json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Ikar Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Arakhin/Hebrew/On Your Way.json

{
    "language": "he",
    "title": "Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Arakhin",
    "versionSource": "http://mobile.tora.ws/",
    "versionTitle": "On Your Way",
    "status": "locked",
    "priority": 1.0,
    "license": "Public Domain",
    "versionTitleInHebrew": "ובלכתך בדרך",
    "actualLanguage": "he",
    "languageFamilyName": "hebrew",
    "isBaseText": true,
    "isSource": true,
    "isPrimary": true,
    "direction": "rtl",
    "heTitle": "עיקר תוספות יום טוב על משנה ערכין",
    "categories": [
        "Mishnah",
        "Acharonim on Mishnah",
        "Ikar Tosafot Yom Tov",
        "Seder Kodashim"
    ],
    "text": [
        [
            [
                "ונראה שצ\"ל בן י\"ב ויום אחד. וכן הוא בתוס'. וכדתנן במ\"ו פ\"ה דנדה. והתם בגמרא דרשינן לה במופלא הסמוך לאיש:",
                "נפשות כל דהו. גמרא:",
                "ותני והדר מפרש. גמרא. והוא הדין נמי דמצי למנקט טומטום כו' חרש שוטה וקטן ונכרי, אלא חדא מתרתי ותלת נקט כו'. רש\"י. וע\"ע:",
                "מעריכין כו'. והערכין כולן והדמים, הכל סתמן לבדק הבית, ויפלו הכל ללשכה שהיתה במקדש מוכנת לקדשי בדק הבית. הר\"מ:",
                "האי קרא במעריך כתיב, ולפיכך היה נראה לי להגיה לאשמעינן דמעריכין. וי\"ל דלישנא דמשנה ג' דלקמן נקט. וע\"ש:",
                "א\"נ כגון שנתנו להם ע\"מ שאין לרב או לבעל רשות בהן. תוס':",
                "ועבדים. אע\"ג דגבי מצות יש לו דין אשה, לפי ערך זכר הוא נערך, דלא אשתמיט תנא דלימא אם היה נערך באשה. תוס':"
            ],
            [
                "ואע\"ג דאיש במעריך כתיב אם אינו ענין למעריך תנהו ענין לנערך. תוס':",
                "ותמיהני דבמשנה ה' פרק קמא דשקלים תנן סתמא, ואין מקבלין מנכרי לבדק הבית, שכן מפורש על ידי עזרא לא לכם ו, לנו לבנות את בית ה'. ובגטרא, דהכא אמרינן דה. לכתא כר' מאיר מסתברא, דכתיב לא לכם ולנו. ובנוסחת ארץ ישראל שבפירוש הר\"מ מצאתי, והלכה כר' מאיר. ועתוי\"ט:",
                "שנודרים. כתבו התוס', וצ\"ע דהא לר\"מ אין נכרים מתנדבין. לבדק הבית כו'. ושמא הדר ביה רבא מהא דאמר דהלכה כר\"מ מקרא דלא לכם וגו'. אבל הר\"מ כתב, נכרי שאמר דמי כו' נותן כפי נדרו ואינו נופל ללשכה, שאין מקבלין [מן הנכרי נדבה או נדר] לחזק את בדק הבית או בדק ירושלים. שנאמר לא לכם וגו'. ומה יעשה בהן, יבדוק הנכרי על דעת מי נדר, אם נדר על דעת ישראל יוציאוהו [בית דין] במה שיראה להן חוץ מבדק הבית וירושלים, ואם אמר לשמים נדרתי, יגנזו:"
            ],
            [
                "הגוסס. ידוע. והוא שקול גרונו נשמע בשעת המיתה. הר\"מ. ונ\"ל, שהוא מלשון מגיסה בקדירה, שהליחה מתהפך בגרונו, כמו המגיס בקדירה שמהפך מה שבקדרה. ועתוי\"ט:",
                "וצ\"ע מנלן לומר מקרא דכתיב גבי מעריך שלא יהא נערך. ועתוי\"ט:",
                "אע\"ג דאמר בסנהדרין פ\"ו שהיה אחד רוכב על סוס וסודרין בידו מצאו לו זכ, ית היה הלה מניף בסודרין, מ\"מ לא שכיח. תוס':",
                "דהיוצא ליהרג ע\"פ ב\"ד הוא ענין שאינו תלוי ברצוננו אלא התורה ממיתה אותו, אבל המלך לפעמים מתמלא רחמים ומוחל. הר\"מ:",
                "מי שהוא ראוי ליחרם וליהרג אינו בכלל פדיון. רש\"י:",
                "אבל בגוסס מודה ר\"ח. רש\"י:",
                "ובאם הקדיש לא פליגי שמיד שהקדיש חל ההקדש, ולא דמיא למלוה. אבל יש להקשות אמאי לא פליגי באם נדר והעריך. ושמא, בנודר ומעריך יחול מיד. תוספ':",
                "תמיהני מאי תקנה איכא הא קיי\"ל כר\"מ ור\"י במ\"ג פ\"ח דבכורות דמלוה ע\"פ גובה מן היורשים, וא\"כ הוה ליה למימר אבל האידנא קיי\"ל הלכה כו'. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "ישבה כו'. פירש\"י, קודם שנגמר דינה. וליתא, דאיוצא ליהרג קאי, וכל היוצא ליהרג לאחר גמר דין. והיינו טעטא דרישא דאין ממתינין משום עינוי הדין, דליכא עינוי הדין אלא לאחר גמר דין. תוספ'. ועתוי\"ט:",
                "גמרא. ופירש\"י מת אסור בהנאה, דכתיב ותמת שם מרים, וגמר שם שם מעגלה ערופה. וכיון שהמת אסור בהנאה, כל נויו מיתסרי נמי בהנאה. והא דתנן שנהרגה, רבותא קמ\"ל דגמר דינה אוסרתה קודם שתמות. עתוי\"ט:",
                "אסורה כו'. כדקיי\"ל ובעל השור נקי כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהן הנייה של כלום. רש\"י:",
                "ותימה, מאי אפילו, דהא באשה נמי שערה מיתסר. והר\"מ לא סיים אפילו שערה. ועתוי\"ט:"
            ]
        ],
        [
            [
                "וכן לקמן כתב עני בן עשרים שהעריך עצמו כו'. ולאו דוקא, דה\"ה העריך לאחר, אלא חדא מתרתי נקט:",
                "פחות כו'. לאו דוקא פחות מסלע, אלא אפילו נתן כל הערך חוץ מסלע אחד מגלגלין עליו את הכל. תוס'. עתוי\"ט:",
                "אין כו'. הא תו למי לי, הא קמ\"ל פחות מסלע הוא דליכא, הא יתר על סלע איכא [אע\"ג דליכא חמישים סלעים, דאם היו בידו ה' סלעים נותן כולם, דהיינו יתר על סלע ופחות מחמישים]. יתר על חמישים הוא דליכא, הא פחות מחמשים איכא [כדאמרן] וסתמא כרבנן. גמרא:",
                "[ומסיים] וצריכא ז' נקיים וקרבן, פירוש עולה באה על תנאי, והחטאת אינה נאכלת. וז\"ל הר\"מ, ואם אמרה ב' ימים ראיתי, נאמר כאן פתחה י\"ז, לפי שאנו אומרים אפשר שאלו הב' ימים יום אחד מהן קודם עת נדתה ויום אחד מתחילת עת נדתה ונשארו מן התקופה [שיש בין תחלת נדה לתחלת נדה] י\"ז ימים. וכן אם אמרה שלשה ימים ראיתי, אפשר שני ימים קודם כו' ויום אחד מתחילת כו' נשארו מן התקופה י\"ז יום, הרי היא ג\"כ פתחה י\"ז, אלא שהיא ספק זבה, לפי שאפשר ששלשה ימים אלו שראתה על הסדר בלא עת נדתה הם. ואם אמרה ארבעה ימים, ג\"כ היא ספק כו', לפי שאפשר שיהיו אלו הארבעה ימים שנים קודם נדתה ושנים מימי נדתה ולא תהא זבה. וכשאנו משערין \"הספק הזה, יהא פתחה י\"ו, יום לפי שאם נאמר ששני ימים מאלו הד', מתחילת עת נידתה, ישארו עם הי\"א ימים שהיא תקופה קטנה חמשה ימים שהם עם הי\"א י\"ו יום. ואם אמרה חמשה ימים ראיתי נאמר ששלשה מאלו החמשה מתחילת עת נדתה, וישארו מן התקופה ט\"ו כו'. וכן אם אמרה י\"א, יום היא ג\"כ ספק זבה, לפי שנאמר, שני ימים הן מסוף הי\"א, ושבעה ימי נדה, ושני ימים שארית הי\"א שראתה. ופתחה תשעה, ואם אמרה י\"ב ימים ראיתי, פתחה ח', והיא זבה ודאית. לפי שאם תאמר ששני ימים מזמן ראיית הדם קודם עת נדתה, ושבעה של נדה, ושלשה אחר הנדה, הרי היא זבה, לפי שכבר ראתה שלשה ימים רצופין אחר זמן הנדות. ואם נאמר שאפשר שיהא מכללם שלשה ימים קודם עת נדתה, שבעה של נדה, ושנים אחר הנדה, הרי היא ג\"כ זבה, לפי שכבר קדמה זיבות לנידות. וכן אם ראתה י\"ג יום, פתחה לפי ההיקש הזה בעצמו כו'. וזה שאמרנו פתחה י\"ז או פחות, אין הכוונה שתהא כל הזמן הזה אסורה על בעלה אלא הענין שזכרנו שאחר אותו הזמן תקבע לה ווסת לנדתה כו'. ואין הפרש בין י\"ג יום ויותר מזה, שאין לה פתח פחות מז', שהיא זבה ודאית:"
            ],
            [
                "שכל חלק אחד מתתר\"ף לשעה והשתי ידות הם שני שלישית. עתוי\"ט:",
                "לפי שאי אפשר לומר שראש חודש יהיה במקצת היום, עד שיהיה מקצת היום מחרש העבר ומקצתו מהבא, שנאמר עד חודש ימים, מפי השמועה למדו שימים אתה מחשב לחודש, ואין אתה מחשב שעות. הר\"מ:",
                "לפי שלא יתקבצו היתרות שיהיו בשיווי משלימים ב' מלאים, ולפיכך לשנה הבא יחסרו:"
            ],
            [
                "ובי\"ב כו'. שבאלו הימים גומרין את ההלל, לפי שחלוקין בקרבנותיהן. משא\"כ ימי הפסח. ובשבת לא, משום דלא אקרי מועד. ור\"ח דאקרי מועד, לא אקדיש בעשיית מלאכה, דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לילה המקודש לחג טעון שירה. ר\"ה ויום הכיפורים דאקרי מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה, אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה. וחנוכה שאני, דאע\"ג דלא הכי ולא הכי, אומרין משום ניסא. [אבל אין בו חליל שאין לו קרבן מיוחד. נ\"ל]. ופורים, איכא דאמרי מכיון שנכנסו לארץ אין אומרים שירה על נס שבחו\"ל. ואיכא דאמרי, מכיון שגלו חזרו להתירן וקרייתה זו היא הלילא:",
                "ואמאי קרי ליה חליל, דחלי קליה. פירש\"י, מתוק קולו לשמוע:",
                "דהא אי אפשר לשמונת ימי החג בלא שבת. ובגמרא ילפינן מקראי דקרבן טעון שירה. ואפילו למ\"ד עיקר שירה בפה דוחה משום דאין שבות במקדש. תוספ'. ועתוי\"ט:",
                "ולשון רש\"י חי. לוק היינו סיום, שמחלק בין נעימה לנעימה:",
                "ורש\"י כתב נבלים ג\"כ:"
            ],
            [
                "ובגמרא, מאן דאמר לוים היו, קסבר מעלין לדוכן בין ליוחטין בין למעשרות:",
                "פשטיה דקרא בכהן מדבר כדמוכחי קראי וכמ\"ש רש\"י בחומש. והיינו דפריך בגמרא, ואימא נשיאות כפים. ומשני, מדכתיב לשרתו ולברך בשמו, מכלל דברכת כהנים לאו שירות הוא:"
            ],
            [
                "אין כו'. לא אתפרש טעמא. ואפשר דותקעתם בחצוצרות תרתי במשמע. א\"נ דומיא דשל משה דכתיב עשה לך שתי חצוצרות:",
                "דכיון דאשכחן בקרא שחפשו אחרי מאה ועשרים כהנים לתקוע בחצוצרות ולא יותר, ש\"מ דעד ק\"כ הוי הידור מצוה וא\"צ לחפש יותר אחר כהנים. א\"נ, דהא פשיטא דאין מוסיפין עד עולם, שאם יוסיפו יותר, ערבוב קלא. תוס'. ועתוי\"ט:",
                "ואין ר\"ל ההקשה ההמוניות שיקישו חתיכה נחושת על חתיכה כמוה בלי לימוד מלאכותי, אבל היא כמו החצוצרות של נחושת שיתקעו בה בפה וגם במשמוש ידש כדרך כלי שיר:"
            ],
            [
                "אבל חצוצרות, כהנים היו מחצצרים, כדמוכח קרא דלעיל כו'. ועתוי\"ט:",
                "אלא כו'. בגמרא יליף ליה מקרא:",
                "ומהכא מוכרח דהא דפירש הר\"ב לעיל י\"ב לוים לכנורות [שהם היו אומרים בפה ג\"כ, דהא עיקר שירה בפה], ולא פירש כן אלא כלומר כנגד, אלו שהיו מנגנים בכלים ולא בפה, דאל\"כ מאי קאמר ראב\"י שאין עולים למנין, הא ת\"ק כבר אמר כן שהקטנים לא היו אומרים בכלי, וא\"כ אינם ממנין אלו האומרים בכלי. והר\"מ מפרש, דאותן הי\"ב שמנגנים בכלי ולא בפה אין עולין למנין. ועתוי\"ט:"
            ]
        ],
        [
            [
                "שבישראל. אפילו תימא ר\"מ דמשנה ב' פרק קמא דאמר הנכרי נערך. והא דאתני שבישראל, מילתא אגב אורחא קמ\"ל כו' דאסור לאדם לומר כמה נאה נכרי זה כו'. גמרא:"
            ],
            [
                "חומש כו. והוא הדין דהוה מצי למימר חילוק אחר, שבשדה אחוזה אם הקדישו וגואלו אחר, מתחלק לכהנים ביובל. ובשדה מקנה אם הקדישו וגואל אחר, חוזר לכעלים ביובל. ולא נחית לפרושי אלא חילוק דשייך כשהוא עצמו פודהו. תוספ':"
            ],
            [
                "שלם. אפילו תימא רבי עקיבא דמשנה ח' פרק ג' דבבא קמא, דאמר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם. והא דתנן בשור המועד, משום המית עבד כו' דלא משכחת בתם. גמרא:"
            ],
            [
                "והפגם. דאמר קרא, ונתן האיש השוכב עמה וגו', הנאת שכיבה חמישים, מכלל דאיכא מלתא אחריתי ומאי ניהו בושת ופגם. גמרא:",
                "לפי כו'. אבושת קאי. ולא קתני בושת ופגם אלא לומר דחמישים כסף לאו לכולה מלתא נינהו. וצ\"ע למה לא מפרש נמי דין הפגם:"
            ],
            [
                "האומר כו'. ממאי [דמשום לה\"ר בלבד קא יהיב לה], דלמא משום דקא גרים לה קטלא דכתיב ואם אמת וגו', אמר קרא כי הוציא שם רע, על שם רע שהוציא. גמרא:",
                "לשון. הרע. והוא מה שנאמר ויוציאו דבת הארץ. הר\"מ:",
                "ולא משום צירוף דאחריני. רש\"י:"
            ]
        ],
        [
            [],
            [
                "עני. ואע\"ג דמדירו עשיר:",
                "עשיר. ואע\"פ דמדירו עני. ועתוי\"ט:",
                "ונראה לי דרוצה לומר קודם שיעריכנו הכהן, דהא קרא דאשר תשיג דילפינן מיניה, יעריכנו כתיב ביה. וכן בברייתא לקמן גבי דמים דתני שעת נתינה. פירש\"י. עד שעה שהוא בא לב\"ד. ובערכין ביאתו לכהן במקום ביאתו לב\"ד בדמים הוא:",
                "עשיר. שלוקחין ממנו מה שידו משגת, וישאר שאר הערך עליו עד שיעשיר וישלים הערך שעליו. הר\"מ:",
                "ורבנן דרשי ליה בפרק ו' משנה ג' לדרשא אחריתי כמ\"ש שם הר\"ב. ועתוי\"ט:"
            ],
            [],
            [
                "תמיהה לי, דהאי קרא לאו בערך נפשות כתיב, אלא בערך מקדיש שדה אחוזתו, ובשדה אחוזה אין דין השגת יד אלא גרעון כסף. ונראה לי דמשום דכערכך יקום כולה מיותר הוא כו', ואם אינו ענין כו' תנהו ענין למעריך נפשות:",
                "בין כו'. כלומר השנים האמורים בענין כולם כלמטה הימנו, בין כו', ששנת חמש ועשרים להקל, שנת שישים להחמיר. אבל לא קאי על הנלמדים בלבד, דבהו אין חלוקה להחמיר:",
                "בגמרא. כתבו התוס', וחפשנו אחר מקרא ה ולא מצאנוהו. כי אם ופדויו מבן חדש תפדה. ושמא דריש הכי מדכתיב מבן חדש דמשמע מעלה, מדלא כתיב בן חודש. עתוי\"ט:",
                "ובגמרא, ואימא כי התם, מה התם חד יומא אף הכא חד יומא. א\"כ גזירה שוה מאי אהני. פירש\"י, בלא גזירה שוה ידענא דחד יומא בעינן, דהא ומעלה כתיב. ועתוי\"ט:"
            ]
        ],
        [
            [
                "ונקרא בלשון אשכנז עלינבוגי\"ן:",
                "ואע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר אשר בשר חמורים בשרם. בגמרא:",
                "פירוש לפירושו., שבתחלה אומדין ליקח כשיעור היד כו', וממלאין בו החבית דשמא לא כיוונו האומד יצטרך להוסיף או לגרוע, ולפיכך שוקלין אח\"כ כשכבר נתמלא החבית ממה שהיה חסר ע\"י היד, שעכשיו אנו יודעים שלקחנו השיעור בשוה. וכן פירש הר\"מ, שיטול כו' ויתן לתוך החבית כו' ואח\"כ שוקל. ויתכן שמפרש ושוקל דמתניתין מלשון שקל קלא פתק ביה שענינו נטילה. אבל המשקל לא תנינא ליה במתניתין אלא דממילא הכי עבדינן. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "הר\"מ. וקשה לי, דהך קרא לא כתיב אלא באם מך הוא מערכך, וא\"כ כשאינו מך לא בעי העמדה לפני הכהן כלל. ובגמרא, יתנו היורשים, ש\"מ מלוה ע\"פ גובה מן היורשים כו'. הכא במאי עסקינן כשעמד בדין. פירש\"י, וחייבוהו קודם מותו דהוה ליה כמלוה בשטר, וכתב הראב\"ד, עמידה בדין שהוזכרה בגמרא לא באו לה מדרך העמדה והערכה, שהרי ראוי היה לזה בשעת הנדר כו', אבל הוזכרה לחיוב היורשים מפני שהוא מלוה על פה. ועתוי\"ט:",
                "שאין כו'. [נ\"ל דטעמא לפי שהמת אסור בהנאה, ומשום הכי אין אומרים כך בבהמה]. והא דתניא בב\"ק ונתן פדיון נפשו דמי ניזק [פירוש ששמין אותו לאחר מיתה כמה היה שוה מחיים. תוספ',] התם הוא טעמא משום דמשעתא דאזיק רמי עליה לשלומי כשעת ההיזק, וההיא שעתיה דאזקיה חי הוא, אבל דמי עלי שאינו נודר אלא מה שישמוהו ב\"ד, והרי לא בא לידי כך שהרי מת, לא יתנו היורשין. רש\"י:",
                "לא כו'. בגמ' יליף דהו\"ל לכתוב בערך וכתיב בערכך, ערך כולו הוא נותן ולא ערך אברים. וקושית רש\"י בחומש למה הוכפל כמה זימני בלשון הזה, עתוי\"ט:"
            ],
            [
                "ואיפכא ליכא לאקשויי לחייב למעריך אפילו אומר ערך ידי עלי, דהא ממעטינן מדכתיב ערכך ולא כתיב ערך. ועתוי\"ט:",
                "וכ\"כ הר\"מ. ולא אדע למה שינה מלשון המשנה דלעיל ערך ראשי כו':",
                "ערך כולו. הר\"מ. דכמו דזה הכלל לאתויי אומר דמי חצי אבר, ה\"נ מייתינן לאומר ערך חצי אבר כו'. אבל הר\"ב דלא כתב אלא אומר דמי חציי גרס דמי כולו. עתוי\"ט:"
            ],
            [
                "פירוש, הנערך עמד בדין קודם שמת. אבל מת הנערך קודם שיעמוד בדין, אע\"פ שהמעריך קיים הרי זה פטור שאין ערך למת, והנערך צריך עמידה בדין. הר\"מ. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "ותני קדשי מזבח ותני קדשי בדק הבית:",
                "עלי. בגמרא לא שנו אלא דאמר רמי כו', אבל אמר שור זה כו', אע\"ג דאמר עלי, כיון דאמר זה ומת, אינו חייב באחריותו, עלי להביאו קאמר, פירש\"י, עלי להביאו, לטרוח עד שיתקרב. אבל כי אמר דמי, אם אבד השור הדמים לא אבדו, דהא לא אמר דמים הללו ולא היו בעין. ורישא נמי דאמר דמי. דאל\"כ, אפילו אמר עלי. תוס'. ועתוי\"ט:",
                "אסיפא קאי. ובדין הוה ליה להקדים הדבור שאחריו מת השור כו'. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "חייבי כו'. לשון הר\"מ בחבורו, חייבי ערכין ודמים:",
                "[ולא כתב] ומלהטמא למתים, אע\"ג שגם בזה אינו מתעכב וכדמסיק. והר\"מ כתב לשניהן. וכן הוא בגמרא, אבל הר\"ב יישב בזה קושיא גדולה, דיש להקשות, אמאי לא קאמר נמי ואשם נזיר טמא כשמגלח, שאין אשמו מעכבתו מלמנות נזירות טהרה כחכמים דפרק ג' דנזיר כו', אלא דדוקא מה שאין מעכבו מלשתות יין אתי לשהויי, משא\"כ אילו לא הותר בשתיית יין אע\"ג שהותר להטמא למתים לא אתי לשהויי. וה\"נ אשם נזיר טמא, מה שאין מעכבו מלמנות, מש\"ה לא אמרינן דאתי לשהויי. ועתוי\"ט:",
                "לרצונו. ונאמר ג\"כ יקריב, דמשמע בעל כרחו. הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. גמרא:",
                "שיאמר. ולא קתני עד שיתן, דייק מינה בגמרא דלא סגי בנתינה, דדלמא מסר מודעא, ובנתינה בעלמא אין זה ביטול, הלכך צריך שיאמר. [כלומר דליבטל למודעא]:"
            ]
        ],
        [
            [
                "ששים יום. רצופים בבוקר ובערב. הר\"מ.",
                "ומשכחת לה נמי בשור המועד כדמפורש במשנה ד' פרק קמא דב\"ק. ועיין שם:",
                "וא\"ת כיון שרבית אוכלת בהן לא יכריזו, דשמא יפסידו בהארכת הזמן יותר ממה שירויחו. וכי תימא כגון שקיבל עליו לדון בדין ישראל, אי הכי רבית נמי לא לישקול. תירצו בגמרא שקיבל לזו ולא קיבל לזו. ופירש הר\"נ שקבל עליו לזו להמתין ימי ההכרזה ובלא רבית, ולא קיבל עליו שאם לא ירצו להגבותו שלא יעלה לו חובו רבית:",
                "וא\"ת בסוף פרק ד' דכתובות פסק דלא הפסידה אא\"כ שתבעה, ומכיון שתבעה הרי הפסידה ותו לא נזקק לה. תירצו בגמרא, כיון דאיזקקנו לה מעיקרא בתחלת תביעת כתובתה להפסידה מזונותיה, מזדקקינן לה לבסוף להגבותה כתובתה. וכתב הר\"נ, כלומר שאם אין אנו נזקקים הרי היא נמנעת מתחלה לבא, ונמצאת מפסדתם מזונות:",
                "וכ\"כ הר\"מ. ותמיה טובא, דמה מקום לשבועה זו כיון שע\"י הודאת האב או מחמת חזקה מגבין, מה צריך לשבועה. והר\"מ בחבורו כתב, שכל אלו גובין בלא שבועה ולא חילק בין מקרקעי למטלטלין. וכן פסק הטור:",
                "עבדים שמא ישמעו ויברחו. מטלטלין ושטרות, שמא יגנכו, פירש\"י, כשנאספין לראותם כדי ללוקחם:",
                "והן הן דברי בית שמאי ובית הלל דריש פרק ה' גמ':",
                "ידיר כו'. תימה, וכי מה הוא עושה והלא אינו רוצה שתגבה מן ההקדש, ואדרבה לאשה הוה ליה לקונסה שגובה מן ההקדש. וי\"ל כיון דחיישינן שמא עשה קנוניא על ההקדש או על הערב שהכניס בערבות כו', לדידה לא קנסוה רבנן, ולא ראוי לידור כדי לידע אם כוונתו להערים ולא תועיל לו כוונתו שהדירוהו. תוס':",
                "אף. אבל הר\"ב לא גרס ליה, ולכך פסיק כר\"י דאתא כב\"ה. ועתוי\"ט שהאריך:"
            ],
            [
                "וטעמא דבדבר מועט סגי, משום דאין אונאה להקדשות. ועתוי\"ט:",
                "כיון דאינן קדושת הגוף אלא קדושת דמים, אינו מפקיע מידי שעבוד:",
                "ליתן כו'. אחר שישבעו, כדין הבא ליפרע ממשועבדים. הר\"מ. והוא גמרא בשבועות דף מ\"ב, דחיישינן לקנוניא אף בהקדש. ועתוי\"ט:",
                "מוסיף. פירש רש\"י, בעל חוב יוסיף להלוותו דינר ופודה הנכסים האלו. וכתבו התוספ', משמע לפירושו שהבעל חוב עצמו פודה. ואין לשון המשנה משמע כן, דקתני ע\"מ ליתן כו'. לכן נראה לפרש, שהלוה יוסיף ללוות עוד דינר ופודה הנכסים האלו כדי ליתן כו'. ולי נראה דגם רש\"י הכי קאמר, הלוה פודה כו', וכמ\"ש ברישא הבעל פודה, והא דכתב בעל חוב, משום דלא שכיח שילוהו אחר שהרי כל נכסיו הקדיש ואין לו עוד, ולכך מפרש דמוסיף בבעל חוב אע\"ג דפודה הלוה. ועתוי\"ט:",
                "אבל פי שנים קונה. ומכאן יש להסתייע לסברא שכתבתי במשנה ה' פרק י\"א דכתובות, דדוקא ביתר מפלגא יש אונאה:"
            ],
            [
                "לא כו'. אע\"פ שהוא חייב במזונותן ובכסותן. הר\"מ:",
                "חרש כו'. נראה לי, דהא דתנן שני מעצדין כו' לאו דוקא אלו בלחוד, אלא לסימנא בעלמא, וכן לכל הכלים שצריך לאומנתו זאת. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "ולא דמי למזון וכסות דמשיירינן לו מעות לקנותן, משום דלא סגי ליה בלאו הכי:",
                "נכסיו. תפילין בכלל נכסיו. ומעלין לו את תפיליו ופודה אותן. רש\"י. ובפרק ט' דבבא קמא כתב מעלין, שמין ולוה המעות ויתן בשבילם להקדש. והר\"מ בנוסח ארץ ישראל כתב, מה שאנו מעלין לו תפיליו ר\"ל שאפילו תפיליו אין מניחין לו אלא הכל הקדש. משא\"כ בערכין שנותנין לו תפיליו. ע\"כ. ונ\"ל דלשון מעלין לדבריו לשון סילוק. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "בצבע. לשון הר\"מ, ולא בגדים שצבען. ויראה דבגדים צבועים קרוים צבע בלשון המשנה. ועתוי\"ט:",
                "ואע\"פ שלא לבשום עדיין. רש\"י:",
                "מקומו כו'. שהמעריך עצמו ומך הוא נידון בהשג יד ולפי מה שיש לו נותן להקדש, והיה לו עבד כו', אין אומרים רואין כאלו לוקחין לו כסות כו' וכך יתן זה להקדש אלא לפי שעתו שמין אותו. וכן פרה ובן מרגלית בכפר, אין שמין אותן אלא לפי מקומן כו' לפי מה ששוין כאן שמין. וזה משהא אותה וימכרנה כמה שירצה. ולפי דמים ששמוהו יתן, שהרי בזמן שהעריכו הכהן לא הוה ליה יותר. רש\"י. ועתוי\"ט:",
                "ושעתו. הכא מיירי במטלטלין דאין מכריזין עליהן שמא יגנב. ו. אבל בריש פרקין דמצריך הכרזה ששים יום, מיירי בקרקעות. תוס':",
                "אא\"כ רצה שיהא הפסד שלו, ושכר להקדש מותר:"
            ]
        ],
        [
            [
                "והיא שדה שירש האדם ממורישיו. הר\"מ:",
                "כדכתיב אם משנת היובל יקדיש שדהו וגו', משנת ולא שנת היובל בכלל, אלמא בשנה שלאחר היובל קאי קרא, וקאמר יתן חמשים:",
                "ותימה, דפונדיון הוא חצי מעה, ותנן בסוף פרק קמא דשקלים דלמחצית שקל קולבון מעה כסף וחכ\"א חצי. ומפני כן כתבו התוס' דלאו דוקא נקט הכא לשון קלבון, ואינו אלא להשוות השנים שיהיה סלע ופונדיון למ\"ט שנים של יובל שחסר מהם פונדיון אחד. ושמא כשנותן נ' שקל ביחד, אז אינו נותן פונדיון ולא שייך שם הכרע, דהוי כעין מקח וממכר, ולא שייך הכרעה אלא כשמחליפים מעות לשולחני:",
                "לפי שאם הקדיש, מקודשת בלי ספק, ואפילו יום אחד לפני היובל. הר\"מ:",
                "גמרא. ולאו דוקא נקט דמקדשא, דלא בהקדש תליא מלתא כי אם בגאולה. תוס':",
                "שהמקדיש שדהו בשנת היובל אינה מקודשת. וברוב ספרים גרסינן בשנת היובל. ועתוי\"ט:",
                "חומר. הכי כתיב קרא. ופירש הת\"ח, דקשה לו אמאי נקט תנא חומר. הול\"ל כור כלישנא דרבנן:",
                "גמרא, דומיא דסלעים. ופירש\"י משום דזרע כתיב:",
                "תימה, דלמאי נפקא מינה מתחשבין באפי נפשייהו כו'. אבל הר\"מ כתב ומחשבין לה מה שראוי להם כו'. ולפיכך נראה לי להגיה בדברי הר\"ב ונפדין בשויין והשאר לפי חשבון. ועוד יש לומר, דדעתו כדעת התוספ' דהנפקא מינה שלא חשבינן להו המדרון. ועתוי\"ט:",
                "פירוש, הכסף שהוא רוצה ליתן בפדיון חייבו הכתוב ליתנו כאחד. אבל אם לא ירצה לפדות כל השדה, רשאי, דגואל לחצאין כדתנן בפרק ט' משנה ב':"
            ],
            [],
            [
                "יוצאה כו. יוצאה. כי היכי דהוה נפיק מידי דההוא קרוב דאתי האי מחמתיה. רש\"י, ועתוי\"ט:",
                "לא כו'. ודין הוא, בשל אחרים אני זוכה [אלמלא גאלה ישראל היתה יוצאה מידו ואני זוכה בה עם שאר אחי], בשל עצמי לא כל שכן, תלמוד לומר אחוזתו [לכהן תהיה אחוזתו] אחוזה שלו, [שירש מאביו תהא שלו] ואין זו שלו, הא כיצד,, יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים. גמרא:"
            ],
            [
                "הכהנים כו'. דהא כתיב ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה וגו' והיה השדה בצאתו ביובל וגו' לכהן תהיה אחוזתו, והכי קאמר, שאם לא יגאל דהיינו הבעלים או אם מכר וגו' בשני דרכים אלו, לא יגאל עוד אלא והיה בצאתו ביובל וגו' לכהן. תוס':",
                "ואם לא יפדה יקום הבית להקדש. הר\"מ:",
                "רצה לומר, שאין נותנין הכהנים להקדש דמים. הר\"מ:",
                "בבבא מציעא דף ל\"ט כו' מפרשינן, נטושין, בעל כרחיה, שנשבה או שברח מחמת סכנה. רטושין, מדעתן, דכתיב [הושע י'] אם על בנים רוטשה כו'. והכא אע\"ג דבעל כרחיה נשארה ביד הקדש, לא מצי קרי להו נטושין, כיון דמתחלה אקדשה מדעתיה. וטעמא שנקראת בשם זה, כדי שתהא ידועה לכל, ולכשיבא אחד ויגאלנה ויגיע אח\"כ יובל תהא לכהנים:"
            ],
            [
                "לאו דוקא גאלה אחר ושאם לא גאלה אחר לא, דא\"כ אתיא כר\"א, ואין הלכה כמותו. אלא הכי קאמר, ואם לא גאלה הוא ואני נמי גאלה אחר:",
                "יצאה כו'. דאי לא רבי לן קרא אלא מת אביו ואח\"כ הקדישה, לכתוב קרא אשר לא שדה אחוזתו, אי נמי אשר לא שדה אחוזה, ומתרביא הא דר\"מ דדרשינן יצאה זו שהיא כבר אחוזה, אי נמי אשר לא שדה אחוזה, ומתרביא הא דר\"מ דדרשינן יצאה זו שהיא כבר אחוזה, מאי משדה אחוזתו, שדה שאינה ראויה כו'. גמרא. ועתוי\"ט:",
                "מקנה. שדה שלקחה או זכה בה, היא נקראת שדה מקנה. הר\"מ:",
                "ורש\"י בפירוש החומש כתב, דאפילו לא גאלה אחר אלא שעדיין היא ביד הגזבר, תצא בחנם ביובל. לבעלים הראשונים אשר לו אחוזת הארץ. ועתוי\"ט:",
                "שאין כו'. אע\"ג דקרא כתיב בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו וגו', איצטריך לטעמא, משום דבקרא לא מיירי אלא במקדיש ופודהו דהכי כתיב וחשב הכהן ונו' ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' בשנת היובל ישוב השדה וגו', ואנן איירינן בגואל אחר, וא\"נ לא נגאלה כלל:"
            ]
        ],
        [
            [
                "וניחא השתא דמיירי בזמן הבית דאיכא רווחא להקדש. דאי שלא בזמן הבית מחללו אם ירצה אפילו לכתחילה על שוה פרוטה, לפי שאין בו ריוח להקדש דלאיבוד אזיל. תוספ'. ומה שכתבו שוה פרוטה, לאו דוקא, כמו שכתב הר\"ב לקמן במשנה ו'. ועתוי\"ט:",
                "ויסף חמישיתו עליו, שיהא הוא וחומשו חמשה. גמרא:",
                "ומתניתין חדא ועוד קאמר. גמרא:",
                "דליכא למימר דסברי אין פודין בשוה כסף, דהא קיי\"ל דשוה כסף ככסף. גמרא:",
                "נמצא כו'. מסתמא כרבנן. גמרא:"
            ],
            [
                "ממשכנין. אע\"פ שלא היה כאן אלא דיבור:",
                "והכי אסברה לה הר\"מ. ונראה, דאשמעינן אע\"ג דהשני נותן פחות ממה שמפסיד ההקדש בחזרתו והג' נותן יותר:"
            ],
            [
                "הבעלים כו'. ובמעשר שני לא עבדינן הכי, כדתנן שם בפ\"ד מ\"ג. וע\"ש:",
                "ואם רצו, אמעיקרא קאי. גמרא:"
            ],
            [
                "כחכמים דמשנה ו'. א\"נ דהכא הך קרא מכל אשר לו דילפינן מניה כדלקמן בחרמי הכהנים הוא דכתיב.",
                "אע\"ג דבקרא כתיב נמי בהמה, השמיטו הר\"ב משום דלא צריכא אלא למעוטי הני דבמתניתין דלקמן, אבל להנך ג' דבמתניתין דילן עביד צריכותא בגמרא. עתוי\"ט:",
                "אמר ר' אלעזר בן עזריה. איכא בינייהו דרב אילא כו' באושא התקינו המבזבז [לעניים] אל יבזבז יותר מחומש [דגמרינן מיעקב דכתיב ביה תרין עשורין]. ראב\"ע אית ליה דרב אילא דהא אתא לאשמעינן שיהא אדם חס על נכסיו, ר\"א לית ליה דרב אילא דאי בזבז טובא לא איכפת לן, אלא שישייר לעצמו קצת דוטיא דחרם. והר\"מ פסק כראב\"ע. ובהר\"ב נראה לי להגיה שצריך להיות ואין הלכה כר\"א, ולמחוק ב\"ע. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "שאינו כו'. דבהמה כתיב, ולא איצטריך לומר מה בהמה יש לו רשות למכרה לעולם אף כל כו'. גמרא:",
                "דהא אחוזת עולם כתיב. גמרא:"
            ],
            [
                "חרמים. ואל יעלה על דעתך שיש הפרש בין אמרם קדשי בדק הבית ובין אמרם חרמי בדק הבית, לפי שהשמות משונין והענין אחד. ואמרו, לא שנא דאפיק להו [בלשון קודש ולא שנא בלשון חרם]. הר\"מ:",
                "שנאמר כו'. ור' יהודה בן בתירא מאי עביד ליה, מבעיא ליה לכהן שהקדיש שדה חרמו שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים וכו' כדתנן במשנה ג' פרק דלעיל. ואידך כו' וריב\"ב קדשי קדשים וקדשים קלים מנא ליה, סבירא ליה כר' ישמעאל דבמתניתין דלקמן:",
                "ומשליך המעות בנהר:"
            ],
            [
                "נותן כו'. דהוא עצמו אינו משתנה להקדש אחר:",
                "ולא דק. דהוה ליה לפרש כמה אדם רוצה ליתן בו כדי לתתו לבן בתו:"
            ]
        ],
        [
            [
                "שדפון כו'. מפרש בגמרא שהשדפון והירקון היה כמו כן בכל העולם. דאי השדפון בבאגא, בהכי לא תנן דעולה לו מן המנין. דיקא נמי דקתני דומיא דשביעית שאסור לזרוע בו [בכל העולם]. תוס':",
                "שלש וכו'. מפיק לה בגמרא מקרא:"
            ],
            [
                "בתוכה. דהוה מצי למכתב לאשר מכר לו, לאיש למה לי, אלא לאיש כלומר האדון בעל השדה שהוא עכשיו בתוכה. כפירוש אישי כהן גדול, אדוני:",
                "ואכתי תקשי, ובעבד עברי גופיה מנלן. ובגמרא דריש ליה מקרא:",
                "ה\"ה איפכא דלא. אלא אורחא דמלתא נקט. תוס':"
            ],
            [
                "בנו. פשיטא. מהו דתימא איש כי ימכור בית מושב והאי לא מכר, קמ\"ל והיתה גאולתו מ\"מ. מיד בנו, פשיטא. מהו דתימא לקונה אותו אמר רחמנא, והאי לא קנה, קמ\"ל והיתה גאולתו מכל מקום. גמ':",
                "לשני. דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. גמרא:"
            ],
            [
                "חלוט. תרגום לצמיתות, לחלוטין. והוא ג\"כ לשון עברי, ויחלטוה ממנו, ענינו קבלו הענין ושמו אותו דין פסוק וחתוך. הר\"מ:",
                "לצמיתות. גמרא, מאי טעמא, צמית צמיתות:",
                "התקין כו'. דהפקר ב\"ד הפקר:"
            ],
            [
                "רי\"א כו'. גמרא אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו. כו':"
            ],
            [
                "שגגותיה כו'. וצריך עיון, שהוה ליה למיתני שכותלי בתים חומתה:",
                "וכתבו התוס', שאינו כן בחומשים מדויקים. כתיב בוי\"ו, ולא קרי באל\"ף. ע\"כ. ובחומשים מדויקים שלנו כתיב לא באל\"ף, וקרי לו בוי\"ו. וכן נמסר במסורה:",
                "שני. או יותר. הר\"מ:",
                "מימות. בתורת כהנים, איש כי ימכור בית מושב עיר חומה, יכול הקיפוה חומה מכאן ולהבא, ת\"ל בית מושב עיר חומה, מימות יהושוע בן נון:",
                "כגון כו'. תניא כו' למה מנו חכמים את אלו, שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקדשום, אבל ראשונות בטלו משבטלה קדושת הארץ. קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתא ולא קדשה לעתיד לבוא. גמרא. וסיים הר\"מ, ולזה אין סומכין בבית שני אלא שהיה מוקף כשעלה עזרא:",
                "משום דכתיב לקונה אותו לדורותיו, וקסבר לא נחלקה ירושלים לשבטים, ומאן קא מקני ליה. רש\"י:"
            ],
            [
                "וכן הוא בפירש\"י. ונ\"ל שהוא טעות סופר. וצריך להיות שאין להם חומה כעיירות:",
                "ביובל. בהדיא כתיב, וביובל יצא. ובגמרא מצריך ליה, דלגופיה לא איצטריך דהוקשו לשדה אחוזה. לא נצרכה אלא למקדיש וגאלו אחר מיד הקדש והגיע יובל ולא נגאל, חוזר לבעלים ביובל:",
                "הכי יליף לה בגמרא מקרא:"
            ],
            [
                "נראה דמפרש לת\"ק דאיירי בלוים, ור\"א לפרושי אתא. אבל הר\"מ פירש, דהת\"ק איירי בערי ישראל. וכן פירש\"י. ועתוי\"ט:",
                "עושין כו'. כשיש נוי לעיר הרבה קופצים לדור בתוכה ומתישבת:",
                "אבל לא בשנת היובל עצמה. דהא איכא ק\"ו, ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר. כ\"מ:",
                "ללוים. וכהנים נמי בני לוי הם. כדכתיב והכהנים הלוים בני צדוק:"
            ]
        ]
    ],
    "sectionNames": [
        "Chapter",
        "Mishnah",
        "Comment"
    ]
}