txt/Halakhah/Rishonim/Sha'ar HaMayim HaAroch/Hebrew/Gerlitz edition, published by Oraita.txt

Sha'ar HaMayim HaAroch
שער המים הארוך
Gerlitz edition, published by Oraita
https://www.sefaria.org

שער המים הארוך

פתיחה

<b>הלכות מקואות להרב שלמה בר' אברהם בן אדרת ברצלוני ז"ל:</b>
<b>השער הראשון: </b>אבאר בו הנדה והזבה והיולדת טבילת אם במעיין דוקא או אפילו במי מקוה נוטפין ואכלול בו שצריך דבר תורה ארבעים ואפילו חסר קרטוב פסול.
<b>השער השני: </b>אבאר בו שארבעים סאה אלו אין מטהרין בזוחלין אלא באשבורן ואכלול בו אם נפרץ המקוה ומים שבו מתחילין לצאת במה מעמיד את הנקב שלא יצאו מימיו ואבאר בכלל זה המקוה שנשבר ולא יכיל המים ונוטף מעט מעט או שמימיו נבלעין בקרקע שאין הזחילה נראת ונכרת אם יקראו מימיו זוחלין שלא לטבול בו ואפילו יש בו ארבעים סאה אם לאו.
<b>השער השלישי: </b>אבאר בו שאין הטבילה דבר אלא במים הנתונים על גבי קרקע ולא בעצורין בכלים לא בטובל בתוכן וכל שכן בנותן על גביו, ואבאר כי לעתים יטבול בתוך הכלים בין כלים בין אדם.
<b>השיר הרביעי: </b>אבאר בו השאובין שאין מטהרין אם מדברי תורה אם מדברי סופרים כדי לעמוד על דין ספקו לפי הכלל המסור בידינו ספיקא דאורייתא לחומרא ורבנן לולא ואבאר כמה מים שאובין פוסלין את המקוה.
<b>השער שחמישי: </b>אבאר איזה יקרא שאוב לפסול את המקוה ואבאר המים הגדלים מאיליהן בגלגל כגון באלו שקורין נעורא אם פוסלין את המקוה אם לאו.
<b>השער השישי: </b>אבאר שלשת לוגין מים שאובין שפוסלין את המקוה אם פוסלין אפילו נפלו שם לסירוגין אפילו מארבעה וחמשה כלים אם לאו וכן אם יש הפרש בזה בין נתכוון לרבות ואין לא נתכוון לרבות, ואבאר בכלל זה אם נפלו שם שלשת לוגין הפוסלין אותו אם חוזר להכשרו אם לאו וכמה יהיה תקונו ועוד אבאר בכלל זה מקוה חסר שנפלו לתוכו פחות משלשת לוגין מים שאובין שאינן פוסלין אותו אם מצטרפין להשלימו אם לאו וכמה יהיה הכשרו.
<b>השער השביעי: </b>אבאר מקוה שיש בו ארבעים סאה אם נפסל לאחר מיכן ברבוי מים שאובין אם לאו, ואבאר עוד בכלל זה מקוה שמימיו מרודדין ואין גופה עולה בהן בבת אחת כיצד היא עושה, ואבאר בכלל זה שאובה שהמשיכוה רובה או אפילו כולה אם לאו.
<b>השער השמיני: </b>אבאר מקוה שנעשה על ידי דבר שמקבל טומאה ואפילו ממילא שלא על ידי שאיבה אם הוא כשר אם לאו.
<b>השער התשיעי: </b>אבאר מקוה אם נפסל בשנוי מראה אם חוזר להכשירו אם לאו.
<b>השער העשירי: </b>אבאר שני מקומות זה בצד זה ואין אחד מהם ארבעים במה יתערבו להכשיר את שניהם כאלו הם אחד.
<b>השער האחד עשר: </b>אבאר המעין אם צריך ארבעים סאה כמקוה אם לאו, וכן אבאר אם מטהר אפילו בזוחלין או דוקא באשבורן כנוטפין וכן אבאר אם יפסל ברבוי מים שאובין כמקוה ואם יש הפרש בין שקדמו מי המעין לשאובין ובין שקדמו השאובין למי מעיין וכן אם רבו עליו בין נוטפין בין שאובין אם מטהר בזחילה כמות שהיא אם לאו. וכן אבאר אם נפסל בשנוי מראה כמקוה אם לאו. וכן אבאר בכלל זה אלו שמנקין את המקואות בין של מים נוטפין בין שמימיו נובעין כיצד עושין להכשרו ושלא יפסל מחמת שאובין שנשפכין שם מתוך הכלים שדולין בהם את המים כדי לנקותו.

השער הראשון

הזבה והנדה טבילתן במה במעין דוקא או אפילו במי מקוה טבילת הנדה והזבה דבר תורה מקל וחומר בנוגע במשכבה כתוב כל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים קל וחומר למגע עצמה. וקל וחומר לנדה וזבה עצמה שהיא בטומאתה עד שתבא במים. והיולדת עשאה הכתוב כנדה דכתיב כימי נדת דוותה תטמא, וכבר ביארתי יותר בחיוב טבילתן של אלו מן התורה בשער דיני הטבילה. טבילת הנדה והזבה והיולדת אינה טעונה מים חיים אלה הזב שבזב כתוב ורחץ בשרו במים חיים וטהר אבל בזבה כתוב וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר, לא תטהר בטבילת מים ובנין אב לכל הטמאין ורחצו במים ואין כתוב באחד מהן מים חיים כמו שכתוב בזב ומצורע. 
ושנינו בראשון של מקואות למעלה מהן מקוה שיש בו ארבעים סאה שבו טובלין ומטבילין, כלומר טובלין בו אדם הצריכין טבילה, ומטבילין בהם את הכלים, ונראה שאע"פ שהכלים אינן צריכין ארבעים סאה אלא טבילתן דבר תורה אפילו ברביעית אגב טובלין תנא מטבילין, ואי נמי משום דבטלה לרביעתא כדאיתא במסכת נזיר, תנא הכא מטבילין, ולומר דאפילו כלים אין מטבילן בפחות מארבעים כטבילת אדם ומדברי סופרים, ושעור ארבעים סאה למדו אותו מדכתוב ורחץ את כל בשר במים, ומפי השמועה למדו את כל בשרו במים, מים שכל בשרו עולה בהם, והוא שעור מקוה שיש בה אמה על אמה ברום שלש אמות, ושערו חכמים ארבעים סאה, וכדתניא בתורת כהנים ורחץ במים אפילו במי מקוה, את כל בשרו מים שכל גופו עולה בהן וכמה הם אמה על אמה ברום שלש אמות, נמצאת אומר שעור המקוה ארבעים סאה ואפילו אדם קטן שכל גופו עולה בפחות מכן לא יטבול בפחות מארבעים שכן קבלו מסיני, מים שכל גופו עולה בהן של אדם בינוני ואפילו פחות קרטוב פסול, שכל ששערו חכמים כך היא בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה פחות קרטוב אינו טובל, שלשה על שלשה טמא מדרס פחות משלשה על שלשה אפילו נימא אחת אינו טמא, נמצים למדין דארבעים סאה דבר תורה לא תימא דרבנן וקראי אסמכתא בעלמא הן, אלא דאורייתא ממש הן דתניא בתוספתא הטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואפילו טבל ספק יש בו ארבעים סאה ספק אין בו, שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו טובל באחת מהן ואינו יודע באי זה מהן טבל ספקו טמא טמא אלמא מדספקו טמא שמע מיניה דאורייתא הן.

השער השני

אבאר בו ארבעים סאה אלו אם מטהרין דוקא באשבורן או אפילו בזוחלין, שנינו בתורת כהנים אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור אי מי מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין תלמוד לומר אך מעיין, מעיין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן, ושניני בחמישי של מקואות הזוחלין כמעין הנוטפין כמקוה, העיד ר' צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהן כשרין, נוטפין שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל אפילו קנה אפילו זב וזבה יורד וטובל, כלומר אלו נקב המקוה ונעשה זוחל סומך מקום הנקב במקל ואפילו זב או זבה סומך ביד או ברגל, כדי שלא יזחלו המים ויהיו עומדים ונקוין שלא יצאו ונעשו אשבורן, ויורד מי שצריך טבילה וטובל בו הא בעודנו זוחל לא יטבול שנעשו המים זוחלין שאין המים הנוטפין מטהרן אלא באשבורן ולא משום שלא יחסרו המים מארבעים סאה קאמר אלא אפילו יהא שם ארבעים או אפילו כמה לפי שנעשו כלן זוחלין, וכדקתני נוטפין שעשאן זוחלין, דאלמא טעמא משום זחילה היא. ונראה לי שלא אמרו אלא בשנקב המקוה רחב שהמים היוצאין ממנו נראית זחילתן, דכיון שיוצאין כל כך עד תשראה זחילתן דנין אותו כזוחל ממש, הא מקוה מים שנקב מעט עד שלא יכיל המים, ונוטף מעט מעט והולך וחסר אין זה נקרא זוחל, שהרי הקרקע חלחולי מחלחלה ומטפטפת ונבלעין המים מעט מעט במקומן ואפילו הכי כשר, ושנינו מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות, דוקא חסר הא נמצאו בו ארבעים סאה טהורות, אע"פ שחסר ממדתו הראשונה, טהרות, ואם איתא ניחוש שמא נשבר הבור מלמטה ונעשה זוחל, דהא ספק בדאורייתא היא, אלא לעולם לא אמרו אלא כשזוחל ממש שזחילתן נראת דעכשיו כל המים שבמקוה נידונין כזוחלין, ואפילו יש בו מאה סאין ולא די לנוטפין שאין מטהרין בזוחלין אלא אפילו המעין שמטהר בזוחלין כמו שיתבאר למטה אם רבו עליו הנוטפין אינו מטהר אלא באשבורן, ואפילו הנהרות המושכין מן המעיין כל שהן בספק אם רבו הנוטפין על הזוחלין אין מטהרין מספק אלא באשבורן, והיינו דשמואל דאמר אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד, ואבוה דשמואל דעביד לבנתיה ביומי ניסן שמא ירבו נוטפין על הזוחלין שאין הנוטפין מטהרין לעולם אלא באשבורן, ועוד יתבאר זה למטה בדין המעיין שמטהר בפחות מארבעים.

השער השלישי

אבאר ארבעים סאה אלו אם מטהרין דוקא בנתונין בקרקע דבר תורה או אפילו עצורין בכלים, שנינו בתורת כהנים פרשת ויהי ביום השמיני אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור אי מה מעין בידי שמים שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפיסת ידי אדם, יצא המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים תלמוד לומר בור, אי בור יכול אף בור שבספינה יהא טהור תלמוד לומר מעין, מה מעין שעיקרו בקרקע, אף מקוה שעיקרו בקרקע, והלכך הטובל במים שבכלים אפילו יש בהם ארבעים סאה לא עלתה לו טבילה, פעמים שאדם טובל בתוך הכלים כיצד הרי שהיה כלי גדול מונח במקוה או בים והיה הכלי נקוב כשפופרת הנד ואפילו מצדו טובלין בתוכו שכל שנקוב כשפופרת הנוד הרי המים שבמקוה מחוברין למים שבכלי והרי הוא טובל במים שחוץ לכלי, וכמו ששנינו בששי של מקואות השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד, ר' יהודה אומר בכלי גדול ארבעה טפחים ובקטן רובו, אם היה שק או קופה מטבילין בהם כמה שהם מפני שהמים מעורבין, וקיימא לן כתנא קמא דמכשיר בכשפופרת הנוד, וכמה שפופרת הנוד שתי אצבעות חוזרות כמו ששנינו בשני של מקואות ומייתי לה בראשון של יבמות גבי שוקת יהא עירוב מקואות כשפופרת הנוד בעבייה ובחללה כשני אצבעות חוזרות למקומן, ואצבעות שאמרו לא בגודל ולא בקטנה אלא כשאר אצבעות שאמרו בבינוניות של כל אדם ולא מארבע בטפח, ומה שאמרו שנקב כשפופרת הנוד לא משום שיצא מתורת כלי בכך, אלא משום עירוב המקוה אמרו, דתנן בפרק ששי של מקואות עירוב המקואות כשפופרת, אפילו יש למטה מן שעור כלי גדול מטבילין בו, ואפילו למטה מן הנקב אלא שאין שעור בפחות משפופרת הנוד, וכן מה שאמרו שיהא נקוב כשפופרת היינו כשפופרת הכלי למעלה מן המים, ואי נמי שאין פי הכלי רחב כשפופרת הנוד, ואין פי הכלי למעלה, אלא הכלי מוטה על צדו, ואין המים צפין על פי הכלי, אבל אם היתה שפת הכלי בתוך המים וכולו שקוע במים, אם היה בפי הכלי כשפופרת הנוד אע"פ שכולם שלם ואע"פ שמוטה על צדו, או שפי הכלי צר אם הוא למעלה שהמים צפין על פיו מטבילין בתוכו, שהרי המים שבכלים מעורבין במים שבמקוה, והוא שיהא המים שבמקוה ארבעים סאה מלבד המים שבתוך הכלי, שאין המים שבכלי כשרין אלא מחמת חבור מים שבמקוה, וכל שאינן מחוברין למקוה אם מים נוטפין הן אין אלו שבכלי נכשרין לפי שאינן מחוברין למקוה, במה דברים אמורים במקוה אבל במי המעיין אפילו אין מעיין ארבעים סאה ואפילו אין בפיו אלא כל שהוא הוי חבור וכשרין ואפילו מה שבכלי לפי שמחוברין אל מי המעיין שמטהר בכל שהוא, ולא עוד אלא אפילו במקוה פעמים שאפילו אין בו נקב כשפופרת הנוד זה חבור לטהר וכגון שהכלי שמטביל בתוכו טמא וצריך טבילה דמתוך שהוא מיטהר ועולה לו טבילה עולה אף לכלים שבתוכו, ותדע לך שהרי אמרו ברישא דפרק חומר בקדש שמטבילין כלי בתוך כלי שיש בפיו כשפופרת הנוד. ואם לא טבל מאי קאמר הכי קאמר ואם אינו צריך להטבילו טמאין ומים המעורבין אינן כלום עד שיהו מעורבין כשפופרת הנוד, ותניא בתוספתא עריבא שהיא מלאה כלים והשיקה למקוה צריכה שפופרת הנוד ובמעין כל שהוא, ר' יהודה אומר משום ב"ש בכלי גדול בארבעה טפחים ובקטן ברובו, קומקום שהוא מלא כלים והשיקו למקוה אע"פ שפיו צר כל שהוא כלים שבתוכו טהורין, פירוש מפני שהמים צפין על פיו הטהו על צדו עד שיהא בפיו כשפופרת הנוד, ואם תאמר והלא שנינו בריש פרק חמישי של מקואות מעין שהעבירו על גבי השוקת פסול, ושנינו עוד העבירו על גבי כלים או על ספסל ר' יהודה אומר הרי הוא כמות שהיה, ר' יוסי אומר הרי הוא כמקוה, ובלבד שלא יטבול על גבי ספסל, שנינו בתוספתא מעין היוצא לתלמי ומן התלמי לברכה הראשונים ראשונים הרי אלו פסולין מפני שהן נשאבין, כיצד הוא עושה נוקבן מעין זקנו כלומר נקב כל שהן ונמצאו מים מועטין מכשירין את המרובין פירוש תלמי כלי ששמו כך נוקבו מעין זקנו כלומר נקב קטן כנגד בשער זקנו שבכך יוצא מתורת כלי, לענין זה והוא שנקב בשולי הכלי ממש שאינו מקבל מים אפילו כל שהוא למטה מן הנקב, וכן שנו בתוספתא אלמא דוקא נקבו יוצא מתורת כלי הא לאו הכי לא, ואמאי אפילו לא נקבו ליתכשרו כולהו כיון דמחוברין למעין, ואפילו לטבול בהן אדם כיון דמחוברין למעין שמטהר בכל שהוא, ועוד קשה דהא מטבילין כלי בתוך כלי וכמו שכתבתי למעלה, וכדאיתא במתניתין בפרק ששי דמקואות ובריש פרק חומר בקדש, ואלו באותה החמישי של מקואות שנינו ובלבד שלא יטבול על גבי ספסל, ובפרק בתרא דנדה אמר רבא אשה לא תעמוד על גבי חסר ותטבול, ואמר רב כהנא משום גזירת מרחצאות, ותירץ רבנו שמשון בפירוש המשניות דכולהו משום גזירת מרחצאות הן, וכשהן קבועין כלומר החרס והספסל מפני הטיט הא בעלמא טובלין ומטבילין, ותדע לך דמשום גזירת מרחצאות היה ולא משום בעתותא, וכדאמרי התם רב מהנרדעא דהא הכא אסר להטביל כלים על הספסל ובכלים ליכא משום בעתותא, וגם הראב"ד ז"ל פירש ההיא דספסל משום גזירת מרחצאות, אלא דקשה לי דהתם אמרינן סבר רב כהנא למימר טעמא מאי משום גזירת מרחצאות הא אסילתא שפיר דמי, אמר ליה רב חנן מנהרדעא התם טעמא משום בעתותא, אסילתא נמי בעיתא, דאלמא מדקאמרי סבר רב כהנא משמע דההוא טעמא לא קאי, ועוד דקא אסיקנא התם כדאמר ליה רב מנהרדעא דאפילו סילתא נמי דליכא משום גזירת מרחצאות אסור ומשום בעתותא, ועוד קשיא לי אמאי לא אקשי ליה לרב מנהרדעא מיהא מתניתין דספסל דההיא על כרחין לא משום בעתותא היא, ויש לי לומר דטעמא דרב כהנא בכלי חרס משום גזירת מרחצאות הוא אלא דרב כהנא סבר דדוקא היכא דאיכא משום גזירת מרחצאות בלחוד היו, הא אסילתא שפיר דמי, ואמר ליה רב מנהרדעא דאפילו אסילתא נמי לא ומשום בעתותא, ונפקא מינה לטבילת אדם אבל כלים אסילתא שפיר דמי דמשום בעתותא איכא ומשום גזירת מרחצאות לא, ואם תאמר כיון דלהוציאו מתורת כלי לענין שאוב בנקב קטן יוצא כשנקב בשוליו, ואפילו מצדו לעשות עירוב למקוה כשפופרת הנוד הוי ערוב למה אמרו בים שעשה שלמה דרגלי השוורים נקובין כמוציא רמון, י"ל דהתם לאו משום חבור בלבד להוציאו מתורת כלי הרחיבו הנקבים כל כך, אלא כדי לרבות ממים הנכנסים משם לים, וכל שכן שיש לומר כן לפי ששנינו בתוספתא שכתבתי למעלה דלמקוה הוא דבעינן כשפופרת הנוד אבל בחבור למעין אפילו בכל שהוא, ואפילו בשער שבזקן סגי, ואלו המים הבאין לים שעשה שלמה מעין עיטם היו באין, ומכאן נמי שמענו שאפילו אדם טובל בתוך הכלים ככלים שהרי כהן טובל בים שעשה שלמה, ועוד יתבאר ערוב המקואות בכמה, באות עשירי לפי שאין כל המקואות שוין בעירוב מקואות, גרסינן בפרק כל הבשר האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים ואין מטבילין בה את הידים, אין מטבילין בה את הידים דהוו להו מים שאובין וכו' ואי בזיעא דולא ככונס משקה מטבילין דמילף ליפי.

השער הרביעי

אבאר שהשאובין פסולין למקוה, ואבאר פסול השאובין מדבר תורה או מדברי סופרים. שנינו בשני של מקואות ספק מים שאובין שטהרו חכמים ספק נפלו ספק לא נפלו, אפילו נפלו ספק יש בהם ארבעים סאה ספק אין בהם, שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד שאין בו, נפלו לאחד מהן ואינו יודע לאי זה מהן נפלו ספקו טהור, מפני שיש לו במה יתלה, פירוש ספק מים שאובין שטהרו חכמים, כלומר שטהרו במסכת טהרות בפרק רביעי, דתנן התם אלו ספקות שטהרו חכמים, ספק מים שאובין, מינה למדנו שפסול שאובין אינו דבר תורה, ולפיכך אמרו בספיקן להקל, וכן מוכח בתוספתא דאפילו כולו שאוב דרבנן, דקתני מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר, מפני שזה ספק מים שאובין, וחזקת המקואות כשרות, כלומר שספק מים שאובים כשרות למקוה, ומדקתני ריקן דוקא שהניחו בלא מים כלל, ואפילו הכי ספיקו טהור, ובפרק המוכר את הבית מתמה גבי צנור שחקקו ולבסוף קבעו מכלל דשאיבה דאורייתא, אלמא אפילו כולו שאוב לאו דאורייתא, מדלא מוקי ליה התם בהכין, ובפסחים נמי אמרינן גבי משקה בית מטבחיא דכן דחזו למטבל בהו מחטין וצנורות, והתם כולו שאוב הוא, והא דתניא בתורת כהנים פרשת ויהי ביום השמיני יכול מלא בכתף ועשה מקוה כתחילה יהא טהור תלמוד לומר אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור, מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, ההוא אסמכתא בעלמא הוא, כדאשכחן התם ובסיפרי טובא דרבנן ודריש להו מקראי, ואם תאמר אי כולו שאוב דרבנן מאי טעמא אסרוהו, כיון דליכא למיגזר אטו דאורייתא, יש לומר דמעיקרא דמילתא משום גזירת כלים דהא ודאי דאורייתא, ורבנו שמשון כתב בפרוש המשנה דכולו שאוב דאוריתא, ומיעוט בטל לגבי רובה, הביא ראיה מן התוספתא דתניא צנור המקלח מים למקוה והמכתשת נתונה בצדו, ספק מן הצנור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול מפי שהפסול מוכיח ואם יש בו רוב מקוה כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה ע"כ, ואם כולה שאובה מדבריהם מפני מה פוסלין מן הספק צנור בשהמכתשת נתונה בצדו עד שיהא רוב מקומו כשר, וההיא דמשקה ביה מטבחייא דכולן שאובין שאני התם דכל שנופלין על גבי קרקע נמשכין הן קצת, ושאובה שהמשיכוה אפילו כולה כשרה דאורייתא, וההיא דמוכר את הבית משום הכי לא אוקמה בכולו שאוב משום דצנור שחקקו ולבסוף קבעו סתמא קתני, דפוסל את המקוה ומשמע אפילו בשלשת לוגין, ומכל מקום שמענו דלכולי עלמא במיעוטו שאוב כשר דאוריתא וספקו לקולא, אבל הראב"ד ז"ל כתב דאפילו כולו שאוב כשר דאורייתא, דסתמא אמרו ולא חלקו בין כך ובין כך והיינו דשרו כולו בהמשכה, וההיא דתורת כהנים אסמכתא בעלמא היא, ומה שהביא רבנו שמשון ראיה מההיא דמכתשת הנתונה בצד הצנור, מסתברא לי דשאני התם דאיכא מוכיח מדקתני בהדיא שהפסול מוכיח, וכעין ודאי משוי ליה, קמשמע לן דאפילו אי איכא רוב מים כשרים מכשרינן ליה, עוד כתב הרב ראז"ל ואפילו תמצא לומר דכולו שאוב דאורייתא מכל מקום אינו פוסל כשנעשה שאוב בידי שמים ממילא אפילו עברו דרך כלים ונעלו למקוה ממילא על ידי שמים הוא וכשר, אלא דרבנן גזרו עליו ופסלוהו והיינו צנור שחקקו והיינו תוספתא וכי גזור רבנן שלא בהמשכה הא בהמשכה לא גזור, אבל כשנעשה בידי אדם ממש גזרו, ופסלוהו אפילו בשלשת לוגין, לא שנא שאוב בכלי ונתן למקוה, בין שחפן בחפניו ונתן למקוה, דכלי באורייתא לא כתוב, וההוא דתנן בתוספתא מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר שחזקת המקואות כשרות דמשמע אפילו כולו שאוב לאו דאורייתא, תירצה רבנו שמשון דהכי קאמר שחזקת מי שעושה מקואות בכשרות הוא עושה אותן, ומכל מקום נראה משם דאפילו כולה שאובה שהמשיכוה כשרה, דאי לא היכי תלינן דעשו אותו בכשרות, דאפילו המשיכוה כולו פסול, דהא הניחו ריקן קתני, וכן נמי משמע מההוא דמשקה בי מטבחיא דאמרו כן, ואני תמה דמכל מקום נראה דמקוה שהניחו מלא וכשר אפילו ברשות הגוים אין חוששין שמא גויף זילף מים שבתוכו וחזר ומלא בכתף, חדא דאפילו הניחו ריקן ובא ומצאו מלא תולין להקל וכשר, כל שכן כשהניח דההיא מילא עסקינן כשהניחו ברשות הרבים, ובמקום שיד גוים מצויה שם, ואפילו הכי אמרינן שחזקתו בכשרות, ועוד דהא מוכח בפרק קמא דע"ז בבעיא דבעה מיניה ריש לקיש מר' יוחנן עטלוזה של עזה מהו שאומר הגוי מצוי לעשות דבר ולטרוח כדי להעביר את ישראל, וקשיא לי דאלו בפרק ששי של תוספת מקואות שנינו אמר ר' יהודה מעשה במקוה שבין אושא לשפרעם, והיה ר' דוסא מושיב עליו שני תלמידי חכמים כדי שיקוו בו ארבעים סאה, ושוב מעשה בכוסבת ענת שקות יותר מאלפים כור ובאו ושאלו את ר' חנניא בן תרדיון ופסל, שאני אומר נכנסו גוים וזלפוה בלילה, וחזרו ומלאו אותה בקילון, ובא מעשה ברבן גמליאל ובאנקלוס הגר שהיה באשקלון, וטבל רבן גמליאל במרחץ, ואנקלוס בים, אמר ר' יהושע בן קפונאי עמהם הייתי ולא טבל רבן גמליאל אלא בים, מרחץ שבלניה גוים, בזמן שמטהרת שלה ברשות היחיד טמאה, ברשות הרבים טהורה, מרחץ שבלניה גוים ישראל נכנס שחרית ומשיקה, אע"פ שזה נכנס וזה יוצא ע"כ, אלמא אפילו לבעלי קריין חוששין וצל"ע, וכמה מים שאובין פוסלין את המקוה שלשת לוגין, בין שנפלו למקוה מתחילתו, בין שנפלו לו בסוף, רוצה לומר שיש במקוה ארבעים סאה פחות משלשת לוגין מים שאובין, דתנן בשני של מקואות ר' אליעזר אומר רביעית מים שאובין בתחילה פוסלין את המקוה, ושלשת לוגין על פני המים, וחכמים אומרים בין בתחילה בין בסוף בשלשת לוגין וקיימא לן כחכמים, ומיהו אע"פ שפחות משלשת לוגין אין פוסלין את המקוה, מפסל הוא דלא פסלי אבל אין מצטרפין להעלותו כלומר להשלימו, לפי ששנינו בשני של מקואות יש מעלין את המקוה ולא פוסלין וכו' והשלג והברד והכפור והגליד והמלח וטיט הנרוק וכו' אלו פוסלין ולא מעלין המים בין טמאים בין טהורים מי כבשין מי שלקות והתמד עד שלא החמיץ כיצד פוסלין ולא מעלין מקוה שיש בו ארבעים סאה פחות קרטוב ונפל מהם קרטוב לתוכו לא מעלה ופסול בשלשת לוגין, מכאן למדנו דפחות משלשת לוגין מים שאובין שנפלו למקוה חסר אע"פ שאין פוסלין אותו אפילו הכי אין מצטרפין להשלים את המקוה, אבל אם ירדו עליו גשמים והשלימוהו לארבעים סאה כשר, מה שאין כן בשנפלו בו שלשת לוגין שאינו חוזר להכשר עד שיצא ממנו במלואו ועוד כמו שיתבאר למטה.

השער החמישי

אבאר אי זה יקרא שאוב לפסול את המקוה, שנינו בתורת כהנים פרשת ויהי ביום השמיני יכול מלא בכתף ועשה בתחילה מקוה יהי טהור תלמוד לומר אך מעין ובור מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, ולא שנא מילא בכלי ולא שנא נתן בחפניו ואפילו בזילף בידיו או ברגליו הרי זה פסול, דתניא בתוספתא כן היה ר' יוסי אומר זולף בידיו וברגליו שלשת לוגין למקוה פסול הולכין עם הקרקע כשר, לגיון העובר ממקום למקום וכן בהמה העוברת ממקום למקום וזילפו בידיהם ורגליהם שלשת לוגין למקוה כשר, ולא עוד אלא אם כן עשו מקוה בתחילה כשר, פירוש לגיון חיל רוכבי סוסים ומרכבות, וזלפו ברגלי הבהמות מימי הנהר למקוה כשר, אבל לא בידיהם ורגליהם של אנשי החיל, שהרי כבר אמר ר' יוסף זולף בידיו וברגליו שלשת לוגין למקוה פסול, שכל בידי אדם פסול, ואם כן א"כ מאי וכן בהמה העוברת ממקום למקום, היינו לגיון היינו בהמה, נראה לי דהכי קאמר לגיון העובר ובני אדם רוכבין על סוסים ופרדים, וזלפו ברגלי הבהמות שהן רוכבין עליהם שלשה לוגין מים למקוה, בשעה שהם רוכבים עליהם כשר, ואינם נחשבים כאלו מים מכח אדם הרוכב אלא כל שבאין מזליפת רגלי הבהמות כשר, וכן בהמה שאין רוכב עלה ואם תאמר אם כן מאי קאמר וכן בהמה פשיטא וכל שכן היא, והכי הוה ליה למתני, בהמה העוברת וכן לגיון ויש לומר דזו ואין צריך לומר זו קתני, ותדע לך דאפילו תמצא לומר שזלפו אנשי החיל בידיהם ורגליהם קאמר, מאי וכן בהמה, ולעולם היה לו להקדים בהמה העוברת ממקום למקום, כן כל שבאין למקוה מתוך מה שנתון בידי אדם אפילו מדבר שאינו כלי פסול, דמקוה דומיא דמעין בעינן מה מעין שלא על ידי אדם, שהרי שנינו בשני של מקואות, המסנק את הטיט לצדדין ומשכו שלשת לוגין כשר היה תולש ומשכו ממנו שלשת לוגין פסול, כלומר בעוד כן, נראה לי לפי שעכשיו באין למקוה מתוך מה שבידו, שאלו תלשו ונתנו לצד אחד, ואחר כך משכו ממנו שלשת לוגין לא יפסול, שהרי בהמשכה הן באין למקוה, אלא אם כן עומדין למעלה מן המקוה נופלין בלא המשכה, אבל ראיתי לרבנו שמשון ז"ל שפרשו משום שאוב, ורישא במסנק תוך המים, שלא תלשו וסיפא בשתלשו מן המים, ונעשו בידו שאובין בתוך הטיט, ועוד שנינו בשלישי של מקואות הסוחט את הכסות ומטיל ממקומות הרבה והמערה מן הצרצור ומטיל ממקומות הרבה ר' עקיבא מכשיר וחכמים פוסלין, וקיימא לן כחכמים, דרבין נינהו ועוד שנינו שם בשביעי הטביל את הסיגוס והעלהו מקצתו נוגע במים טהור, דאמרינן גוד אחית, הא אינו נוגע במים פסול, וכדתניא בתוספתא בההיא בפרק שלישי הטביל בו את הסיגוס שלשת לוגין במקוה כשר, עקרו מתוכו פסול, פירוש סיגוס בגד של צמר עבה, ועוד שנינו בתוספתא בפרק שלישי, היה בראשו שלשת לוגין וירד וטבל ויש במקוה ארבעים סאה כשר, סחטו בתוכו פסול, כלומר אם היה המקוה שלם שהיה בו ארבעים סאה כשר, שאין המים השאובין שבראשו פוסלין אותו, דמקוה שלם אין מים שאובין פוסלין אותו לעולם, ואפילו רבו השאובין על הנוטפין שזהו כמקוה, אבל אם סחטו כדי להשלימו למקוה פסול דנחשבין מים שאובין, הטיט והסיגוס והשער אין להם בית קבול ואינן עושין שאיבה, ואפילו הכי פוסלין את המקוה, מפני שהן באין למקוה מתוך ידו של אדם, ואפילו לא נתכוון לשאוב, וכן הדין והוא הטעם כשנפלו למקוה על ידי אדם מתוך כלי נקוב, שאע"פ שכלי נקוב אינו פוסל את המקוה כמו שכתוב למעלה, ועוד נתבאר לפנינו כל שבאין מים ממנו למקוה מתוך ידי אדם נחשבין כשאובין, וכל שכן במתכוון לשאוב באותו כלי נקוב, וליתן במקוה, דבהא כולי עלמא מודי, ותדע לך שהרי נחלק ר' שמעון במשנת המסנן את הטיט מפני שאינו מתכוין כדתנן המסנן את הטיט לצדדין ומשכו ממנו שלשת לוגין כשר, היה תולש ומשכו ממנו שלשת לוגין פסול, ר' שמעון מכשיר שלא נתכוין לשאוב, וכן חלק בתוספתא במה שפסל ת"ק במים שבראשו שסחטו במקוה וכן בסיגוס לאחר שעקרו, וקתני ר' שמעון מכשיר עד שיתכוין לתלוש, אלמא אף ר' שמעון דמכשיר מודה במתכוין לשאוב ולתלוש, והוצרכתי לזה לפי שראיתי מי שנשתבש להתיר לשאוב בכלי מנוקב ולעשות מקוה, וכן כל כלי שיש לו תוך העשוי לקבל ועברו דרך עליו מים נוטפין ממילא וירדו למקוה פוסלין את המקוה, דתניא צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה, וזו מדברי סופרים שגזרו עליו ואפילו בשלשת לוגין כמו שכתבנו למעלה, וכדעת הראב"ד ז"ל בצנור זה בשיש בו בית קבול שדרך הצנורות לעשות בהן בית קבול קצת כדי לקבל צרורות ועפרוריות ויבאו המים לבור צלולין, וכדתנן ברביעי של מקואות החוטט בצנור לקבל צרורות בשל עץ כל שהוא, ובשל חרס רביעית, ר' יוסי אומר בשל חרס כל שהוא, לא אמרו רביעית אלא בשברי חרס, היו צרורות מתחלחלין בתוכו, פוסלין את המקוה, ירד לתוכו עפר ונכבש כשר, צנור שהיה צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה, והרעפים שמכסין בהם את הגגות, אע"פ שיש בהן חטטין לפעמים שיכולין לקבל צרורות עפרוריות אינן פוסלין את המקוה, לפי שאין אותן חטטין נעשים במתכוין לקבל את הצרורות והעפרוריות, אע"פ שנראה לי שר"א ז"ל פירש מה שאמרו שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין הנוטפין מן הגגות, ופסולין מחמת שאובין שעברו על הרעפים. במה דברים אמורים בצנור שזבו לקבעו את המים הנוטפין ולשפוך במקום אחר, והוא הדין לכל הכלים שהניחן לקבל בהם מים, אבל כלים שהניחן בחצר ולא נתכוין לקבל בהן עכשיו מים ונתמלאו מים ממילא ונפלו למקוה ממילא אין פוסלין את המקוה, שאינן נחשבין כשאובין בענין זה, דתנן ברביעי של מקואות המניח כלים תחת הצנור אחד גדולים ואחד קטנים אפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה פוסלין את המקוה, אחד המניח ואחד השוכח כדברי בית שמאי, ובית הלל מטהרין בשוכח, א"ר מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור, א"ר יוסי עדין הוא מחלוקת, ובפרק קמא דשבת אוקי פלוגתיהו בשהניחן בשעת קשור העבים ונתפזרו, וחזרו ונתקשרו, סברי כיון שהניחן תחת הצנור בשעת קשור העבים, מוכחא מילתא דלקבל מים מן הצנור הניחן, ואע"פ שנתפזרו כיון שלא סלקן עדין לא נתבטלה מחשבתו אבל כשהניח בחצר שלא תחת הצנור ונתמלאו, מודים שאינה חשובה שאיבה, ואע"פ שנתמלאו וחזרו ונפלו למקוה לא פסלוהו, דגרסינן התם אמר רב משרשיא דבי ר' אמי הכל מודים הניחו בשעת קשור העבים דברי הכל טמאים, בשעת פיזור העבים דברי הכל טהורים, לא נחלקו אלא שהניחן בשעת קשור העבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו, מר סבר בטלה לה מחשבתו, ומר סבר לא בטלה לה מחשבתו, ומה ששנינו עוד ברביעי של מקואות המניח טבלא תחת הצנור אם יש לה לבזבז פוסלת את המקוה, זקפה לדוה בין כך ובין כך אינה פוסלת את המקוה, התם נמי כשהניח את הטבלא תחת הצנור להמשיך משם מים למקוה, אי נמי לקבל מים מן הצנור לצורך, או שנתכוין לקבל בו מים, ועל כרחנו יש לנו לומר כן שהרי הטבלא אינה עשויה לקבלת מים, וכל שאינו עשוי לקבלת מים אע"פ שהוא עשוי לקבלת פירות אינו פוסל את המקוה, אלא אם ערה אותו אדם למקוה, שהרי שנינו שם שהשק אינו פוסל את המקוה אע"פ שעשוי לקבל פירות אלא שאינו עשוי לקבלת מים, אלא הא דטבלא שהניחה תחת הצנור לקבל את המים היא כמו שאמרנו, ואפילו הכי אם זקפה אינו פוסלת כיון שאינה עומדת דרך קבלתה, ואי קשיא לך הא דתנן בשלישי של מקואות המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים ר' אליעזר אומר אם עונת גשמים הוא, אם יש בו כמעט מים ישבר ואם לאו לא ישבר, ר' יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר או יכפה אבל לא יערה, כלומר יכפה הקנקנים לצד אחד או ישברם ומשם נמשכין למקוה, דאלמא דוקא בשכופה לצד אחד ונמשכים, רק סבר דשאובה שהמשיכוה כולה כשרה, הא מערה פסולין ואע"פ שלא העלן לקבל מים דהא העלן לנגבן קתני, תירץ רבי שמשון ז"ל דההיא דשוכח בחצר ממילא לבור אבל הכא בשעירה אחשובי אחשבינהו והוו להו שאובין, ולפי מה שכתבתי למעלה לא קשיא לי מידי דכל שבאו למקוה בידי אדם לא הוי כמעין ופסול, וכלים אלו שאמרנו שהמים שבהם פוסלין את המקוה מדין שאיבה לא אמרו אלא בשיש להם ארבע דפנות דהשתא עשוין לקבלה, הא לאו הכי אין עשוין לקבלה, ומים שבהם אין חשובין כשאובין, דתנן ברביעי של מקואות המניח טבלא תחת הצנור אם יש לבזבז פוסלת את המקוה, כלומר לבזבז בארבע רוחותיה הא בשלש לא שאין זה בית קבול, ואפילו נעשה מקוה שלם של ארבעים סאה על ידי כלים שאין להם ארבע לבזבזין, או שנפלו מאליהן שלא בכונה לתוך כלים שיש להם ארבע דפנות לבית קבול ונפלו למקוה ונעשה מקוה שלם כשר, דהכי תניא בתוספתא טבלא שנתנה תחת הצנור לדוח, וכן כלים שנתנן תחת הצנור לדוח, ראשונים ראשונים הוכשרו לקבל טומאה, שלמו ארבעים סאה הרי אלו כשרים, כי הוכשרו והוכנו להכשיר את הפירות אם נפלו עליהן, כדאמרינן בפרק קמא דחולין הכופה קערה על הכותל אם בשביל שתדיח הקערה הרי זה בכי יותן, ואם שלמו ארבעים סאה כלומר אם מתוך כלים אלו באו ארבעים סאה למקוה הרי זה מקוה כשר לטבילה. ואי קשיא לך הא דתניא בתוספתא מקואות פרק שני ושכתבנו למעלה דתניא צנור המקלח מים למקוה, והמכתשת נתונה בצדו, ספק מן הצנור למקוה וספק מן המכתשת למקוה, פסול מפני שהפסול מוכיח, דאלמא אע"פ שנפלו מאליהן למכתשת ומן המכתשת גם כן מאליהן למקוה פסול, נראה לי דהתם שאני לפי שהמכתשת נתונה שם לקבלת מים. וכלים אלו הפוסלין לא שנא כלים הראויין לקבל טומאה ולא שנא שאינן ראויין דתנן ברביעי של מקואות המניח כלים תחת הצנור אחד גדולים ואחד קטנים אפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה פוסלין את המקוה, כלומר אפילו כלים אלו שאינן חשובין לקבל טומאה חשובין הן לפסול את המקוה. ודוקא כלים של מים שאינן נקובין הא נקובין אינן נחשבין כלום לפסול את המקוה כל שנפלו מים שבתוכן למקוה ממילא, דתנן ברביעי של מקואות השוקת שבסלע היתה כלי וחברה בסיד ממלאין בה ומקדשין בה ומזין ממנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה, נקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהן כשרה, וכמה יהא בנקב כשפופרת הנוד, כלומר דאז בטלה מתורת כלי שלא לפסול את המקוה, וכן שנו בתוספתא קסטלון המניח מים בכרכין אם היה נקוב כשפופרת הנוד אין פוסל את המקוה ואם לאו פוסל את המקוה, הלכה זו עלו עליה בני אסיא שלשה רגלים ביבנה, וברגל שלישי התירוהו להן אפילו נקוב במחט, א"ר אלעזר בר יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטהרה וכשבאתי אצל חברי אמרו לי יפה הוריתיה, במה דברים אמורים מן הצד אבל מלמטה אינו פוסל מן המקוה, ואם היה מקבל כל שהוא מן הנקב ולמטה פוסל את המקוה, כלומר, במה דברים אמורים דבעי נקב כשפופרת כשנקב מן הצד אבל אם נקב מלמטה כלומר שנקב אפילו כל שהוא אינו פוסל, והוא שיהיה הנקב בשולי הכלי שאינו מקבל את המשקה כלל, אבל אם היה כל שהוא למעלה מן השולים שיכול לקבל למטה מן הנקב משקה אפילו כל שהוא פוסל את המקוה, עד שיהא הנקב כשפופרת הנוד, כך היה נראה לי דכל שנקב כשפופרת הנוד אפילו מן הצד ומשקה מקבל למטה מן הנקב אינו פוסל את המקוה, אבל מצאתי לרבנו שמשון ז"ל שפירש דהא דקתני אם היה מקבל כל שהוא מן הנקב ולמטה פוסל את המקוה, אפילו הנקב כשפופרת הנוד קאי, אני תמה שאם כן מן הצד למה צריך שפופרת הנוד יותר מנקב למטה, דהא כאן וכאן אינו מקבל משקה כלל, אלא שלדברי הרב ז"ל שומעין שאומר להחמיר, ואם חזר וסתם את הנקב סתימה חשובה פוסל את המקוה, אבל סתימה גרועה עדין אינו נחשב כלי לפסול את המקוה, דתניא בההיא תוספתא פקקו בסיד אינו פוסל את המקוה, בסיד ובגפסיס פוסל את המקוה, על גבי הארץ ועל גבי סיד וגפסיס או שמרחו בטיט הצדדין אינו פוסל את המקוה, כי הסיד או גפסיס לבדן אין עושין סתימה מעליא, אבל סיד וגפסיס יחד עושין סתימה מעליא, תוספתא בפרק רביעי מים הגדלין מאיליהן ומן הים ומן הנהר והעולין באנטוליא פוסלין את המקוה, רשב"ג אומר העולין בכבולין אינן פוסלין את המקוה לפי שאינן נתלשין, ומסתברא דהלכה כרשב"ג והראיה ממה שאמרו בפרק כל הבשר גבי אריתא דדלאי אי בזיעה דולא ככונה משקה נוטלין ממנו לידים.

השער השישי

אבאר שלשת לוגין מים שנפלו למקוה שפוסלין את המקוה כיצד, כבר נתבאר למעלה ששלשת לוגין מים שאובין בין בתחילה בין בסוף פוסלין את המקוה, ושנינו בראשון של תמורה אין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון, ופרישו בגמרא מאי לפי חשבון אמר רב פפא לפי חשבון כלים ויוסף בן חני הוא, דתניא שלשת לוגין מים שנפלו לתוך המקוה בין בשנים ושלשה כלים בין בארבעה וחמשה כלים פסלו את המקוה יוסף בן חוני אומר בשנים ושלשה כלים פוסל את המקוה בארבעה וחמשה כלים לא פסלו את המקוה, פירוש דבעינן שיהא לפחות לוג אחד מן הכלי, ואותו שנפל ממנו פחות מלוג כמאן דליתיה, שנינו עוד בשלישי של מקואות מכלי אחד משנים ושלשה מצטרפין מארבעה אין מצטרפין, ומסתברא דהלכתא כיוסף בן חוני, דאע"ג דפליגי עליה בברייתא הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא, וקיימא לן כסתם מתניתין דאי ר' לא שנא ר' חייא מנין לו כדאמרינן ביבמות פרק החולץ, וכל שכן הכא דאיכא תרי סתמי במתניתין, חדא תנא במקואות וחדא בתמורה, ואע"ג דההיא דפרק קמא דתמורה בלישנא קמא פירוש לפי חשבון המים שאם היו במקוה עשרים ואחד סאה כשרים ומלא בכתף ונתן תשעה עשר סאין כשר, מכל מקום הא איכא סתמא אחרינא בשלישי של מקואות כמו שכתבנו, וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל שהוא פוסק כדרב יוסף בן חוני, ולא עוד אלא אפילו משנים ושלשה כלים אינן מצטרפין אלא מזמן שהתחיל השני עד שלא יפסוק הראשון וכן השלישי עד שלא יפסוק השני, אלא אם כן נתכוון ליתן שני אחר הראשון, או השלישי אחר השני, שהרי שנינו באותה משנה שבפרק שלישי של מקואות מכלי אחד ומשנים ומשלש מצטרפין, מארבעה אין מצטרפין, במה דברים אמורים בזמן שהתחיל השני עד שלא יפסוק הראשון, ובמה דברים אמורים בזמן שלא נתכוין לרבות, אבל אם נתכוין לרבות אפילו קרטוב בכל השנה מצטרפין לשלשת לוגין, אלא שמצאתי לרבנו משה בן מיימון ז"ל שכתב בפירוש המשנה ת"ק דתמורה שאין הלכה כיוסף בן חוני, ולא מצאתי בו טעם, ועוד יש לי לברר בכלל זה מקוה שאין בו ארבעים סאה, אם נפלו לתוכו שלשת לוגין מים שאובים אם חוזר להכשרו אם לאו, עוד שנינו בפרק שלישי בור שבחצר ונפלו לו שלשת לוגין מים שאובין, לעולם הוא בפסלו עד שיצאו ממנו מלואו, ועוד שנינו שם בור שהיה מלא והאמה נכנסה לו ויוצאה ממנו לעולם הוא בפיסלו עד שיתחשב ולא נשתייר מן הראשונים שלשת לוגין, פירוש שהאמה של מי גשמים נכנסת לו, וכמה מלואו ועוד שיצא ממנו כשיעור המים שאובה מתחילה ועוד יותר מעט, כדי למעט השלשת לוגין שנפלו לתוכו, וכמו ששנינו בתוספתא פרק קמא נפלו לתוכו שלשת לוגין מים שאובין טמאין פסולין לחלה ולתרומה וליטול בהן את הידים, ופסולין להקוות עליהן עד שיצאו ממנו מלואו ועוד, איזהו מלואו ועוד מקוה שהוא מחזיק עשרים סאה ובתוכו תשע עשרה סאה, ונפלו לתוכו שלשת לוגין מים שאובין טמאים, ירדו גשמים ונתמלאו לעולם הוא בפסולו עד שיצא מלואו ועוד דבר מועט למעט, כלומר למעט השלשת לוגין ע"כ ולא עוד אלא אפילו מקוה שיש בו ארבעים סאה פחות קרטוב, ונפלו לתוכו שלשת לוגין מים שאובין לעולם הוא בפסולו עד שיצאו ממנו מלואו ועוד, שכן שנינו שם בתוספתא מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קרטוב, ונפלו לתוכו שלשת לוגין מים שאובים טמאין, פסולין לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים, ופסולין להקוות עליהן, פחות משלשת לוגין אפילו כולן טמאין כיון שנפל לתוכו קרטוב אחד של מי גשמים טהורין וכשם שטהור לטבילה כך טהור לכל דבר ע"כ. ושנינו בשלישי של מקואות ר' יוסי אומר שני מקואות שאין בהם ארבעים סאה ונפל לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה ונתערבו כשרין שלא נקרא עליהן שם פסול, אבל מקוה שאין בו ארבעים ונפלו לו שלשת לוגין מים שאובין ונחלק לשנים פסול מפני שיצא עליו שם פסול, ור' יהושע מכשיר וכו' עד וחכמים אומרים לעולם הוא בפסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד וקיימא לן כר' יוסי וכן קיימא לן כחכמים.

השער השביעי

אבאר מקוה שיש בו ארבעים סאה ורבה עליו מים שאובין מ' סאה או אפילו יותר מכל מקום אם יפסל בכך אם לאו, שנינו בששי של מקואות מטהרין את המקואות העליון מן התחתון, והרחוק מן הקרוב, כיצד מביא סילון של חרס או סילון של אבר ומניח ידו תחתיו עד שהוא מתמלא מים, ומושכו ומשיקו אפילו כשערה ודיו, היו בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין כלום, ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה, ומדלא יהיב שיעורא משמע דאפילו נותן בעליון טובא נמי כשר, ועוד דהא קתני ובתחתון אין כלום, דאלמא בעליון נותן יותר ממ' סאה, שאם אין אתה אומר כן אי אפשר לצמצם שלא יתן בעליון אלא סאה, וכשעורן ירדו לתחתון, דאלמא כל שיש בו ארבעים סאה, שוב אינו נפסל ברביית המים שאובין, וכן דעת רבנו שמשון, ולא עוד אלא שממלא בכתף עד שצפין המים ונמשכין ממנו מ' סאה למקוה אחר שאין בו כלום, ונעשה גם התחתון מקוה כשרה כמו ששנינו כאן, ואם תאמר והא תנן בשביעי של מקואות היו בו מ' סאה נתן סאה ונטל סאה כשר, ואמרינן עלה בפרק הערל אמר ר' יוחנן עד רובו ואמרינן מאי רובו דלא נשקול רובו, ולישנא בתרא אמרינן והוא דנשתייר רובו, אלמא לכולי לישני מים שאובין פוסלין אותו לפחות מחצה על מחצה י"ל דהתם במי פירות היא מתניתין, דהכי תנינן לה התם שאר המשקין ומי פירות והציר והמורייס והתמד משהחמיץ פעמים מעלין ופעמים אין מעלין, כיצד מקוה שיש בו מ' סאה חסר אחת נפל מהן סאה לתוכו לא העלהו, היו בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר, ובזה נחלקו שאר המשקין מן המים השאובין, דאלו במים שאובין נתן סאה במקוה שאין בו אלא מ' סאה מכוונות ונטל סאה ואפילו כל היום כולו כשר, ואלו במי פירות בעינן דלא נשקול רובו, ולישנא אחרינא דנשתייר רובו, וזה נראה לי עיקר שהרי המים השאובין יש להם השקה במקוה, והרי הם כזרועים במקוה וחזרו להיות כמי המקוה ממש לטבול ולהטביל במקומם, כדאיתא במסכת ביצה גבי משקין את המים ואלו חבית של יין שנפלה לים הגדול אין טובלין בו, אבל הראב"ד ז"ל תירץ דשאני התם שנטל אבל כשנתן ולא נטל לעולם אינו נפסל ברובא דשאובין, דכל שנעשה מקוה שלם בתחילה בכשרות אינו נפסל בשאובין דכמעין משוינן ליה לזה ואינו נפסל בתערובת שאובין, אלא שחזר הרב ז"ל וחשש שיש לחלק בין מקוה למעיין לפי שהמעיין לעולם אינו מתחסר דנובע והולך הוא מה שאין כן במקוה שהולך ומתחסר והרי הוא כההיא דנתן סאה ונטל סאה דבעינן דנשתייר רובו, והראשון נראה עיקר וכדברי רבנו שמשון ז"ל, ולפיכך מקוה שיש בו מ' סאה אם מקום מקוה המים רחב ונמצאו המים מרודדין ואין גופו עולה בהן, ממלא בכתף ונותן ואפילו אם ירצה בלא המשכה וטובל שהמים השאובין הנוספין נכשרו על ידי מי המקוה, ואם אינו רוצה ליתן לתוכו מים ומימיו מרודדין אם ירצה ונותן לצד אחר אפילו חבלי עצים וקנים כדי שיתפחו המים ויגבהו וטובל, דתנן בשביעי של מקואות מקוה מימיו מרודדין כובש אפילו חבילי עצים ואפילו חבילי קנים די שיתפחו המים, ויורד וטובל, והא דקתני אפילו עצים וקנים לומר דלא מיבעיא אבנים אלא אפילו חבילי עצים וקנים שהמים נכנסים ביניהם לא חשיב הפסק ומצטרפין למ' סאה שלא יחלק כל המקוה והוה ליה כמקוה שחלקו בסל וגרגותני שפסול כדאיתא בפרק חומר בקדש. ויש לבאר שאובה שהמשיכוה כולה או רובה אם כשרה אם לאו. שנינו בשני של מקואות המניח כלים בראש הגג לנגבן, ונתמלאו מים, ר' אליעזר אומר אם עונת גשמים היא אם יש בו כמעט מים ישבר, ואם לאו לא ישבר, ר' יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר או יכפה אבל לא יערה, פירוש אם עונת גשמים הוא הרי אלו נדונין משום שאובין כל שהניח בשעות קשור העבים, וכן שכן בשעת שהמטר יורד וכדאיתא בפרק קמא דשבת, וכמו שכתבנו למעלה, ולפי' לר' אליעזר אם יש בו כמעט מים כלומר שיש שם קצת מים כשרים ישבר, וימשכו המים מן הקנקנים השבורין למקוה, אם אין שם מים לא ישבר, דקסבר ר' אליעזר דשאובה שהמשיכוה כולה או רובה פסולה ומעט דקאמר לאו דוקא מעט. אלא רוב המקוה דהיינו כ"א סאין, וכדר' אלעזר בן יעקב דאמר מקוה שיש בו כ"א סאה מי גשמים ממלא בכתף י"ט סאה ופתקן למקוה והך טהורין, ששאובה מטהרת ברבייה והמשכה וכל שאין בו מ' סאה קרי ליה מעט, לפי שאין בהם שלמות הכשר מקוה, ולפיכך נראה דקתני כמעט ולא קתני כל שהוא, ור' יהושע אומר בין שהניחן בשעת גשמים בין שלא בשעת גשמים ובין שיש במקוה מים ובין שאין בו ישבר או יכפה ובלבד שלא יערה ממש למקוה בלא המשכה דהא סבר ר' יהושע דשאובה שהמשיכוה כולה כשירה וקיימא לן דר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע, דר' אליעזר שמותי הוא, וכדאסיקנא בפרק קמא דנדה דלית הלכתא כר' אליעזר אלא בארבע, בין בסדר טהרות בין בשאר סדרי, ובפרק קמא דתמורה נמי ג' אין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון, גרסינן כי אתא רב דימי א"ר שאובה שהמשיכוה טהורה, ומדלא יהיב שעורה שמע מיניה דאפילו כולה כשירה, וספרים יש דגרסינן התם בהדיה שהמשיכוה כולה, ויש למדין מדברי הרב אלפסי ז"ל שהוא סובר כן דשאובה כשרה בהמשכה ואפילו כולה, וכן דעת ר' שמשון ז"ל אבל רב אחא משבחא פסק כר' אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי וכן פסק הראב"ד ז"ל והר"ז הלוי ז"ל וראיותיהם בחבוריהם ז"ל ולהם שומעין שהם רבים ואמרו להחמיר.

השער השמיני

אבאר מקוה שנעשה ע"י דבר המקבל טומאה ואפילו שלא בשאיבה אם הוא כשר אם לאו, שנינו בחמישי של מקואות הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה העיד ר' צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהן כשרין, ונוטפין שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל אפילו קנה אפילו זב אפילו זבה יורד וטובל דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר כל דבר שמקבל טומאה אין מזחילין בו, כלומר הזוחלין טהרות המושכין מן המעיינות הרי הם כמעיין ליטהר כל שהוא ובזחילה, וכל שכן באשבורן, והנוטפין כלומר מי גשמים אין מטהרין אלא במקוה כלומר באשבורן ובמ' סאה, נוטפין שנעשו זוחלין כגון שנפחת המקוה והמים יורדין וזוחלין יכול להעמיד זחילתן אפילו במקל, או אפילו הזב והזבה מניחין ידם במקום הפחת כדי להעמיד זחילתן, ואין אלו בעושין מקוה שהמקוה עשוי היה, ובטהרה מתחילתו, אלא שעכשיו מעמידו שלא יהו מימיו זוחלין, ר' יוסי אומר דאפילו כפי האי אינו כשר, שהמקוה אינו כשר אלא בשנעשה על ידי טהרה, ולא זב וזבה בלבד, אלא אפילו טהור כל שמקבל טומאה אין מזחילין, כלומר אין מזחיל הנוטפין למקוה כדי לעשות מקוה ולא מעמיד הזחילה, דקסבר ר' יוסי שאין מקוה כשר שנעשה ע"י דבר טמא ואפילו שלא בשאיבה, וכדתנן במסכת פרה בפרק שביעי נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולין דדבר המקבל טומאה פוסל, ומפרש טעמא בפרק בתרא דזבחים דאמר קרא מקוה מים יהיה טהור, הוייתן על ידי טהרה תהא, אלמא כל מקוה מים שאמרה תורה צריך להיות על ידי טהרה, והכא הוה ליה מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי וקיימא לן כר' יוסי, ואפשר דאפילו ר' יהודה מודה כשנעשה מקוה לכתחילה על ידי המקבל טומאה שהוא פסול, והכא שאני לפי שהיה המקוה עשוי על ידי טהרה אלא שזה מנעו שלא יהא זוחל, וכבר נתבאר למעלה שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה בין בתחילתו בין בגמרו ומסתברא דהוא הדין לשלשת לוגין שנזחלו למקוה על ידי דבר המקבל טומאה, ואם תאמר והלא שנינו בפרק ששי של מקואות מטהרין המקואות העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב כיצד, מביא סילון של חרס או סילון של אבר ומניח ידו תחתיו עד שהוא מתמלא מים ומשכו ומשקו אפילו כשערה ודיו, אלמא נכשר הוא על ידי סלון של אבר, ואע"פ שפשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה לא היא, דהתם היינו מפני שהוא קבוע בקרקע וכל שקבוע בקרקע, או שמשתמש דבר קבוע בקרקע אינו מקבל טומאה, שהרי שנינו בפרק י"א של מסכת כלים כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא, חוץ מן הדלת והנגר והמנעול והפתח שתחת הציר, והציר והקורה והצנור שנעשו לקרקע, ואע"פ ששנו במשנתינו שבמקואות ומניח ידו תחתיו עד שהוא מתמלא מים, דאלמא אפילו נמשכו המים למקוה על ידי האדם שמניח ידו תחת הסילון, ואילו במשנתינו שנינו שאפילו הניח ידו בנקב המקוה כדי שלא יזחלו מימיו פסול, מסתברא דהתם הוא שמניח ידו כנגד הנקב שהמים זוחלין מהן דרך שם, שכל המים העוברין דרך ידו למקוה, או שסותם לבדו הנקב שהמים זוחלין דרך שם, הרי זה נעשה על ידיו, אבל כאן שאינו נוגע במים אלא שמניח ידיו תחת ראש הסילון עד שיתמלא, ולא יצאו המים מן הסילון, לא חשבינן ליה כנעשה על ידו ממש, אלא כמסייע לסילון שהמים עוברין בתוכו, שלא יצאו המים לחוץ וסיועו אין בו ממש.

השער התשיעי

אבאר מקוה של מ' סאה אם נשתנו מראה המים אם נפסל בשנוי אם לאו, ובמה הוא מקבל אותו שנוי שבא לפוסלו, וכן אבאר אם חוזר להכשרו אחר שנפסל אם לאו, שנינו בשביעי של מקואות הדיח בו סלי זתים וענבים ושנו את מראיו כשר, ר' יוסי אומר מי הצבע פוסלין אותו בשלשת לוגין, ואין פוסלין אותו בשינוי מראה, נפל לתוכן יין או מוחל ושנו את מראיו פסול, כיצד יעשה ימתין עד שירדו גשמים ויחזרו מראיהן למראה מים, פירוש אם הדיח במקוה סלי זתים וענבים ושנו את מראיו לא פסלוהו, ועדין הוא בהכשרו, לפי שאין במה ששנו את מראיו מגוף המשנה את מראיו ממש, אלא חזיתא בעלמא, ואין השנוי פוסל אלא אם יש בתוכו מגופו של המשנה כסיפא דמתניתין דקתני נפל לתוכו יין או מוחל ושנו את מראיו פסול, שגוף היין נפל לתוכו ושנה את מראיו, ולפירשו מי הצבע כגון שצבע סמנין במים וקבלו המים מראה בעלמא מן הסימנין, אם היה המקוה חסר ונפלו מי הצבע למקוה שלשת לוגין פסלוהו במים שאובין דמיא דצבעא מיקרו, ואפילו לרב דאמר בריש פרק קמא דמכות דשלשת לוגין מים שנפל לתוכן קרטוב של יין ונפלו למקוה לא פסלוהו, דאזיל בתר חזיתא, בהא מודה דפסלוהו, משום דהתם חמרא מזיגה מקרי, והכא מיא דצבעא מקרי, כדאיתא התם בריש פ"ק דמכות, ולפי' נידון משום מים שאובין לפסול את המקוה החסר, ושוב אינו חוזר להכשרו עד שיצא ממנו כמלואו ועוד, אבל אם אין באותו מי הצבע שלשה לוגין, אע"פ ששנו את מראיו לא פסלוהו בשנוי מראה, ואם ירדו עליו גשמים והשלימוהו כשר, ואע"פ שלא חזרו המים למראיהן, ומכאן שמענו ששנוי מראה פוסל את המקוה, ודוקא כשנתערב בו מגוף הדבר המשנה אותו, וכן שמענו שפסול משנוי מראה חוזר להכשרו, מה שאין בפסול שאובין שאינו חוזר להכשרו, ומסתברא דהוא הדין למקוה שאין בו מ' סאה שנפלו לתוכו שלשת לוגין על ידי דבר המקבל טומאה ואפילו שלא על ידי שאיבה שאינו חוזר להכשרו עד שיצא ממנו כמלואו ועוד.

השער העשירי

אבאר שני מקואות שאין באחד מהם מ' סאה אם יש להן הכשר אם ערבו אותן במשקה לבד, או בנקב, או דוקא בשנפרצה מחיצה שביניהם, ובכמה שיעור העירוב, שנינו בששי של מקואות, והביאוה בשילהי פרק קמא דיבמות, עירוב מקואות כשפופרת הנוד, בעבייה ובחללה כשתי אצבעות חוזרות למקומן, ועוד שנינו שם כותל שבין שני מקואות שנסדק, לשתי מצטרף, לערב אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד, ר' יהודה אומר חלוף הדברים, נפרצו זה לתוך זה על רום כקליפת השום על רחב כשפופרת הנוד, וכאן וכאן שהכותל שלם למעלה, ואין האויר רואה הסדק, והנקב בעינן כשפופרת הנוד, אבל נפרצו כלומר שנפרץ הכותל בראשו והפרצה רואה את האויר על הרקיע, והמים מתחברים דרך שם, סגי ברום כקליפת השום וברחב כשפופרת הנוד, שהוא כשתי אצבעות, כדי שיהא ברחב המים שתי אצבעות, ולשון תוספתא כותל שבין שתי מקואות שנסדק הערב מצטרפין, והשתי אין מצטרף, ר' יוסי אומר חלוף הדברים, נפרצו זה לתוך זה רשב"ג אומר טפח מלא רוחב הפרצה, וליתא לדרבן שמעון בן גמליאל דלא כמתניתין, עוד שנינו בששי של מקואות שוקת המערה אין מטבילין בה אלא אם כן היתה נקובה כשפופרת הנוד, אלמא אין ערוב המקואות בפחות מכשפופרת הנוד, ויש לעיין שהרי שנינו שם מטהרין את המקואות העליון מן התחתון, והרחוק מן הקרוב, כיצד מביא סילון של חרס, או סילון של אבר, ומניח ידו תחתיו עד שהוא מתמלא מים, ומשכו ומשיקו אפילו כשערה ודיו, ובפרק שמיני של מסכת טהרות, מייתי לה בריש פרק שני דגיטין, ובפרק בתרא דע"ז, הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה ומשמע הא טופח על מנת להטפיח הוי חבור, ור' יעקב ז"ל פירוש דשיעור הנקב בעי כשפופרת הנוד אבל מים סגי בטופח על מנת להטפיח, ומכל מקום נצטרך לומר דטופח על מנת להטפיח שאמרו בטהרות, ומשיקו כשערה שאמרו בששי של מקואות בסילון, ובקליפת השום שאמרו נמי שם בנסדק הכותל, כלם שיעור אחד הם, ורבנו שמשון ז"ל כתב דכל מקום שהמים מתערבים דרך פרצה או דרך נקב, בעי מים כשעור הפרצה והנקב, בין לקליפת השום בין לשפופרת, אבל כשהמים צפין מלמעלה מן הפרצה, אי נמי כשהן נושקין זה לזה על פני האויר סגי בטופח על מנת להטפיח, וכשערה שאמרו בסילון, ההוא לאו בחסר אלא בשלם שאוב ומשיקו לכשר, דהתם סגי בכשערה משום דשאובה דרבנן, כדאיתא בפרק המוכר את הבית, והרינו כותב מה שכתב רבנו שמשון ז"ל בפרק שמיני של טהרות וזה לשונו, הקשה רבנו תם ז"ל דהכא משמע דטופח על מנת להטפיח חבור, ובפרק ששי של מקואות תנן, ומייתי לה בפ"ק דיבמות, עירוב מקואות כשפופרת הנוד כשתי אצבעות חוזרות למקומן, ודחק רבנו תם לתרץ דנקב בעי כשפופרת הנוד, אבל מים סגי בטופח על מנת להטפיח, ומכח משנתנו לא היה צריך רבנו תם לדחוק דמשנתנו בהשקה והתם במקוח, אבל משום ר' יהודה דאומר לענין מקוה נמי הוי חבור, צריך לתרץ כן, דעל כרחין מודה ר' יהודה בשעורא כשפופרת כדמוכח בפרק ששי דמקואות בכמה דוכתי.
ואם תאמר לפי רבנו תם בנקב עגול כשפופרת, היכי סגי בטופח להטפיח והלא הנקב עגול הוא, ועד שיתמלא חציו אין ברחב המים כשפופרת, ורחב המים בעינן כשפופרת הנוד, כדתנן בפרק ששי של מקואות גבי כותל שבין שני מקואות שנסדק דקתני לשתי מצטרפין לערב אינו מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת, וגבי נפרץ זה לתוך זה, כגון מלמעלה שהפרצה רואה את האויר קתני על רום כקליפת השום על רחב כשפופרת, וי"ל דהתם נמי לא איירי במים אלא בשיעור הפרצה, ובתוספתא פליג רשב"ג ואומר טפח מלא רחב הפרצה, ותדע דהא ר' יהודה דאמר טופח להטפיח חיבור פליג התם אשתי וערב ואמר חלוף הדברים, ואלו השיעורא דכשפופרת וקליפת השום לא פליג, אלא שמע מיניה דלא איירי התם בשיעור המים כלל, אלא בשיעור הפרצה, ועוד תניא בתוספתא דמקואות, קומקום שהוא מלא מים, והשיקו למקוה, אע"פ שפיו צר כל שהוא, כלים שבתוכו טהורין, הטהו על צדו, עד שיהא בפיו כשפופרת, כלומר דמקלינן טפי בשפיו רואה את האויר כמו בפרצה דכותל, אלמא מפיו לא חיישינן ברחב כשפופרת, ואין לומר משום דכלי שאני, אדרבא מצינו התם ברישא דר' יהודה מחמיר בכלי דלא מהני ביה נקב כשפופרת לחבר, אלא אם כן בפחת גדול כארבעה טפחים, וקטן ברובו, אע"ג דמודה במקוה דמהני כדמוכח התם בכמה דוכתי, ועוד דבסוף פרק חמישי דפרה גבי שתי שקתות קתני בצפין למעלה כקליפת השום, ולא קתני ברחב כשפופרת, כדקתני גבי פרצה דמקוה, אלא ודאי גבי מקוה איירי כשיעור הפירצה, ומים המתערבין דרך הפירצה לא בעינן ברחב חבור המים כשפופרת, וחברו המים לר' יהודה כדאיתא ליה ולרבנן כדאיתא ליה, וקרי ליה כל שהוא, ואם תאמר ומאי נינהו שיעורא דרבנן כיון דטופח להטפיח לא הוי חבור, וי"ל דלרבנן בעינן כקליפת השום מים, בין בנקב כשפופרת, בין בפירצה העליונה, כדאשכחן גבי שתי שקתות, שבאבן וקדש את אחת מהן, דקתני אם היו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד, או שהיה מים צפין על גביהן ואפילו כקליפת השום המים שבשניה מקודשין.
ועוד יש לפרש, דכל מקום שהמים מתערבין דרך נקב, או דרך פירצה של מעלה, שעור המים כשעור הפירצה, בין לשפופרת בין לקליפת השום, בין לר' יהודה בין לרבנן, ומתיישבת בכך מתניתין דכותל, וכי פליגי במים צפין למעלה מן הכותל בלא פירצה, או בההיא דקומקום דרבנן בעי כקליפת השום, לר' יהודה סגי בטופח ולהטפיח, וניחא השתא הא דתניא בריש חומר בקדש, המים המעורבין עד שיהא המים מעורבין כשפופרת הנוד, משמע שזה הוא שעור המים, והא דתנן התם גבי סילון דמשיקו אפילו בשערה ודיו, התם לאו בחסר, אלא בשלם שאוב, ומשיקו לכשר, ותניא בכשערה משום דשאיבה דרבנן, כדאמרינן בפרק המוכר את הבית, ע"כ מלשון רבנו שמשון ז"ל.

השער האחד עשרה

אבאר המעיין אם מטהר במ' סאה דוקא כמקוה, או אפילו בפחות ממ' סאה, וכן אם מטהר אפילו בזוחלין, או דוקא באשבורן כנוטפין, ואבאר בכלל זה אם יפסל בתוספת רבוי השאובין אם לאו, וכן אבאר אם נפסל בשנוי מראה כמקוה אם לאו, שנינו בתורת כהנים אלו נאמר מקוה מים יהיה טהור ולא נאמר מעיין הייתי אומר אפילו מלא מים על כתיפו ועשה מקוה לכתחילה יהא טהור תלמוד לומר אך מעיין ובור מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אי מה מעיין מטהר בכל שהוא אף מקוה מטהר בכל שהוא תלמוד לומר אך מעיין, המעיין מטהר בכל שהוא והמקוה בארבעים סאה, אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין תלמוד לומר אך מעיין, המעיין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן, למדנו מכאן שהמעיין טהור בזוחלין, ועוד למדנו מכאן שהמעיין טהור בכל שהוא, ועוד שנינו בראשון של מקואות למעלה מהן מקוה שיש בו ארבעים סאה שבו טובלין ומטבילין, למעלה מהן מעיין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בכל שהוא, ובתורת כהנים בסוף פרשת ביום השמיני תניא מעיין מטהר בכל שהוא, לאו דוקא כלים ואפילו לאחר שבטלוה לרביעתה, דהא מדקתני בתורת כהנים מטהר בכל שהוא משמע דמטהר בכל מקום בין כלים בין אדם שאם אין אתה אומר כן הוה להו למיתני בהדיא מטהר את הכלים, ועוד דהא משמע במתניתין דמקואות דכל מה שמקוה של מ' סאה מטהר מעיין כל שהוא מטהר מדקתני למעלה מהן מעיין, ואע"ג דבמתניתין דמקואות תני ברישא מקוה שיש בו מ' סאה שבו טובלין ומטבילין במעיין לא תני טובלין ומטבילין בכל שהוא, אלא תני להטביל בכל שהוא, לאו דוקא להטביל כלים בלבד קאמר דלהטביל כולל שמטבילין בו את הכל בין כלים בין כל שאר הטמאין נדה וזבה וזב ומצורע, מדלא קאמר להטביל כלים בכל שהוא, ולא נצטרך לומר דמתניתין וברייתא דתורת כהנים לבתר דבטלוה לרביעתה, וכן ראיתי לראב"ד ז"ל שכתוב כן בחבור בעלי הנפש דמעיין אפילו אדם טובל בו בכל שהו, וכל שהוא דקאמרה לאפוקי מ' סאה שאינו צריך כמקוה, אלא מיהו צריך שיהא כדי שיהא כל גופו עולה בהן בבת אחת, ולא שיתהפך בהן מצד זה לצד זה כביניתא, אלא שכל גופו עולה בהן בבת אחת, הגדול לפי גדלו הקטן לפי קטנו, מה שאין כן במקוה דאפילו גוץ וכל גופו עולה בכ' סאה, לא עלתה לו טבילה עד שיטבול במקוה של מ' סאה, ודוקא במקום זחילתו של מעיין טובל בכל שהוא, אבל אם העבירו על גבי הגומא ופסק המעיין מהם הרי חזרו כמקוה לכל דבר, ואינו מטהר אלא במ' סאה, וכן אם אין שם מ' סאה אפילו חסר קרטוב ונפל בו קרטוב מים שאובין והשלימו אין מצטרף ופסול עד שירד בו קרטוב מי גשמים או שאובין דרך המשכה, וכן שינוי מראה פוסל אותו כמקוה, ושנינו בחמישי של מקואות מעיין שהעבירו על גבי השוקת וכו' העבירו על גבי ברכה והפסיקו הרי הוא כמקוה, מעיין שריבה עליו בין מים שאובין שפוסלין למקוה בין מי גשמים שאין מטהרין אלא באשבורן, פעמים פסלו את מי המעיין, ופעמים לא פסלוה אלא הרי הוא כמות שהיה, כיצד שנינו שם בראשון של מקואות למעלה מהן מעיין שמימיו מועטים שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכל שהו, ודוקא באשבורן אבל לא בזוחלין, דכל שהוא באשבורן הרי הוא מטהר בכל שהוא כמות שהיה ותניא בתוספתא מעיין שמימיו מועטין וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורן ואינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שיכול להלך מתחילתו, כלומר דבתחילתו בדרך משל עד שלא ריבה עליו היה נמשך באורך מאה אמה וברחב עשר אמות, ועכשו מחמת המים שריבה עליו נמשך עוד באורך מאה וחמשים ברחב חמש עשרה אמה, הרי זה מותר לטבול בו אפילו בזחילתו תוך אותן מאה אמה שהיה מקום מהלך המים בתחלתו, וכן תוך אותן גדרות שעל עשר אמות, שעד כאן היה הולך מתחילתו בין בארך בין ברחב, ואע"פ שגברו מי הנוטפין על מי המעיין וגברו ונתפחו למעלה ואע"פ שתחילה היו מימי המעיין מרודדין שאין גופו עולה בהן, ועכשיו על ידי הנוטפין גופו עולה בהן, אבל חוץ מגבולין אלו שיצאו מחמת הנוטפין, או מחמת השאובין אינן כשרין אלא באשבורן ולא בזוחלין כדין הנוטפין, ומכל מקום אפילו חוץ לגדרות המעיין מטהר באשבורן אע"פ שיש שם רבוי הנוטפין או השאובין, לפי שמי המעיין המועטין מטהרין את השאובין בחבורן ובתערבתן, וכמו ששנינו בראשון של מקואות שכתבתי למעלה דתנן למעלה מהן מעיין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין לטהר בכל שהוא, ומה ששנינו בחמישי של מקואות מעיין שהוא מושך כנדל ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמות שהיה, דמשמע דאפילו חוץ מגדרות המשכתו הראשונה המשיכו עכשו, ואפילו הכי טהור כמות שהיה, יש לי לומר דלאו למימרא דאפילו במקום שלא היה נמשך מתחילה יהא עכשיו כמות שהיה אלא לטהר בכל שהוא ודוקא באשבורן, ורבנו שמשון ז"ל פירש אותה משנה כך, מושך כנדל שמימיו זוחלין במקומות הרבה כנדל זה שמרבה רגלים, כדאמר בסוף אלו טרפות עד כל מרבה רגלים זה נדל, ריבה עליו לא שריבה עליו מים שאובין, דאם כן לא היה מטהר בזוחלין, כדתנן לעיל בסוף פרק קמא, אלא ריבה עליו היינו שעשה ברכות לכל המקומות שהיה מושך ונתמלאת כל אחת מהן מים, הרי הוא כמות שהיה, דבמקום שהיו מימיו זוחלין קודם שריבה עליהן והרחיבה מטהר בזוחלין, מן הצדדין אינו מטהר אלא באשבורן, ובסוף פרק קמא הבאתי ברייתא מתוספתא כיוצא בה, דקתני מעיין שמימיו מועטין, וריבה עליו והרחיבה, מטהר באשבורן ואינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שיכול להלך מתחילתו, דריבה היינו שעשה ברכה לפניו ונתמלא, והכי נמי קתני תוספתא מעיין שהוא מושך כנדל וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורן ואין מטהר בזוחלין אלא עד מקום שהיה מהלך מתחילתו, היה עומד כלומר שאותו מעיין לא היו מימיו זוחלין אלא עומדין, וריבה עליו שהרחיב מקום עמידתן והמשיכן שמקום הרחבתו עשה זוחלין, שוה למקוה לטהר באשבורן, ואין מטהר בזוחלין מאחר דעיקר מקום המעיין אינן זוחלין, עד כאן לשון הרב ז"ל, ואין לשון המשכה משמע לי כן, דהמשכו יותר ממקום הלוכו הראשון משמע, ואפילו הכי קתני הרי הוא כמות שהיה, ואפשר עוד לפרש המשיכו בין לארכו בין לרחבו יתר ממקום הלוכו הראשון, והכי קאמר הרי הוא כמות שהיה לטהר במקום שהיה הליכתו בתחלה בזוחלין ובכל שהוא, אבל במקום שלא היה יכול להלך מתחלתו שם אינו מטהר בזוחלין אלא באשבורן והיינו תוספתא, ואם היה עומד וריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן, ולמעיין לטהר בכל שהוא, כלומר דכיון שלא היה מתחילתו זוחל ועכשיו הזחילו, אם ריבה עליו והמשיכו, הרי זה יוצא ממקומו הראשון ואינו מטהר שם בזוחלין אלא באשבורן, ומיהו מטהר בכל שהוא באשבורן, והיינו מתניתין דפרק קמא, ומיהו אם רבו הזוחלין אפילו במקום שלא היו יכולין להלך מתחילה אפשר שהוא מותר, והיינו מתניתין דתנן התם בפרק חמישי של מקואות העיד ר' צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים, כלומר שהם כשרים אפילו בזחילה, ואפילו במקום שלא היו הולכין מתחילה, דכיון שהנוטפין מועטין נתבטלו המועטין ברוב של זוחלין, אבל אם היו נוטפין מרובין מן הזוחלין, או אפילו היו מחצה על מחצה, לא נתבטלו הנוטפין ואין מטהרין אלא באשבורן, והיינו דאבוה דשמואל דעביד לבנתיה מקוה ביומי ניסן בפרת, משום חשש דשמא ירבו נוטפין על הזוחלין, דשלגים שבארץ ישראל שהוא קרה נפשרין בימי קציר עד תשרי, ומי שלג שהיו מן הנוטפין רבין על עיקר המים הזוחלין ויוצאין חוץ מעיקר מקומן, והטובל שם דרך זחילה לא עלתה לו טבילה, והא דקאמר עלה דההיא דאבוה דשמואל בפרק בתרא דבכורות דאבוה דשמואל סבר לה כדרב דאמר מיטרא במערבא סהדא רבה פרת, לומר דלא מיכפייה מבריך אלא ממי גשמים, וכשנהר פרת רבה בבבל, נודע שגשמים ירדו בארץ ישראל, ומהם נתרבה פרת, וכן מן השלגים שנפשרין שם הוא רבה בימי ניסן, והראב"ד ז"ל פירש זה לשונו נהר פרת שמגיע לבבל הוא כלה והולך עד שמתמעט מאד, ובימי הקציר נעשה גבים גבים, ובדבר מעוט הם מחוברין עם הנמשכין, אבל אינן יוצאין מתוכן, כי הארץ בולעתן מן החמימות שיש שם, כשמגיע לימות הגשמים הוא מתגבר, עד שאותן גבין מתכסין, ושבולת מים עוברת עליהן, נמצא בימי קציר פרת בבבל הוי כמעיין העומד, ומנפי ריבוי המים של גשמים הוא נמשך, וכן שנינו בספרי על נהר פרת שהוא מתמעט והולך עד שכלה במגריפה, הוא דאמרינן במעיין שהוא מושך כנדל הרי הוא כמות שהיה עד מקום שהיה קאמרינן, אבל משם ואילך אינו כדין מעיין העומד לטהר באשבורן, והכי מפרש בתוספתא מקואות עד כאן לשון הרב ז"ל. ומכל מקום גם מדברי הרב ז"ל נלמוד דאפילו חוץ ממקום שהיה יכול להלך כל שרבו הזוחלין מטהר אפילו בזוחלין, דהא אבוה דשמואל לא הוה חושש אלא משום ירבו נוטפין על הזוחלין, ואפילו תמצא לומר דלאו דוקא רבו אלא אפילו מחצה על מחצה, ולא נקט רבו אלא משום דאפשר לצמצם שיהו מחצה על מחצה, מכל מקום בריבוי הזוחלין שמענו שלא היה חושש, אע"פ שהגבים כמעיין העומד ויוצא עכשו וזוחל, ובין למה שאמרתי בין לדברי הרב ז"ל נלמוד כן, וכיון שנתבאר שאין המעיין נפסל בשאיבה על הדרכים שאמרנו, אין הפרש בין שנפלו שאובין תחילה למקוה עד שלא ימשך שם המעיין, ובין שקדם להם המעיין, דלעולם אין המעיין נפסל בשאיבה וכן כתב הראב"ד ז"ל, וכן אין המעיין נפסל בשנוי מראה כמקוה, כן כתב הראב"ד ז"ל, וזה לשונו, ובדין המעיין לא שמענו אם הוא נפסל בשנוי מראה אם לאו, אלא אין לנו כלשון משנתנו, ולא מצינו המעיין משתנה אלא בשני דברים שאם עשאו כולו שאוב שהוא נפסל לגמרי, ואם רבה עליו מים שאובין נפסל בזוחלין מלטהר, כדתנן בפרק מעין שהעבירו על גבי השוקת ע"כ, ולא עוד אלא אפילו מקוה שנפסל בשנוי מראה כמו שכתבנו למעלה, עד שחזרו מים למראיהן, אם חזר והמשיך עליו המעיין הרי זה כשר, ואע"פ שלא חזרו המים למראיהן, דכיון דאין המים נפסל בשנוי מראה, וגם אינו נפסל במים שאובין, אע"פ שריבה עליו מים שאובין, כשם שהגומא מטהרת מפסול שאובה בהמשכת מעין לתוכה, דלא שנא שבאו השאובין על המעיין, ולא שנא המעיין על השאובין, דכשרין להטביל בהן בכל שהן, כך היא מטהרת מפסול מראה בהמשכת מעיין לתוכה, ולא בעינן שיחזרו למראה המים, כן כתב הראב"ד ז"ל משום אחרים וגם הראב"ד ז"ל מסכים לזה.
עתה יש לבאר מהו לטבול בנהרות, גרסינן בנדרים פרק אין בין המודר, אמר רבין אמר רב מיטרא במערבא סהדא רבה פרת, ופליגא דשמואל, דאמר שמואל נהרא מכיפיה מבריך, ופליגא דשמואל אדשמואל, דאמר, אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד, אבוה דשמואל עבוד לבנתיה מקואות ביומי ניסן, ולההיא קמייתא דשמואל דאמר נהרא מכיפיה מבריך, מותר לטבול בנהרות, דלעולם אפילו ביום הגשם אין הנוטפין רבו על הזוחלין, וכדאמרינן בעלמא, אין לך כל טפח וטפח שיורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים, שנאמר תהום אל תהום קורא לכל צנוריך. ורבנו יעקב ז"ל פסק כלשון הראשון דשמואל, וראייתו מההיא דאמרינן בפרק בתרא דבכורות, ר' מאיר אומר יובל שמו, שנאמר, ועל יובל ישלח שרשיו, ולמה נקראין שמו פרת שמימיו פרין ורבין, וחכמים אומרים פרת שמו שמימיו פרין ורבין, מסייע ליה לשמואל, דאמר שמואל נהרא מכיפיה מבריך, וכיון דמתניתין מסייע ליה לשמואל דהלכתא כוותיה אע"פ דפליג עליה רב, ומותר לטבול בנהרות אפילו ביום הגשם, דלעולם המעיינות מתגברין ועולין מיסודן יותר מן המים הנוטפין, אבל ר"ח ז"ל פסק כרב וכאבוה דשמואל, ואף שמואל גופיה סתר דידיה אדידיה, וכן נראה גם מדברי הרב אלפסי ז"ל, לפי שכתב בהלכותיו ההוא דאבוה דשמואל דהוא עביד מקואות לבנתיה בימי ניסן, ואף הרמב"ן ז"ל הכריע כדבריהם, דכיון דאבוה דשמואל חייש ועביד עובדא, ושמואל גופיה אמר הלכה למעשה אין המים מטהרין בזוחלין לענין איסורא והלכה, משום חד מימרא דאגדתא דאמ' מכיפיה מבריך, דהא שמואל גופיה דאמר הכי, איהו הוא דאמר לענין איסורא שאין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומא תשרי, ואיכא למימר דהכי סבירא ליה, אע"ג דנהרא מכיפיה מבריך, ואע"ג דאיתמר בגמרא ופליגי דידיה טעמא פליגי דאי מכיפיה מברך ליתיה להא, ומיהו ודאי שמואל אמרינהו לתרויהו ולא מהדר הדר ביה אלא מיחש הוא דחייש לספק איסורא, דאמרינן בעלמא בכי האי גוונא, דהשתא דאמר שמואל אסור, ותנא דבי שמואל מותר, שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן דאסור, ובמסכת נדה בפרק תינוקת מייתינן בגמרא עובדא דאבוה דשמואל, ולא מסיימי עלה פלוגתא דידיה, הלכך אין המים מטהרין לכולם בזוחלין עד שתעמד על מעין שלו ותתברר לך המשכתו ורבויו כפרת ביומא תשרי, ושאר נהרות אפילו ביומי תשרי איכא למיחש בשעה שרבין לפום דחזי ממנהגא דההוא נהרא, וכל שכן בנהרות קטנים כגון אלו, ששנינו המים המכזבין פסולין, אלו הן המים המכזבים פעם אחת בשבוע, המכזבין בפלמסיות ובשני בצורת כשרים, ר' יהודה פוסל ע"כ לשון הרב ז"ל, ומדבריהם למדנו שאין טובלין בנהרות אלא עושין גומא סביב הנהר, ומושכין שם מי הנהר כאבוה דשמואל שהיה עושה מקואות סמוך לפרת לבנותיו, ולהם שומעין שאמרו להחמיר בשל תורה כאבוה דשמואל. ועתה נברר מה שכתבנו אלו מנקי המקואות כיצד יעשו, אם מקוה מים מכונסין הן מן הנוטפין ינגבו המים כדי שלא ישארו שם שלשת לוגין, מפני שהמים נוטפין שם מתוך הדלי, והוו להו שאובין בדלי, ואפילו נפלו שם לאחר מיכן, כל מימות שבעולם מן הנוטפין הרי הם בפסולו כמו שכתבתי למעלה, אבל אם לא נשארו שם שלשת לוגין מים שנפלו מן הדלי הרי זה כשר, אם נפלו שם מ' סאה מן הנוטפין, דבין בתחילה בין בסוף אינו פוסל את המקוה בפחות משלשה לוגין, דקיימא לן כרבנן דר' אליעזר, ולא כר' אליעזר דאמר ברביעית וכמו שכתבתי באות ד', אלא שאותן פחות משלשת לוגין אינן פוסלין ואינן מצטרפין לחשבון הארבעים סאה, ועד שיהיו שם הארבעים סאה כשרים שלמים אינו כשר, ואם מים נובעין הן אין חוששין לשאובין שמי המעיין מכשירין את השאובין, ואפילו רבו השאובין על הנובעין כל שהן באשבורן, ולא שנא קדמו מי המעיין על השאובין ולא שנו קדמו השאובין למי המעיין וכמו שכתבנו למעלה, אלא שאין מטהרין הזוחלין אלא אם כן ידוע שרבו הזוחלין דהיינו מי המעיין על השאובין, וכן הדין אפילו בנוטפין שלא על ידי שאיבה שאין מטהרין בזוחלין אלא אם כן רבו מי המעיין על הנוטפין וכמו שכתבנו בסייעתא דשמייא.