json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nezikin/Hon Ashir on Pirkei Avot/Hebrew/merged.json

{
    "title": "Hon Ashir on Pirkei Avot",
    "language": "he",
    "versionTitle": "merged",
    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Pirkei_Avot",
    "text": [
        [
            [
                "אבות\n<br> אבות יש בו חמש פרקים, כי סדר האבות עד הגיענו לכלל ישראל הם נזכרים בחמשה, אדם נח אברהם יצחק ויעקב, אע\"ג דמדינא אין קורין אבות אלא לשלשה כמשא\"זל (ברכות טז:), ומשם ולהלאה נשרשה האומה ישראלית תולדת האבות. ולמאן דגריס באבות אף פרק ששי במשנה, י\"ל דהוא כנגד שם האחר שיש לו ליעקב. וע\"ד הנסתר על פי זה י\"ל דלהיות יעקב אשר פדה את אברהם בחור שבאבות, בעל שש קצוות כידוע לי\"ח, יש בו ששה פרקים:\n<br> אבות נקראת המסכתא הזאת המדברת בענייני מוסרים ודרך ארץ, לרמוז דאף דברים אלו קיימו האבות:\n<br>\n<br><br><b>משה קבל</b>. משה נוטריקון שלו \"שם \"מם \"הא, ושם זה ברבוע הוא בגי' סיני, ובו סוד התורה שבכתב כידוע ליודעי חן. וזה הוא משה קבל תורה מסיני דווקא.\n",
                "<b>קבל תורה</b>. התורה לא קתני, דהוה משמע כל התורה, אלא תורה, להיות ששער החמשים משערי בינה לא נגלה לו למשה.\n"
            ],
            [
                "<b>ועל גמילות חסדים</b>. קתני ליה בלשון רבים, לפי שמצוה זו לעולם נעשת בשנים, ונמצא גומלים זה את זה, כמשאז\"ל <small>(ויק\"ר פל\"ד, ח)</small> על ענין הצדקה המשתלמת לפי גמילות חסדים שבה, שיותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית.\n"
            ],
            [
                "<b>ויהי מורא שמים עליכם</b>. לא קתני והוו יראי שמים כדקתני אלא הוו כעבדים, דהוו משמע דאחר האהבה יקנו מדת היראה, וזה אינו דהיראה דהיא להיות נזהר ממצות לא תעשה כמ\"ש הר\"ב, קודמת לאהבה דהוא זריזות קיום מצות עשה כמ\"ש הר\"ב, והראיה דכתיב <small>(תהלים לד, טו. לז, כז)</small> סור מרע ועשה טוב. אלא קתני ויהי מורא שמים עליכם, דמשמע היראה שכבר זכיתם לה קודם עבדכם מאהבה, יהי עדיין עליכם בעוד שאתם עובדים מאהבה ושמחים בשמחת מצוה שמחה גדולה מרוב אהבת ה', שלא תהיה האהבה מקלקלת את השורה כדכתיב <small>(משלי ה, יט)</small> באהבתה תשגה תמיד, ותחטאו מרוב שמחה, שהרי כתיב <small>(תהלים ב, יא)</small> וגילו ברעדה. במקום גילה שם תהא רעדה <small>(ברכות ל:)</small>.\n"
            ],
            [
                "<b>והוי שותה בצמא</b>. לפי גירסא זו דגרסינן בצמא בבית, יש לפרשו כפשוטו, כי המתאבק בעפר פיו צמא לשתות, והצמא לשתות בעסקו בתורה ואינו פוסק מקל מעליו עונש איסור דברים בטלים, כי כן כתבו חכמי האמת. ופשוט הוא, כי הוא מדה במדה:\n"
            ],
            [
                "<b>יהי ביתך פתוח לרוחה</b>. להאכיל לרעבים. ויהיו עניים בני ביתך. שתאכילם מאכל עניים כדי שתוכל להוציא מעות על האורחים הבאים, ולא תפטור עצמך בטענת אין לי, כי אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לעשות צדקה <small>(גיטין ז:)</small>:\n",
                "<b>ואל תרבה שיחה עם האשה</b>. כי היא צרה עיניה באורחים יותר מבאיש <small>(עי' ב\"מ פז.)</small> ואם תרבה שיחה עמה ברוב דבריה תוציא עליהם שם רע, או תגלה אזנך שההוצאה מרובה כי היא עושה כל צרכי הבית, ותגרום לך שתגרשם מביתך. ועוד שהיא תזעק וארז\"ל <small>(עירובין פו. עיי\"ש)</small> כלבתא נבחא פוק. והם ילכו מאליהם:\n",
                "<b>באשתו אמרו</b>. שלא ירבה שיחה. וק\"ו באשת חבירו. שלא ירבה, דאפילו דבור מועט ללא צורך גדול אסור משום הרגל עבירה:\n",
                "<b>מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה</b>. כן כתב התי\"ט בשם הגהת א\"י. ולפי זה ה\"פ מכאן אמרו וכו' שגורם רעה לעצמו, דהיינו אשתו הנקראת עצם כדכתיב <small>(בראשית ב, כג)</small> עצם מעצמי. כי על ידה מגרש העניים מביתו, והיא אינה זוכה עוד בהקרבת הנייתה להם <small>(עי' תענית כג:)</small>, וע\"י שמגרש העניים אשר מהם תצא תורה כמשז\"ל <small>(נדרים פא.)</small>, הוא בוטל מד\"ת, וסופו של זה המרבה שיחה עם אשתו יורש גהינם, כי הרגל נעשה טבע שני להרבות שיחה עם הנשים ואפילו עם הבלתי נשואות לו, והדבור מביא לידי מעשה, להרצות מעות מידו לידה כדי ליגע בה, וכתיב יד ליד לא ינקה רע <small>(משלי יא, כא. ועי' ברכות סא.)</small>:\n"
            ],
            [
                "<b>והוי דן את כל האדם</b>. הידוע, שהוא בנוני, כמ\"ש הר\"ב. והיינו דלא קתני אדם סתם, בלא הא:\n"
            ],
            [
                "<b>הרחק משכן רע</b>. שיש לו עין הרע, אעפ\"י שכל שאר מעשיו הם טובים, כי אמרו ז\"ל <small>(ב\"מ קז:)</small> שצ\"ט מק' מתים מעין הרע, ומדה גרועה זאת א\"א להוציאה מאדם המוטבע בה, לכן צריך להרחיק ממנה שלא לעמוד במקום סכנה:\n",
                "<b>ואל תתחבר לרשע</b>. אבל הרחק אל תרחיקהו בשתי ידים, אלא תהא שמאל דוחה את מעשיו, וימין מקרבת אותו תחת כנפי השכינה בתוכחה ראויה:\n"
            ],
            [],
            [],
            [
                "<b>ואל תתודע לרשות</b>. תתודע אינו צווי כמו אהוב ושנא, אלא זכר בעלמא, שכשישנא את הרבנות לא יבא להתודע לרשות, כי לעולם הפרנס הממונה על הצבור הוא הוא ההולך לפני המלך והשרים לפקח על עסקי צבור. ה\"ט דשנאו אחר ושנא את הרבנות, דלפי דברי הר\"ב היה לו להקדימו לו. ועוד ה\"ל לשנותו בלשון צווי גמור, דומיא דאהוב ושנא:\n"
            ],
            [
                "<b>ותגלו למקום מים הרעים</b>. כינה הדעות הנפסדות באחד מצרכי הגוף הבלתי ראוי וטוב, לרמוז דצריך להשתדל בקייום בריאות הגוף, כדי שיהיה מוכן ומזומן לשרת את הנפש בקייום המצות, וזה רמז לנו באחד מצרכי הגוף ההכרחי שא\"א לחיות מבלעדו, לגלות לנו דלא יטה אחר תאות לבו הרע למעדני עולם בטענה זו, כי זו היא עצת היצה\"ר המראה פנים בתורה שלא כהלכה, אלא מים במשורה ישתה כי כך היא דרכה של תורה (לקמן פ\"ו מ\"ד):\n"
            ],
            [],
            [
                "<b>הוא היה אומר נגד שמא וכו'</b>. נראה דאמר דברים אלו ברבים בההוא מעשה דפסחים <small>(דף סו.)</small> דשכח ולא הביא סכין. שאירע לו כזה שנגד שמא ואבד שמיה כמ\"ש המדרש שמואל. וכדי שיבינו הכל אמרו בלשון תרגום:\n"
            ],
            [
                "<b>וכשאני לעצמי</b>. שאני טרוד באשתי הנקראת עצם מעצמי <small>(בראשית ב, כג)</small>. מה אני. יכול לעשות לטוב לי, שכבר רחים בצוארי <small>(עי' קידושין כט:)</small>. ועל פי פירוש זה אתי שפיר דלא קתני וכשאני לי מי לי דומיא דרישא:\n"
            ],
            [
                "<b>עשה תורתך קבע</b>. תורתך, שאתה מחדש בשכלך בתורה, תעשנה קבע, שלא ינגדו חדושיך זה את זה, שאם אתה עושה כן אין תורתך תורת אמת כי אם להתגאות ולהראות לבני אדם שאתה חריף ובקי, שהרי אם גמרת לפי רוחב שכלך בדבר אחד שהוא בענין אחד, ועל פי אותו ענין חדשת חדוש נאה בפסוק ההוא או מדרש ההוא, אם לא חזרת בך בפירוש מהחדוש הראשון אי אתה רשאי לחדש עליו חדוש אחר המורה הפך המונח הראשון שהנפת, וזו החזרה צריכה שתהיה בלב, שאם אין דעתך נוטה שיהיה אותו הענין כך באמת כמו שאתה אומר, לא תכניסנו באזני בני אדם בארחות עקלקלות כדי לחדש עליו חדוש, אלא תהיה תורתך קבע בפיך ובלבבך, ואם הדבר ספק אצלך תאמר בפירוש ספוקי מספקא לי ואם הענין הוא כך י\"ל חדוש זה ואם הוא בדרך אחר י\"ל חדוש אחר, ולא תטעה את הבריות בדבורך להרבות בכבודך, ואי לאו בר הכי אתה שתיקותך יפה מדברותך. ואמור מעט, חדושים. ועשה הרבה, מצות ומעשים טובים. ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, וכל המרבה דברים מביא חטא:\n",
                "<b>והוי מקבל את כל האדם</b>. כל אדם לא קתני כדקתני <small>(פ\"ד מ\"ד)</small> ואל תהי בז לכל אדם, אלא כל האדם, שצריך לקבל כל האדם בסבר פנים יפות, ולא מקצתו דהיינו להחניפו, ושלא יהיה הסבר פנים יפות עמו כי אם במקצתו, דהיינו מן השפה ולחוץ, אלא יהיה הסבר פנים שעושה עמו מתפשט בכל אותו אדם בחצוניותו ובפנימיותו, וזה דומה לעשה תורתך קבע שצריך שיהיה פיו ולבו שוים:\n"
            ],
            [],
            [
                "<b>כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה</b>. דגם אויל מחריש בפרט בפני מי שגדול ממנו בחכמה, חכם יחשב <small>(משלי יז, כח)</small>. והגוף נהנה מזה, כי נחשב לאדם גדול וחכם אף כי ידע בנפשו שאינו כן. ואם בעל נפש אתה, שאי אתה חש על כבוד גופך כי אם בתורת ה' חפצך, כי היא היא המביאה לידי מעשה, ותצטר[ך](ף) לשאול בפניהם כל ספיקות שיש לך, דאין הבישן למד, הוי זהיר בדבריך ולא תרבה בהם, אלא שאל מה תשאל בדרך קצרה, שכל המרבה דברים מביא חטא על נפשו בקלות, בפרט קמיה רביה, דמאן דמותיב מילה קמיה רביה אזיל לשאול בלא ולד <small>(עירובין סג.)</small>:\n"
            ],
            [
                "<b>על הדין ועל האמת</b>. על הדין היוצא באמת נעשה השלום בעולם, שאין לבעלי דינין עוד תרעומת זה על זה, נמצא ששלש אלו תלוים זה בזה, האמת בדין, והשלום באמת. ועל פי פירוש זה יש טעם הגון לשנותו שלא כסדר הכתוב, משא\"כ לפירושים אחרים:\n"
            ]
        ],
        [
            [
                "<b>מתן שכרן של מצות</b>. השכר שמשלם הקב\"ה לעושה מצוה הוא מתן, שאנו חייבין לקיים צויו מפני כמה טובות שגמלנו והקדים לנו קודם שנגיע לכלל מצות, ואף אחר שהגענו לכלל אנשים, כדכתיב <small>(איוב מא, ג. ועי' ויק\"ר פכ\"ז, ב)</small> מי הקדימני ואשלם, משום הכי קתני מתן שכרן. והתי\"ט פירש פי' אחר:\n"
            ],
            [
                "<b>תלמוד תורה עם דרך ארץ</b>. בתיבה זו של דרך ארץ נכלל בו מלאכה וסחורה כמ\"ש הר\"ב, ואף המדינו שיהיה משאו ומתנו בנחת ונוח לבריות, שכן צריך הת\"ח להיות:\n",
                "<b>מלאכה</b>. אף הסחורה בכלל מלאכה היא, שהרי צריך אדם להפוך בה כדי שלא תתקלקל. א\"נ מלאכה דווקא דהיינו אומנות, שלא בכל זמן ימצא לעשות סחורה ונמצא מלסטם. והכי ס\"ל לר' יהודה <small>(קידושין ל:)</small>, דחייב אדם ללמד את בנו אומנות דווקא, ולא די במה שמלמדו לעסוק בסחורה, מטעם זה:\n",
                "<b>מעלה אני</b>. דע כי אני הוא כנוי לשכינה, בלי שום דוחק, שהרי כתיב <small>(יחזקאל א, א)</small> ואני בתוך הגולה. שהוא כנוי לשם הויה ב\"ה ושכינתיה, כמ\"ש חכמי האמת. ולכן לא כן עשה התי\"ט לדחוק המפרש תיבה זו על הקדוש ב\"ה. דאינו רחוק כלל ועיקר, כיון שכך שמה שאני, הוא המעלה:\n"
            ],
            [],
            [
                "<b>עשה רצונו כרצונך</b>. לפי גירסת הירושלמי שהביא התי\"ט ברצונך בבית, וכן ברצונו, יש לפרש מתניתין הכי, עשה רצונו ברצונך, שכשאתה עושה רצונך שאתה אוכל ושותה וכל כיוצא בזה, תעשנו לקיים הגוף לעבודתו יתעלה שזהו רצונו. וכל מעשיך יהיו לשם שמים ולא לשום פניה אחרת. כדי שיעשה רצונך ברצונו, שהוא להטיב לך, כי טבע הטוב ורצונו הוא לעולם להטיב, ואם דרך משל תבקש מאתו שימציא לך מציאה הוא יעשה רצונך וימציאנה לך ברצונו הטוב, ולא יבא לך שום היזק על ידה כי לא ישמע המלך מאומה <small>(עי' ברכות ס.)</small>, דאי לאו הכי אף אם יעשה רצונך וימציאנה לך, לא יעשה זה ברצונו הטוב, ויודע הדבר למלך ותוזק ולא תרויח. ולא תאמר בלבבך הרבה ארבה ברצוני כי כבר הוא ברצונו, ואם דרך משל אתה מתעסק באיזה עסק והגיע שעת מנחה תניח מלומר התפילה בזמנה באמור שע\"י העסק הזה אתה מרויח לפרנס עצמך ובני ביתך להרבה ימים שתוכל ע\"י זה להתפלל כל אותם הימים בכוונה, כי יהיה לבך פנוי, לא תעשה כן וזכור אל תשכח כי מחשבה זו וכיוצא בה היא עצת היצה\"ר, שמראה לך ההיתר במה שהוא אסור ללכוד אותך ברשתו, ולכן בטל רצונך, ותניח אותו העסק. מפני רצונו, של הקב\"ה שהוא חפץ שתתפלל בזמנו, ואל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום, והעושה זה וכל כיוצא בזה אינו אלא מקטני אמנה, אלא האמן בהקב\"ה ובטל רצונך, כדי שגם הוא יבטל רצון אחרים, דהיינו הסטרא אחרא, שכל מגמתה היא להורידך לבאר שחת, משא\"כ רצון האל דאדרבא כביכול הוא מצטער כשהמדת הדין מביאה הרעה על האדם. והוא יבטלנה מפני רצונך, שבטלת לעבודתו, מדה כנגד מדה:\n"
            ],
            [],
            [
                "<b>אף הוא ראה וכו'</b>. נראה דמ\"ש המדרש שמואל שהביא התי\"ט, שמשנה זו מובנת בסוד גלות הנפש והעתקה ממקום למקום, אמת ויציב הוא כי כן היתה כוונת הלל הזקן, כי כמה וכמה מדרשי רז\"ל אינם מובנים על דרך הפשט המוני, וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ולפי שהיה מדבר לגלגלת של רוצח, שכל מה שאומרים לפני המת שומע עד שיתעכל הבשר, ומסתברא דהיה עם הארץ, ואפשר אף בור שאינו יודע בטיב משא ומתן כיון שהפקיר עצמו ללסטם את הבריות, שנאו בלשון ארמי המובן לכל בר נש המוניי, והקדימו להוא היה אומר מרבה בשר מרבה רמה שהוא בלשון הקדש, משום דמרבה רמה ר\"ל אחר המות, וכך הוא הסדר הנכון, ואל תתמה על מה שמשנה זו מפורשת דרך רמז דווקא כסדר האגדות, דהא כל מסכת אבות הוא כמו אגדה ממש, ועל פי זה נתישבו כל ההרגשות שהרגיש התי\"ט לדחות המדרש שמואל:\n"
            ],
            [
                "<b>קנה שם טוב קנה לעצמו</b>. משא\"כ כל הקניות הרמוזים במתניתין, כי בחצי ימיו יעזבם, ולא במותו יקח הכל, ולא ירד אחריו כבודו הגשמי, כי יעזוב לאחרים חילו. ועוד יש לפרש לעצמו, לאשתו הנקראת עצם מעצמיו <small>(בראשית ב, כג)</small>, שכשקנה השם טוב ומת, הכל קופצים לישא אשתו להיותה כלי שנשתמש בו קדש, אבל לעצמו ממש, אין השם טוב שקנה, אע\"ג שאינו מניחו לאחרים כמו הממון, מועיל לו אחרי מותו, שאם היה צדיק גמור אף כי בני אדם לא ידעו מעשיו ולא היה לו שם טוב ביניהם, מ\"מ שכרו אתו ופעלתו לפניו מוכנת להעלותו לעולם הבא, אבל התורה קנה לו דווקא, שאם קנה תורה היא מגינה עליו בעוה\"ז ובעו\"הב, והיינו דתנן בתורה קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העולם הבא, ולא קתני קנה לעצמו, כמו בשם טוב:\n"
            ],
            [],
            [
                "<b>רבי אליעזר אומר עין טובה</b>. כלומר דרך עין טובה היא הדרך שידבק בה האדם, והכי צריך לפרש בכולהו, דהא בדרך פתח התנא. וכן בדרך רעה:\n",
                "<b>הרואה את הנולד</b>. מדקתני הרואה בהא, כמדומה לי דאר' יוסי קאי, והכי קאמר זה השכן טוב שידבק בו האדם, היינו הרואה את הנולד כפי' הר\"ב. דאם אין בו גם המדה הטובה הזאת, אע\"פ שהוא טוב לבריות, אינו נכון לילך בדרכו, שמתוך שהוא מצוי אצלו תדיר א\"א שלא ילמוד אף ממעשיו הרעים שלא לחשב הפסד מצוה כנגד שכרה בכל מעשיו אם אינו רע ממש הואיל והוא טוב לבריות יתחבר עמו כי כמה מצות בפרט של גמילות חסדים שייכים במי שהוא טוב לבריות והוא המתחבר עמו תוכו יאכל וקליפתו יזרוק כי כבר אינו מצוי אצלו תדיר שיוכל ללמוד ממנו כל מעשיו אף הבלתי טובים הואיל ואינו שכינו:\n",
                "<b>הנולד</b>. אשר יולד לא קתני, אלא הנולד, דמשמע שנולד כבר כדאיתא בנדרים דף ל' ע\"ב. וזהו שכר מצוה ועונש העבירה, שאף על פי שאינו מקבל אותו מיד כי אם אחר המות, מ\"מ הוא נולד כבר בעשיית המעשה:\n",
                "<b>הלוה ואינו משלם</b>. אף זה יש לפרשו על דרך הרואה את הנולד, שאם השכן רע הוא מטבע זה ללות ולא לשלם, שכינו המצוי עמו תדיר לא יוכל להשמט ממנו בטענת אין לי ויצטרך להלות לו, ויעני מכיון שאינו משלם לו, ואם יאמר לו בפירוש שאינו רוצה להלות לו מפני שאינו משלם, מפני שסורו רע בקל יזיקהו בגופו, ואל תתמה מזה שהרי אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום, ומכיון שאינו משלם הרי לא חס על כבוד קונו, כ\"ש שלא יחוש על כבודך:\n",
                "<b>לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן</b>. יש לפרשו דהואיל וגם ענוש לצדיק לא טוב, כשהלוה ממנו הוא רשע ואינו משלם לו, חונן ונותן לו במתנה בינו לבין עצמו, כדי שלא יענש עליו, ע\"ד מאי דאמור רבנן <small>(ב\"ק צד:)</small> דהגזלנים הרוצים להחזיר מה שגזלו הלוקח מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו, שמא ימנעו מלעשות תשובה, כההוא מעשה:\n"
            ],
            [],
            [
                "<b>עין הרע</b>. ולפעמים קורא אותו עין רעה בלשון נקבה. ולפי הנראה עין רעה בלשון נקבה, הוא מי שעינו צרה בשלו שלא היה רוצה להוציא ממונו, או בשל אחרים שלא היה רוצה שאחרים ירבו בממון או במצות, וכדתנן <small>(פ\"ה מי\"ג)</small> הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים עינו רעה בשל אחרים, יתנו אחרים והוא לא יתן עינו רעה בשלו. וכנו מדה זו הרעה בלשון נקבה, להיות מדה זו הרעה של צרות עין מצויה בנשים כמשאז\"ל <small>(ב\"מ פז.)</small> שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מבאיש. ועין הרע לשון זכר, הוא מי שהנחש כרוך עליו, שבהסתכלותו בדבר מה משחית אותה, וכמאמרם ז\"ל <small>(שם קז:)</small> שממאה מתים, צ\"ט מהם מתים בעין הרע. והוא מהסתכלות אדם שיש לו עין הרע, וכמבואר בזהר <small>(אחרי סג: עיי\"ש)</small> במעשה שהיה, וכינו הרוע זה בלשון זכר להיות דאין זה מצוי בנקבה להיותה רחמנית יותר מהאיש, כדכתיב <small>(איכה ד, י)</small> ידי נשים רחמניות. ומי יודע אם לא יהיה שמם מוכיח על שרשם הרע, היוצא מסמאל ונוקביה שהם דוגמת זכר ונקבה, נגע ורעה, ולפי זה אלו השלש מדות רעות הנזכרים במשנה זו, כשתדקדק היטב תמצא שמוציאים לאחרים מן העולם, שהעין הרע והיצר הרע והשנאה מוציאים לאדם ששולטים עליו אלו העניינים מן העולם, והיינו דלא תנן מוציאים אותו, אלא מוציאים את האדם, שהאיש היוצא מן העולם לא נזכר ברישא דמתניתין, ובזה הראה לו התנא דטוב הוא לאדם שירחיק עצמו משלשה פגומים אלו שלא ישלטו עליו, שאם יתחברו אליו יוציאו אותו מן העולם:\n"
            ],
            [],
            [
                "<b>אלא רחמים ותחנונים</b>. שתאמר בבקשה רחם נא, והשאלה תהיה בתחנונים, שאין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם <small>(ערש\"י דברים ג, כג)</small>, שאם תשאל בשכר מצותיך, יראו חשבונותיך ותופקד על עונותיך כמו שארז\"ל. על פי זה אתי שפיר שינוי סדר הכתוב <small>(יואל ב, יג)</small> דכתיב ביה חנון קודם רחום. ועוד יש לפרש רחמים, שיתפלל לה' שיהיה רחום בדין. ותחנונים, שיתפלל אליו שיחנן אותו מחסדו. שמתחילה יתפלל על סור מרע ואח\"כ על עשה טוב, וכמשאז\"ל <small>(עי' מדרש שוח\"ט תהילים פי\"ט ד\"ה שגיאות)</small> שמתחילה צריך אדם לשאול השאלה קטנה ואח\"כ ירבה בשאלתו. ומפני שהקב\"ה חפץ חסד הוא יותר מבדין, נזכר בקרא בשם חנון קודם רחום:\n",
                "<b>המקום</b>. אפשר שקראו בשם זה, לרמוז שצריך לקבוע מקום לתפילתו כמשאז\"ל <small>(ברכות ו:)</small>:\n",
                "<b>ואל תהי רשע בפני עצמך</b>. המפרשים ז\"ל פירשו מה שפירשו, ולעד\"נ דקמ\"לן דלא יחשוב אדם עצמו לרשע ושאינו ראוי שתעמוד השכינה כנגדו כשמתפלל, ושלכן אינו מבזה את המקום אם מסתכל אנה ואנה, שלא יאמר כן, אלא יכוין בתפילתו:\n"
            ],
            [
                "<b>ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך</b>. התי\"ט דחה גירסא זו מפני שלא מצא לה קשר עם הענין שלמעלה. ולעד\"נ דנכונה היא ובאה לישב שאלה אחת אשר ישאל האדם אשר ילמוד דעות הכוזבות של האפיקורוסים כדי לידע מה שישב עליהם כצווי ר' אליעזר, מה יהיה תכליתו בלמוד ההוא, דבשלמא בלמוד התורה תכלית פעולתו הוא שאם (אם) אין כוונתו לקבל פרס עליו הוא עושה נחת רוח לקונו כי כן הוא חייב לו, אבל בלימוד דעות הכוזבות אינו עושה נחת רוח לקונו כלל, ואף תכלית כוונתו שהוא כדי שידע מה שישיב לאפיקורוס לכאורה אינה כוונה רצויה, שאם לא ידע להשיב ישמט ממנו, ואם יגרום שע\"י זה ישאר אפיקורוס מוחזק וקיים בדעותיו הרעות, אין אנו אחראין עליו שלאפיקורוס ישראל אין להשיב כדאיתא בסנהדרין דף ל\"ח ע\"ב, ולאפיקורוס גוי אין אנו ערבים עליו, כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בם, ולא איכפת לן וכדאיתא במדרש <small>(בר\"ר פ\"ח ח)</small> על פסוק <small>(בראשית א, כו)</small> נעשה אדם. ומחמת הטענות האלה אפשר שימנע אדם עצמו מלידע מה שישיב לאפיקורוס, לכן אמר שיבחין ויראה עילוי התורה אור מתוך חשך דעות הכוזבות האלה, שהרי לידע מה להשיב מוכרח הוא לידע מה שישאלו בחכמתם המזוייפת, וזהו כבודו יתעלה, וכמו שצוה רשב\"י בזהר ויקרא דף מ\"ז ע\"ב דצריך למילף מילי דשטותא, כדאיתא בזהר על פסוק <small>(קהלת ב, יג)</small> וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. וכדי שלא יאמר אדם אלמוד בתחילה דעות הכוזבות האלה ואח\"כ אלמוד התורה, כמו שהקליפה קודמת לפרי, לכן הזהיר ר' אליעזר מתחילה הוי שקוד ללמוד תורה, ואח\"כ דע מה שתשיב לאפיקורוס. ולישנא דאיתא בזהר הנ\"ל נמי דייקא, דקאמר ותניא חיובא הוא על בר נש דאוליף חכמתא למילף מן שטותא וכו'. דמשמע אחר שלמד החכמה ילמוד השטות, כי אם תעשה להפך תאחז במצודה הרעה, כי צדיק הראשון בריבו <small>(משלי יח, יז. עי' מצו\"ד שם)</small>, ותשמע עצמך באותו הדעות הרעות ולא תאמין אח\"כ בדברי תורה, כאדם היוצא מן החשך שטורח לו מאד להסתכל באור כי הוא אינו יכול לראותו, ולהפך כשתצא מן האור יהיה החשך לעיניך כפול ומכופל, וזה הוא מה שאנו מבקשים שיראה דופי גדול באותם הדעות הכוזבות כדי שלא יקרב אצלם, והיינו דכתיב וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. דדמה החכמה לאור, והשטות לחשך, ואע\"פ שלמד תורה כבר, לא יפסיד זמן הרבה על ההוללות ההוא, אלא צריך שידע לפני מי הוא עמל, דהיינו לפני מלך מלכי המלכים, וא\"כ אפוא אינו מן הראוי שיתמיד למודו בו שאינו עושה בזה נחת רוח לקונו המשגיח עליו בכל עת, וזהו כוונת הפסוק באמרו <small>(קהלת י, א)</small> יקר מחכמה וכבוד סכלות מעט. דמיניה ילפו בזהר <small>(שם)</small> נמי האי חיובא. דבאמרו מעט ש\"מ מעט ולא הרבה, דדיו שיכיר בו האור מתוך החשך ובזה ידע מה שישיב לאפיקורוס:\n"
            ],
            [
                "<b>והשכר הרבה</b>. ולכן יותר ויותר צריך להשתדל לעשותה, ולהיות קל בעיניו הטורח, דהוי דבר מועט לגבי שכר המרובה:\n"
            ],
            [
                "<b>ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא</b>. לעולם הבא לא קתני, אלא לעתיד לבא. לרמוז שמשלם להם כשמתים בקצירות ימים, אף על המצות שהיו עתידים לעשות אם היו חיים עדנה, כדאיתא במדרש על פסוק <small>(קהלת ה, יא)</small> מתוקה שנת העובד <small>(קה\"ר פ\"ה יא פיס' ה. ועי' מנורת המאור פ\"ה תלמוד תורה)</small>:\n"
            ]
        ],
        [
            [
                "<b>רמה ותולעה</b>. כמדומה היה לי שרמה נקרא בהיותו קטן, ותולעה בהיותו גדול, וכן כתיב <small>(שמות טז, כ)</small> וירם תולעים. בתחילה וירם <small>(ערש\"י שם)</small>, והדר היו תולעים, ולא כתיב והתליע רמה. אבל ראיתי אח\"כ במסכת דרך ארץ פ\"ב <small>(פ\"ג)</small> על ענין זה, ר\"ש אומר רמה בחייו ותולעה במותו, רמה בחייו אלו הכנים, ותולעה במותו זהו שמרחיש במותו, ע\"כ:\n"
            ],
            [
                "<b>בשלומה של מלכות</b>. אפשר לומר דרמז לנו התנא הכא, דכשמתפלל יכוין לתקון השכינה הנקראת מלכה, ליחדה בברית שלום, כידוע לי\"ח:\n"
            ],
            [
                "<b>שלשה שאכלו וכו'</b>. נראה דנקט שלשה לרבותא, דאפילו שלשה שחייבין בזמון, שעל ידו מראים שאכלו משלחנו של מקום, כי כן אומרים נברך שאכלנו משלו, אם לא למדו הוו כאילו אכלו מזבחי מתים, וכ\"ש כשהם פחות משלשה. ואגב רישא, תני סיפא נמי שלשה. והתי\"ט פירש פירושים אחרים:\n"
            ],
            [],
            [],
            [],
            [
                "<b>שאתה ושלך שלו</b>. משום דאין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסדים שבה <small>(סוכה מט:)</small>, והוא החסד שעושה בגופו להוליכה ולהמציאה לעני כמו שפירש רש\"י התם <small>(ד\"ה אלא וכו')</small>, משום הכי לא קתני ששלך שלו ותו לא, אלא אתה, והוא הגוף, ושלך, שהוא הממון, של הקב\"ה הוא, וצריך ששניהם יתעסקו במצוה זו, ונתינה לעני הוא נתינה להקב\"ה, כדכתיב <small>(משלי יט, יז)</small> מלוה ה' חונן דל:\n"
            ],
            [],
            [
                "<b>חכמתו מתקיימת</b>. שאינו שוכחה, מתוך שעל כל מעשה אפילו קטן שבא לידו חוזר עליה שלא לבא לידי חטא, אבל איפכא אינה מתקיימת, לפי שכמה מעשים עוברים על ידו שלא שת לבו אליהם כל זמן שלא היה ירא חטא, ובזה שוכח מה שלמד על ענין אותם הדברים. והמפרשים כדי שלא תקשה דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא, פירשו פירושים אחרים:\n"
            ],
            [],
            [],
            [
                "<b>והוי מקבל את כל האדם</b>. מדלא תנן את כל אדם, אלא את כל האדם, יש לפרשו כמו שפרשתי בהוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות <small>(פ\"א מט\"ו)</small>:\n"
            ],
            [
                "<b>וקלות ראש</b>. נראה דהוא השחוק במחשבה, על דרך מה שארז\"ל <small>(נדרים פ\"ב מ\"ה)</small> שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. דפירושו הוא שלא יזלזלם במחשבתו שלא יחשבם לכלום. א\"נ שחוק הוא השחוק עצמו, כגון משחק בקוביא. וקלות ראש, הוא שחוק בפה. אבל לפי זה הוי זו ואצ\"ל זו:\n",
                "<b>סייג לחכמה</b>. שלמד כבר, היא השתיקה. אבל לא יקדים השתיקה ממש לחכמה, לבלתי שאל הספקות שיש לו, שאם יעשה כן לא יחכם לעולם, דלא הביישן למד <small>(פ\"ב מ\"ה)</small>, והיינו דתנן בפ\"א משנה י\"ז וכל המרבה דברים מביא חטא. דמשמע דווקא המרבה מביא חטא ולא השואל ספקותיו וכמ\"ש שם ע\"ש, והכא קתני שתיקה לבד, דמשמע שתיקה ממש, וזה א\"א אלא אחר שכבר נתחכם, משום הכי לא קתני שתיקה סייג לחכמה כבשאר בבי. והמפרשים ישבו קושיא זו בישובים אחרים. ועוד ע\"ד האמת, הנדרים הם סייג לחכמה כידוע, כי הנדר נון דר כידוע ליודעי חן, משום הכי הקדים סייג לחכמה לשתיקה, לסמכה אף לנדרים הנזכרים, לרמוז דאף לחכמה הם סייג:\n"
            ],
            [
                "<b>בנים אתם לה' אלקיכם</b>. לא הביא הפסוק של בני בכורי ישראל <small>(שמות ד, כב)</small> הקודם לו, משום דאין משם ראיה דיהיו נקראים בנים למקום, אלא שהם חביבים למקום כבנים, אבל לא שהם בנים ממש כלומר שתהיה נשמתם חצובה מתחת כסא הכבוד, דהכי גרסינן במדרש תהלים <small>(מזמור ב)</small> ד\"א בני אתה מכאן תשובה למינין שהם אומרים יש לו בן, וא\"ת מותיב ליה בן לי אתה אינו אומר, אלא בני אתה, כעבד שעושה לו רבו קורת רוח ואומר לו אנא מחבב לך כברי, ע\"כ. ופירוש מאמר זה כבר כתבתיו בספרי חושב מחשבות בחלק מאורי אש מאמר עירוב פרשיות רמז ד' ע\"ש. והכלל העולה ממנו הוא שתיבת לי אצל הבן מורה היותו בן ממש, ולא חביב כבן לבד, וכבר ידענו שלמד של לה', היא במקום לי, כי הלמד של לי היא למדבר בעדו, והלמד של לה' היא לנסתר, ואילו היה הפסוק רוצה לכתוב הענין על דרך בני אתה שר\"ל חביב כבן, לא ה\"ל לכתוב בנים אתם לה' אלקיכם, אלא בני ה' אלקיכם אתם, ודוק. ה\"ט דנקט מקרא זה להורות החיבה יתרה שהם בנים ממש כהוראת לישנא דקרא באמרו בנים אתם לה' אלקיכם, דהלמד היא במקום לי המורה שהם בנים שלו ממש אף בעולם הבא, וכמו שבארתי בספרי הנ\"ל בפירוש המאמר, ואין זה אלא בהיותם בנים ממש. ועוד הלמד עצמה מורה העולם הבא, כמ\"ש שם עיין שם. והתוספות יו\"ט כתב טעמים אחרים על מאי דנקט פסוק זה דווקא, אבל לע\"ד מ\"ש אני הוא אמת וצדק:\n"
            ],
            [],
            [],
            [],
            [
                "<b>וגמטריאות</b>. כתב התי\"ט שנראה שהוא שם מושאל ולקוח מלשון יון, ע\"כ. ואני בער ולא אדע מ\"ט נקט הכתוב לשון מלשונות הנכרים, כגון טטפת <small>(דברים ו, ח)</small> דע\"י פירושו בלשון נכרי אנו יודעים מספר הבתים <small>(עי' מנחות לד:)</small>, וכן הן לה' אלקינו וגו' <small>(דברים י, יד)</small> שאמרו ז\"ל <small>(פס\"ז פ' וילך, ועי' שבת לא:)</small> הן בלשון יוני אחד, וכן רז\"ל דשינו לשונם הקדוש בתוך המשנה לדבר בלשון חול, כגון זה של גמטריאות וכל כיוצא בו, דא\"א לומר דא\"א לפרש אותו הענין בלשון הקדש שאין לו שם בלשון הקדש אלא בשאר הלשונות, דזה א\"א ודאי שהרי העולם ומלואו נברא בלשון הקדש, וא\"כ א\"א לשום דבר קטון או גדול שלא יהיה לו שם בלשון הקדש, כפי טבעו הנחצב מצרופי אותיות. ועוד שיש כמה דברים שיש להם שם מפורש בלשון הקדש ואעפ\"כ באיזה מקומות נכתבו או נשנו בלשונות אחרות. לכן נראה בעיני שהדבר הוא הפך ממ\"ש התי\"ט, שתיבות אלו אף הם לשון הקדש, והם שרש אותו לשון הנכרי, שא\"א לכל לשון ולשון שלא יהיה לו שרש בלשוננו הקדש הקדום, והקב\"ה להראות תפארת גדולת לשון הקדש שבו תלוי כל הלשונות, כתב בתורתו קצת תיבות הרגילות בלשונות הנכרים, להראות שאע\"פ שהם מדברים בו מ\"מ הוא לשון הקדש שהרי נכתב בתורה, וכמו כן עשו חז\"ל בדבריהם שהם דברי אלהים חיים, ובזה ידעו ויבינו כי אותיות תיבות אלו הם שרשי אותו הלשון חול, מלבד שבאותה מצוה או סיפור שנכתבו תיבות אלו הוצרכו לכך מחמת הגמטריא או הנוטריקון או הצירוף היוצא מהם הראוי לאותה מצוה או סיפור:\n"
            ]
        ],
        [
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [
                "<b>גופו מכובד על הבריות</b>. שהולכים אחריו לשמוע דבריו, כי אומרים שמדקדק בהם כמו שהוא מדקדק בדברי תורה, ואין ראוי לאבד שום דבור מדבורו. אבל המחלל את התורה, שאומר דברה תורה כלשון בני אדם דווקא, כלומר שלא דקדקה יפה, ואינו תולה הדבר בחסרון ידיעתו, גופו מחולל על הבריות, שאינם משגיחים בדבריו כי אומרים שאינו מדקדק בהם קודם שיוציאם מפיו, דהא לא עדיף מקב\"ה, דהוא עצמו ס\"ל שלא דקדק בתורתו, וכל זה בא לו מצד מעשיו ממילא בעולם הזה, מלבד השכר והענש הקצוב לנשמתו אחר מותו:\n"
            ],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [
                "<b>רבי יוחנן הסנדלר אומר</b>. בספר כתבי האר\"י איתא שהוא היה מעור החופה על עקבו של אדם הראשון. ולכן אין לתמוה על שמו זה דסנדל, או אומנותו זה, כי הפרי הוא מעין השרש:\n"
            ]
        ],
        [
            [],
            [],
            [],
            [
                "<b>עשר מכות</b>. על סימן י' מכות אלו שהוא דצ\"ך עד\"ש באח\"ב, פירוש התי\"ט פירוש אחד ובעיני דחוק מאד. ונלע\"ד לפרש, דצך עדש באחב. ופירושו דצך, שמחתך, מלשון דצה וחדוה. עדש, מלשון עדשים. באחב, מלה מורכבת משני מלות באח חב, ופירושו באח רשע, כי חב הוא לשון חייב, כדתנן <small>(ב\"ק פ\"א)</small> חב המזיק, וחייב הוא הפך הזכאי שהוא הצדיק. ופירוש הסימן כך הוא שמחתך שאתה שמח ביציאת מצרים, גרמו העדשים שבשלת בשביל האח רשע שהוא עשו הרשע, שקנית על ידם הבכורה ועבודת הקרבנות ומצות מילה אשר ביזה אותם עשו הרשע, כדאיתא במדרש רבה אשר על ידי שני המצות האלה יצאו ממצרים, כמשאז\"ל <small>(שמו\"ר פי\"ט ה)</small> בפסוק <small>(יחזקאל טז, ו)</small> ואראך מתבוססת בדמיך. בדם פסח, ובדם מילה:\n"
            ],
            [
                "<b>ולא נמצא פיסול בעומר ובשתי הלחם</b>. ולא מבעיא באלו שלא היו באים אלא פעם אחת בשנה, אלא אפילו בלחם הפנים, שהיה תדיר בכל שבוע, לא היה בו פיסול, ה\"ט דאיחרו אע\"ג דהוא תדיר:\n"
            ],
            [],
            [],
            [
                "<b>שבעה מיני פורעניות</b>. לא סגי ליה לתנא למימר שבעה פורעניות שהרי שמנה הם, דבגמרו שלא לעשר באים שני פורעניות, רעב של מהומה שמפני הגיסות אינם יכולים לאסוף התבואה, ושל בצורת שהגשמים מועטים כמו שפירש הר\"ב, ונמצא דאפילו שלא במקום הגיסות השער מתיקר מחמת מעוט הגשמים. להכי קתני מיני, כי אע\"פ ששמנה פורעניות הם, כי הרעב של בצורת באת לבדה במקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין, ובגמרו שלא לעשר באה עם אחרת, מ\"מ שבעה מינים לבד הם, א' רעב של בצורת, ב' של מהומה, ג' של כליה, ד' דבר, ה' חרב, ו' חיה רעה, ז' גלות:\n",
                "<b>גופי עבירה</b>. התי\"ט כתב דמדתני מיני בפורעניות, תני (תני) נמי גופי בעבירות, ע\"כ. ולעד\"נ דה\"נ אצטריך, דבמקצתן אינן מעשרין או בגמרו שלא לעשר יש בהם יותר מעבירה אחת, שכל מעשר הן ראשון הן שני הוא מצוה בפני עצמה, ולכן הוא עבירה בפני עצמה למאן דלא מפיק ליה, אבל שני העבירות הם ממין אחד, וכמו כן צ\"ל בכל העבירות שכלל התנא בפורענות אחד, ולא קתני מיני אלא גופי, וכן דרך רז\"ל לקרוא לעבירות בשם גופים כמ\"ש התי\"ט, משום דהעבירות נעשות מבני אדם הנמשכים אחר תאות הגוף הנעשה מחומר הגס של קרקע עולם:\n",
                "<b>עבירה</b>. על כי עבירה גוררת עבירה <small>(פ\"ד מ\"ב)</small>, כל העבירות כאחת חשיבי. משום הכי קתני עבירה לשון יחיד אע\"ג דרבים הם:\n",
                "<b>על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לב\"ד ועל פירות שביעית</b>. תרויהו הם הפקר, כמאמרם ז\"ל <small>(עי' סנהדרין מ:)</small> הפקיר עצמו למיתה, והם לא נהגו בהם מנהג הפקר, הרי ששתי עבירות אלו הם גוף אחד שלא הפקירו מה שהיו צריכים להפקיר:\n",
                "<b>על ענוי הדין</b>. מכיון שיודע היכן הדין נוטה ואינו פוסקו, נגלה דעתו שמבקש עילה לעוותו, ומכיון שעשה עוות הדין הרי הוא מורה בתורה שלא כהלכה, נמצאו היות שלשתן גוף אחד של עבירה:\n"
            ],
            [
                "<b>על שבועת שוא ועל חילול השם</b>. מקרא מלא הוא, ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך <small>(ויקרא יט, יב)</small>. הרי דתרויהו גוף אחד של עבירה הם:\n",
                "<b>על ע\"א ועל ג\"ע ועל ש\"ד ועל השמטת הארץ</b>. מכיון שארז\"ל דצוה הקב\"ה השמטת הארץ בשביעית כדי שידעו ויבינו שהארץ היא של הקב\"ה, כדאיתא בסנהדרין <small>(דף לט.)</small>, נמצא שהעובדה אינו מאמין שארץ היא לה' ונמצא עע\"ז, וג\"ע וש\"ד עם הע\"ז הם גוף אחד של עבירת מצחק, כמשאז\"ל <small>(בר\"ר פנ\"ג יא)</small> על פסוק <small>(בראשית כא, ט)</small> ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. וסימניך אותו האיש דכולהו איתנהו ביה:\n"
            ],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [
                "<b>שהיא לשם שמים</b>. שאין כוונת החולק לקנטר, או לקיים דבריו אע\"פ שיודע בעצמו שהם שקר, אלא מחזיק בדעתו מפני שסובר שבאמת הלכה כמותו. סופה, לעולם הבא. להתקיים, כל צדדי אותו המחלוקת, אע\"ג דבעולם הזה א\"א לעשות כי אם כדברי האחד מהחולקים. וזהו עצמו המחלוקת של הלל ושמאי כלומר תלמידיהם, שבפירוש אנו רואים <small>(עירובין יג:)</small> ששלשה שנים ומחצה נחלקו הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו, יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כדברי ב\"ה. ולא כן היה המחלוקת קרח, כי יודע היה שאין הלכה כמותו בטלית שכלה תכלת ודומיו, אלא כוונתו היתה לבטל דברי משה, וא\"כ א\"א לומר שדבריו דברי אלהים חיים ושיתקיים כל צדדי אותה המחלוקת לעולם הבא, אלא דברי משה רבינו שדבריו אמת וצדק, כן נלע\"ד פי' משנה זו. והמפרשים ז\"ל בחרו להם דרך אחרת, ועיין בהקדמה שהקדמתי לספרי משנת חסידים הנקראת בשם עולם קטן בפרק י\"ד ט\"ו י\"ו ותרוה צמאונך על ענין זה של המחלוקת:\n"
            ],
            [],
            [],
            [
                "<b>עז פנים</b>. והוא ירבעם, שהעיז פניו כנגד הקב\"ה, בשעה שתפשו בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג\"ע, ולא רצה לחזור באמור לו בפירוש לא בעינא <small>(סנהדרין קב.)</small>, ילך לגהנם. ובשת פנים. והוא דוד שנתבייש על מה שחטא, ילך לגן עדן. על כי יתוקן קלקלתו במה שיבנה בית המקדש אשר הוא היה סיבה לחרבנו, בקבלת לשון הרע שגרם שירבעם יקבל המלכות <small>(עי' יומא כב:)</small>, ומלכותו גרם לו שיחטא בעגלי הזהב כמשאז\"ל בפירוש. וזהו יהי רצון מלפניך שתבנה בהמ\"ק. וכדי שלא נחטא עוד בעזות פנים, תן חלקנו בתורתך. שניתנה לישראל מפני שעזים הם כמשאז\"ל <small>(ביצה כה:)</small> להכניע עזות שבהם, והיינו דאמור רבנן <small>(נדרים כ.)</small> כל אדם שאין לו בשת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. זהו הנ\"ל בישוב דקדוק חבור משנה זו, וכשתעיין היטב בפירוש המאמר שתפסו הקב\"ה בבגדו כמו שפרשתיו בספרי חושב מחשבות בחלק קולות מים מאמר רוח נבואה רמז י\"ו, תודה על האמת ותאמר שפירוש זה הוא כפתור ופרח:\n",
                "<b>אבות מתחיל במם ומסיים באלף, היינו אם, מפני שזאת המסכתא מדברת בדברי מוסר ודרך ארץ והנהגות טובות אשר ינהוג אדם, ודברים הללו לא יטה טבע הבן עליהם אם לא בכח האב, כדתנן (עדיות פ\"ב מ\"ט) האב זוכה לבן בנוי בכח וכו'</b>. ואף האם גורמת להרע או להטיב, כי כן הזהירו ז\"ל (פסחים מט.) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת\"ח ולא ישא בת עם הארץ. וכן כתיב (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. משום הכי המסכתא נקראת אבות, ושני קצותיה הם אם. ועוד יש רמז למאי דקי\"לן דאבא ואימא בחדא נפקין ובחדא שריין כדאיתא בזהר, ועיין בספרי משנת חסידים סדר קדשים מסכת אבא ואימא פ\"א פיסקא ב':\n"
            ]
        ],
        [
            [
                "<b></b>להיות הפרק הזה מסודר אחר מסכת אבות, על כי מצא מין את מינו שגם הוא מדבר מענייני מוסר ודרך ארץ, אע\"ג שהוא מן הברייתא ולא מן המשנה, גם אני נשאתי את ידי עליו לחדש בו איזה חדושים כיד ה' הטובה עלי:\n",
                "<b>בלשון המשנה</b>. אבל אינו משנה קב ונקי:\n",
                "<b>רבי אומר וכו'</b>. וזה הוא דשנו חכמים בלשון המשנה:\n",
                "<b>שכל העולם כלו כדי הוא לו</b>. לפי שנברא ע\"י אותיות התורה:\n",
                "<b>כדי</b>. ראוי, קב ונקי:\n",
                "<b>ונהנין ממנו</b>. בני אדם, ומה היא ההנאה, עצה ותושיה. שהוא ראוי ליעץ ולהדריך אותם בדרך ישרה וכדומה, כי כל זה הוא יודע מלמוד התורה לשמה, שיש לו בה סייעתא דשמייא:\n",
                "<b>ומגלים לו</b>. המלאכים הממונים על רזי תורה מגלים לו רזי תורה, ומשהגיע לידי מדה זו ליכנס בקדש קדשים בסודות התורה, נעשה כמעין וכו':\n",
                "<b>והוי צנוע</b>. כשהגעת לידי מדה טובה זו להיות בקי בסתרי תורה, צריך להיות צנוע יותר מבתחילה, שאינו דומה העומד בחצר בית המלך לעומד בבית המלך פנימה. וכן צריך שתהיה ארך רוח, שלא תכעוס כלל ועיקר, כי הכעס, בפרט למי שהגיע לידי מדה זו פוגמת מאד מאד בנשמתו:\n",
                "<b>ומוחל על עלבונו</b>. ובהיותו ארך רוח מסתמא מוחל על עלבונו, כי משעבר הרגע שהיה ראוי לכעוס ולא כעס על מה שהקניטו חבירו, שוב אינו מעלהו על לבו ומוחל לו:\n",
                "<b>ומגדלתו</b>. מאחר שגילו לו רזי תורה והוא נזהר בכל (אלא) [אלו], התורה מגדלתו ו[מ]רוממתו על כל המעשים, כי על ידי רוב מעשים טובים א\"א לו שיברא שום בריאה ממש, משא\"כ ברזי תורה שיכול לבראות בהם בריאה ממש כדמצינו ברז\"ל <small>(סנהדרין סה:)</small> דהיו עושים עגלא תליתאה וכן היו עושים אדם ממש על ידי צירופי אותיות של ספר יצירה:\n"
            ],
            [
                "<b>שנאמר נזם זהב באף חזיר וכו'</b>. לא ידעתי לכוין פסוק זה לראיה שכל שאינו עוסק בת\"ת נקרא נזוף. דבשלמא ואומר והלוחות מעשה וכו', יש לפרשו דלהורות מהו העלבון אתא, והוא שכשאינו עוסק בה נקרא נזוף, וכשעוסק בה נקרא בן חורין ומתעלה, ואעפ\"כ אינו רוצה לעסוק בה, אין לך עלבון יותר מזה שמואס בה אעפ\"י שיודע שמבלעדה מפסיד ובחבורתה מרויח, אבל מ\"מ פסוק זה דנזם זהב לא ידעתי לכוונו:\n"
            ],
            [
                "<b>ומה דוד מלך ישראל וכו' קראו רבו וכו'</b>. אע\"ג דדוד למד מאחיתופל שני דברים, יש ללמוד ממנו מק\"ו ללמד אפילו אות אחת שינהוג בו כבוד, שהרי דוד היה מלך, ולא מלך אומה שפלה אלא מלך ישראל שהיא האומה החשובה מכל האומות, והיינו דתנן בפירוש דוד מלך ישראל, וגם נהג בו יותר מכבוד, שקראו רבו וכו', כ\"ש שהדיוט הלמד שלפחות ינהוג בו כבוד, אף כי לא למד ממנו אלא אות אחת:\n",
                "<b>שני דברים</b>. לפי (ה)מה שכתבו המפרשים בשם המדרש <small>(עי' כלה רבתי פ\"ח)</small> שהם שני דברים הרמוזים בפסוק הסמוך לו אשר יחדיו נמתיק סוד וגו', צ\"ל דקראו כן קודם שלמדו השני דברים שמובאים בירושלמי דסנהדרין פ' חלק <small>(ה\"ב נב:)</small> והובאו בילקוט שמואל ב' ו' בפסוק וירכיבו את ארון האלהים. והם מה שלמד לו על הארון שהיה טוען הכהנים הנושאים אותו וזורקם למעלה ומורידם למטה, מה יעשה, כמבואר שם, והשם שלמד לסתום פי תהום שעלה לשטוף העולם כשכרה דוד השיתין. דא\"לכ ארבעה דברים למד קודם שקראו רבו. או אפשר לומר דאותם השני דברים דילקוט לא למדם דוד ממנו, שעל מה שאמר לו על הארון זיל קרי בי רב הוא כמבואר שם, ואין שום הוראה או חדוש בו כי אם זכר בעלמא שהזכיר לו אחיתופל לדוד הפסוק הכתוב בתורת משה, ועל השם שסכר בו השיתין לפי הנראה מהמדרש, אחיתופל כתבו וזרקו לשם, ואפשר שלא למדו לדוד כלל, וזה נ\"ל נכון:\n",
                "<b>ואין כבוד אלא תורה</b>. דרך דוחק י\"ל בענין זה, והוא אין כבוד זה שאתה מכבד אותו ותשמשנו, אלא תורה, שעל ידי שמושך אתה למד ממנו דברים הרבה, אל דרך מה שארז\"ל <small>(ברכות ז:)</small> גדולה שמושה יותר מלמודה. נמצא שהכבוד בשבילך הוא תורה, ומביא ראיה מן המקרא ששמו של כבוד עצמו מורה על התורה:\n"
            ],
            [
                "<b>כך היא דרכה של תורה</b>. דרך העניות המלמדת המשנה להתנהג, הוא דרך התורה שבו באה לעולם הזה, כי ניתנה במדבר במקום שאין לחם ואין מים, ולפיכך גם אתה צריך להתנהג על פי דרכה אף כי עשיר אתה.\n",
                "<b>פת במלח תאכל</b>. כי במלח נאמר בו ברית כמו ביסורין וכמשאז\"ל <small>(ברכות ה.)</small> ותבחין על ידי זה שהתורה ניתנה על ידי יסורין כמשאז\"ל <small>(שם)</small>:\n",
                "<b>מים במשורה תשתה</b>. כי משורה הוא כלי קטן המחזיק ששית ביצה <small>(עי' ב\"ב פט:)</small>, שהתורה לא היתה רוצה שתשתה אפילו המים מעטים בכלי גדול, ותמלא תאותך בראיה כי טוב מראה עינים מהלך נפש <small>(קהלת ו, ט. ועי' יומא עד:)</small>, אלא דווקא בכלי קטן:\n",
                "<b>וחיי צער תחיה</b>. היתה רוצה התורה שתעשה כל זה מחסר כל, שיש לך צער גדול בזה כי אביון תאב לכל דבר, ואינו דומה מי שאין לו פת בסלו למי שיש לו פת בסלו <small>(יומא סז.)</small>, דהכי איתא במדרש רות <small>(עיין ילקוט רות רמז תקצ\"ז)</small> אמרה תורה תן חלקי בחלק של עוני, ולא היתה רוצה שתהיה עשיר שאז אין לך צער בעשות דברים אלו:\n",
                "<b>ובתורה אתה עמל</b>. התורה היתה חפצה בעניותך כדי שתהיה עמל בה, וכמפורש במדרש רות האמור:\n",
                "<b>ואם אתה עושה כך</b>. לחיות בדוחק אפילו בעודך עשיר, אשרך וטוב לך:\n",
                "<b>אשריך בעולם הזה</b>. שאין אתה סובל צער גדול בהתנהג עצמך בעניות מפני שיש לך פת בסלך, כמו העני ממש שהוא אביון תאב לכל דבר כי אין לו פת בסלו. וטוב לך לעולם הבא, כי על ידי זה אתה זוכה לתורה:\n",
                "<b>אל תבקש גדולה לעצמך</b>. להיות לראש ולקצין להנאתך ולטובתך, אבל לכבוד ה' תבקשנה, וכדתנן <small>(פ\"ב מ\"ה)</small> ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש, להדריכם בדרך ישרה:\n"
            ],
            [
                "<b>בעריכת שפתים</b>. להוציא הדברים מפיו, כמו שאז\"ל <small>(עירובין נד.)</small> על פסוק <small>(משלי ד, כב)</small> כי חיים הם למוצאיהם. למוציא אותם בפה:\n",
                "<b>ובקבלת היסורין</b>. באמור דאינה מקרה, אלא שעוונותיו הטו אלה:\n",
                "<b>המכיר את מקומו והשמח בחלקו והעושה סייג לדבריו ואינו מחזיק טובה לעצמו</b>. גורם שיהי' אוהב וכו' עד שומע ומוסיף. משום הכי שינה התנא הכא בלשונו וכשהגיע להלמד על מנת וכו' חזר להוסיף הא, באמרו הלמד על מנת וכו' עד גמירא, להורות שאותם אינם תלויים בהמכיר את מקומו ודומיו, אבל פשוט הוא שכלם הם ממ\"ח דברים שהתורה נקנית כן, יש לפרש דקדוק זה בדוחק:\n",
                "<b>המכיר את מקומו</b>. שאינו נכנס לפנים ממחיצתו:\n",
                "<b>הא למדת כל האומר וכו'</b>. ממה שנאמר ותאמר אסתר למלך וגו'. ונגאלו. ויהיה הא זה כמו האי, ואינו לשון אם כן, וטעם דוחק הלשון לא ידעתיו:\n",
                "<b>בשם מרדכי</b>. דמאי קמל\"ן אם לא ללמוד זה:\n"
            ],
            [
                "<b>הנוי וכו' נאה לצדיקים</b>. נראה דנוי הוא היותו בעל חן, שעל ידי זה מוצא חן בעיני בני אדם ולפיכך נאה לכל אדם, אבל היופי שהוא צבע עור הבשר שאין חן בני אדם תלוי בו, זה אינו נאה לצדיקים, כי יותר מכוער שהוא האדם יותר הוא חכם, כמשא\"זל <small>(עי' תענית ז.)</small> במעשה דריב\"ל עם ההיא מטרוניתא. א\"נ הנוי לצדיקים דווקא נאה, ולא לחכמים:\n<br><b>סליק</b> מסכת אבות. מלאה מדות טובות:<br><b>תתגבר</b> כמו אריה בברכות וגם בבות.<br><b>כי</b> חסיד אזי תהיה אם תשים בלב אבות:"
            ]
        ]
    ],
    "versions": [
        [
            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
        ]
    ],
    "heTitle": "הון עשיר על משנה אבות",
    "categories": [
        "Mishnah",
        "Acharonim on Mishnah",
        "Hon Ashir",
        "Seder Nezikin"
    ],
    "sectionNames": [
        "Chapter",
        "Mishnah",
        "Comment"
    ]
}