json/Halakhah/Acharonim/Hilchos Talmud Torah/Hebrew/merged.json

{
    "title": "Hilchos Talmud Torah",
    "language": "he",
    "versionTitle": "merged",
    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hilchos_Talmud_Torah",
    "text": [
        [
            "אף על פי שהקטן פטור מכל המצות וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מדברי סופרים אבל תלמוד תורה מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה אף על פי שהקטן אינו חייב שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם. ומאימתי אביו חייב ללמדו משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה וגו' ופסוק ראשון מפרשת שמע ישראל ואח\"כ מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים בעל פה עד שיהא בן חמש שנים דהיינו בשנה חמישית שאז מלמדו לקרות תורה שבכתב מעט מעט בביתו עד שיהיה בן שש או בן שבע וקודם לכן בשנה הרביעית מלמדו אותיות התורה כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה בשנה חמישית. וכשיהיה בן שש או בן שבע שלימות הכל לפי בוריו וכחו מוליכו אצל מלמד התינוקות לקרות בתורה כל היום כולו עד שיקרא תורה שבכתב כולה עם נביאים וכתובים כולם פעמים רבות עד שיהיה בן עשר שנים. ובימיהם שהיו מספרים הרוב בלשון הקודש וגם התינוק כשמתחיל לדבר היה אביו מספר עמו בלשון הקודש ועל כן לא היו צריכין ללמד התינוקות פירוש המלות רק הקריאה בנקודות וטעמים וקרי ולא כתיב כי לא היו הנקודות והטעמים כתובים בימיהם אלא כספר תורה שלנו והיו לומדים הנקודות והטעמים בכל המקרא בעל פה והיו אז עוסקים ה' שנים בלימוד כל המקרא עם התינוקות פעמים רבות מאד. ואחר כך ה' שנים בלימוד המשניות בעל פה שהן הלכות פסוקות בלי טעמים. ואחר כך ה' שנים בתלמוד שהוא לידע בדרך קצרה הטעמים של ההלכות והדינים ומקורם מתורה שבכתב בי\"ג מדות שהתורה נדרשת ושאר כל דרשות חכמים או בקבלה הלכה למשה מסיני או מסברא או מתקנות חכמים שעשו סייג וגדר לדברי תורה. ואחר כך כל ימיו של אדם איש לפי שכלו ויכלתו בפלפול התלמוד בקושיות ופירוקים לירד לעמקי הטעמים ודרשות ולהבין דבר מתוך דבר לחדש הלכות רבות ודרשות פסוקים אשר על זה אמרו בן ארבעים לבינה. וכן כל דברי חכמים וחידותם שהסמיכום ודרשום על פסוקי תנ\"ך הנקראים הגדות:",
            "וכל מלמד תינוקות מותר לו ליטול שכר אע\"פ שאסור ללמד תורה בשכר שנאמר ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים מה אני בחנם אף אתם בחנם מכל מקום התינוקות שהם קטנים הם צריכים שימור לשמרם שלא יצאו החוצה ויעסקו בדברים בטלים ובעד זה מותר ליטול שכר. ומי שהוא בעל מלאכה ואומנות ומניח מלאכתו ומלמד הרי זה מותר ליטול שכר גם מהגדולים שאינם צריכים שימור לפי שאינו אלא שכר בטילה הניכר ומוכח מפני שביטל ממלאכתו ואפילו אינו לומד עמהם אלא מקצת היום ומקצתו עוסק במלאכתו ופרנסתו ואם לומד עמהם כל היום ואינו עוסק בשום מלאכה ועסק כלל מותר לו ליטול שכרו מהם אפילו אינו בעל מלאכה ואומנות כלל לפי שאלו לא למד עמהם בודאי היה מוכרח לעשות איזה עסק להחיות נפשו ונפשות ביתו ועכשיו שלומד עמהם כל היום ואינו עוסק כלל אין לך שכר בטילה הניכר ומוכח גדול מזה:",
            "ושכר מלמדי תינוקות תקנת חכמים היתה לפרוע מקופת הקהל בעד כל התינוקות שבעיר בני העשירים והעניים יחד ועכשיו במדינות אלו נוהגין שכל אחד פורע בעד בנו אם ידו משגת. ומי שאין ידו משגת חייבים הציבור לפרוע בעדו מתקנת חכמים והעניים יכולים לכוף את העשירים לפרוע בעד בניהם מקופת הקהל ואפילו העשירים יכולים לכוף זה את זה לפרוע שכר מלמדי תינוקות שלהם מקופת הקהל שנותנים בה גם מי שאין לו בנים כי כן היתה עיקר תקנת חכמים להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר בין גדולה בין קטנה ולהטיל שכר מלמדי כל התינוקות שבעיר בין עשירים בין עניים על כל הקהל שבעיר כל אחד כפי השגת ידו אפילו מי שאין לו בנים כשאר נתינות הקהל שהן לפי ממון וכל עיר שאין בה מלמדי תינוקות מחרימין כל אנשי העיר שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שהוא הבל שאין בו חטא אלא שבמקומות שאין נוהגין כן הוא מפני שהעשירים וגם הבינונים מוחלים זה לזה אבל חלק בני העניים אין בידם למחול וחייבים הכל לפרוע בעדם עד שיהיו בני י\"ג שנה שהוא הבל שאין בו חטא. וגם הפטורים ממסים כמו תלמידי חכמים חייבים ליתן לזה כפי ממונם כמו שחייבים ליתן לפרנסת העניים שבעיר המוטלת על הקהל. ובקהילות גדולות יש חבורות נמנים לדבר מצוה רבה זו המתנדבים שכר תלמוד תורה לבני העניים ובמקומות שאין שם חבורה זו כופין לפרוע מקופת הקהל ואמרו חכמים הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה שנאמר יזל מים מדליו. אך אין לכופם אלא לשכור מלמד אחד לכ\"ה תינוקות כבימיהם וילמדם מקרא לבד כל התנ\"ך פעמים רבות כבימיהם שלמקרא די במלמד אחד לכ\"ה תינוקות. ואם אותם שאין ידם משגת רוצים ללמד לבניהם משנה וגמרא שלא די במלמד אחד או אפילו שנים לכ\"ה תינוקות יפרעו המותר משלהם:",
            "אך מי שידו משגת ואינו רוצה לשכור מלמד לבנו כופין אותו בכל מיני כפיות ואם אינו בעיר ויש לו נכסים אם אפשר להודיעו תחלה מודיעים אותו ואם לאו יורדים לנכסיו שלא בפניו ושוכרים מלמד לבנו כמו שנפרעים שלא בפניו לבעל חוב שלו ממש כי מן התורה האב הוא חייב ללמד לבנו בעצמו או למצוא לו מלמד שילמדנו כל התורה כולה ואם אינו מוצא בחנם אע\"פ שהוא בעצמו אינו יכול ללמדו ואפילו אינו יודע ללמוד כלל בעצמו חייב הוא מן התורה לשכור לו מלמד שילמדנו היטב לידע כל התורה שבכתב ושבע\"פ כולה. דהיינו תנ\"ך וכל הלכות פסוקות של כל התורה עם הטעמים כי הן הן פירוש התרי\"ג מצות שבתורה ודקדוקיהם בכל פרטיהם ואף שיש בהן חלוקי דעות הרי אלו ואלו דברי אלהים חיים ואפילו המצות שאין נוהגות עכשיו וגם ללמוד כל דברי חכמים שהסמיכום על מדרש הפסוקים שהן ההגדות שנאמר כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת ודרשו חכמים שלא תאמר למדתי הלכות די לי תלמוד לומר כל המצוה למוד הלכות ואגדות ומדרש שהוא התלמוד שמפרש טעמי ההלכות שבמשניות וברייתות ומקורם בדרשות הפסוקים שבתורה וההלכות שאין להן דרשה בפסוקים הן קבלה הלכה למשה מסיני או מסברא והכל ניתן למשה מסיני וכן דברי חכמים שהסמיכום על מדרש הפסוקים שהן ההגדות כמו שדרשו חכמים על פסוק ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם ומכל מקום לימוד ההלכות קודם ללימוד ההגדות. וכן אמרו חכמי האמת שכל נפש מישראל צריכה לבא בגלגולים רבים עד שתקיים כל התרי\"ג מצות במעשה דבור ומחשבה ודיבור ומחשבה הוא לימוד הלכותיהן על דרך שאמרו חכמים על פסוק זאת תורת החטאת וגו' שכל העוסק בתורת חטאת כאילו כו' ועוד אמרו חכמי האמת שכל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרד\"ס כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע וכל מי שיכול להשיג ולידע הרבה ונתעצל ולא השיג וידע אלא מעט צריך לבא בגלגול עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות כי כל מה שנשמתו יכולה להשיג ולידע מידיעת התורה זהו תיקון שלימותה ואי אפשר לה להתתקן ולהשתלם בצרור החיים את ה' במקורה אשר חוצבה משם בלתי ידיעה זו ולכן אמרו חכמים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו כדי שלא יצטרך לבא בגלגול לעולם הזה:",
            "ואל יאמר האדם איך אפשר ללמוד כל התורה שבעל פה כולה הרי התורה אין לה קץ ותכלית כמ\"ש לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד ונאמר ארוכה מארץ מדה וגו' כי באמת ההלכות הנגלות לנו ולבנינו יש להן קץ ותכלית ומספר וכן המדרשים שנתגלו לנו. רק שהתורה מצד עצמה אין קץ ותכלית אפילו לפשטי דרשותיה הצפונים בה ורבי עקיבא היה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות ולא הגיע לתכלית דרשותיה עדיין וכן אין קץ ותכלית לעומק טעמי ההלכות והפלפול בטעמיהן ובדרשותיהן במדות שהתורה נדרשת ועל ידי זה יתחדשו ג\"כ חידושי הלכות לאין קץ ותכלית למי שזוכה לזה אחר שגמר תחלה כל התורה שבעל פה המסורה לנו ונגלות לעין כל כמו שאמרו חכמים ליגמר אינש והדר ליסבר שהוא עיון בעומק הטעמים וכמו שיתבאר:",
            "ובזמן הזה שכל התורה שבעל פה היא כתובה לפנינו א\"צ לשכור מלמד לבנו שילמדנו כל התורה שבע\"פ אלא שילמדנו להבין היטב בתלמוד ברוב המקומות גם בהלכות וסוגיות העמוקות עם רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים ויעמידנו על עיון ההלכה למעשה שיוכל לעיין בעצמו ללמוד ולהבין ולהורות כל הלכה למעשה מתוך עיון בתלמוד ופוסקים ראשונים ואחרונים ואזי יוכל הבן ללמוד בעצמו כל התלמוד והפוסקים לידע כל ההלכות של תורה שבע\"פ שהן פירוש התרי\"ג מצות ודקדוקיהן בטעמיהן ומקוריהן כאלו למדו המלמד. וכן כל התנ\"ך ודרשות ההגדות. ולכן לא נהגו עכשיו ללמד להתינוק כל התנ\"ך כבימיהם רק תורה לבדה כי סומכים שילמוד בעצמו כשיגדיל משא\"כ בימיהם שלא היו הנקודות וטעמים כתובים אלא בע\"פ. ומכל מקום צריך ללמדו ולחזור עמו פעמים רבות כל פרשיות התורה שבהן כתובות המצות והמשפטים שהתלמוד מפרשן והפסוקים והתיבות ואותיות שבהן הן נדרשין תמיד בתלמוד. אך אם הבן אינו מגיע למדה זו שיוכל ללמוד ולהבין בעצמו בלי מלמד כל ההלכות שבתורה שבע\"פ בטעמיהן או שאינו חפץ ללמוד בעצמו חייב לשכור לו מלמד שיכריחנו וילמדנו היטב כל התורה שבכתב ושבע\"פ כולה וגם לחזור עמו פעמים רבות עד שיהיה זוכר ויודע פעם אחת כל ההלכות שבתורה שבע\"פ בטעמיהן כי גם הכפייה לכוף את הבן ללמוד ולידע כל התורה היא בכלל מצות עשה של ולמדתם אותם את בניכם שהרי הכתוב מדבר בקטנים שצריך לכופם. ואחר שידע פעם אחת כל ההלכות בטעמיהן וחוזר ושוכח מפני שאינו רוצה לחזור על לימודו בעצמו הרי האב כבר יצא ידי חובתו כי מאחר שלמדו היטב עד שידע כל התורה כולה קיים מצות עשה של ולמדתם אותם את בניכם וגו' אך מכל מקום כל שהבן אפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק ויש יכולת ביד האב לכופו מוטל עליו מדברי קבלה לכופו לעסוק בתורה וכן להדריכו בדרך מוסר ויראת שמים בכל דרכיו והנהגותיו בעוד ידו תקיפה על בנו דהיינו עד שיהא בן כ\"ד שנה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו דרך שכל ימיו יהא מתנהג בו חנוך לו בנערותו דהיינו מבן ט\"ז שנה עד בן כ\"ד שנה שקודם ט\"ז שנה אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך ואל תכביד יסורין ותוכחות ויותר מבן כ\"ד יש לחוש שמא יבעט:",
            "ולא שכר לימוד לבדו מוטל על האב אלא כל הוצאות הלימוד כגון לשכור מזונות לבנו ההולך ללמוד לפני רב שבעיר אחרת ולהספיק לו כל צרכיו שם ואף על פי שאין בית דין כופין על זה כמו על שכר לימוד מכל מקום מצוה גדולה היא ומכלל מצות עשה של ולמדתם אותם את בניכם היא. ולפיכך אפילו האב עדיין לא למד תורה וצריך ללמוד לעצמו ואם יטרח במזונות וסיפוק צרכי לימוד בנו לא יוכל ללמוד לעצמו אם בנו הוא נבון ומשכיל מה שילמוד יותר מן האב הרי לימוד בנו קודם ללימודו כי מאחר שבלימוד בנו גם הוא מקיים מצוה של תורה כמו בלימוד לעצמו והרי בנו נבון ומשכיל יותר בלימודו. ואף על פי כן לא יבטל הוא לגמרי מתלמוד תורה אלא יקבע לו עתים כפי יכלתו ואף על פי שאין העתים מספיקים לקיים מצות עשה של תלמוד תורה כהלכתה שהיא לימוד וידיעת כל התורה. משא\"כ כשיספיק מזונות לאיש אחר נבון ומשכיל יותר ממנו אינו נפטר בזה כלל מקיום מצות עשה של תלמוד תורה כהלכתה אם יכול לקיימה בעצמו אילו לא היה טורח במזונות וצרכי האיש ההוא שאינו בנו. ואם בנו אינו נבון ומשכיל יותר ממנו הרי לימוד לעצמו קודם ללימוד בנו ואף על פי ששתיהן מצות עשה מצוה שבנפשו קודמת. ואם בנו נבון ומשכיל יותר ויש לו אשה ובנים מצוה על אביו לפרנסן אם אפשר לו כדי שלא יהיו רחיים בצוארו ויעסוק בתורה ואפילו אינו עשיר כל כך שיתחייב בפרנסתו מדין צדקה. ואף על פי כן תחשב לו לצדקה לענין שיכול להוציא כל הוצאות לימוד בניו הגדולים ממעות מעשר שלו או החומש אם אין ידו משגת משא\"כ בשכר הלימוד (ל)עצמו כמו שיתבאר בהלכות צדקה. אך מי שאינו מחשב הוצאה זו במעשר או בחומש שלו הרי זה זריז ונשכר כמו שאמרו חכמים כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים מה שעתיד להשתכר בשנה זו שיהא ניזון משם קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים והוצאות בניו לתלמוד תורה שאם הוסיף מוסיפין לו ומ[מ]ציאין לו שכר לשעה או לאחר שעה:",
            "ואם אין יד האב משגת לשכור מלמד לבנו וגם אינו יכול ללמוד עמו בעצמו ויד אבי אביו משגת כופין את אבי אביו לשכור מלמד לבן בנו וגם כל הוצאות תלמוד תורה של בן בנו מצוה עליו כמו על האב ממש מפני שכשם שמצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו תורה כך ממש מצות עשה מן התורה ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך. אבל לבן בתו ובן בן בנו אין חיוב עליו אפילו לשכור מלמד ואין צריך לומר שאר הוצאות תלמוד תורה אלא מדין צדקה אם הוא אמוד וראוי לצדקה זו כי קרוב קרוב קודם כמו שיתבאר בהלכות צדקה אך אין נפרעין ממנו שלא בפניו כמו שיתבאר שם אבל אם יכול ואפשר לו ללמוד עמהם בעצמו חייב ללמדם. ולא לאלו בלבד אלא מצות עשה של תורה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן יוצאי יריכו שנאמר ושננתם לבניך וגו' וקבלו חכמים בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויים בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים אלא שמצוה להקדים בניו וכל יוצאי יריכו לתלמידים אחרים:",
            "ויש אומרים שאינו חייב לשכור מלמד לבן בנו אם אינו יכול ללמדו בעצמו אלא אם יכול ללמדו בעצמו ואינו רוצה ללמדו חייב לשכור לו מלמד אם אין יד בנו משגת כי המצוה מוטלת על אבי אביו כמו על אביו ללמדו בעצמו או לטרוח למצוא לו מלמד בחנם או בשכר (ולהוליכו לבית הספר אם אינו חפץ מעצמו לילך). משא\"כ לבן בתו ובן בן בנו אין חיוב עליו אלא להקדימו לתלמידים אחרים אבל אם אין מוטל עליו ללמד לתלמידים כלל מפני שיש בעיר גדולים בחכמה ממנו שיכולים ללמדם או מפני שלא הגיע למדה זו ללמד לתלמידים כי צריך עדיין ללמוד לעצמו אין חיוב עליו ללמד לבן בתו ובן בן בנו ולא לטרוח למצוא לו מלמד כמו שאין חיוב עליו בבן חבירו שלא מיוצאי יריכו. (וגם כשיכול ללמד לתלמידים אחרים ואין גדול ממנו בעיר אין צריך לכופו לילך ללמוד לפניו אם אינו חפץ מעצמו כמו שאין צריך לכוף לתלמידים אחרים ללמדם בעל כרח[ם] משא\"כ בבן בנו חייב ללמדו בעל כרחו או להוליכו להמלמד כמו בבנו [)]. ולענין הלכה בשל תורה הלך אחר המחמיר לכך כל אדם צריך להחמיר לעצמו אך אין לכוף לאחרים להוציא ממון בכפיות מספק:",
            "וכל המלמדים ואפילו מלמדי תינוקות מקרא ואפילו מלמדים בחנם צריכים ללמדם כל היום כולו ומקצת מן הלילה כדי לחנכם ללמוד ביום ובלילה ולא יבטלו התינוקות כלל חוץ מערבי שבתות וערבי ימים טובים בסוף היום ובימים טובים עצמן שמצוה לשמח בהם התינוקות במה שהיא שמחה להם כמו אגוזים וכיוצא בהם כמו שנתבאר בהלכות יו\"ט אבל בשבת אין קורין להם בתחלה פרשה שלא קראוה מעולם מפני טורח שבת אבל שונין להם פרשיות שקראו אותן כבר בחול ואין מבטלין התינוקות לשום דבר מצוה בעולם ואפילו לבנין בית המקדש:",
            "וכל מלמד תינוקות שהוא מניח התינוקות ויוצא או שהוא עושה מלאכה אחרת בשעת לימודו עמהם או שהוא מתרשל בלימודם הרי זה בכלל ארור עושה מלאכת ה' ברמיה. לפיכך אין ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה מהיר לקרות ולדקדק. ומכל מקום אם יש כאן שני מלמדים האחד מדקדק הרבה שיקראו בלי טעות ושיבוש או לדקדק להבינם על נכון פירוש המילות בזמנינו שלומדים המקרא עם פירוש המלות אבל אינו קורא הרבה מפני שמתרשל קצת והשני קורא הרבה אלא שאינו מדקדק כל כך מושיבין אותו שמדקדק יותר:",
            "ואין למלמד להיות ניעור בלילה יותר מדאי שלא יהיה עצל ביום ללמד. וכן לא יסגף עצמו באכילה ושתיה וכל שכן להתענות. וכן לא יאכל ולא ישתה יותר מדאי. כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמד היטב וכל המשנה ידו על התחתונה ומסלקין אותו בלי התראה כי מותרה ועומד הוא:",
            "ותינוק שאינו רוצה לקרות לא יכה אותו המלמד מכת אכזרי לפיכך לא יכהו בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנה אם קורא קורא ואם אינו קורא בהכאה זו יהיה יושב כך עם חביריו להיות להם לחברה וסופו אפשר יתן לבו ומלמד תינוקות החובט יותר מדאי מעבירין אותו והוא עובר בלא תעשה כי מאחר שמכה שלא ברשות הרי זה כמכה אחד משאר ישראל: מי שאין לו אשה או שאשתו בעיר אחרת לא ילמד תינוקות מפני שאמותיהם מביאות את בניהם לבית הספר ויתגרה בו יצרו מה שאין כן כשאשתו עמו בעיר יש לו פת בסלו אם יבא לו הרהור ויתקפנו יצרו שלא יוכל להסיח דעתו יוכל לבא אל אשתו. ויש מתירין למי שיש לו אשה אפילו היא בעיר אחרת ולכן אין למחות ביד המקילים:",
            "אשה אינה במצות תלמוד תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם וכשם שאינה במצות תלמוד תורה לעצמה כך אינה במצות תלמוד תורה לבניה ופטורה משכר לימוד בניה ואין כופין אותה אלא אם כן היא עשירה ומתורת צדקה. ומכל מקום אם היא עוזרת לבנה או לבעלה בגופה ומאודה שיעסוק בתורה חולקת שכר עמהם ושכרה גדול מאחר שהם מצווים ועושים על ידיה מה שאין כן באשה שלמדה תורה שיש לה שכר אבל לא שכר גדול כשכר האיש מפני שאינה מצווה ועושה. ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן ואם מלמדה תורה שבעל פה הרי זה כאלו מלמדה תפלות מפני שעל ידי זה נכנס בה ערמומית. ומכל מקום גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן כמו דיני נדה וטבילה ומליחה ואיסור יחוד וכיוצא בהם וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא וכל מצות לא תעשה של תורה ושל דברי סופרים שהן מוזהרות בהן כאנשים. ובימיהם היה החכם דורש הלכות המצויות ורגילות וצריכות לכל אדם לידע אותן בלשון שמבינים הנשים ועמי הארץ מידי שבת בשבתו:"
        ],
        [
            "מי שלא למדו אביו תורה חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר (דברים ה א): \"ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם\" זו מ\"ע של ת\"ת על כל אדם ללמוד כל התורה שבכתב ושבע\"פ כולה כמשנ\"ת למעלה שנאמר כל המצוה וגו'. וכשלומד לעצמו כשיגדיל ויכיר שיוכל ללמוד, אזי לא ילמוד כל המקרא ואח\"כ כל המשנה ואח\"כ התלמוד כמשנ\"ת בנערים שאין יכולים ללמוד משנה ותלמוד בתחלה, כי זה שיכול אינו רשאי לעשות כן. כי (קידושין ל א): \"מי יודע כמה יחיה\" לפיכך חייב הוא לשלש זמן למידתו שבכל יום ויום שליש במקרא שליש במשנה שהן הלכות פסוקות בלי טעמים. שבכל המשניות וברייתות ומימרות האמוראים שהן פירוש התרי\"ג מצוות שבתורה בכל תנאיהם ודקדוקיהם ודקדוקי סופרים. ובזמן הזה גם הלכות פסוקות של פסקי הגאונים הפוסקים כמו הטור והש\"ע והגהותיו בכלל משנה יחשבו. ושליש בתלמוד המבאר טעמי ההלכות במשניות וברייתות ומימרות האמוראים ובזמן הזה גם בספרי הפוסקים הראשונים המבארים טעמי ההלכות פסוקות שפסקו הטור והש\"ע כמו הרא\"ש וב\"י. כי אם אינו יודע טעמי ההלכות, אינו מבין גופי ההלכות לאשורן על בוריין, ונקרא בור. ולכן יש אוסרין להורות אפילו לעצמו מתוך הלכות פסוקות בלי טעמים שלמד. ולפיכך אינו רשאי להתאחר מללמוד הטעמים עד שיגמור ללמוד כל ההלכות פסוקות, כי לא אמרו (שבת סג א): \"ליגמר והדר ליסבר\" אלא לסבור סברות בעומק עיון טעמי ההלכות ולהבין דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר להקשות ולתרץ עד שיגיע וירד לעמק ההלכה. שזה אין לו לעשות בתחילת למודו אלא לאחר שיגמור ללמוד כל ההלכות פסוקות בטעמיהן בדרך קצרה בלי עיון ופלפול להקשות ולתרץ. אבל בלימוד זה לידע הטעמים בדרך קצרה מהתלמוד והפוסקים בלי עיון רב ופלפול, חייב הוא לעסוק בכל יום ויום שליש זמן מלימודו. אך פירוש המקרא ודרשות ההגדות יחשבו בכלל שליש במשנה. לפי שהמשנה ג\"כ פי' התרי\"ג מצות שבתורה. וחכמת הקבלה תחשב בכלל שליש בתלמוד: ",
            "בד\"א בתחילת תלמודו של אדם. אבל כשיגדיל בחכמה וירבה בה במאוד, ולא יהיה צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבע\"פ, מפני שכבר חזר על לימודו פעמים רבות מאוד עד שנחקק היטב בזכרונו כל התורה שבכתב ושבע\"פ כולה, אזי יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב וד\"ת שבע\"פ כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה ויפנה כל ימיו לעיון התלמוד לסבור סברות בהלכות ולפלפל בהן בקושיות ופירוקים לירד לעומק הסברות וטעמי ההלכות להבין דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר ולחדש חידושי הלכות רבות לפי רוחב שיש בלבו וישוב דעתו כמו שאמרו (שבת סג א): \"ליגמר אינש והדר ליסבר\". וכן בדרשות ההגדות להתבונן מתוכם מוסר השכל לידע את ה' כמו שאמרו חכמים רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למוד דברי אגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב\"ה ומתדבק בדרכיו. כי רוב סודות התורה שהיא חכמת הקבלה וידיעת ה', גנוזים באגדות וי\"א שגם בתחילת למודו של אדם לא ישלש זמן למודו לשלשה חלקים שוים ממש שהרי המשנה חמורה מן המקרא וצריכה זמן מרובה יותר. ואצ\"ל התלמוד שצריך זמן מרובה יותר מן המשנה. אלא מה שהצריכו לשלש זמן למודו הוא ליתן לכל א' שיעור וזמן כפי הראוי לו בכל יום ויום כדי שיגמור כולו בשוה. ואחר כך כל ימיו לסבור ולעיין. וטוב לחוש לדבריהם: ",
            "ולד\"ה בתחלת למודו של אדם בין במקרא בין במשנה בין בתלמוד בכל יום לא די לו בלימוד פעם ושתים ושלוש, אלא צריך לחזור על כל אחד פעמים רבות מאוד הכל לפי כח זכרונו של אדם כדי שיזכור היטב. והמשנה והתלמוד שהן ההלכות פסוקות בטעמיהן צריך לחזור עליהן בכפלי כפליים יותר מהמקרא כי תורה שבכתב אי אתה רשאי לומר בע\"פ, כי תורה שבע\"פ, המשנה והתלמוד, שהן ההלכות בטעמיהן, חייב הוא מהתורה לחזור עליהן כ\"כ עד שתהא משנתו סדורה ושגורה בפיו כ\"כ בענין שאם ישאלנו אדם איזה דבר הלכה ממה שלמד יוכל להשיב לו מיד אסור או מותר בלי גמגום שנאמר ושננתם לבניך שיהיו דברי תורה שנונים ומחודדים על פיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד כמ\"ש (משלי ז ד): \"אמור לחכמה אחותי את\" שתהא בקי וברורה לך כמו שברור לך שאחותך אסורה לך. ולכן, גם עכשיו שנכתבה תורה שבע\"פ ויכול לעיין בספרים אינו יוצא י\"ח בזה מצות ושננתם מאחר שמגמגם לשואלו ואינו משיב לו מיד עד שיעיין ואין הלכה זו ברורה לו כמו אחותו שא\"צ לעיין. ואף שעל ידי זה לא יוכל ללמוד הלכות הרבה, לא יחוש כמו שאמרו חכמים (אבות ב): \"לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין ליבטל ממנה\". וכן היו עושים בימיהם שהיו לומדים בע\"פ היו לומדים בתחלת למודם רק ב' או ג' משניות או ברייתות בשבוע והיו חוזרים עליהם מאה פעמים ויותר ואמרו חכמים (חגיגה ט ב): \"אינו דומה השונה פרק מאה ואחת לשונה מאה פעמים ואחת\" שזה נקרא עובד אלוקים וזה נקרא לא עבדו כראוי. ועכשיו שתורה שבע\"פ כתובה לפנינו, א\"צ לחזור מאה פעמים ואחת בשעת למודו ממש. רק שיזהר לחזור על הראשונות תמיד לפרקים קרובים בענין שתהיינה כל ההלכות שלמד חקוקות היטב בזכרונו כל הימים שבינתיים וברורות לו בלי גמגום כבשעת למודו ממש:",
            "וכל השוכח דבר אחד ממשנתו מחמת שלא חזר על לימודו כראוי מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו וגם עובר בלאו של תורה שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך וגו' וכל מקום שנאמר השמר פן הוא לא תעשה. וקבלו חכמים שאין הכתוב מדבר בעשרת הדברות לבדן אלא הוא הדין לכל התורה כולה. ולכן למדו חכמים ג\"כ מפסוק זה שכשם שחייב האדם ללמד את בנו כך ממש חייב ללמד את בן בנו כל התורה שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ומה שנכתב זה גבי עשרת הדברות כמ\"ש יום אשר עמדת לפני ה' וגו' הוא ללמדך שכל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני. וגם עכשיו שנכתבה תורה שבע\"פ ויוכל לעיין בספרים מה ששכח אין זה מועיל כלום כי מיד ששכח עובר בלאו קודם שיעיין כמו בימיהם שעובר בלאו בשעה ששוכח אף שאח\"כ יחזור וישאל מרבו וילמדנו מה ששכח ועוד שמצות התורה לא תשתנה בשינוי הדורות ולא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים. וגם אמרו הלומד ושוכח דומה לאשה שיולדת וקוברת וכל המשכח דבר אחד מתלמודו גורם גלות לבניו שנאמר ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני:",
            "ואל יאמר השוכח דבר אחד אילו לא למדתי דבר זה לא נתחייבתי בנפשי, ולמה אתחייב כשלמדתי ושכחתי? כי באמת אלו לא למד דבר זה לא \"מעלה עליו הכתוב\" בלבד \"כאלו מתחייב בנפשו\", אלא היה מתחייב בנפשו ממש! שכל מי שאפשר לו להרבות ולהוסיף בלימודו בענין שלא ישכח בזה מה שלמד כבר מפני שכבר חזר על לימודו כראוי, ואינו מוסיף - אף על פי שאינו מתבטל מתלמוד תורה, אלא חוזר תמיד על הראשונות שלא מפני חשש שכחה אלא מפני שנוח וקל לו יותר לחזור על הראשונות מלטרוח בלימוד חדש - הרי זה מתחייב בנפשו ממש. כמו שאמרו חכמים (אבות פ\"א) \"ודלא מוסיף יסיף\", דהיינו שיאסף בלא זמנו שנאמר בתורה: כי הוא חייכם וגו', ואומר: למען ירבו ימיכם וגו', ודברי תורה נדרשים מכלל הן לאו (ספרי סוף פרשת עקב). ולא אמרוה \"לא עליך המלאכה לגמור\" אלא לענין שלא ימנע האדם מלעסוק בתלמוד תורה מחמת שהוא אינו יכול לגמור ולידע את כולה מקוצר דעתו וכח זכרונו לזכור הרבה כל כך כמו שיתבאר או מאפס הפנאי שלו מטירדת פרנסתו, וגם כל אדם לא יוכל להגיע לתכלית התורה - שמצד עצמה אין לה קץ ותכלית כמו שנתבאר למעלה, וגם לענין שיחזור הרבה על לימודו כראוי ולא ימעט בזה מחמת שצריך ללמוד עוד כדי לגמור התורה, כי לא עליך המלאכה לגמור. אבל אי אתה בן חורין ליבטל ממנה שלא להרבות ולהוסיף בלימודך אחר שכבר חזרת כראוי על לימודך שלמדת כבר ולא ישכח ממך. ואם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה, כי שכר תלמוד תורה שקול כנגד שכר כל המצות. ומן השכר הרב אתה למד העונש הרב למי שאינו מרבה ומוסיף עד שיגמור כל התורה שבע\"פ כולה אם אפשר לו - כמו שקיבלו חכמים (עיין סמ\"ג בהקדמה למצוות עשה) בפירוש הכתוב \"כל המצוה\" כמו שנתבאר למעלה.",
            "במה דברים אמורים שהשוכח מתחייב בנפשו ועובר בלאו כששכח מחמת עצלות שנתעצל לחזור על לימודו כראוי אבל מחמת אונסו כגון שטרוד הרבה בפרנסתו והעתים שקובע לו אין מספיקים לו לחזור על כל לימודו שלמד קודם שהיה טרוד אינו מתחייב בנפשו וגם אינו עובר בלאו שנאמר רק השמר לך וגו' רק למעט מחמת אונסו",
            "וכן מי שתקפה וגברה עליו משנתו מפני שהיא חמורה עליו ולכך נשכחה ממנו ולא הועיל לו מה שחזר עליה כראוי אינו מתחייב ואינו עובר אף על פי שאינו אנוס שהיה יכול לעסוק תמיד במשניות והלכות אלו החמורות עליו ולא להסיח דעתו מהן להלכות אחרות ועל זה נאמר ופן יסורו מלבבך ללמדך שאינו מתחייב ואינו עובר עד שישב ויסירם מלבו ולכך נשכחו ממנו ולא כשנשכחו ממנו דברי תורה מפני שקצר מצע שכלו להשיגם בקל ולתפסם יפה בשכלו ומוחו וכח זכרונו שלא ישכחו ממנו לאחר שיחזור עליה פעמים רבות כל כך כמו שחוזר על הלכות אחרות שאינן חמורות עליו ולא הצריכתו התורה לעסוק תמיד בהלכות אלו החמורות עליו כדי שלא ישכחן אלא אדרבה צריך הוא ללמוד ולידע כל התורה שבע\"פ כולה ולחזור עליה עד שיזכור היטב מה שאפשר לו לזכור ע\"י חזרה זו שהן הלכות הקלות עליו ולא יחוש לשכחת החמורות מאחר שאינו נמנע ומניח מלחזור עוד עליה[ן] ולעסוק בהן תמיד אלא מחמת עסקו בלימוד וחזרה לזכור ההלכות הקלות ונמצא שאינו מסיר דברי תורה מלבו וזכרונו. (כי מה לי הלכות אלו ומה לי אלו משא\"כ במי שאינו חוזר כראוי לו גם על ההלכות הקלות עליו ועל ידי זה בא לידי שכחה אע\"פ שעוסק תמיד בתלמוד תורה ואינו מסיר דברי תורה מלבו הרי זה עובר ומתחייב בנפשו כמו שדרשו חכמים על פסוק לא יחרוך רמיה צידו לא יחיה ולא יאריך ימים כו' שהרי לא נאמר ופן תסיר מלבבך אלא ופן יסורו מאליהם דהיינו שלא ישכחו מלבו כמ\"ש פן תשכח ואף שחוזר על לימודו לאחר שגומר כל ההלכות או אפילו מקצתן כמה וכמה פרקים הואיל ואין חזרה זו מועלת לו כמו שדרשו חכמים על פסוק הון מהבל ימעט וקובץ על יד ירבה אם עושה תורתו חבילות חבילות מתמעטים ונשכחים רק יקבוץ על יד מעט מעט א\"כ העובר על דבריהם ברצונו ודעתו שיודע ורואה בעצמו שאינו זוכר היטב כראוי ואינו רוצה לחזור ולקבוץ על יד הרי זה כמסיר דברי תורה מלבו וזכרונו ועובר על פן תשכח ופן יסורו מלבבך):",
            "וגם מי שיודע בעצמו שהוא שכחן גדול בטבעו ותולדתו שאף אם יחזור על לימודו פעמים אין מספר לא יזכור כי אם זמן מה ואח\"כ ישכח מעט מעט לא יוכל לפטור נפשו מלאו זה דפן תשכח ומצות ושננתם שנתבאר למעלה כי מצות התורה שוות לכל נפש מישראל ולא ניתנה תורת כל אחד ואחד בידו שיהיה זה חייב במצוה זו וזה פטור ממנה לגמרי מחמת טבעו ותולדתו אלא כל אחד חייב לזכור דברי תורה בלבו כפי יכולתו והשגת כח זכרונו אם מעט ואם הרבה דברי תורה. ועל זה אמרו לא עליך המלאכה לגמור כגון מי שהוא שכחן גדול ואם יהיה שונה הלכות רק פרק אחד ביום ויחזור עליו מאה פעמים ויותר ואפילו כל היום כולו לא יוכל לזכרו היטב כי אם חודש אחד על דרך משל ואח\"כ אם לא יחזור עליו יתחיל לשכוח מעט מעט הרי זה חייב לעשות כן ללמוד בכל יום רק פרק אחד ולחזור עליו כל היום כולו וכן יעשה שלשים יום ואח\"כ בסוף החדש יחזור על השלשים פרקים אלו כמה פעמים עד שיוכל לזכרם היטב עוד ג' או ד' שבועות על דרך משל ואח\"כ ילמוד בתוך כך עוד פרק אחד בכל יום ויחזור עליו כל היום כולו ויעשה כן עד כלות הג' או ד' שבועות אלו ואזי יחזור עוד פעם או שתים על שלשים פרקים הראשונים וגם על פרקים האחרונים שלמד בג' או ד' שבועות אלו עד שיוכל לזכור הכל עוד כמה שבועות ובתוך כך ילמוד עוד פרק אחד בכל יום. וכן יעשה להיות מוסיף והולך פרק אחד בכל יום בכל ימים שבינתיים בין חזרה לחזרה עד שילמוד כל כך הרבה משנה ותלמוד בענין כשיצטרך לחזור על הראשונות בסוף כל חדש כפי טבעו שאינו יכול לזכור היטב יותר מחדש אחד על דרך משל אזי ישהה בחזרה זו כל החדש כולו עד שיחזור על כל לימוד שלמד עד עתה וכן יעשה לעולם מידי חדש בחדשו לחזור תמיד על הראשונות. ואף שנמצא שלא יוכל ללמוד ולידע כל ימיו רק כדי מה שיוכל לחזור בחדש אחד לא יחוש כי לא עליך המלאכה לגמור וכך היו מצויים בימיהם תלמידים שלא היו בקיאים ויודעים בעל פה רק מסכת אחת ויש מהן שתי מסכתות",
            "אך אדם כזה מאחר שאינו יכול ללמוד דברי תורה הרבה מאד צריך שיהיה כל לימודו בלימוד המביא לידי מעשה שהן הלכות הצריכות לכל אדם לידע אותן לקיים המצות כהלכתן וליזהר מליכשל באיסורים חס ושלום והם דברים שאי אפשר לישאל תמיד לחכם המורה שבעיר או שלא יהיה יודע לישאל ולהסתפק כלל אם לא ילמדם תחלה דהיינו רוב אורח חיים כמעט כולו ומיעוט יורה דעה ומעט באבן העזר וחושן משפט כל הלכה ברורה בטעמה מהתלמוד ומפרשיו כמו הרא\"ש או הב\"י לפחות ולחזור עליהן לעולם. וגם מי שדעתו יפה שיוכל ללמוד ולזכור כל התורה שבע\"פ יש לו ללמוד ולחזור תחלה הלכות הללו הצריכות למעשה כי יש להן דין קדימה על שאר כל ההלכות שאין צריך למעשה כל כך. ולימוד האגדות מביא גם כן לידי מעשה להתבונן מתוכן מוסר השכל כמו שנתבאר למעלה. ומי שלא הגיע למדה זו ילמוד בספרי מוסר שנבנו דבריהם על המדרשים וההגדות ומאמרי הזוהר. וכל זה מלבד הקריאה בתנ\"ך לעתים מזומנים כמו שנתבאר למעלה שיש לה דין קדימה על הכל",
            "ואם אחר שהוא בקי היטב בכל לימודו המביא לידי מעשה וחוזר עליו לעולם יוכל לקבוע לו בכל יום שעה קטנה ללימוד אחר ויספיק לו שאר היום והלילה לחזור כראוי על לימודו המביא לידי מעשה שלא ישכח ממנו לעולם ויהיה ברור לו כאחותו כמו שנתבאר למעלה אזי נכון הדבר ע\"ד הקבלה לקבוע לימודו בשעה קטנה זו שבכל יום ללמוד פעם אחת כסדר כל התלמוד בבלי וירושלמי ומכילתא וסיפרא וסיפרי ותוספתות וכל המדרשים מתנאים ואמוראים שכל דבריהם היא תורה שבעל פה שניתנה למשה מסיני כמו רבות ותנחומא ופסיקתות וכיוצא בהן ומדרשי רשב\"י על כולן כדי שי[וכ]ל לגמור כל התורה שבעל פה כולה פעם אח[ת] בחייו לקיים מצות שמור תשמרון את כל המצוה וגו' כמו שנתבאר למעלהקנו. ואף שישכח הכל הרי לעתיד לבוא יזכירוהו כל לימודו ששכח מחמת אנסו שאי אפשר לו לחזור כל כך שלא ישכח לימוד זה שלומד רק שעה קטנה בכל יום כי שאר היום והלילה צריך לו לחזור על לימוד המביא לידי מעשה והשוכח מחמת אונס אינו עובר כמו שנתבאר למעלה וגם עתה הנה זאת התורה היא העולה למעלה עד כסא הכבוד ועד בכלל אך לא למעלה מהכסא כמ\"ש כי אין שכחה לפני כסא כבודך שהוא למעלה מהכסא עולם הזכרון והזכר המשפיע (כי השכחה באה מצד הקליפה ואינה מגעת לינק אלא עד הכסא כמ\"ש שאין הכסא שלם כו').",
            "אבל אם יוכל לקבוע לו שעה גדולה ללימוד אחר ויספיק לו שאר היום לחזור על לימודו המביא לידי מעשה אזי חייב להוסיף מעט מעט ללמוד בשעה זו הלכות אחרות שהן פירוש התרי\"ג מצות אף מצות שאינן נוהגות כמו קדשים וכיוצא בהן ולחזור עליהן כראוי שיזכור אותן היטב לעולם כמו שנתבאר למעלה שנאמר כל המצוה וגו' ולא עליך המלאכה לגמור. ולכן אף שאין שעה זו מספקת ללמוד הלכות אלו מהתלמוד ולחזור עליהן כל כך עכ\"פ ילמוד אות[ן] מתוך המשניות עם פירושיהן ויחזור עליהן כראוי עד שיהיה זוכרן בעל פה. ויש לו לעסוק תחלה בסדר קדשים כמו שאמרו חכמים כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה ועל כן נכון הדבר אם אפשר לו ללמוד הלכות כל הקרבנות בשלימות וכל העבודות שבמקדש והלכות המקדש וכל כליו כמבואר באר היטב בחיבור הרמב\"ם ז\"ל בספר עבודה וספר קרבנות ואח\"כ במשך הזמן אם יוכל להוסיף עוד בשעה זו ללמוד ולחזור כראוי יעסוק בסדר טהרות וזרעים והם קודמים לסדר מועד נשים נזיקין מאחר שכבר עסק הרבה בלימוד המביא לידי מעשה שהן הלכות השנויות בג' סדרים אלו (לבד ברכות וחולין ונדה):",
            "וכל אדם צריך ליזהר להוציא בשפתיו ולהשמיע לאזניו כל מה שלומד בין במקרא משנה ותלמוד אלא אם כן בשעת עיון להבין דבר מתוך דבר וכל מה שלומד בהרהור לבד ואפשר לו להוציא בשפתיו ואינו מוציא אינו יוצא בלימוד זה ידי חובת מצות ולמדתם אותם וכמ\"ש לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו וגו' וכמו בכל המצות התלויות בדבור שאינו יוצא בהן ידי חובתו בהרהור אלא אם כן שומע מפי המדבר שהשומע כעונה בפיו. אך אם מוציא בשפתיו אף על פי שאינו מבין אפילו פירוש המלות מפני שהוא עם הארץ הרי זה מקיים מצות ולמדתם ולפיכך כל עם הארץ מברך ברכת התורה בשחר לפני הפסוקים וכן כשעולה לספר תורה:",
            "במה דברים אמורים? בתורה שבכתב, אבל בתורה שבעל פה אם אינו מבין הפרוש - אינו נחשב למוד כלל (מ\"א סי' נ). ואף על פי כן יש לאדם לעסוק בכל התורה גם בדברים שלא יוכל להבין, ולעתיד לבוא יזכה להבין ולהשיג כל התורה שעסק בה בעולם הזה ולא השיגה מקצור דעתו (זהר וישב דף קפה):"
        ],
        [
            "וכל מי שדעתו וכח זכרונו יפה, שיוכל ללמוד ולזכור כל התורה שבעל פה כולה - הרי זה (קידושין כט) לא ישא אשה עד שילמוד תחילה תורה (חלקת מחוקק באבן עזר סימן א') שבעל פה כולה, שהן כל ההלכות בטעמיהן בדרך קצרה, שהן פירוש כל התרי\"ג מצות בתנאיהן ודקדוקיהן ודקדוקי סופרים; ואחר כך ישא אשה, ויעסוק אחר כך כפי הפנאי שלו בעיון ופלפול כל ימיו כפי כחו. שאם ישא אשה תחילה, יהיו \"רחים בצווארו\" טרדת פרנסת אשתו ובניו, ולא יוכל לעסוק בתורה כראוי כל כך, ללמוד ולזכור כל ההלכות בטעמיהן, שהן פירוש התרי\"ג מצוות ועיקר התורה שבעל פה. ולכן נדחית מפני לימוד זה מצוה רבה של פריה ורביה, אף שהיא גדולה מכל המצוות. והוא שאין יצרו מתגבר עליו ויוכל ללמוד בלא הרהורי עבירה, רק שרוצה לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה, והרי הוא פטור (רמב\"ם הלכות אישות פרק ט\"ו) ממנה, כי היא נדחית מפני מצות תלמוד תורה השקולה כנגד כל המצות. ולא אמרו שמבטלין ומפסיקין מתלמוד תורה כדי לקיים מצוה שאי אפשר לעשותה ע\"י אחרים, כמו שיתבאר, אלא להפסיק לפי שעה וזמן מה שאין בו אלא ביטול מצות העסק, ולימוד התורה תמיד; אבל לא ביטול מצות מידיעת התורה באר היטב בפירושה שהן ההלכות כולן בטעמיהן בדרך קצרה. ולכן בימיהם, שהיו לומדים עם הנערים מבן עשר שנים ואילך, חמש שנים משנה וחמש שנים תלמוד, שהם הטעמים בדרך קצרה (קידושין שם), אם לא היה נושא כשעברו עליו עשרים שנה - היה עובר על מצות עשה של תורה \"פרו ורבו\". ותחילת זמנה הוא מבן שמונה עשרה, כי גם אחר הנישואין יוכל ללמוד ב' או ג' שנים בלי טרדה גדולה כל כך בטרם יוליד בנים הרבה:",
            "ומי שאי אפשר לו בלא אשה מפני (רמב\"ם מברייתא שם) שיצרו מתגבר עליו עד שנמצא שאין לבו פנוי - ישא אשה תחלה כדי ללמוד בטהרה בלי הרהורים, ואח\"כ ילמוד תורה שבעל פה כולה.    ואף שיש לו בנים וצריך לעסוק במלאכה לפרנס אשתו ובניו, ואינו יכול לעסוק כל היום כולו בתורה שיוכל ללמוד את כולה ולזכור היטב כל ההלכות בטעמיהן בדרך קצרה בעשר שנים כמו העוסק בה כל היום כולו - הרי \"אמרו לא עליך המלאכה לגמור\" וגם \"אי אתה בן חורין ליבטל הימנה\" - מלהרבות ולהוסיף בה מדי יום ביום עד שילמוד ויזכור את כולה ע\"י שיחזור עליה כראוי, ואם לא יגמור בעשר שנים - יגמור בעשרים שנה או יותר.    וחייב הוא מן התורה לקבוע לו עת גדולה לתלמוד תורה בכל יום כמו חצי היום לפחות, מלבד לימוד הלילה. ולא יעסוק במלאכה כל היום או רובו, שנאמר: \"ודברת בם\", והלא כבר נאמר \"ושננתם\" ומה תלמוד לומר: \"ודברת בם\"? שלא (ספרי וגמרא יומא י\"ט) יהא כל דיבורך אלא בם, כלומר שתעשם עיקר ולא טפלה, ועל כן חייב לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי.     וכשיעשה כן - יוכל גם כן לבא על כל פנים, לידי ידיעת עיקר התורה שבעל פה כולה, שהוא פירוש התרי\"ג מצות כהלכותיהן בתנאיהן ודקדוקיהן ודקדוקי סופרים, מה שאין כן העושה מלאכתו קבע ותורתו עראי - לא יוכל לבא לעולם לידי ידיעת שבעל פה כולה, כי במשך ואורך הזמן יותר מדאי ישכח הראשונות ולא תועיל לו החזרה שחזר עליה כל כך כמו שחזר העושה תורתו קבע, ואם יחזור עליהן הרבה יותר מדאי, לא יהיה לו זמן כל כך ללמוד ולהוסיף עוד הרבה בלימודו ולחזור עליו כראוי. ועוד, כי להעמיד גירסתו ולימוד התורה שבעל פה כולה שלא תשתכח ממנו אין הדבר תלוי בחזרה לבדה שיחזור פעמים רבות מאד, אלא גם (מגילה ו') בעזרת ה' וישועתו, כי יש יגע מאד לחזור על לימודו פעמים אין מספר ואף על פי כן משכח בזמן קרוב כי הוא שכחן גדול בטבעו ותולדתו, ואין הקדוש ברוך הוא עוזר לזה שעושה מלאכתו קבע ותורתו עראי אלא למי שעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי ומשליך יהבו על ה', כי (טור אורח חיים סימן קנ\"ו) אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט עסק ומלאכה. וכך אמרו חכמים (ברכות ל\"ט) \"דורות הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי - זה וזה נתקיים בידם, ודורות האחרונים שעשו תורתם עראי ומלאכתם קבע - זה וזה לא נתקיים בידם\": ",
            "ולכן מי (רמב\"ם) שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי, יעשה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו בלבד. ויסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו כמו שאמרו חכמים: \"כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשרה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל\". ואין לו לחוס על נפש אשתו ובניו יותר מעל חיי נפשו שהם בצער, ולזה ודאי תספיק לו מלאכת עראי בישועת ה' והצלחתו בלי הזכרת מעשה נסים. ולכן אמרו חכמים (יומא ל\"ה): ש\"הלל מחיב את העניים\" בדין שמים, על שמבטלים מצות תלמוד תורה מחמת טרדתם במזונותיהם כל היום או רובו, ואין עושין כהלל - שהיה חוטב עצים בכל יום, ומשתכר חצי דינר, והיה נותן חציו לשומר בית המדרש שהיה בשדה בימיהם ומחציו הייתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו - דהיינו ג' פונדיונות, ובכל פונדיון היה ניקח בימיהם לחם כשש בצים ומזה היה מוציא גם שאר הוצאות ביתו וגם לשבתות וימים טובים. ואף שאין כל אדם יכול לעשות כן ממש כהלל, מכל מקום דנין על שלא רצה לעשות כעין מעשה הלל לחיות חיי צער. וגם מי שלמד כבר כל התורה קודם שנשא והוליד וזוכרה היטב חייב לעשות תורתו קבע לחזור על הראשונות ולהעמיק בעיון ולסבור ולהבין דבר מתוך דבר כפי יכלתו ומלאכתו עראי כמו שקבלו חכמים בפירוש הפסוק ודברת בם:",
            "וכל זה בתלמיד חכם (של\"ה מסכת חולין קיד ומהרש\"א בפרק קמא דסנהדרין) שלמד או שעתו יפה ומצליח בתלמודו, ויוכל להיות תלמיד חכם, ללמוד כל התורה שבעל פה מהתלמוד והפוסקים כמו הרא\"ש ובית יוסף. אבל מי שלא הגיע למדה זו שיוכל ללמוד טעמי ההלכות ומקורן, ואפלו בלמוד המביא לידי מעשה לבדו רק הלכות פסוקו לבדן, אף אם יעשה תורתו קבע מחמת קוצר דעתו, ונקרא בור, וכמו שאמרו על פסוק \"אדם אחד מאלף מצאתי\" - \"אלף נכנסים למקרא יוצאים מהם מאה, מאה נכנסים למשנה כו'\" - אינו חייב לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי כדי להרבות בלמוד שאינו מבין על בריו, שהוא למוד ההלכות בלי טעמים כמו שנתבאר למעלה, וגם עתיד לשכחו אלא אם כן עושה מדת חסידות ואהבת התורה.      אבל מן הדין יוצא ידי חובתו בקביעות עתים לתלמוד תורה, לקים מה שכתוב \"והגית בו יומם ולילה\", בקביעות עתים ביום ובלילה, בכדי ללמוד ולזכור היטב למוד המביא לידי מעשה בלבד, שהוא חובה על הכל, דהינו השלחן ערוך מהלכות הצריכות לכל אדם לידע אותן בלי שאלת חכם, ולמוד בהגדות ומדרשים, או ספרי מוסר שנבנו על מדרי חכמים שדבריהם תורה וקבלה ולא שכל אנושי, כמו שנתבאר למעלה.     ושאר כל היום יעסוק במשא ומתן, כדי שיוכל להחזיק ידי תלמיד חכמים, שהם לומדי התורה יום ולילה עד שיודעים הלכותיה בטעמיהן על ברין, והיא נחשב לו כאלו למד כן ממש בעצמו, ותורתם (ויקרא רבה פרשה כ\"ה) נקראת על שמו, כמו שפרשו חכמים בפסוק \"שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך\". וגם יוכל למלואת מחסורי בניו ובנותיו בהרחבה קצת, כדי שיוכלו בניו לעסוק בתורה כראוי ולהדריך בנותיו בדרך ישרה, כמו שיתבאר בהלכות צדקה.    ואם ארע לפעמים גודל טרדה במשא ומתן עד שלא יוכל ללמוד כל העת הקבוע לו ביום וכן בלילה - יוכל לצאת ידי חובת מצות \"והגית בו יומם ולילה\" אפלו בלמוד מועט, כמו פרק (מנחות צט) אחד ביום וכן פרק אחד בלילה. ובשעת הדחק, שהטרדה גדולה יותר מדאי ואין לו פנאי אפלו פרק אחד - יוכל לצאת ידי חובתו בקריאת שמע שחרית וערבית, לקים מצות \"והגית בו יומם ולילה\" ביום ההוא, שהוא שעת הדחק ואי אפשר בענין אחר.    וכן אפלו מי שדעתו יפה ויוכל ללמוד טעמי ההלכות מהתלמוד, שצריך לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, אם ארע לו לפעמים שצריך להתעסק במלאכתו ופרנסתו כל היום כלו ואי אפשר לו לפנות ממנה כלל בלי הפסד - יקים גם כן מצות \"והגית בו יומם ולילה\" בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית. ובעת הדחק מאד שגם זה אי אפשר לו - יוכל לצאת ידי חובתו בקריאת שמע שחרית וערבית.     וכן מי (רמב\"ם, ושולחן ערוך) שהוא בעל יסורים, או שהוא זקן מופלג שתשש כוחו ואינו יכול לעסוק תמיד בתורה - חיב לקבוע לו עתים לתלמוד תורה ביום ובלילה כפי כוחו ויכלתו. ואם אינו יכול קבוע עתים גדולים - יוכל לצאת ידי חובתו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית:",
            "וכל זה במתפרנס ממעשה ידיו ממש, אבל אם מלאכתו נעשית על ידי אחרים, וכן המתפרנס מהצדקה של קהל או יחידים - חיב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש בכל ענין ואינו יוצא ידי חובתו כלל מן התורה בקביעות עתים, גם אם דעתו קצרה ללמוד טעמי ההלכות, שהרי נאמר בתורה סתם על כל אדם מישראל \"ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וגו'\", ופרשו חכמים לעשותם קבע ועקר ומלאכתו עראי, כשצריך למעשה ידיו, אבל (יומא י\"ט) דברים בטלים - כלל כלל לא. ואם שח - עבר בעשה שנאמר \"ודברת בם\" - ולא בדברים בטלים. וזה שקובע עתים לתורה דרשו עליו (במדרש הובא בילקוט תהלים קי\"ט רמז תתע\"ח ובשל\"ה) חכמים שהוא מפר תורה, כמו שכתוב \"עת לעשות לה' הפרו תורתך\".     ואפלו (רמב\"ם) עני המחזר על הפתחים - חיב לעסוק בתורה שאר כל היום וכל הלילה:",
            "וגם המתפרנס ממעשה ידיו, ואפלו תורתו עראי בקביעות עתים - לא התר לו מן התורה אלא לעסוק בעסקיו שהם צרכי פרנסתו ומשא ומתן, ממה שאמרה תורה \"ואספת דגנך\", אבל לא (הרר\"י פ\"ב דברכות) בדברים בטלים לגמרי, בין לדבר בין לשמוע, כי בכל עת שאינו עוסק בפרנסתו - חיב לעסוק בתורה בכל עת שאפשר לו.     ואפלו כשהולך בדרך, כמו שכתוב \"ובלכתך בדרך\". ואם (משנה פ\"ג דאבות) מהלך יחידי ומפנה לבו לבטלה - מתחיב בנפשו. ושנים (תענית י') שמהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה - ראויים לשרף באש.    וכל (סנהדרין צ\"ט) שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק - עליו הכתוב אומר \"כי את דבר ה' בזה וגו'\", כלומר שדבר ה' אינו יקר וחשוב בעיניו כל כך לעסוק בו, וכאלו מתלוצץ מדברי תורה, ולכך (אבות פ\"ג) כששנים יושבים יחד ואין ביניהם דברי תורה - נקרא מושבם ביחד \"מושב לצים\", שנאמר בכתוב \"ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו\".    וכל \"יושבי קרנות\" שהזכרו בדברי חכמים, הם עמי הארץ שאינם יודעים ללמוד כלל. ולפיכך אמרו ש\"ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאים את האדם מן העולם\":",
            "ולא בדברים בטלים בלבד, אלא אפלו בחכמות (ספרי פרשת ואתחנן) העולם אסור לעסוק, שנאמר \"ודברת בם\", שלא תערב עמהם דברים אחרים. ואפלו מי שלמד כבר כל התורה כלה, שמא יאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת אמות העולם, תלמוד לומר \"ואת חקתי תשמרו ללכת בהם\" אין לך רשות לפטר בתוכם. ואין צריך לומר תלמיד חכם שחיב לקים \"והגית בו יומם ולילה\" ממש - יצא ויבדוק (מנחות צ\"ט) שעה שאינה מן היום ולא מן הלילה ויעסוק בהם. ומכל מקום, באקראי מתר לתלמיד חכם ללמוד בשאר חכמות, שיוכל (ריטב\"א, נימוקי יוסף פרק ו' דבבא בתרא) ללמוד מתוכם דברי תורה ויראת שמים ודרך ארץ, אבל לא שאר העם.    ובלבד (רע\"ב וריב\"ש) שלא יהיו ספרי מינים, שהם ספרי הפלוסופים מאמות העולם, שהיו מינים וכופרים בהשגחה ובנבואה, שאסור לקרות ולעין בהם כלל אפלו באקראי, ואפלו ללמוד מתוכם איזה מוסר ויראת שמים. ולכן גם כשדבריהם הובאו בספרי ישראל - צריך לזהר מהם. ועליהם אמרו חכמים (משנה ראש פרק חלק) שהקורא בספרים החיצונים - אין לו חלק לעולם הבא. ולא (ריב\"ש, דרכי משה) עסקו בהם מקצת חכמי דורות שלפנינו, אלא כדי להשיב עליהם ולחזק דתנו, והשעה היתה צריכה לכך לתשובת המינים מאמות העולם שהיו בדורותיהים מתוכחים עם ישראל, מה שאין כן בדורות אלו:",
            "אסור (ברכות כ\"ד) לתלמיד חכם לעמוד במקום הטנפת, לפי שאי אפשר לו בלא הרהורי תורה. ומכל מקום (תרומת הדשן) מתר לו לכנס לבית הכסא או לבית המרחץ אף מתוך פלפול והלכה שאינה פסוקה, ואין חוששין שיהרהר שם בה כמו שחוששין לכך בתפלה, וגם אם יבוא לו הרהור בעל כרחו שלא ברצונו (קידושין לג) - אנוס הוא. ואפלו אם מדבר (זבחים קב) בה לאנסו מפני רב רגילותו לדבר בה, כמעשה דרבי אליעזר ברבי שמעון:"
        ],
        [
            "(רמב\"ם מהגמרא יומא ע\"ב) בשלשה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה, וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרון. כתר מלכות שזכה בו דוד. כתר תורה - הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, כל מי שירצה יבא ויטול. שנאמר: \"מורשה קהילת יעקב\" - שהיא ירושה לכל ישראל. שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה? הרי הוא אומר: \"בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק, בי שרים ישורו\". הא למדת שכתר תורה גדול מכולם (משנה מפרק ג' דהוריות). אמרו חכמים: ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר: \"יקרה היא מפנינים\" - מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים:",
            "ואין לך מצוה בכל המצות כולן שהוא שקולה כנגד תלמוד תורה (משנה ראש פרק קמא פאה וברייתא קידושין מ') אלא תלמוד תורה שקול כנגד כל המצות כולם, שהתלמוד מביא לידי מעשה ונמצא (רש\"י) שניהם בידו. כי התלמוד מצד עצמו הוא גם כן (ספרי) מצוות עשה, אף אם לא היה מביא לידי מעשה, והואיל והוא מביא לידי מעשה כל המצות כולן - שאי אפשר לקיים כל המצות כהלכתן בתנאיהן ודקדוקיהן בלי לימוד  היטב לידע כל ההלכות שהן דקדוק המצות ותנאיהן - לכך הוא שקול כנגד כל המצות כולן, ולפיכך (קידושין שם) התלמוד קודם למעשה בכל מקום.",
            "היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות (מועד קטן דף ט') על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואפילו עוסק בקדשים וטהרות שאין נוהגים עכשיו מכל מקום מצות עשה של תלמוד תורה מצד עצמה היא גם כן גדולה משאר מצות רק שאינה שקולה כנגד כל המצות כולן, אלא משום שהתלמוד מביא לידי מעשה כולן, שבלעדו אי אפשר לקיימן כהלכתן ואם אי אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים, כגון להיות מעשה לצדקה במקום שדבריו נשמעים יותר מדברי אחרים, או שאין עשיית אחרים מספקת למצוה זו כגון להוצאת המת שאין לו מלווים לפי כבודו כשיעור שיתבאר במקומו - יפסיק תלמודו ויעשה המצוה ויחזור לתלמודו. ואין צריך לומר למצות שהן חובה מדברי סופרים כמו תפלה וכיוצא בה שחייב להפסיק תלמודו כדי לקיימן כהלכתן בכל תנאיהן ודקדוקיהן ודקדוקי סופרים בתכלית השלימות, כי \"זה כל האדם\", כמו שאמרו חכמים (ברכות י\"ז) תכלית חכמה - תשובה ומעשים טובים, ואם אינו עושה כן, נמצא שלמד שלא לעשות, ונוח לו (ירושלמי פרק קמא דברכות ובבלי סוף פרק ב' דברכות) \"שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם\". ולא אמרו חכמים \"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה\" (רא\"ש פרק ד' דפסחים ותוספות סוטה דף כ\"ב) אלא כשמקיים המצות שלומד בתורה, רק שאינו לומד ומקיים לשם שמיים אלא מיראת העונש בעולם הבא או אפילו בעולם הזה או מאהבת שכר לקבל פרס בעולם הבא או אפילו בעולם הזה עושר וכבוד ש\"למשמאילים בה\" הנותן מן השמים, או אפילו ליקח מעצמו כבוד וגדולה שיקראוהו רב ויהיה ראש ישיבה, אבל אם אינו מקים מה שלומד נקרא רשע ועליו אמר הכתוב: \"ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וגו'\", וכל תלמיד חכם המזלזל במצות ואין בו יראת שמים (רא\"ש בתשובה) הרי הוא כקל שבצבור וגרוע מעם הארץ (תוספות סוטה כ\"ב), שזדונות נעשים להם כשגגות ולזה נעשים שגגות כזדונות, ועליו אמרו חכמים: \"לא זכה - נעשית תורתו לו סם המות\". ויש אומרים (מנורת המאור וכן דעת הרמב\"ם במה שכתב לפיכך וכו' ודו\"ק) שאף על פי כן לעולם יעסוק אדם בתורה כי מתוך שלא לשמה יוכל (ממדרש רבה וכן הוא בהדיא בירושלמי פרק קמא דחגיגה עיין שם) לבא לידי לשמה, ללמוד על מנת לשמור ולעשות, (מדרש רבה איכה) שהמאור שבה מחזירו למוטב - כמו שאמרו חכמים על פי \"אותי עזבו ותורתי לא שמרו\", שהמאור שבה היה מחזירם למוטב. וכך אמרו הקבלה, שכל התורה ומצות שאדם עושה בעודו רשע, אף שמוסיף כח בקליפות לפי שעה, מכל מקום, כשיחזור אחר כך בתשובה בגלגול זה או בגלגול אחר כמו שכתוב \"כי לא ידח ממנו נידח\", אזי מוציא מהקליפה כל התורה והמצות וחוזרים לקדושה בחזרתו, ולפיכך אין לו למנוע מלעסוק לעולם:",
            "(בית יוסף אורח חיים סימן ע' תוספות במגילה דף ג' עמוד ב') אפילו תלמוד תורה של רבים נדחה מפני מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, כמו שאמרו (כתובות י\"ז) על ר' יהודה בר אלעאי (ירושלמי חגיגה פרק קמא) כשהיה מלמד לתלמידיו וראה את המת או את הכלה היה מפסיק מתלמודו ולות המת ולהכניס הכל לחופה, ויש אומרים (רא\"ש פרק ב' דברכות ובית יוסף שם) שאם הוא בענין שאם יפסיק ויבטל לימוד לרבים עכשיו לא יוכלו להתאסף עוד ללמוד להם אחר שיקיימו המצוה אין לו להפסיק אפילו למצוה של תורה, ולפיכך במקום שהרב דורש בשבת (מגן אברהם סימן ר\"צ) במנחה ואירע אונס שנתאחר מלדרוש לא יניח מלדרוש וכן לא יפסיק באמצע מפני קיום סעודה שלישית והוא שדורש ומורה לעם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ולהכניס בלבם יראת שמים ולא כמו שנוהגים עכשיו ויש חולקים (אליה רבה שם) על זה ואומרים שבכל ענין אין תלמוד תורה - אפילו של רבים - דוחה שום מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, ואפילו היא מצוה קלה של דבריהם (כמו שכתוב בהלכות מגילה עיין שם בלחם משנה) מאחר שתכלית חכמה הם מעשים טובים והתלמוד הוא גדול מפני שמביא לידי מעשה. וכן עיקר, אלא אם כן הדורש הוא אדם גדול שמחזיר העם בתשובה בתוכחתו לעזוב דרך רשע ולשוב עדהו לעבדו באמת, שזה שקול כנגד מצות ידיעת התורה שנדחות מפניה אפילו מצות פריה ורביה כמו שכתוב למעלה, וכל שכן מפני התשובה, כי התשובה קודמת לידיעת התורה, כי \"יראת חטאו קודמת לחכמתו\", ו\"אם אין יראה אין חכמה\", אבל אם הדורש לא הגיע למדה זו צריך להפסיק כדי להתחיל סעודה שלישית קודם שקיעת החמה וכן צריכים הרבים להפסיק לימודם למצות תפלה אם השעה עוברת אף על פי שתפה מדברי סופרים, הואיל וכלם חייבים בה מאחר שאין תורתם אמונתם כרבי שמעון בר יוחאי וחבריו:",
            "ואפילו רבי שמעון בר יוחאי וחבריו לא אמרו עליהם שלא היו מפסיקין מלימודם לתפלה אלא לתפלת שמונה עשרה, שהוא בקשת רחמים ותחנונים (גמרא שבת י' לפירוש הרי\"ף והרא\"ש) לחיי שעה, והתורה היא חיי עולם. אבל מפסיקים היו (רמב\"ם הלכות קריאת שמע פרק ב') לברכות קריאת שמע שחרית וערבית אף על פי שהן מדברי סופרים וכן לשאר מצות מדברי סופרים שאם אינו מפסיק נמצא שלמד שלא על מנת לעשות כמו שנתבאר למעלה.   ואפילו בתפלת שמונה עשרה אמרו (בריית ברכות ל\"ב) שחסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת שלמה בכל תפלת שמונה עשרה משלש תפלות שבכל יום ושעה אחת שלימה קודם כל תפלה ושעה אחת שלימה אחרי כל תפלה ונמצא שוהין ט' שעות ביום (ספר חרדים ושל\"ה סימן מ' תענית) ולא היו חוששין לביטול תורה - אף שתלמוד תורה כנגד כולם - מפני שהיו מקשרים לאדון הכל ביראה ואהבה עזה ודבקות אמיתית (טור אורח חיים סימן צ\"ח) עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ומצות (ספר חרדים ושל\"ה שם) הדבקות האמיתית ביראה ואהבה היא גדולה ממצות תלמוד תורה וקודמת אליה כמו שכתוב \"ראשית חכמה יראת ה'\":",
            "אך מכל מקום, גם חסידים הראשונים לא היו רשאים להשהות (שם בברייתא) כל כך בתפלה אלא מפני שלמדו כבר תחלה כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה, וקיים ידיעות התורה. שמתוך שחסידים הם הייתה תורתם משתמרת ומתקיימת בידם ולא משתכחת מהם, רק שמצות תלמוד תורה הוא \"והגית בו יומם ולילה\", וכנגד מצוה זה שקולה מצות הדביקות האמיתית ביראה ואהבה אמתית ליפטר ממצוה זו, כדין כל העוסק במצוה פטור מהמצוה, אבל לא כנגד מצות ידיעת התורה וליפטר ממנו חס ושלם. כי תכלית היראה היא לירא ולהתבושש מגדולתו. למרות עיני כבודו חס ושלום, לעשות הרע בעיניו, לעבור על אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, בין לא תעשינה של תורה בין של דברי סופרים חס ושלום. ותכלית האהבה היא העבודה. לעבדו מאהבה ובשמחה, לעשות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו בקיום מצות עשה של תורה או של דברי סופרים, ואהבה בלי עבודה היא אהבה בתענוגים להתענג ושלמוח בה', והוא מעין העולם הבא וקבלת שכר קיום מצות (אבל עבודה מאהבה היא כי מאשר צמאה נפשי לה' לדבקה בו היא רוה צמאונה כמי התורה וקיום מצותיה דאורייתא וקדשא בריך הוא כלא חד, ועל זה נאמר: \"הוי כל צמא לכו למים). ומאחר שידיעת כל התורה למי שאפשר לו היא מצות עשה של תורה כמו שנתבאר למעלה, והשוכח דבר ממשנתו מפני שלא חזר על לימוד כראוי כשאפשר לו עובר בלאו, אם כן, איך יעבור בלאו ועשה מחמת שעוסק ביראת ה' כל הים (וגם מי שאי אפשר לו ידיעת כל התורה, הרי אמרו - \"לא עליך המלאכה לגמור\"), מה שאין כן, מצות והגית בו יומם ולילה, שהותרה מכללה במה שנאמר: \"ואספת דגנך וגו'\", אמרה תורה \"הנהג בהן מנהג דרך ארץ\", ויוכל לצאת ידי חובה בקביעות עתים ביום ובלילה, ואפילו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית בשעת הדחק כשאין לו פנאי מפני טרדת פרנסתו שהוא חיי הגוף וכל שכן וקל וחומר כשעוסק בחיי נפש לדבקה בה' חיים על זה אמרו חכמים (משנה ראש פרק קמא דפאה) שתלמוד תורה הוא מדברים שאין להם שיעור:",
            "כשם שמצות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצות ושכרה שקול כנגד שכר כולן, כך ענשה חמור ושקול כנגד כולן, כמו שמצינו (מדרש איכה) במקדש ראשון שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על ביטול תורה, שנאמר: \"על מה אבדה הארץ\" וגומר \"ויאמר ה': על עזבם את תורתי וגו'\" (קידושין מ') ותחלת דינו של אדפ אינו אלא על תלמוד תורה ואחר כך על שאר מעשיו:",
            "אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה. לפיכך מי שרוצה לזכות זכות בכתר תורה, יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה. ואפילו (פרישה, ש\"ך) בליל תקופת תמוז יש ללמוד מעט ומט\"ו באב ואילך יוסיף מעט מעט ודלא מוסיף (חגיגה י\"ב) - יאסף בלא זמנו, כמו שנתבאר באורח חיים סימן רל\"ח. כך אמרו חכמים (חגיגה י\"ב): אין רנה של תורה אלא בלילה, שנאמר: \"קומי רוני בלילה\". וכל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד נמשך עליו ביום, וכל בית (סנהדרין צ\"ב) שאין נשמעין בו דברי תורה בלילה - אש אוכלתו:",
            "ואין דברי תורה (רמב\"ם) מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהם ולא באלו שלומדים מתוך (סנהדרין קי\"א) עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליהם ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים (שבת מ\"ג) דרך רמז: \"זאת התורה אדם כי ימות באהל\" - אין התורה מתקיימת, שלא תשכח, אלא במי שממית באהלי החכמים, וכן אמר שלמה בחכמתו \"אף חכמתי עמדה לי\", חכמה שלמדתי באף - היא עמדה ונתקיימה לי, ועוד אמר \"מיץ חלב יוציא חמאה\", במי (ברכות ס\"ג) אתה מוצא חמאה של תורה? במי שמקיא עליה חלב שמצץ משדי אמו. (ירושלמי) וכל היגע בתלמודו בצנעה - מחכים. שנאמר: \"ואת צנועים חכמה\". וכל המשמיע קולו (עירובין נד) בשעת תלמודו - תלמודו מתקיים בידו. אבל הקורא בלחש במהרה, הוא שוכח. שנאמר: \"ערוכה בכל ושמורה\", אם ערוכה בכל רמ\"ח איברים שלך - משתמרת, ואם לאו - אין משתמרת:",
            "ברית כרותה (ירושלמי) שכל היגע בתלמוד בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח, ועל כן במקום שאין בית המדרש בעיר - אין לאדם ללמוד בביתו אלא בבית הכנסת שמתפללים בו. אבל (ט\"ז) כשיש בית המדרש בעיר, אין ללמוד יחידי בבית הכנסת אלא בבית המדרש בחבורה, שנאמר: \"חרב אל הבדים ונואלו\", (ברכות ס\"ג) חרב על שונאיהם של ישראל שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה, ולא עוד, אלא שמטפשין, שנאמר: \"ונואלו\", שאין התורה נקנית אלא בחבורה. ואמרו חכמים: עשרה שיושבים ועוסקים בתורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר: \"אלקים נצב בעדת אל\", ואין עד פחותה מעשרה. ויש להם (ברכות ח') להתפלל בצבור בבית המדרש - במקום שלומדים, שקדושת בית המדרש גדולה וחמורה מקדושת בית הכנסת כמו שנתבאר בהלכות בית הכנסת:",
            "ולפיכך (רמב\"ם, עיין אליה רבה סימן קנ\"א) אסור להשיח שיחה בטלה בבית המדרש, כמו שאסור בבית הכנסת, ואפילו מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה בבית המדרש, ואפילו שלא בשעת הלימוד, ואין צריך לומר (ברכות נ\"ג) בשעת הלימוד שענשו גדול, כמו שאמרו חכמים - שמאכילין אותו גחלי רתמים:",
            "וכן (מגילה כ\"ח) אין ישנים בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי אל (כסף משנה פרק י\"א מהלכות תפלה דלא כנימוקי יוסף) מדוחק, כגון מי שלומד יומם ולילה בבית המדרש והא בעניין שאם יצטרך לילך לישן בביתו ימשך מזה ביטול תלמוד תורה, התירו לו לישן בבית המדרש, ואם מועיל תנאי בשעת בנין הבית המדרש להתיר שיחה ושינה - נתבאר בהלכות בית הכנסת:",
            "וכופין (תוספתא) בני העיר זה את זה - אפילו יחיד את הרבים - לקנות תנ\"ך ולהניח בבית המדרש כדי שיקרא בהם כל מי שירצה מן הציבור - בימיהם, שלא ניתנה תורה שבעל פה ליכתב, ועכשיו (מגן אברהם סימן ק\"ן) שניתה ליכתב - כופין לקנות גם תורה שבעל פה כולה שהם ספרי התלמוד והפוסקים ומדרש אגדות שילמדו בהם גדולים וקטנים וגובין לפי ממון. (עיין חושן משפט סימן קס\"ג ובמהר\"ם פדוואה סימן מב) ואפילו עם הארץ חייב ליתן לפי ממונו וגובין  בכל מיני כפיות - כמו לשאר צרכי הרבים, ועיר גדולה שאין הספרים שבבית המדרש מספיקין, ויש ביטול תורה מחמת חסרון ספרים שאין נמצאים לקנות, ויש יחדים שיש להם ספרים הרבה - יש לבית דין (הרא\"ש בתשובה ורמ\"א בחושן משפט סימן רצ\"ב) לכופם ולשאיל ספריהם לכל מי שיתן משכון שוה כשיווי הספר על פי שומת בית דין שאם יתקלקל הספר ישלם הפחת על פי שומת בית דין (והוא הדין אפילו במקום שספרים מצויין לקנות אם איש עני הוא שאין ידו משגת לקנות, מחויב העשיר להשאיל לו על משכון וכופין אותו. ולכך ראוי לכל ירא שמיים לקנות גמרות קנות הרבה כדי להשאיל לבני עניים. ואמרו חכמים (כתובות נ'): \"צדקתו עומדת לעד\", זה הכותב או קונה ספרים ומשאילן לאחרים:",
            "מותר לתלמיד חכם להודיע (נדרים ס\"ב) עצמו שהוא תלמיד חכם במקום שאין מכירין אותו אם צריך לכך ואי אפשר בענין אחר - כגון שעלילים עליו ואין ידו משגת לפייסם בממון, אבל אם ידו משגת לפייסם בממון - אסור להודיע עצמו כדי להנצל בכבוד תורתו, שכל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם, קל וחומר מבלשצר שנשתמש בכל קודש, ואין צריך לומר הלומד כדי להתגדל ולהיות לו שם כשם הגדולים אשר בארץ או כדי להתפרנס במלמדות א דיינות והוראות, וכך אמרו חכמים: אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם, שכל הנהנה מדברי תור נוטל חייו מן העולם, אלא דבר בהם לשמם ולשם פועלם בה'. ואף על פי כן, מי שאין בו יראת שמיים לדבר לשמה אלא להתגדל או להתפרנס - מוטב שיעסוק בתורה שלא לשמה משיתבטל ויפרוש, כי מתוך שלא לשמה יבא לשמה כמו שנתבאר למעלה:",
            "וגם למי שיש בו יראת שמיים לא הזהירו ומנעו מלעשות קרדום אלא (כסף משנה פרק ג' ורשב\"ץ חלק א' סימן קמ\"ז) שלא יהיה תחילת לימוד בשביל להיות לו לאומנות להתפרנס בה, שנמצא משתמש בכתר תורה תשמיש של חול לצורכו ועושהו כקרדום, אבל אם למד לשם שמיים ואחר כך אין לו במה להתפרנס אם לא במלמדות או דיינות והוראות, הרי זה משתמש בה לצרכה, שאם לא יהיה לו מה לאכול, לא יוכל לעסוק בה כראוי כשהוא מעונה ברעב ועירום או נפשות ביתו, ואם יוכל לעסוק באיזה מלאכה לפרנס את עצמו ומניח מלאכתו מלהתפרנס בה ומתפרנס מלימוד התורה לתלמידיה, כל שכן שהוא משתמש בה לצרכה בלבד, כי כדי שלא ליבטל מתלמוד תורה הוא מניח מלאכתו שהיה יכול לעסוק בה ולהתפרנס ממנה והוא נוטל שכר בטלה ולא שכר תורה כמו שנתבאר למעלה. ואף שלא יוכל לבא לידי ידיעת התורה כולה כשעוסק במלמדות, מכל מקום מקיים הוא מצות ודברת בם, שתעשם עיקר ולא טפלה, מה שאין כן כשיתפרנס ממלאכתו ויעשה אותה עיקר ותורתו עראי וטפלה בקביעות עתים לבד:",
            "אך מי שחננו ה' (שם בכסף משנה ותשב\"ץ סימן קמ\"א) שיוכל להתפרנס ממעשה ידיו שיעשה עראי לבד ותורתו קבע, אסור לו להתפרנס מהתורה, אף על פי שמניח מלאכתו ומעשה ידיו בשביל זה, שהוא שכר בטלה דמוכח, ואפילו מתמנה להורות הוראות שיש לו פנאי הרבה ללמוד ויוכל לבא לידי ידיעת התורה כולה, מאחר שאם היה מתפרנס ממעשה ידיו והיה עושה תורתו קבע היה מקיים מצות ודברת בם, ואף שלא היה יכול לבא לידי ידיעת התורה כולה במשך זמן כזה שיוכל לבא עכשיו, הרי אמרו - \"לא עליך המלאכה לגמור\", ולכך אין עליו להשתמש בכתר תורה בשביל כך, אלא אם כן רבים צריכים לו שאין במדינה גדול בחכמה כמוהו והוא בורח מן הגדולה והגדולה מחזרת אחריו, שאז עון בידו להמנע וחייב הוא להתמנות, ומאחר שנתמנה על הצבור (קידושין ע') אסור לו לעסוק בשום מלאכה בעצמו בפני שלשה כדי שלא יתבזה (שבת קי\"ד) והצבור מצווין לפרנסו בכבוד שלא יצטרך למעשה ידיו כלל (חולין קל\"ד) ואפילו לעשרו, כמו שאמרו: \"מאחיו\" - גדלוהו משל אחיו, והוא הדין לכל ( עיין ב\"ח) גדול הדור ופרנס בכל מדינה ומדינה:",
            "(חולין קל\"ג) אין מלמדין תורה לתלמיד שאינו הגון אלא מחזירים אותו למוטב תחלה ואחר כך מכניסים אותו לבית המדרש וומלמדים אותו, ואם אי אפשר להחזירו למוטב תחלה והוא דוחק להכנס ללמדו (סוטה) - תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ולא כיהושע בן פרחיה שדחה לפלוני בשתי ידיים (מועד קטן י\"ז), וכן הרב שהולך בדרך לא טובה, אף על פי שחכם גדול הוא והכל צריכים לו, אין למדים ממנו עד שיחזור למוטב:",
            "(רמב\"ם) הרב שלמד ולא הבינו התלמידים - לא יכעוס עליהם, אלא שונה וחוזר הדבר כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה (עירובין נ\"ד) בטעמה היטב, שנאמר: \"ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם\", ואומר: \"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם\", ולא נאמר: \"אשר תלמדם\" - צריך אתה לשום לפניהם טעם המיישב תלמודם ומשימו בלבם. והתלמיד לא יהא בוש מחברו לאמר לא הבנתי, אלא שואל וחוזר ושואל אפילו כמה פעמים, ועל כך אמרו: לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד:",
            "במה דברים אמורים? שלא הינו הדבר מפני עמקו, או מפני דעתם שהיא קצרה, אבל אם ניכר לרב שמתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם ומפני זה לא הבינו - חייב להראות עליהם רוגז ולהכלימם בדברים כדי לזרזם ולחדדם, ובענין זה אמרו חכמים: זרוק מרה בתלמידים. לפיכך, אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני התלמידים ולא לשחוק בפניהם ולא לאכול ולשתות עמהם כדי שתהא אימתו עליהם וילמדו ממנו במהרה:   סליק תם ונשלם."
        ]
    ],
    "versions": [
        [
            "Wikisource",
            "https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%94%D7%A8%D7%91_%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91"
        ],
        [
            "דפוס לבוב תקנט מפוסק.",
            "הלכות תלמוד תורה, שניאור זלמן, ה'תקנ\"ט."
        ],
        [
            "דפוס לבוב תקנ\"ט מפוסק",
            "הלכות תלמוד תורה, שניאור זלמן, ה'תקנ\"ט. "
        ]
    ],
    "heTitle": "הלכות תלמוד תורה",
    "categories": [
        "Halakhah",
        "Acharonim"
    ],
    "sectionNames": [
        "Chapter",
        "Seif"
    ]
}