json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Nazir/Hebrew/Vilna Edition.json

{
    "language": "he",
    "title": "Rashash on Mishnah Nazir",
    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI",
    "versionTitle": "Vilna Edition",
    "status": "locked",
    "license": "Public Domain",
    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
    "actualLanguage": "he",
    "languageFamilyName": "hebrew",
    "isBaseText": true,
    "isSource": true,
    "isPrimary": true,
    "direction": "rtl",
    "heTitle": "רש״ש על משנה נזיר",
    "categories": [
        "Mishnah",
        "Acharonim on Mishnah",
        "Rashash",
        "Seder Nashim"
    ],
    "text": [
        [
            [],
            [
                "<b>בתוי\"ט ד\"ה הר\"ז נזיר שמשון כו' גבי נזיר נמי הכתיב לה'. </b>נ\"פ דקושית הגמ' איננה רק לר\"ש מאחר דמוקי דרי\"ע ור' יוסי תרוייהו ס\"ל דבעינן דבר הנדור ואפ\"ה מרבינן מן לה' דבר שאינו נדור לגמרי. גבי נזיר נמי ה\"ל לרבויי מן לה' נזירות שמשון. אבל לרי\"ע ור' יוסי גופייהו ליכא למיפרך מידי דדלמא באמת ס\"ל כן וכרי\"ה וסתמא דמתניתין. ומיושב פסק הרמב\"ם והוא ע\"ד תירוץ מהריב\"ל. והתו\"ח ל\"ד במה שהקשה עליו הא רי\"ע ור' יוסי ס\"ל כשמעון הצדיק. וגם מהריב\"ל גופיה (כפי מה שהביא הכ\"מ בשמו) ל\"ד במש\"כ דהאי שנויא היינו לר' יוסי וא\"נ כו' ולרי\"ע ע\"ש. גם מש\"כ התו\"ח ולמה נפסוק כיחידאי נגד המרובים אינו כלום דכיון דסתם מתניתין כהיחיד יש לפסוק כן וכמש\"כ מהריב\"ל בעצמו. ועי' רשב\"ם בב\"ב (דף עט). ומש\"כ עוד דבנדרים מוקמינן מתניתין דשם כר\"י ולא כר\"ש דס\"ל כשה\"צ. ע\"ש בגמרא דלאוקימתא קמייתא מוקי לה דוקא כשה\"צ:",
                "<b>שם בא\"ד כלומר כי היכי כו' דכתיב גבי בכור תקדיש לה'. </b>המפרש ותוס' ומהריב\"ל שהביא הכ\"מ בפ\"ג מהל' נזירות הי\"ג כולם פי' בגמ' דהכוונה על לה' דכתיב גבי נדר בר\"פ מטות כי ידור נדר לה' ול\"י מה ה\"ל להתוי\"ט שפי' הכוונה על לה' דכתיב גבי בכור תקדיש לה'. ולשון דכתיב ביה אולי אטעיתיה אבל אין זה הכרע. וגם מהמפרש משמע דל\"ג מלת בי'. ובתוס' משמע דגרסי ושאני הכא דכתיב לה'. ואולי משום קושיית הברכת ראש דהאי לה' דבפ' מטות מבע\"ל להא דנדרים חלים ע\"ד מצוה (נדרים טז ב) או משום דק\"ל הא מקשינן נזירות לנדרים (שם ג) אבל זה ל\"ק משום דגבי נדרים נמי לא מרבינן אלא בכור דהוי נדור קצת כדמסיק. וק\"ק לפ\"ז למה ל\"ל משום דכתיב ביה לה' לימא שאני בכור דמצוה להקדישו. וי\"ל. אמנם לפי' התוי\"ט קשה דמאי יענה לר' יוסי דדריש ליה לחטאת ואשם. ואולי יאמר משום דכתיב לה' לחטאת ויקרא (ד ג) לחטאת לה' (במדבר כח טו) וגבי אשם נמי כתיב אשמו לה' (ויקרא ה טו) ושם (יט כא) ודוחק. ופי' הב\"ר דהכוונה על לה' דכתיב גבי כי תדור נדר בפ' תצא לא מחוור דפשטיה מיירי בנדרי קרבן דלא שייך בהו התפסה בבכור. ולעד\"נ דר\"ל לה' דכתיב בפ' נזיר לנדור נדר נזיר להזיר לה'. דלה' שב נמי על לנדור נדר וכמו דפריך בנדרים (טז ב) שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה לה' ע\"ש:"
            ],
            [
                "<b>במשנה הריני נזיר אחת גדולה כו'. </b>מהמפרש משמע דגריס אחת קטנה ברישא ונכון דשייך שפיר טפי סמיכת אפי' מכאן ועד סה\"ע לאחת גדולה:",
                "<b>שם בתוי\"ט ד\"ה מכאן כו' ול\"א דליהוי נזיר לעולם [תוס' ומוסיף התוי\"ט] כמו במשנה דלקמן. </b>משמע דר\"ל כמו במשנה הסמוכה כעפר הארץ כו'. ול\"ד דהכא אם תאמר דכוונתו ממש עד סה\"ע ה\"ל להיות נזיר נזירות אחת עד עולם ולא כהתם דהוה נזיר עולם בנזירות חלוקות:"
            ]
        ],
        [
            [
                "<b>בתוי\"ט ד\"ה אר\"י כו' אבל הרמב\"ם כו' אלא עד שאמר ג\"כ הרי הן עלי קרבן כו' [עי' רש\"י] </b>אך ברמב\"ם משמע דלא גריס מלת הן וצ\"ל דכוונתו שיהיו הן לדמי קרבן נזירותו. וכ\"פ הרמב\"ם בעצמו לקמן גבי דלת לר\"י ע\"ש. אבל קשה דהתנן ספ\"ה דתמורה האומר על בהמה טמאה כו' הרי אלו עולה לא\"כ. וי\"ל דש\"ה כיון דכבר אמר הריני נזיר. ונזיר נצרך לקרבנות אמרינן דודאי כוונתו לדמי קרבן. וכן התוס' חילקו בכיוצא בזה לפי שיטתם. גם י\"ל דהכא דאמר עלי משמע טפי דלדמי קאמר וכמו שחילק ר\"א בערכין (ה ב). וא\"ל דשם אינו אלא לר\"מ. הכא עדיפא דשלו הם ויכול למוכרן אפי' לרבנן מהני:"
            ],
            [
                "<b>במשנה הדלת הזה. </b>התוי\"ט הביא ראיה דדלת הוא ג\"כ לשון זכר מדכתיב דלתים בסי' הרבים. ושגה בזה במחכ\"ת. דרבוי הזוגי שוה לזול\"נ כמו שנתים ודומיו עי' תל\"ע סי' קל\"ז:",
                "<b>שם בסוף המשנה אם עומדת היא. </b>עתוי\"ט שנדחק. ול\"נ שזה אינו סיום דר\"י אלא מסתם משנה לפרושי פלוגתייהו דמיירי בעמדה אח\"כ מאיליה. ובזה יפולו גם כמה דברים שבתוס':",
                "<b>שם בתוי\"ט אמר הדלת כו' וצריכא כו'. </b>חיסר הרבה בהעתקת הצריכותא ונצרך תיקון:",
                "<b>שם בתוי\"ט ד\"ה הזה וכו'. </b>כבר אמר הראב\"ע כל אשר אין בו רוח חיים כו'. נ\"ב וכ\"כ בתמיד פ\"ה מ\"ד עי' בס' יד מלאכי אות ש\"ט ועי' בס' הזכרון פ' וישלח ע\"פ המחנה האחת. ועי' העוין (פ\"ג יו\"ד) ולקח הדברים מהי\"מ כדרכו. ומ\"ש מהרמב\"ם (הל' מעשר פ\"א הלט\"ו) לקח משו\"ת הרדב\"ז ח\"ב מלשונות הרמב\"ם סי' קמ\"ו ע\"ש שהביא הי\"מ שם. ועי' בס' מעשה אפוד ספ\"ח (העתיקו בס' הזכרון שם) ובעל ההערות שם (צד 232) הביא ג\"כ זה הלשון בשם הראב\"ע בפי' לתורה בפ' וישלח (לב, ט) ללא אמת כי לא נמצא שם. ובפחד יצחק ערך כל (דף ס\"ה, א) כ' על דברי התוי\"ט וז\"ל ואני הצעיר המחבר לא ראיתי כאלה בספרי החכם הנדפסים וגם לא בכתביו עכ\"ל. ושם (דף ק\"ג, א) בתשובות הרב אי\"ש ג\"ר (שנדפסה גם בס' שפת אמת להרמ\"ק טורני):",
                "כתב דנקטינן כ\"ד שאין בו רוח חיים אפשר בל\"ד ואפשר בל\"נ ככתוב בדקדוקי רש\"י ריש פ' וישלח כו' וכ\"פ בעל אמרי שפר מהחכם ר' נתן שפירא הזקן ז\"ל בפ' נח כו' עכ\"ל. [מהגרמ\"ש]:"
            ],
            [
                "<b>במשנה מעשה באשה א' שהיתה שיכורה כו' ובגמרא ח\"מ כו' ואם שיכור הוא כו'. </b>בתוי\"ט בשם הרמב\"ם אבל לא הגיע לשכרותו של לוט. ולעד\"נ דשיכורה ושיכור האמורים כאן המה שמות תוארים לאשר משתקעים ברוב ימיהם בשכרות אבל עתה אינן שיכורים כלל ולהכי אמרינן שלא נתכוונו לחירות כיון דרגילי ביין אלא לכוס זה בלבד שיהא עליהם כקרבן:"
            ],
            [],
            [],
            [],
            [
                "<b>במשנה כשיהיה לי ולד. </b>במשניות הגי' כשאראה וכ\"ה בתוס'. וכ' התוי\"ט ול\"י אמאי שני כו'. ודקדוק חמור הוא. ועמש\"כ בנדרים (יז) בס\"ד ליישב זה:"
            ],
            [
                "<b>במשנה הפילה אשתו אינו נזיר כו'. </b>משמע מדברי התוס' דאם הוה ידעינן דכלו לו חדשיו אף שמת במעי אמו קודם שנולד היה נזיר ודאי. אלמא דמקרי ולד. ונראה לכאורה דחייב להתאבל עליו ג\"כ. אך בפ' יש בכור תנן דהבא אחר בן תשעה שיצא ראשו מת הוה בכור לנחלה. ואולי דש\"ה דכתיב וילדו לו בנים עי' ב\"ב (ר\"ד קכז):",
                "<b>שם בתוי\"ט ד\"ה הפילה כו'. </b>היינו ר\"י דס\"פ דלעיל גם מ\"ה. ול\"ד דשם אינו מבואר דספיקא דנזירות לקולא רק הגמרא שם מייתי ברייתאי דתני בה בהדיא לר\"י כן ע\"ש וכדמייתי התוס' לקמן בד\"ה לר\"י:"
            ],
            [],
            [
                "<b>בתוי\"ט ד\"ה לאחר שבעים כו' אבל רש\"י כו'. </b>וטעמא מאי כדאמרן שאין תגלחת בינתיים כו'. לכאורה קשה דא\"כ בנזירות מרובה ג\"כ לא יגלח אחר השלמת נזירות בנו בכדי שיוכל להשלים נזירותו אח\"כ וכמו שהוא באמת כן לפי' התוס'. וי\"ל דסברתו הוא דבשלמא בנזירות מועטת היכא דלא מנה עדיין קודם לידת בנו ל\"י ואין נזירות פחות מל\"י (ואולי זהו כוונתו במש\"כ שאין תגלחת בינתים) ולכן לא חשיבי לנזירות לבדן ומצטרפין לנזירות בנו וכחדא נזירות אריכא הם. משא\"כ בנזירות מרובה ומנה כבר קודם לידת בנו ע' ימים ויותר שיש בהם כדי נזירות שלמה חשיבי בפ\"ע ולא מיצטרפי תו על נזירות בנו. וכן כשנשאר עוד ל\"י שהוא כדי נזירות שלמה (אף שקודם לידת בנו לא מנה עדיין ל\"י) חשיבי בפ\"ע ולא מצטרפי לנזירות בנו ולכן צריך לגלח בינתיים. ועי' לעיל (יג ב ויד) בבעיות דרבא ובפי' התוס' שם ותמצא עוד סברות לחלק:",
                "<b>שם בתור\"ע אות י\"ט </b>תמה על הרמב\"ם דהא גם בנולד ביום ע\"א יהיה הגלוח הב' ביום קל\"א לקבלת נזירותו (שהוא יום ל' לגלוח בנו) כמו שנולד בתוך ע' ע\"ש. סובר הרב ז\"ל דהא דאמרינן אין תגלחת פחותה מל\"י היינו דמגלח ביום הל' עצמו. אבל ז\"א דאינו מגלח אלא ביום ל\"א וכ\"מ להדיא בהרמב\"ם פ\"ד ה\"ה שכתב ונמצא מפסיד כו'. י' ימים כו'. ולדברי הרב ז\"ל לא הפסיד רק ט' ימים. וכ\"מ בתוס' (יד ב) ד\"ה נטמא ביום ג\"ש. ועי' לקמן (לט) בתד\"ה סתם והכוכב לא האיר כלל בכוונתו:"
            ]
        ],
        [
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [
                "<b>במשנה ובה\"א כו' שיהא נזיר שתים. </b>נ\"ל דדוקא בכה\"ג שהכחשה היא בנזירות חלוקות. אבל אם אחת אומרת שקבל עליו סתם נזירות וא' אומרת ששים יום הוי נזיר לששים עי' לעיל (ח) בסוגיא דרואין אה\"ק כאילו מלאה חרדל ותבין החילוק. וק\"ל גם בגוונא דמתניתין. דהא ע\"כ ל\"א דספק נזירות להקל אלא משום דלא מעייל נפשיה לספיקא. או כדר\"ט דל\"נ נזירות אלא להפלאה כמבואר בנדרים (יט ב) מה דלא שייכא הכא. ותרי ותרי הוה ספיקא דאורייתא או דרבנן ולא מוקמינן אחזקה עי' יבמות (לא). ועי' כתובות (כו ב) תד\"ה אנן:"
            ]
        ],
        [
            [],
            [
                "<b>בתור\"ע אות כ\"ז כו' ואולם מה דכתב הרע\"ב כו' הא מתני' מפורשת בפ\"י דנדרים מ\"ז דקיום קודם לנדר לא הוי קיום. </b>ולק\"מ דהא הרע\"ב פי' שם הטעם משום דהוי קיום בטעות כו' וא\"כ בנדר מפורש כי הכא הוי קיום ועמש\"כ שם בשם הספרי. ותו דהכא ע\"כ ענתה אמן תכ\"ד ותכ\"ד כדבור דמי והוה הנדר והקיום כבבת אחת וי\"ל דבכזה הוי קיום. שוב ראיתי שגם המל\"מ פ\"ב מהלכות נזירות ובפי\"ג מהל' נדרים חשב זה כמו קיום קודם הנדר דלא מהני. ולעד\"נ כמש\"כ:"
            ],
            [],
            [
                "<b>במשנה האשה כו' ואח\"כ הפר לה בעלה כו'. </b>מלשון הר\"ן והרא\"ש בנדרים (פ\"ג) בד\"ה הא קרבן לחצי נזירות איכא. שציירו כגון שהפר לה אחר ט\"ו יום. משמע לכאורה דאם נדרה נזירות מרובה והפר לה אחר שמנתה ל\"י דהוא סתם נזירות שלמה. לפי מאי דקי\"ל דבעל מיגז גייז צריכה להביא כל הקרבנות אף אם לא הפרישתם עדיין. אבל העיקר נ\"ל דגם זה נקרא חצי נזירות לדידה. ואינהו דברו בהוה ול\"ד. וראיה לזה מלקמן (כח) במשנה דרע\"א אפילו נשחטה כו' אינו יכול להפר ובגמרא שם הטעם מפני הפסד קדשים. אלמא אפי' השלימה כבר הנזירות משלם רק משום ההיא פורתא דתישרי לשתות יין כו' מחמת הפרתו מקמי דתזרק עליה הדם מיקרי חצי נזירות ושוב לא נוכל לזרוק הדם עליה:",
                "<b>שם בתוי\"ט ד\"ה יפלו לנדבה כו' וטעמא שם במעילה במשנה. </b>ל\"ד במחכ\"ת דשם ליתא טעם ע\"ז. ואדרבה הגמרא כאן (ר\"ד כה) פריך על הא דיפלו לנדבה דשם והלא ד\"ח מעורבין בהן. והתם במשנה לא קאמר טעם אלא בדינא דרישא לא נהנין ול\"מ מפני שהן ראויין לבוא כולן שלמים ועמש\"כ לקמן בסמוך:",
                "<b>שם בתוי\"ט ד\"ה יביאו שלמים כו' ועוד דממשנה גופה מפורש דמידי ה\"ט דיפלו לנדבה כו'. </b>כד ניים ושכיב הרב אמרה. דאדרבה אהא דפריך הגמרא עלה והלא דמי חטאת כו' כ' התוס' דה\"ה דהוי מצי לאתובי והלא דמי שלמים כו' והביאן בעצמו שם במעילה. אלא דשגה כאן במחכ\"ת בטעם דאיתא שם במשנה על הא דלא נהנין ול\"מ מפני שראויין לבוא כולן שלמים וסבר דזהו טעם ג\"כ על הא דתני בתרי' מת כו' יפלו לנדבה וכדמוכח ג\"כ מדבריו לעיל בד\"ה יפלו (עמש\"כ שם) וכאן הכי הל\"ל דמידי הוא טעמא דלא מועלין אלא כו' ויהיה מזה תפיסה על המפרש. דהלא במשנה זו דהביאה הגמרא כאן מפורש כו':"
            ],
            [],
            [],
            [
                "<b>בתור\"ע אות ל\"א כו' והרע\"ב שכ' כו' והא הוא בעי' דלא איפשטא כו' ע\"ש. </b>ולי נראה דהרע\"ב אזיל בשיטת הרי\"ף והרמב\"ם דבבעי' דלא איפשטא אם תפס לא מפקינן מיניה (עי' רא\"ש בפ\"ב דב\"ק סי' ב' וברמב\"ם ספ\"א מהל' נ\"מ ובמ\"מ שם) ומטעם דקדם ותפס קאמר הרע\"ב דזכה:"
            ]
        ],
        [
            [],
            [
                "<b>במשנה חבית של יין כו'. </b>עי' בתוי\"ט ולכאורה דבריו מגומגמין. ונראה כוונתו דדינר זהב או כסף גופו ראוי לב\"ה משא\"כ יין או שמן דנמכרים לצריכין למזבח וזהו שכ' ונפדה. ודמיהן יפלו לב\"ה. או דט\"ס בדבריו ותחת ונפדה צ\"ל ונקרב. ומש\"כ וכדתנן במ\"ח כו' לכאורה תמוה דאדרבה שם איתא דיביא בדמיהן עולות. אבל ס\"ל ז\"ל דר\"א ור\"י דבמ\"ז פליגי על ר' אלעזר בהא דמ\"ח וס\"ל דדמיהן יפלו לב\"ה דאף ר\"י ל\"ק אלא בהמה דוקא דאפילו נקבות כו' ויביא בדמיהן עולות. וזה דלא כהרמב\"ם בפ\"ה מהל' ערכין ה\"ח. (ונראה דלפני הרמב\"ם היה הגי' במ\"ח ר' אליעזר ביו\"ד לכן נדחק לחלק) אלא כהראב\"ד שם. (ומש\"כ הראב\"ד ור\"א סבר כר\"י ר\"ל כר\"י ועדיפא מיניה ודו\"ק) וכוונת התוי\"ט שהביא משקלים הוא למאי דכתב וימכר לצריכין. ומאי דלא מוקי התוי\"ט מתניתין דהכא כר' אלעזר. משום דא\"כ ל\"ל למיתני חבית טפי ה\"ל למיתני פרה ודו\"ק:"
            ],
            [
                "<b>במשנה אמרו ב\"ה לב\"ש אי אתם מודים בכזה שהוא הקדש טעות כו'. </b>עי' תד\"ה נשאל וד\"ה אמרו. ולעד\"נ דכמו דמפרשינן טעמייהו דב\"ש התם דאע\"ג דאמר שחור אמרינן דדעתו היה להקדיש ל\"ש שחור ול\"ש לבן שיצא ראשון והאי דקאמר שחור לפי שטעה והיה סבור שהשחור יצא ראשון כמש\"כ התוס' לעיל ד\"ה כיצד. ה\"נ נאמר דדעתו היה להקדיש הבהמה אם לנזירותו אם לנדבה והא דקאמר לנזירותו לפי שטעה והיה סבור שהוא נזיר. ואף אם הפריש הג' בהמות ואמר הרי הן לנזירותי והרי בתוכן יש אחת שהיא לחטאת שאינה באה בנדבה. יל\"פ דכוונתו דאם אינו נזיר תהיה לשלמי נדבה. גם י\"ל דמיירי שלא הפריש אלא שתים לעולה ולשלמים. או שלא הפריש אלא אחת עתוי\"ט מ\"ד ד\"ה והלך:"
            ],
            [],
            [],
            [],
            [
                "<b>במשנה ראה את הכוי וכו' הרי כולם נזירים. </b>התוס' לעיל (לג) פי' דכולה ר\"ש היא. והתוי\"ט לא נתחוור בזה. ולעד\"נ דאתיא אפילו לר\"י דע\"כ ל\"ק דלא מחית לספיקא אלא אם בשעה שנדר עמד הדבר להתברר מיד כמו גבי כרי אם לא אירע בו מקרה הגניבה. וכן גבי אחד בא כנגדן אם לא היה נרתע לאחוריו. משא\"כ כוי שגם חז\"ל לא הכריעו בו ואינו עומד להתברר עד שיבוא אליהו. איך נאמר שכיון על ברורו כיון שא\"א. וע\"כ היתה כוונתו על ספיקו. ולפ\"ז נוכל לומר שכוונת המשנה על נזירות ודאית כפשטה והוא כעין פי' הרמב\"ם:"
            ]
        ],
        [
            [],
            [],
            [],
            [],
            [
                "<b>במשנה בתגלחת מצוה. </b>עתוי\"ט בשם הרמב\"ם דבגילח עובר ג\"כ בעשה דכל היוצא מפיו יעשה. ולכאורה הו\"ל להביא ג\"כ הל\"ת דלא יחל שכ' שם הרמב\"ם דלוקה עליו בפ\"ע לבד מה שלוקה על הל\"ת דתער ל\"י על ראשו. ובמש\"כ התוס' לעיל (מא ב) בד\"ה ואי כתב דאין סברא לחלק בין לאו אחד לשנים לענין דחייתם מפני עשה. מיושבים דבריו:"
            ],
            [
                "<b>במשנה ואינו מביא קרבן אא\"כ היה מעו\"ש. </b>עתוי\"ט שכ' דאף לפי' התוס' דזה קאי על מצורע שגלח בח'. מ\"מ יל\"פ גם אנזיר אם לא טבל עד יום ח'. וזהו שכתב הרמב\"ם בחבורו דאם נתאחר בטבילתו כמה ימים יעריב שמשו ויביא קרבנותיו למחר והכ\"מ לא כתב מנין לו כו'. ונראה דגם הכ\"מ כיון לזה במה שהביא בהל' י\"א סיום דר\"ע ואינו מביא כו' ללא צורך שמה אם לא לבאר בזה הא דאם נתאחר בטבילתו כו' שבהל' י\"ג. אבל תמוה מאד יגיעתו למצוא מקור לד\"ז מהמשנה. דהלא בהדיא מוקי רבא להא דתני הלל מביא קרבנותיו בט' בלא טבל בז':"
            ],
            [
                "<b>במשנה היה מביא ג\"ב חטאת עולה ושלמים. </b>מש\"כ התוי\"ט דכן הם כתובים בפ' בין בהבאה כו'. ל\"ד דבהבאה כתיבא עולה ברישא. ולקמן בא\"ד דק שפיר לכתוב שהרי בפרשה כך הם סדורים בעשייה:"
            ],
            [],
            [
                "<b>במשנה נוטל את הזרוע כו' וחלת כו' ומניפן. </b>וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ח מהנ\"ז ה\"ד. ותמיהני מדוע השמיטו האימורין וחזה ושוק שהוזקקו ג\"כ עמהם בתנופה כמש\"כ הרמב\"ם בפ\"ט מהל' מעה\"ק ה\"ט ע\"ש בכ\"מ ועי' לקמן (נט ב) תד\"ה ארנב\"י:",
                "<b>שם רש\"א כיון שנזרק כו'. </b>ופסק הרמב\"ם בפ\"ח מהנ\"ז ה\"ה כוותיה. והתוי\"ט שמח שמצא טעם נכון לפסקו משום דרבי שנה בסה\"פ דבריו בלשון חכמים. ועל חנם שמח שהרי לקמן (סג) סתם כר\"א כדאריו\"ח שם והיא בתרייתא ועי' לח\"מ:"
            ]
        ],
        [
            [
                "<b>במשנה יטמא נזיר שאין קדושתו ק\"ע ואל יטמא כהן שקדושתו ק\"ע. </b>התוס' והתוי\"ט נדחקו בזה ועי' או\"מ. ולעד\"נ דקדושת עולם דכאן פירושו לדורות עולם. כדכתיב והיתה כו' לכהונת עולם לדורותם (שמות מ' ט\"ו). ועוד קראי טובא. משא\"כ נזיר אף שהוא יכול להיות נזיר עולם אינו מוריש קדושתו לדורותיו אחריו:"
            ],
            [],
            [
                "<b>בתוי\"ט ד\"ה ובית הפרס. </b>ואף טומאת בית הקברות תנן כו' דא\"ס אבל כו' לפיכך לא תני ליה הכא. ונראה דאישתמיטתיה דברי הכ\"מ בפ\"ו מהל' נזירות הל\"ח שמפרש טומאת ביה\"ק היינו גולל ודופק ע\"ש. והרי תני להו. ולכאורה הנ\"ל לפרש דביה\"ק הוא קברים שפינום מהמתים דאיתא בסנהדרין (דף מז) דיש בהם טומאה. אולם רש\"י פי' שם דטומאתן מדרבנן. ולעיל בגמרא על משנה זו (טז ב) משמע שהיא מדאורייתא וכ\"כ התוי\"ט שם במ\"ו. ובעירובין (מז) פריך הגמרא ביה\"ק ס\"ד טומאה דאורייתא היא. אבל יל\"פ דביה\"ק הוא קבר סתום דמטמא אף שלא כנגד הטומאה אם יש בו פותח טפח עי' לעיל (נג ב) תד\"ה סתום. ואף שהוא מדאורייתא מבקבר מ\"מ אין הנזיר מגלח עליו. ותמיהני על לשון התוס' בב\"ק (ק ב) ד\"ה ורומן שכ' דתניא גבי אהל דנזיר או בקבר כו'. דהרי בסוגיא שם לענין טומאה בעלמא תניא. ונ\"ל דט\"ס בתוס' וכצ\"ל דתניא בנזיר גבי אהל או בקבר כו':",
                "<b>שם בתוי\"ט ד\"ה וימי ספרו. </b>וצ\"ע דלא ליתני אלא ספרו כו'. ולי י\"ל לפי דאיכא למ\"ד (מו\"ק ז ב) דלענין תה\"מ קילי ימי חלוטו מימי ספרו והתוס' כתבו שם דשמא יש פירכא דלא לילף ק\"ו מימי ספרו. ואם כן איצטריך למיתני ימי חלוטו לאשמעינן דאין עולין. ועי\"ל הואיל דתני דימי הסגר עולין ותנן (מגילה ח ב) אין בין מצורע מוסגר למוחלט כו' ויש לטעות דגם בזה שוין קמ\"ל:",
                "<b>שם ד\"ה ומזה בג' כו' ור\"ת סובר דבכ\"מ צריך הזי' ורח\"כ השיב לו כו'. </b>משמע דסובר דפליג ג\"כ על הזיה ול\"ד. ונראה שיש השמטה בדבריו וצ\"ל אחר מילת הזיה. והנזיר מגלח עליהם. שוב נדפסו תור\"ע וראיתי שעמד בזה ע\"ד. אך בשם הרמב\"ן בפ' חוקת הביא דגם הזיה א\"צ וע\"ש טעמו ונימוקו. וכ\"כ בחידושיו לב\"ב (כ). והגה\"ש הביא שכן גם דעת המאור. והרמב\"ם בפ\"ז מהנ\"ז הל\"ח כתב ג\"כ שאינו מזה בג' וז' אבל כ' שד\"ז מיוחד בנזיר אבל כל אדם כו' יזה בג' וז' כו'. והכ\"מ תמה שיהא נזיר קיל משאר בנ\"א. וכ' עוד הרמב\"ם שם שזה שאינו (כ\"ה בהעתקת הכ\"מ) מזה כו' כדי שיעלה לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירתו. והתוי\"ט הבין שבא בזה לתת טעם על שלא הצריכוהו הזאה. והוא תימה דמה טעם יש בזה. וע\"ק יזה ולא יהיה עולין לו. ועוד דהא משמע ממתני' דאינו סותר הקודמין אבל אין עולין. דאל\"כ ה\"ל לתנא לחשוב זה יחד עם ימי הזב והזבה וכו' כמש\"כ הכ\"מ שם בדין ז'. ולקמן בגמרא בפיסקא ומתחיל ומונה. מבואר להדיא דכל דחשיב בהך בבא אין עולין. ונלע\"ד אשר הכ\"מ והתוי\"ט לא ירדו בכאן במחכ\"ת לסוף דעת הרמב\"ם. וכוונתו בזה ליישב תמיהת הכ\"מ. והוא שבאמת לטהרו מהטומאה ודאי נזיר לא עדיף משאר בני אדם שלא להצריכו הזאה אלא דאף שלא הוזה וא\"כ עדיין הוא בטומאתו גם לאחר שבעה. מ\"מ עולין לו הימים לאחר ז' למנין נזירתו. ולענין זה אמר הש\"ס הני כלים בני הזאה אינון ונכון בעז\"ה. וע' בתוי\"ט עוד מה שהביא בשם הרמב\"ן שהחרב אינו מטמא באהל דאל\"כ היו הכהנים אסורים בכל הבתים כו'. לכאורה קשה דהא מסיק בסוף דאף במגע אין הכהן מוזהר. וא\"כ אף שהיה מטמא באהל ג\"כ יוכל להיות שהכהנים מותרים ליכנס לבתים משום שאין טעונין הזיה והנזיר אינו מגלח עליהם כמו במגע. והרי הרח\"כ משמע דס\"ל שמטמא באהל וגם צריך הזיה מ\"מ כיון שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר כש\"כ לדעת הרמב\"ן שאינו טעון גם הזיה. ולפמש\"כ המל\"מ פ\"ג מהלכות אבל בסברת ספר היראים לענין מתי עובדי כוכבים ע\"ש יתיישבו דברי הרמב\"ן ג\"כ:"
            ],
            [
                "<b>במשנה א\"ר אלעזר כו' כצ\"ל </b>בל\"י וכן בגמרא ובמפרש ותוס' [עי' ש\"נ]:"
            ]
        ],
        [
            [
                "<b>במשנה וסופרין שלשים יום. </b>פי' הרע\"ב וכגון שנדרו נזירות ביחד כו'. ול\"י מה הוצרך לזה דכיון דלכ\"א מספקינן שמא הוא הטמא א\"כ סתר את הקודמין וצריך כ\"א למנות מעתה מחדש סתם נזירות שקבל עליו דהוא ל\"י. והמפרש שכתב ג\"כ בריש המשנה שקיבלו ביחד. י\"ל משום דמגלחין דנקט במתני' ע\"כ היינו אחר כלות משך נזירותם. ואם לא קבלו ביום אחד יכלו נזירות א' קודם לחבירו ויצטרך להמתין עד כלות נזירות השני. ונראה דלשון הרמב\"ם בפירושו אטעייה להרע\"ב במחכ\"ת ע\"ש:",
                "<b>שם בתוי\"ט ד\"ה אלא מביא כו' וכ' רש\"י כו' לא מעכבא וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"י ה\"ח. </b>וכן התוס' לקמן (ר\"ד ס) כתבו ושמא מספק לא הצריכוהו. והכ\"מ תמה דאע\"פ שאינה מעכבת למה לא יביאנה ויתנה עליה. וכן התוס' כתבו כאן וה\"ה עולת העוף ולא חש לפרשה. ולע\"ד נראה אחר דר' יהושע אומר ומביאין קרבן טומאה דמשמע החטאת והעולה (ודלא כהמפרש) וב\"ז בא אחריו ושינה לשונו ואמר חטאת העוף ש\"מ דדוקא קאמר. וטעמא נ\"ל משום דאף דאיתא בת\"כ גבי קרבן יולדת עשירה דמביאה חטאת העוף דאינה יכולה להביא חטאת בהמה תחתיה אינו אלא בחטאת דאינה באה בנדבה. אבל בעולה כגון עולת נזיר טמא אף דדינה בעוף. כיון דעולה באה בנדבה וגם היא עצמה אמרי' לעיל (יח ב) דאינה אלא לדורון. יכול להביא עולת בהמה תחתיה ותבא עליו ברכה. ואף דאין מביאין תורין כנגד בנ\"י כו' (קנים ספ\"ב) בהמה שאני. ולכן לב\"ז דצריך להביא עולת בהמה ג\"כ משום ספק נזיר טהור תו ל\"צ לעולת העוף דמתנה ואומר אם טמא אני העולת בהמה תהיה תחת עולת העוף שאני חייב. וזהו שאמר והעולה נדבה כלומר היתרון שבבהמה על העוף תהיה נדבה ונכון בעז\"ה. וכן לקמן (ס) בברייתא דתני שנייה מביא חטאת העוף (והיא משום ספק תגלחת שנייה דמצורע עני) ועולת בהמה (משום ספק נזיר טהור) דתמה ג\"כ הכ\"מ מדוע ל\"י גם עולת העוף משום קרבן מצורע עני וביותר קשה לרי\"ש בנו של ריב\"ב בערכין (כא) דעולתו מעכבתו. ובמש\"כ א\"ש דיוצא בעולת הבהמה שמביא. וכש\"כ גבי מצורע דקי\"ל דעני שהביא קרבן עשיר יצא. (והא דאינו מביא חטאת ג\"כ מבהמה ותעלה לו אי משום נזירת טהרה אי משום תגלחת שניה דמצורע ולא יצטרך להביא ספק מליקת חולין למזבח. משום דא\"כ לא יוכל שוב להביא חטאת בתגלחת רביעית ודו\"ק) אבל לכאורה שם א\"א ליישב בזה משום דמצורע בתגלחת שניה אינו מביא אלא למחרת יום תגלחתו דוקא (לעיל מד ב) ומשום נזירות טהרה הוא קודם הגילוח. אולם גם הא לא תברא דמשמע ברמב\"ם פי\"ח מהל' מעה\"ק ה\"ט ויותר בפיה\"מ דזבחים פי\"ד מ\"ג לפי נוסח הא\"י שמביא התוי\"ט. דעולת מצורע אפי' הביאה בתוך ימי ספירו יצא. ועי' עוד בפ\"י מהנ\"ז ה\"ז ובראב\"ד וכ\"מ. וכן בספ\"ד מהל' פהמ\"ק ובכ\"מ שם. ובמש\"כ מיושב תמיהת הלח\"מ בפ\"ט מהנ\"ז הט\"ו ע\"ש. דכיון דגם גדול היה צריך להביא עכ\"פ עולת העוף משום ספק קרבן נזיר טמא לכן בכדי שלא תחלוק השוו מדותיהם שיביא עולת בהמה. והוא כעין תירוצו אלא שמוטעם יותר:",
                "<b>והנה מה שחלקתי בין חטאת העוף דיולדת שא\"י להביא תחתיה בהמה לבין עולת העוף.</b> נ\"ל ראיה מכריתות ר\"פ ארבעה מח\"כ דאר\"פ י\"ל לעוף איתרבי לעולת בהמה לא כש\"כ. ומה שתמה שם התוס' ישנים זב וזבה יוכיחו דאיתרבו לעוף ולא לבהמה. אני אומר דגם המה אם הביאו עולת בהמה ת' עולת העוף דיצאו. ובזה נראה ליישב קושיית הט\"א במגילה (ח) בד\"ה מזובו ולא מזובו ונגעו. על התוס' דמנחות וש\"מ שכתבו דמזה ילפינן דטמא משלח קרבנותיו ואע\"ג דא\"א לו לסמוך. והקשה שהרי קרבן זב הוא מהעוף דאין טעון סמיכה. ולפמש\"כ א\"ש דמשמע דיוכל להביא אף עולת בהמה תחת עולת העוף כשאר זבים אף דטעון סמיכה. ועוד נ\"ל ראיה ממנחות (מח ב) אבל עולת נזיר כו' שהיו בני שתי שנים ושחטן כשרים דיליף מעולת נדבה ע\"ש ובנדבה קי\"ל כרבנן שם (קז ב) קטן והביא גדול יצא. לכן בכוונה השמיט הרמב\"ם בספ\"ד מהל' פהמ\"ק סיום התוספתא שלא עלו לבעלים לשם חובה (והכ\"מ כ' שם דל\"י על מה) והוא דס\"ל דהתוספתא אתיא כרבי דפליג שם אחכמים בקטן והביא גדול דל\"י והוא ז\"ל פסק כחכמים בפט\"ז מהל' מעה\"ק. א\"כ ה\"ה הכא עלו לבעלים לשם חובה. ועוד נ\"ל ראיה דאף בחטאת יולדת אם היתה מביאה ע\"י איזו עילה וסיבה דהתירא חטאת בהמה היתה ג\"כ נתכפרה בה לאכילת קדשים. והוא דפריך הגמרא בכריתות (ט ב) ובנדה (מ) אלא מעתה אכלה דם וילדה ה\"נ דאינה מביאה אלא קרבן אחד. והרי על דם חייבת חטאת בהמה קבועה ופריך דתתכפר בה ג\"כ על לידתה. אבל עדיין צ\"ע בנידון דידן דהרי מבואר ברמב\"ם שם דאם קבע עוף לא יצא בהבאת בהמה (וכ\"מ במפרש לעיל (כו) בד\"ה ע\"א) אבל ל\"י מנ\"ל זאת דרבנן מודו ממין למין דאף מקטן לגדול דל\"י דהלא י\"ל דכל המשנה אזלא אליבא דרבי. ואולי זוהי כוונת הראב\"ד שם להשיג עליו ודלא כהכ\"מ דסיוע מסייע ליה. ועמש\"כ שם בסוגיא בס\"ד:"
            ],
            [
                "<b>במשנה נזיר שהיה טמא בספק כו'. </b>פי' הרע\"ב שביום הראשון אירע לו הספק וכ\"כ המפרש והתוס' לעיל (נה ב) ומוכרח הוא דאל\"כ לא היה צריך להמתין ל\"י בתגלחת ראשונה משום ספק נזיר טהור. ולפי מאי דפסק הרע\"ב לעיל פ\"ג מ\"ה כר\"א דבנטמא בו ביום אינו סותרו. מוכרח ע\"כ לומר דס\"ל כהרמב\"ם בפ\"ו מהנ\"ז הל\"ו דאף דאינו סותר מ\"מ קרבן טומאה מביא. וכ\"מ לשון הרע\"ב שם. והתוי\"ט ל\"ד במה שמלא דבריו שם בדברי התוס' דמוכח מדבריהם דלר\"א גם קרבן אינו מביא (ולכאורה ראיה לשיטת הרמב\"ם מהא דאר\"ח לעיל (יח) דא\"ת רבי היא כו'. ואי דנטמא בח' כו' הרי יצא לשעה הראויה לקרבן. ולשיטת התוס' קשה דילמא ס\"ל כר\"א דהלכה כוותיה ולדידיה אינו מביא קרבן על הב' דאין כאן ימים הראשונים ע\"ש ע\"ב בתד\"ה מתחיל. אבל ז\"א דא\"כ מאי איריא מפני שמביא קרבן אחד על טומאות הרבה אפי' נטמא לאחר הבאת הקרבן נמי דהא לאו בר קרבן הוא על הטומאה הב' דאין כאן ימים. אבל ראיה מהא דאר\"א שם נטמא בשמיני כו' מביא קרבן עכאו\"א. והא מבע\"ל לר\"פ שם (יט ב) א\"ד דנפקין תרין ומתחילין תלתא (ולהמפרש שם בלשון ראשון והרמב\"ם בחבורו פשיט ליה רבא כן) והא כשנטמא בח' אינו אלא נפיק חד ועייל תרין אפי' לפי' התוס' שם דלר\"א מתחיל למנות בז'. ולהמפרש שם דלר\"א אינו מונה אלא מח' הרי אינו אלא יום אחד. והתוס' שם בד\"ה א\"ל ר\"פ נדחקו הרבה בזה. ולדעת הרמב\"ם א\"ש בפשיטות. ומעתה לשון המשנה אוכל בקדשים אחר ס' יום בדיוק. ולא כאשר נדחקו התוס' לעיל. והוא משום דתגלחת השניה יוכל לגלח ביום ל' לתגלחת הראשונה (וכן הבין התוי\"ט בלשון הרע\"ב. אבל לא מטעמי' אלא) משום דאפי' נטמא אינו סותר אותו יום ועולה לו מן המנין וא\"כ ה\"ל יום ל\"א. ולשיטת התוס' דלר\"א גם קרבן אינו מביא אי נוקי מתניתין כר\"א דהלכה כותיה. ע\"כ מיירי שאירע הספק טומאה ביום הב' למנינו (דביום א' אין זה טמא שסותר ומביא קרבן. ונ\"ל דאף גילוח לא בעי דהא בהא תליא עיין לעיל (יז ב) ובתד\"ה מה טעם. וכ\"מ לשון התוס' (טז ב) ד\"ה רא\"א שכתבו אלא מונה ז\"י טומאה ומזה ושונה וטובל ומונה כו'. ולא הזכירו גילוח) א\"כ תגלחת הראשונה הוי ביום ל' ליום שאירע בו הספק שהוא ל\"א לתחלת מנינו. ותגלחת הב' ביום ל\"א לתגלחת הראשונה. וג\"כ מכוון אכילת קדשים אחר ס' דוקא ונכון מאד בעז\"ה:",
                "<b>שם ושותה יין כו' אחר ק\"כ יום. </b>התוי\"ט הקשה דנזירות הג' ימנה מיום ס' שגלח בו דיעלה לכאן ולכאן. ולע\"ד ז\"א דכיון דמספקינן ליה בתגלחת ספירו דמצורע ואחר תגלחתו טובל ובעי הערב שמש ואינו מביא קרבנותיו עד למחר כדלעיל (מד ב) לכן הוא נכלל בימי ספירה דאינן עולין לו. אבל לי קשה דיום הראשון שאירעו בו הספיקות יהא עולה למנין דהא ימי חלוטו אינו סותר הקודמין וכש\"כ ביום הראשון למנינו דאפילו טומאת מת אינה סותרתו כדכתבינן לעיל. ואולי דדוקא נקיט במתניתין לעיל דימי גמרו אין סותרין הקודמין אבל אותו יום עצמו סותר כי הוא נכלל בימי גמרו שא\"ע לו. ובזה חמיר מטומאת מת דאפילו ביום ראשון סותרו. אבל קשה לומר דהבא מן הדין יהא חמור מן הנדון דהא עצמן דימי חלוטו אין עולין לא למדנו אלא מימי טומאה לעיל (נו). ולכן נ\"ל דספק מוחלט אינו ר\"ל דספק החלטו אירע לו ביום ראשון אלא דספק לו אולי נחלט מכבר:"
            ]
        ],
        [
            [
                "<b>בתוי\"ט ד\"ה הפר לעבדו כו' וז\"ל רש\"י משמע דימים שלא נהג נזירתו מחמת כפיית רבו אינן עולין לו. </b>והנה אם רק ביין לבדו לא נהג נזירותו קשה לפי מה שפי' הרע\"ב לעיל פ\"ה מ\"ג ה\"ל לעלות. ואפי' לפסק הרמב\"ם שהביא התוי\"ט שם אינו אלא מחמת קנס והכא לא שייך למקנסי' ואם ל\"נ נזירותו בטומאה ה\"ל לסתור גם הקודמין דלא עדיף ממי שנטמא באונס. ואפי' נטמא במת מצוה דמצווה לטמא לו משמע לשון הרמב\"ם בפי\"ז הי\"ג דסותר. והוא דמפרש הא דאר\"א שם במשנה ואל יטמא נזיר שהוא מביא קרבן על טומאתו ר\"ל על טומאה זו שיטמא עתה להמ\"מ. אבל אין זו מוכרח דיל\"פ על טומאה דעלמא. ובכריתות (ט) ל\"א אלא מזיד שוגג ואונס אבל לא מצוה. ואולי י\"ל דגם מצוה בכלל אונס שהוא אנוס מחמת המצוה. וכמ\"ק מהא דיליף שם פתאום זה אונס מן ויאמר ה' פתאום כו' והתם אונס דמצוה לשמוע בקול ה'. אולם הרמב\"ם עצמו בפ\"ו ה\"ג לא כתב אלא שטמאוהו עובדי כוכבים באונס. ואולי י\"ל דהכא עדיף טפי דבשעה שרבו כופהו אין לו דין נזיר כלל דאמרה תורה לאסור איסר על נפשו למעוטי מי שאין נפשו קנויה לו משמע דממעטו מדין נזיר. ועי' בירושלמי וברמב\"ם ובראב\"ד בפ\"ה מהנ\"ז. והשתא דאתינן להכי. יל\"פ דאפי' לא נהג נזירתו ביין לבד ג\"כ א\"ע לו כיון שאין לו אז דין נזיר כלל לענין זה:"
            ],
            [
                "<b>ברע\"ב ד\"ה ירד לטבול במערה שהיה טמא טומאת שרץ [כ\"כ התוס'] מבואר מדבריהם דסיפא דקתני מטומאת מת. </b>דוקא קתני דבטומאת שרץ אינו טמא אלא בשצף דלא מיקרי טהת\"ה. והא דקתני להקר טהור ה\"ה לטבול מטומאת שרץ אלא דלרבותא נקט כמש\"כ התוס' לקמן. ותמיהני על תור\"ע שנראה מדבריו שהוא חידש ד\"ז מעצמו. אולם טעם החילוק שבין טומאת מת לשרץ שחידש נכון מאד וש\"י. ונפלאתי על התור\"ע שלא העיר על הרע\"ב שפי' או ט\"מ שטבל ואח\"כ קבל עליו נזירות כו' והא מסקינן לעיל (יח) דטמא מתחלה אינו טעון תגלחת:"
            ],
            [],
            [
                "<b>ברע\"ב ד\"ה במאכל כו' כגון בשר שָמֵן חלב כו'. </b>כ\"ה כוונתו כאשר נקדתי. ולא כאשר שמעתי קורין <b>שֶמֶן</b> כי כן מוכח ביומא (יח) מהנוטריקון ע\"ש:",
                "<b>שם ד\"ה וספיקו כו' ספיקו מחמת ש\"ז כו' [עי' תוס' ד\"ה אלא אהב\"א]. </b>והקשה התוי\"ט מהוי\"ו דוש\"ז. ואני אומר דכן מצינו גם לעיל פ\"ז מ\"ג ואהל ורובע עצמות דפי' הרע\"ב אם האהיל על רובע עצמות. ואמת דגם שם העיר התוי\"ט מהוי\"ו דורובע. אבל מצינו גם במקרא ווי\"ן יתירים כמו אלה. עי' בראשית (ל\"ו) בפירש\"י בפסוק ואיה וענה:"
            ]
        ]
    ],
    "sectionNames": [
        "Chapter",
        "Mishnah",
        "Comment"
    ]
}