Piskei Recanati
פסקי רקנאטי
Piotrków, 1894
https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001798366/NLI

פסקי רקנאטי



Siman 1

כתב הר' אליעזר ממיץ דירא שמים לא יעשה טלית אלא מצמר ולא משאר מינים דדילמא קיימא לן כרב נחמן דאמר בפרק התכלת שיראין פטורין מן הציצית דסבירא ליה כרבי [ישמעאל] דאמר בגדים בתורה סתם צמר ופשתים [ולא כרבא דאמר צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין] ומיהו טוב לחוש לדברי הרב ז"ל. ורבינו תם אומר שאין לעשות טליתות של פשתן ולא לעשות בו ציצית אפי' מינו דקיימא לן כבית שמאי דפטרי סדין בציצית והמברך מברך ברכה לבטלה. מיהו רבינו שלמה ז"ל וגאונים אחרים מתירין:

Siman 2

פירש הר"א ממיץ דהא דאמר גבי טלית הפוחת לא יפחות מז' ר"ל מז' חוליות וכל חוליו' ג' כריכות דהוו כ"א כריכות בין כל אחד ואחד. והורו הגאונים דהא דקפדינן אמנין דחוליות הני מילי בזמן התכלת אבל השתא אין קפידא אלא ממלא בין קשר לקשר עד שיהא שם רוחב גודל עם הקשר. ובטלית שאולה יש אומרים לברך וי"א שלא לברך עד שיטול רשות:

Siman 3

כתב הר"א ממיץ דטוב הוא לעשות שני קשרים זה על זה בכל הד' קשרים ובגמרא מוכח דקשר עליון צריך ב' קשרים ועל כך כתב הוא דנראה לו דאין לחלק בין קשר לקשר:

Siman 4

רצועות תפילין שנפסקה מותר לתופרה בגידין וכ"מ בדברי ר"א ממיץ ובדברי רבי' שמשון. ומי שהיה משכים לדרך וירא שמא יאבד מניחן וכשיגיע זמנן ימשמש בהן ויברך עליהן וכ"כ רבי' שמשון שימשמש גם בציצותיו ורבינו יב"א מורה להניח טלית בלילי צום כפור ולברך עליה וכל זמן שהאדם מתעטף חייב לברך:

Siman 5

זמן ק"ש של שחרית משעלה עמוד השחר עד שיכיר בין תכלת ללבן קורא בשעת הדחק כגון יוצא לדרך וכיוצא בו דקיי"ל כר' שמעון דאמר פעמים שאדם קורא ק"ש של שחרית משעלה עמוד השחר ומדאמר פעמים דוקא בשעת הדחק מיירי וקורא בברכותיה אפי' יוצר אור ומשיכיר בין תכלת ללבן הגיע זמן ק"ש כמתני' ויכול לקרות ואפי' לכתחילה מיהו למצוה מן המובחר יקרא בשעה הסמוכה להנץ החמה שיגמור אותה עם הנץ החמה ויסמוך גאולה לתפלה ויתפלל ביום זהו דעת רב אלפס ורוב גאונים וכן עיקר. מיהו ר"ת אומר שאין לקרוא ק"ש קודם הנץ החמה מההוא דיומא ומיהו יש לדחותה. וזמן הקריאה מושך עד ג' שעות ועד בכלל שאז זמן קריאת בני מלכים. הקורא מג' שעות ואילך לא הפסיד וה"ה כאדם שקורא בתורה ומתפלל יוצר אור עד ד' שעות לדעת רב האי גאון ז"ל. ומכאן ואילך לא כר' יהודה דאמר תפלת השחר עד ד' שעות. ויש מסתפקין אם יאמר יוצר אור כל היום או דוקא עד ו' שעות כרבנן. וק"ש א"צ כוונה רק פסוק ראשון לבד. ואם לא כיון בפסוק ראשון חוזר וכן אם הי' מהלך עומד בפסוק ראשון מיהו לענין דלא לישוי קריאתו קריאת עראי צריך ליזהר שלא יעשה מלאכה כשקורא פרק ראשון כך פסק רב אלפס. מיהו יש שפסקו דאפי' ממלאכה א"צ לבטל אלא בפסוק ראשון לבד. ואם קרא ק"ש ולא השמיע לאזנו או שלא דקדק באותיותיו בדיעבד יצא:

Siman 6

זמן ק"ש של ערבית לפי רב אלפס ורבינו שלמה ושאר גאונים ק"ש דאורייתא של ערבית היא מצאת הכוכבים כמתני' דמאימתי ומה שקורין אותה בביהכ"נ קודם צה"כ אינו אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת ולפי דבריהם אם לא התפלל תפלת ערבית לאחר צה"כ צריך לברך על ק"ש שקורא במטתו וכן כתוב בסדר רב עמרם וכן כתב רבי' יצחק בר' אשר אבל לפי ר"ת ובכל התוספות זמן ק"ש של ערבית הוא שעה ורביע קודם צאת הכוכבים כר' יהודה דאמר כגמרא מאן דעבד כמר עבד וכו'. מיהו יש לדחות ולחלק בין תפלה וק"ש ולפי דבריהם מאחר שק"ש שבבית הכנסת עיקר אין לברך על ק"ש שעל המטה וכן המנהג. וזמן הקריאה הזאת הוא לכתחילה מיד קודם שיאכל ויעשה שום דבר אבל דיעבד זמן קריאתה עד שיעלה עמוד השחר עד זה הזמן קורא ק"ש בברכותיה כרבן גמליאל דאמר לבניו אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות ואם עבר ולא קרא אינו חייב לקרות משם ואילך. ואם רצה לקרות אינו אומר השכיבנו דלאו זמן שכיבה מעמוד השחר ולהלן מיהו באונס ושוגג קיי"ל כר' שמעון דאמר הקורא ק"ש של ערבית קודם הנץ החמה יצא דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא ובלבד שלא יאמר השכיבנו. וי"א שלא יאמר כל אותה ברכה [כולה] אלא יתחיל ותקנינו בעצה טובה דמ"מ צריך שתים לאחריה. אבל לאחר הנץ אינו קורא כלל והרי הוא מעוות לא יוכל לתקון:

Siman 7

פסק ריא"ז דאחד ישראל ערום ואחד עכו"ם ערום אם עגבותיהן וערותן מכוסות אע"פ שכל גופן ערום מותר לקרות ק"ש כנגדן ולברך כנגדן. וק"ל דאמר בברכות עגבות אין בהם משום ערוה ואינו קשה דדוקא באשה אמר הכי שיכולה לכסות את עצמה אבל באיש לא. ופסק רב אלפס שהנדה חייבת להתפלל:

Siman 8

אע"ג דנחלקו ר"ח ורב אלפס בחתן אם רשאי לקרות ק"ש בלילה הראשון ה"מ דוקא לפי דינא דגמרא אבל השתא אף החתן חייב לקרות דמאחר שאין אנו מכוונין היטב בשום פעם אם לא יקרא היה נראה יותר כיוהרא כלומר מכוין בכל שעה:

Siman 9

כתב רבינו יהודה דאע"ג דאמר חתן פטור מלקרוא ק"ש לילה הראשונה ואמר בירושלמי דהפטור מן הדבר ועושה נקרא הדיוט ה"מ בימיהן שהיו מכוונין בק"ש ובתפלה אבל השתא רגילים לקרות אפילו בלילה הראשונה והרי אנו כמחויבין בדבר:

Siman 10

קיי"ל טעה בין פרק לפרק חוזר לפרק ראשון באמצע הפרק חוזר לראש הפרק ואומר הר"מ במז"ל שכשחוזר לראש פרק ראשון חוזר לואהבת בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה ואם פתח למען ירבו ימיכם סירכיה נקט. האי דאמרינן חוזר לתחילת הפרק היינו מטעם שאינו יודע היכן טעה אבל אם היה יודע שדלג תיבה או פסוק אינו צריך לחזור אלא מאותו פסוק ואילך. והכי אמר בתוספות:

Siman 11

קיי"ל כר' [אלעזר] וק"ש דאורייתא ואם ספק לו אם קרא אם לאו חוזר וקורא ק"ש. וכן בספק התפלל ספק לא התפלל חוזר ומתפלל כר' יוחנן דאמר ולוואי יתפלל אדם כל היום כולו. אבל ודאי התפלל קיי"ל כשמואל דאמר פוסק ואפילו באמצע ברכה פסק ר"ח ורב אלפס זה דאמר פוסק כגון ששכח שהתפלל ועתה התפלל לשם חובה שאם גומרה נמצא שהקריב ב' תמידין בשחרית ועובר על בל תוסיף. אם לא התפלל לשם חובה אלא לרשות מסיים מידי דהוה אמי שהקריב תמיד של שחר והביא אחר כן נדבה או נדר והוא רשאי דקיי"ל תפלות כנגד תמידין תיקנום. ונראה שצריך לחדש דבר באמצעות דוקא אבל תפלת מוסף אין מתפלל נדבה שאין מוסף בא נדבה. וצבור אפילו שחרית אין מתפללין נדבה שאין הצבור מביאין נדבה וזה הדעת נכון ועיקר ואומר הר"מ במז"ל בתפלת ערבית אם נזכר [שהתפלל] פעם אחת אינו פוסק באמצע שלא התפלל אותה מתחילה אלא ע"ד שאינה חובה. אבל י"א היכא שודאי התפלל אינו יכול להתפלל נדבה כלל:

Siman 12

פסק רבי' חננאל דהרהור לאו כדבור דמי ולא יצא ידי חובתו בהרהור ק"ש והאי דבעל קרי מהרהר היינו שלא יהא כל העולם כולו עוסקין והוא יושב ודומם ודוקא בימיהן אבל השתא בעל קרי מתפלל בלא טבילה ובלא ט' קבין דקיי"ל דברי תורה אין מקבלין טומאה ואפילו לתפלה כך פסק ר"י מיהו יש פוסקין דוקא לד"ת אין צריך אבל לתפלה צריך ט' קבין. ותפוש לשון ראשון והמחמיר תבוא עליו ברכה:

Siman 13

הא דאמר כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל שנאמר בצר אל יורה. ור' חנינא ביומא דרתח לא הוי מצלי וכו' אמרו רבוותא הני מילי בדורות הראשונים דמיכוונו טובא אבל האידנא לא:

Siman 14

פסק רב אלפס בזבין וזבות ויולדות כולם חייבים בתפלה ודייק ליה מדקתני זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע צריכין טבילה הא זב שלא ראה קרי ונדה שלא פלטה שכבת זרע אין צריכין טבילה וכן הלכה:

Siman 15

הא דאמר כל האוכל ושותה קודם שיתפלל ואחר כך מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גוויך. אומר רבינו אבי העזרי וריא"ז דוקא יין או דבש ושכר אבל מים שרי דאין בהם גאות וכבר היה מעשה ברבינו אבי העזרי ששתה מים קודם תפלת השחר:

Siman 16

מצות תפלת השחר עד ד' שעות כר' יהודה ואם עבר והתפלל תפלת שחרית עד חצי היום יצא אבל לא עשה תפלה בזמנה ותפלת המנחה זמן חיובה מתחיל מו' שעות ומחצה ומושכת עד שקיעת החמה בדיעבד ולכתחילה נ"ל דמצוה לאומרה שעה ורביע קודם הלילה ואם שגג או נאנס ולא התפלל תפלה אחת והגיע זמן אחרת יתפלל שנייה קודם ואח"כ הראשונה ואם ביטלה מזיד הרי הוא מעוות לא יוכל לתקון. ואומר רבינו האי דאם מכל מקום רוצה להתפלל רשאי ושכר תורה בעלמא אית לי':
ואומר רבינו שמואל ורבינו משה שאם לא התפלל שתי תפלות אינו משלים רק האחרונה:
טעה ולא התפלל מנחה בע"ש יתפלל ערבית שתים של שבת:
טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במ"ש שתים של חול מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשנייה ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה שנייה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו דאיבעי ליה לאקדומיה תפלת שעתיה ברישא וכיון דלא אבדיל בקמייתא ואבדיל בבתרייתא גלי דעתיה דהא בתרייתא הוא חובת שעתיה הלכך בעי לצלויי זמנא אחריתא כדי לאקדומיה תפלת שעתיה ברישא. ואי אבדיל בתרווייהו אע"ג דלא איבעי ליה למעבד הכי לא מחייב לאהדוריה ואי נמי לא אבדיל בחדא מינייהו לא מהדרינן ליה מפני שיכול לאומרה על הכוס כך פסק רב אלפס וכן הלכה:
ואם טעה ולא התפלל מוסף אינו מתפלל ערבית שתים שלא נתקנה אלא משום ונשלמה פרים שפתינו וכיון דעבר זמנו בטל קרבנו. ולא דמי לתפלה דזמנה בכל יום דרחמי נינהו:
ואם טעה ולא הזכיר ראש חדש במנחה לא יתפלל עוד בלילה דלמה יתפלל עוד שהרי לא הזכיר של ר"ח וי"ח כבר התפלל וכן אם התפלל במנחה בשבת י"ח ברכות ולא הזכיר של שבת. היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין מתפלל של מנחה ואח"כ של מוספין מיכן אומר רבינו יהודה שצריך להתחיל מוסף ביום הכפורים קודם שיגיע מנחה גדולה דהיינו ו' שעות ומחצה שאם הגיע זמן המנחה קודם תפלת מוסף היה צריך שיתפלל תפלת המנחה קודם מוסף ומיהו אין העולם נוהגין כן ומכאן אין ראייה דהני מילי שיתפלל תפלת המנחה קודם היינו היכא שיש לו לעשות צרכיו שלא יוכל להתפלל תפלת המנחה בזמנה וצריך להתפלל שניהם כגון שהיה רוצה לילך לסעודה גדולה כגון לנשואין ומתיירא שמא ימשוך אחר סעודתו או [ישתכר] שצריך להתפלל מנחה קודם שיכנס לסעודה אבל אם יהיה לו שהות להתפלל אחר תפלת מוסף תפלת המנחה לזמנה אין לו להקדים אלא יתפלל כסדר מוסף ואחר המנחה. וכן דעת נותן דהשתא סעודה קטנה דרשות מותר לו לעשות קודם שיתפלל מנחה אע"ג דהגיע זמן מנחה גדולה כל שכן תפלת המוסף ויש אומרים דהא דאמרו מתפלל של מנחה ואח"כ של מוספין דוקא ביחיד אבל לא בצבור שמא יטעו. ולכולא עלמא אם עבר והתפלל של מוספין קודם יצא. ואין צריך לחזור ולהתפלל של מוספין שני'. ולא דמי להבדיל בראשונה ולא הבדיל בשנייה דהתם אינו כדאי שיקדים תפלת התשלומין שכבר עבר זמנה לתפלת חובה שהיא זמנה. אבל תפלת המוספין כל שעה זמניה הוא דשל מוספין כל היום. ומן התוספתא משמע דאפילו הקדימה לשל שחרית יצא דקתני בתוספתא המתפלל תפלת המוספין בין משקרב תמיד של שחר בין שלא קרב תמיד של שחר יצא. ואף אחר מנחה קטנה מתיר רבינו יהודה בשם ר"י לאכול סעודה קטנה רק רבינו ברוך אסר סעודה קטנה ממנחה קטנה ואילך. ופירש סעודה גדולה כגון חופה וברית מילה או הרבה בני אדם אוכלין יחד. ומתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדוש על היום אע"פ שעדיין לא חשכה. וכן נמי אם יש לו צורך מצוה במ"ש כגון [תנוק] למול וכיוצא בו שלא יהיה לו יין אם לא יבדיל בביתו מתפלל ומבדיל מבעוד יום אך במלאכה אסור עד הערב. ומותר לאכול קודם תפלת המוספין. ותפלת ערבית רשות ודוקא שמנה עשרה אבל ק"ש בברכותיה חובה. והאי דאמר רשות פירש בתוספת דלא נקרא רשות אלא לבטלה עבור מצוה עוברת אבל אין לבטלה בחנם. ורב אלפס כתב דהיכא דצלי ליה כבר שוויה עליו חובה ואפילו מאן דאמר רשות חובה הוא דליכא הא מצוה איכא. והאידנא נהוג עלמא לישוויה עלייהו חובה:

Siman 17

פסק בעל ה"ג כר' יוחנן דספק התפלל יחזור ויתפלל ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו. מיהו אם ודאי התפלל לא יתפלל עוד:

Siman 18

קיימא לן כשמואל דאמר היה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק אפילו באמצע ברכה פירש ריא"ז בשם רבינו חננאל דהאי דאמר פוסק היינו דוקא ששכח שהתפלל ועתה לא התפלל לשם חובה אלא לרשות מסיים מידי דהוה אמי שהקריב תמיד של שחר והביא אחר כך נדבה או נדר אחר שהוא רשאי דקיימא לן תפלות כנגד תמידין תקנום. ואיכא דמוקי לה בתפלת מוסף דאין מתפללין תפלת מוספין נדבה:

Siman 19

קיי"ל כר' יהודה באמצע שואל בשלום אדם שירא פן יהרגנו ומשיב לאדם שראוי לכבדו ולהקדים לו שלום ואפי' באמצע פסוק ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשנייה בין שנייה לשמע בין שמע לוהי' אם שמע בין והי' אם שמע לויאמר. בין ויאמר לאמת ויציב דינו כאמצע ברכה דכתיב וה' אלהים אמת. פסקו התוס' דעניית קדיש או קדושה וברכו ה"ה כמשיב מפני הכבוד ופוסק באמצע הפרק ובין גאולה לתפלה אינו מפסיק כלל לפיכך טוב להמתין בעושה פלא ולענות עם הצבור. והמתפלל לבדו וש"צ מגיע למודים שוחה עמו ולא יאמר מודים ודוקא באמצע ברכה אבל בסוף ברכה לא דנראה ככורע בשביל הברכה. ובימים שהיחיד גומר בהן ההלל פוסק בין פרק לפרק ולא באמצע שאינו כדין ק"ש שאין יחיד גומר בהן את ההלל אם רצה לקרות בלא ברכה קורא אבל בברכה לא. כך פסק רב אלפס ועיקר ור"ת חולק ומקום שאסור לספר אפי' בלשון קודש אסור:

Siman 20

מתפלל ושמע קדושה או ברכו אינו יכול לפסוק ולענות אלא ישתוק מעט דשומע כעונה. כך פסק רש"י ז"ל אבל ר"ת ורבינו יצחק היו אומרים אי כעונה הוי הפסקה ומ"מ נהגו העם כרש"י ז"ל וגדול המנהג:

Siman 21

אמר רבינו יצחק שראה ר"ת שחזר אחר מודים בדבר שאם לא אמר אין מחזירין אותו כלל ובכל מקום שיחיד חוזר ומתפלל ש"צ נמי חוזר ומתפלל חוץ משחרית של ר"ח וכן במוסף מפני טורח צבור ועוד שהרי תפלת המנחה לפניו לדברי בעל ה"ג ור' יצחק אומר דאם לא אמר זכרינו בי' ימי תשובה חוזר:

Siman 22

פסק רבינו יהודה דלא מהני רביעית מים לבטל גרף ועביט. ופי' רש"י ורבינו יהודה כשהן של חרס ובשל עץ מספקא לן. וצריך להתרחק מצואת חמור הבא מן הדרך ומצואת התרנגולין בלול שלהן וכן צריך להתרחק מנבילה סרוחה ומים סרוחים:

Siman 23

פסק השר מקוצי דכל הפוסק באמצע ברכה מחמת ריח כגון שהולך במבואות המטונפות כ"ע מודו שאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש אבל היכא דגברא חזי כגון ששמע ט' תקיעות בט' שעות ביום אינו חוזר אלא במקום שפסק. ורב אלפס פסק דבתפלה לחוד אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש אבל בק"ש ותקיעות והלל ומגילה אינו חוזר אלא למקום שפסק:

Siman 24

צריך להתרחק מצואת אדם וצואת חזירים וכלבים אם נתן לתוכן עורות ומצואת חתול ומצואת חמור הבא מן הדרך ומצואת תרנגול כשהם בלול שלהם ומגרף של רעי ומעביט של מימי רגלים ונבילה מסרחת מכל אלו צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח ולפניו כמלוא עיניו ופי חזיר כצואה עוברת דמי ואסור לקרות תוך ד' אמותיו ומותר לקרות כנגד מי רגלי בהמה וריח רע שאין לו עיקר כמו נפיחה לר"ת אין צריך להרחיק ד' אמות אבל לק"ש ולתפלה צריך ולר"ת נמי לא אמרן אלא דחבריה אבל דידיה לא וספק צואה בבית מותר באשפה אסור ספק מי רגלים אף באשפה מותר והצואה בעוד שזורקה ואינה נפרכת אסורה ומי רגלים כל זמן שמטפחין וי"א כל זמן שרישומן ניכר וצואה על בשרו או ידיו מונחות בבית הכסא פסק ר"ח דאסור לקרות ק"ש כרב חסדא ורב אלפס פסק דמותר. ומי רגלים נותן לתוכן מים וקורא. וצואה בפי טבעת כגון דיושב ונראה עומד ואינה נראת אסור לכ"ע דבמקומה נפיש זוהמא ומי שקורא ק"ש ופגע במבואות המטונפות פוסק ואינו מניח ידו על פיו וקורא ואם שהה כדי לגמור את כולה כבר כתבנו דינו למעלה ומי שלבוש תפילין מותר לעבור במבואות המטונפות אם אינו רוצה לעשות צרכיו אבל אם צריך אפילו להטיל מים אסור חיישינן שמא יפנה בהם ולהטיל מים בבית הכסא עראי שרי כשהוא לבשן אבל כשהן בידו לא חיישינן שמא ישפשף בהן הניצוצות אבל לגדולים ביום ויש שהות ללובשן אחר שיעשה צרכיו גוללן כמין ספר תורה ומניחן בידו כנגד לבו ובלבד שלא תצא רצועה מתחת ידו טפח דבגדולים ליכא למיחש לניצוצות ואם אין שהות ביום כדי ללובשן או בלילה עושה להם כיס טפח ומניחן דוקא בכלי שהוא כליין אז צריך שיהא בחלל טפח אבל בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח סגי נמצא שדין בית הכסא עראי הפוך מדין בית הכסא קבוע. ומותר להניח תפילין תחת מראשותיו אפי' אשתו עמו ודוקא שלא כנגד מראשותיו אבל תחת מרגלותיו אסור דבזיון הוא. וצריך לעשות לתפילין כלי ובכלי שאינו כליין ולס"ת מחיצה עשרה ואם לאו אסור לשמש מטתו באותו בית. וחומשין פסק רבי' האיי דאין להם דין ס"ת ובתוספות מחמירים מיהו בנביאים וכתובים דיין בכיסוי בעלמא. ושנים שהיו ישנים בטלית אחד קיי"ל כרב יוסף דאמר אשתו כיון דכגופו הוא מותר להחזיר פניו ולקרות אבל אחר כגון בניו ובני ביתו כיון דלאו כגופו דמי אסור לקרוא ק"ש עד שתהא טלית מפסקת ביניהן ובניו וב"ב קטנים מותר עד כמה תינוקת בת י"א שנה ויום אחד ותינוק בן י"ב שנה ויום אחד אידי ואידי עד שיהא שדים נכונו ושערך צמח. אם לבו רואה את הערוה פסק רב אלפס דאסור לקרות ק"ש הלכך צריך לחוץ ואם אינו רוצה לחוץ חוצץ בטליתו כנגד צוארו. עקיבו רואה את הערוה מותר לכ"ע ונוגע אסור גזירה שמא יגיע בידו:
היתה צואה כנגדו בלילה במקום שיכול לראותה ביום אע"פ שאינו יכול לראותה עכשיו מחמת שהוא לילה אסור והכי אמר בירושלמי. והצריך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה. אבל אם יכול לעמוד עצמו עד פרסה תפלתו תפלה:
והרק בתפלתו כרק לפני המלך אלא מבליעו בכסותו אם היה טליתו נאה מבליעו באפרקסותו ואי אנינא דעתיה זורקו לאחוריו. ואסור להתפלל כשפיו מלא רוק והמתעטש בתפלתו ממתין עד שיכלה הרוח ומתפלל ביקש להתעטש מהלך לאחוריו ד' אמות ומתעטש וממתין עד שיכלה הרוח ואומר רבונו של עולם יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתי וכלימתי חרפה וכלימה בחיינו רמה ותולעה במותנו ומתפלל:

Siman 25

קיימא לן המתפלל ומצא צואה במקומו צריך לחזור ולהתפלל במקום טהור מיהו יש אומרים דוקא שפשע בתחילת התפלה כגון שאותו המקום רגיל להיות שם טינופת דהוי כפשיעה ואי לא אינו חייב לחזור ולהתפלל אבל המתפלל ומצא מי רגלים כנגדו אינו זז ממקומו אלא מסיים תפלה דלא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד והיכא דאתחיל לא יזוז ממקומו:

Siman 26

כתב הר"א ממיץ דאסור לקרות דבר שבקדושה בשמועת קול שיר של אשה ועת לעשות לה' הפרו תורתך הלכך אין אנו נזהרין מלשמוע שמועת שיר הנשים וטפח באשה ערוה היינו טפח שדרכו ליכסות ואע"פ שהיא אשתו. והא דאמרו שער באשה ערוה היינו להסתכל בה אבל לקרות לא דמעשים בכל יום שאין אנו נזהרין מלקרות כנגד שער הבתולות כך פי' רבינו טוביה בשם ר"ת. ושמא דאף טפח באשה ערוה ה"פ וכ"מ מספר המצות הקצר שכתב וכן טפח באשה ערוה אם היא מגולה שלא יקרא עד שיחזור פניו ממנה משמע כשמחזיר פניו שרי בלא הרחקה. וכתב הראב"ד דדוקא במקום צנוע שבה ודוקא לאחרים משום הרהור אבל לעצמה לא דהא קיי"ל האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה:

Siman 27

כתב רבינו יהודה בשם ר"ת שאין מתפללין פעם אחרת אא"כ יש ששה שלא שמעו תפלה כן יש במסכת סופרים ואסמכתא להן שיש ו' תיבות עד השם במקרא זה בפרוע פרעות כו'. ור' טובי' אומר שרבים נוהגים להתפלל אפילו עבור אחד וכ"מ בשאלתות דרב אחאי:

Siman 28

קיי"ל דאפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת וה"מ לענות קדושה או ברכו אבל להצטרף לעשרה עד שיהא תוך הבהכנ"ס כדאמר בפ' כיצד צולין ולזמן אם רואין זה את זה אם יש שמש ביניהן מצטרף אף לברך ברכת חתנים בשם יב"א ז"ל:

Siman 29

הא דקיי"ל אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת ה"מ שלא יעשה תפלה או תחינה מעצמו ויתפלל אבל טופס תפלה מותר כדאמרי' בירושלמי פרק אלו קשרים מהו למימר רעינו אבינו וכו' ואי לאו דלא אטרחי' רבנן הי' נכון לצלויי כל י"ח הלכך אומר בשבת אחר תפלתו אלקי נצור וכו':

Siman 30

היכא שהתפלל אדם תפלת שבת בחול יפסיק באמצע ברכה דדמי לחוכא ואיטללא:

Siman 31

מי שטעה והתחיל אתה חונן בשבת גומר כל אותה ברכה ודוקא ערבית ושחרית ומנחה אבל במוסף פוסק אפי' באמצע מיהו יש שאומרים דאפילו במוסף מסיים כל אותה ברכה:

Siman 32

טעה ולא הזכיר משיב הרוח ומה"ג בימות הגשמים חוזר לתחילת י"ח ואם הזכיר טל אינו חוזר. וי"א דוקא בגבורות אבל בהזכרת ותן טל ומטר לא סגי בשאילת טל ומחזירין אותו אם לא אמר מטר ואם טעה בימות החמה ואמר מוריד הגשם או מטר חוזר לראש כך פסקו כמה גאונים וכן איתא בירושלמי. ומי ששכח שאלה בברכת השנים אם נזכר קודם שומע תפלה שואל הגשמים בשומע תפלה ואם אחר שבירך שומע תפלה חוזר לברכת השנים כך פסק הראב"ד והר"מ במז"ל אבל שאר הגאונים פסקו דחוזר לשומע תפלה והכי איתא בירושלמי וכן עיקר. ואם לא הזכיר עד שהשלים כל תפלתו חוזר לראש וכן בספק עד ל' יום. וגבורות גשמים אינו יכול לומר בשומע תפלה אלא חוזר מיד וכן עיקר ובירושלמי אומר שיכול לומר בשומע תפלה ויש שפסקו כן. ואינו נכון:
ואם טעה ולא הזכיר של ראש חדש בעבודה חוזר בעבודה. ואם סיים חוזר לראש ואם רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ולא עקר רגליו חוזר לרצה אפי' סיים אבל אם אינו רגיל לומר תחנונים אף כי לא עקר רגליו ואם עקר אף אם רגיל לומר חוזר לראש וכן הלכה ולאו דוקא טעה אלא אפילו ספק וכן בכל התפלות של ראש חדש וחול של מועד לבד תפלות ערבית של ראש חדש שאין מקדשין החדש בלילה ובכל דבר שצריך לחזור אם יכוין לבו בתפלה ששליח צבור מתפלל בקול רם אינו צריך לחזור ודוקא שכח להזכיר של ראש חדש וכיוצא בזה אבל אם שכח ברכה שלימה חוזר ואינו יוצא משמיעת שליח צבור. ואומר רבי' יצחק שראה רבי' תם דהיכא דלא עקר רגליו חוזר לרצה אפי' בדברים שאין מחזירין אותו כגון על הנסים ויעלה ויבוא [בערבית דראש חדש והבדלה] שאומר על הכוס. מיהו י"א דכיון שסיים אותה ברכה שוב אינו חוזר כלל. ומי שטעה בשלש ראשונות חוזר לראש בשלש אחרונות חוזר לעבודה. ואמצעיות אין להם סדר. וחוזר לראש לברכה שטעה בה ומכאן ואילך יאמר הכל על הסדר כך פסק רב אלפס ורבי' שמואל והר"מ במז"ל ורוב הגאונים לבד רבי' שלמה ז"ל א"כ טעה ודלג ברכה אחת מן האמצעיות או שלא אמר המלך המשפט בין ראש השנה ליום הכפורים חוזר לראש (התפלה) [הברכה]. וכן אם טעה בזכרנו לפי מה שכתב למעלה והיכא דטעה נמי בג' אחרונות שלא אמר בראש השנה ויוה"כ בספר חיים לפי המחלוקת שכתב למעלה חוזר לרצה. והטעם בג' ראשונות וג' אחרונות מילי דשבחא נינהו. ובתענית צבור ששליח צבור קובע ברכה לעצמו. אם שכח ולא אמר עננו בין גואל לרופא ונזכר קודם גמר תפלתו אין מחזירין אותו מיהו יש להסתפק אם נזכר קודם שומע תפלה אם יקבענה שם ברכה בפני עצמה או אומר אותה בשומע תפלה כיחיד או לא יאמרנה כלל. וכתב רב אלפס אם לא עקר רגליו יאמר עננו וחותם כי אתה שומע תפלה בלא חתימה. מיהו הר' פיט קבל מרבותיו שיכול לחתום מאחר שסיים סדר י"ח. והמתענה בשבת י"א שאינו אומר עננו כלל. ויש מפרשים שאומר באלקי נצור. ואם טעה באמצע ברכה חוזר לתחילת ברכה בין בתפלת שליח [צבור] בין בתפלות שאומר מיושב. וכן אם נשתתק שליח צבור אותו שיעבור תחתיו חוזר לתחלת הברכה. ואומר בירושלמי שאם נשתתק בתפלת היוצר אחר שענו [קדושת השם] כברכה אחרת דמי ויחזור לאל ברוך:

Siman 33

אם שכח רצה והחליצנו בשבת ונזכר קודם שיתחיל ברכה רביעית יאמר בא"י אמ"ה שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל לאות לברית קודש בא"י מקדש השבת:
ודכוותיה יאמר בי"ט אשר נתן מועדים לעמו ישראל לששון ולזכרון וכו':
ובר"ח אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לכפרה ולזכרון:
ואם לא הוזכר עד שהתחיל ברכה רביעית בשבת ביום טוב חוזר לראש ובראש חודש לא יתחיל משום דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל רק מיני תורגימא וגם במנחה בשבת יש אומרים כן. והר' אברהם בר' אפרים כתב שאינו חוזר רק לשבת ובליל ראשון של פסח וסוכות משום שאינו יכול להפטר במיני תורגימא דכתיב בערב תאכלו מצות וילפי חמשה עשר מחג המצות כדי שיאמר רצה והחליצנו ויעלה וכו':

Siman 34

היכא דבקי חייב להשלים פרשותיו עם הצבור ב' מקרא ואחד תרגום. ואפי' עטרות ודיבון יקרא הכתוב ג' פעמים עברי:
והלעז אינו במקום התרגום וכשנפתח ספר תורה אסור לספר ואפי' בדבר הלכה. לבד אם הוא כרב ששת שתורתו אומנתו ודוקא בלחש שאינו מבטל קריאת התורה וכגון שיש שם עשרה אחרים ששומעין קריאת התורה וזמן עם הצבור נקרא משבת במנחה עד שבת הבאה קודם סעודה לכתחילה מיהו בדיעבד אם השלימה אחר אכילה שפיר דמי:

Siman 35

כשיוצא אדם לדרך יתפלל תפלת הדרך ואומר שתוליכנו בלשון רבים. ופסק רב אלפס כרב חסדא שיתפלל אותה מעומד ולא מהלך אמנם רבי' יהודה [פסק] כרב ששת דאפי' מהלך ואפי' אינו רוצה לילך כי אם פרסה אחת בתוך פרסה יתפלל ויחתום [ובפחות מפרסה] יאמרנה בלא חתימה והלכה כרב דאמר שאם היה רוכב על חמור והגיע זמן תפלה שלא ירד להתפלל שאין דעתו מיושבת עליו ופסקו התוס' דמתפלל כשהוא מהלך דאינו צריך להחזיר פניו לצד ירושלם:
ואם שמע אומר קדיש וברכו ולא הספיק ליכנס לבית הכנסת עונה ברבי יהושע בן לוי דאמר אפילו מחיצה של ברזל וכו'. אבל להצטרף לעשרה אינו מצטרף עד שיהיו במקום אחד בלא מחיצה מפסקת:

Siman 36

נשיאות כפים שכתב רש"י פ"ז דסוטה. עוקר רגליו בעבודה ממקומו ובא לפני התיבה ומתפלל יהי רצון שתהא ברכה כו' ומאריך בה עד שיכלה אמן של הודאה מפי הצבור ושליח צבור קורא כהנים אם שנים הם ואם הוא אחד אינו קורא והוא מחזיר פניו מאליו כדאביי דאמר לאחד אינו קורא כהנים וכשכלה הדבור מפי הקורא מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו'. אחר כך מתחילין בברכה וכשכלה אמן אחרון מפי הצבור הם מחזירין פניהם וכופפין אצבעותיהם אם רוצין ושליח צבור מתחיל שים שלום והכהנים מתפללין רבש"ע עשינו מה שגזרת עלינו וכו'. ומאריכין בה עד שתכלה ברכה מפי ש"צ ועוקרים רגלים והולכין להם. ור"ת אומר שאין ש"צ קורא כהנים מטעם הפסקה אלא חזן הכנסת וכן יש אומרים שאין ש"צ רשאי לומר יברכך מטעם הפסקה אבל רבינו יהודה מצא במדרש שש"צ אומר להם על כל דבור ודבור ויש מפרשים אפי' לפי' ר"ת שש"צ יקרא כהנים שר"ת לא אמר אלא דוקא בימיהם שמיד שסיימו ברכת הודאה היו אומרים אלקינו ואלקי אבותינו כדמשמע בסוטה אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הקהל פירוש אמן שהיו אומרים בסוף הודאה אבל עכשיו שאנו אומרים אלקינו לא הוי הפסקה:

Siman 37

אמרו במדרש מציץ מן החרכים מציץ מבין שני חרכי אצבעות הכהנים מכאן דקדק הר"א ממיץ חילוק אצבעות הכהנים בעת שנושאים כפיהם וכן כתב רבינו נסים:

Siman 38

כתב רבינו יצחק בר' יהודה דאין מנהג שיהא פנוי נושא את כפיו כי השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה ובלא שמחה ומי שעומד לברך ראוי שיהיה שרוי בשמחה כמו שמצינו ביצחק אחר שאכל ושתה והיה שמח בירך בניו. וכן כהן אבל אינו נושא כפיו כל זמן שאינו יושב במקומו. ואמר בירושלמי דאפי' לכהן אחד קורא כהנים שאינו קורא אלא שבט ואין לעמוד אחרי כהנים:

Siman 39

הא דאמרו כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו פירש רבינו אבי העזרי דלא מיירי אלא במועד ומפורסם לכך אבל אם שפך דמים או גלה עריות שבא מקרה לידו ואינו מועד ומפורסם לכך תדיר הוא נושא את כפיו ושפיר דמי דאמר בירושלמי בפרק הניזקין שלא תאמר כהן זה מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני אמר הקב"ה וכי הוא מברך אני מברכך ואני אברכם. וכן פסק ריא"ז:

Siman 40

כהן שמל את התינוק ומת נושא את כפיו דלא דמי לכהן שהרג את הנפש חדא דהכא שוגג והתם מזיד. ועוד דמתכוין למצוה. ועוד דלמא נפל הוא. ועוד דלמא הרוח מבלבלתו אחר המילה:

Siman 41

פסק ריא"ז כהן שיצא לתרבות רעה ועשה תשובה נושא את כפיו וכן השיב רבינו גרשון מאור הגולה דאין אומרים לאדם הוסף רשע ותמנע מן המצות. אע"ג דפליגי רב נחמן ורב ששת אם קרבנו ריח ניחוח אם לאו ה"מ קרבנו דבמקדש אבל נשיאת כפים דבגבולין לא ורב נטרונאי גאון השיב כהן שיצא לתרבות רעה ועשה תשובה לא ישא את כפיו ולא יקרא כהן מאי טעמא [דכי] יהבי לי' מן שמיא מעלה בזמן דקאי בקדושתיה דכתיב וקדשתו לכל דבר שבקדושה והאי כבר אחלי לקדושתיה עכ"ל:

Siman 42

כתבו הגאונים דקלפים דלא עפיצי כשרין לס"ת תפילין ומזוזות ומגלה ואע"ג דתנן בפרק הקורא את המגלה היתה כתובה על הדיפתרא ואמרו מאי דיפתרא מליח וקמיח ולא עפיץ ושלנו לא עפיצי ה"מ בימיהם שלא היו מעבדין בסיד אבל בעיבוד שלנו שהוא בסיד וחזק עיבודו לא מצריכנן עיפוץ:

Siman 43

השיב רב אלפס דמי שכותב ספר תורה ואין לו העתק מותר להעתיק מס"ת אחר אבל אינו מגלהו מן המטפחות משום בזיון. והמוליך ס"ת מכנסת לכנסת טוב שלכבוד הספר יהיו עשרה בהוליכתו אבל אין איסור בדבר כלל אלא משום כבוד לבד:

Siman 44

כתב הר"א ממיץ דאם כתב שם במקומו פירוש במקום שדרכו ליכתב כגון על הקלף כשם שאסור למחוק ולשרוף ולקרוע כתיבת השם כך אסור לקרוע ולשרוף הגויל כדאמר במועד בקטן הרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע ב' קריעות אחת על הגויל ואחת על הכתב וכו' דלא גרע מתיק ס"ת ותניא בפ"ד דמגילה תשמישי קדושה נגנזין:

Siman 45

הא דאמרו ס"ת צריך מחיצה עשרה אמרו דהאי ס"ת דאיתמר הכא ס"ת הראוי לקרות בו בצבור. אבל חומשין דלא מיקרי ס"ת וכ"ש נביאים וכתובים לא אמרו בהו הכי אלא מצוה מן המובחר לאפיקנהו או לשויי להו מקום [ולמטפחיהן] או לאצרוכי להו כלי בתוך כלי. בספר האשכול. ובתוס' הר' פרץ אומר דגם חומשין יש להם דין ס"ת. ירושלמי לא ישב אדם ע"ג ספסל וס"ת מונח עליו ואם הי' נתון ע"ג דבר אחר מותר. עד היכן ר' בא בשם ר' אבא אומר טפח. רב ירמי' בשם ר' זירא אמר אפילו כל שהוא:

Siman 46

הא דאמרו דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה מפרש בירושלמי דוקא בקורא בתורה שמא יאמרו חסר משם אבל בתפלות אין לחוש:

Siman 47

השיב רבינו עזריאל בר' נתן כי כשאין ס"ת מותר לקרוא בחומש ולברך דלא גרע ממשנה ותלמוד שצריך לברך ורבינו יצחק בר' יהודה לא היה נוהג כן ובפרק הניזקין משמע דמותר משום עת לעשות. וכתב הר' אברהם בר' אפרים דנראה דוקא כגון חומשים שלהן שהיו עשויין בגליון וכן מותר לקרוא בס"ת תפורה משי היכא דליכא אחר וכל דברים האסורים משום כבוד צבור מותרים בלא אפשר:

Siman 48

בני הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא עד ז' פעמים והכל עולין למנין ז' אפילו קטן ואשה מיהו אין מביאין אותם לקרות ברבים:

Siman 49

אם הלך אדם אחד ולימד את בן חבירו בלא דעת חבירו צריך ליתן לו שכר לפי שזהו כיורד לשדה חבירו שלא ברשות וידו על התחתונה וה"נ אם הי' המלמד עשיר וטוב שהי' נוטל ק' דינרים והבן אין צריך כי אם למלמד מכ' דירים לא יתן לו כ"א כ' דינרים:

Siman 50

כתב הרבי מאיר עשה מעשה שהמלמד שמת תלמידו בתוך הזמן אין לו אלא שכרו ממה שלמד אבל מה שלא למד אין לו אפי' כפועל בטל מדאמר פ' האומנין האי מאן דאגיר אגירא לדוולא ואתא מיטרא פסידא דפועלים כיון דבעה"ב אנוס לא צריך תו לדוולא ולא דמי לההיא דהשוכר את הספינה וטבעה בחצי הדרך וכו' עד אילימא ביין זה וספינה סתם אמאי אם לא נתן לא יתן לימא לי' אייתי חמרך ואנא מייתינא ספינתא דההיא דדוולא כיון דפועלים לא מפסדי ממונא רק שמתבטלין ממלאכתן לא יהיב להו בעה"ב כיון דאנוס הוא אבל גבי ספינה כיון דבעל הספינה מפסיד יהיב לי' בעה"ב שכרו משלם. והכא כיון דמלמד לא מפסיד ובעה"ב אנוס הוא פטור מלשלם. וריא"ז כתב בספינה דאם חלה הבן יש על המלמד להשלים עיכוב החולה אע"פ שאין המלמד מוצא תינוקות אחרים ואם מת הבן קודם שנתן יכול לתובעו כל שכרו אם השכירו לבנו זה וכן אם השכירו לבנו סתם וידע על אי זה בנו עכ"ל נראה דמדמה האי עובדא לעובדא דספינה. והר' אברהם בר' אפרים כתב השוכר מלמד אינו יכול לחזור בו דהוי דבר האבד אם יהי זה התלמיד בטל. ואם יחלה המלמד ויכול לעשות מעשה מחט כלומר שיכול ללמוד מעט יטול שכרו ואם חלה התלמיד יכול בעה"ב ליתן לו תלמיד אחר כזה ללמוד. ואם אינו נותן לו כזה לא יפסיד שכרו בכך שהמלמד מתקלקל ומחליש כשהוא יושב בטל דהוי כאוכלסי' דמחוזא דאי לא עבדי חלשי וכן דן מורי עכ"ל. ושמא אף למאן דאמר דפסידא דמלמד לא אמר אלא כשהמלמד בטל דומיא דפועל אבל אם הוא משועבד לאחרים לא ורפיא בידי ומה שכתב הוא ז"ל שאם חלה המלמד ויכול ללמוד מעט יטול שכרו ומביאין ראי' מעבד עברי שחלה כדאמר בקידושין וצ"ע שם. ואי קשיא לך האי דאמר לעיל פסידא דפועלים ממאי דאמר בפרק מי שאחזו קורדיקוס ההוא גברא דא"ל לאריסי' כ"ע דלו תלת דלוותא ואכלי ריבעא את דלי ארבע ואכול תילתא לסוף אתי מיטרא ולא דלא ופליגי התם רב יוסף ורבה וקיי"ל כרבה דאמר הא לא אצטריכא ופסידא דבעה"ב תירגם רב אלפס דשאני אריס מפועל דכשותף דמי דאי איתניסא היא לא הוי שקיל מידי הלכך כיון דקביל דדלאי ארבעה קנה לי תילתא וכיון דלא איצטריך לא פקעה מנתא דילי':

Siman 51

כתב הראב"ד דאפי' למצוה עוברת כגון סוכה ואתרוג ולולב אינו מחוייב לתת השליש מן שלו כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור וכן אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ואמרו המבזבז אל יבזבז יותר על חומש שהעוני כמיתה וכתב עלה הרא"ש לאו כמיתה ממש אמר הרב שלא אמר כן אלא במצות עשה דשב ואל תעשה אבל במצות לא תעשה אפי' כל ממונו:

Siman 52

פסק הר' מאיר שאם גמר אדם בלבו ליתן צדקה ולא הוציא דבר מפיו אינו חייב לפרוע מדאמרינן בשבועות פ"ג גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו דדוקא בתרומה וקדשים אמרינן שא"צ להוציא בשפתיו. אבל בדברים אחרים לא. וריא"ז פסק דחייב אע"ג דאמר התם תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד פירשו בתשובות דצדקה כנדרים ונדבות דמי:

Siman 53

האומר לעני מתנה אני נותן לך נעשה כנדר. ואם נתחרט הוא ובא לפני חכם להתירו אינו רשאי להתירו. ואם התירו ראוי לנדות המתירו. ומכל מקום הנדר מותר. ואפי' לא התירו י"א דאין כח בב"ד לכופו לא בממון ולא בנידוי דיכול לומר התרתי את נדרי. וכן דעת אבי העזרי. ורבינו טוביה וספר האשכול פסקו דכופין דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וקנה העני וי"א דודאי כיון שאמר לעני אתן לך צדקה מחוייב ליתנה וכופין אותו. מיהו יכול ליתנו לעני אחר דלא קנה ממנו עני ראשון מדאמר בערכין סלע זה לצדקה עד שלא באת ליד הגבאי יכול לשנותה:

Siman 54

אמרינן עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין ה"מ מעיר לעיר אבל יש שתי בתי כנסיות בעיר ואנסו אחד מביה"כ האחר ליתן מעות לצדקה על שעבר על תקנת הקהל לא אמרו יתנו לכנסת הרגיל בה דאין חילוק בין עניי כנסת שלו לעניי כנסת אחרת אלא יוחלק בשוה לעניי העיר ול"ד לאומר תנו ס"ת לכנסת דאמרינן ינתן לכנסת הרגיל בה דהספר הוא מיוחד לכל כנסת ובמקום שעושין פרנס על הפרנסים והוא מחלק לעניים וגובה מן הפרנסים האחרים ונתנו מאותו הפרנס מחלקן לעניי העיר וה"מ היכא דליכא מנהגא אבל אי איכא מנהגא הכל לפי המנהג:

Siman 55

מעשה שאירע באחד שמת שכתב נכסיו לעניים ולאחר זמן ירדו קרוביו מנכסיהם והורו רבותינו שבפיה"ם שיש ליתן אותה צדקה לקרוביו משום אומדן דעתי' דהלכה כר"ש בן מנסיא דתניא הרי שהלך בנו למדה"י ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו מתנתו מתנה ר"ש בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאילו הי' יודע שבנו קיים לא הי' כותבן ואמר ר"נ הלכה כר"ש בן מנסיא. אבל ריא"ז חלק על רבותיו דלא דמי לדר"ש דהתם בשעת המתנה הי' הבן קיים ומה שנתן בטעות נתן אבל אלו בשעה שכתב זה נכסיו לעניים היו הם עשירים ולא זכו:

Siman 56

דיקדק ריא"ז [מפירש] ר"א ממיץ דעני שיש לו קרובים עשירים שיכולין לפרנסו אין גבאי העיר יכולין לפרנסו אע"ג שגם קרובים נותנים לכיס של צדקה. וק"ל מדאמר פ"ק דקדושין האומר לאשה התקדשי לי בככר תנהו לעני אינה מקודשת ואפי' עני הסמוך עליה מ"ט אמרה לי' כי היכי דמחייבנא בי' אנא ה"נ מיחייבת בי' את. ומסתמא מאחר דסמוך עליה קרובה הוא ואפ"ה מחייב בי' הוא. ושמא לא אמרו אלא בגבאי דוקא מאחר שצריך ליתן לאחרים:

Siman 57

פסק רבינו אבי העזרי דמי שיש לו נושין והוא עני וקיבל צדקה הרבה אין בעל חוב גובה מאותה צדקה מדאמר בתוספתא דפאה מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב וכו' וכן דעת ריאב"ז דאי הוה ידע האי הנותן שהנושה יגבה ממנו לא הוה יהיב לי' אבל רבינו שמחה והר' דוד מחייבין אותו לפרוע חובו מן הצדקה. וממעשר עני ליכא למישמע מינה דהתם מיירי קודם שבא ליד העני ובעודו ביד בעה"ב וטעמא דלא קיים מצות נתינה שפרע חובו. אבל משבא ליד העני דודאי פשוט דגבי בע"ח מיני' דהא תרומה וביכורים קדישי טפי ממעשר עני ואמר בפרק הזרוע דהן נכסי כהן ובע"ח נוטלן בחובו אבל ריא"ז [אומר] דמהא אין ראי' דמשולחן גבוה קזכו ומש"ה בע"ח נוטלן בחובו אבל הכא תלי בדעת הנותן ולא נתן אדעתא לפרוע חובותיו אלא שמפרנסו מהן הוא ובניו:

Siman 58

שאל רבינו יהודה בן רבינו קלונימוס אביו של הר' אלעזר מגרמישא את רבינו אפרים מי שיש לו מאתים זוז אם יכול ליטול צדקה או לא אם יש לדמותו ללקט שכחה ופיאה או לא והשיב דהכל לפי פרנסתו ופרנסת ביתו ולפי מה שהוא רגיל בתענוגים מיהו אם הוא יחיד לא יטול דאפי' מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי:

Siman 59

פסק ריא"ז דמי שיש לו כיס מעות ומסופק אם הן של צדקה או לא חייב ליתן אותן לצדקה מדאמרינן ספק לקט לקט:

Siman 60

פסק ריא"ז דתיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות צדקה בזא"ז ומצא שם מעות וא"י מה הם אי ידע בהי מינייהו אשתמש באחרונה זיל בתר בתרא מדמסקינן בפ' אלו מציאות דאזלינן בתר בתרא ואי לא זיל בתר רובא:

Siman 61

פסק ריא"ז דעשיר שאינו יכול ליקח מנכסיו באיזה ענין שיהי' או שהי' בדרך רחוקה ה"ז לוקח מן הכיס ופטור לשלם מדאמר בפיאה בעה"ב שהי' עובר ממקום למקום וצריך ליטול נוטל לקט שכחה ופאה וכשיחזור לביתו יפרע דברי ר"א וחכ"א עני הי' באותה שעה:

Siman 62

אם יש שני בני אדם עניים שחייבין ליתן צדקה כגון בעבור חולים או בעבור הזכרת נשמות כל אחד יכול ליתן צדקה שלו לחבירו מדאמר פ"ה דפיאה שני שותפין נותנין זה לזה מעשר עני וכו'. ודוקא צדקה גמורה אבל צדקה הבאה מכח קנס שתיקנו בני העיר ביניהן שכל מי שיעשה כך וכך יתן כך וכך לצדקה צריך ליתנה ביד הגבאי דאל"כ לא ימנעו מלעבור פעם אחרת. אבל לאביו לא דזילא בי' מילתא:

Siman 63

משמע מן הירושלמי שאדם שנתן ממונו כך וכך לצדקה והפריש הצדקה מדעת לחלקה בין עניי העיר או בין עניי עולם שיכול ליתן לקרוביו מאותה עד מחצה או עד שני חלקים כפי המחלוקת שהוא שם במעשר עני למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'. מיהו אם הפריש אותה בסתם ולא הזכיר עניי העיר או עניי עולם זכו קרוביו בכולה דכל הנותן צדקה לדעת התורה נותנה והתורה אמרה ענייך קודמין לעניים אחרים:

Siman 64

גבאי צדקה שפשע במעות ונגנבו לו חזינן אם היתה לו קצבה לעניים לקבלו מאלו המעות כך וכך לשבוע או לחודש חייב לשלם דהיו כמו שאלו העניים הפקידו אצלו וחייב שלא שמר כדרך השומרים ואם לא היתה קצבה לעניים ממעות אלו פטור דקרינן בי' לשמור ולא לחלק לעניים. וכן השיב ר' שמשון ז"ל על ישראל שהיו לו מעות של צדקה בפקדון ונאנסו בתפיסת השלטון והביא ראי' מדאמר פ' החובל ההוא ארנקי דצדקה דאתאי לפומבדיתא אפקדה רב יוסף לגבי ההוא גברא פשע בה ואתו גנבי וגנבוהו חייבי' רב יוסף א"ל אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים א"ל עניי דפומבדיתא מקץ קייץ להו ולשמור הוא. ופרש"י קייץ להו כך וכך לשבת לכל אחד ואחד וה"ל כמי שהפקידו עניים עצמן וקרינן בהו לשמור. וא"ת בלאו לשמור ולא לחלק ליפטר משום דה"ל ממון שאין לו תובעים. וי"ל כיון דרב יוסף אפקדה לגבי' הוא הי' התובע. ולדברי רש"י ז"ל נ"ל דהאי פטור דוקא בדיני אדם וטעמא שאין לאותו הממון תובעין. אבל בדיני שמים שמא הי' חייב שכך פי' הוא ז"ל לשמור ולא לחלק שהפקידו אצלו לשמור חייבו בפשיעה ולא שהפקידו אצלו לחלק לעניים דלא קרינא בי' לשמור. דכיון דאמר לי' חלקהו תו לאו דמפקיד נינהו ומאן קא תבע ועניים לא מצו תבעו דבכל חד מיני' אמר לאו לדידך יהבינן לי' אלא לאחריני יהיבי עכ"ל ז"ל:

Siman 65

אסר ר' אבי העזרי להלוות מעות של צדקה בריבית וראייתו מדחייבי' רב יוסף לההוא גברא לשלומי. אלמא צדקה דין הדיוט יש לה. דאי דין הקדש אמאי חייבי' לשלומי הא תנן בפ' הזהב גבי הקדש ש"ח אינו נשבע נושא שכר אינו משלם אלא ש"מ צדקה דין הדיוט יש לה דאי דין הקדש הי' מותר דאמרי' בפ' הזהב ריבית ואונאה להדיוט ואין ריבית ואונאה להקדש. מיהו ריא"ז מתיר להלוותו בריבית היכא דאותו המעות לא קייצי דהאי דחייבי' רב יוסף משום דקייצי והוה כמאן דאתו לידי הדיוט. אבל אי לא קייצי שרי דה"ל ממון הקדש. וראיה מדאמר בירוש' לווין ברבית לחבורת מצוה ולקדוש החדש ומסתמא הוא הדין לכל דבר מצוה והאי דנקט הני משום דאיירי התם לעניין בן סורר ומורה נקיט נמי לעניין רבית חבורת מצוה וקדוש החדש והיכא דלא קייצי נמי לא אמר דשרי אלא היכא שאותה הצדקה אינה עומדת ליחלק כגון שהיא מרובה ועניים מועטים או כגון שנתנו הקרן לבעלים שהקרן יהיה קיים והריוח יחלק עתה אבל בעניין אחר לא וראייה מדאמר שירי לשכה מה היו עושין בהן לוקחין בהן פירות בזול ומוכרין אותו ביוקר והשכר להקדש דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא אומר אין משתכרין בשל הקדש ולא בשל עניים של הקדש מאי טעמא לא דאין עניות במקום עשירות של עניים נמי דלמא מצטרכי לי' זוזי ולית לי'. ומהכא נמי משמע דאין אסור אלא צדקה העומדת לחלק אבל אי אינה עומדת לחלק שרי:

Siman 66

היודע השם הנכבד והנורא צריך שלא יהנה משל אחרים. דאמרי' בירושלמי גבי אנא השם ר' אסי אמר לר' פנחס בן חמא איתא ואנא מסר לי' לך. א"ל לית אנא יכיל א"ל למה א"ל דאנא אכיל מעשר מאן דרגיל בי' לא יכיל למיכל מבר נש כלום. וקשה לריא"ז מדאמר הרוצה ליהנות יהנה כאלישע ואלישע פשיטא דהוי ידע ושמא ר"ל אסור ליהנות בתורת צדקה אבל דורון דרך כבוד דלמא שרי כך פירש ריא"ז:

Siman 67

כתב רבי שמחה דכל בעלי תשובה צריכין טבילה כאבות דר' נתן מיהו אין הטבילה מעכבת אלא מיד שהרהר תשובה ה"ה צדיק גמור אלא שצריך לצער עצמו:

Siman 68

מעשה שאירע בעוזב דת שנגע ביין ונודע אח"כ שעשה תשובה בינו לבין עצמו ובא מעשה לפני ריב"א והתיר היין מפני שהפקיד כיסו בשבת ונחלק עליו רבי שמשון ואסר שאין תשובתו תשובה אלא בפרהסיא כדאמרי' בטבח המוכר טרפות בחזקת כשרות דאין לו תקנה עד שילך במקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה מתחת ידו בדבר חשוב הלכך אין לו תקנה עד שיעשה כך:

Siman 69

מי שאינו סומך על עצמו לעמוד בנסיון העכו"ם והורג עצמו נקרא קדוש כשאר מקדשי השם וראי' ממעשה שאול ובפרק הניזקין במעשה דד' מאות ילדים:

Siman 70

המקדשים את השם חייבים לברך על קידוש השם הנכבד והנורא כיון דהוא מצות עשה דאורייתא דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל:

Siman 71

הקורא בתורה מברך ברכת התורה והקהל עונין ברוך ה' המבורך לעולם ועד. אומר רבינו סעדיה שאף הוא עונה עמהם ובברכה אחרונה עונה גם הוא אמן עם הצבור בספר האשכול:

Siman 72

כל מצוה שלא בירך קודם עשייתה מברך אחר עשייתה בר מסעודה דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה וכיון שעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה הואיל ואידחי אידחי והר"מ במז"ל כתב כל העושה מצוה ולא בירך אם היא מצוה שעדיין עשייתה קיימא כגון לבש תפילין ונתעטף בציצית וישב בסוכה מברך אחר עשייתה. ואם דבר שעבר הוא כגון השוחט בלא ברכה והמפריש תרומה ומעשרות אינו חוזר ומברך:

Siman 73

פסק ריא"ז דכשמברך המוציא מברך ואח"כ בוצע דמהוי ברכה אפת שלם ויותר הוא דרך כבוד ומצוה מן המובחר:

Siman 74

היכא שברך המוציא וטעם אחד מן המסובין יצאו כולם מידי דהוה אקידושא שהמברך צריך שיטעום איזה שיהי' וכן אם היו אוכלין משני ככרות שאין טועמין כולם מככר המברך כל אחד רשאי לאכול אחר הברכה אע"פ שלא אכל עדיין המברך דהא דתנן הבוצע הוא פושט ידו תחילה היינו כשכולן אוכלין מככר אחד:

Siman 75

היכא דנקיט כסא דחמרא וסבר דשיכרא הוא ופתח תחילת הברכה ע"מ לברך שהכל נהי' בדברו וכיון שהגיע למלך העולם נזכר שהוא יין ואמר בפה"ג פשיטא דיצא שאפי' סיים כל הברכה בדעת פתיחתה ואמר שהכל יצא דתנן על כולם אם אמר שהכל יצא. והיכא דנקיט דשיכרא וסבר דחמרא הוא ופתח תחילת הברכה ע"מ לסיים בפה"ג וכשהגיע למלך העולם נזכר שהוא שכר ואמר שהכל איבעיא לן בגמרא אי אזלי' בתר פתיחתה או אחר חתימה ואע"ג דקיי"ל מצות א"צ כוונה ה"מ אם לא נתכוין כלל אבל היכא דנתכוין שלא כדין מספקא לן ולא איפשיט בעיין. ופסק רב אלפס דלקולא עבדינן ולא מהדרינן לי' דספיקא דרבנן הוא. ורבינו יוסף חולק עליו ודברי רב אלפס נראין עיקר מיהו אם הי' יודע שיין הוא וטעה בדיבורו ואמר בורא פרי העץ תחת בפה"ג וכל כיוצא בזה תוך כדי דבור יכול לחזור בו לאחר כדי דבור אינו יכול לחזור בו:

Siman 76

אמר רבינו [שמשון] ז"ל שאם הביאו שינוי יין בתוך הסעודה שאין בית הבליעה פנוי לשמוע הברכה מברך הטוב והמטיב אע"פ שאינן שומעין כיון דסופה ליהנות מזה היין אע"פ שיהנו ע"י ברכת עצמן ולא ע"י ברכתו מידי דהוה א"ל מת אביו וירשו בתחילה מברך דיין האמת ולבסוף מברך הטוב והמטיב משום שאחיו יורשין עמו. ומי לא עסקי' שאין אחיו עמו בשעת הברכה. וכן הסכים הר' פרץ בשם רבינו יחיאל הטוב והמטיב [שבתוך] (שבברכת) המזון כ"א מברך לעצמו מידי דהוה אבפה"ג דאמרו בא להן יין בתוך המזון כ"א מברך לעצמו שאין בית הבליעה פנוי ואומר רבינו אלחנן דהיכא דמתכוונין הצבור לפטור עצמן אינן נפטרין:

Siman 77

יש אומר ביין מבושל שנתערב ביין חי אם הרוב הוא יין חי מברך עליו בפה"ג ואם הרוב הוא המבושל מברכין עליו שהכל [שאינו] ראוי לקידוש היום שאין אמר קידוש היום אלא על היין הראוי לנסך ע"ג המזבח וכיון שיש בזה מן המבושל שוב אינו ראוי:

Siman 78

פסקו התוס' וכן בהלכות גדולות דהיכא דהביאו לפניו שני מיני פירות והי' אחד מהן משבעת המינים מין ז' עדיף כר' יהודה ויברך עליו ופוטר את שאר המינים אם ברכותיהן שוות אע"פ שהאחד חביב עליו יותר ובשאין ברכותיהן שוות מקדימין ברכת של ז' ואם כולן מז' מינים מקדימין הסמוך לארץ ואם אינן מז' מינין וברכותיהן שוות מברך על החביב ואם יש לפניו פרי העץ ופרי האדמה מברך פרי העץ תחילה ואח"כ פרי האדמה כך פי' בה"ג ובורא פרי האדמה קודם לשהכל. והר"מ במז"ל פסק וכ"נ מדברי רב אלפס ור"ה גאון דהיכא דאין ברכותיהן שוות מקדים את החביב כרבנן דפליגו עלי' דר"י ולא כר"י. ונ"ל עיקר דברי בה"ג והתו' וכן פסק בס' המצות הקצר. ולענין ברכה של אחריה היכא שחלוקין בברכותיהן ושתיהן מעין ג' אומר ר"י והר"מ במז"ל שכוללין בברכה אחת וכן יאמר על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ וכו' וחותם על הארץ ועל המחיה ועל הפירות וכן אם שתה יין עמהם אומר על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ וחותם על הארץ ועל המחיה ועל הפירות. ולא הוי כחתימה בשתים דהארץ מוציאה פירות ומחיה ויין ומקדים בורא פרי הגפן לפרי העץ בין בברכה שלפניהם בין בברכה של אחריהם ואע"ג דאמרו בפ' כיצד דתמרים קודמים לענבים מפני שזה שני לארץ שני הכתוב בפסוק וזה שלישי לארץ ראשון היינו משום שברכה של שניהם בורא פרי העץ אבל גבי יין שברכה שלו מבוררת שמזכיר הגפן ממש הלכך הוא קודם לתמרים ומיהו מעשה קדירה של חטין ושעורים קודמין שגם הם מבוררין בורא מיני מזונות והרי הן מוקדמים בפסוק. ואם אכל שני מינין שברכותיהן שוות לפניהן ולא לאחריהן כגון תאנים ותפוחים של זה ברכה אחת מעין שלוש ולזה בורא נפשות לפניהן יברך על מין ז' או על החביב לפי החילוקין שכתוב למעלה ולאחריהן מברך אחת מעין ג' ולא יותר שהרי בכלל תנובות השדה הם. ואם שתה יין ומים נסתפק הר' פרץ ז"ל אם יברך בורא נפשות לבדה ואח"כ ברכה אחת מעין ג' והר"מ במז"ל כתב דמברך על כל אחד בפני עצמו ובחתימת על הגפן ועל פרי הגפן פסקו התוס' והר"מ במז"ל שחותם על הארץ ועל הפירות בארץ ישראל על הארץ ועל פירותיה כמו בשאר פירות אע"ג דמזכיר יין בתחילת הברכה וכן בברכה שלפניו מפני חשיבות היין היינו משום דלגבי שאר פירות האילן דז' מינים מזכיר עץ אבל גבי חתימתן שגם שאר פירות אילן אין חותמין על העץ כי אם על הפירות גבי יין נמי לא שנא ולאפוקי מאותן שחותמין ועל הגפן ועל פרי הגפן. ורב אלפס אומר שיש לחתום על הארץ ועל פרי הגפן. צריך לומר מעין חתימה סמוך לחתימה ונודה לך על הארץ ועל המחיה בא"י על הארץ ועל המחיה. ואין לומר ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי אין לחמוד הארץ בשביל זאת רק כדי לקיים המצות התלויות בארץ וצריך לומר נמי כי אל טוב ומטיב אתה מעין ברכה רביעית ויש שאינן מברכין וזהו נוסחא בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו לאכול ולשבוע מטובה רחם ה' אלקינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך והעלנו בה ושמחנו בתוכה ובבניינה ונברך עליה בקדושה ובטהרה כי אתה טוב לכל ונודה לך על הארץ ועל המחיה בא"י על הארץ ועל המחיה. וה"ג והר"מ במז"ל תופסין עיקר לחתום על המחיה ועל הכלכלה ואומר הר"מ במז"ל וכו' ובשבתות וימים טובים אומר בברכה זו בכלל קדושת היום כדרך שמזכירין בברכת המזון. וכתב בתוס' שאין כן המנהג שאין אנו קובעין סעודתי' ביין ובפירות. ועל המחיה מברך בסוף מעשה קדירה העשוי מחמשת המינין שהן חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון ולפניהם מברך בורא מיני מזונות. ואורז נמי שבשלו בתחילה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות אבל דוחן ושאר מיני קטניות בתחילה שהכל ולבסוף בורא נפשות. וכתב הר"מ במז"ל והאוכל פחות מכזית בין פת בין שאר אוכלין והשותה פחות מרביעית יין בין משאר משקין מברך תחילה ברכה הראויה לאותו המין ולבסוף אינו מברך כלל וכן הלכה באוכל פחות מכזית אבל בשותה פחות ממלא לוגמיו חולק רבינו יצחק ז"ל ומצינו בתוספות בשם רבינו יצחק דהשותה פחות ממלא לוגמיו חייב לברך אחריו אע"ג דלענין יוה"כ אינו חייב לא ילפינן מיני' לענין ברכה. ופסק ר"ח וה"ג כמ"ד דבכזית מזמנין ולא כמאן דאמר עד כביצה. עוד כתב בתוס' דהלכה דט' שאכלו דגן וא' ירק מצטרפין ואפילו שתה כוס יין ויכול בטוב לומר ברוך שאכלנו משלו דשתייה בכלל אכילה. ורב אלפס פסק דאפילו ז' אכלו דגן וג' ירק מצטרפין אבל ו' לא דבעי רובא דמנכר ודוקא לצאת אבל להוציא עד שיאכל כזית דגן לזמון פסקו התוספות בשם רבינו יצחק והשר מקוצי שאכל ירק מצטרף לב' שאלו דגן לזימון וגאונים אחרים חולקין דבשלשה בעינן שכולן יאכלו כזית דגן:
וכל דבר שהוא מן התורה שנסתפק עליו כגון ברכת המזון וקריאת שמע חוזר אבל ברכה דרבנן אינו חוזר ודברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שרגילין ללפת בהן את הפת כגון בשר ודגים ומיני קדירה אין טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן אפילו אכלו בלא לחם אך פירות הבאין שלא מחמת הסעודה כגון תמרים ורמונים ושאר פירות שאין רגילין ללפת בהן את הפת אם אכלו בלא פת אף בתוך הסעודה מברכין לפניהן כיון דלאו משום לפתן דפת הן באין ואינו מברך לאחריהן כך פסק ר"י ז"ל וכן בתוספ' וספר המצות וכ' בס' המצות וכשהוא רוצה ללפת בפת עם הפרי טוב הוא שיאכל מעט בלא לחם ויברך לפניהן:
והשותה משקין לרפואה פסקו התוספות דמברך עליהם אם נהנה. חוץ מעל המים היכא דחנקתיה אומצא:
אבל יין היכא דחנקתיה אומצא מברך שנהנה. ורב עמרם פירש דוקא לפניו לא בעי ברוכי במים אבל לאחריו חייב. והר"ם פירש כיון שאינו נהנה אף לאחריו לא בעי ברוכי:
ויושבין בלא הסיבה פסקו התוספות דבפת אחד מברך לכולן חוץ ממהלך. אבל שאר דברים כל אחד מברך לעצמו אפילו הסיבו והמריח ריח טוב מעץ מברך בורא עצי בשמים ואם הוא מסופק אם הוא עשב או עץ יש אומרים שמברך שהכל והר' משה מקוצי אומר שמברך בורא מיני בשמים. וזהו נכון לדעת התוספות. ואם הוא פרי מברך הנותן ריח טוב בפירות ואם הריח בשמים הרבה ביחד מברך בורא מיני בשמים:
היוצא ונכנס מחנותו של בשם מברך על כל פעם ופעם:
הקונה כלים חדשים והבונה בית חדש מברך שהחיינו. ופירש רבינו יצחק צריך שיהיו כלים חשובים שיהא לבו שמח בהם אבל חלוק ומכנסים ואנפילאות ומנעלים אין לברך. ואומר בירושלמי דהקונה כלים לו ולביתו מברך הטוב והמטיב:
הרואה חבירו ששמח בראייתו לאחר ל' יום מברך שהחיינו ולאחר י"ב חודש אומר ברוך מחיה המתים:
שמע שמועות טובות לו ולאחרים מברך הטוב והמטיב לו בלבד מברך שהחיינו:
על שמועות רעות ב"ד האמת וצריך לקבלם מאהבה:
הרואה פרי חדש ונהנה בראייתו מברך שהחיינו ויש אומרים דוקא רשות ולא חובה. ואם אינו נהנה עד אכילתו אינו מברך עד אכילתו. וכן כל דבר המתחדש שנה בשנה. אבל דבר שאינו מתחדש אפילו ימים רבים שלא אכל אינו מברך:
שמע שמת לו מת ויורשו. בתחלה מברך ברוך דיין האמת. ולבסוף אם יש לו אחים הטוב והמטיב ואם לאו שהחיינו:
הרואה כושים והמשונים בצורת פניהם או סומין וקטועין ומוכה שחין שנולדו כך במעי אמן מברך ברוך משנה בריות. ואם לאחר שנולדו מברך דיין האמת:
היורד לגנות ביומי ניסן וראה אילנות וניצוצין עולין אומר בא"י אלהינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות מהן בני אדם:
על הרוחות שנשבו בזעם ועל הברקים ועל הרעמים מברך בא"י אמ"ה שכחו וגבורתו מלא עולם. במופסקים דהיינו שזרח בנתים מברך על כל פעם ופעם אבל כשאין מופסקים לא:
הרואה קשת בענן אומר רבינו יצחק שמברך בא"י אמ"ה האל הנאמן בבריתו וקיים במאמרו ובשבועתו וזוכר הברית וכן פירש רבינו יהודה:
הרואה קברי ישראל אומר ברוך אשר יצר אתכם בדין וכלכל אתכם ברחמים ולקח אתכם בדין והוא עתיד לגלות עפר מבין עיניכם ולהחיותכם בדין ויודע מספר כולכם בא"י מחיה המתים. הנכנס לבית המרחץ אומר ירמי"א שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מזה ומכיוצא בזה לעתיד לבא יצא אומר מודה אני לפניך י"א שהוצאתני והצילני מזה האור:
הנכנס להקיז דם אומר ירמי"א שיהא עסק זה לי לרפואה שלמה כי רופא חנם אתה ברוך אתה ה' רופא חנם. הקיז דם אומר ברוך רופא חנם:
הנכנס לכרך אומר ירמי"א שתכניסני בכרך הזה לשלום נכנס אומר מודה אני לפניך ה' אלהי שהכנסתני לשלום בקש לצאת אומר ירמי"א שתוציאני מכרך הזה לשלום יצא אומר מודה אני לפניך ה' אלהינו שתוציאנו לשלום וכשם שהוצאתני כן תוליכני לשלום:

Siman 79

המרים דבר שהוא ספק לו אם הוא מין עץ שיברך עליו בורא עצי בשמים או אם הוא מין עשב שיברך בורא עשבי בשמים מברך בורא מיני בשמים. ואם דבר הראוי לאכילה מברך שנתן ריח טוב בפירות. והמרים בשמי עכו"ם ושל נשים האסורות ושל מת ושל בית הכסא והמוגמר שמעשנין בו את הכלים והמריח בבגדים עצמן שהן מוגמרין אין מברכין עליהן:

Siman 80

פסק ריא"ז לשיטת רש"י ז"ל דהיכא שהיו מסובים בסעודה אנשים הרבה וכל אחד יושב לבדו אין אחר יוצא בברכת המוציא בברכות של חבירו אע"ג דאיכוין שומע ומשמיע שצריך שיהיו קבועים יחדיו לאכילתם ולפי' רבינו חננאל אינו כן:

Siman 81

היכא שהיו בני חבורה מסובין על השולחן ונטלו ידיהן והביאו לפניהן יין אחד מברך לכולן:

Siman 82

כתב רבינו אבי העזרי יש נוהגין שכל כוס ששתו ממנו מחזיקין אותו פגום ואין מברכין עליו ברכת המזון. וכן הי' נוהג רבינו אליעזר ממיץ ובבית רבינו אבא מרי ראיתי שלא הי' שופכו לחוץ אלא הי' מוסיף עליו מעט יין או מים. וכן נוהגים בכל ארץ אשכנז והניהוג שלנו עיקר עכ"ל ז"ל. וראייתו מן הירו' דס"פ שלשה שאכלו:

Siman 83

כתב בעל ה"ג מי שרוצה לזמן ואחד מהן רוצה לאכול עוד מאחר שהתחילו יחד מזמנין השנים והאחד יפסוק עד שיברך עד הזן. ולאחר שיסיים זה שפסק חוזר למקום שפסק רוצה לומר נודה לך לפרש"י ולפי' התוספות חוזר לראש ונראה לי דהיינו דווקא היכא שלא אכל פת אחרי כן אבל אכל נראה שצריך להתחיל הכל. והלכתא גדול מברך אע"ג דאתא לבסוף והוא שלא גמרו הראשונים סעודתן שאם היו מביאין לפניהם מיני מעדנים היו עדיין אוכלים מצטרף ואי לא לא. ורבינו יצחק היה אומר לנשים שלא לברך כלל שיוצאות בזימון שלנו. והרי"ף אומר שיותר טוב שיברכו לעצמן:
וט' שאכלו דגן וא' אכל ירק יש אומרים שמצטרף ויש אומרים שאינו מצטרף. והנכנס על המברכים ושמע נברך שאכלנו יאמר ברוך ומבורך שמו תמיד עולם ועד. ואם הם י' יאמר ברוך הוא אלהינו. ואם בא בשעה שהמזמנין עונין ברוך שאכלנו משלו הוא יענה אחריהם אמן. ורבינו יהודה כתב בשם רבינו יצחק דמברכין ברכת אבלים אף שלא בי':
גם פסק רבינו יצחק שאין מזמנין ומתפללין בקטן עד שיבוא שתי שערות ואפי' יש חומש בידו:
ור"ת ורבינו יצחק לא היו מברכין על המים תוך הסעודה כלל:
וכל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ בברכת הלחם והיין ואותה של קדוש ושעושין בליל פסח במצה של מצוה אע"פ שיצא מוציא אחרים. וכתב רבינו יהודה כי דברים הבאים שלא מחמת הסעודה תוך הסעודה שאין דרך ללפת בו את הפת כגון תאנים וענבים אין טעונים ברכה לאחר הסעודה קודם ברכת המזון כי אם לפניהם בלבד. וחבורות שאוכלות בבית אחד ורואות זו את זו מצטרפין ואם לאו אינו מצטרפין ומזמנין אלו לעצמן ואלו לעצמן ואם יש שם שמש מצרפן:
וכן אומר רבינו יצחק בבית חתנים אע"פ שאין מברכים אלא במקום חופה אם יש שמש מצרפן והכל נחשב במקום חופה:

Siman 84

צריך כח האדם ברחיצת ידים עם כח הכלי ואין מטבילין ידים בכלי וצריך לשפוך על ידיו שלשה פעמים ויגביהם אחר הנטילה וכשטובל יברך על טבילת ידים או על שטיפת ידים:

Siman 85

פירש הר' אליעזר ממיץ ורבי יצחק בן מלכי צדק שמים אחרונים צריכין ברכה וראייתן היא מדתניא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים. ורב יהודאי גאון כתב שאין צריך ברכה מ"מ מן הברייתא משמע דאפי' שלא במקום סכנת מלח צריך לרחוץ משום קדושה ופרישות מוהייתם קדושים. ומצאתי באגדה דאם היו ידיו מזוהמות מברך על רחיצת ידים ואם לאו אינו מברך ושמא הברייתא נמי בהכי מיירי כגון שהיו ידיו מזוהמות ומשום הכי צריכות ברכה וכן דעת הראב"ד ודוקא המברך דידים מזוהמות פסולות לברכה אבל שאר המסובין לא. ופי' הראב"ד דדבר מזוהם מיקרי כל דבר לח שמסתרך בידים. ויש מפרשים דדבר מזוהם מיקרי כל דבר שאינו קרב לגבי מזבח כדאמר בעלמא בהמה שקרבה לגבי מזבח פסקה זוהמתה. ומצאתי נמי דצריך ליטול קודם ברכת המזון. וכן מוכח בברכות:

Siman 86

הרואה לבנה בחדושה מברך עליה מעומד ובחוץ שהוא כמקבל פני שכינה ולכך אין מברכין עליה בלילי שבתות וימים טובים דשמא יש תחומין למעלה מי' והוי כאילו הלך להקביל חוץ לתחום. ואם לא בירך עליה יום ראשון יברך עד יום י"ו בחדש שתתמלא פגימתה:

Siman 87

פסק ריא"ז דהא דאסר בפ' מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"ש ויו"ט מן המנחה ולמעלה היינו דוקא מלאכה קבועה שאסור לקבוע עצמו להשתכר למלאכה משום צרכי שבת אבל מלאכה בעלמא שהיא לשעה ואינו קובע לעצמו עלי' ההיא ודאי שריא כדתנן פ"ק דשבת בש"א אין שורין דיו וסממנין וכרשינין אלא כדי שישורו מבע"י וב"ה מתירין:

Siman 88

כתב רב שרירא גאון מעשה הי' בימי אבותינו הקדמונים ז"ל פעם אחת ע"ש הי' ויום המעונן הי' וכסבורין העם שחשיכה והדליקו את הנרות ולא הספיקו להתפלל מנחה עד שנשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה חמה והי' שהות ביום והתחילו הנרות להכבות ושאלו לחכמי הדור ואמרו שאותן שהדליקו הנרות שאסורים להדליק ולעשות עוד מלאכה שכבר קיבלו עליהן את השבת אבל שאר אנשי הבית מותרין להדליק נר אחר אבל באותו שהודלק לשם שבת אסור ליגע ולהוסיף עליו שמן ואפי' כבה אסור לטלטלו וליגע בו עד מוצאי שבת. אבל איש אחר מותר להדליק נר אחר. משמע מהכא דקבלה בטעות הוי קבלה. וכתב ריא"ז דאע"ג דמכח הגמרא לא משמע הכי אין לנו כח לחלוק על דברי הקדמונים ולמדנו שהדלקת הנר היא קבלת שבת:

Siman 89

פסק הר' אליעזר ממיץ דאין עושין פתילה מקנבוס דתנן כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן. ושל צמר גפן אע"פ שיוצא מן העץ לא מיפסל מטעם יוצא מן העץ דלא מיקרי יוצא מן העץ אלא נקלף מן העץ כמו פשתן וקנבוס בלבד דאי מפרשים היוצא מן העץ הגדל מן העץ לא הוצרך לשנותו ולא בלכש ולא בפתילת האידן דתרווייהו הני גדילין מן העץ נינהו אלא יוצא מן העץ פירושו נקלף מן העץ ורבותינו פירשו יוצא מן העץ קנבוס וצמר גפן ואינו נראה לי:

Siman 90

יש אוסרין לצאת בלילי שבת בטלית ואפילו מצוייצת ר"ל דלילה לאו זמן ציצית הוא:

Siman 91

התיר הר"א ממיץ לנשים לצאת בשבת בתכשיטין כי חשובות הן ואמר בשבת דאשה חשובה לא שלפא ומחוי אליבא דכ"ע. וגם יש טעם אחר להתירו כפסק ר"ת כר' ענני בר' ששון דלא אסר תכשיטי נשים אלא ברה"ר. והר' ברוך אומר דאפילו מתני' דאסר להו בכרמלית וחצר דוקא בימיהן דאית להו רה"ר גמורה. אבל לדידן דלית לן אלא כרמלית לית למיסר מידי דהוא גופא גזירה וכו':

Siman 92

הורה ר"ת והר' יוסף לחיגר ולמי שנכווצו גידי רגליו לילך בשבת במקלות ובספסלין שבידיו לסמוך בהן אבל זקנים המתנענים וכן סומא אסור לילך במקל:

Siman 93

נהגו נשי רבותינו שברינוס לצאת במפתחות של כסף לרה"ר ותולות אותן על צואריהן בחוט וסוגרת בהן התיבה ואין מוחה בידם מיהו ריא"ז אסור וראייתו מן הירושלמי דמשמע דכל דבר שאינו תכשיט אע"פ שעשוי לשם תכשיט אסור. דאמר התם ר"ג ברבי הי' מטייל בתוך חצירו בשבת ובמפתח של זהב וגערו בו חביריו. ובעל ספר התרומה התיר. וכן הר' אברהם בר' אפרים ופי' דאע"ג דגערו בו חביריו שאני מפתח של זהב שהוא תכשיט גדול ועוד אדם חשוב שאני:

Siman 94

כתב בעל ספר התרומה דמותר לאיש שריחו רע לצאת בפלפול בפיו בשבת ופי' ריא"ז דנותנו אפי' בשבת והר' אברהם בר' אפרים פירש דוקא אם נתנו מערב שבת ואי לא לא:

Siman 95

פסק הר' ברוך מרינגוונשבורק שאם הביא העכו"ם כתב לישראל בשבת אסור הישראל לקרות בו וכן פי' רש"י וטעמא שמא יקרא בשטרי הדיוטות ורבינו אבי העזרי מתיר וכן בתוספות. וי"א דלעיין בו בלא קריאה מותר לכולי עלמא. והגט מותר לטלטלו בשבת שראוי ללמוד ממנו הלכות גט. והוא הדין לכל הקלפים הראויין לצור על פי צלוחיתו לבד המוקצה לכתיבה:

Siman 96

כתב הרבי אליעזר ממיץ שלא ימלח אדם בשר ואוכלין בשבת ויו"ט אם אינו צורך יו"ט דתניא בפ"ק דביצה אין מולחין את החלבים ובפ' ח' שרצים אין מולחין צנון וביצה בשבת רב יהודה משמי' דאביי אמר צנון אסור וביצה מותר ואע"ג דקיימא לן מלוח הרי הוא כרותח לא מחייב משום מבשל דלא הוי תולדת אור ודוקא מימלח ומינח אבל מימלח ומיכלי שרי:

Siman 97

פסק ריא"ז דמותר לשלוח לעכו"ם ע"י עכו"ם בשבת וכ"ש ביו"ט ע"י הדחק שיש בו משום דרכי שלום. אבל ע"י ישראל אסור ביו"ט דקיי"ל יש עירוב והוצאה ליו"ט והרי אב מלאכה היא כמו שחיטה אפייה ובישול שאסור לעשות בשביל העכו"ם. ורב אלפס והר"מ במז"ל פסקו דדוקא לעירובי תחומין צריך לערב ביו"ט אבל עירוב הוצאה לא ופסק דהוצאה מותרת ביו"ט אף כשאינה צורך מצוה חוץ מאבנים וכיוצא בהם. ויוה"כ פסקו דדינו כשבת בעירוב והוצאה:

Siman 98

הא דאמרי אמירה לעכו"ם שבות ל"ש איסורא דאורייתא ול"ש באיסורא דרבנן דהא כיבוי לא אסור אלא מדרבנן דמכבה לא הוי אלא לעשות פחם לר' שמעון ואפ"ה אין אומרים לו כבה. ועוד ראייה מההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה דלא הותר אמירה לעכו"ם אלא לדבר מצוה ואפילו בחצר. ובה"ג כתב דאם לא הביאו איספלנית וכמון ולא שחקו סמנין מותר לעשותו ע"י עכו"ם ואף להחם לו מים חמין ולדברי ר"ת ור"י לא שרינן אמירה לעכו"ם אפי' לצורך מילה אלא בדבר שאם יעשהו ישראל לא יהא עושה איסור כי אם מדברי סופרים כגון להביא איזמל דרך כרמלית ופסק רבינו יהודה דדוקא מילה שהיא גופה דחיא שבת התירו אמירה לעכו"ם ולא במצוה אחרת אף להביא ספר דרך כרמלית והר' אליעזר ממיץ פסק כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה:

Siman 99

כשם שאמירה לעכו"ם שבות כך רמיזה אסור והא דקיימא לן כר' יהושע בן קרחה דאומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב ושניהם יודעים שמזכירו להשכירו בפעולתו התם הויא רמיזה לצורך מוצאי שבת אבל לעשות מלאכה בשבת ודאי אסירא רמיזה. ואמירה לעכו"ם מערב שבת כדי שיעשה בשבת אסר בספר התרומה אבל התיר לומר מדוע לא עשית כן ואע"פ שירגיש לשבת הבאה:

Siman 100

הא דאמר אמירה לעכו"ם הותרה במקום מצוה ה"מ באיסורא דרבנן כי ההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה אבל באיסורא דאורייתא לא:

Siman 101

פסק הרבי אליעזר ממיץ דהא דאמרינן פ"ק דשבת בש"א אין נותנין עורות לעבדן כו' וב"ה מתירין עם השמש דמשמע דאם נתן לו הישראל המלאכה מערב שבת שרי היינו דוקא בביתו של עכו"ם ובקיבולת לא בשכיר יום ובתלוש מן הקרקע דאמר בירושלמי בפ"ק דשבת אומנים עכו"ם שהיו עושים עם ישראל בביתו אסור בבתיהם מותר א"ר שמעון בן אלעזר בד"א בקיבולת אבל בשכיר אסור. בד"א בתלוש מן הקרקע אבל במחובר אסור בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר. מהו בין כך ובין כך בין בתלוש בין במחובר בין בשכיר בין בקיבולת פי' בלשון בעיא קאמר פי' ר' אילא בין תלוש בין מחובר ובלבד בקיבולת ר"ש בן ביסנא בשם ר' אחא בשבת ובאבל ובעכו"ם הלכה כר' שמעון:

Siman 102

פסק הר' אליעזר ממיץ דהא דאמר עכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה דוקא דליקת ישראל שהישראל נהנה מכיבוייו אבל דליקת עכו"ם שאין ישראל נהנה מכיבוייו מותר לישראל לומר לעכו"ם כבה את דליקתך:

Siman 103

כתב הרב שמריה דחולה שחלה ובשבת בקש לשלוח אחר אוהבו דשרי לי' להשכיר רץ ולהתנות עמו אפי' בשבת כדי שלא תיטרף דעתו של חולה עליו דאמר פרק מי שמת קונין משכיב מרע בשבת שלא תיטרף דעתו עליו:

Siman 104

יש אומר דהא דאמרינן במסוכן דדוחה את השבת היינו דברים שאם לא יעשה אותם יבא לקלקול גדול כגון אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה וכו'. אבל מדברים שאין בהם צורך הרבה אין מחללין את השבת ויש שמתירין ונראין מדברי האוסרין:

Siman 105

יש אומר שאסור לשחוט תרנגולת לחולה בשבת אפי' ביש בו סכנה אלא מוטב להאכילו נבילה שהוא איסור לאו מלחלל שבת שהוא איסור סקילה. ורבינו יצחק ברבי אברהם ז"ל התיר ויותר ניאות להאכילו שחוטה מנבילה מכמה טעמים חדא שאם היה הדבר נודע לחולה הי' נמנע מלאכול ויבא לידי סכנה ועוד כיון ששבת הותרה אצלו וכל הזריז הרי זה משובח. אם כן יותר טוב הוא להאכילו שחוטה בהיתר מלהאכילו באיסור אע"פ שהוא איסור לאו דחא אשכחן שאין הקב"ה מביא תקלה באכילת איסור ומביא תקלה על ידן באיסור סקילה כגון ר' ישמעאל שקרא והטה. וכן השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא משמע כמו שכתבתי כך השיב ריצב"א:

Siman 106

פסק ריא"ז שאין אדם רשאי להשכיר בהמתו לעכו"ם אפי' ברביעי ובחמישי אם לא על מנת שיחזירהו לו קודם השבת וכן פי' רשב"מ. ואמר ריא"ז בשם רבו דאם אמר לו בהמתו קנוייה לך מותר. ומיהו בזה"ז אפי' בכה"ג אין נכון להתיר מיהו להשכיר לעכו"ם פונדק וחצר וספינה כתב הר' ברוך מארץ יון בשם רב האי גאון ז"ל דמותר בר ממרחץ הנקרא על שם ישראל דוקא:

Siman 107

הא דאמרינן ובעכו"ם עד שישכור משמע מפרש"י שצריך לשכור מן העכו"ם בכל שבת ושבת שפירש כדי שיקשה בעיניו ליתן שכר בכל שבת ושבת ויצא משם זהו לשונו משמע שאינו יכול לשכור פעם אחת על שני שבתות וכל שכן פעם אחת על הכל. וה"נ מסתבר דאי יכול להשכיר פעם אחת על הכל אמאי יצא הלא אין כאן טורח כלל וכן פסק ריא"ז. הואיל וכן ישראל הדר עם העכו"ם בעל ביתו בחצר אחת אע"פ שנותן לו שכר דירה צריך לשכור ממנו כדי שיצא משם ולא ילמד ממעשיו כך פסק רבינו שב"ט ואם היו י' עכו"ם צריך לשכור מכולם כדאמרינן בירושלמי:

Siman 108

פסק רבינו חננאל והר"מ במז"ל דשוכרין מן העכו"ם בשבת ורבינו יצחק ורבינו שב"ט אוסרין ואפי' בפחות משוה פרוטה שוכרין ממנו:

Siman 109

הא דשרינן לשכור מאשתו ושכירו ולקיטו ה"מ בשאין אדון רוצה להשכיר אבל אם הוא רוצה להשכיר אין שוכרין אלא ממנו. וגם היכא דשרינן לשכור מאשתו ה"מ כגון שדר עמהם באותו חצר דאסר עלייהו אבל אם אינו אוסר עליהן כגון שני חצרות הפתוחים למבוי או לרה"ר ופתח ביניהם שמערבין אם רוצין ואם לאו זו מותר לעצמה וזו מותר לעצמה בהא לא שרינן עד שישכרו ממנו ממש:

Siman 110

פסק ר"ת דב' ענייני סחיטה יש אחת משום ליבון וההיא לא שייכא אלא במים דשאר משקין אין בהם ליבון שעדיין יש ריחא וחזותא וליכלוך ואחת שהיא משום דש כגון סוחט זתים וענבים וכל מה דחזינן דשייך סחיטה בשאר משקין היינו משום דש ולכך אין סחיטה אסורה בבגד אלא במים דמלבן אבל דישא לא שייך אי אזיל לאיבוד והר' אליעזר ממיץ כתב דאע"ג דשריית בגד במשקין לא נאסר אלא במים כדאמרינן בסימן [קי"ג] אפ"ה איסור סחיטה שייך אפי' בשאר משקין כדאמרי' בפ' במה טומנין:

Siman 111

כתב הר' אליעזר ממיץ דבשר שנבלע בו מרק (יותר) יזהר שלא יסחוט לצורך משקה היוצא ממנו והנותן בשר במרק או שורה פת ביין ומחזיר בפיו ומוצץ חוששין לו מחטאת וכל שכן המוצץ בפיו משקה מענבים וכיוצא בהן. וכן ברוא שיש לו נעורת והנעורת בולע יזהר שלא יסחוט הנעורת מן היין שבו להוציאו אבל אם אינו צריך לו מותר. דתנן סוחטין כבשין בשבת לצורך השבת אכל לא לצורך מוצאי שבת וצריך שיראה שא"צ למימי הברזא שאם יש כלי תחת הנעורת יסירנו להראות שא"צ למשקין היוצאין:

Siman 112

כתב הר' אליעזר מוורמישא שמי שיש נצוצות מי רגלים על מכנסיו שאסור ליתן מים ע"ג ניצוצות משום מלבן אלא כיצד יעשה יטול ידיו ויקנח במקום ניצוצות ושוב יטול ידיו ויקנח בטהרה. ונ"ל דה"ה דיכול ליתן יין או משקה אחר דלא הוי מלבן בכך:

Siman 113

כתב בעל ה"ג דאסור ליתן מים על הבגד בשבת מדאמר רבא בזבחים פ' דם חטאת זרק סודר למים חייב ומפרש טעמא דשרייתו זהו כבוסו והא דתנן בפ' נוטל היתה עליו לשלשת מקנחה בסרמטוט ואם הוא של עור נותן עליה מים דמשמע דאורחא דמים בבגד לא הוי אלא כשהי' הבגד מלוכלך. פי' הר"א ממיץ לשלשת לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט הלכך צריך ליזהר שלא יתן מים על הבגד בין של צמר בין של פשתן ואפי' ידיו מטופחות במים מרובים לא יקנחם בבגד בעוד [שהמים מרובים עליהם] ולריבוי המים לא ידעתי שיעורן הלכך מנהג כשר כשאדם רוחץ ידיו בשבת שיזרוק המים מידיו וינער בכח קודם שיקנח ידיו במפה או בבגד והא דתניא שומרי פירות והמקבל פני מי שגדול ממנו עוברין במים עד צוארו ואינו חושש וכן נמי הא דתניא נדה מערמת וטובלת בבגדיה מוקמינן לה בבגדי עור ואפי' בעור שכשוך אין כיבוס לא. ודוקא במים הוא דאסור אבל ביין או שכר אין זה כיבוס אלא טינוף כדתניא בפ' תולין מסננין את היין בסודרין. ויש מפרשים דלא מיתסר נתינת מים בבגד אלא בלשלשת כדמשמע ממתניתא וא"צ לאוקמי להני מתנייתא בבגדי עור. והר' אליעזר אוסר כדברי המחמירים. וגם כתב דכל דבר ששרוי במים אסור לטלטלו גזירה שמא יסחוט והוי מלבן. אבל אם הוא דבר שאין אדם מקפיד על מימיו כגון דבר שעשוי להיות שרוי לעולם במים לא גזרו בי' שמא יסחוט כדתנן מסננין את היין בסודרין:

Siman 114

כתב הר"א ממיץ דצריך אדם ליזהר שלא יאכל וישתה או ישפוך מים בשבת במקום זרעים ועשבים אע"פ שאינו מתכוין דהוי פסיק רישא דאי אפשר שלא יועיל לגדלן ואע"ג דאמר ריש פ' הבונה דהיכא דעביד בארעא דלאו דידי' ליכא חיובא משום פסיק רישא גבי תולש עולשין ומזרד זרדין פי' ר"ת והר"א ממיץ דאיסורא מיהו איכא. אבל דבר ששורף הזרעים כגון שתן מותר. ובפ' המצניע מסיק דשרי לרחוץ הבית בשבת אבל לכבד נראה דאסור וכן נמי יזהר אדם שלא ישליך זרעים בחצר במקום ירידת גשמים שסופן לצמוח ואם ישליך לתרנגולים יזהר שלא ישליך אלא שיעור אכילת התרנגולים לבו ביום או יומים ואם הוא מקום דריסת בני אדם שאין סופן לצמוח מותר. וכתב הרב ז"ל שיזהר אדם שלא יאסוף פירות יחד דהוי מעמר:

Siman 115

לא שנא חרדל ול"ש שומין או חרוסת וכ"ד שלשו או כתשו מערב שבת נותן בהם בשבת יין או חומץ ומערב באצבעו:

Siman 116

כתב הר"א ממיץ דאין בישול אחר בישול אבל יש בישול אחר צלי וצלי אחר בישול כדאמרי' בפ' כל שעה צלאו ואח"כ בישלו חייב ומסתמא כשם שיש בישול אחר צלי כך דין צלי אחר בישול ומאחר דיש דברים שמתבשלין אפי' בכלי שני כמו המלח לפי לישנא קמא דאמר בפ' כירה דאפי' בכ"ש בשלה ואין אנו בקיאין מה הן הדברים רכים ומה הם הדברים קשים הלכך יזהר אדם שלא יתן פת אפוי בשבת אפי' בכ"ש במקום שהיד סולדת בו וגם מצלי יזהר כמו כן וגם המבושל לא יתן כמו כן אצל האש בחום גדול שהיד סולדת בו ואם עשה כן חילל את השבת וחוששים לו מחטאת וסקילה והר' אברהם בר' אפרים כתב דמותר. ומלהשליך מלח לתבשיל אפי' בכ"ש יש מחמירים כלישנא קמא ואמרו ה"ד יד סולדת בו אמר רחבא כל שכריסו של תינוק נכוית ממנו:

Siman 117

שאל רבינו יצחק בר' מרדכי את ר"ת אם יכול ישראל לאכול פת שאפה עכו"ם בשבת ואסר לו. ורבינו אבי העזרי הי' מלקה האוכלו:

Siman 118

פסק ר"א ממיץ דיש טחינה בפירות הלכך יזהר אדם שלא יפרר פירות לפרורין דקין וכתב שיעור דקיקתן ופרירתן לא ידעתי מיהו בלחם מותר דאין טוחן אחר טוחן. כ"כ הר' יוסף בשם רבינו שמואל:

Siman 119

אין טחינה בדבר התלוש הלכך מותר ליקח תבן וקש וכ"ד הראוי למאכל בהמה לשברו לשנים לחצוץ בו שניו מדאמרי' בפ' המביא כדי יין אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון מותר לקטום קש של שבולת בשבת לחצוץ בו שניו כפרש"י וכן עשה מעשה ר' יהודה בר' יצחק אבל קיסם של עץ אסור:

Siman 120

אמרי' [בביצה] אין מלבנין את הרעפים מפני שצריך לבודקן א"ל אנן תנינן מפני שצריך לחסמן ולא אפשיט איזה טעם עיקר וכתב רש"י מה ששוחטין הבהמות עתה דזיל בתר רובא והבדיקות חומרא בעלמא הוא משמע שאם היו שקולות הי' אסור ורבי' שמחה אסר לשחוט ביו"ט דשכיחי טריפות ככשירות ורבינו אבי העזרי התיר:

Siman 121

מותר לתת פך עם המים ועם השמן ועם היין אצל האש בשבת כדי להפיג צינתן ויזהר שלא יתחמם כדי שתהא היד סולדת בו מדא"ר יהודה אמר שמואל אחד מים ואחד יין יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר וה"ד יד סולדת בו כגון שכריסו של תינוק נכוית הימנו. ויש אוסרין דילמא אתי לידי בישול. מיהו בכלי שני שלא כנגד המדורה שרי. וכן דעת בעל ספר התרומה:

Siman 122

פסק ר"ת דל"ל שביתת כלים דאורייתא הלכך מותר לתת גחלים מערב שבת בכלי מנוקב שעושין מן בריחי ברזל ומתחממין בו בשבת ומותר להשאיל מע"ש כליו לעכו"ם אע"פ שעכו"ם עושה בהן מלאכה בשבת אבל להשאילו בשבת עצמה אסור. ולהשכירו מע"ש אסור ובחמישי מותר:

Siman 123

פסק הר"א ממיץ צריכין עבדי אלהים לישמר אם שותין משקין שצובעין בשבת כגון מי תותים וכיוצא בהן שלא יצבעו בהן מפותיהן ולבושיהן וכן אדם שחותך אצבעו ודם שותת יזהר שלא יתן עליו שום דבר מפני שצובע אע"פ שהוא מקלקל וכל המקלקלים פטורים מיהו איסור דרבנן איכא. מיהו צביעת פיו ידיו ורגליו אינו חושש שאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבוע. והא דאמרו לא תעביר אשה שרק על פניה מפני שהיא צובעת כיון שדרך האשה בכך צביעה מיקרייא:

Siman 124

פסק רב אלפס ורבי' אבי העזרי ורבינו יצחק בר' אליעזר כרבה דאמר בפרק בתרא דעירובין לא אסרו אלא קול של כלי שיר בלבד ואמר רבי' אבי העזרי דאפי' קול שיר לא אסרו אלא ישראל אבל עכו"ם המנגן בכלי שיר בנישואין שרי אפי' אם ישראל אומר לו דאמירה לעכו"ם שבות ובמקום מצוה שרי כדמוכח גבי ההוא ינוקא דאישתפך חמימי' ואין שמחה לחתן וכלה בלי כלי שיר. ור"ח פסק דאפי' שאר קולות אסור דאשינוי דחיקא לא סמכינן:

Siman 125

פסק הר' אליעזר ממיץ כר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל בשבת ואסור לכוף הקערה על הביצה שלא תשבר ורב אלפס וגאונים אחרים חולקין עליו:

Siman 126

מוקצה מחמת מיאוס כגון נר ישן מותר כר' שמעון ומוקצה מחמת איסור כגון נר שהדליקו בו באותה שבת אסור כר' יהודה ומוקצה מחמת חסרון כיס אי נמי מוקצה דהוי כגרוגרות וצמוקין אפי' ר' שמעון אסר ואם עשה הדבר בסיס לדבר אסור על דעת להיות בסיס כל השבת אפילו נפל דבר האסור מעל ההיתר אסור לטלטלו ואם עשאו בסיס על דעת לנער האיסור בשבת שרי דתנן טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלים כיצד עושה מנער את הכסות והן נופלת משום דעל דעת לנערן הניחן שם:

Siman 127

פסק רבינו שמחה דבגד שיש בו כלאים מותר לטלטלו בשבת דתורת כלי עליו מידי דהוה אסנדל המסומר דאסור לנועלו ומותר לטלטלו בפרק קמא דביצה:

Siman 128

כתב הר' אליעזר ממיץ דחיה ועוף שברשותו וגדילין בביתו דהן עבידי לרבויי כשרוצין לתופשן והן בבית גדול כל כך שאם לא גידלו בין בני אדם הוו צריכין מצודה לתופשן אסור לתופשן ואף לדחותן במקום צר שיהיו נוחין ליתפש כדתנן חיה ועוף שברשותו הצדן פטור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור הילכך צריכין ישראל שלא לתפוש בשבת סוס שמורד ופרה שמורדת שאם לא גידלו בין בני אדם היו צריכין מצודה. וגם יזהר שלא לצוד פרעושין מעל בגדו בשבת דאף רבי יהושע דפטר איסורא מיהא איכא [וצידת] נחש שלא ישכנו פטור ומותר דקיי"ל כשמואל דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מתלת צידת צבי שישב על הפתח וצידת הנחש דמתעסק בו שלא ישכנו ומפיס מורסא להוציא ליחה ובה"ג הק' דשמואל אדשמואל דהכא מתיר בצידת נחש שלא ישכנו אלמא ס"ל לשמואל כר' שמעון דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה דצידת נחש שלא ישכנו מלאכה שאצל"ג היא דאמר בפ' שמנה שרצים הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב ואמר מאן תנא אמר רב יהודה ר"ש היא דאמר מלאכה שאצל"ג פטור ובהדיא אמר בפ' כירה דשמואל סבר כר' יהודה גבי מלאכה שאצל"ג. ותירץ רב יהודאי גאון ז"ל דשמואל לעולם כר' יהודה סביר ליה מיהו במידי דאית ליה הזיק אפילו רבי יהודה מודה והביא ראייה מדאמרי' בפ' כירה מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים אבל לא של עץ ומכדי תרווייהו מלאכה שאינה צריכה לגופה היא דאינו מכבה לעשות פחם מאי שנא דעץ דאסור ומאי שנא דמתכת דשרי אלא טעמא הוא דבגחלת של עץ לית ביה הזיקא דכמה דלא כביא אית ביה סומקא וחזי ליה אבל גחלת של מתכת אע"ג דאזיל סומקא אית ביה היזק וכי היכי דשרי שמואל בגחלת של מתכת משום היזק רבים ה"נ שרי גבי עקרב שלא ישוך משום היזק רבים ומיהו הר"א ממיץ דחה זה התירוץ וכיון דשמואל מחייב במלאכה שאצל"ג כר' יהודה היכי שרינן איסור סקילה משום היזק רבים אלא דשמואל אדשמואל לא קשיא דלית ליה לשמואל ההוא תירוצא דפרק שמנה שרצים דההיא מתניתין ר' שמעון היא אלא ר' יהודה נמי מודה דכל צידה שאינה אלא להבריח היזק ממנו מודה ר' יהודה דפטור דלא מיקרי צידה. וחילוק גחלת של עץ ושל מתכת פי' דשל עץ הוי במשכן והוי אב מלאכה ושל מתכת לא הוי במשכן:

Siman 129

כתב הר' אליעזר ממיץ דאדם הנחבל אסור להוציא דם מחבורתו דתנן בפ' המוצא תפילין כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה ואם להוציא דם כאן וכאן אסור פי' משום דמוציא דם נראה כחובל:

Siman 130

מחזירין רטייה במקדש אבל לא במדינה ודוקא אם נפלה על הארץ אבל אם נפלה בכלי מחזירין אותה כדאיתא בהמוצא תפילין וגרסי' בירושלמי אמר רבי יוסי ברבי בון מכה שנתרפאת נותנין עליה רטייה שאינו אלא כמשמרה אמר רבי תנחום חוץ מעלי גפנים שהן לרפואה:

Siman 131

אמר בירושלמי כרמליות סמוכות זו לזו אין מטלטלין מזו לזה פי' הר' אליעזר ממיץ כגון ים ובקעה אבל ים וים בקעה ובקעה שרי:

Siman 132

פסק הר' אליעזר ממיץ דזיז שלפני החלון ויוצא לרשות הרבים אין נותנין ונוטלין עליו כלים שאינן נשברים דלמא נפלי ואתי לאייתויינהו כדמוקמי' בהמוצא תפלין אבל כלים הנשברים נותנין עליו ונוטלין הימנו בשבת כדאמר התם ואומר בפ' המביא לא ליתיב אינש אפומא דלחיא וישתמש בו דלמא מינגדר ליה חפץ ואתי לאייתויי ודוקא אפומא דליחייא דלא מינכרא מילתא אבל אפומא דביתא מותר:

Siman 133

פסק הר' אליעזר ממיץ דכל דבר הנטוי מן הצד לאו שמיה אהל ומותר לנטות [לכתחילה] בשבת כדאמר כילת חתנים מותר לפורקה ולנטותה בשבת היכא דאין בגגה טפח אבל אם נטה אהל מן הצד ובאותו אהל נעשה כרמלית או רשות היחיד או סוכה נכשרת מתוך אהל זה מאחר דאהני מעשיו הוי כאהל ארעאי למעלה ואסורים כדאמר בפ' כיצד משתתפין פעם אחת שכחו ולא הביאו ס"ת ופירשו סדינים וכו' ומקשה פירשו ס"ד והא הכל מודים שאין עושים וכו' וכל מקום שיש אהל טפח מותר לפושטו יותר דמותר להוסיף על אהל עראי כדמוכח בפרק בתרא דעירובין:

Siman 134

הבא בספינה בשבת או ביו"ט [חוץ] לתחום והוצרך לנקביו מותר לצאת לעשות צרכיו ואי פקח הואיל ויהיב ליה רשותא למיפק חוץ עייל לתחומיה ונכנס לעיר ומותר בכל העיר כאילו שבת שם. מדאמרי נהרדעי אי פקח הוא עייל לתחומיה וכיון דעל על. וכן כל מי שאינו רשאי לזוז מד' אמותיו אם נצרך לנקביו הרי זה יוצא ומרחיק ונפנה לפי שגדול כבוד הבריות:

Siman 135

המבטל רשותו סתם רשות ביתו לא ביטל וצריך לבטל לכל אחד ואחד כך פסק הר"מ במז"ל וריא"ז:

Siman 136

אין לעשות הבדלה במוצאי שבת על נר של חנוכה דאמר בירושלמי בפ' אלו דברים רבי אבהו בשם ר' יוחנן ור' יוסי בר חנינא אין מברכין על נר ובשמים של מצוה מאי מצוה אמר רב יהודה כגון נר של חנוכה. ואין מברכין על הבשמים כגון אסא דהושענא בסוכות במוצאי שבת:

Siman 137

השיב רבי יוסף טוב עלם ז"ל שמנהג טוב וכשר הוא לומר זמירות במוצאי שבת וכן אמר ר"ת מדאמר משל לכלה שמלוין אותה בשירות ותשבחות:

Siman 138

פסק הר"מ במז"ל דאמלתרא מהני למעלה מכ' וכן פסק ריא"ז דקורה משום היכר והא נמי מסתכלין בה:

Siman 139

מבוי המפולש משני צדדין לרשות הרבים צריך צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן. וכן עקום תורתו כמפולש לחי או קורה מכאן וכן מכאן וכן צורת פתח בעקמומיתו:

Siman 140

פסק בעל ה"נ כרב הונא ורב יהודה דאמרו עירב דרך הפתח ונסתם הפתח דרך חלון ונסתם חלון אמרי' שבת הואיל והותרה הותרה:

Siman 141

הא דמהניא מחיצת בני אדם אע"ג דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום דוקא שלא יצא לדעת כגון נחמיה דמשכיה שמעתיה אבל יצא לדעת לא. וכל עובדי דגמרא בכה"ג מיירי:

Siman 142

רבינו תם ורבינו משה מקוצי אוסרין כל נולד אבל רבינו יצחק ורבינו טוביה מתירים כל מוקצה ונולד חוץ מאפר כירה שהוסק ביו"ט וכן סברת רבינו שמשון:

Siman 143

פסק ריא"ז שיש ליזהר שבשבת ויו"ט לא ישפה מכלי לכלי כדי להשאיר פסולת הנשארת בשולי הכלי אלא או ישאיר המשקה עם הפסולת בכלי שלא יהא הפסולת ניכר או ישפה הפסולת עם המשקה לחוץ:

Siman 144

ישראל שלקח בצים מן העכו"ם ביום טוב ושאלו עכו"ם והיה מסיח לפי תומו שלא נולדו היום אם אותו עכו"ם לא היה יודע בענייני ישראל שביצה שנולדה ביו"ט אסורה סמכינן עליה מדאמר בתוספתא דדמאי עכו"ם שהוא מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הם של עזיקה הם של נטע רבעי הם לא אמר כלום לא נתכוין זה אלא להשביח את מקחו. משמע דהיכא דמגנה את מקחו דודאי יותר היו טובים הביצים שנולדו היום נאמן אבל אם יודע שביצה שנולדה ביו"ט אסורה אינו נאמן:

Siman 145

אופה מיו"ט לחבירו בשוגג יש שמתירין כר' יהודה דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל במוצאי שבת בין הוא בין אחרים אפי' בשבת דחמיר כ"ש יו"ט דקיל. ורבינו יואל הלוי אסר דעד כאן לא שרי אלא גבי שבת דחמיר אבל יו"ט אתי לזלזוליה ביה. והביא ראייה מפרק כירה דאמר התם שכח קדירה על גבי [כירה] יש אוסר דבמבשל לא אתי לאיערומי ובשכח אתי לאיערומיה הלכך הכא נמי אתי לאיערומי ויאפה לכתחילה מיו"ט לחבירו ויאמר שכחתי או לצורך היום אפיתי. מיהו ריא"ז אומר להתיר דאמר התם דשאני הערמה דאחמור בה רבנן טפי ממזיד וכן כתב ריב"א היכא שעשה איסור בשוגג פשוט ליה דלא קנסי' ליה באכילה כי קמיבעי ליה במזיד:

Siman 146

העושה עירובי תבשילין לכתחילה צריך פת ותבשיל או צלי אם עשה תבשיל גרידא או צלי גרידא סומך עליו ואם עשה פת גרידא לא עשה כלום ונראה דאפילו לאפות אינו יכול כאביי דאין מערבין בפת כלל:

Siman 147

אמר ריב"א שאין אדם יכול לסמוך על עירוב חבירו אלא בשכח ולא בפושע ממעשה דההוא סמיא. מיהו עם הארץ שאינו יודע בעירובי תבשילין כשכח דמי:

Siman 148

תקנו הגאונים לומר בעירוב תבשילין בדין יהא שרי לאפויי ולבשולי ולטמוני ולאדלוקי שרגא. ואע"ג דבירושלמי לא אמר אלא לאפויי ולבשולי צ"ל גם זה כתקנת הגאונים וכן השיב רש"י ז"ל:

Siman 149

קיי"ל דכל דבר שגמרו בידי אדם ביו"ט אין בו משום מוקצה וכבר הי' מעשה מעכו"ם אחד שעשה מנעלים ביו"ט למכור לכל מי שיקנה ובא ישראל הרגיל אצלו ולקח מחנותו. והורה הר' אליהו ז"ל דכיון שלא נעשו בשביל ישראל זה מותר לנועלו ומוקצה ליכא כדפרישית. וראי' לדבר מדאמרי' פ"ק דיו"ט פירות הנושרין אסורין שמא יעלה ויתלוש ואמאי לא אמר משום דאתקצו לבין השמשות איקצו לכולי יומא כמו שרגיל לומר רש"י דמחובר אסור משום מוקצה אלא הואיל ואיכא עורבין שיתלשו הפירות דעתי' עלייהו מאתמול כ"ש גמרו בידי אדם ואפי' עכו"ם. וההיא דספ"ק דביצה דמנעל שאינו תפיר מיירי כשהוא של ישראל:

Siman 150

פסק הר"א ממיץ דהשוחט את העוף ביו"ט אסור לתלוש בית השחיטה מדאמר בירוש' עוף שאין לו גיזה תלישתו היינו גיזתו. והר' יהודה חסיד משפירא ז"ל הי' מתיר שלא יקלקל את העוף וימנע משמחת יו"ט:

Siman 151

פסק רבינו שמחה דאסור להחזיר משכון לעכו"ם ביו"ט דמיחזי כמשא ומתן מיהו לאלם מותר ע"י הדחק:

Siman 152

כתב רבינו שמואל בהר' מאיר ז"ל דלכתוב שאילת שלום במועד יש להחמיר כיון דאיכא מפרש של רשות שר ושלטון. ולכתוב מצרכיו ולשלוח לחבירו כתבו ליכא מאן דשרי. ומה שנוהגין לכתוב בעוגל איסור גמור הוא דהא אפי' אות אחת אסרו במתני' להגיה בס"ת ולא ידענא להתיר מנהגם דהא מיהו אות אחת כתיקונה היא אבל כתיבה הפוכה שהאותיות נקראין מן הצד האחר ליכא בחדיא איסור בדבר דלא כתיבה היא ואעפ"כ יש להחמיר משום טרחה דהא בפ"ק אסרו טרחה שאינה מלאכה עכ"ל וריא"ז מתיר מכח הירושלמי וכן רב אלפס. ואגרות שר ושלטון נמי התיר ריא"ז משום דרכי שלום שלא לעבור על צווי השר והשלטון:

Siman 153

מותר להדיח כלים במועד מדאמרי' גבי שופר אם רצה ליתן יין או מים יתן ואמר בירוש' חדא אמרה שטיפת כלים מותר:

Siman 154

כתב ריא"ז דאם הדליקה האשה נר חנוכה יצאו בני הבית ידי חובתן מאחר שעל ידן נעשה הנס:

Siman 155

מנהג הוא לקהלות לקנות החטים לצורך העניים בפסח מדאמרי' בירושלמי דב"ב פ"ק אר"י בר' בון לחיטי דפסחא י"ב חודש בין לישא בין ליתן פי' אם שהה י"ב חודש אם הוא עני נותנין לו אם הוא עשיר יש לו ליתן חלקו המגיעו:

Siman 156

אין לברך בשעת ביעור חמץ דהא כבר ביטלו מאמש ואין מוטל עליו לשורפו:

Siman 157

מותר להפקיר חמץ [קודם] שעה ז' ע"מ לזכות בו לאחר הפסח ושרי אף באכילה. וראי' מן הירוש' דשביעית פ"ט דאמר התם קפוטקאי דציפורי שאלו לר' אמי כגון דלית לעמא אלין [רחים] ולא שאיל שלום היך צורכא מיעבד אמר לון כד תחמון ריגלא צללא תהוין מפיק לי' לשוקא ומבקרין לי' וחוזרין וזכין בי'. פי' רשב"א בני אדם קפדנים שלא הי' להם אוהבים ואם יפקירו יזכו בהם ולא יחזרו להם והורה להן דכשיראו השוק פנוי מבני אדם יפקרו ואח"כ יזכו הא למדת שהמפקיר ע"מ לחזור ולזכות הוי הפקר אע"פ שחזר וזכה בו. וההיא דפ' כל שעה הפקיר חמצו [בי"ג] לאחר הפסח מהו ריו"ח אמר אסור היינו דחייש לשמא לא יפקיר כלל אבל אם הפקיר בודאי שרי כדפרישית:

Siman 158

המלוה חמץ מחבירו קודם הפסח מותר לפרוע אחר הפסח וראייה מדאמר בעכו"ם פ' השוכר דבי ר' אמי יזפי פירי מעניים בשביעית ופרעי להו בשמינית אתו לקמי' דר' יוחנן אמר לי' יאות אינון עבדין:

Siman 159

פסק רבינו שמעון מפלירא דאם לש במים שלא לנו מותר בדיעבד דהא צוננין הם וחומרא בעלמא הוא ואין לאסור בדיעבד. וריצב"א כתב על מים שלא לנו שאינם מותרים וכתב ריא"ז כי שמא לא אסר ריצב"א אלא לאפות לכתחילה אבל היכא שכבר אפה שמא מודה דשרי ובעל הלכות גדולות אסר אם לשה במים שלא לנו וכן נראה דעת הר' אליעזר ממיץ:

Siman 160

פסק רש"י שאין לאפות מצה של מצוה בי"ד קודם חצות כשם שאין שוחטין את הפסח קודם חצות מדאיתקש מצה לפסח. ולדברי הרב אפי' בדיעבד פסול מידי דהוה אפסח שנשחט קודם חצות שפסול. וק' לפירושו דתני בתוספתא אופה מצה מערב שבת וממצה ישנה דירושלמי כן מחלות תודה ורקיקי נזיר דתנן ס"פ כל שעה ועוד תדחי אפיית מצה את השבת דאין היקש למחצה וכי היכי דפסח דחי ה"נ מצה אלא ודאי לא איתקשא אלא לענין אכילה כדאמר רבא אכל מצה אחר חצות לר' אלעזר בן עזריה דאמר שאין הפסח אלא עד חצות לא יצא ידי חובתו. וכן הורה רבינו יהודה בר' יצחק בפני רבי יצחק בר' שמואל לאפות מצה של מצוה קודם י"ד. וכן הורה הר' ברוך בר' יצחק להיתרא והר' אליעזר ממיץ כתב דטוב הוא שלא לאפות מצה בעוד חמץ בבית ואם אפה לא הפסיד:

Siman 161

אם נאבדו המצות שייחד למצוה אינו יוצא ידי חובתו במצות אחרות אע"פ דכל מצות אינם חמץ דאינו יוצא אלא באותם שנעשה בהם שימור מעיקרא אבל באחרים לא. ועוד כיון שייחד אותם הוי כמדחה את האחרים שלא לצאת בהם. והר' אליעזר ממיץ פסק בחטים הנמצאים בשוק לקנותם וגשמים נזלפים עליהם אין לחוש עליהם דהא דאמרי' אין לותתין את השעורים בפסח פי' לזלף בהם מים דוקא שעורים דלא שרירן אבל חטים דשרירן קיימא לן כרבה דאמר מצוה ללתות ועוד אמר כל אגב מדלייהו לא מחמצי ודוקא זילוף כעין לתיתה שאין במים כדי להחמיץ אבל אם ירדו עליהם רוב גשמים ושק של חטים שרוי בגשמים ושרייתן מרובה האוכלן בכרת ואע"ג דלא נתבקעו דלא בעי' בקיעה אלא בלתיתה דזילופה מועטת אבל במקום שרייה מרובה אפי' לא נתבקעו:

Siman 162

כל השנה כולה מתפלל אדם האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט חוץ מי' ימי תשובה שמתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט ואם טעה חוזר וכן הלכה ואם טעה ולא אמר זכרינו אמר רבינו יצחק בר' שמואל שחוזר ורבינו יהודה אומר אפי' אם אינו יודע אם אמר אם לאו חוזר מ"ד אמשיב הרוח שכל ל' יום בחזקת שלא אמר ורבינו משה אומר שאין מחזירין מן הדברים שלא אמר בתלמוד והביא ראיה לדבריו:

Siman 163

פסק הר"א ממיץ דש"צ בליל יוה"כ מותר לקרות לאור הנר מדאמרי' בשבת ובמדורה אפי' י' בני אדם אסור ואמר רבא ואי אדם חשוב הוא פי' שאינו רגיל לחתות באש מותר וש"צ נמי הוי כאדם חשוב באותה שעה ועוד שאימת שכינה וצבור עליו והוי כתינוקת של בית רבן דקיי"ל דמסדרין פרשותיהן לאור הנר שאימת רבן עליהן:

Siman 164

יוה"כ שחל להיות בשבת אין נשים מברכות בנר אלא מדליקות בלא ברכה:

Siman 165

כתב רבינו יהודה שצריך ליזהר להתפלל ביוה"כ מוסף קודם שיגיע שעת המנחה שזמן תפילת המנחה מו' שעות ומחצה ואם הי' שוהה עד שם הי' צריך להתפלל תפילת המנחה קודם כדקיי"ל היו לפניו שתי תפילות יתפלל השנייה קודם ויש מיישבין מנהג העולם ואומרים כי האי דאמרי' היו לפניו שתי תפילות יתפלל השני' קודם וכו' היינו דוקא כשאדם רוצה ליכנס בסעודה גדולה דאז צריך להתפלל המנחה קודם שיכנס לסעודה כדאמרי' פ"ק דשבת וכיון שתפילת המנחה מוטלת עליו חובה מיד. לכך אמר אם המתין תפילת המוספין עד אותה שעה שתפילת המנחה מוטלת עליו דתפילות המנחה קודם וכן משמע לישנא דהיו לפניו שתי תפילות לפניו משמע מוטלת עליו שניהן אבל בשבת ויוה"כ דגם בלא תפילת מוספין אין תפילת המנחה מוטלת עליו חובה עד מנחה קטנה כיון שאין לו סעודה גדולה לאכול דאפי' בשבת נמי אם יש לו לאכול סעודת שחרית ל"ח סעודה גדולה רק אם אוכלין רוב בני העיר ביחד כ"פ רבינו ברוך הלכך אע"ג דהגיע תפילת המנחה תפילת המוספין קודם נראה להר' פרץ ז"ל דהשתא סעודה קטנה דרשות וכן דברים אחרים דרשות מותר לו לעשות קודם שיתפלל תפילת המנחה אע"ג דהגיע זמן מנחה גדולה כדאמרי' פ"ק דשבת דלא אסר מנחה גדולה רק סעודה גדולה כ"ש תפילת המוספין. וכן מוכח פ"ק דשבת דאם אחר מנחה גדולה סעודה קטנה שריא עד מנחה קטנה ואף אחר מנחה קטנה מתיר רבינו יהודה בשם ר"י לאכול סעודה קטנה רק ר' ברוך אסר סעודה קטנה ממנחה קטנה ואילך הר"מ במז"ל כתב ויש מי שמורה שבציבור אינו מקדים תפילת המנחה לתפילת המוספין שמא יטעו וכתב במסקנא שגם נעילה ראוי להתפלל ביום ואם התפלל בלילה יצא. גם כתב דהאי דאמר אסור לישב בתוך ד' אמות של תפלה דוקא ביושב בטל קאמר וכן בתשובות הגאונים:

Siman 166

הא דאמרי' גבי יוה"כ חולה אומר צריך פי' רבינו יצחק דצריך ר"ל דנראה לו שימות אם לא יאכילהו ואמר דנ"ל שאין אנו בקיאים בענין האכילה כמו החולה ואם אמר החולה לא אסתכין בכך אם לא אוכל אסור להאכיל. ור"ת נחלק עליו והורה הלכה למעשה להיתר דכיון שיודע החולה או החיה שהוא יוה"כ ואומר צריך אע"פ שסבורין שאינן מסוכנין מאכילין אותן. ושמעתי כי ריב"א חלה חוליו שמת בו וחל יוה"כ באותם הימים וא"ל הרופאים אם לא תאכלו ודאי תמות ואם תאכל שמא לא תחיה והוא ז"ל אמר ברי ושמא ברי עדיף ולא רצה לאכול ומת תנצב"ה:

Siman 167

אמר בירושלמי תמן חוששין לצומא רבא ב' יומין א"ל רב חסדא למה אתם מכניסים עצמיכם על ספק זה דמרובה חזקה שאין ב"ד מתעצלין בו אבויי דרב שמואל בר יצחק חש על גרמיה וצם תרין צומין ופסק כריכיה ודמך משמע מהכא שא"צ לעשות שני ימים יוה"כ ורבינו יהודה חסיד ורבינו אבי העזרי היו נוהגין לעשותן:

Siman 168

העושה סוכתו תחת התקרה ואח"כ הוסר התקרה הי' הר' ברוך בר' יצחק פוסלה כיון שמתחילה נעשית בפסול והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי. אבל ר' יצחק הלבן הי' מכשיר והאמת כדבריו דלא אמרי' תעשה ולא מן העשוי אלא היכא דגוף הסכך הי' עשוי בפסול מדברים מחוברים אבל היכא דגוף הסכך הוא כשר אלא שהתקרה גורמת לו ה"נ דכשירה אחר שהסיר התקרה דהא אפי' גפן ודלעת אחר שקצץ ונענע כשר שהסכך כשר:

Siman 169

כתב ר"ת שברכת לישב בסוכה של סעודה פוטרת כל טיול ושינה שמסעודה לסעודה:

Siman 170

לולב ואתרוג הבא חוץ לתחום ביו"ט לאו מוקצה הוא דחזי לישראל אחר דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ואפי' אותו ישראל מותר לצאת בו דדבר הבא מחוץ לתחום אינו אסור אלא שמא יאמר לעכו"ם ויביא והאי טעמא לא שייך אלא בדבר דמטי ליה הנאה מיניה כגון אכילה וכיוצא בו אבל מצות לא ליהנות ניתנו ולא נאמר לעכו"ם דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה:

Siman 171

פירשו בתוספות פרק ראוהו בית דין דדבר שאין המניין מפורש בתורה בהדיא כגון ערבי נחל ותקיעת שופר ליכא בל תוסיף אבל ברכת כהנים אם מוסיף ברכה אחת משלו איכא בל תוסיף דהג' מפורשת בתורה ובתקיעת שופר איכא טעם אחר דלא איקרי בעל תוסיף אלא אם כן עושה במצוה דבר חדש כגון ה' ציצית ה' טוטפות ה' מינין בלולב ד' ברכות בברכת כהנים אבל מי שאינו מוסיף אלא עושה המצות ב' פעמים ליכא בל תוסיף:

Siman 172

קיי"ל כשמואל דאמר בתפילת המנחה מקבל עליו תענית ורבי יהודה היה רגיל לומר בשומע תפלה עננו ביום צום תעניתנו כי למחר אשב בתענית ואם קבל קודם מנחה שפיר דמי ורבינו גרשון אומר דסגי בליל שלפניו:

Siman 173

באותן הימים דבני אדם רגילין להתענות כגון בי' ימי תשובה אע"פ שלא קיבלו עליו מאתמול מתענה בכה"ג א"צ לקבל:

Siman 174

פירש רבינו אבי העזרי דהא דאמרינן כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית ה"מ למקבל עליו תענית סתם כגון האומר הריני בתענית למחר אי נמי בד' צומות אבל בי' ימי תשובה או תענית חלום צערא בעלמא קביל עליה כמו אנשי משמר וכן העידו על רבי אליעזר בר' נתן שלא היה מתענה בי' ימי תשובה (אלא) עד שקיעת החמה אבל ביציאתו מביהכ"נ היה אוכל מיד:

Siman 175

הלכה שמתענין לשעות כגון אם קבל עליו שלא לאכול עד חצי היום ושוב התענה כל היום מתפלל תפלת תענית והיה רבי' יצחק רגיל לומר ביום שלפני התענית הריני בתענית למחר. וגם א"צ להוציא בשפתיו אלא במחשבה סגי וי"א שאין לחתום העונה בעת צרה ומושיע שאין חותמין בשתים אלא העונה בעת צרה וכן נוהגים באשכנז. ויחיד ששכח עננו אין מחזירין אותו. וש"צ ששכח עננו בין גואל לרופא נסתפק בספר האשכול אם כוללה בשומע תפלה או אם אומר בין ברכה לברכה ברכה בפני עצמה במקום שנזכר או אם אינו אומר כלל:

Siman 176

כתב הרבי אליעזר ממיץ הא דאמר גבי נזיר שנקרא חוטא על שציער עצמו מן היין וכן ליושב בתענית דוקא שעושה כן בכעסו אבל לשם שמים לא ושכר התענית גדול כדאמר בברכות גדול היושב בתענית יותר מן הצדקה זה בגופו וזה בממונו. ובפי' נדרים שלו כתב שזהו שיבוש דמקרא נפקא לן דכתיב וכפר עליו וכו' וקרא משתעי אף בנודד לשם שמים דכתיב קדוש יהיה:

Siman 177

פרש"י וריב"א הורה הלכה למעשה דהא דאמרינן לוה אדם תעניתו ופורע מיירי אפילו אמר יום זה וקבלו עליו מאתמול. וכן פרש"י שנדר להתענות ביום פלוני וכן דעת ריא"ז ודייק לישנא דפורע דמשמע שייחד היום דאי ביום סתם איירי מאי ופורע הלא אינו מחויב בזה יום יותר משאר ימים ודוקא לסעודת מצוה ולפחות בשמחה ומריעות. ונסתפק בספר האשכול אם כבר אמר עננו אם לוה אותו ואם לאו. ויש חולקין בדבר. ורב אלפס כתב בתשובה דלא אמר לוה אדם תעניתו וכו' אלא במי שיש עליו מספר ימים סתם ולא יחד היום אבל ייחד היום בעצמו אינו רשאי ללות וכן דעת הר"מ במז"ל:

Siman 178

כתב רבינו קלונימוס שבזמן הזה אין מתענין בשבת תענית חלום כלל דאין אנו בקיאין בפתרון חלומות כבימי רבותינו ומספיקא אין מתענין וכ"נ לרבינו אבי העזרי. ואין המנהג כן. וגם רבותינו הגאונים לא נהגו כן דכיון שהראו לו בחלום ע"י מלאך מן השמים הוי ספק נפשות ודוחין עליו את השבת. ואם הוא תלמיד חכם ישב כל היום וילמוד בתעניתו ויתכפר לו. וליתוב תענית לתעניתיה ואמר ריא"ז דמצוה מן המובחר לישב בתענית ביום ראשון שאז הוא נראה וניכר שלכבוד שבת הוא יושב בתענית וכן המנהג ואין משנין מן המנהג ובירושלמי אמר אסור להתענות בשבת עד ו' שעות ובלא חלום מיירי:

Siman 179

הורה רבינו שמואל בר' דוד הלוי זצ"ל יחיד שיושב בתענית בין בשבת בין ביו"ט אומר לאחר תפלה אלקי בזמן שבית המקדש וכו' תפלה דרב ששת דס"פ היה קורא רב ששת כדהוה יתיב בתעניתא וכו' עד כאלו הקרבתיו על המזבח ותרצני יהיו לרצון וכו' ואינו אומר כלל עננו וכן קיבל מרבותיו. ובתוספת רבינו פרץ דברכות כתב בשם הלכות גדולות דאומר עננו באלקי נצור:

Siman 180

מותר לשתות בתענית לאחר שישן דאין קבע לשתייה ואף כי לא התנה מיהו אכילה אסור כי לא התנה ואם התנה אפילו אכילה שרי. ופר"ח דוקא בישן אז אכילה אסורה בלא תנאי אבל מתנמנם לא:

Siman 181

אמר בירושלמי דנדרים פרק קונס נדר להתענות ושכח ואכל כזית איבד תעניתו בשם רבנן דתמן הוא דאמר יום סתם הא אם אמר יום זה מתענה ומשלים:

Siman 182

המתענה רשאי לטעום מן התבשיל עד רביעתא ואינו מברך ופר"ח שצריך לפלוט ולא בולע וי"א דוקא בתענית שקבלו עליו אבל תענית צבור לא:

Siman 183

יולדת שחל שמיני שלה בצום גדליה והתיר לה ר"ת לאכול:

Siman 184

תשעה באב שחל להיות בשבת מותר בתשמיש אע"פ שהוא דברים של צנעה. לפי שאין נוהג בו אבילות כלל. והר' יצחק מווינא אסר וכן הסכים הר' מאיר כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו עונה אחת בשנה:

Siman 185

הלכה כרב ששת דאמר אפי' לכבס לפני ט"ב ולהניח אסור:

Siman 186

כתב בתשובות כל תלמידי חכמים שבארץ ישראל נוהגין בט"ב מבערב בסעודה המפסקת שלא להסב אלא כל אחד יושב לבדו וכל אחד מברך לעצמו ואין מזמנין בברהמ"ז לפי שדומה לו כמו שמתו מוטל לפניו וכן עושין ת"ח וותיקים בכל גלותם:

Siman 187

כתב רב שרירא גאון פירשו גאונים יחיד שקיבל עליו תענית שני וחמישי כל השנה כולה ואירע ערב ט"ב להיות בשני בשבת כיצד יעשה לסעוד פעמים אי אפשר מפני נדר אלא סועד פעם אחת טרם יבא השמש דקיי"ל מתענין לשעות ומתפלל תפלת תענית וצריך להתפלל מנחה ואח"כ יסעוד ואע"ג דאמר כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית ה"מ בשאר תעניות אבל בערב ט"ב ובערב יוה"כ שאי אפשר [להשלים] מתענה לשעות ואח"כ סועד ע"כ לשון הרב ז"ל:

Siman 188

פירש רבינו אבי העזרי שלא לשחוט ולהכין סעודת מוצאי ט"ב עד לאחר חצות מכי ינטו צללי ערב. ובין השמשות של ט"ב אסור הלכך צריך להפסיק מבעוד יום וכן סובר רב אלפס:

Siman 189

רבינו משה בר' יקותיאל היה אומר לברך על המאור בט"ב שחל להיות במוצאי שבת אע"פ שאמרו חכמים צריך לסדרן על הכוס בשעת הדחק שאני:

Siman 190

שנים שהיו אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה טוב ליזהר שלא ישתו שניהם בכוס אחד וכך היו נוהגין רבינו קלונימוס הזקן ורבינו יהודה ז"ל וצריך שיהיה מפה לפני כל אחד ואחד להכירא בעלמא:

Siman 191

בשר וחלב שנמלחו יחד אי איכא בבשר ששים כנגד החלב שרי ואי לא אסור ולא סגי ביטול את מקומו ואם אותה החתיכה שאין בה ששים לבטל החלב נמלחה עם חתיכות אחרות אסר רי"א ז"ל כל החתיכות:

Siman 192

בשר ששהה שלשה ימים מעת לעת ולא נמלח שוב אינו פולט דמו ע"י מליחה לפי שפסק לחלוחותו אבל פולט ע"י בישול הלכך אסור לבשלו אבל לצלותו מותר דדם האיברים שלא פירש מותר ואפילו לבשלו אחר צלייה אסור דצלייה כמליחה. וה"ה אם שרה הבשר במים תוך ג' ימים. דינו כנמלח:

Siman 193

בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב לפרש"י שפי' שהבשר בעוד שפולט אינו בולע א"כ אינו אסור אא"כ שהה בכלי כדי פליטת כל דמו שאז חוזר ובולע ושוב אינו פולט עוד מיהו ר"ת אוסר אע"פ שלא שהה שם כדי פליטה וכבר בא מעשה לפניו ואסר אע"פ שלא הי' בו אלא מעט ציר וכן הי' נוהג ר"י כר"ת:

Siman 194

כשמולחין הבשר על הדף צריך שיהא הדף מדרון וכשמולח בכלי מנוקב צריך לשום עצים בין שולי הכלי והבשר שלא יגע הבשר בציר כ"כ רבינו שמואל בהר' מאיר וקיבל בשם רש"י זקינו דאפי' נמצא ציר בין חתיכה לחתיכה אפ"ה הבשר מותר כיון שהכלי הוא מנוקב ויש הפסק בין הבשר לכלי:

Siman 195

כתב רש"י בתשובה דבשר ששהה כל צרכו במלח דהיינו כשיעור צלייה ואח"כ הושם בכלי שאינו נקוב ושהה בכלי כל הלילה ולמחר נמצא הכלי מלא ממימי המליחה והתיר רש"י זה המעשה. אבל אם לא שהה כל צרכו במלח אסר רבי שמואל בהר' מאיר:

Siman 196

צריך להדיח הבשר יפה יפה קודם שיתנהו בקדירה אע"פ ששהה במלח כדי צלייה לפי שהמלח שעל הבשר הוא אסור לפי שהדם מעורב בו ומ"מ אותו הדם שבמלח נדבק הוא במלח ומתייבש עמו ואין בו כח ליבלע בציר אלא עומד במקומו ולכך אינו אוסר הבשר:

Siman 197

הא דאמר דשיעור מליחה כשיעור צלייה היינו שכל חתיכה צריכה לשחות במלח לפי גודלה ועובייה ואין זה שיעור לכל האברים בשוה אלא לפי מה שהיתה היא ניצלית כך היא צריכה לשהות במלח ואין משערין במעט בשר אלא כל חתיכה לפי מה שהיא ועי' בסי' ר"ו:

Siman 198

הדחת הבשר שכ' הר"א ממיץ שידיח הבשר תחילה בכלי שאינו מנוקב ואח"כ יתפוש בידו אחת באויר וישליך עליו מים כדי להדיח תפיחת מים התפוחים על הבשר שהן אסורות שהרי הפליט בהן הדם בהדחתו. וב' פעמים צריך להדיח בעוד הבשר בידו כרי להדיח טפיחת האיסור יפה יפה ואם לא הדיח אחר הדחתו הראשונה אוכל דם הוא. ואח"כ מולחו ושיעור שהיית בשר במלח פי' רב יהודה גאון כשיעור צלייתו וטעמא דאמר מלוח ה"ה כרותח דצלי וכי היכי דצלייה מפלטת דם מליחה נמי מפלטת דם ועי' בסי' ר'. וכיצד מולח מפרש במנחות מביא את האבר ונותן עליו מלח והופכו למדנו שצריך ליתן מלח בכל מקום ורב יהודאי גאון כתב דשיעור המליחה שלא נאכל מחמת מלחו. ואח"כ מניחו בכלי מנוקב ובשר ע"ג גחלים בלא מליחה לכתחילה אין לי ראי' ולא יתן ובדיעבד שרי דאמרי' משאב שאיב וה"מ בחתיכה דלא סמקא אבל סמקא י"ל דאסירא. ובשר שנמלח ופלטה דמו כגון ששהתה שיעור צלייה אם מלח בשר ונתן עליה אסורה ההיא בשרא דכיון שפלטה נקשית ההיא חתיכא ושוב אינה פולטת מה שבלעה מדאמר פ' כל הבשר דגים ועופות שמלחן זה עם זה וכו' אבל העליון מותר ששומן בשר התחתון אינו אסור כי אם הדם שבתוכו והדם אינו יכול לאסור את העליון שמאותו טעם שהעליון מתיר את עצמו מדמו הוא מתיר את עצמו מדם התחתון [וי"ל בתחתון חתיכה עצמה נעשית נבלה ונעשה שומן התחתון נבלה ושמא] דלא אמרי' חנ"נ אלא בבשר בחלב שלא מצינו טעם איסור זה כי אם בבשר בחלב כדאיתא בפ' כל הבשר והטעם שבב"ח כל אחד מותר לעצמו ושניהן אוסרין זה את זה הבשר מחמת החלב והחלב מחמת הבשר הלכך יש לחשוב כחתיכת איסור אבל איסורין הנבלעים בהיתר כגון חולין ותרומה שאין איסור אלא האחד מהן לא אמרינן חנ"נ ואין אוסר אלא לפי חשבון. והר' אליעזר ממיץ כתב דזאת הסברא היא שיבוש דהא אמר בהדיא בפרק גיד הנשה דרש רבב"ח וכו' אוקי רב אמורא עליה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה וכו' ועוד דאמר בשלהי עכו"ם לענין יין נסך דהתירא לגו איסורא כיון דבשעת נפילה לא איבטל אף על פי שנתגדל ההיתר לבסוף אסור אלמא קמא קמא [נעשה איסור]. ועוד דתנן בתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונדמעו ונפל מן המדומע למקום אחר ר' אליעזר אומר מדמעת כתרומה ודאי וחכ"א אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון ולא פליגו רבנן עליה דר"א אלא בדמוע שהוא מדרבנן וחימוץ שאין איסורו מטעם תערובות אלא מטעם גרם החימוץ ורוב הגאונים אין סברתן כסברת רבינו אפרים:

Siman 199

הכבד בעי קריעה שתי וערב בשעת צלייה או בשעת מליחה ולא עבדינן חליטה דהאידנא לא בקיאין בחליטה ואם לא קרעו קורעו לאחר צלייתו ושרי אך יש מפקפקין לאסור דלא הותר קריעה אחר בישול אלא גבי לב. ותימה על מה שנהגו העולם שלא לקורעו שתי וערב אלא תוחבין בו קיסם. וכתב רבינו יהודה בר' יצחק שאין לשנות משמעות ההלכה:

Siman 200

פסקינן בפרק כל הבשר בין כבדא בין כחלא תותי בישרא שרי עילוי בשרא דיעבד אין לכתחילה לא. מכאן יש ללמוד כבד שנמלח עילוי בשרא שרי בדיעבד דהא מליח שאינו נאכל מחמת מולחו אינו אלא כרותח דצלי. אך אם העוף נמלח או נצלה עם הכבד אם אין בעוף לבטלו ששים אסור דהואיל ודבוק במקומו בתוך העוף דמי לנתבשל ונעשה כל העוף חתיכה דאיסורה ומשערין בבשר וברוטב:

Siman 201

לפי קבלת ר"ח כל עוף הבא לפנינו אם קרקבנו נקלף עם סימן אחד דהיינו או זפק או אצבע יתירה כשר הלכך עוף שיש לו זפק וקרקבנו נקלף כשר לכ"ע אך רש"י פסק שאין עוף נאכל לנו אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור טהור ושלא מסרו לנו יש לחוש שמתוך שאין אנו בקיאין בהן י"ל שמא דורס דהא תרנגולא דאגמא היו מחזיקין אותה בטהורה ולאחר מכאן ראו שדרסה ואסרוה:

Siman 202

כתב בתשובת מעשה בא לפני רבי בקרקבן תרנגולת שניקב והוסר ממנה ונתערב אותה תרנגולת טריפה בכשירות והביאום לפני רבי והביאו גם הקרקבנים ודימה שומן הקרקבנים לשומן התרנגולים ואידמו שומן תרנגולת אחת של מקום חיבור הקרקבן אל שומן הקרקבן והתיר האחרות. ופי' ריא"ז שהנקב הי' שלא במקום השומן דאי במקום השומן הא קיי"ל דחלב טהור סותם ובקרקבן תרנגולת לית חלב טמא אלא כולו טהור הלכך ניקב הקרקבן וגם הכיס והשומן סותמו כשירה:

Siman 203

עוף שנצלה והלב מחובר בו מותר דאע"ג דלא נקרע קורעו לאחר צלייתו ואפי' הלב עצמו מותר. ואם נתבשל בקדירה דאין מועיל כלום מה שפלט שנשאר הדם בקדירה הלב עצמו אסור שנתבשל בדם חללו אבל העוף מותר שיש בו ששים מדם הלב ואפי' העוף מנותח לנתחיו והלב דבוק בחתיכה אחת קטנה שאין בה ששים מותר דמשערין ברוטב ובחתיכות ובודאי יתבטל הדם:

Siman 204

כתב רבינו יהודה בר' יצחק דהא דאמר רבא אכיל לי' וקרי לי' חמר בשר היינו דוקא לאחר שנגמרה צלייתו שעלתה תימרתו כבר וכן הסוגיא מוכחת:

Siman 205

כתב רבינו אבי העזרי דצומת הגידין לא שייך אלא בשני הרגלים שכלפי זנבה אבל בשני ידים לא. אך לענין האבר משפטם שוה שאם נשבר העצם ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו האבר אסור והשאר מותר ובלבד שלא תעבור המכה מעבר לצלעות שאז יש לחוש לריאה שלא תינקב ואם עור ובשר חופין את רובו בין יצא האבר לחוץ בין לא יצא מותר אפי' האבר. וכשהאבר אסור ומשליכו צריך לחתוך עמו מעט מן המותר:

Siman 206

פסק הר"א ממיץ אין בגידין בנותן טעם כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ושומנו של גיד הנשה ישראל קדושים נהגו בו איסור ויש בו איסור יותר מן הגיד דאילו גיד אינו אוסר דבר אחר כדאמרי' ושמנו אוסר בנותן טעם כשאר כל איסורין שבתורה כדאמרי' התם הנהו אטמתא דאימלחו בי ריש גלותא בגידא נשיא פי' עם שומנו רבינא אסר ורב אחי שרי. ומסיק דלא שרי אלא מטעם דלא הוי מליח כרותח דמבושל אלא כרותח דצלי ובגיד הצלוי אמרי' ירך שנצלה עם גיד הנשה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ובכחוש קאמר. אבל אם נתבשל או שומן שנצלה אוסר בנותן טעם כשאר איסורין. ורבינו מאיר אומר דאפי' שומנו של גיד אינו אוסר דאין להחמיר יותר בשומן עצמו מגיד עצמו. וכ"ד רבני צרפת אך רב אלפס אוסר בנותן טעם:

Siman 207

הא דאמרי' נותן טעם לפגם מותר ה"מ במה שכבר נתבשל לתוך הכלי ההוא שאין לאוסרו בדיעבד. אבל הקדירה והכף אסורה שאין לבשל בהם לכתחילה יותר ואי עביר ובישל מותר כיון דנ"ט לפגם:

Siman 208

פסק ר"ת דעירוי ככלי ראשון וכ"מ בירושלמי. ואע"ג דקיי"ל כשמואל דאמר פ' כיצד צולין תתאה גבר מ"מ מודה דעירוי מבשל כדי קליפה לכל הפחות הלכך אם עירו מים רותחין מכלי ראשון על התרנגולת קודם שנמלחה אסור בה כדי קליפה שבשל בה דמה אמנם אם הנוצה שוכבת באותו ענין בשעת העירוי שהנוצה מהלכת מלמטה מותרת לגמרי לפי שהנוצה מפסקת בין המים לבשר יותר מכדי קליפה ולכתחילה אין למלוג התרנגולת כי אם בכלי שני ויתן המים בכלי קודם. וכתב רבינו יהודה דוקא עירוי שמבשל דבר אחד כשמערין עליו בולע גם את הכלי שמערין לתוכו אבל דבר המונח בכלי שני כבר אינו בולע שאין כח בכלי שני לענין בליעה יותר מלענין בישול. ומטעם זה אומר רבינו יצחק כשנמלגו תרנגולות הרבה יחד בכלי שני ונמצאת אחת מהן טרפה שמתירין כל האחרות. ושנוהגין לרחוץ צואר התרנגולת שפעמים נותנין אותם המים על האש להרתיח לרחוץ בהם קערות אחר שנמלג בהן ואם היה ממשות הדם בעין היה אוסר שהוא כלי ראשון:

Siman 209

פסק ר"ת והר"א ממיץ דמין במינו בטיל מדקיי"ל כרבנן דאמרו נתערב [בדם] רואין אותו כאילו הוא מים ולא כרבי יהודה דאמר אין דם מבטל דם. ועוד דרבי אליעזר בר' יעקב הכי ס"ל בזבחים וקיי"ל דמשנתו קב ונקי. ועוד דריו"ח ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ שבמינן במשהו שלא במינן בנותן טעם. ואע"ג דרב ושמואל פליגי עלייהו לא קיי"ל כוותייהו דהא ריו"ח לחודיה גבי רב ושמואל י"א דהלכתא כוותיה ופלוגתא דאביי ורבא בסוף מסכת עכו"ם מפרשי לה רבנן בטבל ותרומה ורב אלפס ורבינו שלמה ז"ל פסקו כר' יהודה דמין במינו לא בטיל:

Siman 210

פסק רש"י דריחא לאו מילתא היא ורבני צרפת אוסרין. וגם הר"א ממיץ. וכתב הר' אליעזר דאפי' למאן דאית לי' ריחא מילתא היא דוקא בתנור קטן דאלים פיטומא אבל תנורים גדולים שלנו שרי דנפיש אוירא דידהו ולא נפיש פיטומא. ואהא סמכי' למיפא פת עם צלי בתנור:

Siman 211

כתב הר' שלמה מברזילונא שהרוצה לצאת מכל ספיקות דם שנמצאות בבצים לא יתיר ביצה שנמצאות טיפת דם עליה אלא היכא שנמצא הדם בחלבון שלא בקשר א"נ בקשר של חלבון ולא נתפשט כלום חוץ מן הקשר דבכיוצא בשני עניינים אלו מותרות לכ"ע. אבל בשאר המקומות ביצה עצמה אסורה. ומקום הקשר פרש"י ז"ל בראש הכד של ביצה:

Siman 212

פסק רבינו יצחק הלכה למעשה וכן קיבל מר"ת הלכה למעשה דהא דאמרו דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותה ל"ש עלו ול"ש נתבשלו דהכל שרי:

Siman 213

דגים קטנים לאחר שנתבשלו נמצא בהם דג טמא מבושל האיסור יש להשליך והשאר כולן מותרים דהואיל ונמצא האיסור לא נשאר באחרים אלא טעמו ובטל בששים אם יש בו ששים כנגד הטמא כשאר טעמי איסורין אבל אם לא נמצא בעין וידוע שנתבשל בתוכו הרי נאסר המאכל והקדירה דבריה לא בטילה:

Siman 214

כתב רבינו שמשון שעתה נהגו לאסור כל הסירכות כי אין אנו בקיאין לבודקה במים חמין מפני הנקב רק בשני אונות זה לזה דהיינו רביתייהו:

Siman 215

כתב רבינו יהודה בר' יצחק בשם רבו דגבינה שנמלח אחר עשייתן חושבן דאין נאכלין מחמת מלחו והוו ליה כרותח דצלי ויש ליזהר לענין דבר שיפול עליהם או הם על אחרים:

Siman 216

פסק הר' אליעזר ממיץ דגבינת עכו"ם במקום שיודע שאין העכו"ם מכיר שרי ואפילו איסורא דרבנן ליכא:

Siman 217

פירש רש"י אסור להעמיד בחלב הנמצא קרוש בתוך הקיבה הנמלח בעור כי העור והחלב נתנו טעם זה בזה ונעשו שניהן איסור וכל טעם היוצא מן החלב שבתוך העור הויא נבילה וכשמתערב חלב זה עם חלב הגבינה הוי ליה חלב נבילה בחלב היתר ומין במינו לא בטיל לפי שיטתו ז"ל. ומה שכתוב בספרים חלב המכונס בעור קיבה פירשא בעלמא הוא צריך למחקו מן הספרים לפי שיטתו דהא קתני במתניתא כשירה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה שמע מינה חלב גמור הוא ולא פירשא. ועוד תניא קיבה שבישלה בחלבה אסורה ורב אלפס גורס גירסת הספרים דפירשא בעלמא ודוחה הא דתניא קיבה שבישלה בחלבה קיבתה אסורה והמשנה לא תירץ ורבינו תם ז"ל פירש דהאי דגרסינן בגמרא חלב המכונס בעור קיבה פירשא בעלמא הוא ההוא מיירי אחר שנקרש ועלה קאמר ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה מעמידו וכל שכן בקיבת טריפה שינקה מן הכשרה דוקא אקרוש דאורחא דמילתא נקט דאין מעמידין בחלב צלול רק בקרוש ומתניתא דקתני כשרה שינקה מן הטרפה קיבתא אסורא בחלב צלול דאכתי לא חשבינן ליה כפירשא הילכך אסור אבל טרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת בין צלול בין קרוש. והא דתניא קיבה שבישלה בחלבה אסורה מיירי בצלול אם כן לפי שטתו כל המעמיד בחלב קרוש ולא נמלח בעודו צלול מותר דפירשא בעלמא הוא. אבל בעור קיבת נבילה אסורה בנותן טעם דעור בשר מעליא הוא:

Siman 218

ברזא שיצאת מן החבית והיין מקלח לחוץ ולקח עכו"ם הברזא לנועצה בנקב ולא כיון מקום הנקב והיין היה מקלח ע"י עכו"ם ולקח ישראל הברזא מן עכו"ם ושטפו במים ונעצו במקומה זה היה מעשה והתירו היין בשתייה אע"פ שהיה נוגע ביד עכו"ם שאין דרך ניסוך בכך:

Siman 219

עו"ג ששתה בכלי ישראל יין ואח"כ נערו הכלי מן היין ושכחו ולא שטפוהו והוציאו בו יין והורו שאם היה הכלי טופח ע"מ להטפיח כל היין שבחבית אסור ואם לאו מותר אפילו בשתייה:

Siman 220

יהודי שהיה יושב על שולחנו והיין אצלו ובא עכו"ם והשמיט מפה והשליך היין אם היה יודע עכו"ם שהיה יין אסור בשתייה וכח כחו הוי ורב אחא בר יעקב עבד עובדא בכח כחו ואסר משמע מהכא אע"ג דאזיל לאיבוד אסור:

Siman 221

יש אומרים עכו"ם השופך יינו של ישראל אפי' בכוונה ויודע שהוא יין אין בו משום יי"נ כיון דאזיל לאיבוד אין דרך ניסוך בכך מדאמרי' פ' אין מעמידין נעשה כזורק מים לטיט וכיון שאין נסך מה שבכלי מותר אבל מכלי לכלי הכל אסור משום נצוק ויש אוסרין:

Siman 222

מעשה שנתנו לפני עכו"ם קנקן מלא יין והריק עכו"ם מן הקנקן לכליו לשתות ושוב מזגו מן החבית לתוך הקנקן והתיר רש"י ז"ל היין שבחבית מטעם נצוק בר נצוק דאינו חיבור דיין שבקנקן לא נאסר אלא מחמת נצוק ולא חש שמא הריק עכו"ם מיי"נ שבכלי לתוך הקנקן או שמא נגע בידו לתוך הקנקן דמילתא דלא שכיחא הוא כ"כ ריא"ז ור"ת ורב פלטוי גאון פסקו דניצוק אינו חיבור אך רש"י ורמב"ם פסקו דהוי חיבור:

Siman 223

נצוק ההולך לאיבוד שמקלח ע"ג קרקע לא הוי חיבור ליאסור מה שבכלי וכבר הי' מעשה בחבית שנסדקה ובא עכו"ם ולקח כנף בגדו וסתם את הנקב עד שהפכו את החבית אבל לא נגע ביין שבפנים והתיר רבינו שמרי' ז"ל ומעשה בא לפני רבינו משה הכהן והתיר גם הוא כ"כ ריא"ז:

Siman 224



Siman 225



Siman 226



Siman 227



Siman 228

אומר רבינו נתנאל שאין ללוש שיעור חלה דהיינו מ"ג בצים כמניין חלה וחומש ביצה בבצים בלא מים. כי הדגן לא הוכשר במחובר ומי פירות אין מכשירין וא"כ לא הוכשרה עיסה זו לקבל טומאה והאיך ישרפו חלתה דהוויא טהורה:

Siman 229

פסק ריא"ז דעיסה הנילושה בבצים או במי פירות בלא מים לאפוקי ז' משקים דאיקרו משקה כגון מים יין שמן חלב דבש טל דם פטורין מן החלה אפי' מדרבנן אבל ר' יחיאל מפריש מחייב מדרבנן ואין מברכין עליה. והק' עליו ריא"ז דאי איכא חיובא דרבנן אמאי אין מברכין הא קיי"ל כל מדרבנן בעי ברכה כדמוכח בפ' במה מדליקין:

Siman 230

פירש רבינו יצחק מסיפונטו שהמפריש חלה מברך אקב"ו להפריש חלה מעיסה ולא להפריש תרומה. בברכות ירושלמי המפריש חלה לעצמו אומר להפריש חלה. לאחר אומר להפריש חלה לשמו. ואין ריא"ז יודע מה פי' (לעצמו) [לשמו] דלא מצינו הפרשת חלה צריך לשם בעליו:

Siman 231

התיר הר"א ממיץ לבישת כלאים בלא כוונת לבישה דפסק כר' שמעון דאמר לובש אדם כלאים להבריח בו את המכס ואע"ג דת"ק פליג עלי' ואסר כוותי' קיי"ל דאמר בהגוזל דבדבר שאינו מתכוין פליגי וקיי"ל כר"ש דדבר שא"מ מותר דלא הוי דומיא דלבישה:

Siman 232

פסק רב אלפס שדין כלאים בחוץ לארץ נחלק לג' חלקים. יש מהם אסור מדאורייתא ויש מהם אסור מדרבנן ויש מהם מותר. כלאי בהמה והרכבת אילן אסור מדאורייתא. וכלאי הכרם אסורין מדברי סופרים וכלאי זרעים מותרין והכי מוכח בקדושין. וספק ערלה בח"ל מותר וודאי אסור. חדש אסור מן התורה בכל מקום. וכתבו התוס' בפ' כיצד מברכין דכרם רבעי נוהג אף בח"ל מיהו קיי"ל דדוקא בכרם לא בשאר אילנות ומחללין אותו בשוה פרוטה ומטילו לנהר וכן מפרש בשאלתות דרב אחאי:

Siman 233

אמרי' אין שמחה אלא בחופה פסק ריא"ז דאם יוצא אדם מחופתו אפי' כלתו עמו והולכין לאכול בבית אחר שאין מברכין שם שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים. וכבר הי' מעשה שהיו סועדין החתן ושושביניו במקום אחד שלא בבית החופה ולא הניח ריב"א ז"ל לברך ז' ברכות מהך דשמעתין. וי"א דשהשמחה במעונו מברכין אפי' שלא בבית החופה אם החתן והכלה שם דהא מברכין אותם קודם החופה מכי רמי שערי באסינתי. והבתים הפתוחים לבית החופה יש להם דין כבית החופה:

Siman 234

אמר רבינו שמעון שהשמשין האוכלין אחר סעודת הנשואין לא יברכו ז' ברכות. והר' טובי' אומר שיברכו וטעם רשב"י הוא לפי שכיון שכבר אכלו החתן והכלה והשושבינן האוכלין אחריהן הוי כסעודה שני' ומ"מ מודה שמברכין אשר ברא אפי' אכלו בבית הפתוח לחופה:

Siman 235

השיב רב אלפס דאין לברך ברכת אירוסין אחר אירוסין דכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן הלכך מברך ואחר נותן הקדושין ובמקומות שנוהגין לקדש ואח"כ מברכין ברכת אירוסין כתב ריא"ז דכשמקדש מברך אקב"ו על קדושי אשה וכ"כ ר' יחיאל ויש חולקין עליו. ומ"ש רב אלפס דאין לברך ברכת אירוסין אחר עשייתה נ"ל דבדיעבד שרי דהא קיי"ל כל היכא שלא בירך קודם המצוה מברך לאחריה בר מסעודה כדכתיב לעיל בסימן ע"ב ומצאתי גאונים שאמרו דאין לברך ברכת אירוסין קודם הקדושין כלל דשמא לא יאותו זה עם זה והוי ברכה לבטלה. וי"א שצריך ליזהר שלא יקדש בטבעת שיש עליה אבן מפני שאין שומתו ידועה. וכן בברכת אבי הבן צריך שיברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ואח"כ מלין אותו וכן פרש"י ז"ל ואפי' בירך לאחר שמל אם לא פרע עדיין מותר שאמר כל שמל ולא פרע כאילו לא מל וכן דעת ר"ת ז"ל:

Siman 236

פסק בשאלתות דרב אחאי בקטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאה אמה דקדושיה קדושין מדרבנן כמו ביתומה ממש שהרי ביתומה תקינו רבנן קדושין משום הפקר והך כיון שהלך אביה למדינת הים הרי היא כיתומה משום הפקר והקשו עליו בתוספות דא"כ אמאי לא אשכח בגמ' בת ממאנת אלא ביתומה בחיי האב הוה ליה לשנויי כגון שהלך אביה למדינת הים וקדשוה אמה ואחיה דתקינו לה רבנן נשואין לכך נראה שאין נשואיה נשואין אפילו מדרבנן. מ"מ אם קדשוה אין לאוסרה על בעלה מטעם שתחשב כפנויה אצלו בזנות ואם קדשה שרינן לה משתגדיל [אולי צ"ל עד שתגדיל עי' אה"ע סי' ל"ז סעי"ד בהגה"ה] מידי דהוה אקטן שנשא אשה דנשואין לא הוו נשואין ולא אמרו חכמים שצריך להפרישם. ורבינו מנחם מינוי פירש דאסור לקיימה משום דחיישינן שמא קידשה לאחר במדה"י ור"ת הקשה לו לדבריך אם מת האב במדה"י תהא אסורה לעולם שמא קידשה אביה ואין יודעין למי והשיב לו רבינו מנחם דנהי דלא חיישינן שמא קידש לשמא יקדש יש לנו לחוש כדאמר בכל הגט המגרש את אשתו שעה אחת קודם מיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד ואמרינן התם לשמא מת לא חיישינן לשמא ימות חיישינן והכא נמי יש לחוש שמא יקדש ואינו נראה לר"י דכיון דלא חיישינן לשמא קידש אם כן מותרת היא אצלו לעולם שהרי השתא מיהא לא קידש דלא דמי להתם דאסור לאכול בתרומה מיד דהתם נאסרה מחיים שהרי הגט חל שעה אחת קודם מיתתו וחיישינן שמא ימות לאלתר ונמצא שכל השעות אסורות שכל שעה יש לחוש דהיינו אותה שקודם המיתה אבל הכא לא יעבור במה שתתקדש לבסוף ועוד הביא ר"ת ראייה דלא חיישינן לשמא קידש מפרק קמא דגיטין עבד כהן שברח מותר לאכול בתרומה ולא חיישינן שמא מכרו רבו לישראל. ומיהו יש לחלק דסתם עבד אינו עומד לימכר אבל סתם אשה עומדת להתקדש:

Siman 237

הא דאמר בעכו"ם שמשיאין לאשתו על פיו היינו דוקא לענין התרת עגונה. אבל אין היורשין יורדין לנחלה על פיו ואפי' ע"פ עד אחד ישראל ואפי' ליטול כתובה לא האמינו אלא ממדרש כתובה כשתנשאי לאחר טלי מה שכתוב ליכי ולולא זה לא היתה נוטלת כתובתה עד שתתברר מיתתו בפני עדים:

Siman 238

פסק ר"ת דאין צריך להמתין לינשא ג' חדשים אחר החליצה אבל לאחר מיתת היבם צריכה להמתין ג' חדשים אע"פ שלא מת היבם עד ג' חדשים אחר מיתת הבעל. וי"א דצריך שיאמרו הדיינים ליבם לבטל מודעא כדרך שעושין בגט. והמארסה תוך צ' למיתת הבעל מנדין אותו ואם כנסה מפרישין אותו עד אחר זמן ויעמוד עם אשתו וכן הורה הר' יחיאל. והר' טוביה אומר להוציאה בגט שעבר על דברי חכמים וגם רש"י ז"ל פירש משמתינן ליה עד שיוציאנה בגט ויש להחמיר בזה יותר מאיסור מניקת כדאמרינן ביבמות שמא ישא אחותו מאביו:

Siman 239

מניקה שצריכה להמתין כ"ד חדשים היינו חדשי לבנה קאמר כסדרן אחד מלא ואחד חסר ומענין חדש העיבור צ"ע. דמדנקט כ"ד חדשים משמע דחדש העיבור עולה למנין כ"ד. ומההיא דתנן בפרק מי שאחזו כמה היא מניקתו שתי שנים משמע איפכא. ונכון להחמיר כך השיב הר"מ ז"ל. ונ"ל כי לפי אותן שנותנין סימן לדבר לא תבשל גדי בחלב אמו. אמו כמנין תבשל אסורה להנשא שמא חודש העיבור שרי [אי נמי] אסמכתא בעלמא הוא:

Siman 240

כתב בתשובות הגאונים שאינה נקראת מניקת חבירו אם פירשה ממנו מלהניקו ונתנתו למניקת ג' חדשים קודם מיתת הבעל. ובשאלתות דרב אחאי גאון מעוברת חבירו ומניקת חבירו דעברה ואינסבה או נתקדשה מפקינן לה בגיטא. ומעשה אירע באשה שנתנה בנה למניקת ישראלית והמניקה נשבעה שבועה דאורייתא וע"ד רבים שאין לה הפרה והתרה שלא תניח מלהניק הבן עד שיהא בן כ"ד חודש ואח"כ נשאת אם הולד לכהן. והורו הגאונים דכיון דפשוט לן דלא תיהדר לא צריך להוציא אפי' נשאת לישראל ואפילו לא כנס יכנוס מידי דהוי אבני ריש גלותא:

Siman 241

פנויה שילדה לזנונים צריכה להמתין כ"ד חודש. דמשום דקלקלה אין להקל עליה:

Siman 242

השיב רב אלפס דלא הצריכו חז"ל להעיד תוך ג' ימים למיתת הבעל לעדות אשה אלא במיתת הים שמשתני צורתן במים. ובפסק כתב דברים שנראין היפך זה דכתב וזה לשונו. והני מילי דבעינן ג' ימים ביבשה אבל בים אפשר שישהא ד' וה' ימים ואינו משתנה דמיא היכא דליכא מכה מיצמת צמת לגוף כדאמר ההוא גברא דטבע בדגלת ואסבה רבא לדביתהו לבתר חמשא יומי. וה"מ דחזיוה בשעתא דאסקוה אבל אישתהי מתפח תפח ואינו ניכר זהו לשונו. ושמא תשובתו היתה תוך ג' ימים לאחר שעלה מן הים וע"ז צ"ע בגמרא. והנשאת כשטבע בעלה במים שאין להם סוף אומר רב אלפס כיון דאמר בגמרא אם נשאת לא תצא דתישבע ותטול כתובה:

Siman 243

מי שיש לו אשה במדינה אחרת מאותה שעומד בה הוא והרשת האשה את אחיה לקבל גט מיד בעלה ולקח האח הגט מן הבעל ומסרו לאחותו בפני עדי מסירה ולאחר זמן בא הבעל ואמר שהגט מזוייף ולא כתבו הוא מעולם והגט יוצא מת"י האשה ולא נתקיים בחותמיו הגט בטל כיון דליכא עדי מסירה שנמסר מיד הבעל ליד השליח גם ליכא עדי חתימה מדאמרי' אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם שמא ימותו עדי מסירה ויתקיים בעדי חתימה משמע דאי ליכא לא הא ולא הא יכול הבעל לטעון שהוא מזוייף ואם הוא מתקיים בחותמיו אין חוששין לדברי הבעל:

Siman 244

השיב רב אלפס שאבי האיש והאשה א"צ בגיטין ושמו ושמה סגיא דלא מצינו בכל הלכות גיטין שצריך אבי האיש והאשה כדאמרי' בראשונה הי' משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה התקין ר"ג הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש לו וכו'. ואילו שם אביו ואביה לא אשכחן וכן השיבו הגאונים שלפניו:

Siman 245

כתב רבינו יואל הלוי דגוסס א"י ליתן גט מדאמר בב"ב בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ופי' ר' חננאל שא"י להקנותם במתנה דרוב גוססין למיתה וחשיב הוא כמת והא דתנן הגוסס ה"ה כחי לכ"ד נוחל ומנחיל וכו' ה"מ בדברים הנעשים מאליהן אבל בדברים הצריכים מעשה לא והא דאמר המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ואמרו ל"ש אלא חולה אבל גוסס לא דרוב גוססין למיתה. אינו ר"ל שאם הי' בודאי עדיין גוסס שיכול לגרש אלא אינו נותנו לה בחזקת שנתרפא ועכשיו אינו גוסס דרוב גוססין למיתה אך תימא דאמרינן בערכין דגוסס נודר ומקדיש ושמא גבי הקדש שאני. ורבינו יצחק השיב דודאי הוי כחי לכל דבריו וגטו גט ומתנתו מתנה ואין להרהר ורבינו חננאל לא דק אלא פירש רשב"א עיקר דפירש שאינו יכול לדבר ואין לו כח ליתן משמע שאם היה יכול ליתן מתנתו מתנה וכן נמי גטו גט אם יכול לדבר. ואמר רבינו יצחק שא"צ עתה לכהנים המגרשים נשותיהם לעשות גט מקושר:

Siman 246

שליח המביא [גט] לאשה בזמן שהגט יוצא מתחת ידו נאמן לומר כי בתנאי היה אבל כשאין הגט יוצא מתחת ידו אינו נאמן בין לקולא בין לחומרא:

Siman 247

כתב רבינו יוסף הלוי דהאי דנאמן אדם ע"י מגו היינו לאפטורי ממונא אבל לאפטורי משבועה לא דהא שומרין דאיכא למימר בהו מגו ולא מפטרי משבועה דאורייתא ועוד הביא ראיות אחרות בפרק כל הנשבעין:

Siman 248

פסק ריב"ם והר"מ במז"ל וריא"ז דלא אמר מגו אלא להעמיד הממון ביד המוחזק בו כגון ראובן דנקיט שטרא על קרקע שבידו שקנאה משמעון ואי בעי מצי לקיומו בחותמיו ומודה לשמעון ששטר אמנה הוא אך שאומר שטרא מעליא ה"ל ואירכס נאמן במגו. אבל להוציא זוזי בטענה כזאת לא אמרינן דמגו להוציא לא אמרינן אלא היכא דאיכא שטרא לטוען דנאמן לומר סטראי נינהו מגו דאי בעי אמר להד"ם:

Siman 249

פסק רב אלפס דכל המחוייב שבועה מדרבנן ונוטל אי תפס התובע ואינו רוצה לישבע לא מפקינין מיניה ומחוייב שבועה דאורייתא אי תפס מפקינין מיניה אם אינו רוצה לישבע ומחוייב בשבועה דרבנן ואינו רוצה לישבע אין יורדין לנכסיו אלא מנדין אותו. אבל אי מחוייב שבועה דאורייתא יורדין לנכסיו כן כתב הר"מ במז"ל ומחוייב שבועה דרבנן ואינו רוצה לישבע והתובע תפס משלו מספקא לי וצ"ע. ואם הנתבע הוא חשוד וכשכנגדו תפס מאחר דליכא דין היפוך שבועה בלא דעת הנחשד היה נראה לי שאין תפיסתו מועלת כלום דאם כן לא שבקת חיי לשום חשוד דילך כל אדם ויתפוס ממון החשודים ויתבענו שבועת היסת ורפיא בידי:

Siman 250

אומר רבינו תם דלא בעינן הזכרת שם או כינוי בשום שבועה אלא במושבע מפי אחרים דומיא דשבועת האלה דסוטה אבל בשאר שבועות לא בעינן הזכרת שם או כינוי אלא כיון דאמר שבועה שלא אעשה דבר זה חלה שבועה עליו כדמשמע בריש נדרים. והראב"ד אומר דלא בעינן הזכרת שם או כינוי רק בג' שבועות שבועת הסוטה ושבועת העדות ושבועת הפקדון דהני תרתי ילפי' בגז"ש משבועת הסוטה אבל שאר השבועות לא:

Siman 251

המחויב לחבירו שבועה ורוצה לישבע והתובע אומר איני רוצה שתשבע עתה אולי תחזור למוטב או שכחת ותזכור או יבואו עדים הדין עם התובע:

Siman 252

פסקו הגאונים כרב ששת דאמר הילך פטור ולא מיקרי הילך אלא היכא שהחזיר לו אותן המעות עצמו או אותו הפקדון או אותו שאילה וכ"מ מפרש"י שפי' והילך לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהן ועל הא פליג רב ששת ואמר הילך פטור והא דפריך לי' מסלעין דינרין וכו' התם פרש"י דכיון דכתב שטר הקרקע משועבדות משעת ההלואה והוי כאילו השאילו זה הקרקע וי"א דהילך חוי אע"פ שלא נתן לו מעות אלא מטלטלין אחרים ליפרע במה שהודה לו. אך ר"ת פסק דהילך חייב:

Siman 253

התובע את חבירו בממון וחייבוהו ב"ד שבועה חמורה ועשו פשרה ביניהן משום השבועה ולאח"כ חזר בו הב"ד ואמר הוראה זו בטעות היתה ואין נתבע זה מתחייב שבועה אלא חרם סתם פסק רב אלפס דיכול חבירו לומר אילו הייתי יודע שאין עלי אלא ח"ס לא הייתי עושה פשרה וה"ל קנין בטעות וחוזר כדאמרי' במעשה דהנהו גינאי:

Siman 254

ראובן שתקף את שמעון לדין ונתחייב לו שמעון שבועה ופייסוהו ב"ד עד שמחל לו את השבועה ואח"כ בא ראובן על שמעון בעקיפין עד שתפס משלו וטוען לו שבועה מחלתי תביעה לא מחלתי הדין עם שמעון שהרי אין כאן תביעה אלא בשבועה והואיל ושבועה אין כאן תביעה אין כאן:

Siman 255

פסק רבינו יצחק דהלכה כרב הונא דאמר לכל ב"ד מגלגלין מעצמן לישבע על תביעה אחרת אפי' אין בע"ד תובעו חוץ משכיר שאם אין בעה"ב תובעו אין ב"ד מגלגלים עליו לישבע על תביעה אחרת:

Siman 256

כשמגלגל עליו אין התובע רשאי לומר לנתבע תשבע לי על כל אחת בפני עצמה אלא אחת על הכל והכי אמר בירושלמי חד בר נש בעי מידן עם חברי' שרי מטען חטים ושעורים וכוסמין א"ל כל מה דאת יכיל גלגל עילויה ובסופה משתבע חדא על כולהון. וכן נמי גם לשאר תביעות שאינן על ידי גילגול כך השיב רש"י. ודוקא כשהשבועות שוות כגון שבועת כפירת החוב שאין צריך אלא לומר שבועה שאין לך בידי כלום. אבל שתי שבועות דלא דמו אהדדי כגון שאמר לו כך היה התנאי ולא קיימת אותו ואתה חייב לי ממון והלה אומר לא כך הי' התנאי אלא כך וקיימתי אותו ואין לך בידי כלום ונתחייב לו שבועה שכך היה. ועוד טוענו מכרתי לך זה החפץ ולא נתת לי דמיו והלה משיב זה החפץ היה מעולם משלי אינן נכללות יחד אלא צריך לפרוש כך על דעת ב"ד אנו משביעין אותך שכך היה התנאי וגם שזה החפץ לא קנית אותו ממנו. ואם אינו רוצה לישבע על כל מה שמגלגלין עליו ישלם הכל ואפילו שאר התביעות כך כתב ריא"ז. וגם כתב דיכול לגלגל עליו ואפילו טענת שמא כדמשמע בקדושין. ואומר ר"י דלא על כל הספיקות מגלגלין שאם נתחייב אדם שבועה לחבירו אינו יכול לו להשביעו שלא גנב לו מעולם דדוקא בספק שיש לנו לחוש כגון שותפין ואריסין משביעו אבל אם אין רגלים לדבר לא:

Siman 257

פסק הר' מאיר מי שמחוייב שבועה והשביעוהו שלא בפני התובע לדעת המקום וע"ד ב"ד אינו חייב לישבע פעם אחרת בפני התובע אבל לכתחילה אין משביעין אלא בפניו כי היכי דליכסוף ולודי כדאמר בכתובות פ' הכותב:

Siman 258

השיב רש"י בתשובה כי א"צ עתה הנתבע לענות אמן כי אין משביעין עתה שבועה של תורה שהוא בשם המיוחד או בכינוי כי כבר ביטלוה הראשונים שעונשה גדול אלא מקללין באלה ובארור ע"ד המקום ב"ה וע"ד ב"ד ובמניין עשרה דפחות מעשרה אין הח' חל כדמוכח במעשה בני יעקב ואומר ע"ד המקום וע"ד ב"ד אנו משביעין על פלוני על דבר כך וכך שהוא כמו שטוען וכו' על דעתינו שלא יערים כקניא דרבא ע"ד המקום דתהוי ע"ד רבים שאין לו התרה. וכתב רבינו אבי עזרי דנהגו העם ששואלין אותן אם מקבל עליו וכיון שקיבל בתחילה א"צ לענות אמן והביא ראי' מן הירושלמי:

Siman 259



Siman 260

פסק הר"מ במז"ל שכל מי שנתחייב שבועה בין מן התורה בין מדרבנן ואפי' היסת יש להח' סתם קודם שישבע על כל מי שמשביע את חבירו בחנם ויענה המשביעו אמן ואח"כ ישבע הלה ויפטר ותקנה טובה הוא שלא להוציא שם שמים לבטלה:

Siman 261

פסק ר"ת דאם עד אחד מסייע לכופר שפוטרו מן השבועה מק"ו דאם היכא דהעד מסייע את המוציא מחייבו שבועה כ"ש שמסייע את המוחזק שיפטרנו דכח המוחזק מרובה מכח המוציא:

Siman 262

פסק רבינו יצחק בר' אברהם שאם לפי ראות עיניהם של דיינים נראה שהתובע מערים לגלגל שבועה על הנתבע כגון עני התובע לעשיר שהלוה לו מה שאינו ראוי להאמין ונראה לדיינים מתוך העניין שהוא שקר ורוצה לגלגל עליו שבועת היסת איתרע לי' חזקה ולא משבעינן לי' וטעמא דלא אמיד טעמא דסמכא הוא כדאמר ידענא בי' בר' מיישא דלא אמיד. ומ"מ משמתינן בסתם על כל מי שחייב לו שיודה ואם לאו יהא בשמתא. ומ"מ אם נתן העני אמתלא לדבריו משביעין את העשיר:

Siman 263

פסק רב אלפס והר"מ במז"ל דמשביעין שבועת היסת אפי' היכא דליכא דררא דממונא כגון מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום. אבל רב האי גאון ור"ת ז"ל פוסקים דאין משביעין ש"ה אלא היכא דאיכא דררא דממונא כגון מנה לי בידך ואמר לו הן ולמחר אמר תנוהו לי ואמר נתתי לך או אפי' לויתי ופרעתי וכן דן רשב"א ז"ל. ואף ר"ת לא הי' גוער לאותן שהיו משביעין היכא דליכא דררא דממונא. ואף רב האי מודה דמחרימין סתם עד שיודה האמת וי"א שת"ח אינו נשבע שבועת היסת. ורב אלפס השיב דנשבע:

Siman 264

פסק ריא"ז דכל היכא שקיבל עליו אבא ואביך או שאמר פסקו בב"ד או שאמר דור לי בחיי ראשך בב"ד ואתן לך ולא קנו מיני' הדר לכ"ע לפני גמר דין לאחר גמ"ד לא מצי מיהו לפני גמ"ד במחול לא ידענא מאי אידון בי' והיכא דקנו בין בב"ד בין שלא בב"ד אין לאחר קנין כלום ולא מצי הדר והיכא דאמר לו דור לי בחיי ראשך וטול במקום שאינו מן הדין שישבע ויטול ורצה לעשות עמו לפנים משורת הדין אם כבר נשבע א"י לחזור אע"ג דלא קנו מיני'. ואם עדיין לא נשבע יכול לחזור בו. והיכא דחייב שבועה ליפטר ואמר איני נשבע ואשלם היציאה מב"ד היא גמ"ד דכל זמן שלא יצא מב"ד יכול לחזור בו ונשבע ואינו משלם ואחר שיצא מב"ד משלם וא"י לחזור:

Siman 265

הקונה פרקמטיא מחבירו והמוכר אומר בכך מכרתי והקונה אומר בפחות ואמר הקונה למוכר תשבע כדבריך וטול ואותו אומר תשבע אתה כדבריך ותפטר. פסק רב אלפס בתשובה דכיון שהקונה הוא מודה במקצת חייב הוא לישבע ואין כאן היפוך שבועה כלל ועי' בסי' רס"ו. והיכא דמשך בסתם שאמר לו חפצך בכמה אמר לו במאתים והלה אומר במנה ומשך סתם אם מתוך דברי המוכר משך נותן לו מאתים ואם מתוך דברי הלוקח נותן לו מנה וכיוצא באלו אמרינן תפוס לשון אחרון ובתוספתא אומר המוכר חפץ לחבירו זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זה את זה וזה את זה אם הלוקח תובע את המוכר יעשו דברי המוכר ואם המוכר תובע הלוקח יעשו דברי הלוקח וזה הכלל נתן רב אלפס ז"ל בתשובתו הנה אנכי נותן לך עיקר הדין שנסמוך עליו בכל השבועות חוץ משבועות התורה שכל מי שאומר אפרע ואתה תשבע בין שהוא שבועת היסת בין שהוא חרם סתם ושכנגדו אומר אני אחרים ולא אטול כלום אין שומעין לו אלא שומעין למי שאומר אפרע ואתה תשבע כי הדין עמו הלא תראה כי ש"ה עצמה שהנתבע מחוייב בה אם רצה להפך השבועה אשכנגדו ויפרע הדין עמו וכ"ש חרם סתם שיכול לומר אפרע ואחרים שהדין עמו וכך אנו עושין מעשים בכל יום ע"כ דברי הרב ז"ל:

Siman 266

פסק רבינו ברוך מיון דכל שבועה דאורייתא מהפכינן בחשוד אשכנגדו אבל בשבועת היסת דתקנתא היא תקנתא לתקנתא לא עבדינן ואי עביד איהו מדעתי' דאמר לתובע שישבע ש"ה ויטול עביד אבל ב"ד בלא דעת הנחשד לא מהפכי ואין משביעין חד מינייהו אלא מיהו אם יביא ראי' [יביא] ואי לא קיימא כדקיימא אך כתב רב אלפס שאם ביקש התובע להחרים סתם מחרים והא דאמר בשבועת הדיינים בדאורייתא לא מהפכינן בדרבנן מהפכינן ההוא בשאינו חשוד ויכול לישבע וכן סברת רב אלפס ור' חננאל וסדר תנאים ואמוראים והנשבע ונוטל יכול לומר אי אפשי בתק"ח אלא ישבע שכנגדו ש"ה ויפטר ואם אותו אינו רוצה לישבע יהפכנו על התובע ויטול כ"כ הר"מ במז"ל. ורבינו האי גאון ז"ל ורגמ"ה פסקו דאפי' בדאורייתא מהפכינן וכתב ריא"ז דהאידנא סמכי' עלייהו ומהפכינן אפילו בדאורייתא:

Siman 267

הא דאמר חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל היינו דוקא דבשעה שמסר לא היה כבר חשוד אבל אם הי' כבר חשוד לא היה נשבע ונוטל דא"כ לא שבקת חיי לכל חשודים דיבוא אדם שאינו הגון וימסור לאותו חשוד ה' דינרים ויתבע לו ה' ליטרים ואם יודה החשוד באותן הה' דינרים שמסר לו יתחייב שבועה דאורייתא כיון שהודה במקצת ואי מהפכת לה השבועה תהיה מוטלת על התובע. ודוקא כשהנתבע מחוייב בשבועה דאורייתא אז שכנגדו נשבע ונוטל ואי לא פטור:

Siman 268

מי שמחוייב לחבירו שבועה ונשבע ולאחר זמן באו עדים שהיה חשוד על השבועה אותה השבועה אינה כלום ואינו נפטר בכך:

Siman 269

מי שהוחזק כפרן דאינו נאמן בשבועה אינו אלא עד שיכחשו אותו העדים אבל אם הוחזק כפרן ע"פ עצמו כגון שתבעו חבירו ואמר לו להד"ם וכשחייבוהו ב"ד שבועת היסת חזר מעצמו ואמר פרעתי אינו כפרן כדאמר ר' יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו וחזר ואמר פרעתיך הוחזק כפרן לאותו ממון משמע דוקא בעדים והשיב רב אלפס דהאי דאמר אין לך בידי לאו דוקא אלא לא היו דברים מעולם ואין לך בידי כלום משמע מיניה פרעתיך ומייתי ראייה ממעשה דשבתאי בריה דרבי מרינוס והיכא שהוחזק כפרן אומר רב אלפס דאין שבועה על שכנגדו כלל לא דאורייתא ולא דרבנן רק חרם סתם ומה שנמצא לרבינו האי שחייב שבועה אומר שטעות סופר הוא:

Siman 270

אם היה אחד מן הנשבעין ונוטלין חשוד על השבועה השיב רב אלפס דתחזור שבועה למקומה על הנתבע בהיסת ונראה לי דלא כיון הרב בשניהם חשודים אלא בשאר הנשבעין ונוטלין ופסק ר"ת בשניהם חשודים כר' יוסי דאמר יחלוקו. ורב אלפס פסק דמתוך שאינו יכול לישבע משלם:

Siman 271

פסק ר"ת דלא מיקרי על דעת רבים לגבי נדר אלא כגון שפירש פלוני ופלוני שאז אין לו התרה בלתי אותן הנקובין בשמות אבל על דעת רבים סתם לא מיקרי על דעת רבים ואם נדר בפני רבים שהם ג' [אז] אפילו אמר על דעת רבים סתמא אין לו התרה ומסתמא על דעת אותם רבים שהיו עומדים שם לפניו קאמר וכן היה מעשה ברבינו תם שנדר בבית הכנסת ואמר על דעת רבים סתמא ולא רצה שיתירו לו מהאי טעמא דפרשינן כך כתב הר' פרץ בשם הר' יעקב מק"י. ונדר שהוא על דעת יחיד יש לו התרה אפילו בלא רשותו של יחיד:

Siman 272

כתב רבינו אבי העזרי מעשה באשה אחת שנדרה ס' דינר לעניים והיו לה מעות ביד הר' אליעזר ממיץ לימים מתה ולא רצו היתומים לשלם הס' דינרים והיה הר' אליעזר ממיץ רוצה להחזיק באותן המעות שהיו לו ממנה והיתומים אומרים לא ידענו בנדר זה מעולם והורה רבינו יצחק כי מאחר שלא אמרה האלמנה אני נודרת אותן ס' דינרים שביד פלוני או שלא נתנם במתנת שכיב מרע לא קנו ואין לגבות אלא מדעת היתומים:

Siman 273

השיב ר"י דנדר שהודר על דעת רבים יש לו התרה לדבר מצוה וראיה מההוא מקרי דרדקי דאמר בפרק השולח וכן פסק רב אלפס. מיהו יש אומרים דלא מיקרי דבר מצוה אלא כעין אותו מעשה שאותה המצוה היא על כל בני העיר מטעם לימוד בניהם ובענין אחר לא. ונ"ל דליתיה דאמר בפרק אלו הן הלוקים דאונס שגירש את אשתו והדירה על דעת רבים יכול להחזירה דקיום מצוה היא כיון דבעמוד והחזר קאי אף על פי שאין קיום מצוה זאת רק לתועלתו:

Siman 274

נשבע ונוטל ושכנגדו טוען אין לי כלום לשלם לך אין אומרים ישבע תחלה הנתבע שאין לו קודם שישבע חבירו ליטול שאינו מחייב שבועה עד שישבע ליטול ואחר ישבע הוא שאין לו מה ליפרע בדין תקנת הגאונים אלא כתב רב אלפס שאם רצה התובע ישבע ואם לאו אם יתן לו הנתבע כלום מוטב ואם לאו נשבע אחרי כן שאין לו כלום:

Siman 275

הילכתא כרבי נתן דאמר מנין לנושה בחבירו וחבירו בחבירו מניין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו ופי' רבינו יהונתן דוקא שאין ללוה מה לפרוע ולריא"ז נראה דמיירי ר' נתן אפילו ביש לו ודוקא היכא דלוה לוי מנה משמעון ושוב אחרי כן לוה שמעון מראובן אז מוציאין מלוי ונותנין לראובן אבל היכא דלוה שמעון מנה מראובן ואחרי כן לוה לוי משמעון לא כך כתב ריא"ז. גם כתב דהיכא שנתחייב מדרבי נתן אינו יכול למחול הלוה ללוה שלו שלא יגבה המלוה שלו אבל אבי העזרי נסתפק אם יאמר זה כבר פרעתי למלוה שלי שהוא הלוה שלך אם יכול להשביעו על ככה ורבינו משולם השיב שאם החזיר הלוה למלוה שלו אחר שקבל זה עליו קודם שפסקו לו הדין כרבי נתן שעליו לשלם גם לזה ולא גבי ראובן מן חיוב של שמעון מכח שמעון אלא היכא שהיה יכול לגבות עצמו:

Siman 276

ראובן טען על שמעון ממון ושמעון משיב כבר נשבעתי שבועת היסת פעם אחת על תביעתך זאת. פסקו רבינו חננאל ורבי' יצחק אלפסי והרשב"א שאינו חייב לישבע אפילו לאחר שנתקנה שבועת היסת וכן השיב ר"ת פעם אחת אבל פעם אחרת השיב שחייב שבועה ולא נודע הי מינייהו בתרייתא וכתב רבינו יצחק אור זרוע דמסתמא באחרונה הודה לדברי הגאונים וטעמא הוא דשבועת היסת הוא תקנתא דרבנן ואם אמר נשבעתי לא עביד רבנן תקנתא לתקנתא. וכל זה כשטוען נשבעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים שאין יכולין לברר:

Siman 277

פסק ר"ת שהשליש נאמן בלא שבועה דהא הימנוהו. ועוד דלא מצינו שבועה אלא בין תובע ונתבע. ר"ל או נשבע ונוטל או נשבע ונפטר. אבל אם האחד אמר לשליש כך וכך היו התנאים ואתה גזלתני שלא בדין ונתת לשכנגדי חייב לישבע שלא שינה:

Siman 278

אין השליש נאמן אלא בעוד ששלישותו בידו אבל לאחר שיצא מידו אינו נאמן מיהו אף לאחר שיצא מידו נאמן אמאי דעבד בעוד ששלישותו בידו:

Siman 279

אין נשבעין על טענת שמא ואפילו שבועת היסת חוץ מאותן המנויין בפרק כל הנשבעין אלא שכנגדו טוענו טענת ברי:

Siman 280

התובע והנתבע בין שניהם חייבים לפרוע שכר השליח זה חצי וזה חצי. וראייה מגט פשוט דתנן שטרי בירורין שניהם נותנים השכר ומפרש מאי שטרי בירורין שטרי טענתא הכי נמי שכר השליח לדעת הדין:

Siman 281

אין משביעין אשת איש כלל ואפילו במקום פקדון אפי' אם הפקיד אצלה בעודה פנויה ונשאת אין משביעין אותה ואם אמר בעלה איני רוצה שתבוא לב"ד לא מפקינן לה שלא תתגנה על בעלה. והיינו דתנן דעבד ואשה פגיעתן רעה והוא פשע על עצמו. מיהו כתב רב משה בר חנין גאון דיכולים להחרים סתם בביהכנ"ס וילכו ויודיעוהו אם הודית ואם לאו ורב אלפס השיב בתשו' דאם תבעוה פקדונו וכפרה תשבע כמו שמשביעין שאר בני אדם. אבל בענין חבלה כותבין עליה לכשתתאלמן או שתתגרש שתשלם ולא בעודה תחת בעלה ואם לא תרצה לילך לב"ד ורוצה לעשות שליח הכל תלוי ברצון התובע שאם רוצה התובע שתלך בעצמה תלך שאין הנתבע רשאי למנות שליח. ורבינו גרשום כתב בתשובה שאם הודית ויש לה נכסים שאין לבעלה רשות בהן חייבת לשלם ואם לאו יכתבו פסק דין לכשתתאלמן או תתגרש תשלם. אבל בחיי בעלה אינה משלמת שאין לה ממה לשלם:

Siman 282

מלוה שהוציא שטר חוב ואמר הלוה פרעתיך אין אומרים למלוה אישתבע דלא פרעך כדאמר בגמרא איהו לא טעין אנן טענינן ליה ואם הלוה אינו יודע שיכול להשביעו ואמר לב"ד מהו מחוייב אין ב"ד רשאין לומר לו מחוייב הוא לך שבועה אם תרצה אלא אומר לו מה אתה רוצה שיתחייב לך ואם טען שבועה אז משביעין אותו כך השיב רב אלפס. וריא"ז כתב אם התובע צורבא מרבנן לא אמרינן ליה לישבע ורב אלפס כתב דנשבע:

Siman 283

האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא חייב ובלא שבועת היסת ויחרים קודם על מי שטוען דבר שא"י בודאי שחייב לו כ"כ הר"מ במז"ל. ואע"ג דקיי"ל מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור ובשבועת היסת הכא שאני כמו שפי' רב אלפס דהתם פטור משום דלא הודה בכלום ואינו מחויב שבועה דאורייתא. אבל הכא כיון שהודה במקצת חייב לישבע שבועה דאורייתא שאין לו אצלו חוץ ממה שהודה לו ומאחר שא"י לישבע משלם:

Siman 284

הטוען את חבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום בטענת ברי וכשבא לישבע שבועת היסת אומר א"י ורוצה לישבע שא"י כדין מנה לי בידך והלה אומר א"י פסק הראב"ד דנשבע שא"י ופטור ואין זה טוען וחוזר וטוען דכיון בטענה הראשונה הי' פוטר עצמו ולא הוכחש מימר אמרי כשבא לישבע דקדק בשבועתו לעשותה כתיקונה ונשבע שא"י ופטור. אבל הכופר בב"ד ואחר כך אומר שפרע אין שומעין לו שכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי דמי והפורע את החוב בשביל בנו אפי' בנו סמוך על שולחנו השיב רב אלפס שחייב לפרוע לבן אם לא קבלם מן האב:

Siman 285

כתב ריא"ז דהאי דקיי"ל מנה לי בידך והלה אומר א"י דפטור דוקא בדיני אדם אבל בדיני שמים חייב ודוקא כדאמר א"י אם הלויתני אם לאו אבל אם מודה שהלווהו וא"י אם פרעו חייב אף בדיני אדם:

Siman 286

כתב רבי' יוסף הלוי דאע"ג דהיכא דטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן מיקרי מודה במקצת הטענה היכא דטענו בתחילה חטים והודה לו ואח"כ טענו שעורים וכפר אין זה מודה במקצת שהרי הודה בכל הטענה ר"ל הראשונה ולא קרינא בי' טעמא דאין אדם מעיז פניו וכו':

Siman 287

ראובן שטען על שמעון שחייב לו מנה ושמעון משיב שאינו חייב לו כלום. א"ל ראובן כיצד אתה אומר שאינך חייב לי כלום אומר אתה שלא הלויתיך כלום או אומר אתה שפרעת לי או אומר אתה שאני הייתי חייב לך ממקום אחר ושמעון משיב לא אפרש לך כלום. פסק ר"ת שחייב שמעון לפרש כיצד פרעו שיש דברים ששמעון חושבם פרעון ואינם פרעון כקניא דרבא ויש לב"ד לשמוע אם פרעונו פרעון אי לא וישבע על דעת ב"ד:
ויש להביא ראי' לדבריו מדאמר רב חסדא הכופר בפקדון פסול לעדות וכגון דהוא נקיט לי' בידי' ואי איתא שנשבע סתם שאין לו בידו כלום אמאי פסול לעדות דילמא מלוה ישנה יש לו עליו ואינו חייב לו כלום. אך רש"י כתב בתשובה שאינו צריך וכן כתב רבינו יהודה הכהן בספ' הדיינים וטעמא דדיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה. ואין לך אלא מה דתקון רבנן כגון על דעתינו ועל דעת המקום וכבר בא מעשה לפני רבינו אבי העזרי והורה שאין צריך לפרש וראייה מדאמרינן חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו ואין משביעין אותו שבועה שמצאה אלא שאין לו בה פחות מחציה:
מיהו אם בשעה שהלוה לו התנה עמו בפני עדים שלא יעכב בפקדונו או חובו בשום חוב שחייב לו כי האי גונא צריך לפרש אליבא דכולי עלמא:

Siman 288

לוה האומר למלוה אמת שאתה הלויתני אבל אין לי מה ליתן לך משביעין אותו ואע"פ שלא מצינו שבועה זו במשנה ובגמ' כך נהגו ישראל והיא תקנה טובה והנהגה אחרי סתימת התלמוד. וכן השיב רב אלפס שחייב לישבע שבועה דאורייתא לא שבועת היסת. וגם השיב דהיכא דמית הלוה קודם שהפסיק לישבע שבועה זו אין המלוה יכול לומר ליתומים השבעו לי גם [אתם] שבועת אביכם כי האי שבועה תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדי' מיהו אם המלוה טוען טענת ודאי שהלוה הניח ממון והיתומים אומרים לא הניח נשבעין היתומים שבועת היסת כדין מנה לי בידך והלה אומר אין לך שנשבע ש"ה לאו שבועה דאורייתא אבל אם המלוה טוען בשמא אין היתומים נשבעין כלל אלא ח' סתם כדרך שמחרימין על טענת שמא אע"פ שאין אנו יכולין להשביען כך השיב רב אלפס ז"ל. וריא"ז כתב דבכלל השבועה הראשונה כוללין עמה כשיהי' לו יותר מכדי פרנסתו שיפרע ושוב לא ישבע יותר אבל אם יעידו שכניו שיש לו יכפוהו בסילוא דלא מבע דמא:

Siman 289

ראובן שחייב לשמעון מנה ויש לשמעון שטר וכשתבע שמעון ממונו מראובן לא הי' לראובן מה לפרוע ואמר לו תאכל פירות קרקעותי ותפחות שויין מסך הממון וכן עשה וכל זמן שהיו מעות לראובן הי' נותנן לשמעון ופוחתן מסך השטר אך לא הוציא השטר מתחת יד שמעון ולאחר זמן נפטר שמעון ותבע לו בנו כל הכתוב בשטר השיב ראובן לא נשתייר לו אצלי אלא מקצת והבן אומר אינו יודע מפרעון כלל השיב רב אלפס דחזינן אם יש עדים לראובן מפחית לו כפי מה שיאמרו העדים ואם אין העדים יודעים כמה פיחת לו עושין פשרה על פי בני אדם בקיאי בשומא. ודוקא דאיכא עדים שאכל פירות השדה כל כך שנים:

Siman 290

לא אמרו מתוך שאינו יכול לישבע אלא במחויב שבועה דאורייתא כגון מלוה אומר מנה לי בידך בשטר והרי עד אחד וזה אומר כך הוא אבל פרעתיך הוי מחויב שבועה בעד אחד ואינו יכול לישבע שאינו בא להכחיש העד ועל כן משלם ואומר רבינו יצחק דלא אמרי' מתוך שא"י לישבע משלם אלא בדבר שהי' לו לידע אבל בדבר שלא ה"ל לידע המוציא מחבירו עליו הראי' וכשמשלם יכול להחרים בתקנת הגאונים על התובע שלא יתבענו דבר שאינו חייב לו:

Siman 291

המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים ונאמן לומר פרעתיך ובשבועת היסת מיהו הגוזל את חבירו בעדים א"נ דה"ל הנגזל מן הנשבעין ונוטלין כדתנן בשבועות המלוה את חבירו בקניין אמר בשם רב האי גאון דצריך לפורעו בעדים ממה שכתב בפי' כותב אדם עדותו על השטר וכו':

Siman 292

כתב הראב"ד וריא"ז דהמלו' שאמר ללוה ולערב ממי שארצה אפרע אם יש ללוה נכסים בידוע א"י ליפרע מן הערב תחלה אך אם אין ידוע אין משביעין אותו [כדין] ערב גרידא אלא שנפרע מן הערב תחילה ואם הוא קבלן שאמר תן לו ואני אפרע נפרע ממנו אע"פ שיש ללוה נכסים ידועים. ואם הערב נשא ביד מן המלוה ונתן ללוה [אין למלוח על הלוה] כלום ואם אין לו ממה ליפרע מן הערב חוזר על הלוה מדרבי נתן. וכולהו ערבי בעו קנין בר מערב בשעת מתן מעות וקבלן היינו דאמר לו תן לו ואני אתן לך. וערב דכתובה לא משתעבד דמצוה עבד ואם האב ערב בכתובות בנו וקנו מידו חייב לשלם וקבלן של כתובה חייב. וערב מאשה לאיש בנדונייתה משתעבד מפי' הר' ישעי' האחרון ז"ל:

Siman 293

אין המלוה נפרע מן הערב עד שישבע הלוה שאין לו מה לשלם (ומצאו כדבריו) דחיישי' שמא קנוניא עביד בינייהו המלוה והלוה לגבות מן הערב וכן תקנת אחרונים. וכן נמי אינו גובה מנכסים המשועבדים עד שהלוה נשבע ואפי' ממתנה אינו גובה בלא שבועת הלוה ואם רצה [הערב] משביע את [הלוה] שלא פרעו עדיין בכלל השבועות הנזכרת:

Siman 294

הנעשה ערב לחבירו בקניין או קבלן יכול לחזור בו קודם נתינת המעות כי הקניין לא חל עד לאחר נתינת המעות וכיון שחזר בו קודם אינו משועבד כלל ואם קנו ממנו אחר מתן המעות אין אחר קניין כלום:

Siman 295

פסק רב אלפס דהלכתא כרב נחמן דאמר בכתובות פ' הכותב דמלוה גובה חובו מנכסי לוה אפי' שלא בפניו ובשבועת היסת ובקיום השטר. מיהו אם מצינו לאודועי לי' מודעינן לי' דאמר בירוש' ההוא דיינא דאחתי' למלוה לנכסי לוה מקמי' דליתבעי' ללוה סלקי' רב חנן ברי' דרב [ייבא] קסבר נכסוהי דבר אינש אינון ערבין לי' וקיי"ל לא יתבע את הערב תחילה ואי לא אפשר לאודועי לי' עבדינן כרב נחמן. מיהו יש גאונים חולקין עליו וראייתן מן הירוש':

Siman 296

פסק ר"ת וגם רב אלפס דמי שיש לו מעות מטלטלין וקרקעות א"י לסלק בע"ח במטלטלין וקרקעות דמאחר שיש לו מעות חייב ליתן לו מעות ודוקא היכא דידוע לנו שיש לו מעות. אבל היכא דאין ידוע לנו דאית ליה זוזי והוא אומר אין לי אין משביעין אותו בטענת שמא. ואפילו ראינו דיש בידו מעות וטוען שהם של אחרים. וראייה מדאמרי' פרק הכותב ההוא תולה מעותיו בעכו"ם הוה ולא חזינן שהשביעוהו. מיהו כתב רב אלפס דאם רצה התובע להחרים סתם על מי שיש לו מעות וכופר אין מונעין אותו וגם השיב בתשובות שאם יש לו מטלטלין וקרקעות ולא מעות אם רוצה המלוה המטלטלין א"י ליתן לו קרקע דמטלטלין יש להם דין מעות לגבי קרקע. וה"מ בבע"ח אבל בנזקין פסק ר"ת אפי' סובין ישלם לו ואפילו יש לו מעות. ושכיר אפילו לית ליה זוזי אומר ר"ת דצריך למכור ולמיתב לי' זוזי מדאמרינן בפרק השוכר את הפועל לעשות לו בתבן וקש ואומר תן לי שכרי ואומר לו טול מה [שעשית] בשכרך אין שומעין לו:

Siman 297

פסק רבינו קלונימוס דמלוה שהלוה ללוה על המשכון שאין בידו שלמלוה לכוף את הלוה לפדות את משכונו או למכרו. אבל ריב"א והר"מ במז"ל [כתבו] שאם היה המשכון מדברים שאין צורך להם ה"ז מניחו אצלו עד ל' יום ומל' יום ולהלן מוכר המשכון בב"ד אבל אם היה מדברים הצריכין כגון כר וכסת ומחרישה אינו מוכרן וראייתן מפ"ק דמכות המלוה את חבירו לעשרה שנים וכו'. ועיין בסימן שאחר זה:

Siman 298

כתב ר"ח ורב אלפס כי משכונה היא אפותיקי סתם ואם שטפה נהר גובה משאר נכסים אבל אם אמר לא יהא לך פרעון אלא מזה אם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים ואפילו מבני חרי ונוהגים בברזילונא דאע"פ שהמלוה מוחזק במשכון היכא דידוע למלוה שיש מעות ידוע ללוה יכול לכוף אותו לפדות משכונו. ועי' בסי' רצ"ז:

Siman 299

פסק ריא"ז אם ראובן חייב למלוה עכו"ם או למלוה ישראל והלך אותו מלוה ותפס את שמעון שהיה בן עירו של ראובן ונתפשר עמו שמעון בממון אין ראובן חייב לשמעון כלום אבל אם נתפס מחמת ארנונא וגלגולת שהיה ראובן חייב לגבאי המלך ופרע שמעון בעבורו חייב ראובן לפרוע לשמעון וכן פסק רבינו שמחה וריב"א. וראייתם היא מן הירושלמי דפרק הגוזל ובשני דייני גזירות רבי יהושע בן לוי אומר אין אדם נתפס על חבירו וחייב לו אלא בארנון וגלגולת. רב אמר יכול למימר ליה שרי עבוטך. וגם ר' יוחנן פליג אדרב בפרק שני דייני גזירות אם כן קיימא לן כר' יהושע בן לוי וכתב הר"מ במז"ל דדוקא שיקחו ממנו בפירוש בגלל פלוני בפני עדים:

Siman 300

בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ודוקא במקרקעי אבל לא במטלטלי. מיהו טוב הוא שלא יטול אלא החצי כי מטלטלי אלו משועבדים לשני החובות בשוה. ואי קדים חד מינייהו ותפס לא מפקינן מיניה ובמלוה על פה השיב הגאון ז"ל דיש דין קדימה בקרקעות. והביא ראייה מדאמרינן מלוה על פה גובה מן היורשין דשיעבודא דאורייתא. ודחה רב אלפס את דבריו דאע"ג דשיעבודא דאורייתא לא אוקמה רבנן אדאורייתא משום פסידא דלקוחות משום דלית ליה קלא והוא הדין למלווין שאין קודמין זה לזה משום דלית להו קלא ואיכא עלייהו פסידא:

Siman 301

ראובן שהלוה מעות לשמעון ונעשה לוי ערב ואחר זמן טען שמעון ואמר פרעתי לראובן שלא בפני לוי והלה אומר לא פרעת לי ולוי אינו יודע שפרע ישבע שמעון שפרעו ופטרו אף לוי הערב דכיון שהלוה נשבע שפרע נסתלק החוב מעליו:

Siman 302

אמרו בירוש' שנים שלוו מאחד אע"ג דלא כתבין ערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה. ובתשו' הגאונים מצאתי דאפילו מת אחד מהם היורש נכסיו ג"כ חייב לפרוע הכל אם אין לאחד מה לפרוע עד פרוטה האחרונה ממה שירש אבל לא לשלם מכיסו ודוקא כשירש מקרקעי אבל ירש מטלטלי אין לו לפרוע כלל ואפילו החצי כך מצאתי שם ונ"ל דדוקא דינא דגמרא הכי משום דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי אבל מתקנת הגאונים חייב ואפי' אם ירש מטלטלי:

Siman 303

ראובן נתרעם על שנים שהלוה אותם וכפר האחד והודה השני שהוא וחבירו חייבין בהלואה חזינן אם אותו הממון לקחוהו בשותפות זה שהודה יתחייב בכל ואין מקבלין עדותו על חבירו דנוגע בעדותו הוא ואם לאו חבירו נשבע שבועה דאורייתא דעד אחד מחייבו שבועה וכן אם תבע לג' והודו הב' אם היו נוגעין בעדותן עדותן בטלה ואם לאו פורע דה"ל ע"פ שנים עדים:

Siman 304

ראובן שהוציא שטר על ג' בני אדם שמעון לוי ויהודה שיש לו חוב אצלם וטענו כולם שפרעו אם אינן שותפין בזאת ההלואה דלאו נוגעין בעדותן הן ממה שטען כל אחד על שני חביריו שפרעו שאפילו אם לא פרעו לא הוה מתחייב עבורם כל אחד ואחד מהם נפטר בעדות שני חביריו [שאומרים] שפרע ולא חיישינן לגומלין כדאמר בכתובות:

Siman 305

הא דאמרינן מנה לי בידך תנוהו לפלוני במעמד שלשתן קנה פי' ר"ת כשהלוה הוא ישראל אבל כשהלוה הוא עו"ג לא קנה ואמר הר' מאיר דאפי' ע"י קניין ואג"ק אין אדם יכול להקנות חוב עו"ג לחבירו מדלא אשכח לה בפרק מי שמת אלא הואיל ויורש יורשה או במעמד שלשתן אבל בענין אחר לא ור"ת וריא"ז כתבו דאפי' על כרחו של נפקד קנה ומיירי בין במלוה בין בפקדון ואם הנפקד עו"ג לא קנה ואם הנותן עו"ג קנאו המקבל ישראל וגם אינו יכול למחול ללוה או לנפקד אחר שנתן:

Siman 306

פסק הרמב"ם ז"ל שאם טען הלוה שמטלטלין אלו אינן שלו אלא פקדון הן בידו או שאולין או שכורים אין שומעין לו עד שיביא ראי' משמע דאפי' בשבועה א"נ ולשון תשובת רב אלפס כך הוא בשאלה זאת זה שטען שכל מה שבידו לאחר הוא ישבע אותו אחר שהן שלו ונותנין אותן לו ואם הי' במקום אחר מעכבין הדבר עד שיבוא ויתברר למי הוא ואם הי' עליו שטרות של עו"ג מחובות מקח וממכר אין חושין להן שאין לוקחין ממונו של ישראל ומעמידין אותו עד שיטילוהו עו"ג משום שיכניסוהו לבית הסוהר שאין על תובע זה יותר מכל ישראל שיפדנו מבית הסוהר בממונו ואם השטרות של עו"ג היו עיסקא ונתברר שאותו ממון בעצמו לעו"ג מניחין אותו לעו"ג ואם לא נודע בעדות ברור שהן של עו"ג רק קול בעלמא אין מניחין אותו לעו"ג אלא ישבע שבועה הנתבע שהוא לעו"ג. עוד פסק שאם אמר כל נכסי משועבדין לעו"ג שאני חייב להם ואם יטלו אותן הישראלים יאסרו אותי העו"ג ואהי' בשבי' אין שומעין לו וכשיאסרהו העו"ג הרי כל ישראל מצוין לפדותו:

Siman 307

פסק רש"י בתשובה דמסדרין לבע"ח וכ"מ מתוך דברי רב אלפס וכ"כ הר"מ במז"ל ור' ברוך מארץ יון כתב ומספקי לי לדברי אלו הגאונים אם גובה מן הערב מה שסידר לבע"ח דשמא יכול הערב לומר לו איני רוצה לפרוע כלום בעוד שיש ללוה כלום. ועוד כתב כשרבו הרמאין הזקיקוהו לישבע בנק"ח שאין לו כלום יותר ממה שסדרו לו ולא החביא ביד אחרים ולא נתן מתנה ע"מ להחזיר וכולל בשבועה זו כל מה שיבוא לידו היתר על צרכו יתן לבע"ח ומחרימין על מי שידע שיש לפלוני נכסים ואינו מגלה הדבר לב"ד. ור"ת פסק דאין מסדרין לבע"ח וכן הר"א ממיץ מדאמרי' בגמ' דרשב"ג סבר אין מסדרין וקיי"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו:

Siman 308

חמישה ענייני הודאה הן היכא דתבעוהו בב"ד והודה בב"ד אע"ג דלא אמר אתם עדיי א"י לחזור לו ולמימר משטה אני בך או להד"מ. והיכא דהודה מפי עצמו בב"ד ולא אמר אתם עדיי לא הוא ולא שכנגדו והלה שתק יכול לומר משטה אני בך ובשבועה. והיכא דתבעו חוץ לב"ד והודה לו ואמר המודה אתם עדיי או שכנגדו והלה שתק א"י לומר משטה אני בך. והיכא דהודה לו מעצמו חוץ לב"ד ולא אמר המודה אתם עדיי אלא שכנגדו אמר כן יכול לומר משטה אני בך וכל היכא דטוען משטה אני בך צריכין שבועה כדפרישית וכן כשטוען שלא להשביע את עצמו חייב לישבע שלכך נתכוין. ואי לא טעין מא"ב לא טענינן לי' כדאיתא בפ' זה בורר כך פסק ריא"ז:

Siman 309

הא דאמר הודאה בפני שנים וצריך לומר כתבו אין צ"ל אתם עדיי ואם אמר אתם עדי לבד אין רשאין לכתוב שטר עד שיאמר כתובו:

Siman 310

הא דאמרי' כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך וכו' אין צ"ל עם דבריך זה אתם עדיי דלא איברו סהדי אלא לשקרי:

Siman 311

פסק ריא"ז ור' יצחק מריסבורק דסתם אחים שותפין עד ג' דורות מצא מציאה אחיו חולקין עמו וריב"א והר"מ במז"ל אומרים שמציאתו לעצמו ואם נפל אחד לאומנות המלך שכן מנהג להעמיד מבית זה מוכס אחד כל מה שהרויח מאותו האומנות הוי לאמצע. ואם חלה אחד מן האחים בפשיעה כגון בצינים ופחים מתרפא רפואה שאין לה קצבה מן האמצע ורפואה שיש לה קצבה משל עצמו ובאונס אפי' יש לה קצבה מתרפא מן האמצע:

Siman 312

אחד מן האחים שהלך ללמוד תורה או ללמוד אומנות נותנין לו מזונות באשר הוא שם לפי ברכת הבית ופר"ח נר לאחד נר למאה. ורשב"ם פירש אילו הי' דר עמהם הי' הבית מתברך בגללו:

Siman 313

שנים שהי' להם סחורה בשותפות וקבעו זמן לשותפתם והלך האחד קודם השלמת הזמן ולקח מן השותפות לצורך עצמו וסחר מקח יפה ואפי' הגיע זמן [ולא] אמר בפני עדים שלצורך עצמו סחר. זה הי' מעשה [ואמרו] כל הריוח לאמצע ופשטוה ממה שפי' רשב"ם בפ' מי שמת אההוא דאמר אמרו גדולים לקטנים ראו מה שהניח וכו' פי' רשב"ם אם אמרו גדולים לקטנים בפני עדים או בפני ב"ד או בצבור אז השביחו לעצמן. וגבי אחין כהגיע זמן דמי דאימת שירצו יכולין לחלוק ולא מיבעי אם לקח מן הסחורות והרויח שהריוח לאמצע אלא אפי' היו מעות בשותפות ולקח מן המעות וקנה בהם הריוח הוי לאמצע אם לא אמר בפני עדים שלקח אותן לעצמו דדוקא רב ספרא דלא שביק גירסי' השיב כאמר בפני עדים. והאי דאמר זוזי כמאן דפליגי דמי היינו דלא בעינן תלתא לשיימינוהו אבל אמירה בבי תרי ודאי צריך:

Siman 314

השיב רב אלפס אם נשתתפו שנים בזהובים ולא רצה לשומם על שער שבשוק ולא הטילו אותם בשומא אבל התנו שיערבו הזהובים ויתעסקו בהן בסחורה וכשיחלקו יטול כל א' וא' הזהובים שהטיל ויחלקו השכר ע"פ מה שהתנו ביניהם יפה לעשות אפי' הטיל האחד ק' זהובים והשני א' מותרין הן להשתתף לענין זה בלא שומא ואין חוששין לאותן זהובים בין הוזלו בין הוקרו לפי שכל מה שמותר לענין הלואה מותר לענין שותפות ואע"פ שאפשר שיוקרו בעה החלוקה ויצא זה המתעסק בסחורה בלא שום שכר או אפי' יצא בהפסד אין בכך שום איסור שכשם שאפשר שיוקרו כך אפשר שיוזלו ויבוא בעל הממון בהפסד רב אלא שצריך שיהא עיקר התנאי ביניהם שאם יהי' שם שכר ביניהם שיטול ממנו בעל הממון שני שלישים והשני שליש. ואם יהיה' שם הפסד לשניהם יפסיד כ"א מהם מחצה ע"פ מה שאמר אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד וכן אם נתן אדם מעות לחבירו בתורת שותפות ופסק בהן זהובים על שער שבשוק מותר לעשות כן וראינו לגאון שאמר שהעיסקא בזהובים אסור ולא מצאתי ראי' לדבריו לפי שא"א שיהא במלוה מותר ובעיסקא אסור דאמרי' יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ועוד שאילו הי' אסור היו מזכירין אותו חכמי ישראל. ומי שאמר לחבירו הלוני זהובים ולא הי' אצלו זהובים ואמר לו אלוה לך מעות וקנה בהן זהובים ואכתוב עליך בשטר זהובים אם נתן לו כמה ששוים הזהובים באותה שעה ולא חסרו כלום מותר לעשות כן ואין הפרש בשער שבשוק בין מעות בדינרים בין דינרים במעות בין סאה במעות בין מעות בסאה בין סאה בסאה הכל בשער שבשוק מותר לפי שמי שנתן לחבירו דמי פרקמטיא והיתה אותה פרקמטיא מצויה בשוק לקנות באותן מעות כמי שנתן לו אותה פרקמטיא דמי ובזה אמר הא חיטי בהיני הא חיטי בשילי אי בעי זבני ופרעי ומי שהקדים מעות לקנות על שער שבשוק והיתה מצויה לקנות ולא רצה ליתן אותה פרקמטיא אין כופין אותו ליתנה לו אלא שמקבל על עצמו מי שפרע:

Siman 315

יש ללמוד מעובדא דרב ספרא ואיסור דהשותפין שקבעו [זמן] שאין אחד מהן יכול לחלוק בלא דעת חבירו קודם הזמן. ואם נשתתפו אדעתא לילך באותו היריד אין אחד מהן יכול לחזור בו קודם שילכו שם וה"ה היכא דנשתתפו ושמו מעותיהן יחד בכיס אחד ולא קבעו זמן וגם לא הזכירו היריד ולא הסחורה אינו רשאי לחלוק בלא דעת חבירו עד שיעשו סחורה דאדעתא דהכי נשתתפו שיסחרו יחד בשותפות:

Siman 316

ראובן ושמעון שהטילו מעות לכיס וקנו פרקמטיא והלכו שניהם למדינה אחרת וחזר ראובן למדינה והניח שמעון למכור ולסחור וכשהי' מתקבל לו ממון הי' הולך ונותנו לראובן וכשהשלים סחורתו הי' בשיירה גדולה ויצאו עליהן ליסטים ולקחו הכל וכשבא אצל ראובן אמר תן לי מה שנשאר לי מן הקרן והריוח כי לא לקחו לך כלום אלו הליסטים דינם הוא שישבע שמעון שבועה חמורה שכל מה שהניח ראובן משותפתם נלקח ולא נשאר אצלו ממנו כלום ויטול ממה שהגיע ליד ראובן מה שיש אצלו וכן הדין:

Siman 317

אין אחד מן השותפין יכול למכור הסחורה אפי' לצורך שניהם בלא דעת חבירו כי אם בזמנים הידועים שהוא עת מכירת אותה הסחורה ואם עבר ומכר בלא דעת חבירו ואח"כ נתייקר חייב לשלם לחבירו לפי מה שהיתה נמכרת עתה בזמן היוקר. וראי' מדאמרי' בשילהי כל הגט בג' פרקים בשנה מוכרין התבואה למאי הלכתא אר"פ לשותפי פרש"י שאין אחד יכול למכור בלא דעת חבירו חוץ מפרקים הללו ואפי' אם נתייקר אח"כ אין לו עליו כלום וה"ה היכא דנשתתפו ולא קבעו זמן שאין אחד יכול לחלוק בלא דעת חבירו קודם אלו הפרקים דמזלא דבי תרי עדיף:

Siman 318

שנים שהן שותפין בסחורה והלך אחד ומכר באשראי ואח"כ כפרו בו הרי השותף הזה פושע וחייב לשלם לחבירו חצי ההפסד כענין שאמרו אשראי ספק אתי ספק לא אתי ואע"פ שמנהג המקום למכור כך אין קרוי מנהג מאחר דיש מוכרין כך ויש מוכרין כך ה"ל להרויח מעט ולמכור מיד ליד:

Siman 319

פסק ר' שמחה שאין שני חזקה מועילות לענין דינא דבר מצרא דאפי' החזיק זמן רב ואח"כ מוחה מסלקינן לי':

Siman 320

השותפין שפטרו זא"ז משבועת השיתוף ולאחר זמן נתחייב אחד מהן שבועה לחבירו בעבור ענין אחר י"א שיכול לגלגל עליו שבועת השותף דמגלגול לא פטרו זא"ז. וי"א שא"י לגלגל מדאמרינן גבי אשה שעשאה בעלה אפוטרופא ופטרה מן השבועה שהיורשין משביעין אותה על העתיד ואין משביעין אותה על מה שעשתה בחיי בעלה משמע דאפי' ע"י גלגול. ולדברי האומר שיכול לגלגל עליו אף זה המתחייב שבועה אח"כ ישביעוהו שבועת השותפין אם ירצה דמצי למימר לא פטרתיך אלא על מנת שתפטרני:

Siman 321

הפוטר את שותפו מכל מיני שבועות ומחרם ואפילו דור לי בחיי ראשך ובקש זה שהאמינו להחרים סתם על מי שלא הלך עמו בנאמנות אין זה השותף הנפטר יכול להוציא עצמו מן הכלל לפי שכשהאמינו לא התיר לו שיגזלנו וכיון שיחרים סתם על מי שגזלו וחבירו אומר לא גזלתיו אומר לו אם לא גזלתיו אין עליך מן החרם כלום ואם גזלתו החזר לו:

Siman 322

ראובן ושמעון שיש להם דבר אחד בשותפות והלך שר אחד ולקחו מהן והלך ראובן ונתפשר עם אותו השר ופדה את המשכון ותובע לשמעון חצי ההוצאה ושמעון אינו חפץ לסייעו בפדיון המשכון כמו שפדאו מן השר כי טוען ואומר השר שלי היה מוחזק על אותו השר והיה מוציא המשכון מידו לולי מהירות ראובן. הדין הוא שאומדים כמה היה אדם כמו שמעון שהי' דר תחת שר מוחזק הי' רוצה ליתן תחילה בזה המשכון להצילו מיד השר וכל כך נותן לראובן וגם נותן לו שכר טרחו כמו שומר שכר שקדם ברועים ובמקלות שנוטל שכרו מבעה"ב:

Siman 323

ראובן שטוען לשמעון הלויתי לך מנה ממעות השותפות ושמעון משיב פרעתיך ישבע שמעון שפרעו ויפטר וראובן ישבע לשותפין שלא פרעו ויפטר כרבנן דפליגי עלי' דבן ננס. וכתב ריא"ז דלא משביעין להו בבת אחת אלא בזא"ז:

Siman 324

שני אחין שנפל להן חלק בבית אחד מאביהן ולאיש אחר כמו כן הי' לו חלק בבית והאחין לא חלקו והלך האח האחד ומכר חלקו לאותו המיצר. אתי האח ומפיק מבר מצרא כדאמר האי מאן דאחזיק ביני אחי ושותפי' וכו' עד רב נחמן אמר מסלקינן לי' ואי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן לי'. פי' ר"ה ז"ל ואי משום דינא דבר מצרא פי' דלא זבין ביני אחי אלא בני מצרנא לא מסלקינן לי' דלית לי' לרב נחמן דינא דבר מצרא אלא היכא דזבין ביני אחי ושותפי. נהרדעי אמרי אפילו משום דינא דבר מצרא מסלקין לי' משום ועשית הישר והטוב והילכתא כנהרדעי הכי פי' ר"ח גאון מיסתבר היכא דזבן ביני אחי אע"ג דאיהו נמי בר מצרא מסלקינן לי' אליבי' דרב נחמן ונהרדעי. ונ"ל אע"ג דחלקו האחין זה עם זה ורפיא בידי:

Siman 325

ראובן ושמעון שהיו שותפין בבית אחד והי' בחצר כדי חלוקה ומת אחד מהם והניח בנים והשותף רוצה לחלוק והיתומים אומרים אם תחלוק לא יהיה' לכל אחד ואחד כדי חלוקה. הדין עם השותף דלא עדיף מגברא דאתו מיני' וכיון דקודם שמת השותף האחד הי' בחצר דין חלוקה השתא נמי חולקין כדאמר בפרק השואל פשיטא זבנה אוריתי' או יהבה במתנה מצי א"ל לא עדיפת מגברא דאתית מיני' ולא דמי לההיא דמי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו ואמר בגמרא בארבעה דאתו מכח חד כולי עלמא לא פליגי דמצי מדחי לי' ולא אמר לא עדיפתו מגברא דאתיתו מיני' דהתם ממה נפשך דרכא אית לי' גבי' אבל אינהו כל חד וחד אמר דרכא לית לך גבאי:

Siman 326

ראובן שטוען לשמעון ששיתף ללוי בלא רשותו ואם לא הי' עושה כן הי' מרויח ראובן זה ל' ליט' ושמעון משיב לא היה דברים מעולם ישבע שמעון שהוא כדבריו מיהו אם אחרי כן גילה ראובן בדעתו שהי' חפץ בשותפות לוי כגון שגם הוא הי' נותן לו ממעות השותפות אז שמעון פטור מאחר שגילה דעתו כדאמרי' גבי התורם שלא ברשות בעלים והוסיפו עליהם בין כך ובין כך תרומתו תרומה ואם רוצה ראובן להשביע את לוי ולוי טוען איני רוצה לישבע שאתה לא שיתפתני אלא שמעון ואת לא בע"ד דידי את אמר רב אלפס שיכול להשביעו דכיון שיש לו חלק במעות הרי הוא בע"ד דידי':

Siman 327

ראובן ושמעון שיש להם חצר בשותפות שני שלישי לראובן והשליש לשמעון ובשליש שמעון אין בו מקום הראוי לדירה וא"י לכופו לחלוק אי פקח ראובן מצי למימר לשמעון אני אהי' שותף עמך ומן הקרקע שלי אשלים לך [שיהא] חלקך עם התוספת שאוסיף בו ראוי לדירה והשאר יהי' שלי ואעשה מחיצה בין הקרקע שכולה שלי והקרקע שיש לי חלק עמך בשותפות ואח"כ יאמר גוד או אגוד בקרקע המשותף [ופר"י] ואפי' בדמים יקרים יכול לומר לו כן:

Siman 328

פסק ר' יצחק הזקן דשיעור חלוקת הבית ד' על ו' לכל אחד וכדאמר בפ' המוכר פירות המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית לא יפחות לו מד' על ו' וריב"א כתב דבד' על ד' סגי לכל אחד כדמשמע בפ"ק דסוכה ומההיא דהמוכר פירות אין ראי' דהתם מיירי בבא לעשות לו בית לכתחילה:

Siman 329

הזכירו רז"ל כל אמה שהיא מכ"ד גודלים ומדת אגודל באמצעותו דמסתמא לא באו חכמים לסתום אלא לפרש:

Siman 330

שמעון מכר שדה ליהודה וקבל הדמים לאחר שהחזיק בה יהודה נתברר לו שהשדה אינו של שמעון ובקש משמעון שיחזיר לו מעותיו ולא נתרצה שמעון אלא אומר תשאר השדה בחזקתך וכשיערער אדם בעולם עליך תחזור עלי ויהודה חושש שמא יאבד הממון מיד שמעון ואמר לו קנה מאותו הממון קרקע שאם יערער עלי אדם בעולם אטרוף אותו אמר לו שמעון איני קונה כלום השיב רב אלפס דטענת יהודה טענה יפה ובריאה היא שאינו מן הדין שבני אדם יאבדו ממונם אצל אחרים:

Siman 331

פירש ר' שמעון דלפירש"י שחילק בין שדה בית הבעל ושדה בית השלחין ובשדה בית הבעל דוקא כי פעמים שזו מתברכת וזו אינה מתברכת שייך לומר מעלינן לי' וכו' אבל בבתים ודאי כופין על מדת סדום ולפי' ר"ת אף בבתים מצי טעין מעלינן לי וכו'. ומאחר דמר אמר הכי ומר אמר הכי יש להפיל גורלות ואם יעלה לאותו החלק שרוצה הרי טוב ואם לאו מאחר דמספקא לן אי כר"ש אי כר"ת כל דאלים גבר:

Siman 332

אין נשבעין על הקרקעות לא שבועה דאורייתא ולא שבועה דרבנן כך פי' רשב"ם וריא"ז הלכה למעשה לא שנא תבע גוף הקרקע ולא שנא תבע שיעבוד קרקע אבל רב האי גאון ז"ל פי' דדוקא שבועה דאורייתא אבל שבועה דרבנן נשבעין. וכן דעת הראב"ד והר' מאיר בפרק הכותב גבי הפוגמת כתובתה וכתב הראב"ד ורב אלפס דנשבעין עליהם שבועת היסת ג"כ וכן כתב הר' יהודה בר' ברזילאי:

Siman 333

העיד רבינו יצחק על רבינו יוסף שהוציא ממון ע"י ת"כ. ודוקא שהנתבע מודה שתקע כף אבל אם כופר אין משביעין אותו שבועת היסת וכתב הראב"ד דמי שחבירו משביעו שיתן לו כך וכך יכול לשאול על שבועתו כ"ש היכא דנשבע מאליו. ונ"ל דא"צ בפני המשביע מדאמרי' פ' השולח ליחוש דילמא אזיל לגבי חכם ושרי לה. ושם פי' התוספות דלכתחילה אין להתירו אלא פבני המשביעו מדאמר לו הקב"ה למשה במדין נדרת לך והתר את נדרך בדיעבד הותר כדמוכח הכא ובמעשה דצדקיהו. ור"ת פי' דהא דאמר אין מתירין לו אלא בפניו ה"מ כשעשה לו חבירו טובה ובשביל כך נדר לו כגון משה שבשביל הטובה שעושה לו יתרו שנתן לו בתו נדר לו שלא לשוב במצרים אבל היכא שאין חבירו עושה לו טובה יכול להתיר שלא בפניו. וריא"ז כתב דשבועה שאתן לפלוני מנה נ"ל שאין נשאלין עליה ונדר של קוביא משמע בירושלמי דנדרים בפ' השותפין דאין להתיר דאמר התם חד בר נש נדר דלא מרווח אתא לקמי' דר' יודן אמר למאן אשתבעת א"ל דלא מרויחנא א"ל וכי בר נש עביד כדין א"ל בקוביוסטא קאמינא. אמר ברוך שבחר בדברי חכמים שאמרו שצריך לפרט את הנדר. אמנם נוהגים להתיר באנשים קלים פן יכשלו עבור על שבועתם כי יצר של קוביא גדול מאוד לרגילים בו. וכן הי' אומר רבינו טוביה דכל נדר של קוביא עתה יש להתיר כי השוגים בו אינם יכולים להתאפק ולמשול ברוחם ומכאן פסקו התוס' שצריך לפרט את הנדר:

Siman 334



Siman 335



Siman 336

אסמכתא לא קניא אא"כ קנו מיני' בב"ד חשוב ובדלא אנוס וכתב רשב"א דצריך שיאמר מעכשיו וריא"ז כ' דכל אסמכתא שהיא להעמיד ממון קנו ואין בו דין אסמכתא אע"ג דלא אמר מעכשיו. ופי' ב"ד חשוב. פי' הרא"מ החשוב שבעיר ואע"ג דהוה בב"ד א"צ שיחתמו בו אלא שנים ולא תלתא דליהוו כדינא דכיון שהעדים מעידין שהקנין הי' בב"ד חשוב סגי וגדולה מזאת פסק הר' מאיר שאפי' אם לא הי' הקנין בפני בד"ח ואמר לסהדי כתובו שטרא ה"ל כאילו הודה בפני עדים שהקנה לו בבד"ח דטופס שטרות כך לכתוב בב"ד חשוב. וכן הנותן מתנה לחבירו שצריך לכתוב בשטר כך אמר לנו פלוני מתנה דא כתבוה בשוקא וחתמוה בברא אע"ג דלא אמר כן בפירוש אלא אמר לעדי דמתנה כתבו לי שטר כיון שבסתם שטרות כתבי' הכי כותבין דה"ל כמו שהודה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי והא דאמרי' בנדרים ההוא דאתפיס זכותי' בב"ד ואמר אי לא אתינא עד ל' יום ליבטלו זכותי' ואיתניס ולא אתא ואמר ר"ה בטלין זכותי' לאו למישמע מינה דאסמכתא קניא אלא כמו שפי' ר' יצחק דזה לא נתן כלום אלא ה"ל כמאן דאמר אי לא אתינא אני מודה שזכיותי מזוייפים והודאת בע"ד כק' עדים. וריא"ז מוקי לה דקנו מיני' בבד"ח בדלא אניס דבכה"ג אסמכתא קניא והקנס שנותנין על מי שחוזר בו מן השדוכין אומר רבינו יצחק דלא הוי כאסמכתא מפני שהחוזר מבייש את חבירו וגמרי ומקני אפי' לא הקנו בבד"ח ובתשובת רב אלפס מצאתי שאין בנדרים והקדשות דין אסמכתא שהנדרים כולם בלשון אסמכתא הן דכתיב וידר יעקב נדר לאמר אם יהי' אלקים עמדי וגו':

Siman 337

אם הלוה אחד מעות לחבירו ויש בידו משכון ולאחר זמן מחל לו ההלואה ההיא מחילה ל"צ קנין אע"ג דיש בידו משכון דאע"ג דבע"ח קונה משכון להיות עליו כש"ש מ"מ אין גופו קנוי לו ובשעת המחילה הדר המשכון למרי' כל היכא דאיתי' ודוקא במחול לך דלאו מחוסר משיכה הוא אבל באתן לך צריך קנין ומחילת שבועה א"צ קנין:

Siman 338

מי שחייב לחבירו מנה ונתן לו משכנות אם נאנסו המשכנות נשבע שנאנסו וגובה את חובו כמה שאמר המלוה את חבירו שומר שכר וקיי"ל דשומר שכר אינו חייב באונסין אבל בגניבה ואבידה חייב ורש"י פירש דחייב באונסין ואין שיטת התלמוד כדבריו אלא כש"ש ונאמן המלוה לטעון עד כדי דמי המשכון ובשבועה:

Siman 339

פסק ר"ת ורבינו שמשון דמותר לישראל להלוות מעותיו ברבית גמור לישראל אחר ע"י עו"ג שיתן הלוה משכון ביד העו"ג ויאמר לו לוה מישראל כך וכך שישוה המשכון כנגד החוב ויותר כדרך מלוה על המשכון ועו"ג ילוה מן היהודי ומיד עו"ג יקבלם הלוה ויהא מסולק לוה מן המלוה שעו"ג אם ירצה יפדה את המשכון ולא הלוה בלא דעת המלוה וכן נהגו גדולי צרפת אך הר' מאיר מחמיר. ולדברי הכל אינה יוצאה בדיינים דלא עדיף מאבק ריבית וראייתם מפרק איזהו נשך והר' אליעזר ממיץ כתב דהיכא דבעי ישראל מיזף מן חבריה ואמר לעו"ג שקול [תלונך] בגויך ואוזפינהו בריבית הקב"ה מפרע מיניה דאמר רבה יציאת מצרים דכתיב גבי ריבית אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפת בכור לטיפה שאינה של בכור אני עתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו לעו"ג ומלוה אותן לישראל בריבית אלמא יש שליחות בעו"ג לחומרא וכן פסק בה"ג עכ"ל ורבינו שלמה פירש תולה מעותיו בעו"ג מלוה לישראל בריבית ואומר אלו המעות של עו"ג הן והמעות שלו ורבינו יצחק השיב היכא דאמר ישראל לעו"ג לך לוה מנה מישראל בריבית ואפילו פירש בהדיא בפני עדים שעשאו שליח וכל מה דיפוק לך מן דינא עלי מותר כיון שהמלוה אינו יודע שלצורך ישראל לוה אותם ורבינו אבי העזרי כתב בשם ריב"א שאסור לישראל לומר לעו"ג שילוה לו מעות מישראל חבירו בריבית ואם שלחו ללות מן העו"ג ולוה מישראל מספקא לן אם מותר אם לא והר' אליעזר ממיץ כתב דאסור לישראל לומר לחבירו לך בשליחותי ולוה לי מעות מן עו"ג באמנה דדיניה דעו"ג בתר שליח אזיל לבד אם אמר אני שליח פלוני ואין לך עלי כלום:

Siman 340

יהודה שנדר לעו"ג להלוות לו ובא אחר וקדמו ה"ז כעני המהפך בחררה אך אין בידינו לכופו ואם הזיקו אפי' בדינא דגרמי חייב לשלם וכתב ר"ת דהא מילתא דעני המהפך בחררה לא שייך אלא בדבר המצוי כגון זה שיכול להלוות אחר אבל בהפקר ומציאה שאין מצויין לו ממקום אחר אפילו רשע לא מיקרי:

Siman 341

כתב הר"א ממיץ בשם רבותיו דמי שהוא מומר לעו"ג דשביק התירא ואכיל איסורא אין דינו כישראל לענין רבית והא דאמר חטא ישראל אע"פ שחטא ישראל דוקא לענין קדושין אבל לענין ריבית דכתיב אחיך בעינן עושה מעשה אחיך אבל אם עושה לתיאבון אסור ליקח ממנו ריבית. והר' שמואל בר' שלמה היה אוסר להלוות בריבית למומר לעו"ג משום ולפני עור לא תתן מכשול ופסק ריא"ז דמומר לדבר אחד היינו כגון שידוע לנו שעבר בודאי אבל בחשדא בעלמא לאותו דבר שהוא חשוד אינו נאמן אבל לשאר כל התורה כולה כשר ואם בשאר הדברים נוהג כשאר יהודים לא הוי מומר לכל התורה כולה:

Siman 342

פסק רגמ"ה שאין המומר יורש את אביו מה"ת וכן פסק מר רב יצחק גאון אבל ריב"א ז"ל ורבי' אבי העזרי והר' אברהם בר' אפרים אומר שהמומר יורש את אביו וסיים רבינו אבי העזרי אך יש כח ביד חכמים וכתב ריא"ז נ"ל שהאב יורש את בנו שהוא מומר וכ"כ הר"מ במז"ל ורבינו שמחה אומר אפי' לדברי הגאונים בן המומר יורש את זקינו מן התורה ורבינו שלמה ז"ל דן על הנפקד מן המומר אם שלח בו יד בחיי המומר או שיש לו עדים שתבעו לו ממנו ואמר אני זוכה בו אין לך שליחת יד גדול מזה ואם לא שלח בו יד בחיי המומר אין כאן זכיה וינתן ליורשי המומר והגר יורש את אביו בתקנת חכמים שלא יחזור לסורו:

Siman 343

אם הטוען על חבירו מעות הלויתני וכשהי' לי לפדות ערבוני הוצרכתי ליתן לך ריבית ואני משכנתי מידי לידך ולא היה עו"ג באמצע וה"ל ר"ק דיוצאה בדיינים ואותו ריבית אני תובע ממך והלה משיב אמת נתת לי אבל ע"י עו"ג בא משכונך לידי. דינא הוא שהמלוה נאמן בלא שבועה דאין אדם נאמן לומר נתתי לך ריבית החזירהו לי דלאו דלא תשימון עליו נשך קאי בין אלוה בין אמלוה ואין אדם משים עצמו רשע. ואפילו אם המשכון עדיין ביד המלוה ולא פרע לו הלוה ריבית והלה טוען תן לי ערבוני בלא ריבית ואותו טוען ריבית אני רוצה כי המשכון בא לי ע"י עו"ג המלוה נאמן בלא שבועה דלא שביק התירא ואכיל איסורא כדאמרינן בפרק השולח נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ופר"ת בלא שבועה וטעמא דלא שביק אינש התירא ואכיל איסורא וכן כל כה"ג מהאי טעמא. ואם הישראל משכן לחבירו משכונו של עו"ג שהיה בידו ויקח השני הריבית מן עו"ג ולא נסתלק הראשון מן המשכון בשעה שמשכנו לחבירו אסור ליתן לו ריבית ובסתם הוי מסולק והראב"ד היה מחמיר אפי' נסתלק בפי' מפני שהעו"ג תובע הראשון ואחריותו עליו והרי הוי כממון הישראל ואסור. ואף הוא ז"ל כתב הנה להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין:

Siman 344

הערב לישראל בשביל עו"ג צריך המלוה לומר לו לערב ע"ד כן תעשה לי ערבות שאהיה נאמן עליך כל זמן שאומר שלא נפרעתי אע"פ שיטעון העו"ג פרעתי ואם לא התנה עמו זה התנאי ואומר העו"ג פרעתי הערב פטור דדינו כערב דישראל ויד המלוה על התחתונה ואם אמר העו"ג לא לויתי והערב מודה כתב הראב"ד צ"ע ולא ידעתי למה דפשיטא דחייב דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי וצ"ע לעיונו:

Siman 345

ראובן אמר לשמעון הלויגי על עירבון העו"ג שממושכן בידי וקח אתה הריבית מכאן ולהבא וכן עשה ושוב אמר ראובן שקרתי לך העירבון שלי הוא ורמיתיך שיכול המלוה לעכב המשכון עד שיתן לו הריבית ואפילו אם רוצה לישבע שאינו של עו"ג יאמר איני מאמין כי אם לדבריך הראשונים:

Siman 346

ישראל שהשאיל לעו"ג ערבונו ומשכנו עו"ג ביד ישראל בריבית לצורך עצמו ואח"כ לא פדהו העו"ג והלך ישראל לפדותו מישראל חבירו נראה לריא"ז שמותר לתת לו כל הריבית שמתחילה לא לקח העו"ג הזה לצורך ישראל. גם נראה לי שאין הישראל יכול לעכב המשכון ולומר איני מחזיר לך אלא לעו"ג כיון שיודע שהוא של ישראל הוי כמו גזילה בידו:

Siman 347

ריא"ז מתיר לאדם למכור הלואה לחבירו כגון ראובן שחייב לשמעון מנה ליתן לו בתשרי מותר ללוי שיתן חמשים לשמעון בניסן ויקבל מנה מראובן בתשרי שאין כאן הלואה כלל אלא מכר שבשעה שקבל שמעון חמשים מלוי נסתלק שמעון מהחוב וזכה בו לוי במנה במעמד שלשתן ואין כאן אגר נטר ליה שהרי אם ראובן לא יתן ללוי לא יחזור לוי על שמעון כי לא סמך עליו כלום וכן הורו רבני צרפת רבינו יחיאל ורבינו שלמה בר' שמואל. וראיה מדתניא בתוספתא דבבא מציעא יש דברים שהן רבית ואינן רבית לוקח אדם הלוואה מחבירו בפחות ושטרותיו בפחות:

Siman 348

הנותן מעות לחבירו שיסחור בו ויחלקו הריוח ולא הזמין להם המקום ריוח כלל זה יפסיד טורחו וזה יפסיד עבור ממונו:

Siman 349

פסק רבינו יצחק הזקן דהנותן מעות למחצית שכר ואמר לו אל תלוה אותם אלא על משכונות כסף וזהב ותשמרם בקרקע אם שינה להלוותם באשראי או בשאר עניינים אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע. וראייה מדאמרינן בהגוזל קמא הנותן מעות לשלוחו ופירש למחצית שכר ליקח בהן חטים ולקח בהם שעורין אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע. וכן פסק הרה"ד ז"ל מיהו יש אומרים דהיכא דהותירו לא יקח כל החצי אלא יתן לו מעט יותר מן החצי שכר טורחו:

Siman 350

אע"ג דשמיטת כספים נוהגת מדרבנן ונאמן אדם לומר פרוזבול הי' לו ונאבד מיהו אי לא טען לא טענינן לי' דאע"ג דאמרי' פ' השולח כי אתא קמי' אמר פרוזבול ה"ל ואבד כגון זה פתח פיך לאלם הוא דוקא בימיהם שהיו רגילים לכתוב פרוזבול אבל בזה"ז לא טעני' לי' ואי טעין י"א הלכה למעשה דצריך שבועה בזה"ז וכ"כ הר"א ממיץ דהאי דאמר נאמן אדם וכו' דוקא במקום שרגילין לכתוב פרוזבול אבל בשאר מקומות לא וכ"כ בספר המצות:

Siman 351

המלוה את חבירו לי' שנים אין שביעית משמטתו כך פסק ר"ת דלא קרי' בי' לא יגוש מיהו צ"ע אי משמט מעשר שנים ואילך או לא. ונ"ל דמשמט:

Siman 352

פסק בעל ספר יראים דחוב שעברה עליו שמיטה אין רשאי הלוה לעכבו עד שיאמר לו המלוה משמט אני. מיהו אם אינו רוצה המלוה להשמיט ב"ד כופין אותו להשמיט כמו עשה לולב ואינו עושה שמכין אותו עד שתצא נפשו. ובח"ל דאין דנין בו דיני קנסות אין כח ב"ד לכופו דמכין אותו ד"ק הוא. מיהו בפ"ק דמכות מוכיח דמחילה גמורה היא דאמר התם המלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו ופריך ממתני' דתנן מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז ליתנה לו עד ל' יום והוא אומר מכאן ועד י' שנים אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהא בידו אלף זוז וכו' ואי אמרת שביעית משמטתו כולם נמי בעי לשלומי ומוקי לה [בלוה] על המשכון או במוסר שטרותיו לב"ד משמע מהכא דמחילה היא. ובמקצת נוסחאות מספר יריאים כתוב כי לבסוף חזר בו אלא השמיטה היא מחילה גמורה:

Siman 353

הלכתא כאמוראי בתראי דאמרו בפ' השולח רבנן דבי רב אסי מסרי מילתייהו להדדי ואומר להם הרי אתם ב"ד וחובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה וכן ריו"ח מסר מילתי' לר' חייא בר אבא וא"ל לא צריכת מידי אחרינא. ולא כמ"ד דצריכי כגון ב"ד דר' אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא ואי לא לא. וכן פסק רב אלפס אבל ר"ת והר"מ פסקו כאמוראי קמאי דצריך ב"ד חשוב ואין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ר"ל שיש קרקע ללוה או לערב או למי שחייב ללוה ואם אין להם מזכהו המלוה בתוך שלו ואפילו בקלח של כרוב גובה בו כל החוב. ומלוה על המשכון אינה משמטת:

Siman 354

ראובן שטען על שמעון הפקדתי פקדון בידך החזירהו לי ושמעון השיב אותו הפקדון לא אתה נתתה לי אלא אשתך נתנה לי קודם שנשאת לך ע"מ שלא יהי' רשות לך בו אלא לבניה שיש לה מאישה הראשון ועתה נפטרה אני רוצה לקיים דבריה וצוויה וכשהי' לו לשמעון לישבע אמר חשבתי בדברים וטעיתי והדין עמך ולא כאשר אמרתי תחילה ויורשי האשה אומרים כבר הודה לנו בפני ב"ד שהפקדון הוא שלנו. דינא הוא ששמעון נאמן בשבועה כדבריו האחרונים מגו דאי בעי אמר חזרתי לכם החפצים משנפסק הדין והי' נאמן בשבועה השתא נמי ישבע. ואע"ג דטעיתי טענה גרועה היא אפ"ה ע"י מגו מהימן. ועוד איכא מגו אחרינא מגו דאי בעי אמר השתא נגנבו או נאנסו ממנו לאחר שנפסק הדין נאמן השתא נמי נאמן:

Siman 355

ראובן שתבע את שמעון ואמר שאמו הפקידה פקדון ביד שמעון ומסרתה בידו ואמרה לו שלאחר מיתתה יתן הפקדון לראובן בנה ושמעון משיב שכך אמרה לו אם אצטרך ממנו תניתהו לי ואם היא תמות שיתנהו לבנה ראובן. פסק הר' מאיר שלא זכה ראובן לבדו במתנה אלא יירשו אחיו עמו דכיון שהיתה בריאה באותה שעה שמתנת בריא בעי קנין ואע"ג דאמר בפ' יש נוחלין איזו מתנה שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קנייא עד לאחר מיתה כל הכתוב בו מהיום ולאח"מ ופי' ר"ת שכתב מהיום אם לא אחזור עד לאח"מ ומשמע דלאח"מ מיהא קני אף בלא קנין שאני התם שכתב בה מהיום לת"ק ולר"י בלא מהיום דזמנו של שטר מוכיח עליו אבל בנידון זה שלא אמר מהיום וליכא שטר וקנין שיוכיח על המתנה דלימא בחיים חיילא לא קני וליכא למימר דקני משום דמצוה לקיים דברי המת. דלא נאמר זה אלא בשליש כמו המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי ר' מאיר דקי"ל כר"מ דמצוה לקיים דברי המת. וכן האומר תנו שקל לבני בשבת וכו' כדאיתא בפ' מציאת האשה וכן פי' ר"ת דלא אמרי' מצוה לקד"ה אלא בשליש והכא לא השלישתו לכך לפי דברי שמעון שעיקר הפקדון לא הי' אלא לצורך עצמה אם תצטרך ממנו שיחזירהו לה וא"כ לא זכה ראובן במתנה לבדו ויירשו אחיו עמו מיהו אם היה ראובן טוען טענת ברי שהשלישתו לכך שלא אמרה יותר משעת מסירת הפקדון אלא תן לבני זה לאח"מ אז ישבע שמעון שבועת היסת שאינו שליש אבל אם טוען ראובן טענת שמא אין שמעון נשבע שבועת היסת ואע"ג דקיי"ל דזכין לאדם שלא בפניו אפ"ה לא זכה שמעון בפקדון בעבור ראובן דכל כה"ג לא מיבעיא היכא דאמר תן לבני לאח"מ דלא קני דאין מתנה לאח"מ בבריא אלא אפי' אמרה תן מתנה זו לפלוני בני בחיי לא קני שהכי פי' ר"ת דלא אמרי' תן כזכי דמי במתנה אלא בחוב בלבד וראייתו מפ"ק דגיטין וגם רב אלפס כתב כן. מיהו אם זכה במנה זה לפלוני קונה דזכין לאדם שלב"פ ואם החזירו לנותן חייב לשלם למקבל הכל מאחר שזכה לו בעבורו כך השיב רב אלפס:

Siman 356

מי שיש לו מעות אחרים בפקדון ושם אותן בפני עצמן בתיבה עם מעותיו ולקח מהם או הוא או אחרים וא"י מאיזו מהן לקח כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ולא אזלי' בתר רובא:

Siman 357

פסק רשב"מ שהמפקיד אצל חבירו בעדים אפילו בשטר א"צ להחזיר לו בעדים והמפקיד אצל חבירו בעדים ועדיין הפקדון בידו בפנינו וטוען החזרתיו לך וחזרתו ומכרתו לי או משכנתו א"נ וה"מ כשראוהו בידו כך פסק רבינו ברוך בר' שמואל ז"ל ור"ת חולק ואומר דנאמן ואין דבריו נראין לריב"מ ולר"י ז"ל ואם הוא אומן אפילו ליכא עדים וליכא ראה א"נ לומר לקוח הוא בידי הואיל ואומן הוא כך פסק רב אלפס ור"ח ויש חולקים דאומן ולא ראה יש לו חזקה:

Siman 358

לאה שהרהינה אצל רחל מטלטלין בכך וכך וכשתבעה לפדותה כפרה בהם רחל ואמרה להד"מ אלא ההלואה אמת ולא קבלתי משכון ממך השיב רב אלפס דתשבע רחל שאין ללאה אצלה משכון ואח"כ נשאל ללאה כמה הי' שוה לפי דבריה ואם הוא שוה כנגד הדמים שמודה שלותה על המשכון תטול הדמי' לעצמה ותשבע שבועת היסת שאין רחל ראוי' ליטול הימנה כלום ואם הי' המשכון שוה יותר רחל זו פטורה שכבר נשבע עליו ואם הי' שוה פחות ולאה מודה הדמים שנטלה מרחל עליו יתירים על מה שהי' שוה המשכון תתן אותו מותר על דמי המשכון לרחל ותשבע שבועת התורה שאין רחל ראויה ליטול הימנה יותר מיכן משום שהיא מודה במקצת הטענה:

Siman 359

פסק הר"מ במז"ל המפקיד אצל חבירו פירות שאינן מדודין ועירבן עם שלו ולא מדדן הרי זה פושע ואם בעל הפקדון אומר כך וכך היו והלה אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ומודה במקצת וחייב שבועה ומאחר שאינו יכול לישבע משלם וכן הורו רבי' יוסף אבן מגש הלוי ורבו וכן כל שומר שנתחייב לעולם ואומר איני יודע כמה אני חייב לשלם והבעלים אומ' כך דמים אתה חייב שכך וכך הי' שוה יטלו בלא שבועה והוא שיטענו דבר שהן אמודים בו ויש להחרים על כל מי שלוקח מה שאינו ראוי לו ואם גם הבעלים אינן יודעין כמה הן ישבע השומר שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע בודאי שהיו יותר מן השוה כך וכך וישלם מה שהודה בו. וזה הדין נוהג במזיק חבירו דאמר בסוף פ' הכונס ההוא גברא דשדי ארגז דחברי' בנהרא טעין אידך הכי והכי הוה בהדה מידי דאורחא להניח בארגז ישבע ויטול מידי דלאו אורחא להניח בארגז אינו נאמן ואומר ריא"ז דאפי' יש עדים שהיה בו פטור:

Siman 360

פסק ר"ת דהא דאמרינן כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד לא אמרי' אלא לענין דלא מצי למימר את מהימנת לי בשבועה ולא הם אלא משתבעי אינהו ופטור אבל פשעו הם ואין להם מה לשלם חייב הוא לשלם והאי דאמר בפרק המפקיד נימא ליה זיל שלים לא משום שיפטר בה אם אין לה מה לשלם אלא לעניין דינא אם יש לה לשלם ואם אין לה ישלם הוא דאי לא תימא הכי כל פקדונות שאדם מפקיד לחבירו ימסרם לאשתו ותאכלם ולא יחזיר אבל מדברי הרמב"ם ז"ל משמע שאם אין לה לאשה מה לשלם שהבעל פטור אם אמר לה שהוא פקדון ואי לא מחייב הבעל:

Siman 361

פסק ראבי"ה אדם המפקיד דבר לחבירו ונתנו לאשר על ביתו ונרקב מחוייב לשלם שהי' לו להודיעו שמתקלקל וראייה מעובדא דבקרא:

Siman 362

הנפקד שאמר למפקיד אין רצוני להחזיק פקדונך יותר קחהו אינו חייב עליו יותר אפי' בפשיעה כך פסק ריא"ז גם כתב הלוה שזרק חובו למלוה בבית או בחיקו בעל כרחו והלך לו לא איכפת לי' עוד אם יאבד הכל. והיכא דתפיש המנה בידו ואמרו לו קחהו וזה אינו רוצה לקבל והלך הלוה בביתו ולא נגעו בו והניח כך המנה מספקא לי' ולריב"א אם הוא באחריותו אם לא ורבינו אבי העזרי פוטר הלוה דכיון דהמלוה לא לקחם איהו הוא דאפסיד אנפשי':

Siman 363

מעשה שאירע באחד שנדר להשיא יתומה אחת והקצה מעות לצרכה וקודם שהשיאה מתה ובאו יורשים ותבעו את המעות מן הנודר כי אמר מאחר שהקצית אותם בעבורה אינך רשאי לשנותם וזכינו בהם מחמת ירושה. והנודר השיב לא הקציתי המעות אלא לשם מצוה לא בעבורכם והשיב רבינו חיים כהן ז"ל דאין חייב ליתן ליורשו כלום שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה והביא ראי' דאמרי' בפ' אע"פ ראב"ע אומר מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה והלכתא כוותי' כדפסקי' התם ורבינו אבי העזרי חלק עליו מדאמרי' פ' הזהב ריו"ח אומר מתנה מועטת הוי מחוסר אמנה וגרסי' בירושלמי בד"א בעשיר אבל בעני נעשה כנודר לצדקה וזכה וכיון דעני זכה זכו יורשיו כדאמר בנגמר הדין מותר המת ליורשיו ואמר ריא"ז דנ"ל כדברי ר"ח כהן דגדול הוא אומדן דעתא וההיא דירושלמי לאו ראי' הוא כיון שאותו העני הוא בחיים וההיא דנגמר הדין נמי שאני שכבר נעשית המצוה ממעותיהם שהרי נקבר בהם להכי גמרו ומקני אפי' ליורשין אבל הכא לא נעשית המצוה כלל. אלא ישיא מאלו המעות יתומה אחרת או יעשה מהן מצוה שלמעלה הימנו. ורבינו שמחה אמר דאם אמר ליתומה זו ומתה אינו חייב להישא יתומה אחרת אלא יקחם לעצמו אבל אם בשעת הפרשה אמר ליתומה סתם ולאחר מיכן נתרצה בזו ומתה יתן ליתומה אחרת וראי' מדאמר בתוספתא דשקלים בפ"ק מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים ואם אמר לעני זה או לשבוי זה מותרו שלו. פי' הוא ז"ל שלו של נודר ומיהו אמר ריא"ז דיש לפרש שלו של עני וטעמא לפי שנעשית המצוה. והר"א ממיץ פסק על ההיא דמתנה מועטת דקאי עלה במי שפרע ולא חילק בין מחוסר אמנה למי שפרע:

Siman 364

הא דאמר שמואל כספים אין להן שמירה אלא בקרקע פי' ריב"א לאו דוקא כסף אלא כל חפץ חשוב שיכול להשמר תחת הקרקע והגאונים פסקו שבמקום שאדם שומר את שלו שומר את של חבירו וראי' מן הירושלמי דאמר נתנן במקום שהוא שומר את שלו אם הי' ראוי לשמירה פטור. אך רבנא משה ריש מתיבתא דמתא מחסייא כתב דאין להם שמירה אלא בקרקע ממש וכ"כ רבינו יהודה בר' נתן בשם רב"א ז"ל וכן פסק הר"מ במז"ל:

Siman 365

פסקו רב אלפס ורבינו חננאל וה"ג והר"מ במז"ל ורבינו ברוך מיון כרב יוסף דשומר אבידה כשומר שכר דמי ולרבינו יצחק נראה דהלכה כרבה דהוי כשומר חנם וכן פסק רב צמח גאון:

Siman 366

ראובן שהיה לו בית ומכר חציה לשמעון וחציה ללוי ויהודה רביע לכל אחד ובאו לחלוק לא מצו לוי ויהודה למימר לשמעון הואיל ולדידן ליכא אלא רביע לכל אחד נפלוג לד' חלקים ושקול את תרי (ריבעא) דילך במקום שיפול לך הגורל או זה אצל זה או מופלגין משום דאמר להו לא עדפיתו מגברא דאתיתו מיניה דראובן גופי' לא היה יכול להכריחני ליקח חלקו בשני מקומות דלא גרע מתרי ארעיתא אחד ניגרא דאמר כגון זה כופין על מדת סדום ואע"ג דאין שניהם שוות לגמרי מעלין זה לזה בכספים או בריבוי קרקע השתא נמי דזבנה לכו לא עדפיתו מיניה ואפי' יש מצד אחד בניינים ועליות וחדרים ולא מצד האחר יעלה זה לזה בכספים. ומיהו ד' בני אדם שיש לכל א' רביע ורצו שנים מהם להשתתף ואמרו לשנים אחרים תנו לנו חלקנו ביחד אין שומעין להם דיבם הנוטל חלקו וחלק אחיו המת לא יהבי' ליה אחד מיצרא דהוייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור וזמנין דאפילו תרי מצו למכפינהו לאידך למיתב שני חלקים דידהו אחד מיצרא כגון תרי דאתו מכח אחד למכפינהו לתרי דאתו מכח תרי למיתב להו מנתייהו בהדי הדדי דמצי למימר אי יהביתו לו מנתין בהדי הדדי שפיר ואי לא מהדרינן שטרא דידן למריה וישקול איהו אחד מיצרא בעל כרחם כדאמרינן גבי חד דאתי מכח ד' אי שתקת וכו'. ולא אמר לכי תהדר דאפילו היכא דלא מרווח שכנגדו בשתיקתו אמר הכי. ולא כפירוש רש"י כאשר הוכיח רבינו יצחק מההיא דכתובות. ואין להקשות ולומר דלא מצו למימר מהדרינן שטרא למריה משום דהשתא הוו אינהו מיצרנים ולא הוא דהא קיימא לן דהיכא דמכרה לבעלים הראשונים אין בה משום דינא דבר מצרא נמצא כי היכי דלדידי' הוו צריכינן ליתן כל חצי הבית אחד מיצרא הכא נמי לדידהו איבעי לשתופי:

Siman 367

אם אדם אחד היו לו שתי חלונות לתוך חצר חבירו וסתמן ונשארו כך ג' שנים או ד' ולא פרץ את פצימיו יכול לחזור ולפותחן כדמוכח בהשותפין דמאחר דלא פרץ את פצימיו הוי לי' כפתוחין:

Siman 368

המשכיר בית לחבירו וחזר ואסרו עליו הורה רבינו שמשון בר' אברהם שאינו יכול לאוסרו עליו ואע"ג דיכול להקדיש היינו משום שכשמקדיש כולה יש לו כח להקדיש מה ששוה יותר על דמי שכרו ואסור לדור בו מפני חלק ההקדש המעורב בו אבל זה אינו מקדישה אלא אוסר בנדר והאיסור לא מצא מקום לחול. וכן פי' הר' אליעזר ממיץ וכבר בא מעשה לפני ר"ת בבית הנשאל והורה שאינו יכול לאוסרו:

Siman 369

הא דאמר אין השוכר רשאי להשכיר במטלטלין שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר אבל במקרקעי לא:

Siman 370

השיב רב אלפס ז"ל דהא דאמרי' דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן שצריך שיהא האיש הטוען לקוח הוא בידי עשוי לשאול ולשכור מזה כגון שיהא תלמיד ויצא ספר מתחת ידו שאינו נאמן משום דהספר עשוי להשאיל והתלמיד עשוי לשאול וכשם שאינו נאמן לומר לקוח הוא בידי כך אינו נאמן לומר ממושכן הוא בידי אבל אם יצא מתחת עם הארץ ואמר לקוח הוא בידי נאמן משום שא"צ לספר אלא אמרינן לקוח הוא בידו. והר"מ במז"ל ורש"י ז"ל אומרים שהספרים אינן עשויין להשאיל ולהשכיר. ור"ת חולק ודן רבינו יצחק כדבריו ודוקא שראוהו בידו או אפילו ביד יורשיו אבל אם לא ראוהו בידו מהימן לומר לקוח הוא בידי ע"י מגו דאיבעי אמר להד"מ או החזרתיו לך. ור"ת אומר דאם הדבר ידוע ומפורסם כ"כ שלא היה יכול לומר להד"מ אע"ג דלא ראה [דאז] א"נ המחזיק ורבינו יצחק תמיה מה הועיל הפירסום אי בעי אמר החזרתיו והיה לנו להאמינו ע"י ההוא מגו ואמר ר"י שאפילו אין עדים רואין אותו בידו בשעת תביעה בב"ד אם בפעם אחרת ראו אותו אצלו בעדים וטען מה טיבו אצלו והשיב אתה מכרת לי או טענה אחרת ראוי לעכבו חשיב כראה דהשתא ליכא מגו דאפי' הי' טוען בפירוש החזרתיו לך א"נ:

Siman 371

ראובן שטען כי שמעון משכן מקרא אצלו ורוצה ליטול בדמי החוב ושמעון אומר להד"מ אלא שאולה היא בידך. רואין אם זאת המקרא הוא מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר שהיה מנהג שמעון להשאילה לזה אין ראובן נאמן כשם שאינו נאמן לומר לקוחה היא בידי ואם אין מנהג המקום להשאיל אותה ראובן נאמן עד כדי דמיהן ולא יותר לאחר שישבע שבועת התורה שאין לו עליה פחות ממה שהיא שוה ואם הוא חשוד השיב רב אלפס דאינו נאמן לומר שבתורת משכון בא לידו ולא ירדתי לסוף דעתו. ועל מה שהוא תובע יותר ישבע שכנגדו ש"ה ויפטר:

Siman 372

פירש רבינו שמואל סתם ספסלין מושאלין הן לישיבת סתם בני אדם אבל לאו לעבים ביותר כגון פפא בר אבא ולפיכך אם ישב עליו שאר בני אדם ושברוהו פטור דהוי כמתה מחמת מלאכה ולפיכך הוצרך בגמרא לפרש כגון פפא בר אבא וכן בא מעשה לידו ופטרן. ולפירושו האי דאמר בגמרא דאמרי ליה אי לאו את הוה יתבינן פורתא וקיימינן למה להו למימר הכי דמשמע שאילו נשבר מחמת ישיבתן הוי חייבין והא אינהו ברשות יתבי ביה וצריך לומר לפירושו דכולהו אינך הוו כמו פפא בר אבא אבל רבינו תם אחיו חלק עליו וחייב שכולם ישבו בו שלא ברשות ולא נקט בגמרא פפא בר אבא אלא לאשמועינן דכחו כגופו כדאמרינן בגמרא:

Siman 373

קיימא לן דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו בחצר דלא קיימא לאגרא אפילו גברא עביד למיגר ואפי' ירד בתוכה על דעת שכירות פטור כדמוכח בגמרא וראובן שהשכיר בית שמעון ללוי שלא מדעתו והחצר לא קאי לאגרא ולוי כבר פרע שכירות הבית יש להסתפק בזה כשמוציאין השכירות מיד ראובן למי נותנין אותו מי אמרי' מצי אמר לי' מאי חסרתיך כדינא קמא א"ד כיון שנתן כבר השכירות לראובן מיד זכה בו שמעון בעה"ב דהאיך הלה עושה סחורה בביתו של זה ופסק ר' אבי העזרי דאם אין איש משתדל בו לא לשוכרו ולא להשכירו אע"ג דאילו הוו בעלים הכא הוו מוגרי לי' כיון דליתנהו הכא לא הוא ולא שלוחו הדר בו פטור דהוי כמאן דלא קיימא לאגרא ויש משיבין עליו ובחצר דקיימא לאגרא וגברא לא עביד למיגר פסק רב אלפס שהוא חייב דהא חסרי' ובתוספות אמר' שהוא פטור דא"ל מאי אהנית לי ואי משום דא"ל חסרתני לא אמר הכי אלא היכא דמצי א"ל אתה נהנית בחסורי תדע דאילו נעל דלת בפני בעה"ב ולא הניחו ליכנס בביתו מי מחייב והר"ש נ"ל דעת התוס':

Siman 374

מי שיש לו חצר וחמל על אחותו והניחה לדור באותו חצר וזן אותה שם ולאחר שנשאת הוצרך ראובן למכור החצר ואמר צאי ממנה אמר' לו היא כשתבע אותי הבעל ליארס פסקת לי החצר בנדונייתי וגירש אותי הבעל והנה לי בה י"א שנים וראובן השיב לא פסקתי לך החצר אלא על דעת שתכנס לחופה אבל כשגירש אותך שלי הוא. פסק רב אלפס בתשובה דכיון דהיה ראובן מוציא בפרנסת אחותו משלו אין חזקה לאחותו כלל לפי שהוא כמו האב עם הבן שנאמר בהן אין לאב חזקה בנכסי הבן וכו' שאילו לא היה לו חצר היה [שוכר] חצר לאחותו מאחר שהיה מפרנס אותה:

Siman 375



Siman 376

השיב רב אלפס דהא דאמר ישראל הבא מחמת עו"ג ה"ה כעו"ג מה עו"ג אין לו חזקה אלא בשטר אף הבא מחמת עו"ג א"ל חזקה אלא בשטר מיחייב התובע לישבע שכשמכרו העו"ג לישראל לא היתה עו"ג [ואח"כ] תחזור אליו וזה השטר שיש לו לעו"ג חזקה תמצאהו מפורש בזה:

Siman 377

מי שמחזיק בנכסי קטן אין לו חזקה אפי' לאחר שהגדיל החזיק מאה שנה והמחזיק בנכסי קטן ואמר משכנתא היא אם אינה מוחזקת לאביו נאמן במגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי ואם יצא קול שהיא של יתומין אינו נאמן:

Siman 378



Siman 379

כתב ר"ת בתשובה שאין דין מיצרנות בבתים וכן עשה מעשה ר"י ב"ר אברהם וכן כתב רבינו יהונתן בתשובה אך רבינו אבי העזרי כתב דאף בבתים שייך דינא דבר מיצרא מפרק איזהו נשך והראב"ד כתב דיש דין מיצרנות אפילו במקומות בית הכנסת דמקרקעי אינון:

Siman 380

הא דאמר בפ' המקבל לאשה ליתמי לשותפי ליה בה משום דינא דבר מצרא ל"ש אשה כנגד איש ול"ש אשה כנגד אשה וכן יתמי אפי' כנגד יתומים אחרים לית בה משום דינא דבר מצרא וטעמא דהכי הוא דכיון דמדינא הוא מאי דזבן זבן ולא מפקינן מיניה אלא משום ועשית הישר והטוב באשה לא תקינו רבנן הכי דאין דרכה לחזר אחר המוכרים ולא מפקינן מינה ואפילו אם בר מצרא הויא איתתא דלגבי דידה הוי הישר והטוב ויתמי משום דלאו בני מעבד מצוה נינהו ושותף ידוע אמנם רבנא משה ריש מתיבתא דמתא מחסיא פירש וז"ל לאשה ליתמי וכו' האי אשה במאי אי באשה אחרת אטו אשה לא בכלל הישר והטוב היא אלא מאי אשה אשתו אע"ג דבתורת זביני זבין לה אשתו עדיף טפי מבר מצרא אך רש"י וריב"ן פירשו דבכל אשה מיירי וכן משמע לשון אשה מדלא קאמר אשתו:

Siman 381

פסק ריא"ז דהא דתקינו רבנן דינא דבר מצרא לא תקינו אלא כשהלוקח והמצרן שניהם יש להם שדה אבל היכא דהמצרן יש לו שדה והלוקח אין לו שדה האיך נאמר ללוקח שיניח המצרן לקנות על השובע משום הישר והטוב ובעצמו יטלטל אנה ואנה והתורה אמרה דרכיה דרכי נועם ואין זה נועם ושלום שיהיה האחד מטלטל והאחד יתענג יותר ממה שראוי לו וראיה מפ"ק דב"ב מעובדא דרבינא דאמר ארבעה לצלא וארבעה לצללא לפרש"י ומה שהקשה לו ר"ת דאין מרחמין בדין לאו פירכא היא מעיקרא הכי איתקון:

Siman 382

כתב הר"מ ב"ר מרדכי בתשובה שאין מערימין לבטל דינא דבר מצרא ואם הערים לא אהני לרמאה רמיותיה כגון שהלך הלוקח וכתב שטר מתנה או שטר משכנתא על בית המוכר דבכה"ג לא מצי מצרן לסלוקי ואם עשה כן בהערמה לא הועיל וכן הסכים רבינו אבי העזרי וכן השיב רב אלפס ז"ל ורב האי גאון ז"ל. מיהו אם נכתב שטר הקנייה בשם אשתו דלא מצינו לסלוקה כתב רב אלפס דחזינן אם יש אצלה ממון ידוע במה שתקנה אותה חצר מה שעשתה עשוי ואם לא הערמה היא ואסור:

Siman 383

האי דאמרי' האחין שחלקו שמין מה שעליהן ולא מה שעל בניהן ובנותיהן ה"מ בבגדי חול אבל בבגדי רגל ובבגדי שבת אמר בירוש' דשמין והאי דאמר פעמים שאפי' מה שעליהן אין שמין בגדול אחי ה"מ אם לא מיחו אבל אם מיחו כתב הר"ש הרשות בידן ושמין מה שעליו:

Siman 384

כתב הר' ברוך מריגנשבורג דהא דאמרי' אונאה גבי לוקח וביטול מקח כדי שיראה לתגר או לקרובו היינו דוקא אם נתן המעות אבל אם לא נתן מגו דיכול למימר נתתי לך יכול למימר לא נתרציתי. ובמוכר אין שיעור אלא לעולם חוזר והלוקח מן בעה"ב אין לו עליו אונאה דבעה"ב לא זבין מיני תשמישי' אלא בדמים יתירים ומחיל הלוקח ואי לא ידע פסק הר"א ממיץ דבעה"ב כתגר דמי וגם פסק כשמואל דאמר ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה. ורבינו יצחק כתב היכא אמרי' דחוזר דוקא בכדי שהדעת טועה אבל ביותר אימר מתנה יהיב לי' ואי הוי אינש תקיפא דלא יהיב מתנה אימא מגזל גזלי'. וירא שמים יתן לב אם אותו המבליעו בקי באלו הדברים או לא:

Siman 385

פסק ר"ת דהא דאמרי' אין אונאה לקרקעות ר"ל שאין להם אונאה כמטלטלין לשתות וליותר משתות אבל בפלגא יש להן אונאה ונסמך על הירושלמי שאמר דיש להן אונאה בדבר מופלג ופי' מופלג מלשון פלגא ודעת רב אלפס שאין להם אונאה כלל והביא ראי' לדבריו הר"ש ואומר כי הירוש' חולק על הגמרא שלנו וגמרא דידן עיקר:

Siman 386

כתב רב אלפס בשם חפץ אלוף ז"ל דהא דאמר אין אונאה לקרקעות ה"מ במה שקנה הוא בעצמו אבל ע"י שליח יש לו אונאה דיכול לומר לתקוני שדרתי' ולא לעוותי:

Siman 387

פסק רשב"מ דאין הלקוחות משתעבדין לטרוף מהן אלא משעת כתיבת השטר ולא משעת הקנין ור"ח פי' דמשעת הקנין משתעבדין:

Siman 388

מי שחייב לחבירו וקנה קרקעות אחר החוב ומכרן לאחר אין אותן הקרקעות משועבדות לו לגבות מהן אם לא כתב לו דקנאי ודאקנינא והיכא דכתב לו וקנה ומכר אמרי' דיחלוקו הקונה ובע"ח כך השיב רב אלפס:

Siman 389

הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין וא"י לומר להד"מ. אבל אם אמר פרעתי משתבע שבועת היסת ומיפטר כך פסק רבינו אלפס ור"ח כהן הביא ראי' לדבריו ולרבינו יצחק נראה דלא מצי למימר פרעתי:

Siman 390

פסק ריא"ז דהא דאמרינן הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין דוקא שחתם למטה כעין עדים אבל אם היה כתוב בראש שיטה אני לויתי מפלוני מנה והוא חתום בסוף שטה לא. מיהו אם כתב אני פלוני בן פלוני לויתי מפלוני מנה אפילו לא לוה ממנו משתעבד:

Siman 391

לאה שהיו לה קרקעות עם ראובן לאמצע ומכרה אותם לדינה הפנויה ואח"כ מכרה אותם דינה לרחל ואכלה אותם ג' שנים ואחר בקשה לחלוק עם ראובן והוציא ראובן שטר שקנה גם הוא אותם הקרקעות מלאה וזמנו קודם לזמן שטרו של רחל ואמרה רחל הנה שטר שמכרן לדינה קודם לשטר ראובן וטען ראובן כי דינה זאת היתה עומדת בעת שקניתיו מלאה וידעה שקניתיו ולא מיחתה. פסק רב אלפס שקניית רחל דוחה קניית ראובן לפי ששטר דינה מוקדם לשטר ראובן וזה שטוען ראובן כי דינה ידעה ולא מיחתה אין מפסיד קנייתה כי השתיקה אינה מפסדת את הדין כאשר אמרו כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה א"ל מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לי אדם מעולם אינה חזקה ללמדך שאין על השותק חזקה הלכך קניית רחל קנייה גמורה וכן הדין:

Siman 392

אסור לאדם להלוות על בית ולדור בתוכו בנכייתא לפרש"י דפ' איזהו נשך אך ר"ת מתיר:

Siman 393



Siman 394

פסק ר"ת וריא"ז דהלכה כריו"ח דד"ת מעות קונות וכ"כ רב אלפס דמדרבנן כל כמה דלא משיך אי איתניס למוכר איתניס ומסיק דאי עליית מוכר מושכרת ללוקח אין הלוקח יכול לחזור ואי איתניסו ללוקח איתניסו דטעמא מאי תקינו רבנן משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה הכא ברשותא דלוקח נינהו אי נפלה באונס איהו טרח ומציל להו:

Siman 395

פסק ר"ת דהאי דאמר דבנתינת מעות איכא מי שפרע ה"מ כשחוזר בו משום יוקרא וזולא אבל אם חוזר בו משום אונאה או מקח טעות או עוררין ליכא מש"פ:

Siman 396

פסק ר"ה גאון ז"ל שכשם שאסור לקרות בספר שהופקד אצלו כך אסור לכתוב ממנו אפי' אות אחת שלא ברשות דמרע לי' לפקדון וה"מ בבור אבל חבר מותר לקרות בו ומותר לכתוב ממנו שלא ברשות אפילו לכתחילה והוא שאין לו כיוצא בו:

Siman 397

פסקו רבינו יצחק ורבינו אבי העזרי דקונין בכליו של קונה מדאמרי' בהשולח שקל כומתא ושדא בי'. ורב עמרם גאון כתב דתיקון רבנן דליקני בכליו של עדים והוי שליח הקונה והמקנה:

Siman 398

אם רצה המקנה פסיק לי' לסודר כדאיתא בנדרים פרק השותפין וצריך שיתפוש ג' על ג' דהוי כלי דומיא דנעל. וקונין בכלי שאין בו שוה פרוטה כדאמר בהזהב ובפ"ק דקדושין והוא שהוא חשוב כלי וקנין אין צריך עדים אם שניהם מודים ואין מטבע נעשה חליפין ולא נקנה בחליפין ואין מטבע נקנה בדבר אחר כי אם על גבי קרקע ומקנה לו את הקרקע או בשוכר את מקומן ואין קנין מועיל לדברים שאין בהם ממש כגון האומר לחבירו עשה שותפות עמי וקני ממנו וכיוצא בזה ובתוספות אמרינן דאין קניין מועיל בשאלה מדאמרינן מעשה בר"ג וזקנים וכו' עד ומקומו מושכר לו ולא השאילו להן בחליפין:

Siman 399

פסק רשב"ם דאותיות נקנית במסירה היינו מוכר שטר חוב לחבירו ומסרו לו ואמר לו בשעת מסירה הריני מקנה לך במסירה זו כל השעבוד שבו קנאו לוקח לגבות בו כל החוב הכתוב בו אבל ה"ג ורב האי גאון ור"ח ורב אלפס ור"ת פוסקין דאין אותיות נקנית במסירה וצריך שיכתוב שטר אחר על מכירת השטר ההוא ויכתוב בו קני לך הוא וכל שעבודיה וימסרנו לו כמו כן וי"א דאפי' תוך השטר ההוא יכול לכתוב כך וימסרנו לו ואומר ר"ת דהיינו דוקא לענין חזרה שיכול בעל השטר לחזור בו אבל כל זמן שלא חזר בו קנו במסירה ואין נראה לר"י אלא נראה לו במסירה בעלמא אינה כלום:

Siman 400

אפי' בעל נפש שרי לקבל מעות יתומים קרוב לשכר ורחוק להפסד ואין כאן איסור כלל וכן פסק רב אלפס. ופרש"י קרוב לשכר שיהיו היתומים נוטלין חלק בשכר ואין נוטלין חלק בהפסד דאע"ג דאבק ריבית הוא ביתמי לא גזר רבנן שלא יכלו מעותיהן להאכילה פרוטה אחר פרוטה:

Siman 401

הפעוטות כבר שית כבר שבע מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וגם מתנתן מתנה כדפסיק בבבא בתרא. ואמרי' בפרק מציאות האשה לא שנו אלא שאין שם אפוטרופוס אבל יש שם אפוטרופוס אין מקח ואין ממכר וכן פסק רב אלפס. פסק ר"ח דוקא מכר אבל מתנה מתנתן מתנה אע"פ שיש שם אפוטרופוס דלענין מתנה אין סברא לחלק בין יש שם אפוטרופוס ובין אין שם:

Siman 402

קטן שטענו גדול על עסקי ממון אם הקטן הודה חייב לשלם ואם אין לו ימתין עד שיגדיל ואם כפר הקטן אין משביעין אלא ימתין עד שיגדיל וישבע שבועת היסת:

Siman 403

קי"ל כאבא שאול דאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים לא ישבע דפסקי' כוותיה בפ' הניזקין וכתב רב אלפס ור"מ דאין משביעין אותו בטענת שמא אבל בטענת ברי משביעין אותו כגון דגדלי יתמי וטענו לי' בטענת ברי וכפר איהו כגון דא ודא משתבע:

Siman 404

ראובן הי' בדעתו לילך למדה"י וה"ל נכסים ומינה אפוטרופוס עליהן וקיבל עליו האפוטרופוס ע"מ שיפטרנו מן השבועה וכן עשה ובא עד אחד ואמר אני ראיתי ראובן הרוג במקום פלוני והלכו אחריו וקברוהו ולא הכירוהו ונהג האפוטרופוס אפטרפסותו כמו שהיה מתחילה ולימים בא בנו של ראובן ורצה להשביע האופוטרופוס והאפוטרופוס טוען כבר פטרני אביך. הדין עם היורש שאין זה האפוטרופוס שמינהו אבי יתומים כי לא מינהו עד אחר מותו:

Siman 405

פסק רב צמח גאון דמעות קטן ממנין להם אפוטרופוס אפילו קרוב הראוי ליורשו ואף רב דאמר קרוב לא ירד בנכסי קטן היינו דוקא במקרקעי אבל במטלטלי מורידין כך כתוב רבינו יצחק אלפסי ז"ל:

Siman 406

אפוטרופוס דמפסיד ע"פ עדים מסלקינא ליה ל"ש מינהו ב"ד ול"ש מינוהו אבי יתומים. וכן פסק רב אלפס בגיטין מדרב הונא דאמר רב הונא משמיה דרב האי אפוטרופוס דמפסיד מסלקינן ליה וכתב רב אלפס בשם הגאונים דמגו דמסלקינן ליה משבעינן לי' דהאי דאיפסקא הלכתא דלא משבעינן ליה היינו היכא דלא אשתכח עליה פסידא אבל היכא דאישתכח פסידא עליה מסלקינן ליה ומשבעינן ליה וחייב לשלם ליתומים מה שהפסידן כמו שהוכיח הרב ר' שמואל מפרק המפקיד מעובדא דבקרא שאפוטרופוס חייב בפשיעה מיהו אם היתום טוען על האפוטרופוס אם היית טוען כדברי הוי משתבענא ושקילנא או משתבענא ולא משלימנא והשתא לפי דבריך משתבע שכנגדו או שקיל בלא שבועה כה"ג לאו פשיעה הוא ופטור מלשלם ואפי' למאן דדאין דינא דגרמי לא הוי אלא דבר הגורם לממון בפ' שבועת העדות מי יימר דמשתבע או מי יימר דמשתבעת וקיי"ל דבר הגורל"מ לאו כממון דמי דלא כר' שמעון ולא איקרי פשיעה אא"כ שבדברי היתום פטור בלא שבועה ובדברי האפוטרופוס שקיל האיך בלא שבועה:

Siman 407

פסק רבינו יצחק בר' שמואל דמעמידין אפוטרופוס לדקנני היינו אנשים גדולים שנתמלא זקנם ובעל דין יגיד הדברים כהווייתן לאפוטרופוס והוא יטעון בעבורו ואם יתחייב שבועה יתחייב הבע"ד בעצמו. והא דאמרי' פ' המפקיד אפוטרופוס לדקנני לא מוקמי' התם מיירי כגון לחרוש ולזרוע דאיכא טירחא יתירא כדפרש"י התם דב"ד טורחין לבקש אפוטרופוס ליתמי דלדבר מצוה שמעי אינשי אבל לגדולים לא טרחו ב"ד לבקש אחריו אבל אפוטרופוס דליכא טירחא כולי האי יש לב"ד לחזור אולי ימצאו חכם שיתרצה לטעון עבורם וכתב ריא"ז דאפי' איכא חכם והוא שונא לבע"ח שפיר יעשה דכל בעלי דינין שנאי אהדדי והביאו ראי' מן הירושלמי אבל ריב"א השיב בתשובה מודה אני בגדול היורד על עסקי משא ומתן שהי' ביניהן שאין מניחין לו להעמיד אפוטרופוס לטעון בשבילו שהוא יודע האמת מכל אדם. אבל הבא בטענת אביו מעמיד אפוטרופוס שב"ד עצמן חייבין לטעון בשבילו דטוענין ליורש וגדול לגבי מילי דאבוה קטן הוא:

Siman 408

י"א דהא דאמר' גבי בר שטיא דזכין נכסי' אוקי נכסי בהזקת ב"ש ה"מ בעדות מכירה על פה אבל בשטר חזקה אין העדים חותמים אא"כ הי' חלים וצ"ע אם אומרים חזקה במקום הכחשה אי לא:

Siman 409

היתומין המוציאין שט"ח על יתומים אחרים שמחוייבין לישבע שבועה שלא פקדנו אבא וכו' אם מת אחד מהם קודם שנשבע אין אחיו נוטלין [חלקו] דשמא צוה לו ולא להם וגם אין אדם מוריש שבועה לבניו. מיהו יש [להם] להח' סתם כל מי שיודע שחייב לו ואינו מודה כ"כ רב אלפס ואם נולד הבן לאחר מיתת האב או שהי' קטן כשמת אביו אם אין לו אחים ממתין עד שיגדיל וישבע שלא מצא זה השטר בין השטרות פרוע ולא שבועה שלא פקדנו דקטן הוי ואם יש אפוטרופוס לזה הקטן שמינהו אביו ישבע האפוטרופוס שלא צווהו אבי יתומים ששטר זה פרוע ואם יש לזה הקטן אחים גדולים ואינם רוצים להמתין עד שיגדיל הקטן ישבעו הם לבדם שבועת היתומים ויגבו הכל ונותנין חלקו לקטן זה בלא שבועה מאחר שהם לא מצאו שהשטר פרוע פשיטא דהקטן נמי לא ימצאו וא"צ שבועה ואם מת זוכין בחלקו ואם כולן גדולים ואמר אחד מהן לי צוה אבא ששטר זה פרוע ושאר אחין אומרים לא פקדנו אבא חזינן אם אותו השטר יוצא מת"י האומר שהוא פרוע נאמן מגו דאי בעי אומר קליתיה והפסידו האחין חלקם. ואם יוצא מתחת ידם הוא הפסיד והן נשבעין ונוטלין ואיכא לעיוני דאיכא למימר כיון דקפסיד האי חלקיה ואתי קושטא קאמר כדאמר בהניזקין גבי ס"ת כ"כ הר' אברהם אב"ד ונ"ל דל"ד כלל דהכא איכא למיחש דילמא קנוניא עבוד בינייהו הלוה והאח המעיד שהוא פרוע הלכך א"נ והא דאמרי' דהיכא דמית א' מן האחין הגדולים בלא שבועה אין אחיו גובין חלקו דא"א מוריש שבועה ליורשיו אם אמר בשעת מיתה שטר זה אינו פרוע נראה להר' אברהם דאחין גובין הכל ואין כאן א"א מוריש שבועה לבניו שהרי יכולין לישבע אותה שבועה עצמה שהי' יכול אבי הבן לישבע. ויש מפרשים א"א מוריש לו כלומר שבועה אינה ממון ודבר שאין אדם זוכה בה אלא שבועה אינו מורישה לבניו ולפירוש זה אין האחין גובין חלקו. ונ"ל דאם נשבע האח בשעת מיתה גובין האחין חלקו ואם לא אמר אלא דברים בעלמא אין גובין דשמא שקר ולא אמרי' א"א מוריש שבועה לבניו אלא לגבות אבל להעמיד הממון בידם לא:

Siman 410

הא דאמר שהיתומים נשבעין שבועה שלא פקדנו וכו' ואין נשבעין שלא נפרענו אנו מן הלוה היינו כשיתומי הלוה טוענין אמר לנו אבא לויתי ופרעתי למלוה ולא לבני המלוה דודאי בני המלוה לא נפרעו הם אבל כשיתומי הלוה שותקין ואין טוענין כלום אז נשבעין יתומי המלוה שתי שבועות שבועה שלא נפרענו ושלא פקדנו וכו' כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה:

Siman 411

בכור נוטל פי שנים במלוה שיש עליה משכון ואפי' בריבית ואם אין עליה משכון לא:

Siman 412

התובע חבירו ממון וכפר לו ולא ידע שהי' לו עדים ועשה עמו פשרה במקצת הממון ולא הזכיר בפשרה אפי' באו עדים פסק רב אלפס דאם יטעון המלוה אחר שיבואו עדים אלמלי הייתי יודע שיש לי עדים לא הייתי עושה פשרה הדין עמו מפני שהי' בטעות:

Siman 413

האומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו אותן ואמרו להד"מ נשבע ופטור כך פסק ריא"ז:

Siman 414

פסק רב אלפס דתבעו אחר זמנו ואמר פרעתיך בתוך זמנו משתבע שבועת היסת דפרעי' ומיפטר:

Siman 415

כל דבר שהדין בו המוציא מחבירו עליו הראי' אם ראינו שתקף בו אח"כ אין מועיל בו תקיפה של אח"כ ומוציאין מיד התוקף אבל אם תקף שלא בפנינו קודם שנולד הספק לא מפקי' מיני':

Siman 416

ראובן ושמעון שיש להם תביעה על לוי או ללוי עליהם וראובן הוא בעיר אחר עם לוי וטוען עמו ושמעון אינו בעיר או שהוא בעיר ולא הודיעו ראובן שטוען עם לוי ונתחייב שמעון בדין דינא הוא דמצי שמעון למיטען עימי' זימנא [אחריתא] ולטעון אפי' טענת אחרות דאין זה טוען וחוזר וטוען דמאחר שלא הי' בעיר אין חבין לו אלא בפניו מיהו אם הי' בעיר ואודיעוהו ולא אתא הפסיד דאיבעי לי' למיתי כדאמרי' בס"פ מי שהי' נשוי הני תרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואתא חד מינייהו בהדי' לדינא לא מצי אידך למימר את לאו בע"ד דידי אלא שליחותי' עבדי ומסקנא היכא דאיתא במתא איבעי למיתי:

Siman 417

כל מי שמעמיד חבירו ערב נגד העו"ג חייב לסלוקי' מכל מיני עלילות וערעורים הבאים לו מתוך כך מאותו הערבות כיון דארבע ארי' אמיצרא עלי' רמיא לסלוקי כדאמרי' משמתי' לי' עד דמקבל עלי' וכו' וא"כ כל מה שיברר הערב בעדים שיפסיד מחמת זה הערבות חייב מעמידו לשלם לו:

Siman 418

השיב רב אלפס שכל המשעבד קרקעות נכסיו כולם למלוה שלו אם הי' קצת מנכסים משועבדין ביד מלוה אחר כל מה שהיו שוים יותר על ממונו של מלוה הראשון הרי הם משועבדים לשני מאחר ששיעבד לו כל נכסיו ואם הלוה מכרם לאחר והם קרקעות טורף אותם הבע"ח השני בשבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים שלא יפרע אלא בשבועה וא"י ג"כ למשכנם לאחר והם משועבדין לראשון:

Siman 419

ראובן שהי' לו אצל שמעון ממון וכיון שתבעו ממנו אמר לו כבר בא אלי לוי על שמך ונטל ממני כך וכך ולוי מודה שנטלו בציוויו והגיע הכל ליד ראובן וראובן אמר כן הוא ששגרתי את לוי אבל לא שגרתיו על כך וכך אלא על פחות מכאן השיב רב אלפס דדינא הכי דישבע ראובן שבועת התורה שלא שגר את לוי אלא על כדי שטוען ושלא הגיע לידו יותר מכאן ויפרע שמעון השאר ולוי ישבע שבועת היסת שכל מה שנטל לא נטל אלא בשליחות ראובן ומה שנטל נתן ליד ראובן ויפטר לוי ויפסיד שמעון וטעמא נ"ל משום דאי בעי ראובן אמר לא שגרתיו מעולם מהימן בשבועה השתא נמי כי אמר ששלחו ולא שלחו אלא על כך וכך מהימן צ"ע בזה הטעם כי הוא מגו לאפוקי ממונא. ובקדושין פסקינן דבכל מקום שליח נעשה עד בר מממון שאם שלח חוב למלוה ע"י שני שלוחין אינן נעשין עדים לומר פרענוהו דכיון דהם חייבין שבועת היסת לא מקבלא עדותם דאין אדם נעשה עד בדבר שהוא מחוייב שבועה עליו דטעמא שהם חייבים שבועת היסת הוא מפני שהלוה תובע להם את המעות ששלח למלוה ברי לו שקבלת אותם ואם היו רוצים לומר החזרנום לך לא היו נאמנים בלא ש"ה הלכך ליכא מגו לאפטורי משבועת היסת וכיון דלא הוו עדים ה"ל כדין הקצוב בשבועות גבי חנווני על פנקסו דמישתבעי אינהו דיהבינהו למלוה ונפטרין מן המשלח דהוא האמינם שמסר להם מעותיו והמלוה יאמר שאינן נאמנים לו בשבועה ונשבע שלא שקל מינייהו ופרע לי' לוה למלוה:

Siman 420

ראובן תבע לשמעון תביעות הרבה ונמצא שמעון שקרן בטענה אחת שאין להחזיקו שקרן בשאר הטענות לפוסלו בשבועה ולומר שכנגדו נשבע ונוטל מדאמרינן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש בידו חמשים נותן חמשים וישבע על השאר אלמא אפילו בתביעה אחת שהוחזק כפרן למחציתה למאי דאיתכחש איתכחש ולמאי דלא איתכחש לא איתכחש ומיהמנינן ליה בשבועה:

Siman 421

המוציא שטר חוב על חבירו וזמנו אחר הפסח סתם אין כופין אותו הלוה לפרוע אחר הפסח מיד אלא רואים כמה ימים יש בין פסח לעצרת וחולקים אותו למחצה ופורעו עד מחציתו וגובה וטעמא הוא ממה שאמרו רז"ל חד בשבא תרי בשבא ותלת בשבא בתר שבתא ארבעה וחמשה ומעלי שבתא קמי שבתא כך השיב רב אלפס:

Siman 422

פסק רב אלפס וריא"ז ורבינו ישעיה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והר' ברוך מיון ור' שמואל פסקו דאין צריך:

Siman 423

פסק ריא"ז דשתיקה כהודאה דמיא וכל היכא דיש לתלות שתיקותו בעבור שמחשב בלבו מה לומר לא אמרינן שתיקה כהודאה והכל כפי מה שב"ד יכולין להבין דעתו של שותק כך דנין:

Siman 424

שטר שמשמעותו שתי לשונות הולכין אחר הפחות שבלשונות. ואם תפס במרובה אין מוציאין מידו אלא בראייה ברורה:

Siman 425

פסק רב אלפס ורבינו יצחק בר' מרדכי דהא דקיי"ל אחריות טעות סופר הוא מיירי בין בשטרי הלואות בין בשטרי מקח וממכר אבל רשב"מ ורבינו ברוך מארץ יון פסקו דלא מיירי אלא בשטרי הלואות אבל בשטרי מקח וממכר לאו טעות סופר הוא ולפי הדעת הראשון הא דאמר בבבא בתרא גבי האובד שטרו דאמרינן דבשטרי מקח וממכר כותבין לו שטר אחר חוץ מאחריות שבו ר"ל שיפרשו בשטר האחרון שלא עשו שטר זה אלא למיגבי בני חורים ולא ממשועבדים ולפי רשב"ם אין צורך אלא שלא יפרשו בו אחריות וממילא אין בו:

Siman 426

כל המחקין צריך לקיימן קודם שריר וקיים ואם היה המחק במקום שריר וקים אע"פ שחזר וקיימו פסול וצריך שיחזור מעניינו של שטר בשטה אחרונה כגון וקנינה מפב"פ בכל מה דכתיב וכו'. ואין למידין משיטה אחרונה ר"ל שלא יהא כתוב בשטה אחרונה שום דבר חדש ושום תנאי שהשטר תלוי בו שאינו כתוב למעלה ואומרי' רבינו יצחק בר' מרדכי דאלו הדינין מיירי אפילו בשטרות שיש בהן שריר וקים ורשב"א לא פי' כן. ואם הריחק העדים מן השטר שני שטין פסול שטה ומחצה כשר ואם מילא שני שטין החלוקים מקרובים כשר וב' שטין כשיעור כתב ידי עדים שהוא יותר מכתב ידי סופר וב' שיטין שאמר הן ואוירן לחזקיה ב' שיטין וד' אוירין ולרב חייא בר אמי ב' שיטין וג' אוירין ולר' אבהו ב' שטין וב' אוירין:

Siman 427

פסק דתלויה וזבין זביניה זבינא ואם מסר מודעה לא הוו זביניה זביני ואם בטל המודעה בשעת זביניה אפילו באונס מהני בטול. תלויה ויהיב לא הויא מתנתו מתנה ואפילו לא מסר מודעא אי ידעי בעדים באונסי' והיכא דמסר מודעא אמתנה אפילו לא ידעי באונסי' כתבינן וכן בגיטין ואם בשעת המתנה ביטל המודעא אי ידעי באונסיו שמחמתו ביטלה לא מהני ביטול אבל אי מדעתו ביטל בטולו בטול:

Siman 428

כל המבקש זמן מב"ד למכור מנכסים כדי לפרוע חוב נותנין לו ל' יום ואין משביעין אותו שאין לו מה לפרוע לו עתה אלא שמודיעים אותו שהוא עובר באל תאמר לרעך לך ושוב וגו' ואם צריך התובע לילך קודם ל' יום למקום אחר יעשה שליח עבורו לקבל המעות ואם יש זמן ידוע בשטר שנדר לו לפורעו אין נותנין לו זמן כלל דאיהו אפסיד נפשיה:

Siman 429

אין הנתבע יכול לומר נלך לבית הוועד ולא נדון כאן אבל המלוה יכול לומר דעבד לוה לאיש מלוה. ופי' ריב"א דוקא בידוע שחייב לו כגון מודה מקצת או טוען פרעתי ואם אין בעיר שיודעים ד"ת או שאין מקום הוועד רחוק יותר מג' פרסאות אז אפילו לוה מצי טעין נלך למקום הוועד. ורשב"א דקדק דהמתחייב בדין לא משלם לאידך יציאותיו:

Siman 430

שנים שביררו ב"ד על פסק דינם ושמו ערבונות בידם שכל מי שיחזור בו מדבורם יתחייב להוצאות לביהכנ"ס כך וכך ועמד אחד מהם וחזר בו לא הוי ההוא הקדש טעות מפני שהיה סבור לנצח בדין דלא אטעיי' דיבורי' כיון שהוציא מפיו מה שהי' בלבו:

Siman 431

שנים שביררו להם דיין אחד ואמרו דיינת לן ד"ת וטענו טענותיהן והלך הדיין לעירו וכתב להם פסק דינו ושלחו לחם ע"י א' והשליח קראו באזניהם אי נמי כגון שדן בלילה או בשבת ואפילו מזידין אע"ג דלכתחילה לא מיבעי ליה לדיין למיעבד הכי אלא שיש לדון ביום ולא בשבת ולישב ובע"ד בעמידה לפניו ולומר איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב בדיעבד אינה מעכבת כדאמר בירושלמי פ' ארבע מיתות ומשם הוכיח ר"י לעדים שהעידו מיושב עדותן עדות דיעבד. ובירושלמי במגילות סתרים דרבינו ניסים אמר דאין דנין דיני ממונות בע"ש וכ"ש דיני נפשות גם אמר בירושלמי ולא יקבל עליו הדיין לדון דין תורה:

Siman 432

פסק רב אלפס כשמואל דאמר שני שטרות היוצאין ביום אחד שודא דדייני ופרש"י שודא דדייני שהדיין יראה דעת הנותן למי שירצ' ליתן יותר לאותו יתננו ור"ת פי' למי שירצו הדיינים ליתן יתנו ולא שיקבלו שכר דדיינא דמקבל אגרא דיני' לאו דינא. וכתב ריא"ז דא"י לעשות שודא אלא דיין מומחה לרבים ובקי בדינים בדורו כרב נחמן בדורו ובמטלטלין לא עבדינן שודא אלא ממון המוטל בספק חולקין עכ"ד. ודוקא בשטרי מכר או מתנה דאחת מהן שקר אבל שטרי הודאות והלואות מודה שמואל לרב דחולקין וכן פסק ר"ת. ואע"ג דמן הירוש' משמע דאפי' אשטרי הודאות והלואות פליג שמואל תלמודא דידן עיקר דלא משמע הכי ואף לדברי הירוש' הלכתא כרב דחולקין דאמרי' בירוש' מתני' פליג אדשמואל מי שהי' נשוי וכו' ואין שם אלא מנה חולקות בשוה ולית תמן שודא דדייני. מיהו ק"ל קצת דלפי הירוש' דפסיק כרב משמע דהלכתא כוותי' מכל וכל אפי' בשטרי מכר ומתנה ולא כפסק רב אלפס דבגמ' דידן לא משמע בבירור פלוגתא דרב ושמואל היכא הויא:

Siman 433

המוציא שטר מקויים על חבירו וחבירו רוצה לפוסלו ותבע זמן הכל לפי ראות הדיינים שאם אינו עושה כן אלא לדחות דנים אותו ואמרי' לי' לכי תייתי ואם התובע עני שאילו יפרע אותו יוציא את המעות או שנראה לדיינים שאין דוחה נותנין לו זמן או נותנין הממון ליד שליש שאם לא יביא ראי' עד יום פלוני יתן הממון אל התובע:

Siman 434

שטר שכתוב בו הנפק שא"צ עוד קיום אחר בשעה שהוציאו המלוה לגבות בו מצויין שם העדים א"צ לחזור אחריהן יותר ואם שנים ברורין ובקיאין כתבו עדותן שהעידו בע"פ ואח"כ אמרו בענין אחר ואמרו אנן לא אמרי' דבר זה מעולם א"נ. כך השיב רב אלפס:

Siman 435

טוב להזהר שלא לחתום על ההנפק אותן הדיינים הקרובים לעדים מדאמרי' עד ודיין מצטרפין ופר"י שצריך שיכירו חתימות הדיינים החתומים על ההנפק ולהכי מהני שאם לאחר זמן לא יכירו אלא חתימת דיין וחתימת ע"א מצטרפין ולכך צריך להזהר דילמא אתי לקיומי באחד מן העדים ואחד מן הדיינים שהן קרובים ורב אלפס פסק דעד ודיין מצטרפין ובירוש' דפ' שבועת העדות אמר דהיכא שהדיינים קרובים לעדים לא יעידו בפניהם וטעמא דה"ל עדות שאא"י להזימה בב"ד זה כי הדיינים לא יראו בחובת העדות אבל רבינו יצחק כתב דיכולין להעיד דנהי שאא"י להזימה בב"ד זה אתה יכול להזימה בב"ד אחר ונכון להחמיר כדברי הירוש' ור' שמחה הכשיר העדים הקרובים לדיינים וכתב ריא"ז לענין הלכה למעשה לא ידענא מאי אידון בה:

Siman 436

כשכותבין טענת של בע"ד אין להראותם להם שמתוך כך חושב טענות ועלילות כל א' על חבירו וראי' מפ' גט פשוט דאמר רשב"ג אומר לשניהם כותבין לזה לעצמו ולזה לעצמו ואמר מ"ט דרשב"ג דאמר לא ניחא לי דליהוי זכותך גבי זכותאי דדמיית עלי כארי' ארבא פי' רשב"ם כשתראה טענות שלי אצל טענותיך אתה חושב עלילות ומריבות עלי כי בעל מריבות אתה וקיי"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו:

Siman 437

פסק דין שכתב בו ונתחייב ראובן לשכנגדו כך וכך ולא פי' מי הוא שכנגדו ה"ל כדאמר בפ' גט פשוט ההוא שטרא דהוה כתוב בי' אנא פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה. ומסיק רבא ממך מגברא דהוה נפיק מתותי ידי' משמע ה"נ לכשכנגדו דגברא דנפיק מתותי ידי' הוא:

Siman 438

פסק דין כשחותמין בו הדיינים צריך לכתוב כל השטר לישנא דבי דינא דוכרן פתגמי דהוו באנפנא ב"ד וכל לישנא דב"ד ואי עדים חותמין צריך לכתוב בלשון עדות זכרון עדות וכל לישנא דסהדותא לפי שני החלוקים:

Siman 439

אמרי' בפ"ק דסנהדרין טעה בשיקול הדעת מה שעשה עשוי וישלם מביתו ה"ד שיקול הדעת אמר ר"פ כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי מר אמר הכי ומר אמר הכי ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וסוגיא דעלמא כחד מינייהו ואזיל חד ועביד כאידך היינו שה"ד כתב ר' יהודה הלכה למעשה דדוקא כה"ג הוי שה"ד אבל היכא דתרי תנאי או תרי אמוראי פליגי והדיין לא ידע כי אם דברי האחד ולא ידע שהשני הי' חולק לא מיקרי הא שה"ד וישלם מביתו אלא מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו וה"ה אם טעה בפסק דין שרש"י פי' הכי ושאר הגאונים הכי אם ידע המחלוקת מיקרי שה"ד ואי לא לא:

Siman 440

כתב רב אלפס דהא דאמרי' הלכה כדברי המכריע ה"מ במתניתא אבל בברייתא לא גם כתב בשם הגאון דלא אמרי' הלכתא כרבי מחבירו אלא מחביריו אבל מאביו לא:

Siman 441

פסקו רב אלפס ור"ח דכל תיקו דממונא חולקין ורשב"א פי' הממע"ה והרמב"ם ז"ל כתב גבי קשקשה בזנבה דמספ"ל לגמרא אם הוא תולדה דרגל ופטורה ברה"ר או תולדה דקרן וחייבת ח"נ כתב דפטור ואם תפס הניזק גובה ח"נ ממה שתפס דזה הדבר ספק הוא וכו' זהו לשונו נראה דס"ל דהממע"ה ואם תפס לא מפקי' מיני':

Siman 442

פסק ר"ת שאין אדם יכול לטעון מאיזו טעם דנתוני אלא היכא דנתעצמו בדין שאחד אומר נלך לבית הוועד וכפו אותו ודן בעירו ונתחייב או היכא שיש רגלים לדבר לטעותו שמחמת כן הוא סובר שדנוהו שלא כדין אבל נתרצו שנים לדון בעירם א"צ לכתוב לו מאיזו טעם [דנו] דלא הוזכר זה אלא בנתעצמו בדין וגם מדאמרי' כי האי ודאי צריך לאודועי דמשמע אבל בעלמא לא והיכא דנתעצמו בדין ואמר מאיזו טעם דנתוני ואלך לבית הוועד ואסתור הדין לא אמרי' לא נגבי מיני' עד דאזיל ואתי אלא גובין ממנו מיד ואמרי לכי תייתי כדאמרי' בפ' חזקת הבתים ואין זמן לדבר אלא כל זמן שיאמר מאיזו טעם דנתוני כותבין ונותנין לו וכל זמן שמביא ראי' סותר הדין:

Siman 443

טוב הוא לכתוב זמן בפסק דין דאי לא זימנין דנפיק מני' חורבא אם ראובן ושמעון נושין ללוי והלך א' מהן לדון עמו ונתחייב לוי וכתבו פס"ד לשכנגדו בלא זמן ואח"כ הלך האחר לדון ג"כ עם לוי ונתחייב לוי וכתבו פס"ד לשכנגדו בלא זמן ואין לו ללוי אלא קרקע אחת כל א' מן הנושין בו יאמר לחבירו פסק דיני קודם לפסק דינך. מיהו אם לא כתיב בי' זמן לא מיפסל לכל הפחות מועיל לו מיומא דאייתא לקמן דאין שום שטר נפסל אי לית בי' זמן אלא גיטין בלבד:

Siman 444

הא דאמר בפרק עשרה יוחסין נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי. בד"א בזמן שבע"ד לפניו וכו'. פי' רבינו אבי העזרי דלא מיירי אלא בדיין אחד כגון שהוא מומחה או דקבלוה עלייהו כבי תרי דכל זמן שהבע"ד לפניו מהימן כבי תרי אבל כשנפטרו מלפניו לא מהימן אלא כחד אבל אם היו ב' או ג' דיינים מהימני לכ"ד אף כשאין בע"ד לפניהם דלא גריעו מעדים. ונ"ל דלפי דבריו אפילו אחד מחייבו שבועה כיון דלא גרע מעד:

Siman 445

כתב רב אלפס דבדאורייתא אין עד נעשה דיין אבל בדרבנן כגון קיום שטרות נאמן וכ"כ הר"מ במז"ל:

Siman 446

שני עדים שהעידו בשטר עדות אחד ובשטר שני העידו חילוף אותו העדות אם אין זמנם שוה הולכין ע"פ השטר הראשון שכיון שחתמו בשטר הראשון נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וא"י לחזור בהן אלא שצריכין ב"ד לחקור איך נעשה זה המעשה ולפי מה שיתגלה מן הדין יעשו ואם הי' זמניהם שוים בטלו שניהן שאין אנו יודעין איזו מהן קודם:

Siman 447

צריכין העדים ליזהר כשחותמין שניהם זה בצד זה בשיטה אחת שלא יתחילו חתימתן אלא מתחילת הקלף תחת הכתב שלא יהי' חלק בין השטר לחתימת העדים:

Siman 448

הא דאמרי' כמאן מקבלינן סהדותא מע"ה כר' יוסי כתב רב אלפס דזה ע"ה הוא עוסק בתפילה ובמצות ובדרך ארץ אלא שא"י תורה אבל אותן שאין זריזין בתפילה ובמצות ובדרך ארץ אין מקבלין עדותן דאמרי' כל מי שאינו עוסק לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב. ואמר ריו"ח ופסול לעדות. וערל שאינו רוצה למול מחמת צער המילה ולבו לשמים כשר לעדות לדברי ר"ת:

Siman 449

השיב רב אלפס מי שחתום בשטר וא"י לקרותו מנגדינן לי' ואם בא אותו שטר לב"ד רואין אם יודע לכוון העדות בע"פ עדות מכוונת אע"פ שאינו בקי לקרותו בשטר יכתוב אותו מפיו שלא יפסיד בעל השטר את ממונו שאין מן הדין לשיירו ואם לא ידע העד לכוון העדות ע"פ כמו שכתוב בשטר הרי העדות לבטלה והשטר בטל:

Siman 450

היכא ששני עדים חתומים בשטר ואחד כשר והשני פסול ושאלנו את הכשר אם נתכוין להעיד עם זה ואמר כן נתכוונתי אבל לא ידעתי שהי' קרוב פסק רבי אלפס דהשני עדותו כשר ומחייבו שבועה דאורייתא:

Siman 451

משחק בקוביא לא איפסיל אלא כשאין לו מלאכה אחרת דלא אסמכתא היא היכא דהמעות מונחין על הטבלה ששוחקין בו אבל אותן השוחקין באמנה ודאי אפי' הקנו זה לזה לא קנו דאסמכתא גמורה היא ואין מועיל בה קנין אלא בב"ד חשוב. ואותן שדוכין שרגילין לעשות בו קנין בפני טובי העיר כדאמרי' אפי' בלא קנין גמרי ומקנו להדדי דמבייש את חבירו החוזר בו כ"כ ריא"ז. גם כתב כי המשחקין באמנה שגזילה היא פסולין לעדות עד שיחזירו וגם ישברו את פספסיהן דאפי' בחנם לא עבדי וכתב הריב"ן דאין פסולין לעדות עד שיכריזו בב"ד להודיע פסולן אבל פסול דאורייתא שידוע דאורייתא הוא ועבר לא בעי הכרזה:

Siman 452



Siman 453

היכא דאייתי ראובן חד סהדא דאית לי' מנה גבי שמעון ואשתבע שד"א להכחיש העד ובתר הכי אתא חד סהדא אחרינא מצטרף בהדי קמא ומחייב לשלומי:

Siman 454

פסק ר"ת כי כשאנו יודעין באדם כי הוא מועד להלשין מיקרי מלשין אף מאומד:

Siman 455

הא דאמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה ה"מ בד"נ או במלקות וטעמא משום דאין עונשין מה"ד ואין בידו לתקן מעוותו אבל בממון אפי' שילם על פיהם משלמין דלגבי ממונא עונשין מה"ד וגם יש בידו לתקן מעוותו וכ"ד ר"ח וריב"א והר"מ במז"ל. והעדים שהעידו ושנים אחרים מעידין עליהם שהן כשרים אפי' כל ישראל מעידין שהם פסולים א"נ ועדותן קיימת. והר"א ממיץ כתב לא ידעתי מניין שהממון ניתן למי שהעידו עליו מאחר שהוא קנס יתנוהו ב"ד למי שירצו כדתנן בחומש דתרומה נותן קרן לבעלים וחומש למי שירצה וספק בידי עד יורה צדק עכ"ל:

Siman 456

הא דאמרי' בירושלמי ראובן שכתב נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה ריו"ח אמר פסול ואמר ר' אלעזר מתניתא מסעייה לי' לריו"ח מה שנים נמצא א' מהם קא"פ וכו'. ויש מקשים אמאי לא אמרי' הכא פלגינן דיבורא כדקיי"ל בפ' יש נוחלין גבי פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו והכא אמאי פסול והא תרי גופי נינהו. ותי' הר"א בר' דוד דהאי דפלגינן גבי פלוני בא על אשתי ה"ט משום דאשתו כגופי' דמי וה"ל כאילו אמר פלוני רבעני לרצוני דא"נ משום דאדם קרוב אצל עצמו וא"א משים עצמו רשע ולהכי פלגי' דיבורי' התם כי בע"ד הוא בזה הדבר ובע"ד אינו בר עדות וה"ל כמאן דלא אסהיד על נפשי' כלל אבל גבי קרובים לזה ורחוקים לזה איכא שם עדות פסול עמהם ודמי לנמצא א' מהם קא"פ דעדותן בטלה היכא דקי"ל דהאי סהדי שהן קרובין נתכוונו להעיד והרחוקין נתכוונו להצטרף עמהם כרבי דקיי"ל כוותי' דאמר בזמן שהתרו בהם וכו'. והירוש' נמי דפסיל היכא דעדים קרובים לזה ורחוקים לזה דוקא שהעדים נתכוונו להעיד אף על הקרובין אבל אם לא נתכוונו להעיד רק על הרחוקים עדותן כשירה ונאמנים לומר כן כך השיב גם ר"ה גאון ז"ל. והר"מ במז"ל כתב שאם כתב בשטר אחד שנתתי לפלוני חצר פלוני ולפלוני חצר פלוני ונמצאו העדים קרובים לזה ורחוקים לזה זה שהם רחוקים ממנו מתנתו קיימת שאילו שתי עדיות אע"פ שהן בשטר אחד. וכתב רב אלפס חזינא לגאון דאמר ה"מ דהלכתא כרבי בעדות על פה אבל שטר שיש בו ג' עדים ושנים מהן קרובים זה לזה אם לא נודע בעדות ברורה שישבו שלשתן להעיד וכתבו עדותן זה בפני זה דדמי למאי דאמרי' למיסהד אתינא לא מבטלינן לשטרא דלא מבטלינן שטרא מספיקא אלא יתקיים העדות בשאר ואמרי' דילמא חד שביק רווחא למאן דקשיש ובא זה הקרוב וחתם שם שלא מדעת חבירו עכ"ל. משמע בין חתום קרוב תחילה בין בסוף התכשרו רחוקים ודבריו עיקר כי יש גאונים חולקים עליו וכ"כ ריא"ז כדברי הגאון שחילק בין עדות על פה לעדות בשטר. אבל כתב דאי חתימי כשרים קודם ואחריהם הפסולים פסול:

Siman 457

אומר ריב"א דקרובי הנרצח נאמנים להעיד על הרוצח ולאו נוגעים בעדותם דמה שנהרג הרוצח אינו מועיל כלום לא לנרצח ולא לקרוביו וראי' מדאמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו והאי הפסיד את אשתו ואסרה עליו דשוויה עלי' חתיכה דאיסורא ואפ"ה נאמן להורגו ואפי' הנרצח עצמו אם יכול לדבר עדיין דמ"ל הרגני מ"ל רבעני לאונסו [אלא] דה"ל עדות שאא"י להזימה:

Siman 458

עדים שמעידים על ראובן שרקק בפני אשת איש אבל א"י אם נגע בה הרוק אם לאו השיב רב מתתיה גאון בושת קל הוא ויפייס בעל האשה בתעניות ויבקש ממנה ומבעלה מחילה וימחול לו ואם הגיע בה הרוק מנדין אותו ומלקין אותו בבבל ובארץ ישראל ד' מאות זוז. ורב עמרם גאון השיב תשבע שהגיע בה הרוק ואז כופין זה יפייס אותן בתעניות ובמלקות:

Siman 459

כתב ריא"ז דהמבייש ת"ח בדברים או רקק בבגדו קונסים אותו ליט' של זהב ואפילו בבבל דאמר בירוש' חד בר נש אקפיד לי' לר' יהודה בר' חנינא קמי' דרשב"ל וקנסי' ליט' דדהבא. ודוקא בת"ח אבל בהדיוט פטור אבל אם הגיע הרוק בבשרו חייב לו ד' מאות זוז אפי' להדיוט:

Siman 460

כתב הר' שלמה דהא דאמרי' אין עונשין מן הדין לא מיירי בדיני ממונות מדאמרי' במתני' ארבעה אבות לא הרי השור כהרי המבעה וכו' משמע שאין ללמוד הקל מן החמור הא חמור מן הקל ילפינן והאי דאמרי' במכילתא כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור אם על פותח הוא חייב על כורה לא כ"ש ללמדך שא"ע מה"ד. לא אמר זה אלא בבור מפני שהוא כחידוש לפי שאין דרכו לילך ולהזיק ועוד דאינו שלו ואפ"ה עשאו הכתוב כאילו הוא שלו ועוד שהניזק בא ברשותו של מזיק דהיינו לחלל הבור ואין עונשין מדין כזה שאין לך בו אלא חידושו אבל בשאר נזקין שממונו הולך ומזיק עונשין בהן מן הדין:

Siman 461

פסק ריא"ז דכל היכא דאמרי' קים לי' בדרבה מיני' בבא לצאת מידי שמים חייב ואי תפס לא מפקי' מיני' אבל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מן הכפל ודו"ה אפי' בבא לצאת מידי שמים היכא דחייב עצמו בקרן כמו שהודה בגניבה ומודה בקנס דפטור פרש"י אם הודה במקום ישיבת ב"ד אע"פ שלא היו יושבין א"נ היו יושבין אפי' שלא במקום ישיבת ב"ד פטור. ור"ח אומר מודה בקנס פטור ודוקא שישבו לשם ב"ד א"נ שישבו סתמא במקום ישיבת ב"ד:

Siman 462

כתב הראב"ד ז"ל אע"ג דלא מגבינן דיני קנסות האידנא אמור רבנן דמשמתינן ליה עד דמפייס לבעל דיניה כראות ב"ד ואם יש לו לקנס קצבה מן התורה כחמשים של אונס ומפתה עד דיהיב ליה באותה קצבה ואם הודה ובאו עדים פטור כרב ואם תפס הניזק מפקינן מיניה והיכא דתפס מקמיה הודאה ואח"כ הודה מפקינן מיניה ולא אמר דתפיסה דמקמי הודאה כעדים דמיא מדאמר רבן גמליאל לר' יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחרות וא"ל ר' יהושע אין בדבריך כלום שכבר הודית והא כתופס לפני הודאה הוי שהרי גופו אצלו היה ולא מיחסר גוביינא ואפי' הכי לא יצא לחרות מפני הודאת ר"ג אלמא לאו כעדים דמיא ומפקינן מיניה עכ"ד. ומ"ש הרב ז"ל דאם יש לקנס קצבה משמתינן ליה הק' עליו הר"ש מברצילונא דהא בגמ' אמרינן דאי אמר אקבעוה זימנא לארץ ישראל מקבעינן ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה אלמא לא משמתינן ליה אלא למסוק לארץ ישראל קמי מומחין ואי לא משמע דלא ועוד דנקטיה לכובסיה כי היכי דלשבקיה לגלימיה הוא. והגאונים ז"ל לא כך אמרו אלא לפייסו וכי יהיב ליה מידי דחזי למיתב ליה לראיית ב"ד שרינן ליה שמתיה וכן כתב רב אלפס בפרק החובל מנהג שתי ישיבות אעפ"י שאין גובין קנס מנדין ליה עד דמפייס לבעל דיניה וכי יהיב ליה שיעור מאי דחזי למיתב ליה שרו לאלתר בין איפייס מרא דינא בין לא איפייס ובתשובת הגאונים כתב מעשה באחד שהפילו שינו של חבירו ונדהו מר רב צדוק ז"ל ואמר לו דבר קצוב איני חותך עליך לך ופייסו או בדברים או בממון ורב שרירא גאון ז"ל כתב שאין אומרים כך וכך קצבנו עליך כי זהו דיני קנסות אלא משערים בלבם שיעור קרוב ואין מגלין אותו ומנדין את החובל עד שיפייס את הנחבל ומחרישין ממנו ורואין סך כמה מגיע לתת לו אם קרוב לאשר יש בלבם והנחבל אינו מקבל אומרים לו אין לנו כח לנדותו יותר ומתירין לו ואם רחוק ממה שבלבם מנדין ומחרימין עד שיגיע לאותו שיעור ועוד הוסיף הוא ז"ל בתשובה שמודיעים אותו שאינן דנין את הדין שכבר פסלה אותן התורה ועל מ"ש הראב"ד ז"ל ואם הודה ואח"כ באו עדים אע"ג דתפס מפקי' מיני' הק' עליו הרמב"ן ז"ל דהודאה בב"ד דוקא בעינן והאידנא ליכא ב"ד מומחה כדאמרי' חתם שאני ר"ג דשלא בב"ד הודה והא ר' יהושע אב ב"ד הוי חוץ לב"ד הוי וכיון דאנן הדיוטות אנן ה"ל כמודה חוץ לב"ד בפני שנים או שלשה הדיוטות שאינו פוטרו מקנסו וכדאמרי' אין מועד בבבל משום דבעי העדאה בב"ד וליכא הלכך אי תפס לא מפקי' בין תפס קמי' הודאה בין לאחר הודאה:

Siman 463

כתב רבינו יצחק אלפסי ור"ח ז"ל דאע"ג דאין גובין קנס בבבל מנדין לי' עד דמפייס לי' לבעל דיני' וכי יהיב שיעור דחזי למיתב לי' שרו לי' לאלתר אע"ג דאידך לא מתפייס וכ"כ בספר המקצועות ועוד כתב שם החובל בחבירו ביו"ט חייב בה' דברים בשבת ויוה"כ פטור מן התשלומין וילקה ויגלח ויצום ירח ימים ואם אינו רוצה לקבל דין זה דנין אותו:

Siman 464

פסקו הר"א ממיץ והר' מאיר דהא דעביד אינש דינא לנפשי' לא אמרי' אלא בחפץ המבורר שהוא של ראובן ושמעון מחזיק בו ולא זקיף הגזלן על הנגזל דמי גזלנותו דלהוי כמלוה בההיא עביד ראובן דינא לנפשיה ונכנס לבית שמעון ליטול את שלו. וכן מוכחת כל השמועה אבל אם שמעון חייב לראובן מנה ליכא מאן דאמר דבכי האי גוונא עביד דינא לנפשיה ואומר בן טועה גמור הוא ולדבריהם עשו רב נחמן טועה בדבר משנה כההיא דהמקבל דתנן המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בבית דין ולא יכנס לביתו ליטול משכונו שנאמר בחוץ תעמוד ומפרש בגמרא דוקא שליח ב"ד מנתח נתוחי אבל בע"ח אפילו נתוחי לא ומפרש מתניתין הכי המלוה את חבירו לא ינתחנו אלא בב"ד ולא יכנס שליח ב"ד לביתו ליטול משכונו. ואפילו קרא נמי לא קרא דכתיב בחוץ תעמוד. וגם לא אמרינן עביד אינש וכו' אלא בדבר ידוע שזה גזלו:

Siman 465

קיימא לן כר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו [ופי'] ומודה ר' יוסי בגירי דיליה על המזיק להרחיק את עצמו ופי' גיריה דיליה הוא שמיד בעשיית זה מלאכתו בא ממנו ההיזק כמו היורה בחץ שמיד הולך ומכה א"כ כל אדם ששופך מים ברשותו והולכין ברשות חבירו או היזק אחר חזינן אם המים הם מרובין שאינן נחים אלא שהולכין מאליהן ברשות חבירו בלא הנחה אז על המזיק להרחיק דהא הוי גיריה אבל אם אין המים הולכין במרוצה אלא שנבלעין שם קצתן ונחים שם ולאחר שעה הולכין ברשות חבירו אז על הניזק להרחיק את עצמו:

Siman 466

כתב הר"ש דאע"ג דאמרינן בגמרא דנשיכה תולדה דקרן הוא ה"מ היכא דאין הנאה להזיקה כדאמרינן בגמרא דהוי כקרן דאין הנאה להזיקה אבל נשיכה דיש הנאה להזיקה כגון בהמה שנשכה ככר להנאתה ולא הספיקה לאוכלו עד שנפל מפיה וכן חתול בחתיכת בשר משלם נזק שלם בפעם ראשונה דהוה תולדה דשן דיש הנאה להזיקה גם כתב וסבור אני שאף הנחש שנשך הוי תולדה דשן ואע"פ שאינו אוכל לפי שנהנה בנשיכתו ואע"ג דאמר ואין יתרון לבעל הלשון לאו למימרא שאינו נהנה כלל אלא שאינו נהנה מאכילה:

Siman 467

אמרי' בירושלמי דשנים שהיו ישנים זה אצל זה והזיקו זה את זה הראשון פטור והשני חייב. מכאן דקדק הר"ש דאע"ג דקיי"ל המזיק את חבירו באונס חייב כדקיי"ל פצע תחת פצע לחייב בין באונס וכו' אונס גמור כהאי דישן שהיזק השני שהלך אצלו לישן פטור ונ"ל דמהכא ליכא למישמע מינה דהכא טעמא משום דהשני שינה שלא ה"ל לישן אצל הישן אבל מיהא איכא קצת ראייה מדאמרינן פרק אלו נערות הניח להן אביהן פרה שאולה טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול ולא משלמין כולה אע"ג דהזיקוה ודמי בשר בזול נמי דמשלמי לאו משום תשלומין אלא לפי מה שנהנו ועוד הביא ראיות אחרות:

Siman 468

פירש הר"א ממיץ שיזהר הבן שלא יקיז דם לאביו ולאמו כדאמרי' בפ' אלו הן הנחנקין ר"פ לא שביק לי' לברי' למישקל לי' סילווא מר ברי' דרבינא לא שביק לי' לברי' למפתח לי' בועתא פירוש מורסא:

Siman 469

הזורק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות אפי' קדם הוא עצמו וסילקן פטור דבעידנא דשדא פסקו גירי' וה"ל גרמא בניזקין דפטור לכ"ע. ודינא דגרמי דחייב היינו דהוא עצמו עושה היזק לממון חבירו כגון השורף שטרותיו של חבירו ואומר לו גדור ונתייאש הימנה ולא גדרה ע"י יאוש אוסר הזרעים והוי כמו מעשה א"נ היכא דבשעת מעשה עושה ההיזק הוי דינא דגרמי ורב אלפס קורא הזורק כלי מראש הגג דינא דגרמי ומחייב וכל הגאונים חולקים עליו והר"מ במז"ל כתב כדברי רב אלפס גם אומר רב אלפס בתשובה דלא מיקרי דד"ג אלא דוקא בשורף או כיוצא בו שיאבדו בידים אבל אם חבירו הפקיד בידו שטר ופשע בו ונאבד פטור אבל יכול להשביעו שאם ישנו בידו שיחזירנו לו ואע"פ שאין השטר מקויים שאין עיקרו ממון:

Siman 470

אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ לך אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך יש אומרים שחייב להניח לקצץ לו האבר הואיל ואינו מת. וראי' מדאמרי' בע"ז החש בעינו מותר לכוחלה בשבת ומפרש טעמא דשורייקא דעינא בלבא תלו משמע הא אבר אחר לא והשתא יבא הנידון מק"ו ומה שבת שחמורה שאין אבר אחד דוחה אותה היא נדחית מפני פקוח נפש. אבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שתדחה מפני פקוח נפש:

Siman 471

יהודי שברח מחמת השר ולקח השר את ביתו והלך יהודי אחר וקנאו מן השר בחובו שהי' השר חייב לו והשר הקנה לו הבית פסקו התוס' דכל היכא דאלו לא קנאו והצילו מידו הי' בספק מופסד נוטל מבעה"ב מה שההנאהו עד כדי דמי הבית והכא לא יפרע לו כל דמי החוב אלא אומדין כמה היה שוה זה החוב לימכר הכל לפי מה שהוא החוב אם הוא בטוח שוה הרבה ואם לאו מעט כדתנן פ"ק דמכות אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה של זו אלמא אין אומדין לפי כולה אלא לפי שוויי' ואי ליכא סהדי ישבע שנתן החוב בשביל בית וכמה היה שוה החוב לימכר ויטול עד כדי דמי הבית:

Siman 472

ראובן שכפאו השלטון והוצרך למכור מנכסיו ומסר מודעא קודם המכירה כי אינו מוכר אלא מחמת חסרון מעות והיה בדעתו שלאחר הזמן תחזור המכירה אליו ויחזור הוא הדמים כתב רב אלפס דאין מודעא זו מועלת דלא נתקנה מודעא אלא לגזלן ואנס אבל לזה שגמלו טובה שהזמין לו מעות לפדות עצמו לא:

Siman 473

אמרי' בתוספתא ישראל שאנסוהו עו"ג והראה ממון חבירו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב. ואם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי. וראבי"ה מצא בשערי תשובות פי' זאת הברייתא כך ישראל שאנסוהו עו"ג הראה לנו ממון פטור ואם אנסוהו להראות ונטל הממון ונתן ביד חייב. אבל אם אנסוהו עו"ג לתת ממון פלוני אפי' נו"נ ביד פטור. וכן דעת רבינו שב"ט אבל ר"ח ורב אלפס והר"מ במז"ל כתבו שאם נו"נ ביד חייב אע"ג דאניס אבל אם קמו עליה דממונא ולא קאי בתרי עברי נהרא אפי' נו"נ ביד פטור:

Siman 474

הא דאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים שאין הנגזל יכול להקדיש דוקא בנגזל אבל במפקיד אע"פ שהן ביד הנפקד יכול להקדישו מאחר דמזומן להחזירם בכל עת שירצה כך פי' ר"י אלפסי ורבינו ברוך וריא"ז. ומיהו לעניין ההלואה רפיא בידי אם יכול להקדיש ורבינו שלמה ז"ל כתב דהלואה נמי יש לה דין גזילה דלהוצאה ניתנה דליתיה ברשותי'. וק"ל קצת מדאמרינן מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה דמיירי אף בהלואה כדמוכח בהאיש מקדש דמפרשינן לה במלוה על פה וה"נ במעמד שלשתן איכא דשכינה בכל מקום. ושמא כיון דהא מילתא היא חדא מהג' שהן הלכתא בלא טעמא אין לך בה אלא חדושה דדוקא לגבי הדיוט ולא גבי הקדש:

Siman 475

פסק רב אלפס והר"מ במז"ל והרבינו אליעזר ממיץ דהילכתא כר' עקיבא גבי גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהם גזל ותבעי ליה כולהו שנשבע כל אחד שזה גזלו וכדי לצאת מידי שמים חייב לשלם גזילה לכל אחד ואחד אע"ג דלא תבעי ליה אבל בדין היכא דלא תבעי אינו משלם אלא גזילה אחת והן חולקין אותה ביניהן וכתב הרבי אליעזר ממיץ דגזלן המשיב רשאי הנגזל לקבלו ואע"ג דאמרינן בהגוזל ומאכיל הגזלנין ומלוי ריבית שהחזירו אין מקבלין מהן והמקבל אין רוח חכמים נוחה הימנו הא אמר ר' יוחנן בימי רבי נשנית המשנה זו ולא תיקן רבי אלא בדורו ולאחרי כן נתבטל שהרי מצינו שהיו דנין דיני גזילות בבבל וכן דעת ר"ת ז"ל:

Siman 476

כתב מר בר דניאל גאון ז"ל ראובן ושמעון דאזלי בספינתא או בשיירא ועלו תרווייהו בחד פונדק ואיגנב מידי מחד מינייהו אי אתנו בהדי אהדדי מקמי הכי דריוח ופסידא דמטי להו הוי לאמצע דינא הוא למיתן לחבריה פלגי פסידא ודינא למיתב לי' פלגא רווחא ואי לא אתנו לא מיחייב מה שהפסיד דגרמא בניזקין הוא וגרמא בניזקין פטור:

Siman 477

קיי"ל כר"א בן יעקב דהשותפין שנדרו הנאה זה מזה מותרין ליכנס לחצר השותפין והלכתא כוותי' ולא מטעמיה הלכתא כוותיה דוויתור שרי אבל אין ברירה בדאורייתא כדמוכח בביצה כך פי' ר"ת ז"ל. ולר"י נראה דוויתור אסור במודר הנאה דכמה סתימי סתמי הכי ופירוש דהלכה כראב"י דיש ברירה אף בדאורייתא והך הלכתא פליג אהילכתא דביצה [וראבי"ה פסק] דבדאורייתא לית ברירה ובדרבנן אית ברירה כדפסק בביצה ואף ראב"י לא שרי אלא בחצר שאין בה דין חלוקה א"נ בדבר דל"ש בי' חלוקה כגון ביהכנ"ס ומרחץ וכיוצא בהן. פי' הרא"מ בשם ר"ת דאפי' המדיר לאסור החצר שרי דכיון דוויתור שרי מטעם דלא קפדי ה"ל כאילו השאילו חלקם זה לזה כל ימי היותם בשותפות:

Siman 478

אמרי' בירוש' ר' מונה ור' יודן סברי דאין נדר בלשון שבועה ואין שבועה בלשון נדר ור' יוסי סבר שיש נדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר ובגמ' דילן משמע כר' מונה ור' יודן דאמרי' בנדרים מיתסר חפצה עלי' ושבועות אסר נפשי' אחפצא ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים. א"כ הא דאמרי' הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה כיום שמת בו אבא וכו' דמיירי בנדר הכי קאמר הרי עלי אכילת בשר ושתית מים כיום שמת בו אבא והוא הי' נדור ביום שמת בו אביו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין והכי איתא בירוש' והאי דאמרי' יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה לאו דוקא בלשון זה אלא שיאמר הריני נשבע שלא ליהנות מפירות העולם אם לא ראיתי כך וכך וזהו דעת ר"ח ז"ל ובעלי התוספות וכן נמצא בתשובת הגאונים. הלכך נ"ל דבכל קונם גרסי' שאני ובכל שבועה גרסי' שאיני. והאומר שאני אוכל לך לבד אסור אע"פ שלא אמר קונם כך פירש בתוספות וכ' הר"ש דנ"ל דדוקא כשהיו מסרבין לו לאכול ואמר שאני אוכל לך דאי לא דילמא דאכילנא בהדך קאמר ויש אומרים דשאני אוכל לך לחודי' לאו מידי הוא אי לא אמר קונם ובירושלמי משמע כדעת התוס' דגרסי' התם שאני אוכל לך שאני טועם לך ר' אלעזר בשם ר' אושעי' אמר תופסין אותו משום יד לקרבן והאוסר לעצמו מין ממיני המאכלין ואכל ממנו אפי' כל שהוא לוקה שאין שיעור לנדרים כך כתב הר"מ במז"ל. אבל אם אמר אכילה מפירות פלוני עלי אינו לוקה עד שיאכל כזית. ואם נדר מב' דברים בין בנדר אחד בין בב' נדרים מצטרפין שניהם לכזית:

Siman 479

הא דאמרי' נדרים חלין ע"ד מצוה כדבר הרשות זהו במתכוין לידור שיתענה ביו"ט אבל אם אמר סתמא שני וחמישי ואמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר בטל נדרו מיהו אומר הר' פרץ מדאמרי' במס' נדרים פותחין לו לאדם בשבתות ויו"ט משמע דצריך התרה ואפי' אין מתירין לו כי אם בשבתות ויו"ט בטל כל נדרו ואפילו בשאר הימים דכיון שהותר מקצתו הותר כולו. ובס' המצות כתב הנודר שיצום ב' וה' כל ימיו ופגע ביו"ט אלו או בר"ח לדברי הר"מ במז"ל חייב לצום פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו הואיל ואסור לצום בהם מד"ס שצריכים חיזוק ודוחה נדרו מפני גזירת חכמים כדאיתא בפ"ק דתענית וכן מחלק בפ"ק דר"ה בין חנוכה ופורים לשאר יו"ט מטעם זה. ואומר דבטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים:

Siman 480

קיי"ל עומד אדם בר"ה או ביוה"כ ואומר כל נדר שאדור מכאן עד יום פלוני ה"ה בטלין ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר וכתב הרמב"ם ז"ל ויש מורין להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר תכ"ד ואם הי' זכור בשעת הנדר נדרו קיים שהרי הנדר ביטל התנאי ואם בשעת התנאי התנה ובשעת הנדר שכח ממה התנה אם אמר ע"ד ראשונה אני נודר נדרו בטל ואם לאו נדרו קיים וכתב הר"מ במז"ל יש מן הגאונים אומר שדין הנדרים והשבועות בעניינים אלו אחד הוא וי"א שאין הדברים האלו חלים אלא בנדרים בלבד לא בשבועות וכ"מ מן הירוש' שאומר תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות ואין ביטול מועיל רק לדברים שלעצמו אבל שבינו לבין חבירו אינו מועיל ביטול כלל כ"כ הר' פרץ ז"ל וגם ר"ת אומר דלא משתרי בהכי אלא נדר יחיד דאיכא רגילותא וקילותא אבל חרמות דרבים ושבועות ב"ד שמשביעים על דעתם אינם בכלל הזה שא"א שלא יהא אחד מהן זכור מן התנאים בשעת החרם או השבועה. וי"א דל"ד ר"ה ויוה"כ אלא זמן מסויים נקט וי"א דוקא ר"ה ויוה"כ שמתוך שהוא יום דין גומר בלבו לבטל:

Siman 481

בית הכנסת של שותפות אין אדם יכול לאוסרו על חבירו כדכתיב לעיל ואם הוא של יחיד ובאין שם להתפלל והוא לא השאילה להם יכול לאוסרה אבל אם השאילה להם א"י לחזור בו ולאוסרה והאי דיכול לאוסרה במפרש דריסת הרגל ותפילה כך השיב ר"י בתשובתו:

Siman 482

כתב רב אלפס דמי שהקדיש כלים לביהכנ"ס ומת אין אדם בעולם רשאי להמיר אותו או למוכרו חוץ מלדבר מצוה כגון פדיון שבויים או לכתוב ס"ת והיכא דהקהל עברו ומכרו חייבים לפדותו מן הלוקח להעמידו בחזקתו הראשונה ואם הלוקח הכיר בשעת הלקיחה אין לו אלא דמים שנתן בלבד ויעשו עמו חשבון מכל מה שאכל מן הפירות לאחר שיוצא מה שהוציא בעבודת השדה:

Siman 483

הא דאמרי' בערכין ישראל שהתנדב מנורה או נר לביהכנ"ס דמותר לשנותה לדבר מצוה אומר ר"י דדוקא נדבת ביהכנ"ס אבל נדבת העניים אין הגבאי יכול לשנותה כדתנן מגבת פורים לפורים והא דתנן ולשנותן לכל מה שירצו פי' ר"י דוקא כל בני העיר אבל גבאי לחודי' לא והא דעבדי' האידנא שנותנין מן הצדקה לכל צרכי צבור פי' ר' יצחק בר' שמואל משום דלב ב"ד מתנה עליהן ע"ד שיעשו הגבאין כל מה שירצו:

Siman 484

יכולין בני העיר לכוף זא"ז לקנות ס"ת נביאים וכתובים ולבנות ביהכנ"ס כדאמר בתוספתא וכן נמי נראה שכופין זא"ז ליתן מעות בכיס של צדקה בשותפות וליתן מס עמהם ואפי' בעיר חדשה מיהו אם נהגו מימי קדם שלא ליתן ביחד אלא כ"א לבדו א"י לכופו כך פסק הר' מאיר ז"ל:

Siman 485

אם הקהל מכרו תיקון המעיל או קריאת הספר בראשונה או זכות אחר לאחד מבני ב"ה ולאחר זמן עמד אחד מבני ביהכנ"ס ועירער על אותה המכירה ורוצה לקנותה הוא חזינן אם בשעה שקנה הראשונה הי' סיפק ביד השני לקנות ולא קנה והיה שם במעמד כיון דלא מיחה אז א"י למחות אע"ג דליכא שני חזקה ואי ליכא סהדי אם היה שם במעמד אם לא [אי] איכא שני חזקה קנה בחזקה ואי לא לא מיהו אם בשעה שקנה הראשון לא היה סיפק ביד השני לקנות פסק הר' מאיר שחוזר למצותו כדמוכח מההיא דיומא כהן גדול שמנו אחר תחתיו ונטהר הראשון שחוזר הראשון למצותו:

Siman 486

המס שהורגלו היהודים בכל מלכות המלך לתת מס בשותפות ובזה נהגו כמה שנים והנה אח"כ נתן המלך לבנו קצת מלכותו מעכשיו ואינו תובע מן היהודים הדרים בעירות של בנו כלום והקהלות תובעין מאותן היהודים המס הראויים חזינן אם נסתלק המלך מאותן עיירות לגמרי שאין לו בהן לא גוף ולא פירות לית דין ולית דיין להכריח אותן העיירות לפרוע עם שאר הקהלות. מיהו אם נתן המלך אותן העיירות גופן מהיום ופירות לאחר זמן ויש לו תפיסת יד בהם ולוקח מהם מס בשביל זה לא בטיל השותפות ויש להם לתת עמהם מס כבראשונה:

Siman 487

אם אמר השר מעצמו פלוני ופלוני יפטרו מן המס הזה שאני מטיל עליכם פסק הר' מאיר שהם פטורין מאחר שאומר השר מעצמו. וכן פסק ג"כ שאם פשרו קודם עם השר בסתם ואח"כ הלכו היהודים ובקשו מן השר שינכה מן המס בערך חלקם שהן פטורין מאחר שבגרמתן אין הקהל פורע יותר ממה שהיו פורעין קודם מיהו ר' שמחה כתב דבכה"ג חייב ליתן בעול הקהל דלא דמי לרישא דרישא לא היה ע"י פיוס כלל אבל זה מאחר דהוה ע"י פיוס חייבין וראי' שלו מן התוספתא דתניא השותפין שמחלו להם מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מחל לו והק' פשיטא דברישא מחלו לאמצע אלא הכי פירושו שביקש אחד שימחלו לו מה שמחלו לאחד מהן מחלו לאמצע כאלו היה שלוחם ואם אמרו מעצמם בשביל פלוני מחלנו בלי שום פיוס מה שמחלו מחל לו וכן פי' ריא"ז מיהו זאת אינה כ"כ ראי' דמצינו לפרושי דרישא מיירי שבקש אחד מהן למחול בסתם והיינו רבותא דאע"ג דלא היה שם אלא הוא מחלו לאמצע כיון שמחלו בסתם אבל אם אמר בשביל פלוני מחלנו לו ואפי' ע"י בקשתו ולדברי הכל אם קודם שנעשית הפשרה הלך יהודי א' וביקש מהשר שיפטרנו ופטרו חייב ליתן חלקו מאחר שבגרמתו מכביד על אחרים:

Siman 488

הא דאמרינן בפ' מי שמת ההוא דמי כלילא דשדו בי קיסר אאבולאי ואאסטרטיגי ואמר רבי ניתבו אבולאי פלגא ואיסטרטיגי פלגא ואע"ג דמעיקרא אבולאי יהבי ואיסטרטיגי סיוע בעלמא הוו מסייעו בהדייהו ומשום דמלכא אמר אבולאי ואיסטרטיגי אזלינן בתר דיבורא דמלכא היינו כשהשר אמר כך מעצמו בלא בקשת אבולאי אבל ע"י בקשה לאו כל כמינייהו:

Siman 489

ראובן שלא היה לו ישוב בעיר ובא שמח באלמות בכח השר והחזיק ג' שנים אין חזקתו חזקה דהויא לה חזקה שאין עמה טענה אפי' אם בא מחמת טענה ויש עדים שבא שם באלמות אינה חזקה דאם הי' מוחה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור:

Siman 490

ראובן שהיה דר בישוב אחד ואחר זמן יצא משם לגור במקום אחר ולא היה דעתו לחזור ולא יצא מחמת אונס ואח"כ בא שמעון לגור שם אין ראובן יכול לסלקו לאחר זמן כבתחילה לא הוא ולא יורשיו וראי' מדאמר בפ' לא יחפור מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלוא ריצת הדג. אטו אם הסיר זה מצודתו וכי השני יאסר לעולם לצודו וכן בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה אחרינא ואוקי ריחיא גבי' דינא הוא דמעכב עלויה אטו אם הסיר זה ריחיא שלו ותפס לו אומנות אחרת הלעולמים יעכב עליו והלא עיקר איסורא אינו אלא מדכתיב אל ההרים לא אכל שלא ירד לאומנות חבירו דלא פסיק ליה לחיותיה אבל פשיטא שאם יצאו מן הישוב ובתוך כך בא שמה שא"י לעכב עליו ועוד מעשים בכל יום שלפעמים הקהל מקבלים אדם אחד ומתירים לו את הישוב ואינן נוטלים רשות מכל מי שיש לו חלק בישוב וכן עמא דבר:

Siman 491

שני ישראלים הדרים בישוב ואין להם עדות ואתא אחד וקא צווח אחבריה דמסריה לעו"ג או לשלטון והלה אומר להד"מ זה היה מעשה והורה ר' אליעזר ממיץ בשם ר"ת שיש לו לישבע בפני השלטון שלא דבר לשלטון על שכנגדו שום דבר רע שמביאו לידי הפסד. וכל היכא ששמעון טוען על שכנגדו מסרתני והפסדתני כך וכך והלה אומר להד"מ ישבע הנתבע שבועת היסת ופטור דבכל דבר שייך שבועת היסת אפילו בקרקעות:

Siman 492

השיב בתשובות שהנשבע להוציא אשתו ואין עמו כדי כתובתו לא חלה השבועה דהוי כנשבע שלא לפרע חוב חבירו ומותר לעמוד עמה ואינו רשאי לגרשה בלא כתובה ואם אמר שאינו רוצה לעבור על שבועתו ואומר שמקבל שטר עליו כדי כתובתה מנדין אותו אך אין לנו רשות לעשותו ע"י עו"ג ואם לא תחפוץ היא לשבת עמו ישבע לה שבועת תורה שאין לו כלום ויגרשנה ותהיה כתובתה עליו חוב ואם נשא אחרת וטוען שזה הממון הכניסה לו אשתו השנייה אינו פורע הראשונה מממון שהכניסה לו השנייה ואם כבר גירש את הראשונה שלא מדעתה ואין לו מה ליתן לה השיב רב אלפס דכופין אותו להחזירה עד שיתן לה אפי' קנס הנוהגים לגבות באותו מקום למי שמגרש את אשתו ואם אינו רוצה לקבל הדין מנדין אותו אבל במחוייב להוציא את אשתו שהוא מאותן שכופין אותו להוציא אע"פ שאין לו מה לפרוע חייב לגרש ויהיה כתובה עליו חוב:

Siman 493

כתב רב אלפס הכותב נכסיו לאשתו בין בכתיבה בין בקנין לא עשאה אלא אפוטרופא ודוקא שיהא כתוב בשטר וכך אמר לנו פלוני בן פלוני כתבו ותנו לפלוני אשתי כל נכסי אבל אם היתה צוואה לבד החזיקה בנכסים ואינה אפוטרופא:

Siman 494

ראובן שהלך חוץ מעירו לעיר אחרת וארס שם אשה בלא שום תנאי וכשהגיע זמן הנשואין בקשו להתנות עמו שידור עמה ושלא יוציא אותה ממקומה והלך הוא באותה שעה לשני אנשים ועשה לפניהם מודעא כי זה הקניין שהם מקנים ממנו אונס הוא שאם לא אתרצה להם אפסיד כל ההוצאה שהוצאתי בחופה ובסעודות ונכתב שטר המודעא ונחתם ועל סמך זאת המודעא קנו ממנו פסק רב אלפס שאין מודעא זו כלום שהרי אם לא היה רוצה להתנות לא היה מי שיכופנו ומה שאומר כי הי' מפסיד הוצאתו זה אינו דמדינא דגמרא היה יכול ראובן לכוף את אשתו לשלם לו הכל אם לא הוסיף על מנהג חתני העיר:

Siman 495

אשה שנדרה שכר לראובן המשדך שישדך לה את שמעון שישאנה שצריך לפצותו בשכר הגון לפי הענין לא לפי הטורח וי"א אין לו אלא שכרו ושאלו לרבינו שמשון והשיב דלא דמי דהדבר ידוע שיש בני אדם נשמעין יותר לחבריהם מאנשים אחרים וגם היא לא רצתה לגלות דעתה אלא עם זה משום דצנוע ואין אדם מתבזה לפסוק בדברים הללו בשכר מועט. וכן השיב רבינו שמחה דודאי מעשים בכל יום להרבות בשכר [השדכנין] לפי חיבת הנשואין. וכן כל הסרסורין לפי חיבת המקח:

Siman 496

פסק רב אלפס כרבי דאמר מי שיש לו ג' נשים כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות כל א' נוטלת מנה ואין חולקין לפי מעות דכל כמה דלא נפרעו הכתובות הנכסים משועבדים לכל אחת לזו כמו לזו. וכן פסק נמי דשנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וקנו חגורות השכר וההפסד לאמצע אבל פיחתו או הותירו מחמת שינוי מטבע וממונא כדקאי קאי חולקין לפי מעות ונ"ל דרב אלפס לא כיון אלא ליוקרא וזולא התם קאמר השכר וההפסד לאמצע אבל אם נאבדו ממעות השותפין עצמן הי' נ"ל דודאי ההפסד לפי מעות ולא לאמצע אבל מפרש"י משמע דאפי' אם נאבדו ממעות השותפות הוי לאמצע דכתב וז"ל אבל אם פיחתו מאה או חמשים זוז זה מפסיד מחצה וזה מפסיד מחצה עכ"ל. וקשה בעיני לומר כן ושמא האי פיחתו דפרש"י ע"י זולא קאמר וכ"נ עיקר:

Siman 497

מי שהוא עני ביותר ויש לו אשה ובנים ונשבע לילך למקום אחר ולישא שם אשה אחרת אם א"י לטרוח לפרנס את שתיהן ה"ל שבועת שוא שהרי אמרו חכמים נושא אדם כמה נשים על אשתו והוא דאפשר בספוקייהו וכיון דלא אפשר לוקה על שבועתו ושוהה עם אשתו:

Siman 498

אדם שכתב לאשתו בשטר והעדים קנו ממנו שתהיה אשתו רשאה לתת נכסיה וגם הנכסים שייחד לה הוא ליתנם לכל מי שתרצה והלכה היא ונתנתם לאביה ולאחיה השיב רב אלפס כי זה השטר הוא דברי הבאי ושטות כי כמו שיכולה היא לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כך יכול לומר הוא נחת רוח עשיתי לה:

Siman 499

הא דאמר דאשה שייחד לה בעלה ארעא גובה מן היתומים בלא שבועה דמהשתא ליכא למיחש לצררי דוקא אשה דא"י לתבוע כתובתה אלא או בגירושין או במיתה אבל בע"ח דקאי לאיפרועי ישבע אע"ג דייחד לו קרקע אם לא החזיק בו שמא פרעו הלוה בחייו. מיהו אם החזיק הבע"ח בקרקע שממושכנת לו בחיי הלוה נפרע ממנו שלא בשבוע' דכגבוי דמי. והר' יוסף הלוי כ' דאפי' אם החזיק המשכון כיון דמצי לסלוקי בזוזי אינו נפרע אלא בשבועה. וגם הי' דן בה שאם מת הלוה בחיי מלוה ומת המלוה אח"כ בלא שבועה פקע כולי' דאין אדם מוריש שבועה לבניו:

Siman 500

פסק רב אלפס דכתובות בנין דיכרין אינה נגבית אלא כנשבע' ומתה כדאמרינן בשבועות אבל אם לא נשבע' אינה נגבית דכתובה בעי שבוע' וא"א מוריש שבועה לבניו וה"מ שמתה האשה האחרונה אחר בעלה דאז היתה מחוייבת שבועה לבני הראשונה ולהכי כשמתה אין בניה גובין כלום מכתובה אבל אותו שמתה [בחייו] בניה גובין כתובתה אע"פ שלא נשבעה דלא היתה מחוייבת שבועה. כך משמע מדברי רב אלפס:

Siman 501

אשה שנאבדה כתובתה ותובעת כתובתה נאמנת מדר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דאלמוה רבנן למעשה ב"ד אפילו שאין השטר ביד התובע ותשבע שלא נפרעה ותטול כתובתה. ואין לחוש שמא הטמינתה ויצטרך זה לשמור שוברו מן העכברים דקיי"ל כותבין שובר. ובתשובת הגאונים מצאתי ואני סבור שהיא תשובת רב אלפס אלמנה שאין לה כתובה אין לה כלום שאפשר שמחלה לבעלה או כי תפשה צררי וקרעה כתובתה. אבל ישבעו היתומים שאין לה אצלה כלום ויפטרו עכ"ל התשובות. ובתשובה הסמוכה לזאת השיב דאלמנה שאין לה כתובה אין לה מזונו' שכיון שאין לה לגבות כתובת' אין לה מזונות:

Siman 502

מי שיש לו אשה וחייב מנה לאחד ורצה למכור מנכסיו לפרוע חובו אין אשתו רשאה למונעו שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דיתכן שתמות היא קודם שימות הוא ונמצא שאין לה כלום ואפילו אם ימות הוא קודם אין לה הפסד כי תטרוף אותה מכירה אם היא קרקע הלכך אין לה הפסד בזה ולפיכך אינה רשאה לעכב:

Siman 503

אשה שהכניסה לבעלה תכשיטין מבית אביה אין בע"ח דבעלה גובה מהן דקיי"ל כמ"ד דהמכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עמה משום שבח בית אביה בפ' אלמנה לכ"ג. וגם אם ידוע שהקנה לה בעלה נכסים קודם ההלואה אין בע"ח גובה מהן. ומה שכתב ר"מ דבע"ח גובה מבגדי שבת שעשה לאשתו ובניו היינו דוקא מה שהוא תיקן להם ולא הקנה להם וראייתו מן הירושלמי ובתשובת רב אלפס מצאתי כך. ומה שיש אצל אשתו מבגדים דוקא אין בע"ח גובה מהם שהרי אמרו אחד המעריך עצמו ואחד המקדיש נכסיו אין לו לא בכסות אשתו וכו' והטעם לפי שמשעה שנתנן להם קנאו אותו ויצאו מרשותו לפיכך אין הקדש חל עליהם וכן אין לבע"ח כח לגבות מהן אבל כלי זהב ובדולח לא הזכיר אותן ההלכה לפיכך אין לדמותן לבגדים בלא ראי' וכ"ש שכלי זהב ובדולח אדם קונה אותם ע"ד שתתקשט אשתו בהן ואם הוצרך יתפרנס מהם משא"כ בבגדים שהם כלין ונפסדין הלכך בע"ח גובה מכלי זהב ובדולח אא"כ התנו עמו משעת הקדושין שיכניסם לה אין בע"ח גובה מהם עכ"ל. ונ"ל דמה שהביאה היא מבית אביה לבעלה אין בע"ח גובה מהן:

Siman 504

אשה א"י למכור תכשיטיה בלא דעת בעלה ואם מכרה אין מכירתה מכירה וראי' מפ' חזקת הבתים הני כיפי דמרתא מבני ברת וכו'. וכתב ריא"ז דאין אדם יכול למכור בגדי אשתו שקנה לה ואפי' לא באו לידה ואפי' בגדי שבת ואפי' אין לו במה להתפרנס א"י למכור:

Siman 505

אם האשה הרשאת אחר למכור בנכסיה שלא ע"פ בעלה ושלא בקנין בעלה פסק רב אלפס שאין הרשאתה הרשאה שאין קנין לאשה בלא רשות בעלה:

Siman 506

אשה שרוצה לינשא ורוצה להבריח נכסיה מבעלה צריכה שתכתוב כל נכסיה לאחר ולא תשייר לעצמה כלום ואז לא זכה המקבל אבל שיירה כל שהוא זכה המקבל ואפי' מטלטלי וליתנהו בעינייהו הוי שיורא:

Siman 507

אשה שנתאלמנה ורוצה לגבות כתובתה מדירין אותה בב"ד או משביעין אותה חוץ לב"ד ובב"ד לא דאמרי' בגיטין דמורה היתר לעצמה בשביל שטורחת לפני היתומין ותשבע לשקר ושבועת הדיינים היא בשם או בכינוי ובנק"ח אבל גרושה דליכא ה"ט תשבע בב"ד דלא תשבע לשקר. ואם מתה קודם שנשבעה אין יורשיה יורשין כתובתה שאין לה כתובה עד שתשבע. ואם נשאת קודם שנשבעה תשבע אחר נשואיה ויזהרו שלא ידירין אותה כי שמא בעלה יפר לה. ורבינו האי גאון ורבינו מנחם מוורמשא ושאר הגאונים פסקו דאלמנה שלא נשבעה על כתובתה ונשאת אבדה כתובתה וא"י לישבע וליטול דכיון שנשאת בלא שבועה ומסרה הממון לבעלה ה"ה גזלנית ופסולה לשבועה. והשבועה שנשבעה חוץ לב"ד פרש"י שהיא שבועה דרבנן בעלמא בקללת ארור ולא נקיט מידי ואינה לא בשם ולא בכינוי:

Siman 508

אע"ג דאמרי' בפ' בתרא דכתובות האשה שאמרה גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עדי כדי כתובתה וכתב רב אלפס דשמעי' מינה דכי מטו מזונותיה עד כדי כתובתה פקעא כתובתה ליכא למשמע מהכא כדברי האומר שאלמנה הניזונות עד כדי כתובתה פקעא כתובתה דהתם מיירי בגרושה אבל אלמנה מתפרנסת לעולם כל זמן שאינה תובעת כתובתה אך אינה רשאה למכור מנכסי היורשין לצורך מזונותיה אלא כדי כתובתה לדברי רב אלפס אבל מפי' ר' שמחה משמע דמוכרח לצורך מזונותיה כל מה שהיא צריכה:

Siman 509

אשה פנויה שלותה ועמדה ונשאת הא מילתא איבעיא לן בפ' יש נוחלין לותה ועמדה ונשאת מהו בעל בנכסי אשתו לוקח הוא ומלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות א"ד יורש הוי וגובה מן היורשין ולא איפשטא. ופסקו ר"ח ורשב"ם דיורש הוי כיון דמטו להו פסידא לאחרינא. ור"ג והאלפסי ר"י והר"מ במז"ל פסקו דלוקח הוי כי היכי דאמרינן האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כיון דאינהו אפסידו אנפשייהו דלא ה"ל למיזבן מאתתא דיתבי תותי בעלה ה"נ איהו הוא דאפסיד אנפשיה דלא ה"ל למיזף לאיתתא דקיימת לאינסובי וכתב הר' מאיר כיון דפליגו רבוותא לא מפקינן ממונא מספיקא ואפילו מאן דמחייב בעל לשלומי דוקא מנכסים שהכניסה לו אבל מנכסי בעל פשיטא דלא גבי. ואם לותה ואכלה אחר נשואיה לצורך דבר שאינו מחוייב לה אינו חייב לשלם:

Siman 510

מורדת שפיחתו לה כל כתובתה אם הדרה בה אינה חוזרת לדינא הראשון דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ואפילו למ"ד מורדת ממלאכה ואמרה רוצה אני להשלים כל מה שביטלתי למפרע לא הדרה דמורדת ממלאכה דומיא דמורדת מתשמיש ובהאי ל"ש תשלומין. ורב אלפס פסק כמ"ד מורדת דוקא מתשמיש אבל ממלאכה לא הויא מורדת:

Siman 511

פסק רב פלטוי גאון היכא דארגילו קטטה בני הבית והכלה אם היא מרגלת הוי כמורדת ואם הוא מרגיל יש לה כתובתה. ואם מרגילין בני הבית כגון חמותה ובת חמותה יש עליו מן הדין להוציאה למקום אחר דאין אדם דר עם נחש בכפיפה וקיי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו ולחיים ניתנה ולא לצער ואם אינו מוציאה וברחה לבית אביה חייב בעלה להעלות לה מזונות שם וראי' מדאמר בפרק הנושא אלמנה שאמרה אי אפשי לעמוד מבית אבא יורשים יכולין לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות ואם אין את אצלינו אין לך מזונות. היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה בבית אביה ה"נ כיון דאית לה טענה מעלייתא שא"י לסבול צער ובזיון חייב לפרנסה בבית אביה ואם לאו יוציא ויתן כתובתה וכ"פ הר' מאיר. וריא"ז כתב דהמכה את אשתו חייב בנזקיה אם הזיקה והכל לעצמה ואם רגיל תמיד להכותה ולבזותה ברבים כופין אותו להוציא ויתן כתובה וכן השיב ר' שמחה ז"ל שיעשוהו על ידי עו"ג עשה מה שישראל אומר לך:

Siman 512

האשה שמתה מתוך קטטה שיש לה עם בעלה שהיה בדעתו לגרשה. פסק רשב"א דאין בעלה יורשה. אבל ר"ת ור"י פסקו דיורשה:

Siman 513

כתב ריא"ז דאין הבעל יורש נזקי אשתו ואין הבעל יורש מלוות אשתו ואפי' מלוה בשטר ואע"פ שאם בא לידה בחייה ה"ל דין נכסי מלוג מפני שדין הבעל בנכסי אשתו כדין הבכור וקיי"ל בשניהן דאינם נוטלין בראוי כבמוחזק:

Siman 514

גזר ר"ת בחרם. וכ"פ הר' מאיר שהאשה שמתה בשנה ראשונה לנשואין יחזיר הכל לחמיו ואפי' אם גבה כבר [הנדוניא] דלא ליקיים בההוא גברא ותם לריק כחכם ואם מתה בשנה שנייה יחזיר חצי הנדוניא לחמיו ואם מתה בשנה שלישית לא יחזיר לו כלום. וי"א כי בסוף ימיו חזר בו ר"ת:

Siman 515

הפוסק מעות לחתנו בשעת קדושין ונתנה לו קודם כניסתה לחופה ונפטרה הבת קודם הנשואין ויש לה יורש מבעל אחר פסק רב אלפס שיחזור הבעל הממון לאב ולא ליורש שלא פסק אלא ע"מ שתכנס לחופה אבל מי שנתן לבתו מתנה סתם שתנשא בו ולא הזכיר שתנשא לפלוני [בעצמה] קנתה המתנה שאם נתקדשה לאחר ונתאלמנה מן האירוסין ונתקדשה לאחר אין האב יכול לחזור בו:

Siman 516

אשה שמתה ולא נודע שהיה לבעלה כלום וקברוה מן הצדקה ועתה נודע שיש לו הא מילתא פלוגתא היא בירוש' ולא איפשיטא וה"מ שקברוה מן הצדקה לדעת כל הקהל אבל אם הפרנס מעצמו נתן לו מוציאין מידו מאחר דאגלאי מילתא דיש לו דמאן פייס ומאן שביק:

Siman 517

מי שמת ולא הניח אלא כדי כתובת אשתו או כדי פריעת חובו ואם יקברוהו משלו לא תוכל האשה או בע"ח לגבות. דינא הוא שיקברוהו מן הצדקה שאין האשה חייבת בקבורת בעלה:

Siman 518

מתנת שכ"מ במטלטלין לא מפקעא כתובת האלמנה ומזונותיה ואם אין לה לגבות כתובתה ממקום אחר גובה ממקבלי המתנה. וכן לא מפקעא שעבוד בע"ח בזה"ז דגבי ממטלטלי מק"ו מירושה דאורייתא גובין מהן ולא אתי ירושה ומפקעא להו מתקנת הגאונים במתנת שכ"מ מדרבנן מיבעיא אך אם חלק מטלטלין במתנת בריא דהיא מדאורייתא בזה צ"ע ויש מי שאומר שזה מקבל מתנה יש לו דין בע"ח מאוחר דקיי"ל במטלטלין מה שגבה גבה וכי היכי דאם מכר מטלטלין לא אתי בע"ח וכתובת אשה וגבי מינייהו מה"ט וגם [מיד] דבע"ח לא גבי מטלטלין המשועבדין ואפי' בזה"ז ה"נ במתנת בריא יותר מירושה דאשכחן בפ' יש נוחלין דאלמנה ניזונת מקרקע היורשין ומקרקע שנתן בעלה במתנת בריא מ שמע דאינה ניזונת וכ"ש מטלטלין שאין להם שעבוד כלל לפי התלמוד וי"א שהמקבל הזה אין דינו כבע"ה מאוחר דאותו דין הוא דמה שגבה גבה שכן נתן המעות אבל מקבל מתנה לא יפקיע שעבוד מטלטלין שהרי לא נתן המעות כלל. ונהי דקונה מפקיע מקבל מתנה אינו מפקיע וראייה מדאמרינן עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חובו גובה ממנו דלית ליה קלא. ואם נתנו במתנה בע"ח גובה ממנו ולההיא ראייה דיש נוחלין יש לדחותה ואין להאריך אבל רבינו חננאל ורבינו שמואל ורבינו תם ורבינו יצחק שוין דמתנת בריא מפקע' שיעבוד כמכר. והר' מאיר הביא ראייה לדבריהם מדאמר בפרק נערה שנתפתתה באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבנו הוא ואשתו נזונים מהם משמע דוקא לבנו אבל לאחר לא דמתנת בריא מפקעא מזונות וגם ר"ש פי' עלה הכי אע"ג דלאחר יפקיע מזונות אשתו היינו משום דאי לא עביד נייח לנפשיה לא הוה יהיב ליה להכי מפקעא כמכר אבל לבנו ליכא למימר הכי מיהו מדאמרינן לעיל עשה שורו אפותיקי אין ראייה דע"י אפותיקי סומך עליו בע"ח יותר:

Siman 519

מי שמת ויש עליו כתובה וב"ח דב"ח קודם שלא תנעול דלת לפני לוין כדאמר בכתובות וכן פסקו רוב הגאונים והוא ששני השטרות יוצאין ביום אחד. אבל אם קדמה כתובה פשיטא כתובה גביא. והוא דגבי ממקרקעי אבל במטלטלי אין דין קדימה אלא בע"ח גובה הכל. ובשני חובות יחלוקו כך פסק רב אלפס וגאונים אחרים. אבל ר"ח פסק דאם זמן הכתובה והחוב שוה וגבו ממטלטלי חולקין ולדברי הכל אם קדמה האלמנה ותפשה אין מוציאין מידה:

Siman 520

מי שמת והניח מלוה או פקדון ביד אחד והניח יורשין ואין כל היורשין בעיר אין מחייבין ליתן אלא אותן שתובעין אותו ולא יותר:

Siman 521

שכ"מ שחולק נכסיו במתנת שכ"מ ואמר בפני עדים כל נכסי לפלוני ופלוני ומת ונמצא ממונו ביד אחר ובאו היורשים ותבעוהו והשיב הוא נתן לי קודם שנתן לכם חזינן אם המתנה הראשונה היתה מחמת מיתה אע"ג דהואי במקצת יכול לחזור בו והמתנה האחרונה עקרה הראשונה ולא אמרי' כל נכסיי דקאמר היינו אותה שלא נתן במתנה עדיין דכיון דמחמת מיתה צוה ויכול לחזור בו אפי' מה שנתן מיקרי נכסיו דלא קנה המקבל עד לאחר מיתה. אבל אם המתנה הראשונה היתה מתנת שכ"מ במקצת אין כח במתנה האחרונה לעקרה ואע"ג דלא הוה בי' קנין כיון שמשך שאמרו לו משוך אין לו קנין גדול מזה או שהי' כבר מוחזק ואמרו לו קנה מה שבידך:

Siman 522

שכ"מ שיש לו שני אחין ורוצה לחלק נכסיו ביניהן ע"מ שאם ימות אחד בלא זרע זכר יורישנו אחיו האיך עושה שהרי א"י לומר אם ימות אחד מהן ירשנו אחיו דכיון דאחיו ראוי ליורשו ירושה אין לו הפסק ואין השכ"מ יכול להפסיקה ואפי' הי' מצוה בלשון מתנה קיי"ל דבהא מילתא מתנה כירושה דמיא ואין לה הפסק והאיך יעשה יאמר לכל אחד בפני עצמו אם אתה תמות בלא זרע זכר ויהא לאחי האחר זרע זכר הרי נכסי נתונים לו במתנה מעכשיו וכן יאמר לאחר שכיון שיאמר מעכשיו אגלאי מילתא דגופו של קרקע הי' קנוי לו מעת פטירת המת ולא הי' לאחיו אלא לפירות בעלמא וכן משמע מתשובת רב אלפס בפי':

Siman 523

בריא שכתב שטר לראובן על נכסיו בבקר ולשמעון בערב עבדי' שודא ולהקדמה לא חיישי' הואיל וביום אחד נכתבו וכתב רב אלפס וכגון שהקנה לו בשטר בלא קניין אבל בקניין הוה קיימא בידי' דההיא דקדם אפי' שעה אחת ורבינו חננאל ז"ל כתב דאי מתברר אפילו שעה אחת כל הקודם זכה:

Siman 524

ראובן שיש לו תובעין הרבה ובא אחד מהן ותבעו והודה שהוא חייב לו ולשאר התובעין ואומר שהוא רוצה לחלק נכסיו בין כל התובעין חזינן אם הם מטלטלין שאין בהם דין קדימה יחלקו הכל בשוה. ואע"פ שאין כל החובות שוין לא אמרי' לישקול כל אחד לפי מעותיו כמ"ש רב אלפס בפ' מי שהי' נשוי ואין לחלק בין היכא דאתו התובעין קמן למיבעי חלקייהו ובין היכא דלא אתו אלא חד מינייהו מיהו אם תפס לא מפקי' מיני' אע"ג דהוי בע"ח מאוחר במטלטלין מה שגבה על חלקו המגיע גבה. אבל אם היו קרקעות הכל לפי הקדימה ואם תפס במאוחר מפקי' מיני':

Siman 525

שלשה מיני מתנות הן מתנת בריא בין בכל בין במקצת בעי קנין ואינו יכול לחזור מתנת שכיב מרע במקצת בעי קניין ואע"ג דמית וקונין ממנו אפי' בשבת כדי להפיס דעתו ואם עמד אינו חוזר כדין מתנת בריא כיון דשייר לעצמו אבל אם כתב כל נכסיו אינם צריכים קנין דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי בין בחול בין בשבת גזירה שמא תטרוף דעתו עליו ואם עמד חוזר דלא שביק אינש נפשיה ערטילאי. ואם שכיב מרע כתב כל נכסיו ויש במתנתו קניין ולא זיכה לו את השטר לא קנה אפי' אם מת הנותן אבל אם ייפה כחו בכתיבת השטר או בצואה דכתוב ביה וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא אז קנה מקבל המתנה והוא שמת אבל אם עמד חוזר וש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת כותבין ונותנין לאחר מיתה במיפה את כחו אבל בלא יפוי כח לא קנה מתנת מצוה מחמת מיתה דקאמר ווי לי דקא מיית או כיוצא בזה שמתאונן על מיתתו אפילו אמקצת לא בעי קניין והוא דמית. ואם עמד חוזר אפילו במקצת ובקנין וכן הני דאמרן אם עמד חוזר ה"ה בתוך חליו נמי יכול לחזור וליתנם לאחר. וכתב ריא"ז דשכיב מרע יכול לגרש את אשתו בשבת:

Siman 526

הנותן מתנה לחבירו מחיים או לאחר מיתה והתנה עמו כל זמן שאצטרך קודם מיתה אותה מתנה שיוכל לחזור בו תנאו קיים והוא שיתברר שצריך לאותה מתנה אצל קרוביו ושכינו אבל ראיה ברורה אין מבקשין ממנו וכן נמי אין משביעין אותו לפי שאינו מן הנשבעין ונוטלין:

Siman 527

כ' רב אלפס בשם הגאונים דלא חיישינן למתנה טמירתא במצוה לאחר מיתה לפי שאין קונה אותה המקבל אלא לאחר מיתה אע"פ שא"ל החולה לא תגלה כל זמן שאני חי אין זאת מתנה טמירתא שבשעת ההקנאה אמר לגלותה:

Siman 528

מי שיש לו שני בנים ועשאן יורשין מממונו והתנה שאם ימות אחד מהן בלי זרע ירשנו אחיו ומת האחד בלי זרע כתב רב אלפס שאין האשה גובה כתובתה מאותן הנכסים דאותו התנאי לא נעשה אלא בשביל אשתו שלא תגבה כתובתה מאותן הנכסים דפשיטא שאם מת אחד מהם שירשנו ומה צורך לתנאי זה אלא פשיטא דלכך נתכוין דקיי"ל כל האומר דברים שנראין ללא צורך לטפויי מילתא אתא כדאמרי' לעניין בור ודות:

Siman 529

הכותב נכסיו מעכשיו ולאחר מיתה לראובן ונפטר ראובן בחיי הנותן והניח בן ועמד זה אח"כ וכתב נכסיו לאחר השיב רב אלפס דבן ראובן קנה הכל לאחר מיתת הנותן. ואין השני זוכה במתנה כלל וראובן זכה בגוף הקרקע מיד בנו קנה אותה בירושה:

Siman 530

אם ראובן חייב מעות לשמעון ואמר ראובן לשמעון טול מנה זה וזכה בו ללוי שאני חייב לו וקיבל שמעון המנה מיד ראובן בשתיקה ולאחר שקבל אמר אני זכיתי באלו המעות בעבור החוב שאתה חייב לי זכה שמעון במנה. וראיה מדאמרינן ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי ונטלה ואמר זכיתי בה זכה בה ה"נ נכסי ראובן כלפי שמעון ולוי הם כמציאה והפקר וכי היכי דהתם זכה ה"נ זכה:

Siman 531

אין אדם מקנה מה שלא בא לעולם בין למי שראוי ליורשו בין למי שאינו ראוי ליורשו אמנם אם הקנהו לצדקה אומר הר"מ במז"ל שחייב לקיים דבריו וכן הורו הגאונים אך אמרו שאין כח בידם למשכנו על זה אלא לחרפו לגדפו דהא דאמרו כפיי' רבא לר' נתן בר אמי וכו' פירש ר"ת כפיי' בדברים דקיי"ל כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה ומפרשי' בירוש' דמוזהרין ר"ל נענשין והאי דאמר ממשכנין על הצדקה שאני שבני העיר קבעו בינייהו כך ואפילו נידוי ליכא:

Siman 532

פסק ר"י בר' מרדכי דבירושה יש זכי' לעובר אע"פ שאינו בנו. ורב אלפס פסק דאפילו בירושה אין לו חלק עד שנולד:

Siman 533

אומר ר"י דהאומר לחבירו מתנה אתן לך והילך משכון דלא קנה אא"כ הקנה לו בגוף המשכון או הקנה לו בקנין גמור דאז חל השעבוד המתנה על המשכון מדאמרינן אמר לאשה התקדשי לי בדינר ונתן עליה משכון אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן. ורבינו חיים כהן אומר דאם אמר אדם לחבירו אני אתן לך מנה והילך משכון ולא תשלימהו לי עד שאתן לך המנה יכול לעכבו עד שיפרענו:

Siman 534

כתב ריב"ם דבמתנה דברים שבלב הרי הן דברים אי גלי דעתיה דלא ניחא לי' ולא במכר וקדושין:

Siman 535

פסק בעל ספר יראים דהא דאמרינן דברים שבלב אינן דברים היינו לבטל דברי פיו שאם משמעות דבריו הם בעניין אחד אע"ג דברור לנו שמחשבתו היתה בעניין אחר אין מחשבתו מבטלת דברי פיו כיון שדברי פיו אין להם משמעות במחשבת לבו. אבל אם יש בדברי פיו משמעות במחשבת לבו אזלינן בתר מחשבתו מדאמרינן בנדרים נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים הרי עצמו קרבן לא אמרתי אלא בעצם שיש לי בתוך ביתי אין נשאלין פי' אין צריכין שאלה. וראיה לדברי שאפי' ברור שחושב בלבו לבטל משמעות דברי פיו מאחר שלשון דבורו לפי מנהג הלשון משמעותו כך אין בדברים שבלבו כלום מדאמרינן פרק ד' נדרים ובפרק שבועת הדיינים שהמשביעין חייבין להשביע על דעת המקום ועל דעת ב"ד ולאו משום דמשתבע אינש על דעתיה דנפשיה אוסקונטרי אסיק להו שמא זוזי שאפילו עשה כן אינו מועיל אלא לאפוקי מקניא דרבא וכן כשהשביע משה את ישראל השביעם על דעת המקום שיעבדו את השם וישמרו תורה ומצות ומפרש בנדרים שלא הוצרך משה לומר על דעת המקום אלא משום דתורת חטאת איקרי תורה ומצות המלך איקרי מצוות שיש בדברי פיו משמעות במחשבת לבו ואע"פ שהוא קצת באפשר רחוק דאי לאו הכי מה הועיל משה רבינו עליו השלום במה שהשביעם ע"ד המקום הרי עדיין יכולין לבטל דברי פיהם במחשבת לבם. והא דבעינן שיהיו פיו ולבו שוין לא אתא לאפוקי אלא היכא שהדבר היה בטעות שיצא מפיו דבר שלא רצה אבל אם הוציא בפיו מה שרוצה ורוצה לבטלו בלבו אינו מבוטל והכי קא' במסכת תרומה פרק ג' המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה שלמים ואמר עולה עולה ואמר שלמים לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין הנה משמע פירוש פיו ולבו כמו שפירשתי:

Siman 536

האומר לחבירו משוך חפץ זה לקנותו לא קנה עד שיאמר לו קנה כ"כ ריא"ז:

Siman 537

כל האומר משטה אני בך פסק רבינו סעדיה שצריך לישבע שהשטה בו וכן בטענת כל נתבע צריך לישבע שכן הוא ואי לא טעין דמשטה הוא לא טענינן ליה:

Siman 538

הא דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ה"מ בהלואה שאין עלי' משכון אבל בהלואה שיש עלי' משכון ובא המשכון ליד קונה השטר א"י למחול דכמאן דתפיס לי' דמי. והמוחל חייב ליתן לקונה דמי כל השטר לדברי ר"ח ור"ת בר ממוכרת כתובתה שמחזרת לו מעותיו לבד ולא כל שטר הכתובה משום דבשעת המקח לא קאי למיגבי בי'. ור' שמרי' ז"ל סובר דהמוחל אינו חייב לפרוע כל הכתוב בשטר אלא מעותיו מחזיר לו וכן אמר ר"י ז"ל והר"מ במז"ל סובר כר"ח. וכ"מ מפרש"י שפי' מגבי לי' כל החוב שכתוב בו:

Siman 539

המוכר נכסיו לצורך ידוע כגון אדעתא למיסק לארעא דישראל ולבסוף לא הוצרך לאותו הצורך כגון שא"י לילך שם אם הוציא הדבר בפיו שעל כן הוא מוכר והי' אונסו גלוי לקונה חוזר בו ואם לאו אינו חוזר דברים שבלב אינן דברים:

Siman 540

ראובן שתבע את שמעון לדין וטענו מכרתי לך סוס אחד ומשכתו וקניתו תן לי דמיו. השיב שמעון הסוס אחזיר לך ולא דמיו כי כשרכבתי עליו יום אחד הרגשתי במומין שהי' בו והי' מקחי מקח טעות וראובן משיב לא ברשותי נולדו ובא עדים ואמרו כשניסה הסוס לקנותו [אמרו] לו שהוא חגר אמר שמעון אמת כך אמרו לו אבל אני לא האמנתי אלא לדבריו שאמר לי שאינו בעל מום והטעני זה הי' מעשה ואמרו אחרי שגלו לו המומין סבר וקביל. וראי' מפ"ק דקדושין התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחושת אינה מקודשת ופריך האי דינר של נחושת ה"ד אי דידעה בי' הא סביר וקביל ל"צ דיהיב בלילה מיהו ישבע ראובן שלא קבל עליו מומין ולא נדר לו כלום:

Siman 541

פסק ריב"א בתשובה שאם שכר איש סוס מחבירו והרכיב עליו את הכותי ונפחת הסוס שהישראל פושע הוא כי הכותי אינו חס על ממון ישראל ואם א"י בעדים כמה נפחת זה אומר כך וזה אומר כך ישבע הנתבע שהוא כדבריו ואם הנתבע אומר איני יודע אם נפחת או לא ג"כ ישבע שא"י ופטור דהוי כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור ונשבע שבועת היסת. והשוכר סוס מחבירו והזיקו אפי' בכוונה ר"ח כהן פוטרו משבת וריפוי ואין מחייבין אדם בשור אלא נזק שלם ומשעה שהזיק שמין כמה פיחתו דמיו לימכר ואין לחייב אדם בשור (אלא ימכר השור) כאדם שאינו חייב אלא נזק בלבד אבל הר' שמואל וריב"א והר' יעקב כולן מחייבין מטעם דינא דגרמי:

Siman 542

פסק רב אלפס היכא דזבין אינש מידי לחבריה ולאחר זמן איגלי ליה דאית בי' מומין דה"ל מקמיה דליזבני' אית לאהדורי למריה. ולא אמרינן בכה"ג כדי שיראה לתגר או לקרובו דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה אבל גבי מומין הוי מק"ט כל אימת דמיגלי ליה הדר למריה והכי כתב ר"ח גאון ז"ל עכ"ל. ובתשובה השיב דאפילו אם בדק קודם המקח ונמצא אח"כ מומין בסתר הדר וישלם לו מעותיו ואפילו אם הוזלו הקרקע ואפילו אם דר בה ימים רבים שאין לדבר קצבה ודוקא במקום דקפדי עליה אינשי אז בטל המקח ואם המוכר תובע שכירות הבית הדר דינא לענין הדר בחצר חבירו שלא ברשותו לפי החילוקין. ובתשובתו אחרת מצאתי שכשהלוקח חוזר בו צריך לישבע שלא הרגיש במומין אלא עד אותו שעה שתבע. וק"ל דהא אין נשבעין על טענת שמא ונ"ל דזה הדין דוקא במומין שאין לומר בהן שנעשו משעת הקניי' אבל אם יכול לומר בהם שנעשו משעת הקניי' ולמטה נ"ל דדמי לדין ת"כ:

Siman 543

ראובן שמכר סוס לשמעון ונמצאו בו מומין ושמעון טוען אלו המומין לא נולדו ברשותי והי' מקחי מקח טעות וראובן טוען לא ברשותי נולדו אלא ברשותך. ולא מיבעי היכא דשמעון נתן המעות לראובן דראובן נאמן אלא אפי' לא יהב שמעון אכתי דמי מההיא דאמר פרק המדיר כל שהספק נולד ברשותו עליו הראי' מיהו מחייב ראובן לישבע שלא הרגיש בו מום זה בעודו אצלו. וק"ל דהא אין נשבעין על טענת שמא. וליכא להאמוני' לשמעון היכא דלא פרע המעות ע"י מגו דאי בעי אמר פרעתי מהימן כי אמר נמי לא ברשותי נולד נאמן דהוא א"י לטעון בטענת ברי שברשות ראובן נולדו דאם ידע הא סבר וקביל:

Siman 544

המוכר שמן לחבירו סתם בעת שהוא מזוקק ששקעו ושקטו שמריו מותר לערב לבלבל שמרים המשוקעים שיחזרו ויתערבו ואי לא עריב מחל לי' כך פסק ריא"ז:

Siman 545

אותן בני אדם שמוכרין כסות ויש להן דבר קצוב מן הליט' אם נגנבו המלבושין חייבין לשלם אע"ג דעדיין אין להם שכר לכשימכרו יש להם שכר מהשתא הוי עלייהו ש"ש:

Siman 546



Siman 547

אם אמר ראובן לשמעון אני חייב לך מנה ושמעון משיב בודאי אינך חייב לי כלום אפי' אין שמעון מוחל בפירוש ראובן פטור ואע"פ שיודע בעצמו שחייב לו וראייה מפ' יש נוחלין זה אחי אינו נאמן דלא אמרינן דהוי כמו מחילה בטעות דכיון דטען בודאי אינך חייב לי ה"ל כמחילה ודאית:

Siman 548

השיב רב אלפס מי שהוא מורשה בשטר להוציא מיד הנתבע שיכולין קרובי המורשה להיות עדים או דיינים ודוקא שהוא נרשה בשכר ידוע וקצוב בין אם תיקן אותה תביעה אשר הורשה בין הפסיד אותה כי אינם בעדותם או בדינם מפסידין אותו ולא מהנים אותו וכן אפוטרופא שאין לו הנאה באפוטרופוס יכולין קרוביו להעיד ולדון. אבל המורשה שיש לו חלק בכל אשה יוציאון מן הנתבע אין קרובין יכולין להעיד בדין זה ולדון מפני שהן מהנים לו או מפסידין לבד אם יאותו הבעלי דינין נאמן עלי אבא וכו'. א"כ מי שיש לו עדים צריך להשמר מלהרשות אדם מקרובי העדים מפני שהוא מבטל עדותן בהרשאה זאת וכן הנתבע שיש לו עדים בפריעת הממון צריך הוא שלא יבוא לדון עם מורשה שהוא קרוב לעדים מפני שמבטל עדותן כי כאשר העדים הקרובים המהנים למורשה פסולים כן העדים המפסידין עליו אלא אם יקנה מן המורשה שיקבל עדות הקרובים:

Siman 549

פסק ריא"ז דיכול המרשה לבטל שליחות המורשה להרשות אחר וכן יכול המרשה למחול החוב לחייב אע"פ שכבר יש הרשאה ביד זה ואין המורשה יכול להרשות אחר במקומו בלא דעת המרשה וגם א"י לעשות פשרה וע"ז חולק הר' יהודה ב"ר ברזילי ז"ל. וכל אדרכתא דלא כתיב בי' זיל דון וזכי ואפיק לנפשיך לית ביה ממשא משום דא"ל האיך לאו בעל דברים דידי את והרשאה שחציה כתובה בלשון שליחות וחציה בלשון מתנה אומר ר' אבי העזרי דלא ביטלו זה את זה דלשון מתנה דכתיב בי' כי היכי דלא לומר ליה לאו בע"ד דידי את ולשון הרשאה דשליח שווי' דאי תפס המורשה מפקי' מיניה דשליח שווי' וכתב הר"ש דכתבי' אדרכתא אמטלטלי שהם פקדון ובלבד שיקנם לו באחד מן הקניות כגון אם מעות הם יקנה לו אגב הקרקע ואם שאר מטלטלין הם יקנה בחליפין או אגב קרקע אבל אמטלטלי דגזילה או מעות של הלואה לא כתבינן אדרכתא דכיון שאינו ברשותו מדריו"ח הגוזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו אין המרשה יכול להקנותה למורשה וזהו לפי לישנא קמא דנהרדעי דאמר לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי משום דריו"ח שפי' הוא ז"ל במטלטלי דגזילה וטעמא שא"י להקנותם למורשה. אבל לפי לישנא בתרא דנהרדעי דאמר לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי דכפריה הנפקד למפקיד משום דכי חתמי עליה מיחזי כשיקרא דיהיב ליה לשליח מידי דלית ליה גבי' בזה יש חלוקה גדולה בין הגאונים היכא עבדינן אדרכתא דמשמע דאי לא כפריה כתבי' ואפי' במטלטלי דגזילה שהן בעין ולא נתייאשו הבעלים א"נ מלוה בשטר דאע"ג דהני לפי לישנא קמא לא כתבינן אדרכתא עלייהו שא"י להקדישה מדריו"ח וכתיב איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו וכו' לפי לישנא בתרא כתבי' דאין למידין דיני מכר ומתנה מהקדש דאע"ג דא"י להקדיש יכול ליתנם או במכר או במתנה אגב קרקע או בחליפין בכ"מ שהם. אבל מלוה ע"פ שא"א לו להקנותם רק במעמד שלשתן אע"ג דלא כפריה לא כתבינן עלה הרשאה אף ללישנא בתרא כיון דאי לא כתב בי' זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לאו אדרכתא היא א"כ צריך שיוכל להקנותם לו וכ"ד הר"מ במז"ל שאין כותבין הרשאה במלוה ע"פ. ודעת רב אלפס וגאונים אחרים הוא דכתבי' אדרכתא אפי' למלוה ע"פ דלא כפריה לפי שההרשאה אינו קונה בקנין גמור אפילו בפקדון ולא כפריה דהא אסיקנא דשליח שווי' אלא דלגבי נפקד שווי' כקונה וכבע"ד דלא מצי למידחי' הלכך לא דייקי' בה כולי האי וכתב ר' חננאל ז"ל דהא דנהיגי למיכתב אדרכתא אפי' אמטלטלי לא ידעי' מניין ועל מה סמכו המוציא מחבירו עליו הראי'. ור"ת ז"ל פסק דקיי"ל כלישנא בתרא דנהרדעי וכיון דלההוא לישנא טעמא דלא כתבי' משום דמחזי כשיקרא ממילא ידעי' דהשתא כתבינן אפי' כפריה דלמחזי כשיקרא לא חיישי'. ויש חולקין עליו בזה שיש לחלק בין האי מחזי כשיקרא לאותן דלא חיישינן כגון האי אשרתא דכתיבא מקמי דלחתום סהדי חתימת ידייהו כשירה דלמיחזי כשקרא לא חיישינן ואשכחן אחרים דחיישינן לשיקרא כגון הא דאמרינן אי ידעיתו יומא דאקניתו בי' כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא מתחזי כשיקרא וטעמא דמילתא דכל מידי דלסוף נסתלק אותו מתחזי כשיקרא כגון אשרתא דלכי חזו מיהא נסתלק אותו הדבר שהיה מיחזי כשיקרא להא ודאי לא חיישינן. אבל בההיא דכתבי שטרי אקנייתא אי לא כתבי יומא דאקנו ביה או יומא דקיימא בי' מתחזי כשקירא ולההוא מיחזי כשיקרא חיישינן. והא דמטלטלי דכוותי' היא וחיישי'. וגדולי צרפת והראב"ד ז"ל אמרו שתקנה הוא שתקנו שלא יהא כל אחד הולך לו ונוטל ממון חבירו והולך לו למדינת הים לכך תיקנו שיחזור הממון לבעליו ע"י שליח אפילו כפרי'. אלא שיש לתמוה על דבריהם אם הגאונים ז"ל לא תיקנו מי תיקן והרי ר"ח ורב אלפס גאונים ובקיאים בד' הגאונים והם לא ידעו ומי הוא המתקן. ודעת הריא"ז הוא כר"ח שפסק כתבינן אדרכתא אפילו אמטלטלי דכפריה ואפי' על הלואה שא"י להקנותם בשום ענין לחבירו לגמרי אפי' אגב קרקע אדרכתא כתבינן דמסקי' דשליח שווי' ולענין זה יכול להקנותה ולמיחזי כשיקרא לא חיישינן עכ"ל. ונ"ל דמלוה שא"י להקנותה אפי' אגב קרקע אינו אלא מלוה ע"פ. וזהו טופס שטר אדרכתא שכתב הר"י בר' ברזילאי יודעים אנו ח"מ עדות ברורה וכו' מחמת שרציתי ברצון נפשי ושלא באונס והקניתי לו בקנין גמור ד' אמות קרקע בחצרי מתנת פרהסיא מתנת בריא ודלא כמתנת שכ"מ דמהדרא ואגבן אוריכתיה פלוני דנן וארשיתיה על כך וכך דינא שיש לי אצל פלוני בין בחוב בין בפקדון או על כל ממונא דאית לי על כל אדם כדי שילך פלוני זה וידון ויחוב ויזכה בין בדיני ישראל בין בדיני העו"ג ויוציא מתחת יד פלוני זה כל מה שיש לי תחת ידו ולישקלי' ולינפקיה לנפשיה ויש לו רשות למכור ולמשכן ולקבוע זמן ולעשות עמו כל מה שירצה הן דין והן פשרה ויהא לו רשות למחאה מחאתא ולאחוויי אחוותא ולקיימא חזותא וזכותא ולהשביע ולהחרים ולעשות בממון זה כל מה שירצה וכל מאן דמתעני מן דינא קבילית עלי בין לזכות בין לחובה וכך אמר לנו פלוני דנן קנו ממני בק"ג לפלוני בר' פלוני דייזיל ויזכה וידון וינפק לנפשיה ושטר הרשאה זו גלויה ומפורסמת לכל ושרירא וקיימא כדין וכהלכה כשאר כל שטרי הרשאות שתקנו חכמים מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא וקנינא מפלוני דנן בכל מה דכתוב ומפורש לעיל במנא דכשר למיקניא ביום פלוני לירח פלוני בשנת כך וכך בשבת וכו' ולפי דבריו יש רשות למורשה לעשות פשרה ובזה חלק עליו ריא"ז והכל לפי מה שיתנו ביחד:

Siman 550

אדם שתפס בדין את בעל אחותו ואמר ממון היה בבית אבא ולא מצאתי ופסקו שבועה עליהם ועשו פשרה ונתנו לו ומחל להם השבועה ונתגלה אח"כ מממון יותר ממה שנתנו לו בפשרה שעשו. חזינן אי בשעת המחילה אמר בענין זה נטלתי ממון זה ומחלתי כל אשר לך משלי אין לו עליו כלום אבל אם אמר נטלתי ממון זה ומחלתי לך השבועה חייב להחזיר ול"ד לדין דלעיל דהכא אפי' אם נשבע מאחר שנתגלה הממון בעדים חייב לשלם דלית הלכתא כרב דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ובאו עדים פטור כדאמרינן במסקנא לא שמיע לי ולא סבירא לי וכן מוכח מדברי רב אלפס בתשובותיו:

Siman 551

ראובן תבע שמעון לדין ואמר לו אתה חייב לי כ"ה פרחים כי זקני חמיך נתן לשתי בנותיך י"ב פרחים וחצי לאחת. ואם תמות האחת בלא זרע תורישנה אחותה ואם ח"ו תמות אף השני' בלא זרע יחזרו הנכסים לבניו היורשין הראשונים ואתה היית' מוחזק בנכסי חמיך וידעת כי אחר שנשאתי בתך שנתיים אח"כ מתה בתך האחרת בעודה קטנה ע"כ אני שואל ממך כ"ה פרחים י"ב וחצי חלק אשתי וי"ב וחצי חלק אחותה וחמיו השיב לו אותן כ"ה פרחים היו בכלל הנדוניא שנתתי לך כשנשאת בתי. וחתנו משיב לא הוזכר לי אותו ממון אז כלל וגם האיך נתת לי חלק בתך האחרת בעודה בחיים. וחמיו משיב מה צורך הי' לי להזכיר מאיזו ממון נתתי לך בתי נשאת במעותיה ולא בממוני ומה שאתה אומר איך נתתי לך חלק הקטנה כי אמרתי כאשר תעמוד על פרקה אשיאה מממוני. פסק הר' מאיר נאמן במגו דאי בעי אמר בתי הקטנה נתנה לי חלקה ולא זכתה אחותה דמתנת פעוטות מתנה כדכתבינן לעיל ובלא שבועה דאין נשבעין על טענת שמא שחתנו א"י לטעון בטענת ודאי דלא נתנה לו ועוד דדל זה מהכא הבת החיה אינה ראויה לירש אחותה הקטנה ואע"פ שצוה הזקן כן דמאיזו כח תורישנה מכח אחותה לא דהא קאי אב והאב קודם לכל יוצאי יריכו. מכח זקנה לא דהא איכא יורשין דבבת בין הבנים לא אמר ריו"ח בן ברוקה ואף בחלקה לא זכתה מאחר שאותו טוען כי היו בכלל נדוניתה ובלא שבועה כדפרישית. וכן השיב רב אלפס דאין כופין האב לפסוק פרנסה לבתו אלא עושין דרך בקשה מדאמרי' האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו אל יתפרנסו שומעין לו ויש ספרים שכתוב בהן חילוף והוא שיבוש כי המזונות אין שומעין לפי שהוא תנאי ב"ד עכ"ל. ונ"ל דזה מיירי דוקא לאחר מותו דתנאי כתובה בנן נוקבין וכו' אבל בחייו אינו חייב במזונות כדאיתא פ' נערה שנתפתתה:

Siman 552

יורש שהוציא שטר א' שכתוב בו כי מורישו של זה היורש יש לו אצל פלוני כך וכך זהו' ויש לו משכון כך וכך וטען היורש שהמשכון אבד מן המת המורישו והורה אחד שהדין הוא שתשבע אשת המוריש שהמשכון אבד שלא בפשיעה ויטול מה שבשטר והביא ראיה מכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. והשיב רב אלפס כי הוראת טעות הוא זאת שאין אומר כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד אלא כשהי' המלוה חי ואמר שנתנו לאשתו שנשביע אותה אבל הדין כאן שאין על הנתבע לפרוע משטר זה כלום אא"כ המשכון מצוי וא"ת יורש נשבע שבועת היורשין וגובה הכא ליכא למימר הכי משום ששטר מלוה שאנו אומרים בו יורש נשבע הוא ודאי ומוציא מידי ספק משום ששטר מלוה ודאי והפרעון ספק. אבל הכא כבר הגיע לו המשכון כנגד הלואתו בודאי ספק אבד ספק לא אבד. ומשום כן אינו דומה לדין זה ואפילו אמר היורש לנתבע אני החזרתי לך את המשכון אפ"ה השטר בטל אלא שמתחייב הנתבע שבועה שלא הגיע המשכון לידו:

Siman 553

היכא שנתפסו ראובן ואשתו בידי ליסטים ועמדו קרובי האשה ופשרו עבורה ויש לראובן מלוה או פקדון ביד שמעון והן תובעין אותן המעות מפני שהבעל חייב בפרקונה וראובן עומד וצוח ואומר לשמעון הזהר שלא תתן פקדוני ביד קרובי אשתי כי לא ישאר לי ממון לפדות את עצמי אח"כ ב"ד כופין את שמעון ומוציאין הממון מידו ופודין את האשה מההיא דהוריות האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציא מבית השבי והוא קודם לאביו ולרבו ואינו קודם לאמו וטעמא משום דילמא עבדי בה איסורא. ובמסקנא דהוריות מסקי' ובזמן ששניהם עומדין לקלקלה פירוש שחשודים על משכב זכור האיש קודם לאשה:

Siman 554

מי שהלך למדה"י ועמד אחד ופרנס את אשתו קיי"ל כחנן דהניח מעותיו על קרן הצבי ודוקא כגון שלא הלוה לאשתו אלא שסמך שהבעל ישלם לו אבל אם הלוה לאשה לצורך מזונותיה או לצורך דבר שהבעל חייב לעשות לה כיון דבעלה חייב במזונותיה חייב בעלה לפרוע מדרבי נתן כך פרש"י:

Siman 555

ראובן שנתפס ביד עו"ג והלך שמעון ופדה אותו ממעותיו ולאחר זמן ביקש שמעון מעותיו מראובן חייב ראובן לשלם לו. ול"ד לפורע חובו של חבירו דפטור ואפי' על משכון משום מבריח ארי מנכסי חבירו ואמר בירוש' אפי' בע"ח דוחק. הא ליתא כמו שפי' ר"י דמבריח ארי ל"ש אלא היכא דמצילו מן הצער לא היכא דמצילו מן ההפסד דאז ודאי חייב לשלם. ואע"ג דפורע חובו מצילו מן ההפסד ואפ"ה קרי לי' מבריח ארי ש"ה כיון דמן הדין חייב הלוה לפרוע למלוה לא קרי ליה הפסד והר' אברהם בר' אפרים כתב טעם אחר דמש"ה פטור דשמא ימחול לו חובו ואפילו על משכון שמא יחזיר לו משכונו ואינו מצילו מן ההפסד ודאי. אבל אם הי' ערב או קבלן וקדם ופרע חייב הלוה וכן היכא דמצילו מהפסד ודאי עכ"ד:

Siman 556

מעשה שבא לפני ר"ת בראובן שהי' חייב לשמעון מנה ומת ראובן וצוה שמעון שלא לקוברו עד שיפרעו לו המנה שהי' חייב לו והי' ידוע שהי' חייב לו והשיב ר' שמריה שיכול מן הדין לעכב את קבורתו עד שיפרע לו וקיבל ר"ת ז"ל את דבריו. ואם שמעון הי' קרובו של ראובן בני המשפחה מוחין בידו שלא לעכב את קבורתו שלא לנוולו:

Siman 557

נקימה ונטירה לא שייך אלא בדבר ממון כדאמרינן ביומא ובתורת כהנים אבל בשאר דברים לא. וביומא אמר דת"ח שביזהו בפרהסיא נוטר בלבו ולא ימחול עד שיבקשו ממנו מחילה ואם מחל ה"ז נענש וכן מי שהוציאו עליו שם רע לא ימחול עד שיבקשו ממנו מחילה אבל בשאר דברים שאדם מתקוטט עם חבירו מדת חסידות הוא להעביר על כל פשעיו וכשיעלה על מטתו יאמר הריני מוחל לכל מי שציערני היום כמו שהי' אומר אחד מן החכמים שרי לי' מארי לכל מאן דמצערן:

Siman 558

ראובן שהי' חייב מעות לעו"ג ולאחר זמן רצה לחזור בעיר ושלח ד' פרחים לחבירו לפרוע לעו"ג ופטר זה שלוחו בשנים וראובן תובע שני פרחים הנותרים הדין עמו ובמה יזכה השליח במותר כך השיב רבינו שמחה ז"ל. וראייה ממעשה דרב ספרא בפרק הגוזל בתרא:

Siman 559

פסקינן הילכתא דפשרה צריכה קניין. ואפי' אם אמר אתם עדיי צריכה קנין וה"מ בפשרה שנעשית ע"י שנים דלא הוו ב"ד אבל ע"י ג' דהוו ב"ד לא בעי קנין וכן פסק רב יוסף טוב עלם ור' שמחה וריא"ז והר' מאיר וכן ההלכה מוכחת. ואע"ג דמחילה לא בעי קנין מחילה הנעשית ע"י פשרה צריך קנין מתרי טעמי דאי לא קנו מיני' מצי למימר משטה הייתי בכם מפני שהייתם מפצירים בי למחול אמרתי דברי הואי לדחותכם מעלי. א"נ מצי אמר אמרתי בלבי לקבל מה שיתן לי והמותר אתבענו וכל זה ל"ש בפשרה הנעשית בב"ד דלא מצי למימר משטה הייתי וגם לא מצי למימר והמותר אתבענו דכיון שיצא מב"ד זכאי שוב אין ב"ד אחר נזקקין לו. אך רש"י ורב אלפס פי' דאפי' בג' בעי קנין וטעמא דמחילה א"צ קנין פי' רב אלפס מפני שמעצמו מוחל:

Siman 560

פסק הר"א ממיץ כרב דאמר שכיר יום גובה כל היום שכיר לילה גובה כל הלילה ואחד שכר אדם ובהמה וכלים עובר עלי' משום לא תלין. ודוקא בזמן שתבעו:

Siman 561

פועל שחוזר בו קודם גמר מלאכתו ידו על התחתונה דאם יכול בעה"ב למצוא פועל אחר באותן הדמים הרי טוב ואם לאו אם שכרו ביד בעה"ב ישכיר עליו אחר ויתן לו כל שכרו אחר שישלים כל המלאכה ואם לאו יוסיף עליו ויגמור מלאכתו ואם יבוא מממון הפועל בידו יתפוס כפי השכר שנתן לו:

Siman 562

מעשה שאירע באחד שנגנב ממונו ונדר לאחד ק' דינרים שיעשה בהשבעות לידע מי גנבו וכן עשה ולא רצה בעל הממון לפרוע הק' דינרים שהתנה עמו מדאמר בפרק הגוזל בתרא מי שברח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו וחייבו רבינו יצחק לשלם כי בכיוצא בזה ובענין הרפואות דרך בני אדם ליתן דמים מרובים ולא נאמר בזה ששיחק בו:

Siman 563

כתב הר"א ממיץ דכל הדברים העושים בהשבעת שדים אינו כישוף דאמרי' בלטיהם אלו מעשה שדים בלהטיהם אלו מעשה כשפים. אלמא השבעת שדים אינו כישוף ותנא שרי שמן שרי בצים מותר לשאול בהן ואין הלכה כר' יוסי ואפי' ר"י לא אמר אלא מפני הסכנה:

Siman 564

כתב הר"א ממיץ דאין להוסיף על אותן שמונה בתוספתא דשבת ממעשה האמורי דכיון דחכמים פירשו אותן שהיתה קבלה בידם שהי' מחוקותיהם אין להוסיף עליהם כי אין המעשים ההם תלוים בסברא רק בקבלה אותן החוקות שהורגלו לעשות כן. והר' אברהם בר' אפרים נתן כלל דכל המשים לעצמו סימנים אי יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואי לא יארע לי לא אעשה ה"ז ניחוש וממעשה דיונתן בן שאול אין ראי' כי לא עשה אלא לזרז נערו. ואין זאת כוונת הר"א ממיץ:

Siman 565

כתב הר' אליעזר דאינו נקרא מנחש אלא מי שיסמוך על הניחוש שיניח מעשיו עבור נחשו דאמר כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש פירוש סומך ובוטח כמותן מיהו ההוא לא הוה ניחוש שאם היה ניחוש לא היה עושהו יהונתן וטעמא דלא הוה ניחוש אלא דבר בלא טעם ויהונתן נתן טעם עליי' וירידה:

Siman 566

כתב הר"א ממיץ המשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו מה שישאל אין זה דורש אל המתים דפירושו לגופו של מת ומדבר ע"י כישוף כגון בעל אוב אלא שבעל אוב מעלהו מקברו וזה דורש בו בעודו בקברו אבל דורש לרוחו אין זה דורש אל המתים. ומעשה בחסיד אחד דברכות יוכיח ושמואל ששאל מאביו על מעות היתומים ואמרו במועד קטן ליתחזי לי מר אתחזי לי' והר' אברהם בר' אפרים פי' דורש אל המתים מרעיב עצמו ולן בביה"ק שיבוא אליו המת בחלום ויודיע לו דבר הצריך משמע לפי זה דאסור:

Siman 567

פסק רב אלפס כרבא דאמרי' פשע בה ויצאה לאגם ומתה כדרכה אביי משמי' דרבה אמר חייב ורבא אמר פטור והא דאמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס דחייב ה"מ היכא דהאונס בא מחמת הפשיעה וכל הנהו איכא כה"ג וכן פסק ר' יצחק בר' שמואל ור' יצחק א"ז ור' ברוך א"ז אך ר' חננאל כתב דהלכתא כאביי וליתא כדפרישית:

Siman 568

ראובן שהלוה לעו"ג ובא אותו עו"ג לשמעון ואמר לו לשמעון אני אלוה לך בפחות ותפרע לראובן שמעון הוי עני המהפך בחררה וכו' אך אין לנו לכופו לשלם מדינא דגרמי דלא ברי הזיקא אלא ספק גרמא הוא:

Siman 569

מעשה בשני שותפין שהלוו על משכון אנס אחד והלך אחד מהן לדור בעיר אחרת והניח המשכון ביד חבירו ובא האנס בגיזומים להחזיר המשכון בלי דמים השיב לאנס אתה יודע שאני וחבירי הלווינו לך איני רשאי למחול חלקו ונתפשר עמו בחצי דמים להחזיר משכונו ולמחול חלקו ולתת חלק חבירו ופסק רבינו שמחה ז"ל שהציל לאמצע וחולקין המעות שנתן האנס ביניהן:

Siman 570

כתב ר' שמואל בר' מאיר נ"ע בב"ב בפ' יש נוחלין שמעי' מינה שסדר נחלות כך הוא ראובן שמת חנוך ופלוא חצרון וכרמי יורשין אותו ואם מת אחד מן הבנים קודם ראובן וההוא בן הניח בן או בת או בן בן או בת בת עד מאה דורות יירש במקום אביו בנכסי ראובן ויטול כאחד מבני ראובן. ואם אין לראובן בנים ולא בני בנים אז יורשות בנות את ראובן. ואם אין לראובן בנות ולא בני בנות ולא בנות בנות אז יירש יעקב את ראובן בנו ואם אין יעקב קיים ונתתם את נחלת ראובן לאחיו בני אביו שמעון ולוי ויהודה. ואם אינם קיימים תתנו נחלת ראובן לבני שמעון ולוי ואם אין להם בנים ולא בני בנים תתנו לבנותיהם או לבנות בנותיהם דבכ"מ הזכרים היורשין קודמין לנקיבות כדאמרינן מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה וכו' ואם אין אחים לראובן ולא בני בנים לאחיו שמתו בלא בנים או שלא ה"ל אח מעולם ונתתם את נחלתו לדינה בת יעקב אחותו מן האב או לבניה ולבני בניה או לבנותיה ולבנות בנותיה. ואם אין לראובן אחות ולא בני אחות מן האב ונתתם את נחלתו לאבי אביו דהיינו יצחק. ואם אין יצחק קיים ונתתם את נחלתו של ראובן לעשו בן יצחק שהוא אחי אביו של ראובן. ואם אין עשו ונתתם את נחלת ראובן לאליפז בן עשו או לבני בניו ואם אין בנים לעשו ונתתם את נחלת ראובן לבנות עשו ולבנות בנותיו ואם אין אחים לאביו של ראובן ונתתם את נחלתו לבנות יצחק דהיינו אחות אביו או לבניהם ולבני בניהם או לבנותיהן או לבנות בנותיהן ואם אין לאביו של ראובן לא אחים ולא בני אחים ולא אחות ולא בנות אחות ונתתם את נחלת ראובן לאברהם אבי אביו. ואם אין אברהם ונתתם לישמעאל אחי אבי אביו או לבניו או לבנותיו עד מאה דורות. ואם אין ישמעאל ולא בניו קיימין וגם לא אחותו ובני אחותו ונתתם לתרח אבי אברהם ואם אין תרח תתנו לנחור ולהרן בניו או לבני בניהן או לאחותו וליוצאי ירכה וכן לעולם עד אדם הראשון האב קודם לאחי האב ואח ואחות [מאב] קודם לאבי האב. ואבי האב לאחי האב ואחותו. ואחי האב ואחותו קודמים לאבי אבי האב וכן לעולם. גם למדנו שהבעל יורש את אשתו. ואם אין הבעל קיים בנה ירשנה ואם אין בנה בתה ככל הסדר הזה עד אדם הראשון:

Siman 571

כתב הר"א ממיץ אע"ג דאסור לידור בעת צרה מותר דכתיב וידר יעקב נדר לאמר לדורות שיהו נודרים בעת צרה:

Siman 572

פירש הר"א ממיץ דחנופה האסורה היינו ששמע דבר עולה ואומר יפה הוא או שותק ואינו מתוך יראה אלא מתוך רשע לבו כדאמרי' גבי אגריפס אבל המשלים לרשע ומראה עצמו כאילו אוהבו מחמת יראתו אינו חנף כדאמרי' בסוטה מותר להחניף לרשעים בעולם הזה שנא' ולא יאמר לנבל נדיב וכו'. מכלל דבעולם הזה שרי ר"ל אמר מהכא כראות פני אלהים ותרצני:

Siman 573

כתב הר"א ממיץ נפלאתי על כמה אנשים גדולים שהלכו למצרים על מה סמכו וי"ל מדכתיב בדרך הזה שלא אסר הכתוב אלא לשוב מא"י למצרים אבל משאר ארצות מותר וסמך לדבר שהלך דניאל מבבל לאלכסנדריאה של מצרים כדאמרי' בחלק:

Siman 574

אין מניחין לאבל להתענות ביום ראשון ואפי' בתענית שלפני ר"ה לא הניח רבי' שב"ט להתענות ביום של קבורה:

Siman 575

מעשה שבאתה כותית אחת וספרה לפי תומה לראובן שמתה אחותו ואמר רבינו אבי העזרי להתאבל על פיה ולריא"ז נראה שאין אבילות חל ע"פ עו"ג. ומי שמת לו מת וא"י מותר להזמינו לסעודה:

Siman 576

מעשה באחד שמת ותפסו המושל ולא הניח לקוברו כמה חדשים והורה ר"י שאין אנינות חל על הקרובים וכתב ר' יהודה דקרוב שעומד בבית האסורים אינו אסור לאכול בשר ולשתות יין ומעשה שנפטרה אחות ר"ת והודיעו בעיר אחרת שהי' שם ואכל ר"ת בשר ושתה יין כי אמר מאחר שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין ואפשר אם הי' גם עמה בעיר הי' מיקל:

Siman 577

השיב רב אלפס מי שביקש להח' סתם על מי שיודע לו עדות ואין מעיד לו אין מונעין אותו שנאמר אם לא יגיד ונשא עונו וכל שכן ח' סתם:

Siman 578

כתב ריא"ז דכשנותנים ח' בבהכנ"ס עבור עדות אפי' אמר על הרחוק ועל הקרוב אין הח' חל על הקרובים ואפי' יודעים אין חייבין להגיד שאין דעת המקום שהקרובים יעידו ואין הח' חל אא"כ אותו שמבקש שיתנו הח' הוא בביהכנ"ס וגם העדים היודעים הם בביהכנ"ס וכגון שאמר תנו לי ח' על כל אותן שיש בביהכנ"ס שאם לא אמר כן אין הח' חל על העדים. ואם שתקו כולם בעת הח' א"י לומר שכחתי ועתה נזכרתי להוציא ממון על פיו וכ"ש אם אמר תחילה איני יודע. וח' הנותן ע"ד המקום ועל דעת ב"ד אין לו התרה אם לא בהסכמת הקב"ה והקהל הלכך אותן בני אדם שמקבלין ח' בבהכנ"ס עבור המס ומתקבצים עשרה והולכין לביתם בחשאי ומתירין צללו במים אדירים והעלו חרס בידם ונשארים בעונש הח' ובגזילת הרבים ואותן שמבטלים הח' בלבם כשש"צ מחרים אין בהן תועלת כיון שהח' ניתן בדין מיהו מוכס שאין לו קצבה שנוטל כמה שרוצה יוכל להערים ולחשוב בלבו היום או שעה לדעת הר"מ במז"ל. ואם הדירו על דעתו צ"ע ויש מתירין לבטלה בלבו היכא שמשביע שלא כדין מיהו טוב להחמיר אם לא לצורך גדול ובמקום שאין חלול השם ונראה דלא אמר הא אלא כשיודע שהמוכס עושה לו חמס דומיא דהורגין וחרמין ומוכס העומד מאליו או מוכס שאין לו קצבה כדאיתא בנדרים אבל בדבר דדיני' דינא דמלכותא לא דהא אמר בנדרים דבמוכס שהעמידו המלך אסור לידור כך דדינא דמלכותא דינא עי' סי' תקס"א:

Siman 579

המנדה אחרים לצורך עצמו על עסקי ממון אפי' המנדה ת"ח אין נידויו נידוי דאם ממון נתחייב לו נידוי לא נתחייב לו:

Siman 580

כתב בספר האשכול דהאי דפסקי' בברכות בטלוה לטבילותא איכא מ"ד בין לדברי תורה בין לתפלה ואיכא מ"ד דוקא לד"ת אבל לתפלה צריך ולאו טבילה דוקא אלא רחיצת ט' קבין. וכתב רב האי כיון דבגמ' ליכא בהא מילתא נקיט מנהגא בידך דכל ב"ק אע"פ שאין להם מים אין מתפללין עד שירחצו בט' קבין והרואה קרי ביוה"כ בזה"ז דליכא חיוב טבילה אלא רחיצה צ"ע מיהו למיטבל ביוה"כ הואיל וכל השנה לא הוזקק לכך ורחיצה אסורה ביוה"כ ואנן לענ"ד חזי לן דצריך רחיצה כמו בחול ואי משום דאסור להושיט ביוה"כ אצבעו במים מצינו דאי איכא מצוה התירו חכמים דגרסי' בפ' יוה"כ ההולך להקביל פני אביו ופני רבו ומי שגדול ממנו בחכמה עובר במים ואינו חושש וכ"ש ב"ק שא"י להתפלל שצריך לרחוץ וכ"ש ביוה"כ שצריך טהרה יתירה זה כתב הר' יהודה ז"ל. וא"כ הוא שמותר לרחוץ בט' קבין ולא חיישינן לאיסור יוה"כ ה"ה שיכול לטבול טבילה גמורה עכ"ל. ועוד כתב תשובה אחרת מר"ה גאון ז"ל שכתב הרואה קרי בלילי שבתות וימים טובים כתב וזה לשונו וזכורים אנו כמה שבתות ממר רב אהרן גאון ז"ל שהיינו מתפללים בביתו והוא יושב מן התפלה עד הערב:

Siman 581

פסק רב אלפס דאין מברכין על הטבילה הואיל ואין מצוה בזמן הזה אבל טבילה שהיא מצוה כגון יולדת והזבה מברכין ואח"כ טובלין ולא תקשי לן מכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה דההוא בטבילת גר ועבד דלא חזי לברוכי וטבילת גר כתב ריא"ז דהוי ביום ובשלשה כדאמר פ' החולץ:

Siman 582

פסק הר"א ממיץ שאם הבעל שתה תחילה בכוס מותרת אשתו נדה לשתות אחריו שהרי לא שנינו אלא לא יאכל הזב עם הזבה אבל לא תאכל לא תנן וטעמא שיצרו של איש גדול ומהרהר אחריה. והא דתנן לא יאכל ה"ה לא ישתה כדאמרינן בעובדא דההוא תלמיד שנענש ששתה עמה בימי ליבונה ועל כל מה שאמרה נענש שאל"כ למה הזכירו הגמ' ורב אחא ז"ל כתב דהיכא דשתה הבעל בכוס אסור לאשתו נדה לשתות ממנו וי"א דאינו אסור אלא דוקא בכוונה אבל אם שתה באקראי בעלמא מותר וכן נ"ל:

Siman 583

פסק הר"א ממיץ כרבי אלעזר דנדה שלא בדקה עצמה אלא יום ראשון ושביעי טהורה:

Siman 584

פסק הר"א ממיץ דאשה שנזדמנה טבילתה במוצאי שבת חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת. ואם נזדמנה ליל טבילתה במוצאי יום טוב חופפת בערב יו"ט וטובלת במוצאי יו"ט כך יראה לי שר"ל במוצאי שבת יו"ט חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי יו"ט ולפי שיש שיער בגוף לבד שיער הראש הורגלו כל הנשים לחוף כל גופן בחמין אע"ג דמן הגמ' משמע דחפיפה אינה אלא בראש ומנהג כשר וטוב הוא ומעבירו ימתח על העמוד:

Siman 585

התיר ר"ת והר"א ממיץ להעביר שיער בית השחי ושיער בית הערוה במספרים כעין תער דאמר רב מיקל אדם כל גופו בתער ומפרש בגמ' במספרים כעין תער והא דבעי מיניה רב מרי וא"ל והא קא גדיל פר"ח דה"ק והא קא גדיל וכיון דגדיל אפילו בתער לישתרי משום צער דאינו דרך תיקון נשים ע"י צער וזה דוחק ע"כ יש אוסר ומפרש מילתי' דרב דאמר מיקל אדם כל גופו בתער דוקא כל גופו אבל שיער בית השחי ובית הערוה לחודי' לא. וקשה לפירושו מאי מקשה תלמודא לרב מתיבי המעביר שיער בית השחי ה"ז לוקה והא רב נמי מודה בהא:

Siman 586

טוב הוא להזהר אפי' בזמן הזה ממשכבה ומושבה של נדה כדי שלא תשתכח תור' טהרה מישראל ואע"ג דמדאו' עושה משכב ומושב כל זמן שלא טבלה אפי' לאחר ז' ימי נדותה דכתיב והדוה בנדתה תהא בנדתה עד שתטבול במים בזה"ז כיון דאינו אלא זכר בעלמא כיון שרחצה אחר ז' ימי נדתה במים שאובין אין מתרחקין ממשכבה ומושבה וכן המנהג:

Siman 587

מעשה שבא לפני הר' שמואל מאיורא על שני בתים שהיה זו לפנים מזו והיה חצר אחד בבתים והיה המת בפנימי ושאלו אם היה מותר כהן להיות בחיצונה והיה הרב רוצה לאסור מפני שסוף טומאה לצאת בצד החיצונה והכי נמי אמרינן גבי זיז שלפני הפתח שטמא בשביל זה ויש שרוצין להקשות לו אם כן אין כהן יכול לבוא פתח שער העיר כשיש מת בעיר וכן דרך פתח בית הקברות דכמו כן איכא סוף טומאה לצאת ואינה קושיא דשאני התם דשמא לא יוציאנו דרך שם אלא יקברנו בתוך העיר. והר' מנוח מחלק דלא אמר סוף טומאה לצאת אלא באהל שסמוך לאהל המת בלא הפסקת אויר מיהו רבינו נתנאל מקינון הראה להר' שמואל שאין כהן מוזהר על סוף טומאה לצאת ואפי' תחת הזיזים ועל אסקופת הפתח יכול לעמוד. ובלבד שלא יהא שום פותח טפח להביא הטומאה:

Siman 588

אסור לכהן ליכנס בבית הקברות בשביל לקבור את אביו כי בחזרתו יטמא לשאר מתים. ויש שרוצים להתיר רק שיחזור מיד ויפרוש ממתו וילך בקצרה וטעות הוא בידם חדא דמי יברור לו הקצרה ועוד אי אפשר לו שלא ישהא מעט ואפילו לא שהא שיעור שהייה דכי האי גוונא במקדש פטור הכא מיחייב משום דאיבעייא לן פ"ב דשבועות גבי נזיר אי בעיא שהייה למלקות וקאי בתיקו בספר המצוות הקצר:

Siman 589

השיב ר"י בר' יהודה לר' מנחם בר' מכיר דודו שאין לומר תחנונים ביום המילה מפני שקבלוהו בשמחה כדכתיב שש אנכי על אמרתך:

Siman 590

השיב רבינו שמחה שצריך להיות בעל ברית טוב שיתרצה מלאך הברית הוא אליהו ז"ל לישב בקתידרא כנגדו כדאיתא במדרש קנא קנאתי וגם צריך לחפש אחר מוהל טוב כדאמרינן במדרש המול ימול יבוא טהור ויטפל עם טהור:

Siman 591

התיר רבינו אבי העזרי והר' דוד לאבל להיות בעל ברית ואסרו לו להיכנס בסעודה:

Siman 592

היכא שיודע האב למול אסור לו להניח לאחר למול וגם אחר אינו רשאי למול בפניו בלא רשותו דמצוה עליה דאב רמיא:

Siman 593

פסק רבינו אבי העזרי שאבי הבן מברך שהחיינו לפי פי' הירושלמי ודוקא כשהוא המוהל אבל אם מל אחר לא וכבר שאל הר' פטר מר"ת מאי שנא בפדיון הבן מברך שהחיינו כדאיתא פרק ערבי פסחים ומאי שנא בברית מילה דאינו מברך אפי' בבנו הבכור. והשיב לו ר"ת ז"ל מדאמרינן פ"ק דכתובות דלא מברכינן שהשמחה במעונו ביום מילה משום צערא דינוקא ה"נ מהאי טעמא. ורבינו שמחה מפרש דעל פדיון הבן מברך שהחיינו שברור לו שזכה לקיום מצוה גמורה אבל גבי מילה חיישינן שמא נפל הוא ואפילו היכא דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו לא פלוג רבנן. ואין לעשות ברית בפחות מעשרה כדאיתא בפ' י"ח דפרקי ר' אליעזר דהוה ליה עדות נאמנה לישראל. וי"א שבפדיון הבן יש לברך שהשמחה במעונו דליכא צערא לינוקא והר' טוביה אומר דאין לברך דהיכא דמת הבן לאחר ל' יום צריך לפדותו והתם איכא צערא ולא מברכינן הלכך בשום פנים אין לברך:

Siman 594

כתב בעל ספר היראים דאשה יכולה למול כדכתיב ותקח צפרה צר דהלכתא כר' יוחנן:

Siman 595

כתב רב שרירא גאון וכן השיב רבינו יצחק בר' יהודה קטן שחל שמיני שלו בט' באב אין מלין אותו עד המנחה משום דאמרינן קינות ותניא שש אנכי על אמרתך זו ברית מילה כדכתיב כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו. מה להלן ברית אף כאן ברית:

Siman 596

אם אירע יום המילה ביום הצום פסק ר"ת שיתן אותו לתינוק דלא אתי למיסרך כיון שאינו קבוע כל השנה. ור"י בר' יהודה השיב דלא יתן הכוס לתינוק דילמא אתי למיסרך אלא או לישתי' אימי' דינוקא או נשהיי' עד לאורתא דאע"ג דאמר המברך צריך שיטעום כי טעים ליה אחר שפיר דמי כך השיב ר"י בר' יהודה. משמע דבשום תענית לא בעי היולדת למיתב בתעניתא ביום המילה בר מיוה"כ שהוא מדאורייתא:

Siman 597

כתב רבינו אליעזר מוורמשא בשם רבותיו דהיכא דיש למול נער בראש השנה שימולו אותו אחר קריאת התורה וההפטרה קודם שיתקעו בשופר כדי שיהא ברית מילה תכיפה לתקיעת שופר שיזכור לנו הקב"ה ברית אברהם ועקידת יצחק וראי' מדאמרינן בתפלת היום וזכר לנו ה' אלהינו את הברית ואת החסד ואת השבועה אשר נשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה ותראה וכו' דהיינו ברית תחילה ואח"כ עקידה דהיינו תקיעת שופר שנשחט תמורו איל ובחתימת הברכה ועקידת יצחק לזרעו תזכור בא"י זוכר הברית. והיכא שחל יום המילה ביוה"כ השיב ר"י בר' יהודה שמלין לאחר קריאת התורה קודם שיתחילו מוסף ואם חל יום המילה בתשעה באב נוהגים בוורמשא למול אחר חצות דקודם עדיין חל אבילות ומילה קבלוה בשמחה דכתיב שש אנכי על אמרתך:

Siman 598

כתב הר"א ממיץ הא דאמרינן מל ולא פרע כאילו לא מל ה"מ בקטן אבל בגדול א"צ לפרוע ממעשה דקטיעא בר שלום דמל ולא פרע וטעם הדבר הוא בבראשית רבה דאמר התם באברהם לא נאמר את בשר ערלתו לפי שלא היה צריך אלא חיתוך בשר שכבר נתמעך ע"י תשמיש אבל ישמעאל שהיה ילד ולא נתמעך ע"י תשמיש הוזקק לחתוך אותו בשר ולפרוע את המילה לכך נאמר את בשר ערלתו ומכאן קשה לבעל ה"ג שפירש דפריעת מילה לא ניתנה לאברהם וקשיא לן לפי' דחשיב קטיעא בר שלום גר גמור הא קיי"ל מל ולא טבל אינו גר עד שימול ויטבול. וליכא למימר דטבל קודם דטבילה באחרונה היא כדמוכח בפרק החולץ וכתב ג"כ הרב כשהמוהל מברך מכסה ערות התינוק דכתיב ולא יראה בך ערות דבר וכן סובר רבינו יחיאל מיהו הר' פרץ מתיר עד בן ט' שנים ונ"ל דטעמא דאז ביאתו ביאה אך כשהוא מטונף מצואה יש לחוש אפי' בבן ח' ימים דאע"ג דאינו אוכל כזית דגן מכל מקום טוב לכסותו:

Siman 599

טוב הוא להשליך הערלה בחול כי מצאנו חלוקה בין בני א"י ובין בני בבל בני א"י מוהלין במים דכתיב וארחצך במים בני בבל מוהלין בעפר דכתיב גם את בדם בריתך וגו'. והחול טוב לדברי שניהם כי יש בו מים ועפר כדאמרינן גבי עופות שנבראו מן הרקק:

Siman 600

השיב רבינו יואל דהא דאמר פ' יוצא דופן ובפ' הערל דהיכא דהולד צועק ויצא ראשו חוץ לפרוזדור דמשם מונין לו ח' ימים ה"מ במקשה. אבל בשאינו מקשה לא:

Siman 601

כתבו הגאונים סריס עו"ג דמגייר א"צ להטיף ממנו דם ברית הואיל ואין לו גובהה של עטרה אלא נכנס תחת כנפי השכינה כאשה בטבילה: