מטלטלי' לאשו בכתובתה ומסרהו ליד שליש [אם נעשה דבר זה תחזירו] לבעלים אבל קבלנות זה אינה אלא ערבות לקיים תנאי' ואסמכתא זו ודאי קניא דנעשה לפני חשובי העיר [כדמסקי' בנדרים (כ\"ז ע\"ב) דקיי\"ל אסמכתא קני'] והוא דקנו מיני' בכ\"ד חשוב ואפי' יש חשובי' מהם הרבה בשאר מקומות אנו אין לנו אלא בב\"ד שבאותו מקום דאמרי' א\"כ אין לדר סוף ואומר אל השופט אשר יהי' בימים ההם וכל שלשה [שנתמנו] ב\"ד על ישראל הרי הן כב\"ד של משה לענוש ולהיות הפקרן הפקר וכ\"ש על שידוכין של אשה שנהגו הראשונים כן שלא לבייש את בנות ישראל ויש מן הדין לקונסו ממון וברידוי הגו, ותלמיד המסייעו אינו חולק כבוד לתורה ותורתו ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טובה."
],
[
"תתנה. וששאלת על שומרת יבם שחלה יבמה אם יש לה מזונות או [לא] בתלמודינו (יבמות מ\"א ע\"ב) גרסי' ת\"ר יבמה ג' חדשים הראשונים ניזונת משל בעל מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעל ולא משל יבם עמד בדין וברח ניזונת משל יבם ולא פי' לנו משפט החולה ובתלמוד א\"י (פ' אע\"פ ה\"ד) נאמר יבמה ג' חדשים הראשוני' ניזונת משל [בעל] חלה כמי שברח הלך למדה\"י חייב הוא לפרנס יבמתו ומן הדין [שתהא] ניזונת מנכסיו עד שייבם או עד שיחלוץ וכל זמן שלא פסק עניניו והיא מעכבה מזונותיה עליה ואם הוא מעכב מזונותיה עליו ותמצא במס' נדרי' פ' נערה (נדרים ע\"ד ע\"א) הכא במ\"ע כגון שעמד בדין וברח מחייב לה במזונותיה."
],
[
"תתנו. אשה שהיתה עושה מלאכה בבית בעלה ואינו מדקדק במעשה ידיה וסגלה זהב וטבעות ותכשיטים וסמוך למיתתה קראה שתי בנותיה שהי' לה ממנו והן נשואות ונתנה להן ונפטרה ונודע לאביהן אמר להן החזירו לי מה שנתנה לכם אשתי. נראה ודאי צריכות הן להחזיר שאין האשה יכולה לתן כלום לא במתנה ולא בירושה בחיי בעלה אלא ברשות בעלה ואם הבריחה מבעלה שום דבר [והפקידה] ביד אחרי' חייב הנאמן להחזיר לבעל אפי' הי' נכסים' [שהן] ראוי' לפול לה בירושה ועדיין לא נפלו יכולה לזכות בהן לבניה ולבנותיה."
],
[
"תתנז. ראובן חלה ונתן גט לאשתו מהיום אם מתי מעכשיו ונפטר ולא הניחו לאשתו ליגע אליו ואפי' לבכותו ולא לצאת אחר מיטתו כי אמרו שאם תעשה אחד מהם תיבטל הגט ונראה שאין ממש בדבריהם דלא מיבעי' [הספד] ובכי' דלא מבטל גיטא אלא אפי' היתה היא מבטלת הגט לא בטל דאין ביטול אלא באיש שהאשה מתגרשת לדעתה ושלא לדעתה [מה שאין כן] באיש ולא אסרו לה חכמי' אלא להתייחד עמו שלא בעדי' דתנן (גיטין ע\"ג ע\"א) לא תתייחד עמו אלא בעדי' ואפי' [ע\"פ עבד וע\"פ שפחה] חוץ [משפחתה] מפני שלבה גס בה וכ\"ש דלאחר מיתה דליכא למימנע על זה וע\"ז וכיו\"ב אמרו חכמי' (קידושי' ו' ע\"א) כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהי' [לו] עסק [עמהם]."
],
[
"תתנח. ראובן הלך למדה\"י [והניח] אשתו ובתה והאשה קדשה בתה ופסקה לתן לה כך וכך ונתרצה החתן עד שנעשה שמעון יבמה ערב ובקנין ולקחה האשה נכסי' ונתנה לשמעון לתשלום [הערבות] ונפטרה האשה וחזר ראובן ותבע משמעון [מה שנתנה] לו האשה ואמר איני חושש במה שפסקה אשתי נראה שחייב שמעון להחזיר לראובן מה שקבל מאשתו דת\"ר בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ\"א ע\"ב) אין מקבלין פקדונות מן הנשים כו' מתה יחזור לבעלה ולא מבעי' אשת ראובן שלא אמרה בשעת מיתתה כלום שקנה ראובן הממון אשר ביד שמעון אחיו אלאל אפי' אמרה בשעת מיתתה כך וכך בא הממון זה לידי כדי להפקיע מיד בעלה הרשות ביד בעלה לקיים ולבטל [כדקתני] סיפא כי אמרה בשעת מיתתה של פלוני הם [אי מהימנא לך עשה כפי' ואם לא עשה פירוש לפירושה] ואם יאמר שמעון ממון זה שבידי שלי הוא שיבמתו פרעת' לי בערבות יבמתו [אינה רשאי לפרוע] אלא מדעת אחיו ועל שלא העלה זה על לבו הפסיד דא\"ר יוסי בר' חנינא (ב\"ב קל\"ט ע\"ב) באושא התקינו האשה שמכרה בנ\"מ בחיי בעלה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואמר בסוף יש נוחלי' (שם) דאפסידו אנפשיהו דלא איבעי להו למזבן מן אתתא [דיתבא] ותי גברא ה\"נ ל\"ש. אבל אם אמר שמעון בפני אמר לתן לה ממון זה לצורך נדונית בתה כו' והיא פרעתו לי טענתי' טענה מגו דאי בעי אמר לראובן אין לך בידי כלום דאמר רבא (ב\"ב ל\"ו ע\"א) אי אמר ישראל קמי [דידי] זבנה גוי [מינך וזבני] מיניה מהימן מגו דאי בעי אמר אנא זבינתי' מינך הלכך ישבע שמעון כדבריו ויפטר מיד ראובן אחיו וא\"ת והא רבא לא מחייב שבועה [לישראל] שמעון נמי לא מחייב שבועה י\"ל [ה\"מ] בדורות הראשונים שלא היו נשבעי' על הקרקעות אף זה ישבע על דבריו."
],
[
"תתנט. וששאלת ראובן נתן ממון לשמעון באשראי והלך שמעון למדה\"י ונשלל שם בחזירתו נתפשר עם ראובן בג' חצאים וקבע לו זמן עליהם וכתב לו שט\"ח ופרע לו קצת ונפטר שמעון ותפסה אלמנתו מטלטלי' שבידה לכתובתה לאחר זמן נפטרה גם היא וירשוה בני שמעון ובנכסי' שתפסה לא הי' בהן אפי' עישור כתו' לאחר י' שנים למיתתה בא ראובן ותבע את בני שמעון לדין והביא לפני ב\"ד שטר שאן בו זמן אלא כך וכך לבריאת עולם אבל קבלת נאמנות הי' בו ותבע מהן ג' חצאים כולם הכתובים בשטר והשיבו בני שמעון והלא כבר נפרע לך קצת והשאר שמא נפרע כמו כן [ועד] אחד מעיד שודאי נפרע השתות ולבסוף הודה וגם [אומרי'] היורשי' מאמנו ירשנו הכל ולא מאבינו. נראה שאין לראובן על בני שמעון ממה שירשו מאמם כלל לפי שהתפיסה שתפסה [אמם] בכתו' מנכסי אביהם תפיסה גמורה היא ולא מיבעי' הכא [דלא] תפסה יותר ממחצית כתובתה ואין ראובן יכול להוציא אותו ממון מן היתומי' ונחלקו גאוני' בדבר י\"א אלמנה שלא נשבעה על כתו' אין לה כלום ולא ליורשה אחריה ומעשה כזה נשאל מרבי' משלם דין שהי' בין ר' בנימין ור' ברכיה והסכים עם האומר שיש לה מחצה וגם רב האי כתב בס' השבועות הבא לפרע בשבועה ולא נשבע בין הוא בין יורשיו גובים מחצה ומוקי' הלכתא כר' יוסי דאמר יחלוקו דתנן (שבועות מ\"ז ע\"א) היו [שניהם חשודים] כו' עבד ר\"נ עובדא יחלוקו ואין לנו לנטות ימין ושמאל ממה שפסקו והכריעו שני חכמי' אלו הלך ישבעו בני שמעון לראובן שלא ירשו מאביהם כלום זולתי אותן כסי' מאמם ואגב שבועה זו ישבו שלא שמעו מאביהם שהתפיס לאמם כלום בכתו' ושאינם יודעי' שתפסה אמ יותר על מחצית כתו'. ואם ירצה ראובן להשביע יורשי שמעון כל א' בפני עצמו לא כל הימנו שלא מצינו יתומי' שנחלקו [בשבועתם] דתנן (שבועות מ\"ה ע\"ב ומ\"ח ע\"א) וכן היתומי' לא יפרעו אלא בשבועה ואמרי' בגמרא וכן היתומי' מן היתומי' לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצינו בין שטרותיו ששטר זה פרוע אלמא אין נחלקין. וגבי תובעין נמי מצינושאיןנחלקי' דתנן (שם ל\"ו ע\"ב) היו חמשה תובעי' אותו תןלנופקדון שישלנו בידך ואמר שבועה שאיןלכם בידי אינו חייב אלא אחת כו' ע\"כ לא פליגי אלא לענין חיוב קרבן דאשתבע בשקרא אבל היכא דאשתבע בקושטא כ\"ע ל\"פ דבחדא שבועה סגי לכולהון. ואם ירצו בני שמעון לומר לראובן השבע מה שנשאר לך ביד אבינווטול הדין עמהם ואין ראובן יכוללומר איני נשבע שכבר [קבל] אביכם [נאמנות] עליו ועל יורשיו טענה זו אינהטענהשמשעה שהביא שטר חובו לב\"ד ותבע ג' חצאים שלמים ולא היו לו אלא שנים וחצי כלתה אמונתו ולא גבי אלא בשבועה דתנן בכתובות (ע\"ב ע\"א) ואלו יוצאות שלא בכתו' העוברת כו' ובגמרא אמרי' פלוני חכם טיהר לי הדם ואשתכח שיקרא והא הכא דמדאו' מהימנה כדדאמר וספרה לה לעצמה וכיון דמשקרא תו לא מהימנא ומפסדת כתו' ה\"נ לא מהימן וא\"ת היכי ילפי' ממונא מאיסורא כתובה נמי ממואנא הוא ועוד התם מפסדו לכתובה לגמרי הכא גבי בשבועה ואם נפש אדם לומר שאפי' לא שיקר ראובן בנאמנותו לא היה לו לפרוע מנכסי יתומי' אלא בשבועה דתנן הבא ליפרע מנכסי יתומי' לא יפרע אלא בשבועה לאו כל הימנו דטעמא מאי אמרו רבנן לא יפרע אלא בשבועה משום תקנתא דיתמי ודאי כיון דקאים עליה בהימנותי' לא ניחא [להו] בתקנתא דרבנן [דעבדי] כדרבא דאמר רבא (כתובות פ\"ג ע\"ב) האומר א\"א בתקנת חכמים כגון זה שומעי' לו וכו' ה\"נ ל\"ש. ותו מדיוקא דמתני' י\"ל דתני רבי חייא (שבועות מ\"ז ע\"ב) שניהם נשבעי' ונוטלי' מבעה\"ב מכדי פועליו טובא הוי אמאי קרי להוחד [אלא] משום דדיניהם בחד]."
],
[
"תתס. ראובן נפטר והניח בן ובת ואלמנה ולא נשבעה האלמנה על כתובתה ונתפשרה האלמנה מן היורשי' בכך וכך ממון וקבלה עליה לזונם ולפרנסם עד היות כל אחד מהם כך וכך שנים ובתוך הזמן נפטרה הבת ועכשיו תובע הבן מאמו מזונות אחותו ופרנסתה שהיתה האם מוציאה [עליה] אלו היתה קיימת. נראה שהאם פטורה דתנן (גיטין ע\"ה ע\"ב) הרי זה [גיטך] ע\"מ [שתתשמשי את אבא ב' שנים] ע\"מ שתניקי את בני ב' שנים מת הבן [כו' אינו גט רשב\"ג] אמר וכו וכן הלכה וטעמא דיכולה היא לומר תן לי בנך ואניקהו ה\"נ תאמר תן אחותך ואזונה."
],
[
"תתסא. ראובן ושמעון שותפי' היו והלכו למדה\"י וחלה ראובן ונטה למות וקרא לשמעון וצוה לו תן לפלוני מנכסי שבידך כך וכך ולפלוני כך וכך ונפטר ראובן והניח חיים לכל ישראל ושב שמעון למקומו וכבואו הושיב ב\"ד וסיפר דבריו לפניהם כאשר צוה ראובן ועשה [שמעון] ציווי המת ועכשיו תובעת אלמנת ראובן מן המקבל מה שנתן לו שמעון כי [אומרת] שלא [היה ראובן יכול לתן] כלום לפי שהכל הי' משועבד לה בכתובתה הדין עם מי. כך דעתי נוטה שאין אלמנת ראובן יכולה להוציא מיד המקבל כלום דדברי שכ\"מ ככתובי' וכמסורי' דמי כיון דראובן אמר לשמעון תן לפלוני כך וכך מנכסי נעשה כמו שהמשיכה לו וזכה בהן המקבל ושמעון זה נאמן הוא בדבריו לפי שעד שלא הוציא הממון הושיב ב\"ד וסיפר דבריו לפניהם ושנו רבותינו (תוספתא דב\"מ פ\"א) הודאת בע\"ד כמאה עדים דמי ושליש נאמן משנים זה אמר בכך וזה אמר בכך שליש נאמן אימתי בזמן שהשלישות בידו אבל אין השלישות בידו הרי הוא ככל אדם. וא\"ת הרי נשתעבד לה בכתובתה הא קיי\"ל בע\"ח [מאוחר] שקדם וגבה מה שגבה גבה דתניא בע\"ח ויורש שקדם אחד והחזיק במטלטלין זזריז ונשכר ואי איא דמותיב מהא (ב\"ב קל\"ח ע\"א) שכ\"מ שאמר תנו ד' מאות זוז לפלוני וד' מאות זוז לפלוני אין אומרי' כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שט\"ח גובה [מכולן] אלמא מה שגבה לא גבה הא ל\"ק התם במקרקעי דקתני גובה מכולם ואי במטלטלי ימא ליה אנן מטלטלי אית לן ומטלטלי לבע\"ח לא משתעבדי אלא ש\"מ [מקרקעי] שוה כך וכך והב להו ש\"מ. ונ\"ל שכל הדברים ראי' למו' רבי' שמואל דמתנת שכ\"מ מפקיע שעבוד הכתובה ודלא כפי' ר\"ץ דאמר לא מפקיע. (תשובה זו הועתקה מספר הדינין מתשו' רבינו גרשם מאור הגולה)."
],
[
"תתסב. ראובן מת והניח אלמנה ונתן מה שנתן במתנת בריא בקנין גמור וזקוק ביד אשתו צוה לתת לאמו בשביל רפואתו והנה האלמנה תובעלת כתובתה וגם החמותה תובעת מכלתה מה שהוציאה בקבורת בנה וכלתה אינה חפצה לשלם. נראה שזכתה האם והדין חולק לכמה פנים אם ידוע שהיה בעת הקנייה [שכ\"מ] ראוי לדעת שמה שנתן במתנה בריא כדי ליפות כחה נתכוין כדאמרי' מתנת [שכ\"מ] שכתוב בה קנין כו' בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ\"ב ע\"א) ומייתי לה בפ' אע\"פ (כתובות נ\"ה ע\"ב) הלכך מה שתפסה האם [ממטלטלי מאשה] לא בעי קנין וכ\"כ בתשו' רש\"י שכ\"מ נתן במשיכה לבניו ספרים והאלמנה רצתה לזכות מכח הכתובה נראה דזכו הבנים ונראה שאפי' מה שביד כלתה זכתה האם מה שהי' בעין בשעת הקנין [ואפי'] כסף שבכל מקום קנין סודר היינו חליפין [ואינו] משיכה ובשכ\"מ אפי' בדבור בעלמא מתקיים כדאמר בפ' מי שמת (שם) ובפ' אע\"פ (שם) [שאם אמר] הלואתי לפלוני [הלואתו] לפלוני ובבריא ליתא ופי' רש\"י בפ' אע\"פ משום דאין מטבע נקנה בחליפין ור\"ץ פי' משום דאיו בעולם דמלוה להוצאה נתנה ותשבע האם שאין לה משל בנה אלא מה שהקנה לה ושאר תטול האלמנה בשבועה בכתובתה."
],
[
"(הוי עובדא בהנ' הירץ ווירדא וכו').",
"תתסג. מעשה באדם אחד שאירס ינקת חבירו תוך כ\"ד חדש וחייבוהו להוציאה בגט כדאמרי רבנן בהחולץ (ל\"ו ע\"ב) מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא ישא ואם נשא יוציא עד שיגיע זמנו לכנוס וקאמר מאי יוציא בגט מדלא קתני יפריש והרב ר' יוסף בכור שור מתיר לקיימה ולא הצריך לגרשה אלא להפריש ממנה והביא ראי' מהא דקשיא [דאמרי' בפ' ארוסה ושומרת יבם (כ\"ד ע\"א)] מעוברת ומינקת חבירו לא שותות ולא נוטלות כתו' כו' וחכמי' אומרי' יכול הוא להפרישה עד לאחר זמן ובהחולץ אמר יוציא בגט ותי' דהתם מיירי בסוטה דא\"צ להוציאה בגט דלא חיישי' שמא יבא עליה תוך הזמן כיון [שהיא] אסורה אפי' לא היתה מינקת ולכך מפריש ותו לא אבל מינקת חבירו שאינה אסורה לו מטעם אחר אמרו חכמי' תצא בגט א\"כ אותו שאירס מינקת חבירו א\"צ להוציא בגט כיון שאסורה לו מטעם אחר משום דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ור' אומר דאינו ראי' דמצי' למימר דגבי סוטה [דאסירה] ליה מדאו' לא חיישי' שיבא לעליה אבל אם אינה סוטה חיישי' ויוציא בגט וארוסה נמי כיון שעבר [אדרבנן] ואירסה איכא למיחש שמא יבא עליה ויעבור על דרבנן ולכך יוציאנה בגט. ואן להביא ראי' מדקתני ואם נשא [יוציא] דמשמע הא אירס יפריש דה אנמי קתני לא ישא וה\"ה לא יארס כדאי' הכא (כתו' ס' ע\"א) וליכא להביא ראי' מדנקיט לא תתארס ולא תנשא כיון דאסר אירוסין לא תנשא למה לי אלא לומר שחלוקין זה מזה נשואה יוציא ארוסה יפריש אין ראי דהא [דנקט] לא תנשא לומר דרבי יהודה [מתיר] לנשא [בי\"ח חדש] וכן ראיתי בחור א' ושמו ר' וייבלין שאירס מינקת חבירו ורצו בני ווירצפורק לכופו לגרש והתיר לו מורי שלא לגרש. ועל גרושה מינקת פסק הר\"ר שמשון שמותרת לינשא תוך כ\"ד חדש משום שאינה מחוייבת להניק בנה כדתניא (כתו' נ\"ט ע\"ב) נתגרשה אינה כופה אלמא מדחל הנדר לא משעבדה ליה ואע\"פ שאם מכיר כופה בב\"ד להניקו מ\"מ אין שעבוד עליה כל זמן שלא כפו אותה ומותרת לינשא ולא דמי לאלמנה מניקה שחייבת להניק בנה. ואין נראה חדא דאם [מכירה] כופין אותה בב\"ד כ\"ש שלא תינשא ותו לא אשכחן תקנה לאלמנה מניקה ואם כדבריו מצינו אם תבעה כתו' ב\"ד השתא אין לה מזונות ואין מעשה ידיה שלהן אלא שלה ואינה משועבדת בהניקה וגם אמרה איני ניזונת ואיני עושה או קבלה כתו' וכן פסק ר\"ת [דכולן] צריכות להמתין כ\"ד חדש גרושה או אלמנה וכן פסק בשאלתות וכן הורה ר\"ת הלכה לעשה ומייתי ראי' לדבריו בהחולץ דמעוברת חבירו משמע בין אלמנה בין גרושה ואמר דכ\"ש גרושה צריכה להמתין שהרי אלמנה אינה טעם אלא משום שבושה לבא לב\"ד והורגת בנה כדמוכח בהחולץ וכ\"ש זו שבושה לבא לב\"ד לתבוע הבעל כדאמר לעיל בפ\"ב (כתו' כ\"ח ע\"א) אין נזקקין להו ור\"פ אמר שמותי' כו'. ועוד שהרי משנה שלימה היא סוטה מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותות ולא נוטלות דברי ר\"מ וחכמי' אומרי' יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס מ\"מ מודים שלא ישא שהרי אין חולקי אלא בכתובה וע\"כ טעמא דלא ישא אינו אלא בשביל שהורגת את בנה לפי שפעמים מתעברה ומיעכר חלבה כדמוכח הכא. ועוד בא מעשה לפני ר\"ת ביבמה שמת היבם והצריכה להמתין ג' חדשים ממיתת היבם כמו בארוסה דכך היא קרובה לביאה כמו [ארוסה ובחלוצה] מצינו בהחולץ (מ\"ב ע\"א) שאינה צריכה להמתין ג' חדשים לפי שהחליצה מוכחת שלא בא עליה אבל בלא חליצה לא. (דין זה שייך בפ' אע\"פ בכתובות)."
],
[
"תתסד. בהחולץ (מ\"ב ע\"א) מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא ישא. מעשה בכהן אחד שנשא מינקת חבירו וקודם שנשאה נתנה בנה למניקה והדירו את המניקה בנדר ע\"ד רבים שלא תחזור וע\"פ הרב רבינו יעקב מקרקוב ז\"ל עשו כן והביא ראי' מדאמר פ' אע\"פ (כתובות ס' ע\"ב) דרב נחמן שרא להו לדבי ריש גלותא לתן הבן למינקת לינשא מיד משום דבי ריש גלותא לא הדרי להו שלא היתה המינקת רשאי לחזור מאימתן כ\"ש הכא כיון דנדרה עד\"ר לא הדרה ונחלקו עליו [ואמרו] דלא דמי מוראת המקום למורא בשר ודם כדאמרי' ברכות (כ\"ח ע\"ב) ולואי שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כי ד' אל רחום וחנון הוא כי רחמיו [רבי'] רגע באפו חיים ברצונו וגם החוטא מחשב בלבו שיעשה תשובה לאחר זמן אבל [דבי] ריש גלותא אלו היתה עוברת על דבריהם היו מיד הורגים. ולי נראה [כמו כן] דלית הלכתא כר\"נ דשרא להו לדבי ריש גלותא דתלמודא מסיק התם הלכתא מת מותר גמלתו אסור אלמא דס\"ל בעל התלמוד דאין שום צד היתר אלא [במת] שאין יכול לבא בשום ענין לידי תקלה דאם איתא שהיתה צד היתר בענין אחר א\"כ לשמעי' הא וכ\"ש מת וכן משמע באלפס שדלג ההוא דריש גלותא וכן אני שמעתי שהמניקה היה לה בעל א\"כ יכול הבעל להפר לה [כי] נדרי עינוי נפש [הוא] ואע\"ג דאמרי' דנדר שהודר עד\"ר אין לו הפרה ה\"מ חכם אבל בעל מיפר כמו [שפי' ר\"י] בפ' השולח (גיטין ל\"ה ע\"ב תוס' ד\"ה ניסת] אהא דאמרי' אבל ניסת אין [מדירין] אותה משום דמיפה לה בעל והקשה ר\"י וידירוה עד\"ר וירץ דבעל מיפר אפי' נדרה עד\"ר דטעמא הוי משום דנודרת ע\"ד בעלה נודרת ושמא הם [צוו את] הבעל של מניקה לקיים דשוב אינו יכול להפר. ואח\"כ אמר הר' יעקב אפי' לדברי [האוסרי'] אחרי שכינס לא יוציא דכיון דאיכא תנא בפ' אע\"פ נתנה בנה למניקה מותר [אע\"ג] דלית הלכתא כותי' באשת כהן דלא איפשר סמכי' עליהו כיון דאלו הי' מוציאה בגט לא היה יכול להחזירה עולמית והביא ראי' מהא דאמרי' בשמעתי' (יבמות ל\"ז ע\"א) כיון דאיכא רבנן דפליגי עלי' דרשב\"ג גבי אשת כהן דלא אפשר עבדי' כרבנן אבל הכא כמאן נעביד אי כר\"מ האמר יוציא כו' משמע דאם היינו מוצאי' שום תנא דהיינו יכולי' לסמוך [על דבריו להתיר היינו] מתירי' בדיעבד באשת כהן [כדאמרי' גבי נפל] ואין זו ראי' דדוקא אדרבנן סמכי' באשת כהן [גבי] נפל שהרי מן הדין הו\"ל למימר בכל דוכתא הלכה כרבנן דהו\"ל למיזל בתר רוב ולדות שאינן נפלים דהא בכל דוכתא אזלי' בתר רובא אלא חומרא בעלמא הוא ולהכי באשת כהן סמכי' עליהו אבל בנדון זה לא סמכי' כלל [אמאן דאמר] נתנה בנה למניקה מותר והא דקאמר למודא אי כר\"מ כו' משמע דאי הוי שרי ר\"מ הוי סמכי' עליה באשת כהן לאו משום דאי הוי שרי ר\"מ הוי סמכי' עליה אלא השיב לו לפי [טעותו] כלומר [במה] תוכל להסתפק אי ר\"מ הוי שרי יכול לומר דמסתפק לך אי עבדי' כר\"מ אבל השתא דכ\"ע מצרכי גיטא תמהני מה עלה על דעתך להסתפק בזה כלל ועוד אין ה\"נ דמצי למימר אי כר\"מ דשרי לא עבדי' כותי' אלא האמת משיב [כפי] דרכו דר\"מ מחמיר טפי."
],
[
"תתסה. ראובן נשא אשה ואח\"כ נשא אחרת והראשונה הקפידה ותבעה גט וכתובה וענה ראובן רוצה אני לנהוג בך משפט הנשים ומה שנשאתי אחרת ליבנות ממנה שאת זקינה ואין את רויה לבנים ולא אתן לך לא גט ולא כתו' [נראה דהדין עמו] דאמר רבא (יבמות ס\"ה ע\"א) נושא אדם כמה נשים על אשתו והוא דאית לי' למיקום בסיפוקיהו ואם רוצה להתגרש דינא כמורדת ואע\"ג דפליגי ר' יהודה ורבנן ורבותינו חזרו ונמנו שמכריזין עליה [ודרש] ר\"נ הלכה כרבותינו ואתמר אמר רב ששת הלכה נמלכין בו [ורב הונא בר יהודא אמר רב ששת] הלכה אין נמלכי' בו כי הא דכלתי' דרב זביד אימרדא (כתובות ס\"ג ע\"ב) ואמר [בסוף הסוגי'] (שם ס\"ד ע\"א) השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר תפסה לא מפקי' מינה דלא תפסה לא יהבי' לה ומשהי' לה י\"ב חדשים אגיטא וצריכה התראה בב\"ד קודם לכן הלכתא כך היא ומיהו רבנן [דאתו] בתר הוראה תקינו למשקל מינה אפי' מאי דתפסה ולתן לה גט לאלתר כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה וכן עמא דבר ואין לזוז הימנה וכי מפקי' מינה עיקר כתו' ותוספת אבל נדוניא שלה אפי' [בעקרה] נוטלת נדוניתא ואם רוצה להתגרש בלא כתובה והוא אינו רוצה לגרשה צריכי' לכופו שיתן לה גט כדתניא (ב\"ב מ\"ד ע\"א) יקריב אותו מלמד שכופי' אותו יכול בעכ ת\"ל לרצונו הא כיצד כופי' אותו עד שיאמר רוצה אני וכן הדין גרשם ב\"ר יהודה."
],
[
"תתסו. תשו' בטריוש המדינה יבמה [שנפלה] לפני בחור אחד שהיה נשא אשה [אחרי כן] מתה אשו ושלח לר\"ת אם מצות חליצה קודמת למצות יבום או להיפך ושלח ר\"ת פסק דמצות ליצה קודמת כבא שאול חדא משום [דמתני' בריש מס'] יבמות כותי' (יבמות ג' ע\"א) ובמס' בכורות (י\"ג ע\"א) עכשיו שאין מתכוני' כו' כאבא שאול ובפ' ב\"ש (יבמות ק\"ט ע\"א) ג' דברים בחליצה כאבא שאול וגם רבי' עזריא ב\"ר נתן פסק כאבא שאול מאלו ראיות וכן פסק בתשו' הבבלים ואפי' חסידים הראשונים דור התנאים כשהיו מיבמין היו בועלין דרך סדין כדמשמע בירושלמי (פ\"ק דיבמות ה\"א) ר' יוסי בר' חלפתא הי' בועל יבמתו דרך סדין ונטל ה' ארזים בישראל וכן בתשו' הר' יוסף בר' הושעיא פסק כן ואע\"ג דפר\"ח כרבנן פסק בכתובות (ס\"ד ע\"א) עיקר דפסק כשמואל סלקא שמעתי' וגאוני' אחרי' פסקו כרבנן והיבמה שמסרבת בכך היתה מורדת וראייתם מדרב נחמן [בר יצחק] (יבמות ל\"ט ע\"ב) אכשיר דרא כו' ובשאלתות דרב אחאי נמי פסק כרבנן ול\"ל הא דכתובות (ס\"ד ע\"א) ובכתובות [שילהי] האשה [שנפלו] (פ\"א ע\"ב) בעא אחוה למיפסל כו' ובפ' מצות חליצה (יבמות ק\"ו ע\"א) בתי עמדי ופירש\"H שאמרה עמדי עמו והתיבמי לו מכל הני משמע שהיו מיבמין וכן עמא דבר בכל המלכות ואני הייתי סבור שבזה [אתם] מספקים שהי' נשוי אשה בשעה שנפלה לו יבמתו ולא יכול ליבמה מפני חרם רבינו גרשם שהחרים שלא לקח ב' נשים והרי אין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עליה ואמרי' בפ' ד' אחין (יבמות כ\"ז ע\"ב) כל יבמה שאין אני קורא בה כו' [ואע\"ג דרב סבר שם באחות זקוקתו כיון דזיקה אינה אלא דרבנן קורא אני בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה] מיהו הא פליג רבי יוחנן [עליו] וקיי\"ל [דרב] ור\"י הלכה כר\"י ואפ\"ה אין לחוש [דא\"כ] כל יבמות אסורות שהרי צריכות להמתין ג' חדשים וגם מפני האבל ורבינו יקר שאל יבמה נדה בשעת נפילה איך מותרת ליבם הא אין אני קורא בשעת נפילה יבא עליה ותימא משום דרכיה דרכי נועם שהרי יודעת שתפסוק ותטהר ויהא לה היתר ולא תנשא לאחר ותמתין עד שתתיבם ועוד י\"ל איסור דבר אחר גורם כגון ט\"ו נשים שפוטרות צרותיהן אבל נדה מחמת עצמה היא. ושלחו והגיעו הדברי' להרי\"ם והשיב אע\"פ שר\"ת פסק דמצות חליצה קודמת מ\"מ אם מוכיח מתוך מיאוני' של יבם שממאן ליבם מתחלה אלא שמרצין אותו על כך שמתכוין לשם מצוה אז ודאי מצות היבום קודם כיון שידוע הדבר שאינו מתכוין לשם נוי ולשם עושר אלא לקיים מצות יבום כמו שפייסהו על כך להקים שם המת וכן אם היה ידוע שהיה מוצא נאה הימנה וגדולה בעושר ומתוך מעשיו ניכר שלשם מצוה מכוין תבא עליו ברכה. תדע שהרי ר' יוחנן דאית לי' בפ' אע\"פ (כתובות ס\"ד ע\"א) דמצות חליצה קודמת אית ליה פ' החולץ (יבמות ל\"ט ע\"ב) דמצות יבום קודמת אלא ודאי יקיים מצות יבום ואע\"פ שלא היתה ראוי לו בשעת נפילה מחמת תקנת ר\"ג ז\"ל שהיתה אשתו קיימת בשעת נפילה קורא אני עלי' יבמה יבא עליה דהא גריע טובא מחייבי לאוין דבני חליצה ויבום נינהו ולא אסירי אלא משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וא\"כ קורא אני עליה כאן בשעת נפילה יבמה יבא עליה ועוד דלא דמי כלל לשאר איסורי' דהא משרי שרי לי' בהתרת החרם וכן נראי' הדברים לכאורה ושלום יצחק בר' אברהם תנב\"ה. סוף דבר עתה בזה\"ז החרימו הקהילות יבמה שנפלה לפני יבם ויש לו אשה שאינו יכו לקיים מצות היבום מפני החרם שיש לו לחלוץ בלא כסף ואם אינו רוצה [וכפו] אותו ואם נפלה לפני יבם ואין לו אשה ורוצה ליבם והיא אינה רוצה ואין בו מומין הוא יעגנה לעולם או תתן לו כסף שיחלוץ לה."
],
[
"תתסז. מחזי כשכר שבת (כתו' ס\"ד ע\"ב) כתב רבינו ברוך מכאן יש לי חשש על החזנים כגון הה\"ר יעקב מנויא\"מגין שמשכירי' אותו להתפלל בשבת לנישואין דמחזי שכר שבת והר' שמואל אמר שאין איסור בדבר דהא נותן לקיים המצוה להתפל אין זה שכר שבת."
],
[
"תתסח. וששאלת ראובן שידך דינה בת שמעון אחיו בשביל חנוך בנו עמדו וקנו וקבל האב קידושין ונפטר ראובן וחנוך נשא ארוסתו בעודה קטנה וזקף פסיקות כמלוה ע\"פ על שמעון ולילה הראשונה של נישואין מצאו בשמלה כמה טיפי דמים כסבורים שדם בתולים חם [אח\"כ] נתברר שלא בעל וחקרו שאין דמיה נפסקי' שכל זמן שצריכה לנקביה רגילה בזבות ושלא בשעת מימי רגליה דשה בהן או לג' ימים או לב' ימים ופירש ממנה חצי שנה לסוף באו קרובות הבן והבת ואמרו דמים הללו אינן מן המקור שמא מכת עץ היא יבא עליה בעלה ותחיה המכה ועשה מעשה ורבו דמיה מאד בלי [פסוק] וראה חנוך שנסתחפה שדהו ושגרה בבית אביה וא\"ל בלכתה אין לך עלי מאומה ולאחר י\"ח חדש השיבה שמעון לחנוך א\"ל הגעת דאתרע מזלך ולאה [אם] חנוך אומרת עד שלא כנסה היו בה מומין אלו ומקחו [מקח] טעות בעודה ארוסה ובבית אביה מצאתיה שדחפו חברותיה בזבל והיתה מלוכלכת בטיט והפשטתיה ערומה להלבישה בגדים אחרים ומצאתי כל איבריה מלוכלכי' בדמים והייתי סבור שיפסוק ושמעון משיב משנכנסה נסתחפה שדהו. יורינו מורינו עם מי הדין. ואם היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה יש לה כתו' משום דמצי אמרה [מסרתי] לך גופי [ולאו בדיד] קיימא פרסה נדה ומת הוא מהו. א\"ת לפירדה נדה יש לה כתו' משום דדרך נשים כן ובחיבת חופה זוכה בכתו' אבל בהאי מלתא דלא שכיחא [בין הנשים[ אין לה או דלמא ל\"ש או נימא כיון שאין לה ביאה בכשרות אין לה כתו' או נימא כיון שבא עליה בעבירה דין הוא שיענישוהו לתן לה כתו' שלא יהא חוטא נשכר. תשובה דין הוא שלא תפסיד כתובתה אי משום דלא נבעלה לילה הראשונה הא תנן (כתו' נ\"ד ע\"ב) ראב\"ע אומר מן הנישואין גובה את הכל וכו' וכן הלכה ובעי רב ששת (כתו' נ\"ו ע\"א) נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו ופשיט [חיבת חופה] קונה [אע\"ג דדחי לה התם מ\"מ מדבעי ר\"א בנכנסה לחופה ופירסה נדה חוה כמו את\"ל חיבת חופה קונה] ש\"מ חיבת חופה קונה ואית לה כתובה ועוד שמא בעל ודמים אלו מחמת בעילה הם ואם כדברי לאה שהרגישה בה כשהיא ארוסה וקטנה א\"א שלא [הגידה] לחנוך בנה והיה לחנוך לחוש בדבר כיון דרוב נשים קטנות אינן רואות וזו מתבוססת בדמיה ואם יאמר לא שמעתי זו ששנינו (כתו' ע\"ה ע\"ב) אם יש עמו מרחץ באותה העיר אף מומי' שבסתר אין יכול לטעון שבודקת בקרובותיו אמאי הא יכול לומר לא שמעתי אלא לא כל הימנו ה\"נ לא כל הימנו ואמרי' כאן נמצאו כאן [היו] עד שיביא חנוך ראי' קודם שנתארסה הי' בו מום זה [מהך דאמר] שמואל (כתו' ע\"ו ע\"ב) כל שנולד לו ספק ברשותו עליו להביא ראי'. חנוך זה שבעלה בידיעתו [דין הוא שהיא] לא הפסידה כתו' בכך דתנן (כתו' ע\"ב ע\"א) ואלו [יוצאות] שלא בכתו' כו' ומשמשמתי נדה כו' ובגמרא אי דידע נפרש כו' כי האי גונא אבדה כתו' אבל זו שהודיעה לו שהיא טמאה והוא הזיד בכרת לא אבדה כתו' אא\"כ מביא ראי' שעד שלא תאס היה בה מום זה."
],
[
"(תשו' מאור הגולה).",
"תתסט. ראובן ושמעון ולוי פרשו לים ונתנו שכר בשוה וכל הוצאתם עד שהגיעו לסכנה ובקשו מרב החובל שיצילם דרך היבשה ויוסיפו לו שכרו והניחו לו בגדיהם למשכון עד שתבא הספינה למחוז [והגיעה] הספינה לנמל ופרקו וטענו והלכו להם עם הערבונות שלהם בטרם בואם שם עם השכר שחייבים לו לוי [הי'] לו שם נכסי' יותר [מראובן וראובן יותר משמעון ולוי] לא המתין והלך לדרכו ראובן ושמעון המתינו עוד [אח\"כ] הלך [גם] שמעון לדרכו ונתעסק ראובן להציל עד ט\"ו חדשים לסוף כשהציל מהנכסי' נאבדו מהן הרבה מנכסי ראובן יותר מכולם ומנכסי לוי לא הושב כלום וההוצאה יתירה על התנאי פי שלשה לימים פגע ראובן בשמעו א\"ל מה עשית בשלי א\"ל הפסדתי הרבה ועתה תן לי מחצית כל ההוצאה חלק שלישי שלך ומחצית חלק של לוי ואתן לך מה שהצלתי [משלך] ושמעון אומר איני אתן לך מאומה שעסקת בשביל חפצים שלך ובשביל שלך הצלתם ומחלק לוי לא אתן לך שא\"כ אינו שוה שלי כנגד הפדיום וראובן משיב ואפי' לא חשב לך משלך כלום אתה חייב שליש ההוצאה וכן היה תנאינו ושמעון אמר אפי' [אם] כל הנכסי' שלי מוחזרים משלם הואיל והנכסי' שלך מרובי' כשנחשוב לא יגיע לחלקי מן ההוצאה אלא דבר מועט כ\"ש שאבדו קצת מנכסי וראובן משיבו אין אלו החפצים לסחורה ומתחלה לא הפקדת אלא נתרצית לתן בשוה לפי נפשות ועכשיו אתה רוצה לפי ממון ועוד שאינם לסחורה נראה שאין לראובן על שמעון מן ההוצאה אלא כשיעור דמי ההשבה [שראובן] משיב לו דתנן (כתו' ע\"ט ע\"ב) המוציא הוצאות על נכסי אשתו כו' מה שאכל אכל אבל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ואמרי' בגמרא לקמן בפ' האשה שנפלו (כתובות פ' ע\"א) והוא שהי' [השבח] כנגד ההוצאה כו' [עד] אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה ה\"נ ל\"ש. תשו' זו פ' האשה שנפלו."
],
[
"תתע. מה שהאלמנה טוענת כי יעקב בעלה נתן לה במתנת שכ\"מ כל אשר לו ואין לה עדים ולא שטר נראה אם לא היה ידוע מה יש בידה משל בעלה תהיה נאמנת לומר כל מה שהיה [לו] נתן לי ואפי' הודתה שיש בידה יותר מכדי כתו' מגו דאי בעי [אמרה] אין בידי משלו אלא דבר מועט ובשבועה ואע\"ג דקיי\"ל (ב\"ב קל\"א ע\"ב) הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופוס ואפי' אשה אצל בני הבעל מיהו מחמת מגו נאמנת לומר [שבתורת] מתנה נתן לה אך מתך הלשון שכתבתם ניכר שהדבר ידוע שיש בידה יותר מכתו' ואפי' אינו גלוי ממש אלא ע\"י קול שיש בידה יותר מכדי כתו' מחמת עושר בעלה אין כאן מגו דמגו במקום קו לא אמרי' כדמוכח בחשקת הבתים (ל\"ב ע\"ב) גבי רבה בר שרשום דקאמר [מגו] דלקוח הוא בידי לא מצי [אמר] דנפק קלא דארעא דיתמי ]הוא] דאע\"ג דאי [טעון לקוח היא] בידי נאמן מ\"מ אינו נאמן לומר זוזי אית לי בהדיהו מגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי דירא הוא להכחיש הקול וכן שמעתי שהיה ר\"ת דן. ואם הדבר ידוע שתפסה יותר מכתו' נראה שתקח מהן כתובתה והמותר ליורשים ומה שטוענת שמה שתפסה [הוא] בעבור מזונותיה ואינה רוצה עתה לתבוע כתו' דהלכה כשמואל שפוסק [כאנשי] גליל בפ' נערה (כתובות נ\"ד ע\"א) זה ודאי יכולה לטעון כדאמר בפ' אלמנה (צ\"ו ע\"א) [אלמנה] שתפסה מטלטלי' למזונותיה מה שתפסה תפסה ומעשה בבתו של ר' שבתאי שתפסה דסקיא מלאה מעות ולא היה כח ביד חכמי' להוציאה מידה וגם בירושלמי דפ' אלמנה (ה\"ב) [אלמנה] שתפסה אלף זוז למזונותיה אין מוציאי' מידה א\"ר יוסי ב\"ר בון כיון שהיא צריכה לשבע לבסוף אפי' הוי מה בידך לא אמרי' לה אע\"פ [שבה\"ג] פי' דמיירי בתפיסה מחיים מיהו אין נראי' [דבריו] ויש ראיות ואין להאיך [וכדברי] ריב\"ן נראה דמיירי אף בתפיסה דלאחר מיתה ואפי' לפי' הה\"ג נראה דכיון שתקנו הגאונים דכתו' ומזונות גובי' ממטלטלי מועלת תפיסה אף לאחר מיתה שהרי אפי' ב\"ד מוציאי' [מידם] להגבות מזונות וכתו'.",
"אך יש לי תשו' מרבי' יצחק ב\"ר אברהם ששלח לרבינו שמשון אחיו שאם תפסה יותר מכתו' דכיון דקיי\"ל בפ' אלמנה (צ\"ז ע\"א) שאין מוכרי' קרקעות למזונותיה [בפעם] אחת [יותר מעד] י\"ב חדש אם תפסה יותר מכן מוציאי' מידה וז\"ל מ\"ש אחי דכיון שתובעת מזונותיה כל מה שתפסה יכולה לעכב אפי' כמה וכמה מההוא דאלמנה ודירושלמי לפ\"ז לא שבקית חי לכל בריה דנשים שהן גבירות ולהן בנים קטנים יקחו הכל ולע יתבעו לעולם כתו' ויתפסו הכל בעבור מזונות וכן שאינן גבירות [ויש להן בנים גדולים] אם יש [להן] מטלטלי' בתוך הבית או כסף וזהב יקחו הכל [מיורשים] אלא יש ללמוד דהאי מלתא דקאמר התם א\"ר יוסי ב\"ר בון [מכיון] שהיא עתידה לשבע בסוף אפי' [חוי] מה שבידך לא אמרי' אבל אינה עתידה לסוף לשבע אמרי' לה ומוציאי' מידה כל היתר ממזונות הראוי לה לי\"ב חדש כי יותר אין ראוי לשאר בידה ממה שראוי למכור בפעם אחת בקרקעות ואחאי שיעורא קאמר מה שתפסה תפסה ואלף זוז דקאמר לאו דוקא א\"נ בעשירה ראוי לכך לי\"ב חדש [ואי נמי] מה שתפסה אפי' ביותר מי\"ב חדש ובלבד שתפסה פחות מכתו' שסופה עדיין לשבע בסוף על כתו' אבל אם תפסה יותר על כתו' שאין סופה לשבע לא והא דקאמר אפי' הוי מה שבידך לא אמרי' לה היינו היכא דידעי' בה [דלא] תפסה כדי כתו' שעדיין סופה לשבע אבל לא ידעי' כמה וכמה לא. ולכאורה אם היתה חוזרת ותובעת מזונות לאחר ימים [ואמרה] שכבר כלו לא הי' מוכרי' קרקעות היתומי' למזונותיה עד שתשבע כמה [לקחה] עכ\"ל.",
"ומה [שאתם] מסופקי' ממה שמונח בבית יעקב מן הירושה דעדיין היא דרה בו אם הוא בחזקתה או בחזקת היורשי' לא הבנתי [מה] אתם מסופקים דכיון שהיא דרה בבית ותפיסה דמזונות מהני אף לאחר יתה אם הן בידה עדיין לתופסם [הא תפסם]. ועתה רבותי כתבתי מה שנראה לנו והטוב [בעיניכם] עשו, ושלום יעקב ב\"ר שלה ז\"ל."
],
[
"במציאת האשה.",
"תתעא. ואשתיק ולא א\"ל מידי (כתו' ס\"ט ע\"א) מכאן היה מדקדק ר\"ת אם הדיין שומע שטועי' הבע\"ד בשום דבר אע\"ג דלפי טעענותם הוי דן כשורה אפ\"ה צריך להדריכם בדרך ישרה דאם לא יעשה כן יהו סבורי' שהוא מודה להם ויעשו מעשה. מכאן [הוכחה] לר\"ת בשעה שהי' יושב בדין ואחד מבע\"ד מגזם את חבירו ואמר כך וכך תתחייב לי בדין ושכנגדו אינו בקי בדינים רגיל ר\"ת להכחישו ולומר שקר אתה דובר ולא יתחייב שאם אין לדיין לומר כן מה הוכחתו מדאשתיק אמימר. מפ' האשה שנפלו."
],
[
"(הא לך שאילות רבינו ברך לרבינו דדוד ב\"ר קלונימוס ז\"ל.)",
"תתעב. אל מי מקדושי' אפנה הלא אל הרב הגדול רבינו יב\"ק. נשאלתי על עסק ראובן ושמעון שבאו לדן וטען ראובן רצועה אחת של קרקע יוצאת מחלקי אצלך וביתך בנית על קרקעות שלי על אותה רצועה בגזל ושמעון ענהו חלילה לא הי' שלך מעולם ועל כל זאת לפי שהיית מערער עלי פייסתיך עד שנתת לי במתנה בקנין גמור והנה שטר מתנתי וראובן משיב לא נתתיו לך מעולם ויום אחד בא שלוחך אל ביתי ושאל על שם אשתי ואמרתי בלבי לא על חנם הוא זה ושניתי ואמרתי רבקה שמה ואין שמה כי אם רייכן ושטרך פסול שכתוב בו רבקה [והלה] אומר לא כי אלא רבקה שמה המובהק כי רוב היהודית שבזה המלכות הנקראות רייכן שמה המובהק רבקה והלך ראובן לבקש כתובת אשו ולא מצאה והלך והביא כתובת קרובתו אשר שמה כשמה רייכן והעדי' החתומי' [בשטר] האחד קיים חתימתו והשעני מת וצריך שנים מן השוק להעיד עליו ונ\"ל כיון שכתוב בו שם ראובן ואין לו אשה אחרת אלא אותה וגם כתוב בו שם המקבל ושם עירם והמצאים כהוייתן מה איכפת לן בשינוי שמה רק אם יתקיימו חתימת ידי העדי' הוי בודאי הם שהקנו ומשעת קנין קנה המקבל ושטרא ראיה בעלמא הוא כדאמר פ\"ק דגיטין (י' ע\"ב) בשלמא מכר מדיהיב זוזי קמיהו קנה ושטרא ראיה בעלמא והא דמסיק אלא מתנה במאי קני בהאי שטרא חספא בעלמא הוא י\"ל דההוא מיירי בשטר בלא קנין והא דגרסי' בפ' הכותב (כתובות פ\"ז ע\"ב) [איבעי' להו] פוחתת כתובתה מהו כו' [עד] בבמאי גביא בהאי שטרא כו' חספא בעלמא הוא הרי משמע אע\"ג דכתו' מחמת תנאי בד אתיא אפ\"ה מסיק חספא בעלמא הוא [י\"ל] שני התם כיון שכתב בכתו' אלף זוז והיא אומרת אינו אלא מנה הרי מזייפתא מתוכה לגמרי ומכחשת ומשקרת הכתו' דהודאת בע\"ד כק' עדים ובכה\"ג מודינא והא עובדא דהכא יש [לדמות] להא דר\"ל (כתו' י\"ט ע\"א) חזקה אין העדי' חותמי' על השטר אא\"כ נעשה [בגדול] ולהא דאמר בשנים אוחזין (י\"ד ע\"א) אחריות טעות [סופר] וה\"נ הכא יש [לתלות] בטעות סופר שלא כיון את שמה אפי' לדברי ראובן וגדולה מזו אני אומר [דל קנין] האשה מהכא לגמרי וקנין האיש הוי קנין בלא קנין [האשה] וראי' מפ' האשה שנפלו (כתובות פ\"א ע\"א) שלח ליה רבא לאביי [ביד ר' שמעיה בר זירא] כו' אי בעי לזבוני ה\"נ דלא מצי מזבן כו' והא דאמר (ב\"ב מ\"ט ע\"ב) לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל י\"ל באותן ג' שדות דוקא אבל בשאר שדות לא מצי מעכבא כיון דכתב לה בכתובה דקנאי ודקנינא כדמוכח בשילהי האשה שנפלו (כתובות פ\"ב ע\"ב) ובשילהי מי שהיה נשוי (כתובות צ\"ה ע\"א) וכי קנו מידה מאי הוי מצי אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי ופרש\"י באחת מג' שדות כדמוקי לה בב\"ב ומיהו אין [מתיישב על] לבי כל כך. וגם קשה על פרש\"י מחזקת הבתים וגם ראיתי התם בפ' האשה [דרבינו] שמואל חולק על רש\"י וכ' מה שפרש\"י דבשאר נכסים לא מצי' מעכבא הואיל וכתב לה דקנאי ודקנינא ליתא דהא בחזקת הבתים דחי לה והא דאמר בפ' התקבל (גיטין ס\"ג ע\"ב) ההיא דהוי קרי לה נפאת' כו' י\"ל גט אשה שאני ומיהו בהזורק (פ' ע\"ב) מובח דאפי' רבנן [דלית] להו כל המשנה כו' [באם] שינה שמו ושמה מודו דהוי ממזר ומשמע דבשינוי השם כולהו מודו דהוי' [כחספא] וה\"נ מצי למימר הכי. ואת ריכא בר ריכא והאר עיני בהלכה ולך תהיה צדקה וברכה ברוך ב\"ר שמואל.",
"תשובה. כן נראה בעינינו שדבריו של ראובן אינו כלום ושמעון זוכה בשלו אך אם יתקיים השטר כי בכל שטרי [ראיות כתוב] הוו עלי עדי' וקנו ממני בכל לשון של זכות ונמצא כי העדי' עומדי' בשעת הקנין אחרי אשר רואים הקנין מה [להם] לחקור אז איך השם וגלוי וידוע הוא כי רוב נשים אשר שמם רייכן קורי' אותן רבקה ועביד דטעו אינשי בהכי וגם ראובן מודה שאמר שם אשתו רבקה וע\"ז סמכו העדים לכתוב בשטר כן. ומ\"מ בשעת קנין [לא הוי] צריך להזכיר את שמה ע\"כ אין להפסיד בדבר אחרי שנגלה הדבר על השטר [ודאי] המתנה מתנה. ואין לומר אמאי סמיכנא אהאי שטר חספא בעלמא הוא דאין שטר זה אלא לגלות על המתנה וראי' דאמרי' (ב\"מ ע\"ב ע\"א) שטרי חוב המוקדמי' פסולי' לענין מטרף לקוחות מ\"מ מבני חרי גבי באיזהו נשך (שם) נהי דמזמן ראשון כו' ומעובדא בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל\"ב ע\"ב) שטרא זייפא הוא כו' ואמר רבה מה לי לשקר אלמא כל היכא דהוי ידענא דהוי ככתוב בשטר דאין להפסיד בעל השטר בדבר זה. ואפי' רב יוסף דאמר (ב\"ב שם) אמאי כו' היינו משום דמודה [בזיוף] אבל הכא לא ולא דמי האי [להא דא\"ר אבא גיטין ד' ע\"א מודה ר\"א במזוייף] מתוכו שהוא פסול דלא מייתינן ליה אלא גבי ג... בעידי מסירה או בשטר [קנין] דדמי לגט דהמתנה א... מתקיימת כ\"א [בו] ואין שם קנין אבל הכא דלגלות הדבר הוא לא דמי ושינוי שם דגט לא שייכא הכא דאין אשה מתגרשת אלא [בשם דכתובה] ולא מהני בה מלתא אחריתא ושלום דב\"ק אלעזר הקטן בן רבינו יהודא."
],
[
"תתעג. וששאלת ראובן היה לו שתי בנות אחת נשואה ואחת אינה נשואה ושני זכרים שידר שמעון [שלוחו] אצל ראובן לדבר בבתו הבתולה לקחת לו לאשה ענה ראובן בתי איני מונע [ממנו] אבל איני מקבל [עלי] לתת [לה] לא כסף ולא זהב ולא תכשיטין לא קרקע ולא סעודה אלא [בגדי' שתהא] משמשת בהן בחול [השליח החזיר] שליחתו לשמעון ונתרצה בדבר ונתן קידושי' בפניהם לימים נטרפה השעה ונהרג ראובן ולא צוה כלם ועתה שמעוןטוען \\הלא] היא ארוסתי לתן לה עישור נכסי' או כמו שנתן ראובן אביהם לבתו הראשונה שהוא לא קבל עליו לתת לבתו כלום ואעפ\"כ נתן ואם היה בחיים היה נותן לארוסתי כמו כן והיתומי' משיבי' לפיכך כתנה אבינו עמך כך שלא תטעון היום או מחר טענה זו וכיו\"ב. כך דעי נוטה שטענת הארוס טענה היא והדין עם הבת ודברי ראובן לא היו אלא לסלק עצמו מטענות שלא [יכריחנו] הארוס במיתת הבת וכיון שנטרפה השעה ומת ראובן ולא צוה זכתה הבת בעישור נכסי' והבנים זכו בכל השאר וכי זכתה הבת במקרקעי [אבל] במטלטלי אין לה כלום דאמר רבא (כתו' ס\"ט ע\"ב) הלכתא במקרקעי ולא במטלטלי בין למזונות בין לפרנסה ואם רוצים האחים לסלקה במעות כשיעור הקרקע הרשות בידם דקיי\"ל הלכתא כרב אשי דאמר (כתו' ס\"ט ע\"א) בעלת חוב היא."
],
[
"תתעד. וששאלת לאה השיאה את בתה לראוהן ונתנה לה מה שנתנה והיתה הבת מתגדלת עם רבקה אם אביה ונתנה גם היא לה תכשיטי זהב חצי ליטרא ולאחר שהראו את כל הנדוניא עמד אחי רבקה ואמר ליושבים שם אלו [תכשיטין] שנתנה אחותי לנערה ורצה היא שיהא בידה כל ימי חייב ולא שיירה בהם לעצמיה כלום. ובתוך שנתים פגעה בה מדת הדין באותה נערה ומתה ונמצאו קצת מן התכשיטי' ביד ראובן ורבקה תובעת אותם מראובן ואומרת רצוני שיהא בידי כל ימי חיי כאשר דברתי אז שאני לא נתתים לא אלא ע\"מ שתחזירם וראובן טוען בחזרה זו לא שמעתי מעולם כי לא היה לך בהם כלום והמתנה מוחלטת היתה. כך דעתי נוטה שהדין עם ראובן ואין לו להחזיר מה שבידו שלגמרי הוחזרו לאשתו ועד שהרי רבקה לא ערערו בשעת מיתת האשה ע\"כ אין לה בהם כלום דתנן (ב\"ק ק\"י ע\"א) נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשי' יכולי' להוציא מידן שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה ואיכא למילף מינה מה התם [דאנן] סהדי אדעתי' דכפרה יהיב להו ולא [קא מכפר ליה] אלא פלגא ואפ\"ה זכו בה אנשי משמר מדאתא [לידי'] הכא דבסתמא אהדרה לה לא כ\"ש דזכה בהן ראובן [וכי תימא] ע\"מ להחזיר אהדרה לאה מי יימר דהכי [הוא] דדלמא לגמרי אהדרה [לה] וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקתי' של מריה ולהוי אידך המע\"ה ואי איכא דמקשי ואמר לא דמי להדדי דהתם אלו הוי כספא בידי' דיורשי' למיפק הוי קאי והכא אלו הכל היה בידה [לא] למיפק הוי קאי כל ימי חייב לעולם דמו להדדי דהתם נמי לא למיפק קאי דתנן (שם) היה מעלה את הכסף ואת האשם [ומת] הכסף ינתן ליורשי' והאשם ירעה עד שיסתאב וימכור ויפלו דמיו לנדבה. ועוד מהא נמי איכא למילף דאמרי (ב\"ב נ\"ב ע\"א) דביתהו דרבה בר [בר חנא] כי שכיבא אמרה הני כיפה דמיתא ובני [ברתא] אתו לקמי' דרב א\"ל אי מהימנא לך עשה כפירושה ואם לאו עשה פירוש לפירושה וא\"ד הכי א\"ל אי [אמידה] לך עשה כפירושה ואם לא עשה פירוש לפירושה השתא ומה היכא דקאמרה היא לא מהימנא [לאורועי] לזכותו דבעל הכא דלא קאמרה ולא מידי לא כ\"ש דלא מרעינן לזכותי' דבעל."
],
[
"תתעה. ראובן נשא לאה ונולד לו בת ממנה ומתה לאה ונשא רחל ונולדו לו שני בנים ממנה ואח\"כ חלה ראובן חולי שלפעמים הולך על רגליו ולפעמים שוכב ובא לו ראובן אצל שמעון וא\"ל יודע אני בך שאתה איש יועץ בבקשה ממך שתתיעצני היאך אחלק מנכסי לבתי בת לאה ענה לו שמעון כיון שאתה רוצה לעשות אחר עצתי אמור לי כמה אתה רוצה לתן לבתך מנכסיך וא\"ל ראובן ליטר' של זהב [א\"ל שמעון תן אותה] לי בפני עדים ואמור לי בפניהם ליטר' זהב שאני נותן ביד שמעון לבתי אני נותנה ורצוני להקנות לה [בפניכם] מהיום ולאחר מיתה וכן עשה ונטול משכונות כנגד י\"א ליטרות של כסף ונתנם ביד שמעון וא\"ל שמעון עדיין פחות ליטר' של כסף מן הליט' של זהב וא\"ל ראובן מר' אלכסנדרי בר' חכים חייב לי ד' ליטר' של כסף אותו כסף יבא לידך ממנו טול והשלם שיהא ליטר' של זהב שלימה מה שבידך ומן הג' ליטר' הנשארי' פרע רביע למר' אפרים ורביע וחצי למר אליעזר בר' גרשם שאני חייב לו ומן השאר קנה לי תכריכין ואם ישאר על התכריכין תן אותו לבתי והקנה לו הזהב בפני עדי' מהיום ולאחר מיתה וכתבו וחתמו העדים המתנה המשכונות מליט' של זהב ביד שמעון ואחר שכתב לבתו ליטר' של זהב א\"ל שמעון ולבניך [שיש] לך מרחל אין אתה מחלק מנכסיך ענה לו ראובן רצוני לחלק להם שותפות שיש לי עם לוי אבל איני יודע מה לעושת שהוא אינו בכאן [א\"ל שמעון] אם יש בלבך לחלוק לבעניך כמו שאמרת יש לו תקנה קנה להם בקנין בפני עדים השותפות שיש לך עם לוי וקרא עדי' והקנה ראובן לבניו שהי' לו מן רחל השותפות שהי' לו עם לוי ל\"ז ליטרא של כסף וג' אוקיאות של כסף הקנה להם מעכשיו בלא חזרה וכתבו וחתמו העדי' במתנה בין של בת בין של בנים [ושטר] המתנה ביד נאמן וא\"ל ראובן לשמעון עוד ישאר לי ליטרא של זהב ואותו ליטר' יהא לאשתי. לאחר שנכתבה המתנה באו קרובי רחל שהיו במדה\"י בשעה שחלק נכסיו ומצאהו שוכב על מטתו והיו פני קרובי רחל זועפים וא\"ל ראובן למה פניכם רעים אינכם עמי כתמול שלשום אבל כמדומה לי מפני שחלקתי מנכסי לבני אתם זועפים גלוי [וידוע] שלא הי' בלבי לעצות אלא [שהסיתני] ואם הייתי יכול לחזור מבני הייתיחוזקר וענה לו אחד מקרוביה אם בלבך לחזור יכול אתה לחזור בך [ובתוך[ כך בא לוי שותפו של ראובן ממדה\"י ושלח לו ראובן לבא עצלו ובא לו אצלו וא\"ל ראובן ללוי אתה ידוע כמה יש לנו בשותפות וכמה יגיע לחלקי והודה לו לוי י\"ד ליטר' כסף וג' אוקיאות כסף וענה לו ראובן הביא לי חלקי וענה לוי הלא ידעת שמשכונות יש לנו שחייבי' עליהם י\"ח ליטר' כסף וא\"ל ראובן הביא לי חלקי מן המשכונות כנגד ט' ליטר' כסף וכן עשה והביא לו מן המשכונות כנגד ט' ליטר' כסף וראובן קבלם מיד לוי ונתנם לרחל ורחל שמם ביד אחד מקרוביה ולאחר שקבל ראובן המשכונות מיד לוי קרא לשני עדים וא\"ל הוו ידועי' שבין המשכונות שקבלתי כבר מיד לוי שעולי' לחלקי כנגד ט' ליטר' ובין השאר ח' ליטר' כסף וג' אוקיאות שעדיין יש תחת [ידו] הכל הקניתי לבני בני רחל שהסיתוני בני אדם ועכשיו אני חוזר בי ממה שהקניתי להם ואין רצוני לחלק להם מנכסי כ\"א ו' ליטר' של כסף וג' אוקיאות שבידלוי וג' חצאי' ג' אוקיאות מן המשכונות שתח יד אמם כשיפדו המכונות וממתנת הבת לא חזר בו מעולם וכתבו וחתמו העדים המתנה שניה ומתוך כך נפטר ראובן לבית עולמו וחיים לכל ישראל הניח ועתה תובעת האלמנה כתובתה ומנו לה ב\"ד אפוטרופוס ומנו ליתומי' אפוטרופוס ובא לפני ב\"ד וטוען אפוטרופ' של האלמנה שכל מה שעשה ראובן אינו כלום ורוצה לבטל המתנה ואמר שכל מה שהי' לראובן מטלטלי' היו והיו לה משועבדי' לכתו' ועוד שלא חלק בפניה מה שחלק אלא מבריח ומחלק ואפוטרופ' של יתומי' טוען כל מה שעשה ראובן עשוי מפני שבמתנה ראשונה בריא הי' ואע\"פ שחזר בו אין חזרתו חזרה ובפניה חלק כל מה שחלק בראשון ואפוטר' של האלמנה טוען שכ\"מ [היה] בין בראשונה ובין בשניה ועתה יורינו מורינו עם מי הדין. וזה השטר השני אנו ח\"מ נתקצבו אל מר נטורנאי ומצאנהו חולה מוטל למטה ומלולו בפיו ודעתו עליו מיושבת כאדם שהולך על רגליו ואמר לנו הוו יודעי' כל מה שחלקתי מנכסי לבני ולבתי ולאשתו בכולן אני חוזר בו והנני מצוה בפניכם שכל כסף וזהב שיש לי בין ברשותי בין ברשות אחרים חוץ מליטר' של זהב שנתתי לבתי שבה אני עומד בדבורי ובכל השאר יטלו שני בני ב' מרק\"ש ואשתי [תטלי] כל השאר כי הסיתוני בצואה ראשונה ונסיתי ועכשיו אני חוזר בי כדרך שאמרתי בפניכם ומתוך אותו חולי נפטר לבית עולמו ומה ששמענו כתבנו וחתמנו כך דעתי נוטה שהמתנה ראשונה שכתב ראובן לאשתו לבתו ושני בניו אינה כלום בין שהיא מתנת בריא בין שהיא מתנת שכ\"מ כי האשה לא נסתלקה מכתו' וכתובתה קודמת היתה שאותו מעשה נעשה שלא בפניה ושלא מדעתה ומאחר שכתובתה קיימת והיא באה [בכתו'] והם באים במתנתו כל הקודם זכה וא\"ת על הזכייה שזיכה ראובן לבתו ביד שמעון אף היא אינה כלום חדא שהמשכונות היו של גוי ועוד שלא קנה לה בגוף המשכונות כלל אלא מה שזיכה לה לא הקנה לה ומה שהקנה לה לא זיכה לה ואמר רבא אר\"נ (קידושין ח' ע\"א) האומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה משכון עליה' אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן ותו אמרי' התם ר\"ה בר אבין זבין ההוא אמתא בפריטי אותיבו [נסכא] עלה לסוף אייקר אמתא אתו לקמי' דרב אמי אמר להו פריטי אין כאן [נסכא] אין כאן ואי איכא דמקשי הא דאותבי' רבא לר\"נ קדשה במשכון מקודשת ואוקימנ' במשכון דאחרים דוקא היכא דאמר התקדשי לי במשכון זה דישראל הממושכן ביד ישראל והוא שמשכנו שלא בשעת הלואתו וכדר' יצחק אבל משכונו של גוי הממושכן ביד ישראל לא [קנה] דהכי קיי\"ל בפ' כל שעה (פסחים ל\"א ע\"ב) דישראל מגוי לא קנה אא\"כ א\"ל מעכשיו. ואע\"פ שהמתנה הראשונה אינה כלום מתנה האחרונה מקויימת היא בין לבת בין לבנים בין לאשה וזכתה הבת בליטר' זהב שנתן לה אביה והבנים בעשרים חצאים שנתן להם אביהם באחרונה והאשה בשאר כל נכסי' שנתן לה בעלה כי אין לפקפק במתנה האחרונה כלל כי בכל צדדי' נעשתה כראוי לדעת האש ובפניה ובקבלתה."
],
[
"תתעו. וששאלת אלמנת ראובן טוענת לאלמנת שמעון [שותפות] שהי' בין שנינו היה בידך וכשבאנו לחלוק נטלת בתחלה לעצמך מן הושתפות ליטר' מן הכסף והשאר חלקנו ואותה חצי ליטר' המגעת לחלקי אני תובעת ממך. משיבה אלמנהת שמעון אמת שותפות ביני ובין בעלך והיו לי תביעות רבותעליו ולו עלי עד שבאנו לדין ונתחייבנו שבועות ומתך הדין נתפשרנו ונתרצה לתן לי ליטרא כסף וקנו מידינו בקנין גמור על אותן התבועות ובלשון הזה אמר לי השותפות הנה בידך או את טלי מן הושתפות ב' ליטרא כסף או אתן לך משלי ליטרא כסף ממעות שיש לי בבית והנה אחד מעדי הפשרה מעיד כדבריה ולאחר פשרה זו קנה ראובן בעלך [משלי] צורכיו ונתן לי [מממונו משי] שוה חצי ליטר' של כסף ויצא לדרך וקדם החטא ולא חזר ולפי שתלה בדעתי וא\"ל או את טלי מן השותפות ב' ליטר' כסף או אתן לך משלי ליטר' כסף ואני הייתי תפוסה ועומדה מחייו נטלתי בחלתה ליטר' של כסף השאר חלקנו. כך דעתי נוטה שהדין עם אלמנת שמעון וידה על העליונה לשבע על הפשרה ועל התנאי כי כן הי' כדבריה ותפטר או [להשביע לאלמנת ראובן] שאינה יודעת מן הפשרה הזאת ומן התנאי הזה ולא שמעה מבעלה כלום ותתן לה אלמנת שמעון חצי ליטר' כסף שלקחה בפניה ומן אותו חצי ליטר' של כסף שפרע לה ראובן במשי ובאלמנותה לא תבעה בכך אין לה עליה כלום כי נאמנת היא לומר שבחובה נטלה דתנן (כתו' ט\"ו ע\"ב) ומודה ר' יוהשע באומר לחבירו שדה של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ועוד תנן (עדיות פ\"ח מ\"ב וכתו' כ\"ו ע\"ב) העיד ר' יוסי הכהן ור' זכריה [בן] הקצב [על בת ישראל שהורהנה באשקלון] וריחקוה בני משפחתה ועידיה מעידים [אותה] שלא [נסתרה] ולא נטמאה וא\"ל חכמי' אם אתם מאמינם [שהורהנה] האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה ואם אין אתם מאמינים שלא נסתרה ושלא נטמאה אל תאמינו [שהורהנה] ה\"נ המאמין שלקחה משמעון חצי ליטר' של כסף במשי יאמין שלקחתה בחובה ואם אינו מאמין שלקחתה בחובה אל יאמין שנתן לה כלם כי אין עדי' בדבר אלא הודאת עצמה."
],
[
"תתעז. וששאלת ראובן קנה חפץ בכך וכך והראה לשמעון חבירו ובקש ממנו שמעון לתתנו לו בדמים שקנאו השיבו ראובן רוצים לתן לי ממונו יותר על דמיו שנתתי בו ג' זהו' ענה שמעון איני רוצה לקנותו כדי להשתכר בו אלא רצוני לתנו לאשתי לעשות לה ממנו תכשיט א\"ל אם כדבריך בתנאי כן אני נותן לך בדמים שקניתיו ע\"מ שלא תהא רשאי למכרו מכאן ועד כ' שנים ואם תמכרנו בתוך כ' שנים יהיה כל המותר שלי ואין לך במכירתו אלא הדמים שנתת לי ונתרצו שניהם בדבר והלך ונתן לו ראובן לשמעון כתנאי הכתוב ומכר [שמעון] החפץ תוך הזמן וחלא המתין אפי' ג' חדשים וכשנודע הדבר לראובן תבע המותר משמעון ושמעון לא רצה לתן לו כלום ועתה עם מי הדין. כך דעתי נוטה שהדין עם ראובן ושמעון חייב להחזיר לו המותר שראובן לא מכרו לו אלא ע\"מ שלא למוכרו תוך כ' שנים וכיון שלא קיים התנאי בטל מקחו של שמעון ועמד חפץ בחזקת ראובן ואין לו לשמעון בו כ\"א הדמים שנתן לראובן בו. דתניא (גיטין ע\"ו ע\"א) ה\"ז גיטך ע\"מ שתשמשי את אבא ב' שנים [עמ] שתניקי את בני שתי שנים אע\"פ שלא נתקיים התנאי ה\"ז גט דברי ר\"מ וחכ\"א נתקיים התנאי ה\"ז גט לא נתקיים התנאי אינו גט והלכה כדברי חכמים. ותו מהא נמי איכא למילף דתנאי שהתנה ראובן עם שמעון [תנאה] הוי ומותר דמי חפציו דראובן הוי ולית לי' לשמעון בההוא חפץ אלא כשיעור זוזי דיהיב ליה לראובן דהא לא קיים תנאה דאתניה בהדי דאמרי' (ב\"מ ע\"ז ע\"ב) ההוא גברא דזבין חמרא [לחבריה] ופרעי' ופש ליה חד זוזא וקא עייל [ונפיק אזוזא] יתיב רב אשי וקא מעיין בה כה\"ג מאי א\"K ר' מרדכי לר\"א הכי אמר אבימי מהגרוניא משמי' דרבא זוזא כזוזי דמי ולא קנה והשתא ומה האי מוכר דאתני בהדי לוקח למיתן ליה זוזי בפריע ויהבינהו ניהליה ולא פש לגבי' אלא חד וכיון דקא עייל ונפיק מוכר עילוי' לא קנה לוקח דלא קיימי' לתנאי' אההוא זוזי שמעון דעקרי' לכולי' תנאה דאתני ראובן בהדי' ולא קיימי' כ\"ש דלא קנה בההוא [חפץ] אלא כשיעור זוזי דיהיב ליה לראובן ותו לא מידי."
],
[
"תתעח. וששאלת הא דאמר רב (גיטין ס\"ג ע\"ב) אין האשה עושה שליח לקבל גט מיד שליח בעלה ור' חנינא אמר עוש שליח לקבל כו' [ואמרי' במסקנא] שלחוה קמי' דרב אמי ואמר לא חזרה שליחות אצל הבעל ור' חייא [בר אבא אמר נתיישב בדבר הדור שלחוה קמי' דרב חייא בר אבא אמר כל [הני שלחו להו ואזלי] כי היכא דמספקא להו [לדידהו] ה\"נ מספקא לן לדידן הוי דבר שבערוה ודבר שבערוה חולצת וקא מיבעי' לן גבי קידושין כה\"ג מאי. כך דעתי נוטה גבי קידושין נמי חולצת דהתם נמי הוי דבר שבערוה ודבר שבערוה חולצת ועובדא הוי (גיטין שם) ואצרכוה ר' יצחק בר שמואל בר מרתא גט וחליצה תרתי גט מחיים וחליצה לאחר יתה והוא [הדין] בקידושי' דספיקא דתרוייהו חולצת דתנן (יבמות ל' ע\"ב גיטין פ\"ו ע\"ב) וכולן שהי' בהן קידושי' או גירושי' בספק חולצת ולא מתייבמת."
],
[
"תתעט. וששאלת ראובן ושמעון בא לדין וטוען ראובן [בהיותי] בביתי בכפר שלי נדרתי ציפוי זהב לעשות בראש ס\"ת וכשבאתי למעגנץ לקחתי חצי אונקיויא זהב טוב ונתתי לשמעון לעשות ופסקתי עמו לתת לו בשכר ה' דינר ודהני מיום ליום עד יום נסיעתו ובא אלי מבערב והביא לי הציפוי בלילה ונתתי לו שכרו ושמו בחגילתי וכשבאתי לביתי ראיתיו שהי' לבן כי לקח מן הזהב ושם כסף תחתיו ובראותי כן חרה לי מאד ועתה אני רוצה שישיב לי מה שלקח ממנו ושמעון משיב חלילה לי מגנוב ממון הדיוט כ\"ש ממון של הקדש אלא מה שנתת לי עשיתי בו מלאכתי והשבתיו לך ולא ערבתי בו ולא חסרתי ממנו כלום וכבר עברו יותר מחמש עשרה שנה שהי' דבר זה ופעמים רבות היית בכאן ולא תבעתני כלום ולמה לא הבאת אפי' חתיכה אחת להראות לי האמת דבריך וראובן משיבו כי לא הופניתי ועתה יש לראובן להשביע [את] שמעון או לאו כך דעתי נוטה שיאן לו לראובן על שמעון כלום לפי שאין משביעי' על הקדשות ודינו מסור לשמים דתנן (שבועות מ\"ב ע\"ב) אלו [שיאן נשבעי'] עליהן העבדי' והשטרות והקרקעות וההקדשות ואפי' הי' ממון הדיוט כענין זה אינו יכול להשביע שזה ראובן נטל את הציפוי ושמו על העמודים וגילה בדעתו שמוותר בדבר ולא הביא מאותו הב כלום לא אז ולא עתה אלא בדברי' בעלמא ומצינו שמוותר הנותר אפי' יש לו תביעה בדבר אינו יכול לחזור ותבוע מאחר שלא מיחה ולא ערר וזה ראובן עברו כמה עתים וכמה זנים ולא ערער ולא מיחה ויתר ע\"כ אין לו עתה לשוב ולתבוע מן שמעון דת\"ר (כתו' ס\"ח ע\"ב) הבנות [בין] בגרו עד שלא נשאו בין שנשאו עד שלא בגרו אבדו [מזונותיהן] ולא אבדו פרנסתן דברי רבי ואר\"נ אמר לי הונא הלכתא כרבי ואותבי' רבא לר\"נ יתומה שהשיאה [אמה] או אחיה וכתבו לה [במאה או בחמשים] זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מה שראוי [להנתן לה] טעמא דקטנה הא גדולה ויתרה לא קשי' הא דמחאי הא דלא מחאי ה\"נ מסתברא דא\"כ קש' דרבי אדרבי בתני' רבי אומר בת הניזונת מן האחי' נוטלת עישור נכסים ניזונית אין שאינה ניזונית לא אלא לאו ש\"מ הא דמחאי אלמא היכא דלא מחאי איבד' זכותה וראובן נמי [שויתר] ולא ערער ולא מיחה איבד זכותו שאפי' סתם אינו יכול לחזור מחמת תביעה זו כי ציפוי זה לנוי ס\"ת נעשה ואין להשתמש בו כדתני' בפ' הכל מעריכין (ערכין ו' ע\"א) צדקה הרי היא בבל תאחר ואינה כהקדש דאלו הקדש אסור להשתמש ביה צדקה שרי לאשתמושי בי' הלכך ציפוי זהב ממון הקדש הוא ואין נשבעי' עליו."
],
[
"תתפ. וושאלת ראובן נשא אלמנה אחות שמעון והביאה עמה תכשיטי' ובגדי' ושאר נכסי' בכסף ובזהב וכל אשר לה [וישבה] עם בעלה ימים ושנים לימים הלך שמעון לדרכו לסחור ואירע שנפטרה אחות שמעון קודם ביאת שמעון לביתו ועכב ראובן תפלות על שמעון עד שבררוני לקבל טענותיהם לשאול דינם מאת אדוני וגזרו קהלות עליהם את הדין בהוראת דין אדוני וכן טען ראובן על שמעון הנה זוגתי [אחותך] נתנה לך בחוב כשהלכת לדרך שני ליטר' וחצי של כסף כי לא היתה מאמנת לי כי ברוב עונותי לא ראתה מזלי צומח כי אם שוקע וע\"כ האמינה אותך יותר ממני וגם עוד נתנה ללוי באמנה ליטר' וחצי של כסף וגם ציותה בשעת פטירתה לקבל לי מלוי ליטרא וחצי כסף סך כלו ד' ליטרא של כסף ומאותן ד' ליטרי' ציותה לפרוע לך דמי הסוס שקבלתי ממך באמנה על ידידה כשרציתי להחזיק בדרך כשאר כל אדם כי לא היתה מאמנת אותי ועתה הנה לוי מיהר לבא קודם ביאתך ומיד תבעתיו ליטר' וחצי של כסף [כצואת] אשתי והשיבני ואמר גיסך שמעון בא [אלי] כי אחותו מנתה אותו אפטרופא עלי לגבות את שלה מידי והכל גבה מידי עד פרוטה אחרונה והבאתיו לב\"ד ופטרוהו כי העידו שהי' לשם באותו דרך שקבלת את של אשתי מיד לוי מה שלא ידעה ולא צותה לך מעולם לקבל מלוי אפי' שוה פרוטה ועתה הנה יש [לי בידך] ד' ליטרי' של כס וקבל לך דמי סוס שלך והשאר פרע לי כצואת אשתי והשיב שמעון ואמר בודאי קבלתי מלוי החוב של אחותי כי קניתיו מאחותי ולא כולו אלא פשרוני כמעט בג' מאות על מלאכת עורות אדומים לפי כשהייתי רוצה לילך לסחורה כבר הי' הולך לוי מימים הרבה לדרך לסחורתו ופייסה אותי אחותי לומר אי אחי נעימי הנה שמעתי כי לוי הפסיד בסחורתו ונשבע [לי] שאין [לו] כל כך ועתה הנך הולך לשם ותקנה ממני החוב שיש לי על לוי והנה אני מתעטפת בעטיפת ראש של אמנו ובנזמים שלה אני מתקשטת ולך משפט הירושה ותן לי אות על אותו חוב שיש לי ביד לוי ומה שתוכל להוציא מיד לוי יהא שלך וע\"כ אין לך עלי מחמת החוב שביד לוי כלום כי קניתיהו מיד אחותי ועוד אם יחייבוני לפרוע לך לא אפרע כ\"א דמי הפשרה שקבלת ומה שאמרת כי כשצותה אחותי בשעת פטירתה בעדים שיש לה [עלי] ליטר' של כסף וחצי לא כל הימנה להעליל עלי ברוח דבריה לחייבני ממון שלא [בפני] ואני לא הייתי בפניה כ\"א בדרך אלא היה בידי פרקמטיא שלה שוה ליטר' וחצי של כסף והחזרתי לה קודם הליכתי לדרך ועוד א\"כ הוא שהיה לה עלי שום חוב על מה [היתה] מקבלת לך [סוס] בחוב ממני היה [לה] לטול על חוב שבידי. השיב ראובן ואמר מה שנטלה לי סוס ממך בחוב ומה שמשכנה עריאה בידך כל זה הי' קודם [שנתנה לך בחוב] ומה שאמרת כי מכרה לך החוב שהיה [לה] על לוי בעטיפת הראש ובנזמים הנה אותן הנזמים קודם שנתנה אשתי לך שום דבר בחוב הייתי מוסר לפניך ליהודה והיה לך להתרות לי ולומר הנזמים הללו לא של אחותי [הן] אלא של אמנו היו ושלי הן. ומה שאמרת שלא קבלת מלוי כל החוב [אלא מעט כי פשרוך] לאו כל הימנך לפשר את שלי בלא הרשאתי ובלא הרשאת אשתי ואם ירחמוני מן שמים אגבה ממך הכל ועוד מה שאמרת שמכרה לך זוגתי החוב שביד לוי בעטיפת וכו' לא כי מעולם לא שמעתי מאשי שהי' לה אפי' שוה מחט לא משל אמה ולא משל אחיה ולא משום אדם כי מה שהביא' אצלי שלה ולשלה הי' וגם לא הי' לך לקנות ממנה שום דבר במטמוניות בלא דעתי ובאל רשותי ולא שמעתי מפיה מכירת אותו החוב של לוי לא בבריותה ולא בשעת צואתה של פטירתה כי בשעת פטירת אדם מודה על פשעיו ואף עי לא היתה מדברת תרמית ושקר על שום אדם כ\"ש על אחיה ועוד הנה עדי צואה יוכיחו אם שמעו ממנה מאותן הנזמים ומעטיפת הראש שום מכירה לקש\"ה וגזרו גזירה על אותן העדים שהיו בשעת צואתה והעיד מר שמחה ב\"ר דן ומר משה בק יצחק ומר איתיאל בר משה ואמרו נכנסנו אצל זוגת ראובן ומצאנוה חולה מוטלת במטה ודברים מכונים בפיה ודעתה מיושבת עליה כשאר בני אדם המהלכים על רגליהם בשוק ועמד וישבה על מטתה וצותה ואמרה לונ הוו עדים לבעלי לראי' ולזכות שיש לי על אחי שמעון ב' ליטר' וחצי של כסף ונתתי לו לשמעון אחי שיעשה לי ריסלא וכשהזמין עצמו לדרך א\"ל אחי [אין] רצוני לעשות לם שום ריסלא אלא אם רצונך אקבל פרקמטיא [שלך] עלי בחוב ביותר ואם יש לך שום דבר עוד תני בחוב אלי וכן עשיתי נתתי לו הפרקמטיא וגם [מכרתי] מחמת חולי שלי מעט זהב ונתתי לו בב' ליטר' וחצי של כסף ועתה יש לי עליו ב' ליטר' וחצי של כסף וביד לוי ליטרא וחצי של כסף סך הכל ד' ליטר' ויפרע מהן דמי הסוס לאחי שקבלתי לבעלי זה בחוב והשאר יקבל לו ויהא לו ולבני שנתן לי קוני ממנו. כך דעתי נוטה שחייב שמעון להחזיר לבעל אחותו ליטר' וחצי של לוי [בלא] שום טענה בעולם מחמת החוב שקבל מלוי ומה שטוען שמעון שקנה אותו חוב מאחותו בתכשיטי אמו ובנזמי' שהי' בידיה אין ממש באותו טענה אלא פי' אם אחותו אשת ראובן אמרה בצואתה תכשיטי' אלו של אמי הן אין בכך כלום שיאין לשמוע לה לתת ממון בעלה לאחרים דאמרי' (ב\"ב נ\"ב ע\"א) דביתהו דרבה בר רב הונא כי קא שכבה אמרה הני כיפי דמרתא ובני [ברתא] אתא לקמי' דרב אמר לי' אי מהימנא לך עשה [כפירושה] ואי לאו עשה פירוש לפירושה אלמא אין לסמוך על דבריה כ\"ש [שאין] לסמוך על דברי שמעון ואין ממש באותה טענה ומשאר החוב שתובע ראובן משמעון ישבע [שמעון] שפרע הכל לאחותו קודם הליכתו ולא נשאר יותר מדמי הסוס שהאמין ואין לזה על זה מתביעות אלו לא שבועה ולא פרעון."
],
[
"תתפא. וששאלת ג' אחי' ראובן ושמעון לולוי והיו שמעון ולוי מיושבי' יחד בעיר אחת וראובן הי' יושב בצפון ונפטר לוי לעולמו בלי בנים וצוה לשמעון שלא יקניט אשתו עבור בגדיה ובא שמעון עם אשתו וגירש יבמתו בלא מזונות ובלא בגדיה מביתו ובאה בוכה וצועקת לפני הקהל ושגרו הקהל אצלו ואמרו שלא כהוגן עשה שגירש יבמתו בלא מזונות וגם אשתו עשה שלא כראוי שתפסה בגדי יבמתה והניחה ערומה והשיב לשלוחי קהל [הלא] יש לי ולאחר [זמן] לא שנה ולא שנתים לתן לה חליצה וראו הקהל שלא השיב כהוגן שלא נתן לה מזונות וגם לא רצה לפטרה בחליצה ובידו היה מון אחיו חזרו הקהל על ראובן כדי לחלוץ ליבמתו ולקבל ממון אחיו ועל כן כי ראינו שגם ראובן [דוחה] אותנו עד שנוציא כל הממון מיד שמעון כי אמר הואיל ואחי שמעון לא נשגח עלי ונטל לו כל ממון אחי ולא חלק לי ממונו לא דרך ירושה ולא דרך חלוקה בעולם וגם על יבמתו לא רחם ועל דבריכם לא חשש חלילה לי מלסרב על דקבריכם ואני אעשה צוויכם לחלוץ יבמתי אבל [עשו] לי תקנה שיתן [לי] שמעון אחי כל ממון אחי לוי הואיל ואני אחלוץ יבמתי כי אני ראויח לירש את אחי המת ועל כי לא יוכלנו לשדלו בשום ענין ושמענו מזקנים הראשונים שהמיבם יבמתו יורש נכסי אחיו המת אבל חולץ לא [עייננו] כל כך [ואין] זכור לנו אם הוא יורש כמו מייבם ע\"כ עשינו בזה הענין כדי שלא תשב עגונה שכתבה לו במתנה כל כתובתה וקנינו מידה וכתבנו לו המתנה והתמונה ונתנו לו ומסרה לו את הכתובה ואח\"כ חלץ לה.",
"ועתה יורינו אדוני אם יוכל ראובן להוציא [בדין לנחלה] ויחלק הכל עם [שמעון] וגם יש להם בן יהודה אחיהם אם יכול גם הוא לטעון על חלק [שליש] לומר גם אני אטול חלק [שליש] כמותכם. שאלה זו לא נתפרשה כל צרכיה כי לא נזכר בה אם אבי היתומים קיים או לא וגם [טופס] המתנה לא נכתב בה ע\"כ הוצרכתי לפרש. כך דעתי נוטה שהכונס יבמתו זכה [בנכסי] אחיו אבל החולץ יבמתו אם האב קיים זכה האב בנכסי המת שהאב קודם לכל יוצאי יריכו כדתנן (יבמות מ' ע\"א) החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה אם יש אב הנכסי' של אב וגם בן יהודה זכה בחלק אביו לירש עם אחי אביו כאחד מהם בנכסי לוי שכן מצינו בנות צלפחד שירשו חלק אחי אביהם החי שנאמר נתן תתן להם ותניא (ב\"ב קי\"ח ע\"ב) נתן תתן להם זה חלק אביהן המגיע להן בארץ ישראל בתוך אחי אביהן זה נחלת [אבי] אביהן חלק המגיע לצלפחד מנכסי חפר והעברת זה חלק בכורה של צלפחד ר' [אליעזר בן יעקב אומר אף] חלק אחי אביהן [נטלו] שמת וחלקו עם אחי איבהן דכתיב נתן תתן לאלמא אחי' שמת א' מהם וניח בן ואח\"כ מת א' מן הנותרים והניח נכסים בן אחיהם יורש עמהם וכולן שוים בנחלה. ומעסק המתנה אם קניית המתנה וכתו' נעשית כתקון חכמי' מקויימת היא וקנאה ראובן הכתובה כולה או חציה הכל כמנהג המקום ואם קניית המתנה והכתו' לא נעשה כראוי תגבה היבמה כתו' מה שראוי לה לגבות כמנהג מקומה או כל כתו' או חציה ושאר כל הנכסי' של מת יחלוקו ראובן ושמעון ובן יהודה בשוה כמו שכתו' למעלה."
],
[
"תתפב. וששאלת ראובן ושמעו ולוי אחים והיתה דינה אחותם ונפטר ראובן בתחלה ונשארו בניו אחריו ונפטר אחריו שמעון בלא בנים ויורני אדוני אם יורשי' בני ראובן עם לוי בנכסי שמעון או לא ועוד יורני אדוני אם נפטר גם לוי בלא בנים מי [הםפ היורשי' בנכסי שמעון ובנכסי לוי [בנכסי שמעון ירשו] בני ראובן מחית האחד ואם מת גם לוי זכו בני ראובן בנכסיו ואין לדינה במקום רחל כלום שלא זכה איבהם בירושת אחיו בחייו כי נפטר קודם שמעון או אחותם דינה כך דעתי נוטה שבני ראובן יורשים על לוי בנכסי שמעון וזכה לוי לטול מחציל הנכסי' ובני ראובן מחציל החאר ואם מת גם לוי זכו בני ראובן בנכסי' ואין לדינה במקום רחל כלום דתנן (ב\"ב קט\"ו ע\"א) כל הקודם לנחלה יוצאי יריכו קודמי' וכיון דאלו ראובן חי קודם לדינה בנכסי שמעון ולוי בניו נמי קודמי' להכי להם משפט הירושה."
],
[
"תתפג. וששאלת ראובן הלוה פשיטי' לבנו של שמעון ואותו הבן עדיין ברשות אביו הוא ובלא ידיעת שמעון הלוה ראובן פשיטי' לבנו והפסיד הנער הפשיטי' כמנהג הנער בהוצאתן [וכשהיה] לו לראובן לגבות שלו מן הנער לא היה לו במה לפרוע לו ועתה מערער ראובן על אביו לומר דינך לפרוע לי בשביל בנך והשיב שמעון ואמר לא כי הפסדת מה שלוית לבני לבלא ידיעתי ותמתין עד שיגדלנו המקום וישיגנו יד במה לפרוע ומשלו יפרע לך כך דעתי נוטה שיאן לשמעון לפרוע חוב הבנו כי הלוהו שלא מדעתו."
],
[
"תתפד. וששאלת יעקב נשא לאה וילדה לו שתי בנות ובן והשיאו הגדולה לראובן בחייו והקנה נשאת לשמעון אחר מיתת אביה והבן גידל ונשא אשה אחר מות אביו והיה דואג בן אחותו של יעקב גדל בבית יעקב לימים נטרפה דעתה של לאה וחיה יעקב אחרי זאת זמן מרובה וסוף הוכה [וחלה] יום אחד וצוה את ביתו והיה דואג שם בביתו ונפטר יעקב לבית עולמו ונפטרה גם אשתו אחריו לזמן מרובה [חלה] בנו כשתי שבועות וציוה צואתו וחילק נכסיו לעניים והיה דואג שם לפניו ולא ערער לא בצואת יעקב ולא בצואת בנו כלום לימים אחר כל זאת נתחייב דואג לראובן חתן יעקב כך וכך ממון וגם חלה ראובן ונפטר לבית עולמו והניח אלמנה ובן קטן ובא אפטרופוס האלמנה והיתום ותבע דואג לדין מחמת אותו חוב שנתחייב לראובן חתן יעקב ענה דואג ואמר לא אתן כי לאה אשת יעקב צותה לי בחיי בעלה לקחת פרקמטיא בכך וכך דמים מן הגוים בני עירם ולהביא לה וכן עשיתי ולא פרעה היא ממון זה לא לי ולא לגוים ופרעתי אני לגוים משלי ועל אותו ממון תובע אני חוב זה ואין לו לדואג על חוב זה [לא] עד ולא ראיה ולא שום זכות שבעולם ולא ששמע מפיו ערער לא בחיי לאה ולא בחיי בעלה ולא בחיי בן יעקב ולא בחיי ראובן חתן יעקב. כך דעי נוטה שאין בטענת דואג ובתפיסה שלו כלום כי מי הזקיקו לקח מעצמו ממונו לתן לגוים בכדי [אלא] הי' לו להביא הגוים ליעקב וללאה אשתו להפרע מהם כי היכולת הי' בידם [והו\"ל] דברים שאין בהם ממש לא מיבעי' זה אין ממש בטענתו אלא אפי' היה לו עדי' שפרע לגוים אין בכך כלום דאמרי' יעקב או לאה נתנו לו משלהם לפרוע לגוים ולא משלו נתן להם [דאמרי' (ב\"ב קע\"ד ע\"ב)] ההוא ערבא דגוי דפרע לי' לגוי מקמי דלתבעינהו ליתמי מהו א\"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אטמר אבימי מהגרוניא אפי' למ\"ד [לא] חיישי' לצררי ה\"מ בישראל אבל גוי כיון [דדיניה] בתר ערבא אזיל אי לאו דאתפסי' צררי מעקרא לא הוי מקבל עלה הלכך אין ממש בדבריו כדאמרי' ולדבריו מה ראי' הוא לפרע מראובן יותר משמעון אחיו והלא שניהם היו חתני יעקב ולאה אלא לפי שבא ממון ראובן לידו הכניס בו עין רעה שלא כדין ואפי' לדברי דואג שאמר שראובן ירש יעקב והלא לא [ראובן] ולא שמעון ירשו יעקב ולאה כ\"א בן יעקב כי הירושה שלו היתה דקיי\"ל אין לבנות במקום הבנים כלום הלכך בכל צדדי' אין בדבריו כלום."
],
[
"תתפה. יהודי אחד הביא פרקמטיא [מארץ] פולים [פאלען] ובא ראובן ושמעון והלכו להם ובאו בצנעא וקנו אותה ובתוך כך חלה לוי והלך [יהודה] אצל ראובן וא\"ל מדוע רמיתם וקניתם הפרקמטיא במטמוניות א\"ל ראובן ח\"ו [הנה] חלקך וחלק לוי ביד שמעון ולך אצלו וקבל מחצית כל הפרקמטיא חלק שניכם והלך יהודה אצל שמעון וקבל הפרקמטיא משמעון בציווי ראובן ולא דבר זה עם זה בעסק הקנייה כלום והביא הפרקמטיא לביתו ולא הודיע ללוי כלום וכשנתרפא לוי הלך גם הוא לראובן ובקש [ממונו ותבעו] שמעון על חובו ולא נמצא בי'ד ראובן כ\"א מעט תכשיטי זהב שנתן לאשתו כשנשאה והיה רוצה שמעון [שיטלם] ראובן מאשתו ויתנם לו וראובן לא הי' רוצה להקניט אשתו הדין עם מי. כך דעתי נוטה שאין ב\"ד יכולי' לכוף את ראובן להקניט את אשתו ולטול ממנה תכשיטיה שלא מדעתה ולתת לשמעון בחובו דתנן (ערכין כ\"ד ע\"א) א' המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבעו לשמן ולא בסנדלים חדשי' שלקחו לשמן. ואם נפש אחד לומר א\"כ מה הפרש בין תשיטי' שהכניסה לו לאותן שנתן לה יש [לומר] שאותם שהכניסה לו אם מכרם הבעל היא מוציאם מיד הלקוחות משום שבח בית אביה אבל אלו אם מכרן הבעל שלא מדעתה אין לה על ההלקוחות כלום אבל לכוף הבעל שיטול תכשיטי אשתו ויגבם לבע\"ח בחובו שלא מדעתה אין ב\"ד יכול לכופו."
],
[
"תתפו. ראובן היה לו שני בנים חנוך ופלוא וחלה ראובן וצוה מחמת חוליו וחילק ביניהם ונפטר מאותו חולי ובאו שני בניו לחלוק שאר נכסיו ואמר חנוך [לפלוא] רוצה אני לידע מה נטלת מנכסי אבינו לאחר מותו וקודם מות וורוצה אני להשביעך על כך וליטול כמו שנטלת השיבו פלוא לא נטלתי כלום אלא מה שנתן לי אבי מידו ואפי' [אם] נטלתי אין לך עלי כלום לפי שלא ערער אבי עלי. כך דעתי נוטה שהדין עם פלוא ואין לו לחנוך להשביעו ולקחת כנגד מה שלקח פלוא שאפי' [הוא] בידו מאחר שאביו לא [הקפיד] ולא מיחה ולא הזכיר בשעת חילוק נכסי' אין לו על פלוא כלום דתנן (ב\"ב קל\"ט ע\"א) הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולי' התפרנסי' על [ידי] הקטנים ואין הקטנים ניזונים על [ידי] הגדולים אלא [חולקי'] בשוה נשאו גדולים ישאו קטנים ואם [אמרו] קטנים [הרי אנו נושאין כדרך] שנשאתם [אתם] אין שומעי' להם אלא מה שנתן [להם] אביהם נתן ואמרי' בגמר' מאי קאמר הכי קאמר נשאו גדולי' לאחר מיתת אביהם [ישאו קטנים לאחר מיתת אביהם אבל נשאו גדולים בחיי אביהם ואמרו קטנים לאחר מיתת אביהם] הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם [אתם] אין שומעי' להם אלא מה שנתן להם [אביהם] נתן אלמא זכו גדולי' במה שבידם ה\"נ זכה פלוא במה שבידו ואם נפש אדם לומר עשה זה אינו דומה למשנתינו דהכא נטל פלוא מעצמו שלא מדעת אביו ומשנתינו משמע שהאב מעצמו נתן להם דקתני מה שנתן להם אביהם לאו כל הימנו שנתינה זו לאו ניתנה ממש היא אלא מאחר שלא [הקפיד] האב בדבר ולא ערער ולא מיחה נעשה כמי שנשא ונתן ולעולם שנטל מעצמו דקתני נשאו גדולי' ישאו קטנים ואוקימנא לאחר מיתת האב ומהא נמי איכא למילף דאין לו לחנוך על פלוא מדבר זה כלם לא שבועה ולא פרעון דתנן (כתו' פ\"ו ע\"ב) הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה ולא עשתה אפטרופוס אין היורשי' משביעי' אותה לעתיד ואין משביעי' אותה לשעבר אלמא לשעבר אין להם עליה כלום ה\"נ לשעבר [אין] לחנוך על פלוא כלום."
],
[
"תתפז. אל האלוף מסבול מרנא ורבנא יהודה כ\"ץ אני חזקיה תלמידו מבקש פניו להשיבני על שאלתי. אותו כנען סוימיל לא צוה דבר כשנפטר מן העולם ומה שנשא ונתן עמו הכל ביד מר אליקים הלוי ומזומן הוא לתן הנכסי' כולו ביד ב\"ד כי לא נמכר מהן כלום ולא הוחלף בעסק אחר ותבעו ר' יעקב בר' נעמן בפני לדין מחמת [שנתנה] לו אשתו טבעת של זהב וזהוב א' לקנות עורות מורמרינ\"ש ואמר שר' מנחם בעל אחות אשתו יודע ובן אחותו של סוימיל הודה בפני שכך אמר לו דודו אבל לא הראהו הטבעת ולא הזהוב ור' מנחם גם הוא תובע את הממון שנתן לסוימיל ומקצת הסימני' שהוא נותן מכיר ר' אליקים ומקצת חבירים שבעירי אומרי' שאין בן אחות סוימיל ראוי ליורשו שהיתה הורתה ולידתה [שלא] בקדושה והוחזקו למכיריהם שהיתה [אחותו] מן האב ומן האם ושניהם נשתחררו ועוד י\"א שארוסה של סוימיל ראוי' לגבות תחלה מה שהכניסה לו בעדים ועתה יבאר לי הדין. כך דעתי נוטה שאותו בן אחותו אינו נוחל מאמו לפי שאמו ואחיה נולדו מן השפחה ולד שפחה כמוה דכתי' האשה וילדיה תהיה לאדוניה ותנן נמי (יבמות כ\"ב ע\"א) מי שיש לו בן מ\"מ פוטר את אשת [אביו] מן היבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו הוא לכל דבר חוץ [ממי] שיש לו מן השפחה והנכרית אלמא בן השפחה לאו בנו הוא ולא פטר וה\"ה דלא יירש הלכך האלמנה תטול מה שהכניסה לו [ותשבע תחלה שלא גבתה כלום ממה שהכניסה לו] ותטול. ואלו הי' רוצה מהר אליקים לזכות במותר הרשות בידו עכשיו שאינו רוצה ישבעו ר' יעקב ור' מנחם כפי טענותיהם ויטלו גם הם ואם יש שם מותר ינתן לקופה. ואם ירצה מר אליקים למחול השבועה לשלשתן הרשות בידו."
],
[
"תתפח. ראובן ושמעון היו להם ב' חפצים א' ביד ראובן וא' ביד שמעון שביד שמעון היה אומר ראובן עליו שהוא שלו ושביד ראובן היה אומר עליו שמעון שהוא שלו לסוף נתפשרו והחזירו זה לזה בקנין [ומחלו] כל דין ודברים ושבועה וקודם המחילה וחזרת החפצים הלך שמעון הקנה ללוי החפץ שבידו [אגב] ד' אמות קרקע הנכתב בשטר ואחרי זאת החזירו לראובן לימים בא לוי ותבע את ראובן לדין מחמת החפץ שבידו והביא [שטר] מתנתו בפני ב\"ד וראובן טען אותו חפץ שהחזיר לי שמעון שלי היה ובא ליד שמעון ולא יכולתי להוציא מידו עד שנתתי לו טוב ממנו עתה אם טוב בעיניו מה שעשינו הרי מוטב ואם לאו יחזיר לי מה שנתתי לו ואני אחזור לו מה שנתןלי השיבו לוי השבלי החפץ הניתן לי קודם שבא לידך והשוה עם שמעון במה שתתרצה כך דעתי נוטה שאין ללוי על ראובן מאותו חפץ כלום דקיי\"ל בע\"ח מאוחר [שקדם וגבה] במטלטלי' מה שגבה גבה ולא תימא במטילטלי' אלא אפי' הי' אותו חפץ מקרקעי והי' לו לשמעון נכסים אין לו ללוי על ראובן כלום כל זמן שיש לו נכסים לשמעון דתנן (גיטין מ\"ח ע\"ב) אין נפרעי' מנכסי' משועבדי' במקום שיש בני חורין אפי' [הן] זיבורית."
],
[
"תתפט. ראובן היה לו מטלטלי' [מסוימים] ולוה מעות משמעון ושעבד לו מטלטלי' אנב ד' אמות קרקע אשר נהגו לכתוב בשטרות כי לא הי' [לו] מקרקעי ומכר כל מטלטלי' ללוי ולא שייר אצלו כלום עכשיו אין לשמעון להתפרע מראובן [מי] נשתעבדו לו קודם לכן או לאו. כך דעתי נוטה שאין שמעון יכול [לטרוף] מלוי מאותן מטלטלי' שקנה מראובן כלום כדאמר לעיל בע\"ח [מאוחר] כו' וכ\"ת הא אקנינהו [ראובן מטלטלי] אגב קרקע ואמר [רבה (ב\"ב מ\"ד ע\"ב)] אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי יגבה ממטלטלי [ה\"מ] קרקע דידיע דוכתא וקא מסיימא אבל היכא דלא ידיע דוכתא ולא מסיימא לא דמטלטלי לא מגבי אלא א\"כ גבי מקרקעי ברישא דהכי אמר [רבה] גבי מקרקעי וגבי מטלטלי ותו הא דאמר [רבה] בר יצחק אמר רב (ב\"ב ק\"ן ע\"ב) שני שטרות הן אמר זכו בשדה לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה ע\"מ שתכתוב לו את השטר חוזר ובזה ובזה ור' חייא בר [אבין] אמר רב הונא ג' שטרות הן ב' הא דאמרן ואידך אם קדם מוכר וכתב לו השטר כאותה ששנינו כותבי' שטר למוכר אע\"פ שאין לוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא וזהו ששנינו נכסי' שאין להם אחריות נקנין עם נכסי' שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה אלמא מעיקרא גבי מקרקעי והדר גבי ממטלל והכא דלא מצי גבי ממקרקעי דהא ליתנהו מטלטלי נמי לא ודוקא מאחרי' אבל מיניה ואפי' מגלימא דעל כתפי' וכ\"ת הא מעשים בכל יום מאן דאתא באדרכתא גבי מטלטלי אע\"ג דלא גבי [מקרקעי] ה\"נ ל\"ש לא דמי להדדי דהתם [מקנה] לא מכוין לאקנויי וקונה לא מכוין למקני אלא [תרוויי] באהדורי ממונא למרי' קא מכוני ואף רבנן קמאי דתקינו לאקנויי אגב אסיפא דביתיה להכי נמי איכוין ומוכחא מלתא דתיקון למכתב בשטר אדכתא זיל דון וזכי ואפיק לנפשך דמשמע [דלדידי' קא] מזכי ליה ואנן קיי\"ל (ב\"ק ע' ע\"א) דשליחא בעלמא הוא דשוי' אלא ש\"מ כדאמרינן."
],
[
"תתצ. ראובן ושמעון ולוי באו לדין וראובן טוען שמעון בא אלי ואמר יש לך נמיות ואמרתי לו הן מכרתים לו ונתן לי הכסף בתנאי כך [שיוליכם] בוויר\"משא אם ייטיבו בעיניו אז יהא המכר קיים אם לאו [שאחזיר] לו הכסף ובכך נתתים לו והלך לו ובתוך השבוע הייתי הולך לוויר\"משא ופגעתיו והשאלתיו על עסק הנמיות ואמר לי לא ישרו בעיני והנם בקסקיא שתחתי אמרתי לו חזור אתי לוויר\"משא [אמר שמעון לא אוכל[ כי יש לי צורך במגנץ אלא אתן הנמיות לבתך ואשוב אחריך לקבל הכסף ועשה בטובתך והמתנני שם עד בואי אליך אמרתי לו איני יכול לעכב שם אבל הכסף אתן ביד נאמן להגיעו לידך ואתה תן הנמיות [לבתי] ובאתי לרוור\"משא ועכבתי שם עד סמוך לשקיעת החמה ובראותי ששמעון לא בא לקחתי הכס ונתתי ללוי לפקדון עד בוא שמעון לפי ששמעתי משמעון שאמר כסף זה נתן לי לוי ע\"כ נתתיו לו. לערב [בא] שמעון ובאתי אצל לוי ואמרתי לו השב לי הכסף שנתתי לך אמר [לי] לא אשיב לך שהוא שלי ואני נתתיו לשמעון וגם אתה החזרתוו לי באמת שהוא שלי והלכתי לשמעון ושאלתיועל עסק הנמיות אם נתנם לבתי ואמר לי לא השב לי כספי ואחזירם לך ועתה דינו של ראובן עם מי. כך דעתי נוטה שדינו של ראובן עם לוי ולוי חייב להחזיר לו הכסף שנתן לו ראובן כי לא היה ביד ראובן של שמעון כלום שהרי שמעון דמי כספו בידו ודין זה אינו דומה לדרבי נתן כלל דתניא (פסחי' ל\"א ע\"א) ר\"נ אומר מניין [לנושה] כו' הלכך אי לו ללוי זכי' באותו כסף כלל שאפי' בטענת [לוי] שראובן החזיר לו הכסף בחזקת שהוא שלו אין בכך כלום לפי שאותה נתינה בטעות היתה שאלו היה ראובן יודע ששמעון לא החזיר הנמיות לבתו לא היה נותן הכסף ללוי ותניא (ב\"ב קל\"ב ע\"א) הרי שהלך בנו למדה\"י ושמע שמת בנו וכו' וקיי\"ל דהלכתא כר' שמעון בן מנסיא דגההוא מתנה לאו כלום היא ועוד מצינו [שמחילה] בטעות לא הוי מחילה דאעמר (ב\"ב מ\"א ע\"א) רב [ענן] שקיל בידקא בארעא אזדלא הדר גודא בארעי' דחביר' אתא לקמי' דרב נחמן א\"ל זיל אהדר והא אחזוקי כמאן כר' יהודא וכר' ישמעאל בר' יוסי דאמרי כל שבפניו לאלתר הוי חזקה בהא לית הלכתא כר' יהודה וכר' ישמעאל [את גופך אי הוי ידעת לא עבדת] כי היכיח דאת לא הוי ידעת איהו נמי לא ידע אלמא מחילה בטעות לא הויא מחילה וכן לענין אונאה נמי אשכחן דמחילה בטעות לא הוי' מחילה דאתמר (ב\"מ נ\"א ע\"א) האומר לחבירו ע\"מ שאין לך עלי אונאה ופליגי בה רב ושמואל ובמסקנא אמר רבא ל\"ק כאן בסתם כאן במפרש בסתם בטעות הוא לא הוי' מחילה [במפרש] דלאו טעות הוא הוי' מחילה דתני' בד\"א בסתם אבל במפרש מוכר שאמר ללוחק חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה ע\"מ שאין לך [עלי] אונאה אין לו עליו אונאה וכן לוקח שאמר למוכר כו' הלכך דינו של ראובן עם לוי ולוי חייב לשלם לו ודינו של לוי עם שמעון."
],
[
"תתצא. ראובן טוען לשמעון פרע לי ק' מרק\"ש ורביע שאתה חייב לי ענה לו שמעון כבר בא לוי שלוחך ונתתי לו הכל עד ג' רבעים השיב לו ראובן ח\"ו מעולם לא שלחתי לך שליח על אותו חוב ואם אתה נתת ללוי לך והפרע ממנו ואמרנו לשמעון והלא לוי בכאן [יבא] ויאמר דבר מי יקום [וקראנו] ללוי וא\"ל שמעון הלא באת בשליחתו של ראובן לפרע לו חובו ופרעתיו לך הכל עד ג' רבעים ענה [לוי] אמת כי בקש ממני ראובן לקבל ממך חמש חצ' ורביעי בפורשי בספינה וכשבאתי אצלך אמרתי לך ראובן בקש ממני בקש ממני לקבל אותו חוב ממך וכתב לי הרשאה עליך וכשמוע ראובן את דברי לוי חזר גם הוא והודה ששלוחו היה לקבל חובו משמעון ואמרנו לשמעון הואיל ולוי בא [אליך] בהרשאה היה לך לקבלה מידו ענה שמעון לוי זה בא אלי וא\"ל ראובן שלח אותי לקבל חובו ממך והרשאה שכתב לי טמונה בחיקי והתחיל למשמש בחיקו כאן וכאן ולא מצאה ואמרתי לו מה לך לטורח זה אני מאמין לדברי חשוב כמוך וסמכתי על דברי לוי ועל שליחתו ופרעתי לו כל החוב עד ג' רבעים ואם יאמר לוי שלא פרעתיו כל החוב ישבע ויטול פעם שניה ולוי משיב לא נתת לי כל החוב אלא לפלוני [נתת] בשבילי כך ולפלוני כך וכך עד שעלה חשבונינו לג' חצאים וראובן משיב לשמעון אם תרצה לדון עם לוי הרשות בידך שאני לא אתבע את שלי משום אדם אלא ממך [אותן] ג' חצאים באו לידי ולא יותר כמו שלוי עצמו טוען שקבל ממך כך וכך לולא יותר ונשאר רביע פחות מליטרא של כסף ואותו כסף אתבע ממך ושמעון משיב הרי כבה הודית שעשית שליח ישבע השליח שלא קבל כל החוב ואשלם לך וראובן משיב פייסתיו לקבל את חובי מה שלא קבל לוי משמעון יפרע לי שמעון. ועתה יורינו הרב הואיל לוראובן מודה ששלוחו היה לקבל אותו חוב משמעון וגם הוא מודה שעשאו שליח אם יכול שמעון וגם להשביע את שניהם דחיישי' לקנוניא או לאו או יש לו לתן שמעון לראובן מה שלא בא ליד ראובן כמו שלוי אומר שהי' שליח ביניהם ועושה לו חשבון שנשאר בידו ליטר' של כסף פחות רביעית לפרע לראובן את שלו הואיל ולא קבל ההרשאה ולאח\"כ יעמוד לוי בדין עמו. כך דעתי נוטה שיאן שמעון יכול לצאת מיד ראובן אלא או בפריעת חובו או בשבועה שהרי הוא מודה שידע בהבאת ההרשאה ע\"כ היה לו לקבלה מיד לוי בשעת הפריעה וכיון שלא קבלה נמצאו דבריו מסייעים את לוי ומכחישים את עצמו וזה שאמר לראובן להשביע את לוי אינה [טענה] כי מה פשע לוי בשליחתו ומה העוה [הלא] החזיר את הרשאתו וגם מקצת חובו ע\"כ צריך להחזיק לו טובה ולא להשיב לו רעה. ועוד שלא מצינו שנשבעי' שלא בטענה כ\"א הנקובים כדתנן (שבועות מ\"ה ע\"א) ואלו נשבעי' שלא בטענה שותפי' כו' ואמר בגמרא (מ\"ח ע\"ב) אטו בשופטני עסקי ה\"ק ואלו נשבעי' שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא ואלו שליח לא נמנה עמהן. הלכך אם רוצה שמעון יפרע לראובן את חובו ויתבע כספו מלוי או ישבע לראובן ויפטור ואחרי שבועת שמעון יתבע ראובן מלוי מותר חובו שרגלים לדבר ואם ירצה לוי להאמין לו לשבועת שמעון ולפרוע לו יעשה ואם לאו ישבע גם לוי ויפסיד ראובן כדתני' ר' חייא (שם מ\"ז ע\"ב) שניהם נשבעי' ונוטלי' מבעה\"ב ה\"נ שניהם נשבעין ויפסיד ראובן. ומה שאמרת לחוש לקנוניא אין כאן לחוש לה אלא היכא [חיישי'] כגון הבא לפרע מנכסי משועבדים אע\"ג דחייב מודה ובהא נמי דתנן (ב\"ב קע\"ג ע\"ב) כיוצא בו ארשב\"ג הערב לאשהבכתובה [והיה] בעלה מגרשה ידירנה הנאה שמא יעשה קנוניא על נכסיו של זה ויחזיר את אשתו אלו וכיו\"ב חיישי' לפי שכאן בעל דין תובע ממון ולא שבועה אבל בזמן שהבע\"ד אומר לחבירו הטוב בעיניך עשה או פרע לי ממוני או השבע לי אין לחוש לקנוניא כלל. ועל נדיבות יקום הוא מרנא ר' יהודה הכהן תשוקת נפשי ומחמד עיני רובי שלום יסתופפו בצילו אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לו כחשק לוי נאמן בכל ביתו שלום [וברכה] יבאו לנדיבי' [וקצינים] מאת אדונינו ומבקשני ממנו [אל] יאשימני על שלא פירשתי לו כל צרכו של השאלה כי דחקני ראובן בעת עיו\"כ בעת המנחה ואני כותב על [הספר ובדיו] ונשכח לי קצת מן הטענה וזוכרני שכך טוען שמעון לוי זה הבא אצלי בשליחות של ראובן שותפו היה באותו חוב ואמרנו לו איך אתה יודע ששותפו הי' באותו חוב והשבי לנו באנו לוויר\"משא קודם פריעת החוב וא\"ל ראובן עשה בטובתך ופרע לי עכשיו ואמרתי לו הלואי שיפרע אדם בזמנו אבל אם תותר לי הרביע המוסף על ה' חצאי' אני אפרע לך מיד ואמר [לי] המתן עד שאדבר לשותפי והלכנו שנינו לבית לוי שותפו ואמר לו כך וכך אמר שמעון ענה לי איני מוותר לו אפי' בשוה מחט ובכך הבנתי שהי' שותף באותו חוב לפיכםך פרעתי. ומ\"ש מר שידע בהבאת ההרשאה הכל יודעי' שהוא משתים עשרה רבוא. ומה שכ' מר והלא החזיר לו הרשאתו לראובן אף בזה לא פירשתי יפה כי ראובן ולוי שניהם הודו שלא בא בהרשאה אלא הטענו ורמז לו שמשמש בחוקו כאלו בא בהרשאה ולא הי' שם הרשאה לגמרי. ועכשיו יבין מורי בטענות הללו אם מחייבו הוא במקומו או יכול להפך השבועה על לוי ויגיע התשובה מפורשת ליד ר' יצחק לוי לוור\"משא כי עכוב התפלות ורב ויצוה לכתוב [הטופס] ויגיע לידי. עיינתי בתוספת הטענות שהובאו לפני ולא נ\"ל [לסתור] הדין מקדמתו בין שהי' לוי שליח בין שהי' שותף בחוב בין הרשאתו בידו בין שלא בא בהרשאה שהרי מודה שמעון שיד לוי לא היתה באמצע בשעת משא ומתן והיה לו ללוי להשמט מיד ראובן [מה ששמעון] נתן לו ולא אבה אלא מה שבא לידו נתן לו ונמצא כמשיב [אבידה] ומצינו בכמה מקומות כל שהוא משיב אבדה פטור משבועה דנתן (שבועות ל\"ח ע\"ב) מנה [לאבא] בידך [והלה] אמר אין לך בידי אלא נ' דינר פטור מפני שהוא כמשיב אבדה ותו תניא (ב\"מ ד' ע\"ב) סלעין דינרי' מלוה אומר חמש ולוה אמר שלש כו' וקיי\"ל הלכתא כר\"ע ותו הא דתני' (שבועות מ\"ב ע\"א) ר' אליעזר [בן יעקב] אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס כו' וקיי\"ל דלית הלכתא כראב\"י אלא כרבנן דפטרי [ולוי] זה נמי ל\"ש. ומה שנכתב שהנותן לא ידע בין ימינו לשמאלו אינה טענה לפי שמצינו שהיודעי' נשכרי' ושאינם יודעי' נפסדי' שהיה להם ללמוד ולא למדו ועוד מצינו שטענת איני יודע אינה טענה לסמוך עליה דתנן (נדה מ\"ה ע\"ב) בת אחת עשרה שנה ויום א' נדריה [נבדקין] בת י\"ב שנה ויום א' נדריה קיימי' ואמרי' בסיפא קודם הזמן הזה אע\"פ שאמרו יודעי' אנו לשם מי [נדרנו לשם] מי הקדשנו כו' הלכך קם דינא כמעיקרא ותו לא מידי."
],
[
"תתצב. וששאלת ראובן היה לו עור אחד של שועל טוב ומעולה בא שמעון אצלו ואמר בכמה תתן לי העור שלך כי הפחה בקש ממני לסחור אותו א\"ל ראובן אתננה בכך וכך ולא בפחות לקחו שמעון מיד ראובן להוליכו לבית אומן לעשות ממנו כובע לפחה וראובן הלך עמו אמר שמעון לראובן אניחנו כאן עד בא האומן ענה ראובן הנח והניחו שם שמעון וכשבא האומן ומצאו מונח בביתו לקחו לעשות ממנו כובע לפחה ובכך [נתקלקל] העור ולא חפץ בו [הפחה] והחזירו על מי [אותו[ קלקול על ראובן או על שמעון. כך דעתי נוטה שמאחר שהעור בא מיד שמעון והוא הניחו ביד האומן ונתקלקל ע\"י האומן נתחייב שמעון בדמים שקצב לו ראובן אע\"פ שא\"ל ראובן הנח שבאותו דבור לא נפטר שמעון מיד ראובן אא\"כ א\"ל הנה ונפטר דתנן (ב\"ק צ\"ב ע\"א) קרע את כסותי ושבר את כדי חייב ע\"מ [לפטור] פטור וכן לענין רבית איבעי' לי' למימר הניחם ע\"ג קרקע והפטר ואי לא הוי יד ישראל באמצע (ב\"מ ע\"א ע\"ב) אלמא בהניחם גרידתא לא סגי ליה ועוד דקיי\"ל הלכתא בסתמא לא קבל עלי' נטירותי' הלכך קלקול זה חייב שמעון לראובן [לשלם]."
],
[
"תתצג. וששאלת רשאובן הי' חייב לשמעון [ה' אונקיאות] של פשיטי' ונתן לו משכון עליהם והתנה עמו שאם ירצה שמעון שיהא רשאי ללותו מן הגוי על משכונו ברבית לדעת ראובן באותו תנאי שנותן לו ביום אחד בא לוי אצל ראובן וא\"ל תן עתה לי [ד'] אונקיאות מפשיטי מאותן פשיטי' שאתה חייב לשמעון על המשכון [שהוא] בידי כי צריך אני לדבר מאד ולא אשים משכון שלך ברבית על [ד'] אונקיאות הנשארות וכן עשה ראובן נתן לו ללוי ד' אונקיאות שבקש ממנו והלך לוי ועבר על דבריו לוה על המשכון שבידו ה' אונקיאות ברבית לימים בא ראובן והיביא ללוי [ד'] אונקיאות הנותרות ורצה לקבל מיד לוי משכונו א\"ל [לוי] שמתים ברבית בד' זקוקי' הנותרות בידך כי ד' אונקיאות שנתת לי קבלתי מהם שנים בחובי שהיית חייב לי מקודם לכן והשנים קבלתי בחוב זה ומה שאמרתי לך שלא אשים משכונך לרבית הטעיציך ועלה הרבית לששה דינר על מי לשלם הרבית. כך דעתי נוטה מאחר שלוי קבל מן ראובן אונקיאות מן החוב שנתחייב ראובן על המשכון וגם ראובן נתנם לו על כן אין לוי יכול לנטותם לצד אחר ולומר בלבי [הסכמתי] לצד אחר שדברים שבלב אינם דברים ועדו שדעת הנותן הוא עיקר ולוי בעצמו קבלם על כך הלכך חייב לוי לתן לגוי רבית שני אונקיאות לפי חלק המגיעו."
],
[
"תתצד. ראובן היה בידו פשיטי' ובא שמעון ונטל שנים מהם דרך שחוק והלך לו [לשעה] חזר אליו ועמד ראובן ותפשו וקרא לצבעון העומד שם [לעזור] לו ולקחת ממנו הטבעת שבידו וכבש ראובן את שמעון עד שלקח צבעון הטבעת שבידו והחזיר שמעון לראובן הפשיטי' וצבעון לא רצה להחזיר הטבעת כי לא השגיח אליו כי רוע מעללים הוא ומוזחק לרשע ולמסור ולהלשין וכיו\"ב עתה תובע שמעון מראובן טבעת כי אמר מעל ידו נלקחה מי נתחייב ראובן בכך או לא. כך דעתי נוטה שחייב ראובן [לשלם] לשמעון הטבעת שלקח ממנו [צבעון] לפי שראובן העמידו עליו וגם כבש שמעון עד שנלקח ממנו ותנן (ב\"ק קי\"ו ע\"ב) אם מחמת הגנב חיב להעמיד לו שדה בדאחווי אחווי ותו הא דאר [רבה (שם קי\"ז ע\"א)] ואם הראה בעצמו כאלו נטל ונתן ביד דמי ותו הא דא\"ה [אביי] לרבא (ב\"מ צ\"ג ע\"ב) אשכחי' רועה וא\"ל גנבא סריא בדוכתא פלינא יתבינ' כך וכך [כלבי] כו' ואזל ושקל מיני' מאי א\"ל הרי הוליכו למקום גגדודי חיות ולסטים וכ\"ש זה ודוקא שצבעון זה [ידוע רשעו] אבל ישראל סתם דינו של שמעון עם השני מפני שיכול ראובן לומר לו אין לך בידי כלום וגם לא לקחתי כלום ממך דתניא (ב\"ק י' ע\"א) החופר בור [תשעה] ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב ותו הא דאמר [רבה (ב\"ק צ\"ח ע\"א)] הזורק מטובע של חבירו לים הגדול פטור מ\"ט דא\"ל הא מנח קמך זיל שקליה ולא אמרן אלא בצלולי' דקא חזי ליה אבל בעכורין דלא קא חזי לי' חייב ולא אמרן אלא דקא אדיה אדויה אבל [אתי לידיה] השבה בעי."
],
[
"תתצה. ראובן נתן לשמעון מנה בעסק ורווח בו שמעון עד שעלה למאתים וכשבאו לחלוק השכר רצה ראובן לטול מחציתו א\"ל שמעון אין לך בו אלא שלישתו שאלו הי' הפסד בדבר לא היית רוצה לקבל אלא מחציתו על כן אין לך בשכר אלא שלישות. כך דעתי נוטה שאלו הזכיר ראובן בשעה שנתן המעות לשמעון לטול מחצית שכר ואירע הפסד בדבר דינו שיקבל עליו ראובן שני שלישי הפסד הואיל ולא נתן לו לשמעון שכר טרחו כפועל בטל ולא טבל אפי' [בציר] דהכי אמרו רבנן (ב\"מ ס\"ח ע\"ב) אי תלתא באגר תרי תלת בהפסד. ואם הזכיר לו שמעון לקבל עליו חצי ההפסד ואירע שכר באותו עסק ולא נתן לו ראובן בשכרו כלום דין הוא שלא יטול ראובן אלא שליש הריוח כדאמור רבנן אי פלגא בהפסד תלתא באגר וזה המעשה שנעשתה בסתם והי' בו ריוח דין הוא שיטול ראובן מחציתו שמאחר שלא נתן [לשמעון] כלום [בשכרו] אלו אירע שום הפסד הי' לו לראובן לקבל עליו ב' שלישי ההפסד בע\"כ שאם אי אתה אומר כן הי' שם רבית הלכך כיון שנתחייב ראובן בהפסד זכה בחצי הריוח."
],
[
"תתצו. ראובן נתן לשמעון פרקמטיא בחוב בל' חצאי' של כסף וקבע לו זמן לפריעת חובו ובתוך כך התקין שמעון דרכו ללכת למדה\"י וכשהגיע זמן הפרעון תבעו ראובן לשמעון בקש שמעון להניח לו אותו ממון בעסק למחצית שכר להוליכו עמו ונתרצה ראובן בדבר ואמר לי' כן יהא והניחו בידו ואותו ממון לא הגיע ליד ראובן ולא ראוהו ולא נתייחד ולא ידע מקום המקח שנקח ממנו אלא שדברו הדברים ונתן ראובן לשמעון חצי זקוק להוצאות הדרך וקבל עליו שמעון כל הוצאות הדרך בפני העדי' וקנו מידו והלך שמעון לדרכו ופגעה בו מדת הדין ונטבע ולקחו בני חבורתו חבילתו וכל ממונו שהי' שם עמו ועשו לשמים והוליכו עמהם ומכרו מה שמכרו ולקחו מה שלקחו ובשובם הביאו הכל לפני ב\"ד וב\"ד מינה אפטרופוס ופרע לראובן חובו וכן לשאר בע\"ח והוצרכנו לשאול אם יפה עשה אותו אפטרופוס שפרע לראובן כל חובו או לאו.",
"כך דעתי נוטה שמאחר שממונו של ראובן בא ליד שמעון מתחלה בתורת מלוה אע\"פ שאח\"כ אמר ראובן להניחו ביד שמעון בתורת עסק למחצית שכר לא נשתנה הדבר מתחלתו ולא יצא מתורת מלוה שהרי לא נתייחד ולא נראה לראובן לא הכסף ולא הנלקח ממנו ולא נודע לו מקומו אלא להוצאה נתנה דקיי\"ל מלוה להוצאה נתנה אפי' בקידושין וכ\"ש בממון הקל ע\"כ ממונו של שמעון לפריעת ממונו של ראובן [הוא] ולא נכנס בעסק השותפי' כלל ועוד מצינו שאין המעשה משתנה בחליפת דברים דתנן [ב\"ק צ\"ג ע\"א] האומר קרע כסותי שבר את כדי חייב [ורמינהו] עלה לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לאבד לשמור ולא לחלק לעניים ואמר [רבה] ל\"ק הא דאתא לידי' בתורת שמירה הא דאתא ליסי' בתורת קריעה אבל [היכא] דאתא לידי' בתורת שמירה אע\"ג דהדר בי' וא\"ל לקרוע לאו כלום הוא ובתורת שמירה קאי ה\"נ בתורת מלוה קאי ולא משתני לעיסקא. ותו מהא נמי איכא למילף דתנן (ב\"מ צ\"ד ע\"א) מתנה ש\"ח להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם ונושא שכר והשוכר להיות פטור מלשלם ומשבועה. ואמרי' בגמרא ואמאי מתנה על מה שכתוב בתורה הוא ותנאו בטל ואמר במסקנא לעולם ר\"מ היא ושאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשי' הא שיעבד נפשי' לא מצי מתני ה\"נ כיון דמעיקרא בתורת מלוה אתי לידי שמעון במילי' [ודברי'] לא פקע שעבודי' דראובן הלכך מה שנתן האפטרופ' לראובן אין להשיב ותניא (תוספתא מ\"ש פ\"ד) הי' מביא פירות מן הגורן לעיר הפריש תרומה ונתן לכהן מעשר ראשון ונתנו ללוי מעשר עני לעני אין מחשב עמהם דמי הבאה אלמא היכא דלא קרא עליהם שם בגורן במלתא קמייתא קיימי ה\"נ כיון שלא נתייחד ממון העסק ולא הוברר באחריות של שמעון הוא ובתורת מלוה הוא עומד."
],
[
"תתצז. ראובן ושמעון שותפי' היו ונתנו לגוי אחד ממון בחוב ומאותות ממון היו שני חלקים של ראובן וחלק השלישי של שמעון ומת הגוי ותבעה [הגויה] את המשכונות מראובן וכפרה בחוב וכראות ראובן כפר גם הוא במשכונות וחלקם עם שמעון לפי חובם ועמדה הגויה וקבלה על ראובן בפני הפחה ושופט העיר ודייני סדום וענה לה ראובן בפניהם שאין לה [בידו] כלום ונתן ראובן לשרים שוחד וחייבוהו שבועה ושמעון עזרו במתנת השוחד כפי חלקו ולא רצתה הגוי לקבל שבועה מראובן והביאה הדברי' לפני שרים גודולים מן הראשונים עד שעלה הדבר לממון גדול וא\"ל ראובן לשמעון תן חלקך בדבר זה א\"ל שמעון לא אתן לך כלום שדבר זה אנוס הוא שאונסי' לך השרים כי אין לה לגויה עליך אלא שבועה והם אינם רוצי' לקבלה מה אני יכול לעשות אלו הי' אונסי' אותי גם אתה היית עומד מנגד א\"ל ראובן והלא כבר נתת חלקך פעם ופעמים א\"ל שמעון זה שנתתי חלקי בטובתי נתתי שלא הי' הדבר גדול אבל עכשיו שגדל השוחד אין רצוני להשתתף עמך התפשר כמו שתוכל. התבוננתי בטענות ראובן ושמעון וכך דעתי נוטה שהדין עם שמעון הואיל והמשכנות לא היו שוים אלא כנגד החוב ואין לה לגויה על ראובן אלא שבועה וזו שאינה רוצה לקבל השבועה אונס הוא ויכול שמעון לומר לראובן כיון דקיי\"ל (ב\"ב מ\"ה ע\"א) דסתם גוי אנס הוא לך היא [דאפסידה] כדאמימר דאמר אמימר סתם גוי אנס הוא דכתי' אשר פיהם דבר שוא. עוד שבשעת החלוקה לא עשו שום תנאי ביניהם ראובן ושמעון להתפשר עם הגויה ע\"כ אין לו לראובן על שמעון כלל. אי איכא [דמדמי] ההוא מעשה [לאחין] שללקו ובא בע\"ח ונטל חלקו של א' מהם כו' (ב\"ב ק\"ז ע\"א) לא דמי להדדי דהתם [בע\"ח] כדין [טריף] מש\"ה בטלה מחלוקת דכולהו חייבי' לפרוע חובות אביהם אבל הכא אונס הוא דהא לית לה גביה אלא שבועה הלכך ל\"ד להדדי אבל אם רוצה ראובן לומר לשמעון הואיל ואין רצונך לתת בשוה אתפשר אני [ממנה] וגם [אתה] תתפשר עבורך אם [תתבע] הגויה [הרשות] בידו לומר כן ובלבד שלא יתכוין [לומר] שום דבר לגויה כדי להפסיד לשמעון זה."
],
[
"תתצח. וששאלת' שני שותפי' שהיו להם מעות בושתפות ואחד מהם צריך לזוזי שבא לידו מקח יפה לקנות הוא יכול לקנות מהם בלא דעת חבירו אותו מקח לעצמו ולהשיב זוזים אחרים במקומם לפי שהיו לו זוזי אבל באותה שעה לא היו בידו איתא להא דא\"ר נחמן (ב\"מ ס\"ט ע\"א) זוזי כמאן דפיג דמי ויכול לחלוק ולקח מהן כל עת שהוא רוצה ואין בו משום גונב דעת חבירו.",
"ראובן ושמעון שהיו בעיר אחת והיה לראובן ספינ אחת טעונה דגים מלוחים כדי להוליכה לעיר אחרת ומצא שמעון שהיה רוצה לטעון ספינה אחת דגים להוליכה גם [כן] לאותה העיר א\"ל מה לך עתה ולדגים יש לי ספינה אחת טעונה מהן לקוחי' בכך וכך ליטר' לך לאותו יריד פלוני וקנה שם פרקמטיא בכמות אותו הכסף שנתתי בדגים ואני אמכור הדגים ואתה תמכור מה שתביא וכשנבא יחד ויוציא כל א' קרן שלו והריוח נחלוק ביחד וכן עשו. והתנה תנאי זה ביניהם בפני עדים הלך שמעון והביא ארנקי אחד והראה [לראובן] ראה אותו שלא היה בו השלמת כסף שנתן בדגים א\"ל ראובן לשמעון כזה אין השלמה א\"ל שמעון מה לך אלא שאקנה ליריד פלוני פרקמטיא כנגדך כמו אותו הכסף שנתת בדגים הלך לו עם ספינתו בין כך ובין כך בא לשמעון זהב לקנות ולא הי' רוצה בעל הזהב כ\"א פשיטי' מאותן ג' [ערים] מענ\"ץ ווירמ\"ש שפיר\"א והלך שמעון בעיר [לחלוף] מאותן הפשיטי' ומצא בארנקי שלו מקצתן ושם במקומן פשיטי' טובים מהן ולקח אותן הפשיטי' ונתנו באותו הזהב והלך שמעון לאותו יריד וקנה פרקמטיא כנגד הכסף של ראובן שנתן בדגים ומכר ראובן שלו יבאו [לחשבון] והיה השכר של ראובן גדול משל שמעון והיה ראובן רוצה לחזור מן התנאי והיה אומר משטה אני בך ובאו לב\"ד וחייבוהו לקיים את תנאו וכששמע כן אמר הואיל וחייבנו ב\"ד לקיים תן לי חלק מאותו זהב שקנית וענהו שמעון אותו הכסף שלי הי' ולא הי' משותף עם שלך ועוד כי לא התניתי עמך כ\"א ליריד פלוני לקנות מאותו פרקמטיא הבאה לשם וטוען ראובן מה שדברתי ליריד פלוני מראה מקום לך הייתי אבל אם היתה סחורה בא [לידך] שישרה בעיני הייתי רוצה בה וטוען שמעון הואיל ורצונך הי' בסחורה אחרת והיית שם במקום שסחרתי והיית בעזרי למה לא אמרת לי קנה מאותו הכסף שהי' לך לסחר כנגדי.",
"כך דעתי נוטה [שאותן פשיטי'] שלקח שמעון [ממעות] השותפות שלא מדעת חבירו ולקח מקח יפה לעצמו לא עשה ולא כלום וכל מה שלקח מאותן מעות לקח לאמצע דתנן (ב\"ב קמ\"ג ע\"ב) הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולי' את הנכסי' השביחו לאמצע ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו הרינו עושי' ואוכלי' השביחן לעצמן וכ\"ת מתני' דהכא [בשאר] נכסים כדקתני אבל לזוזי לא הא מגמרא איכא למשמע דה\"ה לזוזי דאמרי' בגמרא רב ספרא שביק אבוה זוזי [שקלינהו] ועבד בהו עיסקא תבעוה אחוה לדינא קמי' דרבא ואמר ר\"ס גברא [רבה] הוא אבל אינש דעלמא לא דתנן וכן האשה שהשביחה מן הנכסי' השביחה לאמצע כו' ואמרי' בגמר' אשה מאי עבידתא א\"ר ירמי' באשה יורשת פסיטא מהו דתימא כיון דאין דרכה למטרה אע\"ג דלא פריש כמאן דפריש דמי קמ\"ל והא דר\"נ לא תקשי לך דכי אמר ר\"נ זוזי כמאן דפליג דמי ה\"מ דל\"צ למיפלג [בי] תלתא בלא דעתי' דחברי' אבל [בי תרי] ודאי צריכא כדאמר באידך מעשה דרב ספרא (ב\"מ ל\"א ע\"ב) [דאיסר] ור\"ס עביד עיסקא בהדי הדדי אזל ר\"ס פליג בלא דעתי' דאיסר באפי תרי אתו לקמי' דר' אבא א\"ל אייתי תלתא דפלגו קמייהו א\"נ תרי מגו תלת א\"נ תרי סהדי דפלגת באפי תלתא א\"ל מנא לך הא אילימא מדתנן אם יש ב\"ד מתנה בפני כו' הלכך לאפוקי ממונא ממר ומותב למר [לא] בעי' ג' מומחי' למפלג ולמשקל דידי' בלא דעתא דחברי' בג' הדיוטות סגי ואי אית להו זוזי לפלוגי בתרי סגי ועל דבר הזהב כך דעתי שאין לו לראובן חלק בו ממ\"נ אי משום מקצת הפשיטי' שלקח מן הכסף אותן פשיטי' שלו היו וא\"ת וכבר משכם ראובן אותה משיכה אינה כלום משום דלא הוי משיכה מעלייתא לא קני דתניא (ב\"מ מ\"ז ע\"א) הרי שהי' תופס פרתו ועומד ובא חבירו וא\"ל פרתך בכמה בכך וכך חמורך בכמה בכך וכך משך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור לא קנה בעל החמור את הפרה ואמר במסקנא הב\"ע דא\"ל חמור בפרה וטלה ומשך את הפרה ועדיין לא משך הטלה דלא הו\"ל משיכה מעלייתא ומש\"ה לא קני ועוד שראובן בקניית הזהב לא אמר לשמעון לקנותו ביניהם ע\"כ זכה שמעון בו."
],
[
"תתצט. וששאלת מי שמת ונמצאת דייתוקי קשורה על יריכו ה\"ז אינו כלום כך היא הוצעה של משנה (ב\"ב קל\"ה ע\"ב) אע\"ג [דידיע] הלתא דניחא ליה [למת] במאי דכתוב בדייתוקי אינה כלום שהרי לא נתן מחיים וכיון שמת פקעה רשותו וזכו יורשי' בנכסי' ואם זיכה בה לאחד בין מן היורשי' בין באינן מן היורשים וא\"ל זכה בדייתוקי זו לאלו הכתובים בו וטול מן הנכסי' אלו שבפנינו או מן הנכסי' שיש לי בידך ותן לפלוני כך וכך ולפלוני כך וכך דבריו קיימים אע\"פ שלא הקנה להם לא בכסף ולא בשטר ולא בחזקה ולא בחליפין ולא במסירה ולא במשיכה שהרי עשאו שליח וכיון דא\"ל הכי נעשה [כמו] שהמשיכו [אם לא מסר] לו הנותן למקבל הדייתוקי אלא צוה סתם ינתן מן נכסי כך וכך לפלוני כך וכך לפלוני אע\"פ שהנכסי' היו למקבל בבית לא זכו בהם מקבלי המתנה דהיכא אמרי' דברי שכ\"מ ככתובי' וכמסורי' דמי היכא דא\"ל לשלוחו הולך כך וכך לפלוני [או תן] כך וכך לפלוני כי כבר זכה בהן השליח א\"נ היכא [דאיפקד] באנפי תרי סהדי ואמר כך וכך לפלוני מנכסי דכיון דאיכא תרי סהדי אמרי' ככתובי' וכמסורי' דמי ואי איכא דקשי' לי' הא דתנן (שם) אם זיכה [בה] לאחר בין מן היורשי' בין שאיו מן היורשי' דבריו קיימי' מאי איריא זיכה בה אפי' לא זיכה בה שאם אמר לאחר טול ממון זה שבפנינו ותן לפלוני כך וכך דבריו קיימי' הא ל\"ק מתני' קמ\"ל הא דקאמר ר\"א בגיטין אבל בשאר שטרות לא דוקא בבריא אבל בשכ\"מ כה\"ג דבריו קיימי' [דדברי] שכ\"מ ככתובי' וכמסורי' דמי."
],
[
"תתק. וששאלת ראובן חייב לשמעון ממון והיה לו לשמעון עדים והלך ראובן למדה\"י וקודם הזמן שהי' חייב ראובן לפרוע החוב אל שמעון רצה אחד מעדיו לילך לדרכו בא שמעון ותבעם לדין ושאל להם מפני מה לא תכתבו לי זכותי השיבו עדי' אל שמעון בפני ב\"ד בעבור זאת שראובן בעל חובך אמר לנו שלא נכתוב שום כתיבה בעולם החזיר להם שמעון הואיל ולא תרצו לכתוב תאמרו לי את העדות בפני ב\"ד ענו אין אנו מעכבי' אותך וזה עדותם שהעידו לפני ב\"דג שמעון הביאנו לפני ראובן בעל דינו ואמ לנו ראובן הוו יודעי' שאני חייב לשמעון כך וכך ממון לזמן פלוני וקנו ממני לפרוע לו לזמן פלוני וכן עשינו וקנינו מיד ראובן לשמעון כל כך. כך דעתינוטה שרשאי' העדי' או הדייני' לכתוב עדות זו ולחתום ולתת ביד שמעון ואין לחוש להתראת ראובן לא לעדי' ולא לב\"ד שכבר קנו מיד ראובן וקיי\"ל (ב\"ב מ' ע\"א) סתם קנין לכתיבה עומד ואין לאחר קנין כלום ואמר רבא (ב\"ק קי\"ב ע\"ב) מקיימי' את השטר [שלא בפני] בעל דין ואפי' עומד וצווח."
],
[
"תתקא. וששאלת ראובן נשתתף עם שמעון בממונו ובעין זה נשתלתפו שהיה לו לראובן לילך לדרך לסחורה והיה ממונו [של שמעון רב] משל ראובן. וא\"ל לשמעון תן לי מקצת ממון שלך למחצית שכר וכנגד שאר ממון שיש לך אשים ממון שלי עד שנחלוק שכר כל הממון שאני מוליך עמי למחצה והלך לו ראובן לדרכו לסחורתו ובא למקום אחד ומצא שם קרובו שהיה בעל חצר והיה הולך גם לסחורה לאותו הדרך עצמו שהיה ראובן רוצה לילך והוליך זה ראובן עמו והציל כל מכסים שבדרך לראובן וכשחזר ראובן לביתו אצל שמעון והיו רוצים חלוק השותפות א\"ל ראובן לשמעון הנה אני נוטל בתחלה משותפות זה כל מה שהציל לי קרובי מן המכסים שהיה לי לתן למוכסים ואיני משגיח עליך בכך כי מתנת שמים הי' לי כי נזדמן לי קרובי בדרך ושיב שמעון ואמר הנך נועל הדלת בפני מקבלי באמונה ושותפות שאם לא היתי מאמינך את שלי עם מה היית הולך לקרוביך כדי לקבל מתנת שמים ומתנת קרובך. ועוד אם היו מרגישי' [בך] המוכסי' ונמצאת מפסיד ממוני לא היית אומר ההפסד עלי אלא היית אומר שיש לי לקבל ההפסד למחצה ונמצאת קרוב לשכר ורחוק להפסד. כך דעתי נוטה שכל מה שהציל קרובו [של] ראובן מן המוכסי' לא של ראובן לבדו הוא אלא שלו ושל שותפו דאם כדברי ראובן היה לו לקרובו לפרש ולומר לך לבדך אני מציל ולא לשותפך ומאחר שלא פירש זכו בו שניהם דתניא (תוספתא ב\"מ פ\"ח) שותפי' שמחלו להם מוכסים מה שמחלו מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו [מחלו] לו וכן הדין."
],
[
"תתקב. וששאלת ראובן ושמעון היו להם סוס אחד בשותפות וא\"ל ראובן לשמעון השאילני סוס זה שלנו לרכוב עליו למקום אחד ששניהם יודעי' בו ואמר שמעון יהיה נא מושאל לך לאותו מקום לרכוב עליו וכן עשה ראובן נטלו ורכב עליו לאותו מקום וביום שהחזיק בדרך מיד באותו לילה אחזתו חולי לאותו הסוס וכשחזר לביתו מת הסוס ועת באו לדין טען שמעון ואמ שואל אתה ושואל משלם את הכל אפי' מתה ושבורה ופרע לי [חצי] הסוס שלי משיב ראובן לדבר שהשאלתני לרכוב עליו לאותו מקום שאמרתי לך ולא עשיתי בו שום מלאכה אחרת ולא טענתי עליו משאוי ולא רכבתי עליו רחוק מאותו מקום שאמרתי לך ולא יותר ואיך הייתי יכול לשומרו ממלאך המות ועוד אני הוא בעל של חצי אותו הסוס וכשהבעלים לשם אינו חייב השואל. ועתה יורינו מורי' הדין היאך אם הושאל חייב במתה כשלא שינה על דעת בעלים או לא. כך דעתי נוטה שחייב ראובן לשלם לשמעון מחצית דמי הסוס שהשאילו שכך שנינו (ב\"מ צ\"ג ע\"א) השואל משלם את הכל ואינו נפטר אלא בשאלה בבעלים או במתה מחמת מלאכה ואין כאן לא זה ולא זה הלכך משלם לו את חלקו."
],
[
" תתקג. ראובן ושמעון באו לדין ראובן טוען פייסני בארץ הגר לדבר עליו למלכה שתצוה היא לבעל המטבע לעושת לו לשמעון פשיטי' מכספו עד ק' ליטר'. וכל הריוח שיזדמן [לי] אחלוק עמך אמרתי לו והלא אין לך כסף אמר לי אטרח אחריו אולי ימצאני הבורא לידי ושמעתי לדבריו ודברתי עם המלכה וצותה לבעל המטבע לעשות לשמעון הפשיטי' והלכתי לדרכי בשליחות המלכה והנחתי שותפי' במקומי והרשיתיו בקנין [בפני] עדי' לקבל חלקי המגיע לי מן הריוח מיד שמעון ונתןלו שמעון שבעה חצאי' של רסף ולא יותר והשאר אני תובעו השיב לו שמעון ודאי עלה בדעתי לשאול מאת המלכה אם יזמן לי המקום כסף לעשות פשיטי' ויראתי ממך שמא תלשין עלי למלכה [לכך בקשתיך] לתקן לי המעשה וקלקלת בדבר בכל כחך ודברתי אני בעצמי למלכה ועשיתי לי כל יכולתי ואע\"פ שהלכת לדרכך נתתי לשלוחך זקוק אחד שנדרתי לך וששה הלויתי לו לעצמו כי הוצרך מהם וטרחתי בעצמי בדבר [כאשר] יכולתי. כך דעתי נוטה שאין לו לראובן על שמעון כלום כי כל דבריהם דברים בעלמא [הם] ותנאם שהתנו על דבר שלא בא לעולם הי' כי הכסף איפוא היה וביד מי היה והלכה רווחת בישראל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע\"כ אין לו עליו כלום."
],
[
"תתקד. וששאלת ראובן ושמעון היו בארץ הגר ונתן ראובן לשמעון ליטר' זהב לקנות חפצים ולהוליך למעגנץ ולמכרו שם ולקנות שם חפצים שהם מבקשי' הנה בארץ הגר ולמכרו ולחלוק הריוח וכן עשה שמעון קנה מה שקנה והוליך למעגנץ ובבבואו שם פגעוהו בע\"ח שלראובן ובקשו מן הקהל להוציא ממון רובן לפרעו להם וכן עשו הקהל גזרו עליו להביא ליד נמן כל מה שהיה בידו ממון של ראובן חוץ מן ההריוח וכן עשה הביא הקרן אבל הריוח [נטל] לעצמו בחלקו המגיעו כי אמר הואיל ונתמשכן הקרן שלו בשבילו ואינו יכול לסחור ולשוב אליו אין לו חלק בזה הריוח ולעצמי אני נוטל חלקי המגיע לו בריוח והוצרכתי לידע אם הדין עם שמעון כך דעתי נוטה שיאן לו לראובן חלק בריוח הנעשה כי כבר קבל הריוח שלו ונחלק השותפות וזכה שמעון במה שבידו דהו\"ל ראובן [כמי] שחזר בו ותנן (ב\"מ ע\"ז ע\"ב) כל החוזר בו ידו על התחתונה דכדתניא המוכר שדה לחבירו באלף זוזו ופרע לו מהן חמש מאות זוז בזמן שהמוכר חוזר בו [יד] לוקח על העלינוה רצה א\"ל תן לי מעות או תן לי קרקע כנגד מעות ומהיכן מגבהו מן העידית ה\"נ יד ראובן על [התחתונה] וזכה שמעון במה שבידו ואם יעלה על לב אדם לומר שזה הריוח שביד שמעון יחלק לשנים מחציתו ינתן לראובן ומחציתו לשמעון שאם אין אתה אומר כן לא ימצא מן הריוח ביד ראובן כלום שכבר נטלו בע\"ח את הקרן בחובם ולא נסחר בו ועוד מי אמר שיהי' בו ריוח נמצא ראובן מן הריוח מסולק לגמרי ע\"כ יחלוקו דבר זה לא יעלה על לב איש שאם אתה אומה כן נמצא יד החוזר בו על הליעונה ויד שכנגדו על התחתונה [ואנן] חילוף שנינו במשנתתינו ע\"כ א\"א להעשות כן ועוד מצינו שלא חשו חכמי' לדבר זה וכיו\"ב שמא יהיה דת\"ר (ב\"מ ע\"ט ע\"ב) השוכר את הספינה ופירקה לה בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואוקימ' בשכיח [לאגורי] דלא קפסיד ולא מידי אבל לא שכיח לאגורי כולי אגרי' בעי למיתב לי' וניחוש דלמא לא מטי להתם דמתברא לי' לספינתי' אלא לאו ש\"מ דכה\"ג ליכא למיחש."
],
[
"תתקה. וששאלת ראובן היה לו גן בצד ביתו של גוי והיו רהיטי הגוי יוצאי' לגנתו של ראובן לימים מכר ראובן אותו גן לשמעון ובנה בו שמעון בית וקרב אותו בית [למצר] רהיטיו של גוי והינח רצועה אחת בין ביתו לבית הגוי והיה משתמש בה לסוף מכר גם שמעון אותו בית ללוי והיה לוי משתמש בה באותה רצועה כדרך שנשתמש בה שמעון ולבסוף מכר הגוי את ביתו ליהודה כי שכן הגוי ללוי ויהודה ופרץ יהודה אותה החומה שלקח מן הגוי הסמוכה לרצועה ועירב אותה רצועה בקרקע החומה כי נסתרה החומה לגמרי ולוי התחיל להיות צוח על יהודה מחמת אותה הרצועה ויהודה משיבו אותה רצועה של גוי היתה שהרי רהיטין יוצאי' עליה ולוי טוען אותו גוי סרדיונו היה ואנס ואעפ\"כ הרעות לי יותר ממנו שהוא לא אנס אלא האויר והייתי משתמש כל צרכי בקרקע אבל אתה גזלת הכלה אויר והקרקע ונמשכו הטענות ימים רבים לסוף תבע לוי את יהודה לדין על אותה הרצועה השיבו יהודה אותה רצועה שלי הוא כי כשנתפשרתי על חומת הבית שמקצתה בנויה על קרקע שלך נתפשרתי עמך גם ברצועה והרי היא בידי כמה שנים בלא ערעור השיבו לוי מעולם לא נתפשרתי עמך על אותה רצועה כי בגזל ובאלמות היא בידך מעולם כי כן גזלתני בכל צדדי' והדבר ידוע לכל כי מעולם לא נשגחת לדברי ב\"ד שעל דין זה עברו יותר מכ' שנים שאני עשוק וגזול בידך. כך דעתי נוטה שאין ממש בטענותיו של יהודה לא בראשונה ולא באחרונה אא\"כ יש לו עדים שהקנה לו אותה רצועה בקנין. טענתו הראשונה אינה כלום דהכי אמר רב יהודה אמר רב (ב\"ב ל\"ה ע\"ב) הבא מחמת הגוי אין לו חזקה אלא כבשטר. טענתו שניה נמי אינה כלום הויל ומתחלה החזיק בה ברצועה מחמת הגוי וגם הרע לעשות ימותר ממנו נמצא שהוחזק עליה בגזלנות וגזלן אין לו חזקה אע\"ג דטעין ואמר בתר הכי זבינתי' ניהלי' דאמר] ר' יוחנן (ב\"ב מ\"ז ע\"א) גזלן אין לו חזקה היכי דמי אילימא [דלא קא] טעין ולא מידי מאי אריא גזלן אפי' אינש דעלמא נמי דהא תנן כל חזקה שאין עמה טעה אינה חזקה אלא דקא טעין ואמר בתר הכי זבנה או יהבה ניהליה ואפ\"ה אין לו חזקה. ותו (שם ל' ע\"ב) ההוא דא\"ל לחברי' מאי בעית בההוא ארעא א\"ל זבנתי' מההוא דזבנ' מינך ואכלה שני חזקה א\"ל פלניא גזלנא הוא א\"ל הא אית [לי] סהדי דאתיתי לגבך ואימלכי בך [ואמרת] לי זיל זבין א\"ל אמרי השני [נוח לי] והראשון קשה ממני ואמר רבא דינא קא\"ל כמאן כאדמון דתנן העורר על השדה והוא חתום עלי' בעד אדמון אומר השני נוח לי הראשון קשה ממני וחכ\"א איבד זכותו אפי' תימא רבנן ע\"כ ל\"פ רבנן עלי' דאדמון אלא [התם] דקא עביד מעשה אבל דבורא מקרי ואמר ותו (שם) ההוא דא\"ללחברי' מאי בעית בההוא ארעא א\"ל מפלניא זבנת' ואכלת' שני חזקה א\"ל פלניא גזלנא הוא א\"ל הא אית [לי] סהדי דאתיא לגבי ואמרת לי זיל זבנה ניהלי א\"ל אמינא איזבין דינאי אמר רבא עביד אינש דזבן דיני' אלמא גזלן [והבא] מחמת גזלן אע\"ג דחזקה ויש עמה טענה אין לו חזקה ע\"כ דינו של יהודה תלוי בעידי הקנאה לפי שיהודה טען בטענתו פשרה שנתפשר ואן פשרה בלא קנן הלכך אם קנו מיד לוי הרצועה נתקיים הקנין ואם לאו לא נתקיים ולא מיבעי' יהודה זה שהוחזק בגזלנות על אותה רצועה שאינו נאמן עלי' בשבועה אלא פאי' אינש דעלמא שעשה מעשה בעדי' והיום או למחר מוסף בו דברי' לאו כל הימנו לשבע ולהאמין דבריו אלא יבואו עדי' ויעידו דתני' (ב\"מ פ\"ג ע\"א) איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ד' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא עדי' ויפטר. ותו (שם) ההוא גברא דהוי מעבר חביתא דחמרא לחברי' [בריסתקא] דמחוזא [ותברי'] בזיזא דמחוזא אתא לקמי' דרבא א\"ל [ריסתקא] דמחוזא שכיחי בה אינשי זיל אייתי סהדי דלא פשעת' בה ופטירת א\"ל רב יוסף ברי' כמאן כאיסי א\"ל אין כאיסי דס\"ל כותי' הלכך יגזור יהודה סתם [על מי שנתפשר] עמו על הרצועה ועכשיו חוזר."
],
[
"תתקו. ראובן בנה קצת חומתו על קרקע של שמעון והשיא אשה לחנוך בנו באותו בית ושמעון עומד וצווח על גזילת קרקעו וראובן אינו משגיח עליו אלא מחזיק ביד בנו לבלתי שמוע לו וסיפק לא הי' ביד הקהל וביד ב\"ד להושיע את שמעון מיד עושקו כי איש אלם הוא ראובן ולא ציית דינא [כה] עשה שנים רבות עד שמת חנוך והניח שני בנים קטנים ועמד ראובן ונשתרש בחטא [ונתן] אותו בית ליתומי' של חנוך ושמעון צווח ואין שומעין לו ועתה דינו של שמעון עם מי עם ראובן אם עם היתומים. כך דעתי נוטה [איןפ ראובן יכול לצאת מיד שמעון בלא תשלום דתנן (ב\"ק קט\"ז ע\"ב) הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין אם מכת מדינה היא אומרלו הרי שלך לפניך ואם מחמת הגזלן חייב [להעמיד] לו שדה ואוקמי' כגון דאחוי אחויי' וכ\"ש שראובן זה שחפר ובנה [ונתן] פעמים ועודנו עומד במרדו."
],
[
"תתקז. וששאלת ראובן היה לו ב' בתים אחד גדול ואחד קטן ופתח פתוח מגדול לקטן ונגד לקטן מכאן ומכאן והיתה [אמו] דרה בגדול וראובן בנה [בקטן] ונפטרה אמו לבית עולמה ונכנס הוא בגדו והשיא את בתו אל שמעון והניסו בקטן ודר בו שמעון כל ימי חיי ראובן ובנה ופרץ וגדר ונעל באותו בית כרצונו בפני ראובן וראובן לא מיחה ולא ערער ולא עיכב על ידו וגם נתן שמעון את המס לבעל הקרקע בכל שנה ושנה ובפני ראובן בנה [וככה] נהגו שנים רבות לסוף קנה שמעון בית אחד מלוי בצד אותו בית ופרץ כותל אבנים מאותו בית אשר קנה כי עקום הוא והתקינו וישרו ובנאו מקצתו על אותו קרקע של בית הקטן ומקצתו על קרקע חצרו של חמיו וחמיו ראה ולא ערער אלא מתעסק בדבר בכל כחו ופתח שמעון פתח באותו כותל אשר בנה להשתמש מאותו בית שקנה לאותו בית הראשון והעמיד פצימין של אבנים מסותתות ונאות ארבעתן ושתי דלתות לפתח ונשתמש שמעון באותו בית הראשון כל ימי חייו של ראובן וגם נתן מרזב על אותו בית הראשון לקבל ניטוף מגגו של אותו בית שקנה [שמעון] מקלחן לרה\"ר. וכשנפטר ראובן לבית עולמו בא חנוך בנו ונתרעם על [שמעון] מחמת אותו בית ושמעון טוען חמי נתן לי במתנה וטוען ככל הכתוב למעלה וחנוך משיבו מאחר שאין לך שטר ולא עדי מתנה לא הועלת במעשיך כלום. כך דעתי נוטה שנה שמעון אותו בית שהי' של ראובן חמיו אע\"פ שאין בידו שטר מתנה ולא ראי' בעדים [שדי] לו שהחזיק בו ואלו לא קנאו אלא בחזקה אחת הי' נקנה כ\"ש שקנהו בכמה חזקות האחת שדר בו כל ימי חיי חמיו והם שנים רבות ולא מיחה ולא ערער ושכר לא קבל ותנן בחזקת הבתים (כ\"ח ע\"א) [חזקת הבתים] חבורות השיחי' והמערות והמרחצאות והשובכי' ובית השלחין ובית הבדים והעבדי' וכל שהוא עושה פירות תדיר חזקתו ג' שנים מיום ליום. והשניה שנתן המס לבעל הקרקע בכל שנה ושנה וחמיו ידע ושתק ומצינו שנתינת המסים חזקה היא כדאמר (ב\"ב נ\"ד ע\"ב) דיהיב טסקא [ליכול פירא] והשלישית שפתח ובנה בו כרצונו בפני חמיו ואפי' לא חזק וקעי לא אבעי' לי' למימר כרבא (שם נ\"ב ע\"ב) דאמר רבא בפניו לא צריך למימר לך חזק וקני והרביעית שקנה שמעון הבית מלוי שהוא בצד אותו בית והיתה [חומת] הבית שקנה עקומה ולא הי' יכול שמעון לישרה אא\"כ כונסה לחצר חמיו מקצתה ומקצתה לאותו בית הקטן וכן עשה וויתר לו חמיו מקרקעי חצירו ובנה אותה חומה ישרה מקצתה על קרקע אותו בית הקטן ומקצתה על קרקע החצר ובנה ופתח פתח גדול באותה חומה והעמיד פצימין של אבנים וגם דלתות ונשתמש בו כל ימי חייו ואין [עורר] ואין מוחה ותנן (שם ס' ע\"א) לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפי' וכ\"ש לחצר חבירו וכ\"ש לבית חבירו אלא הדברי' נראי' שדעת שניהם שוי' זה להקנות וזה לקנות ואלו הי' ראובן קיים ואמר לא נתתי ושמעון אומר נתת היינו שומעין [לשמעון] ולא היינו משגיחי' בראובן כי הדין עם שעון עכשיו שמת ראובן ולא מיחה ולא ערער מכל אשר נעשה [לפניו] היאך יכול חנוך לבא על ערער במה שלא ערער אביו ואי איכא דקשי' לי' הא דאמר רב (קידושין כ\"ו ע\"א) ל\"ש אלא במקום שאין כותבי' את השטר אבל במקום שכותבי' את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר [וכאן] מקום שכותבי' את השטר הוא ולא קני הא ל\"ק דכי אמר רב הכי במכר אבל במתנה לא ומנלן [דקא מסיים ואי פריש] פריש כי הא דרב אידי בר אבין וכו' מדקאמר אי בעינא בכספא איקני ש\"מ דבמכר קאמר אבל במתנה אי בשטר לחודי' [אי] בקנין לחודי' אי בחזקה לחודי' סגי."
],
[
"תתקח. וששאלת ראובן שהיה חשוד על השבועה ותבעו שמעון מחמת קרקע ונתחייב עליה בב\"ד שבועה יש להם להשביעו על אותו קרקע או להפכה על מי שכנגדו. כך דעתי נוטה ששבועת קרקע גזירתא לא מהפכי' לה על שכנגדו דשבועת קרקע לאו דאו' דתנן (שבועות מ\"ב ע\"ב) אלו דברי' שאין נשבעי' עליהן הקרקעות והעבדים והשטרות והכקדשות וגאונים תקנוה וכיון דתקנתא היא תקנתא לתקנתא לא עבדי' אבל אם נתחייב הנתבע שבועה על מטלטלי' ואפכוה אשכשנגדו על [ידי] גלגול [משתבע] נמי אקרקעות דתנן (קדושין כ\"ו ע\"א) זוקקי' הנכסי' שיש להן אחריות לשבע עליהן."
],
[
"תתקט. וששאלת ראובן שגזל שדה משמעון ותבעו לוי מטלטלי' ונתחייב עליהן שבועה מי משביעי' לי' או אפכינן אשכנגדו כיון דקיי\"ל דקרקע אינה נגזלת לא מיפסל או דלמא [אפכינן] ולא משביעי' לי' כך דעתי נוטה [שאותו] ראובן שגזל את השדה ועבר על תגזול נפסל מן השבועה דלא תגזול בין במקרקעי בין במטלטלי משמע ושניהם שניהו במשנתינו, מטלטלי' דתנן (שבועות מ\"ד ע\"ב) הנגזל כיצד היו מעידי' אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברדשות א\"ל כלי נטלת והוא אומר לא נטלתי ה\"ז נשבע ונוטל ר' יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד א\"ל שני כלים נטלת והוא אומר לא נטלתי כ\"א אחד. ומקרקעי נמי (ב\"ק קט\"ז ע\"ב) הגוזל שדה מחבירו נטלוה מסיקין אם מכת מדינה היא אומר [לו] הרי שלך לפניך אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ותניא (גיטין מ\"ט ע\"ב) אר\"ש מפני מה אמרה [תורה] הנזקין [שמין] להן בעידית מפני הגזלני' והמסני' כדי שיאמר אדם למה אני גוזל למה אני חומס למחר ב\"ד יורדי' לנכסי ונוטלי' שדה נאה שלי וסומכי' על מה שכתוב בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לפיכך אמר הנזקין שמי' להן בעידי' ומה שכתבת שהקרקע אינה נגזלת לא כשאתה סבור אלא מאי אינה נגזלת דלא מיקניא לגזלן ולא למאן דאתא מחמתי' לא ביאוש ולא בשינוי רשות ולא בשינוי מעשה ואם שטפה נהר או נטלוה מסיקין שלא מחמת הגזלן הדרה למרא [בעיניה] הלכך לא משביעי' ליה ואפכינן לה אשכנגדו."
],
[
"תתקי. וששאלת ראובן ושמעון היו שותפים ותקנו דרכו ללכת אחד מהן לקלוניא בספינה וכשנכנס ראובן בספינה ללכת שם בא אליו לוי וא\"ל הא לך זהב זה וקנה פרקמטיא בו למחצית שכר וקבל ראובן הזהב ונתנו בחיקו והלך לו לדרכו וקנה והביא א\"ל שמעון רצוני שתפרע לי קצת מן ההוצאה שהוצאת על עצמך [בדרך] זה לפי חשבון המגיעו לזהבו של לוי א\"ל ראובן בשביל זהבו של לוי לא הוספתי על הוצאתי אפי' שוה מחט א\"ל שמעון ומה לך להשתכר בשלי א\"ל ראובן והלא על שותפות שלנו נתכין הדרך ולא על אותו זהב הדין עם מי. כך דעתי נוטה הואיל והדרך נתכין תחלה על השותפות ואח\"כ בא הזהב ליד ראובן אין לו לשמעון על ראובן מאותה הוצאה מחמת אותו זהב כלום דתנן (ע\"ז ס\"ב ע\"א) השוכר את הפועל לעשות ביין נסך שכרו אסור שכרו למלאכה אחרת אע\"פ שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר בין לאביי דמוקי לה (שם ס\"ה ע\"א) סיפא דמתני' ['קא\"ל] לעתותי ערב בין לרבא דמוקי לה דקא\"ל העבר לי חבית בפרוטה שכרו מותר שחבית ויינה [אינה] נבללת עם השכר זהב נמי לאו בכלל [הוצאת] הדרך [הוא] שלאחר מעשה הוא בא ע\"כ אין לו לראובן על שמעון מעסק זה כלםו דכל כה\"ג לא מתפיס אפי' באיסור וכ\"ש בממון."
],
[
"תתקיא. וששאלת רשאובן תבע שמעון לדין אמר חפץ אחד מכרתי להגמון אחד בג' ליטר' פשיטי ולבסוף אמר לי אותו הגמון אין לי פשיטי' אלא אתן לך ה' חצאי' של כסף כנגד אותן ג' ליטר' ושמחתי בדבר ואמרתי לו כן תעשה ושלח עמי שלוחו לגזבר [שלו] וצוה לתת לי ה' חצאי' של כסף ומצאנוהו עם שמעון זה וכשדיבר השליח עם הגזבר אמר שמעון כבר חלפתי הכסף שלו באותו חשבון [והוא בידי] והפשיטי' מוכנים [הנה] אמרתי לו לא אקח כ\"א כסף ודבר שמעון עם הגזבר מה שדבר ולא נתן לי אלא ג' ליטר' מפשיטי' ועכשיו תובע אני המותר שהפסדתי על ידו השיב שמעון אני לא הפסדתיו אלא הוא הפסידני כי אצה להוציא הכסף מידי עד שנתתי לו שוחד לגזבר והניחו לי אותו שוחד נפסדתי על ידו. כך דעתי נוטה שאין לראובן על שמעון אפי' לדבריו כלום שלא חיסרו ולא הזיקו שהרי תשלום חפצו בא לידו משלם וא\"ת מילוי הכסף לא היה לו לראובן באותו הכסף זכייה כלל שכך שנו רבותינו (ב\"מ י' ע\"א) ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה מי שהחזיק בה זכה בה וזה שלא בא הכסף לידו ולא נגע [בו] כ\"ש שלא זכה בו."
],
[
"תתקיב. וששאלת ראובן ושמעון באו לדין וטוען ראובן שמעון זה היה לו עבד ובא [זמרי] וגנבו ממנו והוליכו [ללודקיא] לימים תקנתי אני לדרכי ללכת לשם לסחורה ובא אלי שמעון ופייסני להשתדל בשבילו להוציא מיד זמרי העבד [ולתנו] ביד נאמן להוליכו עמנו עד יקראהו כי היה מתיירא מקלקולו על שמעון וכשבאנו לשם נשמע לו קלקולו ועשה רעה ובא בקהל וצעק עליו ועלי וצוו הקהל להחזיר לו דמי העבד וגם לקחו ממני ג' חצאי' של כסף ונתנו לו כי אמרו לא נשמע כזאת מעולם שהלך שמעון בכח של גוים ולקח שפחתו של זמרי שהיא פלגשו של זמרי [והבריחה] ממנו [למרחקים] ונפסדתי על ידו ג' חצאי ואותם אני תובעו. השיב שמעון אני לא פייסתיך מעולם להשתדל באותו דבר אלא אתה הלכת מדעתך וכתבת הרשאה מזוייפת על שמי ולקחת ממנו דמי העבד והכעסתו ובא עלי בחימה והפסדתי העבד על ידך וגם כ\"ב זהובי' שנתתי לו בפשרה וכל זה הממון אני תובע ממך כי על ידך הפסדתיו. ענהו ראובן לא [הפסדתי] את שלך אלא על פחזותך ששלחת את פלגשו של מזמרי למרחקים ועל זאת הפסדתני ג' חצאי' ומה שאמרת על ההרשאה לא עלה בדעתי מעולם ומה בצע היה לי בדבר. כך דעתי נוטה שאין לו לשמעון על ראובן ולא ראובן על שמעון כלום מחמת תביעה זו. לראובן אין לו [על] שמעון כלום שאפי' כדבריו של [ראובן] לא הי' לו לסמוםך על אותו פיוס ולהחזיק באזני כלב אלא היה לו להחזיק עמו בתנאי. שאפי' הביא לו [לשמעון] ולא התנה עמו או שהתנה עמו ולא הביא לא הי' לו לראובן עליו אלא שכרו דתנן (ב\"ק קט\"ו ע\"ב) שטף [נהר] חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו יפה מאתים והניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו וםא אמר אציל אל שלך ואתה נותן לו דמי שלי חייב לתן לו ואמרי' בגמרא (שם קט\"ז ע\"א) בעא מיני' רב מרי ירד להציל ולא הציל מהו א\"ל זו שאלה אין לו אלא שכרו וראובן זה לא התנה עמו ולא הביא לו אין לו עליו כלום [הרי] לך דאפיוס ליכא למיסמך.ץ לשמעון נמי אין לו על ראובן כלום שכל שהפסידו מעשיו גרמו לו ולא ראובן גרם לו וטענת ההרשאה דבר שא\"א הוא דאין אדם חוטא ולא לו ומשעה שנתפייס עמו ראובן נסתלקו לו מעשיו כדתנן (ב\"ק נ\"ב ע\"א) כסהו כראו ונפל בו שור או חמור ומת פטור."
],
[
"תתקיג. וששאלת קדרה של חרס חדשה ונתנו לתוכה חלב ושמו בה קיבה ונתחבן ואח\"כ הוחמו בתוכה חמין ולשו בהן את העיסה אותו הפת מהו לאכילה כך דעתי נוטה שאותו אסור באכילה דאשכחן דאסר רחמנא טעמא דאיסור [כודאי] איסור באותה חתיכה מדגלי רחמנא גבי נזיר מיין ושכר יזיר ות\"ר (פסחי' מ\"ד ע\"א) משרת לתן טעם [כעיקר] כו' ותנן (חולין ק\"ח ע\"א) טפת חלב שנפלה על חיכת בשר אם יש בה בנותן טעם [אסור] ואמר אביי ש\"מ טעמו ולא ממשו דדאורייתא וה\"נ [מים] כיון דאית להו טעמא דחלבא הוא [להעיסה] ותניא (פסחים ל\"ו ע\"א) אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה וכו' לא מבעי' היכא דהרתיח האיסור [בכלי אלא אפי' הרתיח האיסור] בכלי אחד ונתנו רותח בכלי אחר נאסר אף הכלי האחרון דתנן (זבחים צ\"ה ע\"ב) א' כלי שבשל בו וא' שעירה בו רותח א' ק\"ק וא' קדשי' קלים טעוני' מריקה ושטיפה וה\"ה לכלי חרס שטעון שבירה דכתי' וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר."
],
[
"תתקיד. מעשה באחד שקבל מעות מחבירו למחצית שכר והלוה ב' דינר על המשכון ואבד או נגנב ואמר לנו ר' לפי ראות עיני שאין על המקבל לשלם אלא חצי ההפסד שלא נעשה ש\"ש על המעות אא\"כ נותן לו שכר עמלו ומזוני משלו דאין עליו אחריות כל המעות אלא מחצה דחצים של מעות הרי הם שלו וכי משתמש בשלו משתמש ואידך פלגא ש\"ח הוא עליהם וכל החצי הריוח שהוא נותן לבעל הפקדון אינו אלא רבית הואיל וקבל בסתם ולא נתן לו חבירו שכר עמלו ומזונו מכיסו תחלה אבל [אם] נותן [לו] שכר עמל ומזון אין בו משום רבית ובישראל המקבל מעות מחבירו למחצית שכר ואמר לו תן לי שכר עמלי ומזוני כדי שלא יהא משום רבית [במה] שאתן לך מן הריוח ואין שום [ריוח] בהם משלם קרן היוצא ואם אינו מסתפק ישלם מביתו."
],
[
"תתקטו. על אודות ראובן שקבל עליו ב' עדי' שנגעו בעדותן ולאחר שעידו עליו בב\"ד רצה לפוסלם יען כי נגעו בעדותן. נראה דראובן אינו יכול לחזור מאחר שקבלם והעידו בב\"ד דהא אחר גמר דינו אינו יכול לחזור בו [דהלכה] כחכמים (סנהדרי' כ\"ד ע\"א) ועדים כגמר דין דמי כדאמר בפ' שבועת העדות (שבועות ל' ע\"ב) [והו\"ל כההוא דיש נוחלין (קכ\"ח ע\"א) עבדי גנבת כו' [עד] רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו ומה גמר דין יש לשם או מי ישב בדין אלא ודאי כל דבר שאין אחריו עוד כלום כגון העדאת עדים דתו לא מצי מסהדי בענין אחר דכיון שהגידו שוב אינם חוזרי' ומגידים וכן כשנשבע הבע\"ד ע\"פ שכנגדו הו\"ל כגמר דין לגבי דיינים שמשאמרו איש פלוני אתה זכאי וכו' שוב אין רגילין לשא ולתן בדין. ועוד נוהגי' בכל המלכות שאם יש ליחיד דין ודברי' עם הקהל עבור המס שהוא צריך לתן המס ואח\"כ יתבע את הקהל לדין כי הקהל רוצים להיות מוחזקי' כל שעה וראי' אני מביא להם מפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע\"ג ע\"ב) מהא דאמר מוהרקיהו דהני בטפסא דמלכא מנה כו'. ודינא דמלכותא דינא וא\"כ כגון השר שרגיל לגבות מס שלו משלם ביחד הרי חלק כל או\"א כגבוי דמי ואם באת המלכות לשנות לפטור אחד מן הקהל או להקל עליו לא כל הימנו ואין כל זה דינא דמלכותא אלא גזילה דמלכותא ולא אדונים בדבר זה ועוד שכל הקהל שותפי' במס ושותף אינו חולק שלא לדעת חבירו ורשאי' בני העיר להסיע על קצותן כ\"ש לגבות ממנו המס והבא לשנות עליו הראי'."
],
[
"תתקטז. וששאלת אתה אלופי ומיודעי הר' יצחק על שנים שותפי' בחוב אחד ופרע מקצתן ורוצה האחד לעכבו ואמר לחבירו לך קח חלקך מן הגוי לא כל הימנו ויפה הבאת ראי' מהגוזל בתרא (קט\"ז ע\"ב) ועוד אמר בפ' המקבל (בבא מציעא ק\"ה ע\"א) אמר רבא הני בי תרי דעבדו עיסקא בהדי הדדי וא\"ל חד לחברי' תא ונפלוג כו' [עד ואי א\"ל נפלוג רווחא וקרנא ואי מטי לך פסידא דרינא בהדך א\"ל לא מזלא [דבי תרי עדיף כ\"ש וכ\"ש שלא כל הימנו ליטול את חלקו ולהסמיך את חבירו על קרן הצבי פי' על בבגוי אשר פיהם דבר שוא וגו' ושלום מאיר ב\"ר ברוך שי'."
],
[
"תתקיז. נחנו ח\"מ הובררנו להיות ב\"ד בין ר' יצחק הבא בהרשאת אמו אלמנה ובין ר' אברהם וכבר באו לדין בנורנ\"בערק וטענו ולא נפסק שם הדין ונתרצו שניהם לבא לדין לפנינו וטענו בפנינו כאשר טענו בנורנבערק ופסקנו ע\"פ הטענות וע\"פ העדות שר' אברהם פטור אפי' משבועה שלא מעל בחרם ומן הדין לא היינו צריך לכתוב מאיזה טעם פסקנו כך הדבר שאין בכל העדיות ממש שהרי אין עדות שמכר טרי\"ש אלא עד מפי עד ועד מפי קרוב ופאי' לפי אותו כתב שחתומי' עליו ר' פסח ור' יהודה וכתב בסתם והעידו לפנינו שרק אברהם מכר טרינ\"ש הרי כל הקהל שבווירצפורק חתומי' על כתב אחר והם מעידי' כלם פה אחד שבשעה שנתנו חרם שמה שלא בא שום עדות אלא שר' ירחמיאל אמר שר' שמואל אמר לו שקנה טרינ\"ש מאחיו זה ר' אברהם ואן זה עדות אלא עד מפי קרוב ור' פסח ור' יהודה חתומי' על אותו כתב עם שאר הקהל אבל הוא שני כתובי' המכחישי' זא\"ז ואפי' אי לא כל כמיניהו של ר' פסח ור' יהודה לחזור בהם מדבריהם הראשונים הרי כל שאר ראשי הקהל שהיו בשעת קבלת העדות עמהם מכחישי' אותם [ואומרי'] שלא בא שום עדות אלא עד מפי עד ואוקי תרי בהדי תרי ואוקי גברא אחזקתי' ועוד לדברי כתבי' הראשונים והאחרונים אין כאן עדות כלל שהרי מה בכך שמכר טרינ\"ש אפי' היו עדות ברורה שראו שמכר טרינ\"ש איכא למימר שלא היו של כנגדו ואפי' הי' של כנגדו שמא הוא לא גנבם אלא גוי גנבם ומכרם לו אע\"פ שאמר מעולם לא מכרתי טרינ\"ש לא מוחזק כפרן דכל מלתא דלא רמי' עליה דאינש לאו אדעתי' כדאמר בפ' שבועת הדיינין (שבועות מ\"א ע\"ב ומ\"ב ע\"א) גבי ההוא דא\"ל לחברי' הב לי מאה זוזי דמסיקנ' בך א\"ל ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני ואסהידו ואמ' להד\"ם כו' עד א\"ל רבא כל מלתא דלא רמיא וכו' וכן בעובדא דבתר הכי אמר רמי בר חמא כל מלתא דלא רמיא עלי' דאינש וכו' ורבא לא פליג עלי' אלא משום קיצותא [דתרעא מדכר דכירי אינשי שהי' לו לזכור בקיצותא דתרעא] ובענין הפרעון וכן בפ' שבועת העדות (שבועות ל\"ד ע\"ב) ההוא דא\"ל לחברי' מניתי לך בצד עמוד זה א\"ל לא עברתי בצד עמוד זה מעולם אתו סהדי ואסהידו בי' דהשתין מים בצד עמוד זה ומסיק רבא לבסף כל מלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' וכן בפ' זה בורר (סנהדרין כ\"ח ע\"א וע\"ב) אמר אביי ל\"ש אלא דא\"ל משטה אני בך אבל א\"ל להד\"ם הוחזק כפרן ומסיק אר\"פ ברי' דרב אחא בר אדא משמיה דרב דכל מילי דכדי לא דכירו אינשי והכי הלכתא הרי הוכחנו שלא הוחק כפרן כלל ולא הפסיד ישובו כמו כן שהרי דבור בעלמא שאמר אם יבא עדות שמכרתי טרינ\"ש שאפסיד ישובי והרי לא בא שום עדות אלא עד מפי עד ועוד אפי' אם בא עדות גמור שמכר טרינ\"ש לא הפסיד ישובו שהוא מוחזק בו דאסמכתא היא דגזים ואסמכתא לא קניא וגם פטור משבועה שהרי אינן באין בטענה ברורה אלא ששמעו מפי אחרי' שגנב להם ואותם אחרי' כמו כן אינם יודעי' אלא עד מפי עד מפי קרוב שאמרו דברים בעלמא שאין בהם ממש ולהכי אין לו לשבע דאין נשבעי' בטענת שמא חוץ מן אותן המנויי' בפ' כל הנשבעי' דמורו בהו התירא ותו לא מידי וכאשר הראינו מן השמים פסקנו וחתמנו."
],
[
"תתקיח. על אודות ראובן הפורש מן הצבור שלא לתת לתוך כיס של צדקה ושלא לתת עמהם מס אם כך נהגו בעיר מימי קדם [שלא] לתת ביחד אלא כל אחד נותן לבד אינם יכולי' לכופוולשנות מנהגם אם לא מדעתו אך אם נהגו לתת יחד אינו יכול ליפרד מהם דקיי\"ל בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קט\"ז ע\"ב) דשותף אינו חולק שלא לדעת חבירו וכה\"ג נמי משמע בהמקבל (ק\"ה ע\"א) ואפי' אם היא עיר חדשה דאכתי לא נגהו בה מידי נראה דכופי' אותו לתת עמהם לתת לתוך הכיס כדתני' בתוספתא (ב\"מ פי\"א) כופי' בני העיר זא\"ז לבנות ביהכ\"נ ולקנות להם ס\"ת נביאי' וכתובי' וה\"ה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה וכן משמע פ\"ק דב\"ב (ח' ע\"א) כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר ל' יום לתמחוי ג' חדשי' לקופה ו' חדשים לכסות כו' אלמא דכופי' הבא לגור לתן עמהן למילי דצדקה אע\"פ שלא נשתתף עמהם מעולם וכ\"ש שכופי' אותו כדי להשתתף במס מהא דאמר בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ\"ה ע\"א) פרדכת מסייע מתא וכו' אלמא דאפי' פרדכת צריך לתת מס עם בני העיר ואע\"ג דמסיק ה\"מ דאצילתיה מתא וכו' הכא [באדם] שאינו פרדכת צריך לתן עמהם אע\"ג דלא אצילתי' מתא וכן משמע [בההוא דרב] בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן (ב\"ב ח' ע\"א) א\"ל ר\"נ [בר יצחק] עבר מר אדאורייתא כו' משמע דוקא [ארבנן] לא אבל כל בני העיר חייבי' להשתתף ולתן בשותפות לפי ממון וכן משמע בתר הכי [בעובדא] דההוא כובס דכל בני העיר חייבי' והוי כמו לפסי העיר ולשורא לפרשאה [ולטרזינא] ולאיגלי גפא דכולן חייבין (ב\"ב שם). ושלום מאיר בר' ברך שי'."
],
[
"תתקיט. שני כתבים הבאי' כאחד זה מדבר וזה בא מו' אבי הר' ברוך אתה וריעך שאלתוני על זה הדבר שכבר נשאלתי עליו והנה תשובתי שכתבתי להם שהיא לכולנו והוא הנדון והיא התשובה מה שכתבת שאחד מן העדים הוא עתה קרוב דבר זה מפורש ס\"פ מי שמת (בבא בתרא קנ\"ט ע\"א) היה יודע בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו וא\"ר יוסף בר [מניומי] א\"ר נחמן אע\"פ שלא הוחזק כתב ידו בב\"ד קודם שנעשה חתנו ולא נראית חתימתו כ\"א עתה אחר שנעשה חתנו ובגזלן אינו [כן] כדמפ' התם. ושלום בנך מאיר."
],
[
"תתקכ. אלו פסולי' לעדות ומעלותיהם כאשר סדרום הגאונים. קרובים הפסולי' שמונים הם והם ד' מעלות. מעלה ראשונה ראשון בראשון ישמעאל ביצחק. מעלה שני' שני בראשון יעקב בישמעאל. מעילה שלישית שני בשני עשו בן יצחק [בנביות] בן ישמעאל. ג' מעלות אלו מן התורה ואחת מדרבנן והוא שלישי בראשון ראובן לישמעאל. בג' מעלות הראשונות מדאו' אם קדש [בהן] את האשה בעדות אחד מהן אינה מקודשת ומותרת לעלמא בלא גט והרביעית מדרבנן מקודשת וצריכה גט מספיקא ויש מי שחולק ואומר כי שלישי בראשון כגון ראובן לישמעאל נחלק לב' חלקים חלק הראשון לגבי אבות א\"צ גט לגבי אחי דאבהתא מקודשת וצריכה גט הלכך מחמרי' עלה ומצרכי' לה מספקא גט. ואלו הקרובים שאינם מעידין זה לזה אברהם [ואחיו] ואחותו מאביו, ואחיו ואחותו מאמו הרי ה'. שרה ואחיה ואחותה מאביה ואחיה [ואחותה] מאמה הרי ה'. בתואל אבי רבקה ואחיו ואחותו מאביו [ואחיו] ואחותו מאמו הרי ה' אשת בתואל ואחיה ואחותה מאביה ואחיה ואחותה מאמה הרי ה' אלו כלם פסולים ליעקב ויעקב להם שהם שלישי בראשון. יצחק ואחיו ואחותו מאביו ואחיו ואחותו מאמו הרי ה'. רבקה ואחיה ואחותה מאביה ואחיה ואחותה מאמה הרי ה'. והם ראשון בשני ופסולין להעיד אלו לאלו אפי' עם אחר. בן אחי יצחק ובתו מאביו בן אחי יצחק ובתו מאמו [בן אחות יצחק ובתה מאביה] ובן אחות יצחק ובתה מאמה [וכן בן אחי רבקה ובת אחי רבקה מאביה] וכן בן אחי רבקה וכן בת אחי רבקה מאמה. [ובן אחות רבקה מאביה ובן אחותה מאמה ובת אחותה מאביה ובת אחותה מאמה] הרי אלו י\"ו והם שני בשני ופסולי' להעיד זה את זה. אחי יעקב מאביו ואחי יעקב מאמו והם ראשון בראשן. ואין מעידי' זה [לזה בן אחי יעקב ובת אחי יעקב מאביו] בן אחי יעקב ובת אחי יעקב מאמו ובן אחות יעקב ובתה מאביו ובן אחות יעקב ובתה מאמו הרי ח' ואין מעידי' זה לזה. בן בן ובת בן ובן בת ובת בת אחי יעקב מאביו [ובן בן ובת בן ובן בת ובת בת אחי יעקב מאמו] ובן בן ובת בן ובן בת ובת בת אחות יעקב מאביו ובן בן ובת בן ובן בת ובת בת אחות יעקב מאמו הרי [ט\"ז] והם שלישי בראשון ופסולי' להעיד הרי אלו שמנים מחמת קורבה.",
"ואלו פסולי' להעיד מחמת מעשיהם: כופר בעיקר, עובד ע\"ז, נוקב שם, הגוי [וקשי'] לן מסיח לפי תומו. החושד בכשרים אבל האידנא לא. משומד ליין נסך, כותי [מי שמחלל שמו] נשבע לשקר, שופך דם נקי, מגלה עריות הרובע בהמה והנרבע לבהמה, מחלל יו\"ט, מחלל יום הכפורים, מחלל שבתות בפרהסיא, עד זומם, משחק בקוביאות, מלוה ברבית, הלוה ברבית, מפריחי יונים, סוחרי שביעית, עבדים, גזלנים, גנבים, חמסנים, רועים לעצמן, גבאים, מוכסי', מקבלי צדקה מן הגוים, אוכלי טרפות, מוכרי נבילות וטרפות לישראל, ערל יהודי שלא נמול, הנוטל שכר ומעיד, אוכל בשוק, מי שלא הגיע לזכות בנכסיו [אלא] הם תחת יד ב\"ד, כופר בפקדון, סומא, חרש, אלם, שוטה, קטן, שיכור, אשה חוץ מה' דברים שמעידה, אנדרוגינוס, מי שאינו יודע לקרות, מי שאינו יודע לחתום את הגט ב\"ד מקרעין להן את העור וחותמי' משום [עגונה], מכחש בפקדון, אפטרופוס שמינהו אבי יתומי' בכל דבר שזה טוען עליה' אפטרופוס מעלמא נ\"א כל הקרובי' הכתובי' לעיל.",
"האדון לעבדו, אריס דאית ליה פירי בההוא ארעא השושבין אבל לא נחשדו ישראל על כך, השותף לחבירו שהוא נוגע בדבר ומעיד בחלק שניהם, הדר בבית או בחצר חבירו בין בשכר בין בחנם פי' כגון שמעיד על אותו בית כדמוכח בחזקת הבתים (מ\"ג ע\"א) החשוד על [השביעית] הערב והקבלן והוא דלית לי' [ללוה] קרובי ערב וקרובי קבלן, הלוה והמלוה אפי' במשכון, לוקח ראשון והוא דלית לי' מכר לו בית מכר לו שדה הרי אלו ס\"ג וכולן פסולי' מחמת מעשים. ועוד יש לנו שפסולי' מחמת קורבה שני אנשים נשואי' ב' אחיות, ובעל אחותו ואחי אשתו החותן לחתנו והחתן לחותנו אימתי בזמן שיש להם מאותן הנשים אבל מתו נשיהם אין להם צד קרבות [ומעידי'] אם לא הניחו להם בנים. וליתא דהיינו כר' יהודה (סנהדרי' כ\"ז ע\"ב וכ\"ח ע\"ב) ואין הלכה כמותו. כל אלו פסולי' מחמת מעשיהם ומחמת מלאכתן ומחמת קריבות נשים. אבי חתן ואבי כלה מעידין זה לזה לעולם. ואלו ח' דברים שנאמנת אשה בעדותה. א) נאמנת היה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר בד\"א שלא קרא עליו ערער אבל קרא עליו ערער אינה נאמנת (קידושי' ע\"ג ע\"ב). ב) ועוד אמר רב [נחמן קידושי' ע\"ד ע\"א] ג' נאמני' על הבכור חיה אביו ואמו חיה לאלתר אמו כל שבעה ואביו לעולם. ג) ועוד תנן (כתובות כ\"ג ע\"ב) שתי נשים שנשבו זאת אומרת נשביתי וטהורה אני וזאת אומרת נשביתי וטהורה אני [אינן] נאמנות [ובזמן שהן מעידות זו את זו] הרי אלו נאמנות. ד) ואשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדי' שהיתה א\"א ואומרת גרושה אני אינה נאמנת (כתו' כ\"ב ע\"א). וכן אם יש עדים שנשבית ואמרה טהורה אני [אינה] נאמנת ואם משנשאת באו עדי' ה\"ז לא תצא. ה) [וכן אם אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני נאמנת והוא] שנתנה אמתלא לדבריה [כתו' שם). ו) ונאמנת אשה או קטן לומר [מכאן] יצא נחיל זה (ב\"ק קי\"ד ע\"א) ומעידי' לפי תומן. ז) ועוד ביבמה ואשתמודענא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדי' וחד אמר אפי' קרוב אפי' אשה (יבמות ל\"ט ע\"ב). ח) ולהתיר העגונה דתנן (יבמות פ\"ז ע\"ב) האשה שהלך בעלה למדה\"י כו' וכן האשה עצמה מביאה גט וצריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם (גיטין כ\"ג ע\"ב) וכן הלכה. אין הלכה כרבי יהודה כיון שמתה אשתו אפי' יש לו ממנה כמה בנים כשר להעד בחמיו וחמיו לו דאמר רבא אמר ר\"נ (סנהדרי' כ\"ח ע\"ב) אין הלכה כר\"י ואמרי' [בני] חמוה דמר עוקבא [קרובים ונתרחקו הוו] אתי לקמי' לדינא אמר להו פסילנא לכו לדינא א\"ל מאי עתך כר\"י כו' אלא משום דלא [צייציתו] דינא. כל שנים הנושאים בנות שתי אחיות או בנות שני אחין כשרין. האוהב והשונא כשרי' דלא נחשדו ישראל להעיד שקר (סנהדרי' כ\"ז ע\"ב) אבל לדון אמרי' בכתובות (ק\"ה ע\"ב) לא לידון אינש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסניא ליה וכן פרש\"י ור\"ח ורב האי משחק בקוביא פסול אם אין לו אומנות אחר. מי שקד שאשה אע\"פ שלא כנסה פסול להעיד [לה בין] לזכות [בין] לחובה. ידע עדות לחבירו כשהוא רחוק ונתקרב פסול לעדות ידע לו עדות עד שלא [נעשה] חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו כשר (תוספתא סנהדרין פ\"ה) זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר. וכן גזלן דפסול פסול אף לעדות אשה. גזלן דרבנן כשר לעדות אשה (ר\"ה כ\"ב ע\"א). כל זה נעתק מתוס' פ' זה בורר."
],
[
"תתקכא. שאל הר' שמעון את פי הר' [יעקב] ישראל שי' אם היו שנים בחותם א' של גוי ופרע הגוי החוב ועכב א' מן השותפי' החותם ולאחר זמן גבה החותם הן רב הן מעט יחזיר החצי או לא והשיב מה שגבה לעצמו גבה ואין לשותף שני אפי' תערומות עליו שיכוללומר לו מציאה מצאתי ואין לך זכות בה והביא ראי' מן הירושלמי (ב\"ק פ\"ו ה\"ז) דאיתא כה\"ג התם אימור מציאה אשכח."
],
[
"תתקכב. על שטען ראובן שתקע לו שמעון אמונתו [אם] יש לו עדי' או שטר שראהו תוקע על ב\"ד לצוות לשמעון לקיים שבועתו כי גדולה אמונה כאלו נשבע בהקב\"ה וכשהוא עובר כופר בעיקר ומאד החמירו בדבר שנאמר בני אם ערבת לריעך תקעת [לזר כפיך] ונאמר אל תהיה [בתוקעי] כף וראיתי את ר' יוסף ב\"ר יצחק שהחזיר ממון ע\"י תקיעת כף אחר שעבר האיש על אמונתתו אבל אין עדים ושמעון טוען לא תקעתיה אלא בתנאי כך נאמן אם יזהירוהו ב\"ד על שבועתו שכך אמר ולא מחייב תו שבועה אחריתי כדאמרי (ב\"מ י\"ז ע\"א) היה חייב לחבירו שבועה וחזר ואמר נשבעתי' והעיד' מעידי' אותו שלא נשבע הוחזק כפרן לאותה שבועה טעמא דעדי' מעידי' אותו הא אין מעידי' אינו נשבע [והכא מתוך] שיכול לומר לא תקעתי כפי כי אמר תקעתיה ובכה\"ג נאמן בלא שבועה ובלבד שיהא מוזהר באזהרות ב\"ד כאשר פי' ותו לא מידי יצחק ב\"ר מנחם."
],
[
"תתקכג. באלפסי (פ\"ק דב\"ב) איכא מ\"ד לא אמרי' אית דינא דגוד או אגוד [אלא] היכא דכל חד מנהון אית ליה דמי למיגד ביה אבל היכא דחד מנהון לית לי' דמי לא אמרי' דינא דגוד או אגוד וראייתו מהא (ב\"ב י\"ג ע\"ב) שני אחי' אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם כו' ואנן לא ס\"ל הכי אלא בדא\"ל תובע לנתבע גוד או אגיד אמרי' לי' דינא קא\"ל ולא איכפת לן בנתבע בין אית לי' [בין ל\"ל דמי] ומתני' דשני אחי' ה\"ט משום [שהעני הוא התובע והוא לא יכול למימר לעשיר גוד או אגוד דהא ל\"ל למיגד ולכן אבטל לי' דינא דגוד או אגוד [שהעשיר יאמר לו איני רוצה לגוד גוד אתה אבל אם הי' העשיר תובע לעני וא\"ל גוד או אגוד הוי אמרי' דינא קא\"ל גוד ואי לית לך שבקיה ואיהו אגוד כללא דמלתא היכא שהתובע אומר] גוד או אגוד [לא] איכפת לן בנתבע [אי אית לי' למיגד או ל\"ל דאי ל\"ל יניח לתובע לגוד] ע\"כ ומשמע שעשיר יכול לומר לעני וליכא למימר גוד ליכא [דמ\"מ] יכול העשיר [לומר אגוד] אם זה עני וכנ\"ל דברי ראב\"ן הלכתא אית דינא דגוד או אגוד וה\"מ בעבד או שפחה או בהמה טמאה או בית או שדה שאין בה דין חלוקה אבל בשני עבדי' או שתי שפחות ואין [אומנתן] שוה לית בה דינא דגוד או אגוד אם אמר קח לך האחד ואני השני [אא\"כ] יאמר קח לך שניהם בכך וכך [או] אני אקח כדאמר (ב\"ב שם) רבין ב\"ר חנינא ורב דימי בר חנינא [שבק להו אבוה] תרתי אמהתא חדא [ידעה אפיא] ובשולי וחדא ידעה [פילכא ונוולה] אתו לקמי' דרבא כדי לשאל אם יכולין לומר א' לבירו קח לך אחת ואני השניי' ואמר להו לית דינא דגוד אא\"כ יאמר גוד בשתיהן [דמר] ניחא [ליה] בתרווייהו [ומר ניחא לי' בתרוייהו] ולהכי ליכא גוד אלא בתרוייהו."
],
[
"תתקכד. בב\"ב [פ\"ק י\"ג ע\"ב] ב' אחי' א' עני וא' עשיר והניח להם אביהם מרחץ ובית הבד וכו' וכגון שאין העני מוצא למי שישכיר חלקו ואין העשיר יכול לומר תשאר אתה בעצמך בבית וכן ראיתי בשני אחין שאחד רצה [להשכיר] חלקו לאדם אחר ואחד עכב על ידו ולא הניח בשבילו והוא השכירו לאחרים."
],
[
"תתקכה. ראובן טוטען על שמעון שיש בידו ס\"ת אשר שמתי בארון הקודש שמשכנתי להקדש וקנה [אותה] שלא מדעתי ובלא רשותי ועוד אמר בפני עדים אם היא עדיין כאן בעיר הזאת יהי' שלך [כן] אמר לי שמעון ועוד היתה כאן ע\"כ אני שואל ממנו שיניח לי [ספר תורה] מן הדין כי לא הודיע לי בשעת המכירה והייתי מזומן לתת להקדש בכוס ברכה נדבתי ובגזל לקחו הפרנסים ממני ונתנו לו וקנה אותה בדמי' שלא כדין ע\"כ ישיב אותה למקומה ושמעון משיב אין לי עמו לא דין ולא דברים על אותה ס\"ת כי קניתיה כנגד ראשי קהלך במעמד הרב והשמש הוציאה מן הארון ונתנו בידי והגבאי קבל כסף מקנתה ממני והושבתי הקהל פעמים ושלש ובקשתי למכור לי ס\"ת ולא רצו לפחות לי מה' ליטרי' וחצי ואני אמרתי להם פחתו לי מאותו חצי ליטר' ואקננה ע\"מ שאני רוצה להקדישה לבני עירי שאני דר בה ונתפייס לי הקהל והקדשתי לבני עירי ועכשיו רשות קהלי עליה כי להם הקדשיה וגם קניתיה בקנייה גמורה [ולא בגזל] באת לידי ומורי לא [נטפל] בדין [זה] וגם [לא] היינו מקבלי טענות משום הא דאמר בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ\"ג ע\"א) [בני] העיר [שנגנב] ס\"ת וכו'. ומורי הר\"ר ידידיה אמר לקהל יש לכם להודיעו לראובן בשעת מעשה ולא עשו ומאחר שלא זרזו אותו נראה למורי הר\"ר ידידיה שהקנייה אינה קנייה משום דאמרי' מזרזי' את האדם קודם מעשה וחוזרי' ומזרזי' בשעת מעשה והצנועין מושכין ידיהן בדבר זה שהוא פחות מביעתא בכותהא. דבר פשוט הוא שאין לו לראובן על שמעון כלום שהרי לא יצא לו שם גניבה וגזילה בעיר ושאר מילי טובא דמצריך בגמרא בהגוזל בתרא (קי\"ד ע\"ב) דאע\"פ שמיחה בו אל תקנה אותה כי שלי היא אחרי שלא קנאה מגנב מפורסם אלא מבני אדם כשרים ומן טובי העיר אין בדברי ראובן כלום. ומה שטוען ראובן ששמעון אמר לו אם היא בעיר צתהא שלך במה יקנה בלא משיכה ובלא קנין ובחנם פזרתם מעות ולית דין צריך בשש ואם תוכלו לעשות שיחזיר שמעון ס\"ת לבעלים דרך בקה ויטול מה שהוציא טוב היה שלא יהא כחוטף מצוה מן השוק."
],
[
"תתקכו. הכל מעריכין ונתערכין חוץ מפה סנדלכם, המהולל בכל פלכים הוא מורי. הנה דין לפנינו שהלותה אם לקבורת בנה והאשה אינה הפיצה לפרוע אלא חפצה לעכב כל הנכסי' לכתובתה נ\"ל דמוציאי' מידה כדאמר פ' נערה (כתובות מ\"ח ע\"א) האומר אם ימות אל תקברהו מנכסיו אין שומעי' לו אלמא לגבי יורשי' לאו כל הימנו ואשה גרעה מיורשי' כדאמר פ' הכותב (כתובות פ\"ד ע\"א) מי שמת והניח יורשי' ואשה ובע\"ח רע\"א ינתנו ליורשיו שכולם צריכי' שבועה וא\"כ ה\"נ [מכ\"ש] גבי אשה אפי' אם הי' כותב לה בשעה שנשאה הריני משעבד לך כל מה שיש לי וכשימות שתטול הכל בכתו' ולא תשייר לו כדי קבורתו ויקברהו משל צבור לא כל הימנו שיעשיר אותה ויטיל עצמו על הצבור וא\"כ כ\"ש היכא דלא כתב לה וה\"ה גבי בע\"ח שלא הי' יכול לגבות בחובו הכל ויטיל עצמו על הצבור או שמא לא דמי דבשלמא בע\"ח ניתן לגבות חובו מחיים ועוד אינו משעבד לו אלא כפי מה שהלוהו וא\"כ למה לא יטול הבע\"ח מה שהלוהו ואם יש נסי' ולא יתנו לו לבע\"ח נמצא זה קבור בשאינו שלו נמצא כבודו קלונו שמה שאנו [עושים] לכבודו שלא לקברו מן הצדקה נהפך לו לקלון לקברו מן הגזל אבל כתובה לא נתנה לגבות מחיים וא\"כ עיקר הגביי' לאחר מיתה וא\"כ לאו כל הימנו ששיעבד לה שתגבה לאחר מיתה ולא תשייר לו כדי קבורתו. ועוד כתו' הוא כותב לה מדעתו ומשלו והתוספת והיא אינה נותנת לו כנגד זה שום דבר וא\"כ לאו כל הימנו שיתןלה כו'. ואע\"פ שמכנסת לו נדוניא לא דמי לבע\"ח שמלוה לו מעות ואין לו תחתיהן דבר להכי יגבה [בחובו] הכל ואפי' לאחר מיתה אבל הכא יש [לה] קבורה תחת [נדונית] כתובה וא\"כ כשאין בנכסי' אלא כדי קבורתו לא תטול כלום דלאו כל הימנו כו'. ועוד הריני דן הכי [כמו] דאפי' אמר אל תקברהו אין שומעין [לו] א\"כ חשו חכמי' לכבוד המת בע\"כ אפי' כשעל עצמו לא חש כ\"ש כשהוא חושש כי הכא דלא אמר אל תקברהו שלא תקנו חכמי' לכל סתם נשים שיעבוד על הכל שלא ישיירו אפי' לקבורתו נמצא תקנתם קלקלה והלא כל [דרכי'] דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ועוד דאפי' גרשה בחייו והיתה באה לגבות ממנו כתו' מסדרי' לו לבעל דקיי\"ל בהמקבל (קי\"ד ע\"א) מסדרין לבע\"ח כמו שהשיב אליהו ז\"ל דגמר מיכה [מיכה] והיינו מטה [מוצעת] ומפץ [ומזונות] ל' יום וכסות י\"ב חדש כדאמר פ' שום היתומים (ערכין כ\"ג ע\"ב) וגמר לה התם מקרא וכ\"ש דלאחר מיתה מסדרי' שמניחין לו תכריכין ושאר צרכיו והשאר יגבה בע\"ח ואשה לא עדיפא מבע\"ח אבל גריעה דלא שייך בה נעילת דלת ועוד יותר ממה שהאיש רוצה וכו'. ושלום."
],
[
"תתקכז. אחרי כותבי כתבי הראשון קבל לפנינו ר' ירמיה על חתנו שהיה מכה בתו תדיר ומבזה אותה בפריעת ראשה שלא כדת יהודית דלחיים נתנה ולא לצער ואפי' קונה אמה עברייה כקונה אדון לעצמו כ\"ש אשתו ועל כל הכאה עובר [בפן] יוסיף ועונשו גדול ממכה חבירו כי היא יושבת [לבדה] ודמעתה מצויה והמזיק את אשתו בתשמיש המטה קמיבעי' לי' בפ' המניח את הכד (ל\"ב ע\"א) אבל בכל מיני הזיקות אחרי' פשיטא לי' דלא גרע מאחר ואם דבריו אמיתיים תקנסהו קנס חמור בגופו ובממונו על מה שעבר אמנם צריך כפרה גדולה ותכבידו עליו כפי הנראה שיכול לעמוד בה שיהא כמותרה ועומד מכאן ולהבא והטילו שלום ביניהם מסויים ומקויים ותבררו ב' או ג' שיהו מוכיחי' ביניהם וכל קבלה שיהא להם זע\"ז ישפטו הם. ואם לא יעמד הבעל בקיום השלום שיוסיף להכותה ולבזותה אנו מסכימי' אחרים להיות מנודה בב\"ד עליון ובב\"ד התחתון ויעשוהו ע\"י גוים לתת גט עשה מה שישראל אומר לך. כי כן הסכמתי עם חבירי שיהא גט מעושה בגוים כדין (גיטין פ\"ח ע\"ב) ואפי' לשמואל דאמר בפ' המדיר (כתובות ע\"ז ע\"א) עד שיכפוהו להוציא יכפהו לזון ה\"מ מזונות שיש תקנה בידינו לעשות לדבר דיורדי' לנכסים וזנין אותה אבל להכותב ולבזותה שענייה זו מסורה בידו ואין בידינו לעשות תקנה לדבר אפי' שמואל מודה דאין אדם דר עם נחש בכפיפ' ואפי' בהוא גופא [דאיני זן ואיני מפרנס] כרב קיי\"ל כיון דר' יוחנן קאי כותי' ומדאכסהו [שערי] לאלעזר ליכא ראי' דשמואל לטעמי' לפי סברתו קאמר והכאות קשות לסובלן מההיא דהמדיר את אשתו ליהנות עד ל' יום יעמיד פרנס מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה (כתו' ע' ע\"א) [באמתלא] מועטת ויוציא ויתן כתו' משום דברי' קטני' שאינה מספקת [והיא רגילה בבי נשא דאמרה] השתא לא מצינו אגלגל בהדך אע\"ג דבירושלמי פ' אלמנה ניזונית (ה\"ז) ובירושלמי דיש מותרות (ה\"ד) [דחי לה] שמואל דאמר אין מעשי' אלא לפסולות [ואמר שמענו שהוא מוציא שמענו כופי' בתמיה] דמשמע דלא כפינן. גם יש מוציא שהוא בכפייה (יבמות ל\"ה ע\"ב) הכונס יבמתו [ונמצאת] מעוברת בזמן שהולד של קיימא מוציא מיהו רב תחליפא אמר שמואל מפרש שיוציא בכפי' נמי ההוא דהמדיר. כ\"ש בהכאות דלכ\"ע יוציא ע\"י כפי' ועישוי ואפי' קבלה עליה [אין] יכולה לקבל שהן הכאות שאין להן קצבה שהרי אמרו חכמים באגרוף שיש בו כדי להמית ואם יעלה חפץ בידכם להשלים תתירו לו החרם שקבל עליו לגרש עד זמן מרווח אם תראו בתוך הזמן שינהג עמה כראוי תתירו לו לגמרי. ואם נראה בעיניכם שאין עצת השלום מתקיים ביניהם תפייסהו [כחכמתכם] לגרש מרצונו ואם לא יאבה יקוב הדין את ההר ותעשוהו [וכתורה] תעשו. ומה שבררנו באיני זן ומפרנס דקיי\"ל כר' יוחנן וכרב לפי ראות עיניהו כפר\"ח לא פסקי' שמחה ב\"ר שמואל."
],
[
"תתקכח. בפ\"ק דקידושין (י\"ח ע\"א) א\"ר חייא בר אבין אמר רבי יוחנן גוי יורש את אביו דבר תורה דכתי' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ודלמא ישראל משומד שאני אלא מהכא כי לבני לוט נתתיה ירושה. והשיב הגאון מאור [הגולה] כך הראוני מן השמים שהמשומד אינו יורש את אביו מ\"ט כיון דאשתמוד נפק מקדושתי' דאבוה ולא מקרי זרעו דכתי' להיות לכם לאלקים ולזרעך אחריך מי שזרעו מיוחס אחריו יצא משומד שאין זרעו מיוחס אחרי' שאין מייחס אחר אביו ומנלן דלא ירית דהכי אשכחן באברהם ויצחק אע\"ג דא\"ל הקב\"ה לאברהם ונתתי לך ולזרעך את כל ארץ כנען כו' וכתיב ביום ההוא כרת ד' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי וגומר את הקני ואת הקניזי וגו' והו\"ל לאברהם תרי בנין יצחק וישמעאל ולא ירית ישמעאל מכל ארץ כנען ושאר אומות שא\"ל קודשא ב\"ה לאברהם נתתי לך אלמא לאו זרעי' איקרי ולא ירית בנכסי וכן אשכחן ביצחק אבינו דא\"ל קודשא ב\"ה כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל אע\"ג דהו\"ל תרי בנין יעקב ועשו לא אשכחן דירית עשו נכסי יצחק אלא וישב עשו בהר שעיר ובבני יעקב כתי' והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וגו' לכם מורשה ולא לבני עשו מורשה וכן מצינו בענין פריעת החוב דכתי' ידוע תדע כי גר יהי' זרעך וגו' לא פרע חובו לא בן ישמעאל ולא בן עשו אלא יעקב ובניו דכתי' יעקב ובניו ירדו מצרימה אלמא לא מיקרי זרעיה אלא מי שמתייחס אחר אבוה והאי משומד עם אחר הוא אינו יורש את אביו דלאו בנו מקרי. ואי איכא דק\"ל הא דא\"ר חייא בר אבין א\"ר יוחנן גוי יורש את אביו ד\"ת דכתי' כי ירושה לעשו נתתי דמשמע דעשו ירש את הר שעיר מיצחק אלמא משומד יורש את אביו התם ה\"ק גוי יורש את אביו ד\"ת שכך מצינו בבני עשו שירשו את עשו אביהם שנאמר כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר להורישו לבניו אבל עשו לא ירש את יצחק שהרי הרי שעיר לא של יצחק היה אלא של עשו היה שנאמר ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו הלכך האי משומד אינו יורש את אביו. גרשם בר' יהודה.",
"וכן פסק מר רב צדוק גאון וכן פר\"ח כי לבני לוט נתתי להורישם לבניו וריב\"א אומר שמשומד יורש את אביו שמצינו בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ\"ו ע\"א) שיצחק זכה בהר שעיר מכח אברהם דא\"ר יהודה אמר שמואל כל שהראה הקב\"ה למשה חייב במעשר והן הן שבע עממי' הכתובי' בכל מקום לאפוקי קני וקניזי וקדמוני שנתנו לאברהם אבינו בין הבתרים לא יתחייב במעשר לעתיד לבא ופליגי תנאי בפי' קני וקניזי ר\"מ אומר נפתוחאה ערבאה שלמאה רבי יהודה אמר שעיר עמון ומואב ר\"ש אמר [ערדיסקוס] אסיא ואספמיא אלמא אליבא דר\"י דהלכתא כותי' נתן לאברהם את הר שעיר וירש יצחק את אברהם וירש עשו את יצחק אלמא משומד יורש את אביו. וכ\"כ רבי' אבי העזרי שכיון שהוא מוריש לבניו כך הוא יורש את אביו ואע\"פ שחטא ישראל הוא אך יש כח ביד חכמי' להפקיר [ממונו] דהפקר ב\"ד הפקר כדאמר פ\"ק דכתו' (י\"א ע\"א) יהבי לה קנס ואזלא ואכלה בגיותה בתמיה אע\"פ שיש לחלק בין קנס לירושה מיהו בכל ענין ראוי לקונסו סהבא על הכושית קנסוהו כדאי' פ' שור שנגח (בבא קמא ל\"ח ע\"ב) ובירושלמי פרק [בתרא] דע\"ז (ה\"ד) גרסי' הני כושאי דקיסרון מותרי' להלוותם ברבית שקלקלו מעשיהם ופי' דקסבר דגירי אמת הם אלא מפני קלקולם קנסם כדקניס ר\"מ שלא [יטמעו] בהם ואע\"ג דלר\"מ גירי [אמת] הן והא דאמר בפ' אין מעמידי' (כ\"ו ע\"ב) [אני] שונה לכל אבדת אחיך לרבות המשומד [מיירי] במשומד אוכל נבלות לתיאבון ולא במשומד להכעיס ואפי' לדברי הגאונים נראה למו' רבי' אבי\"ה ז\"ל שהאב ישראל יורש את בנו משומד שהרי למה יקנסו את האב וכדבריו כתב רמב\"ם ז\"ל (פ\"ו מנחלות הי\"ב) ישראל שנשתמד יורש קרוביו ישראל ואם ראו ב\"ד לאבד ממונו ולקנסו שלא יירש כדי [שלא] לחזק יד רשעים הרשות בידם. ואם יש לו בנים בישראל תנתן ירושת אביהם המשומד להם וכן המנהג תמיד במערב עכ\"ל. ומורי רבי' שמחה בר שמואל אמר דאפי' לדברי הגאונים [שאמרו] דמשומד אינו יורש את אביו בן משומד יורש את זקינו מד\"ת דאמר מכח אבוה דאבא קא אתי תדע דכתי' תחת אבותך יהיו בניך כההוא דשילהי מי שמת (בבא בתרא קנ\"ט ע\"א) דשלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות וזו היא שקשה בדיני ממונות ולימא ליה אביך זבין ואת מפקת ומאי קושיא דלמא דאמר להו מכח אבוה דאבא קאתי דכתי' תחת אבותיך יהיו בניך ואע\"ג [דלמסקנא] אידחי מ\"מ ממאי דקאמר וזו היא שקשה בד\"מ ש\"מ דהכי הלכתא [דבן] מוציא מלקוחות דשלחו מתם [סברו] מכח אבוה דאבא קאתי אלא שקשה היא בד\"מ שאין ראי' מן התורה דקרא איכא לאוקמא בברכה ואמר נמי בירושלמי (קידושין פ\"ק ה\"ב) ואם לבנו ייעדנה מייעדה לבנו ואין מייעדה לבן בנו [שמואל בר אבא בעי קומי ר' זעירא בפרשת נחלות] את עביד בן בן כבן [והכא לית את עביד בן בן כבן] ואם [בן] ראובן בא מכח ראובן ויורש כראוי לראובן דוקא א\"כ אינך עושה חנוך לענין נחלה כאלו הוא בנו של יעקב אלא בנו של ראובן ומיהו הא דפריך (ב\"ב קנ\"ט ע\"ב) אבל לענין דינא לא והתנן נפל הבית עליו ועל אביו כו' אתיא לי' בגמגום וכולי' סוגי' משמע דזו היא שקשה בד\"מ הוי כמלתא בלא טעמא ודוקא במכר הבן הנכסים שהבן מוציא מיד הלקוחות. וכן השיב רבינו שלמה ז\"ל שקרובי המשומד יורשי' המשומד ותשובתו כתו' למעלה בסי' ת\"ת. ומיהו אם בן המשומד יורש את זקנו אבי המשומד מזה לא כתב כלום."
],
[
"תתקכט. מעשה בראובן שהיה לו שתי בנות ונישאו ואחת מות ראובן נשתמדה האחת ושוב מתה האלמנה ולא נשבעה על כתו' ובעל המשומדת תבע אחות אשתו לדין על דבר היורשה כי לא היה להן אח ונשאל לרבי' אבי העזרי ז\"ל אם יורש הבעל לאשתו המשומדת [ואי] מקרי שארו כיון שזינתה ואסורה לו והשיב וז\"ל נ\"ל שיורשה כי [מעת] שמת אביה זכתה בנכסי' ואז היתה עדיין ישראלית אפי' לדברי הגאועני' שפי' שהמשומד אינו יורש את אביו היא יורשת את אביה והבעל למה נקנסנו וכמו שהאב יורש לבנו משומד ה\"נ הבעל יירשנה אע\"פ שאינה ראויה [לטמא לה] דבפרק יש מותרות בירושלמי (ה\"ד) אמרי' גבי [שנייה] תניא [יורשה] ומטמא לה דתני' ר' חייא מטמא אדם לאשתו כשירה ואינה מטמא לפסולה ופי' מאחר דמדאו' [אינה] פסולה הויא כאשתו ואפי' אי [אמרה הא אמרו] רבנמן מקנין ע\"י גוי (בוטה כ\"ו ע\"ב) ואמרי' התם והא [אסירא עליה וקיימא] דהוי איסור דאו' אף לגבי גוי מוהיא נתפשה שאפי' גוי במשמע ולגבי אסתר דרשינן כאשר בדתי אבדתי שנאסרה לבעלה מיהו כל קנסות [דכתובי'] בפ' האשה רבה (יבמות פ\"ז ע\"ב) הם לגבי [דידה] ולא לגבי דידיה אע\"ג דאיסורא דאו' הוא לבד מציאתה שמפורש שם הטעם כי היכא דתהוי ליה איבה ומעשה ידיה כדי שלא תמות ברעב שפעמים [היא] עניה ואין לה מזונות ממנו ושארו מיקריא בר מלגבי טומאה דאיכא קרא לא יטמא בעל בעמיו ודרשו רבותינו יש בעל מטמא ויש בעל שאינו מטמא הא לא\"ה שארו מקריא לטומאה [וכן] לירושה תדע דלא קנסו לבעל מדפריך בהאשה רבה (צ\"א ע\"א) יורשי כתו' מאי עבידתי' ומשני כתובת בנין דכרין מהו איהי דעבד' איסורא קנסוה רבנן זרעה דלא עבד איסורא לא קנסוה רבנן קמ\"ל פי' משום דתנאי כתו' ככתו' דמי כדאמר פ' אע\"פ (כתובות נ\"ד ע\"ב) ולא עדיפא [אינהו] מדידה כיון שמכחה הם באים אבל הבעל למה יפסיד כח ירושתו אם ממזר יורש את אביו ואח ממזר יורש לאחיו וגם מיטמא להם כדאי' התם (יבמות כ\"ב ע\"ב) ולא גמר טומאה מטומאה כ\"ש [דירושה] לא גמר מינה ובנו לכל דבר כמו אחיו לכל דבר והבעל לא דמי לזרעה דידה [ולמה] יפסיד ודמיא למורדת שכל זמן שלא גירשה אם מתה יורשה כמו שפסקו הגאונים וההוא [דתותרנית] דפ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ו ע\"א) נראה כדברי המפרש דבארוה מיירי ואפי' אם נפרשה בנשואה התם הוא פושע כי תותרנית אינה ראויה להוציא ען מום זה לכן יפסיד הפירות אבל הכא דמי להא דאמרי' פ' האשה (צ\"א ע\"א) מציאתה ומעה ידיה [דמדידה לדידיה לא קניס כתובה דמדידי' לדידה קניס] ות\"ק דקניס טעמא כדפי' לעיל אבל ליורשה לא לשתמיט תנא דפ' האשה לתני זה וזה אין יורשין אותה כיון דתנא [ירושת] בנין דכרין והא לא קתני ש\"מ דבעל יורשה ותנא דוקא הוא דגרסי' בירושלמי בהאשה רבה (ה\"א) לא זה וזה מטמא לה הדא היא דתני ר' חייא מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה ואית תנא תני הכא תצא בי\"ג דברי' ואית תנא י\"ד פי' י\"ד קנסות מאן דתני י\"ג [עביד] מציאתה ומעשה ידיה [חדא] ומאן דתני י\"ד עבד כל חדא וחדא חד ואם אינה יורשה נפישי להו ובפ' יש מותרות (יבמות פ\"ה ע\"א) לא קתני לגבי אלמנה לכה\"ג ושניות אינו מטמא להו ואלמנה לכה\"ג יש לה כתו' כמו שמפורש שם הטעם ואמר התם איכא ביניהו סוטה ודאי [קצרו] של דבר רואה אני שבעלה יורשה עד כאן תשובתו."
],
[
"תתקל. בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ\"ה ע\"א) אמר רב אשי פרדכת מסייע מתא וה\"מ [דאצילתיה מתא] אבל אדיסקאי סייעתא דשמיא הוא פי' רשב\"ם ז\"ל פרדכת אדם בטל ממלאכה ודרך ארץ ומתלמוד ואיננו עוסק בישובו של עולם כלום חייב ליתן בעול עם הקהל ואע\"פ שאינו עושה ריוח בעיר וה\"מ דמסייע לתן במס של הקהל כגון דאצילתי' תא עבדי המלך היו תובעי' לו לבדו [והם] הצילהו והקילוהו ממשאו בטענותם שאמרו עליו שאין לו ממון ומתוך כך נתרבה מס שלהם והכביד עולם יותר כגון שהמלך רגיל לקח מכולם מס קצוב לשנה ובאו לתבוע מכולם לכל אחד כפי אומד דעתן עד שעלה גיבויו לחשבון מס הקצוב והיו שואלים יותר מדאי והם הפיצהו ופטרוהו ומה שפחתו מזה יגבו מן השאר אבל אנדיסקאי ממונים של מלך הרגילים לגבות מכל בית ובית ומכל איש ואיש עד שיעלה החשבון למס הקצוב ושכחוהו לזה ולא רצו לשאול לו כלום לפי שהוא אדם בטל וסבורי' הי' שאין לו ממון וגבי כל המס מן השאר אע\"פ שהכבידו עליהם מס כפי מה שהי' לה [לתן] פטור דסייעתא דשמיא הוא שמחל לו עכ\"ל וריב\"ם כתב פרדכת אדם יושב בטל ואינו פורע מנת המלך אם בני המקום הצילוהו מיד השלטון מסייע להו כלומר נותן קצת מה שישימו עליו ומשמע [לפירושו] שאינו נותן כשאר בני המקום אלא פחות ולא נתפרש שיעור אלא [כשומת בני המקום] ואם נמצאו בני אדם שהליצו עליו יושר לפני השלטון ואמרו כי זה פרדכת עני הוא ומבוטל ממלאכה ונתרצה השלטון וכתב לו [אנדיסקי] שהניח לו המס שעליו אין נותן לבני העיר כלום שמן השמים הצילהו והכי מוכח [כפירושו] דאדיסקי לשון שטר כדאמר בהגוזל בתרא (קי\"ב ע\"ב) דנקיט דיסקיא מב\"ד הגדול עכ\"ל וכ\"כ בערוך פר\"ח אנדיסקיא אם נמצאו בני אדם שאינם בני המקום ואמרו לשלטון כי זה פרדכת עני הוא ונתרצה השלטון וכתב לו אנדיסקי שהניח [לו] המס שעליו אינו נותן לבני העיר כלום. ע\"כ ורבינו אליקים מחמת שהי' קרוב למלכות פוטרו המלך בכל שעה [והוא] היה מחלק עם קהל."
],
[
"תתקלא. מעשה בשני שותפים שהלוו על משכון אחד אצלם בעיר והלך א' מהם לדור בעיר אחרת והניח המשכון ביד חבירו ובא האנס בגיזומים להחזיר משכונו בלא דמים השיב זה לאנס אתה יודע שאני [ופלוני] חבירי הלוני לך ואיני רשאי למחול חלקו ונתפשר עמו בחצי דמים להחזיר משכונו ולמחול לו חלקו ולתת חלק חבירו ואח\"כ בא חבירו אצלו ותבע מחצית הדמים שקבל כי חלקך הוצרכת למחול לו [והלה] משיבו לא נתכונתי כ\"א להציל לאמצע ולסלקו בדברים בעלמא שאמרתי שאיני ראי למחול לו חלקך ושאלו לרבינו שמחה זצ\"ל והשיב נ\"ל לדמותו לההוא דחזקת הבתים (נ\"ה ע\"א) דפרדכת מסייע מתא [וה\"מ דאצילתי' מתא] ופי' בערוך שהמלך גובה מס מבני העיר איש לפי משאו והשיג ידו ואמרו על זה שהוא בטל ואינו יכול לסייע במנת [המלך] ומאחר שעל ידם ביטול [מסייעם] אלמא אע\"פ [שפטרוהו] גובי המס בפירוש לא נאמר שיפטר בכך אלא כיון שהם [פטרהו] מתחלתו [מחילתו] שמחל לו מחול לכל בני העיר ונאמר [הצילו] לאמצע ה\"נ ל\"ש ותניא בתוספתא פ\"ח דב\"מ שותפי' שמחלו להם המוכסי' מה שמחלו מחלו לאמצע ואם [אמרו] בשביל פלוני מחלנו מה [שמחלו] מחלו לו [ולעיל] מיני' מיירי בלסטים מדשבק לסטים דמיירי ביה ונקט מוכסי' ש\"מ דוקא מוכסי' שהמכס שלהם בידם למחול לכל מי שירצו אבל לסטים שלא זכו בממון זה מעולם אפי' אם יאמרו חלק פלוני אנו מניחי' מה שנשאר לזה נשאר לאמצע והא לא דמי לנשא ונתן ביד דפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ז ע\"א) אלא [לברייתא] (שם) א\"ל אנס הושיט [לי פקיע] עמיר זה והושיט לו חייב ומוקי לה דקאי לה בתרי עברי נהרא מדקתני הושיט לי ולא קאמר תן לי מכלל היכא דלא הראה ממון חבירו אלא האנס יודעו מעצמו ויכול לטול בעצמו אפי' נשא ונתן ביד פטור ה\"נ אם לא הי' מוציא המשכון מחדרו [היה] נכנס ונוטל מעצמו ואמר נמי בההוא פרקא (שם ע\"ב) ההוא גברא דאפקידו לי' כסא דכספא אתי גנבי עלי' שקלי' יבי' ניהליה אתא לקמי' דרבא פטרי' א\"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא אלא אמר רב אשי חזי' אי אינש אמיד הוא עליה דידי' אתו גנבי לא אמיד אההוא כספא ודאי הוא דאתי. שמחה ב\"ר שמואל. ושיטת רשב\"ם ז\"ל כפי' ראשון שבערוך וראי' לדברי הרב ז\"ל לקמן."
],
[
"תתקלב. יהודי אחד לא רצה לתן מס עם הקהל מפני שמחל לו ההגמון לאו כל כמיניה והציל לאמצע ואם נתן והחזיר לו ההגמון הציל לאמצע מהא דאמר בהגוזל בתרא (קט\"ז ע\"ב) שיירא שיצתה למדבר כו' מדקאמר וטרפה משמע שהציל מה שלקחו כבר ומוקי בשותף. ואחד מן הצבור שרצה לפרוש מן הצבור להתפשר בפני עצמו לאו כל כמיני' בלא דעת חבירו ואם יתפשר לעצמו והקל ההגמון עליו הכל לאמצע. ועוד אית לן למיזל בתר אומדנא שכל מה שמיקל לזה מכביד לאחרי' ותני [בתוספתא ב\"מ פ\"ח] שותפי' שמחלו להם מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלו לו ולפי משמעות הברייתא דקתני מה שמחלו מחלו לאמצע למי הי' לו להיות כ\"א לאמצע כאלו הי' שלוחם ואם אמרו בשביל פלוני [מחלו לו] שמעצמן אמרו בלא פיוס שלא בקש אדם למחול לו מהתם משמע שאפי' במקום שאין אחרים מפסידי' במחילתו של זה אפ\"ה מה שמחלו לאמצע וההוא דפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ\"ה ע\"א) פרדכת מסייע מתא פרש\"י ז\"ל התם אם נמצאו בני אדם שם שאינן בני המקום ולא קאמר שהוא הציל ונתחנן לפני השלטון לפייסו אבל אצילתי' בין הוא בין אחר חייב לשלם ומסייע מתא דכולהו שותפי נינהו וכולהו שלוחי אדדי. ודודי הרב רבינו קלונימוס ז\"ל כשהמלך שאל מס היה מסייע לקהל בפרשה ואח\"כ שאל מן המלך לנכות לו מן המס שליש או רביע מה הי' מגיע לחלקו ואמר למלך אני עובדך בכל יום אני רוצה שתפטרני [מדיני] לתן עמהם ונתרצה למחול לו חלקו והיה חוזר ונותן מס עם הקהל והייתי סבור שמדת חסידות היתה [ואני] רואה שמדת הדין [הוא] כאשר פירשתי לעיל כי כל ישראל ערבים זה בזה לקבל עול גלותם וישתתפו עמהם בנחמתם ושלום שמחה בר' שמואל."
],
[
"תתקלג. ראובן טען על חמיו אחרי מות אשתו תן לי נדוניתה מה שפסקת לבתך בשעת קידושי' כך וכך ועמדתי וקדשתי' והן הן דברים הנקני' באמירה וחמי משיב אין לך עלי כלום מכמה טעמים חדא שלא פסקתי לך אלא ע\"מ שלא היית שוחק בשום שחוק ואם היית שוחק שלא [יהיה] לך עלי כלום ועברת על התנאי ועוד שנתת עיניך לגרשה ומתום כך נפטרה ועוד שלא גבית הנדוניא לא את ולא אשתך כלום ולא בא לידכם אפי' פרוטה. מתוך אלו הדברי' ראיו זכות לחמיו של ראובן ואין לחתנו עליו כלום כדפסק ר\"ת ורבינו שמואל אחיו והא לך לשון ר\"ת בפ' נערה (כתובות מ\"ז ע\"א) כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה כו' כתב לה בשעה שקדש וה\"ה אם לא כתב לה אלא באמירה דהן הן הדברי' הנקני' באמירה וכ\"ש בכתיבה ונשאת ואח\"כ מתה אע\"ג דנקנה באמירה ובכתיבה לגבותם לאחר נישואין כדרך כל מכנסת שום לבעלה ושטרי פסיקתא דרב גידל לא זכה הבעל בדברי' הללו [כיון] שלא הספיקה לגבות קודם מיתתה וה\"ה אם נתגרשה דלא כתב לה אלא ע\"מ לכונסה וביון שמתה או נתגרשה פקע לה ודע דלאו במתה מן האירוסין מיירי דקתני לה אמתני' דקתני נשאת יתר עליו הבעל כו' ועלה קתני ת\"ר כתב לה ולשון חיון דסוף הלכה נמי משמע דאחר נישואי' מיירי וכו'. עוד מהכא שמעי' דפסק נדונית חתני' שלא גבו קודם מיתת נשותיהם אפי' לאחר נישואי' שלא זכו בהם [יותר דהלכתא כרבנן דרבי נתן דקאי כראב\"ע ושינויא דש\"ס דחיקא הוא] וכן בפר\"ח [ורש\"י] שפי' מן האירוסין קשי' ליה טובא דהכי הו\"ל למתני כתב לה פירות כסות וכלים מן האירוסי' לא זכה ועוד דלשון חיתון לא שייך באירוסין אלא בנישואין כדמוכח בריש אע\"פ (כתובות נ\"ו ע\"א) ואחר רבינו יעקב נעקב ונפסוק הלכה ובמי שמת (קמ\"ו ע\"א) הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה ומתה אינה יורשה פסק רבי' שמואל מחכא שמעי' שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה שוב אינה יורשה כדאמר בגיטין משנתן עיניו לגרשה אין לו פירות וכ\"ש הכא ע\"כ ועוד שטוען תנאי [היה] עמו ע\"כ נראה לנו דפטור מ\"מ והמע\"ה וכאשר מן השמים והראונו כן הודענו דעתינו ושלום ברוך ב\"ר שמועל זצ\"ל."
],
[
"תתקלד. מטעם המלך מגזירת רבותינו יושבי נרבונא אשר שמענום ונדעם ומזקנים נתבונן ונאמר תהי נא אלה יושבי צרפת ונורמנדיאה כאשר גדרו גדר גדולי נרבונא מסביב וגזרו באלה חמור כל נושא אשה ומתה תוך שנתה בלא ולד של קיימא עד עבור שנת נישואין שיחזיר כל הנדוניא ותכשיטי האשה לנותני הנדוניא או ליורשי' מה שישאר בידו שלא [הוציא] מן הנדוניא [ומה] שלא כלתה [ושלא] יערים לכלות רק [מן הנמצא יעסוק] בקבורתה לפי כבודה ועד זמן ב\"ד ל' יום ישיבם להם אם יתבעוהו ולא תחול עליו גזירה כ\"א מיום תביעה לאחר ל' יום ח\"ו אם לא הי' משיב. ועוד גזרנו מן העתיד לגבות שלא יגבה החתן לעולם אפי' מתה אחר שנה אפי' ילדה ודבר זה קבלנו מיושבי טריוש ורומש ושלחנו לסמוכי' מהלך יום ושמחנו בדבר וגזרנו עלינו ועל כל הנלוים עלינו ועל זרעינו מ\"ש למעלה ועל יושבי צרפת ונורמנדיאה ואונויא ופייטן סמוך ליושבי' הללו מהלך יום או יומים עליהם ועל זרעם כי מי יכול ומי יחיש מה [שפסק האב או המשיאה ונתן] לחתן חוץ ממנו וראינו שיעור לדבר שנה ולא יותר כי אחרי שנתה נשכח מן הלב ואין שוב עצב. ומה שגזרנו כתבנו וחתמנו ואחרי לכת שליח זה נזכרתי מה שכתוב בפרשת תוכחה בת\"כ ותם לריק כחכם יש אדם שמשיא את בתו ופסק לה ממון הרבה ולא הספיקו לעבור ז' ימי המשתה עד [שמתה בתו] ומאבד ממונו ואשרינו שלא עמדנו באותה גזירה וכשם שיצאנו [מזו] כך נצא מכל גזירות רעות. יעקב ב\"ר מאיר. מורינו הגאון הרב רבינו איר תורינו על שלא שהה אצל אשתו החדשה כ\"א מנחמו ובאנו להמלך ג\"כ מה התקנה שעשו הקהילות ותראה מ\"ש מו' הר\"ר ידידיה מרבינו ברוך. ואנו העתקנו ממכתב יד הרב זוסקינד כהן מערפורט בספר ברוך יש תקנה קבועה עשו הקהילות איש ואשה שיעשו נישואין ומת א' מהן בלא זרע בתוך שנתים שחצי הנדוניא יחזיר ליורשי המת ורבינו ברוך ורבינו דוד ב\"ר קלונימוס עשו מעשה והחזירו ליורשי אשה שמתה כו' ע\"כ [ואתה] מורינו תמצא תקנה גם ידענו שאין בדבר זה כ\"א תקנה ולפי מה שנראה נעשה ועשה ותכתוב לנו ושלום. בעל נחמות ינחמכם דעו בברור כי לא שמעתי מעולם תקנה היכא דנפטר האיש שיש להחזיר ולהפסידה כתובתה כ\"א הרב [זוסקינד] כהן א\"ל שכך מנצא בספר [ברוך] זצ\"ל ותמהתי רבה על הדבר ואפשר שלא פשטה אותה תקנה הואיל ולא שמעתי ואם הלכה רפופה בידכם שלחו אל רבותינו קהל ווירצפורק והם יגידו לכם אבל פליאה בעיני אם הפקיעו הכתו' לגמרי א\"כ כל הבעילות דומי' לבעילת זנות ולכל זונות יתנו נדן ואתנן לא נתן לה ותהי להפך ואפשר אם הפקיעו תוספת אבל מנה ומאתים ונדוניא לא סוף דבר אין לנו בזה אלא דברי רבותנו שבווירצפורג והקהילות. ושלום מאי ב\"ר ברוך ז\"ל ה\"ה."
],
[
"תתקלה. ראובן ושמעון היו בארץ הגר ונתן ראובן לשמעון עשר מוזהבות וב' קופרינש להוליכו למעגנץ ולתת המוזהבות לפלוני והקופרינש לפלוני ובא שמעון למעגנץ ולא נתן החפצים לפלוני לאחר זמן גדול בא אחיו של ראובן למעגנץ ושאל [את] שמעון נתת החפצים שנתן לך אחי למי שנשתלח וענה לו שמעון הזכרתני שמיום שנתנם לי ראובן לא ראיתים ולא זכרתים ולא ידעתי היכן נאבדו אבל ודאי נתחייבתי בתשלומין ועכשיו רוצה שמעון לשלם כשוין שהיו שוין בארץ הגר והתובעי' רוצים כשוה שהן שוי' במעגנץ עתה הוצרכנו לידע עם מי הדין. כך דעתי נוטה שאלו הי' יודעי' באיזה מקום נאבדו החפצים [שיה חייב] לשלם כשוים באותו מקום עכשיו שזה אומר כך וזה אומר כך נראה לנו שהדין עם התובעים שי\"ל שהובאו החפצים למעגנץ ושם נאבדו ונתחייב שמעון בתשלום כשוים במעגנץ כדתנן (גיטין ל\"א ע\"א) [המניח] פירות להיות מפריש עליהם תרומה ומעשה ומעות להיות מפריש עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחזקת [שהן] קיימי' ואם אבדו ה\"ז חושש מעת לעת רבי יוחנן אמר מעל\"ע של בדיקה ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר ינאי [אמר] מעל\"ע של הנחה וקיי\"ל כר\"י דהא אתותב ר\"א אלמא [שאבודים] היו מעל\"ע הרגשת אגדתו הלכך יש לשלם לשמעון כשוים במעגנץ."
],
[
"תתקלו. שותף שהודה לחבירו שיש בידו כך וכך ואח\"כ אמר טעיתי במה שהודיתי ואין כל כך הרבה אינו נאמן מספ\"ק [דגיטין י\"ד ע\"א] הנה גנאי דעבדו חושבנא בהדי הדדי כו' לסוף עבד חושבנא בין דיליה לנפשי' ולא פש [ליה] גבי' ולא מידי ופר\"ח ור\"ת וז\"ל שהי' מודים לו בע\"ד או שהי' הדבר ידוע בעדות ברור' דלא פש לגביה מידי ומוך דבריהם משמע דמנפשי' לא מהימן לומר טעיתי במה הודיתי אע\"ג דאית לי' מגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי וכן משמע מהא דתנן (שבועות ל\"ח ע\"ב) מנה לי בידך א\"ל הן למחר אמר תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב ובפ\"ק דב\"ב (ו' ע\"א) מפרש טעמא כל האומר לא לויי כאומר לא פרעתי דמי ואמאי לא [מהימן] לומר אין לך בידי שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב לך ואין אני חייב לך במגו דאי בעי אמר פרעתי אח\"כ אלא ש\"מ אינו נאמן לומר טעיתי וקשה לר' מס\"פ גט פשוט (בבא בתרא קע\"ה ע\"א) שכ\"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו היתומים חזר ואמר פרעתי נאמנים תנו מנה לפלוני וכו' משמע דיתומים הוא דאין נאמנים במה שחזר האב ואמר פרעתי וטעה במה שאמר תנו אבל איהו גופיה הוי מהימן לומר טעיתי מגו דאי בעי אמר אח\"כ פרעתי ואמר ר' דאי [איתא] דאיהו הוי מהימן א\"כ יתומי' להמניה בהאי מגו דאי בעי [אמרו] פרענו אח\"כ או שאבינו פרע אח\"כ אלמא ש\"מ [דהא] דשכ\"מ גופי' הוי מהימן אי הוי ידעי' שחזר ואמר [שטעה לא] מטעם מגו אלא דשכ\"מ גופי' אין דעתו צלולה עליו ורגיל לטעות אבל אינש אחרינא אינו רגיל לטעות ואין יכול לומר שטעה אפי' במגו מאחר שכבר הודה."
],
[
"תתקלז. שקול הדעת פ\"ק דסנהדרין (ו' ע\"א) אמר ה\"ד שקול הדעת א\"ר פפא כגון תרי נאי ותרי אמוראי דפליגי אהדדי מר אמר הי ומר אמר הכי ולא אתמר הלכתא אליבא דחד מנייהו וסוגיין דעלמא כחדמנייהו ואזל איהו ועביד כאידך היינו שיקול הדעת פי' מה [שעשה] עשוי ]וישלם] מביתו ואמר מו' רבי' יחיאל הלכה למשה דדוקא כה\"ג הוי שקול הדעת אבל היכא דתרי תנאי או תרי אמוראי פליגי והדיין לא ידע כ\"א דברי [האחד] וא ידע שאחד חולק עליו והורה ודן כה\"ג לא הוי שקול הדעת אלא מה שעה עשוי ולא ישלם מביו וכן הורה רבינו יודה ז\"ל וכן אם [טעה בתלמוד שרש\"י] מפרש בענין אחד ושאר גאונים בע\"א ולא ידע כ\"א פירוש אחד ודן והורה כפי אותו הפירוש כה\"ג לא הוי שקול הדעת אלא מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו והביא ראי' מפי זה בורר (כ\"ט ע\"ב) גמר' כיצד בודקי' את העדי' ההו דקרי ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב אמר פוני ופלוני מסקי בי זוזי אתו תבעו ליורשי' אתו לקמי' דר' ישמעאל בר' יוסי אמר כי אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ה\"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא פרעו פלגא ואידך פלגא אתו לקמי' דרב חייא א\"ל כשם שאדם כו' אמרו ליה ניזל ניהדר אמר להו כבר הורה זקן אלמא אע\"ג דר\"ח פליג עלי' מ\"מ כיון שלא ידע [שחולק] עליו מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו כך שמעתי מפי ר' לשון הר' יצחק."
],
[
"תתקלח. להאריך אין פנאי, ובקצרה אשיב הנראה בעיני, כאשר הראוני מן השמים שא\"כ הוא [כמו שהכתב] מדבר שאין באותו חרם ממש ואינם צריכי' לקיימ' כיון שאנוסי' היו שהיו מיסרין אותם בכמה מיני יסורין ומגזמים להורגם ולתלותם דאפי' תלוה ויהיב לא הוי מתנתו מתנה (ב\"ב מ\"ד ע\"א) וכ\"ש בנדון זה דאכתי לא יהיב מידי אלא נדרו לתן ולא בא עדיין הממון ליד האנסי' ולא דמי לגזירה קמייתא ומציעתא דסקריקון דאמר פ' הנזקין (גיטין נ\"ה ע\"ב) כיון דקטלי אגב אנסיה גמר ומקני חדא דהכא [נהי] שהי' מגזמי' לתלותם ולהורגם לא הי' רשאי' לעשות דבר זה מפני השר שהיה דורש דמים מידיהם גם מפני העונש על שפיכת דמים ונהי שנתן להם רשות מן השר לענותם בכבלי ברזל להרוג שמא לא היו רשאי' וכ\"ש שמפני עונש דיני שמים לא היו רשאי' וכ\"ש שמפני עונש דיני שמים לא היו יראים טפי כיון דבגזירה קמייתא אמרי כל דלא קטיל לקטליה א\"כ היו צריכי' להורגם ולהכי ידעי וגמרי [ומקנו] ואפי' במציעתא כל דקטיל ליתיב זוזי ולא היו צריכי' להורגם מ\"מ היהודים היו יראים כיון דכבר שייכי בה והורגלו להורגם [ונעשים כהיתר] בגזירה ראשונה אכתי סרכייהו נקטי והיו יראים טפי ואגב אונסא גמרו ומקנו אבל הכא לא שייך דאי משום דמגזמי להו עביד אינש דגזים ולא עביד אפי' בממון כגון איזל ואקטול דקלא דפלניא כ\"ש למקטל איהו גופא ואע\"פ שקבלו עליהם חרם ע\"ד המקום וע\"ד הקהל חלילה שתהא דעת המקום מסכמת זולתו לטובה ולא לרעה ואע\"ג דתלו מיהת דעתם לדעת הקהל כיון דאנוסים היו בטלה דעתם תדע דהא אשכחן כשהשביע משה ע\"ה את ישראל בערבות מואב [אמר] לא על דעתכם אני משביעכם אלא ע\"ד המקום ועל דעתי שנאמר לא אתכם לבדכם וגו' (שבועות ל\"ט ע\"א) ואפ\"ה אמרי' בפ' ר' עקיבא (שבת פ\"ח ע\"א) ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר רב אחא בר יעקב כאן מודעא רבה לאורייתא פי' משום שאם יתבע הקב\"ה ממנו למה קבלתם את התורה יש לנו להשיבו אנוסים היינו לקבלה אמר רבא הדר קבלוה בימי אחשורוש כו' והקשה ר\"י אמאי לא אמר כבר קבלו בערבות מואב ותירץ דהתם נמי יראים היו מהקב\"ה שמא לא יביאם לארץ שהי' להם לכנס בה לאלתר ורואה אני שהדברי' ק\"ו ומה התם אי לאו הדר קבלוה בימי אחשורוש מדעתם מחמת שמחת הנס לא הוי מיענשי אשבועתא דערבות מואב אע\"ג דאמר להו ע\"ד המקום ועל דעי דאי לא הוי אונס לית להו התרה כלל כדאמר בפ\"ג דשבועות (כ\"ט ע\"ב) להכי א\"ל ע\"ד המקום ועל דעתי כי היכא דלא תהוי התרה לשבועתם ואפ\"ה כיון דאנוסי' הוי ע\"פ הדבור מפחד שלא יביאם לארץ ויניעם במדבר קרי' לי' אונס ולא מיענשי עלה ואע\"ג [דבעשיית] רצונו יש שכר גדול מה שאין הפה יכול לספר כ\"ש וכ\"ש בשר ודם האנס חבירו ומייסרו ומשביעו לדעתו דבעשיית [רצונו] אין שכר כלל רק שיפטור אותו ולא ייסרנו עוד שאין באותה שבועה או באותו חרם ממשות כלל. וא\"ת והאמר פ' ד' נדרים (נדרים כ\"ז ע\"ב) נודרי' להרגן [ולחרמין] ולמוכסין שהיא תרומה אע\"פ שאינה תרומה שהן של בית המלך וכו' ופריך כיון דאמר יאסרו אתסר לי' ומשני בלבו היום ואע\"ג שדברים שבלב אינן דברים אונסי' שאני אלמא טעמא דאמר בלבו היום [דאי] לאו הכי לא הוי שרינן וא\"כ הכא בנדון זה שהן מנדין בעצמן שלא חשבו בלבם שום ערמה א\"כ [לתסרו] לא דמי כלל דהתם ההרג והחרם והמוכס אינן מכין אותו כלל אלא רוצים לחטוף מידו הפירות או כבר חטפו והוא מבקש שיחזיר לו כי אמר שהם של תרומה או של בית המלך אבל [הכא] דאיכא יסורין והכאה שאין לו קצבה בטל הנדר לגמרי דהא אמרי' כ\"ש אונס דיסורי' דפטור לגמרי מקרבן ומלקות ומאיסור אלמלא נגדוהו לחנני' מישאל ועזרי' פלחו לצלמא (כתו' ל\"ג ע\"ב) ואין לומר כיון דבידיהם לקיים הדבר לתן הממון חלה החרם ויתנו הממון חדא שהרי כתוב מעבר שאין בידם לתן. ועוד הא אמרי' מודעא רבה לאורייתא אע\"פ שבידם לקיים המצות קאמר כיון דאנוסי' היו לקבלה לא מיענשי עליהו אע\"ג דע\"ד המקום ועל דעתי קאמר והסכימה דעת המקום כ\"ש וכ\"ש בנדון זה דאנן סהדי שלא הסכימה דעת המקום דיסורין ייסר וישפוך דם יהודי [אחד] עד שיתן לו ממון דבטלה דעתם אצל דעת המקום אע\"ג דנדר שחודד ע\"ד רבים אין לו התרה הכא דאמר על דעת שלשה אלו לא חל כלל כיון דאנוסי' היו ועד דלא קבלו עליהם אלא ע\"ד המקום וע\"ד הקהל ודעת המקום עיקר ולזה נתכונו לדעתו מיהו לרוחא דמלתא טוב בעיני לשלוח שמה ולבקשם שיתירו להם החרם ברשותם כי אולי כשיראו שאין ממש באותו חרם יחזרו בהם ואעפ\"כ אם לא יתרצו אין בכך כלום כדפרי' כי אין ממש באותו חרם דאפי' שאלה לחכם לא בעי דהא פסק ר\"ח [דד' נדרי'] א\"צ שאלה לחכם כדשמואל (בפ' ד' נדרים כ\"א ע\"ב) ולא כרב אסי דאמר כולן צריכי' שאלה לחכם דהא רב ס\"ל כשמואל בירושלמי (פרק ד' נדרים ה\"א) ובפ\"ב דנזיר (י\"א ע\"ב) מוקי פלוגתייהו דשמואל ורב אסי [בפלוגתא דר\"ש ורבנן ושמואל כרבנן ורב אסי כר\"ש] והלכתא כרבנן לגבי ר\"ש. ומה שכתבתי שיתירו החרם ברשותם לרוחא דמלתא כתבתי בשביל הקול כי מי מפיס ברחוק מקום אם אנוסים היו או לאו ומ\"ש [מהאדם בשבועה] פרט לאנוס (שבועות כ\"ו ע\"א) הכי משמע האדם שיהא לבו מיושב עליו וברשות עצמו הא נמי לא קרי' ביה האדם כיון שמיסרים אותם וא\"ת כי קאמר תלמודא (שם) עלה דרב כהנא ורב אסי אמאי לא קאמר כה\"ג שמיסרין אותו לשבע שבוש הוא להקשות זה דלהכי [לא] אצטריך קרא לגבי שבועה דבכל המצות נמי פטור מולנערה לא תעשה דבר כדמשמע בפ' א\"ר עקיבא דבכל המצות הוי פטורי' כיון דאנוסי' היו אי לאו דהדר קבלוה בימי אחשורוש. ושלום מאיר ב\"ר ברוך."
],
[
"תתקלט. ראובן היה לו בן קטן ושמעון היה לו בת קטנה וכתב לו שמעון לראובן לכשיהיה בנך ראוי לקדש אם לא אקבל קידושי' או בתי בעצמה לא תקבל הקידושין אם תהיה ראויה לקבל קידושיה אתחייב לך מעכשיו ב' זקוקים ומת שמעון קודם שהיה בן ראובן י\"ג שנה וגדלה [בת שמעון] ועמדה וניסת לאחר ועתה תובע ראובן הקנס מבניו יפה דן האומר שהיתומי' פטורי' שהרי מת שמעון בתוך הזמן וכיון דאניס פטורי' מדאמרי' פ\"ק דכתובות (ב' ע\"ב) לפיכך חלה הוא או שחלתה היא אינה מעלה לה מזונות ומסיק ולענין גיטין אינו כן כו' עד [מעכשיו] אם לא באתי מכאן עד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חדש אין זה גט מאי לאו מת וה\"ה לחלה כו' אלמא דגבי ממון כה\"ג אם היה אומר אתן לך ב' זקוקים אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת בתוך יב\"ח פטור שהרי אונס אירעו ואע\"ג דגבי גט מפליג בין אונס מיתה לשאר אונסי' ה\"מ התם משום דלא תפול קמי' יבם אבל בעלמא חשוב אונס כ\"ש יתה דאין לך אונס גדול מזה שאלו היה חי היה מפייס בתו שלא תנשא כ\"א לזה וכיון דמת מאי [הו\"ל] למיעבד והבנים לא ידעו בתנאי אביהם ועוד כיון דאביהם פטור שלא יכול קיים תנאו גם היתומי' פטורי' שהרי לא נדרו לו שום דר ולא שייך הכא מצוה על היתומי' לפורע חוב אביהם שהרי לא נתחיב בממון זה לא בחייו ולא במותו ולהא דהאשה שנפלו (פ\"ב ע\"א) ל\"ד כלל דהא [דבעי'] עומדת באגם משום דמשיכה הראשונה כלתה כבר ולהכי כשעומדת באגם חשוב כמשיכה אריכתא ה\"נ כל כמה דלא [נתקרע] השטר או [שנאבד] לא נתבטל קנין הראשון ואע\"ג דמת [מידי דהוי דאמר מעכשיו כמו] אם לא באתי מעכשיו עד [י\"ב] חדש ומת בתוך יב\"ח דהוי גט הלכך אין לפוטרן מטעם זה אלא מטעם אונס כדפי' ול\"ד נמי לדר' יהודה בן תימא דאמר (ב\"מ צ\"ד ע\"א) כל תנאי שא\"א לקיימו בסופו והתנה עליו בתחלתו אינו אלא כמפליג בדברים דה\"מ כגון ע\"מ שתעלה לרקיע או שתרד בתהום וכיו\"ב דבשעה שהתנה היה ידוע לכל שא\"א לקיימו כלל. אבל אין לפוטרם מטעם אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דקטן אין לו קידושין ונישואין לא מד\"ת ולא מד\"ס כדאי' פ' חרש (קי\"ב ע\"ב) וא\"כ הו\"ל כאלו אמר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר כו' דקיי\"ל כרבנן דאמרי (יבמות צ\"ב ע\"ב) אינה מקודשת הא ודאי ליתא דאע\"ג דאמרי' דאין אדם מקנה דשלב\"ל מ\"מ [היכא] דהדבר הנקנה בא לעולם וגם הקונה ומקנה באו לעולם קנה אע\"ג דתלה תנאו בדשלב\"ל וראי' דאמר בפ' המפקיד (בבא מציעא ל\"ג ע\"ב) [בהא] דפריך והא אין אדם מקנה דשלב\"ל ואפי' למ\"ד מקנה ה\"מ כגון פירות [דקל] כו' עד אמר רבא נעשה כאומר לכשתגנוב ותרצה ותשלימני הרי [פרתי] קנוי לך מעכשיו אלמא אע\"ג [דתנאי] בדשלב\"ל קנה אע\"פ שיכולני לדחות ולומר דהתם משני אליבא דר\"מ משום דסתם מתני' ר\"מ היא וקאי אהא דפריך ואפי' למ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל מי יימר דמיגנבה ומי יימר דמשתכח גנב ומי יימר דמחייב דלמא מודה ומפטר ואהא משני תלמודא דעבידא דאתא הוא [דמיד כי] גנבה קניה למפרע מעכשיו ואין כאן אלא חד [מי] יימר דמיגנבה וחשיב דעבירד' דאתא ואתי' כר\"מ ולא כרבנן אך נ\"ל דוחק לאוקמא התם דלא כהלכתא מדלא קאמר בהדי' לעולם כר\"מ ונעשה כאומר כו' אלמא דאתי' ככ\"ע וכן משמע נמי פ' בכל מערבין (עירובין ל\"ז ע\"ב) א\"ל אביי אלא מעתה הי' לפנינו שני רמונים של טבל ואמר אם ירדו גשמים היום כו' אלמא אע\"ג דתולה תנאו בדשלב\"ל תרומתו תרומה ומסתמא [אפי' לרבנן] כיון דסתמא קא\"ל [ומהכותב] נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה (ב\"ב קל\"ו ע\"א) דמשמע הגוף מן היום ופירות לאחר מיתה אין ראי' דקנה פירות אעג דתלה במיתתו דהוי דשלב\"ל וכן מכל מצוה מחמת מיתה אין ראי' דמתנת שכ\"מ דרבנן שלא תטרוף דעתו עליו ע\"כ אין נ\"ל לפטור היתומי' מטעם זה אלא מטעם אונס כדפי' לעי ושלום מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"(תשובת רבינו יוסף טוב עלם).",
"תתקמ. כתב לבני טריוי\"ש בסוף התשובה לא מצינו בכל מקום [שבני] עיר אחת יכולי' להטיל ממון על עיר אחרת לא משום רוב חכמים ולא משום רוב מנין ואע\"ג שזו מצוה רבה היא כי בגלל הדבר הזה יברכך ואין דבר זה אלא בנדבת הלב ובהרצאה שנאמר [במצות צדקה] כל איש אשר ידבנו לבו שאפי 'אנשי עיר אחת המתקבצים לעיר אחרת לכנופיא דכלה או דתעניתא ופוסקי' עליהם צדקה נותני' וכשבאי' מביאי' אותה עמהן ומפרנסי' בהם עניי עירם כללו של דבר אין לאלו כח כפייה על אלו חוץ מרידוי עבירות שבאי' מחמת טענה שנתפסי' תחתיהן דכתי' וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבין זה בזה והיינו דתני ראב\"י (יבמות צ' ע\"ב) שמעתי שב\"ד מכין ועונשי' שלא כדין כו' וכה\"ג אמר דהפקר ב\"ד הפקר אבל אפקועי ממונא דאינשי בכדי לא עכ\"ל."
],
[
"(הלכות מס מרבינו יוסיף טב עלם)",
"תתקמא. בני העיר הבאים להכניס מנת המלך ומטילים על כל איש ואשה בגזירה לתת מכל ליטר' או שויה בדבר העומד לסחורה כמו שעיניהם רואות לפי צורך שיעור וללאה יש לה כרמים וכן פוסקי' על כרמיה ועל הפירות ועל כל שאר עמלה כאיש ברעהו וטועני' שהכרמי' ממון בפני עצמו ועל הפירות בפני עמו שמשבצרן יכול אדם למוכרם אע\"פ שאין בהן [הנייה] עם הפירות עד [שיצאו] כמו קרן ורבית ואנו מטילי' על הקרן והרבית. ולאה טוענת אין הכרם [כאותה] ליטר' שהכרם צריך הוצאה מרובה וטורח כבד בין בעבודות מרובות שלו בין באסיפתו ולא עוד אלא שבכל שנה באי' שרי הארץ ונוטלי' משם מנותיהם נמצא המטיל בו מוציא הרבה בזיעת אפו ואוכל קמעא ופעמים נשרף ונמוק והולך לו ומאומה לא ישא בעמלו אבל ממון העומד לרבית [או] סחורה נוח הימנה שהרי משכונו בידו וממונו הולך וגדל ואוכל בלא עמל ובלא יגיעה ובלא עין ובלא שום הוצאה ואם מצטרך למעותיו יכול לעשות בו צרכיו וטועני' זה כנגד זה א\"כ הוא כמו שכתוב נ\"ל שבדין טוענת לאה וטענתה טענה ושאין נוחה [ככל] הסחורה [ושכרה] מצויה כמו רבית ליטפל בהן והן דברים הניכרים ועוד מאוכלי רבית אתה למד שמשימי' משה רבינו חכם ותורתו [פלסתר] ואומרי' אלו הי' יודע משה שיש ריוח בדבר זה לא הי' כותבו [וכן] פרקמטיא נוחה ומצלחת וכספו ותמורתו תמיד בידו [ואפשר] בלא ספסר דזוזי דאינש עבדין [ליה] ספסרותא [לאפוקי] ארעא דבעי אריס דשקיל מחצה ואיכא עלה כמה הרפתקי כגון רוב חמה או רוב צנה מיעוט גשמים רוב גשמים ברד ארבה חסיל ילק גובאי שא\"א לחביאו ולעשות שימור לו [כשאר] עמלו וכן [פירשו] חכמי' (יבמות ס\"ג ע\"א) א\"ר אלעזר אין לך אומנות פחותה מן הקרקע כו' וירדו מאויותיהם כל תופשי משוט וגו' ותו אמר רב (שם) על ביני שובלי חזינהו [דקא נייפן] וכו' והיאך משוים דבר [שטיפולו] קשה ושכרו מועט לדבר שטיפולו במנוחה ושכרו מרובה לדבריהם אם נוטלי' אותו שכר מועט [הבא] מוך צער ובאין על הקרקע נמצאו מכלין קרן ופירות ושמט בעל הקרקע ויצא ריקם ח\"ו לא תהא כזאת בישראל ולא שום פסוק בזה אלא בבני עשו שנאמר דרך עצל וגו' ופי' רבי' יעקב בן אחי עצל זה עשו שנתעצל מתלמוד תורה כמסוכת הדק כמסוכת של קוצים שמחזיקים בבגדים של אדם הוא מושך בצד זה והיא מתחזקת בצד אחר גובה את הארנון מישראל ועד שלא יגבה את הארנון הרי הגולגולת בא עליהם ועד זו נגבית באי' עליהם [לעשוק] עירונים אבל דרכן של ישראל אינו כן אלא כמו שנאמר בסוף המקרא ואורח ישרים סלולה שיושבים [ומטיבים] בכל מעשיהם ומסדרין ביניהם כדרך שמסדרי' בערכין שנאמר איש כמתנת ידו ואין להפך ולגלגל ולכלות את הקרן אלא כענין שנאמר ואהבת לריעך כמוך וכן תרבות ישראל ומנהג הקהילות נותני' עיניהן על הפקחין כענין שנאמר ואתה תחזה מכל העם וגו' ויושבי' ומדקדקי' ומטילי' על כל או\"א בצדק איש לפי עמלו ולפי טיפולו ודנין על אחיהם כאלו הם גופן לקיים [מה] דאמרו (שבת ל\"א ע\"א) [מה דעלך] סגי לחברך לא תעבד. ומה שמטילי' על ליטרא של פרקמטיא [אינו] דין שיקבלו על ליטר' של קרקע שפחותה זו מזו וכן נוהגין חכמים חכמי הקהילות ורואים אם נוחים להטיל על הקרקע [ושומטין] את הקרקע לגמרי שאם באי' לאוכלן מכאן ומכאן אין לו חיים ולא מצינו בכל התורה ששיעבד הקב\"ה כלום את ישראל בקרקע [אלא] היוצא השדה לשנה. וכן בלקט שכחה ופיאה ועוללות ובהענקה ובמלכותא דארעא נמי כתיב והיה בתבואות ונתתם חמשית לפרעה ולא כלום [בקרקע] ומה שטוענין והלא יש מכר לאחר בציר אין בכך כלום וכלום יש לו מכר אלא על עסקי פירות א\"כ אין לדבר סוף והלא אדם קונה לעצמו כלי תשמיש ע\"מ למצוא פרנסתו כגון העול והמזרה והקנקן למחרישה וכל כלי העגלה תיבות וחביות בתוך הבית ומצפה למצוא על ידיהן שום פרנסה כלום מטילי' עליהם מתנות אמרת לא כך היה אלא דרך בני אדם להכין מלאכתו בחוץ וללכת ולשוטט בכל ענין שיכול וכשבאה פרנסתו נותן מנתו לפי ענינם אבל להתנפל ולהכביד עליהם לא שמעתי עכ\"ל. וששאלת על ראשי הקהל הבאים לשנות ולהטיל מס כל כך על שוה ליטר' קרקע [כשוה] ליטר' מעות בכל מלכותינו אין נותני' כלום מס מן הקרקעות ופעמים רצו בעלי כיסין לשנות ובא המעשה לפנינו ולא הנחנום דהא דאמרי' (ב\"ב ח' ע\"ב) רשאי' בני העיר להסיע על קיצותן היינו קיצת שכבר נהגו קודם לכן בעיר מימי קדם או שהן עצמן באי' לתקן תקנות מדעת כולם וקמ\"ל דנתקיימו הדברים ואע\"ג דבדבור בעלמא קא מתנו דגרע טפי מאסמכתא דכל דאי לאו כלום הוא הכא ודאי מהני בהווא הנאה דקא [צייתי] להדדי במידי דאיכא רווחא להאי כמו להאי איידי דקני גמר ומקני כי ההוא דפ' הפועלים (בבא מציעא צ\"ד ע\"א) מתנה ש\"ח להיות כשואל ואפי' בדברים בההוא הנאה דנפי' עלי' קלא דאינש מהימנא הוא גמר ומשעבד נפשי'. ואנא לא שמעתיה להא דר\"ת וקיימתיה מסברא אבל לשנות שלא מדעת כולם במידי דאיכא פסידא לזה ורווחא להאי ולא למגדר מלתא הוא אין שומעי' להן לעשות תקנה לעצמן שלא כתורה כמ\"ש בשם רבי' יוסף ט\"ע מ\"כ. ועוד יש להביא ראי' ברורה מדתנן במס' פיאה (פרק ח' מ\"ט) מי שיש לו מאתים זוז לא יטול פיאה כו' ומשמע אע\"פ שיש לו קרקע ששוה מאתים זוז מדקתני סיפא היו משועבדי' לכתובת אשתו או לבע\"ח ולשון שעבוד שייך בקרקעות. ועוד תני' ומייתי' לה בפ\"ק דב\"ק (ז' ע\"א) היו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור כו' ה\"ד אילימא [דהוזל ארעתא] דכ\"ע ודדידיה זול בהדייהו אפי' טוב אנמי ליספו ליה ופרש\"י דהא תנן היה לו מאתים זוז חסר דינר אפי' נתנו לו אלף זוז בבת אחת ה\"ז יטול ותנן בפ' בתרא דפיאה מי שיש לו נ' זוז והוא נושא ונותן בהם ה\"ז לא יטול ומפרש עלה בירושלמי (שם) [טבין חמשין דעבדין מן] מאתן דלא [עבדין] וע\"ז סמכו הקדמונים שלא להטיל מס על הקרקעות כי כל [המס] אינו אלא מן המשא ומתן ותדע שהרי איכא בבני העיר עניים ואינם נושאים ונותנים במעות ובפרקמטיא אע\"פ שיש להם קרקעות אן השר לוקח מהם מס אלא כה\"ג שתהא הקרקע עצמה משועבדת למס והכי משמע בחזקת הבתים (נ\"ה ע\"א) הני [זהרורי] דזבין ארעא לטסקא זביניהו זבינא וה\"מ לטסקא אבל לכרגא לא מ\"ט כרגא אקרקף דגברא מנה אבל טסקא דארעא לאו חובת גברא הוא אלא על הקרקע מוטל ועוד יש ראי' [דמקרקעי] גריעי טפי ממטלטלי דאמרי' (ב\"ק ז' ע\"ב) כל מילי מיטב הוא אי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי."
],
[
"תתקמב. ואשר שאל אדוני על ראובן שנתן ממונו לצדקה ואמר זה הממון ינתן לצדקה בריוח ומן הריוח ישלחו הקהל אחר [רב] אחר הישר בעיניהם והקרן יהא קיים ונאסף האיש [אל] עמו וחיים כל ישראל הניח ואחרי מותו השכירו הקהל רב שהי' קרובם [ונמצא רב אחר שהיה] נשוי מבנות [המקדיש] שהי' גדול כמותו אם שייך כאן אומדנא דר' שמעון בן מנסיא דפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל\"ב ע\"א) או אם יתמוטטו ב' או ג' מבניו אם שייך כאן אומדנא דר\"ש. נ\"ל אחרי שנתנו לקהל וכבר בא ליד גבאי אין לבניו וליורשיו בהן שום כח יותר משאר עניים והקהל [יעשו] הטוב והישר בעיני אלקים ואדם דכל מה דאתו ליד גבאי אדעת' דידה קאתי [כדאמר רב אשי פ\"ק דב\"ב (ט' ע\"א) אנא נמי אתנויי לא צריכנא דכיון דכל מה דאתי אדעתא דידי קאתי ומאי] דבעינא עבידנא ה\"נ רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו וכן הי' אומר ר\"ת לתת מן הקבלה [גיבעלא] לשומרי העיר מה\"ט [ודאי] דכל [כמה] דלא מטי' ליד גבאי יכול ליתן לקרוביו עניים דטובת הנאה שלו ואפי' לשנותו למצוה אחרת כדאי' פ\"ק דערכין (ו' ע\"א) וגרסי' נמי בירושלמי דפ' בני העיר (ה\"א) ר' חייא בר אבא אזל לתמן יהבון ליה פריטא למפלגא ליתמי ולארמלתא נפק ופליגהון לרבנן מהו שיהא צריך להפריש [אחרים] תחתיהן ר' יעקב בר אחא ר' אבא בשם ר' אלעזר כל המצות עד שלא ינתן לגזברי' אתה רשאי לשנות' משנתן ליד גזברי' אי אתה רשאי לשנותן. ומשבא ליד גבאי מה שירצה יעשה במצוות הקהל.",
"ומה ששאלת אם שייך אומדנא דר\"ש גבי נדרים וצדקות לא שייך אומדנא דלאחר זמן ודאי אם באותה שעה טעה בדבר שהיה סבור שהוא כך ואינו כך כגון שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא הקדש ויצא לבן כו' כדאי' פ' ב\"ש בנזיר (ל\"א ע\"ב) דהקדש טעות אינו הקדש אבל [אם] בההוא שעתא לא טעה חל הנדר ולא בטל בשום מלתא דאתיא לאחר זמן דהא חזינא דכלבא שבוע הוצרך להתיר נדרו כדאי' פ' אע\"פ (כתובות ס\"ב ע\"ב) ובפ' הנודר מן [המבושל (נ' ע\"א) ] דאתשיל אנדרי' אע\"ג דאין לך אומדנא גדולה מזו דאלעתא דגברא רבא כמו רבי עקיבא לא נדר ועוד שבעצמו היה אומר כן דאדעתא דגברא רבה לא נדר ואפ\"ה הוצרך התרה דבשביל דברים שלאחר זמן אין לבטל הנדר ולא דמי לאומדנא דר\"ש בן מנסיא דהכותב נכסיו לאחר ולא ידע שיש לו בן ושוב שמע שיש לו בן או שאשתו מעוברת אין [מתנתו] מתנה דשאני התם מתנה בטעות הויא דבההוא שעתא דיהיב לאחרים היה לו בן והוא היה סבור דבן אין לו אבל בנדון זה דהוי דבר הבא לאחר זמן מלתא דשכיחא הוא שבני אדם מתמוטטין וגלגל החוזר בעולם הוא וכיון דמלתא דשכיח הוא אם איתא דסלק' אדעתי' שיהו בניו קודמי' לכל אדם איבעי' לי' לאתנויי ואי לא אתני איהו הוא דאפסיד אנפשי' כ\"ש במילי דצדקה בעין יפה נותן [ולא] היה בלבו שום תנאי וגדולה מזו נ\"ל אפי' בחייו אם כבר הודיעו לקהל שהוא נותן כך וכך ליד גבאי לעניים שבעיר ושוב העני אפי' הוא גופי' ולא מצי למיעכבי' לנפשי' ודמי הא מלתא להא דאמר בערכין בפ' המקדיש (ערכין כ\"ט ע\"א) בכהן שהקדיש [שדה] חרמו ובפ' הגוזל קמא (בבא קמא ק\"ט ע\"א) בכהן שהקדיש [שדה] חרמו ובפ' הגוזל קמא (בבא קמא ק\"ט ע\"ב) אחוזתו מה ת\"ל לשדה היוצאות לכהנים ביובל וגאלה אחד מן הכהנים מניין שלא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים ביובל והרי היא תחת ידי יהא שלי [ודין] הוא בשל אחרים אני זוכה בשל עצמו כ\"ש וכו' עד יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים וה\"נ אמר בכהן הגוזל את הגר ומת הגר מוציא מתחת ידו ומתחלק לכל אחיו הכהנים ולא מצי אמר בשל אחרים אני זוכרה בשל עצמו לא כ\"ש \"נ כי אמר בפני הקהל אני נודר לתן ליד הגבאי כך וכך לעניי העיר או לעניי עולם הו\"ל כאלו מטא ליד גבאי ולא מצי למיהדר דאנן יד עניים אנן ויש לנו לכופו לקיים נדרו שנדר לתת ליד גבאי לחלק לשאר עניים דאטו משום דעני הוא אין לו לקיים את נדרו ועוד הא אמרי' (גיטין י\"ב ע\"א) לא תלקט להזהיר העני על שלו ולא מצי למימר בשל אחרי' אני זוכה ק\"ו בשל עצמי והכי אמרי' פ\"ק [דב\"מ י\"ב ע\"א] השוכר את הפועל למחצה לשליש ולרביע לא ילקט בנו אחריו וה\"ה לעני שמפריש מעשר עני לא מצי מעכבו כי בזה לא יצא ידי נתינה כ\"ש בנדון זה שבא ליד גבאי אין לבניו צד זכייה טפי [מעניים] אחרים [אלא] תלוי בדעת [הגבאי] והקהל [כי] אדעת' דידהו יהב כדפי' ושלם מאיר ב\"ר ברוך."
],
[
"תתקמג. וששאלת אם המלך העביט הקהל והעליל עליהם בשביל ראובן שלא בא ליום מועד ולקח מהם ממון אחרי שראובן אמר שלא נתערבו עבורו אין לו לשלם חדא כי [אין] זה דין שיעביט יהודי אחד בשביל חבירו כמו שכתבת' מירושלמי דפ' אין בין המודר (ח\"ב) אין אדם נתפס על חבירו אלא בארנונא וגולגלותא בלבד ואי' נמי בירושלמי דפ' הגוזל בתרא (ה\"ו) ריב\"ל אין אדם נתפס על חבירו בחייו לתן לו אלא בארנון וגולגולת ואע\"ג דרב פליג עלי' הלכה כריב\"ל אפי' לגבי ר' יוחנן כ\"ש לגבי רב כמו שפסק ר\"ת מכח ההוא דבני העיר (כ\"ז ע\"א) ועוד דהכא [רב] נמי סבר כריב\"ל כדאי' בירושלמי [דאין] בין המודר (ה\"ב) רב אמר כל הנתפס על חבירו חייב לתן לו חייליה דרב מן חדא הגוזל שדה מחבירו ונטלהו מסיקי' כו' ולא שמע' להא דא\"ר יוחנן קנס קנסו הגזלן ובגמרא דידן איכא נמי כה\"ג פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ג ע\"ב) בר מתא אבר מתא מעבט וה\"מ בכרגא דההוא שתא כו' וטעמא משום דינא דמלכותא דינא בכה\"ג אבל להעביט בשביל דבר אחר את האחד בשביל חבירו אין זה דינא דמלכותא אלא גזילה דמלכותא ולא הוי דינא. ומעשה בא לידי שראובן ושמעון היו להם שותפות בחוב בשר אחד וכשבא השר העיר לפרוע עיכב קצת מן החוב ואמר ראובן יש בידו כל כך ממעותי ובשבילו [אני] מעכב החוב ובא שמעון ותבע את ראובן לדין ואמר שכך נתעכב לו בשבילו שיפרע לו [כדר'] נתן או כת\"ק ישבע שלא נתחייב לו לשר כלום וראובן טען השר משקר איני חייב לו כלום ופטרתי ראובן ואפי' משבועה מדאמר פ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ\"ה ע\"א) האי בר ישראל דזבין לי' חמרא לישראל חבריה וקאתי גוי וקא אניס ליה מיניה מסיק אמימר דבכל ענין לא מבעי' ליה לפצויי דסתם גוים אנסי' הם וכל מה שיפרעו יחלוקו בשוה. ומה שכתבתם שמנהג הוא שהקהל מעביטים ע\"י גוים כל מי שחייב מס ואינו חפץ לתן ותמהין העולם מניין להם כשהיחיד אמר איני חייב ואעפ\"כ מעביטים אותו וצריך הוא לתבוע הקהל לדין ורוצי' הקהל להיות כמוחזקי' לשבע הם או להפכה עליו למה תועיל תפיסה זו שהיא שלא כדין ונ\"ל להביא ראי' מהוא דאיזהו נשך (ע\"ג ע\"ב) וכו' בסי' תתקט\"ו. מאיר בר ברוך."
],
[
"תתקמד. תשובה על ראובן עשיר שהיה בעיר ודר עמו שמעון ולוי שאינם עשירי' כלל כמותו והשר שולח תדיר אל ראובן כדי שילוה לו ורגיל לפרוע לו ולפעמים שאיננו מעכבו ולפעמים מחסרו מן הריוח ואם לא היה משרת בזה יכול להיות שהיה גובה ממנו בפעם אחרת הרבה ולפעמים מטיל עליהם דרך מס ב' זקוקי' או ג' ואמר תנו אותם אתם ולא ראובן ופעם אחת הטיל עליהם ב' זקוקי' על [כולם] ואחר שבוע או שבועים שיגר אחר ראובן שילוה לו ב' זקוקי' ואמר ראובן לשר אדוני מכביד עלי במס ובהלואה וא\"ל השר כמה נתת למס כך וכך הנה לך אל גזבר שלי שיתן לך מן החטים ונתן לו החטי' שנתן לו זכה [לאמצע] מדתני' בתוספתא (ב\"מ פ\"ח) שותפי' שמחלו מחלו לאמצע כו' בסי' תתק\"ל ותתקלא."
],
[
"תתקמה. מה ששאלת על זמן פרעון כמה נראה דזמן ב\"ד לפרעון ל' יום ואע\"ג דלא אשכחן הא מלתא אלא בפ' הבית והעלייה (בבא מציעא קי\"ח ע\"א) גבי נתנו לו זמן לקוץ האילן או לסתור הכותל וכו' ומיבעי בגמ' וכמה א\"ר יוחנן זמן ב\"ד ל' יום וי\"ל ה\"ה בכל דבר שצריך יציאה ותדע דאי ס\"ד לההוא מלתא לחודי' א\"כ [הכי] הו\"ל למימר א\"ר יוחנן ל' יום וכן פי' ר\"י ריש פ' הפרה (מ\"ו ע\"ב) דזמן ב\"ד לפרעון ל' יום גבי נזקקי' לתובע תחלה אבל היכא דנתחייב שבועה נראה דין נותני' זמן ל' יום אלא ביום כניסה ראשון יש לו לשבע כי ההוא דפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ב ע\"ב) דאי אמר לא [אתינא] לאלתר כתבינן והתם נמי משמע דזמן פרעון ל' יום דקאמר תלתין יומי קמאי לא נחתי לנכסי' דאמרי' דלמא קא טרח בזוזי [למיזבן] כו' והיינו נמי טעמא דזמן ב\"ד ל' יום. ונ\"ל ]לפ\"ז] דוקא היכא דאמר אין לי מעות אבל אמר יש לי ואיני חפץ לתת לאלתר כתבינן. ושלום מאיר ב\"ב ז\"ל."
],
[
"דין מורדת.",
"תתקמו. כי הוינא בדינא דמורדת לא מסקינן מינה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא כי רבו בה דינין דינא דמתני' ודינא דגמרא ודינא דמתיבתא ועוד הציבו לה ציונין האחרונים ואנו יתמי דיתמי לא ידעי' איך נפתח לפניכם [והשיבו] על דבר המורדת ואמרה מאיס עלי כך כתוב בתשו' הגאונים דנכסי מלוג יהיב לה בעל אי איתי' בעיני' ואי ליתי' בעיני' לא יהב לה ובנכסי צאן ברזל אפי' ליתנהו בעינייהו כגון דכלו לגמרי או איגנוב באחריותי' קיימי' ומשלם לה דמיהם וכן נהיגנו. ומה שתמהתם היכא דחזאי [דמתמעטי'] נכסי תמרוד ותתפוס בנכסי' ותאכל היא ותחדי והוא ישאל על הפתחים לא חדוה שלימא היא אחרי שהרשות בידו לעגנה ונהי שגם הוא [מתעגן] בדורות הללו מתקנת ר\"ג מאור הגולה ואילך איהי נמי מיעגנא ממ וכ\"ש לדברי רבינו אב\"ן דניחא טפי שהתיר את הבעל לישא אחרת והיא תתעגן עכ\"ל. וששאלת' כי משהינן לה י\"ב ירחי שתא אגיטא דלית לה מזוני מבעל והבעל יכול לעגנה מלתת לה גט כדברי ר\"ת ואם תחזור והוא מורד אם חייב במזונותיה או לא דבר פשוט הוא כל היכא דמרדה כל כך עד שהפסיד' כתו' אפי' אם הדרה בה תו לא יהיב לה לא כתו' ולא תנאי כתו' דהא מ\"ד ממלאכה ע\"כ היינו שמרדה מקצת הימים ממלאכה דלא בעיא לעשות מלאכה ובתוך כך פוחתין לה מכתובתה עד [שתכלה] וכי הדרת תו ואמרה רוצה אני לעשות מלאכה לא הועיל לה כלום דאי לא תימא הכי א\"כ מה הועילו חכמים לפחות כתובתה והא כשמרדה הרבה עד שכלתה כל כתובתה יכולה לומר עושה אני מכאן ולהבא ול\"ל דחזרה אינו מועיל עד שתאמר עושה אני מכאן ואילך ומשלמת אני כל מה שנטלתי למפרע דהא ליתא דומיא דמורדת מתשמיש יש לנו לפרש מורדת ממלאכה והא [דמה ני'] חזרה גבי מורדת מתשמיש ע\"כ מכאן ולהבא מהניא [דלא] שייך חזרה ותשלומי' למפרע [ה\"נ מורדת דמלאכה] שכלתה כל כתו' בפחיתת ז' דינר לשבת אי הדרה בה לית לה ולא מידי אא\"כ נתרצה לה הבעל וכן [המורד] על אשתו מוסיפי' לה על כתובתה ואי מהניא חזרה מה הואיל לה התוספת כיון דמצי למיהדר ביה.",
"וששאלתם על סבלונות שאינן עשויי' לבלות אי הדרי הא פסקי' בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ו ע\"ב) הדרה בה איהי מוהרי וסבלונות הדרי ואפי' [כישא] דירקא הדרא אבל קידושי' לא הדרי גזירה שמא יאמרו קידוישן תופסי' באחותה. ועוד על דין מורדת כו' על מעשה של בן מנדל קערן ואמרתי להם הכל וגם כאשר פסק רבינו אב\"ן אמנם לא אתיר לו לישרא אשה עד שיתיר לו הגאון מו' והרבה דברי' אמרה שהיתה רוצה לילך לבין הגוים ועד בלי די אמרה שאין ספק להגיד ולכתוב ויען כי גבהו בנות רינגשפורק על בעליהן מאז ומקדם וכ\"ש עתה ע\"כ עמוד בפרצות והתיר לו לשא אחרת כדברי הגאון רבינו אב\"ן כאשר פסקתם ולהתיר לו מיד לישא כי אתה ראש. ועתה מורינו תן דעתך ע\"ז וםא תתיר לו לישא אשה אחרת מיד או לאחר יב\"ח הכל תבאר לנו וגם אם רוצה לעגנה עד מתי יכול לעגנה כי אם תתיר לו לישא אשה שמא לא יקח כל ממון שבעולם שיתן לה גט ואם נראה לך לעגן אותה עד שתתן לו מה שהוצרך להחזיר לה מנכסי [צאן ברזל] שלה ומה שתפסה כ\"א יעגן אותה ביותר אין זו תקנה לבנות ישראל ושמא מחמת שנתנה עצם בין שיניו יעגן אותה כמו שירצה ואם נראה לכבודך שיעגן אותה עד שתתן לו כפי מה שיתראה לדיינים שאם כפי מה שהוצרך להחזיר ומה שתפסה א\"כ נתת דבריך לשיעורי' או אם כאשר עשתה כן יעשה לה הכל יבאר לנו הגאון כי מצוה רבה לעשות תקנה לבעל ושלום.",
"תשובה על המורדת אמת דרבינו אב\"ן כתב דמותר לו לישא אחרת והיא תשב ותתעגן וטעמא הוי [דבמקום] ביטול פריה ורביה לא החמיר הגאון לעקור עשה [דפריה] ורביה ויש כח לרדותם קצת בעיגון שאם נצרכו לגרשה נמצא חוטא נשכר אמנם בשביל שלא תצאן בנות ישראל לתרבות רעה וגם בשביל שלא יאמרו זו אשתו וזו זונתו יגרשנה על תנאי מעכשיו ע\"מ שתתן לו מקצת ממון ואז יתירו לו מיד לישא אשה או יגרשנה מעכשיו ולאחר יב\"ח או שנתים הכל לפי הנראה בעיניך כדי שלא לרדותה קצת א\"א [ונוסרו] כל הנשים ויתנו יקר לבעליהן ומיד כשיגרש על תנאי יהא מותר לישא אחרת והיא תתעגן עד בא קיצה כדי לרדותה קצת ואני תולה דעתי בדעתך שתעשה לנו הנכון והישר הכל לפי מה שהוא ואם יש לה אמתלא לדבריה [שהיא] מתקבל אין להחמיר בה כלל כך ושלום.",
"גם תודיעני דין זה על ראובן שטען על אשתו היא יצאה מביתי בשלום בלא קטטה ובלא שום דבר מחלוקת ולא ידעתי מה היה לה או מי יעץ לה שאינה רוצה [לשוב] אלי עוד ועכשיו אני תובע אותה שתחזור לביתי לעשות לי כל דבר שאשה עושה לבעלה בין מלאכה בין שאר ענינים וגם אני מזומן לשאר כסות ועונה ואפטרופוס שלה השיב הוא הכה אותה כמה פעמים ואפי' בימי נדותה וכל כך עשה לה צער ובזיון עד שסוף דבר היא אומרת מריס עלי והבעל משיב ח\"ו לא נגעי בה בימי נדותה אפי' באצבע הקטנה רק מעצמה הלכה לבית אמה וילדה שם והשתא דאתי לידי הודיעני גם המורד באשתו ונתן ממונו לאחרים כדי להפקיע ממנה את כתובתה וכל מיני חילוקי' דמורד ומורדת והיכא שיש לה בנים ועתה מורינו אל תניח מלברר לנו היטב ושלום מאיר ב\"ר ברוך.",
"תשובה הכי דיינינן אנו אין אנו חוסמין אותה לפניו לדור עם הנחש בכפיפה גם אין אנו כופי' אותו להוציא כדברי הגאונים ורש\"י אחרי שר\"ת אוסר ופי השמועה דפ' אע\"פ (כתובות ס\"ג ע\"ב) בע\"א. אך [יתעגנו] שניהם עד שיאותו לרחק או לקרב ומה שהכניסה היא מחזירי' לה בתוך כך אם ישנו בעין ואע\"ג שיש לה בנים ממנו שאמרה עד עכשיו הייתי סבורה לקבל אבל עכשיו לא מצינו לקבל. והמורד על אשתו אם מורד ממזונות לחוד כופין אותו לזון כשמואל ס\"פ המדיר (כתובות ע\"ז ע\"א) או מוסיפין על כתובתה אם היא רוצה ואם מורד רק [מתשמיש] המטה אמרי' ליה חכמים חייבוך להוציא ואי לא צריך למקריך עבריינא אבל לא כפי' בשוטי' וכן פר\"ח מכה ירושלמי אבל [המורד] מן הכל כופי' אות להוציא במילי ובשוטי' כיון דמונע ממנה כל עניני דאישות וראי' מההוא דפ' החולץ (יבמות ל\"ט ע\"א) מצוה בגדול ליבם וכו' עד [לא רצו] חוזרי' אצל גדול למכפיי' ואין פנאי להאריך ושלום מאיר בר' ברוך."
],
[
"תתקמז. דין האומרת על בעלה ישען על ביתו ולא יעמוד נאמנת כדמוכה בשילהי נדרים (צ' ע\"ב) דכל מלתא דידעה דבעלה [ידע] בה מהימנא דהלכתא כרב המנונא (שם צ\"א ע\"א) דסתמא דתלמודא מייתי' למלתא בכמה דוכתי ושוב מצאתי כדברי בתוספת ר' זצ\"ל בפ\"ק דב\"ב [בשמעתי' דהקובע] זמן לחבירו (ה' ע\"ב) שכתב אהא דמיבעי' לן אי אמרי' מגו במקום חזקה או לא וז\"ל רבינו שמשון תפשוט מהא דתנן ביבמות פ' ב\"ש (יבמות קי\"א ע\"א) היבמה שאמרה תוך ל' יום לא נבעלתי נאמנת וכופין אותו לאחר ל' יום מבקשין ממנו וכו' עד את\"ל דאמרי' מגו במקום חזקה לאחר ל' מ\"ט אין כופין דכי אמרה אינו רוצה לבא [עלי נימא] דליהמנה במגו דאי בעי אמרה אינו יכול לבא עלי דנאמנת היא לומר כדמוכח בסוף נדרים דכך מילי דידע בה בעלה נאמנת משום דאין [אשה] מעיזה בפני בעלה עכ\"ל הרי שבהדיא כתב דהיא נאמנת ומדבריו יש ללמוד דאפי' [לרבא] מהימנה אחרי שכתב כך בסתם מהימנה משמע ליכא מאן דפליג דלא פליגי רב המנינא ורבא אלא באומרת לבעלה גרשתני וכיוצא דלא מיכוין לבזוי נפשה וכן בהשמים ביני ובינך [קאמר] תלמודא דלא קשי' לרבא משום דלא סגי דלא אמרה יורה כחץ אי לאו דאיתא כדקאמרה לא אמרה ליה אלמא דל\"פ [אלא] בגרשתני וא\"כ כיון דמוכח התם דלרב המנונא מהימנא כל היכא דידעה דבעלה ידע בה מניין לנו [לבדות] מחלוקת [חדשה] ולמימר [דלרבא] לא מהימנא הא ודאי איכא למימר במאי דפליגי פליגי במאי דלא פליגי ל\"פ והאריך הרבה הרב [בפי'] שמעתא דיבמות ונדרים אך מסקנא לדבריו כתב ג' צדדים יש בדבר היכא דידעה דבעלה ידע בה דאיכא בושת קצת כגון בביאה שלא יכול לבא עליה וזהו גנאי להוציא דבר זה מפיה בהא מהימנה לכ\"ע והיכא דאיכא ביזוי דבעלה לא ידע בה כגון טמאה אני לך והשמים ביני לבינך למשנה ראשונה מהימנה למשנה אחרונה לא מהימנה והיכא דבעלה לא ידע בה ולא מבזיא [נפשה] כגון גרשתני בהא אפלגו ר\"ה ורבא לר\"ה מהימנה [ולרבא] לא מהימנה והלכתא כרב המנונא ע\"כ דבריו. אמנם בדורות הללו שאין בנות ישראל צנועות כאשר היו בדורות הראשונים יעשו דרך בקשה אם לא שיש רגלים מוכיחות שכדבריה כן הוא ומיהו מתוך דברי הרב ר' אברהם ב\"ר דוד משמע דאינה נאמנת יותר מן האיש [בדבר דלא קים לה] בגוי' טפי מיני' וראייתו מפ' הבא על יבמתו (יבמות ס\"ה ע\"א) הוא אמר מינה וכו'."
],
[
"תתקמח. וששאלת אם השותפי' יכולי' להכריח את ראובן שיטול חלקו במערב והמה יטלו [חלקם] במזרח לפי שלמקצתם יש להם קרקע שם אצלו ודאי לפירש\"י (ב\"ב י\"ב ע\"ב) שחילק בין שדה בית השלחים לשדה בית הבעל דבשדה בית הבעל דוקא שפעמי' זו מתברכת שייך לומר [מעלינן] ליה כו' יפה כתבת [דדוחקי'] ראובן ליטול במערב דכגון זה כופי' על מדת סדום דבבתים לא שייך לומר [מעלינן] ליה [אבל] לפיר\"ת דפי' שאין לחלק בין שדה בית השלחין לשדה בית הבעל והא [דבפלוגתא] קמייתא א\"ר יוסף משום דמעלינן ליה ובאידך אמר טעמא אחרינא פי' ר\"ת משום דפלוגתא קמייתא איירי דהוי תרי [ארעתא] ואמ ראובן שקול את חדא ואני אשקול חדא אמצראי ושמעון אמר נטיל גורלות ואת שדה שתעלה לגורלך קח ואני אקח כמו כן שלי כאשר יעלה הגורל להכי א\"ר יוסף כיון דשמעון גם הוא חפץ שיטול כל אחד שדה אחת שלימה לאו כל כמיניה דראובן למימר הב לי חדא אמצראי כיון דיש לשמעון טענה מעליתא מצי למימר אם אותה השלימה דקיימה אמצרך תעלה לחלקי לא אמכרנה אלא בדמים יתירים [כנכסי דבר מריון] שמעלי' קרקעות בדמים יקרים. אבל אידך פלוגתא מיירי דלית לשום חד מיניהו אמצרא מידי ואית להם תרי [ארעתא] למיפלג אתרי נגרי דראובן אמר נחלוק ע\"פ הגורל אתה שדה אחת ואני שדה אחת שלימה כי היכא דליהוי כל חד וחד כל חלקו ביחד ושמעון אמר נחלוק כל שדה לב' חלקים ויטול כל א' חצי חלקו בזו וחצי חלקו בזו והשתא [משום] מעלינן וכו' לא היינו שומעין לשמעון דאטו אם יאמר נחלוק כל אחת לעשרים חלקים משום דמעלי' וכי היה לנו לשמוע לו אבל מטעמא דהאי מידויל והאי לא מידויל שומעי' לחלוק כל אחת לשני חלקים ולא יותר א\"כ בנדון זה כיון דאידי ואידי אינם מבקשים לחלוק החדר אלא לב' חלקים אלא לב' חלקים אלא דהשותפי' אמרו הב לן אמצרן מצי א\"ל ראובן נפיל גורלות ואם יעלה לחלקי חלק שבמזרח מעלין לך כו' וק\"ל. [ומאחר] דלא [אתמר] אי הלכתא כרש\"י או כר\"ת יש להפיל גורלות אם יעלה לשותפי' חלק שבמזרח יטלו חלק שבמזרח וראובן יטול חלקו שבמערב ואם יעלה [לראובן] חלק שבמזרח לא יזכה לאלתר דדלמא קיי\"ל כרש\"י ונמצא דשלא כדין הטלנו גורלות כי היו לנו להחזיק השותפים במזרח הלכך נימא כל דאלים גבר אם תגבר יד השותפי' להחזיר בחלק שבמזרח יחזיקו."
],
[
"תתקמט. ילמדנו הרב ר' מאיר ראובן נולד לו בן לשמנה חדשים ונתן ללוי למול והיה קטן וחלש ושאל לו לאבי הבן מתי נמול אותו וא\"ל לסוף חדש שיצא מכלל נפל ועוד בתוך אותו זמן נתייעץ אבי הבן להמתין יותר עד שיחלימ' ורכב המוהל חוץ לעיר לצורך קהלו כי לא הי' סבור שימול הילד במהרה כל כך כי עדיין הי' הילד חלוש ואח\"כ נתייעץ האב עם קרוביו למול את בנו לאחר חדש והמוהל לא הי' בעיר ולא רצה להמתין עד שיבא ושלח אחר מוהל חוץ לעיר והודיעו בין יבא לוי בין לא יבא נתתיו לך למולו ועתה באו בעיר ביום אחד וגם קדם לוי למוהל אחר וקובל לוי על אבי הבן וא\"ל אתה נתת לי למולו ובאתי יום אחד קודם המילה ואל אבדתי זכותי ואבי הבן משיב אמת שנתתיו לך למולו סתם וקודם שבאת אמר לי הרב וגם קרובי למולו ולא היית בעיר וגם עברו ל' יום וראיתי ויראתי פן תעכב לבא יותר ע\"כ נתתיו למוהל אחר בין תבא בין לא תבא ועתה מורי' אדו' תודיעני למי יש לו לאב לתת את בנו למוהל ראשון או למוהל שני ע\"פ ראיות ברורות גם תודיעני אם אבי הבן נתן את בנו למוהל אחר או לבעל ברית אם יכול לחזור בו ותפרש לנו כי מעשים אלו בכל יום ושל לנו הפסק במהרה ושלום מאיר.",
"תשובה מעשה אירע בימי ר\"ת באדם אחד שנולד לו בן ונתנו למוהל למולו ובא אחר וקדמו ובא הראשון לדון על שכר הברכה ושאלו לר\"ת והשיב דמלתא דלית בי' חסרון כיס לא עבדי' שליחות' ואפי' תפס מפקי' מיניה כיון דענה אמן דגדול העונה אמן יותר מן המברך ואפי' [לא] ענה אמן כיון דשמע הקול ולא ענהו איהו דאפסיד אנפשי' אבל אם עדיין לא קדמו והרי שניהם עומדי' לפנינו אז ודאי אותו שנדר לו תחלה הוא קודם דלא גרע ממכירי כהונה ולויה דלפי שרגילין לתת להם חשיב להו בפ' כל הגט (גיטין ל' ע\"א) גבי המלוה מעות לכהן וללוי כאלו אתא לידיהו ואמרי' בפ' הזהב (בבא מציעא מ\"ט ע\"א) ישראל שאמר לבן לוי [כור] מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומה ומעשר על מקום אחר ואפי' רבי יוחנן מודה בה כיון דמתנה מועטת היא דאין לישראל בו אלא טובת הנאה סמכה דעתא דבן לוי ולא מצי למיהדר ביה ה\"נ [אין לו] במילת בנו אלא טובת הנאה ולא מצי למיהדר ביה ולתנו לאחר. ואשכחן בכה\"ג בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ\"ג ע\"ב) דחשוב מוחזק ולא ראוי דבכור נוטל פי שנים אע\"ג דלא אתא לידיה דאבוה דכיון דמכירי כהונה הוי מיהו אי הדר בי' פי' ריב\"ם שאין ב\"ד יכולין לעכבו מלחזור אבל הוא עובר משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ומותר לקרותו רשע. ושלום מאיר ב\"ר ברוך."
],
[
"תתקנ. עביד אינש דינא לנפשיה (ב\"ק כ\"ז ע\"ב) רבותינו שבשפיר\"א פסקו בראובן שהיה חייב לשמעון ולא פרעו שיכול שמעון לקח ולתפוס בכל מה שימצא משום דעביד אינש דינא לנפש'י' וכתבתי להם לא תתלו בוקי סריקי [ברב נחמן] דא\"כ עשיתם ר\"נ טועה בדבר משנה אפי' מקרא נמי לא קרא דתנן בפ' המקבל (בבא מציעא קי\"ג ע\"א) המלוה את חבירו לא ימשכננו ואמר שמואל התם דאפי' שליח ב\"ד מנתח נתוחי בשוק דוקא ולא יכנוס לביתו אבל המלוה עצמו אפי' בשוק לא וקרא נמי כתי' בחוץ תעמוד והאיש וגו' והא דאמרי' הכא עביד אינש דינא לנפשי' אפי' לכנוס לבית חבירו היינו החפץ שלו המבורר שכיון שזה החפץ עצמו שלו הוא יכול [לקחו] בכל מקום שימצאו אבל למשכנו ולקח משל חבירו בשביל חובו אינו רשאי בלא שליח ב\"ד וכן מוכח כל ההלכה דוקא דבר שהוא שלו. מאיר ב\"ר ברוך ז\"ל."
],
[
"תתקנא. בפרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא מ\"ט ע\"ב) כיון דמת ליה [גר] פקע ליה שעבודי' מכאן יש ללמוד נכרי שהלוה לישראל על המשכון ונפל המשכון מיד גוי ומצאו ישרלא אחר חייב [להשיבו] לבעליו דכיון דנפל מיד הגוי פקע שעבודיה וכשמצאו זה יחזיר לישראל ראשון ולא לגוי דאסור להחזיר אבידה לגוי ואם בא לומר בשביל קדוש השם אחזרנו לגוי יקדש השם בשלו ולא בשל אחרים ובלא דעתם ושמעתי שכן פסק רבי' אב\"ן."
],
[
"תתקנב. בהגוזל בתרא (קט\"ז ע\"א) טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו מכאן נ\"ל דהאומר לאותן שדכנים אני אתן כך וכך שפלוני יזווג [לי] או לבני או לבתי אין לו אלא שכרו שכח טרחו ותו לא אבל אם [השדכן אומנתו] בכך שהולך במלכות תדיר ומזווג זיווגין שמא זה ראוי לדמותו לסיפא לציד השולה דגים מן הים דא\"ל אפסדתי כוורי בזוזי או שמא לא דמי דהתם שמא הריוח ברור יותר התעלה מצודה מן המים [ולכוד] לא תלכוד אבל [השדכנים] פעמים רבות הולכי' ואינם עושי' ורפיא בידי אי דמי' לסיפא והבא להוציא צריך ראי' ברורה לכן טוב שיעשו בקין סודר מה שנודרים להם ומורי ידע התשו' הכתובה ברמז תש\"ו, תצ\"ט ולא רצה לחזור מפני בני ארפור\"ט."
],
[
"תתקנג. בהגוזל בתרא (קט\"ז ע\"א) אדעתא דאריא אפקרי' מעשה היה בראובן שאמר לשמעון תקיף לי בגדים מן הנוי וכן עשה לאחר ימים נתן ראובן לשמעון המעות לתנם לגוי ושכחם הגוי ולא תבעם לשמעון המעות לנתם לגוי ושכחם הגוי ולא תבעם ונשאלתי למי יתנו המעות והשבתי שיחזרו לראובן והבאתי ראי' מכאן אדעתא דאריא אפקרי' כו' ה\"נ אדעתא שיתנם לגוי נתנם לשמעון ולא אדעת' שיעכבם הוא וכיצד הלה עושה סחורה במעותיו של זה יחזרו המעות לבעלים הראשונים וליכא למימר כיון דאמר תן לגוי זכה הגוי וקיי\"ל תן כזכי ויצאו מיד מרשות ראובן וכי שכחם שוב הגוי זכה שמעון במה שבידו מן ההפקר דזה אינו דאמר פ\"ק דב\"מ (י\"ב ע\"א) דזכיי' מתורת שליחות אתרבי [ואנן] אמרי' בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ע\"א ע\"ב) דאין שליחות לגוי אפי' מדרבנן וא\"כ אפי' אמר בהדי' זכי לגוי לא זכה כ\"ש דלא מהני תן כזכי טפי מזכי גופי' ולא מצי למימר אני חפץ לעכבם שמא לאחר ימים יזכרם הגוי דכיון דהימני' שמעון לראובן מעיקרא ונעשה לו ערב בלא משכון גם עתה לא יעכבם על הספק בשביל ערבון ולא מצי שמעון למימר אני חפץ לקדש את השם ולהשיב כעובדא דירושלמי (ב\"מ פ\"ב ה\"ה) דשמעון בן שטח דבשלו יש לו לקדש השם ולא בשל אחרים ואחר זמן מצאתי שאילה זו שנשאלה לרבינו אפרים ב\"ר יצחק על ראובן שקנה חפץ מן הגוי במנה והאמין לו הגוי עד למחרתו ולמחרת הי' דרך ראובן לצאת מן העיר ינתן המנה לשמעון לתת לגוי ושכח הגוי המנה והשיב אם הדבר ברור ששכחו הגוי ודאי למ\"ד בכריתות (כ\"ד ע\"א) הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה א\"א בה זכה בה כל הקודם בה ולא מצי אמר הנותן על דעת כן שלחתי אם יקבל ואם לא יקבל יחזיר לי אלמא משעה שיצא מתחת ידו הסיח דעתו ממנו וכן אמרי' גבי שור הנסקל אם הוזמו [עדיו] כל [הקודם] בו זוכה בו דמההוא שעתי' אפקרי' וא\"ת מהאי חמרא דרב ספרא בפ' הגוזל בתרא דלא אמרי' הכי אלא אדעתא דאריא אפקרי' אדעת' דכ\"ע לא אפקרי' התם טעמא כדקאמר גבי עלה [שלו] מאליו משמיא דרחימו עלי' כלומר הואיל ונעשה לו נס מה שלא נעשה לכל אדם אדעת' דהכי נעשה לו כדי שיזכה רב ספרא ולא אחר אבל שכחת הגוי הוי שכחה. אבל בזה יש להסתפק מי יימר שהגוי שכח ויכול ראובן לומר לא שכח הגוי והיום או למחר יתבע ממני והואיל ולא שכחו הגוי בודאי אין שמעון יכול לומר כבר זכיתי לגוי דאין שליחות לגוי הלכך שורת הדין שיחזור לראובן אי פקח ראובן לטעון כך. עכ\"ל. וראייתו מההוא דכריתות לא נהירא [לי] דשאני התם דכבר קבלה וזכה בה המקבל מתנה ולהכי כי אמר א\"א בה אפקרי' ויכול להפקירה כיון דכבר זכה בה ונתקיימה המתנה שעה אחת הרי נעשית מחשבתו של נותן כי לא חשש רק שיקבלנה ממנו והרי קבלה לשם מתנה ולא איכפת ליה לנותן אי מפקר לה אי לא אבל הכא לא זכה בה הגוי מעולם וא\"כ הדר למריה וה\"נ אמרי' התם בשלמא רשב\"ג דקסבר כי יהיב אינש מתנה אדעתי' דמקבל לה מיניה וכי לא מקבלי לה מיני' הדרה למרי'. ומשור הנסקל שהוזמו עדיו אין נ\"ל ראי' דשאני [התם דמיד] כי נגמר דינו אסור בהנאה ואסוחי אסחי בעלים דעתיהו מיני' דלא שכיחי דאתו סהדי ומזמי [להו] וכיון דכבר נאסר בהנאה מייאשי לה מיני' אכל הכא לא הוי הפקר אפי' בתר דיהבינא ליד שמעון אי הוי אמר תנם לי ואשא ואתן עמהם עד שיתבעם היה צריך לתנם לו וכיון דאכי יש לו זכות בהם ולא מסח דעתי' לא מפקיר להו כלל אלא ארעתי' לתנם לגוי [נתנם] לו ואי לא יחזירם לראובן כנ\"ל."
],
[
"(מחידושי ב\"מ).",
"תתקנד. ונחזי זוזי ממאן נקיט (ב\"מ ב' ע\"א) לפר\"ת שמפרש למי שהמוכר מסייעו יטול בלא שבועה יש ראי' מכאן דמי שחייב לחבירו שבועה ויש לו עד מסייעו שהעד פוטרו משבועה ועוד יש ראי' מדדרשי' לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם לשבועה מידי לחייב שבועה כתיב דהא לא אימעוט אלא שאינו קם לכל עון ולכל חטאת הא לענין שבועה דלא מעטיה קרא קם הוא בין לחייב שבועה בין לפוטרו מן השבועה ועוד ק\"ו הוא איזה כח מרובה ככח המוחזק או כח שאינו מוחזק הוי אומר כח המוחזק וא\"כ ק\"ו הוא ומה כשהעד מסייע למי [שאינו] מוחזק זוקק העד את המוחזק [לשבע] כ\"ש שמסייע למוחזק שיפטרנה משבועה ועוד יש לי ראי' מדגמר ר' חייא לקמן בסמוך (ג' ע\"א) דעדי' מחייבי' שבועה מבנין אב דפיו וע\"א ואי ס\"ד דע\"א אינו קם לפטור מן השבועה לפרוך מה לפיו וע\"א כשהן מחייבי' שבועה אין כיו\"ב פוטר מאותה שבועה שאם אחד בא ומעיד כדברי הנתבע אין יכול לפוטרו מן השבועה וכן פיו אם הי' בא אחד ואמר אינך חייב כלום ואפי' שנים [אומרי'] כן אינו פטור מן השבועה שהוא חייב את עצמו דהודאת בע\"ד כק' עדים דמי תאמר בעדים שאפי' אם תאמר דמחייבי שבועה ישנו בהכחשה דכיו\"ב אי הדר אתו תרי סהדי אחריני ומסייעו לנתבע פטור מן השבועה ועל מה הצד [פרכי'] כל דהו אע\"ג דלא הוי לא קולא ולא חומרא כ\"ש הא דפירכא חשובה היא דפרכי' לה אע\"כ אחד פטור מן השבועה כשם שהוא מחייב שבועה. ועוד ראי' היינו טעמא גבי [נסכא] דר' אבא דפטור מן השבועה מפני שהעד מסייעו לתובע דע\"י שבא ואמר חטף חשבי' ליה לאידך אינו יכול לשבע ולהכי אף שכנגדו לא ישבע מפני שהעד מסייעו לטול בלא שבועה. ומכאן יש ללמוד דאם [שמעון טוען לראובן ונתחייב] שבועה וא\"ל אשתבע את ושקול ושמעון יש לו עד אחד שהוא כדבריו שיטול שמעון בלא שבועה אם ראובן אינו רוצה לשבע דהיכא שהעד מסייע אפי' לטול יטול בלא שבועה וכ\"ש היכא שהעד מסייע לנתבע שנתחייב שבועה ואח\"כ הביא ע\"א שהוא כדבריו פטור משבועה."
],
[
"תתקנה. והלכתא בטרשא כרב חמא (ב\"מ ס\"ה ע\"ב) מכאן יש ללמוד דמותר להלות מנה לפלוני חבירו שילוהו לריוח של המלוה לבדו עד זמן שיהא ב' מנים ויהיו עד אותה שעה פקדון שיהא כל הריוח של המלוה וכשיהי' [ב'] מנים שמשם ואילך יהי' כל הריוח של המקבל לבד מאותן ב' מנים מיהו צריך לתת לו שכר עמלו כל זמן שהוא טורח ומלוה אותם לריוח המלוה כדאמר הכא דנקטי להו שוקא ושבקי להו מוכסא דחשיב כאלו נותן לו שכר עמלו וכדאמר לקמן בפירקין (ע\"ג ע\"א) החמרין מעלין לה במקום היוקר כבמקום הזול ומפר\"י והבעה\"ב מקבל עליו האחריות דהליכה ואפ\"ה בעי התם מ\"ט ומפרש ניחא להו דמגלי להו תרעא א\"נ [דמוזלי] גביהו והיינו שכר עמלם דטורח הליכה דאי לא יהיב להו שכר עמלם דהליכה נראה כטורח בחנם בהליכה כדי שילוה להם בחזרה ומיהו בכל דהו סגי ה\"נ אם המקבל לוקח לעצמו הדורונית שמביאי' הגוים כשבאי' לפדות משכנותיהם בהא נראה דסגי במקום שכר עמלו."
],
[
"תתקנו. בגט פשוט (קע\"ד ע\"א) נכסוהו דבר אינש אינון ערבן ביה ותנן המלוה ע\"י ערב כו' מעשה היה בראובן שעשה ערב בשביל לוי [לשמעון] וטען לוי אני פרעתי לשמעון ושמעון אמר לא פרעתני ותבע את ראובן הערב והבאתי ראי' מכאן דאם ישבע לוי שפרע לשמעון אז הערב פטור מדאמר הכא דנכסי דאינש אינון וכו' וכשאדם טוען פרעתי ונשבע שפרע לא נחתינן לנכסי לפרוע מהם לבע\"ח ה\"נ הערב פטור כיו דדינו כדין נכסי האדם החייב וה\"נ אמרי' בפ' יש בכור (בכורות מ\"ח ע\"א) גבי מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים מת האב כו' ודייק בגמר' דמת האב אימת כו' עד מכדי נכסי דאינש אינון ערבי' ביה ומי איכא מידי [דלדידיה] לא מצי תבע. ומה שלוקחי' ערב זהו בשביל שאם לא יהא לו ללוה לפרוע שיפרע מן הערכב דכל היכא שהלוה טוען פרעתי פטור הערב וגדולה מזו אמרי' [לעיל (ב\"ב קע\"ג ע\"ב) רבה] ורב יוסף [דאמרי תרוייהו] גברא אשלימת לי גברא [אשלימי] לך ופטור הערב אפי' לית ליה כיון דהחייב קאי קמן ואע\"ג דר\"נ פליג עליהו ואמר האי דינא פרסאה הוא בנדון זה היה מודה."
],
[
"תתקנז. בהנזקין (נ\"ב ע\"א) [נכסי] יתומים הרי הן כהקדש נ\"ל [אם] אדם תובע את היתומי' ואמר אביכם הי' חייב לי והם טועני' להד\"ם או אין אנו יודעי' שאין יכול להשביעם שבועת היסת ואפי' ביתומי' גדולים כי אל נתקנה שבועת היסת אלא בטענת ברי משום חזקה אין אדם תובע אא\"כ יש לו עליו והכא הוא אינו טוען טענת ברי שהן יודעי' אלא אומר אביהם היה חייב לו ויכול להיות שהיה חייב לו וכיון שאין לו לא שטר ולא עדי' שהודה בשעת מיתתו ולא צוה להם אביהם מקודם לפרעו אין מצוה עליהם בכה\"ג לפרוע חוב אביהם ואם הוא טוען שמא צוה לכם אביכם לפרעני אין נשבעי' בטענת שמא אלא בהנך דפ' כל הנשבעין (שבועות מ\"ה ע\"א) השותפי' וכו' [והא דתנן התם וכן היתומי' לא יפרעו אלא בששבועה] היינו יתומי' מן היתומי' וכשיש להם שטר ובאי' לטול אז נשבעין שלא פקדנו אבא וגובין מה שכתוב בשטר שלהם אבל לשבע ולפטור לא מצינו שנשבעי' בכה\"ג. וכן [כתב] הר' ישעיה מטרנ\"א וכן שמעתי בשם מורי קרובי הרב ר' שמואל מבבנבערק ואחר זמן מצאתי בתוס' ר' יהודה מפרי\"ש ז\"ל וז\"ל שכתב בסוף פ' המוכר את הבית (בבא בתרא ע' ע\"ב) גבי שטר כיס היוצא על היתומי' נשבע וגובה מחצה פי' רבינו שמואל ובאידך מחצה משתבעי יורשיו שבועת יורשין שבועה שלא אמר לנו אבא [שחייב] לזה חצי הפקדון ואין נראה לר' דהא שבועה זו לא מצינו בתלמוד לפטור כ\"א לגבות דהא ההוא דפ' כל הנשבעין דאב גובה בשבועה והבן גובה בין בשבועה בין בלא שבועה דמוקי לה כב\"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי ואפ\"ה נשבע הבן שבועת [יורשין] אע\"פ שהאב חשוב כמוחזק ע\"י שטר שבידו ודומה בכך הבן כאלו בא לפטור ע\"י שבועת [יורשין] מ\"מ אין [זה לפטור] אלא לגבות שיגבה ע\"י השטר ואפי' שבועת היסת לא אשכחן כי אין להטיל עליהם שבועת יורשי' כיון שאין להם לידע אם פרע להם אביהם אם לאו עכ\"ל ול\"ד למנה לי בידך והלה אמר איני יודע דפטור [וקיי\"ל דישבע] שבועת היסת שאינו יודע [דהתם] שכנגדו טוען טענת ברי כי היה לו לנתבע לידע. ומכאן אין להביא ראי' מדקאמר [נכסי] יתומי' הרי הן כהקדש אלמא אע\"ג דתקון משיכה גבי יתמי איקמוה אדאו' לטובתם א\"כ שבועת היסת נמי לא תקנו איתמי כי אין ראי' דאיכא למימר הא דהכא איירי בקטנים אבל לא בגדולים. ואע\"פ שהן פטורי' מן השבועה היתומים יחושו לעצמן אם יודעי' הן שאביהם היה חייב לו יתירו לו פיסת יד דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו ואם הי' טוען טענת ברי בפני צוה אביכם לפרעני או לפני עדים צוה לכם והם הגידו לי והלכו להם אז ודאי נשבעי' שלא צוה להם אם הם גדולי' אבל אם הם קטני' אין נזקקי' לנכסי יתומים קטנים אא\"כ רבית אוכלת בהם."
],
[
"תתקנח. בהנזקין (נ\"ב ע\"ב) והלכתא מסלקי' ליה. נ\"ל שאותן נשים יקרות בנות משא ומתן [שהבעל] כותב להן כל נכסיו בשעת מותו וקיי\"ל בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל\"א ע\"ב) הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא [אם] יש עדות שמפסידות הנכסים או נותנת כלום לשום אדם שלא לצורך ריוח הנכסי' מסלקי' להו כדאמר הכא אפטרופוס דמפסיד מסלקי' לי' ל\"ש מינהו ב\"ד ל\"ש מינהו אבי יתומים."
],
[
"תתקנט. ההוא תולה מעותיו בגוי הוי (כתו' פ\"ו ע\"א) נ\"ל [דהא] דאמרי' היכא דאית לי' זוזי לבע\"ח דצריך לשלם מעות ולא שוה כסף ה\"מ היכא דידוע לנו שיש לו מעות אבל אם הוא אמר אין לי מעות ושכנגדו אמר איני מאמינך השבע שאין לך מעות א\"צ לשבע חדא דלא אשכחן שבועה דכותי' נשבעי' ומשלמי' ואם נשבע שאין לו מעות ומשלמי' שאר שוה כסף אשתכח דנשבע ומשלם ועוד דאין נשבעי' בטענת שמא אלא אהנך דתנן בפ' כל הנשבעי' מ\"ה ע\"א] השותפי' והאפטרופ' כו' ואפי' היכא דחזי' שיש מעות בידו והוא אמר שאינו שלו של פלוני הם לא משביעי' ליה מדאמר הכא תולה מעותיו בגוי הוי ולא [חזינן] שהשביעוה [אלא] דקאמר [ליה] הוא עשה שלא כהוגן שהערים להפקיע תקנת חכמים בטענת שקר. והיכא דאמר אין לי מעות ונמצא שקרן תו לא מהימנ' לי' בזה החוב אם יאמר אין לי מעות אלא צריך למטרח ומזבן ולפרוע מעות כדאמר הכא (ברמז מ\"ז ק\"ט).",
"מפרק אלמנה. ראובן טען על שמעון דעו שבקשתי את שמעון לקנות לי בגדים וקנה אותם ונתתי לו כל המעות כאשר קנם והוא לא נתן כל המעות לגוי רק מקצתם והמותר שכח הגוי ועבר יותר משנתים שלא שאלם ממך ע\"כ תן לי השכחה ואם ישאלם הגוי עלי לפרוע והשיב הכל כדבריך כו' נראה בעיני שיש לשמעון להחזיר לראובן כל המעות שנשארו בידו דודאי היכא דראובן הי' שואל את שמעון לקבל לו מעות מן הגוי וטעה הגוי בחשבון והוסיף לו בהא איכא פלוגתא דרבוותא והמה בכתובי' בתוס' דכתו' בפ' אלמנה (צ\"ח ע\"ב) אבל בנדון זה מאיזה טעם יקנה השליח כו' כדלעיל ברמז תתקנ\"ג."
],
[
"תתקס. על אודות ראובן שתובע את שמעון לדין ושמעון אומר לדון כאן וראובן אמר נטעון כאן והדייני' ישלחו הדין למקום אחר אע\"פ שר\"י כתב בפ' זה בורר (סנהדרין ל\"א ע\"ב) דלאו דוקא מלוה מעותיו כופה את הלוה והולך לבית הועד [אלא] אפי' בשאר תובע כופי' את הנתבע והולך לבית הועד כמו שאמר התובע ואם אמר הנתבע נלך לבית הועד והתובע אומר נדון כאן כופי' אותו ודן בעירו אא\"כ שניהם תובעי' זא\"ז או היכא דהנתבע כופר הכל [אז] יש כח לכל אחד מהם [לומר] נלך לבית הועד לא נהירא לי [דא\"כ] מאי פריך בזה בורר (כ\"ג ע\"א) ואפי' לוה מצי מעכב והאר\"א ל\"ש אלא מלוה כו' לישני מתני' כששניהם תובעי' זא\"ז א\"נ כשהנתבע כופר הכל ע\"כ נ\"ל בשאר תביעות איזה מהם שיאמר נלך לבית הועד כופי' אותו ודן בעירו כו' [וה\"ק] ל\"ש אלא מלוה דוקא מלוה אע\"ג דהו\"ל למימר כי היכא דמצי מלוה למימר נלך לבית הועד ה\"נ לוה דלמה יגרע ממנו להכי אצטריך למימר דודאי גרע דעבד לוה לאיש מלוה אבל בשאר לא תובע ולא נתבע מצי למימר נלך לבית הועד והשתא פריך אמתני' בפשיטות במאי מוקמת לה אי בשאר [תביעות] קשיא [היכי] קאמר זה בורר וזה בורר והא כופי' איה מהם שמעכב לדון כאן ואי בהלואה איירי זה בורר לו ב\"ד אחד המלוה אבל זה בורר השני דהיינו לוה היכי מצי מעכב והאר\"א כו' וכמו שפרשתי כן פסקתי בשכבר על מעשה שנשאלתי מששוניא. ולטעון לב\"ד הגדול קאזילנא אם הי' יודע למי הוא בהא איכא פלוגתא דרבוותא בנתבע ולא תובע ומספיקא לא דחקי' הנתבע לצאת ממקומו היכא דרוצה לדון בעירו הלכך ידונו בעירם ואם הדייני' יודעי' הדין יפסקו להם ואם הוצרך הדבר לשאול הדבר תלוי בדייני' לישאל למי שירצו ואין זה הדבר תלוי בבע\"ד כלל לשאול למי שהם רוצים אלא בדייני' מאיר ב\"ר ברוך ז\"ל ה\"ה."
],
[
"תתקסא. ראובן ושמעון ולאה היו שותפי' בחוב אחד של ק\"ה ליטר' ובא הגוי ורצה לתן להם יין בפרעון החוב כמו שנתן להם בשכבר בשנים שעברו וראובן ולאה רצו לקח ה' עגלות בל' ליטר' כל עגלה בו' ליטר' ושמעון היה אצלם באותו מעמד כשדברו עמו ונתפרדו זה מזה שלא קנו אז באותו פעם ושוב [פגע הגוי] ביעקב בנו של ראובן וקבל לו על אביו ועל שני חביריו וקנה יעקב מן הגוי ו' עגלות [בלו] ליטר' אגלה אחת יותר ממה שרצו לקח תחלה וגם הוסיף לו ליטר' בכל היין ובא יעקב אצל אביו [ראובן] וסיפר לו ונתרצה אביו וגם לאה במקח נגד הגוי ואמרו לשלוח להם היין לפני פתח ביתם על אחריותו ועתה אמר שמעון אינו חפץ ביין אך רוצה לגבות חלקו מן הגוי מן מעות מזומנים ואמר שאפי' ה' עגלות לא נתרצה לקח ומודה שהי' במעמד כשרצו לקנותו ושתק וגם אמר שאין ידוע לו איך יעדו עמו ומה רצו לתן עבורו ואמר שמאד היה שמח שנפרד הגוי מהם בלא סוף ומה שקנאהו אח\"כ זה הי' בלא ידיעתו לכן אינו חפץ לקחתו וגם הגוי מודה ששמעון לא לקח ממנו כלום וראובן משיב מה שנתנו לנו בחובינו אחלוק עמך כי גם אני לא קניתי היין מן הגוי אך שבני קנהו במקומי נתרצנו אני ולאה כן כי לא חפצנו להכעיס את הגוי בשביל דבר מועט כי צעק עלינו ברחוב שנתן לנו אלף ליטר' ברבית לכן לקחתי היין וזה אחלוק עמך וגם חפצת לקנות עמנו תחלה אלו ה' עגלות ונרצית לקחם בל' ליטר' ושמעון אמר להד\"ם לא היה בדעתי לקנותו ואין לי שום עסק במה שלקחת' היין לכן שתקתי וראובן אמר שגרם לו שהכעיס הגוי עד שפרע לו כמעט כל החוב וגרם לו הפסד גדול ועוד טען שמעון שראובן א\"ל כשקנה היין אם היין טוב אקחנו לעצמי ואם לאו קחנו חציו בע\"כ. נראה דשמעון צריך לקח עמהם היין דקיי\"ל (ב\"ב מ\"ב ע\"ב) שותף כיורד ברשות דמי לומר שנוטל בשבח המגיע [לכתפים] ובשדה שאינה עשוי' לטע כשדה העשוי' לטע כו' ה\"ג ר\"ח ובשדה כו' ומלתא אחריתי קאמר כלומר אם אחד מהם טרח בשדה וחבירו לא טרח לאשר לא עמל בו יתננו חלקו כאלו טרח גם הוא דאורחי דשותפי' למיטרח בשביל חבריהם ובשדה שאינה עשוי' לטע כו' ועוד איכא מלתא אחריתא בשותפי' דלא הוי בעלמא דהיורד לתוך שדה חבירו ונטעו שלא ברשותו אם אינה עשוי' לטע ידו על התחתונה כדאי' פ' השואל (ק\"א ע\"א) אבל שותף היורד לטע שדה של שותפות שאינה עשוי לטע לא אמרי' ידו על התחתונה אלא יטול כמו שדה העשוי' לטע ואומדין [כמה] אדם רוצה לקח בשדה זו [לנוטעה] אלמא סתמא אפי' שלא גילה לחבירו כלום ואפי' בשדה שאינו עשוי' לטע חשוב כמו יורד ברשות כל כמה דלא מיחה חבירו בהדי' אמרי' שליחותי' קעביד כ\"ש בנדון זה ששמעון ראה ושמע שהי' מתועדי' עם הבע\"ח לקח יין בחובם ושתק ולא מיחה חשיבי שותפי' כיורד ברשות ושליחותי' קא עבדי ואמרי' פ' מי שהי' נשוי (צ\"ד ע\"א) הני תרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזל חד מינייהו ודן בהדי' ואידך אזיל במתא לא מצי אידך למימר לא ניהא לי' אלא שליחות' קא עביד כ\"ש הכא דידע שהי' רוצי' לקח יין בחובם ואפי' גלוי דעת לא עבד לגלות דעתו דלא ניחא לי' ביין הלכך שליחות' קא עביד ויחלוקו עמו ביין לפי חשבון שיש לכל א' בחוב ושלום מאיר ב\"ב זלה\"ה."
],
[
"תתקסב. ראובן טען על שמעון תן לי שכרי ששהית כבר בביתי ט\"ו שנה ושמעון משיב נתתי לך שכרך אדרבה תן לי מה שבניתי בביתך שהיתה צורך לו וראובן ואומר לא אמרתי לך לבנות. נ\"ל ישבע שמעון שנתן שכרו לראובן ופטור ואע\"ג [דהלכה כרב נחמן] דאמר קרקע בחקת בעלי' עומדת בפ' [השואל ק\"ב ע\"ב] ובפ' המקבל (בבא מציעא ק\"י ע\"א) ה\"מ לענין גוף הקרקע או [מה] שגדל עלי' אבל לענין שכירות אמרי' פי השואל (שם) משכיר אומר לא נטלתי ושוכר אומר נתתי מי נאמן ה\"ד אי בתוך זמנו תנינא אי לאחר זמנו תנינא ל\"צ ביומא דמשלם זימני' דשוכר נאמן בשבועה וכ\"ש בדין זה דלאחר זמנו הוא ואע\"ג דאיכא למדחי [דמיירי] במטלטלי או במקרקע דיכול לטעון עליה לקוח הוא בידי ועל אודות הבנין יקח לו בנינו אם מודה ראובן שבנאו ואם אינו מודה צריך להביא שני עדי' שבנאו משום דקרקע בחזקת בעלי' עומדת ותו דדמי לדאיסי (ב\"מ פ\"ג ע\"א) [דאמר] יש ראי' יביא ראי' ויפטור ואין שמעון נאמן לומר כך וכך הוצאתי אם לא הי' יכול לומר לקוח הוא בידי מאיר ב\"ר ברוך ז\"ל ה\"ה."
],
[
"תתקסג. ראובן טען על שמעון תן לי ספרי שהשאלתי לך ושמעון משיב תחזיר לי ספרי שהוצרכתי לשום משכון בידך שלא רצית להשאיל לי בלא משכון טוב כפלים וראובן משיב לא בא לידי ספרך מעולם ולא ראיתיו והביא שמעון עד שהוצרך לתן לו משכון ספר אחד וראובן אומר אני רוצה למלוך מה להשיב ולערב אמר ודאי ספרך בא לידי דרך שאלה שהשאלת לי ונתת לי רושת לישאל לבני ללמוד בו ושמעון אומר להד\"ם שנתתי לך שום רשות וגם למשכון לך מסרתיו וע\"ז הביא עד וראובן אמר ספרך שם חתני בבית אבנים ונשרף ואין לך אונס גדול מזה. נ\"ל אם לא הי' עד לשמעון היה שמעון נאמן בשבועה שהוא כדבריו ונמצא ראובן שואל שלא מדעת וקיי\"ל (ב\"מ מ\"ג ע\"ב) שואל שלא מדעת גזלן הוי והיה נאמן כדי שוה הספר שבידו ועוד דמעביר על דעתו הוא וקיי\"ל (ב\"מ ע\"ח ע\"ב) כל המעביר על דעתו של בעה\"ב נקרא גזלן פ' האומנין והשתא דע\"א מעיד כמוהו אז פטרו מן השבועה כפי' ר\"ת (ברמז תתקנ\"ד) והמותר על כדי הספר ישבע ראובן שנתן לו רשות להשאיל ויפטר כדאי' בפ' המפקיד (בבא מציעא ל\"ו ע\"ב) כגון שנתנו לו הבעלים רשות להשאילו אע\"ג דבאין לידי שבועת שוא לא קיי\"ל כבן ננס. ולפי דברי ראובן הו\"ל השאילני [ואשאילך] דנעשו ש\"ש ולא שייך למימר שאילה בבעלי' היא מדלא פריך גבי השאילני ואשאילך אמאי שאילה בבעלים היא כמו גבי שמור לי ואשמור לך (ב\"מ פ\"א ע\"א) ואמנם חתן ראובן שהשאילו ראובן אפי' ברשות שמעון חייב לשמעון אם מודה שהשאילו לו חמיו חייב כל הספר לפרוע מדר' יוסי (ב\"מ ל\"ה ע\"ב) דאמר גבי השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר [ומתה כדרכה] כיצד הלא עושה סחורה בפרתו של זה אלא תחזור פרה לבעלי' הראשוני' וכ\"ש הכא דשניהם שואלים. ומיהו [אי כפר] צריך לשבע ולא מצי אמר לאו בעל דברי' דידי את וקצת דמי לדר' נתן. משה עזריאל בן הר' אלעזר דרשן.",
"תשובה שאילתכם הוי השאילני ואשאילך דאמר בפ' האומני' (פ\"א ע\"א) דנעשו ש\"ש זה לזה שזה השאיל לזה סדר קדשים להעתיק וזב השאיל לזה סדר מועד ללמד בו בניו ושניהם חייבי' בגניבה ואבידה ולא באונסין והא דפריך תלמודא [הא] שמירה בבעלי' היא אשמור לי ואשמור לך דוקא פריך ואצטריך לשנוי' דא\"ל שמור לי היום ואני אשמור לך למחר אבל [מהשאילני] ואשאלך לא שייך [למפרך] וכן פירש\"י שם וההוא ודאי בכל ענין נעשו ש\"ש זה לזה וחייבי' בגניבה ואבידה ולא באונס ואין לחייב ראובן מטעם שומר שמסר לשומר דקיי\"ל דחייב אפי' באונסי' שהרי [נתן] לו הבעל רשות להשאיל ואמר בפ' המפקיד (בבא מציעא ל\"ו ע\"ב) היכא שנתנו לו הבעלי' רשות להשאיל לא הוי [חייב] משום שומר שמסר לשומר ואין לומר דוקא לבניו נתן לו רשות להשאיל ולא לחתנו דהא לאו מלתא היא דבלשון בני אדם חתן בכלל ביתו בעל כאשתו כל הסומכי' עליו בכלל וגדול מזו אמרי' אפי' היכא דאפקיד גביה סתמא אמרי' כל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ואפי' שאר בני ביתו ילפי' מינה דמייתי ליה (ב\"מ מ\"ב ע\"א) אההוא גברא דאפקידו גבי' זוזי ואשלימינהו [לאימי'] כו' ופטרי לי' מה\"ט דכי היכי דכל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד [ה\"ה] אמו וכל בני ביתו הם בכלל והשתא אף אם כדברי שמעון שטוען שלא הרשוהו מעולם ללמוד בו הו\"ל ראובן מלוה על המשכון ולא הוי אלא ש\"ש וכל הגאוני' פי' דר' יצחק דאית ליה דבע\"ח קונה משכון שלא בשעת הלואתו להתחייב בגניבה ואבידה ולא באונסי' חוץ מרש\"י [שפי'] אפי' באונסין וש\"ש שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם חייב ואף [אם] לא מצא בחנם הי' לו לקדם בשכר דש\"ח בחנם וש\"ש בשכר כדאמר בפ' הפועלים (בבא מציעא צ\"ד ע\"ב) ה\"נ הי' לו להציל אם היה אפשר לו להציל אבל לפי דברי ראובן ישבע שנתן לו רשות להשאיל לבניו וכן עשה והשאילו לחתנו ואינו ברשותו ובהכי מיפטר ראובן משמעון אף אם חתן ראובן פשע [מיפטר] ראובן בשבועתו כדפי' וכדאמר בפ' המפקיד משתבע איהו דהנהו זוזי אשלמינהו לאימי' כו' והדר משתעי שמעון דינא עם חתן ראובן ואותו חייב לשלם לו דשואל הוא וחייב באונסין כר' יוסי דתנן השוכר את הפרה מחבירו כו' ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר וכו' ופסקי' הלכה כר' יוסי. ואם החתן יכפור ואומר לא השאילני חמי יפסיד שמעון כיון שנשבע ראובן שנתן לו רשות להשאילו והשאילו. ובאותה שבועה שכתבתי שישבע ראובן שנתן לו שמעון רשות להשאיל כו' [בזה] יפטר ראובן משמעון מלשלם מה ששמעון תובעו לשלם מה שהמועד שלו שוה יותר מן הקדשים שלו [אבל לא מפקיד הקדשים מיד שמעון אלא יעכבהו ובשבועה] אם רוצה לשבע שלא הרשהו ללמוד בו בניו. וליכא למימר אדרבה יהא ראובן נאמן לומר נתת לי רשות להשאילו במגו דאי בעי אמר לא השאלתיו ונשרף בביתו באונס [דמגו] להוציא הקדשים מחזקת שמעון דברשותי' קאי לא אמרי' כמו [שפי' ר\"י] בפ\"ק דב\"מ (ב' ע\"א) דלא דמי לההיא דמשארסתני נאנסי דפ\"ק דכתו' (י\"ב ע\"ב) דמהימני' לה במגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך אלמא אמרי' מגו להוציא מן הבעל כתובתה דשאני התם דאמרי' מגו להעמיד הגוף על חזקתו. ועוד דאיהי טענה ברי ואיהו טען שמא אפי' השתא לא ידע הבעל אם כדבריה אם לאו אבל הכא נהי דמעיקרא לא ידע שמעון אם ראובן חייב לשלם המועד אם נשרף באונס אם לאו ואם השאילו [לחתנו] או לאו מ\"מ השתא שהודה ראובן שהשאילו לחתנו יודע שמעון ממקצת דברי הודאת ראובן ומדברי עצמו שהוא [יודע] שלא נתן לו רשות להשאילו הוא טוען [ברי] שרוצה לשבע ולעכב הקדשם עבור ספרו ודמי לכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וק
ל הלכך כיון דראובן מודה [שהשאילו] לחתנו ללמוד בו ושמעון טוען שלא נתן לו רשות הו\"ל לדברי שמעון שטוען של נתן לו רשות ובהודאה שמודה ראובן שהשאיל כשומר שמסר לשומר ויעכבנו שמעון בשבועתו וישבע שאינו [שוה] יותר מספרו ויעכבנו עד [שיפדהו ראובן בשויו] וכ\"ש [אם הי' שם אפי' ע\"א] שיודע שהמועד בשעת הדליקה הי' באותו בית שנשרף שם דתו ליכא מגו אפי' לראובן דלא שייך למימר מגו דאי בעי אמר בביתי נשרף באונס דלא אמרי' מגו להכחיש העד בשבועה כדמשמע בנסכא דר' אכא היכא [דטענתי' גרועה] כגון [דידי] חטפי ה\"נ טענה גרועה להוציא ממון מחזקת שמעון ע\"י מגו שהיה צריך לכחיש העד וכיון דראובן מודה שהשאילו לחתנו והודאת בע\"ד כמאה עדי' דמי לחובתו מהשתא מהימנינן לשמעון [לומר] לא נתתי לך רשות להשאילו במגו דאי בעי אמר אין ספרך בידי והחזרתיו לך דמגו דידיה להחזיק הוא ושלום מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"תתקסד. על ראובן שמת ולא הניח כדי כתו' אשתו ואינה חפצה שיקבור מן הנכסי' שהניח לה מצאתי בתשובת רב כהן צדק זצ\"ל וז\"ל מי שמת ולא הניח שיעור כתו' אלמנתו אלא שליש ואין לו תכריכין והוצאת קבורתו וששאלת' מי קוברו אלמנתו קוברו או קופה של צדקה אלמנה ענייה במה נתחייבה לקבור את בעלה והיכן מצינו שהאשה חייבת בקבורת בעלה ואפי' הניח לה כל כתובה אינה חייבת [שהיא] בעלת חוב ובעלת שטר היא וחוב שלה היא נוטלת ממנו וכ\"ש הכא שלא הניח לה אלא שליש כתו' [ובדין] שיקבר מן הצדקה ואין לו עליה שוה פרוטה [ודיה שאבדה] שני שלישי כתו' וכן הלכה. עכ\"ל ועוד הבאתי ראי' מתוספתא דכתו' (פרק ט') מי שמת והניח נכסי' מטלטלי ויש עליו כתובת אשה [ובע\"ח] כל הקודם זכה הוא נקבר מן הצדקה. מאיר בר' ברוך."
],
[
"תתקסה. סופר של ראובן שנתן תקיעת כף לשמעון כשיגמור מלאכת ראובן שלא יכתוב שום אדם כ\"א לשמעון ואח\"כ נשרפה העיר ונשרף קונטריס אחד של ראובן מה שכתב הסופר ועתה שואל הסופר אם יכול [לכתוב] אותו קונטריס כשיגמור מלאכתו טרם יכתוב לו לשמעון וכשנשרף הקונטריס עדיין לא גמר [לראובן] את הספר ודאי יכול לכתוב כי לא נגמרה מלאכת ראובן ]ודאי שאם נשרף] הקונטריס עדיין לא גמר [לראובן] את הספר ודאי יכול לכתוב כי לא נגמרה מלאכת ראובן [ודאי שאם נשרף] הקונטריס לאחר שסיים כל הספר אז ודאי היתה נגמרה המלאכה ולא היה יכול לכתוב וראי' ממס' כלים פ' [כ\"ז משנה ז' ח'] בגד שארג בו ג' על ג' [נטמא] מדרס השלים עליו כל הבגד [ואח\"כ] ניטל חוט א' מתחלתו טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ניטל [חוט] אחד מתחלתו ואח\"כ השלים עליו את בגד טמא מגע מדרס וכן בגד שארג בו ג' על ג' [נטמא] טמא מת השלים עליו כל הבגד [ואח\"כ] ניטל חוט מתחלתו [טהור מטמא מת אבל טמא מגע טמא מת ניטל חוט אחד מתחלתו] ואח\"כ השלים עליו כל בגד טהור אלמא כשניטל חוט א' קודם שנגמר כל הבגד [ואח\"כ] השלים בגד טהור משום דלא נגמרה מלאכתו אבל כשהשלים כל הבגד ואח\"כ נוטל חוט א' אז לא הוי טהור כי נגמרה מלאכתו קודם שניטל החוט. משה עזריאל בה\"ר אלעזר דרשן."
],
[
"תתקסו. דבר פשוט הוא מביעתא בכותחא שהאשה גובה כתו' מאותן מעות שהשליש ראובן ביד שמעון ואמר תנם לבני בנישואין ובריא הי' ראובן באותה שעה ושוב מת ראובן ושוב מת בנו קודם הנישואין הי לא זכה בהן הבן מעולם באותן מעות ולא יצאו מרשות ראובן דקיי\"ל אפי' אמר תן לו לאלתר הוי מצי ראובן למיהדר ביה לומר החזירם לי כל כמה דלא אתי' לידי' דבן [דתן] לא הוי כזכי במתנה אלא בחוב כמו שהוכיח ר\"ת בספ\"ק (דגיטין י\"א ע\"ב) אם לא במעמד שלשתן כ\"ש בדין זה שלא רצה שיתנן לו אלא בשעת נישואין ואפי' אם באו ליד הבן קודם נישואין הי' צריך להחזיר שלא יצא מרשות ראובן מעלם. ואם תקניטני אומר אני אפי' לא מת הבן ונשא אשה אלמנת ראובן גובה כתובתה מאותן מעות דכיון דלא זיכה לו ראובן אותו בחייו אלא לכשישא אשה ובההיא שעתא כבר מת ראובן וא\"א לו לבן לזכות באותן מעות אלא מכח מצוה לקיים דברי המת וכל מתנה שאדם זוכה בה מכח מצוה לקיים דברי המת או מתנת שכ\"מ בכל נכסיו או מצוה מחמת מיתה דכולהו חיילו לאחר מיתה כדמשמע ס\"פ יש נוחלין (בבא בתרא קל\"ז ע\"א) אשה גובה [פורנא] מהם כי אף ממתנת בריא איכא רבוותא דאמרי דגביא מיהו לא עבדי' עובדא הכי לאגבויי ממתנת בריא דחיילה מחיים אלא ממתנת שכ\"מ דהויא לאחר מיתה וראי' מפ' נושאין (צ\"ט ע\"א) דגבי' ממתנת שכ\"מ גבי יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה וכו' ולכל הפחות משמע מינה דגב' ממתנת שכ\"מ ונוקמה במתנת שכ\"מ. וכן משמע בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל\"ג ע\"א) דפריך השתא ירושה דאו' אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנת שכ\"מ מדרבנן מבעי' ובודאי כן הוא דאפי' אם לא מת הבן ונשא אשה אלמנת ראובן גובה מאותן מעות כמו שהוכחתי. ובפ\"ק דגיטין (י\"ג ע\"א) האומר תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ודייק בגמ' במאי עעסקי' אילימא [בבריא] כי צבורין מאי הוי והא לא משך ומקשינן מאי פריך לישני משום דמצוה לקיים דברי המת [אלא ודאי דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת] אלא כשהושלש לכך כי ההיא דס\"פ מציאת האשה (כתובות ע' ע\"א) וההוא דגיטין לא הושלש לכך מ\"מ ש\"מ דאפי' הושלש לכך אי אמר תנו מנה זו לפלוני לאלתר ומת קודם שבא לידו לא זכה בחייו אלא לאחר מותו מטעם דמצוה לקיים דברי המת [אא\"כ דבשעת] מיתת הנותן הנכסי' היו בידו וכ\"ש ב'דן זה דלא צוה לתת לו לאלתר אלא לנישואין וקדמתו כבר שעבוד הכתו' הלכך לית דין ולית דיין מכמה ראייות ברורות שהאשה גובה כתו' מאותן מעות וכל דיינא דלא דן כי האי דינא לא דיינא הוא ושלום מאיר ב\"ב זלה\"ה."
],
[
"תתקסז. כתב רשב\"א אותו רייזמי\"נש שנותני' בשעת שידוכין [קוני'] שתקנו העולם כמו שתקנו סיטמותא (ב\"מ ע\"ד ע\"א) שקונין כמנהג וגם כמו כן יש להועיל [כשידוכי'] כיון שכל העולם נוהגי' אותו חשוב כשידוכין ועוד כי אין [זה] גוזמא מה שנוהגי' [לקנוס] את החוזר בו בדין הוא להתחייב מי שחוזר בו מן התנאי שהתנו ביניהם לפי הבושת שמתבייש חבירו [במה] שהוא חוזר בו וכן [כששוכרין] מלמד תינוקות ומקבל קנס ע\"ע אם יחזור בו וחזר בו ולא מצא מלמד אחר במקומו אין זה אסמכתא ולא חשוב גוזמא שמפסידו בחזרתו והוי [כמו] אוביר ולא אעביד [דמשלם ממיטב ב\"מ ק\"ד ע\"א]."
],
[
"תתקסח. על בני העיר שנקשרו יחד [מקצתן] או [רובן] ושמו לשם ראש אחד שלא מדעת כולן ורוצי' להשתרר על השאר שלא כדת להטיל המס וכל מילי דשמיא ודמתא [כרצונם] להקל ולמחיר לא אדונים הם בדבר זה כי [אינם רשאים] לחדש דבר בלא דעת כולם דהא דאמר (ב\"ב ח' ע\"ב) ורשאי' בני העיר להסיע על קיצותן היינו מדעת כולם וקמ\"ל דבדבור בעלמא בלא קנין הן הדברי' הנקני' באמירה ורשאי' לקנוס את מי שקבל עליו [ תחלה] ועבר על [תקנתן[ רשאי' לגבות הקנס כאשר קימו וקבלו עליהם [לקנוס] בכך או בכך העובר או ז' טובי העיר שהובררו מתחלה מדעת כל אנשי [העיר] לעיוני במילי דמתא לקנוס ולענוש גם הם רשאי' [להסיע] על קיצותן אבל כגון אלו שמלכו מעצמן לאו כל כמיניהו היכא דאיכא גברא רבה כדאמ' בפ\"ק דב\"ב (ט' ע\"א) גבי הנהו טבחי [דאתנו] בהדי הדדי דכל דעביד ביומא דחברי' [ניקרעוה למשכיה] כו' אבל היכא דאיכא [אדם] חשוב לאו כל כמיניהו דמתנו אלמא אפי' התנאי שעשו ביניהם [בעצמם] כיון דלא עביד מדעתי' דאדם חשוב שביניהם [לא מהני] כ\"ש דלא כל כמיניהו לעשות תקנתן על גברא רבה וכלל כלל אין הדעת סובלתו אחרי שזה הר' מאיר כהן חפץ לישא עמהם בכל מיני עול שיתנו מכל אשר להם ע\"פ [החיוב] או יבררו מטילי' מס מדעתו כמו מדעתם ואם בכל זאת לא ישמעו לו להעביטו ביד גוים עוד [או] ע\"פ [עצמם] רשאי הוא להציל את שלו מהם בכל מה שיוכל אף לכנוס לבית חבירו ולטול את שלו ואף בידי גוים דקיי\"ל עביד אינש דינא לנפשי' (ב\"ק כ\"ז ע\"ב) דנהי [בהמלוה] את חבירו תנן פ' המקבל (בבא מציעא קי\"ג ע\"א) לא ימשכננו ואף שליח ב\"ד מנתח נתוחי ותו לא ח\"מ למשכן דבר אחר עבור שלו אבל לטול חפץ שלו עביד אינש דינא לנפשי' [מאה פנדי בפנדא למחייב היא לנקוט] פיזרא וליתיב כדאמר פ' המניח (בבא קמא כ\"ז ע\"ב כ\"ח ע\"א) ואם בשעה שהעבטתם אותו מדעת בידי גוים שלא כדת [והוא עשה דבר] כנגדכם להציל את שלו מידכם יפה עשה וכדין וכשורה כדפי' לעיל לכן חדלו לעושת עוד כדבר הרע הזה ואם תאבו ושמעתם כי יבא דבריכם וכבדנוכם ושלום מאיר ב\"ר ברוך ז\"ל. "
],
[
"תתקסט. יפה דנתם ודבר פשוט הוא דמעות של יתומים אסור להלותם ברבית קצוצה דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו (ב\"מ ע' ע\"א) ואפי' אם [נטלו] מחזירי' דרבית קצוצה יוצאת בדיינים מיהו נראה נהי דרבית קצוצה לא יהבו להו ולא טוב עשה האפטרופא שהלוה ברבית קצוצה מ\"מ [אי מטו] לי' רווחא יהיב [להו] כמו שהתנה רביע על כל זקוק כיון דהריוח כל כך או יותר איבעי' לי' לקיים התנאי' דאע\"ג דתנאה דאתני בהדי אפטרופ' לאו כלום הוא ותנאו [בטל] אנן יד יתמי אנן והו\"ל כאלו ב\"ד אתני בהדי' קרוב לשכר ורחוק להפסד כדאמר פ' השולח (גיטין ל\"ז ע\"א) יתומי' א\"צ פרוזבול ר\"ג וב\"ד אביהן של יתומי' ה\"נ כיון דאמרי רבנן (ב\"מ ע' ע\"א) הני זוזי דיתמי היכא עבדי' להו בדקי' גברא דמשפו כו' עד ויהבי' להו ניהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד אפי' היכא דלא אתנו כמאן דאתנו דמי הלכך מיבעי לי' לפיוסינהו ליתמי במה [דאפייסו] לתן רביע לכל זקוק כיון [דמטי ליה ריוח] יותר דכיון דאינו אלא רבית דרבנן ליתמי ביתמי לא [העמידו] דבריהם דיתוי' הרי הן כהקדש כדאמרי' בפ' הנזקין (גיטין נ\"ב ע\"א) לענין משיכה שהיא תקינת חכמי' ה\"נ לכל אבק רבית דרבנן לא גזרו ביתמי. ואם לוה טען משל עצמך הלויתני ולא משל יתומי' ואיני מאמינך במה שאתה טוען של יתומי' הן השבע לי שהוא כדבריך טענת שמא היא זו ואין נשבעי' על טענת שמא אלא הנך דר\"פ כל הנשבעין (שבועות מ\"ה ע\"א) ומפרש טעמא התם וכן אני רגיל לומר אהא דאמר דבע\"ח היכא דאית ליה זוזי דצריך לשלם זוזי ולא שוה כסף כמו שפסק ר\"ת מההוא דהכותב (פ\"ו ע\"א) ההוא תולה מעותו בגוי הוי והיכא דאמר אין לי מעות ושכנגדו אמר איני מאמינך השבע לי שאין לך מעות לא משבעי' ליה דאין נשבעי' בטענת שמא ואפי' היכא דחזי' שיש מעות בידו והוא אומר אינם שלי אלא של פלוני לא משבעי' לי' מדאמר בפ' הכותב ההוא [תולה] מעותיו בגוי הוי ולא חזי' שהשביעוהו אלא הוא עשה שלא כהוגן [שהערים] להפקיע תקנת חכמי' בטענת שקר. והיכא דאמר אין לי מעות ונמצא שקרן תו לא מהימני' ליה בזה החוב אם יאמר אין לי מעות אלא צריך למטרה ומזבן ולפרוע מעות כדאמר פ' הכותב. ואם ראובן מודה שמעות יתומי' הלוהו והוא טוען כך וכך פרעתי ושמעון משיב לא [פרעת] כל כך מהימן שמעון בלא שבועה דהו\"ל שליש בינו ובין היתומי' ושלשי נאמן בלא שבועה] כמו שפסק ר\"ת ואין להאריך בזה. אבל אם הוא [טוען] איני מאמינך שהם של יתומי' וגם פרעתי יותר נהי דא\"צ לשבע דמעות של יתומי' כמו שפי' מ\"מ יש לו [לשמעון לשבע] שלא פרע אלא כמו שהוא אומר ואין לפוסלו לשבועה כיון דליכא סהדי שהלוהו ברבית אלא ע\"פ עצמו כמו שכתבת' דאדם קרוב אצל עצמו כו' אבל משום דכתי' את כספך לא תתן דמשמשע אבל של יצתומי' לא אין להכשירו דהא מסקי' מעות של יתומי' אסור להלותם ברבית קצוצה אלמא לא דרשי' לי' לקרא הכי ועוד נהי דלא עבר בלאו דלא תשימון ואפי' לפי מה [דפי' ר\"י] בשמעתי' בשטר שיש בו רבית (ב\"מ ע\"ב ע\"א) דהעדי' כשרי' דלא תשימון לאינשי בלוה ומלוה משמע להו האפטרופ' אן לנו כח הכשירו דהא איהו אוזפי' ועיקר שימה [איהו] ניהו דקא עביד ולא הו\"ל להכשירו עד שיחזור בו חזרה גמורה כדאמר בפ' זה בורר (סנהדרין כ\"ה ע\"ב) אבל השתא דליכא סהדי דאוזפי' ברבית אלא ע\"פ עצמו כשר הוא. ומהא דקאמר בפ\"ק דב\"מ (ה' ע\"ב) דמכשרי' רועי בהמות אחרי'] לשבועה דאן אדם חוטא ולא לו משמע [הא ידיע לנו] שמרעה בשדות [אחרי'] אע\"ג [דלדידיה] לא מטי הנה פסול ולא [אמרי'] לא תגזול לאינשי בגוזל לעצמו משמע להו א\"כ ה\"נ אי איכא סהדי דאוזפי' ברבית היה פסול לעדות ולשבועה עד שיחזור בו חזרה גמורה דאפי 'לגוי לא מוזיף כדאמר בפ' זה בורר. ושלום מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"תתקע. יורינו מורינו על ראובן ושמעון שיש להם בית [בשותפות] לראובן חלק רביע ולשמעון ג' חלקים ובא ראובן ושעבד לגוי חלקו לקבל ממנו ט\"ו זקוקי' ולתת לו לכל שנה ושנה זקוק וכן יעשה לעולם ואין כח לגוי על הקרקע יותר כי אם זקוק לשנה גם משפט לגוי הקונה שאם בא ראובן למכור גוף הקרקע חלקו הרביעי צריך לתת לאותו גוי [בי\"ב] פחות מלאיש אחר גם אם יפול דליקה בבית זה לא יפסיד הגוי ומ\"מ יתן לו ראובן זקוק לשנה ואם לא יתן אז יהיה גוף הקרקע של חלק ראובן קנוי לגוי לעולם ובא ראובן לנינו ואמר אך דעתי למכור לגוי כי צריך אני למעות ואמר לשמעון אם תחפוץ לתת כ\"כ כסף כמו שהגוי רוצה לתת לי תהיה קודם כי אתה שותפי וגדול זה ממצרן לבד והשיב שמעון אמת הדבר לך חלק רביעי ולי ג' חלקים וחלקי אינו מבורר לכן אין רצוני שתמכור לגוי [מאומה] ולהרביע ארי אמצראי כי פיהם שוא ושקר ובעלילה קלה יכול לבא עלי ומה שאתה אומר קנה אתה כמו הגוי גם זה איננו שוה לי כי שמא אע\"פ שהייתי נותן לך ט\"ו זקוקי' או יותר לקבל ממך זקוק לשנה שמא לא הייתי פטור ממס מאותו כסף שהייתי נותן לך גם שמא יש עון בדבר בעבור הרבית לכן איני חפץ במכירתך לגוי וגם אני לא אקנהו. אין פנאי להאריך ובקצרה אשיב לכם הנראה בעיני הא דאמר בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ד ע\"א) האי ישראל דזבין לי ארעא לגוי על מצרא דישראל חברי' משמתי' לי' כו' ה\"מ כשהישראל רוצה לתת לו כמו הגוי [אבל כשאין הישראל רוצה לתת לו כמו הגוי לא] כי המוכר אין לו להקפיד בכך שלא ירביץ עליו הארי כמו שפי' ר\"ת שם הלכך שמעון צריך לעשות לראובן כל מה שהגוי חפץ לעשות לו ואם אי אפשר מפני שהוא רבית יעשה לו דבר שישומו ביה תלתא שהוא שוה כל כך כמו שהגוי רצה לתת לו ועוד נראה דשמעון יכול לקנותו ולתת כמו שהגוי נותן דאין כאן רבית כלל שהרי אין כאן הלואה אלא מכר גמור שאין ראובן יכול לפדותו לעולם והיא מוחלטת ביד שמעון מעכשיו רק שהתנה עמו תנאי בשעת מכר שיהא הוא קודם לכל אדם להשכירה לו ושלא יוכל להעלות בדמי שכירותה יותר מזקוק לשנה וכה וזכות שיש לו ללוקח בקרקע לא יוכל להיות מופקע לעולם בשום ענין וא\"כ מה הלואה ומה רבית יש בכאן אבל תנאי ושיור ששייר המוכר לעצמו יכול להיות מופקע אם לא יתן שכרו בזמנו וכל שראובן חפץ יוכל להסתלק מן הקרקע מכל וכל ואינו משועבד לשמעון בשום דבר אלא כשימשוך ידו ישכירנו שמעון לאחר מי שירצה אלו מכר לו הקרקע בסתם בט\"ו זקוקי' בלא שום תנאי ואחר זמן עשו קיום זה עם זה שלא להשכיר לאחר אלא לו בכך וכך לשנה וכי לא היתה מותר דאין כאן צד רבית ומה לי אם עשו תנאי זה לאחר המכירה ומה לי בשעת המכירה הא אמרי' פ' איזהו נשך (בבא מציעא ס\"ה ע\"ב) פעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור דא\"ל קני ארעא מעכשיו וזוזי ליהוי הלואה גבך כ\"ש בדין זה שאין כאן צד הלואה לא ללוקח במוכר ולא [למוכר בלוקח] דשרי. ולענין חלוקת הבית איזה מהם שיתבע ללוק יחלוקו זה יטול ג' חלקים וזה רביע ואם יש חדרים ובנינים מצד אחד יותר מצד אחר יעלו בכספים ואם יש לתן לשמעון כל ג' חלקים מצד אחד דבר זה מפורש באורך ברמז תתקמ\"ח כל דיני חלוקים שאדם יכול לשאול ואם אחד איו כדי חלוקה וחבירו אומר לו אציגה נא עמך מחלקי שיבא מחלקי וחלקך כדי דירה כל זה פי' וכל צדדים וצדדי צדדי' תמצא מבואר יפה באותן תשובות. מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"תתקעא. מעשה בבחור אחד שהלך בספינה וג' ערלים היו עמו ונטבע הוא והגוים שעמו ויהודי אחד וגוים הרבה שמעו שצעקו הושיענו אלקים כי באו מים עד נפש ושוב מצאנו הספינה פיה למטה וכלי הבחור טבעו כמו כן בדקו וחפשו אחריו ולא מצאנוהו ובמקום שנטבע סלעים וטרשים ועיקולים והגליד גדול היה שולל ושוטף כל הנמצא ועתה קרובי האשה אומרי' שיש עדות בודאי שמת כי יהודי אחד יעיד על נשמתו שמת כי [הלך] עם דייגים שפרסו מצודתם אחריו ואמרו כי לא היה שום טבוע יכול לצאת והנני מסופק בדן זה שהרי חכמי' הקילו בכל דוכתי' בעדות אשה יותר משאר עדיות מוך חומר כו' (יבמות פ\"ח ע\"א) וגם החמירו במים שאין להם סוף (שם קכ\"א ע\"א) כי יכולני לתלות שגל זה מסרו לגל אחר [דוקא בזה] יש לחוש אבל בנדון זה שיש מכשולי' ותקולין ונסין באמצעות הנהר וסלעים [וטרשים] באמצע וחתיכות גסות של גליד מכסים את הנטבע והם דוחקי' אותו לעומק ומפרקי' גופו לנתחים זה ודאי ולהחמיר איכא ס\"ס והי' לנו לומר דלא מוציאו מידי ודאי וכ\"ש שהעד רוצה להעיד [שמת] בודאי שהיה ראוי להתירה שלא תשב הבחורה עגונה כל ימיה כי שקדו על תקנת בנות ישראל. תשובה כלום חלקנו אלא [בין מים] שיש להן סוף למים שאין להן סוף אבל [שאין ] להן סוף גופי' לא פליג רבנן כלל בן היכא דאיכא סלעים וטרשים להיכא דליכא וכזאת החמירו חכמי' בעדות אשה נפל לגוב אריות נפל לכבשן האש אין מעידי' עליו (יבמות קכ\"א ע\"א) [אלמא] כה\"ג לא אזלי' בתר רובא ואף [אנו] היינו מוצאי' ברצון תקנה לעגונא אבל מה נעשה אין לנו אלא דברי רבותינו [שאמרו] נפל במים שאין להן סוף אשתו אסורה כו' וכבר טרחו קמאי דלקמן למצא צד היתר ולא עלה בידם מאיר ב\"ר ברוך ז\"ל."
],
[
"תתקעב. ראובן הלוה מעות לשמעון לחצי ריוח והיו המעות ביד הלוה עד שעבר עליהם השמיטה לוה טען שמיטה והמלוה לא היה יודע לטעון פרוזבול הי' לי ואבד [נ\"ל דלא טענינן ליה אע\"ג דאמרי' בהשולח (ל\"ז ע\"ב) כי אתו לקמי' דרב אמר פרוזבול הי' לו ואבד בס' יראים פסק דדוקא בימיהם שהי' מצוי בכל יום כתיבת פרוזבול לפיכך אם יארע שלא נכתוב פותחי' לו לומר פרוזבול הי' לי ואבד] אבל בזה\"ז שאינו מצוי לכתוב פרוזבול הוי כמו מלתא דלא שכיחא ולא עבדו רבנן תקנתא אבל [מ\"מ] הוא עצמו יכול לטעון פרוזבול הי' לי ואבד שכן בזה\"ז כותבי' כמו כן פרוזבול דדבר קל הוא הרבה כדאמר פ' השולח (גיטין ל\"ז ע\"א) רבנן דבי רב אשי מסרו מילייהו אהדדי וכן ר' נתן מסר מלתא לר' חייא בר אבא א\"ל צריכנא מידי אחרינא א\"ל לא צריכת משמע דבדבר קל יכולין לתקן שלא משמט וכן הלכה כאלו אמוראי בתראי ולא כמו אמוראי דאמרי לעיל באותו פרק דוקא [בי דינא] דרב אטי ורב אסי דאלימי [לאפקועי'] ממונא אבל בשאר [בי] דינא לא. מאיר בר' ברוך ז\"ל."
],
[
"תתקעג. האי עסקא דקיי\"ל פלגא מלוה ופלגא פקדון דשמטה משמטת חלק המלוה אמת ואמונה כי כן אמרתי כדלכל חשיבא [פלגא מלוה] לענין המקדש במלוה אינה מקודשת וכן לענין מכר אם מכר לו קרקע במלוה שהוא חייב לו לא קנה ולהתחייב באונסי' ואף לענין הריוח הי' שייך לומר כן דשקל כל חד וחד פלגא רווחא אלא משום איסור רבית ונ\"מ [היכא] דיהיב לי' עיסקא סתמא וקצץ לו דינר לשכר טרחו דהשתא ליכא איסור רבית הוי לכל מילי פלגא מלוה ופלגא פקדון ואפי' למשיא בהו שיכרא ולעשות מטלטלי' אצל בניו איכא למ\"ד (ב\"מ ק\"ד ע\"ב) דהוי מלוה לכל דבר כדמשמע מלתא [דנהרדעי] דקאמרי סתם מלוה וכו' ולא פרשי בהו מידי אלמא דלכל מילי אמרי' ונהי דרבא פליג בהני תרתי למישתי שיכרא בהו [ולמיעבד] מטלטלי' אצל בניו ה\"מ בהנך תרתי פליג משום דמקרי עיסקא לאיעסוקי בהם ולא למישתי בהו שיכרא ולא להעשות מטלטלי' אצל בניו אבל לכל שאר מילי דפרי' מודה רבא [דמאי דלא מפיק] בהדי' מודה הוא דהוי' פלגא מלוה. ותדע דמההוא טעמא דמפרש להכי קרי עיסקא דאם [מת לא] יעשו מטלטלי' אצל בניו מההוא טעמא נמי לא מצי למימר דלא חשיבו מלוה לענין קידושין ומכר דהא [פקדון גופי'] דקבל עלי' אחריות היינו מלוה [לענין קידושי'] [כדמשמע פ' האיש מקדש (קידושין מ\"ז ע\"ב) דפריך האי פקדון ה\"ד אי דקבל עלי' אחריות היינו מלוה] וה\"ה לענין מכר וכ\"ש לענין שמיטה דהא טעמא דרבא הוי דאמר אם מת לא נעשו מטלטלי אצל בניו היינו כדפר' התם דכיון דבעי דתתקיים ולא לכלותה ולהוציאה הו\"ל אסמכתיהו עליה כמו אמקרקעי דטעמא דמטלטלי [דיתמי] לא משתעבדא לבע\"ח היינו משום דלאו מעיקרא עליהו סמך ולא למיגבי מיניהו אוזפיה שהרי בידו להוציאם אבל הכא אין בידו להוציאם אבל גבי שמטה אטו ראובן שהלוה לשמעון וייחד לו שמעון מטלטלי' ברשותו דכה\"ג גבי מבניו כדאמר פ' אע\"פ (כתובות נ\"ה ע\"א) מי [לא] שמטה לו שביעית והא כיון דלא תפיס ליה ראובן [משמעון] לא קרי' ביה של אחיך בידך ועוד הא אמרי' בהשולח (ל\"ז ע\"א) דשמטה משמטת בין מלוה בשטר בין מע\"פ ואפי' בשטר שיש אחריות מסיק התם דאפי' לרבי יוחנן משמט אע\"ג דר\"י ס\"ל דאפי' מע\"פ גובה מן היורשי' ס\"פ גט פשוט (בבא בתרא קע\"ה ע\"ב) ופ\"ק דקידושין (י\"ג ע\"ב) כ\"ש מלוה בשטר שיש בו אחריות אלמא [אע\"ג] דמיתמי [גבי] לענין שמטה משמט ה\"נ משמט אע\"ג דלא נעשה מטלטלי' אצל בניו סוף דבר כל הלואה בדבר שהאחריות על המקבל משמטא דקרי' בי' לא יגוש לבד ממלוה חבירו על המשכון ומוסר שטרותיו לב\"ד דילפי' מקראי את אחיך תשמט ידיך לא של אחיך בידך לאפוקי המלוה חבירו על המשכון ומוסר שטרותיו לב\"ד משום דלא קרי' בי' לא יגוש ודלא משמט' משום דמעשה ב\"ד [הוא] והוי כמוסר שטרותיו לב\"ד ותנן נמי (פ\"י דשביעית מ\"ב) האונס והמפתח והמוציא שם רע וכל מעשה ב\"ד אינן משמיטי' [ולא] דמי להקפת חנות דאינו משמט (שביעית שם מ\"א) דהתם לאו הלואה היא [אלא] מכר שמכר לו סחורתו בכך ועוד אם איתא דשמטה אינה משמטת אמאי נקט רבא דאם מת לא נעשה מטלטלי' אצל בניו לשמועי' רבותא טפי דאפי' לענין שמטה לא חשיב לי' מלוה כ\"ש למיגבי מיתמי כדפי' דבכמה עניני' אשכחן דגבי מיתמי אפ\"ה שמטה משמטת. סוף דבר נ\"ל דבר פשוט דשמטה משמטת פלגא דמלוה דאע\"ג דהנותן לא בעי שיוציאנה ויכלה אותה לגמרי אלא [לאעסוקי ביה] וכשיקנה לו סחורה חפץ שתהיה הסחורה שקנה מיוחדת לו תחתיה מה בכך הא הוי ממש כראובן שמלוה לשמעון על המשכון שהוא ביד שמעון [וייחד לו שמעון] אותו משכון ואפי' נטלו ראובן וחזר והפקידו אצלו שיהא ממושכן לו אצל מעותיו שביעית משמטתו כיון דלא תפיס ליה ראובן וקרי ביה לא יגוש דמה מועיל לו משכונא יותר מבלא משכון אטו בלא משכון מי לא מחייב שמעון לפרעו ואי משום לא יגוש בהא נמי שייך לא יגוש כיון דלא פיס ליה [מחוסר גביינא] מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"תתקעד. וששאלתם רחל היתה נשואה לאחד ונשתמד ונתנה [לו] חצי זקוק ע\"מ שיגרשנה ולמחרת יום הגירושין הלכו עדי הגט אצל אביה ושאלו הכתובה [וקרעוה] מיד ברשות אביה ועתה היא תובעת כתובתה מפקדון שהיה לו לבעלה ביד אחר וכו' ככתוב בכתב הכתובה המושב אצליכם במצותיכם. נ\"ל דהנאמן אינו חייב להגבות כתו' [מהממון] אשר הפקד אתו ולא מטעם מחילה דודאי אם קרע אביה שטר כתו' בהכי לא מיפסדא איהי אם אין שטר כתו' יוצא מתחת ידיה שקרעוה אחרים תסמוך על תנאי ב\"ד דקיי\"ל (ב\"מ י\"ז ע\"א) הטוען אחר מעשה ב\"ד לא אמר כלום אף במקום [שכותבין] ואין שטר כתו' בידה ולההוא דפ' זה בורר (סנהדרין ל\"א ע\"א) ההיא אתתא דנפיק שטרא מתותי [ידה] אמרה ידענא בי' דפריע הוי דמהימנא] היכא דלא [אתתחזק] בב\"ד למימר [פריע הוא] במגו דאי בעי קלתה לא דמיא כלל דאע\"ג דלא נודע שהי' שטר כתו' בבית אביה אלא ע\"פ אביה ואיהי [לא] קרעה ואביה גופא לא קאמר דפריע כמו שכתב' בעצמיכם. אמנם נראה לפטור מטעמא אחרינא דכיון דהמשומד גזים ליה אם לא ישיב לו הממון לא מחייב למימר נפשיה ואע\"פ שכתב רב אלפס (פ' הגוזל בתרא) דישראל שאנסוה גוים [להביא] ממון ישראל והביא חייב היכא דלא אוקמי' עלוי' מעיקרא ונראי' דבריו כי [הביא ראיות] ברורות אע\"פ שרש\"י לא פי' [כן] מ\"מ גבי פקדון אם אנסוה גוים לנפקד לתת להם ממון של המפקיד יכול לתת להם ואם נתן פטור כדאשכחן פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ז ע\"ב) ההוא גברא דאפקיד גבי' כסא דכספא סליקו גנבי עילוי שקלה ויהבם ניהליה אתא לקמי' דרבא פטרי' כו' עד [חזינא אי אינש אמיד הוא אדעתי' דידי' קאתי ואי לא אדעתא דכסא קאתו ופטור אלמא כל היכא דאיכא למיתלי] דאדעתא דפקדון קאתי יכול להציל עצמו בפקדון כ\"ש הכא דבדיניהם חייב להחזיר למשומד פקדונו ולא מחייב להכניס גופו וממונו בסכנה עבור הפקדון וכה\"ג וגדולה מזו אשכחן שכתב ר\"ת גבי מעמד שלשתן (גיטין י\"ג ע\"ב תוס' ד\"ה במעמד) דלא שייך בגוי כיון דמלתא בלא טעמא [הוא והבו] דלא לוסיף עלה וז\"ל ואם הנפקד ישראל ומקבל [מתנה] גוי כל זמן שאין ישראל חוזר בו יכול לתן לגוי כו' אבל אם חוזר בו לא זכה הגוי במעמד ג' וחייב הנפקד להחזיר למפקיד. ומיהו אם אין הנפקד יכול להשמט מן הגוי שלא יפרע לו לפי שבדיניהם של גוים הוא חייב [מכיון] שאמר לו לתן ודאי יתן לגוי אפי' לכתחלה והטעם הוא כמו שפי' שם בתוס' דכל מי שמקבל פקדון מחבירו הו\"ל כאלו מתני בהדי' מפקיד מעיקרא שאם יבאו גנבים או אנגים מחמת הפקדון של זה דלישקלם [וליתביה] ניהליה ולפטר מן המפקיד. אמנם יש לו לחזור בכל צדדי' שיוכל להתפשר בדבר מועט עם [המשומד] הכל למעוטי תפלה שפיר דמי והשאר מה שיציל מידו יתן לאשרה בכתו' ושלום מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"תתקעה. וששאלת על אודות ראובן ושמעון שבררו שני פשרנים על עסק ריבם ועוד בררו אחד להכריע [בין] הפשרנים אם יצטרך ושמו ערבונות ביד המכריע על תנאי שמי שיעכב הפשרה יתחייב לבית הקברות או לבית הכנסת ה' זקוקי' והקנו בקנין ובב\"ד חשוב ומעכשיו והמכריע יהא נאמן על מי שיעכב והנה מהכריע תבע את ראטובן לתת ה' זקוקים על שעכב הפשרה ולקח [שמעון] ערבנותיו והרי לא הודיעו הפשרה עד יום שני [והשלישי] אומר שלא הי' שום תנאי בקנין וכן העידו עדי הקנין וראובן הביא עד שהי' תנאי בשעת הקנין ועד השני לא ידע אם היה תנאי בשעת הקנין או קודם או אח\"כ וחייבנו את ראובן מן הה' זקוקי'. יפה עשיתם שחייבתם אותו דע\"א דאמר דהוי תנאי בשעת הקנין ושנים [האחרי'] שאמרו שלא הי' תנאי בשעתא ההיא והאי דקאמר איני יודע כמאן דליתא דמי ואין דבריו של אחד במקום שנים וכשנסתפקתם על מה שנתרצה שום בפשרה כשראה שנתחייב ומה [שבתחלה] עכב הפשרה [לבו] אנסו שסבור הי' [לפטור] בדין אעפ\"כ חייב כיון דלא אטעיי' לדיבורא ולא דמי להקדש [טעות] כלל דאינו הקדש דלא אטעיי' לדיבורא מידי אלא דמי להא דאמרי' פ' האיש מקדש (קידושין נ' ע\"א) האומר לשלוחו צא והביא לי מן החלון והביא כו' אע\"פ שאמר בעה\"ב לא הי' בלבי זה אלא זה בעה\"ב מעל משום דדברי' שבלב אינם דברים ה\"נ י\"ל כן דכיון [דלא הוציא] מפיו מה שבדעתו היה להוציא אם בלבו חשב מאי נפקא מינה ועוד בלא\"ה לא מהימן לי' במאי דקאמר [דטעה] כסבור הי' שלא יתחייב בדין דאיכא למימר דמשקר ולא מהימני' לי' דטעה כדמשמע בההיא דקידושין דפריך ודלמא שאני התם דלמפטר נפשי' מקרבן קאתי ולהכי לא מהימנ' לי' דטעה וגם [בהדיוט] אמר נמי בפ\"ק דגיטין (י\"ד ע\"א) גבי הנהו גינאי דקנו מיני' ולבסוף עבד חושבנא בין דילי' לנפשי' ולא פש [לי' מידי] ופר\"ח ור\"ת דדוקא בעדות ברורה אבל בלא עדי' לא מהימנ' לי' לומר טעיתי אע\"ג דאיכא מגו כ\"ש מסירת ערבונות ואמריה לגבוה וליכא מגו [דאינו נאמן] לומר טעיתי."
],
[
"תתקעו. אדוני שאל על מנהג הדיינים דאפקין ממונא ע\"י אסמכתא בקנין בב\"ד חשוב אין להם על מי [שיסמכו] אחרי שרב האי ור\"ח חולקי' בדבר כמו שכתבת' הא מלתא תלי' באשלי רברבי. יש בידי תשו' רב צמח גאון דכל אסמכתא קנין בב\"ד חשוב כפסקא בפ\"ד דנדרי' (כ\"ז ע\"ב) וכן פירש\"י בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס\"ו ע\"א) גמרא דהלוהו על שדהו וז\"ל אפי' הבטיחו וא\"ל אם אין קונה לך אפרע לך משלי ואין לו אלא אסמכתא הואיל ולא קנו מידו עכ\"ל אלמא ס\"ל דקנין מהני בכל אסמכתא אפי' להוציא ממון וכן פי' ריב\"א פ' איזהו נשך גמרא דהלוהו על שדהו וז\"ל דהא מהפך בזוזי לא קנה הא ודאי אין דעתו לקנות לו ואע\"ג דעבר הזמן לא קניא דאסמכתא לא קני' וה\"מ דלא קנו מידו בב\"ד חשוב אבל קנו מידו בב\"ד חשוב קני והכי מסקי' בנדרים עכ\"ל ובפי' רשב\"ם בפ' גט פשוט (בבא בתרא קס\"ח ע\"א) וז\"ל ופסק תלמודא ואין הלכה כרבי יוסי אע\"פ שנימוקו עמו דאסמכתא לא קניא אא\"כ קנו מיני' בב\"ד חשוב בדלא אניס כדאמר במס' נדרים עכ\"ל וכן פי' ר\"י בכמה דוכתי בתלמוד דאסמכתא קניא היכא דקנו מיניה בב\"ד חשוב ודברי רב האי תמוהים בעיניף מאד שפי' דהלכתא אסמכתא קניא ואין [דבריו נראי' כלל דדברי] ר' יוסי הם וכל דבריו בזה הדין בטלו ואיך יתכן לומר [פסקו דקאמר] דפסיק סתמא דתלמויד והילכתא דלא הלכתא היא ולא סמכי' עלה בזה [דלא] נמצא בכל התלמוד. ושכתבת דזימני' דליכא אלא תרי סהדי ויכתוב הסופר [בקנין] ובב\"ד חשוב ולכל הפחות לבעי ג' וחשובי העיר הא לא קשי' הא נמי ברוב פעמי' גבי מתנות דכתוב בהן וכך אמר לנו פלוני מתנה זו כתבוה בשוקא וחתמוה בברא כי היכי דלא תהוי מתנה טמירתא אע\"ג דל א\"ל הכי אלא י\"ל כמ\"ש התוס' בחזקת הבתים (מ' ע\"ב ד\"ה דאיכא) לפי שנוהגין עכשיו לכתוב בשטר מתנה ואמר לנו מתנה זו כתבוה בשוקא וכו' הלכך כי לא א\"ל סתמא נמי בדעתו כמו שכותבי' בשטרות ובימי האמוראי' לא היו נוהגין כן א\"כ כי היכא דהתם סמכי' אסהדי [סמכי' נמי הכי אסהדי] שמעידי' שהקנין הי' בפני ב\"ד חשוב בפני ד' וה' חשובים אע\"ג דלא חתימי אלא תרי שאינן חשובי' או אפי' אם לא הי' בב\"ד חשוב כיון [דטופס] שטרות כן הוא לכתוב בב\"ד חשוב וכך נהגו כולן לכתוב ואיהו אמר לסהדי לכתוב שטר [כדרך] שרגילי' לכתוב [הוי] כאלו הודה בפניהם שהקנו לו בב\"ד חשוב והודאת בע\"ד כמאה עדי' דמי אבל היכא דסהדי כתבו השטר ע\"י קנין שבפניהם אע\"ג דלא [אמר] כתבו לי שטרא [וכותבין] כך בקנין ב\"ד חשוב והקנין לא הי' בב\"ד חשוב אם הי' נודע דבר זה ע\"פ שני עדי' שלא הי' בב\"ד חשוב ושלא צוה להם לעדי' לכתוב השטר לא היינו מוציאי' ממנו ממון [בזה השטר] דתרי ותרי נינהו והיכי דליכא סהדי אחריני שאומרי' שלא הי' קנין בב\"ד [חשוב] או של צוה להם לכתוב אנו ממ\"נ [אעדי'] סמכי' שכתבו וחתמו והעידו שהקנין הי' בב\"ד חשוב [ואם] הם עשו שלא כדין יהא הקולר תלוי בצוארם. מאיר ב\"ר ברוך ז\"ל ה\"ה."
],
[
"תתקעז. ראובן טוען לשמעון ספרים מסרתי לך שוים י\"ב זקוקי' ועומדי' לך ט' ליטר' פשיטי' מטבע נורנבערגיס והנני היום מזומן לפדותם ושמעון משיב כך הי' הענין שנתפשת ושלחוני הקהל להשתדל בשבילך והלכתי בשליחות' ואמרת לשלוח לי [הספרים] ואמרתי אקבלם ע\"מ שתפדם וכל ההפסד שיעלה עליהם וכן נדרת לי וראובן משיב ע\"מ כן מסרתי לך הספרים שאם הקהל צריכים למשכנם שלא ימשכנום אלא [להקדש] ואותו הפסד נדרתי לך ושמעון משיב נדרת לי לשלם כל ההפסד שיעלה עליהם והנה שלחת הספרי' למו' הרב ר' ידידיה ולי למכור לך ב' חתיכות מאותן הספרי' מסרתי ב' חתיכות למו' הרב ר' ידידה למוכרן ומכרן ועכשיו תופס הר' ידידי' הכסף ואינו רוצה להשיבו ואמר ראובן לא שלחתי ספרי כ\"א לך ועוד אמר שמעון כי מסרתי הספרי' לאיש נאמן גברא רבה כמוהו לא מצאתי בעיר הוא [המר] הרב ר' ידידי' כי ידעתי בו שיודע כתתבי' למוכרן ועל כתביו נמכרו ואמר ראובן אך ודעתיך שהיית לוקח מה\"ר ידידי' לסייעך מוכרם אבל ספרי לא מסרתי אלא לך ועוד אמר ר' אובן שאותו סף שתופס הר\"ר ידידי' זהו בשביל [שאתה חייב] לו ואמר שמעון איני חייב לו כלום וכל מה שעשיתי עם ספרך המוטב שיכלתי עשיתי כדין פדיון שבויים. תשובה נראה בעיני אם מודה שמעו שקבל הספרי' מכח ראובן לא היה לו למוסרן לשומר אחר ואם מסרן לשומר אחר חייב לשלם לראובן דקיי\"ל שומר שמסר לשומר חייב אא\"כ נתן לו [רשות למסור לאחר] כדמוקמי' בפ' המפקיד (בבא מציעא ל\"ו ע\"ב) ההוא דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר כגון שנתנו לו הבעלים רשות להשאיל ואפי' אם הי' ראובן רגיל להפקיד שאר ענינים אצל מוהר\"ר ידידיה נראה בעיני דמצי למימר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר תדע דכי פריך מהשוכר את הפרה [והשאילה] לאחר ומשני כגון שנתנו לו הבעלי' רשות להשאיל ואמרו [לו] לדעתך לוקמי' כגון שהי' הבעלי' רגילי' להפקיד אצל השואל אלמא דאפי' בכה\"ג שייך לומר אין רצוני. וא\"ת מאי קאמר לעיל (ב\"מ שם) גבי סבתא שאני התם דכל יומא הוי מפקדי גבה ומשמע דאפי' רבי יוחנן מודה דפטור כיון דרגילין להפקיד [אצלה] י\"ל דלא אתא למימר דאפי' ר' יוחנן [מודה] דפטור בהא אלא אתא למימר דאפי' לרבא דאמר שומר שמסר לשומר חייב מטעמא דאת מהימנת לי בשבועה [היאך] לא מהימן הכא מודה דפטור כיון דאיהי נמי הויא מהימן להו [דכל] יומי גבייהו הוי מפקדו אבל לר\"י דמחייב מטעמא דאין רצוני כו' [חייב] כפי'. וא\"כ נדון זה אפי' אי הוי רגיל להפקיד גבי מהר\"ר ידידיה חייב אי הלכה כאביי בהא לגבי רבא דמפרש טעמא דר\"י משום אין רצוני שיהא כו' כמו שפי' ר\"ח ואין להקשות לפר\"ח אמאי לא חשיב האי בהדי יע\"ל קג\"ם דלא חשיב אלא במאי [דאיפליגו] פלוגתא דנפשייהו אבל הכא אליבא דר\"י פליגי ומיהו ר\"י פסק הלכתא כרבא וא\"כ אי הוי רגיל להפקיד אצל מהר\"ר ידידיה לא מפקי' ממונא משמעון מספיקא כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא. ואם שמעון טוען נתת לי רשות [למוסרן] למהר\"ר ידידיה ישבע שמעון שכן הוא שנתן לו רשות לתתן לו ועשה שליחתו שנתנו לו למהר\"ר ידידיה בחזקת ראובן ולא בשביל פרעון שום חוב על עצמו. ומה ששאלת שמעון אומר שנתערב עבורו על מה שישלם לו כל מיני הפסדות [דלימטו] על ידו וראובן אמר לא כי אלא התנה בפירוש דוקא למשכן ערבונותיו ברבית להקדש אבל אכילת סוסים וכיו\"ב לא אם שמעון מוחזק נאמן לעכב ובשבועה [שהוא] כדבריו וישבע כמה יש ההפסד ובלבד שלא הפסיד בפשיעה כי אם פשע שמעון ובא ההפסד בפשיעתו זה לא ישלם לו רשאובן אבל שאר כל ההפסדות שלא בפשיעתו חייב לשלם לו דכל המתערב בחבירו נגד הגוי חייב לשלם לו כל מיני הפסד ואפי' לא אתני ושמעתי מקדם שכך היתה תקנת הקהילות עד אשר בינותי בספרים והראה לי דין גמור [כיון דארבעה] לי' אריא אמצרא [מחייב] לסלוקי ולמפרע כל פסידא דאתי לי' מחמתי' וגדולה מזו אמרי' בפ' גוזל בתרא (בבא קמא קי\"ד ע\"א) האי בר ישראל דמזבן ארעא לגוי אמצרא דבר ישראל חברי' משמתי' לי' עד דמקבל עלי' כל אונס דמטי ליה מחמתיה משום דארבעה אריא אמצרא: אבל [אם] שמעון איננו מוחזק אז ישבע ראובן שהוא כדבריו שהתנה כך מתחלה בפירוש שלא ישלם שום הפסד אלא מה שיעלה לתן רבית להקדש מן המעות. מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"תתקעח. ראובן טוען על שמעון משכנתי לך שריון ובתי שוקיים של ברזל בכך וכך מעות ופדיתים ותובע משמעון אלו המשכונות והשיב שמעון אמת משכנת לי שריון א' והוא עומד עדיין קצת מעות אותו אתן לך כשתפדהו אך הבתי שוקיים שאתה תובע לא באו לידי ואז אמר ראובן מאחר שהוא כופר ידעתי שתתחייבהו שבועה לכן תדעו שלא יוכל לשבע כי אברר בעדי' שהוא חשוד על שבועות וגניבות ואינו יכול לשבע כדין כל הפסולין וצוה ראובן להכריז באזהרת לא יגיד כל מי שיודע משמעון שהוא חשוד יבא ויגיד בפנינו ולפני ראשי הקהל והנה באו עדיות הרבה שחשוד הוא מגניבות אך לא היו באלו עדיות ממשות כי היו עד מפי עד אמנם ג' עדי' באים בתוך הבאים הא' העיד לדידי גנב ליטר' והעיד השני שהלך לפני משפט הגוים והעיד עליו ומזה [הי' לו] הפסד הרבה והשלישי העיד קמי דידי משכן סוס לפדותו וקבל עליו בחרם לפדותו ועבר על החרם ולא פדאוהו. ועתה הורינו אם יש לפסול את זה וידע מורינו שכל אלו העדיות נעשו לפני זמן מרובה ואינו ידוע אם חזר בתשובה נראה בעיני דודאי שמעון פסול לשבועה וכשכנגדו נשבע ונוטל דנהי דלא פסלי' לי' לשבועה משום האי סהדא דאסהיד שהוא מסור דהא מסקי' בתיקו בפ' הכונס (בבא קמא ס\"ב ע\"א) אם עשו תקנת נגזל במסור וכל תיקו דממונא קיי\"ל המע\"ה מ\"מ יש לפסלו משום הנך תרי סהדי חד דאסהיד שגנבו הוא ליטר' כי ההוא דפ' זה בורר (סנהדרין כ\"ה ע\"א) [קמי דידי] אוזפא בריבתא [קמי דידי] גנב קתא דבורטי' (שם כ\"ז ע\"ב) והשני שהעיד שעבר [על] החרם והא [דבפ'] כל הנשבעי' (מ\"ו ע\"ב) גבי שכנגדו חשוד על השבועה אבל שבועת ביטוי דאיכא למירמ בקושטא [קמשתבע] לא קתני לא בעי למימר [דלא] מפסיל בהני לשבועה אלא כמו שפר\"ת לא קתני [במתני'] דאע\"ג דאמת הוא דבהני נמי מפסיל מ\"מ לא קתני אלא שבועה דלשעבר כי ההיא דרפ\"ק דב\"ק (ד' ע\"ב) למעוטי דר' חייא והביא ראי' מפר\"ח שפי' בהדי' בפ' הכותב (כתובות פ\"ה ע\"א) ידענא ביה דחשיד אשבועתא והפכה השבועה [לכשנגדו] ופר\"ח וה\"ג בשבועה שלא לאכול או בשבועה לאכול ככר זה ואינו מקיימה אלמא בשבועת ביטוי מפסלא לשבועה ומהפכי' לשבועה אשכנגדו ואפי' לדברי המפרש שבועת ביטוי לא קתני דמפסיל בהכי מ\"מ איפסל לכיו\"ב לשאר חרמות [דלהבא] ואפי' אם יאמר אשבע לשעבר לא שבקי' לי' דסמכי' אה\"ג ור\"ח ור\"ת ואפי' לעדות מפסיל מההוא שעתא ואע\"ג דלא אסהידו עלה בב\"ד לפוסלו אלא השתא ולרבא דחייש לפסידא דלקוחות נהי דגזלן דאו' לא בעי הכרזה אסהודי עלי' בב\"ד בעי כמו שפרש\"י בפ' זה בורר (סנהדרין כ\"ז ע\"א) ומ\"מ לדידן דקיי\"ל כאביי ביע\"ל קג\"ם מיפסל למפרע אע\"ג דאכי לא אסהידו עליה. מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"תתקעט. מי שירא שהדיינים יעוותו לו הדין יכול לתובעי' אח\"כ לדין וזה משפט חרוץ שהמוסר את חבירו ומפסידו על ידו חייב לשלם הפסדו ומ\"ש שיש רוצי' לפוטרו המוסר משום דלכבוד אביו עשה שראהו דם יוצא מחוטמו חלילה וחלילה ואפי' אם הי' [מצוה לו] אביו למוסרו לא הי' לו להלשין כדאי' פ' אלו מציאות (בבא מציעא ל\"ב ע\"א) ובפ\"ק דיבמות (ו' ע\"א) יכול א\"ל ביו ואמו הטמא או שא\"ל אל תחזיר יכול ישמע לו ת\"ל אני [ד'] כולכם חייבי' בכבודי וכ\"ש שלא צוה לו אביו ועוד שאביו התחיל להכות תחלה ואינך יכול לפסול את ר' שמואל שהוא אושפזיכני' כי מה שאנו אומרי' פ\"ק [דסנהדרין ז' ע\"ב] אושפזיכני' את פסילנא לך לדינא פר\"י שהי' מחמיר ע\"ע אבל אינו פסול מדל אחשיב ליה בהדי אלו הפסולין ואין עד נעשה דיין. מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"תתקפ. ראובן שהי' בידו ערבון המלך ולא רצה לפחות מד' פשיטי' הליטר' לשבוע והכומר ממונה של המלך חרה אפו וגזם בקצפו לגרש שונאיהם של ישראל אשר בצרפת והרבה לדבר נבלות מרובות ואמר לאמרכלי הקהל לתת לו כל אשר שאל וכן עשו והוציאו [הערבון] מידו והפיגו חמתו ולא לקחו מידו אך כאשר רצה לתת מתחלה לפני זעמו. ועתה תובע מן האמרכלי' כל אשר תקעו כפם לתת לו והמה משיבים שלא הי' דעתם אך אשר ינכה להם הכומר ועוד שתקנת הקהל שלא להוסיף על ב' פשיטי' מן הליטר' לשבוע כל אשר יעלה אל הקהל ידידיה בהר' ישראל. תשובה דבר פשוט הוא רשאין בני העיר להסיע על קיצותן (ב\"ב ח' ע\"ב) כ\"ש במגדר מלתא הפקר ב\"ד הפקר לקנוס ולענוש בגופו ושבחא וראוי הי' לקנסו ביותר כי הכעיס את הכומר מקציני המלך ולא תחתיו לבד הי' קודר כ\"ש שלא קנסהו אלא במעט מחילת רבית ויפה עשו הקהל שהטעיהו ושלום מאיר ב\"ר ברוך."
],
[
"תתקפא. קבלו עליהם ר' אליעזר ומרת מרים ע\"פ החרם לזווג יחד יצחק הלוי בנה וגוטלין בתו ונתנו גם הם להם ג' ליטר' ע\" שאם ח\"ו ימות אחד מהם יטול [הנשאר] מחצית אותם ג' ליטר' [לעצמו] והריוח ומחצית יחזיר ע\"כ התנאי'. ועתה מורינו הרב ר' מאיר ראה התנאים שכך התנו שאם לא יהיה אחד מהם בחיים שיחזירו המחצית לשניהם לאב ולאם ועכשיו כך בא המעשה שנפטר [אביה] של הבת ועדיין היו שני הבנים בחיים והסגולה שעשו להם עדיין מונח בכחם ולאחר מות האב מתה הבת ועתה יש אח קטן לבת יתום מאביו ומאמו והאפטרופוס שהעמידו לו תובע את המחצית שנפל לו מאביו שאם היה אביו בחיים היה נוטל המחצית מאחר שמתה בתו כפי התנאים ואשתו תובעת כמו כן מכח הבעל בשביל כתובתה ועתה אתה אביהם של יתומי' תבאר לנו מי יזכה במעות החזרה והנערים שזווגו יחד קטנים הם עדיין ולא נשאו ונ\"ל שהדין עם היתום דראוי הוא ותנן [פ' יש בכור נ\"ב ע\"א] ולא האשה בכתובתה ואי לומר אחרי שהמעות [ברשותה] לאו ראוי הוא אלא מוחזק ודמי למלוה על המשכון דמוחזק הוא ותנן נמי בפ' הכותב (כתובות פ\"ד ע\"א) מי שמת והניח כו' דוקא נקיט ביד אחרים אבל ביד האשה לאשה הא לא דמי' אלא להאשה דאפקידו גבה כו' בההוא פרקא (פ\"ה ע\"א) דלאו תפיסה הוא כ\"ש הכא בדין שלפנינו ולא מגו [איכא] הכא אחרי שבב\"ד ניתן לה ודמי לההוא דפ' זה בורר (סנהדרין ל\"א ע\"א) דקלתה ועוד שהוצרך להודות אשתקד על ענין מס וצדקה ומה שדנתי בשביל יתום שין לו אב ואם ולא רציתי להכניס ראשי בדין אלמנה ושלום משה עזריאל.",
"תשובה: מורי הר' משה ותורתו אמת אבל בזו אין אני מודה לו דודאי אי מעלמא ירש ר' אליעזר בקבר לזה יקרא ראוי אבל הכא שהמעות הללו הוא זיכם אותו לבתו ע\"מ שלא יתנו לה אלא בעת נישואיה וע\"מ שאם תמות קודם שיחזירם לו אגלאי מלתא למפרע שמעולם לא יצאו מרשותו ול\"ד להאומר [לחבירו] אתרוג זה נתון לך במתנה על [מנת] שתחזירהו לי דקיי\"ל דע\"מ [להחזיר] שמי' מתנה (סוכה מ\"א ע\"ב) דשאני התם דיהבי לי' לפי שעה לצאת בו וכיון דיהבי' למקצת הוי מתנה ואף אם הקדיש מקודשת לענין שהנהנה ממנו קודם שהגיע זמן חזרתו חייב קרבן מעילה אבל בדין זה שלא הי' לה כח לבת במעות הללו לשום דבר קקודם נישואיה אפי' לקח מהם רצועה לסנדלה ואי הוי מקדשא להו לא קדישי כלל ודמי' [למתנת] בית חורין [שאמרו] חכמי' (נדרים מ\"ח ע\"א) כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנ וכיון דאינה מתנה הרי לא יצאו מרשותו ואשה גובה פורנא מהם דהני זוזי מתו תלי וקיימו אי הויא מטי הבת לנישואי' הוי' זכיא בהו ואי לא [לא] זכי' בהו מעולם ודמי לנותן מעות ביד שליש ואמר אם יעשה לי פלוני צנאי זה תן לו אלו המעות ואם לא קיים תנאו דבר פשוט הוא שלא זכה במעות הללו מעולם ה\"נ כיון דמתה קודם נישואי' ודאי לא זכתה בהו למידי ואין כאן מתנה ואין זה ראוי אלא מוחזק למפרע והאשה [תגבה] את כתו' מן הקרן והריוח שעלה בחיי בעלה ולא בריוח שעלה לאחר מותו דאין האשה גובה כתובתה מן השבח כדתניא פ' יש בכור (בכורות נ\"ב ע\"א) ושלום מאיר ב\"ר ברוך ז\"ל."
],
[
"תתקפב. מורינו הר' מאיר אודיעך [גוף] הענין [ואיזה] גופא דעובדא היכי הוי. אחי אברהם ז\"ל לא הניח כ\"א בת קטנה ואשתו בת דודתי מכל עמלו לא הוציאה [מידו] אך מקצת בגדי' וב' ליטר' הליטר' נתנה לידי לעשות ליצתומה סגקולה טרם נשאה לאיש ואח\"כ נישאת לאיש אח בנו של ר' יצחק מקוברוק והוצרכה כל ימיה לגלות אחר הלחם ומאשר קבצה קמצה מעט ונתנה ביד דודתי בווירצפורק כ\"ב דינר' ע\"מ לקנות בהם מלבוש שרל\"ך חשוב שוה ג' ליטר' והלך [בעלה] שמה והטעה דודתי [שנתנתה] לידו ואשתו [תבעתו] לדין על המלבוש של בתה שגזל והשיב לה מה שקנתה אשה קנה בעלה ועוד כל הבגדי' שנתת לבתך והחפצים הכל לקחת משלי וחייבוה שבועה שלא נתנה לא משלו ולא משלה כלום. דנתי אני ידידיה לפני מהר\"ר משה. הלא לא עשאה אפוטרופ' כי קודם הי' משחק בקוביא משהיה נותן לידה משלו וכל ימיה גלתה וילדיה מורכבים לה על כתיפה מעיר לעיר למה תשביעם. תשו' מוה' ידידיה על אודות הדין שדן עבדך להשביע איש לאשתו על אודות כאשר קבלתי מרבותי וראיתי שעשו מעשה ומטעותי' דמר לא אמינא מידי כ\"א מניחותי' הא דתנן (כתו' פ\"ו ע\"ב) המושיב את אשתו חנונית או שמינה אותה אפטרופא ה\"ז משביעה כל זמן שירצה פרש\"י ומשמע בטענת ברי משביעה אפי' בלא מינה וכן מוכח בגמ' דבעי למימר ע\"י גלגול אלמא יכול להשביעה כי דוחק להעמידה בנתגרשה או ע\"י [עד] אחד ותנן נמי (שבועות מ\"ה ע\"א) נפלה להן שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל וקאי נמי אאשה [נושאת ונותנת] שנעשית אפטרופא נמי ולא הוי [טענת] ברי [דא\"כ לא שייך אין אדם] דר עם נחש בכפיפה אלא אדרבה אם לא היינו משביעי' [אלא בטענת] ברי אז הי' דירת נחש שתגזול כל אשר לו וכ\"ש בדין זה שיש קצת רגלים לדבר אל יעלה על לב איש לפוטרה בבולא כלום וכן פסק רב אלפס דבטענת שמא מיירי וכ\"פ רב האי בשערי' שלו וז\"ל ומה שאמרנו שאין יכול להשביעה בטענת שמא אבל [טוען] טעת ברי כגון שאמר לה נתתי לך כך וכך החזירהו והיא אומרת להד\"ם חייבת לשבע כשאר כל אדם עכ\"ל וסברא היא דלגבי טענת שמ אינה יכולה להפך ואיכא קטטה דלא מירתת אבל בטענת ברי אם [הוא] עושה בשביל קטטה היתה מהפכת עליו ועוד נראה דאיכא ק\"ו מאיש בעלמא לדברי המחייב אותה שבועה מהר\"ר ידידיה למה מזקיקני להטיל כסותי בין לביא ולביא בינך ובין ר' משה לא ניחא [לי] דלהוי תרעומתו עלי גם חס לי דליכסוף על ידי והנני מוסר לך דברי לשמא קדישא דברישך שלא תראה כתבי זה זולתי [לו] לבדו מובטחני בו שיקבל דברי וישוב מעצמו ולא יכולתי לעמוד על [אופן] דעתו שהרי כתב בשם הגאוני' דלא משביעי' לה בטענת שמא כ\"א בטענת ברי וראייותיו שהביא מוכיחי' דאפי' בטענת שמא משביעי' ואגב ריהטא לא דקדק דודאי ר' אליעזר ומחלוקתו ס\"ל דאפי' בטענת שמא משביעי' אותה וכן סוברת מתני' דפ' כל הנשבעי' דק אחשיב לה בהדי הנך דנשבעי' שלא בטענה וההיא סתמא כר\"א ומחלוקתו (כתו' פ\"ו ע\"ב) ואין הלכה כך אלא כר\"ש דפליג עליהו בפ' הכותב (כתובות פ\"ז ע\"ב) ואמר כל זמן שאין תובעת כתובתה אין היורשי' משביעי' אותה ומסקי' התם (פ\"ח ע\"ב) דלאפוקי מדר\"א ומחלוקתו אתא ופי' ר\"ת דלאו דוקא קאמר אין היורשי' משביעי' אותה דה\"ה הוא עצמו אינו יכול להשביעה בחייו דכיון דאוקמי' דעל אפטרופא שבחיי בעלה קאמר אין לחלק בין איהו גופי' בין יורשיו אלא איידי דקתני רישא כל זמן שתובעת כתו' יורשי' משביעי' אותה דהתם דוקא נקט יורשי' קתני סיפא נמי יורשיה והני כלהו דאוקימנ' ר\"ש כותיהו. ומעשה הי' בימי ר\"ת באשה שהושיבה בעלה חנונית ומינה אפטרופ' והיתה נושאת ונותנת בבית הרבה מעות ואומרת לבעלה שאינו [שלו] ולא השביעה ר\"ת בחיי בעלה. נראה שמעת' ואע\"פ [ששם] היו רגלים לדבר יותר מבכאן כי זה מצוי שהקרובים נתנו ליתומה זה דבר מועט וההוא דפ' כל הנשבעי' דבטענת שמא משביעי' [אתא] כר\"א ומחלוקתו ואין הלכה [כך] ואע\"ג דסתמא היא אין לחוש דסתם בשבועות ומחלוקת בכתובות ובתרתי מסכתות אין סדר א\"נ לאחר מיתת בעלה סמכו היתומי' אצלה ומשביעי' אותה בע\"כ לד\"ה כשאר אפטרופוס אבל בטענת ודאי משביעי' אפי' לר\"ש היינו שטוען טענת ברי ממש כגון מסרתי לידך כך וכך וכיו\"ב אבל [אומדנות] כאלו לא שהוא אומר גנבת לי מסתמא והוא לא רא ולא ידע כל כה\"ג טענת שמא היא וכן משמע לשון רב האי ז\"ל מאיר בר' ברוך.",
"בקוצר אודיעך מהר\"ם שטענת ברי טען הייטב בעיניך שאם אתן קוטא ומקטורן [וטבעות] לאשתי והיא תתן לאחרים והר\"ר ידידיה רוצה לפוטרה בטענת ברי אבל בטענת שמא חלילה לי להשביעה ומ\"ש שמתוך ראיותיו הייתי רוצה להשביעה בטענת שמא לא עלה על לבי והביא לי הר\"ר ידידיה זה כל בטענת שמא וגם הביא דר\"א ומחלקתו זהו בטענת שמא וברשות אדבר ע\"מ שלא תכעוס ואם הי' עושי' מעשה בטענת שמא במינה [כת\"ק] למה הי' טעות אחרי שהאלפס פסק כן וכי בשביל שר\"ח ור\"ת פוסקי' כר\"ש כל מאן דעביד [כסתם] משנה מהדרי' ומביישי' ליה ואתה סבור מה שהסתרת זה גלוי וז\"ל ר' אלפס וחזי' לרבוותא דאמרי דלית הלכתא לא כת\"ק ולא כר\"א אלא הלכתא כר\"ש דקתני סיפא ר\"ש אומר כל זמן שתובעת כתו' יורשין משביעין אותה ואמר ר\"ש אהייא ואסקא ר\"פ לאפוקי מדר\"א ומחלוקתו למימר דהלכתא כר\"ש [ואנן] ס\"ל כת\"ק דהויא סתם מתני' דקיי\"ל בכת דוכתי דלא איפסוק הלכתא בהדי' דהלכתא כסתם משנה והכא דלא אפסוק הלכתא בהדי' דר\"פ לא אתא לאפסוקי הלכתא בהדי' אלא לפרושי בעלמא הוא דאתא וה\"ק ר\"פ ר\"ש לאפוקי דר\"א ומחלוקתו קאתי ולעולם הלכה כת\"ק ועוד הא קתני לה גבי הלכתא פסיקתא דתנן ואלו נשבעי' שלא בטענה ועוד סוגי' דשמעתין כת\"ק אזלה הלכך הלכתא כת\"ק [דהמושב] לשון רב אלפס הוא במקם שיטעון הבל על אשתו בטענת ברי או היורשי' דינם כשאר בני אדם מחייבי שבועה. ושלחתי לך לשון רב אלפס כמכניס תבן לעפריא ולמדתני במעשה דעכברא דשכיב כו' (סנהדרין כ\"ט ע\"ב) כבר הורה זקן ואמנם זקן [דבהתא אתמול היתה] מרת רבקה אשת הר' ישראל זקינתה של היתומה בכאן ואמרה מהרה תראו שכל הרבנים יסכימו לסתור דינכם שעשיתם] כך הגיד לי אדם חשוב ואני כמחריש וגם היום מכתבך כבר אני דש והשם יכפר בעדי וש\"ל יש לי עדי' נאמנים ב\"ד החתומי' שטענת ברי היא ופסקנו [בטענה גמורה] ועתה הענין אינו כי אם לביישני הלא מיד נעשית פשרה ביניהם וכי יש לסבול לקחת [מבעלה] ממונו לפניו ולתן לבתה. ועתה מורי שלחתי זה האיש אליך וידי מסולקת ממנו וזאת תעשה מורי אחרי [שנתביישתי] עתה על ידך וזה יש לי בושת ופגם וצער וניזק ואחר שאתה מודה שנשבעי' על טענת ברי וזה טענת ברי גמור הי' תושיט לי שרביטך ובזה תנחמני. ודע שהוא אינו קרובי וגם היא והא לך לשון ב\"ד מהר\"ם דע שטענת ברי טען הבעל והזכיר בשם כל מה שתבע מאשתו ולפי שהיתה טענת ברי ולא טענת שמא חייבנוה שבועה ע\"פ מוהר\"ר משה ולך הראיות גלויות ומה שפסקנו כתבנו וחתמנו. שרא לי מוהר\"ר משה נראה אחרי שאתה אומר דבתר דידך קאזיל ומה שצויתי להסתיר נתגלה לא אשתדל עוד בדברי' שבינך ובין מהר\"ר ידידיה אם לא לטובה לעושת שלםו ביניכם וכדאי מהר\"ר משה לסמוך עליו שהוא טוען טענת ברי ממש ואז ודאי חייבתם אותה שבוע. ושלום מאיר ב\"ב זלה\"ה."
],
[
"תתקפג. אלופינו קהל נורנבערק דעו כי זה קרובי ר' אברהם בא אלי בשליחות קהלו וקובלים על מקצת בני קהלכם שנושאים ונותנים בעירם ויש בידםכם למחות ואינכם עושים הלא ידעתם ששלא כתוה [עשו] כדאמר בפ' לא יחפור (בבא בתרא כ\"א ע\"ב) דבר מתא אבר מתא אחריתא מצי מעכב וכן משמע בההו דיקולאי [ועמוראי] (שם כ\"ב ע\"א) ואר נמי (שם כ\"א ע\"ב) מרחיקי את הדג כמלא [מרוצת] הדג ונהי [דדחי] לסייעתא דשאני דגים דיהבי סייארא מ\"מ דינא הכי כדפי' ואף אם לא הי' ראי' מן ההלכה מסברת מנהג העולם אין דעת סובלתו דא\"כ לא שבקת חיי לכל בריה גזירה משום בעלי כיסין ישאו ויתנו בישובים ואדרבא עין של בני הישוב בכך ולא יסעייהו לשא בעול עמהם ועתה עליכם המכשול הזאת להציל עשוקי' מיד עושקיהם ואין להם מנחם מבלעדיכם כי [לבא] בגבולכם לא יתכן והשיאום בכל מיני תוקף שלא יעשו עוד ואח\"כ כל אדם ימשוך ושלום מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה כבר כתובה בסי' קל\"א."
],
[
"תתקפד. (חסרה)."
],
[
"תתקפה. ראובן בא ברשאת [אמו] ותקף את שמעון לדין וטען [אבי] מורי ז\"ל משכן ספריו בעבור נדונית אחי [בכ\"ד] זקוק ונעשית שליש ביניהם ואבי מורי נתן לך י\"ח זקוקי' ועתה טול ו' זקוקי' והשב לי ספרי ושמעון ענהו [אני] ואחיך שאלנו מאמך הו' זקוקי' אחר זמן הנועד לתן את כספו ובקה לו להמתין חצי שנה ואמר אחיך הנה לך חוב של פלוני מכ\"ג ליטר' לאותו זן שאת מבקשת לי להמתין תני לי אותו חוב והספרים [פדיון] ואמרה ברצון ובתוך כדי דבור אמר אחיך [אין] אני רוצה אם לא שתאמרי לשליש שהספרי' יהו ממושכן לי עובר כ\"ג אם לא יפרע החוב שיגבה מהם ואמרה ברצון ואמרה לי לעכב המשכון עד אותו זמן עבור כ\"ג ליטר' וראובן משיב הנה הושלשו הספרי' בכ\"ד זקוקי' בידך וכבר באו לידך י\"ח זוקי' ועוד קח ו' זקוקי' והמותר לא אתן לך כי רבית הוא והשליש משיב [כי] הושלשו בידי בכ\"ג ליטר' ואין לי עמך כלום תקוף את אחיך אם רבית הוא אם לאו תשובה [שמעון] השליש הוא נאמן בלא שבועה מטעמא [דהא הימניה] ואחרי שלדבריו הוא רבית קצוצה ישיב הספרי' כשיתנו לו ו' זקוקי' בטענותם ועוד עדיין אין לו לאחיו של ראובן בחוב כלום שלא הי' שם שום קנין ואפי' בקנין אין אדם יכול להקנות את חובו לחבירו כדאמר פ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ח ע\"א) שכ\"מ שארמ הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני משא\"כ בבריא ופר\"י דאפי' בקנין אגב קרקע לא מדלא משכחת לה התם בבריא וע\"ז המעשה השיב כמו כן למהר\"ר ידידיה."
],
[
"תתקפו. לפי טענותיהם שכתבו לי הדייני' אינו משמע שהודתה מרת ברונא שהחובות שלהן אך שנתנ [להם] חובות שלה תחת הערבונות שבידה. והודאה הואיל ואתא לידי נימא ביה מלתא בשכבר נשאנו ונתננו בדבר אי אודיתא מהני במלוה או לא דלכאורה משמע דלא מהני אלא בפקדון דומיא דעובדא דאיסר (ב\"ב קמ\"ט ע\"א) אבל בהלואה לא כיון דאפי' בקנין אגב קרקע לא מקניא הודאה נמי לא קניא תדע מדדחיק תלמודא לאשכוחי דמהניא בבריא הואיל ויורש יורשה או הואיל ואיתה במעמד שלשתן (שם קמ\"ח ע\"א) ולא קאמר הואיל ואיתא בהודאה. ומיהו הואיל ובעובדא דאיסר דבשום ענין לא מצי מקני ליה דלא הו\"ל קרקע ואפ\"ה מהניא הודאה ה\"נ איכא למימר גבי הלואה דמ\"ש הא מהא ומהשתא הדק\"ל [אמאי] לא קאמר הואיל ואיתא בהודאה וי\"ל דלא הוי מצי למימר הכי דהא [אודאה] לא מהני בבריא אלא היכא דאודי דאותן מעות שהלויתי היו של פלוני קודם שהלויתי [אבל אם אמר קודם שהלויתי] היו שלי ועכשיו אני מודה שהן שלו לא קני דלא הוי מצי מקני ליה בשום ענין משהלוה לו אותם ולהכי קאמר שפיר שכ\"מ שאמר [הלואתי] לפלוני משא\"כ בבריא [דהלואתי] משמע שהי' תחלה שלו אבל בפקדון אע\"ג דבשעה שהפקיד היו שלו יכול להודות לאחר זמן ולומר אני מודה שהם של פלוני עכשיו אע\"ג דאותו פלוני אינו יודע כלום בבר חיישי' שמא זיכה לו [אגב קרקע] ואע\"ג דל\"ל קרקע דלמא השתא ל\"ל אבל מעיקרא הו\"ל וזבין א\"נ זיכה לו המעות ע\"י אחר במשיכה קודם שהפקיד כדרכם וכשהפקידם הפקידם בסתם ואפי' א\"ל מעיקרא דידי נינהו מצי למיהרר ביה ולומר לאו דידי אלא דרב מרי ברי הוי מעיקרא [וגבי מרת] ברונא [המקבלים] יחושו על עצמם אם בכל זה [דקדקו] דלא הוי איסור רבית ואף אם [אמרה] כך מעיקרא היו אות' מעות של פלוני ופלוני ולא שלי אם לא הי' המעשה כך יש כאן איסור רבית אחרי שיודעת בעצמה שלא הקנתה לו מעיקרא [אם לא] שבאותה שעה [הפקירה] אותן חובות ומחלה לבעל חוב ואז בהיתר יכולי' לזכות מן ההפקר. ועוד יש לי להאריך בזה. "
],
[
"תתקפז. תאיר עינינו על אודות אלמנה ויתום שטענו ע\"פ אפטרופוס על אודות קרקע שניתן ליתומי' מכח זקינתם שלא יהא משועבד לכתובת [אמם וזקנתם] לא נשבעה על כתובתה אמנם היתומי' הוציאו שטר שאביהם מחל שבועת כתו' וגם הקנה לה תביעת המטלטלי' העודפי' על הכתובתה ועתה טוענת האלמנה שמיד כשמת חמי [היו] הנכסי' משועבדי' לכתובתי ולאו כל כמיני' דבעלי למחול לאמו השבועה בלא קנין [שלי] כי שמא חמי התפיס צררי [לחמותי] וכל הקרקעות היו עודפי' על כתובתה ואין האלמנה פי' הזקנה גובה מנכסי יתומים אלא בשבועה וכל זמן שלא נשבע נכסי בחזקת יתמי קיימי ובעלי המתנה לא זכו במתנה והיינו יתומים או נאמר מאחר שבעלה המת מחל שבועת כתובתה יש כח בידו מחול לאמו כי שמא הי' נודע לו שלא הי' לה עודף ולא הי' צריך להשביעה ואע\"פ שכתוב בשטר המחילה וגם מחלתי לך הנכסים העודפי' על שטר כתו' שמא כתב לשופרא דשטרי משום שהשבועה נתקנה בשביל התפסת צררי או נאמר מאחר [שהודה שיש לה עודף] לאו כל כמיני' להקנות לאמו בלא קנין אשתו או נאמר מאחר שיש ספק בדבר הוי ראוי ואין אשה גובה כתובתה מן הראוי או נאמר מיד כשמת חמיה אז הי' ברושת בעלה כמו גבוי עד שתגבה אותו אמם בשבועה וא\"ת הו\"ל למימר משביעי' אותה [ואת הבאים] ברשותה [פירוש] מקבלי המתנה ובדין זה אין שייך למימר כי לא ידעו כלל במילי דזקינתם כי קטנים היו או אם נאמר כי גדלי נשבעי' שבועת יורשי' שלא פקדנו אבא או נאמר לא עדיפי מאביהן אלו הי' קיים לא הי' כח לתת באותן נכסי' בלא [אמם] ולהפקיע כתו' אמם מירושה שנפלה כבר ואע\"פ שהיתומי' קטנים אנו צריכים לזקק בדין זה כי ממ\"נ צריך מכור הקרקע לצורך מזונות היתומי' אם יזכו והאלמנה אם תזכה.",
"תשובה. נראה כאן מכרמה טעמי' שאין לאלמנה על היתומי' כלום וזכו היתומי' במתנה שנתנה זקינתם לאביהם [ואחריו] להם כמו נכסי לך ואחריך לפלוני [דכשמת] ראשון קנה שני (ב\"ב קל\"ו ע\"ב) ובלבד הבנים שנולדו לו כבר בשעת המתנה [זכו במתנה אבל הנולדים אח\"כ לא דהא אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם דבשעה שנולדו כבר הדר סודרי' למארי' ולהכי לא זכו אלא הנולדים כבר בשעת המתנה] אבל האלמנה אין לה כלם דלמא אין שם מותר על כתובת הזקינה ואי משום שכתב שמהל לה כל המותר שיש לה עודף על כתובתה רי הודה שיש מותר חדא אין בלשון הזה לשון הודאה דלמא כמו שכתבת' כל מותר שיש להסתפק שיש לה עודף על כתו' ועוד מי יכול לידע מתוך הודאתו כמה יש מותר דלמא שוה פרוטה ותו לא ועוד אפי' לפי דבריה שטוענת דמיד כשמת חמיה ירש אותו בעלה [ונשתעבדו] לכתו' מקרקעי ומטלטלי של חמיה חלק בעלה ולא היה לו כח למחול ולהפקיע שיעבוד כתו' מה אינו דה\"מ מקרקעי אבל מטללי יכול למכור ולתן [ולא] תגבה מהן כתובתה מדלא כתבי' בכתובה מטלטלי אגב מקרקעי וטעמא הוי משום דא\"כ בטלה תקנת השוק ולאו דוקא [למכור] אלא ה\"ה מתנת בריא כמ\"ש ר\"י ואין להאריך כי יותר ממה שאני כותב בפני כבודכם [הכל] עמכם וא\"כ כיון שפטרה משבועה והימנה לגבות כל נכסי בעלה הידועי' בכתו' ועוד נתן לה במתנה המטלטלי' העודפי' על כתו' יש לה כח לתת במתנה בריא להפקיע השיעבוד אשתו [מהן] כדפי' ועוד דל כל זה] מכאן [כיון] דטענתה טענת ספק [היא] דדלמא לא הי' שם מותר על כתו' נמצא שהיא טוענת טענת ספק והן ודאי זוכי' בנכסי' ממ\"נ אי לא הו' מותר [זכו] במתנה ואפי' אי הוי מותר יורשי' הן את אביהן ונכסי ממ\"נ בחזקתיהו קיימו עד שתשבע אמם [וזאת בטענתה וענת ספק] אין [יכולה להוציא מידם] דאין ספק מוציא מידי ודאי ועוד דאין האלמנה גובה את כתובתה אלא בשבועה והיא אינה יכולה לשבע [שהי'] שם מותר."
],
[
"תתקפח. ועוד הא אמרי' בפ' הכותב (כתובות פ\"ד ע\"א) מי שמת והניח פקדון או מלוה ביד אחרים כו' עד ר\"ע אומר ינתנו ליורשי' שכולן צריכי' שבועה והיורשי' א\"צ שבועה והלכתא [כותי'] כדפסקי' בגמרא ה\"נ כיון דהיתומי' ממ\"נ זוכי' קודם שנשבעה והיא אינה יכולה לזכות אלא בשבועה נכסי [בחזקתן] קיימי ותו לא [מצית] לאפוקי בטענת ספק מחזקתיהו ולשבע ואפי' ר' טרפון מודה הכא כיו דלא מצי' לשבע בספק ואף שבועה שלא פקדנו כו' [אין להשביע היתומי' דלא תקנו חכמי' שבועת יתומי' שלא פקדנו אבא] אלא לטול כגון שיש להם שטר ורוצי' לגבות מן היתומי' אבל כשהם נתבעי' והתובע טוען טענת שמא שאמר השבעו לי שאינכם יודעי' שאביכם הי' חייב לי [אין] נשבעי' בטענת שמא ואפי' גדולים כ\"ש יתומי' קטנים וכן אני רגיל לדון ושוב שמעתי כמו כן בשם הר' שמעיה מטרונא ושוב מצאתי [שכן] כתב ר' יהודה מפרי\"ש בס\"פ המוכר את הבית ושוב מצאתי בתשו' רב פלטוי גאון ז\"ל לגמרי כדברי וכן [דנין] בהרבה מקומות של הגדולים ששמעו דברי וישרו בעיניהם. אמנם רבי' שמואל פי' בס\"פ המוכר את הבית (בבא בתרא ע' ע\"ב) נשבעי' שבועת יורשי' אפי' כשהן נתבעי' ולא נהירא כדפי' ורב פלטיאל כתב שיש להחרים על היורשי' ועל כל [היודע] מזה שיעיד בפני ב\"ד ועוד מצאתי [און] לי בתשו' רב צמח ז\"ל על דין [אחד] וסיים בו כך וכל מי שאינו גובה אלא בשבועה ואינו יבול לשבע פקע ממונו ואין גובה בין אלמנה בין בע\"ח וזה ראי' למאי [דפרישת]. [כתובה] לעיל בסי' [רנ\"ט])."
],
[
"תתקפט. בקצרה אשיב למאהבי מה שנתן חובות תמורת הערבונות לקח קרן ורבית מן חובות לא קנה ראובן ושמעון החובות ואינן יכולי' לקח מן החובות הרבית שעולה עליהם דאין אדם יכול להקנות חובות לחבירו בשום ענין דאי בקנין הא אמרי' (ב\"ב קמ\"ח ע\"א) שכ\"מ שאמר [הלואתי] לפלוני הלואתו לפלוני משא\"כ בבריא ואפי' בקנין אגב קרקע ליתא בבריא מדלא אשכח לי' בפ' מי שמת (שם) אלא הואיל ויורש יורשה או במעמד שלשתן אבל בע\"א לא [ובמע\"ש לא] מצי נמי להקנות חובו לחבירו שהרי אין שייך מע\"ש בגוי גדפר\"ת וא\"כ כל הרבית שעלה על החובו כל היכא דאיתא של בעליו הוא ואסור לקח אותו אפי' לא יתרצה עה לתן להם למפרע."
],
[
"תתקצ. מורי כתב בשם רבינו סעדיה דכל האומר משטה אני בך צריחך לשבע שכן הי' כונתו באותה שעה כשהודה ולא אמרי' משטה אני בך אלא בנתבע אבל בתובע לא וראייתו מפ' [מי שמת קמ\"ט ע\"א] לא אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אלא בנתבע אבל בתובע לא. "
],
[
"תתקצא. אשר שאלת' על ד' וה' כיסי' שיש בתיבתך משלך ומשל אחרים ולקחה בתך מהם ב' דינרי' ואינו יודע [מאיזה לקחה] כן נראה בעיני כיון דלקחה מקבוע [כמחצה] על מחצה דמי ולא אזלי' בתר רובא] ואין לי לחלק בין נפקד לאחר ולדמותו [לנמצא] ביד גוי [כיון] שישראל לקחו מן הקבוע וכ\"ש כיון שבתך לקחה הב' דינרי' [שהיא] כמו נפקד שכל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד וכיון [דהוי] פלגא ופלגא [דמי] לאחד שהפקיד [טלה] אצל בעל הבית דאמרי' (בכורות י\"ח ע\"ב) המע\"ה."
],
[
"תתקצב) בקצרה אשיב הנראה בעיני אם כששלח ההגמון אחר הקהל ושאל מהם מה ששאל אם באותה שעה קודם שנתפשרו אמר איני רוצה שיתנו שאר בני אדם שלא נשבעו לשקר אז ודאי לא יתנו כ\"א הנשבעי' אע\"ג דהקהל הם שותפי' במסי' וכיון דהם שותפי' אין שותף חולק שלא מדעת חבירו כדאי' בפ' הגוזל (בבא קמא קט\"ז ע\"ב) ופ' המקבל (בבא מציעא ק\"ה ע\"א) ה\"מ למסי' אבל עלילות וארנונת בזה אין שותפי' אפי' אם מעליל על מקצת הקהל שלא כדין לא [יתחייבו] האחרי' עמהם כ\"ש בדין זה שהעליל עליה כדין שהיו כופרי' את דבריהם האשוני' בפני ההגמון ואת שבועתם שלא יתנו [אחרים] עמהם. וגדולה מזו אמרו בפ\"ק דב\"ב (ח' ע\"א) ההוא [דמי כלילא] דשדו להו אבני טבריא אתו לקמי' דר' אמרו ליה ליתבי' רבנן [בהדן] כו' ערוקו פלגא שדיוהו אאידך פלגא עד שדיוהו [אכובס] כו' ולכאורה אותן שברחו היו פפטורי' לתן עמהם שאל\"כ [לימא להו רבי] אפי' אם תברחו תצטרכו לתן אלא ודאי הבורחים פטורי' מיד ולא הי' להם לתן מאומה עם הנשארי' כיון דעלילה [היתה] ולא הי' שותפי' בזה ולהכי אע\"פ ששמו עליהם מתחלה על כולן וברחו מקצתם קודם שנתרצו ונדרו להם הממון ביחד אמר הבורחי' פטורי' כ\"ש הכא וק\"ל. ומה שטוען האפטרופוס של הקהל על ראובן וחמותו שצעקו לפני ההגמון והוסיף לקח מהם וראובן השיב שהם פרצו הגדר תחלה כשהעליל עליהם את הגמון ושאל מהם ממון ואמרו הם אדונינו תקח מכל הקהל ביותר [אם אמת כדברי ראובן שכך אמרו אז פטור שהם פרצו הגדר תחלה] ואם אינו כדבריו אז חייב ראובן לשלם להם כל מה שיבררו בעדים שהפסידו במסירתו ואם אין להם עדי' והוא אומר לא הפסדתיכם כלום ישבע שלא הפסידם ויפטור דבעי' היא [אם] עשו תקנת נגזל במסור (ב\"ק ס\"ב ע\"א) וסלקא בתיקו וקיי\"ל דכל תיקו דממונא לקולא ולא מפקי' ממונא מספיקא אבל אם הוא יודע שהזיקם ואינו יודע [כמה] הזיקם פסק ר\"ת [ישבע] שכנגדו כמה הזיקו ויטול. ומה שפטרתי אותו שלא לתן עמהם אם הוא כדבריו ה\"מ מס' זקוקי' ולמעלה דהיינו מחמת העלילה אבל הס' זקוקי' שהן מס הקצוב להם בכל שנה באותו מס צריך לתן ואין ההגמון יכול לפוטרו דשותף הוא בדבר זה ואין שותף חולק שלא לדעת חבירו אבל מס' ולמעלה לא יתן. ואע\"פ שמתחלה באו הוא וחמותו לקהל ואמרו להו להתפשר להציל נפשות אביונים נקיים והם יתנו חלקם מ\"מ אחרי שבאותה שעה לא רצה ההגמון לקחת הון וכופר והם לא הצילו הנפשות אלא משמיא דרחימו עליהן [פטור] ראובן דגבי שטף נהר חמורו וחמור חבירו וירד להציל [ולא הציל] אמרי' דאין לו אלא שכרו (ב\"ק קט\"ז ע\"א) דהא לא עביד שליחתו דנדר להציל ולא הצילו וכ\"ש הכא שהרי לא נתנו אלא בשביל עלילה שהעליל עליהם שנשבעו שקר. ומן הגר שפדאו בל' זקוקי' ונתן ראובן חלקו ברצון ועתה שואל שיחזירו חלקו כיון [שבפשיעתן] נתפס שנשבעו עליו שהיה גר נראה שהם פטורי' שהרי אפי' עמדו בדין ונתחייבו לפדות הגר והלךהוא ופדאו בשבילו הניח מעותיו על קרן הצבי כמו פורע חובו של חביו דמבריח ארי מנכסי חבירו ואפי' מלוה על המשכון ואפי' בע\"ח דוחק כדמוכח בירושלמי ואע\"פ שפר\"ת פורע חובו דוקא מזון האשה והבנות אבל שאר חוב לא נראה דברי ריב\"א דבכל חוב מיירי ועוד כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקי' ממונ מספיק' ועוד שהרי עדיין לא עמדו בדין ולא נתחייב לפדותו ומי יימר דמחייבי לי' ב\"ד שמא הרבה הי' יכולי' לטעון. ואת הבשר שלא הדיח ונמלח ונתבשל ואסרת אינו כן דהא דמצריך תלמודא הדחה ברישא אין זה אלא לכתחלה כמו כבדא עילוי בשרא דלכתחלה לא יאכל ובדיעבד שפיר [דמי] דדמא מישרק שריק בצלייה ה\"ה במליחה כמו שפי' התוס' שאל\"כ יהא אסור למלוח חתיכות יחד ואפי' חתיכה גדולה בפ\"ע ואין להאריך. מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"תתקצג. למה לא כתב לי מורי דעתו נראה ודאי כיון דהחצר שקדשה שם לא הי' שלה אפי' זרק לה [בה הקידושין] לתוך ד' אמותיה אינה מקודשת כדתנן (גיטין ע\"ז ע\"א) הזורק לה גט בתוך ביתו או בתוך חצירו אפי' עמה במטה אינה מגורשת [אבל אם זרק] לתוך חיקה או לתוך קלתה [קתני התם] מגורשת אע\"פ שראו העדים שננערה בגדיה להשליך טבעת הקידושי' אין לדמות להא דאמר פ\"ק דקידושין (ח' ע\"ב) התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לאור [או לים] הגדול או לכל דבר האבוד אינה מקודשת וכו' עד לא מיבעי' שדתינהו קמי' דאינה מקודשת כו' דשאני התם דאיהי לא אמרה לי' לעולם [מקודשני לך] אבל בדין זה כיון ששמעו העדי' דאיהי אמר לי' מעיקרא בא וקדשני וגם שוב בשעת קידושי' כשאמר בפני כולם מר' גנבא בקשה ממני לקדשה וכן אעשה ושתקה אע\"ג דבתר [דנפל] לתוך חיקה שדתינהו איכא למימר דמעיקרא [קבלה] לשם קידושי' [וכי] שדינהו בתר הכי [מיהדר] קא [הדרה] ביה וכיון דקבלה כבר לשם קידושי' תתו לא מצי' הדרה ואע\"ד דבתוך כדי דבור לקבלה שדתינהו ואשתכח דהדרה בי' תכ\"ד וקיי\"ל תכ\"ד כדבור דמי ה\"מ בעלמא אבל בקידושי' לא משום חומרא דא\"א קיי\"ל [דלאו] כדבור דמי כדאי' פ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ\"ט ע\"ב) ופ' בתרא דנדרים (פ\"ז ע\"א) הלכתא כל תכ\"ד כדבור דמי לבד מע\"ז ומגדף וקידושי' ומגרש ואע\"ג דאמרה בלבי לא הי' אלא לשחוק ולהתלוצץ עמו ומעולם לא נתרצתי להתקדש לו אלא [לחוכא] ואטלולא בעלמא דברי' שבלב נינהו ודברי' שבלב אינם דברים ואע\"ג דאיכא למימר דאנן סהדי דלא נתכונה אלא להתלוצץ וכה\"ג אזלי' שפיר בתר מחשבתה כגון גבי מברחת וכר\"ש בן מנסיא (ב\"ב קמ\"ו ע\"ב) [שכתב כל נכסיו] לאחר [ולא] ידע שהי' לו בן וכההוא דמרובה (פ' ע\"א) דאמרו חכמי' לא נתכונה זו אלא [להגון לה] וכיו\"ב הרבה בתלמוד אזלי' בתר אומדן דעתי' גבי קידושי' משום חומרא דא\"א לא נסמוך על [אומד] דעתה לומר היה [בלבה] כך בודאי וליכא אומדן דעתה דמוכח כיון דאיכא למימר נמי אתתא בכל דהו ניחא לה. אמנם דקדקתי בכתב העדות והנה כתוב בו שהעדי' לא ראו אם נפלה הטבעת של קידושי' בחיקה או לא ולפ\"ז נ\"ל דא\"צ גט [והא] דאמר בפ' ד' אחין (יבמות ל' ע\"ב) וכולן שהי' בהן ספק קידושי' ספק קרוב לו ספק קרוב לה [לא איירי בכה\"ג ששני העדי' לא ידוע אם קרוב לו אם קרוב לה אלא כדמוקי] לה בגמרא [בכת] אחת [אחד אומר] קרוב לו ואחד אומר קרוב לה ואע\"ג דמדאו' אינה מקודשת דאוקי חד להדי חד ואוקיא שה אחזקתה דמעיקרא בחזקת פנויה הי'. [מ\"מ כת אחת] ספיקא דרבנן היא משום חד סהדא דאמר קרוב לה ]וגזרו] בה רבנן אבל בדין זה דליכא סהדותא כלל ואפי' אד מהם אינו אומר שראה שנפלה הטבעת לתוך חיקה אין כאן אפי' חשש קידושי' מדרבנן. וראי' מההוא דפ' ד' אחין מדאוקימנא [בכת] אחת שאחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה לוקמא כגון [שב'] עדי' מספקא להו אי קרוב לו אי קרוב לה אלא לאו ש\"מ דכל כה\"ג אין כאן בית מיחוש דאוקמא אחזקתה ואפי' היא יודעת שנפל לתוך חיקה בעי' דליהוי סהדי שהגיעו הקידושי' לידה דילפי' דבר דבר [מממון] ואין כאן קידושי תורה אלא עד דחזי תרי סהדי דמטו' הקידושין לידה והיכא דאיכא תרי סהדי דחד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה הוי קידושי דרבנן כדפרי' והיכא דליכא אפי' חד שראה שהגיעו לידה אינה מקודשת ואפי' מדרבנן אע\"פ שהיא בעצמה מודה שנפל הטבעת לתוך חיקה דומיא להא דאמרי' (קידושין ס\"ה ע\"ב) [המקדש] בע\"א אין חוששי' לקידושי' אפי' שניהם מודים. ואין לאוסרה משום דנפק עלה קלא דאייקדשא ולקלא דקמא נישואין חיישי' הא [כיון] דאשתכח והוברר עפ\"י עדי' דלאו כלום היא והא [קיי\"ל כסוראי אתרא] דרב [דמבטלי'] קלא ולא [כנהרדעאי] אתרא דשמואל דלא מבטלי' קלא (גיטין פ\"ט ע\"א) דהלכתא כרב באיסורי ורבי יוחנן נמי ס\"ל כותי' בירושלמי ואע\"ג דהלכתא כותי' דרב ששת באיסורא כמו שפסקו הגאונים בהא נראה דהלכה כרב חדא דבשל סופרי' הלך אחר המיקל ועוד מדפשיט לי' רב יוסף לאבי יסתמא מבטלי' קלא מכלל דהוי הלכתא לבר מנהרדעי ובאתרותא דנהיגי כשמואל ועוד [מדקאמר התם כמה] זימני' אפי' למ\"ד לא מבטלי' קלא] מכלל [דלדידן] מבטלי' קלא [ועוד איפ לא נפקא קלא עלה אלא בתר שנתארסה [לשני] הו\"ל קלא דבתר אירוסין וקיי\"ל כרב חביבא דאמר דאפי' בתר אירוסי' לא חיישי' ומכל הדברי' שכתבתי לא היתה צריכה גט אפי' בידוע ששניהם לקידושי נתכונו כ\"ש בדין זה שהכל יודעי' [ואנן] סהדי ואומדנא דמוכח דלא היתה דעתה להתקדש אלא לחוכא ואטלולא שיש להקל שלא להצריכה גט ואם יסכימו רבותי לדברי טוב ואם לאו הנני נמשך ונגרר אחריהם לכל אשר יעשו וטוב בעיני שלא להחמיר ולהצריכה גט לחומרא פן יתן המקדש כת סוררת כדי לעגנה או ירחיק נדוד ונמצאת זאת העלובה [עגונה] כל ימיה. ושוב מצאתי כדברי בספר רמב\"ם דוקא בקידושי ביאה אמרי' הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה אבל בשאר קידושי' עד דחזק שקדשה ושלםו מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"תתקצד. נחנו ח\"מ קבלנו הטענות שטען ראובן על שמעון אמרת עלי [שנשכתי אצבעך עד שקילח דם וקבלת עלי השלטון והפסדתני ב' זקוקי' ומזה יש לי עדי' והשיב שמעון כן הדברי' שנשכת את אצבעי וזה אירע לפני טו שנה אבל לפני השלטון לא קבלתי עליך ולא הפסדתיך ואם באו הדברי' לפני השלטון זה הי' בשעת הזעם אבל אני לא עשיתי הקבלה וגם יש לי עדי' שמחלתני ופטרתני מכל ההפסד שאמרת שהפסדתיך ומורי תודיעני אם חייב שמעון או לאו.",
"תשובה בקצרה אשיב הנראה בעיני על מה שאומר העולם בשעת הזעם פטור אני רגיל לומר שאם מסר אותו והפסידו ממון אע\"פ שבזעם הי' נ\"ל דחייב לשלם הפסדו דלא גרע משני אנשים שחבלו זה בזה [דמשלמין] במותר נזק שלם (ב\"ק ל\"ג ע\"א) ואע\"פ שראובן חבל מתחלה בשמעון ושמו ב\"ד שחזר שמעון וחבל בראובן חבלה גדולה יותר ממה שחב בו ידלם שמעון ולא פטרי' ליה לשמעון לומר שבשעת הזעם הי' ואין אדם נתפס על צערו ולא ידעי מהיכן הלשון הזה ואם תקנת הקהלות לפטרו אפשר שתקנו שלא ילקה ולא יקנסו בשאר קנסות את המוסר כדרך שרגילי' כל קהל וקהל לקנוס את עוברי עבירות ופורצי פרצות שמסיעין על קיצותן ומדין קנס הקהל פוטרי' אותו אם מסר בשעת הזעם אבל ממון שהפסיד לחבירו לא יטור אמנם נראה [דישומו] דמי חבלתו חמשה דברים או [כולם] או מקצתן דזימני' דאיתנהו [לכולהו] וזינמני' דליתנהו [לכולהו] אלא מקצתם כדאי' פ' החובל (בבא קמא פ\"ג ע\"ב) ואם נראה שיגיעו דמי חבלתו להפסד שהפסידו במסירתו דפוטרי' את המוסר דנהי דאין דנין דיני קנסות וחבלות בבבל [הא אמרי'] בפ\"ק דב\"ק (ט\"ו ע\"ב) דאי תפיס המזיק עצמו דוקא לא מפקי' מיניה [ונ\"ל] דהדברי' ק\"ו דאפי' הממון שהוא בעין בידו נתנו לו רשות לתפוס ולא מפקי [מיניה] עד דאזל בהדי' לארעא דישראל כ\"ש דלא נפיק מיני' ממון של עצמו בשביל גרמ' שגרם לחבירו להפסיד [דכל] מסור [לא] מחייב אלא משום קנסא כמו דמוכח בירושלמי פ' הגוזל בתרא בנדון זה בק\"ו רואה אני שלא נוציא ממנו ממון דלא מחייב בשום דוכתא אלא משום קנסא ומדרבנן הכא כלל לא כיוןדדמי חבלתו הוי' כדמי הפסד מסירתו והוא תפוס ואם דמי חבלתו [פחותי' מהפסדו שהפסידו במסירתו] ינכה דמי חבלתו והשאר ישלם ואע\"פ שבשעת הזעם הי' כן נ\"ל אמנם אם תקנת הקהילות לפטור לגמרי בשעת הזעם כדי לקנוס המכים ולמונעם שלא יעשו עוד על תקנת הקהילות איני חולק דהפקר ב\"ד הפקר [במיגדר מלתא] ודעתינו עלה אם כדברי שמעון שהוא כופ' שמעולם לא מסר אוו ולא הפסיד אותו או שמחל לו אז אין אנו צריכי' לכל מה שכתבנו אם ישבע שלא הפסידו או ישבע שמחל לו דמחילה א\"צ קנין ושלום מאיר ב\"ר ברוך."
],
[
"תתקצה. האר עינינו בדין לאה שטוענת על הקהל לקחתם ממני מס שלא כדת עבור המס טרם בואי לעירי אך שהעירונים צוו לתת [ליהודי] אחד ומאז היה כגבוי ואני לאחר כן באתי ולא נתחייבתי עמכם בזה המס ואם היהודי הרחיב עמכם הזמן ולא נגבה המס עד אחרי בואי בזה אין לי חובה ואף אם באתי מיד אחר תביעת המס הייתי פטורה כ\"ש שלא באתי עד אחר שצוו העירונים לתת המס ליהודי שמאז היה אחרי אשר נפטרתי מן העירונים והקהל משיבי' כדין עשינו לך כי שלחת מעותיך קודם התביעה [והלוית] וגם אחותך השכירה לצורכך בית ורגלים לדבר שהי' רצונך לגור פה והכל הולך אחר התביעה וראי' לדבר מחתן שנשא אשה אחר [תביעה קודם] לבבייה שצריך לתן והקהל מחייבי' והדבר תלוי בהם וגם העירונים גרמו לנפשותינו לעשות כמו שעשו ברינוס והדין נותן שהי' לך לתן אפי' אם היית באה לאחר התביעה ולאה משיבה להד\"ם ששלחתי המעות וגם אם שלחתום לכאן לא הלוו אותם וגם המס לא הי' להצלת נפשות אך כך הורגלתם כל הימים לתת מס לעירונים כאשר יתבעו וגם לא היה בדעתי לגור פה אך שאחותי ברחה מן הישוב וברחתי אחריה כי העמידה אותי לערב ועדיין לא הייתי בא בע\"א והכל הולך [התביעה] וראי' לדבר היוצא מן העיר בין תביעה לגבייה צריך לתן מס וראי' שלהם ליתא וגם אחותי לא השכירה הבית טרם בואי אך בעצמי השכרתיו וגם אשר חייבתוני אתם לא תוכלו לחייבני כי נוגעים בדבר אתם. למה אתם שואלים דיני מסים שמהלכות מדינה הם נהרא ופשטי' ורבו מהם חילוקי מנהגים ומה צורך להודיעכם מנהג מקומינו ושמא אין [מנהג] מקומכם כך ונ\"ל אחרי שלאה באתה שמה אחרי שכבר נסתלקו הקהל מן העירונים לגמרי שאפי' אם לא פורעי' הקהל לאותו יהודי שצוו העירונים לא היו לעירונים עסק עם הקהל בכך נראה אם הקהל באי' להוציא מלאה לומר מנהגינו הוא כך שאת חייבת עליהם להביא ראי שמנהגם כך הוא דנהי שאני אומר דכל יחיד המדיין עם קהלו עבור מס ואמר לא אתן כי איני חייב והקהל אומר אתה חייב יש לו לתן המס ושוב אם ירצה יתבע את הקהל ולא [שהם יהי'] תתובעי' ודמיא לההוא דאיזהו נשך (ע\"ג ע\"ב) ובפ' החולץ (יבמות מ\"ו ע\"א) [דמוהרקיהו דהני בטפסי דמלכא מנח] וכו' הכא כיון שנסתלקו הקהל כבר עם העירונים לגמרי טרם בואה הדין עם לאה דכגבוי דמי ומיהו לפי מנהגם חייבת כי אחרי שהי' דרה בעיר עתה ע\"כ הרי היא כאנשי העיר לכל מנהגם ועל הקהל להביא ראי' שכך מנהגם ואין מביאי' ראי' מאנשי העיר שהם נותני' מס ולמיתב בי תרי מיניהו מאי דקיימו להו ולסהדי ליכא למימר דנהי דרבי' שמשון פירוש כן בחזקת הבתם (מ\"ג ע\"א) כי היכא דמצי בי תרי מיניהו לסלוקי ולמדייני [אם לא היכא דלשמיעה קאי כדאי'] בחזקת הבתים (שם) [ה\"נ] לאסהודי ואע\"ג דבעי' תחלתו וסופו בכשרות ה\"מ לענין קורבה ופסול אבל [נוגע] מחמת ממו דלאו פסול גמור הוא לא בעי' תחלתו וסופו בכשרות רבינו ברוך שירפונטין לא פי' כן בפ' בא סימן אלא פי' לדין כשר ע\"י סילוק אבל לא לענין עדות דהא בעי' תחלתו וסופו בכשרות ואע\"ג דאמרי' בפ' (בא סימן מ\"ט ע\"ב) כל [הכשר לדון] כשר להעיד תירץ דהיינו [בלהבא] כל הכשר לדון כשר להעיד מה שיראה מכאן ואילך וקרוב מחמת ממון לאחר שנסתלק שכשר לדון מכאן ולהבא כך דינו של הגדת עדות וכשר נמי להעיד מה שיראה מכאן ולהבא וק\"ל ונראי' דברי רבי' ברוך מדפריך פ' חזקת הבתים ג' זימני' ולסלקו בי תרי מיניהו ולידיינו ולא פריך הכי על עדות ולסלקו בי תרי מיניהו ולסהדי מכלל דלעדות לא מהני סילוק. ואם יתברר הדבר ששכרה שם בית מעיקרא יראה לי דלענין מס חייבת כדתניא (ב\"ב ז' ע\"ב) ואם קנה שם בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד. ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"תתקצו. יגיד לנו מהר\"ם המשפט על ראובן שטען הוצרכתי למכור ביתי שיש לי במקום פלוני מחמת דוחקי והלכתי אל לוי ואמרתי לו שיקנהו ע\"מ שאם לא ירצו המצרנים לקנותו כי הם קודמי' ואמר לוי אקנהו אבל יש לך לתקוע כפך ולתת ערבון ביד נאמן בעבור י' ליטר' שלא תמכרהו לשום אדם כ\"א [לי] אם לא ירצו המצרנים לקנותו וכן עשיתי תקעתי כפי וגם מסרתי ערבון לידך י' ליטר' שאם אחזור שתתן הערבון ליד לוי ואז הלכתי למקום פלוני ששם ביתי ואמרתי למצרנים איך התניתי עם לוי שהמקח יבטל אם הם יקנהו אחרי שהם קודמי' ואמו לי אל תמכרהו לשום אדם כי נקח אותו בקכ\"ה ליטר' כאשר [הנחת] ללוי ובתוך כך באו לידי מעאות ממקום אחר שלא הוצרכתי למוכרו ונמלכתי בקרובי ויעצוני שלא למוכרו והלכתי אצל המצרנים וחזרתי בי מלמכרו ותבעוני המצרנים לדין ואמרו שתואנה הייתי מבקש והייתי כמערים והוצרכתי לקבל עלי חרם שלא להערים בדבר והלכתי אצל רבותי שבמקום פלוני והצעתי הדברים לפניהם איך התניתי עם לוי ואיך מסרתי הערבון ותקעתי כפי לקיים התנאי [ואמרו] לי לא תפסיד בזה אחרי שהמצרנים רצו לקנות הרי המקח בטל ולוי מסולק ואמונתך פטורה ועתה תשיב לי הערבון אחרי שלוי מסולק ממנו מעתה והשיב שמעון קיימתי המנותי ונתתי הערבון ביד לוי כי כך היו התנאים שאם יקנהו המצרנים באלו קכ\"ה וגם לאותו זמן אשר קבעת אז מקח לוי בטל אבל אם לא יקנוהו בסכום זה או אפי' בסכום זה אך מזמן אחר אז המקח למפרע קיים. ועל אלו התנאי' תקעת כפך דלא למיהדר ונתת לי המשכונות לתתנם ללוי אם תחזור בך ואחרי שחזרת בך אז מסרתי וקיימתי הימנוי ונתתים ללוי השיב ראובן מה שאמרת שיקבלם המשכונות אם אחזור בי אין דנין דיני קנסות בבבל וגם המשכונות לא הי' נקנין בהגבהה וגם אחרי שהמצרנים רצו לקנותו הרי לוי מסולק הימנו וגם אמרו לי הרבנים שבמקום פלוני כן השיב שמעון המשכונות היו נקנין בהגבהה כי קבלתי' מידך לידי ולביתי הולכתים ומה שאמרת שהרבני' אמרו כך זה לפי דבריך שהצעת לפניהם ואם הייתי שם להציע דברי גם אני לא הי' [אומרי'] לך כך סוף דבר קיימתי הימנותי בזה ומסרתי ללוי. ודע לך מורי שבא ע\"א והעיד שכך התנו שאם לא יקנהו המצרנים לאותו זמן וגם באותו סכום שאז קנינו של לוי למפרע קיים וקבעו ג' שבועות שלא לאחר עוד המכירה או ללוי או למצרנים ועלה מורי שי' חרוץ לנו הדין כדי להוציאו לאמתו ולאורו. יהודה בהר\"ר משולם.",
"אשיב בקצרה לאלופי ומיודעי דאותן משכונות שנתן ראובן ליד שמעון עבור י' ליטר' שאם לא יקיים תנאו ללוי שיתן שמעון ללוי [הי'] ליטר' במאי [לקנינהו] לוי הא אסמכתא [היא] ואסמכתא לא קניא אלא בקנין סודר בב\"ד חשוב ומתוך דבריהם רואה אני שאפי' קנין כל דהו לא הי' שם הלכך לא קנה לוי המשכונות ויחזירם לראובן ואלו תקע כף שאם לא [יקיים] את דבריו שיתן ללוי י' ליטר' בדבר זה איכא פלוגתא אי אסמכתא קניא גבי נדרים ושבועות כי רבינו שמשון ז\"ל כתב בתשו' דלא [קנה] דאמריה לגביה כמסירתו להדיוט אבל טפי ממסירה לא הויא ואני אומר [כמסירה] המועלת בהדיוט דכל דבר המועיל בהדיוט באיזה ענין שיועיל מקני לגבוה באמירה גרידת ואסמכתא מהניא בהדיוט בקנין בב\"ד חשוב הלכך לגבוה באמירה גרידתא קניא אמירה וה\"ה אם נשבע או נדר לתן להדיוט חפץ או כך וכךם מעות אם לא יקיים [תנאו] עאע\"ג דאסמכתא היא חייב לתן לו דכל שבועות ונדרים אמירה לגבוה מקרי ויש לי ראיות הרבה לדברי ובתשו' אחת הארכתי ושוב מצאתי כדברי בתשו' הגאונים וכן אני דן אמנם בדין זה לא תקע כף על הי' ליטר' לתנם ללוי ולא היתה התקיעת כף כ\"א לקיים המכירה ללוי הלכך יחזרו המשכונות לראובן. ומעתה אין כאן דין זולתי שלוי תובעו לקיים תקיעת כפו שתקע לו לקיים המכירה אם התנאים היו כדברי ראובן אז אינו חייב למכור ללוי ואם כדברי לוי אז הוא חייב לקיים המכירה ונ\"ל אע\"פ שיש ע\"א שמעיד כדברי לוי היתה התקיעת כף אחרי שראובן מכחיש העד ואמר כך וכך תקעתי כפי נאמן וא\"צ לשבע להכחיש העד שהרי התקיעת כף היא השבועה ואין שבועה אחר שבועה ואע\"פ שיש בידי תשו' רבינו יוסף בר' מנחם שהעיד על ר' יוסף בר' יצחק שהיה מוציא ממון ע\"י תקיעת כף ה\"מ כשיש עדי' או שמודה שתקע כף ואינו חפץ לקיים אבל אם טוען קיימתי ושכנגדו טוען לא קיימת נאמן בלא שבועה אחרת ואפי' אם יש לכשנגדו ע\"א כדפי'. ואע\"פ שאני אומר ראובן שהיה חייב מעות לשמעון ותקע לו כף לרווחא דמלתא לפרעו עד זמן פלוני ואחר הזמן תובע אותו וזה אומר קיימתי וזה אומר לא [קיימת] נ\"ל דראובן צריך לשבע שפרעו ובלא שבועה אינו פטור שאני התם דאפי' בלא תקיעת כף היה חייב לפרעו ואי אמר פרעתי הי' צריך לשבע בנקיטת חפץ כדמשמע בר\"פ שבועת הדייני' (מ\"א ע\"א) [בין] בשבועה דאו' [ובין] בשבועה דרבנן דאין חילוק בין בועה דאו' לשבועה דרבנן אלא למילי דמפרש פ' שבועת הדייני' הלכך בתקיעת כף שתקע לא נפטר משבועה לפי שצריכה להיות בנקיטת חפץ אבל [בדין] זה דאלו לא תקע לי' ראובן ללוי לא הו\"ל גבי' ולא מידי השתא נמי דתקע כף והוא אומר קיימתי תקיעת כפי לא משבעי' ליה תו לומר השבע שקיימת תקיעת כפך ואע\"ג דאמרי' כל מקום ששנים מחייבי' אותו ממון ע\"א מחייבו שבועה ואלו א\"ל שנים תקעת כפך לקיים המכירה ללוי היינו כופי' אותו לקיים א\"כ ע\"א נמי יחייב אותו שבועה הא ליתא דכללא דכל מקום לא שייך אלא במלתא דממון שלא נשבע כבר אבל היכא שמשבע כבר אין שבועה על שבועה ותדע [דאלו אמר] לא ע\"א נשבעת בנקיטת חפץ לקיים המכירה והוא אומר לא נשבעתי מי משבעי' לי' תו אע\"ג דשנים היו מחייבים אותי אלו הי' שנים אומרי' כן. ותשו' הגאון היא מועתקת לכם ומוכח' בדברי' דדוקא בעדי' ושלום מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"תתקצז. ראובן ושמעון ודינה היו משותפי' ומסר להם הבע\"ח כפר לגבות ממנו התבואה בכל שנה ושנה ותובע ראובן כך וכך מדות יש לי בידכם שגביתם משלי והלויתם [התבואה] סאה בסאתים ושמעון משיב שאין לו משלו כלום אך אדרבה הוא גבה חלקי ודינה משיבה כל מה שישבע ראובן שיש לי משלו אחזיר לו ולא הלוינוהו אך מכרנו בשנת הזול בשנים שעברו. באתי בקצרה למרבה המשרה אין דינה יכולה להפך השבועה על ראובן כיון דתנן (שבועות מ\"ה ע\"א) שותפי' נשבעי' שלא בטענת ברי אלא אפי' בטענת שמא הלכך כולהו נשבעי' זה לזה שלא עכבו זה מזה כלום משום דמורי התירא [כדאי'] פ' כל הנשבעי' (מ\"ח ע\"ב) כי שבועה שאין נשבעי' אלא בטענת ברי שייך בה היפוך שבוע אבל שבועה שותפי' דשייך אפי' בטענת שמא אין בה היפוך וכל מי שיתברר מי חייב למי ישלם תבואה. כי אע\"פ שמכר כל אחד מתבואתו מה בכך [מאן] לימא לן שתבואה של חבירו מכר אין ברירה אבל אם ישבע שכל תובאות שבאו לו מן הכפר מכר ישלם מעות כמו שמכר חלק חבירו כמו האי מאן [דגזיל] חביתא דחמרי' מחברי' מעיקרא הוי' שויא זוזא והשתא שויא [ארבעה] תברא או שתיי' משלם ד' זוז וכו' (ב\"מ מ\"ג ע\"א) וכל דין זה מפורש בפ' המפקיד (שם) ועיי\"ש ורבית ממ\"נ לא יתנו דכל הגזלני' משלמי' כשעת הגזילה ותו לא והתישו' היא באבי העזרי בסי' תתקנ\"ו. ושל\"ם מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"תתקצח. אלופינו הר' יעקב ושאר קהל לינפ\"ורק ששאלת על מרת מימונא שהיתה [מוטלת] על ערש דוי וצותה מחמת מיתה להוסיף על צלוחית שמן הדולק בבית הכנסת שנתנה כבר לזכר נשמת בתה להיות דולק בשעת התפלה ואמרה שלאחר מותה יש לעשות כל כך שתהא דולקת בוקר וערב שלא תכבה וגם צותה להדליק נר של שעוה מחצי ליטר' בכל ערב שבת אחרי מותה גם צותה לקח משלי חצי זקוק כסף להוציא על כוס אשר מקדשי' בביהכ\"נ בו אחרי מותה ושאל אותה אשר מן הקהל מהיכן נקח כל זה ואמרה באותו חדר תקח הכל ושוב ביום שני קראה לאחיה ר' צמח ואמרה לו בפני עדים כל אשר באותו חדר קח לך ולאחיותיך ולא היה אלא חדר אחד וזה היה ביום ו' וביום א' אח\"כ באו הקהל ושאלו לה שאמרה שיתנו אחר מותה [שתהיה] מראה להם מהיכן לקח הנרות וחצי זקוק לכוס שמקדשי' בו ולא רצה לגלות להם כלום והלכו הקהל ולקחו בחזקה כל מה שבחדר והחרימו אח\"כ כל מי שהי' יודע [מממונה] שיודה והעיד ר' יצחק הכהן שהפקידה בידו ה' זקוקי' קלוניא ואמרה לו אם [אמות] תעשה בהן המוטב ולא אמרה לו יותר. נראה אע\"ג דאמרה לקהל הכלת קחו [מאותו] חדר בסתם ואיכא למימר דלמא למנה קבור שבאותו חדר [איכונא] לצדקה ולא היה לו לאפוקי מיורשי' לה לא חיישי' דהא מסקי' בגיטין בספ\"ק (י\"ג ע\"א) דלמנה קבור לא חיישי' מיהו נראה כיון דלא נתנה אלא לאחר מותה [שאמרה בפירוש] אחרי [מותי] תנו כך וכך לנרות כך כוך לכוס של [קידוש] לא ]הי' דעתה] אלא לאחר מיתה ונהי דאי לא הדרה ויהבה לאחריני הי' להם לקיים דבריה דאפי' מתנת שכ\"מ במקצת היכא דמצוה מהמת מיתה קניא בלא קנין אפי' כי יהיב להדיוט כ\"ש לגבוה מיהו הכא לא חיילא דהא הדרה ביה ויהבה לאחיה ולאחיותיה מקמי [דתמות] ואשתכח דלא חיילא מתנת הנרות והכוס שהרי חזרה בו קודם שהגיע זמנם לחול ומה שנתנה לאחיותיה ולאחיה במתנה [מתנת] שכ\"מ במקצת היתה וקני' בלא קנין היכא [דמתה] ואפי' לא הזכירה מיתה בההיא שעתא כיון דמעיקרא הזכירה ממיתה מצוה מחמת מיתה קרי בי' כדמשמע בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ\"א ע\"א) [גבי אחתיה דרב ביבי בר יוסף דאמרה ווי דקא מתה] הך אתתא וא\"ת הא מיבעי' לן בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ח ע\"ב) שכ\"מ שהקדיש כל נכסיו ועמד מהו חילק לעניים ועמד מהו ומסיק בתיקו וקיי\"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא וא\"כ ה\"נ [בדין] זה מספיקא לא ניתב ליורשי' אלא להקדש [מדמספקא לן] גבי הקדש אי בר מיהדר הוא לק\"מ דהתם מיירי בהקדיש כל נכסיו בלא שיור בסתם ולא פירוש בהרי' לאחר מיתה והכי מבעי' לי' מי אמרי' אע\"ג דאלו יהיב להדיוט כל נכסיו בסתם ועמד חוזר ה\"מ בהדיוט דאזלי' בתר [אומדן] דעתו דמוכח דמסתמא מחמת מיתה נתן לו ואלו היה יודע שיחיה לא הי' נותן אבל לגבוה גמר בלבו מיד לתת בין יחיה בין ימות וכן פי' רבי' שמואל וז\"ל שכ\"מ שהקדיש כל נכסיו בלא שיור ואח\"כ עמד מחליו מי מצי הדר בי' מי חמור ממתנת הדיוט דנימא דגמר והקדיש הכל בלב שלם בין יחיה בין ימות עכ\"ל ואדרבה מדבריו יש ראי' ברורה לדברי דטעמא משום דמספקא לן דלמא גמר ויהב מהשתא להקדש בין יחיה בין ימות אבל היכא [דאמר] בהדי' אם ימות פשיטא דבר מיהדר הוא ואם עמד [חוזר ובטל ההקדש ממילא [כמו] כשעמד [דחוזר] ובטלה המתנה ממילא וקיי\"ל כל שאלו אם עמד חוזר במתנתו אפי' בעודו בחליו היכא דהדר בי' בהדי' אפי' במתנת שכ\"מ בכל נכסיו כ\"ש בדין זה [דמתנת שכ\"מ במקצת] היא בלא קנין שהרי המותר לא חלקה באותה שעה לנרות ולכוס ולחולים ולעמילי תורה אלא מה שהי' באותו חדר והיא [שיירה] כל מה שהיה לה ביד פלוני דע שהרי כאשר שאלו לה הקהל באותה שעה יש לך יותר תודיענו [השיבה] עדיין איני רוצה לגלות כלום כי עוד אני רוצה [לאחוז] הבית יד [בידי] וא\"כ הויא תנת שכ\"מ במקצת בלא קנין שצותה מחמת מיתה ואי לא הוי הדרה ביה הוי קני' אפי' להדיוט והשתא [דהדרה] בה לא קני' אפי' להקדש מק\"ו דמתנת שכ\"מ בכל נכסיו דעדיפא לאחר מיתה [ובמצוה] לאחר מיתה להקדש [ומצי] למיהדר כדפי' וכמו שהוכחתי מפ' מי שמת כ\"ש מתנת שכ\"מ במקצת בלא קנין דגריע' דלא קניא בסתם דיכול אני לומר דצותה בהדי' מחמת מיתה והדרה בי' בהדי' דבת [מיהדר] היא. וא\"ת הא אמרי' בפ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא ל\"ו ע\"ב) ההוא גברא דתקע ליה כו' עד א\"ל ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא לא בעי' דאיתבי' ניהלי' [איזול ואברי] ביה נפשאי אמר ר' יוסף כבר זכו בו עניים אע\"ג דליכא עניי הכא אנן יד עניי אלמא דלא מצי מיהדר הא נמי ל\"ק כלל לדברי [דהא] מהכא תקשי לך אהא [דשכ\"מ] שהקדיש כל נכסיו דהתם מספקא לי' אי מצי למיהדר ובפ' שור שנגח משמע דפשיטא לי' דלא מצי למיהדר ביה ובפ' מי שמת מסיק בתיקו חלק כל נכסיו לעניים אלא ודאי לא דמי' כלל דהתם בפ' שור שנגח דעתו היה לתן אותו לעניים אלא לפי שעדיין לא זכה ביה ולא בא לידו מעולם ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולהכי אצטריך רב יוסף למימר אנן יד עניים אנן והו\"ל כאלו גבאו ר\"י לצורך המזכה וזכה בו מכחו לענייםאו זכה בו מכח מעמד שלשתן כמו שפי' ר\"ח ול\"ד כלל למבין לההוא דפ' מי שמת ולדין [שלפנינו] וז\"ל ר\"י שפי' אההוא דפ' שור שנגח אנן יד עניים אנן וא\"ת בלא יד עניי' מתחייב לצדקה באמירתו כדאמר פ\"ק דר\"ה בפיך זו צדקה וי\"ל דכמו שאין אדם מקדיש דשלב\"ל כך אין אדם נותן לצדקה דשלב\"ל וכשאמר ניתבי' לעניים דשלב\"ל הוא שהחוב אם הי' אומר ניתבי' להקדש לא היה [ההקדש] קונה ונהי שאם היה אומר סלע זו כשתבא לידי אתננו לצדקה דומה הוא שמתחייב מטעם נדר וכן בהקדש אם הי' אומר אתננו להקדש אבל זה לא אמר כן אלא אמר תתנהו לעניים ולא נדר כלום עכ\"ל. ומה\"ט לא תקשי בדין זה היכי מצי למיהדר הרי נעשה נדר [דשפיר מצי'] למיהדר בי' ול\"ד להיכא דאמר סלע זו כשיבא לידי אתננו לצדקה דפר\"י דנעשה נדר ויש לו לקיים דהתם כששבאת לידו בר קיומי לנדריה הוא הלכך בההיא שעה אמרי' לי' קיים נדרך אבל גבי [שכ\"מ] בעידנא דהו\"ל לנדרי' למוחל ולקיים אותו כבר מת ונעשה חפשי מן המצות.",
"ומה שצותה לר' יצחק הכהן על מה שהי' לה בידו שאם היא תמות שיעשה בהן המוטב נ\"ל דהמוטב שיש לו לעשות היינו שיש לו לתן כל הממון שבידו ליורשי' שלה הראוי' ליורשה ואין לו לתן אותם לצדקה ולא לשום דבר מצוה בלא דעת יורשיה הראויי' ליורשה. תדע דתנן בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל\"ג ע\"ב) הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו ואפי' רשב\"ג לא פליג עליה דת\"ק אלא היכא דאין בניו נוהגין כשורה אבל בענין אחר מודה לת\"ק ולא מיבעי' היכא דהניח את בניו וכתב לאחרים הדיוטות אלא אפי' הקדיש נכסיו לשמים והניח את בניו [נמי] אין רוח חכמי' נוחה הימנו כדמוכח התם בגמרא גבי יוסי בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה ועמד והקדיש נכסיו לשמים ומוכח התם דלאו שפיר עבד ומסקי' דהכי הלכתא אפי' אין בניו נוהגין כשורה ועמד והקדיש לית הלכתא כרשב\"ג אלא כת\"ק ואין לחלק בין בניו לשאר יורשים כי זה הוא חילוק של [הבל] דמה לי האי יורש ומה לי האי יורש כל היכא דאתא למיעקר נחלה דאו' אין רוח חכמים נוח הימנו ואפי' במקצת נכסי' שייך לומר לא תהוי באיעבורי אחסנת' כו' כדמשמע בכתובות פ' נערה (כתובות נ\"ב ע\"ב) גבי רב פפא איעסיק ליה לבריה [בי אבא] סוראה ונהי ודאי אי אמרה בהדי' תן אותה [למצוה פלונית] דלא היינו אומרי' בה אין רוח חכמי' נוחה הימנו כיון דלדבר מצוה נתנה [והניחה] ליורשיה קצת ממון והא דתניא אין רוח חכמי' נוחה הימנו אפי' היכא דהקדיש לשמים ה\"מ שלא נתן לבניו כלום כדתני הכותב כל נכסיו לאחרי' והניח את בניו מ\"מ הכא בדין זה דלא פירשה כלום אלא אמרה עשה המוטב לא נעשה פירוש לפירושה ויתננו ליורשי' הראוי' ליורשה ועוד דקרוביה הראיות ליורשה עניים הן ואיכא תרתי [ענייך] קודמי' ועוד ירושה דאו' ומצות עשה דרשי' מאת העני עמך ענייך קודמי' ואפי' אי הוי מספקא לן מוטב מאי הוי נכסים בחזקת יורשי' קיימי והבא להוציא מהן עליו להביא ראי' ברורה וכ\"ש השתא דיורשיה עניים הן דהיינו המיטב לתת להן דאיכא תרתי כדפי'. וליכא למימר יתננו לפדיון שבויים דהויא מצוה רבה כדאמר [פ\"ב] דב\"מ (ל\"ג ע\"א) דשאני הכא דאיכא יורשי' שהן ראוי' ליורשה מן התורה [וגם עניים] הן וענייך קודמי' וכל זה לא ישייך התם גבי איפרא [הורמיז] דשדרה ארנקי דדינרי ואמרה תהוי למצוה (ב\"ב י' ע\"ב) וק\"ל. ולענין מה שהי' בחדר שאמרה לאחיה כל מה שבאותו חדר יהיה לך ולאחיותיך שקל האח פלגא לבדו ואידך פלגא האחיות כי ההוא דאמר לדביתהו נכסי לך [ולבניך] ואמר רב יוסף (ב\"ב קמ\"ג ע\"א) קנאו אתתא פלגא כדתניא והיתה לאהרן ולבניו ותניא מחצה לאהרן ומחצה לבניו והלכתא כרב יוסף בשדה ענין ומחצה ועוד דאפי' אביי הוי מודה בדין זה כי היכא דמודה דשקל אהרן משום דאהרן בר חלוקה [בלא אמירה הוא] ועוד את\"ל דל\"ד לאהרן דה\"נ [אחיה] נמי לא הוי שקיל מידי במה שבחדר אי לא אמרה הכי בהדי' לפי שכבר [יחול] צדקה ממ [בההוא] דאמר לדביתהו נכסי לך [ולבניך] דאמר רב יוסף קנאה אתתא פלגא [הלכתא] כותי' כדפי' ואין להאריך. ולר' יצחק הכהן עוד יש לי לדקדק במאי דקאמרה אם תמות היא תעשה המוטב דל\"ד כלל [לההוא] דאיפרא הורמז דשדרה ארנקי דדינרי' לקמי' דרב יוסף ואמרה תהוי למצוה רבה דכיון דשדרתה ליד גבאי דר\"י גבאי הוי כדאי' פ' החובל והוציאה מידה לשם כך ודאי יש לתן אותו לצדקה ולמצוה רבה אבל בדין זה ליכא הוכחה כלל שדעתה הי' להוציא הממון מיד יורשיה ולתנו צדקה לאחרי' וההיא דקאמרה הכי עשה בו המוטב לא נתכונה אלא להשיב לו על מה ששאל ממנה מה לעשות במה שבידו ואמרה אם תמות עשה בו המוטב המוטל עליך ואיכא למימר שלא נתכונה זאת אלא שלא יעכבנו לעצמו אלא יצתנהו ליורשי' ותדע [מספיקא] לא תלי' דלמא לצדקה [קאמרה] לאפוקי מחזקתי' דאמר פ' האשה שלום (יבמות קט\"ו ע\"ב) מצא כלי וכתב עליו ק' קרבן ת' תרומה ורבי יוסי פליג ומסיק דלכ\"ע חיישי' שמא פנו לקולא ולא לי' בספיקא דלמא קרבן הוא או תרומה לאפוקי מחזקתי' והאי דקאמר ת\"ק היינו משום דממוכחא מלתא דאסירא דאם איתא דפינו [מכפר הוי כפר] ליה וה\"נ משמע פ' זה בורר (סנהדרין ל' ע\"א) הרי שראו את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר [שני] הם אם כמוסר דבריו קיימי' ואם כמערים לא אמר כלום אלמא היכא דאיכא למתלי בהתירא תלינן ולא אמרי' מספק נפק ממונא מחזקתי' אע\"ג דלהדיא אמר של מעשר [שני הם] תלי' דלהערים נתכוין כ\"ש בדין זה שאין במשמעות לשונה כלל שהי' דעת לתתנו לצדקה וק\"ל. והא דחיישי' בפ' המפקיד (בבא מציעא ל\"ח ע\"א) שמא עשאו תרומה ומעשר על מקום אחר ההוא לאו משום חומרא הוא דחיישי' אלא היינו טעמא דכל חששא דאיכא למלי תלינן כדי לאוקמי הפקדון על חזקתו כדי שלא יגע בו הנפקד למכרו אלא [יניחנו] כמו שהוא עד שיבואו הבעלים וכן פי' ר\"י שם. ושלום מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"תתקצט. ראובן שהלוה לשמעון י' זקוקי' לתת לעניים של קהילה אחת י' רבעים לשנה [שמעון] לא יתן אותם ואע\"ג דאמרי' בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס\"ט ע\"ב) לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ה\"מ מר [ברי' דרב פפא (שם) דהוי שקל אוגנא דקירא מקיראי] וא\"ל לאבוה דליזפו זוזי וכן שרי ליה לאינש למימר לחברי' הילך ד' זוזי ואזפיה לפלניא זוזי אבל כה\"ג אסור כמו תן מנה לפלוני ואקדש [אני לך] דמקודשת מדין ערב דחשיב כמו דמטי לידיה בפ\"ק דקידושין (ז' ע\"א) ודבר זה למדתי [מדברי ר\"י בפ' הזהב (בבא מציעא נ\"ז ע\"ב) בההוא דמקבל עליה [לספק סלתות מד' ועמדו מג'] וכו' ומיהו נ\"ל כיון דאין משתכרין לא בשל עניים ולא בשל הקדש ואמר נמי הקרן זו לצדקה נהי דלאותם עניים של קהילה שהתנה עמו המלוה לא יתן דהוי רבית מיהו לעניים אחרי' אם הרויח בהם [יתן] דלא גרע ממעות של יתומי' שמותר להלותם קרוב לשכר ורחוק להפסד ומיהו לעניים של אותה קהילה שהתנה עמו המלוה אסור לתן ואפי' אם הרויח דאמרי' (ב\"מ ס\"ד ע\"ב) אע\"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א\"צ להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר וכ\"ש הלוני ודר בחצירי."
],
[
"תתר. וששאלת על אודות ראובן שנדר לתן לאשתו [ב'] זקוקים עד חנוכה מכסף הניתן [אז] ע\"מ לקבל גט ממנו ועתה אתה אומר שביום ראשון של חנוכה נפסל המטבע וצוו העירונים שלא לשאת ולתת אלא בכסף וריברג\"ש [נראה] שיש לתן לה כסף ראשון אם הואנותן ערב חנוכה דכיון דאמר עד חנוכה הוי זמנו עד שיגיע כדתנן בנדרים פ' קונם (ס' ע\"א) ומייתי לה בקידושי' (ס\"ד ע\"א) האומר עד הפסד אסור עד שיגיע הפסח עד שיהא אסור עד שיצא ומסיים זה הכלל כל שזמנו קבוע וכו'.",
"וששאלת אם תמות תוך הזמן קודם שיגרשנה אם זכה הבעל בערבונות כיון שלא אמרה אלא בלשון ירושה שאם תמות תוך הזמן שאביה ירש הב' זקוקי' מכחה [נראה שאין] הבעל יורשה ואע\"פ שלא גירשה [כיון שנתן] דעתו לגרשה אינו יורשה כדאמרי' פ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ו ע\"א) מעשה באחד שאמר לאשתו תותרנית [היא] נכנס אחריה לבודקה וכו' עד נפלה עליה חורבא ומתה ואמרו חכמי' הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה ומתה אינו יורשה ופסק רבינו שמואל שמכאן יש ללמוד מי שמתה אשתו בתוך קטטה שבדעתו לגרשה שוב אין יורש אותה כדאמרי' במס' גיטין (י\"ח ע\"א) כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות ואע\"ג דאיכא פלוגתא דרבוותא בהאי אי הלכה כרבי יוחנן או כר\"ל בהאי מי שנתן עיניו לגרשה אם יש [לו פירות] או לאו כמ\"ש רב אלפס מ\"מ בהאי שוין שאינו יורשה [מפרק] מי שמת."
],
[
"תתרא. על אודות שמעון אם יש עדים שבקש מראובן שהיה מתיר לו הישוב שנה נ\"ל שהפסיד [שהודה] לו שאין לו ישוב או שמחל כח הישוב ויש להביא ראי' מהא דאמרי' בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל\"ה ע\"ב) אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ופר\"ח אם יש עדי' דיהיב לי' לוקח למרי' דארעא צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ופר\"ח אם יש עדי' דיהיב לי' לוקח למרי' דארעא צנא דפירי דורון להוליכו לביתו נתברר הדבר שאכילת פירות ללוקח ומדידיה יהיב לי' למוכר עכ\"ל וטעמא דאם איתא שהקרקע של מערער לא הי' מקבל ממנו דורון ה\"נ בדין זה אם הי' לו ישוב לא הי' מבקש ממנו להתיר לו ול\"ד להא דאמר התם (ל\"א ע\"ב) עביד אינש דזבין [דיניה] ה\"מ דא\"ל זיל זבנה ניהליה לכל הקרקע עביד אינש דזבין דיני' דלא יתרעם עוד על הקרקע אבל לא עביד אינש דזבין מגמלא אונא דכ\"ש כשיקנה דבר מועט משכנגדו שיחזיק [הלה] בטענתו ויחזיק במותר ולא [יחזיר] לו השאר. ואע\"פ שרבינו שמואל פי' שם פי' אחר כדאי ר\"ח לסמוך עליו בכל מקום וא\"ת והלא ראובן בעצמו לא טען שקנהו ממנו וי\"ל מ\"מ הוא אומר שנמחל לו כח ישובו שהרי טוען שא\"ל תחלה יש ישוב אחר ואיני צריך לשוב עוד שמה ויש לשון זה לשון מחילה אחרי שהוכיח סופו שהוצרך התורה וגדולה מזו אני אומר אם ראובן [אומר] לשמעון חייב [אני לך מנה] כו' ברמז [לעיל קל\"ה] עד א\"כ מחלו לו בלב שלם אע\"פ שלא אמר לשון מחילה כלל היכא דמוכח מלתא אמרי' מחל לו כ\"ש בדין זה שיש בלשון זה לשון מחילה ועוד שהוכיח סופו כדפי'. מ\"ש מורי שהפסיד ישובו משום דינא דמלכותא תמיהני והלא השר לא גרש את שמעון אך נתן רשות לראובן להכניס מי שחפץ ולא נתן לו רשות להוציא ואפי' נתן לו רשות אף להוציא כיון שהשר לא גרשו לשמעון אלא מחמת שבקשו ראובן על ככה לא כל הימנו להפסידו בדברו ומה שמפסיד לו בדבורו ישלם הימנו היינו שיחזיר לו כח ישובו שאל\"כ לא שבקית חיילעניים שעשיר יתן לשר דבר מועט כדי לגרש כל עניים שבעירו. אם השר מעצמו אומר איני חפץ שידור שום יהודי כאן כ\"א ברשות ראובן בהא ודאי מודינן לך שראובן יכול לעכב עליו מדינא דמלכותא אם אמר שום יהודי לא ירדור בארצי אלא מדעתי [ולא] דמי לאותה מעשה שבורחי' היהודים מעירם והשר מחזיק בקרקע שלהם ובא ישראל וקנאם מן השר [דפסק] ר\"י שצריך להחזיר לבעלים ונוטל מה שהחנהו [דהתם] היינו טעמא דהויא גזילה דמלכותא שגזל לזה שדהו או ביתו שקנה וירש מאבותיו או מאבות אבותיו אשר היו מעולם אבל הכא העיר היא של השר ולמי שחפץ נותן רשות ומי שאינו טוב לפניו יכול לעכב עליו אפי' דריסת הרגל ובהא לא שייך למימר טועני' ליורש ונימא דאביו של שמעון קנה כח הישוב מן השר שלא לגרש אותם לעולם דהשתא אם השר בא להוציאו הו\"ל גזילה דמלכותא [דהא] ודאי מלתא דלא שכיח' היא ומלתא דלא שכיח' לא טעני' ליתמי כו שהוכיח ר\"י משילהי המוכר את הבית (בבא בתרא ע' ע\"ב) אבל אין לי להביא ראי' מדאמרי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ\"ד ע\"ב) [בעובדא] דדורא דרעואתא באגי [מטמרי הוי] דאינהו גופייהו לא יהבי טסקא והחזיק בה אדם דיהיב טסקא וזבנו הקרקע למאן דיהיב טסקא כו' ה\"נ ראובן נתרצה לתת לשר המס ולא [שמעון] דהא ודאי ל\"ד דהתם ודאי הקרקע חייב בטסקא אפי' אם הבעלים הולכי' להם אבל בכסף גולגולת ומסים אינו חייב כשאינו דר תחת השר וגם היהודי' אינם מכודנים להתחייב בכל מקום שהם כמו שהגוים מכודנים אלא רואין אותן כמו שהן בני חורי' שירדו מנכסיהם ולא נמכרו ממכרת עבד וכן המלכות נוהגת וכן פסק ר\"י מיהו בלא ראי' י\"ל כן כאשר כתבתי לעיל ומ\"ש אדוני שיכול לבא לידי שפיכות דמים אם יהיו ביחד הטל פשרה ביניהם. ויעלו שכר זה לזה וידחה שמעון מפני ראובן כדאמר גבי ספינות פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל\"ב ע\"ב) תדחה את שאינה טעונה כו' ועוד שחובתו היא מעשיו מקולקלים [ופעמים] רבות ראיתי בהקהילות שלוקחים הישוב לאחד עבור דבר מועט כ\"ש בי דינא דמר דאלים לאפקועי ממונא ושלם מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"תתרב. לאה השכירהבית ומתה ועתה היורשי' אינם רוצי' לתן אלא כפי מה שדרה בה או להושיב בו בני אדם שהם רוצים. ובקצרה אשיבכם הנראה בעיני אם לא נתנה אמם כבר כל השכירות היורשי' פטורי' מלתת מה שלא דרה בו כיון דנאנסה שהרי מתה כדאמרי' פ' האומני' (ע\"ז ע\"א) האי מאן דאגיד אגירי לדוולא ואתא מטרא פסידא דפועלים כיון דבעה\"ב אנוס ולא צריך ואע\"ג דאמרי' בההוא פרק (ע\"ט ע\"א) השוכר את הספינה הפסיד ספינתו אבל גבי פועלים דלא הפסידו ממנו כלם אלא מה שמתבטלי' כיון דבעה\"ב אניס לא יתן להם כלום ה\"נ מיתה אין לך אונס גדל מזה מיהו ממה שדרה בו כבר אם לא ידוע שנתנה יתנו יורשי' משלם דאלו בעיא למיהדר עד השתא לאו אגרא בעיא למיתב כדאמרי' התם (שם) השוכר את החמור ומת בחצי דרך כל זה יש לי ללמוד מפי' ריב\"ן שפי' בההיא דהשוכר את הספינה. ומעשה בא לידי באחד ששכר מלמד ומת התינוק בחצי הזמן ופטרתי את הבעל ממה שלא למד עדיין מטעמא דפרי'. ואם נתנה כבר כל השכירות יש כח ביד היורשי' להשכיר חלק שהי' לאמם לדניהא מינה או לדכותה אבל לא לקדשה מינה כדאמרי' התם (ע\"ז ע\"א) האי מאן דאוגר אגירי ושלים עבידתא בפלגתא דיומא אי אית ליה עבידתא דניחא מינה או דכות' מפקד להו גביהו אבל לא דקשה מינה ואם לא ימצאו יחזור ליורשי' כפי חשבון כמה אדם רוצה לקח פחות שלא היתה דרה ממה שהיתה דרה בו וכעין זה בכמה דוכתי כפועל בטל. "
],
[
"תתרג. שמא על שאילת [שלום] חתמו (גיטין פ\"ז ע\"א) מכאן רצה הר\"ר יחזקיהו לפסול כתובה אחת שהחתן היה חתום בה תחלה ועדים היו חתומי' תחתיו דכי היכא דאמרי' הכא שמא על שאילת שלום חתמו ולא אעיקר הגט שלמעלה ה\"נ שמא לא חתמו אלא שפלוני הוא חתן ואני דקדקתי מכאן דהכתובה כשירה דהא אמרי' (ב\"ב קע\"ו ע\"א) קודם חיתום שטרות היכא דכתב אני פלוני ערב אינו גובה מן הערב אלא מנכסים ב\"ח דאמרי' דחתימת העדים לא קימי עליה אלא על עיקר השטר שלפני פניו ה\"נ [אמרי'] דהעיד' לא מסהדי על שהוא חתן אלא אעיקר כתו' קא מסהדי והא דאמרי' שמא על שאילת שלום חתמו ולא אעיקר הגט [היינו] טעמא משום דכתב בתו הגט קודם שיטה אחרונה שאילו בשלומה להכי חיישי' דלמא אשאילת שלום חתמו אבל פלוני ערב שהוא כתוב אחרי סיום כל [השטר] וכן פלוני בן לוני חתן שכתוב אחרי סיום כל הכתובה ודאי לא קיימי עדי' עליהו אלא אעיקר השטר א\"נ י\"ל דמסתמא סהדי [מסהדי] על עיקר השטר שנכתב בשם הלוה שהוא חייב יותר מן הערב שאן סברא דקיימא [אהערב] ולא [אלוה] דהא לא יתבע מן הערב תחלה וכן גבי כתובה כיון דחייב לה כתו' ואפי' לא כתב לה [מסתמא חתמו] אכתובה אבל גבי גט איכא למימר דלמא אשאילת שלום חתמו משום דאשה לאו לגירושין עומדת ועוד משום חומרא דאשת איש וטעם ראשון נ\"ל יותר ועוד הבאתי ראי' מהא דאמרי' לעיל (ב\"ב קס\"ב ע\"ב) [מלאוהו] בקרובים כשר ולא אמרי' כיון דחתימת הקרובי' למעלה מן העדי' דלמא חתימת העדי' עליהו קאי ומסהדי שפלוני קרוב הוא בן פלוני פלוני בן פלוני ואע\"ג דהיכא דחזי' דכתם קרוב או פסול קודם שחתמו הכשרי' איכא מאן דפסל בפ\"ב דגטין (י\"ח ע\"ב) א\"כ ה\"נ היל ליפסל היכא דחזי' לחתן [דהתם] מקמי סהדי י\"ל דשאני התם דהרואה שהוא חותם ברישא סבור [שלשם] עדות [חתם] ואתי לאכשורי קרובי' או פסולי אבל הכא כיון שכותב פלוני בן פלוני החתן הכל יודעי' שלא לשם עדות חותם אלא לכבוד בעלמא ועוד למה הי' לנו לפסול אי משום דהי' כתב ידו בין העדי' לשטר \"ש דעדיף טפי כתב ידו ועדי' דאיכא תרתי ואין להקשות מ\"ש דהכא אמרי' היכא דכתב אני פלוני ערב דלא קיימי סהדי עליה [אלא] אעיקר שטרא ולעיל (ב\"ב קס\"ג ע\"א) אמרי' היכא דאיכא טיוט בין העדי' לשטר דסהדי אטיוטא חתמו די\"ל דלעיל ודאי איכא למימר הכי משום דאמרו דחתמו [חתימתן] באמצע קלף חלק והיו יראים דלמא אתי אינש דלא מעלי וכתב עלי' [מאי דבעי להכי [טייטו] קצת לפני חתימתן ואינהו נמי עבדי לטיוטא אבל הכא גבי פלוני ערב ליכא למימר הכי."
],
[
"תתרד. דברי ריבות בשערינו על אודות ראובן שהי' לו בכור ופשוט ובת והשיא את הבת וכתב ונתן לחתנו מהיום ולאחר מיתה לטול כא' מן הבנים ואח\"כ מתה אשתו ונשא אחרת והוליד בנים ממנה ומתה גם השנייה ונתן להם קצת מטלטלי' בחייו במתנה וזיכה להם ע\"י אחר וגם שירשו עם [שאר] אחיהם חלקם המגיעי' בירושה אח\"כ מת גם הוא וטוען החתן [לי מגיע שלי] מן הנכסים כי עדיין לא נולדו בני השניי' ולחמי לא הי' בידו לתת להם כלום כי שטרי קודם וזקנים של בני השנייה הוא האפטרופוס שלהן טוען ונתרצה ופישר עמו לתת חלק חמישי ושוב נזכר על חלק בכורה וטען חוזרני בי כי אין לו כ\"א חלק ששי וגם בני השניי' תובעי' כתו' בנין דכרין והשיב האפטרופוס שאין לה לבת אלא מה שישאר על כתו' בנין דכרין וגם זקינם אפטרופוס של היתומי' בני השניי' בקש מן החתן לגלות לו אם הי' יודע דבר הנעלם מן העין משל חמיו והודה לו בתוך קהל ועדה על מטמון שהראה לו חמיו ותקע כפו שלא לגלותו כל ימי חייו ונטרפה דעת ראובן ג' שנים לפני מותו והתרוהו זקינם האפטרופוס שלא ללכת למקום כ\"א בעדי' ועם היורשי' ומפני פחד המטמון נצפשר האפטרופוס עם החתן להניח לו חלק חמישי ועכשיו החתן חוזר מן הפשרה ותובע השליש מכל הנכסים וגם אומר שהאפטרופוס תפס יותר [ואפטרופוס] כופר והאפטרופוס רוצה לספלו שלא להאמינו בשבועה אחרי שחזר מן הפשרה שנעשה בחרם.",
"תשובה תחלה נדון על המתנה שנתן ראובן לחתנו וכתב בה שיטול מכל נכסיו ממקרקעי ומספרים וממעות כאחד מן יורשיו ושטר מתנה זו כתוב [בה] מהיום ולאחר מיתה הרי [הוא] מתנת בריא וזכה בגוף כל הנכסי' שהיו לו בשעת המתנה גופא מהיום [ופירי] לאחר מיתה והא דאמרי' פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל\"ה ע\"ב) איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכ\"מ כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה מפר\"ת שמפורש בפי' בשטר מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה אבל אי כתוב בה סתמא מהיום ולאחר מיתה הוי מתנת בריא ולא מצי הדר ביה דגופא מהיום [ופירי] לאחר מיתה ויש לו כאחד מן הבנים זכרים שהניח ראובן בשעת פטירתו ודוקא בנכסי' הידועים שהיה לראובן בשעת פטירתו כגון קרקעות וספרים ושאר [חפצים] המסויימים וידוע בעדים שהיו לו בשעת המתנה ולא בנכסי' דאיכא לספוקי בהו שמא לאחר מכאן באו לידו כי אותם לא הי' ראובן יכול להקנות לו דאין אדם מקנה דשלב\"לוהכי אמרי' בהדי' פ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ\"ח ע\"ב) [האומר] תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת [ובבנים] הבאי' לאחר מכאן ובנכסי' של עכשיו אבל בנכסי' שבאו לידו לאחר מכאן לא שקיל דאין אדם מקנה דשלב\"ל ה\"נ כל נכסיו של ראובן שלא יוכל החתן לברר בעדי' שהן של ראובן בשעה שנתן לו המתנה יוכלו היורשי' למימר לאחר כן באו [לידו] דיד בעל השטר על התתונה לבר מן נכסים שהחתן מוחזק בהן ואין ידוע שהיו של ראובן אלא ע\"פ הודאתו של תן דמהימן לומר של חמי הנכסי' ומוחזק היה בהם בשעת המתנה במגו דמצי למימר לא היו של חמי מעלם אלא שלי ובשבועת אפטרופוס ויטול גם בהם חלקו כאחד מן הזכרים. ומן הנכסים שהיו ביד ראובן בשעת המתנה ונתן לחתנו [חלק] מהם מהיום ולאחר מיתה דהיינו גופא מהיום וכו' זכה החתן בחלקו כחלק ירושה של כל אחד מן הזכרים.",
"ומה שנתן ראובן וזיכה בחייו מעכשיו לבניו הקטנים זכו במתנתם והשאר בנכסים מן הנסים שהיו לו בשעת המתנה שמין כמה יעל לירושה חלק כל א' מהם מן הזכרים וכל כך יטול [חתנו של] ראובן מהם שיהא חקו בהם כחלק ירושת אחד מן הזכרים. ואין להקשות איך הי' יכול ראובן לתן מהם לבניו הקטנים אחרי [שנתן] חלקו מהם [כאחיו] גופא מהיום [ופירי] וכו' במתנת בריא דהא לא קשי' דודאי אלו פרש לו בפי' הילך מהיום ולאחר מיתה חלק חמישית או חלק ששית שבהם שוב לא יכול לתן מהם לאחרי' [ולמעט] חלקו אבל עכשיו שאמר תטול חלק כא' [מיורשי] א\"כ נתמעט נמי חלק החתן שהרי לא נתן לו אלא כחלק א' מן היורשי' ולא יטול חלק כחלק הבכור אלא כחלק מהפשוטים דיד בעל השטר [על התחתונה] וזה כדברי האפטרופוס חלק שישי' מן הנכסים הידועים שהיו לראובן בשעת המתנה כדפי' ולא בנכסי' שבאו ליד ראובן משעת המתנה ואילך [ומה שנתרצה] ופישר שיוול חלק חמישי הא טעותא היא שטעה אפטרופוס וחוזר דקיי\"ל בפ' אלמנה (ק' ע\"א) דשליח כאלמנה דאפי' בטעות כל שהוא חוזר כ\"ש הכא דטעה [בשתות] וביתר [משתות] דאפי' ב\"ד גופיהו שטעו [בשתות] מכרן בטל דפסקי' הלכתא כחכמי' בפ' אלמנה. (שם).",
"ועל כתו' בנן דכרין הרבה מגאוני' כתבו שכבר בטלוה ולא היו מגבי' אותה במקומן דטעמא דכתו' בנין דכרין שתקנוה כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ובזה\"ז שמרבי' בנדוניא לבנות יותר מלבנים ל\"צ ולואי שיתן לבנו כלבתו. ומיהו בפי' רב האי ז\"ל [כ'] דלא אלימי רבנן בתראי לבטולי תקנת חכמים וכן אנו נוהגין. וגם מתוך התוס' משמע דנהגו אפי' במטללי כיון דתקינו כתובה אף במטללי ותנאי כתו' ככתבה דמיא ואע\"פ שרמב\"ם כתב ממקרקעי ולא ממטלטלי אנו דנין כדברי התוס' דאלו מעולם לא נתקנה והיה רב האי גאון ורבותינו שבצרפת ובאשכנז מתקנין לנו מן הדין הי' לנו לקבל תקנתם כ\"ש השתא שתקנוה חכמי' ואלו רבותינו כתבו לנו שאין לבטלה שצריכים אנו לקיים. ועל הפשרה שעשו וקבלו בחרם שלא לחזור נהי דאין האפטרופוס רשאי לחוב בנכסי יתומי' [רשאי הוא] לחוב ע\"מ לזכות (קידושי' מ\"ב ע\"א) אם נראה לו שיבא לידי זכות יתומי' שמתוך כך יגלה להם החתן את המטמון וכחתן אין יכול לחזור בו מן הפשרה שקבל בחרם ויעמוד באמונתו וישגא מאד [באחריתו] ואם יחזור בו מן הפשרה נמצא מפסיד משני צדדי' ואם ישמע לי ישמח בו לאחר הזמן והחתן ישבע שבועת האפטרופוס ויודה בשבועתו כל מה שיש ברשותו משל חמיו. מאיר ב\"ר שמעון זלה\"ה."
],
[
"תתרה. יורינו מורינו על עסקי ד' יורשי' שירשו מאביהם ערבונות שעומדי' ק\"י זקוקי' כסף צרוף והם של השר הלנט גרינ\"א ותובע האחד לחלוק כי אין לו מה לאכול ולבניו אם לא שיחלקו עמו והם אינם חפצים לחלוק כי יראים שהשר יעליל עליהם ועל הקהל כי אין יכולים לחלוק אם לא שיחתכו החגור ושאר חפצים לד' חלקים והשר הוא מוזחק בכל המלכות ואם יחתכו החגור ושאר חפצים יעליל עליהם ועל הקהל ועוד [אומרי'] שערבונות אינם שוין הקרן ויש להם להפסיד בחלוקה כי ]אומרי'] להמתין עד שיתרווח המלכות מן התגור ויעשו ע\"י שחדים שיפדם ויתן [קרן] ופירי והלה משיב זה כבר ג' שנים שעלה עליהם רבית יותר מד' זקוקי' ומה יוכל להעליל כי עלה עליהם כלפי כפים משוים ועוד אומר עד מתי ימתין כי כבר המתין יותר משנה אחרי מות אביהם ועוד אומר שיתנו לו הקרן או פחות כפי שומת העולם כי אין לו אלא [דירתו] וזה אינו יכול למכור ואין לו מה יאכל הוא ובניו ואין לו פרנסה ממקום אח הם אינם יכולי' לקנות שמא יוחלטו ולא יוכלו למוכרו מפני עילת השר ודברי מי יכשר הודיענו.",
"תשובה חזרתי בכל צדי תורה ולא מצאתי מגמרא ומסברא שיוכל שותף לכוף את חבירו לחלוק היכא דאיכא פסידא ואפי' לא ברי הזיקא וכ\"ש היכא דברי הזיקא טובא לארבעי אריא אמצרא דאמרי' בפ' כל הגט (גיטין ל\"א ע\"ב) בג' פרקים [בודקין] היין בפרוס הפסח כו' עד למאי הלכתא לשותפי' פי' דשלא בפרקים הללו אין שותף יכול לכוף את חבירו למכור ולחלק דאיכא פסידא וגדולה מזו אמרי' בפ' הגוזל (בבא קמא קי\"ד ע\"א) האי בר ישראל דזבין ארעא כו' דשמתינן ליה משום דארבעי' אריא אמצרא כ\"ש הכא שלא יכול לכופם לשמוע לו ולסייע' לארבעי אריא אתרוייהו אנפשי' ואאחברי' ועוד אמרי' (ב\"ק קי\"ז ע\"ב) ההוא גברא דהוי מפקיד כסא דכספא סליקו גנבי עלי' כו' עד ואי לא אמיד אדעתא דכסא דכספא אתו ופטור והכא אנן סהדי וברור שאם ימכרו החפצים אדעתא דחפצים הללו יעליל עלילות עליהם שלא יוכלו להמלט ממנה בדבר גדול ואמרי' (ב\"ב ז' ע\"ב ח' ע\"א) כופי' בני חצר זה את זה לבנות להם בית שער ודלת לחצר וכופי' בני העיר זא\"ז לבנות להם חומה דלתים ובריח ולפרשאה [ולטרזינא] וכו' וכהנה רבות דכופין שותפי' זא\"ז סייע בכל מילי דנטירותא דלא לימטי פסידא. ואם ראובן צריך למעות ואין יכול להמתין יטול חלקו וימכרנו בפחות משויו לאחיו או לאחר שיכניס עצמו בספק זה או יעשה עם השר שיהא אחיו מסולקים ממנו מכל עלילות וערעורים שיאמר כן לשר חלקתי עם אחי והגיע לחלקי משכונך ולא יהא לך עסק זולתי עמדי או בשום ענין שיוכל לעושת שיאמרו הקהל שיש די שלא יצטרכו אחיו לירא משום עלילה ואם יתבע אז ראובן לחלוק שומעי' לו לחלוק בדמי ולא לחתוך החגורות דא\"כ קמפסדי ליה."
],
[
"תתרו. יאיר עינינו מוהר\"ם על אודות רחל האלמנה שתבעה לדין לאה אלמנת שמעון וטענה שנתנה בידה רביד בעלה [שוה] ט\"ו זקוקי' לפרנסה בהן [אותה] ואת שפחתה ועוד קבלה עליה רחל [שתהיה] עמה בתוך ביתה כי יש לה חצי הבית ולאה ובעלה קבלו עליהם לתן רבית מן הבית לגוי אשר צריכה רחל לתת מן הבית מידי שנה וגם אותה [בית] תובעת ולאה אומרת שאין ידה משגת לפרסה פה ורחל אומרת אשר אין שוה לה לצאת מן העיר מקרוביה ומבתה וממקום תפלה במנין והשטר כתוב בסתם ולא פי' במקום הנתינה ועתה האר עינינו אם יכולה רחל לכופה [לפרנסה] פה ועוד אנו מסופקים אם צד אחד ברבית הוא כי הוא כתוב בתנאי שלהם שאם תמות רחל בחיי שמעון או לאה אז נחלטו הט\"ו זקוקי' ואם ימותו שניהם בחיי רחל אז יחזירו לה הכסף מלבד שינכו לה רביע לשנה הנזכר למעלה נמצא שאם ימותו שניהם בחי רחל אז אכלה היא ושפחתה העודפת שעודפת מזונותיה מדירת קרקע ולא [קיי\"ל] כר' יהודה דאמר (ב\"מ ס\"ה ע\"ב) צד אחד ברבית מותר וגם הודיענו אם יכולה לנכות] מה דאכלה מן הט\"ו זקוקי' אשר בידה והמותר יחזיר לה ועוד הביננו על רחל זאת [שכתבה קרקעותיה] מהיום ולאחר מיתה לאחיה ולשאר בני אדם ולצדקה אך שתהא רשאה למכור מדוחק מזונות ופרנסה ובגדים ועתה תובעת למכור בי' זוקי' [שאומרת] כי זקינה היא ואף שלאה מפרנסה [העדפה] צריכה ואחיה אינו פה אך הנמן שהשטר בידו אומר שא\"צ מזונות הרי לאה מפרנסה וגם יש לה בגדים די והיא אומרת שאין לה ובשטר הזכיר דוחק מזונות ופרנסה.",
"תשובה על לאה ועל רחל כאשר שאלתם כו' כן נ\"ל דשתיהן יכולין לעכב, רחל יכולה לומר על דעת [שאצא ממקומי ומדירתי] לא עלה על דעי ולגור בכפר בלא מנין ובלא תפלה ועוד וכי תעלה על דעתה לעבור הים שתלך עמה ואיזה שיעור [אתה] נותן לדבר אלא ודאי אזלי' בתר אומדן דעתה דמוכח שלא ע\"ד לצאת מביתה לכת אחריה ומאן ציית ללאה דעקרה רחל משיכנ' וסיבת' וגדולה מזו אמרי' ס\"פ השואל (ק\"א ע\"ב) נפל ביתא דמשכיר א\"ל לא עדיפת מינאי ומוציא את השוכר מביתו שהשכיר דדעתא דהכי שהוא יחזור למצא דירה אחרת לא השכיר לו ביתו כ\"ש הכא שבאותה שעה היתה רחל דרה בביתה כמו עכשיו ועל דעת שתניח דירתה ותלך אל עם אשר לא ידעה לא נתנה לה את שלה. ולאה כמו כן יכולה לחזור בה אחרי שבא לה אונס שאינה יכולה להתפרנס פה שאשלח לך ולשפחתך מזונות לא קבלתי ומיהו אם רחל רוצה לקבל לפי ברכת הבית נראה שלאה צריכה להעלות לה אלו היה בתנאים ואלו לא היה איסור רבית בדבר כדאמרי' פ' הנושא (כתובות ק\"ג ע\"א) גבי [אלמנה שאמרה] א\"א [לזוז] מבית אבא דיכלי' היתומי' לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות כו' ואפ\"ה יהבו לה לפי ברכת הבית. מיהו בדין זה שתנאי שלהן בטל מפני איסור רבית דצד אחד ברבית אסור ואפי' לרבי יהודה דשרי ה\"מ היכא דהדבר תלוי ביד הלוה לעשות שלא יהא כאן רבית אע\"פ שיתקיימו תנאיהם כמו בבריתא דרב אושיעי' (ב\"מ ס\"ה ע\"ב) אם יוקירו הפירות [אם] ישלם דמיהם הרי כאן רבית [אם] לא ישלם דמים כ\"א פירות אין כאן רבית וגם משכון לו בית משכון לו שדה וכן מכר לו השדה דמייתי עלי' דרב יהודה הכי הוי כדפי' ואין להאריך אבל בדין זה אין הדבר תלוי בלאה לקיים הפיסוק שלא יהא רבית אלא בידי שמים הוא שאם ימותו שניהם בחיי רחל נמצא שאכלה רחל ושפחתה ברבית דאנן סהדי דבשביל שיכניסנה לאה ביתה לא היתה מפרנסה וגרע טפי טובא [מן] פרדיסא (ב\"מ ע\"ג ע\"א) דרב אסר אע\"ג דזימני' [דהוי] ביה תיוהא וק\"ל ודמי לסאה בסאה אע\"ג דלא הוי אלא צד אחד ברבית דשמא לא יוקירו הפירות אפ\"ה ודה ר\"י דאסור אם הוקירו כיון דאין הדבר תלוי בלוה לבטל שלא יהא כאן אלא בידי שמים תלוי הזול והיוקר. ולאה תעכב בידיה מן הט\"ו זקוקי' כשיעור פרנסת רחל ושפחתה דאע\"פ שאמרו (ב\"מ ס\"ד ע\"ב) דהדר בחצר חבירו של מדעו א\"צ להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא ול\"ד להא דאמרי' פ' איזהו נשך (בבא מציעא ס\"ז ע\"א) כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ה\"מ היכא דמשכן [לוה] למלוה שדה דתפיס לשדה ואי מפקי' מיני' היינו אפוקי אבל רחל דל\"ל משכון ליכא [אפוקי] מיהו אם אתפסה לאה לרחל משכון במעותיה לההוא דמיא. ועל רחל שנתנה במתנה מהיום ולאחר מיתה את קרקעותיה לאחיה ולצדקה ולשאר בני אדם ובלבד שלא תצטרך למכור לפרנסה ולמזונות אבל [אם] תצטרך למכור לפרנסה ולמזונותיה תמכור מה שתצטרך אם ידוע שא\"צ למכורלא תמכור ואם אין ידוע אם צריכה אם לאו [והיא] אומרת צריכה אני תשבע שצריכה ותמכור כדי ששה חדשים ולוקח מפרנס אחד לשלים יום כאלמנה המוכרת למזונות בפ' אלמנ (צ\"ז ע\"א) והא דאלמנה ניזונית בלא שבועה [שצריכה לזונה] היינו משום דסוף סוף כשתבא לגבות כתו' צריכה לשבע ותשבע אז על כל הלכך תשבע בסוף לא בתחלה אבל הכא דאן [סופה] לשבע לא תמכור כלום אלא בשבועה ואם תשבע עכשיו שלעולם לא תמכור אלא לצורך מזונות ופרנסה לא תצטרך לשבע פעם אחרת משיעברם ו' חדשים אלו ותצטרך למכור פעם שנית ושלישית. ושלום מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה."
],
[
"תתרז. על יורשי ראובן התובעי' משמעון חומש שהיה בידו שהיה של אביהם ושמעון משיב כי הוא ממושכן מאביהם בב' זקוקי' ושאלתם אם ראוהו עדים בידו מי הוי דברים העשויי' להשאיל ולהשכיר הלא ידעתם שבמלכותינו נוהגין כרש\"י דלא מקרי כל ספרים עשויי' להשאיל ולהשכיר אלא ספרו דאגדתא אבל לא תורה נביאים וכתובים שנתנו לכתוב ולא כל שאר ספרים שנתנו לכתוב עתה ואפי' לפר\"ת הכא ודאי לאו בתורת שאלה ושכירות אתא [לידו] לדברי מקצת [שאמרו] ששמעו כן מפי [המוריש] שבשעת מיתת [אמר] שבתורת משכון אתא לידיה ונהי דלגבי שארלא מהימני כמו זה אחי אינו נאמן גבי שאר אחין (ב\"ב קל\"ד ע\"א) מ\"מ לגבי נפשיהו מהימני הני יורשי' כדאמרי' נוטל עמו בחלקו (שם) מיהו סוף סוף גבי כולהו נאמן בשבועה [שעל] כך ממושכן כפי' רש\"י דשאר ספרים אינם עשויי' להשאיל ולהשכיר וכן נוהגין בכל מלכותינו ושמעון יזהר היאך ישבע כי אם נדר ב' זקוקים ע\"מ שישלים בינו לבין בנו לא הוי מחוייב לתן לו ב' זקוקים אלא שכר פעולה ואין לו אלא שכרו כדאמרי' פ' הגוזל (בבא קמא קט\"ו ע\"ב) גבי זה בא בחביתו וכו' עד אם אמר [אציל] את שלך [ואתה נותן לי את שלי חייב לתן לו ופרכי'] בגמרא לימא ליה משטה אני בך מי לא תניא מי שהיה בורח מן בית האסורים והיה לו מעבורת לפניו ואמר טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו והכי אמרי' ס\"פ מצות חליצה (יבמות ק\"ו ע\"א) גבי חולץ לה ע\"מ שתתן לך מאתים זוז וכן אני אומר על כל שאר השדכנים ואין להאריך מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"תתרח. וששאלת על רובי הר' ליעזר שחילק עם [שמעון] בחוב אחד והניחו לטול חלקו בחוב מה שפרע הגוי והנותר לקרובי אם יכול לטול העולה בזקיפת החוב דשותף אין חולק שלא לדעת חבירו אבל לדעת חבירו חולק וכשלקח כל חלקו שהיה לו באותה שעה בחוב ופרעו הגוי בחצי החוב וקבל השותף חלקו מדעת שותפו ע\"מ להסתלק באמירה בעלמא פליג דהיכא דאיכא פסידא שותף חולק שלא לדעת חבירו באמירה בעלמא כדאמרי' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קט\"ז ע\"ב) גבי שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד והציל ואמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו כו' עד כגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר פליג לא אמר לא פליג וה\"ה [היכא] דליכא [פסידא] באמירה בעלמא פליג לדעת חבירו דכך הוא היכא דליכא פסידא לפלוני באמירה מדעת שניהם כמו היכא דאיכא פסידא שלא לדעת חבירו דאיכא נמיר בית כמו שאפרש.",
"וששאלת על חוב שהי' לו עם אחרים וחלקו י\"ג זקוק ויאמר אל אחיו השב את כספי וטול חלקי מן החוב ונטל אחיו מן הריוח זקוק אם יש כאן איסור רבית נראה דאין כאן איסור רבית דהא ליכא הלואה דלאו אגר נטר ליה הוא שהרי קרובי לא קבל אחריות עליו מן החוב. ומה שאני אומר שאין אדם יכול למכור לחבירו חובו שאם הבריא אומר הלואתי לפלוני כו' (ב\"ב קמ\"ח ע\"א) היינו לענין זה אם ירצה לחזור יכול לחזור ה\"נ אי בעי קרובי מצי אמר ילך י\"ג זקוקי' ותניח לי חובי ואטול אני הקרן והרבית מה שעלה על החוב דברשותא דידיה עלה ואפי אם קרובי לא הי' שואל הרבית אסור לכשנגדו לעכבו בלא רשותו עד שימחול לו בפי' אבל אי מחיל מחיל דאיסור רבית לאו כדפי'."
],
[
"תתרט. הכהן [הגדול מאחיו מו' מורה צדק אשר דבריו תוקים וכראי מוצקים, אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, אמרות אדוני אמרות טהורות בצדק מנוקים, הכהן בכיהונו מו' הר' אליקים, מן המזבח ולמעלה אין בודקים אדוני ומורי] שאל על ראובן שהכירו ספריו ביד שמעון שנגזלו לו ביום גזירה ונודע לכל שגזלום וגנבום למדתנו רבינו בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ד ע\"א) המציל מן הגייס ומן הנהר ומן הלסטים אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ודייק בגמרא עלה אם נתייאשו אין סתמא לא אמר רב אשי ל\"ש אלא לסטים גוים הואיל דדיינו בגיתי אבל לסטים ישראל כיון דאמרי מי יימר אפי' סתמא נמי מייאש אלמא חזי' בלסטים גוים אי לא שמעי' בהדי' דמייאש אמרי' סתמא לא מייאש הלכך שמעון דקנאו מיד הגוי במאי לקנינהו שינוי רשות בלא יאוש מי איכא למ\"ד דקני, וא\"ת וזה תני בתוספתא דמעשר שני בפ\"ק ומייתי לה בהגוזל בתרא (קט\"ו ע\"ב) מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס בה כנגדו לא יאמר פירות שיש לי לי בביתי מחוללי' על מעות הללו ואם אמר דבריו קיימי' ומוקי לה התם [דוקא] שיכול להציל ע\"י הדחק הא אינו יכול להציל כלל לא אמר כלום משום דמסתמא אייאושי מייאש אלמא דלסטים שאינו יכול להציל מידו סתמא מייאש י\"ל ההוא באנס ישראל משום דאמר מי יימר סתמא מייאש א\"נ י\"ל אפי' תימא בלסטים גוי ובדבר שאין בו סימן כגון מעות דאיירי בהו [התם] דהוי דבר שאין בו סימן ואפי' אם ימצאהו ביד הלסטים מצי למימר להד\"ם.",
"ולענין להחזירו בחנם יפה כתב אדוני דדמי לגנב מפורסם דלא עשו בו תקנת השוק וצריך להחזירו בחנם דאפי' גנב מפורסם שמוכר חפץ אחד אע\"ג דלא ידיע אם זה החפץ גנוב אתו ונמצא שהוא גנוב צריך זה הלוקח להחזיר בחנם דהו\"ל לאסוקי אדעתי' דלמא גנביה כ\"ש האי דידיע שגזלו וגנבו דלא הו\"ל למזבניה וצרך להחזירו לבעלים בחנם [כיון] דמוכח דל אייאש. וכבר בא מעש לפנינו על א' שקנה ספרים בדורינגין מן הרקים המחזרים במלכות כמדומה לי בו' זקוקי' ושוב באו הבעלי' ותבעו הלוקח לדין וחייבנוהו להחזיר בכנם משום דגנב מפורסם היה שלא עשו בו תקנת השוק. ועוד מעשה בא לידינו בראובן ששאל ספר משמעון כדי ללמוד בו והלך ומשכל ללוי וצוה לו [ללוי] להסתיר הדבר כי אמר אם יודע לשמעון יקפיד [מאד] כי לא השאילני אלא ללמוד בו ונחלט הספר כי ראובן לא הי' יכול לפדותו ותבע שמעון את לוי לדין והודה לו בכל הדברי' שכך צוה לו ראובן להסתיר הדברי' כו' וחייבתי את לוי להחזיר בחנם דהו\"ל ראובן לענין ספר זה כגנב מפורסם כיון דשלא מדעת שמעון משכנו. ואין להקשות מהא דתנן בפ' השולח (גיטין מה ע\"א) אין לוקחין ספרים תפלין ומזוזות יתר על כדי דמיהן מפני תקון העולם ומשמע הא בכדי דמיהן לוקחי' הא לא מיירי שידוע לנו [גזלום] הגוים מיד ישראל אלא מיירי שאין ידוע לנו איך באו ליד הגוים. גם אין לי להביא ראי' משם מדפריך בגמרא [הא] בכדי דמיהן לוקחי' ש\"מ ס\"ת הנמצא בידי גוים קורי' בו ולא משני בידוע שישראל כתבו והגוי גזלו מידו מדלא קא דחי לי' הכי ש\"מ כל כה\"ג אפי' בכדי דמיהן לא דאלו הי' לוקחו הי' צריך להחזיר לבעלים בחנם ונמצא מפסיד מעותיו דלאו ראי' היא לדברי דאלו מיירי בכה\"ג שגוי גזל אותו א\"כ הול\"ל אין פודין ספרי' כו' דומי' דרישא דקתני אין פודין השבויים ומדקתני אין לוקחין ש\"מ שלא גזלום אלא נמצא בידו [ואין] אנו יודעי' איך באו לידו ושמא מצאום או הציל מן הנהר ונתייאשו הבעלים או שמא כתבום בעצמם ואתא לאשמועי' אע\"ג דאין קורין בו לוקחי' אותו בכדי דמיהן כדי [לגונזן] וא\"ת ולוקמי' בידוע שהציל מן הנהר דבתר ייאוש אתא ליד גוי [ושל] ישראל הי' ויש בהם סימן דישראל כתבם דהשתא שייך שפיר למתני אין לוקחין כו' י\"ל אכתי אמאי שני בלישנא למתני אין לוקחין ולא תנא אין פודין כלישנא דרישא ולוקמי' בגוי שגזלו מישראל אע\"ג מדקתני אין לוקחי' איכא למימר דאתא לאשמועי' דאפי' בכה\"ג [דחיישי' דלמא] כתבו הגוי בעצמו ואין קורין בו [אפ\"ה] בכדי דמיהן פודי' כדי לגונזן ודקשי' למר אההיא דפ' חלק (סנהדרין צ\"ד ע\"ב) אמאי טהר ממון י' שבטים כיון דנפלו ליד סנחריב יפה תירץ אדוני דבחזקה דכבוש מלחמה שאני גופו [קנה] ממונו לא כ\"ש, ועוד י\"ל דדמי לאבידה ששטפה נהר דאפי' בדבר שיש בו סימן מייאש [ה\"נ] סנחריב [לאו בר אקומי'] בדינא הוא. מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"תתרי. ראובן טען לשמעון איך שמכר לי חפץ של זהב בתורת זהב ועתה שברתי החפץ ומצאתי בו אבר ושמעון אמר לא נדרתי לו כלום אלא כמו שקניתי כך מכרתי ואם תשבע שנדרתי שהוא של זהב אשלם לך ואמר תחזיר לי התכשיט שלם ואתן לך כמו [שמכרתיו לך] וראובן אמר איני יכול להחזירו כי שברתי. נראה דאע\"ג דמכר לו החפץ בסתם ולא אמר לו של הב מ\"מ כיון דמבחוץ נראה שהוא של זהב וגם הדמים מודיעים אם בתורת זהב קנאם [הוי מקח טעות דאע\"ג דדברים שבלב אינם דברים וזה לא הוציא בפיו שהוא של זהב הכא הוי כאלו הוציא בפיו שהוא מכרו בתורת זהב דאנ סהדי דבתורת זהב קנאו] מידי דהוי אזבין ולא אצטרכי ליה זוזי בפ' אלמנה (צ\"ז ע\"א) אע\"ג דזבין סתם אמרי' מקח טעות הוא וחדרי זבינא וטובא איכא כה\"ג היכא דאיכא למימר אנן סהדי דאמרי' דברים שבלב [הוי] דברים ואין להאריך. אבל אם שמעון כופר ואמר איני מאמינך שהי' בו עופרת ישבע שמעון שאינו יודע שהי' בו עופרת ויפטור ואם מתרעם שמעון ואמר אלו היה מחזיר לי החפץ שלם כאשר מכרתיו הייתי חוזר ומוכרו עכשיו ששברו אינו שוה לי הרי פשע בשלי ההוא לאו פשיעה היא דלא הי' לראובן למידע שיש בו עופרת או נחשת ואלו היה יודע היה מחזירו שלם וכה\"ג אמרי' פ' המפקיד (בבא מציעא מ\"ב ע\"ב) ההוא אפטרופא דזבין [להו] תורא ליתמי ולא הו\"ל ככי ושיני למיכל [ומת כו'] ואשכחי' למריה דתורא ושקיל יתמי זוזי מיניה אלא מאן [קא] טעין מרי' דתורא דאיל איבעי' [ליה לאודוען] ומוקי לה בספסירא דלא ידע דעביד [דזבין] מהכא וזבין להכא ואפ\"ה הוצרך להחזיר להם הדמים דמקח טעות הוא והאפטרופוס דלא הו\"ל למידע דאיהו לבקרא מסרה ונהי דבקרא דש\"ש הוי איבעי ליה למידע אפטרופוס מיהו לא הו\"ל למידע [וה\"נ ראובן לא הו\"ל למדיע] הלכך אם דבר ברור הוא שנמצא בו עופרת כמו שהוא טוען מקח טעות הוא והדר זביניה וק\"ל."
],
[
"תתריא. וששאלת ראובן חוזר לקנות מן הגוי בית שהיה שמעון מצרן בו וגמרו הקנין לגמרי הוא והגוי ושוב חוזר ראובן מן המקח בשביל ערמה כי היכא דלוזיל גבי' ואמר לשמעון כל מי שיקנהו הכי והכי תהוי ליה כי לא חזרתי בי אלא כי היכא דלוזיל גוי גבי' ולא חש שמעון וקנאו בתוך כך מן הגוי נ\"ל. אף לפי דברי ראובן לא הוי כעני המהפך בחררה ובא שמעון ונטלה ממנו [דנקרא] רשע לפי [פר\"ת] דפי' דבמציא והפקר לא נקרא רשע משום דלאו כל שעתא ושעתא מתרחיש למצוא מציאות אלא במכר דוקא אמרי' הכי [דמי] שיש לו מעות ימצא הרבה לקנות דזוזי דאינש אינהו עבדו לי' ספסרותא וה\"נ כיון דהבית עומד על מצר שלו לאו כל שעתא מתרחיש שימצא לקנות על מצר שלו ונראה דכמציאה דמי וכ\"ש כא ששמעון טוען ואומר הייתי מהפך עליו תחלה לקנות ומי מפיס לדעת מי היפך עליו תחלה. וכבר נשאל מדין זה מניישטט כסבור אני שהוא [הוא] ומה שטוען ראובן למה [לא] קנית אותו תחלה הרי עומד על מצר שלך י' שנים ועוד טען הרבה דברים שאין בהם ממש כי שמא לא הי' לו מעות באותה שעה או הגוי לא רצה למוכרו בזול כמו עתה. ועל ימי ההיפוך ששאלתם כמה הם עד כמה יהא נקרא עני המהפך בחררה יום או יומים או פחות או יותר נ\"ל דאין שייך בקרקע זה של הגוי עני המהפך בחררה [אא\"כ] גמר ראובן כבר הפיסוק מן הגוי ולא היו חסרי' כ\"א כתיבת השטר ולהעלות בערכאותיהם ולברר המקח ובכה\"ג אם הלך שמעון וקדם לקנותו מן הגוי נקרא רשע אבל אם הי' ראובן מתעצל בדבר [ודוחה] אותו שמא יזלזל אותו הגוי וקדם שמעון וקנאהו לא מקרי רשע וכמדומה לי דאדרבה שפיר עביד ותבא עליו ברכה דאריה אברח ממצרי' כדי שלא ילמוד ממעשיו ואלו הי' ממתין שמא הי' מכרו לגוי [אחר] ומה\"ט דאמרי' זבן מגוי לית בי' משום דינא דבר מצרא (ב\"מ ק\"ח ע\"ב) אע\"ג [דבעלמא בזבן] מישראל צריך לתת למצרן משום ועשית הישר והטוב הכא [בזבן] מגוי אמרו רבנן זהו טוב וישר יותר הממהר לסלק הגוי [ממצר] ישראל מה\"ט [אמרי'] הכא דשמעו לאו רשע הוא ותבא עליו ברכה. ובלוקח מישראל נמי נ\"ל דלא מקרי עני המהפך בחררה אלא היכא דגמרו כבר הפיסוק המוכר והלוקח ונתרצו זה לזה ולא היו חסרים אלא הקנין והלך זה וקנאה באותן דמים או הוסיף על דמיה נקרא רשע אבל אם המוכר לא נתרצה למכרו בכך והלך אחר וקנאה לאו רשע מקרי [דאי] אמרת דאפי' בכ\"ג נקרא רשע א\"כ מפסידו למוכר שאם יבא ראובן לקנות קרקע משמעון ולא ירצה לתת לו אלא דבר מועט ולא כדי שויה לא יהא רשאי שום אדם לקנותה ולהוסיף אפי' כדי שויה ורבנן חשו טובא לפסידא דמוכר העני ומוכר מחמת דחקו ומשמע כן בשמעתת' דמצרנות דאמוכר לא תקינו משום ועשית הישר והטוב וכן הני ציירי (ב\"מ ק\"ח ע\"ב) שכללו כלל [דאין] לנו לעשות שום תקנה שיבא המוכר בהלידי שום פסידא בעולם."
],
[
" תתריב. וששאלת על גבאי הנשפט עם הקהל שנסתלק מגבאותו דעבד גבאה דחצר מות תריסא שנין ומקודם נשבע לקהל עבור מס ובשבועה לקח ב' זקוקי' שהיתה הצדקה חייב לו ולא נפרעו לו עדיין ולקחו ממנו מאותן ב' זקוקי' מס וכשנתלק מגבאוו תבע את הקהל לצוות לגבאי חדש [לפרעו] ב' זקוקי' אלו כי צוו לידו מעות נדבה לצורך [שלהם] וירדו לדין ולפי שטען בב\"ד ואישתמיטתי' שכך אמר בב\"ד לקהל והלא איני שואל [מכם] דבר פטרו ב\"ד את הקהל לפרעו מן הצדקה ורצו לומר כיון דאמר הכי רי מחל את תביעתו. ודאי ב\"ד שפסקו כן ב\"ד טועין הן כי אין בלשון זה לשון מחילה ועוד כ\"ש בדין זה אם פירש דבריו ואמר מה שאמרתי כן היינו לפי שלא תבעתי הקהל לפרעני משלהם כ\"א ממעות של צדקה וגדולה מזו קיי\"ל בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל\"א ע\"א) דטוען וחוזר וטוען היכא דלא נפיק לבראי והדר על וטעין וכיון דבעודו גבאי אמר כך וכך הלויתי לצדקה ובשעת סלוקו תבע מן הקהל לפרעו אותם ב' זקיקי' מן הצדקה והשיבהו אין עתה במזומן בכיס אנו נצוה לגבאי חדש [כשיהי'] לו בכיס במזומן מעות מוכנים שיתן לך נראה דנאמן בלא שבועה כיון דכך הוא דרך הגבאים כשאין בכיס שלפנמים מלוים מלשהם עד שיהא בכיס ואז הן פורעי' לעצמן ואדעתא דהכי מוקמי להו שיעשו כן וכל מה [דעה אדעתא דקהל עשה] הלכך יפרעו לעצמן ויהא נאמן לומר כך וכך הלויתי דכיון דבדעת בני העיד תלוי רשאין בני העיר לעשות תמחוי [קופה] וקופה תמחוי ולהעמיד גבאי' ולהאמינם וכן משמע פ\"ק דב\"ב (ח' ע\"ב) דהגבאים נאמנים בכל מה שיאמרו דאמרי' אין עושין שררה על הצבור בפחות משנים כו' עד [שררותא היא] פירוש שיהי' לו כח למשכן על הצדקה אפי' בע\"ש [ולא עבדי' פחות משנים] ויש לי לדקדק בדברי רבינו האלפסי שהרי דלג בפ' הזהב (בבא מציעא נ\"ח ע\"א) כולה מלתא הא דרבי אליעזר אלמא דלית הלכתא כותי' שאין שום פסק יוצא מדבריו כי כן דרכו של האלפסי שמדלג כל דברי' שיאן פסק יוצא ממנו.",
"וששאלת אם מקצת בני העיר רשאין להעיד לו לראובן אע\"ג דאמרי' בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ\"ג ע\"א) אין דנין אותו [בדייני] אותה העיר ואין מביאי' ראי' מאנשי אותה העיר ה\"מ להעיד לזכות בני העיר [אבל] לחוב לעצמן נאמנים דהודאת בע\"ד כק' עדי' דמי ונאמני' לחוב לעצמן [בעדותן] ולכל בני העיר שאינם קרוביהם דפלגי' דבורא אפי' את\"ל דלזכות לצדקה לא מהימני אע\"ג דלאו דידהו דלצורך בית הקברות הוא מ\"מ ניחא [להו] לזכות לצדקה דניחא להו כיו דרווח רווח [משום כשאין] מעות לבנין בית הקברות על הקהל מוטל לתת משלהם מ\"מ לחוב עצמן ולאחרי' שאין קרוביהם נאמנים."
],
[
"תתריג. ראובן קנה בית משמעון ונתנו ערבונות ביד נאמן בה' זקוקי' מי שיחזור בו יפסיד ערבונו והמוכר נדר ללקוח כל מי [שיערער] עליו שיפייסנו ובא המצרן וערער ובאו לדין וחייבנו הנאמן להחזיר לכל א' ערבונו משום דהוי אסמכתא דכל דאי לא קנה ואמרתי דאפי' אם [קנו מיני' בב\"ד] חשוב לסלקו מן המצרן [לאו] כל כמיניה דעל הלוקח מוטל לקיים ועשית הישר והטוב ואין לו לקנות קרקע כיון שיש מצרן חפץ לקנותו וכן משמע בהמקבל (ק\"ח ע\"א) דעל הלוקח לקיים ועשית. הישר והטוב ואין לו לקנות קרקע כיון שיש מצרן חפץ לקנותו וכן משמע בהמקבל (ק\"ח ע\"א) דעל הלוקח לקיים ועשית. שוב חזר המצרן ולא רצה לקנות הקרקע כמו שקנאו ראובן ושאל שמעון מראובן אם חפץ לקנות הקרקע כבתחלה ולא אבא ושום אדם אינו חפץ לתן כל כך עבורו כמו שראובן קנאו ושמעון קבל על המצרן לפרוע לו הפסדו שמפסיד על ידו נ\"ל שלא יפרע לו דאין כאן דינא דגרמי כיון שאין ההפסד [נעשה מיד לשמעון הוי רק גרמא] בנזקין ואיהו הוא דאפסיד אנפשי' שלא אמר למצרן קודם שסילק ראובן הקה תן לי דמי הקרקע דאמרי' (בהמקבל ק\"ח ע\"ב) הני ציירי והני שרו לית בה משום דינא דבר מצרן כן נ\"ל.",
"תשובה יפה דנת שאמרת להחזיר לכל א' ערבנותיו דאסמכתא לא קניא אבל מה שכתבת אפי' הקנה לו בקנין גמור על הלוקח לקיים ועשית לא נהירא [לי] דודאי [המוכר] צריך לסלק המצרן ולפייסו בדמי מי יהיב ליה תרקבא דדינרי [ולא] איפייס כדאמרי' פ' כל הגט (גיטין ל' ע\"א) ואפי' לאידך לישנא מי יהיב כו' המ התם דאמר מעיקרא אי לא מפיסנא דעתו לא היה אלא על דברי רצויין ופיוסין אבל הכא לא שדי אינש זוזי בכדי שכותב לו המכור ללוקח [שיש] לו לפייס כל המערערים ואנם סהדי שיתפייס המצרן בזוזי א\"כ אי הלוקח עובר על ועשית אע\"ג דשייך מתנה על מה שכתוב בתורה הכא יש לו [לפייסו בזוזי]. ומה שפטרת המצרן שחזר בו יפה [זכיתו] חדא כמ\"ש ועוד כיון דלוקח ראשון יכול לחזור בו אפי' אם לא הי' מערער המצרן דלא הוי' קנין [דאסמכתא] לא קניא א\"כ המצרן לא הפסידו כלום. מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"תתריד. במרובה (ע\"ח ע\"ב) גנב פוטר עצמו בכבש ומכאן יש ראי' לההוא מעשה שנעשה לפני הר' אליעזר אחי הר' ברוך באדם אחד שהיה שונאו של שר העיר ואמר ליהודי טול ד' זקוקים והתרצה לי פני שר העיר והתרצה לו שיהה אוהבו ב' זקוקי' ובא אותו ותבע ממנו ב' זקוקי' העודפי' ודן שלא הי' צריך להחזירו והביא ראי' מכאן מדגנב פוטר עצמו בכבש ש\"מ [לאחר] דיוציא אותו ידי חובתו לא בעי טפי ונראה לר' דליתא האי ראי' משום דשאני הכא כשמביא כבש ומוציא אותו ידי חובתו נמצא המותר גנב להקדש ולגבי [הקדש] פטור מן המותר דאמר [קרא] וגנב מבית האיש ולא מבית הגנב אבל הכא גבי [האי] מעשה לעולם אימא דחייב להחזיר המותר אבל ראי' מפ' מי שהי' נשוי (צ\"א ע\"ב) דקאמר ההוא גברא דהוי מסקי ביה אלפא זוזי הוי ליה תרי [אפדני] זבנינהו כל חדא וחדא בחמש מאות אתא בעל חוב וקטריף מיניה [לחדא[ מיניהו הדר אא קטריף לאידך שקיל אלפא זוזי ואתא לגבי' א\"ל אי שוי' לך אלפי זוזי לחיי ואי לא שקיל אלפא ואסתלק כו' עד דקא כתבי' טרפא בחמש מאה ואינן יכולי' לומר תכתבו טרפא באלפא מה שאהניתי לך גם ה\"נ אם עשית לי בפחות וההנית לי לא אשלם לך וכיוצא בזה בסימן."
],
[
"תתרטו. אשר שאלת על ראובן ששלח [את שמעון לקדש לו לאה] וכאשר בא שמה הושיב שמעון השליח חשובי הקהל כמו שרגילין לעושת והראה להם הרשאה שמינהו ראובן שליח לקדש לו לאה ובירר עדים לקדשה לראובן בפניהם ובעת הקידושי' כשהיה לו לומר הרי את מוקדשת לראובן אמרו העדים ששמעון אמר הרי את מקודשת לי אמרו לו העדי' למה לא אמרת לראובן ונשבע השליח כסבור הייתי שאמרתי לראון וח\"ו לא נתכונתי כ\"א לקדשה לראובן ואף כי יש לי אש אחרת ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ואם אמרתי [לי לא נעשה] אלא מחמת בהילות [דחיפות]הבחורים והלך מיד וחזר לקדשה וקדשה לראובן ושאלת אם צריכה גט מן השליח שקדשה לעצמו נ\"ל דא\"צ גט מן השליח (עיין על סיק תקפ\"ו)דקיי\"ל הקדש טעות אינו הקדש והמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה עולה ואמר שלמים [שלמים] ואמר עולה לא אמר כלום והוי חולין גמורי' ומהימן [לומר] שכך היה בדעתו להוציא בפיו וטעה והוציא בע\"א ואפי' [אינש] אחרינא סמוך עלי' ומצי [לשחוט] הבהמה מבחוץ ולהאכיל התרומה לזרים דע\"א נאמן באיסורי' היכא דלא אתחזק איסורא דאע\"ג דאתחזק לן ביה איסורא כל כמ דלא [קאמר] דקא טעא בדבוריה הא לא מקרי אתחזק איסורא אלא [היכא] דאף לדברי העד הבא להתיר [האיסור] מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקרא אסור היה כגון ההוא דרפ\"ק דגיטין (ב' ע\"ב) גבי בפני נכתב ובפני נחתם דאתחזק איסורא דא\"א [אף] לדברי השליח. ועוד אפי' היכא דאתחזק איססורא ע\"א מהימן היכא דהוי בידו מידי דהוי אשחיטה ואהפרשת תרומה ומעשר [דאתחזק] איסורא ואפי' מה שהעד מעיד שהוא מותר היה תחלה הכל אסור וקודם ההפרשה הי' הכל טבל ואסור וסמכי' עלי' כי אמר שחטתי והפרשתי תרומה ומעשר משום דהוי בידו וכן פירש\"י ברפ\"ק דגיטין (ב' ע\"ב) וכן משמע בפ' האשה רבה (יבמות פ\"ח ע\"א) וה\"נ מהימן לן במאי דאמר טעיתי ולא נתכונתי לומר לי אלא לראובן משום דבידו לגרשה כדאמרי' פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל\"ד ע\"ב) האומר זה בני נאמן אע\"ג דמוחזק לן בגוי' דאית לי' אחי' ומפרש התם הטעם דלהכי נאמן לפוטרה מן היבום הואיל ובידו לגרשה ובהאי הואיל ליכא מאן דפליג ואע\"ג [דבמסקנא אמרי'] דבעל שאמר גרשתי אינו נאמן [מטעם] הואיל ובידו לגרשה שאני התם דהו\"ל מגו מבמקום עדים דמוכחא קצת מלתא דמשקר דאם איתא דגרשה קלא אית ליה למלתא כדאמרי' פ\"ב דכתובות (כ\"ג ע\"א) אבל בהאומר זה בני נאמן [בהואיל] ובידו לגרשה וליכא מאן דפליג דמתני' היא וטעמא אחרינא ליכ [דלהמניה] אלא משום הואיל ובידו לגרשה וכן פי' רשב\"ם א\"כ בדין זה כל [שכן] וכ\"ש דנאמן לומר טעיתי ונתכונתי לראובן ואמרתי [לי בהואיל ובידו לגרשה ורגלים לדבר שהוא כדבריו [שטעה] שהרי מתחלה ברר העדי' לקדשה לראובן [וכן] אמר בפני חשובי הקהל שהוא שלוחו של ראובן והרשאתו בידו. ועוד כיון [דחזקה שליח] עושה שליחתו סברא דמהימן למימר טעיתי ואמרי' נמי בירושלמי פ' האומר (ה\"א) גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה והלך וקדשה לעצמו וכו' לא הוחזק הלשיח [בעדים] והוא אומר לעצמי קדשתי והיא [אומרת] לראשון [השני כאומר] לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני [והיא כאומרת לראשון קדשתני והוא אומר לא קדשתיך]. אומרת איני יודעת חזקה לשני. הוחזק [השליח] בעדים הוא אומר לעצמי קדשתיך והיא אומרת לראשון חזקה לראשון אמרה איני יודעת שניהם נותני' גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס אלמא היכא דהוחזק השליח בעדי' אע\"ג דאמר [לעצמי] קדשתיך אמרי' דמותר [בקרובותיה] דודאי היא אומרת אמת. ומיהו נראה דכל כמה דעומד בדבריו שקדש' שאסור [בקרובותיה] דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא כי הדר ביה שרי אלמא משום חזקה ששליח עושה שליחתו מקילינן ה\"נ מה\"ט מהימני' ליה במאי דקאמר נתכונתי לראובן [ואמרתי לי] וכ\"ש הכא דאיכא הואיל דנאמר הואיל ובידו לגרשה כדפי'. ועוד אפי' אם הוא נתכוין לקדשה כמו שאמר הרי את מקודשת לי ניש' ילי' לדידה אם היא נתרצית לו להתקדש לו אם לאו ואי אמרה דלא נתרצית והאי דשתקה משום דלא ידעה מאי קאמר כי לא הבינה לשון הקדש מהימנא דע\"א נאמן באיסורי' היכא דלא אתחזק אוסורא [כי הכא] דודאי לא אתחזיק איסורא דלא אתחזיק מעולם [שנתרצית] לו ודרבא אתחזיק להיפך שנתרצית לראובן ולא לשלוחו והא דאמרי' בפ\"ב דקידושין (מ\"ד ע\"ב) קטנה נתקדשה של לדעת אביה צריכה גט כו' שמא נתרצה האב בקידושין [שלה] דהתם מיירי שלא ידע האב בשעת הקידושי' ושוב כשמע שתק וא מיחה או לא [שמע] כלל כגון שמת אחר הקידושין קודם שנודע לו או הלך למדה\"י אבל אם כשנודע לו מיד מיחה [דבר פשוט] הוא דלא בעיא גט וכן פר\"י [שם] ה\"נ [בדין] זה אם [יודיעוה] שהשליח קדשה לעצמו אם תחפוץ אם לאו והיא תאמר איני חפיצה בו תו ליכא למיחש שמא נתרצה לשליח. ועוד הרי יש עדי' וידוע לרבים שנתרצית [להתקדש] לראובן א\"כ תו ליכא למיחש שמא נתרצית להתקדש לשליח דאפי' למ\"ד חוששי' שמא נתרצה האב כל כה\"ג לא חייש כדאמרי' פ' האי מקדש (מ\"ה ע\"ב) הוא אומר לקריבאי] והיא אומרת [לקריבה] כפתי' ואמר תהוי לקריביך אדאכלי ושי אתו [קריביה] וקדשה באיגרא אמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה וגו' הכא נמי כיוןדנתרצית תלה לראובן תו לא חיישי' דלמא הדרא בי' ונתרצית [להתקדש] לשליח והאי דשתקה בשעה שקדשה השליח משום דלא הבינה מאי קאמר ואפי' לרבא דפליג אדאביי התם ואמר טעמא אחרינא דלהכי לא חיישי' שמא נתרצה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה אבל היכא דלא טרח חיישי' שמ נתרצה ה\"מ התם משום דמוכחא מלתא שנתרצ לקרובו דה מעיקרא הוי מתקוטט עם אשתו ואמר לקרובי ואע\"פ שלבסוף נתרצה ואמר תהוי לקרובך משום דוחק אמר כן כדאמר תלמודא כפתוח ואי לאו משום דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה אבל היכא דלא טרח חיישי' שמא נתרצה ה\"מ התם משום דמוכחא מלתא שנתרצה לקרובו דהא מעיקרא הוי מתקוטט עם אשתו ואמר לקרובי ואע\"פ שלבסוף נתרצה ואמר תהוי לקרובך משום דוחק אמר כן כדאמר תלמודא כפתוה ואי לאו משום דאי אדם טורח בסעודה ומפסידה לא היה נראה לרבא שהי' עושה איסורא דהוי מערים ומקדשה בהיתר [לקרוביו] דכאשר עשתה לו אשתו כן יעשה לה אבל הכא בדין זה אפי' רבא מודה דלא חיישי' שמא נתרצית לשליח דשארית ישראל לא יעשו עולה.",
"ועוד כיון דמשום הפסד סעודה לא חייש רבא לשמא נתרצה כ\"ש דלא נתרצית לשליח משום חרם דרבינו גרשם מאור הגולה שהשליח יש לו אשה אחרת ולא נתרצית להיות צרה לחברתה כדאמרי' (יבמות ס\"ה ע\"א) הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה לפי שהשנים מקפידות מאד על זה ועוד הא אפי' למאן דחייש התם שמא נתרצה האב היינו כששדכו אבל בלא שדכו כמו [בדין] זה דלא שדוך השליח לדידיה לא חיישי' שמא אתרצית ועוד שהרי פסקו שם הגאונים דלית הלכתא כרב ושמואל דאמרו חושי' שמא נתרצה האב כ\"ש בדין זה דלא חיישי' שמא נתרצית כדפי'. וליכא למימר דצריכה גט משום דהוי קלא דקמי נישואי' דכל כה\"ג לאו קלא הוא אלא קול ושוברו עמו הוא [כי היכא דיצא לה קול מקודשת ומגורשת דקול ושוברו עמו הוא] ה\"נ הא הנך סהדי גופיהו דקאמרי דקאמר השליח לי אינהו נמי [אמרו] דמעיקרא אמר להו אני רוצה לקדשה לראובן ובתר דקידשה נמי אמר טעיתי ומה\"ט שריא אתתא לראובן בלא גט והיכי דמי קול כדאי' בשילהי המגרש (גיטין פ\"ט ע\"א) פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני והלכו למדה\"י שהעדי' שאומרי'] עליהם שהעידו שנתקדשה [אינם כאן] וחיישי' שמא אם היו כאן היו אומרי' שראו שנתקדשה אבל הכא העדי' בפנינו ואין בדבריהם ממש דלפי דבריהם אתתא [שריאד הא אמרי' התם ובלבד של תהא שם אמתלא והכא איכא אמתלא] טובא דלפי עדותם מותרת ובעידנא דאפקוה לקלא הויא אמתלא. ועוד הא אמרי' התם כל קלא דל אתחזיק כבר [בב\"ד] לאו קלא הוא. סוף דבר חזרנו על כל צדדין ולא מצאנו שתהא צריכה גט [והמצריכה גט נ\"ל שפוסלה] לכהונה שלא לצורך. ועוד יש לי להביא ראי' מהא דאמרי' בפ' המגרש (גיטין פ\"ט ע\"ב) א\"א שפשטה ידה וקבלה קידושי' מאחר בפני בעלה קידושיה קידושין כדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה [גרשתני] נאמנת חזקה שאין האש מעיזה פניה בפני בעל לומר גרשתני א\"כ ה\"נ כשפשטה ידה וקבלה קידושי' להתקדש לראובן בפני השליח אגלאי מלתא דלא נתרצית לשליח תחלה דאטו משום דשליח גופא קדשה לראובן מגרע גרע וק\"ל. וכתבתי דעתי כאשר הראוני מן השמים ואיני חפץ כלל וכלל [שתסמכו] עלי להתירה בלא גט אם לא תשלחו דברי לרבותינו אשר [סביבותינו] ולרבותינו שבצרפת ואם יסכימו לדעת תלמיד' מוטב ואם לאו דעתי מבוטלת כנגדם. ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"תתריו. עיר שאין בה אלא י' בני אדם ואחד מהם רוצה לצאת מן התפלה אם יכולי' לכופו שישאר נראה ודאי דאם אין להם [מנין] אלא עמו דכופי' אותו או לישאר או להשכיר במקומו דאמרי' בתוספתא דב\"מ (פי\"א) כופי' בני העיר זא\"ז לבנות להם בית הכנסת ולקנות להת ס\"ת כו' אלמא דכופי' אותו לכל שיש להם צורך גדול ה\"נ כיון שהמנהג הוא בכל [תפוצת] הגולה במקום שיש להם אפי' א' או ב' פחות ממנין שמשכירי' להשלים מנינם בימי הנוראים שאין דרכן לצאת מבתיהם יכולי' לכופו לישאר או להשכיר בהריקיה ודמיא ממש להא דתניא נמי התם (תוספתא שם) מי שהיה בלן לרבים ואין [שם אחר] אלא הוא והגיע שעת הרגל ומבקש לצאת לביתו יכולי' לעכב על ידו עד שיעמוד אחר תחתיו אבל [אם] יש שם [עשרה בלא] הוא אין יכולי' לכופו שישאר או שישכיר אחר במקומו ולא חיישי' שמא יצטרך אחד לנקביו או יארענו אונס אחר ויצטרכו להמתין עד שיעבור אונסו דא\"כ אין לדבר סוף כדאמרי' בפ\"ק דיומא (ב' ע\"א) [הכא] נמי אי חיישי' לאונס דחדניחוש נמי לאונס דתרי או דתלתא ואע\"ג דחיישי' כה\"ג בפ' י' יוחסין (קידושין פ\"א ע\"א) ובפ\"ק דסוטה (ז' ע\"א) דאמר רב יהודה אמר רב ל\"ש אלא בעיר אבל בדרך עד דאיכא תלתא שמא יצטרך אחד לנקביו ונמצא מתייחד עם הערוה בעלמא לא חיישי' להכי אלא בעריות דוקא דבעריות החמירו תדע דהא בההוא דתוספתא גבי בלן וספר לרבים לא מחייבי' לישאר או להעמיד אחר במקומו אלא כשאין שם אחר אלא הוא אבל יש שם אחר [בלא] הוא לא מחייבי' ליה לישאר דלמא יארע בו אונס באוו אחר אלמא להא לא חיישי' [ה\"נ הכא] לא חיישי'. ועוד דאפי' אם הוצרך א' מהם לנקביו ואין יכול להעמיד עצמו רשאי לצאת ואין ש\"ץ רשאי לשתוק עד שיחזור [כיון דהתחילו בי'] כדאמרי' בירושלמי (מגילה פ\"ד ה\"ד) אין פורסין על שמע פחות מי' ואם התחילו בי' והלכו מקצתן גומרי' ועל כולם הוא אומר ועזבי ד' יכלו ורבינו נסים גאון ז\"ל הביא ירושלמי זה במגילת סתרים שלו ואם ילך עוד אחד מן הקהל ולא ישארו אלא ט' אלו שנים שיצאו ישכירו אחר במקומו. ושכר החזן על היוצאים כמו על הנשארים למאי [דפרישית].",
"וששאלתם אם גובי' לפי ממון או לפי נפשות נ\"ל דגובי' לפי ממון עשיר בעשרו עני בעניו תדע דאמ' בפ\"ק דב\"ב (ז' ע\"ב) כופי' אותו לבנות לעיר חומה דלתים וכו' ואמרי' בגמ' [כשהן] גובי' לפי שבח ממון הן גובי' ולא לפי נפשות והא לתא נמי להא דמיא שהרי מה שאינו הולכי' חוץ לעירם למנין לעיר אחרת לפי שיש להם טורח להניח את בתיהם ריקם וממונם וחובותיהם. סוף דבר כל דבר [שתלוי] בממון ולא בסכנת נפשות אינם מחשבי' אלא לפי ממון כי ההיא דפ\"ק דב\"ב ודפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ו ע\"ב) שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה מחשבין לפי ממון."
],
[
"תתריז. ראובן תבע שמעון חמיו לדין ואמר שחייב לו כ\"ה זקוקי' כי זקנו [חמיך נתן לב' בנותיך] חלק אחד משלו על תנאי אם תמות האחת בלא זרע תירשה אחותה ואם ח\"ו תמות אף השנייה בלא זרע יחזרו הנכסים לבניו היורשים הראשונים ואתה היית מוחזק בנכסי' של זקיני ויהי אחרי שנשאתי את בתך שנתים מת בתך [אחרת] בעודה קטנה ע\"כ אני שואל ממך כ\"ה זקוקי' י\"ב זקוק' וחצי עבור ירושת אשתי וי\"ב זקוקי' וחצי עבור ירושה ראשונה אשר מתה וירשתה אשתי ושמעון משיב אותם כ\"ה זקוקי' ששאלת מאתי שנפלו לאשתך מאחותה ומחלקה הנה נתתים לה לנדן כאשר נשאת בתי וראובן משיב כשנתשאתי בתך לא הוזכר לי אותו ממון כלום בנדוניתא ועוד איך תוכל לומר שנתת לי אותו ממון והלא התנה ואמר [שאם] ח\"ו תמותו שתיהן שיחזרו אות' כ\"ה זקוקי' ליורשי' הראשונים ועוד איך נתת לי חלק השנייה שהיתה קטנה ושמעון משיב מה היה לי להזכיר מאיזה מון אני נותן לבתי נשאת בממונה שכבר היתה גדולה ומה שאתה שואל איך נתתי לך חלק זוגתך וחלק אחותה [חלק הקטנה כי אמרתי כאשר תעמוד על פרקה להנשא אתן לה משלי ע\"כ נתתי לך חלק זוגתך וחלק אחותה] ועוד מה דין יש לך עלי כל זמן שאין לך זרע מבתי והלא התנה זקינה של בי שאם \"ו תמות בתי בלא זרע שיחזור הממון ליורשי' הראשונים והם יחזרו עליהם ואפי' אם הממון הי' בידי לא אתנהו כי יחזרו עלי' יורשי' הראושנים וע\"כ זאת נתתיו לבתי בנדוניא. וראובן משיב מה שאתה ירא שאם מות בלא זרע יחזרו היורשי' הראשוני' עליך מזה אבטיחך מהם ושמעון משיב אפי' אם היה בידי לא אתנהו לך כי אני רוצה להחזיר להם [אם] ח\"ו תמות אשתך בלא זרע [והרי] נתתיו לך ואני פטור ממך. נראה דשמעון נאמן במגו אי בעי אמר בתי הקטנה נתנה לי דהפעוטות כבר שית וכבר שבע מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלי' (גיטין נ\"ט ע\"א) וגם מתנתם מתנה ואפי' בלא שבועה כי מי יכול להכחישו אין ראובן חתנו יכול לטעון אלא טענת שמא ואין נשבעין בטענת שמ ואע\"ג דאפטרופוס שלא בטענה נשבעי' האי אפטרופוס שמינהו זקינה לצורך הבנות הוי כאפטרופ' שמינהו אבי יתומי' [דלא] ישבע כמו [דאמר] אבא שאול דפסקי' כותי' בפ' הנזקין {גיטין נ\"ב ע\"א) ועוד [דל כל] זה מכאן הבת החיה אין לה כלום בחלק המתה דהא כיון דזיכה הזקן לקטנה י\"ב זקוקי' וחצי זכתה בחייה והא דקאמר [ואחריה] ירשנה [אחותה] הא לא מצי ירתה לה לא מכח המתה ולא מהח של זקן מכח המתה לא ירתה לה דאדרבא אביה שמעון הוא דיריש לה דהאב קודם לכל יוצאי יריכו ומכח הזקן נמי לא דבבת בין הבנים לא אמר ר' יוחנן בן ברוקא (ב\"ב ק\"ל ע\"א) דבריו קיימי' א\"כ כי אמר ואחריה תירש [אחותה] הו\"ל כאלו קאמר ואחריה יטול החמור דלא קנה אלא יורשי המתה דהיינו אביה ועוד איכא טענה אחרינא כמו שטוען שמעון שלא זיכה לאחותה אא\"כ יהי' לה זרע מיהו אין אנו צריכי' לכל זה כלל [דאפי' אם] יהא לה זרע אין לחתנו עליו כלום כדפרי'. ועל הדין השני שטוען ראובן לשמעון לקחת מאבי ל' זקוקי' ויש לי עדים [והלה] משיב כל מה שלקחתי מאביך פרעתיך אם יש עדים שאותן ל' זקוקי' לקח בגזל הו\"ל שמעון [גזלן] וכשנגדו דהיינו ראובן ישע שלא פרעו ויטול כדתנן (שבועות מ\"ד ע\"ב) באלו נשבעי' ונוטלי' כו' הנגזל אבל אם נטל אותן ל' זקוקי' ברשות אז שמעון נשבע ולא משלם דקיי\"ל (שבועות מ\"א ע\"ב) המפקיד או המלוה בעדים א\"צ לפורעו בעדים. ושלום מאיר ב\"ב זלה\"ה."
],
[
"תתריח. ששאלת מפני מה אין אומרי' באתה גבור מלביש ערומים ופוקח עורים כמו רופא חולים ומתיר אסורים אל תתמה דלא קאמרי' בתחיית המתים אלא השקול [כתחיית] המתים כדאמרי' פ\"ק דתענית (ב' ע\"א) ובפ' אין עומדין (ברכות ל\"ג ע\"א) גבי גשמים מפני שהיא שקולה כתחיית המתים קבעו לה בתחיית המתים סומך נופלים ומתיר אסורים בנפילתם של ישראל ואסוריהם משתעי שהקב\"ה סומכם ועתיד [להוציאם ולהתירם] כדכתי' לאמר לאסורים צאו להציא ממסגר אסיר וכתי' נפלה לא תוסיף ואמרי' (ברכות ד' ע\"ב) דרמזה דוד [בתהלים] דומך ד' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים. ותחיית המתים תלוי' בגאולתם של ישראל ורופא חולים אמרי' בפ' אין בין המודר (מ\"ח ע\"א) גדול נס שנעשה לחלוה יותר מן הנס שנעשה לחנניא מישאל ועזריה. שמשון ב\"ר אברהם."
],
[
"תתריט. תקנות רבינו גרשם."
],
[
"תתרכ. אל שני המאורות הגדולים. ביום ובלילי מושלים בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם, ממרחק ישתחוו איים אליהם , כי מזמרת השכל שמו בכליהם, פריים יתנו [בעתם] ולא [יבלו] עליהם הוא המשכיל האבדך מה\"ר יוסף בה\"ר חיים, שמו נודע באיי, ואלוף העדה, שר התעודה, מהר\"ר יודא. הנה באתי לשאול מכם הלכה למעשה אשר יודיעו דעתם. על אודות איש ואשה שהמירו דתם מרצונם יחד והיו כמה שנים בגיות יחד דרך אישות ועתה חזרו לצורם והכירו בוראם שניהם יחד ועתה באתי לדעת דעתכם [היכולים] להיות [ביחד] בהיתר או אם צריכי' להפרד. ואמנם אם אשה לבדה המירה ברצונה בלא בעלה ודאי נראה דבר פשוט דהיא אסורה דאין לך [הסתר] גדול מזה דא\"כ ודאי נבעלה חשבי' לה ואפי' שבויה שנשבית חשבי' כודאי נבעלה לאוסרה לכהונה או עיר שכבשה [כרכום] כל כהנות [שבתוכה] אסורות (כתובות כ\"ז ע\"א) דודאי נבעלות השבי' להו. ואמנם התם אמרי' שנאנסו ולא חשבי' להו שנתרצית אבל היכא שכפרה בעיקר ופרשה מכל דרכי יהדות והיתה עם הגוים ודאי נתרצית להם וכל גוים חשודי' על עריות ואפי' בהמתן של ישראל חביבה להם וא\"כ ודאי נבעלה ברצון ואסורה לבעלה ועוד ראי' לאיסור מהא דאמר פ' ד' מיתות (סנהדרין ס\"ג ע\"ב) א\"ר יהודא ישראל שבאותו הדור יודעי' שאין בע\"ז ממש ולא עשו כך אלא להתיר להם [עריות] בפרהסיא ואע\"ג דמסיק הספר דיצרא דע\"ז תקיף להו מ\"מ עתה דנכיס' יצרא דע\"ז כדאי' התם מעתה יש לנו לחזור לסברת רבי יהודא ולקיימה ולומר שהיא אמת ובודאי דעתי נוטה כי רוב הממירי' משום חימוד עריות הם ממירים לכך נראה שאין בדבר ספק היכא שהמירה לבדה שהיא אסורה לבעלה. אמנם היכא שהמירה היא ובעל הוהיו תמיד דרך אישות ביחד בהא נ\"ל להביא ראי' קצת להיתר מהא דאמרי' פ\"ק דחולין (י\"ג ע\"א) שחיטת מין לע\"ז וכו' עד וי\"א אף בניו ממזרים לפי שאינו [מקפיד] על זנות אשתו ומפקירה [אבל לת\"ק אשתו לא מפקר] וא\"כ אינה מזנה ונאמר רוב הבעילות אחר הבעל. וה\"נ אמרי' (קידושין י\"ח ע\"א) גוי יורש אביו דבר תורה וגם מדיחסינהו להו בשמיהו ובשמא דאבהתיהו כדאי' פ' הבא [על יבמתו ס\"ב ע\"א] א\"כ חשבי' להו לבניהם וה\"נ נימא אשתו לא מפקר וניזול אחר בעילות דתלי' בבעלה אבל [לומר] דמזנה היא בסתר זה אין נ\"ל דא\"כ לי\"א נחמיר בה יותר מבגויות ולת\"ק יותר [טובה] מנויות כי גויה מזנה בפרהסיא כדאמרי' פ\"ק דמגילה (י\"ב ע\"א) איהו בי קרי ואתת' בוציני ופי' התוס' [שאנץ] איהו בי קרי שהעלין גדולים ומכסים אותו ואתתא בבוציני שהעלים קטנים [ואין] מכסים אותה כלומר עוד היא מזנה יותר בפרהסיא ממנו כך פי' רבינו שמואל אלמא דזנות עושה בפרהסיא והכא דאינה מזנה רק [בסתר] א\"כ טובה מגויה וזה דוחק כי לי\"א גרועה מפרוצה ביותר כי נשאר בתיקו בפ' ארוסה (סוטה כ\"ז ע\"א) ולת\"ק טובה מפרוצה ביותר ואע\"ג דלתרוייהו מזנה וזה דוחק ועוד דליכא לפרש הכי דאת\"ל דבעלה מקפיד על זנותה א\"כ יראה ממנו ואין מזנה וראי' מפ' הנשרפין (סנהדרין פ\"ב ע\"א) דקאמר הבא על הגויה חיישי' משום נ\"ש ג\"ז ואידך נשייהו לא מפקרי וע\"כ הפי' נשייהו לא מפקרי ואינן מזנות מיראת בעליהן ומיוחדות דא\"ת דמזנות בסתר א\"כ בכך הוי זונה ודמי' שפיר לזונה דליכא למימר דאין קרויה זונה אא\"כ מזנה בפרהסיא ומופקרת כדאמרי' פ' הבא על יבמתו (יבמות ס\"א ע\"ב) וא\"כ הוא [לת\"ק] אשתו לא מפקרת ואינה מזנה מיראתה ממנו ואע\"ג שאינה מגרת מפני יראת [הניאוף] כי היא חשודה לכל עבירות וכ\"ש לעריות דיצרא תקיף ואע\"ג דגבי [גוי לא] ס\"ל הכי וס\"ל דמזנה בפרהסיא [כדמשמע] פ\"ק דמגילה (י\"ב ע\"א) וגם כי סבירא להו במ\"ך נשג\"ז כדמשמע בר\"א וגם משמע באביאסף מ\"מ זה אע\"ג שחטא טבע ישראל יש לו ואין חוטא רק למלאות יצר רשעו אבל מ\"מ מקפיד על זנות אשתו יותר מגוי וא\"כ אין מזנה מיראתה אותו ואפי' בסתר כי יראה אם תהא רגילה בכך הנואף יהא כרוך ולהוט אחריה וירגיש בעלה ויהרגנה והנה יען כי ידעתי כמה וכמה אשר באו הנה ולא הפרישום [חכמי] הזמן לכן סבותי את לבי למצוא צד היתר והנה חזרתי על כל צדדי' וצידי צדדי' ולא יכולתי למצוא צד היתר אם לא ע\"פ הדרך הזה כי נאמר שבעלה משמרה ואין מזנהמ יראתה אותו לכן באתי לפני רבותי הכרתי והפלתי אשר יודיעום דעתם וגם אם ראו מעולם שנעשה מעשה בדבר הזה לפני הגדולים ודעתם אשר עמהם יודיעם לי בדבר הזה ושלום שלום לרבותינו ולתורתם כנ' הצעיר יעקב בן הר' מרדכי עץ חיים למחזיקים. ע\"כ השאלה.",
"(תשו' מוה\"ר יוסף ניגון).",
"הנה לא באתי להורות לפניך וכ\"ש לפני ה\"ה מהר\"ר עזריאל ומהר\"ר יוסף חיים שי' אשר בהם שכל האמיתי אמנם למען כי אין מסרבין לגדול לא לאסרה לנגדך ואכתוב לשון רמב\"ם ז\"ל וז\"ל (פכ\"ד מה' אישות הי\"ז) מי שראה את אשתו שזינתה או שאמרו לו אחת מקרובותיו או מקרובותיה שהואסומך דעתו על דבריהם שזינתה בין שהי' אומר איש בין שהיתה אשה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת ה\"ז חייב להוציא ואסור לבא עליה ויתן כתובתה ואם הודת לו שזנתה תצא בלא כתובה ולפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זנתה אף אם ראה בעצמו ותטול כתובתה.",
"ועל הראי' שהבאת מת\"ק דאשתו לא מפקר [אין] ראי' [די\"ל] שמא לא מפקר ואין ראי' לומר דודאי לא מפקר אלא שמא לא מפקרי ומספק לא יהיו הבנים ממזרים אבל לבעלה בספק אחד אסורה כדאמר' (כתו' ט' ע\"א) [גבי] פתח [פתוח] מצאתי דהיכא דליכא כי אם חד ספק דאוסר עליה ול\"ק מפ' ארוסה (סוטה כ\"ז ע\"א) דהכא מעטם קנס הוא לי\"א ואפי' לא מפקרי' מידי דהוי לאוכל פתו כאלו אוכל בשר חזיר אע\"ג דלא דמי לאיסור חזיר ומגוי יורש אביו אין ראי' דהתם [אזלי' בתר חזקה] ובתר רוב ביאות אפי' אם [ספק] זינתה אבן הכא בספק זינתה אסורה ול\"ק מפ' אלו הן הנשרפין דה\"פ ואידך לא אמר נשג\"ז נשייהו לא מפקרי כלומר כל הגויות [אינן] מזנות ואין [דומות] כמו נדה ושפחה ושאר הגזירות דדמי טפי ודחד הוא ואין לסמוך ע\"ז להתיר ספיקא דאו'. ומ\"מ שלא לדחותם ויחזרו לקלקולם ראיתי שאין מחמירי' עלהם [עד ישאלו אותם] מה טוב כי לדבק לא טוב ואם אמרה שהיא טמאה כ\"ש שיש להאמינה אע\"ג דבעלמא אינה נאמנת. ואם נפרדו יחלקם ממונם דשותפי' בעלמא נינהו כי [דבוקם] בגיות' [לגבי] ממונם אינה כ\"א שותפי' בעלמא ולא שייך שם דין כתובה ותוספת. והצד השוה שבהן שאין בהן רוח חיים ועד ישובו חשודי' לכל עבירות. והנה עמך מקור חיים מהר\"ר עזריאל ומציונו תצא תורה ועל כל בעל נפש לפרוש מלתור אחר התירם פן המקיל יסמוך אחר אחד המתיר ולא ישמע אפי' לאלף אוסרי' ואתה חכם כמלאך השם ויודע מה לעשות עם עצת מו' הצדיק חמי מהר\"ר עזריאל שי' ושלום מני משרת' יוסף בה\"ר חיים זלה\"ה [נבתוי\"א].",
"אלה דברי מהר\"ר יודא.",
"בקרקע אדון ולא להורות, וסרעפי ידועי' מכאובים וצרות, וכליותי במרגמת הנדוד צרורות, ואני בלא קץ כמפרש שיירות, והולכי במדברות [ואתי] אין ספר ולא גמרות, ובמה תפק הנה עיני עיורות, אם לא בשדי אדוני אורות, ובאמרתך אמרות טהורות, כי שם האורים והתומים להגיד ישרות, יושבי על מדין רוכבי [צחורות] מורי' חמיך ומה\"ר יוסף שני המאורות, אמנם זחלתי פני כבודך להמרות, אשר בלבבי אגיד בקצרות, באדירים צללת פללת בההוא דמין לע\"ז דקאמ' אשו לא מפקרי' והנה באותו לשון אמור בגוי וגוים נשייהו לא מפקרא גבי נשג\"א וידוע כי רבו ראיות שהגוים חשודי' בעריות וגם על הרביעה וכההוא דאין מעמידין (כ\"ב ע\"א) ובזה [אין] חולק ואולם דעתו אם בעינינו מוחזקי' בכך אין לעשותה ודאי לחייב משום זונה ואולי [כן] דעת אשתו לא מפקר דגבי מין אלא ודאית אין לעשות בניו ממזרי' אפי' בקנס וישרו דברי מה\"ר יוסף שי' לי\"א דהוא מטעם קנס להאריך אין פנאי ולא אפקפק על פלפולך ולא על דברי הר' הנ' ומה לנו לכל אלה ואין כל הדברי' אלא בגוי ובגוים גמורי' ומין אדוקי' לע\"ז ובזה הישראל שחטא אראה דבריך יתכן [שאינו מפקיר אשתו בזנות] ורחוק לאוסרה עליו מספק ולפלגות מה\"ר הנ' לא הגעתי קרני ראם קרניו רמו. כתב לאסור [אשה] על בעלה בחד ספק מהאי דפתח פתוח ואנן דקיי\"ל דאין האשה נאסרה על בעלה אלא בקינוי וסתירה או בעדי' לפחות שיראו המנאפי' והתם (כתו' ט' ע\"א) אמר פ\"פ כעדים דמו [ובע\"א] אמר רבא (קידושי' ס\"ו ע\"א) דקיימי כותי' אין דבר שבערוה פחות משנים [ובעידי כיעור] פי' ר\"י (יבמות כ\"ד ע\"ב) הואיל ומכוער הדבר דבסתתירה לבד בלא קינוי אע\"ג דלדעת ניאוף אסתתר בהנהו עובדי דשילהי (נדרים צ\"א ע\"ב) [דאהלויי] ונפטויי לבעלה מותרת דאין אוסרי' על היחוד ולא אצטרכו טעמא דרבא דאי איתא דעבדא איסורא כו' רק שאומרת טמאה אני דבהכי מיירי כי מתני' דהתם (נדרי' שם) דעלה קאי. וגבי ההוא סמיא דפ' (האומר ס\"ו ע\"א) פר\"י אע\"פ שמעצמו הלך לשאול לשמואל על אשתו רגלים לדבר הוא דחזא בה לפיכך הי' שואל אם תאסר עליו כיון דאיכא נמי חד סהדא והשיב דאי מהימן כו' ומפרש אי מהימן לך כבי תרי וכרבא קיי\"ל הרי [שפסק אפי' בקצת] רגלים לדבר אפי' בע\"א אם אין מהימן כבי תרי אינו כמו קינוי וסתירה לאסרה על בעלה ומה אכניס תבן לעפריים בדברי התוס' ועמכם הם סוף דבר כבאלה.",
"ועל היין שאחד אמר נתנבסך היה אומר מורינו רבינו פרץ ע\"ה דברים שבלב ע\"ז נאמר ויראת אם מאמין הדברים בעל נפש יפרוש וקצת הוא דומה לאיסור זו שהמירה עוברת על דת היינו הולכה ראשה פרוע [וטוה בשוק ירד כנגד פניה ומדברת] עם כל אדם (כתו' ע\"ב ע\"א וע\"ב) דאומר מסתמא כל הדרכים האלו בה ואמנם פ' ארוסה (כ\"ח ע\"א) מבעלי' עוברת על דת אם רוצה בעלה לקיימה [ולא אפשיטא] ראוני מדקאמר בעי' בסמוך (שם) בעל שמחל על קינויו אם מחל קודם סתירה מחול ור\"ל אפי' בסתרה אח\"כ דאל\"כ מאי נ\"מ ורב אחא [ורבינא] כולם מודי' בזה ולעיל ]סוטה שם) גבי משתיי' הוא דלא שתיי' הא קנויי הרי בסתירה עם אנשים קרוי עוברת על דת ובזה מסיק אם מחל על קינויו קודם סתירה אף כי נסתרה אח\"כ יקיים הרי משמעי קצת [כלשון] רש\"י דעוברת על דת אם רצה יקיים ויש להאריך לולי הטירוף ואשר אי לי תוס' ושום חיבור בו [אראה] ולא גמרא כראוי והנה לא ראיתי ולא שמעתי מעשה כזו והדעת נוטה אחרי ששבו ושניהם חוזרי' לשוב למוטב יתכן לשאול פיה ולהגיד העונש אם אומרת טהורה אני והוא אמר לא באו לי עדי' שראו [במנואפים] ולא ע\"א שהאמין לדבריו קשה מאד להחמיר עליהם יותר מדאי בלא ראי' ברורה ופן חלילה [באהבתם] ידבקו לסור מדרך. דנתי בקצרה העולה על רוחך תקום עם מורינו הגדול מהר\"ר עזריאל ומהר\"ר יוסף בה\"ר משה ומה\"ר יוסף הנ\"ל ושלום מה\"ר יעקב ותורתך כנ' עבד צעיר יהודה בן הר\"ר יום טוב יהיו כמשוש. יש דברים שאנו מדמי' והמעשה רחוקה פ' כיצד מעברין (עירובין נ\"ה ע\"ב) דקאמר יושבי צריפין והולכי מדברות חייהם אינם חיים ובניהם אינם שלהם ומפרש טעמא שאין להם [מרחצאות] ושם פירש\"י נשותיהם נזקקות [למנאפים] כו' וכי אם בעיני חכמי' כבני זנונים] יעשו מעשה אם נשאו הבנים להפרישם כממזרים ממש ולא כן נראה מדלא פרי' ממזרות גמור וכאלה רבות ואולי גם הממירות עם בעליהן ב\"מ אף כי פרוות וחשודות דבר גדול לעשות להפריד בין ריעים אם לא בראי' ברורה ואין פנאי [ולא] קלף ושלום יהודה.",
"אלה דברי מה\"ר יוסף חיים.",
"יגדל שלומך עמיתי יקירי ה\"ה מהר\"י יעקב על מה ששאלת מאיש ואשה שהמירו דתם והיו יחד כמה שנים בגיות דרך אישות ועתה חזרו בתשובה יחד אם היא אסורה לו או מותרת [הנה] שלוחך היה נחוץ לדרכו ולא נתן לי כלל פנאי לדקדק [בנדון] אולם לפי הנראה יש לדון לפי הפשט לאיסורא כי התם בחולין (ד' ע\"ב) איתותב רב ענן דאמר משומד לע\"ז לא הוי משומד לכל התורה כולה וכ\"ש זאת שהיתה משומדת ופירשה מכל דרכי יהודית והלכה לגמרי בדתם ואכלה כל איסורי' [גם כי] הדרי היתה יכולה למצא היתר וכן כל שאר עבירות וא\"כ הוי' משומד להכעיס לכל התורה והוי' ממש כמו גויה גמורה וכן [איתא לשם] שעשאו [כותים] גוים גמורי' משום [שעבדו] ע\"ז (חולי' ו' ע\"א) וכ\"ש זאת כמו שפי' בכמה מקומות ומינה דסתם הי' עמה בגיות דרך אישות אחרי שהיא משומדת לכל התורה אינה נזהרת משום איסור גם משום זנות [ובעלה] אין יכול לשומרה לעולם כי אין אפטרופוס לעריות כי כן אמרי' בגויה גמורה. ומ\"ש אע\"פ שחטא ישראל הוא אין זה רק לחומרא לענין חוששי' לקידושין או לקח רבית ממנו אבל [לשאר] דברי' הוי גוי גמור ודוחק לחלק ולומר כי ישראל משומד מקפיד על זנות אשתו וגוי אינו מקפיד על זנות אשתו כי אחרי דהוי [כגוי[ גמור אין לחלק ועוד הא דאמרי' גבי גוי אין אשתו משמרתו ר\"ל שאינה מקפדת עליו אבל יכול לניות כי לעולם גוי מקפיד על זנות אשתו בפניו ומ\"מ חשבי' לה לזונה כי אין אפטרופוס לעריות ואמרי' נמי התם פ\"ק דחולין גבי מין לע\"ז ישראל שהוא אדוק לע\"ז וכו' ויש אומרי' אף בניו ממזרים ות\"ק נמי דפליג דאמר אשתו לא מפקר שמא יש לחלק ונוכל לפרש כך אשתו לא מפקר אחרי שיראה ממנו אינה רשאה לזנות רק בסתר ורוב בעילות אחר הבעל כי כן אמרו גבי ישראל אע\"ג דזינתה או שמא יש לחלק כי אותו מין ר\"ל שעובד ע\"ז אמנם [לא הלך] בדת גיות לגמרי להיות משומד לכל התורה כולה [כגוי גמור] דאל\"כ אמאי צ\"ל ופירותיו טבלים פשיטא אם הוא גוי גמור לכל התורה כולה דפירותיו טבלים. בזה יש לדקדק עוד אצלם אם המירו דתם ע\"י אונם גזירות [כזה] אירעו [בכמה] עוברות ונהגו להיתר אע\"ג דאמרו חכמי' [בכל] יעבור ואל יהרוג חוץ מע\"ז וכו' מ\"מ אם עבר ועבד ע\"ז מפני אונס מיתה לא חשבי' לי' [כגוי] גמור [וכמשומר] לע\"ז ואין חייב מיתה וחטאת בשוגג כדאמר לשם (סנהדרין ס\"א ע\"ב) מאהבה ומיראה אביי אמר חייב ורבא אמר פטור והלכה כרבא לגבי אביי גם יש מפרש [בפי'] מיראה כלומר ע\"ז שאינה רק מיראה מ\"מ הפשט לא משמע כן ושלום לך ולתורתך מאתי יוסף חיים בה\"ר משה [נבתוי\"א].",
"אלה דברי מהר\"י יצחק מאופנהיים.",
"לברכה יזכר שמך ולא לרקוב, מברכיך ברוך ואויביך לקוב, המיששר עקוב ונקוב מהרר' יעקב שי'. דע לך שדעתי נוטה לאיסור אשה שנשתמדה ברצון לבעלה ל\"ש אם נתשמד בעלה עמה או אם נשתמדה לבדה אחרי שמשומד לע\"ז הוא משומד לכל התורה כולה ודאי זנתה ואסורה לבעלה ומה שאתה אומר שבעלה [משמרה] זה אינו מי יוכל לשמר אשה מנאפת הלא תחת אישה תקח זרים הרי פפוס בן יהודה נעל דלת בפניה ולא הי' יכול לשומרה (גיטין צ' ע\"א) ועוד א\"א שלא נתייחדה עם הגוים וס\"ה אוסר על ייחוד גוי אשה לבעלה כי בודאי הוא בעל ונ\"ל להביא ראי' לדבריו מההוא נואף דעייל לגבי ההיא אתתא (דנדרי' צ\"א ע\"ב) ואמר לא טעים דטעם בהו הויא ואמר רבא אתתא שרי' אם איתא דעבד איסורא כו' ומה צריך טעם ע\"ז הקשו התוס' תיפוק ליה דאין אוסרי' על היחוד ותי' נואף [שאני] אלמא דיחוד של נואף אוסר ה\"ח של גוי ועוד איך ישמרנה וכי היא קשורה בו לעולם ואפי' אם היה כך [שהיה] יכול לשומרה [מי היה] יכול להעיד על עצמו הלא ר' זכריה בן הקצב אמר (כתו' כ\"ז ע\"ב) המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי א\"ל אין אדם מעיד על עצמו ומה שאמרת' שהיא יריאה לזנות לפניו לא תהא כנת [כפונדקית] הקב\"ה אינה יריאה ותהיה יריאה מבעלה ואע\"ג דיש בני אדם שיראים מבשר ודם יותר מהקב\"ה כמו גנב הא לא שכיח ועוד היא תאר זבח שלמים היום נדרי אשלמה אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און ובקושי [גדול] התירו רבותינו האנוסות בשעת הגזירות לשוב לבעליהן כשלא שחו בין הגוים [ימים] רבים אבל כששהו כל כך שהיו יכולי' לברוח מהם ולא ברחו היינו אוסרי' [אותן] לשוב לבעליהן וראי' מפרק נערה (כתובות נ\"א ע\"ב) הני נשי דגנבי גנבי שבקינהו ואזלן מנפשיהו אסירן אפי' לבעליהן ישראל. ומה שהבאת' ראי' הגוים זונות בפרהסיא מאיהו בי' קרי ואיהי בו בוציני מאי ראי' היא זו אם ושתי היתה זונה מפורסמת וכי כולן זונות מפורסמת בשבילה. ומפני נחץ השליח לא יכולתי להאריך. ושבחך להעריך, רק קודש אבריך, ימיךם ושנותיך יאריך כנ' משרת נרצע יצחק בהק\"ר חיים זצ\"ל."
],
[
"וזאת תשובת רשב\"א.",
"נפלאות בישראל שנשתמד הוא ואשתו וחזר, בהן איך מותר בה הא ודאי זונה היא דאדעת' לזנות [נשתמדה] כיון שהפקירה את עצמה לעבור על כל עבירות שבתורה ואי משום דאמרי' פ\"ק דחולין [אף] בניו ממזרי' ואידך אשתו לא מפקר כתבת' אע\"פ שהוא מין אין אשתו מזנה אבל פשיט לך שאין המין שומר את אשתו ולא שום גוי יכול לשמור את אשתו אשתמיטתך ההיא דאמר פ' אלו הן הנשרפי' (פ\"א ע\"ב) כי אתא רב דימי אמר בב\"ד של חשמונאי גזרו הבא על הגויה חייב משום נשג\"א כי אתא רבין אמר משום נשג\"ז פי' משום זונה ואידך רב דימי סבר נשייהו לא מפקרן אלמא רב דימי פליג אשפיטות ואפי' [רבין] לא פליג אלא משום גזירת בית חשמונאי וכאן גבי בעלי תשובה אין ראוי לאסור דבסתמא לא היו עוברים על איסור דאו' כיון שחזרו בהן ואין אשה נאסרת על בעלה בלא עדים אלא ע\"י קינוי וסתירה כדדאמרי' פ\"ק דכתובות ואע\"פ [שבנשתמדה] לבדה בלא בעלה מודינא לך שאסורה לחזור לבעלה אבל נשתמדו שניהם מותר כדפי' ושלום כנ' שמשון בר' אברהם.",
"על אודות הנשים אשר לא היה להם כח לעמוד בהיכל מלך והמירו דתן בשעת השמד מפני אימת מות ושוב כאשר מצאו נס והמליטה חזרו לדת של אמת באמת כי אמד הרעו לעשות וגדול עונם וצריכי' חרטה ותשובה וקבלת יסורי' יותר משאם המירו שלא בשעת השמד כי פרהסיא הוי ואמרי' בשעת השמד אפי' ערקתא דמסאני אסור לשנויי ודומה למלך שהי' לו עבדי' ומשרתי' למשמעתו וקצת מהם סרו מעליו וושב נתחרטו ושבו אליו וקבלם המלך בקל לימים נזדווג לו מלך בחיל גדול ואותו מלך ראשון קבץ כל משרתיו ואמר אליהם הנכם רואים כי תקפה עלי יד שכנגדי אשר יבחר בי יעמוד לימיני ויערה נפשו למות בעדי וקצצת נסוגו אחור ונלחם במלחמה [עם] האחר ונצחו והנסוגים אחור בקשו להשלים עמו בקל כבתחילה הראשונים שמרדו ולא אבה לקבלם כ\"א בעבודה רבה כך מלכו של עולם מתפאר בישראל המוסרי' נפשם למות בקדושת שמו שנאמר ישראל אשר בך [אתפאר] אפ\"ה נל שמותרות לבעליהן אעג דתנן (כתו' כ\"ו ע\"ב) האשה שנחבשה [בידי] גוים ע\"י נפשות אסורה לבעלה ופר\"ת אפי' לבעלה ישראל דחיישי' שמא נתרצית לו כדי למצא חן בעיניהם שלא יהרגוה הכא ליכא [למיחוש] כי בשעת השמד אם לא תשתמד אפי' תתרצה ליבעל לא תתנצל וכשנשתמדה הדבר ידוע שיש לה שלום יותר מאם היתה גויה ואפי' לאנסה אינם רשאי' לכך אין לחוש שמא נתרצית. ואי לומר אחרי שהמירה ואוכלת ושותה עמהם גם הפקירה עצמה להם זה אינו הדבר ידוע שלבן לשמים אלא שמאימת מות עושין ודמי להא דא\"ר יהודא (כתובות נ\"א ע\"ב) הני נשי דגנבי גנבי שריין לגובריהן ופריך והא קא ממטיין להן המא וקא משלמי להו גירי ומשני ההוא מחמת יראה ואי שבקי להו ואזלי מנפשיהו אסירי ואלו הנשים הדבר ידוע שמשמצאות מקום להמלט אינן כלל מתאחרות ואפי' נתייחדו בין הגוים זמן ארוך מ\"מ אין אשה נאסרת על בעלה בשביל יחוד לכן נראה לפר' שמותרות.",
"ויש ר\"ל שיש להן דין עוברת על דת להפסידה כתו' ואמת כי עברה על דת דאדם חייב למסור את עצמו על קידוש השם מ\"מ נ\"ל דלא הפסידה כתו' דלא מקרית עוברת על דת אלא בקדברים שמכשלת בהם הבעל כמפורש במתני' (כתו' ע\"ב ע\"א) כגון מאכילתו שאינה מעושר ואינה קוצה הלה ומשמשתו נדה תדע דהא מפורש בגמר' טעמא דנודרת ואינה מתקיימת משום דאמר מר בעון נדרים בנים מתים [אלמא] דוקא משום שגורמת תקלה לבעלה שבני' מתים ולא משום שעוברת על נדרה. מיהו צ\"ע כי בנדון זה גם יש תקלה לבעל מבנים אשר תלד וגם [שאינו] רשאי להיות עמה במקום שיכירוה מיהו נ\"ל דלא הפסידה כתו' כדמסקי' בסוטה פ' ארוסה (סוטה כ\"ה ע\"א) דעוברת על דת צריכה התראה שאומר לה אם תעבורי על דת תפסיד כתובתך אם לא התרה בה לא הפסידה כתו' אפי' עברה כמה פעמים על דת ושלום אשר בן הרב רבי' יחיאל ז\"ל וכ\"כ הרב רבי' ידידיה נ\"ע. עכ\"ל.",
"תתרכא. יען כי ארכו ומשכו משך ימי העגון נפרדו ונבדדו ר' שלום מנחם וזוגתו מרת ליביל זה מזה ויהיו צרורי' באלמנות היות ולא דראי זה כראי זה ואין הצד שוה ביניהם ותפר כל עצת המופיעים בינותם על דרך השלמה כי בגדה ומרדה בו לאמר הן לשלום מר לי מר וכל היגיעים ועמלים להלשימם אליו לרבה לא אסיקו כמו דמסיק תעלה מבי כרבא ולא שבתה ממסה ומריבה ומהויא ליה גבה ועד כה החרשנו לאמר אולי יש תקוה ואחרי ראותינו כי אין זאת רק זעוה עוה ועוה והוה על הוה ואליו לא שבה לא נוכל להתאפק עוד.",
"ונודיעך מרת ליביל אשר עוד תטהרי דרכך ושובי אל אישך והתקשרי בקשר אמיץ שלא תמרדי ותתבגדי עוד בקשר שנקשור עליך או קיימו הפסד כאשר כבר ביארו הר\"ר דוד בר' משה ואם ח\"ו [תסרבי] בדברינו אלה אז תדעי שהתרנו לו לגרשך על כרחך כי הגאון שתקן שלא לגרש אשה בע\"כ במקום דאיכא [עיגון בפשיעת האשה לא תקון] כי איש מצווה על פריה וריבה ולא תהו בראה לשבת יצרה לכך ראי דרכך מה תעשי לא השעני על דעתי לפרש תקנת הגאון ע\"ה אכן יש בידי [מכתב ממורי] הר\"ר מנחם זצ\"ל ואחריו חתמו רבני פרג\"א ורוב רבני אוסטרייך שהתירו לר' ברוך לגרש את אשתו בע\"כ מפני עגונו אף כי היא היתה חפצה להיות עמו וכ\"ש לזאת שנפסק לה דין מורדת אם לא תשוב [ותקבל מוסר] לעשות קשר אמיץ וחזק שלא תשובי עוד למנהגיה ומרוד כנגדו או לחטוף לו אז נ\"ל כי יעשה ככל אשר נכתב לעיל אם ירצה בלי נדנוד עבירה דעת הע' חיים שי' בהה\"ר יונה זלה\"ה.",
"לית דין צריך בשש דלא עלה על דעת הגאון לתקן למורדת ששהתה י\"ב חדשי' שלא לגרשה בע\"כ דכתב רבינו אבן ז\"ל אע\"ג דהלכה כרבותינו בדורות הללו שאין אדם נושא שתי נשים לא משהי' לזו בשביל אחרות שיוסרו קנסי' לה להתירו לשא אחרת והיא תשב ותתעגן ואחרי שנפסוק למרת ליבול דמורדת היא [ושהתה] מן הפסק והלאה יותר [מיב\"ב חדש וישב כמה שני' בעיגון מצוה לכל יראי הש\"י לעמוד עם ר' שלמה שלא יתעגן עוד והנני מסכים לכל הכתוב לעיל אליעזר בן הג' יצחק זלה\"ה.",
"אמרי' בגמ' סנהדרין [פ' זה בורר כ\"ו ע\"א וע\"ב] מפריחי יונים מאימתי חזרתן משישברו פגמיהן ומשחקי קוביאות משישברו פספסיהם וכן ההוא טבחא דזבן טרפה אזל רבי מזייה וטופרי' אמר רבא דלמא אערומי קא מערים וקאמר אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירי' אותו וכו' אלמא היכא דהוי אדם מועד ורגיל לעבור אין די במה שאומר שרוצה לשוב ה\"נ אשת ר' שלום אחרי שמרדה ויצאה במרד מביתו זה כמה ימים [ועגנתו] לו [לא] מסתייע במאי דאמרה אליו אשוב אולי תשב ימים אחדים או עשור ואחר תלך לכן אם תתרצה האשה להתקשר ע\"פ רבותינו ותעשי ככל הכתוב ומבואר לעיל הרי טוב כי איך יבטח בה לב בעלה אי לא בקשר אמיץ אחרי מרדתה שמרדה בו כמה ימים ואם לא תעשה כמבואר לעיל הריני מסכים לכל דברי רבותינו והנני מתיר לו עמהם לגרשה בעל כרחה דאדעתא דהכי לא תיקן הגאון לעקור דבר מן התורה ולעגן זה כי לא תהו בראה וגו' נאום צעיר ועלוב ש\"ב ישראל בר' יואל זוסליןף. הועתק אות באות ממכתב ידי רבותינו הנזכרים וכבר זרק לה גט שלא רצתה לשוב אליו אחר שהתרה בה כמה פעמים נאום צעיר ועלוב ש\"ב ישראל בר' יואל זוסלין."
],
[
"תתרכב. יגדל שלומ' רבותינו שבגולה אנא הורונו דרך הישר על אודות שומרת יבם והוא משומד להכעיס ואדוק לע\"ז ממש והיבמה נפלה לפניו ואין אח אלא הוא ורצתה לתת [לו] הון רב כדי לחלוץ לה ולא אבה לקחת כלל כי אמר בפה מלא שלא היה חפץ להחזיק אמונת היהודים כי הוא [קעצערייא] והנה היבמה זו נסתה בו כמה פעמים היחלוץ לה ולא אבא ומיאן בה לעשות והיא ישבה כך עגונה ימים ושנים לסוף קלקלה שנבעלה לגוים וילדה לזנונים לסוף [הלכה] ונשאת לבחור בן ברית בלא התרת שום מורה. ונודע הוא שבמיתת בעלה היה האח משומד אשר הוא עדיין ועתה שנשאת לאיש בקשוני האיש והאשה למצא לה דרכים וצדדים להיתר אחרי כי הוא דיעבד ואפ\"ה אמרנו אליהם לפרוש זה מזה עד כי נדע תשו' רבותינו ולא אבו כי היבמה אומרת [ששמעה] מפי גדולי רבותינו שאמרו אליה שלכתחלה אין מתירי' לה להנשא אבל אם היא תעבור ותנשא אין מפרישי' אותה מבעלה ועל דא סמכה והנם יושבי' אתנו פה ובכל מוטל עלינו להוציא דבר לאמתו ולאורו ע\"פ רבותינו ונהלה פני כבוד רבותי' כתוב דעתם כי גדולים חלוקי' בדבר כאשר נבאר. הנה נמצא בתשו' הגאונים שאם נשתמד בשעה שקדשה א\"צ חליצה ורש\"י סותר דבריהם וכתב בתשו' אחת דל סמכי' עליה' וצריכה חליצה ומהרר\"ם הביא ראי' לדברי הגאוני' דהיכא דליכא יבם אלא המשומד דפטורה מן החליצה מדפריך בהגוזל קמא (ק\"י ע\"ב) אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ומשני [טב] למתב טן דו וכו' א\"כ לגבי משומד דל\"ל הכי דאנן סהדי דלא ניחא להתייבם לו כי יעבירנה על דעת' ואדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא היכא דמשומד היה והו\"ל כאלו התנתה עמו ע\"מ שלא תתייבם לו עכ\"ל מהרר\"ם. ואע\"ג דיש לחלוק דוקא התם שהי' משומד מעיקרא בשעת קידוש אחיו התם שייך למימר אדעתא דהכי לא קדשה נפשה אבל בנדן דידן לא הוי משומד בשעת קדוש אחיו לא שייך למימר הכי מ\"מ יש למצוא צד היתר כגון שהיה משומד קודם מיתת הבעל כאשר כ' הר\"ר אברהם הגדל וז\"ל היבמה שנפלה לפני משומד תימא הוא אי בעי חליצה ממנו כי במקום ערוה הוא וקנאי' פוגעי' בו וגם הנבעלת קנאי' פוגעי' בה עכ\"ל. והאור זרוע כתב וז\"ל רב נחשון גאון וספר [כשר] על גבי נחלים ותשו' רבות פוסקי' דיבם שהי' משומד בשעת קידושי' אחיו ועומד בשמדותו אינו זוקק את אשת אחיו ליבום ופטרוה לשוק בלא חליצה ואפי' חזר לאחר מיתת אחיו לא משגחי' ביה ולפי' ר\"ח ז\"ל אפי' הי' יהודי בשעת נישואין אחיו אם הי' ושמד בשעת מיתת אחיו אינו חולץ ולא מייבם עכ\"ל האו\"ז. והנה חזי' דלפי' הר' אברהם הגדול ולפי' ר\"ח דאפי' לכתחלה מתירי' אותה לשוק בלא חליצה ואפי' לדברי האוסרי' מצי' למימר דדעתם דוקא לכתחלה אבל בדיעבד נוכל לומר דדעתם לא תצא כדאשכחנ' בכמה דוכתי בתלמוד דלכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא גם לא חזי' בדברי מהרר\"ם שחילק בדבריו בהדי' בין היכא דהוי משומד בשעת קידושי' לאחרי כן אלא התיר אפי' לכתחלה ומצינו למימר דדעתו בכל ענין מותרת אפי' לכתחלה אונוכל לומר לכל הפחות דמתיר דיעבד כי הכא. והנה זאת היבמה זה עשרים שנה שישבה עגונה ועגומה כי בעלה מת בגזירת ק\"ט לפרט והנה זה חמש שנים או שש שנים שקלקלה עם גוים ויש לדאוג אם יכופו רבותינו להוציאה בגט ח\"ו תיפוק חורב' מיני' לכן תאירו עינינו בנדון זה ויכתוב כל אחד מכם את דעתו על כתב האגרת הזה למטה. ודעתינו נוטה להיר אחרי כי הוא דיעבת והכופרי' בתחיית המתים ובתורה ובמצות אינם נוטלי' שכר על המצות שעשו כלום אלא פוחתין להם מן היסורי' של גיהנם כפי שיעור שכר מצוה קלה שעשו בעוה\"ז ומי שמת ברשעו אין מתפללי' עליו והחוטא על כונת שיום הכפורים מכפר עליו אין יוה\"כ מכפר עליו. (בריך רחמנא דמסייען) סליק סליק סליק.",
"(תקנות שתקן ר\"ת באגודת בני צרפת).",
"כל מקום שיש חרם של ב\"ד אם עובר איש דרך שם ובא אחר והזמינו לדין ע\"פ החרם בפני עדים אפי' בשוק חל עיליו החרם מיד שיבא לב\"ד לטעון ואפי' שלא בעדי' חל עליו החרם דלא איברי סהדי אלא לשקרי אך שאין יכולין לכתוב עליו סרבנות אלא בעדים, ואחרי טענותם אם] רוצה הנתבע ילך לדרכי וא\"צ להמתין עד שיפסקו הדין. ועל התובע לחזור אחריו ולשלוח לו פסק דינו. והחרם אשר שם רבינו גרשם שלא ישא איש שתי נשים אין התיר אלא במאה אנשים מג' מלכיות אוניואה, ונומברדיאה וצרפת. גם לא יתירו אותו עד שיראו טעם להתיר. גם באותה ענין שתהא כתובה צרורה ומונחת במשכונות או במעות. והחרם שמקבלין האיש והשה לאחר תשומת יד צריך כמו כן מאה להתיר אבל א\"צ מג' ארצות. ותשומת יד בלא קבלת חרם יש חרם קדמונים לקיים בתשומת או יש להתיר בשלשי' ובכולן אין רשאי' להתיר עד שיראו טעם מבורר. וכשאדם מחזיק בבית הכנסת ומזמין את חבירו לדין וחבירו מסרב אין לו לבטל [תפלת] מנחה ולא תפלת יוצר עד שיבטל התפלה ג' פעמים ואז יכול לבטל כל התפלות. וכשיש ב' בתי כנסיות או יותר אין יכול לבטל מכל בתי כנסיות שבעיר. ואם אדם משאיל ברשותתו ביהכ\"נ לרבים ויש לו ריב ומצה לאחד מהם אינו רשאי לאוסרה לאותו אדם שלא יתפלל שם אם לא יאסור רשותו לכל הבאים שם להתפלל. ומי שאבדה לו אבידה יש לו כח להכריח הקהל ולהושיב החזן עד שיכנסו כולם בחרם שכל מי שיודע ממנה שום דבר שיאמר לו ואין יכול התובע לומר לא אכנס בחרם אך אני מזומן [לבא] לב\"ד וכן תמצא בס' ר' ברזילי בתקנת הגאונים. ואם פוסקי' בני העיר תקנת עניים או תקנה אחרת והרוב מתרצים בדבר והן מן ההגונים [אין] האחרי' רשאי' לבטל התקנה ואין לו לדחות של יכנס בתקנת חבירו כ\"א ע\"פ ב\"ד כי אין ב\"ד לישב כי הכל לפי ראות טובי העיר כמנג הקדמונים או כפי צורך השעה. גם אין לו לנפקד לעכב ספרים הנפקדים אצלו בשביל שום תביעה שישלו על המפקיד. מכל אלו שכתבתי יש חרם מתקנת קדמונים. והוסיף ר\"ת על זאת גזירה כל הפקדונות שאין לעכב' בשביל שום תביעה רק המלמד יכול לעכב הספר שלומד בו בשביל שכירתו כשעבר זמנו. ודוקא ספר שלומד בו אבל שאר דברים הרי הוא כשאר כל אדם. ואיש שהטילו עליו מתנה ובאו לגבותה ממנו ע\"י עבד הפקיד אין לו כח להזמין המטיל לב\"ד או המגבה עד שיפרע מה שהטילו עליו הן במעות הן במשכונות אך יוכל להזמין כל מי שישה לו שלא כדין. ואפי' קודם שיפרע מתנתו אם ירא שהמטילו עושה לו שלא כדין וכשורה מן המתנה עצמה יש [לו] כח לבטל התפלה להיות קובל עליו בלא ב\"ד עד שיעשה לו כדין וכשורה לפי ראות עיני הקהל שאל\"כ יקח כל אשר לו בידי גוים ויאמר שבשביל המתנה עושה כך. ואם אני כפרים אשר אין להם מנין בעירם ובאי' למקום הקהילות למנין ביום הכפורים ומביאי' נרותיהם בבית הכנסת שקורי' ציר\"א אם לא עה כ\"א אחת יניחם שם בביהכ\"נ שהדליקו ויכולי' בני העיר להכריחו בחרם להניחו ואם עשה שנים האחד יניחו והשני יכוללשא עמו להדליקו במקום שמתפלל קבוע. משנכנס אדר עד הפורים כל העוברי' דרך עיירות אם יש מנין קבוע יש חרם קדמוני' לפרוע מעות פורים לחלק לעניי אותה עיר אם יתבעום א' מאנשי העיר ואם לא יתבעם פטורי' מהחרם. ואם יש בביהכ\"נ מנין מצוצם והתחיל החזן להתפלל אין אחד רשאי לבטל המנין ולצאת עד שיגמור החזן תפלתו ואם עבר ויצא אחד מהם אמר רב נסים גאון שאפי' התחיל קדושה או קדיש יגמור מאחר שהתחיל. וגם יש חרם קדמוני' שלא לבטל תפלה בבתות ובי\"ט בשביל תביעה שיש לאדם על חבירו אם לא בטל כבר ג' תפלות קודם. ובשביל תקנת קהל אפי' לכתחל יכול לבטל.",
"נשלמו התקנות.",
"צץ המטה ופרח הזדון והחמס קם למטה הרשע, ואין נושע, וכבר אין עין השע, וקול שועת אומללים בת עמינו עלתה באזנינו ונאגדנו ונקשרנו וגזרנו בנידוי ובאלה ובנקיטת חפץ נחנו החתומים של ילוה אדם כסף ולא מעות לחבירו כ\"א למחצית שכר למחצית הפסד, ולא ישים יינו בחבית של גוים אם לא יעשה עירוי או הגעלה לחבית, ולא יניח הגוי לדוך היין, ולא יאכל שלקות של גוים, ולא יעשה שקרנות, ולא גלוח מעות, וכל מי שיזמין חבירו לדין שלא יסרב יותר מג' ימים ואם יגזם אדם לחבירו בפני עדים להפסיד לו [מונו] אם יפסיד אותו יהודי יחייבנו ב\"ד המגזם לפרוע כפי שישבע הנפסד כמה הפסיד. ואם יש עדים שהפסיד יפרע לו המסור מיד. ואם יש עדי' שהלשין את חבירו יהיה פסול לעדות ולשבועה עד שיפרע לחבירו מה שהפסיד. ויקבל דין מג' קהילות מג'נץ ווירמ'שא שפי'רא ויהא בנידוי כל הקהילות עד אשר יתקן קלקולו כאשר יורהו טובי העיר. מנודה לעירו מנודה לכל מקומות ומי שיש לו ספרי' המופקדי' אצלו לא יהו הקהל רשאי למשכנו עבור שום מס מה שחייב בעל הספרים. ואם ישבע אדם לקהלו שאין לו כי אם כך וכך לתן ממנו מס אם יודע לקהל שיש לו יותר ונשע על שקר אותו האיש פסול לשבועה. ואם יתבענו שום אדם ממון ישבע זה שכנגדו ויטול. ולא יפטור אדם עצמו מן המס לפי שרוכב בחצר המלך. ולא יקחו הבחורים [בחתונה] מן החתן כ\"א ו' פשיטי' ממטבע של אותה מלכות. ובחורים שעם החתן לא יגנבו שום דבר משום אדם לא תרנגולת ולא דבר אחר. ואם הקהל שואלי' מס מן היחיד או כל מה שיהי' ליחיד על הקהל יתן אותו יחיד לקהל אשר ישאלהו אך הקהל ירדו לדין עמו במקומם לפני מי שאינם נוגעי' בעדות ויחיד כאלו תופס את שלו ואין כאן מוציא מחבירו. וכל אשר יעבור על תקנות הללו יהיה בנידוי כל הקהילות ואם ישהא במרדו חדש ימים יהא ממונו מותר למסור למלך או לשלטון. והעובר מתקנתינו יש לאל ידינו לקונסו לפי דעתינו ויש לנו לקלל המלשינים בכל שבת. וכל שיעמיד חזן או גלילת ס\"ת או כל צרכי צבור ע\"פ גוים יהא בנידוי ובשמתא ובחרם [וכן] כל המתפלל או מי שוסק ע\"פ גוים שהוא [דין] ישראל כי יש לעשות ע\"פ דייני ישראל, והפרנס אין לעשות בחשאי או להתיר חרם בלא דעת כל הקהל ולא הרב ברבנתו לא ישים חרם על שום אדם ולא יתיר חרם הקהל כ\"א במעמד כולם. ולא יפרוק עול ממנו ע\"פ גוים כל זה גזרנו בחרם ובשמת ולא יגלה שום סתר ולא יתפלל אדם בר\"ה וביוהכ\"פ בלא דעת קהלו. אך החזן יכול להתפלל יום ראשון של ר\"ה ובליל כפור וביוצר עד מוסף בלא דעת קהלו אך ביום שני של ר\"ה וביוכ\"פ משל מוסף ואילך הוא ברשות הקהל. ואם החזן חלש שאינו יכו להתפלל אז הקהל יניחו להתפלל לפי דעתם. ולא יצוה אדם לדייני ישראל שלא ישבו ושאל יפתחו דין וכל אלו הדברים גזרנו ע\"פ החרם. וגם גזרנו בנישואין שיתנו שומר יהודי שלא יניחו להשליך מים ביורש שיש להן לאכול בשבת ולא יהא אדם רשאי לזרוק גט לאשתו אם לא ברשות ג' קהילות ואם יעשה יהא הבעל לוהסופר והעדים בנידוי כאשר תקן מאור הגולה.",
"ולא יאמר אדם לחבירו מזר או פסול משפחה ובמקום שאין מספיקים [במה] שנותני' למלמדים של התינוקות שאין מספיק ההקדש שאין שם כל כך יקחו משאר הקדשות שהניחו נוחי נפש עבור נשמתן ויתנו למלמדים אם לא פירש השכ\"מ לצורך מה ומותר יתנו במקום שרוצים הקהל. ולא ישחוט ולא יבדוק שום אדם אם לא ינסהו הרב ובני הכפרי' ילכו לחזור לפני הבקי. וכל אדם יקבע זמן ללמוד אם אין יכול בתלמוד יעסוק במקרא ובפרשה או במדרש לפי יכלתו אחד המרבה ואחד הממעיט רק שלא יהא אנוס. ולא ישלחו בשר לבית כ\"א ע\"י יהודי. ויסירו חוטי דכפלי כאשר דברו רבותינו ולא ידברו בבית הכנסת אך ישבו באימה וביראה. ויעבדו את אבינו שבשמים הכל גזרנו בחרם [חמור]. וגם גזרנו שהיבם אינו יכול לעגן היבמה לפחות לה מנכסי מלוג שלה והנכסי' [שאחזה] לה מחמת [בעלה] קרקעות וספרים נחלת אבותיו יסדרו ביניהם בלא תסוב נחלה לבית אב אחר ואם הם [מקנתו] ולא אחזתו יחלקו ביניהם הישר בעיני בוראם ומן המטלטלי' יש לסדר טובי העיר בין היבם ובין היבמה לפי דעתחכמי' ודאי אין לפחות ליבמה מן הנכסי' שביאה לו ויפטור את יבמתתו בלי איחור וחימוץ מצוה ואם היבמה ארוסה יש לה ליבם לחלוץ לה לאחר ג' חדשי' חוץ מיום שמת בעלה ויחלוץ לה בלי איחור ואין היבם רשאי לשאול שום דבר [מהיבמה] כמה בידיה מן הנכסי' ויבצעו חכמים אם היתה נשואה והיבמה תלך אחר היבם אם הוא בעיר אחרת [ויפטור] אותה בחליצה בלי איחור כאשר יבצעו ביניהם. ואם ימרוד היבם ינדוהו עד שיאמר רוצה אני, ובמקום שיש שם חרם של ב\"ד אם יבא אדם שם ובא חבירו [והזמינו] לדין בפני עדי' ואפי' בשוק חל עליו החרם עד שיבא לטעון בב\"ד או אפי' בלא עדי' דלא איברי סהדי אלא לשקרי אלא שאין כותבי' סרבנות בלא עדות ולאחר שטענו אם רצה הנתבע ילך לדרכו ועל התובע לזור אחריו וישלחו [לו] פסק דין. וכשאדם מזמין חבירו לדין וחבירו מסרב אין יכל לבטל תפלת יוצר או תפלת מנחה או קריאת התורה עד שיבטל ג' פעמים תפלת ערבית או סדר קדושה אח\"כ יבטל כל התפלה עד שיעשו לו דין [ואם] יש שתי בתי כנסיות בעיר אין יכול לבטל כ\"א בביהכ\"נ שהנתבע יבא שם להתפלל. וכשבטל ג' תפלות אז יכו לבטל בשתיהן. ואם אדם משאיל ביהכ\"נ לקהל ויש לו ריב ומצה עם אחד מהן אינו רשאי לאוסרה על אותו אדם אם לא יאסר לכולם. ומש שאבד לו אבידה כח בידו להכריח הקהל ולהושיב ש\"צ עד שיכנסו כולם בחרם שכל מי שיודע שום דבר ממנה שיגיד. ואין אדם יכול לדחות עצמו לומר ארד עמו לדין ולא אכנס בחרם וזה נמצא בספר ברזילי. ואם עושי' בני העיר תקנת עניים או תקנות אחרות והרוב מתרצים בדבר [והן] מן המהוגנים אין האחרי' רשאי' לבטל התקנה ולומר נרד עמכם לב\"ד כי אין ב\"ד לישב ע\"ז כי הכל הולך לפי ראות טובי העיר כי כן מנהג קדמונים. ואין לנפקד לעכב ספרים המוקפדי' אתו בשביל שום תביעה שיש לו על המפקיד כי חרם קדמוני' הוא ורבינו יעקב הוסיף של לעכב כל פקדונות רק מלמדי תינוקות יכולי' לעכב ספר שלומדי' בו ולא דבר אחר. ושלוחי הקהל שגובי' המס בין ע\"י גוים או אותם שהטילו המס אין יכול לכופם שירדו עמו לב\"ד עד שיפרע מעות או משכונות אז יכול להזמין מי שעה לו שלא כדין או אפי' קודם שיפרע אם נראה בעיניו שעושי' לו של כדין יש כח בידו לצעוק ולקבול עד שיעשו לו דין ויתקן עיותו לפי ראות עיני הקהל שאל\"כ יקחו ממנו הרבה ויאמרו בשביל המס לקחנו. ובני כפרים שבאי' למנין בקהילה יניחו נרותיהם של כפור בביהכ\"נ כי חרם הוא וכל נדרי' שאדם נודר בביהכ\"נ שיתפלל שם ישלם באותה ביהכ\"נ כמנהג אנשי המקום ותקנתם אם יש קהל קבוע באותה ביהכ\"נ. ובכל מקום שיש שם מנין קבוע העובר שם חייב לתן מעות פורים מר\"ח אדר אם יתבעם איש מאנשי אותה העיר ואם לא יתבעו אותם אז הם פטורים מן החרם אם לא [נתנו]. כל אלו תקנות תקננו ע\"פ החרם וחדשנו עתה בתתק\"ף לפרט מה שתקנו קדמוני' מקדם לפני כמה שנים פה במעגנ\"ץ בחרם [חמור] לבד תקנות המאור הגדול רבינו גרשם מאור גולה בר' יהודה שהן הבה מאד, והן ידועות ולא הוצרכו לחדשן. יוסף ב\"ר עתניאל ראש הלבנון. דוד ממינצפערק ב\"ר קלונימוס. יעקב ב\"ר אשר הלוי. אלעזר ב\"ר שמואל. שמחה ב\"ר שמואל ז\"ל. יצחק ב\"ר שמואל הלוי. יהודה ב\"ר שמעון ז\"ל. נתן ב\"ר שמעון ז\"ל. יצחק ב\"ר שמואל הלוי. יהודה ב\"ר שמעון ז\"ל. נתן ב\"ר שמעון ז\"ל. שמשון ב\"ר אפרים. יואל ב\"ר נתן הכהן. חזקיה ב\"ר ראובן מבוברט. נתן ב\"ר יצחק. מתתיה ב\"ר ראובן. אלעזר הקטן בן הרב ר' יהודה. מאיר ב\"ד שמואל. ברוך ב\"ר שמואל אבי העזרי יצחק ב\"ר שלמה הכהן. מאיר ב\"ר יואל הכהן. אלעזר ב\"ר שמעון ז\"ל. יעקב מהורנבך בן רבינו יצחק הלוי.",
"ואח\"כ חדשנו תקנות אלו ע\"פ החרם אע\"פ שהיתה כבר תקנה ישנה שלא ינדה הרב שום אדם בלא רשות הקהל וגם הקהל לא ינדו אדם בלא רשות הרב ואם יעברו הרב או הקהל אין לחוש לנידויים ואם יסכימו שאר הרבנים לרב וינדו ולא יחושו על התקנה אין נידוים נידוי [ותקנה] זו מאבותינו הקדמונים. יצחק ב\"ר אברהם נ\"ע. אב הרי\"ח. דוד בן רבינו שאלתיאל ז\"ל. משלם בן רבינו דוד. יהודה בן רבינו משה הכהן. יוסף ב\"ר משה הכהן חזן. וכל קהל שפירא מעגנ\"ץ ווירמ\"שא הסכימו וחתמו ורבינו שמואל ב\"ר מאיר ורבינו יעקב אחיו ורבינו אליעזר ב\"ר נתן צפנת פענח ורבינו אליעזר ב\"ר שמשון וכל הרבנים והחכמים [שבאו] לאנייא [לאוניאן] וצרפת ובכל הארץ הסכימו וגזרו בחרם בנידוי ובשמתא ובשם מיתה ובגזירת יהושע בן נון של יביא שום אדם חבירו [ברידוי] גוים או שלא יכופנו ע\"י גוים מאומה הן גוי הדיוט הן מושל הן סרדיוט כ\"א מדעת שניהם ובעדים כשרים אך אם הוא סרבן לבא לב\"ד ויש עדים בדבר אם יוציא אותה תביעה ע\"י גוים לא חל עליו גזירתינו. ואם יעבור על זה גזרנו בחרם ובנידוי שיפצה חבירו מידי גוים וישקט עליו הגוים המסייעי' שלא יבא לו היזק ויפייסנו ויפצנו כמו שיאמרו שבעה טובי העיר ולא יאיים על ז' טובי העיר ע\"י גוים. ועוד גזרנו ונדינו והחרמנו בשמתא ובשם מיתה שלא יהא אדם רשאי ליטול שררה על חבירו לא ע\"י מלך ולא ע\"י שר ושופט כדי לענוש ולקנוס ולכוף חבירו לא בדברי הבאי ולא בדברי שמים כי יש עושים עצמם פירושים ואפי' צנועים אינם אם לא שימנו אותם רוב הקהל מפני חשיבותם. והעובר על גזירתינו איה באלה ובנידוי ובשמתא ומוחרם בשם מיתה ובשממה יהי' ויהיו כל ישראל מובדלי' ממנו חתומי' ואינם חתומי' ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם וחבריהם גדולים וקטנים פתו פת כותי יינו יין נסך ספריו ספרי קוסמי' והשומר תקנותינו ינוחו ברכות על ראשו ועל תקנה זו חתומה שמואל ב\"ר מאיר, יעקב ב\"ר מאיר, אליעזר ב\"ר נתן וק\"ן רבנים.",
"ועוד הוסיפו רבינו שמואל ורבינו יעקב לתקן ורבינו מנחם מיואני' וגזרו בחרם ובאלה חמורה ובגזירת ב\"ד התחתון על כל הנושא אשה ומתה בתוך שנתה של נישואין בלא ולד של קיימא שיחזור וישוב כל הנדוניא ותכשיטי האשה לנותני הנדוניא או ליורשיה מה שנשאר בידו שלא הוציא ומה שלא כלה ושלא יערים לכלות אם האשה חולה אך יתעסק בקבורתה לפי כבודה ועל זמן ב\"ד ל' יום אם ישיב הבעל אם יתבענו ממנו ומה שעתיד גבות ושלא ותבע מן החותן לעולם אפי' אחר שנת הנישואין גזרנו בחרם ובגזירה חמורה ולא יעמוד בתוכחות ותם לריק כחכם לאדם שהשיא בתו ופסק לה ממון הרבה ולא הספיקו ימי המשתה לצאת עד שמתה בתו נמצא מפסיד בתו ומפסיד מעותיו ואשרינו שלא עמדנו באותה גזירה וצורינו ינצרנו מגזירות [רעות] ונתבשר בשורות טובות. אך על הרינוס ובכל המלכות סביב תקנו להחזיר ולהשיב חצי הנדוניא אפי' בתוך שנתיים לבד מבגדיה. וצורינו ישמרנו ונחיה ונראה זרע ונאריך ימים רבים ותעצומים בנעימים.",
"חרם תקנת הקהילות ששם רבינו גרשם מאור הגולה. דאין לישא שתי נשים. אין להתירה רק במאה אנשים מג' ארצות ומג' קהילות וגם אותם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר וצריך שתהא כתובתה צרורה ומונחת ביד נאמן במעות או במשכונות. וחרם שמקבל החתן עליו ג\"כ צריך מאה להתיר וא\"צ שיהיו מג' ארצות. והרם קדמוניו' על תשומת יד בלא קבלת חרם לקיים התשומת יד אך יש להתיר בשלשים וכולם צריך טעם מבורר להתיר אם יש מנין מצומצם בביהכ\"נ והתחיל ש\"ץ להתפלל אין אחד מהם רשאי לצאת עד שיגמור ואם יצא אחד מהם בלא רשות והתחיל קדיש או קדושה [יגמור] בלא מנין וכן נמצא בהלכות גדולות. אין אדם רשאי לבטל התפלה בשבת או ביו\"ט אא\"כ בטל התפלה קודם לכן ג' פעמים. חרם שלא יתפלל ש\"ץ [כשמוחזק] אדם [אחר] עד שיאמרו טובי העיר שיתפלל. חרם שלא ירחיק אדם מאשתו וישהה יותר מי\"ח חדשים בלא רשותה. תקנת גאונים יכולי' ישראל לשום חרם בכל זמן אך יכולי' להתיר ליחיד לצורך שעה אם יש טענה. עבר הזמן א\"צ להתיר ובתוך הזמן יכולי' להתיר. מותר לדבר עם עבריין שעבר על החרם. ונרצה לעשות תקנה עיר שיש בה בית הקברות כופי' בני הכפרי' המוליכי' מתיהם לשם לדון שם. ואומרי' רבני צרפת מקום שנזכר שהי' שם ת\"ח קרוב לודאי שהי' שם ב\"ד ודנין בה. תקנת קדמונים לא גזרו לב\"ד ירושת קרקעות אלא לב\"ד הגדול שבמדינות. תקנה שלא לתן גט לאשה בע\"כ ואין הגט כלום. נתן לה גט מתחלה ברצונה ונמצא [הגט פסול] יתן לה גט שני בע\"כ אם ידענו שלא ידעה הפסול מן הראשון. מקבלי חרם הקהילות אומר רבינו יחיאל דאם פוטרי' זא\"ז דא\"צ היתר. ואם האחד רוצה לקיים את החרם וחבירו חוזר בו הרוצה לקיים מותר על פטור חבירו וחבירו אסור וקצת רבני צרפת חולקי' עליו. תקנה שלא לשכור בית גוי שדר בו חבירו ישראל עד מלאת לו שנה אחר שיצא היהודי מן הבית אבל אם הדר אומר לגוי שכר לי הבית בפחות ממה ששכרת בשנה שעברה ואין מפרש מפני מה שואלו או אומר לו אין דעתי לשוכרו והשני נותן לגוי שכרו שנתן לו הראשון אז אין שום תקנה אם לא יוקרו או הוזלו הבתים שבעיר. ואין התקנה חלה על ישראל המשכיר בית לישראל אחר. תקנה שלא לסרב לכנוס בחרם להרים מעשר ואחד יכריח לכולם אם יש מנין בעיר אך לא יהי' גבאי אם לא רצו האחרים וקודם ר\"ג מ\"ה היתה תקנה [זו] ורגמ\"ה תקן לחדשה בכל שנה. חרם על המכה חבירו שיתירו לו הקהל לעצמן. עוד תקן ר\"ת ובית דינו למכה חבירו חוץ מביהכ\"נ לקנסו כ\"ה דיני' טורניי\"ש ובביהכ\"נ הקנס כפול נ' דינר טורניי\"ש וכן העיד רבינו יוסף קרא שראה בפני רבי' יחיאל מפריש. ואם הכהו ב' פעמים יתן ב' קנסות ואם המוכה הכה מכה אבד זכותו וא\"צ להתיר למכה הראשון אך הקנסות ישפטו לפי ההכאות. מכתב יד הרי\"ח מטרויי\"ש כי לא נתפשט מגדולי צרפת בין למכה בביהכ\"נ אלא נתנו כח ביד ב\"ד למעט ולהרבות לפי העת למכה ולמוכה כאשר יישר בעיניהם. וקנס זה מוכה ולא לעניים כדאמרי' (ב\"ק ל\"ו ע\"ב) על מעשה דפלגא דזוזא שחייבהו שיהא למוכה וכן תקנו שאשה יחידה או קרוב נאמן לומר שראה שהכהו וכן קטן נאמן כשאין פנאי להזמין אחרים כשרי' כדאמרי' פ' החובל (בבא קמא צ' ע\"ב) ההוא דתקע לי' לחברי' א\"ר יהודה הא אנא חזיתי' זיל שלים ליה ולפ רוב ההכאות. חרם למסור יחיד וקרוב כשרי' אע\"ג דלא שמעו כי הלשינו אך רואי' כשמדבר למושל וכן צוה המושל על המולשן אמתלא אחריתי. חרם שלא לקצץ גליון ספר אפי' כדי לכתוב עליו. חרם שלא לבייש בעלי תשובה מעונם בפניהם. חרם שלא לראות בכתב חבירו ששולח לחבירו בלא ידיעתו אסור. ואם זרקו מותר. חרם של לקח גניבות כגון תועבות או גביע ובגדים צואים וספרי תפלות ומשמשיהם מפני הסכנה.",
"תקנת רגמ\"ה בין שהוא במדה\"י בין שאינו במדה\"י והאשה תובעת מזונות יחרימו כל היודע משלו וכ\"ש כשהבעל בעיר שיקבל חרם שאין לו כלום ויפסקו לה מזונות על זה, הא דאמרי' (ב\"ק פ\"ז ע\"א) עבד ואשה פגיעתן רעה היינו בחבלות אבל אם נהנה מגזל אשתו חייב וכתב רבינו נחשון גאון דהא שהם פטורי' היינו מלשלם אבל מלקות חייבי' דאל\"כ עבד הקל ואשה הבזוייה יהיו חובלים באנשים החשובים. שנים שחבלו זה בזה משלמין במותר נזק שלם (ב\"ק ל\"ג ע\"א) ואח\"כ שמין החבלות והבושת והכל זה כנגד זה ויש יותר משנים או מג' מבאחד. ואם נתעצם המכה ואמר לא בעי' דין תורה יסלקו ב\"ד את ידם ויתנו רשות למוכה ללכת להביאו בערכאות של גוים. א\"ר המכה מי שחרף אביו יעשו דין למוכה שלא מצינו שיש לנו להכות מי שמחרף אביו.",
"תקנת גאונים שמע שהלשינו אם יש הוכחה ואמר מולשן למושל דברים כדי להסיר עצמו מן המלשינות ובדברים שאמר להציל עצמו [הפסיד חבירו] אין זה [מציל] עצמו בממון חבירו והראשון נקרא מלשין בכל דין וקנס. תקנת קדמונים שיעשו לאחת מן הערים בהזמנה לתובע שירד עמו לדין באחת מן ג' הערים הסמוכות שיש שם ב\"ד ולא יוציא מנה [על] מנה לילך ולבקש חשובי' שבמדינה ואם יש אדם חשוב בקרוב יזמינו על פיו. גם בתקנות אלו יש שאם צאו והזמינו בפני [ב'] עדי' לא יסרב מלבאר לו ללכת באחת מן ג' הערים לדין. גם קבלה כך היא מתקנת ר\"ג ללכת לב\"ד הגדול ושליח ב\"ד נאמן כבי תרי לומר שרצה להראות לו ההזמנה ושא\"ל בשליחות ב\"ד נאמן כבי תרי לומר שרצה להראות לו ההזמנה ושא\"ל בשליחות ב\"ד שיבא לב\"ד בא' או בב' ימים שא\"ל השליח והנתבע יבחר אחד משני ימים כי כן התקנה ואם יסרב ידינהו הקהל ע\"י השליח ויש כח לתובע לבטל התמיד באותה עיר לכתוב לו ההזמנה בעיר שיברור הנתבע באחת מן ג' ערים ויכול לבטל ב' תפלות כשילכו שם עד אשר ישבו ג' מהם לב\"ד. ואם לא בא אליהם יכתבו שלא בא. רגיים לברך הקהל אחר נטילת חרם כדאמר הקב\"ה למשה כיון שקבלו ישראל את התורה צריך לברכם שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב ולכן נכתבה וזאת הברכה אחרי אתם נצבים. סיומא תקנת רגמ\"ה.",
"דרכי תשובה.",
"אמר ר' יצחק מיום שחרב בית המקדש נוטל טעם ביאה מבין איש לאשתו וניתן לעוברי עבירה שנאמר מים גנובים יומתקו (דנהדרי' ע\"ה ע\"א). תניא ר\"מ אומר אדם עובר עבירה בסתר הקב\"ה מכריז עליו בגלוי שנאמר ועבר [עליו] רוח קנאה (סוטה ג' ע\"א). אמר ר\"ל אין אדם עובר עבירה אא\"כ נכנס בו רוח שטות שנאמר איש איש כי תשטה אשתו (סוטה שם). ר' אלעזר הזקן אומר אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורי' [ויעשה] מה שלבו חפץ ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא (חגיגה ט\"ז ע\"א). ואם ניחם על הרעה שעה הא לך תשובה לכל עון ולכל חטאת יסוד הרב רבי אליעזר בן רבינו יהודה כאשר קבל מרבינו יהודה חסיד אב החכמה בן רבינו שמואל הקדוש החסיד הנביא בן ריבנו קלונימוס משפירא הזקן בן רבינו יצחק ז\"ל והמה קבלו רב מרב גאון מגאון חכם מחכם הלכה למשה מסיני והיה האיש אשר עבר על מצות בוראו וחטא [יעיין] בספר הזה וימצא תשובה ברורה ובחונה כפי שחטא וימצא מרגוע לנפשו כי שבעה דברים קדמו לעולם אלו הן תורה, תשובה, גן עדן, וגיהנם, כסא הכבוד, בית המקדש ושמו של משיח (פסחים נ\"ד ע\"א) הבא על אשת איש עליו הכתוב אומר מעות לא יוכל לתקן (חגיגה ט' ע\"א) ור' שמעון בן מנסיא אמר הבא על א\"א ואסרה על בעלה נטרד מן העולם (חגיגה שם ע\"ב). ואם ניחם על הרעה אשר עשה יסבול דין קשה כמיתה אע\"פ שאמרו רבותינו (ב\"מ נ\"ח ע\"ב) כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלשה שיורדי' ואינן עולי' אלו הן הבא על א\"א [כו'].",
"וזהו תשובתו הבא על א\"א ישב בחורף בקרה ובשלג פעם אחת ביום או שתי פעמים ערום או שלשה פעמים עד טבורו עד שיוכל לקרא פרשה ראשונה [של שמע בכונה] ככה יעשה כל ימי החורף בעודו חי בכל יום לבד מיום השב ויום טוב ויתענה כל ימיו [וישא] שק סמוך לבשרו ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ושכר לבד שבת ויו\"ט. ואם אינו יכול להתענות בכל יום יתענה שני וחמישי כל ימיו ככה יעשה ויתודה פשעיו בכל יום בבכיה פעמים משום דמודה ועוזב ירוחם. ובקיץ ישב בכל יום ערום פעמים בנמלים שדוקרין שקורין און מייש\"ן [אמייזען] עד שיוכל לקרא פרשה שמע בכונה שלש פעמים בכל יום ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ושכר לבד מן השבת ויו\"ט ויתענה בכל יום ונושא שק סמוך לבשרו ויתודה חטאיו בכל יום פעמים ומלקין אותו ויהא שפל רוח. ואם מוכיחין אותו ישתוק ולא יראה שמחה כל ימיו ואינו נושא בגדי צבעוני' אולי ירחם עליו הנוטה כדוק שמים. המוציא ש\"ז לבטלה יתענה ארבעים יום כנגד יצירת הולד וישב [במים] בחורף כנגד צליית בצה וכל אותם ארבעים יום לא יאכל בשר ולא ישתה יין ושכר ולא כל מאכל הם לבד משבת ויו\"ט ולא ירחוץ את בשרו במים ויתודה פשעיו בכונה ויאמר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך כך עשיתי ונחמתי על הרעה אשר עשיתי ולא אחזור לדבר זה עוד כן יתודה לכל עון ולכל חטאת. ואם ירבה בוידוי ובתחנונים טוב הוא ויהא שפל רוח וימצא מנוח לנפשו. הבא על הגויה מי שבעל בת אל נכר חייב להתענות וללקות מהיות קשור בה ככלב בגיהנם שנאמר לשכב אצלה [להיות] עמה. לא יאכל בשר ולא ישתה יין, אם לא יולדת ממנו יתענה שנה תמימה בכל יום לבד משבת ויו\"ט ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ושכר ולא ירחוץ לכל הפחות ארבעים יום ויתודה בכל יום פעמים בכונת הלב. ואם יולדת ממנו אפי' מקוטעי' אפי' נפל יתענה שתי שנים בכל יום ואם לא יוכל להתענות בכל יום יתענה שני וחמישי לבד משבת ויו\"ט ומלקין אותתו [מפני] שהטריח הקב\"ה צור ממזר מטפה באושה ויצטער בשכיבה ואם יוכיחו אותו סרחונו יצדיק עליו את הדין. הבא על אשתו בנדותה יתעה ארבעי' יום רצופי' וילקה בכל יום ולא יאכל מאכל חם ולא ירחוץ באותן הימים ויתודה בכל יום ולא ישתה יין ושכר.",
"נשתמד עובד ע\"ז הרי עובר בכל התורה כולה צריך להסיר עדיו מעליו וכל מיני מלבושים יפים ויתאבל ויצטער כמה ימים ושנים בכל יום וישפיל רוחו ויתודה שלש פעמים בכל יום וא יאכל בשר ולא ישתה יין ושכר ולא ירחוץ כלל כ\"א שבת ויו\"ט ירחוץ מעט ולא יחוף ראשו כ\"א פעם אחת או פעמים ולא ילך לשום שמחה ולנישואין כ\"א לשמוע הברכה ויתרחק מע\"ז ועובדה לא ישב אצל כומרים וגלחים ובמקום שמדברים מינות ונושא שק סמוך לבשרו וילבש שחורים ויתכסה שחורי' ויתענה כל ימיו שני וחמישי ולא ינעול אלא מנעלים של פרה שקושרי' ברצועות וכי ישוב צריך שיטבול בארבעים סאה ויצטער בשכיבה כל ימיו מפני שחלל שבתות ואכל מץ ועבר [על] כל המצות ע\"כ יסבול צער וישוב אל ד' וירחמהו.",
"איש אשר ירצח את רעהו או אשה או שיהרוג את רעהו בלשונו, נע ונד תהיה בארץ שלש שנים ילך בגולה וילקה בכל עיר ועיר שיבא [יאמר] רוצח אני ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ושכר ולא יגלח שער ראשו וזקנו ולא יכבס את בגדיו ולא ירחוץ או יחוף ראשו [כ\"א] פעם אחת בחדש ויקשור ידו אשר רצח בשלשת בצוארו ויקשור בטנו סביבותיו בטבעות של ברזל וילך יחף ויבכה על רציחותיו ויתענה בכל יום עד שיגמור גלותו ואח\"כ יתענה שנה אחת שני וחמישי לבד מאותן שלש שנים שהתענה ויהא שפל רוח ולא יענה לשום אדם עזות ואם יחרפהו ויאמרו לו רוצח אתה ישתוק וכל אותן שלש שנים לא ילך [לשמחה] וישכוב לפני פתח ביהכ\"נ ויעברו עליו העוברים ויתודה בכל יום ויום כל ימי חייו.",
"המנשק נשים ומחבקן ומגפפן וממששן בלא שכיבה יתענה שני וחמישי ושני ויתודה ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ושכר ולא מאכל חם בימים האלה. השוכב עם בהמה וחיה יתענה ארבעים יום ויתודה ולא ירחוץ עד שיעברו הימים האלה. אם נשק וחבק את אשתו בנדותה או חיכוך אברו על בשרה יתענה ויתודה כמו פעמים. והנשבע לשקר כי השבועה חמורה ככופר בעיקר כי לא ינקה ד' את אשר ישא שמו לשוא כי על השבועה נזדעזע כל העולם, ושבועה וחרם משפט אחד, ילקה כמה פעמים כל ימי חייו ויתענה ויתודה כמה ימים. ויש לו להזהר שלא ישבע אפי' באמת לא בתורה ולא בנשמת אבותיו אך ישבע בחי ראשו אבל נשבעי' לקיים את המצות ולא יוציא שם שמים לבטלה ואם שגג וברך ברכה לבטלה [יאמר] ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.",
"המלשין את חבירו הרי הוא משניאו בעיני השר ומאבד ממונו ומפילול [עם] אשתו ובניו ואמרינן המינין והמסורת (כו' ע\"ז כ\"ו ע\"ב) זהו תשובתו ישלם לבעליו כל מה הפסיד אותו וישור על האנשים ויבקש ממנו מחילה לפני הועלם וילקה ויתעה יותר משתי נשנים ויתודה כל ימי חייו כי גדול חטאתו אשר חטא ויצטער כל ימיו. הגונב ממון [מחבירו] או גזלו או לקח ממנו רבית משפט אחד הוא ותשובת' אחד הוא ישיב את הגניבה או את הגזילה או הרבית [ויבקש] ממנו מחילה ויתענה כמה שנים לכל הפחות שנה תמימה ויתודה בכל יום ויזהר מלקבל פקדונות ולא ירגיל ללכת על ממון חבירו ויעשה גמילת חסדים בגופו ובממונו ואם בשביל הרבית ילקה ויתעה ויתודה כי כל הנוטל רבית אינו חי לעתיד לבאץ המגביה ידו על חבירו נקרא רשע (סנהדרין נ\"ח ע\"ב) זהו תשובתו יתןלו ממונו ויבקש ממנו מחילה. המלבין פני חבירו ברבים צריך לעשות כמה תעניות וילקה כל ימי חייו ויתענה בעודנו חי ויתודה בכל יום ויצטער בשכיבה. המכנה שם לחבירו יבקש ממנו מחילה ברבים וילקה ויתענה ויתודה לכל הפחות ארבעים יום. [המאנה] את הגר צריך לבקש ממנו מחילה ויתענה ויתודה לכל הפחות ארבעים יום. המפתה בתולה אשר לא אורה ושכב עמה אם קטנה היא פיתוי קטנה אונס היא והוא חייב מיתה ואם נערה או בוגרת מחלל [או] השפחה ונדון כמו מכשף זהו תשובתו שלש מלקיות מלקין אותו בכל יום ויתענה שנה תמימה ועל הארץ יישן ונושא שק סמוך לבשרו שה תמימה ומגדל זקנו ויתודה בכל יום על הרעה אשר עשה. הבא על האלמנה אשר לא טבלה חייב כרת ושלש מלקיות מלקין אותו ויתעה שנה תמימה שני וחמישי וירבה תחנונים ושק ישא סמוך לבשרו ויתודה על עון שבא על נדה. ואם טבלה לנדתה מלקין אותו פעם אחת וארבעים תעניות וגם התשובה הזאת לבא על הפנויה בתולה או גרושה או אלמנה אין לך עבירה קטנה אם לא ישוב בעוה\"ז נפרעי' ממנו לעה\"ב.",
"ת\"ר לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר [הא] כיצד היה בעל תשובה לא יאמר זכור מעשיך הראשונים היה בן גרים לא יאמר לו זכור את מעשה אבותיך ואם ייסורי' וחלאים באים על חבירך אל תוכיח לו משום שנאמ אל תרבו תדברו גבוהה יצא עתק מפיכם כי אל דעות ד' (ב\"מ נ\"ח ע\"ב). א\"ר יצחק אם ראית רשע שהוא חזור מרשעו ועושה תשובה אל תבזה אותו (עיין ב\"מ נ\"ח ע\"ב במתני') א\"ר הונא ראה כמה קשין עונות עד שלא יחטא אדם אימתו מוטלת על הבריות שנאר ויראו ממך אפי' רוחות אפי' שדים וכשחוטא אימת אחרים עליו כמו ששנינו הקב\"ה בראט שדים ונשמתן של שדים ע\"ש עם חשיכה וכשהגיע לרגים לא רצה לחלל שבת ברא להם רגלים של תרנגול ואין לך בית רובע הקב שאין בו אלף אלפים ריבואות שדי' ויש לאדם פרומביא ע\"ג עיניו ולא נתן רשותלעין לראות ימינו של אדם שהיא עוסקת במצות מפלת אלף ואינהו קיימי עלן כי [כסלא לאוגיא ברכות ו' ע\"א] תלם שעושי' סביב הכרמים. מה תקנה תקן להן תקן לכל א' מישראל שני מלאכים לשומרו שנאמר כי מלאכיו יצוה לך (שבת קי\"ט ע\"ב וחגיגה ט\"ז ע\"א) ומכריזין פנו מקום לאדם שנברא בצלם אלקים. וכשעונותיו רבו נינתק הפרומביא מע\"ג עיניו רואה השד ומיד נטרף. כל המעביר על מדותיו מעיבירי' לו על כל פשעיו (יומא כ\"ג ע\"א) פי' כל המעביר על מדותיו שאינו מדקדק למדוד מדה כנגד מדה למצטערין אותו ומניח מדותיו והולך לו ואינו נוקם מעבירי' לו על כל פשעיו אין מדת הדין מדקדקת בו והולך לו. וכל מי שהוא כעסן אפי' פוסקי' לו גדולה וכבוד לשבעים שנה מורידין אותו מגדותו שנאמר הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך ולא עוד אלא כל מי שהוא כעסן סופו יורש גיהנם (פסחים ס\"ו ע\"ב) כתיב נושא עון ועובר על פשע למי [הקב\"ה] נושא עון למי שהוא עובר על פשע (ר\"ה י\"ז ע\"א) ומוחל לחבירו בלב שלם כשמבקש מחילתו. וכל מי שחבירו מבקש ממנו מחילה ואינו מוחל לחבירו אין עונותיו נמחלין לו. כתיב ישא ד' פניו אליך וכתי' אשר לא ישא פנים ל\"ק כאן לישראל כאן לאומות העולם (קצת בסיגנון אחר בפסיקתא רבי פסקא כ\"ד ועיין ברכות כ' ע\"ב) כתוב א' אומר לא אחפוץ במות המת וכתוב אחד אומר כי חפץהוא להמיתם ל\"ק כאן קודם שנחתם גזר דינם כא לאחר נחתם גזר דינם. (ספרי פ' נשא ורבה וילקוט שם) אבל אגיד לך הרשום בכתב אמת וכי יש כתב שאינו אמת אלא שאדם חוטא הקב\"ה רושם ואם עשה תשובה הכתב מתבטל ואם אינו עושה תשובה הכתב אמת (בשינוי קצת במס' יבמות ק\"ה ע\"א ובירושלמי ס\"פ מצות חליצה ובב\"ד פ' וישלח). [ואם עושה תשובה] דומה כבנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר ונשלמה פרים שפתינו (ילקוט הושע י״ד:ג׳ ובשינוי קצת יומא פ\"ו ע\"ב). אמר רב חסדא כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה (ב\"מ נ\"ח ע\"א) א\"ר אבהו שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהם ואלו הן אונאה וגזל וע\"א (ב\"מ שם) א\"ר יוחנן גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ד' אלקיך (יומא פ\"ו ע\"א) ואר\"י גדולה תשו' מקרעת גזר דינו של אדם שנאמר שובה ישראל עד ד' אלקיך (יומא פ\"ו ע\"א) ואר\"י גדולה תשו' שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר השמן לב העם הזה. (ר\"ה י\"ז ע\"ב) א\"ל ר\"פ לאביי ודלמא קודם גזר דין א\"ל ושב ורפא לו איזה דבר שצריך רפואה הוי אומר זה גזר דין. מיתיבי השב בינתים בעשרת ימי תשובה מוחלי' לו לא שב בינתים אפי' הביא כל כבשים ואילי נביות שבעולם אין מוחלין לו ל\"ק הא ביחיד הא בצבור. וכל המלעיג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת בא וראה הנוצ' ובלעם הרשע נדון בש\"ז רותחת תנא הוא לבן הוא בלעם הוא כושן רשעתים (סנהדרין ק\"ה ע\"א) ושלשה היו יועצי פרעה בהיות ישראל במצרים בלעם איוב יתרו (סנהדרין ק\"ו ע\"א) הוא רעואל המדיני כולו מפורש בדברי הימים דמשה. וכל מי שיש בידו דבר עבירה ומתבייש לעשות תשובה יחלוף במעשה הטוב ויעשה תשובה ומתקבל (מדרש ילקוט הושע רמז תקכ\"ט בשם פסיקתא רבתי) משל לאדם שיש לו צרורות של זוזים רעים ילך אצל חנוני ויתן לו, תוספת והוא מחליפם בזוזים טובים אף כן מי שיש בידו מעשים רעים יעשה תשובה ויחליף מעשים הרעים במעשים הטובים ויתכפר לו ושמא יאמר אדם עונותי מרובי' היאך אעשה תשובה מתיירא אני שאין הקב\"ה מקבל תשובתי לכך נאמר נושא עון ועבר על פשע. גדולה תשובה שבשביל יחיד העושה תשובה מוחלין לכל העול כולו שנאמר כי שב אפי ממנו (יומא פ\"ו ע\"ב) מי אל כמוך מוחל פשע הרשעים ומקבלם שנאמר שובה ישראל עד ד' עד שהוא נתון במדת רחמים עד שלא ימתח עליכם מדת הדין (עיין ילקוט רמז תקל\"ב) וגדול כח התשו' שאפי' הרשעי' הבוגדים לפני יוצרם מתקבלים כריח הקטרת שנאמר מור ואהלות וקציעות כל בגדויך. ושלשה דברי' מקרעי' גזר דינו של אדם תשובה תפלה וצדקה (ר\"ה ט\"ז ע\"ב). מאי דכתיב וילבש צדקה כשריון מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפות ששהיא שריון אף כל פרוטה ופרוטה שאדם נותן לצדקה מצטרפי' לחשבון גדול (ב\"ב ט' ע\"ב) וכתי' מתן בסתר יכפה אף וכל הנותן צדקה אפי' ניתן רושת למלאך הפורעניות לפרע ממנו אין המלאך הממונה על הצדקה מניחו אלא רץ והולך בין מלאכי מרום והם נותני' לו ריוח ועומד לפני הקב\"ה ומלמד עליו סניגוריא ואומר רבש\"ע פלוני שנתת רושת לאבדו זכות גדול בידו ומלאך הממונה על הפורעניות אומר בשביל זה אתה מזכה והלא כמה עבירות בידו וזה משיב מצוה זו שעה שקולה כנגד עולם באותה שעה הקב\"ה אומר למלאכי הפורעניות תגעו בו כי מצאו לו זכות. א\"ר חמא ב\"ר חנינא כל האוכל השותה עם חבירו ומראה לו סבר פנים יפות ומדבר עליו לשון הרע הקב\"ה קורא אותו רע שנאמר [מרמה בלב חורשי רע (ילקוט משלי י\"ב רמז תתקמ\"ט) וכל מי שהוא מדבר אחד בפה ואחד בלב הקב\"ה קורא אותו תועבה שנאמר תועבת ד' שפתי שקר (ילקוט משלי רמז תתק\"ן) א\"ר יששכר אדם עומד ומחרף ועושה גדישין של עבירות אמר הקב\"ה יעשה תשובה וראוי לו כאלו לא חטא שנאמר וירא און ולא יתבונן (ילקוט איוב רמז תתק\"ו בשם פסיקתא רבתי). וא\"ר אבוה מקום שבעלי תשובה עומדי' צדיקי' אינם עומדי' שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב (ברכות ל\"ד ע\"ב) ת\"ר אדם שיש בידו עבירה ותודה ואינו חוזר למה הוא דומה לאדם שהוא תופס שרץ בידו שאפי' טובל בכל המים שבעולם לא עלתה לו טבילה אבל זרקו מידו עלתה לו טבילה כך מודה ועוזב ירוחם (תענית ט\"ז ע\"א) רבי שמעון בן יוחאי אומר אפי' צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה אבד כל צדקותיו שנאמר צדקת הצדיק לא יצילנו ביום רשעו ואפי' רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירי' לו רשעו (קדושין מ' ע\"ב) ר' אלעזר אומר למה הצדיקי' דומי' בעוה\"ז לאילן שכלו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה נקצץ נופו נמצא [כלו] עומד במקום טהרה כך הקב\"ה מביא יסורי' על הצדיקים בעוה\"ז כדי שינחלו העוה\"ב שנאמר והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד. ולמה הרשעי' דומי' בעוה\"ז לאילן שכלו עומד במקום טומאה ונופו נוטה למקום טהרה נקצץ נופו נמצא כלו עומד במקום טומאה כך הקב\"ה משפע טובה לרשעי' בעוה\"ז כדי לטרדם ולהורידם למדרגה התחתונה לעוה\"ב שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וכתי' כי אין חרצובות למותם אין הקב\"ה מאחר צביונם של רשעים אלא כל מה שמבקשי' נותן להם ושלוה והשקט וכל זה לרעתם (קידושין שם) כל מצות שבתורה בין עשה בין ל\"ת אם עבר אדם על אחת מהן בין במזיד בין בשוגג כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב אדם להתודות לפני הקב\"ה שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו זו וידוי כיצד מתודה אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך וכך עשיתי והרי נחמתי ובושתי במעשי שר עשיתי לעולם לא אחזור לדבר זה עוד זו היא עיקר של הוידוי וכל המרבה להתודות ה\"ז משובח. וכל העושה דבר ומתחרט בו הקב\"ה מוחל לו שנאמר לא יראוני הא יראוני מוחלין (ילקוט מלאכי רמז תקפ\"ט). איזו תשובה גמור זה שבא לידו דבר שעבר בו וכבש את יצרו כגון שבא על אשה פנויה ולאחר זמן נייחד עמה ולא עבר, אפי' עבר עבירה כל ימיו ועשה תשובה ומת בתשובה עונותיו נמחלין שנאמר עד [אשר] לא תחשך השמש, א\"ר יהושע בן לוי מאי דכתי' עוברי בעמק הבכא אלו שעוברי' על רצונו של הקב\"ה שמעמיקי' לו גיהנם. מעין ישיתהו שבוכין ומורידי' דמעות כמעין של שיתין. גם ברכות יעטה מורה שמצדיקי' עליה' את הדין ואומרי' יפה דנת יפה זכית תקנת גן עדן לצדיקים וגיהנם לרשעים. איני והאמר ר\"ל רשעי' אפי' בפתחה של גיהנם אינם חוזרי' בתשובה ל\"ק כאן בפושעי ישראל כאן בפושעי או\"ה אפי' בפצתח של גיהנם אינם חוזרין (ערובין י\"ט ע\"א). א\"ר ירמיה שלשה פתחים יש לגיהנם אחד בים אחד במדבר ואחד בירושלם (שם) מאי דכתי' נוראות בצדק תעננו אלקי ישענו מבטח כל קצוי ארץ [וים רחוקים נמשלה התשובה לים מה הים הזה לעולם פתוח אף] שערי תשובה לעולם פתוחים (פסיקתא רבתי פסקא כ\"ה וילקוט תהלים רמז תשפ\"ט). בירושלמי (יומא פ\"ח ה\"ז) עובר אדם על הכריתות ועל מיתות ב\"ד במזיד [התשובה] ויוה\"כ מכפרי' מחצה ויסורים מכפרים מחצה. אבל מן שנתחלל שם שמים על ידו אין [כח] בתשובה לתלות ולא [ביום] הכפורי' לכפר ולא [ביסורין למרק] אלא [תשו' ויוה\"כ מכפרי' שליש והיסורי' מכפרי' שליש והמיתה] ממרקת שנאמר אם יכופר עון העם עד תמותון. אין תשו' ויוה\"כ מכפר אלא עבירה שבין אדם להקב\"ה כגון האוכל דבר איסור או שבעל בעילה אסורה כגון שבא על פנויה אבל אם חייב לחבירו ממון אינו מתכפר עד שישלם לו או יתרצה אותו שימחול [לו]. תניא כל עבירות שבתורה בין שעשה תשו' ובין של עשה תשו' יוה\"כ מכפר חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה ומפיר ברית בבשר שאם עשה תשו' יוה\"כ מכפר ואם לאו אין יוה\"כ מכפר (יומא פ\"ה ע\"ב) הסר ממך עקשות פה זהו לשון הרע דאמר רבי יוחנן (ערכין ט\"ו ע\"ב) כל המספר לה\"ר כאלו כופר בעיקר שנאמר אשר אמרו ללשונינו נגביר. מאי דכתיב גול אל ד' יפלטהו מי שהוא מגלה עונותיו ומתודה הקב\"ה יפלטהו מחטאיו. [מאי] דכתי' זובח תודה יכבדנני כל מי שזובח יצרו ומתודה בכל יום מעלה עליו הכתוב כאלו כבד הקב\"ה בשני עולמות (סנהדרין מ\"ג ע\"ב). לא מדת הקב\"ה כמדת בשר ודם מדת בשר ודם אדם מביא דורון למלך ספק מקבלו ספק אינו מקבלו אם המלך שונאו ישור על אנשים שיעזרו לו לחלות פני מלך שיאהבו אבל הקב\"ה אינו כן האדם כשישוב מרשעו [ונותן] צדקה הקב\"ה מקבלו (ב\"ב י' ע\"א קצת בסגנון אחר) ואומר הקב\"ה שוב ביני ובינך ואני מקבל תשובתך שנאמר כי ימינך פשוטה לקבל שבים. לא [יאמר] אדם אלך ואעשה עבירה שאין הקב\"ה רואה אותי למה כי הקב\"ה בשמים ואני בארץ לכך נאמר כי נוכח עיני ד' דרכי איש (ילקוט משלי רמז תתקל\"ח בשינוי קצת) אם הולך [אדם] בדרך לדבר מצוה נחשבת [לו אותה] מצוה אם אדם הולך בדבר עבירה נחשבת לו אותה עבירה. כל פגע וצער וחליות שבא על האדם אם מפסיד בדבר ומצטער או כי ינגוף רגלו הכל מביא הקב\"ה לידי חשבון לכפר עונותיו שנאמר אחת לאחת למצוא חשבון (בלשון וסגנון אחר בילקוט משלי רמז תתקע\"ו בשם תנחומא). השכר שהבטיח הקב\"ה לעושה רצונו משלם להם לעוה\"ב שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך ואמרו רבותינו [ירושלמי סנדרין פ\"י ה\"א] מי שרובו זכיות ומיעוטו עבירות נפרעין ממנו מעט עבירות קלות שיש בידו בעוה\"ז כדי לפרוע ממנו משלם לעתיד לבא. מי שרובו זכיות יורשי' גן עדן מי שרובו עבירות יורש גיהנם. הצדיקי' שעשו עבירות קלות אין נפרעין מהן לעוה\"ב אלא בעוה\"ז כי הא מעשה שמת בעיר אחת צדיק ורשע ביום אחד ובשה אחת הלכו כל הקהל לעשות לרשע כל צרכו ולעסוק בקבורתו. ולצדיק לא בא איש היה לו חתנו ובכה בכי גדול על אשר לא בא איש [לקבורת] חמיו ונפל עליו שינה וישן בא אליהו ז\"ל וא\"ל למה אתה בוכה א\"ל על שבאו כל הקהל על [קבורת] אותו רשע וכבדהו ועל חמי שהי' צדיק גמור ועסק בתורה יומם ולילה לא השגיח עליו איש. א\"ל אליהו לך עמי והלך עמו והביאו לפני גיהנם הראה לו נשמה אחת שצועקת מים מים והמים אצלה ואינה רשאה ליהנות ממנו א\"ל אליהו זהו נשמתו של אותו רשע שעושי' לו כל הכבוד האלה בעוה\"ז והראה לו אשה שציר דלת של גינם פתחה וסגרה באזנה והראה לו בני אדם שתלוי' בעגבותיהן והראה לו נשים שתלוי' בדדיהן והראה לו נשים שפיהם גחלי רתמים א\"ל אליהו ראית בטוב כל אלה א\"ל הן א\"ל שאל ממני ואגידה לך ושאל א\"ל אליהו אותה אשה שציר דלת של גיהנם פתה וסגרה באזנה היתה מתענה כל ימיה ואומרת כאב לבי בתענית ובשעה שמספרי' לה\"ר ואונאת דברי' הטה אזנה כדי לשמוע לומר לבעליה כדי לשנוא בריות בעיני בעלה אותו אוזל סובל דין גיהנם. בני אדם שתלוי בערוה הם היו מופקרי' ובועלי זונות בעוה\"ז ובני אדם שתלוי' בדדיהן הן היו מניקות בניהן בגלוי וראו האנשים דדיהן. ובני אדם שפיהם גחלי רתמים הם בני אדם שמספרי' בבית הכנסת בשעת תפלה ופוסקי' מדברי תורה ועוסקי' בדברי שיחה להודיע כי הקב\"ה שופט צדק האברים שעושי' עבירה דנין בגיהנם יותר משאר האברים ואח\"כ הוליכו לגן עדן וראה שמלאכי השרת מתקני' כסא ואמרי' נגמול חסד לפלוני הצדיק שיבא. א\"ל לאליהו מה זכה הרשע שעשו לו כל כבוד הזה ומפני מה נעשה חמי שהי' צדיק גמור שלא גמלו לו חסד א\"ל אליהו אותו רשע מעולם לא עשה אלא מצוה אחת והיה מוכס ולוקח מכס מן העמים פעם אחת לקח [גל צנון] למכס ונפל צנון אחת והלך אחריו עני אחד ולקח הצנון והיה רואה ועשה כלא הי' ראה וידע ושתק ואותו עני הי' מתפרנס מן הצנון וחיה את נפשו לכך זכה לאותו הכבוד כדי להורידו בגיהנם ונטל שכרו בעוה\"ז. אבל חמיך הי' צדיק גמור מעולם לא עשה אלא עון א' פעם אחת בא אצלו ת\"ח ואשתו מליזה עליו והוא שמע ושתק לכך נענש והקב\"ה פרע ממנו מעט עון שעשה בעוה\"ז כדי שיהא שלם לעוה\"ב. ואליהו הלך לדרכו והבחור קץ משנתו וראה כל הקהל בביתו שגמלו חסד לחמיו והלכו עמו לקברו בכבוד גדול. ולמדנו אין בין גיהנם לג\"ע אלא קיר קטנה ודקה כמין עובי דינר והמאזנים ששוקלי' החובות והזכיות פלס א' נטוי על גיהנם ופלס א' נטוי על ג\"ע אם זכיות מכריעות יורש ג\"ע אם החובות מכריעות יורש גיהנם. מי שמת ורובבו עבירות או כגון שבא על א\"א והמינים והמשומדים שמתו בשמד והמלשינים והאפקורסים והכופרי' בתחיית המתים ובתורה ובמות אינם נוטלים שכר על המצות שעשו כלום אלא פוחתי' להם מן היסורי' של גיהנם כפי' שיעור שכר מצוה קלה שעשו בעוה\"ז. ומי שמת ברשעו אין מתפללי' עליו והחוטא על כונת שיום הכפורים מכפר עליו אין יוה\"כ מכפר עליו. בריך רחמנא דסייען.",
"סליק סליק סליק."
]
],
"Lemberg Edition": [
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[
"אביאסף ",
"אמר רבא הלכתא טובת הנאה לאשה (ב\"ק פט.) ואי קשיא הואיל וטובת הנאה לאשה אמאי קתני גבי פגיעתן רעה תזבן לכתובתה בטובת הנאה ותשלם התם משום דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו ואי מצרכינן לזבוני לכתובתה בטובת הנאה ותותיב לי' ודאי הדרא ומחלה לכתובתה לגבי בעלה ואפסודי ללוקח בידים לא מפסדינן ואי אמרינן נזבין כתובתה להאי גברא דאזיקתי' ואי מחלה כתובתה לגבי בעלה ליכא פסידא כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. וזקני פסק בזמן הזה כיון שרגילות הנשים לישא וליתן הרי כאילו מינום בעלים להיות שלוחים ואם יש עדים חייב הבעל לשלם וישאו ויתנו עמהם ואם אין עדים נשבעת והא דאמר בפ' השולח (גיטין מו.) אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב\"ד ה\"מ גבי נדר שהיא צריכה לפרט בפני ב\"ד אבל הכא אפשר ע\"י אפטרופיס ובחיבור שני הארכתי. ועוד תתבזה ותתבזה ולא יגזול לחבירו מה שאין כן בהחובל שאינו נהנה מזה הבעל: "
],
[
"(אבי אסף) מפרק הגוזל בתרא (קי\"ג:) מכריז רבא בר ישראל דידע בסהדותי' דגוי ואזיל ומסהיד בי דיני דגוי על ישראל משמתינן לי' וכו' ולא אמר' אלא חד וכו' ונ\"ל אם בתחילת הדבר לקחוהו לעדות חילול השם הוא ויכול להעיד לו ואם אינו בסכנת נפשות: "
],
[
"(אבי אסף פ\"ק דב\"מ). ולית הלכתא כבן ננס דאמר (שבועות מ\"ה.) אלו ואלו באין לידי שבועת שוא אלא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית. וכן מוכיח פ\"ק דקידושין דגרסי' אמר רבא א\"ר נחמן האומר צאו וקידשו לי אשה הן הן שלוחין הן הן עדים וכן בדיני ממונות עד משתבעי עדים דיהבי לי' ומשתבע מלוה דלא שקיל וכו'. ולית הלכתא כסומכוס (ב\"מ ב'.) דאמר ממון המוטל בספק חולקין אלא כרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראייה: "
],
[
"אין נשבעין על כפירות שעבוד קרקעות. (ב\"מ ד':) שאילת ה\"ר ברוך לתאוה אבקש מורי הר\"ר אליעזר הלוי אשאלך והודיעני איך יצאה הוראה מלפניך עתה בשבועת הקרקעות אם נשבעין עליהן שבועת היסת מדרבנן דבחזקת הבתים משמע דאין נשבעין עליהן בעובדא דרבה בר שרשם (ב\"ב ל\"ג.) דמסיק התם מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי מהימנא ופרשב\"ם אין נשבעין על הקרקעות ועוד דחזקה במקום שטר קיימה ואי איכא שבועה דרבנן מה הועיל סוף סוף שבועה בעי ואע\"ג דההיא יש לדחות שאני התם דחזקה במקום שטר קיימא ולא תיקנו רבנן שבועה במקום (ולא תיקנו רבנן שבועה במקום) שטר אלא כגון שטרי הלוואה וכתובות דקיימי לגבות בהן וזימנין דשייר שטר אפשיטי דספרא אבל מכירה אינה עומדת לחזור בו אך בספר (המקח) דרב האי דשבועת היסת דרבנן נשבעין על הקרקעות וראייתו מדגר' בכתובו' בפ' הכות' (כתובות פ\"ז:) גבי עד א' מעיד שהו' פרוע ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד אלא אמר רבא מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעה\"ב וסברא הוא כי היכי דתיקון רבנן שבועת היסת גבי כופר הכל אע\"ג דמדאורייתא פטור ה\"נ תיקון הכא מיהו כשכופר בכל בקרקע אין נשבעין דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאומר בפ' שבועת הדיינין (שבועות מ\"א.) ואע\"ג דבפ' הכותב תקנתא לתקנתא הוא דהא נשבעת ונוטלת שאני התם דבלא שבועה היה להאמינו מטעם מיגו אך בשבועת הדיינין אמרי' גבי שטר (שם) אי טעין ואמר אישתבע לי דלא פרוע הוא משתבעי ליה אע\"ג דכופר הכל הוי בכפירת שיעבוד קרקעות. וריב\"א היה דוחה ההיא דהכותב דהתם טעמא רבה הוא דפרע דייק דמיפרע לא דייק וכן גבי עד אחד מעיד שהיא פרוע משום דמסייע לו עד אחד ותקון שבועה להפיס דעתו של בעל הבית ורבי' שמחה השיב לי על כפירת גוף הקרקעות כגון קרקע פלונית מכרתי לך או נתתי לך או עשר גפנים מסרתי לך והלה אומר להד\"ם לא תיקנו שבועה דלא מתקני רבנן שבועה דלית דכוותי' באורייתא וראיה מפ' הזהב (ב\"מ נח.) גבי הקדשות שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יזלזלו בהקדשות מכלל דקרקעות וכל הנך אין נשבעין עליהן אפי' תקנת חכמים ליכא דליכא דכוותה. ומה שפסקו הגאונים דנשבעים מדבריהם דווקא על כפירת שיעבוד קרקעו' דשבועה לאו אגיף קרקע כ\"א אכפירת מטלטלי ואין ראי' גדולה מאישתבע לי שלא פרעתיך ומהבא לפרע מנכסי יתומים אפילו בשטר נשבע (שבועות מ\"ה.) והיא גופה לא ידענא מנ\"ל דכפירת שעבוד קרקעות חשיבא שבועות קרקעות והלא הכפירה אינה כ\"א על המטלטלין ותלינא קצת בפלוגתא דאביי ורבא (פסחים ל:) אם למפרע הוא גובה אם מיכן ולהבא הוא גובה ואמאי אין נשבעין. ותו למ\"ד (ב\"ב קעה:) שעבודא דאורייתא דין שעבודא שלא בשטר כמו בשטר א\"כ לא משכחת שבועה בהלואה ועקירת ?המררא היא זה:",
"תשובתי. דע כי מעשה בא לידי בימי מורי אבי בשכירות קרקע והייתי רוצה לפוטרו בשבועה דשכירות קרקע חשוב כמו מכירת קרקע פ' הזהב (בבא מציעא נו:) גבי אונאה מי כתיב ממכר לעולם וכו' ונראה דאין לשבע כלל אקרקעות אפי' שבועת היסת ומה שחילק רבינו שמחה בין כפירת שעבוד קרקע לגוף קרקע לפי שעל המטלטלין באין לידון. תשובה לדבריו מפ\"ק דב\"מ (ד':) גבי סלעין דינרין וכו' ומסיק דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעו' וכו' ובפ' שבועת הדיינין אמר ר' יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב בשטר פרוע. וטעמא דהוי כפירת שעבוד קרקעות וכיון דמדאורייתא דין אחד להם לגוף קרקע ושעבוד תיקשי לדבריו תיקון דבנן שבועה דלית וכו' אך אם תיקנו שבועה להפיס דעתו התובע בשבועת היסת כדאמר בהכותב גבי עד א' מעיד שהוא פרוע ומהבא לפרע מנכסי יתומים שהבאתם שניכם דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות לא צהריתו בה דמה ענין היכא שטוען לדברי השטר להיכי שמודה בשטר אך טוען שפרע דהתם ודאי נשבע לאמת את דבריו כדאמר בהכותב דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עלייהו כי היכי דתידוק ומדפריך בשבועו' (מ\"א.) מה בין זה לפוגם שטרו ש\"מ דטע' אחד לכל אלו השבועות ואע\"ג דגבי עד אחד מעיד מסיק כדי להפיס נר' שהכל טעם אחד ותלוי זה בזה והא דקשיא למ\"ד שעבודא דאורייתא כו' אי למימר באומר בשעת הלואה כל נכסיי ואלו הן כדאמ' פ' מי שמת (ב\"ב קמח: וכגי' ר\"ח עיי\"ש ברשב\"ם.) אמילתא אחריתי אי נמי דאמרי סהדי ידענא בי' דלא הוה לי' ארעא מעולם אי נמי כגון שהלוה התנה שלא לשעבד קרקעות כלל שרוצה למוכרם מפני דוחקו: "
],
[
"(ב\"מ ה'.) ההוא רעיא דהוי מסרי לי' חיותא כו' ומסקנא משלם תרתי ונשבע על השאר ופרכינן וניחייבי' מדרב נתמן וכו' ומשבעינן אותו שבועת היסת ומשני דרב נחמן תקנתא היא משמע דהלכה כמאן דמתני לדר' נחמן (שבועות מ': ועי' בתוס' ב\"מ שם.) ארישא וכ\"ש אסיפא ולא דמי לתקנתא לתקנתא ופלוגתא דר' יהושע (*)ורבנן בשבועות: "
],
[
"אבי אסף (פ\"ק דב\"מ:) כופר בפקדון פסול לעדו' (ב\"מ ד' ה') ראובן טען את שמעון לדין וטען הפקדתי בידך חפץ תנהו לי ושמעון השיב החזרתיו לך וחייבוהו ב\"ד לישבע להחזירו וחזר שמעון ואמר אינני חפץ ליפטר בטענת שקר ולישבע אמת אגיד ואשבע שאותו חפץ שמסר לידי שמרתיו כדרך השומרים ולא פשעתי בו ואבד עם שלי כדברים הראשוני' או האחרונים: ",
"תשובתי דעתי נוטה שישבע כדברים האחרונים אם ירצה לפטור לא מיבעי אם מתקן דבריו הראשונים שחוזר וטוען כדאמר בחזקת הבתי' (ב\"ב לא) גבי זה אומר של אבותי וכו' האי אייתי סהדי דאבהתי' היא האי אייתי סהדי דאכל שני חזקה כו' עד אין דאבהתי' היא ומינ' ובינתי' והא דקאמר דאבהתי דסמיך עלי כאבהתי ומסקינא דחוזר וטוען כיון דמתרץ דיבורי' אלא אפי' מכחיש דבריו הראשונים חוזר וטוען אע\"ג דמסקינן התם ואי טעין ואמר של אבותי היא ולא של אבותיו אינו חוזר וטוען אימר טענית' אגמרה לטעון שקר ה\"מ אם חוזר מדבריו הראשונים מכח עדים כי התם דאייתי סהדי דאבהתי היא וחוזר בו על כרחו מדבריו הראשונים וליכא מיגו אבל חוזר וטוען מעצמו מיגו שהיה יכול לעמוד בדבריו הראשונים ולשבע ופטור ישבע נמי כדבריו האחרונים האמת ויפטר ואפי' מכחיש לדיבורי' ואפי' נפיק מבי דינא ואפי' פסקו ב\"ד כבר לישבע כדבריו הראשונים נשבע כפי האמת ויפטור ודאי אם היה טוען בתחילת דבר שהיה בו פרעון או שבועה אינו יכול לטעון ולחזור וליפטר מפרעון או מ שבוע' דהויא כהודאת בע\"ד כק' עדים דמי (ב\"מ ג':) אי נמי אם בטענות הראשונים נפטר ובטענות האחרונים מתחייב הודאת בעל דין כמאה עדים וחייב אבל אם שני הטענות באים לפטור חוזר וטוען על ידי מיגו ואבא מרי היה מביא ראיה מפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל\"ט:) תני בר קפרא ערער וחזר וערער אם מחמת טענות הראשונים ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה. והתם סותר דבריו שהערעור ראשון גזלה ממנו והשנייה שמכרה לו ולא נתן לו דמים והשלישית (כ\"א) חוזר וטוען כיון דמנפשי' הדר בי' ונ\"ל דמשם אין ראי' דהתם ליכא מיגו שהיה יכול לעמוד בערעור הראשון שהרי מאותו כבר עברו י\"ג שנה אפי' אם ערעורו אמת קיי\"ל דצריך למחות בסוף כל ג' שנים וכיון דליכא מיגו אינו נאמן אף על האחרונים ונהמני' על ערעור שני על ידי שיכול לעמוד בראשון ואשלישי ע\"י מיגו שני ותו לא אמר מיגו שאין בין ראשון לשני ג' שנים וכן בין שני לשלישי שיש לומר חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן אלא להעמיד הממון ביד המוחזק דאמ' היכי דקיימי ארעא דתיקום אבל למערער להוציא מיד המוחזק בה לא מהני מיגו ונ\"ל רא' דגר' בפי' (ב\"מ י\"ז.) אמר רבה בר בר חנא א\"ר יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו (שלא נשבע וחזר ואמר אין כו') הוחזק כפרן לאותו שבועה וראיתי תשובת ר\"ת שאם אמר נשבעתי לא הוחזק כפרן ונאמן בלא שבועה דלא מצינו חזקה אין אדם תובע אלא א\"כ יש לו עליו אלא גבי ממון אבל גבי שבועה לא שבימי רב נחמן ניתקנה שבועת היסת אבל לא בימי ר' יוחנן ור' אילעי לא ניתקנה עדיין הלכך לר' אילעי לא ישבע וזה אינו נ\"ל מ\"מ כיון רבימי רב נחמן נתקנה הרי יש בה דררא דממונא וישבע. ואח\"כ בתשובת ר\"ת מצאתי המתחלת עיניכם הרואות במראות צור צבאות שצריך לישבע על זה שכבר נשבע דהוי כמנה לי בידך והלה כופר ובהוחזק כפרן נראין דברי רבינו מדברי רב האי שפי' שכנגדו נשבע ונוטל דכי היכי דנפק פרעתי צריך לפרוע בעדים כפרן נמי דנשבעתי צריך לישבע בעדים דאין זה דומה לההוא (ב\"מ ה'.) דאכל תרתי מנייהו דההוא רועה גזלן הוה וכו' וכל זה בטוען נשבעתי בפני ב\"ד פלו' והלכו להם למדינת הים. שאין יכולין לברר עכ\"ל. וכל אלה דאינו חוזר וטוען היכא שמכחיש לדיבורו משום דהוחזק כפרן בעדים ובנדון זה מרוב חסידותו לא רצה לומר בטענת שקר ותדע דתלינן בזכותי' ולא משוי ליה כפרן אפי' בעדים דאמר לקמן לעיל מה שהבאתי (ב\"מ י\"ז) חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי ועדים מעידים אותו שלא פרע והדר אמר פרעתי לא הוחזק כפרן מאי טעמא אשתמוטי קא מישתמיט מיני' עד דמעייני רבנן בדיני' ותו האמר (שם ה':) הכופר בפקדון פסול לעדות ופריך נימא אישתמוטי קמשתמיט ומוקמינן ההוא שעתא הוה פקדון בידיה נקיט א\"נ הוה בביתו דאי הוי גזלן גמור וק\"ו ומה הוחזק כפרן בעדי' תלינן להכשירו כ\"ש היכא דחוזר מנפשיה מטענת שקר דלא הוי כפרן ואין לפ' אין לך בידי מפני שפרעתי א\"כ לא הוחזק כפרן דחוזר וטוען. ותו אמרינן (בהשותפין ד' ו'.) גבי תבעו לאחר זמנו ומייתי עלה מנה לי בידך וכו' עד אין לך בידי חייב ומסקינן מאי אין לך בידי דאמר להד\"מ ונעשה כאומר לא לויתי וכאומר לא פרעתי ואע\"פ שיש לדחות דאמר בפי' להד\"מ אבל אין לך בידי משמע הכי ומשמע הכי הדעת מכרעת מדמייתי ההיא דשבתי (ב\"מ י\"ז) ומדמי להו אהדרי ואפ\"ה טעמא דאיכא עדים. ומיהו דפ' השותפין מיירי אפי' הדר בי' מנפשי' מפני שבטענה האחרונה מתחייב ומודה עתה שלא פרע אבל אי טעין ברישא לא לויתי והדר טעין נתתי לך קודם שטענתי לא לויתי נשבע ופטור מיגו שהיה יכול לומר כטענתו הראשונה ולישבע קצרו של דבר כופר במלוה דאיכא השמטה מעליא כשר לעדות ולשבועה ואפי' לאותו ממון כשר לשבועה ואפי' הוכחש בעדים בפקדון ואתו סהדי דההיא שעתא הוה בביתו או בידי' פסול לכל עדות ושבועה דהוי גזלן גמור ואי אתו סהדי שיש לו אבל לא ידע דההיא שעתא הוה בידי' הוחזק כפרן לאותו ממון רק שכנגדו נשבע ונוטל ולא מצי בעל דינו להאמינו ולישבע. וה\"מ דהוחזק כפרן כגו' שחזר וטען מכח שהכחישם עדים אבל לא אתי סהדי לא הוחזק כפרן וחוזר וטוען ואם חפץ יחזור (לענין ג\"ד וה\"י) או ישוב לדברים הראשונים אם ירצה ובלבד שיהו דבדיו הראשונים והאחרונים שוין לפטור שבועה או לפטור ממון וחיוב שבועה ונשבע שבועה האחרונה אם ירצה ואם אמר שדבריו הראשונים שקרנים אינו נשבע אלא כדבריו האחרונים ואם דבריו הראשונים חיוב ממון או שבועה והאחרונים לפטור ממון או שבועה או איפכא שהראשונים לפטור ממון או שבועה והאחרונים לחיוב הלך אחר לשון חיוב דהודאת בעל דין כמאה עדים כדמשמע פ' השותפין גבי האומר לא לויתי. וחילקנו הדין לו' פנים: "
],
[
"(ב\"מ ו'.) אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישנה וכו' ושמעינן מינה אע\"פ שטען אני מצאתיה או קניתיה מפני מלוה הישינה שיש לו עליו לא משבעינן לי' שמצאה או שקנאה אע\"פ שטוען טענת ברי כדאמר לעיל אלא נשבע כפי מה שנדמה להשביעו על דבר אמת כיון דאין חשוד כפרן אי איפשר לפ' שנשבע כפי שאין לו בה פחות מחצייה על ידי מציאה או על ידי קנייה דא\"כ היה לו ודאי מלוה ישינה היה נשבע לשקר אדפריך נשקול בלי שבועה ולפרוך מרגנייתא היכי משכחת לשוא לפי סברת אביי חשיד לישבע על שמצאה ותו מאי דמסיק פרשי אינשי מספק שבועה אדדבה בברור נשבע על שקר שמצאה או שקנאה אלא ש\"מ משתבע בסתם ומעתה ראובן שתקף שמעון לדין תן לי מנה הלואה או פקדון שיש לי בידך והשיב שמעון איני חייב לך ואמר ראובן לדיינים חקרו ודרשו כיצד אומר אינו חייב לי אם להד\"מ אומר או פרעתי קאמר אע\"פ שנכון לצדוק הדין שלא יהא מרומה אין מוטל עליו לפרש נדרו ונשבע סתם כאשר הוכחנו לעיל אפי' כשטוען טענת ברי אין נשבעין עליהם כ\"ש כשאין טוען כלום ותו מהימן במיגו דיכול לומר איני יודע שאני חייב כלום ונשבע ופטור דקיי\"ל כר' יוחנן ורב נחמן (ב\"ק קי\"ח.) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אך דמישתבע שבועת היסת דאינו יודע כדאמר נמי ברי לי שאני חייב נשבע ופטור ור\"י נ\"ל אם התנה בשעה שהפקידו או כשהלוהו שלא יעכב בשום חוב שחייב ובשום עירעור שביניהם אז ודאי צריך לישבע בפי' שפרעו או החזיר לו פקדונו דלהכי אתני עמי' כי היכי דלא לדחיי' כדאמר בפ' שבועת העדות (מ\"א:) להכי א\"ל ראובן לשמעון כי היכי דלא לדחייה ותו מילתא דלא רמי' עלי' דאינש למידע כיצד נסתלק מחבירו רק שידע שאין חייב לו כדאמ' פ' שבועת העדות (שם וע\"ש) ההוא דא\"ל לחבריה הב לי שית מאה דאפיקדנך וא\"ל פרעתי בפני פלוני ופלוני ואמר להד\"מ ואמר כל מילתא דלא רעיא עלי' דאינש לאו אדעתי' פי' ולא נתכוון לשקר ואפי' לרב ששת דאמר הוחזק כפרן דוקא בקצותא דתערא אבל בעלמא והך דרבא לא דמיא לדר' יוחנן דאמר בפי' (ב\"מ ד' י\"ז.) מנה לי בידך והלה אומר להד\"מ והעדים מעידים שיש לו הוחזק כפרן משמע דקאמר להד\"מ אבל הך דרבא לא מסהדי קאמר אך שלא נעשה העירעור בפניהם. וכן מצאתי בספר הדינין של רבי יהודה דאין צריך לפ' משום דדיני ממונות לא בעי חקירה ודרישה ותו מדחשו רבנן לקניא דרבא ואצריכו (שבועות ד' ל\"ט:) לאשבועי על דעת המקום ועל דעת ב\"ד דילמא אתי למיעבד כי קניא דרבא ובהא לא אשכחנא דאצריכו לפירושי ש\"מ לא צריך לפרש ושוב ראיתי תשובת ר\"ת לבני אשתינפש על ראובן שטוען לשמעון שחייב לו ושמעון משיבו שפרעו על ב\"ד לצוות לשמעון לפ' (על) דבריו כיצד פרעו שיש דברים הרבה ששמעון חושבו פרעון ואינו פרעון כי קניא דרבא וכגון (ערכין כ\"ד.) מרגליות לקלים וכיוצא בהן ויש לשמוע לב\"ד אם פרעונו פרעון לפי דבריו וישבע על דעת ב\"ד ויזהרו שמא מתוכם ילמדו לשקר ולא יניחו לחזור ולטעון אם ישמעו פרעיו שאינו וישבע ויפטר דקיי\"ל המלו' את חבירו בעדי' א\"צ לפורעו בעדי' (שבועו' מ\"א): "
],
[
"ועל ראובן שצועק על שמעון שהכניסו בערבות נגד גוי ונתן ידו והיפר ברית ועמד ראובן בבית הגוי וגם בלכתו אליו נתפס וגם לוה המעות ועלה עליהן ריבית והוא שלח כתב ידו לפצותו להלותם בריבית ולשלם היציאה וההפסד וכתב ידו ביד ראובן ושמעון מודה לו בערבות אבל על היציאה והפסד לא כפר ולא הודה ועל האמונה כפר שלא הבטיח נ\"ל שמשלם שמעון לראובן היציאה וריבית שלו אם בכתב ידו אך על התפיסה פטור דאונס דלא שכיחא הוא כדאמר בפ' מי שאחזו (גיטין ע\"ג.) רב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע וכו' אבל על ריבית חייב אע\"ג דלא מצי ישראל להיות ערב לגוי בריבית דגוי בתר ערבא אזיל כדאמר באיזהו נשך (ד' עא:) הכא שרי דמעיקרא לאו בתורת ריבית נחת והוי כקונה חפיצים ביותר ובאונסא דשכיח ובלבד שלא הוסיף על שאר לוים מגוי דכל כך היה יכול להוסיף דהוא חשוב כאונסא דלא שכיח וישבע כמה הוציא בבית הגוי יותר ממה שהיה מוציא ויטול ומיהו על ביטול עסקיו אין לחייב שמעון ואין שמעון נאמן לומר מפני פחד טועים עמדת שם כדאמר (כתובות מ\"ט:) המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול ולא מהימנא אשה לומר בשביל עצמך הוצאת אלא בעל נאמן ודברים הללו אין צריכין קנין דשליחא שויא ועוד אמר (ב\"מ ד' צ\"ד. ועי' בתוס' ב\"מ נ\"ח. ד\"ה אמר.) מתנה שומר חנם להיות כשואל. וכתבים שביד ראובן אין עליו תורת שטר בלא עדים למיהוי כהוציא עליו כתב ידו דלאו לראיה קיימי אלא לשויה שליח ואין אדם חוזר ותובע בשעת פרעון כמו שטר דלראייה קיימי שאפי' אמר חייב אני מנה בשטר אמר אלימא מילתא דשטר אבל משום הוציא עליו כתב ידו לא כדמפ' בפ' הנושא (כתובות ד' ק\"א:) כ\"ש הני שטרי הדיוטות דלאו לשטר דראיה עבידי מ\"מ למיהוי שליח אהני דלהכי עבידי: אגב גררא פי' זאת התשובה פ\"ק דב\"ק אבי אסף: (ב\"מ ד' ו'.) בעי רב זירא תקפה א' וכו' עד השת' חשדת לי בגזלנות' והשת' מוגר' בלא סהדי והכי הילכתא: "
],
[
"(פ\"ק דב\"מ אבי אסף) והלכתא המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דר' יוחנן קאי כותי' (ב\"מ ד' י'.) ומשנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי ורבא ס\"ל דלא קנה ומיהו מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ופר\"ח אע\"ג דרב נחמן ורב חסדא סברי המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו הא חזינן בסוף ביצה (ד' ל\"ט:) דהדרי בהו ויש מחלקים דהתם מילא מים ונתן לחבירו שכבר יצאו מכחו הלכך זכה חבירו ומ\"ד התם לא קנה חבירו מוקי מתני' דאמר תנה לי ונתנה לו ואז זכה דתרתי בעי: "
],
[
" ופסק זקני ה\"ה אם באת ליד ראובן סחורה בזול ואמר לשמעון קנה אותה ביני ובינך והריוח נחלק ושמעון שתק וקנאה ושוב אמר לעצמי קניתי (בו) דיחלקו ואפי' לרבא דמיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה. ורפיא בידים שבמציאה יכול לירד מן החמור ויזכה בה כמוהו אבל במקום שהדבר ואין לו דמים למה יזכה ודאי אם בברור שיכול לחזור אחר הדמים מיד קודם שיתן לו המוכר יתכן להיות כדבריו אבל אם בין כך ובין כך ילך המוכר וימכור לאחרים לא קנה דהו\"ל זה נהנה וזה לא חסר וכופין על מידות סדום ואמת שאם נתרצה בפי' לקנות ביניהם הויא לי' שלוחו אבל אם אין כל דברים הללו אין נ\"ל שיזכה: "
],
[
"(פ\"ק דב\"מ אבי אסף) וקיי\"ל (ב\"מ י':) דד' אמות של אדם קונות לו בכל סימטא ובצידי רשות הרבים ואם בא אחר ונטלה חייב להשיב לו אבל ברה\"ר או בבית אחר והך דנטל מקצת פיאה וזרק לו על השאר פי' בקידושין פ' האומר: "
],
[
" כתב זקיני ראובן נתאכסנו אצלו סוחרים אורחים והיה שמעון מחזיר אחריה' לקנות סחורה וא\"ל ראובן אני רוצה לקנות ולזכות בה כי ביתי זכה לי והלך שמעון וקנאה כשלא היה בביתו ועתה תובע ראובן להשיב מה שקנה דין זה פסוק ממתני' (ב\"מ דף י\"א.) ראה אותן רצין אחר המציאה ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ה\"נ זכה ראובן מה שבביתו ותו דדיינינן לי' דינא דבר מיצרא משום ועשית הישר והטוב ואין נ\"ל דשאני מציאה דאין בהם חסרון קנין ומעות אבל הכא דלמא לא מיתרמי לי' זוזי לקנות ותו דזכתה לי שדי אוקמינן והוא שרץ אחריו ומגיעו ות' אסקינן פ\"ב דע\"ז (דף ע\"ב.) ופ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פ\"ה:) משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו וכו' עד פסק סמכא דעתי' לא פסק לא סמכא דעתיה לא קנה ותו דאמר בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פ\"ה.) ברשות לוקח כיון שקיבל עליו המוכר קנה משמע בעוד שלא קיבל עליו לא קנה ומשום עני המהפך בחררה יש בדבר אם יכול לקנות במקום אחר. אבל אם יש ריוח גדול שאין מצוי לו לקנות או מציאה אין בה משום עני המהפך בחררה דפ' האומר לחבירו ודכותי' אמרינן (ב\"מ דף ק\"ח:) מתנה לית בה משום דינא דבר מיצרא ולא דמי לההוא דפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ\"א:) מרחיקין מצודת הדג מן הדג מלא ריצת הדג ומסיק שאני דגים דיהבו סיירא ולהאי בר מבואה כו' (שם) ומטעמא דכתבינן דהכא תלוי בספק ואי אמרו אי מזבנינן להאי סחורה לדידך מזבנינן (והקנה לו) לא קנה כיון דלא פסק כדאיתא במסכ' ע\"ז (ע\"ז דף ע\"ב) וביתו לא עדיף מקנין ותו דקתני פרקן והכניסן לתיך ביתו אפי' הכי לא קנה כיון דלא קנה לא זכה גם בריוח: "
],
[
"וקיימא לן (ב\"מ דף י\"ב.) מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו וכתב זקני ה\"ה אם הן סוחרים דבר לקנות ובא אחר וחטף מיד' דקנה. ולא נהירא לי כדפי' לעיל. פ\"ק דב\"מ אביאסף: וקיימא לן כרב זביד דאמר משמי' דרב נחמן (שם דף י\"ז.) בין חייב אתה ליתן בין צא תן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה אין כותבין ונותנין לו דלמא פרעיה: "
],
[
" וה\"ה אם כתבו לו פסק דין וחייבוהו נאמן לומר פרעתי ובשבועה וכו' שאין זה דומה לשטר שנכתב לעדות אבל פסק דין כותבין מפני שאין הדיין נאמן לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי אלא כל זמן שבעלי דינין עומדין לפניו כדאיתא פ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע\"ג:) וכשפרעו איפשר שלא חש ליטלו ממנו וכ\"ש אם לא ידע כשכתבו לו אבל בשטר כותבין איך פלוני בר פלוני אמר הוו עלי עדים והילכתא אם לא נטלו כשפרעו לא כתב עליו שובר איהו דאפסיד אנפשי' וכן הלכה למעשה ואם טען פרעתי או אמר כבר נשבעתי בב\"ד נשבע לאמת דבריו שכבר פרע ונשבע ופטור וסעד לדברי מצאתי בדברי ריב\"ן אבל רב אלפס פליג ופסק אם אמר נשבעתי כבר בב\"ד נאמן בלא שבועה ואם הוחזק כפרן שלא נשבע אז נשבע שבועת ב\"ד הראשונה ופטור ואין נ\"ל אם הוחזק כפרן בעדים חייב לפרוע ואין נאמן על אותו ממון עוד לישבע ושכנגדו נשבע ונוטל בלא שבוע' (לא שנא הוחזק כפרן לאחר שבועה) כמו שפסק בפ' הגוזל קמא וכפרן דינו מתחלק לו' פנים כמו שפי' (ע' סוף סי' ס\"ב) לעיל: "
],
[
"(פ\"ב דב\"מ) בזוטו של ים ובשלילותו של נהר אע\"ג דאית בי' סימן רחמנא שריי' כדאמר ר' יוחנן (ב\"מ דף כ\"ב:) משום ר' שמעון בן יהוצדק מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת שנאמר וכן תעשה לחמורו וכן הלכה דהא איתותב מינה רבא ומיהו אם גזרו הקהל להחזיר הפקר ב\"ד הפקר ושאע\"פ שמפסיד עתה שמח לאחר זמן שאם יפסיד גם הוא יגזרו להחזיר לו דאמר רבא (שם כ\"ז:) את\"ל סימנין לאו דאורייתא מאי טעם אמור רבנן לאהדורי אבידתא ניחא לי' למוצא אבידה דלהדר לי' דכי מאביד לי' מיני' נמי שהדרין לי' בסימנין. ע\"כ פ\"ב: "
],
[
" מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו (ב\"מ דף כ\"ה:) וכגון דשתוך טפי ולא שייך למימר כה\"ג תיקני לי' חצרו שלא מדעתו לפי שאינו דבר הווה לקנות לו מטמון ולא העלה על לבו הלכך לא זכה אלא בדבר הבא לחצירו לאחרי כן אבל לא דבר שהוא מוקדם לכן לא נתכוון לקנות הקונה ולא למכור המוכר ומטלטלי אגב מקרקעי נמי לא אקני לי' ודוגמא דמעשה מוקדן באגדה (ירושלמי פ\"ב דב\"מ מדרש פ' אמור) דאמר ארעא זבני סימא לא זבני והאי אמר ארעא וסימא זבני ליה: "
],
[
" מעשה באחד שקנה מגוי בדיל לעשות מכסה לגגו ושוב נמלך ומכרו לישראל חבירו בחזקת בדיל ואח\"כ נמצא שהיה כולו כסף מבפנים אך בחוץ היה מכוסה בבדיל והיה שוה הון רב הרבה ותבעו לדין שאונהו ופטרו ר' אליעזר דמיץ כי אמר שלא זכה בו ישראל שקנה מן הגוי כיון דלא ידע ולא נתכוון לקנות כסף מראייה שכתבתי והורה ר\"ת: "
],
[
"(פ\"ב ב\"מ דף ל\"א) היה בטל מסלע אל יאמר תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל של אותה דבטל מינה אם יש שם ב\"ד מתנה בפני ב\"ד וכן דין שותפין אין חלוקתן חלוקה אלא ע\"פ ג' הבקיאין בשומא כעובדא דרב ספרא ואיסור גיורא (שם) וב\"ד מומחין לא בעי אלא אפי' הדיוטות וראיתי שכתב רבי' זקני אם חילק ראובן פרגמטיא שלא מדעת ב\"ד מפני שלא היה יכול להיות בלא מעות ושוב נתייקרה אע\"ג דשמעון מצי לעכב וראובן לא מצי לעכב דאיהו דאפסיד אנפשי' אע\"ג דעשה שלא כדין שחלק שלא בפני ב\"ד ואם חושדו לראובן שלא חלק בשוה וניראין דברי רבינו דהוי לי' כאלו נתרצה ומחל ריוח שלו מפני דוחק שצריך הוא למעות: "
],
[
" (ב\"מ ל\"ט.) ",
"אמר רב יהודה אמר שמואל שבוי שנשבה והניח קמה לקצור כו' ב\"ד יורדין לנכסיו ומעמידין אפטרופוס וקוצר ואח\"כ מורידין קרוב לנכסיו ולוקים אפטרופוס לעולם אפטרופוס בדקנני לא מוקמינן פי' אין ב\"ד טורחין למצוא להם אבל אם מוצא מעצמו אין ב\"ד יכולים למחות ובירושלמי (סנהדרין פ\"ב) גרסינן כהן גדול דן ודנין אותו ומנה אנטליר הגע עצמך שנפלה שבועה ואנטלר נשבע. אתמוהא. משמע שיכול למנות אנטלר היכא דיכול לישבע הבעל דין בג' הדיוטות והא דגרס פ\"ק (דב\"מ דף י\"ד.) אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו' עד דמפקין מיני' עלי דידי הדר וכן לאיכא דאמרי דאמר דלא ניחא לי דליהוי לשמעון תערומות עלי ומשמע הא לאו הכי לא טעין דמיירי כגון שאין שמעון לפנינו שימנינו אנטלר ואפ\"ה טוען מטעם שכתבתי א\"נ כגון שהעדים קרובים לראובן ולא לשמעון ורוצה ראובן לפוסלם מפני שהוא נוגע בדבר ולהכי רוצה לטעון בע\"כ וליחשב בעל דין מה שאין כן באיש אחר: "
],
[
"(פ\"ג) ההוא (ב\"מ מ\"ב:) אפטרופוס דיתמי דזבין להו תורא ליתמי ומסריה לבקרא ולא הוה כיכי ושיני למיכל ומית אמר רמי בר חמא היכי נדיינו דייני להאי דינא נימא לי' לאפטרופס זיל שלים אמר לבקרא מסרתי' נימא לבקרא משתבע דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול וכן הדין באדם המפקיד לחבירו ונותנו לאשר על ביתו ונרקב אם פשע מחויב לשלם שהיה לו להודיע שמתקלקל כמו בכאן שהיה לו להודיעו שמתקלקל בזה שאינו אוכל וקיי\"ל (ב\"מ דף מ\"ב) דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד: "
],
[
" (פ\"ק דב\"ב) ",
"ואי מרבנן הוא אפי' לאקבועי דלא ליטריד מגירסי' (ד' כב:) ראיתי שפי' ר\"ת (ד' כא) ואי שייך בכרגא שרוצ' להיות שייך בכרגא ולתת עמם ולישא בעול כמו בני העיר מכאן ואילך לא מצי מעכב ויהיה כבני העיר ולהכי נהגו לגזור הקדמונים חרם של יישוב שעל ידי כופין ולא מן הדין כדפירש\"י (שם ח':) ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן כדלעיל ולעשות את התקנתן ונ\"ל על עצמן רשאין לגזור שכל מישיבא בעיר לדור שלא מרצונן שלא ישאו ויתנו עמו ויבדלו ממנו ואם יש רב בעיר יכול גם על הבא לדור וחלה עליו גזירתו אם הוא רבו תלמידו: "
],
[
" ראיתי בתשובת הבאים מאיי הים ששאלו זקני פריש מזקני רומא אם נמלכו הקהל והתירו גזירת חרם היישוב לראובן שנה הן חסר הן יתר ושוב רוצים לגרשו ואינו שומע לצאת מה דינו והשיבו דקיי\"ל כר' עקיבא דאמר פ' ד' נדרים (נדרים דף כ\"ה:) נדר שהותר מקצתו הותר כולו ה\"נ ע\"כ גזירתם בטלה לגמרי ואין צריך עוד ראובן להתרתם ואין נ\"ל ראיה זו דהתם נדר בסתם מה' בני אדם ושוב נמצא אביו ביניהם ואמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם לא הייתי נודר וכן הדומיא לענין זה אהא ודאי אמרינן כיון שמכולם נדר בסתם ונמצא נדרו בטעות והותר במקצתו הותר בכולו אבל כשגוזרים חרם תחילת הגזירה גוזרין על דעת המקום ועל דעת הקהל ואינה חלה מתחילה אלא כפי חפצם הן להתיר לגמרי הן לזמן מועט ולא בטלה לעולם אלא כפי התרתם וכפי ניהוג בעיר ותקנתם. ועוד נ\"ל דלצורבא מרבנן דוחקים אותם להתיר לו כדאמ' הכא (ב\"ב ד' כ\"ב.) רבא שרא לי' לרב עובדיה ולר' יאשיה לאקבועי דלא כהלכתא מאי טעמא כיון דרבנן נינהו אתי לאיטרודי מגירסייהו ויש לנו לומר שתחילת גזירת הקדמונים לא גזרו דלא כהלכתא ואם גזרו בטעות יש לכופם בדין להתיר לו הגזירה כיון שגזרו שלא כהלכתא ואין רשאין להסיע על קיצתו לגבוה כדאמר דלא לטרוד מגירסיה ותו דאמר הכא (שם) רב דימי מנהרדעי אייתי גרוגרות בספינה א\"ל ריש גלותא לרבא פוק חזי אי צורבא מרבנן הוא לינקוט לי' שוקא וכו' אלמא שעושין תקנה לצורבא מרבנן בכל ענין גם פ\"ק (דף ח'.) לעיל אמרינן דלא שדינן עלייהו ולא נפקי בכלוזא ותו מהני (ד' כ\"ב) עמרויי ראייתי עמרא לפום נהרא אתו בני מתא וקמעכבי עלייהו אתו לקמי' דרב כהנא אמר להו אית להו אשראי אמר להו זילו זבינו כשיעור חיותייכי עד דשקילתא אשראי דידכו ואזליתו אלמא דחשו חכמים לתקנת כל אדם לפי הענין: "
],
[
" נ\"ל אם בורחים בני היישוב ליישוב אחר מפני פחד וסכנה אין יכולין לעכב בני היישוב בידם מלהלות ולהרויח כשיעור חיותם וכפי טיפול ביתם עד אשר יעבור זעם וכפי' מיעוט ממונם שנושאים ונותנים בו ישאו עמם בעול מושל העיר כדא' (ב\"ב ד' כ\"א:) ואי שייך בכרגא לא מצי מעכב ואין מחלק בין היכא שאין יכולין לעכב בידם עד עולם לזה שיש לו לצאת בעבור הזעם שלפי ריבוי העם מטיל עליהם המושל העול ודמי להא דאמר (שם ד' נ\"ד:) ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליטול ארעא ואמר בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' נ\"ה.) פרדכת מסייע מתאוכו' כנ\"ל: "
],
[
"(פ\"ג ב\"ב ד' מ\"ט) אין לאיש חזקה בנכסי פשיטא כיון דמשעבדי לי' לפירי פירי הוא דקאכיל לא צריכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך וכו' ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה וכו' אמר רבא לא נצרכא אלא באותן ג' שדות למעוטי מאי אילימ' למעוטי שאר נכסים כ\"ש דהויא לי' איבה דאמר לה נתת עיניך בגירושין ובמיתה אלא למעוטי נכסי מלוג והאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו לא כלום כי איתמר דאמימר כגון דזבין איהו ומית דאתיא איהי ומפקא אי נמי דזבני איהי ומתה דאתי איהו ומפיק כתקנת אושא כר' יוסי בר חנינא אבל זבינו תרוייהו לעלמא א\"נ זבנה איהי לדידי' לא והלכתא כאמימר כדתרצינן ואיבעית אימא (ד' נ'.) לעולם למעוטי נכסי מלוג ואמימר דאמר כר' אלעזר וכו' ובס\"פ מי שהיה נשוי תנן (כתובו' ד' צה.) וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך כלום וכו' ותרצינן כשקנו מידה ופרכינן ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי וכתב רב אלפס (בב\"ב שם) ש\"מ בין נכסי דידה דאינהו נכסי צאן ברזל ובין נכסי בעל דמשעבדי לכתובה אם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה בכולהו יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן הלכה ובסוף פ' האשה שנפלו לה נכסים גרסינן (כתובות ד' פא:) אלא הא דתנן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מונחת ליך על השולחן אלא כל נכסייך אחראין לכתובתיך ה\"נ דאי בעי לזבוני לא מצי מזבין וכו' ופרש\"י התם דהא דתנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה וכו' ה\"מ באותן ג' שדות כדלעיל אבל בשאר נכסים לא ושגגה היא דהא אמר לעיל אלא למעוטי שאר נכסים כ\"ש דהוה לי' איבה ורשב\"ם תירץ דהמכירה קיימת כל זמן שלא תתאלמן ותתגרש אבל לאחר אלמנות וגירושין תבטל היא המכירה מטעם שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ותגבה בכתובתה ואי קשיא הא דאמר בפ' התקבל תזבון לכתובתה בטובת הנאה לבעלה דאי מחלה מחלה וכו' ובפ' נערה שנתפתתה (כתובות ד' נ\"ג.) נמי אמרינן מוכרות כתובתה לבעלה יש לה כתובת בנין דיכרין והיכי מוכר טפי לבעלה מלאיש נכרי אחרי קנין של בעלה והא מצי למימר נחת רוח עשיתי לבעלי בתרויהו ונ\"ל שכל דבר שהגוף של החוב או מוחלות או מוכרת ומקנה דבר שהוא שלה מן הדין בזה אם מסרבת כנגד הבעל מלהקנות לו או לאחר לא הויא לה איבה ולא שנא נדוניא דהנעלת לי' ולא שנא מאי דאוסיף לה מדילי' אבל שיעבוד בעלמא שיש לה על נכסיו מכח שטר כתובה שמסלקת עצמה מזה כיון שהגוף קיים על זה אמרו דהוו לי' איבה שיאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה שאילו נחיה יחד זמן מרובה יש בידי עוד לקבל נכסים והרי שיעבד לה דקנאי ודעתיד אנא למיקני. תדע שהרי דאמרו נכסי מלוג לא אמרי' נחת רוח עשיתי לבעלי וע\"כ הטעם שזה בא מכחה ה\"נ בגוף חוב הכתובה יש להסביר הטעם כדפי' לעיל פ\"ג סולם המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה היכי דמי סולם המצרי כל שאין לו ארבע חווקים חלון המצרית אין לו חזקה חלון הצורית יש לו חזקה איזה הוא חלון המצרית כל שאין ראשו של אדם יכול לכנס בתוכה הרי זו חזקה. "
],
[
" ומעשה אירע שראובן ושמעון היו בתיהן מקורבין זה אצל זה ופתח ראובן חלון על גגו של שמעון ימים ושנים ועתה בא שמעון להגביה ביתו לסתום חלונות של ראובן ולראובן יש לו אורה מצד אחר ושואל ראב\"ן הדין לפני רבני צרפת ורבני רינוס וזה לשונו הנני דן בהלכה לפני רבותי לפי דעתי ואפרשה ואם שגיתי המה יורוני תנו חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה פי' ראובן הפותח חלונות המצרי לחצרו של שמעון ואינו פותחו לאורה כי יש לו אורה מצד אחר אלא שפותח לתשמיש אויר לשקוף ולראות בו לצד מזרח או לצד מערב אין לו חזקה כי הפותח לתשמיש אויר אינו פותחו אלא בשעה שרוצה לשקוף ולראות בו ואחרי שקיפתו סוגרו ולהכי אין לו חזקה דמצי אמר שמעון מה שלא מהרתי ולא עיכבתי מלפותחו מפני שלא היה לי הזיק ראיה שבשעה שהוא סתום אני משתמש בכל חצירי ובשעת פתיחתו אני משתמש בצידי החלון מכאן ומכאן כי בחלון צר א\"י לראות אלא בחצר שכנגד החלון ואיני חסר מתשמיש מחצירי אפי' שעה אחת וזה נהנה וזה לא חסר הוא ואם פותח ראובן חלון צורי שיכול להוציא ראשו בו לחצירו של שמעון ולא עיכבו ולא מיחה בידו הוי חזקה שהרי מונעו מתשמיש חצירו לגמרי בשעה שהוא פתוח שהרי יכול להוציא ראשו ולראות בכל החצר אע\"פ שבשעה שהוא סגור יכול להשתמש ומחסרו מתשמיש היה לו למחות כיון דלא מיחה מחל ונתן לו רשות וחלון צורי זה העשוי לתשמיש אויר ולא לאורה ופעמים פותחו ופעמים סוגרו וחלון צורי פליגי (ד' נט.) ר' זירא ור' אילא ר\"ז אמר למט' מד\"א שנוח תשמישו לפותחו ולראו' בו יכול לעכ' עליו שלא יפתחנו שהרי יש בו היזק ראיה כדפי' ואם לא מיחה הויא חזקה למעלה מד' אמות שאין נח תשמישו לפתוח ולראות בו אלא א\"כ יעלה במעלות או בסולם אין לו חזקה ואין יכול לעכב עליו מלפותחו דהוי כחלון המצרי דבשביל ראיה והשקפה לא יטרח ואינו מונע אותו מתשמישו לחצר והוה לי' זה נהנה וזה לא חסר ור' אילא אמר למעלה מד' אמית נמי אין לו חזקה כדאמר כיון דלא ניחא תשמישתי' בשביל ראיה אחת לא יטרח ולא יעלה ולהכי שתק ולא עיכבו אבל אם רוצה לעכבו יכול לעכבו מלפתוח דא\"ל וזמנין דטרחית וסלקת ותראה בחצירי ותמנע מתשמישי ותחסרני ואדחלון צורי דתנן במתני' דאין לו חזקה למטה מד' אמות כדמוקי לה ר' זירא ור' אילא חלון המצרי נמי דתנן במתני' דאין לו חזקה למטה מד' אמות נמי איירי ועלי' קאמר שמואל אפי' כל שהו למטה מד' אמות נמי מיירי כיון דניחא תשמישתי' להציץ ולראות בו בכל שעה בחצירו של שמעון שכנגד החלון ומונעו מתשמיש באותה מקום לגמרי שחלון של אורה פתחו לו ושם איכא היזק ראי' באותו מקו' והוה לי' למחות ומדלא מיחה ולא דמי לחלון המצרי שאינו לאורה אלא לתשמיש דהתם אחרי שקיפתו סוגרו ויכול להשתמש במקום שכנגד החלון בשעה שסגור כדפרי' אבל חלון של אורה שהוא למעלה מד' אמות דינו כחלון צורי שהוא למעלה מד' אמות שאין לו חזקה לא לר' זירא ולא לר' אילא דהא אין מונעו לשמעון מלהשתמש בחצרו דלא ליטרח ויעלה בשביל לראות בו ואין כאן היזק ראי' ולהכי לא מיחה וכ\"ש חלון של ראובן שהוא למעלה מגגו של שמעון שאין עליו תשמיש ואין בו היזק ראי' שלא הי' שמעון למחות לא בשביל היזק של ראיה לא בשביל היזק תשמיש דאפי' לר' אילא אין לו חזקה לראובן דהא אם הי' בא שמעון למחות לא היה יכול דזה נהנה וזה לא חסר וכגון זה כופין על מדת סדום. ושלומכם ושלום תורתכם יסגא לעד: ",
"וזו תשובת חכמי מינשבורק לאבא מרי נ\"ע: ",
"מה שאמרת שיש לראובן גם חלונות אחרים לאורה בביתו מה בכך מ\"מ גם זה חלין מועיל לו שיש לו אורה יותר. ופי' חלון המצרי אין לו חזקה אפי' למטה מד' אמות דיש לו היזק ראי' ויכול למחות מיהו הואיל ולא קביעא תשמישו שהוא קטן ואינו עשוי לאורה אלא לתשמיש שהוא עראי אין לו חזקה דיכול לומר לא חשתי למחות שאמרתי הלא עראי הוא היום או למחר יסתלק ושל צורי שהוא גדול דגלי דעתי' שרוצה לקובעו זמן מרובה והוא למטה מד' שמזיק לו בראייתו ולא מיחה לפיכך יש לו ואין הטעם בשביל שאינו יכול (משום דאין היזק ראיי') להוציא ראשו מ\"מ כנגדו הוא רואה ותדע מדר' יהודה דאמר אם יש לו מלבן וכו' שיש בו היזק ראיי' אפי' קטן ואין הטעם אלא משום קביעות כמו שפרשב\"ם שאם אין בו היזק ראיי' מאי טעמא דר' יהודה נהי דקבוע הוא על ידי מלבן והלא אפי' חלון המצרי אם הוא למעלה מד' אמות אין לו חזקה הואיל דאין היזק ראיי' ועוד (ב\"ב ד' כב:) החלונות מלמעלן ומלמטן ושכנגדן ד' אמות ותני עלה מלמעלה כדי שלא יעמוד ויראה כו' והלא לשם אינו מכניס ראשו בחלון אלא עומד בביתו ורואה כנגד החלון וחשיב לי' ראייה של היזק ומה שאמר שמואל לאורה אפי' כל שהוא הוי חזקה היינו למטה מד' אמות דווקא שיש היזק ראייה והוא תשמיש קבוע שהוא לאורה אבל למעלה מד' אמות נהי דתשמיש קבוע הרי הוא כחלון צורי דאמר למעלה מד' אמות אין לו חזקה ומה שאמרת הכא שעל הגג פתוח חלונו לא היה מזיק לשמעון כלום הואיל דלית לי' תשמיש לשם ידענו שסברתו אע\"פ שאנו רואים היזק בגגין כגון (שם ד' ה':) שני בתים משני צידי רשות הרבים זה עושה מעקה וכו' וזה וכו' ר\"ל בשביל שגגותיהן הי' שוין והיו משתמשין על גבן אבל בזמן הזה אין בני העיר משתמשין בגגין הדבר נראה כן. אבל אין אנו יודעין אם יש לסמוך על סברתינו. יצחק בר' מרדכי. משה בר' יואל: ",
"וזו תשובת רבינו משולם בר' נתן לרבי' זקיני: ",
"אין דור יתום שאתה רבי' אב\"ן שרוי בו ברוך טעמך וכל פירושך נר' בעיני ובעיני כל החבורה אך צריך לראות אם הבית לא עשוי להגביה כבר זכה בו ראובן ודמי לההיא דפ' לא יחפור (בבא בתרא ד' י\"ז:) איכא דאמרי בשדה שאינה עשויה לשדות ד\"ה סומך וטעמא דמימלכינא לא אמרינן וכיון דבדין סומך כשיבא שוב חבירו צריך להרחיק וכן הכא כשיגביה חבירו צריך להרחיק שלא יאפיל ויזיק ואם הגג היה עשוי להגביה אז מתקיים פירושך לגמרי וגם דינך. ומ\"מ נראה לנו שבית עשוי להגביה ואין לו חזקה לבעל החלון ואדונינו חכם כמלאך האלקים והנר' בעיניך עשה. משלם בר' נתן. יוסף בר' אליהו. נתן בר' משלם: "
],
[
" (פ\"ז) (ב\"ב ד' ק':) ",
"תנו רבנן המוכר קברו ודרך קברו בית הספדו מקום מעמדו באין בני משפחתו וקוברין אותו בע\"כ משום פגם משפחתו ובסוף יש בכור לנחלה (בכורות ד' נ\"ב:) אמרינן דשקיל דמי ומהדרי. שבע מעמדות ושבע מושבות שעושים למת תלוי במקום שנהגו לעשות כדחזי' באחתיה דרמי בר פפא (ב\"ב שם:) דעביד לה ז' מעמדות וז' מושבות אמר רבא טעה נמי בהא שאין עושין אלא במקום שנהגו והכא לא נהיג: "
],
[
"(פ\"ח) (ב\"ב ד' ק\"ל: וע\"ש ברשב\"ם ד\"ה עד) ",
"אין למידין הלכה לא מפי משנה וכו' היכא ששנוי במשנה או בברייתא הלכה כברייתא וה\"נ אמרינן פ\"ק דנידה לא מפי מעשה שכתב בברייתא בההוא דפ\"ק דנידה (נדה ד' ט':) מעשה ועשה ר' כדברי ר' אליעזר כל אשה שעברו עליה ג' עונות דייה שעתה וכו' וכן פ\"ב דקדושין (ד' נ':) מעשה בה' נשים ובהם ב' אחיות וכו' והוצרכו האמוראים לדקדק עליו כי אינו מבורר אבל במעשה או פסק הלכה שדקדקו עליו האמוראים סמכינן עליה ואין למדין לעשות מעשה עד שיאמר לו רבו הלכה למעשה ויגלה לו טעמו של דבר ובטריפות לא מדמינן מלתא למלתא כדאמר אין אומרים בטריפות זו דומה לזו: "
],
[
"(פ\"ט) שכיב מרע שהודה הממון שבידו או שיש ביד פלוני הוא הודאתו הודאה כעובדא דאיסור גיורא (ב\"ב ד' קמ\"ט.) דאודי דהני זוזי שביד רבא דרב מרי נינהו וקנאם רב מרי גר ליתנה בירושה ליתי' נמי במתנת שכיב מרע ואחי' אינו יורשו וכן הורו רבותינו שבצרפת אך רבי' אלי' היה מורה כדברי האלפס שכתב בשם רב האי גאון דבמתנה יורשו של גר כגון רב מרי ברי' דאיסור גיורא על זה אמרו חכמים דאיתא בירושה איתא במתנה כדאמר (ב\"ב ד' קמח:) יזכה יקנה יחפוץ יירש כולן לשון מתנה הן ואי ליתי' בירושה כגון בן הגר ליתי' במתנת שכיב מרע של אביו אבל גר דיהיב למי שאינו ראוי ליורשו כגון לנכרי דברי שכ\"מ ככתובין וכמסורין דמי כמו של ישראל וכן אם נתן לגר מתנתו מתנה: "
],
[
"(פ\"ט.) (ב\"ב ד' קמח.) שכ\"מ המצוה מחמת מיתה ואמר הלואתי לפלוני קונה באמירה אע\"ג דליתי' בבריא אפי' בקנין אינו קונה אם לא אגב קרקע דמתנת שכ\"מ שויא כירושה דאמר רב פפא הואיל ויורש יורשה והילכך ניקנית הלואתו אף באמירה: "
],
[
" וקיבלתי ממורי רבי' אליעזר דמיץ מ\"כ דה\"מ בהלואתו של ישראל אבל בהקפות של א\"י אשר פיהם דבר שוא לא סמכי' דעתי' ולא קני אפי' במתנת שכיב מרע וקרוב בעיני הדבר שאפי' אם יש לגוי משכון ביד ישראל דהויא לי' כמו הקפה דישראל מגוי לא קני משכון כדאיתא בפ' כל שעה (פסחים ד' לא:) דלא קרינא ביה ולך תהיה צדקה: "
],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[
" פסק זקני דאי ההוא דאית' פרעתי וישבע שבועות יורשין ושקיל דאהכי יורש הוא והיינו דאמר רב נחמן (ב\"ב ד' קמז.) ומודה שמואל שאם נתן שכ\"מ שטר חוב לחבירו שאין היורש יכול למחול דהוא נמי יורש וגם בשבועות ולא בעי שבועת היורשים אבל היכי דבעי שבועה היורש יכול למחול היורש (ב\"ב שם) אי אמרת בשלמא מתנת שכ\"מ וכו' עד אינה כשל תורה ועשאהו כש\"ת ולא אתי יורשין דאוריי' ומבטלין דאוריי' וכן מודה שמואל במכנסת (חסר כאן בהכ\"י אשר לפני ב' דפים עד אמצע סי' ק') "
],
[
"(העתקתי לשון השאלה מהמפתחות): ",
"אי הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה: ורב האי הביא ראיי' דהלכתא כוותי' דאמר לקמן (שבועות ד' מא:) במאן דמפיק שטרא על חברי' ואם א\"ל האיך אישתבע לי שלא פרעתיך א\"ל זיל אישתבע ליה ומה התם דאית לי' עליו ממון גמור בשטר מדאורייתא יכול להפוך עליו שבועה היכא דלית לי' עליו אלא שבועה דאוריית' לא כ\"ש דמצי אמר לי' אישתבע לי ולפי דבריו מאן דפליג עליה דמר בר רב אשי כ\"ש בההיא דלקמן א\"כ תיקשי לי' הא דתנן (שם ד' מה.) הבא לפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וטעמא משום דאי הוה אבוהן קיים הוה טעין ואמר אישתבע. אלמא מצי משבע לי' מיהו מצי למימר דלאו משום הכי הוא דאפי' לא הוי מצי טעין לי' אבוהן הוה טענינין ליתמי תדע דפ' הכותב (כתובות ד' פ\"ז.) נקי נדר נקי שבועה לא תפרע אלא בשבועה אלמא עבוד רבנן תקנתא ליתמי במקום שאין יכול האב. ומ\"מ נר' דאין ראיי' מלקמן דהתם הוא דמשתבע אפי' שטרא בידיה כדאמר פ\"ק דב\"ק אישתמוטי הוא קמישתמיט מיני' למחר יהיבנא לך א\"נ אפשיטי דספרי זייר לי' אבל גבי שבועה דאורייתא אין להפכה כלל. "
],
[
" (פ\"י) (שבועו' ד' מא) ",
"ההוא דא\"ל לחברי' כי פרע' לי פרעין באפי' ראובן ושמעון אזל פרעיה באפי סהדי אחריני ומסקנא דלהכי אמר ראובן ושמעון דלא לדחיה כת' רב אלפס יש אומ' דהני סהדי ליתנייהו גבן הילכך אמרינן לי' ולהו אתו סהדך ניחייבינן לאהדורי לך ולדידי סבירא לי דאפסילו לגמרו סהדי אחריני מכח תנאי ממון שביניהם תדע אי ליתנייהו קמן היכי מצי למידחיי' הרי אינו נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אלא ש\"מ דדינא אחרינא אתא לאשמעינן דאע\"ג קמן לא וזה אינו ראי' שהרי בכל הספר כתוב נאמן כמו שכתבתי לעיל ועוד דקדק מההוא (שם) דא\"ל לחברי' כי פרעית לי פרעין באפי תרי דתנו הלכתא אזל פרעיה באפי סהדי איתניסו הני זוזי אתא לקמיה דרב נחמן א\"ל אין קבולי קבילתנהו מיני' עד כיון דקא מודית דשקלתינהו מיניה פורע הוי וכו' טעמא דקמודי הא לאו הכי אע\"ג דאיכא סהדי לא מהימן דהא פסלינהו גם זו אינ' ראיי' שבכל הס' אין כתוב באפי סהדי אלא אזל פרענהו בין דילי' לדילי' ורש\"י פי' שאומר עדי שקר הם מדבריו שהעדים לפנינו ואין נ\"ל מדקאמר פ\"ק דמכו' (ד' ה':) אם היא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו ויותר היה נראה לומר דטוען סיטראי נינהו ורבי' שב\"ט כתב שבקנין נעשה הדבר שאל\"כ הוי דברים בעלמא ואינו מקויים כדאמר ר' יוחנן בפ' הזהב (ד נ\"ח.) הלכה נושא שכר אינו משלם. ומורי אבי נ\"ע פליג ואמר שזהו דבר יתר ובההיא הנאה דנפיק עלי' קלא דאינש מהימן הוא גמר ומשעבד נפשי' דהכי קאמר ר' יוחנן גופי' בס\"פ השוכר את הפועלים (בבא מציעא ד' צד.) וההוא דפ' הזהב אינו כל כך דבר יתר וזה פי' דמיירי הכא בדטעין פרעתיך בפני פלו\"פ והלכו למדינת הים וליתנייהו קמן אבל אי איתנייהו קמן מהימנא וכן נ\"ל עיקר ובירושלמי (שבועות פ\"ו הל' ב'.) גרס מנה לי בידך א\"ל הן אל תתנהו לי אלא בפני פלו\"פ א\"ל תנהו לי א\"ל נתתיו לך בפני פלו\"פ אתא עובדא קמי' דר' אמר יבאו (ויעידו בפני) פלוני ופלוני: "
],
[
" (פ\"ו) (שבועות ד' מ\"ד): ",
"כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו וכו' וכולן מפורשין במשנה ובגמרא מפ' מאי טעמא תקינו להו רבנן לישבע וליטול. ובירושלמי (שבועות פ\"ז הל' א') נמי אמרינן בעל הבית על ידי שעסקיו מרובים תקנו שבועה לשכיר ולבעל הבית תקנו שאם עבר זמנו אינו נשבע ונוטל. (שבועות ד' מ\"ד:) אמר ר' יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד והלכה כר' יוסי. (שם מה:) אמר רב לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו בלא עדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר נמי שכרתיך ונתתי לך שכרך וכן הלכה ואם באו לדין על עיסקי הקציצה המוציא מחבירו עליו הראיי' דקיצותא מידכר דכירי אינשי ובדרבנן עביד נמי תקנתא לשכיר ויש מדקדקין מכאן דשבועת היסת בימי התנאים ניתקונה ותו גרסי' בסוף פירקין (ד' מח:) מדבעינן להו מהו לגלגל מדרבנן ת\"ש לוה הימנו וכו' ויש מחלקין בין שכיר לתביעות אחרות כגון מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ואומרים שבימי רב נחמן ניתקנה שבועת היסת: "
],
[
" (פ\"ו שבועות ד' מו): ",
"וליתני נמי שבועת ביטוי ומשני כי קתני שבועה דכי מישתבע בשיקרא קמישתבע אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר בקושטא קמישתבע לא קתני ואכלתי ולא אכלתי הוי בכלל שבועת שוא דקתני במתני'. ונ\"ל דעוברי חרם של מש אוכל דבר העתיד להיות דלא מיפסלי לעדות ולא לשבועה דדמי לשבועת ביטוי דבשעת הקבלה דעתם לקיים ובקושטא קמישתבע אע\"פ שלאחר מיכן עברו על החרם לא מיפסלי בזה. וכן ראיתי כתוב בשם ריב\"א אע\"פ שיש בידי למחות ולפ' שעל שבועת ביטוי נמי נפסל אלא שהתנא לא בא לשנות מילי דבקושטא קמישתבע ודכוותא אנו מפרשין פ\"ק דב\"ק (ד' ד':) ליתני נמי דר' חייא ומשני כי קתני וכו' והתם על כולן חייב כהני ארבע אבות נזיקין דהא תנו להו ר' חייא ור' אושיעא וכן אנו מפרשין דרך זו פ\"ב דע\"ז (ד' ע\"ד.) וליתני נמי חתיכה נבילה ומשני כי קתני איסורי הנאה וגם דבר חשוב ומ\"מ אפי' בלא איסור הנאה אינו בטל דהא תנא לחתיכה נבילה בפ' גיד הנשה אלא שלא נזקק לשנותו וה\"נ יש בידי לפרש כאן ואפ\"ה ראוי לסמוך על דברינו וכן תשובת רש\"י ז\"ל עבריין שעבר על גזירת ציבור ולא נידוהו הקהל נמנה למניין עשרה וחייב בכל המצות שכן נאמר בעכן חטא ישראל אע\"פ שחטא ישראל הוא (סנהררין מ\"ד.) ובקדושין הוי ולא מפיק מכלל ישראל אלא שנחשד על השבועה אבל אם נידוהו שיבדל מקהל הגולה אם יצרפוהו עמהן היכן הוא קללתו ומה הועילו בתקנתם ואינו ראוי לצרף כיון שהבדילוהו מאגודתם: "
],
[
" ועל אותו ששמע ציבור משמשין ובאין לגזור גזירתם וקפץ ונשבע שלא לקיים ואח\"כ גזרו עליו צריך לקבל גזירתם או לאו כך ראיתי שנשבע לעבור דרך הציבור נשבע לשוא הוא ואילו התרו בו חייב במלקות דאורייתא וצלל במים אדירים והעלה בידו חרס ולא נפטר מגזירת הקהל אע\"פ שקדמה שבועתו לגזירתם שהרי נשבע לבטל את המצות ולסור מאחרי ישראל דתניא (שבועות כ\"ט). (וצ\"ל זו היא) איזה שבועת שוא שחייבין על זדונו מלקות וכו' שכיון שנשבע לבטל את המצוה לסור מחוקי המצות ומדבר זה מושבע ועומד הרי הוא בכלל (דברים כ\"ו ו) ארור אשר לא יקום ואין לך כל מצוה שבתורה שלא נכרתו עניה מ\"ח בריתות (סוטה ל\"ז:) ושבועת הראשונים קדמו לשבועתו והילכך לוקה והתלמוד מוכיח כדברי דתניא (שבועות ד' כז.) נשבע לבטל את המצוה פטור וטועה בדבר משנה שהרי שנינו איזה שבועת שוא זדונה מלקות וטועה אף במקרא דכתב כי לא ינקה ה' ה הוא דלא ינקה הא ב\"ד מלקים אותו ומנקים אותו (שם ד' כ\"א.) ואם לא התרו בו לא ניתן למלקות ב\"ד הרי הוא בכלל לא ינקה וראוי להלקותו על שהזיד לישבע לשוא. ואני המחבר כתבתי דעתי על מקצת דברים הללו בסי' אלף וכ\"ה: ",
"ענייני שבועות כאשר בינותי משערי רב אלפס ואני קצרתי: ",
"שבועה דאורייתא דנשבעין ולא משלמין דנטילת חפץ בידו וכן בשבועה דרבנן שהיא כעין שבועה דאורייתא כגון הנשבעין ונוטלין יש תפיסת חפץ בשבועת היסת אין נטילת חפץ נשבע ואח\"כ באו עדים חייב בפ' הגוזל קמא: (בבא קמא ד' קו.) (כאן כתוב בהכ\"י אשר לפני. חסר כאן.) "
],
[
" פסק ר\"ת דאין לברך על שום משקין בתוך הסעודה חוץ מן היין ומייתי ראיה מפ' כיצד מברכין (ברכות ד' מא:) דאמר אי הכי יין נמי ניפטרי' פת ומשמע דוקא יין אבל שאר משקין לא ומיהו נהגו העולם לברך על שאר משקין ונר' למוה\"ר יחזקיהו הטעם דאי כפר\"ת א\"כ אמאי פריך אמילתי' דרב פפא אמתני' הוה לי' למיפרך דקמר (שם ד' מד) כל דבר שהוא עיקר ועמו טפל מברך את הטפל ופוטר את העיקר ועוד אמר בפ' ערבי פספים (ד' קז.) ת\"ר אין מברכין אלא על היין ופריך אטו אמיא ושיכרא מי לא מברכינן ואמאי לא שני ליה אין מברכין אלא על היין בלבד: "
],
[
"אדם שאמר לחבירו אני חייב לך מנה והלה משיב אינך חייב לי כלום למחר פגעו ותבעו מאחר שאמרת שאתה חייב לי תן לי. זה השיב מאחר שאמרת שאיני חייב ליתן לך לא אתן לך נר' דפטור דהא פירש\"י (ב\"ק נה:) טענו בחיטין והודה לו בשעורי' פטור ופירש\"י פטור מכול' חיטין לא יתן לו דהא לא הודה לו ושעורים נמי לא יתן לו כיון דהתובע לא שאל לו מחל לו אע\"ג דיש להקשות מפ' המפקיד (ב\"מ ד' נז.) שנים שהפקידו אצל אחד שני כלים אחד גדול ואחד קטן וכו' ואמאי הוה לי' למיפטר הנפקד גדול לא יתן דהא לא הודה לו לכל אחד אומר איני יודע וקטן לא יתן כיון דלא שאל מחל לו. מיהו משם לא קשה דהתם אמר אינו יודע ואין להם טענה על הנפקד רק זה על זה אבל הכא ודאי מחל לו וה\"ה בנדון זה ועוד דמצי למימר עיינתי בחושבנאי לא פש לך גבאי ולא מידי כהנהו גינאי דפ\"ק דגיטין (ד י\"ד.). ומיהו התם הוה מצי למימר דאיכא סהדי דקמייהו עבד חושבנא ואישתכח דטעותא היא. מיהו בפ' השולח (גיטין ד' מ:) תניא האומר כתבתי ונתתי שדה לפלוני והוא אומר לא כתבת ונתת לי הודאת בעל דין כק' עדים דמי ובפ' יש נוחלין (בבא בתרא ד' קכח:) שלח ליה רבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי ולוה אמר פרעתי מחצה והעדים מעידים אותו שפרע הכל נשבע וגובה מחצה ועוד אמר התם (ד' קנה.) נפלו לו נכסים ירשו אחים עמו ופריך אמאי האי לאו אחינו הוא קאמרי והודאת בע\"ד כק' עדים דמי ובפ' שבועת הדיינין (שבועות ד' מא:) ההוא דא\"ל לחבריה הב לי ק' זוזי דאוזיפתך א\"ל להד\"מ אזל אייתי סהדי דאוזפי' ופרעיה וכו' עד כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ופ' שנים אוחזין (בבא מציעא ד' ג':) אמר מה לפיו שכן אינו בהכחשה ופירש\"י אם הודה לו במנה ובאו עדים והכחשוהו לאמר אינו חייב לו אינו נפטר בכך דהודאת בע\"ד כק' עדים דמי ובתוספתא (ב\"מ פ\"א.) גרסי' הודאת בעל דין אימתי בזמן שתבע והודה לו אבל אם הודה בעצמו יכול לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר: "
],
[
"שאלתי את ר' על דבר אשה שאיבדה כתובתה לאחר מיתת בעלה וטוענין שנזדהרה בו לשמור עד שנים ולאחר מיכן לא מיזדהרי ביה כדין שטרא בעלמא אי מהניא לה חזקת ג' שנים אם לאו כמו לגבי שטר והשיבני ר' ריב\"א הלוי לא שייך הכא כלל דין דשטר דעלמא לענין חזקה ג' שנים דאפי' לא נזדהר' על כתובתה עד ג' שנים ואיבדה אותה עד ג' שנים אעפ\"כ יכולה לגבות כתובתה ונאמנת לטעון על הכתובה בעלי לא נתן לי כתובתי אע\"ג דמילי דכתובה (*) בעין מיהו בהא לא הרע כחה דההיא אשה ומשום דחזקה אין אדם פורע כתובה בחייו אלא מן היורשין נפרע לאחר מיתת בעלה ולא אמרינן השתא אחוי כתובתיך וטלי כי היכי דאמרינן גבי שטר דעלמא היכא דנאבד וטוען אח\"כ אומר לו אחוי שטרך וטול וכל ההוא יפוי כח של אשה דא' גובה כתובתה אע\"ג דליתא בעין הביא לי סמך לדבריו מפ\"ק דב\"מ (ד' י\"ז:) דאמר התם הטוען אחר מעשה ב\"ד לא אמר לא כלום א\"ל ר' חייא בר אבא לר' יוחנן לאו משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עליה כתובה א\"ל אי לאו דדלאי חספא מי משכחת מרגינתא תותה א\"ל מאי מרגניתא דלמא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דגט היינו כתובה אבל במקום שכותבין אי נקיט כתובה גביא:"
],
[
"שאילת בני שטינדל ",
"ראובן הדר תחת השר של מדינה אחרת ועתה חשקה נפש ראובן לצאת ולדור עם שמעון וחביריו תחת שרם בעירם וטרם שבא נתפשר עם שר של שמעון בכך וכך לשנה ופי' מן הציבור ואינו חפץ ליתן עמהם מס ואומר נתפשרתי כבר עם השר שלכם ואין לי עמכם כלום ושמעון וחביריו תופשין עליו חרם בתקנות הקהילות בעבור שלא נתן עמהם מפ ותודיעינו דעתכם עם מי הדין ועוד לוי היה דר עם יהודה וחביריו כמה שנים ונתן עמהם מס ועם כל סביבותיו ועתה עבר עליו רוח קנאה ופי' מהם ונתפשר עם השר בכך וכך לשנה והיו עוררין עליו יהודה וכל נותני המס ונתפשר עם יהודה ומקצת חביריו של יהודה הדרים בעירו עמו ואחרים מעוררין עניו עדיין וכשנותנים חרם עבור המס נותנים סתם ואין מוציאין אותו גם בזה תודיענו הדין ועוד שר שלנו נתן חירות לכל יהודי הבא לדור תחתיו ממקום אחר לישב בלא מס שנה ראשונה בלא רצון היהודים היושבים תחתיו וכל מי שהוא בא ולא רצה ליתן שום מס בעבור חירות שנתן לו השר ושנה אחרת נתנו מס לשר ונתקבצו כל בעלי המס אלו ואלו ואמר להם פלונים אישתקד לא נתתם עמנו מס והשיבו בשביל חירות השר וענו ואמרו כל בעלי המס אין אנו יודעין מאותו חירות ועיכבו אותם עד שנתנו להם מס ראשון ושני בעל כרחם שלא בטובתם ולא חשו על חירות השר ואפי' בימיו ואח\"כ מת השר ועמד בנו תחתיו והיו נותנים מס אילו עם אילו כמה שנים שלא הזכירו שום חירות ועתה אנשי מדון באו ומעוררים על אותו חירות ואינו רוצה ליתן שום מס בשנה ראשונה ויושבים באלמות. אם יש טעם בריר חלמות כל זה הודיענו. ושלום קהל שטינדל: ",
"הנני משיב בקצרה למרבה המשרה על אודות ראובן הבא להתיישב בעיר אחרת ופירש מן הציבור ופישר עם השר לתת מס בפני עצמו לא כל כמיני' לעשות זה כי כל בני העיר שותפין הן לשורא ולפרשא ולטורזיינא ולפסי העיר ולאגלי גפא ולתמחוי ולקופה וכל כיוצא בהן כגון מסים להעלות לשר העיר שכל שמירת העיר מוטלת עליו להצילם מן הגייסות דדמי לפרשא ולטורזינא וכיון דשותפין נינהו הא קיי\"ל דאין שותף חולק שלא לדעת חבירו ואף אם לא דין תורה אחרי שנהגו בכל המלכות להיות שותפין אין רשאין לחלק שאם היו נחלקין איש איש לעצמו היה בא לידי דברים רעים שכל אחד היה פורק עול ממנו ומטילו על חבירו ולידי קטטות גדולות היה בא שאין להם סוף כי מי יתן שנהיה לעם אחד ולאגודה אחת ולואי ונוכל להתקיים בין שונאינו ע\"כ יש למחות בראובן הבא ליחלק ואפי' אחד מבני יכול לעכב עליו ואי ציית ציית ואי לא ציית הרשות בידכם להכריחו במילי ובשוטי ובחרמות ובנדויים עד שיחזור בו ולזה אנו מסכימים עמכם וכן הדין במעוררים שכולם צריכין ליתן עמכם כל המסים ובכל מילי כמוהם כמותכם וכיס אחד יהיה לכולכם ואין רשאים ליחלק אלא א\"כ ברצון כולכם ושלומכם יגדל נצח כנפש נאמן בריתכם. מאיר בר ברוך זללה\"ה: ",
"כאשר כתב מורי קרובי ה\"ר מאיר שיח' כן גם דעתי נוטה שאין יכולים לפרד מקהלם בלא רשותם כי בר מתא אבר מתא מיעבט ועוד פרדכת מתא (ב\"ב נ\"ה.) ועוד יש ראיי' (שם כ\"ב.) מהנהו עמראי שלא היו רשאין לישא וליתן בעיר כי אם כשיעור חיותם עד דעקרו אשראי דידהו ואין לפקפק שהם חייבין לשאת בעול עמכם. ועליכם החיים והשלום כחש\"ק מנחם בר נטרונאי ישיע\"מ. מנחם בר דוד זלה\"ה. הנני מסכים לדברי רבותי וקיימתי למטה מה שכתבו למעלה. אפרים בר' נתן זלה\"ה. יצחק בר' יהודה הלוי: ",
"גם אני הצעיר מסכים עם רבותי שיח' אשר בן ה\"ר יחיאל הלוי. כאשר כתבו רבותי עוקרי הרים גם אנחנו הצעירים הסכמנו לנדותו ולהחרים כל הבאים ביישוב חבריהם ושמה דרים עד שישאו עמהם בעול משא מלך ושרים. קהל ארפורט: ופשרתו ופשרת הקהל יש לכללו יחד ויתנו כל א' לפי עושרו ויכולתו. דוד בר אברהם זצ\"ל ברוך בר יחיאל זצ\"ל: "
],
[
"פגעתי בבחור הממלא מקום אבותיו ואראה והנה מור ואהלות נוטפות שפתותיו כי רבו חיים אותותיו וניכרים מעשיו מתוך מחשובותיו מתקו לי מדבש שאלותיו כי מיישר אורחותיו בדרך טובים ואהובים בחור נחמד ה\"ר יחיזקיהו בר' יעקב ז\"ל אמת ואמת כי מורי' רבי' שמחה ז\"ל הורה הלכה למעשה שיחיד יכול לעכב החזנות שלא יעשה ש\"ץ כי אם מאגודה אחת וגם פשט בכל רינוס שהמיעוט מעכב על הרוב אמנם לא שאלתי אי מנהג אי דינא ורואה אני כי דינא דאורייתא הוא. ואומר אני כל המתרצה להיות ש\"ץ שלא מתוך האגוד' אין רוח חכמה נוחה הימנו דתנן (ר\"ה ד' ל\"ד:) ר\"ג אומ' ש\"צ מוציא רבים י\"ח ותניא א\"ל ר\"ג לדבריכ' למה ש\"ץ יורד לפני התיבה אמרו לו כדי להוציא את שאינו בקי אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי והואיל ועומד ומתפלל שלא מתוך האגודה אחת והשאר לא עשאוהו ש\"ץ והיאך יוציא ידי חובתם והם אינם מסכימים לתפלתו. ות\"ר (תענית ט\"ז.) עמדו בתפלה אע\"פ שיש שם זקן וחכם אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל. ר' יהודה אומר מטופל ואין לו ויש לו יגיעה בשדה וביתו ריקן וזקן ופרקו נאה ושפל ברך ומרוצה לעם ופרש\"י ז\"ל ומרוצה לעם שמסכימים לתפלתו אלמא בעינן ש\"ץ שיהו מסכימים לתפילתו ואם תרי רובי מסכימים והמיעוט אינם מסכימים היאך תתקבל תפלתו בעבורם ואפי' הוא מתכוון עליהם והואיל ואינם מתכוונים לתפלתו אע\"פ שיש בו כל המידות טובות שהוזכרו בברייתא אפ\"ה אכתי בעינן שיהו העם מסכימים ומורידין לפני התיבה דקתני היינו כל השנה ואפי' את\"ל בשעת עצירות גשמים קמיירי ר\"ה ויו\"כ יומי דרחמי לא גרעי מעצירת גשמים ועוד סברא הוא דמרוצה לעם דקתני היינו כל השנה דהיאך יצאו בתפלתם אם אינם מסכימים לתפלתו תדע דהא ישראל שהפריש קרבן חובתו ובא הכהן והקריב ובעל הקרבן אינו חפץ בו שהקריב קרבנו וכי ס\"ד שנתכפר לו קרבנו והא אסקינן דה\"ק (שם ד' כ\"ז.) מאי טעמא תקינו מעמדות לפי שנא' צו את בני ישראל את קרבני וגו' והיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו על גביו התקינו נביאים הראשונים כ\"ר משמורות הא למדת אפי' חפיצים אפ\"ה ידי חובתם לא נפקי אלא א\"כ עומדין על גבן כ\"ש שאינו חפץ בהקרבתו דלא נפיק ידי חובתו וההיא דירושלמי (קידושין פ\"ב הל\"א) דשוחט אדם פסחו של חבירו שאינו יודע בשעת הקרבה אבל אם היה יודע היה חפץ בהקרבתו ובעבודתו הא למדת שאין לכהן להקריב אלא בהסכמת הבעלים ה\"נ אין לש\"ץ להתפלל אלא בהסכמת בעלים כולם דכשהוא מתפלל אז מקריב קרבן ציבור דתפלה היינו עבודה דכתיב דאנת פלח ליה בתדירא וכי עבודה יש בבבל אלא היינו תפלה וכבר איפליגו בה ר' יוסי בר חנינא ור\"י בן לוי דאיתמר (ברכות כו:) ר' יוסי בר חנינא אמר תפילות אבות תיקנו וריב\"ל אמר כנגד תמידים תיקנום וכוותי' דריב\"ל קיי\"ל ותו דמסקינן דלר\"י בר חנינא נמי אסמכינהו רבנן אתמידין הא למדת כשש\"ץ מתפלל אז הוא מקריב קרבן של ציבור אם המיעוט אינם חפצים בעבודתו היאך יוצאים הא אינו יוצא אפי' חפץ בעבודתו עד שיעמוד על גביו הא למדת שאין הכהן רשאי להקריב קרבן אלא א\"כ יודע שמסכימים לעבודתו והיינו דתניא בברייתא דבעיא שיהא מרוצה לעם כפירש\"י זצ\"ל שיהו מסכימים לתפלתו וא\"ת ויעשו להם אותם שאינם מסכימים ש\"ץ אחר היאך יתפללו שנים כאחד זה בצפון וזה בדרום. היתכן הדרך הזה או מאיזה כח יגרשום מבה\"כנ לעשות בית הכנסת אחר והכתוב צועק חלק לבם עתה יאשמו הא למדת ש\"ץ שעומד שלא מתוך האגודה אחת שאין רוח חכמים נוחה הימנו אלא אל יתמנו עד שימצאו אדם שהוא מרוצה לכולם והחסיד הגדול אלי מוהר\"ר יהודה חסיד ז\"ל שצריך להיות ש\"ץ אהוב לצבור שאם לא כן כשקורא תוכחה סכנה הוא למי שאינו אוהבו ואמר לי שאם אדם יודע שהחזן אינו אוהבו שאם יקרא אותו בתוכחה יזהר ואל יעמוד פן יכשל הילכך אין נכון להתמנות ש\"ץ להיות ש\"ץ אלא בהסכמת כל הציבור וכשיתמנה ש\"ץ ויכנס לתפלה אם לאח\"כ אומר א או ב' או ג' אין אנו חפצים בך ובלא פשיעתו שלא פשע בשים דבר הקרוי פשיעה שלא כהוגן לאו כל הימנו להעבירו הואיל וקיבלוהו עלייהו לאו כל כמינייהו לבטל המעמדות הואיל דשכבר נתמנו וקיבלוהו עליהם ומ\"מ צריך ש\"ץ לעסוק שיאהבוהו ולהחניף לציבור להעביר על מידותיו כדתניא דבעיא שיהא עניו ושפל ברך אבל במילי דשמיא אסור לו להחניף להם אלא צריך להוכיחם וישר כחך וחלקך בתורה ובמעשים טובים כחשק אוהבך יצחק בר' משה נב\"ה: "
],
[
"גדול השלום (עוקצין פ\"ג מ' יב.) שהואכלי המחזיק כל הברכות ומסלק השכינה מישראל ואם אין שכינה אין עליהם שומר רבותינו אחנו שבמיידבורק חשבוני ראש להשיב על דברי ריבות שבניהם ואני לא כשאני נכתב אני נקרא גם לזנב לא הגעתי ואיני כדי להורות להם כדי הוא להתאונן על סילוק הצדיק ה\"ר יעקב ז\"ל וסילוקו בעו הדור ונתכפרו בו בכמה צדיקים המסתלקים אחרי שנמצא בו טובה בחייו ובמותו והניח זרע תחתיו שלימדו תורה וראוי גם הוא לרצות בין ישראל לאביה' שבשמים ואע\"פ שלא הגיע למעלות של אביו וחכמתו טוב הוא שיהו מתרצים רבותי לעשות חסד לבנו כאשר עשו עם אביו מאחר שאין להם גדול בחכמה מזומן וראוי לעמוד על מקומו אך כמו שהוא מזומן לרצות בין ישראל לאביהם שבשמים כך שורת הדין ומשפט שירצה בו הצבור וצריך הבחור בן הרב לבקש על פתחי הנדיבים ועל דלתי כל אחד ואחד ולפייסו ולרצותו ולהשות א\"ע לאוהב לו ולמשרת ולהיות ניאות בעבודתו ויותר לקטן מן הגדול ולרחוק מן הקרוב וכן רבותי שעמו לפי גדולתן תהא ענוותן גם הם יכניעו את עצמם לבקש מאחינו הממונים שיכופו דעתם ויתרצו להיות באגודתם גם כי הם הרבים עם הקרובים לכן הריב לא נכון להם ולגבר המחלוקת: "
],
[
"וכבר שלח לי רבי' שמחה ז\"ל כי היישוב והחזנות יכול יחיד למחות ולעכב ושרא לי' מריה כי איך וכיצד נתקיים בהם המנהג הרע הזה כי איני חולק עליו כשיש רבים הממאנים אפי' אם הם מועטים שלשה או ארבע בני אדם אך יחיד כל דהוא איך יכול למחות וריב\"ם ז\"ל נמצאת תשובתו בשפירא וכתוב בה כי רוב הציבור אם התירו לאחד היישוב רובן ככולן והביא ראיי' מהוריות (ד' ג':) ורבותינו כתבו בתוס' ב\"ב כי ר\"ת ז\"ל לא היה מודה בחרם היישובים כי אמר קדמונינו לא הנהיגו חרם היישוב אלא בשביל אלמים ומוסרים ושאינם רוצים לפנות לתקנת הקהל ושאינם רוצים לפרוע מס עמהם אבל על אחר אין חרם. ויש לי תשובה מה\"ר אליעזר מאורליש ז\"ל שכתב ששמע כן עדות מפי ר\"ת כשיצא מבית הכנסת של טריוש ויש תמהון במנהגים שיש אנשים חטאים שמוחים יישוב לאדם שיש בו צורכי ציבור ואינו יורד לחייהם ומי שעושה זה יש בידו מידת סדום ולא יזכה להיות במחיצת הצדיקים והעכו\"ם נקראו מתקוממי ה' הקמים על ישראל וזה שיכונה לעובדי ה' כ\"ש יקעקע ביצתן וכבר אמרו רבותינו שבירושלמי (מ\"ק פ\"ג הל' א'.) המעכב את הרבים צריך נידוי. ושלום משה בר' חסדאי נ\"ע: נ\"ל אם רצוי לרוב אחיו אין לעכבו מלהתפלל באקראי בשביל אחד מן הקהל שהוא שונאו זולתי בראש השנה וביוה\"כ נהגו שלא להעמיד חזן אלא המקובל לכל הקהל. וה\"ה בתעניות וראייתי מהא דאמר פ\"ב דתעניו' (ד' ט\"ז) דבתעניו' ובמעמדו' לא מוקמינן אלא זקן ורגיל ופירקו נאה ומרוצה לעם וכו'. מאיר בר' ברוך שיחי': "
],
[
"תשובה שהשיב ה\"ר אליעזר מכהם לה\"ר יהודה חסיד: ",
"לשועה אל עושהו ועיניו אל קדו' ישראל לעשו' מעשהו זך מעשיהו וכי תשעינה עיני רואים לחשוב עבודתו נכריה אל ישים אשם נפשם כי חלילה להרהר אחר מידתו כי ידעתי מחשבותיו כולם לכבוד יוצרו וכל כוונתו לשם שמים אך פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה ולא לסתור דבריך באתי לבטל רצונך מפני רצוני אכן משפטים אדבר אותך ונדע בינינו מה טוב הנה מצינו שקבע יוצרינו שכר למשרתי מקדש ואף כי עבודת ה' חמוד' בעיני כל וכל א' מתאו' להקריב לחבירו עד שבאו לידי שפיכ' דמים ובכ\"ז לא צוה לעבוד חנם לבלתי ימשכו ידיה' ונמצא' העבוד' בטילה וקבע שכר לכהניו חלף עבודתם וכתב בתורתו כי שכר הוא לכם וכאשר נתרשלו בימי עזרא ביטל יוצרינו מצותו שכתב לא תנסו וציוה ע\"י מלאכי לבחנו בזאת להיות טרף בביתו מצוי למשמרת מקדשו ומעת הוסר התמיד אין לו ליוצרינו אלא ד' אמות של תפלה ותפלות כנגד תמידים תיקנום ואם אין ש\"ץ אין קדושה בי' החמודה בעיני יוצרינו ועליה מנשק דיוקנו של זקן כדמפורש לנו ע\"י ר' עקיבא וחביריו בברייתא דר' ישמעאל ובסדר קדושה שצריכה י' וצריכה ש\"ץ ואנו מובטחים להיות נושעים בה מדינה של גיהנם ואיך קראת לכוס הישועות כוס התרעילה ולצדקה הנה צעקה עובר על פשע יעבור חטאתך (יעביר חטאתך) לאורך ימים וחיית ורבית וטובה ציפרנם של ראשונים אך כי לא ממך ולא כיוצא בך ומ\"מ נתנו לב לדוחק הציבור שאין סיפוק ביד כל ציבור וציבור ליתן שכר לש\"ץ מכיסם ותיקנו להם לגבות מאוכלי שולחן חתנים שלא ירע לבבם בתתם מפני הנאת שמחה ואכילה ושתייה ונמצאת מצוה גוררת מצוה ואתה קראת לזאת חמס ותיקנו להם שמחת פורים ומגבת פורים לעבודת מקדש מעט כנגד מחצית השקל ועבודת בית יוצרינו כדי שלא להכביד על הציבור שאין ידם משגת ליתן שכר החזן בבת אחת כי לולי החוקים האלה לא היה משעבד נפשו לכל צורכי הציבור אם לא בשכר מרובה למדו מדרכי יוצרם שתיקן לעובדי ביתו כ\"ד מתנות כהונה ולא הכביד לעשות לתת הכל בבת אחת מן הגורן ומן היקב וקדמונינו היו חכמים לראות את הנולד ואם אתה תבטל להם מגבת הפורים ונדבת שמחת תורה ונדבת חתנים הנה ברוב מקומות שבפולין ורוסיא ואינגריא שאין שם לומדי תורה מתוך דוחקם ושוכרים להם אדם מבין מאשר ימצאו והוא להם ש\"ץ ומורה צדק ומלמד וירדו מחזנותם וישארו בלא תורה ובלא תפלה ובלא מורה צדק ואף אם תשוב דואג אני פן נשמעו דבריך שם ויבא לידי קלקול גדול. ושלום אליעזר בר' יצחק נ\"ע: "
],
[
" אשריכם ישראל כי (החזיק ה') ידכם להחזיק דת יקותיאל והחקות להרבות והצדקות אשר שאלתם ששמעון מוחה ביד ראובן שקנה מן הקהל להוציא ס\"ת מארון הקודש ולתתה ביד ש\"ץ וכן להחזירה והמצות הללו באין לכיס של צדקה ושמעון מוחה שלא לעשות כן מפני שזו מצוה של חזן נראה בעיני שלא כיון יפה אותו שמעון שהרי במה זכה בה החזן ודאי אילו לא היה יכול לקרות ס\"ת כ\"א הוא אז היה ודאי זוכה אבל השתא שיכול אחר לקרות מעשים בכל יום שראובן מתפלל ושמעון קורא ולוי מתפלל מוסף וא\"כ איך נאמר שזוכה בה ותנן בתמיד נשחט (ד' ס\"ד:) שחט ישראל וקיבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו ואומר בגמ' ש\"מ הולכה שלא ברגל שמה הולכה דילמא נייד פורתא ומאי קמ\"ל הא קמ\"ל דברוב עם הדרת מלך הרי דברים ק\"ו ומה הכא שכבר זכה שקיבל הדם בידו ואעפ\"כ נותנו לאחר כדי לזרוק וכדי לקיים ברוב עם הדרת מלך. ועוד אומר אני דאפי' היתה מצוה מצות חזן אפ\"ה יש לו להניח להוציא כדי להרבות במצוה וראיי' לדבר גלילה דהא גלילה היא של הרב גדול בעיר כדאיתא שילהי מס' מגילה (דף ל\"ב.) דאמר ר' שפטיה עשרה שקראו ס\"ת גדול שבכולן גולל אעפ\"כ נהגו בכל הגלילות לקנות גלילה אע\"ג דאיכא הרב בבית הכנסת וכן המשפט שיכול לקנות המעילים ולהושיט ביד הגולל ואין הגולל יכול למחות בידו הואיל ושמתחלה היה עושה זה השמש אע\"פ שקנה גלילה לא קנה המעילים. וקבלתי משם מה\"ר אליעזר מוורמשא מעיל שתפור תחתיו פשתן צריך להושיט צד המעיל על הס\"ת ולא צד הפשתן דומיא דמזבח הזהב ולענין יין של הבדלה כל מי שיתן יותר לצדקה הוא הזוכה בה ואין ירושה במצות שלום יצחק בר' משה נב\"ה: "
],
[
"יהודי שיושב בקרקע השר ותפסו שרוצה ממנו ערבות שלא יברח מארצו או רוצה לתופסו ומ\"מ כל מה שיש ליהודי השר מוחזק וביקש מיהודי אחר ואמר תערביני נגד השר בכך וכך שלא אברח מארצו אם אברח אני פורע לך כל ההפסד שתפסיד על ידי אז אוהביו ואחיו אמרו לו תערב את קרובינו וניאות להם לערב וכתבו לו שטר הערבות אנו חתומי מטה ערבים קבלנו עלינו אם פלוני יברח מן השר שלו שנשלם לו כל ההפסד שיבא לערב על ידו ולא היה שם קנין באותו שטר ובאים לומר קרובי הנערב מאחר שאין שם קנין כמו ערב שלא בשעת מתן מעות (ב\"ב דף קעו:) ואין כאן חיוב. תשובה. נראין הדברים שזהו כמו ערב בשעת מתן מעות כיון שהשר מוחזק עתה בכל מה שיש לו ועל ידי ערבות של זה מניחו לכנוס לנכסיו א\"כ כשעת מתן מעות דמי ומתוך שהערב חייב לשר כמו כן אלו חייבים שערבים לו להחזיר הפסדו ואפי' לא תדמהו לשעת מתן מעות מ\"מ דינא דמלכותא דינא הוא שאפילו בלא קנין גובין מן הערב וכמו שהשר מוציא בלא קנין מן הערב שכן דיניהם כמו כן זה הערב יוציא הפסדו מן הקרובים שנתערבו כנגדו ולא יוכלו לומר לא היה שם קנין כיון שעיקר הערבות בא מכח שאין שם קנין ועוד לא יהא אלא דינא דגרמי ושזה בורח וגורם לו להפסיד ויודע היטב שהשר יכריחנו ויגבה ממנו כל הערבות והרי הוא כמו ערב דב\"ד שאין צריך קנין (שם) ואין לחלק בין הבורח שודאי חייב לשלם הפסד של ערב ובין קרובים של בורח שנכנסו בערבות לערב זה גם הם חייבין מדינא דגרמי שעל ידיהם נכנס הערב בערבות נגד השר וכשבורח הנערב גורם הפסד לערב שאלמלא ערבות של קרובים של הבורח לא היה משתדל לערבו נגד השר וכ\"ש אם אותן הקרובים סייעוהו לברוח על ידיהם ועל פי עצתם ברח ועל ידי זה הענין דין מסור לחייבו בהפסדו של נמסר וכ\"ש כאן שזה עשה טובה ולא יתפישנו ולא יגזול כל מה שיש לו ושם נפשו וממונו תחתיו ועל ידו ניצל ואין לך שיעבוד גדול מזה ובודאי שיעבד נפשי' ועוד לא גרע זה ממוכר קרקע לגוי במיצר חבירו דמשמתינן ליה עד דקביל עליה כל אונסא דאתיא ליה מחמתו (ב\"ק קי\"ד.) ועוד מזקנים נתבונן דר\"ת עשה תקנה אחת המתחלת מי משלנו אל מלך ישראל. וז\"ל ועל כל בן ברית איש ואשה גזרנו באלה אשר יתערב נגד השרים היושבים תחת השלטון הצרי משיקוע כל אדם ואם ח\"ו יעבור על גזירתינו גזרנו על המתערב שלא יפצנו ועל כל בני ברית גזרנו שלא להושיב ב\"ד על כך אך על היהודים היושבים שלא תחת השלטון הצרי לא גזרו שלא לערבם ומשם אני לומד שצריך לפצות כל המתערב את חבירו ובא לו הפסד על ידו וערבות בדיניהם שמקבל בדבורו לפני השר והם אינם יודעין ואינן חוששין לשום קנין. ושלום משה בר חסדאי: "
],
[
" מורי ה\"ר שיח' דקדק מלשין רשב\"ם שאם דחו הנישואין כגון שאינן יכולין להתפשר ביחד אבות חתן וכלה או מחמת נדוניא או מחמת יציאת הנישואין או מחמת שיהיה אע\"פ שיש בה ז' נקיים צריכה לחזור וליישב ז' נקיים כשיתפשרו וכשישלימו יחד ודעתו לעשות הנישואין דאית' בפ' תינוקות (נדה ד' סו.) רבינא איעסיק לי' לבריה בי רב חביבא ונתפייסה בתו של רב חביבא לינשא לבנו של רבינא אמר להו רבינא לקרובי הכלה להם ליום פלוני לכתוב הכתובה כלומר לעשות נישואין ליום הנועד כי מטאי ההוא יומא שקבעו ביניהם לכתוב הכתובה אמרו ליה לרבינא לינטור מר עד ארבע אחרינא מיום רביעי זה עד יום שביעי בשבוע אחר וכי לא סבר לה מר להא דרבא דאמר תבעוה לינשא וכו' והא לך לשון רשב\"ם ובתולה זו שתנשא לבנך שכחה ולא שמרה ז' נקיים עד יום זה ושמא ראתה אתמל ולא מהניא טבילה דהשתא ליבעל לאורתא הילכך לינטר מר עד ארבע אחרינא ותתן אל דעתה ותשב ז' נקיים ותיבעל ליל ראשון של חופה כמשפט הבתולות ליכנס בליל ראשונה לחופתה עכ\"ל רשב\"ם. אלמא מדאמר רשב\"ם שכחה ולא שמרה ז' נקיים אלמא בעינן דיהבא אדעתא כשהיא יושבת ז' נקיים ה\"ה היכא שדחו הנישואין (כגון תוך ז' ימי הנישואין) היא צריכה לחזור ולישב ז' נקיים משום מסקא אדעתה בהנך ז' נקיים הואיל ודחו הנישואין אז אינה חוששת להנך ז' נקיים: "
],
[
"יש אומרים דאסור להשתמש בכהנים וראיי' מירושלמי דברכות (פ\"ח הל' ה' ע\"ש.) אבא בר רב הונא ור' יהושע הוו יתבין ואכלין והוי ר' זעירא קאי ומשמש קדמיהון על טען תרויהן בחדא ידא אמר רבא בר רב הונא ומה ידא אחרינייתא קטיעא כעס עליה אבוה אמר לא מסתייעך דהוא רבע והוא קאים ועוד דהוא כהן ואמר שמואל המשתמש בכהונה מעל. ויש אומרים שבשכר יכול להשתמש בו וראיי' מפ' מי שמתו (דף ט\"ז.) גבי פועלים ואין נושאין כפיהם אלמא דכהן הוי פועל ועוד יש להביא ראיי' דיכול להשתמש בכהנים ממס' בכורות פ' כל הפסולין (זבחים דף לה:) רועה בישראל אינן נאמנים משמע שיכול כהן להיות רועה בישראל גם זה י\"ל דבשכר מיירי ושרי. ולי נראה דאפילו בחינם שרי היכא דמשתמש בכהן ברצון נפשו דכהן. והא דקאמר דמעל היינו היכא דע\"כ דכהן משתמש בו דומיא ההיא דירושלמי דטען תרויהן בחדא ידא פי' אפי' הכי נשא אותם בידו אחת ולא רצה לשמש אותם כ\"א בידו אחת וכשאמר לו רבא בר רב הונא וכי ידך שניה קטועה היא על זה כעס רב הונא ואמר כל המשתמש בכהונה מעל ועל מה שברצון נפשו שימש להם לא הקפיד. תדע דרב הונא גופי' הניח לר' זעירא לשמש לפניו אך על בנו כעס שרצה ע\"כ לשמש בו: "
],
[
"על היורה ומחבת המתוקנות בחתיכות ראיתי את מורי' רבי' שמחה ז\"ל שהורה ואמר דמחבת ויורה שהיו תחילת תשמישן כשרים וניקבו ותיקנום כמו שעושין ואח\"כ בישלו בהן איסור שאעפ\"כ יכולין להגעילן ולהכשירן דכבולעו כך פולטו. גם מעשים בכל יום בדינוס בנישואין יורה גדולה של גוים אע\"פ שעשויה מכמה חתיכות מגעילין אותה. וגם אין שום מחבת שאינה מחוברת לשפתה במסמרים וגם אוגניה וצורפין על שוליה ומכשירין אותה וקצת אני מגמגם שתחילת דבריו משמע שאינו רוצה להכשיר להגעיל אלא א\"כ היה תחילת תשמישו כשר ולבסוף מכשיר אפי' יורות של גוים. ובתשובות ראיתי כתוב מחבת של נחושה הקשורה בשפתה ברזל וכן נמי אם היתה כולה ברזל יגעילנה ברותחין וכשרה דקיי\"ל (פסחים דף ל':) כבולעו כך פולטו: "
],
[
"אשר שאלת על עסק אשה אחת שהיתה חולה וכשתקף עליה החולי התחילה מיללת בקולה שלא זכתה להאריך ימים עם בעלה והשיב לה בעלה תני לי אמונתך לידור בהרמת ימין שלא תינשאי לבעל אחר מותי וגם אני אדור לך כן שלא לישא אשה אחרת אחר מותך ונדרה כן ונתרפאת ואח\"כ נפטר בעלה והלך לעולמו והאשה תוהא כי יש לה קופצים: ",
"תשובה נראה בעיני אפי' למה שכתב ר\"י בשם ר\"ת דתקיעת כף חמורה משבועה ולית לה התרה האמת איתתא שריא ולא מיבעי אי בשעת תקיעת כף עדיין לא קיים פרו ורבו שלא היה לו בן ובת דנדרה שתקע לה כפו לית בי' מששא דאין נדרו חל עליו לעבור עשה דאורייתא דפרו ורבו שאם תמות אשתו יבטל ולא יקיים פריה ורביה עשה דאורייתא אלא אפי' קיים עשה דאורייתא שהיה לו בן ובת בשעת תקיעת הכף אפ\"ה לא חל נדרו עליה דלא אתי נדרא ועקר לעשה דתנן בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף ס\"א:) לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא א\"כ יש לו בנים מפריה ורביה יבטל מאשה לא יבטל מסייע לי' לרב נחמן דאמר אע\"פ שיש לו לאדם כמה בנים אסור לו לעמוד בלא אשה ובדאיכא דאמרי מסקינן אין לו בנים נושא אשה בת בנים יש לו בנים נושא אשה דלאו בת בנים והכי פסיק בפר\"ח ותני ריב\"ל אומר נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו אין לו בנים בילדותו יהיו לו בנים לזקנותו ואמר רב מתנה הלכה כר' יהושע הילכך לא חייל נדרה דתקיעת כף ועקר לעשה דרבנן דגדולים הן מדברי תורה שהעובר על דברי תורה לוקה מ' והעובר על דברי חכמי' חייב מיתה (ירוש' ברכו' פ\"ק) ובפ' האש' רבה (ד' פ\"ט:) סבר חסד' בר מתנין לעקור מן התור' ובפ' (מי שהי' טמא צב.) אמר רבא ערל ואיזמל העמידו חכמים דבריהם במקום כרת ובפ' הזהב (בבא מציעא דף נ\"ה:) אוקמי' רב נחמן אמר שמואל כר' מאיר דאמר חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ואמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והוולד ממזר ובפר\"ח פסיק כר' מאיר וה\"נ עשו חיזוק לדבריהם דלאו כל כמיני' לתקוע כפו ולעקור דברי חכמים הואיל ולא הוי נדרו נרר נדרה נמי לאו נדר הוא דהא לא תקעה לו כפה אלא ע\"מ שיקיים גם הוא נדרו הלכך תקיעת כפה נדר בטעות הוה ולא בעי התרה הילכך האי איתתא אפי' לפר\"ת ז\"ל שריא וגם כי נאמנים עלי דברי ה\"ר שמריה משפירא שכתב כי תקיעת כף אין לו דין שבועה אע\"פ שכתב ר\"י ז\"ל בתשובות הבטחות תקיעת כף היה אומר ר\"ת שהוא ככריתות ברית והיה נראה להחמיר בו יותר מבנדר ובשבועה והיה דורש מן הפסוק בזה אלה הפר ברית ונתן ידו וכל אלה עושה לא ימלט ההיא לאו תקיעת כף היא אלא עצה היא כמו היד יואב אתך שפי' העצת יואב אתך כמו שפי' מנחם במחברת שלו דהיינו שנתייעץ בפרעה למרוד בנבוכד נצר כדמתרגמינן וכחד על מומי לאשנאה קיים והא אמטי ידיה וכל אילן עבד ולא אישתזב אבל בתקיעת כף שתקע חזקיה לנבוכד נצר לא איירי כלל קרא גם בתלמוד לא נמצא בשום שתקע לו כפו ולא נהירא כלל לומר שתקיעת כף אין לו התרה דלא עדיף תקיעת כף מנשבע באלקי ישראל דההיא דפ\"ד נדרים (דף כ\"ב.) דאמר ר' יוסי אין נזקקין לאלקי ישראל ופי' הר\"מ אין נזקקין למי שנדר או נשבע באלקי ישראל ופסיק רבא אמר רב נחמן הלכתא נזקקין מעתה כ\"ש דנזקקין להתיר תקיעת כף ותו בהשולח (דף ל\"ו.) ובבכורות (דף מ\"ו.) גבי נודר ועובד אמאי לא מוקי לה בתקיעת כף אם תקיעת כף אין לו התרה ומדלא אשכחנן תקיעת כף מצדקיהו לנבוכדנצר אבל אשכחנן שהשביעו בס\"ת בפסיקתא פרשה דברי ירמיהו בשעה שבא נבוכדנצר להגלות אותו גלות ראשונה של יכניה נכמרו רחמיו של נבוכדנצר עליהם ענה ואמר להם יש לכם מזרעו של יכניה ואמליכו עליכם ושם היה מתתיה בן יאשיהו א\"ל זהו מזרעו של יכניה ענה נבוכדנצר וא\"ל מה שמך א\"ל מעתה יהא צדקיהו חשב צדקיהו הרי שמי מוסב צדקיהו שיעמדו ממני? צדקיהו ולא היה יודע שבימיו הק' מצדיק עליו את הדין על בית המקדש ששרף באש המליכו נבוכדנצר על ירושלים א\"ל תשבע לי שלא תמרוד בי א\"ל צדקיהו הרי אני נשבע בנשמתי א\"ל נבוכדנצר איני משביעך אלא בתורה שנתנה מהר סיני מה עשה נבוכדנצר הביא ס\"ת והניח בין ברכיו של צדקיהו והשביעו שלא ימרוד בו ולא הספיק לבא נבוכדנצר אל ארצו עד שמרד בו ע\"כ שכתב בערך שבע בשם רב שר שלום גאון שאמר בשם רב יהודאי גאון הנשבע בעשרת הדברות אין לו התרה עולמית דהכא אמר שהשביעו בס\"ת ואמר בנדרים בפ' ר' אליעזר (נדרים ד' ס\"ה.) דאשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דהוה ארנבא א\"ל נבוכדנצר לצדקיהו אישתבע לי דלא מגלית עלי דלא תחזל מילתא אישתבע ליה לסוף הוה מצטער צדקיהו בגופי' ואיתשל אשבועתי' והשתא אפי' אם תמצי לומר דההוא שבועה לא הוי בס\"ת אפ\"ה ק\"ו הוא דהשתא אשבועה בלא ס\"ת לא רצה לעבור בלא שאלה כ\"ש אשבועה בס\"ת שלא עבר בלא שאלה אלא ש\"מ ששבועה בס\"ת יש לה התרה ושאלה ולא כדברי הערוך. ויש לי ללמוד מדבריהם שכתב שלא רצה לעבור על השבועה כ\"א בשאלה והיתר ואם עשה לו תקיעת כף ותקיעת כף אין לו היתר הרי ע\"כ עבר על תקיעת כף דחמירא וא\"כ מה הוכיח ש\"מ שלא היה שם תקיעת כף ואפילו אם תימצי לומר שהיתה הרי ע\"כ יש לה היתר הלכך נראה בעיני שהאשה הזאת אינה צריכה היתר והבטחת כף נראה בעיני שיש לה שאלה והיתר מ\"מ טוב בעיני שיתירו לזאת האשה כי כן כתב ריב\"ש ז\"ל דאפילו לדברי ר\"ת ז\"ל אם יש מכשול רב או חסרון הרבה ע\"י תקיעת כף שיש להתיר אף לדברי ר\"ת והא דאייתינן עלה יש לחוש למכשול רב ואע\"ג דבנות ישראל צנועות הן ולא חשידי מ\"מ הרי אמרו חכמים (גיטין דף מ\"ט:) יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ויש לחוש על כבוד בנות ישראל הילכך לרווחא דמילתא יתירו לה. ועניכם החיים והשלום יצחק בר' משה נב\"ה: "
],
[
"יש זריז ונשכר נראה בעיני הא דאסר הכא מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה (פסחים דף נ':) היינו דוקא מלאכה שאסור לקבוע עצמו במלאכה כדי להשתכר בה מפני שצריך לעסוק בצורכי שבת אבל מלאכה בעלמא שהיא לשעה ואינו קובע עצמו עליה ההיא ודאי שריא כדתניא פ\"ק דשבת (דף י\"ז:) ב\"ש אומרים אין שורין דיו וסמנים אלא כדי שישורו מבעוד יום וב\"ה מתירין. אור זרוע. ומהר\"א אמר לנו כי הבחורים הכותבין לעצמן דברים שצריכים ללימודם שהוא היתר גמור לפי שכתיבתם זו היא לימודם: "
],
[
"אתם ידעתם כי יש בידם פסק דין מקהלינו שיש להם יישוב בקוטלי מבורק ואני הקטן חתמתי עמהם ואף כי אתה צריך לחתני חתימתי קודם ובפ\"י יוחסין (דף ע':) אמרי' אם קודם מעשה אמרה שומעין לו והמעורר לומר איך נסמוך על עדות ה\"ר מנוח כיון דלר' ישראל גיסו אינו כשר הדר בקוטלי מבורק הלא כשהעיד לא היה גיסו ועוד כתב ה\"ר אביגדור דאפילו הכי כשר ואין משיבין את הארי לאחר מיתה ולדבריו הסכים ה\"ר משה בר' יהודה ומי ירים ראש בין שני הרים גדולים ועוד אני הקטן דקדקתי לפני רבותי מקודם כי אין ביישוב לא קנין בית ולא קנין שדה ואינו דומה לדין ממון אלא התרות איסור יש בו ולכך הקילו להאמין עד מפי עד וכן יש להאמין לאחד ויש להבין מכמה ענינין שאין דומה לדין ממון שגם הבנות יורשת בו ובני האשה דאשה ראשונה אין להם יישוב אחר אביהם שיש לו מאשתו שניה והבנים חולקין בישובין זה כנגד זה כמו בשאר ממון אלא כיון שהותר האיסור מותר ולכך אין להחמיר כל כך בנוגעים ומעשים בכל יום שמעידים בעלי היישוב וכשהעיד ר' יצחק בר' שבתאי ידעו הקהל ממיידבורק שר' חננאל הנשיאי מיוצאי ירך ר' פסח הוא בן דודת אשתו ולא הקפידו על כך ועוד כי באותה שעה נסתלק ר' חננאל לזכות בקוטלי מבורק וא\"כ כשר לעדות ר' יצחק לכל השאר ואפי' בלא סילוק מי שכשר לו עדותו יזכה לו והקרוב יפסיד כי למה יפסיד הנכרי שכשר לו העדות בשביל קרוב אחד שראוי לזכות באותו העדות אלא הקרוב לא יזכה והשאר לא יפסידו ואפי' בממון דינא הכי כדמשמע פ\"ק דמכות ( ד' ז') גבי אילעי וטוביה קרובי דערבא הוו סבר רב פפא למימר גבי לוה ומלוה ומסיק אי לית ליה ללוה לאו בתר ערבא אזיל משמע היכא דאין להם אחריות זה על זה העדות כשר וגבי יישוב אין שום אחריות זה על זה ולכך מי שכשר לו יזכה ואחר כל זה נמצא עתה עדות חדש שאין בו שום ספק שהעיד ר' יעקב בר' יצחק נ\"ע. כחשקי דורשי טובתם שמואל בר יצחק מג\"ן עז\"י: "
],
[
"פעם אחת בישלו בקדירה ונפל מעט חלב על דופני הקדירה מבחוץ והיה בתוך הקדירה ששים לבטל החלב אם היה נופל בתוכה ולא רצה ר' להתיר הקדירה ולא מה שבתוכה כי שמא החלב לא נתפשט בכל דופני הקדירה שיצטרף כל הלחלוחות שבדופני הקדירה לבטלו בס' דשמא לא נתפשט אלא סביב אותו מקום שנפל שם ובאותו מקום אין ס' כדי לבטל החלב ונעשה איסור כל הלחלוחית של אותה מקום כדאמ' (חולין ד' קח.) חתיכה עצמה נעשית נבילה וצריך שיהא ס' בתוך הקדירה לבטל אותו מקום וכיון שאין שם ס' הכל אסור ואם היה אמת שהי' החלב מתפשט. בכל דופני הקדירה אז היה הכל מותר מאחר שיש בדופני הקדירה ס' לבטל האיסור אבל לר' נראה שאין הפעפוע מתפשט בכל הכלי מדקאמר פ' דם חטאת (זבחים ד' צו:) בעא מיני' בישל מקצת כלי טעון מרוקה ושטופה ככל הכלי או אין טעון א\"ל מסתברא כבגד מה בגד אין טעון כיבוס אלא מקום הדם אף כלי אינו טעון מריקה אלא מקום בישול א\"ל מי דמי דם אינו מפעפ' בישל מפעפ' ועוד תניא וכו' עד בישל במקצ' כלי טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי וטעמא מאי פי' טעמא מאי טעון שטיפה כלי דכתיב אם בכלי נחושת בושלה אפי' במקצת כלי וק\"ל מאי קבעי תלמודא טעמא וכי לא אמר טעם טוב משום דבישול מפעפע. ונראה לר' שהתלמוד חוזר בו ממה שאמר שהפיעפוע מתפשט בכל דופני הקדירה מיהו נר' שיש לדחות שהתלמוד אינו חוזר בו וה\"פ טעמא מאי פי' אע\"פ שהבישול מפעפע בכל הכלי לגמרי ולמה טעון כל הכלי מריקה ושטיפה ומשני אמר קרא וגזירת הכתוב היא ואם נפל אותו מעט חלב על דופני הקדירה כנגד האש נר' לר' שמותר שהאש שורפו ואינו מניחו לבלוע מאחר שאין שם אלא מעט אבל אם נפל שפע גדול אין לומר שהאש שורפו ומייבשו ואינו נבלע. ושלום יצחק בר' אברהם נ\"ע: ",
"וששאלתם על טיפת חלב שנפלה על דופן הקדירה רותחות מבחוץ דבר זה ראיתי מחלוקת גדול בצרפת ולא נתתי לבי אז לשאול טעם האוסרין וטעם המתירין ושוב ראיתי ר\"י ז\"ל שאסר וטעמא נראה כיון דנפל אבראי ואסרה הקדירה תחילה וליכא ס' לבטל הקדירה דבקדיר' עצמה משערינן ובזה חמור דופן הקדירה מתוכה. ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה: "
],
[
" על ראובן שמכר הסוס לשמעון ושוב נמצאו בו מומין ביד שמעון והוא טוען שברשות ראובן נולדו נו המומין והלה אומר לא כי אלא ברשותך נולדו לו מומין נר' בעיני כיון שאין הדבר ידוע בעדות ברורה שהיה בו מום זה מעיקרא ברשות ראובן אכן נמצאו ברשות שמעון עתה ונולד הספק ברשותו שמא ברשות שמעון נולדו כדמסקינן בפ' המדיר (כתובות ד' עו:) כל הנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה ואפי' לא יהיב שמעון אכתי דמי הסוס לראובן מפקינן מיני' ויהבינן לי' אמנם ראובן צריך לישבע שלא ידע במום ולא הרגישן במום זה מעולם כיון דראובן היה לו לידע במום זה מתחילה יש לו לשבע שאינו יודע שאפי' היה מוחזק כבר בממון לא פטרינן לי' משבועתא כשהוא טוען איני יודע אם הייתי חייב לך מנה מעולם כ\"ש דלא מצי לאפוקי ממונא מחזקי' מספיקא בלא שבועה ואין לדחות דשאני התם דכשנגדו טוען ברי לי דמנה בידך מ\"מ טובא אשכחנא בכה\"ג דהיכא דהא' יש לו לידע ושכנגדו אין לו לידע לא יטול בלא שבועה כגון (ב\"ק ד' קיד:) המכיר כליו וספריו ביד אחר וכו' ישבע הלזה כמה הוציא ויטול. (כתובות ד' עט:) המוציא הונאות על ניכסי אשתו וחנווני על פנקסו ירא להימוני לשמעון לומר ברשותך נולד מיגו דאי בעי אמר פרעתיך שהרי אין טענתו ודאי לומר ברשותך נולד א\"כ הרי ידע ונתפייס וסביר וקיבל הלכך מ\"מנ לא מהימן ואם ראובן אינו רוצה לישבע שלא ידע ממום זה מתחילה אז שמעון פטור דמשיכה בטעות הוה דכיון דמום שבסתר הוא זה דליכא למימר ראה ונתפייס הדרי זביני ואפי' אם כבר קיבל ראובן המעות. ולעניין כחש הסוס נראה דיש לו לשמעון לשלם לראובן כל מה שכחש מחמת מלאכה שרכב עליו משעה שנולדו בו כדאמר בהגוזל קמא (ד' צז. ועי\"ש) גזלנותא לא אבידא למיגר דאינו נוטל אלא פחת בעלמא פחתא מיהא שקיל. ושלום מאיר בר' ברוך שיח': "
],
[
" על הסופר שמושכר לכתוב ספר שלם אם יכול לחזור בו האמר רב (ב\"מ ד' ע\"ז.) הלכה כר' דוסא ראמר קבלן אינו יכול לחזור בו בפ' השוכר את האומנין היינו קבלן היכא דהשכירו לכתוב ספר שלם ולא השכירו לשנה או לחצי שנה אמנם אני שמעתי דסופר אפי' פועל הוא שהשכירו לזמן מרובה אעפ\"כ אינו יכול לחזור בו הוה ליה כדבר האבד שהרבה מזיק לספר שהוא משתי כתיבות ואמר התם דבדבר האבד היכא דלא אניס אפילו פועל ידו על התחתונה. מאיר בר' ברוך שיחי: "
],
[
" על ראובן שיש לו קרקע ומכרה אם אשתו יכולה למחות נראה בעיני אם אותו קרקע יחד לה בכתובתה או הכניסתו לנדוניא לו המקח בטל לאלתר לגמרי דאפי' אם האשה אינה מוחה הבעל בעצמו יכול לבטל המקח דבג' שדות המקח בטל לגמרי לאלתר כמו שפירש\"י ור\"ח ור\"ת ור\"י כדאמר פ' אלמנה (יבמות ד' ס\"ו:) דמכנסת שום לבעל ורצה בעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב\"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות אבל בשאר קרקעות המקח קיים עד זמן שימות הבעל או יגרשנה שאז תגבה האשה מהן. מאיר בר' ברוך שיחיה: "
],
[
"על נרות שמדליקין בבית הכנסת ביו\"ט שחרית יש שרצו לאסור שהרי שרגא בטיהרא מאי מהני והוי כמו נר של בטלה נר' בעיני על שאתה קורא תגר על המדליקין שחרית יו\"ט תמה על עצמך היאך מדליקין אפי' יו\"ט שחל להיות בע\"ש שמדליקין מבעוד יום ולאחר התפלה הולכים הציבור לבתיהם מבעוד יום נמצא לדברים שהדליקו נר של בעלה שאין בהן צורך לגבוה. ועוד הכתיב (ביצה ד' כ':) לכם ולא נגבוה אנא ע\"כ קרינא ביה ולא דמי לנר של בטלה דאילו נרות עשוין לכבוד שמים לטפוי שמחת יו\"ט דברוב אורה איכא שמחה טפי ונר של בטלה מיקרי כגון שמדליקין נר במקום אחר שאין סבור שיהא לו צורך להשתמש בו אלא על הספק ההיא ודאי מיקרי נר של בטלה שעל חינם הדליקו ולא היה לו להקדים ולהדליקו על הספק דאפשר לו להמתין עד שיצטרך לו ולא יעלה על לב איש לקרות אלו נרות של בטלה נהי דשרגא בטיהרא לא מהני כולי האי מ\"מ קצת ודאי מהני דאי לא תימא הכי היכי שרי אפי' בלילה להדליק ביו\"ט כמה נרות כיון דאפשר לשתמש לאורו של נר אחד אם כן הוה להו כל הנך נרות של בטלה לכך מאותה שצריך לאירה. מאיר בר' ברוך שיחי': "
],
[
" על שכתב ר\"ח דמותר לאמנוי אנטלר וראייתו מפ' כהן גדול דאמר התם כהן גדול אין דן ואין דנין אותו ופריך ולימני אנטלר ויש מהנדזין בדבר דשאני התם דמשום כבודו של כהן גדול דוקא דלא ליתזיל וליזל קמי דייני דזוטרי מיני' אבל בעלמא לא מיהו בהא כל אפיא שוין דודאי לא שבקינן ליבם לימנויי אנטלר במקום איסור שהיא תובעתו לקיים מצות עשה או חלוץ או ייבם וקורא אני על המתמנה להיות אנטלר בשביל יבם אשר לא טוב עשה בעמיו כי הוא בא לטעון ברמאות ולעגן היבמה ולשויה מצות עשה השתא (כתובות פ\"ו.) מכין אותו עד שתצא נפשו אנטלר משוינן ליה: "
],
[
" ששאלת. אם אנטלר יכול לטעון כל מה שיכול לטעון ולהערים אפי' בדבר שיודע בטוב שאינו חלילה לו מעשות כן ולהיות חוטא ולא לו ואפי' בשל עצמו אינו רשאי לשקר דשארית ישראל לא ידברו כזב וגו' וגרסינן בפ' שבועת העדות (שבועות ד' לא.) מניין לנושה בחבירו מנה וטוען שלא יאמר אכפרנו בב\"ד ואודה לו חוץ לב\"ד שלא אתחייב שבועה ת\"ל מדבר שקר תרחק וטובא איכא התם כהאי גונא ולא דמי לאפטרופוס דיתמי דההוא ודאי יש לו לטעון כל מה שהוא יכול כי אין לשם שום כיעוד ואלו הי' אבוהן קיים דלמא הוה טעין הכי אבל הכא לא: "
],
[
" וששאלתם האומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני ואני רוצה לילך לב\"ד הגדול ולסתור את הדין אם גובין הימנו בתוך כך עד שיתברר הדין אם לאו. נ\"ל דודאי אין ממתינין לו. וראיי' מפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' מא.) רב כהנא שקיל בידקא בארעיה אזל אהדר גודא בארעא דחברי' אתא לקמי' דרב יהודה אזל אייתי תרי סהדי ב' אוצתא עייל א\"ל זיל שלים ליה תרי מגו תלת א\"ל כמאן כר' שמעון בן אלעזר והא אייתי איגרתא ממערבא דלית הלכתא כר' שמעון בן אלעזר אלא כרבנן דאמרי נחלקו עדותן א\"ל לכי תייתי מ\"מ אהדר ליה מיד אלמא דאין ממתינן. ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה: "
],
[
"בונה וסותר דוקא סותר על מנת לבנות אבל סותר לקלקל פטור ויש סותר בכלי שמ ותר כדתניא בפ' חביות (ד' קמו.) שובר אדם את החביות לאכול הימנה גרוגרות ואמר שמואל בפ' המביא (ד' לא:) חותמות שבקרקע מתיר ומפקיע וחותך וכו' מיכן הורה הר' אליעזר שאם נאבדה המפתח של התיבה הואיל וצריך לפותחו לצורך השבת ישברנה לכתחילה ואין בדבר חשש איסור אבל רבי' שמשון כתב וז\"ל. מההיא דבכל מערבין יש ללמוד דוקא קשור בחבל מתיר ומפקיע וחותך אבל פותחות של עץ ושל מתכות אסור לשבר ולהפקיע מדקפריך לי' התם (עירובין ד' לד:) גבי נתן עירובו במגדל אמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר דפשטא לי' שאין יכול להפקיע הפותחות וליטול העירוב ואע\"ג דסתם מגדל בכל התלמוד הוא כמו (שבת ד' קו. וע\"ש.) הצד צבי לבית וצפור למגדל וכמו ההיא דתחילת כל הכלים (ד' קכב:). מצאתי: "
],
[
"על מה שתהיתם בקנקני הריקן שאפי' חדש אין בו אמנם לא אסור ממצותכם רבותי וקציני יושבי האלווירשטט דעו כי לפי הענין אפי' מי שיש לו חצי רביע צרוף חייב לתת מס דהא תנן (פאה פ\"ח מ\"ח.) מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופיאה וכו' ומסתמא מס שפטרוהו הקהל כיוצא בזה הדבר ידוע אם השר היה יודע שלא היו העניים נותנים היה מגרשם. מיהו לפני רבותי ראיתי שפחות מזקוק פוטרים ממס מדין תקנה ושמא הטעם דבימינו המשא ומתן מועט בזקוק כמו בימיהם בד' זוז דאע\"פ שרחוקין זה מזה דהא קצ\"ב פרוטות בדינר מ\"מ הכל לפי השעה והא קמן יש בני אדם שיש להם זקוק ועוד מקבלי צדקה וכ\"ש אדם שיש לו טיפול משמע דלכל גולגולת משערינן ד' זוז אפי' בימיהם: "
],
[
"מלמד ומשרת וסופר הנהיגו רבותי לפטור עד ב' זקוקים ואין לומר יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דכל אדם הקבוע בעיר וניכר גורם מין למס אך אדם הניכר בנכרי אהני דהוא נכרי ואין מרבה עין לפוטרו מב' זקוקים ואהני מה שמזיק להם בהלואה לחייבו ביותר מב' זקוקים מיהו עני שיש לו יותר מזקוק ומלמד ומשרת וסופר יותר מב' זקוקים ובעה\"ב שיש לו עודף על ממונו דבר מועט צריך ליתן מס מן הכל הואיל ואתא לכלל חיובא כדתנן פ' ראשית הגז (חולין ד' קלה.) דפחות מה' צאן פטור מראשית הגז ואם יש לו ה' צאן חייב על כולן וכן פ' בית כור (בבא בתרא ד' קג:) תנן כשהוא מחזיר לכל המותרות וכן פחות משתות הוא מחילה ובשתות מחזיר כל אונאה (ב\"מ ד' נ':): "
],
[
"ואדם שהקיף מן הגוי או חייב עבור בגד ותבואה זה הכלל אם יש לו זמן קבוע לא שנא ארוך ולא שנא קצר אם באת שאילת המס קודם הזמן צריך לתת הואיל ומרויח בכסף ויכול לפרוע עד הזמן כל הפסידו אך הקפה בכל זמן או הגיע הזמן הואיל וכל שעתא בעמוד ופרע קאי פטור שאע\"פ שמרויח עכשיו מ\"מ הואיל ואם ינגשנו צריך לפורעו בכל הפסד שיוכל נמצא שיצא שכרו בהפסדו: "
],
[
" ועל חוב שנתייאש ממנו ונהנה בלוט או בפחות ממנו נכון שהקהל לא יקפידו על כך אמנם אם צדקה והקדש דין אחד להם כאשר נהגו להלוות מעות של צדקה בריבית קציצה וא\"כ הואיל ורביע צריך לתת צדקה הא תנן במס' מעילה (ד' י\"ח:) צירף המעילה אפי' לזמן מרובה ונהי דנסתפק ר\"י בעובדא דליתבוה לענים (ב\"ק דף ל\"ו: ושם בתו' ד\"ה יד.) תיפק לי' מטעם בפיך זו צדקה מ\"מ מודה ר\"י דאם אדם אומר חוב לכשיבא לידי אתנהו לצדקה דהוי צדקה דלא גרע משדה לכשאקחנה תקדוש ואין לחלק בין חוב גמור לזה דהא אמר בערבי פסחים (ד' קיג.) כל אשראי ספק אתי מיהו אם הקהל רוצים למחול יכולים עד שיבא דבר גדול לידו דעד שלא בא ליד הגבאי מותר לשנותה לכל מה שירצו: "
],
[
"ויהודי שבא לדור אחר שאילת המס נראה דפטור דהא לא עשה להן עין לא בגופו ולא בממונו הואיל ולא הלוה קודם המס. מיהו אם שכר בית קודם שאילת המס חייב דקיי\"ל בפ' הזהב (בבא מציעא ד' נו:) שכירות דיומא מכירה הויא וקיי\"ל לכסות ולקבורה (ב\"ב ד' ז': וח':) ואם קנה שם לית לדירה הרי הוא כאנשי העיר מיד: "
],
[
"וכל חוב שאין אדם מתייאש ממנו צריך לתת ממנו מס וצדקה ולכשלא ירצה לתת ממנו רבי' לצדקה לכשיפרע אך הוצאות שמוציא עליו והשחדים לוקח לחוץ לפנים ואותם ההגונים נערים וזקנים דשנים רעננים כנפשי הצעיר חיים פלטיאל תולעת: "
],
[
"יודיענו מוה\"ר חיים פלטיאל על אשה שטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים וגם הוא הודה שלא היה עמה אלא לילה הראשון ועתה היא באה מחמת טענה והוא נשבע בפני עדים שרוצה לברוח ממנה והיא הניחה לתופסו בלי רשות הקהל עד שיעשה והוא מזומן היה למשפט: תשובה. נר' בעיני שאפי' אם היה כופר מ\"מ היא מהימנת מדרב המנונא דאמר (נדרים ד' צא.) האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אלמא במידי דקים לי' לבעל מהימנא בפניו דאי לאו הכי לא הוות מחצפה כולי האי ובפ' בתרא דנדרים (שם) כדפריך ממשנה אחרונה דהשמים ביני לבינך משנינן נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע משום הכי משקרא משמע האי טענה לא מצי בעיל הואיל וידע מהימנ' משום דלא מחצפ' והלכתא כרב המנונא כדמשמע ביבמות (ד' קטז.) ובכתובות (ד' כב:) ובסוטה (צ\"ל בגיטין ד' סד:) ובנדרים. מיהו מספקא לי' היכא שיש קול על האדם שאינו יכול לזקוק אי מהימנת אשה דפ' האשה (כתובות ד' כב:) אמרי' ה\"מ היכא דליכא עדים אבל היכא דאיכא עדים מעיזה ומעיזה דהא שטר עדיף מעדים דהמלוה חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ובשטר צריך לפורעו בעדים (שבועות מא: וע\"ש בתו') וחזקה היא במקום שטר ואפ\"ה גבי רבה בר שרשום (ב\"ב ד' לג.) אמר לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפוק עלה קלא דארעא דיתמי היא אלמא דקול מבטל חזקה וא\"כ אם במקום עדים דמסייעי מעיזה כ\"ש במקום קול מסייעה דמעיזה שמא קול גרוע מעדים דהא בפלוגתא דרשב\"ג אמרי' (שם ד' לב.) נפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה ואתא חד סהדא ואמר דלאו בן גרושה וחלוצה הוא ואסקיני' אלמא אפי' עד אחד מבטל קול כל שכן עדים ובההיא דרבה בר שרשום ה\"פ לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפיק עלי' קלא וקול הרי הוא כמחאה דהא טעמא דמחאה שלא בפניו הוי מטעם דחברא חברא אית לי' (שם ד' כט.) מיהו סברא הוא דקול גרוע דערים המעידים פלוני חייב לחבירו מנה חייב ואם יצא קול אינו חייב וכהנה רבות אך לגבי העזה דמסייע לה מידי יש לה לדקדק אי תלמודא נקיט דוקא עדים או משום דאיירי בעדים נקט עדים ואין להקשות מפ' הבא על יבמתו (יבמות ד' סה:) דמשמע דליתא לדרב המנונא דאמר הוא אמר מינה והיא אמרה מיני' יוציא ויתן כתובה איהי קים לה ביורה כחץ משמע משום דלא קים ליה מהימנת אי הוה קים ליה לא מהימנת ולרב המנונא לפי שיטת נדרים הוי איפכא דלשיטת השאילתות ולשיטת ריב\"ם לא קשה דאינהו מוקמי ההיא דיבמות למר בשהה עמה י' שנים ולמר בבאה מחמת טענה ולדידהו צריך לפרש דלרבותא נקט וה\"פ אע\"ג דאיהו לא קים ליה הואיל והיא קים לה מהימנת כיון דבאה מחמת טענה או שהה עמה י' שנים ועוד יש לפרש כפשטו דה\"פ יוציא ויתן כתובה ולהכי צריך טעם דלא קים ליה דודאי להוציא צריך טעם דלא קים לי' כההיא דנדרים היכי דקים ליה מהימנת משום חזקה דלא מחצפה מיהו לתת כתובה אי הוה קים ליה לא הוי' מהימנת דהוי ברי וברי ואוקי ממונא אחזקי' אבל היכא דלא קים ליה מהימנת דהוי כברי ושמא ואע\"ג דקיי\"ל כר' יוחנן ורב נחמן (ב\"ק ד' קיח) דברי ושמא פטור אפי' לרב יהודה בשמא שלא היה לו לידע פטור כדמוכח פ' שור שנגח ד' וה' (נ\"ל את הפרה. ד' מ\"ו ע\"ש בתו') מ\"מ כתובה דהויא מעשה ב\"ד ואפי' למ\"ד (יבמות לח:) שטר העומד לגבות כגבוי דמי מודה בנדון כזה בברי ושמא וכיוצא בדבר פ' האשה ביבמות (ד' קיז.) התירוני לינשא נותנים לה כתובתה אמרה תנו לי כתובתי אפי' לינשא אין מתירין לה וא\"ת א\"כ לוקי ההיא דנדרים כדפריך על רב המנונא ממשנה השמים ביני לבינך לימא דמתני' איירי דתבעה כתובתה ולהכי לא מהימנת י\"ל הואיל וכייל ג' נשים אהדדי משום דומיא דאומרת טמאה אני לך דמשמע דאיירי אפי' באשת ישראל וברצון דאותה אין לה כתובה ואפ\"ה למשנה אחרונה נאמנת מ\"מ אין נראה דע\"כ מיירי טמאה אני לך באשת כהן ובאונס דאי באשת ישראל וברצון א\"כ למשנה ראשונה היכי יש לה כתובה והיכי מוקי תלמודא התם מ\"מ מדלא אידכר כתובה התם משמע דלא תבעה כתובה וברישא רבותא ובסיפא רבותא דלמשנה ראשונה אע\"ג דלא תבעה כתובה יהבינן לה ולמשנה אחרונה אף לינשא אין מתירין אותה ועוד יש לחלק לפי הפשט דההיא דנדרים מיירי דרוצה לצאת ואיכא למימר דעיניה נתנה באחר להכי אי הוי קים ליה לא מהימנת והתם מיירי ביבמות דהיא רוצה להיות עמו דליכא למימר עיניה נתנה באחר להכי מהימנת אע\"ג דלא קים הואיל וקים לה ותדע דהכי הוא דפ' המדיר (כתובות ד' ע\"ז:) על ההו' דנש' אשה ושה' עמה י' שני' מוקי אי הוה בהדי' לא שבקינן לה מ\"מ עיקר טעמא הוא דכתוב' מדקאמר מאי טעמא משמע דטעמא יהיב למילתיה ובנדון זה כיון דמודה למאי ניחוש לה הרי אינה תובעת כתובתה ולעיניה באחר ליכא למיחש דהא קמודה והיה נראה לכופו ואע\"ג דלא מני ליה בהדי אותן שכופין להוציא הואיל וטענה כבר ובאה מחמת טענה אפי' אי אמרה הויא בהדיה לא שבקי' לה דאל\"כ יקשה לך אח\"כ ההיא דבאה מחמת טענה דפ' הבא על יבמתו (יבמות ד' סה:) דאמר כי האי ודאי כפינן וע\"כ בשוטי דאי בדברים לא יוסר עבד א\"כ ליתני בהדי מתני' אלא כדפי'. ועל אמרה מאיס עלי פירש\"י לא כייפינן לה לשהות תחתיו אלא כופין אותו לגרש ואפי' לגר\"ת דלא כייפינן ליה פי' להשהותה עד שתכלה כתובתה פן תתפייס אלא אם רוצה מגרש מיד משמע הא אם רוצה לגרש אין כופין אותו היינו משום דאמרה מאיס עלי ואיכא למימר עיניה נתנה באחר (כופין ואפי' במאיס עלי) אבל כאן דל\"ל עיני' נתנה באחר כופין ואפי' במאיס עלי הרי בדורות האחרונים פסקו הגאונים בשתי ישיבות שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רע כייפינן ליה לאלתר לגרש וכל מה שתפסה משלו מהדרא וכל מה דאיכא מדידה תותי ידיה בעין ואפי' נכסי מלוג שקלה וכל מה שבלה מנכסי מלוג מפסדה ומנכסי צאן ברזל משלם דבאחריותי' נינהו וכ\"ש עתה בימינו שאין אדם נושא שתי נשים ויש לירא פן יבאו שניהם לעבירה דכייפינן מ\"מ יש לפקפק הואיל ואומר שבעל בלילה הראשון והיא לא הכחישתו א\"כ מוכיח דנשתנית תולדתו ואולי תהיה לו רפואה כאשר ראינו רבות פעמים שיש שוהים כמה שנים ושוב מתרפאים אף זה מחמת חולי או עינה בדרך כחו ויחזיר אחר רפואות דאין לומר מדפליגי התם איזיל ואיבדיק נפש' דאיכ' למ\"ד (יבמו' סה.) דלא מצי היינו דוקא ששהא עמה י' שנים ובא\"י אפי' לשאר פי' הרי רבא אמר התם דודאי נושא כמה נשים והוא דמצי לאפוקינהו ואפי' למאן דפליג היינו שלא לישא אשה על אשתו אבל בשאר רפואות (ואפי' אי בעיל ויורה כחץ שוי') מ\"מ יכול להיות דדוקא שמתחלתו ועד סופו היה כן אבל זה שהיה לו גבורת אנשים ונשתנית תולדתו מוכח הדבר שיהיה לו רפואה ואע\"ג דכל כפייה בשוטי כדאי' בפ' המדיר (כתובות ד' עז:) איני מסכים לכוף דאולי יהא גט המעושה שלא כדין ונמצאתי מתיר אשת איש וא\"ת כיון דיש לחלק בין נשתנית תולדתו מדוע דוחק בנדרים לאוקמי השמים ביני לבינך ביורה כחץ לימא דמיירי דטענה דנשתנית תולדתו דאיכא למימר א\"כ אפי' למשנה ראשונה לא היתה נאמנת ועוד דלישנא משמע דאינה נאמנת כלל ואי בנישתנית תולדתו נאמנת לכל הפחות להצריכו לחזר אחר רפואות ויש לירא פן מסר מודעה ואע\"ג דיכפוהו לבטל אין זה כדאי' בערכין (ד' כא:) האי מאן דמסר מודעה אגיטא הוי מודע' ופריך פשיטא לא צריכא דעשאוהו וארצי מהו דתימא בטלה מודעה קמ\"ל ואע\"ג דתניא (ב\"ב ד' מח.) וכן בגיטין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני איכא למימר דמיירי באותן שכופין להוציא כדמסיק פ' שזקת הבתים קסבר מצוה לשמוע דברי חכמים וכן בירושלמי (גיטין פ\"ט הל' ט'.) גוים שעשו כמעשה ישראל כשר באומר איני זן ואיני מפרנס לכן נכון שתוציא אותו מידי גוים ואין כאן עביד אינש דינא לנפשיה הואיל ואינו ידוע לכל שהדין עמה מדאמר (מ\"ק ד' י\"ו.) צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה משמע הא אינש אחרינא לא אי לא לכ\"ע אע\"פ שיש לדחות וכי משום דצורבא מרבנן הוא משלח גלימי דאינשי נהי דפסיקא ליה מ\"מ יש לו להרחיק עצמו דחזינן דוכתי טובא דאמר (שם ד' יב: וש\"נ.) אדם חשוב שאני אלא התם קאי על נידוי דאמר ברישא מנודה לרב מנודה לתלמיד ועלה קאי דאם אין עדים בדבר שביזוהו ונידוהו לכבודו מנודה לתלמיד ונהי דאינה ראיי' משם מ\"מ האמת הוא כך דכל הני עובדי ומשניות דמייתי התם מיירי בדבר הידוע לרבים שעושה דין רק שלא ברשות ב\"ד עשה ועוד אם הלכה רופפת הלך אחר המנהג והלא מנהג פשוט שאין יהודי רשאי לצוות יהודי חבירו בדיני גוים לדיני ישראל אם לא ברשות הקהל ומפי' ר\"ח יש ללמוד דבר זה שפי' קרית בר עמיתך (ב\"ק ד' צב:) ולא עניך שקראתו לדין ולא ענך דחי גודא רבה ושדי עלויה תביאנו לדיני גוים משמע הא בענין אחר לא ואע\"פ שכתבתם שנשבע לברוח ולישא אשה אחרת שבועתו אינה דנשבע לבטל את המצוה הואיל ואינו על ידי כולל או דאסר חפצא עלויה מיהו מלקין אותו על דמפיק שם שמים לבטלה כדאמר האומר שבועה שלא אוכל מצה בערב פסח מלקין אותו ואוכל וטוב הדבר לפייסה שיקבל חרם לחזור אחר רפואות עד הזמן שלא יברח ואם עד אותו זמן לא ימצא רפואה שהיא תהיה נאמנת ויגרשנה דהכי איתא בירושלמי (שלהי נדרים) השמים ביני לבינך כמה דשמיא רחיקא מארעא כך רחיקה ההיא איתתא מבעלה ונהי דאינו זה בתלמודינו למסקנא או שמא כך הפי' רחיקא האי איתתא מבעלה מהנאת יורה כחץ ואמר יעשו דרך בקשה יעשו סעודה ויפייס ובענין אחר איני מסכים לכפות על גט כזה וכל הירא את ה' ימשוך ידו מן הגט ולא יהא לו עסק עמו אך יעשו דרך בקשה ויפייסו האשה ונערץ בקדושה ינחילכם מורשה כאות החלושה נפש חיים פלטיאל תולעת: "
],
[
"על אחד שנשא את אשתו ולא נפרע נדונייתו ולא דבר בשעת הנישואין אם בקנין גמור היו התנאים יש כח בשטר להוציאו בדיינים ודרב גידל לא איירי אלא באמירה ובקנין ובענין עמדו וקידשו מתוך אותן דברים כדפירשב\"ם ודברי הירושלמי (ריש פ' אע\"פ. ופ' י\"ב הל' ב'.) דקאמר ובלבר בנשואין הראשונים מוקמינן לה באבי הבן כי התם דמייתי (ב\"ב ד' קמד.) המשיא לבנו בבית קנאו אבל בבתו בכל נישואין קני באמירה ובאותה מדינה יכול להוציא את אשתו לנוה היפה וביש בו ישראל ועל חילוק ארצות לנשואין במדינות ידועות כמו מצרים בבל שנער ועילם ורבותינו שבארץ ישראל נקטי שלש ארצות לנישואין שלא תיחשב כל ארץ ישראל אחת ודוקא שהוא ממדינת האשה אבל בן גליל שנשא אשה מיהודה כופין אותה לצאת אחריו שעל מנת כן נשאה וכן כתוב בברייתא ובתוספתא (פ' י\"ב דכתובות) ובירושלמי (שלהו כתובות.) יש להפך. ובס' הישר האריך ר\"ת בזה. ודיני כפייה ביד הבעל לגרשה בלא כתובה אם לא תאבה ללכת אחריו ואם לא ירצה לגרשה ילך אחריה במקומה ובאותה מדינה לנוה יפה ובעיר שרובה ישראל יכול להכריחה. יחיאל בר' יוסף: "
],
[
"שאלת על עור שעבדו לכסות בו הספר אם יכול לשנותו לתקן בו מנעלים קיי\"ל כרבא דאמר פ' נגמר הדין (סנהדרין ד' מז:) הזמנה לאו מילתא היא (שם מח.) והאי סודרא דאזמני' למיצר תפילי שרי למיצר בו פשיטי אלא א\"כ אזמני' וצר בי' תפילי ואפי' רשב\"ג דאמר (שם ועיי\"ש.) גבי עור תפילין דהזמנה לאו מילתא היא כרבא ושאני עור תפילין דאית בו קדושה בגיפייהו שי\"ן של תפילין אבל עור שעבדו לכסות בו הספר דבר פשוט הוא דהזמנה לאו מילתא היא ומותר לשנותה: "
],
[
" וששאלתם על טבעת חלולה ויש בה אבן שמשמעת קול או עופרת אם מותר להניחה רב אלפס פסק כרבא בשילהי עירובין (ד' ק\"ד.) דאמר לא אסרו אלא קולו של שיר מדחזינן למרימר דשרי לממלי בגלגלא במחוזא ולא חש לאולודי קלא ואפי' (לר\"י דאמר) כעולא דכל אולודי קלא אסור הנ\"מ היכי דבעי לקלא כגון ההוא גברא דטרף אבבא כדי שישמעו ויפתחו לו ועל טבעת חלולה אין שום צורך בקול דידה: "
],
[
"ועל קולר התלוי בצוארי נערים משום עין הרע אם מומחה הוא מותר ואם לאו אסור להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות ד' קי\"ד.) דלא ספינן להו איסורא: "
],
[
"וששאלתם על זכר ונקיבה שזיווגו יחד אם יכולין לדור יחד בבית אחד יש לחוש שמא יתייחדו (מס' כלה.) וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כמו נדה: "
],
[
"וספר תורה אינה צריכה להיות וו\"י כי כמה פעמים בא לידי קלקול אותיות שמרחיבים האותיות ומקטיני' אותם כדי שיבא ראש העמוד בוי\"ו אבל אם בי\"ה שמ\"ו יכול לכתוב וי\"ו דואעידה בם. ומה שנהגו לכתוב ס\"ת בוו\"י העמודים משום דסופר אחד עשה מעצמו והנהיגו אחריו. וכ\"ש למגילה שאין לכתוב בוו\"י העמודים: "
],
[
"ועל הזבוב הנמצא בתמחוי שהוא בכלי שני וחילקו בכף לשאר קערות הכל מותר דשמא בכלי שני נפל וכלי שני אינו מבשל ועוד הא דבריה לא בטלה ה\"מ היא גופה אבל אם נמצאת הבריה משליכה והטעם בטל בס': "
],
[
" ועל הגינה הזרועה אם יכול לטלטל מן הבית לתוכה אם רובה זרוע' אסור לטלטל ממנה לבית או מבית לתוכה דהויא לי' כמו קרפף ואפי' ר' שמעון מודה דקרפף הן שתי רשויות (עירובין דף כ\"ג:) ואפי' הן של אדם אחד אבל אם מיעוט הגינה נזרעת אותו מיעוט בטל ברוב והויא לי' כאלו לא נזרעת והויא לי' כמו חצר ומותרת לבית וכגון דלא הויא מקום זריעה יותר מבית סאתים: "
],
[
"למזוג יין נסך לגוים אסור ואם מיחו בידם ולא קיבלו מוטב שיהו שוגגים ואל יהיו מזידין וכמה פעמים תמהתי איך פשט ההיתר אבל יין שלנו מותר למזוג להם: "
],
[
"וששאלת על שכר שבמקומך שלשם אין יין לפעמים אם יקרא חמר מדינה הא לא קאמר חמר עיר אלא חמר מדינה היינו שאין יין באותו מלכות אבל כל המלכות סביבך (צ\"ל יש) יין גם בעירך יש רוב יין כל השנה ואם בסוף השנה נחסר להם הרי כל סביבותיך יין והלא ידעת כמה דבר גדול מקידושי יין ורב שכרו והלא בלגין אחד שנקנה בי\"ב פ\"ש היה לך די זמן מרובה: "
],
[
" וששאלתם על משמוש הברזא בפי טבעת אם מיתר בשבת על ידי שינוי מותר כדאמר ס' פ' המוציא (דף פ\"ב.) אמר רבא אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שהוא עושה בחול. מתקיף לה מר זוטרא ליסתכן ומשני כלאחר יד מותר אלמא על ידי שינוי מותר כגון שאוחז בצרור או בברזא בשני אצבעותיו וממשמש אבל בכל היד כדרך שהוא עושה בחול לא ואם היה תוחב כולו בגוף מותר להתפלל בעודו בגוף הואיל ואינה ניראת מבחוץ כלל כדאמ' בפ' הממונה אמר להן (דף ל'.) צואה במקומה אסור לקרות ק\"ש ומוקי לה ביושב וניראית בעומד ואינה ניראת מותר לקרות ק\"ש גם לצאת בה בשבת בעודה כולה בגוף אם נעשה בדיעבד אבל לכתחילה אין להתיר כיון דמכניס לה תדיר כדי לחזור ולהוציאו: "
],
[
"ולמיעבד דינא לנפשי' קיי\"ל כרב נחמן דאפי' היכי דליכא פסידא עביד אינש דינא לנפשיה בפ' המניח (בבא קמא דף כ\"ז:) אמנם אומר אני היינו בחפץ המבורר שהוא שלי רשאי אני לכנוס בחצר חברי המחזיק בספרי או בבגדי או בשום חפץ שהוא שלי וליקח אותו על כרחו אבל אם ראובן הלוה לשמעון מנה ואינו פורעו אינו רשאי למשכנו: "
],
[
"זקן שכהו עיניו אין לקרותו בספר תורה כיון שאינו יכול לקרות דדברים שבכתב אסור לאומרן בע\"פ (גיטין ס':) אבל אם החזן קורא לפניו והוא מרגיש הכתב כל תיבה ותיבה אז יכול לקרותו: "
],
[
"ומה שהמניקיות גויות נותנות לקטנים לשתות יין נסך אין צורך למחות בידן דקטן אוכל נבילות אין ב\"ד מצוין להפרישו (יבמות קי\"ד.) אבל אין לומר לגויה להאכילו ולהשקותו דבר איסור: "
],
[
"וששאלת לפרש לך פי' הירושלמי דיומא (פ\"ק הל' א' בסופו.) גבי אף אשה אחרת מתקינן לו וכו' ולא נמצא כקונה קנין בשבת ומשני אין שבות במקדש הדא אמרה הלין דכנסין ארמלון צריך לכונסן מבע\"י. אני רגיל לפרש בתולה שיצא' בהינומא וראשה פרוע ושאר ענינין דשייכי לחופה ומותר לבעול בשבת אבל אלמנה אין לה חופה אלא בביאתה קני לה ליורשה וליטמא לה ולכל דבר וצריך לבעול מבעוד יום דאי בעיל לה תחילה בשבת נמצא כקונה קנין בשבת על כן אני רגיל באלמנה שעושין נשואין והיא טהורה שאני אומר ליחדם אחר הברכה מבעוד יום מן הירושלמי ועוד אני מביא ראיה ברורה מגמ' דידן דפריך ס\"פ ד' אחין (יבמות דף ל\"ד.) והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה וכו' ומאיפריך ולישני בבעולה ואמאי דחיק לשנויי התם טובא אלא מדקתני מתני' ובשעת כניסתן לחופה הוחלפו אלמא בבתולה איירי שיש לה חופה דבעולה אין לה חופה אלא בביאתה קני לה. ופי' זרעים וטהרות שלי לכשאצא לשלום אטרח ברצון שיהו מועתקים לך ובתפיסתי את בוראי לא שכחתי ובתורתו ויראתו דבקתי. והמתנדבים יחזו את ה' בנועם וכתם זהב לא יועם תושקט אתה וכל ביתך בכל פעם. כנפש סר למשמעתך העני הנשכח מכל טובה אסקופא הנדרסת הנקרא בשכבר מאיר ב\"ר ברוך זלה\"ה: "
],
[
"בפ' הזהב (דף מ\"ט.) ומי אמר ר' יוחנן הכי והא\"ר יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו ואוקמינן מותר לחזור בו אבל הוא מחוסרי אמנה וב\"ה מודה ר' יותנן דמתנה מועטת יכול לחזור בו. מעשה באחד שנדר להשיא יתומה אחת והקנה מעות לצורכה והרויח הרבה באותן מעות ועד שלא השיאה מתה ובאו יורשיה ותבעו המעות מן הנודר וטענו הואיל והקנית' המעות לצורכה א\"כ שלה היו אנו זוכים בהם מכחה כי אנו יורשים והשיב להם הנודר לא אתן לכם כלום כי אני נדרתי אותם המעות להשיא בהם את היתומה ועתה מה לכם עלי כי לשם מצוה הפרשתי. ופסק רבי' חיים כהן דאינו חייב ליתן ליורשיה כלום שלא נדר אותן מעות אלא על מנת לכונסה וראיי' לדבר דתניא בפ' אע\"פ (כתובות דף נ\"ד:) נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנישואין גובה את הכל מן היורשין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה ופסיק בגמ' (דף נ\"ו.) הלכה כר' אלעזר בן עזריה ופי' אע\"ג דאתא לירה לא תגבה אלא מנה ומאתים ומעתה ה\"נ לא נדר אלא ע\"מ לכונסה בהם ולהשיאה ואין ליורשיה כלום. ומורי רבי' אבי העזרי אומר דכיון דאמר בפ' הזהב האומר לחבירו מתנה אני נותן לך דאין בו משום מחוסרי אמנה אבל במתנה מועטת מודה דאסור משום דסמכא דעת' וגרסי' בירושלמי (ב\"מ פ\"ד הל' ב' וע' במ\"הפ.) אמר לחבירו אתן לך ניתנה מרובה מותר לחזור בו. ואם א\"ל בדעת גמורה אני נותן לך אינו יכול לחזור בו הדא דתימא בעשיר אבל בעני נעשה נדר והוי כנודר צדקה ליתן לו דזכה בה ומעכשיו זכו בו יורשין כדאמר בשילהי נגמר הדין (סנהדרין ד' מח.) מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו. וע\"כ לא פליגי אלא מטעמא דבזיונא הא לאו הכי לכ\"ע מותר המת ליורשיו כיון שנקבר בכבוד כדרך כל אדם אלמא אע\"פ שלא נתנו הנותנים והגובים נמי לא גבו לצורך היורשים אפ\"ה זכו בהם מכח המת וההיא דאע\"פ אינה ראיה דאין כל האומדנות שוין ונראה בעיני אני המחבר דאין ליורשין כלום דאומדנא רעתא גדול הוא זה שלא נדר זה מעותיו אלא לצורך מצוה ולא לצורך הרשות שיאכלום היורשין וההיא דירושלמי שהוא מביא מורי' רבי' אבי העזרי אבל לעני נעשה נדר לאו ראיי' הי' דודאי נדר לא מצי הדד בי' שלא ליתן לאותו עני שנדר לו אלא אם מת אותו עני אינו נותן ליורשיו כלום וההיא דנגמר הדין נמי לאו ראיי' היא דשאני התם דנעשות המצוה במעות לצורך המת הזה ונתן כל אחד בנדבתו ונעשו שותפין וכשנקבר במעותיהן נעשה בהם מצוה לגמרי ומקני לי' לגמרי הכל וזכה כהן וזכו בהן נמי יורשין מכח המת. אבל הכא שהקנה לצורך היתומה להשיאה בה ומתה היתומה ולא קיים בהם מצוה כלל ואיהו לא נדר אדעתא שיאכלום היורשין ומיהו הא מספקא לי אני המחבר אם יכול לעכב אותן לעצמו או שמא צריך להשיא בהן יתומה אחרת מיסתברא לי שלא ישמר אותם לעצמו הואיל לשמים הפרישם וגם אינו רשאי לעשות בהם מצוה פחותה אלא ישיא בהם יתומה או יעשה מצוה שלמעלה ממנו ומורינו רבי' שמחה היה אומר דאם אמר ליתומ' זו אין ליורשין כלום אלא יקח לעצמו. ואם אמר סתם בשעת הפרשה ולאחר מיכן נתרצה ליתן ליתומה זו ומתה ינתן ליתומה אחרת דגרסי' בתוספתא דשקלים (שלהי פ\"ק.) מותר עניים לעניים ומותר שבוים לשבוים ואם לעני זה או לשבוי זה מותרו שלו פי' של הנודר שאל\"כ היה לו לומר מותר העני לעני ומותר השבוי לשבוי הא למדת דשל הנודר הוא. ואני המחבר אומר דאינה ראיי' כדפי' דשאני התם דנעשית מצוה בממונו הלכך מותר על צורך המצוה הוא שלו אבל הכא שהפריש לצורך זו ומתה יתומה ולא נעשית מצוה בממונו חייב להשיא בו יתומה אחרת ולא יהיה ההיא דשקלים קשיא וזו היא סתם דקתני מותר השבוי של נודר ועל כן היה לי לפרש דשלו דקתני בשקלים היינו של עני ושל שבוי כדפרי' הואיל ונעשת מצוה בממונו נמי והקנה לו המותר על מצוה. אור זרוע: "
],
[
" (ב\"מ ד' מח.) ",
"אמר רבא קרא מסייע ליה לריש לקיש וכחש בעמיתו בפקדון ומתניתא דתנן נתנה לבלן מעל ואמר רבא דוקא בלן מעל דלא מיחסר משיכה אבל מידי אחרינא דמחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך ופירש\"י זצ\"ל דוקא בלן דקתני מעל הנותן משום דשכירות קניי' גמורה היא בנתינת הפרוטה ואינו יכול לחזור בו שאין מה למשוך אבל אם נתנה על דבר שיש בו למשוך לא מעל עד דמשיך והא מתני' דנקט בלן ולא נקט מידי דאית ביה משיכה מסייע לי' לריש לקיש. מכאן יש ללמוד דמעות קונות לרשב\"ל כל היכי דאין לו מה למשוך ומדר\"ש בן לקיש נשמע לר' יוחנן כי היכי דרשב\"ל דאמר משיכה קונה מפורשת מן התורה אפי' הכי היכי דאין לו מה למשוך מעות קונות לר' יוחנן נמי דאמר שהמשיכה בגוי קונה ולא מעות היכא דאין לו לגוי מה למשוך מעות הילכך נראה בעיני אני המחבר ישראל שיש לו בהמה מבכרת מותר לו לישראל לקבל מעות מן הגוי ולמכור לו העובר אע\"ג דלא משך הגוי ומועיל להפקיע העובר מן הבכורה וחוזר וקונה מן הגוי אחר שיוולד ואפי' לר\"ת דפסק (ע\"ז ד' ע\"א. תוס' ד\"ה רב וע\"ש.) דמשיכה קונה בגוי הואיל ואינו יכול למשוך העובר מעות קונות ומשיכת האם אינה מועלת דהא ר\"ת גופי' פסק (סנהדרין ד' פ': תו' ד\"ה עובר) דעובר לאו ירך אמו הוא וא\"כ כמאן דמנח בדיקולא דמיא והוי להו ככלים המונחים על גבי הבהמה דלא מהניא משיכה דבהמה לאקנוי כלים שעליה אלא בכפיתה כדא' פ\"ק דב\"מ (ד' ט'.) ואע\"ג דמקניא בחליפין בשמעתין ואע\"ג דאילו משיכה וכפיתה הוי קני לעובר אפ\"ה הואיל וגוף העובר אינו יכול למשוך ולקנות על ידי המשיכה דבהמה מעות קונות דהא ה\"נ גבי בלן היה יכול לקיים השכירות על ידי חליפין דכשם שהשדה ניקנת בחליפין בשמעתא קמייתא דקידושין (ד' ג'.) ה\"נ שכירות שדה מיקניא בחליפין כדתניא (ב\"ק ד' עט.) כשם שהקרקע ניקנת בכסף ובשטר ובחזקה וה\"ה בחליפין ואפ\"ה הואיל ואינו יכול למשוך אותה מעות קונות הכי נמי אע\"פ שיכול להקנות את העובר בכפותה ומשיכה מתורת חצר הואיל ואינו יכול למשוך גם את העובר מעות קונות ואע\"ג דלכאורה משמע מלשון רבי' שמשון פ\"ק רבכורות דר\"ת סבר שהעובר נקנה במשיכת האם. זה לשונו מפי' ר\"ת ידע לאקנויי קנין גמור (בכורות ד' ג':) ש\"מ גיף העובר היה מקנה לגוי במשיכת האימהות ובענין יכול להועיל הקנין אפי' הקנה לו קודם שהיתה מעוברת דא\"ל פרה מעוברת אני מוכר לך דהוי כמודקל לפירות עכ\"ל. ממה שכתב אפי' הקנה לו קודם שהיתה מעוברת משממ וכ\"ש אם הקנה לו לאחר שנתעברה האם א\"כ הואיל ואפשר להקנות במשיכה אין המעות קונות. אומר אני דר\"ת ז\"ל סבר דאי' העובר נקנה במשיכת האם ואפי' קודם שנתעברה ומה שכ' רבי' שמשון כן הוא דעתו כ\"ש לאחר שנתעברה הבהמ' כשמכר לו הבהמה והעובר במעות ומשך הבהמה כפותה כ\"ש שקנה העובר במשיכת האם ומשום חצר. אור זרוע: "
],
[
" מלמד אחד שלמד את התינוק ד' חדשים או ג' אם הוא שכיר קיץ או חורף לבד וחלה מיעוט ימי שכירו נראה שאינו חייב להשלים אלא נותן לו שכרו משלם מדאמר גבי עבד עברי הנמכר (קידושין ד' י\"ז.) חלה שלש ועבר שלש אין חייב להשלים אע\"ג שגופו קנוי למעשה ידיו לרבו מברייתא דמסייע ליה (שם ד' ט\"ז. וע\"ש בתו') גם מתניתין לא פליג דאיכא למימר מילתא בעל כרחון קתני שטר שיחרור דאיתי' בעל כרחו לא קתני ואפ\"ה כשעבד חצי זמנו או רובו אינו חייב להשלים השאר כ\"ש שכיר שאינו משועבד כל כך שנקל בו קולא זו וידו על העליונה ובלא כ\"ש שכיר מה לי עבד ליום אחד וחצי שנה מ\"ל עבד לו' שנים דאי משום דהאי שכיר והאי נמכר ובמכירה דוקא הוי האי דינא ולא בשכירות זה אינו חדא דהאי נמי שכיר קרי' רחמנא כדפריך בקידושין (דף ט\"ו.) גבי לו ולא ליורשיו אמאי שכיר קרי' רחמנא מה שכיר פעולתו ליורשיו אף האי נמי פעולתו ליורשיו משמע דפשיטא לי' לתלמודא דכי הדדי נינהו ועוד האי נמכר הוא כדאמר פ' הזהב (בבא מציעא דף נ\"ו:) דשכירות נמי מכירה הוא ומהאי נמי אין אדם מחיוב להשתכר בשביל פרנסת אשתו ומזונותיה דכי היכי דדרשינן ונמכר בגניבתו ולא בזממו פ\"ק דקידושין (ד' יח.) ה\"נ דרשינן ולא באשתו וכ\"ש חלה התינוק שירויח המלמד אך אם חלה התינוק יעמיד לו אחר כיוצא בו אם לא העמיד לו אחר ישלם כל שכרו דאין לומר כאן שיתן לו כפועל בטל דלאוכלשי דמחוזא קמדמינן לי' דאמר בפ' האומנין (בבא מציעא ד' עז.) דכי לא עבדי חלשי: "
],
[
" ולענין מלמד החוזר בו יש מדמין אותו לדבר האבד דלכ\"ע שוכר עליהן או מטען כדאמר בפ' האומנין (בבא מציעא דף ע\"ו:) טעמא משום דאמר רבא בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ\"א:) האי שתלא טבחא ואומנא ומקרי דרדקי כמותרים ועומדין הם ומסלקין להו בלא אתרייתא כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר כמותרה ועומד הוא אלמא חשבי לי' לתלמודא תוך דבר האבד כשאינו לומד כדין גם זה דבר האבד הוא כשהוא חוזר בו ואין הנער מוציא מלמד אחר ומתבטל. ואינה ראי' מהתם דלא חשיב לי' דבר האבד אלא כשמלמד בשיבוש וטעמא משום דשבשתא כיון דעל על ואפי' מאן דלית לי' בההיא שעתא ודאי מתבטל והוי פסידא דלא הדר אלא בחוזר בו אינו נחשב פסידא דלא הדר שיהא בו דין דבר האבד. אך נראה ראי' דחשיב דבר האבד מהא דכתיב אם תעזבני יום יומים אעזבך שאם נתבטל יום אחד התורה מתרחקת ממנו יום א' כמידת ריחוקו דהיינו יומים בין שניהם. ועוד כתוב התעיף עינך בו ואיננו נמצא מאבד ושוכח מה שלמד מחמת ביטול זה אך אם ימצא מלמד אחר בפחות יכול להכניסו תחתיו ובעל הבית יתן לו כל שכרו לבד מה שצריך להוציא וליתן למלמד שני הנכנס תחתיו וכן פירש\"י בפ' האומנין במשנה (ע\"ה:) שמשון בר' אברהם זלה\"ה: ",
"וזו תשובת רבי' יוסף בר ברוך ז\"ל ",
"אם שכר אחד מלמד וחלה הבן נראה דהוי פסידא דשכיר מהא דפ' האומנין (בבא מציעא דף ע\"ז.) אמר רבא האי מאן דאגיר אגירי לדולא ופסק לפלגא דיומא אי לא עביד דפסיק פסידא דפועלים וא\"נ עביד דפסיק פסידא דפועלים אי הוו בני ההוא מתא אבל אי הוו בני מתא אחריתי אז הוי בעל הבית פושע דאיהו ידע ואינהו לא ידעי וכן יש לחלק בין בשאם רגיל הבן להיות חולה ובין אינו רגיל פסידא דשכיר אם הוא מאותה העיר. ואומר דודי רבי' כי מספקא לי' דילמא מדמינן ליה להא דתניא (ב\"מ דף ע\"ט.) השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך אם לא נתן לא יטול אם לא נתן לא יתן ופריך במאי עסקינן אילימא ביין סתם וספינה זו אם לא נתן לא יטול לימא לי' הא חמרא הבא ספינתך פי' יש לו להחזיר לו הכל ולא יעכב אפי' חצי הדרך ולא דמי לשוכר את הבהמה ומתה בחצי הדרך דשאני שמשאוי החמור בעין ומצי א\"ל אילו עד הכא בעית לאיתוי וכו' אלא ביין זה וספינה סתם אם לא נתן לא יתן לימא ליה הבא חמרא הא ספינתי ויוציא בעל הספינה כל השכירות מן השוכר ואע\"פ שהוא מוחזק כפר\"ח ואע\"פ שנוכל לפרש בענין אחר מ\"מ פי' זה עיקר ואי להאי מדמי לה ליהוי פסידא דבעל הבית כמו גבי ספינתא דשכיר מצי אמר אנא הא קאימנא ויפרע כל השכירות משלם ולא כפועל בטל דהוי (שם דף ע\"ז.) כאוכלושי דמחוזא דכי לא עבדי חלשי ועוד כיון דבנדרים (דף ל\"ז.) מוכיח שאין המלמד יכול ליקח שכירות כי אם שכר שימור בהא לא שייך פועל בטל וגם מההיא דאגיר אגירי לדוולא ופסיק נהרא וכו' יש להביא ראי' דפסידא דבעה\"ב הוי לפר\"ח וזה לשונו האי דאגר אגרי לריפקא פי' השוכר הפועל לחפור את השדה ואתא מיטרא בלילה פסידא דפועלים שיכול לומר בעה\"ב לכו וחפרו אבל לא הראה להם את השדה פסידא דבעה\"ב דיכול הפועל לומר תן לי שדה אחרת ואחפר בה וכן השוכר את הפועל לדלות לו ובא מטר פסידא דפועלים בא נהר פסידא דבעה\"ב וכן השוכר את הפועל להשקות את השדה ויבש הנהר אם לא היה דרך הנהר ליבש פסידא דפועלים ומצי בעל הבית למימר הביאו מנהר אחר ע\"כ פר\"ח. משמע לפי' דהא דאמר פסידא דפועלים הוי טעמא כמו ביין סתם וספינה זו דמצי אמר הא חמרא הבא ספינתך ה\"נ מצי למימר הא ארעא לכו הביאו מנהר אחר ולפי זה אם חלה הנער מצי שכיר למימר אנא הא קאימנא ואפילו להוציא מבעל הבית כגון גבי ספינה. וא\"ת גבי אגר אגירי לדוולא ואתא מיטרא לימרו פועלים נמי הא קאימנן י\"ל דפועלים אפסדו אנפשייהו דבלילה איתנחית מיטרא ומאי בעו ע\"כ. ויש לחלק דהיכא שאינו מפסיד אלא שכיר ולא בעל הבית כגון דפסק דאי אין משקהו היום משקהו למחר אך שייך לומר מזלך גרם להפסיד יותר ממני. וא\"כ במלמד אין שייך לומר מזלך גרם: "
],
[
"בפ' הזהב (ד' מ\"ט.) התחילו ודאי סמכא דעתייהו מכאן פסק רבינו יחיאל זצ\"ל אם השכירה אשה מלמד בלא רשות בעלה והתחיל במלאכה לפניו ושתק אינו יכול לומר לאחר מיכן אינו מדעתי דודאי סמכא דעתי': "
],
[
"וששאלת מלמד שפסקו עמו ללמוד תינוק? וקצץ לו כל אחד ואחד מנתו של בנו וחלו מקצתן ויושב ומלמד את הבריאים לאחר שחזקו ובאו ולמדו עם אחרים וכשבא לקבל שכרו היו מנכים לו אותם הימים שביטלו ולא קיבל כי אמר שלא היתה עכבה בשבילו כך נ\"ל אם יש בהן תינוק שיש בו חולי קבוע בא לפרקים ומלמד וזה לא היה מכיר בשעת התנאי כגון שהיה מעיר אחרת ואינו מכיר באותן נערים והאב פסק סתם ולא גילה לו נותן לו חצי שכרו של אותן הימים לפי שהטעהו והסמיכו על שוא והמלמד יטול החצי דאמר מר (שם ד' עו:) אינו דומה הבא טעון להבא ריקם עושה מלאכה ליושב ובטל. ואם אין בהם תינוק שחליו קבוע כ\"א מקרה הוא שאירע לו אז אפי' אין מכירו בשעת התנאי מנכין הימנו לגמרי שכר אותן הימים אע\"פ שלא היתה העכבה על ידו דמשמיא קנסוה ואין שום פשיעה על האב וכה\"ג אמרי' (שם ד' עז.) אמר רבא האי מאן דאגיר אגירי לדוולא ואיסתכר נהרא בפלגא דיומא אי נהרה דלא עבידי לאיסתכורי פסידא דפועלים ואי עבידי לאיסתכורי אי בני ההוא מתא פסידא דפועלים בני מתא אחריתא פסידא דבעל הבית ויהבינן להו כפועל בטל ומקובלני מרבותי מאי כפועל בטל פלגא דאגרא: ",
"וזאת תשובת מורי' הרב שיחי' וירחמהו עושהו. בתשובה זאת לא מצא המשיב בסתם: ",
" ששאלתם על תינוק שחלה אם יתנו למלמד כל שכרו או כפועל בטל כך קבלתי ממורי ה\"ר שמואל בר' שלמה דנותן לו שכרו משלם דמדמי הא מילתא לאכלושי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי דאמר בהשוכר את האומנין (שם ד' ע\"ז.) דנותן להם שכר משלם מיהו אי אית ליה דכוותי יהיב לי' כדאיתא פ' האומנין (שם) ואם יש לחלק בין היכי שהתינוק רגיל לחלות ובין אינו רגיל כדמפליג פ' האומנין בין נהרא דהוה פסיק ללא הוה רגיל נר' כמו שחילק רבי' יואל הלוי ז\"ל והא לך לשונו רבי' אבי העזרי ז\"ל כתב מורי אבי רבי' יואל הלוי נ\"ע ראובן שהשכיר מלמד לבנו ואח\"כ נעשה חולה בנו נ\"ל הואיל וראובן אנוס וכו' וכתב הדברים כאשר כתובים בספר אבי אסף וחתם מאיר בר ברוך שיחי': ",
" מלמד או משרת שחלה יש רוצים לומר דבעה\"ב צריך ליתן שכרן משלם ומביאין ראי' מפ\"ק דקידושין (ד' י\"ז.) חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים וה\"ה שכיר דהא אמרו (שם ד' טו.) שכיר קרי' רחמנא משמע דדין אחד להם ועוד דבפ' הזהב (בבא מציעא ד' נו:) שכירות דיומא מכירה היא ועוד דפסק ר\"ת שאין מחוייב אדם להשכיר עצמו ליזון את אשתו ואת בניו מדדרשינן בגניבתו ולא בכפילו ולא בזממו ה\"נ נדרוש לא במזון אשתו ובניו. ושמעתי שמורי ה\"ר יחזקיהו היה אומר דאין צריך לתת לו שכר החולי מדאמר בפ' האומנין (בבא מציעא ד' עז.) השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו ואם קבלן הוא נותן לו קבלנותו ופירש\"י חצי שכרו משמע הא משם ואילך לא יהיב לי' וכן מוכחא הסוגיא דפלוגתא דר' דוסא ורבנן אינה רק בידו על העליונה או על התחתונה ממה שעבר הא מה שלא עבר לא דאי פי' נותן לו שכרו וכל שכרו א\"כ מאי פריך אילימא רבנן מאי איריא אנוס אפי' לא אנוס נמי לישני כי אניס יהיב לי' כל שכרו וכי לא אניס לא יהיב ליה רק פלגא. ונ\"ל דאפי' אותם המדמים לעבד מ\"מ בזה אם הוא חלה כולי האי שכלל אינו עושה מלאכתו דזה ודאי אינו נותן לו דהא פ\"ק דקידושין (ד' יז.) אומר יכול אפי' חלה כל ששה חייב להשלים כמו בורח ת\"ל ובשביעית ופריך והתניא חייב להשלים ומשני בעושה מעשה מחט פי' התם אין צריך להשלים אבל הכא דאין עושה מעשה מחט לא מיהו יש לדחות דודאי אין צריך שיעשה כלום והא דמצריך עושה מעשה מחט היינו חלה כל שש אבל בחלה שלש כיון דעבד קצת אין צריך שיעשה אפי' מעשה מחט מסתמא רישא קימא על סיפא דבמאי דאיירי סיפא איירי רישא וסיפא מוקמינן באין עושה מסתמא ה\"ה רישא בחלה שלש או פחות אפ\"ה אמר אין חייב להשלים דאי בעושה ליפלוג בחלה שלש גופיה בין עושה ללא עושה אלא ודאי כולה איירי באין עושה אבל בעושה אפי' כל שש אינו משלים וכן משמע בהחובל (ד' פו.) הקוטע יד עבד עברי נותן שבת גדולה לעבד וקטנה לרבו היכי יהיב שבת קטנה לרב והא מפסיד בשבת קטנה היינו שומר קשואין ואלו לא נקטעה הוי דלי דולא אלא כיון שעושה קצת מלאכה הוי כעושה מעשה מחט והשתא ניחא כדפריך התם הא גופא קשיא אמרת חלה שלש אין חייב להשלים הא ארבע חייב להשלים אימא סיפא חלה כל שש חייב להשלים הא ארבע אינו חייב להשלים לישני הא דארבע דאינו חייב להשלים היינו בעושה הא דארבע חייב להשלים באין עושה אלא משום דמוקמינן חלה כל שש באינו עושה ועלה קאי הא ארבע אינו חייב להשלים דומיא דזה מ\"מ נ\"ל דברי מורי ה\"ר יחזקיהו אע\"ג דהיה נראה קצת להשוות שכיר לפועל לעבד עברי ולחלק בין חלה תחילה לעבד בסוף להכי אין חייב להשלים דבסוף העבודה עבד להתם דשמע דמת לו מת סוף העבודה לא עבד מ\"מ אין נראה דא\"כ מנא לי' למימר הא ארבע נעשה כחלה כל שש דלמא ה\"ה ארבע דאין חייב להשלים הואיל וגומר הפעולה והאי דנקט חלה שלש ועבד שלש למידק טעמא דחלה שלש ועבד שלש הא עבד שלש וחלה שלש נעשה כחלה כל שש וחייב להשלים אלא ודאי אין קפידא בזה לכך עבד תחילה כמו בסוף אלא ודאי עבד שאני דאין חייב להשלים דאתא קרא ואפקיה דכתיב ובשביעית יצא מ\"מ ומיני' ליכא למילף דמה לעבד שאינו עובד הבת (קידושין ד' י\"ז:) תאמר לזה שעובד אפי' לבת אם היא יורשות והא דאמר (שם ד' ט\"ו.) דשכיר קרי' רחמנא היינו פי' דעבד נקרא שכיר לדין שכיר אך שכיר אינו נקרא עבד אי נקרא עבד א\"כ יהא מותר בשפחה ועוד יצטרך שטר לשחררו ועוד דפריש קרא דפועל יכול לחזור (ב\"מ ד' י'.) מכי לי בני ישראל עבדים ולא עבדי' לעבדי' ואם איתא דשכיר ועבד שוין מה צריך קרא והא כבר כתיב והפדה שמגרעת פדיונה (קידושין ד' ט\"ז.) והטעם דגבי עבד הואיל וגופו קני א\"כ דין הוא דנסתפחה שדהו דבעל הבית אך פועל דאין גופו קנוי הוי פסידא דפועל ומיהו בעבד אע\"ג דגופו קנוי בארבע חייב להשלים דרובו ככולו והרי לא עבד כלום והוי כחלה כל שש. ואין להקשות דגרעינן כח פועל מכח עבד ואילו חזינן באתא נהרא הוי פסידא דבעה\"ב אע\"ג דלא עביד כלום ואילו חלה כל שש אינו חייב להשלים דשאני הכא דאתא נהרא ומשקת השדה ונעשת מלאכתו של בעה\"ב ונהי דאם לא עשו איכא למימר מן שמיא סייעו להם אך בחלה שלא נעשת מלאכת בעה\"ב להכי משלים ופועל ודאי חייב להשלים מכ\"ש ומה חלה הנער דמצי למימר אנא הא קאימנא הבי לי עיבידתא ואיעבד אפ\"ה מפסיד פועל כדאמר בהשוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקין לחולה ומצאו שמת וכו' דלא עביד עיבידתי' הכא שחלה הפועל ומצי למימר בעה\"ב הא עבידתי לא כ\"ש דמפסיד פועל וליכא למימר היכא דחלה הנער דמפסיד בעה\"ב מדאמר (ב\"מ ד' ע\"ט.) השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן ופריך היכי דמי אי ביין סתם וספינה זו אם נתן לא יטול לימא לי חמרא הא ספינתא ומפסיד בעל הספינה דהוי כמו בעה\"ב אפי' משכר חצי דרך דשאני התם דטבעה ספינתא לגמרי וה\"ה אם מת הנער יהיה זה הדין ועוד כיון דטבעה ספינתא שם והפסידו שניהם איכא למימר הכי אך היכא דחלה דלא יפסיד בעה\"ב דאם לא היום יהיה למחר ויפסיד שכר ואדרבא נר' דמספינה ראיי' דפסיד מלמד דמוקי לה בספינה סתם ויין זה אפ\"ה אם לא נתן אם לא יתן והכא הוי מלמד גברא זה דאין זה רוצה שום אדם רק זה ולא מצי למימר יהיבנא לך גברא בחריקאי דמצי למימר הראשון נח לי והשני קשה ועוד (עירובין ד' מז.) לא מכל אדם זוכה ללמוד והנער הוי סתם דדמי להשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו (ב\"מ ד' ע\"ו) ועוד דאמר (שם ע\"ז.) שלים עבידתי' בפלגא דיומא אי אית לי' עבידתי דכוותי' יהיב לי' ויש לדחות דהראהו בשל חבירו הוי מדעתו ומרצונו או לא ידע והכא שמא אפי' נער דכוותי' לא מצי יהיב לי' דאמר זה נח לי וזה קשה לי מ\"מ היכא דחלה הפועל ודאי מפסיד פועל תדע דאמר (שם ד' עט.) השוכר בהמה ומתה בחצי הדרך פליגי בה רב ושמואל אם יש ליקח בהמה ולשכור אי מכלינן קרנא והילכתא כשמואל אלמא היכא דמטי לי' פסידא מפסיד הפועל ואם נוכל לישב ההיא דקדושין וההיא דאומנין הכי יש לישב דגבי שכיר עוד בעה\"ב מוחזק בו בשכירות כדאמר אם שכיר הוא נותן לו שכרו ולהכי הואיל ומספקא לן מזל גרם אי מאי דעבד שקול ומאי דלא עבד ומספקא לן היכי דקיימי זוזי ליקו וגבי עבד יצאו מעות מיד בעה\"ב להכי אין חייב להשלים. דנימא היכי דקיימי זוזי ליקו והוי כמו בכל דוכתא המע\"ה ודמי להשוכר את הספינה וטבעה דאמר אם לא נתן לא יתן ואם נתן לא יטול ואם האמת יוצא מזה דין גדול. חיים פלטיאל תולעת: "
],
[
"מעשה בא לפני רבי' יצחק הלבן שיהודי אחד נתפס בעלילה ואמר לחבירו תשחיד בעדי וכן עשה ופדאו ואמר דברים בעלמא דברתי וחייבו מהא דאמר רבא (קידושין ד' ו':) תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב ועוד ראי' מפ' בתרא דב\"ק (קט\"ו:) ואם א\"ל יוצא את שלך ואתה נותן לי דמים שלי חייב ליתן לו אלמא באמירה בעלמא נתחייב לו ה\"נ: "
],
[
"פעם אחת הובא בשר לפני ר' שנמלח ועמו תחתיו בשר שלא נמלח והתירו ר' מאחר שהיו שניהם בכלי א' נקוב והדם שהוא הולך על אותו שאינו מלוח יוצא לחוץ ואינו מעכב הלכך טהור מרבי' יצחק הקהתי ז\"ל: "
],
[
" עופות הגדלים באילן יש אומרים שאינם צריכין שחיטה שאינן פרין ורבי' והוי כעץ בעלמא ואומר מורי גור אריה ששמע מאביו ר' יצחק שר\"ת הצריכם שחיטה ושלח לפני אינגיליטירא שצריכן שחיטה וכן א\"ל מורי גור ארי' הלכה למעשה שיש לשוחטם דתנן פ' העור והרוטב (חולין ד' קכ\"ו:) עכבר שחציו בשר וחציו אדמה הנוגע בבשר טמא ובאדמה טהור ובגמ' ת\"ר מתוך שנא' עכבר שומע אני אפי' עכבר שבים כו' אף אני אביא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה או כלך לדרך זו חולדה פרה ורבה אף עכבר פרה ורבה אוציא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו פרה ורבה ת\"ל השרץ פי' לרבות אע\"פ שאינו פרה ורבה הרי לך אע\"ג דאינו פרה ורבה אפ\"ה הוי בכלל שאר שרצים שהם פרים ורבים ומטמאין ה\"נ אלו עופות אע\"פ שאינם פרים ורבים הוו בכלל שאר עופות וטעונים שחיטה. "
],
[
"על אשה שנדר' להתענות ונתעברה הם נדרי עינוי נפש ואם הבעל הניאה ביום שומעו לא חל הנדר ואם החריש הרי הוא כשאר נדרים וצריך התרת חכם יתירו לה ויפתחו בחרטה לומר אדעתא דהכי מי נדרת ואע\"ג דקיי\"ל (נדרים ד' סה.) אין פותחין בנולד דלא שכיח ואשה דמעיברה נולד דשכיח הוא ועוד דקיי\"ל כרב נחמן (שם ד' כא:) דאמר פותחין בחרטה ופר\"י לבך עלך או כדו תהית א\"כ חרטה אדעתא דהכי הוי לרווחא דמילתא ועוד לפי מה שאם נפרש דבר זה דאין לוין הוי פי' דנדר יום זה ולא אחר דהא עובד' דפ\"ק דשב' (ד' יא.) ע\"כ קיבל מבעוד יום דבענין אחר לאו שמי' תענית אפ\"ה א\"ל לוזיף מר א\"כ בנדון זה היה מותר ללות ואפי' לדברי המפרשים יום זה בשהזכיר מ\"מ זהו שהזכיר שם היום כגון שני וחמישי. אבל לא ידענא אם שייך לזה דקיבלה מגילת תענית אחד מן הימים נופל בשבת ויו\"ט וראש חודש ונדחה מק\"ו מט\"ב (עירובין ד' מא.) ומברייתא דגזירתינו קודמות לנדרו (תענית ד' י\"ב.) משמע דכיון דלא חל הנדר על שבת ויו\"ט ור\"ח הוי נדר שהותר מקצתו הותר כולו ולא דמי לההוא דפ\"ג דשבועות (ד' כב:) בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים דהתם פירש וקיי\"ל (נדריס ר' י\"ג:) דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות אך היכא דלא פירש הוי נדר בטעות. חיים פלטיאל תולעת: "
],
[
" גם על חמאה של גוים יש אוכלים אותה אע\"פ שלא ראוה שפורשין ובמלכותינו מרתיחין החלב אצל האש ומלקטין שומן החלב ופעמים שנותנים בה ניסיובא חלבא. יצחק בר שמואל ז\"ל: על החמאה נ\"ל היתר גמור כמו שפסקתי על הגוים החולבים לצורך עצמן לגבן דאין מערבין בו דבר טמא ולא חששו בו אלא לנקורי וסייעתא מפר\"ח דכתב אגב איטפא קאי בי' זיהרא (ע\"ז ד' לה.) ואע\"ג דנגזור על גבינות הגוים אי לאו דקאי בי' זיהרא ביני איטפא היה מותר היבש ובחמאה ליכא איטפא דלוקי זיהרא הלכך יבש שרי והוי שריא אי לא מוקי איטפא לזיהרא ואז החמאה מותרת שעירבו בה נסיובא דחלבא ואותה שאין מערבין בה נסיובי רחלבא מותרת מיד ואם ספק עירבו בה נסיובי דחלבא או לא הוי ספיקא דרבנן לקולא ובמלכותינו אין מערבין וכולנו אנו אוכלין אותה ומי שדעתו יפה יטגן בה בצים. יעקב בר' מאיר זלה\"ה: "
],
[
" אירע לישראל שהלך לעשות גבינות בכפר ולראות החליבה ופעם אחת לא בא בתחילת החליבה ושאלו להר\"י אם יש לחוש שמא היה חלב טמא כבר בקדירה שהיו חולבים והתיר ר\"י הגבינות דהא חלב טמא אינו והכי מפ' ר\"ת בפ' אין מעמידין (ר' לה.) דטעמא דגבינות אסורין משום ניקורי דמסיק ריב\"ל דאי איפשר בלי צחצוחי חלב ומפ' ר\"ת דל\"ג אלא וטעמא דניקורי קאי וקיי\"ל כריב\"ל ולא כשאר אמוראי דהתם אמרי טעמי אחריני וכיון דמשום דניקורי אסירי אנן לא מזהירינן בזמן הזה אגילויא וראי' פשוטה מנא לר' לדבריו בירושלמי (ע\"ז שם.) דקאמר שהארס עומד בין נקבים ולא כפירש\"י דגריס אלא ומפ' דאי איפשר בלי ציחצוחי חלב טמא ודוקא חלב שחלבו גוי כשיהודי בא לקנות אח\"כ אפי' יעש' ישראל ממנה גבינה משום ריש לקיש לעולם שמא יש בו מעט חלב טמא ואע\"ג דאינו קאי ביני איטפי כדאמר בע\"ז אבל הכא שרי ומצינא למימר דבמקום שידוע שדעתו של גוי להקפיא החלב ולעשות גבינות ולחוש לחלב טמא ושאר טעמי דהחלקת שומן חזיר וטעמי דהתם לא שייכי הכא ומיהו לכתחילה אין להקל כי פשט איסורו לילך בשעת החליבה ושמעתי שהיו מספרים שפעם אחת אמר גוי לישראל בוא וקח מאתים גבינות מחוב שאתה נושה בו והרי החלב נחלב כבר והלך היהודי ועשאם והתירם לו ר\"ת ויכול להיות שהתירם מטעם דפרי' אמנם אין לסמוך על קולא זו. יצחק בר' שמואל זלה\"ה: "
],
[
"ה' יענה את שלום אהובי ר' אליקום הוי ידוע כי מאוד אני נפלא על בני אדם הנודרים על בית הקברות כי קצת היה דומה לדורש אל המתים דלא מצינו רק גבי כלב שנשתטח על קברי אבות (סוטה ד' לד:) היינו שמתפללים לה' ומקום קדוש גורם שתהא תפלתו נשמעת כדאשכחנן גבי אברהם אל המקום אשר עמד שם מלמד שהמקום גורם א\"נ אדם שביזה את המת ולכבודו משתטח על קברו זה מצינו (חגיגה ד' כב:) אך נשים ובני אדם שאינם יודעים זה לא ידעתי הליכתם למה ואני רגיל לכל הבאים אלי לפתוח להם בחרטה ויתירו להם הנדר ויתן לצדקה מה שהיה מוצא על הדרך ואחר כך יתן מה שנשאר כפי מה שהיה טורחו והילוכו זה יתן לצדקה וינצל מצעקה. חיים פלטיאל תולעת: "
],
[
" אני המחבר נשאלתי על חביות של שכר שנתנו בה יין קודם הפסח. והשבתי נר' בעיני ומורה אני הלכה למעשה חביות של שכר מדיחה במים יפה ומנגבה קודם הפסח ונותן לתוכה דבש ויין לכתחילה לצורך הפסח ושותהו בפסח שהשכר הנפלט מן החביות לתוך היין או לתוך הדבש בטל בס' דקיי\"ל היתר בהיתר בטל כדפסק רשב\"ם דתני פ' בתרא דכלאים (פ\"ט מ\"א.) צמר גמלים וצמר רחילים שטרפן זה בזה אם רוב גמלים מותר פי' להביא פשתן לשם אלמא אע\"ג דאיסור כלאים הוי במשהו אפי' נתערב חוט של פשתן אחד בבגד שלם של צמר כיון שכבר נתבטל צמר של רחלים בשל גמלים ברוב אינו חוזר וניער אח\"כ עם הפשתן לאסור במשהו ואע\"ג דמשהו דכלאים דאורייתא וכ\"ש במשהו דחמץ דרבנן שאינו ניער בפסח אחר שנתבטל וכשם שצמר של גמלים וצמר וחילי' אע\"פ שמותרים זה עם זה מבטלים זה את זה האי שכר ויין נמי אע\"פ שהם מותרים זה עם זה מבטלין זה את זה ואין שייך כאן לומר אין מבטלין איסור לכתחילה (ביצה ד' ד':) הואיל דבשעת יין ודבש לחביות מותרין בשכר אע\"ג דהיכא דבישל היתר בקדירה של איסור שאינה בת יומא אסרינן דמשערינן בכל הקדירה משום דלא ידעינן כמה בלעה תחילה היינו דוקא שכשבלעה איסורא בלעה כגון נבילה ושאר איסורין או כגון חלב לגבי בשר הלכך הואיל לא ידעינן כמה בלעה אחמרוה רבנן ואסרי' אבל הכא כשבלעה חביות זו את השכר התירא קבלעה וכשנותן לתוכו יין או שמן או דבש הכל הוי התירא דלא אחמרינן כולי האי שתהא כל החביות כולה אסורה ואין לשער כי אם מה שפולטת ביין דהיתר וכשהרצתי דברי לפני מורי אבי העזרי והשיבני כלשון הזה אם לא היה מותר אז היה לאסור כל יינות שסביב קלוניא ולמורי' רבי' שמחה כמו כן שאלתי והשיבני גם הוא להיתר הלכך חביות של שכר מדיחה במים ומנגבה ונותן לתוכה יין ודבש קודם הפסח ושותיהו בפסח כי שכר הנפלט מן החביות לתוך יין בטל בס' ואם משום שמרים נר' בעיני ששמרים של שכר גופייהו מותר לאכול בפסח אי לית בהו כלל ציחצוחי שכר דאמר רב זביד האי דורדיא דחמרא בתר תריסר ירחי שתא שרו (ע\"ז ד' לד.) והיינו טעם שכבר נתייבשו וכלה מהם טעם יין וצחצוחי היין (שם ד' לד:) א\"ר אחא בר אבא הני פורציני דארמאי בתר תריסר ירחי שתא שרי פי' פסולת של ענבים ורמי בר תמרי דהוא רמי בר דקולי עבד בה מעשה בפי' כל הבשר (חולין ד' ק\"י.) ואמר בירושלמי פ\"ק דדמאי (משנה ג'.) שמרי גוי אסורין בהנאה הא שיבשו אין בהם משום ע\"ז הא למדת דשמרים שיבשו אין בהם משום ע\"ז בכלל יין נסך ואפי' באיסור ניסוך דחמיר כ\"ש באיסור שכר בפסח דקיל דשמרים אינו אלא טינופת בעלמא כדמוכח פ' סאה תרומה בירושלמי (שלהי פירקא) אין טינופת תרומה מצטרפ' עם התרומה לאסור על החולין (לעלות לתרומה) לוג יין צלול שנפל למאה לוג עכור שאתה מוציא שמרים שבו פי' שאינו מצטרף לאסור שאינו כי אם טנופת בעלמא הא למדת דשמרי יין אינן בכלל יין לא לענין תרומה ולא לענין הנאת ע\"ז וה\"ה שאינו בכלל שכר לענין חמץ הלכך לפי מאי דסלקא דעתין מעיקרא לדמותו לבית שאור שאין הגעלה מועלת לו דאינו נפלט ליכא למיחש ולא מידי דטנופת בעלמא הוא והוא שהשכר כולו נפלט אע\"פ שהשמרים אינם נפלטין לא חיישינן ולא מידי: "
],
[
"ותו נראה בעיני דמה שהשמרים מחמצין לאו משום דהוי חמץ כמו שאור כדפ' שאינו אלא טנופת בעלמא ומחמת קיוהא הוא שמחמצין שהרי כמהין ופטריות מחמיצין החלב ושרו בפסח משום חמץ ותפוחים דאכלינן בפסח מחמיצין את העיסה בפ' כל המנחות (מנחות ד' נ\"ד.) הילכך נראה בעיני כדפ' דחביות של שכר שהדיחה ונגבה ונתן בה יין או דבש קודם הפסח מותרים בשתי' בפסח דטע' הנפלט בטל בס' ואפי' אם תימצי לומר דבעיא לשעורי חביות כדמשערינן בכל הקדירות ואין כאן ס' אפי' היכי דשהי שכר לילה שלם בדופני החביות מותר ואפי' נתן בתוכה מורה אני דשרי משום שהמשקה של שכר שנפלט לתוך היין או לתוך הדבש נותן טעם לפגם הוא דכל הנבלע בכלי ולן בו לילה שלם ונפלט פוגם שמי שמכניסני באותה דיעה אז מאי קשיא לי' דאימר משקין אינן נפגמים בלינה ובפליטה אלא כל הנבלע בכלי ולן לילה אחר ונפלט? ומפגמת היין והדבש שבחביות ושרו שכך פסק רשב\"ם וה\"ר אליעזר מבהם ז\"ל דנותן טעם נפגם בפסח שרי אני ראיתי בפריש בחג הפסח לאחר שיצאנו מבית הכנסת שהתיר מורי רבי' יהודה ז\"ל טעם לפגם וה\"ר יחיאל בר יוסף היה באותו מעמד וכן אני נוהג תדיר בטעם לפגם בפסח ואפי' אותן שאוסרין טעם לפגם בפסת היינו שאם היה בעין היה נותן טעם לשבח אבל שכר ביין אפי' בעין מפגים הילכך מכל פנים נראה בעיני היתר גמור. יצחק בר' משה נב\"ה: "
],
[
"נראה לי להתיר את התרנגולת שנמצא בה הלב בין לאחר מליחה בין לאחר צליה אפי' כי לא מצי שריק כגון שהתרנגולת שלימה מטעם כבולעו כך פולטו וכ\"ש אם נמצא בין החתיכות או בתרנגונת שאינה שלימה דאיכא למימר דמא מישרק שריק כדאמר גבי כבדא עילויא בישרא (חולין ד' קיא.) וגם כבד שנמלח בין החתיכות או שנמצא בתוך התרנגולת ונצלה בה והיא באותו ענין שאין לומר מישרק שריק נראה שיש לומר כבולעו כך פולטו (פסחים ד' ע\"ד:) מותר: יצחק בר' שמואל זלה\"ה. "
],
[
"פעם אחת שחט ר\"י תרנגולים לחופה אחת ובדק בין כל אחת ואחת לאחר ששחט הרבה בדק סכינו ונמצא פגום ולא ידע באיזו תרנגולת נפגם שנתערבו יחד ושאלו לר\"ת והשיב תשליך מהן אחת ויהיו כולן מותרין דבטילה היא ברוב ואינה ראויה להתכבד כיון שעדין הנוצה עליה ומחוסרת תיקון גדול ואע\"ג דכל אחת קיימא בספק ספיקא ספק אם זו היא ספק אם אחרת ואת\"ל זו היא דילמא בעצם מפרקת נפגמה מ\"מ מיד כשנפגם הייתה כודאי איסור ואין להתיר כולן מטעם ספק ספיקא בלא השלכת אחת מהן ומיהו כיון דהרבה בני אדם אוכלין מהם מותרין דבכל אדם איכא ספק ספיקא ואין זה איסור כיון שאינו אוכל מכולן מיהו בב' תרנגולים או ג' כה\"ג לאדם א' או לשני בני אדם צריך להשליך אחת דשמא אדם אחד אוכל משלשתן מעט מכל אחת ויאכל ודאי איסור אע\"ג דאיכא ספק ספיקא וזה הדין נוהג גם בשאר איסורין הבטלין ברוב: "
],
[
"מעשה בא לידי בחתיכה שהיה דבוק בה חלב ולא היה בחתיכה ס' לבטל החלב ונמלח עם שאר חתיכות ולא היה בהם ס' לבטל אותה חתיכה וראיתי שהתירו וגם הראו לי תשובת ה\"ר שמואל שירמורל ז\"ל והיה כתוב בה להתירא ואני אסרתי ושלחתי לה\"ר שמואל ז\"ל לסוף התשובה ושוב אמר לי מורי הרב שמותר מ\"מנ שאם החלב מפעפע בכל החתיכות מחתיכה לחתיכה הרי כולם מצטרפות ומבטלין את החלב אע\"פ שאין בחתיכה הדבוקה בה ס' ואם אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה הרי לא נאסרה כי אם אותה חתיכה ואני אמרתי ח\"ו שמורי הרב אמר כן שהרי כל רבותי אין סוברין כן ועור ראין שייך כאן לומר ממה נפשך כלל שהרי החתיכה שהחלב דבוק בה הוא תופסה בידו ומולחה ולאחר שמלחה כל צרכה מניחה אצל שאר חתיכות הילכך הואיל וחלב דבוק מיד כשמתחיל למלוח מתפשט בכל החתיכה ונאסרת זאת החתיכה ושוב פולטת ומבלעת בחבירתה לאחר שנאסרה ואוסרות כל החתיכות וסיגנון זה כתב מורי רבי' יהודה ז\"ל בפ' גיד הנשה לדחות ראיית רבי' אפרים ז\"ל שמביא ראי' לדבריו מן דיקולא (חולין ד' צ\"ח.) ומוקי לה בסל מלא בשר שנמלח ודווקא התם שייך לומר ממ\"נ מפני שהחתיכות מלוחות כולם מונחות בסל זה אצל זה וזה על גב זה ורותחות מכח המלח ונפל עליהם כזיתא דתרבא כשכבר הם רותחות ושייך למימר מתפשט שכבר הם מלוחות פולטות בשעת נפילת החלב אבל הכא שהחלב דבוק והכל חתיכה אחת והוא אוחז אותה ביד ומולח ה\"נ דודאי היא נאסרת תחילה וחוזרת ואוסרת כל החתיכות ותו דאפילו בההיא דיקולא שאין החלב דבוק בה לא סבירא ליה לרבי' שלמה ז\"ל ממה דמפרש דיקולא קלחת כדפ' רבותי וטעמא כדפ' לעיל הלכך מכל פנים נראה בעיני שהחתיכה שהחלב דבוק בה ואין בה ס' ונמלחה עם שאר חתיכות ואין בהן ס' באותה חתיכה כולן אסורות. יצחק בר' משה נב\"ה. ושלחתי לה\"ר שלמה ז\"ל והשיבני למה שכתבתי למשא ומתן בעלמא כתבתי בראשונה אבל לענין הלכה למעשה כשבא לידי אני מורה כן כדבריך כן השיבני: "
],
[
" וכשמדיחין הבשר אחר מליחה רגילין לתת תחיל' מים בכלי ואח\"כ נותנין הבשר מיהו אם נתן הבשר תחילה בכלי ואח\"כ המים לא נאסר הכלי בכך כיון שהבשר כבר שהה במליחה ופלט הדם ואין נשאר רק דם בלוע במלח שסביב הבשר: "
],
[
"מי שאין לו בנים ויש לו אח ובא לגרש את אשתו שלא תיזקק ליבם אחר מותו ואין אשתו אצלו ולא שלוחה לקבל גיטה אין הבעל מזכה גיטה להוליכו לאשתו לעשות שליח להולכה אע\"פ שכל שאר מגרשין עושין שליח להולכה במקום שיש יבם שאני כדאמר בהאשה שהלכה ביבמות (דף קי\"ח:) בעא מיני' רבא מרב נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסבירא לי' זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו א\"ל תנינא וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת: "
],
[
" מעשה שנמצא חיטה במצה בפסח ושאלו לרבי' שמשון ואסר כל המצות שנאפו עמה משום דחמץ בזמנו במשהו ואח\"כ חזר בו מדתנן פ' דם חטאת (זבחים דף צ\"ז.) רקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה לא כל הרקיק ולא כל החתיכה אסורה אלא אותו מקום הבלוע משום דאין רקיק מפעפע וכן חיטה שנמצא ברקיק אינה מפעפעת ואינו אסור אלא בצלי ובאפוי מקום מגעו והשאר מותר. כך מצאתי בכתיבת ידו הקדושה: "
],
[
" ועוד ראיתי קדמונינו שאוסרים בפסח תרנגולת שנמצא בה חיטה בבישול לתת לעכו\"ם ונראה דאפי' למוכרה מותר הואיל ואין באיסור כדי הנאה שהרי אינו נהנה מן החיטה ולא מטעם היוצא ממנה וראי' מקנקנים של גוים שמותר לתת לתוכן שכר (ע\"ז ל\"ג.) והטעם אע\"פ שיין נסך בלוע בהם הואיל ואינו נהנה מן הבלוע מותרין בהנאה דאי לא תימא הכי לא מצינו ידינו ורגלינו שהרי מחמין לו חמין ביורות אסורות בפסח ורוחצין בהם וכל צורכי הנאות אנו נוהגים מכלים ישנים בפסח ואפי' אם נתיר אותם מטעם נותן טעם לפגם לכתחילה היה לנו לאסור הנאתו אלא ע\"כ הואיל ואין בהו כדי הנאה מותר שהרי נהנה מן הבלוע וגם קדירות של פסח מותרין להשהותן וה\"ה למוכרן לעכו\"ם שהרי אינו נהנה מן האיסור הבלוע בכך ואם שגיתי השיבני ואשובה יהודה בן רבי' משה הכהן ז\"ל: "
],
[
"אשר שאלת ממני לשאול מרבותי הגדולים אם מותר לשחוק פלפלין ביו\"ט בלא שינוי הנה שאלתי לפניו והשיב לי כמו שנראה בעיניך שאסור לשחוק בלי שינוי ואין בידו יותר ראי' להביא מתלמוד שלנו כי אם אשר הבאת אתה בעצמך מההיא דשלשה דברים אסרו חכמים (ביצה דף כ\"ג.) וזו א' מהן רק זה הוסיף על דבריך שבתלמוד ירוש' (שם) ובתו' (פ\"ב דביצה) אוסר לשחיק פלפלין ביו\"ט שלא תאמר שמא אותה משנה מיירי בשבת ולא ביו\"ט ואע\"ג דפרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה ואסרו חכמים זה מיירי בשבת מיהו גבי שחיקת פלפלין דאסרו אפי לו ביו\"ט דהא בתלמוד ירושלמי ובתוספתא אוסר בפי' ביו\"ט: "
],
[
" שאל הר' אהרן ז\"ל את ה\"ר אביגדור ז\"ל אדם החש בעיניו או בראשו אם יכול ללחוש בשבת מי הוי בכלל הרפואות שגזרו עליהם בשבת משום שחיקת סממנים או דילמא דלא גזרו אלא על רפואות שיש בהם ממש כגון משקה או אוכל שבזה יש לטעות ויבא לשחוק סממנים אבל ללחוש ולמדוד הראש כדרך הנשים שרי. והשיב מה\"ר אביגדור דודאי שרי והביא ראי' מירושלמי דפ\"ח שרצים במ' שבת (הל' ג'.) דקאמר התם לוחשין לעין ולמעיים בשבת ונראה כמו שמעיים אבר גם העין אבר דהיינו עין ממש וה\"ר יחיאל ז\"ל דחה הירושלמי ופי' דהתם מיירי בעין הרע וה\"פ אדם החולה מחמת עין הרע לוחשין משום דסכנה גדולה הוא משום דבתר הכי מייתו ענינים הרבה מעין הרע מיהו עוד הביא ה\"ר אביגדור ראיי' מפ' חלק (סנהדרין דף ק\"א.) דקא אמר התם אמתני' דהלוחש על המכה מעבירים כלי על גב העין בשבת פי' כלי מתכות לצנן ועוד פי' אתר פירש\"י ז\"ל התם שמסבבין את העין בשבת שלא יתפשט הנפח כו' וכ\"ש שמותר ללחוש לו ולמדוד לו. ועוד העיד ה\"ר אביגדור ז\"ל שפעם א' חש רבי' שמחה ז\"ל בעיניו ואשה אחת למדה למורי ה\"ר אביגדור לחש והיה לוחש לו על העין בשבת בבוקר ובערב וה\"ה לראש ומעשה רב וראוי לסמוך על עין גדול כמוהו: "
],
[
"מעשה בראובן שהכה את שמעון ושמעון בשעה שהכהו בעוד שלבו חם קראו לראובן ממזר וירדו לדין לפני ה\"ר יצחק ורצה ראובן שגם שמעון יעשה לו דין בשביל שקראו ממזר ופטרו מוהר\"ר והביא ראי' לדבריו והיה כי יחם לבבו והשיגו: "
],
[
"וששאלת ראובן שנתן לו הגוי כספו להלוות בריבית אם מותר להלוותו לישראל בריבית הואיל ואינו נהנה ראובן כלל והריבית יבא לידי גוי כך דעתי נוטה שאסור להלוות כספו של גוי לישראל בריבית דכיון דאין לו שליחות לגוי אישתכח דישראל קשקיל ריבית והוה לי' ריבית הבא מלוה ישראל למלוה ישראל דת\"ר (ב\"מ ד' ע\"א:) מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל מדעת ישראל אסור כיצד ישראל שלוה מעות וכו' אם העמידו אצל עכו\"ם מותר ופריך התם כיון דאין שליחות לעכו\"ם אישתכח דישראל קשקיל רבית ומתרץ אמר רב פפא כגון שנטל ונתן ביד מכלל דבע\"א אסור. מכתיבת ידו של ה\"ר חיים פלטיאל תולעת שיחי': "
],
[
"יש אוסרין למרט שער בית השחיטה ביו\"ט והכי משמע בבכורות פ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ\"ד:) ר' יוסי בר משולם אומר עושה מקום לקופץ מיכן ומיכן ושוחט וכנגדו ביו\"ט מותר משום דהוי כלאחר יד הא בעוף דהוא דרכו אסור כדאמר התם (שם דף כ\"ה.) כנף אורחיה הוא מיהו יש שמתירין דכי היכי דמותר למרוט משום דהוי כלאחר יד כמו כן מריטת עוף ביו\"ט מותר משום דהוי אב מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עלי' דכי היכי דנתיר כלאחר יד ה\"נ נתיר מלאכה שאינה צריכ' לגופה ועוד יש סברא להתיר כיון דסופו לתלוש כל הנוצה מה לי קודם שחיטה מה לי אחר שחיטה ומטעם זה נמי ללבן הטירפא ביו\"ט מותר דלא מיבעיא מבשר לגבינה או מגבינה לבשר דלא הוי כמתקן מנא כיון דלא נאסרה אלא אפי' של עכו\"ם לא מיחזי כמתקן דאפי' מותרת רגילים לחממה על האור: "
],
[
" ששאלת על מי שרגיל להתענות בכל שנה תענית לפני ראש השנה ויוה\"כ או מי שרגיל שלא לאכול בשר מי\"ז בתמוז ועד ט\"ב ורצה לחזור בו מחמת שאינו בריא א\"ל מורי קרובי ה\"ר יהודה הכהן ז\"ל שצריך ג' הדיוטות להתיר לו וראי' מפ\"ב דנדרים (דף פ\"א:) דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו וכן משמע בירושלמי דר\"פ מקום שנהגו דהוי כמו נדר ונשאל לחכם ומתירין לו. מאיר בר' ברוך שיחי': "
],
[
"על ענין ריבית שטוען שמעון על ראובן פעם א' השכנתי לך משכון של עכו\"ם ולאחר הימים פדיתי המשכון ביר ממך ונתתי לך ריבית מידי לידך ולאח\"כ נתן לך העכו\"ם ריבית ועתה אני תובע ממך שתחזיר לי הריבית וראובן השיב באותו הפעם כשפדית המשכון ממני אמרתי לך אם נתנו לך העכו\"ם ריבית אז תתן לי ואם לאו אל תתן לי ואתה אמרת כן הוא נתן לי פסק רבי' ר\"ת שאפילו נתנו העכו\"ם לשמעון ריבית אסור לתתו לראובן ואסור לראובן לקבלו אם לא שמשעה שלוה שמעון המעות מראובן על המשכון שהיה מסתלק לגמרי מן המשכון כאלו מכרו לו שלא היה לשמעון כלל עסק עם המשכון אז יש לו ליתן לראובן מה שנתן הגוי ועל השבועה ששאלת נהוג עלמא להשביע המחויב שבועה ביום הכניסה הבא ראשון: "
],
[
"וששאלת אם הקטנים יכולים להנשא מן הנכסים כדרך שנישאו הגדולים בחיי אביהן ושוב יחלקו הנכסים הנותרים. לא כן אלא יחלקו הנכסים בשוה כדתנן פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל\"ט.) הניח בנים גדולים וקטנים וכו' עד ואמרו הקטנים הרי אנו נישאין כדרך שנישאת אין שומעין להן אלא מה שנתן להן אביהן נתן פי' ירויחו הגדולים כל מה שנתן להם בחייו: "
],
[
"וששאלת כמה שיעור כתובה זה תלוי במנהג המלכות ואתם אם אין לכם מנהג יש לכם לנהג כמנהג מקום הנישואין ואם נישאו שם תנהגו כמנהג הקהילה הסמוכה לכם ואם גם אין מנהג להם אז תגבו אותה כתובה התוספות ממטבע היוצא בעיר מלבד מאתים זוז שהן עיקר כתובה לבתולה וכל זוז וזוז משקלו שנים ומחצה למשקל הברזל וכשתבא לגבות כתובתה יש להשביעה שלא עיכבה כלום שלא נתנה ולא בזבזה מן הנכסים שלא כדין לא בחיי בעלה ולא לאחר מותו ויש לה לשום הכל ואפי' כרים וכסתות אין ליטול אלא בשומת כתובתה ואפי' בגדיה שמין לה כדאי' בפ' נערה (כתובות דף נ\"ד.) אבל המסים שנתנה אין לנכות לה והיתומים יכולים להגבות לה ממקרקעי או מכל מיני מטלטלי שירצו ולבת קטנה יש להן ליתן עישור נכסים מן מקרקעי שהניח להן אביהן ולא ממטלטלי כגון אם הניח להם שוה ק' זקו' קרקע ואפילו הניח להם אלף זקוקי' מטלטלין לא יתנו לה אלא י' זקו' שהן עישור נכסי הקרקע דפרנסה אינה כתנאי כתובה (שם דף ס\"ח:): "
],
[
"וששאלת אם מגילה צריכא היקף גויל ועמוד פסק ר\"ת כיון דנקראת ספר יהיבנא לה דין ספר תורה בר מחדא מילתא דיהבינן לה דין אגרת לענין שאם הטיל בה ג' חוטי גידין וכל שאר תפר בפשתן כשרה (מגילה דף י\"ט.) ובמס' סופרים (לא מצאתי) יש שיש לכתוב מ\"ב שורות במגילה כמנין מסעות שבאלה מסעי: "
],
[
" ומה שנוהגים ליתן בפורים לשפחות בעיר חדשה שלא הרגילם בכך אסור להרגיל' ורבי' אפרים ז\"ל היה קורא עליהן וכסף הרבותי להם וזהב עשו לבעל אבל במקום שהרגילם כבר אין לבטל הדבר מפני דרכי שלום כדתנן (גיטין דף ס\"א.) מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום: "
],
[
"ועל אשה מוכת שחין דבר פשוט הוא שכתמיה טהורין דודאי מפקי דמא ונצבעה סדינין וחלוקה ומן המקור שלא בשעת ווסתה ספק מוציא מידי ודאי וכ\"ש גבי כתמים דרבנן שתולין להקל ולא מיבעיא שלא בשעת ווסתה אלא אפילו בשעת ווסתה ולא בדקה ושוב מצאה כתם על סדינה או על חלוקה טהורה כיון דקיי\"ל (נדה ד' ט\"ז.) ווסתות דרבנן וכ\"ש בימי ליבונה דתלינן להקל: "
],
[
"וששאלת על נשים אם יכולין לצאת בסודרין שעל ראשן בשבת מותרות רק שיהו שני ראשי סודרין קשורין יחד שלא ישא בו הרוח: "
],
[
"ספק בכור שנולד מפרה זקינה שהיתה חולבות מכבר קיי\"ל (בכורות דף כ': ע\"ש בתו' ד\"ה חלב) דחלב אינו פוטר ואם מת אותו ספק בכור טעון קבורה עם עורו כמו ודאי בכור שמת כדתנן פ' טבול יום (זבחים דף ק\"ג:): "
],
[
" וששאלת כהן עני יכול ליתן לכהן עשיר אם נולד לו בכור רשאי הוא ואם לא ירצה הלה לקבלו רשאי דמצי אמר כיון דלא חייבתך תורה אלא מתנה בעלמא קא יהבית לי לא בעינא כדכתיב שונא מתנות יחי': "
],
[
"כהן שנולד לו בכור בהמה טהורה לא יאכלנו בלא מום וכשיפול בו מום יכול לעכבו לעצמו ויאכלנו דכהנים חייבים בבכור בהמה טהורה דלא נפטרו כהנים ולויים אלא מפטר חמור ומפדיון בכור אדם כדתנן בבכורות (דף י\"ג.): "
],
[
"וכוס של כסף שתשמישו בצונן אם ידוע שאין משתמש בו אלא בצונן לא בעי הגעלה כדאמר פ' כל שעה (פסחים דף ל':) כל הכלים שנשתמש בהן חמץ ישתמש בהן מצה אבל העולם רגילין להגעילן לפי שמחממין יין ושופכים מרותח לתוכו: "
],
[
" ואשה ששמשה שלא בשעת ווסתה ומחר בדקה עצמה ומצאה דם אין צריכין כפרה ואסור לומר לה שצריכה כפרה דא\"כ יהא לבה נוקפה ותפרוש דכל כה\"ג אנוסה היא ובפ' ידיעות (דף י\"ח) קרי לה אנוס ואונס רחמנא פטריה. אבל שימשה בשעת ווסתה כמזיד דמי ותרוייהו עברי בלאו האיש והאשה משום לא תטמאו את נפשותיכם אזהרה לבני ישראל שיהו פורשין מנשותיהן סמוך לווסתן: "
],
[
"ובשר שנמלח ושהה שיעור מליחה ונטף מן השק לקערה והקערה מותרת ואינה צריכה אלא הדחה בעלמא: "
],
[
"ועל החמאה של עכו\"ם ר\"ת ור\"י מתירין גם בתשובת הגאונים כתוב להיתר אמנם בתשובת הגאונים שלי כתובה תשובת רב נתן מאפריקא ז\"ל עד עכשיו היינו נוהגים להיתר אבל משהתחילו להביאם מחמת ומגוש חלב ומזייפין אותן בחלב אנו מנדין כל מי שיאכל אותן וישר כחן אותן שאינם אוכלין אותן ומ\"מ הואיל ונפק מפומייהו דרבותינו הנקובים בשם להיתר לא מחמרינן כולי האי לאסור הכלי שנתבשל בהם למי שאינו רגיל לאוכלה ומנהג רווח בכל ארץ אשכנז שלא לאוכלה לבד מעיירות העומדות על גבולי צרפת: "
],
[
"וששאלת על בית יד של עץ שבחמת אם חוצץ בטבילה ודבר פשוט הוא דכל ידות הכלים שאין עתיד לקוצצן ולהסירן לא חייצי כדתנן פ' בתרא דמקוואות (פ\"י מ\"ג.) אילו אין צריכין שיבאו בהם מים וכו' עד ואזני החמת ואוגנו התורמל וכו' ואין חילוק בין שהאזנים ממין כלי בין שהן ממין אחר כיון שאין עתיד לפורקן: "
],
[
"וששאלת אם יש לעשות פורים. ראשון באדר הראשון ולהתענות בערביתו דהא דתנן פ\"ק דמגילה (דף ו') אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים בלבד היינו אם קראו המגילה באדר הראשון ונתנו מתנות לאביונים ושוב נמלכו ב\"ד לעבר את השנה אין צריכין לחזור ולקרות באדר השני כך הוא הפי' וכך מוכחת כל ההלכה: "
],
[
"וששאלתם על יהודי שיש לו כרם אחר אם יכול ליטע בו זמורות שלא נשאו פרי אין חילוק בהן בין נשאו פרי ללא נשאו פרי דאפילו נשאו פרי שטענו ממקום אחר מחייבין בערלה ומונין להם משעת נטיעתן וכל פירות שגדלו בו תוך ג' שנים שמשעת נטיעתו אסור עולמות ושגדולים בו בכרם בשנה הרביעית מחללן על פרוטה ושוחק הפרוטה ומשליכה בנהר והפירות מותרים מיד לאחר החילול ודלא כה\"ג שכתב דאסורין הפירות לאחר החילול עד השנה החמישית ההיא דכל הנלקט מזה היום מחולל על המעות (ב\"ק ד' ס\"ט.) משמע דשרו לאלתר לאחר חילול ומ\"מ מותר ליטע אפי' יחור של ערלה שלא נשא פרי מעולם כדתנן במס' ערלה (פ\"א מ\"ט.) ומייתי לה פ' הצלמים (דף מ\"ח:) נוטעין יחור של ערלה וכו' מיהו יש לתת בו סימן שהוא ערלה שלא יטעו ויאכלו מפריו כדתנן במס' מעשר שני פ\"ב ומייתי לה פ' מרובה (בבא קמא דף ס\"ט.) כרם רבעי מציין אותו בקוזזות של אדמה ושל ערלה בחרסיס וכו' ואם לא נטע זמורות נטיעה גמורה של הבריך מן הזקינה לארץ ולא הפסיקה ועדיין הזקינה אשדה אין פירות הבריכה אסורין משום ערלה דמזקינה ינקי ובתר זקינה גמרי אבל אם הפסיק הבריכה מן הזקינה מונה בבריכה שני ערלה. מאיר בר' ברוך זלה\"ה: "
],
[
"על ראובן הטוען על שמעון מעות הלויתני וכשהיה לי לפדות את משכוני הוצרכתי ליתן לך ריבית ואני השכנתי מידי לידך ולא היה יד עכו\"ם באמצע ואותו הריבית אני שואל לך. והלה משיב אמת נתת לי ריבית אבל על ידי עכו\"ם בא ערבונך לידי נראה בעיני ששמעון נאמן בלי שבועה לומר שעל ידי עכו\"ם בא הערבון לידו כדאמר בהשולח (דף ל\"ז:) נאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואבד אפילו בלא שבועה וטעמא קאמר דלא שביק התירא ואכיל איסורא. כמו כן בנדון זה אם לא נתן לו כלל עדיין וזה רוצה ליקח ריבית יקח בלא שבועה מטעם זה אם המשכון עדיין בידו ואם כבר נתן הלוה הריבית וחפץ להוציאו מידו אין היכולת בידו שאין אדם עושה עצמו רשע לומר נתתי לך ריבית החזירהו לי שהרי לאו דלא תשימון עליו נשך קאי בין אמלוה בין אלוה בין אערב (ב\"מ ד' עה:) והיא לו להפסיד ערבונו קודם שהיה נותן לו ריבית. מאיר בר ברוך שיחי': "
],
[
" ששאלת על ראובן שהלוה מעות לשמעון בחצי ריוח והיו המעות ביד שמעון עד שעבר שמיטה עליהן ואח\"כ טען הלוה שמיטה וראובן לא ידע לטעון פרוסבול היה לי ואבד נ\"ל דלא טענינן ליה אע\"ג דאמר בפ' השולח (גיטין ד' לז:) כי אתו לקמיה דרב אמר פרוסבול היה ואבד. בספר יריאים פסק דדוקא בימיהם שהוא מצוי בכל יום כתבת פרוזבול לפיכך אם יארע שלא נכתב פותחין לו לומר פרוסבול היה לי ואבד אבל בזמן הזה שאין עתה מצוי לכתוב פרוסבול הוי כמו מילתא דלא שכיח ולא עבדו רבנן תקנתא אבל מ\"מ הוא עצמו יכול לטעון פרוסבול היה לי ואבד שכך בזמן הזה כותבין כמו כן פרוסבול דדבר קל הוא הרבה כדאמר בפ' השולח (גיטין ד' ל\"ז.) רבנן דבי רב אשי מסרי מילתייהו אהדדי וכן ר' יוחנן מסר מילתי' לר' חייא בר אבא א\"ל ר' צריכנא מידי אחרינה א\"ל לא צריכת משמע דבדבר קל יכולין לתקן שלא ישמט וכן הלכה כאילו אמוראי בתראי ולא כמו שאמר לעיל באותו פרק (ד' לו:) דדוקא דייני דרב אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא אבל בשאר דייני לא. ושלום מאיר בר ברוך זלה\"ה:"
],
[
"ראיתי בני אדם שאינם רוצים לשתות שכר שעורים מפני איסור חדש מפני שנזרעה אחר הפסח ואין מי שיתירם. ול\"נ להתיר מהא דגרסינן פ\"ק דר\"ה (ד' י\"ג.) בעו מיני' חבריא מרב הונא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו וא\"ת דעייל ביד גוי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר עכו\"ם משם יש לדקדק דתבואה הגדילה ביד גוי אינה צריכה התרת העומר ואפי' אם גדילה ברשות ישראל עתה בחוצה לארץ שאין אנו סמוכים לארץ ישראל נראה להתיר שאפי' מדרבנן לא גזרו דומיא דמעשר שלא גזרו בחוץ לארץ אלא הסמוכין לארץ כמו שכתוב פ\"ק דחולין (ד' ז.) גבי ר' מאיר שאכל עלה של ירק וכו' מיהו אח\"כ ראיתי בירושלמי בשלהי מס' ערלה אהא דתנן (קידושין ד' ל\"ו:) כל מצות התלויין בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה וכלאים ר' אליעזר אומר אף החדש ר' יונה בעי קומי ר' יוסי למה לא תנינן אף חלה עמהם א\"ל לא תני במתני' אלא דברים הנוהגים בישראל ונוהגים בעכו\"ם וחלה אינה נוהגת בגוים הרי משמע דחדש נוהג בגוים. וי\"ל דהכי קאמר לאפוקי לחלה שאינה בגוים ואף בארץ ישראל מה שאין כן בחדש ואין לדמות ההיא דראש השנה ולומר ודאי העומר אין להביא אלא מתבואה הגדילה ברשות ישראל אבל מה שגדל ברשות גוי נוהג בו דין חדש הא ליתא דא\"כ מאי קאמר לא ס\"ד דכתיב ויאכלו מעבור הארץ אכתי הוה לי' למימר דלא אקריבו ומה שאכלו ממחרת הפסח זהו לפי שהאיר המזרח מתיר כדאמר ר' יוחנן ורשב\"ל במנחות פ' רבי ישמעאל (מנחות ד' סח.) אפי' בזמן שבית המקדש קיים האיר מזרח מתיר ודוחק לומר דההיא סוגיא דראש השנה פליגא אדר' יוחנן ורשב\"ל אלא דפשיטא מה שנתגדל ברשות גוי לא צריך שום התירא אפי' האיר מזרח אמאי לא אכיל מעיקרא בע\"כ לפי שהיה שם תבואה שגדלה ביד ישראל ותו גרסינן במנחות פ' התכלת (ד' ה':) מה למנחת העומר שכן מתרת חדש ובשביעית שכן מתרת ספיחים ומדלא אמר שכן מתרת תבואת גוים ש\"מ דתבואת גוים לא בעי התרה ואע\"פ שיש לדחות ולומר דכ\"ע ה\"מ למימר הכי אלא דאית לי' תירוצא אחריתי אליבא דר' עקיבה מ\"מ ראי' היא כי כן שמעתי אומרים שגם ר\"ת זצ\"ל היה מביא ראי' ממנחות להיתר ואני תמיה מיה' דגר' פ' ר' ישמעאל (ע\"ז נ\"ג.) גבי ואשיריהם תשרפו באש מכדי ירושה היא לכם מאבותיכם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכו' א\"כ התם בר\"ה אמאי קרי לה תבואה של גוי אמאי ליהוי כשדה ישראל שזרעה גוי והא דאמר (תורת כהנים פר' קדושים. ספרי פ' תצא פ' רפ\"ב.) פרט שקצרוהו גוים זהו גבי לקט שכחה וגבי שדה של גוים כדאמר התם בסיפא מיכן אמרו נכרי שקיצר את שדהו ואח\"כ נתגייר פטור מלקט שכחה ופאה וא\"ת שהגוי קנה התבואה בשינוי הזרעים הא תנן ב\"מ פ' השואל (ד' ק':) שטף נהר זיתיו ונתנה לתוך שדה חבירו זה אומר זיתי גדלו וכו' ואמרינן בגמ' לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע וכו' והתם נמי (ד' קא.) פליגי רב ושמואל ביורד לתוך שדה חבירו ונטע שלא ברשות ואין להאריך בזה. ומיהו ההיא דמנחות דא\"ר יוחנן ורשב\"ל אפי' בזמן שבית המקדש קיים האיר מזרח מתיר ומצינו למימר דוקא כשראוי להביא עומר ולא הביאו בזמן שאין מה להביא התם בראש השנה (ד' י\"ג:) כר' זירא כל הראוי לבילה כו'. ברוך בר' שמואל ז\"ל: "
],
[
"בפ' הישן. מצטער פטור מן הסוכה (סוכה (כ\"ו.) ופריך והא אנן תנן חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה חולה אין מצטער לא. מיכן תשובה לאומרים שמותר לגוי לומר לחמם בית החורף מפני הצינה מדאמרו חולה שאין בו סכנה אומר לעכו\"ם ועושה (שבת קכ\"ט.) וחושבין מה שאדם מצטער מן הצינה שזהו כמו חולה שאין בו סכנה וליתא דהכא פריך חולה אין מצטער לא. אע\"ג דההוא חולה נמי בחולה שאין בו סכנה מיירי כדאיתא התם לעיל מיני' ואפ\"ה מצטער לא הוי בכלל. יחזקיהו בן הר' יעקב ז\"ל: "
],
[
"אסור לחולה להתפלל תוך כובד חוליו שנטרפה דעתו ואין יכול לכוון ואני בעצמי נהגתי שלא להתפלל בחולי כ\"א ק\"ש לבד משום הא דאמר אבוה דשמואל כי הוה אתי באורחא לא הוי מצלי תלתא יומי (עירובין ס\"ה.) כלומר לאחר חזרתו מן הדרך לא הי' מתפלל ג' ימים מפני טורח הדרך והרוח ואוחזו קורדייקוש ואינו יכול לכוון ועוד תניא (שם ס\"ד.) שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה איזהו שתוי כל שיכול לדבר בפני המלך שיכור שאינו יכול לדבר בפני המלך אלמא כל שנטרף דעתו אסור להתפלל. שלמה לר' יצחק: "
],
[
" וששאלתם על עשרה מצומצמים שבבה\"כ ואחד מהם מתפלל ביחיד אם יכולין הט' הנותרים להוריד לפני התיבה אחד מהם לומר קדושה וברכו וכל דבר שבקדושה כל זמן שהיחיד לא סיים תפלתו דכיון דאינו יכול לענות עמהם לא קרינא כל דבר שבקדושה לא יהי' פחות מי' ונמצא שאין כאן אלא ט' דאי טוב הי' והגון שהי' ממתינים ליחיד עד שהיה גומר תפלתו כדי שגם הוא יזכה עמהן אפי' יש שם עשרה בלא הוא הי' טוב להמתינו כדפרי' אם יש שהות ביום להתפלל אבל משום דבר שבקדושה נ\"ל כיון דהוא בב\"ה מן האגף ולפנים מצטרף עמהן אפי' שאינו עונה עמהן קרינא בי' ונקדשתי בתוך בני ישראל דאכל בני ישראל ? שריא ולא גרע מקטן המוטל בעריסה דאמר סוף ג' שאכלו מצטרף לריב\"ל ואפי' מאן דפליג עלייהו לאו משום דלא עני בהדייהו אלא משום דלא ידע למי מברכין דלאו בר מצות הוא אבל גדול דבר מצוה הוא אפי' לא עני בהדייהו מצטרף ואפי' אלם חייב בכל מצות והרי הוא כפיקח לכל דבריו ומצטרף אע\"ג דלא עני בהדייהו וכ\"ש דהאי יחיד דאיהו נמי בתפלה קעסיק ומקבל עליו עול מלכות שמים דמצטרף בהדייהו וקדמא שכינה ואתיא. (ברכות ד' ו'.) מאיר בר ברוך שיחי': "
],
[
" מעשה בא לפני רבי שאירעו ג' חופות ביום ד' והי' אחד מהן כהן ושני ישראלים וא\"ר שכולם הי' יכולים לקרות בתורה ? אע\"פ ששנינו (מגיל' כא.) המוסיף אל יוסיף על ג' נראה בעיניו דהוי כמו מועד וקורין ד' כדאמר בפ\"ק דכתובות (ד' ד'.) דמדמי חתן למועד לענין אבילות דדברים של צנעה נוהג ה\"נ חתן יקרא ד' כמו במועד וא\"ת אפי' אין כי אם חתן אחד נמי יקראו ד' והא קמן שאין עושין כן ושנינו דבמועד לא יפחות מד' אומר ר' שאין מועד אלא לגבי חתנים גרידייהו כדאמר פ\"ק דמ\"ק (ז':) חתן שנולד בו נגע נותנין לו כל שבעה ולאיצטיליתו וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל הלכך לגבי חתלים שויה כמועד ושרי למיקרי ד' אבל לאידך גופא לא: "
],
[
"אומר הר' ברוך דאין לפסול מגילה שכתובין ברכותי' בתחילתה ובסופה דהא דפסלינן ס\"ת משום דהרבה בני אדם קורין בה ואיכא למימר שיאמרו ברכות כתובות באמצע אבל מגילה דחד גברא קרי ליכא למיחש ואפי' ס\"ת לא ידענא לפסול אם הי' כתוב ברכה בתחלתה ובסופה כמו במגילה דהטעם שמא יאמרו כדפרי' כמו גבי אין קורא מסייע למתורגמן שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה: (מגילה ל\"ב.) "
],
[
" וששאלתם על מלמד שהתחיל ללמוד וא\"ל בעה\"ב לך מעמי איני חפץ בך ונתרצה המלמד ושוב חזר בו בעה\"ב ורוצה לעכבו והמלמד אומר מחלת לי השיעבוד ואיני רוצה ללמוד עוד. ונר' בעיני דלא נמחל שעבודו באמירה וראי' מפ\"ק דקדושין (ד' טז.) דפריך גבי עבד ולימא ליה באפי תרי זיל ומשני עבד עברי גופו קנוי אלמא לא זכי נפשיה באמירה וה\"ה בנידון זה דמדמינן פועל לעבד עברי פרק קמא דב\"מ (ד' י'.) ועוד נ\"ל כיון שהשכירו הרי חייב לבן ללמדו ולא כל הימנו לאב למחול שעבוד הבן דזכין לקטן ואין חבין לו וראיי' מתוספתא דכתובות פ' מי שהי' נשוי נדר לזון את בת אשתו ושיברה לו לא כל הימנו שזכין לקטן ואין חבין לו ועוד ראי' מתוספתא דפ' בתרא (דכתובות) הפוסק מעות (לחתנו ולבתו) ופשט לה את הרגל כופין אותו ליתן שזכין לקטן ואין חבין לו מאיר בר ברוך זלה\"ה: "
],
[
"בקצרה אשיב לכם אלופי ומיודעי ה\"ר יצחק וה\"ר אברהם הלוי על אודות ראובן שהשאיל לאשת שמעון מפתח של כסף ואומרת שהפסידה אותו ידעו כי בדבר התובע את אשת איש איכא פלוגתא טובא ביני רבוותא ורוב הגאונים הסכימו דאפי' באשה הנושאות ונותנת בתוך הבית פגיעתה רעה ולא משלם בעל הפקדון אשר הפקד אתה ואומרת שהפסידתו אמנם מחרימים סתם בבהכ\"נ על כל מי שיש אצלו חפץ זה או אף לאחר זמן יבא לידו שיודה בב\"ד ובכלל זה אף היא דחיישינן שמא עינה נתנה בו ואם לאו כותבין פסק דין לראובן עלי' שנתחייבה לפורעו לכשתתאלמן או תתגרש שויו של המפתח ואם אין ידוע שויו וזה אומר ככה תשבע גם היא לכשתתאלמן כמה שוה ותפרע שויו. כל זה יכתבו בפסק דין ואע\"ג דמסיק רב אשי (ב\"מ ד' ל\"ה.) מי נשבע תחיל' למי שהפקדון אצלו וכו' ומשמע דהמפקיד נשבע כמה הי' שוה שאני התם דהמפקיד הוא נשבע סלע הלויתיך שקל הי' שוה אבל הכא נפקד כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין (שבועות ד' מד:) "
],
[
"וששאלת על ר' מאיר שתובע את ר' אליעזר שהפקיד בידו י\"א זקוקים ורביע על מנת שיתן לו ר' אליעזר תמורתו בוורקנבורט וטען ר' מאיר שקיבלו ר' אליעזר מיד באחריותו למסור לו תמורתו בוורקנבורט ור' אליעזר השיב נתתו לי ע\"מ שאחזרנו לך מיד לאחר אכילה כי הי' דעתך ליקח בו ביום לאחר אכילה. נ\"ל כי יפה דנתם שר' אליעזר ישבע שהוא כדבריו וששמר אותו עם שלו ולא פשע בו פשיעה גמורה דכיון דהי' בדעתו ליקחנו מיד לאחר אכילה לא הוי למיקברי' דומיא דע\"ש בין השמשות (ב\"מ ד' מ\"ב.) אבל אי הוה לי' למיקברי' אינו נפטר במה ששמר אותו עם שלו כיון דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע (שם) פשיעותא היא לאיחיובי אע\"פ ששמרו עם שלו ואפי' הוא הוי שומר חנם כי בשלו רשאי לפשוע ולא בשל חבירו וההיא דתוספתא דב\"מ לענין גניב' ואביד' ואין לי להאריך בזה כי בנידון זה פטור בשבועה כיון דלא הויא לי' למיקברי' כדפר' וכמו שפיר' דהיכא דה\"ל למיקברי' ולא קברי' חייב ואפי' אם נתנו במקום שהיא רגיל לתת את שלו כך דנתי בשכבר. ושוב מצאת בס' רבי' משה בר' מיימון ז\"ל (הל' שאלה ופקדון פ\"ג הל' ג'.) כדברי ואתם וכל כנותכם שלום כנפש סר למשמעתכם. מאיר בר ברוך זלה\"ה: "
],
[
"וששאלתם ראובן תובע את שמעון שחייב לו ג' זקוקים ורביע וחצי ונתן לו ערבונותיו למשכנם לגבאי צדקה ואם יחסר מהערבנות שאשאילנו משלי ערבונות ועליו לפדותם ועכשיו אני מזהירו לפדות ערבונתיו ושמעון אומר הן אך אותם רביע וחצי היו של ריבית שהלויתני מידך לידי וכו' שמעון ישבע שהיו ריבית ויפטור מהם דאע\"ג דאין אדם משים עצמו רשע (סנהדרין ד' ט':) פלגינן דיבורא דאנפשי' לא מהימן לפסול לעצמו אבל אראובן נאמן בשבועתו ונימא דאותו רביע וחצי היו ריבית שהלוה לאדם אחר בריבית סוף דבר פלגינן דיבורא כעובדא דבר ביני (ד' כה) בפ' זה בורר חד אמר לדידי אוזיף בריבית פסלי' רבא לבר ביני וכו' משום דפלגינן דיבורא. "
],
[
"וששאלת המלוה לחבירו מעות ונפסל המטבע והוסיפו עליו פחות מי' בתמניא (ב\"ק צז:) אם מטבע ראשון הוא שהוסיפו עליו אין זה קרוי נפסל המטבע אלא הוסיפו על המטבע ואם על המטבע הלוהו שא\"ל בשעת המטבע ע\"מ שתפרע לי מטבע שנותן לו מטבע היוצא עכשיו מן החדשים אע\"ג דקא שבחי לענין נסכא כיון דלא שבחי לענין פירא כיון דהוסיפו בציר י' בתמניא אבל הלוהו סתם פורע לו כפי שוה חשבון מעות שהלוהו כמו שהיו בשעת הלואה נסכא ולא יותר: "
],
[
" ועל חפץ שפסק לו דמים ונתן לשלוחו למוכרו וא\"ל שיהיה שלו מה שיוסף למוכרו על פיסוק דמיו וחזר בו המשלח ולא רצה למוכרו והשליח תובעו מה ששוה יותר מדמים שפסק כי ע\"מ כן משך. נ\"ל שטעה השליח מאי חזי דאזיל בתר דעתא דידי' ליזיל בתר דעתא דמשלח והוי כנותן בגד לארוג שיכולים שניהן לחזור כדאמר פ' האומנין אע\"פ שמשכו תוספות דפיסוק כמין שכירות הוי ועוד שלא קיים תנאו שהרי לא מכרו: "
],
[
" וששאלת על ראובן שאמר אם אשחק עבור שום דבר אתן זקוק להקדש ונתן לאחר לשחוק עבורו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם (נדרים ד' ל:) ויש לחקור אם בלשון בני אדם הוא כך שכל האומר כך רוצה לומר לא הוא אלא אחר עבורו או לאו ואם לא יוכל להתברר בלשון בני אדם הלך אחר לשון תורה שבכל דבר שלוחו של אדם כמותו (קידושין ד' מא:) כיון ששחק בשבילו כאלו שחק הוא עצמו ונהי נמי דאין שליח לדבר עבירה הא מסיק פ\"ק דב\"מ (ד' י':) דה\"מ דשליח בר חיובא הוא אבל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא כגון שאמר לו כהן לישראל קדש לי אשה גרושה מיחייב שלוחו ונהי נמי דשליח עבר אלפני עור וגו' כיון דלאו בר חיובא הוא לההיא עבירה גופא שלא לקדש לעצמו אשה גרושה לא מיקרי בר חיובא ומחייב שלוחו וה\"נ שליח לאו בר חיובא הוא שאינו נדור שלא לשחוק מחייב שלוחו ואע\"ג דרב סמא (חמוה דרבינא משמיי דרב חייא) אמר הני מילי היכי דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד לא מחייב שלוחו א\"כ ה\"נ לא מחייב. נ\"ל דהלכתא כרבינא דהוי בתראה וכ\"ש רבינא שהי' תלמיד חבר דרב אשי דסוף אמוראי נינהו דהלכתא כוותי': "
],
[
" אמנם לפי שהיא אסמכתא דכל דאי אסמכת' היא כבר נשאלתי ע\"ז מגדול אחד מצרפת שהוא רוצה לומר נהי דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (קידושין ד' כח:) מ\"מ לא עדיפא ממסירה להדיוט דאילו מסר להדיוט וא\"ל אם אוביר ולא איעבד אשלם לך ממיטב (ב\"מ ד' ק\"ד:) אלמה מיהא לא קני בלא קנין ב\"ד חשוב (נדרים ד' כ\"ז:) ה\"נ לא קנה רשות גבוה באמירה וכן נמצא בתשובות רבי' שמשון ז\"ל והשבתי דאסמכתא קניא במילי דהקדש וצדקה ונדר דרוב נדרים דאי נינהו אם יהי' ה' עמדי וכן אם נתון תתן את העם הזה וגו' וכהנה רבות ואין להאריך והא דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט פי' במסירה המועלת להדיוט בקנין ב\"ד חשוב והכי הוי פי' כמו דברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמו (גיטין ד' יג.) דקיי\"ל דתקינו היכא דאפי' מסורה לא קניא דהיינו בדאי אלא ע\"כ ה\"ק כמסורים כמו מסירה המועלת וכן נמצא בתשובת רב נטרונאי בר מר הילאי דאסמכתא קני במילי דצדקה וכן דננו כמה פעמים במעשים שבאו לפנינו. ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה: "
],
[
"וששאלת על מר מאיר שנתיישב בעיר אחת שנים רבות וקנה שם בתים ונטע שם כרמים ופרדסים ואכל את פרייהן וכתבת עליו שהיו מעררין עליו בחייו עד שבא מור' קרובי הר' יהודא הכהן ז\"ל והחזיקו בישוב ועתה יש מבני העיר מעוררים להוציא את חתנו משם ואומרים כי חמיו לא הי' לו ישוב אם מורי החזיקו בישוב בתורת ב\"ד מי הוא אשר יבא אחרי המלך אחריו אין להרהר כדי הוא מורי לסמוך עליו בגדולה מזו כי דינא בתר בי דינא לא דייקי ותגזור אומר לבטל את המעוררים ואם באנו להרהר אחר בית דינו צריכין אלו לדקדק אחר כל ב\"ר שעמד להם לישראל מימות משה רבינו ע\"ה עד עתה. ואשר כתבת שזה כבר עברו שנתיים ששאלתני מר' יצחק בר' רחביה שנתגרו בו טובי העיר והחזקנוהו בישוב משום דהוו לי' סהדי דדר בי' אבוה בשופי שנה או שנתיים ומטעם טומנין ליורש היכי דדר בי' איהו ג' שנים בשופי ממורי הר' יהודה הכהן שמעתי שהי' דן כן אין נ\"ל טעם גמור דלא שייך הכא למימר טוענין ליורש (ב\"ב ד' מא.) דהתם דוקא טענינן לי כגון זה פתח פיך לאלם דאי בעי טעין אנא מינך זבנתי' ואכלתי' שני חזקה. אבל הכי אפי' אי טעין מינייהו זבנתי' לא הוי טענה דכיון דאינהו נמי דיירי בהדי' בעיר ולא חיישינן למחוי הילכך אין חזקתו חזקה כדאי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' כט:) גבי ההוא דאמר אנא בשכונה גואי הואי וא\"ל רב נחמן זיל גמר אכילתך אמנם שגג ואפשר שמורי לא בתורת ראי' ברורה הי' דן כן במקום אחר אלא בדיני ישוב התלוים במנהג ונהרא נהרא ופשטי' והרבה מנהגים יש בדבר זה שאין להם על מה שיסמכו כהררים תלוים בשערה כשמצא לדבר סמך כל דהו עשה לו יחד וקבע בו מסמרות וכדי הוא לנהוג זה המנהג על פיו ולהנהיג באותו מקום כאשר קבע וכן בכל המקומות שלא נוגע דבר זה יתכן לנהוג כן: "
],
[
" וששאלת איך מנהגינו בישוב להחזיקו בעד אחד או בעד מפי עד. במקומינו אין לנו מנהג ברור בזה כי לא בא דין זה מעולם לכאן זה אומר ככה וזה אומר ככה מדעת הכרס ואם בא דין זה לפנינו היינו שואלים מן הקהילות מה משפטם: "
],
[
" וששאלת פרדכת שאין לו משא ומתן אם יכול להוציא מן העיר את מי שאין לו ישוב דבר פשוט הוא שיכול להוציא דא\"ל אין לי מעות הפסקת לי לחיותאי במציאות שבאים לידך היו באים לידי וכמה מיני רווחים שהיו לי אם לא היתה בכאן גם אתה מייקר שכירות הבתים וכמה ענינים שלא ניתנו כלום להכתב: "
],
[
"וששאלת אחד מבני הישוב המעורר על חבירו ומורידו לדין על דבר הישוב וזכה שכנגדו בישוב אם יוכלו שאר בני הישוב אנן טענינין טפי כן הוא כמו שכתבת כיון דהוו במתא איבעי להו למיתי כי ההיא דפ' מי שהי' נשוי (ד' צ\"ד.) ובתחילת ירידתם לא מצי הנתבע נמי לאישתמוטי ולומר לא ארד עמך לדין עד שאשמע מן השאר אם גם הם תובעים אותי דהא בהא תליא וקל להבין: "
],
[
"ועל אותו פלוני שקיבל לפנות יישוב שלכם עד ר\"ח אייר וכן עשה והוא אמר שר' יעקב א\"ל שיפה קיים ופטר אותו מערבות אך אחר זמן כשהלך לקלוניא לא נתן מס לשם ולפרקים הי' לעירכם הקפותיו להוציא ונר' לכם שלא קיים נדרו ובאתם לגבות הזקוק לצדקה לפי שתליתם לומר שהי' מערים על שבועתו מאומד דעת מכרעת לא נכון בעיני לגבות ממון זה מספיקא אחר כוונת הלב המקום יודע הכרעת הלב ועוד ומה בכך שלא הי' נותן מס בקלוניא והלא הוא אומר ששאלו ממנו מס וביקש מהם לפוטרו שלא הי' יודע אנה יתיישב ואם אצילתי' מתא אתם מה איכפת לכם מן השמים חשו ואם בשביל זה באתם לחייבו כשיצא מן העיר לא הרחיק חוץ לתחום והוא אומר מחוץ לתחום הי' תחת שר אחר ואף אם כדבריכם כיון דחוץ של עיר יצא חוץ לעיר קרינן בי' כדתנן פ' הנודר מן הירק (נדרים ד' נ\"ו:) הנודר מן העיר מותר לכנוס לתחומה ואסור לכנוס בעיבורה ויליף לה התם בגמ' מקראי ולרווחא דמילתא יעצתיו להיות נקי מהשם ומישראל לתקוע כף שלא נתכוון לשום ערמה לשוב לישוב שלכם ואין לכם לחייבו מספק ואם ח\"ו לא קיים מוצא שפתיו והערים בשבועתו בוחן לבבות יודע אם לעקל בשביל זה אין להוציא ממון מספק. ושלום מאיר בר ברוך זלה\"ה: "
],
[
"יורינו מורי' על אודות אלמנת ראובן ובנה שהוא בן ראובן תובעין את שמעון לדין וכן טוען אפוטרפוס שלהן ראובן מסר לך להיות שלוחו להוליך יין למיידבורק ולמכור ולהחזיר לו דמי היין והנה מכרת היין בסוס והסוס אני שואל להם מכח כתובה או מכח ירושת הבן ושמעון משיב אמת מסר לי היין למוכרו ונערבאי מקודם עבור ראובן אחי נגד גוי ברביע וה' זקוקים ומסר לי היין כך שאפדה עצמי בדמי היין מן הגוי והסוס שוה ג' זקוקים ועוד נשאר ב' זקוקים ורביע אותם אני שואל לה כי היא נדרה לי עמו לפדות אותי והאפטרופס משיב כל מה שנתערבתה עבור בעלה הכל פדה אותך והיין לא מסר לך אלא להיות שלוחו והנה פסקנו הדין מקצת ששמעון ישבע שלא פדאו ראובן מן הגוי ושנמסר לו היין כדבריו במיגו דאי אמר החזרתי המעות לאחי או לה לאחר מותו ובדמי הסוס יפדה עצמו מן היין והנה קודם שנשבע שמעון הלך ומכר הסוס בו' ליטרין אשר הם שוים כרביע וד' זקוקים ופישר עם הגוי ליתן לו ו' זקוקים לו' שנים בכל שנה זקוק כסף הניתן אז והמעות רוצים ליתן לחמותו להרויח בהם והיא נדרה עבורו ליתן לגוי זקוק לשנה ועתה טוען האפוטרופס ושואל המעות לאלמנה ובנה ואומר לא הי' שמעון מוחזק כי אם נגד דמי הסוס והשאר צריך ליתן בעצמו לגוי והם רוצים ליקח המעות ולהעמיד לו ערבים לגוי לתת ו' זקוקים לו' שנים ושמעון משיב הלא אני מוחזק אם אני יכול להשתכר לפדות מן הגוי כל מה שנתערבתי למה לא ואלו הייתי מתפשר עם הגוי שהי' לוקח אותם מה להם בזה כן הוא גם עתה ועוד אומר המעות שוים ד' זקוקים ורביע ואם בטוב לא אזכה והם יזכו יש להם לפדותו מו' זקוקים ורביע כאשר הגוי הי. מקבלם בע\"כ מיד כי קרוב לודאי הוא שיפסל הכסף ואצטרך ליתן לגוי כסף לכן נמצא שהייתי מפסיד כי הו' לטרין יפחתו מד' זקוקים ורביע ועוד שאני אתפשם גם עבור השכירות שאני שלוחו וגם עבור שנתערבתי במקום אחר ועל פיך יהי' דינינו ואם יכול שמעון להשביעם על מה שטען שנדרה אמונתה בחיי בעלה לפדותו וגם הגוי לא פישר יותר עבור ההמתנה ועוד אם האלמנה לא תזכה להשתכר במעות ע\"מ שתפשור אותי בה' זקוקים ורביע והיא לא נשבעה עדיין על כתובתה. ",
"תשובה החוט המשולש לא ינתק. חבל כסף לא ירתק שפתים ישקו משיבי מתק. בעת המכנסים מפזרים מן האוצר ומן ההפתק. בתים מלאים כל טוב אויב לשתק. כי ידברו את שונא ביבים פותק. לא חילק ידעו לא בילק ולא ביתק. כלל איני יודע במה אתה מסתפקים כי אפי' נשבע כבר שמעון שנתערב בעד ראובן נגד הגוי בכך וכך וע\"כ מעכב דמי הסוס לפטור את עצמו מן הגוי מציא אמרה אלמנת ראובן תן לי שאגבה אותם בכתובתי אם היא רוצה לפוטרו מן הגוי ואפי' היתה פוטרתו מן הגוי בדברים בעלמא מה איכפת לי' לשמעון רק שתפטור אותו הלא אין לו על ראובן רק ערבות שהגוי תובעו להשלים הערבות ונהי דגוי בתר ערב אזיל מ\"מ כשחייב פורע למלוה או עושה עמו עד שהוא פוטר את הערב אין לו לערב שוב על הלוה כלום אפי' בדיניהם וכ\"ש בדינינו וכ\"ש השתא דאכתי לא נשבע שמעון במאי ליקני הני זוזי הא מצי אמרה לי' האלמנה והיורש דל אנת ודל שבועתך אנא מישתעינא דינא בהדיה גוי ונפטור אותך מכל עלולי וערורי הא אלו מת הגוי וליכא מאן דתבע לי' לשמעון הדרי למרייהו השתא נמי דלא מת האלמנה והיורש רוצים לפוטרו מן הגוי ליהדרו זוזי ואלו הי' ראובן קיים ואמר אהדר לי זוזי ואנא מפצנא לך מן הגוי פשיטא דבעי למיהדרינהו והשתא נמי גבי יורש כ\"ש דעדיף טפי ואיבעי לי' לאהדורי אמנם אם ישבע שמעון שנתערב לו במקום אחר או שנדר לו שכירותו בשביל טורחו אי איכא מותר מצי מעכב לי' בהכי ואי אכתי איכא מותר לכל הני ליהדר המותר: "
],
[
"וששאלת אם שמעון יכול להשביע את האלמנה על מה שטען שתקעה לו כף בחיי בעלה לפדותו מערבנותו והיא כופרת. נ\"ל דאם טוען שנדרה לו קודם שנתערב לבעלה מן הגוי כיון דבלא תקיעת כף בדבור בעלמא הוה משעבדת לי' הויא לי' כמו ערב בשעת מתן מעות דלא בעי קנין (ב\"ב ד' קע\"ו:) וכיון דלפי דבריו משעבדת לי' תשבע היא שלא נדרה לו דאע\"ג דתקיעת כף הוי כמו שבועה בעי אישתבועי בנקיטת חפץ ומשמע בפ' שבועות הדיינים (שבועות ד' לח:) האי דיינא דאשבע שלא בנקיטת חפץ נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר אבל אם טוען דבתר דנתערב נגד הגוי נדרה לו לא בעיא תו לאישתבועי כיון דלא מחייבינא לי' מידי אלא מחמת תקיעת כף ובדיבור בלא ת\"כ לא הוה מחייבא יסמוך על תקיעת כפה שתקיים אותו ותו לא משבעינן לה שבועה על שבועה דבר זה למדתי מתשובת ר\"י בר מנחם וכן אני רגיל לדון הלכה למעשה. ומה שכתבתי לעיל דאם נדרה לו לפדותו מן הגוי בשעה שנדר' לבעלה מן הגוי והיא כופרת שתשבע ה\"מ אם ידוע הדבר בשטר או כשהחייב הודה בשעת מיתתו שלא פטרו מן הגוי או בהודאתה או שמת ראובן תוך זמן הפרעון דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו (ב\"ב ד' ה':) אבל אם אין הדבר ידוע אם פטרו ראובן אם לאו טענינין לי' דילמא סלקי' ראובן ואין לה לשבע בטענת שמא היכא דאין לה לידע וכיוצא בזה אני דן ראובן שהלוה לשמעון מנה ונתערב לוי עבורו ואחר זמן טען שמעון פרעתי לראובן שלא בפני לוי אומר אני דלוי פטר בלא שבועה וראייתי מפ' גט פשוט (בבא בתרא ד' קעד.) גבי ההוא דיינא דאחתא למלוה לנכסי דלוה מקמי דלודעי ללוה סלקי' רב נחמן וכו' משום דנכסי דאינש אינן ערבין בי' ותנא לא יפרע מן הערב תחילה וכן בפ' יש בכור (בכורות ד' מח.) אמילתא אחריתא מדמי אינש לנכסי לערב אלמא דלכל מילי דמי ניכסי דאינש לערב א\"כ אף אנו נאמנים כי היכי דטעין הלוה פרעתי לא נחתינן לנכסי' ה\"נ תו לא מחייבינין לי' לשלומי וא\"ת א\"כ ערב דנקטי' לי' למאי י\"ל לענין זה דאי לית לי' ללוה נכסי לשלומי יגבה מן הערב אבל אי טעין הלוה פרעתי שלא בפני הערב פטור בלא שבועה דטענת שמא היא לגבי דידי' וכל מה שכתבתי שיש לשמעון להחזיר המעות לאלמנה וליורש אם רוצים לפוטרו מן הגוי היינו אם רוצים לסלק את הגוי מכל וכל אבל אם אינם רוצים לסלק את הגוי מכל וכל ממנו לגמרי אלא בכדי שיעור דמי הסוס של עכשיו ובזה אין הגוי מסתלק אז אפי' תינוקות של בית רבן יודעין שלא יחזיר להם המעות אלא יתפשם עד שיפדה עצמו בהם מן הגוי מכל וכל שהרי הוא נתנם בידו למשכן לפדות עצמו מן הגוי דאטו מאן דאוזפי לחברי' אלפא זוזי ואנח לי' מגלא עילוי' מי מצי א\"ל אהדר לי קתא ויהיבנא לי' שויו דבר פשוט דאידך מצי מעכבא ומצי א\"ל לא מהדרנא לך עד דמפרענא מכל וכל ה\"נ עירבון הם בידו ויעשה בהם הטוב שיכול עד שירויח כ\"כ שיסתלק הגוי מכל וכל ואי איכא מותר על כדי כל החוב בזה כתבתי שיחזיר להם ומה שכתבתי שיכול לתפוס אותם בשביל שכירות או בשביל אחר ודאי כן הוא ומה שאתה אומר דהויא תפיסה לאחר מיתה ותפיסה לאחר מיתה לאו כלום (כתובות ד' פ\"ה.) לא צהריתו דה\"מ בימיהם דמטלטלי לא מישתעבדא לבע\"ח ולכתובה אלא א\"כ תפסם ב\"ח מחיים לפי שבאותה שעה גבי מיני' דידי' דאפי' מגלימא דעל כתפי' מהני תפיסה בההיא שעתא למיגבי אפי' לאחר מיתה אבל בזמן הזה שתיקנו הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבע\"ח וכתובה מהניא אפי' לאחר מיתה וכן כתב רב אלפס פ' הכותב וז\"ל (שם) גבי ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי כו' עד הויא תפיסה דלאחר מיתה ולא כלום היא מטלטלי דיתמי לב\"ח לא משתעבדי וכיון דלא תפסה מחיים קם לי' ברשות יורשין והדין דינא דגמ' אבל השתא תקינו רבנן דמתיבתא למיגבי לבע\"ח ממטלטלין דיתמי עכ\"ל. א\"כ ש\"מ דמהניא תפיסה דלאחר מיתה בזמן הזה כמו מחיים הלכך מהימן לומר וכך חייב לי ובשביל זה תופסו עכשיו במיגו דאי בעי אמר לית לכו גבאי מידי או החזרתי לאביהם ומה שאתם אומרים שהוא מיגו למפרע זה אינו אלא דלא דמי כלל לההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי דלא מהימנא למימר בלא סהדי תבעינהו מינאי מחיים ולא יהביתי להו משום דבטענה קמייתא דאמר' מחיים תפיסנא פי' הוא הפקידם אצלי בידי ולאחר שבאו לידי בתורת פיקדון נתתי לדעתי לתפוס אותם עבור חובי שלא אחזיר לו עד שיפרעני לית בי' מששא דאפי' אם אמת כדברי' דנתנה דעתה מחיים לעכבם בחובה לאו תפיסה היא כל כמה דלא תבעינהו מיני' ולא יהבי' לי' א\"כ כי הדר בעינא מיני' מיתבעינהו מנך מחיים ולא יהבתינהו לי' לא מהימנת בלא סהדי מאי טעמא משום דליכא מיגו שהרי בשעה שאמרה עכשיו תבעתינהו מינאי ולא יהבתינהו לי' היא צריכה לטעון כך כי אין לה שום טענה אחרת שתוכל להועיל לה כי אם זה דהא לקוחין הם בידי לא מצי אמרה שכבר הודתה דאינם לקוחין אלא מחיים תפסינם בתורת משכון וכל טענה גרוע כזו כמו שאין לה מיגו ולא מהימנא נמי במיגו דאי בעינא טענה מעיקרא לקוחים הם בידי קודם שהודתה דמחיים תפסה דזהו כמיגו למפרע. וקל להבין. והא מילתא דלא שייך הכא כלל דמעיקרא טענה מעלייתא שהי' משכון בידו מראובן עבור חוב זה וכסבור הי' שלא הי' יכול להספיק לפרוע בו אפי' חוב זה ע\"כ לא גילה בדעתו שהי' לו יותר אין זה כלל חוזר וטוען ולית דין צריך בושש. ונחת רוח עשיתי לבעלי לא שייך כלל אלא במכירת קרקע המשועבדת לכתובתה דאלו מחיים מצי אמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה ע\"כ את מוחה לגבות מהן אבל בערבות היתה יכולה למחות כמו במכירת נכסי מלוג דלא שייך נחת רוח כדאי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' נ'.). ושלום כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך זלה\"ה: "
],
[
" על אודות ראובן ושמעון אשר נגשו לדין וטענו ראובן לשמעון כסף של יתומים הלויתיך למחצית שכר וכבר עברו שנתיים החזירהו לי כי כשהלויתיך הכסף היית עשיר ועתה מתיירא אני שמא תפסיד ליתומים ושמעון משיב זקינם של יתומים הלוני כסף למחצית שכר ואמם של היתומים וכך התנינו בשעת נתינת המעות שלא להחזיר עד דגדלו היתומים ויזדווגו יחד ואפי' אם נותני המעות רוצים לחזור בהם והנה מת זקן היתומים והיורשים תובעים הכסף ושמעון אקום בהימנותי כאשר צוני זקן היתומים עד שיגדלו היתומים ומה שאמרת איני עשיר אדרבה אני עשיר יותר מאז כי אז לא הי' לי קרקע ועתה יש לי קרקע וגם יש לי משלי: ",
"תשובה ברשות רבותי אני דן אם זקן של היתומים ואמם לא היו אפטרופסי' לא שמינו' אבי היתומים ולא ב\"ד ולא יתומים הסמוכים אצל בעל הבית הוו א\"כ מאי דעתייהו שלא היו משתדלין בשל היתומים ואין במעשיהם כלום וצריך להחזיר שמעון מה שבידו משל היתומים כיון שהוא מודה שידוע לו שמעות של יתומים הן ואפי' אם מינום אבי יתומים או ב\"ד או יתומים שסמכו אצלו מ\"מ כיון שהלוו מעות של יתומים בלא משכון למחצית שכר על ב\"ד לסלקם מאפטרופסות שלהם כיון ששינו מהאי דאמור רבנן פ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ע'.) הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו בדקינן גברא דאית לי' דהבא פריכא עד ואי לא משכח גברא דאית לי' דהבא פריכא בדקינן גברא דמשופין נכסי' ומהימן וציית דינא ולא מקבל עלי' שמתא דרבנן ויהבי לי' ב\"ד ודוקא קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל למחצית שכר לא אע\"פ שנתכוון להרויח ליתומים שהלוה למחצית שכר מ\"מ כיון שיכולין לבא לידי הפסד אם יהא הפסד אז יהי' היתומים פלגא בהפסד אפי' אפטרופס רשאי לחוב ע\"מ לזכות כדאי' פ' הניזקין (גיטין ד' נב.) וכל האפטרופס המשנ' ממה שאמרו חכמים אפטרופס המפסיד קרינן לי' ומסלקין לי' בלא אתרייתא וכיון דשמעון מודה שבא לידו מכח זקנם ואמם של היתומים והם מסרו לו שלא כדין לא עדיף מגברא דאתי מיני' דאלו הי' עדיין ביד הזקן והאם הוה מסלקינן להו והשתא נמי נפיק ממונא מיד שמעון דדמי למכיר ספריו וכליו ביד אחר (ב\"ק ד' קי\"ד:) ועדיפא מיני' דהכא מודה שמעון דשל יתומים הן ושלא כדין באו לידו אף לפי דבריו ודמי נמי לגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה (שם ד' קיא:) כ\"ש בנכס' יתומים שר\"ג ובית דינו אביהן של יתומים (גיטין ד' ל\"ז.) וכאלו תפסי לי' בי דינא. ועוד יש לי ראי' לנדון זה מדאמר פ' האש' שנפלו (ד' פ'.) בעל (היתומים) שהוריד אריסים תחתיו כו' עד אי אריס איסתלק לי' בעל איסתלקו להו ואי בעל לאו אריס הוא ארעא לאריסי קיימא ה\"נ בעל אריס הוא דאי לא הי' שמעון נוטלם הי' הזקן נוטלם בעצמו וקרוב לשכר ורחוק מהפסד וכי איסתלק הזקן לפי שפשע בשל יתומים בכמה פשיעות שהלוום למחצית שכר והפסד גם שהלוום בלי עדים ובלא שטר איסתלק נמי שמעון ועוד אפי' אי לא בעית לדמויי לבעל אריס הוא אע\"ג דדמי לגמרי מ\"מ הכא לא שייך למימר ארעא לאריס קיימא ובלא איהו מלוים המעות למחצית שכר והפסד ובלא עדים ובלא שטר. ועוד אע\"ג דאמר תלמודא ארעא לאריס קיימא היינו לענין זה שיטלו האריסים כדין אריס בשבח ופירי בשנים שכבר עברו אבל מיכן ולהבא צריכים להסתלק דאטו אם הורידו להיות אריסים עולמות לא מסלקינן לה ה\"נ וקל להבין ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה: "
],
[
"על ראובן שקנה חפץ אחד משמעון וא\"ל בכמה תתן א\"ל בכך וכך וזה אומר בפחות תן לי ולמחרתו בא ראובן ומשך את החפץ ועתה אומר ראובן שעל זה סמך ומשך את החפץ ליקחנו בדמים שאמרתי לך ושמעון אומר לא כי אדרבה תן לי כמו שאמרתי כי עלכן שתקתי כשמשכת כי אמרתי שנתרצית לקחתו בדמים שקצבתי לך הדין עם מי נ\"ל דחזינן אם הלוקח היה להוט לקנות והתחיל אח\"כ לתבוע החפץ מן השוכר אמרינן דודאי אדעתא דמוכר משך ואם המוכר התחיל לדבר תחילה ותבע את הלוקח אמרינן דודאי אדעתא דלוקח שתק והניחו למשוך וראיה מתוספתא פ' שני דקידושין דתניא התם זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלכו לבתיהן ואח\"כ תבעו זה את זה אם הלוקח תובע את המוכר יעשו דברי המוכר ואם המוכר תובע את הלוקח יעשו דברי הלוקח ויש אומרים שהדין עם דכיון שהחפץ היה מתחילה בודאי של המוכר אע\"ג דהוי השתא ביד הלוקח מיקרי לוקח המוציא מחבירו עליו הראי' וראיה מפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"ג:) בגמ' לא כתב בה שכיב מרע מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידו בלי ראי' ד\"ר יעקב משמע אעפ\"י שהם תפסום ומוחזקין בממון ור' נתן לא פליג אהך סברא אלא משום דבתר השתא אזלינן ואין נ\"ל. שמריה בר' מרדכי נ\"ע: "
],
[
"כל תענית שלא קיבל עליו מבע\"י לאו שמי' תענית (תענית דף י\"ב.) ואי יתיב מאי אמר רבה בר שילא דמי למפוחא מלי זיקא ופליגי התם אימת מקבל לה רב אמר במנחה ושמואל אמר בתפילת המנחה ומסיק רב יוסי כוותי' דשמואל מיסתברא. ותימא שכמה בני אדם מתענים אע\"פ שלא קיבלו לא במנחה ולא בתפלת המנחה ונר' לר' אלחנן ז\"ל דכיון שגמרו בלבם אתמול חל נדרם ושפיר מתפללין תפלת תענית אע\"פ שלא הוציאו בפיהם דאמ' במס' שבועות (דף כ\"ו:) לענין שבועה אלא דכתיב לבטא בשפתים הויא בלב שבועה גמורה וגבי נדר כתיב כל נדיב לב ואע\"ג דאמר התם גבי שבועה ונגמור מיני' דנדיב לב ומשני משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כא' וכו' ולמ\"ד מלמדין חולין מקדשים לא גמרינן מ\"מ דוקא שבועה לא יליף מיני' אבל כל עניני נדרים מסתברא דהוי בכלל נדיב לב דדריש התם מוציא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת\"ל כל נדיב לב ומפיק נדר של צדקה משם וה\"ה נמי נדר של תענית והא דמצריך לקבלה במנחה יש לו לכתחילה לעשות כן: "
],
[
"ומה ששאל אם בעל קרי אסור בתפילין. דע כי כתב ה\"ר יהודה בר' ברזילי בהלכות בעל קרי שנשאל לקדמונים וזה לשונו וששאלת יכול אדם להניח תפילין לאחר ששימש מיטתו או לאו כך ראינו שאם יכול לשמור את עצמו שלא יתלכלך בטומאה יודע לכוון מקום טומאה רוחץ מקום טומאה ודיו ומניח תפילין ואל יבטל מתפילין היום ואמר הר' יהודה בן ברזי לאי ז\"ל דברים רחוקין הן ואין לסמוך עליהם שאין טומאת מגע בזמן הזה ובמקום שצריך טבילה אין רחיצת אבר א' אינה מועלת לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים אלא לכהנים בזמן שבהמ\"ק קיים דכתיב בהו ורחצו ידיהם ורגליהם אבל דינא דבעל קרי ומשמשי מיטות מותרים בדברי תורה ואסורים בתפלה ה\"נ מותר בעל קרי ומשמש מיטתו לגבי תפילין ואע\"ג דאסורים לגבי תפלה לפי שאין טומאת מגע בזמן הזה ואין צריך רחיצה אלא לנקות בעלמא חזי לן האי סברא מהאי דגמ' פ\"ב דסוכה (דף' כ\"ו:) הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח בלילה חולץ ואינו מניח ד\"ר נתן ר' יוסי אומר הילדים לעולם אין חולצין מפני שרגילין בטומאה ומקשה ע\"ז בגמ' לימא קסבר ר' יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין ואמר אביי בילדים ונשותיהם עמהם עסקינן שמא יבאו לידי הרגל עבירה ומדמקשה לימא קסבר ר' יוסי וכו' ודחה אביי משום חשש שיבאו מכלל שדבר ברור לבעל התלמוד שבעל קרי מותר בתפילין ופי' שמא יבאו לידי הרגל עבירה לשמש מיטתם בתפילין שהוא אסור כדגר' בהדיא (ברכות דף כ\"ה:) בית שיש בו ס\"ת ותפילין אסור לשמש בו את המיטה וכו' וכל האי דשקיל וטרי לענין בע\"ק ותפילין לא איצטריך לי' אלא לפרושי גמרא דליכא השתא מאן דקבע תפילין אלא בעידן צלותא בלחוד אפילו בעידן צלותא פושעים במצוה זו רובא דעלמא ומאן דטביל לתפילין ודאי טביל לכל מילי. עכ\"ל ה\"ר יהודה בר' ברזילו ז\"ל: "
],
[
"ומה ששאלתם תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים (שבת דף מט.) כתב ה\"ר יהודה ז\"ל בר ברזילאי ז\"ל בהלכות תפילין שאילו קמי' דרב יהודאי ז\"ל לענין תפילין ואמר כך שנו חכמים כל הקורא ק\"ש בלי תפילין מלכותו חסירה ועוד שנו חכמים (מנחות דף מ\"ד.) כל שאינו מניח תפילין עובר בה' לאוין עוד שנו חכמים (ברכות דף מ\"ז:) איזהו ע\"ה כל שאינו מניח תפילין מפני שהוקש' כל התור' כולה לתפילין (קדושין דל\"ה.) דכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך כל המניח תפילין כאילו קיים כל התורה כולה שקיבל עליו עול מלכות שמים שלימה ועוד אמר מר (יציאת מצרים) דכתב רחמנא גבי תפילין למה לי (שם דף ל\"ז:) דכתיב והיה כי יביאך וכתיב בפרשה והיה לאות על ידיך אמר ה\"ק עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ ותזכה לחיי עולם הבא ואם בא אדם לומר לך תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים (שבת דף מ\"ט.) כך פירשו חכמים בד\"א בשעת השמד שגזרו כל המניח תפילין ינקרו את מוחו ואמרו חכמים כל היודע בעצמו שהוא צדיק גמור כאלישע בעל כנפים שעשו לו נס מן השמים בשעת השמד ימסור עצמו למות ויניח תפילין ואם לאו אל יניח תפילין ואל יביא עצמו לידי סכנה שאם אי אתה אומר כן ס\"ת גדול ומקודש שיש בו כמה פרשיות והיא שלם ואתה פותח וקורא בו תפילין שצריכין גוף נקי שהן כנרתיק שלהן ק\"ש שהיה בתוכה בתפילין על אחת כמה וכמה שצריכין גוף נקי ואסור לקרות ק\"ש או להוציא אותו בפה אלא א\"כ גוף נקי שכן אתה למד שלא שנו חכמים תפילין צריכין גוף נקי אלא בשעת השמד ועוד שנו חכמים (סוכה מ\"ב.) קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב ליקח לו תפילין כדי לחנכו במצות וכ\"ש בן י\"ג שנה שחייב במצות תפילין וכל הפושע במצות תפילין דנין אותו בגיהנם י\"ב חידש שכך שנו חכמים (ר\"ה י\"ז.) פושעי ישראל יורדין לגיהנם ונידונין י\"ב חדשים ומאי נינהו פושעי ישראל קרקפתא דלא מנח תפילי ועוד שנו חכמים ליום הדין אם עונות שפשע בכף מאזנים ועון שפשע ולא הניח תפילין מכרעת היא ואם היה זהיר במצות תפילין כף של זכיות מכרעת שאין לך מצות עשה שבתורה גדול מתפילין שהוקשה כל התורה כולה שנאמר למען תהיה תורת י\"י בפיך: "
],
[
"מה שהקשית דפ\"ק דשבת (דף י'.) אמרינן דבמנחה לא שכיחא שכרות ובתענית (דף כ\"ו:) אמרינן דבמנחה שכיחא שכרות כך תירצו רבותינו האי בדיני' והאי בדיני' דלגבי תפלה לא אמרינן דמתפלל אסור כיון שאם שתה הימנו בענין שלא יהא שתוי מותר להתפלל אפי' לכתחילה ואפילו הוה שתוי אמרינן שאם התפלל תפלתו תחלה להכי אמר במס' שבת פ\"ק שאם התחילו לאכול סמוך למנחה אין מפסיקין ואמרינן משום דלא שכיחא שכרות דביום אין אדם קובע עצמו על היין שיהיה שתוי אבל הא דאמר במס' תענית מנחה דכל יומא שכיחא שכרות לית בה נשיאת כפים משום דמשמע כהן ששתה אפילו פחות מרביעית הלוג אסור בנשיאת כפים דהכי אמר ריב\"ל משום בר קפרא (תענית שם) למה נסמכה פ' כהן לפרשת נזיר לומר לך מה נזיר אסור (לשרות פתו) ביין אף כהן מברך אסור ביין כל שהו לכך אמרינן בי' מנחה דשכיחא שכרות שהרי אדם מצוי לשתות יין כל היום. משולם בר' יעקב ז\"ל: "
],
[
" וששאלת על ראובן שמת והניח אלמנה ושתי בנות ואחת מן הבנות נשואה ומתה אחר אבי' ואח\"כ מתה האלמנה קודם שנשבעה על כתובתה והבת שנשארה מחזקת בכל הנכסים ובעל הבת שמתה תובע חצי הנכסים לפי כשמת חמיו ירשוהו אשתו ואחותה והוא יורש חצי של אשתו לא ידענא מאי מספקא לך דהא ממ\"נ זכה הבעל בחצי הנכסים אי הילכתא כרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו (שבועות דף מ\"ז.) א\"כ שקיל פלגא מחמת ירושה שאשתו ואחותה ירשו את אביהן כשמת וקשקיל איהו מנתה דידי' מכח שירש אשתו ואין לומר כיון שבחיי אשתו היה משועבד לכתובת האלמנה ולמזונותיה הוה לי ואין הבעל נוטל בראוי (ב\"ב דף קכ\"ה:) דהא ליתא דכה\"נ לא מיקרי ראוי דא\"כ בטלת ירושת בנו הבכור דאין לך מני אלף דאין עליו כתובת אשה ובע\"ח ומזון האשה והבנות אלא ודאי כל כה\"ג לא מיקרי ראוי כיון דמחוסר גוביינא וא\"כ הלכתא כר' אלעזר דאמר יורשים נשבעין ונוטלין איהו נמי שקיל פלגא דהא לר' אלעזר דאמר יורשים נשבעין שבועת יורשין ונוטלין מ\"כ לאו דוקא יורשים אלא כל הבאים ברשותם כגון לקוחות או כגון זה כדמשמע בהדיא ס\"פ כל הנשבעין (שבועות דף מ\"ח.) ועוד איהו נמי בכלל יורשים הוה דמה לי יורשיה ומ\"ל יורשי יורשיה והא קיי\"ל (ב\"ב דף קטו.) דבן הבן ובן בן הבן אפי' עד מאה דורות הרי הוא כבן וא\"כ אם באת החיה ליטול בשבועת יורשין מכח אמה איהו נמי משתבע שבועת יורשין ויטול מכח אשתו את ירושתה מכח אמה וכיון דהכי הוא ממ\"נ הרי הוא כיוצא בה של הבת החיה לישקול כל חד וחד מינייהו פלגא בנכסי' בלא שבועה כי שבועה זו מה טיבה כיון דליכא מאן דטעין אלא איהו והבת וטענת של זכות שניהם שוה ובהדיא אמרינן פ' נערה (כתובות דף מ\"ט:) ובס\"פ יש נוחלין (בבא בתרא דף קל\"ט.) מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנותו ניזונית מנכסיו ניסת הבת אלמנתו ניזונית מנכסיו מתה הבת אלמנתו ניזונית מנכסיו אלמא נכסים בחזקתן קיימי אף לאחר שמתה אשתו אלא שצריך לזון את האלמנה ולא קיימי נכסי בחזקת שאר יורשין הבעל וא\"כ כי מתה האלמנה אח\"כ פקע החיוב של מזונותי' וקיימי כל נכסי בחזקת בעל הבית לגמרי. וקל להבין: "
],
[
"בקצרה אשיבך כי מי שהוא בעל ברית מותר להחליף בגדיו ביום המילה תוך ל' יום דמה שנהגו שלא להחליף תוך ל' אפי' בכלים ישנים מנהג בעלמא הוא דלא אסרו אלא חדשים ולבנים (מ\"ק כב:) ואין לחוש על המנהג במקום מצוה וברחיצה נמי ביום המילה לפני המילה מותר דלאחר ז' כל אדם מותר לרחוץ אלא מהלכות מדינה נהגו העם מאליהן שלא לרחוץ תוך ל' ובמקום מצוה מותר וגדולה מזו קבלתי שפעם א' חל ת\"ב בשבת ונדחה עד למחרתו ואירע מילה בת\"ב ולעת ערב רחץ רבי' יעב\"ץ הלוי שהיה בעל ברית ולא השלים תעניתו מפני שיום טוב שלו הייתה וראייתו מר' אלעזר בר' צרוק ס\"פ בכל מערבין (עירובין ד' מ\"א.) וע\"ש: "
],
[
"אמנם לסעודה ודאי אסור ליכנס כדאיתא פ' אלו מגלחין (מועד קטן ד' כב:) ועל כל המתים אינו נכנס לבית המשתה עד ל' יום ולשמחת מריעות שרי לאלתר מכלל דלסעודת מצוה עד ל' יום והא דבמס' שמחות (פ\"ט) משמע איפכא דקתני התם על כל המתים אסור ליכנס לבית שמחה עד ל' יום על אביו ועל אמו עד י\"ב חודש אלא א\"כ היתה לשם שמים אלמא דסעודת שמחת מצוה שרי טפי מסעודת מריעות תירץ רבי' אברהם בר דוד דהתם מיירי דעיקר השמחה תלוי' בו כגון משיא יתום ויתומה עני ועניה ועושה יציאת הנשואין משלו ההוא מותר על אביו ועל אמו תוך י\"ב חודש בתר ל' יום אבל בתוך ל' על כל המתים אסור כדתניא התם כל ל' יום לנשואין אע\"ג דעיקר השמחה תלוי בו שהוא בעצמו חתן וכ\"ש לשמחת נשואין של אחרים שהוא אינו עיקר בעל השמחה אסור על אביו ועל אמו עד שנים עשר חודש ועל שאר מתים שלשים יום בכל מיני סעודת שמחה אסור כדפרי': "
],
[
"אבל שמחת מריעות שרי אפי' תוך ל' וכדמוקי לה במועד קטן (ד' כב:) בפורעניתא אבל לא ברשיותא וחתני יבא שם בע\"ש ויכרות עמך ברית חדשה שלא תמוט ואתה וכל אשר לך שלום כנפש מאיר בר' ברוך שיחי': "
],
[
"וששאלת מכוקרן איני מכירם מאיזה מין הוא אך אמנם מוחזקני מפי קבלת רבותי שאין להתעטף בו דסדין בציצית הוא וזה אחד מו' דברים שהלכה כבית שמאי וב\"ש פוטרין סדין בציצית (מנחות ד' מ'.) אפי' במינו לעשות ציצית אפי' מפשתים ולהכי קתני פוטרין ולא קתני אוסרין כן פר\"ת (שם) אע\"פ שלפרש\"י דוקא ציצית של צמר אין להטיל אבל פשתים שרי יש להחמיר כפר\"ת ואפי' אין בהם פשתים כיון דאינו ניכר לכל אדם אם פשתן הוא אם מין אחר הוא יש להחמיר מפני מראית העין כדאשכחנא כה\"ג פרק בתרא דכלאים (פ\"ט מ\"ב.) השיראים והכלך אין בהם משום כלאים אבל אסורים מפני מראית העין: "
],
[
"ויין של מינים וקראים שאינם מאמינים בדברי חכמים אע\"פ שאינם משומדים לע\"ז יינם יין נסך לפי שאינם מקפידים על מגע גוי כדאשכחינן פ' בתרא דע\"ז (ד' ס\"ט.) דאפי' המטהר חמריו ופועליו ואם אמר להם ואני אבא אחריכם כיון שהעלים עיניו טהרותיו טמאות משום דאין הארץ מקפיד על מגע גוי: "
],
[
"ועל שכיב מרע שחילק נכסיו שלא בפני אשתו תנו לבני כך וכך תנו לצדקה כך וכך לאחותי כך וכך וכששמעה אמרה איני רצוני לתת לאחותי ולצדקה כאשר יכולה היא לעכב כיון דהנכסים משועבדים לכתובתה אפי' קדושת דמיהן אינו מפקיע מידי שעבוד כ\"ש צדקה שהיא לעניים שאינה מפקעת מידי שעבוד לפרש\"י (גיטין ד' מ':) דמפליג בין קדושת דמים לקדושת הגוף גבי הקדש חמץ ושיחרור ואף לפר\"ת דלא מפליג בין מקרקעי למטלטלי דמטלטלי דמיחסרא גוביינא מפקיעין מידי שעבוד מודה הוא דלא מפקעי שעבוד של אשה דאלמוה רבנן לשעבודא דאיתתא כי היכי דאלמוה לשעבודי' דבעל בפ' אע\"פ (כתובות ד' נט.) וכן מוכח מדפריך בריש פ' המדיר (כתובות ד' ע'.) וכיון דמשעבד לה היכי מצי מדיר לה ולא משני שאני קונמות דמפקעי מידי שעבוד אלמא דאפי' קונמות דכקדושת הגוף דמי ולא מפקעי שיעבוד דאיתתא כ\"ש צדקה וכן כתב ר\"ת דאלמוה רבנן לשעבודא דניזק כדמוכח פ' המניח (בבא קמא ד' ל\"ג:) וכן אלמוה שיעבודא דב\"ח והאשה היא צריכה לישבע לעניים דאין לה מותר על כתובתה: "
],
[
"ואותו היהודי שגנב לעכו\"ם סוס וחייבוהו להשבע במעמד שאר היהודים ויודעים שהוא נשבע לשקר יאמרו אין אנו רוצים לשמוע שבועה זו ומצוה רבה לפשר במקצת עם העכו\"ם ויטלו ממנו בע\"כ דלא גרע ממי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס דנותנים לו דרך הלואה וחוזרים ונפרעין ממנו (כתובות ד' ס\"ז:) ואפי' מחיים הי' ראוי לגבות ממנו אי לאו משום דתו לא שקיל וההיא חששא דתו לא שקיל לא שייכא הכא וגדולה מזו אמרינן פ\"ק דקדושין (ד' י\"ח.) גבי אמה עברי' דמפדין אותה בע\"כ דאב וכן עבד עברי הוה כפינן לבני משפחתו לפדותו אי לאו דכל יומא אמר איזל ואיזבין נפשי כ\"ש הכא דכפינן לי' לגופי' כיון דיש לו שלא יתחלל שם שמים על ידו ואין מקיפין לחילול השם. (קידושין ד' מ'.): "
],
[
"ומעות של צדקה אסור להלוותן בריבית בין היכי דקייץ להו לעניים בין היכי דלא קייץ להו מדאיצטריך ס\"פ החובל (בבא קמא ד' צג.) למעוטי מלשמור ולא לחלק לעניים ולא ממעטי לי' מרעהו קרינן בהו במעות עניים וא\"כ קרי בהו נמי אחיך וגבי רבית כתיב לא תשיך לאחיך ובעצמי יש לי צדקה ואיני מלוה אותם בריבית אלא למחצית שכר ומה ששמעת בשמי שמותר למי שנותן צדקה לומר אני נותן להקדש לכן מותר להלוותם בריבית ומותר לכתחילה לעשות ויחלל על שוה פרוטה וישליך לנהר עכ\"ל לא יצא דבר זה מפי מעולם ואפי' איני מבין אותו לשון שכתבת שאמרו לך משמי. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי': "
],
[
"על מעות היתומים הא אמרינן בהדיא פ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ע'.) הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו בדקי להו גברא דמשפו נכסי' ומהימן ושמע דינא דאורייתא ולא מקבל שמתא דרבנן ויהיבנא להו ניהלי' קרוב לשכר ורחוק להפסד כי היכי דלא ליכלי קרנא וכ\"ש במקום שמשכינין בתים ושדות וכרמים דהארץ לעולם עומדת והכסף לפעמים תם והאמרינן פ' הניזקין (גיטין ד' נ\"ב.) דאפטרופסין מוכרין עבדים וכו' וה\"ה דלוקחים בכספים שדות אלא משום הכי דנקיט רשב\"ג עבדים דכספים פירא וקרקעות קרנא וקרנא עדיף מפירא כדאי' נמי פ' האשה (כתובות ד' ע\"ט.) נפלו לה כספים ילקח בהם קרקע וכו' כ\"ש היכא דאיכא תרתי דאחריותייהו דיתמי אמקרקעי ואפי' משתדפי אכתי אסמכתייהו על הלוים וכיון דמשפו נכסייהו ולא מקבלי עלייהו שמתא דרבנן עבדינן ליתמי דלא ליכלי קרנא ויהבי להו בי דינא ניהלייהו קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל בריבית קצוצה לא דיתמי דאכלי דלאו דידהו ניזלו בתר שיבקייהו (ב\"מ שם.) וישלישו שטר ביד נאמן או ביד מי שהפקידו המעות בידו מכח שמינוהו אביהן ואין לסלקו כיון דלא מפסדי להו. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי': "
],
[
"ועל אדם שהתנה עם בניו הראשונים קודם שנשא את אשתו שני' שכל בנים שיוולדו לו מאשתו שנייה ירשו בשוה חלקם עם הראשונים ולא נולד לו כי אם בת אתת והתנאי היה בעדים אם תקח הבת בשוה להם אם לאו אם זה נקרא אומדן דעתא או לא נ\"ל דזו אינה צריכה לפנים חדא דבת אינה בכלל בנים כדתנן בפ' הריני נזיר מן הגרוגרות (דף י\"ב:) כשיהיה לי בן וילדה בת טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר ועוד אפי' את\"ל דכה\"ג לא שייך אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כמו שהבאתי ראי' מפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל\"א.) דדחי שאני הכא דמפיק להו בלשון יירתון ופי' רש\"י כיון דלא מקני להו מהשתא מידי אלא כשימות ואז יורשים הם כבר בעולם לא מיקרי דבר שלא בא לעולם ה\"מ בן בין הבנים אבל בת בין הבנים ואמר בלשון ירושה לא אמר כלום אפי' כשהבת בעולם בשעת אמירה כדתנ' פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל.) האומר בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר לא כלום ור' יוחנן בן ברוקא לא פליג עלי' אלא בבן בין הבנים אבל בבת בין הבנים לא פליג ושכתבתם שהיה מחזיר לפני מיתתו אחר עדים להוריש לבת ומת פתאום אין כאן בית מיחוש דבר פשוט הוא שלא זכתה הבת בכלום: "
],
[
"ועל הפרנסה אי ממטלטלי בהא כל אפין שוין דממקרקעי ולא ממטלטלי כפיסקא דרבא (כתובות ד' ס\"ט:) ממקרקעי ולא ממטלטלי ואע\"ג דתקינו רבנן סבוראי כתובה ותנאי כתובה ממטלטלי פרנסה אינה כתובה כדאי' פ' מציאת האשה (כתובות ד' ס\"ח:) וכדקיימא קיימא ממקרקעי ולא ממטלטלא וכ\"ש דמזונות דלא: "
],
[
" ועל מי שנתחייב שבועה לחבירו וראה שכנגדו שרוצה לגלגל עליו שבועה ממקום אחר ואמר הריני משלם ואיני נשבע אם בע\"כ ישלם הכל או ישבע על הכל נ\"ל דאין נפקותא בכך בזמן הזה דעל כל דבר נשבעין לכל הפחות שבועה דרבנן אף על הקרקעות וכופר הכל א\"כ מה שהוא רוצה לשלם ישלם וישבע על השאר אבל קודם שנתקנה שבועת היסת על הקרקעות וכופר הכל כההיא דירושלמי ומשמע בירושלמי דממפקיד (הל' א') דאיכא פלוגתא בהא דאמר הריני נשבע ראה אותה מגלגלין חזר ואמר הריני משלם חוששין פי' חוששין לרמאות שבא לפטור מן השבועה על שאר התביעות הילכך או ישבע על הכל או ישלם הכל והכי סבירא לי' לר' זירא בירושלמי דפ' כל הנשבעין (הל' ח') ור' אסי פליג עלי' ואמר לא חייבתו תורה שבועה להחמיר עליו אלא להקל עליו שאם ירצה לשלם ישלם פי' ודכיון שרוצה לשלם אין כאן חיוב שבועה ולא ישבע על השאר א\"כ פלוגתא היא כדפי': "
],
[
" וששאלת על האפטרופוס שמינוהו אבי יתומים כו' ר\"ח ורב אלפס פסקו בפ' הניזקין (גיטין ד' נב:) כאבא שאול וכן הוא דמינוהו אבי יתומים לא ישבע ובעל העיטור כתב אי איכא סהדי דמפסיד בנכסי' קצת אפי' מינוהו אבי יתומים ישבע כיון דמסלקין לי' משבעינן לי' נמי: "
],
[
" וששאלתם אם יוכל להשביעו שכן הוא כדבריו שמינוהו אבי יתומים נ\"ל דאי ליכא סהדי שמינוהו אבי יתומים ב\"ד אביהן ש\"י הן (גיטין דל\"ז.) אפי' נשבע לא ינחוהו להתעסק בנכסים אי לא מהימן להו לבי דינא ומסלקינין לי' עד שיביא ראי' שמינוהו אבי יתומים אבל בשבועה היאך ירד להחזיק בנכסי יתומים וגדילה מזו כתב בעל העיטור דנר' לו פלוגתא דרבי ורשב\"ג (גיטין ד' נב:) דר' אמר צריך לחשוב עמהן באחרונה ורשב\"ג אמר אין צריך לחשוב דפליגי באבא שאול ורבנן דר' אמר צריך לחשוב באפוטרופס שמינוהו ב\"ד ס\"ל דא' לא ישבע הלכך צריך לחשב לכל הפחות עמהן באחרונה ורשב\"ג כאבא שאול דאמר ישבע וסיום דבריו הלכך מינהו אבי יתומים דאיפסיקא הלכתא כאבא שאול צריך לחשוב עמהן כיון דלא ישבע וא\"כ כ\"ש שלא יניחוהו ב\"ד לירד בנכסי' בלא ראייה: "
],
[
" וששאלתם במילתא דאיכא פלוגתא דרבוותא אם יש לכם לעשות שודא נ\"ל דודאי לא עבדינן שודא אלא מי שהוא גדול הדור ומומחה לרבים. תדע דבס' פ' מי שהיה נשוי (כתובות ד' צד:) דא\"ל רב נחמן לר' ששת מאי טעמא עבד מר א\"ל שודא א\"ל אנן למי ניעבד הכי שודא א\"ל חרא דאנא דיינא ומר לאו דיינא וכו' אלמא דר' ששת לא הוי מצי למיעבד שודא אלא אמר רב נחמן דיין מומחה והילכתא כוותי' בדיני ועוד דלא עבדו שודא אלא היכי דאתמר בהדיא בגמ' והיכא דלא איתמר המוציא מחבירו עליו הראי': "
],
[
" וששאלתם שטר שכתבו ראובן ואשתו לבן אשתו וכתב בו יתנו לו לבנינו נ\"ל דלישנא מעליא הוא שהרי המגדל יתום בתוך ביתו כאלו ילדו (סנה' ד' כ':) או אם ראובן כתב לחמותו ותנו לאמי פלונית בת פלו' לא מענא שטרא בהכי כיון דכתב בו פלו' בת פלו' מה בכך דמסיק שמה אמי דילמא משום דרחמי לי' כאם וטובא אשכחנא בכה\"ג ולשון חביבות הוא כמו בנו לדברי הקשיבה בתי הלא אבקש לך מנוח בעטרה שעטרה לו אמו ובלשון תלמוד אבא שאול בן אמא מרים (כתובות ד' פ\"ז.) אימא פלונית. (ברכות ד' ט\"ז:) ועוד כיון דהמגדל יתום בתוך ביתו מעל' עליו הכתוב כאלו ילדו ונקרא בנו אז גם היתום לקרותו אלוף נעורי אבי ולאשתו אמי ואין כאן בית מיחוש ועוד דבעל כאשתו (סנהדרין ד' כ\"ח:) קרינא בהו לא יומתו אבות על בנים: "
],
[
"וששאלת אלמנה שכתוב בכתובתה בסתם שכל מה שהכניסה לו תטול יתר על כתובתה ותפסה חפצים משל בעלה ואומרת שנתנם לה במתנה אי מהימנא לומר כן מיגו דאי בעי כך וכך הכנסתי לו ביתר על כתובתה לא מהימנא אחרי שלא נתפרש דיד בעל השטר על התחתונה (ב\"ב ד' קסו.): "
],
[
" ועל האלמנה שאינם רוצים לפרנס כל בני ביתה נ\"ל אם הי' לה שפחה בחיי בעלה גם עתה צריכים להעלות לה מזונות ולשפחתה כדאי' בפ' הנושא (כתובות ד' קג.) דמשתמשת במדור כדרך שנשתמש' בחיי בעל' בכרים וכסתו' וכלי זהב וכסף ותניא בתוספתא (כתובו' פ' י\"א.) ומשתמשת בעבדים ושפחות כדרך שנשתמשה בחיי בעלה ומה שקשה לך על דברי רבי' אב\"ן דגרס ושמואל אמר הלכה כאנשי יהוד' (כתובות ד' נד.) דשמואל קאמר לעיל התובעות כתובת' בב\"ד אין לה מזונו' (שם) מאי תליא בתביעות' בב\"ד הלא תלוי ביורשין הא לא קשיא כלל דילמא דנפ\"מ שהיורשין אינם כאן ואוכלת עד זמן שיבאו וירצו לסלקה אם תובעות כתובתה בב\"ד אין ב\"ד מניחים לה לאכול עוד ועוי\"ל דהא דאמרו אנשי יהודה עד שירצו היורשין היינו עד שירצו לתת לה כל כתובתה והיכא דליכא בנכסי המת כדי כל כתובתה מה שלפנינו והם רוצים לחזור ולחקור אם הניח אביהן מקרקעי או פקדון ביד אחרים ובתוך כך היא אוכלת ואם תובעת כתובתה שוב אינה אוכלת ויש נפקותא בכמה צדדין: "
],
[
" ועל האשה אודין לפניך דודאי זאת האשה עוברות על דת היא אחרי שיש עדים שעברה על החרם ועל השבועה דהוה לה נודרות ואינ' מקיימ' (כתובו' ד' ע\"ב.) ונהי דאיבעי' לן בפ' ארוס' (ד' כה.) בעוברות על דת אם רצה הבעל לקיימה יכול אינו יכול ולא איפשטא מ\"מ הא פשיטא דמצוה להוציא' כמו שפירש\"י בפ' המדיר ודבר פשוט הוא שבמקום מצוה לא תיקן רבי' גרשום מאור הגולה ז\"ל תקנתו על ידו לעכב שלא יעשה מצוה ואדרבה כשאינו מגרשה כשהיא עוברות על דת רשע מיקרי כדאיתא ס\"פ המגרש (גיטין דף צ'.) מידת אדם רשע שרואה את אשתו וראשה פרוע וטווה בשוק ורוחצות במקום שבני אדם רואים ומניחה ואינו מגרשה וזו מצוה מן התורה לגרשה ועוד אחרי שהביאה ריק אחד לגזם על בעלה אם יעשה לה דבר וגיזם לו להורגו ולא גרע ממקללת יולדיו בפניו לאבא שאול (כתובות דף ע\"ב.) והילכתא כוותי' וכ\"ש שמגזמת לו להורגו ועוד דחשיבא כמדברת עם כל אדם כדאמר פ' המדיר (דע\"ב:) בההי' ערבי' עד ר' עקיב' אמר בה מילתא ורבנן אמרי מדברת עם כל אדם וכו' כ\"ש זאת שבאתה עם אותו ריק שבשביל אהבתה גיזם לו להורגו מיהו כיון דלא התרה בה בעדים אינה יוצאה בלי כתובה דהא מסקינן בפ' ארוסה דעוברות על דת צריכה התראה (דף כ\"ה.) לענין להפסיד כתובתה ואפי' אם יש עדים שעברה על דת ואין עדים שהתרה בה וגם היא אומרת שלא התרה בה יכול לגרשה בע\"כ מיהו אחר שיגרשנה יצטרך ליתן לה כתובתה כיון דאמרה דלא התרה בה ועדי התראה נמי ליכא. מאיר בר ברוך שיחי': "
],
[
"מעיין הפתוח ההולכים לאט ונוח יזיקו מימי השילוח מורי ה\"ר יהודה שר הבידה ארי שבחבורה קידרת בהרים שידדת עמקי' אחריך קפצת על הגבעות ויעל יהודה על גוזזי מעות אחרי השבעם שבועת גילוח שיש בו השחתה שתים שהן ארבע רעות דל אינהו ודל שבועתייהו תקצץ ידם על טיבורם בפרוע פרעות וכמה דמים נשפכי על ידי אלה וכאלה פוסלי מטבעות היינו דאחרבינהו לאחינו יושבי צרפת והאי ועל זה נאמר אץ להעשיר לא ינקה וכ\"ש אלו שכבר נשבעו לעירונים בנטילת חפץ שלא לגזוז ויפה כתבת שלא לסמוך על דברים שבלב אלא גבי נודרין להורגין ולחרמין ולמוכס שאין לו קצבה (נדרים ד' כ\"ח.) דגזילא דמלכותא היא לאו דינא אבל אם יצוה המלך שלא לגזוז המטבע דין גמור ובלא ציווי המלך דין הוא ואין זה אונס ומסקינן לי' התם ואע\"ג דדברים שבלב אינם דברים אונס שאני אבל בלא אונס דברים שבלב הוי דברים וההיא דר' עקיבא במס' כלה יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא אביאך לחיי עולם הבא ונשבע ר\"ע בשפתיו וביטל בלבו אונס הוה שלא ירבו ממזרים בישראל והלכך אמרינן דברים שבלב אינם דברים אבל בעלמא לא ומדאשכחן דר' יוחנן גילה עובדא דצפידנא (יומא ד' פי' ד.) ואיצטרך תלמורא לשנויי דלה' אלקי ישראל לא מגלינא אבל לעמי' מגלינא ולא קאמר דנשבע בשפתיו וביטל בלבו ש\"מ לא סמכינן בכה\"ג אדברים שבלב ועוד דאיכא למיחש לחשדא דרגילת הוא להודע וקחשדי לי' הגוים לעובר על שבועתו ועוד אפי' יגלה להם שביטל בלבו כ\"ש דאיכא חשדא וחילול השם כי לא יאמינו עוד לשום שבועת יהודי ועוד דאיכא איסור גניבה וגזל דגזל הגוי אסור (ב\"ק קיג:) אפי' ישראל שנותן להם אלו מעות שגזרו וקא גרעי לענין נסכא ועוד שמכשיל את הרבים כשירגישו בהם כשיצאו מיד ישראל אחר אז יבא לידי סכנה ואי איישר חיל השואל והנשאל ימתחו על העמוד: "
],
[
" וששאלתם על דין מסור כתב רבי' משה בר' מיימון ז\"ל (פ\"ח מהל' חובל ומזיק הל' י\"א.) עשה המסיר אשר זמם יראה לי שאסור להורגו עכ\"ל. ונ\"ל דטעמי' הוי משום דמסור רודף הוא דאע\"נ דלא מחווי אלא ממונא דחברי' מחמרינן בי' טפי מהיכא דמזיק ממונא דחברי' איהו גופי' בידים כגון דשדיי' בנהרא או שרף גדישו של חבירו לא קטלי לי' והיכא אחוי אחווי בעלמא אממונא דחברי' כל דהוא קטלינן לי' (ב\"ק קי\"ז.) אלא היינו טעמא דמסור רודף הוא להרוג חבירו דכתיב בהו מכמר מה תוא שנפל למכמר אין עליו מרחמין אף ממונן של ישראל כיון שהישראל נופל בידם בעלילה כל דהו מעלילין עליו עלילות עד כי הרבה פעמים בא לידי סכנת נפשות הלכך עשה המסור אשר זמם לא קטלינן לי' דתו לא רודף הוא ואפי' בשעת רדיפתו למסור נר' אם יכול להציל עצמו באחד מאיבריו בסימוי עיניו או בחתיכת לשונו אסור להורגו וההורגו חייב מיתה הילכך בנדון זה מה שחזר בו ר' יואל ומסר את אפרים ובזה לא הציל את עצמו בשום דבר חייב בכל ענין לשלם לו כל הפסידו: "
],
[
" וששאלתם וכתבתם שיש שפוטרים את ר' יואל לפי שאין אדם נתפס על צערו שראה אותו קם שעליו בפרץ והעמיד בערכאות של עכו\"ם נהפך גם הוא לעשות לכשנגדו (כאשר זמם לעשות לכשנגדו) כאשר זמם לעשות לו ולא כאשר עשה ותולין דבר זה בתקנת הקהלות איני סבור שיתקנו הקהילות דבר זה שאם חזר השני ומסר את הראשון שמסרו ונתכוון להפסיד ממונו ובזה לא הציל את עצמו רק שנתכוון לנקום את עצמו בכך ודאי לא פטרו אותו הקהלות אלא מן קנס שלא לנדותו או להלקותו על המסירה שמסר את חבירו כי יחם לבבו אבל משלם ההפסד שהפסיד חבירו דבר פשוט הוא שלא פטרוהו כי לא באו להפקיע ממון ולהקל על דברי התלמוד אלא להחמיר כ\"ש יואל זה שמסר את חבירו אחרי שכבר יצא מב\"ד זכאי: "
],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[
" וששאלתם על אודות רחל שהיתה מוטלת על ערש דוי ומגו מרעה אפטרופס לבי עלמא וחילקה נכסי' בפני עדים ואמרה שוב כל אשר יותר מנכסי' על מה שחילקה ינתן ליתום אחד קרובה וכל זה הי' בלא קנין כי אם בדברי שכיב מרע ולאה קרובתה היתה דרה עמה בבית ובשעת חוליה נתנה לה מפתחות החיצונית והפנימיות ונכנסה ויוצאה בחדרה עד שמתה וכשנפטרה רחל נודע שתפסה צררי מעות ומטלטלין ובאו לדין הם והיתום ולאה אומרת מחיים תפיסנא על פיה שנתנה לי מרצונה נ\"ל אם המטלטלין שביד לאה הם דבר שיש בו סימן וידוע בעדים שאותן דברים היו של רחל ויש עוד עדים שראו אותן ביד לאה על לאה להביא ראי' שנתנה לה רחל כמו אחד מן האחין והאשה שהיו נושאין ונותנין בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמם (ב\"ב ד' נ\"ב:) עליהם להביא ראי' אבל אי ליכא עדים אז נאמנת לומר מחיים תפיסנא שנתנה לי רחל במיגו דאי בעי אמרה לא בא לידי כלום משלה ובשבועה דהא אפילו אמרה לא תפיסנא מידי היתה צריכה לישבע על שנעשית אפטרופסית בחיי' דתנן (שבועות דף מ\"ח:) אלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאפטרופסין משום דמורו היתירא השתא נמי נשבעת שנתנה לה רחל בחייה ותפסה על פיה וא\"ת מתנת שכיב מרע במקצת היא כיון דבשעה שהיא אומרות שנתנה לה עדיין לא חילקה שאר נכסי' וקיי\"ל (ב\"ב דף קנ\"א:) דבעינן קנין ובלא קנין אפילו אם מת לא קנה ה\"נ מתנת שכיב מרע שהיא בדברים בעלמא אבל הכא כיון דאיכא משיכה שמשכה המטלטלין והוחזקה בהן בחיי' ועל פיה אין לך קנין גדול מזה ודוקא אם לא צוותה מחמת מיתה כגון שאמרה ווי דקא מייתא ההיא איתתא (ב\"ב שם) או שאמרה אם תמות היא תטול כך וכך אפילו תפסה לאה תפיסתה לאו כלום היא דקיי\"ל מצוה מחמת מיתה בין בכל נכסיו בין במקצתה: (בהכ\"י חסר כאן ב' דפים) "
],
[
"על שמעון נ\"ל כי הדין עמו שיש ליתן לו זמן ב\"ד לי יום ואינו חייב לתת לו שום משכון כי יש לראובן משכון הרבה במידת המשפט שנוהגות בישראל שאם לא יפרע תוך ל' יום אחר שיפסקו הדין כי מטו הל' יום יעשו לו דין. ומה שתמהת שנותנים זמן רק ל' יום ולא צ' יום כי ההיא דאדרכתא דכתבינן אמקרקעי (ב\"ק דף קי\"ב:) היינו היכא דלית לי' ניכסי הכא קמן אז צריכים לכתוב אדרכתא שכל מקום שימצאו מנכסיו שיגבוהו אבל אית לי' נכסי קמן ב\"ד מגבין אותו מיד אחר ל' יום דזמן ב\"ד ? בפ' הבית והעליה (בבא מציעא דף קי\"ח:) ושלום מאיר בר' ברוך שיחיה: "
],
[
"מורי ה\"ר אלעזר בקצרה אודיעך שיש לך לצאת מבית הכנסת כשמצרפין קטן לעשרה ולא תבא תקלה על ידך שלא לעבור על דברי ר\"ת ומי הוא זה שרשאי לעבור על דבריו. ושלום מאיר ב\"ר ברוך שיחי': "
],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[
"ששאלתם על מנורת השמן בבית הכנסת שלכם שמרוב הבל עשן המערכה ניזוקין הקהל ופעמים צריכין ללכת מבהכ\"נ נ\"ל דמי שנתנדב מעות לקנות בהן שמן לבהכ\"נ דמותר לשנותו דנהי דמעות עדיפי מטווי לאריג כמו שפי' ר\"י פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ז:) מיהו לדידן דקיי\"ל כרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא שרי ואמר התם (שם ד' מח:) לדידי' כפה שנתנתו לספר לא טהור מן המדרס אלא נתנתו וכרכתו דווקא דאיכא תרתי וכדר' חסדא דאמר האי סודרא דאזמני' למיצר בה תפילין שרי למיצר בה פשיטי א\"כ מעות לקנות בהן שמן לא עדיפי מאלו קנה בהן שמן דמותר לשנותו כמו סודרא דאזמני' למיצר בי' תפילין ולא צר בי' אע\"ג דתשמיש קדושה היא. ואמר נמי התם (שם דף מ\"ח:) אמר לאומן עשה לי תיק של ספר או נרתיק של תפילין עד שלא נשתמש בו קודש מותר להשתמש בו חול והא דקאמר משנשתמש בו קודש אסור להשתמש בו חול ה\"ה דבר מצוה דפחיתא מינה כדמשמע בפ' בני העיר (מגילה דף כ\"ה:) מעלין בקודש ולא מורידין אלא איידי דנקט ברישא מותר להשתמש בו חול לרבותא נקיט נמי בסיפא חול ומיהו בסיפא לא הוי דוקא. א\"נ בסיפא נמי ניחא הא דנקיט חול דכל מצוה דפחיתא מינה חול קרי לה לגבי קדושה דחמירא מינה ועוד ראי' מפ' בני העיר (מגילה דף כ\"ו:) דאמר התם ליבני נמי זבינהו וחילפינהו שרי אוזפינהו אסור וה\"מ בעתיקי אבל בחדתי לית לן בה ואפי' למ\"ד הזמנה לאו מילתא היא בטווי ואריג ליכא למ\"ד ואע\"ג דפרישית דמעות עדיפי מטווי לארוג הא פרי' נמי דלרבא דקיי\"ל כוותי' אבל מעות שרי דדמי לאורג בגד למת דשרי רבא. מיהא קשה לי דפ\"ק דערכין (דף ו':) תניא ישראל שהתנדב מנורה או נר לבהכ\"נ אסור לשנותה וכו' עד לא שנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה ומשמע דוקא לדבר הרשות אסור לשנותה אבל לדבר מצוה שרי ואפי' פחיתא מיני' והשתא קמ\"ל היכי דמי אי תשמישי קדושה נינהו אפילו לדבר מצוה דפחיתא מיני' אסור לשנותה דמעלין בקודש ולא מורידין ואי חשיבי תשמישי מצוה כגון לולב שופר סוכה ציצית הא אמרינן התם (מגילה דף כ\"ו:) תשמישי מצוה נזרקין מיהו מהתם לא קשה דאיכא לאוקמי הנך דמגילה דנזרקין כגון דבלו דלא חזו תו למילתייהו דומיא דתיבותא דאירפט ופריסא דבלו קמייתי עלה התם וההיא דנר ומנורה דלא בלו דחזו למילתייהו ומיירי ההיא דערכין שכבר נשתמש בהן והדליקו בבהכ\"נ דאי לא הדליקו בהן אפי' לדבר הרשות מותר לשנותה לדידן דקיי\"ל כרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא ונהי דהנודר אינו יכול לעכבו לעצמו ולחזור בו משהקצהו להדליק בבית הכנסת דנעשה נדר איהו מיבעי לי' לקיומי נדרא למיתני בבהכ\"נ ומשנתנו לבהכ\"נ רשאין הציבור לשנותה אפי' לדבר הרשות דהזמנה לאו מילתא היא כדפרי'. ואמר נמי פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ח.) מותר המת ליורשין ולא אסרינן לי' בהנאה כאיצטלא דמילתא דפרסו אמיתנא דהזמנה בלא מעשה לאו מילתא היא והא דאמר (ערכין שם ו'.) סלע זו לצדקה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה פי' ללוותה לאו משום קדושה דאית בהו אלא משום דקיימי עניים הצריכים לפרנסה וכי ליכא בכיס לא יהבינן להו כדמוכח התם מר' ינאי ומהאי טעמא אמר התם בפ' בתרא דכתובות (דף ק\"ו:) אין משתכרין בשל עניים דלמא מתרמי להו עניים וליכא למיתבי להו ואע\"ג דאמר בפ' במה מדליקין (שבת דף ל\"ה:) גבי שופר דחזי לגמוע בו אלמא דהמיוחד למצוה מותר לגמוע בו מים לתינוק התם בשופר שעשוי לתקוע בו בערב שבת להבדיל העם דלא מיוחד למצוה כלל והא דאמר התם בשופר של ציבור דחזי לגמוע בו מים לתינוק עני לאו משום דבעינא תשמישי מצוה נקט עני דה\"ה לשאר תינוקות דלאו בני מצוה נינהו כלל אלא משום דכיון דהשופר של ציבור הוא אסור לאדם אחר להשתמש בו דהוי כמו שואל שלא מדעת להכי נקיט תינוק עני דעל הציבור לפרנסו שהוא צורך כלום א\"נ יש לומר דתשמישי מצוה נזרקין אפי' חזו אכתי למילתייהו וכגון שלא נדר להוציאה מרשותו כגון שיש לו שופר ותוקע בו לולב ומברך עליו ואינו אוסר אלא באותו יו\"ט מטעם מוקצה שהוקצה למצותו כגון נר חנוכה ועצי סוכה אבל אחר יו\"פ מותרים דדעתו שלא להקצותו מרשותו וכשתעבור זמן מצותו דעתו שיהנה בו וציצית כל זמן שהם בטלית הקצהו למצותו ואסור להתירו ולהוציאו מן הבגד ולהשליכו אפי' למ\"ד (שבת דף כב.) מתירין מבגד לבגד ולאחר שניתק הותר לית בי' קדושה מידי ומותר אפילו לדבר הרשות דבכי האי גוונא אמרינן תשמישי מצוה נזרקין דאזלינן בתר דעתייהו אבל מי שנתן דבר לבהכ\"נ נעשה נדר וצריך לקיים נדרו הוא אינו רשאי לשנותו ככל היוצא מפיו יעשה אבל בנו בהכ\"נ רשאים לשנותם אפילו לדבר הרשות דכל כמה דלא נשתמש בו מידי דמצוה דהזמנה לאו מילתא היא אבל משנשתמש בו דבר מצוה אסור לשנותה לדבר הרשות כיון דלדבר מצוה הוקצה עולמית מיהו לא בעינן מצוה דעדיפא מיני' אלא אפי' דפחיתא מיני' ובלבד שלא יהיה דבר הרשות וכ\"ש נידוי זה מנר לנר דשרי דלמצוה לדכוותי' קמשני ואי משום דאין אורו של נר של שעוה גדול כשל שמן מה בכך דהא אפי' בתשמישי קדושה כגון דלוסקמי ספרים ומזוזות ותיק של תפילין ונרתיק של ס\"ת דחמירי טפי מתשמישי מצוה אפילו הכי לא אסרו להשתמש בהן ס\"ת תפילין ומזוזות שאינם יפים כראשונים ואין להקשות דבההיא דערכין שרינן בנר מנורה לשנות לדבר מצוה אע\"ג דפחיתא מיני' ובפ' בני העיר (מגילה דף כ\"ז.) לא שרינן למיעבד מבי כנישתא בי רבנן אלא משום דבי רבנן עדיף הא לאו הכי לא וי\"ל בי כנישתא לא חשיב תשמישי מצוה אלא איהו גופי' קדושי מיקדש מעט מקום שמגדלין בו תפלה והכי משמע התם לעיל מיני' דקאמר (דף כ\"ו:) חלופי וזיבוני שרי אגרה ומשכוני אסור ומאי טעמא בקדושתי' קאי אלמא קדושה קרי לה ואין לתמוה אי בית הכנסת דבר שבקדושה הוא א\"כ נר ומנורה תשמישי קדושה נינהו והיכי שרי לשנות לדבר מצוה דפחיתא מיני' מ\"ש משאר תשמישי קדושה דהא לא קשיא כלל דלא איקרי תשמישי קדושה אלא בכה\"ג דדבר הקדוש צריך לאותו תשמיש כגון דלוסקמי ספרים ותיק ונרתיק לתפילין ומזוזות שמשימין הספרים לתוכו ומטפחת ספרים ופריסא וכורסיא וזבילי דחומשי וקומטרי דספרי וכיוצא בהם דמנחי בהו ועלייהו ספרים אבל בית הכנסת דחשיב לי' דבר שבקדושה היינו ששכינה שורה בו דאכל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין ל\"ט.) ואין צורך להקב\"ה בנרות ומאורות וכי לאורה היא צריך (שבת דף כב:) סוף דבר: ",
"(כאן נחסר בהכ\"י ו' דפים עד אמצע סי' ש\"ה ולא זכינו לסוף דבריו ): "
],
[
"וששאלת אם יש ללוי סוס ממושכן בביתו או חוב או משכון ובא יהודי והלוה לעכו\"ם המעות ופדה ללוי סוסו או חובו או משכונו בין ידע יהוד' שבבית לוי הי' בין לא ידע מה יהיה הדין. נ\"ל דאי לא ידע יהודה פשיטא דהוא פטור ואפילו אם נודע לו עתה שהוא ממושכן לו ללוי תחילה ולא מיהדר לי' לא מיקרי רשע ואע\"ג דבר\"פ האומר בקידושין (דף נ\"ט.) משמע גבי רב גידל היה מהפך בהאי ארעא לזבוני וכו' דאע\"ג דלא הוה ידע לי' לא מר נחית לה ולא מר נחית לה וכו' הכא ליכא למימר הכי דאי בעי לאהדורי לי' משכון אינו רשאי מפני העכו\"ם דא\"ל אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דא\"ל השני נח לי והשני קשה לי ממך ואפילו אי ידע לי' כגון שבא העכו\"ם אצלו תלוה לי המעות על זה המשכון ובאלו המעות דעתי לפדות המשכון שביד לוי גם בזה לא חטא אבל בא הוא מתחלה לעכו\"ם ואמר אלוה לך כדי שתפדה ערבונך מפלוני ותעמידהי לי הוה לי' עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע כ\"ש האי דכבר מטא לידי' ומותר לקרותו רשע וכתב רבי' אב\"ן דפסיל לעדות ולשבועה אם לא יחזיר בו. ושלום מאיר ב\"ר ברוך שיחי': "
],
[
"אימא מילתא דשויי' לתרוייהו ידידי ה\"ר אליעזר וה\"ר מנחם שיחיו שאלתוני על שליש מה עמדי אם נאמן בלא שבועה אם לאו. הא פלוגתא דרבוותא ר\"ת כתב דבלא שבועה נאמן וטעמא כדא' פ\"ק דב\"מ (דף כ\"א.) הא הימני' וכל סתם נאמנות שבתלמוד בלא שבועה מדפריך תלמודא ס\"פ המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע'.) גבי המפקיד אצל חבירו בשטר וכו' עד א\"ל נאמן סוף סוף אלו אמר נאנסו לאו שבועה בעי א\"ל מאי נאמן נמי דקאמר בשבועה מכלל דסתם נאמנות הוי בלא שבועה כדס\"ד של המקשה מעיקרא וכן פ' השולח (דל\"ז.) נאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואבר וע\"כ היינו בלא שבועה כדפר\"ת מדקיהב טעמא לא שביק היתירא ואכיל איסורא וכן פ' עשרה יוחסין (קידושין דף עג:) נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי כו' נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי דמיתני בהדי' והיינו בלא שבועה מדקאמר פ\"ק דב\"מ (דף ב':) וניחזי זוזי ממאן נקיט ולא משני כגון שהמוכר אינו רוצה לישבע דאורחא דמילתא הוא כך דאין אדם חפץ לישבע עבור חבירו. וכן נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי בזמן שבעלי הדין עומדין לפניו (קידושין דף עד.) ועוד יש ראי' דכל היכא דקהימני' היינו בלא שבועה מדגר' פ' שבועת הדיינין (שבועות דף מב.) מהימנת לי' כל היכא דאמרת לא פרעתיך אזל פרעי' באפי סהדי אחריני וכו' עד נהי מהימנא טפי מנפשי' טפי מסהדי מי מהמני והיינו ע\"כ טפי מנפשי' ובלא שבועה דהוה לי' הודאת בעל דין כק' עדי' דמי (ב\"מ ד' ג'.) וכן עובדא דבתר הכי דאמר מהימנית לי כבי תרי וכו' ומסקינן דא\"ל כבי תרי אפי' כתלתא וטעמא משום דכיון דהימני' הוה לי' כהודאת בעל דין וכו' ועוד יש ראי' מברייתא דמייתי ספ\"ק דב\"מ (דף כ\"א.) ובפ' זה בורר (סנהדרין ד' ל\"א:) סימפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו אין עליו עדים ויוצא מתחת יד שליש דומיא דהנך דמייתא בהדא דכשר הסמפון בלא שבועה דאפילו דאי טעין אישתבע לי דלא פרעתני לא משבעינן לי' ללוה ואע\"ג דאמר רב פפא בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ\"א.) האי מאן דמפיק שטרא אחברי' וא\"ל אישתבע לי דלא פרעתי (אלא דינא לי' אישתבע לי) ה\"מ ליטול אבל שלא לשלם כגון היכ' (דקתני השוכר פטור לא) משבעינן לי' כלל. ועוד היכן מצינו שבועה כזו נשבעין ולא משלמין אשכחן (שבועות ד' מ\"ד:) או נשבעין ונוטלין אבל שליש אם יש לו לשבע ולהרויח ממון לאחרים מתי נתקנה אותה שבועה ועוד אטו בשופטני עסקינן דקתני סתמא כשר והא כיון דלא מהימן אלא בשבועה לאו אורחא הוא לישבע כלל להרויח ממון לאחרים וטפי הו\"ל למיתני פסול. וקל להבין. ולואי יהו שמעתתן ברירא לן כי הא דשליש נאמן בלא שבועה וכן אנו דנין מיהו בנדון זה נר' דאין עלי' על הנפקדת תורת שלישות להיות נאמנת בלא שבועה כיון דשניהם לא עשאוה שלישה אלא הבעל לבדו הפקיד' בידה דלהכי מיקרי שליש לפי שהוא שלישי ביניהם ולהכי ביררוהו מדעת שניהם שזה לא הי' מאמין לזה וזה לא היה מאמין לזה השלישו הממון לשליש והימנוהו לכל אשר יאמר בדברים שביניה' טפי מנפשייהו וכן משמע בהדיא פ' התקבל (גיטין ד' ס\"ד.) שליש נאמן משניהם זה אומר כך וזה אומר כך שליש נאמן. ומה שכתבתי שאפי' הוא כדברי' שאומ' לנפקדת שלא תחזיר הממון כי אם ע\"פ שניהם מצי למיהדר בי' ולומר החזירי לי בע\"כ לא נהירא לי דכיון דאמר לה מתחילה שלא תחזירי לי כי אם על פי זוגתי הו\"ל כאלו הודה מתחילה שיש לו חלק בממון ושמא כגון שנתנו לה ע\"מ שאין לבעלה רשות בו והוה לי' מההיא שעתא ואילך כשנים שהפקיד אצל בעה\"ב בשתי כריכות (ב\"מ ד' ל\"ז:) דהוה לי' למידק כיון דמוכחא מילתא דאינהו גופייהו קפדי אהדדי ואע\"ג דאפקידו סתמא כ\"ש הכא דגלי אדעתייהו דקפדי אהדדי וצוה לה שלא להחזיר לשום אחד מהם כי אם על פי שניהם ולא דמי להא דאמר אל תפרעיני אלא בפני פלוני ופלוני ובעי למיהדר בי' ולבטולי תנאי' אי ליתנייהו להנך פלוני ופלוני כגון שמתו או הלכו להם למדינת הים ואפי' א\"ל באנפייהו דהנך פלו\"פ אל תפרעוני אלא בפני פלוני ופלוני אלו ובעי דליפרעי' באפי אחריני והלוה ירא שמא יחזרו פלו\"פ ממדינת הים ויתבענו בפניהם זימנא אחריתי א\"ה לא מצי למידחיי' עד דליתי הנך פלו\"פ אלא כופין אותו לפורעו בפני עדים אחרים ויכתוב לו שובר דהא קיי\"ל (ב\"ב ד' קע\"א:) אפי' היכ' דאית לי' שטרא ואמר אבד שטרי ואפי הדר משכח שטרי' לא מצי למיתבעי' כיון דאית לי' שובר ה\"מ התם דא\"ל הכי אל תפרעני אלא בפני פלו\"פ לסהדותא איכוון לטובתו כי דלא לידחיי' אבל הכא מאי סהדותא איכא באשתו ועוד הרי לא אמר אל תפרעיני אלא בפני פלונית אשתי אלא על פיה אמר ש\"מ ודאי להודאה גמורה קמיכוון ואם טוענת ממון זה נתנו לנו אבי' או אחי' או קרובי' כדי שנהנה שנינו בשותפות והבעל רוצה לחלוק שיתנו לו חלקו מן הממון חציו לא יהבינן לי' אלא לשניהם ביחד דאזלינן בתר אומדנא דדעתא דמוכח שלא נתכוונו קרובי' לתת לבעלה אלא א\"כ יהיה באהבה עמה ודמי לכתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אבי' לבית בעלה ומתה דלא זכה הבעל בדברים הללו דלא נתכוון אלא שתיהנה בתו (כתובות ד' מ\"ז.) כ\"ש הכא דאמר בהדיא אני נותן ממון זה לשניכם יחד דלא נתכוון לתת חלק כל זמן שהיא בחיים אלא א\"כ יהי' באהבה יחד: "
],
[
" וששאלתם אם יש להשביע אשת איש גם בזה איכא פלוגתא טובא ובעיני נר' דלא משבעינן לה לא מטעם דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב\"ד דהאי טעמא לא שייך אלא בדברים שבינה לבין בעלה דאהא מייתי לה תלמודא פ' השולח (גיטין ד' מו.) ופ' המדיר בכתובות (ד' עד:) ופ' אלמנה ניזונית (כתובות ד' צז:) גבי אלמנה מוכרות בין בב\"ד בין שלא בב\"ד מנכסי בעלה אבל במילתא דשייכי בה אחריני לא איכפת לן בניחותא דבעלה שאינו רוצה שתתבזה אשתו בב\"ד אי דינא תתתזה ותתבזה כדא' פ' מי שמת (בבא בתרא ד' קנ\"ד:) גבי מעשה בבני ברק בא' שמכר בנכסי אביו ועירערו עליו בני משפחה לומר קטן הי' וכו' עד לומרו לקוחות אנן זוזי יהבינן לינויל ולינויל אלא טעמא משום מה שקנתה קנה בעלה ואף בנכסי מלוג שלה שלא שמתה בכתובתה אין בעל חוב שלה גובה מהם ואפי' לוותה עמדה ונשאת כמו שאפרש לפר\"י היכ' דלוותה מלוה על פה דבעיא היא פ' יש נוחלין (בבא בתרא ד' קל\"ט.) בעל בנכסי אשתו לוקח הוי או יורש הוי וכו' ולא איפשטא ונהי דפסק רשב\"ם בשם ר\"ח דאם לוותה קודם שנשאת ועמדה ונישאת דיורש הוי משום פסידא דמלוה ר\"י לא פסק כן וכן כתב רבי' ברוך בר' יצחק משם ר\"י ז\"ל בפ' מי שאמר הריני נזיר (ד כ\"ד.) דכי היכי דאמר' האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה בעלה מוצא מיד הלקוחות משום דאינהו אפסדו אנפשייהו דלא הוו להו למיזבן בלא שטר לאיתתא דקיימת לאינסובי וכיון דאלו אמרה לא הלויתני או לא הפקדת בידי או החזרתי לך או הפסדתי פקדונך לא היינו משביעין אותה כיון דאין לה מה לשלם השתא נמי לא משבעינן לה דכל מאי דקאמרה מהימנינן לה (במאי דקאמרה) כל זמן שהיא תחת בעלה לענין שלא להשביעה עתה במיגו דאי בעיא אמרה לא הפקדת בידי או החזרתי לך או נאנסו מידי ואלו קאמרה הכי לא משבעינן לה תחת בעלה עד שתתאלמן או תתגרש השתא נמי לא משבעינן לה ומהימנינן במאי דקאמרה שבשעה שהפקיד בידה אמר לה אל תחזירי לי אלא ע\"פ שנינו שלא להשביעה תחת בעלה במיגו כדפי' אבל כותבין לו פסק דין שנתחייבה לו להחזיר פקדונו או לישבע שכך צוה לה שלא להחזיר כי אם על פי שניהם אם תתאלמן או תתגרש ? ולא תרצה להחזיר לו אז ישביענה שהוא כדברי': "
],
[
"ועל שדכנות ששאלת אם שכירות שלו יוצא בדיינין נ\"ל דהיכא דאין עיקר אומנתו בשדכנות אע\"ג דאמר לו תעסוק בזה הזיווג ואני אתן לך כך וכך דאין לו אלא שכר טורחו ולא יותר ודאי' מהא דא' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא ד' קט\"ז.) הרי שהי' בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו וא\"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו וכו' ואין לומר מבית האסורין שאני דהא תלמודא פריך מיני' אמתני' דהתם דקתני זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש וכו' עד וא\"ל ואני מציל את שלך ואתה נותן לי דמי ייני חייב ופריך לימא לי' משטה אני בך מי לא תניא הרי שהי' בורח מבית האסורים כו' אלמא אין לחלק בין היכא דבורח להיכא שאינו בורח ובורח מבית האסורין דנקט משום סיפא נקטי' אבל אם אמר לו טול דינר זה בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם אבל אם שדכן וקרוב לודאי שהוא מרויח מצד אחר כל כך אם לא מתעסק בשליחותו של זה נ\"ל לדמותו דנותן לו שכרו משלם כדמוקי לי' התם תלמודא כיצד השולה דגים מן הים דא\"ל כוורי בזוזא אפסדתי ומיהו נר' דאין נותן לו שכרו משלם ממש אלא שקרוב לודאי שהוא מפסיד כל כך מצד אחר דומיא דמתני' דהתם שהוא שופך יינו ומציל דובשנו של חבירו דומיא דצייד השולה דגים מן הים שהוא קרוב לודאי שתעלה מצודתו מן הים לכל הפחות שוה דינר שתעלה מצודתו מן הים ולכוד לא תלכד וכבר מעשה בא לידי בשדכן אחד שנשתלח לכאן לדבר באשה אחת ונדר לו הבעל כך וכך ממון וכאשר בא לכאן וגמר הזיווג ותבע גם האשה ואמר גם את נדרת לי כך וכך כשבאתי אליך והשיבה לא נדרתי לך ופטרתי' בלא שבועה שהרי אפי' לפי דבריו לא נתתייבה כלום שהרי לא הפסיד בשבילה כלום ממלאכתו ומרווח שלו בלאו הכי הי' טורח בזה השליחות הבעל וקל להבין ושלום כנפש מאיר בר' ברוך שי': "
],
[
" וששאלתם על ראובן שמכר בית לשמעון ונדר לו לסלק המצרן וגם המצרן אמר ללוקח אין רוצה לקנות אין בידי מעות וביקש המוכר לאשתו להשאיל תכשיטיה לעירבון ביד שליש עד שיסלק המצרן גם הלוקח נתן ליד אותו שליש לעירבון כ' זקוקים שיתן מעותיו ולא יחזיר בו ולאחר שעשאו סכום המקח בא המצרן עם מעותיו וסילק הלוקח בדין דלא קני מיני' כדפסיק בפי' המקבל (בבא מציעא ד' קח.) צריך למיקני מיני' והנה הלוקח תבע עירבון מן השליש עבור שהמוכר לא סילק המצרן העמיד השליש עדים ואמר למוכר פלוני תובע עירבון אמר במעמד שלשתן לפני עדים תן לו כי מן הדין הוא שלו ולא ה' שום קנין ולא ב\"ד חשוב אכן במשיכה שמסרו לו שזיכה מעכשיו אם לא יסלק המצרן נ\"ל מטיבותי' דמר דאסמכתא היא ולא קני דכל דאי לא קני וא\"כ היכי ליקני הא לא קנו מיני' בב\"ד חשוב ואע\"ג דאמר מעכשיו לא קני דהא כל קנין מעכשיו הוא דאי לאחר זמן היכי קני והא בההיא שעתא הדר סודרא למרי' וא\"ה פסקינן בפ' ד' נדרים (נדרים ד' כ\"ז:) דלא קני אלא בדקני מיני' בב\"ד חשוב וההוא גברא (שם ד' כ\"ז.) דאמר דאי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטנון זכוותי' ואיתניס ולא אתא וא\"ר הונא בטנין זכוותי' ר\"י פי' שם בסתם שלא נתן אנא אמר אי לא אתינא אז אני מודה שזכיותי בטלין ושטרי זיוף הן והודאת בע\"ד כק' עדים דמי אבל הנותן דבר לחבירו או לידו או ליד שליש ואמר אם לא אעשה כך תנהו לי לא קני אפי' קנו מיני' אי לא קנו בב\"ד חשוב והא דאמר בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס\"ו.) הלווהו וכו' דאי אסמכתא היא ואפ\"ה קניא באומר מעכשיו בלא קנין לאו ראי' הוא דההיא אסמכתא ע\"כ לא דמיא לשאר אסמכתא דתיקשי לן דהתם משמע דרב נחמן אמר מעיקרא דאסמכתא קניא עד דאהדרי' מיניומי אלמא דבשם מניומי א\"ר נחמן דלא קניא ובפ' ד' נדרים (שם) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין הלכה כר' יוסי אלמא דבשם רבו רבה בר אבוה אמר ועוד הקשה ר\"י היכי פריך בפ' ד' נדרים מרב נחמן אמר רבה בר אבוה לרב הונא והא רב הונא פליג עלי' בהדיא ואמר אסמכתא קניא בפ' איזה נשך ועוד הקשה דפ' ד' נדרים מסקינן דבעינן קנין בב\"ד ובפ' איזהו נשך אמר אפי' למ\"ד לא קניא במעכשיו לחודי' קניא אלא אומר ר\"י דיש חילוק בין אסמכתא דאיזהו נשך לשאר אסמכתא דבשאר אסמכתות מודה רב הונא לרב נחמן ובשאר אסמכתות אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דלא קניא אבל ההיא דאיזהו נשך דהלווהו על שדהו מתחילה ועשה לו טובה להכי בקל גמר ומקני לי' ולהכי קאמר רב הונא דקניא ואף רב נחמן מעיקרא הוה אמר דקניא עד דאהדרי' מיניומי ואפי' בתר דאהדרי' במעכשיו לחודי' קניא הלכך נ\"ל דלא קני הכא דאסמכתא גמורה הא וליכא למימר לכל הפחות יקנה במעמד שלשתן שאמר אח\"כ לשליש תן כי נ\"ל כיון דסיים ואמר תן לו כי מן הדין הם שלו מיטעא הוא דטעי דס\"ד מעיקרא מקני לי' אחרי שלא סילק המצרן ולא ידע דאסמכתא לא קניא וקיי\"ל דאפי' קנין בטעות חוזר כדאמר ספ\"ק דגיטין (ד' י\"ד.) גבי הנהו גינאי אע\"פ שפר\"ח ור\"ת התם דלא מהימן לומר טעיתי אפי' במיגו דמצי אמר פרעתי והביא ראי' מפ' שבועת הדיינין (שבועות ד' לח) וטעמא משום דהוי כמיגו במקום עדים דאנן סהדי דלא טעה דכל המודה לחבירו לא הי' מודה לו אלא א\"כ דקדק וחשב יפה יפה ולוואי שיודה כל אחד לחבירו אחרי שיודע בברור שהוא חייב לו ופי' דההיא דהנך גינאי דאמר קנין בטעות הוא לא ע\"פ עצמו בלבד מהימנינן לי' דטעה אלא ע\"פ עדות ברורה או הודאת בעל דין שכנגדו ה\"נ אפי' הלוקח והשליש מודים לו דאי אסמכת לא קניא דלא מחייבינן לי' ולא מידי ועוד דאמר פ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס\"ו:) בין אשכחי' בגו זימני' וא\"ל קני בין אשכחי' לבתר זימני' וא\"ל קני לא קני ה\"נ דא\"ל קני מחמת כיסופא הוא דקא\"ל כ\"ש הכא דאיכא טעם למימר דלא קני דקאמר כי מן הם שלו אלא מיטעא טעי. ושלום מאיר בר ברוך שיח': "
],
[
" איך נפתח תחילה בגדולים לרבותינו מפז מסולאים חמוקי ירכיהם כמו חלאים ואני לא מצאתי ידים ורגלים בעסק העלובה הזאת גומר בת דבלים ואשר יצא מפיהם כל עדת ישראל יעשו אותו ואני צעירם פתחתי מן הצד כתלמיד הדן לפני רבו דיקדקתי במדות ר' שלתיאל ובבנו שהעידו שנפרד בעל' ממנה בכ\"ה באדר ולשנה הבאה ילדה בפ' פרה אדומה אין בעדותם ממש דאין כאן אלא עד אחד דקרובים נינהו ואע\"ג דאמר בקידושין פ' האומר (ד' ס\"ו.) גבי אשתו זינתה בעד אחר ומפרש רבא אי מהימן עלך כבי תרי ואפקה כו' הכא אפי' חד מינייהו כבי תרי לא מצי לאפוקה בע\"כ על פומי' כיון שהיא אמרה שבעלה הניחה מעוברת ודילמא אישתוהי אישתהי כעובדא דרבה תוספאה ס\"פ הערל (יבמות ד' פ':) באשה שהלך בעלה למדינת הים ואכשרי' עד תריסר ירחי שתא ואע\"ג דאיכא עד אחד שהלך בביתה בחג השבועות ומצא גוים ששחקו עמה וחיבקוה וגיפפוה בעד אחד של דבר מכוער לא מיתסרה ואפי' בעד טומאה לא מיתסרא אלא בקינוי וסתירה ואף כי מהימן כבי תרי דאסרי' לה אגברא ה\"מ בעד טומאה ודוקא לבעלה אבל להפסיד כתובה לא מפסדא אף טומאה בלא קינוי וסתירה וכ\"ש בעד א' שלא ראה אותה מנאפת אלא ראה בה דבר מכוער ואפי' לבעלה לא אסרינן לה על פומי' ואפי' אי מהימן כבי תרי אמנם אם יש עדי כיעור שראו דבר מכוער כגון ההיא דס\"פ ב' דיבמות (ד' כ\"ד:) רוכל יוצא ואשה חוגרות בסינ' הואיל ומכוער הדבר תצא וכל כיוצא בהן הא אמרינן התם תצא ומפ' בשאילתות דרב אחאי תצא מבעלה שר\"ת ור\"י נחלקו ומפ' תצא מרוכל דהוה לי' לגבי דידי' קלא דמיקמי נשואין אבל לא מבעלה וכיון דתלמודא מדמי להו התם לקלא דפסיק דאי מבעל בקלא דלא פסיק בתר נשואין לא חיישינן כדאיתא בירושלמי דמס' גיטין ועוד הא אין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה (כתובות ד' ט'.) אבל לא בראיית דבר מכוער בלא קינוי ומתוך כך סתרו דברי השאילתות ונר' בעיני לקיים דבריהם וא\"ת ויהיה שהעדים ראו דבר מכוער והא אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע\"י קינוי וסתירה י\"ל כדא' בכתובות בשמעתין גבי פתח פתוח מצאתי ולטעמך קינוי וסתירה אין עידי טומאה לא אלא ה\"ק אין האשה נאסרה על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים וקינוי וסתירה אפי' בעד אחד ופתח פתוח כשני עדים דמו ה\"נ נימא אם יש עדים שראו דבר מכוער כשני עדים דמו כיון שראו שרוכל יוצא ואשה חוגרות בסינר או חד מכל הני דהתם ומה שהשה ר\"ת אי ליכא עידי טומאה א\"כ הוי קלא דבתר נשואין ואמר בפ' המגרש דלא חיישינן לקלא דבתר נשואין י\"ל דהיינו בלא עדים אבל היכא דאיכא עדים שמא רגלים לדבר שראו דבר מכוער כאלו ראו שנבעלה ואע\"ג דלא קטלינן להו עד שיראו כמנאפים ה\"מ לענין דיני נפשות אבל לאוסרה על בעלה אסרינן לה בעדי כיעור כי היכ' דאסרינן בפתח פתוח אע\"ג דלא קטלינן או בעד אחד קינוי וסתירה אע\"ג דלא קטלינן תדע רב גופי' דקאמר הכא ובעדים אמר בפ' י' יוחסין (קידושין ד' פ\"א.) שאין אוסרין על היחוד משמע דוקא דאעדי יחוד אין אוסרין אבל יש עדים שראו דבר מכוער אנו אוסרים אותה וליכא למימר דה\"ה אפי' בעדי כיעור אין אוסרין משום רבותא דרישא דמילתא דאמר מלקין על היחוד דמשמע דאיחוד לחודי' מלקין הא ודאי אי הוה אמר רב במילתי' מלקין על היחוד אבל לא אוסרין ה\"מ לדחויי הכי אבל מכיון דהדר נקיט במינתי' על היחוד דאין אוסרין אלמא דיחוד דוקא קאמר וממילא רווחא שמעתתא דהא דקאמר היכי דמי אי דאיכא עדים כי אתא עד א' וכו' כלומר אי דאיכא עדים שראו דבר מכוער א\"כ מיתסרה לבעלה וכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל כי אתא עד אחד אפסקי' לקלא מאי הוי והא דקא קרי לי' קלא משום דלא ראוה שנבעלה והא דפריך מהא דתניא בד\"א שאין לה בנים מן הראשון וכו' שפיר פריך דליכא למיפרק כגון שיש עדים מדבר מכוער מהא דקתני סיפא אם באו עדי טומא' היינו אפי' שלא ראוה שנבעלה אלא ראו דבר מכוער עדי טומאה קרי להו (וכו' עד) אימא הני מתנייתא שראו דבר מכוער ר' היא דאמר אפי' בלא עדים אלא הבעל ראה את הרוכל יוצא וכו' תצא ואסור לקיימה ופליגי רבנן עלי' ואמרי לא מפקינן לה לא מבעל ולא מבועל אלא בעדים שראו דבר מכוער עידי טומאה קרי להו והלכתא כוותי' דרב והלכתא כוותי' דרבי קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא בקלא דלא פסיק כלומר הא דאמר ובעדים שראו דבר מכוער הוא אבל אם הבעל לבדו ראה דבר מכוער לא מפקינן והיינו בקלא דפסיק אבל בקלא דלא פסיק אלא הולך וחזק מאוד אז סגי בראיית הבעל לחודי' מיהו רב ורבי איירי בכל עניין אבל אנן קיי\"ל כרבי בחד' וכר' בחד' ואחרי שדברי השאילתו' מיושרי' מי יחלו' עליה' להקל ועוד שכל דבריהם דברי קבלה וכדי לסמוך עליהם ואף ר\"ת חזר בו שוב והי' חושש להחמיר כדבריהם ואף רבי' משה בר' מיימון כתב כדבריהם. וזה לשונו (פכ\"ד מהל' אישות הל' ט\"ו) היה שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים ניראים שהיתה שם עבירה אע\"פ שאין שם עדות ברורה בזנות כגון שהיתה לבדה בזנות וראו רוכל יוצא ונכנס מיד בשעת יציאתו מצאו אותה עומדות מעל המיטה (הוא לובש) המכנסיים או שהיא חוגרות איזורה או שמצאו רוק למעלה בכילה או שהיו שניהם יוצאין ממקום אפל או מעלין זה את זה מן הבור (ירושלמי כתובות פ\"ז הל' ו') וכיוצא בו או שראו אותו מנשק ע\"פ חלוקה או שראו אותם מנשקין או מגפפין זה את זה או שנכנסו זה אחר זה והסגירו הדלתות וכיוצא בדברים האלו אם רנה הבעל להוציא תצא ואין לה כתובה ואין זו צריכה התראה עוברות על דת יהודית או שעשתה דבר מכוער פי' בלא ראית עדים אלא ע\"פ הבעל אין כופין אותו להוציא אלא אם רצה לא יוצא ואע\"פ שלא הוציא אין לה כתובה והכתובה תיקנו חכמים שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלא על בנות ישראל הצנועות אבל באלו הפרוצות אין להם תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה הרי שכתב כדברי השאילתות מיהו אשר כתב דהכתובה דרבנן בזה נחלקו עליו התוס' (כתובות ד' י' ד\"ה אמר) וסבירא להו דכתובה דאורייתא ובירושלמי נמי מוכיח כדברי השאילתות דגר' התם בירושלמי דכתובות פ' המדיר והיוצאות משום שם רע וכו' מהו נסב מן הפרא פרנון דידה ר' זעירא אמר נסבה ר' הילא אמר לא נסבה ר' הילא עביד לה כמיתה ר' יסא ור' אילא ור' בא בר כהן משבח בשם ר' חנינא בן גמליאל אחד נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה לא מנה ולא מאתים ולא תוספת אלא אפי' כתובה של אלף דינר מפסדת ותני ר' חייא כן נשים העוברות על מאבדות כו' עד ראו אותה חוגרות בסינר רוכל יוצא מתוך ביתה כיעור הדבר תצא רוק ע\"ג מיטתה כיעור הדבר תצא עד מעשה באחד שראו אותו נותן פיו על פיה אתא עובדא קמי' ר' ייסא ואמר תיפוק בלי כתובה ובנדון זה אלו הי' עדי כיעור נר' דהכל שוין שהית' אסורה לבעלה וכן יש עדים שראו דבר מכוער וילדה כמו כן לסוף י\"ב חדשים בהא ודאי לא אפשר רבה תוספא' כיון דאיכא עידי כיעור לא אמרינן אישתוהי אישתהי ואף אם אין עדים שראו הכיעור בבת אחת אלא אפי' בזה אחר זה כמאן דחזי בבת אחת דמי ואע\"ג דכיעור דחזי האי לא חזי האי הא קיי\"ל (סנהדרין ד' ל':) הלוואה אחר הלואה מיצטרפין ואע\"ג דאמנה דקמסהיד האי לא מסהיד האי תרויהו מיהו אמנה קמסהדי ה\"נ תרויהו אדבר מכוער קמסהדי ותצא וכן משמע מדגרסינן בירושלמי דפ\"ק דסוטה (הל' א') נסתרה בעד אחד בשחרית ובעד אחד בין הערבים יצא כהדה נתייחדה עמו בפני שנים צריכה הימנו גט שני באחד אין צריכה גט שני באחד בשחרית ובאחד בין הערבים זה הי' מעשה ושאל ר' אליעזר בן תדאי את חכמים ואמרו אין זה יחוד (או) ייבא כהדא (סנהדרין ל'.) אין מקבלין מן העד אלא א\"כ ראו שניהם כאחד ר' יהושע בן קרחה אפי' נירא' שניהם בזה אחר זה אלמא לר' יהושע בן קרחה כה\"ג נמי עדותן מצטרפות וקיי\"ל כוותי' ואי ליכא עידי כיעור אלא אותו האחד מצא אותם מגפפים אות' (מהימן עלה) כבי תרי אסור לקיימה כדמשמע פ' האומר (ד' ס\"ו.) ואין חילוק בין עד קרוב לשאינו קרוב וכן משמע מדברי רבי' משה בר' מיימון (פ' כ\"ד מהל' אישות הל' י\"ז.) שכתב וזה לשונו מי שראה את אשתו שזינתה או שאמר לו אחד מקרוביו או א' מקרוביה שהוא מאמינם לסמוך דעתו עליהם שאשתו זינתה בין שהוא איש בין שהיתה אשה הואיל וסמך דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי הוא חייב להוציאה ואסור לו לבא עלי' ויתן כתובה ע\"כל ומכתובה אין לה כח להפסידה עד שיהיו עדי זנות או עדי כיעור שאם באתה לגבות כתובתה יש לה להכחיש העד הכשר המעיד על דבר המכוער וכהנה רבות בירושלמי פ\"ק דכתובות (הל' א') אם הודתה על דבר העד המעיד על דבר מכוער ולא נתנה אמתלא מקובלת לדברי' להיפך אז גם כתובתה הפסידה וגם את התוספות אבל נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג אי איתנייהו בעינייהו לא משלם לה בעל מידי כללא דמילתא אסור לו לאדם לקיימה ורשאי הוא לזרוק לה בע\"כ ואפי' אי לא ממצי נפשה לזרוק לה הגט רשאי לישא אחרת ויוסרו כל הנשים ולא תעשינה כמתכונתה ובנות בוטחות תעלוזנה ויש לשאול את פיה למה כפרה באלול שלא הייתה מעוברת ולמה חירפה וגידפה את האומר לה שהיא מעוברת וכיוצא בזה לתור ולדרוש בחקירה ובדרישה על כל דבר ודבר ואם לא יתנו אמתלא מקובלת ומיושרת בלי נבלה ועיקול על כל מה ששאלוה אז הפסידה גם כתובתה לבד מנכסי צאן ברזל וניכסי מלוג דאיתנייהו בעינייהו והי' זה שלום מאיר בר' ברוך שיח'. ",
"וזה כתב העדות ",
"נחנו נעבור לפני רבותינו חלוצים על מעשה הרע אשר הקרה לפנינו אשר בא יצחק אלינו וצעק על אשתו שרה שהלך מאתה בשנת ל\"א באדר למרחקים להרויח ולטרוף טרף ולהביא לביתו והניחה ריקנות ולא חזר אלי' עד אשר הוגד לו במקום שהי' שם שאשתו זינתה והנה היא הרה לזנונים וילדה וחזר למלכותו ובא לפנינו בירח אב בשנת ל\"ב לפרט ומצא את אשתו בכאן והוא נתחנן לפנינו וביטל תמידנו עד אשר נטפלנו לתור ולדרוש ולחקור הדבר ושאלנו את פיה ואמרה בעלי הניחה מליאה והוא אמר להד\"מ כאשר ידוע לכל שהלכתי ממנה באדר והיא ילדה באדר והנה שלחנו אל בני ישובה ר' שאלתיאל ובניו שיעידו על פי החרם והנה עשו כן והעידו ע\"פ החרם שהולידה ממזר כאשר בכתבו של ר' שאלתיאל כי החותמת שלו אמת ויציב וקיימנוה על פי עדים נאמנים המכירין חתימתן וגם עד אחד הגיד לפנינו ע\"פ החרם בכאן שאשתקד בליל שבועות שנת ל\"א הלך לביתה לקדש לה ומצא גוים ריקים פוחזים ושחקו עמה וגופפוה וחיבקוה והניחם בתוך הבית ושיערנו כך שבאותו זמן נתעברה וגם בני אדם העידו שראו אותה עתה בפורים שנת ל\"ב בבטן המלאה בכאן ואף גם זאת בטרם יצאה השמועה הרעה לתוך העיר הזאת בא אבי' של שרה לפני שנים מן החתומים למטה ובא למלוך בנו להורות לו אם מותר להרוג בתו לאבדה מן העולם ולהטביעה בנהר ואמרנו לו למה ואמר לנו בת אחת יש לי והרה לזנונים וילדה ממזר מן הגוים כי יש יותר משנה שהלך בעלה ממנה ואיני יכול לכפור והיא זונה גמורה ומפורסמת וילדה בת והרגה הממזר ואני ירא שתצא לתרבות רעה ואמרנו וכי לא תוכל לעשות בענין אחר אמר לנו כשאני מוכיחה היא מגזמת לנו לילך בין הגוים וסוף הדבר שלא מצינו להתיר לו כדתנן (סנהדרין ד' ע\"ג.) אבל הרודף אחר ע\"ז אין מצילין אותה ואפי' הבועל שהקנאים פוגעין בו (שם ד' פ\"ב.) אם בא לימלך אין מורין לו וכ\"ש בנידון זה: משה עזריאל בן ה\"ר אלעזר הדרשן. אליעזר בר' יחיאל זלה\"ה. אפרים בר' יואל מב\"ע: את זה שאל ה\"ר אביגדור כהן צדק את הרב ר' חיים: "
],
[
"שאלני אבא מרי הא דאמר (מנחות ד' ס\"ז.) גילגול הגוי פוטר אפי' גילגל עיסת ישראל פטור או דוקא עיסת גוי והא דאמר מירוח גוי פוטר מן המעשר ודרשינן דגנך ולא דיגון גוי ומשמע בגיטין (גיטין דף מ\"ז.) ובבכורות (דף י\"ב:) דאפילו (תרומה) של ישראל ומירחה גוי פטורה מן המעשר דהא למ\"ד אין קנין לעכו\"ם להפקיע בארץ ישראל מן המעשר וקאמר דיגונך ולא דיגון עכו\"ם הואיל ותבואת עכו\"ם חייבת במעשר תבואת ישראל נמי חייבת ואפ\"ה מירוח העכו\"ם פוטר ה\"נ בתבואת ישראל פוטר וכן נמי גלגול העכו\"ם יפטור אפי' בעיסת ישראל ולפ\"ז כל עיסות שלנו יהיו פטורים מן החלה שהרי העכו\"ם והגויות מגלגלין עיסות ובמנחות (דף ס\"ז:) לר' ישמעאל אמר גזירה משום בעלי כיסין ומפרשים שהיו מקנים עיסתם מן העכו\"ם ופוטרים אותן מן החלה ולפי זה משמע דוקא עיסת עכו\"ם ולא ידענא מנ\"ל מאי שנא ממירוח העכו\"ם ושאר פי' מפרשים דאפי' הקנה לעכו\"ם לא היה פוטר: ",
"תשובתי נ\"ל דגלגול העכו\"ם בעיסת ישראל אינה פטורה דתנן במס' חלה (פ\"ג מ\"ה.) נכרי שנתן עיסה לישראל לעשות פטורה מן החלה נתנה לו משגילגלה פטורה אלמא דגילגול ישראל אינו מועיל דסברא הוא דגלגול גמר מעשר כדא' התם (חלה פ\"ג מ\"א.) אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחיטים משמע כל זמן שהיתה של עכו\"ם אינו מועיל גילגול דשלוחו דעכו\"ם קרינן בי' עריסותיכם ולא עיסת עכו\"ם ולא אזלינן בתר המגלגל אלא בתר העיסה דגזירת הכתוב הוא הילכך אם העיסה של ישראל אפי' גלגל אותה עכו\"ם חייבת בחלה ומאן דפטר מירוח העכו\"ם דנפק מדגנך ולא דיגון עכו\"ם ולא דרשינן ולא דגן עכו\"ם אלא אפי' דגן עכו\"ם אם מירחו ישראל ושוב לקחו ישראל חייב במעשר כדאמר פ\"ק (דבכורות דף י\"ב.) א\"ר שמואל בר נתן אמר ר' חנינא הלוקח טבלים ממורחים מן העכו\"ם מעשרן והן שלו ופריך דמרחינהו מאן אי מרחינהו עכו\"ם דיגונך אמר רחמנא ולא דיגון עכו\"ם אלא דמרחינהו ישראל ברשות עכו\"ם וכו' והיינו טעמא דגבי מירוח לא קאמר דאי דגן ולא מי שהדגן שלו וגזירת הכתוב היא דיגונך ולא דיגון עכו\"ם: "
],
[
"אלופי ומיודעי הר' יעקב שיחי' ראיתי דבריך על בהמה מעוברת שלא ביכרה שקנה יהודי מעבדי הדוכוס שוללי שלל ובשעה שמכר העכו\"ם לו א\"ל אם תבא גויה פלונית שהבהמה שלה תן לה לפדותה ושוב באתה הגויה ונתרצה היהודי ליתן לה לפדות ולא הספיקה להביא מעות עד שילדה בבית ישראל לפום ריהטא נר' ודאי כמו שכתבתי לדמות לההיא דהמקבל נכסי צאן ברזל מן העכו\"ם דולדות פטורים מן הבכורה (בכורות דף ט\"ז.) משום דהוה לי' יד עכו\"ם באמצע אבל כי דייקי יש בה הפרש וכן דעתי נוטה שחייבת בבכורה דהא אפילו ודאי הבעלים נתייאשו ביד הליסטים שלא היו יכולין להציל וראו וידעו דלא היו מרדפים אחרי' וקניי' ישראל ביאוש ושינוי רשות כמציל מן העכו\"ם ומן הנהר שהוא שלו וכדתנ' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קטז:) שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד והציל היכא שאין הבעלים יכולים להציל כלל הרי זה הציל לעצמו ואפי' היכ' דלא אמר לעצמי אני מציל ולא דמי למקבל נכסי צאן ברזל דהתם יש לעכו\"ם שעבוד על כל העיר ואי אתי עכו\"ם ובעי זוזי ולא יהיב לי' תפוס לה לבהמה ואי לא משכח לבהמה תפיס לה לולד והוי לי' יד עכו\"ם באמצע ולא נתייאש מן שעבוד מהם מעולם אבל התם כבר נתייאשו הבעלים דלא ידעי ליד מי הגיע הבהמה ואם יתנו להם לפדות אם לאו וכיון דאייאש וכבר קנייה ישראל ביאוש ושינוי רשות אע\"ג דנתרצה הישראל לפדותו ליתן לו בדיבור בעלמא לא קני בלא משיכה ובלא כסף ועוד דלא דמי למקבל נכסי צאן ברזל דהתם כח העכו\"ם לא מיחסר מעשה וכח ישראל מיחסר מעשה שישראל צריך ליתן לו מעות לעכו\"ם לסלוקי' וכל כמה דלא סלקי' לי' מיקרי שפיר יד עכו\"ם באמצע אבל הכא איפכא הוי וקנוי' היא ביד ישראל כבר ועכו\"ם הוא דבעי למיתב דמי ואי יהיב דמי מרישא דקזבין לי' מעיקרא ברשות ישראל קיימא וכי קאי ברשות ישראל חייבת. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי': "
],
[
" משחך אלקים שמן ששון מחבירך ברור מלולו תומיך ואוריך לא נפל אחר מדבריך ומי ישדד בעמקים ומי יקדר בהרריך שקט תהי' על שמריך וזרח בחושך אורך ולא יכנף עוד מוריך ה\"ר משה אדוני שאל את עבדו הנשען על ידו גלה סודו אל תלמידו לא עזב חסדו ואמיתו בריתי היתה אתו אובין לפניך מטיבותי' דמר על אודות שמעון אם יש עדים שביקש שמעון מראובן לו הישוב שנה אז נ\"ל שהפסיד כח ישובו והודה שאין לו ישוב אך שמחל לו כח ישובו ויש לי להביא מהא דאמר פ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' לה:) אי דלי לי' צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ופר\"ח אם יש עדים דיהיב לי' לוקח למרי' דארעא צנא דפירי להוליכה לביתו נתברר שאכילת פירות ללוקח ומדידי' יהיב לי' למוכר עכ\"ל וטעם משום דאם איתא שהקרקע של מערער לא הי' מקבל ממנו (תורת אדון) ה\"נ בנידון זה ואם הי' לו יישוב לא הי' מבקש ממנו להתיר לו ולא דמי להא דאמר התם עביד אינש דזבין מיניה (ד' ל':) (שלא יתרעם עוד על כל הקרקעות) ה\"מ דא\"ל זיל זבנה ניהלה לכל הקרקע עביד אינש דזבין מיני' שלא יתרעם עוד על כל הקרקע אבל לא עביד אינש דזבין מגמלא אונא דכ\"ש כשיקנה דבר מועט משכנגדו יחזיק הלה בטענתו ויחזיק במותר ולא יחזיר לו את השאר ואע\"פ שרבי' שמואל פי' שם בענין אחר כדי ר\"ח לסמוך עליו בכל מקום וא\"ת הלא ראובן בעצמו אינו טוען שקנהו מאתו וי\"ל מ\"מ הוא אומר שמחל לו כח ישובו שהרי טוען שא\"ל יש לו ישוב אחר ואיני צריך לשוב עוד שמה ויש בלשון הזה לשון מחילה אחרי שהוכיח סופו שהוצרך לבקש התרה וגדולה מזאת אני אומר אם ראובן אמר לשמעון אני חייב לך מנה ושמעון אומר בודאי אינך חייב לי שאפי' אין שמעון מוחל לו שראובן עצמו יודע שחייב לו וראייתי מדאמר פ' יש נוחלין (בבא בתרא ד' קלה.) זה אחי איני נאמן ובגמ' קאמר ואינך מאי ואי קאמר לאו אחי הוא אימא סיפא נפלו לו נכסים ממקום אחר ירשו אחיו עמו אלמא אע\"ג דאמר ראובן לשמעון אחי הוא ויש לך ליטול עמי ושמעון אומר איני אחיו לא יתן לו ראובן כלום דהוי כאלו מחל לו ולא הוי מחילה בטעות דכיון דכשנגדו אומר אני חייב לך א\"כ הי' לו ליתן לב ולדקדק עם האמת עם שכנגדו והוא לא עשה כן אלא אמר בודאי אינך חייב לי א\"כ מחל לו בלב שלם אלמא אע\"פ שלא אמר לו לשום מחילה כלל היכ' דמוכחא מילתא אמרינן בודאי מחל לו כ\"ש בנידון זה שיש בלשון הזה לשון מחילה טפי ועוד שהוכיח סופו כדפירשנו ומה שכתבת מלוי שהפסיד ישובו משום דינא תמיהני והלא השר לא גירש את שמעון אך נתן רשות לראובן להכניס את מי שהוא חפץ ולא נתן לו רשות להוציא ואפי' אם נתן רשות להוציא כיון שהשר לא גירשו לזה שמעון אלא מחמת שביקש אותו ראובן על ככה לאו כל הימנו להפסידו בדבורו ומה שהפסידו בדיבורו על ידי השר ישלם לו היינו שיחזיר לו כח יישובו שאל\"כ לא שבקית חיי לעניים מעשיר כי יתן לשר דבר מועט כסי לגרש כל העניים שבעירו מיהו אם השר אמר מעצמו איני חפץ ששום יהודי ידור בעיר הזאת אלא ברשות ראובן בהא ודאי מודינא לך שראובן יכול לעכב עליו מדינא דמלכותא דהוי כאלו אמר שום יהודי לא ידור בארצי אלא מדעתי ולא דמי ליהודים שברחו מעיריה' מבתיהם והשר החזיק בקרקעות שלהם ובא ישראל וקנאם מן השר שפסק ר\"י שצריך להחזיר לבעלים ונוטל מה שההנו דהתם היינו טעמא דהאי מילתא היא גזילה דמלכותא שגזל לזה ביתו או שדהו שקנהו וירש מאבותיו ואבות אבותיו אשר היו מעולם אבל הכא העיר של השר למי שהוא חפץ נותן רשות ולמי שאינו שוה לפניו יכול לעכב עליו אפי' דריסת הרגל בהם לא שייך למימר טוענין ליורש (ד' כג.) ונימא דאביו של שמעון קנה כח הישוב מן השר שלא לגרש אותו לעולם והשתא אם השר בא להוציאו הו\"ל גזילה דמלכותא דהא ודאי מילתא דלא שכיחא היא דכל מילתא דלא שכיחא לא טענינן לי' ליורש כמו שהוכיח ר\"י בשלהי המוכר את הבית (בבא בתרא ד' ע':) (תוס' ד\"ה מאן.) אבל אין לו להביא ראי' מדאמר פ' חזקת הבתים (ד' כ\"ד:) מעובדא דדורא דרעותא באגא דמטמרי דאינהו גופייהו לא יהבו טסקא והחזיק בה אדם דיהיב טסקא וכו' הכא נמי ראובן נתרצה לתת המס לשר ולא לשמעון דהא ודאי לא דמי דהתם הקרקע חייב בטסקא אפי' אם הבעלים הולכים להם אבל כסף גולגולת ומסים אינו חייב כשאינו דר תחת השר וגם היהודים אינם מכודנים להתחייב בכל מקום שהם מסים כמו שיש גוים שהם מכודנים אלא רואין אותו כאלו הן בני' חורין שירדו מנכסיהם ולא ימכרו ממכרת עבד וכן המלכות נוהגת וכן פסק ר\"י מיהו בלא ראייה י\"ל כן כמו שכת' לעיל. ומה שכתב אדוני שיכול לבא לידי שפיכת דמים אם יהיו ביחד הטל פשרה ביניהם ויעלו שכר זה לזה וידחה שמעון מפני ראובן כדאמר גבי ספינות פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ד' ל\"ב:) תרחה שאינה טעונה וכו' ועוד שחובתו הוא ומעשיו מקולקלות ופעמים רבות ראיתי בקהילות שלוקחים היישוב עבור דבר מועט כ\"ש בי דינא דמר דאלים לאפוקי ממונא ועמך בדבר המשפט לגדור גדר הכל לפי צורך השעה שלא תיוצץ הרעה וטוב בעיני לכוף את שניהם שהניחו הדבר עליך הן לדין הן לפשרה ואז תעשה הטוב בעיניך ואני מסכים אחריך לכל מה שתעשה. ושלום מורי ושלום תורתו יגדל לנצח כנפש משרתו מאיר ב\"ר ברוך שיח': "
],
[
" ברכות יעטה מורה ונצר משרשיו יפרה יתיר יורה ומי כמוהו מורה ומי אנכי בא עד הלום בער מאיש ולא בינת אדם לי ולא הוצרכת לדיעות הקצרות ותבונות החסירות ואתה הגעת לגבורות לבאר קלות וחמורות וענוותך תרבני ובקצרה אשיב את הנר' בעיני כי יהודה פשע וחייב לשלם כי לא הי' לו לפטור את הערבים עד שיהיה נודע לו בברור כמצות שמעון ולוי לפוטרם ואפי' אדיקני לא סמכינן (ב\"ק ד' ק\"ד:) וכ\"ש אכתב מזוייף ואדם מועד לעולם בין שוגג וכו' (שם ד' כ\"ו.) ואע\"ג דערבות נדרו לשלשתן והשלישי עדיין לא פטר את הערבים אפ\"ה השניים חייבים דבקל יכול לפשוע בממון ישראל נגד העכו\"ם כתוא במכמר וכיון שישראל גורם לחבירו הפסד אע\"פ שמן הדין אין ערבים פטורין כיון שהשלישי לא פטרם אפ\"ה חייב דכל בידי עכו\"ם ברי הזיקא ואפי' שלא מן הדין וראיה ממסור וקל למבין. ואע\"פ שהוא צוה להחזיר הערבון ע\"פ כתב של יעקב אביו וידע כמו כן שאביו שלח להם כבר להחזיר הערבון אי בעי לאסוקי אדעתי' שלא לפטור את הערבים בכתב מזויף כדי שלא יהי' שמעון ולוי מקורחים מכאן ומכאן ואם בשעה שפטרו את הערבים אז עדיין לא החזירו שמעון ולוי הערבות הזה אז אין לו לשלם אלא מה שהחוב הי' שוה יותר מן הערבונות אבל אם כבר הוחזר הערבון פטרו את הערבים יש לו ליהודה לשלם כל החוב כפי מה שישומו אותו ולא כל דמי החוב אלא אומדים כמה הי' אדם רוצה ליתן עבור חוב זה וזה ישלם ולא יותר כדא' פ\"ק דמכות (ד' ג'.) מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה ונמצאו זוממין וכו' עד אומדין כמה רוצה אדם ליתן בכתובתה של זו אם נתארמלה או נתגרשה ואם מתה ירשינה בעלה וקתני נמי סיפא כה\"ג מעידים אנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתן מכאן ועוד ל' יום והוא אומר מכאן עד י' שנים אומדין כמה אדם רוצה ליתן שיהי' בידו אלף זוז וכו' אלמא אמדינן ה\"נ אמדינן ומשלם יהודה כל שוויו של החוב אע\"פ שגבו אביו פטר את הערבים הרי תחילה הרעה אביו להיות פטור מפשיעה וכל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי כיון דהאי עביד כולי הזיקא והא עביד כולי הזיקא דהלכה כר' נתן דפ' הפרה (דף נ\"ג.) גבי שור שנפל לבור דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא וליכא למימר דר' נתן לא אמר אלא גבי בור משום טעם דאמר אנא תוראי בבירך אשכחתי' ומאי דליתא לאישתלומי מבעל השור מישתלימנא כדאי' פ\"ק דב\"ק (דף י\"ג.) דהא כדפר\"י התם (דעד כאן) ההיא חילוקא דיחויא בעלמא הוא שהרי בפ' הפרה (דף ל\"ג:) אמרינן אפי' בשור כל היכ' דליכא לאישתלומי וכו' א\"נ ה\"ק ההוא טעם בפ\"ק אע\"ג דפלגי הזיקא עביד אפ\"ה משום טעמא דתוראי בבירך אשכחתי' משלם הכל מה דלית לי' לאישתלומי מבעל השור אבל הכא דליכא הזיקא עבד בלאו ההוא טעמא אמרינן כל היכא דליכא לאישלומי וכו' כמו בשור ושור והכא נמי בנידון זה כל חד וחד הזיקא עביד דאיזה מהם שהי' פוטר את הערבים הי' מקלקל החוב דברי הזיקא כתוא מכמר כדפ' לעיל. ואתה תעלה מעלה לשם ולתהלה כנפש אוהבך נדבה מאיר בר' ברוך שיח': "
],
[
"כתוב בה\"ג היכ' דיתיב בתעניתא בשבתא ליכא ענינו בשומע תפלה ואומר ענינו סוף אלקי נצור לשוני וגו' ונ\"ל דשוגה היא דבברכה חמישית אימר ענינו ושוב רצה ומודים וברכת כהנים והכי איתא בהדיא פ' תפלת השחר בירושלמי ומסקנא דש\"ץ בין גואל לרופא לפי שאין פסוקים בחיבורם כמו שיש בשאר ברכות במס' מגילה (ד' י\"ז:) ויחיד בשומע תפילה לא שנא יחיד שקיבל עליו תענית יחיד ול\"ש יחיד שקיבל עליו תענית ציבור ול\"ש מתפלל בלחש בבית הכנסת עם הציבור לפי שאין יחיד קובע ברכה לעצמו (תעני' י\"ג:) ושמעתי ממורי אבי וממורי ה\"ר אליעזר בר' שמואל שהיו תמיהים על מה סמכו הראשונים כשמתענים בשביל גזירה או שלא תבא עליהם צרה שמתפלל ש\"ץ ענינו בין גואל לרופא וכן למה קורין בויחל כדין תענית ציבור (דאין לומר) בתענית יחיד אנו קוראים בתורה כדאי' בתוספתא דתענית דהא אמרינן לקמן בפירקין (ד' י\"ד:) שלחו בני נינוה לרבי כגון אנו דצריכים למיטרא אפי' בתקופת תמוז כיחידי' דמינן ובשומע תפילה או כציבור דמינן ובברכת השנים ושלח להו כיחידי' דמיתו והכי מסקנא דאשאלה קאי ותימא מה נשתנה ענינו משאלה וקרא כתיב ונינוה היתה עיר גדולה לאלקים מהלך ג' ימים ואפ\"ה כיחידים דמו ובפ' אין עומדין גרסינן בגמ' בירושלמי (הל' ב'.) בנינוה צריכין למיעבד תעניתא בתר פיסחא אתון ושיילין לר' ואמר להן לכו ועשו ובלבד שלא תשנו ממטבע של תפילה ומסיק נמי התם בשומע תפילה וכיון דקפיד אשינויים של תפלה משמע דבכל ענין כיחידים דמו ויש לדחוק ולומר כיון שמצינו שקבעו שם בהריגת גדליה והוא תענית ציבור וה\"ה לשאר קדושי עולם ותענית של אחר הפסח ושל אחר החג נהגו בכל תפיצות ישראל ולא הוי כתענית יחיד וטעמו של דבר שמתענים אומרים שמא חטאו בשמחת יו\"ט בלשונם ובלבבם כדחזינא באיוב אולי חטאו בני ואין נר' דא\"כ אפי' לאחר שבועות ונר' דבכל מקום אנן גרירין אחר בני בבל והן היו מתענים אחר החג בשביל רביעה של גשמים אם לא ירד ובני נינוה אחר הפסח כדפי' לעיל מן הירושלמי אבל לאחר שבועות לא מצינו שמתענינן בשום מקום. אבי העזרי: "
],
[
" יסוד רבי' שמחה זצ\"ל על המדורות שמבערות השפחות בבית אדוניהם בשבת לא התירו חכמים אלא שהוצת האור ברובא בע\"ש (שבת ד' כ'.) ולענין מכבה שייך לומר עכו\"ם אדעתא דנפשי' קעבד אבל להבעיר מעצי ישראל צריך ניטול רשות מבעל העצים ואם ראה ושתק אדעתא דישראל עביד כיון שהעצים של ישראל כאומנין העושין מלאכה בבית ישראל שאסור אפי' בקיבולת ואין לחלק בין בחנם בין בשכר ואפי' בבית עכו\"ם גרסינן בירושלמי פ\"ק דשבת (הל' ט'.) נותן כלי לכובס עכו\"ם ובא ומצאו עובד בשבת בשכר אסור אמר ר' יוחנן לימא לי' דלא יעבוד אבל בשכר בעבירתי' עסיק על כן לא יוכל למחות לו אלמא בחנם צריך למחות בו (אלמא בחנם צריך למחות) ואפי' העכו\"ם עושה בביתו ומה לי שאר מלאכות ומה לי מבעיר עצים וכל הני דכל כתבי (ד' קכ\"ב.) דאמר דבשביל עכו\"ם מותר והיינו שהעכו\"ם עושה מלאכה בשלו אבל בשל ישראל אפי' בבית עכו\"ם אסור וכ\"ש בבית ישראל ואפי' הכל בשביל עכו\"ם ואפי' משכיר מרחץ לעכו\"ם ואמר פ\"ק דע\"ז (ד' כ\"א:) לא ישכיר אדם מרחצו לעכו\"ם בשבת מפני שנקראת על שמו ועכו\"ם עושה בה מלאכה בשבת וביו\"ט אע\"פ שעושה לצורך עצמו והעצים שלו ואין לך נקרא על שמו יותר מביתו של ישראל שדר בו ועוד משמע בירו' (שלהי פ' כל כתבי וע\"ש פי' ה\"קע) דאין מטריחין לעכו\"ם לצא מביתו שהי' אומר לעכו\"ם צא מביתי ועשה צרכיך מכלל דעכו\"ם העושה מלאכה בבית ישראל חייב לגרשו ויש ללמוד ממנהג הקדמונים שהשפחות אין רשאות לעשות מלאכה בבית ישראל עכ\"ל. ואלה דברי רבי' יום טוב ז\"ל מנעורי הייתי משתומם על האוסרין להתחמם כנגד המדורות הנעשות בשביל ישראל בשבת כי ראיתי את אבא מרי ורבי' משלם שהיו פרושים והיו מתחממים וכן גדולי עולם וטעמא כתבו שהכל חולים אצל המילה (פסחים ד' ס\"ט.) וכן הכל חולין אצל הקור אין ממש חולים אלא מצטערים הם לכל הפחות ואמר (כתובות ד' ס'.) גונח יונק חלב בשבת ואע\"ג דמפרק כלאחר יד הוא לא גזרו בי' רבנן ופסקינן התם הכי הילכתא ולית הילכתא כאבא שאול דאמר פרק חרש (ד' קי\"ד.) דאיסורא גזור רבנן ואבא שאול לא אסר אלא במקום שיש צערא או שבות דאית בי' מעשה אבל שבות דלית בהו מעשה לא גזור רבנן כדאמר ההיא ינוקא (עירובין ד' ס\"ז:) וכו' ולולי יתמהו עלי הייתי מתיר אף האמור להם לעכו\"ם לעשות אם העכו\"ם עושה בעצמו בשביל ישראל שישראל מתחמם כנגדו ואין להחמיר במקום צערא שהרי מכחלין עינא בשבת מעכו\"ם (ביצה ד' כ\"ב.) ואע\"ג שישראל פותח ועוצם עינו אם מסייע ואין ושרי וכ\"ש הכא דלא נגעי ולא עביד אפי' עקימת שפתיו ואפי' מעשה שרינן בכיבוי גחלת של מתכות משום היזק כהן גדול אם הי' חולה או זקן או איסתניס מטילין עששית של ברזל לתוכו (יומא ד' ל\"ד:) וה\"נ הכל איסטניסי לגבי הקור ומותר להתחמם ויהא חלקי מן המתחממים ולאין הפורשין והמתחממים יתענגו על רוב שלום. עכ\"ל. "
],
[
"ויין הנקרח בתוך החורף פסק רבי' שמחה דמותר בשתיה אם נגע העכו\"ם ואע\"פ שנימוח לאח\"כ כדתני' ספ\"ב דטהרות מים טמאים שהגלידו ואין בהם משקה טופח טהורים נימוחו חזרו לטומאתם ישנה מקוה שאוב טהור משום מים שאובין נימוחו כשר להקוו' עליו אלמא דע\"י שהגליד בטל מתורת משקה ובעודו גלוד פרחה ממנו טומאה שהיתה עליו וכ\"ש שאינו מקבל טומאה וכ\"ש שאינו עושה יין נשך כדאי' פ' השוכר (ע\"ז ד' ע':) השתא טהרותיו טהורות יין נסך מיבעיא ותו הרי יין מבושל וחומץ (שם ד' ל') אע\"פ שהם משקין מקבלין טומאה ואפ\"ה לא מינסכי דאין דרכו לנסך בכך הלכך יין (נסך) הנקרש נמי כיון דאין ראוי לנסך אותו אין בו משום יין נסך ותו דאין דרך ניסוך בגלד עכ\"ל ומצאתי הא דפריש דמי שהוגלד אין בו משום יין נסך דוקא כשהגליד שלם אבל נשבר יש בו משום יין נסך דתניא התם בתוספתא (טהרות פ' ב'.) החושב על החלב שבכחל טהור פי' מאחר שנקרש החלב אין לו דין אוכל טומאה ושבקיבה טמא מאחר שאין הכל יחד אז דינו כבתחילה: "
],
[
"תשובת רבינו אפרים שהשיב לבנו על שהורה בטעות מה ששאלת על הגויה שהוציאה הברזא בזה הדין עמך כי היין אסור לכל ישראל ומי שהתירו לא עיין בפי' רש\"י (ע\"ז ד' ס' ד\"ה ואידך) שפסק דלית הילכתא כר' פפא דהא מוקי רב יימר למילתי' דרב פפא כתנאי וקם לי' רב פפא כתנאי כר' יהודה דיחידאי הוא והלכה כרבינא דפליג עני' ואמר בין מפיה בין מצידי' חיבור וקרוב אני לומר שאף בהנאה אסור שהרי הגויה הוציאה בכוונה שידע' בטוב שיין היה ולא דמי לעובדא דבי רב דשמעינא מינ' דשרי' רב לזבוני לעכו\"ם משום דשלא בכוונה נגע ביין ועל ידי הלוליבא אבל ע\"י כוונה כמו הכא ששיכשכה הברזה ביין כדרך שמוציאין הברזות שמנענים אותם אע\"פ שעל ידי דבר אחר נגעה ביין ולא מגע ממש אסור בהנאה דלא שנא שיכשוך זה משיכשוך דלוליבא ולא שנא שיכשוך דשניהם משכשוך ביד וגם ר\"ש פסק דלית הלכתא כר' יהודה בן בבא ור' יהודה בן בתירא דמתירין בהנאה (שם ד' נ\"ט) הלכך ליתא לדרב פפא ואפי' בהנאה אסור להנך גאונים דלא סבירא להו כר' יהוד' בן בבא ור' יהודה בן בתירא להנך שמתירין בהנאה יין של ישראל שניסך עכו\"ם שלא בפני ע\"ז מיהו אנן סבירא לן כר' יהודה בן בתירא כמו שפסקו ה\"ג וספר המקצועות דאין אדם אוסר בהנאה דבר שאינו שנו ואפי' אי מדמינן למגע עכו\"ם שלא בכוונה הוי כמדידה בקנה וכהתזת צירעה דמתניתין דפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה ס':) ובשתייה מיהו אסור ונסך הוא וליתא לדרב פפא ועוד תדע דליתא לדרב פפא דהא יש גאונים אוסרין אפי' ניצוק בדניצוק כ\"ש ניצוק לבדו וכ\"ש היכ' דמערבי מברזא ולעיל ומברזא ולתחת דהוי חיבור. ובספר חפץ נמצא כתוב שכך נמצא בהלכות פסוקות דר' אבא ההוא חביתא דאישתקיל אתא עכו\"ם סכרי' באצבעתי' אתא לקמי' דרב ואמר מברזא ולעיל אסור בהנאה ומברזא ולתחת מותר בהנאה ואע\"פ שיש תימא לגירסת הגאון למה אסר רב פפא מברזא ולעיל אסור בהנאה הלא להציל נתכוון ולא לנסך ולא דמי לעובדא דבי רב דשמעינן מיני' דבכוונה אסור אף בהנאה דהתם משום דלא ידע אי כוונתי' להציל ואימר לנסך נתכוון אבל הכא לא איתכוון ודאי אלא להציל והוי במגע עכו\"ם שלא בכוונה ומיהו לכ\"ע אסור אפי' מברזא ולתחת בשתייה וההוא חביתא שפקעה לאורכה (ד' ס':) אע\"ג דנא נתכוון למגע אלא להציל ולא נגע ולא עשה אלא קירב את החצאין ולא נידנד אסור וכ\"ש הכא ושמעתי ששאל רבי' שמחה ישראל מר' יעקב על שנדנד הגויה הברזא ולא יצא טיפת היין לחוץ ואסרו רוב הרבנים וכ\"ש הכא שיצא היין: "
],
[
"וששאלת יין המרתף שבחצירות שאחורי הבתים וכתבת שאסור היין מפני עכו\"ם שבבית דאמרת דהא דשרינן ביוצא ונכנס היינו דוקא גבי חנות שמצויין שם בני אדם כדאמר פ\"ק דחולין (ד' ג'.) לא דברת אלי נכונה בעיני שעיינת ההיא דפ\"ב דחנו' (ע\"ז דס\"ט.) ומייתי לה בחולין המטהר יינו של עכו\"ם והניחו ברשות של נכרי והבית פתוחה לרה\"ר ולא חנות היא אלא בית וחצר וקתני סיפא אין השומר צריך להיות יושב ומשמר כל היום אלא אפי' שיוצא ונכנס מותר ואפי' בעיר שכולה גוים ונתנו היין ברשות עכו\"ם ואין בו דלתים ובריח שרינן משום רוכלין כ\"ש בשביל בני הבית היהודים חוץ מן עכו\"ם אחד או שנים וכל הרחוב שכונת ישראלים ותנן (שם ד' ס\"ט.) נכרי שהי' מעביר שם עם ישראל חביות ממקום למקום אם הניחו במקום המשתמר מות' פי' כיון שלא ידוע שהפליג אפי' אם הפליג ממנו יותר ממיל כדפי' בגמ'. ופי' רבי' שמואל היכא שלא הודיעו שהפליג אפי' אם הפליג ממנו יותר ממיל אפי' שהה יום א' מותר אם הניחו במקום שישראל בא לפרקים וכן איתא בתוספתא וכ\"ש שבני הבית מצוין שם לבא במרתף תמיד ומירתתי ות\"ר (שם סא.) א' הלוקח וא' השוכר בית בחצירו של עכו\"ם ומילאוהו ישראל יין וישראל דר באותו חצר מותר אע\"פ שאין מפתח וחותם בידו כ\"ש כשהוא בעצמו בעל החצר והוא שלו דמירתתא וגרולה מזו התיר רבא פ\"ב דע\"ז. (ד' ע'.) ודו\"ק ותשכח. וכלל איני רואה דבריך בזה שאפי' נמצאת הגויה יחידה כיון דנתפשת כגנב שרינן כדאי' פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס\"א:) גבי ההוא כרכא דהוי יתיב בי' חמרא ואישתכח עכו\"ם דקאי ביני דני ואי קשיא הא קשיא גבי יין נסך דמקילין בי' כולי האי כדאמר לעיל ומאי שנא דגבי בשר מחמרינן לפי דברי רוב הגאונים שפסקו הלכה כרב דאמר (חולין דף צ\"ה.) בשר שנתעלם מן העין אסור וכן פסק ר\"ח ורב האי בשערי מקח וממכר (לא מצאתי). וכן מוכחא סוגיא דאלו מציאות (דף כ\"ד:) דהכי הילכתא מדפרכינן מיני' וכשאפנה אשנה לך תהי' עד תענה וביתך בחסד בנה ושם טוב קנה כנטל מקל לבנה לך שלום רב ולקרובי ר' לאונטין בן ד' יעקב. אפרים בר' יעקב נ\"ע: "
],
[
"נמצא כתוב בתשובת ר\"ת אני הנהגתי בעירי לערב בחביות של יין כד מים שאם יפול בו יין נסך משהו שיבטלוהו המים (ע\"ז דף ע\"ג.) דסלק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ואע\"ג דאין מבטלין איסור לכתחילה (ביצה דף ד':) היינו אם נפל איסור בהיתר שלא ירבה עליו היתר אחר לבטלו אבל בכה\"ג אין בכך כלום וכתב ר\"ת ודוקא להפסד כי התורה חסה על ממונם של ישראל ומצאתי בפ' השוכר את הפועלים (דף ע\"ג.) מאן דמתני לה אמתני' לא בעי תחילה ופירש\"י דאפי' נפל קיתון של מים לבסוף סבירא לי' דמבטלין את האיסור' ונר' לריב\"א דהכי הלכתא ולא כמאן דמתני ארישא והא דאמר (ע\"ז דף ז'.) הלך אחר המחמיר ה\"מ בשל תורה אבל בדרבנן הלך אחר המיקל והרי הוא של סופרים וכבר בא מעשה לפני ריב\"א פעם אחת ששתה העכו\"ם מן הכוס של ישראל ושכחו ולא הדיחוהו עד שנתנו בו יין ומזגוהו בקדירה לצורך המקפה והתיר כל התבשיל כולו מטעם דרואין היין של היתר כאלו אינו והשאר מים שבקדירה רבים עליו ומבטלן אע\"פ שאין בתבשיל לבטל טעם היין מ\"מ הגיעו הדברים לפני ר\"ת ואמר דוקא בעיני' כגון קיתון של מים תחילה והביא ראי' מהא דאמר רבא פ' השוכר בע\"ז (דף ע\"ג.) שתי כוסות אחת של חולין ואחת של תרומה ומזגן ועירבן משמע דוקא שמזגן תחילה אבל עירבן ואח\"כ מזגן משמע דאמ' מצא מין את מינו וניעור והויא בעיני' מן המים לבטל את שניהם. והשיב ריב\"א משום הכי נקיט מזגו תחילה משום דלשון מזגו משמע שפשע מרצונו וזה ודאי הי' אסור אם מתחילה עירבו ואח\"כ מזגו ולכך לא היה יכול למיתני איפכא וראיה מהא דתנן פ\"ק (צ\"ל פ\"ה מ\"ט) דמס' תרומות סאה של תרומה שנפלה לפחות מק' ואח\"כ נפל שם חולין יותר אם שוגג מותר אם מזיד אסור וה\"ר ברוך אומר דכולהי מאן דמתני להו אמתני' בין מאן דמתני להו אברייתא אדרב' כולהי בעי תחילה דהא מתני' ע\"כ תחילה קאמר דמתני' דקתני יין נסך אסור ואוסר בכל שהו ואי לא נפלו המים תחילה הא קאסר ליין בנפילתו אלא ודאי תחלה קאמר והיינו דקאמר איכא בינייהו כלומר הא תרוייהו בעו תחלה ומשני הא ליכא בינייהו כלום אלא דמתני' לא בעי לפרושי תחילה דודאי מסתמא תחלה קאמר ודרבין בעי לפרושי תחלה דרבין סתם דבריו ופי' רב ושמואל מיהו יש לתמוה לשיטת רש\"י ריב\"א שהתיר זה המקפה מאי שנא משאור ותבלין דלא בטלי כיון דלטעמא עבידא כיון שמשימין את היין בקדירה לטעמי' איך יתבטל ואע\"ג דבתוך המורייס או אלונטית לאו לטעמא עביד כדמוכח בחולין פ\"ק (דף ו'.) מ\"מ במקפה הוא לטעמא עביד ושמא י\"ל כיון דלא הי'. (בכאן כתוב בכ\"י אשר לפני חלק על כמה שירות וכתב שם כי לא ראה סוף התשובה כי נאבדה בההעתק אשר לפניו): "
],
[
"משום שלש סעודות אין להתיר לאכול בין מנחה לערבית בשבת דהא יכול להשלים קודם המנחה באיספרמקי ומגדי ועוד דסעודה שלישית סמוך למנחה נתקנה כדתניא פ' כל כתבי הקודש (דף קי\"ח.) ערבית מדיחן לאכול בהן צהרים צהרים לאכול בהם במנחה מן המנחה ולמעלה אינו מדיח ופסקינן דסעודה קטנה מותר לאכול במנחה גדולה ואיכא שהות אכילה בין מנחה גדולה למנחה קטנה ואע\"ג דאמר מר (פסחים דף ק':) פורס מפה ומבדיל ההוא לאקראי בעלמא הואי: "
],
[
"אשר שאלת על ראש העגל שנימוח המוח ונירקב כמים רבי' אבי העזרי מטריף כל היכי שאין השלם מקיף מכל צד אז לא הדרא בריא אבל אם נימוח קצת והמוח שלם מסבבו מכל צד ומקיפו כשירה וכן כתב בה\"ג: "
],
[
"ועל התולעת הנמצאת ביציאת המוח בפי הקדירה ונמשך לצד חוץ וכו' גם זה כתב דאפי' נמצאת התולעת במוח מן הפולין ולפנים ובקדירה והמוח קיים וקרום התחתון אין בו רושם ולא קורט ם כשירה וכן כתוב בשערים וכ\"ש אם נמצא מן הפולין ולחוץ דנידון כחוט השדרה דלא ניטרף בנקב אלא ברובו (חולין דף מ\"ה:) אם נתמרך או נתמסמס שאינו יכול לעמוד טריפה: "
],
[
"(חולין דף מ\"ז.) ולתרי בועי דסמיכי להדדי היינו שאין בשר ביניהם לית להו בדיקותא לאכשורי וחדא ומתחזייא כתרתי היינו דנר' קצת סדק באמצעיתו ולמעלה ומייתי סילוא ומברזין לי' אי שפכי אהדדי חדא היא וכשירה ואי לאו טריפה ולא שמענו שיעור לגודל הבועות אלא אחת לי קטנה ואחת לי גדולה כיון דמשום דניקבה הריאה הוא כיון שניקב במשהו כך שיעור הבועה במשהו כשאינה מתבטלת על ידי נפיחה ובועא הניכרת משני עבריה של ריאה קבלנו שהיא טריפה וטעם הגון לא שמענו בה וקשה אם אין לה גבול אלא בכל המקומות הריאה שהבועא משני צדדי' טריפה א\"כ למה בועא בשיפולי ריאה שיש לה היקף כשר אמאי כשירה הרי היא נראית משני עברי הריאה ונר' דלא מיטרפא אלא כי קיימית להדי סמפונות דא\"כ ניקבה הריאה לתוכה וטריפה אפי' לר' שמעון וכ\"ש לרבנן (חולין דף מ\"ב.): "
],
[
" בענייני איסורי נאמנות יש י\"ד חילוקים: ",
"א' בכל דבר שהוא ספק לא איתחזיק לא איסור ולא היתר עד א' נאמן שהוא מותר כדמוכח בהאשה רבה (דף פ\"ח.) בחתיכה ספק חלב ספק שומן נאמן וכ\"ש אי אמר דחלב הוא דנאמן כיון דלא איתחזיק לא איסור ולא היתר: ",
"ב' היכא דאיתחזיק היתירא ועד אחד אומר איסור הוא אינו נאמן כדמוכח פ' הניזקין (גיטין דף נ\"ד:) טהרות שעשיתי עמך וכו' אינו נאמן משום דאיתחזיק היתירא: ",
"ג' היכא דאיתחזיק איסורא ואמר עד אחר מותר הוא אינו נאמן כדמשמע בהאשה רבה (דף פ\"ח.) דקאמר התם הקדש וטבל וקונמות ושחיטה הבעלים נאמנים משום דבידו הוא משמע הא לאו בידו לא: ",
"ד' כל אדם נאמן על שלו אפי' איתחזיק איסורא כדאמר (שם.) גבי טבל והקדש הואיל ובידו לתקנו ולפדותו: ",
"ה' עמי הארץ וחשודים אינם נאמנים על שלהם כדתנן במס' דמאי (פ\"ד מ\"ז.) ומייתי לה במס' כתובות (דף כ\"ד.) החמרין שנכנסו לעיר ואמר אחד שלי אינו מתוקן ושל חבירי מתוקן אינם נאמנים דחיישינן לגומלין אלמא דאפילו הוא גופי' אינו נאמן אטבל דידי' אע\"פ שחבירו מסייעו ועוד אמר גבי מדומע (דמאי פ\"ד מ\"א.) אף אוכלו על פיו משמע מדומע דווקא שאין מדומע לא: ",
"ו' האומר לחבירו טבל שלך מתוקן וא\"ל היאך וא\"ל לפי שאמרתי לפלוני לתקנו והוא אמר לא תקנתיו אינו נאמן אע\"פ שכל מקום שהאמינה עד א' הרי כאן שנים (יבמות דף פ\"ח) כאן אינו נאמן כיון שחבירו מודה שהוא בעצמו לא תיקנו אלא אמר לאחר לתקנו: ",
"ז' אשת איש נאמנת לומר אשת איש הייתי וגרושה אני כיון דלא איתחזיק איסורא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (כתובות דף כ\"ב.): ",
"ח' אשת איש שאמרה מת בעלי בעד אחד נאמנת דמתוך חומר שהחמרת כו' (יבמות ד' פ\"ח.): ",
"ט' חבר שמת כל פירותיו בחזקת מתוקנים ובירושלמי מפרש והוא שמת בישוב הדעת דא' חזקה על חבר שאינו מוציא וכו' (פסחים דף ט'.): ",
"י' אין נאמן אדם לומר כהן אני להאכילו בתרומה (כתובו' דף כ\"ג.) היכ' דאיכא למיחש נגומלין וכ\"ש דהוא עצמו אינו נאמן אע\"ג דעד אחד נאמן באיסורין ואע\"ג דעבידי לאגלויי ועוד אמר בפ' עד כמה (בכורות דף ל\"א.) שואלין על טהרותיהם מפ' בגמ' משום דחזי טומאה והיינו טעמא משום דחשידו כהני טפי מישראל משום דהוי שבח יוחסין וריוח מתנות כהונה לי ולזרעו אחריו ולדורותיו: ",
"יא כל דבר שהוא בידו של אדם אפילו איתחזיק איסורא נאמן עד אחד להתירו לא שנא מכחישו ול\"ש אין מכחישו או אמר איני יודע או שותק כיון שהוא עוד בידו כדתניא פ' הניזקין (גיטין דף נ\"ד:) היה עושה בטהרות וא\"ל טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן ואמר אביי והואיל וברשותו הן עדיין הרי הן שלו ונאמן עליהם ולא הוי טעמא הואיל ואי בעי הוה מטמא להו דא\"כ הוה משלם להו ועוד דההיא דס\"ת יוכיח דמשמע דאי ס\"ת ביד כותבו נאמן לומר אזכרות שבו לא כתבתים לשמן אע\"פ שנכתבו כבר ועוד דאמר פ' האשה רבה (יבמות דף פ\"ח.) אי קסבר תורם משלו על של חבירו אין צריך דעת חבירו משום דבידו לתקנו אטו בשופטני עסקינן שתורם משלו על של חבירו אלא כדפ' הוא לפי שהוא כבעליו: ",
"יב דבר שאין עתה בידו ואיתחזיק איסורא ואמר נטמאו אינו נאמן ואפילו שותק כדתניא התם (גיטין שם.) טהרות שעשיתי עמך נפגלו אינו נאמן בשום ענין ואפילו שותק שאם שתק לו אז ואח\"כ א\"ל איני מאמינך שפיר דמי ומלמדין אותו לומר כך: ",
"יג אפי' בדבר שאין בידו עתה אי א\"ל כי אשכחי' הוי כאלו עדיין ברשותו דהואיל וכי אמר לי' כי אשכחי' והיינו דאמר הכא (גיטין שם.) כגון דאשכחי' ולא א\"ל ולא מידי והשתא דרב מודה לאביי דכל שבידו נאמן דברייתא מפלגא הכי בין היכי דא\"ל עשיתי עמך ובין היכי דאמר ביום פלוני אלא שבא רבא והוסיף איסור דאפילו אין בידו והחזירן כיון דאמר נטמאו כשהיו בידו ומאז הודעתיך אלו מצאתיך נאמן לומר עתה נטמאו למפרע: ",
"יד עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן (קידושין דף ס\"ה:) וכן נטמאו טהרותיך בפניך והלה שותק דההיא שתיקה כהודאה דמיא שאם לא אכל למה לא אמר לו בפי' לא אכלתי ומעכשיו נטמאו טהרותיך בפניך אם יודע בודאי שלא נטמאו היה לו להכחישו הילכך ודאי הימוני הימני' ואפי' אח\"כ אמר לו איני יודע או איני מאמינך לאו כל כמיני' שהרי כבר האמינו ומענין הזה נחלקו אביי ורבא (שם דף ס\"ו.) באשתו שזינתה בעד אחד ושתק וכו' אביי אמר אדם מצוי אצל אשתו ויכול לומר הן או לאו ומדשתק הודאה היא ולרבא דמיא לנטמאו טהרותיך אצלי שאין אדם יכול לידע אם זינתה ואם לאו שהרי אשה מזנה מסתרת ומזנה ומהשתא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואביי מייתי ראי' מההיא סמיא דאתא שליח וא\"ל אשתך זינתה וא\"ל מר שמואל אי מהימן לך (כבי תרי) זיל אפקה ומפרש אביי אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא לפי שהסומא מן הדין היה לו לפי שהיה שותק כדאמר אביי היא היא שכיון שהסומא היה מסופק בדבר השליח שבא לשאול עליה הרי הוא כשותק ושוב אינו יכול לומר איני מאמינך כיון דמהימן לי' לאו גזלנא הוא ורבא אמר ה\"ק אי מהימן לי' כבי תרי זיל אפקה משום דרבא סבר אשתו זינתה בעד אחד ושתק אין להאמינו הלכך אם שתק זה הסומא מלמדין אותו שלא להאמינו הא למ\"ד מילת' דאביי דפ' הניזקין הכחשה ושחיקה חדא היא וליכא לאיפלוגי אבל בקידושין (ד' סה.) גבי עד אחד אומר אכלת חלב וכיוצא בה איכא לאיפלוגי בין הכחשה לשתיקה כדפ' ותדע בכל מקום שהאמינה תורה לעד א' הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים דהכי אמר עולא דעד אחד חשוב כשנים (יבמות ד' פ\"ח:) ואם הותר הדבר ע\"פ עד אחד ואח\"כ בא עד א' לאוסרו לא יצא מהתירו הראשון דהכי אמר בפ' חרש (צ\"ל האש' שלום ד' קי\"ז:) עד א' אומר מת התירוה לינש' ואח\"כ בא עד א' ואמר לאמת לא תצא מהתירה הראשון ומיהא לא קאמר דלכתחילה תינשא דהא קאמר פ\"ב דכתובות (ד' כ\"ב:) עד אחד אומר מת ועד א' אומר לא מת לא תנשא לכתחילה משום דרב אסי דאמר דלזות שפתים הרחק ממך ודחי כיון שלא האמינה תורה עד א' בעדות אשה אלא חכמים האמינוהו איכא חילוק בין באו בזה אחר זה להיכא שבאו בבת אחת אבל בעד טומאה לעולם עד ראשון נאמן בפ' מי שקינא (סוטה ד' ל\"א:) והכא דוקא התירוה לינשא ונישאת קודם שיבא עד שני המכחישו אמרינן לא תצא אבל אם בא עד שני קודם שהתידוה וניסת בהא מודה עולא דלא סמכינן אקמא דאכתי לא חשבינן לי' כתרי ותצא ומאי דקאמר מאי לאו הכחשה היינו דוקא העדה. הרי כאן ד' עניינים: ",
"א' במקום שבא עד להתירה וניסת על פיו. ",
"ב' במקום שלא התירוה על פיו עדיין. ",
"ג' התירוה על פי עד ובאו שנים לאסור הרי זה אסורה דמודה עולא דלגבי תרי חשוב כחד ובטל דלא אמרינן תרי ותרי נינהו דהכי תנא פ' חרש (צ\"ל האש' שלום ד' קי\"ז:) ע\"א אומר מת וב' אומרים לא מת אע\"פ שניסת תצא ופריך בגמ' פשיטא דחד במקום תרי לא מהני דחד לא הוי כתרי אלא מדרבנן. ",
"ד' במקום שבא עד אחד תחילה והתירוה על פיו ואח\"כ באו שנים פסולין לעדות כגון נשים ואסרוה בזה הענין יש להשיב ב' לשונות פ' חרש לפי לשון ראשון שבתלמוד הראשון בטל והיינו דתנא התם עד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע\"פ שניסת תצא והני תרי מפרש התם בפסולי עדות וכדאמר ר' נחמיה בכל מקום שהאמינה תורה עד הרי כאן עדות וכי היכי דחד חשוב פסולי עדות ה\"נ תרי והלך אחר רוב דיעות ואין עליך לבדוק אם כשרים אם פסולים ועשו שתי נשים באיש אחד וכו' והראשון בטל ואם ניסת תצא ולשון שני שבתלמוד אמר לקולא דאי אתא עד אחד והתירוה על פיו אפי' ק' נשים הבאים אחרי כן פסולין לגבי' ולא תצא מהתירה הראשון ובכה\"ג לא מיירי מתני' דתצא אלא כגון דאתאי אשה וכו' כדמפרש התם ומה שפרשתי דלא סמכינן אעד אחד שהתירוה לכתחילה משום לזות שפתים כרב אשי כדתנן פ' חרש (צ\"ל כיצד כ\"ד: או כתובו' כ\"ב:) אימור דדוקא בעדו' אשה דהימנוה משום עיגונא אבל לא נאמן מדאורי' אלא בכל התור' שהאמינה תורה בעד אחד בשאר איסורין סגי דהא חד כתרי ולכתחילה נמי תדע דהא בסוטה פ' מי שקינא (סוטה ד' ל\"א:) גבי הא דתנן עד אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת לא היתה שותה דכיון שהאמינה תורה עד אחד מדכתיב ועד אין בה לא מהני עד הבא לאחריו להכחישו ולא דמי לעד אחד אומר מת דעדות אשה דרבנן האמינוהו ולא התורה: "
],
[
" ומה שטוען ראובן שהלווהו שמעון מעות למחצית שכר על המשכנות מיד ליד ונתן לו חלקו שהרויח עשרה ליטרין והמשכנות נפסדו שנשרפו בבית המלוה ולקח השופט השאר ועתה תובע הי' ליטרין בשביל שנאנס והמשכנות לפי שנאבדו בפשיעותו שלא החזירם לו כשפדאם והשיב לו אלו המעות שהלוו לך של יתומים היו ומיד אחר נלוו לך רק בשביל שהייתי אפוטרופוס שלהם קבלתי גם בערבונות לא פשעתי שלא פשעתיך מליקחם כשהיית רוצה ועל ידי כן נאבדו עם שלי. דינא הכי דפטור שמעון אף מן השבועה דאי פלגא באגר ופלגא בהפסד מותר ועוד דמעות של יתומים מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד דכיון שכבר נתן לו הריוח לאו כל כמיני' טעיתי שלא כדין נתתי לך כמו שכתבו ר\"ח ור\"ת ספ\"ק דגיטין (ד' י\"ד.) ואפי' מדידי' לדידי' אינו נאמן לומר הלויתני בריבית מיד ליד כמו שפסק ר\"ת דנאמן אדם לומר פרוסבול הי' לי ואבד (שם ד' ל\"ז.) ופר\"ת דנאמן בלי שבועה וכך נאמן המלוה לומר בלא שבועה לא הלויתיך מיד ליד דלא שביק התירא ואכיל איסורא ועל המשכנות שנחלקו ממה נפשך שמכיון פטור דהמלוה על המשכון ומישכנו בשעת הלואתו פטור מאונסין. ושלום מאיר בר' ברוך שיח': "
],
[
"על אודות ראובן שזיווג בנו לבת שמעון ונדוניא שנתן לבנו הניח ביד שמעון ואחר זמן נפלה קטטה בין בנו של ראובן לבתו של שמעון זוגתו ובא בן ראובן לאביו ומאומה אין בידו והלך בן ראובן ומינה את אביו אפטרופוס ושאל שמעון הנדוניא שהניח בידו ואם תאמר שנתת הנדוניא לבתך מי צוה לך זה והלא לא היו בידך אלא כמו פקדון. ושמעון משיב בנך ובתי היו באהבה יחד ונתתי המעות להם ובתי קיבלה המעות ונשאה ונתנה בה לפי שהיתה בעלת משא ומתן ולא בנך ובתי החזיקה בהם ואני מה אני יכול גם בנך לא שאלם לי מעולם למיסרם לו בידו וגם לא צויתה עלי שלא לתת אותם ביד בתי וגם אמר בנך שהי' רוצה ללמוד ולא לעסוק במשא ומתן ועוד טוען שמעון בציוי בתו הנה בתי אומרת שנהגה עם בנך כדין וכשורה אך שאין לה להגיד ועל כן היא שואלת מבנך גט וכתובה ואומרת שלא תשב עם בנך כי מאוס עלה ולא תשאר עוד אצלו והיא בעצמה אמרה שקודם שהיתה רוצה להיות עמו שתחזיר על הפתחים מעיר לעיר שאינה חפיצה בו ומאיס עלי שעשה עמי ואצלי דברים שלא כהוגן ועוד דברים שאין לי לספר ואי יהבי לי כל חללי דעלמא לא אשאר תחתיו עוד: ",
"תשובת מורי. חכם חרשים ונבון לחשים איתמחי לב גברא לבאר רכין וקשים איתמחי קמיע בשלישים חופר לאושים ממקום שאתה מביא אתה קוצר ובוצר מחמר בית הסלעים שבעמקים חוקים ומשפטים צדיקים אמרות ה' אמרות שבעתים מזוקקים מנופת צופים ומדבש מתוקים מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים יענה שלומם ושלום אנשי מופת שעמך ב\"ד הצדק מנוקים אלופי ומיודעי ה\"ר יצחק ובקוצר אשיבך כי נראה בעיני דשמעון אבי הכלה האומר שנתן הנדונייא לבתו של שמעון בעוד שהיתה עם בעלה בן ראובן באהבה יחד אם מודה הוא שנתנם לה ואפי' החתן מודה שבאו לידה אין בדבריו כלום שראובן טען שכבר היו בשנאה יחד כשנתן לו בלי ידיעתו אשר לא צווהו ולא עלתה על לבו לתת לה ושמעון צריך לישבע שנתנם לה בשעה שהיו באהבה יחד דכיון דהשתא בקטטה הם צריך להביא ראי' שהיו אז באהבה כי ההיא דפ' מי שמת (ב\"ב קנ\"ג:) הוא אומר שכיב מרע היה (והוא אומר) בריא היה עליהם להביא ראיה וכו' סוף דבר הבא לשנות מחזקתו דהשתא ובא להוציא ממון עליו להביא ראיה והכא דלא בעי לאפוקי אלא לפטר ישבע שהיו באהבה יחד ויפטר ולא מחייב משום שומר שמסר לשומר וכו' (ב\"מ ד' ל\"ו.): "
],
[
" ועל ענין המורדות כבר כתבתי לך דעתי בהיותי בקושטנצא דדיינין בה דינא דמתיבתא כמו שכתב רב אלפס ורוב הגאונים שוף דבר נדוניא דהנעלת לי' דתפשה לא מפקינן מינה לד\"ה אבל מה שהוא הכניס מפקינן מינה ויהבינן לי' דמאיזה טעם תעכבנו אי משום תוספות שכתב לה בכתובתה הא לא יהיב לה כמו שכתבו כל הגאונים דאדעתא דתמרוד בי' לא אוסיף לה ואפי' לגאון דאמר דיהיב לה עיקר כתובה מנה מאתים הכא לא נהגינן לכופו לגרש מנה מאתים נמי לא קיהיב לה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דלא גבי ופעמים רבות בא מעשה כזה לפנינו ודננו כך דיהבינן לדידה מאי דעיילה ליה אי איתא בעיני' או בעיסקא ולדידי' יהבינן לי' מאי דעייל לה עד שתתפייס להיות עמו או עד שיתפייס הוא ליתן לה גט. ושלום מאיר בר' ברוך שיח': "
],
[
" מורי ה\"ר מאיר נשאל אם יכול ליתן לכהנת בכור לפדותו והשיב דלא והביא ראייה מפ' הזורע (צ\"ל הזרוע ד' קל\"א:) עולא יהיב מתנתא לכהנתא אלמא קסבר עולא כהן ואפי' כהנת איתיבי' רבא לעולא מנחת כהנת נאכלת מנחת כהן אינה נאכלת ואי אמרת כהן ואפי' כהנת והא כתיב כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל א\"ל מטונך פירש\"י ממקרא שלך אביא לך ראי' אהרן ובניו כתיב אלמא דפשיטא לי' דכל היכ' דכתיב אהרן ובניו אמרינן כהן ולא כהנת ובפרשת מדבר סיני כתיב ויתן משה את כסף הפדויים לאהרן ובניו וגו' ודלא כפירש\"י שפי' פ\"ק דקדושין (ד\"ח.) גבי כי הא דרב כהנא שקיל סודרא לפדיון הבן דרב כהנא לא הי' כהן אלא אשתו שהיתה כהנת (אומר בפ' הזורע) (שם ד' קל\"ב.) רב כהנא אכיל בשביל אשתו ופר\"י רב כהנא ישראל הוה ואשתו כהנת ורב כהנא אחריני טובא הוו דהוו כהנים: "
],
[
" יש כהנים שאינם נזהרין לילך על קברי העכו\"ם מקום שקוברים שם מתיהם ולבית שהמת בתוכו ולכך כתבתי זה מפי מורי שיח' שפעם אחת מת עכו\"ם במרחץ בע\"ש ואסר לכהנים לרחוץ כי ר\"ת פסק שאין הלכה כר' שמעון בן יוחי דאמר (יבמות ד' ס\"א.) קברי עכו\"ם אין מטמאין באוהל כי רשב\"ג פליג עלי' במשנה דאהלות (פי\"ח מ\"ז.) ואומר דמדורת העכו\"ם טמאים מקום שאין תולדה וברדלוס מצוין שם ופ\"ק דפסחים מייתי וכל מקום ששנה ר' שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וכו' וכן פי' התוס' לשם "
],
[
" ראובן טוען על שמעון קניתי ממך כסף והנחתי משכון עליהם כך וכך אמרתי אם לא אתן מעותיך תוך ג' ימים שיש לך לגבות על כל ערבוני בכל ענינו שתוכל בין למשכנו בריבית והן בין החלפנים ואתה שניתה במשכוני שמשכנת אותו להחלט בתוך שבועיים זה לא עלה על לבי מעולם ומה שאמרתי לך לגבות מעותיך בכל ענין שתוכל לפי נוהג העולם הי' דעתי ללוותם בריבית או הי' לך לחתוך מן הכסף כנגד מעותיך ולהחזיר לי המותר כי המשכון של זה לא הי' צריך שומא. ושמעון השיב ידעתי כי דחיין אתה ולא רציתי כלל לקבל ערבונך אלא בענין זה שנתתי לי רשות לגבות מעותי בכל ענין שהייתי יכול וכן עשיתי וחזרתי על כל צדדין ולא יכולתי למשכנו בע\"א וכאשר משכנתיו ביד יהודי הודעתיך וניתרצית וראובן אומר להד\"מ שהודעתני עד שרכבתי לדרכי ואף כי הודעתני לא שמתי אל לבי: לענין שאילתא דשאילנא קדמיכון נ\"ל דכל מה שהחפץ שוה יותר מן החוב יחזיר לו שמעון לראובן דאפי' הוא כדברי שמעון שא\"ל אם לא אתן לך מעותיך עד יום פלוני תגבה מעותיך מערבוני בכל ענין שתוכל מ\"מ אסמכתא היא ולא קניא דכל דאי לא קני ואפי' הלווהו על שדהו וא\"ל אם אין אתה נותן לי עד ג' שנים הרי הוא שלי הרי הוא שלו (ב\"מ ד' ס\"ו.) ומוקי לה בגמ' בדאמר לי' מעכשיו אבל א\"ל בלא מעכשיו לא אע\"ג דעדיפ' הלואה דהתם משאר אסמכתו' דלא קנו אפי' במעכשיו אלא א\"כ קנו מיני' בב\"ד חשוב כמו שפיר\"ת ור\"י מ\"מ בלא מעכשיו לא קני וכ\"ש בנדון זה דלא קני, וגדולה מזו אמרו פ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס\"ו:) דהיכא דא\"ל אי לא פרענא לך ליום פלוני גבי מהאי חמרא אסמכתא היא ולא קניא אע\"ג דלא גזים כולי האי מ\"מ חשיב לי' גזים כיון דמפסיד קצת שמרשהו למכור קודם שהגיע זמן מכירת היין וכ\"ש בנידון זה דגזים טפי ועוד דלא אמר מעיקרא להחליטן ואע\"ג דלבתר הכי אודעי' שדעתו הי' למשכון ערבונו להחליט שלא מצא ללוות עליו ונתרצה לו אפ\"ה לא קנו דהאי דאמר לא קני משום הכי דכי לימטי זימני' לא ליתי ולטרח וכ\"ש אשכחי' בתר זימני' וא\"ל קני דמחמת כיסופא הוא דקא\"ל ועוד בנדון זה דאפי' אי אקני לי' בקנין גמור וחשוב אם לא אפדנו ביום פלוני שימשכנו לאחרים להיחלט ולא א\"ל קני את גופך הוה ליקני השתא ע\"מ להקנות לאחרים לא לא קני דהא לא הדר דמקני לאחריני ולהכי לא קני בקניין דמקני השתא דהאי שלא לצורך עצמו א\"ל לאחריני לאחר זמן דבההיא שעתא הדר סודרא למרי' ועוד מה שחזר ומשכנו לאחרים בלי קנין בב\"ד ליחלט אחר שבועיים אסמכתא דלא קניא ומה שכתבתי דקני ע\"מ להקנות לא קני אין להקשות על מה שמעשי' בכל יום דכי כתבי הרשא' פעמים המורשה ומוחל קצת ומתפשר עמו דהא אע\"ג דשוי' שליח יכול הוא למחול דהוי כאלו א\"ל מעיקרא אם תרצה למחול לו אני מוחל לך מעכשיו וקיימא לן דמחילה אין צריכה קנין ואפי' בלא מעכשיו אם אמר אם תמחול לו אני מוחל לו כמו כן כמאן דא\"ל מעכשיו דמי כיון דכבר הממון ביד הנתבע אבל הכא שבשעת הקנין שהקנה לשמעון להקנות לאחרים לא הי' הממון ביד אחרים הוה לי' קני על מנת להקנות ולא קני כדפ' טעמא כ\"ש בלא קנין דלא קני ואפי' אם לא משכנו ליחלט אלא משכנו בריבי' לא יפרע ראובן הריבי' ואפי' א\"ל מעיקר' אם לא אפרע לך תמשכן ערבוני בריבית אסמכת' הוא טפי מגבי האי חמרא (ב\"מ ס\"ו:) ולא יפרע לו ראובן אלא הקרן ואי יהיב לי' הריבית תרוייהו איסורא קעבדו. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי':"
],
[
" מרוב כתיבות ושאר סיבות באתי בקצרה אלופי ומיודעי ה\"ר חיים על התבואה שנמצאו בה חיטים שנתבקעו שנטחנו קודם הפסח ושאלת אם יש יותר מס' של היתר לבטלם אם מותר לאוכלן בפסח ולא מיבעיא לפירש\"י דשרי (פסחים ד' מ\"ב) להשהות הנך דפ' אלו עוברין אסורים באכילה דאי מדמית הני חיטין להנך דקחשיב בפ' אלו דמותר להשהותם א\"כ הוה לי' דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל (ביצה ד' ד'.) ולהך שינויא הא כתבו התוס' בריש פסחים אע\"פ שאין לו מתירין אלא ע\"י תערובות מיקרי שפיר דבר שיש לו מתירין ובלבד שלא תהי' מתקלקל בשהייתו עד לאחר הפסח דומיא דקדירות אך לאידך שינויא שתירצו דכל שעל ידי תערובות לא מיקרי דבר שיש לו מתירין הי' נראה קצת להתיר אמנם אף לההיא שינויא יש לאסור דכיון דאין מבטלין איסור לכתחילה (ביצה ד' ד':) והיכ' דבמזיד קיי\"ל דאסור במ' תרומות ובגיטין פ' הניזקין (דנ\"ד.) מייתי לה נפלו ונתפצעו כל כה\"ג דבכוונ' טחון יחד כמזיד דמי אע\"ג דלא נתכוון לבטלם אלא נתכוון לטוחנם ולאוכלם בפסח. דאל\"כ הא איכ' דטבעה בחישתא (פסחים ר' מ':) אמאי לא אשכח תקנתא אלא למיזבנינהו לישראל קבא קבא ודנכלינהו קודם הפסח ליערבינהו יחד ולזבנינהו לגוים משום ספק ספיקא דילמא לא מזבני כלל לישראל ואת\"ל מזבני דלמא בתר פיסחא מזבני ואת\"ל בגו פיסחא מה בכך והלא ביטלו כבר בס' אלא כה\"ג דמערב בידים אע\"ג דלא מכוון דליכלינהו בפיסחא לא מהניא להו ספק ספיקא וכו' היכי דדב' שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל ה\"נ ספיקא וספק ספיקא כדאמר פ\"ק דביצה (דף ג':) וגדולה מזאת כתב רבי' אבי העזרי דשכר שנתנו ביין קודם הפסח ויש בו יותר מס' לבטלן אסור להשהותו בפסח דאין היין חשוב ביטול קודם זמן האיסור כדתנ' פ' נערה המאורסה (נדרים דף ע\"ו.) דאין מטבילין כלי לכשיטמא לטהר ושלום מאיר בר ברוך שיחיה: "
],
[
" ראובן תבע את שמעון לדין ואמר מעות הלויתני על משכוני ואני רוצה לפדותו ושמעון משיב נחלט בידי כי הלויתיך עד יום אחד לפדותו או ליחלט ובקשתני זמן אחר ואמרת קני לך מעכשיו אם לא אפדנו לזמן הקצוב בינינו והלה אומר לא יצא דבר זה מפי לומר מעכשיו ודן מוה\"ר מאיר שי' דאע\"ג דבעלמא הוי אסמכתא ולא קניא התם קני כיון שהוא תפיס משכונו וגם עשה עמו טובה שהלוהו וישבע שמעון שא\"ל ראובן קני מעכשיו ויקנה המשכון והיה שלו וראיה מהאי בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ס\"ו.) גבי מתני' הלוהו על שדהו וכו' רב נחמן אפילו לאחר מתן מעות נמי קנה הכל ומסיק נמי דקאמר קני מעכשיו וכן פסק ר\"י התם: "
],
[
" הארכתם עלי דבריכם ביותר יתנוני להשיב על כל הדברים האלה ובקצרה אשיב את הנראה בעיני אם ראובן הי' ציית דינא ואע\"פ הלשין אותו שמעון לשר ומתוך כך הוצרך ליתן על כורחו ליטרא לשופט כמו שכתבתם ששמעון מודה שהלשין אתי שלו עד שיעשה לו דין לא היה לו לעשות זה אלא ע\"פ ב\"ד והקהל אבל מעצמו לא דהא דאמ' עביד אינש דינא לנפשי' ה\"מ בחפץ שלו אם ראובן היה מוחזק בחפץ שהוא של שמעון ושמעון הי' יכול ליקח אותו חפץ המבורר יכול הוא לעשות דין לעצמו כיון שאותו חפץ הוא וכן מוכחת כל ההלכה בפ' המניח (בבא קמא דף כ\"ז:) אבל מי שנתחייב לחבירו ואינו פורעו הא תנא פ' המקבל (בבא מציעא דף קי\"ג.) לא ימשכננו ואפילו שליח ב\"ד ואמר שמואל דמינתח ניחוחי אבל לביתו לא אזיל וא\"כ כי יש עדים כמה הפסיד ראובן כן ישלם לו שמעון ואם אין עדים ושמעון טוען איני יודע אם הפסדת כלום בזה ישבע שאינו יודע אם ראובן הפסיד כלום ויפטור ועל הב' ליטרין שראובן תובע הליטרא שאומר ראובן שהוצרך ליתן לשופט עבורו נהי דעכו\"ם בתר ערבא אזיל מ\"מ לא משבעינן לשמעון עבור אותו ליטרא שהוא כדבריו כל זמן שלא נתברר בעדים או בשבועת ראובן שפרעם לעכו\"ם אמנם על ליטרא השני' שאומר שנדר לו כדי שיסייענו ושמעון משיב להד\"מ יש לו לשבע לשמעון שלא נדר לו כלום אם אינו רוצה לשבע משלם ולא כל הליטרא אלא לפי טורחו ולפי מה שביטל ממלאכתו ופסידא דמטייה לראובן בשעה שטרח כדתניא ומייתי לה בהגוזל בתרא (דף קט\"ז.) הרי שהיה בורח מבית האסורין ואמר לספן טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו ואם אמר טול דינר בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם ומפ' התם מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא עד בשולה דגים מן הים דא\"ל אפסדתי כוורי בזוזא ואם ראובן רוצה לישבע שפרע ליטרא האחרת לשופט אז ישבע שמעון גם על אותו ליטרא שלדבריו הוא ויפטור ומה ששמעון טוען שהשכין סוס עבור בנו וכו' אם יש עדים שעל פי הקהל עשה פטור ואם לאו ישבע על זה שברשות הקהל עשה ועל הב' ליטרין ישבע ראובן שלא הפסידו מאומה כדבריו. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי': "
],
[
" ראובן טוען על שמעון בקשתי את שמעון לקנות לי בגדים וקנה אותם ונתתי לו כל המעות כאשר קנה אותם והוא לא נתן כל המעות לעכו\"ם אלא מקצת פרע לו ומקצת שכח העכו\"ם וכבר יותר משנתיים שלא שאלם ממך ועל כן תן לי השכחה ואם ישאלם העכו\"ם עלי לפרוע לך והשיב שמעון אמת הוא הכל כדבריך עכ\"ל נ\"ל שיש לו לשמעון להחזיר כל המעות שנשארו בידו לראובן דוקא דהיכא דראובן היה שולח שמעון לקבל לו מן העכו\"ם וטעה העכו\"ם בחשבונם להוסיף לו בהא איכא פלוגתא דרבוותא והתשובה שהשיב ר\"ת לה\"ר יעקב בר' ישראל ז\"ל תמצא בתוספ' כתובות בפ' אלמנה (דף צ\"ח. ד\"ה אמר) ותחילה רצה ר\"ת לומר שחולקים ושוב חזר בו ואמר הכל לבעל המעות ואפי' למה שפסק ר\"י שם הכל לשליח שאם גנב וגזל והטעה את העכו\"ם מה טיבו של בעל המעות בזה ואפילו חולקים אין שייך לומר משום דע\"י מעותיו נשתכר דלא דמי לשאר טעות שנותן הכל בשביל מעות שהמעות שוות כל מה שנותן לו אבל הכא טעות בעלמא הוא ודבר בפ\"ע הנ\"מ כשהעכו\"ם טועה ונותן לישראל יותר מדאי אז זכה השליח דאותו התוספות שהעכו\"ם מוסיף הוא שלא כדין אבל בנדון זה מאיזה טעם יקנה השליח הלא כשראובן נותן לו כל המעות וא\"ל תנם לעכו\"ם לא זכה בהם כל זמן שהמעות ביד שמעון דלא אמרינן תן כזכי דמי אלא בישראל אבל גבי עכו\"ם אפילו אם היה אומר שמעון זכה באלו המעות לעכו\"ם לא זכה בהם העכו\"ם עד דאתו לידי' דהא אמ' פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע\"א:) ופ\"ק דבבא מציעא (ע\"ש דף י\"ב.) קנייה מתורת שליחות איתרבאי ועכו\"ם לא אתי לכלל שליחות לית לי' זכייה וכ\"ש הכא דלא אמר אלא תן גרידא לא זכה בהן העכו\"ם וא\"כ כל זמן שהמעות ביד שמעון הם ברשות ראובן ואם העכו\"ם שכחן כיצד הלה עושה סחורה במעותיו של פלוני אלא יחזרו המעות לבעלים הראשונים שהרי לא נתכוון לזכות המעות לשמעון אלא לגוי ואם הגוי לא קנאם הדרי למרייהו דהא אמר ספ\"ק דגיטין (ד' י\"ד:) הולך מנה לפלוני ולא מצאו איכא למ\"ד יחזרו למשלח ואיכא למ\"ד יחזרו למי שנשתלחו לו אבל ליכא למ\"ד שיעכבם השליח כי לא נתכוון המשלח לזכות לו ועוד דאמר בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא ד' קט\"ז.) גבי רב ספרא אדעתא דארי אפקרי' אדעתא דכולי עלמא לא אפקרי' ה\"נ הדבר ידוע דאדעת' דליתבינהו לעכו\"ם יהבינהו ניהליה ולא אדעת' שיעכבם לעצמו ואינו יכול לומר אע\"פ ששכחם העכו\"ם אחזירם לו כי על זה נאמר למען ספות הרוה את הצמאה ולא בשביל קידוש השם דעובדי' דשמעון בן שטח דירושלמי (ב\"מ פ\"ב הל' ה'.) שאם הוא חפץ שיתקדש שם שמים על ידו יקדש בשלו ולא בשל אחרים: "
],
[
" וששאלתם על לחי שמרוחק למעלה מן הקורה יותר מטפח האמר רב חסדא (עירובין ד' י\"א.) צורת הפתח שעשה מן הצד ולא כלום ושכתבתי שיש מתירין כיון שהקורה מונחת מצד אחד על לחי אחר אע\"פ שמצד אחד מן הצד כשירה לא חילק ידענא ולא בילק ידענא אלא צריך מזה ומזה שהלחיים יהי' תחת הקורה דצורת הפתח הוא במקום פתח ופתח בכה\"ג לא עבדי אינשי שמצד אחד יהי' מונח עליונו של פתח על המשקוף ומצד אחד לא יהי' פתחי שימאי (שם) והם שוממין מנוולים ומקולקלים ועוד הא תניא (שם ד' י\"א:) צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם משמע אתרוייהו שיהא מונח בשוה לגמרי דלא קאמר על גבי אחד מהם: "
],
[
" ואת הבשר שלא הודח ונמלח והושם לקדירה ואסרת אינו כן דהא דמצריך תלמודא (חולין ד' קי\"ג.) הדחה ברישא אין זה אלא לכתחילה כמו כבדא עילוי בשרא (שם ד' קי\"א.) דלכתחילה לא אבל בדיעבד שפיר דמי דדמא מישרק שריק בצליה וה\"ה במליחה כמו שפי' התו' שאל\"כ יהא אסור למלוח הרבה חתיכות יחד ואפי' חתיכה אחת בפני עצמה. ושלום מאיר בר' ברוך שיתי': "
],
[
" לדזיו לי' כבר בתיה שלם היום ולעולם מורי ה\"ר מאיר מאור הגולה תאיר עיני על עסק ראובן שהי' לו בית במיצר העכו\"ם ופתח בו חלונות שלא בדין כי דינם של עכו\"ם לבנות בית בתוך שלו כל מה שהוא חפץ ואם היו פתוחים עליו כמה שנים הי סותם אותם כשהי' רוצה כי הי' בונה לפנים תוך שלו ועתה הלך העכו\"ם ומכר ביתו לשמעון וא\"ל בשעת המכירה יש לך לבנות לפני חלונותיו של ראובן כשתרצה וכך כתב לו בכתב של ערכאות וחתם העירונים והנה באו לדין וא\"ל שמעון תסתום חלונותיך והשיבו ראובן היו לי חלונות אלו על העכו\"ם יותר משני חזקה ושמעון השיב אותה אינה שמה אזקה ששתק העכו\"ם מפני שבדיניהם הי' יכול להמתין בבניינו כל זמן שהי' רוצה ועוד חזקה שאין עמה טענה כי יש לי כתב של ערכאות לך שלא מכר לך האורה וגם לא נתן לך במתנה ועוד יורינו מורי' צדק הדין אם ראובן צריך שטר חזקה הואיל ובא מכח חזקה שעשה על העכו\"ם ועוד יורינו מורי' בהא דחזקת הבתים (ד' נ\"ד:) דאמר רב יהודה אמר שמואל נכסי העכו\"ם הרי הן כמדבר אם ראובן קנה קרקע מן העכו\"ם ולא נתן לו מעות עדיין ולא בכתב של ערכאות ורפק בי' ראובן פורתא בפני עדים והלך שמעון ופתח בו חלונותיו כך וכך אם רשאי הוא לעשות כן אם לאו הואיל ולא מטא זוזי ביד עכו\"ם וגם ראובן החזיק כבר ברפיקא פורתא הכל תכתוב לנו בראיות ושלום כאוות תלמיד תלמידך מנחם בר' דוד זלה\"ה: ",
"וזאת תשובתי באתי בקצרה דרך ארוכה שלא כשורה לארי שבחבורה. למרבה המשרה. מגלה פנים בתורה כהלכה מסיני מסורה הוא הנכבד אלופי ומיודעי ה\"ר מנחם בר' דוד ואשיבך לפי עניית דעתי כי שמעון אינו יכול לכוף את ראובן לסתום חלונותיו דלא עדיף מגברא דלא אתי מחמתי' והבא מחמת עכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם (ב\"ב ד' ל\"ה:) וכיון שהעכו\"ם לא היה יכול לכופו דבדיניהם כל אחד עושה בשלו מה שהוא חפץ גם שמעון הבא מחמתו לא עדיף מיני' מיהו שמעון יבנה כנגד חלונותיו בשלו ויסתום את אורו של ראובן ואין ראובן יכול למחות בידו שהרי ראובן אינו טוען שלקח אורה מן העכו\"ם אלא טוען חזקה שאין עמה טענה ואינה כלום וגדולה מזאת נ\"ל שאם ידוע הדבר בעדים שמתחילה לא הי' לו לראובן חזקת אורה על העכו\"ם ואחר זמן פתח חלונותיו לחצר העכו\"ם והחזיק שלש שנים וטוען עתה לקחתיה מן העכ\"ם אינה חזקה מידי דהוי אהני ריש גלותא דלא מחזקינן בהו (שם ד' ל\"ו.) לפי שהם עשירים ויש להם שדות ובתים הרבה ועוד שסומכים ע\"ז שכל שעה שירצו שיטלו בזרוע את שלהן ואין חוששין למחות כ\"ש הכא דלא חשש העכו\"ם דבדיניהם לא הוי חזקה וא\"כ הוה לי' לאיזדהורי בשטרי' לעולם ועוד דאמר בחזקת הבתים (ד' נ\"ה.) אשיותא דפרסאי מ' שנין ופירש\"י אע\"ג דבשאר מקומות הויא חזקה לישראל שלש שנים בארץ פרס אינה חזקה בפחות ממ' שנה דדינא דמלכותא הוא כן שם וא\"כ בנדון זה דינא דמלכותא הוא שלא יחזיק אדם באורה על העכ\"ם ובין עכו\"ם על העכו\"ם ובין ישראל על העכו\"ם שלא יחזיקו לעולם ולית תקנתא אלא בשטר שקנה מן העכו\"ם וששאלת על על ישראל שקנה מן העכו\"ם ורפק בי' פורתא ואכתי לא יהיב לי' זוזי לעכו\"ם ובא אחר בתוך כך ופתח חלונותיו לאותה חצר לא קנה דכל כמה דלא מטיא זוזי לידי' דעכו\"ם לא איסתליק ולא הוי הפקד ומיהו הלוקח יזהר שקודם שיתן המעות לעכו\"ם שיעשה חזקה גמורה כגון נעל גדר או פרץ מידי דמהני לארעא כדפ' בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' נ\"ב:) אבל רפק פורתא לא מהני אלא בשדה העומד לחרישה אבל בבית לא מהני אלא נעל וגדר אי נמי אם היתה שם גבשושית ונטלה חשיב בנין כדאי' בפ' כלל גדול (שבת ד' ע\"ג:) א\"נ שקיל מוליא ושדא בנצא או גומא וטממה הוי חזקה (ב\"ב ד' נ\"ד.) ואם לא החזיק הישראל או לא כתב העכו\"ם שטר קודם המעות שנתן לעכו\"ם או הישראל שפתח חלונותיו כבר זכה באותה שעה מן ההפקר ואח\"כ אין יכולין להוציאו ממכר דכיון דאחזיק אחזיק ולא רמי להא דאמר (ב\"ב שם.) האי מאן דשדא ליפתא בי פילי לא הוי חזקה מאי טעמא דבעידנא דשדא לא הוי בי' שבחא והשתא דשביח ממילא קא שביח ה\"נ בשעה שפתח חלונותיו לא קנה דאכתי לא איסתליק עכו\"ם והשתא דאיסתליק עכו\"ם במאי ליקנו הא לא מידי קעביד מ\"מ חלונותיו שעומדין בתוך שלו ופתוחים לקרקע של הפקר קנו לו האורה בקרקע של הפקר. וקל להבין. ושלום מאיר בר' ברוך שיח': "
],
[
" אדוני שאל על ראובן שנפלה לפניו יבמה והי' סבור שהיה לה יתר מכדי כתובתה ולא רצה לחלוץ לה עד שהיתה נותנות לו ממון ופשרו ביניהם שהיה לה ליתן ליבמה ב' זקוקים והיה לו לחלוץ לה ומחלו זה לזה כל תביעות שהיו ביניהם בקנין גמור בפני ב\"ד וכשבאו לב\"ד לחלוץ אז נתנה לשליש ב' זקוקים במעמד שלשתן ואמר היבם לשליש לכשאחלץ לה אז תתן לי אותם ב' זקוקי' וא\"ל השליש הן ולאחר חליצה הוציאה שטר כתובתה והחזירו לה ב\"ד אותם ב' זקוקים בפריעת שטר כתובתה כי נשבעה שלא הי' כדי כתובתה עכ\"ל אתה לא ביארת לי כל הצורך אמנם אני אפרש אם היא אומרות לשליש במעמד שלשתן תן לו אותם ב' זקוקים לאחר שיחליץ לי אז ודאי יש לו לשליש ליתן ליבם שהרי היבם קנאם במעמד שלשתן מיד ליתנם לו לאחר חליצה ולא מציא היבמה בתר הכי לאפוקי שטר כתובתה ולגבותם בכתובתה דלא שייך משטה אני בך בדבר שכבר זכה בו ובא לידו והא דאמר טול דינר זה והעבירני אין לו אלא שכרו (ב\"ק ד' קט\"ז ) לא מיירי דיהיב לי' הדינר מיד דבהא לא הוה שייך משטה אני בך אלא דא\"ל טול דינר כשתעבירני בהא קיי\"ל דאין לו אלא שכרו ולא יהיב לי' מידי מדקתני סיפא אבל אמר אם אמר טול בשכרך נותן לו שכרו משלם אלמא משמע דרישא איירי דאכתי לא יהיב לי' אבל אם לא אמרה לשליש תן לו אלא נתנה אותן ב' זקוקים בשתיקה הרי אותן ב' זקוקים שלה לעולם ולא יצאו מרשותה וא\"כ אע\"פ שהשליש אומר חלוץ לה ואני אתן לך אותם ב' זקוקים לא קנינהו היבם דבמאי ליקנינהו באמירה בעלמא לא קני דגריעא טפי מטול רינר והעבירני דאע\"ג דאיהו גופי' א\"ל הכי אעפ\"כ אין לו אלא שכרו דהשתא מציא אמרה לי' משטה אני בך כ\"ש דהכא שהיבמה לא אמרה לו כלום אלא השליש הוא שאומר לו ליתן לו משלה. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי': "
],
[
" תשובת מורי ה\"ר מאיר על החומץ שנתחמץ בשמרי שכר שיש למוכרו לעכו\"ם קודם הפסח ולומר לו אם תשמרהו עד לאחר הפסח אקניהו ממך או אני או יהודי אחר: "
],
[
" זאת התשובה על אבן שוקת שקורין ווסר שטיין ששופכין ברה\"י והשופכין מקלחין לרשות הרבים אם אינו קמור פי' מכוסה ד' אמות ברה\"ר אסורה כדתנן פ' כיצד משתתפין (עירובין פ\"ח.) בית שהוא קמור ד\"א ברה\"ר שופכין לתוכו וכו' ואע\"ג דאין לנו עתה רשות הרבים אלא א\"כ רחב י\"ו אמה ומפולש משער לשער וס' ריבוא בוקעין בו וכיון דכרמלית נינהו היה להתיר דכח כוחו בכרמלית לא גזרו כדאי' פ' הזורק (שבת דף ק':) גבי ספינה שופכים היכ' שדי להו ומשני אדופנו דכוחו בכרמלית לא גזור הא ליתא דה\"מ התם בספינה שבים או בנהר דלא אתי למיחלף בר\"ה דליכא הכא רה\"ר אבל בעיר אפילו כרמלית גזרו דגזרינן אטו רשות הרבים כדמשני בסוף כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ח.) לא שנו אלא למלאות אבל לשפוך אסור ואפי' לאיכא דאמרי התם לשפוך שרי והלכה כאיכא דאמרי דבשל סופרים הלך אחר המיקל (ע\"ז ז'.) וא\"ה אסור דשאני התם דאין מתכוון שיצא לחוץ אבל הכא מתכוון להוציאם: "
],
[
" אשר שאלת על פת של ישראל ואפאה עכו\"ם ולא חיתה ישראל בגחלים יוודע לך חביבי שבצרפת אוסרין אפילו לעכו\"ם אסור לזבוני דילמא אתי לישראל כדאיתא פ' כל שעה (פסחים דף מ':) גבי ההוא ארבא דטבעה בחישתא ואסרה רבא לזבוני' לעכו\"ם מהאי טעמא. וכן מצאתי בספרי הגאונים והא דהתירו פת של עכו\"ם ה\"מ של עכו\"ם אבל של ישראל שאפאן עכו\"ם אסורה אבל ליתן לפועליו מותר ובכל ענין דליכא למיחש דילמא אתי לזבוני לישראל. ושלום: "
],
[
" תשובת מורי לוורצבורק כל הנשים זרד זרדו וזרד אמך עלה לפני ולפנים. מפתח פומך אורו עיני ונבקעו כל מעייני מימיך נשתה אני ומקני רהיטנא לבי סודני מקוטר מכל אבקת רוכל קרוי ותניי להאריך בשבחן אין פנאי ואבא בקצרה אל שער המלך מורי קרובי ה\"ר מנחם שיחי' באת לסוך שמן מפך ריקן להפריח ולהרטיב עץ יבש זירזתני וריותני אדוני שאל לפר\"ת דס\"ל דכל מי שהעד מסייעו נוטל בלי שבועה אמאי אמרינן בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ\"ח.) סימנין וסימנין ועד אחד עד אחד כמאן דליתא דמי ויניח הו\"ל למימר דכל מי שהעד מסייעו יטול מטיבותי' דמר אמינא דכלל של ר\"ת אינו אלא היכי דכי לא אתא סהדא יש כאן שבועה וכי איכא חד סהדא פוטרו מן השבועה אבל התם אי לא אתי סהדי הא סימנין וסימנין יניח דאין כאן שבועה כלל להכי אמר דכי אתי עד אחד נמי כמאן דליתי' דמי והוה לי' סימנין של זה כב' ערים ולזה שכנגדו סימנין ועד א' כג' עדים להכי יניח דתרי כתלת ותלת כתרי מיהו היכא דאיכא עדים ממש וסימנין סימנין כמאן דליתנייהו דמי במקום עדים ותדע שהוא כן כדפ' דחשיבותא דעד אחד ליתי' אלא לענין שבועה כדדרשינן (שבועות דף מ'.) אבל קם הוא לשבועה לחייב שבועה ולפטור שבועה ועוד אומר אני ק\"ו איזה כח מרובה כח המוחזק או כח המוציא הוי אומר כת המוחזק והשתא ומה היכי שהעד מסייע להוציא מחייב את המוחזק שבועה כ\"ש כשמסייע למוחזק שיפטרנו מן השבועה: "
],
[
" ועל לאה שהיתה חולה וחילקה כל נכסי' במתנת שכיב מרע ואמרה בפני עדים כל נכסי לפלוני ופלוני חוץ ממה שנתתי לצדקה ומתה ושוב ראו מנכסים שלה ביד ראובן ותבעוהו קרוביה מקבלי המתנה והשיב להם ראובן היא נתנה לי במתנת שכ\"מ קודם שנתנה לכם ואדוני דימה זה למתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין (ב\"ב דף קנ\"א:) וכיון דלא הקנתה לו בטלה מתנת ראובן כיון דלא הוי לי' קנין ועוד הרי חזרה בה כשאמרה הרי כל נכסי לפלוני ופלוני ולא הזכירה חוץ ממה שנתתי לראובן ודאי אלו מתנה שנתנה לראובן מצוה מחמת מיתה היתה דקאמרה וי דקא מייתא ההיא איתתא או בלשון אחר כיוצא בזה או שאמרה לו אם תמות או לאחר מיתה כל כה\"ג יש כח במתנה אחרונה שנתנה לקרובי' לבטל מתנת ראובן דליכא למימר כל נכסים דקאמרה היינו שהם שלה עדיין ואין מה שנתנה לראובן כבר אינו בכלל נכסי' ולא בטלה אלא א\"כ חזרה בה בהדיא זה אינו חדא מדהוציאה בהדיא מה שנתנה כבר לצדקה מכלל דכל מה שנתנה לאחרים ביטלה דומיא דצדקה שנתנה כבר ועוד אפי' מה שנתנה לראובן נכסיה מיקרי כל זמן שהיא בחיים דכיון דמתנא שכ\"מ לא קניא עד לאחר מיתה א\"כ נכסיה מיקרי ולא נפקי מרשותה עד לאחר מיתה אבל אם ציוותה מחמת מיתה הו\"ל מה שנתנה לראובן כמתנת שכ\"מ במקצת בקנין לגמרי דאפי' עמד אינו חוזר ה\"נ היכ' דמשך שאמרה לו למשוך אין לך קנין גדול מזה או אם כבר ביד ראובן ואמרה קנה מי שבידך כיון שלא ציותה מחמת מיתה הוה לי' כמו מתנת שכ\"מ בקנין ה\"נ הכא כיון דברשותו הוה. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי': "
],
[
" וששאלת על ראובן ושמעון שנתפשו וראובן הוה עשיר ושמעון היה ירוד והוציא ראובן הוצאות בשלוחים אצל אמו להוציא אותם מבית השבי ועתה תובע ראובן את שמעון שיתן חלקו מן היציאה ואומר כי על פיו הוציא ובבקשתו ושמעון משיב שלא אמר לו כלום וכבר נשאלתי על דין זה ממיידבורק וע\"ד נשאלתי על מלמד אחד שהי' לו פקדון ביד בעל ביתו ונתפש בעלילות ריקות וצוה לבעל ביתו שלא לפדותו וכתבתי להם שפודין אותו על כרחו והבאתי ראיה מההיא דפ' נערה המאורסה האומר אם מת אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו דלאו כל הימנו שיעשיר את עצמו ויטיל עצמו על הציבור ועוד ראיה מפ\"ק דקידושין (דף י\"ח.) ומפדין אותה בע\"כ ומפרש תלמודא ע\"כ דאב משום פגם משפחה ופריך אי הכי עבד עברי נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה וכיון דכופין את האב לפדות בתו כ\"ש שכופין את זה לפדות את עצמו אפי' היכי דעומד וצוח אל תפדוני וכ\"ש הכא דלא אמר מידי ועוד הבאתי ראיה מפ' מציאת האשה (כתובות דף ס\"ז:) יש לו ואינו רוצה להתפרנס נותנים לו לשום מתנה וחוזרים ונפרעין ממנו ופריך תו לא שקיל ומשני רב פפא לאחר מיתה אלמא דאי לאו חששא דתו לא שקיל דהיינו נפרעין ממנו בחיים א\"כ בנדון זה נפרעין ממנו בחיים דהא תפיסה ליכא למיחש לאו כל יומא איכא כמו מזונות דכיון דבשביל מזונות כופין אותו אע\"פ שאינו כופה על כך אלא שמסגף וחי חיי צער בעלמא כ\"ש להוציאו מיד עכו\"ם שלא יטמע ביניהם ולא יהרגוהו או ייסרוהו בהכאה שאין לה קצבה דחמיר' ממיתה (כתובות דף ל\"ג.) ושמא מתוך היסורין יודה להם ולא דמי לשטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח את של חבירו דאין לו אלא שכרו (ב\"ק דף קט\"ו.) וכן היה בטל מן הסלע כו' דאילו מציאות (ב\"מ דף ל':) משום דהוה לי' לאתנויי אבל הכא מה היה צריך להודיעו הא אפי' אם היה צועק ואומר אל תפדוני אין שומעין לו ופודין אותו בע\"כ א\"כ לא בעינן דעתי' ופסק הדבר שצריך ליתן חלקו לפי הממון וראיה נמי מדא' פ' בתרא דב\"ב (דף ח'.) כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה דלתים ובריח ולפרשא ולטורזינא דאפי' מיתמי כל מידי דאית בי' נטירותא ליתמי אע\"ג דאיכא התם מילי טובא אי לאו איהו נמי היו מוציאין כל כך כמו עתה לא שייך כגון זה כופין על מידת סדום וטעמא רבה איכא הכא שאם לא היינו כופין כל אחד היה אומר איני צריך והיה מחשב חברי יעשו בלא ממני ומתוך כך ידחה הדבר ויבא לידי סכנה להכי אחמור רבנן על אלו ועל כיוצא כאלו סוף דבר נ\"ל כביעותא בכותחא דבר פשוט שצריך לתת חלקו ומחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות כי לא נתפשו אלא בשביל ממון ואין לדמותו כלל לפורע חובו (נדרים דף ל\"ג:) דמבריח ארי מנכסיו בעלמא הוא ואפילו בבעל חוב דוחק כדאיתא בירושלמי (נדרים שם.) דהתם מצילו מן הצער ולא מן ההפסד כדפי' ומן הדין יש לו ללוה לפרוע למלוה אבל היכי שמצילו מן ההפסד אז לא הוי מבריח ארי והכא מצילו מן ההפסד כי שלא כדין תפסום הליסטים ואפילו ללשון שני כדפי' ר\"י דלהכי הוי פורע חובו מבריח ארי דמצי למימר יש לי אוהבים שמרחמים עלי והם פורעים בעבורי החוב הזה להצילני מן הצער ה\"מ בחוב שמן הדין הוא חייב אבל בגזל לא. וראי' לדבר מפסק מאור הגולה שאנס סוס בבית יהודי אחד ומכרו לחבירו ישראל ולא אבה להחזירו לישראל הנגזל בחנם וכן פסק ר\"י. ולא דמי כלל לחוב שהיה חייב ליהודי שאפי' אם לא היה פורעו לא היה ברי הזיקא אבל נפל בידי ליסטים אין לדבר קיצבה כתוא מכמר והזריז להוציאו הרי זה משובח וחוזר ונוטל ממנו מה שההנהו ואין לומר שמא היו השבאים מוציאים אותו לבסוף בחנם דלא תלינן בספק נפשות אלא פודין אותו בע\"כ והדבר ידוע ופשוט שכל הבא בידי שודדים אי אפשר לצאת שלום בגופו ושלם בממונו. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי': "
],
[
" אשר שאלת על ברכת נטילת ידים בשחרית מתי יש לברך אותה. הילך לשון רב עמרם שהשיב לרבנא מאיר בריה דרבנא יוסף וששאלת על נטילת ידים כך ראינו שאותה נטילה של שחרית אינו עולה למנין שאותה נטילה של שחרית אינה עשויה אלא לעצמו שכשאדם ישן דידים עסקניות הן וממשמש בגופו לפיכך כשעומד ממיטתו אינו יכול לברך ולא לקרות ק\"ש ולא להתפלל עד שיטול ידיו שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל ולכך מתוקנת אותה נטילה ומכאן ואילך אפילו נכנס לבית הכסא ויצא ונטל ידיו אין צריך על נטילת ידים אלא אשר יצר את האדם לבד ואפי' נטל לפירות דקיי\"ל (חולין דף ק\"ו.) הנוטל ידיו לפירות וכו' אבל לאכול לחם חייב ליטול ידיו ולברך על נטילת ידים דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים עד מכאן סמכו לנטילת ידים מן התורה (שם) עכ\"ל וכשמגיע תפלת המנחה שיש לברך על נטילת ידים למנחה כמו ליוצר כי איני יודע שום טעם מקובל לחלק בין תפלה לתפלה אבל לדברי תורה סגי באשר יצר ובהרבה מצינו חילוק בין דברי תורה לתפלה: "
],
[
" וששאלת הנפנה ורוצה לסעוד אם צריך לחזור וליטול ידיו פעם שנית או לאו שנאמר נטילה אחת עולה לכאן ולכאן שמעתי שבזה נחלקו הגאונים גם אמנם נ\"ל דנטילה א' עולה לכאן ולכאן אם מובטח לו שנטל נטילה הוגנת לאכילת סעודה דאע\"ג דאמר תיכף לנט\"י ברכת המוציא אשר יצר לא הוי הפסק כאן דברכת ידים כמו כן הוא ועוד דלא גרע מגביל לתורא גביל לתורי דלא הוי הפסק (ברכו' מ'.) ועל הקטני' מברך אשר יצר כי אין נ\"ל לחלק בין גדולים לקטנים לענין אשר יצר אבל על נטילת ידים אינו מברך עליהם מן הדין אפי' רוצה להתפלל או לעסוק בתורה היכא דלא שפשוף בידיו הניצוצות שברגליו כדמשמע פ' א\"ל הממונה (ד\"ל.) ובגדולים הוא מברך על נטילת ידים עד אשר יצר. מאיר בר ברוך שיח': "
],
[
" ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עלי' מעות (שבת ד' מד:) לפר\"י דמוקי לה במניח יש להביא ראיה לאשר ראיתי בצרפת ממורי ה\"ר שמואל שלא הי' לו מקום אחרי הדלת להדליק נרות של חנוכה והי' מדליק בדלת עצמו אחורי הדלת ולא נתתי לב לשאול מאין הרגלים ועתה נ\"ל דמכאן יש ראי' להתיר דדוקא בזמן שהיא נשמטת אין גוררין אותה אבל אם אינה נשמטת גוררין אותה אע\"פ שיש עלי' מעות דכיון דמחוברת לשידה ועל השידה אין מעות בטילה היא לגבי השידה כ\"ש הדלת בטילה לגבי הבית שהוא מחובר לגמרי בקרקע ואין לומר כשהוא פותח ונועל הוא מניח השעוה אל הפתילה או מן הפתילה נמצא מכבה או מבעיר דהא לקמן בסוף פירקין (ד' מ\"ז.) לא אסרינן שמן שבנר בשעה שהוא דולק מהאי אלא משום דהוה לי' בסיס לדבר האסור ובפ' כל כתבי הקודש (ד' קכ.) נמי אמר' נר שעל הטבלה מנער את הטבלה והיא נופלת ואם כבתה כבתה ולא חיישינן להא שמטה השמן לפניו או לאחריו ונמצא מכבה או מבעיר דלא שייך בהאי גוונא מכבה או מבעיר ואפי' אי שייך מ\"מ דבר שאין מתכוון היא ודבר שאין מתכוון לא פסיק רישי' הוא: "
],
[
" על בית הכסא העומד בקיר חומת העיר והצואה נופלת בתוך החפירה המקפת את העיר שהיא יתירה מבית סאתים שלא הוקף לדירה יש לדקדק אם בית הכסא עומד למעלה מי' א\"כ הצואה נופלת מרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור חדא דחפירה כרמלית היא כיון דהיא יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ואויר כרמלית למעלה מי' מקום פטור הוא דאקילו בה מקולי רשות הרבים (שבת ד' ז':) וא\"ת דהילכתא כרבינא דשרי פ' כיצד משתתפין (עירובין ד' פ\"ז.) להחליף ברשויות דרבנן כגון מרה\"י לכרמלית או איפכא דרך מקום פטור אע\"ג דברשויות דאורייתא כגון מרה\"י לרה\"ר אסור להחליף א\"כ הכי נמי שרי ואע\"ג דליכא מחיצות עד הקרקע ואע\"ג דזעירי פליג דרב דימי מ\"מ בשל סופרי' הלך אחר המיקל (ע\"ז ד\"ז.) ואפי' אי הלכת' כזעירי אם בית הכסא עשוי כך שהצואה נופלת על שיני הכותל אע\"פ שאח\"כ מתגלגלת ונופלות בכרמלית למטה מותר דכחו בכרמלית לא גזור רבנן ואפי' אינה נופלת על שיני הכותל אלא שדף אחד או דבר אחר עד פי הנקב בסמוך לו בתוך ג' דהוה לי' חורי רה\"י והצואה נופלת ומתגלגלת למטה כוחו הוא ובכרמלית לא גזור רבנן כדאי' בשבת פ' הזורק (ר' ק':) גבי ספינה שופכין היכי שפכי להו ומשני אדופני דספינתא ופריך והא איכא כחו ומשני כחו בכרמלית לא גזור רבנן אבל מטעם מחיצה אין להתיר כגון שיש לסביב פי הנקב בין מלמעל' בין מלמט' דאין מחיצה תלויה מתר' אלא במים דקל הוא שהקילו חכמים במים משום דבקיעת דגים לא הויא בקיעה כדא' פ' הזורק (שבת ק\"א.) ועוד נ\"ל דאפי' אם הצואה נופלת להדיא מלמעלה למטה דמותר היכי דלא אפשר בע\"א כגון שנשבר הדף שתיקן נגד פי הנקב בשבת שהצואה נופלת עליו משום דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה בלאו דלא תסור (ברכות ד' י\"ט:) ה\"נ שרינן (שבת ד' פ\"א:) מרה\"י לרה\"ר להכניס אבנים מקורזלות לבית הכסא מדקאמר מותר להכניס אלמא מתוך המחיצה לתוך המחיצה קאמר ועוד יש להביא ראיה מס\"פ הקומץ רבה (מנחות ד' ל\"ז:) דאיסור כרמלית התירו מפני כבוד הבריות דקאמר התם רבינא הוה קאזיל למר בר רב אשי בשבתא דריגלא איפסיק לי' קרנא דחוטי כו' עד ואיכא דאמרי מהתם א\"ל מאי טעמא אשדייה גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה וכו' והא תירגמה רבא בר שבע קמי' דרב כהנא בלאו דלא תסור ומשני ה\"מ בכרמלית דרבנן הוא אלמא איסור כרמלית שרי משום כבוד הבריות שהי' גנאי לפשוט טליתו אע\"פ שמסתמא הי' לובש בגדים אחרים כ\"ש גבי בית הכסא דבעינן צניעותא יתירתא דאמר (ברכות ד' ס\"ב:) איזהו צנוע כל שהוא צנוע בבה\"כ ואמר נמי פ' מי גבי יוצא חוץ לחחום אין לו אלא ד' אמות אם הי' צריך לנקביו מותר לצאת חוץ מד' אמות מפני כבוד הבריות ומיהו אנו שיש לנו בית הכסא קבוע בבתינו והי' יכול להכניס אבנים מע\"ש אומר רבי' שמואל שאסור להכניס אבנים מכרמלית לרשות היחיד כדמוכח בשבת פ' המוציא (ד' פ':) דשרי רב חסדא ומקשי לי' רבינא מהא דאסור לטלטל קיסום (לפיו) לחצות בו שיניו ומשני התם אדם קובע לו מקום לסעודה הכא אין אדם קובע מקום לבה\"כ משמע היכי דקבע אסור ואע\"ג שרש\"י פי' דהא בעי למיסר ולעלותם לגג משום טירחא יתירת' ואם כן לדבריו כיון דמסיק דשרי לדידן נמי שרי ואין משמע כן כפי' דליהוי טעמא משום טירחא (נימא לי' דכל מקיסם דאסרינן ליטול משלפניו וכו' ותקשי' לי' כמה) שמעתא דשרי לטלטל אבנים מקורזלות בבית הכסא אלא ע\"כ טעם משום דיכול לעלותם מערב שבת הוא דבעי למיסר ומדשרי משו' דאין קובע והא דא\"ר ינאי התם אם יש לו מקום קבוע מלא היד התם לאו קבוע בביתו קאמר אלא בשדה איירי ומקום רחוק הוא שאין אדם נכנס לשם אלא הוא וטורח הוא להזמין מע\"ש אבל לדידן שיש לנו מקום קבוע לבית הכסא אסור להכניסם בשבת מכרמלית לרה\"י אלא א\"כ הכניסם מבעו\"י ושוב כתב רבינו שמשון דשמא אף לדידן נמי שרי כיון דנפישי בני הבית ומתיירא שאם יכניסם מבעוד יום יקנחו בהם והשתא אומר אני אע\"פ שמותר להכניס אבנים מקורזלות לבה\"כ לרה\"י בשבת לדידהו שאין בתי כסאות שלהם אלא בשדות וא\"כ לפי זה הי' מותר בכל שבת אפי' לכתחילה לפנות באותן כסאות שנופלין בחפירת העיר בלא שום תיקון דפרי' לעיל שהרי אין לאסור לכתחילה כיון דבידו לבנות בה\"כ בחצירו דא\"כ למה התירו בכל שבת להכניס אבנים מקורזלות מכרמלית לרה\"י משום דלא מצי להכניסם מבעוד יום כי בני אדם יקחום והלא יכול לעשות לעצמו בית הכסא בשדה בדלתים ובריח סתום סגור חותם צר ששום אדם לא יכנס לשם אלא הוא ויכניס אבנים מבע\"י אי נמי לאחר שיעשה צרכיו ירחץ נקביו במים ולא יצטרך לטלטל ולא להכניסם מכרמלית לרה\"י או מבעוד יום יכניסם לבית הכסא אלא כולי האי לא אטרחוהו רבנן למילתא דכבוד הבריות באיסור דבריהם וה\"נ לא מטרחינן ליה לבנות בשביל זה שום בנין ומיהו למה לן להתיר דבר זה לכתחלה כיון דאפשר ע\"י תיקון כל דהו בדף אחד כדפי' ונקיט מיהא פלגא בידך דהיכא דנשבר התיקן בשבת דמותר באותו שבת לפנות לשם אפילו לכתחילה בלא דף משום כבוד הבריות ושוב מצאתי בתשובות שר\"י מצריך לעשות קנה פחות מג' בגובה ושמא לא הצריך אלא לכתחילה ודבר פשוט הוא (דכל פחות מג') אלא ברוב מקומות לא היו נותנים רשות ליהודים לעשות זה בתוך החפירה אז יכול לעשות בדף כדפי' לעיל. וצורנו יאיר עינינו במאור תורתו מאיר בר' ברוך שיחיה: "
],
[
" מותר לומר לעכו\"ם לחלוב בשבת וראיה מפ' מי שהחשיך (שבת ד' קנג:) גבי בהמתו של רב גמליאל שהיתה טעונה ולא פרקה עד מוצאי שבת ומתה ופריך ויניח כרים וכסתות תחתיהן ויפלו הכדים עליהן ופרכינן והא איכא צער בעלי חיים והי' לנו לבטל כלי מהיכנו דאינו אלא איסור דרבנן ומשני קסבר צער בע\"ח דרבנן הרי משמע בהדיא דאי קסבר צער בע\"ח דאוריית' מדקפריך הכא והא איכא צער בע\"ח משמע דתלמודא סבירא ליה הכי ועוד מראמר רבא בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף לב.) מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא וחלב מצער הבהמה כדאמר (שבת דף קל\"ה.) בן ח' אמו שוחה עליו ומניקתו מפני סכנת חלב ועוד נ\"ל מדאמר רבי עקיבא פ' ערבי פסחים יותר משתינוק רוצה לינק פרה רוצה להניק. וק\"ל. זמן תשובת הגאונים וששאלתם מהו לחלוב בשבת מפני שמסתכן ואם אין יונקים עגלים עד שבאו רבנן שהורו לכם שמותר לחלוב בשבת שלא כהלכה ושלא כשורה ושלא כהוגן עשו מפני שהחולב בשבת חייב וכו' ובסוף תשובות אמרו אבל משום סכנת הבהמה אומר לעכו\"ם לחלוב וטול החלב לעצמך ומותר לו בכך עכ\"ל: "
],
[
" דקדקנו בטענותיהם ושורש דבריהם שבא שמעון להחזיק בישוב מכח מחילה שמחלו לו היישוב כל הקהל שהיו דרים לשם באותו ישוב באותו שעה מכח התלמוד אין כח באותו מחילה כי אין שמעון יכול לראות הישוב מחול לך אם לא שיקנוהו לו בקנין גמור והוה לי' כמו דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום (ב\"ב דף מ\"ט.) אמנם לגבי היתר ישוב נהגו שמועיל בלשון מחילה ודוקא היכא שהקהל מודים שמחלו לו או במקום שיש עדים בדבר שהוא כן אבל בחזק' בלא עדים אפילו על ידי שבועה שמחלו לו כח היישוב אין מחזיקין אותו בכל מלכותינו אע\"ג דטעין חזקה שאין עמה טענה אתם נתתם לי במתנה כי הקהל הם מוחזקים נגד היחיד הבא להחזיק עליהם ודמי להני דבי ריש גלותא דלא מחזקינן בהו (ב\"ב דף ל\"ו.) כיון שאין חוששין למחות כדאיתא פ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף כ\"ט:) ההוא דקא\"ל לחברי' מאי בעית בהאי ביתא א\"ל האי ביתא מינך זבנתא וכו' וא\"ל אנא בשכוני גוואי הואי א\"ל רב נחמן זיל ברור אכילתך וכו' ואפי' רב מודה דהיכא דידוע שהמערער דר עמו בשכונה גואי דלא הואי חזקה א\"כ ה\"נ אין חזקתו חזקה: "
],
[
" ושכר השליח נר' דעל התובע ונתבע לתת השכירות מדאמר פ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס\"ז:) אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם ושניהם נותנין השכר ומפ' בגמ' שטרי טענתא ולא אמר שהמתחייב יתן כל השכירות: "
],
[
" ההוא תולה מעותיו בגוי הוה (כתובות דף פ\"ו:) נ\"ל הא דאמר היכי דאית ליה זוזי לבעל חוב שצריך לשלם מעות ולא כסף ה\"מ היכי דידוע לנו שיש לו מעות אבל אם הוא אומר אין לו מעות ושכנגדו אומר איני מאמינך השבע לי שאין לך מעות אינו צריך לישבע דאין נשבעין בטענת שמא אלא הנהו דתנן פ' כל הנשבעין (שבועות דף מ\"ח:) השותפין והאפטרופסים וכו' ואפי' היכי דחזינן שיש מעות בידו והוא אומר שאינו שלו של פלוני הם לא משבעינן ליה מדאמר ההוא תולה מעות ביד עכו\"ם הוה ולא חזינן שהשביעוהו דלא קאמר אלא הוא עשה שלא כהוגן שהערים להפקיע תקנת חכמי' בטענ' שקר והיכא דאמר אין לי מעות ונמצא שקרן תו לא מהימנינן ליה אם יאמר אין לי מעות אלא צריך למיטרח למיזבן ולפרוע מעות כדאמר הכא: "
],
[
" עד ודיין מצטרפין (כתובות דף כ\"א:) לפי מה שפי' שהוכיח ר\"י שצריך שיכירו חתימת עדים החתומים על ההנפק ולהכי מהני שהם חותמין שאם נאחר זמן לא יעידו על חתימ' אחד העדי' חתימ' אחד מן הדיינין או ב' דיינין סגי בהכי והכי מפ' בירושלמי ולפ\"ז נ\"ל שיש לזהר שלא להחתים על ההנפק אותם בני אדם שהם קרובים לעדים דלמא אתי לאוקיומי בחד מן העדי' וחד מן הדיינין שהם קרובים וחזינן בפ' הזורק (גיטין דף פ\"א:) דחיישינן להכי דאמר התם לא הכשירו בו אלא עד אחד קרוב או פסול בלבד אבל תרי לא דילמא אתי לאיקומי בתרי קרובי וחד כשר ואע\"פ שפיר\"י בשמעתין דהיכא שהעדים קרובים לדיינין יכולים להעיד בפניהם ולא אמרינן דהו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה כיון שיכולין להזימן בב\"ד אחר אפ\"ה החתומים על ההנפק לא יהיו קרובים לעדים וכ\"ש שלא יהי' קרובים זה לזה: "
],
[
" להאריך אין פנאי למאלפני ולמערבניי בקצרה אשיב את הנר' בעיני על שמעון שהיתה לו בת קטנה וראובן הי' לו בן קטן וכתב לו שמעון לראובן שכשיהיה בני ראוי לקדש אם לא קידושין בתי או אני בעצמי לא אקבל קידושי' אז אתחייב לך מעכשיו ב' זקוקים ומת שמעון קודם שהיה בן ראובן י\"ג שנים והיא גדולה ועמדה ונשאת לאחר ועתה תובע ראובן הקנס מבניו יפה דן האומר שהיתומים פטורים שהרי בשעה שהיה הבן ראוי לקדש לא היתה ראויה להתקדש שכבר נתקדשה לאחר אך מה שכתב אם היה כתוב בשטר שלא תהא היא רשאה לקדש עצמה עד שיהיה בן ראובן ראוי לקדש אז היה הדין עם ראובן בזה אני מודה שאפי' כה\"ג לא קנה ראובן דקטן אין לו קידושין ונשואין לא דברי תורה ולא מדברי סופרים כדאיתא פ' חרש (דף קי\"ב:) א\"כ הוי כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתמות אחותך שיחליץ יבמתך דקיי\"ל כרבנן דאמרי דאינה מקודשת (קידושין דף ס\"ב.) והא דאמר בריש פ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"א.) איתיבי' רב נחמן לרב הונא דאמר המזכה לעובר לא קנה האומר אם ילדה אשתי זכר תטול מנה וכו' עד ונימא לי' כמבשרני אלמא דהמקבל מתנה הוא בעולם אע\"ג דתלה בדבר שאינו בעולם קנה ע\"כ הא ליתא כמו שהוכחתי מאחר שתמות אחותך והתם ה\"פ דקאי אלעיל דאמר משנתינו איני יודע מי שנאה ופריך לימא רבי מאיר היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומשני אימור דאמר רב מאיר לדבר שבא בעולם לדבר שלא בא לעולם מי אמר והשתא פריך שפיר ולימא במבשרני שהמבשר כבר בא לעולם דבשר לה דהשתא הו\"ל דבר שבא לעול' אע\"ג דתלה בדבר שלא בא לעולם קנה. וקל להבין. אבל אין לדמות דבר זה כלל למילתי' דרבי יהודה בן תימא (ב\"מ צ\"ד.) דכל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו וכו' דהתם מיירי בתנאי שבעת התנאי התנה ע\"מ שתעלי לרקיע ע\"מ שתרדי לתהום וכיוצא בהן אבל היכא שבשעת התנאי אפשר להתקיים התנאי אימר דקנה. וקל להבין ושלום מאיר בר' ברוך שיח'.",
"ואחרי שהלך השליח לדרכו חזר בו מורי וכתב להם שנית: ",
"כך היה נ\"ל לכאורה כאשר כתבתי והשתא חוזרנ' בי דאף על גב דאמרינן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ\"מ כיון שהדבר הנקנה בא לעולם והנקנה והמקנה באו לעולם אע\"ג דתלה הדבר בדבר שלא בא לעולם קנה וראייה מהא דאמר פ' המפקיד (בבא מציעא דף ל\"ג:) והא אין אדם מקנה דשלב\"ל ואפילו למ\"ד מקנה ה\"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתו וכו' עד אמר רבא נעשה כמו שאמר כשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו וכו' אע\"ג דתלה בדבר שלא בא לעולם קנה אע\"פ שיכלו לדחות ולימא ה\"פ דסתם מתניתין רבי מאיר הוא והא דא' לא עביד דאתי דמי יימר דמיגנבה ואי מיגנבה מי יימר דמשתכח גנבא ואי משתכח מי יימר דמתחייב דלמא מודה ומיפטר אהא משני תלמודא דעביד דאתי דמיד כי גנבה קנאה לפרה למפרע מעכשיו ואין כאן אלא חד מי יימר דמיגנבא וחשיב הוא דעביד מיד דאתי כר' מאיר ולא רבנן אך נ\"ל דוחק לאוקמי סתמא דמתניתין דלא כהלכתא מדלא קאמר בהדיא לעולם ר' מאיר היא ונעשה כאומר אלא ככ\"ע וכן משמע פ' בכל מערבין (עירובין ד' ל\"ז:) א\"ל אביי אלא מעתה היו לפניו שני רימונים של טבל ואמר אם ירד גשמים היום תהא זו תרומה וכו' אלמא אע\"ג דתלה תנאו בדבר שלא בא לעולם הוי תרומתו תרומה ובסתמא כיון דסתמא קרי לי' הויא ככ\"ע אבל בהכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה (ב\"ב ד' קל\"ו:) דמשמע גופא מהיום ופירא לאחר מיתה אין ראי' דקנה פירות אע\"ג דתלה במיתתן בדבר שלא בא לעולם וכן כל מצוה מחמת מיתה אין ראי' דמתנת שכיב מרע מדרבנן כדי שלא תטרף דעתו עליו (שם ד' קמז:) אבל מגדש יש ראיה מעכשיו אם מתי הוי גט לכ\"ע (גיטין ד' ע\"ב.) ע\"כ אין נ\"ל לפטור היתומים מטעם זה ואם יש לי לפטור משום כיון דאנוס הוא שהרי מת בתוך הזמן פטור כדא' פ\"ק דכתובות (ד' ב':) לפיכך חלה הוא או שחלתה היא אינו מעלה לה מזונות ומסיק לענין גיטין אינו כן עד מעכשיו אם לא באתי מיכן עד י\"ב חודש ומת בתוך י\"ב הרי זה גט מאי לאו מת ה\"ה לחלה וכו' אלמא דלגבי ממון כה\"ג אם הי' אומר אתן לך י' זקוקים אם לא באתי מיכן עד י\"ב חודש ומת בתוך י\"ב חודש פטור שהרי אירע לו אונס אע\"ג דגבי גט מפליג בין אונס מיתה לשאר אונסין ה\"מ שלא תפול קמי יבם אבל בעלמא אם חשיב אונס מיתה לא כ\"ש דאין לך אונס גדול דאם הי' חי היה מפייס בתו שהיתה מקיימת התנאי וכי מית מאי הוה לי' למיעבד והבנים לא ירצו בתנאי אביהם ועוד כיון דאביהם פטור שלא היה יכול לקיים גם היתומים פטורים שהרי לא נדרו לו שום דבר ולא שייך הכא מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם שהרי אביהם לא נתחייב בממון לא בחייו ולא במותו. וקל למבין. ולההיא אשה שנפלה (ד' פ\"ב.) לא דמי כלל דהא משני בעומדת באגם במקום שראוי לקנין המשיכה היינו משום דמשיכה הראשונה כלתה כבר ולהכי כשעומדת באגם חשיב משיכה אריכתא כמו כן היא כל כמה דלא נקרע השטר או נאבד לא נתבטל הקנין ואע\"ג דהוא אמר מעכשיו אם לא באתי עד י\"ב חודש ומת בתוך י\"ב חודש דהוי גט הילכך אין לפוטרו מטע' זה אלא מטע' אונס כדפ' (ולא דמי נמי להא דר' יהודה בן תימא דאמר כל תנאי שאי אפשר לקיימו והתנה עליו בתחילתו אינו אלא כמפליג בדברים דה\"מ כגון על מנת שתעלי לרקיע או שתרדי לתהום וכיוצא בהם דבשעה שהתנה היה לכל ידוע שאי אפשר לקיימו כלל אבל בנדון זה אינו כן) וקל להבין מאיר בר ברוך שיח': ומה שכתבתי שאחד מן העדים הוא קרוב א\"כ מטעם זה יש לפסול השטר אם אין עדים שראו חתימת עדים ביד שמעון קודם שנעשה העד קרובו דאיכא למיחש שמא לאחר שנעשה קרובו כתב וזייף והקדים הזמן כמו שהוכיח ר\"י בשמעתא דעד זומם והוכיח מההיא מתנתא דהוי חתימי עלי' תרי גזלני (סנהדרין ד' כו:) וכו' והא דתניא בתוספתא דזה בורר (פ\"ה) הי' חתום על השטר ונעשה חתנו אחרים מעידין עליו ולא הוא ה\"פ מעידין עליו שראו חתימתו בשטר קודם שנעשה חתנו גם מעידים שזו היא חתימתו דלאו עלי' סמכו כלל הא לאו הכי חיישינן כדפ' ואע\"ג דכתב על ההנפק אין להכשירו כלל בשביל זה דא' פ\"ב דכתובות בגמ' (כ\"א) העורר על השדה הדיינין חותמין על השטר אע\"פ שלא קראוהו: "
],
[
" וששאלת אם שייכא אסמכתא במשכון פשיטא דאפי' במשכון שייכא אסמכתא מההיא דהזהב (ד' מח:) הנותן ערבון ואמר אם אני אחזיר בי וכו' ופליגי בה ר' יוסי ור' יהודה וכן הלווהו על שדהו וא\"ל אם איני נותן לך הרי הוא שלך וקרי לי' אסמכתא פ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס\"ו.) ובההיא שמעתתא גבי חמרא (שם:) קכי לי' אסמכתא אי הוה אמר אי לא אתינא תנו לי זכוותי' אלא משום דלא אמר בהאי לישנא ליבטו זכוותי' משמע שלא חש עליהן מדהפקירן ולשון ליבטלון הוי הפקר וכהנה רבות אין לי להאריך וכ\"ש דערב לא משתעבד מק\"ו הממשכן עצמו פטור כ\"ש הערב: ודקשה למר בפ' מרובה (ד ס\"ג:) דאמר התם אתה אומר לשבועה או אינו אלא לדין ופירש\"י דמיד כשכפר לו יתחייב כפל ודקשי' אם כן לא ליכתב הגנב ותיתי ק\"ו מטוען טענת גנב ומה טוען טענת גנב דבהתירא אתי לידי' חייב גנב עצמו נא כ\"ש ותירצת גזלן יוכיח דע לך שה\"ר מריגשבורק הקשה לי זאת ותירץ כן והקשתי לו כבוד עבד לקונו (ב\"ק ד' עט:) וע\"כ פירכא טובא דאי לא תימא גזלן גופי' ליתי' מק\"ו מטוען טענת גנב אלא משום דאיכא למיפרך כדפ' אלמא מלקמן אינו בלאו הכי אינו ק\"ו כי בעי למימר גנב עצמו בשבועה (ד' ס\"ד:) ומשני לאו ק\"ו לימא גזלן יוכיח דאיכא למיפרך מה לגזלן שכן אינו משלם כפל אפי' בשבועה ופירכא כזו יש פ' כל הבשר (חולין ד' קט\"ו:) גבי חורש בשור וחמור יחדיו ומיהא נ\"ל דגזלן לא מצי למימר שיתחייב כפל מק\"ו משום פירכא דפריך אבל מה שתירץ אתה אם דלקמן ליכא למימר דגזלן יוכיח משום דלא שייכא בי' שבועה לא נהירא דאמאי לא שייכא בזה שבועה אם א\"ל מנה גזלת לי והלה אומר לא גזלתי אלא חצי מנה ול\"נ לתרץ הקושיא או אינו אלא לדין פי' כשנקרב לפני האלקים דהיינו ג' מומחין והאי דכתב גנב לאשמועינן דאפי' בפני עדים בעלמא בלא ב\"ד חייב אבל לקמן כי פריך אמאי גנב עצמו בשבועה מכח היקישא פריך דהוקשו לומר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב (ד' ס\"ג:) ולהכי פריך דהי' לו להשוות לגמרי ולהכי קאמר להשוות לגמרי אינו יכול א\"כ לא לכתוב גנב ותיתי בק\"ו וא\"ת לישני דגנב לעולם בשבועה מהיקישא ואיצטריך למיכתב גנב לאשמעינן דחייב כפל בשבועה בלא ב\"ד בקפץ ונשבע בפני שנים וי\"ל רהא ליתא דהיכי ליחייב בשבועה חוץ לב\"ד כדאיתא בהגוזל קמא (ד' ק\"ח.). ושלום מאיר בר' ברוך שיחי': "
],
[
" תשובה לוורצבורק. אלה שני בני היצהר המשכילים ישכילו כזוהר. וכעצם השמים לטוהר. מה לכם לשתות מי בארץ עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. אך כי דלימטיין שיבא מכשורא כרב דכניס כל טבחי דמתא מחסייא וששאלתם אלופי ומיודעי ה\"ר מנחם וה\"ר הלל על ראובן ששם צינור שלו של אבנים בקרקעו אצל כותל שמעון של עצים ושמעון טוען שמזיקו כשרבים הנוטפין על הזוחלין ונכנסים המים בביתו של שמעון נר' דאם ראובן הרחיק צינורו ג' טפחים משמעון אין לו להרחיק טפי אע\"פ שמימיו מזיקים את שמעון ונכנסים בביתו דעל הניזק להרחיק עצמו הרי יכול לגדור כדא' בפ' הבית והעליה (בבא מציעא ד' קי\"ז.) הנהו דהוו דיירי חד בעליונה וחד בתחתונה איפחית עליונה וכל אימת דהוה עילאה משי ידי' נפלו מיא על תתאה ומוקי לה בגמ' ר' אילעי ואי תימא ר' חייא בר יוסף על התחתון לתקן ומסיק דסבר כר' יוסי מיהא ג' טפחים יש לו למזיק להרחיק דכל מידי דמתונא קשה לכותל ותנן (ב\"ב ד' י\"ז.) מרחיקין את הגפת ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מן הכותל ג' טפחים וה\"ה לכל מילי דמתונתא כגון מים וחול כדאמר בגמ' דלא יחפור (ד' י\"ט.) לתנא דידן ולוקמי במתונא ומשני הא תנא לי' אמת המים אלמא דאמת המים ונברכת כובסין ושיח ומערות דקתני ברישא גבי כותל טח וה\"ה שיש לו להרחיקם מכותל בנין ותנא ברישא ה\"ה בסיפא ואפי' מים דלא קביעי יש להרחיק ג' טפחים מדתנן נברכת וכן משמע מדפריך מחרישה תיפוק לי' משום מידו אלמא כיון דצריכי להשקותם אע\"ג דלא קביעי מיא תדיר יש להרחיק עצמו וכ\"ש בנידון זה דקביעי מיא טפי וכן משמע בתר הכי דמוקי ואת מי רגלים מן הכותל ג' טפחים כששופכן אלמא אפי' שעה אחת גזרו רבנן ואין לחלק דהתם שופכין בידים דהוה גירי דילי' דהא ליתא דאפי' ממילא גזרו בהו רבנן כדא' וכי מרחיקין את הסולם וכו' (ב\"ב ד' כ\"ב:) לימא מתני' דלא כר' יוסי ומשני אפי' תימא ר' יוסי מודה ר' יוסי בגירי דדיה דזימנין דבהדי דמנח לה קפצה נמייה ה\"נ זימנין דנסתם הצינור שנפלה בו מפולת עפר ומקודם שמנקר אותו נמצא מקרב המים בידים בכותל דהיינו גיריה דידיה ועוד דבלאו מים יש להרחיק ג' טפחים חפירת הצינור מן דכל מרא ומרא דקמחית מרפי לארעא ומרעית לאשיתא (ב\"ב ד' י\"ז:) ועוד שצריך להרחיק ג' טפחים מפני הסיד שהצינור עשוי בו ואין להקשות והלא מה שצריך להרחיק ג' טפחים מן הכותל היינו דוקא בכותל של לבנים כדאמר פ' לא יחפור (בבא בתרא ד' י\"ט:) הא ליתא דלא אתי לאפוקי של עצים שהוא חלש משל לבנים כדמשמע פ\"ק דב\"ק (ד' ב'.) של לבנים וכפיסים הויא ג' טפחים ודמיא קצת לחומת אבנים וכן משמע בפסוק לבנים שנפלו גזית נבנת והא דנקיט פ' לא יחפור בד\"א בכותל לבנים לא אתי לאפוקי אלא של אבנים כדקתני סיפא ופר\"ח דאפי' ר' יוסי מודה בכל הרחקות דמתני' לבד מהני דפליג בהדיא תדע מדלא פליג אהנך דרישא לימא מתני' דלא כר' יוסי כדפריך גבי סולם ש\"מ דבכולהי מודה ר' יוסי ומה שטוען ראובן שאם יזיק ישלם הזיקו ואפ\"ה יש לו להרחיק כמו שאמרו חכמים דתנן (שם ד' כ':) הי' מעמידו בעליה צריך שיהי' תחתיו מעזיבה ג' טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק אלמא אע\"ג דמשלם הזיקא צריך להרחיק שזה יכול לומר איני יכול לתובעך בדין וה\"נ יכול לומר שמא יפול כותל מחמת מימיך ולא מצינא דאטרח מיהו אם נתן לו רשות לסמוך אע\"פ שלא החזיק ג' שנים לאלתר הויא חזקה כך פירש\"י בפ\"ק (ד' ו'.) גבי לאורדי וכו' דכל הני חזקה אינו של ג' דלא שייך ג' שנים חזקה אלא כשמחזיק בקרקע של חבירו אבל הכא בחזקת תשמיש בעלמא איירי דמשתמש בשל חבירו ובשעה אחת שמשתמש לפניו ושותק הוי חזקה וכגון שטען מכר לי או נתן לי במתנה כח תשמיש זה דהויא חזקה שיש עמה טענה אבל אם אמר שמשתי ושתק אינו כלום דהוי חזקה שאין עמה טענה ואם אמר מכר לי או נתן לי צריך לישבע שבועת היסת כמו שפסק ר\"י ורב האי גאון והביא ראיה מפ' הכותב (כתובות ד' פ\"ז:) דתקינו שבועה על הקרקעות מדרבנן כמו שפסק ר\"י (ב\"ב ד' ל\"ג.) בשמעתין דרבה בר שרשום ודלא כפי' רבי' שמואל: "
],
[
" מיהו הכא דוקא היכי דאמר השר מעצמו אבל אם יהודי אחד ביקש מן השר ופטרו חייב לתת במס עם חביריו כדאי' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא ד' קט\"ז:) שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עלי' גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל מה שהציל הציל לאמצע אע\"ג דאמר התם ואם אמר לעצמי אני מציל הרי זה הציל לעצמו הכא אע\"ג דאמר כך הציל לאמצע משים דמה שהוא פוחת לו הוא מכביד על אחרים דאזלינן בתר אומדנא דמוכח כי כן דרך השרים אבל אם כבר פישרו עם השר ישוב ביקש אחד מהם לפוטרו מן חלקו נר' שהציל לעצמו פטור מיהו רבי' שמחה ז\"ל כתב דאפי' כה\"ג חייב והביא ראי' מהא דתניא בתוספתא (ב\"מ פ\"ח.) השותפין שמחלו להם מחלו לאמצע אלא ה\"פ שותפין שבקש' אחד מהם למחול לו מה שמחלו לא' מהם מחלו לאמצע כאלו היה שלו ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו שמעצמם אמרו בלי שום פיוס שלא ביקש אחד מהם למחול לו מה שמחלו מחלו לו ויש לדחות דרישא איירי שביקש אחד מהם למחול סתם אע\"פ שלא היו שם אלא הוא מחול לאמצע כיון שמחל לו בסתם אבל אם אמר בשביל פלוני מחלו לו אפי' ע\"י בקשתו מחל לו וכן פי' רבינו שמחה בתשובתו ומה שכתבתי שאם השר מעצמו הקיל ע\"ז והכביד על זה שהרשות בידו ה\"מ קודם שנתפשרו עמו דומיא דאבולי ואיסטרטיגי (ב\"ב ד' קמ\"ג.) דאמר מלכא קודם שנתפשרו ליתבו תרוייהו אבל אם כבר נתפשרו ושוב רצה להוסוף לזה ולפחות לזה לאו כל כמיני' אלא יתנו כפי מנהגם שהיו רגילים ליתן דשותפין נינהי ושותף אינו חולק אלא לדעת חבירו (ב\"ק ד' קט\"ז:) גם השר הבא לשנות את הדין אין שומעין לו דלא אמרינן בכה\"ג דינא דמלכותא דינא הוא אלא גזילה הוא ולא הוי דינא כמו מוכס שאין לו קצבה דא' בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא ד' קי\"ג.) ובפ' (ב' דנדרים) דלאו דינא דמלכותא ה\"נ כשנתפשרו כל א' לפי מה שיש לו ואם בא השר להקל מעל זה ולהכביד על זה לאו כל כמיני' ועוד יש לדחות דשאני דלא היו שותפין ממש אלא סיוע מסייע בהדייהו קצת בלי מצות המלך פטר האיסטרטיגי לגמרי אלא שמעצמם מסייעי אהדדי במקצת בסתר ונודע שוב למלך שכן היו עושים אבל היכי שאין שותפין לגמרי שכל אחד לפי ממונו נותן יכול להיות שאפי' אמר המלך מעצמו פלוני לא יתן כלום אעפ\"כ חייב לפי מה שהוא מכביד על האחרים ועוד דשותף אינו חולק שלא לדעת חבירו: "
],
[
" אשר שאל אדוני על לאה שהכניסה לראובן תכשיטין ובגדים נאים אין בעל חוב גובה מהם יפה כתבת דלא גבי מינייהו דקיי\"ל כר' יהודה דאמר פ' אלמנה (יבמות ד' ס\"ו.) גם המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עמה משום שבח בית אביה ואמר התם המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור כו' עד מכרו שניהם לפרנסה הבעל מוצי' מיד הלקוחות פי' דאף הבעל שמכר מוצי' ופר\"י מוציא לאלתר מן הלקוחות דלא רצו חכמים שתקיים המקח שעה אחת לפי שאחר מיתת הבעל או לאחר שיגרשנה נוטלתו משום שבח בית אביה ואין דרכה של אשה לחזור אחרי בתי דינין כדא' פ' השולח (גיטין ד' מ\"א.) דלהכי בטל המקח לאלתר כי מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ומה שכתב רבי' משה אבן מיימון (פ\"א מהלכ' מלוה ולוה הל' ה' וע\"ש.) דהא דאמר המעריך עצמו המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו כלום ה\"ה בע\"ח אין לו בכסות אשתו ובניו כלום ה\"מ בגדי חול אבל בגדי שבת ומועדים גובה מהם ואין צריך לומר שאם היו בהן טבעת וכלי כסף וכלי זהב שהכל לבע\"ח יפה כתבת דהיינו דוקא מה שהוא תיקן לה וסמך שלו מירושלמי פ\"ק דקדושין (שלהי הל' ד'.) גבי האחים שחלקו שמין מה שעליהן ומה שעל נשיהם אין שמין ומפ' התם מי שעושה קטלא לבתו מביאין לעצמן וחולקין (וטעמא כדאמר) הראויה להשתמש בהם בחול וכו' בין כלי רגל בין כלי שבת מביאין לאמצע וחולקין וטעמא משום דלא ניחא להו לבא לב\"ד ולשום מה שעליהם וברייתא נמי בהגוזל קמא (ד' ק\"ב:) גבי המקדיש נעשה כמו שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא מיהו הידוע להם שהקנה להם מעיקרא אפי' בכלי שבת ורגל אין לו בכסות אשתו ובניו וא\"כ בנידון זה כיון שהקניתה לו והם מיוחדים לה ואפותיקי נינהו לדידה אין בע\"ח גובה מהם אפי' כלי שבת וכלי רגל וכדמשמע בירושלמי דפ' מציאת האשה (הל' ג'.) וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש שמין דעתה של אשה שהיא רוצה לכלות את כליה ולפחות אותם חומש וכו' עד ואת אמרת שאין אדם רשאי למכור בכלי אשתו והתם סתמא קאמר אפי' כלי שבת וכלי רגל דאפי' שום קאמר דפוחת חומש ועוד אי בכלי חול דוקא איירי מאי איריא שהכניסה לו דאיכא למימר דשמין דעתה אפי' הוא תיקן לה אח\"כ דליכא למימר שמין דעת אפ\"ה אינו רשאי כדמסיק בהגוזל קמא דנעשה כמו שהקנ' להם מעיקרא: "
],
[
" וששאלת על מה שפסק ר\"ת בבעל חוב אי אית ליה זוזי לא מצי לסלקי אלא בזוזי והיכא דאמר ליה הלוה לית ליה זוזי ואמר אידך אישתבע לי דלית לך זוזי אם משבעינן אותו אם לאו וכתבת דאין משביעין אותו משום דליכא דררא דממונא אי משום הא לא איריא שהרי פסק ר\"י כלישנ' קמא (שבועות דף מ\"א.) דאפילו היכי דליכא דררא דממונא משבעינן גם ר\"ת חזר בו בסוף ימיו וכן עמא דבר ומה שכתבת מראובן שמכר שדה לשמעון וכו' איפיקח שמעון מגבי להו ארעא והדר גבי להו מינייהו (פסחים דף ל\"א.) ואם מצי יתמי לומר אישתבע לי דלית לך זוזי מאי אהני ליה פקחותי' עכ\"ל גם מזה אין ראייה דהתם מי ישביענו והלא התם מיירי שאין היתומים יודעים שבע\"ח בא לטורפם וא\"כ כשבא לגבותם קרקע לא יוכל האפטרופס לומר הב לי זוזי שהרי א\"כ הוא חב להם שהקרקע טוב להם ליתומים כדאיתא בהניזקין (דף נ\"ב.) ועוי\"ל אי פקח שמעון אם יש לו זוזי יקנה בהם סחורה והדר מגבי להו ארעא וא\"כ יכול לישבע שאין לו זוזי ועוד י\"ל דהתם שאני שלא הלוה להו אביהן מעות אלא זה מכר לו וזקפן עליו במלוה ולהכי אי בעי מצי לפרוע לו אותו קרקע עצמו ואפילו אית ליה זוזי וקל להבין. ומיהו נ\"ל דהילכתא כמר ולא מטעמי' דודאי אינו יכול להשביעו משום דאין נשבעין בטענת שמא חוץ מאות' המנויים בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מ\"ד.) והא נמי טענת שמא שמה הוא יודע אם יש לו ללוה מעות ואם לאו ואפילו הוא טוען קודם שבא לפניכם ראיתי בידו מעות שמא של אחרים היו אפי' שמא פרע אותם לאדם אחר או נתנם במתנה שקנה בהם סחורה: "
],
[
" לשון מורי הרב מאיר שיחי' פ' יש בכור (בכורות דף מ\"ח.) מי איכא מידי דלדידי' מצי תבע וכה\"ג אמרינן בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קע\"ג.) אמילתא אחריתא גבי ההיא דיינא דאחתי' למלוה נכסי דלוה מקמי דליתבע ללוה סלקיה רב תנן ברי' דרב ייבא דנכסי דאינש אינון ערבין בי' ותנא תונא לא יתבע מן הערב תחילה אלמא דלכל מילי יהבינן לנכסי דין ערב. מכאן יש ללמור דאם ראובן הלו' מעות לשמעון ולוי נעשה לו ערב בעד שמעון ואחר זמן טוען שמעון פרעתי לראובן שלא בפני לוי וראובן אומר לא פרעתני ולוי הערב אינו יודע אם פרע שמעון אם לאו דינא הכי ישבע שמעון שפרע ויפטר וגם לוי הערב פטור דכי היכי דכשהלוה נשבע שפרע שוב לא יגבה מנכסים המלוה כלום אע\"פ שיש להם דין ערב הכי נמי כשהלוה נשבע נפטר הערב והאי דשקיל ערב מעיקרא משום דאי מישתדפי נכסי דלוה שיפרע מלוה מן הערב וישועה תבא ויקרב: "
],
[
" מעשה אירע בכהן שנשא מניק' חבירו וקודם שנשאת נתנה בנה והדירו את המניקת בנדר ע\"ד רבים שלא תחזור ועל דעת ה\"ר יעקב כהן מקרקוב זצקו\"ל עשו כן והביא ראיה מדאמר פ' אע\"פ (כתובות דף ס':) דרב נחמן שרא לבי ריש גלותא ליתן הבן למניקת ולינשא מיד משום דבי ריש גלותא שאני דלא הדרא בהו שלא היתה המניקת רשאה מאימתו וכ\"ש שכיון שנדרה על דעת רבים דלא הדרא בהו ונחלקו עליו גדולי הדור ואמרו דלא דמו מורא המקום למורא הבריות כדא' ויהא מורא שמים עליכם ולא כמורא בשר ודם כי אל חנון ורחום הוא כי רבים רחמיו רגע באפו וחיים ברצונו וגם החוטא מחשב שיעשה תשובה לאחר זמן אבל דבי ריש גלות' אלו היתה עוברת על דבריהם היו הורגים אותה מיד ולי הי' נר' כמו כן דלית הלכתא כרב נחמן דשרא להו לבי' ריש גלות' דתלמודא מסיק התם הלכתא מת מותר גמלתו אסור אלמא דס\"ל לבעל התלמוד שאין שום צד היתר אלא במת שאינו יכול לבא בשום ענין לידי תקלה דאם איתא שהיתה בו צד היתר א\"כ לאשמעינן הא כ\"ש מת וכן משמע באלפס שדילג ההיא דבי ריש גלותא ופסק והלכתא גמלתו אסור מת מותר וכן הוא סדר שלו דבר שהוא עוסק ממנו אינו חוזר ומדלג עליו אלמא דאין הלכה כרב נחמן דשרא להו לדבי ריש גלותא ואני שמעתי שהמניקת היה לה בעל וא\"כ הבעל יכול להפר לה כי נדרי עינוי נפש הם ואע\"ג דאמר הנודר על דעת רבים אין לו הפרה ה\"מ חכם אבל בעל מיפר כמו שפר\"י בפרק השולח אהא דאמר אבל ניסת אין מדירין אותה משום דמיפר לה בעל והקשה ר\"י וידירוה ע\"ד רבים ותירץ אין מועיל דבעל מיפר אפילו נדרה ע\"ד רבים וטעמא הוי משום דכל אשה הנודרות על דעת בעלה היא נודרת ושמא הבעל אומר לה קיים לכי דשוב אינו מועיל להפר ואח\"כ אמר ה\"ר יעקב אפי' לדברי האוסרים אם כנס לא יוציא כיון דאיכא תנא בפ' אע\"פ (כתובות דף ס':) נתנה בנה למניקת מותר אע\"ג דלית הלכתא כוותי' באש' כהן שאי אפשר סמכינן עליה כיון דאלו היה מוציאה בגט לא היה להחזירה עולמית דהויא לה גרושה והביא ראיה מדאמר בשמעתין (יבמות דף ל\"ז.) כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה גבי אשת כהן כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן אבל הכא כמאן ניעביד אי כרב מאיר הא יוציא וכו' משמע שאם היו מוצאים שום תנא שהיינו יכולין לסמוך עליו להתיר היינו מתירין בדיעבד אשת כהן כדאיתא גבי נפל (שם)? שהרי מן הדין היה לן למימר בכל דוכתא הלכה כרבנן דהוה לן למיזל בתר רוב וולדות שאינם נפלים דהא בכל דוכתא אזלינן בתר רובא אלמא חומר בעלמא הוא ולהכי באשת כהן סמכינן עלייהו אבל בנדון זה לא סמכינן כלל אמאן דאמר נתנה בנה למניק' מותר והא דקאמר תלמודא אי כרב מאיר וכו' משמע אי הוה שרי הייתי יכול לומר דמספיקא סמכינן עליה לא לפי האמת אלא לפי טעותו השיב לו כלומר במה תוכל להסתפק אי רב מאיר הוה שרי הייתי יכול לומר דמספקא לן אי עבדינן כרב מאיר אבל השתא דכו\"ע מצרכי גיטא תמיהני מה עלה על רוחך להסתפק כלל בזה ועוד אין ה\"נ דהוה מצי למימר כרב מאיר דשרי לא עבדינן כוותי' אלא האמת משיב לו דרב מאיר אסר טפי: "
],
[
" וששאלת על כהן אחד העולה לדוכן אם החזן לקרות כהנים אם לאו דבר פשוט הוא שאינו כלויים דפסקינן הלכתא כוותי' דאביי בפ' אלו נאמרין (סוטה דף ל\"ח.) אמרי' נקטינן לב' קורא כהנים לאחד אינו קורא כהן דכתב אמור לכם לשנים ולא לאחד: "
],
[
" וששאלת על מילה שלא בזמנה אם מותר למול בלילה נר' דאינו אלא ביום דתניא בפ' הערל (יבמות דף ע\"ב:) בין בזמנ' בין שלא בזמנה אינה אלא ביום ואע\"ג דרב אליעזר בר' שמעון פליג עליה יחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דבמסקנא מוקי פלוגתייהו בו ביום דת\"ק דריש אפילו שלא בזמנה ור\"א בר' שמעון לא דריש וקיי\"ל כתנא קמא בהא דאפי' מאן דריש ו\"ו ה\"א דריש כדאמר בתר הכי רב אלעזר בן פדת גבי והנותר והודה לו רב יוחנן. ושלום לך ולכל כנותך כנפש אוהבך נדבה מאיר ברבי ברוך שיחי': "
],
[
" היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת (שבת דף קל\"ט:) מכאן אוסרים לצאת בטליתות שלנו בשבת חוץ לעירוב דשמא אינם עשויין כדין וכמו כן אין לנו תכלת והעיקר הוא תכלת. ומ\"מ ברוכי מברכינן עלייהו להתעטף בציצית מספיקא כ' אין זה אלא ספק ברכה לבטלה אבל ספק לשאת משא ברשות הרבים כגון בגד שלא כדרך לבישתו ודאי אסור מפי מורי שיחי' ששמע מפי רבותיו שבצרפת: "
],
[
" אמרות אדוני אמרות טהורות לפקוח עינים עורות להקפיא עור יקרות להבין ולהורות פי טל אורות טליו ואשד נחליו ונטפי אגליו מים כבירים שוטפים על כל גדותיו צפים הוא ידידי חמודי ה\"ר יצחק הנני משיבך לפי עומד הדעת שסבורני שהיה בכתבך שתמהת על שהייתי מצרף בסל כל העיסות אחר אפייתן ונוטל מאחד חלה על כולן וכתבת דר' אליעזר לא אמר (חלה פ\"ב מ\"ד.) הסל מצרפן אלא לחומרא בפחות מכשיעור לחייבו על ידי צירוף אבל לקולא לא אמר דע לך ידידי שכל צרפת נוהגין כן וכן ספר התרומה פסק כן ויודע אני שראית דבריך באבי העזרי ולמה לא ראית מסקנא דמילתא כי בסוף דבריו כתב דודאי שרי לעשות כן ומה שכתבת תחילה דאין לעשות כן מדאמר פ' כשם (סוטה דף ל'.) שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף וקשיא לך מה צריך להקיף אמאי אין הסל מצרפן הא לא קשיא כלל כי הירושלמי מקשה אותו ומתרץ משום דאחת טמאה ואחת טהורה וכל דבר שהוא מקפיד על תערובתו אין הכלי מצרפן אבל המנהג שאתה נוהג שאתה נוטל מכל עיסה ועיסה מעט ואתה עושה מכל החלות חלה אחת אין זה מנהג כשר גם מתוך שאתה משהא אותם הם באין לידי חימוץ: "
],
[
" גבי זימון אמר לנו כמו כן ששנים מפסיקין לאחד עד הזן ומייתי ראייה ממס' ברכות (ד' מ\"ה:) גבי רב פפא דאפסיק לברי' ומסיק התם מילתא יתירתא הוא דעביד לגבי' כלומר ששם הפסיק רב פפא וקדם אחד לבנו כמו כן בעלמא אם רוצים שנים יפסוק לאחד בטוב שיזמן אבל אינם חייבין אבל אחד חייב להפסיק לשנים. מפי מורי שיחי': "
],
[
" צור ישראל יואל לתת ידך לאל ידידי הח\"ר שלומיאל כנפש השואל ודורש שלומך וטובתך ובקצרה. אשיב את הנר' בעיני כי יפה כתבת לאסור המאכל שליבנו בביצה שנולדה ביו\"ט דדבר שיש לו מתירין הוא ואפי' באלף לא בטיל (ביצה' ד' ד'.) וכן פסק רבי' אבי העזרי והא דמקשה מההיא דחולין (ד' צ\"ז: או ד' ו'.) מההיא דמס' ערלה (פ\"ב מ' י') דב' וג' שמות מצטרפין אלמא דצריכי צירוף דצריכי שיעור לתבל לא אמרינן כיון דלטעמא עביד לא בטיל י\"ל התם איירי שנפלו לתוך תבלין של חולין ולא לתוך הקדירה דודאי תבלין לתוך תבלין לאו לטעמא עבידי וכן משמע פ\"ב דע\"ז (ד' ס\"ו וע\"ש בתוס' ד\"ה תבלין) וההיא דשאור (ע\"ז ד' מ\"ט.) דאמרינן דאינו אוסר עד שיהא בו כדי להחמיץ לא קשיא דאע\"ג דשאור לטעמא עביד ולא בטיל אע\"פ שיש מן ההיתר יותר ממאתים או יותר מאלף לא בטיל אבל אם. אין בו כדי להחמיץ בטל וכן יש לפרש נמי גבי תבלין דבעינן שיהא בו כדי לתבל וקל להבין. וכן חומץ בקדירה. לא בטיל אם יש בו כדי ליתן טעם אע\"פ שיש מן ההיתר יותר מס' כיון דלטעם עביד: "
],
[
" ועל אודות היישוב אם שמעון ובניו טוענים חזקה שיש עמה טענה אז יש להם כח ביישוב לגור שם ולמחות לכל מי שבא לגור שם בלא רשותם אם יביא ראובן עדים שהם מסורות דלפיכך לא היה רשאי למחות אז אין להם יישוב דגזלן אין לו חזקה (ב\"ב ד' מ\"ז.) דאי לא דמודי לי' הוה ממטי לי' ולחמרי' למרי' לשחוור אבל אם שמעון הוא מסור ובניו אינם מסורות אז יש להם לבנים כח חזקה דבן גזלן יש לו חזקה היכא דאתא בטענתי' דנפשי' (שם) ולא מכח אביו ה\"נ כיון דבניו טוענין בחזקתם שיש עמה טענה יש להם חזקה ושלומך יגדל לעד כנפש אוהבך נדבה מאיר בר' ברוך שיחי': "
],
[
" על ראובן שקיבל עליו עדים שנגמו בעדותו ולאחר שהעידו עליו בב\"ד רצה לפסול אותם יען כי הם נוגעים בעדותו נר' דראובן אינו יכול לחזור בו דהלכה כחכמים (סנהדרין ד' קכ\"ד.) (דהדעת) עדים כגמר דין דמי כדא' ר\"פ שבועות העדות (שבועות ד' ל':) והוה לי' כההיא דפ' יש נוחלין (בבא בתרא ד' קכ\"ז.) עבדי גנבת כו' רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו ומה גמר דין יש לשם או מי יש בדין אלא ודאי שאין אחריו כלום עוד כמו העדאת עדים דתו לא מצי מסהדי בענין אחר דכיון דהגידו שוב אין חוזרין ומגידין (כתובות ד' י\"ח.) וכן כשנשבע הבעל דין על פי שכנגדו הוה לי' כגמר דין לגבי דיינין שמשאמר איש פלוני אתה זכאי שוב אין רגילין לישא וליתן בדין: "
],
[
" ועוד נוהנין בכל המלכות שאם יש ליחיד דין ודברים על הקהל עבור המס שהוא צריך ליתן המס תחילה ואח\"כ יתבע הקהל לדין כי הקהל רוצים להיות מוחזקים בכל שעה וראיה אני מביא להם מהא דאמר פ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ע\"ג:) מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנחי דינא דמלכותא דינא ועוד כיון שכל הקהל שותפין בזה המס שותף אינו חולק שלא לדעת חבירו (ב\"ק ד' קט\"ז:) ורשאין בני העיר להסיע על קצתן (ב\"ב ד\"ח.) וכ\"ש לגבות ממנו מס הבא לשנות עליו הראיה: "
],
[
" וששאלת אתה אלופי ומיודעי ה\"ר יצחק על שנים שותפים בחוב אחד ורצה האחד לעכבו ואמר לחבירו קח לך חלקך מן הגוי לאו כל הימנו ויפה הבאת ראי' מהגוזל בתרא ועוד אמר בפ' המקבל (בבא מציעא ד' קה.) אמר רבא הני בי תרי דעבדי עיסקא וא\"ל חד לחברי' תא וניפליג וכו' מאי א\"ל הב לי פלגא דידי ופלגא דידך אי מטי לך פסידא דדינא בהדך א\"ל מזלא דבי תרי עדיף כ\"ש דלאו כל כמיני' ליקח את חלקו ולהסמיך את חבירו על קרן הצבי על עכו\"ם אשר פיהם דיבר שוא ושלום מאיר בר' ברוך שיחי': "
],
[
" הנני משיב בקצרה על דברי ריבות אשר מעבר כי יפה דנו הדיינין שראובן ישבע שלא פשע בחוב מיהו אם אמת כדברי שמעון שראובן מחל לגוי כל החוב אע\"פ שאמר לו שמעון כל מה שתעשה בשלך תעשה בשלי חייב ראובן לפרוע דהא תנא בפ' החובל (בבא קמא ד' צ\"ב.) קרע כסיתי ושבר כדי חייב היכי דלא אמר לו ע\"מ לפטור כ\"ש היכי שהשליטו על החוב להציל מידם ולא למחול להם דהוי כמו אתי לידי' בתורת שמירה דאפי' אמר בתר הכי קרע כסותי חייב (שם צ\"ג.) כ\"ש שלא א\"ל מעולם למחול לגוי החוב שחייב ויש לו לפרוע לפי אומדנא כמה היה שוה חלקו של שמעון למכור במעות מזומנים מיד אבל לא יפרע לו כל דמי החוב אלא לפי טובת הנאה שבו כדתנן פ\"ק דמכות (ד' ג'.) מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה עד אומדין כמה אדם רוצה וכו' ודכוותי' איכא בהחובל (ד' פ\"ט.) וכן יש בסמוך (מכות ד' ג'.) מעידין אנו איש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז וכו' עד כן ראובן ישבע שלא מחל לו ולא פשע בו ויש לו לסייעו לתובעו מן העכו\"ם מפני השבת אבידה: "
],
[
" וראובן שתובע לשמעון שמסר אותו ויש לו עד אחד וגם העכו\"ם מעידין עליו ישבע שמעון להכחיש את העד בפני עכו\"ם דאפי' מסור בעדים בעיא היא אם עשו תקנת נגזל במסור (ב\"ק דף ס\"ב.) וסלקא בתיקו והמוציא מחבירו עליו הראיה וישבע שלא הפסיד על ידו כ\"ש היכ' שאין עדים אלא עד א' שישבע להכחיש את העד. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי': "
],
[
" ראובן שהלוה לעכו\"ם ובא שמעון לעכו\"ם וא\"ל אלוה לך בפחות ותפרע לו אינו חייב לשלם לו כלום דלא ברי הזיקא ואין כאן אלא ספק גרמא לקרותו רשע דהוי רשע טפי מעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע: (קידושין ד' נ\"ט.) "
],
[
" ראובן ושמעון שהיה להם שותפות בחוב אחד ולאחר זמן נתן שמעון חלק חובו לראובן ונשתלם אינו יכול להקנות לו שהבריא שאמר הלואתי לפלוני אין הלואתו לפלוני (ב\"ב ד' קמ\"ח.) ואפי' בקנין אגב קרקע אלא במעמד שלשתן והא לא שייך בעכו\"ם כדפר\"ח וא\"כ של שמעון הוא כל חצי הריוח: "
],
[
" ובזה לא דקדקת שכתבת שהמלוה לחבירו מעות קרוב לשכר ורחוק להפסד שאם הפסיד יהיה חצי הפסד על המלוה אינו כן אלא גובה הקרן ואינו גובה את הריבית אם יש שם ריוח: "
],
[
" ראיתי מכתב רבותי בדין נפל הבית עליו ועל ארבע בנותיו ועל לאה אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשונה ואחריה מת הבעל וד' בנותיו והננו יורשים אותו ואחיה של לאה אומר אחותי מתה אחרונה והננו יורשים כתובתה ויש מרבותינו אומרים שלא יטול אחי לאה אלא חלק י\"ב מן הנכסים וחשבי לה בספיקות וספיקי ספיקות דילמא הבעל מת אחרון ואת\"ל לא מת אחרון שמא בת אחת מתה אחרונה ושמא השניה ושמא השלישית ושמא הרביעית ואני בעניותי נ\"ל דאע\"ג דיורש הבעל בא מכח ה' כוחות וד' בנותיו אין זה אלא כח אחד דכיון דכולן קבועין אמרינן (כתובות ד' ט\"ו.) כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכח אחי לאה שקולה כנגד כולן וא\"כ לא שייך לומר ספק ספיקא ולא דמיא הך מילתא כלל לספק ספיקא דעלמא כדפ' מטעמא דכל קבוע והכי אמרינן פ\"ב דנזיר (ד' י\"ב.) בהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה עד אמינא לך דלא נייד פי' אשה שקבועה בבית משום דכל כבודה בת מלך פנימה ואיכא למימר דאסור בכל הנשים אע\"פ שלא קידש לו אלא אחת מטעם כל קבוע וכן פי' משם ר\"י ולר\"ת שפי' שם בע\"א אין ראי' משם אמנם יש ראי' מספ\"ק דכתובות (ד' ט\"ו.) אי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובה פריש הכי במאי עסקינן דאזלה איהי לגבייהו והו\"ל קבוע ולא דמי לה כי בהיו בנות נשואו' היו גם בעליהן אומרים כל אחד אשתו מתה באחרונה דאז ודאי כל אחד הי' נוטל חלק ששי דיש לזה כח כמו לזה אבל השתא דליכא אלא שני בעלי דינין אע\"ג דזה בא מכח הבעל וד' בנותיו וזה מכח אחותו גרידא הואיל ואמרינן כל קבוע שקולין ויחלקו ואין לומר שמא לא נהרגו במקום קביעתן אלא כשיצאו חוץ לבית דכה\"ג פריך בנזיר בשוקא אשכח וקידש הא לא קשיא דאפי' נהרגו חוץ לבית אמרינן ראשון ראשון שיצא נהרג דכל דפריש מרובא מריש ואיכא למימר דתחילה נהרגו ארבע מן האב וד' בנותיו עד שלא נשאר אלא אחד מהם (וד' בנותיו עד שלא נשאר אלא א' מהם) והאשה ומהנך תרתי שנשארו איכא חדא ספיקא איזה מהם נהרג תחילה ויחלקו ואין לומר דלא אשכחן כל קבוע אלא בדיני נפשות ואיסור ולא בדיני ממונות דסברא זו מנין משום דקרא וארב לו דגמרינן מיני' כל קבוע (שם י) בדיני נפשות כתיב א\"כ באיסורין מנין אלא ודאי אין לחלק וקצת יש סעד מדאמר פ' מי שמת (בבא בתרא ד' קנ\"ז.) נפל הבית עליו ועל מורישיו וכו' אע\"ג דיש לפרש על כל אחד ממורישיו משמע נמי אם היו מורישיו שנים באין מב' כוחות ובעל חוב מכח אחד וע\"כ לא פליגי בהא דאמר נכסים בחזקתו אלא משום דיורשי האב ויורשי מורישיו הם ודאי ובע\"ח ספק ואין ספק מוצא ודאי אפי' מתו מורישיו תחלה וירשם ראובן אין לו עד שיגבוהו ב\"ד דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כדמפ' פ' החולץ (יבמות ד' ל\"ח:) אבל בנדון זה אידי ואידי ספק הוא דהללו באין לירש והללו באין לירש דד\"ה יחלוקו ואפי' אין הלכה כשמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו (שבועות ד' מ\"ז.) שהרי אם מת הבעל ראשון היא ראויה ליטול כתובתה בלא שבועה דכל כה\"ג שנהרג פתאום לא חיישינן לצררי וכן פי' רבי' שמעון מאנטל על קשיא שמקשין גבי נפל הבית עליו ועל מורישיו (ב\"ב ד' קנ\"ח. וע\"ש בתוס'.) למ\"ד לב\"ה נכסים בחזקתן ויחלוקו והא אין אדם מוריש שבוע' לבניו ותירץ רבי' שמעון מיינבל דהכא מת פתאום ולא אסיקא דעת' לאתפושי צררי אלא היכא שמת על מטתו כדרך כל הארץ וביישוב הדעת דכל כה\"ג הבו דלא להוסיף על מילתי' דרב ושמואל ואפי' את\"ל דרב ושמואל איירי בכל ענין מדלא משני התם בפ' הנשבעין (ד' מ\"ח.) הכי על כמה פירכות דפריך להו מיהו אנן לא קיי\"ל בהא כוותיהו דהא אפי' ההוא דשכיב ושביק מהא ס\"ד התם (שם ד' מ\"ח:) למימר הבו דלא להוסיף עלה ונהי דאסיק מה לי שלא פקדנו אבא מ\"ל שלא אחי ה\"מ התם דאין טעם לחלק אבל הכא שיש טעם לחלק כדפי' נמי הבו דלא להוסיף. וצורינו יוסיף לנו אומן וגבורה לעובדו ביראה ובטהרה מאיר בר' ברוך שיחי': "
],
[
" השיב ר' על ראובן ושמעון שעשו עיסקא זה עם זה וא\"ל ראובן לשמעון תן לי אמונתך שכל מה שתרויח שתחליק עמי הריוח כולו מזה לימים באו לחלוק הריוח א\"ל ראובן לשמעון השבע לי שלא הרווחת יותר ושמעון השיב כבר נתתי לך אמונתי שהיא כמו שבועה ולא אשבע יותר נר' דצריך לחזור ולשבע שבועת השותפין והאפטרופסים הנשבעין שלא בטענה (שבועות ד' מ\"ה.) דאע\"ג דאמרינן ימין הרי זה שבועה (נזיר ד' ג'.) מ\"מ בעינן שבועה בנקיטת חפץ כדאי' פי' שבועת הדיינין (שבועות ד' ל\"ח:) האי דיינא דאשבע באלקי השמים נעשה כמו שטעה בדבר משנה וחוזר דלא נקיט לחפץ בידו ואע\"ג דאמר פ' זה בורר (סנהדרין ד' כ\"ד.) הי' חייב לחבירו שבועה וא\"ל דור לי בחיי ראשך והפטר מן השבועה שאתה חייב לי הא לא דמי דהכא בנדון זה שתקע לו כפו עדיין לא היה חייב לו שבועה וגם לא א\"ל תן לי אמונתך והפטר לאחר זמן מן השבועה אלא משל להשולה דגים מן הים משכח זוטרי שקיל משכח רברבי שקיל (ב\"ק ד' מ\"ב.) והשטה בו שנתן לו אמונתו ועתה חפץ שישבע לו כמו כן ונר' שיש לו לשבע בנקיטת חפץ כמנהג עתה שהחזן נוטל ס\"ת דקיי\"ל דאפי' בשבועה דרבנן בעי אנקוטי חפצא כדמשמע בהשולח בגיטין (ד' ל\"ה.) ובפ' שבועת הדיינין (שבועות ד' מ\"א.) כדפירש\"י דפי' פ' הכותב (כתובות ד' פ\"ח.) וגם הוא עצמו חזר בו פ' השולת בגיטין (שם.) ואין לומר כיון דשבועת שותפין ואפטרופיס (שבועות ד' מ\"ח:) משום דמורו התירא והאי כיון דתקע כפו לא מורי התירא הא ליתא דהתם אין לך אלא מה שמנאו חכמים דלא האמינוהו אלא בשבועה ובאנקוטי חפצא כדין כל שבועה אפי' אם נשבע בלי נקיטת חפץ לא מהימנינן לי'. מאיר בר' ברוך שיח': "
],
[
"לאה תבעה את רחל לדין וכך אמרה משכנתי אצליך משכנותיי ופדיתי עד ג' זקוקים ואתה השיבי לי משכונותיי ורחל משיבה לא כי אלא עדיין משכונותיך ממושכנים אצלי בי\"א זקוקים וכך היה הדבר מתחילה הלויתי לך עשרים זקוקים לחצי ריוח מקצתן היו של יתומים ומקצתן נפקדו אצלי לצורך לימוד יתומים מן הריוח ולעשות מהם צרכי גבוה ונפרעתי הכל עד ד' זקוקים וז' זקוקים ריוח המגיעים לחלקי כי כך אמרת לי שעשית י\"ד זקוקים ריוח ולקחת ז' זקוקים המגיעים לחלקך וכאשר נתת הי\"ו זקוקים המגיעים לחלקי נשארו עדיין משכנותייך בידי להחזיק בהם עד י\"א זקוקים ד' של קרן וז' של ריוח ועתה תני לי אותם י\"ד זקוקים ואחזיר לך משכונותיך. עד כאן תשובת רחל. ולאה אמרה דבריך אמיתים שנשארתי לך חייבת ד' זקוקים קרן אבל נתתי לך משכון עבור זקוק שמישכן לי עכו\"ם אחד מאותן עצמן מעות שהלויתני ואותם ז' זקוקים של ריוח שאמרתי לך שהי' להם להגיע לחלקך חיפשתי אחריהן לאחר כך ולא מצאתים מן הקרן רק אותם הז' זקוקים שנטלתי לחלקי ולא ידעתי מה היה לי ומה יקרני. ועל זאת השיבה רחל. אמת הוא שנתת לי מעות של גוי אבל אינו שוה כ\"א י' דינרים ואיני לקחו עבור זקוק כי כן ציויתיך שלא תלווי אותם הכסף אלא על משכנות בטוחים ואותם ז' זקיקים של ריוח שאמרת שחיפשתה אחריהם ולא מצאת אותם ידעתי שהוצאת אותם לצורכיך על יד על יד כי לא היה לך שום דבר אחר להוציא שלא הי' בידך כלום כי אם מריוח אותם ז' זקוקים ולאה משיבה מה שאת אומרת שציויתני שלא להלוות אלא על משכונות טובים להד\"מ כי הלויתני סתם ועוד אותו העכו\"ם שהיה המשכון שלו האמנתי לו בטוב ופעמים שהי' חייב לי י' ליטרין בלא משכון ופרע לי וכן הייתי סבורה גם עתה ולא פשעתי בממונך כלום ומה שאת אומרת שהוצאתי מאותן ז' זקוקים לצרכי להד\"מ אלא איני יודעת מה הקרני בהם ומה שאמרת שמסרתי לך משכנותי להחזיק עליהם ז' זקוקים של ריוח להד\"מ דלא מסרתי ליך אלא להחזיק עליהן הקרן ואנחנו מקבלי טענות חקרנו ללאה הרבה מה אירע לה מאותן ז' זקוקים שלפני יומים אמרה לרחל שעשתה י\"ד זקוקים לריוח ואת תיטלי לחלקך ז' זקוקים ועתה אמרה שלא מצאה שום ריוח כי אם ז' זקוקים שנטלה לחלקה ולא השיבה לנו כי אמרה אין לי שום ריוח עתה יותר כי כשבא לידי הריוח כשלקחת י' דינר או כ' חילקת אותם והוצאתי חלקי לצורכי כי כן התנינו בינינו כי כל זמן שארצה אוציא לחלקי וחלקו שמתי על קרן שלה וכן עשיתי כפעם בפעם ועתה סוף כאשר באו ימי השילום לא מצאתי יותר על הקרן כלום אלא אותם ז' זקוקים שנטלתי לחלקי ולא ידעתי האיך בא הדבר או נגנב או מה הקרני ועתה ילמדינו מורינו מה דינה של לאה מאחר שתחילה הודתה לרחל שעשתה י\"ד זקוקים לריוח אם יש ללאה הז' זקוקים אע\"פ שאינה מוצאם מעתה אלא הקרן וז' שלקחה היא וגם מאחר שנטלה כפעם בפעם חצי הריוח לצורכה וחצי שמה על הקרן אם יהי' אותו ריוח כקרן להשביעה עליו אם פשעה בו או לא יהיה כקרן להיות פטורה משום מיגו וגם אם היכולת בידה של רחל להחזיק אותם ז' זקוקים של הריוח על המשכון ותבאר לנו באר היטב: ",
"השיב מורי ה\"ר מאיר שיחי'. ישאו משאות שלומים הנאהבים והנעימים ר' יעקב ור' שלמה ור' שמע' הכהן כנפש הרשום מטה ובאתי להודיעכם כי דקדקתי במכתבכם ועלה בידי לפי עניית דעתי אחר שלאה טוענת ומודה שאותן ז' זקוקים של חלק רחל חזרה ועשאתו קרן והלויתה אותם למחצית שכר כמו מעות של קרן הראשון הרי היו בידה הי\"ח זקוקים למחצית שכר וקיי\"ל האי עיסקא פלגא מלוה פקדון ואם רחל קצצה ללאה דינר בשכרה מה שהיא טורחת בחלק הפקדון שלא תטרח בחנם בשכר חלק המלוה דהשת' לא הוי ריבי' כדמשמע פ' איזהו נשך (דס\"ח.) לא טוענת שנגנבו או שנאבדו הרי כל אחריות של לאה ומשלמת כל הי\"א זקוקי' דאחלק מלוה חייבת אפי' באונסין ואחלק פקדון נמי כיון דשקלה אגר דינר בשכרה נהי דבאונסין לא מיחייבה בגניב' ואבידה מיחייבה בדין שומר שכר וכן פר\"ח וכן פי' רבי אב\"ן אע\"פ שרבי' יב\"ן פי' בפ' המקבל (בבא מציעא ד' ק\"ד:) דלא הוי אלא כשומר חנם אחלק פקדון אפי' כי שקיל תרי תלתי באגר ופלגא בהפסד וכן פי' רשב\"ם פ' המוכר את הבית (בבא בתרא ד' ע':) גבי שטר שום היוצא על היתומים דהיכא דנגנב הכל או נאבד לא משלם אלא פלגא כמו היכי דנאנס הכל אעפ\"כ נראין דברי ר\"ח ורבי' אב\"ן כיון דשקיל אגרא למה לא יהא שומר שכר ועוד כיון דרחל מוחזקת אפי' אם תימצי לומר דמספקא לן דינא הוי עבדינן כוותיהו ולא מפקינן מינה ערבון שבידה מספיקא ודיינינן כפר\"ח ורבי' אב\"ן ואפי' אם היתה לאה טוענת מה שאמרתי לך תחילה שהי' מגיע לחלקך ז' זקוקים ריוח טעיתי בחשבון לאו כל כמינה לומר כך ולא מיבעיא הכא בנידון זה דלא מהמנינין במגו דאי בעיא אמרה לא אמרתי לך שהיה ז' זקוקים ריוח דלא אמרינן מיגו להוציא הערבונות מיד רחל כמו שפי' ר\"י בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' ל\"ב: תוס' ד\"ה אמאי) ואף אם לא אמרה לה תחילה בפני עדים שהייה לה ז' זקוקים ריוח אלא בינה לבינה ולא אמרינן מיגו להוציא כדפ' וכ\"ש אמרה לה כן בפני עדים דמיגו במקום עדים לא אמרינן (שם) אלא אפי' לא נתנה לה הערבון ולא הודתה בפני עדים אפ\"ה לא מהימנינן לה לומר טעיתי במיגו דאיבעית אמרה לא הודיתי מעולם או חזרתי ופרעתי כמו שכתכ ר\"ח ור\"ת ספ\"ק דגיטין (ד' י\"ד.) גבי הנהו גינאי דעבדי חושבנא וכו' עד לבסוף עבדו חושבנא ולא פש גבי' ולא מידי ומסקנא דמהימנינן לי' ופר\"ח ור\"ת כגון שמודים היו לו בעלי דינין שודאי טעה מעיקרא או בעדות ברורה שמעידים שבועה הא לאו הכי לא הוה מהימן מיגו דאיבעי' אמר חזרתי ופרעתי וראיה מפ' שבועת הדיינין (שבועות ד' ל\"ח.) ואין להאריך. וטעמא הוי דאנן סהדי דאין אדם מודה לחבירו אלא א\"כ דקדק יפה שאינו טועה כלל והוה כמיגו במקום עדים אמנם אם לא קצצה לה רחל מידי שכר טורחה וסמכה ע\"ז כיון דאית לה זוזי ללאה משל עצמה שמא נושאת ונותנת בהם מלבד מעות העיסקא דשרי בפלגא באגר ופלגא בהפסד וכיון דבלאו הכי הי' טורחת בדידה כעובדא דר' אליעזר מהגרוניא (ב\"מ ד' ס\"ט.) כדאמרי אינשי גביל לתורי גביל לתורי וכמו שפסק רב אלפס דאין צריך לקצץ לה דינר אז ודאי לא הויא לאה על חלק הפקדון אלא כשומרת חנם ופטורה מגניבה ואבידה ובזה שוין ר\"ח וראב\"ן ורשב\"ם וריב\"א אך תשבע לאה שלא פשעה בהם ושלא שלחה בהן יד ליהנת מהן לצורך עצמה ושאינה ברשותה ותפרע לרחל ג' זקוקים וחצי מאותן ז' זקוקים שלקחה לעצמה ונמצא כל אחת ואחת הויא פלגא באותן ז' זקוקים שנאבדו נמצא שהי' צריכה ליתן רחל לפדות ערבונותיה כ\"ד זקוקים וחצי ואע\"פ שרבי' אבי העזרי כתב דבכל ענין נר' לו דהוי כשומר שכר על חלק הפקדון מטעם הואיל ונהנה מהנה כראי' ס\"פ המפקיד (בבא מציעא ד' מ\"ג.) ובפ' האומנין (בבא מציעא ד' פ\"א.) ולא נהירא לי דלא שייכא הא מילתא אלא בשביל ההנאה שלו אבל הכא לא שהרי גם המלוה נהנה שנוטל פלגא בריוח ועוד דא\"כ מיחזי כריבית וקל להבין ומה שכתבת שלאה נאמנת בשבועה היינו בעדים שרחל אינה יכולה להכחישה ואם רחל אומרת לא נזקפו ד' זקוקים לקרן להיות תחת ידך לחזור להלוותם למחצית שכר אלא הי' לי ליטול ריוח חלי מיד אך שאת אומרת שאני לקחתי ז' זקוקים לחלקך ועכשיו אינם בידי כי הייתי צריכה בהם ושלחתי בהם יד או בקשת ממני להלוותם לך לגמרי ונדרת לי לפורעם לזמן פלוני ולא למחצית שכר כל כה\"ג רחל נשבעת שכדבריה כן הוא ונוטלת כל הי\"א זקוקים כיון שהיא מוחזקת בערבונות השבועה מוטלת עלי' במידי שידעה וליכא למימר מנה אין כאן משכון אין כאן כדא' פ\"ק דקדושין (דף ח'.) התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן וכן (שם:) בני רב הונא זבון אמתא בפריטי לא הוו להו פריטי אותיבו נסכא עילוה לסוף אייקר אמתא ומסיק מנה אין כאן משכון אין כאן להתם לא דמו כלל דהתם לא נתכוון להתקדש לו האשה אלא בכסף וכן המוכר לא נתכוון למכור אלא בפריטי וכיון דלא קיבלה מינייהו מה שהם רוצים והוא לא נתן המשכון בתורת פרעון אלא בתורת משכון בעלמא אינו מועיל המשכון לגמור הקנין אבל הכא הרי לא היו ללאה מעות של רחל וקיבלתם מכחה ונתנה לה המשכון בשביל אחריות מעותי' הויא לי' רחל (בכל כבעל) שקונה משכון ועבור המשכון שעומד זקוק ואינו שוה כי אם י' דינרים אם תשבע רחל שכך התניתה עמה שלא תלוה אותם אלא על משכונות טובים ועברה לאה על דברי' והלותה על המשכון זה שהוא גרוע חייבת לשלם כל הזקוק ואע\"פ שהלותם בהקפה אם יש ריוח תחלוק עמה בריוח ולא בהפסד כמו שפירש\"י פ' הגוזל קמא ואם רחל אינה רוצה לישבע תהפוך השבועה על לאה ותרצה לאה לשבע אז תשבע שלא התניתה עמה כלום שלא להלוותם אלא על משכונות טובים ועוד תשבע שהלוותה עליו זקוק ושלא פשעה בדבר כי העכו\"ם היה נאמן בעיני' באותה שעה. ושלום מאיר ב\"ר ברוך שיחי': "
],
[
" להאריך אין פנאי ובקצרה אשיב את הנרא' בעיני כאשר הראוני מן השמים אלופי ומיודעי הח\"ר יצחק והח\"ר שמואל ור' יחיאל שאם הוא כדברי ראובן שהשר לקח כל מה שבחדר ולקח גם את של לאה ושוב כשנתפשר ראובן נתן הכל כדי שיהיו ערבים בשביל ראובן א\"כ סתמא דמילתא נתייאשה מהם לאה משלקחם השר וקנינהו ראובן ביאוש ושינוי רשות ואע\"ג דאמר פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי\"ד.) המציל מן הנהר מן העכו\"ם ומן הליסטים הרי אלו שלו דדייק בגמ' וטעמא דנתייאשו הא סתמא לא לא שנו אלא ליסטים עכו\"ם הואיל ודייני בגיותא כו' אלמא בסתמא לא אמר דנתייאש ה\"מ לליסטים לא מייאש מרה מיני' דסבר למחר אשכחנא לי' במתא ותבענא לי' בדינא דכיון דכי אוקמי' בדינא הוא אבל עכשיו כל שר ושר הוא במלכותו כמו מלך ומי יאמר לו מה תעשה ובודאי מייאש טפי מליסטים ישראל דמייאש מרי' מיני' משום דאמר מי יאמר כ\"ש וכ\"ש דמן השר מייאש דאין לך מי יאמר גדול מזה וקנה ראובן המטלטלין שנטל השר מלאה ונתנם השר לראובן ודמי לגנב וגזלן שנטלו מזה ונתנו לזה דאמר בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ\"א.) דמה שנתן נתן היכ' דידעינן דמייאש והכא אנן סהדי דאייאש כדפ' ודוקא במטלטלי אמר הכי דמהני בה ייאוש אבל שר שאנס קרקע ומכרו או נתנו לישראל אחר יש לו דין כיון דקרקע אינה נגזלת כדא' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל':) ודין קרקע מפורש בתוס' פ' הכונס (בבא קמא דף נ\"ח. ד\"ה א\"נ.) ואין להאריך ומה שראובן תובע את לאה לתת עמו מותר המס נ\"ל דלאה פטורה שהרי לא נשתתפה מעולם עמו במתנת השר ולא בעלילי ולא בערומי והיא לא נתפשה ולא דמי להא דאמור פ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ\"ה.) פרדכס מסייע מתא וה\"מ דאצילתי' מתא אבל אנדיסקי סייעתא דשמיא הוא ומשמע הא מי שאינו פרדכס מסייע מתא אפילו לא אצילתי' ה\"מ במס הקצוב שגובה המלך בכל שנה קצבה וסכום יחד מכל בני העיר אבל גזילה ועלילה נ\"ל זה מי שלא נתפש לא יתן אפילו אינו פרדכס דמשמיא הוא דרחימו עלי' ועבור שכר הבית לאה חייבת ליתן אך תנכה כל מה שתשבע שלא הוציא במאור ועצים ומה שכתבתי שקנה כל מה שנתן לו השר לאו משום דדינא דמלכותא דינא דהאי גזילה דמלכותא ולא קנה מהאי טעמא במוכס שאין לו קצבה (ב\"ק דף קי\"ג.) אלא משום יאוש ושינוי רשות. ושלום כנפש אוהבכם נדבה מאיר ב\"ר ברוך שיחי': "
],
[
" תחילת דברי פיך שכל מכל אבקת רוכל. ומי יעצור כח לכלכל. קול שער הגדול במליאה ומי שבדאי יודע מידתו ומונאו ומובאו ואני מה תולעת ולא איש והוא ליש. סנע הבא בידים נגד לובן שיש אך עין שלך יפה הרהבתני. וענוותך תרבני לעמוד במקום גדולים ופתחת פיך נאלם יהא רעווא דאיכול האי תורא לשלמא ולא אכלם מוה\"ר שמריה ינטריה רחמנא ומטיבותא דמרנא נקיטנא הרמנא ואובין לפניך כאשר הרשיתני על שנשבעו קהל קוטלי' שלא בפני ר' משה אם צריכים לחזור ולשבע בפניו נ\"ל דאם השביעו עצמן דאין באותה שבועה ממש כי שמא הם אמרו על דעת המקום וע\"ד הקהל ואפילו אמרו על דעת דלמא אדעתייהו דידהו אישתבעי ולא על דעת ב\"ד אמנם אם ישביע אותם אדם אחר שאינו נוגע בדבר ואח\"כ על דעת המקום וע\"ד ב\"ד אפ לו לא נשבעו לפני ר' משה אין כאן בית מיחוש ושבועה זו על שבועה זו למה ואפילו את\"ל דכל המתחייב שבועה לא משבעינן לי' לכתחילה אלא בפני התובע דאפשר מחמת כיסופא דידי' מודה כי ההיא דפ' הכותב (דף מ\"ה.) גבי ההיא איתתא דאיתחייבה שבועה בבי דינא דרב ביבי א\"ל תיתי ותשתבע לי במתאי דאפשר דמיכסכא משיבבתה ומודית וכו' התם נמי אי נשבעה כבר משום ההיא חששא דלמא מודית לא מהדרינן לה ומשבעינן דאין זה טעה בדבר משנה וחוזר וגדולה מזו אמרינן בפ' שבועת הדיינין (דף נח:) אע\"ג דשביעה לכתחילה בספר תורה אי נשבע בתפילין בדיעבד אינו חוזר ונשבע וכ\"ש חששא זו דמחמת כיסופא דלא תנינן לא במתני' ולא בברייתא ולא איתמר בשמעתין דאמוראי אלא בעל דין הוא והיא נתרצית לו לשבע במתא שאין זה קרוי טעה בדבר משנה ועוד מאן לימא לן דאי אמרה לא משתעבנא במתא אלא הכא או בעירי מי כפינן לה לאישתבועי במתא הא משתבע להכחיש העד הוי כפרעון דממון על ידי עדים ואם שנים מעידין אותו שהלווהו מנה בעיר זו והלך בעיר אחרת לפרוע אותו הא תנא בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי\"ח.) המלוה את חבירו ביישוב לא יפרע לו במדבר במדבר ודאי הוא דלא יפרע לו דלא מקום המשתמר הוא הא בעיר אחרת רשאי ה\"נ גבי שבועה אם מצאו בעיר אחרת ורוצה לישבע לו רשאי מיהו אי טעין התובע איני חפץ להשביעו עתה שמא אמחול לו לא מיזדקקי ב\"ד לאשבועי ואם שוב חזר לעירו ואז תבעו לישבע לו לא מצי למימר נתבע לעיר אחרת אלך ותבא שמה גם אתה ושם אשבע לך דלא מצרכינן לתובע לילך לעיר אחרת. סוף דבר בנדון זה אפי' לכתחילה לא היה צריך להשביע את ר' משה דמאי כיסופא שייכא הכא דכיון דהוא אינו יודע אם אמת אתם אם לאו שהוא אינו טוען טענת ודאי מעצמו אלא מכח העד הוא בא ואמת ודאי דבפני העד יש להם לישבע לכתחילה כדאיתא בתוספתא דשבועות פועלין נשבעין בפני חנוני ובנדון זה נראה דבפני העד לא שייך ובפני ר' משה לא בעי כיון דלא ידע לא שייך כיסופא משום לתאי דידי' ותדע דהא אלמנה נפרעת מנכסי יתומים קטנים בשבועה (כתובות דף פ\"ז ועי\"ש בתוס' ד\"ה מנכסי) דאפי' בפניהם חשוב כשלא בפניהם כדמשמע ר\"פ הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי\"ב:) גבי אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אלא מיבעי למיהדר ולאישתבועי לכי גדלי יתמי וכן משמע בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ\"ח.) גבי בני העיר ששקלו שקליהן ונגנבו או נאבדו דקאמר נשבעין לבני העיר במעמד גיזברין כי היכי דלא לחשדינהו א\"נ כי היכי דלא ליקרי להו פושעין ולא קאמר דלמא משום כיסופא לודו ש\"מ דלא שייכא הא מילתא אלא היכי דטעין טענת ודאי ואפי' לטעמא דאמר משום חששא דלא ניקרינהו פושעין (ולא אמר דלמא) בעי לגמרי לישבע בפניהם אלא אפי' שלא בפניהם ובלבד שיודע להן לגזברין שנשבעין ה\"נ לא שייך הכא לא חשד ולא פשיעה דסגי שלא בפניו כיון דמודעי לי' לבסוף שנשבעו ועוד א\"ת דלמא מודי מחמת כיסופא כה\"ג מילתא היא א\"כ אמאי אמר בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ\"ד.) ד' נשים עד הראשונה נשבעה לשנייה ואלו ראשונה לשלישית ולרביעית לא קתני אלמא דלא מיבעי להו למיתי מטעמא דלמא מודו מחמת כיסופא וכ\"ש בנדון זה דשבועה זו אינה אלא להפיס דעתו של ר' משה כדפ' כבר בכתבי הראשון דיורשים לא מחייבי לישבע להכחיש את העד אנא או להפיס דעתו או משום מנהג דהלכות מדינה שנהגו כך דסגי אפי' שלא בפניו ועוד כיון דנשבעו כבר כ\"ש אם יודו ויכחישו שבועה הראשונה דהוה לי' כיסופא טפי: "
],
[
" ואשר שאל אדוני על מי שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ובא אח\"כ ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך מי אנכי כדי וספון להכריע דברי התוס' שפי' בפ' בתרא דכתובות (דף ק\"ח.) מי שהלך בעלה למדינת הים וכו' ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי כגון שאמר לה לא אפרע מה שלוותה שאלו לא הלווה לה היתה מצמצמת ומתפרנסת בדוחק ממעשה ידיה אע\"ג דלא סיפקה ואם קדמו ב\"ד ופסקו מה שפסקו פסקו ואם לוותה לאחר שפסקו לה ב\"ד חייב הבעל לפרוע וההיא דממאנת דאין לה מזונות (כתובות ד' קז:) ומוקמינן לה התם בלוותה ואכלה ומשמע הא איתתא חייבת לפרוע מה שלוותה כשפסקו לה. ותמיהני לדבריהם מה יפרשו השניה אין לה מזונות (שם דף ק':) דהתם ליכא כשפסקו לה ב\"ד דהשתא בעמוד והוציא קאי ומיפסק פסקי לה מזונות אלא ע\"כ לוותה ואכלה מה שפסקו לה ומשמע הא אשה אחרת יש לה בכה\"ג וכן פירש\"י בפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים במי שהלך בעלה למדינת הים ועמד אחר ופירנס את אשתו וכו' והאי דקתני ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי צריך לפרש מכאן ולהבא אבל אם לוותה קודם שאמר לה צאי מעשה ידיך חייב לפרוע ואם קדמו ב\"ד ופסקו לה מזונות קודם שאמר לה צאי מה שפסקו פסקו ותו לא מצי אמר לה צאו כיון דלא ספקה מיהו י\"ל דלא תיקשי לפי' התוס' משנייה דאין לה כלל מזונות דלא פסקינן לה דלא איצטרכא למיתני דלא פסקינן לה דבעמוד והוצא קאי אלא תני לה בהדי ממאנת ואיילנות משום מילי אחריני דמיתני התם מיהו קשה לי מההיא דפ' יש מותרות (יבמות דף פה.) גבי אלמנה לכה\"ג דאיבעי להו אי אית לה מזונות בלוותה ואכלה מכלל דאחריתי אית לה והתם נמי ע\"כ בדלא פסקו לה כיון דבעמוד והוצא קיימה איך יפסקו לה ב\"ד אם לא נאמר כגון דלא ידעו ב\"ד שהיתה אלמנה לכה\"ג ולוותה ואכלה ושוב אלמנה לכה\"ג הואי א\"נ י\"ל כיון דהלך בעלה למדינת הים ואינו אצלה שיגרשנה מיבעי לי' אם יפסקו לה ב\"ד מזונות ותלוה ותאכל כמו שאר נשים או לאו וכאשר פי' לעיל בשיטת רש\"י ההיא דאם א\"ל צאי כך דקדקתי בספר רבי' משה אבן מיימון (פי\"ב מה' אישות הל' י\"ט. כ'.) ותפס כמו כן שיטת רש\"י ואמר מעיקרא ומיהו בירושלמי משמע כדברי התוס' (ויש לדקדק אי קיי\"ל) דגרסינן התם (כתובות פי\"ג הל' א'.) הרי שבא ממדינת הים ואשתו תובעות מזונות ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך שומעין לו ויש ליישב שיטת רש\"י ואמר מעיקרא צאי מעשה ידיך במזונותיך מכאן ואילך אמנם אף לדברי התוס' דכה\"ג אפי' בלוותה ואכלה דגרס בירושלמי ויש שם טעות סופר בירושלמי שלי כמדומה אני והכי נראית הגירס' ואם פסקו לה ב\"ד מה שפסקו פסקו ר' יהודה אומר כשאין מעש' ידי' כדי מזונותי' פי' בהכי איירי בריית' ופריך בהדא שומעין לו אטו היכי דאין מעשה ידי' מספיק למזונותי' שומעין לו אי א\"ל צאי ומשני כמ\"ד אין מזונות לאשה דבר תורה וכו' עד ר' אסי אמר בשיש עמה מעשה ידיה כדי מזונות פי' בהכי איירי ברייתא דאם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי ופריך בהדא מה שפסקו פסקו פי' וכי בזו היתה הברייתא אומרת דאם קדמו ופסקו מה שפסקו פסקו ומשני תיפתור כשפסקו יתר במספקות מעשה ידיה לדברים גדולים ואין מספיקין לה לדברים דרגילית בהם בי נשא דכל זמן שהי' בכאן איגלגל בהדי' (כתובות ד' ע':) אבל כשהולך מכאן פסקו לה ב\"ד ובהנך דברים קטנים לכו\"ע אינו אלא מדרבנן ובהא קאמר לה אם אמר לה צאי רשאי ואם קדמו ב\"ד ופסקו קודם שאמר לה צאי מה שפסקו פסקו והשתא לפי הירושלמי משמע דלמ\"ד מזונות דאורייתא אפי' בלא פיסוק ב\"ד אינו רשאי לומר לה צאי היכי דלא ספקה ואם לוותה ואכלה חייב לפרוע ולכאורה משמע דמזונות דאורייתא דת\"ק וראב\"י דמשנתו קב ונקי סבירא לי' דמזונות דאורייתא (שם ד' מ\"ז:) כדמסיק עלה במכילתא (מכילתא ס' משפטים ס' ג' וע\"ש.) במזונות אמרת ק\"ו ומה דברים שאין בהם קיום נפש כך דברים שיש בהם קיום נפש על אחת כמה וכמה והשתא כולהי תנאי סברי דמזונות דאורייתא לבד מתנא דברייתא (שם ד' מ\"ז:) דתיקנו לה מזונות תחת מעשה ידיה ולרב הונא דהלכתא כוותי' דמגיה הברייתא בפ' אע\"פ (כתובות ד' נח:) תני מעשה ידי' תחת מזונותי' לדידי' אפי' תנא דההיא ברייתא מצי סבר מזונות דאורייתא והא דאמר תקינו רבנן מזוני עיקר כו' וי\"ל סבר כי הדר תקינו רבנן מעשה ידי' לבעל במקום מזונות שהוא חייב לה מדאורייתא תיקנו כך שיהא המזונות עיקר דידה עדיפא מידו ולא רצו לתקן להפך וע\"כ צריך לפרש כן דמנ\"ל לתלמודא דלרב הונא מזוני מדרבנן אלא ע\"כ יש לפרש כיון דמגיה הברייתא תיקנו מעשה ידי' תחת מזונות ולא אשכח שום תנא בעלמא דלימא מזוני מדרבנן אלא ע\"כ יש לפרש כדפ'. וכן מצאתי שפסק רבי' משה אבן מיימון (פי\"ב מהל' אישות הל' ב'.) דמזונות מיני' דידי' דאורייתא ומיתמי מדרבנן. מורי דרכי לפניך הוכחתי והטוב בעיניך עשה ואתה שלום וכל כנוותך מאיר בר' שיחי': "
],
[
" לבי חוקק תמיד שוקק. שואף צמא יגמע מימיך הנאמנים אלופי ומיודעי ה\"ר אליעזר הלוי אשר שאלת על היבם שייבם אשת אחיו שמת בחיי אביו ואח\"כ מת אביו ואח\"כ מת היבם לכאורה היה נ\"ל דאפי' מת הייבם בחיי אביו שבני היבם נוטלים פי שנים חלק אביהן וחלק אחיו שמת דכיון דבכור קריי' רחמנא (יבמות ד' מ'.) מה בכור שמת בחיי אביו בניו נוטלין חלק בכורתו כמו שהביא רבי' שמואל (ב\"ב ד' קט\"ז.) גבי בנות צלפחד מן התוספתא ומן הירושלמי דאלו הי' היבם קיים הי' נוטל חלק אביו שמת אע\"ג דלא הוחזק אחיו מעולם דהא יקום על שם אחיו כתיב והרי כאלו הי' אחיו קיים ובמקום אחיו עומד כדאמר פ\"ק דקדושין (ד' י\"ג:) ופ\"ק דסוטה (ד' ה':) לאחד ולא ליבם ואע\"ג דס\"פ האשה שנפלו (כתובות ד' פ\"א.) מסקינן יבם נמי כאחר דמי היינו דוקא בלשון בני אדם שהבעל שכתב לה לכשתבואי לאחר תיטלי מה שכתוב קרי ליבם אחר לגבי דידי' אבל בנכסי אבא דאבא לא שקיל חלק אביו אלא יחלקו כל האחין חלק המת כיון דבכור קריי' רחמנא לא שקיל בראוי כבמוחזק כדאי' פ' כיצד (ד' כ\"ד:) גבי בכור נמי אמרינן ס\"פ יש בכור (בכורות ד' נ\"ב:) דלא שקיל פי שנים בנכסי אבא דאבא וכדמפ' בתוספתא דבכורות (שלהי פ\"ו) כיצד אין הבכור נוטל (פי שנים בנכסי אביו) יעקב שמת שהיה מוחזק אבל במה שירש אחד מותו מיצחק דהוי לי' ראוי ולא כמו שפי' רבי' שמואל דאפי' אם היה יעקב קיים כשמת יצחק לא היה נוטל פי שנים שהרי פשוט היה וקל להבין. אמנם אח\"כ ראיתי באבי העזרי שהביא דברי ה\"ג דיבם חשוב כאלו הוא בן אחיו של מת לירש בהו ופי' דלא שקיל בשבח חלק אביו בנכסי אביו דחשוב הוא וגבי דידי' בניכסי אבא דאבא וא\"כ נ\"ל לפי ה\"ג הא דקאמר ס\"פ יש גבי יבם דלא שקיל בשבח לא שנו אלא בשבח ששבחו נכסים בין מיתה לייבום זה נ\"ל לפ' לפי ה\"ג בין מיתת אחיו המת ליבום דכיון שהיבם יורשן אינו יורשו אלא מה שהי' מוחזק לו ולא בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתתו שיטת רש\"י והתוס' אינו כן אלא כדפ' שהוא יורש את אביו מכח המת ואע\"ג דהשביח לאחר מותו לא הוה ראוי כל כמה דאבוהן קיים דיבם במקום אחיו קאי הרי הוא כאלו אחיו חי ועל מה שלא הי' מוחזק אב הן בההיא שעתא ההוא קרי לי' ראוי וכן פירש\"י פ' כיצד (ד' כ\"ד:) מה בכור אינו נוטל בראוי אף היבם וכו' וזה לשונו מה בכור אינו נוטל חלק בכורה הראויה לבא להם לאחר מיתת אביהם אלא שמוחזק אביהם ביום מדכתיב בכל אשר ימצא לו אף יבם שנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אביו אינו נוטל בראוי כבמוחזק עכ\"ל אלמא דאינו קרוי אלא מה שראוי לאביהן שהרי לא פי' אף יבם אינו נוטל בראוי לאחיו וע\"כ לפירש\"י משמע דהיבם יורש חלק אחיו המת בנכסי אביו אפי' מת אחיו בחיי אביו שהרי פי' (בכורות ד' נב.) בשבח ששבחו נכסים בין מיתת אביהן ליבום וע\"כ היינו שמת אחיו בחיי אביו דאי מת האב תחילה אמאי קפסיק ותני דלא שקיל בשבח שלאחר מיתת אביהם למה לא יטול לכה\"פ בשבח שהשביחו בין מיתת האב למיתת אחיו המת שהרי באותו שבח הוי אחיו המת מוחזק מיד כשמת האב נפלו הנכסים לפני בניו וכל מה שמשביחין יש לכל אחד חלק בו כפי חלקו דאלו יצחק שמת ונפלו נכסים לפני יעקב ועשו וקודם שחלקו השביחו הנכסים ושוב מת יעקב מי לא שקיל ראובן פי שנים באותו שבח כמי שנוטל פי שנים בגוף הקרקע אע\"פ שלא הוברר חלק יעקב עדיין שמת ה\"נ שקיל בשבח ואפי' בפירות העומדים ליתלוש לבסוף אם עשו פרי בחיי יעקב ולא היו עומדים לבצור כ\"ש מורו במחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וכ\"ש שבח אלא ע\"כ אי אפשר לאוקמא לפירש\"י אלא דמת אחיו בחיי אביו ובשבח הוא דלא שקיל פי שנים משום דאבוהן נמי לא הי' מוחזק בהם אלא בגוף הקרקע שקיל בחלק היבם חלקו וחלק אביו אע\"ג שמת בחיי אביו ותימא מה דחק רש\"י לפ' כן בין מיתת אביהם ליבם ולאוקמא שמת אחיו בחיי אביו מאי סבר וכי לעולם הוא כך והלא לעולם פעמים שמת האב תחילה א\"כ הי' לו לפרש בין מיתת אחיו לייבום וי\"ל שזה דחקו דקאמר התם ולא היבם מאי טעמא בכור קרי' רחמנא אמר אביי לא שנו אלא בשבח ששבחו נכסים בין מיתה לייבום וכו' וע\"כ מדקאמר רחמנא קרי' בכור שיורש אביו פי שנים מאחיו כמו בכור והיינו כשמת אחיו תחילה דאי מת אביו אמאי קרי' בכור אז אינו נוטל פי שנים בנכסי אביו אלא יורש חלק אחד מאחיו דאי כה\"ג היה ראוי לקרותו משום דשקיל ב' חלקים אחד מאביו וא' שירש את אחיו א\"כ ראובן שהיה נשוי בת שמעון ואין לו בנים לשמעון כ\"א אותו בת ומת יעקב ואח\"כ מתה בתו אשת ראובן נמצא ראובן נוטל ב' חלקים אחד מכח אביו ואחד מכח אשתו שירשה מאביה וגם חלק אשתו בראוי כבמוחזק דומיא דיבם בחלק אביו אלא מקרא יוצא מידי פשוטו דאין ראוי לקרותו בכור אלא מפני שיורש את אביו פי שנים ולא את אחיו והרי הוא במקום אחיו שיורש את אביו פי שנים כאלו הוא חי וקל להבין. ואין לפקפק כלל שודאי רש\"י חולק על דברי ה\"ג ואין לי ה\"ג לעיין בהם ולפי דברי רש\"י ור\"י היה להם ליטול פי שנים ואע\"פ שחילקו בחיי היבם ונתנו לו חלק אחד ולא מיחה ולא ויתר על ככה שהרי לא היה שם כשחלקו ואדרבא ר\"י נסתפק בקרקע אם אחיו או שותפין שלא לחלוק בלא דעת אחד מהם אשר איננו בגורל ובשומת ב\"ד ואין להביא ראיה מפ' בית כור (בבא בתרא ד' ק\"ו:) אלא מעתה הני בי תלתא דקיימי ואזלי בי תרי מינייהו בלא דעתא דאידך ה\"נ דבטלה מחלוקת וכו' משמע דלא בטלה מצינו לפרש לא בטלה גבי שאר אחיו אבל לגבי דידי' בטלה ואין להאריך. וא\"כ אפי' חילקו בדין איכא למימר דבטלה מחלוקת לגבי היבם שלא היה שם וכ\"ש השתא דלא חילקו בדין שלא נתנו לי' אלא חלק א' דבטלה מחלוקת ואם באו מכח ב' חזקות דלא מיחה כל ג' שנים חזקה שאין עמה טענה היא (ב\"ב ד' מ\"א.) ואפי' יש עמה טענה שכן הוא כדברי רב האי גאון ורבי' שמואל חולק בשמעתין דרבה בר שרשום (שם ד' ל\"ג. וע\"ש בתוס' ד\"ה מיגו.) ואין להאריך וכ\"ש אם לא החזיקו בחיי היבם אלא לאחר מותו דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל (ב\"מ ד' ל\"ט.) והיבמה לא היה למחות דנכסי בחזקת יתמי קיימי כל זמן שלא גבאתו בכתובה וששאלת לפרש לך ההיא דהחולץ (ד' מ'.) או מה בכור לאחד מיתת האב שקיל פי שנים וכו' פי' בנכסי האח שירשו האב ובלשון שאילה שאל כרצה לומר דהיכ' שירשו האב ושוב מת שירשו אותו היבם ומשני יקום על שם אחיו ולא על שם אביו פי' דר' יהודה ס\"ל כשאין אב אבל כשיש אב והאב יורש את אחיו וכשמת אביו אם אז יורשו אז היה יורש אביו ולא אחיו שהרי מתחילה כשמת אחיו ושכתבת שאביהם נתן בחייו כל הקרקע לד' בניו אז אין ליבם אלא כא' מהם כיון דבמתנה נתן להם ושכתבת כשמכרו היורשים חלקם בקרקע לא שרצו היא ובניה הרי כבר כתבתי דחזקה שאין עמה טענה היא ואי משום דהלוקח דר בו ג' שנים וטוענים ללוקח היינו שלא כנגד היתומים קטנים אבל כנגד יתומים קטנים לא דלא עדיף לוקח שלא בטענה המוכר שלא בטענה דאפי' המוכר החזיק ג' שנים יטוען שלקחה אינו נאמן דאין מחזיקין בנכסי קטן דלא ידעי למחויי. ועוד דוחק לפי' ה\"ג הא דקתני פ' יש בכור (בכורות ד' נ\"ב.) וכולן אין נוטלין בראוי כבמוחזק וקאמר בגמ' (שם:) לאתויי דאבא דאבא פי שנים והא זימנין דשקיל כגון שמת אבי אביו קודם אביו ולא הספיק אביו ליטול ירושתו עד שמת גם הוא אלא ע\"כ צ\"ל דהא לא הוי קרי נכסי אבא דאבא אלא נכסי דאבא מיקרי שהרי זכה בהן אביו מיד כשמת אבי אביו ואפי' קודם חלק' וכיון דהכי הוא א\"כ היכי קאמר פ\"ק דב\"ב (ד' י\"ב:) פשיטא חלק בכורתו וחלק פשיטתו יהבינן לי' אחד מיצרא יבם מאי אביי אמר היא היא מאי טעמא בכור קרי' רחמנא ואפי' רבא לא פליג אלא משום דכתיב והיה הבכור הוייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור ואמאי שקיל פי שנים אחד מיצרא והלא אינו יורש אביו אלא אחיו לפי' ה\"ג היכא דמת אביו תחילה זכה אחיו בחלקו והני נכסי אחיו מיקרו ומה ענין לדמותו בדבר זה לבכור הנוטל ב' חלקים בנכסי אביו אחד מיצרא וזה אינו נוטל בנכסי אביו פי שנים אלא חלק אחיו וחלקו בנכסי אביו וכי אם היה אחיו המת שדה אחת בצפון שהיתה שלו וסמכה לשדות אביו מי אמרינן לאביי שיתנו אב ליבם ג' חלקים סמוך לאותה שדה שהיתה של אחיו המת אלא ע\"כ לא שקיל פי שנים בחד מיצרא אלא מה שהוא נוטל מכח אביו שלא זכה אחיו מעולם אבל אי זכה בהן אחיו הא לא ידעינן מדקרי' רחמנא בכור אלא מדכתיב יקום על שם אחיו: "
],
[
" ושכתבת על שמעון שהיה חייב לראובן וראובן היה חייב לעכו\"ם וא\"ל ראובן לשמעון מה שאתה חייב לי תנהו לזה העכו\"ם במעמד שלשתן ופטר העכו\"ם את ראובן וסמך על שמעון ועתה רוצה שמעון לעכב המעות בחוב שאותו העכו\"ם חייב לו וכתבתי שקנה העכו\"ם במעמד שלשתן לא שייך בעכו\"ם כדפי' ר\"ת (גיטין דף י\"ג:) ויחזיר המעות לראובן וקשה לך למה יגזול ראובן את העכו\"ם והא גזל העכו\"ם אסור אגב חורפך לא שמת על לבך והא דאמר פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי\"ג:) דאפי' למ\"ד גזל העכו\"ם אסור הפקעת הלואתו מותר ושכתבת שהעכו\"ם קובל עליך אלא שהיית נשמט ממנו אם לא היה יכול לשמוט שהיית צריך לו ליתנו בדיניהם והיית נותן לו היית פטור מראובן וכן פסק ר\"ת. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי': "
],
[
" נזקקנו לישב הדין אחר שארוסה תבעה לארוס שלה לבא לבית אבי' לאסוף ולכנוס והשיב אבי הארוס בהרשאת בנו נדבתי להשיב את בני שמה וכן עשיתי לאחר שקידש בני על ידי שלוחו שלחתי לחמי וחמי נדר ופסק בשעת שידוכין להלביש בני כראוי ולהשכיר לו מלמד חשוב וכאשר היה אצלו שנה החזירו אצלי ולא ידעתי מה היה לו ולא פי' בשלום בני ולא בשלומי ובני נתבטל מלימודו והוצרכתי לפרנסו בדוחק גדול ה' שנים ופיללתו רבים לבקשו לתת לבני יציאותיו כאשר נדר וגם אני חתום מטה שכמה כתבים כתבתים ושלחתי אצלו לרחם על חתנו כי היה שרוי בעירום ובחוסר כל ולא השגיח לכלום ושוב נודע לנו במכתב שאינו חפץ בדיבוקו כלל כ\"א בפרידה כי לא מצא חן בעיניו שלא היה ברצונו ועתה טוען אבי הבן אני עשיתי את שלי ושלחתי את בני שמה והוא בייש את בני שאפילו הייתי חפץ להחזירו לא היה הולך וגם ירא לגור ביניהם שכמה בני אדם התרו בו שלא לשוב שמה כי שמעו מפי משרתיו שאם ישוב שיעשו לו היזק אם לא שיגרשנה על כן בני אינו רשאי לבא שמה אך אם ישלח ארוסתו לכאן יכניסנה כמשפט הבנות ועוד טען אבי הבן שאר אמתלאות שאין בנו יכול לילך שמה ונלאיתי לכותבם על פי הדברים האלה פטרנו את הארוס מלבא שמה ועל פי ראיות ברורות פסקנו הדין כדגרסינן בתוספתא בפ' בתרא דכתובות ג' ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן וגליל בד\"א שהיה מיהודה ואירס אשה מיהודה מגליל ואירס אשה בגליל אבל אם היה מיהודה ואירס אשה בגליל מגליל ואירס אשה מיהודה כופין אותו לצאת שעל מנת כן נשאה ובירושלמי (פי\"ג הל' י'.) גרסינן איפכא והכי איתא התם בד\"א שהיה מיהודה ונשא אשה בגליל מגליל ונשא אשה ביהודה אבל אם היה ביהודה ונשא אשה ביהודה בגליל ונשא אשה בגליל כופין אותו לצאת אני פלוני ביהודה ונשא אשה ביהודה כופין אותה לצאת מגליל אין כופין אותה לצאת אני פלוני בגליל ונשא אשה בגליל כופין אותה לצאת מיהודה אין כופין אותה לצאת ולכאורה סתרן אהדדי התוספתא והירושלמי ויש ליישבם וה\"פ דתוספתא בד\"א שהיה מיהודה ואירס אשה ביהודה אין כופין אותה לצאת למלכות אחרת אע\"פ שהאשה מגליל כיון שאירסה ביהודה אינו יכול לכופה לצאת משם ולא מצי למימר לה בלאו הכי אין זה מקום מולדתך ומה איכפת לך אם אגור כאן או במלכות אחרת דמצי למימר לי' כבר הורגלתי בכאן ולא אזוז ממקום שקידשתני וכן יש לפרש בגליל ונשא אשה בגליל אבל אם היה מיהודה ואירס אשה בגליל וכו' ואפילו הלך בגליל וקידשה בסתם כופין אותה לצאת ליהודה והא דקתני שע\"מ כן נשאה ולא קתני שע\"מ כן קידשה כיון דבקדושין מיירי וי\"ל דמשמיעך רבותא דאפילו אם אח\"כ נשאה בשאר ארצות כגון בעבר הירדן כופין אותה לצאת מיהודה מתי שירצה שע\"מ כן נשאה על דעת קידושין הראשונים וכיון דבשעת הקדושין הראשונים היה דר ביהודה הו\"ל כאלו אתני שתלך אחריו ליהודה לאחר זמן וא\"כ כ\"ש נשאה סתם במקום אחר ולא קידשה על תנאי וכנסה סתם אפילו לרב פפא דפ' המדיר (כתובות דף ע\"ג.) דאמר לא ביטל התנאי דאפי' אם נא יבטלנו לא הוי בעילת זנות. ובירושלמי ה\"פ מתני' כשהיה מיהודה ונשא אשה בגליל פי' שהלך ונשא שם דכיון דהנשואין היו בגליל אין כופין אותה לילך אחריו ליהודה לאחר זמן אבל אם היה מיהודה ונשא אשה מיהודה שהיתה מגליל ושוב מרדה ושבה לביתה בגליל כופין אותה לצאת משם ליהודה כיון שנישאת לו ביהודה. אני פלוני שמיהודה פי' כך היו רגילים לכתוב עדים ולחתום בשעת נשואין לפי שיש מקומו' שאין כותבין כתובה וישתכח הדב' באיזה מקום נשאה ואפי' במקום שכותבין כתובה פעמים שתטמין כתובתה ותאמר שנישאת לו בגליל לפיכך היו כותבין אנא פלוני שמיהודה וכו' וכל לישנא דשטר עד שכותבין בו ונשא אשה ביהודה כופין אותה לצאת אחריו ליהודה מגליל אין כופין אותה לצאת פי' אבל אם כתבו אני פלוני מיהודה ונשא אשה בגליל אין כופין אותה לצאת מגליל וכן יש לפרש אני פלוני מגליל כדפרי' והשתא לא סתרן אהדדי התוספ' והירושלמי וא\"כ בנדון זה בין אי מקומו ומקומה הוי כמו יהודה ויהודה אין כופין אותו אלא אותה כיון דלא נשאה שם במקומה כדפ' ואפי' הלך ואירסה שם במקומה כ\"ש האי שלא אירסה שם אלא ע\"י שליח ואע\"ג דלבסוף הלך שם ההיא שעתא לא שעת קידושין הוא ולא שעת נשואין ואע\"ג דבשעת הקדושין פסק האב לשולחו שם הרי חמיו החזירו בבושת אל אביו ואזלינן בתר אומדנא דמוכח וכן דעת רוב העולם שכל מי שהיה שולח בנו אצל חמיו אדעתא שיהא שם בכבוד ולא בביזוי ושיקיים לו חמיו תנאו הרי לא קיים כדא' פ' נערה (כתובות ד' מ\"ז.) כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו ופר\"ת מטעם משום דשמין באב דלא עלתה על דעתו אלא שתהנה בתו ופר\"ח ור\"ת הלכה כת\"ק ה\"נ לא פסק אלא ע\"מ שיהנה בנו ושיהא מתרי לה התם והא לא אתרי לה כדא' פ\"ב דקדושין (ד' נ'.) ההוא גברא דזבין ננכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל סליק לא מיתדר לי' אמר רבא כל דסליק אדעתא למידר והא לא איתדר מיהו מהאי טעמא לא היינו כופין אותה לילך אחריו אבל טעמא אחרינא שאנו כופין אותה לילך אחריו דכיון שהארוס עצמו לא פסק אלא האב פסק בלא מעמדו איכא למימר דלא שמע מה שפסק אביו ואפי' אם הוגד לו אח\"כ ונתרצה ואין לומר הבן מתרצה במעשה אביו משום כיבוד דאדרבה איפכא משמע פ\"ב דקדושין (ד' מ\"ה.) שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן וטעמא פירש\"י משום דאב בקדושי בתו בכל דהו ניחא לי' דטב למיתב טן דו אבל הבן אינו מתרצה דגברא דייק ונסיב ושרי' לי' בלא גט והאי טעמא כ\"ש דנא נימא איפכא לכופו להוציאה מהאי טעמא דבן מתרצה במעשה אביו ואי כפינן לי' הוי גט מעושה ועוד דאמר בירושלמי (כתובות פי\"ג הל' ה') אההיא דהפוסק מעות לחתנו וכו' תשב עד שתלבין ראשה שפסק במעמדה אבל לא פסק במעמדה אפי' רבנן מודו והיינו בגמ' דידן (ד' קט.) אילימא לאב איפכא מיבעי לי' דהואיל ופסק במעמדה הוה לי' כאלו היא בעצמה התניתה אלמא דבתו לא חשיבה כאלו קיבלה עליה התנאי אלא א\"כ התנה במעמדה וה\"ה בבנו נמי ואע\"ג דקידשה ולבסוף נתרצה במעשה אביו במאי דחזינן דנתרצה ובשאר תנאים דלמא לא נתרצה דלתקוני שדרי' ולא לעוותי ואע\"ג דהלך שם לבסוף ההיא שעתא לאו שעת פיסוק הואי ועוד מה בכך אם הלך שמא לנסות עשה אם ימצא חן וקורת רוח בחמיו ובארוסתו ולא תצא רהט בגפה ותובניא ולא אימצי וכי בשביל שהלך שם בין קידושין לנשואין איבד זכותו ומה שפסק בדבר התלוי בו בזה יש ממש כגון כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' והן הן הדברים הניקנים באמירה (כתובות ד' ק\"ב.) אבל על בנו מה שתלוי בבנו אין פסק שלו לא מעלה ולא מוריד כמו על אדם אחר ושמא נתרצה בהם לא אמרינן כדפ' ואפי' שמא נתרצה האב נמי לא אמרינן כמו שפסקו כל הגאונים דהילכתא כרבינא (קידושין ד' מ\"ה.) ורב שמואל דשמא נתרצה הבן לא אמרינן ולא דמי להא דאמר פ' הכותב (כתובות ד' צ'.) קטן שהשיאו אביו כתובתו קיימת שע\"מ כן קיימה דאדרבה משם יש ראי' דהא מסיק בגמ' לא שנו אלא מנה או מאתים אבל תוספת לית לה אלמא אע\"ג דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה דמי להא מילתא לא הוי ככתובה ולאו כל כמיני' דאביו לפסוק עליו אלא א\"כ נתרצה והא דמנה מאתים יש לה דאפי' לא כתב לה מעולם היה חייב לה משום דאסור לו להשהותה בלי כתובה ואדרבה תמה ר' מאי איריא משום דכתב לה אפי' לא כתב נמי ותירץ משום דרבותא נקיט דלא מיבעי לא כתב דאית לה אלא אפי' לא כתב לה אלא בקטנותו סד\"א דמיגרע טפי ואע\"ג דאם כתב לה כתובה ותוספת מקצת יש לה ומקצת אין לה ה\"נ אע\"ג דפסק האב לקדשה שילך שם במאי דנתרצה נתרצה היינו בקדושין ולא במילתא אחריתי ולא דמיא כלל להא דאמר פ' בתרא דכתובות (ד' ק\"ט.) הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל וכו' אדמון אומר יכולה לומר לו או כנוס או פטור הא לא דמי הכא הרי יאמר שרוצה לכנוס אם תבא למקומו וכיון שאירסה ולא נשאה יש לה לבא שם למקומו אחריו ואע\"ג דפר\"ת בספר הישר דכל ההיא מילתא דג' ארצות לנשואין לכפיית האיש איירי שאם נשאה באחת מארצות האלה והיא מקום דירתו אין כופין אותו לצאת משם וכ\"ש אם נישאת באחד מארצות והיא מקום דירתה ומולדתה שיפה כח האשה יותר ואינו יכול להוציאה משם כההיא דכתובות ג' ארצות לנשואין כו' אם האיש מיהודה והאשה מגליל ונשאה ביהודה שהוא מקומו אין מוציאין את האיש ממקומו לילך אחריה לגליל כיון דיהודה וגליל הם ב' מלכיות ואין שיירות מצויות מזו לזו ואין יכול לידע ניהוג אנשי מולדתו אין כופין אותו להניח מקומו כיון דשם נשאה אבל נשאה בגליל כופין אותו לצאת וגרס אותו שע\"מ כן נשאה ואם האיש והאשה ממקום אחד ביהודה אע\"פ שנשאה בגליל כופין אותו לצאת מגליל ואפי' מעיר לכרך ואם האשה מכרך והאיש מעיר או איפכא ושניהם ביהודה והוא נשאה בעירו אין האשה יכולה לכופו להניח מקומו כיון דב' המקומות אינן שוין והוא נשאה בעירו וכ\"ש אם מקומותיהן שוין כרכין או עיירות כופין האיש לעזוב מקומו אע\"פ שבמקומו נשאה שנא' והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל (כתובות ד' ס\"א.) ועוד עולה עמו וכו' (שם) ודרכו לחזור אחר אבידתו (קידושין ד' ב':) ועוד האיש יכול לילך ולראות אוהביו מה שאין כן באשה דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה וההיא דירושלמי מפר\"ת מתני' כשהיה ביהודה ונשאה בגליל בגליל ונשא אשה ביהודה פי' שהוא מיהודה ונשא מגליל בגליל (ונשא אשה מיהודה ביהודה) אין כופין אותה לילך אחריה לגליל או מגליל ונשא אשה מיהודה בגליל. אבל מיהודה ונשא אשה מיהודה בגליל ונשא אשה בגליל כופין אותה לצאת מגליל ואין כופין אותו לצאת מיהודה וע\"כ פי' ר\"ת שפי' בכפיית האיש מיירי וכן שאר כל הגאונים ושוב מצאתי בספר רבי' משה בר מיימון ז\"ל כדברי שפי' לעיל וזה לשונו (פי\"ג מהל' אישות הל' י\"ז.) וערי יהודה לנשואין ג' ארצות הן יהודה ועבר הירדן וגליל איש שהוא מארץ אחרת ונשא אשה מארץ אחרת כופין אותה ויוצאת עמו לארצו או תצא בלא כתובה שעמ\"כ נשאה אע\"פ שלא פי' אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל מוציאה ממדינה למדינה מכפר לכפר באותה הארץ עכ\"ל. ואחרי שרוב הגאונים פירשו כך דבכפיית האשה מיירי מי יעבור על דבריהם לכופו להוציאו ודאי היכי דהבעל היה רוצה לכוף את האשה לא היינו כופין אותה הואיל ונפיק מפומי' דר\"ת דמספיקא עבדינן לחומרא וכבר נעשה ששלחו ממיידבורק לצרפת אצל מה\"ר שמואל בר שלמה שהבעל היה חפץ לכוף את אשתו לילך אחריו ומורי היה חולה באותה שעה ולא היה יכול לכתוב והראה לי תשובת ר\"ת וצוה לי להעתיקה להם וחתם עליה דכיון דהוי פלוגתא דרבוותא עבדינן הכא לחומרא והכא לחומרא ודקדקתי בירושלמי (כתובות פ\"ג הל' י\"א.) ונ\"ל דיפה כח הבעל מכח האשה דגרס התם הוא רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות היא רוצה והוא אינו רוצה אין כופין וכו' אלמא דיפה כח הבעל מכח האשה ודלא כר\"ת ותו דבגמ' דידן דפ\"ב דכתובות (ד' ק\"י:) תנא דכיפין אותה לעלות כמו שכופין אותו לעלות וי\"ל דההיא מיירי בזמן שבית המקדש קיים דאז היתה מצוה לדור טפי בירושלים מבארץ ישראל וההיא דתוספתא מיירי בזמן הזה ועוד חוזרני לעיל דאפי' פסק הבחור בעצמו לבא שמה אחרי שגם חמיו פסק לו כמה ענינים ולא קיים לו נראה שבטל לגמרי גם זה שפסק לבא שמה אין כופין אותו (והשתא נמי אין כופין אות') ואפי' ארמון מודה הכא לרבנן שתצא ממקומה ללכת אחריו או תשב עד שתלבין ראשה דע\"כ לא פליג אדמון אלא היכי דאינו חפץ לכנוס כדמשמע לישנא דת\"ק חשב עד שתלבין ראשה וכן מוכח מדברי אדמון עצמם מדקאמר מה אני יכול לעשות כלומר וכי יש לי לישב עגונה אבל הכא תלך אחרי ולא תתעגן ואפי' את\"ל דאדמון פליג נמי אהא וכי תימא א\"כ לאשמועינן רבותא טפי דאפי' כה\"ג דלא בעי לעגנה לגמרי הדין עמו מ\"מ כיון שהוכחתי דפלוגתייהו איירי כגון שבא לעגנה ואינו חפץ לכונסה כלל כמו שמשמע לישנא דמתני' כדפ' נהי דאדמון פליג בו וכיוצא בו כגון בנידון שלפנינו הא אמרינן בגמ' דהלכה כמותו ולא בכיוצא בו (שם ד' ק\"ט.) ופר\"ח דאפי' בדין הדומה אין הלכה כמותו אלא במאי דאיירי בהדיא במתני ותו לא הבו דלא לוסיף עלה. כי ההיא דפ' כל הנשבעין (שבועות ד' מ\"ח:) דאין אדם מוריש שבועה לבניו מסיק עלה נמי הבו דלא לוסיף עלה וטעמא רבא דדוקא היכי דבעי לעגנה מסתבר טעמא דאדמון אבל הכא מאי חזית דדמא דידה סומק טפי דילמא דמא דידי' סומק טפי ועוד דרגלים לדבר שכל הימים שהיה שם מתנוול והולך וטלטולא דגברא קשי מדאיתתא (סנהדרין כ\"ה.) ויש מרבותינו שכתבו שיש לכופו ללכת אחריה אפי' ממתא למתא משום כבודה בת מלך פנימה ולא ידענא מאי היא הלא גם בימי חכמי התלמוד היו כבודות וצנועות מעתה ואפ\"ה אמרינן דכופין אותה לצאת היכא דהיה מיהודה ואירס אשה בגליל וכ\"ש אי חשיבי מקומו ומקומה כיהודה ויהודה דכופין אותה ועוד כתבו דגנותא דגברא גרע מדאיתתא ולהכי כייפינן לי' לגרש ולא לה לביישה שתלך אחריו למקום רחוק גם זו פליאה בעיני הלא גם בימי חכמי התלמוד הוה שייכא הא מילתא ואפ\"ה לא אשגחו ואמרו לה כדפ' גם מה שכתבו עולה עמו ואינה יורדות עמו הלא חמיו פסק לו לנדוניא ממון גדול ובאותו ממון יאכילנה וישקנה וילבישנה כחשובות שבמשפחתה ועוד אם יספיק לה בדברים השוין בבנות משפחתה אע\"ג דלא יספיק לה כמו שהיו לה בבית אביה צריכה לקבל כדאמר פ' המדיר (כתובות ד' ע':) במספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים עד לא צריכא דרגילא בהו בי נשא וקא מגלגל בהדה דאמר לן עד האידנא דלא אדרתן וכו' ופר\"ח דאע\"ג דאינה יורדות עמו ה\"מ שבנות משפחתיה שוות אבל בהנך דברים קטנים דרגילא בהו בי נשא לפי שהוא עשיר אבל בני משפחתה נמי שאין להם עושר אלא כמו שיש לבעלה אין רגילות באותם דברים קטנים הלכך יש להתגלגל עמו כי הויא בהדיה וכשאינה עמו יש לה להתנהג (לה באמנה עמו) כמו שהיתה בבית אביה. ועוד חוזרני לפ' התוספתא והירושלמי בענין אחר וה\"פ התוספתא בד\"א שהיה מיהודה ואירס ביהודה לא מיבעי כמו כן אם נשאה ביהודה שאין כופין אותה לצאת משם אלא אפילו נישאת במקום אחר ושוב חזרה ליהודה אין מוציאין אותה משם משום דבתר אירוסין אזלינן ואיכא למימר דהנשואין הוי על דעת האירוסין אבל היה מיהודה ואירס בגליל פי' שקידש ע\"י שליח ששלח שם לקדשה לא מיבעי אם נשאה ביהודה או בעבר הירדן ושוב חזרה לגליל שכופין אותה לצאת ליהודה אם הוא חפץ להיות ביהודה שהוא מקום האירוסין וע\"מ כן נשאה שתחזור למקום האירוסין כשירצה אלא אפי' נשאה בגליל כופין אותה לצאת ליהודה כשירצה כיון דבשעת שאירסה היה ביהודה ולא הלך הוא בעצמו שם לקדשה ומסתמא על דעת כן קידשה שתלך אחריו למקומו כי טפילה לו ונגררת אחריו ולא הוא נגרר אחריה וההיא דירושלמי יש לפרש מתני' כשהיה מיהודה ונשא אשה בגליל פי' הלך לשם וקידשה ונשאה ואפי' קידשה סתם לחוד אע\"ג דלא נשאה עדיין אין כופין אותה והא דנקיט לאשמעינן דאיירי כגון שהוא עצמו הלך שם דומיא דנישואין דאי אין לעשות ע\"י שליח ובתוספתא דקתני אירסה משום דאיירי כששלח אצלה שלית וקידשה וסוף דבר אין לכופו לילך אחריה ואפילו לפי תשובת ר\"ת יכול להיות דאין כופין כיון דלא קידשה בעצמה אלא על ידי שליח דלמא כהאי גוונא חשיב כמו היה ביהודה ואירס ביהודה דאין כופין כדאיתא בתוספתא וכ\"ש לדברי שאר הגאונים שמפרשים ההיא דכתובות בכפיית האשה דאין כופין אותה מטטם דפריש' לעיל. מה ענין תבע לחלוץ אין נזקקין לו (כתובות דף ס\"ד. וע\"ש בתוס' ד\"ה תבע.) שהניחו לכאן אין נזקקין אצל גדול למכפיי' הוא מסרב ואינו חפץ לא לחלוץ ולא לייבם אבל הכא הרי חפץ לכנוס במקומו וכיון דאית לה לצאת אחריו כדפ' א\"כ למה יכפוהו שלא כדת אפי' אם היתה באה מחמת טענה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה הא אמר אנא קאימנא ומזומן לכנוס כלום חילקו חכמים בין עניה לעשירה. מאיר בר' ברוך שיחי': "
],
[
" וששאלת על ראובן שכתב כל נכסיו לבנו ע\"מ שיתנו לד' בנותיו כך וכך מעות ואם יפחתו מן המעות שיש להם לבנות ליתן מן הקרקע ונפטרה אחת מן הבנות בחיי אביה נ\"ל אע\"פ שהמתנה מתנה אם הם יתנו חלקם לג' הבנות הנמצאות אבל מחלק המתה יהיו פטורים אפי' לתת ליורשיה כרתנן ומייתי לה פ' האומר (דף ס':) ופ' מי שאחזו (גיטין דף ע\"ד.) הרי זה גיטיך ע\"מ שתתני לו מאתים זוז עד ר' שמעון בן גמליאל אומר ינתנו לאביו או לאחיו או ליורשיו וכו' עד מר סבר פי' ת\"ק לו ולא ליורשיו ורשב\"ג סבר לו וליורשיו ולר' דהלכה כת\"ק ולא כרשב\"ג דדוקא כל מקום ששנה במשנתינו ולא בברייתא ואע\"פ שהבנים פטורים מחלק המתה המתנה אינה בטילה כיון דמן הדין אין לבנות במקום אלא לקיימי' תנאי' הוא דבעי וכיון דמתה יתנו לאחרות ומחלקה יהיו פטורים ודמיא לההיא דפ' מי שאחזו (שם) דההוא גברא דאמר לאריסיה כ\"ע דלו בתלת ואכלי בארבע ואת דלי ארבע ואכול תלתא לסוף אתא מיטרא רבה אמר הא לא איצטריך וקיי\"ל כוותי' ואפי' לרבנן דאיצטלא מודו בהא דלהרויחה קמכוון והא לא איצטריך והא לאדמו לההוא דפ' הפועלים דאיכא מיטרא ומסיק התם פסידא דפועלים דשאני התם דלא קעביד מידי ואכתי לא נכנסו לה אבל הכא הא קיהבי לשאר בנות חלקם ועוד אבא לגבי' ברי' ולא מיכוון אלא להרויחה ולענין זילותא נמי ברתא עדיפה לי' וכיון דמתה הם יקחו חלקם ולא יתנו ליורשין דהלכה כת\"ק כדפ' ועוד דאמר פ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ג:) ההוא דאמר נכסי לברי הוה ליה ברא ובר ברא ומסקינן דלא קריא לבר ברא ברא ומייתי התם תניא כוותי' דמר בר רב אשי במודר הנאה מן הבנים מותר בבני בנים ואפי' היכא דליכא בנים אלא בני בנים מותר בבני בנים ה\"נ כיון דאמר לבנותי לבנותיו דוקא קאמר ולא ליורשי' וליכא למימר א\"כ תבטל המתנה לת\"ק כדאמר לא נתנה לו זקוקה ליבם דשאני התם דלא מקיים כלל אבל הכא מקיים לתנאי' בשאר הבנות וההיא כיון דמתה פטורי' מחלקה ועוד שאני התם דלגבי נפשי' עדיפא לי' ודעתו שתתן לו ואי לא יהבה לי' לא הוי גיטא אפי' אם תתן ליורשיו ועוד לצעורה קמכוון כרבנן דרשב\"ג דפליגי עליה פ' מי שאחזו (גיטין דף ע\"ד.) במעשה דאם אברה איצטליתו לא תתן לו דמיה משום דאמר לצעורה קא מכוון אבל בנדון זה כשהוא נותן לבניו ומתנה שיתנו לבנותיו ודאי להרויחה קמכוון וכשמתה אחת מהן הא לא איצטריכא ופטורין מחלקה וגדולה מזו אמרינן פ' מי שאחזו (גיטין דף ע\"ה:) הרי זה גיטיך ע\"מ שתניקי את בני ב' שנים או שתשמשי את אבא ב' שנים מת הבן או האב או שאמר האב אי אפשר שתשמשני וכו' עד כלל אמר רשב\"ג כל עכבה שאינה ממנה ה\"ז גט ואפי' לת\"ק דאמר אינו גט הכא מודה דשאני התם גבי גט דרבנן ורשב\"ג לטעמייהו דכי היכי דגבי איצטלי' אית להו לצעורא קמכוון ודוקא איצטיליתי ולא דמיה ה\"נ דוקא שתי שנים קאמר ולצעורי קמכוון ואין להקשות אמאי לא קאמר רשב\"ג תשמשי את יורשיו אבא כדאמר רשב\"ג התם בעל מנת שתתני לי מאתים זוז ומת דנותנים ליורשים ה\"נ נימא תשמשי את יורשי אביו וי\"ל דהא דאמר רשב\"ג נותנים ליורשין ה\"מ בשמתנה שתתן לו לעצמו אז רוצה לומר לו או ליורשיו אבל כשמתנה על שימוש אביו או על בנו שתניקהו ולא נתכוון אלא לפוטרו משימוש אביו שהיה מוטל עליו ומהנקת בניו וכיון דמתו פטורין לגמרי וא\"ת למאי דפרי' דפטורים מחלק המתה מאי שנא מהא דאמר ספ\"ק דגיטין (דף י\"ד:) הולך מנה לפלוני והלך וביקשו ולא מצאו ואיכא למ\"ד יחזרו ליורשי משלח או לשולח לא קשיא כלל דשאני התם למי שנתנה עיקר המתנה מת קודם שבאתי וכי יהיב אינש מתנה אדעתא דמקבלי לה מיני' והרי מת קודם והוא לא נתכוון אלא ליתן לו ולא ליורשיו ולהכי הדרא למרא ומדרבנן חד טעמא הוא דהולך מנה לפלוני ולא ליורשין קאמר וה\"נ במתנה גמורה נתן לבניו אך שהתנה שיתנו לד' בנותיו כך וכך ולהכי קאמ' ולא ליורשיהן וכי היכי דגבי מנה לפלוני ומת המתנה בטילה דלפלוני ולא ליורשיו קאמר ה\"נ כשהתנה שיתנו לבנותיו ומתה אחת מהן התנאי בטל לגבי דידה דלא שקלה ולא ליורשין קאמר. ע\"כ לשון מורי שיחי': "
],
[
" עריבים עלי דברי דודים מזהב ומפז נחמדים לשונם חרב חדים מעשה חידודים בהרים מקדרים עמקים משדדים הנאהבים והנעימים והנחמדים אלופי ומיודעי ה\"ר מנחם וה\"ר הלל אשר שאלתוני על אודות ראובן שיש לו חפירה בחצירו ומקלחין כל מי חצירו ונבלעין במקומן ואותו חפירה סמוכה לחומת אבנים של שמעון וטוען שמעון כשהחפירה מליאה שהמים נכנסין לתוך חומתו ונכנסים המים בביתו והשיב ראובן אותה חפירה החזקתי בה יותר מכ\"ד שנים ולא מחית בי מעולם והשיב שמעון כי לא הזיק לי עד עתה עכ\"ל נ\"ל דאם החפירה מופלגת מן החומה טפח בהא לית דין ולית דיין דפשיטא דבהכי סגי כדתניא בהדיא פ' לא יחפור (בבא בתרא דף י\"ט:) אבל בכותל של אבנים בכדי שלא יזיק וכמה טפח ואפילו אם לא הפליג טפח ועתה רוצה למלאות גומתו עפר עד שתתרחק חלל הגומא טפח מן החומה בהכי סגיא אע\"פ שלא סד בסיד דבעיא היא (שם יט.) אי סד בסיד תנן או וסד בסיד תנן ולא איפשיטא וכל תיקו דממונא לקולא ומספיקא מפקינן מיני' ממונא ולא כייפינן לי' לסוד בסיד ועוד דלכל זה מכאן מה שכתבתי לרווחא דמילתא מיהו בלאו הכי אפילו לא הרחיק שום דבר אינו צריך להרחיק כלום דכיון שבא מחמת ירושה ואית ליה סהדי דדר בי' אבוה כה\"ג ואפי' דר ביה חד יומא ואיהו בתר אבוה ג' שנים א\"נ איפכא דדר בי' אבוה ג' שנים ואיהו חד יומא טוענין ליורש (שם כג.) מה דמצי אבוהן למיטען ואלו הי' אביו קיים הי' אומר מינך זבינתי' או מחלת לי השתא נמי טענינן לברי' ואע\"ג דהתובע נמי הוא יורש המוציא מחבירו עליו הראיה דאע\"ג דאבוה דנתבע אלו היה קיים היה צריך לישבע שזה נתנו לו או מכרו לו לדברי רב האי גאון ז\"ל ור\"י שפסקו שנשבעין על הקרקעות שבועה דרבנן וראי' מפ' הכותב (כתובות דף פ\"ז:) מ\"מ יתום זה אינו צריך לישבע אפילו שבועה שלא פקדנו אבא שלא תקנו שבועת על היתומים שלא פקדנו אלא ליטול והיתומים מן היתומים והיתומים התובעים יש להם שטר דכיון דהיתומים הנשבעין מוחזקין הן בממון וקיי\"ל (שבועות דף מ\"ה.) הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ה\"ה ביתומים מן היתומים נהי דאינם יכולין לישבע שבועה גמורה לכל הפחות ישבע שבועה שלא פקדנו ויטול אבל לעולם אין להם לישבע שבועה שלא פקדנו לפטור ואם אדם אחר תובעו ואומר אביכם היה חייב לי ואין לי שטר פטורין בלא שבועה וראייתי מהא דאמר פ' (גט פשוט) וכן היתומים (מן היתומים) לא יפרעו אלא בשבועה והוינן בה ממאן אילימא מלוה השתא אבוהן שקיל בלא שבועה ואינהו שקלי בשבועה השתא ק\"ל לישני לעולם מלוה וכגון דטעין לי' אישתבע לי דלא פרעתי לאבוכן דאלו אבוהן כה\"ג שבועה ודאית והיתומים ישבעו שבועת יורשין אלא ש\"מ דלא תקינו שבועה על היתומים אפי' ליטול אלא ביתומים מן היתומים ומשום טובתם דיתומים הנתבעים ואפי' לר' אלעזר דפליג ארב ושמואל ואמר הפוגם את שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין (שם.) אלמא אע\"ג דהנתבע אינו יתום אפ\"ה היתומים נשבעין ונוטלין ה\"מ התם דנשבעין כדי ליטול והשבועה היא לטובתם דאלו לרב ושמואל כיון דאין יכולין לישבע שבועה שנתחייב מפסידין לגמרי דאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו נמצא דלר' אלעזר דאמר נשבעין דהוי שבועה כדי שיטלו דאלו לא היו נשבעין לא היו מוציאין ממון מספק בלא שבועה אבל כשהיתומים נתבעין לא תקנו עליהם שבועה ממ\"נ דאלו לא תבע את אביהם וכו' כמו שהוכחתי לעיל דאין צריכין לישבע ולפטור ואם תבע את אביהם בחייו ולא הספיק לישבע עד שמת ואחר פטירתו תובע את היתומים פטורים כמו כן דלא תקינו שבועה על היתומים לרעתם דאלו לא ישבעו אפ\"ה מספיקא לא מפקינן ממונא מינייהו וזה אין להקשות אמאי לא מוקי מתני' דוכן היתומים לעולם אמלוה וכגון דקא\"ל בחיי אבוהן אישתבע לי דלא פרעתיך ולא הספיק לשבע עד שמת והשתא היתומים צריכין לישבע וליטול כיון דאבוהן נתחייב שבועה וכו' עוד יש לי ראיה ברורה דהיתומים אין צריכין לישבע כדי ליפטור דכל מילתי' תקנתא דרבנן ולא תקנו תקנתא להרע ליתומים מדאמר פ' הניזקין (גיטין ד' נ\"ב.) גבי משיכה יתומים הרי הן כהקדש ואי משיכה להם טובה יותר ממעות אמרינן משיכה קניא להו ואי מעות עדיפא להו מעות קני להו ומה שכתבת שאביו של ראובן לקח הקרקע מישראל ואותו ישראל לקח מן הגוי אין זה הבא מן הגוי הרי הוא כגוי (ב\"ב ד' ל\"ה:) שהרי אין מערער ואומר גזלה ממני ועוד אפי' טוען המערער גזלה עכו\"ם ממנו והוא חפר החפירה כיון (שיש התם בור) ישראל שלקח ג' שנים או חד יומא ושהתה ביד בנו ג' שנים טוענים ליורש ואמרינן שאביו לקחה מישראל אחר מידי דהוי אגזלן דאין לו חזקה ובנו של גזלן יש לו חזקה כי אתי בטענתי' דאבוהן (שם ד' מ\"ז.) ונאמן בלא שבועה כדפי' לעיל מאיר בר ברוך שיח': "
],
[
" וששאלת על יתומה קטנה שנתקדשה ורוצה למאן מי סמכינן אעדות נשים שהיתה בת י\"א ולא נכנסה לשנת י\"ב ונ\"ל דודאי סמכינן כיון דלא בעל ואפי' היתה גדולה אין כאן אלא קידושי דרבנן והימנום רבנן בדרבנן ואע\"ג דלענין חליצה הויא דאורייתא מהימנינן אפי' באשה ואפי' בקרוב ובפ' החולץ (דל\"ט:) לימא דהא אשת החולץ אחותי דמיתנא ה\"מ במילתא דעבידא לאיגלויי אבל בכה\"ג דאי בעל הוי ספיקא דאורייתא לא סמכינן אנשים ומשמע ר\"פ בא סימן (נדה ד' מ\"ח:) דנאמנת אשה להחמיר ולא להקל מיהו בנדון זה שלא בעל סמכינין עלייהו כדפסקינן ס\"פ יוצא דופן (נדה ד' מ\"ו.) הלכך אין חוששין שמא נשרו היכי דלא בעל לאחר זמן תלינן להקל וכ\"ש דסמכינן אנשים המעידות שאינה בת י\"ב ואפי' בתוך י\"ב ממאנת דפסק ר' הלכתא תוך הזמן כלפני הזמן וכמו שפסק ר\"ח ר\"פ בא סימן (נדה ד' מ\"ח:) כר' שמעון דאמר תוך הפרק כלפני הפרק ואפי' לר\"ת שפסק כר' יהודה ה\"מ תוך הפרק דהיינו יום אחרון של שנת י\"ב תדע מדשינה בלשון דלעיל קאמר תוך הזמן והכא קאמר תוך הפרק דמשמע סמוך לפירקן אבל כל שנת י\"ב חוץ מיום אחרון אפי' הביאה שתי שערות שומא נינהו וממאנת ועוד ראיה דסמכינן אנשים דפ' המדיר (כתובות ד' ע\"ב.) דקאמר התם הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עלי' וכ\"ש דנאמנית למיאון אבל עוד משמע שאינן נאמנת מפ' ה' אומר (ד' ס\"ד:) דקאמר התם זה בני בן י\"ג שנים נאמן לנדרים ולא למכות ועונשין משמע ה\"ה לענין מיאון ואפי' לא בעל שמא אינה נאמנת מאיר בר ברוך שיחי': "
],
[
"אשר שאלת למ\"ד (שבת ד' פ\"ו: עיי\"ש.) בשבת ניתנה תורה לישראל האיך חזרו לאחריהם י\"ב מילין (שם ר' פ\"ח:) הא לא קשיא דאפי' למ\"ד תתומין דאורייתא (עירובין ד' י\"ז:) מוקפין היו ענני כבוד ממחיצת בני אדם דאמר פ' מי שהוציאוהו (עירובין ד' מ\"ג:) יעשו לו מחיצת בני אדם לכנס גבי נחמי' ברי' דר' חנילאי ואע\"ג דעננים של עכשיו אינם נחשבין בממש שהקיפן הקב\"ה להגן מפני האומות ובכל מקום שהיו הולכים היו ענני כבוד עליהם וקרנינו תרום בכבוד שמשון בר אברהם זלה\"ה: "
],
[
" אשר שאלת על ד' וה' כיסין אשר בתיבתך ולקחה בתך אחת מהן ואינך יודע מאיזה נר' בעיני כיון שלקוח בקבוע כמחצה על מחצה דמי (כתובות ט\"ו.) ולא אזלינן בתר רובא ואין לי לחלק בין נפקד לאחר ולדמותו לנמצא ביד עכו\"ם שישראל לקחו מן הקבוע וכ\"ש כיון שבתך לקחה הכי דינא שהיא כמו נפקד שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו מפקיד (ב\"מ ד' ל\"ו:) וכיון דהוי פלגא דמי לאחד שהפקיד טלית אצל בעל הבית (בכורות ד' י\"ח.) דאמר המוציא מחבירו עליו הראיה: "
],
[
" ומהאי טעמא נמי יש להתיר ללבן אותה פלטאירא שאופין תחתי' פלדון או פשטידא ולא מיבעיא מבשר לגבינה ומגבינה לבשר דלא מתקן הוא כלל שלא נאסרה אלא אפי' נאסרה שאפו תחתי' פשטידא של עכו\"ם שרי ללבנה על האור כדי לאפות תחתי' דבר של היתר דלא מיחזי כמתקן כיון דאפי' היתה מותרת רגילות הוא לחממה על האור כשבאין לאפות תחתי' שמשון בר' אברהם זלה\"ה: "
],
[
" מורי הר\"ם נשאל על אשת ראובן שקיבלה עליה בחרם במעמד אנשי עירה וכתבו שטר על החרם וחתמו עליו כל אנשי העיר ועתה עברה על החרם פעמים ושלש ויש עדים בדבר ועתה אנו מסופקים במה שאמרו חכמים עוברת על דת צריכה התראה (סוטה ד' כ\"ה.) להפסידה כתובתה אם התראה בשעה שעברה על החרם בעי כמו דיני נפשות משום דמציא למימר אישתלאי (כתובות ד' ל\"ג. סנהדרין ד' מ':) ונר' לומר דלא דמי דמה שעוברת על דת כגון מאכילתו דבר שאינו מעושר צריכה התראה אפי' אם כן הוא שצריכה התראה בשעת מעשה לפי שיכולה לומר לא ידעתי שהפסדתי כתובתי בשביל זה אבל כגון זו שהתרו בה בשעת קבלת החרם ואמר לה אם תעבור על החרם אז תפסידי כתובתך בזה א\"כ ידע ומחלה אם תעבור מאחר שקיבלה עלי' ולא אתני' לומר אם אשכח כמו שלמדתנו שבכל דבר הרגיל דהוה לי' לאתנוי' ולא אתני איהו דאפסיד אנפשי ועוד תודיעני אם מגרש אותה בע\"כ כדאמר בפי' המדיר (כתובות ד' ע\"ב.) אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת מאחר שרגילה בכך גם בעיא היא בפ' ארוסה (סוטה ד' כ\"ה.) אם רצה הבעל לקיימה אי מצי לקיימה או לאו אבל הא פשיטא לי' שהנשים שעברו על דת ואיבדו כתובה שמגרש אותן בע\"כ אם ירצה והאלפס פסק דכופין להוציא היכא דרגילה בכך וגם יש בירושלמי (כתובות פ\"ז הל' ו' וע\"ש.) אפי' יש בכתובתה אלף זוז נוטלות בלאותיה שבפניה ומוציאה לשון מוציאה משמע בע\"כ גם בתשובת ר\"ת יש שפעם ראשונה אין כופין אותו להוציא אפי' אם תעבור על דת ומשמע אין כופין אבל אם רצה יגרשנה בעל כרחה. תשובת מורי. נראה לן דבר פשוט דאפי' את\"ל דעוברת על דת צריכה התראה מ\"מ סגי בהתראה אחת ואם עברה אח\"כ על ההתנאה אע\"פ שלא התרו בה בשעת מעשה תצא שלא בכתובה דאי לא תימא הכי נמצאת מכשילה לבעל דכי מתרי ודאי תאמר לא תעשה עוד כדי שלא תפסיד כתובתה ותחזיר אח\"כ לקילקולה ותכשילנו וכי יטרח הבעל להעמיד עדים על כל קלקול וקלקול ואפי' כשיעמיד עדים לא יוכל כי בפני עדים תאמר אישתליין ואח\"כ תחזור לקילקולה ועוד ראיה דהדברים ק\"ו דהא אע\"ג דפשיטא דאין משקין אותה בלא קינוי והתראה אפ\"ה מספקא לן אי בעי קינוי והתראה להפסיד כתובתה א\"כ קינוי והתראה שלא בשעת מעשה דפשיטא לן דמהני להשקותה וכן מוכחת הלכות וההיא שמעתא גופה מוכחת כן דקאמר מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה וכ\"ש דחשיב קינוי והתראה לענין להפסיד כתובתה אע\"ג דבעיא התראה ועוד יש ראיה מדמייתי החם ואלו שב\"ד מקנין להם וכו' עד ולא להשקותה אלא להפסידה כתובתה אלמא דקינוי והתראה דלהפסידה כתובתה הוי דומיא דקינוי להשקותה וגם משמע מלשון רבי' משה בר מיימין (פכ\"ד מהל' אישות הל' ט\"ו.) דיכול לגרשה בע\"כ הרשות בידו. ושוב חזרו ושאלו ראובן הביא עדים לפנינו שעברה על החרם גם היא הביאה עדים שגם הוא עבר על החרם והנה פסקנו שאינה נקראת עוברת על דת להפסידה כתובתה אלא שמתכוונת לעבור דומיא דראשה פרוע משמשתו נדה מאכילתו דבר שאינו מעושר ועוד עוברת על דת צריכה התראה כי היכי דתיהדר בה כדאיתא פ' ארוסה והיינו בשעה שעושה מעשה עבירה דומיא דמשמשתו נדה אמנם בנדון זה לא היתה התראה וקבלת חרם לאו כ\"א היה בדעתו לקיימה ושכחה אותו כדאיתא גבי עדים (כתובות ד' ל\"ג.) אמרי אישתלויי אישתליין וגלוי לך שיב\"א פסק בשבועות שמקבלי ארמות ועברו על החרם אין לפוסלן שבשעת החרם היה בדעתן לקיימו גם הכא נוכל לתלות ששכחה החרם וא\"ת הלא מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה ואע\"פ שיש ימים הרבה בינתים והיה לן למימר ששכחה ההתראה שאני התם שקינא לה כשנסתרה וסתירה תחילת טומאה הואי והיינו בשעת מעשה כי היכי דתיהדר בה כי יחוד אסרה ואין כאן ראי' בנדון זה: תשובת מורי עודני מחזיק לקיים דברי דע\"כ לא בעיא התראה בשעת מעשה כמו שהוכחתי שמקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה ופירש\"י בפ' הבא על יבמתו (יבמות ד' נ\"ח.) על סתירה שנסתרה לאחר שנישאת ואע\"פ שרש\"י פי' שם פי' אחר דמיירי שקינא לה כשהיא ארוסה ואיסתתר כשהיא ארוסה וקמשקי לה כשהיא נשואה פר\"י דפי' ראשון עיקר והכל עמך והכי איתא בהדיא בפ' ארוסה (סוטה ד' כ\"ו.) המקנא לארוסתו ולשומרת יבם שלו משכנסה נסתרה או שותת או לא נוטלת כתובה אלמא אף על גב דהקינוי היה קודם הסתירה הרבה מהני להשקותה על ידי ההוא קינוי כ\"ש דמהני להפסידה כתובתה כמו שכתבתי כבר ומה שכתבת דומיא דמשמשתו נדה משמשתו נדה נמי לא בעי להתרות בשעת מעשה אלא כשהיא עוברת פעם אחת שוב מתרה בה בעדים והזהרי שלא תעברי עוד ואם תעברי תפסדי כתובתך והתנאי בלא כתובה ואם יש עדים שראוה שעברה תצא בלא כתובה אע\"פ שלא חזרו והתרו בה פעם שנייה בשעת מעשה מידי דהוי אקינוי שאדם מקנה לאשתו אל תסתרי ושוב ראה שנסתרה אע\"פ שלא התרו בה בשעת מעשה משקה אותה ולא מציא למימר אישתליין וכ\"ש הכא לגבי כתובה דלא מציא למימר אישתליין אמנם יש לדקדק במה שכתבת שהיא הביאה עדים שגם הוא עבר על החרם אם אותם עדים שהביא הוא שהיא עברה על דת היינו מזה שנודרת ואינה מקיימת ועוברת חרמות נ\"ל שאינו יכול להוציאה דטעמא מאי אמור רבנן נודרות יוצאת בלא כתובה דמצי למימר אין אשה אלא לבנים (כתובות ד' נ\"ט.) ובעון נדרים בנים מתים (שם ד' ע\"ב.) וכיון שגם הוא עובר חרמות ההוא גברא לא בעיא בני ואין טענתו טענה וגרסינן בירושלמי (שם) ניחא לי כולהון דאית לי' בהון נודרת ואינה מקיימת מאי אית לי' בה יכול לומר איפשי באשה נדרנית שקוברות את בניה הרי משמע מירושלמי דטעמא משום בני אבל אם עדים מעידים עלי' שעוברת על שאר דת משה ויהודית אע\"פ שהוא עובר חרמות החשוד לדבר אחד אינו חשוד לכל התורה כולה (בכורות ד' ל':) ויכול להוציאה בלא כתובה בעל כרחה דאיכא למימר נהי דעבר עבירה שעבר על החרם מ\"מ לא היה בא על הנדה אם משמשתו נדה תצא בלא כתובה או בשביל דבר אחר משאר מילי דמיקיימי בהו עוברת על דת משה ויהודית ויכול לגרשה בע\"כ ואין צריך הסכמות קהילות שהרי גדולה מזו כתב רבי' משה אבן מיימון וזה לשונו (שם הל' ט\"ז.) עוברת על דת משה ויהודית או שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא ואע\"פ שלא יוציא אין לה כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אנא על בנות ישראל הצנועות אבל הפרוצות אין להם תקנה זו ותהא קלה בעיניו להוציאה (וכן פירש\"י להשקותה כשהיא נשואה אם תסתור לאחר נישואיה שותה ע\"י קינוי של אירוסין) מאיר בר ברוך שיחי': "
],
[
" וששאלת על אלמנה שתפסה כל ממון בעלה למזונותי' ואמר בפ' אלמנה (כתובות ד' צ\"ו.) אלמנה שתפסה למזונות מה שתפשה תפסה ומעשה בכלתו של ר' שבתי שתפסה דסקיא מליאה מעות למזונות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה הא לכם תשובת ריצב\"א לרבי' שמשון אחיו. על עסק אלמנה אחת שתפסה יותר מכדי כתובתה דמאחר דקיי\"ל פ' אלמנה שאין מוכרין קרקעות למזונות בפעם בפעם כ\"א לצורך י\"ב חודש אם תפשה יותר מיכן מוציאין אותן מידה וזה לשונו מה שכתבת אחי כיון דתבעה מזונות מה שתפסה יכולה לעכב אפי' כמה וכמה מההיא דפ' אלמנה ודירושלמי (פ' אלמנה.) לפ\"ז לא שבקית חיי לכל בריה דנשים שהן גבירות ויש להם בנים קטנים יקחו הכל בלא יתבעו לעולם כתובתם ותתפוש הכל בשביל מזונות. וכן שאינם גבירות אם יש מטלטלין מזומנים בתוך הבית או כסף או זהב יקחו הכל אלא כך יש לפרש הירושלמי א\"ר יוסי בן בון מכיון שעתידה לגבות כתובתה אפי' חזי מה שבידך לא אמרינן לה משמע הא אם אינה עתידה לישבע בסוף אמרינן לה חזי א\"כ כיון גם שלקחה הכל ואינה עתידה לישבע בסוף כדי לגבות כתובתה שהרי תפסה יותר אמרינן חזי ומוציאין מידה כל המותר על מזונותיה הראויין לה לי\"ב חודש כי יותר אין ראוי לישאר תחת ידיה ממה שראוי למכור בבת אחת בקרקעות ולא עדיפי מקרקעי ממטלטלי ובהאי שיעור אמרי מה שתפסה תפסה ואלף זוז דקאמר לאו דוקא א\"נ עשירה שראויה לכך לי\"ב חודש א\"נ מה שתפשה תפסה ראוי לפרש אפי' ביותר מי\"ב חודש ובלבד שתפסה פחות מכתובתה שאין סופה לישבע והא דקאמר אפי' מה שבידה לא אמרינן חזי היינו דידעינן דלא תפסה יותר מכדי כתובתה דמוציאין מידה עד כתובתה לכ\"ע ויתנו לה מזונות כראוי לי\"ב חודש ומי\"ב חודש לי\"ב חודש ובכך יסלקוה לבד מכתובתה עכ\"ל והשתא לפי דבריו אחרי שהיתומים אומרים שתפסה יותר מכדי כתובתה היה לנו להשביעה אמנם לפי דברי רבי' שמשון אחיו אפי' תפסה יותר אין להשביעה וכן משמע מדברי רבי' משה בר מיימון זצ\"ל (פי\"ח מהל' אישות הל' י'.) וז\"ל אלמנה שתפסה מטלטלי כדי שתזון מהן בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מותו אפי' תפסה ככר זהב אין מוציאין מידה אלא שכותבין עליה ב\"ד שתפסה ופוסקין לה מזונות ומחשבין עמה והיא ניזונית ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהיו לה מזונות יותר ויקחו היורשים את השאר עד ואם הניח בעלה מטלטלין ולא תפסה אותן והיורשין נוטלין אותם ומעלין לה מזונות ואינה יכולה לעכב ולומר יהיה המטלטלין מונחים בב\"ד עד שאזון מהם שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות ואפי' היתנית עליהם בפירוש שתזון מן המטלטלין אינה מעכבת ובזה דנין תמיד בכל בתי דינין אבל אם הניח קרקע יכולה היא לעכב עליהם שלא ימכרו ואם מכרו אין מוציאה מיד הלקוחות שאין האשה והבנות ניזונין אלא מנכסים בני חורין עכ\"ל ואחר שכתב ואפי' תפסה ככר זהב ש\"מ דתפיסה למזונות מהניא אפי' ביותר מכדי כתובתה דלא מפקינן ופשט הירושלמי דקאמ' אלף זוז וגמ' דידן דנקיט דיסקיא מליאה מעות משמע נמי הכי דאפי' טובא מכדי כתובתה לא מפקינן וטעמא הוי דלא ידעינין כמה תחי' וכמה תצטרך למזונות כי שמא יאבדו או שמה תחלה ותצטרך לרפואות שאין לה קצבה שהיא בכלל מזונות (כתובות ד' נ\"ב:) וכיון דאפי' תפסה יותר מכדי כתובתה לא מפקינן א\"כ למה לנו להשביעה השתא הרי לא מצינו שום שבועה כזו נשבעין ולא משלמין אשכחנא נשבעין ונוטלין ידענו אבל בנדון זה שבועה זו למה לא ליטול ולא לפטור מעכשיו אמנם אם אחר זמן תבא לתבוע מזונות ותאמר שכבר כלו המטלטלין (שנדרה בתר') ליטול מזונות מן הקרקע של יתומים או משאר מטלטלי שהניח להם אביהם לא יהבינן לה מידי עד שתשבע שלא עיכבה משלהם ולא נתנה ולא ביזבזה דבהא מודה רבי' משה בר מיימון שהרי כתב (פי\"ח מהל' אישות הל' י\"ט) וז\"ל אלמנה שבאת לב\"ד לתבוע מזונות יש מי שהורה שפוסקין לה מזונות ואין משביעין אותה ואין ראוי לסמוך על הוראה זו מפני שנחלפו לו הדברים באשה שהלך בעלה למדינת הים ורבותי הורו שאין לה מזונות מן ב\"ד עד שתתבע שהרי זו באה ליפרע מנכסי יתומים ולזה דעתי נוטה וכן ראוי לדין עכ\"ל אלמא דכל כה\"ג שהיא באה לגבות ולהוציא מזונות מודה דמשביעינן. ושלום מאיר בר ברוך שיחי': "
],
[
"פסק מורי ה\"ר מאיר על הסח בין שחיטה לשחיטה שחייב לחזור ולברך לפני שחיטה שניה וראי' מפ' הקומץ (מנחות ד' ל\"ו.) הסח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך דמשום שסח בינתיים הרי כבר גמר מצותו שבירך ואסח דעתי' הילכך חוזר ומברך ה\"נ לענין שחיטה לאידך הוי היסח הדעת אבל שאר מצות שבירך עליהם וסח בינתיים לא סגי שלא יסיימנה אין צריך לחזור ולברך שהרי יש לו לגומרה כגון תקיעת שופר ומקרא מגילה וק\"ש וכיוצא בהן הואיל וצריך לגומרן לא אסת דעתי' מברכה כי לא יצא חובתם עד שיגמור אותם: "
],
[
"העתק. נשאל הר' אברהם בר' יצחק וזאת תשובתו (מנחות ד' ל\"ו.) אמר רבה בר רב עולא אמר רב חסדא סח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך סח אין לא סח לא והא שלח רב חייא ברי' דרב הונא משמי' דר' יוחנן על תפילין של יד מברך להניח תפילין ועל של ראש על מצות תפילין אביי ורבא דאמרי תרוייהו סח מברך שתים לא סח מברך אחת וכתב בעל הלכות הכי על תפילין של יד מברך להניח תפילין ועל של ראש על מצות תפילין אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא סח בין תפילין של יד לתפילין של ראש מברך שלש ומשמע דסבר בעל הלכות דהאי דקאמר סח מברך שתים על של ראש לבד מן הראשונה אבל לא סח מברך אחת על ראש לבד אותה של יד א\"נ הכי הגירסא לדעתי' לא סח מברך שתים סח מברך שלש ובין כך ובין כך טעותא היא דכתיב בשימושי רבה דלא מברך אתפילין אלא אחת היכי דלא סח וכן נמי טעותא מה שכתב בעל הלכות מר רב יהודאי דמברך שתים דקיי\"ל דאין מברך שתים אלא היכי דסח דכי מעיינית בגמ' הכי חזינן בפי' אמר רבה בר רב שילא אמר רב חסדא סח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך ומקשינן סח אין לא סח לא והא שלח רב חייא ברי' דרב הונא משמי' דר' יוחנן ומשני אביי ורבא דאמרי תרויהו סח מברך שתים לא סח מברך אחת הילכך לא מברך אלא קודם קשירת תפילין של יד להניח תפילין ומניח של יד לאלתר ואח\"כ מניח של ראש ואינו צריך לברך אם לא סח בינתיים ומאן דמברך שתים היכי דלא סח בינתיים טעות הוא דלעולם לא יברך אלא אסח היכי דלא סח והכי אשכחנא (בירושלמי. ברכות פ\"ט) דקאמר התם כשהוא לובשן מברך להניח תפילין ש\"מ דאינו מברך אלא אחת על שתיהן וכן כתב רב האי גאון זצקו\"ל וכן נמי כתב רב אחאי וכן פסק רב אלפס דלא מברך שתים אלא א\"כ סח בינתיים וכתב הגאון ר\"י בהלכות גדולות בהא מילתא טעותא היא ע\"כ דברי הגאון ז\"ל שכתב בהלכות תפילין הכי ולי הצעיר מהרבה ימים מסור הדבר לידי דהיכא דלא סח מברך אחת להניח תפילין ומניח של יד ואח\"כ מניח של ראש ואינו צריך לברך יותר אם לא סח בינתיים אבל אם סח חוזר ומברך על מצות תפילין דהיינו שתים עם ברכה ראשונה של יד והכי משמע לשון התלמוד: "
],
[
"ומי שאינו רוצה להניח בביתו דחושש למבואות המטונפות וממתין להניחם עד שיבא לבית הכנסת במקום קדושה ונזדמן לו עניית אמן או יהא שמי' רבא או עניית קדושה בין תפלה לתפלה לפי עניות דעתי נ\"ל שטוב לו לשתוק להיות שומע כעונה ויאזין בשמיעה ולא בענייה ואם שגה וענה אע\"פ שמפסיק לדבר מצוה חוזר ומברך וכן נמי שמיע לי דאיכא דמפ' בשם ר\"ת הא דאמר פ' הקומץ רבה דאדכרנא לעילא אמר רבה בר רב שילא א\"ר חסדא סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך סח אין לא סח לא והא שלח וכו' אביי ורבא דאמרי תרוייהו לאסח מברך אחת סח מברך שתים ומפ' לה הכי מברך שתים על של ראש על מצות תפילין ולהניח תפילין לא סח מברך אחת על מצות תפילין לבד על של ראש אבל להניח אינו צריך שהרי נפטר בשל יד שבירך עליה להניח ומי שמפרש זה הפי' מראה בדעתו שמי שאין לו אלא אחת של ראש מברך עליה ב' להניח ועל מצות תפילין ודבר זה לא מצינו בכל המטבעות שצריך שתי ברכות כי מה טיבען של שתי ברכות והלא אין לנו כיוצא בהן בכל המצות חוץ מברכת התורה שמברכין עליהן ג' ברכות אקב\"ו לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר בנו ואע\"פ שהן ג' ענינים אין בהן בכל אחת כאשר יש בשנייה לכן אותו המפ' לא פי' כלום ומן הדין אין לנו לחזור אלא על דעת רבו' הגדולים הגאונים דאינהו נהורי עלמא ואינהו הוו רגילי בהלכות תפילין ובעשייתן ובברכותיהן וכל הלכותיהן וכל דבריהם ע\"פ הקבלה וכ\"ש דמסתבר טעמייהו. ע\"כ התשובה: "
],
[
"ומה ששאלת על יין קידוש והבדלה אם מברך על הגפן אחריו נ\"ל דיין שלפני המזון דתנן בפר' כיצד מברכין (ברכות דף מ\"ב.) יין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון וה\"ה שפוטר יין שבתוך המזון וא\"כ אין לו לברך על יין קידוש על הגפן שהרי הוא פוטר אותו שבתוך המזון ואע\"ג דפליגי התם (ד' מ\"ב:) רב נחמן ורב ששת ביין של תוך המזון אם פוטר אם לאו משום דזה לשרות וזה לשתות אותו שבתוך המזון לשרות אכילה במיעיו ושלאחר המזון לשתות מ\"מ אותו היין שלפני המזון שהוא לשתות דסברא הוא דלשתות עדיף מלשרות דעיקר שתיית יין לשתות וא\"ה אין לשתות פוטר לשרות וגם נ\"ל שכן פסק ה\"ר יוסף בברכות של יין של הבדלה פוטר היין שבתוך המזון אך אין תוספות עתה מוכנים לפני והואיל וכן הוא אין לו לברך על של הקידוש על הגפן להפסיק בינו ובין יין שבתוך המזון ועוד בלא יין שבתוך המזון יין שלאחר המזון מיהא פוטר כדתנן בהדיא במשנה וגם משמע שאין לברך על היין של קידוש אפי' אלא של הבדלה שאין לברך במקום סעודה אם הבדיל בשעה שיושב על שולחנו יוצא ידי יין והכי משמע בערבי פסחים (ד' ק\"א.) גם אותן בני אדם שקידשו בבית הכנסת ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו סבר דאין קידוש אלא במקום סעודה ואפ\"ה הם יוצאין אי לאו משום דשינוי מקום צריך לברך והאי דאיתותב ר' יוחנן משום שינוי מקום שאמר אין צריך לברך וליתא כי אם דברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן: "
],
[
"ועל היין שבתוך המזון אין ר' נוהג לברך אחריו אמנם ביין שלאחר המזון מספקא נר' אם צריך ברכה לאחריו דשמא הוי דברים הבאים שלא מחמת סעודה וטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם (ברכות ד' מא:) ומיהו יין מיקרי דברים הבאים מחמת הסעודה: "
],
[
"ועל הקנטליאוש ואובליאוש היה אומר ר\"ת דשרי לברך עליהם המוציא דהואיל ובלילתן קשה מתחילתן וכן חייבין בחלה אבל נילש מברכין עליהם במ\"מ הואיל ובלילתן רכה וליל פורים לא חשב קבע סעודתי' עלי' שאין אנו אוכלין אותו לשובע אלא לטיבול ותענוג אבל אי קבע סעודתי' עלייהו יכול להיות דמברכין עליהם המוציא כמו טרוקנין דמר זוטרא קבע סעודתו עליהן ומברך המוציא (שם ד' ל\"ח.) ונכון הוא ליקח ככר לברך עליו כשרוצה ליקבע סעודתו עלייהו לצאת מידי ספיקי יודע לך אדוני כי השיבותי על כל דבר ודבר והתחלתי אחורי כתבך ושלומך מיהרני ולא יכולתי לכתוב כל אורך והוצרכתי לכתוב בקצרה ושמחה ואורה לך אלחנן והיכא דאין דעתו לשתות בתוך הסעודה נר' שיש לו לברך על הגפן וכן בקידוש אך אין רגילות בשבת שלא לשתות בתוך הסעודה ואין נ\"ל סברא מה שכתבתי למעלה כיון דאלו שותה נמי יהא פטור מעל הגפן דהא אפי' אם אירע שישתה באקראי לא יפטור מלברך באותו של הבדלה כ\"א דוקא היכא דקובע סעודה על היין דומיא דשבת ויו\"ט. ואפי' של הבדלה יפטור אותו של סעודה כיון שבדעתו לשתות. וה\"ה בחול אם יש לו יין: "
],
[
" ואשר שאלת מה יעשה אביך על אשר נשתתף עם העכו\"ם להניח שדות ושוורים שלו נגד שדות ושוורים נר' בעיני אם לא בעבור שוורים בעבור שדות אין לחוש על שום חשש איסור כיון דהעכו' אריסותי' קעביד וקיי\"ל כרשב\"ג (ע\"ז ד' כ\"א:) דמתני' כוותי' אתיא דשרי להשכיר שדות ולית הילכתא כוותי' כר' שמעון בן אלעזר דלית לי' אריסיתי' קעביד. וכמדומה אני שר\"ת התיר אף רחיים ופורני. אבל מחמת שוורים יש איסור בדבר דאדם מצווה על שביתת בהמתו (שם ד' ט\"ו:) ואין אני רואה תקנה להתיר אם לא שימכור אותו לעכו' האריס או יתן לו במתנה או ילוה לעכו' אותן שוורים בהלואה ולא בשאלה שיהא רשות ביד עכו' להוציאם שלא ברשות ישראל ועוד יש למצוא תקנה כגון שיזקוף הדמים על העכו\"ם במלוה ויחזיר העכו' וימשכנם ביד ישראל ולא ימשכנו להרהינו אצלו אלא שיעשה אפותיקו כל זמן שלא יפרע לו מעותיו דבענין זה לא יצאו מרשותו כלל ואפי' אם ירהין אצלו יש להתיר אלא שלא יאמר לו מעכשיו. וקיי\"ל כרבא (פסחים דף ל':) דאמר מכאן ולהבא הוא גובה. ושלום יצחק ב\"ר אברהם תנצב\"ה: "
],
[
"אע\"פ שאיני כדאי איני רשאי למשוך ממצות אבי העזרי מה שפסק מורי להתיר סחורת נבילות וטריפות לעשות בהם סחורה וסמך על מה שפסק בירושלמי כר' יהודה דאמר ובלבד שלא תהא אומנתו בכך לא פסק ולא חידש בירושלמי אלא בפסק גמר דין דפ' זה בורר דפסק ר' אבהו הלכה כר' יהודה (סנהדרין כו:) אסוחרי שביעית לפוסלן לעדות אבל בסחורת דברים האסורים לא פסק מידי ופי' בירושלמי הלכה כר' יהודה דמתניתין דזה בורר דמייתי תמן תנינן ומסקינן תמן אמר ר' אבא בר זבדא א\"ר אבהו בש\"ר אלעזר הלכה כר' יהודה דמתני' תמן דפ' זה בורר אף הכא כך אבל בסחורת דברים האסורים שמחלק בין יש לו אומנות שלא הוא ובין אין לו נלמד משם לכאן דהלכה כמותו א\"ר יהודה בר בון מלכות אונסת פי' גבי סוחרי שביעית נקיל כר' יהודה מפני אונסין כדמפ' בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ\"ו.) משרבו אונסין מאי ניהו ארנונא ותני עלה בתוספתא דזה בירר ר' מאיר היה קורא אותם אוספי שביעית כלומר וכשרים ור' יהודה היה קורא אותם סוחרי שביעית ופסולין ובכולן היה ר' יהודה אומר אימתי כשאין לו אומנות אלא הוא פסולין ואין חילוק בין אוספי שביעית לסוחרי שביעית שמחמת אונס מלכות עושין ומי שלא הי' לו תבואה היה קונה הילכך מכשירין אפילו סוחרים כשיש להם אבל בשאין להם אומנות אחרת אלא הוא הרי אומנתי בכך ולא אונס מלכות הכא בסוחרי דברים האסורים אין אונס מלכות לא קיי\"ל כוותי' אלא לעולם אסור כרבנן אע\"ג דלפי סוגיית הירושלמי פ' זה בורר שגם פעמים רבות נמצא גם בתלמוד שלנו בין הכא להתם להחליף ובירושלמי דפ' זה בורר איתא גירסא זו (דמתני' דזה בורר) דפסיק כר' יהודה ר' אבהו בש\"ר אלעזר קודם שהובא משנת שביעית ותו דהתם דייק בגמ' דידן בפ' כל שעה (פסחים דף כ\"ג.) אסר לה וכן לתנא קמא לתנא בתרא וחכמים אוסרין ונר' דאיכא בינייהו דאפילו נתמנה אוסר ת\"ק. שמחה בר' שמואל נ\"ע: "
],
[
" אשר שאלת על האשה שבשעת צרכיה רואה דם על המים כמו קרטין כחול ואינם אדומים אלא דוהה חזרנו על כל צדדין ולא מצאנו לה היתר אם בכל פעם כשהיא עושה צרכי' ובודקות עצמה אח\"כ בקינוח רואה דם בעד דאע\"ג דקיי\"ל כר' יוסי דאמר בין עומדת בין יושבות טהורה כדפסיק שמואל בפ' האשה (נדה ד' נ\"ט:) ה\"מ כי נמצא דם בספל דאין דרך דם מקור לבא עם מי רגלים אלא ודאי דם מכה הוא אבל אם בדקה אח\"כ וראתה דם ודאי אינו אלא מן המקור כיון דלא אתא ממש עם מי רגלים כדפרכי' פ' האשה (שם) גבי יושבת לר' מאיר אמאי טהורה דלמא בתר דתיימו מיא אתא אלמא כל היכי דאיכא למיתלי לחומרא תלינן ולא מטהרינן אלא היכי דאיכא למימר בודאי לא מן המקור בא ואע\"ג דאיכא למידחי ה\"מ לר' מאיר דמחמיר אבל לר' יוסי דמיקל לא מחמרינן נמי בהא אין נראה לומר כן כיון דבודאי בתר דתמו מיא אתא דאפי' לר' יוסי טמאה דע\"כ לא פליג ר' יוסי אלא היכי דנמצא דם על המים בספל דודאי לא אתי דם מקור עם זינוק מי רגלים אבל בתר דתמו מיא מודה דטמאה ואף היכא דאתאי עם מי רגלים ונמצא בספל זימנין דמטמא ר' יוסי היכא דמשמע דבאשה יושבת סבירא לי' לגמרי כר' מאיר וליכא פלוגתא בינייהו ביושבת וא\"כ כי היכי דלר' מאיר לא מטהרינן ביושבת אלא במזנקת בתר דתמו מיא לגמרי ובדקה בעד ומצאה דם טמאה וכ\"ש שיש לאוסרה לפר\"ח דפי' דאפי' נמצא דם על המים דקאמ\"ר יוסי טהורה לאו טהורה לגמרי קאמר אלא טהורה משום נדה וטמאה משום כתם למסקנא דפ' כל היד (נדה ד' י\"ד:) דטמאה דר' מאיר משום נדה אז איכא לפרושי דטהורה דר' מאיר ביושבת טהורה משום נדה וטמאה משום כתם ובין כך ובין כך טהורה דר' יוסי יש לפרש כן והשתא בהא סלקינן אם זאת האשה רגילה לראות דם תדיר אחר שעושה צרכיה ג' פעמים פעם אחת כשתטיל מים ושוב בשלישית ואם בג' פעמים רצופים לא תמצא דם לא חיישינן ואפי' לבדוק עצמה לאחר שתעשה צרכיה תו לא בעיא דקיי\"ל (שם ד' י\"ב.) כל לבעלה לא בעיא בדיקה ואם אינה רגילה לראות דם בכל פעם ופעם אלא לפרקים אם אותם פרקים שוים הם בקביעות ואפי' בדילוג שוה קבעה לה ווסת בשוה או בדילוג הכל לפי מה שהוא וימים שבינתים אם בטלה לראיית דם דבתר מי רגלים טהורה לבעלה עד שתגיע שעת ווסתה אבל אם אין לה שום ווסת לראיית דם שלה דבהדי מי רגלים אלא לפעמים פעם אחת ביום ולפעמים פעם אחת בשבת ולפעמים פעם אחת בחודש אינה צריכה לבדוק עצמה ימים שבינתים רק חוששת לאותו יום לכשיבא כגון אם מתחילה ראתה דם בר\"ח ניסן אחר שעשתה צרכיה ושוב לא ראתה עד עשרה בניסן חוששת סוף לעשרה ימים דהיינו י\"ט בניסן ואם תראה בו ולא ראתה דם שוב אינה חוששת לו דכיון דלא נקבע אלא פעם אחת ונעקר ממנה בפעם שניה כדמשמע בהדיא שהיתה למודה לראות יום ט\"ו ושינתה ליום כ' זה וזה אסורין וכו' (שם ד' ל\"ט.) ואין לומר כיון דלא ראתה דם אחר צרכיה אלא פעם אחת אפי' מיחוש לא חיישינן משום דהו\"ל ספק ספיקא חדא דלמא מכה הוא ואת\"ל דדם מקור כיון דלא קבע ווסת עדיין לא תידחי זימנא אחריתי דזה אינו בחזקת דם מקור ליכא למימר דלמא דם מכה הוא דכיון דבתר דתמו מיא אתא ודאי מן המקור בא ועוד כיון דאיכא דוכתי דמחמרי אפי' בשמצי ספק ספיקא כגון גוסס ומים שאין להם סוף (שלהי יבמות) דבעריות מחמרינן ובסבלונות (קידושין ד' נ': וע\"ש בתו') לפר\"ח דחיישינן למיעוטא ועוד למאי דפרי' לפר\"ח ודלמא לבתר דתמו אתו והויא טמאה ודאי משום דחזקת דמים מן המקור בא אמנם דאפי' רואה דם תדיר אחר צרכיה אינה קובעות ווסת בזה דתיהוי ג' פעמים למעקרי' אלא בחדא זימנא מיעקר כמו שפי' בכמה כיון דמחמת אונס חזאי אע\"ג דמה שהיא כגון קרטין הן כמין חול ושוב נימוחין הן דתנן בהמפלת (ד' כ\"א.) כמין קליפה כמין שעורה כמין עפצים תטיל למים אם נימוחו טמאה ולא דמי כלל להא הרואה דם מחמת מכה אפי' בימי נדותה טהורה ר' אומר חוששין לווסתה דקאמר לחומרא קאמר לאשמעינן ודאי דאע\"ג דאם רואה מחמת מכה חיישינן שמא דם נדה מעורב בשרואה בשעת טהרה (אבל הכא) אע\"פ שיש לה ווסת מל' לל' כשאר נשים לראייה גמורה קבעה לה להא דילמא כשהיא עושה צרכיה תראה כמו קפצה (ד' י\"א.) ואע\"ג דתניא כל שתקבענה מחמת אונס אפי' כמה פעמים לא קבעה לה ווסת (שם.) ונהי דמיקבע לא קבעה כדאמר פ\"ק דנדה קפצה וראתה קבעה לה ווסת לימים ולקפיצות ומה שכתבת שקיבלת דצחוק משני צדדין ודם הגליד אינו צח אינו אלא מצד אחד אין לך לסמוך על קבלה זו דכמה גדולי התלמוד לא היו יודעין בדבר זה וכ\"ש אנו ובכתמים דרבנן תוכל לסמוך דקיי\"ל בהו (שם ד' נח.) תולין בכל מה שיכולין לתלות ומה שכתבתי למעלה דבחדא זימנא חזיא דם אחר עשיית צרכיה חיישינן מכאן ואילך בפעם ראשונה כשתטיל למים לכאורה היה נראה דלא חיישינן כיון דבאונס חזיא לא חיישינן כדתנן פ\"ק דנדה (ד' ז':) אם ראתה הראשונה באונס אף השניה דיה שעתה אלמא כל ראיה באונס כמאן דליתא דמי לאחמורי בראיה שאחר כך אע\"פ אין להחמיר בזה מחמת שאנו מדמין ושלים מאיר בר' ברוך שיחי': "
],
[
" בקצרה אשיב את אהובי הנר' בעיני מה שנתן האפטרופוס חובות תמורת הערבונות ליקח הקרן והריבית מן החובות לא קני ראובן ושמעון מן החובות ואינם יכולין ליקח מן החובות הריבית שעולה עליהם דאין אדם יכול להקנות לחבירו חובות בשום ענין דאי בקנין המשכון האמר (ב\"ב ד' קמ\"ח.) שכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני מה שאין כן בבריא ואפי' בקנין אגב קרקע ליתא בבריא מדלא אשכח לה פ' מי שמת אלא הואיל ויורש יורשה ואי במעמד שלשתן אבל בענין אחר לא ובמעמד שלשתן נמי לא קני ולא מצי אינש להקנות חובות לחבירו שהרי אין שייך מעמד שלשתן בגוי כדפר\"ת וא\"כ כל הריבית שעל החובות כל היכא דאיתנייהו הוו של בעלים הראשונים ואסורים ליקח אותו שהקנו לו ואפי' אם יתרצה לו עתה ליתן להם למפרע. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי': "
],
[
" מורי כתב בשם רבינו סעדיה דכל האומר משטה אני בך (ב\"ק קט\"ז.) צריך לישבע שכן היה בדעתו באותו שעה שהודה ולא אמרינן משטה אני אלא בנתבע אבל בתובע לא: "
],
[
" בשר שנמלח ושהה כדי מליחה ונתנוהו קודם הדחה ברותחין בכלי שני לא ידענא מאי אדון בה משום דאמר בירושלמי פ' כירה (הל' ה'.) תמן אמרת כלי חרס בולע תבלין אינו מתבשל פי' משום דעיהו ככלי שני ואל תשיבני מה שמולגים תרנגולת בכלי שני דהיינו שהיד סולדות בו דהתם לא נמלחה ואם פלט הדם וחזר ובלע מאחר שלא נתבשלה חוזר ויוצא הדם ע\"י מליחה או ע\"י צליה אבל בשר זה שכבר נמלח ושהה כדי מליחה שוב אין מליחה וצליה מועלים להפליטה: "
],
[
"ושמעתי שרבי' חיים כהן היה אוסר תרנגולת שנמלגו בכלי שני ונמצאת אחת מהן טריפה או נבילה שנתנבלה בשחיטה משום שמנונית דאיסורא שבלעו האחרון מינה ולא דמי לדם דמסיק בירושלמי וניתיב ר' יוסי בר' בון דהתם אף בכלי נחושת אית לן למימר כלי נחושת בולע דכלי נחושת שקשה ודאי לא ואל תתמה שנוהגים להדיח דם שבצואר התרנגולת של שחיטה ולא אמרינן חוזר ונפלט בשעת מליחה או בשעת צליה דההוא לא משום איסורא נוהגים אלא משום שאח\"כ חוזרין ומרתיחין המים ומדיחין אותן הקערות. כך היה מלמדינו מורינו הקדוש והאי דבשר דמיבעיא לך שנמלח ונתנוהו קודם הדחה ברותחין איכא למימר דמשערינן מלח שעל גביו דמועט ואע\"ג דאמר פ\"ק דביצה דמלח לטעמא עביד וטעמ' לא בטיל האי מלח מכח דם קאתי ולא מחמרינן בי' טפי מדם וראיות בידי לאיסור ולהיתר והמחמיר יחמיר והמיקל לא הפסיד: "
],
[
" כהן שמל את התינוק ומת התינוק כהן נושא את כפיו ולא דמי לכהן שהרג את הנפש דפ' אין עומדין (ברכות ד' ל\"ב:) דהתם מזיד וכתיב ידיכם דמים מלאו ואפי' את\"ל דמזיד הוא שאני הכא דמכוון לשם מצוה ועוד מי יימר דכלו לו חדשיו ועוד שמא הרוח בלבלתו אחר המילה: "
],
[
" כהן שנשתמד ועשה תשובה לא מיבעיא לרב נחמן דאמר בפ' בתרא דמנחות (ד' ק\"ט.) הזיד בשחיטה והשתחווה לע\"ז ושב קרבנו ריח ניחוח אלא אפי' למ\"ד אין קרבנו ריח ניחוח ה\"מ קרבן דבמקדש אבל נשיאת כפיים דבגבולין לא כדכתיב אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים ועל כן יכול לישא את כפיו אם חזר בתשובה: "
],
[
" בכור להפקיע קדושתו על ידי מום האם היכא שיצא לאויר העולם לא ידעתי מה שאלת דאלו בבעלת מום שילדה הולד קדוש כמו תמימה שילדה ואם בכור שנולד במומו שאלת הא אמר רב יהודה בבכורות פ' כל פסולי המקודשין (ד' ל\"ה.) ופ' מעשר בהמה (בכורות ד' נ\"ג:) מום מתיר בבכור קודם שיצא לאויר העולם ודוקא שנשחט על אותו מום אבל קדושת בכור בעל מום יש לו ואפי' הפילה בכור בעל מום כדתניא פ' בהמה המקשה (חולין ד' ס\"ט:) המבכרת המקשה לילד אבר אבר והמשליך יצא רובו ה\"ז יקבר ונפטרה מן הבכורה והמטיל מום בולד קודם יציאתו צריך להזהר שלא לשוחטו דהא אמר פ' כל פסולי המוקדשין (בכורות ד' ל\"ה.) גדיא באונא אימרא בשיפוותא ואם הטיל מום בעבירה אין שוחטין עליו. שמשון בר' אברהם זלה\"ה: "
],
[
" חביות שנשברה בשבת שמעתי מחלקין בין חביות שלהן לשלנו כי שלהן היו של חרס ושלנו של עץ כי של חרס שנשברה אדם בהול עליו שהיין נשפך ויוצא ממנו ביותר ואין לה עוד תקנה ומבקש את כלים להריק את כולה אבל של עץ אינה כ\"א מטפטפת מעט ואינו בהול שאינו ירא שמא יוסיף לטפטף טעם זה אינו מתיישב דכמה פעמים ראיתי בחביות של עץ שאותם המקיפות את כולם נפסקין והיין נשפך מכל צד ובפ' כל כתבי הקודש משמע דנוהגין בשלנו כמו בשלהן ומיהו ניראין דברי ר\"ת ז\"ל (תוס' שבת דף קי\"ז:) שמדקדק דוקא נשברה אבל נסדק לא ולשון מכילתין נמי מוכיח דקתני מצילין כמו בדליקה אבל דעביד טיף טיף או נסדקה אין אדם בהול ויביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף. שמשון ב\"ר אברהם זלה\"ה: "
],
[
" וששאלתם ציבור שבקשו לגזור תענית שני וה' וב' ופגעו בו בתענית ראשון ט\"ו בשבט אם יש לחוש לראש השנה ולדחות התענית או לא כך דעתי נוטה שהתענית נדחה לשבת הבאה ואין קובעין בו תענית דלא מצינו תענית בראש השנה כלל דתנן (ר\"ה דף ב'.) ארבעה ראשי שנים הן וכיון דקתני להו בהדי הדדי כי הדדי נינהו וכיון דשאר ראשי שנים לית בהו תענית דשבט נמי לית בי' תענית ואע\"ג דאינהו עדיפי מיני' כיון דקתני להו בהדייהו להא מילתא אידמו להדדי דאי תימא לא בעינן הכירא והתניא (סוכה דף נ\"ד:) ר\"ח שחל להיות בשבת שיר של חודש דוחה של שבת ואמרינן מאי דוחה לקדם והוינן בה אי לקדם והלא שבת דתדיר ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם א\"ר יוחנן לידע שמקדשין החודש בזמנו ומקשינן וכי האי הכירא עבדינן והתניא איברי תמיד של שחר נותנין מחצי כבש ולמטה ולמערב ושל ר\"ח תחת הכרכוב ולמטה ואמר לידע שהחודש הוקבע ופרכי' תרי היכי היכי עבדינן דהאי בהאי חזי והאי בהאי השתא ומה התם דזריזין ובמקום זריזין עבדינן תרי הכירא בשאין זריזין אפשר דלא למיעבד חדא וכן אשכחנא דילפינן מהדדי א\"ר יסא א\"ר יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת חיוורתן עשר נטיעת וערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני (מ\"ק דף ג':) ואמ' לה א\"ר אסי (שם דף ד'.) כי גמרי' הילכתא דילדה שרי וזקינה אסור ה\"מ בזמן שבית המקדש קיים אבל בזמן שאין בית המקדש קיים לא אלמא כיון דגמרי בהדי הדדי ילפינן מהדדי: "
],
[
" סוף פ' ראוהו ב\"ד (ראש השנה דף כ\"ט.) תני אבוה דר' זירא כל הברכות כולן אע\"פ שיצא מוציא חוץ מברכת המוציא וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא בעי רבא ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו כיון דחובה הוא מפיק או דלמא ברכה לאו חובה היא ת\"ש כי הוינא בי רב פפא הוה מקדש לן כי הוי אתא אריסי' מדברא הוה מקדש לי' יש מפרשים דוקא למאן דלא ידע לברך הוא מוציא דומיא דאריסי' דרב פפא דהוה מקדש לי' לאריסי' דסתם אריס לא ידע לברך וכן משמע פ' ג' שאכלו (דף מ\"ה:) דקאמר שנים שאכלו מצוה ליחלק וקאמר התם כששנים סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא (ואין מפרשים כמו) דראש השנה (דף נ\"ד:) אמרו לו לר\"ג לדבריך למה ציבור מתפללים כדי להסדיר ש\"ץ בתפלתו אמר להן למה ש\"ץ יורד לפני התיבה אמרו לו כדי להוציא שאינו בקי אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי אבל אם היו בקיאין כולם לא היה יכול להוציאם וה\"ר יצחק אור זרוע אומר דאף את הבקי נמי מוציא והביא ראי' מירושלמי בפ' מי שמתו דקתני כל מצוה שאדם פטור פי' כשכבר יצא מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת היין ופריך והתני כל אלו שאין חייבין בדבר אינן מוציאין את הרבים ידי חובתן הא אם היה חייב אע\"פ שיצא מוציא פי' ואפילו בברכת היין ועתה הוא מקשה לתרוייהו לברכת היין ולברייתא א\"ר לוי שניא היא מה שאמר חוץ מברכת היין בברכת המזון קאמר דכתיב ואכלת ושבעת (ואכלת זו שתיה דברכת המזון) דמי שאוכל הוא מברך ר' יוסי בן ור' שמעון בן פזי מיסתבר דק\"ש שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו משמע אינהו דוקא דמרבי להו קראי ותפלה נמי משום שמבקש רחמים על עצמו ומשמע אינהו דוקא משום הכי אין שום אדם יכול לברך לפניהם אבל שאר ברכות אע\"פ שהוא בקי אחר מוציא אותו והשתא דפרי' דמכל הברכות אדם מוציא את חבירו אע\"פ שהוא בקי א\"כ היכי ששחטו עשרה בני אדם אחד מברך לכולם וה\"ה לשאר מצות והכי איתא בתוספתא דברכות (פ\"ז.) דקאמר התם עשרה שעשו מצוה אחת אחד מברך לכולם יחיד שעשה עשרה מצות מברך על כל מצוה ומצוה וה\"ה למילת שני זכרים או שנונדו לו (ב') תאומים אין צריך לברך רק פעם אחת: "
],
[
" וכבר שאל רבי' דוד בן רבי' קלונימוס את רבי' שמעון משפירא אם שני זכרים תאומים נולדו ביום אחד אם די בברכה אחת לו ולמוהל וברכה אחרונה לשניכם והשיב דאפילו שני מוהלים אחד מברך על המילה ואחד יברך להכניסו בבריתו ומוהל אחד פי' שני לא יברך על המילה אלא יברך אשר קידש ידיד וכו' ויעלה לשניהם פי' ויוצאים שניהם בברכה זו הראשון שבירך על המילה והשני אשר קידש ידיד וכו' ואע\"ג דליכא תינוק שני בבית הכנסת כשמלין את הראשון כיון דדעתי' על השני אין צריך לברך רק שלא יסיח דעתו בינתים ולא דמי לארבע כוסות של פסח דמברך על כל חד וחד ואע\"ג דדעתיה אכולהו דהתם מצוה למישתי כל חד וחד באפי' נפשיה ולהכי יברך נמי על כל חד וחד באפי נפשי' כי היכי דליהוי מינכרא דכל חד וחד מצוה באפי נפשי' דמאן לימא לן שאם שתה בבת אחת שיצא דהו\"ל כברכה אחת על כן לא דמי לד' כוסות כדפ' אבל דומה לשחיטה וכיסוי הדם דא\"ר יהודה שאינו מברך אלא אחת (חולין דף פ\"ו:) דאע\"פ כשבירך על כיסוי חיה עדיין לא נתחייב בכיסוי עוף שלאחר כיסוי חיה שוחטו כדתנן (שם.) שוחט חיה ואח\"כ עוף ואפ\"ה נפיק בברכת כיסוי אחת מהן ושמעינן נמי בשחיטת העוף דלא בעי ברכה וברכת כיסוי לא הוי הפסק דדמי כמו גביל לתורי גבול לתורי דלא חשיב הפסק (ברכות דף מ'.) וכן לענין תפילין אם שכח לברך קודם הנחת תפילין של יד מברך על של יד ושל ראש ברכה אחת אם לא סח בנתיים וכן פירש\"י עכ\"ל: "
],
[
" מיהו כל הברכות כולן צריך שיכוון את לבו שיענה אחריהם כי בעניית אמן מוציא נמי את המברך כדאמר בירושלמי פ' ג' שאכלו (הל' ג'.) ר' אבא בר זמינא הוה משתמש קמי' ר' זעירא מזג לי' כסא א\"ל סב בריך א\"ל את דעתך דאישתי אוחרן דתניא (חולין דף ק\"ז:) השמש מברך על כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה אלא כמה יהיב דעתי' מפיק יתך ידי חובתך בברכתך מן דעתך מפקי ידך באמן: "
],
[
"ובירושלמי דפ' ראוהו ב\"ד אמשנה דחרש שוטה וקטן מוציאין את הרבים ידי חובתן אבל אמרו אשה מברכת לבעלה ועבד מברך לאדונו וקטן לאמו הניחא אשה לבעלה ועבד לאדונו דבני דעה נינהו אבל קטן לאמו לאו בר דיעה הוא וא\"ד חייא בר אבא כלום אמרו בקטן אנא כדי לחנכו פי' אבל אינו יכול להוציאו תפתר בעונה אמן אחריהם בהדיא תנן תמן מי שהיה עבד או אשה מקרין אותו עונה אחריהן אמן מה שהן אומרים אבל אמרו חכמים תבא מאירה לבן עשרים שצריך לבן עשר ויש שרוצים לומר מכאן דוקא לאחר ברכת קטן צריך עניית אמן אבל לאחר ברכת גדול לא ואינו נראה דלרבותא קאמר לא מיבעיא גדול דיוצאין אחר ברכותיו בעניית אמן אחריו אלא אפי' לאחר ברכת קטן יוצאין בעניית אמן: "
],
[
" שנים שאכלו זה בקרן זוית זה וזה בקרן זוית אחר ושאלתי את פי גור אריה אם יש לזמן יחד אם לאו והשיב לי כי מאחר דלא נתכוונו להיסב יחד טוב שיזמנו יחד משום ברוב עם הדרת מלך: "
],
[
" ר' אליעזר חסמא איקלע לאתרא אמרו לי' פרוס על שמע אמר להם לית אנא חכים כלומר איני יודע אמרו לי' דין הוא דמצווחין עלי' כלומר שחשוב הוא נתכרכמו פניו כלומר נכלם הלך אצל ר' עקיבא א\"ל למה פניך חולנית תנא לי' עובדא ויליף לי' לימים הלך לו לאתרא א\"ל פרוס על שמע פרס עבור לפני התיבה עבר אמרו איתחסים ר' אליעזר על כן קרו לי' ר' אליעזר חיסמא פורס לשון תיקון כמו פרוסבולי: "
],
[
" מעשה בריגנשפורק ששאלו את רבותינו על איטר יד ימינו אם יש לו ליטול לולב בשמאלו שהיא חשובה לי' כימין דעלמא כדאמר בשבת (דף ק\"ג.) הכוחב בין בימינו בין בשמאלו וליחשב שמאל דידי' כימין דעלמא ונר' דהיינו טעמא דלא כתב יד ימין אלא סתמא כיון דבעינן מלאכה חשיבה מה לי שמאל מ\"ל ימין וכן נראה דבהא אינו אלא משום נטילה חשובה שנוטל כלאחר יד הרי הוא נוטל בימין כלאחר יד אבל היכא דהקפידה תורה על ימין גבי מצורע ועבודה בכהן (מנחות ד' י'.) התם דוקא בימין ואפי' שולט בשתי ידיו פלוגתא דר' וחכמים (בכורות דף מ\"ה.) אם הוא כשר לעבודה אפילו בימין והכא אינו אלא מצוה בעלמא דבדיעבד לעולם כשר יוצא ודייקינן (סוכה דף מ\"ב.) מדאגביה נפיק בי' ומסיק כשהפכו מכלל דבכל ענין נפיק בשמאל והא דאמר גבי אתרוג הגזול (שם דף ל\"א:) כיון דאמר רבא לולב בימין כו' עד אתא לאפוכי משמע בימין ואתא לאפוכי בשמאל ולמישקל לולב בשמאל ומתפילין נמי משמע הכי ממילתי' דר' נתן (מנחות דף נ\"ז.) דאמר מה כתיבה בימין אף קשירה בימין ומהיכן משמע שכתיבה בימין אלא מסתמא כתיבה חשובה בימין בעינן כלאחר יד ולא הקפידה תורה בכך משום הכי איטר יד ימינו הופך. לשון רבי' יואל הלוי: "
],
[
" נהגו העם שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת ובראשי חדשים. ירושלמי פ\"ק דתענית (הל' ו'.) ופ' מקום שנהגו (הל' א'. וע\"ש.) כל הדברים עושין אותו במנהג נשיא דנהיגין דלא למיעבד עבידתא במיפק שבתא אינו מנהג עד דתיתפני סידרא מנהגא בתעניתא ובחמישתא אינו מנהג עד דמפני תענית מנהגא ביומא דתעניתא אינו מנהגא מן המנחה ולמעלה ובריש ירחא מנהגא: "
],
[
" אשר שאלת מה יעשה בעור של בכור אשר נמצא טריפה ובני מעיים כמדומה אני שראיחי בפי' רש\"י מפ' טבול וום (דף ק\"ד.) והילכתא כחכמים בשר דטריפה ועור בקבורה ופליג אתלמודא דפסיק לעיל כר' עקיבא ולכאורה נראה דלא פליג ולא ידעתי סברתך היאך תאמר דלא פליג בין לפי מה שכתבת הבשר בטריפה ועור בקבורה בין לפי מה שכתבת עור בשריפה ובשר בקבורה וגם טעם לחכמים לחלק בין עור לבשר לא ידעתי ובסדר קדשים של ר\"ת עיינתי וראיתי שכתב בו הלכתא כחכמים ועשה לו קרנים לשבשו שלא לפסוק הלכה כחכמים והירושלמי אין בידי ומתוך הכתוב בספרים הלכה כחכמים אין כח בידי רק לאסור ולטעון שניהם לקבורה אפילו אם הופשט העור כי טעם לא ידעתי למה בטריפה בעל מום נגאלין בין עור ובין בשר: "
],
[
" מה ששאלת אם צרם אוזן בכור סימן מובהק להתירו כמו סימוי עין וקטיעת הרגל וקטיעת יד נ\"ל שאם נפגמה אזנו פגימה קטנה וצפורן חוגרת וצריך עיון אם חוגרת אם לאו אבל אם נצרם הרבה מן הסחוס נ\"ל מום מובהק ומדנקיט בכל דוכתי צרם אוזן בכור הצורם אוזן ה\"ז לא ישחוט על אותו מום (בכורות דף ל\"ד.) צרם אוזן בנו מהו שיקנסו בנו אחריו (שם דף ל\"ד:) הצורם אוזן פרתו (ומלח בידו) פטור (ב\"ק דף צ\"ח.) משמע שהוא מום ידוע ואפי' לעכו\"ם כדתנן גבי קסדור שנטל פיגם א' (בכורות דף ל\"ה.) וצורינו יסעדנו בתורתו וירעה צאנו וישקיט כעב טל מכונו. יצחק בר' שמואל זלה\"ה: "
],
[
"תשובת רבי' יוסף טוב עלם אנשי טבריה באו להפיס את מנת המלך והיו מרננים איש בחבירו לומר הקלת בעצמך והכבדת עלי ומתוך כך ביררו להם נאמנים טובי העיר וגדוליה את הבקיאים בבני המדינה מן הקהל לקבל דבריהם כי באמונה הם עושין וגזרו כולם כאחד לתת ביד הגבאין כפי המעריכין והמסרב על דבריהם יהא כל ימי סרבנותו בנדוי ויוקנס ליטרא ויהא לב הקהל כאחד להביא את המס בהזמנה מחרדת השם ופחד הגזירות זולתי שני בני אדם אשר מיאנו לשמוע ולא חשו מן הגזרה והלכו לציפורי וסיפרו שם כל המעשה ואספום עליהם הביתה בציפורי ואכלו ושתו עמהם ונשאו ונתנו עמהם והתירו להם גזירת קהלם שבטבריא וכתבו בידם כתב התרה והביאו ראייה מן המקרא במשוך היובל המה יעלו בהר וכשחזרו לטבריא אלו הרימו דעתם ומשתבחין על דבר זה וכששמעו כך בני טבריא חרה להם ואמרו להגיד למלך לצוות לשוטרים קחת מנתו מן הממאנים הואיל וסדרי הקהל אינם מועילין שהרי אלו גוזרין ובאים אחרים ומפירין ואח\"כ נמלך לבם עליהם לדרוש תחילה אם גזירתם קיימת והתרת בני ציפורי אם יש ממש וכל הענין: תשובה. אם כמו שכתבתם נ\"ל דכיון שביררו להם הקהל נאמנים ועשו להם תקנה על פי בקיאים וגזרו גזירה בהסכמתם אין כח לשום קהל להפר ובטל לא משום ריבוי חכמה ולא משום ריבוי מתירין שדבר זה דין ממון הוא וכ\"מ שהוא דין ממון בין ב' אנשי' וגזרו ב\"ד על החייב לפרוע אפי' אותו מנין ואותו ב\"ד עצמו אין יכולין להתיר עד שיתפייס בעל דינו שכן פי' רב אחאי (שאילתות פ' קרח סי' ק\"ל.) היכא דאישתמיט על דינא דממונא לא מיבעיא לן דהתם אדעתי' דבעל' דיני' שמתי' ובבעל דיני' תליא מילתא וכ\"ש הללו שעשו תקנתם כהוגן כשאר קהילות וביררו להם נאמנים על פי הגזירה בהסכמה אחת ומצינו שנתנו חכמים כח וחוזק לכל קהילה וקהילה לעשות תקנה לעצמן ואין לקהילה אחרת רשות לבטלה שכן שנינו (ב\"ב ד' ח':) רשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר פועלין ולהסיע על קיצתן וא\"ר יצחק (גיטין ד' ל\"ו:) מניין שהפקר ב\"ד הפקר שנא' אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מן הגולה וכי מה ענין ראשים אצל אבות אלא לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם מה שירצו אף ראשים מנחילים לכל מי שירצו ותניא (יבמות ד' צ':) ר' אליעזר אומר שמעתי שב\"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה הא למדת שרשאין ב\"ד שבכל קהלה וקהילה לגזר על קהילתם כפי ראייתם לצורך השעה ואין אחרים יכולין לבטל תקנתם ובלבד שלא תהא עבריינות של תורה וכאן לא הכרנו שיהא שום עבריינות שאין אדם יכול לפטור עצמו מן המס וממתנת הקהל שאפי' מן היתומים רשאין ליטלו דא\"ר אסי אמר ר' יוחנן הכל לפסי העיר ואפי' מיתמי (ב\"ב ד' ח'.) ולא על המס בלבד אמרו שכופין אלא אפי' על הצדקה וממשכנים שאיפשר לו לעשות כי הא דרבא אכפיי לר' נתן בר אידי ואפקי מיני' מאה זוזי לצדקה (שם ד' ח'.) ומה שכתבתם שהלכו לצפורי והתירו להם הגזירה והביאו ראי' מן המקרא זה במשוך היובל המה יעלו בהר כלומר כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו (ביצה ד' ה'.) נשקע אותו ב\"ד ולא כן לאשורו כסבור הוא לדבריו ח\"ו שני בתי דינין למעלה דבר זה לא יעלה על לב איש לעולם אלא כך פירשו מתוך שאמר הכתוב השמרו לכם עלות בהר מכאן אסרו ב\"ד של מעלה משום הכי הוצרך לומר במשוך היובל המה יעלו בהר. למדנו שאפי' שינה ב\"ד אחר צריך להימנות מנין אחר כמותו להתיר כמו שמפורש כאן שב\"ד מלמעלה בריבותים אלפי שנאן אסר ובאותה מנין עצמו התיר ולא שתזוח דעתו עליו על ב\"ד אחר להתיר מה שגוזרין מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת (מ\"ק ד' ט\"ז.) אם נפשך אדם לומר הרי אמרו חכמים אין כל עיקר שכבר אמרו חכמים (ע\"ז ד' נ\"ו.) אין ב\"ד יכול לבטל ב\"ד חבירו אלא א\"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין לא אמרו אלא באיסור והיתר דרבנן כגון שגזרו דורות הראשונים ואין יכולין לעמוד בהם אחרונים כי הא דתנן (שם ד' ל\"ז.) העיד יוסי בן יועזר איש צרידא על איל קמצא דכן ועל משקה בית מטבחייא דכן ועל דיקרב מיתא דמסאב וקרו לי' יוסף שריא א\"נ כי הא דתנן (שם ד' ל\"ז וע\"ש) ר' ובית דינו נמנו על השמן והתירוהו וקרו לי' בי דינא דשרו מישחא כגון אלו היו יכולים לבטל דברי ב\"ד חבירו אם היה גדול ממנו בחכמה ובמנין באיסורא דרבנן ונוגע לכל ישראל לפי שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא א\"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה (שם ד' לו.) וזה מה שהציבור עושין תקנה ביניהן וגוזרין האיך יכולים שום ב\"ד לנתקה ולהתירה הרי הרצועה א\"כ יפקיע כל א' עצמו מן המס ומכל תקנות ב\"ד שאין יכולין לכוף את הרשעים בזמן הזה אלא בחרם וקנס והמבטלן מרבה פריצות בישראל וצורי האל יבנה חומות אריאל וישלח לנו גואל: "
],
[
"אני איני כדי להכניס ראשי בין שני הרים הגדולים מורי ורבותי ה\"ר אליעזר וה\"ר אברהם בר' מנוח וחלילה להם לחייב ב' זקוקים אם לא נתקבלו לדיינין אך שהעידו ה\"ר פנחס ור' יצחק א\"כ הוא שלא בררם לשם לדיינין אין גובין ממנו ב' זקוקים זהב אחרי שהעידו עליו קהל בודישין שהי' מזומן מתחילה ועד סוף אם לא שיבררו שניהם ב\"ד היפה ויקוב הדין את ההר ואופי' יש למוה\"ר אליעזר עדים שביזוהו שמא גם לר' משה יש עדים לפוסלם ולהכחישם והדיין ידקדק בדין ועל דברי הנידוי שנידהו אם על דבר עבירה נידהו הוי מנודה לכל ישראל שאפי' שפחה לא נהגו חכמים קלות ראש בנידותה (מ\"ק ד' י\"ז) ואם בשביל אפיקורתא שנתברר לה\"ר אברהם בעדים נידיו נידוי לתלמידיו ואינו מנודה לאחרים דצורבא מרבנן עביד דינא לנפשי' במילתא דפסיקא (שם) וצריך לפייסו כדאמר פ' אלו מגלחין ותלמידי חכמים מרבים שלום בעולם ונעלבין ואינם עולבין ומעבירים על מידותיהן וימהר להתפייס ולשון חכמים מרפא ויזכור הרב שהתחיל משה תחילה באומרו כלבי ילך עמך גם שקראו רוצח כלב כאשר עדים כשרים העידו ואם לא יתפייס הרב ירדו ב\"ד ויצדיקו את הצדיק על ב' זקוקים זהב ועל מה שקראו רוצח ועושה שלום במרומיו הוא יתן שלום ביניכם כנפשכם וכנפש דן בר' יוסף שאנן: ",
"אמת ואמונה כי חוששין לכבוד הרב ותלמיד חכם מנדה לכבודו ויש מקומות שקונסין ב' זקוקים זהב כדאמר בירושלמי (ב\"ק פ\"ח הל' ו'.) דר' מנא קנס ליטרא זהב לההוא דאיתפקר מ\"מ האפיקרותא צריך לברר בעדים ואע\"ג דצורבא מרבנן עביד דינא לנפשי' במילתא דפסיקא לי' אולי הפי' לשם במילתא דפסיקא לי' הדין רק שהי' בעדים ואפי' אי הוי פי' בלא עדים דוקא לו ולתלמידיו אבל לאחרים לא ועוד מי ישמע לזה למיקטל תרי קטלי נידוי וממון ועוד לא כל הרוצה לעשות צורבא מרבנן דצורבא מרבנן משמע גדול ומזומן דצרבתא מתרגמינין רושם וא\"כ שמא צריך להיות כ\"כ גדול כדאמר תלמודן (שבת ד' קי\"ד.) שואלין אותו דבר הלכה בכ\"מ או שמא צריך שיהא תורתו אומנתו והא קמן שהגדולים נותנין מס ותלמודא אמר (ב\"ב ד' ח') מנדא כו' ועוד טוב להרחיק מן הנידוי אולי ינדה אדם את מי שאינו חייב נידוי וזה א' מכ\"ד דברים וכו' ובירושלמי דפ' אלו מגלחין (הל' א'.) תיתי לי דלא שמתי איניש מיומי ועוד יש לחוש לזקנה ולא יהי' כך דעתו עליה הרפתקי כ\"ש שגדול בשם טוב ועושה נחת ליוצרו וחלילה לי לחלוק על רבותי כי הם ידעו דרך השם אך טוב להם להודיע משפט לרבים בל יפטירו העם שפה לומר כי הלומדים המשתמשים בכתרה של תורה ואני איני המתירי נידוי כי חלילה לגדולים למיעבד דינא בלא דינא וגם איני ממסכימי הנידוי אחרי שבני העיר גדולי' מעידין זכותו שהוא מזומן ועודנו מזומן כי עבור דברי' כאלו לא הוי בר נידוי כשאמר כך אותו יהיה ממזר ובר הנדה שלא ילך עמי לפני הרבנים והיה לך לכתוב טענות עמו לא היה בזה כלום והיודעים זכותו של ר' משה מדוע ינהגו בו נידוי ואני אעמוד על משמרתי לא אתיר ולא אסכים עד שאשמע כת המבדים וטעמם ששמע ר' משה אז מה שיעשו הגדולים לפי דבריהם וטעמם לא אטה ימין ושמאל ועושה שלום ישים בלב ר' משה ליכנע אף אם שלא כמשפט ובלב רבותי להעביר על המידה ולקבלו בלי תהיה קטיגוריא בתלמידי חכמים ושלום לרבותי כחשק הצעיר חיים פלטיאל: "
],
[
"מעות של צדקה אסור להלוותן בריבית מדאיצטריך פ' החובל (בבא קמא ד' צ\"ג.) למעוטי לשמור ולא לחלק לעניים מדלא ממעט לה מרעהו אלמא דעניי רעהו קרינן בהו ואחיו קרינ' בי' ומזה דקדק מורי דמעות של צדקה אסור להלוותן בריבית וכן דקדק רבי' אבי העזרי מיהו קרוב לשכר ורחוק להפסד מותר כמו מעות של יתומים (ב\"מ ד\"ע.) ושמעתי שה\"ר יצחק מווינא הי' מתיר והי' דוחה ראי' זאת ולא שמעתי היאך דחה ונ\"ל דאפשר דנפקא מרעהו ומה שהסמיך על קרא דלשמור אגב לקרוע ולאבד נקטי וכה\"ג אמר בפ' אלו מציאות (בבא מציעא ד' ל':) והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כיצד כהן והוא בבית הקברות או שאבידתו מרובה משל חבירו או זקן ואינו לפי כבודו ומסיק דלא איצטריך קרא אלא לזקן ואינו לפי כבודו והבי' ראי' מדתני בתוספתא לוין בריבית לסעודת מצוה ולקידוש החדש ונ\"ל שאינו ראיה דהתם לוין מגוי קאמר וקמ\"ל שיש לו ללוות ולחסר עצמו אע\"פ שהריבית קשה מאוד לאדם כדאמ' פ\"ק דקידושין (ד' כ'.) ליזבין אינש ברתי' ולא לוזיף בריביתא מאי טעמא האי מיגרעא ונפקא האי מתוספא ואזלא והחידוש אינו ממה שיכול להלוות אלא ממה שצריך וחייב ללוות ועוי\"ל דמעות של צדקה של עניים אפי' להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד אסור: וזה אשר כתבתי למורי זיו תפארתן ואונן ומוציאן ומביאן שופטן ודנן ישכון בטח ושאנן רבי' מאיר מעין החכמה ומקור המזימה מסילותיו רומה ויורדים תהומה עברו הימה מחפשים מפשפשים סתרי תורה בחדר חדרים מפענחים צפונותיה וניבעו מצפוניה (מתייפים ומסלסלים) ונבחנים ונצרפים זכים וחפים ויפים ונמתקים מדבש לכל שומעיהם ישיקו עצמותיהם ויעלזו כליותוהם כמוני הצעיר הביא בשיטה אחרונה כורע ומשתחווה לעומת כבוד מורי שיאיר עיני על מה ששמעתי מכבודך שאתה מתיר להלוות מעות של צדקה קרוב לשכר ורחוק להפסד והנני מסופק מנ\"ל למישרי בהו איסורא דרבנן טפי מעלמא הואיל ורעהו קרינן בהו אי משום דגמרינן ממעות יתומים הא מר הוא דאמר דלא גמרינן מילי דרבנן ממילי דרבנן פ\"ק דעירובין (ד' י\"ב.) גבי חצר ניתרת בפס ד' ועוד דלא דמי למעות יתומים דגבאי שהלוה מעות צדקה בריבית קצוצה יוצאה בדיינין דרעהו קרינן בי' אבל אפטרופוס שהלוה מעות של יתומים בריבית קצוצה לא נפקא בדיינין דמהיכא תיתי הא לא בני עונשין נינהו ואע\"ג דאפטרופוס לכתחילה עבד איסורא דאורייתא דאפי' למ\"ד (יבמות ד' קי\"ד.) קטן אוכל נבילות אין ב\"ד מצווין להפרישו מודה הוא דלמיספי לי' אסור ה\"מ משום אזהרת גדולים על הקטנים אבל איסור ריבית בדיעבד מיהא ליכא דתיפק בדיינין ותו דלמא אפטרופוס לא עביד איסורא בהכי הואיל לקטן לאו איהו גופי' עבד איסורא אלא בממוני' הוא דאיתעבידא דהא מהיכא ילפינן (שם) מלא תאכלום לא תאכילום והיינו דומיא דהתם וכן ההיא דפ' כל כתבי הקודש (ד' קכ\"א.) דמייתי לה גבי קטן שבא לכבות דהתם נמי איהו גופי' קעביד איסורא ואי משום דאכלי להו למעות בריבית הא לאו איסורא הוא אלא לקיחה הוא דאסירא ואינהו לא שקלי ואפי' שקלי לאו בר עונשין הן שיצטרכו להחזיר והא דאמר תלמודא (ב\"מ ד' ע'.) יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלון בתר שיבקייהו משמע דמכוער הדבר לפרנסם בדבר שהוא לגמרי איסורא דאורייתא ופי' לאו דידהו מה שאינו הגון להם ואי לאו דמיסתפינא מיני' דמר ה\"א מה שקיבל מעות של צדקה קריב לשכר ורחוק להפסד ונתן בענין זה כמה שנים שמא המלוה חייב להחזיר בבא לצאת ידי שמים והואיל וכן יתפוס הלוה מן הקרן כשיעור הריוח שנתן וכדאיקלע גבן הר\"ר מקלוניא שבויים אמר לן בשם הר\"ר יצחק מוינא שאמר בשם רש\"י דכל חייב לצאת ידי שמים אי תפס לא מפקינן מיני' ואמר לנו כאן שהעיד לפניך ולא קבלת עדותו יען כי חיפש ולא מצא וכאשר הגעתי לפ' הפועלים (בבא מציעא ד' צ\"א.) מצאתיו בהדיא בפרש\"י בהא דאמר רבא אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ואין להקשות מפ' בן סורר גבי רבה דאיגנבו לי' דיכרי במחתרתא אהדרינהו ולא קביל מינייהו הואיל ונפיק מפומי' דרב ואמאי הואיל וחייב בלצאת ידי שמים אע\"פ שהם לא רצו לצאת ידי שמים כדפר\"י במרובה (ד' ע': ד\"ה אלו) מ\"מ קבל מהם דהא אפי' אי תפס מעצמו לא מפקינן מיני' דשמא כיון שסוף סוף לא רצו להחזיר אלא בתורת דין אם היה מקבל מהם על דרך אחרת היה דומה לגניבת דעת ומ\"מ חוזרני בי מזה כי נראה דאפי' כי אסרינן להלוות קרוב לשכר ורחוק להפסד היכא דקיבל אינו חייב להחזיר אפי' לצאת ידי שמים דגדולה מזאת פר\"י באיזהו נשך (ד' ס\"ב. ד\"ה תנאי) דלמ\"ד בריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין אפי' בלצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר מדפריך מברייתא דמלוי בריבית רבית שגבו מחזירין ולא משני בבא לצאת ידי שמים ומן השמים ישלוו וישקטו כבוד מורינו ותורתו וישיבתו עם כל הסרים אל משמעתו כמוני איסקופתו חיים בר' מכיר תנב\"ע: ",
"שרא לי חביבי אם דברי מעטים כי זה לי קרוב לשבועיים שאני שוכב וכל מאכלים שאני טועם לא ערבו לי לא אליך. והתשובה עבור הצדקה כתבתי לך ע\"י שליח ששמו מוול ושכחתי כל אורך הדברים אך זה אני זכור עדיין שכתבתי הכל כמו שכתבת אך זה הוספתי דמעות צדקה של עניים אסור להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד דכי אמור רבנן קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע (ב\"מ ד' ע'.) לא פלוג רבנן בין עני ובין עשיר וא\"כ כיון דעני אסור להלוות מעותיו כך מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ואנן ניקו ונעביד לי' ואתה שלום וכל אשר לך שלום כנפש מאיר בר' ברוך זלה\"ה: "
],
[
"הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ואנכי עפר ואפר תחת כפות רגלי מורי' רבינו מאיר על ממלכתו כחשק צעירך המבקשך שתאיר עיניו בראובן שקיבל עשרה ליטרין ממעות של זה יותר מי' שנים וקיבל עליו ליתן ג' ליטרין בכל שנה אם לא יהי' שום ריוח שאז יפטור ואם יהי' ריוח פחות מג' ליטרין אז יחלק לאמצע ואחריות כל הקרן עליו והרי יותר מי' שנים שנתן קצבתו שנה בשנה ועלה הריוח מאותן י' ליטרין עד ל' ליטרין והרי נתמוטט ראובן ואין ידו משגת לפדות ואומר על לב ראובן כי שגג הרבה מאוד ועתה רבינו צריך אני לידע אם ראובן יכול לטעון אחרי שאסור להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד נהי דאבק ריבית אינה יוצאה בדיינין (ב\"מ ד' ס\"א:) אבל אם איני מטריח הדיינין על כך אלא רוצה אני לעכב את הקרן שתחת ידי עבור הריבית שנתתי ג' ידות על הקרן שמא אני מותר לעשותו כן ולא יכפני ב\"ד להוציא ממון מידי דאע\"ג דאמר פ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס\"ז.) כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא ה\"מ התם שהמלוה מוחזק במשכנתא שתחת ידו בשטר אבל כאן מלוה על פה גמורה היא ומלשון רש\"י יש לדקדק שכתב כל סלוקי משדה זו בלא זוזי אפוקי הוא משמע דוקא לפי שהשדה ממושכנת לו ואפי' אי ליתא לסברא זו מ\"מ יש ללמוד מדברי רבינו אלפס דמוקי מימרא דמשכנתא באתרא דמסלקי אכל שיעור זוזי וכו' (שם) וסיומא דרב אשי השתא דאמר אכל טפי לא מפקינן מיני' וכו' כל האי מימרא במשכנתא בנכייתא כי היכי דלא תיקשי מעובדא דרבינא דחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא דההיא מיירי בלא נכייתא ושניהם הלכה הן ולא תיקשי הילכתא אהילכתא ואע\"ג דר\"ת כתב דההוא עובדא דרבינא דווקא בזביני משום דהוי מקח טעות אבל בהלואה היה מודה לרבה בר רב הונא דלא תיקשי דרבינא אדרבינא דר\"פ (ד' ס\"ב. ) קאמר משכונתא בלא נכייתא דבדינינו אין מחזירין מטיבותי' דמר אדון לפניו כאשר בהיותי יוצק מים על ידיך באותה הלכה בשם מהר\"ח מניאושט ז\"ל שהיה דן הלכה כרש\"י יען כי אין לפירושו דכל הני דמשמע דלא הוי מחילה משום דהוי כעין אונאה דהתם לא ידע דמחיל וה\"נ ההוא עובדא דרב ענן (ב\"ב ד' מ\"א.) לא ידע דהדר גודא בארעא דמחיל וכן פ\"ק דגיטין (ד' י\"ד.) (וניתי דהמפקיד והקשה בטעות דלא היה ידע שיצא לכן וה\"פ התם דיני ובכך) הך מחילה בטעות שלא חשש לדקדק אם יכול לחזור אם לאו הויא מחילה ולא דמיא לאונאה הכא הלואה ואסור משום ריבית וסבירא לי' לרב נחמן כרבינא דחשיב ואפיק פירי ודרבינא אדרבינא לא קשיא דע\"כ לאו ההוא דר\"פ דאותו היה תלמיד חבר דרב אשי דא\"ל הרי משכנתא בלא נכייתא ואידך רבינא דחשיב ואפיק פירי הי' מן הקדמונים דרב טפי אמר האי עובדא משמי' מגופא דשמעתתא יש להוכיח דמחמרינן במשכנתא טפי מבזביני דאמילתי' דרבה בר רב הונא א\"ל אביי לרבא משכנתא מאי פי' שמא בזה ירוה רבה בר רב הונא דכריבית קצוצה דמיא ונפקא בדיינין א\"כ רבינא דאפיק בזביני כ\"ש דהוי מפיק במשכנתא ופר\"ת דחוק מתחילתו ועד סופו דפי' מילתא דרבינא משום מחילה בטעות וריבית קצוצה לאו דוקא וגם רבא דבעי לאיתובי לרב נחמן לא הבין פי' דבריו ושוב כשהשיב רב נחמן לפי טעותו השיבו ולא גילה לו עיקר דבריו כלל ועוד קשה לי דמדקאמר דבעי' לאותובי אונאה משמע שלא גילה לר' נחמן קושייתו כלל שרצה להקשות לו וא\"כ למה הראה לו ראי' מאיילנית מה היה יודע שהיה טועה בדבריו. ועתה אם ייטב בעיני אדוני עמדו דברי רש\"י והאלפס ואין להקשות למה פסק האלפס כעובדא דרבינא דחשיב ואפיק פירי ולא קבע הלכה כרבינא בתרא דר\"פ שמא משום דמעשה רב וגם רב נחמן קאי בשיטתי' דקיי\"ל כוותי' בדיני ועוד לפי שרבינא לא אמר דבריו על דרך פסק מדלא קבע לה בהלכתא פסיקתא עם שאר אמוראים שנזכרו בהלכתא דמשכנתא בלא נכייתא פלוגתא דרבה בר רב הונא לרבינא קדמאה אלא פירכא בעלמא דפריך לכללא דרב ספרא למימרא דכללא דידי' לא הוי ככו\"ע וה\"פ והרי משכנתא בלי נכייתא דבדינינו אין מחזירין למ\"ד כגון לרבה בר רב הונא והנך דקיימי בשיטתי' ואין לתמוה על שלא אמר להדיא והרי משכנתא בלא נכייתא לרבה בו. רב הונא אינו כן דלא רצה להאריך בכך דמיא להא דאמר רפ\"ב דכתובות (ד' ט\"ז.) וניזול בתר רוב נשים ורוב נשים בתולות נישאות ואע\"ג דקיי\"ל כשמואל (ב\"ב ד' צ\"ב:) דאין הולכין בממון אחר הרוב והוה לי' למימר ולרב דהולכין בממון אחר הרוב ניזיל בתר רוב נשים אלא לא חש להאריך וכה\"ג פי' ר\"י פ' אלו טריפות (חולין ד' נ\"ט:) גבי ספיקא דעיזא דכרכוז ועוד מצאתי און לי בתשובת הגאונים באחר שהשכין בתים לחבירו בלא דינא ועל מנת שיגבה המלוה שליש דינר בכל חודש משכירות הבתים כו' והשיבו כי ריבית קצוצה היא ויוצאה בדיינין ואע\"פ שלא קיבל עליו להתחייב הריבית אלא מן השכירות ואם לא יהיה שכירות יהיה פטור וע\"כ במה היו מסופקין השואלין אלא מזה הטעם לפי שלא נתחייב אלא מן השכירות ואם לא יהיה השכירות אין כאן ריבית ואין לומר לפי שהוא ברור יותר השכירות מכנדון זה כי יש לחוש שמא פעמים לא יהיה שום ריוח גבי בית נמי זימנין דנשרף או יפול כמו שכתב ר\"ת אכולהי לא ידור בחצירו וא\"כ גם כאן בקל יפסיד שכירות של חודש או חדשים או לפעמים שצריך השוכר להוציא על הבית בבנין מועט ורגילות הוא שזה מנכה מן השכירות שחייב ליתן נמצא אין כאן ריבית ואפ\"ה חשבוהו הגאונים כריבית קצוצה וגם מדברי האלפס שקבע כרבינא וחושב משכנתא בלא נכייתא כריבית קצוצה ואע\"פ שכתב עוד בלשון אחר באלפס דאיכא מרבוותא דאמרי דרב אשי פליג אדרבינא מאן לימא לן שלא יהא לשון ראשון עיקר וגם בסוף דבריו במסקנא דשמעתא מוכח דס\"ל דכולא שמעתא סלקא במשכנתא בנכייתא. ואדוני יבור לי הדבר על בוריו וישא ברכה וחייים כחשק העלוב חיים בר' מכיר כורע ומשתחוה: ",
"תשובה בוירוי דשן תדושן שפת פרח שושן חביבי ה\"ר חיים למדנו (ב\"מ ד' ע':) כי המלוה מעות קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע וצ\"ע על מה שנעשה כאן ועכשיו אחד מתנאיו בטל או לא יקח ריוח כלל ויהיו כל מעותיו מלוה או לא יהיה כל אחריות הקרן על הלוה ויהי' כסתם עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ונר' כיון דעיקר משאם ומתנם עבור הריוח נתכוונו וע\"מ כן נשתתפו כל אחד מהם יטול שכר כפי תנאים ואחריות כל הקרן לא יהיה על הלוה לבדו כמו שהתנו אלא על שניהם כדין עיסקא כל חד מנייהו לידרי בפסידא לפי אומד שהוא נוטל בריוח אי פלגא פלגא אי תילתא תילתא ואי איכא פסידא ואתי מלוה קמן לגבות חובו מן הלוה א\"ל דרי פסידא בהדי כדפ' ולענין איסור לאו דלא תשימון פליגי תנאי בר\"פ איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס\"ב.) היכא דלא גבה לבסוף אי עבר אי לאו בריבית קצוצה דאורייתא וה\"נ בריבית דרבנן לענין איסור למקריי' רשע וכבר בא לידינו ופסקנו כך ועתה בדקתי בספר רבי' משה בר' מיימון ז\"ל ומצאתי כדברי וז\"ל (פ\"ה מהל' מלוה ולוה הל' ח') אסור לאדם שיתן מעותיו קרוב לשכר ורחוק להפסד שזה אבק ריבית והעושה כן נקרא רשע ואם נתן חולקין בשכר ובהפסד כדין העסק עכ\"ל וכן בנדון זה ראובן אי מטייה פסידא צריך המלוה למידרי בהדי' לפי אומדן רווחא דשקיל או אם לא הלוום אלא הוציאן ולא הרויח בהם ואעפ\"כ היה נותן לו כאלו היה מרויח יכול לנכות מן הקרן שבידו כמו שכתבתי דאבק ריבית הוא דאינה יוצאה בדיינין ולא מחשבינן בו משטרא לשטרא למיקרע שטרא דכל מיקרע שטרא מחוב אחד שבשטר אחר כי אפוקי מיני' דמי ואע\"ג דההוא חוב אחרינא לא תפיס משכונא עלי' ולא מידי אלא שטרא לחודי' אבל כה\"ג בההוא חוב גופ' יכול לנכות כמו שכתבתי ואין לי להאריך בזה אבל אם לא הפסיד בהם והיה מלוה אותם ומן הריוח לא היה נותן למלוה אלא חלקו לפי תנאו בזה אין נ\"ל שיוכל לנכות מן הקרן כשיעור מה שנתן לו מן הריוח כיון דתנאו שהתנה שיהא כל אחריות הקרן עליו היה בטל כדפי' לעיל ולענין למקריי' רשע פירשתי לעיל דפלוגתא דתנאי היא דלא גבה ריבית לבסוף בריבית קצוצה דאורייתא לענין איסור לאו והיכא דהלוה קרוב לשכר ורחוק להפסד ומטיי' פסידא ולא בעי מלוה לידרי פסידא בהדי' ושילם לו לוה כל הקרן ההוא מותר למיקריי' רשע ועבריינא לכו\"ע וההיא דפ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס\"ו:) פי' התם זביני דדרך מקח וממכר בכך שכל מי שמוכר לחבירו קרקע שכל מי שיאכל הלוקח קודם שיחזיר בו המוכר הויא מחילה כיון דידוע לכל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפי' הכי לא התנה עמו שלא יאכל פירות עד שיתרצה במקח ומשבאו לעולם אנן סהדי דאחולי אחיל ואע\"פ שנראה כעין ריבית מה שהוא אוכל פירות היכא דנתבטל המקח דכיון דכל דריבית דרך מקח וממכר ליתא אלא דרבנן הכא לא גמור אע\"ג דמיחזי נמי כמחילה בטעות דמעיקרא לא היה סבור כלל שיחזור בו לבסוף מ\"מ כיון דדרך מקח וממכר בכך שאם לא כן ביטלת תקנת השוק לא גזור רבנן אע\"ג דאיכא תרתי כעין ריביתא ומחילה בטעות הכא הלואה וכיון דאיכא הלואה דהוי ריבית דאורייתא הכא אפי' בדרבנן לא גזור וכו' עד בעי לאותובי אונאה וכו' אכל שכן פריך אלמא אע\"ג דדרך מקח וממכר בכך שבני אדם מתקנין שאי אפשר בצימצום על דמי החפץ אפ\"ה יחזיר אונאה משום דמחילה בטעות כ\"ש לעיל דאיכא תרתי ומשני לא אונאה הוי תיובתי' דלא דמי טעות דאונאה לטעות דלעיל דבאונאה דבדבר שכבר בעולם כסבור שזה כך ואינו כך דמה שמקשה דרבינא אדרבינא נ\"ל ליישב משכנתא מאי אדלעיל קאי משום בזביני כל את ונוולא אחי סמכא דעתי' ולא גמר ומקני ומיהו פירי לא הדרי ומיבעיא לי' במשכנתא כה\"ג היכ' דלא מסלקי או אפי' באתרא דמסלקי וקיי\"ל סתם משכנתא שתא ואמר הלוה לשליח אלו הוו לי זוזי כל אימת דבעינא מסלקי' ואפי' בתוך שנה וא\"ל את ונוולא אחי מאי הדרי פירי או לאו ובההיא משכנתא הוא דעביד רבינא דחשיב ואפיק פירי דלא דמיא לזביני כלל כיון דלא גמר ומקני כלל אבל משכנתא דלעיל דאמר רבינא דאין מוציאין היינו בסתם משכנתא דהויא לכה\"פ שתא ודמיא לזביני והא דקאמר וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא הוי' פי' דלא כרבה בר רב הונא בזביני. תשקט ותשליו כנפש מאיר בר' ברוך שיחי': ",
"לימדתנו רבינו לענין איסורא דלאו דלא תשימון פליגי תנאי אי עבר בלאו היכא דלא גבה לבסוף והיינו היכא דהזיד בלא התראה אבל היכי דסבר דאין ריבית בתורה ליכא איסורא כיון דלא גבה שגגת לאו הוא דאיכא לעומת כן היכי דסבר שמותר להלוות קרוב לשכר ורחוק להפסד ולא גבה ריבית לא מיקרי רשע כלל לכו\"ע אלא שגגת רשע הוא דאיכא היכא שבסגנון זה לוה שדומה לו היתר גמור ומטיי' פסידא שנה ראשונה טפי ממאי דמטיי' רווחא וא\"ל לוה למלוה דרי מהאי פסידא בהדאי הדעת מכרעת כי לא יוכל לכופו כלל לסבול שום הפסד כי איך יתנו שתנאי של הקרן שקיבל אחריותו עליו יתבטל שהקרן עיקר והוא בעין שמסרו מיד ליד ואמר נמי בעלמא (ב\"מ ד' ט\"ו.) כי תבע אינש קרנא תבע ברישא והתנאי של הריוח שאינו עיקר ועתיד לבא ואינו יודע אם יבא וכמה יהיה אותו התנאי נאמר שיתקיים והא מהיכי תיתי והלא המלוה ישיבנו תשוב' נצחת לא מעוקצי' ולא מדובשיה אלא מה שמסרתי לידך באחריות החזיר לי והואיל וכן א\"כ אף היכא דלא מטייה פסידא בשתא קמייתא ויהיב לי' לוה למלוה רוחא דמתנה דידי' ובשתא תניתא מטיא פסידא אלא ישתנה הדין בכך אל כי היכי דבשתא קמייתא אי מטיי' פסידא אינו יכול להבריחו דנעשה כל הקרן עליו במלוה דליכא למימר דלא משוי נפשי' רשע דהא בהיתר גמור היה סבור לעשות כן א\"כ אף כשקיבל ריוח חלקו שנה ראשונה ומטייה פסידא במקצת קרן בשנה שניי' השתא נמי שתנאי של קרן יהא קיים ושל הריוח יהא בטל דמאי שנא אלא ודאי ע\"כ ישלים לו כל הקרן והריוח שקיבל אישתקד ינכה לו ועליו יוסיף להשלים הקרן דכיון דתנאי של קרן אז הריוח דומה למשכנתא בלא נכייתא וא\"כ יוכל לנכוח לו מן הקרן כשיעור הריוח שנתן לו כאשר כתב רבי' כיון שהוא מאותו חוב עצמו אפי' אי איירי רב אשי במשכנתא בלא נכייתא והיכא דלא מטיי' פסידא ויהיב לי' קרנא ורווחא בהא פליגי רבוותא כדכתב רב אלפס ללישנא קמא יוצאה בדיינין בעובדא דרבינא דחשיב ואפיק פירי ומאי דאמר רב אשי בתר הכי כל סלוקי בלא דמי אבק ריבית הוא ולא מפקינן היינו דוקא משכנתא בנכייתא והא ודאי קיל הוא מקרוב לשכר ורחוק להפסד כיון דאחריות של קרן קיים א\"כ לא מנכי לי' מידי ורוחא דשקיל דמי למשכנתא בלא נכייתא אבל ללישנא בתרא דרב אשי איירי נמי במשכנתא בלא נכייתא ופליג ארבינא והילכתא כרב אשי א\"כ קרוב לשכר ורחוק להפסד יוצאה בדיינין ואפי' סלוקי בלא זוזי למיקרע שטרא הויא אפוקי אבל במלוה על פה ינכה לו מאותו חוב עצמו כדפי' לעיל ומסתברא דרבי' משה אבן מיימון ס\"ל כלישנא בתרא דרב אלפס שאם נתן לו הקרן והריבית אע\"ג דמטיי' פסידא במקצת הקרן לא יוכל בדין להוציא ממנו כלום אך רשע מיקרי כיון דא\"ל למידרי פסידא בהדי ולא עביד ואפשר שעל דרך זה כתב העושה כן נקרא רשע ואם נתן חולקין בשכר ובהפסד כדין העסק ועתה טובא קמ\"ל שיסבול עמו בהפסד ולא יהי' רשע שכיון שקיבל בשכר יקבל גם בהפסד אבל מודה הוא שעל פי ב\"ד יוכל לעכב הקרן והריוח ואין להקשות ללישנא קמא אם קרוב לשכר ורחוק להפסד נפקא בדיינין למה שנה התנא בלשונו שנקרא רשע דמשמע רשע הוא דמיקרי אבל בדין לא נפקה דאי נפקא א\"כ נפיק מיני' ולא ליהוי רשע איכא למימר אין ה\"נ אלא אגב דבעי למימר מידת חסיד ומדת כל אדם תנא נמי דבמידה זו נקרא רשע ועבר על תקנת חכמים ונפ\"מ דאי לא מצינין כפינא לי' או שאין לו עכשיו מה לשלם כל הריבית שלקח בענין זה דשרי למיקריי' רשע ועבריינא ולירד לחייו ואין להקשות אי קרוב לשכר ורחוק להפסד יוצאה בדיינין כיצד התירו ביתומים קרוב לשכר ורחוק להפסד דהא כיון דסוף סוף ליכא אלא איסורא דרבנן הם אמרו והם אמרו ואין להוכיח מזה עצמו כיון דאיסירא דרבנן הוא א\"כ אבק ריבית הוא ואינה יוצאה בדיינין דהא משכנתא בלא נכייתא ע\"כ ריבית דרבנן הוא ואפ\"ה עביד רבינא עובדא ואפיק והלכה היא ללישנא קמא שבאלפס ועתה מאורינו על דרך הייתי סבור שזכה ראובן ואפי' היו המעות והקרן והריוח בעין ולא הוציאן וגם בתשובות רבינו ראיתי שכ' בפשיטות בסי' קמ\"ג שהמלו' קרוב לשכר ורחוק להפסד גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית ועתה אחרי שפה קדוש פסק כן עתה שהמלוה קרוב לשכר ורחוק להפסד שאם יש ריוח יטול חלקו ואם הפסיד יסבול עמו בחלק המגיע אחר עסק אחרון נלך וכל עדת ישראל יעשו אותו וכ\"ש אנא זעירא מן חבריא דשביקנא לאורחאי ונקיטנא לאורחא דמרנא ועל מה שכתבתי בראש כתבי דאלו דלא תשימון לקי אי אחרו בי' חוזרני בי משום דהוי לאו הניתק לעשה דוחי אחיך ואין לוקין עליו והשהא ניחא לי הא דעביד צריכותא בר\"פ איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס\"א.) למ\"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו דריבית ולא קאמר דאיצטריך לאו דריבית דלקי דאי מלאו דגזל לא לקי משום דניתן להשבון. ומורי כמלאך השם חכם ונבון ינחיל לאויביו מידבא ודיבון וירום וישכיל כלכד חשבון וישמר וישקוט עם תורתו וישיבתו עם כל הסרים אל משמעתו כמוני תולעתו. חיים בר' מכיר תנב\"ע: ",
"לי מה יקרו אמרותיך ומה עצמו דברותיך מקור חיים פי צדיק יפוצו מעיינותך נוזלים מתוך בחרותיך תרומות מתרומות מדותיך ואם בטבילת אצבע בצפיחית דבש עדותיך במתק חכו וממתק נופת צוף שלחתיך על אחת כמה וכמה אם פה אל פה אדבר בך ועלי תטוף מלתיך חיים שי' יוסיפו לך שנות חיים על שנותיך כנפשך שבעך וכנפש הרשום סר למשמעתך שואף צמא לשמוע שלותך אמת כי הייתי בעיני המלוה את חבירו קרוב לשכר ורחוק להפסד דבטל תנאי הריוח ויתקיים רק תנאי הקרן דכיון דרשע מיקרי משום דשקיל רווחא ממילתא דהוי כולה אחריות אלוה מבטלין תנאי רווחא דלא בריר כולי האי מקמי תנאי אחריות כל הקרן שלפנינו והא ניחא לי' למלוה כמו שכתבת גם אתה. אמנם משבא לידי ספר רבי' משה בן מיימון זצ\"ל נשאלתי מאת כבודך שאילה זו אמרתי בלבי אשאל באורים ותומים ודבר מה יראני והגדתי לך וכאשר מצאתי סברתו על סברתי חלוקה חזרתי לדבריו כי כל דבריו דברי קבלה הם ואף אם מסברא בעלמא פסק רבינו כן מי אנכי וסברתי לבי כמלא נקב סידקית לא לחלוק על סברת רבינו כפתח האולם. ומה שתמהת כיון דדיני' כדין עיסקא א\"כ כי גבה גם קרן וגם פרי ומטיי' פסידא טפי במקצת הקרן במאי דמטיי' רווחא במקצת קרן האחר הוה לן למכפיי' למידרי פסידא בהדי' כדין העיסקא ולא ליסגי בקריית רשע בזה יקבל חביבי את תשובתו כי מה שאמר רבינו משה דתנאי דידהו בטל לא שיהא בטל ממילא אלא אנן הוא דקא מבטלינן לי' כי אתי למיגבי אמרינן להו דתנאי דידכו בטל ודינו כדין העיסקא אבל מה שכבר גבה המלוה על דעת ראשונה גבה ולא בתורת העסק אע\"ג דבתורת ריבית גבה אבק ריבית הוא אינה יוצאה בדיינין ומה שכתבת במקום שלוה בסגנון זה שדומה לו היתר גמור ומטיי' פסידא טפי במקצת קרן ממאי דמטיי' רווחא באידך לחלק המלוה וכו' עד איך יתנו שתנאי של קרן שקיבל עליו אחריותו והוא עיקר והוא כעין אותו תנאי יבטל והתנאי של הריוח שאינו עיקר וליתי' בעיני' ואינו יודע אם יהיה וכמה יהיה יתקיים הא פרשינן בכתבי הראשון דתרוייהו אדעתא דליהוי להו רווחא עבד וניזיל בתר רובא דאינשי ואנן סהדי כל מי שמלוה מעותיו לשכר אי הוו אמרו לי' בהי ניחא לך או תלוה לו בחנם באחריותו ולא תטול אתה בשכר כלום או תלוה לו עיסקא פלגא באגר ובהפסד ודאי הוה אמר פלגא באגר ובהפסד ניחא לי דאי לא הוה לי למישקל ברווחא מידי מה לי להלוות מעותיו ומה צורך יש לי שהוא יקבל כל האחריות אטו זוזי קדחי באכלבאי ועוד המלוה על המשכנות ודאי הריוח ברור טפי טובא מפסידא וא\"כ בודאי כל אדם יברור לו יותר ברצון פלגא באגר ובהפסד אם היה יודע שיש איסור בקרוב לשכר ורחוק להפסד ממה שיברור לו שיהי' כל אחריות של קרן על הלוה ולא יטול הוא בריוח כלום כך יש לי לפר' סברת רבי' משה ובודאי סברא אמיתית היא בלי ספק ומה שכתבת דלא לקי מלוה אלאו דלא תשימון ואל תקח מאתו דהוה לי' ניתק לעשה דוחי אחיך עמך יפה כתבת וכן כתב רבי' משה ז\"ל (פ\"ד מהל' מלוה ולוה הל' ג'.) אע\"פ שהמלוה והלוה עוברין כל אלו לאוין אינן לוקין מפני שנתנו להשבון ואתה שלום וכל ביתך וכל כנותך מאיר בר' ברוך זלה\"ה: "
],
[
"מי אנכי ומי חיי אפי' לדון לפני רבותי מצוקי ארץ שתותי תבל מוסדות הארץ מורי ה\"ר חיים אשר עליו נתלה כל כבוד הדור וה\"ר יוסף מופלג בחכמה ובזקנה והר\"ר יצחק בן הרב מתיירא אני פן ישרפוני בהבל שבפיהם ולולי כי יראתי לעבור על פיהם שמתי ידי למופי ובמצוותכם אכתוב כאשר יראוני מן השמים וצורי יזכני להעמיד דבר על בוריו ולהוציא הדין על אמיתו. צעקה אלמנה על שמעון אשר רימה אותה להחזיק בסרבל ועורה שלה במרמה כי אמר לבני ביתה לתת בידו חפצים חמודים שבבית בשעה שהיה בעלה מוטל הרוג לפניה קודם שיחזיק בהם הפקיד לצורך המושל ושמעו לו ועתה מעכבם ושמעון משיב כי לשם שמים נתכוון כדי להציל כי בחיי בעלה מישכנם עבור ס' דינרים שהיה חייב לו משכירותו מלימוד בנו ובעבור השכירות משכנם לו ואומר כי אינו יודע שהם שלה ואפי' הם שלה בעלה משכנם לו ומסתמא ברשותה דלאו כל כמינ' לאחזוקי בעלה כגנב וערב ר\"ה שאלם בעלה ממנו להחזירם אחרי החג ובתורת שאלה נתנה לידו ובחולו של מועד נהרג ולכך מעכבם כי אומר משכון הם בידו ורוצה להיות נאמן במיגו שיכול לומר נאנסו או החזרתים לו דלא שויתיה ראה (ב\"ב דף מ\"ה:) וגם להד\"מ אם אין עדים שמסרם לו נר' בעיני שאין בדברי שמעון כלום כאשר טוען שאינו יודע שהמלבוש שלה שאם אינו יודע ליפקי ולחזי' כי על ידי מיגו לא נטעון לו מה שאינו יודע אבל מה שהוא אומר שבמשכון היו בידו מן הבעל וערב ר\"ה השאילם לו להחזירם לו לאחר החג בזה יתכנו דבריו לאמר כי עשה דין לעצמו לקחת את שלו בכ\"מ שהוא כי אפי' משכנו בשעת הלוואה ונעשה בכך שומר שכר כדתניא פ' האומנין (בבא מציעא דף פ\"א:) חזר והפקידו אצלו ברשותו של מלוה עומד ואם נגנב בבית הלוה שנעשה עליו שומר חנם הפסיד המלוה כאלו הפקיד המשכון ביד אחר וה\"ה אם השאילה לו בתורת שאנה ברשותו ושיעבודו עומדים כאלו הם בביתו ולא חזרו עדיין ברשות האשה אפי' החזירם לה בעל סתם שלא הגיד לה שבמשכון הם ביד שמעון אם מתחילה השאילם לו למשכנם גם אם הוא של בעל לא נעשו מטלטלין אצל בניו והא דקיי\"ל בההיא דמשכנו ומת (ב\"מ דף קי\"ד:) שומטו מעל גבי בניו דוקא שלא בשעת הלואה היינו כשהחזיר לו סתם כעין השבות העבוט דקרא אבל אם השאילם לו בלשון שאילה ובתורת שאלה שומטו מעל גבי בניו אחרי כלות ימי שאלה אפי' משכלם בשעת הלוואתן ולא יפסיד שמעון כחו וזכותו אפי' כשהחזירם בעל לאשה שגם אם היה נותנם בעל לאחר או מוכרם לאו כל כמיני' להפקיע זכות שמעון מהם דעדיף משכון דאפותיקי וברשות שמעון הן עומדין אלא שבמכר תקנת השוק שאם הבעל מישכנם כדברי שמעון אע\"פ שמן הדין אין לו זכות בכסות אשתו נאמן הוא לומר שהשאלתם לו למשכנם (כיון שהיה נאמן אדם) אם אינן עשויין להשאיל להשכיר (לו בעל) ללבישתו כי אז ודאי לא היה נאמן לומר שהשאלתים לו אלא היה ראוי לומר שהשאלתי לו ללבישה כדין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר וכן בני אדם העשויין הדרים ביחד אע\"פ שידוע לנו שנאמנים על זה ואין נזהרין זה מזה ויד כל אחת ממשמשת בשל חבירו מחמת שאין חושדין זה את זה לא הפסידו את חזקתם ויש להן חזקה זה לומר לקוחין הן בידי וכן בני אדם שרגילין להפקיד זה אצל זה יש להם חזקה זה על זה ולא יפסיד שום אדם חזקתו במה שחבירו מאמינו כל זמן שאין עדים שבתורת פקדון באו לידו בדברים שאפשר ליזהר יש חזקה אפי' קים לי' בגויה שלא היה חושש ליזהר דאיהו דאפסיד אנפשי' וכן אשה אם האמינה את בעלה ולא חששה להצניע אע\"פ יש לו חזקה בהן לומר שהשאלתים לו למשכנם אם אינן עשויין להשאיל ולהשכיר לו ללבוש בו ואפי' עשויין לו ללבוש בו אינה נאמנת לומר שגנבם דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן להאמינן בטענה גנובים ואפי' במיגו דאי בעי אמרה שאולין כדמוכח בשמעתין בשבועות (ד' מ\"ו:) שאם באו להפקיע אומנתו של בעל מכח משנתינו (ב\"ב ד' מ\"ב.) דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו כי נעמידנה אף במטלטלין אף כשאינן עשויין להשאיל ולהשכיר לו ללבישתו (אבל מטלטלין) רגילה להניח לו ולהשכיר לאחרים ולהאכיל פירותיה כמו קרקעותיה מ\"מ נאמן הוא הבעל בכאן אם אומר שהשאלתם לו למשכנם שהרי אינה טוענת שמסרתם לו לאכול פירות ועוד שסרבלים של אשה אינן עשויין לאכול מהם בעל פירות על ידי שמשכירין ממנו ואינן דומין פירותיהן לשאר פירות וכיון שאם הבעל טוען שהשאלתם לו אשתו למשכנם היה נאמן טוענין ללוקח ממנו דהיינו שמעון שיתמשכנו אצלו כאלו ראו עדים שמישכנם לו דקיי\"ל (ב\"ב ד' כ\"ג.) טוענין ללוקח ותנן נמי (ב\"ק ד' קי\"ד:) שאינו אומר מכרן לאחר ולקחו זה ממנו שהרי נאמן לומר שמישכנם לו אפי' יש עדים שבתורת פקדון שהפקידה לו האשה באו לידו לאחר מיתת הבעל במיגו דאי בעי אמר החזרתים לך נאנסו כ\"ש אם אין עדים שהפקדתם אצלו שיכול לומר להד\"מ בלא ראה ואפי' בראה יכול לומר לקוחין הן בידי כיון שאין עשויין להשאיל ולהשכיר לו ואע\"פ שנוח לו לומר במשכון היה בידי לפי שאין יכולה מכחישתו מלומר טענה שתוכל להכחישו ויש לומר מיגו כדאשכחנא בהני עיזי דאכלי חושלא (ב\"ב ד' ל\"ו.) מיגו דאי בעי טעין לקוחין הן בידי יכול לטעון עד כדי דמיהן אע\"פ שיודעין הבעלים שמשקר כשהוא אומר לקוחין הן בידי ובאכלת חושלי אין יודעין אע\"ג דאיכא למימר כגון שיודעין הבעלים שלא אכלו כל כך שמכחישין אותו בטענה זו כמו בזו לא משמע דבההיא גונא איירי אלא משמע דכשאין יודעין כמה אכלו והוי נמי דינא הכי וכן נמי בנסכא דר' אבא (שם ד' ל\"ג:) שאם ברור לו שחטפה אינו נאמן לומר דידי חטפי מ\"מ אם היה נאמן לומר דידי חטפתי מיגו דאי בעי אמר לא חטפי העד מכחישו ודידי חטפי אין העד מכחישו ותנן נמי (כתובות ד' ט\"ו:) מודה ר' יהושע באומר שדה של אביך היתה ולקחתי ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ומעמידה ר\"י (תוס' שם ד\"ה ומודה.) אפי' כשהבן תובעו נאמן במיגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך כדמשמע בסיפא דקתני אם יש עדים שהיתה של אביו ואמר לקחתי ממנו נאמן דמסתמא כיון שיש עדים הבן תובע ואפ\"ה אי איכא עדים אין אי לא לא והרי שנאמן לומר לקחתי מאביך מיגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם אע\"פ שאם היה אומר כן היה הבן מכחישו ועכשיו אין הב' מכחישו דבכל ענינים מיירי אבל אין הבן יודע אם לקח אם לא מדלא קתני אפי' אין הבן יודע אם לקוחה אם לאו אינו נאמן ואם באנו לומר לקחתי' ממנו יש העזת פנים כמו בלא היתה של אביך ואם איתא שלקחה קלא אית לי' ה\"נ איכא למימר בטענת שמעון דקא טעין בעלה מישכן לי איכא העזת פנים כדשאר טענות שלפטור שכתבתי דאם איתא דמישכן לו היתה יודעת א\"כ מעיז פניו כנגדה אם הוא משקר ואע\"פ שיש לדחות ולומר כי זבין בפרהסיא זבין וכי יזיף בצנעה יזיף (ב\"ב ד' מ\"ב.) ואין נראה להפקיע זכות שמעון דמוחזק בסברות האלו דאדרבה יותר הוא רגילות שיודעת האשה מה שעושה הבעל ממלבושיה ממה שיודע הבן במילי דאבוה ובנא שום ראיה סברא זו מנין לחלק בענין מיגו בין טענה שיכול בעל הדין להכחישו ובין טענה שאין בעל הדין יכול להכחישו לפר\"ת שמצריך הודאה בנאנסו וס\"ל דאין אדם מעיז פניו לכפור הכל ולומר להד\"מ דודאי לפריב\"א שייך לחלק בזאת הסברא שמפ' דבנאנס הכל איכא שבועה וליכא מיגו שהיה יכול לכפור הכל דנאנסו לאו העזה היא אבל להד\"מ הוי העזה אבל לפר\"ת אין משם ראי' ומההיא (שם ד' ל\"ג.) דרבה בר שרשום דאמר לקוחה היא בידי לא מצי אמרת דהא נפיק עלי' קלא דארעא דיתמי היא אין להביא ראי' דהא לא מצינן למימר לקוחין הן בידי משום קלא לאו משום דמכחיש לי' בעל הדין אלא משום דמכחשי לי' כ\"ע ע\"י הקול לפריב\"א יש לשמעון מיגו דאי בעי אמר נאנסו שהרי אינו חושב לטענ' נאנסו העזה אי נמי נגנבו דהא שומר חנם הוה שמעון לדברי האלמנה ואפי' מיגו דאי אמר לקוחין הן בידי או החזרתיו לך אומר להד\"מ יש לו לשמעון גם לפריב\"א שגם טענתו יש בה קצת העזות דלא תיקשי ההיא דשדה זו של אביך היתה כדפרי' ונחת רוח עשיתי לבעלי (ב\"ב ד' מ\"ט:) לא שייך למימר הכא דמשום נחת רוח לא היתה נותנת לו תכשיטין למשכנם דאפי' בנכסי מלוג דשייך בהו קצת עיניה נתנה במיתה ובגירושין לא אמרינן נחת רוח כ\"ש בתכישיטיה ובמלבושה שבלא מיתה וגירושין צריכה להם שיהו בידה כל שעה להשתמש בהן על כן יש לו לשמעון לעכב הסרבל והעורה עד שיפרע לו רק ישבע שמישכנם לו הבעל בכך ושוב לא החזירם לו רק בתורת שאלה ושוב לא פרעו לו הבעל לא מעות ולא תשלומין: "
],
[
"ועל שכר השליח נר' בעיני שהוא על המסרב מלדון בעירו כי לא היה צריך לצאת מבית דינו של מוה\"ר חיים אשר שם בבית דינו הוא ב\"ד הגדול ומפייס אני את מוה\"ר יוסף לבלתי שום לבו אל כל הדברים אשר ידברו ולא יעניש את תלמידו וקרובו ומי ששיכן שמו בתוך עמו יתן בלב התלמיד לשמוע דברי הרב והיה זה שלום אוהבכם יצחק ב\"ר שמואל זלה\"ה: "
],
[
"מעשה אירע לבר מינן ומכל ישראל שהלך יהודי אחד מקלונייא ור' יוסף שהלך ליישוב אחד ובא לשוב לקלונייא לאשתו ולבניו נכסים שיש להן אחריות ומעת שיצא מאותו ישוב לא ראהו לא גוי ולא יהודי ולא יהודית לא חי ולא מת ולא נופל במים והרינוס היה רחוק מאותו ישוב חצי מיל והוגד ששלחו עמו שפחה אחת מאותו הישוב עד הרינוס וחזרה השפחה ולא הגידה דבר והוא לא שב לביתו ולא נודע בעדות גמורה מה נעשה ממנו והיו מעידים על גוים שהיו מסיחים לפי תומם שהרגוהו והשליכוהו במים שאין להם סוף ויש מעידים על גוי המסיח לפי תומו שחי השליכוהו למים ונתנו חרם בקלונייא והעידו כדברים האלה וגם ממגנצא העידו שהסיחו גוים שהושלך במים חי ונר' בעיני שאין לאסור האשה הזאת לינשא לאיש אחר מטעם מים שאין להם סוף שהרי מה שאמרו חכמים (יבמות ד' קכא.) מים שאין להם סוף אשתו אסורה היכא דאיכא עדות שנפל חי משום דסמכא אעדות ואמרה בדדמי כדאמר גבי מלחמה אבל היכ' דליכא עדות שראוהו נופל במים נאמנת לומר שמת כשאר נשים ואי משום שהגוי מסיח לפי תומו שנפל חי במים לא אשכחן שגוי נאמן לפי תומו להחמיר עליה אלא להקל דשרי משום עיגונא ועוד שגם גוי העיד שהרגוהו ואע\"ג דאיכא עדות גוי נמי שחי הושלך שם מצאתי שפסק ר\"י הלכה כר' יוחנן דכל עדות מת בעדות אשה לאו הכחשה היא (יבמות ד' קי\"ח. ועיי\"ש ברא\"ש) וז\"ל והקשו על ר' יוחנן ועלתה בקשיא ואע\"ג דעלתה בקשיא עבדינן כותי' דקיי\"ל כל היכי דתני תיובתא דפלוני בטלה מימרי' דההוא פלוני אבל היכי דקאמר קשיא לפלוני לא בטלה לגמרי וגם מצאתי לאחר כן סעד גדול לדברי דבעינן עדות שנפל למים ואי אמרינן מים שאין להם סוף אשתו אסורה מן הה\"ג של רב יהודה גאון וזה לשונו נפל במים שאין להם סוף בשני עדים ודאי מימת מייתי ולגבי ממון יורשין נחתי לנכסיו לגבי אשה אחמירו רבנן (אי דאמיד) סימני פדחחו וחוטמו ושאר סימנין שלו ועוד כתב והיכא דאתו בי תרי סהדי או אפי' חד סהדא ואי חזיתי להאי פלו' דטבע במים שאין להם סוף: "
],
[
"מורי הר\"ם אומר שמותר להדליק את הנר בערב שבת בבית ולאכול בחצר והגיד בשם אביו ה\"ר ברוך שאמר בשם רבי' שמחה ז\"ל שהיה רגיל לעשות כן בקיץ: מצאתי. "
],
[
"אם אדם חילל שבת בשוגג יש לו ליתן ה' דינר הליש לצדקה ובזה יתכפר לו כי בזמן שבית המקדש קיים היה חייב חטאת וחטאת אם קנה בת דנקא יצא ידי חובתו (זבחים ד' מ\"ח.) זה עולה לג' הליש אמנם עיקר מצותו בסלע כדאיתא בכריתות (ד' י': וע\"ש בתוס' ד\"ה מכלל.) והוא עולה לה' דינרין הליש וגם טוב שיתענה ב' וה' וב'. מצאתי בשם רבי' שיחי' מהר\"ם: "
],
[
"כשבוצע אדם בשבת ברכת המוציא נוטל שתי הלחמים בשני ידיו ואינו חותך כ\"א חתיכה אחת וחותכה קודם שיברך ברכת המוציא וחותך חתיכה גדולה כשיעור אכילתו והביא מהא דאמר פ' כל כתבי רב יוסף נקט פיתא בתרתי ידא ובצע אכולי שירותא ואינו חותך כל כך בלחם בעומק שאם יחזיק בקטן שלא יהא הגדול עולה עמו והביא ראיה מפ' העור והרוטב (חולין ד' קכ\"ז:) מחלוקת דר' מאיר ור' שמעון בזמן שהוא אוחז בקטן ואין הגדול עולה עמו אם הוא כפרוס ר' מאיר אומר כמוהו שהוא כפרוס ר' שמעון אומר אינו כפרוס והרי הוא כפרוס ר' מאיר ור' שמעון הלכה כר' שמעון וא\"כ אם אוחז כל כך בעומק הלחם שאם אוחז בקטן שלא יהא הגדול עולה עמו הוי כפרוס ואינו יכול לבצוע עליו בשבת: "
],
[
"אין אדם יכול לעמוד ברשות הרבים ולנעול ביתו ולהכניס מפתח בפנים מתחת הדלת או מלמעלה או מצדדין לפי שאפי' מרשותו אסור להוציא ולהכניס מרשות הרבים או לרשות היחיד או להיפך וכן מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים או להיפך: "
],
[
"חלוק ומכנסיים שקשורים יחד אין להתירם בשבת לפי שכל קשר שאין מתירין אותו ביומו פטור אבל אסור (שבת דף קי\"ב.) וזהו רגילות שלפעמים מניחים אותם קשורים שבוע או שבועיים. מצאתי בשם מורינו רבי' שיחי': "
],
[
"מורי רבי' שיחי' אינו רגיל למחות מלשתות יין בין השמשות במוצאי שבת: "
],
[
"מותר ליגע במעמד שלפני ארון הקודש שהנרות עומדים עליו הוא של אבן או של עץ רק שלא ינעננו אע\"פ שהוא תשמיש דמוקצה דאפי' מוקצה עצמו אינו אסור ליגע בו כי אם במטלטלו. בשם מורי רבינו שיחי': "
],
[
"מי שקורא הפרשה לצאת ידי השלמת פרשיות עם הציבור יכול לקרות בעל פה והא דאמר בפ' הניזקין (גיטין דף ס':) דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה ה\"מ להוציא אחרים תדע דאין מברכין ברכת תורה ביחיד מכלל דיכול לאומרן בחוץ. מצאתי בשם מורי' רבי': "
],
[
"אבי העזרי מתיר להתיר בחלב מהותך בלא תערובות שמן דשמנים ופתילות שאסרו חכמים לא אסרו אלא לבדוק כוסות וקערות הצריכין אורה יתירה: "
],
[
" מקום שאין עכו\"ם יכול יהודי לישבר דף שלפני התנור ושרוק בטיט ואע\"ג דאמרינן (ביצה דף ל\"א:) חותמות שבקרקע מתיר ומפקיע אבל לא חותך הנ\"מ כשעשאו לקיום שלא להסירו בשבת אבל דף עשייתו להסירו בשבת. וזה חיבור וזה אינו חיבור (שבת דף מ\"ח:) פי הקונטר' מגופה אינה מחביות עצמה ואע\"פ שדבוקה בה אינו חשוב חיבור הואיל ולינטל עומדת אבל הבגד כולו חיבור דמותר לסתור סתירת תנור דכשסותמו מערב שבת לינטל עומדות ועוד מדאמר פ' חביות (דף קמ\"ו.) מהו למיברז חביות בשבת וכו' לפתח קא מכוון ואסור א\"כ לגבי תנור לא מיכוון נמי אלא להוציא ושרי וסתירה בכלים נמי אין כאן דאין זה כלי שהרי הוא מחובר לקרקע ועוד דמקלקל הוא וכל המקלקלין פטורין (שבת דף ק\"ו.) ומיהו הכא פטור ומותר דצורך אוכל נפש הוא (כדמשמע בסוף פירקין) (שם דף קכ\"ו:): "
],
[
"סוסים שיוצאין בפרומביא ובאפסר שקורין (הלפטר) בלשון אשכנז בזמן שדרכו בו בחול הוי כפרה אדומה שדמיה יקרין (שבת דף נ\"ב.) ואורחא בהכי במוסירא ושרי ולא חשיב כמשאוי ותו התם אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום אלמא דאורחא בתרוייהו ומיהו כששניהם יחד לא יצא אלא כשעסקיו רעים והכל לפי הענין ותורת כלי עליהם ומותר לטלטלם ולשומם בראש הסוס בשבת וכל בהמה אסורה בו לצאת בשבת: "
],
[
" אסור לנגב כוס שהיה בו יין או מים במפה או בשום דבר בשבת משום דאתו לידי סחיטה או ליבון ולא דמי למנגב ידיו במפה או בחלוקו לפי שידיו הם מלוכלכות ואפי' ידיו צריך לנגבם היטב זו בזו קודם שינגבם במפה או בחלוקו דלא ליתי לידי סחיטה וליבון. רבי' מאיר שיחי': "
],
[
"מעשה בא לידי באשה אחת שקיבלה עליה להתענות כל ב' וה' וב' עד ראש השנה ולאחר הפסח שאלה ממני מתי יש לה להתחיל ולהתענות אם תמתין עד ר\"ח אייר או מיד אגב ריהטא אומר דאמר במס' פסחים אין מתענין כל ימי ניסן אלא הבכורות בערב הפסח ואומר פ\"ק דתענית (דף י\"ב.) יחיד שקיבל עליו תענית שני וחמישי ושני כל השנה ופגעו בו ימים הכתובים במגילת תענית אם נדרו קודם לגזירתינו נדחה גזירתינו מפני נדרו ואם גזירתינו מפני נדרו ידחה נדרו מפני גזירתינו והכא נמי שחל נדרו אחר הפסח הרי קדמה גזירתינו לנדרה ואע\"ג דבטלה מגילת תענית (ר\"ה די\"ט:) דבר זה לא בטל שכן מנהג בכל המקומות שאין אומרים תחנונים כל ימי ניסן. העתקתי: "
],
[
"הגאונים תיקנו בשתי ישיבות בדין מורדות בין אמרה מאיס עלי בין אמרה בעינא לי' ומצערנא לי' שאפי' י\"ב חודש אין משהין אותה (כתובות דף ס\"ג:) אלא משתדלין לעשות שלום ביניהם ואם אינה שומעת נותנין לה גט לאלתר ואין מכריזין עליה ד' שבתות ופטור מכל מה שחייב עצמו התוספת והמתנות ואפילו אם תפסה מפקינן מינה אבל מנה ומאתים שהכניסה לו בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג תקיימים חייב ליתן לה ואפי' לא תפסה מפקינן מיני' כך שלח רבי' שמואל בן רבי' עלי ראש ישיבה מבבל אל ה\"ר משה מקיאו וכן כתב רב אלפס בשם גאון וכן השיב רבי' ישעיה מטראני שכך כתב בהלכות גדולות וכן כתב רב האי ואע\"פ שאין לכוף את בעלה מכח הלכה מ\"מ הגאונים הראשונים תיקנו שכופין את בעלה מיד ליתן גט ויותר מג' מאות שנה הי' בימיהם שכתב תקנה זאת אמנם זמן הכתובה לא כתב וכן כתב רבי' משה בר' מיימון (פי\"ד מהל' אישות הל' ח'.) שכופין אבל כל כתובה הפסידה ובכל האנשים לא מיבעיא במוכה שחין וחביריו דבלאו הכי כייפינן ולפי הענין דכ\"ש שומרת יבם שאם אינה חפיצה להתייבם שכופין את היבם לחלוץ. ותימא גדול שלא כתבו מזה ר\"ת ור\"י וכל הצרפתים שום דבר. העתקתי: "
],
[
"מיכן יש ללמוד שאם הלוה עכו\"ם מעות לישראל בריבית אסור לישראל אחר להיות ערב במקום ישראל הלוה שהרי עכו\"ם בתר ערבא אזיל וקעביר ישראל אבל תשימון עליו נשך אבל אם קיבל עליו עכו\"ם לתבוע ישראל הלוה תחילה כדיני ישראל אע\"פ שלוקח הריבית כדיני עכו\"ם מותר לישראל להיות ערב דהשתא אינו עובר בכלום וישראל נמי שהלוה לעכו\"ם אסור לישראל לעשות ערב כנגד ישראל חבירו הלוה בשביל העכו\"ם על הריבית דאיהו הוא דקיהיב ריביתא ולא העכו\"ם דעכו\"ם בתר ערבא אזיל וא\"ל עכו\"ם הלוה לישראל המלוה סמוך אערבא דידך ואם קיבל העכו\"ם לדון בדיני ישראל בזו ולתבוע את הלוה תחילה מותר לישראל ליעשות ערב. ת\"ר (ב\"מ דף ע\"א:) ישראל שלוה מן העכו\"ם מעות בריבית וביקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר וא\"ל תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לעכו\"ם אסור ואם העמידו אצל עכו\"ם מותר ואוקימנא כשנטל עכו\"ם זה ממנו מעותיו ואח\"כ הלום לישראל אחר זה שמותר ומסיים בברייתא וכן עכו\"ם שלוה מישראל בריבית וביקש להחזירם לו ואמר לו ישראל אחר תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו ואם העמידו אצלו אסור ואע\"פ שלא של ישראל בעל המעות מעותיו מן העכו\"ם ונתנם בידו לישראל כיון שהעמידוהו אצלו ואמר לו הרי המעות שלך שאתה נושה בי הרי נותנה לישראל זה אסור לישראל (ליתן ממנו) ריבית לחומרא ואע\"פ שאין שליחות לעכו\"ם שאין ישראל נעשה שליח לעכו\"ם ולא עכו\"ם לישראל דגמרינן מתרומה אסרו לחומרא והני לישני (שם.) דרבינא ורב אשי ליתנייהו דהא בטלי וכן פר\"ח וכי היכי דאם העמידו אצל ישראל אסור לחומרא דהוי עכו\"ם שלוחו של ישראל ה\"נ אסור לישראל לומר לעבדו עכו\"ם קא משכון ולוה עליו מעות בריבית מישראל בריבית דהוי עכו\"ם שלוחו לחומרא כי הכא והשתא נמי אסור לישראל לקבל מעות מן העכו\"ם וליתן לישראל חבירו אפי' העמידו חבירו אצל עכו\"ם דהא לית לי' זכייה לעכו\"ם וכן פסק ר\"ח כדמוכח שמעתין ודבר זה שאל רבי' זקיני את רבי' דוד הלוי והתיר אפי' לא העמידו אצל עכו\"ם משום דלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה ללוה (שם דף ס\"ט:) ורבי' מגמגם בדבר וח\"ו אין לנהוג היתר בדבר: "
],
[
" מצאתי פיסקי מורי' רבי' בשם ריב\"א הלוי תניא (תוספתא ב\"מ פ\"ה.) ישראל שאמר צא והלוה מעותי בריבית אסור ומשמע משום שאסור לישראל לשלוח עכו\"ם שילוה לו מעות מישראל בריבית דהכל טעם אחד אבל אם ישראל צא ולוה מן העכו\"ם והעכו\"ם לוה מישראל מספקא לן אם מותר אם לאו ורבי' גרשום פסק שאם אמר העכו\"ם לישראל צא ולוה לי מעות מישראל חבירך שמותר לעשות כן כדתניא בתוספתא (שם.) עכו\"ם שאמר לישראל צא והלוה לי מעות בריבית לישראל דכי מיתר דהוי שלוחו של ישראל הלוה ואין כאן ריבית ומ\"מ תניא בתוספתא דאסור לעשות כן מפני ומ\"מ נהגו העם היתר בדבר ולפי מה שנהגו אם לוה ישראל מישראל חבירו לצורך עכו\"ם וקצב עם העכו\"ם בריבית ביוקר ועם ישראל המלוה בפחות ולאחר זמן יפדה העכו\"ם העירבון ונותן לישראל ביוקר נר' שכל המותר לישראל הלוה ויש להחזיר העירבון בע\"כ אבל אם קצב עם חבירו ביוקר והעכו\"ם אלם נר' שלא יתן הישראל מכיסו כלום שהרי על דעת העכו\"ם הלוה ואם חושדו שקיבל מן העכו\"ם יותר ישבע שבועה ויפטר: "
],
[
" ואם ישראל חייב לעכו\"ם מעות ודחק אותו לפרוע ומסר לו ערבונו ללוות מה שירצה והלך העכו\"ם ולוה מישראל אחר ולבסוף כשבא ישראל לפרוע לפדות ערבונו מן העכו\"ם א\"ל צא ופדה ערבונך מישראל חבירך אסור לקבל ריבית מישראל זה שהרי לצורך ישראל הלוום שהרי ע\"כ היה לו לפרוע לעכו\"ם ודמי לשולח את העכו\"ם להלוות מחבירו בריבית דאמר לעיל דאסור ה\"נ לא שנא דודאי אסור אבל ישראל השאיל ערבונו לעכו\"ם ומישכנו ביד ישראל ברשות לצורך עצמו ואח\"כ לא פדה העכו\"ם ערבונו לפי שהוא אנס והלך הישראל בעצמו ופדאו מותר לישראל לקבל ריבית מישראל דהוי כמוכרו לו אבל כשישראל חייב מעות לעכו\"ם ונתן לו עליהם משכון התם ודאי לצורך ישראל לוה אע\"ג דאין שליחות לעכו\"ם נר' דאסור כיון שמיד הישראל בא הריבית: "
],
[
" ואם משאיל ישראל ערבונו לעכו\"ם והעכו\"ם אנס אינו רוצה לפדותו אין ישראל המלוה יכול לעכב המשכון ולומר אינו מחזירו לך אלא לעכו\"ם דלא יהא אלא גזלן שנטל מזה ונתן לזה וכל זמן שלא נתייאש ממנו והוא בעין ודאי יחזיר לו בע\"כ ה\"נ לא שנא וכן פסק רבי' גרשום מאור הגולה ומשם משמע דודאי אם העכו\"ם אלם שאין יכול הישראל זה לעכב מליתן הערבון לעכו\"ם אז נר' שיחזיר הישראל המלוה המשכון בלא הריבית אבל אם העכו\"ם אינו אנס כיון שיכול לעכב העירבון עבור הריבית יעכב המשכון ואם זה הישראל רוצה ליתן עבור העכו\"ם מותר לקבל שהרי הישראל שליח ולא לוום: "
],
[
" ואם ישראל יצטרך למעות ואמר לישראל הא לך העירבון של עכו\"ם ואח\"כ טען שלי הוא ורימיתיך יכול המלוה לעכב המשכון עד שיתן לו הריבית אפי' לוה שרוצה לישבע שאינו של עכו\"ם ואמר זה איני מאמין אלא לדבריך הראשונים. ודבר זה רפיא בידי: "
],
[
" מה שאמר אדוני שאין לדמות רציחה כי סתם עכו\"ם הורגים והוי כעושה בידים וכי עכו\"ם יותר רע מנחש שרבנן פוטרין השיך בו את הנחש ר' יהושע מחייב וחכמים פוטרין (סנהדרין דף ע\"ו:) מאי טעמא דת\"ק דפטר השולחו כיון שעושה בידים (קידושין דף מ\"ג.) ועוד שהשיטה התם מוכחא ומשום דיש שליח לדבר עבירה קמחייבו שמאי הזקן (שם.): "
],
[
"ועל האשה שנשתמדה אם בעלה יורשה נ\"ל שאין יורשה מדקתני אין לה כתובה ולא פירות ש\"מ שהקרן שלה ואינו יורשה דבכל התלמוד דקתני אין לה פירות משמע שהקרן שלה וכן משמע במס' כתובות (ק\"א.) בהדיא הילכך כיון שהקרן שלה אינו יורשה אך לר' יוסי ולר' אליעזר דפליגי לת\"ק (יבמות דפ\"ז:) משמע דיורשה מדקאמר ר' יוחנן (שם דף צ\"א.) בגמ' קמאי מודו לבתראי דהשתא כתובה דמדידיה לדידיה לא קניס כ\"ש מציאתה ומעשה ידיה דמדידה לא קני הילכך ה\"ה ירושה דמד דה לדידיה לא קנסינן דלא אבל לת\"ק קנסינן דלא ירית ותו לא מידי ושיחתי נכונה יעקב בר' שלמה ישיע\"מ: "
],
[
"זה לשון אביאסף פ' האומר ",
"רב זביד הוה מהפך בההיא ארעא וכו' (קידושין דנ\"ט.) עד עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע וה\"מ אם קונה דבר בשויו דדמי קצת לדינא דבר מיצרא משום ועשית הישר והטוב שיכול למצוא ולקנות במקום אחר אבל בדבר הפקר או מהפך שיתננה לו בחנם וקדמי' אחר זכה ואין נקרא רשע כדאמר (ב\"מ דף ק\"ח:) מתנה לית בה משום דינא דבר מיצרא ותנן (פיאה פ\"ד מ\"ג. ב\"מ ד' י') נטל מקצת פאה וזרק לו על השאר וכו' מעבירין הימנו והא דתנן בפ' הניזקין (גיטין נט:) המנקף בראש שתחתיו גזל מפני דרכי שלום ה\"מ משום שטרף וניקף וסמך העני על זה והא דאמר פ' לא יחפר (ד' כ\"א:) האי בר מבואה וכו' ואמרינן מרחיקין מצודת הדג מלא הדג התם נמי טרח בה לתקן המצודות אי נמי כגון שנמצא לו גם במקום אחר לצוד והא דגרסינן בחזקת הבתים (דנ\"ד:) ניכסי הכותי הר' כמדבר דכל המחזיק בהן זכה רשב\"ם פי' נהי שהמחזיק קנה מיהו חייב הוא דמי השדה ללוקח שעל ידי זכותו מפסיד ונקרא רשע מדין מהפך בחררה אך ר\"ת פי' דאיהו אנפשיה שנתן לכותי המעות עד שלא מסר לו השטר: "
],
[
"ארבע מידות במוכרין (ב\"ב ד' פ\"ג:) מכר לו חיטין יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו רעות ונמצאו יפות המוכר יכול לחזור בו רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות אין אחד מהם יכול לחזור בו שחמתית ונמצאת לבנה וכו' עד יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולים לחזור בהם דמקח טעות הוא וכן אם מכר כסף סיגים ונמלא צרוף אין יכולין לחזור אבל זהב ונמצא כסף או להיפך שניהם יכולין לחזור בהן. אבי אסף בפ\"ה: "
],
[
"ראובן שלח את בנו הקטן אצל שמעון לקנות לו יין בפשוט או שליח קטן ושלח הפשוט וקנקן ביד הקטן ונתן לו הקטן פשוט לשמעון ומדד לו שמעון יין בתוך הקנקן ושיבר קטן את הקנקן בחזירתו ואיבד את היין שמעון חייב לשלם את הפשוט ואם נטל שמעון את הקנקן למדוד בו יין לאחר חייב אף על הקנקן (כדתנא ר') (ב\"ב ד' פ\"ז.) השולח את בנו אצל חנווני למוד בו באיסר יין ונטל את האיסר ושיבר את הצלוחית ואיבד את השמן שלקח באיסר חייב חנווני דקסברי רבנן לאודועיה שודרי' והוא צריך לשמן לשגר לו על יד שלוחו הלכך הוי השמן ברשות החנווני עד דמטי לידיה ופריך אמאי חנווני חייב על הצלוחית אבידה מדעת היא שהרי מסר למי שאינו יודע לשמור והוי כאלו הפקיר. ומשני רבה ור' זירא כגון שנטלה מחנוני למוד בה לאחרים והוי שואל שלא מדעת וגזלן הוי ולא יצא מידי גזילה עד שיחזירנה לבעליה ואע\"ג דפליג עלי' ר' יהודה אומר חנווני פטור שעל מנת כן שלחו אביו שהוא עצמו יביא נ\"ל דהלכה כחכמים ותו דהא סתמא דצלוחית כר' עקיבא אזלא ואליבא דר' יוחנן דתנן פ' המפקיד (בבא מציעא מ':) המפקיד אצל חבירו ולא יחדו לה מקום וטילטלה ונשברה אם מתוך ידו נשברה לצורכה פטור לצורכו חייב אם משהניחה נשברה בין לצורכו בין לצורכה פטור יחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו הניחה לצורכו חייב לצורכה פטור וא\"ר יוחנן מאן דמתרגם לי חביות אליבא דחד תנא מובלינא מנאי לבי מסותא דודאי רישא ר' ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלי' בחזרה וסיפא ר' עקיבא דאמר בעינן דעת בעלים בחזרה ובמסקנא בעי רב ששת לתרוצי כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות וקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי וכולה ר' ישמעאל היא וסיפא שהניחה במקום שאינו מקומה ור' יוחנן הניחה במקומה משמע ואפ\"ה לצורכו חייב דבעיא דעת בעלים כר' עקיבא והכי נמי כי נטליה למוד בה הוי גזלן אע\"כ שהחזירה למקומה שנתנה לקטן והוא מקום שיחד לה אביו לא הוי חזרה לר' עקיבא דבעיא דעת אביו שהוא בעל הצלוחות. אבי אסף: "
],
[
"ראיתי בהלכות גדולות שאם הוציאו בני מלוה שטר על הלוה וטען דפרוע הוא דאינן יכולין לישבע וליטול דאין אדם מוריש שבועה לבניו ואביהם היה חייב לישבע בפ' מרובה דאמר האי מא' דאפיק שטרא על חברי' וכו' ולא נהירא דהא רב ושמואל דאמרי (שם ד' מח.) אין אדם מוריש שבועה לבניו דוקא כשמת לוה בחיי מלוה אבל מת מלוה בחיי לוה יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין אפי' מי היתומים וכ\"ש מלוה עצמו והרי זה יכול לומר דאכתי לא היתה שבועה דרב פפא גופיה אמר בפ' כל הנשבעין (שבועות מח:) האי שטרא דיתמי לא מיקרע קרעינן לי' וכו' ופי' הקונט' כגון שמת לוה בחיי מלוה ומשמע אבל אם מת מלוה בחיי לוה אפי' רב ושמואל מודו דנשבעין. והמבין יבין. אבל מיהא ליכא למישמע דאמר הבו דלא להוסיף עלה דאמר רב פפא (שם.) הפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשי וכן פר\"ת דלא קיי\"ל כרב ושמואל אלא דוקא ביתומים מן היתומים אבל מלוה עצמו נשבעין שלא פקדנו אבא: "
],
[
"העתקתי וזה לשון פ' הכותב ",
" אמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל ומודה שמואל במכנסת שטר חוב לבעלה וחזרה ומחלתו שאינו מחול מפני שידו כידה ובפ' מי שמת (בבא בתרא ד' קמ\"ז.) אמר דבמתנת שכיב מרע אינו יכול למחול רב צמח פי' הטעם משום שיכול לומר עיינתי בחושבניי ולא פש לי גבי (ולא) מידי אי נמי מספקא לי אי פריעא הוא ויש להשיב א\"כ אמאי תלה הטעם משום דידו כידה ועוד תשובה ופתרון וזקיני פי' הטעם משום דלא יצא החוב מכח המוכר או היורש דאי בעי האיך טעין אישתבע לי דלא פרעתיך לא יגבה אלא בשבועה הלכך יכול למחול והא דתנן בפירקין (כתובות ד' פ\"ו:) אבל משביע את יורשי יורשיה ואת הבאים ברשותה דהיינו בעל המתנה כדפירש\"י והכי מפורש בתוספתא דכתובות (פ\"ט) היינו דוקא דקרקישו לי' זוזי וכתבו שטרא בשמי דאז יצא מכר המוכר כדאמר הכא ואי פיקח הוא וכו' ומתנת שכיב מרע אלמוה רבנן כדי שלא תטרוף דעתו עליו ועשאוהו כשל תורה (ב\"ב שם:) ובמכנסת שטר חוב לבעלה טעמא משום דידו כידה: אביאסף "
],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[
"מעשה שאמר ראובן לשמעון אל תפרעני אלא בעדים וטען שמעון שפרעתי שפרעתי בפני פלוני ופלוני אבל לא אמרתי להם הוו עדי ובאו פלו\"פ ואמרו להד\"מ והמתין שבוע ותבעו והשיבו פרעתי בפני פלו\"פ והלכו להם למדינת הים נר' לי דהוחזק כפרן בראשונה ואינו נאמן יותר מדאמר פ' שבועת העדות (דף מ\"א:) אמר רב ששת הוחזק כפרן ורבא אמר כל מינתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתי' ופירש\"י כגון זה שהיה לו לומר פרעתיך בפני עדים שלא אמר לי' זה בשעת הלוואה בעדים פרע לי הלכך לא שם לבו לזכור אם בעדים פרעו או שלא בעדים ואמר בעדים פרעתי ולאו אדעתי' ואינו מוחזק כפרן בכך הרי משמע אפי' בהאי דקמן דהוחזק כפרן נאמן יותר ולפירש\"י פטור דפי' העדים דלא רמיא עלייהו ולאו אדעתייהו והן שכחו וטענתי' דידי' טענה היא א\"כ במאי דקמן נמי כיון דלא אמר להו הוו עלי עדים לא הוה רמיא עלייהו ונהי דבטענתי' ראשונה אינו פטור דהא אמר לי' בעדים פרע לי ולא עדיף האי ממי שאמר פרעתי ביני לבינך דלא מהימן מ\"מ לא הוחזק כפרן דאיכא למימר עדי שכחו ונאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ועוד נפקא שאם לא אמר לי' בעדים פרע לי וטוען שפרע בפני פלו\"פ ואמר להו הוו עלי עדים והן אומרים להד\"מ לפר\"ח הוחזק כפרן דהא רמיא עלייהו לפירש\"י נאמן ופטור דלא הויא רמיא עליה דלוה לומר פרעתיך בעדים ובנידן דידן דלמא גם לפירש\"י חייב הואיל שטוען: ",
"(חסר כאן בהכ\"י ב' דפים עד התחלת סי' ת\"ע וד' ימלא חסרנינו): "
],
[
" חלה או מת או שאר אונסין אם חייב לפרוע לו כל השכירות והשיב דודאי חייב לתת לו כל השכירות דאפי' בפועל בטל נותן לו שכרו משלם דהוי כמו אוכלסי דמחוזא דכי לא עבדי חלשי (ב\"מ דף ע\"ז.) ונותן להם שכרם משלם ה\"נ אדם חפץ ללמוד מלילך בטל ואמרה לו ומאי שנא דאמר פ' האומנין (שם.) פסק נהרא דהוי פסידא דפועלים היכא דאינו רגיל הכא נמי האב אינו יודע אם יחל' בנו אם לאו ויהא פסידא דמלמד ואמר לי התם אמר לי' בעה\"ב לפועל הבא לי מים משדה אחר והשקה את השדה אבל הכא קאמר הא קאימנא ואמרתי לו מאי שנא ממיטרא דהוי פסידא דפועלים (שם.) ולא הודה לי ואמר לי שר\"י זצ\"ל לא היה מחייב לתת לו כל השכירות ומיהו אם יש לו נער אחר יתן לו נער אחר שילמוד ועוד אמר שיכול להיות היכא דלא התחיל ללמוד עדיין וחלה הנער או מת לא היה נותן לו שכרו ואם המלמד חזר בו נר' למורי דהוי כמו דבר האבד שילך הנער בטל ושוכר עליו כמו על שאר אומנין ודוקא אם ימצא אחר אבל אם לא ימצא אחר אין לו עליו אלא תערומות אבל במקום שהמלמד אניס ששמע שמת לו מת ורוצה לחזור בו יתן לו הבעל שכרו כדקתני לקמן (שם.) השוכר הפועל ובחצי היום שמע שמת לו מת וכו' עד אמר רב נחמן בדבר האבד וד\"ה אמנם מצאתי בתשובות רבי' יב\"א שפסק שאם השכיר אדם מלמד לבנו לשנה ובתוך אותה השנה מת התינוק כמדומי' דמאן דאגר אגורי ולא הוה רגיל למיפסק (שם.) דלא רמיא עלי' דבעל הבית לאודועי הפסק ה\"נ לא רמיא עלי' דבעל הבית שהתינוק יחלה דמזליה גרם הלכך כל ימי חולי התינוק לא יתן לו שכרו אפי' כפועל בטל אבל אם יתבטל התינוק על ידי פשיעת אביו או בזה הענין שהיה יכול אביו להודיע למלמד שכן דרכו יתן לו כפועל בטל אפי' לא שכרו לשנה אלא לשבוע אחד או ליום א' ואותו יום עצמו נתבטל בפשיעה אביו נותן לו כפועל בטל ואם לאו אינו נותן כלום דמה לי שבוע ומה לי חודש ומה לי שנה וכולם יש להם דין אחד וכגון שהתחיל ללמדו אבל אם לא התחיל ללומדו ואפי' נתבטל בפשיעת אביו אין לו עליו אלא תערומות דדמי לפועלים שלא הילכו (שם ד' ע\"ו:) אבל אם הוליכו ממקום זה למקום אחר ללמוד תינוק יהבי לי' ההוא דין גופי' דפועלים וכן אם התחילו במלאכה ועשו חצייה וחזרו בהן בזה שמין במלאכה כרבנן אם הוא נשכר ליום או לשנה כר' דוסא אם הוא קבלן כדמוקי לקמן אליבא דרב ונ\"ל דדוקא אם ימצא מלמד אחר אבל אם לא ימצא מלמד אחר הוה לי' כדבר האבוד כדפרי' לעיל (אבל אם התחילו במלאכה שמין להם וכו') ונר' אם בעה\"ב חוזר בו ונותן לו שכר משלם דלא גרע מהילכו ומצאו שדה אחר כשהיא לחה וכגון דלא שכיחא לאיגורי וזהו דבר האבד לגבי פועל אבל אי שכיח למיגר אז ידו על התחתונה ואינו משלם כל השכירות העתק: "
],
[
"שאלת על האוסרין טעם לפגם מנא להו דע כי ראייתן מההיא דאמר (פסחים ד' ל'.) קדירות בפסח ישברו ואשכחנן (ע\"ז ד' ס\"ח:) גבי עכברא דמספק' לי' לרב אי סבר נותן טעם לפגם מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי אשבח ואמאי תפשוט לי' מדאמר רב קדירות בפסח ישברו ש\"מ דנותן טעם אסור אלא ודאי משם לא היה יכול ליפשוט דחמץ בפסח ודאי שני משאר איסורין ואע\"פ שיש לדחות טוב להחמיר. יצחק בר' אברהם תנב\"ע: "
],
[
" מעשה בא לידי שנקרע ס\"ת ונתחלק ותפרוהו במשי והתרתי לקרו' בה אע\"ג דאמר בהניזקין (רבי' ורב אשי) דאמרי אין קורין בחומשין בבית הכנסת מפני כבוד ציבור וכ\"ש ספר שחסרה יריעה והאי נמי כיון דמצותו לתופרו בגידין כאלו חסר חציו דמי והאי לחוד קאי והוא לחוד קאי כיון דמפרשינן טעמא משום כבוד ציבור מוטב ידחה כבוד ציבור היכא דלא אפשר קודם שתדחה תקנת חכמים לקרות בתורה וראיה מפ' בא לו (יומא ד' ע'.) מפ' בתרא דמגילה שאין גוללין ספר תורה בציבור מפני כבוד ציבור ומעשה בר\"ח שחל להיות בשבת שגוללין בציבור במקום שאין שם אלא ס\"ת אחת אלמא לא חיישינן לכבוד ציבור היכא דלא איפשר ועוד מדאמ' רבה לר' יוסף האי סיפרא דאגרתא אסירא למיקרי (גיטין שם.) פי' ש\"מ מדאמר הכא אין קורין ולא נקט לשון איסורא כמו בסיפרא דאגדתא אלא ליכא איסורא ועוד אפי' בסיפרא דאגרתא דמחמרי רבה ור' יוסף התם דחזי למיקרי בי' שמשום עת לעשות לה' כ\"ש התם דחזי בחומשים או בספר תורה שחסר יריעה אחת מיהו באותה יריעה עצמה נר' אפי' תפרוה בגידין דאסור לקרות דאמר בהקומץ רבה (ד' ל\"א:) קרעה בשני שיטין לא יתפור מיהו בס\"ת שרי כדמסקינא התם הא דאפיצן והא דלא אפיצן והנ\"מ בגידין אבל שלא בגידין לא. שמשון בר' אברהם זצ\"ל: "
],
[
"על פת של עכו\"ם אפי מי שאינו אוכלו יכול לאכול עם האדם האוכלו בקערה אחת בשעה שאוכל פת של עכו\"ם דכל דבר שהוא מדרבנן לא גזרו על תערובתו כדאמר גבי דמאי פ\"ק דחולין דלא גזרו על תערובות דמאי ומתוך כך התיר רבי' יצחק בר' אברהם שכר של עכו\"ם בזמן הזה בימות החורף אע\"פ שנזרעו השעורים אחר הפסח לא התירן האיר המזרח וא\"כ איסור חדש נוהג בהם וקיי\"ל דחדש נוהג בזמן הזה בכל מקום אפי' בשל עכו\"ם כדמוכח בירושלמי דפ\"ק דקידושין (הל' ח'.) דתנן כל מצוה התלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים ומקשי בירושלמי אמאי לא תני בהדייהו חלה ומשני מילתא דאיתא בין בישראל בין בגוים קתני דאיתא בישראל ולא בגוים לא קתני דעיסת גוי פטורה מן החלה מצינו דכולהו דקתני במתניתין נוהגין בין בישראל בין בגוים ובמתניתין חשיב חדש מורי מפרובינש היה מביא ראי' ?מדקרא ת\"ל ויאכלו מעבור הארץ ומוקי לה דאקריב עומר והדר אכול (ר\"ה ד' י\"ג:) ומה היה להם להקריב עומר תחילה כדי להתירם הי' להם להביא משל גוים א\"כ בודאי נוהג בשל גוים א\"כ במדינה הזאת ובארץ האי שהשעורין ושיבולת שועל שעושין מהן השכר ומשתהין בהשרשה עד אחר הפסח אין להם היתר באותה שנה עד אחר הפסח הבא ולכך רבו הפורשים ואין להתירם משום דבטלי השעורין במים דמילתא דעבידא לטעמא לא בטיל (חולין שם.) ושמא אחרי שאין דלתות המדינה נעולות ואיכא שעורין דאתו מעלמא וגם שעורים הנזרעין בחורף הוו להו שעורין דאיסור מיעוטא וריב\"א הבחור פי' כיון דחדש חוצה לארץ דרבנן כדאמ' במנחות (ד' ס\"ח:) רב פפא ורב הונא ברי' יהושע הוו אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שיבסר קסברי חדש בחוץ לארץ דרבנן וספיקא דרבנן לקולא ובאיסור דרבנן יש להקל בתערובות. לשון ה\"ר שמואל מפלייזא: רק\"ח. "
],
[
"מיהו אם שוכב בכובד חליו ואין דעתו מיושבת עליו אי נמי שיכור או בא מן הדרך ומחמת טורח הדרך אינו יכול לכוון פטור מן התפלה דאמר בפ' הדר (עירובין ד' ס\"ה.) שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בו מיתה ממיתין אותו מלקין אותו כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה כי לפי שאינו יכול לכוון התפילה אפי' לא הגיע לשכרותו של לוט. (שם) א\"ר חייא בר אבא כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל שנ' בצר אל יורה ר' חנינא ביומא דרתח לא הוה מצלי אמר בצד אל יורה כ' רש\"י זצ\"ל בתשובה אחת שאסור להתפלל לחולה מתוך כובד חוליו לפי שדעתו מטורפת ואינו יכול לכוון והוא עצמו כשהיה חולה לא היה מתפלל כי אם קורא ק\"ש בלבד מההיא דאבוה דשמואל (שם) כי הוה אזיל באורחא לא הוי מצלי תלתא יומי פי' לאחר חזירתו מן הדרך שלא היה יכול לכוון דעתו וליישב מטורח הדרך ותניא (שם ד' ס\"ד.) שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה אלמא כל שנטרף דעתו עליו אסור להתפלל. ואמרינן בפ' אין עומדין (ברכות ד' ל\"א:) ויחשיבה עלי לשכורה מכאן לשכור שאסור להתפלל (שם) אל תתן את אמתך לפני בת בליעל א\"ר אלעזר מכאן לשכור שמתפלל כאלו עובד ע\"ז כתיב הכא לפני בת בליעל וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל מקרבך מה תמן ע\"ז אף הכא ע\"ז: "
],
[
"אותם בני אדם שנדרו כך וכך לצדקה ליתן אם ישחקו בקוביא ושחקו פטורין מליתן כיון דגבי הדיוט הוי אסמכתא כי ההיא דעירובין (ד' פ\"ב.) ה\"ה גבי צדקה אע\"ג דמיקני בדיבור כדדרשינן פ\"ק דר\"ה (ד' ו'.) בפיך זו צדקה מ\"מ לא עדיפא אמירה דגבוה ממסירה דהדיוט וכן מוכח לקמן (עירובין שם) דקאמר הא מני ר' יהודה היא משום ר' טרפון דקאמר אין אחד מהם נזיר אע\"ג דנזירות חל באמירה לחודיה. ואע\"ג דפ' האומר (נזיר ד' י\"ט:) גבי הילני המלכה דקאמרה הריני נזירה שבע שנים אם ישוב בני מן המלחמה ולא חשיב אסמכתא לא דמי כלל דהתם גמרה ואמרה כדי שיועיל זכותה לבנה כדאמרינן (ר\"ה ד' ד'.) בנדר צדקה כדי שיחיו בניו. שמשון בר' אברהם זצ\"ל: "
],
[
"נדיבי ואלופי קהל מיידבורק מאוד מאד הוקשה בעיני עלי על שהיטלתם עלי דין בני גושלר ועל מו\"ר ורבי הר' מאיר כי מה אני ומה חיי לישב בדין עם גדול הדור ואני קטן שבקטני תלמידיו אף כי בכתבכם הקדמתם בי\"ת לאל\"ף אך רק כתבתם בתשר\"ק ולפי דעתי כאשר מפי נזרק כן נ\"ל האמת שאין כח בדין ביד הנ' ר' מתניה ובניו להוציא את ר' יצחק וחתנו וחבורתם מן היישוב עיר גושלר לפי מה שפסק מורי הר' זקיני ומורי ה\"ר ר' יצחק מווינא שאין חרם יישובשם. ועוד איך יוציאם מחמת חרם שיש בכל היישובים והם עצמם לא זכו אלא מחמת הפסק שפסקו לחמיו של הנ\"ר מתניה שאין חרם ביישוב גושלר ואחרי שמחמת חרם היישובים אין בדין יכולין להוציאם גם חרם שקיבלו על עצמם נר' שאין צריך התרה כאשר כתבתי במכתבי הראשון שהרי מפורש בשטר הנ\"ר מתניה ובניו שמחמת חרם היישובים הוזקקו לקבל עליהם ולצאת אחר הזמן והרי היו אנוסים שהיו מכריחים אותם לצאת ואפי' על דעת רבים דאין לו הפרה (גיטין ד' ל\"ו.) הכא אין צריך הפרה כיון שהיה בטעות ואין צריך להביא ראיה על כך ואף כי הקשה בתוספות ר' שמשון זצ\"ל בר\"פ השולח היכי יליף ר' יהודה ממעשה דגבעונים דברבים אין לו הפרה והא בטעות היה ואפי' לא היו דוחקין אותם לצאת אלא מעצמם בלב שלם בלא אונס היו מקבלים חרם לצאת נר' דיכול להתיר אפי' לכתחילה רק שיודיעוהו אפי' לא יתרצו דטעם שמפ' בירושלמי (נדרים פ\"ה הל' ה'.) ריב\"ל דצריך להתירו בפניו מפני החשד נראה עיקר ולא כר' יוחנן דאמר מפני הבושה. דהא תלמוד שלנו בנדרים פ' ר' אליעזר (נדרים ד' ס\"ה.) יליף ממשה וצדקיהו והיינו כריב\"ל דהתם ליכא טעמא דבושה אלא טעמא דחשד מההוא טעמא אין צריך דעתו אלא הודעה בעלמא וכמדומה לי שהכל כתב כן ר' שמשון ר\"פ השולח (גיטין ד' ל\"ה:) גבי וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם. ומורי ורבי ה\"ר מאיר כמו כן כתב כן שיכול לפרש למ\"ד מפני החשד ומטעמי מ\"ו ורבי ה\"ר מאיר וראייתו יש לפסוק שאין הנ\"ר מתניה יכול להוציא שהרי טעמו לפי שעשה להם טובה צריך דעתם ועוד לפי שהוא על דעת רבים והנה לפי האמת כאשר נעשה לא היה להם שום טובה בהרחבת הזמן כיון שבדין היו יכולים לשאר אע\"פ שלא ידעו מ\"מ קודם יציאתן משם היו דורשים ובאין על האמת. ועוד שהרי כבר הותר וגם על דעתם לא קבלו חרם כאשר כתוב ומוכיח בלשון הקבלה שלא אמרו אלא קבלנו עלינו בחרם מעכשיו ובין אין חרם ובין יש חרם ביישוב גושלר אין הנ\"ר מתניה ובניו מוחזקים ביישוב יותר מהם בכלום ואינהו דלא סיימו קמי' מורי ורבי ה\"ר מאיר ושאר הגדולים המעשה כולו כמו שהיה וכתבו לפי דבריהם אבל לפי האמת אין איש חולק ואנא לא חילק ידענא ולא בילק אך נר' כי כל ישראל יש להם חלק בגושלר ואין הנ\"ר מתניה ובניו וכן ר' יצחק וסייעתו יכולים לעכב לשום אדם מלדור ביניהם וגם מבני התושבים שירשו מאבותיהם לא יוכלו לעכב לפי פסק מורי זקני ומו\"ר ה\"ר ר' יצחק מווינא ז\"ל. ושלום אליעזר בר' שלמה נ\"ע: ",
"על דברי דתות שהפגין את ר' מרדכי על הח\"ר משה דמיתקרי חקו שקראו עבריין שיושב ביישוב גושלר שהוא של אבותיו והשיב ר' מרדכי הלא ירדתי בדין עם קרוביך וזכינו ביישוב והשיב הח\"ר משה אם ירדו קרובי לדין מורי אבי ז\"ל לא היה אז בעיר ולא ביטל כחו ואני רוצה לירד עמך לדון לפני ה\"ר פרץ או לפני רבני צרפת אמת כי זקינינו זוכרים הדברים אך אחרי אשר עתה קמו חדשים אשר לא ראו ואשר לא ידעו מה שנעשה לכך חידשנו הרברים עתה שנת נ\"א לפרט ואומרים אנו בהסכמה גמורה בנערינו ובזקינינו שיישוב גישליר מותר לכל ישראל כמו שפסק מורי ה\"ר אליעזר זצ\"ל והבא לחלוק מזהירים אותו דלא מיבעיא אותם שירדו לדין שאין להם פתחון פה לחלוק אלא אף בני אותם שלא ירדו לדין מ\"מ כיון שהיורדים ארצו קמייהו ושתקי מינח ניחא להו ועוד הרי מעשים בכל יום אדם שיש לו ישוב ויוציא ממנו אדם הנכנס בו ומוצאו פנוי זוכה בו וכיון שזכו בדין לאותם הדרים בו ואותן שלא ירדו היו חוץ לעיר נמצא שאלו שירדו בו מצאוהו פנוי מהם ולא דרו בו לכך יש היתר לאיסורם ואיסורייהו לא אסרי ועירורייהו לא שריר ולא קיים ולאו כל כמינייהו לאסור דבר שאינו שלהם ואשר דברו עד עתה לפי שסמכו על כתביהם ואחרי שיודעים שכתביהם מבוטלים אם יישוב עיר עוברים משום בל תשכן באהלך עולה דגרעי משטר אמנה ושטר פרוע (כתובות ד' י\"ט:) אם יאמרו עוד ויזידון ילקו בחסר יתר מאתנו על כי מושיבים את הארי אחר מותו וסייג לחכמה שתיקה ומהפך בהני מילי גרע ממהפך בנבילתא פיו ולשונו ושומר שומר מצרה נפשו קהל מיידבורק. חיים פלטיאל תולעת: "
],
[
"מורי ה\"ר אביגדור כ\"ץ זצ\"ל כתב דמורדות האומרות בעינא לי' ומצערינא לי' פוחתין ליה ז' דינרין עד כלות כתובתה כמתניתין (כתובות ד' ס\"ג.) ובמאיס עלי להשהותה י\"ב חודש ואז תצא בלא כתובה וזה כדברי ר\"ת שכתב בתוספות וכתב כמו כן שלא פשט מה שכתב רב אלפס דלא קנסינן לי' בדידה מה שהביאה עמה אלא מפסדת הכל: "
],
[
"רבינו אבי העזרי היה אוסר להלוות מעות של צדקה בריבית וראייתו מס\"פ החובל (בבא קמא דף צ\"ג.) ההוא ארנקי של צדקה דאתאי לפומבדיתא אפקדי' רב יוסף בהדיה ההוא גברא ופשע בה חייבי' רב יוסף לשלומי א\"כ הרי אתה רואה דדין הדיוט יש להם למעות של צדקה דאלו דין הקדש אמרינן במשנה בהזהב (דף נו.) נושא שכר אינו משלם שומר חנם אינו נשבע והקדש מותר להלוות בריבית כדאמ' פ' הזהב (בבא מציעא דף נ\"ז:) אין דין ריבית ואונאה להקדש והואיל דדין הדיוט יש לה לצדקה אסור להלוותם בריבית ולי אני המחבר נראה דמותר וההיא דפ' החובל דחייביה רב יוסף לשלומי מיירי בדקייץ להו לעניים כדמוקי לה התם במסקנא אז יש לו דין הדיוט וראיה מירושלמי דמועד קטן (פ\"ב הל' ג'.) ופ' בן סורר ומורה (הל' ב'.) לוין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החודש ועתה הואיל ולוין בשביל לעשות מצוה וכ\"ש לגוף מצוה דמותרת והאי דנקט לחבורת מצוה ולא מעות של צדקה משום דקאי אדר' יוחנן דאמר לעיל מיני' גנב לאביו ולאמו אבל בחבורת מצוה אין נעשה בן סורר ומורה ועוד התם איירי בריבית דאורייתא דאי בריבית דרבנן הוה לי' למימר לוין בחבורת מצוה קרוב לשכר ורחוק להפסד דהיינו כדאמר פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע'.) גבי מעות יתומים ועוד נראה מדנקט התם ריבית ריבית משמע אפי' קצוצה וא\"ת והא דאמרי בערכין (דף כב.) ומייתי פ' ד' וה' (דף לט.) במשנת שור של פקח אין נזקקין לנכסי יתומים ומוקי ר' יוחנן לשטר שיש בו ריבית נזקקין וההוא שטרא אוקי לה בערכין כשלוה מן העכו\"ם אביהן א\"כ לוקמא כשלון הן עצמן ממעות של צדקה הואיל ומותר נר' דלרווחא דמילתא נקיט מן העכו\"ם. אור זרוע: ",
" תשובת מוה\"ר מאיר אשר שאלת על הלואת מעות של צדקה בריבית קצוצה אומר אני כי היא מצוה הבאה בעבירה נתכיון לדבר מצוה ועלה בידו כמה עבירות למלוה ללוה לערב ולעדים דס\"פ החובל משמע דאסור גבי ארנקי של צדקה אתא לפומבדיתא עד לשמור ולא לחלק לעניים ולא קממעט מעות צדקה מדכתיב רעהו כי יתן איש אל רעהו אלא מלשמור ש\"מ דקרי לעניים רעהו ואחיו קרינא בהו. וא\"כ הוו נמי בכלל לא תשיך לאחיך נשך כסף וגו' אמנם ידעתי כי בעונותינו שרבו פשט הדבר להיתר בכל המלכות והגבאין חוטאין ולא להם וחטאת כל הקהלות היא ואין בי כח למחות כ\"ש שקשה גזל הנאכל ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וכו' וכשם שאסור מלהמנע כך אסור להוכיח בדבר שאינו נשמע ואפי' זה שכתבתי לך לא הייתי כותב לאחר אך חיבתך עלי החליפה השורה ועוד לאפרושי מאיסורא מכאן ולהבא שלא יעשה עוד אך לענין להשיב הריבית לא אשתדל להשיב כדפרישית. ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה: "
],
[
"מעשה שהיה עכו\"ם מסיח לפי תומו שנהרג ראובן בדרך והיה ממון ראובן ביד אמו ובא בנו של ראובן להוציא מדין ירושה והשיבתו אביך חייב לי והרי אני תופסת אותו מחיים ואע\"פ שלא תפסתי אותם מחיים לשם ולא בתורת פקדון עכשיו הוא בידי לשם חובי נ\"ל דאין ממש בדבריה מדאמר בפ' הכותב (כתובות דף פ\"ה.) ההוא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי וכו' עד אמר לך אית לך סהדי דמחיים תבעוה מינך וכו' הרי משמע דצריך תפיסה מחיים לשם חובתו הילכך במאי דקאמרה תפיסה דלאחר מיתה היא והוו להו מטלטלי דיתמי ולא אישתעבדי לבעל חוב וכן פי' הקונ' זאת ולא זאת אומר אני שאפי' היתה טוענת כוונתי היתה לעכב לשם חובי מחיים אין בדבריה כלום הואיל שמודה שבתורת פקדון באי לידה דכוונה אינה מועלת כלום כדמשמע גבי ההיא איתתא לפי שלא תבעיה מחיים אע\"פ שהיא חשבה לעכב בשביל החוב וכן נוטה פי' הקונ'. וא\"ת אע\"פ שתפיסה לאחר מיתה הרי רב אלפס ור\"ח כתבו פ' הכותב דתקנו חכמים האחרונים להשתלם ממטלטלי אפי' לאחר מיתה אומר אני דר\"ת ז\"ל שדא בי' נרגא ומפ' דתקנת חכמים אחרונים אינה הלכתא בלא טעמא אלא מכח הלכה תיקנו לבעל חוב ולכתובת אשה משום דמקני מטלטלי אגב מקרקעי ותופס התשובה כתוב על ספר הישר וכתב באותה תשובה דלבתר רבנן סבוראי אין צריך תפיסה מחיים לכתובה ולבטל חוב בשטר הרי משמע דבעל חוב בלא שטר צריך תפיסה מחיים וכך נמצאת כתוב בתשובות אחרונים ושמעתי דפי' הר' אליעזר דטול דהואיל וטעמא דמילתא משום דמקני מטלטלי אגב מקרקעי הרי בע\"ח בלא שטר לא הקנה לו מטלטלי אגב מקרקעי. הילכך מטלטלי דיחמי נינהו ולא משתעבדי. וצ\"ע בפי' רשב\"ם בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קע\"ד. ד\"ה רב.) שאפי' אם מלוה ידועה בעדים נפרעין מן היתומים. ובמאי דקמן נומתי לחברי אם היתה פקחת לטעון איני מאמנת לעכו\"ם ועדיין הוא חי תביא ראיה ואחזיר לך דהויא טענתה טענה דאע\"ג דעכו\"ם מסיח לפי תומו להשיא אשה וגם להוציא כתובתה היינו דוקא לענין זה כדמפ' פ' האשה שלום בינה לבינה (דף קי\"ז.) מספר כתובה נלמד שכך כתב לה לכשתנשאי לאחר וכו' אבל לענין שאר ממון צריך בדבר כמו ששנינו מצינו (שם.) שאין אחין נכנסין על פיה לנחלה ופרש\"י (לא מצאתי) לאו דוקא אחין אלא אפי' בנים דרחמנא אמר על פי עדים הרי משמע התם דאם לא יהא ב' עדים לא מפקינן ממונא ומה שפר\"ח פ' המפקיד (בבא מציעא דף ל\"ח:) ואם נר' הדברים שמת אע\"פ שאין עדות ברורה נותנין ליורשין היינו דוקא כשאין לאדם אחר תביעה על ממון זה א\"נ אינו מוחזק אבל היכא שהיא מוחזקת בו יש לה מצדה ליכא מאן דפליג דטענתיה טענה מיהו לפי מה שפסק רשב\"ם זצ\"ל בפ' המוכר (דף צ\"ב. ד\"ה לשחיטה.) דכל מקום שיש ספיקא במעשה דומיא דשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה וכו' דהלכה כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין ה\"נ נהי דמסיח לפי תומו אינו נאמן להוציא ממון מ\"מ ספק הוא ועוד שנר' הדברים פשיטא דספק גמור הוא ושמא הוא. ופר\"ח בפ' השואל (ד' צז:) כרבא עבדינן דלא אמר כסומכוס אלא בשמא ושמא ואם אין הלכה כסומכוס למאי נפקא מיני' שכתב וכרבא עבדינן אלא נר' מפר\"ח דהלכה כסומכוס ואע\"פ שפסק ר\"ח זצ\"ל בפ' המניח (בבא קמא דף ל\"ה:) הלכה כרבנן ולא כסומכוס י\"ל דוקא גבי ניזקין אבל לענין דינא אחרינא לא דאי לא תימא הכי קשיא דידי' אדידיה. המבין יבין (העתק): "
],
[
" נראה לי אם נשאה במקום ועתה היא במקום אחר הכל הולך אחר מקום הנשואין ואם נהגו ליתן שם מאתים זקוקים גם היא תגבה כן אע\"פ שבמקום שהיא אינה גובה כל דקיי\"ל כרשב\"ג דאמר פ' בתרא דכתובות (דף ק\"י:) נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות קפוטקי' ואע\"ג דמייתי התם בגמ' לאפוקי מרשב\"ג ה\"פ לאפוקי שאותה ברייתא לא תסבור כרשב\"ג דמיהו הילכתא כוותי' דאמר כתובה דאורייתא דהא רב אשי דהוי בתראה כוותי' ס\"ל דאמר (שם דף יב.) כל שלא מישמש אינו יכול לטעון טענת בתולים דלית לי' חזקה וכו' אין אדם טורח וכו' ומשום דכתובה דאורייתא וכן אנן כותבין דחזו ליכי מדאורייתא וכן פר\"י. ומה שתמהת על מה שכתבתי דנכסים בחזקת יתמי קיימי דע כי ר\"ח פסק כן בפירושיו ובספר חפץ משום דמסיק התם אלמנה (כתובות ד' צו:) דכ\"ע נכסי בחזקת יתמי. ומה שכתבת דכיון שנושאת ונותנת בהם בנכסים בחזקתן קיימי אי משום הא לא היו בחזקתן דאינה אלא אפטרופוס בעלמא ליתומים שסמכו אצלה וכן מה שהשביחה הכל ליתומים (ב\"ב ד' קמ\"ד.) ורגילות הוא דטרחא קמי יתמי וכיון שתובעות כתובתה בב\"ד שוב אין מזונות (כתובות ד' נ\"ד.) אלא כתובתה והנכסים בחזקתן קיימי והיא תובעות כתובתה מהם ועוד דלא תפסה אלא לאחר מיתה ורגילות הוא להשביע בב\"ד בנקיטת חפץ ויש לפחות לה כל כמה שנתנה ויש להשביעה שלא עיכבה ושלא נתנה ואפי' נתנה לבנותיה פוחתין לה או אפי' לצדקה אין לה רשות ליתן ממון היתומים דאפי' ב\"ד אין להם כח ליתן לצדקה ממון היתומים בלי רשות כדאמר פ' נערה (כתובות דף מ\"ח.) מי שנשתטה ב\"ד יוררין לנכסיו ומפרנסין בניו ובנותיו אפי' לא דבר אחר ופליגי אמוראי בפי' דדבר אחר ותרוייהו מודו בצדקה דלא וכן בפ' הניזקין (גיטין דף נ\"ב.) דאין פוסקין צדקה על היתומים ואפילי לפדיון שבויים ואין אפטרופוס רשאי ליטול כלום משל יתומים אלא א\"כ מלביש עצמו כי היכי דלישתמעי מילי' דלטוב להם כי ההיא דעמרם צבעא (שם:): "
],
[
" וששאלת שהלוותה לשרים ולאלמים כל אשראי ספק אתי (פסחים קיג.) (והתקינו לאלמנה) ופשיעה היא זו ועוד שאמרו חכמים אין מוכרין שדות ליקח עבדים וכ\"ש זה דהוה לי' אפטרופוס ואפטרופוס חייב בפשיעה כמו שהוכיח ה\"ר שמואל מוורדין ז\"ל מפ' המפקיד (בבא מציעא דף מ\"ב:) מההוא אפטרופוס דזבן לי' תורי ליתמי וכו' ואין היורשין יכולין ליתן לה כתובתה מן החובות אלא מה שהוא בעין שיתנו לה מיד ליד ואפילו קרקעות או כסף וזהב יתנו לה או מן הסובין אם ירצו ואע\"ג דכתבינן בכתובה מכל שפר ארג נכסין וקנינין יהבינן לה סובין דקיי\"ל (ב\"ק ד' ז':) כרב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע דכל מילי מיטב הוא דהלכה כבתראי אבל החובות לא יתנו דאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין (גיטין דף מ\"א.) וכ\"ש דאין דרכה לחזור על העכו\"ם אשר פיהם דבר שוא מיהו אם היא הלוותה אותם תטלם בכתובתה כדפרי' לעיל דפשיטא דהיא חייבת לשלם וכל מה שהשביחה השביחה ליורשין ואין מ' השבח כלום להנאתה הואיל וניזונית משלהם דתנן (כתובות ד' צה:) אלמנה הניזונית מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהם והכי משמע בהדיא בפ' מי שמת (בבא בתרא ד' קמ\"ג:): "
],
[
" וששאלת מה שנתנה בעוד שהיתה סבורה שהמחילה היתה תחילה מה תהא עליה נראה דאע\"ג דכל כמה דלא גבתה כתובתה אין לה בנכסים ונכסים בחזקתן קיימי אפילו הכי מתנתה מתנה דיכלי למימר משלה נתנה לנו שהיה לה ממון לעצמה ואפי' אם ידוע שאותו חפץ שנתנה היא של יתומים לא מפקינן מינייהו ממקבלי המתנה דהא מסקינן פ' הגוזל בתרא (בבא קמא ד' קטז.) דבכולהו עשו תקנת השוק דפ' הניזקין (גיטין דף נ':) מיבעיא לענין אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אי מתנה כמכר משום דאי לא דעבדא ניחא לנפשי' לא יהיב ליה מתנה ולא איפשטא וכיון דלא איפשטא לא מפקינן מינייהו: "
],
[
" וששאלתם אי טענינן ליתמי דנישאת אלמנה או שפרעה אביהן מנה פשיטא דטענינן ליתמי כל מה דמצי למיטען אבוהן (ב\"ב דנ\"ב. ע\"ש) אבל אם יש קול שנישאת בתולה גובה כתובתה דהלך אחר הרוב דרוב נשים בתולות נישאות (ב\"ב ד' צב:) ורוב הנישאות בתולות יש להן קול והא נמי יש לה קול ואע\"ג דבממון אין הולכין אחר הרוב (שם.) הוא כנגד החזקה אבל הכא כיון דהממון הוא תחת ידה הולכין אחר הרוב כיון שיש לה קול ואע\"ג רפרישית לעיל נכסי בחזקת יתמי קיימי מ\"מ כתובתה שהיא בחזקתה לא מפקינן מינה דאזלינן רובא וחזקה והאומר אתן מתנה לעני נעשה נדר כדאמר וחייב ליתן כדאמר בירושלמי בשבועות. ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה: "
],
[
"מעשה שמת הבעל בחיי אשתו ועד שלא נשבעת על כתובתה מתה ובאו יורשין להוציא כתובתה מיורשי הבעל והנדוניא שהביאה מבית אביה ששמו אותה בכתובתה ויש מרבותי שהיו אומרים אין אדם מוריש שבועה לבניו ולא שקלי מידי כדפר\"ח פ' כל הנשבעין (שבועות ד' מח.) אבל בה\"ג פוסק דיחלקו מדאמר (שם.) האי דיינא דעבד כר' אליעזר עבד מכלל דמספקא להו אי הלכה כרב ושמואל או לאו וגם רב נחמן עבד עובדא דיחלקו (שם.) ואע\"ג דהא לרב נחמן בזמן ששניהם חשודים הא מדמינן להו להדדי ולא שנא ואני אומר דלדברי כולן נדוניא שהביאה מבית אביה נוטלין יורשין שלא בשבועה דאמר בריש אע\"פ (כתובות ד' נ\"ה.) מיטלטלי ואיתנייהו בעינייהו וכו' ומסיק דאפי' ליתנייהו נוטלין בלא שבועה פר\"ח. ואפס רש\"י זצ\"ל פי' ליחד לה משמע אבל לא יחד לה דוקא בשבועה ונראין דברי ר\"ח. (העתק): "
],
[
"מעשה שנתחייב ראובן לשמעון שבועה דרבנן ורצה להשביעו באנקוטי חפצא וראובן השיבו כיון שאינו רוצה רק שבועה לא נקיטנא חפצא נר' דהדין עם שמעון שכך כתב רב אלפס בפ' הכותב במילתי' דרב פפא דאמר (ד' פ\"ח. ועי\"ש בתוס') אי פקח הוא מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא וכתב רב אלפס ומאי נפקא מיני' דאי לענין אנקוטי חפצא בידה הא נמי אנקטינן לה חפצא בידה וראיה נ\"ל בפ' שבועות הדיינין (שבועות ד' מ\"א.) מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן ולא קאמר איכא בינייהו אנקוטי חפצא ש\"מ דתרוייהו כי הדדי נינהו לענין זה והא דאמר פ' השולח (ד' ליה.) אמר רבא לא שנו אלא בב\"ד אבל חוץ לב\"ד משביעין אותה ופי' רש\"י בב\"ד היא שבועה דאורייתא באנקוטי חפצא ומשמע אבל שבועה דרבנן לא אנקטינן חפצא י\"ל דהכי בעי למימר כעין שבועה דאורייתא שהיא בב\"ד דשבועת אשה על כתובתה אינה כי אם שבועה מדרבנן כדמשמע בהכותב (ד' פ\"ז:). (העתק): "
],
[
"בעבור חפיפת ערב שבת וטובלות בראשון ודאי זה התרתי כדאמר פ' תינוקות (נדה ד' ס\"ז:) דרש מרימר הלכתא כרב חסדא דאמר שכן לא אמרינן אלא מורינן שהאשה חופפת בערב שבת היכא דלא אפשר וכ\"ש בשבת עצמו אם הוא יום שמיני שהוא סמוך לחפיפה אמר בסוף הלכה (ד' ס\"ח.) הילכתא אשה חופפת בלילה וטובלות בלילה קשיא הלכתא אהלכתא דקאמר הלכתא כרב חסדא ותירץ הא דאפשר הא דלא אפשר. אור זרוע: "
],
[
"אם לא הסירה ציפרנים וטבלה עלתה לה טבילה ובלבד שבדקה תחת הציפורן קודם הטבילה ואין שם טיט וצואה דהכי תנן במס' מקוואות (פ\"ט מ\"ב.) צואה שתחת הציפורן חוצצות אלמא אפי' לא הסירה עלתה לה טבילה. וכן הורה רבי' יהודה מקורביל ז\"ל. מצאתי: "
],
[
"על הקטן אם יצטרף רבו מחלוקת ר\"ת פוסק (תוס' ברכות ד' מ\"ח.) ד\"ה ולית לברך בזימון עשרה על הקטן ולהתפלל ואפי' מוטל בעריסה אדכל בי עשרה שכינה שריא וכי ההיא עובדא דרבא ואביי (שם.) והא קאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא קאי אארון ושבת והאריך בתשובותיו ואעפ\"כ לא רצה לעשות מעשה ובירושלמי (שם פ\"ז הל' ב'.) איכא תרי לישני חד אמר ליכא אזכרת ה' מצטרף וכן ראיתי מנהג גדולים בימי חורפי אך כשהלכתי בפרובינש ברכתי כמה פעמים בשולחן מורי האשל הגדול בעשרה שהיה שם קטן ונכנס בי\"ג שלו ומיחה בידי להזכיר השם ואח\"כ שאלתי פי מורי רבי' יהודה ואמר לי כמו כן כי ההיא עובדא דאמר רב יוסף זימנין סגיאין הוה קאימנא קמי דרב אבא בר חלפתא ולא זמין עלי עד דמייתי שעריה משמע לא שנא לעשרה ולא שנא לי\"ג ולא שנא לתפלה: "
],
[
"ועל קטן וחומש בידו כתב ר' שלמה ז\"ל בתשובה אחת קורא אני עליהם עד לעדה הרעה הזאת ולא מצינו קטן וחומש בידו כ\"א לעיבור שנה בפירקי דר' אליעזר (פ\"ח) (נתמעטה העיגלה) אך חומשין שלהם עשויין כספר תורה שלנו אבל בשלנו כלל לא ורבותינו מורים בדבר ואין להקל. לשון מוה\"ר שמואל מפלייזא: "
],
[
" עלית למרום ושבית שביה. מתנות נחלים לתושיה מוה\"ר ה\"ר שמריה קשיא למר אי נהרדעי לכל מילי קבלו דעיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון (ב\"מ ד' ק\"ד:) מאי איצטריכו תו לפ' איבעי למישתי שיכרא שתי לא קשיא דנהרדעי קיבלו סתמא מלוה וקהדרי ומפרשי לשמועתא דמסתמא לכל מילי איתמר ואף למישתי שיכרא דגריע מכולהו ולאפוקי מדרב אידי בר אבין דמורי להו לכל מילי ואפי' ליעשות מיטלטלי אצל בניו ולא פליג עלייהו אלא בלמישתי בי' שיכרא דבהא ס\"ל כרבא וכ\"ש דמפירושא דמילתייהו שמעינן נמי לאפוקי מדרבא דפליג עלייהו בתרתי וטעמא דקא עבדו רבנן מילתא דניחא לי' ללוה וניחא לי' למלוה שייך נמי לענין שמיטה ועוד כיון דמפרשי טעמא דשייך לענין אחריות ולענין רווחא היכא דקצץ לו דינר קעבדי רבנן מילתא דניחא לי' ללוה וכו' מסתמא ה\"ה לכל מילי דלא מיסתבר לאיפלוגי בלי טעמא בין לגבי אחריות בין לענין שמיטה וקידושין ולומר דלגבי האי חשיב מלוה ולגבי הני פקדון. וכתבת זה לשונו. וסבר' נהרדעי תמוה דאי מלוה היא לכל מילי א\"כ יצא שכרו בהפסדו דמסתמא טפי ניחא לי' למלוה לקבולי עלי' אחריות מלשויה מלוה ותשמוט בו שביעית ויהא רשאי למישתי בי' שיכרא לא ידענא כלל מאי תמיהא דמר דאיבעי מלוה מצי למיכתב פרוזבול ולא תשמטנו שביעית ואפי' לית לי' ללוה ולא למלוה קרקע הא מצי למיזבן קרקע כל שהוא את הלוה ולכתוב עליה פרוזבול כדאיתא פ' השולח (גיטין ד' ל\"ז.) עוד כתבת וזה לשונו איכא למימר דרבא חשיב לי' פקדון לכל מילי לבד מענין אחריות ומשום דקאי אמילתייהו דנהרדעי ורב אירי בר אבין נקיט נמי איהו מאי דאיירו בי' אינהו ועוד אשכחנן נמי הקפת חנות דאין שביעית משמטתו (שביעית פ\"י מ\"א) אפי' הכי לא גבי מיתמי עכ\"ל הא לא מצית אמרת דהא טעמא דקיהיב רבא למילתיה דנהכי קרו לי' עיסקא לאיעסוקי בי' ולא למישתי בי' שיכרא ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו לאו טעמא הוא לענין קדושין דהא אשכחנן גבי קידושין דחשיבא מלוה ואפי' יהביה ניהליה לאיעסוקי בי' ולא למישתי ביה שיכרא ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו כגון כל עסק דיהבינן סתמא בתורת עיסקא וקיי\"ל שלא יוציאוהו באכילה ושתיה אבל להלוותם אפי' באשראי רשאי כל כמה דלא מיחה בו בהדיא. והשתא אם הלוום המקבל באשראי ושוב א\"ל הנותן בתך תהא מקודשת לי באותו חוב פשיטא הוא דאינה מקודשת דמלוה היא אף לדבריך אע\"ג דלענין לעשותה מטלטלין אצל בניו חשיב כפקדון לגבי קידושין היכא דכבר הלוה באשראי ולא ייחד דבר במקומו פשיטא דאינה מקודשת כדמשמע פ\"ק דקידושין אלמא ליעשות מטלטלין אצל בניו וקידושין לא דמו אהדדי דטעם לעשות מטלטלין אצל בניו תלוי בזה דלא יהבינן לכלותן ולהוציאן באכילה ושתי' לכלויי קרנא הוה לי' אסמכתא עלייהו כמו אמקרקעי וכו' וכן פי' ר\"ת שם והוי כי אשלי דקמחוניא דפ' מציאת האשה (כתובות ד' ס\"ז.) והיינו טעמא נמי בזמן הזה שאנו מגבין כתובתה אף מחובות העכו\"ם דעיקר אסמכתייהו עלייהו וכיון דלא דמו אהדדי כדפרישית א\"כ הלוואה אי נמי דאפי' אי איתנהו אכתי זוזי בעין או הלואה על משכונות וקידש בהם אינה מקודשת כדין מלוה (קידושין ד' ו'. מ\"ח.) לההיא דפ\"ק דקידושין (ד' מ\"ז.) לא דמיא דכי נשתייר שוה פרוטה מקודשת (ולא דמיא) דהתם לא נתן לה רשות ליגע בהן שלא בתורת פקדון שיהו צרורין ומונחין בידה יהבינהו ניהלה הלכך כי נשתייר בהן שוה פרוטה מקודשת אבל כיון דלהוציאם בתורת עיסקא יהבינהו ואפי' אי בעי להלוותם בהקפה רשאי סברא הוא דמעכשיו הוי מלוה כיון דשרי לאישתמושי בהדייהו ואדעתא דהכי נתכוונו הנותן והמקבל כמאן דאישתמיש בהו כבר דמי וכי היכי דאלו הלוום כבר באשראי לא מיקדשא בי' לא נתקדש בי' נמי אפי' כי לא איזפינהו כיון דלזה הם עומדים אפי' הוא חפץ ואני דמיתי עיסקא דקביל עליה אחריות ונגנב או שאבד דחשיב לי' התם מלוה לענין קידושין (שם ד' מ\"ז:) כ\"ש הכא דיש לו רשות להשתמש בהן ואפי' כי איתא בעין היה ראוי לומר גבי עיסקא דאינה מקודשת בחלק המלוה כדפרי' לעיל סוף סוף היכא דליתי' בעין ברור הוא דאם קידשה בו אינה מקודשת כדפרי' לעיל אע\"ג דאפי' כה\"ג לא נעשה מטלטלין אצל בניו ולא כמו שכתבת דאם מכר עיסקא בהקפה נעשין מטלטלין אצל בניו דהא מפיק תלמודא מידי אלא דלא למישתי בי' שיכרא ולכלותו אבל בהקפה איבעי מקיף לי' כדרך עיסקא שפעמים מוכרין אותה בהקפה ובטדשא וכן משמע בתוספת בפ\"ק בפ' הגוזל משמע דבכל ענין לא נעשה מטלטלין אצל בניו ועוד למי שהוא מקיף להם משתעבדים לי' מדר' נתן (ב\"ק ד' מ':) כמלוה ועדיף שיעבודי' מדמעיקרא דמעיקרא לא משתעביד אלא הלוה לחודי' והשתא תרוייהו משתעבדי לי' ומה שכתבתם דאשכחנן הקפת חנות דאין שביעית משמטתו ואפי' הכי לא גבי מיתמי לא איריא היא כלל שהרי אני כתבתי בך שאם הלוום לו ראובן לשמעון ויחד לו שמעון ברשות עצמו כלי להלואתו גבי מיתמי אע\"ג דשאר ",
"(בהכ\"י אשר לפני כתב. חסר כאן.) "
],
[
"דנתי לפני רבותי בקורא לחבירו ממזר או כמו שדינו כאלו קראו ממזר שנא' והיה כעם ככהן ואומר כי כמוך כפרעה ובזה הזהרתי את קהלי בבואי הנה לפי שלא נהגו כן וכן בקריאת פסול חייב נזיפה ז' ימים ונוהג נידוי בעצמו כל זמן התפלה ומן התורה חייב מלקות משום דלאו לא תרצח בחיוורא סומקא ודוקא כשפוסלו לבא בקהל כגון ממזר או עבד אבל ברשע שהוא פסול מלקות לא אך יורד עמו לחייו (קידושין ד' כ\"ח.) וכ\"ש בקורא פסול דמצי מישתמיט ולתרץ פסול לעדות קרוביו קאמינא כמו בן הזונה אנא זונה פונדקית ומוכרות מזון קאמינא כמו רחב הזונה וכן ויתנו הילד בזונה אבל מופקרת מלקין ואל יפלא בעיניך קרובי עמיתי כי לכל אשר אוכל אני מזומן ושלום וחיים יוסיפו לך מני אביגדור בר מנחם זק\"ן שמ\"י: "
],
[
"ועל הקורא חבירו ממזר הכל לפי המבייש והמתבייש ירבה עליו ריעים ויבקש ממנו מטוי ויתענה בה\"ב וילקה ויתן צדקה וילך על קבורת אבותיו יחף ויבקש מחילה ואם רגיל בכך יחמירו עליו טובי העיר וישב בנידוי ויש כח בידם לקנוס ולכוף הפושעים ונגדור גדר שלא יפגמו שוכני עפר. אב\"ן: "
],
[
"על הכתובה שנאבדה אני כותב לך בקוצר דקיי\"ל כר' יוסי דהטוען אחר מעשה ב\"ד לא אמר ולא כלום (ב\"מ ד' י\"ז.) דאלמוה רבנן למעשה ב\"ד שלא להאמין הטוען פרעתי אפי' כשאין תשבע ותיטול מנה מאתים ואין לחוש שמע נפרע וגם אין לחוש שמא הטמינתה ויצטרך זה לשמור שוברו מן העכברים יותר משאם נקרע הכתובה שיש לחוש שמא תמצא עדי הינומא או עדי נשואי ותוציא הכתובה ותגבה על ידה דהא קיי\"ל (ב\"ב ד' קע\"א:) כותבין שובר ולכל יראי ה' אהיה חבר יצחק בר' שמואל זלה\"ה: "
],
[
"תניא (גיטין ד' צ'.) ר' מאיר אומר כשם שדיעות במאכל כך דיעות באנשים יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותיהו זו מדת פפוס בן יהודה שנועל דלת בפני אשתו ויוצא ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו ושותיהו זו מידת כל אדם שרואה אשתו מדברת עם אחיה ועם שכיניה ועם קרוביה ומניחה ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחויו מרצנו ואוכלו זו מידת אדם רשע שרואה את אשתו שיוצאות וראשה פרוע וטווה בשוק וערומה משני צדדין ורוחצות עם בני אדם עם בני אדם ס\"ד אלא אימא במקום שבני אדם רוחצין ומניחה בזו מצוה מן התורה לגרשה שנא' כי מצא בה ערות דבר וגו' הרי ראיה ברורה לדברי רבי' שיחי' שאסר לנשים הרוחצות להיות גוי מקיזם. בפ' המגרש במס' גיטין: "
],
[
" יודיעני אדוני על עכו\"ם א' שהושיט ידו בגיגית מליאה יין חדש ובא השכיר וגער בו ומצאו שלא רק מעט ברתיחה ולא ביין עצמו והורה המורה ועבדך מצא משנה בריש טבול יום (פ\"א מ\"א.) רתיחת גריסין ורתיחת יין חדש ב\"ש אומרים חיבור וב\"ה אומרים אינו חיבור. ",
"תשובה אשיבך מילין שאם נגע הרתיחות יין לאיסור דמסתמא ביין חדש מיירי שרגיל באופייא אגבא דחביתא כשתוסס ומדנקט אגבה ש\"מ דמתוכו הוי חיבור ומריש טבול יום אין ראיה להתיר ביין חדש ולדמותה דניצוק יוכיח לרב הונא דהוי חיבור ליין נסך (ע\"ז ד' ע\"ב.) ואפי' למאן דפליג בניצוק מודה בקטפרס כדאמר גבי ההיא דאישתכח בעצרתא (שם ד' ח':) והוא קטפרס ואי איכא טופח על מנת להטפיח בעי הדחה וניגוב כל המעצרתא ולא סגי במקום שנגע לבדו להדיח (לכך דבנצוק) לא הוי חיבור אפי' לטומאה קלה (שם דע\"ב.) ואפי' איפלגו נגבי יין נסך אי הוו חיבור אי לא ואפי' בסתם יינן וב\"ש וב\"ה מודו בריש טבול יום דלגבי שאר כל הטומאות הוי חיבור וא\"כ ראוי לההמיר ביין נסך שהרי ר' יוחנן דימה אותה לחצר החלוקה במסיפת (שם ד' ע':) והלכה כר' יוחנן ול\"ג והתניא ובזה אין להסתפק דסמכינן אגמרא דידן דאין הלכה כר' שמעון (ע\"ז ד' ס': ובירושלמי שם פסיק כותי'.) וכי מדמינן לה לגבי חביות שניקבה בין מפיה בין משוליה (שם ד' ס') התם לא מדמינן לה אלא לענין היתר הנאה אבל בשתיה אסור דהא הוי אשבורן דהוי חיבור אפי' לטומאה. אבי העזרי: "
],
[
"אדוני יודיעני מעילים שנותנים על הבימה לכבוד התורה או לקתידראות לכבוד המילה ויש בהם צורות ודגים אם מותר אם לאו דגרסינן פ' כל הצלמים (עבודה זרה ד' מ\"ג.) דמות צורות לבנה היו לו לר\"ג וכו' שאני ר\"ג דאחרים עשו לו והא ר' יהודה דאחרים עשו לו וכו' דהתם בחותמו בולט ומשום חשדא כדתניא ומי חיישינן לחשדא והא בי כנשתא דשף ויתיב בנהרדעא ואוקמי בה אנדרטיא והוו עיילי בה אביה דשמואל ולוי ומצלו בה ולא חיישינן לחשדא ואפי' בית הכנסת גדולה פעמים שיחידים נשארים בה ומתפללין ואע\"ג דאמרינן התם היינו תלת דחשיבי ציירי ופלחי להו (שם ד' מ\"ב:) כגון חמה ולבנה וצורת דרקין הא אמרינן למיפלח לכל מה דמשכחי פלחי והואיל שהן עובדין לכל הצורות הוה לן למיחש לחשדא יואל הלוי: ",
" על צורות העופת והדגים אסר שאלת אם מותר להתפלל שם ובאת לדמות לצורת חמה ולבנה ואנדריטא א\"כ היה לך לשאול אם מותר בהנאה וכ\"ש להתפלל אבל אינו דומה דטבעת שיש עליה חותם יש עליה צלם והם עובדין אותו הילכך איכא חשדא לישראל כי לא שכיחא רבים אבל צורות עופות וסוסים אפי' האומות אין עובדין להם כשהן בפני עצמן וכ\"ש כשהן מציירין על הבגדים הלכך אין כאן חשד ותניא (שם ד' מ\"ב:) כל הפרצופין מותרים חוץ מפרצוף אדם ומוקמינן פרצוף אדם במוצא דווקא לר' יהושע אבל לרבנן אפי' פרצוף אדם מתירין במוצא ואין כאן משום וכל ימי הייתי תמיה מה זה שעוברין לדרקון לפי דברי המפרשים שהוא נחש ממש והכתיב ואיבה אשית וגו' ומה שבחו ומה יופיו ומצאתי בספר של ר' שבתי החכם שהדרקון בריח בשמים ושמו תלי הגדול ומושל בכל המזלות והעכו\"ם סבורים שממשלתן מכחו ועובדין לו ודבריו נכוחים דהא מני לה בהדי חמה ולבנה ואע\"ג דלשון הגמ' אינו משמע כן דקאמר (שם ד' מ\"ג) שיש לו ציצין בין פירקי צואר יש ליישב דבריו כי הם טובים וישרים בעיני: יהונתן: "
],
[
"וכל נאמן שבתלמוד שבועה בעי ואבוהן דכולהון פ' המוכר את הבית (ב\"ב ד' ע'.) בעא מיני' רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר וא\"ל החזרתיו לך מהו מיגו דאי בעי אמר נאנסתי כי א\"ל החזרתי נמי מהימן או דלמא א\"ל שטרך בידי מאי בעי א\"ל נאמן ומסקינן מאי נאמן לשבועה. צפנת פענח: "
],
[
"וששאלת אשת שמעון שהפקידה אצל אשת ראובן פקדון ופשעה בו ונגנב כן הדין שאם אותה אשה שהפקדון אצלה שחייבת לשלם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (ב\"ק ד' טו.) השתא שהיא אשת איש אם יש לה נכסים שאין לבעלה רשות בהם חייבת לשלם ואם לאו יכתבו פסק דין לכשתתאלמן או תתגרש שתשלם אבל בחיי בעלה אינה משלמת שאין לה ממה לשלם כדתנא (שם ד' פ\"ז.) העבד והאשה פגיעתן רעה. גרשם בר' יהודה ז\"ל: "
],
[
"יש שהיו אומרים אם היתה אשה חייבת שבועה לאדם איך אנו משביעין אותה מטעם שאפי' מודה שחייבת אעפ\"כ פטורה דאין לה במה לשלם אין לומר שיפרע הבעל עבורה מדתנן פ' החובל העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורון ואם איתא שהבעל יפרע עבורה אמאי פגיעתן רעה והלא בעל ישלם עבורה. מיהו ריב\"א היה אומר אם היא מודה ששייכת כתבינן עלה שטר אע\"ג דאין לה במה לסלם מיהו לכשתתאלמן או תתגרש תפרע לו ויש להבין דבריו דדוקא בג' ב\"ד מצי למיכתב עלה שטר ולא בב' ב\"ד כדמוכח פ' זה בורר (סנהדרין ד' כ\"ט:) במתני' דאין טוענין למסית ההיא אודיתא דלא הוה כתיבה בה כתובו וחתומו הבו ליה אביי ורבא דאמרי תרוייהו היינו דר\"ש בן לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א\"כ נעשה בגדול. ותו אמר התם (שם) ההיא אוודיתא דלא הוה כתיבה בה במותב תלתא הוינא סבר רבינא היינו דרשב\"ג כדאמר לעיל כלומר בפני ג' הוה אע\"פ שאינו כתוב א\"ל רב נתן בר אמי הכי אמר משמי' דרבא כל כה\"ג חיישינין לב\"ד טועין עד אמר רב נחמן אי כתב ביה דינא תו לא צריך ופריך דלמא ב\"ד חצוף הוא דאמר שמואל וכו' והא דחזינן פ\"ק דב\"מ (ד' י\"ז.) דכתבינן אדרכתא גבי ההוא דאמ' וכפרן הואיל ואתא לידן נימא בי' מילתא עד רב זביד משמי' דרב נחמן אמר בין חייב אתה לו בין צא תן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין אבל אמר פרעתי כותבין י\"ל נמי דוקא בג' העתקתי: "
],
[
" ששאלת על ששמעת שאני נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה ומיקל בבשר עוף בימי חורפי הייתי מתלוצץ בבני אדם העושין כן ואדרבא שריא לי מרי נראה בעיני מינות עד שפעם אחת מסעודתא לסעודתא מצאת גבינה בין שיני ונדרתי עצמי בבשר אחר גבינה כמו גבינה אחר בשר ואין נראה בדבר זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף על שהוא גורע דהא אמרינן פ' כל הבשר (חולין ד' ק\"ה.) אנא להא מילתא חלא בר חמרא דאלו אבא כי הוה אכיל בישרא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי האידנא ואנא מסעודתא לסעודתא אלמא דסברא לי' מסעודתא לסעודתא ואפי' הכי משבח למי שעושה כדברי אביו הרחקה יתירה אלא כל אלו הדברים הרחקות בעלמא נינהו וכל חד וחד מצי אחמורי אנפשיה ולעשות סייג גדר ומשמרת והיתה עטרת תפארת אב למקרא ומסורת ותעלה מעלה על גפי מרומי קרח (כעטרת האלוף) מאיר בר' ברוך הריני כפרת משכבו ובבשר עוף אני מקיל כיון דעוף וגבינה נאכלים באפקורן וברוך תהי' כי נחמתני וכי דברת על לב עלב הדיוט מכלב: ",
"שאילה שיעור גבינה אחר בשר כמה הוא דכיון והבשר עודנו בין שיניהם א\"כ נקרא בשר כל זמן שהוא בשיניו ומהו שיעור שלו: ",
"תשובה כך מצאתי בספר רבי' משה בר' מיימון זצ\"ל (הלכות מאכלות אסירות פ\"ט הל' כ\"ח) דשיעור אכילת גבינה אחר בשר חצי עונה והוא ו' שעות וראיה לא הגיד אבל שמעתי ממורי שאמר בשם רבי' מאיר דפי' שיעור קטן ושעה קטנה היא לאכול גבינה אחר בשר וראי' מפ\"ק דקדושין (ד' כ\"ה.) דאמרינן מעשה בשפחתו של בית רבי שנמצא עצם בין שיניה והצריכה ר' טבילה אחרת ופי' רבינו מאיר דוקא עצם דלא עביד להתבטל בין השינים הויא חציצה אבל אם נמצא בשר לא הויא חציצה דכיון דהבשר עתיד להתעכל עביד להתבטל וא\"כ ה\"נ למנין לאכול גבינה אחר בשר שישהא שעה קטנה ושפיר מצי למיכל כיון דעביד להתבטל כאלו הוא מבוטל והא דאמר הבשר עודנו בין וגו' היינו דוקא דלא מהני ניגוב הפת לאכול מיד גבינה אחר בשר כי היכי דמהני ניגוב הפת לאכול בשר אחר גבינה מיד והא דפליגי ת\"ק ור\"ש ה\"מ באוכל הנפסל לאדם וראוי לכלב אבל בשר זה כיון ששהא זמן מועט בשיניו הוא נפסל אפי' לכלב ופשיטא שאינו נקרא אוכל לפי' רבי' משה בר' מיימון הוא שיעור עיכול בשר חצי עונה ו' שעות דאי לא תימא הכי א\"כ אין לדבר סוף כשאדם אוכל בשר ולמחרתו ימצא בשר בין שיניו ולא יאכל בשר אחר גבינה ולפי' רבי' מאיר שעה קטנה וכיון דפסל אף לכלב לא הוי בשר ועביד להתבטל (והא דאמר קרא עלי' הבשר עודנו בין שיניהם היינו דלא מהני ניגוב הפת מיד ונטילה). אביגדור בר' אליה הכהן זלה\"ה: "
],
[
"בתשובות רבנא משה ריש מתיבתא דמתא מחסיא שמי שנתן פקדון לאשה שתחת בעלה ולא הודיע לבעל שנתן שום פקדון לאשתו ושמה בתיבתה עם ממון בעלה ונגנב כל אשר בתוכה עם הפקדון מישתבע ההיא איתתא ובעלה וכל הזכרים שבבית דלא ידעין ההוא פקדון היכא מטא דכל איתתא דמיגרשא או מתארמלא משלמת ההוא פקדון דבחיי בעלה מה שקנאה אשה קנה בעלה והבעל לא ישלם שהרי לא הפקידה בידו כלום: "
],
[
"בפ' המפקיד (ד' מ\"ב.) ולא נעל בפניה כראוי משמע דאם נעל בפניה כראוי שהוא פטור מיכן הוכיח רבי' שמחת זצ\"ל דאע\"ג דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע (שם) ואם שמר אותם במקום שרגיל לשמור שלו פטור וגם רב אלפס פסק כן והביא ראיה מירושלמי וזה לשונו נתנו במקום פלוני שנוהג ליתן שלו אם ראוי לשמור פטור ואם לאו חייב ובפ' המקצעות כתב גבי כספים דאי אותבינהו בתיבה בהדי כספים דילי' ואיגנב לחודייהו חייב לשלומי ואי איגנוב בהדי כל מה שבתיבה דהכי הוא ופטור משום דלא עדיף מדידי' וצ\"ע העתק. כתב ה\"ר ברוך בר' שמואל האידנא דשכיחי גנבים אין להם שמירה אלא בטפח הסמוך לקורה (שם) ירושלמי (ב\"מ שם) נתנו בשידה תיבה ומגדול חייב שבועה ופטור מלשלם ואם יש עדים שעשה כן אף מן השבועה פטור נתנו בראש גגו ונגנבו חייב לשלם נתנו במקום שרגיל ליתן את שלו ואותו מקום ראוי לשמור פטור ואם לאו חייב וכן בתוספתא דהשוכר את הפועלים והא דאמר תלמודא ומודה שמואל בע\"ש בין השמשות וכו' לאו דוקא בין השמשות אלא מחצי היום ואילך ובפר\"ח אין (נכון) בין השמשות וכן נר' ונר' דשמעתין מיירי דוקא לדידהו שהיו להם בתים רעועים בשדות אבל האידנא אין צריך שמירה בקרקע עכ\"ל ונ\"ל עוד מצריפא דאורבינא (שם) אע\"ג דהתם לא שמרם בקרקע אפ\"ה אי לאו פשיעותא לגבי נורא הוה פטור העתק: "
],
[
" מעשה בא לפני ראובן שבא בהרשאת אמו ותקף את שמעון לדין וטען ואמר מורי אבי מישכן את ספריו בנדונית אחותו בכ\"ד ונעשית שליש ביניהם ואבא מרי נתן לך י\"ח זקוקים ועתה טול ו' זקוקים והשיבני הספרים ושמעון ענה ואמר אני ואחיך שאלנו הו' זקוקים מעמך אחר הזמן ליתן הכסף ובקשת לו להמתין חצי שנה ואמר אחיך הנה לך חוב פלוני כ\"ג ליטרין לאותו הזמן שאת מבקש לי להמתין ותני לי אותו החוב והספרים פדויים ואמרת ברצון ובתוך כדי דיבור אמר אחיך איני רוצה אם לא תאמרי לשליש שהספרים יהיו מושכנים עבור הכ\"ג ליטרין וראובן משיב הנה הושלשו הספרים בידך בכ\"ג זקוקים וכבר באו לידך י\"ח זקוקים ועתה קח ו' זקוקים ותחזיר והמותר לא אתו כי הוא ריבית והשליש השיב כבר הושלשו בידי בכ\"ג זקוקים ואין לי עמך כלום תקוף את אחיך אם הוא ריבית אם לאו. תשובת מוריי רפה היום לערוב כי יום השם קרוב ובקצרה אשיב את הנר' בעיני כי ראובן השליש נאמן בלא שבועה מטעמא דהא הימני' ואחרי שלדבריו הוא ריבית קצוצה ישיב הספרים כשיתנו לו הו' זקוקים דמי פדיונם ועוד לא זכה עדיין אחיו של ראובן בחוב שלא הי' שום קנין ואפי' בקנין אין יכול אדם להקנות לחבירו חובו כדא' פ' מי שמת (בבא בתרא ד' קמ\"ח.) שכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני מה שאין כן בבריא ופר\"י דאפי' בקנין אגב קרקע לא מדלא אשכח לה התם בבריא: "
],
[
"בהא כל אפייא שוין דהמקדש בטבעת שאולה דאינה מקודשת ולא מיבעיא דאם שאלה בסתם שאינה מקודשת דכשנותנו לאשה הרי גוזל את חברו המשאיל ואמרינן (קידושין ד' נ\"ב.) קידשה בגזל ובחמס דאחרים אינה מקודשת ואפי' אי שדיך ואע\"ג דאיכא למידחי דה\"מ שהאשה יודעה והכירה שהיא גזולה כההיא פלוגתא דרב ושמואל פ\"ק דב\"מ (ד' ט\"ו:) היכר בה שאינו שלו אפי' מעות אין לו והילכך היכא דקידשה בגזל שהכירה האשה שהיא גזולה מאחר דבעי למיהדר בלא דמי לא סמכא דעתה ואפי' לרב דאמר הכיר בה שאינו שלו מעות יש לו היינו פי' מן הגזלן אבל לנגזל צריך להחזיר בחנם הילכך האי איתתא דמיקדשה דידעה והכירה בטבעת גזילה מאחר כ\"ע בעו למיהדר חנם לא סמכא דעתה הלכך אינה מקודשת אבל בנדון זה דלא הכירה המתקדשת שהיא שאולה מצינן למימר דהוי קידושין כדאמר (שם ד' י\"ד:) לא הכיר בה שאינו שלו אלא נמצא שאינו שלו בין לרב בין לשמואל מעות יש לו אפי' מן הנגזל כמו יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות (ב\"מ ד' ק\"א.) ועוד דיש כאן תקנת השוק (ב\"ק ד' קט\"ו.) ומיהו אפי' לא הכיר בה שהיא שאולה אינה מקודשת דקדושין דמי להקדש דאסר לה כהקדש אכולי עלמא והילכך אינה מקודשת בטבעת שאולה כשם שאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו כך אינו יכול לקדש בה דאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו (קידושין ד' נ\"ב.) ולא מיבעי דאם שאולה בסתם אלא אפי' שאלה בפי' לקדש בו את האשה דאינה מקודשת דשאלה הדרא בעינא וא\"כ לא הוי בידה אלא בתורת משכון ואמר רבא (שם ד' ח'.) התקדש לי במנה והניח לה משכון עליו אינה מקודשת דמנה אין כאן משכון אין כאן ואינו דומה לקידשה במשכון דאחרים דמקודשת (שם:) דהתם מתקדשת בגוף המשכון והיא קנוי לה מדר' יצחק והלכך לא דמי להכא. וקל למבין. ועוד דהכא בטבעת שאולה אינה מקודשת דכל מתנה שאינו יכול להקדישה לא שמה מתנה (נדרים ד' מ\"ח.) וזאת הטבעת לא הוא ולא היא אין בידם להקדישה וא\"כ לאו מתנה היא ונמצא דלא מידי יהיב לה ובמאי מיקדשה. והיכא דלא מיקדשא כי הכא שקידש בטבעת שאולה צריך לחזור ולברך ברכת אירוסין ונשואין ולהכניסה לחופה וכיון דקדושי קמאי לא הוי קידושין נמצא מה שבירך אקב\"ו על העריות ור\"י נשא ונתן בדבר ופי' על העריות לעשות האשה ערוה לכל בקדושיה וכיון דלא הוי קידושין לא עשאה ערוה ושלא כדין בירך הילכך צריך לחזור ולברך ברכת אירוסין וברכת חתנים נמי צריך לברך דת\"ר (כתובות ד' ז':) מברכין ברכת אירוסין בבית האירוסין וברכת חתנים בבית חתנים אבל בבית האירוסין לא וכ\"ש הכא דברכת חתנים היא שבח הבורא שעשה שושבינות לאדם הראשון וברכת זיווג וכיון דקידושין אין כאן אין כאן לא זיווג חתנים ולא שושבינות וחופה קמייתא לא חשובה חופה שאינה מסורה לביאה (עי' כתובות ד' נ\"ו. ) לא שמה חופה ואע\"ג דחופת נדה חשובה היא היינו דמסורה לביאה אבל היכא דליכא קידושין לא קיימא כלל לביאה כל מה שכתבתי היינו בטבעת שאולה אבל בנדון זה כאשר הגיד לי מרדכי המקדש שהמשאיל שם לו הטבעת שאם לא יחזירנה לו שיתן לו חצי רביע תחתיה לפי זה נראה שהיא מקודשת דבשעת קידושין הוא נתחייב למשאיל חצי רביע והטבעת קנויה לו והיה יכול להקדישה שאם היה מקדישה היה מתחייב למשאיל שומתו והטבעת קדושה וה\"ה שהיה יכול לקדש בו את האשה ומתנה גמורה הויא דיכולה האשה להקדישה הילכך מקודשת וראיה לדבר הביא מוה\"ר חיים כדתניא (ב\"מ ד' סט:) השם פרה לחבירו בלא דינר ואני מעלה לך סלע בחודש הרי זה מותר ואין כאן ריבית לפי שלא עשאה דמים ופריך והא עשאה דמים ומשני לא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה והוי כמאן דמסיק זוזי ואסור משום ריבית אלמא כל דבר הנישום לגמרי חשוב כדידיה והרשות בידו לשנותו לכל אשר ירצה הן למוכרו או לתתו במתנה או להקדיש וגדולה מזו אמרינן מי ששמו לו נכסי לוה בהלוואתו אע\"ג דשומא הדרא לעולם אפ\"ה מצי לאקדושינהו ולמיהבינהו במתנה כדאמר זבנה אורתא יהבה במתנה הני מעיקרא אדעתא דארעא נחית ולא אדעתא דזוזי נחית (שם ד' ל\"ה.) כ\"ש היכא דלא קיבלה כדי להחזיר הלכך מקודשת אפי' אם לבסוף החזירה הטבעת לא איכפת לן כיון שהקדושין חלו והירא דבר השם יוציא דבר זה לאמיתו ויתבונן בכתבינו ויברר ויפרסם דהמקדש בטבעת שאולה אינה מקודשת ושאני נדון זה ששמאה בדמים דחשיב קנויה לו ויפול בנעימים חבלו וגורלו כחשק שבתי בר' שמואל ג\"ן חות\"ם: "
],
[
" מעשה באדם אחד שהתנה עם חבירו תנאים הרבה לעשות כך וכך ופתחו לפניו ה' חומשי תורה ונשבע ואח\"כ אמר כך יעזור לי דיאון והתורה הזאת שאקיים אלו התנאים ושאלו לריצב\"א הבחור. והשיב כך נר' בעיני הנשבע בספר תורה אין כאן שבועה כיון דנחתא באמצע ולא נקיט לה בידי' לכולהו לישני פ\"ב דנדרים (ד' י\"ד:) הנודר בתורה לא אמר לא כלום דדעתיה אגליוני וכ\"ש להאיך לישנא דמוקי רישא התם אפי' אינקיט בידי' (חפצא שאמר מה שכתיבה) ואע\"פ שבתחילה בירר דבריו אמר אדם זה כך יעזור לי ה' מ\"מ מה שהוסיף אחרי כן לומר והתורה הזאת לאו אאזכרת דידה מישתבע אלא אגוילי ושבועה בשם יש כאן אבל שבועה בספר תורה אין כאן אע\"פ שלא הזכיר השם אלא בכינוי ולא בלשון הקודש בכל לשון שבועה היא כדאמר (שם ד' כ\"ב:) דאפי' מרי כולא שבועה אף על פי שאינו שם כלל בשום לשון וכדרב הונא דאמר מרי (שלא ולא בעי מנא) לי' והיינו טעמא דלכל הפחות לא גרע מיד ואפילו שבותא שבוקא מועיל (שם ד' י'.) כ\"ש שבועה שמועלות מטעם יד וה\"ה מרי כולא וה\"ה בלשון לעז דיאון דכיון שבועה ונדר מועילים בלשון לעז מועיל גם עתה דהא אפי' פרשת סוטה דשבועתא בכל לשון נאמרה (סוטה ד' לב.) חוץ מן השם שצריך לומר בלשון הקודש ע\"כ דהא בעינן שם המיוחד לכ\"ע כדמוכח ריש פ' שבועות העדות (שבועות ד' ל\"ה:) ואי אפשר להזכירו אלא בלשון הקודש וכ\"ש נדר ושאר שבועות שמועילין בלשון לעז וחסרון שאינו מזכיר בשבועתו לא איגרע בכך דאמר שבועה היא מטעם יד וכ\"ש אם הזכיר השם בלשון לע\"ז ואפי' לא הזכיר בתחילת דבריו לשון שבועה מועיל מטעם יד. יצחק בר' אברהם נב\"ע: "
],
[
"ארז בלבנון יפה ענף אשר הורם ואשר הונף להיות שורש פורה ראש. מר דרור ובראש הוקם להיות לראש וכל חכם לב אליו ידרוש. בפיו יחרש. שדה לענה ורוש. להמתיקו מדבש. הוא יכאיב ויחבש. וכל הקויות החכמה כבש. ומגחלתו בהר יחרב ויבש. ולבש במדה ההגונה. תפארת דת האמונה. נחנו עבדיו משתחוים אל מפתן הימן ואיתן. שור הבר ולויתן מטיבותיה נחלה פני כבודו להציץ מחרכי הודו בדברים האלה והנכון בעיניו ישיבנו ולא נסור מדבריו. יש בינינו פה ראובן ושמעון שרוצים את כל חבורתינו שישמרו מכ' זקוקים אכסנאי. ואומרים שבימי ה\"ר אברהם היתה תקנה זו ואומ' עוד שאם לא יסכימו כל החבורה לדעתם אז הם רוצים לשמור כל האורחין והקהל משיבים ומבקשים מהם לבחור להם דרך הטוב לעניים ולעשירים שלא יצילו עצמן בממון עניים ולא שום אחד בממון חבירו שישמרו אכסנאי מה' זקו' או מי' זקו' אכסנאי ומה' חצי אכסנאי ועוד אומרים הקהל אין אנו רוצים שתשמרו בעדינו שתהיה עיניכם רעה בשלנו ותהיו בכלל הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים או שאו בעול עמנו ובגזירה השוה לכולנו ואם מקדם היתה התקנה זאת הרי ביטלתם אותם יותר משתים ושלש שנים וגם מה שהיתה מרצון בני העיר של אותה שעה שהיו עשירים כולם וברוב שאר דברים היו מגינים על עניים מה שאין עתה ועוד וכי הלכה למשה מסיני תקנה הידוע וניכרת שאינה שוה לכל והראשונים תנוח נפשם מה שעשו לעצמן עשו ומי יכול לדעת דעתם וכוונתם ובודאי לטובת הציבור ולדעתם עשו ואם הם בני אדם אנו חמורים ולא כחמור של ר' פנחס בן יאיר (שבת דף קי\"ב:) ואנחנו עינינו נשא אל ההרים הגבוהים ורבותינו שבשאר עיירות ונראה מה יורינו ובכל זאת לא חשו ואמרו או עשו כדעתינו או נשמור כולם ועתה מורי האורחין מיטלטלין בלי מלון ומתן הצדקה ועניי העיר בחוסר כל מחמת שאין לחבורה תקנה אמיתית ונכונה לפני התגלע הריב ננטוש מורי עשה כחכמתך שלא יתרבה המחלוקת ויתבטלו התמידים כי מידי יום ביום מושיבים האורחין וזועקים ואין עונה ומבקשין את מדת ענוותך להשיבנו דעתך ולהחזיר לנו כתבינו זה שלא יכפרונו בשעת הדין ולא יאמרו לא כתבנו כל דבריהם. ונהיה אנחנו עבדים לשם ולך ונפרוש כפינו אל נשם. להרבות שלום רב וחיים: ",
"תשובה מדה שוה לעניים ולבינונים ותקנה זו לגבידור זה פורחים באויר ומילתא בלא טעמא הילכך אזלינן בתר אומדן דעתא ואמרינן דההוא בי דינא דתקין האי תקנתא לדריה הוא תיקן מפני הטעם שנהג אז ואשכחנן נמי דאפי' לענין איסור דאזלינן בתר אומדן דעתא בשבועות ובנדרים פ' ארוסה גבי קפצה ונשבעה כל מי שיבא עלי איני מחזירתו ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא להגון לה כאשר כתבו התו' פ\"ב דקדושין (דמ\"ט:) כ\"ש שהיה מבוטל מנהג זה שנתיים או ג' ואינו חוזר וניעור דאיכא למימר דאחולי אחיל הלכך לית דין ולית דיין לפי ראות עיני דאין ראובן ושמעון יכולין לכוף הקהל לתקנה זו ולא לשמור האורחים הם לבדם כי כל החבורה רוצים לזכות במצוה זו דגדול הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז.) אלא ישמרו איש איש לפי עושרו המרבה והממעיט לרב ירבו ולמעט ימעיטו כאשר עושין בכל המדינות ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם ויחי ראובן ואל ימות שמעון בהעשותם אגודה אחת וינצלו מפח ופח ופחת. ויושעו בשובה ונחת. שאנן עם כל ישראל יונתן בר' יעקב נב\"ע: "
],
[
"אשיב בקצרה למרבה המשרה איש כלבבי חביבי חיים בר' יעקב דע כי מותרת אשה לשמש לאלתר אחר הטבילה ואף ביום כגון שטובלות ביום שמיני משום גנבי (נדה דף ס\"ז:). ובשבת אסר ר\"ת לטבול ביום שמיני דתרי קולי לא עבדינן. להרחיק חפיפה מטבילה וגם לטבול ביום: ",
"מכתב ימין שמשון בר אלקנה נב\"ע תשובות של מורי' הרב ר' מאיר זצוק\"ל וכתבתים וסיימתים להה\"ר ישר' בן הנ\"ר תנחום. והשם יזכהו להגות בהם הוא ובניו ובני בניו עד סוף כל הדורות א\"א\"א ס\"ס\"ס: "
]
],
"Berlin Edition": {
"Part I": [
[
"וששאלת עם כרס הכבש שלא נקרהו מן החלב ונמלח עם בשר אחר אי איכא בכרס גופי' ס' כנגד החלב שנדבק בו הכרס מותר מיהו החלב שעליו ינקר עדיין ויסירנו מעליו והשאר מותר וגם שאר חתיכות בשר שאצלו שנגעו בחלב שאין בהן ס' לכל א' לבטל החלב בפ\"ע אסורות ואין מצטרפי' יחד לבטל החלב כיון דאין החלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כמו שהוכיח ר\"י משמעתתא דטיפת חלב ואפי' אם ספק באיזו נגע ובאיזו לא נגע ויש שם חתיכות הרבה להסתפוקי אי בהאי נגע אי בהאי נגע כל כה\"ג מותרות כולן דחדא בתרי בטלה ואפי' אם הם חתיכות הראוי' להתכבד בהן בפני האורחי' משום הא דאמרי' חה\"ל לא בטלה ה\"מ כגון חתיכת נבלה וכיו\"ב אבל כה\"ג שאיסור מחמת הבלוע אפי' נכרה תחלה באיזו נגע בו ואוסרה ושוב נתערבה בשתים ולא מנכרא בטלה ברוב כ\"ש היכא דלע ידע מעולם איזו נגע' בחלב ואיזו לא נגע' דשרו כלהו מספק דבכל חד איכא לספוקי ולמתלי דלמא בהאי לא נגע. מב\"ב שי'."
],
[
"אלו מציעות (כ\"ד ע\"ב) רוב גוים וטבחי ישראל. דוקא בימיהם אבל אנו אוסרי' בשר אפי' נמצא ברחוב היהודים דקיי\"ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב (ב\"ב כ\"ג ע\"ב) ואין לשגר ביד גויה שחוטה בלא חותם דמקום שחיטה לא הוי סימן. ומיהו אם יש לו טביעת עין עדיף מסימן. ותרנגולת חיה אפי' יש לו טביעת עין אינו יכול לשלחה ע\"י גוי לשחוט שלא ישחטנה. מיהו נראה להתיר דהא גוי לא מרשיע היכא דלא מרויח ברשעו וראי' מפ' אין מעמידין (עבודה זרה ל\"ד ע\"ב) ההוא ארבא דמורייסא דאתו לנמלא דעכו אותיב רבי אבא דמן עכו נטורי בהדה א\"ל רבא עד האידנא מאן נטרה א\"ל עד האידנא למאי ניחוש לה אי משום דמערבי ביה חמרא קיסתא דמורייס בלומא קיסתא דחמרא בד' לומי אלמא לא מרשיע ולא חיישי'. יהודה בן ר' משה הכהן ז\"ל. מספר אביאסף."
],
[
"ספרא דאגדתא (ב\"מ קט\"ז ע\"א) כתב ראבי\"ה י\"מ דוקא ספרא דאגדתא וי\"א דה\"ה ספרים אחרים כדפי'. ויש מקומות בארצינו שנהגו שלא לעכב ולעקל ספרים שמשאילים להם אפי' אם חייבי' להם ממון ויש מקומות שנהגו דבר זה דוקא במלמדי תינוקות שלא יעקל המלמד את הספר אם לא בשכר טורחו ונהר' נהר' ופשטי' כפי שמסרו להם אבותיהם חרם הקדמונים ומעתה הו\"ל כההוא סכינה דאשכבתא (ב\"מ שם) וכו' וראיי שהשיב ר\"ת דוגמת זה הדבר לרבני צרפת וז\"ל. על אשר טען ראובן לשמעון להשיב לו מעות שהפקידו בידו למחצית שכר וחייבתם לשמעון להשיב הכל מפני תקנת הקדמונים שלא יעקל אדם פקדון או הלואה מפני תביעתו יפה דנתם ויפה חייבתם לשמעון מפני תקנת העיקול אבל לא יפסיד שמעון בכך מגו שלו אם ישנו שאע\"פ שהחזיר מפני תקנת הקדמונים לא יפסיד מגו שלו שהרי עשאהו קדמונים כי ההוא דחבל סכינא דאשכבתא מחבירו שחייב להחזיר לו משום דברים שעושי' בהם אוכל נפש דכל שעתא עובר עליה כנזיר בבית הקברות דימים הראשונים נופלים ועבר כל שעתא ושעתא. דכי פליג רבא עליה דאביי במאי דאמר אהדריה וקום עליה בדינא בקו עליו בדינא פליג אבל באהדריה לא פליג שהרי יכול לטעון עד כדי דמיהן במגו שהיה יכול לומר אתה מכרתו לי ובשביל שלא רצה לשקר יגרע כחו אבל איסורא דעבד עבד וע\"פ ב\"ד אהדרי' משום דברי' שעושי' בהם אוכל נפש ומ\"מ מגו שלו לא הפסיד ומיניה נמי שמעי' בתקנת העיקול ואיכא למימר ולמתלי שתקנו הקדמוני' הכי כדאמרי' ברב עיליש דאיסורא לא הוי ספי. ועל מה שכתבתם אין כאן מגו אין בידי לדון אך מה שכתבתם אפי' יש כאן מגו לא היה מועיל מפני תקנת העיקול הא ליתא כדפרי' וגם ראב\"ן זקני פי' דבין לאביי ובין לרבא צריך לאהדוריה אבל בקום עליה בדינא פליגי דלאביי הוי דברים העשויי' להשאיל ולהשכיר הלכך ישבע הנחבל ופטור ולרבא כיון דמיפגים לא מושלי הלכך יחזירנו מפני אוכל נפש ויפרענו או ימשכנו משכון אחר ויתנו לזה וישבע החובל ויטול וכן עיקר."
],
[
"אדם שנדר לחבירו להיות בעל ברית או נדר להניח למול את בנו נראה שיש לו לקיים לו אע\"ג דאמרי' אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הואיל שהוא מנהג שכל אדם נודרי' לאחר למול או להיות בעל ברית ומקיימי' גם בכאן יש לו לקיים כדאי' ב\"מ פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע\"ד ע\"א) האי סיטמותא פי' רושם של חבית ובאתרא דנהיגין למקני ממש קני סיטמותא מפני שהוא מנהג אף בכאן הואיל והוא מנהג מפורסי' יש לקיים. מוהר\"ם שי'."
],
[
"רב אלפס כתב שיש לו לשלוח מעות או חפץ ע\"י כתב ידו של אדם משום דהכי נהיגי לשגר ודוקא כתב ידו עצמו אבל אם כתבו לו אחר הכתב אין לשלוח על ידו ובהגוזל קמא (ק\"ד ע\"ב) אמרי' דאין שולחי' המעות בדיוקני היינו כתב."
],
[
"מי שיש לו פסק דין על חבירו וחבירו אומר פרעתי נאמן הוא וכן משמע בהגוזל בתרא (קי\"ב ע\"ב) דאמר התם וכי כתבי' אדרכתא מודיעי' ליה ללוה כלומר שישמע כשרוצה לפרעו ולכך אם אמר פרעתי אינו נאמן אבל פסק דין כותבי' כל היום שלא מדעתו של לוה ולכך אם אמר פרעתי נאמן. מורי שיחיה."
],
[
"אשה שנדרה שלא תלך למחול או שלא לשורר או לשמוע קול שיר נראה שבעלה מפיר לה ביום שמעו לפי שהבעל מפיר נדרי עינוי נפש וזה קרוי עינוי נפש כדאי' פ\"ק דמועד קטן (ט' ע\"ב) עושה אשה תכשיטיה במועד א\"ל כגון מאן כגון אמך אפי' כגון אמא דאמך והיינו דאמרי אינשי אתתא בת שיתין כבת שיתא לקל טבלא ריהטא. וכ\"ש שאם נדרה שלא להתקשט בבגדי צבעונים שהבעל מפר לה כדאי' בנדרים (ע\"ט ע\"א) ואלו הן נדרי עינוי נפש שלא להתקשט בבגדי צבעוני'."
],
[
"יהודי שהביא בשר מבית הגוים בלא סימן אע\"ג דלית הלכתא כרב דאמר (חולין צ\"ה ע\"א) בשר שנתעלם מן העין אסור ה\"מ היכא דליכא ריעותא כגון ההוא דפ' גיד הנשה (שם ע\"ב) מברא אתי לאפיה יומא טבא כו' אזיל קם אבבא אודיק בבזעא דדשא חזיא חיותא דתליא טרף אבבא נפיק אתו כ\"ע לאפיה אתי טבחי נמי לא עלים רב עיניה מיניה אעפ\"כ לא אכל רב מההוא בשרא אבל היכא דאיכא ריעותא כגון דפ' אלו מציאות (בבא מציעא כ\"ד ע\"ב) בההוא דיו דשקיל בשרא פסק רבי' שמואל מוורדון שאסור ואפי' למאן דפליג ארב מדפריך הש\"ס והאמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור אלמא דכ\"ע מודו דאסור במקום דאיכא ריעותא. ואם יש ליהודי טביעת עין בגוה אינו מועיל לפי שאין אדם נאמן בט\"ע כי אם צורבא מרבנן ואיזהו צורבא מרבנן דלא משני בדבורי אלא בתלתא מילי מסכת' פוריא ואושפיזא (ב\"מ כ\"ג ע\"ג) מורי רבי שיחיה."
],
[
"כתובה הכתובה בטעות בפרט אם נתאחר הפרט כשרה ואם מוקדם פסולה אבל החופה כשרה דלא מקרי בטעות לפי שהבעל הקנה לה תנאי הכתובה. מורי רבי שיחיה."
],
[
"על היבם הדוחה את יבמתו מליבם ולחלוץ ואומר שאינו יכול מחמת עגמת נפש שעדיין לא עברה שנה ממיתת אחיו אומר אני אמרי נואש הם דברי היבם אין להם על מה שיסמכו שהרי לא תלו חכמי' לא בשנה ולא בשנתים אלא בג' חדשים דתנן (יבמות מ\"א ע\"א) היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהיה לה ג' חדשים מכאן ואילך אם לא רצה היבם לחלוץ או ליבם כופין אותו במילי ובשוטי כדתנן (שם ל\"ט ע\"א) מצוה בגדול ליבם כו' עד לא רצו חוזרי' אצל גדול ואומרי' לו עליך מצוה חלוץ או תייבם ומפרש בגמרא חוזרי' אצל גדול למכפייה וכל היכא דאיכא לשון כפיי' פסק ר\"י אפילו בשוט דאי במילי לחוד הא קיימי' דבדברים לא יוסר עבד (כתובות ע\"ז ע\"א) ועוד אי במילי מאי פריך בגמ' דפ' אע\"פ בשמעתי' דמורדות (ס\"ג ע\"א) והאמר רב איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה וכו' לישני הא דקתני מתני' מוסיפי' הייאו היכא דכייפי' במילי ולא חשש אז ודאי מוסיפי' על כתובתה אלא ש\"מ כל היכא דאיכא כפי' בשוטי הוא ועוד דמצות עשה הוא על היבם בדקתני בהחולץ עליך מצוה או חלוץ או יבם מ\"ש ממצות סוכה ולולב דאם אומרי' לו עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו (חולין קל\"ב ע\"ב) כ\"ש הכא דעבר על מ\"ע דרע לשמים ורע לבריות דכופי' בשוטי ומילי ובגוים חובטי' אותו ואומרי' לו עשה מה שישראל אומר לך וטוב בעיני שיטעוהו בכל מה שיוכל להטעותו פן יבא לידי מכשול אפ יכפהו בשוטי או יברח ע\"כ ינסו אם יכולים להטעותו שתמחול לו כל הממון שבידו משל אחיו ואפי' בקנין ותמסור מודעא מקודם לכן ואחר שיחלוץ תגבו ממנו הממון כיון דנתן רשות להכות כ\"ש שיש לנו רשות להפקיע הממון ממנו כדי שיקיים המצוה דהפקר ב\"ד הפקר במגדר מלתא כדי לעשות סייג כ\"ש היכא דעובר על דברי תורה דמטעי' ליה בכל מילי דמצינו למטעי' והדר מגבי' מיניה."
],
[
"על האב שפרנס את בתו על סמך הבעל נראה שהניח מעותיו על קרן הצבי דהוי מבריח ארי מנכסי חבירו בעלמא כדתנן פ' בתרא דכתובות (ק\"ז ע\"ב) מי שהלך למדה\"י ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר הניח מעותיו על קרן הצבי וקיי\"ל כחנן דשני דברים שאמר חנן הלכה כמותו (שם ק\"ט ע\"א) ואין לחלק בין אב לבין אחר אע\"ג דבירושלמי איכא למאן דפליג לבין אחר דגרסי' עלה א\"ר חגיי לא אמרי' אלא אחר אבל אבל גובה הא פליג התם ר' יוסי דבין אב ובין אחר אינו גובה וכיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אנן לא מפקי' מספיקא ממונא מבעל. מיהו היכא דלותה מאחר או מאביה ואכלה כגון שאמרה הלויני ואני אפרע פסק רש\"י דהמלוה תובעה והיא תובעת את הבעל ואז הבעל חייב לפרוע מדאמרי' (כתו' ק\"ז ע\"ב) גבי ממאנת דל\"ל מזוני היכא דלותה ואכלה משמע הא אשה בעלמא אית לה כה\"ג דלותה ואכלה וא\"כ ה\"נ הבעל חייב לפרוע ודוקא דאיכא סהדי דלא הוי' מתדר לה בהדי' שהי' לה כעס וקטטה עמו או מאביו או מבני ביתו דארגילו אינהו קטטה בהדה וכיון דקיי\"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו לחיים נתנה ולא לצער חייב להעלות לה מזונות באשר היא שם ומשכחת כה\"ג בפ' הנושא (כתובות ק\"ג ע\"א) אלמנה שאמרה א\"א לזוז מבית אבא יכולי' היורשי' לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות וכו' ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה והיא בבית אביה וה\"נ כיון דאית לה טענה מעלייתא שאינה יכולה לסבול אצלו צער ובזיון חייב לפרנסה בבית אביה ולא טענינן אימור צררי אתפסה דהא איהו לא טעני' לי' ואנן טעני' לי בתמיה אם איתא דאתפס צררי הוי טעין הכי. והא דאמרי' פ\"ב דכתו' (ק\"ז ע\"א) דאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך רשאי ולא יפרע מה שלותה ואכלה קודם שפסקו לה ב\"ד פי' מי שבא ואמר אלו לא הלוה לה היתה מצמצמת ואוכלת ממעשה ידיה בדוחק ואע\"ג דלא ספקה כמו שפר\"י ה\"מ היכא דטעין הכי אבל אי לא טעין לא טעני' ליה וכן משמע לשנא דאמר צאי מעשה ידיך במזונותיך וסברה גדולה היא זו דלא טעני' ליה דרוב בני אדם אינם רוצים שתזבזה אשתו בחיצי רעב. ומה שפי' דלותה ואכלה דפורע בעלה ה\"מ דארגילו קטטה איהו ובית אביו אבל הרגילה איהי טקטטה הוי' מורדת ולא יהבי לה מזונות אפי' לפי ברכת הבית וכן מצאתי בתשו' רב פלטוי גאון ז\"ל היכא דארגילו קטטה אם היא מרגילה כמורדת דמי' ואין לה כלום. ואם הוא מרגיל יש לה כתובתה כולה ואם מרגיי' בני הבית כגון חמותה ובת חמותה עליו מן הדין להוציאה למקום אחר דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ואם אינו מוציאה מגרש לה ויתן לה כתובה. "
],
[
"היא בד\"פ סי' תצ\"ו כמו שהיא בכ\"י."
],
[
"ועל ראובן שיש לו חצי מעשר ואותו חצי אין מנהג בעירו לתת לכיס של צדקה ויש לו רשות לתת לכל העניים שרוצה אם יכול לתתו לבניו ולבנותיו של שמעון קרובו הסמוכי' על שלחנו של שמעון אע\"פ ששמעון יש לו ואינו נוטל צדקה. נ\"ל דכל זמן שהם סמוכים על שלחנו אינו יכול לתן להם ואפי' הם גדולים דקיי\"ל כרבי יוחנן לגבי שמואל דאמר פ\"ק דב\"מ (י\"ב ע\"ב) גבי מציאת בנו ובתו כו' לא קטן קטן ממש אלא אפי' גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן ופר\"ת ה\"ה בעלמא בלא מציאה וכ\"פ ר\"ת בעירובין פ' חון (ע\"ט ע\"ב) דתנן אינו מזכה ע\"י בנו ובתו הקטנים שיש ליזהר שלא לזכות בעירוב ע\"י בנו ובתו הגדולי' הסמוכים על שולחנו לפי שידם כידו וכיון דידם כידו אסור לתת להם את חצי המעשר עני של כספים כיון דאבוהון עשיר הוא ואע\"פ שרבינו שמשון משפיירא חולק על ר\"ת ומחלק בין מציאה דליכא דעת אחרת מקנה להיכא דאיכא דעת אחרת מקנה אנו עעבדי' כר\"ת לחומרא. מאיר בר' ברוך ז\"ל."
],
[
"וששאלתם עיקר המצוה ההולך לארץ ישראל איני יודע אלא כמו שמפורש בסוף כתובות (ק\"י ע\"ב) ואם מוחלין לו כל עונותיו הכי מפורש התם (קי\"א ע\"א) ובלבד שיהא פרוש מכאן ואילך ויזהר מכל מיני עון ויקיים כל מצות התלויות בארץ שאם יחטא שם בא\"י יענש יותר מכל עבירות שיחטא בחוצה לארץ כי השם דורש אותה תמיד ועיני השם בה והשגחתו תדיר ואינו דומה מורד במלכות בפלטין למורד מרחוק חוץ לפלטין והיינו ארץ אוכלת יושביה היא וכתיב נמי ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי וגו' לפי שמקיאה עוברי עבירות וע\"כ ארץ ישראל עכשיו שממה היא ואין בה עיר מוקפת חומה כשאר מדינות ואותם שהולכים לשם ורוצי' לנהוג בה קלות ראש בפחזותם ולהתקוטט שמה קורא אני עליהם ותבואו ותטמאו את ארצי אבל מי שהולך לשם שמים ומתנהג בה בקדושה ובטהרה אין קץ לשכרו ובלבד שיוכל להתפרנס שם דכל דסליק אדעתי' למידר כו' כדאי' פ' האיש מקדש (קידושין נ' ע\"א)."
],
[
"וששאלתם אם אדם פטור מחיבוט הקבר שם לא ידעתי וששאלתם למה לא הלכו אמוראי' שם אשיבך דלא הוי מוותר להו והיו צריכים להתבטל מלמודם ולשוט אחר מזונות דאמר בפ' מי שהוציאהו (מ\"ז ע\"א) דמותר לצאת לחו\"ל לרבו ללמוד תורה כ\"ש שאין לילך מרבו מחו\"ל לא\"י וכ\"ש להתבטל מלמודו ולשוט אחר מזונות. וששאלתם לפרש הדר בחו\"ל דומה כמי שאין לו אלוה (כתו' ק\"י ע\"ב) היינו משום דעיקר שכינת כבודו בא\"י כסא מול כסא וכתי' והתפללו דרך ארצם תלפיות תל שכל פיות פונות שם ושלום מאיר בר' ברוך ז\"ל."
],
[
"היא בד\"פ סי' תתקע\"א."
],
[
"מלמד או משרת שחלה יש שרצים לומר דבעל הבית צריך לתן לו שכרו ומייתו ראי' מפ' הזהב (בבא מציעא נ\"ו ע\"ב) שכירות דיומי' מכירה היא ועוד דפסק ר\"ח דאין מחוייב אדם להשכיר עצמו לזון אשו ובניו מדדרשי' (קידושין י\"ח ע\"א) בגנבתו ולא בכפילו ולא בזממו ה\"נ דרשי' לא במזון אשתו ובניו והר' יחזקאל ז\"ל הי' אומר דא\"צ לתן שכר החולי ומייתי ראי' מפ' האומנין (בבא מציעא ע\"ז ע\"א) השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או אחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו ואם קבלן נותן לו קבלנותו ופרש\"י חצי שכרו משמע הא משם ואילך לא יחייב."
],
[
"מעיל שלובשים הגלחים שהולכים לתרפותם מוהר\"ם אוסר לעשות מהם דבר מצוה כדאי' בפ' כל הצלמים (עבודה זרה מ\"ז ע\"א) המשתחוה לבהמה קרנה מהו לחצוצרות ומסיק דאסור ומשמע דלדבר הרשות מותר."
],
[
"נראה כשאדם מעיין הלכה בשבת ובא אל לבו דבר חידוש שצריך לשאול אסור לרשום על הגליון בצפורן לזכר שלא ישכח מידי דהוי אמסרט על בשרו דאסור לכ\"ע (שבת ק\"ד ע\"ב) ורבי יוסי נמי דנימוקו עמו אוסר."
],
[
"והלכתא דאסור למלוה צנון בשבת אבל טובל במלח וכן מותר לתחוב הצנון במלח ולהניחו שעה קטנה דיש בירושלמי בפ' כלל גדול ר' זעירא בשם רב הונא צנון טומנו במלח ובלבד שלא ישהא. אור זרוע."
],
[
"תנן בפ' הבונה (שבת ק\"ד ע\"ב) כתב במי משקין ובמי פירות ובאבק דרכים וכו' פרש\"י באבק דרכים באצבע סרט כמו אותיות בעפר נגוב. הלכך צריך לזהר שלא יכתוב בשבת במשקי' על השולחן וגם שלא יסרוט באצבעו סרט כמו אותיות בעפר נגוב. (אור זרוע)."
],
[
"בפ' כל הכלים (שבת קכ\"ה ע\"ב) פקק החלון רבי אליעזר אומר כו' וחכ\"א בין כך ובין כך פוקקי' בו ואמרי' בגמרא מאי בין כך ובין כך ואמר ר' אבא בר כהנא בין קשור בין שאינו קשור והוא שמתוקן ואוקימנא כי ההוא תנא דתני' קנה שהתקינו בעה\"ב להיות פותח ונועל בו בזמן שהוא קשור כו' ורשב\"ג אומר מתוקן אע\"פ שאינו קשור א\"ר אסי הלכה כרשב\"ג הלכך הלכה למעשה פקק החלון דהיינו דף שפוקקין בו שכמו כן מתוקן ומוכן ומזומן לכ לפקוק בו אע\"פ שאינו קשור אלא שומטו ומניחו בקרן זוית אפ\"ה פוקקי' בו בשבת וי\"ט דמאחר שהוא מוכן לכך הרי יש עליו תורת כלי וכן נמי נגר היינו יתד שתוקעין בחור המפתן ונועל דלת בו וכן בריח שסוגרי' בו הדלת כל כה\"ג רק שהם מוכנים ומזומנים לכך נועלי' וסוגרי' בהם בשבת אע\"פ שאינם קשורי' אלא שמוטי' ומונחי' בקרן זוית וכ\"כ רמב\"ם (פכ\"ב מה' שבת הלכה ל') פקק החלון בזמן שהוא מתוקן לכך אע\"פ שאינו קשור ואינו תלוי מותר לפקפק בו החלון עכ\"ל."
],
[
"ומותר להוסיף על אהל עראי אפי' בשבת וכ\"ש ביו\"ט פי' להוסיף כגון מחצלת פרוסה על העמודים או על הכתלים קודם השבת אם נשאר ממנו טפח מתוח ה\"ז מותח את כולה בשבת עד שיעשה אהל גדול עכ\"ל מ' רבינו משה ע\"ה. והיכא שבא לעשות מן הצד כעין מחיצות אם נתכוין לבנין או להתיר בית בטלטל אם המחיצה נעשית מאתמול ונשאר בה אויר ה\"ז מוסיף עליה אהל עראי בשבת וי\"ט אבל כל המחיצה נעשית מאתמול ונשאר בה אויר ה\"ז מוסיף עליה אהל עראי בשבת וי\"ט אבל כל המחיצה לא יעשה לכך בי\"ט וכ\"ש בשבת אבל אם בא לעשות מחיצה לצניעות בעלמא או מפני החמה או מני הגשמים הרי עושה כל המחיצה בשבת וכ\"ש בי\"ט ובלבד מחיצת עראי."
],
[
"הפורס מפה על השולחן צריך ליזהר שלא תהא המפה יוצא למטה מן השולחן טפח משום דטפח הוי קיר לאהל והשולחן נעשה לו גג ולפרש\"י דפי' גבי כילת חתנים בפ' תולין (שבת קל\"ח ע\"ב) לא דמי כו' הוא משמע דשרי לפרוס מפה חוץ לשולחן טפח כי אינו דומה לכילת חתנים דהתם ע\"כ מתכוין הוא ואפי' אינו מתכוין פסיק רישא הוא אבל גבי שולחן אינו מתכוין הוא ושרי."
],
[
"ואותם הכובעים העמוקי' הן וראשו נכנס לתוכו ואין רוח יכול להפריחו מותר בשבת אפי' בלא רצועה ואפי' בולט בחוץ טפחיים ומאהיל על גבי פניו וע\"ג בגדיו מפני החמה ומפני הגשמים אפ\"ה שרי דאין בו משום אהל כה\"ג אבל אותם הכובעים דלא מהדקי שפיר בראש אסור להוליכו בשבת בלא רצועה דלמא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד' אמות. בפ' תולין (קל\"ט עב) אמר רבא האי פרונקא אפלגא רכובא שרי אכולה כובא אסור פרש\"י בגד ששוטחין ע\"ג גיגית יין לכסותה אפלגא דכובא שרי דלאו אהל הוא עכ\"ל הלכך צריך אדם ליזהר כשמכסין הגיגית עם היין או עם שום משקה אחר שלא יכסה כל הכלי משום שעושה אהל עד חציו שרי או יותר מחציו ובלבד שלא יכסה את כולה."
],
[
"כל איש מישראל מצווה על שביתת בהמתו דכתי' למען ינוח שורך וגו' הלכך צריך ליזהר שלא תצא בהמתו בשבת אפי' בחצר בכל דבר משאוי אבל בכל דבר שהוא תכשיט לה תצא אפי' ברה\"ר והכל כמו שפי' חכמים איזהו משאוי ואיזהו תכשיט."
],
[
"והא דאמר (שבת נ\"א ע\"ב) כל בעלי השיר יוצאי' בשיר ופרש\"י כמו כלבים של ציידים משמע דמותר לצוד בכלבים דאי לא\"ה הוי השיר משוי מיהו אומר אני המחבר שכל מי שצד חיות בכלבים כעין הגוים לא יראה בשמחת לויתן דאמרי' בפ\"ק דע\"ז (י\"ח ע\"ב) ובדרך חטאים לא עמד בקנגיון שלהם ופרש\"י קנגיון צידת חיות ע\"י כלבים שכל מעשיהם לשם שמחה ושחוק ודגמתו בשחיטת חולין (ס' ע\"ב) וכי משה קניני הי' ובויקרא רבה בפ' ויהיה ביום השמיני יש בהמות ולויתן הם קניני' של צדיקים לעתיד לבא."
],
[
"וכשהייתי אני המחבר בצרפת היינו מוליכים אופנים על הבגדים כי כן גזרו על היהודים בעת ההיא וזהו כמו חותם שעה לו רבו דלא שקיל ליה ואי מפסיק לא מייתי ליה והיינו יוצאין בהם לרה\"ר ויש שהיו תפורי' בבגד לגמרי והנהו שרי כדמוכח (שבת נ\"ח ע\"א) גבי זוג שבכסותו הכא במאי עסקי' דמיחא בי' מומחא וכו'. ויש שהי' עושים אופן מן הקלף ותופרי' אותו במחט לבגד ויוצאי' בו בשבת וזהו כמו חותם העבד שעשה לו רבו דשרי הואיל ויוצא בו כל השבוע. ומורי רבי' שמשון מקוצי היה מתיר מפני שהאופנים מחוברי' לכסות והביא ראי' מירושלמי דפ' במה אשה יוצאה (הלכה ב')."
],
[
"ובארץ רינוס נוהגים הנשים לצאת במפתחות של כסף לרה\"ר בשבת ותולות אותן על צואריהן בחוט וסוגרת בהן התיבה ובעבור כן נהגות בו היתר וגם נשי רבותי ברינוס נוהגות כן ואין מוחין אלא שמורי' להתיר ובעיני נראה לאיסור כדאמר בירושלמי פ' במה אשה (סוף ה\"א) ר\"ג ברבי ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב היה לו בידו וגערו בו חבריו משום כשיט הדא אמרי' כו'. ויש שנוהגין שעושות במפתח כמין בת נפש וסוגרת בו מפתחי חלוקה מיהו גם זה אסור כדפי'."
],
[
"ולא במחט שאינה נקובה (שבת ס' ע\"א) ואוקימנא משום דאשה חולקות בו שערה פי' שקורין בלשון כנען פוטי\"ץ פוצ\"ן והו\"ל תכשיט ומקשה בשבת למאי חזיא פי' והרי בשבת אינה מחלקת ראשה למדנו מכאן דאסור לנשים לחלק שערותיהם בשבת לעשות פוצן וכן מחט של בנות רינוס שתוחבות בראש פדחתן אסור."
],
[
"לא יצא האיש בסנדל המסומר (שבת ס' ע\"א) משום גזירה וגזירת סנדל לעולם נוהגת כדאמ' בירושלמי (שם ה\"ב) ולא בשעת השמד גזרו מכיון שעבר השמד יהא מותר לא עמד ב\"ד ובטלו מכאן יש ללמוד כל דבר שגזרו עליו חכמים משום דבר אחר אע\"פ שבטל אותו דבר דאגבי' גזרו אפ\"ה הגזירה עומדת על מקומה עד שיעמוד ב\"ד ויבטל. אמר רב הונא (שבת ס\"א ע\"א) באותה שיש בה מכה אלמא קסבר מנעל לשום צער עביד וקיי\"ל כר\"ה דרבי יוחנן קאי כותי' הלכך אסור לאדם ללכת בשבת כשרגלו אחת נעולה ורגלו אחת יחיפה אי משום חשדא אי משום דלמא מחייכי עליו ואתי לאתויי ואם יש לו מכה ברגלו נועל אותה שיש בה מכה ושרי אע\"פ שאחרת יחיפה. מיהו ללכת יחף בב' רגליו הא ודאי שרי דמנעל לשם צער עביד פי' להגן מפני יתידות. ובצרפת ראיתי גבורים בתורה הולכ' בשבת יחף."
],
[
"מיהו אין נכון לעשות כן אפי' בחול לילך יחף כדאמ' בערבי פסחים (קי\"ג ע\"ב) שבעה מנודים לשמים וחדא מינייהו המונע מנעלים מרגליו."
],
[
"לא יצא האיש בסייף וחכ\"א אינה אלא לגנאי שנאמר וכו' (שבת ס\"ג ע\"א) והלכה כחכמים הלכך אחינו שבביהם לא טוב הם עושי' דמוליכי' חרבות ותריסין בע\"ש. מיהו כשפעמים יראים ושומרים את העיר שמא אז מותר דאמר בפ' מי שהוציאוהו (עירובין מ\"ה ע\"א) על ההוא שצרו גוים על עיירות ישראל אין יוצאי' עליהם בכלי זיין בד\"א שבאו על עסקי ממון אבל כשבאו על עסקי נפשות יוצאי' עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את שבת ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללי' עליהם את השבת וטעמא דמלתא שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה כל הארץ לכבוש לפניהם כ\"ש עת שאנו דרים ביניהם שאפי' באו לשלול בעלמא שיוצאי' עליהם בכלי זיין בשבת שכששוללים אז הם כמו כן הורגים ואין לחלק בין היכא שבאו כבר לאומרי' שרוצים לבא אלא כשהקול יוצא שרוצים לבא לשלול אע\"פ שלא באו עדיין מותר ללבוש בכלי זיין ולשמור ולעשות קול בעיר כדי שלא יבאו דין מדקדקי' בפקוח נפש כדאמר (שבת ס\"א ע\"א) גבי קמיעא שמותר לצאת בקמיע ולא שנכפה אלא שלא יכפה וקושר ומתיר אפי' ברה\"ר."
],
[
"בירית טהורה ויוצאי' בה בשבת כבלים טמאי' ואין יוצאי' בהם בשבת (שבת ס\"ג ע\"א) אבל בני אדם הנחבשים ויש להם כבלי ברזל ברגליהם מתיר להם ריב\"ם לצאת בהם ברה\"ר דכיון שאין עליהם אלא בשביל שלא יברחו הרי תקועין היטב וליכא למגזר דלמא מתפרקי ואתי לאתויי כמו בני מלכים היוצאים בזגים שבצואריהם (שבת ס\"ו ע\"ב) שתוקעי' היטב והוי כמו מלבוש."
],
[
"בפ' כל כתבי הקדש (קכ\"א ע\"א) נכרי שבא לכבות אין אומרי' לו וכו' פרש\"י גזירה על אמירה לגוי משום שבות. מכאן ילפי' דאמירה לגוי שבות אפי' בדבר שהוא אסור מדרבנן דהא כבוי לא אסור אלא מדרבנן שאינו מכבה לעשות פחם ואלו לא נדלק מעולם הוי ניחא ליה כל כה\"ג לאו מלאכה דאורייתא היא. וכשם שאמירה לגוי שבות כך רמיזה לגוי לעשות בשבת נמי שבות וקיי\"ל דאמירה לגוי שבות אפי' במקום מצוה ומותר לומר לגוי לעשות מלאכה דלא אסירה כי אם מדרבנן לצורך מצוה."
],
[
"וכבר היה מעשה בישוב אחד ברינוס רחוק מבונא ה' פרסאות ושלחו לבונא לשלוח להם אתרוג והיה כתוב בכתב שהביאו מקלוניא בע\"ש אתרוג וע\"י אונס נשבר לחתיכות ושלחו שליח מבע\"י גדול לבונא אחר אתרוג ובא בחצי הלילה ונשא ונתן בדבר רבי' יואל הלוי ותלמידי' שבעיר והסכימו ואמרו הואיל שלא פשעו וע\"י אונס אירע שרי לומר לגוי שיטול מעצמו להם האתרוג כי ההוא ינוקא דאשתפיך חמימי וכו' עד אי הכי אימא לי' לגוי זיל אחים ליה (עירובין מ\"ז ע\"ב) אלמא במקום מצוה דאשתפיך חמימי דהיינו שבות דאמירה שרי ה\"נ מצוה ואיכא אונס."
],
[
"יש רוצים להתיר לומר לגוי להביא ספר בשבת דרך רה\"ר כדי ללמוד בו כי היכא דשרי בה\"ג דמשום מצוה שרי לומר לגוי ואומר רבי' יצחק בר' שמואל ז\"ל דאפי' לדברי ה\"ג אסור ולא דמי דדוקא משום מילה דהיא עצמה דוחה שבת התירו לומר לגוי וכו' אבל משום מצוה אחרת אפי' בכרמלית דרבנן אין אומרי' לגוי."
],
[
"יש שהיו מתירי' לחלוב בשבת את הבהמה לתוך הקדירה שיש בה פרורין של פת כיון שחולבי' אותה לצורך אוכל והוי משקה הבא לאוכל והוי כמפריד אוכל מאוכל דאפי' בשבת שרי ור\"ת אוסר לחלוב בשבת דכיון דבהמה לא חזיא לאכילה בשבת הו\"ל פסולת והוי כמסיר אוכל מתוך הפסולת והוי כמו דש שמפרק האוכל מתוך הקש אבל ביו\"ט חולב אדם לתוך הקדירה הואיל וחזיא הבהמה לאכילה הוי אוכל דאפרת וכן מוכיח בה\"ג שכ\"כ דהחולב אדם עז לתוך הקדירה (שבת קמ\"ב ע\"ב) היינו ביו\"ט."
],
[
"ומותר לסחוט אשכול של ענבים ביו\"ט לתוך הקדירה ואפי' בשבת כיון דחזי' האשכול לאכילה אוכל דאיפרת הוא ודוקא לתוך הקדירה דאית בה בישולא שרי שהמשקה הבא לאוכל אוכל הוא."
],
[
"וכתב רבי' משה (פ\"ח מה' שבת ה\"י) מותר לסחוט הענבים לתוך האוכל שהמשקה הבא לאוכל אוכל הוא ואם סחט לכלי שאין בו אוכל ה\"ז דורך וחייב והחולב לתוך האוכל או היונק בפיו פטור ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי."
],
[
"אשה מינקת שמתקשה לה חלב בדדיה ומצטער' ה\"ז מקילה ע\"ג קרקע ושרי ואמרי' פ\"ק דכתובות (ה' ע\"ב) גבי דם חבורי מחבר לדם הוא צריך ואסור או דלמא להנאת עצמו הוא צריך ושרי והכא להנאת עצמה הוא הלכך נראה בעיני דמותר."
],
[
"פסק רבי' אליעזר דמיץ בשר שנבלע בו מרק יזהר אדם שלא יסחטנו לצורך משקה היוצא ממנו והנותן בשר במרק או שורה פת ביין ומחזיר לפיו ומוצץ המשקי' חוששני לו מחטאת כ\"ש שלא ימצץ בפיו משקה מענבים וכיו\"ב וכן ברזא שיש לו נעורת והנערות בלוע מיין יזהר שלא יסחוט מן הנעורת יין שבו אבל אם אין צריך למשקה כלל מותר."
],
[
"שאר פירות כגון הנך דתני בברייתא (שבת קמ\"ד ע\"ב) פגעין כרישין פי' קרובי בלשון כנען ועוזרדין סוחטי' אותן לכתחלה בשבת אבל תותים ורמונים אם הכניסן למשקין היוצא מהן אסור לכ\"ע ואם הכניסן לאוכלין לרבנן אסור ולרבי יהודא שרי והלכה כר\"י. ותפוחים איני יודע מה אידון בהם במלכותינו שהרי באנגלטיר ובנרמונדיא עושים יין אגסים ותפוחים ודעתי נוטה דמותר לסוחטם לכתחלה."
],
[
"יש לאדם לזהר בשבת ויו\"ט שלא ישפה מכלי אל כי כדי להשאיר פסולת בשולי הכלי משום דנראה כבורר אלא או ישאיר מן המשקה עם הפסולת שלא יהא הפסולת ניכר או ישפה הפסולת עם המשקה לחוץ."
],
[
"תנן (שבת קל\"ז ע\"ב) נותנין לתלויה בשבת וחכ\"א כו' נראה בעיני היתר גמור לתן מע\"ש שמרים לתוך השק כדי שיזוב היין לחוץ ולשתות היין בשבת דע\"כ לא פליגי ר\"א וחכמי' אלא לכתחלה אבל היכא שתלה מע\"ש ונתן עליו שמרים מע\"ש שרי לכ\"ע אע\"ג שזב היין לחוץ בשבת."
],
[
"וצריך אדם ליזהר שלא ישרה בגדיו במים בשבת ויו\"ט כדי שלא יבא לידי סחיטה ויתחייב משום מלבן ובמקום מצוה כגון שהולך להקביל פני רבו וכיו\"ב לא גזור דלמא אתי למסחט. ושריית הבגד זהו כבוסו היכא דהבגד מטונף או מלוכלך אבל היכא דאין הבגד מלוכלך אין שרייתו כבוסו אפי' אם היה שחור ולכך הרי לטול ידים בשבת במפה וכן כל בגד צח אין שרייתו אלא לכלוכו כי יותר שהקנה בו מלכלך הבגד. וביין ובשכר ושמן שמא אין שייך לבון וכך מסנני' בשבת אותו בסודרי' ולא המים. ואם היה עשוי ומיוחד לכך מסנני' בו אפי' מים כדמוכח פי' רש\"י פ' במה טומנין (שבת מ\"ח ע\"א) אבל לפר\"ת אין בידי להתיר אפי' מיוחד לכך לסנן בו מים הואיל ושייך לבון במים."
],
[
"ובגד שבלוע מן היין ומן השמן או מן השכר אסור לסחטו לתוך המשקין הלכך אסור לסתום פי חבית בבגדים וסמרטוטים מפני שנסחט הבגד והסמרטוט ונופל לתוך היין. והברזא הפרוסה סביבותיה סמרטוט מותר לתוחבה תוך החבית בשבת ויו\"ט היכא שהברזא מן הצד משום שהיין הנסחט נופל ע\"ג קרקע והולך לאיבוד אבל למעלה אסור לפי שהיין הולך לתוך חבית וניחא ליה."
],
[
"אשר שאלת על ראובן ושמעון ולוי ויהודה השותפי' בתוך אחד ופרעו להם כסף וחלקוהו בגורל ואחר זמן קנה ראובן חלק שמעון שותפו בכסף וחזר ומכרו לסוחרים וחתכוהו הסוחרים ונמצא מזוייף מתוכו מלא סיגים וכמעט בא לידי סכנה והוצרך לפייס הסוחרי' ע\"י כסף שלא יעלילו עליו כו' יפה כתבת דמקח טעות וחוזר אף אם שהה בכדי שיראה לתגר או לקרוביו או ביותר דלא נתנו בו חכמי' שיעור זה אלא בחפץ הנראה שמה שהתנה עמו נתן לו בכך וכך אלא שמכרו ביותר משויו אבל אם מכר לו כסף ונמצא עופרת מקח טעות הוא וחוזר לעולם ואפי' גבי קידושין אמרי' בפ\"ב דקידושין (מ\"ח ע\"ב) התקדשי לי במנה של זהב ונמצא של כסף ומפרש בגמרא מאי נמצא סצייר בבליתא אינה מקודשת לעולם דכל כמה דלא ידעה בי' ליכא למימר דסברה וקבלה. ועוד שמעון אלו הוי ידע בשעה שמכר לו שכספו הי' סיגים וכי הי' מוכר לו כסף בחזקת טוב והא קעבר בבל תונו ובשארית ישראל לא יעשו עולה וכי היכי דהוא לא ידע ראובן נמי לא ידע דמחל כה\"ג אמרי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ\"א ע\"א) גבי רב ענן שקיל בידקא בארעי' אזל אהדר גודא בארעי' דחברי' אתא לקמי' דר\"נ א\"ל זיל הדר כו' וא\"ל והא אחיל א\"ל מחילה בטעות היא את גופא אי הוי ידעת מי הוי עבדת כי היכי דאת לא ידעת איהו נמי לא הוי ידע ובספ\"ק דגיטין (י\"ד ע\"א) גבי הנהו גינאי מסקי' דאפי' קנין בטעות חוזר ואין זמן לדבר עד דאיכא סהדי דסבר וקבל וידע וכ\"כ רב אלפס בשם רב האי גאון ז\"ל כמו שהבאת בעצמך דכל כה\"ג חוזר לעולם ודמי נמי להא דאמ' פ' המוכר פירות (בבא בתרא צ\"ב ע\"ב) המוכר פירות לחבירו ה\"ז מקבל עליו רובע טנופת לסאה ומפרש בגמ' רובע קטניות לסאה חטי' ורובע קטניות לסאה שעורי' ורובע עפרורית לסאה עדשים וטפי לא מקבל דלא שכיח דמערב וסתמא דמלתא מאן דיהיב זוזי אפירי שפיר יהיב וה\"נ המוכר אומר לקנות כסף ואיהו נמי אדעתא דכספא קנה וכי אשתכח לי' ביה בדיל או עופרת טפי ממאי דרגילי אינשי לאיערובי ביה מקח טעות הוא וחוזר לעולם. ועוד אמרי' בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ג ע\"ב) דטעות של גוי מותר כי הא דשמואל זבין מגוי לקנא דדהבא במר דפרזלא בד' זוזי וכו' אלמא אפי' בדבר הנראה למי שנראה לו לדקדק מ\"מ כיון דמוכחא מלתא דהאי גברא מוטעה טפי מקח טעות קרי בי' וגבי גוי הוא דשרי אבל בישראל דומי' דגוי אסור המטעה את חבירו לעכב את ריוח הטעות לעצמו אפי' היכא דלא ידע המוטעה שהטעוהו כי ההוא מלתא דשמואל דלא ידע הגוי שהטעוהו ולא הדר וקתבע משמואל מידי ואפ\"ה יליף מינה דטעות גוי מותר הא בישראל כה\"ג אסור ולגבי חלוקת השותפי' נמי בטלה מחלוקת וצריכי' כולם לחזור ולחלוק פעם שנית כדאמ' פ' בית כור (בבא בתרא ק\"ו ע\"ב) גבי האחי' שחלקו ובא להם אח ממדה\"י רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר מקמצין ומסקי' והלכתא בטלה מחלוקת ופרשב\"ם ז\"ל א\"נ אי טעו לחלוק ביניהם שדה שגזל אביהם ונמצאת יוצאת מתחת אחד מהם דחוזרי' וחולקי' בשוה עכ\"ל וע\"כ מיירי אפי' בחלקו בגורל דאי בלא גורל או שהלך זה בתוך זה במאי לקני ובמה תתקיים שלא יוכלו לחזור בהם והאמרי' לעיל (שם) האחי' שחלקו שנפל הגורל לאחד מהם קנו כולם והא דמסיק רב אשי בההוא הנאה דקא צייתי אהדדי גמרי ומקני להדדי לא אתא לאפלוגי אר' אלעזר דאמר דוקא בגורל קנו כמו שפרשב\"ם מדלא גרסי' אלא בספרים אלמא דלעולם לא קאמר בדברים אלא בגורל כר' אלעזר כיון דליכא אורים ותומים כהנחלה בא\"י ולא דמי לההוא יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם דב\"ד מעמידים להם אפטרופוס ובוררי' להם חלק יפה ופר\"י אפי' בלא גורל דהתם ע\"פ ב\"ד אביהם של יתומי' אינן לתקנת היתומי' יפה כח בד אפי' בלא גורל."
],
[
"וששאלת אם ראובן יכול לגלגל על שמעון גם ההפסד שהפסיד על ידו שהוצרך לפייס הסוחרים ולהשחירם שלא יצעקו על דבר זה פשוט הוא ששמעון פטור מזה היכא דלא ידע שמעון שהיה סיגים ולא היה עליו הזהירו ועוד א\"נ היה יודע שמעון שהיה בו סיגים ולא הוי ידע בו ראובן פטור ודאי מדיני אדם וחייב בדיני שמים דגרמא בנזקין פטור ולא דמי כלל לדינא דגרמי דמחייבים דכל היכא שאין ההיזק נעשה לאלתר ולא ברי הזיקא לא מחייב ומילי טובא איכא בפ' הכונס הלוקחים מיד ראובן שיש בו סיגים כמו שכל השותפי' לא הרגישו."
],
[
"וששאלת בפלוגתא דרב ושמואל (מכות ג' ע\"ב) דע\"מ שאין לך עלי אונאה הלכתא כמאן לא ידענא מה תבעי לך דבהא כל אפי שוי' דהלכתא כרב דאמר יש לו אונאה דתניא כותי' וכן פסק השאלתות בפרשת בהר סיני וכ\"פ ר\"ח ורבי' משה וכ\"פ רב אלפס בפ' הזהב ולא כמו שכתבת שהלכה כשמואל וכ\"פ ר\"י ולא שמענו אדם שערער ע\"ז מעולם ושלום מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"נשאל אדם שנדר בעת צרה להתענות חצי שנה ולא נזכר ר\"ח וספורים אם חל הנדר או לא. תשו'. נ\"ל ודאי דאין הנדד חל על ר\"ח ופורים וחנוכה דהא ר\"ח אסור בתענית דהא דאמר (ברכות מ\"ט ע\"ב) טעה ולא הזכיר של ר\"ח אין מחזירי' אותו דאי בעי אכיל איבעי לא אכיל פר\"י אי בעי לא אכיל דבר שנתחייב בבהמ\"ז מיהו להתענות אסור וחנוכה ופורים הם מימים הכתובי' במגלת תענית אע\"ג דבטלה מגלת תענית חנוכה ופורים לא בטלו כדמסיק תלמודא (ר\"ה י\"ח ע\"ב) וניהו דמסיק תלמודא לא בטלו פי' אינהו גופייהו מיהו בטלו לענין לפניה' ואחריה' והא קמן דמתענין בהם תעניות גם ביום ו' נופלים בתחנון והטעם דלא עדיי לניהם ואחריהם דחנוכה ופורים מגוף ימים הכתובי' במגלת תענית דבטלו. מ\"מ כיון דגופייהו לא בטלו אין חל עליהם נדר כדתני' (ר\"ה י\"ח ע\"ב) מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד וירד ר' אליעזר ורחץ ור' יהושע וסיפר ותני' (תענית י\"ב ע\"א) נדר להתענות שני וחמשי ושני ופגעו בו ימים הכתובי' במגלת תענית אם גזירתינו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפני גזירתנו. וראיתי תשו' הגאונים דאחד נדר להתענות ב' וה' וב' והגיע ניסן ואמר שלא להתענות דאמר במס' סופרים (פכ\"א ה\"ג) דנהי דבטלו מגלת תענית יומי ניסן לא בטלו לענין תענית והא קמן דאין נופלין בתחנון ונ\"ל הא דלא משני תלמודא לפי דבריהם כאן בחנוכה ופורים ויומי ניסן משום דביומי ניסן יחידי' מתעני' מפני התורה שנשרפה והבכורות והצנועים מתעני' בערב פסח. ומעתה לפי דבריהם ק\"ו מזה יומי ניסן דיחידי' מתעני' ובכורות וצנועי' ואפ\"ה אין חל עליהם הנדר ר\"ח וחנוכה ופורים לא כ\"ש. ומיהו נ\"ל דיש חילוק בין שבת ויו\"ט דאו' לר\"ח וחנוכה ופורים דאדם שנדר תענית שנה סתם והיו בהם שבתות ויו\"ט קיי\"ל כר\"ע (בנדרים ס\"ו ע\"א) דנדר שהותר מקצתו הותר כלו ואפי' ימי החול מותר ואדם שנדר סתם שנה והי' בהם חנוכה ופורים ור\"ח עד אותן הימים צריך להתענות אבל באותו יום לא יתענה והטעם דנדר דאו' ואיסור תענית באלו הימים צריך להתענות אבל באותו יום לא יתענה והטעם דנדר דאו' ואיסור תענית באלו הימים אינה רק מדרבנן וניהו דמהני לענין אינהו גופייהו אבל לבטל כל הנדר לא מהני והכי משמע בפלוגתא דר\"ע ורבנן נדר להתענות ופגעו בו שבתות ויו\"ט משמע התם קאמר ר\"ע נדר שהותר מקצתו מדאו' הותר כלו הא ימי האסורי' מדרבנן מודה ר\"ע לרבנן דעד אותן הימים מתענה ובהם אין מתענה. ועוד יש חילוק אחר דאפי' גזרו צבור תענית סתם והתחילו מפסיקי' לשבתות וימים טובי' ואלו בימים האסורי' מדרבנן תניא (תענית ט\"ו ע\"ב) אין גוזרי' תענית על הצבור בר\"ח בחנוכה ובפורים ואם התחילו אין מפסיקים ופסק ר' יוסי דאפי' משלים. מיהו ליחיד ודאי אם נדר בפירוש חנוכה ופורים ור\"ח התענות אין הנדר חל כדאי' בעובדא דר\"א ור\"י אפי' בגזירת רבים אין חל דכל דתקון רבנן כעין דאו' תקון ובדאו' לא חל הנדר דהוי כנשבע לבטל את המצוה אך בכעין דאו' אם נדר סתם ניהו דעל אותן הימים אין חל הנדר כדפי' מ\"מ ע\"י ימי היתר חל נמי על ימים הללו דאפי' בדאו' ראוי לחול ע\"י כולל וניהו דבדאו' היתר מקצתו הותר כלו ולא חייל ע\"י כולל היינו משום דפותח בחרטה כדאמר תלמודא (נדרי' שם) גבי אלו הייתי יודע שיש שבת ויו\"ט בינתיים לא הייתי נודר. אך אם אותו שנודר היה מפרש בהדי' ימי החול וימי השבת ויו\"ט הי' חל שנדרי' חלי' על דבר מצוה כדבר הרשות אבל בדרבנן כיון דמן הדין אם מפרש אותו יום בהדי' הי' חל שנדרי' דאו' ואלו ימים דרבנן ולא אתי דרבנן ומבטלי דאו' א\"כ ע\"י כולל חל לכל הפחות. וצ\"ע. ענין אדם שקבל תעניות סתם ומתחיל להתענות בר\"ח אם צריך להפסיק מי אמרי' דהא דאמ' ידחה נדרו מפני גזירתינו היינו בלא התחיל הא אם התחיל אינו מפסיק או שמא הא דאמ' אם התחילו אין מפסיקי' היינו דוקא בתענית צבור כדמשמע לשנא דברייתא אין גוזרי' תענית אבל ליחיד שמא אפי' מפסיק מ\"מ נראה הפי' אם התחילו פי' ודאי הנדר בטל כדאמ' בנדרי' אלו הייתי יודע ששבת ויו\"ט ביניהם לא הייתי נודר וכיון דמתחרט א\"כ עוקר הנדר מעיקרו אך היכא דהתחיל להתענות אף לאחר שנודע ששבת ויו\"ט ביניהם א\"כ הו\"ל כפי' ימי החול והשבת והוי כולל א\"כ בשבת ויו\"ט דאו' וימי החול מתענה ועל שבת ויו\"ט אינו חל אבל ימים דבמגלת תענית הואיל והתחיל בפי' א\"כ אתא נדר דאו' וחייל אימים דרבנן. חיים פלטיאל תולעת."
],
[
"תשו' אבא מורי לפי שראיתי יהודים המחזירי' לקנות מיהודים אחרים טריפה שבא לידם ואח\"כ מוכרי' לגוי' ומרויחין ואזלי' וקונין טרפות אחרות מן היהודי' ומוכרי' לגוי' נתתי אל לבי ומצאתי פ\"ז דשביעית במשנה ומייתי לה פ' כל שעה (פסחים כ\"ג ע\"א) וציידי עופות ודגים שנתמנה להם מיני טמאים מותר למוכרן רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא יהא אמונתו בכך וחכמי' אוסרי' ותו גרסי' לעיל מהאי משנה קליפי רמונים והנץ שלו וקליפי אגוזים וגרעינין יש להן ולדמיהן שביעית הצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר לפי שאין עושי' סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות וטרפות ושקצים ורמשים וגרסי' בגמרא ירושלמי (שם) מהו לצבוע בטובת הנאה טמאים הם לכם וטמאים יהי' אלא אחד איסור הנאה ואחד איסור אכילה ומסיק כל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה וכל שאיסורו מד\"ס מותר לעשות בו סחורה ופריך והרי חמור פי' דאסור מה\"ת ומותר לעשות בו סחורה ומשני חמור למלאכתו עומד והרי גמל למלאכתו הוא גדל פי' אינו עומד לאכילה כי אם למלאכה ולהכי שרי הרי לך דאין עושין סחורה בטרפות וכיו\"ב כדתנן במתני' ומדתני בסיפא ציידי עופות וחיה ודגים שנתמנו להם מינים טמאים דמותר למוכרם משמע דוקא דנתמנו אבל לחזור ולקנות ולמכור אסור אבל אם יכול הסרסור לסייע לבעל הטרפות למכור לגוי מותר לטול שכרו. יואל הלוי.",
"ואני בנו נ\"ל דמותר דפסקי' בגמרא דירושלמי הלכה כרבי יהודה דשרי אם אין אומנתו תדיר בכך והתם מפורש שפיר מה שנחשב אומנתו בכך ונתמנה דרבי יהודה פי' נתמנה לו לפי דרכו לקנות למכור ואין אומנתו בכך כדקתני לוקה ומוכר רז\"ל הירושלמי פ\"ז דשביעית תמן תנינ' רי\"א אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות בלא הוא ה\"ז מותר היאך עבידא היה יושב ובטל ממלאכתו כל ימי השבוע וכיון שבאת שביעית פשט ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית אם יש עמו מלאכה אחרת כשר ואם לאו פסול אבל אם הי' יושב ועוסק במלאכתו כל שני השבוע וכאן שבאת שביעית התחיל לשא ולתן בפירות שביעית אע\"פ שאין לו אומנות אלא הוא מותר ר' אבא בר' זבדא ר' אבוה בשם ר' לעזר הלכה כרבי יהודה דמתני' אקלס ר' אבא דאמר שמועה בשם דזעיר מיניה תני ר' חייא רבי יהודה לחומרא היאך עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני השבוע כיון שהתחיל שביעית התחיל לשא ולתן בפירות עבירה אם יש עמו מלאכה אחרת מותר ואם לאו אסור אבל אם בטל ממלאכתו כל שני השבוע ובשביעית התחיל לשא ולתן בפירות עבירה אפי' שיש עמו מלאכה אחרת אסור לא בד\"א ר' אבא בר זבדא ר' אבוה בשם ר' לעזר הלכה כר\"י דמתני' אף הכא כן א\"ר יוסי בר בון תמן אין מלכות אונסת ברם הכא מלכות אונסת. ונ\"ל דהירושלמי מדמה הך דר' יהודה להך דתנינא בפ' זה בורר (סנהדרין כ\"ד ע\"ב) יש לו אומנות שלא הוא מותר ופסק ר' בא הלכתא כר\"י דמתני' דשביעית דעלה קיימא מיהו נראה דהלכה כר\"י דפ' זה בורר דאימתי לפרש. אקלס ר' אבא פי' שבחוהו חכמים שאמר דבר בשם אומרו אע\"פ שקטן ממנו ואפי' לפי חומרא דר' חייא שרי דאין לך אדם שאין עמו מלאכה אחרת שיהי' בטל ממלאכה ומיוחד לעשות סחורה בנבלות וטרפות וגרסי' לעיל מזה בירושלמי (שביעית שם) דר' יהושעי' נסיב ויהיב בהדין מורייס רב הונא נסיב ויהיב בהדין חלתותא. נ\"ל דכל הני איסורי דרבנן הלכך מותר לסחור בהם ואפי' אומנתו בכך. תני (ירושלמי שם) לא יהי' חמשה מלקטי' ירק ועשב וא' מוכר על ידו אבל הוא מוכר שלו ושל חבירו ה' אחי' מלקטי' וא' מוכר על ידיהן א\"ר יוסי ובלבד שלא יעשה פלטר דלא יהא מזבן בחדא אתרא בכל שעתא ואית דבעי למימר דלא יהא מזבן כל שעתא. תני החנוני שהיה מבשל ירקות שביעית לא יהא מחשב שכרו של דמי שביעית אבל מחשב הוא על היין ועל השכר ועל השמן ועל האבטלה ר' אילא מפקיד לאילן חלטוריא לא תהא חושבי' אגריכין על משחא אלא על חטיא משמע נמי מהכא אגר דבטילה שרי למשקל וכ\"ש אדם שיש לו אומנות אחר ומתבטל מאותו האומונת כשהוא מתעסק במכירת האיסור ודכותי' אמרי' בכתובות (ק\"ה ע\"א) דקרנא בתורת אגר בטילה הוי שקל והיכא דמוכח שרי ואע\"פ שאמר שהוא אסור לקבל שכר כדי לדון דכותי' נמי אמרי' בב\"מ (נ\"ח ע\"א) ובפ' אין בין המודר הנאה בנדרים (ל\"ז ע\"א) אעג דשכר שמור שבת אסור ע\"י הבלעה אם משכירו לו לחדש או לשבוע מותר כדאי' התם ותני' בתוספתא דשביעית (פ\"ה) הצבעים והפטמין לוקחין מורסן מ\"מ ואינן נמנעין ואין מוכרי' נבלה אי מוכרי' אותה מחרוזות מחרוזות אבל מוכרין אותה איברים ע\"ג מוטות לא יהא מביא כלבים כופרין וקופים וחולדות הסנאים וחתולים למוכרן לגוי ולשכור עליהם אבל מורייס וגבינות בית הוניקי והפת והשמן שלהם מותר למוכרן לכושי ולשכור עליהם. ונ\"ל דה\"ט משום דאסור לגדל כלבים כופרים וחולדות הסנאים כדאי' במרובה (פ' ע\"א) ומדרבנן אסור לעשות בהם סחורה דלאו למלאכתו עומד דחשו רבנן לתקלה שמא ישהא אותם מפני ריוח שלו כדאמר בעלמא שמא יגדל מהם עדרים עדרים (בכורות ל\"ג ע\"ב) וכן חשו חכמים לתקלה בפ' מעשר בהמה (בכורות נ\"ג ע\"א) ובספ\"ק דפסחים (כ' ע\"ב) וביומא (ס\"ו ע\"א) ובב\"ק (קט\"ו ע\"ב) אבל מורייס איסורו מדרבנן והלכך שרי וה\"ט דאסור לעשות סחורה נמי בבכורות ובנבלות וטרפות דליכא קרא התם דטמאים יהי' לכם כמו גבי שקצים ורמשים כדפי' לעיל. ובפי' המשניות ראיתי שפי' רבינו יצחק מסימפונט לא בבכורות משום דלמא אתי לידי תקלה וע\"ז אמרו חכמי' כל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה פי' בקביעות עכ\"ל משמע מדבריו שאין איסור אא\"כ אומנתו בכך ופי' לה אליבא דהלכתא אע\"פ שלא פי' המשנה על זה דרבי יהודה מ\"מ לפי דרכו פי' ארישא דרישא ולאו אפלוגתא דר\"י ורבנן. ועוד ראיתי שפי' ר\"י אומר שלא היה צייד וכו' וחכ\"א מ\"ט דרבנן דבצייד שרקי ובהדיוט אסור משום דאמר ר' יוסי בר בון בגמרא דירושלמי תמן אין המלכות אונסות והכא מלכות אונסות פי' לוקחת מס מן הציידין עכ\"ל ור\"ל שהתירו לציידים למכור מפני שנותנים למלך מס מן הציד ואין להם לפרוע אלא ממה שנתמנה משא\"כ באדם אחר. ונראה בעיני שיש ראי' לענין זה שהתירו דבר שאין בו איסור מן התורה מפני דוחק ממו דתנן הנחתומים לא חייבו להפריש מעשר שני אלא תרומת מעשר וחלה ומייתי לה בפ\"ק דיומא (ח' ע\"ב) בהלכה דלשכת פרהדרין ופריך עלי' תלמודא כו' אלא מע\"ש נסקיה וניכליה בירושלם ומשני אמר עולא מתוך שפרהדרי' חובטין אותן כל י\"ב חדש ואמרי' להם מכרו בזול לא אטרחוה רבנן פי' כל שנה הנחתומי' מוכרין במכר שער העיר ואלו היו מוצאי' יציאות הדרך הי' מפסידי' שאעפ\"כ היה להם למכור בזול לכך סמכו לומר רוב ע\"ה מעשרי' הם ולא יעלו לירושלם. ועוד נ\"ל דאין איסור למכור נבלות לקונה אותן אלא באיטליז בפרוטרוט מחרוזות דהתם איכא למיחש לתקלה כדתני' אין מוכרי' אותו מחרוזות מחרוזות אבל בחציה או שלימה או נתח או ירך או כתף שרי כדמסיים בברייתא ותני' נמי לא יהא לוקח ירקות שדה שביעית ומוכרו בשוק וסתם שוק היינו מעט מדלא תקני מוכר סתם. וקרובי ר' אלעזר בר' יוסף הביא ראי' להתיר מפ' כל הבשר (חולין ק\"ו ע\"א) דאמר התם כי אתא רב דימי אמר מים הראשוני האכילו בשר חזיר ורבין קאמר בשר נבלה האכילו ומפרש במדרש תנחומא שהיה מוכר נבלות לגוי ובשר שחוטה לישראל והוה סבור ישראל המוכר שהאורח גוי שלא נטל ידיו והאכילו בשר נבלות או בשר חזיר ולא מסתבר לאוקמי בנתמנה כגון גוי וגר שירשו מאביהם גוי או נתמנה לו ע\"י צדה כשהי' צד צבי ובאיסור אנמי לא מוקמי' ודחקי' לה כיון דמייתי תלמודא מההוא עובדא וכ\"ש מראיות שהבאתי לעיל להיתר ומכירה זו היתה בהיתר שהיה להם גם אומנות אחרת. ולא להכריע על דברי אבא מארי באתי אך הלכה אני דורש. אבי העזרי ותשובה רבי' שמחה.",
"שאל מורי הרב ר' יהודה בר' שבתי איך אנו נוהגים היתר בדגים טמאים וארנבים לכבד השרים והלא לכתחלה אסורים בהנאה כדמפ' פ' כל שעה (פסחים כ\"ג ע\"א) והרי שרצים וכו' עד אי הכי לכתחלה נמי אמר קרא יהיו בהוייתן יהי'. נ\"ל דקיי\"ל כריב\"ל דס\"ל לקמן דלא יאכל נמי איסור אכילה משמע ולא איסור הנאה כדפסק ר\"ת ז\"ל הלכתא כותי' לגבי ר' יוחנן מההוא דפ' בני העיר (מגילה כ\"ז ע\"א) וכ\"ש לגבי רב ושמואל דאפי' במקום ר' יוחנן ליתנהו. ואע\"ג דחזקיה רבי' דר' יוחנן הוי מ\"מ כיון דשקלי וטרי אליבי' אמוראי אביי ור\"פ ורב אשי משמע דכותי' ס\"ל והכי קיי\"ל ומעתה הוי לא יאכל לדידן דס\"ל כותי' כמו לא יאכל לחזקי' וכי פריך תלמודא לעיל לחזקי' למה לי דכתב רחמנא לא יאכל ואתי לכם למשרי' נכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם קשה א\"כ הייתי מתיר אפי' לכתחלה אע\"כ הכי פי' נכתוב רחמנא לא יאכל ויהיו ומשמע דאי כתב רחמנא לא יאכל ויהי' הייתי אסרו לכתחלה ומתיר' בדיעבד דאי לא למאי קאתי יהיו לשתוק מיניה קרא ונילף איסור הנאה בשרצים מבאש תשרף כדנפקא לן מיניה חמץ בפסח ושור הנסקל ומעתה לכם ל\"ל אלא להתיר מקצת הנאה אף לכתחלה וא\"כ לא מפריך הכתו' אלא לחכמים והם פי' כי סחורה קבועה אסורה לכתחלה אבל שאר הנאות כאשר אנו נהנים מותרי' אף לכתחלה דהא פרישית לעיל דלריב\"ל דאי כתב רחמנא לא יאכל ויהיו הייתי אוסרו לכתחלה ומתירו בדיעבד כמו לחזקי' אי הוי כתב רחמנא לא יאכל ויהי'. חיים בן הרב ר' יצחק נב\"ה."
],
[
"לא ידעתי אך מצות רבותי קהל מיידבורק לא אעבור דעו כי בענין מורדת יש הרבה דינין כפלוגתא דתנאי ואמוראי ופסק דמשהי לה תריסר ירחי שתא ובמאיס עלי נחלקו רש\"י ור\"ת ר\"ת כתב דלא כפי' ליה רק אם רוצה מרצון נפשו להוציאה ורש\"י כתב דכייפי' ליה להוציא הואיל ולא בעיא כתובה וזה אין שייך בדין זה דלא איירי בתפיסה מידי אך במשהי לה תריסר ירחי שתא דבהא איתא תפסה לא מפקי' מינה נחלקו רש\"י ור\"ת רש\"י מפרש לה במורדת דמתני' ונ\"ל כפרש\"י דפסקו הגאונים אידנא לא דייני' דינא דמורדת דתלמודא כי בישיבת סורא ונהרדעא תקנו כדאמר' אתתא לא בעינא גברא כייפי' לי' לאלתר לאפוקי כדי שלא תצאנה נשים לתרבות רעה וכל מה דמייתי מבי נשא אפי' איתא ביד הבעל מחזיר לה אי איתא בעין ואי ליתא בעין לא משלם ודוקא בנכסי מלוג דאם פחתו פחתו לה אבל בנכסי צאן ברזל אי איתא בעין ולא כלו לגמרי שקלה ואי כלו לגמרי משלם לה. א\"כ משמע דאין תלוי בתפיסה לדבריהם. וקצת משמע דרבי' גרשם ז\"ל חלק דכתב האידנא תקון רבנן סבוראי דשקלה מיני' מה דתפסה ומפיק לה בגיטא לאלתר בדאמרה לא בעינא ליה משמע אי לא תפסה לא שקלה ואולי ר\"ל דתפסה מדידיה שיעור דכולה נכסי מלוג שלה או חיסר נצ\"ב והן בעין ואינם שוי' כמו בתחלה ונגד זה תפסה מדיליה א\"כ לדברי שניהם משמע כפירש\"י דקאי אמשהי תריסר ירחי שתא דאמ' האידנא דאמרה לא בעינא ליה כייפי' לי' לאלתר לא משהי' לה תריסר ירחי שתא והיינו לא בעינא ליה דמאיס עלי אע\"ג דקצת הי' משמע דלא כפרש\"י דכתב מאיס עלי כפי' לי' להוציא ואלו מדברי הגאונים משמע דהוא מתקנת רבנן סבוראי מ\"מ אין זה קה דלפרש\"י כפי' ליה להוציאה מעיקרא אך לא שקלה מידי דתפסה אם לא כפי' לי' להוציא רק בתר תריסר ירחי שתא ודורות אחרוני' תקנו דכפי' לי' להוציאה כאשר הי' דין מעיקרא ושקלה מיני' מה דתפסה כאשר פסק התלמוד בתריסר ירחי שתא כן מיד תקנו מ\"מ מדברי הגאונים ומדברי רבי' גרשם נלמוד דכפי' ליה להוציא מיד ושקל מה דתפסה לכל הפחות מדידה דאתי' ליה. אך על הכפי' לא מלאני לבי לעשות דבר מה שלא ראיתי מרבותי כי גם ראב\"ן מהסס לכפיי' לגט שכתב והיכא דאמרה לא בעינא ליה שרי' ליה לשא אחרת והיא תשב ותתעגן. אך על מאי דתפס' דילה דלא מצי' למשקל לא מצינן אדם חולק בדבר ודומה הדבר היכא דאמרה לא בעינא ליה אי תפס לא מפקי' מיניה ואכפיי' לתת גט נהרא נהרא ופשטי' ולא נתיר לו לשא אחרת כיון שרוצה לקבל עליו גט. אך אם אשה אינה רוצה להיות עם בעלה גם אינה רוצה לקבל גט מוטב שנתיר לו לזרוק לה גט קרוב לה שלא מדעתה ממה שנתיר לו לשא אחרת וגם אם כלה משלה והיא תפסה משלו נגד זה קצת היה דומה דמעכבת נגד זה דהא כל מה שהוציא על המזונות היה חייב בהם וא\"כ נכסיו עמדו באחריות ואין זו רק סברא מ\"מ מדי\"ל כן אי תפסה שיעור דילה לא ידענא מאי אידון בה. ועל ולד היונק נראה לפי דברי הגאונים דאינה חייבת השתא מאי דתפסה לא מהדרה וכ\"ש דתפסה גופה ומעשה ידיה לעצמה והנקה היא ממלאכות שאשה עושה לבעלה והוא מחוייב בטפול הולד כדפסק תלמודא (כתו' ס\"ה ע\"ב) אבל זן בניו ובנותיו קטני קטנים וע\"כ היינו בכפיי', בשוטי' דאי במילי מאי אריא קטני קטנים אפי' קטנים כדאמר תלמודא (כתו' מ\"ט ע\"ב) גבי אסיתא בצבורא. וקטני קטנים מפרש תלמדא עד שש ומיהו אם מכירה צריכה להניק בשכר כדאמר תלמודא (כתו' נ\"ט ע\"ב) על הא דנתגרשה אינה כופה ואם הי' מכיר אותה מניקתו בשכר וזאת לא עדיפ' מנתגרשה וזאת אשר תעשו עשו ואני אחריכם אני חיים פלטיאל תולעת.",
"אביאסף. המורדת על בעלה פוחתי' לה מכתובתה ז' דינרי' בשבת וכו' ועד מתי הוא פוחת עד כדי כתובתה כו' כתו' ס\"ג ע\"א) המורד על אשתו מוסיפים על כתו' ג' דינר בשבת מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש המטה אבל ממלאכה לא הוי' מורדת ר' יוסי בר חנינא אמר אף ממלאכה (שם). פסק רב אלפס והלכתא כר\"ה כדאמר לקמן ה\"ד מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה ש\"מ דתשמיש הוא דהוי' מורדת ואינה ראי' דהא מסקי' דמתשמיש כ\"ע לא פליגי דהוי מורדת כי פליגי ממלאכה נ\"ל דהלכה כר\"י בר' חנינא דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. ירושלמי (כתו' שם) הכא את אמרת ז' וכאן אמרת תלתא א\"ר יוסי בר' חנינא היא חייבת לו ז' מלאכות פוחת לה ז' הוא חייב לה ג' לפיכך מוסיף לה ג' ור\"י בר\"ח לטעמי' דאמר בגמרא דידן אף ממלאכה ומיהו בגמ' דידן מפרש טעמא אחרינא (ס\"ד ע\"א). ונימא נמי הוי' מורדת אי אומרת לא אתאחדנ' בהדי' וכשיגיע זמן טבילה ושמוש לא הוינא בהדי' דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. דרש רב נחמן בר חסדא הלכה כרבותינו ורב ששת אמר הלכה נמלכין בה היכי דמי מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא לי' ומצערנא לי' אב אמרה מאיס עלי לא כפי' לה מר זוטרא אמר כייפי' לה הוי עובדא וכפו לה ונפק מינה רב חנינא מסורא ולא היא סייעתא דשמי' הוא (כתו' שם) ור\"ח גורס לא כייפי' ליה וכן פר\"ת שהרי צועק הוא עליה שהיא מורדת ופי' לא כייפי' ליה להשהותה עד שתפחות כתובתה וכמה דאגידא ביה לא יהבי' לי' אחריתי אבל אם שניהם רוצי' בגירושין בלא כתו' אפי' מר זוטרא מודה אבל היא לא תשתכר באומרת מאיס עלי שנכיפנו לגרשה מיד שא\"כ כל אשה תולה עיניה באחר ותפקיע עצמה מיד בעלה ע\"י שתאמר מאיס עלי ותנן בפ' בתרא דנדרים (צ' ע\"ב) השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ומפ' טעמא שלא תהא תולה עיניה באחר ומה הועילו חכמי בתקנתן הלא תאמר מאיס עלי ותפקיע עצמה וכי ה\"ד מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא לי' שדעתה שתתעגנו עד שיתרצה לתן לה גט וכתו' וכמה דאגידה בי' לא יהבי' לי' אחריתי אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתי לא בייפי' ליה אם רוצה לגרשה ולא אמרי' נכיפנו אולי תחזור בה. מר זוטרא אמר כייפי' לי' להשהותה בפחיתות טרפעיקין אבל אם היא מוחלת כתו' יגרשנה מיד אם ירצה לכ\"ע. ומשהי' לי' תריסר ירחי שתא לאו אמורדת קאי. וי\"א דאמאיס עלי קאי וכן פרש\"י ובתשו' של ראשי ישיבות דבבל פי' מחלוקת יש בין המשנה ורבותינו האמוראים. ומשהי' לי' תריסר ירחי שתא הוא ופליג אכלהו. ובמאיס עלי גרסי' כייפי' לה. ובספר גר' פסק הלכה כדדרש ר\"נ הלכה כרבותינו והביא ראי' מדבעי' לן במס' סוטה פרק ארוסה (סוטה כ\"ה ע\"א) עוברת על דת צריכה התראה ואיכא דאמרי צריכה היינו ד' שבתות ואומר אני דלאו ראי' היא דהתם בעוברת על דת משה מיירי כדאי' בפרק המדיר (כתובות ע\"ב ע\"א) והא דגרסי' בירושלמי אתתא דפרעא רישא לאכעוסי בעלה מורדת הויא היינו עוברת על דת יהודית כדאי' בפ' המדיר (שם) ועוד שיש לפרש שבת אחת או ב' שבתות ולא ד' שבתות ובתשו' הגאוני' כתבו דלא דייני' בזה\"ז דינא דמורדת אלא הכי נהיג' בב\"ד הגדול ובשתי ישיבות כדאמרה לא בעינא ליה יהיב לה גטא לאלתר ולא שקלה מאי דתפסה מכתובתה מדילי' אלא מפקי' מינ ומהדרי' לבעל אבל מאי דאייתי מבי נשא אפי' אי לא תפסה יהיב לה בעל אי איתא בעיני' וא ליתא בעיני' לא מפקי' מבעל וה\"מ בנ\"מ אבל בנצ\"ב כל כמה דלא כלה לגמרי יהיב לה אבל כלה דלא חזי' לתשמיש דמעיקרא משלם לה בעל א\"נ מגנב דבאחריותי' קאי. ויש גאונים שאמרו יהיב לה עיקר כתו' מנה ומאתים לא תוספת כי היכי דלא להוי בנות ישראל הפקר אע\"ג דאמ' תנאי כתו' ככתו' דמי למורדת כדאמ' בר\"פ אע\"פ (כתובות נ\"ד ע\"ב) הכי דייני במתיבתא אי בעי' למיפק מיני' משום. לה בעל לא דיינא בה דינא דמורדת וכן בכל הני דכופי' אותו להוציא. אי מתה אתתא מקמי גיטא ירית לה בעל וכן מצאתי בה\"ג ובפר\"ח ובדברי רב אלפס ובס' חפץ אבל רב עמרם פוסק דנוטלת. והמורדת יבמה ג\"כ נוטלת כל כמה שהביאה בין מקרקעי בין מטלטלי ועיקר כתובתה מנה או מאתים והמותר מחלה ויוצאת בגט.",
"ורבינו גרשם מאור הגולה השיב איברא אי תפסה לא מפקי' מינה ומשהי' לה תריסי ירחי שתא מיהו רבנן סבוראי דבתר הוראה תקון דיהב לה גיטא לאלתר ושקל מאי דתפסה כדי שלא תצאנו בנות ישראל לתרבות רעה וראב\"ן זקיני כתב אע\"ג דהלכה כרבותינו בדורות הללו שאין אדם נושא שתי נשים ביחד לא משהי' לה אם בשביל אחרות שיתייסרו קנסי' להתיר לבעל לשא אחרת והיא תשב ותתעגן ואומר אני אחרי שראינו בה פלוגתא דרבוותא חכמי הדור יתנו לב לפי הענין להעמיד דבר על אופניו לפי שלא תצאנה לתרבות רעה ובתלמוד ירושלמי בפרקין דאי' א\"ר סימון בשם ריב\"ל המורדת והיוצאת משום שם רע אין לה לא מזונות ולא בלאות א\"ר יוסי אילין דכתבין אין שנא אין שנאת תנאי ממון ותנאו קיים. אביאסף. "
],
[
"(ב\"מ ע\"א ע\"א) ת\"ר אל תקח מאתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב למאן אי לימא לישראל והתנן אלו עוברי' בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים אלא ערב לגוי כיון דגוי בתר ערבא אזיל הוא ניהו דשקל מיני' רבית אמר רב ששת כגון שקבל עליו לדון בדיני ישראל א\"ה רבית נמי לא לשקול כשקבל עליו לזה ולא קבל עליו לזה."
],
[
"ונ\"ל דמינה שמעי' שאם בא ראובן עם מערופי אשו אצל שמעון להלות לו ממנו מעות על המשכון שאינו שוה הקרן והרבית ונתערב ראובן לפדותו בקרן ורבי שקצב עמו א\"נ בלא משכון כלל נתערב ולר פרע הגוי לשמעון על ראובן לשלם הראן דערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין (ב\"ב קע\"ו ע\"ב) אבל הרבית לא יפרע ראובן מכיסו כיון דדינא דגוי בתר ערבא אזל א\"כ הגוי אומר לשמעון תתבע מן העאב שלך וא\"כ הו\"ל כאלו הלוה ראובן משמעון ואסור ליטול הרבית עד שיתן הגוי. וראיתי שפסק זקני דפטור ולא מטעם שכתבתי אלא משום דלגבי קרן מקרי ערב בשעת מתן מעות אבל הרבית שלא הלוה לו הוי כערב שלא בשעת מתן מעות ולדבריו אם הקנה לו לתת הרבית היה חייב לשלם לו הריבית ול\"נ דאסור לתת לו אפי' הקנה לו ומעשה בא לידי ודנתי לפני אבא מרי והורה לדברי דודאי אם הניח לו הגוי המשכון או ערב גוי על הקרן והריוח ובא ישראל והקיף המשכו ממנו או פטר לערב גוי ונתערב הוא חייב לתן גם הרבית שעלה כבר אבל לא הרבית שמכאן ולהבא שהרי היה לו המשכון על הרבית מן הגוי ומ\"מ על ערב גוי שכתבתי קצת יש לפקפק אבל על המשכון פשוט הוא כמו שכתבתי. וזקני כתב שאפי' נעשה ערב לגוי וקבל עליו הגוי שלא יתבע מן הערב תחלה מותר ודעת רבי' נ\"ל בזה משום דקתני שקבל עליו לדון בדיני ישראל ודיני ישראל לא יתבע מן הערב תחלה."
],
[
"(ב\"מ ע\"א ע\"ב) ת\"ר מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת של נכרי ולא מדעת ישראל כיצד ישראל שלקח מעות מן הגוי ברבית ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר א\"ל תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לגוי אסור ואם העמידו אצל גוי מותר ואוקימנא דוקא כשא\"ל הניחם ע\"ג קרקע והפטר א\"נ אם נשא ונתן הגוי בידו מותר אבל בדבורו לא דאין שליחות לגוי דגמרי' כל התורה מתרומה וליש אינהו לדידן ול\"ש אנן לדידהו. וכן גוי שלוה מישראל ברבית ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל וא\"ל תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור ומדפרכי' בשלמא סיפא לחומרא וכו' ש\"מ דאפי' בדבור אסור אפי' לא נשא ונתן ביד ואע\"פ שיש לדחות דלבסוף ארישא ואסיפא משני כגון שנשא ונתן ביד מיהו נראה דאולי' לחומרא גם בפסקי זקני כדברי. ואע\"פ שאין שליחות לגוי אם אמר ראובן לשמעון היה שלוחי ולוה לי מגוי מעות ברבית ועשה שמעון כן מותר שמעון לקח הרבית מראובן ולתת לגוי שהרי יש שליחות לישראל ונעשה שמעון שליח של ראובן ולא של גוי והוא אינו לוה ולא מלוה ולא ערב. וגוי שאמר לראובן תלוה לי מעות על משכוני והלך ראובן ולוה אותו משמעון לצורך הגוי על משכנו של גוי או אומר אני נותן ומזכה לך משכוני תחתיו דגוי ונתרצה שמעון מותר שמעון לקח הרבית מראובן דהוי שליח של שמעון להלות לגוי וכן כשזיכה לו משכונו ואם כופר ראובן ישבע שהוא כדבריו ויפטר. ואפי' אם הגוי אלם ולא יפרע לראובן יטול שמעון הרבית אבל אם הזכיר לו שם הגוי האלם הרי ידע שאין דרכו לתת רבית כולי האי לא יתן ראובן משלו דידע ומחל. ואם פודה ראובן במעות של עצמו המשכון הוי רמאות ומ\"מ הרבית מותר לקבל דהוי כמוכר לו המשכון ומזכה לו כל הריוח הראוי לתן לו כדאמ' בריש המפקיד (בבא מציעא ל\"ד ע\"א) נעשה כאומר לו לכשתגנוב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וזכה בכפל וכ\"ש דהכא מזכה לו הריוח שעתיד לבא מהיום ואפי' מריוח במה שפדה המשכון זכה בו וקנאו. וגוי שמשכן משכון לישראל ברבית ואח\"כ מכרו הגוי לשמעון ושהה שמעון לפדותו מותר לראובן לקח הרבית שהרי לא לוה הישראל לשמעון כלום וזקני מדמהו להא דאמר (ב\"מ ע\"ג ע\"ב) רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא גוי ביתא והדר זבני' לרבא כו' עד אי הוי ידענא דהי' מושכן למר לא הוי זבנינא לי' השתא בדינייהו עבדי' לך דכל כמה דלא מסלקי בדמי לא שקלי אגר בית אנא נמי לא שקלי' מינך אגר ביתא ומסלקי' לך בדמי ולא הוי' כהלוהו ודר בחצירו דאסור שהרי לא הלוה לו. אביאסף."
],
[
"(ב\"ק פ\"ט ע\"א) אמר רבא הלכתא טובת הנאה לאשה ואי קשי' הואיל וטובת הנאה לאשה אמאי קתני פגיעתן רעה תזבין כתובתה בטו\"ה ותשלם התם משום דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וכו' ואי מחייבי' לזבוני כתובתה בטו\"ה ותיתב ליה ודאי הדרה ומחלה לכתו' לגבי בעלה ואפסודי ללוקח בידים לא מפסדי' ואי אמרת תזבן כתו' לההוא גברא דאזקתיה ואי מחלה לכתו' לגבי בעלה ליכא פסידא כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי ב\"ד בכדי לא מטרחי'. וזקני פסק בזה\"ז כיון שרגילות הנשים לשא ולתן הרי הן כאלו מינם בעליהם להיות שלוחי' ואם יש עדים חייב הבעל לשלם מפני תקנת השוק שישאו ויתנו עמהן ואם אין עדים נשבעות והא דאמ' בפ' השולח (גיטין מ\"ו ע\"א) אין אדם רוצה שתתבזה אשתו ב\"ד ה\"מ גבי נדר שהיא צריכה בעצמה לפרט בפני ב\"ד אבל הכא אפשר ע\"י אפטרופוס. ובחבור שני הארכתי. ועוד תתבזה ותבזה ולא יגזול לחבירו משא\"כ בהחובל שאינו נהנה מזה הבעל. אביאסף."
],
[
"מפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ג ע\"ב) מכריז רבא בר ישראל דידע סהדותא לגוי ואזל ואסהיד בדינא דגוי על ישראל משמתי' ליה וכו' ולא אמר' אלא חד כו' ונ\"ל אם בתחלת הדבר לקחוהו לעדות חלול השם הוא ויכול להעיד לו ואם אינו בסכנת נפשות. אביאסף פ\"ק דב\"מ."
],
[
"ולית הלכתא כבן ננס דאמר (שבועות מ\"ה ע\"א) כיצד אלו ואלו באי' לידי שבועת שוא אלא שניהם נשבעי' ונוטלי' מבעל הבית וכן מוכח פ\"ב דקידושי' (מ\"ג ע\"א) דגרסי' אמר רבא א\"ר נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בדיני ממונות כו' עד משתבעי עדי' דיהבי ליה ומשתבע מלוה דלא שקל וכו'. ולית הלכתא כסומכוס דאמר (ב\"ק ל\"ה ע\"ב) ממון המוטל בספק חולקין אלא כדרבנן דאמרי המע\"ה."
],
[
"אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות (ב\"מ ד' ע\"ב) שאילת ה\"ר ברוך לתאוה אבקש מורי הר\"ר אליעזר הלוי אשאלך והודיעני איך יצאה הוראה מלפניך עתה בשבועת הקרקעות אם נשבעי' עליה' שבועת היסת מדרבנן דבחזקת הבתים משמע דאין נשבעי' עליה' בעובד אדרבה בר שרשום (ל\"ב ע\"ב) דמסיק התם (ל\"ג ע\"א) מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי מהימנא ופרשב\"ם אין נשבעי' על הקרקעות ועוד חזקה במקום שטר קיימא ואי איכא שבועה דרבנן מה מועיל סוף סוף שבועה בעי ואע\"ג דההוא יש לדחות שאני התם דחזקה במקום שטר קיימא ולא תקנו רבנן שבועה במקם שטר אלא כגון שטרי הלואות וכתובות דקיימי לגובינא וזימנין דשייר שטר אפשיטי דספרא אבל מכירה אינה עומדת לחזור בו אך בשערים דרב האי פסק דשבועת היסת דרבנן נשבעי' על הקרקעות וראייתו מדאמר בכתו' פ' הכותב (כתובות פ\"ז ע\"ב) גבי ע\"א מעיד שהוא פרוע ועוד אין נשבעי' על כפירת שעבוד קרקעות אלא אמר רבא מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעל הבית. וסברא היא כי היכי דתקון רבנן שבועת היסת גבי כופר הכל אע\"ג דמדאו' פטור ה\"נ תקון. הכא. מיהו כשכופר בכל הקרקע אין נשבעי' דתקנתא לתקנתא לא עבדי' כדאמר בפ' שבועת הדיינים (שבועות מ\"א ע\"א) ואע\"ג דבפ' הכותב תקנתא לתקנתא הוא דהא נשבעת ונוטלת שאני התם דבלא שבועה הי' לה להאמינה מטעם מגו. אך בשבועת הדיינים (שם) אמר גבי שטר אי טען ואמר אשתבע לי דלא פריע הוא משביעי' ליה אע\"ג דכופר הכל הוי בכפירת שעבוד קרקעות. וריב\"א הי' דוחה ההוא דהכותב דהתם טעמא רבה הוא דפרע דייק דמפרע לא דייק וכן גבי ע\"א מעיד שהוא פרוע משום דמסייע לי' ע\"א ותקון שבועה להפיס דעתו של בעל הבית. ורבי' שמחה השיב לי על כפירת גוף הקרקעות כגון קרקע פלוני' מכרתי לך או נתתי לך או עשר גפנים מסרתי לך והלה אומר להד\"ם לא תקנו שבועה דלא מתקני רבנן שבועה דלית דכותי' באורייתא וראי' מפ' הזהב (בבא מציעא נ\"ח ע\"א) גבי הקדשות שבועה זו תקנת חכמי' היא שלא יזלזלו בהקדשות מכלל דקרקעות וכל הנך אין נשבעי' עליה' אפי' תקנת חכמים ליכא דליכא דכותי'. ומה שפסקו הגאוני' דנשבעי' מדבריהם דוקא על כפירת שעבוד קרקעות דשבועה לאו אגוף קרקע אלא על כפירת מטלטלי' ואין ראי' גדולה מאשתבע לי דלא פרעתיך ומהבא לפרע מנכסי יתומים אפי' בשטר נשבע (שבועות מ\"ה ע\"א) והיא גופה לא ידענא מנ\"ל דכפירת שעבוד קרקעות חשיבה שבועת קרקעות והלא הכפירה אינה כי אם על המטלטלי' ותלינא קצת בפלוגתא דאביי ורבא (פסחי' ל' ע\"ב) אם למפרע הוא גובה אם מכאן ולהבא הוא גובה ואמאי אין נשבעי' ותו למ\"ד שעבודא דאו' דין שעבוד שלא בשטר כמו בשטר א\"כ לא משכחת שבועה בהלואה ועקירת המקרא הוא זה.",
"תשובה. דע כי מעשה בא לידי בימי מורי אבי בשכירות קרקע והייתי רוצה לפטרו משבועה דשכירות קרקע חשוב כמכירת קרקע פי' הזהב (בבא מציעא נ\"ו ע\"ב) גבי אונאה מי כתיב ממכר לעולם וכו' ונראה דאין לשבע כלל אקרקעות אפי' שבועת היסת ומה שחילק רבי' שמחה בין שעבוד קרקע לגוף קרקע לפי שעל המטלטלים באים לדון תשובה לדבריו מפ\"ק דב\"מ (ד' ע\"ב) גבי סלעין דינרי' ומסיק דאין נשבעי' על כפירת שעבוד קרקעות ובפ' שבועת הפקדון (שבועות ל\"ז ע\"ב) אמר רבי יוחנן הכופר בפקדון שיש עליו עדי' חייב בשטר פטור וטעמא דהוי כפירת שעבוד קרקעות וכיון דמדאו' דין אחד להם לגוף קרקע ושעבוד תקשי לדבריו תקון רבנן שבועה דליתא וכו' אך אם תקנו שבועה להפיס דעת התובע בשבועת היסת כדאמר בהכותב (פ\"ז ע\"א) גבי ע\"א מעיד שהוא פרוע ומהבא לפרע מנכסי יתומי' שהבאתם שניכם דאין נשבעי' על כפירת שעבוד קרקעות לא צהריתו בה דמה ענין היכא שטוען לדברי השטר להיכא שמודה בשטר אך טוען שפרע דהתם ודאי נשבע לאמת דבריו כדאמר בהכותב דפרע דייק דמפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עליהו כי היכא דתידוק ומדפריך בשבועות (מ\"א ע\"א) מה בין זה לפוגם שטרו משמע דטעם אחד לכל אלו השבועות ואע\"ג דגבי ע\"א מסיק כדי להפיס נראה שהכל טעם אחד ותלוי זה בזה והא דקשי' למ\"ד שעבודא דאו' כו' איכא למימר באומר בשעת הלואה כל נכסי ואלו הן כדאמר פ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ח ע\"ב) אמלתא אחריתי א\"נ דאמרי סהדי ידענא ביה דלא הוי ליה ארעא מעולם א\"נ כגון שהלוה התנה שלא לשעבד קרקעות כלל שרוצה למוכרם מפני דוחקו."
],
[
"(ב\"מ ה' ע\"א)ההוא רעיא דהוי מסרו חיותא כו' ומסקי' משלם תרתי ונשבע על השאר ופרכי' ונחייבו מדר\"נ וכו' ומשביעין אותו שבועת היסת ומשני דר\"נ תקנתא היא. משמע מזה דהלכה כמאן דמתני (שבועות מ' ע\"ב) לדר\"נ ארישא וכ\"ש אסיפא ולא דמי לתקנתא לתקנתא. מפלוגתא דר' יהושע ורבנן בפ\"ק בשבועות ובפ\"ק דבבא מצי'."
],
[
"(ב\"מ ד' ע\"א) כופר בפקדון פסול לעדות. ראובן טען את שמעון לדין וטען הפקדתי בידך חפץ תנהו לי ושמעון השיב החזרתיו לך וחייבוהו ב\"ד לשבע שהחזירו וחזר שמעון ואמר איני חפץ לפטור בטענת שקר ולשבע אמת אגיד ואשבע שאותו חפץ שמסר לידי שמרתי כדרך השומרי' ולא פשעתי ואבד עם שלי איך נשבע אם כדברי' הראשונים או האחרונים.",
"תשובתי דעתי נוטה שישבע כדברי' האחרונים אם ירצה לפטור. לא מבעי' אם מתקן דבריו הראשונים שחוזר וטוען כדאמר בחזקת הבתים (ל\"א ע\"א) זה אומר של אבותי וכו' האי אייתי סהדי דאבהתי' היא והאי אייתי סהדי דאכל שני חזקה וכו' עד אין דאבהתי' היא ומיני' זבינתי והא דקאמר' דאבהתי' דסמך לי עלה כדאבהתי' ואסקי' דחוזר וטוען כיון דמתרץ דבורי' אלא אפי' מכחיש דברי' הראשונים חוזר וטוען אע\"ג דמסקי' התם ואי טען ואמר של אבותי היא ולא של אבותיך אינו חוזר וטוען אימור טענתי' אגמרי' לטיעון שקר ה\"מ אם חוזר מדבריו הראשונים מכה עדי' כי התם דמייתי סהדי דאבהתי' היא וחוזר בו בע\"כ מדבריו הראשונים וליכא מגו אבל חוזר וטוען מעצמו מגו שהיה יכול לעמוד בדבריו הראשונים ולשבע ופטור ישבע נמי כדבריו האחרונים האמת ויפטור ואפילו מכחיש לדבורו ואפי' נפק מב\"ד ואפי' פסקו ב\"ד כבר לשבע כדבריו הראשונים נשבע כפי האמת ויפטור. ודאי אם הי' טוען בתחלה דבר שהי' חייב בו פרעון או שבועה אינו יכול לטעון ולחזור ולפטור מפרעון או משבועה דהוי הודאת בע\"ד כק' עדים דמי (ב\"מ ג' ע\"ב) א\"נ אם בטענה ראשונה נפטר ובשני' מתחייב הודאת בע\"ד כק' עדים וחייב אבל אם שני הטענות באים לפטור חוזר וטוען ע\"י מגו.",
"ואבא מרי הי' מביא ראי' מפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל\"ט ע\"ב) תני בר קפרא ערער וחזר וערער אם מחמת טענה הראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה והתם סותר דבריו שהערעור הראשון הוא גזלה ממנו והשניי' שמכרה לו ולא נתן לו דמים והשלישית בערער אחר ומש\"ה אינו חוזר וטוען אע\"ג דמנפשי' הדר בו. ונ\"ל דמשם אין ראי' דהתם ליכא מגו שהי' יכול לעמוד בערעור הראשון שהרי מאותו ערעור כבר עברו יותר מג' שנה אפי' אם ערעורו אמת קיי\"ל דצריך למחות בסוף כל ג' שנים וכיון דליכא מגו אין נאמן אף על האחרונים ונהמני' על ערעור שני ע\"י שיכול לעמוד בראשון ואשלישי ע\"י מגו שני שאין בין ראשון לשני ג' שנים וכן בין שני לשלישי שיש לומר חד מגו אמרי' תרי מגו לא אמרי' ותו לא אמרי' מגו אלא להעמיד הממון ביד המוחזק דקאמר' היכא דקיימא ארעא תיקום אבל למערער להוציא מיד המוחזק בה לא מהני מגו ונ\"ל ראי' דגרסי' בפ\"ק דב\"מ (י\"ז ע\"א) ארבח\"ח אר\"י מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדי' מעידי' אותו שיש לו בידו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון וכו' א\"ר אבין א\"ר אלעא אר\"י הי' חייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי והעדי' מעידי' אותו שלא נשבע הוחזק כפרן לאותה שבועה.",
"וראיתי תשו' ר\"ת שאם אמר נשבעתי ולא הוחזק כפרן נאמן בלא אותה שבועה דלא מצינן חזקה אין אדם תובע אא\"כ יש לו עליו אלא גבי ממון אבל גבי שבועה לא שבימי רב נחמן נתקנה שבועת היסת אבל לא בימי רבי יוחנן ור' אלעאי לא נתקנה עדיין הלכך לר' אלעא לא ישבע וזה אינו נ\"ל מ\"מ כיון דבימי ר\"נ נתקנה הרי יש בה דררא דממונא וישבע. אח\"כ מצאתי בתשו' ר\"ת המתחלת עיניכם הרואות במראות ציר צבאות שצריך לשבע ע\"ז שכבר נשבע דהוי כמנה לי בידך והלה כופר. ובהוחזק כפרן נראי' דברי רבינו מדברי רב האי גאון שפי' שכנגדו נשבע ונוטל דכי היכא (דכפרן דפרעתי צריך לפרוע בעדים כפרן דנשבעתי נמי צריך לשבע בעדי דאין זה דומה לההוא (דב\"מ ה' ע\"א) דאכל תרתי מינייהו דההוא רועה גזלן הוא כו' וכ\"ז בטוען נשבעתי בפני ב\"ד פלוני והלכו להם למדה\"י שאין יכולין לברר עכ\"ל. וכל אלה דאינו חוזר וטוען היכא שמכחיש לדבורו משום דהוחזק כפרן בעדים ובנדון זה מרוב חסידתו לא רצה לפטור בטענת שקר ותדע דתלינן בזכותי' ולא משוי לי' כפרן אפי' בעדי' דאמר לקמן לעיל ממה שהבאתי (ב\"מ י\"ו ע\"א) חייב אתה לתן לו ואמר פרעתי ועדי' מעידי אותו שלא פרע והדר אמר פרעתי לא הוחזק כפרן מ\"ט אשתמוטי קא משתמיט מיני' עד דמעייני' רבנן בדיני' ותו האמר (שם) הכופר בפקדון פסול לעדות ופריך נימא אשתמוטי קא משתמיט ומוקמי' ההיא שעתא הי' הפקדון בידו נקיט א\"נ הוי בביתו דאז הוי גזלן גמור וק\"ו ומה הוחזק כפרן בעדי' תלוי' להכשירו כ\"ש היכא דחוזר מנפשי' מטענת שקר דלא הוי כפרן. ואין לפרש אין לך בידי מפני שפרעתי א\"כ לא הוחזק כפרן דחוזר וטוען ותו אמר בהשותפי' (ו' ע\"א) גבי תבעו לאחר זמנו ומייתי עלה האומר לחבירו מנה לי בידך וכו' עד אין לך בידי דאמר להד\"ם ונעשה כאומר לא לויתי וכאומר לא פרעתי ואע\"פ שיש לדחות דאמר בפי' להד\"ם אבל אין לך בידי משמע הכי ומשמע הכי הדעת מכרעת מדמייתי ההוא דשבתאי (ב\"מ י\"ז ע\"א) ומדמי להו אהדדי ואפ\"ה טעמא דאיכא עדים. ומיהו דפ' השותפי' מיירי אפי' הדר בי' מנפשי' מפני שבטענה האחרונה מתחייב ומודה עתה שלא פרע אבל אי טען ברישא לא לויתי והדר טען שנתתי לך קודם שטענתי לא לויתי נשבע וטור מגו שהי' יכול לומר כטענתו הראשונה ולשבע. קצרו של דבר כופר במלוה דאיכא השמטה מעליא כשר לעדות ולשבועה ואפי' לאותו ממון כשר לשבועה ואפי' הוכחש בעדי' בפקדון ואי סהדי דההוא שעתא הוי בביתו או בידי' פסול לכל עדות ולשבועה דהוי גזלן גמור ואי אתו סהדי שיש לו אבל לא ידעו דההוא שעתא הוי בידי' הוחזק כפרן לאותו ממון רק שכנגדו נשבע ונוטל ולא מצי בעל דינו להאמינו ולשבע וה\"מ דהוחזק כפרן כגון שחזר וטען מכח שהכחישו' עדי' אבל לא אתי סהדי לא הוחזק כפרן וחוזר וטוען ואם חפץ יחזור לטעון ג' ד' וה' או ישוב לדברי' הראשונים אם ירצה ובלבד שיהי' דבריו הראשונם והאחרונים שוי' לפטור שבועה או לפטור ממון וחייב שבועה ונשבע שבועה האחרונה אם ירצה ואם אמר שדבריו הראשונים שקר אינו נשבע אלא כדבריו האחרונים ואם דבריו הראשונים חיוב ממון או שבועה והאחרונים לפטור ממון או שבועה או אפכא שהראשונים לפטור ממון או שבועה והאחרונים לחיוב הלך אחר לשון חיוב דהודאת בע\"ד כמאה עדי' כדמשמע פ' השותפי' גבי האומר לא לויתי."
],
[
"(ב\"מ ו' ע\"א) אביי אמ' חיישי' שמא מלוה ישנה כו' ושמעי' מיני' אע\"פ שטען אני מצאתי' או קניתי' מפני מלוה הישנה שיש לו עליו לא משביעי' לו שמצאה או שקנאה אע\"פ שטוען טענת ברי כדאמר לעיל אלא נשבע כפי מה שנראה להשביעו על דבר אמת כיון דאין חשוד כפרן א\"א לפרש שנשבע בברי שאין לו בה פחות מחציה ע\"י מציאה או ע\"י קנייה דא\"כ אם הי' לו ודאי מלוה ישנה הי' נשבע לשקר אדפריך נשקול בלא שבועה לפרוק מרגנייתא היכי משכח' לכאן לפי סברת אבי יחשיד לשבע על שמצאה ותו מאי דמסיק פרשי אינשי מספק שבועה אדרבא בברור נשבע על שקר שמצאה או שקנאה אלא ש\"מ משתבע בסתם ומעתה ראובן שתקף שמעון לדין תן לי מנה הלואה או פקדון שיש לי בידך והשיב שמעון איני חייב לך ואמר ראובן לדיינים חקרו ודרשו כיצד אומר איני חייב לי אם להד\"מ אומר או פרעתי קאמר אע\"פ שנכון לצדק הדין שלא יהא מרומה אין מוטל עליו לפרש דבריו ונשבע סתם כאשר הוכחנו לעיל אפי' כשטוען טענת ברי אין נשבעי' עליהם כ\"ש כשאין טוען כלום ותו מהימן במגו דיכול לומר איני יודע שאני חייב כלום ונשבע ופטור דקיי\"ל כר' יוחנן ור\"נ (ב\"ק קי\"ח ע\"א) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אך דמשתבע שבועת היסת דאינו יודע כדאמר נמי ברי שאיני חייב לך נשבע ופטור. וריב\"ן כ' אם התנה בשעה שהפקידו או בשעה שהלוהו שלאיעכב בשם חוב שחייב ובשום ערעור שביניהם אז ודאי צריך לשבע בפירוש שפרעו או החזיר לו פקדונו דלהכי אתני עמו כי היכי דלא לדחייה כדאמ' בפ' שבועת העדות (מ\"א ע\"ב) להכי א\"ל באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחיי' ותו מלתא דלא רמי' עליה דאיניש למידע כיצד נסתלק מחבירו רק שידע שאין חייב לו כדאמ' בפ' שבועת העדות (שם) ההוא דא\"ל לחברי' הב לי שית מאה דמסיקנא בך א\"ל פרעי בפני פלוני ופלוני ואמרו להד\"ם ואמר רבא כל מלתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי' פי' ולא נתכוין לשקר ואפי' לרב ששת דאמר הוחזק כפרן דוקא בקיצותא דתרעא דזכירי אבל בעלמא לא והך דרבא לא דמי' לדר' יוחנן דאמר (בפ\"ק דב\"מ י\"ו ע\"א) מנה לי בידך והלה אומר להד\"ם והעדי' מעידין שיש לו הוחזק כפרן התם משום דקאמר להד\"ם אבל הך דרבא סהדי לא קאמרי דלא פרע אך שלא נעשה הפרעון בפניהם. וכך מצאתי בס' הדינין של רבי' יהוד' דא\"צ לפרש משום דד\"מ לא בעו דרישה וחקירה ותו מדחשו רבנן (שבועות לט ע\"ב) לקניא דרבא ואצריכו לאשבועי ע\"ד המקום וע\"ד ב\"ד דלמא אתא למעבד כי קניא דרבא ובא לא אשכחנ' דאצריכו לפרושי ש\"מ לא צריך לפרש. ושוב ראיתי תשו' ר\"ת לבני אשתינפש על ראובן שטוען לשמעון שחייב לו ושמעון משיבו שפרעו על ב\"ד לצוות לשמעון לפרש על דבריו כיצד פרעו שיש דברי' הרבה ששמעון חושבו פרעון כי קניא דרבא וכגון מרגליות לקנים (עירכין כ\"ד ע\"א) וכיו\"ב ויש לשמוע לב\"ד אם פרעונו פרעון לפי דבריו לשבע ע\"ד ב\"ד ויזהרו שמא מתוכם ילמדו לשקר ולא יניחו לחזור ולטעון אם ישמעו פרעון שאינו וישבע ויפטר דקיי\"ל (שבועות מ\"א ע\"ב) המלוה את חבירו בעדי' א\"צ לפרעו בעדי'."
],
[
"ועל ראובן שצועק על שמעון שהכניסו בערבות נגד גוי ונתן ידו והפר ברית ועמד ראובן בבית הגוי וגם בלכתו אליו נתפס וגם לוה המעות ועל עליהם רבית והוא שלח כתב ידו לפצותו להלותם ברבית ולשלם היציאה וההפסד וכתב ידו ביד ראובן ושמעון מודה בערבות אבל על היציאה וההפסד לא כפר ולא הודה ועל האמונה כפר שלא הבטיח נ\"ל שמשלם שמעון לראובן היציאה והרבית אם הוא בכתב ידו אך על התפיסה פטור דאונסא דלא שכיחא הוא כדאמר בפ' מי שאחזו (גיטין ע\"ג ע\"א) ר\"פ ור\"ה ברי' וכו' אבל על רבית חייב אע\"ג דלא מצי ישראל להיות ערב לגוי ברבית דגוי בתר ערבא אזל כדאמ' באיזהו נשך (ע\"א ע\"ב) הכא שרי דמעיקרא לא בתורת רבי תנחית והוי כקונה חפצים ביוקר וכאונסא דלא שכיח' וישבע כמה הוציא בבית הגוי יותר ממה שהי' מוציא בביתו ויטול. ומיהו על בטול עסקיו אין לחייב שמעון ואין שמעון נאמן לומר מפני פחד טועי' עמדת שם כדאמ' כתובות (ע\"ט ע\"ב) המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול ולא מהימנה אשה לור בשביל עצמך הוצאת אלא בעל נאמן ודברי' הללו א\"צ קנין דשליחא שוי' ועוד אמר' (ב\"מ צ\"ד ע\"א) מתנה ₪ להיות כשואל. וכתבים שביד ראובן אין עליו תורת שטר בלא עדים למהוי כהוציא עליו כתב ידו דלאו לראי' קיימי אלא לשוי' שליח ואין אדם חוזר ותובע בשעת פרעון כמו שטר דלראי' קיימי שאפי' אמר חייב אני לך מנה בשטר אלימא מלתא דשטר אבל משום הוציא עליו כתב ידו לא כדמפ' בפ' הנושא (כתובות ק\"א ע\"ב) כ\"ש הנ שטרי הדיוטות דלאו לשטרי דראי' עבידי מ\"מ למהוי שליחא אהני דלהכי עבידי. אגב גררא פי' זאת התשו' פ\"ק דב\"ק. אביאסף."
],
[
"והלכתא המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דר' יוחנן קאי כותי' (ב\"מ י' ע\"א) ומשנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי ורבא ס\"ל דלא קנה ומיהו מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ופר\"ח אע\"ג דר\"נ ורב חסדא סברי המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו הא חזינא בסוף (ביצה ל\"ט ע\"ב) דהדרי בהו ויש מחלקי' דהתם מילא מים ונתן לחבירו שכבר יצאו מכחו הלכך זכה חבירו. ומ\"ד התם לא קנה חבירו מוקי מתני' דאמר תנה לי ונתנה לו ואז זכה דתרתי בעי."
],
[
"ופסק זקני ה\"ה אם באת ליד ראובן סחורה בזול ואמר שמעון קנה אותה ביני ובינך והרויח נחל וראובן שתק וקנאה ושוב אמר לעצמי קניתיה כו' דיחלוקו ואפי' לרבא דמגו דזכי לנפשי זכי נמי לחבריה וכ' ראבי\"ה ורפיא בידי שבמציאה יכול לירד מן החמור ויזכה בה כמוהו אבל במקום שהדבר תלוי בקנייה ואין לו דמים למה יזכה ודאי אם בברור שיכול לחזור אחר הדמים מיד קודם שילך לו המוכר יתכן להיות כדבריו אבל אם בין כך ובין כך ילך המוכר וימכור לאחרים לא קנה דהו\"ל זה נהנה וזה לא חסר וכופי' על מדת סדום. ואמת שאם נתרצה בפירוש לקנות ביניהם הו\"ל שלוחו אבל אם אין כל הדברים הללו אין נ\"ל שיזכה. פ\"ק דב\"מ. אביאסף."
],
[
"וקיי\"ל דד' אמות של אדם קונות בכל מקום בסימטא ובצדי רה\"ר (ב\"מ י' ע\"ב) ואם בא אחר ונטלה חייב להשיב לו אבל ברה\"י או בבית אחר לא. והך דנטל מקצת פיאה וזרק לו על השאר פי' בקידושי' פ' האומר (נ\"ט ע\"א)."
],
[
"ראובן נתאכסנו אצלו סוחרים אורחים ושמעון מחזר אחריהם לקנות סחורה וא\"ל ראובן אני רוצה לקנות ולזכות בה כי ביתי זכה לי והלך שמעון וקנאה כשלא היה בביתו ועתה תבע ראובן להשיב מה שקנה דין זה פסוק ממתני' (ב\"מ י\"א ע\"א) ראה אותן רצין אחר מציאה ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ה\"נ זכה ראובן בסחורה שבביתו ותו דדייני' י' משום דינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב ואין נ\"ל דשאני מציאה דאין בה חסרון קנין ומעות אבל הכא דלמא לא מתרמי ליה זוזי לקנות ותו דזכתה לי שדי אוקימנא והוא שרץ אחריו ומגיעו ותו מסקי' פ\"ב דע\"ז (ע\"ב ע\"א) ופ' המוכר את הספינה (בבא בתרא פ\"ה ע\"ב) משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו וכו' עד פסק סמכא דעתי' לא פסק לא סמכא דעתי' ולא קנה ותו דאמ' בפ' המוכר את הספינ (פ\"ה ע\"א) ברשות לוקח כיון שקבל עליו המוכר קנה משמע בעוד שלא קבל עליו לא קנה ומשום עני המהפך בחררה יש בדבר אם יכול לקנות במקום אחר אבל אי יש ריוח גדול שאין מצוי לו לקנות או מציאה אין בו משום עני המהפך בחררה כדפי' פ' האומר לחבירו (נ\"ט ע\"א) ודכותי' אמ' (ב\"מ ק\"ח ע\"ב) מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא ולא דמי לההוא דפ' לא יחפור (בבא בתרא כ\"א ע\"ב) מרחיקי' מצודת הדג מן הדג מלא מרוצת הדג ומסיק שאני דגים דיהבו סיירא ולהאי בר מבואה כו' (שם) ומטעמא דכתי' דהכא תלוי בפסק ואפי' אי אמר אי מזבי' להאי סחורה לדידך מזבי' זה קנה וזה לא קנה כיון דלא פסק כדאי' בע\"ז וביתו לא עדיף מקנין. ותו דקתני פרקן והכניסן לביתו אפ\"ה לא קנה וכיון דלא קנה לא זכה גם בריוח."
],
[
"וקיי\"ל (ב\"מ י\"ב ע\"א) מציאות בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו וכתב זקיני ה\"ה אם הי' סוחרים דבר לקנות ובא אחר וחטף מידן דקנה ולא נהירא לי כדפי' לעיל. פ\"ק דב\"מ אביאסף.",
"וקיי\"ל כרב זביד דאמר משמי' דר\"נ (ב\"מ י\"ז ע\"א) בין חייב אתה לתן לו בין צא תן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה אין כותבי' ונותנים לו דלמא פרעי'."
],
[
"וה\"ה אם כתבו לו פסק דין וחייבוהו נאמן לאמר פרעי ובשבועה וכו' שאין זה דומה לשטר שנכתב לעדות אבל פסק דין כותבי' מפני שאין הדיין נאמן לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי אלא כל זמן שעב\"ד עומדי' לפניו כדאי' פ' י' יוחסין (קידושין ע\"ג ע\"ב) וכשפרעו אפשר שלא חש לטלו ממנו וכ\"ש אם לא ידע כשכתבו לו אבל שטר כותבי' איך פלוני בר פלוני אמר הוי עלי עדים והלכך אם לא נטלו כשפרע ולא כתב עליו שובר איהו דאפסיד אנפשי' וכן הלכה למעשה ואם טען פרעתי או אמר כבר נשבעתי בב\"ד נשבע לאמת דבריו שכבר פרע ונשבע ופטור וסעד לדברי בדברי ראב\"ן אבל רב אלפס פליג ופסק אם אמר כבר נשבעתי בב\"ד נאמן בלא שבועה ואם הוחזק כפרן שלא נשבע או נשבע שבועת ב\"ד הראשונה ופטור ואין נ\"ל אם הוחזק כפרן בעדו' חייב לפרוע ואין נאמן על אותו ממון עוד לשבע ושכנגדו נשבע ונוטל ובלא שבועה כשהוחזק כפרן לאחר שבועה כמו שפסק בהגוזל קמא. וכפרן דינו מתחלק לי' פנים כמו שפי' לעיל (סס\"י \"ב)."
],
[
"ראב\"ן דף צ\"ג ע\"ג וד\"ל סי' ע\"א."
],
[
"מרדכי פ\"ב דב\"מ רמז רנ\"ח והנמי\"י פי\"ו מה' גזילה אות א' וד\"ל סי' ע\"ב."
],
[
"מרדכי ב\"מ שם והגמי\"י שם וד\"ל סי' ע\"ג ושינוי בד\"פ סי' תשכ\"א."
],
[
"מרדכי ב\"מ רמז רס\"ד וד\"ל סי' ע\"ד ועיין ראב\"ן צ\"ד סוף ע\"ב."
],
[
"מרדכי ב\"מ פ\"ג רמז רע\"ה ורע\"ו וד\"ל סי' ע\"ה."
],
[
"מרדכי שם רמז רצ\"ב וד\"ל סי' ע\"ו ובשינוי בד\"פ סי' תשע\"ז."
],
[
"מרדכי פ\"ב דב\"ב רמז תקי\"ז וד\"ל סי' ע\"ז."
],
[
"ראשיתה במרדכי ב\"ב שם וכולה בד\"ל סי' ע\"ח."
],
[
"מרדכי ב\"ב רמז תקי\"ט וד\"ל סי' ע\"ט."
],
[
"ד\"ל סי' פ'."
],
[
"ראב\"ן ק\"ד סוף ע\"ד, מרדכי ב\"ב פ\"ג רמז תקנ\"ו וד\"ל סי' פ\"א."
],
[
"ד\"ל סי' פ\"ב."
],
[
"ד\"ל סי' פ\"ג ועיין ראב\"ן ק\"ז ע\"ב באריכות."
],
[
"ראב\"ן ק\"ט ע\"א וד\"ל סי' פ\"ד."
],
[
"ראב\"ן שם וד\"ל סי' פ\"ה ועיין מרדכי ב\"ב רמז תרי\"ט וחי' אנשי שם שם."
],
[
"מרדכי ב\"ב רמז תרי\"א וד\"ל סי' פ\"ו."
],
[
"ראב\"ן ק\"ט ע\"א מרדכי ב\"ב רמז תרי\"א וד\"ל סי' פ\"ז."
],
[
"ההוא שטרא דהוי חתימי ביה רבא ורב אחא בר אדא אתו לקמי' דרבא אמר אין חתימת ידי הוא מיהו מקמי' רב אחא לא חתמתי מעולם כפתוה ואודי (ב\"ב קס\"ז ע\"א) כתב זקיני ה\"מ בימיהם שהי' בידם לכפותו להודות אבל אנן שאין בידינו לעשות כן לא מקרע קרעי' ולא אגבויי מגבי' ביה ונ\"ל כדבריו. וכשכותבים גט או שובר צריך שיכיר שם האיש ושם האשה (ב\"ב קס\"ז ע\"ב)."
],
[
"ת\"ר הבא לידון בששטר ובחזקה נידון בשטר דברי רבי רשבג\"א נידון בחזקה וכו' (ב\"ב קס\"ט ע\"ב) ומסקי' (ק\"ע ע\"א) דבלברר פליגי כי הך דר' יצחק בר יוסף הי' מסיק בי' זוזי בר' אבא כו'. יבאו פלוני ופלוני ויעידו אי לא אתו לא מהימנא וכו' ואף רבי לא אמר אלא לברר א\"ל אנא נמי לברר אמר' אם לא ברר לא הפסיד אך ישבע ונ\"ל שהלכה כרבי וכן מצאתי שפסק רבינו זקיני מ\"ע."
],
[
"ת\"ר שטר שומנו כתב בו בשבת או בעשרה בתשרי מאוחר הוא וכשר דברי רבי יהודה ר' יוסי פוסל א\"ר פדת הכל מודי' וכו' עד ולא נחלקו אלא בשטר מאוחר בעלמא דר' יוסי דאמר כותבי' שובר נפיק מיניה חורבא (ב\"ב קע\"א ע\"א) והלכה כר' יוסי דכותבי' שובר דר\"י ור\"ל קיימו כותי' ורבא דהלכתא כותיק' לגבי דרב ושמואל ור' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי ודוקא לגבי שטר הלואה כדמסיק טעמא עבד לוה לאיש מלוה אבל כתובה איכא למימר דכולהו מודו דיאין כותבין שובר והיינו דפרכי' פ\"ב דכתובות (ט\"ז ע\"ב) ובפ' הכותב (כתובות פ\"ט ע\"א) ובפ\"ק דסוטה (ז' ע\"ב) ש\"מ דכותבי' שובר ומשני פ\"ק דסוטה תני מקרקעי ולמה דחק להגיה המשנה יתרץ המשנה כר' יוסי אלא ש\"מ דגם ר' יוסי מודה בזה ואע\"ג שיש לדחות דלכ\"ע בעי לאוקמי ולאביי ורב ושמואל נמי הוא דמתרצו להנך משניות דאינה' ס\"ל אין כותבי' שובר מיהו הדעת מכרעת כדפי' וסעד מצאתי לי בתשו' רבי' חיים כהן ז\"ל."
],
[
"המלוה את חבירו ע\"י ערב לא יתבע מן הערב תחלה (ב\"ב קע\"ג ע\"ב) אפי' אין לו נכסי' ללוה דהיינו קרקע ואפי' אם הלוה במקום רחוק ילך לשם וכופהו בדין ואם אין יכול לכופו בדין דאינש אלמא הוא בכך לא יפסיד הערב שעד שנכוף לערב שלא כדין מוטב שנכוף ללוה כדין לפרוע אבל ר\"ת כתב היכא דלא ציית נכנס לביתו של ערב."
],
[
"סנהדרין פ\"ג.",
"היה חייב לחבירו שבועה וא\"ל דור לי בחיי ראשך רמ\"א יכול לחזור בו אמר רב דימי כגון דקבל עלי' כו' (סנהדרין כ\"ד ע\"א) ומסקנא דלאחר גמר דין מחלוקת ובאתן לך הלכה כחכמים אבל לפני גמר דין ד\"ה יכול לחזור בו ובמחול לך ד\"ה אין יכול לחזור בו ואם לפני גמר דין קנה מידו אין לאחר קנין כלום ואין יכול לחזור בו אפי' באתן לך וכן הלכה. וגמר דין היינו איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי כדאמ' פ\"ק (ו' ע\"ב) וכן אם פסקו הדין לשבע וי\"א דוקא כשנשבע כבר או נתן כבר על פיהם וכן פיר\"ת ור\"י וראיית' מפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ\"ח ע\"א) בהא דשלח לי' ר' אבא לר\"י בר חמא יש שגורסי' שם ונשבע ויש שאינם גורסי' ותללי' באשלי רברבי' וגם איכא ראי' דאמר בפ' המפקיד (בבא מציעא ל\"ד ע\"ב) אמר הריני משלם וכו'. והיכא דקבל לחד פסול כבי תרי וקנו מידו נראה דאינו יכול לחזור בו וכ\"פ רב אלפס ויש גאון דפליג ואמר דלא אהני קנין ואין נ\"ל וכל הגאוני' פסקו אפי' אם קבלו בקנין לבע\"ד כשנים אבל רב צמח גאון נחלק בזה על רב נחמן גאון ועל פר\"ח."
],
[
"אר\"נ החשוד על העריות כשר לעדות אר\"ש עני מרי ארבעים בכתפיה וכשר (סנהדרין כ\"ו ע\"ב) והלכתא כר\"ש כך פסק רב האי גאן ופוסל מועלין בשבועת ממון ובשבועת שוא ובועל ארוסתו בלא כתובה ובועלי נדות או גויות וכ\"פ שאר הגאונים."
],
[
"רבינו יוסף טוב עלם השיב על ראובן שהרויח ל' דינרי' מן שמעון באגוזדים שחייב להחזיר שכל עניני שחוק בקוביא הוי גזלן דדבריהם כדאי' ראש השנה (כ\"ב ע\"א) ומשמע דאפי' מחזיר מפני דרכי שלום ותנן (שבת קמ\"ח ע\"ב) מפיס אדם עם בניו וכו' ומשום קוביא. אמר רבא ומודה ר\"נ לענין עדות אשה שהוא פסול אמר רבינא ואיתימא ר\"פ לא אמרן אלא לאפוקי אבל לעיולי לית לן בה."
],
[
"מומר לאכול נבלות לתיאבון ד\"ה פסול להכעיס אביי אמר פסול ורבא אמר כשר וכו' מיתיבי אל תשת ידך אל תשת עד חמס אלו הגזלני' ומועלי' בשבועות א' שבועות שוא וא' שבועות ממון (סנהדרין כ\"ז ע\"א) והמקבלים חרם לתן מס ושוב אירע שעברו כשרי' לעדות ולשבועה כיון שבשעת קבלת השבועה אפשר שלא הי' בדעתו לעבור אע\"פ שלאחר מכאן עבר וכן מוכח בפ' כל הנשבעי' (מ\"ז ע\"ב) וכ\"פ מו' ריב\"א וכן בכל החרמות שמקבלי' על העתיד."
],
[
"סנהדרין פ\"ו.",
"כל המגביה ידו על חבירו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה ריעך אע\"פ שלא הכהו וגם נקרא חוטא (סנהדרין נ\"ח ע\"ב) זקיני כתב שפוסקי' דינו אם תבעו לדין לקרות רשע ופסול לעדות ולשבועה ושכנגדו נשבע ונוטל עד שישוב מרשעו ויקבל דין אע\"פ שזה לא תבעו לדין אלא אחר."
],
[
"סנהדרין פ\"ז.",
"תניא ושם אלהים אחרי' לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד ע\"ז פלוני ולא ישמע על פיך שלא ידור בשמו ולא יקיים בשמו ולא יגרום לאחרי' שידרו בשמו ויקיימו בשמו מסייע ליה לאבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה וישבע בשם ע\"ז שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך (סנהדרי' ס\"ג ע\"ב) וקבלתי דוקא היכא שש משמע שמות אלהות אבל עתה שהקדושים שלהם נקראו בשמות בני אדם שאין הוכחה מתוך השם לאלהות אין קפידא בכך באזכרתם ולשון המקרא משמע כן ושם אלקים אחרים לא תזכירו."
],
[
"מכות פ\"ג.",
"אמר רב ביבי בר אביי האי מאן דשתי שיכרא בקרנא דאומני עובר משום אל תשקצו (מכות ט\"ז ע\"ב) וכן נ\"ל בקדירה שאדם מטיל בה גדולים או קטנים."
],
[
"שבועות פ\"ד.",
"משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידו לי הרי אלו פטורים מפני שקדמה שבועה לעדות עמד בבית הכנסת וכו' פטור מפני שלא ייחד עדיו אמר שמואל אפי' עדיו ביניהם ואפי' קאי עליהו (שבועות ל\"ה ע\"א) ואם אמר כל העומדים כאן הרי ייחד עדיו וכעין זה אנו גוזרי' חרם על עדות בביהכ\"נ ע\"פ הדיינים והחזן והוי כמפי התובע. ומ\"מ כל זה מיירי לענין קרבן אבל נ\"ל דהוא שבועת שוא וכיון ששתקו עמדו בארור."
],
[
"רבינו גרשם כתב בשם סיר ליאון רבו דהלכה כמר בר רב אשי (שבועות מ\"א ע\"א) דאף בדאו' מהפכי' שבועה לומר השבע וטול ומר בר רב יהודה גאון פסק דבמיפך שבועה וחיורי דפ' בהמה המקשה (חולין ע\"ו ע\"ב) אין הלכה כמר בר רב אשי וסימנך הפך לבן ויש גאון שאומר דבאודיתא דפ' זה בורר (סנהדרין כ\"ט ע\"ב) לית הלכתא כמר בר ר\"א. ולר בר ר\"א וכו' נחתי' לנכסי אם אמר הריני נשבע לא נחתי' לנכסי' ואם המחוייב שבועה חשוד על השבועה בדאו' מהפכי' ולא משמתי' לי' מפני חלול השם ולמ\"ד בדרבנן לא נחתי' לנכסי' משמתי' לי' עד דאתא זמן נגודא מנגדי' לי' ושבקי' ליה.",
"מצאתי בגליון",
"ורב האי הביא ראי' דהלכתא כותי' דאמר לקמן (שם) מאן דמפיק שטרא על חברי' וכו' ואם א\"ל היאך אשתבע לי שלא פרעתיך א\"ל זיל אשתבע ומה התם דאית ליה ממון גמור עליו בשטר מדאו' יכול להפך עליו שבועה הא דל\"ל עליו אלא שבועה דאו' לכ\"ש דמצי א\"ל אשתבע לי ולפי דבריו מאן דפליג עלי' דמר בר ר\"א כ\"ש בההוא דלקמן א\"כ תקשי ליה הא דתנן (שם מ\"ה ע\"א) הבא לפרע מנכסי יתומי' לא יפרע אלא בשבועה וטעמא משום אי הוי אבוהון קיים הוי טען ואמר אשתבע לי אלמא מצי משביע לי' מיהו מצי' למימר דלאו מש\"ה הוא דאפי' לא הוי מצד טעין ליה אבוהון הוי טעני' ליתמי תדע דבפ' הכותב (כתובות פ\"ז ע\"א) נקי נדר נקי שבועה לא תפרע אלא בשבועה אלמא עביד רבנן תקנתא ליתמי במקום שאין האב יכול. ומ\"מ נראה דאין ראי' מלקמן דהתם הוא דמשתבע אפי' שטרא בידי' כדאמ' פ\"ק דב\"מ (ט\"ז ע\"ב) אשתמוטי קא משתמט מיני' א\"ל למחר יהיבנא לך א\"נ אפשיטי דספרא זייר לי' אבל גבי שבועה דאו' אין להפכה כלל"
],
[
"ד\"ל סי' ק\"א ועיין מרדכי שבועות רמז תשע\"א."
],
[
"ד\"ל סי' ק\"ב."
],
[
"ד\"ל סי' ק\"ג ועיין מרדכי שבועות רמז תשנ\"ה."
],
[
"מרדכי שבועות רמז תשנ\"ה בשם תשו' רש\"י וד\"ל סי' ק\"ד."
],
[
"ד\"ל סי' ק\"ה ועיין תוס' ברכות מ\"א ע\"ב ד\"ה אי הכי."
],
[
"ד\"ל סי' ק\"ו."
],
[
"ד\"ל סי' ק\"ז ועיין ד\"פ סי' רס\"ח וש\"ע."
],
[
"ד\"ל סי' ק\"ח."
],
[
"אור זרוע בתשו' סי' קי\"ד דף כ\"א ע\"א וד\"ל סי' ק\"ט."
],
[
"אור זרוע בתשו' סי' קט\"ו וחתום עלי' משה בר חסדאי זל\"ע. וד\"ל סי' ק\"י."
],
[
"ד\"ל סי' קי\"א."
],
[
"אור זרוע בתשו' סי' קי\"ג דף כ' ע\"ד וד\"ל סי' קי\"ב."
],
[
"אור זרוע בתשו' סי' קט\"ו ומרדכי סוף מגילה רמז תתל\"ג ותתל\"ד וד\"ל סי' קי\"ג."
],
[
"ד\"ל סי' קי\"ד."
],
[
"מרדכי שבועות רמז תש\"מ וד\"ל סי' קט\"ו."
],
[
"ד\"ל סי' קט\"ז."
],
[
"ד\"ל סי' קי\"ז ועיין מרדכי פ' כל שעה רמז תקע\"ח."
],
[
"ד\"ל סי' קי\"ח ועיין מרדכי שבועות רמז תשנ\"ז ותשנ\"ט ותשו' מיימוני לס' הפלאה סי' ג'."
],
[
"אור זרוע הלכות ע\"ש סי' י\"ג וד\"ל סי' קי\"ט."
],
[
"ד\"ל סי' ק\"כ ועיין תשו' מיימוני לס' שופטים סי' י\"ג."
],
[
"מרדכי חולין רמז תרע\"ט באריכות וד\"ל סי' קכ\"א ועיין טוש\"ע יו\"ד סי' צ\"ב דשם מובאים דברי מהר\"ם."
],
[
"מרדכי כתובות רמז ר' בחסרון תשו' מיימ' לס' קנין סי' ז' בשלימות ותשו' מהר\"ם ד\"פ סי' תקע\"ה בחסרון וכ\"י א\"ד רל\"ג בשלימות וכן הוא בד\"ל סי' קכ\"ב."
],
[
"ד\"ק סי' 'רמ\"ז וד\"ל סי' קכ\"ג ועיין מרדכי פ' האומני' רמז שמ\"ג."
],
[
"מרדכי ב\"ב רמז תקמ\"ה ד\"ק סי' ר\"ן וד\"ל סי' קכ\"ד."
],
[
"על נרות שמדליקין בביהכ\"נ ביו\"ט שחרית יש שרצו לאסור שהרי שרגא בטיהרא מאי מהני והוי כמו נר של אבטלה ונראה בעיני עד שאתה קורא תגר על המדליקי' שחרית ביו\"ט תמה על עצמך היאך מדליקי' אפי' יו\"ט שחל להיות ע\"ש שמדליקי' מבע\"י ולאחר התפלה הולכים הצבור לבתיהם מבע\"י נמצא לדבריך שהדליקו נר של אבטלה שאין בהם צורך לגבוה ועוד הכתיב לכם ולא לגבוה (ביצה כ' ע\"ב) אע\"כ לכם קרינן ביה ול\"ד לנר של אבטלה דאלו נרות עשוי' לכבוד שמים לטפויי שמחת יו\"ט דברוב אורה איכא שמחה טפי ונר של אבטלה מקרי כגון שמדליקי' נר במקום אחד שאין סבור שיהא לו צורך להשתמש בו אלא על הספק ההיא ודאי מקרי נר של אבטלה שעל חנם הדליקו ולא היה להם להקדים ולהדליקו על הספק דאפשר לו להמתין עד שיצטרך לו ולא יעלה על לב איש לקרות אלו נרות של אבטלה ניהו דשרגא בטיהרא לא מהני כולי האי מ\"מ קצת ודאי מהני דאי לא תימא הכי היכי שרי אפי' בלילה להדליק ביו\"ט כמה נרות כיון דאפשר להשתמש לאורו של נר אחד א\"כ הו\"ל כל הנך נרות של אבטלה חוץ מאותה שצריך לאורה. מאיר בר' ברוך שיחיה."
],
[
"מרדכי ב\"מ רמז רע\"ו ד\"ק סי' רמ\"ו וד\"ל סי' קכ\"ו."
],
[
"מרדכי ב\"מ שם ד\"ק שם וד\"ל סי' קכ\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תקכ\"ג ד\"ק סי' ר\"פ וד\"ל סי' קכ\"ח."
],
[
"הגמי\"י פכ\"ג משבת אות א' בשם מהרם באריכות וד\"ל סי' קכ\"ט ועיין תוס' עירובין ל\"ד ע\"ב ד\"ה ואמאי ושבת קמ\"ו ע\"א ד\"ה מתיר ומרדכי שבת רמז שע\"ט וחי' אנשי שם ומרדכי ערובין רמז תפ\"ח."
],
[
"ד\"ל סי' ק\"ל."
],
[
"ד\"ל סי' קל\"א."
],
[
"ואדם שהקיף מן הגוי אי חייב עבור בגד ותבואה זה הכלל אם יש לו זמן קבוע ל\"ש ארוך ול\"ש קצר אם באת שאילת המס קודם הזמן צריך לתת הואיל ומרויח בכסף ויכול להמתין מלפרוע עד הזמן בלי הפסידו אך הקפה בלא זמן או הגיע הזמן הואיל וכל שעתא בחמוד ופרע קאי פטור שאע\"פ שמרויח עכשיו מ\"מ הואיל ואם ינגשנו צריך לפרעו בכל הפסד שיוכל נמצא שיצא שכרו בהפסדו."
],
[
"ד\"ל סי' קל\"ג."
],
[
"ד\"ל סי' קל\"ד."
],
[
"ד\"ל סי' קל\"ה."
],
[
"ד\"ל סי' קל\"ו ועיין תשו' מיימוני לס' נשים סי' ו' ותשו' הרשב\"א סי' תרכ\"ט ואלף רנ\"ה."
],
[
"ד\"ל סי' קל\"ז ועיין תשו' מיימוני לס' נשים סי' כ\"ח וד\"ק סי' ל\"ו וקי\"ז."
],
[
"ד\"ל סי' קל\"ח."
],
[
"הגמי\"י פכ\"ג משבת אות ב' באריכות וד\"ל סי' קל\"ט."
],
[
"ד\"ל סי' ק\"מ."
],
[
"ד\"ל סי' קמ\"א."
],
[
"הגמי\"י פ\"ז מה' ס\"ת אות ז' ד\"ל סי' קמ\"ב."
],
[
"ד\"ל סי' קמ\"ג."
],
[
"ד\"ל סי' קמ\"ד ועיין מרדכי ערובין רמז תפ\"ה"
],
[
"ד\"ל סי' קמ\"ה."
],
[
"ד\"ל סי' קמ\"ו."
],
[
"ד\"ל סי' קמ\"ז ומובא בטור או\"ח סי' שי\"ב באריכות."
],
[
"ד\"ל סי' קמ\"ח."
],
[
"ד\"ל סי' קמ\"ט."
],
[
"ד\"ל סי' ק\"ן. "
],
[
"ד\"ל סי' קנ\"א ועיין תוס' יומא י\"ג ע\"ב ד\"ה ולאחת."
],
[
"אור זרוע הלכות צדקה סי' ז' וד\"ל סי' קנ\"ב ועיין מרדכי כתו' רמז קע\"ו."
],
[
"או\"ז בתשו' דף ק\"ט ע\"ב בשינוי לשון קצת מרדכי ב\"מ רמז ש\"א וש\"ב ותשו' מיימוני לס' קנמין סי' ה' תחלת התשו' ובשלימות בד\"ל סי' קנ\"ג."
],
[
"ראשיתה עד וזו תשובת ר\"י טוב עלם בתשו' מיימוני לס' קנין סי' ל' ובד\"פ סי' שפ\"ה, שפ\"ו, שפ\"ז ומקצתה במרדכי ב\"מ רמז שמ\"ו וד\"ל סי' קנ\"ד וקנ\"ה בשלימות. ועיין תשו' מיימוני לס' קנין סי' ל\"א ומרדכי ב\"מ רמז שמ\"ד וד\"פ סי' קל\"ח."
],
[
"ד\"ל סי' קנ\"ו."
],
[
"ד\"ל סיק קנ\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' קל\"ח, ד\"ק סי' ב' וקצ\"א וד\"ל סי' קנ\"ז."
],
[
"ד\"ל סי' קנ\"ח."
],
[
"ד\"ל סי' קנ\"ט."
],
[
"מרדכי חולין רמז תשל\"ה וד\"ל סי' ק\"ס."
],
[
"ד\"ל סי' קס\"א."
],
[
"תשו' מיימוני להלכות מאכלות איסורות סי' ט\"ו וד\"ל סי' קס\"ב ועיין תשו' הרשב\"א סי' ק\"י."
],
[
"ד\"ל סי' קס\"ג ובד\"פ סי' רט\"ז בהרבה שינוים."
],
[
"ד\"ל סי' קס\"ד."
],
[
"אור זרוע בתשו' סי' תשע\"ט באריכות ומרדכי פסחים רמז תקס\"ז בקיצור ובד\"ל סי' קס\"ה היא כמו בכ\"י שלנו."
],
[
"או\"ז שם וד\"ל סי' קס\"ו ועיין ד\"פ סי' ל\"א."
],
[
"ד\"ל סי' קס\"ז."
],
[
"ד\"ל סי' קס\"ח."
],
[
"או\"ז פ' גיד הנשה סי' תנ\"ג באריכות והג\"א פ' גיד הנשה מביאו בקיצור וכאשר הוא בכ\"י שלנו כן הוא בד\"ל סי' קס\"ט."
],
[
"או\"ז הלכות מליחה סי' תע\"ד מובא בהג\"א פ' כל הבשר. ד\"ל סי' ק\"ע."
],
[
"ד\"ל סי' קע\"א ובסגנון אחר הוא בד\"פ סי' תקל\"ט וכאן יש להגיה ע\"פ ד\"פ דבלא\"ה אין לו הבנה כמו שהעיר בהגהות ר\"ל דצ\"ע להבין הדברים."
],
[
"מרדכי פסחים רמז תקנ\"ז באריכות. ד\"ל סי' קע\"ב ועיין תשו' רשב\"א סי' קע\"ו. "
],
[
"מרדכי שם רמז תקנ\"ח בשם רבינו יחיאל מפריש בשינוי קצת ובלי שינוי בד\"ל סי' קע\"ג."
],
[
"ד\"ל סי' קע\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' נ\"ה ומרדכי שבת פי\"ד רמז שפ\"ה וד\"ל סי' קע\"ה ועיין הגמי\"י פכ\"א משבת אות ד'."
],
[
"ד\"ל סי' קע\"ו."
],
[
"ד\"ל סי' קע\"ז."
],
[
"ד\"ל סי' קעח ועיין תוס' בכורות כ\"ה ע\"א ד\"ה הוי. וע\"ע בהגמיי' פ\"א מיו\"ט אות ה' דאוסר בשם סמ\"ק ללבן בשל איסור ועוד עיין לקמן סי' תל\"ט."
],
[
"מרדכי פסחים רמז תר\"ב הגמיי' פי\"ב מהל' שבועות ד\"פ סי' צ\"ה וד\"ל סי' קע\"ט."
],
[
"ד\"ל סי' ק\"פ."
],
[
"ד\"ל סי' קפ\"א."
],
[
"ד\"ל סי' קפ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' שנ\"א באריכות וד\"ל סי' קפ\"ג כמו שהוא בכ\"י שלנו ועיין הגמ\"יי פ\"ה ממגילה אות נ'."
],
[
"הגמי\"י פ\"ב שם אות ה' ד\"ל סי' קפ\"ד."
],
[
"ד\"ל סי' קפ\"ה."
],
[
"ד\"ל סי' קפ\"ו."
],
[
"ד\"ל סי' קפ\"ז."
],
[
"ד\"ל סי' קפ\"ח עיין ד\"מ יו\"ד סי' ש\"ו אות א'."
],
[
"ד\"ל סי' קפ\"ט."
],
[
"ד\"ל סי' ק\"צ."
],
[
"מרדכי שבועות רמז תשל\"א באריכות ותשו' הרא\"ש כלל כ\"ט סי' ב' ד\"ל סי' קצ\"א."
],
[
"ד\"ל סי' קצ\"ב."
],
[
"ד\"ל סי' קצ\"ג ועיין לעיל סי' קס\"ב."
],
[
"ד\"ל סי' קצ\"ד."
],
[
"ד\"ל סי' קצ\"ה."
],
[
"ד\"ל סי' קצ\"ו."
],
[
"ד\"ל קצ\"ז וכ\"י א\"ד סי' קמ\"ו."
],
[
"תשו' רשב\"א סי' אלף צ\"ד תשו' מיימוני לס' משפטים סי' י' וד\"ל סי' קצ\"ח ועיין תשו' הרא\"ש כלל ע\"ז."
],
[
"ד\"ל קצ\"ט עיין תוס' קידושין ל\"ו ע\"ב ד\"ה."
],
[
"ד\"ל סי' ר'."
],
[
"ד\"ל סי' ר\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תקכ\"ט וד\"ל סי' ר\"ב ועיין הגמי\"י פ\"ה מה' תפלה אות ט'."
],
[
"ד\"פ סי' ט\"ז וד\"ל סי' ר\"ג ומרדכי מגילה רמז תת\"ח."
],
[
"ד\"ל סי' ר\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' ע\"ז וד\"ל סי' ר\"ה ובאריכות ד\"ק סי' קכ\"ה ומרדכי ב\"מ רמז שמ\"ו ותשו' רשב\"א תתע\"ג."
],
[
"ד\"ל סי' ר\"ו."
],
[
"ד\"ל סי' ר\"ז."
],
[
"ד\"ל סי' ר\"ח."
],
[
"ד\"ל סי' ר\"ט עיין מרדכי ב\"ק ר\"פ הגוזל קמא וע\"י ב\"ק צ\"ח ע\"א."
],
[
"ספר הישר לר\"ת סי' תר\"ח וד\"ל סי' ר\"י."
],
[
"ד\"ק סי' רצ\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תצ\"ג וד\"ל סי' רי\"א ובחסרון ד\"ק סי' רצ\"ט."
],
[
"ד\"ל סי' רי\"ב ובשינוי וחסרון ד\"פ סי' תצ\"ג וד\"ק סי' ש' ומרדכי ב\"ק רמז מ\"ד באריכות."
],
[
"ד\"ל סי' רי\"ג."
],
[
"תשו' מיימוני לס' משפטים סי' י\"ג ד\"ל סי' רי\"ד."
],
[
"מרדכי ב\"ב רמז תקנ\"ב הגמי\"י פ\"ו משכנים אות ד' וד\"ל סי' רט\"ו."
],
[
"ד\"ל סי' רט\"ז."
],
[
"ד\"ל סי' רי\"ז."
],
[
"ראובן טען על שמעון חמיו שמעכב לו אשתו וממונו ושמעון משיב להד\"ם אמנם התניתי עמך כשנתתי לך בתי שתתן אתה משלך ס' ליטרי' והשלטת אותי ואת בתי עליהם בכך שאם תנהוג שלא כשורה במאכל ובמשתה ובכל פיזור שיהיה הממון בידינו לשמרו עד שיכונו דרכיך וכ\"ז קבלת עליך בשטר ובקנין גמור ועודנו בידי ועתה עלי לברר שאתה פזרן והס' ליטרי' הברחת מבתי לכן לא תאבה בתי ללכת אחריך או לתת לך ממון שיחדנו לתכשיטים וראובן משיב השטר שיש לך עלי לא ממני יצאו הדברים ואיני יודע מזה כלום ואפי' לפי דבריך לא נהייתי פזרן וגם נהגתי כשורה ולא הברחתי מבתך ממוני כדי לפזרו באנפרות אך יראתי פן תגזול מאתי בתך ורכושי כאשר הרגלת לעשות לחתניך ושמעון טוען הרי עדים והשטר מוכיחים שקבלת עליך ככל הכתוב ועוד טוען ראובן על שמעון חמיו שמסרו ביד גוי רשע שכמעט הרגו וע\"ז מבקש דין ושמעון משיב לא עשיתי לך מאומה אך ערל אלם השכין לי זקוק זהוב והפקדתי בידך ופעם אחת מלאך לבך לצאת מן העיר ובקשתיך להחזיר לי הזהב שלא יעליל עלי הגוי ואמרת לי בוא עמי אל הגוי ואפטרך ממנו וכשבאנו אל הגוי לא רצה לשמוע עליך ואמר לי הגוי השמר לך מזהבי כי בכפל תפרעני אם יפסיד אז אחזתי בכנף בגדיך ואמרתי לגוי הנה זהבך ביד זה אז דבר הגוי רשע וגזם לך שהכעסתו בדברים מ\"מ לא נתנזקת מזה לא בגוף ולא בממון.",
"נראה בעיני אם אלו התנאים ששמעון טוען הי' בשעת אירוסין הן הן הדברים הנקני' באמירה וקנתה אשה הס' ליטרי' ואע\"ג דהוי אסמכתא דכל דאי לא קנה נ\"ל דכל מידי דמקני באמירה אפי' באסמכתא מקני כמו צדקות והקדשות ונדרים ודברי שכ\"מ ומילי פסיקתא ודלא כרבי שמען ז\"ל שכ' גבי משחק בקוביא דאסמכתא לא קני' נמי בהקדש ובדבר הזה הארכתי בתשו' אחת ושוב מצאתי בתשו' הגאונים דאסמכתא קני' בהקדש וכ\"ש אם אלו הס' ליטרים מנדונית שמעון שנתן לבתו שלא רצה בע\"א לתתם אלא על תנאי זה שיוכל לעכבן עד שיתקן מעשיו וכ\"ש שאם יש קנין בב\"ד חשוב מחשובי העיר אפי' אסמכתא קניא ב\"ד חשוב ואפי' נעשה תנאי זה לאחר השידוכין וליכא למימר על מה יחול הקנין כיון שלא הקנה אותם למתנה אלא לשומרם בעלמא עד שיתקן מעשיו ואין קנין ראוי לחול בכה\"ג וא\"כ אפי' אי אקני ליה נימא דמצי הדר ביה הא ליתא דהא קיי\"ל פ\"ק דקידושין (ו ע\"ב) דבכל דוכתי מתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה בר מאשה וא\"כ כיון שנתנם לו עד זמן שיתקן מעשיו ראוי הקנין לחול."
],
[
"ועל המסירה הרי לא הפסידו ועל שעשה שלא כהוגן שקבל לגוי עליו איני דן דיני קנסות אמנם הרשות ביד הקהל לקנוס ולענוש על דבר מכוער לפי מה שהוא אדם הכל לפי המבייש ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"ד\"ל סי' רי\"ח."
],
[
"קאי אתשו' שלפניה והיא בד\"ל סי' רי\"ט."
],
[
"ד\"ק סי' פ\"ה."
],
[
"ד\"ק שם."
],
[
"וששאלת על עיסה שנלקחה מן הגוי והיא פטורה מן החלה ולש בביתו עיסה אחרת ומצרפן יחד ובעיסה שלש בביתו הי' כשיעור חלה כיצד יפריש חלה שלא יפריש מן הפטור על החיוב נראה בעיני שא\"א לקח ולהפריש עליו ממקום אחר דקא מפריש מן החיוב על הפטור שהרי גם זה המעורב בטל מן התורה ברוב אם אותה העיסה שלקח מן הגוי רוב ואותה עיסה שלא נתערבה חייבת ואע\"ג דחלה בזה\"ז דרבנן כיון שהעיסה שנתערבה יש בה תרי מילי דרבנן חדא דחלה דרבנן ואפי' אם לא נתערבה ועוד דבטל ברוב ואותה העיסה שלא נתערבה בה אין בה אלא חדא מלתא דרבנן אין מפרישי' מזה על זה כיון דקצת חומרא מחזי כמו מן החיוב על הפטור כדאי' בהקומץ (ל\"א ע\"ב) א\"ר שמעון שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ושאלתי את ר\"ט וכו' עד לשנא אחרינא לך קח מן הגוי ועשר עליו דקסבר יש קנין לנכרי ופריך לימא לך קח מן השוק ומשני קסבר אין רוב ע\"ה מעשרים אלמא אע\"ג דמע\"ה לא הוי חיוב אלא דרבנן כמו טבל המעורב בחולין אפ\"ה כיון דמסתבר לי' טפי לחיובא בדע\"ה מבטבל המעורב בחולין הוי כמו מן החיוב על הפטור. וליכא לפרושי נמי מיניה וביה ומטעם יש בילה וכדאי' פ\"ק דר\"ה (י\"ג ע\"ב) צובר אדם לתוכו ונמצא תורם מן החדש שבו על החדש ומן הישן שבו על הישן שבו דהא ודאי ליתא הכא דמסיק התם לכל אין בילה חוץ מיין ומשמן אלא נ\"ל שיש להפריש חלה גדולה כשיעור של גוי ועוד. דהשתא ממ\"נ נוטל כמו כן חלה מעיסה שלא הורמה חלתה אז הוא מן החיוב על החיוב ודבר זה למדתי מפ' התערובת (זבחים פ' ע\"ב) גבי דמים עליונים ותחתונים שנתערבו וכו' עד דרובו עליונים וקא יהיב מעלה כשיעור התחתונים."
],
[
"ד\"פ סי' תכ\"ה וד\"ק סס\"י מ'."
],
[
"ד\"פ סי' תכ\"ו וד\"ק סי' מ\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תכ\"ד וד\"ק סי' מ\"א."
],
[
"תשו' מיימוני לס' משפטים סי' כ\"ו ד\"ק סי' מ\"ג וכ\"י א\"ד סי' ר'."
],
[
"תשו' הרשב\"א סי' תתע\"ה ד\"ק סי' מ\"ד."
],
[
"תשו' הרשב\"א סי' תתע\"ו ד\"ק סי' מ\"ה."
],
[
"תשו' מיימוני לס' משפטים סי' מ' וד\"ל סי' ר\"כ ובחסרון בד\"ק סי' רי\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תתקצ\"ב וד\"ק סי' נ\"ג."
],
[
"ד\"פ שם וד\"ק סי' נ\"ד."
],
[
"תשו' הרשב\"א סי' תתע\"א ד\"ק סי' נ\"ז וכ\"י א\"ד סי' קנ\"ד ובחסרון בד\"פ סי' קמ\"ו"
],
[
"ד\"ל סי' רכ\"א."
],
[
"ד\"ל סי' רכ\"ב."
],
[
"ד\"ל סי' רכ\"ג ובקיצור ד\"ק סי' ל\"ז."
],
[
"ד\"ל סי' רכ\"ד."
],
[
"ד\"ל סי' רכ\"ה ועיין תוס' שבת שם י' ע\"א ד\"ה התם"
],
[
"כי הוינא בדינא דמורדת לא מסקי' אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא כי רבו בה דייני דינא דמתני' דינא דגמרא ודינא דמתיבתא ועוד הציבו לה ציונים אחרונים ואנו אחרונים יתמי דיתמי לא ידענא איך נפתח פה לפניכם הר' יעקב והר' יוסף שיחי' על דבר מורדת ואמרה מאיס עלי כך כתוב בתשו' הגאונים דנ\"מ יהיב לה בעל אי איתנהו בעיניהו ואי ליתנהו בעיניהו לא נסיב לה ונצ\"ב אפי' אי ליתנהו בעיני' כגון שכלו לגמרי או מגנבו באחריותי' קיימי ומשלם לה דמיהם וכן אנו נוהגים. ומה שתמהתם היכא דחזקאי דמתמוטטי נכסי תמרוד ותתפוס בנכסיו ותאכל היא ותחדי והוא יחזור על הפתחים לאו חדוה שלימה היא אחרי שהרשות בידו לעגנה ונהי שגם הוא מתעגן בדורות הללו מתקנת ר\"ג זי\"ע מ\"מ איהי נמי מעגנא וכ\"ש לדברי ראב\"ן ז\"ל שמתיר לבעל לשא אחרת והיא תתעגן."
],
[
"וששאלתם היכא דמשהי לה תריסר ירחי שתא אגיטא ול\"ל מזוני מבעל והבעל יכול לעגנה מלתן לה גט כדברי ר\"ת אם תחזור בה והוא מורד אם חייב במזונותיה אם לאו דבר פשוט הוא היכא דמרדה כ\"כ עד שאבדה כתו' אפי' אי הדרה בה תו לא יהיב לה לא כתו' ולא תנאי כתו' דהא למ\"ד (כתו' ס\"ג ע\"א) ממלאכה ע\"כ היכא שמרדה מקצת ימיה דלא כפי' לעשות מלאכה ובתוך כך פוחתי' לה כתו' עד שתכלה וכי הדרתו ואמרה רוצה אני לעשות מלאכה לא אמרה ולא כלום דאלת\"ה מה הועילו חכמים בתקנתם יכולה לומר לו עושה אני מכאן ואילך ול\"ל דחזרה אינה מועלת אא\"כ אמרה עושה אני מכאן ואילך ומשלמת אני כל מה שבטלתי למפרע דהא ליתא דהא דומי' דמורדת מתשמיש יש לנו לפרש מורדת ממלאכה ואי מה\"ט חוזרת מורדת מתשמיש ע\"כ מכאן ולהבא מהני דהתם לא שייך חזרה ותשלומי' למפרע וכי היכי דמורדת דמתני' עד שתכלה כל כתו' כך פוחתי' לה ו' דינר בשבת."
],
[
"ד\"פ סי' רכ\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' ר\"ל."
],
[
"ד\"פ סי' רכ\"ד וד\"ק סי' רפ\"ז."
],
[
"מרדכי שבועות פ\"ז רמז תש\"פ ד\"ל סי' רכ\"ו וכ\"י א\"ד סי' י\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' שכ\"א וד\"ק סי' י\"א."
],
[
"ד\"פ סי' שכ\"א וד\"ק סס\"י י\"א."
],
[
"ד\"ל סי' רכ\"ז."
],
[
"ד\"ל סי' רכ\"ח והיא המשך אל הקודם בסי' שלפניה."
],
[
"ד\"ל סי' רכ\"ט והיא סיום התשו' שלפני זה."
],
[
"ד\"ל סי' ר\"ל."
],
[
"ד\"ל סי' רל\"א."
],
[
"ד\"ל סי' רל\"ב."
],
[
"ד\"ל סי' רל\"ג."
],
[
"ד\"ל סי' רל\"ד."
],
[
"ד\"ל סי' רל\"ה."
],
[
"ד\"ק סי' רס\"א וכ\"י א\"ד סי' רל\"ב."
],
[
"ד\"ק סי' רס\"ג."
],
[
"ד\"ק סי' רס\"ד."
],
[
"מרדכי פ' מי שמת רמז תר\"ג וד\"ל סי' רל\"ו וכ\"י א\"ד סי' ע\"ז."
],
[
"ד\"ל סי' רל\"ז וכ\"י א\"ד סי' ע\"ז ועיין ד\"פ סי' רכ\"ד."
],
[
"ד\"ק סי' רס\"ח."
],
[
"ד\"ק סי' רס\"ח."
],
[
"ד\"ל סי' רל\"ח וד\"ק סי' ר\"ע בשבוש."
],
[
"מרדכי קידושין רמז תקמ\"ב תשו' מיימוני לס' נשים סי' ז' וד\"ק סי' רע\"א."
],
[
"מרדכי הנזקין רמז שפ\"ט וד\"ל סי' רל\"ט ובהשמטה ד\"ק סי' רע\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תקצ\"ב מרדכי גיטין רמז ש\"צ וד\"ק סי' רע\"ג וד\"ל סי' ר\"מ."
],
[
"מרדכי כתובות רמז רמ\"ג ד\"ל סי' רמ\"א ובחסרון בד\"ק סי' רע\"ד."
],
[
"תשו' מיימוני לס' משפטים סי' מ\"ח ד\"ל סי' רמ\"ב."
],
[
"ד\"ל סי' רמ\"ג וכ\"י א\"ד סי' י\"א."
],
[
"ד\"ל סי' רמ\"ד וכ\"י א\"ד סי' י\"ב ובקצרה ד\"ק סי' רע\"ה."
],
[
"הגמי\"י פכ\"ד מאישות אות ד' וד\"ל סי' רמ\"ה ועיין מרדכי כתו' רמז קצ\"ו ולקמן סי' ת\"מ."
],
[
"ד\"ל סי' רמ\"ו."
],
[
"ד\"ק סי' רע\"ו וכ\"י פראג סי' של\"ד."
],
[
"ד\"ק סי' רע\"ז."
],
[
"תשו' מיימוני לס' נזיקין סי' ט\"ו וד\"ל סי' רמ\"ז ובאריכות במרדכי ב\"ק רמז קצ\"ה."
],
[
"תשו' מיימוני שם ומרדכי שם רמז קצ\"ו וד\"ל סי' רמ\"ח."
],
[
"ד\"ק סי' רנ\"א."
],
[
"מרדכי ב\"ב רמז תרכ\"ח ד\"ל סי' רמ\"ט וכ\"י א\"ד סי' רמ\"ד."
],
[
"וששאלת אם הלכה כאנשי יהודה או כאנשי גליל (כתו' נ\"ב ע\"ב ונ\"ד ע\"א) איני כדאי להכריע בזה כי דבר זה נפתח בגדולים ורבו מחלוקת בדבר זה אמנם מנהגי לפסוק בכל דבר כדברי רב אלפס בדבר שלא נחלקו עליו התוס' כי כל דרכיו משפט וצדק כ\"ש בנדון זה שהתוס' פסקו בהדי' כמותו דהלכה כאנשי גליל."
],
[
"וששאלת אם תפסה חותמות ושטרות של גוים שכתבו לשם בעלה ולשמה אי האי נמי מקרי תפיסה נ\"ל דדבר פשוט שאין בתפיסה זו כלום דאפי' למ\"ד אותיות נקנית במסירה וא\"צ להביא ראי' (ב\"ב קע\"ג ע\"ב) מודה הוא באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית או א' מן האחים והיו אונות ושטרות יוצאות על שמם עליהם להביא ראי' כדאמ' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ\"ב ע\"ב) ופ' גט פשוט (בבא בתרא קע\"ג ע\"א) ואי משום שטרא דאחזיקה בשטרא מספקא לכון אי איחזק' בשטר הוי חזקה לענין הממון שכתוב בתוכו הא מלתא איתא בהדי' בפ' הפרה (מ\"ט ע\"ב) המחזיק בשטרו של גר מהו דאחזיק בשטרא אדעתא דארעא ובארעא הא לא אחזיק וכו' אלמא דחזקת השטר לא הוי חזקה לענין ממון שכתוב בתוכו."
],
[
"וששאלתם כל בע\"ח וכתו' אשה הי מיניהו דים לגבות בנכסי המת נ\"ל דל\"מ היכא דאיכא כדי לזה ולזה אלא אפי' ליכא אלא לחד מיניהו יהבי' לבע\"ח ולא לאשה כמ\"ש רב אלפסי בפ' הכותב אמלתא דאמימר האי מאן דאית עלי' כתו' אשה ובע\"ח וליכא אלא כדי חד מיניהו וכו' דמטלטלי בזה\"ז שתקנו הגאוני' דבע\"ח וכתו' אששה גובי' מהם לית בהו דינא דקדימא דלא גבי מטלטלי דמשעבדי אלא מב\"ח לבע\"ח יהיבנ' ולא לאשהלא כמ\"ש בשערים שלו בשער י\"ט דבע\"ח ואשה חולקי' כל א' לפי חובו וגם כתב שרב האי כתב דלבע\"ח יהבי' ליה."
],
[
"וששאלתם ראובן שטען על שמעון טענות הרבה ולא היה לו עדים יהודים אלא עדי' גוים ואמר שמעון נאמן עלי אותו גוי וקנו מידו וכשהרגיש שהגוי מטה דבריו וקבל שוחד חזר בו שמעון נ\"ל דכן הוא ודאי כמו שפסק רב אלפס דאם קבל עליו קרוב או פסול כבי תרי לעדות וקנו מידו לא מצי הדר ביה דאין לאחר קנין כלום דהא אפי' קבל עליו לבע\"ד כבי תרי וקנו מיניה לא מצי הדר ביה כדאמר' פ' שבועות הדיינים (שבועות מ\"ב ע\"א) ההוא דא\"ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל היכא דאמרת לא פרענא ואפי' פרעיה באפי תלתא מהימן מלוה לומר לא פרעני ודקשי' לך שאני התם דאתני מעיקרא בשעת מתן מעות דאדעתא דהאי תנאי דליהמני' אוזפיה אבל לאחר מתן מעות לאו כלום הוא זה פטומי מילי בעלמא הוא לדבריך אדתמהת להאי גיסא תמה לאידך גיסא לדברי רב אלפס שדימה אותן זה לזה מאי אריא בקנין אפי' בלא קנין נמי דהא האי דפ' שבועת הדייני' בלא קנין איירי דא לא הוזכר קנין בכל שמעתתא אלא ודאי הכי אייתי ראי' כי היכא דהתם היכא דאתני מעיקרא מהני תנאה ליהמני' כבי תרי ואפי' בלא קנין ה\"נ מהני קנין אפי' בלאחר זמן כדאשכחנא גבי ערב דבשעת מתן מעות משתעבד בלא קנין לאחר מתן מעות לא משתעבד אלא בקנין וכ\"פ רמב\"ם (פ\"ז מסנהדרין ה\"ב) מי שקבל עליו קרוב או פסול בין להיותו דיין בין להעיד עליו אפי' א' מן הפסולי' מומחה הוא לדון בין שקבל על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול מה שהוא טוען על פיהן בין שקבל לתן כל מה שיטעון עליו חבירו בעדות זה הפסול או בדינו אם קנו מידו של זה אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו יש לו לחזור בו עד שיגמור הדין."
],
[
"וששאלתם על ג' וד' שותפי' שהי' בבית אחד ולאה עמהם ובית אחר סמוך לאותו בית נמכר לרחל ועתה לאה מערערת שהיא מצרנית על המכירה ובאת לומר אע\"ג דבפ' המקבל (בבא מציעא ק\"ח ע\"ב) אמר' לאשה ליתמי ולשותפי לית בהו משום דינא דבר מצרא ה\"מ אשה כנגד איש אבל אשה כנגד אשה כיו\"ב אית בה משום דדב\"מ ומטיבותי' דמר לא יתכן לפרש כן ולחלק דכל היכא דקאמר תלמודא לית בהו משום דדב\"מ הוי פי' דבכל ענין אין המצרן יכול לסלקו להאי דקיים בה דומי' דזבן מגוי לית בה משום דדב\"מ דלאו דוקא לשלא כיו\"ב אבל בכיו\"ב אית בי' דא\"כ המצרן אומר אתה קנית מן הגוי אע\"פ שאינך מצרן גם אני אקנה ממנו ואתן לגוי ויסתלק וכן ליתמי הוי פי' הכי ואפי' איכא יתמי אחריני דהוו מצרנים מ\"מ לא מפקי מיניהו דטעמא דרבנן דגזור דינא דבת מצרא משום ועשית הישר והטוב ואיתמי לא גזור רבנן משום דלא בני מיעבד הטוב והישר נינהו וכן לשותפי' המוכר חלקו לחבירו שהיה שותף עמו אין עליו לשום בריה לבא מכח מצרנתו וכן יש לפרש גבי אשה לית בה משום דדב\"מ לשום בריה בעולם לבא עליה מכח מצרנתו ולא חלקו בין שהמצרני' אנשים או נשים. ועוד שאין דרכה של אש לחזור אחר מוכרים דכיון דגם היא יכולה לומר הא נמי לגבי דידי טוב וישר הוא שלא להחזירם ולהיות כבודה בת מלך פנימה ועוד דרש\"י וריב\"ן פי' לאשה לכל אשה שבעולם ולא יהי' הדבר לכל הפחות אלא כמו ספק ממונא ולא נפיק מספק קרקע מן הלוקח המוחזק בה דהמע\"ה."
],
[
"וששאלת על עשרה בני אדם שהלוו לשר זה מעט וזה הרבה אבל לא בשותפות אלא כל אחד בפני עצמו ויש לכל אחד קצת משכנות שמשכן השר לכל או\"א כפי חלקו ויהי היום שהשר שלח אחר כלם ואמר איני יכול להתפשר עם כל או\"א מכם אך תרויחו לי הזמן ואתן כך וכך לכם לרבית על כל הממון וכשאפרע יקח כל א' חלקו גם היהודים התנו כי יעשו כן בלא קנין אלא בדברים בעלמא נ\"ל אחרי שלא נשתתפו בממון כמו שנים שהטילו לכיס (כתו' צ\"ג ע\"א) ולא נשתתפו נמי במלאכה כמו שמור לי ואשמור לך ולא החזירו לו נמי המשכנות שבידם על תנאי זה כדי להשתתף ולא עשו שום מעשה על תנאי השיתוף לא הי' שותפים אלא בדברים בעלמא ואי אזיל חד מיניהו ועשה כל כך עם הר או עם משרתיו שפרעו לו בפני עצמו ולא לחבירו מאי דעבד עבד. מיהו אם הי' לו משכון כנגד חובו מותר לקרותו רשע אף לדברי ר\"ת דכיון דהיפכו חבירו תחלה שיפרע לגולן בשוה ובא זה ונטלו מהם לא יצא מכלל עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלו נקרא רשע ואפי' לא היה לו משכון כנגד כל חובו אבל הי' לו ערבים טובים כל כך שאם היה מבקשי' ממנו לכתחלה להלוות על סמך אותם ערבים הי' מלוה קרוב בעיני דנקרא רשע דכיון דמתחלה נשתתף עמהם ונפרד מהם והערים ולא גילה להם תחלה רמאי מקרי גם אם לא הי' החוב בטוח כל כך כדתני' פ' האומר (נ\"ט ע\"א) האומר לאשה צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות וכ\"ש בנדון זה שהי' בטוח בחובו דנראה לקרותו רשע. והשם ישלח לך ישע כנפש מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"על ראובן שנשא אשה ומת ולה בית שהגבו אותו בכתובתה אחרי שהשביעה אותה ב\"ד כמשפט והבית הזה ניתן לבעלה במתנת אביו ושאר נכסיו חלק לחתניו כשהי' שכ\"מ ועתה יצאו חתניו ואמרו שיש להם שטר שחמיהם לא נתן לבעלה בית זה רק בתנאי אם יהי' לבנו זרע ואם לא תשוב הבית לבנותיו וכו' נ\"ל כי יש ללמוד דין זה ממה דאמר' פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל\"ג ע\"א) נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו ומת הראשון אין לשני במקום ראשון כלום פי' ויטלו בני ראשון משום דירושה אין לה הפסק וכיון דאפי' בן בין הבנים אמרי' הכי דאלו אמר יעקב נכסי לראובן ואחריו לשמעון ואחריו לשאר בניו מת ראובן בני ראובן נוטלי' הכל משום דירושה אין לה הפסק כ\"ש בנידון דידן בבן בין הבנות אם אמר נכסי לבני ואחריו לבנותי דלא פסק כח הבן וכל הבאים מחמתו מהני נכסי ומשום דאמר על בנו יטול בית זה במתנה ל\"ל דגרע כחו מאלו אמר בלשון ירושה או סתם נכסי לך דאיכא לפרושי בלשון ירושה דמסתמא לא נתכוין לעקור ירושה דאו' כיון דאלו לא אמר מידי נמי הוי ירית להו אלא ליפות כחו נתכוין ואפילו לא משכחינא מידי. יפוי כח הכא בירושה מבמתנה מכל מקום לא גרע וזכה הבן ממילא בירושה דאו' בההוא ביתא וירושה אין לה הפסק ואע\"ג דאיהו בעי לאפסוקי' לאו כל כמיני' דרחמנא אמר' אין לה הפסק ואלו היה לו בנים לבן היו יורשי' זה הבית ממנו אע\"ג דאמר זקינם יעקב ואחריו לבנותי דלאו כל כמיניה לאפוקי ירושה דרחמנא אמר' אין לה הפסק ואע\"ג דבני ראובן יורשי' מן הדין אפ\"ה אי אית ליה לראובן אלמנה ניזונת וגובה כתוב' מבית זה כמו בשאר נכסים כ\"ש השתא שתגבה אלמנת ראובן היכא דליכא אלא בנות ולא בן בן וכדפריש דבנות גריעי מבן בן וק\"ל ושלום מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"דע לך חביבי כי מותרת אשה לבעלה לשמש לאלתר אחר טבילה ואף ביום כגון בחול כשטובלת ביום ח' משום גנבי' ובשבת אסר ר\"ת לטבול ביום ח' משום דתרי קולי לא עבדי' להרחיק חפיפה מטבילה וגם לטבול ביום."
],
[
"לחזור לבית המרחץ אחר הטבילה לא ידעתי מאין לאסור ומכבר שמעתי שיש אומרי' לא אלו מטהרי' אלא אלו מטהרין וכמדומה אמי ששמעתי ממהר\"ר יצחק מווינא שהי' אוסר אמנם שוב נשאתי ונתתי לפניו בדבר להתירו ולא סתר את דברי ובקוצר נראה בעיני היתר גמור ושוב מצאתי בשם רבי' ישעיה מטרנא ז\"ל שהתיר הדבר כמו כן ושלום כנפש מאיר בר' ברך שיחי'."
],
[
"ראובן האומר נידון כאן ברוטינבורק ושמעון אומר נלך לית הוועד במרינבורג או למקום אחר אע\"ג דתלמודא מפליג ס\"פ זה בורר (סנהדרין ל\"א ע\"ב) בין אמר מלוה לאמר לוה עתה בזה\"ז תקנת הקהילות שבכל מקום שיש ב\"ד כשר שאינו יכול לדחות ולומר נלך לבית הוועד תטענו בפני מי שתרצו והם ישלחו למקום שיתבררו."
],
[
"וששאלת על קליות שנתייבשו בתנור אם מותרי' בפסח אם לאו הא קיי\"ל כרבא (פסחים מ' ע\"א) דאמר מי פירות אין מחמיצי' דפליגא אאביי דאמר לא ליחרך אינש תרתי שיבולי וכו' ואפילו אביי לא פליג בקליות שנתייבשו בתנור דלא אסר אלא ליחרוך באש דממהר להחמיץ תדע דשרי התם אבשונא דהיינו קלי ועוד מתני' היא (מנחות ס\"ז ע\"ב) משקרב העומר מוציאין קמח וקלי."
],
[
"ועל בהמה בעלת כוליא אחת מותרת דתני' בת\"כ ומייתי לה פ' על אלו מומין (בכורות ל\"ט ע\"א) ואת שתי הכליות ולא בעלת שלש מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי."
],
[
"ועל קטנה לקבל קידושיה כתבתי בקידושין דאמר התם (י\"ט ע\"א) אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדרבי יוסי בר' יהודה נ\"ל לפרש דהא קמ\"ל כשאמר לבתו צאי וקבלי קידושיך שוב אינו יכול לחזור בו ואפילו יחזור מקודם שקבלה מדר' יוסי דהיכא דמכרה כאלו אמר קבלי קידושיך ואינו יכול לחזור בו דמייעד לה ע\"כ דאב אפילו חזר בו קודם יעוד והשתא ניחא דדוקא בתו אבל אחר לא דאם אמר לאחר תן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך אם נתן קודם שיחזור בו מקודשת אבל קודם שנתן יכול לחזור בו וכה\"ג נ\"ל דמותר לקדש בתו קטנה דאע\"ג דאמר' (שם מ\"א ע\"א) דאסור לאדם לקדש בתו שהיא קטנה וכו' ה\"מ כשהוא בעצמו מקבל הקידושין אבל נתן לה רשות לקבל קידושיה והיא מקבלתה מותר וכן עשיתי בבתי קטנה אמרתי לה בתי קבלי קידושיך אם את חפיצה ושלום מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"ועל הבודק שבדק ומצא אחריו פעמים וג' טרפה הבודק צריך שיבטל ולא יבדוק עוד עד שיעשה תשובה כדרב אידי בר אבין דאמר (סנהדרין כ\"ה ע\"א) החשוד על הטרפות אין לו תקנה עד שילך למקם שאין מכירי' אותו וילבש שחורי' ויתכסה שחורי' ויחזור אבדה בדבר חשוב או שיוציא טרפה מתחת ידו בדבר חשוב ומשלו. ועל מה שעשה כבר ענש יענש או ימתח על העמוד או יתן ממון ויתכפר לו כפי אשר תשיג ידו ולפי העבירה אם בעיניו מזיד או שוגג בשגגת תלמוד."
],
[
"וששאלת על היכר ציר אם צריך בצורת הפתח או לאו לכאורה נראה שצריך כדאי' פ\"ק דעירובין (י\"א ע\"ב) אר\"ל משום ר' ינאי צורת הפתח שאמרו צריך היכר ציר מאי היכר ציר אבקתא ולית מאן דפליג עליה ודחקתי עצמי לפרש הסוגיא אליבא דידיה הא דגרסינן בתר הכי אמר מידי בצורת הפתח פי' וכי הוא מצרך היכר ציר או לא א\"ל לא אמר ולא כלום כלומר לא אמר על צורת הפתח אלא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן הנראה להם שלא הי' צורך היכר ציר מדלא מצריך היכר ציר בברייתא כך יש לי לפרש לפי שטתו דמשמע לא בעי היכר ציר מיהו אין הלשון משמע כן דא\"כ הו\"ל למימר להו תניא דמסייע לכו ועוד לשון לא אמר כלום לא משמע הכי ועוד תימא הוא דרב אשי פליג אדרבי ינאי דהא לא בר פלוגתי' הוא דר' ינאי היה רבו של ר' יוחנן ואדרבא נראה דה\"פ אמר מר מידי בצורת הפתח כלומר אמר בה שום חידוש א\"ל לא אמר בה שום חדוש א\"ל אני אומר לכם דבר חידוש תנא צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וכו' וא\"צ קורה רחבה טפח כדי לקבל אריה אלא קנה משהו ובלבד שלא תהא ניטל ברוח שתהא בריאה לעמוד בה דלת של קשירה וכן אני עושה היכר ציר וכן נ\"ל לפי סוגי' התלמוד ושלום מאיר בר' ברך שיחי'."
],
[
"יפה כתבתם שאין ר' אלכסנדרי יכול לכופם מאומה להעיד עד שירדו לדין ותכתבו עדותכם ע\"פ הדיינים גם אינו להכריחכם להעיד ע\"פ החרם אם אתם רוצים להעיד בלא חרם אם הוא ירא שיש בהם מי שיכבוש עדותו יכול להכריחכם ע\"פ הדיינים שיחרימו על כל היודע ועד כדין שבועת העדות."
],
[
"על שמעון נ\"ל כי הדין עמו שיש לתן לו זמן ב\"ד ל' יום ואינו חייב לתת לו שום משכון כי יש לראובן משכון הרבה כמדת המשפט שנוהגת בישראל שאם לא יפרע תוך ל' יום אחר שיפסקו הדין כי מטו הל' יום יעשו לו דין. ומה שתמהת שנותנים זמן רק ל' יום ולא צ' יום כי ההוא דאדרכתא דכתבי' אמקרקעי (ב\"ק קי\"ב ע\"ב) היינו היכא דל\"ל נכסים הכא קמן אז צריכין לכתוב אדרכתא שכל מקום שימצאו מנכסיו שיגבהו אבל אית לי' נכסי' קמן ב\"ד מגבין אותו מיד אחר ל' יום דזמן ב\"ד ל' יום בפ' הבית והעלייה (בבא מציעא קי\"ח ע\"ב) ושלום מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"מורי הר\"ר אליעזר בקצרה אודיע שיש לך לצאת מביהכ\"נ כשמצרפי' קטן לעשרה ולא תבא תקלה על ידך שלא לעבור על דברי ר\"ת ומי הוא זה שראוי לעבור על דבריו. ושלום מאיר ברוך שיחיה."
],
[
"ששאלתם על מנורת השמן בביהכ\"נ שלכם שמרוב הבל עשן המערכה ניזוקין הקהל ופעמים צריכין לצאת מביהכ\"נ נ\"ל מי שהתנדב מעות לקנות בהן שמן לביהכ\"נ דמותר לשנותו דנהי דמעות עדיפי מטווי לארוג כמו שפר\"י בפ' נגמר הדין (סנהדרין מ\"ז ע\"ב) מיהו לדידן דקיי\"ל כרבא דאמר הזמנה לאו מלתא היא שרי ואמרי' התם (מ\"ח ע\"א לדידיה כפה שנתנתו לספר לא טהר מן המדרס אלא נתנתו וכרכתו דוקא דאיכא תרתי וכדר\"ח דאמר ההוא סודרא דאזמיני' למיצר ביה תפלין שרי למיצר ביה פשיטי א\"כ מעות לקנות בהן שמן לא עדיפי מאלו קנה בהן שמן דמותר לשנותו כמו סודרא דאזמיני' למיצר ביה תפלי' ולא צר בי' אע\"ג דתשמיש קדושה הוא ואמר' נמי התם (מ\"ח ע\"ב) אמר לאומן עשה לי תיק של ספר או נרתיק של תפלי' עד שלא נשתמש בו קדש מותר להשתמש בו חול. והא דקאמר משנשתמש בו קדש אסור להשתמש בו חול ה\"ה דבר מצוה דפחותה מינה כדמשמע בפ' בני העיר (מגילה כ\"ה ע\"ב) מעלין בקדש ולא מורידין אלא איידי דנקיט ברישא מותר להשתמש בו חול לרבותא נקיט נמי בסיפא חול ומיהו בסיפא לא הוי דוקא א\"נ בסיפא נמי ניחא הא דנקיט חול דכל מצוה דפחותה מינה חולה קרי לה לגבי קדושה דחמירא מינה ועוד ראיה מפרק בני העיר (מגילה כ\"ו ע\"ב) דאמר התם ליבני נמי זבינהו וחילופינהו שרי אוזפינהו אסור וה\"מ בעתיקי אבל בחדתי לית לן בה. ואפי' למ\"ד הזמנה מלתא היא בטווי לארוג ליכא למ\"ד ואע\"ג דפרשי' דמעות עדיפי מטווי לארוג הא פרי' נמי דלרבא דקיי\"ל כותיה אף מעות שרי דדמי לאורג בגד מת דשרי רבא. מיהו ק\"ל דפ\"ק דערכין (ו' ע\"ב) תניא ישראל שהתנדב מנורה או נר לביהכ\"נ אסור לשנותו וכו' עד ל\"ש אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותו ומשמע דוקא לדבר הרשות אסור לשנותו אבל לדבר מצוה שרי ואפילו פחותה מינה והשתא ק\"ל היכא דמי אי תשמישי קדושה נינהו אפילו לדבר מצוה דפחותה מינה אסור לשנותו דמעלי' בקדש ואן מורידין ואי חשיבי תשמישי מצוה כגון לולב שופר סוכה וציצית הא אמרינן התם (מגילה כ\"ו ע\"ב) תשמישי מצוה נזרקין מיהו מהתם ל\"ק דאיכא למוקמי הנך דמגילה דנזרקין כגון דבלו דלא חזי תו למלתיהו דומיא דתיבותא דאירפט ופריסא דבלו דקא מייתי עלה התם וההוא דנר ומנורה דלא בלו דחזו למלתיהו ומיירי ההוא דערכין שכבר נשתמש בהן והדליקן בביהכ\"נ דאי לא הדליקו בהן אפי' לדבר הרשות מותר לשנותו לדידן דקיי\"ל כרבא דאמר הזמנה לאו מלתא ונהי דהנודר אינו יכול לעכבו לעצמו ולחזור בו משהקצהו להדליק בביהכ\"נ דנעשה נדר איהו איבעיא ליה לקיומי נדרי' למיתבי' בביהכ\"נ ומשנתנו לביהכ\"נ רשאי הצבור לשנותו אפילו לדבר הרשות דהזמנה לאו מלתא היא כדפירש' ואמרינן נמי בפרק נגמר הדין (סנהדרין מ\"ח ע\"א) מותר המת ליורשים ולא אסרין ליה בהנאה כאצטלא דמילתא דפרסי אמתנא דהזמנה בלא מעשה לאו מלתא היא והא דאמר' (ערכין ו' ע\"א) האומר סלע זו לצדקה משבאת' ליד גבאי אסור לשותו פיר' ללותו לאו משום קדושה דאית בהו אלא משום דקיימי עניים הצחריכי' לפרנסה וכי ליכא בכיס לא יהבי' להו כדמוכח התם מר' ינאי ומה\"ט אמר התם בפ' בתרא דכתוב' (ק\"ו ע\"ב) אין משתכרי' בשל עניים דלמא מתרמי להו עניים וליכא למיתבא להו ואע\"ג דאמ' בפ' במה מדליקין (שבת ל\"ה ע\"ב) גבי שופר דחזי לגמוע בו אלמא דמיוחד למצוה מותר לגמוע בו מים לתינוק התם בשופר שעשוי לתקוע בע\"ש להבדיל העם דלא מיוחד למצוה כלל והא דאמר התם בשופר של צבור דחזי לגמוע בו מים לתינוק עני לאו משום דבעי' תשמישי מצוה נקט עני דה\"ה לשאר תינוקות דלאו בני מצוה נינהו כלל אלא משום דכיון דשופר של צבור הוא אסור לאדם אחר להשתמש בו דהוי כמו שואל שלא מדעת להכי נקיט תינוק עני דעל הצבור לפרנסו שהוא צורך כולם. א\"נ י\"ל דתשמישי מצוה נזרקי' אפילו חזו אכתי למלתייהו וכאן שלא נדר להוציאם מרשותו כגון שיש לו שופר ותוקע בו לולב ומברך עליו ואינה אוסר אלא באותו יו\"ט מטעם מוקצה שהוקצה למצותו כגון נר חנוכה ועצי סוכה אבל אחר יו\"ט מותרים דדעתו שלא להקצותו מרשותו וכשתעבור זמן מצותו דעתו שיהנה בו וציצית כל זמן שהן בטלית הקצהו למצותו ואסור להתירם ולהוציא מן הבגד ולהשליכם אפילו למ\"ד (שבת כ\"ב ע\"א) מתירי' מבגד לבגד ולאחר שנתקו הותרו ולית בהו קדושה מידי ומותרים אפילו לדבר הרשות דבכה\"ג אמר' תשמישי מצוה נזרקי' דאזלינן בתר דעתי' אבל מי שנתן דבר לביהכ\"נ נעשה נדר וצריך לקיים נדרו והוא אינו רשאי לשנותו ככל היוצא מפיו יעשה אבל בני ביהכ\"נ רשאי לשנותו אפילו לדבר הרשות כל כמה דלא נשתמש בו מידי דמצוה דהזמנה לאו מלתא היא אבל משנשתמש בו דבר מצוה אסור לשנותו לדבר הרשות כיון דלדבר מצוה הוקצה עולמית. מיהו לא בעי' מצוה דעדיפא מיני' אלא אפילו מצוה דפחותה מיני' ובלבד שלא יהי' דבר הרשות וכ\"ש נדון זה מנר לנר דשרי דלמצוה דכותיה קא משני ואי משום דאין אורו של נר של שעוה גדול כשל שמן מה בכך דהא אפי' בתשמישי קדושה כגון דלוסקמא ספרים ומזוזות ותיק של תפלין ונרתק של ס\"ת דחמירי טפי מתשמישי מצוה אפ\"ה לא אסרו להשתמש בהן ס\"ת תפלין ומזוזות שאינם יפים כראשונים. ואין להקשות דבההוא דערכין שריה בנר ומנורה לשנות לדבר מצוה אע\"ג דפחות' מיני' ובפרק בני העיר (מגילה כ\"ז ע\"א) לא שרי' למיעבד מבי כנישתא בי רבנן אלא משום דבי רבנן עדיף הא לא\"ה לא וי\"ל בי כנישתא לא חשיבי תשמישי מצוה אלא איהו גופא קדושה מקדש מעט מקום שמגדלין בי תפלה והכי משמע התם לעיל מיני' דקאמר חלופי וזביני שרי אגורי ומשכוני אסור ומ\"ט בקדושתי' קאי אלמא קדושה קרי ליה ואין לתמוה אי בהכ\"נ דבר שבקדושה הוא א\"כ נר ומנורה תשמישי קדושה נינהו והיכי שרי לשנות לדבר מצוה דפחיתה מיניהו מ\"ש משאר תשמישי קדושה דהא ל\"ק כלל דלא מקרי תשמישי קדושה אלא בכה\"ג דדבר הקדוש צריך לאותו דבר כגון דלוסקמא ספרים ותיק ונרתק לתפילין ומזוזות שמשימי' הספרים בתוכם ומטפחת ספרים ופרוכת ומכסיא וזבילו דחומשי וקומטרי דספרים וכיו\"ב דמנחי עליהו ספרים אבל ביהכ\"נ דחשיב ליה דבר שבקדושה היינו ששכינה שורה בו דאכל בי עשרה שכינה שריא ואין צורך להקב\"ה בנרות ומאורות וכי לאורה הוא צריך (שבת כ\"ב ע\"ב) סוף דבר פשוט הוא דנר ומנורה ותשמישי ביהכ\"נ לא מיקיר תשמישי קדושה כלל מטעמים דפרי' ועוד יש לחלק הרבה ואין להאריך."
],
[
"ומה שכתבתי שרשאין לשנות אפילו לדבר הרשות כל כמה דלא נשתמש בהו מידי דמצוה ה\"מ צבור דכל מילי דאתי אדעתא דידהו אתי או גדול הדור כרב אשי במתא מחסיא פ\"ק דב\"ב (ט' ע\"א) אינהו הוא דרשאי' לשנות אע\"ג דלא אתני הנותן מעיקרא בהדי' אבל אחרים אינם רשאי' לשנות אלא אם אתני מעיקרא הנותן. ואין להקשות אמאי דפרי' דמותר לשנות נר ומנורה דביהכ\"נ אפילו משנשתמשו בהם בביהכ\"נ למצוה דפחות' מינה מהא דגרסינן פ' בני העיר (בירושלמי ה\"א) כל כלי ביהכ\"נ כביהכ\"נ כגון ספסירא וקלטירא וא\"כ כי היכא דביהכ\"נ אסורה למצוה דפחות' מינה משמע דה\"נ כלי ביהכ\"נ דלא משני' נראה דה אנמי ל\"ק אמת הוא הדבר דנר ומונרה דביהכ\"נ משני' מצוה דפחותה מינה כדמוכח בגמרא דערכין וצריך לחלק בין נר ומנורה לספסירא וקלטירא דספסל נ\"ל היינו כורסייא אלאמברא ר\"פ בני העיר דלא קדיש כולי האי כמו תיבה שס\"ת מונחת בה בתוכה וכן משמע התם דאמר תיבותא דארפט למיעבד כורסייא אסור שאין מורידין מקדושה חומרה לקדושה קלה דאע\"ג דאידי ואידי קרו להו התם תשמישי קדושה וקלטירא דהתם נמי איירי בכה\"ג וגרסינן נמי בירושלמי שם והלווחין אין בהם משום קדושה וקלטירא דהתם נמי איירי בכה\"ג וגרסינן נמי בירושלמי שם והלווחין אין בהן משום קדושת ארון ויש בהן משום קדושת ביהכ\"נ ונ\"ל דהא גרסינן ס\"פ בני העיר (מגילה ל\"ב ע\"א) הלוחות והבימות אין בהם משום קדושה לאו היינו דאין בהם קדושה כלל דלא גרע מכורסיא אלא י\"ל אין בהם משום קדושת ס\"ת וארון אלא משום קדושת ביהכ\"נ כדמפרש בירושלמי ונ\"מ דרשאין להוציאן לחולין על ידן כיון דכבהכ\"נ הוא אבל כילה דע\"ג ארונא דקאמר בירושלמי (שם) כארונא וארון גופי' ושאר תשמישי' אינם יוצאים לחולין כלל אבל נר ומנורה לא דמי כלל להני ורשאי לשנות אפי' משנשתמש בהם אפילו למצוה דפחיתה מינה דלאו תשמישי קדושה מיקרי כי הני שהם תשמישי ס\"ת גופי'. ולמאי דפריש דרשאין לשנותן לדבר מצוה דפחותה מינה אין להקשות מדגרסינן בירושלמי ס\"פ בני העיר ר' חייא בר אבא אזיל להאי אתר יהבין ליה פריטי למפלגא ליתמי ולארמלתא נפיק פלגי' לרבנן מהו שיהא צריך להפריש אחרים תחתיהם וכו' עד עד שלא ינתנו לגזברים אתה רשאי לשנותן משנתנו לגזברים א\"א רשאי לשנותן אלמא ממצוה למצוה אסור הא ל\"ק כיון דיהיבנא ליה למפלגיה ליתמי ולארמלתא זכה להם ואינם רשאים לשנותן דלא גריעי עניים מעשירים כה\"ג דאינם רשאים לשנות' דהאומר לחבירו זכה במנה זו לפלוני עשיר משזכה בשבילו אינה רשאי לשנותו ולתן לאחר וצ\"ל דר' אבא שבא שם לאכסניא לא קיהבו ליה אדעתא דידיה ועוד רב אשי (ב\"ב ט' ע\"א) שני שהי' גדול הדור כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל\"ו ע\"א) מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד ושלום מאיר ב\"ר ברוך שיחיה."
],
[
"ששאלת לראובן טען על שמעון הפקדתי בידך חגור של כסף ובית נפש של זהב והשיב שמעון זוגתך הפקידו אות' בידי קודם שנשאתך על תנאי שלא יהא לך רשות בהם כדי לתנם לבניה הראשונים שהיו לה מבעלה הראשון ועתה נפטרה זוגתך ואני רוצה לקיים צוויה ופסקתם שישבע שמעון שכך הוא כדבריו ויתן הפקדון ליורשי האשה ויורשי האשה הי' במעמד כשנפסק הדין ויהי ממחרת כשהיה לו לשבע אמר שמעון זוגתי הזכירה אותי לי הדברים והדין עם ראובן והוא כדבריו שהוא נתן מידו לידי אחרי שנשא את זוגתו הואיל ויש לי לשבע לא אשבע כ\"א על האמת ואמרו יורשי האשה כבר הודה לנו בב\"ד שהחצפים שלנו הם נ\"ל דשמעון נאמן בשבועה כדבריו האחרונים לומר טעיתי מתחלה ועכשיו נזכרתי מגו דאי בעי לומר החזרתי החפצים ליורשי האשה משנפסק הדין ואלו אמר החזרתי להם החפצים ויורשי' אמרו לא החזיר לנו שבועה בעי השתא נמי נשבע להם שכך הוא כדבריו האחרונים ומתחלה טעה דאע\"ג דטעיתי טענה גרועה היא מ\"מ כיון דאיכא מגו מהימן כדאשכחן טובא בתלמוד טענות גרועות דבלא מגו לא מהימני' ליה וע\"י מגו מהימנ' ואפילו אינש דעלמא שאינו לא התובע ולא הנתבע כי ההוא דס\"פ זה בורר (סנהדרין ל\"א ע\"א) ההיא אתתא דנפק שטרא מתותי ידה הימנה ר\"נ במגו דאי בעי קלתה ול\"ל דלאו מגו טוב קרוי דמגו דהעזה הוא דכי אמר טעיתי אין שכנגדו יודע שהוא משקר דאי משום הא לא איריא דאפ\"ה אמרינן מגו כמו שהוכיח ר\"י מפ\"ב דכתו' (ט\"ו ע\"ב) גבי שדה זו של אביך היתה וכו' דהיכא דליכא עדים שהיתה של אביו דנאמן לומר לקחתיה ממנו במגו דאי בעי אמר לא היתה שלו מעולם ואע\"ג דבטענה דטעון לקחתיו הימנו אין שכנגדו יודע שהוא משקר ואי הוי טעין להד\"ם ידע דמשקר ואפ\"ה אמרינן מגו ועוד יש להאמינו לומר השתא טעיתי מעיקרא מגו דאי בעי אמר נגנבו ממני או נאנסו משעה שנפסק הדין כי אז הי' פטור בטענה דנגנבו או נאנסו וגם בטענה זו כשנגדו אינו יודע אם הוא משקר השתא נמי יהא נאמן לומר טעיתי במגו דאי בעי אמר נגנבו או נאנסו. ואע\"ג דבספ\"ק דגיטין (י\"ד ע\"א) גבי הני גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדי פש גבי' וכו' עד לא פש גבי' ולא מידי ופר\"ת ובעדות ברורה שטעה אבל בע\"א לא מהמני' למימר טעיתי במגו דאי בעי אמר פרעתי אח\"כ והביא ראיה מפרק שבועות הדיינים ואין להאריך בזה מ\"מ חזינן דלא מהימן לומר טעיתי במגו שאני התם דההוא דטען בע\"ד גופי' הוי וכיון דהודה מעיקרא הוי הודאת בע\"ד כק' עדים ואלו יש עדים שהי' מעידי' עליו שלא טעה ויודעים שהיה חייב לו והוא טוען ואומר העדים משקרים כי לא הייתי חייב לו לא מהימן למימר הדים טעו במגו דאי בעי אמר העדים אומרים אמת אבל אח\"כ פרעתי מ\"ט דמגו במקום עדים לא אמרינן השתא נמי הודאת פיו כק' עדים מגו במקום הודאת פיו לא אמרינן אבל הכא דהנפקד אינו בע\"ד ממ\"נ בין לטענה קמייתא בין לטענה בתרייתא הוא מודה שאין לו בחפצים כלום נאמן במגו כדפריש."
],
[
"וששאלתם ראובן תובע אשת שמעון שנתנה אמונתה לתת לו עורה של וורד לצורך נשואי בנו כמו שקנתה אותה מן הגוי ושלא להרויח עליו ועתה הוגד לי שהרויח עליו יותר מליטר' והשיב שמעון שלא נתנה אמונתה אשת שמעון נאמנת בלא שבועה ואינו צריך לפוטרה מטעם שהיא א\"א אלא מטעם אחר דאפילו גברא או אלמנה שאין רשות אחרים עליה פטורים כה\"ג דלא נתקנה שבועה על שבועה ושלום מאיר בר' ברוך שיחיה."
],
[
"פסק רב האי גאון ז\"ל שא\"צ לתן ריוח בין הדבקים בתפלה וראייתו מדאמר במסכת ברכות (ט\"ו ע\"ב) שצריך בק\"ש ליתן ריוח בין הדבקים כגון על לבבך מכלל דבתפלה ל\"צ וכן פ\"ק דחולין (כ\"ד ע\"ב) ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד שלוים נפסלים בקול וכן פ\"ג דמגילה (כ\"ד ע\"ב) א\"ל ר' חייא לר\"ש בר רבי אי הוית לוי מפסלת לעבודה מפני שקולך עבה אזיל א\"ל לאבוה א\"ל זיל אימא ליה כשאתה מגיע אצל וחכיתי לד'. מה אתה עושה משמע אבל בתפלה לא היה מקפיד אם קורא ה' במקום ח' במקום שאינו חירוף ור\"ח היה מתפלל כדאיתא ב\"מ (פ\"ה ע\"ב)."
],
[
"מה שאמר אלופי ומיודעי ה\"ר דן משמי דהאי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון דשמיטה משמטת בחלק המלוה אמת ואמונה כי כן אמרתי דלכל מילי חשיבא פלגא מלוה לענין המקדש במלוה אינה מקודשת וכן אם מכר לו קרקע במלוה שהוא חייב לו לא קנה ולהתחייב באונסין אף לענין הריוח היה לומר כן דשקיל כל אחד פלגא דרווחא אם לא היה בעבור רבית ונ\"מ דהיכא דיהיב ליה עסקא סתם וקיצץ לו דינר בשכר טרחו דהשתא ליכא למימר איסור רבית הו\"ל לכל מילי פלגא מלוה ופלגא פקדון ואפילו למשתי בהו שכרא וליעשות מטלטלי' אצל בניו למ\"ד (ב\"מ ק\"ד ע\"ב) כדמשמע מלתא דנהרדעי דקאמרי' סתם פלגא מלוה וכו' ולא פרשי מידי אלמא דלכל מילי אמרינן כן ונהי דרבא פליג בהנך תרתי למשתי בהו שכרא וליעשות מטלטלים אצל בניו ה\"מ בהנך תרתי פליג משום דמקרי עסקא לאעסוקי ולא למשתי שכרא ולא ליעשות מטלטלי' אצל בניו אבל לכל שאר מילי דפרי' לא פליג בה דמאי דאפיק רבא בהדיא אפיק ומאי דלא אפיק בהדי' מודה דהוי' פלגא מלוה תדע דבהאי טעמא דאמר דלהכי קרי עסקא ואם מת לא יעשה מטלטלים וכו' מה\"ט נמי נימא דלא חשיב מלוה לענין קידושין והא אפילו פקדון דקבל עליו אחריות דינא כמלוה לענין קידושין כדמשמע פ' האיש מקדש (קידושין מ\"ז ע\"ב) דפריך האי פקדון היכי דמי אי דקבל עליו אחריות היינו מלוה וה\"ה לענין מכר וכ\"ש לענין שמיטה דהא טעמא הוי דאמר אם מת לא יעשו מטלטלי' אצל בניו היינו כדפי' דכיון דבעי שתתקיים ולא לכלותן ולא להוציאן היינו אסמכתי' עליהו כמו אמקרקעי דטעמא דמטלטלי לא משתעבדי לבע\"ח היינו משום דמעיקרא לא עליהו סמך ולא למגבי מנהון אוזפי' שהרי בידו להוציאן אבל קרקעות אין בידו להוציאן אבל גבי שמיטה אם ראובן שהלוה לשמעון מייחד לו שמעון מטלטלי ברשותו דכה\"ג גבי ממנו כדאי' פ' אע\"פ (כתובות נ\"ה ע\"א) מי לא משמט לי' שמעון והא כיון דלא תפיס לי' ראובן למשכון לא קרי' ביה של אחיך בידך ועוד אמר' בהשולח (ל\"ז ע\"א) דשמיטה משמטת בין מלוה בשטר בין מע\"פ ואפילו בשטר שיש בו אחריות נכסים מסיק התם דאפילו לרבי יוחנן משמט אע\"ג דס\"ל לר\"י דאפילו מע\"פ גובה מן היורשים ס\"פ גט פשוט (בבא בתרא קע\"ה ע\"ב) ופ\"ק דקידושין (י\"ג ע\"ב) כ\"ש מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים אלמא אע\"ג דמיתמי גבי לענין שמטה משמטת ה\"נ משמטי' אע\"ג דלא נעשו מטלטלי' אצל בניו סוף דבר כל הלואה בדבר שהאחריות על המקבל משמט דקרי' ביה לא יגוש לבר ממלוה לחבירו על המשכון ומוסר שטרותיו לב\"ד דילפי' מקרא ואת אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך לאפוקי המלוה על המשכון ומוסר שטרותיו לב\"ד משום דלא קרי' ביה לא יגוש וה\"ט דנדוניא לט משמט משום דמעשה ב\"ד הוא והוי כמוסר שטרותיו לב\"ד ותנן נמי בפ' בתרא דשביעית האונס והמפתה ומוציא שם רע וכל מעשה ב\"ד אינם משמיטי' ולא דמי להקפת חנות דאינה משמט דהתם לאו הלואה היא אלא מכר שמכר לו סחורתו בכך וכך ועוד אם איתא דשמיטה לא משמטת אמאי נקיט רבא אם מת לא נעשו מטלטלים וכו' לשמעוני' רבותא אפי דאפילו לענין שמיטה לא חשיבא מלוה כ\"ש למגבי מיתמי כדפי' דבכמה ענינים משכחת דגבי מיתמי ואפ\"ה משמט אלא ודאי דבר פשוט דשמיטה משמטת מלוה אע\"ג דאינו רוצה הנותן שיוציאנה ויכלה אותה לגמרי אלא לאיעסוקי ביה וכשיקנה בהן סחורה חפץ שתהיה הסחורה שקנה מיוחדת לו תחתיהם ומה בכך הא הוי ממש כראובן שמלוה לשמעון על המשכון שביד שמעון וייחד לו שמעון אותו משכון דאפילו נטלו ראובן וחזר והפקידו אצלו שיהא ממושכן אצל מעותיו שביעית משמטתו כיון דלא תפיס ליה ראובן קרי' ביה לא יגוש דמה מועיל לו משכון יותר בלא משכון מי לא מחייב שמעון לפרעו ואי משום לא יגש בהא נמי נמי שייך לא יגש כיון דלא תפיס ליה ומחוסר גובינא. ועל מה שבקשתנו אתה מהר שמואל ומיודעי ה\"ר דן למחול להר\"ר חנני' ניאות לכם לעשות שאלתכם ועלבוני מחול לו שרי ליה ביק ליה ואתה שלום וכל כנותך כנפש מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תתרט\"ו ובקצרה סי' תקפ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' קל\"ז וד\"ק סי' ק\"ץ."
],
[
"ד\"פ סי' קל\"א."
],
[
"ד\"פ סי' קל\"ב וד\"ק סי' רפ\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' רפ\"ד."
],
[
"מורי רבינו אסר לנשים הרוחצות במרחץ להיות נכרי מקיזם מב' טעמים חדא דאפילו מגלה זרועותיה הוי' עוברת על דת משה ויהודית וכ\"ש כל גופה וכן אמרינן (ברכות כ\"א ע\"א) שער באשה ערוה כ\"ש כל גופה ואין חילוק בין נכרי לישראל דמקנאים ע\"י גוים והאשה שנחבשה וכו' בפרק האשה (כתובות כ\"ו ע\"ב) מוכיח."
],
[
"ראובן קבל על שמעון שבא לסייע לגוי וגרם לו היזק י\"ו ליטר' שמן יראתו נתפשר עם הגוי והפסיד י\"ו ליטר' ופטרו מורי ר\"מ שיחיה כי אמר כיון שלא נשבע רק מיראה עשה וזהו פחות מגרמא בנזקין ופסק הדין אם ארמאי מניח עדותו על יהודי אחר ואמר פלוני ופלוני יעידו לי למחר אם אצטרך ונתרצה בעל דינו היהודי שיהודי יעיד לו אז יוכל היהודי להעיד וכיון שקבלו שניהם אפילו אם יתרה היהודים בו שלא יעיד עליו כיון שכבר קבלוהו מה לוי בשבועת העד היהודי."
],
[
"חסר בכתב חד."
],
[
"מה שהורגלו העולם להשביע את המסור בפני גוים ראיה מההוא דפ' הכותב (כתובות פ\"ה ע\"א) גבי רב ביבי בר אביי דתשבע במתא אלי תכספה ומודה גם בכאן אולי יכלמו ויודו. מורי רבי."
],
[
"דין מקבל פקדון והחזיר לאשתו שפטור מדאמרינן בב\"מ (ל\"ו ע\"א) הנהו גינאי דכל יומי הוי מפקדו מרייהו בהדיא ההיא סבתא ומסיק כיון דכל יומי הוי מפקדו מרייהו גבה הוי כאלו הפקידו מדעתם מורי רבי."
],
[
"אין מורידין קרוב לנכסי קטן (ב\"מ ל\"ט ע\"א) נראה דדוקא למקרקעי אבל מטלטלי אדרבא יותר טוב קרוב מרחוק דמידי הוא טעמא שאין עושי' קרוב אפטרופוס למקרקעי פן יחזיק בהם ויאמר שלו הי' תחלה מאבותיו אבל נכרי ליכא למיחש דקיי\"ל כר\"ה (שם) דאמר אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל אבל מטלטלי אדרבא נכרי לא יחוש כל כך לתקנת היתומים כמו קרוב ואם מפני שיחזיק בהם כ\"ש נכרי שיחזיק בהם כיון דמטלטלי נינהו. מורי רבי."
],
[
"מי שנדר צדקה סתם נראה שאסור לו לפרנס מהן אביו ואמו ואע\"ג דלא אמר תלמודא (קידושין ל\"ב ע\"א) אלא תבא מאירה למי שמאכיל אביו ואמו מעשר עני כ\"ש צדקה שפוטר חובו בפרנסת אביו ואמו ובזה הוא מחוייב ועומד. מורי רבי."
],
[
"דין מסור שנהרג דמי לרודף שהגוים אכזרים וכיון שהתחילו להתגולל על האדם שמא יעלילו עליו כל כך שלא יהא לפרוע ומפסיד חייו דהוי כתוא מכמר כדאמר' פרק החובל (קי\"ז ע\"א) גבי ההוא דאמר מהוינא אתא רב כהנא שמטי' לקועי'. מורי רבי."
],
[
"אע\"ג דאין מעמידי' אשה אפטרופוס (גיטין נ\"ב ע\"א) אם היתומים גדולים קצת כבר שית או כבר שבע ובררו מעצמם אשה להשתדל בשלהם נראה דיכולה להיות אפטרופוס כדאיתא במסכת גיטין (שם) יתומים שסמכו אצל בעל תנן. מורי רבי."
],
[
"ר\"ת פסק בשבועת היסת כל\"ב (שבועות מ' ע\"ב) דדוקא היכא דאיכא דררא דממונא כדמשמע פ\"ק דב\"מ (ה' ע\"ב) אבל ר\"י פסק כל\"ק דמשביעי' אפילו היכא דליכא דררא דממונא דל\"ק הוי סתמא דתלמודא ולא ל\"ב דקאמר תני רב חנינא ואר\"י שגם ר\"ת חזר בו וכן אני נוהג אפילו להוציא ממון. מורי רבי."
],
[
"כלה שטבלה ועדיין היא בתולה צריכה בדיקה שחרית ערבית שמא תראה דם מחמת חימוד. מורי ורבי."
],
[
"שמוטת ירך בעוף כשירה מיהו צריך לבדוק אי איעכל ניביה ואנן לא בקיאי' למבדק אי איעכל ניביה או לאו וטרפה. מורי רבי."
],
[
"פעם אחת מכר יהודי יין לגוי והניחו במרתיפו והיהודי הי' דעתו לקח מן מן היין ותך הברזות ולא הי' רק שעה במרתיפו ובא מעשה לפני ואסרתי היי לפי שהגוי אינו נתפס עליו כגנב מידי דהוי אנכרי שנמצא בצד הבור וכו'. מורי רבי."
],
[
"הא דאמרינן פרק כיצד צולין (פסחים ע\"ד ע\"א) דם מישרק שריק שטחין העוף על השפוד סביבות הבשר דק דק מידב דייב שהרי אנו רואים שהתנור יבש מתחתיו והרי לא זב ואם שמו על הפשטידא בשר שלא נמלח או אפילו מלחוהו על הפשטידא אסור מטעם שפירשתי וכן פר\"י."
],
[
"אבל תרנגולת ממולאה שלא נמלחמה וצלאוה שרי' דדמא מידב דייב וכן אי' התם (פסחים שם) מולייתא שרי שממלאות בבשר או בבצים. מורי רבי."
],
[
"מותר לנשים להוליך העיטוף שלהן על הראש אל על השויילר שלהם ואין חילוק בין מחובר לשאינו מחובר."
],
[
"ובגדים של הקזה או של המכה מתיר מורי רבי' שיחיה לצאת בהם מידי דהוי אכתותית שע\"ג המכה בפ' במה אשה (שבת ס\"ו ע\"א) מורי רבי נ\"י."
],
[
"נראה שאותן תלתולי עור בשר הפורשים מן האדם אסור לתולשם בשבת משום תולש מן המחובר כדאיתא במסכת שבת (צ\"ד ע\"ב) גבי צפורן שפירשה רובה שאסור לתולשה. מורי רבי."
],
[
"מורי אמר על המו\"ש שעושים מקמח נראה דאם יש בו קמח כזית בכדי אכילת פרס שמברך עליו בורא מיני מזונות ולאחריה ברכה אחת מעין שלש."
],
[
"יש בסימן קע\"ו בס' התרומה אפי' למ\"ד נצוק חבור מקטף קטופי שרי מה שבחבית דכיון שהגוי לא נגע בקילוח ולא במה שתחתיו במה שהקילוח יורד לתוכו אע\"פ שהקילוח מתסר מחמת כח גוי לא אסרי' מה שבחבית מחמת נצוק אפילו למ\"ד נצוק חיבור בכה\"ג דמאי דלבראי לא מתסר מחמת גוי אלא משום כחו לא גזרו בנצוק לאסור מה דבגואי תדע דכי פריך פ' בתרא דע\"ז (ע\"ב ע\"ב) ארב ששת דאוקי לה בגוי המערה אי הכי דחבית נמי נתסר אמאי לא משני דאקטוף אקטופי כדמשני מעיקרא כי אוקמי בישראל המערה ועוד מאי איתהני אקוף אקטוי בגוי המערה והא מיד כי נפק הטפה קמייתא מפי חבית מתסר מכח גוי ואוסרת כל מה שבחבית מחמת נצוק ומאי מהני קיטף דבתר הכי שמן החבית לקרקע הא כבר אתסר כל מה שבחבית אלא פשיטא שאין קיטוף מועיל בגוי המערה אי הוי אסרינן נצוק חבור וטעמא כדפרי'. וא\"א ליישב מ\"ש בס' התרומה דמצריך קיטוף בגוי המערה מחבית לבור שיש בו יין נסך שנאסר במגע גוי אז מה שבחבית אסור מחמת נצוק אי לא מחמת קיטוף. מיהו המדקדק בדבר משמע דמקטף קיטף אפילו בגוי אדנא וישראל אכובא (ע\"ז ס' ע\"א) דלא נאסר מה שבכובא אלא מחמת גוי ואפ\"ה בעי קטוף וזה אינו כדפרי' מורי רבי'."
],
[
"אם נתנו לגוי לשתות יין תוך כוס א' ולא שטפהו ומזגו מן הקנקן תוך הכוס ואח\"כ הוציאו יין מן החבית תוך הקנקן מחמת הנצוק הרי היא אסורה לגמרי כשמשכן היין מן החבית נאסרה החביות מחמת נצוק ול\"ד לנצוק בר נצוק דהתם הכל בפעם אחת אבל הקנקן שכבר נאסר תאסור כמו כן החבית."
],
[
"מורי רבי מפרש ביעתא בכותחא (עירובין ס\"ב ע\"ב) בצים גמורות והחידוש שהכותח הוא נסיובי דחלבא וזה אינו כי אם מדרבנן דמי חלב אקרי חלב סתם לא אקרי."
],
[
"הקורא לחבירו כנען נראה שיש דין עליו כמו הקורא לחבירו עבד דהיינו עבד היינו כנען. מורי רבי."
],
[
"הסד ביהכ\"נ בסיד נראה שצריך להניח אמה על אמה ויותר צריך הכירא בית שבני אדם רגילים לבא שם תדיר."
],
[
"פסק רבי' מורי שיחי' דאין משכירין רשות בשבת ולא ביו\"ט ומעשה בא לידי ששכחתי להשכיר ולהעריב והיו ב' ימי החג ביום ה' וביום ו' ולא יכולתי להשכיר מגוי והשכרתי ביו\"ט ראשון מגוי בב' אגסים ועשיתי ערוב על תנאי ולמחר ביום שני עשיתי כמו כן ערוב ע\"ת בב' אגסים ולעולם אחר שהשכרתי עירבתי וכשבאתי לפני מורי שי' והרצתי הדברים לפניו והודה לדברי ואמר אין משכירין לא בשבת ולא ביו\"ט לכך צריך להשכיר בשני הימים ולערב אח\"כ על תנאי ומשכירי' אפילו בפחות משוה פרוטה ומשכירי' אפי' משכירו ולקיטו כדאיתא (עירובין ס\"ד ע\"א וס\"ו ע\"א)."
],
[
"תוס' יומא נ\"ד ע\"א ד\"ה כרובים. מרדכי ע\"ז רמז תת\"מ ד\"ק סי' כ\"ד וכ\"י א\"ד סי' צ\"ז עיין תשו' רשב\"א סי' קס\"ז ותתכ\"ה."
],
[
"ד\"ל סי' ש\"ה."
],
[
"ד\"ל סי' ש\"ו ועיין מרדכי גיטין רמז ת\"ה ורפ\"ק דב\"מ רמז רי\"ח והגמ\"ר סנהדרין רמז תשכ\"ד ותשו' מיימוני לס' משפטים סי' מ\"ד."
],
[
"מרדכי ב\"ק פ\"ח רמז פ\"ט וד\"ל סי' ש\"ז."
],
[
"ד\"ל סי' ₪ ועיין מרדכי ב\"ק רמז קע\"ב."
],
[
"מרדכי ב\"מ רמז שכ\"ד תשו' מימוני לס' קנין סי' ג' בחסרון ובשלימות בד\"ל סימן ש\"ט."
],
[
"תשו' מיימוני לה' אישות סי' כ\"ה והגמ\"ר יבמות רמז קכ\"א וד\"ל סי' ש\"י ועיין תשו' הרא\"ש כלל ל\"ב סי' י\"א וי\"ד."
],
[
"ד\"ל סי' שי\"א וכ\"י א\"ד סי' נ\"ז ועיין הגמי\"י לס' זרעים סי' כ\"ז."
],
[
"ד\"ל סי' שי\"ב וכ\"י א\"ד סי' ק\"ב."
],
[
"ד\"ק סס\"י קס\"ז וכ\"י א\"ד סי' ק\"מ."
],
[
"ד\"פ סי' תתר\"א וסי' קל\"ה וראשיתה גם בסי' ק\"א. וחציו בד\"ק סי' ו' ומרדכי ב\"ב רמז תקנ\"ט ראשיתה וכולה בד\"ל סי' שי\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' צ\"ג וד\"ק סי' ז' וד\"ל סי' שי\"ד."
],
[
"ד\"ק סי' ט'."
],
[
"ד\"פ סימן תתקי\"ח וד\"ק סימן י'."
],
[
"ד\"פ סימן רמ\"ח וד\"ק סימן קט\"ז."
],
[
"מרדכי תענית רמז תרכ\"ט וד\"ל סימן שט\"ו עיין רא\"ש תענית שם פ\"ק."
],
[
"מרדכי פ\"ק דשבת רמז ר\"ן והגמ\"ר שם רמז תנ\"ב והגמי\"י פ\"ו משבת אות ו' וד\"ל סימן שט\"ז."
],
[
"ד\"ל סימן שי\"ז."
],
[
"ד\"ל סימן שי\"ח."
],
[
"ד\"ל סימן שי\"ט."
],
[
"ד\"ל סימן ש\"כ ועיין מרדכי ע\"ז רמז תתנ\"ג."
],
[
"מרדכי פ' ערבי פסחים וד\"ל סימן שכ\"א."
],
[
"ד\"ל סימן שכ\"ב וכ\"י א\"ד סימן ע\"א."
],
[
"ד\"ל סימן שכ\"ג וכ\"י א\"ד סימן ע\"ב."
],
[
"ד\"ל סימן שכ\"ד ובחסרון בכ\"י א\"ד סימן ע\"ג."
],
[
"מכתב הר' נסים גאון דמי ששכ ואכל ביום תעניתו צריך שישלם יום אחר תחת אותו היום וכן הוא בתוספתא דתענית הרי שהי' מתענה ושכח ואכל ושתה ה\"ז משלים נ\"ל משלם תעניתו וזהו דוקא כשנדר להתענות יום סתם אבל נדר להתענות יום ידוע ושכח ואכל בו א\"צ להשלים תעניתו אלא אותו יום בלבד כי נפל עליו נדר ולא על יום אחר וזהו מפורש בירושלמי פ' האומר קונם יין נדר ושכח ואכל כבר אבד תעניתו רב בשם רבנן והוא שאמר יום דתם אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים."
],
[
"ד\"פ סימן קס\"ו וד\"ק סימן ר\"ז."
],
[
"מרדכי יבמות רמז ע\"ג וע\"ד תשו' הרשב\"א סי' תתל\"ז ורא\"ש גיטין פ\"ה ה\"ח ד\"ק סימ' ר\"ד. ד\"ל סי' שכ\"ה וכ\"י א\"ד סי' רנ\"ב."
],
[
"ד\"ק סימן רכ\"ד ד\"ל סימן שכ\"ו וכ\"י א\"ד סי' קנ\"ח."
],
[
"ד\"ק סימן רנ\"ו וכ\"י א\"ד סימן רנ\"ג."
],
[
"ד\"ק סימן צ\"ג ד\"ל סימן שכ\"ז וכ\"י א\"ד סימן פ\"ח."
],
[
"מרדכי כתו' סוף פרק ה' ד\"ק סימן צ\"ד וד\"ל סימן שכ\"ח."
],
[
"תשו' הרשב\"א סימן תתל\"ו וד\"ל סימן שכ\"ט."
],
[
"תשו' הרשב\"א סימן תת\"ל ד\"ק סי' קס\"ט ד\"ל סימן ש\"ל וכ\"י א\"ד סי' ק\"ג ועיין תשו' הרא\"ש כלל ל' סימן א' וטור יו\"ד סימן שע\"ב."
],
[
"ד\"ק סימן ק\"ע ד\"ל סימן של\"א וכ\"י א\"ד סימן ק\"ו."
],
[
"תשו' הרשב\"א סימן תתל\"א ד\"ל סימן של\"ב."
],
[
"תשו' הרשב\"א סימן אלף ק\"ב ד\"פ סימן צ\"א ד\"ק סימן א' וד\"ל סימן של\"ג."
],
[
"ד\"ק סימן קפ\"ה וד\"ל סימן של\"ד וכ\"י א\"ד סימן רנ\"ה."
],
[
"מרדכי כתו' רמז רנ\"ח וב\"ק רמז קס\"ט תשו' מיימוני לס' קנין סימן כ' ד\"פ סי' שכ\"ו ד\"ק סימן נ' וד\"ל סימן של\"ה."
],
[
"מרדכי ערובין רמז תמ\"ח ד\"ק סימן נ\"א ד\"ל סימן של\"ו וכ\"י א\"ד סימן מ\"ג."
],
[
"תשו' הרשב\"א סימן תת\"ע ד\"פ סס\"י תתקצ\"ב ד\"ק סימן נ\"ה וד\"ל סימן של\"ז."
],
[
"או\"ז הלכות שביעית סימן ש\"ל באריכות וד\"ל סימן ת\"ב כמו שהוא בכ\"י שלנו ועיין מרדכי פ' כל שעה רמז תקי\"ד."
],
[
"ד\"פ סימן כ\"ח כ\"ט ד\"ק סימן ס\"ג וד\"ל סימן של\"ח מרדכי ב\"ב פ\"ג רמז תקנ\"ג ותשו' מיימוני לס' משפטים סימן ע' בחסרון."
],
[
"מרדכי יבמות פ\"ד רמז כ\"ד וכ\"ה ד\"פ סימן ל' ד\"ק סי' ס\"ה וד\"ל סימן של\"ט."
],
[
"תשו' הרשב\"א סימן תת\"ן ד\"פ סימן ל\"א ד\"ק סימן ס\"ח וד\"ל סימן ש\"מ."
],
[
"תשו' הרשב\"א שם ד\"פ שם ד\"ק סימן ס\"ט וד\"ל סימן שמ\"א ומרדכי שבת רמז שע\"ה"
],
[
"ד\"פ סימן ל\"ג וד\"ל סימן שמ\"ב."
],
[
"תשו' מיימוני לס' משפטים סימן ו' וד\"ל סימן שמ\"ג וכ\"י א\"ד סימן רנ\"ו והגמ\"ר ב\"מ רמז תי\"ז בחסרון וד\"ק סי' ר\"ב בקצרה ועיין ד\"פ סי' תתקנ\"ד."
],
[
"תשו' מיימוני לס' קנין סימן י\"ב ד\"פ סימן ל\"ד ד\"ק סימן ר\"ו וד\"ל סימן שמ\"ד."
],
[
"ד\"פ סימן ל\"ט בקצת שינוי ובד\"ל סימן שמ\"ה היא כמו בכ\"י שלנו."
],
[
"ד\"פ סימן מ' ומ\"א וד\"ל סימן שמ\"ו."
],
[
"מרדכי ברכות רמז ר\"ד וד\"ל סימן שמ\"ז וראשיתה בד\"פ סימן מ\"ב."
],
[
"ד\"פ סימן מ\"ה ד\"ק סימן קע\"ז וד\"ל סימן שמ\"ח."
],
[
"ד\"פ סימן צ\"ו בשינוי מעט. ד\"ק סימן קע\"ח קע\"ט בשינוי רבתי ומרדכי שבת רמז רע\"ו בקיצור אבל בד\"ל סימן שמ\"ט היא בלי שינוי וחסרון כמו בכ\"י שלנו."
],
[
"הגמ\"ר שבת פכ\"ד רמז תמ\"ח ד\"פ סימן מ\"ט ד\"ק סימן קפ\"א וד\"ל סי' ש\"ן."
],
[
"ד\"פ סימן מ\"ו וד\"ל סימן שנ\"א."
],
[
"ד\"פ סימן מ\"ו וד\"ל סימן שנ\"ב."
],
[
"ד\"פ סימן מ\"ז וד\"ל סימן שנ\"ג ומרדכי כתובות רמז רכ\"א."
],
[
"תשו' הרשב\"א סימן תתנ\"ג ד\"פ סימן מ\"ח וד\"ל סימן שנ\"ד."
],
[
"ד\"פ סימן נ' בקיצור וסימן תתקנ\"ט בשלימות וכן הוא בד\"ק סימן ל\"א וד\"ל סי' שנ\"ה כמו בכ\"י שלנו ומרדכי ב\"מ רמז רמ\"ז בקיצור."
],
[
"ד\"פ סימן קט\"ו."
],
[
"מרדכי ב\"ב רמז תק\"כ. ד\"ק סי' ל\"ד ד\"ל סי' שנ\"ו וכ\"י א\"ד סי' ק\"ב ק\"ג בשלימות כמו בכ\"י שלנו ובד\"פ סימן ק\"ל ראשיתה לבד."
],
[
"מרדכי ב\"ק רמז רע\"ז תשו' מיימוני לס' קנין סימן א' ד\"פ סימן קל\"ד וד\"ל סימן שנ\"ח."
],
[
"תשו' מיימוני לס' משפטים סי' ח' ד\"פ סי' ר\"י ד\"ק סי' פ\"ד וד\"ל סי' שנ\"ט."
],
[
"ושכתבת אם יש להשיב לאחד מן היורשים אע\"פ שאין כל היורשי' כאן לית דן צריך בשש דפשיטא שיש לו להשיב ליורש א' עבור חלקו דאטו אם הא' בכרכי הים ושמא לא ישוב לעולם יאכל הלה וחדי נמצא טפל חמור מן העיקר דיורש לא יטול ושאינו יורש יטול ויירש אותו יציבא בארעא וכו' וא\"צ להאריך בזה אך לך שלומות אלף כנפש אוהבך מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"ד\"פ סי' ק\"ז וד\"ק סי' ח'"
],
[
"ד\"פ סי' ק\"ח וד\"ק סי' ח'."
],
[
"ד\"פ סי' ק\"ח וד\"ק סי' ח'."
],
[
"ד\"ק סי' ח' וד\"ל סי' ש\"ס וראשיתה בד\"פ סי' ק\"ט."
],
[
"הגמי\"י פכ\"ד ממלוה ולוה אות א' ד\"פ סי' שנ\"ג ד\"ק סי' פ\"ג וד\"ל סי' שס\"א."
],
[
"תשו' מיימוני לה' אישות סי' כ\"ד ד\"פ סי' תתס\"ד וד\"ל סי' שס\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' שכ\"ג וד\"ק סי' כ\"א וד\"ל שס\"ג.."
],
[
"תשו' הרשב\"א סי' תתע\"ז ד\"פ סי' שכ\"ד ד\"ק סי' כ\"ב וד\"ל סי' שס\"ד."
],
[
"תשו' הרשב\"א סי' תתע\"ח ד\"ל סי' שס\"ה"
],
[
"תשו' הרשב\"א סי' תתל\"ד ד\"פ סי' שכ\"ב ד\"ק סי' כ\"א וד\"ל סי' שס\"ו."
],
[
"תשו' הרשב\"א סי' תתל\"ה ד\"ל שס\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' ק' ד\"ק סי' מ\"ו וד\"ל סי' שס\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' ק' ד\"ק סי' מ\"ז וד\"ל סי' שס\"ט מרדכי פ\"ג דב\"ב רמז תקל\"ב."
],
[
"תשו' הרשב\"א סימן תתס\"ח ד\"פ סימן תש\"ח ותתקט\"ו ד\"ק סימן מ\"ח וד\"ל סימן ש\"ע."
],
[
"ד\"פ סי' תש\"ח ד\"ק סי' מ\"ט וד\"ל סי' שע\"א ועיין מרדכי ב\"ב רמז תקכ\"ב."
],
[
"תשו' הרשב\"א סי' תתס\"ט מרדכי ב\"מ רמז שצ\"ב דפ סימן תתקט\"ו ד\"ק סי' מ\"ט וד\"ל סי' שע\"ב."
],
[
"תשו' הרשב\"א אלף צ\"ז מרדכי פ\"ח דב\"ק רמז צ\"ו ד\"ק סי' נ\"ב ד\"ל סימן שע\"ג וכ\"י א\"ד סי' קל\"ד ור\"ה."
],
[
"תשו' הרשב\"א סי' אלף צ\"ח מרדכי ב\"ק רמז צ\"ז ד\"ק סי' נ\"ב ד\"ל סי' שע\"ד וכ\"י א\"ד סי' קל\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' קמ\"ה וד\"ק סי' נ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' רי\"א וד\"ק סי' פ\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' קמ\"ח ד\"ק סי' נ\"ט וד\"ל סי' שע\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' ק\"ן ד\"ק סי' ס\"א וד\"ל סי' שע\"ו וכ\"י א\"ד סי' קס\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' קנ\"א ד\"ק סי' ס\"ב וד\"ל סי' שע\"ז."
],
[
"מרדכי ב\"ב פ\"ט רמז תרל\"ח ותרל\"ט תשו' מיימוני לס' משפטים סי' ה' ד\"ק סי' קע\"ב ד\"ל סי' שע\"ח וכ\"י א\"ד סי' צ\"ו."
],
[
"מרדכי שבועות רמז תשס\"ה ד\"פ סי' תר\"ו ד\"ק סי' קע\"א וד\"ל סי' שע\"ט."
],
[
"ד\"ל סי' ש\"פ וכ\"י א\"ד סי' קנ\"ב."
],
[
"תשו' הרשב\"א סי' אלף ק\"ה ד\"ל סי' שפ\"א וכ\"י א\"ד סי' קכ\"ו."
],
[
"תשו' מיימוני לס' הפלאה סי' א' ד\"פ סי' רל\"א וד\"ל סי' שפ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' רל\"ב וד\"ל סי' שפ\"ג."
],
[
"ד\"ל סי' שפ\"ד ובחסרון בתשו' מיימוני לס' משפטים סי' נ\"א."
],
[
"ד\"ק סי' רכ\"ז וד\"ל סי' שפ\"ה וכ\"י א\"ד קכ\"ג."
],
[
"תשו' מיימוני לס' נשים סי' כ\"ח ד\"ל סי' שפ\"ו וכ\"י א\"ד סי' פ\"א ועיין ד\"פ סי' ר\"נ ורנ\"א."
],
[
"מרדכי גיטין פ\"ז רמז תל\"א ד\"פ סי' קל\"ו ד\"ק סי' קפ\"ט וד\"ל סי' שפ\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' קמ\"ג ד\"ק סי' כ\"ג וד\"ל סי' שפ\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תתקפ\"ה."
],
[
"מרדכי יבמות פי\"ב רמז ס' ס\"א תשו' מיימוני לס' נשים י' י\"ד ד\"פ סי' תקס\"ט ד\"ק סי' רפו וד\"ל סי' שפ\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' רכ\"ד וד\"ק סי' רפ\"ז."
],
[
"ד\"ל סי' ש\"ץ."
],
[
"תשו' מיימוני לס' משפטים סי' כ\"ח ד\"פ סי' תתקצ\"א וד\"ל סי' שצ\"א ותשו' הרשב\"א סי' תתס\"ג."
],
[
"ד\"ל סי' שצ\"ב ועיין הגמי\"י פ\"א מיו\"ט אות ה' בשם סמ\"ק."
],
[
"תשו' רשב\"א סי' תתס\"ד, תתס\"ה ותתס\"ו תשו' מיימוני לס' נשים סי' ט\"ז וראשיתה בד\"ק סי' קפ\"ה וכולה כמו שהיא בכ\"י שלנו בד\"ל סי' שצ\"ג."
],
[
"תשו' מיימוני לס' נשים סי' כ\"ז רא\"ש כתו' פי\"א ומרדכי שם רמז רנ\"א וד\"ל סי' שצ\"ד ועיין ד\"פ סי' שי\"ח שי\"ט."
],
[
"ד\"ל סי' שצ\"ה."
],
[
"ד\"ל סי' שצ\"ו ועיין ד\"פ סי' תכ\"ד וד\"ק סי' מ\"א."
],
[
"ד\"ל סי' שצ\"ז."
],
[
"ד\"ל סי' שצ\"ח."
],
[
"ד\"ל סי' שצ\"ט."
],
[
"ד\"ל סי' ת'."
],
[
"ד\"פ סי' תנ\"ב וד\"ל סי' ת\"א והגמי\"י פ\"ב מה' שבת אות א'."
],
[
"ד\"פ סי' רי\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' רפ\"ה וד\"ק סי' פ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' רפ\"ו וד\"ק סי' פ\"ז."
],
[
"ראשיתה במרדכי שבועות ה' נדה רמז תשל\"ז ובד\"פ סי' תר\"ל וכולה כמו שהיא בכ\"י שלנו בד\"ל סי' ת\"ג וכ\"י א\"ד סי' נ'."
],
[
"ד\"פ סי' תתקפ\"ט וד\"ל סי' ת\"ד."
],
[
"ד\"ל סי' ת\"ה ובאריכות בד\"פ סי' תתק\"ץ והוא ג\"כ במרדכי סנהדרין רמז תש\"ב והגמי\"י פ\"ו מטוען ונטען אות ט'."
],
[
"ד\"פ סי' קמ\"ז וד\"ק סי' נ\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' קמ\"ט וד\"ק סי' ס'."
],
[
"תשו' הרשב\"א סי' תתמ\"ד מרדכי פ' כל הבשר רמז תשכ\"ו מובא בב\"י יו\"ד סי' ס\"ט וד\"ל סי' ת\"ו וכ\"י א\"ד סי' ס\"ב. וע\"ע תשו' רשב\"א סי' תת\"ע."
],
[
"מרדכי שבת פ\"ג רמז ש\"ז ד\"ל סי' ת\"ז וכ\"י א\"ד סי' ס\"ג ועיין ד\"פ סי' תר\"א."
],
[
"מרדכי מגילה פ\"ג רמז תתי\"ח הגמי\"י פט\"ו מה' תפלה אות א' ד\"פ סי' א' וד\"ל סימן ת\"ח."
],
[
"מרדכי שם והגמי\"י שם אות ב' וד\"פ סי' ב' וד\"ל סי' ת\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' ג' וד\"ל סי' ת\"י."
],
[
"ד\"פ סי' ד' וד\"ל סי' תי\"א."
],
[
"ד\"פ סי' ה' וד\"ל סי' תי\"ב ומרדכי ר\"ה רמז תש\"א בקיצור."
],
[
"ד\"פ סי' ז' וקי\"א וד\"ל סי' תי\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' ז' וד\"ל סי' תי\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' ח' בשינוי קצת וד\"ל סי' תט\"ו כמו שהוא בכ\"י שלנו."
],
[
"ד\"ל סי' תט\"ז וקצתה בד\"פ סי' ח'."
],
[
"ד\"פ סי' ט' וד\"ל סי' תי\"ז."
],
[
"ד\"ל סי' תי\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' י\"ב וד\"ל סי' תי\"ט. "
],
[
"ד\"פ סי' י\"ג וד\"ל סי' ת\"כ."
],
[
"ד\"פ סי' י\"ד וד\"ל סי' תכ\"א."
],
[
"ד\"פ סי' ט\"ו וד\"ל סי' תכ\"ב."
],
[
"ד\"ל סי' תכ\"ג וכ\"י א\"ד סי' קמ\"ד ועיין ד\"פ סי' תתק\"מ ותתקמ\"א."
],
[
"ר\"ל סי' תכ\"ד."
],
[
"מעות של צדקה אסור להלותם ברבית מדאצטריך פ' החובל (בבא קמא צ\"ג ע\"א) למעוטי לשמור ולא לחלק לעניים מדלא ממעט לה מרעהו אלמא דעניים רעהו קרינא הנהו ואחיו קרי' ביה ומזה דקדק מורי דמעות צדקה אסור להלותם ברבית וכן דקדק ראבי\"ה מיהו קרוב לשכר ורחוק להפסד מותר כמו מעות של יתומי' (ב\"מ ע' ע\"א) ושמעתי שהר' יצחק מווינא הי' מתיר והי' דוחה ראי' זאת לא שמעתי היאך דחה ונ\"ל דאפשר דנפק' מרעהו ומה שהסמיך על קרא דלשמור אגב לקרוע ולאבד נקטי' וכה\"ג אמרי' בפ' אלו מציאות (בבא מציעא ל' ע\"ב) והתעלמת פעמם שאתה מתעלם כיצד כהן והוא בבית הקברות או שאבדתו מרובה משל חבירו או זקן ואינו לפי כבודו ומסיק דלא איצטריך קרא אל אלזקן ואינו לפי כבודו והביא ראי' מדתני' בירושלמי (סנהדרין פ\"ח ה\"ב) לווין ברבית לסעודת מצוה ולקידוש החדש ונ\"ל שאינה ראי' דהתם לוי' מגוי קאמר וקמ\"ל שיש לו ללות לחסר עצמו ואעפ שהרבית קשה מאד לאדם כדאמ' פ\"ק דקידושין (כ' ע\"א) לזבון אינש ברתא ולא לוזיף בריבתא מ\"ט האי מגרעא ונפקה האי מתוספא ואזלא והחידוש אינו ממה שיכול להלות אלא ממה שצריך וחייב להלות ועי\"ל דמעות של צדקה של עניים אפילו להלותם קרוב לשכר ורחוק להפסד אסור. וזה אשר כתבתי למורי רבי' מאיר מעיין החכמה ומקור המזימה מסלותיו רומה ויורדי' תהומה. עברו הימה מחפשים מפשפשים סתרי תורה בחדרי חדרים מפענחים צפונותיה ונבעו מצפוניה מתייפים ומסלסלים ונבחנים ונצרפים זכים חפים ויפים ונמתקים מדבש לכל שומעיהם ישוקו עצומותיהם ויעלזו כליותיהם כמוני הצעיר הבא בשיטה אחרונה כורע ומשתחוה לעומת כבוד מורי שיאיר עיני על מה ששמעתי מכבודך שתה מתיר להלות מעות של צדקה קרוב לשכר ורחוק להפסד והנני מסופק מנ\"ל למשרי בהם איסורא דרבנן טפי מעלמא הואיל ורעהו קרי' ביה אי משום דגמרי' ממעות יתומים הא מר הוא דאמר דלא גמרי' מילי דרבנן ממילי דרבנן פ\"ק דערובין (י\"ב ע\"א) גבי חצר נתרת בפס ד' ועוד דלא דמי' למעות יתומים דגבאי שהלוה מעות צדקה ברבית קצוצה יוצאה בדיינים דרעהו קרי' ביה אבל אפטרופוס שהלוה מעות של יתומים ברבית קצוצה לא נפקא בדיינים דמהיכי תיתי הא לאו בני עונשי' נינהו ואע\"ג דאפטרופוס לכתחלה עבד איסורא דאורייתא דאפילו למאן דאמר (יבמות קי\"ד ע\"א) קטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין להפרישו מודה הוא דלמיספי ליה אסור ה\"מ משום זהרת גדולים על הקטנים אבל איסור רבית בדיעבד מיהו ליכא דתיפוק בדיינים ותו דלמא אפטרופוס לא עבד איסורא בהכי הואיל דקטן לאו איהו גופי' עבד איסורא אלא בממוניה הוא דאתעבידא דהא מהיכא ילפי' מלא תאכלום לא תאכילום והיינו דומי' דהתם. וכן ההוא דפ' כל כתבי הקדש (קכ\"א ע\"א) דמייתי לה גבי קטן שבא לכבות דהתם נמי איהו קעבד איסורא ואי משום דאכלי להו למעות דרבית הא לאו איסורא הוא אלא לקיחה הוא דאסורה ואינהו לא שקלי ואפילו שקלי לאו בר עונשין הן שיצטרכו להחזיר והא דאמר תלמודא (ב\"מ ע' ע\"א) יתמי דאכלי דלא דידהו ליזלו בתר שבקייהו היינו משום דמכוער הדבר לפרנסם בדבר שהוא לגמרי איסורא דאו' ופי' לאו דידהו מה שאינו הגון להם. ואי לאו דמסתפינא מיניה דמר ה\"א מי שקבל מעות של צדקה קרוב לשכר ורחוק להספד ונתן בענין זה כמה שנים שמא המלוה חייב להחזיר בבא לצאת ידי שמים והואיל וכן יתפוס הלוה מן הקרן כשיעור הריוח שנתן וכדאיקלע גבן הר\"ר מקלוניא לפדיון שבויים אמר לן בשם ה\"ר יצחק מווינא שאמר בשם רש\"י דכל חייב לצאת ידי שמים אי תפיס לא מפקי' מיניה ואמר לנו כאן שהעיד לפניך ולא קבלת עדותו יען כי חיפש ולא מצא וכאשר הגעתי לפ' הפועלים (ב\"מ צ\"א ע\"א) מצאתיו בהדי' בפרש\"י בהא דאמר רבא אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ואין להקשות מפ' בן סורר (סנהדרין ע\"ב ע\"א) גבי רבא דאיגנבו לי' דכרי במחתרתא אהדרינהו ולא קבל מיניהו הואיל ונפק מפומי' דרב ואמאי הואיל וחייב לצאת ידי שמים אע\"פ שהם לא רצו לצאת י\"ש כדפרי' במרובה (ע' ע\"ב) מ\"מ יקבל מהם דהא אפי' אי תפס מעצמו לא מפקי' מיניה דשמא כיון דסוף סוף לא רצו להחזיר אלא בתורת דין אם היה מקבל מהם על דרך אחרת היה דומה לגניבת דעת הבריות ומ\"מ חוזרני בי מזה כי נראה אפילו דאסרי' להלוות קרוב לשכר ורחוק להפסד היכא דקבל אינו חייב להחזיר אפילו לצאת ידי שמים דגדולה מזו פר\"י באיזהו נשך (ס\"ב ע\"א תוס' ד\"ה תנאי) דלמ\"ד דרבית קצוצה אינה יוצאת בדיינים אפילו בלצאת י\"ש אינו חייב להחזיר מדפריך מברייתא דמלוי ברבי תרבית שגבו מחזירי' ולא משני בבא לצאת ידי שמים ומן השמים ישליו וישקוטו כבוד מורינו ותורתו וישיבתו עם כל הסרים אל משמעתו כמוני אסקופתו חיים בר' מכיר תנב\"ע.",
"שרא לי חביבי אם דברי מעטים כי זה לי קרוב לשבועיים שאני שוכב וכל מאכלים שאני טועם לא ערבו לי לא עליך והתשובה עבור הצדקה כתבתי לך ע\"י שליח ששמו מאל ושכחתי כל אורך הדברים אך זה אני זכור עדיין שכתבתי הכל כמו שכתבת אך זה הוספתי דמעות צדקה שלעניים אסור להלוות קרוב לשכר ורחוק להפסד דכי אמור רבנן (ב\"מ ע' ע\"א) קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע לא פלוג רבנן בין עני ובין עשיר וא\"כ כיון דעני אסור להלוות מעותיו כך מי איכא מידי דאיהו לא מצי עבד ואנן ניקום ונעבד ליה ואתה שלום וכל אשר לך שלום כנפש מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ואנכי עפר ואפר תחת כפות רגלי מורי רבינו מאיר שלי\"ו על ממלכתו כחשק צעירך המבקשך שתאיר עיניו בראובן שקבל עשרה ליטר' ממעות של צדקה יותר מי' שנים וקבל עליו לתן ג' ליטר' בכל שנה ואם לא יהיה שום ריוח שאז יפטור ואם יהי' ריוח פחות מג' ליטר' אז יחלק לאמצע ואחריות כל הקרן עליו והרי יותר מי' שנים שנתןקצבתו שנה בשנה ועלה הריוח מאותם י' ליטר' עד ל' ליטר' והרי נתמוטט ראובן ואין ידו משגת לפרוע ואומר כי שגג הרבה מאד ועתה רבינו צריך אני לידע אם ראובן יכול לטעון אחרי שאסור להלוולתן קרוב לשכר ורחוק להפסד נהי דאב קרבית אינה יוצאת בדיינים אבל אם איני מטריח הדיינים על כך אלא רוצה אני לעכב את הקרן שתחת ידי עבור הרבית שנתתי ג' ידות על הקרן שמא אני מותר לעשות כן ולא יכופני ב\"ד להוציא ממון מידי דאע\"ג דאמרי' פ' איזהו נשך (בבא מציעא ס\"ז ע\"א) כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא ה\"מ התם שהמלוה מוחזק במשכנתא שתחת ידו בשטר אבל כאן מע\"פ גמורה היא ומלשון רש\"י יש לדקדק שכתב כל סלוקי משדה זו בלא זוזי אפוקי הוא משמע דדוקא לפי שהשדה ממושכנת לו ואפילו אי ליתא לסברה זו מ\"מ יש ללמוד מדברי רבי' אלפס דמוקי מימרא דמשכנתא באתרא דמסלקי אכל שיעור זוזי וכו' וסיומא דרב אשי השתא דאמר אכל טפי לא מפקי' מיני' וכו' כל האי מימרא במשכנתא בנכייתא כי היכי דלא תיקשי מעובדא דרבינא דחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר ר\"ה דההוא מיירי בלא נכייתא ושניהם הלכה הן ולא תיקשי הלכתא אהלכתא ואע\"ג דר\"ת כתב דההוא עובדא דרבינא דוקא בזביני משום דהוי מקח טעות אבל בהלואה הי' מודה לרבה בר ר\"ה דלא תיקשי דרבינא אדרבינא דבר\"פ (ס\"ב ע\"א) קאמר משכנתא בלא נכייתא דבדינינו אין מחזירין מטיבותיה דמר אדון לפניו כאשר בהיותי יוצק מים על ידיך באותה הלכה בשם מהר\"ח מניישטט שהי' דן הלכה כרש\"י יען כי אין קושי' לפירושו דכל הני דמשמע דלא הוי מחילה משום דהוי כעין אונאה דהתם לא ידע דמחיל וה\"נ ההוא עובדא דרב ענן (ב\"ב מ\"א ע\"א) לא ידע דהוי גודא בארעא דמחיל וכן פ\"ק דגיטין (י\"ד ע\"א) וכן דהמפקיד (ל\"ה ע\"א) והקדש בטעות (נזיר ל\"א ע\"א) דלא הוי ידע שיצא לבן וה\"פ התם זביני ולהכי הך מחילה בטעות שלא חשש לדקדק אם יכול לחזור אם לאו הוי' מחילה ולא דמי' לאונאה הכא הלואה ואסור משום רבית וס\"ל לר\"נ כרבינא דחשיב ואפיק פירי ודרבינא אדרבינא ל\"ק דע\"כ לאו ההוא דר\"פ דאותו הי' תלמיד חבר דרב אשי דא\"ל הרי משכנתא בלא נבייתא ואידך רבינא דחשיב ואפיק פירי היה מן הקדמונים דרב פפי אמר הוא עובדא משמיה ומגופא דשמעתתא יש להוכיח דמחמרי' במשכנתא טפי מבזביני דאמלתא דרבה בר ר\"ה א\"ל אבייל רבא משכנתא מאי פי' שמא בזה יודה רבבה בר ר\"ה דכרבית קצוצה דמי' ונפקא בדיינים א\"כ רבינא דאפיק בזביני כ\"ש דהוי מפיק במשכנתא ופר\"ת דחוק מתחלתו עד סופו דפי' מלתא דרבינא משום מחילה בטעות ורבית קצוצה לאו דוקא וגם רבא דבעי לאיתובי לר\"נ לא הבין פי' דבריו ושוב כשהשיב ר\"נ לפי טעותו השיבו ולא גילה לו עיקר דבריו כלל ועתה אם ייטב בעיני אדוני עמדו דברי רש\"י והאלפס ואין להקשות למה פסק האלפס כעובדא דרבינא דחשיב ואפיק פירי ולא קבע הלכה כבינא בתרא דר\"פ שמא משום דמעשה רב וגם רב נחמן קאי בשיטתי' דקיי\"ל כותתי' בדיני ועוד לפי שרבינא לא אמר דבריו על דרך פסק מדלא קבע לי' בהלכתא פסיקתא עם שאר אמוראי' שנזכרו בהלכתא דמשכנתא בלא נכייתא פלוגתא דרבה בר ר\"ה ורבינא קדמאה אלא פירכא בעלמא דפריך לכללא דרב ספרא למימר דכללא דידיה לא הוי ככ\"ע ו\"פ והרי משכנתא בלא נכייתא דבדינינו אין מחזירין למ\"ד כגון לרבה בר ר\"ה והנהו דקיימי בשיטתי' ואין לתמוה על שלא אמר להדי' והרי משכנתא בלא נכייתא לרבה בר ר\"ה אינו כן דלא רצה להאריך בכך דמי' להא דאמר' ברפ\"ב דכתובות (ט\"ז ע\"א) וניזל בתר רוב נשים ורוב נשים בתולות נשאות ואע\"ג דקיי\"ל כשמואל (ב\"ב צ\"ב ע\"ב) דאין הולכין בממון אחר הרוב והו\"ל ולרב דהלך בממון אחר הרוב ניזל בתר רוב נשים אלא לא חש להאריך וכה\"ג פר\"י פ' אלו טרפות (חולין נ\"ט ע\"ב) גבי ספיקא דעיזא. ועוד מצאתי און לי בתשו' הגאונים באחד שהשכין בתים לחבירו בלא דינא וע\"מ שיגבה המלאה שליש דינר בכל חדש משכירות הבתים וכו' והשיבו כי רבית קצוצה היא ויוצאה בדייני ואע\"פ שלא קבל עליו להתחייב הרבית אלא מן השכירות ואם לא יהיה שכירות יהי' פטור וע\"כ במה היו מסופקי' השואלים אלא מזה הטעם לפי שלא נתחייב אלא מן השכירות ואם לא יהיה השכירות אין כאן רבית ואין לומר לפי שהוא ברור יותר השכירות מבנדון זה כי יש לחוש שמא פעמי' לא יהיה שום ריוח גבי בית נמי זמנין דנשרף או יפול כמ\"ש ר\"ת (ב\"מ ס\"ד ע\"ב תוס' ד\"ה ולא ישכור) אהלוהו לא ידור בחצרו וא\"כ גם כאן בקל יפסיד שכירות של חדש או חדשים או לפעמים שצריך השוכר להוציא על הבית בבנין מועט ורגילות הוא שזה מנכה מן השכירות שחייב לתן נמצא אין כאן רבית ואפ\"ה חשבוהו הגאונים כרבית קצוצה וגם מדברי האלפס שקבע הלכה כרבינא וחושב משכנתא בלא נכייתא כרבית קצוצה ואע\"פ שכתוב עוד בלשון אחר באלפס דאיכא מרבוותא דאמ' דרב אשי פליג אדרבינא מאן לימא לן שלא יהא לשון ראשון עיקר וגם בסוף דבריו במסקנא דשמעתת' מוכח דס\"ל דכולה שמעתת' סלקא במשכנתא בנכייתא ואדוני יבאר לי הדבר על בוריו וישא ברכה וחיים כחשק העלוב חיים בר' מכיר.",
"ועוד ק\"ל דמקדאמ' דבעי' לאותובי' משום אונאה משמע שלא גילה לר\"נ קושייתו כלל שרצה להקשות לו וא\"כ למה הראה לו ראי' מאילונית מה היה יודע שהי' טועה בדבריו.",
"תשובה בריוי דשן תדושן שפת פרח שושן חביבי הר' חיים למדנו (ב\"מ ע' ע\"ב) כי המלוה מעות קרוב לשכר ורחוק להפסד נקרא רשע וצ\"ע על מה שנעשה כאן ועכשיו אחד מתנאיו בטל או לא יקח ריוח כלל ויהי' כל מעותיו מלוה או לא יהי' כל אחריות הקרן על הלוה ויהיה כסתם סקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ונראה כיון דעיקר משאם ומתנם עבור הריוח נתכונו וע\"מ כן נשתתפו כל אחד מהם יטול שכר כפי תנאם ואחריות כל הקרן לא יהיה על הלוה לבדו כמו שהתנו אלא על שניהם כדין עסקא כל חד מינייהו לידרי בפסידא לפי אומד שהוא נוטל בריוה אי פלגא פלגא אי תילתא תילתא ואי איכא פסידא ואתא מלוהק מן לגבות חובו מן הלוה א\"ל דרי פסידא בהדי כדפי'. ולענין איסור לאו דלא תשימון פליגי תנאי בר\"פ איזהו נשך (בבא מציעא ס\"ב ע\"ב) היכא דלא גבה לבסוף אי עבר או לא ברבית קצוצה דאו' וה\"נ באיסור רבית דרבנן לענין איסור למקרייא רשע. וכבר בא לידינו ופסקנו כך ועתה בדקתי בס' רמב\"ם ז\"ל ומצאתי בדבריו (פ\"ה ממלוה ולוה ה\"ח) וז\"ל אסור לאדם שיתן מעותיו קרוב לשכר ורחוק להפסד שזה אבק רבית והעושה כן נקרא רשע ואם נתן חולקי' בשכר ובהפסד כדין העסק עכ\"ל וכן בנדן זה ראובן אי מטייה פסידא צריך המלוה לאידרי בהדי' לפי אומדן רווחא דשקיל או אם לא הלוום אלא הוציאן ולא הרויח בהן ואעפ\"כ היה נותן לו כאלו הרויח יכול לנכות מן הקרן שבידו כמו שכתבתי דאב קרבית הוא דאינה יוצאה בדיינים ולא מחשבי' נמי משטרא לשטרא למקרע שטרא דכל מקרע שטרא מחוב אחר שבשטר אחר כי אפוקי מיני' דמי ואע\"ג דההוא חוב אחרינא לא תפיס משכון עליו ולא מידי אלא שטרא לחודא אבל כה\"ג בההוא חוב גופי' יכול לנכות כמ\"ש ואין לי להאריך בה. אבל אם לא הפסיד בהם והי' מלוה אותם ומן הריוח לא הי' נותן למלוה אלא חלקו לפי תנאו בזה אין נ\"ל שיכול לנכות מן הקרן כשיעור מה שנתן לו מן הריוח כיון דתנאו שהתנה כל אחריות הקרן עליו היה בטל כדפי' לעיל. ולענין למקרי' רשע פרישי' לעיל דפלוגתא דתנאי היא היכי דלא גבה רבית לבסוף רבית קצוצה דאו' לענין איסור לאו והיכא דהלוה קרוב לשכר ורחוק להפסד ומטי'פסידא ולא בעיא מלוה לאידרי פסידא בהדי' ושילם לו לוה כל הקרן ההוא מותר למיקרי' רשע ועבריינא לכ\"ע וההיא דפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס\"ו ע\"ב) פי' התם זביני דדרך מקח וממכר בכך שכל מי שמוכר לחבירו קרקע דעתו שכל מה שיאכל הלוקח קודם שיחזור בו המוכר הוי מחילה כיון דידוע לכל שאין אדם מקנה דשלב\"ל ואפ\"ה לא התנה עמו שלא יאכל פירות עד שיתרצה במקח ומשבאו לעולם אנן סהדי דמחולי מחל ואע\"פ שנראה כעין רבית מה שהוא אוכל פירות היכא דנתבטל המקח דכיון דכל רבית דרך מקח וממכר ליתא אלא דרבנן הכא לא גזרי אע\"ג דמחזי נמי כמחילה בטעות דמעיקרא לא הי' סבור כלל שיחזור בו לבסוף מ\"מ כיון דדרך מקח וממכר בכך שאל\"כ בטלת תקנת השוק לא גזור רבנן אע\"ג דאיכא תרתי כעין רבית ומחילה בטעות. הכא הלואה וכיון דאיכא הלואה דהוי רבית דאו' הכא אפילו בדרבנן גזור וכו' עד בעי לאותובי אונאה וכו' מכ\"ש פריך אלמא אע\"ג דדרך מקח וממכר בכך שבני אדם מתקנין שא\"א בצמצום על דמיהחפץ אפ\"ה יחזיר אונאה משום דמחילה בטעות כ\"ש לעיל דאיכא תרתי ומשני לא אונאה הוי תיובתא דל\"ד טעות דאונאה לטעות דלעיל דבאונאה שאני דבדבר שכבר בעולם כסבור שזה כך ואינו כך ומה שהקשה דרבינא אדרבינא נ\"ל יישב משכנתא מאי אדלעיל קאי משום בזביני כל את ונוולא אחי סמכא דעתי' ולא גמר ומקני ומיהו פירי לא הדרי ומיבעי' ליה במשכנתא כה\"ג היכא דלא מסלקי או אפילו באתרא דמסלקי וקיי\"ל סתם משכנתא שתא ואמר הלוה לשליח אלו הוי לי זוזי כל אימתצ דבעינא אסלקי' ואפילו בתוך שנה וא\"ל את ונוולא אחי מאי הדרי פירי או לא ובההיא משכנתא הוא דעבד רבינא דחשיב ואפיק פירי דלא דמי לזביני כלל כיון דלא גמר ומקני כלל אבל משכנתא דלעיל דאמר רבינא דאין מוציאים היינו בסתם משכנתא דהוי' לכל הפחות שתא ודמי' לזביני והא דקאמר דחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר ר\"ה הוי פי' דלא כרבה בר ר\"ה בזביני תשקט ותשליו מאיר בר' ברוך שיחי'.",
"למדתני רבינו לענין איסורא דלאו דלא תשימו פליגי תנאי אי עבר בלאו היכא דלא גבה לבסוף והיינו היכא דהזיד בלא התראה אבל היכא דסבר דאין רבית בתורה ליכא איסורא כיון דלא גבה שגגת לאו הוא דאיכא לעומת כן היכא דסבר שמותר להלוות קרוב לשכר ורחוק להפסד ולא גבה רבית לא מקרי רשע כלל לכ\"ע אלא שגגת רשע הוא דאיכא היכא שבסגנון זה לוה שדומה היתר גמור ומטיי' פסידא שנה ראשונה טפי ממאי דמטי' רווחא וא\"ל לוה למלוה דרי פסידא בהדאי הדעת מכרעת כי לא יכול לכופו כלל שיסבול שום הפסד כי איך יתנו שתנאי של הקרן שקבל אחריותו עליו יתבטל שהקרן עיקר והוא בעין שמסרו לו מיד ליד ואמר' נמי בעלמא (ב\"מ ט\"ו ע\"א) כי תבע איניש קרנא תבע ברישא והתנאי של הריוח שינו עיקר ועתיד לבא ואינו ידוע אם יבא וכמה יהיה אותו התנאי נאמר שיתקיים והא מהיכא תיתי והא המלוה ישיבנך תשובה נצחת לא ממעוקצי' ולא מדובשיה אלא מה שמסרתי לידך באחריות החזר לי והואיל וכן אף היכא דלא מטי' פסידא בשתא קמייתא ויהיב ליה לוה למלוה רווחא דמתנה בהדי' ובשתא תנינא מטי' פסידא לא ישתנה הדין בכך אלא כי היכי דבשתא קמייתא אי מטי' פסידא אינו יכול להכריחו דנעשה כל הקרן עליו כמלוה דל\"ל דלא משוי' נפשי' רשע דהא בהיתר גמור הי' סבור לעשות כן א\"כ אף כשקבל ריוח חלקו שנה ראשוה ומטי' פסידא במקצת קרן בשנה שנייה השתא נמי שתנאי של קרן יהא קיים ושל ריוח יהא בטל דמ\"ש אלא ודאי ע\"כ ישלם לו כל קרן והריוח שקבל אשתקד ינכה לו ועליו יוסיף להשלים הקרן דכיון דתנאי של הקרן קיים אז הריוח דומה למשכנתא בלא נכייתא וא\"כ יוכל לנכות לו מן הקרן כשיעור הריוח שנתן לו כאשר כתב רבינו כיון שהוא מאותו חוב עצמו אפילו אי מיירי רב אשי במשכנתא בלא נכייתא והיכא דלא מטי' פסידא ויהיב לי' קרנא ורווחא בהא פליגי רבוותא כדכתב רב אלפס לל\"ק יוצא בדיינים כעובדא דרבינא דחשיב ואפיק ומאי דאמר רב אשי בתר הכי כל סלוקי בלא דמי אבק רבות הוא ולא מפקי' היינו דוקא משכנתא בנכייתא והא ודאי קיל הוא מקרוב לשכר ורחוק להפסד כיון דאחריות של קרן קיים א\"כ לא מנכי ליה מידי ורווחא דשקיל דמי למשכנתא בלא נכייתא אבל ללישנא בתרא דרב אשי איירי נמי במשכנתא בלא נכייתא ופליג ארבינא והלכתא כרב אשי א\"כ קרוב לשכר ורחוק להפסד יוצא בדיינים ואפילו סלוקי בלא זוזי למקרע שטרא הוי אפוקי אבל במע\"פ ינכה לו מאותו חוב עצמו כדפי' לעיל. ומסתברא דרמב\"ם ס\"ל כל\"ב דרב אלפס שאם נתן לו הקרן והרבית אע\"ג דמטי' פסידא במקצת הקרן לא יוכל בדין להוציא ממנו כלום אך רשע מקרי כיון דא\"ל למידרי פסידא בהדי' ולא עביד ואפשר שעל דרך זה כתב העושה כן נקרא רשע ואם נתן חולקי' בשכר ובהפסד כדין העסק ועצה טובה קמ\"ל שיסבול עמו בהפסד ולא יהיה רשע שכיון שקבל בשכר יקבל גם בהפסד אבל מודה הוא שע\"פ ב\"ד יכול לעכב הקרן והריוח. ואין להקשות לל\"ק אם קרוב לשכר ורחוק להפסד נפקי' בדיינים למה שנה התנא בלשונו שנקרא רשע דמשמע רשע הוא דמקרי אבל בדין לא נפקי' דאי נפקי' א\"כ ניפק מיני' ולא ליהוי רשע איכא למימר אין ה\"נ אלא אגב דבעי למימר מדת חסיד ומדת כל אדם תנא נמי דבמדה זו נקרא רשע ועובר על תקנת חכמים ונ\"מ דאי דייני' לא מצי כפי לי או שאין לו עכשיו מה לשלם כל רבית שלקח בענין זה דשרי למקריי' רשע ועבריינא ולירד לחייו. ואין להקשות אי קרוב לשכר ורחוק להפסד יוצא בדיינים כיצד התירו ביתומים קרוב לשכר ורחוק להפסד דהא כיון דאיסורא דרבנן הוא א\"כ אבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינים דהא משכנתא בלא נכייתא ע\"כ רבית דרבנן הוא ואפ\"ה עבד רבינא עובדא ואפיק והלכה היא לל\"ק שבאלפס. ועתה מורינו על דרך זה הייתי סבור שזכה ראובן ואפילו הי' המעות והקרן והריוח בעין ולא הוציאן וגם בתשו' רבינו ראיתי שכתב בפשיטות בסי' קמ\"ג שהמלוה קרוב לשכר ורחוק להפסד גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית ועתה אחרי שפה קדוש פסק כן עתה שהמלוה קרוב לשכר ורחוק להפסד שאם יש ריוח יטול חלקו ואם הפסיד יסבול עמו בחלק המגיע אחר פסק האחרון נלך וכל עדת ישראל יעשו אותו וכ\"ש אנא זעירא מן חבריא דשביקנא לאורחאי ונקיטנא לאורחא דמרנא. ועל מה שכתבתי בראש כתבי דאלאו דלא תשימון לקי אי אתרו ביה חוזרני בי משום דהוי לאו הניתק לעשה דוחי אחיך ואין לוקין עליו והשתא ניחא לי הא דעביד צריכותא בר\"פ איזהו נשך (בבא מציעא ס\"א ע\"א) למ\"ל דכתב רחמנא לאו בגזל ולאו ברבית ולא קאמר דאצטריך לאו דרבית דלקי דאי מלאו דגזל לא לקי משום דנתן להישבון. ומורי כמלאך השם חכם ונבון, ינחיל לאויביו מידבא ודיבון וירים וישכיל בלבד חשבון וישמר וישקט עם תורתו וישיבתו עם כל הסרים למשמעתו כמוני תולעתו חיים בר' מכיר תנב\"ע.",
"לי מה יקרו אמרותיך ומה עצמו דברותיך, מקור חיים פי צדיק יפוצו מעיינותיך נוזלים מתוך בארותיך תרומות מתרומות מדותיך ואם בטבילת אצבעך בצפיחת דבש עידותיך במתק חכו וממתק נופת צוף שיחתך על אחת כמה וכמה אם פה אל פה אדבר בך ועלי תטיף מלתיך חיים שי' יוסיפו לך שנות חיים על שנותיך כנפש שבעך וכנפש הרשום סר למשמעתך שואף צמא לשמוע שלוותך אמת כי הייתי בעיני המלוה את חבירו קרוב לשכר ורחוק להפסד. דבטל תנאי הריוח ויתקיים רק תנאי הקרן דכיון דרשע מקרי משום דשקיל רווחא ממלתא דהוי כולה אחריות אלוה מבטלת תנאי דרווחא דלא בריר כולו האי מקמי תנאי אחריות כל הקרן שלפנינו והא ניחא ליה למלוה כמו שכתבת גם אתה אמנם משבא לידי ספר רמב\"ם זצ\"ל נשאלתי מאת כבודך שאלה זו אמרתי בלבי אשאל באורים ותומים ודבר מה יראני והגדתי לך וכאשר מצאתי סברתו חלוקה על סברתי חזרתי לדבריו כי כל דבריו דברי קבלה הם ואף אם מסברא בעלמא פסק רבינו כן מי אנכי וסברתי לבי כמלא נקב מחט סידקית לא לחלוק על סברת רבי' כפתח האולם. ומה שתמהת כיון דדינא כדין עסקא ואם אן כי גבה גם קרן גם פירי ומטיי' פסידא טפי במקצת הקרן ממה דמטיי רווחא במקצת הקרן האחר הו\"ל למכפייה לידרי פסידא בהדי' כדין העסקא ולא ליסגי בקריית רשע בזה יקבל חביבי את תשובתי כי מה שאמר רבינו משה דתנאי דידהו בטל לא שיהי' בטל ממילא אלא אנן הוא דקא מבטלי' ליה כי אתא למגבי אמרי' להו נאי דידכו בטל ודינו כדין העסקא אבל מה שכבר גבה המלוה על דעת ראשונה גבה ולא בתורת העסק אע\"ג דבתורת רבית גבה אבק רבית הוא אינה יוצאה בדיינים. ומה שכתבת במקם שלוה בסיגנון זה שדומה לו היתר גמור ומטי' פסידא טפי במקצת קרן ממאי דמטי' רווחא באידך לחלק המלוה וכו' עד איך יתנו שתנאי של קרן שקבל עליו אחריות והוא עיקר והוא בעין אותו תנאי יבטל והתנאי של הריוח שאינו עיקר וליתא בעיני' ואינו יודע אם יהי' ריוח וכמה יהי' יתקיים הא פרישית בכתבי האשון דתרוייהו אדעתא דליהוי להו רווחא עבדי וניזל בתר רובא דאינשי ואנן סהדי כל מי שמלוה מעותיו לשכר אי הוי אמרו ליה בהי ניחא לך או תלוה לא בחנם באחריותו ולא תטול אתה שכר כלום או תלוי לא עסקא פלגא באגר ובהפסד ודאי הוי אמר פלגא באגר ובהפסד ניחא לי דאי לא הלוה למשקל ברווחא מידי מה לו להלות מעותיו ומה צורך יש לו הוא יקבל כל אחריות אטו זוזי קדחי באכלבאי ועוד המלוה על משכונות ודאי הריוח ברור טפי טובא מפסידא וא\"כ בודאי כל אדם יברור לו יותר ברצון פלגא באגר בהפסד אם הי' יודע שיש איסור בקרוב לשכר ורחוק להפסד ממה שיברור לו שיהי' כל אחריות של קרן על הלוה ולא יטול הוא בריוח כלום כך יש לי לפרש לפי סברת רבינו משה ובודאי סברא אמיתית היא בלי ספק. ומ\"ש דלא לקי מלוה אלאו דלא תשימון ולא תקח מאתו דהו\"ל נתק לעשה דוחי אחיםך עמך יפה כתבת וכ\"כ רבי' משה ז\"ל (פ\"ד ממלוה ולוה ה\"ג) אע\"פ שהמלוה והלוה עוברי' כל אלו לאוין אין לוקין מפני שנתנו לחשבון ואתה שלום וכל כנותך מאיר בר' ברך זלה\"ה."
],
[
"ד\"ל סי' תכ\"ז."
],
[
"ד\"ל סי' תכ\"ח."
],
[
"ד\"ל סי' תכ\"ט."
],
[
"ד\"ל סי' ת\"ל."
],
[
"ד\"ל סי' תל\"א."
],
[
"ד\"ל סי' תל\"ב."
],
[
"ד\"ל סי' תל\"ג עיין מרדכי שבת רמז רכ\"ב והגמ\"ר שם סוף רמז ת\"ן."
],
[
"ד\"ל סי' תל\"ד."
],
[
"ד\"ל סי' תל\"ה."
],
[
"ד\"ל סי' תל\"ן ומרדכי שבת רמז ת'."
],
[
"ד\"ל סי' תל\"ז."
],
[
"ד\"ל סי' תל\"ח עיין ד\"פ סי' רכ\"ג."
],
[
"ד\"ל סי' תל\"ט וראשיתה ד\"פ סי' נ\"ג מרדכי שבת רמז תל\"ט ועיי\"ש רמז שכ\"ב."
],
[
"ד\"ל סי' ת\"מ."
],
[
"ד\"ל סי' תמ\"א ועיין ד\"פ סי' תקי\"א."
],
[
"ד\"ל סי' תמ\"ב."
],
[
"הגאונים תקנו בב' ישיבות בדין מורדת בין אמרה מאיס עלי בין אמרה בעינא ליה ומצערנא לי' שאפילו י\"ב חדש אין משהין אותה אלא משתדלי' לעשות שלום ביניהם ואם אינה שומעת נותני' לה גט לאלתר ואין מכריזי' עלי' ד' שבתות ופטור מכל מה שחייב עצמו התוספת והמתנות ואפילו אי תפסה מפקי' מינה אבל מנה ומאתים ומה שהכניסה לו בין נצ\"ב בין נ\"מ הקיימי' חייב לתן לה ואפילו אי לא תפסה מפקי' מיניה כך שלח רבינו שמואל בן רבי' עלי ראש ישיבה מבבל אל הר' משה מקיאו וכ\"כ רב אלפס בשם גאון וכן השיב רבינו ישעי' מטראני שכ\"כ בה\"ג וכ\"כ רב האי ואע\"פ שאין לכוף את בעלה מכח הלכה מ\"מ הגאונים הראשונים תקנו שכופי' את בעלה מיד לתן גט ויותר מג' מאות שנה הי' בימיהם שכתבו תקנה זאת אמנם זמן הכתיבה לא כ' וכ\"כ רמב\"ם (פי\"ד מאישות ה\"ח) אבל כל כתו' הפסידה ובכל האנשים לא מבעי במוכה שחין וחביריו דבלא\"ה כופי' ולפי הענין דכ\"ש שומרת יבם שאם אינה חפצה להתייבם שכופי' את היבם לחלוץ ותימה גדולה שלא כתבו מזה ר\"ת ור\"י וכל הצרפתים שום דבר. העתקתי."
],
[
"ד\"ל סי' תמ\"ד ועיין ד\"פ סי' תשצ\"ב וראב\"ן ב\"מ דף צ\"ו ע\"א וע\"ב."
],
[
"ד\"ל סי' תמ\"ה מרדכי ב\"מ רמז של\"ז של\"ח."
],
[
"ד\"ל סימן תמ\"ו מרדכי שם."
],
[
"ד\"פ סימן תשצ\"ח ד\"ל סימן תמ\"ז ומרדכי שם."
],
[
"ד\"פ סימן קמ\"ב באריכות ד\"ל סימן תמ\"ח כמו שהוא בכ\"י שלנו ומרדכי שם."
],
[
"ד\"ל סימן תמ\"ט."
],
[
"ד\"ל סימן ת\"ן."
],
[
"ד\"ל סימן תנ\"א."
],
[
"ד\"ל סי' תנ\"ב מרדכי ב\"ב פ\"ה רמז תקס\"ג והגמי\"י פי\"ז ממכירה אות א'."
],
[
"ד\"ל סימן תנ\"ג."
],
[
"ד\"ל סימן תנ\"ד."
],
[
"ד\"ל סי' תנ\"ה ומרדכי כתו' פ\"ט רמז רי\"ח."
],
[
"ד\"ל סימן תנ\"ו."
],
[
"כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשקרא כו' (שבועות מ\"ו ע\"ב) ראיתי כ' בתוס' ריב\"אמכאן משמע דעוברי חרמות של מס אינן פסולי' לעדות ולשבועה דבקושטא קא משתבעי אע\"ג דלבסוף עלה בלבו שלא לתן וכן נוטה פר\"ח וצ\"ע. אבל בשערי' דרב האי גאון כתוב שאע\"פ שנשבע שאעשה ולא עשה פסול לעדות ולשבועה והכי משמע אע\"ג דבקושטא קא משתבעי הואיל ולבסוף עבר פסול הוא אע\"פ שהר\"י הלבן פי' דברי רב האי ז\"ל כגון שאמר שאוכל היום שברחוק ממנו ג' פרסאות ימים דקא משתבע בשקרא אולי להראות חריפתו עשה ואין הלכה למעשה."
],
[
"כשאין יין והביאו שאר משקי' נחלקו בדבר זה חכמי ישראל בה\"ג כ' רב יהודאי גאון האי מאן דשתי מיא בתוך סעודתו מברך זימנא קמא ותו לא מידי דהוי אחמרא ואשיכרא א\"כ לדבריהם על כל מין ומין משקי' צריך לברך ופת אינה פוטרת מיני משקי' אך פוטר אוכל ויין פוטר משקי' ורבי' משלם הגדול השיב דמיא מברכי' כל זימנא דהוי בכל פעם כנמלך דלא קבע סעודתי' על המים ואין רגילות לשתותם כ\"א לצמאו כדאמ' (ברכות מ\"ד ע\"א) השותה מים לצמאו ורבינו יעקב ור\"י נכדו לא הי' רגילים לברך על שום משקה בתו הסעודה רק על היין כדמשמע תלמודא (שם מ\"א ע\"ב) א\"ה יין נמי נפטרי' פת ומשני שאני יין הואיל וקובע ברכה לעצמו משמע דבהא תלי' מלתא בחשיבות הברכה אע\"פ שיש לדחות. ובשם ריב\"א הבחור נאמר לי שהי' מפרש שאינו משקה אלא ע\"י שרייה וה\"ק יין נמי נפטרי' פת אם הוא שורה בהו פתו שעכשיו הוא בא ללפות בו פתו אבל בלא שרייה לא קשיא ליה דהא אפילו בשאר משקים נמי לא פטר ולא מסתבר לר' כלל פשיטא לי' שמברך על היין כששורה בו פתו אדרבא נראה שהפת עיקר והיין טפל וא\"צ ברכה כדתנן (שם מ\"ד ע\"א) כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה וכן יסד הר' שמעיה והר' שמחה בשם רבינו שלמה הלכך נראה שאין לברך על שם משקה בתוך הסעודה וכן הי' נוהג מורינו רבינו יהודה והמחמיר מברך על היין תחלה בשתייתו ותבא עליו ברכה. לשון הר' שמואל מפלייזא ז\"ל."
],
[
"שמעתי אומרי' שש\"ץ שאמר לאחד מן הקהל איני מוציא אותך בתפלי יצא אפילו שלא מדעתו וראי' מההוא דאמר' ס\"פ ראוהו ב\"ד (ראש השנה כ\"ח ע\"ב) אלא נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע היכא משכחת לה אלא לאו בתוקע לשיר ומשני דלמא דמינבה נבוחי והשתא אי אמרת שאינו יוצא השומע כשהמשמיע אומר איני מוציא אותך א\"כ אמאי לא משני דמשכחת לה כגון שהשומע נתכוין והמשמיע אומר איני רוצה להוציאך. ולא הבנתי דנראה דאין ראי' משם דהתם פר\"י (שם ד\"ה אבל) וז\"ל אלא נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע היכא משכחת לה לא הוי מצי למימר כגון שלא נתכוין משמיע להוציא את השומע דמשמע ליה כדדייק בסוף הסוגי' משמיע דומיא דשומע דלעצמו אלמא לא בעי כונה עכ\"ל משמע לפר\"י דאי לא דדייקא בסוף הסוגי' דהך ברייתא קסבר משמיע דומי' דשומע דלעצמו דודאי הוי מצי לשנויי הכי. ונראה דאין מכאן ראי' שאינו דומה לא נתכוין להוציא לנתכוין שלא להוציא ודוק. ועוד נראה דלא בעי לשנוי' הכי שנראה לו דבר פשוט שלא יצא אלא מש\"ה מוקי לה דמינבח נבוחי ומשמיענו רבותא דאע\"פ שלאפי' המשמיע בפי' שאינו רוצה להוציא את השומע אפ\"ה היכא דקא מנח נוחי שלא נתכוין המשמיע לתקוע כשיעור תקיעה המפורשת במשנתינו (ל\"ג ע\"ב) ועלתה בידו תקיעה כדפירש התם אשמועי' דלא יצא. ועוד הא אמר' בהדיא' התם (כ\"ח ע\"ב) א\"ל ר\"ז לשמעי' איכוין ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כונה ופשוט דלהוציא את הושמע משמע דאי לא נתכוין להוציא את השומע לא יצא וכ\"ש הכא שהמשמיע אומר בפי' איני רוצה להוציא את השומע דבהא אפילו רבה ורבא מודו ועוד דהא ראי' ממה שפסק ה\"ר יצחק מווינא ז\"ל בתשו' המתחלת פגעתי בבחור וז\"ל תדע דהא ישראל שהפריש קרבן חובתו ובא הכהן והקריב ובעל הקרבן אינו חפץ בהקרבתו שהקריב קרבנו וכי ס\"ד שיתכפר לו והא מסקי' (תענית כ\"ז ע\"א) דה\"ק מ\"ט תקינו מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל את קרבני לחמי לאשי וגו' היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו התקינו הנביאים הראשונים כ\"ד משמורות הא למדת דאפי' הם חפצים אפ\"ה לא נפקי ידי חובתם אא\"כ עומדי' ע\"ג כ\"ש היכא דאינו חפץ בהקרבתו דלא נפקי ידי חובתן עכ\"ל ואחרי שמדמה תפלה לעבודה א\"כ פשיטא שאם אמר ש\"ץ בפי' איני רוצה להוציא את אחד מן החבורה שלא יצא דאטו היכא שהכהן המקריב את קרבן אחד מישראל ופי' בפירוש איני שוחט או זורק לשם בעליו וכי ס\"ד שעולה לבעלים לשם חובה ועוד מדקא מדמי בס\"פ ראוהו ב\"ד משמיע לשומע ופשיטא דאם אמר שומע איני רוצה לצאת דלא יצא ול\"ד לכפאו פרסיים (ר\"ה כ\"ח ע\"א) דהתם אמר' דיצא דהתם לא נתכוין שלא לצאת אך שלא נתכוין לצאת."
],
[
"ס\"ת שכתבו גוים מין או ממזר או גר או עבד או חרש שוטה וקטן אסור לקרות בו לצאת ידי חובה זה הכלל כל המוציא רבים ידי חובתן אף כתבו מוציא רבי' ידי חובתן. מכאן משמע שגר אינו יכול ליעשות ש\"ץ. מצאתי."
],
[
"דין עניים אם יש לראובן עניים קרובי' בעירו וכן לחבירו יש לו עניים קרובי' בעירו ולשמעון אין לו עניים קרובים בעיר ורוצה ראובן וחבירו לעשות קצבה גדולה לעניים שבעירם שהם קרוביהם ולגזול לעניים שבאי לעיר לקבל צדקה ואינן חוששין מפני שאלו קרוביהם וענייך ועניי עירך ענייך קודמי' עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמי' אינם יכולי' לכוף את שמעון שאין לו קרובים עניים בעיר ואינו רוצה לגזול לעניים שבאים בעיר לקבל צדקה לתן אותם קצבה גדולה של עניים שבעיר כפי המגיע לחלקו אלא יעשו קצבה קטנה לעניים שבעיר והוא יתן חלקו כדי שאם יבאו עניים מעיר אחרת לביתו שיכול לתן להם שום דבר כי אליו נושאים עיניהם כי הולכים לטרוח כל היום והגוים באים עליהם וחומסי' אותם והם לא יתנו להם שום דבר והוא עון גדול וראובן ואביו אם רוצים יתנו לקרוביהם ויספיקו להם מ\"מ הם עושי' עון גדול שגוזלי' לעני שבא שהלך כל היום וטורח ומפסיד טורחו ופסיעותיו ולא יתנו לו שום דבר. והא דאמר' עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמי' היינו לשלוח לבני עיר אחרת אבל הבאי לעיר לא אמרי' שהם קודמי' אלא ימעטו לעניי העיר ויתנו לעני הבא מעט כפי מה שיכולים ויהי' לכם שכר משני צדדים מכאן ומכאן. יצחק בר' ברוך זצ\"ל."
],
[
"ועוד מביא ר\"ת ראי' שמותר להשתמש בכהנים ואע\"ג דכתיב וקדשתו דבפ' כיצד הרגל (כ' ע\"ב) א\"ל רמי בר חמא לרב חסדא לכי תשמש לי שקיל סודרא וכרך ליה ורב חסדא כהן היה ויש לדחות דהתם מילי דבדיחות' הוא דקאמר ליה ורבי' יום טוב הביא ראי' מפ' הזרוע (חולין קל\"ג ע\"א) דא\"ל רבא לשמעיה זכי לי מתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא אלמא דשמעי' הוי כהן מקבל מתנתא."
],
[
"אשיב לרבותי אחרי שר' משה אין לו אלא ע\"א כשר אע\"פ שנוהגים אתם להכשיר בישוב ע\"א כשר ע\"פ מוהר' יצק זצ\"ל ופסולי עדות אינכם מכשירי' וא\"כ בעדי' כשרי' של קהל קוטלינבורק לא הוי מוכחש מ\"מ אם יחרימו קהל קטלינבורק ויעידו ע\"פ החרם שלא שמעו מעולם שהי' לו ישוב שם לר' משה אז אין לו ישוב כיון שישביעו להכחיש את העד והכחשת העדים אפי' שלא בפניהם הוי הכחשה כדאי' פ\"ב דכתו' (כ' ע\"א) ול\"ל כיון דלא מצי לשבע שבועה ודאית שבודאי אין לו ישוב ואיכא ע\"א מתך שאינו יכול לשבע משלם ה\"מ היכא דהו\"ל לידע כמו מנה לי בידך ויש לי ע\"א והלה אומר איני יודע אבל הכא אין להם לידע אם הותר הישוב ע\"פ מוהר' יצחק ז\"ל ומי יודע אם הותר מה שהיה פני שנה ואין שבועה מוטלת ודאי עליהם אלא כדפרי' וסגי בהא שיאמרו ע\"פ החרם שלא שמעו ולא ידעו מעולם שהי' לו לר' משה הישוב וכ\"ש אם מקצת בני הישוב יאמרו ע\"פ החרם ששמעו ומקובלים מאבותיהם שבברור אין לו ישוב לר' משה אפי' אם שאר הקהל לא הי' אומרי' כלל די בשבועות אלו כי איך יכנוס בישוב שיש לאלו חלק המכחישים את עדו בטענה ברורה ובשבועה ודאית. ונראה דאפי' מקצת הקהל אומרי' שמענו שיש לו ישוב ומקצתם נשבעו שקבלו מאבותיהם שאין לו חלק אם יכול לגור שם מפני חלק של אלו שנשבעו שאין לו כיון שנהגת' שלא להכשיר פסולי עדות א\"כ עדות הקהל המסייעי' אותו לא מהני מידי אפי' להצטרף לרוב דיעות וכיון שנשבעו להכחיש את העד הכשר לא יוכל להכניס בגבולם וכ\"ש אם גם שאר הקהל אין מסייעים לו אלא אומרי' שלא שמעו שיש לו ישוב ועוד ע\"א בישוב שמעתי שהקהילות של רינוס אינם מכשירי' אותו כלל. וכל מה שכתבתי לא כתבתי אלא לפי מנהגכם. ומה שכתבתי בכתבי הראשון והשני דהיכא דמכחישי' ב' פסולי עדות לעד כשר דהו\"ל כפלגא ופלא אפי' אי אתא העד כשר מעיקרא לא כתבתי אלא אם מנהגם להכשיר פסולי עדות בעדות הישוב אז אפי' ב' פסולי עדות כנגד האחד הכשר כפלגא ולגא דמי אבל אם לא נהגת' להכשיר פסולי עדות אז לא מהימנא פסולי עדות בתורת עדות כלל אמנם קהל קטלינבורק נאמנים ע\"פ החרם כמ\"ש להכחיש את העד. ושלום מאיר בר' ברך שיחי'."
],
[
"כאשר שאל מורי מה עמדי על טיפת חלב שנפלה על רוב הקדירה מבחוץ תשובת רבי' שמשון יש עמדי להתיר והאריך בה וכתב שר\"י אוסר בטרוייש וכמדומה שלא הי' ברור לר\"י לאיסור שבאותה שעה שאל את ריב\"ם אם ראה או שמע מזאת ההוראה מכלל דהיה מסופק וראיית ר\"י מההוא דאמר' פ' דם חטאת (זבחים צ\"ו ע\"ב) גבי בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה לכל הכלי דקאמר וטעמא מאי ואם בכלי נחשת בושלה וגו' ומדאצטריך קרא בקדשים אלמא דאינו מפעפע בכולה ואע\"פ שכל הבל הם ומקצת הלשון אעתיק למורי פעם אחת בשלו בשר בקדירה ונפל מעט חלב על דופני הקדירה מבחוץ שאלו נפל בפנים היה ברוטב ובחתיכות לבטל החלב ואעפ\"כ לא רצה רבי' להתיר מפני שאין החלב מתפשט בכל דופני הקדרה כמו שמוכיח שם מדבעי קרא וכו' וכיון שאין מתפשט בכל דופניה שיהיה ראוי שכל הלחלוחית שבדפנות מסייעין לבטל נמצא שבמקום שנפל אסר כל הבלוע בדופניה ונעשית נבלה וחוזרת ואוסרת כל מה שבקדירה אם אין בהם ס' לבטלו שיעור עובי הדופן שנפל שם החלב א\"כ הרי שגם ר\"י לא אסר אלא כשיעור עובי הדופן שנתפשט שם החלב מבחוץ ובדידיה משערי' ולא בכל הקדירה כולה ודוקא ד\"א לעמוד על הטפה כמה היתה גדולה שלא הרגיש בה ולא ראה אותה אלא לאחר שנפלה על הדופן הקדירה אז ודאי א\"א לשערה כשמצא בה דלמא מיד נבלעה מקצתה בדופן הקדירה אוז ודאי צריך לשער בעובי הדופן כמו שאמר ר\"י אבל אם ראה הטיפה קודם ועמד עליה כמה היא סגי ודאי בששים טפים כאותה טפה ממ\"נ כמ\"ש מורי ודברי רבי' שמשון המתיר צויתי מקצת להעתיק למורי וכן נראה וכן אנו מורים היכא דאיכא הפסד קצת או שבת ויו\"ט."
],
[
"זכורני כשהייתי בשפירא בבית רבי' שמחה ז\"ל שבא לפניו ביום ששי ר' שאול בר' אברהם הלוי ושאלו על מעשה שנעשה בביתו על יורה של קרפלין של בשר שהיתה אצל האש והיתה שם קדירה אצל האש שהיו בה מי חלב שקורי' פיר' כטקא ובאתה גויה ושפכה ממי חלב לתוך היורה ואין ביורה ס' לבטל מי חלב שנשפכו לתוכה והורה לו שירבה מן המים לתוך היורה שיתוספו על מה שביורה ויהיה בהם לבטל את מי החלב שהם דרבנן כדאמ' פ' כל הבשר (חולין קי\"ד ע\"א) המבשל גדי במי חלב פטור מסייע לי' לרשב\"ל דתנן מי חלב הרי הן כחלב ואמר ר\"ל לא שנו אלא להכשיר את הזרעים אבל לענין בב\"ח אינו כחלב הלכך כל דבר שהוא דרבנן ל\"ש יבש ול\"ש לח מבטלי' לכתחלה ברובא בעלמא וכאן דליכא למגזר בהאי דבר אטו דאו'. כל זה מאור זרוע."
],
[
"מפ' הזהב (בבא מציעא מ\"ח ע\"א).",
"נתנה לבלן מעל אמר רב דוקא בלן דלא מיחסרא משיכה אבל מידי אחרינא דמיחסרא משיכה לא מעיל עד דמשך והתני' נתנה לספר מעל וספר הא בעי למימשך מיניה תספורת ההוא בספר גוי פי' הא דבעי למימשך ספר בתספורת מכאן פסק ר\"ת זצ\"ל דהסופר שהשכיר עצמו אם משך ממנו קולמוס או תער שלו שוב אינו יכול לחזור בו וריב\"א אומר דלא דמי דאטו מי גרע מע\"ע שמגרע פדיונו ויוצא והכא לא מיירי אלא לענין שיכול לעכב במספריים עד שיספר אותו וה\"ה שיכול לעכב הקולמוס. ומיהו אין ראי' מע\"ע אלא לגבי פועל דבקבלן לא שייך עבדי הם ולא עבדם לעבדים דכיון שאינו לא שכיר יום ולא שכיר שנה אפשר דמהני' ביה משיכה לענין של יוכל לחזור בו והא דאיפלגי בהשוכר את האומנים (ע\"ז ע\"א) התם מיירי שלא משך כלי אומנות."
],
[
"העתק מפ' המפקיד (בבא מציעא ל\"ט ע\"א).",
"אפטרופוס לדיקנני לא מוקמי' פי' אין ב\"ד נזקקין להמציא להם כמו שפרש\"י אבל פשיטא אם הי' רוצה אפוטרופוס לעסוק בנכסים בטוב היה יכול אבל מסברא נראה לרבי דאין להעמיד אפטרופ' לגדול לטעון תחתיו דמה שמעמידין לקטן אפטרופוס זהו לפי שאינו יודע לטעון ואנן חייבי' לטעון לו כדי למצוא לו זכות ולפתוח פה לאלם אבל לגדול מה צורך לו אפטרופ' וכי אינו יודע לטעון מה שהוא אמת אם לא מתכוין לרמאות לא עבדי' תקנתא לרמאי שהרי אם היה טוען אמת בשביל זה לא אבד זכותו לכך יטעון בעצמו."
],
[
"גרסי' בירושלמי ר\"פ כהן גדל כהן גדול לא דן ולא דנין אותו וליעבד אנטלר הגע עצמך שנפלה שבועה ואנטלר בשבועה. מ\"מ דוקא הנתבע מצי לשויי' אפטרופוס כהאי דכ\"ג אבל תובע לא מדאמר לעיל (פ\"ק דב\"מ י\"ד ע\"א) דמש\"ה לא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את משום דא\"ל כי מפקת מיני' עלי דידי הדר ומשמע מהאי טעמא אבל אפטרופ' בכדי לא ושיבוש הוא דשאני התם דטעין טענתא דידי' כגון להעמיד חוב כנגד חוב או דברים אחרים כדפרי' התם אבל לטעון דבר במקומו שפיר דמי מידי דהוי אהרשאה. העתק. ובפ\"ק דב\"מ ובפ' מי שהי' נשוי האריך מורי ה\"ר מאיר בדבר זה."
],
[
"אשר שאלת על היתום שבביתך ואינו עושה שום דבר אלא אוכל ושותה ולומד אז אם ילוה ליהודי זקוק לשנה בחצי רביע בהיתר כמו שפסקו רבותינו ולגוים כלל לא אם חייב לתן מס או לאו נראה בעיני מדין תורה דהא ומה צדקה דרבנן מחייבי בה יתמי פטירי כרגא דרבנן פטירי וכ\"ש יתמי דפטירי ואם הוא יתום שבא מעלמא והממון והריוח ממקום אחר והשתא בא לדור בביתך ואינו מלוה לשום גוי ח\"ו ששום אדם יחייב אותו לתן מס אפילו אדם גדול כה\"ג שאינו יתום פטור. וראיתי בקהלות חשובות שאין גובין מן היתומי' עד שיגדלו וינשאו זה דין תורה. יצחק בר' משה נב\"ה."
],
[
"שאלתי את פי מורי רבי' יחיאל אדם השוכר מלמד לבנו ובאמצע השנה חלה או מת או שאר אונסי' אם חייב לפרוע לו כל השכירו והשיב דודאי חייב לתת לו כל השכירות דאפילו בפועל נותן לו שכרו משלם דהוי כמו אוכלושא דמחוזא (ב\"מ ע\"ז ע\"א) דכי לא עבדי חלשי ונותן להם שכרם משלם ה\"נ יותר חפץ ללמוד מלילך בטל ואמרתי לו מ\"ש מהא דאמר' פ' האומנים (שם) פסק נהרא דהוי פסידא דבעלים היכא דאינו רגיל ה\"נ האב אינו יודע אם יחלה בנו אם לאו ויהא פסידא דמלמד ואמר כי התם א\"ל בעה\"ב לפועל הביא לי מים משדה אחר והשקה את השדה אבל הכא קאמר הא קאימנא ואמרתי לו ומ\"ש ממיטרא דהוי פסידא הבעלים (שם) ולא הודה לי ואמר לי שר\"י זצ\"ל לא הי' מחייב לתת לו כל השכירות. ומיהו אם יש לו נער אחר יתן לו נער אחר שילמד ועוד אמר שיכול להיות היכא דלא התחיל ללמוד עדיין וחלה הנער או מת לא הי' נותן לו שכרו. ואם המלמד חזר בו נראה למורי דהוי כמו דבר האבד שילך הנער בטל ושוכר עליו כמו על שאר אומני' ודוקא אם ימצא אחר אבל אם לא ימצא אחר אין לו עליו אלא תרעומות אבל במקום שהמלמד אנוס כגון ששמע שמת לו מת ורוצה לחזור בו יתן לו הבע\"ב שכרו כדקתני לקמן (שם) השוכר הפועל ובחצי היום שמע שמת לו וכו' עד אר\"נ בדבר האב דוד\"ה.אמנם מצאתי בתשו' ריב\"א שפסק שאם השכיר אדם מלמד לבנו לשנה ובתוך אותה השנה מת התינוק כמדומה דהוי כמאן דאגר אגורי ולא הוי רגיל למפסק (שם) דלא רמי' עלי' דבעה\"ב לאודועי' דפסק ה\"נ לא רמי' עלי' דבעה\"ב שהתינוק יחלה דמזליק גרם הלכך כל ימי חולי התינוק לא יתן לו שכרו אפי' כפועל בטל אבל אם יתבטל התינוק ע\"י פשיעת אביו או בזה הענין שהיה אביו יכול להודיע למלמד שכן דוכו יתןלו כפועל בטל אפי' לא שכרו לשנה אלא לשבוע א' או ליום א' ואותו יום עצמו נתבטל בפשיעת אביו נותן לו כפועל בטל ואם לאו אינו נותן לו כלום דמה לי שבוע ומה לי חדש ומה לי שנה וכולם יש להם דין אחד וכגון שהתחיל ללמדו אבל אם לא התחיל ללמדו ואפי' נתבטל בפשיעת אביו אין לו עליו אלא תרעומות דדמי לפועלים שלא הילכו (שם ע\"ו ע\"ב) אבל אם הוליכו ממקום זה למקום אחר ללמוד תינוק יהיבנן לי' ההוא דין גופי' דפועלי' וכן אם התחילו במלאכה ועשו חציה וחזרו בהן בזה שמין במלאכה כרבנן אם הוא נשכר ליום או לשנה כר' דוסא אם הוא קבלן כדמוקי לקמן אליבא דרב. ונ\"ל דדוקא אם ימצא מלמד אחר אבל אם לא ימצא מלמד אחר הו\"ל דבר האבד כדפי' לעיל. ונראה אם בעה\"ב חוזר בו נותן לו שכרו משלם דלא גרע מהילכו ומצאו שדה בשהיא לחה וכגון דלא שכיחא לאגורי וזהו דבר האבד לגבי פועל אבל אי שכיח למיגר אז ידו על התחתונה ואינו משלם כל השכירות העתק."
],
[
"ד\"ל סי' תע\"א."
],
[
"ד\"ל סי' תע\"ב הגמ\"ר גיטין פ\"ה רמז תס\"ג ובחסרון בד\"פ סי' קע\"ד."
],
[
"ד\"ל סי' תע\"ג ועיין לעיל סי' קצ\"ט."
],
[
"ד\"ל סי' תע\"ד עיין הגמ\"ר מגילה רמז תתכ\"ה ולעיל סי' ר\"א."
],
[
"ד\"ל סי' תע\"ה ועיין לעיל סי' רי\"ג."
],
[
"ד\"ל סי' תע\"ו"
],
[
"מורי הר\"ר אביגדור כ\"ץ זצ\"ל כ' דמורדת האומרת בעינא לי' ומצערינא לי' פוחתי' לה ז' דינר על כלות כתובתה כמתני' (כתו' ס\"ג ע\"א) ובמאיס עלי להשהותה י\"ב חדש ואז תצא בלא כתו' וזה כדברי ר\"ת שכ' בתוס' וכתב כמו כן שלא פשט מ\"ש רב אלפס דלא קנסי' לי' בדידה מה שהביאה עמה אלא מפסדת הכל.",
"רב מחולל כל כהימן ודרדע וכלכל, אשכל ואמרכל חננו השם כי יש לו כל, המאיר לכל, האירה עינינו בנדון שלפנינו בראובן הבא לסמוך כותלו כנגד חלון שמעון מן הצד ועתה צריך להרחיק מלא רוחב החלון ופסקנו להרחיק ולמדוד כל החלון כל רוחב שקיפתו מבחוץ כן דרך חלוני הדיוט שקופים מבחוץ כדמוכח בחלוני הבית שהי' שקופים מבפנים א\"כ השקפה עשויי' להכניס האורה וזה הנדון שלפנינו השקיפה מועטת אשר החלון צריך לה מאד שלא תאמר א\"כ כל אדם ירצה שקיפתו להרחיק ממנו אע\"פ שע\"ז יש להשיב כמו כן יכול להרחיב חלונו ולהרחיק חצרו ולרווחא דמלתא לא הוצרכנו לכל זה ועוד דקדקנו כיון שמפורש (ב\"ב כ\"ב ע\"א) שכנגדו ד' אמות וזהו ע\"כ מבחוץ כמו כן מלא רוחב החלון מן הצד (שם ע\"ב) היינו מחוץ ואע\"ג דמוקי לה בגמרא משני צדדים לפי שיטת קושיא לפום ריהטא דמתני' היינו כפשטי' מ\"מ לא ידענא שפיר אמאי לא מוקי לה הכי אם לא להודיענו דין זה ע\"כ לשונינו. ויש מרבותינו נחלקו עלינו לא הצריכו למדוד מבחוץ אלא כמלוא רוחב אויר החלון מבפנים וראייתם לא שמענו אך קצת יש להם סמך מן האלפס דגרסי' וכמה טפח וכן בהלכות פסוקות ורוצי' לומר לפ\"ז לא היה צריך להרחיק כ\"א טפח אמנם אין אנו מבינים אותו הפי' וכמה צריך להיות רוחב המרחיק והמחזיק החזקה טפח אבל פחות מכאן לא ומ\"מ אם רוחב יותר צריך שם הרחקה יתירה סוף דבר לא הבננו ראי' מפורשת וקצת מרבותי' מודי' לנו וגם קצת מהם אומרי' אפי' אם נצטרך למדוד מבחוץ היינו דוקא אותו צד הסמוך אבל צד אחר לא ודבר זה לא נכנס באזנינו כי כל שיעור חכמים כך או כמדת כולו מבחוץ או כמדת כולו מבפנים. ושלומך ושלום תורתך אמון ולא אכזב. אליעזר בר' שלומיאל. מרדכי בר' יוסף שלמה בן הח\"ר ברוך ותשובתו כתובה לעיל (סי' רמ\"ז) המתחלת על השקיפה."
],
[
"ד\"ל סי' תע\"ח וקצתה בד\"פ סי' ע\"ג."
],
[
"ד\"ל סי' תע\"ט."
],
[
"ד\"ק סי' קכ\"ז וקכ\"ח וד\"ל סי' ת\"פ"
],
[
"ד\"ק סי' קכ\"ט וד\"ל סי' תפ\"א."
],
[
"ד\"ק סי' ק\"ל וד\"ל סי' תפ\"ב."
],
[
"ד\"ק סי' קל\"א וד\"ל סי' תפ\"ג וסוף התשו' היא ג\"כ במרדכי ב\"מ פ\"ד רמז שי\"א ובד\"ק סי' קל\"ב."
],
[
"ד\"ל סי' תפ\"ד."
],
[
"ד\"ל סי' תפ\"ה."
],
[
"ד\"ל סי' תפ\"ו."
],
[
"אם לא הסירה צפורנים וטבלה עלתה לה טבילה ובלבד שבדקה תחת הציפורן קודם שטבלה ואין שם טיט וצואה דהכי תנן במס' מקואות (פ\"ט מ\"ב) צואה שתחת הצפורן חוצצת אלמא אפי' לא הסירה צפונים עלתה לה טבילה וכן הורה הר\"ר יהודה מקורביל ז\"ל. מצאתי."
],
[
"ד\"ל סי' תפ\"ח ועיין מרדכי פ' ג' שאכלו רמז קע\"ב ותוס' ברכות מ\"ח ע\"א ד\"ה ולית."
],
[
"ד\"ל סי' תפ\"ט ועיין מרדכי ברכות שם."
],
[
"ד\"ל סי' ת\"צ ובכ\"י א\"ד סי' קמ\"ט באריכות ותשלום מה שחסר בד\"ל בסוף ומרדכי ב\"מ רמז ש\"ץ בקיצור."
],
[
"ד\"ל סי' תצ\"א."
],
[
"ד\"ל סי' תצ\"ב ועיין לעיל סי' קע\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' ש\"ע וד\"ל סי' תצ\"ג."
],
[
"ד\"ל סי' תצ\"ד ועיין לעיל סי' ש\"י."
],
[
"ד\"ל סי' תצ\"ה ומרדכי ע\"ז פ\"ה רמז תתנ\"ו."
],
[
"סופה בד\"פ סי' תר\"י ומרדכי ע\"ז פ\"ה רמז תת\"מ וכולה בשלימות כמו שהיא בכ\"י שלנו היא בד\"ל סי' תצ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תת\"ן וד\"ל סי' תצ\"ז."
],
[
"ד\"ל סי' תצ\"ז."
],
[
"בתשו' רבינו משה ריש מתיבתא דמתא מחסיא שמי שנתן פקדון לאשה שתחת בעלה ולא הודיע לבעל שנתן שום פקדון לאשתו ושמה בתיבתה עם ממון בעלה ונגנב כל אשר בתיבה עם הפקדון משתבע ההיא אתתא ובעלה וכל הזכרים שבבית דלא ידעין ההוא פקדון היכא מטא דכל אתתא דמגרשא או מתארמלה משלמת ההוא פקדון דבחיי בעלה מה שקנתה אשה קנה בעלה והבעל לא ישלם שהרי לא הקפידו בידו כלום."
],
[
"ד\"ל סי' תצ\"ט ועיין ד\"פ מסי' תי\"א עד תי\"ד."
],
[
"מרדכי חולי' רמז תרפ\"ז וד\"ל סי' ת\"ק בשלימות וראשיתה גם בד\"פ סי' תרט\"ו."
],
[
"ד\"ל סי' תק\"ב ובאריכות בהגמ\"יי פ\"ד מפקדון אות א' ואות ה' ועיין מרדכי פ' המפקיד רמז ר\"פ."
],
[
"ד\"ל סי' תק\"ד ועיין תשו' מיימוני לס' נשים סי' י\"ח וי\"ט ורא\"ש פ\"ק דקידושי' ותשו' הרא\"ש כלל."
],
[
"ד\"פ סי' ו' וד\"ל סי' תק\"ה."
],
[
"ד\"ל סי' תק\"ו."
],
[
"ד\"ל. סי' תק\"ז."
]
],
"Part II": {
"Issur VeHeter": [
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[
"וששאלתם מה יש להפטיר בין כסא לעשור, כך אנו נוהגי' להפטיר שובה כסימן הפסקת נו\"ע אר\"ק שד\"ש ובין כפור לסכות וידבר דוד שהיא שירה לפרשת האזינו שהיא שירה. ירושלמי (פ' במה אשה ה\"א) למה אוסרי' תכשיטין בשבת אמר רבי בון ע\"י שהנשים שחצניות הן ומתירתן להראות לחברתה והיא שכחה ומהלכת בהם ד' אמות. ובתר הכי אמר והאיש שאינו שחצן מותר שמעי' מן הדא ר\"ג ירד לטייל בחצרו ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט הדא אמר א' האיש וא' האשה ודלא כפר\"ת בפ' במה אשה. עוד בירושלמי (פ' ואלו קשרים ה\"ג) בדוחק התירו שאילת שלום בשבת א\"ר שמעון בן יוחאי כד הוי חמי לאימיה דאשתעי סגיא הוי אמר לה אימא שבתא היא ושתקה."
],
[
"תשובה אומר רבי דאם הביא גוי בשבת ממקום רחוק בשביל ישראל אותו ישראל אסור להשתמש בו במו\"ש אלא בכדי שיעשו בכדי שיובאו מאותו מקום שהובאו משם ואע\"ג דאיסור תחומי' דרבנן צריך להמתין כדאמ' בשבת בפ' שואל (שבת קנ\"א ע\"א) גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא\"כ בא ממקום קרוב ולא קתני עשה חלילין אלא הביא ובעי נמי ממקום קרוב היינו נמי משום הבאה. ממקום קרוב היינו דבר מועט ויכול להספיד מיד אחר שכלתה תוספת מחול על הקדש אבל ממקום רחוק צריך להמתין בכדי שיעשו ופריך התם גבי עשה לו ארון כו' ה\"נ ימתין בכדי שיעשו פי' כהבאת חלילין. ועוד דאמרי' פ\"ק דשבת (י\"ח ע\"ב) לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ע\"ש עם חשיכה וכן לא ימלא נחתום חבית של מים ואם עשה כן למו\"ש אסורי' בכדי שיעשו ואע\"ג דליכא אלא איסורא דרבנן גזירה שמא יחתה. ומיהו לא דמי דהא איסור מלאכה יש בדבר דקא מבשל. ואין לדחות על החלילין שבמת החמירו יותר כמו שהחמירו לעולם לא יקברו עולמית אם בשביל ישראל נעשה אע\"ג דבעלמא סגי בכדי שיעשודהתם ה\"ט שהי' גנאי למת שימצא בכל שעה קבור בקבר שנעשה בשבת בשביל ישראל והלכך אסור לעולם אבל הכא אי בעלמא א\"צ להמתין בהבאה בכדי שיעשו לא נצרכינהו במת יותר מבחי ואין להביא ראי' להיתר מדאמר רב בפ' אין צדין (ביצה כ\"ד ע\"ב) גוי שהביא דורון לישראל ביו\"ט אם מינו במחובר אסור ולערב בכדי שיעשו אין במינו במחובר בתוך התחום מותרי' חוץ לתחום אסורי' ולא קאמר הכא בכדי שיעשו כדלעיל אלמא לא בעי המתנה לערב באיסור דרבנן. דלא הוצרך לחזור ולשנותן ואסורי' בכדי שיעשו דאסורי' רוצה לומר כדלעיל. ועוד דלערב אסורי' בכדי שיעשו דאמר למעלה משמע אתלישה במחובר כמו בהבאה. ועוד אומר ר' שהמוליך מכרך לכרך למקום רחוק איסור דאאו' נמי איכא דאיכא רה\"ר דסרטיא. ועוד מספקא לר' המוליך חפץ עשר פרסאות אם נתיר בלילה למו\"ש בכדי שיעשו אם הי' הולך כל הלילה אע\"פ שאין רגילות לילך כל הלילה לשלוח חפץ לחבירו כי אם לשעה צריכה וצורך גדול דגבי מרחץ שהוחם בשבת לא שרי' למו\"ש לאלתר אא\"כ יש אדם חשוב שמחמין לו חמין י' קומקומוסין בבת אחת הא ליכא אדם חשוב לא כיון דאין רגילות למהר ע\"י עבדים בלא אדם חשוב אע\"פ שאפשר הי' לו לעשות ה\"נ ל\"ש ואין הליכת הלילה מן החשבון רק כמו שרגילין לילך או שמא הליכת הלילה חשיבא רגילות יותר. ואמנם דבר שנעשה בשבת בשביל גוים א\"צ להמתין בכדי שיעשו מדאמרי' בשואל (קנ\"א ע\"א) גבי שבת מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים רוחץ בה מיד ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיעשו."
],
[
"היא בד\"פ סי' שס\"ח."
],
[
"ועוד דקדק ר' מילא מים להשקות לבהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור (שבת קכ\"ב ע\"א) אמאי נקטיט להשקות ליתני לשתות וכ\"ת משום רבותא דבהמה הרי בגמרא דקאמר וצריכא לא קאמר ה\"מ לדידי' אבל לבהמתו שרי אלמא אין חידוש משום בהמה אלא נראה לר' כל דבר שהוא איסור שא\"א לעשות לו בשום ענין בשבת כגון מחוץ לתחום וגם להשקות בהמה מן הבור א\"א ע\"כ הוא אסור להשקות אחריו אבל לעצמו שיכול לטפס ולירד מותר וכן כל דבר הבא מרה\"ר מותר הוא לישראל אפי' עשאו בשבילו. עיקר וענין איסור דאו' אם נעשה בשביל ישראל מותר לישראל אחר ויש חולקין. ואין ישראל חייב למנוע מן הגוי אם רצה להביא עשב לבהמתו דבהמתו אינה מצווה מלאכול איסור אבל הוא מצווה מליהנות דבר איסור שנעשה בשבילו דומי' וכן מאכיל אחריו ישראל הוא עצמו או בהמתו אבל הגוי עושהו מותר דגוי אדעתא דנפשי' קא עביד כדאמרי' גבי דליקה ואינו מצווה אלא שלא יהא המשוי עליה כי למען ינוח אמרה רחמנא וסוגי' דשמעתא כל בפניו במכירו אסור ובדבר שמסיק אדעתי' שזה יצטרך לו והוא דבר שצריך להוסיף בשביל רבים אסור אפילו עושהו בשביל עצמו ואיכא למיחש שמא ירבה בשבילו בשעה שהוא עושהו ושלא בפניו אפי' מכירו כגון בור וכיו\"ב מותר. ומזה הטעם אסור להתחמם כנגד האש שעשאו גוי בשבת אבל היו יושבי' ועשה הגוי מדורה ונהנין ממנה א\"צ להניח מקומן בשביל כך. בשם ר\"ת"
],
[
"היא בד\"פ סי' שי\"ד."
],
[
"הורה ר' שאין בפסיקת תלוש שום איסור מידי דהוי אחותמות של כלים (ביצה ל\"א ע\"ב) שמתיר ומפקיע וחותך חוץ מדבר שיש בו תיקון כלי ומה\"ט מותר לתוך חוטי בגד של תרנגולי' ואווזות צלויות."
],
[
"אומר ר' שמותר להטמין תפוחים ושאר פירות הנאכלים חיים בשבת הואיל ואין בהם משום בשולי גוים אע\"פ שלא נאפו מבע\"י כמאכל בן דרוסאי אבל בצם אסור אם לא נאפו כמאכל בן דרוסאי."
],
[
"בפורני ראיתי שהחמיר ר\"ת על אחד שלקחו במשכון והחזיר המשכנתא ביד גוי כדי לחזור ולקח ממנו בתחלה כדי שיקח הגוי חלקו בשבת והוא בחול כדאמרי' בשילהי פ\"ק דע\"ז (כ\"ב ע\"א) ואם התנו מתחלה מותר אבל בפר\"ח משמע שהי' נוהגי' היתר כדפרי' גבי אריסא אירסותיה קא עביד בספ\"ק דע\"ז וז\"ל ושדהו לגוי אמאי שרי דאמרי אינשי דחזי ליה דעבד ליה מלאכה בשדה ישראל אריסותי' קא עביד ופורני נמי אמרי אריסותי' קא עביד במרחץ נמי אמרי הכי אריסותי' קא עביד."
],
[
"שאלה ומה שהקשה מורי היאך מותר לשחוט לחול בשבת דהוא איסור סקילה מוטב שיקנו לו נבלה שהיא לאו ולטעמיך תקשי להו היאך שוחטי' ביו\"ט עשה ול\"ת נאכל נבלה שהיא בלאו א\"נ נאמר לגוי שינחור עופות דלא אסירי אלא מדרבנן דאין שחיטה לעוף מה\"ת אלא י\"ל כיון דהתורה התירה להו אוכל נפש הוי לדידן אוכל נפש ביו\"ט כמו חול שמותר בו כל מלאכה והשבת נמי ניחא כיון דפקוח נפש ילפי' ביומא (פ\"ה ע\"א) דשרי הוי כל מלאכה לחולה שיש בו סכנה מותר כמו בחות. והיכא דאיכא התירא ואיסורא קמי' מאכילין אותו הקל דשחוטה המאכל עצמו הוא מותר ולא נבילות שהמאכל עצמו אסור ואריא רבע עליהו ושלום מורי ושלום תורתו ושלום כל ביתו ושלום כל סיעתו כתאות משרתו ותלמידו מאיר בר' ברך שיחי'."
],
[
"היא בשלימות ד\"ק סי' נ\"א ובחסרון בסופה בד\"ל סי' של\"ז ובמרדכי עירובין רמז תע\"ח מרדכי פ' הדר רמז תקי\"ח."
],
[
"היא בד\"פ סי' תכ\"ב וד\"ק סי' ל\"ט."
],
[
"היא בס\"פ סי' רנ\"ה."
],
[
"היא בד\"פ סי' רנ\"ו."
],
[
"במס' שקלים (פ\"ג ה\"ב) מהו לצאת ביין מבושל בדעתי' דר' יונה כי הוי שתי ד' כסי דפסחא הוי דחיק רישיה עד חנא דעצרתא. ובמס' תרומה (פ\"ב) קאמר תורמין יין שאינו מבושל על המבושל ולא מן המבושל על שאינו מבושל וקאמ' בגמרא ירושלמי ורבי יהודה מתיר מפני שהוא משביחו וא\"ר יוחנן מחלפא שיטתי' דרבי יהודה דר\"י אוסר מפני שהוא ממעטו בשותיו ורבנן מתירי' מפני שהוא משביחו ר' אלעזר אמר אינה מוחלת כאן בכהן כאן בבעלים בבעלים אסור מפני שממעטו בשותיו בכהן מותר מפני שמשביחו אלמא בין לר\"א בי לר' יוחנן מותר לר\"י מותר דהלכה כרבנן דאמרי מפני שמשביחו וכ\"ש לר\"א דהא הטעם שאסור רק בשביל שהוא ממעט מדותיו אבל משום שמשביחו אית ליה האי סברא ומכאן נראה שמותר לקדש ביין אפי' אינו ראוי לנסך ע\"ג המזבח."
],
[
"ואשר תמהת על שמדליקי' נרות בבית הכנסת ביו\"ט שחרית כשהוא יום שרגא בטיהרא מה מהני ודמיתו לנר של אבטלה לא דמי כלל דאלו הנרות עשויי' לכבוד שמים לאפושי שמחת יו\"ט דברוב אורה איכא שמחה וכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה וכתי' נמי והשבתי מערי יהודה קול ששון וקול שמחה קול רחיים ואור נר דאלמא אורה יתירתא עבידא לרבויי שמחה וכיו\"ב איכא קראי טובא ונרות של הקדש היו מדליקין מבע\"י גדול ואע\"פ שהיו דולקין כל הלילה מ\"מ אין צורך באותה אורה לגבוה כי לא לאורה הוא צריך והלא כל באי עולם אין הולכי' אלא לאורו ואדרבא נראה ונכר יותר שמדליקין נרות לכבוד שמים ביום מבלילה ובלבד שיהו י' בני אדם מנין בביהכ\"נ ונרות חנוכה נמי מדליקי' מבע\"י משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימי' ואע\"ג דאכתי עוד היום גדול וא\"צ לאותה אורה סוף דבר נרות שמדליקי' לשם מצוה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לא מקרי כלל של אבטלה ומותר להדליק ביו\"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובלבד שיהא לשמחת יו\"ט קצת אע\"ג דלאו אוכל נפש הוא וה\"נ איכא שמחת יו\"ט דבריבוי אורה איכא שמחה וכ\"ש הכא דאיכא נמי מצוה ונר של אבטלה מקרי כגון שמדליק נר אחד שאינו סבור שיהא לו צורך להשתמש שם אלא מדליקו על הספק ונמצא שלא נשתמש שם ההוא נקרא נר של אבטלה שלבטלה הדליקה ולא הי' להקדים להדליקו על הספק כיון דאפשר לו להמתין מלהדליקו עד שיצטרך לו ולא יעלה על לב איש לקרות נרות של אבטלה מה שנודרי' ונותני' נרות המערכה לביהכ\"נ לפני בוראינו ועוד אין אלו קרויין נרות של אבטלה כלל נהי דשרגא בטיהרא לא מהני כולי האי מ\"מ מהני קצת דאינו דומה אורה של מאה נרות למאה ואחת דאי לא תימא הכי היכי שרי אפי' בלילה להדליק ביו\"ט כמה נרות כיון דאפשר להשתמש לאורה של נר א' א\"כ הו\"ל כל אינך אחריני נרות של אבטלה אלא י\"ל כדפי' ולכך לא קרי' ביה לכם ולא לגבוה. ועוד דאיכא כבוד קהל רבוי נרות אפי' ביום כדאי' בפ' אלו דברים (ברכות נ\"ג ע\"א) כל שמוציאין לפניו ביום כו'. חוזרני לעיל עד שאתה קורא תגר על המדליקים נרות שחרית תמה על עצמך היאך מדליקי' אפי' יו\"ט שחל להיות בע\"ש שמדליקי' מבע\"י ולאחר התפלה הולכי' הצבור לבתיהם מבע\"י נמצא דהדליקו נרות של אבטלה דאין בהם צורך לגבוה ועוד הא כתי' לכם ולא לגבוה אע\"כ לכם קרי' ביה מטעמי' דפרי' לעיל. ושרי לי מרי על שלא השבתיך מיד על שאלותיך ואחר עד עתה כי מרוב טרדות שכחתי גם הפסדתי כתבך אח\"כ גם איש עתי עובר אליך לא בא לידי גם לא שמרתי לחזור תמיד מכל עובר ושב מי ומי ההולכים עד מקום תחנותך ושלומך ושלום תורתך ושלום ביתך ושלום כל כוונתך יגדל כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"היא בד\"פ סי' כ'."
],
[
"פי' ריב\"א דאסור לתקן מנעלים בחול המועד מההוא דפ' מקום שנהגו (פסחים נ\"ה ע\"א) א\"ר מאיר כל מלאכה שהתחיל בה קודם י\"ד גומרי' בי\"ד כו' עד רבי יהודה בר' יוסי אומר אף הרצענין שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהם בחוש\"מ ודייק ריב\"א דדוקא עולי רגלים מותרי' אבל לכל אדם שנקרעו מנעליו אסור שא\"כ הול\"ל שכן מותר לתפור מנעלים כדאמר שכן הדיוט תופר כדרכו בחוש\"מ אלא ש\"מ דאסור מההוא דמקום שנהגו. וגבפ' מי שהפך (מועד קטן י\"ג ע\"א) דאמר ר\"פ בדיק לן רבא תנן מוליכין ומביאי' כלים מבית האומן וכו' דוק ותשכח."
],
[
"אמרו רבותינו דמותר לקשור חבית במועד ובלבד שלא יכוון מלאכתו במועד (מועד קטן י\"ב ע\"א) ומוקי לה כרבי יוסי דלא בעי שינוי בדבר האבוד ודמי להם דאמרי' (שם י\"א ע\"א) הצנור והדלת והקורה והמנעול והפתח מותר לתקנן ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד ומוקי לה כר\"י דלא בעי שינוי בדבר האבוד ואע\"פ שמשמיע קול וההוא דמכה פטיש דאסור היינו לרבי יהודה ואי משום הא דאמר רב הונא (שם י' ע\"א) לההוא דמנקיר רחיא אתחיל גופי' מאן דאחיל יומא טבא דמשמע דאסור הא דרש רב חמא נוקרים רחיים במועד."
],
[
"בר\"ח ובחוש\"מ חייב אדם לאכול ולשתות בטוב דאמר בפ' יום טוב (ביצה ט\"ו ע\"א) תני רב תחליפא אבוה דרבנאי חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובין לו בר\"ה חוץ מהוצאת שבתות ויו\"ט והוצאת בנים לת\"ת אם פחת פוחתין לו כו' ואי' בירושלמי ר\"ח וחוש\"מ נמי ובפסיקתא דיום ראשון של סכות תני מראשית השנה נקצבים לאדם כל מזונותיו חוץ ממה שמוציא בשבתות וי\"ט ור\"ח וחוש\"מ וה שהתינוקות של בית רבן וכו' ובירושלמי דפ\"ק דמגילה ובאלו אמרו מקדימי' ולא מאחרי' קריאת מגילה ותרומת שקלים מקדימי' ולא מאחרי' סעודת ר\"ח וסעודת פורים מאחרי' ולא מקדימי'."
],
[
"היא בד\"פ סי' ה' וד\"ל סי' תי\"ב. וכ\"י פארמא סי' תס\"ג."
],
[
"היא בד\"פ סי' י\"ב וד\"ל סי' תי\"ט וכ\"י פארמא סי' ת\"ע."
],
[
"היא בד\"פ סי' מ\"ד."
],
[
"שאלה בני אדם החבושים בבית האסורים אין מביאי' אצלם ס\"ת אפי' בר\"ה וביוה\"כ מדאמר בירושלמי (פ' בא לו) בכל אתר את אמר הולכי' אחר התורה וכאן את אמר מוליכי' את התורה אצלם אלא ע\"י שהם בני אדם גדולים התורה מתעלה בהם והא תמן מובילין אורייתא לגבי ריש גלותא א\"ר יוסי בר בון ע\"י זרעו של דוד משוקע שם אינן עבדי' להון מנהג אבהתהון."
],
[
"היא בד\"ל סי' שי\"א. וכ\"י פארמא סי' שמ\"ב."
],
[
"שמעתי בשם ר\"ת שביטל מה שנהגו בפסח בשעת הפרשת חלה שמצרפי' אותו סל ורצו לדונו להפטר מן החלה ע\"י אחת שנוטלי' ומפרישי' על כאולן כאלו כולן עיסה אחת ונושבת זו בוז ומביאי' ראי' מדר' אליעזר (חלה פ\"ב מ\"ד) לדאמר הסל מצרפן לחלה ופסק רב יהודה ושמואל כותי' (פסחים מ\"ח ע\"ב) ולא נהירא לי דממה שאמר להחמיר ולחייב בחלה לא אומר להקל כדי שיפטור בהכי ותו דר\"א גופי' קאמר במס' חלה (פ\"ב מ\"ח) ומייתי לה בפ' כשם שהמים (סוטה ל' ע\"א) שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה וכו' עד נותן לו פחות מכביצה באמצע כדי לטול מן המוקף ואמאי צריך לעשותו נושכות זו בזו אם הכלי מצרפן בשעת הפרשת חלה יתנם לתוך כלי אחד ולא יהא צריך לתן פחות מכביצה באמצע ותו דכלי מצרף דוקא לקדש אבל לא לתרומה דהיינו אפי' להחמיר והלכך נראה לר\"ת דאפי' העושה כן הפסיד. ויש לדחות דמפרק כשם אין ראי' דהתם משכח תקנתא אפי' בלא כלי ותו אפי' בכלי לא אפשר אלא אם נושכות דנהי שהכלי מצרפין לא הוי מוקף ותו דמאי תיובתא דבנוגעות זו בזו מפריש' מזו על זו והוי כאלו הם עיסה אחת ה\"נ כשמצרפן לכלי ונוגעות זו בזו מפריש מזו ע\"ז מה לי נוגעות בעיסה מה לי כשנאפו כבר כיון שאינן לשין כאחד. ויש להשיב דהא בפסחים (מ\"ח ע\"ב) אית מאן דפליג בין נושכות לכעכין אע\"פ שכעכין נמי יכול להגיען זה בזה לא עדיף כנושכות אפי' לא הי' נוגעות נמי מצרפן לחיוב ולפטור אלא מטעם מוקף צריך להגיען ולאפוקי ממה שתולה רש\"י טעם מוקף משום נאבד וליתא כדמוכח הכא ותו אפי' לפר\"ת אומר אני ה\"מ לתרומה ולחלת הארץ אבל בתרומות חו\"ל האמר שמואל בפ\"ק דביצה (ט' ע\"א) אוכל והולך ואח\"כ מפריש וכשמפריש לבסוף לא כלי ולא צירוף ולא מוקף הוי ואפי' היכה שלש הרבה כדי חלה ונתחייב פוטרו בהכי וכ\"ש הכא. ויש לדחות כגון שבעוגה אחת הי' כדי חיוב חלה ונתן עיניו בצד א' קודם להשאיר לחלה אבל לא קרא שם עד לבסוף שאכל אבל בב' עוגות לא מהני ולא נהירא דמאי מהני נותן עיניו כיון שלא גמר אומר בלבו להפריש הלכך ראי' גמורה מהתם וקרוב בעיני שאפי' בלא צירוף הי' מותר להפריש אם לא שלא הי' בתחלה כדי חיוב שיעור חלה הלכך בעי צירוף כלי כדי להביאו לידי חיובא אבל לפוטרו לא חיישי' לא לצירוף ולא למוקף והך דשמואל כגול שהי' שם בתחלה שיעור חיוב חלה ותו לפר\"ת צריך לפרש בדוחק פ' אלו עוברים (פסחים מ\"ח ע\"ב) גבי הני נשי דידן וכו' עד אינהו דעבדן כר\"א וא\"כ היאך הי' מביאי' לידי חיוב חלה כר\"א לא הי' יכולי' להפריש אלא מכל עוגה מעט לחלה."
],
[
"היא ד\"פ סי' שכ\"ב וד\"ק סי' כ\"א וד\"ל סי' שס\"ו וכ\"י פארמא סי' ת\"ט."
],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[],
[
"שאלה נתערב לי טבל בחולין (מנחות ל\"א ע\"א) כאן משמע דאין להפריש אפי' מטבל דרבנן על טבל דרבנן היכא דהאחד נראה קצת חמור יותר מחבירו והו\"ל מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב. מכאן יש לי ללמוד דהיכא דלשין עיסה שיש בה שיעור חלה ונתערבה בעיסת גוי שפטורה מן החלב אם רוב עיסת ישראל מקיף ומפריש מעיסה אחרת שלא הורמה חלתה על זו דאע\"ג דזו נתערבה בחולין וזו לא נתערבה כיון דרובא דישראל היא עיסת גוי בטילה ברוב וה\"ל כאלו היא טבל גמור כולה ולהכי מצי להפריש מטבל גמור עלה מיהו מיניה וביה לא מצי לאפרושי דלמא שקיל משל גוי על של ישראל תדע מדלא קאמר ר\"ט להרבות עליו טבל עד שיבטלו החולין ברוב ויפריש מיני' ובי' ש\"מ דלא מבטלי לענין להתיר לאפרושי מיני' ובי' ודוחק הוא לדחות דר\"ט ס\"ל מין במינו לא בטל אף בדבר יבש ועוד אי ס\"ל דלא בטל היכא קא\"ל קח לך מעם הארץ דרובן מעשרי' הם אהאי דנתערב דלא בטיל דאו' הו\"ל כמחצה חולין ומחצה טבל. וא\"ת כיון דשל ישראל הוי רוב לבטל של גוי ברוב ונחזי כאלו הכל טבל אף לענין להפריש מיני' ובי' וי\"ל דלענין זה הו\"ל כדבר שיש לו מתירי' דאפשר להפריש ממקום אחר עליו לפי חשבון ואפי' באלף לא בטיל ואע\"ג דלא אמרי' כל דשיל\"מ אלא באיסור שנתערב יהיה לו היתר מ\"מ מדלא קא\"ל ר\"ט להרבות עליו טבל ולהפריש מיני' ובי' ש\"מ דאף בכה\"ג אמרי' דבר שיל\"מ וכו' אף בדבר יבש אפי' באלף לא בטיל כ\"ש עיסה בעיסה דהו\"ל דבר המתערב טפי דאפי' בשאין לו מתירי' לא בטילא אלא בס' השתא דיש לו מתירי' נימא דלא בטל כלל ואע\"ג דאמרן לעיל צובר גרנו לתוכו ונמצא תורם מן החדש שבו על החדש שבו וכו' לא קיי\"ל הכי אלא כשמואל דאמר פ\"ק דר\"ה (י\"ג ע\"ב) לכל אין בילה חוץ מיין ושמן ולכאורה אפילו עיסה בעיסה משמע שאין בילה ומתערב יפה כיין ושמן. ועוד יש ראי' מדתנן במס' פרה (פ\"ט מ\"א) ומייתי לה פ' התערובות (פ' ע\"א) צלוחית של חטאת שנפל לתוכה מים כל שהם פי' מים חיים דעלמא ר\"א אומר יזה שתי הזאות וכו' ומסיק רב אשי דטעמא דר\"א משום דאין בילה ומים כל הם תנן ולהכי כשמזה שתי הזאות כשירה ממ\"נ ופרש\"י התם וז\"ל דס\"ל לרב אשי הזאה א\"צ שיעור כרבא ומיהו קנסא ל\"ל הלכך אי הוי ס\"ל לר' אליעזר יש בילה בחדא סגי ושתי הזאות לר\"א משום דקסבר אין בילה הלכך כי מזה חדא שמא אין כאן מן הכשרים אבל כי מזי תרתי א\"א דליכא חדא מיניהו מן הכשרים דהא אין כאן מן הפסולי' אלא כל שהוא עכ\"ל אלמא אע\"ג דהזאה א\"צ שיעור ויש מן הכשרי' יותר ממה שיש מן הפסולי' אפ\"ה כי מזה חדא הזאה תלינן שמא אין כאן מן הכשרים כלום כיון דאין בילה וטעמא דהתם נמי יש לי לפרש משום דיש תקנה ע\"י שיזה ב' הזאות הו\"ל דשיל\"מ ואפי' באלף לא בטיל ואע\"ג דפליגי רבנן עלי' דר\"א התם בהאי סברא ליכא מאן דפליג וטעמייהו מפורש התם עוד דאמר התם ר\"א הנתנים למעלה שנתערבו בנתנים למטה יתן למעלה וכו' ומוקי לה דרובא עליונים וקא יהיב למעלה שיעור תחתונים ועוד לעליונים עלו לו הא לא\"ה לא עלו דחיישי' דלמא נתן מן התחתוני' כיון דאין בילה אלמא אע\"ג דעליונים רובא תלי' דלמא לא יהיב אלא מתחתונים דאע\"ג די\"ל דשאני התם דלהכי המועטים אינם בטלים ברוב דעולין אין מבטלין זה את זה מ\"מ כיון דמעוטי' אינם בטלי' כ\"ש המרובים אינם בטלים אלא טעמא כיון דיש תקנה למיתב למעלה שיעור עליונים ועוד, לא שרי דחיישי' שמא יהיב הכל מן התחתונים אע\"ג דמיעוטא נינהו ה\"נ חיישי' דלמא שקיל חלה משל גוי הלכך שקיל חלה ממקום אחר כדפי'. ואי בעי למשקל מיניה וביה צריך לטול חלה גדולה כשיעור עיסת הגוי ועוד, דהשתא ממ\"נ יש בו משל ישראל. ואם של גוי מרובה משל ישראל שנתערבה לא מצי לאפרושי מיניה וביה ולא מצי לאפרושי עלה מעיסת ישראל אחרת לפי חשבון דהו\"ל מן החיוב על הפטור כיון דזאת המעורבת בטילה ברוב גם טורח יש לו להפריש מיני' וביה כשיעור עיסת גוי ועוד, כיצד יעשה נ\"ל שילוש עיסה כשיעור חיוב חלה ויקח מעט ממנה כביצה או פחותאו יותר ויערב עם עיסה של גוי וישער שתהא עיסה של שתי בצים כדי שתהא רבה על אותה כביצה ונמצא בטל ברוב ויקיף אותן ג' בצים בסל ויטול כן אותן ג' בצים לחלה ונמצא מפרש מכיו\"ב עליו דאידי ואידי נתבטלו ברוב. ואין להקשות אם יערב לכתחלה בשל גוי הרי מבטל איסור לתחלה דהא דאמרי' דאין מבטלי' איסור לכתחלה ה\"מ כדי לאכול וליהנות מן האיסור אבל הכא הא לא קא אכיל ליה וא\"ת הא מ\"מ מפקי' ליה לאותו כביצה מחלה ואמרי' בפ' אלו עוברין (פסחים מ\"ח ע\"ב) הני נשי דידן נהיגי למופא קפיזא וכו' עד מאי דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא היא דקא מפקע ליה מחלה וא\"כ ע\"י ביטול ברוב מפקעתא לי' מחלה דאו' לא מחייבא כלל דחלת חו\"ל דרבנן אפי' בלא תערובות דכי מערבת נמי אותה ברוב של גוי מחייבה בחלה מדרבנן ועוד לא מפקעא כל העיסה מחלה שהרי נוטל חלה מן הנשאר והא דק אקפיד אהא דקא מפקע לה מחלה היינו משום דכל ימי הפסח לא הי' מפרישי' חלה וחיישי דלמא משתכח תורת חלה אבל כה\"ג דאקראי בעלמא בשביל התקנה לא חיישי' אי מפקעי ליה. והא דתנן במס' חלה (פ\"ג מ\"ח) הנוטל שאור מן העיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך העיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא חלה על הכל אלמא דשקיל מיני' ובי' היכא שאין לו פרנסה ממקום אחר ולא חיישי' דשקיל מעיסה שהורמה חלתה והו\"ל מן הפטור על החיוב י\"ל שמא אתי' מתני' כמ\"ד לכל יש בילה א\"נ שאני שאור דלטעמא עביד וטעמא לא בטיל והא דמתני' נראה ודאי דמש\"ה הוא מדנקיט שאור ולא נקיט עיסה שלא הורמה חלתה שנתערבה בעיסה שהורמה חלתה כדקתני סיפא זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי נקוף אלא ש\"N דוקא בזתים וענבים דסיפא דיש בילה ליין ולשמן הוא דשרי לאפרושי מיני' ובי' היכא דאין לו פרנסה ממקום אחר אבל גבי עיסה אין בילה ולהכי דוקא בשנתערבג שאור שמתפשט לכל מקום הוא דשרי להפריש מיני' ובי' ואפי' שאור נמי לא שרי לאפרושימיניה וביה היכא דיש לו פרנסה ממקום אחר א\"כ בנדון זה ילוש עיסה הרי יש לו פרנסה ממקום אחר. א\"נ י\"ל דהתם מיירי שלא נתערב השאור עדיין יפה יפה ומקצתו נכר כההוא דלעיל שתי מנחות שנתערבו אם יכו לקמוץ וכו'. ואגב גררא אפרש כל אותה בבא כי יש בה דברי' דשייכי להכא. דתנן במס' חלה (פ\"ג) זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי נקוף ענבי בציר עם ענבי עוללות פי' זיתי מסיק וענבי בציר חייבי' בתרומה ומעשר וזיתי נקוף וענבי עוללות של עניים פטורי' מן המעשר אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבו שאם יש לו זתים וענבים שלא נתערבו והם חייבי' מדרבנן כגון דמאי שלקח מעה\"ע מפריש על אלו המעורבי' לפי חשבון החיוב שבו ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל וכו' פי' מיניה וביה ורואים כאלו הכל חייב בתרומה ובתרומת מעשר ומוציא מהם לפי חשבון כלם והשאר מעשר למעשר לפי חשבון פי' מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני אין מוציא אלא לפי חשבון דהא א\"א להפריש תרומת מעשר על הכל עד שיפריש תחלה מעשר ראשון על הכל ועוד דכל המעשרות טובלין ואם לא הי' מעשר על הכל א\"כ אין פירותיו מתוקנים דכל מה שמעשר יש בהם חולין לפי חשבון ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב אלא ודאי נוטל מעשרותיו על הכל מיהו א\"צ לתן ללוי ולעני אלא לפי חשבון אבל תרומה ותרומת מעשר כשמפריש על הכל נמצאת התרומה מדומעת בחוין ולהכי אסור לזרים ונותן הכל לכהן אז מותר לו העודף לפי החשבון. וא\"ת והא קיי\"ל דלכל אין בילה חוץ מיין ושמן ודוחק לאוקמי כמ\"ד יש בילה וי\"ל שהוא דרכו תחלה ואז יש להם בילה שעושה מן הזתים שמן ומן הענבים יין ואז יש בילה. וא\"ת והיכי מצי להפריש ממקום אחר עליו אי מטבל גמור הו\"ל מן החיוב על הפטור ואי משל עם הארץ הא של ע\"ה לא מחייבא בתרומה גדולה ומיהו למ\"ד יש קנין לגוי ניחא דמפריש משל גוי מיהו ללישנא דהכא דאמר' קח לך מן השוק קשה והלא הטבל המעורב חייב מדרבנן אף בתרומה גדולה וי\"ל דהוא מוציא תרומה גדולה מיני' ובי' ושוב מפריש משל ע\"ה לפי חשבון. ואם באנו לחלק בין טבל גמור דאו' לטבל טבול לחלת חו\"ל שהיא קלה אז לא הי' לי להחמיר באותן ענינים שכתבתי אבל בלא ראי' אין לומר כן כי לכמה ענינים היא שוה לחלה דאו' ומשכחן או גו אתרוגא א\"ר ינאי אין קטא וקאט שיחור ואין אובד אובד מרגלא אר\"ש בן אלעזר אלו זבנת גרמך ללוד אתה מוזבן בדמים יקרים והכא בדמים קלילי כד שאלו לר' יונתן על הגלוי אמר להון ערבא דנפשך אנא מים שנתגלו לא יגבל בהם ר' נחמיה אמר אפייה מותר מפני שארס נחש כלה באור. (ירושלמי תרומה פ\"ח) כל מום לא יהיה בו חכ\"א אפי' כולו מום אי אתה רשאי לתן בו מום (ירושלמי שם)."
],
[
"היא בד\"פ סי' קי\"ג ותשו' הרשב\"א סי' תתמ\"ג."
],
[
"ועל הפת הנאפה עם המולייתות שממולאות מגבינה ששאלת אם מותר לאוכלם עם הבשר הא מלתא פלוגתא דרבוותא היא יש פוסקי' כרב דאמר בפ' כיצד צולין (פסחים ע\"ו ע\"ב) ריחא מלתא היא גבי בשר שחוטה שצלאה עם בשר נבלה בתנור אחד ויש פוסקי' כלוי אמנם רבי' אבי העזרי כתב דאפי' לרב דאסר ה\"מ בבשר שחוטה ובשר נבלה או בשר וגבינה דאזיל האי ומפטם להאי אבל בשר ופת או גבינה ופת לא אמר רב מדנקיט בשר ובשר ולא נקיט בשר נבלה ופת וכן פת חמה וחבית פתוחה אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל אלא דרך המגופה אבל פת ונבלה בתנור לא אסר ודלא כרב כהנא דאסר למיכל בכותחא פת שאפה עם הצלי בתנור דלית הלכתא כותי' וכ\"כ בשם רבי' יואל אמנם רבי' אלפסי חולק בזה דכ' דברב כהנא אפי' לוי מודה דלא שרי אלא דיעבד דבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה אם הוי אוסרי' כרב הוי אסירא לגמרי אבל פת אפי' אי איסרי' בכותחא שרי' בהדי בשרא וכ\"ש לנכרי וכ\"פ ר\"י פ' כל שעה (פסחים ל' ע\"א) בהך דרבה בר אהילאי ע\"ש. ורבי' אברהם בר דוד כ' דפלוגתא דרב ולוי בתנורים קטנים אבל פורני שלנו שהם גדולים לד\"ה שרי ואנו נוהגין לכתחלה שלא לאפות פת עם המולייתות אבל בדיעבד היינו מתירי'."
],
[
"שאלה אע\"פ שאיני כדאי איני רשאי למשוך ידי ממצות מורי אבי העזרי. מה שפסק מורי להתיר נבלות וטרפות לעשות בהם סחורה וסמך על מה שפסק בירושלמי כרבי יהודה דאמר ובלבד שלא תהא אומנתו בכך לא פסק ולא חידש בירושלמי אלא כפסק גמרא דידן בפ' זה בורר דפסק ר' אבוה א\"ר אלעזר הלכה כר\"י (סנהדרי' כ\"ז ע\"ב) אסוחרי שביעית לפוסלם לעדות אבל בסחורות דברים האסורים לא פסק מידי ופי' בירושלמי הלכה כר\"י דמתני' דזה בורר. תמן תנינן ומקשה תמן א\"ר אבא בר זבדא א\"ר אבהו בשם ר\"א הלכה כר\"י דמתני' דתמן פ' זה בורר אף הכא כן הכא בסחורה בדברים האסורים שמחלקת בין יש לו אומנות שלא הוא בין אין לו אומנות נלמד משם לכאן דהלכה כמותו א\"ר יהודה בר בון תמן מלכיות אונסות פי' גבי סוחרי שביעית נקיל כר\"י מפני האונסין כדמפ' בפ' זה בורר משרבו האונסין מאי ניהו ארנונא ותני עלה בתוספתא דפ' זה בורר ר\"מ הי' קורא אותם אוספי שביעית כלומר וכשרים ר\"י הי' קורא אותם דסוחרי שביעית ופסולי' ובכלם הי' ר\"י אומר אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא פסולי' כו' ואין חילוק בין אוספי שביעית לסוחרי שביעית שמחמת אונס מלכות מי שלא הי' לו תבואה לעשר המלך הי' קונה הלכך מכשרי' אפי' סוחרי' ביש להם אומנות אבל בשאין להם אומנות אחרת הרי אומנתו בכך ולאו אונס מלכות הוא הכא בסחורה בדברי האסורי' אין אונס מלכות לא קיי\"ל כותי' אלא לעולם אסור כרבנן אע\"ג דלפי שיטת הירושלמי דפ' זה בורר משמע תמן מתני' דשביעית נקיט לה הכא אגב שיטפי' גירסת גמרא ירושלמי דפ' דשביעית כי גם פעמים רבות נמצאו בתלמוד בבלי שלנו בין הכא להתם להחליף ובירושלמי דפ' ז\"ב אי' לגי' זו אמתני' דז\"ב דפסק כר\"י רבי אבהו בשם ר\"א קודם שהזכיר משנה שביעית ותו דהתם בגמר' דידן בפ' כל שעה (פסחים כג ע\"א) אסר לה ובין ת\"ק לתנא בתרא וחכמים אוסרי' נראה דאיכא ביניהו דאפילו נתמנה אוסר תנא בתרא. שמחה בר שמואל."
],
[],
[],
[],
[],
[
"ודכתב משחא דגוים מאי ניהו אמר רב ששת (ע\"ז ל\"ח ע\"ב) האי משחא שליקא דארמאי שרי אמר רב ספרא פשיטא למאי ניחוש לה אי משום בישולי גוים נאכל כמות שהוא חי היא ואי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא ואי משום דערבינן פארי במשחא זהו שאמר ר\"ש מותר. שומן של חלב שמתחלתו חלב ומביאי' אותו גוים ונותני' אותו בנודות וחובטין אותו עד שיצא שומן ממנו כיוון שמתחלתו כשהוא חלב נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים ואם אתה אומר אסור משום גיעולי גוים שהם מבשלי' אותו בקדישות שלהם לא חיישי' משום דנותן טעם לפגם הוא וכיון דנטל\"פ הוא ואיכא למימר שמכבסין הקדירות ומנקרי' אותן ואם אתה אומר דמערבי' בו לזה לא חיישינן דאז הי' מסריח וכיון שהוא מסריח אין אדם מפסיד ממונו בידים לפיכך אין לחוש זה דברי חכמי' הראשונים אבל היום הזה מה עושי' במדינת מאליה וחלב צאן לפי שמרוב בשר אין אוכלי' חלב ואליה ומביאי' מים ועשבים (חסר בכ\"י מכאן ועד סי' ע\"ה וגם מסי' ע\"ה חסר' תחלת התשובה וחבל על דאבדן. ועיין בד\"ק סי' י\"ד שם היא תחלת התשו' של סי' ע\"ה ומשם העתקתיהו כאן). "
],
[
"תשובה שהשיב למו' הר' שמואל מאיזנבא.",
"הגדלת הוספת חכמה. לא תבצר ממך כל מזימה, לאור תוציא תעלומה, כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, גבור מזויין, בר אבהון ובר אוריין, מורי קרובי הר' שמואל אשר כתבת שקבלת מה\"ר יעקב זצ\"ל ולשונך צויתי להעתיק מעבר הלז שלא תכפרנו בשעת הדין כתבת שקבלת דהלכה כסתם מתני' דמס' ע\"ז פי' השוכר את הפועל (ע\"ז ע\"ד ע\"א) דבעי' תרתי איסורי הנאה ודבר שבמנין לא די שדבריך סותרי' דברי התוס' ודברי כל הגאונים אלא שדבריך סותרי' זה את זה כך פסק ר\"י דדבר שבמנין לא בטיל אע\"ג דלאו איסור הנאה וכן פסק אבי העזרי וההוא דקאמר למעוטי דבר שבמנין פי' למעוטי דבר שבמנין דלא איסור הנאה פי' כמו למעוטי דר' חיי' ודר' אושעי' כדפי' בפ\"ק דב\"ק (ה' ע\"ב) וא\"נ פליגי תרי מתני' אהדדי אנן עבדי' לחומרא וכ\"פ בס' התרומה הרי שכל הגאונים שוי' בזה לאיסור ואתה יצאת לידון בדבר החדש ותלית עצמך באילן גדול חלילה חלילה לא יצא מפי קדוש לחלוק על כל הגאונים שאם הי' שום גאון מתיר היה מוזכר בתוס' ובספרי הפוסקי' ועוד שדברך סותרי' זא\"ז שהרי תחלה כתבת וז\"ל ודבר שבמנין בטל אי לא הוי איסור הנאה דהלכה כסתם משנה דע\"ז (ע\"ד ע\"א דבעי תרתי עכ\"ל אלמא דדבר שבמנעין כגון חתיכת נבילה הראויה להתכבד בטילה דהא פריך בפ\"ב דע\"ז (שם) לחשוב נמי חתיכת נבילה פ' הראוי' להתכבד דאינה בטילה כדתנן בפ' גיד הנשה (חולין צ\"ו ע\"ב) ועלה קא משני האי תנא תרתי אית לי' דבר שבמנין ואיסורי הנאה וק\"ל ואתה פסקת כאותה משנה ואח\"כ סתרת דבריך כי כתבת דחתיכת נבילה כיון דראוי' להתכבד חשיבא כמו ו' דברים ועוד לפי דבריך אלו האחרוני' שאתה מודה בחתיכת נבילה דלא בטילה א\"כ מאי פסקת הלכה כסתם משנה דע\"ז הלכה מכלל דפליגי והא מתני' דפ' גיד הנשה לא פליגא ועוד הרי הוכחתיך בכתבי הראשון מדברי ר\"י שתרנגולת שלימה ראויה להתכבד וא\"כ למה התרת ועוד למאי דקא מודית דחתיכת נבילה הראויה להתכבד דהוי את שדרכו ולא בטילה א\"כ מה שכתבת דדבר שבמנין ולאו איסורי הנאה בטלי למעוטי מאי אי למעוטי חתיכת נבילה הראוי' להתכבד ואגוזי פרך ורמוני בדן וחבית סתומות וכו' של תרומה הא בכל הנך מודית לי דלא בטלי כמו שמשמע בירושלמי ואי למעוטי כל שדרכו כגון ביצה ועגולין וכיו\"ב נמי ליתא דמאי איריא דלאו איסורי הנאה אפילו הוי נמי איסורי הנאה בטילי כיון דלא הוו את שדרכו כר' יוחנן דהא כל הני דע\"ז הוו את שדרכו ועדיפי משאר את שדרכו כמו שהוכיח ר\"י מדלא פריך התם ולחשב נמי חבילי תלתן אלמא הנך דע\"ז חשיבי טפי משאר את שדרכו. ועוד יש להשיב על דבריך הרבה ונלאתי לכתוב ובבקשה ממך מורי קרובי חזור בך ולא תעשה סניגרון לדבריך ותודה על האמת למען יברכוך טובים שהרי רבא פעמים אומר דברים שאמרתי בפניכם טעות הם ביד. ומי לנו גדול ממשה ע\"ה שהודה ולא בוש ולמדנו רבותינו מניין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו וכו' (שבועות ל' ע\"א) ותבלה בטוב שנותיך בנעימים כל הימים כנפש שוחר טובך קרובך מאיר בר' ברוך שיחי'. ואל תזהיהני אם השבתי על דבריך למדתני מניין לתלמיד היושב לפני רבו וכו' לא תגורו מפני איש ועוד שלא יראו התלמידי' ויקבעו הלכה לדורות."
],
[
"ועל בעלת כוליא אחת מותרת דתני' בתורת כהנים ומייתי לה בפ' על אלו מומין (בכורות ל\"ט ע\"א) ואת שתי הכליות ולא בעלת כוליא אחת ולא בעלת שלש ומדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ושלום לך ולביתך ולבניך לתורה ומעשים טובים כנפשך ונפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"ואשר שאל חביבי הר\"ר טוביה על התנור שטחוהו באליה ואפו בו ולא הוסק אחרי הטיח אותו הפת אסור לאכלו אפי' במלח כדאמ' בפ' כל שעה (פסחים ל' ע\"ב) ובפ' דם חטאת (זבחים צ\"ה ע\"ב) ההוא תנורא דטחו ביה טחיה אסרה רבה בר אהילאי למיכל לרפתא לעולם אפי' במלחא וכו' ואע\"ג דאיתותב רבה בר אהילאי ה\"מ בפת הנאפה בו לעולם אפילו בפת הנאפה בו לאחר שהוסק שנית בהא ודאי איתותב אבל פת דמעיקרא קודם שהוסק ודאי אסור למיכליה אפילו במילחא דלמא אתי למיכלי' בחלבא. וצ\"ע אם מותר למוכרו לגוים מי חיישי' דלמא אתי לזבוני' לישראל ואתי למיכל בחלבא כדקא חיישי' בפ' כל שעה (פסחים מ' ע\"ב) גבי ארבא דחיטי דטבעה בחישתא דאסרה רבא לזבוני לגוים ונ\"ל דכולי האי לא חיישי' חדא דלא משתמיט תלמודא בשום דוכתא דלאשמועי' האי חששא באיסורא דרבנן אלא באיסורא דאורייתא כגון ההוא ארבא דחיטי דהוי חמץ נוקשה דלכל הפחות בלאו ועוד ראי' מדקאמר ואסרה למיכל ואפי' במילחא ולא קאמר לזבוני' לגוים ש\"מ דלגוים שרי לזבוני כיון דאיסורא דרבנן היא דמדאו' בטיל ברובא ולא מחמרי' למיחש כולי האי למיסר לזבוני לגוים."
],
[
"פסק ר\"ח דסעודה המפסקת ערב ט' באב אפי' לאחר סילוק מותר לאכול עד שתחשך ובלבד שיהא שם מעט תוספת ומביא ראיה מירושלמי דר' פלוני על לבי' פלוני א\"ל מי פסקת א\"ל אין קריבי ליה ואכל מכל עיגול ועיגול ובמדרש נמי משמע שמותר לאכול דאמר התם (איכה רבה פ\"ג) ר' יהודה בן בתירא אזיל לנציבין בעירובתא דיומא אמר ריש כנשתא לאזמוני אמר כבר אכלי ופסקי לי' א\"ל אשגח עלאי דלא לימרון אינשי ההוא דלא אשגח עילויה אזל עמיה אכל מן כל עיגול חד פתיא ומכל מאכל חד פת ומכל פטיס פי' חבית חד כוס. ורב אלפס חולק עליו ופוסק דאסור לאכול משסילק וכן מוכח בשילהי בכל מערבין (עירובין מא ע\"א) א\"ל רבי יוסי אי אתם מודי' לי בט' באב שחל להיות באחד בשבת שהוא מפסיק מבע\"י א\"ל אבל ומה לי לכנוס כשהוא מעונה ומה לי לצאת ממנה כשהוא מעונה מדקאמר ר\"י שיוצא ממנה כשהוא מעונה א\"כ מבע\"י צריך להפסיק לא יאכל עד שתחשך ובתענית אחר שאוכלין בלילה אסור לאכול היכא דלא נתענה כדמוכח בירושלמי. "
],
[
"מעשה באשה אחת יולדת ששאלה מר\"ת אם מותרת לאכול בצום גדליה והורה להיתר אע\"ג דאמרי' בשבת פ' מפנין (שבת קכ\"ט ע\"א) מכאן ואילך אם אמרה צריכה אני מחללי' עליה וצום גדלי' דברי קבלה ודברי קבלה כדברי תורה אפ\"ה מותרת כדאמרי' בר\"ה (י\"ח ע\"ב) קרי לי' צום וקרי לי' שמחה ומשני ה\"ק בזמן שיש שמד' צום אין שמד ואין שלום רצו מתעני' רצו אין תעני' ועכשיו אין שמד ואין שלום."
],
[
"אומר רבי שכתוב במדרש דלפיכך אין אבי הבן מברך שהחיינו בשעת מילה וגם שהשמחה במעונו במשתה מפני שהתינוק שרוי בצער."
],
[
"בויקרא רבה (פ' מצורע פ' צ\"ז) וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות אמר ר' יהושע צפור דרור שאוכלת מפתו ושותה ממימיו מכפרת עליו כהן שנהנה מישראל כ\"ד מתנות על אחת כמה וכמה מכאן ראי' לר\"ת שמתיר צפור דרור מדאמרי' בפ' אין צדין (ביצה כ\"ד ע\"א) הכא בצפור דרור עסקי' לפי שאינה מקבלת מרות פי' אמתני' קאי דאמ' אין צדין מכלל שצדן לאכילה ובת\"כ משמע נמי שמותרת דאמ' הוא עשה מעשה פטפוט המצורע לשון הרע ינגיל\"א בלע\"ז ואין לך פטיט בעופות יותר מצפור דרור שכל שעה היא מדברת בלשונה."
],
[
"ד\"פ סי' שס\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' שס\"ה."
],
[
"רבי אוסר לשתות מי תותים אא\"כ ישראל רואהו משעה שיצא מן החבית וכן נהגו גאוני לותיר' לפי שלפעמים מערבי' בו יין אבל בחבית אין לחוש שמא עירב בו שהרי מפיג טעמא."
],
[
"ד\"פ סי' שס\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' שס\"ז."
],
[
"יש מקשים למה הצריך הכתוב שבירה בכלי חרס ומריקה ושטיפה בכלי מתכות ישהום עד למחר ויהא הכל פגום ומותר שהרי כלי מדין לא הצריכו הגעלה אלא באותם שהיו בני יומן וא\"ת משום דאין מבטלי' איסור לכתחלה הא ליתא מההוא דפ' כל שעה (פסחים ל' ע\"א) אמר רב קדירות בפסח ישברו ומקשי' ולשהנינהו עד לאחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן וקשה והא אין מבטלי' איסור לכתחלה וא\"כ היאך ישהם לבטל האיסור ותירץ הרב דאין זה ביטול אלא היכא שמבטלו כדי לאכול האיסור אבל בהאי שאין משהה כדי לאכול הטעם דבהאי טעמא לא ניחא ליה. וי\"ל הואיל וחל עלייהו חיוב שבירה מריקה ושטיפה תו לא פקע. וקשה מההוא דפ' אין מעמידי' (ל\"ד ע\"א) החרצנים והזגין לאחר י\"ב חדש מותרי' דחל עליהו איסור הנאה ומותרי' אף באכילה כדמוכח התם."
],
[
"שאלה. כ' מורי על קטין אוכל נבילות אין ב\"ד מצווין להפרישו אם יש חילוק בין אב לאחר קא פגעת במא דקשי' לר' אמתני' דהאיש מדיר את בנו בנזיר (נזיר כ\"ח ע\"ב) ואר\"ל כדי לחנכו במצות אלמא דצריך לחנכו במצות ואף ר' יוחנן מודה בשאר מצות אלא דהכא פליג ואמר דאף הלכה למשה מסיני הוא וכן משמע בפ' בתרא דיומא (פ\"ב ע\"א) דתינוק ותינוקת מחנכין אותן להתענות קודם זמנן ותירץ דאביו דוקא חייב לחנכו ואיהו נמי חייב להפרישו אבל אחרי' אין מצווי' להפרישו ולחנכו וכן ס\"פ לולב הגזול (סוכה מ\"ב ע\"א) קטן היודע לשמור תלין אביו לוקח לו תפלין היודע לדבר אביו מלמדו תורה אלמא אביו דוקא ונראה דאפי' אמו לא מחייב' כדמשמע בההוא דנזיר איש אין אשה לא ואע\"ג דליכא ראי' מהתם כולי האי דהא קאמר נמי התם בנו אין בתו לא ואשכחן בעלמא לענין יוה\"כ דמחנכי' את התינוקת כמו התינוק מ\"מ לענין אמו דלא מחייבה לחנוכי' ולאפרושי' ראי' גדולה היא כיון דבלאו ראי' סברא היא דלא מפקדא למולו ולפסתו וללמדו תורה ולכל מצות בן על האב דתקנו רבנן כעין דאו' תקון וההוא דהילני המלכה בפ\"ק דסוכה (ב' ע\"ב) דהיתה יושבת בסוכה היא ושבעה בניה מחמרת היתה על עצמה א\"נ שמא הי' להם אב והא דמשמע בפ' חרש (קי\"ד ע\"א) דאפי' אביו לא מחייב להפרישו היינו שלא בפניו אבל אם בפניו עושה התינוק עבירה ויש בו דעת להבחין בין טוב לרע חייב להפרישו כדמשמע התם בההוא דקאמ' העושה על דעת אביו פרש\"י שהתינוק צופה ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד על גביו כאלו מצוהו לעשות אלמא דכל היכא דעומד ע\"ג והתינוק יודע שאביו רואהו חייב להפרישו וה\"ה לחנכו."
],
[
"ראיתי לפני מורי ר\"מ שי' שמלחה בקרום של חלב עם בשר ולא ידעה אצל איזו חתיכה נמלחה והתיר מורי כל הבשר רק אחת נתן לגויה כי אם הי' יודע אצל איזו חתיכה נמלחה הי' אותה חתיכה אסורה והשאר מותרות כמו שפי' ר\"י אם רותח דמליחה מפעפע מחתיכה לחתיכה גם אותה חתיכה מותרת כי יש בהם ס' לבטל החלב ואם אינו מפעפע אותה החתיכה לבד אסורה ועכשיו שאין אנו יודעי' איזו היא כל דבר יבש חד בתרי בטל ואע\"ג דחתיכה הראוי' להתכבד אינה בטילה ה\"מ שורש האיסור כמו חתיכת קדשים או נבילה אבל חתיכה זו שנאסרה מכח חלב בטילה אע\"פ שראוי' להתכבד."
],
[
"ועל בשר שלא נמלח עד ג' ימים ונשרה במים בתוך ג' מקובלי' בני עירך מפי הר\"ר יצחק זצ\"ל דמותר אם קבלה נקבל ומסתבר קצת ואם לדין יש תשובה וק\"ל."
],
[
"ובשר המלוכלך בדמים שנשרה יום שלם במים יום ולילה קבלתי דאסור דדמי לכבוש דאמרי' (חולין צ\"ז ע\"ב) הרי הוא כמבושל דהיינו חדושא בבשר בחלב דאי תרי ליה כוליה יומא בחלבא שרי אע\"ג דבלע משא\"כ בשאר איסורי' וכולי' יומא נראה לפרש יום ולילה דאי יומא ממש א\"כ נתת דבריך לשיעורי' יש יום קצר ויש יום ארוך."
],
[
"ד\"פ סי' ל\"ג וד\"ל סי' שמ\"ב וכ\"י פארמא סי' שפ\"א."
],
[
"תשו' מורי לווירצבורק שאלה על טוב יזכר שמך, ואדון כל לאדון ישימך, לבלתי המעד אשורים יקימך, איש כלבבי חביבי אלופי ומיודעי חכם עדיף מנביא הר' מנחם שי'. אשר שאלת על חליצה במנעל שאינו שלו דבדיעבד כשרה (יבמות ק\"א ע\"א) מה מקרי דיעבד נ\"ל דיעבד מקרי אם כבר חלצה אע\"פ שלא נשאת וכן כל חליצה כשרה דפ' מצות ליצה הכי פירושו כדאשכחן נמי לענין כסדרן דאע\"ג דמצות חליצה חולצת ורוקקת לכתחלה דיעבד תני' (יבמות ק\"ה ע\"א) בין שהקדים חליצה לרקיקה בין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי וע\"כ ההוא דיעבד היינו מיד אח\"כ כדאי' התם ההוא דאתא לקמי' דר' אמי כו' כ\"ש הכא במנעל שאינו שלו דבהדי' יליף לי' מקרא מנעל נעל ריבה דיש להכשיר מיד אחר שחלצה וכ\"ש הכא שהיבם ממאן לה לחלוץ שנית דאין לך דיעבד גדול מזה ואשכחן נמי חליצה מוטעת כשרה ומשמע דיעבד ואפ\"ה היכא דלא בעי לחלוץ בחנם אלא ברצי כסף שרי' אפילו לכתחלה להטעותו ולומר לו חלוץ לה ע\"מ שתתן לך ד' מאות זוז ובתר הכי לא יהבה ליה מידי כדאשכחן בעובדא בת חמוה דר\"פ (יבמות ק\"ו ע\"א) דכל כה\"ג אפילו לכתחלה חשוב נמי דיעבד. ומיהו מטעמא אחרינא לא בעי' לאכשורה משום שמנעל שחלצה בו תפור בפשתן היה דאע\"ג דרבי' יב\"א ורבי' יואל הלוי מתירי' ומפרשי' דהא דאמר רב יהודה (שם ק\"ב ע\"ב) סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו דוקא סנדל דלאו אורחי' בהכי ולא מקיים בכך אלא במסמרים אבל מנעל אורחי' טפי בהכי בפשתן מברצועות תדע מדקאמ' סנדל משמע דוקא סנדל וכן מצאתי בתשו' רב פלטי גאון זצ\"ל וז\"ל ושכתבתם סנדל התפור בפשתן דחייטין ליה בגרדין דכיתנא חייטי' לי' דאי לא במאי חייטי' ליה א\"א לומר דמדביק ביה בליתא דכתנא לא איכא בעלמא מאן דמדביק בליתא בסנדלא ודקא קשי' לכו ואי לא במאי חייטי' לי' במסקנא ודאי בשירי ומתונתא דכיתנא חייטי' לי' ואנן סנדל קאמרי' דאר\"י אמר רב סנדל התפור בפשתן אין חולצי' בו שנאמר ונעלך תחש כשתולין עלי' טלאי אין תופרי' אותו אלא בעור וקורי' לו בלשון ארמי קירא גילדא פטירא וקאמר רב דהיכא דתפור בפשתן אין חולצין בו עכ\"ל אעפ\"כ לא עבדי בה עובדא להכשירו אפי' דיעבד אחרי שרבי' אפרים זצ\"ל פסל במנעל התפור בפשתן כמו בסנדל וכ\"כ רבי' ברוך ז\"ל בס' התרומה וכ\"כ רמב\"ם וז\"ל (פ\"ד מיבום וחליצה) כיצד חולצי' מביאי' לו מנעל של עור שיש לו עקב ואינו תפור בפשתן וכו' ועוד כ' בפ' זה וז\"ל חלצה במנעל שאין לו עקב או שהי' תפור בפשתן חליצתה פסולה עכ\"ל וכ\"כ ר\"י בעל העיטור וז\"ל ובמנעלים שלנו נמי מתכשר אע\"פ שיש עליו עור שקורי' טילא ובלבד שיהא תפור בעור ולא בפשתן ומפני הדחק שאין במקומינו סנדל נהגו לעשות כן עכ\"ל וכיון דכל הנך רבותי' כתבו להחמיר אין הכרעתינו הכרעה להקל אלא להחמיר. ומה שהביאו רבותינו המתירי' ראי' להיתר מדנקיט ר\"י סנדל ולא מנעל אינו נ\"ל דר\"י אמר רב ס\"ל כמ\"ד לעיל משמי' דרב אין חולצין במנעל לכתחלה אף אם אינו תפור בפשתן. ומה שהביאו ראי' מדמשני רבא כאן באנפליא של עור כאן באנפליא של בגד ולא אוקי תרוייהו בשל עור כאן תפור בעור כאן תפור בפשתן ש\"מ בשל עור כשר אפי' תפור בפשתן נ\"ל דלהכי מוקי חד בשל בגד משום דמייתי עלה ה\"נ מסתברא מדתני' גבי יוה\"כ אבל מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו וההוא ע\"כ לא מתוקמא אלא בשל בגד דאי בשל עור התפור בפשתן גבי יוה\"כ הי' אסור דנעילת הסנדל ביוה\"כ מדרבנן ואסמכוה אקרא וכל מידי דמקרי נעל גזרו בהו רבנן משום עינוי דדבר פשוט הוא דכך מעט יש לו עינוי כשהוא נועל מנעל התפור בפשתן כמו שהוא נועל מנעל התפור בעור כיון דרגילו אינשי למנעלינהו וא\"כ כיון דההוא לא מחשב ליה מנעל לא מתוקמא אלא בשל בגד מוקי נמי מתני' דלא מחשב ליה מנעל בשל בגד ועוד מתני' נמי דיקא דבשל בגד איירי דאי בשל עור וכגון שהוא תפור בפשתן כיון דקתני רישא במנעל חליצתה כשרה דהוי עור וסיפא דאנפליא נמי בדעור ופסולה משום דתפור בפשתן א\"כ הכי הול\"ל במנעל חליצתה כשרה ואם תפור בפשתן הוא חליצתה פסולה אלא מדנקיט אנפליא ש\"מ דמינא אחרינא ולאו בשל עור איירי אלא בשל בגד וא\"ת ולישמועי' רבותא במתני' דאפי' כלו עור רק שתפור בשל פשתן פסול וכ\"ש של בגד וי\"ל דהיא גופי' קמ\"ל דאפי' של בגד חליצה פסולה היא ופוסלת על האחין אי ס\"ל לרבא כשמואל דאמר בריש כל הגט (גיטין כ\"ד ע\"ב) דאפי' קטן ואנפליא פסולה ופוסלי' א\"נ ס\"ל כר' אליעזר דאמר קטן ואנפליא אין פוסלי' י\"ל דסתם אנפליא משמע הכי ומשמע הכי משמע של בגד ומשמע מנעל התפור בפשתן."
],
[
"ועל הטפט שפרסת לפני ארון הקדש עבור רצפת אבנים אשר שם כשהחזן נופל על פניו נראה כמו משתחוה לה יפה דקדקת ויישר כחך אע\"ג דבפ' הקורא את המגילה עומד (כ\"ב ע\"ב) לחד לשנא משמע דלא אסור אלא פשוט ידים ורגלים מ\"מ לל\"ק דהתם משמע דמדרבנן אסור אפילו בלא פשוט ידים ורגלים וכן פי' רבי' יהודה מפריש ומה\"ט אביי ורבא מצלי אצלויי פי' מטין לגמרי על צידם ולא הי' פניהם כנגד הקרקע כלל וכן פי' במחזור ויטרי בשם רב האי גאון זצ\"ל דס\"ל אפי' בלא פשוט ידים ורגלים אסור מדרבנן אם פניו כנגד הקרקע ול\"ל טעמייהו דאביי ורבא הוי משום דאין אדם חשוב רשאי לפול על פניו בצבור אא\"כ נענה כיהושע בן נון דא\"כ בפ' אין עומדין (ברכות ל\"ד ע\"ב) גבי השתחואה זה פשוט דים ורגלים מאי שייכא התם מלתא דאביי ורבא אע\"כ טעמא דידהו כדפרי'. והשתא ניחא דמייתי התם למלתייהו ומשום השתחואה דאו' זו פשוט ידים ורגלים מייתי עלה מלתא דאביי ורבא דא\"ג דמדאו' שרי ע\"ג רצפת אבנים להשתחות בלא פשוט ידים ורגלים מ\"מ מדרבנן אסור ולהכי אביי ורבא מצלי אצלויי ע\"כ טוב לפרוש שום דבר ע\"ג הרצפה שאפי' אם בני אדם חשובי' נזהרי' ומצלי אצלויי כשהם חזנים הם רבים עתה עם הארץ שאין בקיאי' שנופלים לגמרי על פניהם ואי איישר חיליה אבטלינה ג\"כ בצנעא שלא לעשות לנו שם ואתה שלום וכל כנותך כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך שיחי'.",
"ועל החליצה כיון דכבר חלץ לה חליצה פסולה שוב לא חזי' ליה ליבמה לא הוא ולא שאר אחים ויש לכופו לחלוץ כמו שאר מ\"ע א\"ל עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו וכו' (כתובות פ\"ו ע\"א) דחליצה מעושת כדין כשרה וחובטין אותו עד שיאמר רוצה אני והכי אשכחן ס\"פ מצות חליצה (יבמות ק\"ו ע\"א) בההוא דאתא לקמי' דר' חייא דבתר דאטיעיי' דחלץ לה חליצה פסולה ואפסלה מיניה הוצרך לחלוץ לה חליצה מעלייתא למשרי לעלמא."
],
[
"שאלה יניק וחכים, דורש ומסכים, מימיו נאמנים, מושכים והולכים, ומן המקדש מפכים, לעבודת השם מעריב ומשכים, אהובי חביבי הר' יהונת הכרע הכעתני לחוות דעי על המקוה ששאבוהו בכלי מנוקב בשוליו מנקב כמלא אצבע ויותר אם יכולי' לטבול בו אם לאו ונסתפקת לפי שבשעה ששאבוהו עד שלא נשאר בו מ' סאה א\"א שלא נפלו מן הדלי ג' לוגין ושוב אין כל מים כשרים שבעולם מכשירי' אותו כדמשמע בכמה דוכתי ואין לי להאריך כבר נשאלתי מזה והי' לי טורח להתיר דבר זה אם יש תקנה בקל לשואבו עד שלא ישאר בו ג' לוגים אבל אחר שכתבת שא\"א לעשות כן כי רב מאד מקור המקוה כדי לסמוך עליך נ\"ל דודאי המקוה כשרה דכיון דהדלי ששאב בו ניקב בשוליו שאין מקבל מים כל שהוא אין עליו תורת כלי לפסול את המקוה במים שבתוכו תדע מדתנן במס' מקואות פ\"ד השוקת שבסלע כו' עד היתה כלי כו' נקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהם כשרי' וכמה יהא בנקב כשפופרת הנוד אמר ר' יהודה בן בתירא מעשה בשוקת יהואש היתה בירושלים והיתה נקובה בשפופרת הנוד והיו כל טהרות וכו' ופי' רבי' שמשון זצ\"ל דנהי דפשט המשנה וכמה יהא בנקב אמאי דסליק מינה קאי דמשמע דאפי' נקבה מלמטה בשוליה או מן הצד בדופנה אצל שוליה בעי' נקב כשפופרת הנוד לבטלה מתורת הדלי א\"א לפרש כן מדמייתי עלה ההוא דשוקת יהוא דאיירי לענין עירוב מקואות כדמשמע בפ\"ק דיבמות (ט\"ו ע\"א) ולסוגי' דיבמות איירי באבן חלולה כדרך אותם שמשקי' בהם הבהמות ואין בה מ' סאה והיא מעורבת למקוה שלם ע\"י נקב כשפופרת הנוד וכל הטהרות שהי' בירושלם הי' מטבילי' בשוקת ההיא ובתוספתא איכא פלוגתא דתנאי דאיכא למ\"ד דאפי' בנקב כמלא מחט נתבטל מתורת כלי מלפסול המקוה היכא דניקב מלמטה שאינו יכול לקבל מים כל שהן והכי אי' התם קסטלון המקלח מים בכרכים אם היה נקוב כשפופרת הנוד אין פוסל את המקוה ואם לאו פוסל המקוה הלכה זו עלו עליה בני עסיא ג' רגלים לרגל השלישי הכשירוה להם אפי' נקוב כמחט א\"ר אלעזר ברבי יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטהרה וכשבאתי אצל חבירי א\"ל יפה הורית בד\"א מן הצד כו' פי' כל זה מדברי חביריו וכך אמרו לו יפה הורית כי בד\"א דבעי' שפופרת הנוד לבטלו מתורת כלי מן הצד דוקא אבל אם הי' הנקב בשולי קסטלא מלמטה אינו פוסל המקוה אפי' בנקב כמלא מחט ואם היה מקבל כל שהוא מן הנקב ולמטה פוסל המקוה פי' כשנקוב מן הצד אפי' כשפורפת הנוד וגבוה מעט מן השולים שמקבל מים כל שהן פוסל המקוה ונראה דהלכה כר\"א בר\"י דמעשה רב וחביריו הודו שיפה הורה ואע\"ג דפשט סתמא דמתני' משמע דוכמה בנקב אמאי דסליק מיניה קאי ומשמע דאפי' נקבה מלמטה בשליו בעי' כשפופרת הנוד מ\"מ כיון דסתמא דתלמודא מייתי לההוא דשוקת יהוא בפ\"ק דמקואות לענין עירוב מקואות אלמא דס\"ל הכי דההוא דשוקת יהוא לא קאי אנקבה מלמטה לענין לפסול המקוה דהתם לא בעי' כשפופרת הנוד אלא כמלא מחט וכר\"א בר\"י וכן מצאתי בפסקי רבינו שמחה זצ\"ל דניקבה מלמטה בשוליו שאין יכול לקבל מים כל שהוא לא בעי' כשפופרת הנוד ועוד יש להתיר מדברי' אחרי' כי התבוננתי מדבריך כי אינם מי גשמים אלא נובעים מן הקרקע א\"כ כיון דהמעיין מטהר בכל שהן יש עליו לעולם שם מקוה כשר ואינו נפסל במים שאובין שנפלו לתוכו כדתנן בפ\"ק דמקואות למעלה מהן מעיין שמימיו מועטי' שירבו עליהם מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן למעיין לטהר בכל שהוא ואפי' לכתחלה נמי יכול להרבות עליו כדמשמע לשנא דמתני' דקתני שירבו ולא קתני שרבו וברוב ספרים שלנו גרסי' שירבו ואף אי גרסי' שרבו דבר פשוט דלכתחלה נמי שרי דאמאי לא ובתוספתא תני מעיין שמימיו מועטים ורבה עליהם להרחיבו מטהר באשבורן ואינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שיכול להלוך מתחלתו פי' רבה עליו והרחיבו שעשה בריכה לפניו ונתמלאה מים והם זוחלי' במקום שלא היו זוחלי' בתחלה אין אותן מקומות כשרי' אלא באשבורן אבל ודאי מ' סאה לא בעי כדתנן במתני' ובמקום שהי' מהלך מטהר אפי' בזוחלין.",
"וששאלת על הרחת שזורין בה תבואה ויש לה לבזבזין מג' רוחותיה והיא פרוצה מרוח רביעית אם פוסלת המקוה למאי דפי' אינה פוסלת אפי' יש לה לבזבזין מד' רוחותיה כיון דאינה מקבלת מים כל שהם מן הנקב ולמטה כ\"ש הכא שאין לה אלא ג' דפנות וכן פרשב\"ם בפ' המוכר את הבית וכל היכא דאינו וראוי לקבל מים אפי' כל שהם סילון מקרי ולא פסיל ואין להאריך בזה כי זה מפורש יפה בפרשב\"ם ותוס' ועיי\"ש ואין להאריך רק שלום לך ולכל אשר לך כנפש אוהבך נדבה מאיר בר' ברוך שיחיה."
],
[
"ועל ס\"ת שנקרע והגיע הקרע בשיטין ודבקו איני אומר לדבק טוב הוא חדא דלא אשכחנן דבק אלא בתפלי' המונחים בדפוסים ואינם נמשכין לכאן ולכאן גבי תפלין של יד שכתב בד' עורות והניחן בבית א' יצא למ\"ד צריך לדבק ואיכא למ\"ד דאפי' לדבק א\"צ אבל בס\"ת שקוראין בו וזה מושך לכאן ותדיר תדיר כורכין אותו ומהדקין אותו יש לחוש פן יתפרד הדבק ויתקרע יותר וה\"ט דשיור התפר כדי שלא יקרע בפ\"ב דמגילה (י\"ט ע\"ב) ועוד הא מסיק עלה בפ' הקומץ רבה (מנחות ל\"א ע\"ב) גבי קרע הבא בשנים או בג' דיתפור ה\"מ בגידין אבל בגרדין לא אלמא אין לשנות כלל אלא מה שאמרו חכמי' ואחר שהקרע בא למעלה בלבד יש לסלק אותה יריעה ועוד מדלא משכח תלמודא תקנתא לקרע הבא בב' ש\"מ דליכא תקנתא בדבק כלל."
],
[
"שאלה. למה הרגזתני לעלות במופלאות ממני ובגדולות להוציא יקרות מזלות מאיש אשר כמוני שאינו יודע להפלות ולהפריש תעלומות חמודות, בשתים תתחתן בי בתשובות חבילות, כי הוא נובע שאלות מגבלות, מעשה עבות, מעשה גדילות, מזויג את הפתילות, בעשר מעלות קדש עלית במסילות, העילות בית אל בנויות ברמה, במדה תרומה, בחכמה ובתבונה, ובדעת ומזימה האלוף ומיודע מר' אשר. אשר שאלת אדוני על צורת חיה ועוף שבמחזורים ותמהת למה איני מוחה בהם והתניא במכלתין לא תעשה לך פסל וכו' עד לא יעשה לו גלופה אבל יעשה לו אטומה ת\"ל וכל תמונה וכו' עד אפי' בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים ואפי' הגוביא והשברירים וכו'. נ\"ל דודאי לא יפה עושי' שמתוך שמסתכלים בצורות הללו אין מכווני' לבם לאביהם שבשמים מיהו אין כאן איסור דלא תעשה לך פסל וגו' דהא מסקי' בפ' כל הצלמים (עבודה זרה מ\"ג ע\"ב) שאני ר\"ג דאחרי' עשו לו ואפי' חשדא ליכא בציורין שהם ממיני צבעי' בעלמא ואין בהם ממשות כלל דל\"ח לחשדא אלא בולט ולא בחותם שוקע וכ\"ש בדבר שאינו לא בולט ולא שוקע אלא מין צבע בעלמא ונ\"ל דאפי' ישראל מותר לצור צורות במיני צבעי' ואין בזה משום לא תעשה לך פסל דלא אסר אלא פרצוף גמור חקוק בששר אבל מיני צבעים מותר כדאמ' בחזקת הבתים (נ\"ד ע\"א) הצר צורה בנכסי הגר קנה דרב לא קני לגנתא דבי רב אלא בצורתא והקשה שם רבי' שמואל הא קאמר דציור לא קנה אא\"כ באמה כנגד הפתח ותי' דהתם לאו היינו צורת בריה אלא ציורי' בעלמא מעשה צעצועין ופרחים אבל צורת חיה או עוף חשיבא ולא בעי' אמה כנגד הפתח אלמא דרב צייר צורת חיה ועוף אלא ודאי במיני צבעים מותר. והא דתני' במכלתין לא תעשה לך פסל וכו' עד לא יעשה לו גלופה אבל יעשה לו אטומה ת\"ל וכל תמונה וכו' עד אפי' בהמה חיה ועוף ודגים וחגבי' וכו' אפי' הבוביא השברירים נ\"ל דה\"פ גלופה היינו צורה בולטת אטומה צורה שוקעת ואשר במים תחת להביא את הבוביא פי' שעושי' צורה וחוקקי' דמות בבואה שבמים שסד\"א דדוקא אשר בשמים ואשר בארץ מתחת לרקיע אבל צורת דמים בבואה שבמים לא ת\"ל ואשר במים וי\"א להביא את השברורים נראה שהוא מין שד שבמים שקורי' עכסא בל\"א וכל אלו אינם אסורי' לעשותו אלא פרצופי' חקוקי' אבל לא ממין הצבעים כמו שהוכחתי. אמנם על כסא שלמה אני תמה דכתי' ושתי אריות עומדי' אצל הידות ושנים עשר אריות וגו' ואין לומר דע\"פ הדבור הי' מדכתיב וישב שלמה על כסא השם למלך שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ול\"ל בהא מגדר מלתא שאני כמו אליהו בהר הכרמל ושמא בהא נמי איכא מגדר מלתא שכשהיו עדים באים לפניו היו האריות שואגי' ונוהמים כמו שיש במדרש ומתוך כך הי' מתפחדים להעיד עדות שקר א\"נ י\"ל אחרי' עשו לו וחשדא ליכא דרבים שכיחי גביה כדאמר גבי ר\"ג ומה שעשו בכותלי היכל וק\"ק ציורי' חקוקין בכותל סביב פני הכפיר אל התימורה ופני אריה אל התימורה מפה י\"ל ע\"פ הדבור שנאמר הכל בכתב וגו'. א\"נ י\"ל דלא שייך לא תעשה לך פסל אלא בתלוש אבל על הכותל שבמחובר לא דאינו אלא לנוי בעלמא ובטל לגבי הכותל ואע\"פ שאני מדמה לא הייתי עושה מעשה כמו זה התירוץ האחרון. ועוד נ\"ל דלפי סוגי' פ' כל הצלמים מוכח דכל מיני פרצופין מותר לעשות אפי' חקוקי' וחותמן בולט חוץ מפרצוף אדם לחודיה או דמות ד' פרצופי' בהדי הדדי שבכסא הכבוד אדם אריה שור נשר ודמות שמשין שבמדור העליון ושבמדור התחתון ותשמישי מקדש לעשות כמותם בית תבנית היכל, אכסדרה תבנית אולם, כמדתו בארכו ורחבו שלחן תבנית שלחן מנורה תבנית מנורה אבל מילי אחריני שרי תדע דאמר אביי התם לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן והדר אמר לא אסרה תורה אלא דמות ד' פנים בהדי הדדי והדר אמר אביי לא אסרה תורה אלא דמות ד' שמשין שבמדור העליון ופריך ושבמדור התתון מי שרי והתני' אשר בשמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ממעל לרבות מלאכי השרת ומשני כי תניא ההוא לעבדם ופריך לעבדם אפי' שלשול קטן נמי ומשני אין ה\"נ ומסיפא דקרא נפקא אשר בארץ לרבות ימים ונהרות הרים וגבעות מתחת לרבות שלשול קטן ופריך ועשייה גרידותא מי שרי והתני' לא תעשון אתי לא תעשו בדמות שמשי המשמשי' במרום ומשני שאני ר\"ג דאחרי' עשו לו והשתא מדלא קאמר אלא בכל הנך שינויי ש\"מ דלא הדר בי' מכל מה דשני מעיקרא ולא מסרה הכתוב אלא לחכמי' ושמשי' שבמקדש לא אסירי אלא כמותן דוקא כמדת ארכו ורחבו דאי לאו הכי לא יוכל שום אדם לעשות בית ושלחן וכלים לפי שהי' במקדש אלא ודאי לא אסרה תורה אלא כיו\"ב אבל שמשין שברקיע שא\"א לעשות כמותן אסרה תורה לעשות דוגמתן אע\"פ שאינו עושה כמדת ארכו ורחבו ואע\"פ שא\"א. ושמשין שבמדור העליון כגון חיות שרפים ואופנים ומלאכי השרת אסור אפי' היכא דאחרי' עשו לו ואפי' ליכא חשדא היכא דשכיחי רבים גבי' משום דכתי' לא תעשון לא תעשון תרי זימני ודרשי' לא תעשון אתי שמשי' שאתי דהיינו דבמדור העליון לא תעשון כלל וקרי ביה לא תעשון אותי ולהכי פרצוף אדם לחודי' אסור ומשום ד' פרצופי' אדם אריה שור נשר אסור ולעבור עליו בשתים משום פרצוף אדם ומשום ד' פרצופי' בהדי הדדי דהיינו דמות החיות ולא תעשו לכם אצטריך לשמשים שבמדור התחתון כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות ודוקא לכם לעצמיכם אבל אחרי' עושי' לכם א\"נ דרשי' איפכא כי מן השמים דברתי עמכם וסמיך לי' לא תעשון דהיינו כל שמן השמים לא תעשו ואפי' שמשי' שבמדור התחתון ודוקא אתם לא תעשו אבל אחרי' עושי' לכם ואתי אלקי כסף ואלקי זהב לא תעשון לכם לשמשי' שבמדור העליון לאסור אפי' כשאחרי' עושי' לכם דמשמע לכם לא ימצא לכם וכה\"ג תני בת\"כ בריש פרשת קדושים תהיו אלקי מסכה לא תעשו יכול יעשו להם אחרים ת\"ל לא לכם והא דתני' אשר בשמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ממעל לרבות מלאכי השרת ומוקי לה לעבדם היינו אפי' כשאחרי' עושים לעבדם לעבור עליהם משעת עשייה ואע\"ג דאמלאכי השרת עבר בלא לעבדם אפי' כשאחרי' עשו לו דהיינו פרצוף אדם י\"ל לעבור עליו בשתים א\"נ אפי' הוא של פרקים דמשום עשייה לחוד לא עבר כדאי' פ' כל הצלמים מ\"מ כי עביד להו לעבדם חייב. מאיר בר' ברך שיחי'."
],
[
"היא בד\"פ סי' ג' וד\"ל סי' ת\"י וכ\"י פארמא סי' תס\"א."
],
[
"ד\"פ סי' י\"ד וד\"ל סי' תכ\"א וכ\"י פארמא סי' תע\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' ט\"ו וד\"ל סי' תכ\"ב וכ\"י פארמא סי' תע\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' י\"ח."
],
[
"ד\"ל סי' שי\"ב וכ\"י פארמא סי' שמ\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' א' וד\"ל סי' ת\"ח וכ\"י פארמא סי' תנ\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' ב' וד\"ל סי' ת\"ט וכ\"י פארמא סי' ת\"ס."
],
[
"ד\"ק סי' קס\"ט ועיין תשו' הרא\"ש כלל ל' סי' א' וטור יו\"ד סי' שע\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' ק\"ז ד\"ק סי' ח'."
],
[
"ד\"פ סי' ק\"ח וד\"ק סי' ח'."
],
[
"אמת שהמת שהסיט את הטהור טהור והטהור שהסיט את המת טמא כדתנן בזבין פ\"ד ר' יהושע אומר זבה שישבה בכף מאוזנים ואוכלי' ומשקי' בכף שניי' טמאי' ובמת הכל טהור חוץ מן האדם ופי' רבי' יצחק מסמפונא חוץ מן האדם בזמן שהוא כרע אלמא דטהור שהסיט את המת טמא ותנן התם להדי' פרק הנוגע בזב כל הנושא ונישא ע\"ג המת טהור חוץ מן המאהיל ואדם בזמן שהוא מסיט הא למדת בפי' דהמסיט את המת טמא ובההוא דפ' אמר ר\"ע (שבת פ\"ג ע\"ב) דתניא כל הטמאות המסיטות טהורות חוץ מהסיטו של זב שלא מצינו לו צד היתר בכל התורה כולה ומוכח התם דההוא כללא דוקא הא למדת שהמת שהסיט את הטהור טהור אבל טהור שהסיט את המת טמא כדפי' וההוא דפ' כיצד צולין (פסחים פ\"א ע\"ב) בגמרא דנטמא טומאת התהום דתניא המוציא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא כו' אבל טעון ורכוב טמא לפי שמהלך ברגליו אפשר לו שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל וטעון ורכוב א\"א שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל אלמא דטהור שהסיט את המת טמא וכהאי דתנן ומייתי לה בפ' המקבל (בבא מציעא ק\"ה ע\"ב) המהלך בבית הפרס ע\"ג אבנים שיכול להסיטם ע\"ג אדם או ע\"ג בהמה שכחה רע טמא פי' טמא מפני שמסיט את אבני בית הפרס וק\"ל דתני' בספרי פ' זאת חקת התורה או שמטמא בהיסט אמרת ק\"ו ומה נבילה הקלה מטמא בהיסט מת חמור לא כ\"ש ת\"ל וכל אשר יגע בו הטמא יטמא במגע הוא מטמא ואינו מטמא בהיסט הא למדת שהמסיט טהור ול\"ל מה דממעט התם מהיסט היינו היכא שהמת מסיט את הטהור דהא מנבלה רצה ללמוד בק\"ו ונבלה המסטת טהור דתני' כל הטומאות המסיטות טהורות אלא נ\"ל כמ\"ש בגליון שראיתי דהתם לא במת ממש מיירי אלא באדם שנגע במת קא מיירי שגם הוא חמור שמטמא כלים טומאת שבעה כדאמרי' התם לעיל כלים ואדם מניין ת\"ל וכבסתם בגדיכם וכדתנן פ\"ק דאהלות כיצד ארבעה כלים הנוגעים במת ואדם הנוגע בכלים וכלים באדם טמא טומאת שבעה. אלא הא ק\"ל כי תניא ההוא דפ\"ק דכלים חמור מכולם המת שהוא מטמא באוהל אמאי לא תני חמור מכולם שמטמא בהיסט דלמא הואיל והמת שהסיט טהור לא פסיקא ליה. מ\"מ בתר דאתברר לן דטהור שהסיט את המת טמא יש ליזהר לכהן שלא יכנס עם המת בספינה שא\"א לו שלא תנענע הספינה מחמתי' והוא מוזהר על טומאה זו דכל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה ומיהו הר' משה כהן התיר הלכה למעשה לכנוס כהן עם המת בספינה כדתנן פ\"ג דזבים וכך מתחיל הפרק הזב והטהור שישבו בספינה או באסדה או שרכבו ע\"ג בהמה אע\"פ שאין בגדיהם נוגעים הרי אלו טמאי' מדרס ופי' הר' יצחק מסנפונא בספינה קטנה דומי' דאסדא המתמוטטת אע\"פ שאין בגדיהם נוגעי' בבגדי הזב טמאי' מדרס והדר תני התם ישבו על הנסר ועל הספסל ועל הגשיש של מטה או על האיכלונס בזמן שהן מחוגרין ופי' הר' יצחק מסינפון בזמן שהן מחוגרי' כלומר בזמן שאדם יושב עליהם נוטי' לכאן ולכאן כחגר המהלך שאין כחו יפה ונעקמין שדרך הנסרים בזמן שאינן בריאין ואינן עבי' ובני אדם דורסי' עליה' נעקמי' כקשת הרי לכל כפי' מיירי שהטהור מסיט את הזב וקתני הרי כלן טמאים וקתני לקמן וכולן טהורי' לבית הכנסת וטמאי' לתרומה ופי רבי' יצחק כל אלו שאמרנו טמאי' לתרומה אבל לבתי כנסיות כלומר לאוכלי טהרות ולפרושים טהורי' גם הם גם בגדיהם בכה\"ג והיינו דתנן בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה עכ\"ל הרי דטהור המסיט הזב בספינה או בנסר המחוגר דטהור לטהרות דאין כאן היסט גמור אלא הואיל שכח המים מעורב בספינה לא מקרי היסט גמור וכן בנסר הואיל ולא ברי הסיטו בשביל שהוא מתעקם לא מקרי היסט כלל אלא דרבנן אחמורי לענין תרומה אבל בספינה גדולה שאין דרכה להתמוטט אפי' לתרומה טהורה כדתנן התם הזב והטהור שישבו בספינה וכו' עד מצד אחד טהורי' ופי' הר' יצחק עתה מתחיל לדבר אפי' לענין תרומה טהורה. ואחר דאתברר לן כל כה\"ג בספינה גדולה אפי' לתרומה ובקטנה לטהרות טהור א\"כ אין כאן טומאה דאו' כלל ואין כאן אזהרה לכהן וותר לכנס עם המת בספינה מיהו צריך לזהור שלא ישב בתוך ד' אמותיו כדי שלא יבואו לידי מגע ואהל וכן נראי' הדברי' הלכה למעשה כהוראת הר' משה כהן זצ\"ל וכן אני מורה אם יבא מעשה לידי. יצחק בר משה נב\"ה."
],
[
"ועל כהן שנושא את כפיו שאתה מצריך לו טבילה אף לפי מאי דנהג עלמא ככנך תלתי סבי מנהג כשר הוא דאף לתפלה כתבו רבותי' הגאוני' דצריך כ\"ש לנשיאות כפים וסבורני שכולם נוהגים כן אמנם בחולה המרגיל נראה דסגי בט' קבין."
],
[
"היא קצתה ד\"פ סי' קי\"א וקצתה שם סי' ז' ובד\"ל סי' תי\"ג, תי\"ד תט\"ו ותט\"ז."
],
[
"(ליתא בכ\"י אלא שיטה א' ומכאן ואילך חסרי' הרבה דפים. ותשו' זאת תמצא בד\"פ סי' ז' ועיי\"ש בהגהות באיזה מקומות עוד אי' תשו' זו.)"
]
],
"": [
[
"ד\"פ סי' תתקפ\"ז ותתקפ\"ח וד\"ק סי' ר\"ה ותשו' מיימוני לס' משפטים סי' ז'."
],
[
"ד\"פ סי' רכ\"ד וד\"ק רפ\"ז."
],
[
"שאלה. וששאלתם על האלמנה שתפסה כל ממון בעלה למזונות ואמרי' בפ' אלמנה ניזונית (כתובות צ\"ו ע\"א) אלמנה שתפסה למזונותיה מה שתפסה תפסה ומעשה בכלתו של ר' שבתאי שתפסה דסקיא מלאה מעות ולא הי' כח ביד חכמי' להוציא מידה. תשו' הא לכם תשו' ר\"י הבחור זצ\"ל ומה שכ' אחי דכיון שתבעה מזונותיה כל מה שתפסה יכולה לעכב אפי' כמה וכמה מההוא דאלמנה והירושלמי לפ\"ז לא שבקית חיי לכל בריה דנשים שהן גבירות ויש להן בנים קטני' יקחו הכל ולא יתבעו לעולם כתו' ויתפסו הכל בעבור מזונות וכן שאינן גבירות אם יש מטלטלי' גדולים בתוך הבית או כסף וזהב יקחו הכל אלא יש ללמוד פי' דהא מלתא דקאמר התם (ירושלמי פ' אלמנה ניזונת ה\"ב) ר' יוסי בר בון מכיון שהיא עתידה לשבע בסוף אפי' חוי מה בידך לא אמרי' לה אבל אינה עתידה לשבע בסף אמרי' לה חוי א\"כ גם זאת שלקחה הכל ואין עתידה לשבע בסוף אמרי' לה חוי ומוציאי' מידה כל היותר ממזונות הראוי' לי\"ב חדשים כי יותר אין ראוי שישאר בידה ממה שראוי למכור בפעם אחת ובקרקעות ובהא שיעורא אמרי' מה שתפסה תפסה ואלף זוז דקאמר לאו דוקא א\"נ נראה בעשירה שהיתה ראויה לכך לי\"ב חדשי' מה שתפסה תפסה ראוי לומר אפילו ביותר מי\"ב ובלבד שתפסה פחות מכדי כתובתה שסופה לשבע לבסוף על כתו' עדיין אבל אם תפסה יותר על כדי כתו' שאין סופה לשבע לא והא דקאמ' אפי' חוי מה שבידך לא אמרי' לה היינו היכא דידעי' בה דלא תפסה כדי כתו' שעדיין סופה לשבע אבל לא ידעי' כמה תפסה לא ולכאורה אם היתה חוזרת ותובעת מזונותיה לאחר ימים ואומרת שכבר כלו מזונותיה לא הי' מוכרי' קרקעות היתומים עד שתשבע כמה לקחה עכ\"ל והשתא לפי דבריו אחרי שהיתומי' אומרי' שתפסה יותר מכדי כתובתה הי' לנו להשביעה אמנם לפי דברי רבי' שמשון אחיו שחולק עליו אפי' בתפיסה יותר אין להשביעה וכן משמע מדברי רמב\"ם ז\"ל."
],
[
"שאלה וששאלת אם הלכה כאנשי יהודה או כאנשי גליל איני כדאי להכריע בזה כי דבר זה נפתח בגדולים ורבו מחלוקות בדבר זה אמנם מנהגינו לפסוק בכל דבר כדברי רבי' אלפסי בדבר שלא נחלקו עליו התוס' אמנם איני זוכר בשום דבר שהתוס' חלוקי' עליו כי כל דרכיו משפט צדק וכ\"ש בנדון הזה שהתוס' פסקו בהדי' כמותו הלכה כאנשי גליל. ואין להביא ראיה ממנהג עירכם שיש בני אדם שנים ושלשה שכתבו לנשותיהן שכל זמן שתהי' רוצי' לישב כך באלמנות חיות להתחזק בכל נכסיהם זה אינו ראי' כלל שנהגתם כאנשי יהודה מדהוצרכו לכתוב כך חדא וכי מפני שכתבו כך ליפות את כוחה בעלמא נביא ראי' מזה ועוד אפי' לאנשי גליל מועיל מה שכתב לה כך דאנשי גליל נהי דניזונת בע\"כ של היתומי' ואין יכולי' לסלקה בכתו' מ\"מ אין מחזיקי' אותה בכל הנכסי' לכך אהני בכל מה שכותב לה כך דלכתחלה מחזקי' לה בכל הנכסי' לישא ולתת בהן ואי לא כתב לה לא יהיבנן בידה אלא כדי מזון שלשים יום כל שעה ושעה מל' לל' כדפי' פ' אלמנה ניזונית. ועוד דאטו כולי נשי הדין גמירא דידעי דלא יכלו לסלקן בע\"כ מה שלא מיחו הנשים לפי שהי' סוברות דדניא הכי."
],
[
"כ\"י פארמא סי' רפ\"ב."
],
[
"שאלה. ועל האלמנה שייחד לה בעלה קרקע שהי' דר בו לכתובתה גובה כתו' בלא שבועה מאותו קרקע כדאי' בפ' אע\"פ (כתובות נ\"ה ע\"א) ומה שהאפטרופא של היתומי' טוען נהי דליכא למיחש דלמא אתפסה צררי מ\"מ ניחוש דלמא איהי תפסה מעצמה להא ליכא למיחש דקיי\"ל כר\"ש דאמר בפ' הכותב (כתובות פ\"ז ע\"ב) כל זמן שאינה תובעת כתו' אין היורשי' משביעי' אותה לא על אפטרופסות שבחיי בעלה ולא על אפטרופסות דלאחר מותו. ומעשה הי' בימי ר\"ת שהושיבה בעלה חנונית והיתה נושאת ונותנת בהרבה מעות ואומרת לבעלה שאינן שלו ולא השביעה ר\"ת דכיון דהלכה כר\"ש בהא דקאמר כל זמן שתובעת כתו' יורשי' משביעי' אותה ומוקמי' לה כאבא שאול בן אמא מרים דפסקו לעיל כותי' ה\"נ הלכתא כותי' בסיום דבריו אינה תובעת כתו' אין היורשי' משביעי' אותה וכן פסק ר\"ח והכא ליכא לאשבועה משום דתובעת כתו' דהא מודה ר\"ש דכשתובעת כתו' משביעי' אותה דה\"מ כשהשבועה באה בשביל גביית הכתו' אבל היכא שאין השבועה באה בשביל הכתו' כיון דייחד לה קרקע אין משביעי' אותה בשביל אפטרופסות בטענת שמא אע\"ג דכל אפוטרופסות נשבעי' שלא בטענה זאת אינה נשבעת כר\"ש אא\"כ טועני' טענת ברי ועוד דכה\"ג לא מקרי תובעת כתו' כיון דעשה לה קרקע אפותיקי הוי' כמוזקת תדע דאמר בפ' המקבל (בבא מציעא ק\"י ע\"א) יתומי' אמרי' אנו השבחנו ובע\"ח אומר אביכם השביח על היתומי' להביא ראי' דכיון דעשאו אביהם אפותקי הו\"ל כמוחזק ויתמי לייתי ראי' ויטלו."
],
[
"ד\"ק סי' רס\"ז וכ\"י פארמא סי' רס\"ג."
],
[
"וששאלת על רבקה אלמנת יצחק שיש לה ד' בנות ואין לה בן ותובעת רבקה את ראובן שהי' חייב לבעלה שיתן לה אם תשבע רבקה שאין לה כתוב' צריך ליתן לה הממון ותגבנו בכתו' או ישבע שלא היה חייב לבעלה כלום והא דתני' בפ' הכותב (כתובות פ\"ד ע\"א) מי שמת והניח מלוה או פקדון ביד אחרי' יתנם ליורשי' שכלם צריכי' שבועה ואין היורשי' צריכי' שבועה ה\"מ בימיהם דמטלטלי דיתמי לבע\"ח לא משתעבדי ולא לכתו' אבל בזה\"ז משתעבדי מתקנת הגאונים ואפי' אי הוי יהבינן להו ליורשי' היא גביא מיניהו אפוכי מטרתא למה לן לתן ליורשי' והם יתנו לה הלוה והנפקד עצמן צריכי' לתתה לאשה מעיקרא אם תשבע. ועוד מדר' נתן חייבי' לתן לה ואם אינה רוצה לשבע יתנם ליורשי'. ושכתבתם אם יש לה להשיב לא' מן היורשי' אע\"פ שאין כל היורשי' בכאן לית דין צריך בשש דפשיטא שיש לו להשיב ליורש הא' עבור חלקו דאטו אם הא' הוא במדה\"י ושמא לא ישוב לעולם יאכל הלה וחדי נמצא טפל חמור מן העיקר דיורש לא יטול ושאינו יורש יחזיק בירושה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וכן משמע בסוף מי שהי' נשוי (צ\"ד ע\"א) גבי תרי אחי ותרי שותי דאית להו דינא בהדי חד וא\"צ להאריך בזה אין עוד קלף אך לך שלומות אלף כנפש אהבך נדבה רבה מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"ד\"פ סי' קע\"ו ותתקס\"ד וד\"ק סי' קפ\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' קמ\"ט וד\"ק סי' ס'."
],
[
"ד\"ל סי' רמ\"ג וכ\"י פארמא סי' רע\"א."
],
[
"ד\"ק סי' רע\"ה ובאריכות בד\"ל סי' רמ\"ד וכ\"י פארמא סי' רע\"ב."
],
[
"ד\"ל סי' רכ\"ו בלי חתימת המשיב ובכ\"י חתום מאיר בר' ברוך שיחי'. ו\"י פארמא סי' רס\"ב."
],
[
"שאלה. האלמנה שתפסה והוחזקה בנכסי בעלה זה ימים ונתנה ובזבזה מן הנכסי' למי שהיא רוצה ועתה הירושי' באים להשביעה. תשובה. אמת כי צריכה לשבע על מה שנתנה ובזבזה וגנבה והפסידה מן הממון בפשיעתה וההוא דירושלמי דאפי' חוי מה שבידך לא אמרי' לה הילך לשון ריצב\"א"
],
[
"שאלה אם לא הניח בעלה כדי כתובתה והיא טרחה להשביח הנכסי' יפה כיונת שהכל ליתומי' דהא דתנן בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ג ע\"ב) השביחה לאמצע מוקמי' לה באשה יורשת ועוד דלא גרעי ממעשה ידיה דכיון דניזונת מן היתומי' מעשה ידיה שלהן כדאי' בפ' אלמנה (צ\"ה ע\"ב) ואם אינה מספקת לגבות כתו' בממון שהניח בעלה אינה גובה מן השבח דלאחר מיתה כדפי' בבכורות פ' יש בכור (בכורות נ\"ב ע\"א)."
],
[
"שאלה. אלמנה שנתנה תהקדש ולא נשבעה על כתו' אם יכולי' יורשי' להוציא או לא. אומר אני דלדבר זה דין גבוה כדין הדיוט וכמו שפירשתי לך בהדיוט בתשו' הגדולה המעותקת כך דין גבוה דכל כמה דלא נשבעה ולא גבתה כתו' בב\"ד נכסי בחזקת היתומי' קיימי ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אלא הכל כמ\"ש בתשו' בדין הדיוט."
],
[
"ואשר שאלת על ראובן שכנס אלנה אחת ושהה אצלה ח' שנים ומתה ובעת שנשאה לא היתה אמידה ובחזקת עשירה כדי כתובתה ונפטרה שלא נשבעה על כתו' ולאחר פטירתה נשבע ראובן עם הקהל ונמצא מותר הרבה על כתו' ויורשי הבעל הראשון תובעי' המותר נראה ודאי אם הכניסה לו לשני דבר שאינו מסויים כגון זוזי וכיו\"ב ושאין בהם סי' וליכא דידע בהו אי הוי של בעלה הראשון בהא ודאי לית דין ולית דיין דלא מפקי' מיניה דבעלה שני מידי ואפי' הכניסה לו יותר מכדי כתובתה דמאן לימא לן דזה הממון שהכניסה לו של בעלה הראשון הוא דלמא מתנה נתנו לה או מציאה מצאה דמציאת אלמנה לעצמה אפי' כשהיא ניזונת ואשכחן דתלי' בהא בפ' הנזקין (גיטין נ\"ב ע\"א) עמרם צבעא אפטרופוס דיתמי הוי אתי קריבי' קמי' דר\"נ א\"ל כו' עד דקאכיל ושתי מיתמי ולא אמיד א\"ל אימר מציאה אשכח וכיון דאיכא למתלי בכמה גוני דלמא זה דילה הוי ואלו היתה בחיים אין כח בידינו להוציא מידה אלו היתה נשבעת שהוא שלה ותעכב מה שבידה בשבועה והשתא שמתה תפיס לה בעל בלא שבועה דאין נשבעי' בטענת שמא בר מהנך דפ' כל הנשבעי' (מ\"ד ע\"ב) השותפי' והאפטרופי' וכו' דמורי התירא ואיהי גופה אע\"ג דנשבעת בטענת שמא כדאי' התם במשנה והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית היינו משום דמוריא התירא דקא טרחה קמי יתמי והא לא שייך בהאי, ועוד דאיהי גופה תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדי'. ועוד דאיהי ידעה ודאי אם עכבה משל היתומי' כלום וגם יש לה לידע ומוטל עלי' לידע משביעי' אותה אבל הוא מנא ידע ואין לו לידע אין משביעי' לו בספק שבועה שלא פקדתני אשתי דכל כה\"ג דלאו תובע טוען ברי ולא נתבע ידע ואין מוטל עליו לידע לא חזי' דאתקן שבועת היסת ואפי' בימי ר\"נ לא לל\"ק ולא לל\"ב (שבועות מ' ע\"ב) ואין להקשות כיון דאיהי אי הויא בחיים בעיא אשתבועי השתא דמתה אין אדם מוריש שבועה לבניו דדלמא ה\"מ לטול כגון יתומי' מן היתומי' שבאי' להוציא בשטר אבל לעכב מה שבידו כגון האי דתפיס אפי' שבועה לא בעי כדפרי' טעמא כללא דמלתא כל היכא דהמוריש אלו איתי' בחיים הי' תפיס מה שבידו בשבועה יורש נמי לא בעי אשתבועי וכן אני רגיל לומר אם ראובן אומר ליורשי שמעון מנה לי ביד אביכם ואין לו שטר ואין לו עדי' שהודה אביהם בשעת מיתתו ולא שמתוה נמי ומת בשמתיה דאלו אביהן קיים הי' משתבע ומפטר יורשי' מפטרי בלא שבועה והא דתנן דיורשי' נשבעי' שלא פקדנו אבא וכו' היינו כשבאי' יתומי' להוציא מן היתומי' בשטר וכך אנו דנין וכן שמעתי בשם מורי קרובי הר' שמואל מבבנבורק וכן א\"ל עמיתנו בשם רבי' ישעי' מטרנא וכן מצאתי אח\"כ בתשו' רב פלטוי גאון והילך קצת מלשונו וששאלת ראובן משכן ששדותיו לשמעון לאחר שמשכן ד' וה' חדשים הלך לו למדה\"י ואכל אותן שדות שנים הרבה ומת שמעון ואכלם בנו יותר מעשרי' שנה ומת ראובן במדה\"י ובא בנו של ראובן ומצא אותן שדות ביד בנו של שמעון א\"ל מה אתה עושה בתוך שלי א\"ל שירשתי מאבא א\"ל אביך ממשכנת הי' בידו שמשכנם לו אבי א\"ל אם משכנם לו חזר ולקחם ממנו אבל אני איני יודע אלא שירשתים מאבי הלכך היכי דייני' לי' רבנן להאי דינא הכי אמר' רבנן הבא מחמת ירושה כו' עד ואי תבע בר ראובן לשמותי ליה באנפי בר שמעון דלא שמע מאבוה ולא פקדי' דהלין ארעתא דראובן משכנתא נינהו אית ליה מן דינא דומי' דשבועה שלא פקדני אבא וכו' אבל שבועה ל\"ל על בר שמעון טעמא דל\"ד לשטר מלוה התם קאמר בר שמעון לאפוקי מבר ראובן מאי דאית בהאי שטרא אי משתבע שבועת היורשי' גבי ואי לא לא גבי הכא הלין ארעתא בחזקת בר שמעון קיימי ול\"ל לבר ראובן אלא שמתא בב\"ד בעלמא בביהכ\"נ בסתם על כל היודע ועד שיעיד והיורשי' בכלל. וכן מצאתי שוב בתשו' רבי' יהודה מפרי\"ש בסוף המוכר את הבית והילך מקצת לשונו ושטר כיס היוצא על היתומי' נשבע וגובה מחצה פי' רבי' שמואל ובאידך מחצה משתבעי יורשי' שבועת יורשי' וכו' ואין נראה לרבי דהא לא מצינו בתלמוד כדי לפטור כי אם לגבות וגו' עד ואפי' שבועת יורשי' דהיסת לא אשכחן כי אין להטיל עליהם שבועת יורשי' כיון שאין להם לידע אם פרע אם לאו עכ\"ל ואע\"פ דרבי' שמואל פי' דנשבעי' אפי' כשהם נתבעי' הרי נחלקו עליו כל הני אשלי רברבי ונראי' דבריהם ואפי' אם הי' הדבר שקול כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא מספיקא לא אמרי' למאן דתפוס השבע ה\"נ לא משביעי' לבעל שבועה גמורה אלא אם רצו היתומי' מחרימי' להם בביהכ\"נ חרם סתם על היודע מזה שיעיד. ועוד גדולה מזו כתבו הגאונים דמאן דמפקיד מידי ביד אשה פנויה ושוב נשאת והוא תובע אותה והיא כופרת לא משביעי' לה דפגיעתה רעה ואם היא מודה לא תשלם לו אלא כותבי' לו דלכשתתאלמן או תתגרש שתשלם לו כ\"ש בנדון זה דלא משביעי' ליה בשביל אשתו בטענת שמא ויש לדמות נדון זה להא דאמר בחזקת הבתים (נ\"ב ע\"א) א' מן האחי' שהי' נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאי' על שמו אמר רב עליו להביא ראי' ושמואל אמר על האחי' להביא ראי' אמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת על האחי' להביא ראי' ואע\"ג דפריך עלה מדרבא דאפיק זוזא דסרבלי וספרי דאגדתא מיתמי בדברי' העשויי' להשאיל ולהשכיר ומסיק מלתא דשמואל בקשיא הרי ר\"ח ור\"י אלפסי פסקו כשמואל כיון דלא מסיק מלתיה התיובתא אלא בקושי' לא בטלו דבריו אלא דההוא לא אשכחן פירוקא למלתי' ול\"נ דל\"ק דההוא דאפיק רבא זוזא דסרבלי מיתמי היינו כשהתובע הי' לו עדי' שהי' שלו תחלה וראו אותה עתה ביד היתומי' דכה\"ג אלו הוי אבוהון קיים לא הוי מצי למטען מידי לעכבם בידו כיון דאית לתובע עדי' שהיתה שלו ומשוי לי' ראה כדמשמע בחזקת הבתים (מ\"ה ע\"ב) ובפ' איזהו נשך (בבא מציעא ע' ע\"א) גבי הני זוזי דיתמי היכי עבדי' להו כו' אבל דבר המסויים לא דלמא אתי מאריה ויהיב ביה סימנא ושקל להו כמו שפר\"י שם הלכך לא טעני' ליתמי אע\"ג דאלו הי' אבוהון קיים דלמא מייתי סהדי שלקחה הא מלתא דלא שכיחא היא כיון דאין לו שום טענה אחרת לזכות בה בטענת עצמו אלא ע\"י עדים ומי יימר דמשתכח עדי' שלקחה הלכך מלתא דלא שכיחא לא טעני' ליתמי כדאי' בס\"פ המוכר את הבית (בבא בתרא ע' ע\"ב) גבי שטר כיס היוצא על היתומי' דלא טעני' להו ליתמו נאנסו אע\"ג דאבוהון הי' מצי טעין הכי משום דמלתא דל\"ש היא אבל גבי א' מן האחי' שהי' חובות ושטרות יוצאו' על שמו אלו הוי קיים יש לו כמה מיני טענות לזכות בממון שהרויח שום ממון בעולם או מציאה או נתן לו במתנה או נפל לו בירושה וכיו\"ב אז זכה לד\"ה כדמסיק ר\"ח התם ל\"ש אלא שאין חלוקין בעיסתן אבל חלוקי' בעיסתן אימור מעיסתו קימץ הלכך מלתא דשכיחא היא וטעני' ליתמי ובנדון זה אלו היתה בחיים חיותה זוכה בממון זה בכמה טענות כי מתה לא מפקי' מיני' דבעל ואפי' שבועה לא משביעי' לי כדפי' לעיל. ומטעמא דפרשי' שיש חילוק בין ההוא דא' מן האחי' לההוא דזוזא דסרבלי לא מסיק בתיובתא אלא בקשיא. ואע\"פ שרב ישראל גאון ורבי' שמואל פסקו דלית הלכתא כשמואל וכדמסיק למלתי' בקשי' ספיקא דממונא לקולא היכא דקיימי זוזי קיימי. ועוד נ\"ל דאפי' הכניסה לו דבר המסויים חפצים הידועי' שהי' של בעלה וחזו להו השתא ביד בעלה השני דאלו אחר כה\"ג דאיכא עדי' שלא באו לידו תחלה בתורת מכר אלא בתורת פקדון ואיכא נמי ראה לא מיהמן לומר לקוח הוא בידו כיון דל\"ל מגו כדמשמע בשמעתתא דאומן (ב\"ב מ\"ה ע\"ב) ה\"מ דל\"ל ללוקח שום טענה עליהו אין לנו לבדות מדעתינו ולומר שמא אח\"כ לקחו אבל הכא דודאי ידוע לנו שכל נכסיו משועבדי' לכתובתה איכא למימר בכתו' עכבתה. והא דתני לוי פ' אלמנה (צ\"ו ע\"ב) אלמנה עד שלא נשאת על היתומי' להביא ראי' משנשאת עליה להביא ראי' ה\"מ בשהיא באה לגבות אבל הכא שהיא מוחזקת על היתומי' להביא ראי' אפי' משנשאת ואע\"ג דאמרי' פ' הכותב (כתובות פ\"ה ע\"א) דתפיסה לאחר מיתה לאו כלום היא ה\"מ בימיהם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתו' ולבע\"ח אבל השתא דמשתעבדי בתקנת רבנן סבוראי אין חילוק בין מחיים לאחר מיתה כיון דאי לא תפסה גבי מיניהו עד שלא נשאת אפי' אין שטר כתו' יוצא מתחת ידה ואפי' משנשאת גבי' אי שטר כתו' יוצא מתחת ידה והאי דתפסה בהיתר מעיקרא ואם היתה בחיים הי' מוטל עלי' לשבע ליתומי' השתא מעכב להו בעל בלא שבועה דאין נשבעי' בטענת שמא כדפי' לעיל. ול\"ד לתקפו כהן סמוציאי' מידו דהתם תפיסה שלא כדין הוא שאינו יודע בעצמו אם כדין תקפו דלא ידע אי בכור הוי אי לא אבל הכא תפיסה דידה תפיסה ודאית שהיא אינה באה בטענת ספק דאפשר לה לידע ודמי' לההוא דפ' שני דכתו' (י\"ט ע\"ב) שנים שהי' חתומי' על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידם הוא זה אבל אנוסי' היו כו' עד אם יש עדי' שהוא כתב ידם אין נאמנים וסיק דתרי ותרי נינהו ואוקי ממונא בחזקת מריה והא דקתני אין נאמני' פרש\"י ואם תפס בעל השטר לא מפקי' מיני' דלא מקרי תפיסה שלא כדין כיון שטוען ברי ואפילו לפי' ר\"י דאפי' בטוען טענת ברי מקרי תפיסה שלא כדין ומוקי לההוא דכתו' כגון שתפס קודם שנולד הספק וההוא דמרחץ פ' השואל (ק\"ב ע\"א) דאמרי' דאע\"ג דבא בתחלת החדש כלו למשכיר בא בסוף כחדש כלו לשוכר לאו משום דתפיס שואל דתפיסה שלא כדין היא אלא משום דשתיק משאיל עד סוף החדש ודאי אודיי אודי ליה לשואלה\"מ התם מקרי תפיסה שלא כדין אי לאו טעמא דפרישנא כיון דאי לא הוי תפיס לא מצי גבי השתא נמי דתפיס מפקי' מיני' אי לאו דתפס קודם שנולד הספק כי ההוא דכתובות ובההוא דמרחץ משום דאדויי אודו לי' אבל בנדון זה כיון דאפי' דלא תפסה הויא גביא עד שלא נשאת או ע\"י שטר כתו' או בתנאי ב\"ד ומדינא הו\"ל למגבי בלא שבועה אלא דרבנן חשו לספק צררי משום תקנת יתמי ובשבועה מיהו גביא ומפקי מיתמי הלכך כי תפס' נמי תפיסה גמורה הוי' אף כי תפסה נמי לאחר מיתה דל\"ד כלל הך תפיסה לתפיסה דכתובות ומרחץ ודבכורות כדפי'. ועוד דכל כה\"ג דתפסה ולא בעיא למגבי איכא למימרה בו דלא לוסיף עלה להא דרב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו דהא דקיימי' כותי' ה\"מ כשהן צריכי' לגבות ומחוסרי גובינא אבל היכא דלא מיחסרא יורשי' גובינא לא ותפס בלא שבועה כדפי' לעיל דאין נשבעי' בטענת שמא לשינוי' קמא דמהני' תפיסה אף בתר דנולד הספק ולאידך שינוי' דלא מהני' תפיסה בכה\"ג מ\"מ נשבעי' שבועת יורשי' כרבי אלעזר ומעכבין הממון כיון דעיקר מלתיהו דרב ושמואל היינו כשהם באי' להוציא ואיכא טעמא רבה וסברא לחלק בין היכי דתפסי מכח אבוהון דתפיס תפיסה מעלייתא דאפי' אי לא תפיס הא מגבי ליה כי הכא מיתמי ע\"י שטרא ודאי וסברא גדולה היא דנימא הבו דלא לוסיף עלה דאפי' בחלוק כל דהוא במלתא בלא טעמא גבי ההוא דשכיב ושבק אחא סבר רמי בר חמא למימר הבא דלא לוסיף עלה (שבועות מ\"ח ע\"ב) ואפי' רבא לא פליג עלי' אלא מה לי שלא פקדנו אבא ומה לי שלא פקדנו אחי אבל בנדון זה ודאי נראה דליכא מאן דפליג ונימא הבו דלא לוסיף עלה (שבועות מ\"ח ע\"ב) ואפי' רבא לא פליג עלי' אלא מה לי שלא פקדנו אבא ומה לי שלא פקדנו אחי אבל בנדון זה ודאי נראה דליכא מאן דפליג ונימא הבו דלא לוסיף עלה כיון דתפסי כדפי'. ומיהו אם יש דבר המסויים שידוע שהי' של בעלה וראו אותו ביד בעל השני ויש מהם ששוי' יותר מכתו' יחזיר המותר ליורשי' כי ההוא דרבא אפיק זוזא דסרבלי וספרי דאגדתא מיתמי וכו' ומה שכתבו שמתחלה לא היתה אמודה ביתר מכדי כתו' ועתה כשנשבע בעלה נמצא לה יותר מכדי כתו' מאי נ\"מ לן מיני' אימור מציאה מצאה או מתנה נתנה לו ועוד גדולה מוו דאפי' אם ידוע להו דממון בעלה השביחה הנכסים משנשאה אע\"ג דאין האשה גובה כתו' מן השבח כדאי' פ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ג ע\"ב) ומשמע היכא דלא אמרה ראו מה שהניח לי בעלי השביחה ליתומי' ה\"מ עד שלא נשאת דטרחא קמי' יתמי אבל השנשאת דנתפרדה חבילתה מהם ולא טרחא קמייהו אע\"ג דלא אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני משבחת לעצמי כמאן דאמרה דמי כדאמ' פ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ד ע\"א) רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו ר\"ס ועבד בהו עסקא תבעתי' אחוה לדינא קמי' דרבא א\"ל ר\"ס גברא רבא הוא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני פי' וכמ\"ד ראו מה שהניח לי אבי דמי ה\"נ כיון דנשאת כמאן דאמרה הכי דמי' דאפילו השביחה כ\"ש וכ\"ש בנדון זה דבעלה השביחה. יש מאלו דברי' שכתבנו דלית בהו פלוגתא ויש מהם דראי' במקצת פלוגתא דרבוותא ולא יכולתי להאריך ולכתוב כל דבריהם ממאי דקשי' לי עליהו אמנם כתבתי הנראה בעיני כאשר הראוני מן השמים. ועל מ\"ש שהועד בפניהם שהיא ובעלה הראשון הקנו ביחד בקנין גמור שכל מי שימות ראשון הנשאר בחיים יחלוק הנכסי' עם יורשי המת ואחרי מות אישה פישרה עם כל היורשי' זולתי עם קטן אחד ועתה הוא בא ותובע הנכסי' מכח זה אע\"פ שלא נולד הקטן עדיין בשעה שהקנו והתנו זע\"ז לחלוק עם היורשי' אין לומר לא זכה משום דאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם מה\"ט ליכא לסלוקי' דהא היא לא הקנתה משלה כלו אלא מחלה שעבוד כתו' מהני נכסי דבעלה הלכך מהני שפיר גוף הנולדים הראוי' לירש לכשיבאו לעולם אשר אם ילדו לאחר מיתת בעלה יטלו חלקם כיון דמחלה שעבודה מחציים. אלא מאן בו לירת בר קשא דמתא לירות ונוטל חלקו לכשיבא בעולם כמו כן שנולד לאחר מיתת אביו. אמנם בעל השני יכול לפטור עצמו ממנו מטעמא דפרי' דמצי למימר לא הכניסה לי כלום משל בעלה או מצי למימר נתנה לכם כבר כמו שהתנה עם בעלה דמאן מוכח אפי' שבועה לא משביעי' ליה כדפרישית לעיל. ",
"סליקא זאת המלאה סודות ורזות."
],
[
"טל אורות טליך, נתיב יאיר מליך, ברזל ונחשת מנעליך, חזקו משמיר פרטיך וכלליך, מה טובו אהליך, יפוצו מעינותיך ואשד נחליך הורי הר' אליעזר בר' אפרים הזקקתני לחוות דעי ולא לכך הוצרכת כי כבר פשטת בהר ובשפלה ובנגב קצרת בית הסלעים שבעמקים. ובקצרה אשיב את הנראה בעיני שהיורשי' יכולי' לסלק את האלמנה מתי שירצו ואותם מ' זקוקים שהעדיפו לה כדי שתסתלק מיד זה הי' שלא לצורך שהיר לא עשאה בעלה אפטרופא שהרי לא כתב דלאחר מיתתו יהי' כל הנכסי' שלה ואחריה ירשו בניו הזכרים ואחת מבנותיו עמהם אלא כתב מהיום ולאחר מיתתינו תטול בתי כא' מן הבנים הרי לא נתן לאשתו מאומה אך תלה המתנה באשתו והיא כאינש דעלמא כאלו אמר מהיום ולאחר מיתת פלוני שלא להשליטה לבתו למתנה עד זמן שימות פלוני וא\"כ לא היתה אפטרופא ועוד אפי' עשאה אפטרופא היו יכולי' לסלקה כי הרגשתי מתוך כתבך שהיתה מפסדת ומבזבזת ופושעת בנכסי' ואמר בפרק חנזקין (נ\"ב ע\"ב) גבי עמרם צבעא האי אפטרופא דמפסיד מסלקי' לי' אי איכא סהדי סמפסיד ואין חילוק בין מינהו אבי יתומי' למינהו ב\"ד. ומ\"ש שאלמנה ובנה שהי' בן י\"ח וחתנה התנו ביניהם שמה שכתב בשטר המתנה לאחר מיתתינו שזה יהי' בטל ושיזכה מיד במתנה כבר כתבתי שאינה תלוי' כלל באלמנה דלא הוי' אפטרופו' ובאמירת בנה שהוא בן י\"ח לא יפסידו שאר האחים כי הם לא נתרצו בדבר ויכולי' לומר אין אנו חפצים אלא כמ\"ש בשטר מתנה לאחר מיתתינו כי אין יכול להפסיד לאחי' ואפילו אמר זה אחי אינו נאמן אלא על עצמו כדאמ' פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל\"ד ע\"א) ואינו נאמן לענין שיטול עם שאר אחיו כ\"ש הכא שאינו יכול להפסיד לאחיו בדבורו ובמחילתו מיהו לגבי דידי' מהני' מחילתו אם בשעת המחילה הי' ביד החתן הממון דא\"כ מיד כשאמרה תזכה מיד בחלקך המגיעך זכה הלה במה שבידו לפי חלקו ולא בחלק אחיו כיצד אם יש שם נכסי' ד' מאות זקוקי' שזה מגיע לחלקו מאה דהיינו חלק רביעי לא יטול מן המאה אלא השליש והשאר לא יטול אלא לאחר מיתת חמות והיורשי' ישאו ויתנו בנכסי' ויהי' הריוח שלהם עד מות אמם שהרי כיון שכתוב בשטר מתנה מהיום ולאחר מיתה הוי פי' גופא מהיום והריוח לאחר מיתה ועד אותה שעה כל הריוח ליורשי' ואין לחלק בלשון מהיום ולאחר מיתה בין מקרקעי למטלטלי כמו שמוכח מדברי ר\"י בשמעתא דשדה זו משאני לוקח קנויה לך מעכשיו (יבמות צ\"ג ע\"א) ואין להאריך. ומיהו אע\"פ שכתבתי שיש רשות ליורשי' לשא ולתן בהם עד מות אמם מיהו אחרי מות אמם צריכים לתן לחתן חלקו כפי מה שהי' הנכסי' בשעת מיתת אביהם ואם מכרו או נתנו מכירתן ומתנתן בטילה ויוכל אז להשביעו שהרי הנכסי' כל היכא דאתנהו זכה בחלקו בכל מה שנותר אחרי מות חמיו ודוקא מרובין ונתמעטו אבל מועטי' בשעת נתינת המתנה ונתרבו בשעת חלוקה לא יטול מקבל מתנה אלא כפי מה שהי' בשעת כתיבה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדאמר בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ\"ח ע\"ב) האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מן הבנים אמר רבא ובנכסי' של עכשיו ופי' רבי' שמואל דאפילו במתנת בריא ובקנין איירי וכל קנין היינו מעכשיו וא\"כ כאלו אמר מעכשיו ולאחר מיתה ודמי' לגמרי לנדון זה ומשם יש לי להוכיח כמו כן כשהאלמנה נוטלת כתו' שלא יטול המקבל מתנה חלקו אלא בנכסי' הנתורי' ולא מצי למימר כיון דמתנתו מתנת בריא ולא מתנת שכ\"מ מדלא כתב בה מהיום אם לא אחזור בו עד לאחר מיתה א\"כ כתו' אינה גובה ממתנת בריא כמו שפסק ר\"י ולא יתמעט לק מתנתו בשביל הכתו' אלא היורשי' יגבוה כתו' מחלק ירושתם דהא ליתא דהא משמע התם לעולם לא יטול מקבל מתנה יותר מן היורשי' אלא כל שעה ידו על התחתונה שהרי מסיק ובבנים הבאי' לאחר מכן ואם היו מועטי' ונתרבו לא אזלי' בתר השתא ויטול חלק גדול אלא בתר שעת חלוקה ופי' רבי שמואל דמסתמא לא נתכוון למעט הבנים אלא עשאו כאחד מהם ולא יותר ואע\"פ שהיורשי' יש להם כח לשא ולתן בנכסי' והריוח שלהם עד מות אמם מ\"מ אין להם כח למכור בנכסיו ולתן ואם מכרו ונתנו מכרן ומתנתן בטילה כמו שהאב אינו יכול למכור אלא עד שימות וכשיגיע זמן המתנה מכרו בטל ואם פשעו בנכסי' ונאבדו חייבי' באחריותן דלא גרעי מש\"ח מיהו בגנבה ואבדה ואונסי' פטירי דאע\"ג דהריוח שלהם לא הוי כמו לוה דחייב באונסי' דלכאורה איהו גופי' כל זמן שהוא חי הריוח שלא ואינו חייב באונסי' שהרי אינו לוה אלא נותתן מתנה ושייר לעצמו פירות שלענין פירות לא יצאו מעולם מרשותו ה\"נ שייר הפירות לבניו ולא הוי לווין ודמי' לההוא דהמוכר את הבית (ס\"ג ע\"א) בן לוי שמכר שדה לישראל וא\"ל ע\"מ שמעשר ראשון שלי מע\"ר שלו ואם אמר לי ולבני מת מחזיר לבניו והכי אמרי' פ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ח ע\"א) מכר דקל חוץ מפירותיו דשייר מקום פירות. ומ\"ש דהיורשי' אין להם כח לא למכור ולא לתן ולא לפשוע בהם אין להקשות כיון שכתוב בשטר ב' לשונות המכחישי' זא\"ז הלך אחר הפחות שבלשונות דמהיום ולאחר מיתה משמע גופא מהיום ובתר הכי כתוב שיותרו אחר מיתתינו משמע דלא נתן לו אלא הנותרי' לאחר מיתת שניהם וא\"כ אם קדמו הבנים ומכרו מה שמכרו מכרו כשמואל דאמר בפ' בית כור (בבא בתרא ק\"ה ע\"א) הלכה כחכמים דאמרי הלך אחר פחות שבלשונות וכדתנן בפ' גט פשוט (בבא בתרא קס\"ה ע\"ב) כתב בו זוזין מאה דאינון סלעים עשרים אין לו אלא כ' זוזין מאה דאינון סלעים שלשים אין לו אלא מנה הא ל\"ק כמ\"ש אדוני דכיון דיכול לקיים ב' הלשונות יש לי לקיים והריני יכול לפרש שיותרו על מזונותיהם א\"כ הלך אחר התחתון כמ\"ש א\"נ י\"ל שיותרו שלא יופסדו בגנבה ואבדה או באונסי' א\"נ נ\"ל דע\"כ שיותרו דקאמר לא בשביל להשליט את בניו למכור ולתן עד מיתת שניהם דמדקאמר שיותרו לנו לנו ולא ליורשי' קאמר כדאמר פ' האומר (ס' ע\"ב) ובפ' מי שאחזו (גיטין ע\"ד ע\"א) ה\"ז נגיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז וכו' מר סבר לי ולא ליורשי ורשב\"ג סבר לי וליורשי ומסתמא הלכה כת\"ק ולא כרשב\"ג דברייתא ועוד דתנן בפ' הכותב (כתובות פ\"ו ע\"ב) נדר ושבועה אין לי עליך הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשי' משביעי' אותה דלי משמע לי ולא ליורשי. ואע\"פ שכתבתי דהיורשי' יש להם רשות לשאת ולתת בנכסי' עד מות אמם וכל הריוח שלהם מיהואחרי מות אמם יכול להשביעם שלא עכבו מן הנכסי' כלום אע\"ג דטענת שמא היא נשבעי' כדתנן בפ' כל הנשבעי' (מ\"ה ע\"ב) אלו נשבעי' שלא בטענה השותפי' והאפטרופסי' וכו' משום דמורו בה התירא ה\"נ מורו הן התירא דטרחי להוציא חובות אביהם מן הגוים ולשמור הנכסים. ומה שטען האפטרופוס מה שנתנה לבעלה נחת רוח עשתה לבעלה גם בזה טעה דבהדי' אמרי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ' ע\"א) למעוטי נכסי מלוג דלא שייך למימר נחת רוח עשיתי וזאת המתנה נ\"מ הם כיון שלא שמאתם בכתובתה. וגם מה שטען שכבר נתנה המתנה לאמה גם בזה טעה שאינה יכולה למכור ולתן נ\"מ לאחרים דאפי' מכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ודבריך נכוחי' וישרי' אך בזה אני חולק עליך שאינו יכול לזכות במתנה מיד עד מות חמותו כדפי' כל צדדי' וצדי צדדי' ושלום מורי ושלום כל תורתו ושלום כל כנוותו יגדל כנפש משרתו סר אל משמעתו מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"שאלה. לכבוד השם ולכבוד תורתו חשתי ושלא ירבו מחלוקת בישראל חשתי ולא התמהמהתי ולולי זה לא נזקקתי לאורך דבריכם אלופי ומיודעי קרובי ה\"ר אליהו והר' דוד על דברי ריבות בשעריכם בין הק' הא' ה\"ר יצחק ליתומים ובין היתומים ליתומי' והשם ממרומו ינחני במעגלי צדק למען שמו. תשובה. בעניותינו נראה לנו שהנער גרשם פטור מלתת חלקו מן המס שנתנה האלמנה אחרי שברח משם קודם ששאל מהם השר ממון ואע\"פ שהאלמנה הצילתו והבריחתו בהא לא אחייב דמצה בעלמא קא עבדה והנכסי' של הקדוש שהיו בעיר תחת יד ממשלת השר שאם לא היתה היא מצילתו ע\"י שפישרה היו אבודי' שהשר הי' לוקח אותם. אם תובע שיתנו לו חלקו מאותן נכסי' שצריך לפדותו מידי דהוי אשוכר את הפועל לעשות בשלו והראה בשל חבירו נותן לו שכרו וחוזר ונוטל מבעה\"ב מה שהנהו וכמו שפסק ר\"ג מאור הגולה על שר שאנס קרקע של ישראל ובא ישראל אחר וקנאו שישראל ראשון יתן לשני דמי פדיונו ויחזיר לו קרקעו וכן פסקו התוס'. ושאר הילדים שהיו בעיר בשעה שהשר שאל המעןת אע\"פ שלא היו תפוסי' צריכי' שיתנו חלקם לפי ממון שהרי הם היו באותה גזירה ובאותו הנס דאנן סהדי אם לא היתה האלמנה מתפשרת בהם כרצונם היו הורגי' אותם וחוזרי' את הבני' ואת הבנות דאורחי' דגוי אם לא משכח האם תופס לולד אלא כל זמן שהיה האם הי' לו טורח לתפוס קטני ביתה ובלא\"ה הי' לו בעיר שומרי' לשמור את הקטני' עם הגדולים תדע שהרי לקהל ששאלהו מי יפרע זה המס השיב הקטנים והגדולים הרי אע\"פ שלא תפס הקטנים בתפיסה הי' דעתו גם עליהם שגם הם יתנו אלא שהיה לו טורח לתפוס כולם שלא לצורך אחרי שתפס האבות ומנה שומרי' בעיר לשמור את כולם הי' נראה לו דדי בזה ואומדן דעתא דמוכח שפישר עם האלמנה כל הממון הקדוש שהרי כששאל ממנה גייסעל לא שאל ממנה את שני בניה אלא אחד מבניה ואחד מבנות הקדוש מאשתו הראשונה כי חשב כל ממון הקדוש יתחלק לאלמנה ולילדיה ולילדים הראשונים ע\"כ שאל א' מבניה וא' משל הראשוני' שעתה יהי' לו משכון מן הכל ובל\"ז יש אומדן דעתא אחרי' דכיון דהקהל לא רצו לתת עם האלמנה ונתרצה עמהם שיתפשרו לבד חוץ מן האלמנה אז נכר שהי' דעת השר שיתנו כמשפט הראשון שהיו הקהל נותני' והקדוש לבד הוא וכל ביתו ועוד יש אומדן דעתא אחרינא שהפשרה של האלמנה היתה מכל ממונה וממון בעלה שהרי לא שאל מן הקהל יותר ממה שהי' שזה מכל ממונם ואלו לא נתפשר עם האלמנה אלא מן ממונה בלבד לא הי' מגיע לו' מאות וכ' לטרי' ועוד שהרי ידע שאין לאלמנה אלא כתובתה שקורי' מארגענגאבא וא\"כ לא יהיה דעתו שתתן מכתו' אותו ממון ושפוטר את הבנים מכל ירושתם שידע השר שהבנים יורשים ממון גדול והיאך הי' פוטרם מלתן והלא כבר גילה בדעתו שרצה שיתנו עניים אין נקי ואפי' אם לא הי' מגלה בדעתו ידענו שהוא כך שעל עסקי ממון הוא בא ולא פטר שום יהודי שבעיר לתת ממונו הן קטן הן גדול הן עני הן עשיר כי כולם הי' באותה גזירה כמנהג היהודי' כשאחד לוקה כולם מרגישי' בשעה שניתן רשות למחבל וכו' וחזי' דאזלי' בתר אומדן דלא מוכח כולי האי בפ' הגוזל (בבא קמא קי\"ז ע\"ב) ההוא נברא דאפקידו לי' כסא דכספא אתו גנבי עלי' שקלי' ויהבי' ניהלינו וכו' עד ואי אינש אמיד הוא אדעתא דידי' קא אתו ואי לא אדעתא דכסא דכספא קא אתי ופטור אע\"ג דאיכא למימר דגנבי הי' סבורי' שהי' אמיד אפ\"ה אמרי' מסברא דלמא גנבי ידעי דלא אמיד ופטרי' לי' ואמרי' אדעתא דכסא דכספא קא אתו ופטור כ\"ש וכ\"ש הכא אדעתא דממון הקדוש קאתי בודאי שהרי כל הפרצה נעשית בעבור שהשר הי' מחזיקו עשיר כל כך ואיך יתכן לומר שהיא תתן מכתו' ושאר ממון הילדים שבעיר יהא פטור. ואין לפטור הילדים משום מבריח ארי מנכסי חבירו שהאלמנה הצילתם משלה כמו פורע חובו של חבירו דהא ליתא דכל היכא שהפסד קרוב לודאי והיא מצילן מזה לא מקרי מבריח ארי וחייב לשלם כמו ש\"ש שקדם ברועים ובמקלות בשכר או אפי' ₪ שקדם ברועים ובמקלות בשכר אע\"פ שאין מוטל עליו לקדם בשכר אלא בחנם או כל אדם שקדם בשכר שנוטל מבעה\"ב מה שההנהו שפי' בתוס' יפה ואין לי להאריךבזה ולא שייך לומר מבריח ארי אלא היכי דלא ברי הזיקא ואין מצילו אלא מן הפחד אבל הכא ברי הזיקא דאנן סהדי אלו לא היו עושי' רצון השר הי' הורג קטנים וגדולים או משמיד הקטנים וכל היכא דברי הזיקא לא שייך מבריח ארי וכ\"ש הכא דסכנת נפשות נמי הוי ואפי' הי' הילדים צועקים אל תפדונו אין שומעי' להם ופודי' אותם מממונם בע\"כ כיון דאית להם סכנת נפשות דלא כל הימנו שיעשירו את עצמם ויטילו עצמם על הצבור וכבר בא מעשה לידי פעמים בשני בני אדם שהי' תפוסי' ושאל מהם השר ממון גדול שלא הי' רצונם לתת כל כך וצוו ששום אדם לפ יתפשר ולא יתערב ואם יתערב לא יפדוהו והעומדי' שם שאלוני שהי' נראה להם אם יכעיסו השר הי' בא להם ברע וכתבתי להם שיתפשרו עבורם ויצטרכו בע\"כ לפרוע דלא כל הימנו שיעשירו א\"ע ויטילו עצמן על הצבור ועוד דאמר בפ' מציאת האשה (כתובות ס\"ז ע\"ב) יש לו ואינו רוצה להתפרנס נותני' לו לשם מתנה וחוזרי' ונפרעי' ממנו ופריך ותו לא שקיל ומשני לאחר מיתה אלמא דאי לאו דלא שקיל הי' נפרעי' ממנו מחיים בע\"כ וכיון דאפי' במזונות דאי אמר א\"א לזון זנין אות' ונפרעי' ממנו בע\"כ אף מחיים כ\"ש הכא דכולהו אתנהו דפודי' אותו בע\"כ ונפרעי' מחיים ממנו בע\"כ דהכא לא שייך חששא דתו לא שקיל כמו גבי מזונות ועוד דפ\"ק דקידושי' (י\"ח ע\"א) אמר' גבי ע\"ע הו\"ל להכפינהו לבני משפחה למפרקי' משום פגם משפחה אי לאו משום דא\"כ הדר אזיל ומזבן נפשי' כ\"ש דאי אית ליה נכסי לדידי' דלדידי' כפי' למפרק נפשי' הלכך כיון דאדעתא דכל מי שהי' לו ממון והי' שם בעיר קאתי השר בין קטנים בין גדולים כדפי' לעיל לא גריעא טפי מאלו מיחו בה ואמד השר את האלמנה ולא רצה לקח פחות מו' מאות וכ' ליטרי' אלו לא היתה האלמנה רצתה להתפשר עמו רק עבור ממונה דהיינו כתו' אנן סדי דהי' תופס היורשי' בין יהודי' בין גוים הי' מחזיקי' את הקדוש עשיר הרבה יותר כפלים. ועוד מכדי אכולה ממונא של הקדוש קאתי היתה האלמנה יכולה לומר בהיתר גמור אדוני אין לי אלא כתובתי מאותו ממון אתפשר עמך ואי הוי' אמרה הכי הי' תופסי' את הילדים אלא שמתחלה לא רצו לתופסם כי ידע שממילא כרוכים אחריה ועוד שגם להם העמיד שומרי' בעיר מה לי שהעמיד בעיר מה לי שהעמיד בבית אלו ואלו תפוסי' על עסקי ממון ואלו לא היתה מתפשרת אלא מממונה דראוי לנתן לה דהיינו מכתו' ותו לא היו תופסי' את הילדי' והי' באו' לידי סכנת נפשות או הי' משמידים אותם ואפי' אם הי' הדבר ספק בעלמא שהי' יכולי' לבא לידי סכנת נפשות ובא אחר וקדם והצילם חייבי' לפרוע לו מה שהוציא כדאמ' בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין ע\"ג ע\"א) הא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת גופו מניין ת\"ל והשבות לו ומשני אי מהתם הו\"א ה\"מ לנפשי' אבל למטרח ואגירי אימא לא וא\"כ חזי' דכל ישראל חייב למטרח ולמיגר אגורי ולהציל חבירו במקום שיש סכנת נפשות וחוזר ונוטל דמים ממנו כש\"ש שחייב לקדם ברועים ובמקלות בשכר או כל אדם נהי דלא חייב לקדם בשכר להציל ממון חבירו מספק הפסד וקדם בשכרו דחוזר ונוטל מבעה\"ב מה שנהנהו ולא מצי בעלים למימר היכא דשמע קול אריה והלך וקדם זה ברועים ובמקלות בשכר אפי' אם לא היית מציל הוי מקיים בי' ניסא כר\"ח בן דוסא דהוי אתיין עיזי דובא בקרניהו (תענית כ\"ה ע\"א) או שמא יחזור הארי ולא יכנוס לעדרו שהרי ברחוק שמע אותו ושמא יחזור בו או שמא טורף מצד אחר אלא כיון שהדבר ספק והדעת נותן שאם לא יקדם ברועי' ובמקלות שיבא לידי הפסד וקדם ברועי' ובמקלות נוטל מבעל הבית מה שהנההו בנידון זה דאיכא חשש אבידת גופם בודאי שחייבי' למטרח ולהצילם בשכר ונוטל מה שהנההו כ\"ש זאת האלמנה שגלתה בדעתה בשעת הפשרה שבשבילה ובשביל כל היתומים שבעיר פשרה שחייבים לתן חלקם לפי ממונם כי בודאי אם לא הי' מתפשרי' הי' כולם בסכנה דכבר על אריא ואכתי לא נס דוביא בקל הי' יכולי' להכעיסו שלא יחמול ביום אפו וגדולה מזו אמרי' בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין ע\"ד ע\"א) רודף שהי' רודף להציל ושבר אל הכלים בין של רודף בין של נרדף בין של כל אדם פטור ולא מן הדין אלא שאם אי אתה אומר כן אין לך שמציל את חבירו מיד הרודף והשתא אפי' ממון אחרי' הפקיעו מה\"ט כ\"ש ממונא דידהו גופיהו. ועוד דקדקתי בעדיותו כתוב בהם שהילדי' אמרו להאלמנה אם לא תתפשרו עם השר שיעשו לה ולבניה כאשר עשו לבעלה הקדוש הרי דבר ברור שגם הם הי' באותה סכנה עמה ולא היו בסיעת הקהל אלא כמוה כמוהם ובפשרתה הצלם עמה הלכך צריכי' לתן עמה לפי ממון. מיהו לא אמרי' כיון דאם לא היתה מתפשרת הי' באי' לידי סכנת נפשות יתנו אף לפי נפשות פי' חצי ממון יתנו לפי ממון וחצי ממון השני לפי נפשות כדאמרי' בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קט\"ז ע\"ב) גבי שיירא שהיתה במדבר ועמד עליה גייס לטרפה כו' ואם שכרו תיר ההולך לפניהם מחשבי' אף לפי נפשות דשאני התם דספק נפשות איכא דשמא יפסידו את ממונם וגם יהרגום אבל הכא דלא אתא אלא על עסקי ממונם לא יתנו אלא לפי ממון."
],
[
"שאלה. ועל האלמנה שתפסה המטלטלי' ואומרת למזונות תפסתי. גרסי' בכתו' בפ' אלמנה (צ\"ו ע\"א) אלמנה שתפסה למזונות מה שתפסה תפסה מעשה בכלתו של ר' שבתאי שתפסה דיסקיא מלאה מעות למזונות ולא הי' כח ביד חכמים להוציא מידה וכתב הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל אלמנה שתפסה מטלטלי' כדי שתזון מהם בין מחיים בין לאחר מיתה אפי' תפסה ככר זהב אין מוציאי' מידה אלא כותבי' עליה ב\"ד שתפסה ופוסקין לה מזונות ומחשבין לה והיא ניזונית ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהי' לה מזונות עכ\"ל ובירושלמי (כתו' פ' אלמנה) גרסי' עלה דאפי' חוי מה בידך לא אמרי' לה וכ' רבינו שמשון ז\"ל בתשו' אחת דאפי' תפסה הרבה יותר מכדי כתו' לא מפקיד מינה ולא אמרי' לה אפי' חוי מה בידך ורבי' יצחק אחיו הבחור שלח בתשו' וז\"ל מ\"ש אחי דכיון דתפסה מזונותיה כל מה שתפסה יכולה לעכב אפי' כמה וכמה מההוא דאלמנה ודירושלמי לפ\"ז לא שבקית חיי לכל בריה דנשים שהן גבירות ויש להם בנים קטנים יקחו הכל ולא יתבעו לעולם כתו' ויתפסו הכל בעבור מזונות וכן שאינן גבירות ויש מטלטלי' גדולי' בתוך הבית או כסף וזהב יקחו הכל אלא יש ללמוד פי' דהא מלתא מדקאמר התם א\"ר יוסי בר בון מכיון שהיא עתידה לשבע בסוף אפי' חוי מה בידך לא אמרי' פי' כגון תפסה פחות מכתו' אבל אינה עתידה לשבע בסוף אמרי' לה חוי מה בידך כו' עד מה שתפסה תפסה ראוי לומר אפילו ביותר מי\"ב חדש ובלבד שתפסה פחות מכדי כתו' שסופה לשבע לבסוף עדיין על כתו' אבל אם תפסה יותר על כתו' שיאן סופה לשבע לא והא דקאמר אפי'הוי מה בידך לא אמרי' לה היינו היכא דידעי' בה דלא תפסה כדי כתו' ועדיין סופה לשבע אבל אי לא ידעי' כמה וכמה תפסה לא ולכאורה אם היתה חוזרת ותובעת מזונות לאחר ימים ואומרת שכבר כלו מזונותיה לא היו מוכרי' קרקעות היתומים למזונותיה עד שתשבע כמה נטלה עכ\"ל רבי' יצחק הבחור זצ\"ל הרי דבהא כל אפי שוין היכא שתפסה פחות מכדי כתו' למזונותיה דאין מוציאי' מידה ואפי' חוי מה בידך לא אמרי' לה ואי לא ידיע אי תפסה פחות מכתו' אמרי' חוי ולא מפקי' מינה. ועל שהי' ביד מורי קרובי הר' שיחי' ואמר הרי שציוהו בחייו לכשימות שימסרהו ליד אחיו והוא יודע מה לעשות בו וכן עשה מורי לאחר מיתת הקדוש עם הממון אשר מסרן ליד אחיו אם ר' מושלין רוצה לחלק הממון בשוה לכל הזכרי' היורשי' אין היורשי' יכולי' להשביע מספק השבע לנו שלא עכבת מממון אבינו שבידך כלום דהו\"ל אפטרופוס שמינהו אבי יתומי' ופסיק בפ' הנזקין (גיטין נ\"ב ע\"א) דלא ישבע בטענת שמא אא\"כ טענו עליו טענת ודאי לומר ידענו בודאי שעכבת משלנו השבע שלא עכבת משלנו כלום אבל אם אותו ר' מושלין בא לתן לאחד ולא לאחרי' אע\"פ שאומר שכן ציוה לי הקדוש אותם שהוא אינו חפץ לתת להם יכולי' להשביעו שלא עיכב ולא בזבז ולא פשע בשלהם כלום דמ\"ט אמור רבנן מינוהו ב\"ד ישבע מינוהו אבי יתומי' לא ישבע כדמפ' טעמא בפ' הנזקין (שם ע\"ב) מינוהו ב\"ד ישבע בההוא הנאה דנפק עלי' קלא דאינש מהימנא הוא דקא סמכי עלי' ב\"ד משום שבועה לא אתי לאימנועי' מינוהו אבי יתומים לא ישבע מלתא בעלמא עבד בהם ואי שבועה רמית עליה אתי לאימנועי' אבל אותם שהוא אינו חפץ לתת להם ולא נעשה אפטרופוס שלהם לפי דבריו מצי לאשבועי אם הם גדולים ואם הם קטנים כי הכא מוקמי להו אפטרופוס ומשביעי' לי' דמאי אמרת דלמא אתי לאימנועי' כל אפטרופוס כי האי לגבי דידי' מצי לאימנועי' ולימנע וכה\"ג אי' בפ' שמת (קנ\"ד ע\"ב) אלא אי אמרת לקוחות קא מערערי אמאי שתקו לימרו לי' אנן זוזי יהבינן לי' לינוול ולינוויל ה\"נ נימא אנן ממונא דאבהתיה קא ירתין ולא מהימני' לי' למאי דקאמר שכן צוה לו הקדוש אלא קנוניא עביד בהדי אחד מן היורשי' הלכך ישבע כדיך כן האפטרופי' שנשבעי' אפי' בלא טענה כ\"ש בנדון זה דאין זה שלא בטענה דטענה מעלייתא היא וידים מוכיחות יש שאין האפטרופ' אומר אמת שהרי ראיתי כתב שכתוב בו שהקדוש קבל עליו בחייו שלא להבריח מאשתו ואם כדברי האפטרופוס שאמר שזיכה על ידו כל אותו ממון לבניו הראשונים הרי הבריח מש\"ה ישבע שכן ציוה לו הקדוש לתת למקצת היורשי' ולא לאחרי' ואע\"פ שקרובי ר' ליבר שמש העיד שהקדוש אמר לפניו וז\"ל כל מה שיש לי הנה ובבית הר' קוזלן וביישוב מעות מזומני' נתן מהם חצים לגרשם בני וחצים לשתי אחיותיו הראשונות ונתתי כח לאחי למושלין לעשות בפקדון שבבית בין אחיה בין אחיות עכ\"ל העדות נ\"ל דאין באותו העדות כלום דאמרי' פ' השולח (גיטין מ' ע\"ב) נתתי שדה פלוני לפלוני נתונה היא לפלוני הרי היא שלו וא\"ר יוחנן עלה וכלן בשטר ופרש\"י האי אומר דקתני כותב הוא שכתב אחד מן הלשונות הללו ונתן לו אבל באמירה בעלמא לא ואיכא למימר טעמא דאמירה לחודה לא מהני' משום דשלא להשביע א\"ע אמר כן נמצא שאין כאן עדות אלא עדות מורי הר' שהעיד שהקדוש אמר שאם ימות ישמסור פקדונו ליד אחיו ר' מושלין והוא יודע מה לעשות בו נמצא שלא השליטו על הנכסי' אלא במצוה מחמת מיתה ולא פי' למורי הר' שיתן למקצת היורשי' או לכולם ע\"כ אותם היורשי' שהוא אינו רוצה לתת להם יכולי' להשביעו שכן ציוה הקדוש כדפי' לעיל. ועוד אומר דמתנה זו דנתן לבניו הראשונים שלא נתן להם אלא אם ימות הרי כמתנת שכ\"מ ולא קניא אלא לאחר מיתה דגדולה מזו אמרו פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל\"ה ע\"ב) איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכ\"מ כל שכ' מהיום ולאחר מיתה ופר\"ת מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה כ\"ש הכא דלא השליטו לתת אלא אם ימות דדינא כמתנת שכ\"מ ואם אין למת נכסי' אחרי' בני חורי' בלא הם מוציאי' מהן מזונות לבנות או לאלמנה אם תצטרך דגרסי' בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל\"ג ע\"א) השתא ירושה דאו' אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנת שכ\"מ דרבנן לא כ\"ש וה\"ה לבתו דאידי ואידי בתנאי ב\"ד אית להו מזונות ובין כתו' ובין תנאי כתו' גבי ממתנת שכ\"מ כיון דלא קניא אלא מדרבנן כללא דמלתא גרשם הנער פטור מלתת חלקו במס אחר שברח קודם שנשאל המס וכו' כדפיר' לעיל. ועל המטלטלי' שתפסה האלמנה ואומרת למזונות תפסתי לא מיבעי' אותן המטלטלי' שתפסם השר או שהי' בחדר וסגרם השר ואם לא היתה מתפשרת היו אבודי' כי השר לקחם וכשנתפשרה נתנם לה השר דמצי' למימר מהפקרא קא זכיא דמעיקרא כמאן דמיקלי דמו ול\"ד לנטלו לסטים כסותו והי' לו כסות אחר דאמרי' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ד ע\"א) ואם נתייאשו הבעלי' הרי הם שלו הא דתמא לא מיאשי ומוקי לה בלסטים גוים דלא מייאש מרי' סתמא מיני' משום דדייני בגזתא דה\"מ לסטים אבל שר העיר דמי יאמר לו מה תעשה ועוד שבא בעלילות דברים סתמא מייאש מריהו מיני' כדממשמע בהגוזל בתרא (קי\"ז ע\"א) גבי ההוא גברא דאנסהו גוים ואחוי אחמרא דרב מרי ברי' דר' פנחס וכו' עד אבל הכא דאוקמינהו עליהו מעיקרא מקליא קליי' והשתא ל\"מ הנך מטלטלי' דמאי דתפסה תפסה דמהפקרא קא זכי'. ומיהו אותן שנתן להשר לסייעה בפדיון יעלו בחשבון פדיון של הילדים כמו כן כי לכלם נתן לסייעם בפדיונם. אלא אפי' מטלטלי' שתפסה שלא הי' ביד השר מה שתפסה למזונותיה תפסה וכשתבא לגבות כתו' יעשו לה חשבון ותשבע כמה תפסה אבל כל כמה דלא תבעה כתו' בב\"ד לא בעי' אשתבועה בחנם כדאי' בפ' שני דייני גזירות (כתובות ק\"ד ע\"ב) דאמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה והכל כמו שפי' לעיל. והבנות ניזונות מנכסי אביהן בין באכילה בין בשתיה בין בלבושי בין בכסויא כדמשמע בפ' מציאת האשה (כתובות ס\"ח ע\"א) עד שתבגרין או עד שתתנסבין לגוברין כדאי' בפ' נערה (כתובות נ\"ג ע\"ב). ודין מכירה למזונות מפורש בפ' אלמנה (צ\"ז ע\"א) מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס א' לל' יום מלבד פרנסתם עישור דמקרקעי אי לא אמידנא לאב ופרנסה דעישור נכסי' יהבי' להו בשעת נישואיהן וכולהו מפו' פ' מציאת האשה (כתובות ס\"ח ע\"א) ועל הפקדון שביד ר' מושלין והוא אומר שאחיו הקדוש ציוה לתתו רק לבנים הראשונים וכן הוא אומר שעשה ישבע והכל מפו' לעיל וכתו' וומזונות נגבי' מאותה מתנה דאם אין שם נכסי' ב\"ח דמתנת שכ\"מ דמצוה מחמת מיתה היא והכל מפורש לעיל יפה יפה ואתם ובניכם ובנותיכם שלום כנפש נאמן בריתכם מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"שאלה. אשיב למורי ורבותי שיחי' אשר על החתם על ראשון ראשון אם האלמנה שכרה אפטרופיא להוציא ולהכניס ולהציל שבלא איש יוצא ובא לפניה ולפני היתומים והיתומות שסומכות עלי' לא היתה יכולה להציל יש לו מיד שכר טרחו ושכר עמלו ולפי שהוא איש נאמן וזהיר וזריז בתקנתם יטול שכרו ולא יותר דקיי\"ל בפ' הזהב (בבא מציעא נ\"ו ע\"ב) דשכירות יש לו אונאה ובטול מקח והרשות היתה בידה להשכיר אפטרופוס ליתומי' כדתנן פ' הנזקין (גיטין נ\"ב ע\"א) יתומים שסמכו אצל בעה\"ב ואין חילוק בין נשים לאנשים כדאמר התם גבי הנהו יתמי דהוו סמוכי גבה דההיא סבתא הוה להו תורתא שקילתה וזבנתה וכו' עד מאי עבידתה דזבנה א\"ל יתומי' שסמכו אצל בעה\"ב תנן ועוד לא מיבעי' איהו דהוי כמו אפטרופ' כדפי' ועליה דידי' רמי' למטרח ולמיגר אגורי להציל אלא אפי' אינש דעלמא דאין לו לקדש ברועי' ובמקלות אי קידם ברועים ובמקלות בשכר יטול מה שהנההו עד כדי דמיהן כמו שפר\"י בפ' הכונס ואין לי להאריך בזה. ושומא זו תלוי' בב\"ד לשום לו שכר טרחו ויציאתו ור' מושלין יטול בשבועתו מה שהוציא בה להציל אם מכחישי' אותו לומר לא הוצאת. ועל היתומה שנשאת והכניסה לבעלה מאותו הממון שהי' ביד הנאמן שיותר לה במתנת מצוה מחמת מיתה ואותו ממון הי' משועבד לאלמנה לכתו' חלק כן או\"א ממקבלי המתנה לפי החשבון כדאמרי' פרק הנזקין (גיטין נ' ע\"ב) שכ\"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני וש' לפלוני ות' לפלוני כו' עד יצא עליהם שטר חוב גובה מכולם ופר\"י לפי חשבון לר כפי חלקו ולמעט כפי חלקו כי ההוא דפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ\"ד ע\"ב) דבכור ופשוט דבכור נותן פי' שנים וכו'. ור\"ח פי' בענין אחר ואין להאריך בכך. ומכל מה שהכניסה היתומה לבעלה אין כח להאלמנה לגבות מזה כתו' דקיי\"ל בע\"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה במטלטלי' כמו שהוכיח ר\"ת מההוא דר\"פ שני דערכין (ז' ע\"א) דליכא דיא דקדימה במטלטלי' כיון דלא אקנו לי' מטלטלי אגב מקרקעי. א\"כ הנאמן שהוציא הממון מידו לתתו לבעל היתומה ואתפסינהו להנך זוזי בידא דמאן דלא מצי' האלמנה לאשתעויא דינא בהדי' פשע בדבר ועשה לה ההיזק והו\"ל מזיק שעבודו של חבירו וקיי\"לדהמזיק שעבודו של חבירו חייב דהא דינא דגרמי הוא וחייב אפי' שורף שטרותיו של חבירו ואע\"ג דניירא בעלמא קלא מיני' וכ\"ש היכא דהזיק גופו של שעבוד חבירו כגון חפר בה בורות שיחין ומערות וכ\"ש האי דקלינהו הנך זוזי בידים. וכן משמע בפ' המניח (בבא קמא ל\"ג ע\"ב) דטפי חייב מזיק שעבודו של חבירו משורף שטרותיו ולא קיי\"ל כהאי ברייתא בפ' המניח שור תם שהזיק ונתנו במתנה מה שעשה עשוי דדייק התם מינה המזיק שעבודו של חבירו פטור דההוא ברייתא כרבנן דר\"מ אתי' דלא דאין דינא דגרמי ואנן כר\"מ קיי\"ל כדמוכח בהגוזל קמא (צ\"ח ע\"ב) וגם רבי' האלפסי דולג כ\"ז בפ' המניח וההוא דזאת אמור המזיק שעבודו של חבירו פטור לפי שאין הלכה כן. ואלמנה שמוכרת שלא בב\"ד נהי דב\"ד מומחי' לא בעי' ב\"ד הדיוטות מיהו בעי' כדאמר בס\"פ אלו מציאות (בבא מציעא ל\"ב ע\"א) ומה שמכרה בב\"ד ואינה יכולי' להוציא מיד הלקוחות ינכו לה מכתו' שוי' של הספרים ואם מכרתן יותר מכדי דמיהן הריוח של היתמים כדין אלמנה שמכרה שוה מנה במאתים דבדבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות."
],
[
"שאלה. וששאלתם אם תוכלו להגבות האלמנה כתו' מחובות היכא דאיכא שאר נכסי' שהן בעין לא כי שאין אדם יכול להקנות חובו לחבירו דאמרי' בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ח ע\"א) שכ\"מ שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני משא\"כ בבריא ופ\"ה דליתא בבריא אפי' בקנין ואגב קרקע אלא במעמד שלשתן כדאית' התם וה\"מ חוב של ישראל אבל חוב שהגוי חייב לו לא מצי מקני לי' במע\"ש כמ\"ש ר\"ת דכיון דחד מתלת מילי היא דשוינהו כהלכתא בלא טעמא הבו דלא לוסיף עלה. וה\"מ בחוב של ישראל תקינו דלקני אבל חוב של גוי לא מצי מקני ליה ואע\"ג דאיכא חד צד דמצי מקני ליה כמו שיעמידנו אצל גוי ויאמר לגוי מה אתה חייב לי תדור ליהודי זה ולאחר שתדור לו תהיה פטור ממני ואז יהי' של הישראל השני בדיניהם מ\"מ אינן יכולי' להגבות הבע\"כ מן החובות היכא דאיכא שאר נכסים בעין ולהמחותה על הגוי' מעות הרעות ס\"ס אי אתו אי לא דאפי' גבי נזקין ובע\"ח לא מצי לאגבוינהו חובות היכא דאיכא כסף או מיטב או בינוני לגבי בע\"ח אפי' סובין שהי' בעין מצו לאמטויינהו ממתא למתאו כ\"ש אשה שאין דרכה לחזור על בתי דינין כבודה בת מלך פנימה וכ\"ש לחזור על הגוים סוף דבר אין להגבות כלל אלא או כסף או קרקע או סובין וכל מיני מטלטלי' מדכתיב ישיב אפי' סובין ועוד שהיא יכולה לומר לא בעינא למטרח לילך אחרי בע\"ח והערבים תנו לי כתובתי מיד ויגיעת בשר שלא לצורך הזקקתוני להשיב על דברים הללו. ועל החוב שפטרה האלמנה וכו' שאלתי לר' אפרים מה היה ואמר שבשעת הסכנה בא אחד מבעלי חובי בעלה ואמר תפטרני מאותו החוב ואמרה אני לא אתבעך לעולם בזה לא נפטר מן היורשי' שאם לא תתבעהו היא יתבעוהו היורשי' ובדיניהם לא נפטר בכך ואם בדיניהם באותה העיר דנין כך שבכך נפטר מן היורשי' תשלם יורשי' כמו שיאמרו בני העיר כמה הי' שוה למכור באותה שעה שמחלתו ולא כל הי' זקוקים אלא דבר מועט כי בשעה שהי' כולם בסכנה הם וממונם אפי' מה שבידם הי' שוה מועט כ\"ש החוב שהי' בידי גוי' ולפי אומדנא שישומו הבקיאי' כמה הי' שוה החוב באותה שעה תשלם ואם בשביל הצלה פטרוה ישלמו בין כולם לפי חשבון וכה\"ג תנן בפ\"ק דמכות (ג' ע\"א) מעידין אנו באיש פלוני שגרש את אשתו ולא נתן לה כתו' וכו' עד אומדין כמה אדם רוצה לתן בכתו' של זו וכן נמי מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז ע\"מ לתן לו עד ל' יום ואומר הוא עד י' שנים אומדין כו' אלמא כשנמצאו זוממין אין משלמי' אלא לפי האומדנא שרצו להזיק ולא לפי כולו ה\"נ בנדון הזה אומרי' כן. ואותו ליטרא שהי' פקדון ביד העירון והאלמנה והיתומי' שהי' בעיר אומרי' אלו לא פשרנו עם השר היו אבודין והיורשי' שלא הי' בעיר אומרי' שאפי' שלא פשרו הי' העירון מחזירי' לאחר שמן ליורשי' אם אין האלמנה יכולה לשבע שאם לא פשרו שקרוב לודאי הי' אבודי' לא מפקי' מדפיקא מונא מחזקת יתמי יזכו בהם היורשי' זכרי' ואלמנה תגבה כתו' מכל הממון מכל או\"א לפי חלקו דכיון דמתנת שכ\"מ כירושה שוי' רבנן וגריעא מירושה דאו' הו\"ל כלהו כיורשי' דכתו' גבי' מירושה דאו' כ\"ש ממתנת שכ\"מ דירושה דרבנן היא כדאי' בפ' יש נוחין (קל\"ג ע\"א) וגבי' מכל חד וחד לפי חלקו כמו שפי' ר\"י בפרק הניזקין גבי תנו מאתים זוז לפלוני וג' לפלוני וכו' עד יצא עליהם שטר חוב גובה מכולם ופי' ר\"י כל א' לפי חלקו כדפי' לעיל אף על פי שר\"ח פי' בענין אחר מסקנת התוס' כמו שפירש ר\"י הלכך גבי' מכל חד וחד לפי חלקו ומן הקטן שאינו נוטל מן המזומן אלא מן החובות יש לאמוד כמה שוה חלקו למכור ולפ\"ז תגבה כגון מאה ליטרי' של אותן חובות אינן שוי' אלא כ' ליטרי' מן המזומן אומדי' ק' ליטרי מן חלקו כנגד י' ליטרי' מן בנים הראשונים שנטלו חלקם מן המזומן וכן פי' לעיל הכל באומדנא ובקו המשקולת וכחלוקת ארץ ישראל שאמדו אותה בשופרא ומניא וקורבא וריחוקא ומה שיעלה לה לטול מכתו' משל הקטן ימכרו בחובותיו או משאר נכסיו כדי חלקו ויתנו לה מיד. ומי' ליטרא שנתנה האלמנה לצרים שלא יזיקו ליהודי' ישלמו בין כלם לפי חשבון כדפי' לעיל דמי שקדם ברועים ובמקולות בשכר להציל נוטל מבעה\"ב מה שההנהו. וב' כתבים פסולים ששאלתם שנמצאו בחדר מי זכה בהם נ\"ל דדינו כשאר ממון שבחדר שאם לא מתפשרי' הי' השר לוקח החותמות ולא היו פורעי' אם לא יחזירו להם החותם ואפי' כשמחזירי' להם החותם לואי שיפרעו ועוד השר הי' גובה מהם ע\"י חותם ולא הם. והושמא שישומו ב\"ד משל היתומי' בכתו' אפי' לאחר השומא יכולי' היתומי' לומר אנו חפצים לתן המעות ולטול לעצמינו הדבר הנשום דשומא הדרה לעולם בפ' המפקיד (בבא מציעא ל\"ה ע\"א) כל כמה דלא אורתה ולא זבנה לאחריני ומאד מאד הארכתם עלי רבותי והכבדתם זה וכלל כלל לא אוכל לסבול יותר שישאלו מדין זה עוד כי רואה אני בכמה כי האפטרופי' מתכוני' לקנטר ולדחות הדבר ומכאן ואילך אם יה' לכם דין דיינוהו אתם רבותי ושלום לרבותי ולכל כנותכם כנפש הסר אל משמעתכם מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"שאלה. ואותם ק\"ע ליטרי' שלקחה האלמנה מחלק גרשם מן החובות אם ירצה גרשם ימנה אותם בדמי הפדיון של השביה של אחותיו ויטלם מאחיותיו ואם ירצה ינכה אותם לאלמנה בכתו' והאלמנה לא תטול דמי השביה מן היתומות הכל תטול מן הממון שביד מושלין ור' מושלין לא יוציא הממון מידו עד שיפרעו לאלמנה כל מה שחייבי' לה איש איש לפי חלקו הזכרי' והנקבות ואם הוציא הממון מידו או יוציא כדי לצערה ולהסיעה ממקום למקום עליו לשלם כל דמי הפחת שהוא מזיק שעבודה כגון חפר בורות שיחין ומערות בשדה המשועבד לחבירו שחייב לשלם דמי הזיקו כדפי' לעיל. אכן נודע הדבר אוי לאוזנים כל התחבולות האלו הם מעמיקים לדחות האלמנה שלא תגבה חתו' ולא אותה אתם מקניטים כי אם אותי אתם קובעים ומטריחי' חנם. ומזונות הבנות יש לגבות מכל הנ כסי' מכל א' לפי חשבון כמשפט הכתו' וכדפי' לעיל תנאי כתו' ככתו' דמי והזכר הקטן יעמדו לו הקהל אפטרופוס לפרנס משלו ואם אין לו יחזור על הפתחים."
],
[
"שאלה. הארכתם רבותי עלי החתומים מעבר ואני אשיבבם בקצרה אם הממון ביד אחרי' שהפקידה לאה אשת ראובן בידם וראובן אומר שהממון שלו שהוא גובה ממנו אע\"ג דאמרי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ\"א ע\"ב) קבל מן האשה יחזיר לאשה ה\"מ באשה שאינה נושאת ונותנת בתוך הבית אבל לאה זו שנו\"נ בתוך הבית יחזירו הנפקד לבעלה וכן פר\"י וראי' מההיא שמעתא גופי' דתני' (שם נ\"ב ע\"א) וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאי' על שמה וכו' עד עליה להביא ראי'. ואם הממון בידה והיא אומרת שנתנו לי ע\"מ שאין לבעלה רשות בו או בהלואה הם אצלה ושל פלוני הם תשבע שבדבריה היא ותפטור ושבועה מיהו בעיא דאע\"ג דפסק ר\"ת כר' שמעון דאמר בפ' הכותב (כתובות פ\"ח ע\"א) כל שאינה תובעת כתו' אין משביעי' אותה לאפוקי מר' אליעזר ומלוקתו דאמרי (שם פ\"ו ע\"ב) המושיב את אשתו חנונית או שמינה אפטרופיא יכול להשביעה כל זמן שירצה ה\"מ בטענת שמא הוא דקאמר ר\"ש דאין יכול להשביעה אבל בטענת ברי משביעה וכן פר\"ח וז\"ל וקיי\"ל הלכתא כר\"ש דהתובעת כתו' משביעי' אותה על כל דבר שהי' בידה ואפי' בחיי בעלה משביעי' אותה ואם אינה תובעת כתו' אין משביעי' אותה אלא בטענת ברי עכ\"ל. ומה שלותה ואכלה לצורך מזונותיה ולצורך ביתה חייב לשלם ובשבועה שמתחלה לותה אותם ע\"מ לפרוע ולא נתנו לה אותם במתנה ואע\"ג דתנן בפ' שני דייני גזירות (כתובות ק\"ה ע\"א) תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ה\"מ היכא דשמעו בו שמת שכבר באת לידי גיבוי כתו' הלכך גביא מזונות בלא שבועה כיון דבודאי תגבה כתו' ואז תשבע על הכל שלא פרע אבל בחיי בעלה לא שמא תמות בחייו ולא תגבה כתו' לעולם ואינה עתידה לשבע על כתו' לא גבי' מזוני בלא שבועה כך פי' רבי אבי העזרי הלכך תשבע שלותה ואין לה בידה במה לפרוע אם לא שיפרע בעלה ויצטרך הוא לפורעו דע\"ג דתנן (כתו' ק\"ז ע\"ב) מי שהלך למדה\"י ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו וקיי\"ל כותי' פרש\"י דוקא בשלא סמך עלי' שהיא תפרענו אבל אמר אפרנסך מובטחני שבעלך יפרעני הלכך הניח מעותיו על קרן הצבי אבל אם הלוה לאשה שהיא תרענו חייב לפרוע שהמפרנס יתבע לאשה אם לא יפרענו בעלה וראי' מדאמרי' בפ' יש מותרות (יבמות פ\"ד ע\"א) ובפ' דייני גזירות (ק\"ז ע\"ב) דממאנת ושני' אין לה מזונות ומוקי לה בלותה ואכלה ודוקא הני אבל נשים אחרות שלוו ואכלו חייב הבעל לפרוע. וגם מה שלותה לצורך הבת עד שש שנים חייב לפרוע כדאי' ס\"פ אע\"פ (כתובות ס\"ה ע\"ב) דחייב אדם לזון בניו ובנותיו קטנים עד בן שש. ואחרי שבגד בהכאה כמו שאפי' פיו מוכיח שנתרחק ממנה בלא רשותה וכו' והיא אינה חפצה להיות עמו אלא בהבטחה שיקבל עליו חרם וכו' כמ\"ש מעבר ליזל ולפייסה במאי דאפייסה שיקבל עליו חרם ויכתוב ויתן בידה דלכבוד ניתנה ולא לבזיון דגדולה מזו כ' בתשו' הגאונים שנשאל על לאה שקבלה על בעלה שהי' דר בבית והיו חמותה ובנותיה מחרפי' אותה לפעמים ואמרה הוציאני מן הבית הזה כי לא אוכל לסבול חירופיהם ואם לאו איני רוצה ליהות אצל והשיב דצריך לצאת מן הבית עמה דלכבוד ניתנה ולא לבזיון ואם לאו יוציא ויתן כתובה ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"שאלה. וששאלת על הפנויה שלותה בלט שטר ושוב נשאת והכניסה לבעלה ממון. קא נגעת בבעי' דס\"פ יש נוחלין (בבא בתרא קל\"ט ע\"א) לותה ואכלה ועמד ונשאת מהו בעל בנכסי אשתו לוקח הוי או יורש הוי ולא אפשיטא ופליגי בה רבוותא ר\"ח פסק היכא דאיכא פסידא לאחרי' לא אמרי' דטבא ליה עבדי ליה אלא אמרי' הכא יורש הוי ומע\"פ גובה מן היורשי' ור\"ת פסק דלוקה הוי דכי היכא דאמרי' התם האשה שמכרה בנ\"מ בחיי בעלה הבעל מוציא וכו' משום דאפסידו אנפשיהו דלא הו\"ל למזבן מאתתא דיתבא תותי בעלה ה\"נ לא הוי לאזופי בלא שטר לאתתא דקיימא לאנסובה וכל היכי דאיכא פלוגתא דרבוותא ולא ידעי' היכא הלכתא מספיקא לא מפקי' ממונא מחזקה."
],
[
"שאלה. ואין חילוק בין אשה נושאת ונותנת בתוך הבית לשאינה נו\"נ דהנושאת לא הוי' אלא כשאר אפטרופא דעלמא ומקחה מקח וממכרה ממכר אבל אין מתנתה מתנה אלא בדבר מועט כדאי' בהגוזל בתרא (ק\"ח ע\"ב)."
],
[
"שאלה וששאלת להשביע אשת איש אין אני רגיל להשביעה כיון דאפי'היתה מודה שהיא חייבת לא הוי כייפי' לה השתא במידי דאין לה במה לשלם עד שתתאלמן או תתגרש השתא נמי דקא כפרה לא משביעי' לה אלא כותבי' פסק דין לבעל דינה שנתחייבה לו ששבועה שתשבע לו כשתתאלמן או תתגרש וכן ראיתי רבותי נוהגים ואני אחריהם ובתשו' הגאונים איכא פלוגתא דרבוותא בהא וסופר לא מצאתי עכשיו להעתיק לך מה שכתבתי אהא דרב ביבי דפ\"ק דשבת (ג' ע\"ב) ולא אשכח להעתיק לך ואשלח."
],
[
"שאלה. וששאלת אם האב יכול לעכב ע\"י בנו מלעלות לארץ ישראל כיון דקיי\"ל מצוה לעלות וכתי' אני ד' דבכל דבר מצוה לא ישמע לו דכבוד המקום קודם."
],
[
"בשער גדול של שערים שבעיר וראוי לידע כי א\"א אין מחייבי' אותה שבועה אפי' במקום פקדון שנאמר שבועת ד' תהיה בין שניהם אפי' שבועה כזו אין מחייבי' אותה כמו שאמרה המשנה (ב\"ק פ\"ז ע\"א) העבד והאשה פגיעתן רעה כו' אבל כותבי' לתובע תביעתו ולאחר זמן אם נתגרשה האשה ונתשחרר העבד משלמין. ושוב מצאתי בתשו' רב מתתי' ראובן אפקיד זוזי גבי לאה ולאו אנתת גבר הוה ולבתר כן אתנסבא ואתא ראובן ותבע מינה ונפלה שבועה אית מן הדין בלא שבועה דהיא א\"א או לא כך ראינו כיון דהוי' א\"א לא משביעי' לה ואם אמר בעלה לא מתנפקי אתתי לבי דינא לא מפקי' שלא תתגנה על בעלה והיינו דתנן העבד והאשה כו'. ואי לא מתרצה ואמ' דבעי לשמותיה לכל מאן דאפקיד' גבה והיא כפרה בב\"ד לא יהבי לי' רשותא ואי עבד מנפשי' עבד. ובתשו' רב משה בר חנוך גאון רבואן אפקיד כ' דינרי זהב גבי אשת שמעון וכופרת כך נ\"ל שאין ב\"ד יכולי' בבית הכנסת להשביעה שהוא ביזת הבעל ואף להשביעה בביתה אין להם רשות שהוא פשע על עצמו שהפקיד ביד מי שרשות אחרי' עליה ולא כל הימנו לבזות איש אבל יכול להחרים סתם בביהכ\"נ ויכלו ויודיעוהו אם הודית אם לאו ואם הודית יכתבו ב\"ד הודאתה וימסרו ביד המפקיד שאם מת בעלה או תתגרש גובה ממנה אבל כל זמן שהיא תחת בעלה אין לו עליה כלום. ובתשו' רבי' משה ריש מתיבתא דמתא מחסיא מצאתי מי שנתן פקדון לאשה תחת בעלה ולא הודיע לבעל שנתן שום פקדון לאשתו ושמה הפקדון בתיבה גם ממון בעלה בתוכה ונגנב כל אשר בתיבה עם הפקדון משתבעי ההיא אתתא ובעלה וכל הזכרים שבבית לא ידענו ההוא פקדון היכא מטי וכל אתתא דנתארמלה או נתגרשה משלמת ההוא פקדון דבחיי בעלה מה שקנתה אשה קנה בעלה והבעל לא ישלם שהרי לא השליש בידו. ובתשו' רבנא גרשם מאור הגולה וששאלתם אשת שמעון שהפקידה אצל אשת ראובן פקדון ופשעה בו ונגנב כך הדין שאם אותה אשה שהפקדון אצלה פנויה היתה חייבת לשלם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה השתא שהיא א\"א אם יש לה נכסי' שאין לבעלה רשות בהם חייבת לשלם ואם לאו יכתבו פסק דין לכשתתאלמן או תגרש תשלם אבל בחיי בעלה אינה משלמת שאין לה מה לשלם כדתנן העבד והאשה כו'."
],
[
"שאלה. ומה ששאלת עוד ששמעון אם מסר מנה לאשת ראובן להרויח אם יכול להביאה לב\"ד משום דאין אדם רוצה לתתבזה אשתו כך נראה בעיני דל\"מ אשה שיכולה למנות שליח עבורה אלא אפי' איש הנתבע כך הוא דינו כמו שפי' בערוך בערך אנטליר מדאמר בירושלמי בפ' כהן גדול (ה\"א) ניחא דן אלא דנין אותו אמרי וימנה אנטליר הגע עצמך שעלתה לו שבועה ואנטליר בשבועה פי' וכי אנטליר יכול לשבע ואנטליר הוא אפוטרופא ופי' דמהא שמעי' דיכול הנתבע למנויי אנטליר דלא תנן דנין אותו אלא היכא דנפלה לו שבועה. ומה ששאלת אם הבעל יכול לעכב השבח תחת מעשה ידיה רואה אני את דבריך יש לבעל המעות ואוהבי בעל שמועות ישא כוס ישועות מאת השם ושלום מאיר בר' ברוך."
],
[
"שאלה. אשר שאלת אם יש ביד אשת ראובן מעות והיא אומרת של פלוני הם והוא אומר לא כי אלא שלי הם מי מהימנא לבעלה בשבועה או לא דאית דאמרי לא מהימנא מההוא דאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית דעליה להביא ראי' וקיי\"ל בעדים וק\"ל וכן בגדול אחים נמי ואפ\"ה בעלמא נאמן בשבועה כמו כן אשה דהתם שאני ופשוט למבין ועוד אמ' נמי מההוא אי מהימנא לך עשה כפירושה ואי לא עשה פי' לפי' (ב\"ב נ\"ב ע\"א) ואנא לא ידענא מאי פשיטותיה עכ\"ל וסתמת דבריך ולא כתבת אם באשה הנו\"נ בתוך הבית היתה שאלתך. הם הביאו יפה ראי' וקושיתך לא הבנתי דכן נמי בגדול האחים לא מצינו דהוא נאמן בשבועה ואפי' אונות ושטרות יוצאי' על שמו צריך להביא ראי' בעדים ולא ידעתי מה ר\"ל אי משום דבן הבית נשבע דכן מצינו בשבועות (מ\"ה ע\"א) גבי נשבעי' שלא בטענה תמיה אני אם משם רצית להקשות למה לא הקשית כמו כן מאשה דקתני התם (שבועות שם). ואם באשה שאינה נו\"נ בתוך הבית א\"כ לא הביאו ראי' יפה כתבת אהובי דהתם שאני. ומההוא דיעשה פי' לפי' אין ראיש דבשעת מיתה דוקא לא מהימנא לומר של פלוני הם כיון דאין בידה לתנם אבל מחיים דיש בידה לתנם לו מהימנא מגו דאי בעי' שקלה מיני' ויהבה לי' דהא קבל מן האשה יחזיר לאשה ולא לבעל ואפי' שואלם ממנו כמו שפר\"י מ\"כ דאת\"ל שהי' מחזיר לבעל ולא לאשה אם הי' שואלי' לכאורה לא הי' לו להחזיר עד שיודיע לבעל תחלה ומן הטעם הזה אם הם ביד האשה אין כח בבעל להוציא מידה מיהו אם גזלם אין כח באשה להוציא' מידו במעות טמונים דתניא (ב\"ב נ\"א ע\"א) לוה מן האשה וגרשה אין לה עליו כלום אבל במעות שאינן טמוני' אפי' גזלם יכולה היא להוציאם מידו דאי לא\"ה במעות שאינן טמוני' אמאי קנתה לימא לגלויי זוזי הוא דבעי פר\"י וכל זה באינה נו\"נ אבל בנו\"נ ל\"ש טמוני' ול\"ש אינם טמוני' לא מהימנא וההוא דירושלמי שלא תהא אשה מברחת משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי באינה נו\"נ בתך הבית אם לא שהי'טוען שלי הם בודאי דמשביעי' שבועת היסת אבל בטענת שמא לא אבל אם היתה נו\"נ בתוך הבית אז משביעי' אותה בטענת שמא בממון שאינו לפנינו אבל בממון שלפנינו אינה נאמנת אפי' בשבועה."
],
[
"שאלה. וששאלתם על האשה שמרדה על בעלה ויצאה מביתו ותפסה חפצים משלו ואמרה נתתם לי במתנה כל כמה דלא חזי' לחפצים בידה מהימנא מגו דאי בעי' אמרה להד\"ם או החזרתים אבל כי חזי' להו בידה אפי' אין עדי' בדבר שהיו אלו החפצים של בעלה אינה נאמנת לומר שלי הם ולא של פלוני הם כדתני' בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ\"א ע\"ב) וכן האשה הנו\"נ בתוך הבית וכו' עד עליה להביא ראי'."
],
[
"שאלה. אלופינו ומורינו קצינינו ועטרת ראשינו מאורינו ה\"ר מאיר אשרי לדור שאתה מנהיגו לפי שאין הדור יתום שאתה בתוכו שרוי כי בצלך תוככו ובנתיב יושר תדריכו ומעקלקלות תיישירו ותאיר מחשכו בפתח דבריך המאירים ומורים לכל שומעיהם ואשרי עבדיך העומדי' לפניך ורואי פניך שהם ישישו כרואי פני השכינה והוא יברכך בברכת כהנים כחשק נפש הנרשמים בתכל המלה נחנו חתומי מטה הובררנו להיות מקבלי טענות מראובן ואלמנה אחת שכך הי' מעשה שראובן חלה וכדקציר ורמי על ערסי' אמר לזוגתו הנה חלותי בוא ונעשה בינינו תנאי שיועיל לנשמתינו והתנו ביניהם שאם ימות ראובן קודם לזוגתו שתתן היא ג' זקוקי' כסף צרוף ובגדיו לצדקה בכל מקום שירצה ויבאר לתתם ונתרצית היא בדבר והיא אמרה לבעלה גם אתה תתרצה לי לתת ו' זקוקי' ובגדי עבור נשמתי אם ח\"ו אמות תחלה קודם שתמות לכל מקום שארצה ונתרצה לה וקיימו אלו התנאים בקנין גמור ושריר ובעדים ובפנינו חתומי מטה העידו ונתרפא הבעל מחליו ולאחר זמן חלתה האשה אשת ראובן חולי גדול ומתה ולא הי' לו לראובן בנים ממנה ועתה באה האלמנה שהיתה אמה של אשת ראובן שמתה וטענה בפנינו חתומי מטה דעו ששמעתי צואת בתי שצותה בחליה שיתן אותן הו' זקוקי' ובגדיה למקום שארצה אני אמה ולא היו עדי' על הצואה כך אמרה האלמנה ועתה האלמנה תובעת מן הבעל אותן ו' זקוקי' לתתם למקום צואת בתה והבעל אומר אמת שנדרתי הו' זקוקי' ובגדי אשתי לתתם עבור נשמתה של זוגתי וכשמתה זוגתי אמרתי לה למה אינך מבארת למי אתן הכסף והבגדי' אחרי מותך והשיבה לי הלא אתה צריך לתת מאותן ו' זקוקי' ב' זקוקי' לבית הקברות או לעשות חומה או להוליך עפר וגם צותה לי לתת חצי זקוק לחולים והמותר לתת לקרוביה הצריכי' וכך היתה צואתה לחלק הכסף והבגדי' וגם לבעל לא היה לו עדי' שצותה לו כך ואמר הבעל בפנינו שיעשה צואת זוגתו ועל הבגדי' שתבעה האלמנה מן הבעל השיב הבעל את לקחת כל הגדיה ולא נשאר בידי רק פלישן אחד והבעל תובע מן האלמנה ז' טבעות של הב שהיו של זוגתו והוא טוען שלקחתן האלמנה חמותו אחרי מות בתה לקחה ג' וממקום אחר לקחה ד' טבעות וב' בתי הנפש של כסף וב' זהובי' קולניא ומה שהי' בכיסה של בתה הכל לקחה והאלמנה השיבה אם לקחתי שום דבר משלך החזרתי לך ואין בידי כלום משלך. ועל אודות הקבורה תובעל האלמנה מן ראובן שהוציאה כדי להוליכה למקום אחר להקבר שם והשיב הבעל אני הוצאתי משלי לארון ולתכריכי' ואת הולכת המת למקום אחר שלא מדעתי ולא אמרת לי שהיית רוצה להוליך המת למקום אחר לפי שיש בית הקברות בעירינו ובדעתי הי' לקוברה בעירינו ולא להוליכ' למקום אחר ואפי' היתה מוליכה למקו' אחר הייתי מוליכ' בהוצאה מועטת ולא לבזבז בשביל קרובי המת שהלכו עמו והאלמנה אמרה לא כי אלא אתה ידעת בבירור שהייתי רוצה להוליכה למקום אחר להקבר ומדעתך הולכתיה למקום אחר כאשר אברר ע\"פ מלמדשלך אם ישאלהו ע\"פ החרם ונשאל למלמד ע\"פ החרם היאך הי' הדבר ואמר לנו המלמד שהבעל אמר לו אם הייתי יכול לצאת מביתי הייתי הולך אני עם המת רצונך ללכת עם המת והשיב המלמד כן אני הולך והלך המלמד עם המת מדעתו של בעל. וביום השלישי שטענו אלו הטענות הוסיפה האלמנה וטענה שמחמת שנאה ששנא הבעל את בתה לא צותה לו הצואה אלא לה והבעל וען להד\"ם כי לא שנאתיה ולא שנאתני מעולם כי בכל עניני קרוב נתקרבה לי סמוך למיתתה ועוד טענה האלמנה ואמרה שחלקה בגדי בתה למקום שצותה בתה ועוד טען הבעל שהוא התרה לאלמנה חמותו לפני עדי' ואמר אל תחלקי בגדי זוגתי לשום בריה בעולם שלא מדעתי ואח\"כ מצא הבעל קצת הבגדים ביד מי שנתנה לו כשחלקה הבגדי'. ועתה אתה ברוך השם אלופינו וקצינינו האר עינינו ותבאר לנו באר היטב על מי מוטל לקיים הצואה ללק הבגדים אי על הבעל או על האלמנה ותכתוב לנו הפסק מעבר לאלו הטענות בקלף זה. שמואל בר אליעזר הכהן תמ\"ך ב\"ה קלונימוס בר' אשר זל\"ע נחמן בר' נתן תמב\"ה.",
"קלני מעיני לכן קצרתי בנשתווני אליכם אישים מאלפוני ומעברני. אם האלמנה אומרת לבעל בתי צותה לך בפני ובפניך לתת אותן ו' זקוקי' והבגדים למקום שארצה אני והבעל כופר ואומר להד\"ם אז הויא החמות בעל דברים דידי' שהרי לפי דבריה אם היתה רוצה לעכבם לעצמה היתה יכולה לעשות אחרי שתלתה הדברי' בדעתה ואפי' לא תעכבם לעצמה לפי שהיא אמודה ועשירה והתנאים שבינה לבעלה לא היו אלא ליתנם לעניים הצריכים לזכר נשמתה אעפ\"כ אפטרופא של עניים היא וכמו אפטרופ' של יתומי' שמינהו אבי יתומי' שרשאי' לדון בשבילם כדי לזכות כדאית' בפ' הנזקין (גיטין נ\"ב ע\"א) ה\"נ החמות הויא שפיר בעלת דברים דידי' וישבע הבעל שלא תלתה הדברים באמה אלא כמו שהוא טוען ואז יחלק אותן ו' זקוקי' והבגדי' שבידו עדיין לדעתו ובפני עדים כדי שלא יעשה רמאות כדי שלא יאמר חלקתים לעניים אשר ע\"כ יחלק אותם בפני עדי' כדי שלא יוכל לכחש. אבל אם האלמנה אומרת בתי צותה לי שלא בפניך לחלק אותם ו' זקוקי' והבגדים לדעתי אז א\"צ הבעל לשבע שהוא כדבריו שהרי היא בעצמה מודה שהבעל לא ידע מזה כלום ויחלק הו' זקוקי' והבגדים שעדיין בידו לדעתו ובפני עדי' ובלא שבועה כדפרי'. ומה שהבעל תובע את האלמנה הבגדי' שלקחה והטבעות ובתי הנפש וב' זהובי' קולניא ומה שהי' בכיס של זוגתו והיא כופרת תשבע שלא לקחה משלו כלום ומן הבגדים שמודה שלקחה תשבע שכך צותה לה בתה ושחלקתם במקום שצותה לה בתה ונאמנת בשבועה זו מגו דאי בעיא אמרה אתה אמרת לי לחלקם כך. ולענין יציאת קבורתה שהוליכתה למקם אחר והבעל אומר דעתי הי' לקברה בעירינו שיש כמו כן בה בית הקברות אם יש ממשפחתה של המתה או מבני משפחתו שמוליכי' אותם לקוברם במקום שהיא קבורה שם גם הוא חייב להוליכה שם כדאמר בפ' נערה (כתובות מ\"ח ע\"א) מי שהלך למדה\"י ומתה אשתו ב\"ד יורדי' לנכסיו וקוברי' אותה לפי כבודו ופריך לפי כבודו ולא לפי כבודה אימא אף לפי כבודו וזהו כבודה להית נקברת אצל קרוביה כדתנן בפ' יש בכור (בכורות נ\"ב ע\"ב) ומייתי' לה בפ' הכותב (כתובות פ\"ד ע\"א) היורש את אשתו יחזיר לבני משפחתה כוכין וינכה להם מן הדמי' ומוקמי' לה כגון שהורישתו אשתו יחזיר לבני משפחתה כוכין וינכה להם מן הדמי' ומוקמי' לה כגון שהורישתו אשתו בית הקברות ומשום פגם משפחה אמור רבנן לשקול דמים וליהדר וינכה להם נמי קבר אשתו כדתניא המוכר קברו ודרך קברו כו' עד באין בני משפחה וקוברי' אותו בע\"כ. וכל מה שהלותה אמה לצורך קבורתה חייב לפרוע לה ול\"ד למי שהלך למדה\"י ועמד אחר ופרנס את אשתו חנן אומה הניח מעותיו על קרן הצבי וקיי\"ל כותיה דה\"מ למזונות אבל לקבורה פלוגתא היא בירושלמי (כתו' פפי\"ג ה\"ב) באחר שהלוה לצורך קבורה אבל באביה שהלוה לצורך קבורה כ\"ע מודו התם דחייב הבעל לשלם דלא עלתה על דעתו להניח אשתו בבזיון מוטלת רגע אחד וה\"ה ממה שהלותה ומה\"ט נמי אין לחלק בין בפני הבעל בין שלא בפני הבעל. ועוד כל מה שהוציאה עליה בדרך מקרי שלא בפני הבעל ומה\"ט אמרי' בפ' הנזקין (גיטין נ\"ג ע\"א) ובפ' הכותב (כתובות פ\"ז ע\"א) דלקבורה מזבני' בלא אכרזתא כי גנאי הוא למת להשהותו יותר מדאי ואפי' אם אין דרך משפחתה או משפחתו להקבר באותה העיר שהוליכוה שם מ\"מ כיון שהבקש את מלמד שלו לילך עמו הו\"ל כמו לקטו הבעלי' והוסיפו עליהם דתרומתו תרומה (ב\"מ כ\"ב ע\"א) כיון דאיכא גילוי דעת ואומדנא דמוכח דניחא ליה וחייב לפרוע לה כל מה שתשבע שהוציאה לצורך קבורתה אבל מה שבזבזה שלא לצורך קבורתה לא ישלם ודמי' האי מלתא לההוא דבני כהנים גדולים ישבע כמה הוציא ויטול (כתו' ק\"ז ע\"ב) ה\"נ כיון דשליחותא דידי' קא עבדה דגלי' דעתי' דנייח לי' אפי' איו מודה ישלם."
],
[
"שאלה. תתחזק ותתאשר מורי ה\"ר אשר שיחי' כנפש אשר על החתום הבא להשיבך בקצרה כי יפה כתבת כי האשה שהיתה שוכבת על ערש דוי וחלקה בגדיה ושוב מתה אין במתנתה ממש וכמה פעמים בא דין זה לפנינו ופסקנו כך דבהדי' גרסי' ס\"פ נערה (כתובות נ\"ד ע\"א) אלמנה שמין מה שעליה וכו' עד וכי מאחר דתגי' כותי' דשמואל אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ובניו אמאי הלכתא כותי' דרב וכו' עד כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא דמשקל ולמיפק לא מקני לה כ\"ש אדעתא לאקנויי לאחרים לא אקני לה ועוד ק\"ו נ\"מ דדידה נינהו ותנן (כתו' ע\"ח ע\"ב) האשה שמכרה בנ\"מ ומתה הבעל מוציא ואפי' התנה שלא יירשנה כ\"ש בגדיה דמדידיה לדידה כי מתה ירית לה ואפי' חלקה בפניו ושתק אמאי לצוח הא תנן בפ' החובל (בבא קמא צ\"ב ע\"א) אפי' בקרע כסותו חייב כ\"ש אי וק\"ל ואתה וכל תורתך וכל ביתך וכל כנותך שלום שלום כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"שאלה. מי שהלך למדה\"י ואשתו תובעת מזונות (כתו' ק\"ד ע\"ב) לאו דוקא מדינת הים אלא כל היכא שאין אדם חפץ להלותה יורדי' לנכסיו לאחר ג' חדשים הראשונים מדקא פסקי' סתמא (שם ק\"ז ע\"א) פוסקים מזונות לאשת איש ולא קאמר שהוא רחוק במדה\"י אלמא בכל ענין פוסקי' ועוד מדקא מותבי' למשואל ברח ניזונת משל יבם מכלל דלרב ניחא דכיון דברח ואינה אצלה אין למות ברעב מה לי ברחוק ומה לי בקרוב אין בודקי' למזונות וה\"ט דלכרגא ולמזוני ולקבורה מזבי' בלא אכרזתא אפי' מנכסי יתמי דבפסיו דיתמי כשלא בפניו דמי ומיהו אם אפשר להודיעו שבתוך כך תמצא מי שילוה לה לא נחתינן לנכסי עד דשדרינן ומודיעי' ליה כמו שמפורש באלפסי בפ' הכותב גמר' והנפרעת שלא בפניו וראייתו מפ' גט פשוט. ודקשי' למר על פרש\"י פ\"ב דגיטין (י\"ז ע\"ב) מ\"טו דר\"ש אליבא דר' יוחנן יראה כי יפה פי' דלאו דוקא קאמר ר\"ש ונחתם בלילה מיד לאחר הכתיבה אלא אפי' לאחר עשרה ימים כדקאמר ר' יוחנן גופי' לקמן וק\"ל ואתה שלום ותורתך שלום וכל ביתך וכל כנותך כנפש סר אל משמעתך מאיר בר' ברך זלה\"ה."
],
[
"דפוס פראג סי' תתקצ\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תקי\"ט ותק\"ך וד\"ק סי' י\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' קל\"ג בלי חתימה ובכ\"י חתום מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"ד\"פ סי' תקס\"ט וד\"ק סי' רפ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' רס\"ז."
],
[
"שאלה טרא טרייה להאי גברא מורי כהן צדק שר הבירה הלא כתבתי לך כבר מה עמדי בנדון זה שא\"צ גט ועל שכתבת שמורי הר' משפירא בצפרא אמר כותי וברמשא הדר בי' אומר אני תפוס לשון ראשון וכדעתי אז כן דעתי גם עתה ותשו' רבי' יואל הלוי זצ\"ל בידי על מעשה בא' שקדש בפני ע\"א קרוב וע\"א רחוק ואחר זמן פשפשו בדבר ונמצא ע\"א קרוב למקדש והתירה לכתחלה לנשא לאחר בלא גט ותשובתו אצוה להעתיק לך למען תשכיל כי אין בדברינו עקש ופתלתל ומתשובתו שהתיר הוא ע\"פ ב\"ד בלא גט יש לדון ק\"ו בן בנו של ק\"ו לנדון שלפנינו דלא בעי' גט ואף לכתחלה ותנשא כ\"ש דנתקדשה בהיתר וע\"פ ב\"ד דלא מצריכי' לה מידי כמ\"ש בשכבר דאין כאן עדות של כלום שהרי ראובן ושמעון תרי גיסי אחד נשוי אחות של חבירו ועוד בן אחותו הי' וכיון דקרובי' זה לזה נינהו אין כאן עדות של כלום ואי משום קלא הרי פרישית בכתבי הראשון דהלכתא כרב דמבטלי' קלא וכר' יוחנן דירושלמי עוד הארכתי בזה. ובר מן דין ובר מן דין הא אמרי' בפ' המגרש (גיטין פ\"ט ע\"א) לא שישמע קול הברה אלא שיאמרו פלו' מהיכן שמע מפלו' ופלו' מפו' ופלוני והלכו להם למדה\"י שתלו הדבר בעדי' כשרי' שהלכו להם למדה\"י שאם כדברי הקל שאמרו שנתקשה בפני פלו' ופלו' היתה מקודשת בהא איכא למ\"ד לא מבטלי' קלא אפי' אי אתו הנך פלוני ואמרו לא בפנינו נתקדשה אבל בנדון כזה דקרובים נינהו קל ושוברו עמו הוא ואפי' למאן דחייש לקלא קול עלה דף כי האי לא חייש שאי לו על מה ועל מי לסמוך ועוד לא אמרי' התם בעיר אחרת אין חוששי' לה אם לא יצא הקול בעירה אלא בעיר אחרת אמרו פלונית נתקדשה היום אין חוששי' לה והכא בעירה לא יצא שום קול קידושי' גמורי' שהרי לא הי' בעיר אלא אבי הבת ובניו וידעו בטוב שהי' העדים קרובים זה לזה ושלא הי' ממש באותם קידושי' שהרי נמלך בך וה לשונך אבי הבל בא ושאלני דודי מה אעשה וביישובינו אין עדי' כשרי' אך שני נכרי' אביא שם מישוב אחר ואותם נכרים גיסים זה לזה ואחד בן אחותי הוא כך שאלני קודם שהקידושי' אמרתי אין הקידושי' כלום וענני איני חושש כי בלא\"ה יקדשה פעם אחרת בשעת הנישואין ועוד אמרת אמרה לי אחותי האלמנה שהיה שם בשעת הקידושין פלוני מה אתה עושה והלא העדים קרובים זה לזה וענה מה אני חושש יקדשיה פעם אחרת בעת הנישואי' עכ\"ל הי בעירה לא יצא שום קול קידושי' ואפי' בעיר אחרת לא יצא קול קידושין גמורי' שהרי נמלך בך ואמרת שלא יהא ממש באותן קידושין ועוד אמרי' התם נשואה אין חוששי' לה ארוסה אין חוששי' לה פי' אם אמרו פלונית נתקדשה זה ימים רבים אין חוששי' לה עד שיאמרו נתקדשה היום וא\"כ אפי' יצא קול בעירה לאחר זמן שנתקדשה כבר אין חוששי' לה. ומ\"ש מורינו וז\"ל פעמים בלא עדי' סמכי' אחזקה ומקדש' כההוא דהמדיר (ע\"ב ע\"ב) קדשה על תנאי וכנסה סתם דאמר רב צריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולרב אפי' אם בעל לשם קידושי' הא אין כאן עדי' עכ\"ל לא ידענא מאי ראי' היא זו דהתם מייריבעד יחוד שראוה עדי' שנתיחדה עמו וס\"ל לרב אע\"ג דהוא לא ייחד העדי' לשם כך אלא ממילא היו עומדי' שם אמרי' הן הן עדיו ובעל לשם קידושי' ושמואל סבר כיון דהוא לא ייחד העדי' על דעת הקידושי' הראשונים בעל וא\"צ גט. ואותה דפ\"ב דקידושין שהביא מרי בכתבו והאריך בה אגב גררא אין ענינו לכאן כלל ור\"י פי' התם דטעמא דמ\"ד חוששי' שמא כסבור המקדש היכא דקידש בשני עדים וא' מהם פסול חיישי' וצריכה גט מספק ע\"כ שאני התם שיש אחד כשר וא' פסול כגון גזלן או מלוה ברבית דמאן דחזי סבר כי היכא דהאי כשר האי נמי כשר ועבד תשובה אבל בשני קרובים כי הא לית דין ולית דיין דליכא טעות ואין כאן בית מיחוש. וכ\"ש לפי מה שכתבת שהעומדים שם ידעו שהי' העדים קרובים זה לזה ושאין בעדותן ממש. ומה שהביא מורי ה\"ר פרץ ראי' דהלכה דלא מבטלי' קלא מדאמרי אביי ורבא אפי' למ\"ד לא מבטלי' קלא מכלל דהכי ס\"ל אדרבא אפכא מסתברא דאשכחן לרבינא בפ\"ב דקידושין (מ\"ה ע\"ב) אפי' למ\"ד שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרי' ואיהו סבר בהדי' התם דלא חיישי' לדרב ושמואל דאמרי שמא נתרצה האב אלמא דה\"ק אפי' למ\"ד ולא ס\"גל ה\"נ איכא בפ\"ק דעירובין (ח' ע\"ב) גבי שתי יתידות בשני כותלי מבוי מאי עד אמר רבא אף לדברי האוסר להשתמש תחת הקורה נמי אסר ורבא גופי' ס\"ל בתר הכי בהדי' דבין לחיים ותחת הקורה מותר אלא לדברי האוסר קאמר וליה לא ס\"ל וכמדומה אני שהמדקדק בכל התלמוד ימצא דכל היכא דאיכא האי לישנא לא ס\"ל וכן פר\"ח דמבטלי' לקלא כרב וכר\"י דירושלמי ולדברי מורי הר' שדימה ההוא דפ' המדיר לכאן דקאמר קדשה ע\"ת וכנסה סתם וקאמר רב צריכה גט ואוקמה בליכא עדי ייחוד א\"כ מאיזה טעם צריכה גט דאי משום עדי קידושי' הראשונים הא היו על תנאי ולא נתקיים ואי משום דבעל מאן לימא דבעל כיון דליכא עדי ייחוד א\"כ אמאי צריכה גט הא קידושי' הי' בלא עדי' ואפי' שניהם מודי' אע\"כ משום דנפיק עלה קלא דקידושין א\"כ קשי' דרב אדרב ודשמואל אדשמואל דהתם בפ' המדיר חייש רב לקלא ושמואל לא חייש לקלא ובפ' המגרש אמרי' אפכא אע\"כ לאו משום קלא ולאו קלא פליגי בהמדיר דהא ודאי לאו קלא הוא דכיון דקדשה ע\"ת קול ושוברו עמו הוא כדאי' בס\"פ המגרש אלא פלוגתיהו בכנסה אח\"כ ונתייחדה עמו בעדי' דלא ייחדינהו איהו אלא ממילא אקליע להתם כדפי' לעיל. ונקוט האי כללא בידך לידע מאי מקרי ביטול קלא אומר אני דכל שאנו משנים הדבר להכחיש הקול כגון שיצא הקול פלו' מהיכן שמע מפלו' ופלו' ואותו פלו' ופלו' באו לאחר זמן ואמרו להד\"ם ההוא יקרא בטול קול שאלו הי' בכאן ואמרו כך שמענו מפיהם ועכשיו הם אומרי' להד\"ם לא מבטלי' דאתי למימר א\"א יוצאת בלא גט כי יאמרו ממון נתנו להם לכפור עדותן או אי הוי משתקי' להו להני דמפקי לקלא הא נמי הוי בטול קלא שהם צווחין ואומרי' כך שמענו מפלוני ופלוני ואנן משתקי' להו בנזיפה ואומרי' להם תשתקו אתם משקרי' אבל בנדון הזה וכל כיו\"ב שהעדי' לפנינו שנתקדשה בתפניהם ואנו אומרי' לאותם שמוציאי' את הקול גם אנו אומרי' כמותכם שאתם אומרי' שנתקדשה בפני פלו' ופלו' ועתה תדקדקו בדבר בעצמיכם ותראו שהם קרובים ואין ממש בעדותם והוי כהנך עובדי דשילהי גיטין (פ\"ט ע\"א וע\"ב) באוציפא דתוחלא ולחד מבני פלניא ולקטן הנראה כגדול וכן הנך עובדי בפ\"ק דקידושין (ט' ע\"א) דהבה מיהבא ואשקי אשקווי ושדא משדא דאע\"ג דנפיק עליהו קול קידושי' שהוצרכו לשאל עליהם אפ\"ה אמרי' בהו דלאו כלום נינהו ולא בעי' גיטא ול\"ל דשאני התם דמעיקרא ידעי דספיקא הוי אבל הכא נפק קל אסתמא דנתקדשה הא ליתא דלא אשכחן התם דאצרכוה למבדק אי נפיק עליהו קל בעיר שם קידושי' סתמא אי לא ועוד מדלא משכח תלמודא אלא פלוני מהיכן שמע מפלו' ופלו' מפלו' ופלו' והלכו למדה\"י ולא קאמר מפלו' ופלו' והרי הם לפנינו ונמצאו קרובים או פסולים ש\"מ דכל כה\"ג דאיתנהו קמן ובדיקנא להו ואשכחנא להו קרובים או פסלוים לכ\"ע לא חיישי' כדפירש ואין לומר להצריך גט לחומרא דכיון דל\"צ אסור להחמיר ולפוסלה לכהונה וגדולה מזו תנן בפ' בתרא דיבמות (קי\"ט ע\"א) האשה שהלך בעלה וצרתה למדה\"י ובאו ואמרו לה מת בעלך ה\"ז לא תנשא ולא תייבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה ופריך תלמודא ולעולם כו' כלומר תחלוץ לאחר טו' חדשים ותנשא ממ\"נ אי לא ילדה צרתה שריא בחליצה ואי ילדה אפי' חליצה לא בעי' ומשני ר' חנינא בר אבין ורב אידי בר אבין דאמרי תרוייהו שמא ימצא הולד בן קיימא ונמצא מצריכה כרוז לכהונה ונצריכה איכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ואתי למימר שרי חלוצה לכהן והכי הלכת' אע\"ג דאביי פליג עליהו ואמר דע\"י חליצה תנשא לית הלכתא כותי' וכ\"פ רבי' האלפסי וראי' אני מביא לדבריו דבפ' בתרא דהוי עיקר מלתא מייתי דר' חנינא ורב אידי ולא מייתי דאביי והשתא דחזי' דמעגני' לה כל ימיה עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה ושמא לא ידוע לה לעולם ולא שרי' לה בחליצה לאחרי' משום דלא נפסלה לכהונה ואין לב\"ד להזקק לחלוץ לה אפי' אי אמרה חלצי לי ולא אנשא לכהונה כ\"ש הכא דלא מצריכי' לה גט בחנם לפוסלה לכהונה מאיר בר' ברך שיחי'."
],
[
"שאלה מורי כהן צדק. מחזיק כל אשר ימצא שם בדק. אשר שאל אדוני ומורי על הבתולה אשר נתקדשה בפני שני עדים קרובים זה לזה בעניותינו אין כאן בית מיחוש וא\"צ גט דאפי' המקדש בע\"א קיי\"ל דאין חוששי' לקידושי' וכל היכא דאיכא האי לישנא אין חוששי' לקידושי' לא בעי גט כלל וכ\"ש בנדון זה שקרובי' זה לזה דגריעי טפי דאיכא למ\"ד אפי' מאה נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותם בטילה ואי משום קלא דנפיק עליה שהיא מקודשת לכאורה נראה דהלכתא כרב לגבי שמואל דהלכתא כרב ביסורי ובסורא אתרא דרב מבטלי קלא ואע\"ג דרב ששת דהלכתא ג\"כ כותי' באיסורי אמר אפי' מפי נשים הוי קול ומינה דייקי' דס\"ל דלא מבטלי' קלא נראה דר\"ש מנהרדעא הוי ונהרדעא אתרי' דשמואל הוי ונהגו כשמואל תדע דבפ' בני העיר (מגילה כ\"ט ע\"א) אמרי' אבוה דשמואל הוי יתיב בבי כנשתא דשף ויתיב בנהרדעא כו' רב ששת הוי יתיב בבי כנשתא דשף ויתיב בנהרדעא ואתאי שכינה ואתו מלאכי והוי מבעתי ליה ולהכי אין להביא ראי' דעביד באתרי' דשמואל כשמואל. תדע דבפ\"ק דעירובין (ח' ע\"ב) גבי מבוי העשוי כנדל פריך והא ההוא מבוי עקום דהוי בנהרדעא אלא אמר רב עושה צורת פתח וכו' וממאי דחשו לה לדשמואל לאו משום דהלכתא כותי' אלא משום דנהרדעא אתרי' דשמואל הוי ה\"נ אע\"ג דר\"ש חייש לדשמואל באתרי' דשמואל אנן לא חיישי' ועוד דמיחש לקלא חששא דרבנן היא ובשל סופרי' הלך אחר המיקל ועוד דהא בירושלמי משמי' דר' יוחנן סבר כרב דמבטלי' לקלא נבדק השם ונמצא השם מפי נשים מפי פסולים בטל השם אלמא דס\"ל מבטלי' לקלא והלכתא כר\"י אף לגבי רב ושמואל כ\"ש השתא דקם לי' בשטתי' דרב דהלכתא נמי כותי' באיסורא לגבי שמואל. והא דקאמר בסורא מבטלי קלא לאו משום דבסורא דוקא עבדי הכי דאי דייקי' הכי איכא למידק אפכא מהא דקאמר בנהרדעא לא מבטלי קלא דמשמע בנהרדעא דוקא אלא להכי נקיט הנך אתרייתא משום דרב ושמואל מסורא ונהרדעא הוי רב מסורא ושמואל מנהרדעא ועל פיהם נהגו וממילא היכא דליכא מנהגא עבדי' כרב דהלכתא כותי'. לגבי שמואל וכ\"ש השתא דר\"י דירושלמי כותי' דרב ס\"ל. ועוד כיון דהאי קלא לא אתחזק בב\"ד לא חיישי' לי' דלא אמרו ב\"ד חושי ליה כדאי' בשילהי גיטין. עוד האמרי' התם לא שישמעו קול הברה אלא שיבאו שנים ויאמרו ראינו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסי' ויוצאי' ונשים שמחות לה ואומרי' נתקדשה פלונית היום או שיאמרו שמענו מפלוני ששמע מלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני שהוא כעין דבר ברור והלכו להם למדה\"י שעדי הקידושי' אינם בפנינו לבדוק אם אמת הוא אם לאו אבל היכי דעדי הקידושי' אילתנהו קמן ואגלאי מלתא דקרובי' נינהו מימר אמרו קמו רבנן במלתי' קורובים נינהו ונראה לדמותו להא דאמ' התם ההוא דנפק עלה קלא דאתקדש באפי פלניא ואמר רבא ואפי' למ\"ד לא מבטלי' קלא כי הא מבטלי' קלא מימר אמרי עיינו רבנן בקידושי' וקידושי קטן הוי והכי אמר התם דנפק עלה קלא דאיקדש לקטן הנראה כגדול ומסיק עדיין לא הגיע לפלגות ראובן וטעמא הוי משום דכל היכא דקא מקדש והעדי' לפנינו כי מפקעי רבנן לקידושי' ליכא למתלי במידי אלא מאי קמו רבנן במלת אבל כי ליתנהו לסהדי קמן אלא איכא סהדי הכא דאמרי פלוני מהיכן שמע כו' או ראו נרות דולקות וכו' כל כה\"ג חיישי' אבל בנדון הזה לא חיישי' כדפרי' ואתה מורי וכל ביתך וכל כנותך שלום כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"ד\"פ סי' תתס\"ד וד\"ל סי' שס\"ב ותשו' מיימוני לס' נשים סי' כ\"ד וכ\"י פארמא סי' ת\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' ע\"ט ועיין בהגהותי שם."
],
[
"שאלה. וששאלת על אודות ראובן שיש לו בע\"ח הרבה ובא אחד ותובעו והודה שהוא חייב לו ולשאר בע\"ח ואומר שהוא רוצה לחלוק את נכסיו בין בעלי חוביו אם יכול הדיין לכופו לפרוע לזה כל חובו. נ\"ל דאין יכול להגבות כל חובו ממטלטלי אלא יפרע לכל בעלי חוביו בשוה אע\"פ שחייב לזה יותר מלזה חולקי' כל הנמצא בידו בשוה ממש כמו שפי' רבי' האלפסי זצ\"ל פ' מי שהי' נשוי ולא אמר' כל חד שקיל לפי חשבון מעות כמ\"ש בשערים שלו בשער י\"ט כי נ\"ד דמאי דפי' תלמודא דאחרניתא הוא והדר בי' ממאי דפי' בשערים שלו כי בשערי' כתב בסתם דשקיל כל חד וחד לפי חובו אבל בתלמוד בפ' מי שהי' נשוי כתב דברי האומר לפי החוב ודברי האומר חולקי' בשוה ממש וסתר דברי האומר לפי המעות הלכך כיון דידעי' בודאי דאית לי בע\"ח אחריני האי דיינא דמזדקק לי' לחד מיניהו ומפיק מלוה לאו שפיר עבד דהא תנן סתמא חולקי' וקא פסיק ותני חולקי' בין דאתו כלהו קמן בין דלא אתא אלא חד מיניהו ודאי אי תפיס איהו גופי' לא מפקי' מיני' במטלטלי כמו שהוכיח ר\"ח מגמרא דפ\"ב דערכין (ז' ע\"ב) אבל אנן לא מזדקקי' לאתפוסי לחוב לאחרי' כמו תופס לבע\"ח במקום שחב לאחרי' לא קנה כדאי' פ' הכותב (כתובות פ\"ד ע\"ב) ה\"נ ב\"ד אין להם להשתדל להתפיסו למיחב לאחריני כיון דאלו מתפסי בה לא מצי לאפוקי מיני' לכך לא תפסי' כיון דאי תפיס לא מפיק אלא כל דאלים גבר כי דינא דההוא ארבא (ב\"ב ל\"ד ע\"ב) דהאי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא דלא מזדקקי' להו אלא כל דאלים גבר. מיהו בזה יש חילוק דהכא כיון דאיכא דררא דממונא למר ולמר אמרי' חולקי' לכתחלה אבל בההיא ארבא דליכא דררא דממונא דתרוייהו דייני' לכתחלה כל דאלים גבר והאי דהכא דמי לדין המחליף פרה בחמור (ב\"מ ק' ע\"א) דאית להו דררא דממונא לתרוייהו דאמר סומכוס חולקי' ואפי' רבנן ל\"פ עליו אלא התם דאזלי' בתר חזקת מרא קמא אבל הכא דליכא חזקה טפי להאי מלהאי מודו ליה דחולקי' לכתחלה ואי לתפס חד מינייהו לא מפקי' מיניה. ובהאי דהמחליף נמי אמרי' דאי תפס חד מיניהו לא מפקי' מיני' כדפריך וליחזי ברשותי' דמאן קיימ' וליהוי אידך המע\"ה ומשני בעומדת באגם וטעמא הוי התם משום דבלא טענותיהם איכא ספיקא לב\"ד והכא אע\"ג דליכא ספיקא דינא הכי דלכתחלה חולקי' ואי תפיס חד מיניהו לא מפקי' מיניה כיון דליכא לחד מיניהו אלא שעבוד בעלמא על הנכסי' אמרו רבנן דבלא ספיקא דינא הכי דאי תפיס לא מפקי' מיניה אבל לכתחלה דייני' להו חולקי' ואפי' שמואל דאמר בפ' מי שהיה נשוי (כתובות צ\"ד ע\"א) בשני שטרות היוצאי' ביום אחד שודא דדייני ה\"מ בשטרי מתנות ומכר אבל בשט\"ח מודה דחולקי' דאמתני' לא פליג כמ\"ש רבי' האלפסי הלכך בנדון זה אי תפס הלוה גופי' לכל א' מבע\"ח לפי חלקו שפיר עבד ולא מפקי' מיני'. וכל בע\"ח לא שקלי אלא בשבועה כדין הבא לפרע מנכסי' משועבדי' דלא יפרע אלא בשבועה ל\"ש מטלטלי ול\"ש מקרקעי וכ\"כ בשערים."
],
[
"שאלה טרא טרייה להאי גברא, ארי שבחבורה, שר הבירה, מורי ה\"ר פרץ שיחי' ויזכה לעמוד בקרן אורה וכסבור הייתי שלא הייתם אלא מקבלי טענות והדברי' הי' מוכיחי' ג\"כ כי לא הזכרתם בדבריכם שום צד ראי' לא לחיוב ולא לפטור זולתי הטענות לבדם ועכשיו שדקדקתי אחרי' צריך אני לדקדק ולחלק על כל אנפי הדין צדדי' וצידי צדדים שלא לתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. תחלת דברי' כתבת מן האלפסי דלית הלכתא כההוא מלתא באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזוני' מהן (כתו' מ\"ט ע\"ב) לא היית צריך להביא מן האלפסי כי בגמרא דידן איתא בהדי' להאי פסקא דאיבעי' להו הלכתא כותי' או לית הלכתא כותי' ת\"ש דר' חייא ור' יונתן הוי קיימי אתא ההוא גברא גחין ונשקי' לר' יונתן אכרעי' כו' עד אא\"ב לאו דינא הוא מש\"ה בעי עיישינהו וכו' אלמא בגמרא איתא להאי פסקא ובאלפסי לא איתא מדבר זה כלום אלא שכתב בקוצר פסקא ואגב ריהטך וריצת עטך לא נתת לב דאדרבא משם ראי' לדברי דמעיקרא פריך תלמודא אתקנת אושא פשיטא דבלא\"ה נמי ידעי' שהוא ואשתו ניזוני' מהם דגדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונת מהם הוא ואשתו מבעי' אלמא מלתא דפשיטא היא ומשני מהו דתימא התם הוא דליכא אינש דטרח אבל הכא דקאי איהו אימא נטרח לדידי' ולדידה קמ\"ל ועתה תן לבך להבין ושבוק מתנייתך ותא אבתרי דאי בתר מעיקרא אזלת לפי דברי המקשה כולה מלתא דפשיטשא אפי' בחיי האב ואי בתר מסקנא אזלת לשנייא דשנינן לא אצטריך אלא משום דקאי איהו ומצי טרח לדידיה ולדידה אבל היכא דמת דליכא דטרח לדידה מלתא דפשיטא היא בלא תקנת אושא כדפריך תלמודא מעיקרא גדולה מזו אמרי' וכו' אשתו מבעי' דלאחר מיתתו ניזונת דליכא דטרה דמשוי' למתנה כדין ירושה כי היכא דבחיי האב ובמיתתו הול למימר בעל בנכסי אשתו לוקח הוי דטבא ליה עבדי ליה כדאי' בס\"פ יש נוחלין (בבא בתרא קל\"ט ע\"ב) ונהוי כמו האחי' שמכרו או משכנו דאין מוציאי' למזונות בנות האשה אפ\"ה משום תקנה דאלמנה שוי' רבנן כיורש ה\"נ משוי' ליורשי מקבלי המתנה כיורשי' ותגבה האלמנה מן המתנה אפי' מזונות כ\"ש כתו' דעדיפא ממזונות דכתו' גביא ממקרקעי אפי' ממשעבדי משא\"כ במזונות דאין מוציאי' למזון האשה והבנות מנכסי' משועבדי' מפני תיקון העולם (גיטין מ\"ח ע\"ב) והא דאיבעי' לן הלכתא כותי' או לא איכא למימר דהא מבעי' לי' בחייו דמצי טרח לדידיה ולדידה מאי ואהא פשיט דבחייו דמצי טרח לדידי' ולדידה לית הלכתא כתקנת אושא ומייתי מדאצטרך ר' יונתן לעשויינהו והוא החזיק לו טובה אלמא בחייו לית הלכה כותי' ויותר הוא פשוט לתלמוד דעקרינן מתנת בריא גמור מפני מזונות האשה לכל הפחות לאחר מיתת בעלה דליכא דטרח לדידה ממאי דעקרי' כח הבעל דהוי לוקח מדרבנן לעשותו יורש משום תקנתא דאלמנה דתגבה מזונות כ\"ש מתנה זו שנעשית בעודו שכ\"מ שלא נתכוין אלא להבריח שלא תגבה מהם מזונות וכתו' דלא מהני' האי דנתן ליורש ועקרי' לי' מקמי מזונות וכתו' דאלמנה. ועוד גדולה מזו אני אומר דהא דקאמר תלמודא דליתא לתקנת אושא היינו דוקא במאי דקאמרו דאפי' הוא ניזון מהם דהא מלתא בלאטעמא הוא דכיון דאיהו גופי' יהיב לה לא הו\"ל לאפקועי מתנה כמו גבי אשה דהא אמרי' מה שקנתה אשה קנה בעלה ואפ\"ה היכא דיהיב לה איהו גופי' המתנה קיימת דקיי\"ל הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ\"א ע\"א) הלכך בהא מספקא לי' לתלמודא אי הלכתא הכי ופשיט דלית הלכתא הכי תדע אי לית הלכתא כותי' ובין הוא ובין אשתו אינן ניזונות מהן מדינא א\"כ מאי פריך תלמודא מעיקרא פשיטא הו\"ל לשנויי דאצטריך דהא לא קיי\"ל כותי' א\"כ שפיר אצטריך תקנת אושא לאפוקי מסברא דידן דקיי\"ל לא הוא ולא אשתו ניזונין אבל לפירושי ניחא דמעיקרא לא פריך פשיטא אלא על אשתו דהא מלתא דפשיטשא דגולה מזו אמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו וכו' דמאשה אאשה קא פריך אבל מדידי' לא פריך פשיטא דחידוש גדול הוא שיהא ניזון מהם כדפי'. אלא הא ק\"ל מה הוצרכו לתקן שתהא אשתו ניזונת מהן הא מלתא דפשיטא הוא גדולה מזו אמרו כו' ושינויא דמשני משמע הכי דמאשתו פריך מהו דתימא ליכא דטרח וכו'. ורש\"י לא פי' כן. ואמנם נ\"ל לפרושי כמו שפירשתי כי בענין אחר השטה מגומגמת כדפי'. אמנם א\"נ לנדון הזה כי לכל הפירושי' יש ראי' ברורה לדברי ואין להקשות לפי' כיון דלא פריך מהוא אלא מאשתו מה לו לתלמוד להקשות הוא ואשתו מבעי' לא הול\"ל אלא אשתו מבעי' דהא ל\"ק דתלמודא לישנא דר' אלעאי אמר ר\"ל נקיט מיהו לאו אהוא פריך אלא אאשתו פריך. א\"נ הכי פריך גדולה מזו אלמנתו ניזונת מנכסיו כ\"ש כאן ועוד בתר דנקיט דאפי' הוא ניזון מהם אשתו מבעי' ולהכי נקיט הוא ואשתו מבעי' לאלומי לפרכי' חדא דמדשלח רבין באגרתי' נפקא לן אשתו ועוד בלא דרבין נפקא לן אשתו מדר' אלעאי אר\"ל גופי' כיון דתקין דהוא גופיה נזון מהם כ\"ש אשתו ומשני לתרוייהו פירכי סד\"א כיון דקאי איהו שטרח לדידי' ולדידה ואע\"ג דתקון דאיהו ניזון מהם משום מצות כבוד איהי לא דמצות כבוד לא שייך בה כולי האי ומתקנת דרבנן נמי לא כיון דקאי איהו מצי למטרח לדידיה ולדידה קמ\"ל ולעולם אפי' למסקנא דליתא לתקנת אושא נראה דה\"מ בהא דקאמרי הוא ניזון מהם אבל לענין אשתו איתא ואיתא מטעמא דפי' לעיל. ועוד דלא אייתי דליתא לתקנת אושא אלא מעובדא דר' יונתן דאיירי בדידה אלמא בהא דוקא ליתא לתקנתא אבל באשתו איתא לתקנתא וק\"ל. ועוד אחרי שהודעתני שזה הדין הוא בין יורשי פלוני לאלמנתו אפי' לדבריך אשתו גובה מן המתנה שהרי בשכבר קבלו לי קרובי האלמנה שהעבירו עליה הדרך ורצו שהייתי משתדל בדבר וכתבתי להם שאיני רגיל להשיב אלא לדיינים לבדם ולא לבע\"ד ולא לקרוביהם ובאותם כתבים ששלחו לי ראיתי כתבים שהוכיחו את מורי הר\"ר פלוני שי' שנשתדל להיות עד באותה מתנה ולהפקיע כח קרובתם ממזונות ומכתובה וראיתי תשובתו ואיני זוכר לשונו אך בזה הסגנון שבתחלה שלח אליו פלוני להיות משתדל בדבר ולא רצה עד שכ\"כ הרבה לו תחנונים ואמר מה יעשה לבנו כשיפטר הוא יצטרך בנו יחידו לחזור על הפתחים לאחר שתגבה אלמנתו הכל במזונותיה ובכתובתה אז הזכיר מיתה קודם שנתן המתנה א\"כ הו\"ל מתנתו שנתן כמצוה מחמת מיתה וכל מתנת מצוה מחמת מיתה בין בכולה בין במקצתה מתנת שכ\"מ מדרבנן ומזונות וכתו' גובה מינה מק\"ו השתא ירושה דאו' אלמנתו ניזונת מנכסיו וגובה כתו' אפי' ממטלטלי כתקנת רבנן סבוראי מתנת שכ\"מ שאינה אלא דרבנן לא כ\"ש. ותדע דכל היכא דמזכיר מיתה בעצמו דכל מה דיהב בתר הכי אפי' לא הזכיר מיתה בשעת המתנה הו\"ל המתנה מצוה מחמת מיתה מדאמ' פ' מי שמת (בבא בתרא קנ\"א ע\"א) אחתיה דרב דימי בר יוסף הו\"ל פסקתא דפרדיסא כל אימת דהויא חלשה הוי מקני' ליה ניהליה וכי קיימא הויא הדרה זמנא חדא חלשה שלחה ליה תא וקני שלח לא בעינא שלחה ליה תא וקני כי היכי דבעית אתא שייר וקני מינה כי קיימא הדרה ביה כו' עד א\"ל רב נחמן לסהדי היכא הוי עובדא א\"ל אמרה הכי ווי דקא מתה ההיא אתתא פי' היתה מתאוננת על שהיתה לה למות כך שלא תראה אחיה א\"ל ר\"נ א\"כ הו\"ל מצוה מחמת מיתה וחוזר. מזה אני רגיל לפסוק שכל שכ\"מ שהזכיר בעצמו מיתה קודם שנתן כל מה שנותן שוב יש לו דין מצוה מחמת מיתה ועכשיו בדקתי בספר העיטור וז\"ל וכתב רבי' שמואל בן חפני מי שהזכיר שם מיתה הוא מצוה מחמת מיתה הא לא\"ה לא ומסתבר כן מסוכן שחליו קשה ונכר שצוה מחמת מיתה הוא מצוה מחמת מיתה הוי ואע\"פ שלא הזכיר שם מיתה וג' ימים הראשונים הוא נקרא שכ\"מ ואם הוא מזכיר שם מיתה אפי' באותם ג' ימים הראשונים הוא מצוה מחמת מיתה ואחתיה דרב דימי בג' ימים הראשונים הוי כדאמרי' כל אימלת דהויא חלשה וכו' ולאחר ג' ימים הוא מסוכן דגרסי' בירושלמי (דפאה פ\"ג ה\"ו) זהו שכ\"מ כל שלא קפץ עליו החולי מסוכן אע\"פ שלא הזכיר שם מיתה דינו כמצוה מחמת מיתה עכ\"ל בעל העיטור והוא כדברי ממש. ומה שכתבת שלפנים משורת הדין עבד ר' יונתן שכפה הבנים לזון לאב משום מצות כבוד לא פי' יפה שהרי לא כפה אותם כפייה גמורה אלא הרבה להם דברי ריצוי ותחנונים עד שנתפייסו והא דקאמר עשינהו אשכחן עישוי בדברים כמו מעלאי דידי (כתו' נ\"ג ע\"א) היינו עישוי וכן אכפייה ועל (שם) וכן פר\"י. ומה זה שכתבת לדברי לא שבקת חי לכל נפש דכל הנשים יגבו מבני בעליהם כל מה שנתן להם אביהם לדבריך לא שבקת חי לנשים ועבדת למילי דרבנן שתקנו כתו' ממטלטלי כחוכא ואטלולא כי כל אדם בשעת חליו שאין לו כי אם מטלטלי יתן כל מטלטליו החביבים לו ולבניו שהם יטלו ממה שתטלם אשתו בכתו' ותלך ותנשא או בע\"ח בחובו ועוד איכא למימר דתקנת אושא לא הוי אלא בכותב כל נכסיו לבניו ולא בכותב מקצת נכסיו והשתא לא תקשי לך א\"כ לא שבקת חי וכן משמע מדנקיט הכותב כל נכסיו. וא\"ת לחשביה בפ' מי שמת (בבא בתרא ק\"ן ע\"ב) גבי חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם י\"ל משום דלא הלכתא היא כדמסיק דלית הלכתא כתקנת אושא או בדידיה או אף בדידה כדפי' הלכך לא פסיקא ליה. א\"נ י\"ל דהוי בכלל אותה דקתני התם דק אחשיב הכותב כל נכסיו לבניו ושייר וכו' ומשום דתקנת אושא דמי' לההוא לא רק אחשיב להו בהדיהו. מיהו שכ\"מ הנותן מתנה והזכיר קודם לכן מיתה בדבריו ואפי' בג' ימים הראשונים מצוה מחמת מיתה הוא ואפי' נתן לאחרים אשה גובה פורנא מהם דכתו' נגבת ממתנת שכ\"מ וממתנת מצוה מחמת מיתה בין בכולם אין במקצתם ומג' ימים ואילך דמסוכן הוא כ' בעל העיטור דכולו דינו כמצוה מחמת מיתה ואפי' לא הזכיר מיתה כלל כדפי' לעיל. ומה שכתבת אחרי שגביית האלמנה ממטלטלי תקנת הגאונים היא די לנו שתגבה מבני חורי' ולא ממתנה דתקנתא לתקנתא לא עבדי' וההוא דהוא ואשתו ניזונות מהם במקרקעי איני יודע מה אתה כותב דמה ענין תקנתא לתקנתא לכאן בפ\"ק דב\"מ (ה' ע\"א) קאמר הכי אשבועת היסת דכופר הכל דתקינו רבנן דמשתבע נתבע ובעי למימר דהיכא דלא מצי לאשבועי והיכא דלא מצי שהוא חשוד לא מחייבי' ליה לשלם בשבועת שכנגדו אבל בנדון זה כמה וכמה תקנות תקנו בממון דהא אחים שמכרו או משכנו מוציאי' לפרנסה אע\"ג דפרנסה גופי' דרבנן ודי אי גבי' מב\"ח אפ\"ה תקינו רבנן אפי' ממשעבדי וכן האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה דירית לה בעלה דרבנן ואפ\"ה הדר תקינו באושא אפי' ממשעבדי וכהנה וכהנה רבות אין מספר. סוף דבר לא תצא לדון בדבר החדש לבדות דבר רמלבך נגד קבלתינו וקבלת כל רבותינו שבזמן הזה מטלטלי כמו בימי חכמי התלמוד מקרקעי חוץ מזה דלא לגבו ממשעבדי דידהו וכל מידי דחשיב בני חרי בימי חכמי התלמוד חשיב נמי השתא ב\"ח למגבי ממטלטלי בימי תקנת הגאונים וכיון דאשכחן דבימיהם אשה גובה מזונות ממקרקעי שנתן לבניו דחשיבי כמו ירושה אע\"ג דאין מוציאי' למזונות ממה שמכר או נתן לאחרים דחשיבי משעבדי ותנן אין מוציאי' למזו האשה והבנות מנכסים משועבדים מ\"מ מוציאי' ממקרקעי שנתן לבניו דחשיבי כירושה בעלמא ה\"נ מוציאי' בזה\"ז ממטלטלי שנתן לבניו וק\"ל. וכלל איני מכיר מה הבאת מפ' יש נוחלין שאין חילוק בין נותן לבנו לנותן לאחר מדפריך השתא ירושה דאו' אלמנתו נזונת מהם מתנת שכ\"מ מדרבנן לא כ\"ש דהתם פריך אהא דקאמר ואם לאו שאין ראוי ליורשו אין אלמנתו נזונת מנכסיו ואהא פריך ואמאי אינה נזונת מנכסיו הא מתנת שכ\"מ היא וארישא דמלתא דאמר דאם ראוי ליורשו אלמנתו נזונת מנכסיו לא פריך מידי דשפיר קאמר אלמנתו נזונת מנכסיו. וא\"ת אמאי לא פריךם ארישא מאי אריא שכ\"מ אפי' בריא נמי לפי תקנת אושא דפ' נערה הא ל\"ק כלל דאסיפא פריך שפיר טפי ומשבש למלתא דרב אדא בר אהבה מכח ההיא פירכא אבל ארישא לא הוי מצי למפרך מאי איריא שכ\"מ אפי' בריא נמי מדר' אלעאי אמר ריש לקיש באושא התקינו דגובה אפי' ממתנת בריא שנתן לבניו דהוי מצי לשנויי דלמא רב הונא ורב אדא לא שמיע להו דר' אלעאי אר\"ל א\"נ הוי מצי לשנויי דלמא לעולם שמיע להו והא דנקיט שכ\"מ משום רבותא דסיפא דלאחר שאינו ראוי ליורשו אפי' נתן לו במתנת שכ\"מ אלמנתו אינה נזונת מהם וכפי' דלעיל משמע שהתוס' ר\"ל כן שהביאו ראי' מפ' יש נוחלין שיש חילוק בין כותב לבניו לכותב לאחר דאהא דקאמר ואם לאו כלומר שאין ראוי ליורשו אין אלמנתו נזונית מנכסיו פרי מגרע גרע השתא ירושה דאו' אלמנתו נזונית מנכסיו שכ\"מ לא כ\"ש משמע דאי הוא דאו' א\"ש דאינה נזונית אלמא איכא חילוק בין בניו לאחרים ואם איתא דליתא לתקנת אושא לדידן דאפי' איהי אינה נזונית מהם אפי' לאחר מיתת הבעל מאי ראי' מייתא ר\"י מהתם דאיכא חילוק בין נותן לבניו לנותן לאחרים לעולם אימא לך אין חילוק וסוגי' דהתם דמשמע דמתנת בריא לא גבי' הווא כמסקנא דהכא דליתא לתקנת אושא דאפי' מבניו לא גבי' מזונות לאחר מיתת הבעל אלא ש\"מ דאפי' דלית לן תקנת אושא ה\"מ במאי דקאמרו הוא ניזון מהם אבל איהי נזונית מהם אפי' בחיי בעלה לכ\"ע א\"נ אפי' אם אמרי' בחיי בעלה לא מ\"מ לאחר מיתת בעלה לכ\"ע נזונית מהם והשתא מוכיח ר\"י שפיר מפ' יש נוחלין שיש חילוק בין בניו לאחר וק\"ל.",
"ומה שחלקת גבי בעלה הוא שנעשה יורש שהרי באת להפקיע מזון האלמנה שהוא חוב על הבת תאמר בבן שזכה מחיים ולא נתנה כתובה לגבות מחיים עכ\"ל א\"כ עדיפא מזונות מכתובה דהא לענין מזונות משמע בתלמודא דגביא מיניהו אף לאחר מיתה דהא פריך גדולה מזו אמרו אלמנה נזונית מנכסיו וכמו שהוכחתי לעיל דטפי פשיט ליה דגביא לאחר מיתה דליכא דמטרח לדידה ממחיים וא\"כ כיון דאיהי נזונית בין מחיים בין לאחר מיתה כ\"ש דגבי' מיניהו כתובה כיון דמטא זמנא למגבא כתובה דתנאי ככתובה דמי ולא יהא מזונות שהן טפלים חמורים מן העיקר דהיינו כתובה וכבר הוכחתי דכתובה עדיפא למקצת מילי אבל לא גריעא כתו' ממזונות וק\"ל."
],
[
"גרסי' בירושלמי דפ' נערה (כתו' ה\"ח) אר\"ל בשם ר' יודא בר חנינא נמנו באושא בכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונת מהם וכו' עד הוא ואשתו ובניו קטנים נזוני' מהם אלמנתו מהו א\"ר זירא אתותבתא ולא אתפרשתא א\"ר אבא בר ממל אתותבת ואפרשת נ\"ל אתותבת לא אתפרשתא בעי' זו נשארה מוקשת מגומגמת ולא נתפרשא ולא אפשטא ור' אבא בר ממל אמר דאפשטא א\"ר בא נראי' דברי' אם היתה אוכל בחיי בעלה אוכלת ואם לאו אינה אוכלת פי' אם בשעת המתנה היתה אוכלת ונזונית משל בעלה ולא אמרה איני נזונית ואיני עושה וגם שלא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אז אוכלת מהם גם אחר מיתת בעלה אבל אם בשעת המיתה לא היתה נזונית כגון דאמרה איני נזונית ואיני עושה או שהי' מספקת וכבר אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך כיון דההיא שעתא לא מתזנא מהני נכסי דמיתנא כבר קפצו הנכסים מלפניה ומחזקתה שלא ליזון ושוב אינה נזונית מהם מכי חיילא מתנה שעה אחת שלא לגבות ממנה מזונות הנוהגים מחיים תו לא פקעה לענין מזונות מעולם. והא מלתא לא שייך לענין כתובה דלא נתנה לגבות מחיים אלא לאחר מיתה ומכי מטי זימני' לא חיילא אפי' שעה אחת ועוד כיון דלענין מזונות לא חיילא בנדון זה לענין כתובה לא חייל. ומה שחלקת שלא נתן לבניו אלא מקצת הנכסים ולא כולם מאי נ\"מ אחרי שחילק ונתן כולם לפלוני כך ולפלוני כך ולאשה לא שייר כלום היינו כל נכסיו כי ההוא דפ' מי שמת (קס\"ח ע\"ב) שכ\"מ שכתב כל נכסיו רואי' אם כמחלק מת קנו כולן וכו' ועוד שכבר הוכחתי דבמצוה מחמת מיתהנתן וגביא כתובה ומזונות מינה הכל כדפי' לעיל. ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"שאלה. הארכתם עלינו אלופינו ומיודעינו הרשומים ואני בא בקצרה לפני כבודכם מרבי המשרה אע\"פ שפסקו ר\"ת ור\"י דאין קנין לאשה בלא בעלה בע\"מ שאין לבעלך רשות בהם בין לרב ששת בין לר\"א (פ\"ק דקידושין כ\"ג ע\"ב) וראיותיהם הכתובי' נ\"ל דה\"מ משנשאת משזכה הבעל באשה זכה בנכסים אבל בנדון זה שעד שלא נשאת נתן לה ע\"מ שאי לבעלה רשות בה מהני תנאה כדאמרי' ר\"פ הכותב (כתובות פ\"ג ע\"א) דאע\"ג דהכותב לאשתו נשואה דין ודברי' אין לי בנכסייך לא אמר כלם משום דהוי לשון גריע אפ\"ה אי כתב לה בעודה ארוסה מהני דאע\"ג דאין אדם מקנה דשלב\"ל מסתלק מדשלב\"ל כ\"ש בנדון זה דאבי הנערה נתן לה קודם שנשאת ע\"מ שאין לבעלה רשות בו מהני כיון דבההיא שעתא לא זכה בשה ובנכסים וכיון דבההיא שעתא מהני תנאו במאי לפקע תנאו בתר הכי כי ע\"מ שאין לבעלה רשות בהם לשון טוב הוא אלא דלגבי אשה נשואה לא מהני וא\"כ בארוסה מועיל כיון דלשון דין ודברי' שהו לשון גרוע מועיל כ\"ש לשון זה שהוא לשון טוב שיועיל בעודה ארוסה. ומה\"ט נמי לא זכה הבעל לא בריוח של הממון ולא בפירי פירות עד סוף כל העולם כיון דאתני הכי בעודה ארוסה כדאשכחן נמי בר\"פ הכותב כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן וכו' עד ה\"ז אינו אוכל פירות כיון דכתב לה בעודה ארוסה. ולענין דין שבין החתן והחותן אם יוכל לתבעו נדוניתו דהן הן הדברי' הנקני' באמירה נראה דלא יכול לתבעו דאזלי' בתר אומדן דעתי' כמו שפסק ר\"ת בנדונית חתנים שלא גבו דמתה הבת לא זכה הבעל בדברי' הללו אע\"פ שנשאת דלא עלתה על דעתו אלא ע\"מ שתהנה בתו ממה שהוא מכניס וכן היה ר\"ת מורה ואף לפרש\"י דמוקי לפלוקתא דר' נתן ורבנן (כתו' מ\"ז ע\"א) בנתארסה דוקא אבל מתה אחר נישואין ליכא אומדנא משום אחתוני ומשום אנסובי הוא והא אינסבא אבל הכא הא גלי האב דעתיה בהדי' שהוא ירא שלא תמרוד בתך שנתה והא מרדה. כל מה שנשאתי ונתתי אם יתברר שהיא מורדת מחמת לבה טינא על בעלה וא\"א להיות עמו כלל. ועל הקהל יש להחרים על כל היודע ועד אם שום אדם יש שגרם לה כל זה ואם ימצא שיד אחרי' במעל עליהם להכריעה שתשב תחת בעלה ולא יחזרו לה הממון דב\"ד מכין ועונשין שלא מן התורה במגדר מלתא ונוסרו כל הנשים ולא יוסיפו לעשות זאת. ועוד אחרת אם לא תחזור בה ממרדה והוא ישאל מרבותי' אם יוכל לשא אחרת כמדומה אני שאפשר להיות שיתירו לו לשא אשה אחרת לזרוק לה הגט אחר שהעכבה ממנה ואתם וכל כנותכם שלום כנפש סר למשמעתכם מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"שאלה. שפתי כהן ישמרו דעת, תורה מכרעת, לעקור ולטעת, אלופי ומיודעי קרובי וחביבי הר' ברוך הכהן להאריך אין פנאי ובקצרה אשיב את הנראה בעיני. דברי רש\"י ור\"י (נדה ס\"ו ע\"א) לפניך גלוים וידועים ומה אנו ומה חיינו להכריע בהיתר בדבר שנחלקו בו אבות העולם ובספק כרת. אמנם יש לדקדק אם שמשה ג' פעמים רצופים וראתה דם על כל תשמיש ותשמיש שקנחה סמוך לתשמיש אתיום או אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה או שנמצא על שלו אפי' אחר אחר שהוחזקה בג' תשמישי' רצופי' ולא שמשה בינתיים בלא דם יש לאוסרה לבעלה זהו כפרש\"י ותתגרש ותנשא לאחר אם תרצה לפי שאין כל האצבעות שוות ואין לחלק בין ראתה ג' פעמים רצופי' בתחלת נישואיה בין זאת שלא הוחלה מתחלה לראות ונתקלקלה אח\"כ כדמוכח בתוספתא דקתני הרי שהיתה נשאת והיתה רואה דם וכו' ועוד נראה להביא ראי' לפרש\"י דקתני מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לאחר וכו' ויש לפרש לא תשמש דרישא כמו לא תשמש דסיפא דפעם שלישי של בעל שלישי דאסורה לשמש עד שתבדוק ה\"נ לא תשמש דרישא ליכא לפרושי עצה טובה קמ\"ל אלא איסורא לגמרי איכא למימר. אמנם אם לא ראתה בג' תשמישי' רצופפי' ולא בג' תשמישי' שוי' בדילוג דלא קבעה לה וסת לראות דם בשעת תשמיש לא בעת שוה ולא וסת לראות דם בדלוג שוה או אם נמצא דם על שלה אחר אחר כל כי האי גונא מותרת לבעלה עד שתקבע לה וסת לראיית דם בשעת תשמיש או בשוה או בדילוג שוה כדאמ' פ' תינוקת (נדה ס\"ו ע\"א) ואם יש לה וסת תולה בוסתה. אמנם הימים שהורגלה בהם להיות רואה בשעת תשמיש חוששת להם וכשיגיע יום כזה לא תשמש כגון אם שמשה בריש ירחא וראתה וטבלה ושמשה בינתיים ולא ראתה לכשיגיע ריש ירחא לא תשמש ואע\"ג דלא קבעתי' אלא חד זימנא חיישי' לה חד זימנא ובחד זימנא נמי מעיקר כההוא דהיתה למודה להיות רואה יום ט\"ו ושנתה ליום כ' וכו' ואם הורגלה לראות סמוך לטבילתה כל שעה בתשמיש ראשון וכן עשתה ג' פעמים רצופים לג' טבילות שבכל תשמיש ראשון ראתה דם מחמת תשמיש שנמצא דם על שלו או על שלה אתיום או אחר זמן אז אין לה תקנה לשאר תחת בעלה אלא תתגרש לאלתר ואסור להשהותה אף אם אינו רוצה לבא עליה דחיישי' שמא יבא עליה דכיון דכשתטבל ליכא אלא איסור דרבנן דקיי\"ל וסתות דרבנן יוציא כמו מעוברת חבירו או מינקת חבירו דבין לר\"מ ובין לרבנן יוציא דחיישי' משום דאיסורא דרבנן קילא דילמא אתי למעבר עלה. והכי מפליג בר\"פ החולץ (יבמות ל\"ו ע\"ב) בין איסורא דרבנן לאיסורא דאו' וכן ברפ\"ק דכתו' (ד' ע\"ב) ואע\"ג דאמרי' התם היכא דבעיל שרי כיון דהכא אסורה לו עולמית לפרש\"י איכא למיחש טפי דאפי' באיסורא דאו' חיישי' כדאמרי' בספ\"ב דכתו' (כ\"ז ע\"ב) המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו כ\"ש עמו בבית דלא כיון דגייסי בהדי הדדי וכ\"ש באיסורא דרבנן כי האי דקילא ליה טפי כיון דאתיום דרבנן חיישי' דלמא עבר עלה.",
"וששאלת אם יש לה כתובה אם יצטרך להוציאה נ\"ל דמנה מאתים אית לה וכ\"ש נדוניא דהנעלת ליה כיון דאנוסה היא ליכא למקנס אבל תוספת בהא אפלינו רבוותא כבאה מחמת טענה וכיו\"ב כל הנך בס\"פ הבא על יבמתו (יבמות ס\"ה ע\"א וע\"ב) שפר\"ח ורבי' האלפסי דוקא מנה ומאתים ונדוניא אבל תוד' לא דאדעתא דתיפוק מיניה בע\"כ לא אוסיף לה ור\"ת חולק והבא להוציא צריך להביא ראי' ה\"נ להנך דמי' הלכך תוס' לא מפקי' מיניה ושוב מצאתי בס' רמב\"ם זצ\"ל כדברי רז\"ל (פכ\"ה מאישות ה\"ח) הרי שבדקה עצמה ונבעלה ובעת שקנחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד שלה או על עד שלו אם אירע זה פעם אחר פעם ג' פעמים סמוכות זו לזו ה\"ז אסורה לישב עם בעלה ותצא בלא כתובה כלל שהרי אינה ראוי' לתשמיש ויוציא ולא יחזיר עולמית שמא תתרפאה ונמצא שלא גמר לגרשה בשעת גירושין ומותרת לינשא לאחר בד\"א שהיתה כך מתחלת נישואיה ומבעילה ראשונה ראתה דם אבל אם אירע לה חולי זה אחרי שנשאת נסתחפה שדהו לפיכך אם בעל פעם אחת ולא נמצא דם ואח\"כ חזרה לראות דם בכל עת תשמיש יוציא ויתן כתובה כולה ולא יחזיר עולמית כאשר בארנו וכן כל אשה שנולדה בה מומין אחר שנשאת אפי' נעשית מוכת שחין אם רצה יקיים ואם רצה יוציא ויתן כתו' עכ\"ל אלמא משמע דאסורה לישב עם בעלה דחיישי' שמא יבא עליה דכיון דאסירא ליה אסור להשהותה כל עי רואה דם מחמת תשמיש כתב דאסורה לישב עם בעלה ועל נולדו בה מומין כ' אם רצה לקיים יקיים ואע\"ג דבריש מס' זבחים (ב' ע\"ב) גבי אשה לאו לגירושין עומדת כתב ר\"י לאו לגירושי' עומדת ואפי' זינתה יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה בעלמא שאני התם דליכא למיחש כולי האי שמא יבא עליה דכיון דזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו. מיהו נ\"ל דהכא כל זמן שאינו חפץ לשא אשה אחרת ורוצה להשהותה ע\"י שליש ובשכונה אחרת ולא ילך אצלה אלא בעדים אינו צריך לגרש אם אינה באה מחמת טענה אבל אם רוצה לשא אשה אחרת יוציא ויתן כתו' אפי' לרבא דל\"ל הנושא אשה על אשתו יוצא ויתן כתובה (יבמות ס\"ה ע\"א) בהא מודה דהתם תרוייהו חזיין ליה זו אשתו וזו אשתו ואשפר לי' למיזניהו לתרוייהו אבל הכא דזו אסורה וזו מותרת ויאמרו זו אשתו וזו זוגתו יוציא ויתן כתו' כדפי' ושלום לך ולתורתך ולכל ביתך ולחמיך איש כלבי כנפש אוהבכם נדבה מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"ד\"פ סי' תר\"ל בקיצור וד\"ל סי' ת\"ג באריכות וכן היא בכ\"י פארמא בשלימות בסי' תנ\"ב."
],
[
"שאלה. ועל האשה שעושה צרכיה ומוצאה דם גם בתר דתמו מיא מוציאה דם ע\"י קינוח עכ\"ל וכתבת שרבותינו מקלוניא נראה להם להתירה כר' יוסי דאמר בין עומדת בין יושבת טהורה לא מבעי' בהא דחזיק בתר דמתמו מיאו ע\"י קינוח דטמאה אפי' לר\"י דע\"כ לא קאמר ר\"י טהורה אלא נמצא דם על המים תדע דאפי' באיש ואשה שעושי' צרכיהם בספל קתני (נדה נ\"ט ע\"ב) ונמצא דם על המים ר\"י מטהר ודוקא על המים אבל ע\"י קינוח נמצא דם על העד לא ובגמר' משמע הכי דפריך ודלמא בתר דתמו מיא אתי וכו' מכלל דאי ידעי' בודאי דבתר דתמו מיא אתא טמאה לכ\"ע אפי' כי נמצא על המים כ\"ש ע\"י קינוח והא דלא קתני ברישא ונמצא דם על המים יגיד עליו ריעו קתני לה בסיפא וכ\"ש ברישא דאפי' בסיפא לא מטהר ר\"י לכתחלה אלא על המים וביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל וכן משמע הלשון דלא קתני אידי ואידי בספל שעשו צרכיהן בספל ונמצא דם על המים ש\"מ דה\"ק ר\"י עשו צרכיהן בשפת הספל ונמצא דם באמצע המים ע\"י זינוק בההוא דוקא מטהר ר\"י לכתחלה אבל בלא סינוק לא וכ\"ש באשה לחודה וכמה פעמי' תמהתי על ספרי פסקים שהביאו דברי ר\"י ופסקו כמותו ולא ירדו לחלק בדבריו כלל כי לכאורה ראוי להמחמיר אף לר' יוסי דדלמא בתר דתמו מיא אתא אא\"כ יושבת ע\"ג הספל ומזנקת לפי שפי' ר\"י דכולה מתני' במזנקת דוקא ולפ\"ז מצי' למימר דכי היכא דר\"מ לא מטיהר ביושבת אלא במזנקת לר' יוסי נמי כ\"ש בעומדת דלכאורה משמע דל\"פ כלל ביושבת ואי לר\"מ דוקא במזנקת ואי לר' יוסי אף בלא זינקה הרי ביושבת נמי איכא פלוגתא ומיהו האי מצי' למימר כיון דמתני' לא איירי אלא בזינוק א\"כ ביושבת דמתני' דלא איירי אלא בזינוק ליכא פלוגתא ומיהו ביושבת שאין מזנקת דלא איירי מתני' מצי' למימר דאיכא פלוגתא דר\"מ דמטמא בעומדת אע\"פ שמזנקת דאיכא חדא לטיבותא וחדא לריעותא ה\"ה איפכא ולר' יוסי דמטהר בעומדת דמזנקת כיון דאיכא חדא לטיבותא ה\"נ ביושבת שאינה מזנקת או דלמא טעמא דר' יוסי דאין דרך דם נדה לבא עם מי רגלים כלל ובכל ענין מטהר בנמצא על המים ואפי' בתרתי לריעותא. מיהו לפיר\"ח דפי' ה\"מ בדיעבד כו' (נדה נ\"ט ע\"ב) דברישא דחדא ספיקא יא לא מטהרי' אלא בדיעבד דלא מטהרי' לכתחלה א\"כ מצי' למימר דגם לבעלה נמי לא מטהרי' לה לכתחלה כיון דאפשר לה לטבול לאחר ז' ואפשר כי ספרי פסקים המתירי' אפי' לכתחלה שמא ר\"ל דלבעלה כמו דיעבד דמי וחלוק דיעבד ולכתחלה היינו לענין טהרות לעסוק בטהרות לכתחלה שאם לא תעסוק בטהרות מה בכך אבל לבעלה כדיעבד דמי ולא אסרי' לה בשעת עונה שהיא מצוה. ולבי מהסס לפי' שפי' התוס' בפ' כל היד (נדה י\"ד ע\"א) גבי בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא וכו' דלמסקנא דמסיקנא כשטימא ר\"מ משום נדה מצי' למימר לפר\"ח דלר\"י דאמר טהורה משום נדה ומטמא משום כתם כר' חייא כדי שלא יהו שלש מחלוקת בדבר דר\"מ מטמא משום נדה ור' חייא משום כתם ואי ר' יוסי מטהר לגמרי באשה שעושה צרכיה ובדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא דתלמודא מדמי להו התם להדדי אם כן הוי ליה שלש מחלוקת בדבר ואם כן לפי זה כיון דלר' יוסי טמאה משום כתם ראוי לחוש אף לבעלה לפי שלשון כתם משמע בין לטהרות בין לבעלה סוף דבר כשראתה דם על המים איני אומר בה לא איסור ולא היתר איסור איני אומר בה שמתוך ספר הפסקי' דלא פליג נראה שדעתם להתיר בכל ענין ואע\"פ שלבי מהסס מ\"מ כיון דכתמים דרבנן ולא אמרו להחמיר אלא להקל כדאי לסמוך עליהם והיתר איני רואה בו מטעמא דפי' כו' והשומע ישמע והחדל יחדל. מיהו בתר דתמו מיאו ע\"י קינוח נראה דליכא מאן דשרי כמו באשה זו ששאלת מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"שאלה. מתניתא דמר תנינא ושליחותי' קא עבידנא ורשותא דריש גלותא והרמנא דמרנא ורבנא הר\"ר יקותיאל חקרנו והנה זאת האשה מכה יש לה במקור שכשהיא מטילה מים יש לה כאב וקשה לה כחרבות ופעמים רואה דם על המים ולא תדיר ואף כשהיא רואה אינה רואה בתר דתמו מיא לא ע\"י בדיקה ולא ע\"י קינוח ודעת תלמידך כדעתך ואף כי אינך צריך לדעתי החסרה פחות מיהודה ועוד לקרא אדון לפניך במצותיך ומטיבותיה דמר אתתא שריא לגברא כדאמרי' פ' תינוקת (נדה ס\"ו ע\"א) ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה יוצאה דם דברי רבי ואפי' רשב\"ג לא פליג עליה אלא לענין טומאה וטהרה משום דס\"ל דמקור מקומו טמא אבל דם נדות ליכא ומודה דשרי' לגברא. אמנם אי לאו מה\"ט דנאמנת לומר מכה יש לי ליכא למשרי\" מההיא דהאשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם על המים דר' יוסי אומר בין עומדת בין יושבת טהורה והלכתא כותיה דההוא אוקמי' דוקא ביושבת ע\"ג הספל ומזנקת לתוך הספל ונמצא דם על הספל דאם איתא דבתר דתמו מיא אתא על שפת הספל אבעי' לי' לאשתכוחי אבל בענין אחר חיישי' דלמא בתר דתמו מיא אתא דם מן המקור ואין לדחות דהא דאוקמי' הכי היינו דוקא לר\"מ דמחמיר אבל לר\"י דמיקל בכל ענין טהורה דהא לית דמשמע דביושבת לא פליגי וכי היכי דלא מטהר ר\"מ ביושבת אלא על שפת הספל ונמצא דם בתוך הספל ה\"נ לר' יוסי לפי שיטת ר\"י שפי' דכולה מתני' בין עומדת בין יושבת איירי במזנקת וכ\"ש לפר\"ח דפי' דהא דקאמר ר' יוסי טהורה ה\"מ משום נדה אבל לכתחלה לא ומטמא משום כתם וההוא דר\"פ האשה שהיא עושה צרכיה (נדה נ\"ט ע\"ב) דקאמר ור' יוסי דחד ספיקא מטהר בס\"ס מבעי' מהו דתימא בדיעבד אבל לכתחלה לא ומטמא משום כתם קמ\"ל דלפי פירושו דקמ\"ל דאפי' להתחלה אסיפא קאי דאיכא ס\"ס אבל לא ארישא דליכא אלא חד ספק ואע\"ג דמעיקרא הוי משמע ליה בפ' כל היד דר\"מ מטמא משום כתם וא\"כ משמע דר\"י הוי מטהר לגמרי למסקנא דמסיקנא דר\"מ מטמא משום נדה איכא למימר דר\"י מטהר משום נדה ומטמא משום כתם וסברא גדולה לומר כן ולא נאמר ג' מחלוקת בדבר בעד שאינו בדוק לה דר\"מ מטמא משום נדה ור' חייא משום כתם ור\"י מטהר לגמרי דכיון דבאשה שהיא עושה צריכה מטהר ר\"י ה\"נ בעד שאינו בדוק לה דהא קאמר תלמודא נדה (י\"ד ע\"ב) כשטיהר ר' יוסי לעצמו מטהר אלמא הא בהא תליא אם לא נחלק כמו שחילק ר\"י דבאשה שהיא עושה צרכיה יש להקל דרגא אחת טפי כיון דרגלים לדבר דמחמת מי רגלים אתאי אמנם קשה ע\"ז דא\"כ מאי פריך תלמודא (שם) והאמר ר' יוסי בר חנינא כשטימא ר\"מ לא טימא אלא משום כתם ואלו רבי משום נדה קאמר לשני דבאשה שעושה צרכיה יש להקל בה דרגא אבל מורי אמר לי דהא סברא היא מטעם כל דהוא לאסוקי חד דרגא מטהרה לעשות כתם אבל מכתם לעשותו ודאי למשרף עלי' תרומה וקדשים לא משמע לי' לתלמודא הלכך פריך שפיר ושלום מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"שאלה. ועוד יוריני מורי אשה שיש לה שומא באותו מקום בבית החיצון מקום שהשמש דש וגם בבדיקת העד וגם כשהיא משמשת עם בעלה מוצאה דם מחמת השמש שנוגע בשומא באותו מקום דם טמא או טהור. לב תלמידך נוטה שאין לחוש כדאי' בפ\"ב דנדה (ט\"ז ע\"א) דהרואה דם מחמת מכה ומשמע אפי' בשעת וסתה טהורה ובמקור מקומו טמא קא מיפלגי רבי ורשב\"ג ואומר ר\"י הא דמטהרי' לאשה אפי' בשעת וסתה אי וסתות דרבנן ה\"מ כשהיא מרגשת שבא הדם מן המכה שיש לה צער ומרגשת מכאב המכה המוציאה דם ולא חיישי' שמא גם מן המקור יצא דם כיון דוסתות דרבנן אבל אינה מרגשת שבא מן המכה טמאה בשעת וסתה אף לרבי דאמר וסתות דרבנן דאל\"כ הוי בעינן דכל ענין תולה במכה א\"כ זאת האשה תהיה טהורה לעולם דכל שעתא נתלה בדם מכה אלא ודאי כן הוא דאם אינה מרגשת שבא מן המכה טמאה אם זמן וסתה הוא אבל שלא בשעת וסתה אע\"ג דלא מרגשת דמחמת מכה קאתי תלי' בדם המכה כיון דקיי\"ל וסתות דרבנן כמו שפסק ר\"י בפ' כל היד. ובימי ספירתה אם ידועה לה כמה ימים היתה רגילה לראות רצופין קודם שילדה לה השומא גם עתה מנין אותם הימים תהיה טמאה ואז תתחיל למנות בטהרה מ\"מ תבדוק בימי ספירת טהרתה שחרית וערבית כי שמא תראה דם בשפע שיהא ניכר שמן המקור בא ולא דם שומא גרידא הוא. ועוד כיון שהשומא עומדת בפרוזדור אפשר להתברר אם מן המקור בא כשהיא מכנסת העד לחורי' ולסדקי' בפנים ותן לחכם ויחכם עוד די לחכימא ברמיזא. וההוא דפ' המפלת (נדה כ\"א ע\"א) המפלת כמין קליפה תטיל מים וכו' לא דמי לההוא דפ' כל היד דמטהרי' בלא הטילה למים דההוא דפ' המפלת בשעת וסתה מיירי ולא הרגישה האשה בעצמה אם מחמת מכה היא אם לאו הלכך תטיל למים אם נמוחי' טמאה כי דם המקור שנקרש הוא ואם לאו טהורה כי בריית בשר אדום הוא של המכה עצמה ולא דם ובלא\"ה ל\"ק דהרופאים ראו בזכוכית שלהם שיש לה קיבוץ של תלתולי דבר אדום ולא היו יודעי' אם דם מקור הוא ונעשה כך או אם מורסא ומכה גמורה הי' לה והיא לא היתה מרגשת בשום מכה הלכך תטי למים אם נמוחו טמאה אפי' שלא בשעת וסתה דם מקור הוא ואתה ותורתך וכל ביתך וכל כנותך שלום שלום לעילום כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"שאלה. וששאלת אם ימי טוהר נוהגי' בזה\"ז בהא ליכא מאן דפליג ודאי נוהגי' ושכתבת שהאלפסי כתב דאין נוהגי' בזה\"ז אין בידי אלפסי מהלכות נדה אבל בשכבר דקדקתי בו ולא כ\"כ מטיבותי' דמר אלא כ\"כ דאע\"ג דמשמע בפ' בנות כותים (נדה ל\"ו ע\"א) דמשכלו ימי טומאה לזכר ולנקבה כל הדמים שהיא רואה שוב אינן סותרי' וכשתפסוק מלראות תמנה ז' נקיים אח\"כ למ\"ד ימי לידה שאין רואה בהם עולי' לספירת זיבתה אפ\"ה משום חומרא דרבי זירא סותרת כי ר\"ל דחומרא דר\"ז נוהגת אף בימי טוהר כ\"כ רבינו האלפסי אבל משטבלה מודה הוא שכל דמים שתראה טהורים לגמרי כל ימי טהרה ובהא לית דין ולית דיין ואם עם שבשדות נוהגין בו איסור מחמת חומרא מ\"מ לא מצינו שום אדם גדול שאסר וביוצקי מים על ידי רבותי בצרפת זכורני ששאל מורי אבי זלה\"ה את מורי הרב זצ\"ל אם ימי טוהר נוהגי' בזה\"ז והי' מורי הרב תמה בדבר מאד וכי אינך יודע שימי טוהר נוהגין והא ליכא מאן דפליג וכן אמר לי לכתוב לו ובשובי לזה המלכות שמעתי בני אדם אומרי' שהאלפסי כ' שאינם נוהגים כשאמרת אתה הוא ודקדקתי בדבריו ועלה בידי כאשר כתבתי לך והמחמיר יחמיר והמיקל לא הפסיד."
],
[
"שאלה. על ששאל אדוני על שמועה ששמע שאני מתיר לנשים לאחר טבילה להכנס במרחץ להזיע ולהשתטף בחמין אודיעך כי מיום עמדי על דעתי תמהתי מאין רגילי' שנהגו איסור בדבר ואמרתי אני עם לבבי אולי מההוא די\"ח דברים (שבת י\"ד ע\"א) שהיו טובלי' במי מערות סרוחין וחזרי' ונותני' עליהן ג' לוגין שאובין התחילו ועשאם קבע לומר לא הללו מטהרי' אלא הללו כו' ה\"נ רוצי' לגזור שלא לכנוס במים שאובי' אחר הטבילה ואם מטעם זה לאו מילתא היא די\"ח דבר לא גזרו אלא לתרומה ולא לחולין וכל לבעלה חולי' הוא כדאי' פ' השוחט (חולין ל\"א ע\"א) וכן דנתי בשכבר לפני הר\"ר יצחק מווינא כשישבנו בבית הכנסת וא' מן החבורה התחיל לדבר בדברים הללו וחזיתי לדעתי שהי' אומר ודנתי דכל לבעלה חול הוא ושתק. ושוב שמע מבחורי ממנטובא שמכבר שלח דבריו לאסור אל רבינו ישעי' מברגניא זצ\"ל והשיב לו להיתר כדברי ועל דא אנא סמיך ושלום."
],
[
"ד\"פ סי' פ\"א ופ\"ב."
],
[
"ד\"פ תתקמ\"ו ותשו' הרשב\"א סי' תתנ\"ט ותת\"ס."
],
[
"ד\"פ סי' תתקמ\"ו ותשו' הרשב\"א סי' תתס\"א."
],
[
"ד\"פ סי' רס\"א."
],
[
"שאלה. אלופי ומיודעי אשר שאלוני משפט צדק כדת מה לעשות על ראובן שנתן בתו לשמעון וישען על ביתו ואין יכולת בידו לפי דברי האשה וכענין הזה שהתה עמו שלש שנים ויהי כי ראתה כי אין לאיש גבורתו שאלה ממנו כתובה וגט בב\"ד וכששמע שמעון הדברים השיב לי כי לא מידו היתה זאת כי אם מידה המורדת ובועטת אב גבורת אנשים לו ויכול לבעול ע\"כ דבריהם. וע\"ז אני דן דאע\"ג דאמרי' שלהי הבא על יבמתו (יבמות ס\"ה ע\"א) דדברי' שבינו לבינה היא נאמנת ה\"מ בטענת יורה כחץ כדקאמר התם דאיהי קים לה ביורה כחץ איהו לא קים ליה ביורה כחץ וכדקאמר נמי בשילהי נדרים (צ\"א ע\"א) נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע אבל כאן שטוענת שאינו יכול לבעול אינה נאמנת כיון דמכחישה דבביאה מיהו ידע ומטעמא דרב המגונא לא מהימנא ואע\"ג דלא החצפה ביה במאי דידע ואי הוי קים ליה מוכח בשילהי נדרים דמהימנא טפי ה\"מ היכא דלא תבעה כתו' אבל היכא דתבעה כתו' כי הכא לא כדמשמע בההוא דהבא על יבמתו איהי קים לה ביורה כחץ איהו לא קים ליה משמע דאי הוו קים ליה לא מהימנא ומתוקמא בתבועת כתו' והאי דמפלגי' ביה כה\"ג אשכחן פ' האשה (קי\"ז ע\"א) דכי אמרה מת בעלי תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין. ועוד דאפי' ביורה כחץ דנאמנת מוקי בשאלתות דרך אחאי ובה\"ג בהלכות קידושין בבאה מחמת טענה וזו אינה באה מחמת טענה אלא ששואלת עונה ואע\"פ שפירושם דחוק ואין לי להאריך עדין יש לי פירושי' אחרי' ומוקמי' לה בששהה עשר שנים עמה ויש לו בנים מאשה אחרת או אנשאת לשלישית קאי וכל זה לא שייך כאן ולא מהימנא ואין לי להאריך בכל אלה אבל לפי מה שכתבת באגרת שאח\"כ הודה שמעון שאינו יכול לבעול כך נראה בעיני שלכאורה צריך לתן גט וכתו' אע\"ג דביורה כחץ לא אמרי' יוציא ויתן כתו' למשנה ראשונה אלא בבאה מחמת טענה כמו שרגיל רבי' יצחק לפרש ביבמות ה\"מ התם דמצי לקיומי מצות עונה אבל הכא שאינו יכול לקיים מצות עונה והיא נשאת מתחלה לכך פשיטא דיוציא ויתן כתו' ק\"ו מאיני זן ואיני מפרנס ואע\"ג דהתם מרד והכא אניס ועוד כי לפי מה שמעמיד ההוא דנדרים באינה באה מחמת טענה ומפרשי' לה דמקפדת מפני שאינה נהנית כשאינו יורה כחץ לפי' זה יש לי ראיה דיוציא ויתן כתו' בשאינו יכול לבעול דכ\"ש הוא אפי' למשנה אחרונה ליכא טעמא אלא משום דעיניה נתנה באחר אבל הכא הא קא מודה. ועוד יש לי ראיה מפירש\"י שפי' פ' ב\"ש (יבמות קי\"ב ע\"א) השמים ביני לבינך גלוי וידוע לשמים שאינו נזקק עמי כדרך שאר בני אדם ולפי פירושו ודאי היינו עובדא דאתא לידן ועיניה נתנה באחר לא שייך הכא דהא קא מודה. ואע\"פ שמקשה ר\"י על פירושו מדבשילהי נדרי' משמע דטוענת משום דאינו יורה כחץ מ\"מ נראה בעיני שאלו ואלו דברי אלקים חיים הם וכפ\"ה משמע בירושלמי אלא שלשון השמים אינו כלשונו והכי אמרי' התם השמים ביני לבינך כמה דשמיא רחיקא מארעא כן תהא ההיא אתתא כו' נ\"ל דתהא הוא ט\"ס ואע\"ג דלרב המנונא דקיי\"ל כותיה א\"א לאוקומי אלא ביורה כחץ כדאי' בנדרי' מ\"מ מתוקמא ההיא דירושלמי כדברי רבא ומן הירושלמי יש ראי' דאהא לא פליג תלמוד שלנו שלא יהא צריך להוציאולתן כתו' באינו יכול לבעול ואע\"פ שהייתי יכול להעמידה בבאה מחמת טענה לכאורה כי מוקמי' לה באינו יכול לא איירי אלא כפשטה בלאטענה דחוטרא לידה ומרא לקבורה דכל עיקר שהי' רבי' יצחק מעמידה דלא כפי' השאלתות לא הי' מעמידה אלא שקשה מההוא דסוף דנדרים למצא קפידת האשה בשאינו יורה כחץ אבל אי מיירי באין יכול לבעול איכא קפידא רבתי וה\"מ דלא תבעה כתו' אבל אי תבעה כתו' לא מהימנא ודומה זה לההוא דפ' האשה בתרא (קי\"ז ע\"א) האשה שאמרה מת בעלי התירוני לינשא מתירי' אותה לינשא ונותני' לה כתו' מת בעלי תנו לי כתו' אף לינשא אין מתירי' אותה אבל זו שאומרת לא הוא ולא כתו' ואף משלה היתה רוצה ליתן שיגרשנה ויש כמה רגלים לדבר שהיא אומרת אמת לית דין ולית דיין דמהימנא ושלום על דייני ישראל ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה.",
"ואם אינה באה מחמת טענה למדוה לבא מחמת טענה שיהא הדבר בהיתר גמור אף לדברי ר\"ת כי לדברי ר\"ת אף במקום שיש אמתלא שאינו מתקבל בשאר אד אין כופי' אותו להוציא כי אמרה מאיס עלי ולא כמ\"ש מעבר וגם כתבו רבותינו כי שמא י\"ל מ\"ש בתוס' אינו מדברי ר\"ת אלא לשון רבי' שמשון הפרשן שבא ליישב פי' רש\"י אבל ר\"ת חולק אף בזה ובבאה מחמת טענה ויש אמתלא לדברי' מודה דכופי' כדאי בס\"פ הבא על יבמתו."
],
[
"תשו' מיימוני להלכות אישות סי' כ\"ה וד\"ל סי' ש\"י וכ\"י פארמא סי' שמ\"א."
],
[
"תשו' מיימוני להלכות אישות סי' כ\"ה במקדם מ\"ש כאן בסי' זה למ\"ש בסי' שלפני זה ובד\"ל סי' ש\"י היא כמו כאן וכן הוא בכ\"י פארמא סי' שמ\"א."
],
[
"שאלה. אלכה נא אל ההר הגדול אשר משם יוצאה הוראה לישראל הנני מגיד הקורות שאירע לבחור אחד כהן שראה שאשתו הלכה לקראת בחור אחד למקום יחוד ושהו שם שעה קטנה לא כדי טומאה ונתפזרו שאמה של אשה באתה אליהם בנר דלוק ואחר אותה המעשה פעם אחרת הי' אותו הבחור כהן שוכב על מטתו בלילה בשעה שהעולם ישנים ושמע אחורי הכותל שהיו ביחד ומחמת קול נשימתן הבין שקלקלו ולא דבר אליהם שום דבר וגם בלילה פעם שנית שמע כמו כן שהי' ביחד והבין שקלקלו מחמת נשימתן אבל לא ראה שקלקלו אלא שהו כדי טומאה וסמך אזנו לכותל ושמע בקול נשימה כדרך שאדם משמש עם אשתו מחמת הנשימה ששמע ומחמת היחוד ששהו שם הי' דעו לאוסרה עליו ואותה הלילה שקלקלה ראה הבעל שאיחרה מלבא לישן ולמחרתו של הבנת קלקול הוכיח אותה על מעשיה ועל קלקוליה והשיבה מבעל אחר אתה חושדני זה אני קובל למי שאמר והיה העולם שנפלת לחלקי וקודם מעשי' הללו לא היתה אוהבת אותו והוא ואהב אותה ותמיד מפייסה ולא הטתה אזנה וכל שמושו עמה היתה בעכ ותאיר עינינו אם היא מותרת לו אם לאו ושלום.",
"נראה בעיני א\"כ הוא הדבר כמ\"ש ששמע אותם שהי' ביחד ושמע קול נשימתן כדרך המנאפי' שמנשימי' בשעת תשמיש דודאי אסירא עליו דרבי' יצחק פסק דלא בעי שיראה כמכחול בשפופרת אלא משירשאה אותם כדרך מנאפים וכיון ששמע אותם יחד מנשימים כדרך מנאפים מה לי דרך זו מה לי דרך אחרת כדרך המנאפים סתמא קתני כך לי סימן רע זה כמו סי' אחר ובלבד שיאמר שברי לי שאשתו היתה שאין לו לתלות באשה אחרת א\"כ ודאי שויתה עלי' חתיכה דאיסורא וגדולה מזו אמרו ביבמות (כ\"ד ע\"ב) רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר הואיל ומכוער הדבר תצא וכן מנעלים הפוכים ורוק למעלה ואע\"פ שר\"ת מפרש תצא מרוכל ולא תצא בעלה הא ודאי האי עובדא מכוער היה טפי לאוסרה גם על בעלה ועוד שר\"ת עצמו חזר בו ואמר דנ\"ל דתצא אף מבעלה בדבר מכוער וכן פסק בשאלתות דרב אחאי דאף מבעלה תצא ומיהו פי' דדוקא שראו עדי' דבר מכוער דאיכא לעז טפי דעדים מפקי לקלא אבל בראית בעל לחודי' בדבר מכוער לא מפקי' לה היינו דוקא בדבר מכוער אבל אם חזה אותה נבעלת לאחר פשיטא דאסירא ליה דהוי כמו ביאה ודאית ומיהו ה\"מ לאוסרה עליו אבל להפסידה כתו' לא מהימן אלא צריך עדים. ומיהו אם לא הכיר בודאי שאשתו היתה אלא מתוך שנתייחדה פעם אחרת תולה לה בשביל כן אינה אסורה אא\"כ אומר שנתברר לו שלר היתה לשם שום אשה ההיא שעתא אלא אשתו ודאי אסירא ליה אפי' אם הוא ישראל ולענין זה אין חילוק בין ישראל לכהן אלא כנ\"ל לפי שיטת רבותי ושלום יחזקי' בר' יעקב נ\"ע. ואחר שלחו לפני מורי שי' והשיב חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר וחלילה לי להתיר מה שאסר מורי הר\"ר יחזקיה' ואם הייתי בפניו הייתי נושא ונותן עמו דק\"ל על דבריו דאין אוסרי' על היחוד ואין אוסרי' אלא בקינוי וסתירה או שיראו כדרך המנאפים ששוכבים בקרוב בשר אבל מה ששמעו אותם מנשימי' מה בכך שמא היו משתגעים ביחד דרך שחוק ולא אסרי' בהא דאפי' בדבר מכוער לא אסרי' כגון רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר דהיל\"ל אם לר הסירתו מעליה לזנות למה היתה מסירה אותו וכן כל שאר דברים מכוערי' דק אחשיב שיש רגלים לדבר טובא אפ\"ה אם אין עדי' שראו בדבר מכוער לא אסרי' לה על בעלה בראיית הבעל כ\"ש הכא שיש לתלות משק שדים אלא ששגעו ומן השיגעון הזה הי' משתמע קול גניחותיהו ואני חדשתי חידוש גדול באותה השמועה ליישב דברי השאלתות ואין לי להאריך ואני אינו מתירה כלל עד שיתרפא מורי הרב ואבחנה דברי עמו ושלום מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"שאלה. וששאלתם שבאים בני אשתו ליטול כתו' בנין דכרין בהא מלתא איכא פלוגתא דרבוותא וכ' ר\"י בעל העיטור זצ\"ל וז\"ל ודוקא מתה אחת בחייו ואחת במותו הא לא מתה אותה שבמותתו היתה חיה אין נותנין לבני ראשונה כתו' בנין דכרין אע\"ג דאיכא מותר דינר וכן פי' ר\"ח והגאוני' נשאל גאון נשא אשה ומתה בחייו ונשא אחרת ומת הוא לזו בנים ולזו בנים ונטלה שנייה כתו' ועודה בחיים יש להם לבני ראשונה כתו' בנן דכרין או לא והשיב דבר זה אינו מפורש בגמ' ואין דנין בדבר שאינו מפורש ולא שמענו בשתי ישיבות מי שנתן כב\"ד לבנים ואשת אביהם קיימת אבל בתשו' רבינו קלונימוס זצ\"ל מלוקא דייק שנייה דומי' דיורשי' ובין היא ובין יורשיה מקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי והכי אפזיקא במתיבתא וכתיבא לכל גדול וליכא למיזז מינה עכ\"ל וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אנן לא עבדי' בה עובדא. ועוד שיש גאונים שפסקו דבטלה לגמרי בזה\"ז כתו' בנין דכרין שהרי כ' רב חנני' גאון וז\"ל היום כמה שנים בטלה כתו' בנין דכרין מישיבתינו ולמה בטלה לפי שצריך דקדוק בנכסים שיש להם בראוי ובמוחזק ובמותר דינר ואם אמרו היתומי' הרי אנו מעלין על נכסי אבינו מותר דינר אין שומעי' להם וצריך חקירת ב\"ד ושומת זקנים שלא להוסיף על הדמים ועוד דעיקר תקנה כדי שיתן לבתו כבנו והיום ולואי שיתן לבנו כבתו וכמה פעמים הוצרך הדבר לנדות כל מי שירבה בכתו' בתו וכיון שכך הוא בטלו כתו' בנין דכרין. ומר רב דוסא אמר לא חזי' רבוותא דהי' קמן דדייני להו כתו' בנין דכרין ומשני נפישותא לא דייני להו בתרי מתיבתא וכיון דעברי להו כמה שני אנן נמי לכתחלה לא דייני' להו בהכי אלא למר רב האי אמר היאך מבטלי' רבנן כב\"ד ואמר רב שמואל אמר הרבה חכמים הורו שכבר בטלו כב\"ד בזה\"ז ומסתבר טעמי' ואפי' למ\"ד לא בטלה ה\"מ בקרקעי אבל במטללי בטלה לפי שלא מצינו בה לא תקנה ולא מנהג עכ\"ל וכ\"כ רמב\"ם אע\"פ שתקנו הגאוני' שתהא אשה גובה כתו' במטלטלי' וכן כל שאר תנאי כתו' ככתו' הם וישנו במטלטלי' כמו במקרקעי חוץ מכתו' בנין דכרין שלא מצאנו מנהג ירושתה פשוט בכל הישיבות לפיכך אומר אני מעמידי' אותו על דין התלמוד שאין יורשי' בכתו' אמם אלא מן הקרקע אבל התוס' פסקו אף ממטלטלי ותנאי כתו' ככתו' דמי לכל מילי."
],
[
"שאלה. אשר שאל אדוני אם בני שנייה יכולי' לומר לבני הראשונים אמכם מחלה לאבינו כתו' בנין דכרי' וכתבת וז\"ל ול\"ד לטוען פרעתיך בתוך זמנו דלא מהימן משום דאיכא חזקה דלא עביד איניש דפרע בגו זימניה משום דמשתמוטי הלכך הוי חזקה אלימתא אבל המחילה דלא קיהיב לי' מידי מצי היאך לומר מחלת לי אפי' תוךם זמנו עכ\"ל מטבותיה דמר נ\"ל דטענת מחילה טענה גרועה היא דלא שכיח דמחיל ולא מהימן מימר מחלת לי אלא מגו דטענה אחריתי דמצי טעין להד\"ם או פרעתיך ותדע דאי לא תימא הכי ואמאי לא מהימן לומר פרעתי תוך זמנו מגו דמצי למימר מחלת לי במקום חזקה אע\"ג לא מהימנא בטענת מחילה אלא היכא דאיכא מגו ותוך זמנו אי טעין מחלת לי לא מהימן כיון דלא הוי מצי למטען פרעתיך ולהד\"ם דהא אידך נקיט שטרא וכה\"ג אשכחן בטענות טובא בתלמוד דלא מהימן בהו אלא היכא דאיכא מגו בפ' הכותב (כתובות פ\"ה ע\"א) אית לך סהדי דפרעתינהו לא מגו דיכלי למימר להד\"ם יכולה למימר סטראי נינהו משום דסיטראי נינהו טענה גרועה היא ולא מהימן עלה כי ליכא מגו וה\"ט נמי בדברי' העשויי' להשאיל ולהשכיר דלא מהימן למימר לקוחי' הם בידי היכא דמשוי לי' ראה וכהנה רבות ואין לי להאריך. ועוד לדבריך מאי קא מהני שום שטר נהי דלא מצי למימר להד\"ם או פרעתיך דא\"כ שטרא בידי' מאי בעי מ\"מ לטעון לי' ולימא מחלת לי אלא ודאי לא מהימן בטענה זו כיון דלית ביה מיגו. ועוד נ\"ל דאפי' אם מחלה בעדים כח בניה דלאחר מיתה לאו כל כמינה דמפקעא זכות בניה בלבד כיון דלא הפקיעה זכות עצמה כלל כ\"א זכות בניה בלבד לאחר מיתתה.",
"ועל מחלוקת הגאוני' שי\"א כתו' בנין דכרי' וי\"א שאין כב\"ד בזה\"ז ואומרי' שכבר בטלוה כמ\"ש בעל העיטור ורב האי גאון זצ\"ל כ' דלאו כל כמיניהו לבטל תקנת חכמי התלמוד במקום שהמהג הוא שלא להגבותם ילכו אחר מנהגם דבדבר אזלי' בתר מנהגא במקום שאין מנהג כגון בעיר חדשה או יראה לי שיש לדון אותה כדברי רב האי שלא לבטל דברי חכמי התלמוד ועוד אפי' אותם שאין דנין אותה לא נודע לי על הבירור אם נמנו עליה הגאונים לבטלה או אם בטלה מאיליה מחמת דלא שכיח שיהא שם מותר דינר על שתי כתובות ועוד מילי טובא איכא שהם מבטלי' אותה כדאי' בפ' מי שהי' נשוי (צ' ע\"ב) מחמת זה שמא נודע בירורה והיו היורשי' מתפשרי' ולא הי' באין עליה לכך נשתכח הילכך היכא דליכא מנהגא אי אתא דינא לקמן דייני' כדברי רב האי.",
"ואשר שאל אדוני כיון דאין ב\"ד נזקקי' אא\"כ רבית אוכלת בהם או לכתו' אשה משום חינא וחינא לא שייך כשירשו הזכרי' כדמשמע בפרק אלמנה (צ\"ז ע\"ב) דמוקי לה דוקא כשירשתה בתה או אחותה אז יורשיה מוכרין שלא בב\"ד אבל ירשוה בנה או אוחיה לא אי נטרי ולא שקלי בני ראשונה כתו' אמם עד כי גדלו בני השנייה או לא נ\"ל כיון דירתין תנן וכיורשי' שוינהו רבנן לא דמי לההיא דאין נזקקי' לנכסי יתומי' וכו' דהני ל\"ל בגוף דנכסי' כולם אלא שעבוד בעלמא הלכך כי אתי למגבי אמרי' להו נטורי עד דגדלי יתמי דיתמי לאו בני מיעבד דינא נינהו עד דגדלו אבל הכא בכתו' בנין דכרין יורשי' נינהו בחלק כתו' אמם ושקלי מנתיהו בלא שבועה כדין יורשי' דשקלו ירושתם בלא שבועה ועוד אי בעי יורשי' לאשתבועי היכי שקלי יורשיה כתו' לרב ושמואל דאמרי דאין אדם מוריש שבועה לבניו ומיהו זאת הראיש יש לדחות דשאני הכא דהיא לא באת לידי גיבוי ולא מחייבי לאשתבועי מהאי ממונא ובכה\"ג מורשת היא לבניה ובלא\"ה יש ראיות כדפי' וכ\"כ בעל העיטור דבני ראשונה לא בעי אשתבועי הלכך נכסי בחזקתיהו קיימי לאלתר לאחר מיתת אביהם. ונ\"ל שיש לדמות דין זה ליתומי' שבאו לחלוק בנכסי אביהם הלכך זוזי טבי וטבי תקילי ותקילי דכמאן דפליגי דמי ויכולי' לטול בני הראשוני' חלקם אפי' בלא ב\"ד כדמשמע בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס\"ט ע\"א) גבי הני תרי כושאי דעבדי עיסקא בהדי הדדי וכו' ואי בעי למשקל טבי ומשבק תקילי או איפכא למשקל תקילי ולמשבק טבי או שאר מטלטלי' דבעי שומא אין להם לטול חלקם אלא חולקי' ע\"פ ב\"ד ואפי' ב\"ד הדיוטות כדמשמע בפ' אילו מציאות (ל\"א ע\"ב) גבי איסר ורב ספרא דשותפי כה\"ג אינו חולק אלא בפני ב\"ד ואפי' שלא בפני חבירו ואי איכא קרקעות למפליג דאיכא קפידא ברוחות בהא מלתא איכא פלוגתא דרבוותא במלתא דר\"נ דאמר רב נחמן (קידושי' מ\"ב ע\"א) יתומי' שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב\"ד מעמידי' להם אפטרופוס ובורר להם חלק יפה וכו' ור\"ת מוקי לה דוקא שבאו שניהם וחפצים בחלוקה אבל אי מקצת רוצי' ומקצת אינם רוצים לא ור\"י פי' דלאו דוקא באו אלא אורחא דמלתא נקיט וה\"ה דאפי' אי מקצתם חפצים ומקצתם אינם חפצים והביא ראי' לדבריו מההוא דפ' האיש מקדש אחלוקת הארץ דכמה יונקי שדים היו שם שלא באו לחלוק ויש לדחות דשאני התם דע\"פ הדבור היתה בקלפי ואורים ותומים עוד מביא ראי' מפ' אלמנה ביבמות ונדחית ראייתו ואין פנאי להאריך וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אנן לא עבדי' בה עובד אוב\"ד אין להם להשתדל עד דגדלי יתומים."
],
[
"וששאלת על מלוה שעל משכון שמשכנו בשעת הלואתו אי שקיל בה בכור פי שנים ואי אשה גובה כתובתה ממנו אי חשוב ראוי או לא. לא מבעי' אשה ובע\"ח דגובי' ממלוה ואפי' ממלוה בלא משכון כמו שמוכיח ר\"י ממתני' דפ' הכותב (כתובות פ\"ד ע\"א) דתנן מי שמת והי' עליו אשה ובע\"ח ויורשי' והי' לו פקדון או מלוה ביד אחרי' ר\"ט אומר ינתנו לכושל שבהן ואיכא דאמרי בגמרא לכלתו' אשה משום חינא ואפי' מאן דמפרש לכושל שבראי' הוא שינתנו לאשה אם היא כושל בראי' ואפי' לר\"ע דאמר ינתנו ליורשי' היינו משום דכולן צריכי' שבועה ואן היורשי' צריכי' שבועה אבל משום דלחשוב ראוי לא אמר ובזה\"ז דתקון רבנן סבוראי דכתו' ובע\"ח גובין ממטלטלי דיתמי בשבועה גובין ממלוה ביד אחרי' כיון דאי אפי' אתי ליד היורשים גובין מהם כי איתנהו ביד אחרי' נמי גבי' דאפוכי מטרתא למה לי. ואע\"פ שיש לדחות אותה ראי' ואין פנאי להאריך מ\"מ כך נהגו להגבות כתו' ממטלטלי דיתמי וממה שהלוה אביהם בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ואפי' ממלוה שהלוה אביהם לגוים ויש לסמוך טעם מנהג זה משום דעיקר משא ומתן שלנו באשראי ודמי לגמלים של ערביא ושקי דתרומודי ואשלי דקמחוניא וארנקי דמחוזא דאפי' בימיהם אשה גובה פורנא מהם משום דאסמכתיהו עליהו (כתובות ס\"ז ע\"א) אלא אפי' לענין בכור דמלוה בלא משכון חשוב ראוי ולא שקיל בה פי שנים נראה במלוה על המשכון דשקיל בה פי שנים וז\"ל רבי' יהודה מפרי\"ש זצ\"ל פסקו ר\"ח ור\"ש דדוקא במלוה בלא משכון לא שקיל בכור פי שנים אבל במלוה שעל המשכון שקיל כבמוחזק מדר' יצחק דאמר ר\"י בע\"ח קונה משכון ואע\"ג דבסוף פ' השוכר (פ\"ב ע\"א) אמרי' אימר דאמר ר\"י שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר מ\"מ כיון דאלים כ\"כ שקונה שלא בשעת הלואתו מהני מיהו בשעת הלואתו לענין שיחשב כמוחזק כמו שפי' בפ' כל שעה (פסחים ל\"א ע\"ב) דאלים תפיסת המשכון לענין זה דלגבי חמץ קרי' בי' שלך אי אתה רואה ולגבי שמיטה קרי' ביה את אחיך בידך והא דאמר באיזהו נשך (ס\"ז ע\"ב) משכנתא באתרא דמסלקי אי בע\"ח גובה ממנה ואין בכור נוטל בה פי שנים ה\"מ במשכנתא דקרקע אבל במשכנתא דמטלטלי הוא מוחזק יותר עכ\"ל רבי' יהודה מפרי\"ש מפי' ר\"י."
],
[
"שאלה. ראובן שהשכיר ביתו לשמעון לחמש שנים והקדים לו כל השכירות גם נתן לו שטר שכל מה שיבנה בבית יפרע לו יציאותיו וכבר בנה בו שמעון והוציא ו' ליטרי' ומת ראובן וגבתה אשתו הבית בכתובתה ודאי שמעון יש לו לצאת מן הבית דכי מת ראובן טורפת האשה הקרקע מן המחזיק בו בין מן הבא בתורת מקח או חוב או שכירות כיון דנשתעבד לה הקרקע קודם שנשתעבד לו דקיי\"ל גבי מקרקעי בע\"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה וההוא דפ' הכותב (כתובות פ\"ו ע\"א) דאמרי' לבע\"ח יהבי' ליה לאשה לא יהבי' לה היינו היכא דליכא דינא דקדימה כגון ששניהם יוצאי' ביום אחד או נשא אדם אשה ושוב לוה או איפכא לוה ושוב נשא אשה ושוב לאחר שנשא ולות קנה קרקע דאז חל שעבוד האשה והבע\"ח כאחד בשעה שקנה את הקרקע אבל כל כה\"ג שנשתעבד הקרקע לאשה בכתו' קודם שהשכירו לשמעון כי מת ראובן פקע שעבודי' דשמעון ואם אין לראובן נכסי' עודף על כתו' אשתו הניח שמעון מעותיו על קרן הצבי ומיהו אם הניח ראובן מטלטלי דלית להו דינא דקדימה אם אותם מטלטלי הם ביד אחרי' לבע\"ח יהבי' לאשה לא יהבי' לה דאע\"ג דלגבי שני בע\"ח שזמנם שוה ששניהם יוצאי' ביום אחד או לוה ולוה ואח\"כ קנה הקרקע אמרי' בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ\"ז ע\"ב) דחולקין וכן במטלטלי' בכל ענין כיון דלא שייך בהו דינא דקדימה דלא טרי להו מלקוחות ואכ לא שייך דינא דקדימה ולא חייל שעבודיהו אלא בזמן גבייתה הלכך אע\"ג דזמן של האחד מוקדם לחבירו לא חשיב מוקדם לגבות קודם אלא חולקי' לפי חשבון כמו שאפרש אבל כתו' ובע\"ח שזמנם שוה כגון הני דפרי' ובמטלטלי בזה\"ז בע\"ח שקיל ואם יש שם מותר תטול בעלת כתו' כדאמר בפ' הכותב (כתובות פ\"ו ע\"א) האי מאן דאית לי' כתו' אשה ובע\"ח ול\"ל אלא חד ארעא פי' ואין ספק לתן אלא לחד מיניהו לבע\"ח יהבי' לי' לאשה לא יהבי' לה דיותר ממה שהאיש רוצחה לישא אשה רוצה להנשא. ופי' שם האלפסי דאותו דין כל היכא דל\"ל דינא דקדימה כגון מטלטלי' בזה\"ז וכגון הנך דפרי' לעיל וכ\"כ שם בשם רב האי גאון זצ\"ל ואע\"פ שמצאתי בשערים בשער י\"ט פי' בע\"א שכ' דבמטלטלי' בזה\"ז היכא דמת ושביק מטלטלי' ואיכא עליו כתו' ובע\"ח חולקי' כמו שאר בעלי חובי' ולא ידעי' הי מיניהו דאחרייתא שמא הדר ביה מקמייתא אמנם כיון דבההוא דכתו' כ' בשם רב האי גאון דבע\"ח קודם והביא כמו כן דברי האומר חולקי' וסתר דבריהם מכח ראיות ברורות איכא למימר דההוא אחרייתא והוא עיקר דלבע\"ח יהבי' לי' לאשה לא יהבי' לה וכ\"כ רמב\"ם זצ\"ל (פי\"ז מאישות ה\"ו) וכיון שתקנו הגאונים שתגבה האשה ובע\"ח מן המטלטלי' והדבר ידוע שאין דין קדימה במטלטלי' אם לא הניח מטלטלי' כדי לתן לשניהם נותני' לבע\"ח כל חובו תחלה והשאר נותני' לאשה עכ\"ל וכמו שהוכחתי שהשערים כתב תחלה והתלמוד כתב לבסוף כן אומר אני כמו שפסק האלפסי בס\"פ השוכר את האומנין המלוה את חבירו על המשכון ש\"ש בין הלוהו פירות בין הלוהו מעות בין משכנו בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה וכרב יוסף דאמר שומר אבדה כש\"ש ובשערי' כ' משכנו בשעת הלואה ₪ ואם אבד המשכון ישבע המלוה שאבד ויפטור ממה שהמשכון היה שוה יותרמן ההלואה וגם מעותיו דמי ההלואה יטול ופסק הלכה כר' אליעזר במשכנו בשעת הלואה ונ\"ל משום דס\"ל דלרבה פליגי בדידיה דר\"א כרבה ור\"ע כר' יוסף והלכתא כרבה לגבי ר' יוסף בכולי' תלמידא בר משדה ענין ומחצה והתם נמי נימא דמעיקרא פסק כש\"ח דמי ולבסוף הדר ביה ואמר כש\"ש כי מה שפסק בתלמוד הוא שהורה באחרייתא כמו שהוכחתי על דין כתו' ובע\"ח ונ\"ל דאפי' תפסה האשה לאחר מיתת בעלה המטלטלי' מוציאי' מידה ונותני' לבע\"ח בחובו דנהי דתקינו לאשה דגביא ממטלטלי' וקיי\"ל נמי בע\"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה במטלטלי' כמו שמוכיחי' הגאונים בפ\"ב דערכין (ז' ע\"ב) היו בידו ה' סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ד' לשנייה וא' לראשונה יצא ידי שתיהם מ\"ט בע\"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ה\"מ ערכין וערכין בע\"ח ובע\"ח דליכא חשיבותא בהאי מבהאי רק שזה מוקדם וזה מאוחר התם ודאי מה שגבה גבה כיו דאלו אתו תרוייהו ביחד לגבות אע\"ג דזמנו של זה מוקדם לזה מגבי' לתרוייהו בשוה כדפי' לעיל דגבי מטלטלי' ליכא דינא דקדימה וכיון דחשיבי בשוה כשבאי' בתחלה לגבות כי קדם חד מיניהו נמי וגבה אמרי' מה שגבה גבה אבל כתו' ובע\"ח אע\"ג דזמן כתו' קדים ובאו שניהם לגבות ביחד לאחר מיתה מפקי' מינה ויהבי' לבע\"ח חובו ואפי' נזמים וקטלאות ודכותיהו אע\"ג דרגילה בהם להשתמש בחייו מפקי' מינה ויהבי' לבע\"ח אא\"כ יחדם לה בכתו' דכל כמה דלא יחדם לה בכתו' דינם כשאר מטלטלי וכן משמע בשערי האלפסי בשער י\"ט אבל כשיחדם לה בכתו' כיון דגביא להו מיתמי בלא שבועה כדאי' בר\"פ אע\"פ (כתובות נ\"ה ע\"א) מטלטלין ואיתנהו בעינהו בלא שבועה מסתבר דלא מפקי' מינה בע\"ח כיון דאיהו בעי שבועה ואיהי לא בעיא שבועה ודמי' להא דתנן בפ' הכותב מי שמת והניח פקדון או מלוה ביד אחרי' כו' עד ינתנו ליורשי' שכולם צריכי' שבועה ואין היורשי' צריכי' שבועה ה\"נ ינתן לאשה שהבע\"ח צריך שבועה ואין האשה צריכה שבועה לגבות מטלטלי כי יחד לה בכתובתה. ורמב\"ם כתב לגבי נדוניא שהיא מכנסת לו דהויא כבע\"ח וחולקי' היא והבע\"ח במטלטלי' כמו שאר שני בע\"ח וז\"ל (פי\"ז מאישות ה\"ז) היו כותבי' בכתובתה נצ\"ב שלה וטעה שאבדו או לקחו הבעל הרי היא בנצ\"ב שלה כשאר בע\"ח ונשבעת שלא לקחה אותם ולא נתנה ולא מחלה וחולקת עם בע\"ח עכ\"ל ונ\"ל דדוקא מה שהכניסה לו אבל אם ידוע בעדים או על פיה שלא הכניסה לו כל כך אל הויא כבע\"ח אלא במה שהכניסה לו. ואעפ\"י שאנו כותבי' בכתובות דא נדוניא דהנעלת ליה נ' ליטרי' ובמדינתינו גובה בנדוניא מאה זקוקי' שאנו כותבי' בכתובות דא נדוניא דהנעלת ליה נ' ליטרי' ובמדינתינו גובה בנדוניא מאה זקוקי' שאנו מפרשי' הליטרא משקל ליטרא דהיינו ב' זקוקי' וכל מה שנכתב לנדוניא יותר ממה שהכניסה לו נהי ודאי דגביא לה מ\"מ לא הויא בע\"ח לגבות ממטלטלי' ולחלוק עם בע\"ח אלא כמו שהכניסה לו כמו אם הכניסה לו י' ליטרי' אותם ודאי גובה ממטלטלי' וחולקי' עם בע\"ח ואם יש במטלטלי' עוד מותר לבע\"ח יהבי' ליה כל חובו ואם יש אז מותר יהבי' לאשה.",
"וחלוקה ששאלת שחולקת היא עם בע\"ח חולקי' בשוה כדאשכחן (כתו' צ\"ג ע\"א) גבי מי שהי' נשוי ג' נשים הכתובה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות וכו' ומסקי' בגמרא א\"ר אין אני רואה דברי ר' נתן בזו אלא כולן חולקות בשוה וכמו שפרש\"י שם לגמרי בשוה כגון אם יש נכסים ג' מאות כל א' נוטלת ק' בעלת כתו' הקטנה נוטלת כ\"כ כמו הגדולה עד שתפרע כל כתובתה וכן שיטת ר\"י בעל העיטור וכ\"כ רבינו משה וכן רבי' האלפסי בכתו' אע\"פ שבשערי' שער י\"ט כ' בע\"א דכל אחת נוטלת לפי חשבון בעלת מנה נוטלת חמשים ובעלת ר' נוטלת ק' ובעלת ג' מאות נוטלת מאה וחמשים כי מה שפי' במס' כתו' הוא עיקר כמ\"ש שם ודלא כפר\"ח. ולא דמי להא דאמר בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ\"ד ע\"א) ירשו שט\"ח בכור נוטל פי שנים כו' ולא לההוא דפ' שור שנגח דו\"ה (ל\"ו ע\"א) שכל א' משלם לפי חלקו כמו שפי' ר\"י בפ' מי שהי' נשוי ואין להאריך. אמנם יש להסתפק אם אותו קרקע שהניח ואין בו לגבות ממנו כדי כתובה ונדוניא ותוספת אם נאמר שתגבה הקרקע בכתו' מנה מאתים ובתוספת ולענין גביית נדוניתה נדחה אותה אצל מטלטלי' כדי שתגבה אותם ותחלוק בהם עם הבע\"ח או דלמא תגבה הקרקע בנדוניתה שהכניסה לו ונדחה אותה לענין מנה מאתים ותוספת אצל המטלטלי' ונמצא שלא תטול המטלטלי' כלו אלא לבע\"ח יהבי' להו. ונ\"ל לפשוט זו הבעיא מההוא דהכותב האי מאן דאיכא עלי' כתו' אשה ובע\"ח ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לאתתא מסלקי' לה בארעא ולבע\"ח בזוזי האי כדיניה והאי כדיניה אלמא אע\"ג דבע\"ח אית לי' שעבוד אארעא כמו אמטלטלי' ואדרבא עדיף שעבודי' אארעא טפי ממטלטלי' דאלו ארעא גבי בין מיניה בין מיתמי ומטלטלי' לא גבי אלא מיניה אפ\"ה גבי ממטלטלי ולא מארעא משום דאדעתא דזוזי נחית זוזי אוזיף זוזי שקיל א\"כ בענין זה נמי שהניח ארעא וזוזי כתו' ותוס' מסלקי' להו בארעא כי דיניהו מדינא דגמרא דמטלטלי לא משתעבדי להו לא בחיי הבעל ולא לאחר מיתתו אלא מתקנת רבנן סבוראי אבל לענין נדוניא דמשוינן לה כבע\"ה ובע\"ח אדעתא דזוזי נחית ובחיי בעלה הויא גביא מיניה ממטלטלי אם גרשה לאחר מיתה נמי דגביא בזה\"ז הכל בין ממקרקעי בין ממטלטלי נימא דכתו' ותוס' מסלקי' לה בארעא ונדוניא במטלטלי' הלכך חולקת בהם עם בע\"ח לענין גביית נדוניתה שהכניסה לו ושלום שלום לעילום עם כל ביתך כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך שיחיה."
],
[
"שאלה. וששאל אדוני בשכבר וז\"ל שכ\"מ שתבעוהו והודה וצוה לפרוע נוהג אתה כדברי ר\"ת שפסק דכתו' אשה קודמת לגבות ממטלטלי או כדברי האלפסי ושאר הגאונים דפסקו דבע\"ח קדים עכ\"ל לא ידענא מנ\"ל דר\"ת פליג על כל הגאונים אם במה שהקשה בפ' הכותב על ההוא דאמימר האי מאן דאיכא עלי' כתו' ובע\"ח ולעיל גבי מי שמת והי' לו פקדון או מלוה ביד אחרי' אמרי' ינתנו לאשה משום חינא כיון דליכא למיחש לנעילת דלת גבי בע\"ח משום דמלתא דלא שכיח הוא לא שבק מלהלוות אדוני יודע לך כי ר\"ת אינו חולק בכלום בה על שאר הגאונים שאם הי' חולק הי' התוס' כותבי' שהגאונים חולקי' עליו כי גם הם היו יודעים דברי הגאונים. אמנם דמי שמת והי' לו פקדון ביד אחרי' דמיפינן כח האשה מבע\"ח היינו בימיהם דלא תקנו לבע\"ח לגבות ממטלטלי לאחר מיתה אע\"ג דגבו מחיים מבינונית קרקע אע\"ג דמדאו' דינו בזיבורית תקינו ליה רבנן בינונית משום נע\"ד ולא חזי' במידי דתקינו ליה רבנן שיגבה מתקנתם לאחר מיתה מידי דלא גבי מדאו' והא דאמר רב פפא (ב\"ב קע\"ו ע\"א) הלכתא מלוה ע\"פ גובה מן היורשי' שלא תנעול דלת הוי פי' כמו שפי' האלפסי דטעם משום דשעבודא דאו' ולא רצו לעקור הדבר כדעקרי בלקוחות דמשום נע\"ד אוקומה אדאו' ואפי' אי משכחינן מידי דייפו כחו מדרבנן אף לאחר מיתה מ\"מ אשכחן באשה ייפוי כח אף לאחר מיתה משום חינא טפי מבע\"ח בפ' אלמנה (צ\"ז ע\"ב) דמוכרת שלא בב\"ד מה\"ט וכן יורשיה וכהנה רבות בתלמוד אבל בזה\"ז כיון דתקינו רבנן סבוראי דבע\"ח גובה ממטלטלי אף לאחר מיתה משום נע\"ד משום דלא שכיחי לן מקרקעי כולי האי דאסמכתיהו עליהו כמו אמקרקעי אי הכי מודה ר\"ת לדברי הגאונים דבע\"ח קדים במלטלי כמו בימיהם אמקרקעי וליכא מאן דפליג ושלומכם ושלום תורתכם יגדל כנפש סר למשמעתכם מאיר בר' ברוך שיחיה."
],
[
"שאלה. יורה המורה נבוכים לעמו מלקוש ויורה הוא מורינו הר' מאיר על אודות ראובן שחייב לשמעון מנה ושם לוי ויהודה ערבים לפרוע לו לזמן פלוני ונדרו הערבים לשמעון שאם לא יפרע לו ראובן לזמן שקבע לו שיאכלו בכל יום ב' אכילות על ראובן עד שיפרע לשמעון וראובן כתב שט\"ח לערבים וגם תקע כפו לפדותם ולפצותם לכל מיני הפסדות מזה כתב שטר ובשטר כתוב תקיעת כף ועתה נפטר ראובן בתוך הזמן והניח יתומי' ואלמנה ואין כאן כדי כתו' ועתה שמעון תובע את הערבים או שיאכלו או שיתנו לו מעותיו שכך היה התנאי ועתה יורנו מורינו אם בע\"ח קודם לכתו' אשה במטלטלי' ואם זה דומה לרבית הגוי שנזקקי' לנכסי יתומי' ואם אינו דומה לרבית מ\"מ בכאן אין היתומי' מפסידי' כלום דבלא\"ה תגבה האלמנה הכל ובע\"ח קודם לכתו'. ויורנו מורינו ראובן נשא אשה ולה בנים קטנים וכשנפסקו נדוניא לראובן אמרה ל' זקוקי' אני נותן לך וכ' זקוקי' נותרי' לי אותה אייתר לבינ ולא הפרישה הממון זה מזה אלא היו נושאים ונותנים בו ביחד ונפטר ראובן והאלמנה טוענת על רוב הממון הוא של בניה הקטנים מי אמרי' מאחר שראובן נשא ונתן בממון בחייו בחזקתו קיימי. ועוד יורנו רבינו אלמנה החשודה על השבועה אם פסיד כתו' מאחר שאינה יכולה לשבע. יוסף בר' משה ז\"ל נתן בר' יעקב זצ\"ל. יצחק בר' שלמה. תשובה. אין פנאי להאריך ובקצרה אשיב למיודעי החתומי' דבע\"ח קודם לכתו' כדאי' פ' הכותב (כתובות פ\"ו ע\"א) האי מאן דאיכא עלי' בע\"ח וכתו' אשה עד וליכא אלא ארעא לבע\"ח יהבי' ליה לאשה לא יהבי' לה יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ומזה פסקו רבינו האלפסי ורב האי גאון זצ\"ל דה\"נ במטלטלי' בזה\"ז דלית בהו קדימא לבע\"ח יהבי' לי' לאשה לא יהבי' לה אלא מה שיותר בנכסים לאחר שיפרעו לבע\"ח ואין שייך כלל כאן אין נזקקי' לנכסי יתומי' כו' כמו שכתבתם דסוף סוף אי בע\"ח לא גבי' להו האשה היתה גובה אותם."
],
[
"ועל האלמנה שטוענת שרוב הממון של בניה שהיו לה מבעלה הראשון אם אין הממון לפנינו ואין אנו רואי' הממון יוצא מתחת ידה היא נאמנת בשבועה מגו דאי בעיא אמרה אין לי כלום אבל אם הממון יוצא מתחת ידה והממון לפנינו אינה נאמנת ועליה להביא ראי' בעדי' שכדבריה הוא ואי לא מייתאראי' מפסדא כדאמ' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ\"ב ע\"ב) והאשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית היו אונות ושטרות יוצאי' על שמה עליה להביא ראי' ואי לא מייתא ראי' מוקמי' נכסים בחזקת יתמי ושלום."
],
[
"היא בד\"פ סי' רפ\"ד."
],
[
"שאלה השיב רבי ראיתי את העשוקים ודמעתם ואין להם מנחם כי בא אצלי הבחור הזה ר' שמואל ובידו אגרת מנדיבי קוטון וכתוב בו כי אלמנה אחת תבעה לדין את ראובן ממון שהי' בידו משל בעלה כי לא נתקבלה מזונות וכתו' ותגבה משם וראובן טוען כי כשהי' בעלה חולה מאותו חולי שמת בו נתן הממון ללוי קרובו והוא מבקשו ממנו ע\"כ הוא מעכבו וכתוב באגרת כי מתנת שכ\"מ היתה וכראותי אמרתי לאשר אצלי השתא בירושה דאו' אלמנה גובה כתו' ממטלטלי' מתקנת הגאונים מתנת שכ\"מ דרבנן לא כ\"ש כה\"ג אמרי' במזונות פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל\"ג ע\"א) והוא הוציא כתב הר' יוסף בר' יצחק מתך אפונדתו שכך כ' בו רק אם נתן במתנת בריא בזה אמר ששוב לא תגבה כתו' ממטלטלי' כדמשמע התם דדוקא מתנת שכ\"מ והר' יצחק בר' ברך הודה במתנת שכ\"מ דאינה מפקעת שעבוד כתו' ממטלטלי' אבל במתנת בריא שתפקע שעבוד כתו' לא הודה לו כי מדקדק מלשון רבי' יעקב שפי' שע\"י שתקנו לכתוב דלא כאסמכתא ודל כטופסי דשטרי ע\"י כך נעשו מטלטלי' משועבדי' לכתוב' לגבות מיתמי כאלו שעבד להם מטללי אגב מקרקעי ולהכי אהני מה שאין כתוב בשטרות אגב שלא לטרוף מטלטלי' מן הלקוחות והרי הן לענין לקוחות כמו בימי חכמי התלמוד שלא לטורפן מן הלקוחות והו\"ל הלקוחות מאוחרי' כמו בע\"ח מאוחר שקדם וגבה דקיי\"ל בערכין (ז' ע\"ב) דבע\"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה כפר\"ח במי שהי' נשוי ואע\"פ שפר\"ח עוד פי' אחר תפס לו רבינו את זה ומתוך פי' רבינו שדמה אותו לבע\"ח מאוחר מדקדק הרב דוקא דומי' דבע\"ח מאוחר שקדם וגבה במטלטלי' כפר\"ח מה שגבה גבה ולא מקבל מתנה וזה אינו כי הלא יותר מפקעת מתנה דאו' שעבוד מירושה כדאשכחן ביש נוחלין גבי מזונות אלמנה שמקרקעי יורשי' ניזונת וממקבל מתנה דאו' משמע שאינה ניזונית וכ\"ש מטלטלי שאין להם שעבוד כלל לפי התלמוד דלא מגבין אפי' מיורשי' משום דלא סמך בע\"ח עליהו שאין ניזונין ממקבל מתנה דאו' דעדיפי לאפקועי מיורשי' משום דלא סמך בע\"ח עליהו שאין ניזונין ממקבל מתנה דאו' דעדיפי לאפקועי מירושה וא\"כ ע\"כ אם יאמר התלמוד במטלטלי בע\"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה לאו לאפוקי מתנה קאתי דודאי מטלטלי' שנתן נתן אפי' לוה קודם לכן וע\"כ נ\"ל שכמו בימי חכמי התלמוד מתנת מטלטלי דאו' מפקעת שעבוד כמו מכר כל זמן שלא נתיחדו לאפותיקאות כן גם עכשיו כי לא מצינו ששינו הגאוני' דין מטלטלי' ממה שהי' בתחלה רק לגבות מיתמי אבל לענין לגבות ממקבלי מתנה דעדיפי מיתמי להפקיע שעבוד כדמצינו ביש נוחלין זה לא מצינו שאמרו. מיהו עשה שורו אפותיקי ומכרו דומה דוקא מכרו אבל נתנו בע\"ח גובה הימנו ומשם אין ללמוד אפי' בלא אפותיקי נמי דליהוי דינא הכי שע\"י אפותיקאות דוקא סומך בע\"ח על המטלטלי' דעשה עבדו אפותיקי ומכרו בע\"ח גובה הימנו ואם לא עשאו אפותיקי אינה גובה אפי' מלוה בשטר שיש לה קול דלא סמך עלי'. ומה שכותבי' דאית להון אחריות אע\"פ שמועיל לגבות מיתמי כדברי רבינו יעקב מ\"מ אינו חשוב כיחוד שורו אפותיקי שהרי אין סברא שתגבה האשה עכשיו מעבדי' שמכר הבעל כי למה תגבה מהם יותר משור ושאר מטלטלי' אע\"פ שאם יחדם לאפותיקי שלא לסלקם ממטלטלי' אחרי' היתה גובה מן הלקוחות. ואין נראה לדחות דבר זה ולומר דההוא דיש נוחלין לאו טעמא משום דמתנה חשיבא כמכר להפקעת שעבוד טפי מירושה אלא משום דבירושה לא שייך הפקעת מזונות כלל דעיקר תקנת מזונות אלמנה מיורשי' היא את תהא יתבא ומתזנא וכו' שהרי נראה דמשועבדי' גבי אכילת פירות ושבח קרקעות ומזון האשה והבנות שוה הוא וכמו שלגבי מזונות חשיבא מתנה דאו' שעבוד ה\"ה לפירות ולשבח דמיתמי מגבו ולא ממקבל מתנה. וגם שעבוד האב והאחין לענין זונות נ\"ל שוה שבין אב ובין אחי' בין מכרו בין משכנו בין נתנו מתנת בריא אין מוציאי' למזונות והא דנקט במציאת האשה (ס\"ט ע\"א) ומכרו או משכנו משום דעיקרי' גבי פרנסה אתשיל ורב חייא דקבעי מכרו או משכנו הוי פשיטא לי' לענין מזונות וקסבר דליכא לספוקי אלא לענין פרנסה ובמכר או משכן אבל נתן הוי פשיטא לי' דמוציאי' לפרנסה ואפי' אי נפשך לומר דהאחי' שנתנו מוציאי' למזונות לפי שכבר זכו בנות ליזון מהנכסים ולא אלימא מתנת אחי' להפקיע מזונות כמו מתנת האב דאלימא להפקיע מזונות ומשועבדי' לגבי פירות אפי' מתנת בריא כשעבוד האב במזונות ונ\"ל כמו שפי' דהאחים נמי דאפי' אם נתנו אין מוציאי' למזונות. ואע\"ג דפרשי' דמתנה חשיבא לענין שעבוד כמכר טפי מירושה מותבינן אשמעתין מההוא דנושאין על האנוסה (צ\"ט ע\"א) דקאמר יש מוכר את אביו להגבות את אמו כתובתה ומשמע התם שגובה כתו' ממטלטלי דמתנה לר\"מ דפלוגתא דר\"N ורבנן בהאשה שנפלו נכסים (פ\"א ע\"ב) במטלטלי דוקא אפלגו אי משעבדי לכתובת יבם דלר\"מ אשתעבדי דיבם במקום בעל קאי שהרי אינה מותרת מאישות המת אלא ע\"י חליצת היבם או גיטו או מיתתו ולהכי חשיבי מטלטלי לשעבוד כתו' כאלו בעל קיים ולא חשיבי כמטלטלי דיתמי ורבנן סברי דלא משתעבדי דאפי' מחיים לא משתעבדי מטלטלי לכתו' אליביהו לפי שהי' קשה לו לומר שתהי' סברת ר\"מ ורבנן הפוכות שר\"מ מחשב שעבוד כתו' יותר משאר שעבוד שגובה ממטלטלי דיתמי ולרבנן גריע משאר שעבוד דאפי' מיניה לא גביא בעבור זה פי' כן ונראה דבריו דאי חשיב יבם לגבי כתו' כיתמי מניין לו לתלמודא דלרבנן לא משעבדי מטלטלי לכתו' אפי' מחיים בקידושין (ס\"ה ע\"ב) לענין גביית כתו' ובנדרים (ס\"ה ע\"ב) לגבי אפי' אתה מוכר שער ראשך ובהכותב (פ\"ו ע\"א) דאמרי' לההיא אתתא דסלקי' לה לארעא ובע\"ח מסלקי ליה בזוזי האי כדיני' והאי כדיני' והואיל וכן קשה על מה שפי' דמתנת בריא חשיבא לענין שעבוד כמכר טפי מירושה דמטלטלי דירושה דיתמי לא משתעבדי לכתובה ומטלטלי דמתנה משתעבדי ונ\"ל לתרץ דהתם דקתני ועמד וכתב כל נכסיו במתנת שכ\"מ איירי דגריעא מירושה דאו' ולהכי גבי' כתו' מיניה וה\"ה בע\"ח שגובה במטלטלי במתנת שכ\"מ ואין להקשות אי במתנת שכ\"מ היאך ישתחרר הבן הא לא קניא אלא לאחר מיתה כדאמר ביש נוחלין (קל\"ז ע\"א) ואין גט לאחר מיתה דהא לק\"מ דאע\"ג דמתנת שכ\"מ אינ אלא לאחר מיתה מיהו לענין שחרור עבד הוי' שחרור מחיים ואפי' עמד אינו חוזר כדאמרי' פ\"ק דגיטין (ט' ע\"א) שכ\"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד משום דיצא עליו שם בן חורין ואת\"ל דיבם לגבי כתו' כיתמי לגבי כתו' דנגבית ממטלטלי דיתמי לר\"מ נוכל לתרץ דלגבי כתו' גביא ממטלטלי דמתנה לר\"מ משום דאלימא טפי דגביא נמי מיתמי אבל שאר שעבוד מטלטלי דלא גביא מיתמי כ\"ש דלא גבי ממקבל מתנה ואם יבא אדם לומר שמתנה זו היתה מתנת בריא ולא כמו שכתבו הכתבים שהיא מתנת שכ\"מ שלא חלק כל נכסיו וגם לא הראה שעשה כן מחמת דאגת מיתה צריך הדיין לחקור איך קנה בקנין את המעות אם הוא בעין והקנה ע\"ג הקרקע או במעמד שלשתן אם לא היו בעין דמלוה על פה אין להם קנין במתנת בריא אלא במעמד שלשתן כיוןשאין כאן אותיות הנקנית במסירה ובשטר."
],
[
"שאלה גם על כתובה שנאבדה אני כותב לך בקוצר מלין דקיי\"ל כר' יוחנן (ב\"מ י\"ז ע\"א) דהטוען אחר מעשה ב\"ד לא אמר כלום דאלמוה רבנן למעשה ב\"ד שלא להאמין את הטוען אפי' שאין שטר ותשבע ותטול מנה מאתים ואין לחוש שמא נפרעה וגם אין לחוש שמא הטמינתה וא\"צ זה למשור שוברו מן העכברים יותר משאם קרעה לכתובתה לפי שיש פעמים שלא תמצא עדי הינומ או עדות נישואין ותוציא הכתו' ותגבה על ידה דהא קיי\"ל דכותבי' שובר ולכל יראי הצור היה חבר ושלים יצחק בר' שמואל.",
"על מה שכתבתי שמתנת בריא מטלטלי מפקיעה מהם שעבוד כתובה אל ישיבני אדם דא\"כ בטלת כתו' בנות ישראל שיפקיעם בענין זה דל נמי האי טעמא תקשי לך שיפקיעם ע\"י מכר שיכתבו עליהם או יודו שמכרם וקצת היא רפיא בידי משום קושי' דיש מוכר את אביו להעמיד אותה ברייתא לפי דברי במתנה שכ\"מ מיהו נראה הדבר כן דבמתנת שכ\"מ מיירי דאע\"ג בלא נתן לא היתה גובה מיתומי' כשנתן מיהו מתנת שכ\"מ יש לה על המקבל יותר מעל היתומים והכי משמע דמחמת מיתה כתב ומת ולכך לא הוצרך לפרש שמת או גרש שמתחייב לתת לה כתו' או ע\"י מיתה או ע\"י גרושי' דכיון דנתן מתנת שכ\"מ א\"כ מת ומדאמרי' בפ' נערה שנתפתתה (כתובות מ\"ט ע\"ב) באושא התקינו הנותן כל נכסיו לבנו הוא ואשתו נזונין מהן נ\"ל להביא ראי' דממתנת בריא נפקעת מזונות דמשמע דוקא לבניו אבל לאחר אין נזונין מהן לא הוא ולא אשתו וגם רבי' שמשון פי' פ' נערה שנתפתתה גבי הנותן כל נכסיו לבניו דאע\"ג דמתנות לאחר מיתה מפקעת מזונות אשתו כמכר היינו משום דאי לא עביד נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה להכי הוי מפקעת כמכר אבל לבנו ל\"ל הכי וגם רבי' יעקב כ' בפר\"ח בב\"ב שמתנת בריא מפקעת שעבוד בהא כמכר וגם ר\"ח ורבי' שמואל שוי' בדבר בב\"ב ביש נוחין ומדאמרי' (ב\"מ י\"ב ע\"ב) מצא שט\"ח שאין בהם אחריות נכסים יחזיר יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר שב\"ד נפרעי' מן הלקוחות וחיישי' לקנוניא יש להביא ראי' דמתנת בריא מפקעת שעבוד יותר מירושה מדלא חייש שמא יעשה קנוניא על המקבל מתנה שמעי' מינה דלא גבי שטר שאין בו אחריות ממקבל מתנה המאוחר לו אע\"ג דלגבי יורשי' ואפי' מלוה ע\"פ גבי' מיורשי' וכ\"ש שטר שאין בו אחריות דאי הוי גבי ממקבל מתנה הול\"ל לא יחזיר דהו\"ל למיחש לפסידא דמקבל מתנה כדחיישי' בב\"מ בספ\"ק (י\"ט ע\"ב) גבי דייתוקי ומתנות."
],
[
"ד\"פ סי' תתקע\"ד וד\"ק סי' רפ\"ח."
],
[
"שאלה. וששאלתם לפרנסה שמין באב היכא דאמידני' דיהיב טפי מעישור נכסים אי יהבי' טפי או לא פסק ר\"ת ור\"י דטפי מעישור נכסי לא ואין להאריך בראיותיהם כי אין פנאי גם ר\"ח כ' וז\"ל הואיל וכך אין להוציא מן היתומי' אלא בראי' ברורה."
],
[
"ד\"ל סי' רל\"ז וכ\"י פארמא סי' רס\"א."
],
[
"ד\"ל סי' רל\"ז וכ\"י פארמא רס\"ב."
],
[
"שאלה תכתבו לחיים לאורך ימים ותתענגו על רוב שלומים אלופי ומיודעי ה\"ר יצחק וה\"ר יקותיאל הלוי כנפש הרשום. ואשר שאלתם על ראובן האומר לעלות לארץ ישראל ולאה אשתו אומרת שלא לעלות הלא ידעתם דבהא אמרי' בפ' בתרא דכתובות (ק\"י ע\"ב) תצא בלא כתובה ועל כי ראיתי יש בני אדם חולקי' בין בזמן הבית בין בזה\"ז ואמרי' דההוא דכתובות ה\"מ בזמן הבית אבל עכשיו לא צריך אני לבאר דאין לחלק בזה דהא אמרי' בירושלמי בשילהי מס' כתובות הוא רוצה לעלות והיא אינה רוצה כופי' אותה לעלות היא רוצה והוא אינו רוצה אין כופי' אותו לעלות וכו' וקשי' לן והא תניא בפ' בתרא דכתו' דכופי' תרוייהו או אותו או אותה איזה מהם שמעכב אלא נ\"ל דברייתא דכתו' בזמן שישראל שרויי' על אדמתן וההוא דירושלמי בזה\"ז ואפ\"ה היכא דהוא אומר לעלות והיא אינה רוצה קאמר דכופי' אותה לעלות ואם לא תצא שלא בכתו' דבזה יפה כח הבעל מכח האשה. אמנם צריך לדקדק אם תצא שלא בכתובה דקאמר בלא כלום קאמר בלא מנה ומאתים ונדוניא ותוספת או בלא כתו' במנה ומאתים דוקא קאמר בעניותינו נ\"ל דנדוניא ונכסי מלוג ודאי אית לה אי דאיתני' דלא גרעה מממאנת ואילונית דאמרי' עליהו בפ' אלמנה (ק\"א ע\"א) ואי דאיתניהו אידי ואידי שקלה ולשנייה לא דמי' דמסקי' דנ\"מ אין לה ונצ\"ב הוא דאית לה משום דקנסו רבנן ווכ' דשאני התם דשנואה היתה כנישואיה אבל הא לא גרעא מממאנת ואילונית ואפי' במורדת דייני' הכי בדינא דתרתין מתיבתא כמ\"ש בס' האלפסי בפ' אע\"פ דשקלה כל מה שהכניסה לו אי איתא בעין ואי הכניסה לו ק' זקוקי' ולשא שמה לו בכתו' לנדוניא אלא נ' מה ששמה לו זהו נצ\"ב ומה שלא שמה זהו נ\"מ ואי דאיתניהו אידי ואידי שקלה ושקלה כל מאה זקוקי' ואי ליתניהו שנגנבו או שנאבדו נ\"ל דנצ\"ב שהוא חייב באחריותן שקלה וחייב לתן לה משלו אבל נ\"מ דלא מחייב באחריותן לא מחייב לשלם לה משלו וכ\"כ באלפסי בדינא דמורדת אע\"ג דממאנת אמר בפ' אלמנה אי דליתניהו אידי ואידי לא שקלה שאני התם דעקרתינהו לנישואין לגמרי וכאלו לא היתה אשתו מעולם וה\"ל כאלו לא קבל עליו האחריות מעלם אבל נדון זה למורדת דדינא דמתיבתא מדמי' ליה. אבל ק\"ל אדינא דמתיבתא מ\"ש הכא דיפו כח האשה בנצ\"ב טפי מבנ\"ב ובאילונית אמרי' סברה הפוכה דאמר' בפ' אלמנה אי באילונית אפכא מבעי' נ\"מ דברשותה קיימא שקלה נצ\"ב דברשותי' קיימי לא שקלה וליכא לשנויי דמורדת מדמי' לשנייה דאמרי' עלה הכי דל\"ד כלל לשנייה דהתם טעמא משום דתרויייהו עבדי איסורא וגזור רבנן לדידיה בדידה ולדידה בדידיה לבטל ולעקור מהם תורת נישואי' לגמרי והא לא שייך הכא ונ\"ל דההוא דינא דמורדת מיירי כגון שנגנבו או אבדו הלכך נ\"מ דליתנהו באחריותי' לא מחייב לשלומי מדידיה אבל נצ\"ב דמחייב באחריותי' משלם וההוא דפ' אלמנה דאמרי' אפכא מבעי' ליה מיירי דליתנהו בעין כגון ששלח בו יד והוציאם בהוצאה הלכך נ\"מ מהדר דמאי הו\"ל גביהו ולא הי' לו לשלוח יד בקרן ולכלותם שהרי אין לו בהם אלא הפירות אבל נצ\"ב ברשות ב\"ד עבד לא ישלם דלא הו\"ל לאסוקי אדעתי' שהיא אילונית ושיבא להוציאה אחר זמן משום אילונית. וא\"ת א\"כ מאי פריך התם אאילונית ואי דליתנהו ו' לוקמה אאילונית ובדליתנהו שנגנבו או שאבדו דבהא פרישית דסברא לומר דנ\"מ לית לה ונצ\"ב אית לה וי\"ל דלא הוי מצי לשנויי הכי דבימי חכמי התלמוד אי דליתנהו דהיינו שנגנבו או שאבדו אידי ואידי ל\"ל השתא בשעה שהוא מוציאה משום אילונית דמצי למימר לא קבלתי עלי אחריות אלא דאי מגנב או מתביד שאשלם לאחר זמן אם אגרשנה מדעתי בלא טעם או לאחר מיתה שתגבה מיורשי ולא לדעת אשלם מיד כשאגרשנה משום אילונית וכ\"ש דבמוציא אותה מחמת מרדה הי' ראוי לומר כן היכא דליתנהו דנגנבו או אבדו דלא שקלא מידי אלא תקנת חכמי' להקל על בנות ישראל שלא תצאנה לתרבות רעה לפי שראו שנתקלקלו תקנו דלכל הפחות נצ\"ב שקלה ולא נ\"מ ועשו אותה בנצ\"ב כאלו מוציא אותה מדעתוולא מחמת מדה ואם הי' מוציאה מדעתו הי' צריך לשלם לה נצ\"ב שנגנבו או אבדו ולא נ\"מ השתא נמי תקינו רבנן סבוראי במורדת לענין נכסיה כן. ולענין תוספת נ\"ל שאין לה כדאמר ס\"פ אלמנה (ק\"א ע\"א) נשים שאמרו חכמי' אין להן כתובה כגון הממאנת וחברותיה אין להן מנה ומאתים אבל תוס' יש להן נשים שאמרו יוצאות שלא בכתובה כגון העוברת על דת וחברותיה אין להן תוס' וכ\"ש מנה מאתים פי' דלשון יוצאות שלא בכתו' משמע שכל תורת גביה הפקיעו מהן דלא גביא משל בעל כלום והא נמי קתני בה בפ' בתרא דכתו' (ק\"י ע\"ב) תצא שלא בכתובה. אבל אין להביא ראי' מהא דאמרי' בפ' אע\"פ (כתובות נ\"ד ע\"ב) תנאי כתו' ככתובה דמי דבהא איכא פלוגתא ביני רבוותא דפי' ר\"ח דוקא להנך דחשיב בר\"פ אע\"פ אבל לשאר מילי לא ור\"ת פי' דהה לכל מילי אבל ראי' ברורה היא מדקתני תצא שלא בכתובה כדפי'. וכל מ\"ש דאין לה מנה ומאתים ותוס' ה\"מ אם ילך לא\"י ולא יחזור אבל אם יחזור להתיישב בחו\"ל אפי' לאחר כמה שנים אם היא תהיה אז בחיים תגבה ממנו מנה מאתים ותוספת ואם ח\"ו תמות היא קודם יגבו יורשיה ושלום וחיים יהיה לנו עד העולם ואתם ותורתכם וכל כנותכם שלום כנפש נאמן בריתכם מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"שאלה. וששאלת אם האב יכול לעכב ע\"י בנו לעלות לארץ ישראל כיון דקיי\"ל דמצוה לעלות הא כתיב אני ד' דבלדבר מצוה לא ישמע לו דכבוד המקום קודם. וששאלת אשה שאינה רוצה לעלות אם יש עונש שיגרשנה כדי לעלות אלו הי' עונש בדבר לא היה חכמי' מתירי' לגרשה ולהפקיעה בלא כתו'.",
"וששאלת אם שמעתי למה צוו הגדלים לבניהם לחזור כמדומה אני לפי שאין שם מרחמי' כלל וגם אין יכולי' לעסוק בתורה מחמת שצריכי' לטרוח אחר מזונות גם מתוך שאין שם תורה אינם בקיאי בדקדוקי מצות כמדומה אני שכך שמעתי מבניהם וצור עולמים ישכילך בדרך טובה וירב שלומך ושלום תורתך ושלום כל ביתך וכנותך כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"שאלה על אודות האנוסין פליטי דוקנהויזען נשאלתי על הנשים אם מותרות לבעליהן נ\"ל אע\"ג דאמרי' פ\"ב דכתוב' (כ\"ו ע\"ב) האשה שנחבשה בידי גוים ע\"י נפשות אסורה לבעלה פי' אפי' דישראל מדקאמר אסורה לבעלה ולא קאמר אסורה לכהונה ואפי' ע\"י ממון דקתני מותרת לבעלה אמרי' בגמ' ל\"ש אלא שיד ישראל תקיפה על או\"ה אבל בזה\"ז דיד או\"ה תקיפה על עצמן אפי' ע\"י ממון אסורה לכהונה כדמוכח התם והלכתא כהאי לשנא כמו שפסק רבי' האלפסי אפ\"ה כיון דהוי התם שאר יהודי' מותרת אפי' לכהונה דקיי\"ל (כתו' כ\"ז ע\"ב) הכל נאמני' להעיד חוץ מהימינה ובעלה ושפחתה. ואותם שהי' אצלה א\"צ שיהי' תדיר שם אצלה אלא אפי' נכנסי' ויוצאי' כדאמר התם מעשה באדם א' שהי' מסל\"ת ואמר אני ואמי נשבינו לבין הגוים יצאתי לשאוב מים ודעתי על אמי ללקוט עצים ודעתי על אמי והשיאוה לכהונה על פיו ואין לומר כיון דלא מסרו עצמם ליהרג על קדוש השם לא מהימני' להו במאי דמסהדי דהא ליתא דאע\"ג דקיי\"ל דע\"ז יהרג ואל יעבור אי עבר מחמת אונס לא מחייב מיתה דקיי\"ל כרבא (סנהדרין ס\"א ע\"ב) דאמר העובד ע\"ז מאהבה ומיראה פטור ואע\"ג דעשה עבירה מיהמני' ליה בעדות זו דהכל נאמני' להעידה אפי' עבד ואפי' שפחה אע\"ג דפסולי עדות נינהו כ\"ש הכא דמחמת אונס נפשות עבדו וכ\"ש לפי מה שאומרי' שמעולם לא עבדו ע\"ז אלא שהגלח אומר בפני הגוים דברי טנפתם והם שתקו דלא אשחן שחייב אדם למסור עצמו היכא דהגוים קא מטען נפשיהו והם לא הוציאו שום כפירה הלכך נ\"ל דלאותן נשים שיש להן אפי' ע\"א ואפי' אשה נכנסת ויוצאת שאמרה לא ראינוה שנבעלה מותרת לבעליהן ואפי' לכהונה ושלום מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"למי נאה למלל בגבורות דת ופלל למי שיודע כל תהלות מפעלות מסולסלות הוא מורי הר\"ר מאיר שי' ויען אשר בידו גלגלי ואופני התורה לפנותם ולהטותם לכל צד שירצה אין אדם יכול לעמוד על סוף דעתו ודבריו נפלאים וראמות לפתאים כאשר ראיתי על עסק דין שפסק בעירו ולא יכולתי להבחין הדבר ולבררו ומטיבותיה דמר באתי לשא ולתן בו כי תורה היא וללמוד אני צריך. ראיתי הפסק דין אשר פסקו הדיינים על אודות הנ' הר' יהודא מרודא אשר נתן בתו לרווק אחד ויעקב בר משה שמו הדר בעירו והתנה האב בשעת הקידושין להביאו לבית חמיו לכונסה שם בעירה ולהיות ולדור שם בבית חמיו וקיים האב תנאו והביאו לבית חמיו וכאשר ראה חמיו כל כך קטן וחדל אישים משחת מראהו הוקשה לו לבו על בתו וגם כמו כן פן יתבזה בעיני בתו ותתמאס בו בהיותו עמה בעיר ונמלך לשלחו אל אביו עד כי יגדל עוד ויהיה ראוי לנישואין ויהי כי גדלה בתו והוגד לו כי הארוס נתגבר שלח אחריו וקראו לעשות נישואין כל זה ידוע למורי וימאן אביו לחזור ולשלחו אל חמיו ויהי כי ארכו הימים ונמשכה התוחלת וראתה הבת שלא בא הארוס לכונסה שלחה בעצמה ומינתה שליח בהתראה לתבעו לארוסה לדין לבא ולכונסה במקום שקדשה כאשר הי' התנאי או לפטרה בגט והשיב הארוס אני נכון לכונסך אם תבאי הנה למקומי אבל לא אבא עוד לבית אביך ואם אבי התנה אני לא התניתי ואיני חפץ בתנאו וע\"ז פסקו שאינה יכולה להכריחו שיבא ויכנסנה במקום שקדשה וגם לא לפרה בגט ותמהני על זאת כי יש מן הגדולים שמפרשים בשם ר\"ת הא דקתני ג' ארצות לנישואין יהודה ועבר הירדן והגליל דאין מוציאין הוי פי' שאין כופין את האיש לצאת שאם נשאת וכנסה באחת הארצות דקתני והיא מקום מולדתו ודירתו אין כופי' אותו לצאת משם וכ\"ש אם כנסה ונשאת באחת הארצות והיא מקום מולדתה ודירתה שיפה כח האשה יותר ואינו יכול להוציאה משם וכן מוכיח מן התוספתא והכי איתא ג' ארצות לנישואין יהודה ועבר הירדן והגליל בד\"א שהי' מיהודה ואירס אשה ביהודה או מגליל ואירס אשה בגליל אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל כופי' אותו לצאת שעל מנת כן נשאה וע\"פ התוספתא מפרש למתני' הכי אין מוציאי' מעיר לעיר כלומר אם האיש מיהודה והאשה מגליל ונשאה ביהודה שהוא מקומו אין מוציאי' פי' אין האשה יכולה לכוף את בעלה לצאת מיהודה לילך אחריה לגליל שהיא מקומה מאחר דיהודה וגליל שתי מלכיות הן ושיירות אינן מצויות מזו לזו ואינו יכול לדיע תדיר ניהוג ארץ מולדתה והוא נשאה ביהודה מקומו אין כח ביד ב\"ד לכופו להניח מקום מולדתו שביהודה ולילך אחריה לגליל אחרי שביהודה נשאה אבל אם נשאה בגליל מקום האשה אע\"פ שהוא מיהודה צריך להניח מקום מולדתו מיהודה ולהשאר בגליל שהוא מקומה הואיל ושם נשאה כדקתני בתוספתא הואיל ושם נשאה. וגרסי' אותו ומפרש שהכפי' מיירי באיש ודלא כפי' המפרשי' שהכפיה מיירי באשה ואם האיש והאשה ממקום א' ביהודה אע\"פ שנשאה בגליל כופי' האשה לצאת מגליל אפי' מעיר לכרך מעיר דיהודה לכרך דיהודה אחרי שהאיש והאשה הם מיהודה וכן מוכיח מן הירושלמי אבל אם נשאה ביהודה שהוא מקום האיש והאשה אמנם הם משתי עיירות שביהודה אם האיש מעיר והאשה מכרך והוא נשאה בעירו אין האשה יכולה לכוף את האיש לצאת מעיר מקומו ולילך אחרי אשתו לכרך מקומה וכן מכרך לעיר אם הוא מכרך והיא מעיר והוא נשאה מבכרך מקומו אין האיש זקוק לצאת מכרך מקומו ולילך אחרי אשתו לעיר אחרת אחרי שב' המקומות של האיש והאשה אינם שוי' וכ\"ש אם האיש נשא האשה במקומה שאיננה זקוקה להניח מקומה וללכת אחריו אבל אם המקומות שהאיש והאשה דרים שם שוי' שתיהם עיירות או שניהם כרכים אע\"פ שנשאה במקומו צריך להניח מקומו ולילך אחר האשה אל מקומה אחרי שהמקומות שוי' והאיש והאשה מארץ אחת משום שנאמר היא בעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל ואמרי' עולה עמו ואינה יורדת עמו ואפי' אי אמרי' דהא מלתא בעולת בעל לא שייכא אלא במילי דלאחר נישואי' כגון הנקת הולד ושאר דברי' המפורשי' אבל במילי דלקמי נישואין לא מ\"מ בהך ענינא אפי' מקמי נישואי' שייכא שהדבר תלוי בטובת האשה כדכתי' על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו וגו' ודרכו של איש לחזור אחר אבדתו. ועוד שהאיש יכול לילך לראות אוהביו כאשר יתאוה משא\"כ באשה דכל כבודה בת מלך פנימה ע\"כ יש לאיש למשוך אחרי אשתו ולא לאשה אחר בעלה וכן יש להוכיח מן הירושלמי דגרסי' מתני' כשהיה ביהודה ונשא אשה מגליל בגליל ונשא אשה מיהודה אבל מיהודה ונשא אשה ביהודה מגליל ונשא אשה בגליל כופי' אותו לצאת אני פלוני שביהודה נשאתי אשה ביהודה כופי' אותו ולצאת מגליל ואין כופי' אותו לצאת מיהודה. אני פלוני שבגליל נשאתי אשה מגליל כופי' אותו לצאת מיהודה אבל אין כופי' אותו לצאת מגליל. מכלל שהכפי' מיירי באיש לילך אל מקום האשה ופירושו הכי מתני' מיירי בשהי' האיש מיהודה ונשא אשה ביהודה שהיתה מגליל דאין מוציאי' שאין כופי' האיש לצאת ממקומו אחרי שנשאה שם אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל כופי' אותו לשאר בגליל כלשנא דתוספתא. ואם שניהם מיהודה ואירס אשה בגליל צריך האיש להניח מקומו שביהוד' ולילך אחר האשה למקומה שביהודה וכן משמע לשון הירושלמי אני פלוני שביהודה נשאתי אשה וכו' והכל מיירי בכפיית האיש ולא בכפיית האשה וכן פי' רבינו ברך בר' יצחק מפי ר\"ת שכל דבריו דברי קבלה ומוסכמים וא\"כ בנדן זה שלפנינו אם יש לאותן שתי עיירות שהבחור והנערה דרים שם דין שתי ארצות שהם כמה מלכיות וממשלות מפרידות אותן א\"כ לפ\"ז אחרי שקדשה בעירה אינו יכול להוציאה משם שע\"מ כן נשאה ואם יש להם דין ארץ אחת בין שמקומו עיר ומקומה כרך או אפכא אחרי שקדשה במקומה אינו יכול להוציאה ואם יש לשתיהן דין שוות אפי' אם קדשה במקומו כופי' אותו לצאת ממקומו ולילך למקום אשתו כדתנן אבל מוציאין מעיר לעיר ופי' מוציאי' את האיש דכל כפי' דמתני' באיש איירי כדפי' וכל מקום ששונה מוציאי' ואינו רוצה לצאת אם באיש או יוצא או כופי' אותו להוציאה בגט ולתן כתו' ואין בו משום עשוי אם באשה או יוצאה ממקומה או יוציאה בגט בלא כתו' כ\"כ הה\"ג. ועוד כי ידוע לכל שנוה האשה נוה יפה רווח ביתה והעדפה וגם ידוע לכל שיש חשש גדול בדבר אם הי' משלחה והי'ק הדבר יכול לבא לידי תקלה וקלקול גדול כן משבוש הדרך שכולה בחזקת סכנה הן אם תדור במקום הבחור מחמת אביה אשר שמעו ופרשת גדולתו הולך בכל המדינות ואפי' מעיר שרובה ישראל אינו יכול להוציאה לעיר שרובא גוים כ\"ש בדבר שיש בו סכנת ממון וסכנת נפשות שאינו יכול להוציאה ואפי' אם היתה הריבה מרוצה ללכת אל מקום הבחור אחרי שאביה מיחה בה מכמה הרפתקאי היא מה יכולה לעשות או יבא ויכניסנה או יבא ויפטרנה בגט ותצא בלא כתו' ובלבד שלא יעגנה מידי דהוי אפוסק מעות לחתנו שאומרי' לו או כנוס או פטור. ועוד כי אדרבא יש להם לב\"ד לכופו שיבא ויכניסה כי כן היה התנאי והכל הולך אחר התנאי דהא אפי' במקום שאינו מתנה בפי' אלא שאנו אומרי' מאומד הדעת שע\"מ כן נשאה אנו הולכים אחריו דאומדנא מלתא היא כ\"ש כשמתנה בפירוש ואם חזר ושלחו לאביו מחמת קטנותו בכך לא בטל התנאי ולא ביטל זכותו ואע\"פ שהבן לא התנה אין בכך כלום אחרי שאינו מנהג שהבנים והבנות מתנים ופוסקי' אך האבות פוסקי' ומסתמא שואלים את פיהם או מרוצים או מתנים לפניהם ושותקי' ואע\"ג דבעלמא קיי\"ל דשמא נתרצה הבן לא אמרי' ה\"מ לענין גוף הקידושי' לקדש לו אשה אם לא מדעתו אבל לתנאי ממון ודברים אחרים שפוסקי' בשעת הקידושי' אחרי שרגילי' האבות לפסוק ודאי התם אמרי' אחרי שמתרצה בגוף הקידושי' מתרצה גם בתנאי' שעושי' בשעת הקידושי' והשדוכין ועוד ה\"ז הוכיח בעצמו שנתרצה לאותו התנאי כאשר בא הנה הוא בעצמו לגור עם חיו ולהשתקע שם ומתוך אלו ההוכחות נפלאתי איך פסקו כן שלא לכוף הבחור לבא ולכנוס וגם לפטור וכמדומה אני שמאד לקתה מדת הדין בכך ואפי' בלא מדת הדין אך לפי ניהוג וסברת העולם לא הי' נכון דבר זה ומקובל על רוב הדיעות א\"כ לא שבקת חיי לראשי בולאות שיבאו בני אדם במרמה ויתנו עיניהם בממונם ויזדווגו אליו ולאחר שיקדשו לבתו או תתקדש בתו לא וידע שלא יהא רשאי לצאת מממשלתו ולא ירצה לא לכנוס ולא לפטור אם לא שיתן לו הון רב דבר זה אין הדעת סובלתו. ועתה מורי ידעתי הא פסקא לא סבירא לך ולא אאריך כל הצורך כך מדומה אני ומשכוני נפשך אהא פסקא למה לך שכתבת שבפניך נפסק הדין כל העולם מתמיהי' אחרי שהנדיב נכון לקיים תנאיו והעדיף לו וחפץ בו וגם בתו חשקה בו ולעשות לו קיומים שלא יבגדו בו או אם אינו חפץ בבתו שיפטרנה והיא תקבל ממנו גט בחנם גם כשהוציא עליו כבר ממון גדולים אחרי הדברים הלאה מי הוא רב ותלמיד דיין ושופט בישראל שישמע לדברי אותם האנשים המבקשים תואנה לאמר שתבא לשם דברי' שיודעי' בעצמם שאינו יכול להיות ולעגנה שלא כדין בעלילה זו כדי להוציא ממנו ממון כסף משנה חשוב וגדול נא מורי כמדומה אני שאין כבודך בכך כל הענין העסק והעשק תולי' עליך באשר מחזיקי' אם הנדיב חביב עליו ממונו וקשה לו לתן ממונו באנפרות ע\"י כפי' אין לעגן על כך בת ישראל נא מורי הסר מעליך תלונות והשיא לאותם האנשים עצה ההוגנת להם כי ידעתי שהנדיב לא החריש כי קשה לו חרפתו ואלצתו שיאמרו שהכריחהו והכריעהו לתן להם ממונו כאשר שתו עליו ושלח הדבר לפני ישישים גדולי צרפת ושאר מקומות וכמדומה אני שכולם הסכימו לכופו שלא לעגן את הנערה שיבא לכונסה או לפטרה בגט וידעתי אף כי מורי גדול הדור לא יצוה לו לעבור על דברי זקנים ואם ישלחו גזרתם יקשה לך לעבור עליה ולבטלה פן ירבו מחלוקת בישראל ולפני התגלע הריב ולהשקיטו וגדול השלום ומורי ישא שלום מאדון השלום הוא ותורתו וביתו וסיעתו וכל הנלוים אליו כנפש אליעזר בר' אפרים אי\"ל."
],
[
"שאלה. על אודות קטנה פחותה מי\"ב שנה שהשיאוה אחיה ואמה חוץ לעירה וע\"מ שיהא בעלה במקומה עמה וכן עשה ודר עמה קרוב לחצי שנה ושוב בא אצל אביו ורוצה לכפותה לילך עמו והיא מוחזקת בנכסי' והלכה אמה בלא דעתה אחר חצי שנה לנישואיה לפני חשובי' ופשרה עמו שתלך חוץ לעיר וקבלה על עצמה בקנין גמור שימסרו כל הנכסי' וזאת הפשרה היתה בלא ידיעת בתה והבת צווחת ואומרת שאינה חפצה להוציא הנכסים מידה כי יראה שיברח ממנה ויקח הכל ויניחנה ערומה וכו' לית דן צריך בשש שדבר פשוט הוא דלאו כל כמינה דאמה לחוב לה בלא דעתה אחרי שלא פסקה במעמדה וא\"צ להאריך בזה דאפי' למ\"ד שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבת במאי דעבדה אמה להפסיד זכותה בשכבר זכתה לא אמרי'."
],
[
"שאלה. וששאלתם אם אינה יתומה והשיאה אביה לבחור הדר במלכות אחרת והלך הבחור ונשאה בעירה ודר שם כמשלש חדשי' ועכשיו הוא רוצה לכופה לילך אחריו למלכותו ואביה ואמה אומרי' שהתנה בשעת הקידושין לדור במקומה והוא אומר שלא התנה כלום ושאלת אם אביה נאמן בשבועה אחרי שהנכסי' בידם דבר פשוט הוא שאין אביה צריך לשבע דל איהו ודל שבועתי' מהכא כי מה ענין אביה לכיות נאמן בדברי' שבינה לבעלה כי קרוב הוא ובלא\"ה אינו יכול להוציאה ממקומה לפי דברי ר\"ת."
],
[
"שאלה. נשאלה שאלה זו בפני ב\"ד הא דאמר רב גידל אמר רב (כתו' ק\"ב ע\"א) כמה אתה נותן לבנך כך וכך ולבתך כך וכך עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקני' באמירה אי דוק אבי חתן ואבי כלה אבל בעל לאשתו ואשה לבעלה ואבי האב ואדם אחר אין נקני' בדברי' בשעת הקידושין או דלמא אחרים נמי. השיבו לשואל כך נ\"ל ודעתנו נוטה שאבי חתן ואבי כלה לאו דוקא אלא כל אדם שוי' בדבר לקנותן באמירה שלא דברי חכמים באבות אלא בהוה שכל הנמצאים בזיוג הרי הם כאבות וטעם הדבר שנקני' באמירה כמו שפי' חכמי' בההוא הנאה דקא מתחתני אהדדי גמר ומקני אהדדי והואיל וטעם הדבר בשביל עשיית החתון הוא אף אחר אם יפסוק בשעת הקידושי' כל מה שפוסק גמר ומקני ודבר זה אנו למדי' מדין ערב שכך אמרו חכמי' מאיזה טעם ערב משתעבד בההוא הנאה דקא צייתי להדדי וקא סמיך אדבורא וקא יזיף גמר ומשעבד נפשי' באמירה בעלמא אף ה\"נ בההוא הנא דקא צייתי לההוא גברא דפסק עמי' וסמכי' אדבורא אף ההוא גברא מה דפסק גמר ומקני כיון דעמדו וקדשו מדבריו נקני' באמירה ומעטם זה למדנו שאבי חתן ואבי כלה לאו דוקא אלא כל אדם שוי' בדבר זה לקנות דבר זה באמירה אלא שדברו חכמי' בהוה. ותשו' השאלה אשר שאלונו מה שהורינו מן השמים כתבנו וחתמנו ונתננו ביד השואל יואל בר' משה אליה בר' שמעיה חננאל בר' יהושע."
],
[
"ד\"פ סי' ר\"י ד\"ק סי' פ\"ד ד\"ל סי' שנ\"ט ותשו' מיימוני לס' משפטים סי' ח'."
],
[
"ד\"פ סי' קמ\"ז וד\"ק סי' נ\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' ר\"ל."
],
[
"ד\"פ ד\"ל סי' שכ\"ז וקצתה בד\"ק סי' צ\"ג."
],
[
"היא בד\"ק סי' צ\"ד וד\"ל סי' שכ\"ח ומרדכי כתובות פ' אע\"פ רמז קפ\"ג וכ\"י בפארמא סי' שס\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' רל\"ב וד\"ל סי' שפ\"ג וכ\"י פארמא סי' תכ\"ח."
],
[
"ד\"ל סי' שפ\"ד ובחסרון בתשו' מיימוני לס' משפטים סי' נ\"א."
],
[
"ד\"ל סי' שפ\"ד."
],
[
"ד\"ק סי' רמ\"ד ובקצרה בד\"פ סי' תצ\"ב."
],
[
"ד\"ק סי' ר\"ס ומרדכי פ' יש נוחלין רמז תקצ\"ה."
],
[
"תמצא בהעתקתי מכ\"י פארמא סי' ש\"א ובמרדכי פ' חזקת הבתים רמז תקכ\"ד."
],
[
"ד\"ק סי' קע\"ב ד\"ל סי' שע\"ח ומרדכי פ\"ט דב\"ב רמז תרל\"ח תרל\"ט ותשו' מיימוני לס' משפטי' סי' ה' וכ\"י פארמא סי' תכ\"ג."
],
[
"נפל במים שאין להם סוף אשתו אסורה סוגי' דרובא דעלמא כך היא אם עברה על דברי חכמים ונשאת אפילו במזיד אם נשאת לא תצא אע\"פ שנתכונה לעבור על דברי חכים להנאת עצמה וסמכו אהא דמסקי' ביבמות בהאשה בתרא (יבמות קכ\"א ע\"א) ה\"מ לכתחלה אבל אי מנסיבא לא מפקי' לה מיניה ונ\"ל שטועים כן האומרי' כן [דא\"כ מה הואילו חכמים בתקנתן דאמרו אשתו אסורה] כיון דאם נשאת אפילו במזיד ובעברינות לא תצא ואפי' שמותי לא משמתי' לא לדידה ולא למי שנשאה א\"כ ודאי אנן סהדי שכל אחת ואחת שתדע זאת ההלכה דאם נשאת לא תצא שהיא תעבור ותנשא כי תאמר בלבה מוטב לי לעובר על דברי חכמים ולינשא באיסור ממה שאתעגן כל ימי וכיון דרוביהו ודאי תעבור לא הו\"ל לרבנן למגזר ולמימר לא תנשא דמוטב שתהא שוגגת ולא תהא מזידות ועוד דא\"כ משוי להו למלתא דרבנן כי חוכא ואטלולא שנניח לכל אחד לפרוץ גדרן של חכמים ולא אמרי' להו ולא מידי. ומעשה ראיתי בימי באחת מגדולי המלכות שנשאת ולא עשו עמה דבר ואמרו בה כל גדולי הדור אם ניסת לא תצא ורב גדול מצרפת הי' באותה שעה במלכותינו והתירה ואמר שכן ראה מעשה בצרפת והתירוה כל גדולי צרפת שלא תצא וגם אני הסכמתי אחריו אע\"פ שהי' לבי מהסס שוב נתתי אל לבי שכלל כלל לא יתכן זה כדפי' ועוד אם כדבריהם אמאי לא קתני במשנה או בברייתא בתר דקתני אשתו אסורה לתני ואם נשאת לא תצא כדקתני בכמה דוכתי בכתובות וביבמות ועוד מדלא מקבעה הא מלתא דאי מינסבא דיעבד לא מפקי' לה אלא עאובדא דחסא ש\"מ דוקא בכה\"ג אמרי' דלא תצא כדגרסי' בפ' האשה בתרא (יבמות קכ\"א ע\"ב) בתר הא ההוא דהוי אזיל וקאמר מאן איכא בי חסא מאן איכא בי חסא אר\"נ אכלוה כוורי לחסא מדבורי' דר\"נ אזלא דביתהו ואינסבא ולא א\"ל ולא מידי אמר רב אשי ש\"מ מדר\"נ הא סאמור רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה ה\"מ לכתחלה אבל אי אינסבא לא וכו' וכיון דרב אשי לא דקדק להא שריותא אלא מדר\"נ איכא למימר דדוקא בכה\"ג הוא דשרי לה דיעבד כגון ע\"פ חכם כעובא דחסא דמדבורי' דר\"נ אזלא ואינסבא [אבל נשאת בעבריינות שלא ע\"פהתרת חכם לגמרי תצא ועוד מאי אצטריך תלמוד אלמימר מדבורי' דר\"נ אזלא ואינסבא] ש\"מ דדוקא בכה\"ג הוא דלא א\"ל ר\"נ ולא מידי דמאי הו\"ל למעבד כסבורה היתה שבהיתר גמור נשאת דדבוריה דר\"נ אטעתה או כעין עובדא דרב שילא (שם קכ\"א ע\"א) דההוא גברא דטבע באגמא דסמקי אנסבא ר\"ש לדביתהו א\"ל רב לשמואל תא לשמתי' וכו' בהא נמי נימא דלא תצא כיון דנשאת ע\"פ הוראת חכם וניהו דאיהו טעה מ\"מ היא לא תצא דמאי הו\"ל למיעבד אבל נשאת בעבריינות תצא או לכל הפחות לשמתי' לדידה ולדידיה ועוד דאפי' את\"ל דלא משמתי' לה לדידה משום דמינם אניסא דבשביל העיגון נשאת מ\"מ אמאי לא הו\"ל לשמותי לבעלה דשביק התירא ועביד איסורא דאפי' החכם דשרא לה משמתי' ליה כ\"ש הבעל דנסיב בעבריינות ובמרד והי' אפשר לשא אחרת בהיתר גמור ולא עשה ומעתה דברי חכמים מקויימי' דאם נשאת בלא התרת חכם תצא או משמתי' להו עד שיוציאה ואין לחוש שמ אחד מקרוביה יתירנה דחכם מורה הוראה בעי' כי ר\"נ ור\"ש בדורם שיהא כדאי לסמוך על הוראתו ועוד ליכא למיחש להכי דהיכא דמשמתי' לי' לחכם דשרי לה ליכא למיחש למידי. ואין לתמוה על ר\"נ דאשתבע דאכלוה כוורי לחסא היכא אשתבע כיון דאמרי אשתו אסורה אלמא מספקי' אי מיית או לא י\"ל דרובם אינם נצולים ואזלי בתר רוב אור\"נ שפיר משתבע דאפי' בד\"נ אזלי' בתר רובא אלא דבעריות מחמירי' דלכתחלה לא תנשא אע\"ג דרובא לא מתצלו ור\"נ דאמר אכלוה כוורי לא נתכוין להתירה אלא שכך היה מתאונן על חסא ודבורי' אטעיי' ואזלא ואינסבא. מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' רפ\"ה וד\"ק סי' פ\"ו בחסרון קצת ומרדכי פ' מי שמת רמז תרט\"ו."
],
[
"שאלה. מצאתי דבריך ואוכלם וכגון זה פתח פיך לאלם ומאץ החיים אשר בתוך גנך האכלתי מפריו הטוב למאכל החזקתני זרע כל זרזתני וזירתני ועל רגלי העמדתני באמרך צרופה ומרחשך העמוקה ויפה ועליך לתרופה ומה לעני יודע להיות מנקף בראש זיתך ולפאר אחריך הלא טוב עוללות פארך מאשכלות כרם גפני אך מהושטת שרביטך מורי' הר' שלמה שי' אורו עיני וצהבו פני כי הקרה הש לפני ובאו לידי תשו' שהובא' ממדינת אפריקא ספר גדול מחובר מתשו' חכמי אפריקא ששאלו מגאוני בבל והשיבום ובראש התשו' כתב רב נטרונאי בר מר רב נהילאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא למרי ורבנא יהודה ברי' דרבינו שאול זצ\"ל והתשו' מוחזקת יותר מקונטריס גדל מכמה שאלות ששאלוהו וזו אחת מהן. ראובן ושמעון שהניחו שני זהובים על יד שליש ראובן אמר אם לא יהי' פלוני השרוי באספמיא משוחרר של אבותיי הו שני זהו' הללו למתיבה ושמעון אמר אם יהי' זה פלוני משוחרר של אבותיך יהו ב' זהו' למתיבה ושאלו לבני אדם ונמצאו דברי ראובן בטלים שקנו מתיבה חכמי ישראל לאלתר אותם זהו' של ראובן קנין גמור וחייב אותו שליש לשגרם לפנינו ולא לאחר ואצ\"ל שהוציאן מתחת ידו ונתן ע\"י שליש שאשלא אפי' אמירה בעלמא ונמצא דבר אחד מהם בטל זכה מתיבה בהם אע\"פ שלא קנו מידו ומ\"טי מפני שמתיבתא במקום הקדש עומדת ושנינו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (קידושי' כ\"ח ע\"ב) לפיכך אותו שליש ישגרו לאלתר לפנינו ואם אינו משגרן אתם מרי רבנן נתן רבי' יהודה תבעוה והוציאוהו ושגרום לפנינו עכ\"ל הגאון הנה הוכחתיך מדברי הגאון כדברי לגמרי ומי לנו בדור הזה שיחלוק עליו להפקיע ממון גבוה ואף קודם שמצאתי זאת התשו' הי' ברור לי שכך דינה מכמה ראיות שכתבתי לך דע\"כ אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוטי פי' כמסירה המועלת בשום ענין בהדיוט דכל היכא דיכול הדיוטי לתן ממון זה לחבירו בשום ענין בעולם מהניא גם לגבוה אמירה לחודה ונעשה נדר ובחנם נדחקת לומר כמסירה המועלת בהדיוט מכחו ולא מכח ב\"ד חשוב דהפקר ב\"ד הפקר תחלה לא תלית הדבר בב\"ד חשוב אלא חלקת בין איסור לממון וז\"ל ונהי דאמירה הוי כמסירה להדיוט מ\"מ טפי ממסירה לא הוי ומסירה דאסמכתא בעלמא לא קניא להדיוט כדאשכחן גבי ערבוני מחול לך דבעי קנין לגבוה נמי לא מועיל אמירה עכ\"ל הרי לא תלית בשום ב\"ד חשוב אלא בקנין אלא שרצית לומר דכל היכא דמסירה לחודא גרידתא לא מהני' אמירה לגבוה נמי לא מהני' וע\"ז הוכחתיך דע\"כ לא הוי' פי' כמסירה גרידתא אלא כמסירה מועלת להדיוט באיה ענין שתמצא שתועיל מסירה לממון זה להקנותו להדיוט מהני נמי אמירה לגבוה ועתה ראה אתה אומר אלי כמסירה המועלת להדיוט מכחו לבר לגבי אסמכתא שאינה מועלת מכחו אלא מכח ב\"ד דהפקרן הפקר אדוני טועה אתה בדבר זה וכי הזכיר התנא כמסירה מכחו הא סתמא קתני כמסירתו ועוד דההוא דאסמכתא קניא בב\"ד חשוב לאו ב\"ד לחודייהו גרמי מסירתו וקנינו נמי גרמו והא בלא הא לאו כלום היא דלא אמרי' הפקר ב\"ד הפקר אלא בשביל התקנה ומגדר מלתא ומה מגדר מלתא שייכא הכא בהא ותדע מדלא מהני בלא קנין אלמא ודאי ה\"ט דאלים מעשה בA\"ד דליתא בחזרה וגמר ומקני ועוד יש לי ראיה ברורה אף מדברי רבי' שמשון דע\"כ הוי פי' כמסירה בהדיוט באיה צד שיהיה שכ' בר\"פ שור שנגח דו\"ה (ל\"ו ע\"ב) גבי ההוא דתקע לחברי' וכו' עד ניתבי' לעניי אנן יד עניי אנן וז\"ל וא\"ת בלא יד עניי מתחייב באמירתו לצדקה כדאמרי' בפ\"ק דר\"ה (ו' ע\"א) בפיך זו צדקה וי\"ל דכמו שאין מקדישי' דשלב\"ל ה\"נ אינו נותן לצדקה דשלב\"ל וכשאמר ניתבי' לעניים לא הי' קונה הקדש ונהי שאם הי' אומר לכשיבא לידי אתננה לצדקה דומה שמתחייב מטעם נדר וגם בהקדש אם הי' אומר אתננה להקדש אבל זה לא אמר כן אלא אתננו לעניים ולא נדר כלום עכ\"ל אלמא אפילו דשלב\"ל דגרע טפי מאסמכתא דלא מצי לאקנויי לחברי' בשום ענין לא בקנין ב\"ד חשוב ולא בשום דבר אעפ\"כ מהני אי אמר השתא לכשיבא לידי אתננו לצדקה ואע\"ג דאיכא תרתי אסמכתא ודשלב\"ל וטעמא הוי משום דבהדיוט יכול להקנות זה הממון לכל הפחות משבא לעולם במסירה או בקנין גבי גבוה מיהו מהניא אמירה אף קודם שבא לעולם דלכשיבא לעולם יצטרך לתן כיון דנעשה נדר וה\"ה לאסמכתא כיון דלהדיוט אם היה מוסר לו ב' זקוקי' וא\"ל אם באתי כבר אל אשתי בתוך שנה יהי' אלו ב' זקוקי' שלך ונודע שבא אל אשתו קנאם ההדיוט ה\"נ הגבוה קנאם באמירה דמעיקרא שאמר אם אבא אל אשתו בשנה זו אתן כך וכך ואין לדחות דשאני הכא דלא נתכוין לתן הב' זקוקי' אלא כסבור הי' שלא יבא על אשתו ושיכול לפטפט ביצרו דהא דחוי' ליתא דדברים שבלב אינם דברי' ומה שהוציא בפיו זו צדקה ויש לו לקיים ונעשה נדר. וממה שכתבתי היכא דמהניא מסירה להדיוט באיזה צד שיהי' מהני' אמירה לחודא לגבוה יש לי ראיה טובה לר\"ת מהגוסס דמעריך ומקדיש יכול נמי לגרש דאי לא היה יכול לגרש משנעשה גוסס כיון דבהדיוט לא מהני בשום ענין לא היה יכול כמו כן להקדיש דלא מהני אמירתו לגבוה משנעשה גוסס כיון דבהדיוט לא מהני בשום ענין. עוד יש להביא ראיה דאמירה לגבוה מהני' גבי הקדש אפי' באסמכתא אע\"ג דבהדיוט לא מהני מסירה אלא בקנין בב\"ד חשוב מדתני' בפ\"ב דנזיר (י' ע\"א) אמר אמרה הדלת זו הריני נזירה אם נפתחת אני בש\"א נזיר וב\"א אינו נזיר אר\"י אף כשאמרו ב\"ש לא אמרו אלא באומר הרי פרה זו קרבן אם עומדת היא ושקיל וטרי בה טובא בגמ' עד דמסיק אלא כגון דאמר הריני נזיר מבשרה אם לא עמדה ועמדה מאיליה ב\"ש סברי דהאי גברא משום אוקמוה בידי' הוא והא לא אוקמיה וכו' ופי' רבי' ברוך בן הר\"ר יצחק זצ\"ל מפי ר\"י ופירושא דמתני' דקתני הריני נזירה אם עומדת אני הכי הוי הרי נזירה מפיק ה\"א כלומר נזיר בשבילה אם עומדת מחשבתה שהוא סבור שלא תעמוד והא דקתני אני אנזירות קאי כלומר אני נזירה אם עומדת מחשבתו והשתא אע\"ג דלא היתה דעתו להיות נזיר כלל כי הי' סבור שיעמידנה הוא ולא תעמוד היא ואפ\"ה אם עמדה מחשבתה ולא מחשבתו הוי נזיד לב\"ש ואפי' ב\"ה ל\"פ עליהו אלא משום דסברו דעתי' דהדן גברא משום דרבעיא והא קמת אבל אי דעתי' הוי משום אוקמוה בידי' הא הוו מודו לב\"ש ובכה\"ג קאמר ר\"י דלא הוי נזיר אלא פרה גופה היא הויא הקדש וקרבן להקריבה למזבח ולספרי' דגרסי' פרה זו קרבן דלא גרסי' עלי לא מצי למימר דנודר ממנה ואסור בה בקונם דא\"כ לימא כקרבן או לימא עלי דהא רבי יהודה אית ליה בפ\"ק דנדרי' (י\"ג ע\"א) דלא מתסר בקרבן עד דלימא בכ\"ף וכן פר\"ת אע\"ג דאסמכתא הוי מהני' לגבוה להיות פרה זו הקדש באמירה בעלמא ואע\"ג דבהדיוט כה\"ג אי אמר לחבירו פרה זו שיש לי רבוצה בחצירך תהא שלך אם לא תעמוד היום ולא עמדה או אם לא אעמידנה אני ועמדה מאיליה לא קנה עד דאיכא קנין בב\"ד חשוב. ועוד הייתי יכול להאריך בראיות אך אין פנאי גם דבר פשוט וקשוט נראה בעיני כמ\"ש וא\"צ להאריך בזה ואתה מזה בן מזה קבל ברצון דברי זה למען תחזה ביאת חזה. ומה שהקשיתי על הקו' שמצא כתוב בשם רבי' שמשון דלא עדיפא אמירה לגבוה ממסירה להדיוט מדקאמר הא מני ר' יהודה היא משום רבי טרפון דאמר אין אחד מהם נזיר (נדרים י\"ט ע\"ב) אע\"ג דנזירות באמירה סגי כך הקשיתי דלמא שאני התם דלדבר זדה לא מהניא אמירה כזו משום דכתי' כי יפליא והאי לא הפלאה היא וגמרי מינה משם דלא קני בהדיוט מסירה כזו ואף על גב דבהדיוט קניא בב\"ד חשוב בנזירות לא מהניא אמירה זו מדכתי' כי יפליא ואנן לא קיי\"ל כר\"ט ולא ס\"ל דלא מבעי' כה\"ג דלאו בידו כלל דלא הוי אסמכתא דהוי נזיר אלא אפי' באסמכתא גמורה שסבור שהוא בידו כגון ההוא שהבאתי לעיל דפ\"ב דנזיר אפ\"ה הוי נזיר וכי יפליא דרשי' לדרשא אחריתי בפ' בתרא דנזיר (ס\"ב ע\"א) ובפ\"ק דחגיגה (י' ע\"א) ואין להקשות א\"כ לר\"ט נימא דלא להני באסמכתא אפי' קנין בב\"ד חשוב כיון דאמירה לגבוה לא מהני' בי' דאי בעינא מצינא למימר דאה\"נ לדידיה לא מהני מיהו איני זקוק לכך דבלא\"ה ניחא דאם איתא מסירה להדיוט למודה מאמירה לגבוה מהקישא או בג\"ש בדלא בעלמא הוא דקא יהיבנא תנא לדידך דלית לך דר' טרפון לבר מנזירות דגלי קרא אבל בהקדשות וצדקות מודה והברייתא דאמירתו לגבוה היא שנויה בתוספתא דקידושין גבי הקדשות. ומה שהבאת מפ' מי שמת (בבא בתרא קמ\"ח ע\"ב) מדקא מבעי' לי' שכ\"מ שהקדיש כל נכסיו ופרשינן לא קא מבעי' ליה אלא משום דלמא גמר והקדיש כדי שיחיה במצוה זו ואמאי תיפוק לי' דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בכתיבה וזיכוי בקנין להדיוט וליטעמך לדידך נמי תקשי לך דקא מודית דכל אמירה לגבוה כמסירה המועלת בהדיוט לבר מאסמכתא דלא מהניא לגבוה משום דבהדיוט לא מהני מסירה מכחו אלא מכח ב\"ד חשוב דהפקר ב\"ד הפקר וא\"כ הכא דמהני בהדיוט כתיבה וזיכוי בקנין בלא ב\"ד חשוב ובפני עדים או אפי' בינו לבינה היכא דמודה דלא אברו סהדי אלא לשקרא תהני לגבוה אמירה אע\"כ להכי מספקא ליה בשכ\"מ דכי היכא דהבריא שהקנה כל נכסיו אין מתנתו משום דאנן סהדי דכיון דלא שייר מידי הוא סבור שימות דאי הי' סבור לחיות הי' משייר מקצת והוי ליה כאלו פירש בהדי' בשעת המתנה אם ימות אם כן הקדיש נמי נימא כיון דלא שייר הוי כאלו פירש אם כן אם עמד חוזר דאף על גב דאמרי' אמירתו לגבוה ה\"מ אמירה סתם אבל הכא כמו דפי' בהדי' דמי דבכמה דוכתי אולי' בתר אומדנא דמוכח כאלו פי' או דלמא אע\"ג דכי מקנה להדיוט אזלי' בתר אומדנא גבי הקדש נימא דגמר והקדיש בכל ענין. אבל הכא ל\"ל הכי דאנן סהדי אלו הי' יודע שלא יוכל לעכב את עצמו מלבא על אשתו לא הי' נודר ב' זקוקי' וה\"ל כאלו פי' בהדי' כי זה אינו דא\"כ למה נדר הב' זקוקי' כלל בשלמא התם גבי שכ\"מ אהני דבורי' שיהא הקדש אם ימות אלא הכא ל\"ל לאתנויי אע\"כ מהני' אמירתו ונעשה נדר שצריך לתן אם לא יקיים התנאי וכמו שהוכחתי ראי' ברורה מההוא דנזיר ומתשו' הגאונים וגם אני בעיני שלא יהא בזה לב דופק ומפקפקכי מחוור ומוצהר מבלי שום גמגו וספק שהוא חייב לתן אותם ב' זקוקי'. ודקא קשה למר בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ\"ד ע\"א) דרבה ס\"ל כר' נתן ובתר הכי מוקי למתני' דקתני וחכ\"א המע\"ה ראי' בעדים וכר' יעקב ודלא כר\"נ התוס' (שם ד\"ה וכן) הקשו אותה ותירצו דלרבה ס\"ל מודה בשטר שכתבו א\"צ לקיימו וא\"כ סוף סוף רבנן דמתני' הוי דלא כותיה בין יפרש בעדים בין בקיום השטר א\"נ י\"ל דנ\"ל לרבה לפרש ראי' דרבנן דומי' דראי' דר\"מ דהוי בעדים א\"נ י\"ל כמאן אזלא שמעתתי' דרבה כר' נתן כעין שאמר ר\"נ התם דבתר השתא אזלי' ה\"נ ס\"ל לרבה הכא הרי מת הרי קברו מוכיח עליו מיהו איהו ס\"ל דאפי' ר' יעקב מודה הכא דע\"כ לא קאמר ר\"י התם דהוא מוציאן מידן אע\"ג דבריא הוא השתא היינו משום רוב בני אדם בריאי' ומיעוטא חולים סמוך מיעוטא אחזקת ממון הו\"ל פלגא ופלגא להכי לא מפקי' ול\"ל הרי בריא לפניך כל זה והוא בכלל דאיכא בני אדם בריאים ואין לך לייפות כח קרוב בשביל זה יותר שהוא בריא לפניך אבל לעיל מודה דאיכא למימר דכיון דבשטר מוכיח שבשעת המתנה הי' שכ\"מ דהוי' כתב בי' כדקציר ורמי על ערסיה אלא דלא כתב בי' ומגו מרעיה אפטר לבי עלמא אמרי' אוקמי' אחזקתי' שהי' חולה מאותה שעה ולא נתרפא בינתיים והרי מת לפניך ואע\"ג דאיכא נמי למימר אוקי ממונא אחזקתי' הא עדיפא דאיכא תרתי אוקמי' בחזקת חולה והרי מת לפניך ואביי נמי דאמרי אפי' כרבנן דע\"כ לא קאמ' התם דאזלי' בתר השתא אלא משום דאמרי' ממש כמו שהוא עכשיו בריא כך היה בשעת המתנה כי חי הי' באותה שעה הלכך אמרי' זיל בתר חלאים שאדם חולה שממנו הוא מתרפא ונימא דנתרפא מאותו חולי ושוב חלה חולי אחר אשר מת בו והשתא ניחא דלא תקשי נמי אמאי פליגי בפלוגתא דתנאי נימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר ואתה תתברך עד בלי די בשפר לאמר ושומר ישראל אותך ישמור ותקרא לשם ועליך יגמור מאיר בר' ברוך שיחיה."
],
[
"להאריך אין פנאי למאלפני ולמערבניי בקצר' אשיב את הנראה בעיני על שמעון שהי' לו בת קטנה וראובן הי' לו בן קטן וכתב לו שמעון לראובן לכשיהי' בנך ראוי לקדש אם לא אקבל קדושי בתי או היא בעצמה לא תקבל קידושיה אם תהי' ראוי' לקבל קדושיה אז אתחייב לך מעכשיו ב' זקוקי' ומת שמעון קודם שהי' בן ראובן בן י\"ג שני' והיא גדלה ועמד' ונשאת לאחר ועתה תובע ראובן הקנס מבניו יפה אמ' האומר שהיתומים פטורי' שהרי בשעה שהי' בן ראובן ראוי לקדש לא היתה היא ראוי' להתקדש שכבר נתקדשה לאחר. אך מה שכתב שאם הי' כתוב בשטר שלא תהא רשאי לקדש א\"ע עד שיהא בן ראובן ראוי לקדשה שאז הי' הדין עם ראובן בזה איני מודה לו שאפילו כה\"ג לא קנה ראובן שהרי תלה הדבר בדשלב\"ל דקטן אין לו קידושי' ונישואי' לא מד\"ת ולא מד\"ס כדאי' בפ' חרש (קי\"ב ע\"ב) וא\"כ הו\"ל כאומר לאשה הרי את מקדשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי לאחר שתמות אחותך לאחר שיחלוץ לך יבמתך דקיי\"ל כרבנן (קידושין ס\"ב ע\"א) דאמרי' דאינה מקודשת והא דאמ' בר\"פ מי שמת (בבא בתרא קמ\"א ע\"א) איתיבי' ר\"נ לר\"ה דאמר המזכה לעובר לא קנה האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וכו' עד ונימא ליה במבשרני אלמא כיון דהמקבל מתנה הוא בעולם אע\"ג דתלה בדשלב\"ל קנה ע\"כ הא ליתא כמו שהוכחתי מאחר שתמות אחותך לאחר שיחלוץ לך יבמתך והתם ה\"פ דקאי אדלעיל דקאמר משנה זו איני יודע מי שנאה ופריך ולימא ר\"מ היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומשני אימר דאמר ר\"מ לדבר שבא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי אמר והשתא פריך שפיר ולימ במבשרני שהמבשר כבר בא לעולם דבשר ליה דהשתא הו\"ל לדבר שבא לעולם אע\"ג דתלה בדשלב\"ל לר\"מ קנה וק\"ל. אבל אין לדמות דבר זה למלתתי' דר' יהודה בן תימא (ב\"מ צ\"ד ע\"א) שכל תנאי שא\"א לקיימו בסופו וכו' דהתם מיירי בתנאי שבשעת התנאי התנה ע\"מ שתעלה לרקיע ע\"מ שתרדי לתהום וכיו\"ב אבל הכא בשעת התנאי אפשר לקיים התנאי אפשר דקנה וק\"ל ושלום מאיר בר' ברוך שיחי'.",
"אחר שהלך השליח חזר בו מורי וכתב להם שנית כך הי' נ\"ל לכאורה כאשר כתבתי וחוזרני בי דאע\"ג דאמרי' אין אדם מקנה דלכב\"ל מ\"מ כיון דדבר הנקנה הוא בעולם והקונה והמקנה באו לעולם קנה אע\"ג דתלה הדבר בדשלבל וראי' מהא דאמרי' פ' המפקיד (בבא מציעא ל\"ג ע\"ב) והא א\"א מקנה דשלב\"ל ואפי' למ\"ד מקנה ה\"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתו כו' עד אמר רבא נעשה כמו שאומר לכשתגנוב ותרצה ותשלימני הרי פרה קנוי' לך מעכשיו וכו' אלמא אע\"ג דתלה בדשלב\"ל קנה אע\"פ שיכולני לדחות לומר ה\"פ סתם מתני' ר\"מ היא והא דאמרי' לא עבידי דאתי דאמרי' מי יימר דמגנבה ואי מגנבה מי יימר דמשתכח גנב ומי יימר דמחייב דלמא מודה ומפטיר אהא משני תלמודא דעביד דאתי דמיד כי גנבה קני' לפרה למפרע מעכשיו ואין כאן אלא חד מי יימר דמגנבא וחשוב הוא מידי דעביד דאתי ואתי' כר\"מ ולא כרבנן אך נ\"ל דוחק לאוקמי סתם מתני' דלא כהלכתא מדלא קאמר בהדי' לעולם ר\"מ היא ונעשה כאומר אלמא דאתי' ככ\"ע. וכן משמע בפ' בכל מערבי' (ל\"ז ע\"ב) אלא מעתה היו לפניו שני רמונים של טיבל ואמר אם ירדו גשמים היום תהא זו תרומה על זו כו' אלמא אע\"ג דתלה תנאו בדשלב\"ל הוי תרומתו תרומה ומסתמא כיון דסתמא קאמר הוי' ככ\"ע אבל מהכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה (ב\"ב קל\"ו ע\"ב) דמשמע גופא מהיום ופירי לאחר מיתה אין ראי' דקנה פירות אע\"ג דתלה תנאתו בדשלב\"ל וכן כל מצוה מחמת מיתה דמתנת שכ\"מ דרבנן כדי שלא תטרוף דעתו עליו (שם קמ\"ז ע\"ב) אבל מגט יש ראי' מעכשיו אם מתי דהוי גט לכ\"ע (גיטין ע\"ב ע\"א) ע\"כ אין נ\"ל מטעם זה לפטור היתומי' אבל יש לי לפטור אותם משום דאנוס הוא דכיון שמת בתוך הזמן פטורי' בניו כדאמרי' בפ\"ק דכתו' (ב' ע\"ב) לפיכך חלה הוא או שחלתה היא אינו מעלה לה מזונות ומסיק לענין גיטין אינו כן כו' עד מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת בתוך יב\"ח ה\"ז גט מאי לאו מת וה\"ה לחלה כו' אלמאדגבי ממון כה\"ג אם הי' אומר אתן לך ב' זקוקי' אם לא באתי מכאן ועד יב\"ח ומת בתוך יב\"ח פטור שהרי אירע לו אונס ואע\"ג דגבי גט מפליג בין אונס מיתה לשאר אונסין ה\"מ משום שלא תפול קמי יבם אבל בעלמא אם חלה חשיב אונס מיתה לא כ\"ש דאין לך אונס גדול מזה ואם הי' חי הי' מפייס בתו שתתקיים זה התנאי וכיון דמת מאי הו\"ל למעבד והבנים לא ידעו בתנאי אביהם ועוד כיון דאבוהון פטור שלא יכול לקיים גם היתומי' פטורי' שהרי לא נדרו לו שום דבר ולא שייך הכא מצוה על היתומים לפרוע חובות אביהם שהרי אביהם לא נתחייב בממון זה לא בחייו ולא במותו כדפי' וק\"ל. ולההוא דהאשה שנפלו לה נכסי' ל\"ד כלל דהא דשני בעומדת באגם במקום שראוי לקנין המשיכה היינו משום דהמשיכה הראשונה כלתה כבר ולהכי בשעומדת באגם חשיב משיכתא אחריתא כמו כן היכא כל כמה דלא נתקרע השטר או שנאבד לא נתבטל הקנין אע\"ג דמית מידי דהוי אמעכשיו אם לא באתי עד יב\"ח ומת בתוך יב\"ח דהוי גט הלכך אין לפטרו מטעם זה אלא מטעם אונס כדפי' וק\"ל מאיר בר' ברוך שיחי'.",
"אח\"כ שלח לו אביו עבור אותו הדין עצמו כי גם ישב עמהם בדין והשיב לו זאת התשו' ב' כתובי' הבאי' כא' זה מדבר וזה בא מורי אבי ה\"ר ברוך שיחי' אתה ורעיך שאלתוני ע\"ז הדין שכבר נשאלתי עליו והנה תשו' שכתבתי להם שוי' לכלכם והוא הנדון והיא התשובה."
],
[
"ומה שכתבתם שאחד העדים הוא עתה קרוב הא מלתא מפרש שפיר בס\"פ מי שמת (בבא בתרא קנ\"ט ע\"א) היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרי' מעידי' על כתב ידו ואע\"פ שלא הוחזק כת\"י בב\"ד קודם שנעשה חתנו ולא חשדי' לי' בתר דנעשה חתנו זייף וכתב ואקדמי' לשטרא מקמי דנעשה חתנו דהא דקרובים פסולי' להעיד לא משום דלא מהימני אלא מגזירת מלך הוא אבל הי' יודע לו בעדות עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן הוא אינו עיד על כת\"י אבל אחרי' מעידי' על כת\"י והוא שהוחזק כת\"י בב\"ד קודם שנעשה גזלן."
],
[
"ד\"פ סי' ל\"ד וד\"ל סי' שנ\"ו."
],
[
"ד\"ק סי' ל\"ד וד\"ל סי' שנ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' קל\"ו ד\"ק סי' קפ\"ט וד\"ל סי' שפ\"ז וכ\"י פארמא סי' תל\"ב ומרדכי פ' מי שאחזו רמז תל\"א."
],
[
"ד\"פ סי צ\"א ד\"ק סי' א' וד\"ל סי' של\"ג וכ\"י פארמא סי' שע\"א."
],
[
"ד\"ק סי' ק\"ע וד\"ל סי' של\"א וכ\"י פארמא סי' שס\"ט."
],
[
"שאלה. מפני מיחוש עיני אף כי לא הי' לי פנאי ואיש עתי עובר עיך אין גולה אזני להקדימך פני מורי קרובי הר' אשר אדוני שאל על מנהג הדייני' דמפקי ממונא ע\"י אסמכתא בקנין בב\"ד חשוב אין להם על מי יסמכו אחרי שרבי' האי ור\"ח ז\"ל חולקי' בדבר כמו שכתב. הא מלתא תלי' באשלי רברבי יש בידי תשו' רב צמח גאון זצ\"ל דכל אסמכתא קני' בב\"ד חשוב כפסקא דפ' ארבעה נדרים (נדרים כ\"ז ע\"ב) וכן פרש\"י פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע\"ג ע\"ב) גבי ההוא גברא דיהיב זוזי לחברי' למזבן לי' חמרא ופשע ולא זבן ליה וכו' עד אפי' יין נמי לא מ\"ט אסמכתא הוא ופי' רש\"י וז\"ל אפי' הבטיחו וא\"ל אם איני קונה לך אפרע לך משלי אין זו אלא אסמכתא הואיל ולא קנו מידו עכ\"ל אלחמא ס\"ל דקנין מהני בכל אסמכתא אפי' להוציא ממון וכן פר\"י נמי כן בפ' איזהו נשך גבי ההוא דהלוהו על שדהו וז\"ל דהא מהפך בזוזי לא קני הא ודאי אין דעתו להקנות לו אע\"ג דעבר הזמן לא קני דאסמכתא לא קני' וה\"מ בדלא קנו מידו בב\"ד חשוב אבל קא קנו בב\"ד חשיב קני והכי מסקי' בנדרי' עכ\"ל וברשב\"ם פ' גט פשוט וז\"ל ופסק תלמודא דאין הלכה כר' יוסי אע\"ג דנמוקו עמו דאסמכתא לא קני' אא\"כ קנו מיני' בב\"ד חשוב בדל אניס כדאמ' במס' נדרים עכ\"ל וכן פר\"ת בס' הישר וז\"ל כללא דמלתא דאסמכתא דקניא בב\"ד חשוב ובדלא אניס עכ\"ל וכן פר\"י בכמה דוכתי בתלמודא ואסמכתא קני' היכא דקנו מיניה בב\"ד חשוב ודברי רב האי מאי שפי' בנדרים (כ\"ז ע\"ב) דהלכתא אסמכתא קני' וכו' בכלל דברי ר' יוסי הם וכל דבריו בזה הדין בטלו ואיך יתכן לומר דפסק סתמא דתלמדא והלכתא דלאו כהלכתא היא ולא סמכי' עלה כזה לא נמצא בכל התלמוד. ושכתבת דזימני' דלא חתמי אלא תרי סהדי ויכתוב הסופר בקנין בב\"ד חשוב לכל הפחות לבעי ג' וחשובי העיר הא ל\"ק הא נמי גבי שטרי מתנות דכתיב בהו וכך אמר לנו פלוני מתנה זו כתבוה בשוקא וחתמוה בברא כי היכי דלא להוי מתנה טמירתא אע\"ג דלא א\"ל הכי אלא י\"ל כמ\"ש התוס' בחזקת הבתים (מ' ע\"ב ד\"ה איכא) לפי שנוהגים עכשיו לכתוב בשטר מתנה וא\"ל מתנה זו כתבוה בשוקא וכו' הלכך כי א\"ל סתמא נמי בדעתו כמ\"ש בשטרות ובימי האמוראים לא הי' נוהגי' לכתוב כן וכי היכא דהתם סמכי' אסהדי ה\"נ סמכי' אסהדי שמעידי' שהקנין הי' ב\"ד חשוב בפני ד' וה' חשובי' אע\"ג דלא חתמי אלא תרי שאינם חשובי' או אופי' אם לא היה בב\"ד חשוב נמי כיון דטופס שטרות כך הוא לכתוב בב\"ד חשוב וכן נהגו כולם לכתוב ואיהו א\"ל לסהדי לכתוב שטר כדרך שרגילי' לכתוב הו\"ל כאלו הודה בפניהם שהקנה לו בב\"ד חשוב והודאת בע\"ד כמאה עדים דמי אבל היכא דסהדי כותבי' השטר ע\"י קנין שבפניהם אע\"ג דלא א\"ל כתבו שטר וכותבי' כך בקנין בב\"ד חשוב והקנין לא הי' בב\"ד חשוב אם היה נודע לנו דבר זה ע\"פ ב' עדי' שהקנין לא היה בב\"ד חשוב ולא צוה להם לכתוב השטר לא היינו מוציאי' ממנו ממון מזה השטר דתרי ותרי נינהו והיכא דליכא סהדי אחרי' שאומרי' שלא היה הקנין בב\"ד חשוב או שלא צוה להם לכתוב אנן נמי ממ\"נ אעדי' סמכי' שכתבו וחתמו והעידו שהקנין בב\"ד חשוב הי' ואם הם עשו שלא כדין יהא קולר תלוי בצואריהם."
],
[
"שאלה. נפתח ברבוותא ונתבסם אני ואתה לענין שאילתא דשאילנא קדמיכון על ראובן שנתן גט לאשתו על תנאי מהיו אם ימות מחולי זה ועמד בינתיים והלך בביהכ\"נ ולשוק בלא משענת וגם עשה לוייה לאמו חוץ לעיר עד לבאר וכו' אלא שחלש הי' ולאחר נתינת הגט כ\"ח ימים נפל למשכב ומת ובאותן כ\"ח ימים פעמים הלך ופעמים שכבר סוף דבר דקדקנו בעדיות הרבה ועוד שכתבת שנקרע הגט מיד אחר הנתינה. נ\"ל שאין מש באותו הגט ואינו מתיר ואינו מועיל מכמה טעמים חדא לפר\"י ור\"ת שמפרשי' (גיטין ע\"ג ע\"ב עיי\"ש תוס' ד\"ה אמר) דכל האומר מהיום אם מי כאומר מעת שאני בעולם ואין דעתו שיחול הגט מיד משעת נתינה אלא שעה אחת קודם מיתתו כדי שלא יהא הגט לאחר מיתה והרי נתקרע הגט קודם לכן וכשהגיעה שעה אחת קודם מיתתו במאי קא מגרשא והלא נתקרע הגט ובכל שכ\"מ אנו רגילי' להזהיר שלא יקרועהו ושלא יטשטשוהו עד לאחר מיתה מה\"ט כי דברי ר\"ת נראי' וכן משמע בתוספת וכבר שלחו אלי מעכו על מעשה כעין זה ואסרתי להם ואם נשאת בגט בניה ממזרים מדרבנן דנהי דלא הוו ממזרים מדאו' לרבנן דר\"ע ממזרי' דרבנן הם כמו שהוכיח ר\"י בפ' האשה רבה (יבמות צ\"ב ע\"א עיי\"ש תוס' ד\"ה אבל) ואין להאריך והרי הוכחתי לר\"ת והתוס' אינו גט אבל לרש\"י דמספרש מעת שאני בעולם בבית אבל האומר מהיום אם מתי מחולי זה מגורשת מיד ובלבד שימות מאותו חולי שיתקיים התנאי ומגורשת אפי' נתקרע או שאבד מיד אחר הנתינה. אמנם מטעמא אחרינא נראה בעיני דאף לרש\"י אינו גט דאמרי' פ' מי שאחזו (גיטין ע\"ב ע\"ב) דאמר רב הונא גטו כמתנתו וכו' ופי' וז\"ל לא מבעי' היכא דאמר אם מתי מחולי זה אלא אפילו יהיב לה גט סתמא אם עמד חוזר דמסתמא אדעתי' דמיתה יהב לה והא לא מיית עכ\"ל פי' אם עמד וזר לאו שחוזר בו בהדי' אלא ממילא בטל הגט כיון דעמד דומי' דמתנתו ואע\"ג דאמרי' התם רבה ורבא לא ס\"ל דר\"ה ה\"מ בשכ\"מ דיהיב גטא דתמא ולא אמר אם מתי אבל היכא דאמר אם מתי מודו לדר\"ה דאם עמד והלך בלא משענת פי' בלא מקל דבטל הגט ממילא וכן פרש\"י וז\"ל ולא ס\"ל הא דר\"ה דהיכא דלא א\"ל אם מתי ס\"ל דאם עמד אינו חוזר גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה דאי אמרת חוזר אתי למימר לא הוי גט עד דמית וחזו דלכי מיית הוי' גיטא ש\"מ יש גט לאחר מיתה ואתו לאכשורי זה גיטך לאחר מיתה ולא ידעי דכיון דלא פריש מידי להכי יהיב ניהלי' שיהא גט מעכשיו וע\"מ שימות עכ\"ל הרי מוכיח מתוך פרש\"י דבמהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בלא משענת לכ\"ע בטל הגט דכיון דהלך בלא מקל ודאי לא מת מחולי ראשון אע\"פ שעדיין חלש הי' ולא חזר לבריאתו כמו מתחלה. וג' חלוקים הם לפרש\"י במהיום אם מתי מחולי זה אם עמד בינתיים והלך בשוק בלא משענת אע\"פ שעדיין חלש הי' ושוב מת הגט בטל ואם לא הלך כלל אע\"פ שנתק מחולי לחולי אחר ומת ה\"ז גט דודאי גם חולי הראשון מעורב בו ולא נתרפא ממנו. הלך על משענתו ושוב מת אומדי' אותו אם מחמת חולי זה מת ה\"ז גט וכו' ובנדון זה אפי' לא הלך אלא במשענת הא אומדנא בעי שיאמדהו רופאים בקיאים ויאמרו שמחמת חולי קמא מת ומי יאמד אות ועוד מי בקי בזה\"ז בהאי אומדנא שנסמוך עליו להתיר יבמה לשוק ואפי' לפר\"ת דפי' דרבה ורבא לא ס\"ל הא דר\"ה והלכתא כותיהו במהיום אם מתי דאם עמד והלך לשוק בלא משענת דאין הגט בטל מיהו אומדנא בעי ע\"פ בקיאים שיאמרו מחולי הראשון מת כדקתני במתני' וכבר פרשתי דאאומדנא בזה\"ז לא סמכי' להקל לומר שלא נשמר יפה מכמה דברי' שמחזירי' החולה לחליו ומחמת חולי הראשון מת. ואשר כתב מורי וז\"ל דלית הלכתא כר\"ה בהא דקאמר בטל הגט אפילו לא התנה אם מתי מחולי זה מ\"מ בהא הלכה כמותו שיכול לחזור בו ולבטל הגט בעוד שהוא חולה קודם שימות כמו מתנה שכ\"מ דקיי\"ל דייתקי מבטלת דייתקי עכ\"ל זו מניין לך אם הלכה נקבל ואם לדין שאתה דן כך מעצמך יש תשו' דהא בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ\"א ע\"א) כל שאם עמד חוזר חוזר במתנתו פי כל שאם עמד חוזר ממילא חוזר במתנתו פי' אפי' בעודו שכ\"מ אלמא דטפי הוי פשוט דאם עמד בטל ממילא ממאי דמצי לבטל בדבורו בעודו שכ\"מ וכיון דקיי\"ל כרבה ורבא דאם עמד אינו בטל כ\"ש דלא מצי לבטלו בדבורו בעודו שכ\"מ ואדרבא אפי' לר\"ה נ\"ל דהיכא דלא הלך כלל או הלך על משענתו ואמדוהו שמת מחמת חולי הראשון אינו יכול לבטלו אפילו בטלו בהדי' שהרי כבר נתנו ואמר מהיום אם מתי מחולי זה והרי נתקיים התנאי שמת מאותו חולי בלא עמידה דהולך על משענתו לא מקריא עמידה. דבשלמ הלך בלא משענתו אמרי' דעת שכ\"מ הי' כך שאם יעמוד וילך בלא משענת אפי' מת לבסוף לא חשיב ליה מיתה מאותו חולי אבל לא הלך או הלך במשענת ומת חשוב בעיניו מיתה מאותו חולי וכיון דאף לפי סברת השכ\"מ נתקיים התנאי שמת מאותו חולי והוא כבר נתנו לה ואמר מהיום אם מתי אינו יכול לבטלו לפרש\"י דמפרש דבמהיום אם מתי חייל לאלתר אפי' נתקרע הגט וה\"נ לא יוכל לבטלו כמו ה\"ז גיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז דמגורשת דקיי\"ל כל האומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי כ\"ש היכא דאמר מהיום או מעכשיו לפירש\"י דס\"ל דלאלתר חייל אי בטלו בהדי' אינה מבוטלת. תוספי גיטין אין בידי ולא ספרי פסקים בארץ הנגב סבבתי כל אלא כאשר הראוני מן השמים ואם ימצא שהתוס' וספרי הפסקי' חולקי' עלי בשום דבר דעתי מבוטלת כי מה לעני יודע יושב חשך וצלמות ולא סדרים זה ג' שנים ומחצה."
],
[
"ד\"פ סי' כ\"ח ד\"ק סי' ס\"ג וד\"ל סי' של\"ח וכ\"י פארמא סי' שע\"ז מרדכי ב\"ב פ' חזקת הבתים רמז תקנ\"ג ותשו' מיימוני לס' משפטים סי' ע' בחסרון."
],
[
"ד\"פ סי' כ\"ט ד\"ק סי' ס\"ד וד\"ל סי' של\"ח וכ\"י פארמא סי' שע\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' ל\"ב ד\"ק סי' ע'."
],
[
"ד\"פ סי' ל\"ה ד\"ק סי' קפ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' ל\"ח ד\"ק סי' קפ\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' קל\"א."
],
[
"ד\"פ סי' קל\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תתקצ\"ב וד\"ק סי' נ\"ג נ\"ד."
],
[
"ד\"ק סי' נ' ובשינוי בד\"פ סי' תתכ\"ג והיא גם בד\"ל סי' של\"ה ובכ\"י פארמא סי' שע\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' קמ\"ח וד\"ק סי' נ\"ט וד\"ל סי' שע\"ה וכ\"י פארמא סי' ת\"כ."
],
[
"על שמעון שהי' חייב לראובן וראובן הי' חייב לגוי ואמר ראובן לשמעון מה שאתה חייב לי תנהו לגוי הזה במעמד שלשתן ופטר הגוי את ראובן וסמך על שמעון ועתה רוצה שמעון לעכב המעות שחייב לגוי וכתבת שלא קנה הגוי דמעמ\"ש לא שייך בגוי כמ\"ש ר\"ת ויחזור המעות לראובן וקשה למה יגזול ראובן את הגוי והא גזל הגוי אסור אגב חורפך לא שמת לבך להא דאמרי' בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ג ע\"ב) אפי' למ\"ד גזל הגוי אסור הפקעת הלואתו מותר וכתבת שהגוי היה קובל עליך אלא שהיית נשמט ממנו אם לא היית יכול להשמט שהיית צריך לתן לו בדיניהם והיית נותן לו היית פטור מראובן וכן פסק ר\"ת ושלום מאיר בר' ברורך."
],
[
"ד\"פ סי' רכ\"ו."
],
[
"גם זו היא באותו סי' רכ\"ו ד\"פ."
],
[
"ואשר שאלת על יהודי שיש לו עול גדול מן השר ומהלואות וממסים ונכנס לעיר תחלה לדעת כן שנתפשר בפני עצמו עם השר בכך וכך ושלא להשתתף עם הקהל. אם מדעת הקהל נחלק מהם השות בידו אבל בלא דעת הקהל אינו רשאי להפרד מהם שלא לשא בעול עמהם אחרי שמנהג העיר הוא כך להיות כל היהודים שותפי' במס ורשאים ני העיר להסיע על קצותן ולאו כל כמיניה של השר להפרידם זה מזה לשנות מנהג שהנהיג ליהודים שבעירו ולאו היינו דינא דמלכותא אלא גזילה דמלכותא כמו מכס שאין לו קצבה. ואע\"ג דאמרי' פ' מי שמת (קמ\"ג עא) ההוא דמי כלילא דשדו בי קיסר אבולי ואאסטרגיני וא\"ר ניתבו אבולי פלגא ואאסטרגיני פלגא ואע\"ג דמעיקרא אבולי יהבי ואסטרגיני סיוע בעלמא היו מסייעי' בהדייהו ומשום דמלכא אמר אבולי ואאסטרגיני אזלי' בתר דבורא דמלכא ה\"מ כשהמלך אמר כך מעצמו בלא בקשת אבולי אבל בנדון זה שע\"י בקשתו שבקש מן השר להפרידו מן היהודים רוצה להפרידו לאו כל כמיני'. ומה שאומר שאינו שוה לו למתפס חבלא בתרי ראשי לתת בפ\"ע ולחזור ולתת עם הקהל הלא יכול לילך אל השר ולומר לו אדוני אין זה דינינו להפרד זה מזה במסים ושלא לשא בעול כי אם יחדיו וכל היהודים שבמכלות מריבים אתי בזה אין רצוני עוד לתת בפ\"ע אלא עם שאר חבירי ובדברים הללו ראוי להחמיר אף בלא ראיה מן התלמוד שאם הי' כל א' יכול ליפרד מחבילה כמה פעמים באי' לידי תקלה גדולה ואנן טעמא דפירושי' ניקו ונפרוש ואתה שלום ותורתך שלום וכל ביתך וכל ישיבתך כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"שאלה. טרן טריין. מרן ומוריין. בר אבוהון ובר וארין. דכיפי תלו ביה ומרגליין. מגניתיה דלית ביה טימי נטריה בריין. רמי דיקלין וזקיף קושיין. וקושיה מאן מרמיה לית מן קריין ותניין. מכל אבקת רוכל מקוטר גביר מזויין. סדיניה בקייטא וסרבלי בסתוא מעיין מצויין. אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ומורינו הר' אליעזר שי' בכף שנייה יכריע המצויין. מימיו נאמנים ונוזלים מן המעיין. ומה לך מי שיחור שלי מי מערה סריחי וסריין. ברם מרנא סגי ענוין. סותם מי גיחון מפני המחמינין והנדיין. חצבי לנהרא כגני לייא ולאן. ואם הגפן עצרה תירושה אטדי יער איך יתנו פריין. גם כי התאנה חדלה מתקה מרנא די ליה כל רזין גליין כל קמחיא קמח וקמחא דקמחיה סולת מנופה בתליסר נפיין ואני מה לפתוח ראשון והן בארץ שלום אני בוטח לא ידענא לתרוצי סוגיין. אמנם אין כל חדש תחת השמש כבר היה לעולמים ידוע לכל בריין ותפתח אתון את פיה לפני מלאך השם ואית לן כמה קריין. כן רבינו בדורו כמשה טצדקי למפטר נפשיה גזר עלי תלמידי להויח לפניו בדין הה לא יכפרני בשעת הדין להאריך לא נפניתי מרוב טרודין חזרנו על כל צדדים וצדי צדדים מטבותי' דמרנא אב ב\"ד ולא ידענו מה עלה בדעת ראובן ומאיזה כח הוא בא להוציא מיד שמעון את הקרקע תחלה לקנותו והבטיחו שמעון שלא יקנהו. והלך בעקפה וקנאו מה שעה שמעון עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות ואם אמת הי' כדברי ראובן שכך עשה לו שמעון שרי למקריא עבריינא ורשע כדאמ' בפ' האומר (נ\"ט ע\"א) עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע מיהו בי דינא לא מפקי' לי' מיניה וכ\"ש השתא ששמעון כופר ואומר אדרבא אני הייתי מחזר עלי' תחלה ואתם באתם עלי בהערמה לבטל מקחי דחף הוא מפשע. ואין להשביע את שמעון שהוא כדבריו שלא ידע שהם חזרו עליו תחלה דאפילו אם הוא כדברי ראובן ולוי שהם חזרו עליו תחלה לא היה מפקי' מיניה דשמעון כדפי' א\"כ לא שייכא בהא שבועת היסת אפי' לל\"ק דר\"נ (שבועות מ' ע\"ב) ומה שטועני' ראובן ולוי שמסרו להם הגויה המפתחות ופתחו ומדדו את תבנית הבית ומוצאיו ומובאיו ונעלו אע\"ג דישראל מגוי קני קרקע בחזקה כדאמ' ברפ\"ק דבכורות (י\"ג ע\"א) ונעילת דלת חזקה היא כמו שהוכיח ר\"י מפ' הזורק בגיטין (ע\"ז ע\"ב) ה\"מ היכא דסמכי' דעתי' אבל הכא דאכתי לא פסקו ולא גמרו דמי הקנייה לא קני' מידי דהוי אמדד ומשך במטלטלי ולא פסק דלא קנה בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא פ\"ד ע\"ב) דלא סמכא דעתי' וכ\"ש אם הוא אתרא דלא קני בכספא או בחזקה אלא בשטרא דהוי לראיה שלא יוכל המוכר לכפור דלא קנה בחזקה אפי' פסקו דמי הקניי' דישראל לא קני ולא סמכא דעתי' עד דמטא שטרא לידיה כדאי' בחזקת הבתים (נ\"ד ע\"ב) אא\"כ פירוש אי בעינא בכספא או בחזקה איקני. ומה שטוען שהגויה היתה חייבת לו מעות ומכח זה הוא בא מכח משכנתא משום דינא דבר מצרא אין בדבריו כלום דהא לא מקרי משכנתא אא\"כ הלוה על הבית ודר בו והוא דלא מצי לסלק לי' בנו שתשא בכה\"ג הוא דאמרי' מאי משכנתא דשכונא גבי' ונ\"מ לדינא דבר מצרא כדמשמע באיזהו נשך (ס\"ח ע\"א) אבל בכה\"ג שלא הלוה לה על הבית לא מקרי משכנתא. ועוד שלא דר בו ועוד שהיתה יכולה לפרעו ולהסתלק מתי שתרצה. ודאי אם הלוה לה על הבית ודר בו ולא הוי' מצי' מסלק לי' בתו שנה ואז בא שמעון וקנה הוי מסלקי' לשמעון משום דינא דבר מצרא כיון דמשכנתא הוא ביד ראובן איהו הוי מצרן דידי' אם לא הי' לו לראובן קרקע סמוך לזה הקרקע של הגויה דל\"ד לזבן מגוי דלית בי' משום דדב\"מ דה\"מ היכא דראובן הי' לו קרקע סמוך לה הקרקע של הגוי דמצי א\"ל אריא אבריחי ממצרך אבל אם אין לראובן קרקע אצל הקרקע הממושכן לו דלא שייך למימר אריא אברחאי ממצרך הוי מפקי' משמעון וכן פר\"י בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ע\"ג ע\"ב תוס' ד\"ה נטר). ומזה הטעם הקשה למה לא הוציא רב מרי הקרקע מיד רבא כיון דמשכנתא הוי' גביה ולא היה לו לרב מרי קרקע אצל הגוי והוצרך ר\"י לתרץ דרב מרי לא היה חפץ לקנותו. אמנם מתוך הכתב משמע שהיה לראובן קרקע סמוך לקרקע של הגויה וא\"כ אפילו אם הי' זה הקרקע ממושכן תחלה מגוי' לית בה משום דדב\"מ דאריא אבריח ממצרא דאין לחלק כמו שחלק' בכתב לומר דוקא כי אברח ארי' ממצרא לאלתר אבל בנדון זה כיון דהרחיב לה הזמן לדור בו עדיין עד מרחשון לא. לא ידעתי החלוק וכי יעלה על לב דוקא לאלתר והיכי דמי אטו מי בעי' שיוציא הגוי ברגע כמימריה ואלו משהה שעה או שתים מי אית בי' מש\"ה דדב\"מ ואיזה שיעור ניתן לדבר שלא נתנו בו חכמים שיעור סוף דבר אין לנו אלא מה שאמרו חכמים זבן מגוי כיון דהוציא הבית מכח הגוי שהי' הבית חלוט לו אע\"ג דחוזר ומשכירה לאותו גוי או לגוי אחר שכירות לא קניא ולית בה משום דדב\"מ ולדרב מרי לא דמי' כדפי'. ועוד שאני התם שהי' רב מרי דר בו מתחלה הלכך לא שייך התם אריא אברוחי ממצרא אבל הכא לא היה הבית בכח ראובן כשקנאו שמעון ומה שטען ראובן שהוא שותף בבית שראשי קורות תחובי' בחומת הקרקע של זה הגוי הדין מצרנות ושותף דקרי לכל אדם כל זה אינו אלא משום ועשית הישר והטוב משום דאריא אברח ממצרך ואדרבא כ\"ש שותף דמצי א\"ל אריא אבריח מעלך. ומה שאמרו הבירורוים לראובן ולוי שמעון הודיעכם שלא תדאגו מזה כלל ושתסמכו מזה על יהודתו שלא יקנה אותו כלל אמת כי לא יפה עשה שמעון שהי' מבטיחו ואינו עושה שארית ישראל לא ידברו כב אמנם אין נ\"ל משמעות הלשון לא לשון נדר ולא שבועה ולא יד ולא כינוי שהרי לא אמר אלא על יהודתו לא אקנה אותו שזה הי' הבטחה בעלמא שאמר להם לסמוך על יהודותו שלא ישנה בדבורו ואף לפי דברי ראובן שהוא סבור שהוא לשון קבלת שבועה אם קנה אותו ועבר על שבועתו מאי דעבד עבד ולא מפקי' מיניהדאי הוי מפקי' מיניה בזה לא הי' מתקן שבועתו דמ\"מ כבר עבר ואטו משום דעבר על שבועתו קנסי' ליה להוציא הקרקע מידו ולהחליטו ביד ראובן האי לאו דינא הוא אלא קנסא והנה קנסות אנן לא דייני' אלא אתה מורי' וקהלך אם נראה שנעשה דבר מכוער כזה כמו שנראה לקנסו לתן לצדקה הנראה לכם הל לפי מה שהוא אדם. ולענין קורות ביתו של ראובן התחובי' בחומה ודאי נראה דהחזיק ראובן כיון דקודם שקנה שמעון הבית הי' כך ואין להאמין לגויה שאומרת שלא כדין קבעם דדברי הגוי לא מעלין ולא מורידין. ויש להחזיק את ראובן בחצי החומה כיון דקביעי בה כשורי דידי' דמדאמר רב הונא (ב\"ב ו' ע\"א) בי כוי לא הוי חזקה ואע\"ג דאנח ביה דא\"ל אמינא לכי מפייסת מינאי לא תתרע אשיתאי אבל אחזיק לכשורי גופיה להורדי הוי חזקה. ושאר אריכות בעלי דינין וקנטורין שלהם דברי תהו הם וא\"צ להשיב עליהם ושלום מורינו רבינו ושלום כל ביתו ושלום כל החבורה יגדל כנפש תלמידו מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"קכה. ד\"פ סי' ל\"ט ובשינוי בד\"ל סי' שמ\"ה וד\"ק סי' ל\"ב ול\"ג וכ\"י פארמא דסי' שפ\"ד."
],
[],
[
"ד\"ל סי' שפ\"א ותשו' הרשב\"א סי' אלף ק\"ה. וכ\"י פארמא סי' תכ\"ו."
],
[
"שאלה. ריב לא ידענו נחקרהו. צדק צדק נרדפהו. מבור הגדול נדלהו. ממים רבים נמשהו. הוא בי מדרשא של מורי הר' מאיר שי'. יורנו מורינו ראובן תבע קהל ורידבורק לדין השבעות לפני התפיסה נתננו מס והודינו לפני החרם ואמרתי לפני מקבלי הודאה יש לי ע' זקוקי' ל\"ז משלי ול\"נ אני חייב לגוים והדבר ידוע וגלוי לכל שכני שאני צריך לפורעם מיד ואיני רוצה לתן מס והשיבו לי אין אנו נותני' כ\"כ דבר גדול רק ג' פשיטי' מן הזקוק ועבור דבר מועט אין לך להרבות דברים והשיב ראובן אם הוא עתה דבר מועט אני מתיירא שמא ירבו והשיבו' בע\"ה כל כך אנו בטוחים שאין לך לירא וניאות להם אחר זמן נתפסו הקהל ואניהייתי אז בוורנקוורט וזוגתי נתפסה ואני ברחתי למקום אחר שמו הונבורק ויהי כבואי שמה תפסוני פרשים שהייתי מוטב שנוציא ממנו מה שהוא חייב לנו ממה שיצטרך ויהיה לו לפרוע לנו והוצרכתי לקח מבעלי חובי הרבה פחות ממה שהי' חייבים לי ושלחתי גיסי למבצר במקום שהיו קהל ורידבורק אסורי' והודעתים שהוצרכתי לפרוע נושי ושלא אתן לפדיון זוגתי אלא ממה שיש לי ועל כ\"ז הטילו עלי לתן כפליים מה שיש לי כספ ושוה כספ ומסרו את זוגתי ביד עבדי המלך ואמרו לאסור ולייסר את האשה עד שתתן לך כך וכך מעות לכן אני תובע שיפדוה יד גוים מאחר שאני נכון לתן מכל אשר לי כאשר יתנוהם וכבר פרעתי נשיי קודם הפשרה וגם אפוטרופוס הקהל הר' מבורך הודה לפני' שכך הי' מנהג בורידבורק כשהיו מודים בחרם בכל שנה לא היו נותנים בחנוכה ע\"פ אותה הודאה אלא אותו המס ומה שהיו צריכי' כל שנה הי' מלוין על שנה הבאה והאפטרופיא השיב שמנהג הוא מימים קדמונים בורידבורק כשהיו גדולים בתורה ופרנסים דרים שם שאדם נותן מכל מה שאדם נושא ונותן בהם אפילו אם הוא חייב הרבה וגם ראובן עצמו נהג עמנו באותו מנהג זה כמה שנים ועתה כשנתפסנו יעצונו חכמים ונבונים לתן מס ע\"פ הודאה שהודינו קודם התפיסה שאם הי' לנו להודות עתה שמא יערימו מקצתם מחמת שהמס גדול וראובן השיב מה שהי' מנהג לתן מס ממה שהי' חייב זה הי' דוקא במסים אבל בגזילה כזאת שאדם נותן כל מה שיש לו מהיכן יקח לתן מה שאין לו ועוד שפרעתי קודם הפשרה ומה שנמניתם וגמרתם לתן ע\"פ ההודאה שעברה לא על פי היתה אדרבא שלחתי גיסי שמה להודיעכם שלא אתן אלא ממה שיש לי. ועוד טען ראובן אתם שמתם לעצמיכם קרקעות וספרים בפחות מכדי שוים מה ששמתם בב' זקוקי' מכרו בד' זקוקוי' ומאן שם לכו. והאפטרופוס השיב מנהג הוא שלא לתן מס מקרקעות וספרים אלא לנחת רוח לקהלם נתרצו העשירי' לתן מה מהם מקרקעות וספרים ונמנו וגמרו מדעת כל הקהל לתן מס מהם בדמי קנייתם לכתוב בדמי הקלף ושכר הסופר ואם ראובן אומר אין אני ניאות בזה הרי אינם רוצים לתן מס מהם כמנהג העולם וראובן אומר אינו מנהג בגזילה כזאת ומידכם היתה זאת לנו בבתיכם הגבוהים ולמה לא תתנו מהם ועוד טען ראובן אחד מקהלכם מצאו אותו שעבר על החרם והי' לו יותר מכדי הודאתו ולקחו לו הקהל המותר ואחד מן העשירים אמר אני נותן לך חלקי והוא עולה לי\"ו זקוקי' כדי שתפדה בו אשתך מיד גוים אותם אני תובע היום והאפטרופוס השיב לא נמלכתי בו להשיבך אבל ידעי כי הוא יאמר להד\"ם או חוזרני בי. ושלום מורי ושלום תורתו ישגה לעד כנפש תלמידך אשר בן הרב ר' יחיאל זצ\"ל. יחיאל בר יצחק ירנ\"ן. יוסף בר' נתן נצב\"ה. ועוד טען ראובן הם מחלו למי שהי' רוי' לזה ק' זקוקי' ולזה ס' כדי שיהו נאותים להם לכל אשר תקנו ולי רוצים לקח מה שאין לי."
],
[
"וגם מורי' יורינו על נתינת מס מקרקעות וספרים זכורני מורי שאמרת לנו בסוף מס' פאה על האי משנה מי שיש לו נ' זוז והוא נושא ונותן בהם ה\"ז לא יטול ובירושלמי קאמר עלה הכא אמרין חמשין דעבדין טבין ממאתן דלא עבדין ומזה הבאת ראי' דמקרקעות אין לתן כי אם הרביעי ומספרי' נ\"ל דאין לתן מק\"ו השתא לומדיה פטורי' ממנדה ובלו והלך היא עצמה לא כ\"ש וק\"ו כזה איכא בפ\"ק דקידושין (כ\"ב ע\"ב) ועוד שהתורה נקראת חירות ואין להטיל עול מלכות עליה ועוד אדם שיש לו כמה מסעות תשמישי בית וכלי חול אינו נותן מס מהם אע\"פ שא\"צ מהם אלא לפרקים פעם אחת בשנה ספרים שהם תשמישי קדש שאדם לומד בהם בכל שעה או בניו וחתניו או משאילם ללמוד בהם על אחת כמה וכמה ומורי שיחי' ישיב לנו דעתו ושלום כנפש תלמידיו שותי מימיו.",
"תשובה רבים שלומים לאין קץ ותחומים לביתך נאוה קדש לאורך ימים מורי הר' אשר שיחי' ושאר כנותך עמיתינו שיחי'. למה שאלתוני מעניני מסים שעיקרם מהלכות מדינה הם והכל לפי המנהג שנהגו מדינה ומדינה כמנהגה. למדנו בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קט\"ז ע\"ב) שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמר עלי' גייס וטרפה ועמד א' והציל הציל לאמצע ואם אמר אני מציל לעצמי הציל לעצמו ופריך עלי' עד דמוקי לה רמי בד חמא בשותפי' וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר פלג הוי פי' במקום פסידא כי הכא שעמד עליה גייס וטרפה הלכך הכא בנדון זה אם מעולם לא הורגלו להיות שותפי' במסים אלא במסים שיש להם קצבה הוי מס זה שאין לו קצבה כמו עמד עלי' גייס וטרפה דנהי דקיי\"ל דינא דמלכותא דינא גזילה דמלכותא לאו דינא הוא כמוכס שאין לו קצבה הלכך כיון דאמר בהדי' איני משתתף עמכם לתת מממוני כמעיקרא אלא כמו השתא לאחר שפרעתי חובותי ומיחה בהם שלא להתפשר עליו אלא על תנאי כן לא הי' להם להתפשר בע\"כ ובמקום פסידא כמו זה שותף חולק שלא לדעת חבירו וכדאמר התם אמר פליג לא אמר לא פליג והי' להם להתפשר בפ\"ע בלא ממונו אחר שחלק מהם. אמנם אם כשהיו מתפשרי' בפ\"ע בלא אשתו של ראובן הי' הדבר יכול לבא לידי מכשול לאשת ראובן פן יעללו בה הערלים שכן שמענו שגזמו לכלם אם לא הי' מתפשרי' מיד כרצונם שהיו מתעוללים בנשותיהם נראה דאפילו מחה שלא לפדות את אשתו יפה עשו שפדאוה כדתני' בפ' נערה (כתובות נ\"ב ע\"ב) נשבית והי' מבקשי' ממנו עד עשרה בדמים פעם ראשונה פודה וכו' ולא כל הימנו א' שיעשיר א\"ע ויפיל אותה על הצבור. ובשכבר בא מעשה לידינו בא' שהיה תפוס וצוה שלא לפדותו מנכסיו ובאו בני אדם ופדאוהו בע\"כ ופסקנו שחייב לשלם להם דאפי' ביש לו ואינו רוצה להתפרנס אמרי' פ' מציאת אשה (כתובות ס\"ז ע\"ב) דנותנו לשום הלואה וחוזרי' ונפרעי' ממנו ונהי דקאמר תלמודא דנפרעים ממנו דוקא לאחר מיתה אבל מחיים לא היינו משום דאי מחיים תו לא שקיל והא לא שייך בתפיסה דליתא כל שעתא כמו מזונות הלכך גבי תפיסה חוזרין ונפרעין ממנו לאלתר דכיון דגבי מזונו' חוזרים ונפרעים ממנו בע\"כ כ\"ש בשבי דכלהו איתנו בי' ועוד ראי' מפ\"ק דקידושי' (י\"ח ע\"א) דאפי' בע\"ע הוי כפי' לבני משפחה היכא דל\"ל נכסי אי לאו דא\"כ הדר אזיל ומזבין נפשי' כ\"ש דכפי' לדידי' למפרק נפשי' מדיליה או אשתו דכגופו דמי' דכופי' אותו לפדות אשתו מבין הגוים עד עשרה בדמיה. ועוד אם הורגלו בורידבורק להיות שותפי' במסים שאין להם קצבה כאשר הוא מנהג כבר באלו המלכיות מימים רבים שאין קצבה למסים אלא כל שר ושר לוקח לפי רצונו אין שותף חולק שלא לדעת חבירו מחמת שנתרבה המס הרבה דמה לי גזילה מרובה מה לי גזילה מועטת הא שותפי' נינהו במסים שאין להם קצבה סוף דבר כל מס ששואל שר העיר הן מעט הן הרבה צריכי' לתן בשותפות ולא כל הימנו לסלק עצמו ולחלוק שלא לדעתם ואפי' אם צוה להם קודם הפשר אל תתפשרו אלא בכך אין בדבריו כלום אחרישלא פשעו אך הטוב והישר בעיניהם עשו ונראה להם שהוא תקנת הקהל לפטור ולא לעמוד מנגד ולמרוד במלכות צריך להשתתף ולתת חלקו לפי חשבון נכסים שהי' לו בשעת התפיסה ואפי' אם אנסוהו גוים לפרוע להם מה שהי' חייב להם לא ינכו לו מחלקו לפי כל הנכסים כמעיקרא דמיד משעת התפיסה נתחייבו כל נכסים לתת מהם מס כמו שיתפשרו לבסוף ואם מהרו בע\"ח לגבות מן הנכסי' מה שהיה חייב להם אם יש שם מותר בנכסי' כדי חלקם שהוא חייב להם מן המס הלא גם הם יקחו חלקם ואם לא ימצאו בנכסי' כל כך כשיהא לו חייב לשלם דל\"ד להיכא דנשתדפו דלא יתן אלא מן הנמצא בידו ותו לא דשאני התם דנשתדפו ולא משתרש בחסרון שנחסרו הנכסי' אבל היכא דפרע מהם חובו דקא משתרשי לי' לא ינכה בשביל זה מחלקו במס לפי חשבון נכסים דמעיקרא. ושטוען ראובן מאן שם לכו קרקעות וספרים בפחות מכדי שוי' גם בזה לא נראו דבריו דטבא ליה עבדו ליה דאלו לא נתרצו מעצמם לתת מהם לא היו ב\"ד כופי' אותם לתת מהם דכמה פעמים צוחו קמאי דקמאי לתת מהם לא היו ב\"ד כופי' אותם לתת מהם דכמה פעמים צוחו קמאי דקמאי לתת מס מקרקעות ומספרים במסים גדולים כאלה יותר מס' שלא נשאר חלק עשירי בידם ובאו לדין על ככה ונפטרו בעלי הקרקעות והספרים כמנהג קדמונים שתקנו כך ויש כמה טעמים ומגדר מלתא בכך אין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו אלא מדעת כל בני העיר כי רשאין בני העיר להסיע על קצותן ולשנות מדעת כולם כמו שירצו. ועל אותו שעבר על החרם וכו' עדיין הוא לא השיב גם אני לא אשיב מזה כלום. ועוד דברים בעלמא א\"ל אתן לך חלקי ומצי הדר ביה וראובן לאו בע\"ד דידי' כל זמן שאינו בא בהרשאתו או שנתן לו במעמד שלשתן. ומה שטען שמחלו זה לזה בלא דעתו לאו כל הימנו למחול חלקו בלא דעתו אא\"כ נבררו טובי העיר מעיקרא מדעת כולם למחול ולעשות בכל צרכי צבור כפי רצונם. ואמת כי רציתי לדקדק מההוא דמס' פאה שאם באנו לחייב מס מקרקעות הי' ראוי לגבות מן הרביע כמ\"ש ובלבד משאר קרקעות שאינם בית דירתו אבל מבית דירתו לא דתנן בפ\"ב דמס' פיאה אין מחייבי' אותו למכור ביתו וכלי תשמישו. מיהו לפי המנהג שנהגו קדמונים אין גובי' מהם כלל וכ\"ש מן הספרי' כמ\"ש ק\"ו מלומדיה. ואין להקשות לדברי מההוא דמי כלילא דשדו להו אבני טבריא כו' עד ערקו שדיוה פלגא אידך פלגא כו' ערקו כלהו שדיוה אכובס דשאני התם דלא הורגלו להיות שותפי' בכך אבל בנדון זה אם כבר הרגלו להיות שותפי' לאו כל כמיני' דחד לברוח ולסלק עצמו ולחלוק שלא לדעת חבירו משנשאל המס אע\"פ שאין לו קצבה כיון שבמסים שאין להם קצבה הורגלו להיות שותפי' לאו כל כמיני' דחד לברוח. ושטען ראובן שמתחלה אמר לקהל שהי' חפץ לפרוע הקפותיו ולא הי' חפץ לתן מס מהם כל זמן שלא הוציאם מידו חייב."
],
[
"שאלה על ראובן ושמעון שזיווגו בניהם יחד ובשעת הפסיקה התנו שאם תפול קטטה בין הנערים שהחתן והכלה יחלקו כל הנכסים וכו' ועכשיו הבחור אומר אם אא פסק עלי א\"א במה שפסק. לא כל הימינו לומר כן כי הממון הזה של האבות כאשר פסקו והתנו בממונם כן יקום כי אדעתא דהכי יהבי."
],
[
"וששאלת על ראובן ושמעון שנמלטו מן התפיסה וחובותיהם שמה אם חייבי' במס. אם הורגלו להיות שותפי' במסים שאין להם קצבה חייבי' גם הם כמו האחרי' וכדפי' לעיל דמיד כשנרמו להם נתחייבו ושוב מי הפקיע מהם. ועוד נוהגי' בכל המלכות שאם יש ליחיד דין ודברי' עם הקהל עבור המס שהוא צריך ליתן המס תחלה ואח\"כ יתבע הקהל לדין כי הקהל רוצים להיות מוחזקי' בכל שעה וראי' אני מביא להם מהא דאמר' פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע\"ג ע\"ב) מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מונח וכו' ודינא דמלכותא דינא. ועוד כיון שכל הקהל שותפי' במס שותף אינו חולק שלא לדעת חבירו ורשאי' בני העיר להסיע על קיצותן כ\"ש לגבות קודם המס והבא לשנות עליו הראי'."
],
[
"ד\"פ סי' תתקט\"ז ד\"ק סי' מ\"ט וד\"ל סי' שע\"ב וכ\"י פארמא סי' תט\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תתקי\"ח וד\"ק י' י' וכ\"י פארמא סי' שמ\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' של\"א."
],
[
"ד\"ק סי' נ\"ב ד\"ל סי' שע\"ג תשו' הרשב\"א אלף צ\"ז ומרדכי פ\"ח דב\"ק רמז צ\"ו."
],
[
"ד\"ק סס\"י נ\"ב ד\"ל סי' שע\"ד תשו' הרשב\"א אלף צ\"ח ומרדכי ב\"ק פ\"ח רמז צ\"ז וכ\"י פארמא סי' תי\"ז."
],
[
"שאלה מרוב נתיבות נחצתי לכתוב לכם מיודעי הנקובים מעבר הלז. נראה אום כשירד שמעון לדין עם מקצת הקהל הי' ראובן בעיר וראה ששמעון ירד לדין על עסק אותו החוב אין לו לשמעון לחזור ולירד עם ראובן על ככה בין שגם ראובן הוא מן הקהל כדאמ' ס\"פ מי שהי' נשוי (צ\"ד ע\"א) הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזל חד מיניהו בהדיה לדינא לא מצי אידך למימר לאו בע\"ד דידי את אלא איבעי לי' למיתי' היכא דאיתא במתא ואפי' ליתא במתא אם עשה שמעון מה שאמרו לו לעשות אותם שהברררו עפ\"י הקהל די לו בזה ופטור מראובן ועוד אחרי שראובן אומר כך וכך נשבעת לתן לפי מה שהי' החוב בשעת גביית המס ושמעון אומר לא נשבעתי כך ואין לראובן עדי' ולא ע\"א כשר שהוא כדבריו א\"צ שמעון לחזור ולשבע כי אף לפי דברי ראובן כבר נשבע לעשות כן ואין שבועת היסת על שבועה כדמשמע בפ\"ק דב\"מ (י\"ז ע\"א) היה חייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי והעדי' מעידי' אותו שלא נשבע וחזר ואמר נשבעתי הוחזק כפרן לאותה שבועה טעמא דהעדי' מעידי' אותו הא לא\"ה א\"צ לחזור ולשבע ופי' ר\"י שם דמסתברא דאף בתר דנתקנה שבועת היסת אין שבועה חלה על שבועה וכן פי' רבי' יוסף בר' יצחק ורבי' יצחק בר' מנחם בתשו' אחת אבל בשביל שסייעו בפרשת החוב ואמר אינו דין שתתן כדמעיקרא בשביל זה הטעם אין לפטרו דעביד איניש דלא מגלי טענתא אלא בבי דינא אלא יש לפטור את שמעון מטעמא אחרינא כדפי' ושלום לכם ולכל כנותכם כנפש נאמן בריתכם מאיר בר' ברוך שיחיה."
],
[
"תשובה. מ\"ש ר\"ח דמינין ומסורת אין הורגי' אותם בידים נ\"ל דדוקא שלא בשעת מסירה אבל בשעת מסירה מותר להורגן בידים כדאמרי' פ' הגוזל (בבא קמא קי\"ז ע\"א) קם רב כהנא שמטיה לקועיה וכן לא יהא ממונו חביב עליו מגופו (שם קי\"ט ע\"א) והטעם דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו דומיא דבא במחתרת בין בשעת מעשה ובין שלא בשעת מעשה מותר להסית את הגוי הורגו ויש מי שאוסר אחר מעשה להורגו ע\"י גוי וראייתו מדאמרי' פ' האיש מקדש (קידושין מ\"ט ע\"ב) ע\"מ שאני צדיק ונמצא רשע אפי' רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו ומורי הר' יעקב בן מורי הר' יצחק דחה זאת הראי' דלמא משום חומרא דא\"א מספקא אבל לענין מסור לא תדע מדאמרי' פ' השולח (גיטין מ\"ו ע\"ב) ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי כו' עד לא שבקי' דלפרקי' ולא אמרי' דלמא עבד תשובה. ועיקר."
],
[
"שאלה טוביינא דחכימי מרגניתא דלית בי' טימי מן שמיא ליפשי לך חיי ורחימי מורי הר' אשר שי' שני נפישתא כמה וכמה כי נפשי לאהבת הומה, ולשמוע שלותך שואף צמא, ומצוף דבש נופת צופיך לתאוה יגמא.",
"על ראובן המכיר ספרו ביד שמעון ויש עדים שהי' שלו ויצא לו שם גזילה או גניבה בעיר וראובן הוא בעה\"ב שאינו עשוי למכור ספר דליכא למיחש דלמא זבניה ואיהו ניהו דקא מפיק שמא וכבר נשבע שמעון כמה הוציא וראובן דוחהו בדמים רשאי' ב\"ד להחליט הספר ביד שמעון בשיויו דלא גרע מאלו הי' עדיין ביד ראובן והי' חייב מעות לשמעון שליח ב\"ד מנתח נתוחי משל ראובן ויהיב לשמעון כ\"ש האי דכבר אתא ליד שמעון ושכתבת דשמעון קנאו מלוי ולוי קנאו מן הגוי הא דינא דמי לדינא נרשאה (ב\"ק קט\"ו ע\"א) גנב ספרא זבניה לפפונאה בתמנן זוזי ופפונאה לבר מחוז אבק\"כ ועיי\"ש. ואם לוי קנאו בפחות ממה שמכרו לשמעון יחזיר לראובן המותר ואתה ותורתך שלום כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"ששאלת על לוי שנתן משכון עבור חלקו מן המס ליד גזברי הקהל הגובי' את המס ואבד המשכון אם חייב לשלם נ\"ל כיון דהשר אינו חוזר על לוי עבור החסרון אלא על הקהל נמצא שהגזברי' שלוחי הקהל הם וכיון שנתן ליד שלוחם ונאנס מיד השלוחים פטור כמו א\"ל המשאיל שלחה ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי ומתה פטור (ב\"מ צ\"ח ע\"ב). וכן תרמי' על האבוד ועל הגזול כו' (שם נ\"ח ע\"א) פי' בא ליד גזבר ואבד קודם תרומה תורמי' עליו ואינו חייב באחריות' כדמשמע בפ' ההב (שם) הלכך הכא כל הקהל יחלקו עמו בהפסד ולא הוא לבדו. ואין לחייב את לוי ולומר כיוןדמשכון בעלמא יהיב להו לאו לפרעון יהיב דמנה אין כאן משכון אין כאן דהא לאו מלתא היא דל\"ד כלל להא דפ\"ק דקידושי' (ח' ע\"ב) דמנה אין כאן דהתם כסף שצריך לתן לא נתן הלכך משכון שנתן אין כאן שיועיל במקום כסף שהי' לו לתן אבל הכא בנדון זה הלא הם אינם חייבי' לשר כסף אלא או כסף או מטלטלי' שוה כסף וכך הוא דרך נותני משכון ליד הגזבר שכשיבא שליח השר לגבות אינם מוכרי' המשכון ופורעי' לשר מעות ומחזירי' המותר לבעליו אלא נותני' לו המשכון כמו שהוא בכל כך מעות שהבעלי' חייבי' הן שהמשכון שוה הרבה יותר הן ששוה כל כך בצמצום וכיון שאין שום חילוק והפרש לגזברי הקהל בין מעות מוכנים בין משכון אין לחלק בין שנתן מעות בין שנתן משכון. ועל דין השני ששאלת הרי הוא כיו\"ב לגמרי דכיון שבא ליד גזבר של הקהל כגבוי דמי לכל דבר כדפי' ודוקא שבא ליד גזבר אבל אם זמנוהו בתיבת עצמם לתתו ולא נתנוהו עדיין מחוסר גובינא הוא ואבד לעצמם. ושלום לך ולתורתך כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"וששאלתני על קהלך שכבר עשו תקנה ביניהם ובהסכמתך קרובי כהן צדק שכל מי שיצא מן העיר לגור במקום אחר שלא יכנס לעיר לזקוף חובותיו בלא דעת הקהל לראות אם יוכל להפרע שאז לא יזקוף חובותיו אם אחד מהקהל חפץ לתן דמי החוב ולסלקו יש לו להסתלק ואם זקף בלא דעת הקהל קנסוהו לתת מכל אשר ימצא לו ו' קולני\"א מן הזקוק ועתה עבר אחד על ככה ל\"מ אם אותו האחד שעבר על התקנה הי' מיושב בשעת התקנה בעיר ונמנה עמהם בתקנה או אפי' לא נמנה עמהם אלא ששתק וקבל ואפי' מיחה לא כל הימנו בעודו שם למחות תקנות במגדר מלתא אחר שרוב המהוגנים שבעיר הסכימו לכך כמ\"ש בתקנות רבינו מאור הגולה וז\"ל בני העיר שעושי' תקנת הקהל ותקנת העניים ושאר תקנות ורוב מן המהוגנים מתרצים בדבר אין האחרי' רשאי' לבטל התקנה ולומר לבא לב\"ד כי אין להושיב ב\"ד על כך כי הכל לפי ראות טובי העיר כמנהג הקדמונים א\"נ צורך שעה עכ\"ל וכיון שבשעתהתקנה הי' שם בטלה דעתו אצל הקהל אפי' מיחה וחלה עליו התקנה ושייך איהו נמי גהאי תקנה אף לכשיצא ורשאי' בני העיר להסיע על קצותן אלא אפי' יצא משם קודם תקנתם אם משעה שיצא הי' יכל לכוף בעלי חוביו לפורעו ולא עשה חייב לשא עמהם בכל מיני עולים מאותם חובות כדמשמע בפ' לא יחפור (בבא בתרא כ\"ב ע\"א) בהניע מרואי דלא שרא להו רב כהנא לזבוני אלא שיעור חייותיהו עד דעקריאשוראי דידכו ואזליתו ומדקאמר עד דעקרי אשוראי דידכו ואזליתו אלמא תמהרו להוציא ככל יכלתכם ותלכו לכם ותפנו את העיר מכלל שיש להם למהר להוציא אשוראי שלהם ואם מרצון נפשם שהו יותר חייבי' לתת מס עם בני העיר ואם בני העיר טועני' שהי' יכולי' להוציא והם אומרי' לא יכולנו ישבעו שלא יכלו להוציא קודם. ואם לא יכלו להוציא קודם מנהג הוא בכל הקהלות שאין לקח מהם מס וכדמשמע עובדא דהנך עמורואי ואם בזה תקנו בני העיר עליהם לתת מס יראה לי דלאו כל כמיניהו דרשאי' בני העיר להסיע על קצותן על בני עירם שהיו שם בשעת התקנה או שלבסוף באו לגור שם אבל זה שלא הי' בשעת התקנה וגם עכשיו אינו גר שם לאו כל הימנו. ואתה ותורתך שלום וכל ביתך וכל כנותך שלום כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך שיחיה."
],
[
"שאלה מה אשיב לאדוני מורי מורי הר\"ר אליקים כהן צדק שיחי' ולר' משולם דעימי' הדין רחמי ולא מתחמי ירבה שלומכם וטובתכם לעלם ולעלמי עלמיא וליפוש לכו רחמי דעו כי מאד מאד הקשיתם לשאול לבקשני להכריע בדבר זה ובמרומים סהדי כי בשביל ממון גדול לא הייתי משתדל אך אחרי שככה השבעתני והודעתני שאם אמשוך את ידי אז יבא לידי קטטה גדולה בטלתי רצוני מפני רצונכם. ובקצרה אשיב הנרא בעיני אם עד הנה הורגלתם להיות שותפי' בכל מיני מסים שהייתם נותני' לשר הן במס קצוב הן במס שאינו קצוב כמו גולגליות וארנוניות וזימיות ככל אשר הי' עולה על דעתו לקח מכם כדרך שהייתם נותני' עד עתה אם ממטלטלי' אם מקרקעות הכל כמנהג שנהגתם עד עכשיו אין לכם לשנות אלא מכח כולכם כדאי' בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קט\"ז ע\"ב) שיירא וספינה שהיו מהלכי' ועמד עליהם גייס לטרפה וכו' עד ובלבד שלא ישנו ממנהג החמרי' והספני' וכיו\"ב איכא טובא בתלמוד ואם עד הנה לא הייתם רגילים לתת אלא מס קצוב ולא שינה השר ולא הכביד עליכם כי אם מס שלו הקצוב היה לוחק ועתה בא לשנות יש לכם לילך אחר מנהג קהלות אשכנז ויש לדרוש ולתור אם בכל המקומות נוהגי' כשתופסי' הקהל אין נותני' מס מקרקעות גם אתם אין לכם כח לשנות ואם נוהגי' לתת מס מקרקעות משוי' או למחצה לשליש ולרביע הכל כמנהג המדינה וזהו דין תורה אבל טוב בעיני וכשר שהייתם מתפשרים ומתמצעים ביניהם אם תוכלו וטוב לכם ושלומך ושלום תורתך ושלום כל כנותך ושלום כולכם יגדל וירב כנפש הרשום סר למשמעתכם שוחר טובתכם מאיר בר' ברוך שיחי'. ואינכם צריכי' לשלוח לי עוד בשביל דין זה כי לא אפסוק בעא כלל או כמ\"ש או כמנהג העיר ואם אין מנהג העיר הכל כמנהג המדינה ושלום."
],
[
"וששאלתם על ראובן שטוען את לאה שמסרוהו בידי גוים והפסידתו ליטרא ועוד ה' ליטרי' תשבע שלא הפסדתו כלום."
],
[
"ומה שהוא טוען שהוא מסר לה י\"ב ליטרי' למחצית שכר והיא אומרת שקבלה ממנו עשרה ליטרי' ברבית קצוצה בי\"ב ליטרי' ופרעה לו מן הקרן ה' ליטרי' ואכתי פש גבה ה' ליטרי' מעות ישנים אע\"פ ששמעתי בשם ר\"ת שראובן שאמר לשמעון הלויתני מיד ליד ברבית קצוצה ושמעון משיב לא כי אלא ע\"י גוי הלויתיך דמהימן שמעון בלא שבועה משום דלא שביק איניש התירא ואכל איסורא יש גדולים חולקי' עליו ואומרי' דל\"ד דהתם (גיטין ל\"ז ע\"ב) לוה לא ידע אי הוי למלוה פרוזבול או לא דלא כתב לוה פרוזבול אלא מלוה הוא דכתב ליה בלא ידיעת לוה אם ירצה אבל גבי רבית שהלוה טוען טענת ודאי הלויתני ברבית קצוצה דלמא לא מהימני' ליה בלא שבועה ואף לדברי ר\"ת איכא למימר דה\"מ דנקיט מלוה משכון דממ\"נ שקיל כדקאמר מאי אמרת לא נשקול בלא שבועה כיון דאיכא טעמא רבא לא שביק התירא ואכל איסורא כה\"ג לא חייבוהו שבועת היסת אף לל\"ק דר\"נ דמחייב שבועה אפי' היכא דליכא דררא דממונא הכא ודאי לא חייבוהו מטעמא דפרי' אבל בנדון זה שהיא מוחזקת והוא בא להוציא ממנה לא מפקי' מינה כיון שהיא טוענת טענת ודאי ול\"ד לההיא דפרוזבול דמהימני' ליה אפילו להוציא היינו משום דלוה לא מצי מכחיש ליה הלכך תשבע לאה שאינה חייבת לו אלא ה' ליטרי' מעות ישנים ותפטור מן השאר."
],
[
"ד\"פ סי' קמ\"ב."
],
[
"מעשה בא' שתבע את חבירו מאתים זקוקי' והשיב איני חייב לך אלא ק' כי הלויתני ק' בר' ברבית קצוצה והשיב השני חלילה אך שאלתני להלוותך ק' זקוקי' שהייתה רוצה להלותם לטובתי במאתים ריוח והמותר יהי' שלך והלה משיב המעשה הי' כאשר טענתי ואם הרוחתי הרוחתי לעצמי ושלח הר\"ר יחזקי' הדין לפני הר\"ר יחיאל מפריש והשיב דהלה נאמן במה שטוען שבהיתר הלוה לו דקיי\"ל דנאמן אדם לומר פרוזבול הי' לי ואבד ופר\"ת אף בלא שבועה מטעמא דקאמר תלמודא לא שבק התירא ועבד איסורא והקשה לו הר\"ר יחזקי' דלמא שאני גבי פרוזבול דלא מצי מכחיש ליה דלוה אינו יודע אם המלוה כתבו פרוזבול אבל בנדון זה הוא מכחישו ואומר שדרך איסור הלוהו והשיב לו הר\"ר יחיאל זצ\"ל ע\"כ גם פרוזבו נמי איירי במכחישו דה אסתמא קאמר תלמודא דנאמן אדם לומר פרוזבול הי' לי וקיי\"ל דלא כתבי אלא ב\"ד או גדולי הדור לדברי ר\"ת או בי דינא דרב אמי ורב אסי א\"כ נשאל מב\"ד דר\"א ור\"א אם כתבו לו והיכי מצי למימר פרוזבול הי' לי אע\"כ איירי דא\"ל קבלת עליך ג' רועי בקר במקום ב\"ד דר\"א ור\"א והלה מכחישו ואפ\"ה קאמר דנאמן לומר פרוזבול הי' לי וכו' עכ\"ל."
],
[
"ד\"ל סי' קצ\"ז. כ\"י פארמא סי' קצ\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תתקע\"ב תשובות מיימוני לס' משפטים סי' י' ותשו' הרשב\"א סי' אלף צ\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תתקע\"ג ותשו' מיימוני לס' משפטים סי' י\"ב."
],
[
"ד\"ל סי' ת\"צ בחסרון ובהעתקתי מכ\"י פארמא סי' תקמ\"א בשלימות."
],
[
"ד\"ק סי' נ\"ז וד\"פ סי' קמ\"ו בשינוי קצת."
],
[
"שאלה. ועל המעות שהלוה לך הבחור ואתה נותן לו ההוצאה והוא חוזר עם בנך אם מתחלה הי' התנאי ביניכם שילוה לך מעות ושאתה תתן לו ההוצאה והוא יחזיר עם בנך אע\"פ שהיית בטוב נותן לו ההוצאה בשכר שחוזר עם בנך נמצא שההוצאה שאתה נותן לו אינה שכר המעות מ\"מ כיון שהתנאי הי' כך שילוה לך מעות אסור כדאמ' בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס\"ד ע\"ב) הלוני ודר בחצרי צריך להעלות לו שכר אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר ואע\"פ שהבחור קבל עליו האונסי' כיון דאחריות גניבה ואבדה עליך אסור משום רבית כיון שאתה קצבת עמו לתן לו ההוצאה הו\"ל רבית קצוצה כדאמ' באיזהו נשך (ס\"ט ע\"ב) רב חמא הוי מוגר זוזי בפשיטי ביומא וכלו זוזי דרב חמא ופריך ומ\"ש ממרא ומשני משום דלא הדרי בעיניהו ולא ידיע פחתיהו וכן משמע בתוספתא (ב\"מ פ\"ד) דגרסי' התם משכיר אדם מעותיו לשולחני להתנאות בהם ולהתלמד בהם נגנבו או שאבדו חייב באחריותן נטלו מלפניו באונס הרי הוא כנושא שכר וכו' אלמא דאפי' כה\"ג דאחריות אונסין על הנותן ואחריות גנבה ואבדה על המקבל לא שרי לנותן לקבל שכר מעותיו אלא בכה\"ג להתנאות בהם ולהתלמד בהם ולהתעטר בהם דהדרי זוזי דידי' בעיניהו אבל הלואה אפי' אם מקבל נותן אחריות נכסי' אסור לטול שכר מעותיו. ול\"ד להא דאמ' בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס\"ד ע\"ב) דפריך האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא ומשני כיון דמקבל עלי' יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא ולההוא דרב (שם ע\"ג ע\"א) דיהיב זוזי לחמרא וקבל עלי' אונסא דאורחא ושקיל חמשה ופריך כיון דקבל עלי' אונסא לשקול שתא וכו' דשאני התם דדרך מקח וממכר הוא דכל דכותי' מקח וממכר רבית דרבנן הוא ובכה\"ג שרו רבנן כיון דקבל עלי' נותן קצת אחריות או אזולא או אונסא אבל בהלואה דרבית קצוצה דהוי דאו' אסור אפי' קבל עלי' אונסא דלכ\"ע שוכר לא מחייב באונסי' אפ\"ה משמע דאסור. אבל אם כך הוא שנתן לו את הקרן במתנה גמורה כמו שכתבת' לבסוף שאם תרצה להשיב לו תעשה ואם תרצה לעכבן הרשות בידך כה\"ג נראה דמותר ושלום לך ולכל כנותך כחשק אהבך נדבה מאיר בר' ברוך שיחיה."
],
[
"ד\"ל סי' ש\"פ. עיי\"ש בהגהות אות ז' במה שרוצה להגיה ובכ\"י שלנו כתב לפדות ערבנותיה בשעבעה זקוקי' וחצי. וא\"ש. ומ\"ש שם שאות ו' דצ\"ל במקום וריב\"א וריב\"ן בכ\"י שלנו כתב וריב\"ן. וכן מ\"ש באות נ' שם דצ\"ל כמו שפר\"י במקום כמו שפי' רש\"י בכ\"י שלנו כתוב שפר\"י. וכן הוא בכ\"י פארמא סי' תכ\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תתקפ\"ה וד\"ל סי' תק\"ג וכ\"י פארמא סי' תל\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תתקפ\"ו."
],
[
"ומה שנסתפקתם שזה אומר לקח מן הרבית יותר מחבירו וזה אומר שוה בשוה יש לנו לקח י\"ל מה שכל א' ודה לחבירו יקח והשאר כל דאלים גבר וכדאמרי' גבי ארבא (ב\"ב ל\"ד ע\"ב) וגבי ב' שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר ר' שלי וה אומר ר' שלי (ב\"מ ל\"ז ע\"א) אי לאו דחשיבי כמוחזקי' בהא דהשליש הבא מכחם מוחזק כמו שפר\"י הו\"א כל דאלים גבר במנה השלישי וא\"כ הכא שהוא ביד גוי הו\"ל כמונח ע\"ג קרקע כיון דלא תפיסי ואיכא נמי מ\"ד דמאי דלא תפסי למימר יהא מונח עד שיבא אליהו זכור לטוב כדפסקי' והלכך לא תפסי' אלא בשאר דפליגי עלי' האי אמר דידי הוא כל דאלים גבר ושלום מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"ד\"פ סי' תתקפ\"ט."
],
[
"שאלה. על ראובן ושמעון שהי' שותפי' בחוב וראובן קבל ערבים ותפסו שר שלו והוצרך ראובן לפטור החוב ושמעון הזמינו לדין בשביל חלקו וראובן השיב שבשביל גרמת החוב נתפס וע\"י אונס הוצרך למחול ושמעון טען לא כי אלא ע\"י פשיעתך נפסד החוב ולא בשביל החוב נתפשת. תשובה להאריך אין פנאי ובקצרה אשיב הנראה בעיני לאוהבי ומיודעי אשר מעבר כי נ\"ל לפענ\"ד אם ראובן לא נתפס כי אם בשביל החוב כדי לפטור את החוב ואת הערבים ולא שאל ממנו בלתי חוב זה לבדו לפטור ההחוב והערבים ודחוק הוא לכך הוא פטור דהו\"ל כמו ישראל שאנסוהו גוים להראות להם ממון של ישראל והראה דאמרי' בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ז ע\"ב) דפטור ואע\"ג דאמרי' התם דאם נשא ונתן ביד חייב ואפי' אנסוהו מתחלה לשא ולתן ביד כדברי רבי' האלפסי נדון זה לא הוי כנשא ונתן ביד אלא דינא דגרמי ואין חילוק בינו ובין אנסהו גוים להראות והראה דאידי ואידי דינא דגרמי נינהו דברי הזיקא ואי עביד כה\"ג בלא אונס חייב מדינא דגרמי כמו שורף שטרותיו של חבירו דלא פטרי' ליה משום גרמא בנזקין אלא חייב משום דינא דגרמי דברי הזיקא טפי ה\"נ ברי הזיקא כתוא מכמר ואפ\"ה פטרא לי' היכא דאנסהו גוים להראות והראה ה\"נ יש לפטור כי אנסהו אותו לפטור ערבים ופטר ואע\"ג דאמר רב חסדא בפ' אחד ד\"מ (ל\"ג ע\"א) כיון דא\"ל פטור אתה כמי שנשא ונתן ביד הא אתותב ולמסקנא משני רבינא דוקא כשהי' בידו משכון ונטלו הימנו ובע\"א לא ול\"ל ה\"מ התם שהדיין א\"ל פטור אתה שלא כדין דלא הוי כנו\"נ ביד אבל בנדון זה שהערבים נדרו לו והוא פטרם וזו מן הדין פטורי' והו\"ל כאלו נו\"נ ביד זה אינו כי אפי' בדיניהם פטור הבא מחמת אונס אם היו באים לדין במקום אחר לא הי' להם מועיל זה הפטור ודמי לגמרי לשורף שטרותיו של חבירו שלא נפטר מן הדין הלוה אע\"פ שנשרף השטר ואפ\"ה חייב מדינא דגרמי ה\"נ דד\"ג הוא וכיון דע\"י אונס פטרום פטור ואם ישבע ראובן שלא נתפס אלא בשביל שאנסהו לפטור פטור ול\"ד להא דאמרי' בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ז ע\"ב) ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא סליקו גנבי עלי' ושקלי' ויהבי' ניהליה ואר\"א אי איניש אמיד הוא אדעתא דידיה קא אתו וחייב משום דהו\"ל מציל נפשו בממון חבירו דנשא ונתן ביד אבל הכא אע\"ג דאמיר כיון דלא נו\"נ ביד פטור כדפי'. ואתה לא הודעתני מה השיב ראובן על מה שטען שמעון שאף אחר שטרח להוציא החוב עמד ואמר שמעון אל תתנו לו מאומה כי שלי הכל ופטורי' אתם ממנו אם ראובן הי' יכול להוציא מידם לולא ששמעון אמר כך אז שמעון חייב אם לא אנוס הי' אף לומר כן."
],
[
"ד\"ק סי' רכ\"ד וד\"ל סי' שכ\"ו וכ\"י פארמא סי' שס\"ג."
],
[
"וששאלת על ראובן שהי' לו משכון ביד גוים המלוים ברבית ושמעון הוצרך ללות מהם ובקש מראובן שירשהו ללות על אותו משכון אשר בידם ועשה כן ובלאו הם הי' ממושכן עדיין קצת בשביל ראובן ונשרף בית הגוי ואבד המשכון נ\"ל דשמעון פטור מלשלם לראובן דמי משכנתו דבמאי לחייב באונסי המשכון הא לא משך ותקנו משיכה בשומרי' כדאמרי' במרובה (ע\"ט ע\"א) ובהשואל (צ\"ט ע\"א) פרה במשיכה ובעלים במסירה ובפ' אותו ואת בנו (חולין פ\"ג ע\"א) לפיכך אם מת מת ללוקח ופריך בגמר' והא לא משך ועוד טעם אחר לפטרו דהא בלא\"ה הי' המשכון ממושכן ביד הגוי בשביל ראובן והיה נשרף ואין ראובן יכול לומר לשמעון הא קא משתרשת שנפטרת מחובך ע\"י משכון זה תן לי כי למה יתן לו זה אם כשנשרף המשכון פקע ליה שעבודי' דגוי בדיניהם מאי אית לי' לראובן על שמעון אי משמיא רחימי עלי' דשמעון יברכך וישמרך דר מעון כנפש סר למשמעתך הנני הנשכח מכל טובה אסקופה הנדרסת בשכבר מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' רכ\"ט."
],
[
"ששאלת אהא דקיי\"ל הלוהו על המשכון ש\"ש אם דוקא בכדי מעותיו או בכל שיווי של המשכון אפילו מה שהוא שוה יותר מכדי מעותיו למאי דפסק ר\"י דהלכתא כרבה לגבי רב יוסף (ב\"מ פ\"ט ע\"א) לגבי שומר אבדה דש\"ח הוי אלמא לא הוי אלא ש\"ח דנהי דכדי מעותיו חייב ואם אבד המשכון אבדו מעותיו מטעמא דשמואל דאמר (ב\"מ פ\"ב ע\"א) אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ואפי' לפר\"ח וה\"ג דמוקמי מלתא דשמואל דוקא בדפריש וכדי מעותיו כמפורש דמי ואבד מעותיו אע\"ג דלא פריש ה\"מ בכדי מעותיו אבל ביתר מכדי מעותיו דלא שייכא דשמואל לא הוי אלא ש\"ח דהלכתא כרבה דש\"ח הוי ואע\"פ שיש גאונים שפסקו כרב יוסף כיון דפלוגתא דרבוותא היא לא מפקי' מספיקא ממונא ועוד כי נראי' דברי ר\"י שפסק כרבה כי הביא ראי' לדבריו וההוא דשבועות (מ\"ג ע\"ב) סלע הלויתני עליו וב' הי' שוה דמשמע דהמלוה חייב באבדת המשכון אפי' ביתר מכדי מעותיו פ\"ה דרבה מוקי לה באבד בפשיעה ומשכנו שלא בשעת הלואה נמי לא הוי ש\"ש אלא בכדי מעותיו וכן משמע מדברי ר\"י שפי' מאיזה טעם הוי עלי' ש\"ש מאי אגרא קא שקי ותי' דמצי לקדש בו את האשה ואע\"ג דבמעותיו נמי שיש לו על המשכון הי' יכול לקדש את האשה מ\"מ בשעה שנטלו לא הי' מעותיו בידו אלמא דדוקא כשיעור מעותיו הוי ש\"ש ועוד דמאי חילוק איכא בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה אלא דבשעת הלואה לזכרון דברים ושלא בשעת הלואה לגובינא ולגובינא לא שייך אלא כדי מעותיו ואתה שלום ותורתך וכל כנותך כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"שאלה. אריותא קמיכון ואתון שיילין לתעלייא. בישישים חכמה ולא בדרדקי טעמא ובטלייתא. ואם הצנועים מושכי' את ידיהם ישאו קטנים ק\"ו מהם. הלא עמכם ארון הברית הכרתי והפלתי את האורים ואת התומים מורי הר' אביגדור הגדול שיחי' אשר חשן המשפט על לבו ותעלומות יוציא לאור. דולה מבארות עמוקי' ומשקה מתורתו הקרובים והרחוקים. ואם אמר הגפן החדלתי את תירושי מה לדרוש אל לענה ורוש. הלכו עצים אל החוח. גבורים אל תשי כח. וחלילה חלילה לי לפסוק שום דין והוראה בתוך ג' פרסאות סביבות מקום תחנותו של מורינו כ\"ש בעודי בעירו כי עדיין לא הגעתי להוראה. ואף אמנם כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי במצות רבינו אדון לפניו בקרקע ולא לענין לפסוק הלכה אלא כתלמיד היושב לפני רבו. מ\"ש ששמעון משיב שלא קבל לתת לו ריוח מהלואה נראה שאפילו אם הוא כדבריו צריך לחלוק עם חבירו את הריוח כיון שהריוח ממעות של השותפי' ודמי להא דאמרי' פ' הגוזל קמא (בבא קמא ק\"ב ע\"א) הנותן מעות לשלוחו פי' למחצית שכר לקח בהם חטים ולקח בהם שעורי' אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ומסקנא דלסחורה כ\"ע ל\"פ דאם הותירו הותירו לאמצע ה\"נ אחרי שהוא קבל המעות להשביח המעות ולקנות הכסף למחצית שכר גם שאר רוחים יתן אם שינה בהם והרויח ואם פחתו פחתו לו הואיל ששינה. ומזה פסק ר\"י הנותן מעות למחצית שכר וא\"ל אל תלוה אותם אלא על משכנות של כסף וזהב ותשמרם בקרקע ושינה בהם להלותם באשראי או בשאר ענינים אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע. אמנם אםפי' בתחלה אם ארויח בשאר עניני' לא אחלוק עמך אז לא יחלוק עמו. ומה שטען ראובן שהלוה לשמעון ממעות השותפות ולא פרעו עדיין מ' ליטרי' ושמעון משיבו שפרעו ישבע שמעון שפרעו ויפטור וראובן ישבע שלא פרעו כרבנן דבן ננס. גם על אותם ט\"ו זקוקי' שראובן תובע את שמעון ישבעו שניהם סוף דבר כל א' ישבע שלא עכב כלום לעצמו מחלק חבירו דשותפי' נשבעי' אפי' שלא בטענת ברי כדתנן בפ' כל הנשבעי' אלו הן הנשבעי' שלא בטענה השותפי' כו' וטעמא משום דמורי התירא כ\"ש הכא בנדון זה שכל או\"א טוען טענת ברי ומאותן י' ליטרי' שבאו ליד השליח ונאבדו ושמעון אומר שהשכיר אותו בלא ידיעתו נראה דאע\"ג דקיי\"ל שומר שמסר לשומר חייב ראובן פטור מאותן י' ליטרי' אפילו הוא כדברי שמעון שלא נתן לו מידו לשליח אלא ששלח השליח לאנ\"ש להביא לו המעות ושם נתנו לו ולא הוי אלא כמו גרמא בנזקין בעלמא. ועוד דאפי' גגרמא לא הוי ואפי' בדיני שמים נמי לא מחייב מידי דהוי אשולח הבעירה ביד פקח דהפקח חייב והמשלח פטור אף בד\"ש כמו שפר\"י שם. אבל אם הוא נתן שם מעות לשליח אז צריך ראובן לשבע שהוא כדבריו שהשכיר אותו מדעת חביריו או ישבע שחביריו סמכו עליו לעשות כל מה שירצה להכניס ולהוציא ומיניהו אפטרופוס. ואם שמעון טוען טענת ברי ששנחסרו המעות ונפסדו תחת יד ראובן צריך ראובן לשבע שלא נפסדו דאי מודה ראובן שנפסדו חייב לשלם שהרי לא שמר כדרך השומרי' שמסרו לבנו ולבתו הקטנים ותניא בהמפקיד (מ\"ב ע\"א) דאפי' ש\"ח חייב דפשיעה היא ועוד לפי האלפס שפי' דבעסקא הוי כש\"ש על פלגא דפקדון חייב אפי' בגנבה ואבדה ואפי' לפי דברי רבנו שפירא שאומרי' שאינו חייב אלא כש\"ח וגם יכול להיות שבנדון זה מודה האלפס דאינו אלא כש\"ח על חלק חבירו ומה שפסק שהוא כש\"ש היינו בעסקא שהמעות כולם לאחד ולוה אותן לחבירו הואיל ונהנה ממנו אבל בנדון זה ששלשתן הטילו לכיס לא שייך הואיל ונהנה מהנה ולא הוי אלא כש\"ח ומיהו בפשיעה חייב הואיל ומסרן לבנו ובתו הקטנים הרי פשע. וכל מ\"ש שראובן חייב בפשיעת הי' ליטרי' של השליח ובפשיעת החסרון היינו אם נעשית הפשיעה קודם שהי' שמעון עמו במלאכתו אבל אם הי' כבר עמו במלאכתו פטור דקיי\"ל פשיעה בבעלים פטור. והא דתנן בפ' השוכר את האומני' (פ' ע\"ב) שמור לי ואשמור לך ש\"ש ותני' בברייתא שמור לי ואשמור לך השאלני ואשאיל לך השאלני ואשמור לך נעשו כש\"ש זה לזה מוקמי' לה התם שמור לי היום ואשמור לך למחר. ובבקשה מכבוד מורינו להעביר הקולמוס על שגגתי ואל ישכון באהלי עולה ואל יזהיהני במ\"ש עניות דעתי כי יראתי לעבור מצותיך ואני פי מלך אשמור על דברת מלכי צדק והוא כהן לשם עליון ותזכה לראות בנחמת ציון ותהא ארכא לשלותך ושלום תורתך וכל כנותך יגדל כנפש בהמתך מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"ד\"פ סי' שנ\"ג ד\"ק סי' ס\"ג וד\"ל סי' שס\"א וכ\"י פארמא סי' ת\"ד."
],
[
"שאלה על רוב שלום יתענגו וארחות חיים ישיגו אחי ורעי הרשומים כנפש אשר על החתום הבא להשיב בקצרה הנראה בעיני כי נראה דל\"מ אם יש עדי' ששמעון העמיד לראובן ערב בשביל מעותיו דאז מוכחא מלתא שלא נתנם לו ראובן במתנה גמורה דאי נתנם לו לא הי' מעמיד לו שמעון ערב ומשוי נפשי' עבד לוה לאיש מלוה ואע\"ג דאמרי' בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל' ע\"ב) עביד אינש דזבין דיניה ה\"מ מידי דליתי' גבי' כגון ההוא דחזקת הבתים שאותו אחר הי' מחזיק בקרקע ולהכי א\"ל להא זיל זבני' ניהלי' דעבד איניש דזבין דיניה להוציא שלו מיד אחר המחזיק כדי שלא יצטרך לדון ולערער להשקיט מעליו דברי ריבות אבל בנדון זה שמעון הי' מחזיק בממון אם איתא כמו שהוא אומר שנתן לו במתנה למה העמיד לראובן ערב בקנין כדין ערב שלא בשעת מתן מעות לימא מעיקרא שלי הוא שנתת לי במתנה ולא לשוי' נפשי' עבד לוה לאיש מלוה ועוד למה פרע לו מקצת מעות וגדולה מזו תני' בפ' בתרא דכתובות (ק\"י ע\"א) מי שהוציא שט\"ח על חבירו והלה מוציא שמכר לו את השדה אדמון אומר יכול הוא שיאמר אלו הייתי חייב לך הי' לך לפרע את שלך כשמכרת לי השדה וחכ\"א כו' ואמרי' בגמ' באתרא דיהבי זוזי וכתבי שטרא כ\"ע ל\"פ דמצי א\"ל הי' לך לפרע את שלך כשמכרת לי השדה אלמא אע\"ג דכשקבל ממנו המעות קבלם אדעתא למכתב ליה שטרא בתר דקבלינהו ואחזור בזוזי הול\"ל לא כתיבנא לך שטרא אלא הריני מחזיק במעות בשביל מעותי שאתה חייב לי בשטר כ\"ש הכא ידי שמעון לאו אסורות היו ולא לנחושתים הוגשו מי דחקו להעמיד לו ערב אלא ודאי מוכחא מלתא שלם נתנם לו ראובן ולא זו בלבד שיש לראובן עדים כדבריו שהעמיד לו שמעון ערב עבור מעותיו דלאו כל כמיניה דשמעון לומר לפנים משורת הדין עשיתי אלא אפילו אין לראובן עדים שהעמיד לו שמען ערב לא מהימן שמעון בטענתיה במגו דאי בעי אמר לא העמדתי לו ערב ולא הודיתי לו מעולם דמגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שאינו אמת מה שהוא טוען לפנים משורת הדין עשיתי שהעמדתי לו ערב דאם איתא דיהבי' לי' לא הוי מוקי ערבא עליהו ומגו במקום עדים לא אמרי' כמ\"ש ר\"ח ור\"ת בספ\"ק דגיטין (י\"ד ע\"א) גבי הנהו גינאי דעבדו חושבנא בהדי הדדי פשו ה' אסתרי גבי חד מיניהו א\"ל יהבינהו למרי דארעא וקנו מיני' לסוף עבד חושבנא בין דיליה לנפשי' לא פש גבי' ולא מידי וכו' עד קנין בטעות חוזר ופר\"ח ור\"ת כגון שהי' חביריו מודי' לו דודאי טעה א\"נ בעדות ברורה דידעי דלא פש גביה מידי אבל בע\"א לא מהימן לומר טעיי במגו דאי בעי אמר אח\"כ פרעתי וראייתם מדאמ' פ' שבועת הדייני' (ל\"ח ע\"ב) מנה לי בידך א\"ל הן למחר א\"ל תנהו לי אין לך בידי ייב ומפרש טעמא בפ\"ק דב\"ב (ו' ע\"א) דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואמאי לא מהימן לומר לו אין לך בידי שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב ואיני חייב כלום במגו דאי בעי אמר פרעתי אלא ודאי מגו במקום עדי' לא אמרי' דאנן סהדי דכל המודה דבר לחבירו מרישא מידק דייק אם חייב לו אם לאו ולא הוי מודה לי' אי לא הוי חייב לי' בודאי כ\"ש הכא אנן סהדי אם נתנן לו לא הי' חוזר ומעמיד ערב עליהם וגם לא הי' פורע לו מקצתם כאשר עשה."
],
[
"שאלה. ראובן תובע לשמעון לדין כי אמר שאשתו הלותה לו חוב שהיה לה על לוי ואמרה ללוי בע\"ח שלה ד' ליטרי' מעות שאתה חייב לי תנם לשמעון למחצית שכר ויהי' אחריות המעות הקרן והמחצית שכר על שמעון לפרוע לי וענה לוי אני פטור ממך ואמרה האשה כן ובמעמד שלשתן היו אלו התנאים ועלך דידך קא סמכה כשהניחה לוי לפטור ותקע לוי כפו לשמעון לתן ותקע שמעון כפו להשתעבד לה. ועוד אמר ובשביל האחריות שקבל שמעון על הקרן כלו וכחצי ריוח נתתי לך רשות לקבל תרנגולין דורנות מן הגוים והאשה נושאת ונותנת בתוך הבית ומשיב שמעון לראובן אשתך לקחה אותם מעות בלא ידיעתך והבריחה אותם ממך כי היתה יראה ממך והלותה אותם ללוי ואח\"כ באה לגבות החוב מלוי ותבעה אותם המעות ממנו ולא היתה יכולה להוציא ממנו כי לא הי' לו מה לפרוע ואז בקשה ממני שהייתי לוקח החוב מלוי אולי הייתי מוציא מידו ואם הייתי יכול להוציא אז הייתי משועבד מן הקרן ומן חצי הריוח כאשר התניתה עמי אבל לא נשתעבדתי מעולם אם לא הי' נותן לי והוא לא נתן לי וכל אלו התנאי' היו שלא בפני לוי וגם העמיד שמעון ערבים לאשה שלא בפני לוי ואח\"כ באו לפני לוי האשה ושמעון אחיה ואמרה האשה ללוי תן לשמעון אחי החוב שיש לי עליך ובמעמ\"ש לא דברו מן התנאים כלום רק שאמרה לו תן לו וכשבא שמעון לתבוע החוב והמעות מלוי אמר לו לוי אין לי תן לי זמן ב\"ד ד' שבועות אז חזר שמעון אצל אחותו וא\"כל דברי לוי ואז אמרה לאחיה תן לו זמן ולואי שיתן לו אז והרויח לו זמן כאשר צותה אחותו ולקץ הימים הנודעים שאל שמעון מלוי פעם שנייה ועל פיה עשה הכל ולעולם אמר שמעון לאחותו איני רוצה להשתעבד לך אם לא שיתן לי לוי וכל פעם משיבה לו אחותו למה הי' לך להשתעבד אם לא הי' נותן לך ועוד טוען הבעל עכשיו אני חפץ מה שעשתה אשתי ולוי טוען כי לא הי' כי אם שליח בעלמא כדי להוציא מידו. עתה תבאר לנו אם התנאי תנאי הואיל שהתובע טוען על הנתבע שקבל עליו אחריות קרן כלו וחצי השכר וסבור שמותר לעשות כן הואיל שהרשה לו לקבל דורנות מן הגוים שיביאו לו והאפטרופוס שמנתה האשה הוא העיד כאשר טען הוא כי הי' במעמ\"ש ועוד טען שהתנה והתרה בו כי לא יהי' מלוה מעות כי אם על משכנות ועבר ע\"ז ונתן זמן ללוי.",
"תשובה. נראה דשמעון אינו יכול להתחייב ללאה אלא מדין ערב דמשתעבד איהו נמי משתעבד אם כדברי לאה שפטרתו לוי על אמונתו של שמעו שנכנס תחת לוי וא\"ל לפטרו ללוי ושהוא יכנס במקומו בין יתן לוי בין לא יתן ול\"ד לערב שלא בשעת מתן מעות דלא משתעבד בלא קנין שלא על אמונתו הלוהו ולאו עלי' דערב סמיך במידי אבל האי עלי' דידיה סמכה ופטרתו ללוי הלכך משתעבד מדין ערב קבלן ועדיף מיניה טפי ואפי' בלא קנין משתעבד כמו ערב בשעת מתן מעות הלכך לדברי לאה הוא חייב ולדברי עצמו פטור ול\"מ לפי דבריו שהוא אומר התניתי שאם לא יתן לי לוי שאהיה פטור ממך אלא אפי' לא התנה עמה כלום ואפי' אמרה ללוי תן לשמעון מה שאתה חייב לי בסתם כיון דלא פטרה את לוי על סמך שמעון שמעון פטור ממנה אם לא נתן לו לוי דבמאי לשתעבד שלא בשעת מתן מעות בלא קנין לא מדין לוה ולא מדין ערב כיון דלא פטרה את לוי בהבטחתו ואף אם היא אומרת תקע לי כפו להיות ערב של לוי והוא כופר ואומר להד\"ם כיון דאלו לא הי' תוקע כפו לא הי' משתעבד ולא מתחייב כדפי' כי אמרה תקע כפו לא בעי אשתבועי כיון דאיהו אמר להד\"ם דניהו דאי הוי מודה שתקע כפו כפינן לי' לקיים כמו שיש בידי תשו' שכבר כתבתי לקיים כל מה שתקע כפו מ\"מ כי אמר לא תקעתי כפי לא נתקנה שבועת היסת על ממון שלא נתחייב לו אלא בתקיעת כף כיון דאיהו טעין לא תקעתי כפי וכ\"כ הגאון אבל לפי טענותיהם שאומרי' שפטרה את לוי על הבטחתו הי' חייב אם כדבריה ואם כדבריו טור הלכך או ישבע שלא פטרה את לוי על הבטחתו ויפטר או ישבע שהתנה עמה בהדי' שאם לא יתן לו לוי שלא יתן לה כלום ואין לומר כיון דלפי דבריה כבר תקע לה כף לקיים ולא יצטרך לעשות שבועה אחרת דתקיעת כף שבועה היא דהא ליתא כיון דבלא תקיעת כף הוא חייב אם כדבריה בשביל ת\"כ לא מפטר משבועה בנקיטת חפץ כדמשמע בריש שבועת הדיינים דהאי דיינא דאשבע שלא בנקיטת חפץ נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר ותו לא מידי."
],
[
"וששאלת על מי שכר השליח נראה דעל התובע ועל הנתבע זה חצי וזה חצי וראייתי מפ' גט פשוט (בבא בתרא קס\"ז ע\"ב) דתנן גבי שטרי בירורין דהיינו שטרי טענתא דשניהם נותנין השכר והא נמי לההוא דמיא לגמרי."
],
[
"ד\"פ סי' קל\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' ק\"ן, ד\"ק סי' ס\"א וד\"ל סי' שע\"ו וכ\"י פארמא סי' תכ\"א והיא שנויה כבר לעיל סי' קל\"א."
],
[
"תשובה מתקיעת כף לא מצאתי עתה אף בקצרה אודיעך כי כתב רבי' יצחק ברבי' מנחם שרבינו יוסף בר' שמעון היה מוציא ממון בת:כ ובזה לא דקדקת שכתבת שהמלוה לחבירו מעות קרוב לשכר ורחוק להפסד שאם הפסיד יהי' חצי הפסד למלוה אינו כן אלא גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית אם יש שם ריוח וריוח והצלה יעמוד לנו ולכל ישראל כנפש שוחר טובך מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"ד\"פ סי' תתקט\"ז ד\"ק סי' מ\"ט וד\"ל סי' שע\"ב וכ\"י פארמא סי' תט\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' צ\"ג ד\"ק סי' ז' וד\"ל סי' שי\"ד עיין שם בהגהות אות א' וכ\"י פארמא סי' שמ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' קט\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' קי\"ז."
],
[
"שאלה אורך ימים ושנות נעימים. יוסיף לך שוכן מרומים. מרנא ורבנא הר' מאיר שיחי' בנא ממך מורי על ראובן ושמעון חתנו שהי' להם בית בשותפות והשכיר ראובן לשמעון חתנו חצי הבית בדבר קצוב לשנה כל ימי חיי שמעון ושוב רצה ראובן למכור חלקו וירדולדין ונפסק להם פסק דין על פיך ולא היה יכול למכרו ועתה רצה שמעון למכור החצי שלו לאחר וגם אותו כח שהי' לו בחלק חמיו ראובן ועתה טוען ראובן אדעתא דהכי השכרתי ללך חצי ביתי בדמים מועטי' כדי שתהנה בו אתה וביתך ולא שתשמכרנו לאחר ואם תמכרנו לאחר יחלק חלקי לרשותי מי איכא לדמויי לההוא דסוף נערה שנתפתתה (כתובות נ\"ד ע\"א) כי אקני לי' אדעתא למיקם קמיה אבל למשקל ולמיפק לא או דלמא כיון דמחמת קרבות חתון אקני ליק ובשביל הנאתו וריוח שלו עשה בהא נמי תיהני וקא מרווח שהרי חלקו נמכר ביוקר בשביל כח שיש לו בחלק חמיו. וגם יתבונן מורי כי כבר מתה אשת שמעון בת ראובן אבל יש לו בנים ממנה אם הורע בכך כח שמעון. ועוד טוען שמעון ונמצא עדות כדבריו שמחמת קטטה שהיתה ביניהם כשקנו הקרקע פשרו ביניהם שחלק ראובן יהא מושכר לו בדבר קצוב לשנה כל ימי חייו נמצא שלא מחמת קורבא ואהבה השכירו לו אלא בע\"כ מחמת דין ופשרה והוי כמו מקח. ועוד טוען שמעון אף אם לא אזכה בדין שאוכל למוכרם אני אמכור חצי חלק הבית והכח שיש לי בחלק חמי לא אמכור אלא אדור בתוכו או אשכירנה לאחר ואתפרנס מן השכירות. ומורי ישיב לי מעבר לכתבי זה מה נעשה בדין האחים הלויים עם היבמה שבשפירה ושלום מורי ושלום תורתו וכל אשר לו יגדל עליו לעד ולנצח כנפש תלמידו אשר בן הרב ר' יחיאל זצ\"ל.",
"תשובה. מחיה מתים יוסיף לך שנות חיים טובים וערבים ותאריך ימים רבים מורי הר' אשר שיחי' ואע\"פ שהיום סמכוני באשישות זה לי קרוב לי\"ב ימים שנחלשתי לא עברתי ממצותך ולא שכחתי ואת אשר עם לבבי כתבתי. נ\"ל דלא שייך אומדן דעתי' בהא כלל לומר לא אקנאי לך אלא שתהנה אתה וכו' דהא כי מזבן לי' נמי לאחריני מתהני מה לי הן מה לי דמיהן ועוד כיון דזכה שמעון במתנה שכמה שנים דר בו ע\"י כח המתנה תו לא פקעה ע\"י שום אומדנא דאתיא בתר הכי ולא דמי' לההוא דסוף נערה דהתם אדעתא למשקל איהי כתובה מממונו ומיפק עם מה שעליה לא אקני לה ועוד אטו אם ראובן מכר חפץ לשמעון ונתקלקל מי נימא אדעתא דהכי לא קנאו שמעון אלא כמו שפר\"י בס\"פ הגוזל קמא (בבא קמא ק\"י ע\"ב עיי\"ש תוס' ד\"ה אדעתא) אהא דפריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא בנפלה מן האירוסין מיירי דאי מן הנישואי' ודאי קדשה נפשה בכל ענין דמשום ענין דאתא בתר מיתת בעלה לא מסקא אדעתה מלהמנע להיות נשואה אלא מן האירוסין פריך דבקדושין אין לה טיובה מש\"ה פריך דבאומדנא כל דהו נימא דעתה הוי שיבטלו. ועוד הקשה ר\"י שם אלא מעתה אדם קשקנה דבר מחבירו ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה ותי' דהתם לא בדעתי' דלוקח לחודי' תלי' מלתא אלא בדעתי' דמוכר ומוכר נמי לא מקני לי' אדעתא דהכי הלכך לא שייכא שום אומדן דעתא בכה\"ג במכר וכן במתנה נמי תלי' בדעתיתהו דתרוייהו אי לאו דעביד לי' נייח לנפשיה לא הוי יהיב ליה הלך לא תלי' בדעתי' דנותן לבד אלא אף בדעתי' דמקבל מתנה ובלב מקבל לא היה תנאי הלכך אע\"ג דמתה בתו לא פקעה בהא כח המתנה כלל כלל ואפי' אם לא הי' לו בנים ממנה מכיון דאתחתני בהדי הדדי תו ליכא אומדן דעתא לאפוקי המתנה בשום דבר ועוד דמשמע מתוך כתבך דלא מחמת חיתון לבד אקני ליה ויש כח ביד שמעוןבמתנתו למכור ולתן לאחרים ולעשות בה כל מה שירצה. בשבוע שעבר שכתבלתי ח' ימים מחמת חולי דו\"ללור\"ו שקפצה עלי מחמת משקה רע אשר תיתי ועתה שבח לאל היקל לי ותעתיר בעדי מובטחני בתפלתך זכה שתעשה פירות ופירי פירות. ועל ריב היבמה אצוה להעתיק את דברי אשר כתבתי בזה וביתך שלום וכל אשר לך כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תקמ\"א, ובחסרון קצת ד\"ק סי' קצ\"ח ותשו' מיימוני לס' שופטים סי' ט\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' של\"ב."
],
[
"שאלה תרב שלומכם ולעד יעמוד זרעכם מורי הר\"ר הלל ומיודעי הר' מנחם שי' ששאלתם על ראובן ושמעון ולי שהי' שותפי' בבית אחד ראובן הי' לו חצי הבית ושמעון רביע ולוי רביע ומת שמעון והניח חלוק לד' בנים ועכשיו תובע ראובן לחלוק ובני שמעון מעכבי' ואומרי' אם יחלקו לא יגיע לכל או\"א חלק כדי חלוקה וראובן אמר מה אכפת לי אם לא יגיע לכל א' מכם כדי חלוקה תעמדו ביחד בתפיסת הבית. אני איני כדאי ששלחתם לי ברם כך דעת תלמידכם נוטה שהדין אם ראובן שהרי קודם שמת שמעון הי' הבית ראוי ליחלק כי הי' לו כדי חלוקה ואלו תבע ראוהן בההיא שעתא לא הוי שמעון מצי לעכב השתא דמת שמעון נמי והוריש לד' בניו לא עדיפת מגברא דאתית מיניה ול\"ד להא דאמר' בפ' המפקיד (בבא מציעא ל\"ח ע\"א) גבי שומא דשמו ליה לבע\"ח דקיי\"ל שומא הדרה לעולם ואפ\"ה קאמר זבנה אורתה יהבה במתנה אדעתא דארעא נחית לא מהדרי ולא אמרי' לגביהו לא עדיפתו מגברא דאתיתו מיניהו דשאני התם דאפי' בע\"ח גופי' מדינא לא בעי למיהדר כדאמ' פ\"ק דב\"מ (ט\"ז ע\"ב) אלא משום ועשית הישר והטוב אמור רבנן לשקול זוזי וליהדר ארעא הלכך איהו ניהו נשקול זוזי וניהדר ארעא משום ועשית הישר והטוב כיון דבלא\"ה לאו אדעתא דארעא נחית מעיקרא דהא זוזי בעלמא אוזפיה דליהדר לי' איהו זוזי משום ועשית הישר והטוב לא אזלי' בתר דעתי' דבשעת שומ אלא בתר דעתי' דמעיקרא בשעת הלואה דאדעתא דזוזי נחית אבל זבנה אורתה יהבה במתנה אוקמוה רבנן אדאו' משום דלא שייך הא לתקוני דשלקלי דמי וליהדרו ארעא דהא ליכא הכא ועשית הישר והטוב דאדרבא ישר וטוב הוא שלא להכריחם להחזיר משום דלאו אדעתי' דזוזי נחית. וא\"ת והא אמ' בפ' בתרא דכתו' (ק\"ט ע\"ב) גבי מי שהלך למדה\"י ואבדה דרך שדהו כו' בארבעה דאתו מכח חד כ\"ע מודו דמצי מדחו ליה לולא אמרי' לא עדיפתו מגברא דאתיתו מיניה דאלו גברא דאתיתו מיני' כי הוי גביה ד' שדות דזבניתו. מיני' לא הוי מצי מדחי לי' דממ\"נ דרכא אית לי' גבי' ואפ\"ה אינהו מצי מדחו לי' הא ל\"ק כלל דהתם נמי כל חד וחד מיניהו לא עדיפא מגברא דאתי מיניה והא דכל חד מדחי ליה משום דמצי אמר אלו הוי שדה דזבני אכתי גבי מאן דזבניה ניהליה לא הוי מצי לכפיי' דליתב לך דרכא בהאי שדה דהוי מצי מדחי ולמימר לא יהיבנא מהא אלא בשדה אחר כי דרך שלך אינו בשדה זה אלא בשדה אחר אנא נמי מצינא למימר הכי דדרכא דידך ליתא גבאי אלא באחת משאר שדות. ומה\"ט דפרי' נ\"ל נמי ראובן שהי' לו בית ומכרה חציו לשמעון וחציו השניללוי ויהוד' רביע לזה ורביע לזה כי מטו למפלג לא מצו לוי ויהודה למימר הואיל ולדידן ליכא לכל חד וחד אלא רביע נפלוג לד' חלקים ושקול את תרי מנתא דידך באשר יפול הגורל משום דא\"ל לא עדיפתו מגברא דאתית מיניה דראובן גופי' בעידנא דזבן לכו לא הי' יכול להכריחני לקח חלקי בב' מקומות אלא אי הוי בעינא למפלג כל כמה דהוי קרקע דידכו ביד ראובן היינו חולקי' כל הבית לשני חלקים ותו לא דלא גרע מתרי ארעתא אחד מצרא דאמרי' פ\"ק דב\"ב (י\"ב ע\"ב) כגון זה כופי' על מדת סדום אע\"ג דא\"א לצמצם שיהו שתיהם שוות לגמרי ואפי' אם האחת שוה יותר למכור מחברתה זה יעלו בקרקע או בכספים כ\"ש הכא בנדון זה שהוא הכל בית אחד שלא יחלקו אלא לשני חלקים וא\"כ כשהי' הם המחלקים חולקי' לב' חלקים ותו לא השתא נמי בזבנה לוי ויהודה מצי שמעון למימר לא עדיפתו מגברא דאתיתו מיניה ואפי' יש מצד א' בנינים ועליות וחדרים יותר מן השני זה יעלה בכספים ויבנה גם השני בחלקו בכספים שהוא נותן לו או יעלו הן בקרקע שיטול באורך וברוחב הבית מותר מן השני כשזה נוטל במקום שיש חדרי' ועליות עשר אמות יטול השני במקום שאין בנינים כ' אמות הכל כמו שיעריכו בני אדם בקיאי' בשומא שיהא שוה בשוה ואז יפילו גורל. מיהו ד' בני אדם שיש לכל א' רביע ורצו ב' להשתתף ואמרו לב' האחרים שיתנו להם שני חלקים שלהם אחד מצרא אין שומעי' להם כדאמר בפ\"ק דב\"ב (י\"ב ע\"ב) דליבם הנוטל חלקו וחלק אחיו המת לא יהבי' לי' אחד מצרא דהויתו כבכור ואין חלוקתו כבכור דהתם ה\"ט דבמקום שני אחים קאי וכשם ששני אחים שנשתתפו לא מצי למכפינהו לאינך לתת ב' חלקים שלהם אחד מצרא יבם נמי לא מצי למכפינהו אבל בנדון זה מצי למכפינהו מטעם דפרי'. וזימנין דאפי' תרי מצי למכפינהו לאינך למיתב ב' חלקים דידהו אחד מצרא כגון תרי דאתו מכח חד דמצי למכפינהו לתרו דאתו מכח תרי למיתב להו מנתיהו בהדי הדדי דמצו למימר אי יהבינהו לן מנתן בהדי הדדי שפיר ואי לא מהדרי' שטרי דידן למריה ולשקול איהו אחד מצרא בע\"כ כדאמ' בפ' בתרא דכתובות (ק\"ט ע\"ב) גבי חד דאתא מכח ד' אי שתקת שתקת ואי לא מהדרי' וכו' מה לי חד לד' מה לי תרי לחד ואפי' היכא דלא מרווח שכנגדו בשתיקתו שייך למימר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרי כו' ולא מצי אידך למימר לכי תהדר ולא כמו שפרש\"י דפי' בב\"ק (ח' ע\"א) דלא שייך למימר הכי אלא היכא דמרווח קצת אידך בשתיקתו כמו שהוכיח ר\"י מההוא דכתו' ואין להאריך בזה. ועוד דאיכא למימר מה מכר להם כל זכות שתבא לידו וכי היכי דלדידי' הי' צריכי' לתת כל חצי הבית אחד מצרא ה\"נ יהבו לדידהו אי בעי לאשתתפי. ועוד בהא דאיתנא עלה ראובן מצי למימר לבני שמעון מ\"ט מעכבתן מלחלוק משום דליכא לכל חד מיניכו כדי חלוקה תהי' שותפי' אתם ביחד ונמצא שנשאר לכם קרקע לדירה דמ\"ט אמור רבנן אין חולקי' עד שיהא בו כדי חלוקה לזה וכדי חלוקה לזה משום דאית ליה פסידא דאי לא משתייר לכל חד וחד קרקע ולא חזיק למלתיהו והוי מפסדי השתא הא קא משתייר להו קרקע הראוי לדירה לכלם ביחד. ומיהו אי בני שמעון פקחין לא מצי ראובן למזכי בטענה זו דמצי אמרו מקצתן כיון שאתה רוצה לחלוק ולטול חלקך גם אנו נחלוק ונטול כל או\"א חלקו אע\"פ שדבר מועט הוא ולא חזי לדירה ויערימו ויאמרו לאחד מהם שאינו חפץ לחלוק ואשתכח דלההוא חד דלא בעי לחלוק ל\"ל כדי דירה ויכול לעכב החלוקה כיון דלא בעי שום חד מיניהו לאשתתפי בהדיה. מיהו אי פקח ראובן מצי למימר לההוא חד שמעכב החלוקה לפי שאין לו כדי דירה אני אשתתף עמך מקצת קרקע של חלקי עד שיהיו לך ביחד כדי דירה והשאר אחלוק ואעשה מחיצה בין קרקע שכולו שלי ובין קרקע שיש לי עמך בשותפות ואח\"כ יאמר גוד או איגוד בקרקע שיש לך באותו שותפות דהא קיי\"ל אית דינא דגוד או איגוד. דאטו אם יש לראובן קרקע של מאה פרסאות ושמעון יש לו באותו קרקע דבר מועט שאין בו כדי חלוקה יעכב את ראובן מלחלוק עמו כלל כלל זהו דבר פשוט דמצי ראובן למיעבד כדפי'. והנני מפרש שיש לראובן חלק גדול ולשמעון יש לו רק ג' אמות וחסר לו אמה מכדי חלוקה וראובן אומר אחלוק עמך ואציגה נא עמך מקרקע שלי אמה אחת נמצאתי שותף עמך ברביעי חלקך ושוב יאמר ראובן לשמעון גוד ותקנה רבע שלי או אגוד ואקנה ג' רביעיות שלך וק\"ל אמנם בנדון זה אין ראובן צריך לכל זה אע\"ג דרצו בני שמעון לעכב עליו משום דליכא לכל חד מיניהו כדי חלוקה דהא לא עדיפי מגברא דאתו מיניה כדפי' לעיל ועוד יש להאריך לסבב הדברים האלה ויודע אני רבותי בכם שלא לדעתי החסרה נצרכתם אך ענוותכם את עבדיכם הראיתם כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא באתם ושלום מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"פעמים אני בא בארוכה פעמים בקצרה לפי הפנאי קצרתי בפניכם מחמת לבי ועניי. אם החדר הוא עשר אמות על עשר אמות אז יש לראובן שיש בו רביע כדי חלוקה אף לדברי ר\"י שכ' דכדי חלוקה דבית הוי ד' על ו' וראייתו מפ' המוכר פירות (בבא בתרא צ\"ח ע\"ב) דהמוכר מקום לחבירו לעשות לו בית לא יפחות מד' על ו' דהכא איכא ברביע החדר ד' על ו' כזה וכ\"ש לדברי ריצב\"א ששמעתי דלגבי חלוקת שותפי' סגי בד' על ד' לכל א' כדמשמע בסוכה ברפ\"ק (ג' ע\"ב) ול\"ד לההוא דהמוכר פירות דהתם מיירי בבא לעשות בית בתחלה. והאמות אין למדוד כפי מדת העולם מה שקוראי' הם אמות אלא באמות שבתלמוד כ\"ד גודלים היא אמה ואע\"פ שאין לשותפי' לכל א' כדי חלוקה לא אזלי' בתר השתא אלא בתר מעיקרא כשהי' יעקב שותף עם ראובן ובההוא שעתא אי הוי תבע ראובן לחלוק עם יעקב לא הי' יכול יעקב לעכב עליו כיון דהי' לו כדי חלוקה ואף אם לא הי' לראובן כדי חלוקה מצי למכפייה ליעקב ללוק עמו דהוי מצי למימר מ\"ט אמור רבנן אין חולקי' עד דאיכא כדי חלוקה לזה ולזה משום תקנתא דידי הוא אנא בהאי תקנתא לא ניחא לי כל האומר א\"א בתקנת חכמי' כגון זו שומעין לו וגם יעקב הי' לדחוק את ראובן ושמעון לחלוק עמו אפי' אם לא הי' להם כדי חלוקה משום דכיון דבעידנא דזבן יעקב מנח חצי החדר ונשאר לנח כדי חלוקה והי' יכול לדחוק את נח לחלוק עמו כיון דלכל חד אית לי' כדי חלוקה אע\"ג דהדר זבין נח חלקו לב' וג' בני אדם דליכא לכל חד וחד כדי חלוקה מצי א\"ל יעקב לא עדיפתו מגברא דאתיתו מיניה כמו שפי' בתשו' שכתבתי לרויצבורק וצויתי להעתיקה לכם וממנה תשכילו אשר תעשו."
],
[
"ד\"פ סי' תתקמ\"ח ד\"ק סי' רל\"ה ומרדכי פ\"ק דב\"ב רמז תק\"ז."
],
[
"וששאלתם על העירונים שבנו מגדל על יסוד חומת ראובן ושוב נתנו בו כח במגדל לשמעון ובנה שם בנינים וראובן אומר שהעירונים העבירו עליו את הדרך הדין עם ראובן ולא מהניא חזקה לשמעון כדפי' בכתב השני דהיסוד מוכיח שהקרקע של ראובן ולא מהני' חזקה לשמעון דקיי\"ל ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי (ב\"ב ל\"ה ע\"ב) מה גוי אי לו חזקה אלא בשטר אף ישראל ואפי' בני שמעון אין להם חקה ולא טענינן להו דהבא מחמת גוי הרי הוא כגוי לגמרי והו\"ל לבני שמעון כמו בן גזלן דאין לו חזקה אי אתא בטענתי' דאבוה ואינהו נמי לא טענו קמי דידן זבנה מינך דלהימנינהו במגו אלא אומרי' העירונים אמרו שבדין בנה כן זה אינו כלום וחייבי' בני שמעון לסתור בנינם שעל קרקע ראובן או יפייסהו בדמים ושוכן מרומי' יוסיף לכם ימים ורוב בלומים כנפש נאמן בריתכם מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"שאלה מרוב כתיבות מרובות חבילות תשובות לכל סביבות לא מצאה ידי לכתוב את כל אר עם לבבי אליכם מיודעי הנאהבים והנעימים אשר מעבר רשומי' לכן באתי בקצרה לפניכם. נראה כי שמעו חייב לסתור בנין שלו מה שבנה נגד חלון של ראובן דהחלונות מכנגדן חייב להחיק ד' אמות כיון שמיחה לאלתר כשבנה שידע שבנה כנגדו ואף אם הי' שמעון מביא עדים שלא מיחה לאלתר אם לא הי' בא מחמת טענה כגון דאמר אתה מכרת לי או נתת לי כח בקנין לבנות כנגדך אלא אמר לא א\"ל אדם מעולם דבר אינה חזקה אפי' אם החזיק כך כמה שנים דהא אמרי' ולסתום לאלתר הוי חזקה משמע לאלתר דלסתום כמו שלש שנים דלפתוח מה להלן חזקה שיש עמה טענה אף כאן לאלתר בחזקה שיש עמה טענה ובשבועה אע\"ג דאין נשבעי' על הקרקע ה\"מ שבועה דאו' אין נשבעי' אבל דרבנן נשבעי' ודלא כרשב\"ם בשמעתתא דרבה בר שרשום (ב\"ב ל\"ב ע\"ב) אלא כרב האי זצ\"ל וראי' מפ' הכותב גמרא דפוגמת כתובתה (פ\"ט ע\"א) וכ\"כ בעל העיטור דהאי דלסתום לאלתר הוי חזקה היינו בטענה כדפי' וז\"ל אמר ר\"נ ולסתום לאלתר הוי חזקה ודוקא בטענה ואע\"ג דלפתיחת חלון בעי ג' שנים הכא לאלתר וכן הלכתא עכ\"ל ואין חילוק בחלון העשוי לאורה בין שהוא גדול בין קטן דהא קיי\"ל ולאורה כל שהוא לאלתר הוי חזקה כפר\"ת ובעל העיטור כ' דשיעור חלון העשוי לאורה דאמרי' דכל שהוא הוי חזקה היינו דלא הוי בציר מטפח וז\"ל ומצאתי בירושלמי בסוף ףחזקת הבתים סעד לדברי היו פתחים חמשה זה לפנים מזה שיעור כולם מלא מקדח ודא מסייע לי' דאמר גבי חלון שהיא פתוחה לא נעשית אלא להכניס האורה מכיון שאין לה חזקה אינה מביאה את הטומאה ודוקא שניכר עשייתן לאורה כגון צר מבחוץ ורחב מבפנים אבל אם הוא שוה אינה חזקה והכל תלוי בראיית הדייני' עכ\"ל אלמא דמדמי חזקה לטומאה וגבי טומאה אמרי' במס' אהלות (פי\"ג מ\"א) העושה מאור בתחלה חישב עליו לתשמיש שיעורו בפותח טפח."
],
[
"וששאלתם אם חייב ראובן לסתור בנינו שסמך על החומה שבנה שמעון הכל משלו ובקרקע שלו פשוט שצריך ראובן להסיר מה שסמך ולית דין צריך בשש."
],
[
"גם מה ששאלתם על המחיצה התלוי' בבאר שבינו ובין שמעון שהכניסה ראובן בחלק קרקע של שמעון דבר פשוט הוא שצריך ראובן להסירה שיש לבנותה באמצע הבאר כמ\"ש בשטר."
],
[
"וששאלתם על ראובן שטען על שמעון שהכניס יסוד חומתו בחלקו טפחיים כו' כמ\"ש נראה שהדין עם שמעון דכיון שהחזיק שמעון ברוחב יסו החומה אחזיק כל שכנגדה ולמעלה עד רום רקיע ואע\"ג דהחומה של שמעון שסמך לקרקע של ראובן אינה מהלכת כנגד כל רוחב היסוד איכא למימר דשמעון כנס לתוך שלו טפחיים ועכשיו הוא חפץ להחזיר כותלים למקומם ונהי דהלכתא כר\"י לגבי ר\"ל ור\"י ס\"ל בס\"פ חזקת הבתים (בבא בתרא ס' ע\"ב) דכנס אינו מחזיר ה\"מ ברה\"ר משום מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו אבל לגבי יחיד מחזיר ובשבועת היסת שלא השיג גבול חבירו בבנין יסוד שלו כדפי' לעיל בשם רב האי דנשבע על הקרקע מדרבנן ותדע דכיון דאחזיק ברוחב היסוד אחזיק בכל שכנגד רוחב היסוד מן התהום עד רום רקיע דתנן (ב\"ב ס' ע\"א) לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי הם בחזקתו דטועני' ללוקח ופרשב\"ם אבל אם היתה עדיין בלא זיזי' וגזוזטראות לא הי' טוענין בשבילו והיה צריך להביא עדי' שכונס לתוך שלו הוי או שני חזקה ואי מייתי עידי חזקה תלי' דכל שכנגד הזיזין כונס לתוך שלו הוי ולא אמרי' כל הקרקע שתחתיו של בני רה\"ר וזיזין דאפיק דלמא טובי העיר הרשוהו להוציא ולא יותר אלא ש\"מ דכל דאחזיק בזיזין אחזיק בקרקע שכנגדן מתחום ארעא ועד רום רקיעא."
],
[
"וששאלתם על אודות החור שהי' מימי הגגות יוצא דרך שם וטוען שמעון שראובן סתם לו אותו החור ולא שבק לי' לעבורי מיא בארעיה וראובן השיב להד\"ם שהי' לך שום חור וליך השופכין לחצירי ועוד טוען אם לי דבריך שהי' לך חור הרי אתה בעצמך בנית אצטבא שם במקום שאתה אומר שהי' לך חור וסתמת אותו נראה ודאי דראובן פטור אף משבועה כיון דשמעון בעצמו סתם אותו ובנה בפניו מידי דהוי אאחד מבני מבוי שהי' לו פתח למבוי וסתמו ופרץ פצימיו ובקש לחזור ולפתחו דברי מבוי מעכבין עליו ושלום מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"ד\"פ סי' צ\"ב ד\"ק סי' ד' וד\"ל סי' שנ\"ז וכ\"י פארמא סי' שצ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' קמ\"ג ד\"ק סי' כ\"ג וד\"ל סי' שפ\"ח וכ\"י פארמא סי' תל\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' קמ\"ג ד\"ק סי' כ\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' שכ\"א וד\"ק סי' י\"א."
],
[
"ד\"פ סי' רל\"ז ד\"ק סי' ר\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' רל\"ז ד\"ק סי' ר\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' רל\"ח ד\"ק סי' ר\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' רל\"ט."
],
[
"וששאלת על ז' שותפי' שבבית ובחצר לראובן ג' שמיניות לשמעון חלק ששית ללוי חלק שמינית ליהודה חלק י\"ו וחלק כ\"ד ליששכר חלק י\"ו וחלק כ\"ד לזבולן חלק י\"ו לבנימן חלק י\"ו נ\"ל דראובן ושמעון וכל מי שיש לו דין חלוקה יכולי' בטוב לחלוק והאחרי' שאין להם כדי חלוקה כגון זבולן ובנימן וכיו\"ב בשותפותם אע\"ג דכל חד מיניהו לא חזי חלקו לדידיה מ\"מ שניהם אם יעמדו בשותפות מותדור להו יעמדו בשותפותם והאחרי' שאין להם כדי חלוקה כגון זבולן ובנימן וכיו\"ב בשותפותם אע\"ג דכל חד מיניהו לא חזי חלקו לדידיה מ\"מ שניהם אם יעמדו בשותפות מותדור להו יעמדו בשותפותם והאחרי' שיש לכל א' מהם כדי חלוקה יפרדו מהם ואם יאמרו זבולן או בנימן תנו לי חלקי אע\"פ שאין לי כדי חלוקה כדי שישאר חבירי לבדו ולא יהי' לו כדי חלוקה כדי שחבירו יכוף את האחרי' שיעמדו עמו בשותפותם נ\"ל דלאו כל כמיניה לומר כן כדי להפסיד לחביריו ולבטל חלוקתם כיון דפחות מכדי חלוקה לא חזי לדידיה כגון זה כופי' על מדת סדום ויכופו אותו לעמוד עם חבירו בשותפות כיון דלא להאי אית לי' כדי חלוקה ולאו להאי אית לי' כדי חלוקה יעמדו ביחד ולא תבטל חלוקת חבירי' בתמות נפשי עם פלשתים ואפי' רב יוסף (ב\"ב י\"ב ע\"ב) מודה בהא דלא שייך למימר מעלינן לי' כו' דגדולה מזו פר\"ת בתרי ארעתא אתרי נגרי דלא שייך למימר מעלי' לי' דאטו אם יחפוץ מהאחד לחלוק לעשרים חלקים מי צייתינן ליה מה\"ט כ\"ש בנדון זה דלא צייתי' ליה להפסיד לעצמו ולחביריו דלא חזי חלקו לדידיה כלל אלא שבשביל ערמה הוא עושה."
],
[
"וששאלת מי שיש לו לשום הבע\"ד או הדיינים דבר פשוט הוא שיש לעשות בשומת ב\"ד."
],
[
"וששאלת אם יפול לאחד ג' אמות ולאחר ה' אמותל אם בעל ה' יכול לומר לבעל ג' טול אתה ממני אמה כדי להשלים חלקך לד' אמות בהא לתא אפליגו בה רשב\"ג ות\"ק בפ\"ק דב\"ב (י\"ג ע\"ב) טול אתה שיעור ואני פחות שומעי' לו רשב\"ג אומר אין שומעין לו והאלפסי פסק כרשב\"ג דמסתבר טעמי' ור\"ח פסק כת\"ק במתנה אבל בדמי לא דכל כה\"ג לא שייך גוד או איגוד כיון דלא זבן ליה מידי דחזי אלא דבר מועט דלא חזי לדירה והא דאמר ת\"ק שומעי' לו היינו במתנה דוקא ובעל העיטור כ' דהלכה כת\"ק ל\"ש מכר ול\"ש מתנה ומפרש הכי מלתא דרשב\"ג אי בדמי לית ליה למיתב משום דלית דינא דגוד או איגוד וא\"כ למסקנא דמסיק אמימר אית דינא דגוד או איגוד א\"כ לת\"ק נימא דשומעי' לו משום דאית דינא דגוד או איגוד ואע\"פ שאיני כדאי להכריע נ\"ל דהלכה כת\"ק כיון דמתמה תלמודא מעיקרא היכי דמי אלימא כדקתני מ\"ט דרשב\"ג אלמא לא מסתבר לי' טעמא כלל ואע\"ג דלבסוף מפרש תלמודא טעמי' טעמא דחיקא הו ולענין פסק הלכה אסברא דמעיקרא סמכי' והלכה כת\"ק. ועובי החומה אינה עולה כלל למנין ד' אמות אי איכא פסידא טובא אי סתרי לה ולאו אורחייהו דאינשי למסתרה. אמנם לסתור מקצת החומר ולהקלישה כדי להשלים לכל א' שיעור חלוקה אם לא יפול הבנין שעליה יכול להקלישה ולבנותה וכופין כיון דאורחייהו דאינשי דעבדי הכי. ושיעור חלוקה דבית פר\"י פ' המוכר פירות (בבא בתרא צ\"ח ע\"ב) ד' אמות על ו' ומדמה חלוקה להא דתנן התם המוכר מקום לחבירו לעשות בית כו' עד ד' על ו'. וההוא דפ\"ק דסוכה (ג' ע\"ב) גבי בית שאין בו ד' על ד' אין האחי' והשותפי' חולקי' בו ופריך הא יש בו ד' על ד' חולקי' והתנן אין חולקין את החצר עד שיהא בו ד' אמות לזה וד' אמות לזה ומשני לה שפיר ומוקי לה בחצר המתחלקת לפי פתחיה אבל לענין חלוקת הבית איכא למימר דלעולם בעי ד' על ו' לכל חד וחד."
],
[
"וששאלת' אם לאותו שיש לו חלק י\"ו יש לו כדי חלוקה בחצר הרחוק מרה\"ר ואין לו כדי חלוקה בבית הסמוך לרה\"ר אם יש לו לחלוק מספק שמ יפול גורלו בחצר ולא במקום הקרוב או יאמר א\"א לחלוק הואיל ובמקום הקרוב לרה\"ר אין בו דין חלוקה ומעלינן האי מקום הקרוב כנכסי דבר מריון (ב\"ב י\"ב ע\"ב) נ\"ל אם בין הבית והחצר יהיה לו ד' אמות על ו' שראוי לעשות לו בית דירה חולקי' ושלום לכם ולכל כנותכם כנפש סר למשמעתכם מאיר בר' ברוך שיחיה."
],
[
"שאלה שלשה נכבדי ארץ הרשומים קטנים בעיניהם והמה חכמים מחוכמים כל רז לא אנס לכו עתירי פומבי אפורסמיה מאוצר מלא באתם לתהות בקנקן ריקם ומטיבותיכו הריני דן אחרי שמתחלה כשחלקו היו מקצת אותם שתי קורות בחלק שמעון ולוי ומקצת נכנסות בחלק ראובן נראה שכל מה שיש מהם בחלק שמעון ולוי הוא שלהם ומה שיש מהם בחלק ראובן שלו הם כמאן דפסיקי דמיא דמאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידי' הוא וכשם שרשאי' שמעון ולוי לבנות ולסתור ולהכביד על הקורות שבחלקם כך רשאי ראובן על הנכנסים לחלקו אפי' אם הי' הכותל מפסיק בין ב' הבתים של שותפות רשאי הי' ראובן בנות ולהכביד עליו ולעשות עליות ודיוטאות ב' או ג' הכל כמנהג המדינה כדתני' בתוספתא דב\"מ (פי\"א) הבית והעלייה של שנים והרי בעל העליי' מבקש לעשות לו דיוטא אחרת ואין בעל הבית מניחו מקום שנהגו לעשות ב' דיוטאות עושה ב' דיוטאות ג' יעשה ג' ואין משני' ממנהג המדינה ול\"ד להא דאמר בפ' הבית והעלייה (בבא מציעא קי\"ז ע\"ב) עליון שבא לשנות בגזית שומעין לו בגויל אין שומעי' לו דשאני התם שבא לשנות ממנהג העיר אבל כמנהג רשאי להכביד כמו שירצה לדברי ולדברי העיטור שאפרש בסמוך אף יותר ממנהג העיר וכ\"ש שני בתים הסמוכי' זה לזה ומחיצה ביניהם בשותפות כל א' רשאי להכביד בקורות ותקרים על המחויצה אף על פי שכשעשו ביניהם המחיצה לא פירשו וכ\"כ ר\"י בעל העיטור זצ\"ל וז\"ל גרסי' בפרק השותפי' אמר ר\"נ אחזיק להורדי אחזיק לכשורי ומסתבר דהני חזקות אחזקת שלא נתן עד שיביא ראי' שנתן קאי ומדאחזיק להורדי הוחזק שיש לו חלק בכותל ובין שניהם והוא ויכביד כנגדו כל מה שירצה והא דגרסי' בפ' הבית והעליי' עליון שבא לשנות בגויל אין שומעי' לו ומשמע שאם בא להכביד חבירו מעכב עליו ל\"ק בית לאחד ועליי' לאחר ואין לבעל העליי' להכביד על הבית שאין לו בו כלום אבל הכא שניהם שותפי' בו. וש\"מ שאם ידוע שהכותל של א' מהם כגון שיש בו חזית ואין בו לחבירו בנין בכותל כלום ואחזיק בהורדי אין עליו להכביד ודינו כבית ועלייה אבל אין בו חזית אחזיק להורדי אחזיק לכשורי עכ\"ל משמע בהדי' מדבריו דהא דמצריך תלמודא לכל הפחות אחזיק להורדי ובע\"א לא הי' יכול להכביד על הכותל כלום ה\"מ למעלה מד' אמות ובידוע לנו שהאחד בנאה לבדו אבל היכא דידיעי דשל שניהם היא אפי' לא אחזיק אכתי למידי רשאי כל א' להכביד בהורדי ובכשורי כמו שירצה. ואפילו אין מנהג בעיר אלא להורדי אם ירצה יתן כשורי ואע\"ג דקא מרע לאשיתא מ\"מ כיון דאיכא למירמ דבתם עשאו בשותפות אדעתא דהכי עבדא לה שזה יכביד עלי' מה שירצה וזה יכביד עלי' מה שירצה אא\"כ התנו מעיקרא שלא להכביד אלמא לא חיישי' להורעת אשיתא כל זמן שיש לו שותפות בכותל או בחומה וכ\"ש בנדון זה שהחומה המפסקת היא של ראובן לבדו שרשאי לקוץ ראשי הקורות ולא חיישי' להורעת אשיתא של אידך מקול מקבת והגרזן של זה. וא\"ת מ\"מ היכי מצי קייץ ראשי הקורות ל\"ק הא פרשי' כבר שכל מה שנבנה בבית הוא שלו כשחלקו יסתלקו זה מזה שכל א' יזכה בגבה שבתחומו ועוד לא גרע ממרזב דאמר ס\"פ חזקת הבתים (בבא בתרא נ\"ח ע\"ב) אם הי' ארוך מקצרו ול\"ד למזחילה שהיא מלתא דקביעותא אמרי' התם דיש לה חזקה ואינו יכול לקצרה שאנימזחילה שיש צורך קצת להרחיק המים מן הכותלים אבל בראשי הקורות הבולטות לחלק ראובן אמה או שתים אין צורך בהם ואדרבא יותר טוב הוא לשמעון ולוי שלא הי' מעיקר בולטים ויוצאים כלל שלא להחליש הקורות שבחלקם מחמת כובד ודמי לגמרי למרזב דאמרי' בי' אם הי' ארוך מקצרו. וא\"ת והא מודה רבי יוסי בגירי דיליה והכא כשקצץ הקורות הוית ניידא העליי' ואפי' היכא דסמך בהיתר אמרי' (ב\"ב כ\"ה ע\"ב) גבי פאפי יונאה עני והעשיר הוי בנא אפדנא וכו' עד מודה ר\"י בגירי דילי' וי\"ל כמו שתי' ר\"י (תוס' שם ד\"ה עני) דשאני התם כיון דלא הוי קביעות תשמישייהו כל כך דהנך עצורי מש\"ה אמר להו להרחיק מפני האפדנא דהויא מלתא דקביעותא אבל בנדון זה פשוט כיון דאידי ואידי קביעי תשמישייהו אין דוחין נפש מפני נפש זה עושה בונה וסותר בשלו וזה בשלו ואפי' בגירי דיליה לא מצריכי' לי' להרחיק היכא דסמך בהיתר כמ\"ש ר\"ח ור\"ת בשמעתא דמשרת וירק (ב\"ב כ\"ה ע\"א) ומותר לכתחלה לקצוץ ראשי הקורות שהם בחלקו כדפי' לעיל. והאח' שחלקו אין להם זה על זה כלום וא\"כ מה שבולטים בחלק ראובן הוא שלו שע\"מ כן חלקו ועוד כיון שהם בולטי' לצד ביתו של ראובן הם שלו כמו זיזין היוצאי' מן הכותל דאמרי' בחזקת הבתים (נ\"ט ע\"א) זיז עד טפח יש לו חזקה לבעל הכותל אע\"פ שנכנס לחצר כ\"ש הכא שיש לו לראובן חזקה בראשי הקורות לאותן שמונחי' בתוך חומתו ובולטי' לתוך ביתו דלא שייך בהו חזקה לשמעון ולוי דלא חזו לתשמיש למתלי בהו מידי כמו זיז דחזקת הבתים דהוי חזקה לבעל הכותל דחזי למיקם בגגו ולמתלא ביה אבל הכא שמעון ולוי לא מצי למתלי בהו בראשי הקורות שבולטים לבית ראבון להכי מותר לקוצצן. ואע\"ג דכי קייץ להו ניידא עלייה והו\"ל גירי דילי' כדפי' לעיל. ועוד דל כל זה מכאן אפי' היכא דהוי כההוא דפאפי יונאי דאמרי' להו להרחיק משום גירי דיליה ה\"מ לכתחלה משום גרמא בנזקין אסור אבל הכא שכבר קצץ ראשי הקורות מאי דעבד עבד אע\"ג דקבההיא שעתא הוי מרע לאשיתא איסורא דעבד עבד וחייב בדיני שמים ופטור בדיני אדם כדאי' בפ' לא יחפור (בבא בתרא כ\"ב ע\"ב) גבי מרחיקי' את הסולם כו' עד ומודה ר\"י בגירי דיליה וכו' ופריך והא גרמא בעלמא היא זאת אומרת גרמא בנזקין אסור פי' אסור ופטור היכא דלא הוי דינא דגרמי וחלוקה בגרמות איזה דינא דגרמי וחייב ואיזה נקרא דינא דגרמא ופטור אבל אסור מפורש יפה בתוס' בפ' לא יחפור (בבא בתרא כ\"ב ע\"ב ד\"ה זאת) והיינו נמי טעמא דמזחילה של בנין שאינו רשאי לבנות תחתיה משום דקא מרע לאשיתא דווקא לכתחלה משום גרמא בנזקין ומיהו אם עבד עבד ופטור מד\"א ולא יסתור בנינו דכ\"ש דכשיחזו ויסתור מרע ליה לאשיתא וכ\"ש למאי דפי' לעיל דאפי' איסור אנמי לא עבד ראובן דל\"ד למזחילה של בנין דשאני הכא שראשי הקורות הבולטים לצדו ומושכבים בחומתו הם שלו ושלום לכם ולכל כנותכם בנפש סר למשמעתכם מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"שאלה. מעשה אירע בראובן שהי' לו קרקע על מיצר שמעון ומכרה ללוי בכך וכך מעות וגם שיתן לו לוי קרקע שיש לו במקום אחר בעיר וכבר הקנו זה לזה ועמד שמעון המצרן וערער ולפי רמב\"ם ז\"ל שפסק דהמחליף קרקע בקרקע אין בו משום דינא דבר מצרא למדו את לוי לעשות עם ראובן המוכר שלא יתרצה לקח שום דמים עבור הקרקע זולתי קרקע כשם שנתן לו לוי ודוקא אותו קרקע שנתן לו לוי לראובן חלק אחד מיהודה שהי' שותף עם לוי בואתלו קרקע והא לך גם המעות כמו שנתן לך לוי ואז טוען לוי אינך יכול לקנות מיהודה הקרקע כי אם לא יגמור הקנין שביני ובין ראובן ולא ישאור לי הקרקע שקניתי מראובן יחזיר לי קרקע שהחלפתי עמו נמצאתי שותף עם יהודה ונמצא אתה מסולק מקרקע יהודה אלא אני אתן דמים ליהודה ואתה מסולק וכמה מיני הערמות עשו להפקיע מצרנתו של שמעון ונ\"ל דל\"מ כה\"ג דודאי לוי מסולק דמשעה שהקנו זה לזה הוא וראובן א\"א בחזרה וקנה ראובן קרקע של לוי ונסתלק לוי מקרקעו ונקנה קרקעו של ראובן לשמעון בכל מקום שהוא ע\"י קנין שהקנה ראובן ללוי דלוי שליחותיה דשמעון קאט עביד דמי שאינו מצרן עושה שליחות של מצרן כדאי' פ' המקבל (בבא מציעא ק\"ח ע\"א) הלכך לא מהני להו הערמה דידהו מידי וראובן יקח מעותיו משמעון וחלק אחד בקרקע שלוי ויהודה שותפי' בו ויניח ללוי חלק אחד ויזכה שמעון המצרן במצרנתו ואם לא מצא שמעון קרקע לקנות שיתן לראובן יכול הוא לומר ללוי שליחותא דידי עבדת במה שהחלפת קרקע בקרקע ראובן ועלי לפרוע קרקעך בדמים כאשר יעריכו הבקיאים בשומא ולא תשיימיה את דלא שייך למימר מעלי' לי' כנכסי דבר מריון אלא כי ההוא דפ\"ק דב\"ב (י\"ב ע\"ב) שנו באי' להוציא חלק קרקע שלו בטענת הבו לי אמצראי הלכך שייך למימר מעלינא לי' לחלקי ולא אוציאנו מידי אבל הכא שכבר הוציא מידו אינו משלם לו שמעון ללוי אלא דמיו של קרקע שנתן עבורו לראובן דאפי' גזל קרקע וחפר בה בורות שיחין ומערות אינו משלם אלא דמיו כמו שישומו אותו אחרי' ולא לדעת הנגזל דשוה כסף ככסף או כס או שאר מטלטלי' דכל מילי מיטב הוא ואפי' אם לא נעשה הקנין עדיין בין ראובן ולוי ולוי אמר אני מזומן לתן לך קרקעי בקרקעך אם תוכל להעמיד קרקעך בידי שיסתלק המצרן וראובן אומר לשמעון אתה חפץ לקנות קרקעי תן לי קרקע עבורו כמו שלוי רוצה לתן נ\"ל שא\"צ לתן לו קרקע כעין אותה קרקע ממש אלא יתן לו קרקע באותה העיר שיעריכהו כמו אותה קרקע של לוי ולא שייך למימר מעלינא ליה לאותה קרקע שלוי רוצה לתן כנכסי דבר מכיון כדפי' לעיל. ועל כי ראיתי בני אדם טועים בכך ומדמי' לומר דכל המחליף קרקע בקרקע אין בו משום דדב\"מ הוצרכתי להאריך בו ואם כדבריהם כן הוא מה הועילו חכמים בתקנתם שתקנו דדב\"מ משום ועשית הישר והטוב וגו' כל אדם יכול להערים ולהפקיע המצרנות ע\"י שיקנה רצועה של קרקע ויתן למוכר ויוסיף לו דמים כדי שוה קרקעו ושוב יאמר המוכר מעלינא לאותה רצועה אנכסי דבר מריון ושויא לדידי אלפא זוזי או יותר נמצא כל אחד מערים להפקיע תקנת חכמים ועשו דבריהם כחוכא ואטלולא וחזיק נמי דחשו רבנן להערמה שלא יפקיעו כח המצרנות בכך כדאמ' בפ' המקבל (בבא מציעא ק\"ח ע\"א) זין לי' גריוא דארעא בי מצעי נכסי' חזי' אי עידית אי זיבורית היא זבוני' זבינא ואי לאו אערומי קא מערים ולא הוי זבוני' זבינא."
],
[
"ומעשה אירע בימי רבי' אבי העזרי באחד שהלוה על הקרקע ואחר ששהתה בידו שנה הלך וקנהו ורצה לסלק המצרן בכך משום דאמרי' משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא והרגיש שהי' ערמה בדבר שלא היה מלוהו מתחלה אלא כדי לסלק את המצרן ובא הדין לפניו ופסק שהמצרן זכה במצרנותו דההוא אערומי קא מערים והודו לו כל סיעתו דהיכא דמחזי לן דאיכא ערמה לא מסלקי' למצרן ומ\"ש רבינו משה ז\"ל וז\"ל החליף חצר בחצר אין בו דין בעל המצר עכ\"ל נל דהיינו דוקא כשהמצרן אינו רוצה לתן לו קרקע אלא מטלטלי' כי מהיכן לו דהחליף חצר בחצר אין בו משום דין בעל המצר מה שאינו בתלמוד אלא נ\"ל שהוא דקדק אותו מדאמרי' פ' המקבל (בבא מציעא ק\"ח ע\"ב) למכור ברחוק ולגאול בקרוב למכור ברעה ולגאול ביפה לית בי' משום דדב\"מ ומשם דקדוק הרב דכל מחליף קרקע בקרקע לית בי' משום דדב\"מ משום דבע\"א לא היו מחליפי' אלא שזה יפה לזה ולזה יפה לזה ואפי' הוי חדא עידית וחדא זיבורית להאי ניחא ליה זיבורית טובא מעידית פורתא שהוא חפץ שיהא לו קרקע גדול ורחב אע\"פ שהיא זיבורית יותר מקרקע מועט והיא עידית וה\"ל כל חד וחד מוכר ברעה לגאול ביפה כדמשמע בפ\"ק דב\"ק (ז' ע\"ב) דאיכא דניחא ליה בטובא זיבורית מפורתא עידית ואיכא דניחא ליה אפכא וכה\"ג נמי אמרי' גבי מצרנות זבין ליה גריוא דארעא בי מצעי חזינא אי עידית היא או זיבורית זביני' זבינא משום דמצינו למתלי דלאו משום הערמה לאפוקי המצרן ממצרנותו קא עביד אלא דלמא ניחא ליה בעידית פורתא או דלמא ניחא לי' בזיבורית טובא מבינונית ועידית פורתא. ומה\"ט נ\"ל דאם החליף קרקע גדול וחשוב ברצועה קטנה ובכפסים שהרצועה אינו שוה לשום אדם כמו הקרקע הגדול ולא הי' שום אדם מחליף הקרקע הגדול ברצועה אם לא שיעלו לו כספים או בשאר מטלטלי' שוה כסף כל כה\"ג נ\"ל דבטל החילוף ואית בי' משום דדב\"מ והמצרן זכה במצרנותו בקרקע הגדול שהרי בעל הקרקע הגדול לא מכר ברע לגאול ביפה אלא מכר ביפה לגאול ברע לד\"ה והמצרן יפרע ללוקח רצועה שלו כמו שיעריכו אותה אחרים ויפרע לו הכספים שנתן למוכר שליחותי' דמצרן קא עביד כדפי' לעיל. וכדברי משמע בדברי רבי' משה שכ' (בפי\"ג מה' שכנים ה\"ד) וז\"ל החליף חצר בחצר אין בו דין בעל המצר החליף חצר בבהמה או בטלטלי' רואי' דמי אותה הבהמה או דמי אותן המטלטלי' ונותן לו בן המצר ומסלקו ואינו יכול לומר לו תן לי כמה שלקחתי בו שזה הערמה היא ואינה מועלת כלום עכ\"ל סוף דבר כל היכא דאיכא למיחש להערמה איכא דינא דבר מצרא מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' ק\"מ וקמ\"א."
],
[
"ד\"פ סי' רכ\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' רפ\"ו וד\"ק סי' פ\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' קמ\"ה ד\"ק סי' נ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' ת\"כ ותכ\"א ד\"ק סי' ל\"ח."
],
[
"שאלה. קלני מזרועי ולא יכולתי לחוות דעי. באורך לאיש מיודעי אלופי ה\"ר מנחם הלוי ולרעהו ה\"ר יוסף אך בקצרה אשיב הנראה בעיני על לאה שמתה והניחה פקדון ביד שמעון ויש לה ב' בנים ראובן ולוי ראובן האחד ישנו פה והאחד איננו וראובן תובע חלקו אם יש לתן לראובן חלקו או יש לדחותו עד יבא אחיו. פשוט הוא שיתנו לו חלקו ואידך פלגא מנחי' לה ביד שמעון כדאמ' בפ' המפקיד (בבא מציעא ל\"ט ע\"ב) ההיא סבתא דהוה לה תלת בנתא דאשתבאה איהי וחד ברתא וכו' עד יהבי' לינוקא וכו' ובהא כ\"ע מודו ול\"פ אביי ורבא אלא בתילתא השלישי אלמא דיהבי' לאחתא דהכא חלקה אע\"פ שיש לזו אחות במדה\"י וק\"ל ה\"נ שמעון יתן לו לראובן חלקו בפני ב\"ד והיכא שיש להם קרקעות לחלוק דאיכא קפידא ברוחות מזה מסופק ר\"י אם יכול לחלוק בפני ב\"ד בלא דעת חבירו או לא וההיא דפ' בית כור (בבא בתרא ק\"ו ע\"ב) אלא מעתה הני בי תלתא דקיימי ואזלי בי תרי מיניהו ופלגי ה\"נ דבטלה מחלוקת משמע דפשיטא דלא בטלה מחלוקת אין ראי' משם כי יש לפרש כגון שראובן ושמעון ולוי אחים ולוי איננו פה ויש להם ג' שדות לחלוק והפילו גורלות ונפלה הראשונה לראובן והשניי' לשמעון והג' ללוי שאינו פה כשבא לוי איכא למימר דצריכי לחזור ולחלוק כבתחלה ואם הפילו גורלות ונפלה השלישית ללוי כאשר בתחלה אך של ראובן ושמעון נתחלפו ונפלה הראשונה לשמעון והשניי' לראובן אהא פריך ה\"נ דבטלה מחלוקת דראובן ושמעון מכמות שנפל הגורל תחלה מיהו ממ\"נ במטלטלי פשוט לר\"י דחולקי' בפני ב\"ד שלא מדעת השלישי ואפי' קרקעות יכולים לחלוק שלא מדעתו בב\"ד אע\"פ כשיבא יכול למחות לפי מה שנסתפק ר\"י מיהו כל כמה דלא מחה יכולי' לחלוק ויזכה כל א' בחלקו ולאותו שאינו פה מוקמי' אפטרופא ויחלוקו פעם שנית בגורל לפי דברי ר\"י דהא גבי סבתא לא מפלג בין מבקרקע למטלטלי וכ\"ש לפי' רש\"י שפי' התם דלא בטלה מחלוקת כלל ולא קא מפלג בין מקרקעי למטלטלי. מיהו בנדון זה הכל שוי' דפלגי' בב\"ד בלא דעת דאידך."
],
[
"ד\"פ סי' רמ\"ב וד\"ק סי' קנ\"ז."
],
[
"ד\"ל סי' ר\"כ בשלימות. ובסחרון בד\"ק סי' רי\"א והיא ג\"כ בתשו' מיימוני לס' משפטים סי' מ' וכ\"י מפארמא סי' רל\"ב."
],
[
"בפנינו חתומי מטה טען ראובן על שמועון אודות פירושי יבמות שנשאלו לאביו של שמעון ולי ולאחי אותם פירושים והוצרכנו לתן ליטרא עבורם ואני ואחי נתננו ב' חלקים ואביו של שמעון חלק אחד ולאחר מיתה אביו מצא שמעון אותם הפירושם ועכשיו אומר ראובן תל לי חלקי וחלק אחי כי פרענו שני חלקים ושמעון משיבו אינו יודע מפריעתכם כלום אלא מצאתי אותם אחר מיתת אבי ומכח ירושה נטלתים ואיני משיב אלא בעבור חלקי כי אחי ירש עמי ועוד החזקתי לאחר שמצאתים ג' שני ואפי' אם תמצא אותם בדין איני פורע אלא כדי שווין עכשיו וראובן משיב נתת אותם לבעל חובך באמוד כמו פשרענו אותם ויש לי עדים על אותו הפשר שפשרו ביניך ובין בע\"ח ומחזקה שלך לא ידעתי עד עכשיו ועבור אחיו אינו יודע כי מצאתים בידך ועוד אומר שמעון הוצאתי עליהן קודם שהוחזרו יותר מכדי שויין וראובן אומר מהוצאה שלך איני יודע גם לא היית צריך כי היו מוחזרים לנו בטוב בלא הוצאה ועוד אומר שמעון כי לפי ראות עיניך נתתי אותם לבע\"ח ושתקת וראובן אומר אמת שתקתי וזה עשיתי כדי לידע בכמה הוא נותן אותם בחובו מה ששמענו כתבנו וחתמנו נתנאל ב\"ר נחמן, אפרים בר' אפרים והורינו נא אשר יראוך מן השמים להשקיט הריב. וזה תשו' מורי הר\"ם.",
"בקצרה אשיב לכם אחי וריעי מיודעי הרשומים מעבר נ\"ל ודאי אם ראובן טוען טענת ודאי על שמעון ואומר בודאי אתה ידעת שאותם פירושים נשאלו לי ולאביך ונאבדו ממנו ופרענום וכו' כדאמר מעבר בכתב השאלה ושמעון משיב איני יודע מזה כלום אלא ירשתים מאבי הו\"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור וישבע שמעון שאינו יודע ויפטור אבל אם ראובן אינו טוען על שמעון טענה לומר אתה יודע בודאי אלא כך טוען שמא אתה יודע שכך הענין שנשאלו לי ולאביך וכו' אז אין כאן אפי' שבועה על שמעון דאין נשבעי' בטענת שמא אלא הנך דפ' כל הנשבעי' השותפי' והאפטרופסים וכל הנך דחשיב בהדיהו דמורו התירא אבל אחרינא לא. והא דאמרי' דיורש נשבע שבועת יורשי' שלא פקדנו אבא כו' דוקא שיש להם שטר והם באים לגבות מן היתומים אבל לא אשכחן כשהם נתבעי' שיהו צריכים לשבע כדי לפטור וכן שמעתי מפי קרובי ה\"ר שמואל מבבנבורק זצ\"ל וכן שמעתי בשם רבינו ישעי' מטרנא וכן מצאתי בתוס' רבינו יהודה מפרי\"ש זצ\"ל שכ' בס\"פ המוכר את הבית בשם ר\"י גבי שטר כיס היוצא על היתומי' נשבע וגובה מחצה ואידך מחצה פטורי' היתומי' בלא שבועה אע\"פ שרבי' שמואל לא פי' כן ושוב מצאתי כן בתשו' רב פלטוי גאון זצ\"ל וז\"ל וששאלתם ראובן משכן שדותיו לשמעון וכו' עד ומת שמעון ואכלו בנו יותר מכ' שנה ומת ראובן במדה\"י ובא בנו של ראובן ומצא אותן שדות ביד בנו של שמעון וא\"ל מה אתה עושה בתוך שלי ואל שירשם אביו א\"ל אביך ממושכנת הי' בידו שמשכנם לו אבי א\"ל אם משכנם לו חוזר ולקחם ממנו אבל אני אינו יודע אלא שירשתים מאבי וכו' עד ואי תבע בן ראובן בנפשי בר שמעון דלא שמיע ליה מן שמעון אבוה ולא פקדי' ארעתא דראובן משכנתא אינון בידי אית ליה מן דינא דומי' דשבועת שלא פקדנו אבא שלא אמר לנו אבא שלא מצאתיו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע אבל שבועה ודאי לא אית לי' על בר שמעון מ\"ט דל\"ד לשטר הלואה דהתם קא בעי בר שמעון לאפוקי מן בר ראובן מאי דאית ליה בהאי שטר הלואה אי משתבע שבועת היורשי' גבי ואי לא לא גבי הכא ארעתא בחזקת דבר שמעון קיימא ול\"ל לבר ראובן אלא לשמותי בב\"ד בעלמא עכ\"ל וכן אנו דנין שאין אנו משביעי' אטת היורשי' שבועה גמורה בארור כדין שאר נשבעי' אלא משביעי' בסלתם כל מי שיודע דבר מזה בין היורשי' בין אחרי' שיאמרו בפני ב\"ד. ואם יודה שמעון שידע שהיו שאולים לאביו ולראובן ונגנבו מהם ושהוצרכו ראובן ואביו לפרעם לבעליהם והוא טוען שהוציא עליהם עד שהוחזרו לו ישבע כמה הוצי ויטול כדתנן בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי\"ד ע\"ב) מיהו אם לקחם מגנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק (שם קט\"ו ע\"א) א\"נ אפי' לקחם מן הגנב עצמו אע\"ג דלאו גנב מפורסם הוא לשאר גנבות כיון דידע דגנוב הוא אתו דבר זה יחזיר בחנם דגנב מפורסם הו\"לללוקח להעלות אל לבו דלמא גנוב הוא כ\"ש היכא דידוע דדבר זה גנוב הוא בידו אע\"ג דלאו מפורסם הוא יחזיק לבעליהם בחנם. ומה שטוען שבפני ראובן נתנם לבע\"ח בפרעון חובו ושתק ראובן בזה לא איבד ראובן זכותו כדאמרי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל' ע\"ב) ההוא דא\"ל לכבירה מאי בעית בההוא ארא כו' עד והא אית לי סהדי דאתאי ואימלכי בך ואמרת לי זיל זבין א\"ל דאמרי השני נח לי והראשון קשה וכו' עד כמאן כאדמון דאמר העורר על השדה וכו' אפי' תימא רבנן וכו' ע\"כ לא פליגי רבנן אלא התם דקא עביד מעשה אבל הכא דבורא עביד איניש דמקרי ואמר כ\"ש הכא דאפי' דבורא לא הוי אלא שתיקה בעלמא. ומה שטוען שמעון אפי' אם יזכה ראובן בדין איני רוצה לפרוע אלא כמו ששוי' עכשיו נראה שיש לו לשלם לראובן כמו ששמאום שמעון בעצמו לבע\"ח בליטרא אפי' אם לא היה אז כל כך דכיצד הלה עושה סחורה בפירושי' של זה אלא יחזיר כהכל לבעלים הראשונים פי' לראובן וכדתנן בפ' אלמנה (צ\"ח ע\"א) אלמנה שמכרה שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה ופריך בגמ' תימא אני ארווחי אר\"נ כאן שנה רבי הכל לבעל המעות ובדבר שאין קצבה פי' הנמכר באומד וכר' יוסי וכ\"ש אי מעיקרא הוי' שרים ועתה מפני שלמדו בהם נתקלקלו כל הגזלני' משלמי' כשעת הגזילה ואין פנאי להאריך רק שלום לכם כנפש שוחר טובתכם מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"מרדכי פ' החובל רמז צ\"ו, תשו' מיימוני לס' נזקין סי' י\"ב והיא בשלימות ד\"ק סי' י\"ג."
],
[
"תשו' מיימוני לס' משפטים סי' מ\"ב וד\"ק סי' כ\"ה."
],
[
"תשו' זו כברכ נשנית לעיל סי' ר\"ו עיי\"ש."
],
[
"ד\"ק סי' כ\"ו בשלימות וראשיתה במרדכי בהגהות פ' איזהו נשך רמז תל\"ח."
],
[
"ד\"ק סי' כ\"ו אות ד'."
],
[
"גם תשו' זו היא בד\"ק סי' כ\"ו אות ד'."
],
[
"ד\"ק סי' כ\"ו אות ד'."
],
[
"גם זה הוא באותה התשובה בד\"ק סי' כ\"ו אות ר'."
],
[
"ומ\"ש על מה שפרש\"י בפ\"ק דמנחות (ו' ע\"ב) וכי תימא מבמה לא ילפי' שעדיין לא נבדל אהרן משמע הא בתר דנבדל אהרן לא שייך זר בבמה והקשית ממנוח ושמואל שהקריבו ממנוח ל\"ק כלל שהרי בעבודה שהי' עובד בשעת איסור הבמות הי' אבל משמואל קשי' והתוס' הקשו אותו במנחות (שם ד\"ה וכ\"ת) משמואל ומשאול שהקריבו בבמה ועוד הקשו דבזבחים דרש' איש איש לרבות את הזר וההוא קרא נאמר משנבדל ובזה סתרו פירש\"י ומ\"ש שמצאת בשוחר טוב ג' עבירות נעשו בעולתו של שמואל הוא ובמה ומחוסר זמן ולוי היה אלמא זר פסול נלד זר כשר אבל לוי פסול הוא דדרשי' בפ\"ב דערכין (י\"א ע\"ב) ולא ימותו גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה הם בשלהם אינו במיתה אלא באזהרה וכיון דאתקיש כהנים ולויים להדדי כי היכי דכהנים לא אשכחן דאשתרי לעשות עבודת הלויים אפי' בבמה ה\"נ לויים לא הותר להם עבודת כהנים ודוקא זר מכשרי' בכהונה אבל לויים לא יעשו אלא עבודה המסורה להם ולהכי נקיט בגדעון זר ולגבי שמואל נקט לוי ושלומך ושלום תורתך ושלום כל כנותך יגדל כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"ד\"ק סי' כ\"ז ועיין ד\"ל סי' קמ\"ח והעתקה מכ\"י פארמא סי' קמ\"ח ומרדכי פ' המניח רמז ל'."
],
[
"ד\"ק סי' כ\"ח."
],
[
"ועל ראובן ששלח ביד שמעון שיוליכם ללוי לשומרם וכן עשה ועתה טוען ללוי ששמעון נתנם לו לשומרם לו לראובן ואחר זמן בא שמעון אחריהם והלך ונתנם לו וכתבתי דנראה בעיני דלוי חייב משום שומר שמסר לשומר שהרי כשקבלם מיד שמעון לשומרם לראובן נעשה שומר של ראובן ולא הי' לו למוסרם אחר זמן לשמעון בלא רשות ראובן אתה תרצה לפטרו והבאת ראי' מההוא דהמפקיד (ל\"ו ע\"א) דהנהו גינאי דכל יומי הוי מפקדי מרייהו גבי ההיא סבתא וכו' עד שאני התם דכל יומי הוי מפקדי גבה פי' כיון דמהמי לה כל יומי דמפקדי גבה לא מצי למימר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דהוי כאלו נתנו לו רשות להפקיד בידה שהרי מסתמא כיון דכל יומא מפקדי מרייהו גבה ומעולם לא מצאו בה עול גם היום חפצים בה יותר מבחריהם והאי דל מפקדי מעיקרא גבה שמא לא היתה בבית אבל בנדון זה דהימניה לפי שעה להיות שליח להולכה לא מהימני' שמירת עולם וכן גלה בדעתו שלא היה מאמינו ולא היה חפץ שיהא פקדונו ביד שמעון כי אם עד יבא ליד לוי מדאמר ליה להוליכו ללוי ולא א\"ל שהוא בעצמו ישמור אותו אלמא דלא הימניה וע\"כ נ\"ל מדפריך תלמודא לר\"י ממתני' דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר וכו' עד ולימא ליה ואין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ואצטרך לשנויי בדוחק כגון שנתנו לו הבעלים רשות להשאיל ופריך עלה א\"ה לבעלים בעי שלומי ומשני דא\"ל לדעתך וכ\"ז דוחק ולשני ליה בלי שום דוחק שהשאילה לאותו אדם שהבעלים רגילים להפקיד אצלו דכיון דהבעלים מאמינים לו לא שייך למימר אין רצוני שיהא פקדוני כו' אע\"כ משמע דאפי' אם הבעלים היו רגילים להאמין לו שמא עתה אין מאמינים לו ואם אפי' באותו יום עצמו האמין לו מצי למימר דמה שהפקיד אצלו הימניה טפי לא הימניה ולעולם לא משכחת לה דשומר שמסר לשומר פטור לר' יוחנן אלא היכא שנתנו לו הבעלים רשות או דומי' דההיא סבתא דכל יומי הוי מפקדי גבה אותן חפצי' עצמן ולא מצאו בה עול וההוא יומא אתנסו שלא היתה בבית דמסתמא היו מפקידי' אצלה כתמול שלשום אלו היתה בבית וכיון דיש רגלים לדבר להכי פטור אפי' לר\"י אבל היכא דאין רגלים לדבר חייב וכ\"ש בנדון זה דיש רגלים לדבר דלא הימניה אלא בהאי שעתא להוליכה הימניה טפי לא הימניה ותדקדק בדברים ותמצאם כנים."
],
[
"ד\"ק סי' ר\"ט ותשו' מיימוני לס' שופטים סי' ז'."
],
[
"ד\"ק סי' ר\"י ותשו' מיימוני לס' משפטים סי' ל\"ט."
],
[
"ראשיתה היא כמ\"ש כאן בד\"פ סי' מ\"ז וסי' תתקנ\"ט ואחריתה המתחלת על מה שפסק ר\"ת היא בד\"ק סי' ח' אות ג' וע\"ע ד\"פ סי' ק\"ט ובכ\"י נמצא עוד בזה הענין הג\"ה נכתב על הגליון אשר אינה לא בד\"פ ולא בד\"ק וז\"ל ההג\"ה: ואי טעין בע\"ח עליה דאית ליה זוזי ואיהו קטעין דליכא גבאי זוזי בהא פליגי רבוותא איכא מ\"ד כיון דאלו אתברר דאית לי' זוזי לא היה יכול לדחויי לא במקרקעי ולא במטלטלי ממונא מעליא אית ליה ומחייב לאשתבועי לפום טענתא דתובע אי טענת ברי הוא משתבע עלה היסת ואי טענת שמא היא מחרים סתם ועני נתבע אמן כתקנתא דרבוותא. ואיכא מ\"ד כיון דאיכא קרקע או מטלטלי לאשתלומי מיניהו לא משביעי' ליה דשבועה לא אתי' אלא במקום תשלומים אבל שבועה ותשלומים לא. ומסתברא לן דמשביעי' ליה מידי דהוי אש\"ש שטען טענת גנבה ואבדה דאע\"ג דקא משלם לא מפטר עד דמשתבע שאינה ברשותו והתם נשבע שבועה כעין דאו' כיון דאלו טען טענת פטור בפקדון היה מחוייב שבועה דאו' השתא נמי דקא טען טענת חיוב כיון דלא מיהדר לפקדון בעיני' שוי' רבנן כמאן דפטר נפשי' לאשבועי כעין דאו' אבל הכא כיון דאלו כפר לגמרי לא מחייב אלא היסת כ\"ש דליכא ביניהו אלא בין זוזי לקרקע דלא מחייב אלא היסת ואי לא משתבע משמתי' ליה עד דמטי זמן נגוד ומנגדי' ליה רמ\"ה ז\"ל ע\"כ הגליון."
],
[
"ד\"ק סי' ח' וחסר שם בד\"ק תיבת גם וצ\"ל אמאי גם לב\"ה קשי'."
],
[
"גם גם זה הוא בד\"ק סי' ח'."
],
[
"תשו' הרב במעמד שלשתן אינו יכול למחול אבל בהרשאה יכול למחול דשליח שוי' ויכול לארוכי לאיניש אחרינא וכ\"פ ר\"ח בפ' מרובה (בבא קמא ע' ע\"א עיי\"ש בהרא\"ש). ובפרק שני דקידושין (מ\"ז ע\"ב) משמע כך מדמסיק האי שטר היכא דמי אי שט\"ח דאחריני היינו מלוה ביד אחרים ואם כדבריך הרי יש חילוק ביניהם דע\"י הרשאה אינו יכול למחול ומוכר שט\"ח יכול למחול אלא ש\"מ כדברי דאידי ואידי יכול למחול ומוכר שט\"ח במעמד שלשתן אינו יכול למחול רק כתובה כדמשמע בב\"ק (פ\"ט ע\"א) וריב\"ם פסק בתוס' שעשה לפני ריב\"א והלכתא שליח שוי' ומפקי' מיניה כוליה ואפי' הרשוהו אגב מקרקעי ה\"ה מעכשיו שפסק שליח שוי' נוכל להוכיח שהמורשה אינו יכול להשות אחר תחתיו דאותו עשה נאמן ויכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ואם נתן לו רשות הרשות בידו וכן מצינו בבה\"ג וגברא דארכין ליה ל\"ל רשותא לאורוכי אינש אחרינא תחתיו דכי הימני' לאותו קמא לבתרא לא הימניה וכן אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואי יהיב ליה רשותא לאורכי אוריך וכ\"כ בה\"ג רב יהודאי גאון והכי אמר רבנן האי מאן דמוריך ליה לחבריה ובתר דאוריך בטליה בטלה ורב אלפס כ\"ב וכ\"פ באביאסף דמי שיש לו הרשאה אינו יכול להרשות לאחר במקומו."
],
[
"שאלה. ראובן תקף את שמעון לדין בפני ובפני חברי וטענו מה שטענו והשיבו מה שהשיבו ונתחייב שמעון שבועה וכשבא שמעון לשבע פייסהו עם ב\"ד למחול לו השבועה עד שנתרצה ראובן ומחל לו כדרך כל מוחי שבועה שמפייסי' ממנו ואומר יהי כדבריכם כמו כן אמר גם הוא ואח\"כ בא ראובן על שמעון בעקיפין עד שתופס מעילו וטוען מחילה אינה מחילה כי לא אמרתי מחול לך נראה הואיל דאמר יהי כדבריכם היינו מחול לך דתניא (קידושין ו' ע\"א) היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש וארי אמר רב הלכה כר' יוסי והוא שעסוקים באותו ענין וכ\"ש דאמר יהי כדבריהם דהוא כמפרש מחול לך ולגבי נזיר אמרי' (נזיר כ' ע\"ב) האומר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני כולם נזירים אע\"ג דלא פירשו האחרונים כמאן דמפרשי דמי כיון דקיימי ראשון דאמר הריני נזיר ה\"נ כיון דאמרי ב\"ד מחול לו והוא אמר יהי כדבריכם כמאן דמפרש דמי. ועוד שהרי אדם מסכים דעתו לדעת ב\"ד וב\"ד א\"ל מחול מסתמא הסכים דעתו לדעתם דאיבעי' להו (סוטה כ\"ה ע\"א) בעל שמחל על קינויו קינויו מול או אינו מחול ת\"ש אלו שב\"ד מקנין להן מי שנתחרש או מי שחבוש בבית האסורין וא\"א קינויו מחול עבדי רבנן מלתא דאתא בעל ומחל ליה מסתמא אדם מסכים דעתו לדעת ב\"ד ה\"נ היה דעת ב\"ד שתגמור כל הדין במחילה זו ולא תקום צרה פעמים והסכים לדעתם. ועל אומרו שלא הקנה בקנין איברא בין מחילת ממון בין מחילת שבועה א\"צ קנין דתנן (סנהדרין כ\"ד ע\"א) היה מחויב שבועה בב\"ד וא\"ל דור לי בחיי ראשך ר\"מ אומר יכול לחזור בו ומסיקנא בגמרא באתן לך מחלוקת אבל במחול לך ד\"ה אינו יכול לחזור בו ומחילה זו בלא קנין מדשלחו מדבי רב לשמואל ילמדנו רבינו לפני גמר דין וקנו מידו מהו שלח להו אין אחר קנין כלום מכלל דלאחר גמר דין בלא קנין הוא ואפ\"ה אין יכול לחזור בו וכי היכי דבדור לי ומחול לך בלא קנין מחול ואין יכול לחזור ולהשביעו שכבר מחל לו התביעה ה\"נ במכול לך לחוד אין יכול לחזור בו שהרי מחל לו השבועה והתביעה ונגמר הדין והא נמי לא מצי אמר שבועה זו מחלתי תביעה לא מחלתי שהרי אין כאן שבועה אלא ע\"י התביעה ואזלה לה התביעה דאר\"א אר\"ח אר\"י (ב\"מ י\"ז ע\"א) היה מחוייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי והעיד' מעידים אותו שלא נשבע כעו' אלמא מי שנתחייב לחבירו שבועה אין לו עליו אלא שבועה אא\"כ מצא עדים ואם מחלה הכל מחול. ואם נפש אדם להשיבני ממעשה השנוי' בה\"ג אדם שתפס בדין את בעל אחותו ואמר ממון היה בבית אבא לא מצאתיו ופסקו עליהם שבועה ועשו פשרה ביניהם ונתנו לו ומחל להם השבועה וקנו מידו אם קנו בלשון זה שאמר נטלתי ממון ומחלתי כל אשר יש לך משלי אע\"פ שנתגלה עליהם ממון אביו מה שעשה עשוי שהרי נמחל אבל אם בלשון זה קנו מידו שנטלתי ממון ומחלתי שבועתך ולאחר זמן נתגלה ממון אביו שבועה נמחל ממון לא נמחל ומחזיר מה שנטל וזה מחזיר מה שנתגלה עליו וחזרה שבועה למקומה אע\"פ שנמחלה שבועה תביעה לא נמחלה אמת הן הן הדברים ולא דמיא לההוא דהכא התם שנתגלה ממון אביו בעדים שמצא שנטלו ממון אביו ולהכי תביעה לא נמחלה במחילת שבועה דהא אפי' נשבע בעל אחותו ומצא עדים חייב דליתא לדרב דאמר (ב\"ק ק\"ו ע\"א) מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע ובאו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה שוב אין להם תשלום ממון ויתיב ר\"נ וקאמר להא שמעתא וכו' מכדי דרב לא שמיעא לך כלומר לא ס\"ל משכוני נפשך אדרב ל\"ל א\"ל לפרושי אדרב אמרי ומיתבי' והא רב קרא קאמר קרא לכל הנשבעי' שבתורה נשבעי' ולא משלמים הוא דאתא אלמא ליתא לדרב אלא אפי' נשבע ומצא עדים משלם וכ\"ש היכא דלא נשבע ומחל לו השבועה והדר מצא עדים ודאי גובה אבל לא מצא עדים בין נשבע בין מחל לו השבועה לא מצי הדר דמחילת השבועה מחילת התביעה היא. והא דקאמר ה\"ג קנו מידו ה\"ה לא קנו מידו אלא מעשה שהיה כך היה ולרווחא דמלתא הוא דעבד דודאי לא בעי' קנין בב\"ד כדאמרי' בדור לי בחיי ראשך ובמחול לך וגם אלימא ב\"ד לאפקועי ממונא ולמיתב להאי כדתנן (ב\"מ ל' ע\"ב) היה בטל מסלע כו' אם יש שם ב\"ד מתנה בפניהם ושקל סלע אלמא אלימי ב\"ד לאפקועי ממונא ולמיתב להאי שלא בפניו וכ\"ש היכא שבפניו שעומד ומוחל וב\"ד מוציאים לזה זכה דהוי כאלו פטרוהו לגמרי וכאלו הפקיעו תביעתו של זה. והא דאמרי' מחילה בב\"ד הוי מחילה היינו דוקא היכא דלא טעה כגון ממון שיודע ודאי שאין עליו עדים או ממון שיודע שיש עליו עדים או שטר התם ודאי הויא מחילה אבל היכא דסבר דאין עליו עדים ומחל ולאחר זמן מצא עדים התם ודאי לא הוי' מחילה דאלו היה יודע שהיה לו עדים לא היה מוחל ולא משום שלא היה שם קנין אלא אפי' היה שם קנין קנין טעות לאו כלום הוא. אבל מחילה בלא ב\"ד זימנין בעי' קנין וזימני' לא בעי' קנין והוא נחלק לב' דרכים אם מחל חוב לחבירו שיש עליו הן בשטר הן בע\"פ מדעתו בלא פשרני קנה מדשמואל דאמר שמואל המוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל והא מחילה בלא קנין היא דאי בעי' קנין לא מצי מחיל שכבר הקנהו ללוחק ומסר לו את השטר וגם כתב לו שטר עליו כדתניא (ב\"ב ע\"ו ע\"א) וחכ\"א בין שכתב ולא מס בין שמסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור אלא ודאי מחילה בלא קנין וטעמא משום דאמרי' דק בחושבני' ולא פש ליה גביה ולא מידי והרי הוא כמי שהודה לו שאינו חייב לו כלום אלמא בלא קנין הוי' מחילה וכ\"ש דאם לא מכרו לאחר דמצי מחיל אבל המוחל ע\"י פשרנים צריך לקנין שלא יתבענו עוד דאי לאו הכי מצי אמר משטה הייתי בכם מפני שהייתם מפצירים בי למחול ולא הייתי יכול להשמט מעשות בקשתכם ואמרתי דברי הואי לדחותכם מעלי א\"נ מצי אמר אמרתי בלבי לקבל מה שיתן והמותר אתבענו דהא אנן לאו בב\"ד קיימי' השתא ואוכל לתבוע המותר עוד ע\"י ב\"ד הלכך צריך קנין שלא יתבענו עוד וע\"ז פסקו חכמים (סנהדרי' י' ע\"א עיי\"ש תוס' ד\"ה פשרה) פשרה צריכה קנין אבל בב\"ד לא מצי למימר משטה הייתי בכם דאין אדם משטה בב\"ד לומר לדחותם נתכונתי דעפ\"י דבריו הוא נדון בין לזכות בין לחובה וגם אינו יכול לומר אחזור ואגבה המותר בב\"ד אחר דכיון שיצא זכאי מב\"ד זה שוב אין נזקקי' לו ב\"ד אחר הלכך מחילה גמורה היא ולא בעי' קנין ומנ\"ל הא דפסקו חכמים דמחילה צריכה קנין דבשלא בב\"ד עסקי' דהא כולה שמעתא בפשרה שע\"י פשרנים מיירי ולא הוזקקו מתחלה ביניהם אלא לפשרה כדתניא (סנהדרי' ה' ע\"ב) רשב\"ג אומר הדין בשלשה פשרה בשנים אלמא בשלא הוזקקו לדין מתחלה קא מיירי וקסבר רשב\"ג דלא בעי' קנין דקאמר שנים שעשו פשרה אין בע\"ד יכולי' לחזור בהם ואי בקנין פשיטא דאין אחר קנין כלום אלא ודאי בלא קנין וכיון דמחל מחל ואמרי' (שם ו' ע\"א) לימה תלתא תנאי פליגי בפשרה דר\"מ אמר תלתא ורשב\"ג אמר תרי וחכ\"א חד א\"ר אחא מאן דאמר ב' אפי' חד נמי והא דקאמר תרי כי היכא דליהוי עלי' סהדי ולא יהא אחד מהם חוזר בו זה מלתן וזה מלמחול כדקתני ב' שעשו פשרה אין אחד מהם יכול לחזור בו ואמר רב אשי ש\"מ פשרה א\"צ קנין דר\"מ נמי ס\"ל דרשב\"ג דלא בעי' קנין ומש\"ה בעי' ג' דהוי ב\"ד ואלימי לאפקועי ממונא בלא קנין דאי ס\"ד דסבר ר\"מ דבעי' קנין תלתא ל\"ל תסגי בתרי וליקניה מיניה כלומר לימא כרשב\"ג ולפליג עלי' בקנין ולימא פשרה בב' ובעי' קנין אלא מדאמר ר\"מ פשרה בג' ש\"מ דבקנין מודה ליה דבודאי לא בעי' קנין ופסק תלמודא הלכתא פשרה צריכה קנין ומפרש בה\"ג היכי דמי כגון ממונא והוי אינשי ביניהו למיעבד פשרה ובעי ממון דאית ליה גבי חבריה ושביק דין ממונא בידי' א\"נ מחיל לי' כו' וקנו מיניה דכן וכן ממונא אית לך וקא שבקת ואי לא הוי קנו מיניה מצי הדר ביה דקיי\"ל דפשרה צריכה קנין אלמא דשלא בב\"ד קיימא ואיכא למימר טעה כיון שלא הוזקקו לדין לא אלימי לאפקויע ממונא מיניה בלא קנין אבל בשהוזקקו מתחלה לדין ליכא מאן דבעי קנין דודאי אלימי. ולדברי מר יהודאי גאון מדלא הפליג בפי' דפשרה בין היכא דאתעבידא בתלתא בין היכא דאתעבידא בתרי משמע דס\"ל הא דפסק תלמודא דפשרה צריכה קנין אכולהו קאי בין אתעבדא בתרי בין אתעבדא בתלתא אבל רבי' יוסף טוב עלם חילוק בתשובותיו אפי' בפשרה ע\"י פשרנים וקאמר דבג' לא בעי' קנין וזו היא השאלה שנים שבאו לדין ונתפשרו במעמד טובי העיר וקנו זה לזה יכול אחד מהם לחזור בו ולבטל אותו קנין או לא והשיב הרב ני' כך נראה בעיני דאין אחר קנין כלום ואין יכול לבטלו וקיי\"ל כרב יוסף דאמר כל זמן שעסוקי' באותו ענין ואפי' כי לא קנו מיניה כיון דבג' הוי' מחילה לית בה חזרה כיון דכי אמור רבנן פשרה צריכה קנין ה\"מ בפני שנים דלא אלימי לאפקועי ממונא בלא קנין אבל ג' אלימי דב\"ד נינהו וכ\"ש הכא דבמעמד טובי העיר הוי ונ\"ל דברי רב יוסף דאפשרה בשנים קא פסק דצריכה קנין ולא אפשרה בג' דאי ס\"ד דאפשרה בג' נמי קאי א\"כ כמאן פסק לא כר\"מ ולא כרשב\"ג דהא לתרווייהו בג' לא בעי קנין אלא אפשרה בשנים קאי ואי פשרה בג' לא בעי קנין ופסק כרשב\"ג אבל בהא אין נראי' דברי רשב\"ג דקאמר בב' בלא קנין אלא כ\"מ נראה דאמר דלא אלימי ב' לאפקועי ממונא בלא קנין ולהכי בעי ג' ופסק הלכתא כדברי שניהם אבל פשרה בג' ליכא למ\"ד דבעי' קנין. וי\"ל למר יהודאי גאון נמי ס\"ל הכי והא דלא מפליג בין ב' לג' משום דלא הוי צריך דהפסק עצמו מוכח כדמפר' דלא קאי אלא אב' אהיינו דקאמר והוי אינשי בהדיהו שנים הם ולא הי' צריך לפרש ותו לא מידי. אב\"ן."
],
[
"תשובה. השיב ר\"ת חזרנו על כל צדדי' לפני כל יודעי דת ודין ולא מצינו דינא דבר מצרא בבתים זולתי בית הבנוי על גבי קרקע חבירו דאין זה יכול לומר עצי ואבני אני נוטל או למכור זכותו שבעצים ואבנים לאחר כדאמרי' (ב\"מ ק\"ח ע\"ב) בתי דחד וארעא דחד זו על גב זו ראיה לדברי ארעא דחד ודיקלא דחד כגון שלקח אילנות בלא קרקע ורוצה למוכרן אבל בבית אצל ארעא לא אמרי' דלא משתמיט תלמודא דאיירי בהכי. ואין ללמד משדה דהתם איכא למימר טעמא דמחרישה כדמוכח מלתא התם שילהי שמעתן דאמר אם יכול להכניס תלם א' אית בה משום דינא דבר מצרא ואי לא לית בה משום דדב\"מ ואם באת לומר בכל דבר אית בה משום דדב\"מ תיפוק ליה משום משוניית דאע\"פ שאינו יכול להכניס וא\"ת לפי שאינו של מוכר אין דעתו לקנותו א\"כ אפי' קרקע שראוי למחרישה שיכול להכניס כמה תלמים ליכא דדב\"מ ולא פליג רבנן בין הפסד מועט להפסד מרובה דא\"כ נתת דבריך לשיעורי' אלא ודאי נראי' הדברים דאין דד\"מ אלא בשדה בלבד דעביד אינש למיזבן ואיכא משום ועשית הישר והטוב דחזי למזבן שדה גדולה וחורש וזורע לה וקוצר בבת אחת אבל בית לריכבא דדיקלי ומשונייתא דמי דלא שכיח למיזבן דיריתיה לא מזבין אינש ומאן ציית למיעקר כיסי' ומשונייתא וליכא טעמא דמחרישה כדפי'. ועל השדות אנו בושים ואין לנו לגלגל בתים כיון דאיכא לפלוגי ומפני שלא הוצרכנו לדדב\"מ אלא חשנו להאריך על הטענות האחרות דמפקי מתורת מצרנות דלגבי שלא היה בהם ממש אלא ודאי היה זוכה והרוצה להוציא בב\"ד מכח מצרנות עליו להביא ראיה ע\"כ התשובה. וכבר הי' מעשה ודן ה\"ר יצחק הלבן הלכתא כר\"ת וזו תשו' רבי' יהונתן דודי לאיש המשביר בר עמקיו נשקו בר ואם נכנסתי כבר לכן אל ישליכני בר ומה יעוז ערום בדבר נגד אמרכל וגזבר בקי וסבר מנהיג הדור ודבר אכן הרשני ומה ידון תולעת כמוני על דבר המצרנות ומה ידעתי ולא תדע הלא עמך תמימות חכמה ואני מה לתלות עלי ולהשען הלא ר\"ת פסק דאין דין המצרנות בבתים הלא הם כתובים על ספר דברי הישר גם על ידי היה מעשה ושאלתי את מורי ה\"ר יצחק מביהם זצ\"ל ודן כדברי ר\"ת זצ\"ל אבל לפי מה שדנין רבותינו משום דדב\"מ נראה לפי הענין דאפי' משכנתא בלא שתא דהא כי אמרי' סתם משכנתא שתא למאי נ\"מ לא אמר לדדב\"מ ושכירות הוי חילוק כמו שחלקת בין גוף לפירות. ולהמין לקטן אין נראה כמו שאמרת דלא גרע מהני ציירי והני שרו (ב\"מ ק\"ח ע\"ב) וכה\"ג דאינו מזומן ושוה לא תקנו הטוב והישר ול\"צ למקנא ביה. ואחים שלא חלקו שמא תאמרק אין לו קודם חלוקה ואינו יכול למכור בדבר זה יש פקפוק מועט דרבי' שמואל פי' (ב\"ב קכ\"ו ע\"ב) דלמ\"ד אין לבכור קודם חלוקה כ\"ש לפשוט וכפירושו מוכיח קצת מדאמר לא עשה ולא כלום בפלגא משמע אפי' חלק פשיטתו לא עשה ולא כלום ואני אומר בשביל שלא הי' בדעתו למכור אלא הכל ביחד וכה\"ג איכא בכתובות וטובות רבות וכל ברכות ינוחו על ראש מורי ה\"ר שמחה כחשק יהונתן בר' יצחק.",
"ומורי אבי העזרי ומורי אבי אמרו דבבתים שייך דדב\"מ ונראה בעיני דאפי' אם דדב\"מ שייך בבתים ראובן שרוצה למכור ביתו לשמעון ולוי הוא מצרן ומעכב ע\"י שמעון מלקנות ולוי יש לו בית דירה ושמעון אין לו בית דירה שאין לוי יכול לעכב את שמעון מלקנות דלא תקינו רבנן דדב\"מ אלא היכא שהמצרן והלוקח יש להם דירה או שניהם אין להם אבל הכא שהמצרן יש לו וללוקח אין לו היאך נאמר ללוחק להניח ללוי לקנות על השבע משום ועשית הישר והטוב ובעצמו יטלטל אנה ואנה והתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ואין זה דרך נועם ונתיבת שלום שיהא זה מטלטל וזה קונה על השבע וראי' לדבר מפ\"ק דב\"ב (ה' ע\"א) רונא זבן ארעא אמצרא דרבינא בעי רבינא לסלוקי משום דדב\"מ א\"ל רב סמא אמרי אינשי ארבעה לצלא וד' לצללא ומפ' רש\"H אני שמעתי צלא רצען עני וצללא רצען עשיר והכי א\"ל ד' ככרות צריכי' לרצען עני למאכולת ביתו כמו לרצען עשיר וזה עני יצטרך השדה לפרנסה וכשם שאתה אומרלו הסתלק מעלי משום דדב\"מ משום ועשית הישר והטוב כך אני אומר לך ועשית הישר והטוב לעני זה ולא תסלקהו ה\"נ עד שאנו אומרים ללוקח עשה הישר והטוב עם המצרן והנח לו לקנות על השבע ובעצמך תטלטל אדרבא נאמר למצרן עשה הטוב והישר והנח לו לקנות זה הבית ולא יהא מטלטל אנה ואנה ואתה שב בביתך אחרי שיש לך בית דירה. ופירכא דפריך והא אין מרחמין בדין לאו פירכא היא דעיקר הדין כך הוא מעיקרא דהכי אפסקא הלכתא מעיקרא שאין לזה לטלטל ולהניח לה לקנות על השבע ול\"ד לההוא דכתו' (פ\"ד ע\"א) דמי שמת והניח אשה ובע\"ח ויורשים והי' לו פקדון או מלוה ביד אחר ר\"ט אומר ינתנו לכושל שבהם רע\"א אין מרחמין בדין אלא ינתן ליורשי' שכולם צריכי' שבועה ואין היורשים צריכי' שבועה דהתם ר\"ט מדת רחמנות קאמר כדאמרי' בגמ' אמר ר' יוסי בר' חנינא לכושל שבראי' קאמר ור' יוחנן אמר לכתו' אשה משום חינא וקא מהדר לי' ר\"ע אין מרחמי' בדין ובירושלמי מפרש לכושל שבראיותיו כגון מלוה בעדי' ומלוה בשטר ינתן למלוה בעדים רבי אומר לכושל בגופו כל זה משום רחמנות מש\"ה פליג ר\"ע ואמר אין מרחמים בדיך שכך היו רגילים פעמים לדון מדת רחמנות ולא מדת הדין כדאמר בפ' נערה (כתובות נ' ע\"ב) ר\"א סבר למיזן ממטלטלי' א\"כ ר\"ש בן אליקים רבי יודע אני שאן מדת הדין אתה עושה אלא מדת רחמנות שמא יראו התלמידי' ויקבעו הלכה לדורת אף הכא מדת רחמנות קאמר ר\"ט וקא\"ל ר\"ע אין מרחמי' בדין אבל הכא עיקר דין דמצרנותא כך הוא שלא הטילו עליו רבנן להיות גולה ולהיות מטלטל מבית לבית לעשות חסד עם זה שקונה הבית על השובע שהרי התורה אמרה חייך קודמי' לחיי חברך. והאי נמי דפריך מאי שייך זה המעשה בכאן ואי משום דאמרי ברוניא ורבינא לייתי נמי ההוא דהמקבל (ק\"ט ע\"א) דרוניא שתלא דרבינא הוי והתרי עובדי נמי לייתי התם הא לאו פירכא היא דרבות כהנה בתלמוד. ור\"ת גופי' תמיה אני אם עבד ביה עובדא הלכך נראה בעיני שאין לוי המצרן יכול למחות ביד שמעון מלקונות אע\"פ שהוא מצרן. (בכ\"י איכא כאן דף חלק)."
],
[
"נשנית לעיל סי' מ\"ה קחהו משם."
],
[
"ועל ראובן ושמעון שעברו על תקנת הקהל וקנסו אותם בכך וכך לתן בצדקה ויש ב' בתי כנסיות בעיר וראובן הולך לביהכ\"נ זו ושמעון לזו והבתי כנסיות אינם שוי'זו מועטלת וזו מרובה היאך חולקי' לפי נפשות או בשוה דבר זה תלוי בדעת הקהל ובמנהג היאך רגילי' לחלוק הצדקות והקנסות ואי ליכא מנהגא והקהל אין יכולי' להשוות דעתם נ\"ל דחולקי' לפי נפשות אביונים נקיים שבעיר חלק כחלק כדגרסי' בתוספתא דב\"ק (פי\"א) האומר תנו מאה דינרי' לביהכ\"נ תנו ס\"ת לביהכ\"נ ינתנו לביהכ\"נ הרגיל בה ואם הי' רגיל בשניהם ינתנו לשניהם האומר תנו מאה דינרי' לעניים לעניי אותה העיר וכו' והקהל קונסי' הכא לצדקה דהיינו לעניים הלכך ינתנו לעניי אותה העיר בשוה לפי נפשות מצינו חילוק בין ענייך לעניי עירך בין עניי עיר זו לעניי עיר אחרת אבל בין עניי ביהכ\"נ זו לבני ביהכ\"נ אחרת שבעיר זו לא אשכחן חלוק."
],
[
"וששאלת אם מחילה צריכה קנין אפי' היכא דיש למוחל משכון בידו נראה דדבר פשוט הוא דלא בעי' קנין דנהי דבע\"ח קונה משכון להתחייב כש\"ש מ\"מ אין גופו גנוי למלוה וכיון דאין גופו קנוי למלוה מהניא מחילה אע\"ג דהמלוה מוחזק במשכון כדאמר פ\"ק דקידושין (ט\"ז ע\"א) דאי לאו דע\"ע גופו קנוי מהני כי א\"ל באפי תרי זיל ה\"נ כי מחיל ליה המלוה ממילא הוי המשכון למריה היכא דאיתא."
],
[
"תשו' מיימוני לס' קנין סי' ז' בשלימות ובמרדכי כתובות פ\"ז רמז ר' וכ\"י פארמא קכ\"ב וד\"פ סי' תקע\"ה בחסרון וד\"ל סי' קכ\"ב."
],
[
"שאלה אני איני כדאי ששלחת לי מורי הר' יעקב אך ענותך תרהיבני ואהי' לפניך ומטבותי' דמר כי לא עיקר תלונת ראובן על שמעון כי אם על הקהל ואיני בא לפסוק הדין בינו ובין הקהל כי לא על ככה נשאלתי ואם יצא דבר מפי אגב אורחא אשר ממנו ידוע זכות לראובן נגד הקהל סמיכנא בשמא קדישא דברישך שאל יודע לראובן דלא לימרו הקהל קא מגמרו טענתא לאינשי ומפסדו להו. ונראה דאם הקהל שכרו את ראובן להיות חזן להם לג' שנים ולאחר זמן חסרו אם מתחלה הי' מוצא ראובן להשתכר במקום אחר ועכשיו אינו מוצא אחרי שהטעוהו ועליהו סמך וגרמו לו הפסד זה נותני' לו כל שכרו כפועל בטל כדאי' בר\"פ האומנין (בבא מציעא ע\"ו ע\"ב) השוכר את האומני' והטעו את בעה\"ב או בעה\"ב הטעה אותם אין להם זע\"ז אלא תרעומת בד\"א בזמן שלא הלכו אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה שהיא לחה נותן שכרן משלם ומסיק עלה כפועל בטל ופר\"י דלאו דוקא הלכו או לא הלכו אלא בין הלכו בין לא הלכו אם אינם מוצאי' עוד להשתכר במקום אחר נותן להם כפועל בטל כר\"מ דדאין דינא דגרמי וקיי\"ל כותי' ובין הלכו בין לא הלכו אם מוצא להשתכר עוד אין להם זע\"ז אלא תרעומות והא דמפליג בין הלכו בין לא הלכו משום מילתא דפסיקא נקיט דכי הלכו כבר עבר מקצת היום וכבר השכירו פועלי' כל מי שרוחצה להשכיר ואינו מוצא להשתכר עוד היום וכשלא הלכו עדיין השכמה הי' נמצא להשתכר ה\"נ בנדון זה אם אינו מוצא להשתכר חייבי' הקהל לתת שכרו כדפי'. ואם ימצא להשתכר ישכיר עצמו במקום אחר סוף סוף ממ\"נ אין לך על שמעון שום חיוב ממון דאפי' עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו ליכא עליה חיוב ממון אלא רשע הוי והכא נראה דרשע לא מקרעי שמעון מיהו תרעומות איכא עליו כיון דאטרחי' למיקם בדינא ודיינא וגם דצריך להשכיר ולטרוח עצמו במקום אחר ונ\"מ לשינוי דעתא וקרוב בעיני דמעט יש הפרש בין זה לעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו דנקרא רשע אע\"ג דאפשר דמשכח לזביני במקום אחר רשע מקרי ה\"נ אע\"ג דאשכח לאגורי הוא הנדון והיא התשובה וכמ\"ש דאם מצא עוד להשתכר דהקהל פטורי' ואין לו עליה' אלא תרעומת ונראה דין לחלק בין התחיל במלאכה ללא התחיל במלאכה דאפי' התחיל במלאכה אשכחן דיכול לחזור בו בעה\"ב היכא דפועל מוצא להשתכר דאמרי' בפ' האומני' (ע\"ט ע\"ב) השוכר את הספינה ופורקה בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומות ומוקי לה במשכח לאגורה ותרעומות הוי לאשלא יתירתא ולשינוי דעתא ופי' ריב\"ם ופרקה בחצי חדרך והספינה משכירה לאדם אחר שרוצה להרבות בחבילות וציידו הספינה בחבלים יתיריםויצטרך לקנות ביוקר ואע\"פ שכנגד היוקר מוסיף לו השני מ\"מ איכא תרעומות שאם הי' מודיעו בתחלה זה בעירו הי' קונה אותה בזול. ואם ראובן זה מוצא להשתכר ממקום אחר שהטורח מרובה שם יותר אם השכר לפי הטורח נ\"ל דהקהל פטורי' א\"ג דאמרי' פ' האומני' (ע\"ז ע\"א) האי מאן דאגר אגורי ושלים עבידתיה בפלגא דיומא אי אית ליה עבידתא דניחא מינה א\"נ דכותי' יהיב ליה דקשיה מיני' לא יהיב לי' אלמא לא מצי לרמויי אעבידתא דקשי' מיני'. מיהו היינו בשכר הראשון שפסק לו לאותו היום הא ודאי לא מצי למיעבד אבל אם רצה להוסיף על שכרו לפי מה שמלאכה שניי' כבידה מן הראשונה הרשות ביד בעה\"ב לחזור בו ולבלבד שיתן לו מלאכה שיוכל בטוב לעשותה ודרך פועלי' לעשותה כדאשכחן גבי ספינה דרשאי לפורקה בדרך היכא דמשכח לאגורא אע\"פ שהשני מורבה בחבילות ובלבד שלא ישנה ממנהג הספנין ואין לחלק ולומר דדוקא לענין ספינה רשאי לעשות כן דלאו מלאכה דאיהו גופי' קא עביד אלא ספינתא שטה על המים ומיא דקא ממטו לה אבל עבידתא דאיהו גופי' עביד לא מצי לדחויי עאבידתי' אחרינא אפי' ע\"מ להרבות שכרו דמצי אמר לא ניחא לי דאטרח דהא ליתא שהרי גבי ספינה נמי לפי מה שירבה השני בחבילות צריך הספן לטרוח יותר למושכה מלמטה למעלה ובזמן שהיא גוששת וכמה מיני טורח יש יותר בספינה טעונה יותר מכשאינה טעונה כל כך ואפ\"ה ליכא עלי' אלא תרעומות."
],
[
"ומ\"ש אדוני אם ימצא אחד מהם שקרן וכפרן בטענה אחת מאלו הטענות אם בזה יש להחזיקו כפרן בכל הטענות שלא להאמינו עוד בשבועה לכל אלו הטענות אלא שכנגדו ישבע ויטול נראה דלא הוחזק כפרן לשאר הטענות דגדולה מזו אמרי' (ב\"מ ג' ע\"א) מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש בידו חמשים זוז נותן לו חמשים זוז וישבע על השאר אלמא אפי' בתביעה שהוחזק כפרן למקצתה למאי דאתכחיש אתכחיש ולמאי דלא אתכחיש מהימני' ליה בשבועה וזימנין דאפי' לאותו ממון לא הוחזק כפרן כדאמרי' בפ\"ק דב\"מ (י\"ז ע\"א) חייב אתה לתן לו ואמר פרעתי והעדי' מעידי' שלא פרעו לא הוחזק כפרן לאותו ממון ואי הדר ואמר פרעתי לו אחר שאמרו העדי' שלא פרעו נאמן בשבועה דאשתמוטי קא משתמיט כו' ושלומך ושלום תורתך ושלום כל ביתך ושלום כל כנותך יגדל נצח כאוות סר למשמעתך מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"ד\"פ סי' תר\"פ עם השאלה החסרה כאן בכר\"י ובחסרון רב בד\"ק סי' רנ\"ט."
],
[
"ד\"ק סי' רס\"א."
],
[
"וששאלת ראובן חפץ למכור ביתו שהחזיק בו כמה שנים ושמעון מוחה ואומר שיש עליו טענה וראובן אומר ארד עמך לדין ושמעון אומר איני חפץ עכשיו אלא לכשאחפוץ וכו' עבור דברים כאלו הורגלנו בכל מלכותינו שכל מי שמוכר קרקע מחרימי' בביהכ\"נ על כל היודע שום ערעור על קרקע זו שיגיד בפני טובי הקהל קודם שיצא מביהכ\"נ ואחר שמדקדקים בערעורים ורואי' שאין בה םממש כותבי' כך וכך החרמנו ביום פלוני ולא יצא לא קול ולא טענה על קרקע פלוני כלל ומעכשיו זיכינו פלוני באותו קרקע ואם יבא שום אדם מכאן ואילך שהי' כאן באותה שעה ויערער עליו לא יהא ממש בדבריו ולא יהא אדם רשאי לזקק לדין זה."
],
[
"שמעתי דנין בכל אלו הקהלות אם אדם מוחל לחבירו בקנין וקודם לכן עשה מודעה בפני שני לומר דעו מה שאני עתיד למחול היום או למחר בטל ה\"ז בטל וסומכי' המפרשים על ההוא דמייתי' בחזקת הבתים (מ' ע\"ב) אי דגט ומתנה גילוי מילתא בעלמא הוא כלומר אינו צריך לידע אונסו דאפי' אם אינו אנוס יכול מדעתו לבטל ולומר גט שאני רוצה לתן לאשתי בטל יהיה או מתנה שאני רוצה לתן תהא בטילה ואע\"פ שאח\"כ נותן בפני עדים אחרים בשתיקה אפ\"ה הואיל וקודם לכן גלה דעתי' על העתיד יכול לבטל בכה\"ג. וחלילה חלילה כי לא נעשה כפשע הזה מימי שופטים אשר שפטו את ישראל דא\"כ לא שבקית חיי לכל בריה כל אדם שאומר לאשתו ה\"ז גיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז ולכשתתן יביא עדים שקודם לכן ביטל הגט בפניהם וכן אדם שנותן מתנה לחבירו דאי לאו דאית לי' הנאה מיני' לא הוו יהיב ליה ועתה אם אדם אומר לחבירו אם תעשה לי את הדבר הזה אתן לך שדה שלי ונתרצה לו והלך ואמר לעדים קודם לכן הוו יודעים שמתנה שאני עתיד לתן בטילה היא ונמצא שהרויח אותה טובת הנאה שעשה לו חבירו וחבירו נפסד לא תהא כזאת בישראל וכן אם מחל לו אלף זוז והוא קודם לכן עשה המודעא נמצא שלא הועיל כלום זדה ומפסיד זה חלילה מעשות זאת ואם כדבריהם א\"כ עד שתקן ר\"ג הזקן שלא לבטל. (מכאן חסר בכ\"י וחצי עמוד הוא חלק)."
],
[
"שאלה. כל דתלד לי' אימיה כמוך תלד יניק וחכים, דורש ומסכים, סוגר ומקליד כל קמחיא קמח וקמחא דאמך סולת מנופה כשלג וכגליד דעת שפתיך בהיר צהיר ונהיר בלא לקוי וחליד, לפיד שלהבת אהבתך כאש לפידות ילפיד, אע\"פ שהשמים ביני לבינך ברשפי חבתך לבי יסליד, אלופי ומיודעי מורי הרב ר' אשר שיחי' אשר מדי דברי בך ברוך לקחתיך ולא אשיב עד אם ברכתיך. שאלת בדת מה ראובן אומר קרקע זו אני נותן לבנות עליה ביהכ\"נ ואחר זמן כאשר רצו הקהל לבנות ביהכ\"נ היו תלמידי ישו מעכבי' על ידם ועכשיו אומרי' נבנה עליה בית תלמוד וכו' וראובן אומר לא כי אדעתא דהכי לא נתתיהו. ראובן ודאי לא מצי ליהדר ביה דנעשה נדר מכי אמר קרקע זו לביהכ\"נ ואלו ראובן זה לא הי' דר באותה העיר דבר פשוט הוא דרשאים בני העיר לשנותה מבי כנשתא לבי רבנן כדאי' בר\"פ בני העיר (מגילה כ\"ו ע\"ב) ואפי' לדבר הרשות רשאי' בני העיר לשנות כל כמה דלא התפללו שם ולא נשתמש שם קדש כדאי' ר\"פ בני העיר (שם) האי בי כנישתא חלופה וזבונה שרא אגרה ומשכונה אסור אוזפיה אסור בקדושתי' קיימא וכו' עד ה\"מ בעתיקתא אבל בחדתא שרי' ואפי' למ\"ד (סנהדרין מ\"ז ע\"ב) האורג בגד למת אסור דהזמנה מלתא היא ה\"מ בגד למת דחזי לאשתמושי ביה אבל הני כטוי לארוג דמיין וטוי לארוג ליכא למ\"ד ואפי' כי אמרי' דקרקע לביהכ\"נ כבגד ארוג דמי ולא כטוי לארוג דהא חזי להתפלל שם כמו שהוא והא דקרי ליה התם טוי לארוג אליבני קאי ולא אבי כנישתא גופי' מ\"מ לדידן הכל שרי דקי\"ל כרבא דאמר גבי בגד למת דהזמנה לאו מלתא היא. ונ\"ל דאפי' אם ראובן עומד וצווח עכשיו איני חפץ שתהי' הקרקע אלא לביהכ\"נ לא משגחי' בי' כיון דמעיקרא סתמא אמר ולא כפלי' לתנאי' דלא אמר אם לא יבנה עלי' ביהכ\"נ יחזיר לי הקרקע אמרי' אדעתיא דידהו יהיב מעיקרא והשתא קא הדר בי' ולאו כל כמיני' והא דאמר פ\"ק דערכין (ו' ע\"ב) ישראל שהתנדב מנורה או נר לביהכ\"נ דאסור לשנותה לדבר הרשות ה\"מ כשכבר הדליקו בה בביהכ\"נ שנשתמשו בה קדש אבל לא הדליקו בה עדיין מותר אפי' לדבר הרשות דהזמנה לאו מלתא היא ואם ראובן הוא מבני אותה העיר אינם רשאים לשנות בלא דעתו דלא גרע איהו מאחר משאר בני העיר דאין בני העיר רשאים לשנות בלא דעתו אם הוא עומד וצווח כיון דאתיהיב אדעתא דכולהו אא\"כ יש שם חבר עיר כרב אשי בדורו דמאי דאתי אדעתי' דידי' אתי דהא דאמרי' בפ\"ק דב\"ב (ח' ע\"ב) רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו ה\"מ ז' טיובי העיר במעמד אנשי העיר כדאי' בפ' בני העיר (מגילה כ\"ו ע\"א) או חבר עיר כרב אשי אבל בע\"א לא. ומיהו ניהו דאינם רשאי' לשנות בלא דעת ראובן ראובן נמי לא מצי למיהדר ביה דלא גרע מהאומר אתן מנה לפלוני דנעשה נדר לא מצי למיהדר בי' ואם לא יוכלו עתה לעשות ביהכ\"נ ימתינו עד לאחר זמן שמא יתנו להם הגלחים רשות לאחר כך או יפייסו את ראובן שיתרצה להם לשנותו ואתה ותורתך וכל ביתך שלום כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך שיחי'."
],
[
"שאלה. קדרת בהרריך, שדדת עמקים אחריך, אודם פטדת טוריך, יצהירו מאוריך, לא יכנף עוד מוריך, ולקראת דבריך, פי פערתי ואשאפה צוף נהריך, לקראת צמא יאתיו מליך, נחשתי ויברכני השם בגלליך, מורי הר' א'שר שיחי' ראיתי דבריך ויפה דקדקת. אמנם כל זה הוי כשאינו מוכר מחמת דחקו אבל כשמוכר מחמת דחקו שאין לו מה יאכל לא עלה על דעתו שימות ברעב והכי אי' בירושלמי בפ' השואל וה\"ג התם המשכיר בית לחבירו ורצה למכרו א\"ר אמי לא עלה על דעתו שימות ברעב ר' זעירא ור' אילא אמרי מכל מקום קנוי לו אלא דו א\"ל שבקיה עד דימלי אנקלווסים דידי' אתא עובדא קומי ר' יסא ולא קבילי מה פליג לא אלא ביתא דמשכיר הוה ממשכונא גבי חד רומא והורה כר' אמי עכ\"ל הירושלמי ונ\"ל פי' הירושלמי דר' אמי בעי למימר כיון דמוכר מחמת דוחק שאין לו מה יאכל יכול הלוקח להוציא את השוכר לאלתר ור' זעירא ור' אילא פליגי עלי' וס\"ל ודאי בהא כר' אמי דמקחו מקח מיהו אי זבני' סתמא א\"ל מוכר ללוקח שבקי' לשוכר שידור בו עד שישלים זמן שכירתו ור' יסא לא קבל דברי ר' זעירא ור' אילא ופסק דלא כתרוייהו אלא כר' אמי ופריך מה ופליג בתמיה כלומר וכי ר' יסא ליג עלי' ומשני דלא פליג אלא מעשה שהי' כך היה שהיתה ביתו של אחד ממושכן אצל יהודי אחד מרומי במשכנתא דסורא וכל ימי חייו בכך וכך לשנה כל זמן שלא יפדנה ולא הי' לו מעות לפדותה וכדי שלא תחליטנה הי' נראה לו לדון כר' אמי אבל גבי משכיר דעלמא לשנה ורצה למכרה מחמת דוחק צריך להניח השוכר להשלים שכירתו כר' זעירא ור' אילא וכך מפורש בירושלמי דמקום שנהגו בעון קומי ר' אמי נצרך לדמיו מהו א\"ל לא עלתה על דעתו שימות ברעב ור' זעירא ור' אילא תרוייהו אומרי' כו' ויש כאן טעות בירושלמי שלי ונראה הסגנון שר\"ל דס\"ל שכל ימי שכירתו נקנה לו לשוכר שאין הלוקח יכול להוציאו כמו שיש בירושלמי דפ' השואל ביומי דר' מנא הות טמירא בצפורי כך יש בירושלמי ונראה שיש לו להיות הות שמדא ואי גרסי' טמירא היינו הך שגזרו שמד והיו נחבאים במערות והיו צריכי' למעות והוי בניהן דצפורי ממשכני' בתיהן מדאתו מיזל לון אפיק ר' מנא כרוז כההוא דר' אמי אמר לא דאנא סבר כותי' אלא כגון דצפוראי דלא יחלטון בתיהון ע\"כ כלומר בני צפורי היו ממשכני' בתיהם ולא הי' להם לפדותם והי' ירא פן ישתקעו בתיהם ביד המלוה וכל כה\"ג הי' נ\"ל לפסוק כר' אמי כי לא ימצאו שיקנו כך לדור המלוים בתוכם ונמצאו מפסידי' בני צפורי בכך ואדעתא דהכי לא נתכונו מתחלה כשמשכנס להם והתנו שידורו עולמית בתוכם בכך וכך עד זמן שתשיג ידם שיוכלו לפדותם משל עצמם ואומדן דעתא דמוכח הוא וכמה אומדני דגריעי מהאי אזלי' אבתריהו. מיהו נראה דאם הקדים לו שכרו צריך להניחו בתוכו עד שיכלה הזמן של השכירות שהקדים לו וכן משמע בירושלמי דמקום שנהגו דמיד בתר האי ירושלמי שהבאתי לעיל גרסי' המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו ה\"ז דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים שכרו אבל הקדים לו שכרו ה\"ז דר בתוכו חנם ע\"כ וה\"ט כיון דהקדים שכרו ה\"ז קנוי לו כל ימי שכירות ולגבי הא מלתא שלא יוכל להוציאו כל ימי שכירתו חשוב כמו קנוי לגמרי ולגבי אונאה נמי אמרי' בפ' הזהב (בבא מציעא נ\"ו ע\"ב) דחשיב שכירות ממכר ואם הקדים לו השכירות לכמה שנים אינו יכול להוציאו קודם זמנו ואע\"פ שמוכר מתוך דחקו. והיכא דלא הקדים לו שכרו והמשכיר מוכר מתוך דוחק ורוצה להוציא השוכר צריך המשכיר לשבע שמחמת דוחק הוא מוכר אבל אין השוכר מאמינו בלא שבועה. ואין לומר כיון שיש לו קרקעות אחרות המשועבדי' לכתו' אשתו ימכרם בטובת הנאה שאם תמות אשתו קודם לו שיקחם הלוקח ואם הוא ימות קודם שיפסיד הלוקח כדפרי' בהחובל (פ\"ט ע\"א) תזבינה בטובת הנאה כו' ה\"נ נימא הכי ולא ימכור זה הקרקע ויקיים לשוכר תנאי שיניחהו לדור בתוכו וימכור שאר קרקעותיו למזונותיו בטובת הנאה דה אנמי אומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי לא אוגר לי' שהוא ישכיר בית ויניח זה לדור בביתו כ\"ש לענין זה אומדן דעתא דמוכח טפי שלא עלתה על דעתו לזלזל בשאר קרקע כדפי' ואתה וכל ביתך וכל כנותך שלום כנפש סר למשמעתם מאיר בר' ברך שיחי'.",
"ובירושלמי שמחלק בין הקדים לו שכרו ללא הקדים ריצב\"א הביא אותו על מה שמקשי' בפ' אע\"פ (כתובות נ\"ט ע\"ב) שדה זו שמשכנתי וכו' על האי דפ' האומר משקלי (כ\"א ע\"א עיין תוס' כתובות שם ד\"ה שדה) וחלק בין הקדים לו שכרו ואין להאריך. עוד הביא תוספתא דפ' המקבל השוכר שדה מחבירו כו' עד עמד בעה\"ב ומכרה לאחר מחשבי' עם בעה\"ב כדרך שהערים השני וקנה כך משלם לראשון עמד בעה\"ב והקדישה אינה מקודשת עד שתחזור לרשותו וכו' ההוא מיירי בהקדים לו שכרו והא דקאמר מהשבי' עם בעה\"ב כדרך שהערים נהנה נראה משום דהשתא קיימי' על הלוקח דקאמר ומכרה קרי לשוכר ערים השני כלומר המכר הוא מכר מיהו אינו יכול להוציא מתוכה את הערים דהיינו השוכר עד זמנו וכמ שהוא נהנה כל כך משלמי' הבעלים לראשון דהיינו הלוקח דקיימי'."
],
[
"שאלה. מושל בעליים ובתחתיים, יתן לך אורך ימים ושנות חיים מורי ורבי הר' מאיר שי'. יורני מורי מי שיש לו שני בנים ובנות יתרות מבן שש ופחותי' מבן שש ויש להם נכסי' שנתנו להם במתנה מי מחייב האב לזונם ולפרנסם או לא מטיבותי' דמר ובהרמנא דמר אדון לפניו בקרקע כי נראה לתלמידך שאינו מחוייב מאחר שיש להם להתפרנס משלהם מאחר שמדמה אותו לצדקה בפ' נערה (כתובות מ\"ט ע\"ב) ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כפי' לי' בע\"כ לא יהא אלא אחר כי הא דרבא אכפיי' וכו' כמו צדקה דוקא לעניים כמו כן בניו נמי דוקא שאין להם משל עצמם וכן הוא אומר שם (ג' ע\"ב) עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטני' אלמא צדקה קא חשיב לי' ועוד אפי' אב דחייב כבודו מה\"ת וכבוד זה מאכיל ומשקה כדאי' בפ\"ק דקידושין (ל' ע\"ב) וא\"ל רבנן לר' ירמי' כמ\"ד משל אב היכא דאית לי' לאב וכן ר\"ח פסק דאם אין לא ממון והבן יש לו ואמיד כפי' לי' לבן לפרנס את אביו כדגרסי' בפ' נערה שנתפתתה דקיי\"ל אי אמיד כפי' לי' לזון בניו ורוצה לדקדק משם כ\"ש אביו דמחייב מה\"ת לכבדו א\"כ משמע מתך דבריו היכא דאית לי' לבן לא כפי' לי' לאב לזונו אפי' אמיד."
],
[
"ועוד יורני אדוני בפ' בתרא דגיטין (פ\"ה ע\"א עיין תוס' שם ד\"ה חוץ) חוץ מתרומתך מהו ופרש\"י שאם תנשא לכהן לא יאכילך בתרומה וק\"ל דאם תנשא לכהן שוי' חללה ולא אכלה בתרומה כדאי' בפ' אלמנה לכ\"ג (יבמות ס\"ח ע\"א) גבי קטן אוכל ומאכיל אם לא שנאמר שאם תתארס לכהן שלא יאכילנה תרומה וכר\"א וכר\"ש דאמרי משמרות לביאה פסולה אכלה (יבמות נ\"ו ע\"ב)."
],
[
"ועוד יוני אדוני מודי ראובן הדר בישוב מרשות הקהל ומתירים לו מזמן לזמן וכבר דר בישוב כמה שנים ועתה יש קצת קהל שאינם רוצים להתיר לו יותר ואומרי' שיפנה מיד משם כי לב תלמידך נוטה לדמותו לנחתומים ולצבעים (ב\"מ קי\"א ע\"ב) שצריך להודיעו ג' שנים מפני שהקיפן מרובה כ\"ש מי שהקיף לגוים כל אשר לו באשראי דצריך שהות גדול להוציאו מידם שיש לו זמן אחר שהודיעוהו עד שיוציא כל הקפותיו ויש לו רשות להלות שיעור מזונותיו כי ההוא דלא יחפור (כ\"ב ע\"א) זילו זבינו שיעור חיותיכו עד דעקריתו אשראי דידכו.",
"תשובה. טוביינא דחכימי, הרגניתא דלית לה טימי מורי הר' אשר רואה אני דבריך ביתרים משש ואיני רואה דבריך בקטני קטנים פחותי' משש מדאמרי' ס\"פ אע\"פ (כתובות ס\"ה ע\"ב) אע\"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים אבל זן קטני קטנים ועד כמה עד בן שש וכו' עד ממאי מדקתני אם היתה מניקה פוחתי' לה ממעשה ידיה ומוסיפי' לה על מזונותיה מ\"ט לאו דבעי למיכל בהדה כו' ומאי קא מייתי ראי' דלמא מתני' בדאמיד ול\"ל נכסי לולד דכה\"ג אפי' בקטנים דלא קטני קטנים נינהו כייפי' ליה כדאי' בפ' נערה (כתובות מ\"ט ע\"ב) אלא ש\"מ דפשיט הכי מדקא פסיק ותני המשרה אשתו ע\"י שליש דכל מניקה כשם שחייב במזונותיה דהיינו בין אמיד בין לא אמיד בין אית לה נכסים שנתנו לה ע\"מ שאין לבעלה רשות בהם בין ל\"ל נכסי דהא חוב גמור הוא דאחייב במזונותיה משלו כשם שהוא חייב בכתו' משלו אפי' כי אית לה נכסי טובא חייב בכתו' ובתוספת שהוסיף לה ה\"נ חייב לזונה משלו דתנאי כתו' ככתו' דמי ה\"נ קא פסיק ותני דכל שעתא מוסיף לה משלו על מזונותיה כשהיא מניקה בשביל דתקינו רבנן מזונות לאשה תקינו רבנן לקטני קטנים בין שהאם בחייה בין שמתה חייב לזונם.",
"וההוא דפ' המגרש חוץ מתרומותיך מהו ופירש\"י שאם תנשא לכהן לא יאכילך בתרומה וקשה למר תיפוק לי' דאפי' אי גרשה גירושי' גמורי' לא אכלה דשוי' חללה ונפסלה מן התרומה התוס' הקשו זה ופירשו בע\"א חוץ מתרומותיך שתאכלי מחמתי בתרומה כאלו לא גרשתיך דומי' חוץ מהפרת נדרים וחוץ מירושתך שרש\"י פי' כה\"ג. ומה שכתבת ליישב פרש\"י שאם תתארס לכהן קאמר וכר\"א ור\"ש דקאמרי משתמרת לביאה פסולה דאו' אכלה לא משמע כלל שירד רש\"י לכך דא\"כ לא היל\"ל שאם תנשא לכהן אלא שאם תתארס ועוד אי בפלוגתא איירי הו\"ל לפרש ומיהו אומר אני דלק\"מ לפרש\"י דנהי דמשמרת לביאה פסולה לא אכלה לר\"ש ולר\"א משנכנסה לחופה כדמוכח בפ' הבא על יבמתו (יבמות נ\"ז ע\"ב) גזירה דלמא אכלה לאחר ביאה ואז לא אכלה מדאו' דשויא חללה הלכך כיון דחופה צריכה ביאה וקרובה לביאה גזרי' הא אטו הא אבל מדאו' אכלה בין לאחר אירוסין בין לאחר חופה משמרת לביאה פסולה דקנין כספו הוא כיון דתפסי בה קידושין וכיון דמדאו' אכלה וכיון דאכלה לית בה חיוב מיתה כל כמה דלא נתחללה בביאה והשתא מבעי' לי' חוץ מתרומותיך שאם תנשא לכהן לא יחולו קידושין שלו וחופה שלו לענין להאכילה בתרומה דלענין תרומה תהא עדיין אשתו ואי אכלה תהא חייבת מיתה וק\"ל.",
"ושכתבת על ראובן הדר מרשות הקהל בישוב ומתירין לו מזמן לזמן וכבר דר בישוב ע\"י התרה מזמן לזמן כמה ימים ועתה מקצת הקהל אינם רוצים להתיר לו יותר ואומרי' לו שיפנה ונראה לך לדמותו לחנות של נחתומים ושל צבעים שהקיפן מרובה שצריך להודיע ג' שנים קודם מטיבותי' דמר ל\"ד כלל דהתם מוקי לה תלמודא במשכיר בית או חנות בסתם לא קבע לו זמן אבל היכא דקבע לו זמן לכשיגיע זמנו יצא דקביעת הזמן הוא ההודעה וכ\"כ רבינו האלפסי ומביא הירושלמי דהיכא דקבעל לו זמן אפי' באמצע שבת יצא וה\"נ בנדון זה הרי קבעו לו זמן שהתירו לו עד זמן אחר."
],
[
"וששאלת על ראובן ששלח שלוחו לקח יין מן הגוי בחובו וכן עשה ומשכו על העגלה וכשהביאו לעיר נתנו הגוי ליהודי אחר בעיר ועתה ראובן תובע את השני אין שליחות לגוי ולא זכיה דמתורת שליחות אתרבאי ואפי' אמר הגוי לשליח זכה לראובן ועוד שהוא תופס לבע\"ח במקום שחב לאחרים ואע\"ג דא\"ל זיל תפוס לי' כדמשמע פ' הכותב (כתובות פ\"ד ע\"ב) ועוד דלמא קיי\"ל כרש\"י דישראל במשיכה לא קנה מיד גוי אלא בכסף ורשע נמי לא מקרי כעני המהפך בחררה ובא חאחר ונטלה דשאני הכא דהגוי חייב אף לשני וקיי\"ל דאפי' בע\"ח מאוחר שקדם וגבה במטלטלי' מה שגבבה גבה ואתה ותורתך וכל ביתך וכל כנותך שלום כנפש סר למשמעתך העל' מאיר בר' ברוך הכ\"מ."
],
[
"שאלה. קדרת בהרריך. מי ישדד עמקים אחריך, מורי הר' אשר שיחי' שאלת על ראובן שנתן מתנה לבניו ולבנותיו ממקרקעי וממטלטלי לכל א' חלק שמיני והקנה להם בפני עדים ואח\"כ נודע שהעדי' היו קרובים לאחד ממקבלי המתנה ורחוקי' לגבי אינך. דבר זה נשאלתי מדייני ורמש\"א כמו כן עכשיו וכבד נתחבטו על דבר זה קמאי דקמן ובימי רבי' אבי העזרי נעשה מעה בא' שחלק מתנת שכ\"מ לכמה בני אדם כאחד בפני עדים ונמצא שהי' קרובי' לאחד ממקבלי המתנה ולאחר מיתתו כתבו כל הצואה ובטל כל המתנות מכח ההוא דירושלמי דפ\"ק דמכות (הלכה ז') פלוגתא דר\"י ור\"ל וקיי\"ל כר\"י דאמר מאחר דפסולי' לזה פסולי' לזה וכתב דאין חילוק בין בע\"פ בין בשטר והתשובה היא בספרו בסי' תתקל\"א ופי' דאפי' לרבא דאמר (גיטין ח' ע\"ב) דהעבד שהביא גיטו וכתב בו עצמך ונכסי קנוי' לך כו' עד אחד זה ואחד זה עצמו קנה כסי' לא קנה דפלגינן דבורא מודה לר\"י דירושלמי וטעמא דלמא אתי לחלופי בשטרא דעלמא אבל בשטר שיחרור ליכא למיחש לאחלופי כיון דבעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם כדאמר רבא גופי' בפ\"ק דגיטין (ג' ע\"א) ובעל העיטור (ח\"א דף כ\"ב ע\"א) כתב ק\"ל לרבוותא גבי אלעאי וטוביה (מכות ז' ע\"א) אע\"ג דלגבי מלוה ולו הרחיקי מ\"ש מהכותב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה וכו' ועוד הקשה על הירושלמי אמאי לא פלגי' דבורא וכתב בשם רבי' אפרים מקלוניא דגמרא דבני מערבא ליתא דהא קיי\"ל בתרי גופי' פלגי' דבורא אבל בעל העיטור כ' סברא דנפשי' דלא פליגא גמרא דידן אירושלמי וז\"ל מסתבר דההוא דירושלמי כגון שכתב נכסיו לב' בני אדם דליכא למפלג דבורא דומי' דהכותב נכסיו לשני עבדיו דאין הנכסים מוחלקי' וה\"ה לשנים שלוו מן האחד דאחראין וערבאין זה לזה דליכא למפלג נכסם של זה ונכסי' של זה אבל כתב שדה פלוני לפלוני ושדה פלו' לפלו' דאיכא למפלג פלגי' אע\"פ שהעדי' קרובים לאחד מהם ואלעאי וטוביה גופי' מוחלקי' ונכסי' מוחלקי' אבל בעבד שהביא גטו וכתב בו עצמך ונכסי קנוי' לך פלגי' דבורא וחזינא פירושי אחריני ולא נהיר לן עכ\"ל ול\"נ דדוקא בעדי' קאמר ר\"י הכי וטעמא דידי' משום דיליף מקרא דמקיש שלשה לשנים מה שנים נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטילה אף ג' נמי וכיון דהשלישי שבא אח\"כ אע\"פ שלא הי' צריכים לו שהרי העדות ראויה להתקיים בשנים הראשונים אפ\"ה עשאן הכתוב עדות אחת ואי לייה להאי ליתא להאי ומינה יליף ר\"י דה\"ה כתב נכסיו לב' בניו ועדים קרובים לזה ולא לזה דאע\"ג דאותו שאין העדי' קרובי' לו א\"צ שיעידו לשני אפ\"ה הוי עדות אחת ועדות שבטלה מקצתה משום פסוליהו דידהו בטלה כולה ול\"ד כלל לקני את וחמור דקני פלגא דשאני התם דעדים כשרים הם אלא שאחד מן הקונים לאו בר מקניא הוא ול\"ק נמי אמאי לא פלגי' דבורא דגבי עדים גזירת הכתוב הוא היכא דלמקצת כשרים ולמקצת פסולי' דבטלה כל העדות והקנין שנעשה בפניהם כמו היכא שמקצת העדי' כשרי' ומקצת העדים פסולים דעדותן בטילה. וא\"ת והרי פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפי' להורגו הרי פלגי' דבורא אפי' בעדי' אע\"ג דקרוב הוא אצל עצמו כשר הוא אצל מי שאינו קרוב לו הא ל\"ק כלל שאני התם דלא נתקבל עדות. (חסרי' בכ\"י איזה תיבות)."
],
[
"ד\"פ סי' ל' ד\"ק סי' ס\"ה וד\"ל סי' של\"ט וכ\"י פארמא סי' שע\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' ל\"ד ד\"ק סי' ר\"ו וד\"ל סי' שמ\"ד ותשו' מיימוני לס' קנין סי' י\"ב. וכ\"י פארמא סי' שפ\"ג."
],
[
"כ\"י פארמא סי' ר\"פ ומרדכי פ' מי שמת רמז תרכ\"ח וד\"ל סי' רמ\"ט בחסרון."
],
[
"ד\"פ סי' מ\"ח וד\"ל סי' שנ\"ד ותשו' הרשב\"א סי' תתנ\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' קל\"ב וד\"ק סי' רפ\"ה."
],
[
"כבר נשנית לעיל סי' ר\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תתקל\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' רכ\"ה."
],
[
"ד\"ק סי' קס\"ו ד\"ק סי' ר\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' קס\"ו ד\"ק סי' ר\"ז."
],
[
"ד\"ל סי' שכ\"ה וכ\"י פארמא סי' שס\"ב ותשו' הרשב\"א סי' תתל\"ז ומרדכי יבמות פ\"י רמז ע\"ג וע\"ד, ובחסרון ד\"ק סי' ר\"ד ועיין רא\"ש גיטין פ\"ג ה\"ח."
],
[
"ד\"ק סי' רנ\"ו וכ\"י פארמא סי' שס\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' ו' ד\"ל סי' תק\"ה ותשו' הרשב\"א סי' תתמ\"ב וכ\"י פארמא סי' תקנ\"ה."
],
[
"ד\"ק סי' י\"ח בשלימות ובחסרון מועט בתחלת התשו' בד\"פ סי' ק\"כ, קכ\"א, קכ\"ב."
],
[
"ד\"ל סי' שמ\"ג ועיין ד\"פ סי' תתקנ\"ד וכ\"י פארמא סי' שפ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תר\"ו ד\"ק סי' קע\"א ד\"ל סי' שע\"ט מרדכי שבועות פ\"ו רמז תשס\"ה וכ\"י פארמא סי' תכ\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' רל\"א ד\"ל סי' שפ\"ב תשו' מיימוני לס' הפלאה סי' א' וכ\"י פארמא סי' תכ\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' רמ\"ה ורמ\"ו ובכ\"י אינה רק מקצת התשו' והשאר חסר ומכאן ואילך נאבדו או נקרעו העלי' בכ\"י וחבל על דאבדן."
]
]
},
"Part III": [
[
"היא בד\"פ סי' תתקמ\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תתק\"ל"
],
[
"ד\"פ סי' תתקנ\"א"
],
[
"ד\"פ סי' תתקנ\"ג."
],
[
"מעשה הי' שנתן אחד לחבירו חפץ להוליכו לקולניא למכרו והלך למקום אחר והי' מלינים על זה שמכר החפץ יותר ביוקר ממה שהודה ואמר הבעל של חפץ כך וכך אומרי' לי שלקחת יותר ממה שהודית לי ואותו השיב עשה שבועה שלקחתי יותר והטיל ר' השבועה על המוכר שלא לקח יותר כי אותו לא היה יכול לישבע שלא היה יודע היאך מכרו זה כי לא היה שם וכן הורה הר\"פ."
],
[
"היא בד\"פ סי' תשמ\"ח"
],
[
"ד\"פ סי' תשמ\"ט"
],
[
"ד\"פ סי' תש\"ן."
],
[
"ד\"פ סי' תשנ\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תשנ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תע\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תשנ\"ג. "
],
[
"ד\"פ סי' תשנ\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תשנ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תשנ\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תש\"ס."
],
[
"ד\"פ סי' תשס\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תשס\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תשס\"ג"
],
[
"ד\"פ סי' תשס\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תשס\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תשס\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תשס\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תשס\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תשס\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תשס\"ע."
],
[
"ד\"פ סי' תשע\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תשע\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תשע\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תשע\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תשע\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תשע\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תשע\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תשע\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תש\"פ."
],
[
"ד\"פ סי' תשפ\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תשפ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תשע\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תשפ\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תשפ\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תשפ\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תשפ\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תשפ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תשפ\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תשפ\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תשפ\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תש\"ץ."
],
[
"ד\"פ סי' תשצ\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תשצ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תשצ\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תשצ\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תתק\"ס."
],
[
"ראובן תבע מאלמנה ואמר תנאי עשיתי עמך ונתתי לך מעות שתתן לי אחרי' בארפורט ואם לא יתנו לי לשם כל מה שיעמוד לי מזה בהוצאה ובשלוחים שזה תפרע לי וכשבאתי לשם דחוני ולא נתנו והוצרכתי לשלוח ג' שלוחים בעבור זה והוצאתי ג' ליטרי' אותן אני תובע והשיבה איני יודע מזה ישבע מה חייב לו ואשלם לו ועוד תובע ראובן שכר טרחו נ\"ל שזה אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ואפי' אם היה בקנין כיון דלאו בב\"ד חשוב הוי לא קניא."
],
[
"כל שטוען על חבירו נתתי לך רבית מידי לידך אין ממשות לדבריו דאין אדם משים עצמו רשע. ידידיה בן הר\"ר ישראל. (תשו' זו היא בד\"פ סי' תרצ\"ו בלשון אחר)."
],
[
"ראובן טוען על המלמד לא למדת בני כדין ובטלת כך וכך שבועות נ\"ל אחרי שראובן מוחזק בשכירות ישבע שכדבריו הן הוא ויפטור או יהפוך השבועה על המלמד אם ירצה.\t"
],
[
"אין חולין צנון וביצה בשבת מפני שהמלח מעבדו והוי מתקן אמר רב נחמן ממלח לא מלחנא טבולי ודאי מטבילנא. (שבת ק\"ח עיי\"ש דר\"נ לא קאמר אלא בצנון אבל ביצה מסקי' התם דשרי למלוח)."
],
[
"זה הכלל הכל לפי המנהג שבעיר כדתני' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קט\"ז ע\"ב) שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה מחשבי' לפי ממון ולא לפי הנפשות אם שכרו תייר לפניהם מחשבי' לפי הנפשות ובלבד שלא ישנו ממנהג החמרין אלמא אזלי' בתר מנהגא ותניא נמי התם ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטבעה והקילו ממשאה מחשבי' לפי הנפשות ואין מחשבי' לפי הממון ובלבד שלא ישנו ממנהג הספנין אלמא בתר מנהגא אזלי'. ואם אין מנהג קבוע בעיר חזי' אם הוא לצורך בנין חומת העיר ומגדלותיה ולשמירה ודאי יש לתן מן הבתים וגם מן הממון כדתני' פ\"ק דב\"ב (ז' ע\"ב) בני העיר כופין זא\"ז לבנות חומה לעיר ודלתים ובריח דבעי' מיני' ר\"א מר\"י כשהן גובין לפי שבח ממון הם גובי' או לפי קירוב בתים הם גובי' א\"ל לפי קירוב בתים גובי' ואלעזר ברי קבע בה מסמורת ואיתנהו לתרוייהו לישני וקמ\"ל לשנא קמא דאזלי' בתר ממון ולא בתר נפשות במקום שהולך על הממון ולא על הנפשות ואם הולך על שניהם אז גם לפי שבח ממון הם גובי' ולא לפי שבח אדם לבד וקמ\"ל לשנא אחרינא דאזלי' נמי בתר קירוב בתים אלמא יש לתן מס מן הבתים וראי' לדברי במקום שהולך על נפשות ועל ממון שיש לתן משנים מדקתני שכרו תייר לפניהם מחשבי' אף לפי נפשות."
],
[
"ואם יש בתים גבוהים שעושים לשאר בתים עין צריך לתן יותר ומחשבי' לפי זה שגורם העין וראיה לדברי מדקתני מחשבי' לפי משאוי אלמא מי שגורם ההיזק משלם ההיזק יותר. ולא מבעי' אותם שיושבי' בתוך העיר שצריכי' לתן מבתיהם אלא אפי' אותם שיושבי' חוץ לעיר יש להם לתן מס מבתים שלהם כדתנן במס' כלים ומייתי לה בפ' האיש מקדש (קידושין נ\"ד ע\"א) ובפ' שני דייני (כתובות ק\"ו ע\"ב) חומת העיר ומגדלותיה באי' משיירי הלשכה ואמאי לא יבנו בני ירושלים עצמן משלהם אלא משום דירושלים לא נתחלקה לשבטים ולכל ישראל יש להם ישוב בה הלכך באי' משירי הלשכה שנתנו כל ישראל ותני' בתוספתא (דב\"מ פי\"א) מי שיש לו בית בעיר אחרת בני העיר משעבדי' אותו לחפור עמהם בורות שיחי' ומערות ושאר כל הדברים אין משעבדי' אותו הדיינו דברים דלא שייכי בבתים אבל לא ממעט עניני שמירת העיר ולכאורה משמע הכי מדתנ' בני העיר כופי' זא\"ז לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח דוקא זא\"ז שכולן דרין באותה העיר אבל אם אין דרין בעיר אין כופי' לחומה דלתים ובריח כי אם לבורות שיחין ומערות דאשכחן חילוק והכל לכריא פתיא אפי' רבנן (ב\"ב ח' ע\"א) פי' לכרות בור מים וקיי\"ל הכל לאגלויי גפא לבר מרבנן (שם) פי' סתימת שערים ולכי דייק בה שפיר לא מצי' לפרש בה הכי דא גבי חצר נמי תנן כופי' בני חצר זא\"ז לבנות בית שער ודלת לחצר ולא מצי' למימר דוקא זא\"ז שכולם דרים באותו חצר אבל מקצתו דרים בחצר אחרת ויש להם בתים באותו חצר אין כופי' אותן לבנות שער ודלת לאותו חצר דהא תניא נמי בתוספתא ברישא מהא דמייתי' לעיל מיני' מי שיש לו בית בחצר אחרת בני חצר משעבדי' אותו לעשות עמהן דלת ונגר ומנעול לחצר ושאר כל הדברים אין משעבדי' אותו ואם היה שרוי עמהם באותו חצר משעבדין אותו על הכל. אבל שאר מסים קצבתן שנותנים בכל שנה למס לשר או לערונים זכו מחמת הרוחים שמרויחי' בעיר אין לתן מן הבתים אבל אם יש לו שנים או שלשה בתים שפורעים יש לתן מהם מ\"ש מריוח אחר אבל מבית דירה לא יתן כמו אדם אחר אבל אם השר רוצה שיתנו כל אשר להם או חצי ממונם או סכום גדול שאינו חושש מאין לוקחי' אותו אז יתנו מן הכל ואפי' מן הבתים."
],
[
"ירושלמי דב\"ב פ\"ק (הלכה ד') אמר רבי לא כיני אורחא דמאן דמתפרנס מיבעיא ליה שור שנאמר הון עשיר קרית עוזו מכאן למדנו שעל הפרנסים לבנות חומת העיר. ואל ישנה אדם מן המנהג כדאמר בפסחים פרק מקום שנהגו (פסחים נ' ע\"ב) ובבראשית רבה פ' וירא אליו עיילת לקרתא הלך בנימוסאה ובפ\"ק דתענית (י\"א ע\"ב) ובירושלמי פ' מקום שנהגו (ה\"א) ובאגדתא דשיר השירים דמנהגא מלתא היא."
],
[
"אחד מחשובי העיר וגברא אלמא היה אומר לראובן ולשמעון אני חייב לבע\"ח שלכם ועלי לפטרו כנגדכם באו ואתן לכם משכון והלכו ויהי כבאם אל ביתו הביא לפניהם חתיכות פסקי בגדים וראובן ראה בגד אחד מי\"ב אמות אמר ראובן אני רוצה לקנות בגד זה לכבוד שבת ובקש מן הגוי לתת לו ונתן לו בב' זקוקים לנכות לו בחובו וכן אמר הנני פרעתי ב' זקוקים והגוי היה חייב להם כמו כן מצד אחר על משכנות וכשפסק ראובן עם הגוי עבור הבגד וגמר המקח אמר שמעון לראובן יש לך לתן לי זקוק א' המגיע לחלקי השיב ראובן לא אתן לך מאומה כי כל עצמי שקניתי הבגד לא עשיתי אלא כדי שאסתלק מן הגוי ולקחתי אותו לחלקי ענה שמעון ואני מה אעשה אמר ראובן קח גם אתה ממנו בגד כאשר לקחתי אמר שמעון אינו חפץ לקנות בגד אמר ראובן א\"כ יהי לך אשר לך אמר שמעון ברצון ויפה עלי והנה נתן להם הגוי שאר חתיכות והלכו להם ועתה נפגר הגוי וזה ד' שנים שנשתהו המשכון בידם מכל מה שהיה חייב להם הגוי ונשתקעו כולם אכן אותם שאר החתיכות החזירו לגוי בחייו על שאר משכנותיו שהיה בידם משלו והמשכנות אינם שוים הקרן שהיה חייב להם הגוי ועתה רוצה שמעון לקח ב' זקוקים לפנים ולחלוק המותר בשוה עם ראובן וראובן אומר לא כי אלא הב' זקוקים לקחתי והצלתי לעצמי כמו שאמרתי לך לטול לפנים ב' זקוקים אלא חסרון המשכונות יהיה לאמצע על שנינו איש כפי המגיע לו הדין עם מי.",
"תשובה. הדין עם ראובן בכל טענותיו ולא מבעיא אם ראובן משך את הבגד שאין לו לשמעון עליו כלום דגוי אסתלק במעות החוב דהיינו נתינת המעות כדאמר פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ\"ד ע\"ב) גבי נכסי הגוי הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן כו' וראובן משך תחלה הרי קנה והחזיק בבגד. וא\"ת אין משיכה שייכא בקנין מגוי כדאיתא בבכורות פ' הלוקח (בכורות י\"ג ע\"א) ארשב\"ל א\"ר אושעיא ישראל שנתן לגוי כו' מיד עמיתך במשיכה מיד גוי בכסף וא\"כ הרי היא ברשות שניהם לא היא כיון שאמר ראובן הבגד הזה אני רוצה לקנות לבגדי שבת וכן עשה הרי הוא קנה לבדו ומה יש לו לשמעון עליו ואם מפני שאמר הגוי לשניהם מכרתים ודמי לזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי ואוקימנא במקח וממכר הא לא דמי דהתם טענו תרוייהו לכל א' נתרצה המוכר הגוי. ואם מפני שהם שותפים ולא מצי פלגי בלא דעת שניהם כדאיתא פ' המקבל (בבא מציעא ק\"ה ע\"א) הא אמרי' בהגוזל בתרא (קט\"ז ע\"ב) שיירא שהיתה כו' עד אמר רמי בר חמא הכא בשותפים וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר פליג לא אמר לא פליג וכ\"ש הגוי היה אלם כיון דאמר ראובן אני רוצה לקנות אז פליג ואפי' היה שמעון מפסיד הכל מן הבגד לחלקו יקבל שמעון לקחת כנגדו כמו כן ולא לקח עד שנתקלקל הבגד מה יכול ראובן בקלקול הבגד ולמה לא לקח שמעון מיד טרם נתקלקל כ\"ש בנדון זה שהיה להם משכון הרבה והחזירהו לגוי למה יפסיד ראובן ועוד הלא אמר ראובן קח לך. וההפסד יחלקו איש איש כפי המגיע לחלקו ואין לומר כיון דשותפים הוי יחלקו בשוה דאמר שמואל (כתו' צ\"ג ע\"א) שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע פי' יחלקו בשוה וה\"ה ההפסד ומ\"ש ועוד דתניא בתוספתא ג' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וזה ג' מאות ונגנב מהם השאר מביאים לאמצע וחולקים פי' כל א' בשוה היינו דוקא לפי שבתחלה (כאן איכא חסרון בכ\"י)."
],
[
"היא בד\"פ סי' תר\"ס."
],
[
"ד\"פ סי' תרס\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תרס\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תרס\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תרס\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תרס\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תרס\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תרס\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תרס\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תרס\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תרס\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תרס\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תרס\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תרס\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תר\"ע."
],
[
"ד\"פ סי' תרע\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תרע\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תרע\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תרע\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תרע\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תרע\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תרע\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תרע\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תרע\"ט."
],
[
"שאל רבינו ברוך את רא\"מ על מעשה בראובן שצוח וקובל לקהל על יתומים קטנים בני שמעון שיעמידו להם קהל אפטרופוס כי יש לו עליהם דין על קרקע שירשו מאביהם ואמר ראובן שיש לו היזק מבני שמעון ע\"כ רוצה שיעמידו להם אפוטרופוס נ\"ל דאין בנו כח להעמיד אפטרופוס ליתמי בכה\"ג לחובתן כ\"א דוקא לזכותן כגון אם יש להם תביעה על אחרים וראיה מפרק חזקת הבתים (בבא בתרא ל\"ג ע\"א) גבי רבה בר שרשום זיל הדר ארעא למריה ולכי גדלי יתמי אישתעי דינא בהדיהו משמע אבל כל זמן שלא גדלו אין להעמיד אפוטרופוס וכן פ\"ק דב\"ב (ז' ע\"ב) ההוא שטרא דיתמי דנפק עליה תברא אר\"נ לא מגבא מגבי' ביה ולא מקרע קרעי' ליה כו' ולכי גדלי יתמי אשתעי דינא בהדיהו ובהגוזל בתרא (קי\"ב ע\"א) גבי עובדא דבר חמוה טריק גלי באפיה דר' ירמיה מייתי הא דרב אושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו ואמר שלי הוא אין אומרים נמתין לו עד שיגדיל כו' ומסיק שאני התם דל\"ל זקה דאבוה אבל היכא דאית ליה חזקה דאבוה יש להמתין עד שיגדלו והא דפרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא ל\"ט ע\"א) שור של חרש וכו' מעמידים אפטרופוס כו' מזיק שאני ובגיטין פרק השולח (גיטין מ' ע\"א) ומוקמינן ליה לינוקא י\"ל משום פריה ורביה שאני וכגון שהקטן בעצמו אינו עושה ההיזק בידים לאחרים ובשילהי זה בורר (סנהדרין ל\"א ע\"א) גבי ההוא ינוקא דתבעוה בדינא קמיה דר\"נ מצינן למימר דהתם מיירי כגון שהוא בן י\"ג א\"נ מיירי כגון שתקף בעבדיו וירד וכו' וקשה בפ' ב' דייני גזירות הלכה העורר על השדה (ק\"ט ע\"ב) ובמס' גיטין פרק הנזקין (גיטין נ\"ב ע\"א) אין מוכרים ברחוק כו' אא\"כ נטלו רשות מב\"ד וקיי\"ל דאין נזקקים לנכסי יתומים אא\"כ רבית אוכלת בהם והלכך לאו כל כמיניה להעמיד אפטרופוס ליתמי לחובתן. ברוך בר' שמואל. וראב\"ן כ' אין מעמידים אפטרופוס ליתומים אא\"כ יוציא עליהם שטר דאמר רבא (ב\"ק קי\"ב ע\"ב) הלכתא מקיימים השטר שלא בפני בע\"ד ואין מקבלין עדות אלא בפני בע\"ד שנאמר והועד בבעליו."
],
[
"בב\"ב (ה' ע\"ב) אבעיא להו תבעו לאחר זמנו וא\"ל פרעתיך בתוך זמנו מהו מי אמרינן אפילו במקום חזקה מה לי לשקר פי' במקום חזקה אי בעי אמר פרעתיך בזמנו ונאמן דמה לו לשקר ולא להאמינו או דלמא במקום חזקה לא אמרי' מגו דאי בעי אמר פרעתיך בזמנו מה לי לשקר ולהאמינו ת\"ש כותל חצר שנפל כו' האומר לחבירו מנה לי בידך א\"ל הן למחר א\"ל תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב מאי לאו נתתיו לך פרעתיך בזמנו אין לך ביד דא\"ל פרעתיך בתוך זמנו וקתני חייב אלמא במקום חזקה לא אמרינן מה לי לשקר לא נתתיו לך דא\"ל פרעתיך בתוך זמנו אין לך בידי דא\"ל להד\"ם שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ופירש\"י דאלו אמר פרעתי נאמן ואפי' בפני עדים הלוהו דקיי\"ל בשבועות דהמלוה בעדים א\"צ לפרוע בעדים. מה לי לשקר פי' ולהימניה ריש פ\"ק דב\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תרפ\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תרפ\"ב"
],
[
"ד\"פ סי' תרפ\"ג"
],
[
"ד\"פ סי' תרפ\"ד"
],
[
"ד\"פ סי' תרפ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תרפ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תרפ\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תרפ\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תרפ\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תר\"ץ."
],
[
"ד\"פ סי' תרצ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תרצ\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תרצ\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תרצ\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תתקנ\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תתקנ\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תתקנ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תתס\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תתקנ\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תתקנ\"ח."
],
[
"בפ' נערה (כתובות מ\"ח ע\"א) לא כל הימינו שיעשיר בניו ויפיל עצמו על הצבור. מלמד א' היה נתפס והניח מעות ביד בעל ביתו וצוה לו שלא לפדותו וישלו והביא ראיה לפדותו בע\"פ דלאו כל הימינו להפיל עצמו על הצבור ועוד הרבה ראיות ובתשו' פירשתי [והיא בארוכה בד\"פ סי' ל\"ט]."
],
[
"ד\"פ סי' תתקנ\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תתקנ\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' קל\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' שכ\"א."
],
[
"דפוס קרימונה שלימות בסי' י\"ב ובד\"פ סי' ת\"ץ בקיצור."
],
[
"ד\"פ סי' ק\"ל."
],
[
"ד\"פ סי' קל\"א."
],
[
"ד\"פ סי' קל\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' קל\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' קל\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' קל\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' קל\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' ק\"מ וקמ\"א."
],
[
"ד\"פ סי' קמ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' קמ\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תתקפ\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תתקפ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' ד\"פ סי' תתקפ\"ז ותתקפ\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תתקפ\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תתק\"ץ."
],
[
"ד\"פ סי' תתקנ\"ב."
],
[
"בהגוזל בתרא (קי\"ד ע\"א) דא\"ל אריא ארבעת אמצראי מכאן אני מביא ראיה דראובן שלוה מן הגוי והעמיד לו שמעון ערב שחייב אע\"פ שראובן טוען פרעתי לגוי חייב לסלק את שמעון מן הגוי אם הגוי תובעו אע\"פ שהגוי תובעו שלא כדיך משום דא\"ל אריא ארבעת אמצראי וצריך לסלוקי ואני שמעתי שדבר זה אינו אלא תקנת הקהלות שאל\"כ אין אדם מתערב לחבירו נגד הגוי ורואה אני שאין אנו צריכים לתקנה כי דין גמור הוא כדפרי' דבעי לסלוקי עד שיאמר הגוי פטור הוא אבל אם שמעון מודה שהגוי פטרו מתחלה ועכשיו חוזר הגוי וטוען לא נפרעתי מעולם כל כה\"ג שהגוי בא עליו בעלילה אינו נ\"ל שיהיה ראובן חייב לסלקו דלא מקרי מחמתיה שכיון שהגוי מעליל עליו כך היה יכול לומר גנבת לי כך וכך יכון דבדיניהם נפטר מיניה וצ\"ע. מאיר בר' ברוך נ\"ע."
],
[
"בהגוזל קמא (ק\"י ע\"ב) אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה. מצאתי כתוב בתשו' הגאונים יבמה שנפלה לפני המשומד דפטורה מן החליצה ומן היבום היכא דליכא יבם אחר אלא הוא ולא הביאו שם ראיה לדבריהם וכ' רש\"י בתשו' אחת דלא סמכינן עלה כלל דאע\"פ שחטא ישראל הוא לכל דבר ואם קדש קידושיו קידושין וחולץ ולא מיבם ונ\"ל להביא ראיה לדברי הגאונים מדפדריך הכא אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא ומשני מינח נייח לה טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלא א\"כ לגבי משמוד דל\"ל הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם לו כי יעבירנה על דת לבא בגויות ושאלו למורי מארפורט על יבמה שהיה לה שני יבמים הגדול משומד והקטן הלך למדה\"י אם המשומד יכול לחלוץ לדברי הגאונים מפני תקנת עיגון והשיב שלא לעשות מאחר שיש לה יבם ישראל ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא."
],
[
"ראובן ושמעון דרים בבית הגר שמת וכל אחד טוען החזקתי בו ובאת עלי ואין עדים בדבר דין זה כשנים אוחזים בטלית ויחלקו בשבועה."
],
[
"ועל כהן שנושא כפיו צריך טבילה (גליון. הנך לדברי דנהוג עלמא כהנך תלת סבי מנהג כשר דא\"צ לתפלה כתבו רבי' הגאונים כ\"ש לנשיאות כפים אמנם בחולה נראה בט' קבין.)"
],
[
"ד\"פ סי' תתקל\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תתקל\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תתקל\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' צ\"א."
],
[
"ד\"פ סי' צ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' צ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' נ' ותתקל\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תתק\"מ."
],
[
"ד\"פ סי' תתקמ\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תתקמ\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תתקמ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תתקמ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תתקמ\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תתקל\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תתקמ\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תתקמ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תתקמ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' ר\"ל."
],
[
"ד\"פ סי' תתקמ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תתקמ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תתקמ\"ז."
],
[
"אין לי פה להשיב על הנכפה אתרשיש שהם וישפה איש שלומי נעימי הר\"ר מנחם ואיך אכניס ראשי בין שני הרים גדולים להכריע. ואין דעת שלישית הכרעת תלמיד אף על פי שנראים דברי רבינו שמחה זצ\"ל שהביא ראיות מעובדא דירושלמי דכפו נכפה להוציא ורבי' אבי העזרי נסתפק בדבר משום דלא תניא במתניתי' ואי משום הא לא אריא דע\"כ מנהגא דירושלים ל\"פ אמתני' ועוד רבי יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה בספק בכפייה ועוד אמוראי אחריני ס\"ל דהלכה כסתם משנה היכא דליכא פלוגתא וא\"כ ע\"כ צריכים למימר הא דלא [תני] נכפה וכפה דתנא ושייר הני תרתי א\"נ משום דלא מצי למתני עליהו בין שהיו עד שלא נשאו בין שהיו משנשאו דלא שייך בהני כסבורה אני שאני יכולה לקבלה ועכשיו איני יכול לקבל א\"נ כמו שדחה רבינו אבי העזרי בעצמו דלא אצטריך למתנינהו דמק\"ו דמהנך דמתני' אתו. אך אמנם אין נכון לכוף בשוטי כי רבותינו שלפנינו ע\"ה לא שמענו שם כפייה ועישוי ואנן יתמי דיתמי איך נעשה כפיה ועישוי מה שלא נעשה בדורות הראשונים. מאיר בר' ברוך זצ\"ל."
],
[
"ד\"פ סי' תשצ\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תשצ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תשצ\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תשצ\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תשצ\"ט."
],
[
"לשון רב אלפס בפרק הגוזל עצים מן הנותן מעות לשלוחו לקח בהם חטים וכו' עד וכן הלכתא."
],
[
"ד\"פ סי' ת\"ת."
],
[
"ד\"פ סי' תת\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תת\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תת\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תת\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תת\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תת\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תת\"י."
],
[
"ד\"פ סי' תתי\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תתי\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תתי\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תתי\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תתי\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תתט\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תתט\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תתי\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תתי\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תתי\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תת\"כ."
],
[
"ד\"פ סי' תתכ\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תתכ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תתכ\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תת\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תתכ\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תתכ\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תתכ\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תתכ\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תת\"ל."
],
[
"ד\"פ סי' תת\"ל."
],
[
"ד\"פ סי' תתל\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תתל\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תתל\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תתל\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תתל\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תתל\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תתל\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תתל\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תתל\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תתל\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תתל\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תת\"מ."
],
[
"ד\"פ סי' תתמ\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תתמ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תתמ\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תתמ\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תתמ\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תתמ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תתמ\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תתמ\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תתמ\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תת\"ן."
],
[
"ד\"פ סי' תתנ\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תתנ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תתנ\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תתנ\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תקל\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תק\"מ."
],
[
"ד\"פ סי' תתנ\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תתנ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תתנ\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תתנ\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תתנ\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תת\"ס."
],
[
"ד\"פ סי' תתס\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תתס\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תתס\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תתס\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תתס\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תתס\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תתס\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תתס\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תתס\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תת\"ע."
],
[
"ד\"פ סי' תתע\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תתע\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תתצ\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תתע\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תתפ\"ב."
],
[
"מעשה בגוי שמשכן משכונו לישראל והוצרך מן המעות והלך ומשכן המשכון לישראל אחר והפסיד המשכון ופדה הגוי המשכון ותבע הגוי משכונו השיב לו הישראל אפרענו לך כי המשכון נפסד ותבע הגוי כפליים מדמי שויו ואמר הישראל הראשון לישראל השני שהפסיד השמכון סלקני מן הגוי והשיב אפרע לך המשכון ומה שהגוי שואל כפליים אין אני חוש ולא אפרע לך אלא שויו יש שאמרו שצריך לפרוע הכל דלא גרע מדינא דגרמי ור' הביא מכאן ראיה שישראל השני שהפסיד המשכון לא יפרע אלא שוה המשכון וישראל האחר הראשון יפרע לגוי המותר אשר פיהם דבר שוא ותובע שלא כדין."
],
[
"בפ\"ק דב\"ב (ג' ע\"א) קנין דברים בעלמא מכאן מדקדק הר\"ם אדם המקנה לחבירו מעות לא קנה עד שיאמר כך וכך מעות יש לי עתה ומונחים במקום פלוני אותן אני מקנה לך ואפי' אם הוא שקר כיון דאמר יש לי שעבד נפשיה ואם לא אמר כך וכך יש לי קנן דברים בעלמא הוא ולא קני. ואין הנדון נ\"ל כי בכאן לא הקנה לו שום מתנה כי אם חלוקה ואותו נקרא דברים בעלמא אבל אם הקנה לו מעות אפי' לא אמר מונחים במקום פלוני נ\"ל דהוי קנין גמור דשעבד נפשיה. משה כהן."
],
[
"ד\"פ סי' תרצ\"ה ותרצ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תרצ\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תרצ\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תרצ\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' ת\"ש."
],
[
"ד\"פ סי' תש\"א."
],
[
"אינו חוזר וטוען (ב\"ב ל\"א ע\"א) פי' ריב\"א דדוקא היכא דמכחיש דבריו הראשונים ע\"י עדים אבל אם טען תחלה וחזר וטוען אע\"ג דמכחיש דבריו הראשונים נ\"ל כגון שטענתו הראשונה אינה גרועה מן האחרונה הלכה כעולא דאמר טוען וחוזר וטוען והוא דלא נפיק מבי דינא אבל אי נפיק אבראי ולא טען והדר אתא וטען לא דטענתא אגמרוה והיכא דאישתעי מילי אבראי ולא טען מה שטען בב\"ד ואתא לב\"ד וטען טענה אחרת חוזר וטוען דעביד אינש דלא מגליא טענותיה אלא גבי בי דינא וכן הלכה וכרשב\"ם וה\"מ טענתא בעלמא אבל טען בפירוש בפני עדים חוץ לב\"ד חייב אני מנה לפלוני הרי הודה לו ושוב אינו יכול לכפור והוא שלא [היה] כדין השטאה."
],
[
"ד\"פ סי' תש\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תש\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תש\"ג."
],
[
"רבי' יהודה משפירא עשה מעשה באדם אחד שהיה לו תביעה על חבירו ונתן תביעתו לאדם אחר בקנין גמור ובאו הקונה והנתבע לפניו לדון בשפירא ופטר הנתבע אף משבועה כי אמר אין הקנין כלום מאחר שלא היה בעין הוה כמו הלואתי לפלוני והיינו כפרשב\"ם."
],
[
"ועוד בא מעשה לפניו בשני שדכנין לזווג איש ואשה והקנו בקנין גמור אגב קרקע להתחייב מעכשיו י' זקוקים כסף כל מי שיחזור וחזר בו אחד מהם ובאו לפניו לדין ופטר הנתבע."
],
[
"ד\"פ סי' תש\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תש\"ד."
],
[
"מצאתי בתשו' רב עמרם ששנה בס' בשר ע\"ג נחלים אשה שהלך בעלה למדה\"י ועמדה ולותה ואכלה אע\"ג דאמרי' בפרק שני דייני גזירות (כתובות ק\"ז ע\"ב) שיפה אמר חנן דאמר הניח מעותיו על קרבן הצבי ולא ישלם הבעל כלום פעמים יכול להיות שישלם הבעל למלוה מה שהלוה לאשתו כגון אם קדמו ופסקו לה מזונות מנכסיו נמצא כשהלוה לה לבעלה הלוה דהא משתרשי מנכסיו ולהכי חייב הבעל לשלם בשבילה ע\"כ."
],
[
"ד\"פ סי' תש\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תש\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תש\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תש\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תש\"י."
],
[
"ד\"פ סי' תשי\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תשי\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תשי\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תשי\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תשי\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תשי\"א."
],
[
"בגט פשוט (קע\"ג ע\"א) המלוה את חבירו ע\"י ערב לא יפרע מן הערב ואם אמר אפרע ממי שארצה יפרע מן הערב רשב\"ג אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב כיו\"ב ארשב\"ג הערב לאשה בכתו' והיה בעלה מגרשה ידירנה הנאה ממנו שמא יעשה קנוניא על נכסי' של זה ויחזיר את אשתו. גמרא. מ\"ט רבה ור\"י אמרי תרוייהו גברי אשלימת לי גברא אשלימי' לך אר\"י כל מקום ששנה רשב\"ג במשנה הלכה כמותו בר מערב וצידן וראייה אחרונה. ערב הא דאמרן [צידן] בפ' מי שאחזו קורדייקוס (ע\"ד ע\"א) ראיה בפ' שני דייני גזירות דיני ממונות בשלשה והך כללא לאו דוקא הוא דלא אמרי' הלכה כרשב\"ג אלא היכא דאיכא [טעמא]. באלפס גבי עבד שנשבה (גיטין ל\"ז ע\"ב) אי' דאין הלכה כרשב\"ג אלא יחיד ורבים הלכה כרבים ולא אזלי' בתר כללא לומר שהלכה כרשב\"ג ור' יוחנן גופיה אמר בערובין (כ\"ז ע\"א) אין למדין מן הכללות ואפילו נאמר בו חוץ וכו'."
],
[
"ד\"פ סי' תשי\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תשי\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תשי\"ב."
],
[],
[
"ד\"פ סי' תשי\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תשי\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תשי\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תשט\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תשי\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תשי\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תשכ\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תש\"כ."
],
[
"ד\"פ סי' תשכ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תשכ\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תשכ\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תשכ\"ה."
],
[],
[],
[
"ד\"פ סי' תשכ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תשכ\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תש\"ל."
],
[
"ד\"פ סי' תשל\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תשל\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תשל\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תשל\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תשל\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תשל\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תשל\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תשל\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תשל\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תשל\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תשל\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תשל\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תשל\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' תש\"מ."
],
[
"ד\"פ סי' תשמ\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תשמ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תשמ\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תשמ\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תשמ\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תתק\"ל."
],
[
"ד\"פ סי' תק\"צ."
],
[
"ד\"פ סי' רס\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' ר\"י."
],
[
"ד\"פ סי' ר\"י."
],
[
"ד\"פ סי' רפ\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' רפ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' ק'"
],
[
"ד\"פ סי' תתקצ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תתקצ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תתקצ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תתקצ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תתקצ\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' קמ\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' קמ\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' קמ\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' קמ\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' ע\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תתקצ\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תתקצ\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תתקצ\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תתקצ\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תתקצ\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תתקצ\"ז."
],
[
"ד\"פ סי' תתקצ\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' ל\"ה."
],
[
"וששאלת ראובן חוזר לקנות בית שהיה שמעון מצרן בו וגמרו הקניי' לגמרי הוא והגוי שוב חזר בו ראובן מן המקח בשביל ערמה כי היכי דלוזיל גוי גביה ואמר לשמעון כל מי שיקנהו הכי והכי תיהוי כי לא חזרתי בו כי אם לשם כך דלוזיל גוי גבאי ולא חש שמעון וקנאו מן הגוי בתוך כך אף לפי דברי ראובן לא הוי כעני המהפך בחררה ובא שמעון ונטלה הימנו דנקרא רשע לפי' ר\"ת דפי' דבמציאה והפקר לא נקרא רשע משום דלא כל שעתא ושעתא אתרחיש ניסא למצא מציאה אלא במכר דוקא אמרי' הכי ומי שיש לו מעות ימצא הרבה לקנות דזוזי דאינשי עבדי להו ספסירותא וה\"נ כיון דהבית עומד על מצר שלו לאו כל שעתא ושעתא מתרחש שימצא לקנות על מצר שלו ונראה דכמציאה דמי וכ\"ש הכא ששמעון טוען ואומר אני הייתי מהפך עליו תחלה לקנותו. ומי מיפיס לדעת מי היפך בה תחלה. וכבר נשאלתי על דין זה מניישטט כסבור אני שהוא הוא. ומה שטוען ראובן למה לא קנית אותו בתחלה הרי עומד על מצר שלך י' שנים ועוד טען הרבה דברים שאין בהם ממש כי שמא לא היה לו מעות באותה שעה או הגוי לא רצה למוכרו כל כך בזול כמו עכשיו."
],
[
"וששאלת על ראובן ששכר את שמעון ללמדו אומנות בעלי תריסין וכשלמד יום א' חזר בו נותן לו כל שכרו כפועל בטל דל\"ש אומנות דפעולה משאר אומנות וכמה פעמים שאומנות זו יש בה הצלת נפשות כשבאים לסטים על האדם."
],
[
"פסק הר\"ר מאיר לחלוק ואין לומר כאן כל דאלים גבר (אינו מבואר על מה קאי)."
],
[
"ואשר שאלת תדע שאין לנו דין מורדת שבתלמוד בזה\"ז וא\"צ להעמיד בהלכות כל בזה\"ז אין נוהגי' דין מורדת וכל מה שנחלקו ר\"ת ור\"י היינו לפי שטת דין התלמוד אבל עתה בזה\"ז קיי\"ל כרבנן סבוראי דהוי בתראי והם תקנו וגזרו דכל אשה שתאמר לבעלה לא בעינא לך כייפי' ליה לבעל לאלתר לגרשה כי מצאו בקעה וגדר גדרו שלא תצאן בנות ישראל לתרבות רעה."
],
[
"וכ\"כ המאור הגדול רבינו גרשם הגאון ז\"ל שהשיב בתשוב' לר' דניאל בר' יעקב ופי' לו כל דין דמורדת לפי שטת התלמוד וכתב לו באחרונה מיהו רבנן סבוראי בתר הוראה תקינו הלכה למעשה למשקל מינה מאי דתפסת מדיליה ולמיהב ליה ואיהו יהיב גיטא לאלתר כדי שלא תצאן בנות ישראל לתרבות רעה וכן עמא דבר ואצ\"ל מוכה שחין וחברי' כי אותם אפילו קודם תקנה זו כופי' להוציא לאלתר בגט לפי שטת התלמוד אבל לענין כתובה נ\"ל דאין נותני' לה תוספת כתו' דהיא דרבנן אבל מנה ומאתים דהוא דאו' נותנים לה כי היכי דלא ליהוי בנות ישראל כהפקר עכ\"ל."
],
[
"וכן פי' רב יצחק האלפס בכתו' פי' אע\"פ וז\"ל אבל האידנא בבי דינא דמתיבתא תני דינא דמורדת כדאתי ואמרה לא בעי' גברא כתיב לה גט לאלתר ואי תופסת מידי מכתובתה מפקי' לה מינה ומהדרי' ליה לבעל וה\"מ דכתב לה הבעל מדיליה אבל דאיתיתא ליה מבי נשא בין תפסה בין לא תפסה מאי דאיתא בעיניה יהבי' לה ניהלה ואי ליכא בעינא מידי ולא מאי דאתי מחמתי' אלא אתברו לה לגמרי לא מפקי' לה מיניה דבעל ולא כלום וה\"מ בנכסי מלוג אבל בנכסי צאן ברזל כל מידי דאיתא בעינ' שקלא ואע\"ג דבלה ליה טובא והוא דחזאי להשתמש מעין מלאכה ראשונה אבל דבלה ליה לגמרי ולא חזי ליה לאשתמושי משלם לה דמיהן כדמעיקרא מדיליה וכ\"ש דאי אגנוב או אתניס דמשלם לה בעל מדיליה משום דברשותיה הוי קיימי בדתנן אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו ויהיב לה עיקר כתו' מנה ומאתים בלחוד כי היכי דלא ליהוי בנות ישראל כהפקר אבל אי כתב מדיליה בין תוס' בין מתנה לא יהיבנא לה מידי. והדין דינא דמורדת דנהיגי עד השתא מכמה שנים עכ\"ל וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל שכופי' אותו להוציאה לאלתר וז\"ל (פי\"ד מהלכות אישות) האשה שמנעה את בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת ושואלי' לה מפני מה מרדה אם אמרה מאוס מאסתיהו איני יכול להבעל לו מדעתי כופי' אותו להוציאה בגט מיד לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה ותצא בלא כתו' ותגבה בלאותיה קיימי' בין מנ\"מ בין בנצ\"ב ואינה נהנית משל בעלה כלום ואפילו במנעול שברגלה ואפילו אם נתנו לה אחרים מתנה בשבילו מחזרת אותם לבעלה שלא נתנו לה ע\"מ שתטול ותצא אבל כתו' מנה ומאתים דהוא דאו' יש לה שלא יהו בנות ישראל כהפקר עכ\"ל. וזה אשר [השיב] רבי' ישעיה מטרני להר' מנחם בר' משה האשה המורדת על בעלה ואינה חפצה בו רבנן סבוראי תקנו שכופי' את הבעל לתן לה גט לאלתר וכ\"כ בה\"ג וכן כל הגאונים והאחרונים יותר משלש מאות שנה שהנהיגו בתקנה זו ואין לאדם לזוז הימנה עכ\"ל הלכך איברר לן שכופי' אותו בשוטי' עד שיתן לה גט ויחזיר לה כל מה שנתנה לו ואם לא ישמע מכין אותו בסילוא דלא מבע דמא כי מי ירום ראשו ולבו על גאוני עולם הללו המאור הגדול ורבי' גרשם והגאונים רבי' רב אלפס ורמב\"ם ורבי' ישעיה מטרני ואל יטעה שום אדם לחלוק עליהם שום חסר לב וא\"ת א\"כ לא שביקת חיי לכל אנשים כי כל נשים תאמרו כן ח\"ו לא נחשדו בנות ישראל על כך אי לאו דדאנוסין הן מחמס מיאוס ועוד דאמר רשב\"ג טב לית בטן דו מלמיתב ארמלא ומתרצה בכל דהו הלכך אי לאו דאניסא לא עבדא הלכך עכ\"פ הלכה למעשה שכופי' אותולתת גט לאלתר וכל מה שהכניסה לו אי בעינא מפקי' מיניה ויהיבנן לה ואי ליכא מידי בעינא ולא דאתי מחמתיה לא אמרי' ליה לבעל זיל שלם לה ואם היה נצ\"ב אע\"ג דאתניס אמרי' ליה זיל שלם לה אבל כתו' משלו פטור לתן לה ולדברי הגאונים אף עיקר חייב לתן לה היינו מנה ומאתים גם בהלכתא שחבר אדונינו מאור הגולה רבינו וריעו ר' שמעון קיירא נמצא מפורש כן."
],
[
"פ' לא יחפור (בבא בתרא כ\"ב ע\"א) הני עמראי דאייתו עמרא לפום נהרא אתו בני מתא וקא מעכבי עליהו אתו לקמיה דרב כהנא א\"ל דינא אית להו דקא מעכבו לכו א\"ל אית לן אשראי א\"ל זילו זבינו כדי חיותיכו עד דעקריתו אשריכו ואזליתו. מכאן פסק שיר ליאון ז\"ל אדם ההולך מישובו ויש לו חובות בעיר עד שיגבה חובותיו יכול להלות ולתן מס מאותה הלואה ולא יותר מכדי שיעור חיותו. מהר\"ח ז\"ל."
],
[
"הנהו תרי אחי כו' מי דמי כו' והלכתא (כתו' צ\"ד ע\"א) משום רבינו אבי העזרי הך סוגי' מתוקמא בשותפים תובעים אחד מהם תובע ודוקא בהכי הוא דאיכא האי חלוקא בין איתא במתא בין ליתא במתא אבל אם נכרי יש לו תביעה על ב' אחים או על ב' שותפי' ואמר הנכרי איני רוצה לתבוע כי שמא אמחול לו או אתבענו לפעם אחרת ראובן אינו יכול לשמוט ולומר לא אשיבך עד שתקרא שנינו לדין אלא ישיב ראובן בין איתא שמעון במתא בין ליתא במתא ומסקנת סוגית התלמוד דאמ' איתא במתא אבעיא למיתא ואם לא יאבה לבא לדין צריך הנכרי לעשות לו דין לזה אבל יכתבו לו לנכרי כשתשבע לזה לא תצטרך לשבע לחבירו אם לא יטעון כ\"א טענות כאלו. מאיר בר' ברוך זצ\"ל."
],
[
"חבורה שהיו נתפסים יחד בתפיסת שר שלהם ולברח אחד משם ונמלט לא עלו לו הבריחה ולא דמי למציל מן הנהר ומן הגייס וכו' וראיות הרבה כתב הר\"ר חיים מוינא וגם פסק כך הר\"ר יצחק משמבינצא ז\"ל. פ' מי שהיה נשוי."
],
[
"ד\"פ סי' תתקמ\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תתקס\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תתקס\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תתקס\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תתקס\"ד."
],
[
"ראובן תבע שמעון לדין על אודות ששמעון הלך חוץ לעיר והלך הפקיד של העיר והניח שומרי' תוך בית שמעון לשמור אשתו ובניו וכל אשר בבית שלא יבריחו גופם וממונם חוץ לבית ולאחר ג' ימים באה אשת שמעון וחלה פני ראובן להיות ערב עבורה שלא יבריחו גופם ומאודם אפילו שוה פרוטה חוץ לעיר עד שיבא שמעון אישה תוך העיר לוועד עם הפקיד להשים לו ערבות שלא ילך חוץ מממשלת השר וכשחזר שמעון לעיר ע\"י תיור הלך ראובן וספר הדברים לשמעון שהיה ערב מאשתו ובניו וממונו שלא יבריח מן העיר אפילו שוה פרוטה ואמ שמעון יישר כחך יפה עשית שלא הנחת הגוים תוך ביתי בא שר העיר שהיה הפקיד העליון של המלך ורצה להעליל על שמעון יען שהלך לעיר אחרת לדור שם אע\"פ העיר היתה ג\"כ מעיירות הלך תחת ממשלתו ואמר ידעתו כי דעתך לברוח חוץ ממשלתי וכשראה שמעון שהפקיד העליל עליו בקש מן השרים ומן ב' עיירות לבקש הפקיד לתן לו רשות לדור בעיר אחרת שהיא תחת ממשלתו כמו כן ונתן לו השר רשות ומיד שנתן לו השר רשות בא אחד מקרובי ראובן וא\"ל דע ששמעתי אומרים ששמעון רוצה לדור חוץ מממשלת השר והלך ראובן אצל אשת שמעון וא\"ל את ואישך רוצים שהפקיד יעליל עלי בשביל הערבות אם תצאו חוץ מממשלתו וענתה היא ואמרה אתה יודע שהשר פטר את הערבים שלנו והשיב ראובן הייתי ערב נגד הפקיד התחתון והוא לא פטר אותי איני נותן לך רשות כאשר נדרת לי באמונת שמים וחזרה ונדרה לו שאם ח\"ו שיעליל לפטור אותו עד כ' ליטרי' ומזה נתנה לו תקיעת כפה לפטרו בלא ב\"ד מתכשיטיה ומבגדיה אם ח\"ו לא יטרהו ראובן ובתוך כך יצאו והעליל עליו ותפסו והוצרך לפשר בל' ליטרי' והביאו לב\"ד. תשובה. כיון דנחבשה בידי גוים הבעל חייב בפרקונה אפילו יותר עד כדי דמיה כדאי' פ' נערה (כתובות נ\"ב ע\"א) ולא דמיה לחנן (כתוס' ק\"ז ע\"ב) דהלוה לה שלא לדעת הבעל והוי מבריח ארי מנכסיו אבל אם הלוה לאשה חייב הבעל לפרוע מדר' נתן וכפרש\"י וראי' ממאנת ה\"נ כיון דחייב הבעל בפרקונה ופדה את האשה נתחייב הבעל לפרוע וכל הזיקות שיבא לשמעון ע\"ז מערבותו יש לו לראובן לסלק כדאמר פ' הגוזל (בבא קמא קי\"ד ע\"א) אי מאן דזבין ביתא לגוי כו' משמתיה ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דאתא מחמתיה כיון דארי' ארבע עלי' ה\"נ."
],
[
"ד\"פ סי' תתקס\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תתקס\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' צ\"א."
],
[
"ד\"פ סי' תתקס\"ח."
],
[
"(ב\"ק צ\"ז ע\"א) אתמר המלוה חבירו על המטבע ונפסלה אמר רב נותןלו מטבע היוצא באותה שעה ושמואל אמר יכול לומר לו לך והוציאה במישן אר\"נ מסתברא מלתא דשמואל דאית ליה אורחא למישן אבל ל\"ל אורחא למישן לא. פרש\"י המלוה את חבירו פרגמטיא על המטבע וקצץ לו מטבע נותן לו מטבע היוצא בשעת פרעון דהא קבל עליו לתת לו מטבע והאי לאו מטבע הוא ודוקא הלוהו פרגמטיא במעות ובין נתן לו מעות שמיירי שהתנה עמו ע\"מ לשלם לו המטבע וכיון שפי' לו כן סתמא מלתא ע\"מ כן פי' שאם יפסל יתן לו מטבע היוצא דאותו שנפסל אין שמו מטבע ושמואל סבר כיון שיוצא במישן שם מטבע עליו וכמו שמפרש ר\"נ דאית ליה אורחא למישן דאי ל\"ל אורחא אין שם מטבע עליו. עוד אומר ר' דמצינו לפרש כגון שהלוהו סאה של חטים וא\"ל אתה תחזור לי סאה או כך וכך מעות ואלו במעות לחודיהו קצץ היה משלם לו ממטבע שנפסל כמו הלוהו מעות אבל עכשיו שלא זקפן עליו במלוה שא\"ל או תפרע לי סאה של חטים או כך וכך מעות יתןלו מטבע היוצא באותה שעה ומיהו לכולי לשני' דפי' אם הלוהו מעות סתם אותם המעות שהלוהו יפרע לו אע\"פ שנפסלו כדפרש\"י. שמשון בר' אברהם."
],
[
"ועל ענין רוזמינ\"ש שנותנים בשעת שידוכים קניא שתקנו העולם כמו שתקנו סיטמותא בסו פירקא (ב\"מ ע\"ד ע\"א) שקונים כמנהג. וגם כמו כן יש להועיל רוזמינ\" בשידוכים כיון שכל העולם נוהגים לתן אותם חשיב כשדוכין ועוד כי אין זה גוזמא מה שנוהגים לקנוס את החוזר בו כדין הוא להתחייב מי שחוזר בו מן התנאי שהתנו ביניהם לפי הבושת שמתבייש חבירו במה שהוא חוזר בו וגם כשמשדכים מלמדי תינוקות ומקבל המקבל קנס ע\"ע אם יחזור בו וחזר בו ולא מצא מלמד אחר במקומו אין זה אסמכתא ולא חשוב גוזמא שמפסיד בחזרתו והוי אוביר ולא אעבוד אשלם במיטבא בפ' המקבל (בבא מציעא ק\"ד ע\"ב). שמשון בר' אברהם."
],
[
"(ב\"ק צ\"ז ע\"א) רב יוסף בר חמא תקיף עבדא דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עבדתא א\"ל רבה בריה מ\"ט עביד מר הכי כו' כתב רבינו שמשון זצ\"ל היאך מותר ללוה לעשות טובה למלוה אפילו דברים שהיה עושה בלא הלואה ולא מבעיא דברים שאין רגילים בהם בני אדם לההנות חבריהם בחנם כגון חצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר שיש לנו לאסור להשאיל בחנם כדתנן (ב\"מ ס\"ד ע\"ב) המלוה את חבירו לא ידור בחצרו בחנם ולא ישכיר ממנו בפחות מפני שהוא רבית ויש לאסור אפילו כל כך אוהבו דבלא\"ה היה משאילו וכל כיו\"ב כגון להשאיל לו סוס וכיו\"ב כמה דברים אלא אפילו דברים [דאין] רגילות לטול מהן שכירות יהא אסור דומיא דחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד ואפילו גברא דלא עביד למיגר משמע הכא לא ידור א\"כ יותר מדאי צריך הלוה לזהור שלא לעשות למלוה וי\"ל דוקא מידי דפרהסיא ואוושא טובא כגון לדור בחצירו ולתקוף בע\"כ אסור אבל להשאיל כליו או אפילו סוסיו מותר כיון דבלא\"ה היה משאיל לו דיקא נמי דנקט חצרו ולא נקיט לא ישכור לו כליו או בהמתו בפחות ועוד היינו יכולים לומר דכל היכא דקודם ההלואה היה אוהבים זא\"ז שהיה משאילין חצריהן זה לזה אם היו צריכים מותר גם עתה להשאיל אחר ההלואה מתני' בסתם בני אדם [מיירי] שאין רגילות שיהיה עושה הלוה למלוה אותה ההנאה בלא הלואה דומיא דהקדמות שלום שאינה אסורה אלא באותם שאינו רגיל מקודם לכן להקדים ומיהו בעושה שלא מדעת חבירו חייב לתן שכר אפילו במקום שלא היה נותן אם לא היה חייב מלוה שלו כגון המשתמש בחצרו שלו ובעבד שלו דלא קיימא לאגרא וכיון שעושה שלא ברשות נראה כעושה בעבור מלוה שלו. שמשון בר' אברהם."
],
[
"שאילה דאבי העזרי לא יכולתי להתאפק על דין מרומה שנעשה לקרובינו ר' יצחק בר' מנחם אשר בא ר' יצחק בר' מרדכי וקנה מצרנתו אצל ביתו והוא התרה בו לפני כל עדים שלא ישתדל במצרנות ולא הניח והעמיד עדים על הדבר שהיה מחזיר אחריה קודם לכן ורצה לתן כמו שעשה זה עכשיו והלך הוא ר' יצחק וכתב לו משכנתא כדי שלא יהא בה דינא דבר מצרא ואני אומר אחרי דהוא משום ועשית הישר והטוב הרי הוא קרוב למצות עשה ואין לפקפק ולהערים בה כי יש לפרש משכנתא באדם שעשה לו טובה קודם לכן שהיה דעתו למכרה אבל להערים בשעת מכירה זאת לא צוה הקב\"ה כי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלם ולא מרמה והכל ידעו וגם שמעו שקודם לכן היה למכור ולא להשכין וגם במתנה שאדם נותן לאוהבו הניכר וכלל כלל אין להערים ולבטל הטוב והישר ועל המרמה כי למדו רב מרי לאיסר אביו שהודה שהמעות שלו (ב\"ב קמ\"ט ע\"א) אומר אני וגם מצאתי בפי' ישנים לפי שלא היה המעות של רבא ועזרו את הגר לפי שאנו מצוים בכמה מקומות על הגר ועוד שלא יחזור לסורו עד עשרה דרי אכל בזאת ח\"ו לבטל הישר והטוב משום מרמה וכ\"כ במשכנתא בה' בתמוז הלוה ר' יצחק זקוק למרת צפורה שאם לא תפרע עד א' באב שיוסיף לה ח' זקוקים ותמכור הבית בט' זקוקים וזו ערמה מפורסמת היא ואתה הרב תכתוב דעתך הנקייה ויש מביאים ראיה מדברי ר\"ת שכתב בספר הישר דינא דבר מצרא בשדות דוקא ואני אומר כל כה\"ג פוק חזי מה עמא דבר כדאמר פ\"ג דעירובין ובכמה מקומות וכבר פשט דין זה בישראל דדב\"מ בימים קדמונים ואין לבטלו ועוד קורות הבית קבועות בחומת ביתו ונראה זה כמו שותפת בבית. משה בר' מרדכי."
],
[
"מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא (ב\"מ ק\"ח ע\"ב) אמר אמימר אי כתב בה אחריות אית בה דדב\"מ דודאי מכר שאין כותבי' אחריות על המתנה. כ' רבינו יצחק אלפס זצ\"ל אי כ' בה אחריות אית בה דדב\"מ ואמר האי מזבן קא מזבן לה ומש\"ה כתב לה אחריות והא דכ' בשם מתנה איערומי הוא משום דדב\"מ ודינא הוא דחזיק כמה שויא יהיב ליה בר מצרא ונחית לארעא ואי אודי דמזבן זבנה והאי דכתב לה בשם מתנה משום דדב\"מ עביד הוא הכי ואמר בכך וכך זבנתה וליכא סהדי בכמה זבנתה מסתברא לן דמשתבע הואיל ודשליח הוא לגבי בר מצרא והיכא דפ' ליה בשטר מתנה וקבלית ליה לפלוני דנן אחריות מתנתא דאי נפקי מחמתי מן ידי' יהיבנא ליה לפלוני כך וכך זוזי וארעא לא שויא ההוא שעורא אע\"ג דלא קמודי דמזבן זבנא ליה לא שקיל ליה בר מצרא אלא בדמים קבל עליה מריה דארעא דממ\"נ אי במתנה יהבה ניהלה מתנה לית בה משום דדב\"מ ואי מזבן קא זבנה ניהליה לא עביד אינש דמקבל ארעא אנפשיה ונראה בעיני אפילו הנוהגים דדב\"מ בבתים ראובן שרוצה למכור ביתו לשמעון ולוי הוא מצרן לראובן ומעכב על שמעון מלקנות ולוי יש לו בית דירה ושמעון אין לו שאין לוייכול לעכבו מלקנות דלא תקנו רבנן דדב\"מ אלא היכא שהלוקח והמצרן יש להם בית דירה או שניהם אין להם אבל היכא ששמעון יש לו דירה ולוקח אין לו דירה היאך נאמר ללוקח שיניח המצרן לקנות על השבע משום ועשית הישר והטוב והוא בעצמו יטלטל אנה ואנה והתורה אמרה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ואין זה דרך נועם ונתיבת שלום שיהיה זה מטולטל והיאך יקנה על השבע וראיה לדבר מפ\"ק דב\"ב (ה' ע\"א) א\"ל רב ספרא בריה דר' ייבא לרבינא אמרי אנשי ארבעה לצלא וארבעה לצללא ופרש\"י אני שמעתי צלא רצען עני צללא רצען עשיר וכך א\"ל ד' ככרות צריכי' לרצען עני לאכילת ביתו כמו לעשיר וזה עני הוא וצריך השדה לפרנסה וכשם שאתה אומר לו הסתלק מעלי משום דדב\"מ שהוא משום ועשית הישר והטוב כן תעשה לעני זה ואל תסלקהו ה\"נ עד שאנו אומרי' ללוקח עשה הישר והטוב עם המצרן והנה לו לקנות על השבע אדרבא נאמר למצרן עשה הישר והטוב עם זה והנה לו לקנות לזה שלא יהא מטולטל אנה ואנה שב בביתך אחרי שיש לך בית כדי דירה והאי נמי דפריך ר\"ת מה שייך זה המעשה לכאן ואי משום דאיירי ברוניא ורבינא לייתי נמי ההוא דהמקבל (ק\"ט ע\"א) דרוניא שתלא דרבינא הוי והא תרי עובדי לייתי התם הא נמי לאו פרכא היא רבות כהנה בתלמוד ור\"ת גופיה אמר תמה אני אי עביד ביה עובדא הלכך נראה בעיני שאין לוי יכול למחות ביד שמעון מלקנות אע\"פ שהוא מצרן. יצחק בר' משה נב\"ה."
],
[
"לאיש שלומי אמוני ישראל ישגא חיים ושלום הוא קרובי מורי טובי את אשר עם לבבי אודיעך על אשר שאלת כוס של עץ ורגלו של כסף שלקחו מגוי אם יש להטבילו אם נלך אחר המעמיד אם לא א\"כ אתה ר\"ל שהרגל הוא המעמיד ואינו כי דוקא גבי כלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכו אבר נקרא האבר מעמיד בשבת פ\"ק (ט\"ו ע\"ב) ובר\"ה פ\"ק (י\"ט ע\"א) לפי שהזכוכית שנקב אינו שוה בלא אבר וגם הטבעת של אלמוג וחותמה של מתכת קורא החותם מעמיד בפרק במה אשה (שבת ס' ע\"א) לפי שאין הטבעת שוה בלא חותם פי' קשטן אבל הרגל של כסף אינו מעמיד כי הכא והכא יכול הכוס של עץ לעמוד בפני עצמו הלכך אפי' למ\"ד התם הלך אחר המעמיד בכאן לא היה יכו להלוך אחר הרגל. ומיהו אע\"פ שהכוס של עץ הוא עיקר יש להטביל הרגל כי הרגל כלי בפני עצמו שראוי לגמוע בו מים לתינוק וראיה לדבר מפ' במה אשה (שבת נ\"ט ע\"א) דתניא סנדל של בהמה של מתכת טמא למידי רב אמר ראוי לשתות בו פי' למאי חזי לאיזה דבר חזי המקבל טומאה הוא ראוי והלא כלי בהמה טבעת אדם טמאה טבעת אדם טהורה אלמא אע\"ג דמלאכתו לבהמה וכלי בהמה טהורים אע\"ג הואיל וראוי למלאכת אדם טמאה ואע\"ג דאין עומד לכך דהא קאמר ראוי לשתות ולא קאמר דרך לשתות וכ\"ת התם הסנדל אינו מחובר לבהמה אבל הרגל מחובר לכוס מה בכך אעפ\"כ חשוב כתלוש וראיה לדבר מפ' במה אשה (שבת נ\"ח ע\"ב) זוג של בהמה טמאה ושל דלת טהור של דלת ועשאו לבהמה טמאה ושל בהמה ועשאו של דלת אע\"פ שחברו לדלת וקבעו במסמרות טמא שכל הכלים יורדי' לידי טומאתן במחשבה ואינן עולי' מטומאתן אלא בשינוי מעשה ומ\"מ ראיה יש משם דדוקא העומדי' לקצוץ אבל אותן שאין עומדי' לקצוץ מטביל כולן וגם דוחק הוא פר\"י. וגם ספר התרומה אינו סובר כך כי הוא לומד משם שאין צריך לחתוך את הצפורן מטעמא שהוא ארוך יותר מדאי דקיי\"ל כר' יהודה דאמר עד שיטביל את כולו מכאן יש ללמוד נמי שיש להטביל את הקתא עם הברזל ואין להביא ראיה מפ\"ב דביצה (כ\"ג ע\"ב) מרחיים של פלפלי' שהיא טמאה שהיא עשויה ככברה ופסק ראבי\"ה שיש להטביל הכל העץ לפי שהברזל הוא מעמיד גמור ואזלי' בתר המעמיד. וקצת יש להביא ראיה ממגילה פ\"ק (י\"ב ע\"א) מטות זהב וכסף ר' יהודה אמר הראוי לזהב לזהב לכסף לכסף אמר ליה ר' נחמיה אם כן אתה מביא קנאה בסעודה אלא הן של כסף ורגליהן של זהב והפסוק קורא את הרגלים מטות זהב אלמא אזלי' בתר הרגלים מדלא כתיב מטות כסף וזהב ויש לדחות הראיה דר' נחמיה לטעמיה בפ' במה אשה (שבת נ\"ט ע\"ב) בסולם הלך אחר שליבותיה ומ\"מ ראיה טובה היא דלמא קיי\"ל כותיה ויותר רציתי להאריך אלא היום קצר ונכנס החג ומאד אני שש בשאלתך ואל תסבור שיש עלי לטיורח ואודיעך שיש כעס לרבנו ארינבורק שלא השאיר אותי בעל ביתו ואיני יודע אם קבלו להם הקהל אם לאו ורב שלום לך ולכל אשר לך כנפש קרובך תולעת ולא איש משה עזריאל. ועוד תנן במסכת כלים פי\"ד היתה כלי וכברה לו טמאה אלמא אע\"פ שהרגל מחובר לכוס חשיב כלי בפני עצמו ואמרי' בפרק שתי הלם במנחות (צ\"ו ע\"ב) מאן דאמר מסגרתו למטה היתה טבלא המתהפכת טמאה וע\"כ לא פליגי אלא בשל עץ אבל בשל מתכת ד\"ה המתהפך טמא וכל דבר שהוא טמא צריך טבילה אם לקחו מן הגוי כדילפי' בגמ' ע\"ז (ע\"ה ע\"ב) מדכתיב כל דבר אשר יבא באש וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת ודוקא בכלי מתכת של סעודה כדאמ' התם ותנן נמי במסכת כלים פי\"ז העושה כלים מן הגדל בים טהור ואם חבר להם מן הגדל בארץ אפילו חוט אפילו משיחה דבר שהוא מקבל טומאה טמא אלמא לא אזלי' בתר העיקר ובת\"כ בפ' ויהי ביום השמיני ובפ' תזריע יליף מקרא. וכיון שהוכחתי שהוא טמא אז יש להטביל הכל לפי שהוא כולו כלי אחד ותני' בת\"כ בפ' ויהי ביום השמיני שאין מטבילי' חצי כלי וחוזר ומטבילן חציו השני אלא כלו כאחד ואע\"פ שלענין טומאה אמרי' שהוא חשוב כלי בפ\"ע לענין טהרה לא נאמר כן שיש לנו להחמיר מידי דהוי אטומאה הנוגעת באבר אחד באדם וכל גופו טמא אבל טבילה אינה מועלת לאבר אחד והרבה האריך."
],
[
"ד\"פ סי' תרע\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תרע\"ג."
],
[
"הלכה למעשה אחד אמר לחבירו אני ערב ולא הזכיר לו שום סכום ובאו לדין מקצת הגאונים רצו לחייבו לערב ופטרו רבי' אבי\"ה ואמר כיון דלא הסכים לו בסכום לא גמר להקנות נפשיה ואפילו בקנין ומסתבר טעמא דידיה ופסק הלכה כך. ספר המשפטים."
],
[
"ושומן הדרא דכנתא של טרפה שהתכו אותה עם שומן של כשירות דבר פשוט דבטל בס' ואדרבא אם נתערב שומן ההדרא דכנתא בעודו יבש בשל כשירות אפילו חד בתרי בטלי דהדרא דכנתא אינה ראויה להתכבד בפני אורחים דאין דרך לתן לאורחי' הדרא דכנתא בקערה דלא עבידי אינשי דאכלי שומן בעיניה. והכרכשא נמי בטלה ברוב חד בתרי בטל אם נתערב ביבש דאינ ראויה להתכבד מדאמר רשב\"ג בפרק הנודר מן הירק (נדרים נ\"ד ע\"ב) הנודר מן הבשר מותר בקרביים וכן אמר ר\"ש קרביים לאו בשר ואוכליהן לאו בר נש ונהי דרבנן פליגי עליה ואמרו אסור בקרביים מ\"מ מודו דלא חשיבי דמלתא דמימלך עליהו שליח נינהו אלמא דלאו בשר חשוב נינהו מדאצטריך שליחא לאמלוכי עליהו."
],
[
"וששאלת על הטבח שהוציא (ראובן) ירכות ונמצאת באחת תלתלים אם יש לתלות בשגגת הבודק או בגוי שמא החליף ונטל של כבש טרפה בשחוטה אי איכא למתלי תלינן דהא תלי' בזאב ותלי' בנקב שבריאה היכא דמשמש ידא דטבחא דנשחטה בחזקת היתר עומדת וכו'. ושלום מאיר בר' ברוך זלה\"ה."
],
[
"וששאלת על אסמכתא קיי\"ל אסמכתא קניא בב\"ד חשוב ואיכא דוכתא דלא בעי' קנין אלא מעכשיו בלא קנין ובלא ב\"ד חשוב כגון ההוא דפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס\"ה ע\"ב) הלוהו על שדהו וא\"ל אם אינו נותן לך עד זמן פלוני הרי היא שלך הרי היא שלו וטעמא מאי כמו שפסק שם התוס' דבקל גמר ומקני ליה לפי שעשה לו טובה שהלוהו. וערבנות שדוכין כתב שם דניקנין בלא קנין בב\"ד חשוב ומעשה של צדקה אע\"ג דכל דאי לא הוי כצדקה אומר אני דקני אם אמר אם אשחוק בקוביא אתן כך וכך לצדקה אם שחק חייב לתן הצדקה ובתשו' הארכתי בדבר זה והתשובה תמצא ביד חברנו הר' יצחק משטרובינגא ואי' יכול לכתוב כל האורך עכשיו ועוד עיין בתוס' זה בורר (כ\"ד ע\"ב ד\"ה כל) ובפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס\"ו ע\"א ד\"ה ומניומי) ובס\"פ חלון (עירובין פ\"ב ע\"א ד\"ה אמר) שם תמצא מפורש יפה. ופשרה צריכה קנין כדפסק' פ\"ק דסנהדרי' (ו' ע\"א) והמלאכה לא ליום אחד ולא לשנים וצריך אתה לדקדק בפרק יש נוחלין ובפרק מי שמת ובתוס' רבינו שמשון."
],
[
"ד\"פ סי' תתר\"י."
],
[
"היא לעיל בסי' של\"ד וחזרה ונשנית בכ\"י כאן ואין מןהצורך לחזור ולשנותה. ",
"ועל ימי ההיפוך ששאלת כמה הם עד כמה יהא נקרא עני המהפך בחררה אי יום או יומים או יותר או פחות נ\"ל דלא שייך בקרקע זה של הגוי עני המהפך בחררה אא\"כ גמר ראובן כבר הפיסוק עם הגוי ולא הי' חסרים אלא כתיבת השטר ולהעלות בערכאותיהם ולברר המקח ובכה\"ג אם הלך שמעון וקידם לקנותו מן הגוי נקרא רשע אבל אם היה ראובן מתעצל בדבר ודוחה אותו שמא יזלזל לו הגוי וקידם שמעון וקנהו לא מקרי רשע וכמדומה אני דאדרבא שפיר עביד ותבא עליו ברכה דאריא אבריח ממצרי' כדי שלא ילמוד ממעשיו ואלו היה ממתין שמא היה מוכרה לגוי אחר ומה\"ט דאמרי' זבין מגוי לית בה משום דדב\"מ ואע\"ג דבעלמא זבין מישראל צריך לתתו למצרן משום ועשית הישר והטוב הכא בזבין מגוי אמרו רבנן דזהו טוב וישב הממהר לסלק הגוי מעל לגבול ישראל מה\"ט נמי אמרי' הכא דשמעון לאו רשע הוא ותבא עליו ברכה. ובלוקח מישראל נמי נ\"ל דלא מקרי עני המהפך אלא היכא דגמרו כבר הפיסוק המוכר והלוקח ונתרצו זה לזה ולא הי' חסרים אלא הקנין והלך זה וקנאה או באותם הדמים או מוסיף על דמים נקרא רשע אבל אם המוכר לא נתרצה למכור בכך והלך אחר וקנאה לאו רשע מקרי דאי אמרת דאפילו בבה\"ג מקרי רשע א\"כ מפסידנא למוכר שאם יבא ראובן לקנות קרקע של שמעון ולא רצה לתת לו אלא דבר מועט ולא כדי שויה לא יהא רשאי שום אדם לקנותה ולהוסיף אפילו עד כדי דמי שויה ורבנן חשו טובא לפסידא דמוכר העני ומוכר מחמת דחקו וכן משמע בשמעתא דמצרנות דאמוכר לא תקינו רבנן ועשית הישר והטוב וגו' וכן הני ציירי והני כו' שכלל כלל אין לנו לעשות שום תקנה שיבא המוכר בה לידי שום פסידא לעולם."
],
[
"וששאלת אחד מבני הישוב המעורר על חבירו ומורידו לדין על דבר הישוב וזכה שכנגדו בישוב אם יוכלו שאר בני הישוב לומר אנן טענינן טפי כן הוא כמו שכתבת כיון דהוי במתא איבעי להו למיתיכי ההיא דפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ\"ד ע\"א) ובתחילת ירידתם לא מצי הנתבע נמי לאשתמוטי ולומר לא ארד עמך לדין עד שאשמע מן השאר אם גם הם תובעי' אותי דהא בהא תליא."
],
[
"ד\"פ סי' תתרי\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' תתרי\"ב."
],
[
"ראובן טען על שמעון שכנתי בידך חפצים שוים י' ליטרין בל' דינר והא לך מעותיך ואפדם ושמעון משיב הנה השכנתי חפצך ליד הקדיש והכל במצותיך ולא עשיתי עם חפצך אלא כדין וכשורה וראובן טוען עוד הלא ראייתי ברורה שחפצי בידך עדיין ושמעון משיב אלו קניתי מיד הק\"ו ז\"רשינ\"ש ואיני חייב לך כלל ועוד טען ראובן הנה העדת עדות שקר עלי ובזה הפסדתי י\"א ליטרי' ואני תובע ממך כל ההיזק שעלה עלי ושמעון משיב ח\"ו להד\"ם ואני שואל ממך דין וקובלני ממך לרבותי שכתבת כתב שקר בשמי וחתמת שמי עליו אשר לא דברתי ולא עלה על לבי ועוד טוען ראובן הנה נקדתי לך חומש ועדיין לא נתת לי כירותי ויש לי עדים שאתה חייב לי ג' ליטרי' ושמעון משיב פרעתי. מקור בין מעיין שכל ... הכל יודעין כי שפתי כהן ישמרו דעת וידוע כי כבר מקדם כו' אכתוב אשר עם לבבי בדין זה מסיפא לרישא ירצה כקרבן אשה על שכר הניקוד ישבע שמעון שפרעו ויפטר וכן ר' מן העדות שקר יורה ע\"פ אותה שבועה ויפטר ומן המשכון אם שמעון מודה כי ראובן בתחלה השכינה לו בל' דינר נמצא שקנאה לענין יתומים ולענין חמץ בפסח ולענין לקדש בו אשה אפילו בשעת הלואה ואם אח\"כ א\"ל להשכין לגוי ברבית לא יגבה ראובן הרבית אלא הל' דינר ויחזור לראובן החפצים דלא אשכחן היתר ברבית אך בעומד אצל הגוי ואפילו אם הוא עשוי למכור לגוי את כליו הנה אין כאן מכר אבל אם שניהם מודים כי א\"ל בתחלה להוליך העבוט לגוי הדין עם שמעון אפילו אם אינו עשוי למכור הרי הוא עשוי להשכין אבל אם ראובן אומר שהשכינו לשמעון ושמעון אומר שהשכינו לגוי על ידו ולקחו מן הגוי ישבע שמעון בפני הגוי בכמה קנאו ואם רוצה זה עצמו לתן לו ראובן יחזירם לו מפני שורת הדין וגם דדמי לגבאי צדקה דפורטים לאחרים ואין פורטים לעצמן וראיה מפ' הכותב (כתובות פ\"ה ע\"א) כי אמר לההיא אתתא אית לך סהדי דתבעתינהו מחיים אלמא כי בא הדבר דרך המשכונות לאו כל כמיניהו לומר לקוחי' הם בידי וגם לא דמי למבריח ארי מנכסי חבירו דהתם מפרש בירושלמי במזונות וכיו\"ב אפילו אם יש לו משכון דלמא מפייסינא ליה אבל הכא לגבי גוי שנאמר בהם כתוא מכמר לא."
],
[
"ראובן מת ואחרי פטירתו אמרה זוגתו האלמנה ואמה ראובן הניח ס\"ת ותפלות שלו הגדולה והטובה לצדקה לזכר נשמתו ויבררו הקהל אם ירצו הס\"ת יזכירו נשמתו עם שאר נשמות ואם ירצו בתפלות יתננה להם ע\"מ שיתפללו בה בקביעות י' שנים ואמרו הקהל חפצים בהתפלות אמרה האלמנה ואמה לא כי אלא חפצינו שלא תתפללו בשום תפלות אחרות אלא בזו עשר שנים ובאו לדין וטען אפטרופוס של הקהל אותה תפלות שנתרצו האלמנה ואמה לתת לצדקה לקהל ע\"מ שיתפללו בה י' שנים כן חפצינו לעשות והשיב האפטרופא של האלמנה מעולם לא אמרתי לתן התפלות לקהל והשיב האפטרופוס של הקהל יש לנו עדים בקהל שכך נתרצו כמו שכתבתי לעיל ואם אין לנו אז מה שנראה לרב נעשה ועשו ברכה בס\"ת על כל הקהל שיבאו ויעידו מקצת הקהל העידו שאמרה האלמנה התפלות לצדקה לקהל ע\"מ שיתפללו בתוכן י' שנים ומקצתם העידו שלא שמעו מן האלמנה אלא מן אמה ויש שהעיד ששמע מן אמה י' שנים יתפללו בה בסתם ויש שהעיד ששמע מן אמה י' שנים ע\"מ שלא יתפללו אלא בה בלבד.",
"תשובה. אשיב בקצרה למרבה המשרה גרסי' בפרק הזקת הבתים (מ\"ג ע\"א) בני העיר שנגנב ס\"ת שלהם אין דנין אותה בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר כו' ופריך ולסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו ומוקי לה תלמודא תנו מנה לקנות בה ס\"ת ושאני ס\"ת דלשמיעה קאתי ואפילו את\"ל דתפילות אין להם דין ס\"ת דלשמיעה קאתי דדברים שבכתב א\"א רשאי' לאומרן בע\"פ משא\"כ בתפלות אפ\"ה נ\"ל דאין בני העיר יכולים להעיד על ככה לפי שנוגעים בדבר וסילוק אינו מועיל אלא לגבי דיין לדברי רבינו ברוך איש תרומות זצ\"ל כמו שפי' בנדה פ' בא סימן אבל לא לגבי עדות דבעי תלתו וסופו בכשרות ואע\"פ שרבינו שמשון כתב דסילוק מועיל אף לגבי עדות דלא בעי' תחלתו וסופו בכשרות אלא מחמת פסול גזלנות וכיו\"ב ומחמת קורבה או פסול שבגופו כגון סומא ושוטה אבל פסול מחמת שנוגע בדבר לא בעיא אל אסופו בכשרות הלכך מהני סילוק מ\"מ כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא בהא ולא ידעי' היכא הלכתא מספיקא לא מפקי' ממונא מחזקת מריה. ועוד שהדעת מכרעת קצת כדברי רבי' ברוך מדפריך כמה זימני' ולסלקי בי תרי מיניהו ולקיימה ולסהדי סוף דבר כנ\"ל שאין בני העיר כשרים להעיד על ככה אפילו אי ליתנו מאי דקא מתהני מן התפלות ותושקט ותושליו נצח עם כל כנותכם כנפש סר למשמעכם מאיר. וצריכה לשבע שלא נדרה לתן לקהל התפלות."
],
[
"אשר שאלת קרובי חביבי ר' קלונימוס על ראובן שטען על שמעון אמרת לי לרכוב עמך עד מקום פלוני ונדרת לי חצי זקוק והשיב שמעון משטה אני בך הייתי כך אין שייך לומר משטה אני בך לפטור עצמך בלא כלום אחרי שטרה בדבר ועשה שליחתו מיהו שייך אונאה בשכירות כדאיתא פרק הזהב (בבא מציעא נ\"ו ע\"ב) דאין כתיב ממכר עולם ממכר סתמא כתיב והאי נמי מכירה ליומא היא הלכך אם יש אונאה שתות בחצי זקוק שנדר לו לאותן לו אלא שכר טרחו כדשיימי בי תלתא ודמי להא דאמר פרק הגוזל בתרא (בבא קמא קט\"ז ע\"א) הרי שהיה בורח מבית האסורים ואמר טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו."
],
[
"ד\"פ סי' תקס\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' קל\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תתקע\"א."
],
[
"ד\"ק סי' רפ\"ז וכ\"י פארמא סי' רמ\"ה ותל\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' רכ\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' רפ\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תתקע\"ב."
],
[
"ד\"פ סי' רכ\"ט."
],
[
"ד\"פ סי' מ\"ח."
],
[
"ד\"פ סי' תתקע\"ג."
],
[
"ד\"פ סי' תתקע\"ד."
],
[
"ד\"פ סי' תתקע\"ו."
],
[
"ד\"פ סי' תתקע\"ו."
],
[
"ועל הנשבעים באשמת שומרון ועיקר משאם ומתנם סומכי' ע\"ז וחיים בקדשים ואני לדידי קשיא לי וכמה פעמים צוחתירוכיא על ככה ואין שומע ומרגלא בפומי שעל הדבר הזה נכסי בעלי בתים מתמוטטים והחובות מתקלקלים מדה כנגד מדה בקדירה שמבשלים בה מתבשלים ואין בידי למחות לפי שתולין באילן גדול ר\"ת שמתיר משום דגוים שבחו\"ל לאו עובדי ע\"ז ועוד כי בזה\"ז כלם נשבעים בקדשים שלהם ואין תופסי' בהו אלקות ואע\"פ שמזכירי' עמהם שם שמים ומכונין לישי מ\"מ אין מזכירין שמו בפי' ואם בלבבם מחשבים עליו דברים שבלב אינם דברים ועוד כי דעתם לעושה שמים וארץ ואע\"ג שמשתתפים שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם לא אשכחן שיהא ישראל אסור לגרום לגוים שישתתפו ש\"ש לדבר אחר ואפילו באיסורים גמורים שאין להם שום צד סמך להיתר אינם נשמעים לא כ\"ש בדבר זה שיש להם קצת משען ומשענה שלא ישמעו לנו ועבד עובדא כנפשיהו לעבור על דברי רבינו שמואל וכמה סמיות עיניהם כסבורים להרויח בהם יותר ממה שהם מרויחים מפסידים והמגיד שאני הוריתי להתיר כחש לך כי בכל דבר שהגדולים חולקים אני מורה להחמיר לבד מהיתר פשוט שפשט התירא ע\"פ מנהג קמאי דקמן."
],
[
"ואשר תמהת שמדליקין נרות ביו\"ט שחרית שרגא בטיהרא מאי מהני ודמיתן לנר של אבטלה לא דמי דאלו הנרות עשויות לכבוד שמים לטפויי שמחת יו\"ט וברוב אורה איכא שמחה כדכתיב ליהודים היתה אורה ושמחה וכתיב נמי אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה וכתיב והשבתי מערי יהודה קול ששון וקול שמחה קול ריחיים ואור נר אלמא דאורה יתירה עבידי לרבויי שמחה וכיו\"ב איכא טובא. ונרות של הקדש היו מדליקין מבע\"י גדול ואע\"ג דהיו חולקים ודולקים כל הלילה מ\"מ א\"צ באותה אורה לגבוה כי לא לאורה הוא צריך והלא כל באי עולם אין הולכים אלא לאורו ואדרבא נראה וניכר יותר שמדליקין נרות לכבוד שמים ביום מבלילה ובלבד שיהו בני אדם מצויים בביהכ\"נ ונר חנוכה נמי מדליקין מבע\"י משתשקע החמה כל זמן שפני המזרח מאדימים ואע\"ג דאכתי הן עוד היום גדול וא\"צ לאותה אורה סוף דבר נרות שמדליקיןשם מצוה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לא מקרי כלל של אבטלה ומותר להדליק ביו\"ט ומתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובלבד שתהא לצורך שמחת יו\"ט קצת אע\"ג דלאו אוכל נפש הוא וה\"נ איכא שמחת יו\"ט דברבוי אורה איכא שמחה וכ\"ש הכא דאיכא נמי מצוה ונר של אבטלה מקרי כגון שמדליק נר במקום אחד שאינו סבור שיהא לו צורך להשתמש שם אלא מדליקו על הספק ונמצא שלא נשתמש שם ההוא נקרא נר של אבטלה. ומה שנודרים ונודבים נרות המערכות להתנאות לפני בוראינו אין אלו קרויים נרות של אבטלה כלל נהי דשרגא בטיהרה לא מהני כולי האי מ\"מ מהני קצת דאינו דומה אורה של ק' לאורה של ק\"א דאלת\"ה היכי שרי אפילו בלילה להדליק ביו\"ט [כמה] נרות כיון דאפשר להשתמש לאורה של נר אחד א\"כ הו\"ל כל אינך אחריני של אבטלה אלא י\"ל כדפי' ועוד [דאיכא] כבוד קהל ריבוי נרות אפילו ביום כדאיתא בפ' אלו דברים (ברכות נ\"ג ע\"א) שכל שמוציאין לפניו ביום וכו'."
],
[
"ועל אשר שאל אדוני על דלי עץ וחשוקיהן של ברזל אי אזלי' בתר המעמיד לענין טבילה כמו לענין טומאה או לא נראה דאין חילוק ביניהם לענין זה תדע כדאמר פ\"ק דשבת (ט\"ו ע\"ב) גבי כלי זכוכית הואיל ותחלת ברייתו מן החול שויוה רבנן ככלי חרס ופריך אלא מעתה לא יהא לו טהרה במקוה אלמא תנן ואלו חוצצין בכלים הזפת והמור בכלי זכוכית וכו' ומשני הכא במאי עסקי' שנקבו והטיפו לתוכו אבר ארשב\"ג יהודה בן שמוע מטמא משום ר\"מ וכו' אלמא דמדמי' טבילה לטומאה לענין הלך אחר [המעמיד]. וחוזרני לעיל על שאתה קורא תגר על המדליקים ביו\"ט שחרית תמה על עצמך היאך מדליקים אפילו [ביו\"ט] שחל להיות בע\"ש שמדליקים מבע\"י ולאחר התפלה הולכים הצבור לבתיהם מבע\"י נמצא שהדליקו נרות של אבטלה דאין בהם צורך לגבוה ועוד הכתיב לכם ולא לגבוה אע\"כ לכם קרי' ביה כדפי' מטעמא דלעיל. מאיר בר' ברוך זצ\"ל."
],
[
"ועל הגנבים שנכנסו במרתף ועשו ברזא בחבית ולאחר כן מצאו החבית חסירה הרבה וכתבת שהתיר הר\"ר ידידיה את היין כמדומה שגם התוס' התירו אותו בפרק לא יחפור (בבא בתרא כ\"ד ע\"א) גבי ההוא חצבא דאשתכח בפרדיסא דערלה וכו' עד שאני התם דאי גניב מיניה אצנועי בגויה לא מצנעי והקשו בתוס' (ד\"ה ואצנועי) אמאי שריוה תתסר בהנאה דניזל בתר רובא דעלמא דגוים נינהו והוי יין נסך ותירצו דרובהו כדאמר בע\"ז פ' בתרא (ע' ע\"א). לפי דבריהם יש להתתיר גם כאן. אמנם כמה פעמים תמהתי על תירוץ התוס' דהא בפומבדיתא דוקא הוא דאמר הכי דרמאי וגנבי הוי כדמשמע פרק העור והרוטב (חולין קכ\"ז ע\"א) ופרק חזקת הבתים (בבא בתרא מ\"ו ע\"א) והאי עובדא דפ\"ב דע\"ז בפומבדיתא הוי תדע דלא שרי' התם בעובדא דנהרדעא מה\"ט וההוא עובדא דפרק לא יחפור איכא למימר דהוי כחד מהני דוכתי' דלמא דמקומו נמי רוב גנבי ישראל הוי ומיהו לא אמרי הכי בכל דוכתי אלא בדוכתא דשני' דשכיחי רוב גנבי ישראל ושמא התוס' ר\"ל כן אע\"פ שמתוך לשונם שכתבו בסתם רוב גנבה ישראל נינהו משמע דבכל דוכתי הוי שרי מה\"ט אינו נ\"ל אלא כמ\"ש.",
"ודוקא היכא דודאי נכנסו גנבי ועשו ברזא נ\"ל לאסור אבל היכא דלא ידעי' אם נכנסו אם לאו אע\"פ שמצא ברזא בחבית שלא היה בה ברזא מעיקרא נ\"ל להתיר דתלי' שמא אחד מן הנערים עשאוהו כי כן דרך שמשים שבבית לעשות כן. וגדולה מזו אשכחן דתלי' גבי ההוא דוכתא אימר מגנה דחבית שקלתה וכיו\"ב איכא טובא התם דתלי' כ\"ש הכא דתלי' כיון שמצאו המרתף סגור ולא ראו ולא שמעו הגנבים נכנסים ודאי תלי' בבני הבית ומותר לכל בני הבית אעט\"פ שכל אחד יודע בעצמו שהוא לא עשה כל אחד תולה בעצמו לומר חבירו עשה כדאמר בפ\"ק דשחיטת חולין (י' ע\"א) מפני שדרכן של שרצים לגלות ואין דרכן לכסות ה\"נ אין דרך גנבים לחזור ולסגור פתח הבית מאחריהם כי אחרי שעושים ההפסד מרתתו להתעכב ואין חוששין אם ישתמר הנשאר להכי מסתבר טפי לומר שאחד מבני הבית עשאו ועוד ראיה מהא דתנן במסכת טהרות (פ\"ח מ\"ד) המניח את ביתו סתום ומצאו פתוח נעול ומצאו נעול פתוח ומצאו נעול הבית טהור כו' והשתא ק\"ל בשלמא כלהו אצטריך אלא נעול ומצאו נעול פשיטא מאי אצטריך למתנייה אע\"כ נ\"ל דאצטריך כלי הבית הפוכין כמו שהניח בזויות זו ומצאו בזויות אחרת דאיכא למתלי בא' מבני הבית כדפי' או בעל הבית גופא אימור הניחה בזויות זו ושכח כדאמר רשב\"ג גכי מניח בזוית זו ומצאו בזויות אחרת ושכח ואפי' ת\"ק דפליג התם בהמניח ביתו פתוח ומצאו פתוח בנעול ומצאו נעול מודה. מאיר בר ברוך."
],
[
"ועל הגויה ששפכה יין לתוך הקנקן או לתוך הכוס כסבורה שהוא שכר אם נגעה הגויה במה שנכנס אפילו שלא בכונה נגעה ביין שבכוס אז צריך לדקדק היכא מקרי שלא בכונה שאם היין אינו חזק כל כך ובטל ריח שהשופך ממנו אפשר להיות שאינו מריח בו ריח יין מותלר אף מה ששפכה לחוץ אף בשתייה משום מעשה דר' יוחנן בר אחא כו' כמו שכתבתי ודוקא בליליא כדמוקי ליה התם דלא חזי ליה אבל ביממא דחזי ליה לא ומיהו אפשר להיות ביין ואפילו ביממא לא מנכר והא דפריך התם והא קא חזי ליה ואצטרך לאוקמי בלילה היינו משום דרוב יינן שלהם אדומים הם ואפילו הלבנים הי' דיהא קצת כדאשכחן בפרק ג' מינים (נזיר ל\"ח ע\"א) י' רביעיות הן ה' סומקות והי' חירות וקהשיב רביעית יין בה' סומקות אבל יינות שלנו הצלולים אפילו ביממא לא מנכרי ולהכי נראה דיאמר לישראל לשפוך מן הקנקן ואם לא יריח ריח מן יין שרי ואע\"ג דאין שונין בטהרות ה\"מ בכה\"ג דאפשר להיות למשקל אתרמי והשתא לא אתרמי כי ההיא אתתא דאשתכח לה דמא במשתותא בפ' הרואה כתם (נדה נ\"ח ע\"א) ור\"פ דנדה (ה' ע\"ב) היה מתעטף בטליתו וטהרות וטומאת בצדו אבל בנדון זה אי מעיקרא כשהיין היה ריחו נודף גם אחר שעה כשיערה הישראל יהיה וכו'. ועוד נראה דהכא בכה גוי אפי' בכונה שהוא קשה לומר ביותר שאין ניסוך בכל ולא גזור עליו אלא אטו נגיעה ביין ואקיל בה קולא יתירה מה דלא אשכחן בכל דוכתי גבי יין נסך דאמר מאי דלא נפיק לבראי גזרו בה רבנן מאי דאיכא בגואי לא גזור הלכך אע\"ג דמדמי' בכמה דוכתי יין נסך לטהרות הכא ודאי לא מדמי' ואפשר להיות דאפי' למ\"ד אין שונין בטהרות הכא ס\"ל כרשב\"ג דאמר שונין. והיכא שאין היין לפנינו שא\"א לשנות בו אין להם ריח כל כך כי אינם חזקים כיינות שלהם דהוו דרי על חד תלת מיא ותלי' לקולא אף במערה מכלי גדול דנפיש עמודי' יותר משל קטן דלא נפיש עמודי'. אחר סברה זאת נוטה בעל ספר התרומות שכתב בסתם דגוי המערה מכלי אל כלי וסבור שהוא שכר מותר ולא הזכיר בפסק שלו בחדתא אלמא דאפי' ביין נושן הוא מתיר וכן משמע באלפסי ואפי' אם באנו לומר שאין חילוק בין יינות שלנו ליינות שלהם בדבר זה נ\"ל כיון דזימנין שאין לו ריח כל כך כששופכין מן הקנקן שיוכל להריח בו שהוא יין תלי' בכח להקל ונימא דלא הריחה והא דפריך תלמודא (ע\"ז נ\"ח ע\"ב) והא קא מריח ליה היינו דוקא התם שהיה סבורים שהי' ישראל ולא דקדקו אחריו אם נגע ביין אם לאו וכיון דספק מגע פריך שפיר דה\"ל להחמיר בספקו ונימא דלמא הריח שהוא יין ונגע ביה ולאו אדעתיה אבל הכא שידעו שגויה היא וגם דקדקו אחריה שלא נגעה ביין רק הריקה בכח גוי שאין בכך ניסוך לא תלי' להחמיר. ואגב גררא אכתוב לך מ\"ש בס' התרומה היכא דעירה גוי בכונה יין מאי דנפיק לבראי אסור אבל מה שנשאר בכלי מותר למ\"ד נצוק אינו חבור ואפי' למ\"ד חבור אי נקטף קטופי ולא נהירא לי אלא אפי' בלא מקטף שרי מה שבחבית משום נצוק אפי' למ\"ד נצוק חבור דכה\"ג דמאי דלבראי לא מתסר משום מגע כי לא גזור נצוק במאי דגואי תדע דהכי פריך בפ\"ב דע\"ז (ע\"ב ע\"ב) רב ששת דמוקי לה בגוי המערה אי הכי דחבית בנוי לתסר ומשני דמקטף קטופי כדקא משני מעיקרא כי אוקימנא בישראל ועל מה מהני מקטף קטופי בגוי המערה והא כי נפיק טפה קמייתא מפי חבית מתסר מכח גוי ואסרי' כל מה שבחבית אלא פשיטא שאין קיטוף מועיל בגוי המערה אי אמרי' נצוק אפי' מחמת כח גוי אע\"כ מה שבחבית מותר אפי' בלא קטוף ואפי' למ\"ד נצוק חבור וטעמא כדפי'. מיהו גוי המערה מחבית לבור שיש בו יין נסך התם ודאי בעינן קיטוף להתיר מה שנשאר בחבית למ\"ד ניצוק חבור אבל מדבריו משמע דמצריך אפי' בגוי אדנא וישראל אכובא והא לא נהירא לי כדפרי'. מאיר בר' ברוך זצ\"ל."
],
[
"ד\"פ סי' תקע\"ה."
],
[
"ענותך תרבני ואהיה אובין לפניך ומטבותי' דמר נ\"י כי לא עיקר תלונת ראובן על שמעון כי אם על הקהל ואינו בא לפיסוק הדין בינו ובין הקהל כי על ככה לא נשאלתי ואם יצא הדבר מפי אגב אורחא אשר ממנו אדע לראובן זכות נגד הקהל סמיכנא בשמא קדישא דבראשך שאל יודע לראובן דלא לימרו הקהל קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי להו ונראה דאם הקהל שכרו את ראובן להשתכר במקום אחד ועכשיו אינו מוצא אחרי שהטעוהו ועליהו סמך וגרמו לו הפסד זה נותנים לו כל שכרו כפועל בטל כדתני' פ' האומנין (בבא מציעא ע\"ו ע\"ב) השוכר את האומנין והטעו זא\"ז או בעה\"ב הטעה אותו או הוא הטעה הבעה\"ב אין להם זה על זה אלא תרעומות בד\"א בזמן שלא הלכו אבל הלכו."
],
[
"ד\"פ סי' תתקמ\"ה."
],
[
"ד\"פ סי' תתקל\"ד."
]
]
}
},
"versions": [
[
"Teshuvot Maharam bar Barukh, Budapest, 1895",
"https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001298073"
],
[
"Sefer She'elot uTeshuvot, Kremonah, 1557",
"https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001298067"
],
[
"Teshuvot Maharam bar Barukh, Lemberg, 1860",
"https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001298071"
],
[
"Shaarei Teshuvot, Maharam bar Barukh, Berlin, 1891",
"https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001298074"
]
],
"heTitle": "תשובות מהר\"ם",
"categories": [
"Responsa",
"Rishonim"
],
"schema": {
"heTitle": "תשובות מהר\"ם",
"enTitle": "Teshuvot Maharam",
"key": "Teshuvot Maharam",
"nodes": [
{
"heTitle": "דפוס קרימונה",
"enTitle": "Cremona Edition"
},
{
"heTitle": "דפוס פראג",
"enTitle": "Prague Edition"
},
{
"heTitle": "דפוס לבוב",
"enTitle": "Lemberg Edition"
},
{
"heTitle": "דפוס ברלין",
"enTitle": "Berlin Edition",
"nodes": [
{
"heTitle": "שער א",
"enTitle": "Part I"
},
{
"heTitle": "שער ב",
"enTitle": "Part II",
"nodes": [
{
"heTitle": "בעניני איסור והיתר",
"enTitle": "Issur VeHeter"
},
{
"heTitle": "",
"enTitle": ""
}
]
},
{
"heTitle": "שער ג",
"enTitle": "Part III"
}
]
}
]
}
}