Datasets:

---

NLP-MINI-PROJECT

/

rabbi_kook

like 0

Follow

NLP PROJECT 3

ארץ ישראל אינה קניין חיצוני לאומה אלא חבוקה בסגולתה, ולכן תוכנה אינו מתגלה בהשכלה רציונאלית, וקיום היהדות בגולה תלוי בציפייה אליה.

ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של התאגדות הכללית, והחזקת הקיום החומרי או אפילו הרוחני שלה. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה. ומתוך כך אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא אל הפועל את עומק חבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית, כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה, בהטבעה הטבעית הרוחנית אשר בנשמת ישראל, ששולחת היא את קויה בצבעים טבעיים בכל הארחות של ההרגשה הבריאה, ומזרחת היא את זריחתה העליונה על פי אותה המדה של רוח הקדושה העליונה הממלאת חיים ונועם עליון את לבב קדושי הרעיון ועמוקי המחשבה הישראלית. המחשבה על דבר ארץ ישראל שהיא רק ערך חיצוני, כדי העמדת האומה, אפילו כשהיא באה כדי לבצר על ידה את הרעיון היהדותי בגולה, כדי לשמור את צביונו, ולאמץ את האמונה והיראה והחיזוק של המצות המעשיות בצורה הגונה, אין לה פרי ראוי לקיום, יען שיסוד הענין הוא רעוע ורקוב. האימוץ האמיתי של הרעיון היהדותי בגולה, בא יבא רק מצד עומק שיקועו בארץ ישראל, ומתקות ארץ ישראל יקבל תמיד את כל תכונותיו העצמיות. צפיית ישועה הוא כח המעמיד של היהדות הגלותית.

רק השאיפה אל האידיאליות הכמוסה שמעבר לעולם, מכוננת את העולם, ובעיסוק בתורה לשמה מתברך העולם מזיו העולם הבא.

אותה האידיאליות הכמוסה שממעל מכל העולמים, היא היא המבוקשת מכל טהורי לב וקדושי רעיון. אותה המגמה, שמפני עוצם קדשה, גדלה, זהרה ורומה, אינה יכולה להגלות בשום מחשבה מפורטה, בשום רעיון מוקצב, אבל היא מתעלה על כל הגיון, על כל מחשבה ושאיפה נאצלת, ועל כן היא מחיה, מעודדת, מרוממת ומקדשת, בתוספות קודש ותעצומה פנימית, את כל חיי כל הגות של כל שאיפה כבודה וכל מסכת חיים עדינים – רק אותה השאיפה בהפלגתה, היא מכוננת עולמים וצביונם, והיא יוצרת משאת נפש בכל נפש מבורכה. אותו הפרצוף הכמוס של העולם הנסתר אנו מבקשים לתקן, למלאותו אורה, להשלימו בכל תיקוניו, עד שיוכלו כל העולמים ושאיפותיהם, כל הנשמות ומגמת חייהם, על ידו להתברך. וכשאנו עוסקים בתורה לשמה, הרי חסדנו עולה מעל שמים, ואמתנו על שחקים, ושמי קודש ושחקי טוהר הם מתמלאים אור וחיים משיקוי טללי אורות של אותה ההגות הכמוסה, היושבת בסתר עליון וצל שדי, ומזיו האור של העולם הבא המוחלט, אשר בכל מלא עולמים עולם הבא יקרא, נבנים ומשתכללים כל עולמי הזהים אשר לכל צביוני תבלים ומילואיהם. וישראל עושה חיל, שואב מזיו יום שכולו טוב ושכולו ארוך, להכין כס יה בכל יפעת ממשלתו, על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה באמת ובצדקה, המתנשאת ממעל לכל רכרוכית מדוכאה, ומתרוממת בעז קנאת קודש, מקור כל חסד ואמת נצחית, מעתה ועד עולם. קנאת ד' צבאות תעשה זאת.

התפילה מעמיקה את פרטי הרצון בשורשם האלוהי, שבכוחו לברוא עולמות, וכך יוצא המבוקש אל הפועל.

ודאי הוא שתכונת התפילה שהיא פועלת, היא מפני התעמקות הרצון. ורצונו של אדם הוא שביב מהרצון העליון הכללי, רצון היוצר אשר נעשה בחפצו כל. אבל זאת הסגולה של הרצון היצירתי, לא תופע כי אם לפי אותה ההשתקעות שהרצון הפרטי משתקע בשרשו. על כן אותו החפץ העמוק של השגת המבוקש המובע בתפילה, המתלקח ביותר על ידי רגשי הלב והסתערות הנפש, על ידי התפרצות החפץ וההעתרה, מצד עצמם לא היו יכולים לפעול, כי אם מצד שמקרבים את הרצון אל הבורא, אל יוצר כל, בזה הם מתגלים בטבעם, ופרטי החפצים חוזרים לכלליהם, והכל נעשה בסגולה העצמית להם, מתעצמים אז בתכונתם היסודית שהוא החפץ האלהי, שכחו הוא כח פועל כל הפעלים, מהוה כל ההויות, יוצר כל היצירות, ממלא כל החפצים. כל אשר חפץ ד' עשה בשמים ובארץ, והוא מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים, ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.

יצר הרע מתגבר בייחוד בישראל מפני ניגודם הפנימי אליו, ואילו הגויים שורשם רע, וחסידיהם יונקים מנשמת האדם הכללית.

היצר הרע הגדיל לעשות, שמניח אומות העולם ומתגרה בישראל. אין הגירוי מצוי כי אם במקום שיש ניגוד. התוכן הגויי הוא כולו יצר הרע, אין שם מקום לגירוי. גם החיים המסודרים הגויים הנם מסודרים רק ביחס לחלקיהם הפרטיים, שהם מתאימים זה לזה, ומזה יוצא הסידור והחיים שהם בתבנית המוסר והצדק, אבל בתוכיות האופי, כל החיים המהותיים אומרים רשעה. זאת היא תכונתה של הקיבוציות הגויית, שעדיין לא קלטה אליה את האור האנושי של צלם אלהים, שנמצא רק בפרטים, חסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא. ולא יהיה שריד לבית עשו, ולא לכל עשו, לאפוקי אנטונינוס וקטיעה בר שלום וחבריהם, שאינם מקבלים את יניקתם מהכללות הלאומית הקיבוצית שלהם, אלא מזיו הנשמה הכללית של האדם, שמשרה את הארתה על יחידי הסגולה שבכל עם ובכל דור. והיסוד הקיבוצי אמנם הוא פועל בכל זה על האופי היחידי. והגירוי היצרי אינו מצוי כי אם מצד הניגוד התוכי להתקוממותה של הרשעה, וההתגברות הפנימית של חפץ ביעורה מן העולם. על כן ישראל נתונים תמיד במצב של מלחמה מוסרית פנימית, וכל מי שנשמת ישראל יותר חיה בקרבו, מלחמתו יותר עזיזה ויותר מורגשה ומלאה ענין, כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. רבות רעות צדיק, ומכולם יצילנו ד'. ד' לא יעזבנו בידו, ולא ירשיענו בהשפטו.

מצד החכמה העולם הזה והבא מאוחדים, ומצד הבינה העולם הזה בטל, וזוהי דרגת יום הכיפורים, והארת חג הסוכות מונעת את ביטולו המוחלט.

מצד החכמה העליונה עולם הזה והעולם הבא כלולים הם ביחד, וכל המחזק את עולם הבא מחזק את עולם הזה, וכל המחזק את עולם הזה מחזק את עולם הבא. ועל פי הארה כזאת אין מקום לדינים כלל, כי אם חסדים גמורים, מלאים ומבוסמים. אמנם מצד הציור העולמי הרוחני, שכבר משתכלל על ידי בינה של מעלה בהנחת הגדרים הראשיים לדרגאות המציאות, קונה עולם הזה ועולם הבא כל אחד את גדרו. ופשוט שכיון שכבר יש קו המחלק, אין עולם הזה תופס מקום כלל במקום שעולם הבא מאיר בתוקף המילוי. וזהו יסוד התשובה, הבאה מתוך הארת עולם הבא, בכל מלא פארה. על ידי העליה של יום הכיפורים מתרחקים הרבה מעולם הזה, וצריכים שמירה כשפוגשים בעניני עולם הזה מכל מכשול, ואותן הימים שבין יום הכיפורים לסוכות נתנו לחינוך של חזרה לעניני עולם הזה בתיאור הגון בקדושה. והחשבון נגמר ליום ראשון של סוכות במצות סוכה ולולב, שמתבססים עניני עולם הזה ונאחזים בקדושה, ועל כן הוא יום ראשון לחשבון עוונות, ועד אותו היום מאי דאזיל אזיל. ואם הנטיה הקיצונית של יום הכיפורים גורמת איזה נטיה כל דהיא בדקות לצד עולם הזה באותן הארבעה ימים, שעדיין לא נתבסס המשקל כראוי, הרי קדושת יום הכיפורים חופה על הכל. ובודאי מי שכבר מרגיש התוכן הפנימי של יום הכיפורים, והופעת עולם הבא שבתוכו, והתסיסה שבימים שבין יום הכיפורים לסוכות מצד דרישת התפקיד של עולם הזה לשוב לשליטתו, הוא כבר רחוק מכל חטא ממשי, אלא שהאיכות, הדקות של המשקל, גם היא בכלל חטא ועון נחשבה כשאינה מדוייקה. ועל כן מן דין הרי רק יום הראשון של חג ראשון לחשבון, שאז המשקל שב ליושרו, ואפשרות המדידה השיעורית מתכוננת לבנין עולם, והנהגתו כשיעור הראוי.

הנצרות, על-ידי ההפרדה שבה, באה לערער את התאמת אמונת הגויים לטבעם, ולהזקיקם לשלמות ישראל המתאמת אמונה וחיים.

שיהיה הטבע הנפשי וגם הגופני, היחידי והציבורי, מותאם להתוכן המלא של ההשגה האלהית בטהרתה, זהו דבר מיוחד לישראל, ולא עשה כן לכל גוי, עד שיזדכך העולם ויטהר מזוהמתו. כשהאומות מחזיקים בעבודה זרה, הרי היא השגה אלהית נאותה לערכם, וכשהם נדבקים בהתאמה זו, הרי אותו הניצוץ הקדוש המסותר גם כן בכל המעמקים החשכים, פועל את פעולתו. וכיון שההתאמה של המחשבה האלהית שלהם היא לפי ערך טבעם, הרי טבעם מתעבד, והפעולה הניצוצית, העתידה להגלות, פועלת על ידי זה בתוכיותם, ומדריכה את העולם לידי זיכוך בסוף הכל. אבל אם מביאים להם אור אלהי אמוני בצורה יותר זקוקה מכפי ערכם, אז, אם מסגלים אותם להכלל ברעיון בכנסת ישראל, הרי האורה הגדולה שבאוצר החיים של ישראל מזככת את הכל, ופועלת שינוי לטובה על הטבע הנפשי והגופני והתאמתו. אבל כשהם מנותקים מכנסת ישראל, אז אותו הזיכוך המוצער גורם להם נתיקה של טבעיותם מהרעיון האלהי, ונעשה התוכן האלהי רעיון בדול מכל מהות חייהם, ונמצא שהם מפסידים בשנים, התוכן האלהי, עם כל מה שנזדקק קצת, כיון שאינו קלוט מעוצם הטהרה הישראלית, יש בו סיגים מחוקים, ומיעוט הזיכוך שבו גורם הבדלה והפרדה של הטבעיות, הנפשית והגופנית, היחידית והציבורית שלהם, מהתוכן האלהי, עד שאין לו דרך לעליה גם ברבות הזמנים. והרי הפרדה זו גורמת מהירות זמנית של נחלה מבוהלת, שיש בה מארה נצחית, עד אשר יסור פני הלוט על כל העמים, וידעו הכל שזיכוך והתאמה להתוכן האלהי אי אפשר כי אם על ידי חיבור צירופי עם כנסת ישראל, אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים, והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם. ונמצא שאף על פי שלפי כונתה הגלויה של המינות הרי היא מאבדת את העולם, שהרי היא מפרדת את הטבע של כללות העולם מהתוכן האלהי, שהוא דבר יותר גרוע מעבודה זרה, שעם כל זוהמתה יש בה משום התאמה להתוכן האלהי, וממילא ההתאמה פועלת גם על הניצוץ המסתתר, שברבות הזמן באחרית הימים יוצא אל הגילוי, מכל מקום בלא ידיעתה הרי היא עושה דבר ד', שהרי סוף כל סוף יעמוד העולם על האמת משני הצדדים, אותה ההתאמה האלהית, שהיא תכנית מכוללה, היא תהיה נתבעת מהכל, שהרי מצב קרוע לצדדים שונים אינו דבר עומד וקיים, ומוכרחים המחזיקים בו לסור מעליו, והחזיון של ההתאמה המלאה של כנסת ישראל, תתן לכל הערה, שאין דרך אחר בעולם כי אם התדבקות גמורה להתוכן האלהי בכל ערכי החיים כולם. אבל לזה צריכים טבע חדש, שיעזר רק על ידי ההתקשרות לאותה האומה שהסגולה האלהית היא צפונה בקרבה. ולולא המינות, היו מרגישים את עצמם האומות, לפי מצב הזוהם האנושי, שלמים בחטיביותם, וההכרה האלהית שלהם היתה מתאמת עם טבעיותם בכל גסותה, ולא היתה ההתעוררות הפנימית באה מעומק החפץ להתדבק בקדושה האלהית המופעת בישראל. והרי זו אחת מפליאי פליאות של עצות מרחוק של תמים דעים ברוך הוא, הנותן טהור מטמא, ומחשכה אורה גדולה.

בושה תכסה את פנינו, כאשר לא נרגיש את אש היראה והאהבה כלפי מקור החיים.

בושה תעטה פנינו כאשר לא נרגיש מקור החיים, כח הכחות, סבות הסבות, בכל אש המורא והאהבה.

שנאת הרשעים נזקקת רק באופי רגש המידות, אך בשורש הדעת מכירים שכל פורענות הרשעים באה מהאהבה העליונה.

כשאוהבים את הרשעים, מפני חולשתו של האדם נמצא אוהב גם כן את הרשעה, ועל כן הכרח הוא לשנא את הרשעים, כדי לזכות לשנא על ידי זה גם כן את הרשעה. אמנם כל זה הוא ברגש האופי של המדות, אבל בשורש הדעת, האדם צריך להיות הולך בדרכי ד', שהוא טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, וכל עומק פורענותם של רשעים איננו כי אם תוצאה מהאהבה העליונה. ושורש המתוק הזה של הדעת, שכל המדות כולן גנוזות בו וכלולות בתוכו, ממתיק הוא את המדות גם בהתפרטותן ההרגשית והמעשית, וגבורה עליונה כלולה בו, המשמרת את בעליה מכל אהבת רשע. שומר נפשות חסידיו.

כל חידוש בתורה הוא תמצית של עולם שהתחדש, של שמים חדשים או של ארץ חדשה.

העולם מתחדש בחדושה של תורה. זהו פשוט שחידוש המתגלה לנו בצורה מוגבלת, הרי הוא בא אלינו בתור תמצית מוקטנה מאד באין שיעור וערך כלל, אחרי שהגלים הרוחניים העצומים שטפו ועברו, נתגלגלו מעולם אל עולם, ונצטמצמו צמצום אחר צמצום, עד שבאו והופעו לעינינו בצורה של איזה חידוש. והחידוש בשרשו, לא חידוש של איזה ברק שכלי פרטי הוא, אלא חידוש של עולם, חידוש של שמים חדשים או חידוש של ארץ חדשה, הכל לפי הערך של הענין המחודש ותכונתו.

אש הקודש המתעוררת לעומת כל רעיון של קדושה, היא אור הנשמה, וצריך לשמוח בה ולפתחה.

אש הקודש הבוער בכל עת בלב המתעורר לעומת כל רעיון של קדושה, של אצילות רוח ושל תגבורת אהבה אלהית, זהו אור הנשמה. כשאדם מרגיש אותו בקרבו, ידע שנשמתו השמימית, אור הנצח, שולחת לו את קויה המאירים. ויעז וישמח במתת גורלו, חלק אלוה ממעל, וחלק אדם מאל. ואל יעיב את אור הגילה הזאת על ידי שום כהות רוח, מכל חשבון וצמצום דעת מכל אשר נעשה תחת השמש, כי אם ירומם וינשא, ורוממותו תהיה תפארתו וצדקת ענותנותו. ויספו ענוים בד' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו.

אורו של משיח מהפך את ההוויה לזוהר תורה, ומגלה את הקודש בחול, וצריך לקלוט את כל הזרחותיו.

אורו של משיח הוא מנהיר את כל העולם, מהפך את כל ההויה לזוהר תורה. והננו נתבעים ממעמקי נשמתנו לחוש את הגודל הזה גם עכשיו, בהיותו שולח רק קוי אור זעירים, כי הנהורים הקלילים הנם מתמעטים והולכים גם קודם שנתגלה הריווי הגדול של האור המרומם, ואם נאחוז רק במדת האור הגלותית, נשאר שוממים, והננו מוכרחים לתפוס מיד את מדת האורה הגדולה, ההולכת וחודרת לנו מאור הגאולה, גם בראשית זעירות הופעתה. ותכונת אורה היא, הופעת התורה באור העולם כולו, הופעת הקודש באור כל החול כולו, הופעת הרוחניות המזוככת בתוך כל החמריות, הופעת הנפש בתוך כל הבשר, העלאת ערך כל החיים, הארת אור קדשי קדשים בכל השלבים של המציאות, בכל התנועות של היש. שמים וארץ ירננו לשמו. לחוש את הצדק ואת התפארת במלא הודם, בצורתם האידיאלית ממרומי הרום, גם בתחתית כל שפל, להאזין לשיח שרפי קודש מכל הגה וזמזום, למצא אור רוח הקודש מכל רעיון וחפץ. גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדו.

ההשקפה המפרידה ממלאת את העולם ברשע, וההשקפה המאחדת מביאה את הטוב, וכל תהפוכות העולם מכוונות להוציאה לפועל.

שתי השקפות עולם הן, ההשקפה המאחדת, וההשקפה המפרדת. ההשקפה המאחדת רואה את כל החזון של נמצאים מפורדים זה מזה רק בתור טעות החוש ומיעוט ההארה, אבל אמתת המציאות היא רק אחדות גדולה, והנמצאים הרבים והשונים הם רק גילויים מיוחדים, אברים שונים, צבעים וגוונים שונים, של אותה החטיבה האחדותית. ובהשקפת האחדות מביטים על הכל, ואז ממילא מתמצא חשבון הטוב, כי הכל ביחד בודאי הוא טוב בתכלית הטוב, והוא עוד הרבה יותר טוב על ידי התגלות החלקים הרעים שלו מאילו היה חסר אותן האברים או אותן דרכי הגילוי. וכל מה שאותה ההכרה האחדותית מתעמקת ומתעצמת, ככה מתגלה היא אמתתה בכל החידור התהומי שלה, ובממשלתה על החיים הולכים כל ההרגשות על פי צביונה, ונמצא שהכל מורגש ברגש של טוב, וטוב על טוב מתגבר, וחדוה על חדוה מתעלה, וחיים על חיים מתאדרים. וכל מה שההשקפה האחדותית מכה היא יותר את שרשיה בעומק, היא מביאה גם כן את הטוב המעשי בעולם, את החיים ואת השלום. ולעומתה של השקפה עליונה זו, נמצאת ההשקפה המפרדת, הרואה את המציאות המופרדה בתור חזון אמיתי, והזרות של כל מצוי אל משנהו היא תופסת לאמתת ההכרה. החושים וכל ההשגות השטחיות עוזרים על ידיה, והחיים הולכים על פיה ומתגשמים, וכל מה שתוצאותיה מתגברות הולכת היא האפלה והרשעה ומתגברת. אין קץ לעומק המלחמה שבין אלו ההשקפות, החיצונה והפנימית. כל הארחות של העלילות שבעולם הולכות הן אל מקום אחד, להוציא אל הפועל את השליטה של ההשקפה האחדותית בכל העולמים, ולשעבד את השקפת הפירוד אליה. אמונת האחדות האלהית היא הנשמה הנושאת בקרבה את כל אוצר החיים, את כל הרכוש הפנימי, שאושר העולמים אצור בו.

התפילין מקדשות את הגוף, ובכך מוחקות את עצבות הגוף.

התפילין עז הם לישראל, מקדשים אפילו את הגופניות הבשרית, היפך מדת פושעי ישראל בגופן, קרקפתא דלא מנח תפילין, ומתוך כך הם מוחקים את היסוד העצבוני, והשמחה המרוממה מתגברת על ידם. חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה בכל עצב יהיה מותר כתיב, אמר ליה אנא תפילין מנחנא.

הדמיון של ארץ ישראל הוא צלול ומסוגל לנבואה, ואילו הדמיון שבחוץ-לארץ הנו עכור, והוא מגביל אף את אור השכל.

הדמיון של ארץ ישראל הוא צלול וברור, נקי וטהור, ומסוגל להופעת האמת האלהית, להלבשת החפץ הרומם והנשגב של המגמה האידיאלית אשר בעליוניות הקדש, מוכן להסברת נבואה ואורותיה, להבהקת רוח הקודש וזהריו. והדמיון אשר בארץ העמים עכור הוא, מעורב במחשכים, בצללי טומאה וזיהום, לא יוכל להתנשא למרומי קודש, ולא יוכל להיות בסיס לשפעת האורה האלהית, המתעלה מכל שפלות העולמים ומצריהם. ומתוך שהשכל והדמיון אחוזים הם זה בזה, פועלים ונפעלים זה על זה, על כן לא יוכל גם השכל שבחוץ לארץ להיות מאיר באורו שבארץ ישראל. אוירא דארץ ישראל מחכים.

מתוך גדולת המחשבה מוארים פרטי המצווה הרבים, ולכן המוכשר למחשבה כללית אינו רשאי לזונחה.

מתוך גדולת המחשבה, עומקה וגבהה, חודר האור בחוזק בכל הפרטים ופרטי הפרטים, ומתוך כך האהבה האצילית משתלהבת בהם, ויוצאה מזה הדבקות הקדושה, באהבה נערצה, בכל דקדוק של מצוה, ובכל דבר קל וקטן שבתורה ודקדוקי סופרים, מגדול ועד הקטן. אמנם, מי שמבלעדי מחשבה עליונה כללית מתדבק רק בהפרטיות, בהקטנות, אפילו של הקודש, אם איננו עלול למחשבה, הרי הקטנות הזאת היא טבעו הראוי לו, ותחזקהו על פי מדתו, אבל אם הוא עומד על פי הכשר תבונתו לשאוב ממעין של המחשבה המקיפה המקורית, ומתוך רישול גופני ונפשי הרי הוא משתקע אך בקטנות ודקדוקים קטנים, בלא שאיבה מהרוממות האצילית, הרי הוא מתקטן, מגרה בעצמו דינים, משתפל, ומשפיל את סביביו. ועליו להנצל כצבי מיד, לא לעזוב את הדקדוקים ואת כל מדות הקטנות, שסוף כל סוף מדות קודש ואוצר חמדה עולמית הם, אלא לרומם את כולן למקורן העליון, להתקדש בגבורה נאצלה בקדושת המחשבה, לגעור ביצר העצלות המסטין, המפחיד ומניא את לב האדם מלכת באותן הגדולות הראויות למדתו, שלכך נוצר, שדוקא בהן יתהלך. ואפילו אם יראה שדרכו מלא אבני נגף ומכשולות, אל ירך לבבו, כי להתגבר על כל מכשול עשהו ד', וסוף כל סוף יעוטר בעטרת הנצחון, וכל הרשעה והחשך יחלף כליל. ככה הוא משפט האיש היחידי, וכן הוא גם כן משפט הגוי כולו.

הקדושה הטבעית האוניברסלית מופיעה בישראל בחודש תשרי, ועל-ידי מצוות החג היא ננסרת, כדי לגלות את ייחודם של ישראל בשמיני-עצרת.

בחודש תשרי מתגדלת היא בנו הקדושה הטבעית, יסוד עריגת האמונה על פי מקוריותה הנפשית, ומזה מתפרנסים כל העמים כולם פרנסתם הרוחנית, שבעים פרים כנגד שבעים אומות. אמנם הננו מעבדים את הטבעיות הזאת על ידי הופעת הקודש הפנימי של אור המצות, והטבע הולך ומשתכלל בשכלולו העליון, רז הנסירה של דו פרצופים של אדם הראשון, עד שמיני עצרת, שמופיע בו אור הישראלי המיוחד, שאין לזרים שום חלק בו, הכל למעלה מן הטבע. עשה לי סעודה קטנה שאהנה ממך.

ערך ההזרחות הרוחניות הנספגות בעצמיות, נמדד לפי מקורן, ולכן העוסקים בתורה זוכים לחיים ואושר הבאים ממקור האורה העליון.

כל ההזרחות הרוחניות מאירות את המהותיות הפנימית העצמית שלנו, ומעמידות אותנו ברום מעלה, בעצם הקיום והאושר. וכפי אותו הערך שעצמותן של ההזרחות הללו הן מיושרות, עמוקות, אמיתיות, נאות ואיתנות, ככה תהיה מדת ההזרחה החיונית, המאושרה, שהננו סופגים אל תוכנו. ולא עוד, אלא שכל הזרחה רוחנית הבאה אלינו פנימה, היא נותנת לנו את אשרה ממקור הוייתה, היא שואבת חיים בשרשיה מראשית אצילות ההויה, שעל ידה הומשכו אורותיה, שעל פיהם נתגלמה אותה ההזרחה בתיאוריה, עד שבאה אלינו, והננו רואים אותה פנים אל פנים, שבעים מטובה ומתענגים מזיוה. ממילא נדע, שנערכות הן ההזרחות יותר מהערך המגולה שבהן עצמן, על ידי הערך של מקוריותן. ואותן ההזרחות שההויה המאושרה שלהן היא באה משפעת עליוניות יותר כוללת, יותר נשגבה, יותר מקפת את הכל, הרי היא יותר ספוגת חיים, יותר מאשרת ויותר משגבת לעד ולעולמי עולמים את המוזרחים על ידה. ומעתה היפלאו לנו כל אותן דברי האמת הנאמרים בשפעה של רוח הקודש מאהבתה ושבחה של תורה, מהאושר העליון הנצחי והחי בחיים מלאים עדי עד שמתאשרים ההוגים בה, הן כל דברי תורה בכלל ובפרט, בפרטיהם ובפרטי פרטיהם, הרי הם מרווים ממקור אותה האורה העליונה, הקדומה לכל, שקדמה לכל יציר נברא, שהיא יסוד השעשועים האלהיים במקורם, ומה גדלה שפעתם עלינו כשאנו מזדרחים מהם.

מגמת ההוויה היא ידיעת ה', ומושגיה מתעמקים עם התעלות ההוויה, ומתוך גודלה היא חודרת בכל, אפילו בטומאה, וזהו רז המיוחד לישראל.

המושג המגמתי של ההויה, שהוא מתבטא באותה ההגדרה של כדי לדעת את ד', הוא עולה ומתברר, עולה ומזדכך, מתגדל ומתרחב, מתעמק ומתלהב, לפי אותן המדות שההויה כולה ופרטיה עמה עולים בהן תדיר. מובן הידיעה המגמתית אינו כלל בגדר אחד עם אותה הידיעה ההשכלית והמוסרית. היא עולה על כל בעשרה, בכלילותה, בהתעמקות המהותיות שלה. מתוך גדלה היא צריכה להיות חודרת בכל ומלאה כל, אין דרגה אחת מציאותית צריכה להדלג, בכל צריכה ההתדרגות לעבור, ושהייתה, שאנו משערים אותה בצורה זמנית, היא גם כן מכוונת לפי דרגה, לפי מדת עלייתה. כשאנו חוזים ברוחנו המדעי, והתוכן האמוני המזוקק, ואותם רגשי הלב העדינים המתלוים עמהם, את הטוהר של דעת ד', בצורה השכלית, הרגשית, מוסרית, אמונית, חזיונית ומעשית, הומה לבנו על כל העולם השקוע בחמרנות, באליליות, בכפירות, ברשעות, במחשכים, בקצפונות ועלבונות. והננו נזרקים בבת ראש אל תשוקת ההשפעה של ההופעה משלנו אל כל, ואין אנו שמים אל לב איך גם אנו בעצמנו הננו כל כך רחקי ידיעה, רחקי השלמה, עד שהננו כולנו נמשכים במערכה גדולה, ששיפוליה מגיעים עמוק עמוק בתחתיות, ועליוניותיה עולים הלוך ועלה למרומי רומים. כל ארחות התעיה דרגות הן, שבהן ועל ידן מטפסים ותופסים את אותו האור המאושר שאנו מתגברים לבטאו בדעת ד'. ואנחנו חושבים שהננו משלימים בזה איזה פרוגרמה, ומיד שכלנו בקרבנו, ורוחנו השואף, מבשרנו שהננו רק שוקקים לאידיאל של ידיעה, ולידי שקיקה שאין אנו יכולים גם להגות בה מפני גדלה, ומכל מקום היא היא בעצמה אותה התכונה של דעת ד' ועבודת ד', שבהן אנו רואים חזות הכל. כל ארחות עבודה זרה, אשר חלק ד' לכל העמים תחת כל השמים, שרז ישראל הוא פשוטו כמשמעו התהלכות מחשכית ההולכת ומזככת עצמה, בארך רוח, בארך זמן, בשקט ובשקידה בלתי פוסקת. הגויות שהריחה ריח כל דהו מנועמה של תורה, לא יכלה לעמוד על אותו הרז של מי יתן טהור מטמא, ודריכה מוכנית אחזתה לבסוף. והשויית הידיעה האלהית המגמתית לאיזה ידיעה השכלית או מוסרית, הקטינה את המדה, ומחקה את הסאה, והחשיכה עולם במקום החפץ להאיר, ודלדלה כח במקום הראוי להגביר. וכנסת ישראל עסוקה בתיכון רוחה, בהתעמקות חשבונה, בידיעתה שאל מה שהיא עורגת הכל צפוי והרשות נתונה, ושסוף כל סוף עצת ד' היא תקום, ושההחשכה היא תכונה של הארה, ושהביטוי החי שהתבלט בתולדתה הנפלאה יעשה פריו, ועושה הוא את פריו, בלא רפיון, בלא הפסק והפרדה. כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו, ואנחנו נלך בשם ד', אלהים חיים ומלך עולם.

היסוד החינוכי של השפעת המעשים על המחשבות, קודם ליסוד הבגרותי של הקדמת המחשבות.

יש סידור של מצות ומעשים שהם נמשכים אחרי הדעה והאמונה, ויש סידור של מעשים שהאמונה והדעה נמשכים אחריהם. בתגבורת הדעת ובגרות הצביון, האמונה וההכרה היא היסודית, הסידור של המעשה הולך הוא ונמשך אחרי ההכרה, וחקיקתה של האמונה העליונה, המושלת בגדולת אורה בנשמה. אבל בתור חינוך והתרגלות, המעשים קודמים, והם, ביחד עם החינוך המוסרי, המדעי והאמוני, ההולך עמהם, הם תומכים את מעמדה של הנשמה היחידית והציבורית, עד שהיא באה למדת אותו הגודל של העליה אל מרומי ההכרה והאמונה הרוחנית העליונה, שכל צביון של מעשים הולך הוא ומשתלם, מסתעף ומתגדל, מברכתה המקורית. והסידור המודרג מכריח להקדים את היסוד החינוכי לפני היסוד הבגרותי.

בכל מאורעות העולם הטבעיים יש תנועה נסית, וישראל באמונתם מגלים בה את אורו של משיח, וכל נס מתקשר למעשה טבעי.

הסקירה הרואה את הכח האלהי החי ופועל, בתועפות גבורותיו ורוממות קדשו, בכל מסיבות הטבע, בכל הליכות רוחות האדם, בכל סיבוכי המלחמות, בכל התוכנים של תעתועי האישים והעמים, היא מסדרת אור קדוש על מלא כל העולם, היא מחברת את הנפש העולמית עם רוחה ונשמתה, מאגדת את כל המפעל והמעשה המסותר בחגוי סלעים וסתרי מדריגות, אל כל הגלוי והמופע בפליאות נוראות, ביד חזקה ובזרוע נטויה, באותות ובמופתים, בגילוי שכינה ובנבואה מאירה. והחיבור הזה, השכלי, מתמם את צביון האדם, ומחיה את העולם. כשאור ישראל מתגלה על ידי עומק הדעת ומעמקי האמונה, לראות איך כל העלילות מראש ועד סוף, מראש מקדמי תבל עד אחרית ימים אחרונים, מתועפות תנועות רוחניות אדירות, הופעות שכליות ומוסריות מלאות וטובות, חידושי חכמות ומדעים נשגבים ומשוכללים, כל הארות תוריות, בכחות כלליים ופרטיים, כל זהרי רוח הקודש וכל השפעות צדיקים יסודי עולמים, הם וגורמיהם העליונים והתחתונים, הכל תנועת עולמים גדולה אחוזה בהם, תנועת הארת אורו של משיח, שנברא קודם שנברא העולם. ובכל עת שמתגלים מקרים ומאורעות, רעיונות ומחשבות, להרים נס של קירוב גאולה וישועה, בין שהיא גשמית בין שהיא רוחנית, הדעת מכרת את אור ד' החי המופיע בהם, ואת קול ד' הדובר וקורא מתוכם. וכל אשר תיטיב הדעת להכיר ולהבין, כה תגלה את האורות של המסיבות, וכן תישרם אל מטרתם, וכה יתחברו האורות העלומים עם הגלויים, ויתאגד הטבע עם הנס אגד עליון וחזק. אז ירד שריד לאדירים עם, ד' ירד לי בגבורים. כל ההשלמה השכלית הזאת, המתממת את האמונה, ומאזרת כח את החיים לפעול ולעשות, לתור ולדרוש, לצפות לישועה, ולעבוד עבודת ד' וישראל עמו, עבודת שמים ועבודת ארץ, ליחדא שמיא וארעא, היא באה בהשתלמותה על פי אותן המדריגות שאורו של משיח זורח ומתגלה, שהוא כולל ביחד את כל הרוחות, רוח ד', רוח עצה וגבורה, רוח חכמה ובינה, רוח דעת ויראת ד'. ואור התחיה הרוחנית הולך ומתגלה, והוא צץ ופורח. התחיה האישית המקדמת את הכללית, הרוחנית העזיזה המקדמת את הגופנית, הבאה לטהר את סרחון הבשר, את זוהמת הנחש ואת שורש כל חטא, לשמח את העולם, למלאותו אהבה וחדוה, בהסרת העצבון הבשרי המקושר עם הסרחון התולדתי, הסותם הופעת כל ריח טוהר. והריחו ביראת ד', ולא למראה עיניו ישפט ולא למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ, והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע. התחיה המוסיפה חיי דעת להכרת הנצח, להכרת עמדת מעוז חיי הרוח, את הכרת שקרות המות, את הסרת כל פחד שוא וכל עצב נתעה, התחלת תקופת הזרחת אור תחיית המתים בכל מלא חסנו. אורות עולמים אלו כלולים הם בהופעת האחדות של הנס והטבע, אשר יואחדו על ידי משכילי טוהר, החוזים בבטחה ובגילוי גמור את יד ד' אלהי ישראל בכל חליפות העתים, ומכירים את התסיסות ההיסתוריות כמו הטבעיות, והעולמים מראש קדמות היצירה, בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל, ומעולם עד עולם אתה אל, תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. לא נעזבה היא הטבעיות במהלכה, לא אלמנה היא ההיסתוריה הסבוכה במהלכיה, בתוכה חי גואל חזק, צור ישראל וגואלו, ד' צבאות שמו, אלהי כל בשר, אלהים לכל ממלכות הארץ, אדון כל המעשים, צור כל העולמים, צדיק בכל הדורות. לא עשתה הנבואה שום נס כי אם כשקשרתו לאיזה טבעת טבעית, אפילו קלושה וקטנה. חשבו חושבים סימבוליים בזה מחשבות, שכצללים נהלכו, והאמת המסורתית תביע אמריה בכל הוד גבורתה. ריכוס מהודק דרוש תמיד להיות מעולם העליון, מהופעת השליטה הנשמתית, אל העולם התחתיתי, המוגבל ומצומצם בטבעיותו. גם שם גם פה המהלכים קבועים ומסודרים, בחכמה, בחופש, במלא קדש, והכל הולך הלוך ואור. כפי ההפריה של זיו ההכרה של חכמת ישראל העליונה, של עטרות הנבואה ואספקלריא המאירה, הנותנת עליהם את זיום מהוד קרניה, ככה יוזרח הדעת להכיר את המגמה של כל המון המסיבות, וללכת עם כולם ולברך את שם ד', המאיר ומחיה, מסדר ומטיב את כל. אברכה את ד' בכל עת, תמיד תהילתו בפי. השם המשולב של הויה ואדנות, מאיר ומופיע ביקר תפארתו, בכל אורותיו, מקורותיו, מבועיו ומעיניו, בכל צירופיו ולבושיו, בכל טעמיו, נקודותיו, תגיו ואותיותיו. ובלב ישראל חרות אש דת, מטרת עולמים לכל תנועת החיים, לכל היש בעבר הוה ועתיד. ומבעד כל מפלשי העננים אור הקודש יחדור, בחזק יבא, וזרועו מושלה לו, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. והכל לפי רוב המעשה ולפי הרחבת ההקשבה, לפי הגדלת התורה ולפי הפצת המעינות אשר לתהומות הרוחניות, לפי השלטת הגאון של חכמת ישראל המנוחלת, הדוברת רק אמת בשם ד', על כל מחשבות אדם אשר המה הבל. יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם.

סוד ה' ליראיו הוא המלמד לרכוש כבוד לטבע המוסרי וההיסטורי, שרוח ה' מופיעה בו, וגילויה הוא על-ידי ישראל.

סוד ד' ליראיו הוא הוא המלמד את הכבוד אשר ירחש האדם אל הטבע, ועל ידי הכבוד האמיתי שלו הרי הוא מעלה אותו, משגבו ומרוממו. כמו בהליכות המוסר של חיי האדם היחידי, כן בהליכות עולמים, בחיי המוסר העליה המעולה היא ההתיצבות הישרה בכל הכחות, רגלי עמדה במישור. ההתאמה המפוארה של כל נטיות החיים, עד שהשכל העליון נמצא בתור גילוי עליון של סכום החיים כולם, וכל אשר מתחת לו הרי הם ענפיו, המתפשטים ממנו, שבים אליו ומתרפקים עליו, מוכנים לרצונו ולעבודתו, כסופה ירדפו. וכל המהלכים הטבעיים של הנפשיות והגופניות, הכל מואר הוא באור עליון, ובמהות הקודש המנצח, המלא הוד ויפעת קדשים של זיו ההשכלה הטהורה, המאירה באור חכמה ודעת יסודית. והתוכן הזה הוא הרבה עומד למעלה, למעלה למעלה מהאופי המוסרי, המוכרח לאסור מלחמות פנימיות, או הסחת דעה ורעיון ממהותו הטבעית ומכל תפקידיו, שאז המוסר מוסר צולע הוא, מוסר מסוכן לנפילת מהמורות. על כן לפחות העין הצופיה של המוסר העליון, האידיאליות שלה הרי היא העלאת כל התוכן, התגלות הישות, הופעת החיים בפנימיותו וכל מקיפיו. אמנם כלולה בתוך המערכה העליונה, מערכת הקודש, שהיא באמת כבר עולה ממעל לכל ערכים מוסריים, והיא תוכן התם, התמימות השלמה, שאין בה דופי, פיסוק וקיצוץ מכל ההופעות, יושר השכל, יושר הלב, יושר הרגש, יושר הרוח, יושר הטבע, יושר הבשר, יושר ההופעה, יושר ההקשבה. וקול אלהים חיים דובר מכל מרומים ומכל תחתיות, והעינים למשרים חוזות, והמעוף מתחת לרום הוא תדירי, והחזרה חלילה בשביל הופעה והארה, בשביל העלאה והתממה, היא גם כן תדירית, קלה ובטוחה. הקב"ה עושה להם כנפים כנשרים לצדיקים, והם שטים על פני המים, שנאמר וקוי ד' יחליפו כח, יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו. והחזון מתגלה בפרטיות בכל תקופה שהקב"ה מחדש בה עולמו, שהכל לקוח מאלף השנים של ההחרבה הכללית, שענפיה מתפשטים בכל עת אשר תחול ארץ ותנוע. יהמו יחמרו מימיו, ירעשו הרים בגאותו סלה, נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים קדוש משכני עליון, אלהים בקרבה בל תמוט יעזרה אלהים לפנות בוקר. ואור הבוקר, גם בראשית קדרותו, מבהיק הוא מתוכו את האורה העליונה, שהמוסר העליון דורש מהפרטיות, על כללות היש ושורש המציאות, הנהגת העולם ורז החיים, סיבוב העמים ותהלוכות הממלכות. אתה הוא האלהים לבדך לכל ממלכות הארץ. והנס והטבע מתאחדים באחדות מאירה, מאור הנס העליון מתגלה איך סעיפי הטבע כולם, הבלתי מובנים מצד עצמם, הם הם ענפיו והתפשטות אורו. וכל הטבע כולו המתגלה בכל תפקידיו, בעולם ובאדם, בנפש היחיד ובנפש העמים, בדאגות החיים היומיים ובהתגברות הלאומים והממלכות, בעליותיהם וירידותיהם, בנכלי הפוליטיקה, בשגעונות המשתגעים, בחכמת הערומים ובישרת לבב הישרים, בחכמת החכמים, בבינת הנבונים, בגבורת הגבורים וברוח החלש של החלשים, בכל, רק יד האורה העליונה, אור חכמת עולמים, רוח ד', נשמת חי העולם, היא מופיעה. והיד נטויה והזרוע מושלת, למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. וצפיית הישועה חודרת היא ממעל לשחקים ועד עמקי תחתיות ארץ, ועולה היא ממעמקים, וערבות עיליות היא רוכבת, ומכרת היא בסקירה אחת את כל הנפלאות ואת כל המפעלות, את כל האמת ואת כל השקר, את כל הצדק ואת כל הרשע, והנה הכל התיצב ומתיצב הכן לפקודת אור דבר אלהים חיים. והארת העולם באור ישראל היא נשמת ההיסתוריה האנושית בגילוי, ונשמת כל היקום בחביון עזו, עד לא עשה ארץ וחוצות וראש עפרות תבל, בהכינו שמים שם אני, בחוקו חוג על פני תהום, באמצו שחקים ממעל, בעזוז עינות תהום. וההכרה הזאת על ידי אספקלרית הקודש מתהפכת לכח פועל, לכח סוקר, לכח מחיה, וכל המפעלות הסבוכות אשר בקרב כל משפחות העמים מתגלות בתור מערכה סידורית, אמנם מעורפלת ומאופלת, התובעת נהרה. והנהרה תבא ממקום אשר האורה תצא לעולם, מציון מכלל יופי אלהים יופיע. ורוח אלהים אמת, המתפשט על כל מערכות האדם, הדולה את המים מכל הבארות העמוקים, הרי הוא מעלה את הטבע מתחתיותיו אל מרומי הקודש, ומכשיר את כל הניסיות להופיע ולהגלות, מתמם את חזון העבודה האלהית בכל הסתעפיותיה על הבסיס הריאלי של החיים, עולה ממעל לאספקלריא הבלתי מאירה, ומביט באור הקודש של אור התורה העליונה, תורת משה, במראה ולא בחידות, המבססת את המוסר ואת הדעת על יסוד החיים והמעשה, והמעלה את כולם יחד למרום הנצח והשלום, אל מרום התפארת והאמת העולמיים, אל יסוד החכמה העליונה, שתחיה את בעליה, בכל הדרות חיים מלאים שמנצחים את כל התמותות, אל מקום הגבורה העליונה, שכל הנעימות וכל החסדים מסוכים בה. והתנוצצות אורה זו בעקבות משיח היא מופעת, ובצרות העולם האחרונות היא מופעת. וכבירי כח הם נתבעים לברר ולהסביר, לאחוז בכל חוסן וכל יפעה, בכל מפעל וכל תכונה, בכל אמצעי וכל יכולת, בכל התעודדות וכל התעוררות רוח, בכל עת כושר ובכל תכונה אפשרית, לתמם את החזון העליון ההולך ומתגלה, זה החזון אשר אלפי דור הם צעדיו, הרום והשפל אשר לעולם ולאדם, האחוז בהרום והשפל אשר לסגולת האדם, לסגולת העמים, לאישון העין, כי לד' עין אדם וכל משפחות ישראל, ורוחב הדעת, מעמק הדרך ארץ, התיצבות לפני מלכים, והבעת המבוקש האדיר בכל הבלטתו, ושיעבוד המחשבה לתום העליון, הבעת הבטחון האלהי בכל עזוז קדשו, הבטחה שהופעת הממלכה העליונה של אמרת ד' לא תחסר את התגלותה, ובכל עת שידרש, הנסיות כולה היא מוכנה על צדה. וקול אלהים חיים, בהגלותו בלבבות, הרי הוא עומד אחר כתלנו, להגלות בעולמים, ובכל עולמים, שמים וארץ ירננו לשמו, נהרות ימחאו כף להנעימו. שרעפים הללו מביאים אורו של משיח, וחכמת ישראל המנוחלת תנצח את העולם, תעטר את התורה בעטרות עליונות, ותטהר את ערפלי האמונה מכל סבוכיהם, כאש מטהר וכבורית מכבסים. ואור השלום בישראל יופיע, אור התשובה יאיר את כל נאות יעקב, ומגדל עז שם ד', בו ירוץ צדיק ונשגב. ונשגב ד' לבדו ביום ההוא. וקרוב הוא היום, ובידינו לקרבו, רק אם נטה אוזן לשמע קול שיח קודש ואור תורת אמת, וחכמת ישראל העליונה תהיה לנו למורשת פלטה.

התכנסות והתרכזות האדם, ישראל, הלויים, הכוהנים והחברים, במעלתם העצמית, מכשירה את עילוי השאר.

שני קוים עוברים לפנינו בהדרכת הכלל והפרט, קו המבדיל וקו המחבר. הקו המבדיל היא ההתכנסות האישית, שהיא באה מתוצאת השאיפה להשלמה רוחנית פנימית, מחשבתית והרגשית, ומזה גם כן טבעית ופעולתית, המסתעפת ממנה, שרק איש המעלה בהתבודדותו יוכל להשיגה, לציירה ולקנותה, וכל אשר ירבו עליו חברים ומתחברים, הנם עושקים ממנו את האושר העליון של הבדידה האצילית, ושטף המעין המקיר כל כך חיים עליונים, טהורים ועזיזים, קדושים ונאצלים, הוא מזדער ומצטמצם. בהדרכת הכלל באה במקומה הבדלה כתתית, הבדלת שבט לוי ביסוד האומה, והבדלת הכהונה מתוכו, בזמנים המאוחרים הבדלת חברים מעמי הארץ, ובכלל הרי הוא התוכן הרחב של הבדלת ישראל מן העמים, ובהרחבה יותר קדומה הבדלת האדם מכל הבהמה והחיה, על ידי הגדרה של חוקים מיוחדים, תורות ומשאות נפשיות מיוחדות, שבהם עומד עולמו הפנימי האנושי, המתנשא למעלה למעלה. אבל בתוך עמקה של הבדלה זו, התחברות והכללה גנוזות הן, כלולות הן בכללותה. הכחות המפזרים בכל המרחב, שמהם יבדל הנבדל, הולכים הם ופועלים לטובה בעצמיות העליונה של הצביון השלם הנבדל, והשאיפה מזיזה הזזה פנימית אדירה, אצילית ומקודשה, את כל המרחב. האדם, בהתבדלותו מכל החי, והתרוממו בספירתו העליונה, הוא מתכשר דוקא על ידה להתעלה ולהאדר, עד היותו צביון כללי, הנושא בתוכו את ההתעלות הרחבה של כל העולם כולו. האומה המיוחדה, סגולה מכל העמים, בשמרה את כל סגולותיה הפנימיות, בהתבדלה מכלם, הרי היא מוכנה להתכשר להעשות לאור גויים, ותשועת אפסי ארץ. השבט הלוי, בהתיחדותו בתנאיו המובדלים, הרי הוא מתאצל והולך ושומר את צביונו, מתקדש ומתנשא, עד היותו לברכה לכללות האומה. והכהונה, בקדושה המיוחדה, הרי היא מתעלה עד כדי שאיבה עליונה של רוח הקודש, לאושר הכלל כולו, ועילוי מהותו היותר פנימית. החברים, יחידי הסגולה, בהבדלם מעמי הארץ הרי הם שומרים את שאיפתם הרוממה, העולה למעלה למעלה מכל הערכים הרגילים, ומתחטבים להיות לנושאים כשרונות ורעיונות, שבהתפשטם הרי הם למקור ברכה לרבים, ובעמידת צביונם בחיים הרי החיים בעצמם מתבססים, מוצאים את ערכם, והולכים במסילה הקולעת אל מטרתם הנצחית והזמנית. וזאת היא נחלת ד' בכל דרך הקודש, הפרדה על מנת התחברות, להיפך מההכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת לאגד הכל בחבילה אחת, ומאבדת את כל הוד רוחני ואצילי. וסוף כל סוף על ידי החשכת החיים נעכר אור הדעת הצלול, והאהבה הגסה המיוחדה של כל בריה מתגברת ונעשית מזוהמה, עד שהכל מתפרד, והארץ כולה תנוע כשיכור מכובד פשעה. סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, וסטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא. ושם גופיה איקרי שלום.

הדבקות הדמיונית הסותרת את התורה, המצוות ודרך ארץ, שורשה בעבודה זרה, והיא מתעלה על-ידי הרחבת הדעת ואהבת ישראל.

הדבקות הדמיונית הזרה, שיש בעצמיותה, לא במקריה, ניגוד לתורה ולמצות, להשכלה ולדרך ארץ, לשלום הבריות ולישוב העולם, הרי היא יונקת מטומאת עבודה זרה. שורש שרשה נמשך מעשיית פסל ומסכה בסתרו של עולם, ממחשבות רעות, מוגשמות ואויליות, בתוכני ההשגות האלהיות, מה שהסתעפיותיהן יוצאות אל העולם השכלי והמעשי, והן מטשטשות אותו. נדמה לאדם שהוא מתקרב אל הקודש, שהוא מתלהב, שהוא טועם טעם של דבקות אלהית, אבל כשבתוכיותה של ההתנוצצות ההכרית הגורמת לזה שולט רק הדמיון הגאה, והתאוה הגסה הנסתרה, לא תטוהר בכל יפויים מקסימים העומדים מבחוץ. אמנם, על ידי הקישור הפנימי לעול תורה ומצות, על ידי הרחבת דעת ומוסר ואהבת ישראל, תתעלה הדבקות ותטהר, ותתגלה בשרשה ומקורה המלא בקודש, ותתאגד באגודת שלום עם התורה והחכמה, עם המעשה והמפעל, ועם כל דקדוקי מצות ומוסר השכל.

בהכרת מרכזיות האדם וקישורו לכל חלקי הבריאה, קיים חופש מחשבתי, המתגלה אחר-כך בהגיון ובמאמרים מדודים.

איני רואה שום אפשרות לצייר חופש מחשבה, התעלותה ושכלולה, כי אם כשיותן לה כל היקף גדלה, כשיוכנו אשיותיה על פי הגודל הכמותי והאיכותי, בכל אשר תעיף שם את עיני רוחה. והגודל הזה הולך הוא וחודר, חודר כליות ולב, מקשר כל מעשה וכל מפעל, כל הגה וכל שרעף, אל כל גודל וכל היקף. ומתוך התפרצות איווי גדול זה, באים אחר כך המאמרים המדודים על פי ההגיון, והם מתעלים ובאים לחופשם לפי אותו הערך שהם משתרשים בשרשיהם העליונים, שהם ממעל למדות ההגיוניות, והם הולכים ומחפשים את זיו חייהם בתוך העולמים ההשעריים, הבלתי מוגבלים בתכונתם. והאמונה והמוסר, הבקורת והמסה, הולכים הלך והשתכלל, הולכים הלך והתאגד והתארגן ביחד בחטיבה חיה וקיימה. וכשהאדם משער שהוא מרכז הבריאה, אין זה כי אם תחיה מחשבתית בעומק גדלה, שהיא מוכרחת לנצח את כל הפחדנות ההגיונית. העומדת ומרפרפת לנגדה באיזה מין זחלנות של רשלנות כהה ומדולדלה. וכשמכיר האדם את גודל האחריות של מעשיו, בהיותם נאחזים בכל מלא חביוני עולמים, ברזי חיים וגנזי מכמני יצירות עולמים, הרי הוא מתגדל ומתאשר, ורעיונותיו הולכים ושוטפים במלא עזם. וכשכל היקום מלא חיים ודעה, כשהכל מלא רצון, מחשבה ומטרה, החיים הרוחניים הם מעודדים, והשירה ההשכלית והמפעלית מתרוממת עד מרום עוזה. והכל מתרומם, מתקדש ומתעלה, והרזים החבויים בסתרי הנשמות הולכים ומתגלים, ובד בבד הם מתאחדים עם כל המון התגליות של כל ההתפתחות המעשית והחברתית, והם מזככים את כל תוכניה ומהגים את כל סיגיה.

ב"אין-סוף" יש אפשרות ביטוי בדממה דקה, מצד יכולתו לחולל סוף וגבול, אך ב"אין ראשית" אין תפיסה וביטוי אלא דומיה.

כשההתעלות הצפיית מתגברת בנו, הננו מתגאים ברום ענוה לדבר הגות שיח קודש. ומתעלים אנו ממעל לאותו התוכן הנשא של רזי רזים, מקור הברכה של התוספת, ממעל לה. וכשאנו אומרים ביטוי אין סוף, לבנו מלא רגש שאלה ושקיקה פנימית אל ביטוי אין ראשית, והננו חשים שאין ראשית אינו נהגה גם בהגות ביטוי המחשבי היותר כמוס וגנוז. באין סוף מונחה היא השלילה של אפשרות התוספת, כי מה יוסף על אין סוף, על השלמות המתעלה מכל עומק הדר עז. ויש מכון לריכוז מלכותי, לכונן השלמה בלתי פוסקת המתעלה בגרעון המכשיר את התוספת, בצמצום המכשיר את ההרחבה. וכיון שההתאצלות העליונה בטויה, הננו כבר מורשים לומר שעומק ההתעלות הבלתי סופית הרי היא מתעלה בשחרור עליון בהבדלת האורים שדין התוספת נוהג בהם, מהמקוריות, העוצם שאין בו ערך של התעלות מרוב תעצומו. ורק בשביל היכולת הבלתי סופית הזאת לחולל סופים והגבלות, שיהיה כלי ברכה לעדנת שעשועי עולמים, בשביעת טוב מתק תענוגים עדינים, בספינת אחדותם, יש כח הבטאה, קול דממה דקה. אבל באין ראשית לא יחוקה ערך נורא זה, ומה יושיט לנו. ואם נסכיל לחשוב על מרום התעצומה, על עומק מקור כל מקור, נעלה מכל הויית הויי הוייות, שם אין שרעף גם בערכי הערכים הבלתי נערכים. אך לאלהים דומי נפשי, כי ממנו תקותי.

האמונה הטבעית מזלפת בחשאי טל חיים על הנפש וכוחותיה, ומכשירתה את האדם להיות צדיק וחסיד ואוהב הבריות.

בחשאי, בגניזה כמוסה, בסתר המדריגה, מרום רומי רוממות, מזלפת היא האמונה הטבעית בעומק רזיה לשד וטל חיים אל כל המרחב המעשי, ממלאה היא את הנפש זיו נוגה, הכשרה מאירה להיות צדיק, חסיד, ישר ונאמן, אהוב ואוהב. ממלאה היא את השכל מאורות זוהר, מרטבת היא את הדמיון בנגהי ברקים, ומחטבת את הרצון באידיאליות של קודש קדשים. והיא מכה גלים, מצמחת צמחים, מרחבת פארות ומסעפת סעיפים וסעיפי סעיפים, של זיו אהבה, לתורה ולתעודה, מוציאה אל הפועל את העושר העליון של חבת המצות, שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, עבודת ד' מתוך שמחה, מרוב כל, במילוי של רעננות מלאה ודשנה, המתמלאת בכל עת עליצות חדשה, ושואבת עדני עדנים מנחל העדנים, מחיי אורות של עדן גן אלהים. ומתוך מעמקיה היא עולה, מתוך תהומותיה היא זורמת, ונותנת את העז של החסידות העדינה אשר לחסידי ישראל, אנשי הקודש, המלאים אהבת ד' ואהבת העולם, אהבת הבריות ועזוז ששון החיים, מלאי בטחון, ורוויי צפיית ישועה, הממלאים גם את כל מחשכי העולם אורה וזיוה, וכל נאות קדרות ששון וחדות ישועה. אותה החסידות העליונה המלאה קודש, ומשתעשעת עם החיים, משחקת בתבל ארצו ושעשועיה את בני אדם, היא באה ממקורה בבהירות טוהר, כל נגע אליה לא יקרב, וכל רשעה וכל רגל גאוה לא יגע בה, וכל יד רשעים לא תנידה. היא יודעת עת לכל חפץ, היא מקושרת עם הטבע ועם החיים, ויודעת לשלוט עליהם, לשגבם ולרוממם, להדריכם ולישרם. היא עמוסה באהבה כל טורח וכל משא, ומרגשת בעבודה כל נועם וכל כוס תענוגים. ואורי אורות, ממקור החיים, וההשכלה האלהית, הגבורה השמימית ושלטון עולמי, מסוכה בכליותיהם ולבם. הם המה אמוני עם סגולה, פארי כל עולמים, שכל העולם חי בעדם, והם חיים וסובלים בעד כל המעשים, ברב עז וחדוה.

חכמת הקודש זורחת רק בארץ ישראל, ובחוץ-לארץ ניתן לקלוט רק את הזרחותיה על הבינה, על-ידי הציפייה לארץ.

חכמת הקודש אינה זורחת כי אם בארץ ישראל. כל מה שמציירים בחוץ לארץ, אינם אלא תולדות הבינה וסעיפיה, יפוצו מעינותיך חוצה ברחובות פלגי מים. על ידי הצפיה העמוקה לראות את ארץ ישראל, מזדרחת קצת הארה מזיו החכמה של ארץ ישראל, ומאירה על הסתעפות הבינה, המתיצרת גם בחוץ לארץ. הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני. ואומר, היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים.

ההתמדה השטחית עלולה לפגוע במרחב במחשבה, וצריך לגאול את הנשמה ממצר זה.

מרחב למחשבות, זאת היא התביעה התדירית שכל אדם הוגה תובע מעצמו. הלמוד התכוף יש שיצמצם את המחשבה, יטשטש אותה בראשית הולדה. וההתרגלות של הלמוד התדירי, ההתמדה השטחית, היא היא שמגברת את המחלה הזאת של צרות המחשבה. ובכל כח צריכים אנחנו להגאל ממנה, כדי לפדות את נשמתנו מלחץ המצרים שלה, לפדות אותה ממצרים, מבית עבדים.

ההבנה המוסרית בהנהגת העולם, הפנימית והחופשית, גדולה מההבנה הסיבתית, החוקתית והחיצונית, ומחייה אותה.

שתי הבנות כלליות הן, המקיפות את ההויה ואת התורה, את כל ההסתכלות בכל שנויי דרכיה, ההבנה הסיבתית וההבנה המוסרית. בתוך הבנה הסיבתית, הקדומה בזמן לגבי רוח האדם, כלולה היא בתור נשמה עליונה ממנה, המחיה אותה, ההבנה המוסרית. ההבנה הסיבתית מציעה חקים אחוזים זה בזה על כל המרחב הישותי, מתחיל בעולם החמרי וכחותיו, והולך ומקיף, מטפס ועולה, עד הרוממות של העולמים הרוחניים, ומנתח את סעיפיהם, כפי עושר הרוח הגדול אשר לאדם, שצד גדלותו מתעלה ומתבלט בהיותו אחוז בחופש ציורו, עם כל קטנו להחליט דבר ודאי במה שנעשה מחוצה לחוג פנימיותו. בשלשלת הסיבתית מונחה איזה העקה כללית, איזה מניעה המעצרת את החקים ותכנם שלא ילכו בדרכים אחרים, כי אם באותם הדרכים שהשלשלת הסבתית מקשרת אותם. והעקה זו בעצמה היא חידה נעלמה, ומכל מקום, עם כל המניעה שיש בתכונת השכל שלנו לחדור לעומקה של חידת עולם זו, אין זה עוצר לפנינו את הדרך של ההסתעפות השכלית לכל אותו הבנין הגדול של ההבנה החקית. אבל בעת אשר אנו עולים למעלה יותר עליונה, של חירות נשגבה, אז משתחררים אנחנו מכל אותה המועקה הסיבתית, וכל הבנין החקי מצטייר לפנינו בתור קשרים מוסריים אחוזים זה בזה, שההידוק והאומץ שבהם הוא לא פחות חזק ואמיץ, ועוד יותר מחוטב, מאותו של התוכן אשר להבנה הסיבתית, וערכו הכללי הוא נשגב ונעלה ממנו באין ערוך. אז אנו עומדים בעולם של חופש ואור מלא. כשהעולם המוסרי מתגלה לפנינו, מרומם הוא את העולם החקי הסבתי כולו ומושכו אליו, משפיע עליו מאורו, ונמצא שהוא כולו טבוע בים של אור חיים זה של החקים המוסריים, שהם הרבה עליונים ונשגבים מהחקים הסבתיים. וכשאנו מעמיקים בדבר, הרינו מוצאים אחר כך את כל הפרטים של העולם הסבתי, כולם עומדים בתבניתם המעולה בעולם המוסרי המלא זיו, המתנשא ממעל להם.

חלקי התורה של הרמב"ן (רזי תורה) והרמב"ם (ההיגיון) הנן מנוגדות זו לזו, אך שתיהן יחד בונות את בית ישראל.

שני פרנסים טובים עמדו לישראל, שניהם מלאים ברכת ד' בתורה, חכמה, גדולה, קדושה, צדק ומשרים, וחמושים ברוח אדיר לעבוד עבודת הקודש, לישר דרכים במסילת התורה והאמונה, הרמב"ם והרמב"ן. שניהם כללו בתוכם את כל אוצר החיים אשר לישראל ולאדם, לפי היכולת האנושית, ולפי הערכים האפשריים להתגלות ברוח היותר ער ויותר נאור. אמנם משני הצדדים אשר להקשבת הרוח, מהצד המסתורי הפנימי, הפאה הימנית, שמשם חוש האמונה העמוק נובע, וממנו תוצאות לכל בינה פנימית, קבלית, אמת רוחנית עליונה אשר ברוח רזי אמונים היא נקלטת, ותוצאותיה חכמות נעלמות בחוג ההשויה של הצורה ליוצרה, בכחן הגדול של נביאים שאינו פוסק מבני נביאים מדור לדור. ומהצד השמאלי, הצד ההכרי, המלא שכל וחשבון, בירור והגיון, השופט את כל ערך בהגדרותיו, ומעמיק בתהום ההבדלה שבין המציאות העליונה מעל כל שם ותיאור מציאותי, הנקלט מאור השכל העליון אשר בהקשבה הבינתית המדוייקה והדרגית, העסוקה בהבחנת האור האלהי, הפאה השמאלית נפלה למנה. האחרונה לבן מיימון והראשונה לבן נחמן. אור אל שדי, האומר לעולמו די, ומתוה גבולים לכל חדרי מדע ולכל כחות חיים, ומגלה את הבלטתה המשוכללה של כל יצירה חשובה, האיר בנשמת שני האורים הגדולים. ומוכרחת היתה המסתורית להיות עלומה מגאון ההכרה המנתחת, ואותה ההכרה בעצמה להיות דחויה בזרוע מגאון הקשב הפנימי, אדיר האמונה. ויחד הם בונים את בית ישראל, מזה אחד ומזה אחד, והיו ידיהם אמונה, להחליש את עמלק ואת עמו לפי חרב, ולהקים יד על כס יה.

המינות נתקה את האמונה הטבעית משורשה העליון, וזה יסוד כשפיה ושקריה, וכשתבשיל הטבעיות לקבל אור האמונה – תטהר.

המינות תפשה את התוכן של האמונה הטבעית, אבל הרעה לעשות במה שהפרידה אותה מכל מה שלמעלה ממנה, וממילא קצצה את הנטיעות כולן. האמונה הטבעית היא בסיס, כלי הגון, להכיל בו ולהכניס בתוכו את האורות העליונים, שעומדים למעלה למעלה מכל חק וטבע, ועל ידי זה מתעלה האמונה הטבעית ומזדככת, וטבע האדם, והעולם כולו, מתעלה ומזדקק, ובא ומתקשר לשלמות צורתו האידיאלית, בתיאור המחשבה הקדומה האלהית. הנתקתה של האמונה הטבעית משרשה, והתפרדותה מכל המקורות העליונות שלה, גרמה שתוכני המעשה של המצות אין להם בסיס על מה שיסמכו, ושקר אין לו רגלים, וממילא היא עצמה מתהפכת לרועץ, וכל המגעים החיצוניים ממלאים אותה, עד שמתהפכת לדוה, אשר צא תאמר לו, כדבר האמור, תזרם כמו דוה צא תאמר לו, ומאי תזרם, נכרינהו מנך כזר, צא תאמר לו, הכנס אל תאמר לו. וכשהפרידה המינות מה שצריך להיות מאוחד, הקימה קימה מגונה מה שצריך להיות בישיבה. הלבינה מתישבת היטב על הבנין שלמטה, ומקבלת עליה הבנין שלמעלה, ובזמן שהיא מופרדה, אין לה יחש על כל הבנין שלמעלה ולא שלמטה, מהבנין שלמעלה נותקה, ועם שלמטה אין לה יחש, ולא כח להשפיע עליו. וזאת היא המהומה של זקיפת לבינה שהשתחוה לה, שמתוכן זה באה אחר כך השתלשלות דמיונית, והשתערות של תוהו, לעונן, לנחש ולכשף, ולהדיח את ישראל. וכל טומאתה היא תלויה במה שעדיין לא נגמרה הטבעיות באופן הראוי לקבל את אור האמונה בשלמותה. וכשתגמר הטבעיות בהכשרתה, תצא מידי טומאתה. עתידה מינות שתתפשט על כל העולם כולו תשעה חדשים, שנאמר לכן יתנם עד עת יולדה ילדה, ויתר אחיו ישובו הנה. במקום קנה שנעץ גבריאל בים, ועליו נבנה כרך גדול של רומי, גער חית קנה, גער חיה וקנה לך עדה. וישבר הקנה של הקוף בפני אדם, ישאר הא, הנה, ויעשה המותר תג לריש דשקר, ויעשה משקר שהד, ויתהפך סדרו לשדה, הוא השדה אשר ברכו ד', אשר הרגיש יצחק בהריחו את ריח בגדיו של יעקב, בהיותו לבוש בבגדי עשו החמודות אשר את אמו בבית, אל תקרא בגדיו אלא בוגדיו, ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ד'. ושפת אמת תכון לעד, ועד ארגיעה לשון שקר. ועולתה תקפץ פיה, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ, ותמלך אתה ד' לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קדשך, ככתוב בדברי קדשך ימלוך ד' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה.

בפילוסופיה האסכולית, טהרת המידות היא תנאי טכני לבהירות ההשגה, ואילו לפי התורה היא תנאי מהותי הנובע מהיותן נשמה אחת.

הפילוסופיא האסכולית חושבת את המוסר ואת השכל לשני אורגנים מיוחדים, מובדלים זה מזה, שהם מחוברים זה עם זה רק חיבור מוכני. המדות הרעות מעכבות את ההשגה הבהירה, אבל עיכוב זה הוא רק עיכוב תנאי. לפעמים יוכל המשכיל להתגבר על התוכן הרשעתי שלו, אף על פי שלא יכבשנו, מכל מקום יעלה בשכלו להשיג אמתיות נשגבות, אלא שיעלה לו הדבר בקושי יותר. ומזה התוכן המפריד את העולמים היסודיים של החיים והמציאות זה מזה, מתהוה אחר כך פרץ גדול בכל תוכני המוסר והשכל, וגם בכל ערכי השקפות העולם יחד. לא כן אומרת התורה. אור ישראל מופיע בגבורה עליונה וישרה, מכרת את האחדות המלאה והמתאימה. השכל והמוסר אינם אורגנים שונים, שרק על ידי אמצעיים צריכים הם להיות מחוברים זה עם זה. נשמה אחת, עצם אחד הוא, ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם. ואותה האחדות של החכמה והמוסר מורה, שכל החשכה מוסרית היא בעצמה החשכה שכלית, לא תוכל להיות מושלמת בשום התגברות שכלית שבעולם. באותה הפינה שהרשעה מונחת שמה, שם האולת שוכנת. ובאותם החיים שפגימה רוחנית שוכנת אין הזיו האלהי מתגלה כל עיקר. שכינתא לא שריא באתר פגים. על כן התשובה מכל חטא הוא תמיד תנאי עקרי בתכונת חכמת ישראל.

אצל הגויים, הלאומיות והאוניברסליות סותרות זו את זו, ובישראל הן מאוחדות בתכונה א-לוהית – לאומיות בפנימיות ואוניברסליות בחיצוניות.

אצל כל האומות, הרוח האוניברסלי הכללי השוכן בקרבם מצד כללות רוח האדם, והרוח הלאומי הפרטי החי בהם, הם דברים סותרים זה את זה, וכשזה קם זה נופל, וכל אחד משיג את גבול חבירו. מה שאין כן בישראל, בתוכיותו חונה רוח עליון, כפול בכפילה איכותית, ומאוחד באחדות מוחלטה, שיש בו התוכן הלאומי ברוחניותו היותר עזיזה, בשאיפותיו היותר מבולטות, והרוח האוניברסלי גם כן בכל מילואו, בכל אורו וטובו. והוא מכיר במעמקיו שהחטיבות הלאומית שלו היא גם כן תכונה אוניברסלית, וענין מלא בעד כל העולם כולו, והוא מתרחב והולך על כללות היקום כולו בכל הרחבתו. וכל אותה הכביריות הנוראה של שני הרוחות הגדולות הללו, הנם בקרבו בצורה קדושה, בתכונה אלהית עליונה, ושכונה היא בכל יחיד ויחיד מישראל בכל מהותיותו הפנימית, בכחו הגדול לאלהים, עד שכל אחד ואחד מישראל הרי הוא עולם מלא באמת, עולם מלא מורכב מפנימיות וחיצוניות, שתוכו הוא האור הלאומי הישראלי בחטיבותו הנפלאה, המתנשאת ממעל לכל העמים והלשונות, וחיצוניותו היא האוניברסליות הכללית, המאחדת עמה את כל העמים והלשונות. ומתוך שהיא תכונה אלהית יוצרת ובונה, אינה מאבדת אוניברסליות זו שום כח חי, שום תוכן חי, שום עושר, ושום יתרון ולשד של כל עם ולשון. קנה רצוץ לא ישבור, ופשתה כהה לא יכבנה, לאמת יוציא משפט. היא רק מעלה הכל ומאגדת הכל.

בחוש האמונה מרגישים את צער הנפש על פגמיה ושמחתה על תשובתה, ובעת דקדוק עצמי על מעשיו מתנחמים מהתורה וגדריה.

מרגישים את הטבעיות העליונה של אור הקודש, הזורח בחיים האישיים של האדם, בחוש הקודש של האמונה בעומק טמיריותה. לאורה נבדקת היא הנפש, וכל חטא ופגם יורגש על ידה, ודחיקת הלב אל התשובה ממעמקי אהבה, וצער נסתר מהול בשמחה, וגעגוע עדין הומה כנחל, ומנגן מאליו המון ניגונים חרישיים של תוגה ושל חדוה, של רוממות ושל דכאות, הולך ומתגבר. ולפעמים בא הרוח הגנוז וחונה על מרכזי המעשה, בודק הוא אז את העובדות בפועל בבקורתו החודרת. אז לפעמים הנפש הלומה מרוב שטף של דקדוק, והעצה המכוונת במהלכי החיים נעשית קשה ועלומה. אז אין עצה כי אם עצת ד', אור התורה בכל המון גילויה, למודיה, הלכותיה, דקדוקיה וגדריה. אז היא הנר המאיר את המחשכים, על ידה הנשמה מתנחמת, לא תאמר חטא לכל אשר יאמר הדמיון חטא הוא, כי אם תגעור בשטן מזה ומזה, אל תרשע הרבה ואל תהי צדיק הרבה, מאזני צדק ואבני צדק יבאו אז על ככר החיים. וכל שבורי לב מתנחמים, והחיים הטהורים והקדושים, העזיזים והמאושרים, הולכים הם ומתאדרים, הולכים ומתקדשים, והעינים למרום מתנשאות, והעולם מאיר בזיו תפארה, חסד אל מנהיר את הנשמה, ובטחון של חסד, של טובה ושל ברכה, של חדוה ושל ישועת עולמים, בא ומפעם. והמון רב של רעיונות חדשים לבקרים, המעוררים לחדש כח רוחני, להגדיל תורה ולהאדיר חכמה, לאזן שיח ספונים ולהעמיק הגיוני סגולה, בא ומתערם ערמות ערמות, בסידור משוכלל מכל מעשה ומכל מפעל. ודרך החיים נעשית ישרה, וחבת עולמים לכל יציר נברא הולכת ומתרחבת, וכל העולם כולו מעולם עד עולם אומר שירה חדשה.

יש צדיקים שאינם יכולים לאחוז רק בחכמה, מפני התלהבותם, ועליהם להגבילה עד השלמת ציורם.

ישנם צדיקים כאלה, שאי אפשר להם לאחוז בחכמה לבדה, כי מיד כשהם נכנסים לארוג מחשבות פנימיות, משתפכת נפשם בעומק שפעת התענוגים של ההרגשים הצחים, ושלהבת ההתפעלות הנפשית מתלקחת בתוך מי החכמה הקרים והשקטים. והם צריכים עבודה מיוחדה להגביל גבולים במעמדי נפשם פנימה, למען יוכלו לעמוד בצורה שלוה, הראויה להתארותה של התרחבות המדע. ואחר כך, כאשר יגמר הציור, כל אחד ואחד לפי צביונו, אז יתירו את מדת התענוג הנפשי להתגלות, ויתחבר אז תוכן התענוג הרוחני, המרשף רשפי להבות, עם כח ההכרה הצחה, המצייר ציורי חמדה עליונים, פאורים בהדרת צחצחות. וממיזוג נפלא זה יעוטר גן עדנם גם בהתהלכם עם בני אדם בארץ.

השקט שבהתבודדות היחיד ועם ישראל, פועל על הסביבה יותר מכל תעמולה חיצונית רועשת, וזוהי העבודה הנדרשת כעת.

יש שעות שאדם חש שנכנס רוחו כולו בקרבו פנימה, מאד הוא מרוכז אז בעצמיותו, העולם החיצוני איננו פועל עליו מאומה, הוא קשור בעומק ההתבודדות הפנימית. אם יבא אחד ויבקרהו מבחוץ, לא ידע את העשוי ברוחו. הוא יוכל לדון עליו הרבה מצדו השלילי, איך שאיננו חברותי, איך שהוא מתרחק מן הבריות, ואיך שהכל, כל העולם וכל החיים, הכל מוזר לו. ובאמיתיות רוחו בקרבו, הוא מרגיש הרמוניה גדולה ואחודה. בפנימיותו טוב, טוב לו מאד. השקט הנכסף שכל העולם רודף אחריו, שרוי הוא אז בתוכו, והוא באמת יושב אז ברומו של עולם. ויש לשער שהנקודה החיה העזיזה שבתוכו, פועלת היא בלא יודעים על הסביבה יותר ממה שכל אגיטציה רעשנית יכולה לפעול ולעשות. וכמו שהדבר נוהג באיש יחידי, נוהג הדבר באומה בשלמותה. כשרוח ישראל מתכנס יפה בפנימיותו, הרי הוא מרגיש שלמות עליונה בקרבו. בונה הוא אז עולמו, אינו רודף להיות הומה ושואג בעולם, אבל רוחו בפנימיותו מתרענן, חייו פועמים בחזקה, והוא יודע את כחו, ואז פועל הוא בעולם על ידי מה שפועל בעצמו. עת הבנין ההולכת כעת להתגלות, טרופה היא. אפשר הדבר להתחלף בין נטיה לנטיה. כשאין ההצעות דיין לברר את האושר של הגברת הרוח הפנימי ושל אושר הריכוז, אז המחשבה משוטטת תמיד רק בעולם החיצוני, משוטטת לבקש אושר ואינה מוצאה. כעת העבודה דרושה להחיות הרבה את רוח ישראל פנימה, להשתמש בכל הכחות, בין הפנימיים בין החיצוניים, לצורך ריכוז הרוח. וההערות תלכנה עד כדי הרגשה של הוד המנוחה הפנימית, וירא מנוחה כי טוב.

באמת, הדבקות האלוהית אינה זזה משום בריאה, אך עילוי כל המציאות תלוי בהכרתה, הרגשתה, והגלמתה בחיים.

הדבקות האלהית, שהיא חיי כל, אינה זזה משום נמצא באמת, ובכל זאת העילוי של כל היש תלוי באותה המציאות של הדבקות האלהית המתנוצצת בהכרה והרגשה, והמתגלמת בחיים ובמפעלים, ובזה יפה כח התורה והתפילה, העבודה והמצות. ובכל אופן שאדם אחד מתמלא אורה אלהית, רצונית והכרית, בעצם הוייתו המדעית והחפצית, בה במדה מתמלאות כל אלה הסיבות ההולכות ומקשרות את כל הקישורים המציאותיים, מרוממות הענין האלהי בסגולת מציאותו, בכבודו במקומו, עד מעמד אותה האישיות הנקדשה בקודש החכמה והמדע, הרצון והחשק האלהי, כולם באור חיים, באור קיום של הדר נצח נצחים. וברקי זוהר הללו ממלאים את נשמות כל צדיקי עולם, שהם מוצאים את עצמם ברב אמת וענוה מרוכזים בריכוז אור חי העולמים, והם הם הקוראים אל ד' בעד כל מעשיו, המתפללים ונענים. אלו הם הישרים, אשר סוד ד' להם יגלה בכל עת. והחפץ האלהי איננו חפץ דוחה חפצים, כי אם חפץ מאדר חפצים, חפץ מצחצח ומבריק חפצים, חפץ מסיר את כל העדר וכל חולשה מכל חפץ, ומעמיד את החיים והמציאות העצמית על מעמד היותר איתן, היותר נשגב, היותר פורח ומשגשג. ותכונת הקודש המיוחדה של החפץ האלהי, המתגלה בלב הדורש את אלהים, היא מחדשת את אורה על ידי הערת הנפש אל קרבת ד', אל טוהר המוסר, אל מעמק האמונה. ומתוך הסקירה העמוקה באה שפעת קודש מרוממה מכל תיאור, ומשגבת ישע.

בשורש הדין העליון אין כל רע, ורק בירידתו הוא עלול להזיק, ובאיגודו עם אור החסד הם מאזנים זה את זה.

כשההתגלות של עומק המשפט חודרת בנפש, אז היראה חורקת, חודרת ומתפלשת בתוכיותם של כל חדרי ומעמקי הנשמה. עומק המשפט קשור הוא בראשיתו באותה היראה העליונה של הטהרה האידיאלית, המתארת את החיים באותה הצורה העליונה שהכרותיה הפנימיות של הנפש מתגברות על כל מגע חיצון, ואז באמת הכל טוב, ולא יצוייר מציאות של רע כלל. וזה הטוהר העליון הוא המבוקש המחשבתי, חלקם הגדול של אותן שעלו במחשבה, ממתים ידך ד', ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם, אותו העדן הפנימי שגם מעינם של מלאכי השרת הוא גנוז ונסתר. וכיון שאין רע פוגע כלל באותה המציאות האמיתית, אין שום מעצור להתפשטותה של המציאות לכל השדרות היותר תחתיות. ואם שבא תבא המדריגה עד לידי מציאות כזו, שההשחתה והאיבוד, החבלה והכליון, הוא משוש דרכם, אין מזיקה מאומה כל אותה ההסתעפות לאותו הטוב הבטוח והשמור, היין המשומר מכל מגע זרים. אמנם בצורת ציורי עולמים בהגבלתם, כבר ירד האופי, והחבלה החיצונה עושה איזה שרט, וכשהיא כבר מכאבת, צריכה להיות מוגנה, וההתפשטות החבלנית צריכה להיות מעוכבת. לא הושלם כח המזיקים וחטיביותם, כי השלמו העולמים בקדושת המנוחה, שקוראה את עדנת הקודש לכל עולמים עליונים ותחתונים. הרום העליון הרי הוא, לפי זה, הממשיך את התחתית שמשם עומק השפל יונק. העונג הוא הנותן מקום להנגע, והנגע בעצמו חוזר להתגלות העונג. והחידור הנפשי של היראה המשפטית, כשהיא מתפשטת יותר מדאי, נעשית מחוקה במדתה על ידי ההזרחה של האור הנגדי, אור החסד הבלתי פוסק. שבטך ומשענתך המה ינחמוני. מאוגדים הם שני האורים הללו. לפי העמדה הבסיסית של יראת המשפט, ככה יגדל הרישום של התעקמות החסד העמוק. בהפרדת היסודות, החסד משובב את הדעת, ואין המוסר מתפרנס ממנו, והיראה מהרסת את המנוחה, ואין האסתתיקה יכולה להתחבר עמה. במיזוגם השרשי, היראה והאהבה משתלבות תמיד. האמונה מסתעפת, ופרי קדשה מצמיחים ומלבלבים, ופירותיה הם מצות ומעשים טובים, שחוש היראה מחדדתם ומלהיבתם. לא כאורח זרה, הומיה וסוררת, אשר לא תדע מה, ואמונתה לא תתן פירות, אל אחר אסתרס ולא עביד פירין. ואם האדם חותר במעמקי היראה, ומוצא את נפשו הרוסה יותר מדאי, ודעתו משובבת מאי מנוחה, ידע שפגם בהפרדת יסוד הגבורה מיסוד החסד. ואם מוצא הוא את נפשו רויה, ונוטה את הקלקול המוסרי בהיותו מושפע מהופעות נפשיות של משא נפש רוחנית, ידע שהפריד את יסוד החסד מיסוד הגבורה. והרי הוא צריך לשוב לשאוב ממעין העליון הכללי, שהמדות יונקות ממנו את לשדן בכל כלליותן, שאז ימצא את נפשו איתנה, מלאה נוחם ומלאה זירוז, חמושה בחוש מעשי לטובה, ומלאה זהירות מוסרית, ולשד חיים של נחלי דבש וחמאה ממלא דשן את כל עצמיה.

טועים הם החושבים להפריד בין דת ישראל ללאומיותו, וטועים גם הנלחמים באותם טועים, באופן הנראה כאילו ניתן באמת לנתקם.

טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל, וחפצים הם בדמיונם להשוות את הענין האלהי הזה, המיוחד בהאופי הישראלי, לענין כל תוכן של עם ולשון אשר בכל משפחות האדמה, ומזה בא הרצון לפלג את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות, ושתיהן יחד נחלו בזה שקר, כי כל עניני המחשבה, ההרגשה והאידיאליות, שהננו מוצאים באומה הישראלית, חטיבה אחת בלתי מחולקה היא, והכל ביחד עושה הוא את צורתו המיוחדה. אמנם, כשם שטועים הם המתאמצים להפריד את החלקים הבלתי מתחלקים הללו, ככה יותר טועים אותם שהם סבורים שאפשר הדבר שהחילוק והפירוד יעלה בידם של כל המתאמצים להפריד את התיומת, ומזה בא שהם לוחמים נגד מחזיקי חלק אחד מהחטיבה הישראלית בחמה שפוכה, על הפרדתם המחבלת, מבלי לשום על לב איך צריכה המלחמה הזאת להתכונן. אם היה אפשר להפריד באמת את התוכנים הרוחניים שבכנסת ישראל, אלא שהדבר מנוע מפני איזה חק תורי, אז היתה צריכה המלחמה להיות מכוונת נגד המחזיקים בחלק נפרד מיוחד, לבלע ולכלות את צביונם מעל שמי האומה. אבל כיון שמניעת הפירוד היא מניעה מוחלטת, בטוחים אנחנו שהמפרידים, מחזיקי החלקים הבודדים, אינם טועים כי אם בציור דמיונם, ולא בפועל הוייתם, ובאמת בזה החלק הפרטי, כיון שיסודו בחיי האומה בכללה, הרי הכל כבר נמצא בו, וצריכה המלחמה להיות מיוסדת רק לגלות להם את טעותם, ולברר להם כיון, שכל מאמצי חילם להפריד את האחדות העליונה לא יעלו בידם. וההסתגלות של שלמי המחשבה והרצון הישראלי בכל עומק טבעיותו, צריכה רק להיות לבקר את החזיון החלקי מכל עבריו, ולהראות בו בעצמו את כל סימני תמותו וכליליותו מכל הנושאים כולם, גם מאותם הרעיונות שבעלי החלק רצו כבר להסיח מהם את דעתם ולעקרם מנפשותיהם. ועל ידי בירור ענין אמיתי זה, יעמדו סוף סוף כל בעלי התפרדות על ההכרה, שדי להם לכלות לשוא את כחם, ותחת להחזיק בחלק נפרד מדומה, שכל השאיפות והתוכנים הכלליים של כל האומה כולה בכל ערכיה כלולים בו, אלא שהם כהים ומטושטשים, ומתוך כך מונעים הם מהנפשות המחזיקות בו את שובעם הרוחני, ומצמצמים את מרחב רוחם, ומדריכים אותם בנתיבות מלאי חתחתים, יותר נח יהיה להם להכיר באמת את האמת המציאותית, ולהחזיק בכל התוכן החי, הקודש, של אור ישראל השלם בכל הופעותיו בגלוי, ובזה יושיעו את נפשם מכל צרה ומחשכים, ויביטו וינהרו אל ד' ואל טובו. ולא יצטרכו עוד לענות את נפשם בשברי רעיונות כהים ומטושטשים, אשר לא יוכלו מעבר מזה להפטר מהם לנצח, ומעבר אחר למצא להם ברור והארת רוח, כי הם תוכנים אשר טובם ולשד חייהם הנלהב והעצום לא יתגלה כי אם על הככר הרחב והשלם, שכל החיים הישראליים, במהותם הכללית והשלמה, מתראים בו בכל מלא עזיזותם.

אין לעצור את הציור המסתורי וההיגיון הסודי, שהוא רז היצירה, אף מפני הקטנות שבאישיות המנסה להתגבר על גדלותה.

אין לעצור את הציור המסתורי, זהו רז היצירה. ההגיון הסודי הוא מצמיח נשמות חדשות, נשמות נגאלות, נשמות גואלות, נשמות משיחיות. רז הרזים, הסתום והגלוי בו מתאחדים. וממקור הכמוס, הגלוי והחשוף מתברך, והעולם החברותי וכל תרבויותיו מתברכים ממקור היושר הנכמס במעמקי הרזים. ואני הנני עורג לצמח ד', להופיע אור ישועה. לא אסוג מדרכי, אף כי רבים אויבי וקמי, ויותר מכל אויבי הלא הנני בעצמי המתקומם עלי, קטנותי מתקוממת על גדלותי, ושחות נפשי גוערת על גאונה. אמנם, לא יכוף גאוני את ראשו מפני אימת צללי הקטנות, ואף כי יאריכו מאד את קומתם, אך צללים הם, ובמקום אשר השמש באורה תזרח, הם ינוסו.

אומנות כוח המדמה שבציורי החסידות, היא אומנות שכלית טהורה, המתנשאת למקומות גבוהים מהכרת השכל.

האמנותיות של הכח המדמה, שהוא הכלי המגלה את פעולתו הנפשית בציורי החסידות, היא אמנות שכלית טהורה. הכח המדמה בא פה לעזרת השכל הטהור והרחבתו. אותה הסקירה הטהורה הממלאה את הנפש החושבת, אחרי שכבר השלימה את חקה, אחרי שעמדה על הכרתה הפנימית בחובות חייה בתוכנם הכללי, היא מתנשאת למשוך נחלי נועם מאותה המחשבה העליונה, שמרוב גדולתה לא תוכל להיות מצטיירת בחיים גבוליים אחוזי החמריות שלנו כי אם על ידי עזרת כח המדמה, שזאת היא תעודתו, לגלות את המצפונים השמימיים, אורות החמדה העליונים שהם ממעל לעולמנו, גם בתוך המאפלים העולמיים אשר אנו שרויים בהם. והנפש החסידית היא יוצרת תמיד, עושה היא את עבודת פעולותיה הרוחניות בלא לאות ובלא הרף. אם תאחז לה דרך הרגיל ברוב בני אדם, לאחוז ביצירה רוחנית רק בזמנים מיוחדים, ולשבות איזה זמן מעבודת קדשה, מיד היא מרגשת לאות נוראה וירידה עצומה, בהפסקת נשימתה העליונה ההולכת ושבה בקרבה ממקור החיים האציליים. האמנות החסידית היא אומנות נובעת בתדירות, מעין לא אכזב, שתולדתה היא הדבקות האלהית העשירה, הממלאה בריבי רבבות אין קץ של גווניה חללם של כל העולמים.

כשהתפילה הישראלית תשוב אחר היעזבהּ, היא תחזיר את כל העיזבון, וכל העולם ישתומם על הודה.

כשהתפילה נעזבת מפני שמצפים לתפילה שלמה, לתפילה שיש בה הארה בהירה, אף על פי שבודאי העזיבה בעצמה היא דבר של הפסד רב, בכל זאת כשהתפילה הבהירה באה, היא מחזרת את כל העזבון הקדום. ודבר זה נוהג בין בערך היחיד בין בערך הציבור, בכנסת ישראל הכללית. התפילה תבא לישראל, ותבא בצורה מאד בהירה, מצורה הנובעת מתוך כל נשמתה, מתוך כל הכרתה הפנימית, מתוך כל השקפת העולם שלה, ומתוך כל השפעתה על העולם בעבר, בהוה ובעתיד. וכשתבא התפילה הישראלית, ישתומם העולם כולו על הודה והדרה, על עזוזה וחנה. היא תבא מתוך הרצון השלם, העושה את העולם כולו לחטיבה אחת של קודש, ואת החיים כולם לפרק אחד של שירה עליונה, של שיר חדש, של שיר ד' על אדמת ישראל, של שיר ציון הנגאל, המלא פדות עולמים.

כשהמחשבה מתפתחת, ניכרת אחדות המחשבות, ואז הבינה מכירה איך המחשבות הגסות שומרות את הקדושות כקליפה לפרי.

כשהארת המחשבה מתפתחת יפה, מכירים בהכרה ברורה איך כל המחשבות המשוטטות בעולם הן אחוזות וקשורות זו בזו, וכולן יחד עושות חטיבה אורגנית שלמה. ואז הבינה תופסת איך שכל המחשבות הגסות, הרעות, ההורסות, הן קליפות שומרות את המחשבות הפנימיות, הקדושות, הנצחיות והמלאות אור חסין וקדוש עדי עד. אמנם צריך לעמוד על המשמר, לסדר יפה את המערכה הרוחנית, שלא תתפרץ הקליפה לפנים במקום האוכל, כי אם תשמור את ערכה ואת מקומה, ואז נעשה הכל יפה בעתו.

מכיוון שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, השפעת פגמי האדם על שורשו פחותה מהשפעת זכויותיו עליו.

על פי יסוד הקישור והפעולה שהענף בתכונה רצונית פועל על השורש, היה ראוי להיות במדה אחת מה שברא מזכה אבא גם כן ברא מחייב אבא. אלא שהוא מתנאי מדת הטובה המרובה, שקביעות העליה והטוב תהיה איתנה יותר, ולא תמשך אחרי הרשעה הענפית, אף על פי שהיא מאירה הרבה מהאורה והצדקה הענפית. ומכל מקום קצת פגם יש, עד שיכלל הכל בשורש.

הצדיק באהבתו לבריות נוסך בהם מאופיו ומרוממם, ואהבה זו מתבלטת בתפילתו, שתוכנה הוא שאיבת חסד עליון, והכלי להכלתו הוא בקשות פרטיות.

הצדיק הדבק בד' בכל עומק רצונו ובכל מלא הכרתו, ורצונו הוא רצון אדיר, והכרתו היא הכרה עמוקה, והם הולכים ומתאדרים ומתעמקים מדי יום ביומו, שעומק, גודל, רוחב וגובה החיים, מתרבה בהם, מפני שאיבתם התדירית ממעין הנצחי של מקור חיי כל החיים, ממקור יסוד חי כל העולמים, כשצדיק זה אוהב הוא את הבריות, מבסם הוא את העולם. באהבתו את הבריות מתמזג חלק יסודי, תמציתי, מאותו הטוב המעולה שבאופיו הנשגב, בנפשות כל אהוביו, שהם כל הבריות כולן, ובזה הוא מרומם את ערכם, מזכה אותם ומעלם. וכשהביטוי התפילתי, האור הדיבורי, מבליט את האהבה הזאת, הרי היא מפוצצת הררי עד, והעולם כולו מזדכך, וקל וחומר שהרצון הפרטי, כשהוא מצטמצם באיזה אישיות פרטית ובאיזה מבוקש פרטי, שהוא נעשה. אמנם אין הרצון הפרטי של המבוקש המפורט העיקר בהאופי התפילתי של צדיק עולמים, אלא הרי הוא אחד מהבקעים שעל ידם מתגלה הלהב האידיאלי המקודש בקודש קדשים של אהבת הבריות, של אהבת כל העולמים וכל יצוריהם. ואהבה זו בעצמה הרי היא מרוממת בתוכנה המעודן את המהות של הנשמה, מעלתה על כל המעשים, ומשגבתה בישועות עליונות, מפני שהיא היא השפעה האלהית, האומרת עולם חסד יבנה. אבל בסקירה האלהית בעצמה, המתעלה מכל גבול זמן ותיאור מיוחד, הלא אין שום רע נמצא, ואין שום הירוס מכאיב, כי הרי הכל הולך למשרים, לאושר ולטוב על כל. החסד העליון, בגודל מילואו, נותן הוא מקום לכל מה שאנו סוקרים אותו בתואר של קלקלה, של הירוס, של מיתה, של שבירה, של חלי, של עוני ושל עצבון. ומתוך שהחסד העליון בכל עליוניותו הרי הוא משפיל לראות, ויש בכללות האידיאלית גם אותו האושר המפורט של החפצים הפרטיים שבכללות התיאור המוגבל שיצורים שוקקים אליו במעמדם, אין הרצון מובע בעומק אמתו כי אם על ידי אותה ההגבלה והמחשך של החסד שנמצא בנשמת הצדיקים, השואבים מאור חסד עליון את שביבי אורם, והם מבטאים את חפצם לשמירת התיאור הפרטי של היצור. וחשקת אידיאלים מוגבלים הללו הנה הכלי של עמדת החיים והשלום. בריתי היתה אתו החיים והשלום.

ישנם השרים שירת עצמם, או האומה, או האדם, או היקום, ויש השרים את כל השירות הללו באגודה אחת.

יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל, את מלא הסיפוק הרוחני במילואו. ויש שהוא שר שירת האומה, יוצא הוא מתוך המעגל של נפשו הפרטית, שאינו מוצא אותה מרוחבת כראוי, ולא מיושבת ישוב אידיאלי, שואף למרומי עז, והוא מתדבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל, ועמה הוא שר את שיריה, מצר בצרותיה ומשתעשע בתקותיה, הוגה דיעות עליונות וטהורות על עברה ועל עתידה, וחוקר באהבה ובחכמת לב את תוכן רוחה הפנימי. ויש אשר עוד תתרחב נפשו עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת האדם, רוחו הולך ומתרחב בגאון כללות האדם והוד צלמו, שואף אל תעודתו הכללית ומצפה להשתלמותו העליונה, וממקור חיים זה הוא שואב את כללות הגיונותיו ומחקריו, שאיפותיו וחזיונותיו. ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא, עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה, זה הוא העוסק בפרק שירה בכל יום שמובטח לו שהוא בן עולם הבא. ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת, וכולם נותנים את קולותיהם, כולם יחד מנעימים את זמריהם, וזה לתוך זה נותן לשד וחיים, קול ששון וקול שמחה, קול צהלה וקול רינה, קול חדוה וקול קדושה. שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם, שירת העולם, כולם יחד מתמזגים בקרבו בכל עת ובכל שעה. והתמימות הזאת במילואה, עולה היא להיות שירת קודש, שירת אל, שירת ישראל, בעוצם עזה ותפארתה, בעוצם אמתה וגדלה. ישראל, שיר אל, שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע. שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו.

לאמונה הטבעית, המסורתית, והעצמית, יש תכונות שונות המתאחדות לפעמים, וכשאחת מהן שולטת, האחרות מחליפות כוח.

האמונה המופעה מהעולם, האמונה הטבעית ההסתכלותית, והאמונה המופעה מהתורה, האמונה הניסית המסורתית, והאמונה התוכית המופעת ממעמקי הנשמה, מפנימיות החוש האמוני בתהום עמקו, הם שלשה אורות גדולים, שכל אחד מהם יש לו תנאים מיוחדים, ודורש תפקידים מיוחדים, והם לפעמים מתרכבים ומתמזגים זה עם זה בשילובי כחותיהם. ויש אשר רוח אחת מהן באה במלא סערתה, ומבקשת לכבוש לה את כל הלב, את כל הלך החיים, וצריך אז, בעת שלטונה המיוחד, לדעת איך להתנהג עם הרוחות האחרים, שהנם אז עומדים במצב של דורמיטה, והנם עולים אז למקורם העליון, להחליף כח, ולבוא בתוספת ברכה ותחיה חדשה.

כשם שאומץ החיים הבהמיים נחוץ לאדם, ונכלל בו על-ידי אכילת בשר, כך גסות עבודה זרה, אחר זיקוקה, נחוצה לאמונה הטהורה.

אדם ובהמה תושיע ד', בהמה בכללא דאדם. היסוד הגס והחזק בחיים, העושה את פעולתו באומץ, מונח בחומריות החיים שבבהמה. ומשיתוף החיים של האדם עם הבהמה, מאכילת בשר בהמה בצורה מצומצמה, וביחש החיים שגורמים ביחד על האדם ועל הבהמה, מתרכבות הסגולות, והאומץ החמרני בא באדם משפלותו הבהמית, והוא מתעלה ומזדקק בקרבו, עד התעלותו לתכונת האדם לפי מדריגותיו. ככה הוא בפרטיות ברוח האדם לפרטיו, לפי מדריגותיו, בעליותיו ומורדותיו. אותו הרוח הגס של העבודה הזרה, הוא הצד החמרני המזוהם, ועם זה חזק ואמיץ בתכונתו. כמובן הצד החומרי הוא בתור קליפה גסה קדם לפרי, וברוח העדין של האדם צריך הוא להזדקק ולעלות מעלה, עד שיסולקו כל סיגיו ויטהר, וישאר רק האומץ לבדו בזיקוקו. ונמצא שאמונה בטהרתה הרי היא כשתילה עדינה מורכבה על גבי נטיעה גסה, אלא שהגסות הגמורה של עבודה זרה לא יכלה להיות ליסוד נטיעת הקודש, מפני הריחוק העצום, על כן נעקרה השתילה הגסה ממקומה, והועתקה בחידוש צורה. בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען, וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק, ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו, ויעקב ובניו ירדו מצרים. יסוד העבודה זרה בראשית המטע, גרם האומץ ההולך ורודה גם בכל התהלוכות החמריות, עד שאחר כך הוא בא ומושל על כל היסוד של הרע, ומכניע הכל תחת הטוב, את כל הטמא תחת הטהור, את כל החול תחת הקודש. ובכל עת ובכל דור שואבים יחידי הסגולה כמה וכמה שפעים רבי ערך, אמיצי תולדה, ממעמקי המחשכים. ושלמה המלך בקש לדלות את כל אוצרות הטוהר שבמעמקי הטומאה, ונכשל, והשאיר ברכה אחריו, אחרי אשר כבר יישר את המסילה לגדולי דור ודור, להעלות לאט לאט את הזהרורים הנמצאים בנאות החושך. ומעז יצא מתוק, מתוך החושך הפראי החי בלב גסי החיים השקועים ברפש החמרנות המגואלה בשטף חלאתה, דולים אוצרי אורות, מעדנים ומקדשים אותם, ומהפכים אותם לטללי אורות, המקודשים קדשי קדשים. אמנם דוקא גבורי כח, אדירי קודש, טהורי רוח ונשמה, הם הם הנגשים לעבודת קודש עליונה זו, ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך, ברך ד' חילו, חללים שבו, ופועל ידיו תרצה.

ישנם דברים גדולים בעצמיותם, הנראים כקטנים בגלל עצבות הגוף, ואצל גדולים ישנה קטנות, שאצל אחרים היא גדלות.

ותוכני הקטנות שהם יסוד העצבון, אופי הבלי דגרמא, שעומדים בתחתית השדרות של החיים, למטה ממדריגת הנפש, הם נמצאים בכל דבר והגיון לפי ערכו, בכל פעולה ושאיפה לפי ערכה, בכל חכמה ובכל פנים של תורה, של דעת ד', ושל דעת העולם והחיים, ושל חיי המוסר והצדק, של חיי היושר והעבודה, לפי ערכם, ובכל מציאות עולמית ונשמתית, בכל כח ומפעל, בכל מלא עולמים, לפי ערכם. בכל העלילות הנעשות בעולם, בכל המסיבות, בכל התולדות וסיבוכיהם, בכל מאורעות העולם, ובכל סדרי הישות כולה. יש דברים גדולים וקטנים בעצמיותם, שכשהם נערכים כלפי הכללות, הנם נערכים בגדלות ובקטנות. וישנם דברים מוקטנים, שהם בעצמיותם מהתוכן של הענינים הגדולים, והם הם תוכני הקטנות הטפוסית, שהקימוצים, הצמצומים, צרות הלב, לחץ הרעיון, וכל אותם המומין שנמצאים מתכונת העצבון הגופני, נמצאים בהם לפי ערכם, כי הכל נדון בערכו. ויש מין קטנות כזה, שאלמלא היו אותם שעומדים במדריגה פחותה מזה באים אליו, היו מתמלאים נהרה, ואצל אותם שצריכים לדרוך הדרכות עליונות, בפעולות פוריות כלליות והשגות עדינות עליונות, הרי הם אצלם מלאים תוכן של קטנות, שכל הלחץ של הדינים והצמצומים, הקדריות והערפלים, מורכבים בהם. אמנם כל מדות הקטנות, בהיותם מחוברים לתכונות הגדלות, הרי הם חיים, מאירים ושמחים, ואין הזהירות מהן נחוצה כי אם בנתיקה מהיסוד של הגודל. כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו.

הקבלה נותנת את הטמפרמנט של אש האמונה, והפילוסופיה כמשחק ילדים לעומתה, אך כדי לקבלה זקוקים לבריאות הגוף והנפש.

הקבלה תתן לנו את הטמפרמנט של אש האמונה בכל מילואו, בלא גרעון וניכיון של חסרונות שמחסר ממנה השכל האנושי בחולשתו. כשאנו מעריכים את אותו הגודל של מדריכי האמונה העליונים בעולם, לעומת ההגיוניים והפילוסופיים, נדמו לנו האחרונים כילדים משחקים לעומת חיל גבורים, שמעניקים חמה בקומתם, ומפליאים כל העולם ברעם גבורתם. לאותו הגודל של התלמוד הנצחי אשר באור האמת של קדושת האמונה, על ידי אימון האמונה אנו באים, אבל לקבל את הופעתו באיזה צורה שלמה, הננו צריכים להתכשר בעזיזיות החיים, בבריאות וכח גופני שלם, בתכונה נפשית משוכללה, בשאיפות רוממות ומאירות, בשכל והכרה עמוקים, בידיעות מקיפות וחודרות, ועל כולם בא אור האמונה, ותורות חכמת האמת יפתחו לנו את דלתותיהן.

בפתחי החכמה שבעולמות הפרטיים יש מקום להשערה וספק, אבל בבינה העליונה הכללית יש רק ודאות.

הודאיות מתחילה להופיע בהזרחתה של הנשמה מאור של כולהו עלמין, של הקפת הכל, בחידורו וגדלו, בהודו ונצחו. אבל כל זמן שהיא חבושה בעולם אחד, אף על פי שממנו גם כן מוזרחים לה אורים גדולים, ולפעמים שוטפים ממנו נחלים חדשים, משמחים ומעודדים כל רוח, מכל מקום צל הספקנות יוכל להגיע שמה. ולא יובל סתם יקרא שמו של אותו העולם הפרטי, כאותו העולם העליון הכללי המוזרח מבינה העליונה, כי אם יובל אולי, מקום התחלתן של ההשערות הגדולות, שהן פתחי חכמה. ומאותן ההתחלות ההשעריות, האדם נכנס לטרקלינין הפנימיים, ששם הבטחה והודאיות, האמירה הפועלת, אומר ועושה, גוזר ומקיים.

התפילה היא האידיאל של כל העולמות, והעריגה של כל הברואים למקורם נספגת באדם, והם מתעלים עמו בתפילתו.

התפילה היא האידיאל של כל עולמים. כל ההויה כולה למקור חייה היא עורגת. כל צמח וכל שיח, כל גרגר חול וכל רגב אדמה, כל אשר בו חיים נגלים וכל אשר בו חיים כמוסים, כל קטני היצירה וכל גדוליה, שחקי מעל ושרפי קודש, כל הפרטיות שביש וכל כללותו, הכל הומה, שואף, עורג ושוקק, לחמדת שלמות מקורו העליון, החי, הקדוש, הטהור והכביר. והאדם סופג את כל השקיקות הללו בכל עת ובכל שעה, והוא מתרומם ומתעלה בתשוקות קדשו, ובא תור הגילוי לתשוקות רוממות אל אלה בתפילה, המכה גלי אורה, היוצאת בחופש עזה, בהגיון שיח קדשה, למרחבי אל. מרומם הוא האדם בתפילה את כל היצור, מאחד הוא עמו את כל היש, מעלה את הכל, מרומם אל הכל, למקור הברכה, למקור החיים.

החסידות היא כשרון אומנותי לחקות את טוב ה' בכוח הדמיון העדין, המזוקק בשכל, והנבואה הנה אחד מענפיה.

החסידות היא כשרון אמנותי נפלא, שהעולם צריך אליה יותר מכל מיני האמניות שבעולם. היא מבססת את רוח האדם בכללו, ומעמידתו על עמדתו העליונה, שהוא שואף אליה בפנימיות תוכנו. להשלמתו של כשרון עליון זה, צריך שיבורך בעליו בכח מדמה עדין, מדוייק וחודר. וכל מה שיתגלה אור השכל והצחצחות העליונות של טהרותיו על כחו המדמה, ככה יתברכו ציוריו. אז דברת בחזון לחסידיך. והנבואה גם היא מגזע החסידות העליונה מתענפת. ומתוך החיים העצמיים, הנאדרים בקודש, ההולכים ושוטפים בקרב נשמותיהם של האמנים העליונים, יחידי הסגולה, חסידי הדורות, כח החיים בכללו, שבכל דור ודור, בישראל ובאנושיות כולה, הולך ומתברך. והתכונות הנפשיות הנשאות, המדות הטובות, הרצון העמוק להיטיב, ולחקות את ההטבה במעשים, בדיבורים, בכתבים, ובכל מהלכי החיים, שאיננו פוסק, והוא כמעין המתגבר בלבם של החסידים המוכתרים בכשרון האמנותי המקודש של אור החסידות האמיתית, הוא שופע בעזוז כחו, ופועל פעולה גנוזה על כל הנפשות כולן, לחזק את מצעדיהם, ולאמץ את רצונם המתנודד, להיות הולך ומתחזק גם הוא לדרך הטובה והישרה. ומטעם זה מוכרחת היא האנושיות להעמיד מכללה חסידים, מיוחדים בסגולתם הנפשית.

קירוב משה את הערב-רב הנה העדפת הכמות (התפשטות החסד) על האיכות, שכן בחסד העליון גנוזים כל אוצרות האור והחושך.

משה רבינו ע"ה חפץ בקרבת הערב רב, התפשטות הכמותית, והתורה ירדה מאיכותה על ידי רצון הכמותי של התפשטות החסד הלזה. והדעה העליונה היא גנוזה באור החסד העליון, ששם קמוץ הכל, והכל מעולה. החושך העליון, הגדול מכל האורות, והטוב המתעלה מכל חיים ומכל טובה.

בידיעה האלוהית כלולות כל הידיעות, ובעונג האלוהי כל התענוגות, ומאבקם הראשוני ביתר הכשרונות בא לאפשר את הזרחת האור.

בהידיעה האלהית באמת, כל מה שהיא מתגברת בלבו של אדם, כלולות כל הידיעות, כמו שבהעונג האלהי המתגלה בנפש, כלולים כל התענוגים בכשרון החיים אשר הדבקות האלהית אגודה בהם, דבקים כל הכשרונות. אמנם באה ההתגלות של ההסתגלות אל הקשר האלהי בראשית הזדרחותו בצורה קצת מוגבלה, בזה שהיא דוחה מהאדם יתר הכשרונות ויתר הסיגולים, והוא עדיין לא עמד בסוד ד', שרק מפני הפרטיות, מפני העוני והקימוץ שבכל מיני כשרון, מפני דלותם וצנומיותם, הרי הם נדחים, כדי שלא יעכבו בקדרותם את ההבהקה האלהית מלהזריח בכל המילוא שלה, אשר רק בהתגברותה והתגלות שלטונה יכולל הכל וישולם הכל. כל התענוגים וכל הכשרונות, כל סיגולי החיים, כל העצות וכל החדוות, כל השמחות וכל העדונים, כל ההכרות וכל החכמות, כל השירות וכל הפארים, כל הגדולות וכל השיגובים, כל הצהלות וכל הנועמים, יגלו ויראו בכל סעיפיהם וסעיפי סעיפיהם, בכל עושר כבודם וכל הוד נצחם. וכל מה שבאה ההופעה האלהית על ידי ברירה יותר עמוקה, על ידי מלחמה יותר כבדה, על ידי נסיונות יותר קשים, על ידי דחיות יותר מרובות של כל סעיפים בודדים וזרים, הרי היא יותר מתבלטת, יותר מתעצמת, יותר מאירה את החיים ואת העולם, ויותר מהדרתם אחר כך בכל פאר כלילותיה. אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ד' אלהיו. ניחא להו לצדיקיא לתברא גרמייהו בגין יקרא דקוב"ה, אל תקרי שברו אלא שׁברו.

חוש האמונה הפנימי מתעטר באור הדעה והשכל, ושניהם מתחברים עם רוח הקודש העליונה, ההולכת ומתקשרת באור התורה.

תוכן רוח יראת שמים שבלב, מבונה הוא ממניות שונות. המנה היסודית והעקרית היא חוש העמוק של האמונה האלהית, ברום טהרתה. והולך החוש הבהיר והנקדש הזה ומתעלה, מתפלש בחדרי לבב, ומתעטר באורות של דעה ושכל טוב, וכל מה שהוא מוסיף כתרי דעת, הוא מוסיף אומץ ועומק, ורוח טהרה עליונה מתגבר בקרבו. השעשוע הפנימי באור האלהי, הזורח בזריחה עדינה בתוכיות הנשמה, ושמחת עולמים של נחל עדניו, היא הממתקת לאדם את חייו הרוחניים, ומוסיפה בו גדולה נצחית, המכשרתו לחיי אושר קדושים, מלאים נדיבות רוח וכל טוב עליון. אותו האור הפנימי של ההארה האלהית, הכלולה מעומק אמונה ועומק דעת במיזוג אדיר ומותאם, הוא מתחבר עם רוח הקודש העליון, ההולך ופורץ את זרמיו מתוך כל החיים הכלליים של כל האדם בכללותו, מצד הצורה האלהית שבו, ובישראל ביותר פנימיות, ביותר חטיביות ויחוד, מרוח ד' אשר נחה מאז על עמו, עם הסגולה, שטעם הקודש האלהי מותאם מאד לחכו הנפשי, בצילו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי. ואותו הרוח שהוא מלא חיים טבעיים, הולך הוא ומתקשר באורה של תורה, בהדרכה המעשית והאמונית, ומתעטר בקשרי צפיות של ישועה כללית לעולם, מרוכזת בריכוז פנימי ברוח ישראל, המאגדת בקרבה את כל המשאלים היותר יפים, יותר קדושים ואידיאליים, שכל רוח טהור מתנשא אליהם.

הצדיקים העלונים רואים ברשעה מסך לצמצום האור הגדול, והצדיקים מתקצפים לעומתה, ומשיח ישיבם בתשובה – שיראו גם הם את הצורך ברשעה.

הצדיקים הבהירים, שרואים את כל העולם נדון בטוב, הם מזככים את הכל מצד בהירות רעיונותיהם, ומצד הזוהר של הטוב המיושר שבחפצם הטהור, הם מסלקים את כל קלקולי העולם ואת כל הרשעה מיסודם. הם מעמידים את כל התכונה של הסכלות ושל הרשע של העולם בתור מסכים, שהם רק מתקנים את האור, מכינים לו מקום, שיוכל להאיר בעולם, אבל לא מקלקלים ולא מהרסים אותו. והדבר תלוי במדת האור עצמה, כי אורה קדושה מצומצמת הלא אינה צריכה סתומים כדי לאפשר את ההנאה מזיוה, ועל כן לערכה, כל גסות, כל נטיות חמריות, וקל וחומר כל רשעה וכסילות, הרי הוא דבר מקלקל, מעות ומחליא, והנשמה מתטשטשת על ידם, והנפש מתמלאה רוגז, חלי וקצף, על מציאותם. מה שאין כן גורל הצדיקים העליונים, בעלי ההשכלה הבהירה, נושאי טהרת הרצון, שהאור המבהיק העליון שוכן בהם. הם מכירים שהאור הטהור הוא הרבה יותר גדול מכח העולם לשאת אותו, ועם כל זה מוכרח הוא להיות מאיר בעולם, והכרח הוא שיהיו מסכים רבים להסתירו, והמסכים הם הם הרשעה ונושאיה, ונמצא שכל אלה גם כן מכלל תקונו של עולם הם, ולמה יתקצפו ויתרגזו. וכל צערם איננו בא כי אם על מה שמצטערים בעלי האור המצומצם, שאין בכחם לראות איך כל הרשעה כולה אינה כי אם מסך המתקן את האור. על כן אתי משיח לאתבא צדיקיא בתיובתא, ובהתעלות הצדיקים למדת התשובה העליונה, יוכר להם שהאור הגדול, גדול הוא לאין חקר, והוא מופיע בעולם בעזוז גבורת חסדיו, ולולא המסכים הרבים שבאים על ידי כל סיגי הרשעות, החמריות והרוחניות, היה העולם מתטשטש מרוב זיו, ונמצא שהכל חוזר לתיקון העולם, וכל הרשעים מתתקנים וחוזרים למוטב, בהיותם מכירים את תפקידם. ועקר עונשם של הרשעים בא על אשר צערו את הצדיקים המצומצמים. ובאים הצדיקים העומדים במרחבי יה, ומוציאים את הרשעים מכל מצרי שאול, והכל נעשה מלא עז וחדוה. עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו, אף ברכות יעטה מורה. ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלהים בציון.

לפעמים הארת הנשמה מאירה את התורה ואורותיהן נפגשים, ולפעמים התורה מאירה את הנשמה ואורותיהן נפגשים.

יש שהנשמה מבהקת וזורחת באורה, ומוצאת בקרבה גנזי גנזים, ומתוך רוב השובע, מתוך עושר האורה, באה היא אל התורה, מאירה היא את התורה, ואורות התורה מאירים אותה, ואור באור נפגש, והבהקה על הבהקה מתגברת. ולפעמים יסוד הכל בא מן התורה, התורה מאירה, מתנוצצת, והיא מכניסה את האור בנשמה, ואורות הנשמה מתנוצצים על ידה, מתאחדים בה, ומתעלים ומתקשרים ומתקדשים עמה.

הנסים והמצוות עשויים בטבעיות סיבתית עליונה וחופשית, ההשתעבדות לטבעיות היא עבודה זרה, והזלזול בה הוא שורש המינות.

הכל עשוי במשקל עליון, הכל עשוי בטבע. גם הניסים יש להם אותו הטבע הניסי, אותם החוקים הניסיים והגדרים הנפלאים, המקשרים את עלילותיהם. והכל עשוי בעצה של החירות העליונה, שאין עמה שיעבוד והכרח, אמנם קבעה עצת עולמים זו את חוקיה, מידי אביר יעקב, משם רועה אבן ישראל. זאת המארה של כבוד הטבע הירוד, של ההשתעבדות אליו בצורתו השפלה, הירודה והקודרת, שהוא נעשה בימוס לעבודה זרה, והתוכן המוריד את כל העולם וכל החיים, את האדם ואת רוחו, למעמקי תהום האבדון, היא בעצמה העולה ממעמקי שאול, מיטהרת ומתקדשת, וחוזרת לאיתן העליוניות הטהורה, מתחברת למקור שרשה, ושואבת את מעינותיה ממרומי קודש קדשים. וזילזול הטבע בכלל, הוא מקור המארה הדלולה, המקיים את תכונת העבודה זרה בצורה של מינות מתועבה, שנותנת ארכה להרשעה, ומזהמת את החיים בדלדולה הנמאס. כפירת הטבע גרמה אטימת הלב מהוקרת החק הכתוב, אמרת ד', שמיוסדת בחוקות שמים וארץ, אשר נתנה למורשה לישראל. ענו לד' בתודה, זמרו לאלהינו בכינור, המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר, המצמיח הרים חציר, נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו, השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו, משליך קרחו כפיתים לפני קרתו מי יעמוד, מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה. והרשעה המינית בסכלותה וגאותה ההוללה, אטמה עיניה וסתמה אזניה בלי דעת כל זאת, ואל שדי התגברה, לרדות בחוקי ד' ומשפטי עליון כרודה בעבד שפל לכל אשר יחפוץ, ועצת עליון נאצה. ופרצה זו היא מקור רשעתה, אשר הזקיקה אותה לעבודה זרה נתעבה, לבושה בעדיים חיצוניים, ותוכה נמאס, נבאש ונסרח. קדושת הטבע, קשרי הסיבות בעלילותיהן כעצת אדון עולם אשר לתבונתו אין חקר, הוא דבר ד' אשר רק לנאמן ביתו נגלה, תורת משה אמת, העומדת עדי עד, וחודרת כל סתרי עולמים וכל גילוייהם, אהבת חסד ותורת חיים וחק ומשפט, לעולם זאת על ישראל, ומזיו אורה יואר תבל ומלואו. ההשגה האלהית, הדבקות, הקדושה, היראה, האהבה, המצות וכונותיהם, התקוה והבטחון, כולם אחוזים בשלשלאות סיבתיות, פועלים הם את פעולותיהם לאור ולחיים ברתוקות נאמנות, וכאלה נאמנות הן הסיבות ההולכות בחיים כולם, העוברות על גוי ועל אדם יחד. ובתוך העלילות ותחבולותיהן אצור אוצר החיים הפנימיים, אשר לפי המדע העליון המתגבר בתוכם, לפי אור הקודש המתגבר בהם, ככה מתגלה השלטון העליון לקשר את כל אלה בצורות יותר חזקות, יותר עליונות, יותר עדינות ויותר מטרתיות. והגבורה הרוממה הולכת ומוארת, יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא, ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.

האסטרולוגיה, הגרפולוגיה, וחכמת הפרצוף והתנועה, נובעות ממערכת רוחנית מסודרת, אך בכוחו של האדם לחדש את צורתה.

יחש יש להסקירה האסטרולוגית עם ההכרה הפרצופית האישית, והם ביחד עם ההכרה של התנועות וצביונן בכלל, עד לידי אותה ההכרה המונחת בהתגלות צביון כתב היד, ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו. הקליטה המדעית שבזה, היא באה מאותה ההשערה הפנימית, שהכללות פועלת פעולה סדרנית על כל תוכן תמציתי כפי ערך ריכוזו, והצביון האנושי הוא המרוכז ביותר, וסידורי כחותיו מתבלטים על ידי אותו הסידור הכללי, שתכנית ההכרה הקוסמית היא אחת מחלקיו. וגם אותה ההכרה הבאה על ידי סקירה מעמקת פנימית, על פי אותה התגלות השטחית של הצורה הקוסמית, אינה דבר של תוהו, כי יש לה ערך עם המהות האישית, וממילא קישור עם הפרצופיות, ויחש עם המוסר והתוכן המאורעתי, יסוד המזל. אמנם פשוט הוא שעצם הקודש, שאיפת המוסר בעומק הגודל שלו, שאיננו מוצא חסיון כי אם באור ד' וישעו, הוא מרומם את הריכוז האישי מעל לכל שטח סידורי חטוב ומוכרח, ומציגו בעולם המלא אור של חירות ופדות, ובזה אותות בדים מתהוללים, לעומת האור המתנוצץ בחטיבות הנשמתית על ידי הופעת תורה ובטחון בד', בקשר של מעשים טובים. ותשובה תפילה וצדקה מעלים סידור חדש, המתעלה מכל הסדרים השטחיים, על כל האופק הקוסמי, ומזהרים את היחש של העולם אל האדם בזוהר חי ונשגב, עד שתחת היותו נפעל, מתהוה הוא בתור פועל, מחדש את הצורה הכללית וחותמה בצביונו.

האמונה הטבעית זקוקה לצירוף השכל, ואחר צירופה היא עומדת באיתנה (כשם שאברהם זיקק אמונתו בחקירותיו).

מקובל הוא באומה, שאברהם אבינו חקר ובחן, עד שהעמיד יוצר על מכונו. זאת אומרת, שלא תבא האורה לעולם מהטבעיות האמונית לבדה, אפילו אם תהא מיושרת והולכת במהלך הקודש, לקלע בטובה אל התוכן של האמת האלהית הטהורה. כל תוכן טבעי מוכרח הוא שסיגים ערפליים יהיו מעורבים בו, ויערבב באי בירורו את התוצאות הצריכות להיות הולכות ומתפשטות כזהב מזוקק. אמנם, אחרי אשר השכל בטהרתו יצרף ויזקק את כח האמונה הטבעית העומדת באיתנה, אז היא מתכוננת להיות מטע לשם, והתולדות, גם הטבעיות, הבאות מתכונת אמונה כזאת, שמראש הוסרו כל הסיגים הטבעיים מתכונתה, הן תולדות של אמת, שיש בהם רעננות נצחית, וראויות הן למורשת עולמים, שבכל דור ודור יחזרו ויזוקקו, יתקדשו ויתעלו, באיתניות הטבעיות של הקודש, ובטוהר העליון אשר לסגולת השכל המצוחצח, בעוצם קדושת הנשמה בעזוזה. והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת.

בתפילה מתעלים הקדושה הטבעית שבנו, שורשינו וענפינו, ואילו על-ידי התורה יורדים ומשתלבים חיים עליונים בעומק טבעיותנו.

התפילה היא מלמטה למעלה. כיצד, מתוך אותו המעין המלא קדושה טבעית שבלבנו, הרינו דולים, מוציאים את הרגשותיו העדינות מן הכח אל הפועל, מכוונים לרוממן ולשגבן, לטהרן ולקדשן, בקדושת הטהרה העליונה, הכוללת כל הקדושות וכל הטהרות, כל החכמות וכל הדיעות, כל הבינות וכל המחשבות, והננו עולים. כמה שיגדל שכלנו, כמה שיזדככו מדותינו, כמה שיהיה האופי של הדבקות האלהית יותר חזק בחיים, ברעיון וברצון, במזג ובטבע, בתולדה ובתכונה, ככה זורחים יותר האורות המתגלים בנו על ידי הבעותינו התפילתיות. וכל מה שנרד יותר לתוך עומק הענין הנערץ והנשגב הזה, לתוך תהום פנימיות נפשנו, לכל גדלו ועזו, הננו יכולים למוד בקוים יותר מדוייקים את עליותינו במהלך התפילה. וכשאנו עולים, עולים עמנו כל שרשי הוייותינו, כל ענפי נשמותינו, כל קוי החיים השופעים ממהותנו, וכל מקורות החיים המפכים עלינו עד הביאם אותנו אל המהותיות הפרטית שלנו. והכל מתברך, הכל מתעלה, הכל מתקדש ומתרומם, הכל שמח שמחת ישרים, הכל עלז עליצות קודש. והטבע של הקדושה מתעלה ומזדכך, עד שהוא בא לכלל אופי הכרי, לאופי שכלי פועל שאיננו עוד נפעל, חפשי ושליט ורודה בכל מרחבי החיים. זהו משפט התפילה. ובתורה הננו עוסקים בשילובי חיים מלמעלה למטה. מרום פסגת השכל האלהי, ממקור מחצב התורה, הננו לוקחים את מניות החיים, והננו ממשיכים אותם בעזוז גדלם, המלא כל היש, הגדול מכל קץ ותכלה, ומשרישים אותם בתוך מעמק טבעיותנו. וטבע הקודש שלנו, ביסוד חסנו, מתברך ברכת שמים על ידי שפעת האורה הבאה לנו.

צדיק נסתר הוא צדיק השואף להעלות את עצמו ואת הכל לטוב עליון ובלתי-גבולי, ואינו מסתפק בטוב מדוד ומוגבל.

מהו המובן של צדיקים נגלים ושל צדיקים נסתרים, שכל כך דברו על המדריגה האחרונה אבותינו הטובים בהערצה נפלאה. הצדיקים הנגלים הם שהם נתונים אל הטובה הכללית החברותית, הטובה המוגבלת, המעשית והרוחנית, שיכולה להיות משוערה וממודדת. והצדיקים הנסתרים עולים על זה, במה שהם רואים שכל טוב מדוד ושקול, מנוי וספור, הוא באמת רק תוכן של איזה מיעוט רע, לא אור גמור שרוי בתוכו, כי אם מיעוט של חושך, לא אורות כי אם מאורות, והמאורות לפעמים יכולים להיות נלקים, ובחסרונם מארת כתוב בהם, ולקללה הם נהפכים. על כן הם שואפים אל הטוב העליון, הטוב שהוא למעלה מכל מדה ושיעור. רק בתור שימוש של מבא, של כלי, משתמשים הם גם כן בהדברים שעל ידם מתגלה הטוב המדוד, האורה המוגבלת, אבל כונתם ושאיפתם, אופי נפשם וחפץ חייהם העמוק, התדירי, הוא רק התעלות עצמם והתעלות כל העולם, כל היש, כל ההויה, למעלת יסוד כל המרחבים, לאור כל האורות, לנחלה בלא מצרים. והסביבה, החברה בכל צורותיה, אפילו היותר אציליות, הדיבור לכל סגנוניו, אפילו היותר שירי, אינו יכול לספוג אל תוכו את כבירות חפצם, על כן הם נעלמים ונסתרים מכל, וצדקתם, אם תהיה לפעמים גם כן גלויה, אינה כי אם מעלמת את זהרם העליון, אבל הם צנועי עולמים הם, לא נתנו להגלות, וסגולתם הנסתרת היא חבויה תמיד. ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם.

אל אבהל מהמשלים המפחידים שבנסתר, שכן העולם חשוך יותר, ומכאובי הנסתר מעוררים בנו חיי איתנים.

מה אתבהל מפני המשלים הספונים, המטילים אימה ופחד, הכי מבלעדיהם עולמנו הוא יותר מואר? הלא אך חשכת אשמנים שלטת היא בכל הגלוי, ולחיים קורא הרז, המושיט לו את אורותיו על ידי מחשכי משליו, שמכאוביהם הרוחניים הם הם מעוררים בנו את חיי הרוח האיתנים, חיי העז, חיי הגאולה. הלאה כל פחד, לבבי מצור חזק, אף כי עדין וספוג הוא, פתוח לכל רגש זך, ועורג בכל עז לכל הרגשה אצילית, מלאה חופש.

לפעמים מתגברת החיבה לכל היקום, ולפעמים מתגברת הבחנת ישראל משאר האומות, וגם אז השאיפה היא להשפיע בכך על הכל.

יש שמתגברת הגדולה הנשמתית, ותוכן האמונה האלהית בעליוניותה מתעוררת בשירתה הכללית, ואז כל היצורים כולם מתאגדים באגודה אחת, וחבה פנימית מאירה לכל היקום, ומדתו של אברהם אבינו, אב המון גויים, מאירה באורותיה המלאים. ויש שההארה הזאת מתעלמת, והארה מצומצמת לפי סדר החיים וההנהגה העולמית באה, ואז כנסת ישראל יודעת שהיא שושנה בין החוחים, וההבדל שבין ישראל לעמים מתבלט וניכר מאד. אמנם השאיפה היא תדירית להאיר את אור החסד הכללי גם על ידי הכינוס והצמצום, אלא שלעולם יש מגמה פנימית העליונה מכל, עצם הזרחתה הסגולית של כנסת ישראל. אבל, מדתו של אברהם הגנוזה בקרבה, הרי היא נותנת תמיד אומץ חסד להטות כלפי זכות את כל העולם כולו, וליקר את ערך האדם הכללי, ובמעמקיה אור הזוהר של אדם הראשון נתון, שמשפט החסד והאהבה והאחוה המקפת, כוללת היא גם את כל היקום, את החיים ואת הצמחים, ומכללת היא את הכל, ועוברת היא הלאה מעל העולם של המוחשים, ומתגדלת בהכרותיה בדרישת טוב ואור לעולמים נעלמים, לנפשות ולנשמות, ולכל המון חיים גנוזים, למלאכים ולאראלי קודש ולכל המוני מעלה. וחוזרת היא ההופעה ומתבססת בצורת חיי חברה מתוקנים ומשוכללים, ודרישת זכות וחופש, אורה וטובה, כבוד והתרחבות, של חיים גדולים ומתעלים, בלא לחץ, בלא קדרות, בלא האפלה של כסל ורשע, חיים של גודל ועז, של אהבה ונועם, של בטחון ואומץ, של כבוד והדר לכל היש, לכל חיל ההויה, ישמח ד' במעשיו.

חיי הנשמה רצים ושבים ומזמרים לה' ללא הרף – כמלאכים, וככל שיכיר בעל הנשמה העליונה בגדולת עצמו, יתמלא זיו ונהרה.

בהסתכלות פנימית בעמקי הנשמה, רואים שהכח הפועל התדירי של החיים האמיתיים העליונים, איננו פוסק מעבודתו אף לרגע, הוא רצוא ושוב כמראה הבזק, עבודת שרפי הקודש היא עבודתו, שירה וזמרה תמיד הוא פוצח, בגילת ורנן מספר כבוד אל. כשמתמעטת האמונה הכבירה בעוצם האני העצמי של בעל הנשמה העליונה, אז ילך קדורנית, והוא משתומם, ועמו העולם כולו זיוו מתמעט. וכאשר ישוב בתשובה עליונה, והוד האמונה בכחותיו העליונים, המפעמים בו תמיד בלא הרף, אליו ישוב, אז יחיה רוחו וינהר, וכל העולמים כולם אשר לרגליו תוכו ועמו מתהלכים, ימלאו זיו ונהרה.

הקישור המחשבתי בה' הוא האושר היותר גדול והוא מקיף את כל החיים, וזאת היא סגולתם של ישראל המתגלה ביחידיו.

הקישור המחשבתי באלהים הוא האושר היותר גדול, התוכן הנותן את המציאות היותר מלאה, בטחו בד' עדי עד כי ביה ד' צור עולמים, ואומה אשר ד' מבטחה, היא קונה את העמדה הנצחית. אבל מחשבה זו אינה ככל המון המחשבות שאדם מצייר אותן רגע ואחר כך הוא עוזבן, כי אם היא שורש כל המחשבות, בסיס כל הרצונות, ומעמד כל האופי היותר עצמי של החושב, עד שכל ארחות חייו, כל תשוקותיו, כל דיעותיו והגיונותיו, כל לבו ובשרו, כל כיסופיו היותר פנימיים, רק אליה הם פונים, ובה הם מתקיימים, שבים ורצים. ואומה שיסוד הקודש הזה הוא המיסד את הוייתה, את תולדתה, את עמקי הגיונותיה, את שירתה, את תקותיה, את יחושה לארצה ולממלכתה, את כל סבל צרותיה, ואת כל ערכיה, בכל החיים, בכל השקפות עולמים, היא האומה המשוגבת, הגבורה מכל עמים אדירי תבל, המובטחה בקיום עדי עד. וזאת היא סגולתה הפנימית של אומת ישראל, שיסוד מחשבתה ומעמק הגיונה הטבעי, התולדתי, מנפש עד בשר, הוא רק התוכן של המחשבה האלהית. ומתוך עומק קישורה בהרעיון האלהי, ומתוך הכשרון העצמי שלה לההסתגלות אליו, היא מרגשת בכל פגימה שיפגום מי שהוא בעוצם הטוהר אשר להרעיון, המרומם מכל רוממות קדשי קדשים, המתעלה מכל אמת וטוהר, ולא תוכל לסבול שום שמצת עבודה זרה, שום מחשכים של אילו צללי כפירות, ועצם יסוד נשמתה טהור הוא כעצם השמים לטוהר, ולא יסבול לקלוט בתוכו שום סיג ודופי. וסגולה איתנה זו, כשם שהיא שרויה בעצם תמותה בכללות האומה כולה וכל דורותיה, מראש ועד סוף, ככה היא מתגלה בנשמות יחידי הסגולה, בכל אחד ואחד לפי כשרונו והכנתו. ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ד'.

המבקש את ה' תמיד, יידע שצמאונו אינו רק בעבור עצמו, אלא בעבור כל העולם.

המבקש את אלהים תמיד, מי שחש בנשמתו תביעה פנימית לאור ד', לצמאון אלהי, יעז וישמח במתת גורלו. ידע שאהבתו וצמאונו הקדוש איננו בעבור עצמו לבדו, אלא בעד כל העולם כולו, ובכל עת יכוין לזכות את אחיו אתו, את עמו, את דורו, ואת כל הבריות וכל העולמים כולם. ויתגבר בקדושת רעיונו זה, ובעז מחשבת קדשו זאת, ויגלו לו אוצרות חושך חדרי תבונות, ומטמוני חכמה ודעת קדושים. ותמיד יתרומם בשמחת אמת, בעז ובגבורה, בישע אלהים.

בניין הרצון שבאדם ובעולם ואיחודו ברצון ה' נעשים על-ידי התפילה, וגם המבוקש עצמו מתעלה על-ידי כך.

התפילה, במציאותה ובאמונתה, מבססת היא את היסוד של גדולת הרצון של האדם וקדושתו. הרצון הוא היסוד לכל החיים, לכל ההגוי ולכל הנפעל. הרי הוא מתעלה, מזדכך, מתקדש ומתרומם ברוממות קדושה אלהית, על ידי התפילה. גרעין אחד של תפילה נושא עמו משך של חיים רצוניים אדירים, לפניו ולאחריו. כל שטפי הרצון הקדום וענפיהם, לפני התגלותה של התפילה בנפש, הרי הם הולכים ומתרכזים במרכז הטמון של התפילה. עיקר בנין הרצון, שהוא הולך ונבנה, הולך ומשתלם, מתעלה לבא לכלל תיקון, בנין ושכלול, הוא בא מיסוד התפילה. התפילה גם בעודה בכח, הרי היא מעלה את הרצון, את נקודת החיים היותר עליונה ועשירה. הרעיון, הציור של התפילה, האמונה של התפילה, הדבורים המבוטאים של התפילה, הנם יחד חטיבה עולמית גדולה. החזון העולמי היותר נשגב, יותר אידיאלי ויותר תהומי בתהום ההכרה של הביטוי, היותר נשגב ויותר חסון בחסינות האמת, הוא העולם בתור הצגה של רצון ד', התגלות רצון אלהים עליון, קונה הכל. ורצונו של האדם הנגש אל ד', הוא כבר רצון מתעלה, רצון מתאמץ לבא לתוכן מהותיותו האמונית. אותו הגודל האמיתי של הרצון, הולך ומתגלה על ידי מה שהוא מפנהו אל ד'. והרי חוזר הוא משך החיים, משך העולמים, הד המציאות, אומץ ההויה, אל יסודו, משתגב בשיגובו האלהי החסון והנערץ, והרי הוא היסוד היותר אמיץ לכל בנין, לכל מבוקש. והמבוקשים בעצמם הרי הם מתעלים על ידי התפילה, הם עושים בעד התפילה, והתפילה עושה בעדם, וביחד מתעטרים הם עטרות אל חי העולמים. רצון ברצון נגש, שאיפה בשאיפה, שכל בשכל, חיים בחיים, והכל מתמלא ברכה עדי עד.

הצער שבלימוד ההלכה בא מאי-ההוצאה אל הפועל את החיות הישראלית הספוגה בתלמוד, ונחמתו באה על-ידי הלימוד עצמו.

רוח כהה מתגנב בלימוד ההלכה בעומקה, יחד עם השמחה הפנימית והעונג הקדוש. יסוד הכהות היא העצבון על חסרון הכח של כנסת ישראל במילואה, אשר רק בהיותה משוכללה בכל עזה ופארותיה, הרי היא מוכשרת להוציא אל הפועל את כל אותו השימוש של הכח החי והרענן הספוג בים התלמוד. והצער הנפשי חודר הוא במעמקי הרוח, בעת ההתגלות של החיים הרוחניים השכליים בעסקי ההלכות ומעמקיהם. אמנם באה השמחה, ובתוכה כלול אור הנחמה, המבטיח השבת החיים בכל איתניותם, שהיא הולכת ומתמצית על ידי הבלטת כח התורה עצמה, שהיא נותנת לישראל אור וחיים, ומחזרת לו את כחו העצמי, בעוררה את כח ישעו. ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך, לנטע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. וכל אותו שטף החיים הגדול האצור בים התלמוד, המלא עז, חוזר הוא על ידי הלימוד עצמו, על ידי הקשר הנשמתי שהאומה קשורה באהבתו, שמוצאה היא את הגניזה האורית האלהית על ידו, הרי הוא חוזר אליה לשוב להיות, על ידי ספיגתה אותו בקרבה פנימה, להיות עוד הפעם לכח חיים, לכח מחדש את כל תוכני החיים. והכח הכללי של החיים העזיזים והקדושים הללו, מתחלק לכמה גוונים, ואורותיהם בוטשים זה בזה, ולפעמים גם תוצאותיהם נלחמות זו בזו, אבל לסוף, המאור האחדותי, הנובע מזיו הנשמה האלהית, שרוחו שוכן בקרב האומה, סגולת אל אלהי עולם, הרי הוא גובר על הכל. וכל הזרמים השונים ומתנגדים, הולכים ומתאחדים על ידי לשד החיים, אשר ילך הלוך ומתגדל מיסוד אוצר תורה שבעל פה, היונקת את שפעת חייה מתורה שבכתב בכל הודה והדרה. אשרי העם שככה לו.

הטלת הארס של המינות באגדה ובנבואה, והפיכתן לניגוד ההלכה והתורה, הביאה להסתרת האגדה, ובזיקוק העולם מתבררת אחדותן.

אותה ההתרחקות מן הטבע של המינות, גרמה לעיגה לדברי חכמים, לדקדוקי דינים ומצות, ופנתה לאגדות של דופי, עד אשר הטילה ארס בתוכן האגדי, ועשתה אותו מנגד לחטיביותה האיתנה של ההלכה, השופטת צדק ומשרים, ובימינה עז וחיים. בעמל גדול עמדו קדושי עליון על החלקה הזאת הקדושה, להצילה מכף אויב, והסתירו את אוצר האגדה בהסתרות רבות, במנעלים עצומים סגרוהו ממגע זרים. ולשמירה זו קלע רבי זירא בקראו ספרי קוסמין להאגדות הבלתי בטוחות מהשפעתה הזרה של אותה המינות הקוסמת. עד הימים האחרונים לא חדלה לגמרי חלחלה הארסית של האגדה, שנפגמה ממגע זרים, לפגום ולהזיק, וסימניה מורים תמיד אותה הבחינה של קרירות אברים החיצונים, ביעוט בדקדוקי תורה, והתבדלות מהעולם הישובי מצד מעמק ההשקפה הרוחנית בצביונה, וחזרה אל העולם בבולמוס זר, בהלעטה חצפנית, לא באותה הצניעות והזהירות הישראלית, האחוזה בקדושתה של תורה ואחודה בעמלה ושינונה. הפרדתה של האגדה מעל ההלכה, היא היא הפרדת התורה והנבואה, והעמדת ערך מהופך מהערך המוטבע עמוק בנשמה הישראלית, להעלות את ערך הנבואה מעל התורה, ובזה נעשתה השפעתה של הנבואה בעצמה מחוללת, ופנים מתגלים בה שלא כהלכה. והפנים המזוייפים הללו הולכים ומאפילים זהרה של תורה, ומחשיכים את העולם כולו. כנסת ישראל עומדת היא על המשמר, לוחמת היא על עצמה, על קיומה הפנימי, נלחמת היא עם עצמה גם כן, עם החסרונות שחדרו אל תוכה, וטרדתה במלחמתה הפנימית לא תתן לה די און לפנות אל עמדה פוליטית, שתוכנה הוא מלחמה כלפי חוץ. אבל המעמד הולך ואור, העולם מזדקק, הזיוף הנורא של המינות הולך ומתגלה, האגדה הולכת ומשתמרת מהשפעה הארסית שלה. חכמת ישראל הפנימית, שהיא מורשה קהילת יעקב, נחלת קדושים אשר תורת ד' בלבם, עומדת היא על כנה הכן, להגן על האגדה המאוחדת עם ההלכה, להגן על הנבואה המסתעפת מן התורה, לרומם את השפעת התורה על העולם, ואת הזכות הפנימית של נשמת ישראל. ורוח ישראל מתאמץ בתוכו, וצמח ישועה עולה ופורח, וההכרה של אחדות של מלכות שמים הולכת ומתבררת. יכירו וידעו כל באי עולם כי אתה הוא האלהים לבדך לכל ממלכות הארץ, אתה עשית את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם, ומי בכל מעשה ידך בעליונים ובתחתונים שיאמר לך מה תעשה. אבינו שבשמים עשה עמנו חסד בעבור שמך הגדול שנקרא עלינו, וקיים לנו ד' אלהינו מה שכתוב בעת ההיא אביא אתכם ובעת קבצי אתכם כי אתן אתכם לשם ולתהילה בכל עמי הארץ בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ד'. ועיניכם תראינה ואתם תאמרו יגדל ד' מעל לגבול ישראל. ונחל ד' את יהודה חלקו על אדמת הקודש, ובחר עוד בירושלים. הס כל בשר מפני ד', כי נעור ממעון קדשו. ואותו הארס המצער שנכנס באגדה בשיעור קטן מאד, ועשה גם כן קצת שמות, והעמיד חטיבות פנימיות בצורה של מיני חסידות וכתות נבדלות, נבטל הוא במיעוטו, ונזדכך באש התורה וחוסן האמונה. קשר הפנימי של אהבת האומה, וחוסן יקרת הקודש שבנפשות הגדולות הפנימיות אשר עסקו בפיתוחו, העלו את התוכן לתוכיות הקודש, והכח המזיק שבו הולך ומתהפך לכח מועיל, לכח פועל ומבריא, עד אשר שוב ישוב אל מקורו, בטוהר מלא, ובחסינות פנימית מצוחצחה.

סמיכת גאולה לתפילה גואלת את התפילה ממצריה, ומגבילה את חום הגאולה לפי המידה, והיא מקור שמחת המצוות.

צור עולמים, צייר עולמים, אין צור כאלהינו, אין צייר כאלהינו, הצר צורה בתוך צורה וזורק בה רוח ונשמה, קרביים ובני מעיים. והננו חבושים בתוך הצורה, מוגבלים בתיאוריה, נהנים מאורה העליונה על ידי התיקון המסתיר של לבושיה, ונפשנו כוספת לעליוניות מוחלטה, לגאולה גמורה, לשחרור מכל מצרים, לשאיפת תפילה הרוממה, המתנשאה לכל לראש, המברכת את הכל ממקור חיי כל. והננו חותמים בגאולה, כדרך פתיחתנו, המסמיכה תפילה לגאולה. והגאולה היא גאולת התפילה ממצריה, משאיפותיה המוגבלות, אל המרחבים האין סופיים. מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה, ד' צורי וגואלי. וגאולה שאין עמה תפילה הרי שורפת ביקודיה, מהרסת את כל הצורות בחום לבת אשה, אוכלת הכל ביקוד אורותיה, והננו מסמיכים מיד תפילה לגאולה, והסמיכה היא סמיכת גאולה לתפילה. ובטחון גאולת התפילה היא מקור שמחת המצות, עבודת ד' מרוב כל. יומא חד סמיך גאולה לתפילה ולא פסק חוכא מפומיה כולי יומא, זאת היא התגלות נשמתו של אדם גדול, השמח במצות, שראוי לשאול בשלומו במעמד כל החבורה, רב ברונא.

השמאל הוא המעורר, והימין הוא הפועל ובונה, ועליו להעלות את התעוררות השמאל למקום הרחמים והחסד, הגבורה והאמונה.

השמאל הוא המעורר, הימין הוא הפועל, המסדר, הבונה והעוסק התדירי. אנו רואים כח השמאל בחיינו, אנו צריכים לשמח על ההתעוררות שלו, את כל כח התעוררותו אנחנו צריכים לספוג אל תוכנו, ואת הכל נעלה לימין, למקום הרחמים והחסד, הגבורה והאמונה האלמותית.

אותיות המחשבה הבודדות נשגבות מאלו המתרכבות, ומתוך שלמותן אינן זקוקות להרכבה, ורק אחרי נפילתן יש צורך בהתרכבותן.

המחשבות הבודדות, האותיות המיוחדות, האידיאלים המכונסים כל אחד בפנימיותו, שבכל אחד בפני עצמו יש די למלא עולמים, הם יותר נשגבים, אמיצים ורבי ערך בחוסן קדשם, מהמחשבות, האותיות, האידיאלים, שהם מתרכבים יחד לארג שלם של בנין משוכלל, שכל אחד מהם הוא חלק בבנין הגמור, כח ואבר בכללות האדם הגדול. ומהשיגוב העליון של המחשבות המבודדות, הולכת ונוצרת צורה וחטיבה של עולמים כלולים. מתמעטת היא האורה הנשגבה של האידיאליות המוחלטה, שמפני חסנה ועליוניותה אינה צריכה להתרכב עם שום תוכן שמחוץ לה, ומתוך הנפילה הזאת נעשה חסרון של השתכללות מורגש, וכל אחד אז מבקש לשוב לתחיה, לפעול ולהתעודד, ומתוך שכבר הועם אותו האור הגדול של החוסן, המספיק לכל אות מיוחדת לבדה למלא מלא עולמים על ידי עולמה, הולכים הם ומתרכבים יחד, וצורת האדם הגדול של ההויה מתיצרת, ומתחילים תיקונים מסודרים, נשגבים ומשוערים, שכל האותיות, כל המחשבות, כל האידיאלים, כולם מאוחדים בחוברת מאוחדה. המוציא במספר צבאם, מרוב אונים ואמיץ כח, איש לא נעדר.

הגויים נתונים תחת שליטת הטבע הגס, המזלות והרצון העיוור, וישראל משליטים בכל את הקדושה, השכל והחירות.

כשאור הקודש מוזער, שולט הטבע בגסותו, חוקיו הסמויים הולכים ומלפפים את החיים, והאדם נמשך אחרי צדו הבהמי, והעולם אחרי מערכותיו, שהן הן גם כן קיבוץ החוקיות הכוכביית, הזרמים והכחות הפועלים בפגישתם הסידורית על פי משטרם. וכשהשכל התוכי מתגבר, כשהרצון הטוב בחיקויו העליון מתרומם להנהגה, הכל מתעלה, וכבאדם כן בעולם אין שליטה חוקית סמויה, כי אם הנהגה שכלית מדוייקה. נתונים הם כל הגויים תחת היד החזקה של משטרי המערכות, של כחות הטבע וזרמיהם. אין להם שאיפה יותר גבוהה מהמילוי של חפצם הטבעי, זהו מלחמת קיומם. כל השכל איננו כי אם משמש לאותו הרצון העור, ונמצא שאין התרוממות עצמית, כי אם התקשטות חיצונית, והתעלות חלקית בחוג הנשפל, חירות שטחית בתוך עמקה של ההשתעבדות הפנימית. לא כאלה חלק יעקב. החפץ התוכי הוא לנצח את עצמו, הסקירה הנשמתית היא לרומם את חיי הכלל וחיי העולמים, את חיי הפרט וחיי כל מפעל ותנועה, אל אותו המובן של החיים אשר להעדן העליון של החכמה היצירתית, ששם המגמה המציאותית שרויה, והדבקות האלהית הולכת ופועמת באומה בסוד נשמתה וחפץ קיומה. הרצון העליון הזה מתגבר הוא על כל המערכות, אין הזרמים הטבעיים דוחפים אותו, כי חזק הוא מהם. אמנם בהשפלת האורה, בשליטת ראשים שאינם הגונים, מיסוד ערב רב, נכנס רוח זר ותוכן גויי, עד כדי השלטה של המערכה הטבעית, עד בא אור הגאולה […].

חטא הלבנה הנו העדפת הכמות של שני כתרים לשני מלכים, על-פני איכות הכתר האחד העליון.

קטרוג הלבנה היא נטיה כמותית, לפי הערך. שני מלכים בכתר אחד אי אפשר שישתמשו, אלא יהיו שני כתרים. אבל הכתר האחד הרי הוא מלא איכות רעננה, עמוקה, מקודשה מגניזת הקודש קדשי הקדשים של הצחצחות העליונה. וכמדתה הרבה צבאותיה אחרי שמיעט אותה, והמהלך הולך כבר באריכות, באיטיות, בהדרגה, עד שההתפוצצות הכמותית תשוב לאור האיכות היותר עליונה, ביתרון האור שמתוך החושך דוקא.

ישרות המידות והתכונות צריכה לחדור לשורשים התחתיים, שבטומאתם מעכירים את העולם, ובעילוים מוסיפים אור בעליונים.

הישרת העקמומיות בתכונות, בדיעות, בהשקפת החיים, עד לעליות הקודש המעולות, היא זקוקה להיות חודרת בשרשים התחתיים, ועמם עולים להספירות הגבוהות. כשההתפצליות התחתיות שולטות הן לעצמן, הן מעכירות ומחלחלות, מזהמות ומגשמות הגשמה גסה ומזוהמה את כל אויר החיים. וכשהן נאחזות בהתוכנים שממעל להן, ועולות בעלייתם, הן הן המוסיפות אור וחיים, טוהר וקודש, אומץ ותפארת בכל. יסוד נצחי הוא, ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך, בשני יצריך, ביצר הטוב ויצר הרע. ואין האהבה שלמה, ואינה נובעת יפה ממקור האחדות המטוהרה, כי אם כשכוללים את היצרים ביחד, והיצר הרע מתאגד עם היצר הטוב, וכל כחותיו הרעים הנם נאחזים בשורש הטוב, ומתהפכים לטובה, לצחצח, להחיות, להבהיר ולזקק יותר את להט הטוב. דבר זה נוהג בדיעות, בתכונות, ובעצמיות החיים, בהבנת העולם, בהשכלת האמונה, בחינוך הכללי והפרטי, בשאיפות העדינות של החיים, של האנושיות, של הלאומיות, ושל השלמת האדם באור תקות האושר המעולה. ולזה דרושים כל הכחות של הטוהר האדיר, של גבורת החכמה העליונה, ומטרתו של סוד ד' אשר ליראיו, ההולך ומתנוצץ בלבבות, המכבש לו את דרכיו על ידי כל האמצעיים הרבים והשונים, החוצב לו גולות עיליות וגולות תחתיות, הבא דרך פתחים, חרכים וחלונות, גם דרך פרצים והריסות, הכל אל מקומו שואף זורח הוא.

המינות אחזה ביסוד הכישוף המהפך את סדרי הטבע, והנסים הנובעים ממלכות דקדושה, ישליטו את הקודש בטבע והסתעפויותיו.

אותו הטשטוש המיני, נטל את היסוד הבריא של תקומת אור התורה בעולם החיים והמעשה, גרש את השכינה מהתחתונים, כמעשה דורות הרשעים, ונטה ידו להתגבר בכשפים, ובכל הזיות המכחישים פמליא של מעלה. ומתוך כך, יסוד התורה הרעננה, המחיה את העולם, ומרבה בו שלום ואחוה ואהבת אמת וצדק, חכמה ושכל טוב, חדוה וזיו חיים, נחלש בעטיו של נחש צפעוני זה, שאיה יוכת שער, אשר אחריתו עדי אובד, וימחה מן העולם הוא וכל מחזיקיו, ובית ישרים יעמוד. והשלטת הקודש יתגלה על הטבע וכל הסתעפותיו, והניסים יתרוממו ויתעלו ממעל לכל חוג תפיסת חיקוי כוזב של בדאות כשפית, ויראו איך הם נובעים מאדירות הקודש של מלכות דקדושה. הלא את היא המחצבת רהב, מחוללת תנין, השמה במעמקי ים דרך לעבור גאולים. וכותלי בית המדרש, המלאים בהליכות עולם, ברוח משפט, וביסוד חיים טבעיים על כל מעשה ומפעל אשר תחת השמש, יתכוננו בחסנם. מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. וזיו העולם כולו יגלה על ידי כח ישראל הצומח ועולה, ויתברר לכל סוד החיים הספון בכל העולם, בכל הגוים ובכל הממלכות, כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, שהוא כולו נעוץ בתקומתה של כנסת ישראל, הטבעית והניסית, הרוחנית והחמרית, המוסרית והמעשית, הפנימית והחיצונית. עטרת תפארת ביד ד', וצניף מלוכה בכף אלהי ישראל, אלהי כל הארץ יקרא, וראו כל בשר יחדו כי פי ד' דבר.

הפרדת הדבקות והתורה באה מתוך שמץ עבודה זרה, ובאווירא דארץ ישראל מתאחדים התורה, הדבקות ותיקוני החברה.

אותה ההפרדה שיש בתכונת הנפש, ובמצב הפנימי המורגש, בין הדבקות האלהית ובין התורה והחכמה, באה מתוך נפילה, מתוך שמץ עבודה זרה, שמחשיך עיני הבריות וגורם חושך לעולם. כל מה שהנשמה מתקרבת יותר לתורת ארץ ישראל, מתאחדת בקרבה התורה והחכמה והדבקות האלהית. וכשיסוד אור אוירא דארץ ישראל מתגבר עליה, הרי התורה והחכמה והדבקות, יחד עם כל השיג והשיח אשר לחברת האדם, וכל מפעל ומעשה של כל מפעלות אדם בדרך ארץ, בתיקון חברה וישוב מדיני, בכל דרכי שלום ותרבות, בכל לשון וספר, בכל כאשר לכל אור קודש מתגלה, אור קדושה מתנוצץ, והחיים כולם מתגלים בהדר טובם האלהי, השופע בהם ומתבלט על ידם. אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך. נוראות בצדק תעננו אלהי ישענו, מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים.

התחלש נפשי מחלישות גופי? הלא מלא חופש אני!

ואם אני חלש בגופי, האם תסבול מזה גם כן נשמתי. ואם אלף פעמים ידכאני בשרי, הידוכא מזה רוחי. הלא מלא חופש אני, שואף אור ודרור, ועם שאיפתי לחירות כבר הנני משוחרר, ובמלא קומתי הנני בן חורים.

המופתים מביאים להכרת המציאות הרוחנית, והנשמה מזקקת את תכנם, ובהכרה עצמה – השלילה מזקקת את החיוב.

המופתים מביאים לידי הכרת המציאות הרוחנית, והרכוש הרוחני בכללות. ומעלת הנשמה בכחה העצמי מביאה, שמיד לידי תוצאת כל צעד מופתי, המקרב את הקשבת המציאות הרוחנית, נכנסה הכרה פנימית מהערך התוכני של הרוחני. זהו ריח בושם של גן עדן, שעיקר התשוקה הנשמתית להחיפוש הרוחני בו היא תלויה. ביסוד ההכרה בגדלות מונח התוכן של עידון זה, בהכרת השלילה, המערטלת את הרוחניות מכל המקרים המתדבקים ככתמים בצורת ההשגה מדי לכתה בצעדיה. והטהרה הזאת היא מכשירה את התקבלותו של ריח עדנים זה, שבצורתו העליונה הרי הוא יסוד כל העולם. לריח שמניך.

השאיפות השכליות מיישרות את מעשי העתיד, ועוקרות את שורשי הרע שבקלקולי העבר.

השאיפות השכליות מרוממות את האדם מעל חוג המעשה. בשעה שהן מבוססות יפה, הן מזרזות אותו בתיקון המעשה של להבא, ומישרות לפניו את דרך החיים. אמנם פועלות הן גם כן סיקול דרך תשובה על העבר, שאין קלקולי המעשה חוסמים את אורח חייו, מפני שהוא מכיר בבהירות עד כמה אור הדעת עוקר את כל שרשי הרע מיסודם העקרי, ומחזירם לטובה, וזדונות מתהפכות לזכיות.

התגלות היראה האידיאלית באה מהברקת השלמות האלוהית המנצחת את ההפכים, והיא מולידה את האהבה העליונה (כלות הנפש).

התגלות היראה הצורתית, האידיאלית, היא באה מאותה ההברקה המזרחת בהשגת השלמות האלהית הכוללת כל, המנצחת את כל ההפכים, שהם כולם מתכללים בצורה עליונה של תפארת מלאה וקדושה. מופיעה היא נהרה זו יראה רוממה על הנשמה המסתכלת, והיא מדתו של יעקב, ביראתך, זה יעקב שאמר מה נורא המקום הזה. והיראה הזאת בעצמה, בעזוז רוממותה, מחשפת היא את האהבה הרוממה בטהרתה, המגלה בנשמה את חשקת הדבקות האלהית, כלות הנפש ועריגה בלתי פוסקת, ההולכת ומתגברת בכל עת תוסיף ההכרה להתעמק בתהומות הנפשיים. מדי דברי בכבודך הומה לבי אל דודיך.

בחסידות פנימית כלולה הארת האמונה הטבעית של הנשמה, והיא זקוקה לאמונה הבאה במסורת כדי לשמרה משגיאות.

בחסידות פנימית כלולה היא הארת האמונה הטבעית, אור אלהים המפעם בנשמה בכחו הגדול מצד עצמו, חוץ ממה שהוא מואר באורה של תורה, של מורשת אבות וקבלה. הולכת היא הקבלה ומלוה את אור האמונה העליונה, שומרת אותה משגיאות, ומישרת את דרכה. נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי.

באור תחיית המתים סרה הקנאה, הנובעת מעצבות הגוף שמזוהמת הנחש.

באור תחיית המתים סרה הקנאה מיסודה. לעתיד לבא נאמר ונתתי לכם לב בשר, לב בוסר בחלקו של חבירו. מתברר אז הגורל המוחלט של כל יחיד, ורואה הוא את אשרו במילואו במנת כוסו. מי שבא עד הרום הזה, שאור תחיית המתים מתנוצץ עליו במילוי, כבר סרה מדת הקנאה ממנו מיסודה, ואין עצמותיו מרקיבים, מאחר שסבת הרקבון, שהיא עצבונא דגופא, הבלי דגרמי וקטנות הנחשית, בטלה ממנו, ורואה עולמו בחייו, ולבו שמח בכל עמלו, הרי הוא טוב עין במלא המדה.

לאמונה עלולים להצטרף דברים שלאחד הם נחוצים ולשני הם מזיקים, ביחידים ובעמים, אמנם האמונה בטהרתה כוללת את הכל.

בתכונת סרח האמונה, שמתגלה בתור סיגים משחיתי טוהר האמונה, אין האופי ההוא בא דוקא מיסוד של שקר מציאותי. יש אמנם באותה התכונה גם כן תוכנים שקריים, אבל נמצאים גם כן ציורי ענינים שמצד עצמם אמת הם, אלא שאין הציורים ההם שייכים לטהרתה של האמונה, ואין אותה התכונה של קדושת המהות שהאמונה צריכה לעשות מתקשרת בהם, ואם היא מתאגדת עמהם הרי הם מזיקים אותה. ובזה נמצא, שישנם ענינים ציוריים כאלה, שיהיו לאיש אחד בתור סרח האמונה, ולחבירו יהיו ענינים מתיחסים אליו ביסוד הבריא והטהור של האמונה. ואם הדבר אפשר אפילו בין אנשים שונים, שהשינוי האופי שביניהם הוא מעט לפי הערך, קל וחומר שזהו דבר מצוי ביחש לקיבוצים שונים, למדינות שונות, לגזעים שונים, ולכל מיני אגודות שונות ודתות שונות שבבני אדם, שמה שבאמת נחשב לאחד דבר יסודי, המועיל לו לרוממו ולשגבו, לקשרו בתכונות טובות ולהדריכו לדרכי חיים, יחשב להשני סרח אמון, המיגע את כחו הרוחני ללא תועלת, ומשפיל את הוד נשמתו, ומקשר אותו לתהו ושקר, עד שהישר שבבני אדם ימצא בהערכים הללו עצמם, שאנשים ישרים מקיבוץ אחר מתנעמים בהם נעימה רוחנית פנימית, בחילה ותיעוב פנימי. והדברים הולכים וסובבים כך, עד בואם למרומי ההשגות, ששם מתברר תוכן הקודש בגודל אמתו. וגם באיש אחד המצב מתחלף, ומה שנחשב באיזה פעם לתוכן של סרח אמון, נחשב בפעם אחרת לתוכן אמונת אמון רציני. והדברים שבכללם כולם יש בהם צד של אמת, בהם או בתוצאותיהם, משתרשים במעמקי המחשבה ותהומיות הרצון, לפי ערכם ולפי ערך נושאם. וכל מה שיגדל ויזך ערך הנושא, ככה יהיו הענינים הקשורים בשורש מהות האמונה אצלו יותר ברורים, יותר כוללים ויותר נשגבים, ולפי הכשלון הרוחני, ככה מתעלפת היא האמונה בהרבה מעטפות ורעלות שונות. אמנם, ברום הזוך והזוהר שוכנת האמונה בטהרתה בספירת ההוד, והצחצחות הרעיונית היא מעטרתה, ומתוך הנהרה שלה היא מקפת וחודרת את כל המחשכים, עד שאין שום דבר נבדל ונפרד ממנה לגמרי, אבל כל רעיון וכל תוכן מציאותי, כל השפעה וכל שלטון, כל הופעה וכל התעוררות נפשית ועולמית היא מיושבת על מכונה, והכל הולך ומאגד, הולך ומתכלל בכלליות העליונה. ובהירות קריאת שם ד', בטהרת השגותיו ורוממות רז אמונתו, עולה ומתעלה על כל. וכל הנחשק מכל נשמה במהות המוסר והדרת היושר, בעוצם הגבורה וחיי האימוץ והבטחון, חיי המאויים העליונים הטובים, המזהירים עדי עד, ונותנים נזר ועטרת חיי עולמים לכל הדבקים בהם, הכל הוא כלול ביסוד אור הטוהר העליון, שאמונת ישראל הכוללת כל שואבת משם אור וחיים. ד' אחד ושמו אחד.

הכבוד והחיבה האידיאליים של ישראל אל הטבע, גדול מהכבוד החיצוני והמוכרח של הגויים, והוא היסוד ליצרם של ישראל.

אותו הכבוד שהעולם האלילי מכבד את הטבע, כלא הוא נחשב לגבי הכבוד הפנימי והעליון, העדין והמיושר בטהרו וקדושתו, שהעולם הישראלי ברום תעצומו הוא מכבדו. הכבוד האלילי של הטבע, איננו כי אם כבוד חיצוני, כבוד של הכרח, של אלמות ותקיפות, והכבוד הישראלי בפנימיותו הוא כבוד חבתי, אידיאלי ונימוסי. הכח העליון מתגבר באומה ומתבלט ביחידיה, עד כדי שליטה על הטבע, עד כדי יכולת ואפשרות להרס חוקותיו. והאהבה הפנימית שהנימוס האלהי המיושר בתכלית משריש בתוכיותה של הנשמה, מעצים את הכח לבלי לאטרוחי כלפי שמיא, ולאהוב את הטבע על פי הופעותיו, להכיר את היופי ואת העדינות שיש בו, בכללותו ובהופעת פרטיו המתאימים. ואותה האהבה הפנימית של הטבע, הגנוזה בעומק נשמתן של ישראל, הוא יסוד היצר הרע הישראלי, שמחולק לאין קץ מתכונתו של היצר הרע של כל עם ולשון, שתחת אשר היצר הרע הכללי ששורה בכל אומה הוא מיסוד הנחש הקדמוני בפנימיותו, מכוסף הרשעה והחיבול של כעס אויל, אין היצר הרע הישראלי כי אם לבוש בלבושים צואים, אבל תוכיותו היא שלהבת אש קודש, אהבת החיים והמציאות, אהבת הטבע מצד הנימוס העליון האלהי שלו, שתוצאותיה הנה כל תיקון וכל שכלול של עולם, כל פאר המדות וכל עדנת החכמות, אור האמת, אור ד' בעוצם גבורתו.

כשישראל בגדולתם מאיר בהם הייחוד העליון, ובנפילתם מאיר בהם רק הייחוד התחתון, שיש בו יניקה לחיצונים, וזהו מקור צער השכינה.

בגדולת העולם, בהופעת הזיו של קדושת ישראל ברוממותו, אין אחיזה לכל זונים, לכל העומדים מבחוץ, לבסס מוסד דוחק רגלי אור ישראל, לבצר איזה הארה מיסתית, מכונה אמונית, אשר חוץ ממציאות האומה, כבודה ושפעת יקרת קדשה, תוכל עמוד. כי האור העליון וזיו היחוד המאוחד, שיסודו העליון, אור האמת בבהירותו, חי בו, הרי הוא קשור בסגולת ישראל, ד' אלהיו עמו ותרועת מלך בו. מירידת העולם והשפלת הנשמה הישראלית, נפרד היחוד העליון ממקור אחדותו, ועלה למעלה להרקיע לשחקים. בעולם החיים לא יופיע כי אם נגהי הזהרוריות של היחוד התחתון, הנשאב מהבורות השאובים, ויד זרים בו נוגעת. וכנסת ישראל תחיל, תזעק בחבליה, אוי נא לי כי עיפה נפשי, רזי תורה לחיצונים נמסרו, התורה נשרפת, גויליה נשרפים ואותיות פורחות, ולבני ציון היקרים אפר תחת פאר הונח. קמים נבוני לבב בחצות לילה, וידיהם על חלציהם כיולדה, על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים. ויודעים הם ומכירים את עומק הצער במקורו ובתולדותיו, יודעים שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה, כל הרשעה והזוהמא, אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמים, צער השכינה, צער האידיאליות המהותית בהפרדה ממקור תענוגיה, משלמותה. והאידיאליות העליונה, ברוחם של הבריות ובחירת האדם, תשובת ישראל ורוממות אצילות הרוח הרצוני, היא קשורה, והם קוראים לתשובה. ואנו ליה ועינינו ליה.

צריך לשמור את צינורות האמונה הפנימית, שלא יתערבו עם צינורות החכמה ואמונת האבות, עד לאיחודם הבָּשֶל בנשמה.

יש שצריכים לשמור את הצינורות שאור הדעת שופע בהם, שלא יתערבו זה בזה, כדי שההקשבה תהיה צלולה. אותו האור הבוקע ממעמקי הלב, ומתוה את הרשימות של עומק האמונה הפנימית, ההולך והומה כנחל פרצים לקרבת אלהים, לבטחון, לדבקות, לעידוד מכל חסרון חמרי בתכונות הרגש והבחנת הבשר, יש לו מסילה מיוחדה, ואין לערבו עם המהלך של אור התורה והחכמה של ההגיון והחשבון, וגם לא עם אותו טעם האמונה הבאה בקבלת אבות. רק אחרי שכל שטפי הקודש כבר באים ומתאחדים בנשמה, אז חוזרים השטפים המיוחדים להגלות עוד הפעם בתכונה שילובית, שכל אחד מתקרב באורותיו של חבירו, ואור אל אור יקרא, ומקבלין דין מן דין, ושירת קודש נשמעת במרומי הנשמה, בשמים הפרטיים האישיים, כהמית המוני מעלה בשמים ושמי השמים הכלליים אשר לעולם הגדול.

קליפת האגוז הפנימית, שבצורת שתי וערב, משולה לאמונת הנצרות, העושה מהקודש תאווה גסה, והופכתו לקליפה.

קליפת האגוז התוכית, המעוברת בתוך האוכל, שם יש תבנית שתי וערב החוצצת בין האוכל, וזהו הצד הקליפי, התאוני, הבהמי, של האמונה, שאין כונתה כלל לשם שמים, כי אם למלאות את תשוקת נפשה, ומן הקודש עצמו עושה היא תאוה גסה, שמתוך חשכתו מוכרח הוא לרדת למדריגה ירודה, לצאת מסוג אוכל שיש בה מוצא פי ד' שעל פיו יחיה האדם, ולהכנס בסוג קליפה קשה העומדת להסקה. ובליעל כקוץ מונד כולהם, כי לא ביד יקחו, ואיש יגע בהם ימלא ברזל ועץ חנית, ובאש שרוף ישרפו בשבת. וזהו יסוד המינות ההומיה וסוררת, אשר בביתה לא ישכנו רגליה, טוב לפני ד' ימלט ממנה.

התפילה נובעת מהרצון המתגלה כתוכן כל היש, והאמונה מתחייה מהרצון האלוהי הנסתר (נשמת היש).

מיסוד התגלות הרצון, בתור תוכן כל היש של כל העולמים, נובע מעין התפילה, בצורתה האידיאלית והמעשית, שהיא חותם האידיאליות. אותו האור המזהיר זיו חיים ועמדה לכל היקום, הוא משלח את קרני הודו בלב כל יצור ובלב האדם, הוא חוזר למעין הנובע של תפילה, שהיא בעצמה מאדירה את הרצון ומאצלת אותו. הרצון האלהי, בתור נשמת כל עולמים, שהוא יסוד כל טמיר ונעלם, המופיע על כל גלוי ונראה, הוא המחיה את אור האמונה, ביקר טבעיותה האצילית, בפנימיות הנשמה, והוא העושה את אותה החטיבה של הדבקות האלהית, הפועלת אור וחיים ברצונה, המזלת ברכה לכל פלגיה.

תוכן הנצרות הוא הפרדת התורה מהיראה וניגוד לתורת ישראל, ואפשרות הופעתה באה בעקבות החשכת ההבנה האלוהית.

תוכנה של המינות הוא הנתקת הרעיון של יראת שמים, ויסוד קרבת ד', מאורה של תורה, והופעתה המעשית כולה. ומתוך הפרדה זו, שנעשה בזדון בישראל פנימה, בתוכיות כנסת ישראל, נזדהם העולם, והטומאה האלילית מצאה מקום לחול, ולינק שפעת קיום, עד עת קץ, ביבוש קצירה תשברנה. והפירוד של יסוד היראה האלהית מחיי עולם של התורה גבר כל כך, עד שלא הספיק הדבר רק בהפרדה, כלומר בהפקעת הצורך של קיומה של תורה מיסוד היראה, אלא שהובא הרעל עד כדי יסוד הניגוד, עד שהעיזה השפחה הרעה להחליט שיסוד היראה המזויף שלה הוא היסוד האמיתי, ושהוא טוען דוקא ביטול והרס לקיומה של תורה ותלמודה, ושאיה יוכת שער. החושך המיני הלזה לא היה מוצא מקום לחול, אם לא קדמה מתחילה העבה והחשכה של דופי בתוכן ההבנה האלהית. פגם המחשבה בהכמיסה הפנימית, גרם העמדת החזון של שוא, שעל ידה הופקע העולם החיצוני של האומות מהשפעתה התוכית של כנסת ישראל. וכנסת ישראל הירודה, הכבושה בגולה, לא די שאינה משפעת על העולם החיצוני בפועל, אלא היא מושפעת, והיא שוכחת את רוממות מעלתה מעוצר רעה ויגון. ראה ד' את עניי כי הגדיל אויב. וכל זה הולך ונמשך מהצלחתם החיצונה של האומות, שעל ידה הם מחפים את החרש בכסף סיגים שלהם, שפתים דולקים ולב רע. אמנם לא יחיל טובם, ועצת רשעים רחקה, והרשעה מוכרחת היא להבדק על ידי מי סוטה שיהיו לה למרים, וצבתה בטנה ונפלה ירכה. ואשת חיל עטרת בעלה תודע בנקיונה, במהרה בימינו אמן.

בנטייה הקטנה של יושר ודת טבעיים, גנוזה גדולה עליונה, ומלחמתה בגדלות הבינונית נובעת בעמקה מתביעה לגדלות עליונה.

אותה הקטנות עצמה, שהיא מופיעה תחילה בחזיון הנפש והעולם, דוקא בה גנוזה היא האורה העלומה העליונה, שבגדלות היותר עליונה יוצאה היא אל הפועל עם כל פארותיה. הנטיה הטבעית לדת וליושר, היא היא המקננת בלב כל עולל, ובלב כל עם הארץ, כפי אותה המדה שלא נשחתה עדיין הטבעיות הישרה, והיא היא החוזרת וניעורה בתור הגדלות היותר עליונה, שכל התורה והחכמה כולה מובילה אליה את האדם, שתצא אל הפועל הערתו השכלית, התגלות נשמתו במעמק עמקה, שרק בהתגלותה יגלה לו אור האלהי בעצמיות בירורו ובהירותו. ויש אשר אותו הנחש הקשור בסיגי הקטנות, מתעורר לבלע ולהשחית חלק הגון של גדלות ממוצעת, מפני שבפנימיותו דוחק הוא אל המצב של הגדלות העליונה, ששם ימצא את נשמת הנשמה, את רזי הרזים, את העליוניות המאירה, שיסודי חיי הקטנות בפנימיותם לקוחים ממנה.

המחשבה הרזית רואה בכל פעולה קטנה בתחתונים את שורשה בעליונים (כשיקוף הספקטרום את החומר), והקוטן מלמד על הגודל.

המחשבה הרזית היא עוסקת תמיד בשרשי הענינים, שהיא פוגשת את ממשיותם בעולם המוגבל, וכך היא הולכת לבקש את השרשים ברומי העולמים, והיא מוצאת אותם בתמימות סידורם, עד שאפס כל קוטן, כי כל פגישה נערכת היא על פי אותו הגודל המתגלה על ידה. ולא בהתגלות לבד הדברים אמורים, ביחש השכל וההכרה, כי אם במציאות ובקיום, בפעולה ובהתהוות. נקודה אחת ומצבה מודיעה מלא עולמים, דוגמת הקוים והנקודות האספקלריותים שבתכונה ביחש להטבע השמימי. והרשימה הפעלית היא מתכפלת גם כן לפי אותו הערך של הרשימה המדעית. ועם זה הדבר מושג, שכל עודף במדריגה שברשימה המוקטנה, כלומר כל יתרון פעולה, הארת חיים, הטבת מוסר, הגדלת שכל, שהננו פוגשים, אגוד הוא בדוגמתו באותו התוכן הדרגאי שברומו. ובזה יהיו גם ההשגות השכליות היותר מאירות נערכות מצד עצמן, רק בצורה זעירא, ולגבי אותם הרשמים הנגרמים שלהן בצורה אמיתית. כל השונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו. מובן הדבר, שהערכים נחפשים תחילה במערכי הלב ובחדרי הרוח, אחר כך בספירות הנשמתיות הפרטיות, ואחר כך בגורמים שעל ידי הכלל ושעל הכלל כולו, ואחר כך במלא עולמים, בהבנת ההתאגדות הכללית של מלא כל. וכן הולכים הדברים ומתאדרים, ברכתם ושמחתם מתברכת, ופרי תנובתם מתעלה, וכל ניד שפתים וכל זעזוע חיים עושה פירות ופירי פירות.

בעת שהנשמה מבקשת את מנגינותיה – אל תמנע ממנה.

בעת אשר הנשמה מבקשת את מנגינותיה, אל תמנע ממנה.

דיבורי הגוזמה שלי אינם שקר, אלא חשיפת הגות רוחי, שהיא יצירה כבירת ערך.

ואם אני מדבר הפלגות, ואם אני מדבר גוזמות, היש בהן באמת שקר, הלא את הגות נשמתי אני מגלה, את אורות רוחי אני חושף, וגילויי אורות וחושף נשמה הרי היא יצירה כבירת ערך. ועומד אני על הפסגה של שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית.

כשהאמונה בריאה, האדם נעשה טבעי ומוסרי, ואהבתו לפרטי המצוות, לאומה ולארץ, גדלה.

כשתפיסת הנפש בחוש האמונה היא חזקה ובריאה לגמרי, היא שולחת מתוכה את כל ענפיה ואת כל ציציה ופרחיה, עד שהחבור הישר אל הטבע, אל החיים ואל העולם, נובע הוא ומתגבר מחוש האמונה עצמה. כן כל המוסר, היושר, היופי והצדק, נובע מחוש האמונה, ואין צריך לומר שהנחלים מתפצלים וזורמים על כל הפרטים, הדקדוקים וההדורים שבמצות, באהבה רבה וחדוה גדולה, בעזוז נפש, מחוש האמונה. וכן הולכת היא האמונה, סובבת וזורמת, עד שהיסוד הלאומי, באהבת האומה, באהבת הארץ, בחיבוב כל קניני הרוח שהנם תפארת לישראל, בכל הערכים שלהם, הכל יונק הוא מחוש האמונה. וזהו אות ומופת על שלמות הנשמה, על תפיסת החיים הנורמליים, הבאים מתוך תכונת נפש המתעלה מכל דלדול ומכל פגם, המרגשת יפה את השרשתה במקור חייה, במקור חיי כל עולמים.

שידוד הטבע על-ידי הנס נועד לעקור את הרע ממנו, ובהעמקה חודרת מתגלה שמוגבלות הטוב שבטבע היא עצמה הרע.

כשאנו מציירים את הטבע בכללו לדבר חלוש, מפני שהנס עומד למעלה ממנו, והרי הוא משדד את מערכתו, עיקר כונתנו המוסרית היא שאין לטבע הרע כח ועמדה, והרי הוא נחלש ואינו יכול לקום לפני הטוב, האיתן וקיים מצד עוצם טובו, טוב ד' העליון המחיה כל. וצריכים אנו להשמר שלא יפגע רעיון ההתחלשות של הטבע בטבע הטוב, להחלישו ולהעמידו במעמד בלתי איתן. אמנם כל מה שההעמקה חודרת יותר, הרי היא מוצאה שכל טוב מוגבל הרי הוא באמת רע מצד הגבלתו וצמצומו, ועל כן אין כל דבר איתן כי אם אור ד' לבדו בגודל טובו. הטוב שמך ולך נאה להודות.

ביטול גזירת הקב"ה על-ידי הצדיק, הנה נתינת מקום מצד האיכות העליונה המושלמת, להתפשטות הכמותית המסייעת לה.

יסוד הקב"ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה, היא ההגנה הכמותית של המציאות, התפשטות החיים והחסד על פרטים מרובים, אף על פי שהתוך והאיכות מתקטן. וזהו החפץ האלהי, המתגלה על ידי אותה ההחשכה המצומצמת של רצון אלהי קשור בקשורים גופניים, שהוא רצונם של צדיקים. וזהו חוט שני עובר במערכת היש מצד האיכות, שהכמות במציאותה האמיתית כבר כלולה בה. לא יש מקום לשום חידוש והויה עולמית כלל. יסוד החסד העליון בא להחיות רוח שפלים, להכתיר עטרת תפארת משירות רשים של ריבוי כמות, הנראה ומתבלט על ידי סילוק האור האיכותי העליון, ומתוך כך מתרבה שפעת החיים של האיכות בדירותיהם של הקטנים בעלי הכמות. ותמיד באה שאיפת האיכות המבטלת את הכמות מיסוד העליון, ושאיפת הכמות המתטפלת אל האיכות מיסוד התחתון. עשיה, יצירות עד אין חקר, המון בריאות לאין תכלית, אורות נאצלים, נתפסים בהגיון ובלתי נתפסים, הכל הוא מעין כמות לגבי איכות עליונה, לגבי אור ממעל כל האורות, זיו כל הזיוים, שהמבטא מרשה את עצמו אחרי כל לחיצותיו לומר איכות כל האיכויות, עריגת העריגות, שאיפת השאיפות, חמדת כל החמודות, שההכחדה והכליון בהכללה ביסודו הוא האושר היותר נבחר מכל הויה וישות. כי טוב חסדך מחיים. יסוד ענוגי הענוגים, המנצח את כל הגבלה, כל צמצום, כל מציאות וכל הקנאה. כלה שארי ולבבי, צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. וכל עוד שהרצון הכמותי, שהוא תעודת היצורים, הולך הוא להרבות על ידה את תפוצות האורות של המקור האיכותי, האציל, העדין, המקודש, העליון, החזק, האדיר, הנאדר ונכסף עד אין קץ ותכלית, הרי הוא מיסוד מעשה צדיקים, הגדולים ממעשה שמים וארץ. אין זה קטרוגא דמאריהון, אלא השלמת החפץ ושכלול היצירה, שותפות להקב"ה במעשה בראשית, ושמחת הקב"ה, אבינו שבשמים, בבניו, לאמר נצחוני בני, נצחוני בני, וזמרו למי שנוצחים אותו ושמח. אבל כאשר תאות הכמות יורדת היא, ובונה לה רשות לעצמה, מגדל ועיר לעשות לה שם, הרי היא מתעכרת, יורדת ונשפלת, ויוצאת מתוך מעון השלום הנקדש, מתוך שלות הקודש והדרת חדות התפארת העליונה, אל המחשכים, אל הדינים הקשים, המארות והקטיגורים, המכחישים פמליא של מעלה. וכאן חוט המשקולת מעויינה היא, ושורש האמונה ושורש המרי כמעט שמתנגשים, וחוט השערה מפסקת ביניהם, שהקב"ה מדקדק בה עם צדיקים, וסביביו נשערה מאד.

כשהנשמה הטבעית מתגברת ממקורה העליון, היא מבקשת את התגלמותה המעשית במצוות.

כשהנשמה הטבעית מתגברת מראש, מקדמת מקורה, מצלם האדם בעוצם טהרתו, מבקשת היא את התגלמותה המעשית. משוטט הוא הרוח במרחבים, מתעלה הוא לשחקי טוהר, ושואף והומה להתמלא בכלים רבים, והם הם המצות והדקדוקים המעשיים, המחוטבים ומבולטים בבליטתם האומנתית השמימית על ידי הליכות עולם, על ידי דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים. מי יוכל להאזין את המשק הנעים של נחלים הללו בהמיתם החרישית, המלאה שיח יה, יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת, מצות ד' ברה מאירת עינים. הומה הרוח ושואף לישר את כל העקוש, את כל המתעקל בכל היש מראש מקדם, והוא מכיר בתוך תוכיותו כי עסיס הרמונים ויין הרקח של אור רזי תורה, בהתגשמותם המעשית, בהיותם נובעים ממעמקי הלב, הדורש את האור האלהי, המשכלל ובונה כל עולמים, המרטיב ומחיה כל נפשות, המרענן את ברית עולם אשר לעם העמים, לעם עולמים, אשר ימי שמים ימיו, והשפעתו מלאה רוח כל חי. בצמאון עזיז ובהמית עליזים הוא שט עלי אוכל ברעבון נורא, ובכוסף אין מעצור הוא מעופף כנשר, ובשמחה בלתי גבולית הוא חי את החיים המעשיים, בתיאור ברית עולמים לתורה ולמצוה, לכל עשה וכל לא תעשה. וכל דייקנות מעשית מצטבעת לפניו בכלילי יופי, בהדר חטיבות רעננה, בחמדת כל חמדה ותאות כל תאוה, בתשוקת כל תשוקה ואיוי כל מאויים. ובנשמת האומה נחל אש בוער, ובלבה פנימה אוצר חסון של בטחון חונה, שם חלקת מחוקק ספון. ובקרב קדושים מתקדשת היא התכונה המעשית, ומתאחדת במקור האמונה הטבעית, השוכנת ברום עליון, לשד כל חיי עולמים, שיקוי מלאכי מעלה, חדות אראלי קודש, גבורי כח עושי דברו. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלהיו.