51ac5c56d383e40744597c4b13dd89257504906963cb6f626ac84399283efd60

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,46 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Blessings",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות ברכות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה</b> ועוד מה שפסק ז\"ל בהלכות ברכות דפת ויין בלבד הוא דבעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכולן אבל שאר אוכלין ומשקין אינן צריכין הסיבה אלא אע\"ג דלא הסיבה אחד מברך לכולן וקא מקשי ליה ר' יונתן ז\"ל למה נניח איכא דאמרי דמשמע לר' יוחנן פת ויין הוא דמהני להו אבל שאר דברים לא מהני וכל חד מברך לנפשיה ואע\"ג דהסיבה והשיב הרב ז\"ל על דבריו הדבר ידוע שהפת חשובה מן הכל וכן היין חשוב מכל המשקין ומכל הפירות ולפיכך חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מצריכין לכל אחד ואחד ברכה בפני עצמו לפי זה הפירוש שעלה על דעתכם בהנהו תרי לישני נמצאו שאר הפירות והמשקין חשובין יתר מן הפת והיין שהפת והיין אחד מברך לכל אם נתועדו או הסיבו ושאר הפירות אע\"פ שנתועדו והסיבו לא יברך אחד לכל אלא כל אחד צריך לברך היפך גדול יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ולא הכי הוא פירוש הנהו תרי לישני אלא התרין לישני חד טעמא אית להו ואין שם חלוקה בענין אלא בשנוי המימרא ויש כמה מקומות בתלמוד כך שהוא מקפיד על נוסח המימרא היאך הוא אע\"פ שאין ביניהן הפרש בענין וזה הפירוש אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכל אבל שאר הדברים לא בעי הסבה אלא אחד מברך לכל אע\"פ שלא הסיבו ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהני לה הסיבה שיהיה אחד מברך לכל הא לא היו מסובין כל אחד מברך לעצמו ודין זה בפת הוא בלבד אבל שאר הדברים אין בהן דין זה כדין שנאמר מהני בהו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כך הוא ור' יוחנן אמר אפילו יין כל אחד מברך לעצמו ואם הסיבו מהני להו הסבה שיברך אחד לכל עד כאן סוף דבריו של רבנו משה זצ\"ל.<br><b> ואני </b> רואה סוגיא דגמרא לא כמר רהיטא ולא כמר רהיטא כר' יונתן ז\"ל ליכא למפסק מהנהו תרי תלמידי דהוי יתבי קמי דבר קפרא והביאו לפניהן כרוב ודורמסקינין ופרגיות נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך קפץ וברך על הפרגיות וכו' הא אשכחן בפירוש שאחד מברך לכולן בשאר דברים חוץ מפת ויין ועוד ממעשה דרבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין ביריחו והביאו לפניהם כותבות ואכלום ונתן רבן גמליאל רשות לר' עקיבא לברך קפץ וברך ברכה אחת מעין שלש וכו' הרי כותבות דלאו פת ויין נינהו ואחד מברך לכולן הלכך לא אפשר למימר ששאר הדברים אפילו הסבו כל חד וחד מברך לנפשיה וכדברי הרב ז\"ל נמי ליכא למפסק דפירושא דקא פריש להנהו תרי לישני לא רהיט לן מכמה אנפי מה שאמר לפי חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מצריכין לכל אחד ואחד ברכה בפני עצמו מנין לו דבר זה ואנן איפכא שמיע לן דתנו רבנן היו יושבין בבית המדרש והביאו לפניהם אור בית שמאי אומר אחד מברך לכולן משום שנאמר ברב עם הדרת מלך ובית הלל אומר כל אחד ואחד מברך לעצמו ואוקימנא טעמיה דבית הלל משום ביטול בית המדרש הא לאו הכי ברב עם הדרת מלך אית להו ו��וד אי הכי פת ויין אמאי גרעי מחשיבותיהו בשעת הסכנה אדרבה כל שכן דמתוספי חשיבות בהסיבה וכן נמי שנים שאכלו מצוה לחלק שלשה אין נחלקין אלא אחד מברך לכולן וכי מקום שנעשו שלשה גרעי פת מחשיבותיה הכא ודאי איכא למימר יציבא בארעא וכו'.<br><b> ומה </b> שפירוש דברי רב דהכי קאמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכל אבל שאר דברים לא בעי הסיבה אלא אחד מברך לכל ואע\"ג שלא הסבו והא לא גרסי אבל שאר הדברים אלא הכי גרסינן בכל הספרים אבל יין לא בעי הסיבה ור' יוחנן אמר אפי' יין בעי הסיבה אבל יין וכו' מאי אפילו יין דקאמר ר' יוחנן אף יין בעי הסיבה מיבעי ליה ועוד כשהקשינו על לישנא קמא דרב מרישא דבריתא דקתני כל אחד ואחד מברך לעצמו מאי הא דקא מתריץ שאני אורחים דדעתיהו למעקר וכי משום דדעתיהו למיעקר אי חשיב ליה יין והוי כפת וללישנא בתרא דאמר רב לא שנו אלא פת דמהניא לה הסיבה ולפי פירושו ששאר דברים אין בהם דין זה דמהני בהוא הסיבה שיהיה אחד מברך לכל אלא בלא הסיבה נמי כך הוא אם כן מאי האי דקא מותבינן אלישנא בתרא דרב מסיפא דבריתא עלו והסבו אחד מברך לכולן הא סייעתיה דרב היא דהא הכי נמי קאמר רב דשאר דברים מכל מקום אחד מברך לכולן ומאי האי קא מתריץ מגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי ליין ולפי דעתו אין ליין צורך הסיבה בלא הסיבה נמי כן הוא דינו ולא מהני ביה פת לעולם ועוד לפי סברו שלפי החשיבות כל אחד ואחד מברך לעצמו לא הוה ליה לרב למימר לא שנו אלא פת דמהני ביה הסיבה אלא הכי מיבעי ליה למימר לא שנו אלא פת דמהני בה פיזור הלכך ליכא לפרש הכי דהא לא רהיטא סוגיא דגמרא כל עיקר ולפי פירוש שקבלנו ריהטא דלא כמר ולא כמר וכל מלי בין פת ובין יין ושאר דברים אם הסבו אחד מברך לכולן ואם לא הסבו כל אחד ואחד מברך לעצמו ואזלא כר' יוחנן ואין מקום להאריך בפירושא דשמעתא על אותה דרך ואי שמיעא ליה למר מילתא בפירושא דהא שמעתא לתקן בו את אותה הפיסקא ליבריר לן בטיבותיה וענותנותיה.<br><b> תשובה</b> אפילו על ר' יהונתן ז\"ל ליכא קושיא ממעשה דרבן גמליאל וזקנים דלא איירו תנאי ואמוראי אלא בברכה ראשונה ומעשה דרבן גמליאל וזקנים בברכה אחרונה אבל מעשה דהנהו תלמידי יראה דהוא קשי על סברא דר' יהונתן ז\"ל ושהקשית על פירוש אבא מארי ז\"ל מפלוגתא דבית שמאי ובית הלל דיהבי בית הלל טעמא ברב עם הדרת מלך אגב גררא קושיא יפה היא אבל כד מעיינית בדבריו זצ\"ל משכחת לה מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה לא אמר ז\"ל שחשיבות הברכה שיברך כל אחד לעצמו כי היכי דיקשי עליה האי מימרא דבית הלל דהברכה ודאי חשיבותה שיהיה אחד מברך והכל עונין אמן משום ברב עם הדרת מלך אלא חשיבות הדבר שמברכין עליו אמר שאם הדבר שמברכין עליו חשוב צריכין הנהנין בו להרבות הודיה לשם עליו ולפיכך מברך כל אחד ואחד לעצמו מפני חשיבות ההנאה שהגיעה אליו ועוד משמעתא זו איכא סיועא רבה לפירושו ז\"ל דלא אמרי בית הלל ברב עם הדרת מלך אלא בשהיו אותן העם יושבין ומתקבצין לאותה הברכה דומיא דהסיבה דהכי היא הבריתא היו יושבין וכו' לא שנקרא הדבר מקרה דליכא ביה מהדרת מלך כלום הלכך לפי חשיבות הדבר צריכין ברכה כל אחד ואחד ואם הסבו סגי להו ברכת אחד שהיא ברכה חשובה ומהני מיפרקא לך הך קושיא אחריתי דאיתמהת בה אמאי גרעי חשיבותיה בשעת הסיבה וגם יש בקושיא זו פירוקא אחרינא והוא שכשהם בו נעשו בהסיבתם כאדם אחד ולפיכך סגי להו בברכת אחד מהם וראיתי בדבריך בית שמאי במקום בית הלל ובית הלל במקום בית שמאי ושמא היפך יש בספרים.<br><b> ושהקשית </b> משלשה שאכלו אינן רשאין ליחלק ונשתדלת בקושיא זו והתמהת בדבריך כלפי ליא כבר פירשתי לך מתחלת התשובה לא זו הדרך ולא זו העיר אינן בברכה ראשונה שהיא המוציא או בורא פרי ואתה מקשה מברכת המזון או ברכה אחת מעין שלש כולם בחדא מחתא מחתינהו ועוד אפילו נימא דבברכה אחרונה עסקינן ליכא קושיא דהיינו טעמא שאין השלשה רשאין ליחלק שאין ברכת השלשה ברכת האחד עד שנאמר חשיבות החילוק יתר מברכות האחד דהשלשה ברכה מתוספא להו והיא ברכת הזמון ומפני זה אינן רשאין ליחלק תדע דשנים שאין להם ברכת זמון מצוה ליחלק הלכך קושיא זו סיועא היא ושהקשית על פירושו שפירש בדברי רב אבל שאר דברים ולשון התלמוד אבל יין כמה תמיהא קושיא זו וכי לתינוקות של בית רבן השיב עד שיצטרך להעתיק לשון התלמוד מלה במלה וירחיב בפירוש כאשר ישיבו החכמים למקצת השואלים לא השיב ז\"ל ופירש אלא לחכמים גדולים ולפיכך הספיק לו עמהם ראשי הפרקים ודאי אין כתוב בתלמוד אלא אכל יין אלא מיהו אם יין חשוב לא בעי הסיבה קל וחומר שאר הדברים שהן פחותין ממנו דלא בעי הסיבה מתחלת דבריו תלמוד דאמר וכן היין חשוב מכל המשקין והפירות.<br><b> ושקשה </b> לך אמאי אמר ר' יוחנן אפילו יין ולא אמר אף יין אין בו מקום קשה שהיין אע\"פ שהוא חשוב אין חשיבותו אלא לגבי משקין ופירות אבל לגבי הפת לא דהפת חשובה ממנו ואינה עמה במעלה אחת בחשיבותו ולפיכך אמר ר' יוחנן אפילו יין בעי הסיבה כלומר דמה דהפת שהיא חשובה מכל היא בעי הסבה ואחר כך יברך אחד לכל אבל יין כשאר הדברים ולא בעי הסבה אלא אפילו יין דגרעי חשיבותיה מן הפת הואיל ויש לו חשיבות לגבי שאר המשקין והפירות בעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכל ושקשה לך בתירוץ הגמרא וכן משום דדעתיהו למיעקר איחשיב ליה יין והוי כפת לאו הכי היא אלא כך ענין הדברים שאני אורחים דדעתיהו למיעקר כפרודין דמו ולא מצי אחד לברוכי לכולם ולפיכך כל אחד ואחד מברך לעצמו משום סלוק הקיבוץ בכוונתם לעקירה לא משום החשיבות ולולי דדעתיהו למיעקר היה אחד מברך לכל אע\"ג דלא הסיבו לטעמיה דרב ודאקשינן על לישנא בתרא דרב מסיפא דבריתא והא קתני אחד מברך לכולם אלמא קא ממני ליה הסיבה פשיטא מילתא לחדא אפירושא דאנהר ביה ז\"ל לפי שאמר רב בלישנא בתרא לא שנו אלא פת דמהני לה הסיבה אבל יין לא דמשמע דהכי דיניה דאחד מברך לכל אפילו בלא הסיבה ולא אהני ביה הסיבה מידי אקשינן ליה מסיפא דבריתא דאמר בה עלו והסבו בא להם מים וכו' בא להם יין אע\"פ וכו' אחד מברך לכולן למימרא דהניא ליה הסיבה ולולי הסבה כדאמר עלו והסבו ולא היה אחד מברך לכולם אלא כל אחד ואחד מברך לעצמו על זה היין שבא להן כשהן מסובין ופריק רבא שאני התם דמיגו דהניא ליה הסיבא לפת אהניא ליה נמי ליין כלומר לא אמר התנא בבריתא עלו והסבו מפני היין שכך דין היין לטעמיה דרב אפילו לא הסבו אלא מפני הפת הוא דאמר עלו והסבו וזה הוא פירוש מיגו דמהניא ליה הסיבה לפת אהני ליה נמי ליין.<br><b> ושאמרת </b> שלפי פירושו ז\"ל היה לרב לומר לא שנו אלא פת דאהני בה פירורים תראה מאלו הדברים שלא דקדקת הפירוש שאמר עד שתבין ענינו בטוב ואני ארחיב לך בדברים עד שיתבררו לך ענין דבריו ז\"ל משמע שהוסיפה ענין שלא היה בתחלה וכן אמר רב לא שנו אלא פת דמהני בה הסבה שקודם הסיבה היה כל אחד ואחד מברך לעצמו ומהני הסיבה לחדושי דין אחר שיהיה אחד מברך לכולן ואי בלא הסיבה כל אחד ואחד מברך לעצמו אבל יין וכל שכן שאר דברים לא מהני להו הסיבה מידי שלא נתוסף בהם כלום שדינם קודם הסיבה כדינם אחר הסיבה שבזמן שיהיו רבים אחד מברך לכל הילכך לא מהני להו הסיבה מידי אלא בין הסיבו או לא הסיבו הדין אחד כל אלו הפרוקים והפירושין אע\"פ שאינן מפורשין בתשובתו ז\"ל יוצאין הן מכח אותן הדברים המעוטין שהשיב לר' יונתן ז\"ל וזה ששתק מלהרחיב בפירוש לפי שתשובתו לחכמים גדולים היתה ואין מפרשין לחכם והפירוש החדש שאמרת שקבלתם שהשויתם בו היין והפת לשאר הדברים לא ידעתי אמאי קא סמכיתו ביה שאין לו ראיה ברורה מוכחת עליו ודברים שאין להם טעם הם אצלינו וכבר פירשנו כל הספיקות שהקשיתם בה על הפירוש שפירש הרב ז\"ל ויראה שהוא הפירוש הנכון."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Blessings",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Blessings",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה</b> ועוד מה שפסק ז\"ל בהלכות ברכות דפת ויין בלבד הוא דבעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכולן אבל שאר אוכלין ומשקין אינן צריכין הסיבה אלא אע\"ג דלא הסיבה אחד מברך לכולן וקא מקשי ליה ר' יונתן ז\"ל למה נניח איכא דאמרי דמשמע לר' יוחנן פת ויין הוא דמהני להו אבל שאר דברים לא מהני וכל חד מברך לנפשיה ואע\"ג דהסיבה והשיב הרב ז\"ל על דבריו הדבר ידוע שהפת חשובה מן הכל וכן היין חשוב מכל המשקין ומכל הפירות ולפיכך חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מצריכין לכל אחד ואחד ברכה בפני עצמו לפי זה הפירוש שעלה על דעתכם בהנהו תרי לישני נמצאו שאר הפירות והמשקין חשובין יתר מן הפת והיין שהפת והיין אחד מברך לכל אם נתועדו או הסיבו ושאר הפירות אע\"פ שנתועדו והסיבו לא יברך אחד לכל אלא כל אחד צריך לברך היפך גדול יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ולא הכי הוא פירוש הנהו תרי לישני אלא התרין לישני חד טעמא אית להו ואין שם חלוקה בענין אלא בשנוי המימרא ויש כמה מקומות בתלמוד כך שהוא מקפיד על נוסח המימרא היאך הוא אע\"פ שאין ביניהן הפרש בענין וזה הפירוש אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכל אבל שאר הדברים לא בעי הסבה אלא אחד מברך לכל אע\"פ שלא הסיבו ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהני לה הסיבה שיהיה אחד מברך לכל הא לא היו מסובין כל אחד מברך לעצמו ודין זה בפת הוא בלבד אבל שאר הדברים אין בהן דין זה כדין שנאמר מהני בהו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כך הוא ור' יוחנן אמר אפילו יין כל אחד מברך לעצמו ואם הסיבו מהני להו הסבה שיברך אחד לכל עד כאן סוף דבריו של רבנו משה זצ\"ל.<br><b> ואני </b> רואה סוגיא דגמרא לא כמר רהיטא ולא כמר רהיטא כר' יונתן ז\"ל ליכא למפסק מהנהו תרי תלמידי דהוי יתבי קמי דבר קפרא והביאו לפניהן כרוב ודורמסקינין ופרגיות נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך קפץ וברך על הפרגיות וכו' הא אשכחן בפירוש שאחד מברך לכולן בשאר דברים חוץ מפת ויין ועוד ממעשה דרבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין ביריחו והביאו לפניהם כותבות ואכלום ונתן רבן גמליאל רשות לר' עקיבא לברך קפץ וברך ברכה אחת מעין שלש וכו' הרי כותבות דלאו פת ויין נינהו ואחד מברך לכולן הלכך לא אפשר למימר ששאר הדברים אפילו הסבו כל חד וחד מברך לנפשיה וכדברי הרב ז\"ל נמי ליכא למפסק דפירושא דקא פריש להנהו תרי לישני לא רהיט לן מכמה אנפי מה שאמר לפי חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מצריכין לכל אחד ואחד ברכה בפני עצמו מנין לו דבר זה ואנן איפכא שמיע לן דתנו רבנן היו יושבין בבית המדרש והביאו לפניהם אור בית שמאי אומר אחד מברך לכולן משום שנאמר ברב עם הדרת מלך ובית הלל אומר כל אחד ואחד מברך לעצמו ואוקימנא טעמיה דבית הלל משום ביטול בית המדרש הא לאו הכי ברב עם הדרת מלך אית להו ועוד אי הכי פת ויין אמאי גרעי מחשיבותיהו בשעת הסכנה אדרבה כל שכן דמתוספי חשיבות בהסיבה וכן נמי שנים שאכלו מצוה לחלק שלשה אין נחלקין אלא אחד מברך לכולן וכי מקום שנעשו שלשה גרעי פת מחשיבותיה הכא ודאי איכא למימר יציבא בארעא וכו'.<br><b> ומה </b> שפירוש דברי רב דהכי קאמר רב לא שנ�� אלא פת דבעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכל אבל שאר דברים לא בעי הסיבה אלא אחד מברך לכל ואע\"ג שלא הסבו והא לא גרסי אבל שאר הדברים אלא הכי גרסינן בכל הספרים אבל יין לא בעי הסיבה ור' יוחנן אמר אפי' יין בעי הסיבה אבל יין וכו' מאי אפילו יין דקאמר ר' יוחנן אף יין בעי הסיבה מיבעי ליה ועוד כשהקשינו על לישנא קמא דרב מרישא דבריתא דקתני כל אחד ואחד מברך לעצמו מאי הא דקא מתריץ שאני אורחים דדעתיהו למעקר וכי משום דדעתיהו למיעקר אי חשיב ליה יין והוי כפת וללישנא בתרא דאמר רב לא שנו אלא פת דמהניא לה הסיבה ולפי פירושו ששאר דברים אין בהם דין זה דמהני בהוא הסיבה שיהיה אחד מברך לכל אלא בלא הסיבה נמי כך הוא אם כן מאי האי דקא מותבינן אלישנא בתרא דרב מסיפא דבריתא עלו והסבו אחד מברך לכולן הא סייעתיה דרב היא דהא הכי נמי קאמר רב דשאר דברים מכל מקום אחד מברך לכולן ומאי האי קא מתריץ מגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי ליין ולפי דעתו אין ליין צורך הסיבה בלא הסיבה נמי כן הוא דינו ולא מהני ביה פת לעולם ועוד לפי סברו שלפי החשיבות כל אחד ואחד מברך לעצמו לא הוה ליה לרב למימר לא שנו אלא פת דמהני ביה הסיבה אלא הכי מיבעי ליה למימר לא שנו אלא פת דמהני בה פיזור הלכך ליכא לפרש הכי דהא לא רהיטא סוגיא דגמרא כל עיקר ולפי פירוש שקבלנו ריהטא דלא כמר ולא כמר וכל מלי בין פת ובין יין ושאר דברים אם הסבו אחד מברך לכולן ואם לא הסבו כל אחד ואחד מברך לעצמו ואזלא כר' יוחנן ואין מקום להאריך בפירושא דשמעתא על אותה דרך ואי שמיעא ליה למר מילתא בפירושא דהא שמעתא לתקן בו את אותה הפיסקא ליבריר לן בטיבותיה וענותנותיה.<br><b> תשובה</b> אפילו על ר' יהונתן ז\"ל ליכא קושיא ממעשה דרבן גמליאל וזקנים דלא איירו תנאי ואמוראי אלא בברכה ראשונה ומעשה דרבן גמליאל וזקנים בברכה אחרונה אבל מעשה דהנהו תלמידי יראה דהוא קשי על סברא דר' יהונתן ז\"ל ושהקשית על פירוש אבא מארי ז\"ל מפלוגתא דבית שמאי ובית הלל דיהבי בית הלל טעמא ברב עם הדרת מלך אגב גררא קושיא יפה היא אבל כד מעיינית בדבריו זצ\"ל משכחת לה מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה לא אמר ז\"ל שחשיבות הברכה שיברך כל אחד לעצמו כי היכי דיקשי עליה האי מימרא דבית הלל דהברכה ודאי חשיבותה שיהיה אחד מברך והכל עונין אמן משום ברב עם הדרת מלך אלא חשיבות הדבר שמברכין עליו אמר שאם הדבר שמברכין עליו חשוב צריכין הנהנין בו להרבות הודיה לשם עליו ולפיכך מברך כל אחד ואחד לעצמו מפני חשיבות ההנאה שהגיעה אליו ועוד משמעתא זו איכא סיועא רבה לפירושו ז\"ל דלא אמרי בית הלל ברב עם הדרת מלך אלא בשהיו אותן העם יושבין ומתקבצין לאותה הברכה דומיא דהסיבה דהכי היא הבריתא היו יושבין וכו' לא שנקרא הדבר מקרה דליכא ביה מהדרת מלך כלום הלכך לפי חשיבות הדבר צריכין ברכה כל אחד ואחד ואם הסבו סגי להו ברכת אחד שהיא ברכה חשובה ומהני מיפרקא לך הך קושיא אחריתי דאיתמהת בה אמאי גרעי חשיבותיה בשעת הסיבה וגם יש בקושיא זו פירוקא אחרינא והוא שכשהם בו נעשו בהסיבתם כאדם אחד ולפיכך סגי להו בברכת אחד מהם וראיתי בדבריך בית שמאי במקום בית הלל ובית הלל במקום בית שמאי ושמא היפך יש בספרים.<br><b> ושהקשית </b> משלשה שאכלו אינן רשאין ליחלק ונשתדלת בקושיא זו והתמהת בדבריך כלפי ליא כבר פירשתי לך מתחלת התשובה לא זו הדרך ולא זו העיר אינן בברכה ראשונה שהיא המוציא או בורא פרי ואתה מקשה מברכת המזון או ברכה אחת מעין שלש כ��לם בחדא מחתא מחתינהו ועוד אפילו נימא דבברכה אחרונה עסקינן ליכא קושיא דהיינו טעמא שאין השלשה רשאין ליחלק שאין ברכת השלשה ברכת האחד עד שנאמר חשיבות החילוק יתר מברכות האחד דהשלשה ברכה מתוספא להו והיא ברכת הזמון ומפני זה אינן רשאין ליחלק תדע דשנים שאין להם ברכת זמון מצוה ליחלק הלכך קושיא זו סיועא היא ושהקשית על פירושו שפירש בדברי רב אבל שאר דברים ולשון התלמוד אבל יין כמה תמיהא קושיא זו וכי לתינוקות של בית רבן השיב עד שיצטרך להעתיק לשון התלמוד מלה במלה וירחיב בפירוש כאשר ישיבו החכמים למקצת השואלים לא השיב ז\"ל ופירש אלא לחכמים גדולים ולפיכך הספיק לו עמהם ראשי הפרקים ודאי אין כתוב בתלמוד אלא אכל יין אלא מיהו אם יין חשוב לא בעי הסיבה קל וחומר שאר הדברים שהן פחותין ממנו דלא בעי הסיבה מתחלת דבריו תלמוד דאמר וכן היין חשוב מכל המשקין והפירות.<br><b> ושקשה </b> לך אמאי אמר ר' יוחנן אפילו יין ולא אמר אף יין אין בו מקום קשה שהיין אע\"פ שהוא חשוב אין חשיבותו אלא לגבי משקין ופירות אבל לגבי הפת לא דהפת חשובה ממנו ואינה עמה במעלה אחת בחשיבותו ולפיכך אמר ר' יוחנן אפילו יין בעי הסיבה כלומר דמה דהפת שהיא חשובה מכל היא בעי הסבה ואחר כך יברך אחד לכל אבל יין כשאר הדברים ולא בעי הסבה אלא אפילו יין דגרעי חשיבותיה מן הפת הואיל ויש לו חשיבות לגבי שאר המשקין והפירות בעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכל ושקשה לך בתירוץ הגמרא וכן משום דדעתיהו למיעקר איחשיב ליה יין והוי כפת לאו הכי היא אלא כך ענין הדברים שאני אורחים דדעתיהו למיעקר כפרודין דמו ולא מצי אחד לברוכי לכולם ולפיכך כל אחד ואחד מברך לעצמו משום סלוק הקיבוץ בכוונתם לעקירה לא משום החשיבות ולולי דדעתיהו למיעקר היה אחד מברך לכל אע\"ג דלא הסיבו לטעמיה דרב ודאקשינן על לישנא בתרא דרב מסיפא דבריתא והא קתני אחד מברך לכולם אלמא קא ממני ליה הסיבה פשיטא מילתא לחדא אפירושא דאנהר ביה ז\"ל לפי שאמר רב בלישנא בתרא לא שנו אלא פת דמהני לה הסיבה אבל יין לא דמשמע דהכי דיניה דאחד מברך לכל אפילו בלא הסיבה ולא אהני ביה הסיבה מידי אקשינן ליה מסיפא דבריתא דאמר בה עלו והסבו בא להם מים וכו' בא להם יין אע\"פ וכו' אחד מברך לכולן למימרא דהניא ליה הסיבה ולולי הסבה כדאמר עלו והסבו ולא היה אחד מברך לכולם אלא כל אחד ואחד מברך לעצמו על זה היין שבא להן כשהן מסובין ופריק רבא שאני התם דמיגו דהניא ליה הסיבא לפת אהניא ליה נמי ליין כלומר לא אמר התנא בבריתא עלו והסבו מפני היין שכך דין היין לטעמיה דרב אפילו לא הסבו אלא מפני הפת הוא דאמר עלו והסבו וזה הוא פירוש מיגו דמהניא ליה הסיבה לפת אהני ליה נמי ליין.<br><b> ושאמרת </b> שלפי פירושו ז\"ל היה לרב לומר לא שנו אלא פת דאהני בה פירורים תראה מאלו הדברים שלא דקדקת הפירוש שאמר עד שתבין ענינו בטוב ואני ארחיב לך בדברים עד שיתבררו לך ענין דבריו ז\"ל משמע שהוסיפה ענין שלא היה בתחלה וכן אמר רב לא שנו אלא פת דמהני בה הסבה שקודם הסיבה היה כל אחד ואחד מברך לעצמו ומהני הסיבה לחדושי דין אחר שיהיה אחד מברך לכולן ואי בלא הסיבה כל אחד ואחד מברך לעצמו אבל יין וכל שכן שאר דברים לא מהני להו הסיבה מידי שלא נתוסף בהם כלום שדינם קודם הסיבה כדינם אחר הסיבה שבזמן שיהיו רבים אחד מברך לכל הילכך לא מהני להו הסיבה מידי אלא בין הסיבו או לא הסיבו הדין אחד כל אלו הפרוקים והפירושין אע\"פ שאינן מפורשין בתשובתו ז\"ל יוצאין הן מכח אותן הדברים המעוטין שהשיב לר' יונתן ז\"ל וזה ששתק מלהרחיב בפירוש לפי שתשובתו לחכמים גדולים היתה ואין מפרשין לחכם והפירוש החדש שאמרת שקבלתם שהשויתם בו היין והפת לשאר הדברים לא ידעתי אמאי קא סמכיתו ביה שאין לו ראיה ברורה מוכחת עליו ודברים שאין להם טעם הם אצלינו וכבר פירשנו כל הספיקות שהקשיתם בה על הפירוש שפירש הרב ז\"ל ויראה שהוא הפירוש הנכון."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות ברכות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,63 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה</b> קא פסיק הרב ז\"ל דמשבעה במרחשון שואלין את הגשמים בארץ ישראל כר' אלעזר דאמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל וקשיא לי דאנן קא מוקמינן הא דר' אלעזר בזמן שבית המקדש קיים כיון דאקשינן דר' יהודה אדר' אלעזר דאמר הלכה כרבן גמליאל מתרצי תירוצא בטלו להו דברי ר' אלעזר לגמרי אין הלכה כתלמיד במקום הרב ותירוצא תנינא אי בעית אימא כאן לשאול כאן להזכיר ולא קם דהא אמר ר' יוחנן במקום ששואל מזכיר בין להתחלה בין להפסקה ותירוצא אחרינא הא לן דאית פירי בדברא משבעה במרחשון והא להו בזמן שאין בית המקדש קיים התחיל לשאול התחיל להזכיר ומסקינן דהא והא לדידהו ולא קשיא כאן בזמן שבית המקדש קיים וכאן בזמן שאין בית המקדש קיים כדקתני רבן גמליאל טעמיה חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת ודברי ר' יוחנן דאמר הלכה כר' יהודה בזמן שאין בית המקדש קיים במקום שמזכיר שואל דליכא עולי רגלים וליכא פירא בדברא הלכך קשיא.<br><b> תשובה</b> לא דחינן לתלמוד ערוך משקלא וטריא דגמרא דהא בתר הך שקלא וטריא אמרינן על פסקת בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים וכולי אמר ר' אלעזר הלכה כרבן גמליאל ועוד הך שקלא וטריא כוליה והך אוקימתא דאמרינן כאן בזמן שבית המקדש קיים וכו' לתרוצי דברי ר' יוחנן דתלה הזכירה בשאלה כדאמרינן התחיל לשאול התחיל להזכיר פסק מלהזכיר פסק מלשאול והאי סברא לא מתוקם דר' יוחנן אמורא הוא והא ברייתא פליגי עליה דתניא חנניה אומר בגולה עד ששים בתקופה ואפסיקא הלכתא בגמרא כחנניה הלכך אידחי ליה סברא דר' יוחנן דסבר דכל אימת דמזכיר שואל ובטלה לה הך אוקימתא ושנויא בעלמא היא ולא סמכינן עלה ופירוקא קמא דייק טפי דר' יוחנן ור' אלעזר תרי גברי וגברא אגברא לא רמינן וכר' אלעזר ור' יוחנן תרי גברא וגברא אגברא לא רמינן וליכא בה קושיא בתר האי פירוקא."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ועוד קשיא לי האי דקא פסיק ז\"ל <b> כיון </b>\n<b> שהגיע זמן תפלת מנחה גדולה לא יכנס למרחץ אפי' להזיע עד שיתפלל. </b> וכל אותו ענין האמור במשנת שבת והא אנן לא קא מוקמינן לה סמוך למנחה גדולה אלא כי היכי דלא תהוי תיובתא דר' יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל והכא קתני אם התחילו אין מפסיקין לפיכך דחקינן ומתרצינן לה אליביה כי היכי דלא תהוי תיובתא ודברי ר' יהושע בן לוי לאו הילכתא נינהו כדקא פסקינן בפירוש בברכות ולית הלכתא כר' יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע וכו' הלכך ליכא למדחק ולאוקומה במנחה גדולה אלא במנחה קטנה וכפשטה דמתני' והוא ז\"ל בשטת הרב אלפסי ז\"ל אמרה ואי אפשר שלא מצא בה טעם איתידע ליה למר לידען.<br><b> תשובה</b> כד מעינית בגמרא דשבת יפה מתברר לך דמנחה גדולה עסקינן בודאי אע\"ג דמתחזי דלא אוקימנא מתניתין במנחה גדולה אלא כי היכי דלא תקשי לר' יהושע בן לוי אע\"פ כן מדחזינן לגמרא בתר הך אוקימתא דאוקמינן דמנחה גדולה עסקינן שקיל וטריא אליביה שמע מינה דדוקא היא דמאחר דאוקמינן לעולם במנחה גדולה ובתספורת בן אלעשה אמרינן רב אחא בר יעקב אמר לעולם בתספורת דידן לכתחלה מאי טעמא לא גזרה שמא ישבר הזוג וכו' הלכך פשיטא מילתא לגביהו דאמוראי דבמנחה גדולה עסקינן ולפיכך תרצו גזרה שמא ישבר הזוג וגזרה שמא יתעלפה וכו' כי היכי דתסתלק הך תמיהא דאתמהינן בתחלה אי לימא במנחה גדולה הא איכא שהות טובא ואע\"ג דלית הילכתא כר' יהושע בן לוי ליכא מהאי מתניתין דשבת תיובתא ולא מפני שאין הלכה כדבריו תהיה זו המשנה תיובתא עליה ואם יעלה על דעת אדם לומר אי מתניתין במנחה גדולה תהיה סיועא לר' יהושע בן לוי נאמר לא מפני שאינה תיובתא עליה תהיה סיועא ליה אלא הא מתניתין ליכא מינה לר' יהושע בן לוי סיועא ולא עליה מינה תיובתא ליכא מינה תיובתא דבמנחה גדולה עסקינן כדתריץ גמרא לעולם מנחה גדולה ולא סיועא דאכילה לחוד וטעימא לחוד וטעמא דאכילה דאסורה גזרה דילמא אתי לאמשוכי כדפריש גמרא וליכא למגזר הכי בטעימא דאין אדם נמשך בטעימא ואם תאמר גזרה טעימא אטו אכילה לא גזרינן גזרה לגזירה הלכך לית הלכתא כר' יהושע בן לוי כדאיפרש בגמרא דברכות ומתניתין דלא ישב במנחה גדולה כדאיפרש בגמרא דשבת ולא קשיא אהדדי והאי הוא דאתידע לן בהו וליכא למיזז מינה."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,60 @@
+{
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה</b> קא פסיק הרב ז\"ל דמשבעה במרחשון שואלין את הגשמים בארץ ישראל כר' אלעזר דאמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל וקשיא לי דאנן קא מוקמינן הא דר' אלעזר בזמן שבית המקדש קיים כיון דאקשינן דר' יהודה אדר' אלעזר דאמר הלכה כרבן גמליאל מתרצי תירוצא בטלו להו דברי ר' אלעזר לגמרי אין הלכה כתלמיד במקום הרב ותירוצא תנינא אי בעית אימא כאן לשאול כאן להזכיר ולא קם דהא אמר ר' יוחנן במקום ששואל מזכיר בין להתחלה בין להפסקה ותירוצא אחרינא הא לן דאית פירי בדברא משבעה במרחשון והא להו בזמן שאין בית המקדש קיים התחיל לשאול התחיל להזכיר ומסקינן דהא והא לדידהו ולא קשיא כאן בזמן שבית המקדש קיים וכאן בזמן שאין בית המקדש קיים כדקתני רבן גמליאל טעמיה חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת ודברי ר' יוחנן דאמר הלכה כר' יהודה בזמן שאין בית המקדש קיים במקום שמזכיר שואל דליכא עולי רגלים וליכא פירא בדברא הלכך קשיא.<br><b> תשובה</b> לא דחינן לתלמוד ערוך משקלא וטריא דגמרא דהא בתר הך שקלא וטריא אמרינן על פסקת בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים וכולי אמר ר' אלעזר הלכה כרבן גמליאל ועוד הך שקלא וטריא כוליה והך אוקימתא דאמרינן כאן בזמן שבית המקדש קיים וכו' לתרוצי דברי ר' יוחנן דתלה הזכירה בשאלה כדאמרינן התחיל לשאול התחיל להזכיר פסק מלהזכיר פסק מלשאול והאי סברא לא מתוקם דר' יוחנן אמורא הוא והא ברייתא פליגי עליה דתניא חנניה אומר בגולה עד ששים בתקופה ואפסיקא הלכתא בגמרא כחנניה הלכך אידחי ליה סברא דר' יוחנן דסבר דכל אימת דמזכיר שואל ובטלה לה הך אוקימתא ושנויא בעלמא היא ולא סמכינן עלה ופירוקא קמא דייק טפי דר' יוחנן ור' אלעזר תרי גברי וגברא אגברא לא רמינן וכר' אלעזר ור' יוחנן תרי גברא וגברא אגברא לא רמינן וליכא בה קושיא בתר האי פירוקא."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ועוד קשיא לי האי דקא פסיק ז\"ל <b> כיון </b>\n<b> שהגיע זמן תפלת מנחה גדולה לא יכנס למרחץ אפי' להזיע עד שיתפלל. </b> וכל אותו ענין האמור במשנת שבת והא אנן לא קא מוקמינן לה סמוך למנחה גדולה אלא כי היכי דלא תהוי תיובתא דר' יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל והכא קתני אם התחילו אין מפסיקין לפיכך דחקינן ומתרצינן לה אליביה כי היכי דלא תהוי תיובתא ודברי ר' יהושע בן לוי לאו הילכתא נינהו כדקא פסקינן בפירוש בברכות ולית הלכתא כר' יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע וכו' הלכך ליכא למדחק ולאוקומה במנחה גדולה אלא במנחה קטנה וכפשטה דמתני' והוא ז\"ל בשטת הרב אלפסי ז\"ל אמרה ואי אפשר שלא מצא בה טעם איתידע ליה למר לידען.<br><b> תשובה</b> כד מעינית בגמרא דשבת יפה מתברר לך דמנחה גדולה עסקינן בודאי אע\"ג דמתחזי דלא אוקימנא מתניתין במנחה גדולה אלא כי היכי דלא תקשי לר' יהושע בן לוי אע\"פ כן מדחזינן לגמרא בתר הך אוקימתא דאוקמינן דמנחה גדולה עסקינן שקיל וטריא אליביה שמע מינה דדוקא הי�� דמאחר דאוקמינן לעולם במנחה גדולה ובתספורת בן אלעשה אמרינן רב אחא בר יעקב אמר לעולם בתספורת דידן לכתחלה מאי טעמא לא גזרה שמא ישבר הזוג וכו' הלכך פשיטא מילתא לגביהו דאמוראי דבמנחה גדולה עסקינן ולפיכך תרצו גזרה שמא ישבר הזוג וגזרה שמא יתעלפה וכו' כי היכי דתסתלק הך תמיהא דאתמהינן בתחלה אי לימא במנחה גדולה הא איכא שהות טובא ואע\"ג דלית הילכתא כר' יהושע בן לוי ליכא מהאי מתניתין דשבת תיובתא ולא מפני שאין הלכה כדבריו תהיה זו המשנה תיובתא עליה ואם יעלה על דעת אדם לומר אי מתניתין במנחה גדולה תהיה סיועא לר' יהושע בן לוי נאמר לא מפני שאינה תיובתא עליה תהיה סיועא ליה אלא הא מתניתין ליכא מינה לר' יהושע בן לוי סיועא ולא עליה מינה תיובתא ליכא מינה תיובתא דבמנחה גדולה עסקינן כדתריץ גמרא לעולם מנחה גדולה ולא סיועא דאכילה לחוד וטעימא לחוד וטעמא דאכילה דאסורה גזרה דילמא אתי לאמשוכי כדפריש גמרא וליכא למגזר הכי בטעימא דאין אדם נמשך בטעימא ואם תאמר גזרה טעימא אטו אכילה לא גזרינן גזרה לגזירה הלכך לית הלכתא כר' יהושע בן לוי כדאיפרש בגמרא דברכות ומתניתין דלא ישב במנחה גדולה כדאיפרש בגמרא דשבת ולא קשיא אהדדי והאי הוא דאתידע לן בהו וליכא למיזז מינה."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Reading the Shema",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות קריאת שמע",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> אמר הרב ז\"ל בהלכות קריאת שמע <b> אי </b>\n<b> זה הוא זמן קריאת שמע בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו. </b> וקשיא לי בגוה דהא קא פסק שמואל הלכה כרבן גמליאל דקאמר עד שיעלה עמוד השחר ובהרחיקא גופיה קא מיפלגו רבן גמליאל ורבנן דרבנן אית להו האי הרחיקא ורבן גמליאל לית ליה כדקא גרסי רבנן כמאן סבירא להו אי כר' אליעזר לימרו כר' אליעזר אי כרבן גמליאל לימרו כרבן גמליאל וקא מהדרי לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקאמר עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא וכו' מכלל דרבנן הוא דאית להו הרחיקא ורבן גמליאל לית ליה ועוד הא רמינן הא דתנן רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר דעלמא כוליה ליליה זימניה הוא והדר תני ולא זו בלבד וכו' דעלמא עד חצות ותו לא ופרקינן דהכי קאמרי ליה בניו לרבן גמליאל לרבנן דפליגו עלך ואמרי עד חצות מצותה קאמרי או להרחיק מן העבירה קאמרי ואמר להו להרחיק מן העבירה קאמרי נפקא מינה דרבן גמליאל לית ליה האי הרחיקא דעד חצות ורבנן אית להו וקא פסק הילכתא בהדיא כרבן גמליאל ואם כן מאי טעמא שביק פסקא דגמרא ופסיק כרבנן.<br><b> תשובה</b> מדקדוק לשון המשנה יתבאר דאפילו רבן גמליאל לא אמר אלא בדיעבד דתנן מעשה שבאו בניו וכו' אמר להם אם לא עלה עמוד השחר מותרין אתם לקרות ועוד כד מעיינית בגמרא משכחת דלא איפסיקא הילכתא כרבן גמליאל אלא לאפוקי מדר' אליעזר ורבן גמליאל ורבנן ליכא ביניהו פלוגתא בזמן החיוב עד שנאמר הלכה כרבן גמליאל לאפוקי מדרבנן דאמרינן חכמים כמאן סבירא להו וכו' ומהדרינן כמאן סבירא להו ואהדרי לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו' והואיל ותניא מסייעא להו לחכמים דחישינן לפשיעה עבדינן הרחקה כוותיה וליכא למימר דהאי תניא דחויא היא דהא אידחו גמרא לפרושה ולתרוצה דאמרינן עלה ומאי שנא הכא דקתני כל העובר וכו' ואהדרינן הכא דאיכא אונס שינה וכו' ואין אני יודע אם ביד כבודך הלכות של רבינו יצחק ז\"ל או לאו דהאי סברא דאמר אבא מארי זצ\"ל הוא סברא דרבנו יצחק ז\"ל דהכי אמר בפירקא קמא דברכות הא דאמר רבן גמליאל ודאמר ר' שמעון בן יוחאי עד שיעלה עמוד השחר בדיעבד הוא ואפילו עבד הכי במזיד וקרא קודם שיעלה עמוד השחר נפיק ידי חובתיה ואע\"פ שאינו רשאי לעשות כן דתניא חכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו' ואי קשיא לך אם כן אמאי לא אמרינן הלכה כחכמים ואנא ידענא דאין הלכה כר' אליעזר תשובתך אילו אמר הלכה כחכמים היה עולה על הדעת דאין זמנה עד חצות ותו לא כעין אכילת פסחים ושאר המנויים במשנה ואין הדבר כך אלא כדאמר הרב ז\"ל ומפני זה פסק התלמוד כרבן גמליאל דאמר עד שיעלה עמוד השחר בפירוש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ועוד קשיא לי הא דאמר ז\"ל <b> הקורא </b>\n<b> למפרע לא יצא במה דברים אמורים בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לפרשה אע\"פ שאינו רשאי אני אומר שיצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה. </b> וקשיא דאמאי אם הקדים פרשה לפרשה לא קרינא ביה למפרע והא קא קפדינן אסדרא דתנן למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע וכו' וקתני ר' שמעון בן יוחאי דין הוא שתקדים שמע לוהיה אם שמוע וכו' והויין להו כמאן דסמיכי אהדדי ותניא בתוספתא הנכנס לבית הכנסת ומצאן שקראו חציה וגמר עמהן לא יחזור ויקרא מראשה ועד אותו מקום אלא מתחיל מראשה וגומר עד סוף וכן בהלל וכן בתפלה וכן במגילה והאי דקתני ומצאן שקראו חציה אי אפשר שלא נשתייר בה פרשה שלימה אי נמי זמנין שתים והרי גמר עליהן וחזר וקרא הראשונים או ראשונה ושניה ואי סלקא דעתך יצא אמאי צריך לקרות עד סוף הא נפיק ליה חובה אחרונה או אחרונות שקראן שלימות הואיל ואין להן סדר חוזר וקורא מראש ועד אותה פרשה שקראה עמהן ודיו ומדמדמי לה להלל ולמגילה שמע מינה נמי דעבדינהו רבנן כמאן דסמיכי להדדי.<br><b> תשובה</b> זה שהצריכוהו לקרות על סדר פרשיות לכתחלה הוא וליכא מאן דפליג בהא והוא ז\"ל בדיעבד קאמר ושהקשית מדתניא בתוספתא הנכנס לבית הכנסת וכו' שתי תשובות בדבר חדא דמי יימא לך דבין פרשה ופרשה עסקינן כי היכי דתקשי לן אימא לך על חצי פרשה כגון שנכנס ומצא הציבור בחצי פרשה ואין חציה האמור מחציתה דוקא כדי שתאמר אי אפשר שלא נשתייר בה פרשה שלימה אלא מקצתה ענין הדברים ומדבריך שאמרת אי נמי זמנין שתים תלמוד שחציה מקצתה לפיכך אימא לך אי נמי זמנין חצי פרשה נשתייר לפניו ולפיכך חוזר לראש ועוד אפילו נאמר חציה מחציתה דוקא ואי אפשר שלא נשתייר בה פרשה שלימה מי תניא בתוספתא אם חזר וקרא מראשה ועד אותו מקום לא יצא אפילו תנא הכי הוינא אמרי היינו טעמא דלא יצא משום דפוסק באותו מקום שהוא חצי פרשה כל שכן דלא תנא הכי לא יחזיר ויקרא וכו' אמר ובודאי אין ראוי לעשות כן לכתחלה אלא לקרות על סדר פרשיות והוא ז\"ל כבר דקדק בדבריו אע\"פ שאינו רשאי וכו' ועוד אני אומר ומי שמחמיר תבוא לו ברכה."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,55 @@
+{
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Reading the Shema",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Reading_the_Shema",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> אמר הרב ז\"ל בהלכות קריאת שמע <b> אי </b>\n<b> זה הוא זמן קריאת שמע בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו. </b> וקשיא לי בגוה דהא קא פסק שמואל הלכה כרבן גמליאל דקאמר עד שיעלה עמוד השחר ובהרחיקא גופיה קא מיפלגו רבן גמליאל ורבנן דרבנן אית להו האי הרחיקא ורבן גמליאל לית ליה כדקא גרסי רבנן כמאן סבירא להו אי כר' אליעזר לימרו כר' אליעזר אי כרבן גמליאל לימרו כרבן גמליאל וקא מהדרי לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקאמר עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא וכו' מכלל דרבנן הוא דאית להו הרחיקא ורבן גמליאל לית ליה ועוד הא רמינן הא דתנן רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר דעלמא כוליה ליליה זימניה הוא והדר תני ולא זו בלבד וכו' דעלמא עד חצות ותו לא ופרקינן דהכי קאמרי ליה בניו לרבן גמליאל לרבנן דפליגו עלך ואמרי עד חצות מצותה קאמרי או להרחיק מן העבירה קאמרי ואמר להו להרחיק מן העבירה קאמרי נפקא מינה דרבן גמליאל לית ליה האי הרחיקא דעד חצות ורבנן אית להו וקא פסק הילכתא בהדיא כרבן גמליאל ואם כן מאי טעמא שביק פסקא דגמרא ופסיק כרבנן.<br><b> תשובה</b> מדקדוק לשון המשנה יתבאר דאפילו רבן גמליאל לא אמר אלא בדיעבד דתנן מעשה שבאו בניו וכו' אמר להם אם לא עלה עמוד השחר מותרין אתם לקרות ועוד כד מעיינית בגמרא משכחת דלא איפסיקא הילכתא כרבן גמליאל אלא לאפוקי מדר' אליעזר ורבן גמליאל ורבנן ליכא ביניהו פלוגתא בזמן החיוב עד שנאמר הלכה כרבן גמליאל לאפוקי מדרבנן דאמרינן חכמים כמאן סבירא להו וכו' ומהדרינן כמאן סבירא להו ואהדרי לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו' והואיל ותניא מסייעא להו לחכמים דחישינן לפשיעה עבדינן הרחקה כוותיה וליכא למימר דהאי תניא דחויא היא דהא אידחו גמרא לפרושה ולתרוצה דאמרינן עלה ומאי שנא הכא דקתני כל העובר וכו' ואהדרינן הכא דאיכא אונס שינה וכו' ואין אני יודע אם ביד כבודך הלכות של רבינו יצחק ז\"ל או לאו דהאי סברא דאמר אבא מארי זצ\"ל הוא סברא דרבנו יצחק ז\"ל דהכי אמר בפירקא קמא דברכות הא דאמר רבן גמליאל ודאמר ר' שמעון בן יוחאי עד שיעלה עמוד השחר בדיעבד הוא ואפילו עבד הכי במזיד וקרא קודם שיעלה עמוד השחר נפיק ידי חובתיה ואע\"פ שאינו רשאי לעשות כן דתניא חכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו' ואי קשיא לך אם כן אמאי לא אמרינן הלכה כחכמים ואנא ידענא דאין הלכה כר' אליעזר תשובתך אילו אמר הלכה כחכמים היה עולה על הדעת דאין זמנה עד חצות ותו לא כעין אכילת פסחים ושאר המנויים במשנה ואין הדבר כך אלא כדאמר הרב ז\"ל ומפני זה פסק התלמוד כרבן גמליאל דאמר עד שיעלה עמוד השחר בפירוש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ועוד קשיא לי הא דאמר ז\"ל <b> הקורא </b>\n<b> למפרע לא יצא במה דברים אמורים בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לפרשה אע\"פ שאינו רשאי אני אומר שיצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה. </b> וקשיא דאמאי אם הקדים פרשה לפרשה לא קרינא ביה למפרע והא קא קפדינן אסדרא דתנן למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע וכו' וקתני ר' שמעון בן יוחאי דין הוא שתקדים שמע לוהיה אם שמוע וכו' והויין להו כמאן דסמיכי אהדדי ותניא בתוספתא הנכנס לבית הכנסת ומצאן שקראו חציה וגמר עמהן לא יחזור ויקרא מראשה ועד אותו מקום אלא מתחיל מראשה וגומר עד סוף וכן בהלל וכן בתפלה וכן במגילה והאי דקתני ומצאן שקראו חציה אי אפשר שלא נשתייר בה פרשה שלימה אי נמי זמנין שתים והרי גמר עליהן וחזר וקרא הראשונים או ראשונה ושניה ואי סלקא דעתך יצא אמאי צריך לקרות עד סוף הא נפיק ליה חובה אחרונה או אחרונות שקראן שלימות הואיל ואין להן סדר חוזר וקורא מראש ועד אותה פרשה שקראה עמהן ודיו ומדמדמי לה להלל ולמגילה שמע מינה נמי דעבדינהו רבנן כמאן דסמיכי להדדי.<br><b> תשובה</b> זה שהצריכוהו לקרות על סדר פרשיות לכתחלה הוא וליכא מאן דפליג בהא והוא ז\"ל בדיעבד קאמר ושהקשית מדתניא בתוספתא הנכנס לבית הכנסת וכו' שתי תשובות בדבר חדא דמי יימא לך דבין פרשה ופרשה עסקינן כי היכי דתקשי לן אימא לך על חצי פרשה כגון שנכנס ומצא הציבור בחצי פרשה ואין חציה האמור מחציתה דוקא כדי שתאמר אי אפשר שלא נשתייר בה פרשה שלימה אלא מקצתה ענין הדברים ומדבריך שאמרת אי נמי זמנין שתים תלמוד שחציה מקצתה לפיכך אימא לך אי נמי זמנין חצי פרשה נשתייר לפניו ולפיכך חוזר לראש ועוד אפילו נאמר חציה מחציתה דוקא ואי אפשר שלא נשתייר בה פרשה שלימה מי תניא בתוספתא אם חזר וקרא מראשה ועד אותו מקום לא יצא אפילו תנא הכי הוינא אמרי היינו טעמא דלא יצא משום דפוסק באותו מקום שהוא חצי פרשה כל שכן דלא תנא הכי לא יחזיר ויקרא וכו' אמר ובודאי אין ראוי לעשות כן לכתחלה אלא לקרות על סדר פרשיות והוא ז\"ל כבר דקדק בדבריו אע\"פ שאינו רשאי וכו' ועוד אני אומר ומי שמחמיר תבוא לו ברכה."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות קריאת שמע",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,60 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה</b> והא דקאמר ז\"ל ב(הלכות) מזוזה שאינה צריכה עיבוד לשמה ראיתי מה ששאל מלפניו ר' יונתן הכהן ז\"ל מנין דבר זה והשיב לו שלא מצינו במזוזה עבודה לשמה והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר וטעמו של דבר שגוף התפלין וגוף ספר תורה הן המצוה אבל המזוזה עצמה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני הבית החיוב ואם אין בית אין מזוזה אבל ספר תורה ותפלין חובת הגוף התדירה וקשיא לי על תשובה זו וכי הבית עצמו חייב אלא אם כן יהא אדם דר בו אלולי אדם הדר בבית לא נתחייב שהרי בית התבן פטור מן המזוזה וכל כיוצא בו נמצאת גם היא חובת הגוף ולא עוד אלא הרי ציצית שחובת טלית היא ואפילו למאן דאמר חובת גברא אי איכא טלית מיחייבא ואם אין טלית אין ציצית ואפילו הכי בעינן טוויה לשמה ואי משום תדירות ופעמים שאדם דר בשדה ובאוהלים שאין בם חובת מזוזה הרי תפלין ודאי אינה תדירה כדקאמר לן דלילה לאו זמן תפלין הוא ועוד שבתות וימים טובים נמי לאו זמן תפלין ואם כן יותר מחציו של זמן אדם פטור מן התפלין ומזוזה היא חובה הנותנת בכל הזמן כולו ורוב בני אדם לעולם אין דרין בשדות אלא בבתים ויושבין בהם תמיד וצריכה לעמוד ימים רבים ולעולם גופה נמי מצוה ולעולם אימא לך פריש בתפלין וספר תורה והוא הדין למזוזה דכולהו תשמישי קדושה נינהו וצריכין עבודה לשמה ודילמא טעמא אחרינא אשכח.<br><b> תשובה</b> עיקר התשובה היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר והמחמיר בדבר זה צריך להביא ראיה ואי משום תשמישי קדושה הרי מגילה תשמישי קדושה דכל כתבי הקודש תשמישי קדושה הן ואע\"פ כן אינה צריכה עבודה לשמה וזה שאמרת תשמישי קדושה לפי לשונך אלא כתבי הקודש הן בעצמן קודש ותשמיש תשמישי קדושה ושהבאת בקושיתך על הטעם שנתן ז\"ל שאין המזוזה מצוה אלא מפני הבית ואמרת וכי הבית עצמו חייב אין אלו אלא דברים שראוי לתמוה עליהם וכי בן דעה יאמר שהבית עצמו חייב וכי בר חיוב הוא אין בדבריו מקום ספק למבין שענין דבריו שאין אדם חייב במצוה זו אלא מפני הבית ואם אין בית אין חיוב למצוה זו ואין התפלין כך אלא חובה שהוא חייב בה על כל פנים וכבר פירש זה הענין בהלכות ברכות בספר אהבה שם אמר יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל בה ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפלין וסוכה ולולב וכו' ויש מצות שאינן חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה לגג שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה וכו'.<br><b> ושהקשית </b> מן הציצית שהוא דומה למזוזה שאין אדם חייב בו אלא מפני הטלית ואע\"פ כן צריך טויה לשמה יראה שזה הקושיא על הטעם שנתן ז\"ל קושיא יפה ואע\"פ כן כשתדקדק לא תמצא הקושיא עומדת כלל שטעם הציצית שחייבנו אותו טויה לשמה משום תעשה ולא מן העשוי נגעו בו דהכי גרסינן בגמרא דסוכה אמר רב יהודה אמר ��ב עשאה מן הקוצין ומן הגרדין ומן הנימין פסולה מן הסיסין כשרה כי אמריתה קמא דשמואל אמר לי מן הסיסין נמי פסולה בעינן טוויה לשמה ובהדיא פרישנא לטעמיה דהאי מימרא דאמר קרא גדילים תעשה לך לשם חובך ותניא בפרשת ציצית בספרי גדילים לא מן החוטין תעשה לא מן העשויים וגרסינן נמי בגמרא דמנחות להאי גירסא דאיתינן לה בסוכה אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין וכו' אלמא בעינן טויה לשמה והואיל והטעם בטויה לשמה משום תעשה ולא מן העשוי כדאיפרש בגמרא דסוכה ובספרי ליכא למיגמר מציצית שלולי הכתוב לא חייבנו בו טויה לשמה הלכך אין עליו ז\"ל קושיא לפני מי שירד לעומק חכמתו ודקדוק סברתו כלל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>שאלה</b> ועוד שאל מלפניו ר' יונתן הכהן ז\"ל על מה שאמר זצ\"ל שהבית צריך דלתות ואחר כך יתחייב במזוזה והשיב מדכתיב וכתבתם על מזוזות אינו אלא לבית שיש לו דלתות אבל בית שאין לו דלתות פטור מדכתיב ובשעריך ואמר ז\"ל שהדבר ידוע שהשער הן הדלתות וכן אמרו חכמים אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ולא אמרו אחד פתחי בתים שכל פתח שאין לו דלתות פתח מיקרי שער לא מיקרי וקשיא לי על דבר זה שהרי מצינו שער שאין לו דלתות ומיקרי שער דכתיב ומסך פתח שער החצר ואע\"פ שלא היה לו לחצר דלתות נקרא שער ובמתניתין תנן כל השערים שהיו שם היה להן דלתות חוץ משל אולם שמע מינה לאו בדלתות תליא מילתא דשער שהשער אינו אלא שם מקום הכניסה והיציאה והוא המקום שבין שתי המזוזות דהא כתיב וירמסו אותו העם בשער וכן נמי זה השער ליי צדיקים יבאו בו וכן שער ויצאו וכן עברו ושובו משער לשער במחנה ואע\"פ שאין במחנה דלתות הא קא מיקרי שער ויש פתח שיש לו דלתות ולא מיקרי שער אלא פתח שנא' ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצא הפתח וכתיב ביה והדלת סגר אחריו ונאמר בפתחי שערים בעיר נמצאת למד שיש שער שיש לו דלתות ויש שער שאין לו דלתות ויש פתח שיש לו דלתות ויש פתח שאין לו דלתות מכלל דלאו דלתות הוא דקא גרמי ואם כן למה נאמר שער ונאמר פתח שהפתח שם הפתיחה שבכותל ושער הוא שם מסלול היציאה והביאה הבאים בשערים האלה ועל כן נגד הפתח נקרא פתח שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד והוא כנגדו וכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית וכמוהו רבים ומה שאמר וכדרישת סמוכים יש בתלמוד והלא קימא לן שאין מעשה נזכר אלא לאמת ממנו ההלכה ומה שאמר רב נחמן תלי רישא ברישא אינו אלא כדי לידע מקום דרך הביאה כדי לתן מזוזה על הימין אבל קודם הדלתות אינו יודע באי זה צד יניח.<br><b> תשובה</b> זו הקושיא דקדוק בינה יש בה וראוי לשבחה אבל כשעיינתי בה מצאתי פירכא בעזרת הבורא שהקשית מדכתיב ומסך פתח שער החצר המסך כנגד הדלתות לפיכך איקרי שער ועוד הכתיב פתח ואינו כמו ובשעריך שאין בו זכרון פתח כלל וענין הכתוב פשוט ומסך שעל הפתח שהוא במקום שער החצר וסיועא איכא מינה ולענין מתניתין דתנן כל השערים וכו' מינה תלמוד שאין שער אלא בדלתות ואיידי דרוב יש להו דלתות קרי להו שערים ולא איכפת ליה לתנא בפתח אחד ואדרבה אילו אמר כל הפתחים היינו מקשים היכי תנא פתחים והרי כולהו בדלתות חוץ מאחד מהם ולענין וירמסו אותו העם בשער לאו למימרא שהרמיסה בדלתות דוקא ואפשר שלחצו אותו עם הדלתות שהן השער ולענין זה השער לד' ומאי דכתיב עברו ושובו משער לשער במחנה הדבר ידוע שאין במחנה לא שער ולא פתח שאין ל��ם מבואות ולא חצרות ולא בנין כלל וכן זה השער לי\"י כמו וזה שער השמים שאלת לשון לדמיון הענין הוא ולענין שער שיש לו דלתות דאיקרי פתח אמת וליכא עליה מהאי אנפא קושיא שלא אמר בדבריו שהשער לא איקרי פתח אלא הפתח הוא דלא איקרי שער ודבריו ברורים למבינים שכך אמר שכל פתח שאין לו דלתות פתח מקרי שער לא מקרי."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה</b> ועוד שאל מלפניו ר' יונתן הכהן ז\"ל על מה שאמר זצ\"ל שהבית צריך דלתות ואחר כך יתחייב במזוזה והשיב מדכתיב וכתבתם על מזוזות אינו אלא לבית שיש לו דלתות אבל בית שאין לו דלתות פטור מדכתיב ובשעריך ואמר ז\"ל שהדבר ידוע שהשער הן הדלתות וכן אמרו חכמים אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ולא אמרו אחד פתחי בתים שכל פתח שאין לו דלתות פתח מיקרי שער לא מיקרי וקשיא לי על דבר זה שהרי מצינו שער שאין לו דלתות ומיקרי שער דכתיב ומסך פתח שער החצר ואע\"פ שלא היה לו לחצר דלתות נקרא שער ובמתניתין תנן כל השערים שהיו שם היה להן דלתות חוץ משל אולם שמע מינה לאו בדלתות תליא מילתא דשער שהשער אינו אלא שם מקום הכניסה והיציאה והוא המקום שבין שתי המזוזות דהא כתיב וירמסו אותו העם בשער וכן נמי זה השער ליי צדיקים יבאו בו וכן שער ויצאו וכן עברו ושובו משער לשער במחנה ואע\"פ שאין במחנה דלתות הא קא מיקרי שער ויש פתח שיש לו דלתות ולא מיקרי שער אלא פתח שנא' ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצא הפתח וכתיב ביה והדלת סגר אחריו ונאמר בפתחי שערים בעיר נמצאת למד שיש שער שיש לו דלתות ויש שער שאין לו דלתות ויש פתח שיש לו דלתות ויש פתח שאין לו דלתות מכלל דלאו דלתות הוא דקא גרמי ואם כן למה נאמר שער ונאמר פתח שהפתח שם הפתיחה שבכותל ושער הוא שם מסלול היציאה והביאה הבאים בשערים האלה ועל כן נגד הפתח נקרא פתח שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד והוא כנגדו וכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית וכמוהו רבים ומה שאמר וכדרישת סמוכים יש בתלמוד והלא קימא לן שאין מעשה נזכר אלא לאמת ממנו ההלכה ומה שאמר רב נחמן תלי רישא ברישא אינו אלא כדי לידע מקום דרך הביאה כדי לתן מזוזה על הימין אבל קודם הדלתות אינו יודע באי זה צד יניח.<br><b> תשובה</b> זו הקושיא דקדוק בינה יש בה וראוי לשבחה אבל כשעיינתי בה מצאתי פירכא בעזרת הבורא שהקשית מדכתיב ומסך פתח שער החצר המסך כנגד הדלתות לפיכך איקרי שער ועוד הכתיב פתח ואינו כמו ובשעריך שאין בו זכרון פתח כלל וענין הכתוב פשוט ומסך שעל הפתח שהוא במקום שער החצר וסיועא איכא מינה ולענין מתניתין דתנן כל השערים וכו' מינה תלמוד שאין שער אלא בדלתות ואיידי דרוב יש להו דלתות קרי להו שערים ולא איכפת ליה לתנא בפתח אחד ואדרבה אילו אמר כל הפתחים היינו מקשים היכי תנא פתחים והרי כולהו בדלתות חוץ מאחד מהם ולענין וירמסו אותו העם בשער לאו למימרא שהרמיסה בדלתות דוקא ואפשר שלחצו אותו עם הדלתות שהן השער ולענין זה השער לד' ומאי דכתיב עברו ושובו משער לשער במחנה הדבר ידוע שאין במחנה לא שער ולא פתח שאין לשם מבואות ולא חצרות ולא בנין כלל וכן זה השער לי\"י כמו וזה שער השמים שאלת לשון לדמיון הענין הוא ולענין שער שיש לו דלתות דאיקרי פתח אמת וליכא עליה מהאי אנפא קושיא שלא אמר בדבריו שהשער לא איקרי פתח אלא הפתח הוא דלא איקרי שער ודבריו ברורים למבינים שכך אמר שכל פתח שאין לו דלתות פתח מקרי ש��ר לא מקרי."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Tefillin,_Mezuzah_and_the_Torah_Scroll",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה</b> והא דקאמר ז\"ל ב(הלכות) מזוזה שאינה צריכה עיבוד לשמה ראיתי מה ששאל מלפניו ר' יונתן הכהן ז\"ל מנין דבר זה והשיב לו שלא מצינו במזוזה עבודה לשמה והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר וטעמו של דבר שגוף התפלין וגוף ספר תורה הן המצוה אבל המזוזה עצמה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני הבית החיוב ואם אין בית אין מזוזה אבל ספר תורה ותפלין חובת הגוף התדירה וקשיא לי על תשובה זו וכי הבית עצמו חייב אלא אם כן יהא אדם דר בו אלולי אדם הדר בבית לא נתחייב שהרי בית התבן פטור מן המזוזה וכל כיוצא בו נמצאת גם היא חובת הגוף ולא עוד אלא הרי ציצית שחובת טלית היא ואפילו למאן דאמר חובת גברא אי איכא טלית מיחייבא ואם אין טלית אין ציצית ואפילו הכי בעינן טוויה לשמה ואי משום תדירות ופעמים שאדם דר בשדה ובאוהלים שאין בם חובת מזוזה הרי תפלין ודאי אינה תדירה כדקאמר לן דלילה לאו זמן תפלין הוא ועוד שבתות וימים טובים נמי לאו זמן תפלין ואם כן יותר מחציו של זמן אדם פטור מן התפלין ומזוזה היא חובה הנותנת בכל הזמן כולו ורוב בני אדם לעולם אין דרין בשדות אלא בבתים ויושבין בהם תמיד וצריכה לעמוד ימים רבים ולעולם גופה נמי מצוה ולעולם אימא לך פריש בתפלין וספר תורה והוא הדין למזוזה דכולהו תשמישי קדושה נינהו וצריכין עבודה לשמה ודילמא טעמא אחרינא אשכח.<br><b> תשובה</b> עיקר התשובה היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר והמחמיר בדבר זה צריך להביא ראיה ואי משום תשמישי קדושה הרי מגילה תשמישי קדושה דכל כתבי הקודש תשמישי קדושה הן ואע\"פ כן אינה צריכה עבודה לשמה וזה שאמרת תשמישי קדושה לפי לשונך אלא כתבי הקודש הן בעצמן קודש ותשמיש תשמישי קדושה ושהבאת בקושיתך על הטעם שנתן ז\"ל שאין המזוזה מצוה אלא מפני הבית ואמרת וכי הבית עצמו חייב אין אלו אלא דברים שראוי לתמוה עליהם וכי בן דעה יאמר שהבית עצמו חייב וכי בר חיוב הוא אין בדבריו מקום ספק למבין שענין דבריו שאין אדם חייב במצוה זו אלא מפני הבית ואם אין בית אין חיוב למצוה זו ואין התפלין כך אלא חובה שהוא חייב בה על כל פנים וכבר פירש זה הענין בהלכות ברכות בספר אהבה שם אמר יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל בה ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפלין וסוכה ולולב וכו' ויש מצות שאינן חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה לגג שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה וכו'.<br><b> ושהקשית </b> מן הציצית שהוא דומה למזוזה שאין אדם חייב בו אלא מפני הטלית ואע\"פ כן צריך טויה לשמה יראה שזה הקושיא על הטעם שנתן ז\"ל קושיא יפה ואע\"פ כן כשתדקדק לא תמצא הקושיא עומדת כלל שטעם הציצית שחייבנו אותו טויה לשמה משום תעשה ולא מן העשוי נגעו בו דהכי גרסינן בגמרא דסוכה אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין ומן הגרדין ומן הנימין פסולה מן הסיסין כשרה כי אמריתה קמא דשמואל אמר לי מן הסיסין נמי פסולה בעינן טוויה לשמה ובהדיא פרישנא לטעמיה דהאי מימרא דאמר קרא גדילים תעשה לך לשם חובך ותניא בפרשת ציצית בספרי גדילים לא מן החוטין תעשה לא מן העשויים וגרסינן נמי בגמר�� דמנחות להאי גירסא דאיתינן לה בסוכה אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין וכו' אלמא בעינן טויה לשמה והואיל והטעם בטויה לשמה משום תעשה ולא מן העשוי כדאיפרש בגמרא דסוכה ובספרי ליכא למיגמר מציצית שלולי הכתוב לא חייבנו בו טויה לשמה הלכך אין עליו ז\"ל קושיא לפני מי שירד לעומק חכמתו ודקדוק סברתו כלל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>שאלה</b> ועוד שאל מלפניו ר' יונתן הכהן ז\"ל על מה שאמר זצ\"ל שהבית צריך דלתות ואחר כך יתחייב במזוזה והשיב מדכתיב וכתבתם על מזוזות אינו אלא לבית שיש לו דלתות אבל בית שאין לו דלתות פטור מדכתיב ובשעריך ואמר ז\"ל שהדבר ידוע שהשער הן הדלתות וכן אמרו חכמים אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ולא אמרו אחד פתחי בתים שכל פתח שאין לו דלתות פתח מיקרי שער לא מיקרי וקשיא לי על דבר זה שהרי מצינו שער שאין לו דלתות ומיקרי שער דכתיב ומסך פתח שער החצר ואע\"פ שלא היה לו לחצר דלתות נקרא שער ובמתניתין תנן כל השערים שהיו שם היה להן דלתות חוץ משל אולם שמע מינה לאו בדלתות תליא מילתא דשער שהשער אינו אלא שם מקום הכניסה והיציאה והוא המקום שבין שתי המזוזות דהא כתיב וירמסו אותו העם בשער וכן נמי זה השער ליי צדיקים יבאו בו וכן שער ויצאו וכן עברו ושובו משער לשער במחנה ואע\"פ שאין במחנה דלתות הא קא מיקרי שער ויש פתח שיש לו דלתות ולא מיקרי שער אלא פתח שנא' ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצא הפתח וכתיב ביה והדלת סגר אחריו ונאמר בפתחי שערים בעיר נמצאת למד שיש שער שיש לו דלתות ויש שער שאין לו דלתות ויש פתח שיש לו דלתות ויש פתח שאין לו דלתות מכלל דלאו דלתות הוא דקא גרמי ואם כן למה נאמר שער ונאמר פתח שהפתח שם הפתיחה שבכותל ושער הוא שם מסלול היציאה והביאה הבאים בשערים האלה ועל כן נגד הפתח נקרא פתח שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד והוא כנגדו וכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית וכמוהו רבים ומה שאמר וכדרישת סמוכים יש בתלמוד והלא קימא לן שאין מעשה נזכר אלא לאמת ממנו ההלכה ומה שאמר רב נחמן תלי רישא ברישא אינו אלא כדי לידע מקום דרך הביאה כדי לתן מזוזה על הימין אבל קודם הדלתות אינו יודע באי זה צד יניח.<br><b> תשובה</b> זו הקושיא דקדוק בינה יש בה וראוי לשבחה אבל כשעיינתי בה מצאתי פירכא בעזרת הבורא שהקשית מדכתיב ומסך פתח שער החצר המסך כנגד הדלתות לפיכך איקרי שער ועוד הכתיב פתח ואינו כמו ובשעריך שאין בו זכרון פתח כלל וענין הכתוב פשוט ומסך שעל הפתח שהוא במקום שער החצר וסיועא איכא מינה ולענין מתניתין דתנן כל השערים וכו' מינה תלמוד שאין שער אלא בדלתות ואיידי דרוב יש להו דלתות קרי להו שערים ולא איכפת ליה לתנא בפתח אחד ואדרבה אילו אמר כל הפתחים היינו מקשים היכי תנא פתחים והרי כולהו בדלתות חוץ מאחד מהם ולענין וירמסו אותו העם בשער לאו למימרא שהרמיסה בדלתות דוקא ואפשר שלחצו אותו עם הדלתות שהן השער ולענין זה השער לד' ומאי דכתיב עברו ושובו משער לשער במחנה הדבר ידוע שאין במחנה לא שער ולא פתח שאין לשם מבואות ולא חצרות ולא בנין כלל וכן זה השער לי\"י כמו וזה שער השמים שאלת לשון לדמיון הענין הוא ולענין שער שיש לו דלתות דאיקרי פתח אמת וליכא עליה מהאי אנפא קושיא שלא אמר בדבריו שהשער לא איקרי פתח אלא הפתח הוא דלא איקרי שער ודבריו ברורים למבינים שכך אמר שכל פתח שאין לו דלתו�� פתח מקרי שער לא מקרי."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה</b> ועוד שאל מלפניו ר' יונתן הכהן ז\"ל על מה שאמר זצ\"ל שהבית צריך דלתות ואחר כך יתחייב במזוזה והשיב מדכתיב וכתבתם על מזוזות אינו אלא לבית שיש לו דלתות אבל בית שאין לו דלתות פטור מדכתיב ובשעריך ואמר ז\"ל שהדבר ידוע שהשער הן הדלתות וכן אמרו חכמים אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ולא אמרו אחד פתחי בתים שכל פתח שאין לו דלתות פתח מיקרי שער לא מיקרי וקשיא לי על דבר זה שהרי מצינו שער שאין לו דלתות ומיקרי שער דכתיב ומסך פתח שער החצר ואע\"פ שלא היה לו לחצר דלתות נקרא שער ובמתניתין תנן כל השערים שהיו שם היה להן דלתות חוץ משל אולם שמע מינה לאו בדלתות תליא מילתא דשער שהשער אינו אלא שם מקום הכניסה והיציאה והוא המקום שבין שתי המזוזות דהא כתיב וירמסו אותו העם בשער וכן נמי זה השער ליי צדיקים יבאו בו וכן שער ויצאו וכן עברו ושובו משער לשער במחנה ואע\"פ שאין במחנה דלתות הא קא מיקרי שער ויש פתח שיש לו דלתות ולא מיקרי שער אלא פתח שנא' ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצא הפתח וכתיב ביה והדלת סגר אחריו ונאמר בפתחי שערים בעיר נמצאת למד שיש שער שיש לו דלתות ויש שער שאין לו דלתות ויש פתח שיש לו דלתות ויש פתח שאין לו דלתות מכלל דלאו דלתות הוא דקא גרמי ואם כן למה נאמר שער ונאמר פתח שהפתח שם הפתיחה שבכותל ושער הוא שם מסלול היציאה והביאה הבאים בשערים האלה ועל כן נגד הפתח נקרא פתח שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד והוא כנגדו וכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית וכמוהו רבים ומה שאמר וכדרישת סמוכים יש בתלמוד והלא קימא לן שאין מעשה נזכר אלא לאמת ממנו ההלכה ומה שאמר רב נחמן תלי רישא ברישא אינו אלא כדי לידע מקום דרך הביאה כדי לתן מזוזה על הימין אבל קודם הדלתות אינו יודע באי זה צד יניח.<br><b> תשובה</b> זו הקושיא דקדוק בינה יש בה וראוי לשבחה אבל כשעיינתי בה מצאתי פירכא בעזרת הבורא שהקשית מדכתיב ומסך פתח שער החצר המסך כנגד הדלתות לפיכך איקרי שער ועוד הכתיב פתח ואינו כמו ובשעריך שאין בו זכרון פתח כלל וענין הכתוב פשוט ומסך שעל הפתח שהוא במקום שער החצר וסיועא איכא מינה ולענין מתניתין דתנן כל השערים וכו' מינה תלמוד שאין שער אלא בדלתות ואיידי דרוב יש להו דלתות קרי להו שערים ולא איכפת ליה לתנא בפתח אחד ואדרבה אילו אמר כל הפתחים היינו מקשים היכי תנא פתחים והרי כולהו בדלתות חוץ מאחד מהם ולענין וירמסו אותו העם בשער לאו למימרא שהרמיסה בדלתות דוקא ואפשר שלחצו אותו עם הדלתות שהן השער ולענין זה השער לד' ומאי דכתיב עברו ושובו משער לשער במחנה הדבר ידוע שאין במחנה לא שער ולא פתח שאין לשם מבואות ולא חצרות ולא בנין כלל וכן זה השער לי\"י כמו וזה שער השמים שאלת לשון לדמיון הענין הוא ולענין שער שיש לו דלתות דאיקרי פתח אמת וליכא עליה מהאי אנפא קושיא שלא אמר בדבריו שהשער לא איקרי פתח אלא הפתח הוא דלא איקרי שער ודבריו ברורים למבינים שכך אמר שכל פתח שאין לו דלתות פתח מקרי שער לא מקרי."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,38 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>שאלה</b> ועוד אמר הרב ז\"ל בספר עבודה <b> חטאת צבור שאבדה ונמצאת אחר כפרה בין ראויה בין אין ראויה תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה. </b> ואמאי והא תנן על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר שעירי הרגלים מכפרין אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה אמר להן יקרבו אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה היאך הן קרבין אמר להן כולן הן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ובאבודין ונמצאו אחר כפרה עסקינן ופירוש קריבין זה בזה שאע\"פ שהקדישן לשם חטאת ראש חדש יקריב אותו לשם חטאת הרגל כדתניא מודה ר' שמעון בשעיר שלא קרב ברגל יקרב בראש חדש שלא קרב בראש חדש יקרב ביום הכפורים וכו' שאם תאמר דחכמים לא סבירא להו דקרבין זה בזה הא גרסינן אהא דאמר ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי ר' שמעון אינן נפדין תמידין לדברי חכמים נפדין תמידין ואמרינן... דמאן חכמים דאמרו לו ואקשינן וממאי דאמרו לו ר' יהודה היא ומשום לב בית דין מתנה עליהן והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא לב בית דין מתנה עליהם אטו הכי קרבי אלא לדידך אמאי יקרבו ודלמא ר' מאיר היא והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמר כל השעירין כפרתן שווה אטו הכי קרבי אלא לדידך אמאי יקרבו הרי תלמוד ערוך דכולהו סבירא להו דקרבין זה בזה והאי דקאמרי ליה לר' שמעון מה שיקרבו לפום סבריה הוא דקאמרי ליה משום דלא ס\"ל דכפרתן שוה ומודה הוא דאע\"ג דחלוקין הן בכפרתן קרבין כדתניא ומודה ר' שמעון בשעיר שלא קרב ברגל שיקרב בראש חדש שתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון וודאי לא אמר הרב ז\"ל דבר זה אלא שהלך בסוגיא זו אחר פירושו של רבינו יוסף בן מגש ז\"ל שפירש קרבין זה בזה אם אירע מקרה או אונס ולא הקריבו שעיר החטאת ברגל שמקריבין אותו בראש חודש חוץ משעיר של ראש חודש.<br><b> ודבר </b> זה של תימה היאך סליק אדעתין לאקריבי קרבן חוץ מיום חובתו הא קי\"ל לדברי הכל אם עבר היום בטל קרבנו מדכתיב דבר יום ביומו ונאמר עולת חדש בחדשו אם עולת התמיד לא קרבא מיום ליום אחד חטאת קריבה מחדש לחודש ותו הא דומיא דתמידין שלא הוצרכו לצבור נינהו דקאמרי מאן חכמים קסברי לב בית דין מתנה עליהן חכמים דאמרו לו דקסברי לב בית דין מתנה על השעירין אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יקרבו לשם רגל אחר או חודש אחר משום דלב בית דין מתנה עליהן ואע\"פ שאין כפרתן שוה למאי דסליק אדעתין דר' יהודה היא ואי אמרת דקרבין הן תשלומין לשעבר היכי נפיק מניה דסבר ר' יהודה לב בי\"ד מתנה עליהן וכי דבר שאין לו תשלומין מהניא ביה התנאות בי\"ד ואי סלקא דעתא מהניא אפילו ר' מאיר דסבר כפרתן שווה צריך תנאי בי\"ד דאי לא קרבי האידנא יקרבו ברגל אחר ולפי טעמו של ר' שמעון דמודה דקרבי זה בזה משום כולהו על מזבח החיצון קרבי אמאי עבר היום יבטל קרבנו הא כולהו על מזבח החיצון קרבי אלא לאו שמע מינה לא איירו תנאי ואמוראי אלא בשעיר שאבד והקריבו אחר תחתיו דהיינו לא הוצרכו לצבור ולדברי הכל קרב ברגל אחר או בראש חדש לשם חטאת אותו היום ומאי דקא פסיק הרב ז\"ל שתרעה עד שיפול בה מום לא נאמר דין זה אלא בפר ושעיר של יום הכפורים ושעירי ע\"ז דתניא פר ושעיר של יוה\"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן וכן שעירי ע\"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולן ימותו דברי ר' יהודה ר' אלעזר ור' שמעון אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת צבור מתה ואוקימנא טעמא דלא קרבי גופיה עולה גזרה לאחר כפרה וטעמא דמלתא משום דחטאות פנימיות נינהו וכדקא יהיב ר' שמעון טעמא דכולהו על מזבח החיצון קרבי והני לאו על מזבח החיצון ואי כדקסברי דר' יהודה סבר בשעירי הרגלים ירעו מאי שנא הני דימותו ולא ירעו כולהו חטאת צבור נינהו.<br><b> תשובה</b> ר' שמעון דאמר קרבין זה בזה לית הלכתא כותיה דר' יהודה מפליג עליה וסבירא ליה אין קרבין זה בזה כדדייקינן מגמרא דמאן חכמים והתם ממאי דמאן אמרו לו ר' יהודה היא ומשום לב בית דין מתנה עליהם דילמא ר' מאיר היא כלומר מאין לך דהאי אמרו לו ר' יהודה דסברא ליה אין קרבין זה בזה ומשום דלב בי\"ד מתנה עליהם ופרים תמימין דלמא ר' מאיר היא וכו' זה הוא הפירוש הנכון דפריש רבינו יוסף הלוי זצ\"ל ולא מפני שטעה ז\"ל בפירוש ענין קרבין זה בזה לא סמכינן על שאר פירושו ואותה התוספת שהוספתה בלשון התלמוד בדבריך ואמרת והכי קא אמר ליה בשלמא לדידי לב בי\"ד מתנה עליהן אטו הכי קרבי אלא לדידך אמאי יקרבו אין זו התוספת בתלמוד ואם היא בספרים שלכם הגיהו אותם שמא פירוש הוא למקצת המפרשים כמותכם ונכנס בתוך לשון ספרי התלמוד שלכם שהרבה מקומות בספרי הגמרא כך וכי עלה על דעת לומר דר' יהודה סבר קרבין זה בזה אילו היה ר' יהודה סובר שקרבין זה בזה היכי משכחת חטאת הצבור מתה כדאשכחן ליה בכל מקום דחטאת הצבור לדבריו מתה בההיא דתנן בתמורה חטאת היחיד וכו' ושל צבור אינה מתה ר' יהודה אומר תמות אלא לעולם לא סבירא ליה לר' יהודה דקרבין זה בזה והואיל דר' יהודה חולק על ר' שמעון וקי\"ל ר\"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה לית הלכתא כר' שמעון דאמר קרבין זה בזה.<br><b> ואם </b> יש נפש אדם לומר הרי ר' מאיר גם הוא סבירא ליה קרבין זה בזה ואין דבריו של אחד במקום שנים נימא אע\"ג דאיכא למימר לא מצינו האי סברא לר' מאיר אלא בדילמא לא בפירוש אעפ\"כ הרי חכמים נמי פליגי על ר' שמעון דקא מדמינן פלוגתיהו בנפדין תמימין לפלוגתייהו בקרבין זה בזה לדברי חכמים תמידין נפדין תמידין דר' יוחנן גמרא גמיר לה וממילא שמעינן דרבנן נמי דאינהו רבים לא סבירא להו קרבין זה בזה והוו להו תנאי דסברי קרבין זה בזה מיעוט לגבי רבים ולית הלכתא כותיהו והאי דתניא ומודה ר' שמעון בשעיר שלא קרב ברגל שיקרב בר\"ח וכו' לאו למימרא דר' יהודה או רבנן כך סבירא להו והאי הודאה לדבריהן היא אלא האי הודאה לר' מאיר היא כלומר אע\"ג דפליג ר' שמעון על ר' מאיר בכפרת שעירים ואמר אינה שוה מודה דקרבין זה בזה... כך סבירא ליה הואיל וכפרתן שוה וכך יתבאר מהתוספתא דשבועות וממנה יתבאר דר' מאיר סבירא ליה קריבין זה בזה בלא ספק לה מההיא דגרסינן דילמא ר' מאיר היא וכו' ולא עוד אלא אפילו ר' שמעון דסבר קריבין זה בזה לא איירי באבודין כלל אלא כשהיו בית דין שוגגין או אנוסין בלבד כדפריש רבינו יוסף הלוי זצ\"ל דתניא בתוספתא דמנחות קטרת שלא קרבה חציה בבקר תקרב כולה בין הערבים שעירי הרגל שלא נקרבו ברגל יקרבו בר\"ח לא קרבו ב��אש חודש יקרבו ביום הכפורים וכו' אמר ר' שמעון אימתי בזמן שהיו בית דין אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין וכו' הלכך לא איירי באבודין כלל.<br><b> ואע\"ג </b> דלא פליג ר' שמעון בין שוגגין או אנוסין ובין מזידים אלא בתמיד וקטורת אבל בשעירי רגלים וראשי חדשים ומוספין לא פליג בין אנוסין או שוגגין או מזידין מכל מקום שמעינן דלא איירי אלא במקרה של בי\"ד בלבד אבל באבודין לא איירי כלל כדפריש <b> גאון התלמוד </b> ז\"ל ולא כל הרוצה ליטול לו את השם יטול די לך להבין פירושו אבל לעקור אותו כולו אין כל רב יכול להכניס עצמו בכך כל שכן אחרים אבל הך דאמר ז\"ל דאיירי ר' שמעון בתשלומין וענין הדברים שקרבין באחרין תשלומי ראשון כדאמר ז\"ל בכלל דבריו שכיון שלא הקריבו שעירים כלל לפיכך לדבר תשלומין קרבין זה בזה ודאי דברי שגגה הן ושגיאות מי יבין דקיימא לן עבר יום בטל קרבנו ובפירוש תניא בתוספתא מוספי שבת שלא קרבו בשבת זו יקרבו בשבת אחרת חובת השבת הבאה והוא הדין לשעירי חטאת ולפום חורפא שבשתא ואע\"ג דיכול אדם לדחוק ולהעמיד פירושו אליבא דר' שמעון ור' מאיר ולומר דעבר יום בטל קרבנו אליבא דהלכתא וזה הפירוש אליבא דר' מאיר ור' שמעון דסברי קרבין זה בזה וכן נמי האי דתניא יקרבו בשבת אחרת חובת השבת הבאה אינו הדין לשעירי חטאת שהן באין לכפרה האמת הוא דלא איירי תנאי בתשלומין כלל תדע דקא מתמהינן לר' שמעון הואיל ואין כפרתן שוה היאך הן קרבין ומהדר להו כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ואילו היה סבירא ליה לר' שמעון דקרבין באחרין תשלומי ראשון לא הוה עליה תמיהא מכפרתן אינה שוה כלל.<br><b> ובפירוש </b> חלק אבא מארי ז\"ל על רבינו <b> יהוסף הלוי </b> ז\"ל בפירוש המשנה בתשלומין ופירש כך <b> ומעני קולהם </b> שיקרבו זה בזה אן יקרב שעיר ראש חדש אבא תאכר תקריבה פי רגל מן אל רגלים ויכון שעיר רגל ושעיר רגל אדא תאכר תקריבה פי ראש חדש ויכון הו בעינה שעיר ראש חדש זה הוא נוסח פירושו במסכת שבועות בכתב ידו ודאתינן עלה מעיקרא אפילו לר' שמעון ליכא לאקשוי על דברי אבא מארי זצ\"ל דהוא ז\"ל בחטאת צבור שאבדה איירי ור' שמעון לא איירי באבודין כלל ואותה הנבואה שנתנבא כבודך ובאבודין ונמצאו אחר כפרה עסקינן לא עמדה לה מופת ולא אות כדי שנאמין בה וכבר פירשנו הראיות הברורות דלא אירינן באבודין ושפסק ז\"ל דחטאת צבור שנמצאת אחר כפרה תרעה עד שיפול בה מום כדאמר רבינו יוסף הלוי ז\"ל פסקא אליבא דהלכתא וסוגיא דגמרא הוא דמסוגיא דגמרא ביומא ובתמורה ובהוריות מתברר דכל דאמר ר' יהודה תמות אמרי רבנן רועה עד שיפול בה מום ומדתנן חטאות יחיד שכפרו הבעלים מתות ושל צבור אינן מתות דייקינן דרועות עד שיפול בהן מום דאילו הוי סבירא להו לרבנן דקרבין בעצמן לא תנן ושל צבור אינן מתות אלא ושל צבור קריבין בעצמן לחובות אחרים ומדלא תנן הכי שמעינן דרועות ומדתנן ביומא והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת הצבור מתה דיקינן שכל חטאת הצבור שנמנע הקרבתה לשם חובתה כך דינה שתהא רועה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה שהתנא נתן הטעם ירעה וכו' שאין חטאת הצבור מתה הא כל חטאת צבור שאינה קריבה לשם חובתה הואיל ואינה מתה כך דינה.<br><b> הנה </b> נתברר לך דדבריו ז\"ל תרוצין ועומדין אליבא דהלכתא ודוקיא דמתניתין ובריתא וגמרא וליכא בהו ספיקא ולא עליהו קושיא וכבר הרוחנו בפירוש שמועה זו דקשה היא ועמוקה ואין כל דעת יכולה להבין סודותיה במהרה ונראה מ��בריך שדמית דהאי דאמר ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו להן נפדין תמימין באבודין איירי וזו טעות שמהלשון תתבאר לך חדא דתמידין אמר והאי דמרמינן לה בגמרא לשעירי חטאת ושקלינן וטרינן בה על לב בית דין מתנה עליהם ולעולם לא איירי ר' יוחנן אלא בתמידין ועוד לא הוצרכו להן. אבא מארי לא איירי אלא בתמידין שהוכנו כההוא דתנן אין פוחתין מששה טלאים וכו' ולא נצרכו להן אלא אתותרו כדפריש <b> רבנו יוסף </b> ז\"ל וזו אינה צריכה לא לפנים ולא לפני ולפנים שלא הוצרכו להן."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,35 @@
+{
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Sacrifices_Rendered_Unfit",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>שאלה</b> ועוד אמר הרב ז\"ל בספר עבודה <b> חטאת צבור שאבדה ונמצאת אחר כפרה בין ראויה בין אין ראויה תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה. </b> ואמאי והא תנן על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר שעירי הרגלים מכפרין אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה אמר להן יקרבו אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה היאך הן קרבין אמר להן כולן הן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ובאבודין ונמצאו אחר כפרה עסקינן ופירוש קריבין זה בזה שאע\"פ שהקדישן לשם חטאת ראש חדש יקריב אותו לשם חטאת הרגל כדתניא מודה ר' שמעון בשעיר שלא קרב ברגל יקרב בראש חדש שלא קרב בראש חדש יקרב ביום הכפורים וכו' שאם תאמר דחכמים לא סבירא להו דקרבין זה בזה הא גרסינן אהא דאמר ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי ר' שמעון אינן נפדין תמידין לדברי חכמים נפדין תמידין ואמרינן... דמאן חכמים דאמרו לו ואקשינן וממאי דאמרו לו ר' יהודה היא ומשום לב בית דין מתנה עליהן והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא לב בית דין מתנה עליהם אטו הכי קרבי אלא לדידך אמאי יקרבו ודלמא ר' מאיר היא והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמר כל השעירין כפרתן שווה אטו הכי קרבי אלא לדידך אמאי יקרבו הרי תלמוד ערוך דכולהו סבירא להו דקרבין זה בזה והאי דקאמרי ליה לר' שמעון מה שיקרבו לפום סבריה הוא דקאמרי ליה משום דלא ס\"ל דכפרתן שוה ומודה הוא דאע\"ג דחלוקין הן בכפרתן קרבין כדתניא ומודה ר' שמעון בשעיר שלא קרב ברגל שיקרב בראש חדש שתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון וודאי לא אמר הרב ז\"ל דבר זה אלא שהלך בסוגיא זו אחר פירושו של רבינו יוסף בן מגש ז\"ל שפירש קרבין זה בזה אם אירע מקרה או אונס ולא הקריבו שעיר החטאת ברגל שמקריבין אותו בראש חודש חוץ משעיר של ראש חודש.<br><b> ודבר </b> זה של תימה היאך סליק אדעתין לאקריבי קרבן חוץ מיום חובתו הא קי\"ל לדברי הכל אם עבר היום בטל קרבנו מדכתיב דבר יום ביומו ונאמר עולת חדש בחדשו אם עולת התמיד לא קרבא מיום ליום אחד חטאת קריבה מחדש לחודש ותו הא דומיא דתמידין שלא הוצרכו לצבור נינהו דקאמרי מאן חכמים קסברי לב בית דין מתנה עליהן חכמים דאמרו לו דקסברי לב בית דין מתנה על השעירין אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יקרבו לשם רגל אחר או חודש אחר משום דלב בית דין מתנה עליהן ואע\"פ שאין כפרתן שוה למאי דסליק אדעתין דר' יהודה היא ואי אמרת דקרבין הן תשלומין לשעבר היכי נפיק מניה דסבר ר' יהודה לב בי\"ד מתנה עליהן וכי דבר שאין לו תשלומין מהניא ביה התנאות בי\"ד ואי סלקא דעתא מהניא אפילו ר' מאיר דסבר כפרתן שווה צריך תנאי בי\"ד דאי לא קרבי האידנא יקרבו ברגל אחר ולפי טעמו של ר' שמעון דמודה דקרבי זה בזה משום כולהו על מזבח החיצון קרבי אמאי עבר היום יבטל קרבנו הא כולהו על מזבח החיצון קרבי אלא לאו שמע מינה לא איירו תנאי ואמוראי אלא בשעיר שאבד והקריבו אחר תחתיו דהיינו לא הוצרכו לצבור ולדברי הכל קרב ברגל אחר או בראש חדש לשם חטאת אותו היום ומאי דקא פסיק הרב ז\"ל שתרעה עד שיפול בה מום לא נאמר דין זה אלא בפר ושעיר של יום הכפורים ושעירי ע\"ז דתניא פר ושעיר של יוה\"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן וכן שעירי ��\"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולן ימותו דברי ר' יהודה ר' אלעזר ור' שמעון אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת צבור מתה ואוקימנא טעמא דלא קרבי גופיה עולה גזרה לאחר כפרה וטעמא דמלתא משום דחטאות פנימיות נינהו וכדקא יהיב ר' שמעון טעמא דכולהו על מזבח החיצון קרבי והני לאו על מזבח החיצון ואי כדקסברי דר' יהודה סבר בשעירי הרגלים ירעו מאי שנא הני דימותו ולא ירעו כולהו חטאת צבור נינהו.<br><b> תשובה</b> ר' שמעון דאמר קרבין זה בזה לית הלכתא כותיה דר' יהודה מפליג עליה וסבירא ליה אין קרבין זה בזה כדדייקינן מגמרא דמאן חכמים והתם ממאי דמאן אמרו לו ר' יהודה היא ומשום לב בית דין מתנה עליהם דילמא ר' מאיר היא כלומר מאין לך דהאי אמרו לו ר' יהודה דסברא ליה אין קרבין זה בזה ומשום דלב בי\"ד מתנה עליהם ופרים תמימין דלמא ר' מאיר היא וכו' זה הוא הפירוש הנכון דפריש רבינו יוסף הלוי זצ\"ל ולא מפני שטעה ז\"ל בפירוש ענין קרבין זה בזה לא סמכינן על שאר פירושו ואותה התוספת שהוספתה בלשון התלמוד בדבריך ואמרת והכי קא אמר ליה בשלמא לדידי לב בי\"ד מתנה עליהן אטו הכי קרבי אלא לדידך אמאי יקרבו אין זו התוספת בתלמוד ואם היא בספרים שלכם הגיהו אותם שמא פירוש הוא למקצת המפרשים כמותכם ונכנס בתוך לשון ספרי התלמוד שלכם שהרבה מקומות בספרי הגמרא כך וכי עלה על דעת לומר דר' יהודה סבר קרבין זה בזה אילו היה ר' יהודה סובר שקרבין זה בזה היכי משכחת חטאת הצבור מתה כדאשכחן ליה בכל מקום דחטאת הצבור לדבריו מתה בההיא דתנן בתמורה חטאת היחיד וכו' ושל צבור אינה מתה ר' יהודה אומר תמות אלא לעולם לא סבירא ליה לר' יהודה דקרבין זה בזה והואיל דר' יהודה חולק על ר' שמעון וקי\"ל ר\"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה לית הלכתא כר' שמעון דאמר קרבין זה בזה.<br><b> ואם </b> יש נפש אדם לומר הרי ר' מאיר גם הוא סבירא ליה קרבין זה בזה ואין דבריו של אחד במקום שנים נימא אע\"ג דאיכא למימר לא מצינו האי סברא לר' מאיר אלא בדילמא לא בפירוש אעפ\"כ הרי חכמים נמי פליגי על ר' שמעון דקא מדמינן פלוגתיהו בנפדין תמימין לפלוגתייהו בקרבין זה בזה לדברי חכמים תמידין נפדין תמידין דר' יוחנן גמרא גמיר לה וממילא שמעינן דרבנן נמי דאינהו רבים לא סבירא להו קרבין זה בזה והוו להו תנאי דסברי קרבין זה בזה מיעוט לגבי רבים ולית הלכתא כותיהו והאי דתניא ומודה ר' שמעון בשעיר שלא קרב ברגל שיקרב בר\"ח וכו' לאו למימרא דר' יהודה או רבנן כך סבירא להו והאי הודאה לדבריהן היא אלא האי הודאה לר' מאיר היא כלומר אע\"ג דפליג ר' שמעון על ר' מאיר בכפרת שעירים ואמר אינה שוה מודה דקרבין זה בזה... כך סבירא ליה הואיל וכפרתן שוה וכך יתבאר מהתוספתא דשבועות וממנה יתבאר דר' מאיר סבירא ליה קריבין זה בזה בלא ספק לה מההיא דגרסינן דילמא ר' מאיר היא וכו' ולא עוד אלא אפילו ר' שמעון דסבר קריבין זה בזה לא איירי באבודין כלל אלא כשהיו בית דין שוגגין או אנוסין בלבד כדפריש רבינו יוסף הלוי זצ\"ל דתניא בתוספתא דמנחות קטרת שלא קרבה חציה בבקר תקרב כולה בין הערבים שעירי הרגל שלא נקרבו ברגל יקרבו בר\"ח לא קרבו בראש חודש יקרבו ביום הכפורים וכו' אמר ר' שמעון אימתי בזמן שהיו בית דין אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין וכו' הלכך לא איירי באבודין כלל.<br><b> ואע\"ג </b> דלא פליג ר' שמעון בין שוגגין או אנוסין ובין מזידים אלא בתמיד וקטורת אבל בשעירי רגלים וראשי חדשים ומוספין לא פליג בין אנוסין או שוגגין או מזידין מכל מקום שמעינן דלא איירי אלא במקרה של בי\"ד בלבד אבל באבודין לא איירי כלל כדפריש <b> גאון התלמוד </b> ז\"ל ולא כל הרוצה ליטול לו את השם יטול די לך להבין פירושו אבל לעקור אותו כולו אין כל רב יכול להכניס עצמו בכך כל שכן אחרים אבל הך דאמר ז\"ל דאיירי ר' שמעון בתשלומין וענין הדברים שקרבין באחרין תשלומי ראשון כדאמר ז\"ל בכלל דבריו שכיון שלא הקריבו שעירים כלל לפיכך לדבר תשלומין קרבין זה בזה ודאי דברי שגגה הן ושגיאות מי יבין דקיימא לן עבר יום בטל קרבנו ובפירוש תניא בתוספתא מוספי שבת שלא קרבו בשבת זו יקרבו בשבת אחרת חובת השבת הבאה והוא הדין לשעירי חטאת ולפום חורפא שבשתא ואע\"ג דיכול אדם לדחוק ולהעמיד פירושו אליבא דר' שמעון ור' מאיר ולומר דעבר יום בטל קרבנו אליבא דהלכתא וזה הפירוש אליבא דר' מאיר ור' שמעון דסברי קרבין זה בזה וכן נמי האי דתניא יקרבו בשבת אחרת חובת השבת הבאה אינו הדין לשעירי חטאת שהן באין לכפרה האמת הוא דלא איירי תנאי בתשלומין כלל תדע דקא מתמהינן לר' שמעון הואיל ואין כפרתן שוה היאך הן קרבין ומהדר להו כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ואילו היה סבירא ליה לר' שמעון דקרבין באחרין תשלומי ראשון לא הוה עליה תמיהא מכפרתן אינה שוה כלל.<br><b> ובפירוש </b> חלק אבא מארי ז\"ל על רבינו <b> יהוסף הלוי </b> ז\"ל בפירוש המשנה בתשלומין ופירש כך <b> ומעני קולהם </b> שיקרבו זה בזה אן יקרב שעיר ראש חדש אבא תאכר תקריבה פי רגל מן אל רגלים ויכון שעיר רגל ושעיר רגל אדא תאכר תקריבה פי ראש חדש ויכון הו בעינה שעיר ראש חדש זה הוא נוסח פירושו במסכת שבועות בכתב ידו ודאתינן עלה מעיקרא אפילו לר' שמעון ליכא לאקשוי על דברי אבא מארי זצ\"ל דהוא ז\"ל בחטאת צבור שאבדה איירי ור' שמעון לא איירי באבודין כלל ואותה הנבואה שנתנבא כבודך ובאבודין ונמצאו אחר כפרה עסקינן לא עמדה לה מופת ולא אות כדי שנאמין בה וכבר פירשנו הראיות הברורות דלא אירינן באבודין ושפסק ז\"ל דחטאת צבור שנמצאת אחר כפרה תרעה עד שיפול בה מום כדאמר רבינו יוסף הלוי ז\"ל פסקא אליבא דהלכתא וסוגיא דגמרא הוא דמסוגיא דגמרא ביומא ובתמורה ובהוריות מתברר דכל דאמר ר' יהודה תמות אמרי רבנן רועה עד שיפול בה מום ומדתנן חטאות יחיד שכפרו הבעלים מתות ושל צבור אינן מתות דייקינן דרועות עד שיפול בהן מום דאילו הוי סבירא להו לרבנן דקרבין בעצמן לא תנן ושל צבור אינן מתות אלא ושל צבור קריבין בעצמן לחובות אחרים ומדלא תנן הכי שמעינן דרועות ומדתנן ביומא והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת הצבור מתה דיקינן שכל חטאת הצבור שנמנע הקרבתה לשם חובתה כך דינה שתהא רועה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה שהתנא נתן הטעם ירעה וכו' שאין חטאת הצבור מתה הא כל חטאת צבור שאינה קריבה לשם חובתה הואיל ואינה מתה כך דינה.<br><b> הנה </b> נתברר לך דדבריו ז\"ל תרוצין ועומדין אליבא דהלכתא ודוקיא דמתניתין ובריתא וגמרא וליכא בהו ספיקא ולא עליהו קושיא וכבר הרוחנו בפירוש שמועה זו דקשה היא ועמוקה ואין כל דעת יכולה להבין סודותיה במהרה ונראה מדבריך שדמית דהאי דאמר ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו להן נפדין תמימין באבודין איירי וזו טעות שמהלשון תתבאר לך חדא דתמידין אמר והאי דמרמינן לה בגמרא לשעירי חטאת ושקלינן וטרינן בה על לב בית דין מתנה עליהם ולעולם לא איירי ר' יוחנן אלא בתמידין ועוד לא הוצרכו להן. אבא מארי לא אי��רי אלא בתמידין שהוכנו כההוא דתנן אין פוחתין מששה טלאים וכו' ולא נצרכו להן אלא אתותרו כדפריש <b> רבנו יוסף </b> ז\"ל וזו אינה צריכה לא לפנים ולא לפני ולפנים שלא הוצרכו להן."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,63 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה</b> ועוד אמר הרב ז\"ל בספר עבודה <b> השוחט את הפסח בחוץ אפילו בשאר ימות השנה בין לשמו בין שלא לשמו חייב שהפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא. </b> וקשיא לי בה דהא קי\"ל דפסח קודם חצות אינו ראוי להקריבו בפנים וכל שאינו ראוי ליקרב בפנים אין חייבין עליו בחוץ כדתנן הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד וכו' שנא' לפני משכן י\"י כל שאינו ראוי לפני משכן ד' אין חייבין עליו ותדע דהא אמר רבה טעמיה דר' שמעון דסבר מחוסר זמן חייבין עליו בלא תעשה כדתניא ר' שמעון אומר מנין לזובח את הפסח בבמת יחיד בשעת איסור במות שהוא בלא תעשה וכו' וקאמר עלה אימת אי נימא אחר חצות כרת נמי ניחייב ואלא לאו קודם חצות דהוה ליה מחוסר זמן שאינו ראוי ליקרב עכשיו בפנים וקתני ר' שמעון שהוא בלא תעשה ורבנן פליגי עליה וסברי פטור לגמרי והיינו טעמיה דר' שמעון דתני במתניתין שהיה ר' שמעון אומר כל שהוא ראוי לבא לאחר זמן הרי זה בל\"ת ואין בו כרת וחכמים אומרין כל שאין בו כרת אינו בלא תעשה מכלל דמלתא פשיטתא היא דפסח קודם חצות כעין בעלי מומין עוברין וכעין תורין שלא הגיע זמנן וכעין מחוסר זמן ועד כאן לא דחינן ליה לרבה אלא דלאו מהאי טעמא מייתי ליה ר' שמעון דאפשר לאוקומה לברייתא זו בדרך אחרת אבל מעיקר האי סברא דפסח קודם חצות כמחוסר זמן ואינו ראוי ליקרב והוא הדין שנחלקו בו ר' שמעון וחכמים לא דחינן ליה הלכך קשיא לי מאי קאמר ז\"ל אפילו בשאר ימות השנה דמשמע אפילו קודם חצות לשמו חייב אם יש תשובה ישמחנו בתורתו ובחכמתו.<br><b> תשובה</b> יש ויש ויראו ענוים וישמחו דורשי אלהים ויחי לבבכם כל זו הקושיא בנויה על זה שהבנת שמשמע שאר ימות השנה אפילו קודם חצות ואם כן אין זו קושיא על אבא מארי ז\"ל בלבד אלא אפילו על התלמוד דהכי גרסינן בפרק פרת חטאת מתקיף לה רב הונא וכי יש לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו ואתמהינן ולא והרי פסח בשאר ימות השנה דאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו ודחינן פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא כלומר ואפילו שחטו לשמו שהוא לשם פסח כשר הואיל והוא שלמים הרי הוא כמו ששחט שלמים לשם פסח שהן כשרים והואיל והדבר כן לא יכילנן לתרוצי התלמוד דאמר שאר ימות השנה אלא כשאר ימות השנה שאחר זמנו דקודם זמנו מחוסר זמן הוא וכן תירוץ דבריו ז\"ל שאמר שאר ימות השנה והלא מן הלשון עצמו דייקינן דמשמע שאר ימות השנה חוץ מיום י\"ד והאיך ישמע אדם משאר ימות השנה יום ארבעה עשר שהוא יום הקרבתו לא קודם חצות ולא אחר חצות ובהלכות פסולי המוקדשין אמר בענין מצא זכר וכו' ומה יעשה בזה הנמצא וכו' ואם פסח אחר זמנו הוא הרי זה שלמים ובהלכות קרבן פסח אמר שחיטת הפסח אחר חצות ואם שחטו קודם חצות פסול הנה פירש ז\"ל דקודם חצות כמחוסר זמן הוא הילכך זה שאמר בשאר ימות השנה לא איירי ביום י\"ד כלל אלא הלך על לשון התלמוד ומשמעו שהוא לאחר זמנו כמו שבארנו."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,60 @@
+{
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Sacrificial_Procedure",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה</b> ועוד אמר הרב ז\"ל בספר עבודה <b> השוחט את הפסח בחוץ אפילו בשאר ימות השנה בין לשמו בין שלא לשמו חייב שהפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא. </b> וקשיא לי בה דהא קי\"ל דפסח קודם חצות אינו ראוי להקריבו בפנים וכל שאינו ראוי ליקרב בפנים אין חייבין עליו בחוץ כדתנן הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד וכו' שנא' לפני משכן י\"י כל שאינו ראוי לפני משכן ד' אין חייבין עליו ותדע דהא אמר רבה טעמיה דר' שמעון דסבר מחוסר זמן חייבין עליו בלא תעשה כדתניא ר' שמעון אומר מנין לזובח את הפסח בבמת יחיד בשעת איסור במות שהוא בלא תעשה וכו' וקאמר עלה אימת אי נימא אחר חצות כרת נמי ניחייב ואלא לאו קודם חצות דהוה ליה מחוסר זמן שאינו ראוי ליקרב עכשיו בפנים וקתני ר' שמעון שהוא בלא תעשה ורבנן פליגי עליה וסברי פטור לגמרי והיינו טעמיה דר' שמעון דתני במתניתין שהיה ר' שמעון אומר כל שהוא ראוי לבא לאחר זמן הרי זה בל\"ת ואין בו כרת וחכמים אומרין כל שאין בו כרת אינו בלא תעשה מכלל דמלתא פשיטתא היא דפסח קודם חצות כעין בעלי מומין עוברין וכעין תורין שלא הגיע זמנן וכעין מחוסר זמן ועד כאן לא דחינן ליה לרבה אלא דלאו מהאי טעמא מייתי ליה ר' שמעון דאפשר לאוקומה לברייתא זו בדרך אחרת אבל מעיקר האי סברא דפסח קודם חצות כמחוסר זמן ואינו ראוי ליקרב והוא הדין שנחלקו בו ר' שמעון וחכמים לא דחינן ליה הלכך קשיא לי מאי קאמר ז\"ל אפילו בשאר ימות השנה דמשמע אפילו קודם חצות לשמו חייב אם יש תשובה ישמחנו בתורתו ובחכמתו.<br><b> תשובה</b> יש ויש ויראו ענוים וישמחו דורשי אלהים ויחי לבבכם כל זו הקושיא בנויה על זה שהבנת שמשמע שאר ימות השנה אפילו קודם חצות ואם כן אין זו קושיא על אבא מארי ז\"ל בלבד אלא אפילו על התלמוד דהכי גרסינן בפרק פרת חטאת מתקיף לה רב הונא וכי יש לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו ואתמהינן ולא והרי פסח בשאר ימות השנה דאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו ודחינן פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא כלומר ואפילו שחטו לשמו שהוא לשם פסח כשר הואיל והוא שלמים הרי הוא כמו ששחט שלמים לשם פסח שהן כשרים והואיל והדבר כן לא יכילנן לתרוצי התלמוד דאמר שאר ימות השנה אלא כשאר ימות השנה שאחר זמנו דקודם זמנו מחוסר זמן הוא וכן תירוץ דבריו ז\"ל שאמר שאר ימות השנה והלא מן הלשון עצמו דייקינן דמשמע שאר ימות השנה חוץ מיום י\"ד והאיך ישמע אדם משאר ימות השנה יום ארבעה עשר שהוא יום הקרבתו לא קודם חצות ולא אחר חצות ובהלכות פסולי המוקדשין אמר בענין מצא זכר וכו' ומה יעשה בזה הנמצא וכו' ואם פסח אחר זמנו הוא הרי זה שלמים ובהלכות קרבן פסח אמר שחיטת הפסח אחר חצות ואם שחטו קודם חצות פסול הנה פירש ז\"ל דקודם חצות כמחוסר זמן הוא הילכך זה שאמר בשאר ימות השנה לא איירי ביום י\"ד כלל אלא הלך על לשון התלמוד ומשמעו שהוא לאחר זמנו כמו שבארנו."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Haflaah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,59 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Vows",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות נדרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ואמר הרב זצ\"ל בספר הפלאה שלו <b> האומר הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו (בידו) [בנדר] שנאמר לא יקדיש איש אותו.</b> והא פלוגתא דר' יוסי ור' יעקב היא דתניא הרי עלי בכור ר' יעקב אוסר ור' יוסי מתיר מיהו לאו מהאי קרא מייתי לה ר' יוסי דהכי אמרינן לקמן היינו טעמיה דר' יוסי דשרי דאמר קרא כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור לאפוקי בכור דדבר האסור הוא ואוקמינן טעמיה דר' יעקב מדכתיב לד' לרבות דבר האסור וכיון דאקשינן עליה דר' יעקב והא בעינן דבר הנדור ופריק דבכור נמי דבר הנדור הוא כדתניא ר' מאיר מניין לנולד לו בכור בתוך עדרו שמצוה עליו להקדישו תלמוד לומר הזכר תקדיש ועד כאן לא פליג עליה ר' יוסי אלא משום דאי לא מקדיש ליה נמי הוי קדוש אבל מלא יקריב ליכא מאן דמייתי מיניה ראיה שאין מקדישין אותו לשם בכור דהא מצוה להקדיש אותו מדכתיב הזכר תקדיש וכולהו תנאי לא ילפי מלא יקדיש אלא שלא ישנה אותה מקדושה לקדושה ולא עוד אלא כל הקדשים מכאן למדין שאין משנין אותן מקדושה לקדושה והכא תניא בספרא ר' ישמעאל אומר מנין שלא יקדיש אדם בכור תלמוד לומר בכור לא יקדיש איש אותו יכול לא יקדישנו הקדש עילוי תלמוד לומר הזכר תקדיש מה ראית וכו' אין לי אלא בכור מנין לכל הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה תלמוד לומר בבהמה לא יקדיש איש אותו יכול לא יקדישם הקדש עילוי תלמוד לומר בבקרך ובצאנך תקדיש וכן נמי ר' עקיבא ולא פליגי אלא במשמעות דורשין הא למדנו שאין הפרש בין בכור לשאר קדשים מה בכור אין משנין אותו מקדושה לקדושה אף שאר קדשים כך ומה בכור מקדישין אותו הקדש עילוי מדכתיב הזכר תקדיש אף שאר קדשים כן ואם כן ליכא למילף מהאי קרא שהמתפיס נדרו בבכור מותר אלא אי סבירא ליה דהילכתא כר' יוסי נימא טעמיה דר' יוסי ועוד הא לא שמעינן ליה לר' יוסי דיש חילוק בבכור אלא בין אמר הרי עלי כבכור ובשרו מונח לפניו ובין אינו מונח ובין לפני זריקה ובין לאחר זריקה מותר דהכי מוקמינן ליה לעולם לפני זריקה והיינו טעמיה דר' יוסי דשרי דאמר קרא כי ידור וכו' עד שידור בדבר הנדור ואם כן כל שכן לאחר זריקה דהתירא הוא והאי לפני זריקה בין מונח לפניו בין אינו מונח דעד כאן לא אצטריך תלמודא לאוקומי בעיא דר' אמי בר חמא בכגון שהיה מונח לפניו אלא בלאחר זריקה דספק (דענין) [דבעין דר'] אמי דילמא בעיקרו קא מתפיס אבל לפני זריקה מסתמא אתי והאי סתמיה דבכור סבר ר' יוסי דמותר משום דלאו דבר הנדור הוא ואם כן קשיא מה שאמר הרב ז\"ל לאחר כן היה לפניו בשר קודש אפילו היה בשר שלמים אחר זריקת דמים שהוא מותר לזרים ואמר הרי עלי כבש זה הרי אלו אסורין שלא התפיס אלא בעיקרו שהיה אסור אבל אם היה בשר בכור אם לפני זריקת דמים הרי זה אסור ואם לאחר זריקת דמים הרי זה מותר ויש לומר דהא בוכרא וכי מאחר שהטעם שאין הבכור דבר הנדור מה לי לפני זריקה ומה לי לאחר זריקה ומה לי מונח לפניו ומה לי סתם הא לא דמי אלא לבשר חזיר ולעבודה זרה אי סבר ליה כר' יעקב שאסור אפילו סתמה אסור ואפילו לאחר זריקה נמי כשאר קדשים הוא או סבירא לן בבעיא דר' אמי בר חמא בעיקרא קא מתפיס אפילו בכור נמי ואי פשטינן לה בהתירה קא מתפיס אפילו בזבחי שלמים מותר הוא.<br><b> תשובה</b> במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור בחייך אמור לי מאחר שדבריו מופלאים בעיניך עד שלא תבין בדקדוק עניניהם למה תמהר להקשות עליהם ותראה בדבריך כאילו אתה מתעתע בהם ואני אומר לך מי הכניסך לכך עד שנוקשת באמרי פיך דמית שאבא מארי זצ\"ל נעלמה ממנו אותה הבריתא שהבאת בקושיתך ושנגלה לך סוד שלא נגלה לו ואתה לא הבנת ענין דבריו ומפני זה נראה לך דאיכא קושיא עליו. קודם כל דבר נוסח דבריו אינו כמו שכתבת ואינו יכול להתפיסו בידו אלא ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר בו לא יקדיש איש אותו ואתה דמית שענין אלו הדברים שאמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שאין אדם יכול להקדיש הבכור ולעשותו בכור בנדר ומפני זה קשה עליך שהביא הראיה על ענין זה מלא יקדיש איש שדהו אותו שאין ענין הכתוב אלא כמו שנאמר בספרא שלא ישנה הקדשים מקדושה לקדושה ועלה בלבך שאותה הבריתא לא ידע אותה או שמא שכח אותה וראוי היה לך לעיין בדבריו בהלכות תמורה ותראה אם זה הטמון שנגלה לך מפורש בדבריו או לא ואם תמצא אותו מפורש בדבריו תתבונן אם חכם גדול כמותו יסתרו דבריו זה את זה והוא לא ידע או לא ואח\"כ אם לא יתבאר לך דקדוק דבריו תשאל על עניניהם או תקשה עליהם מהם ונפרש לך ומכל וכל נפרש לך הדברים בהלכות תמורה מפורשים המשנה את הקדשים מקדושה לקדושה עובר בלא תעשה שנאמר בבכור לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה ולא שלמים והוא הדין לשאר קדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה וכו' ולמה נתמה שלא התבוננת בהלכות תמורה שזה פילפול יתר שאין אתה מתבונן בדברי החבור אלא במקומות שהן בענין תלמודך ראיה לזה שזה שמלאת העולם בקושיות הקשים עליך אינן אלא בענין מסכתות שאתה מתעסק בהן הרבה לתמוה שלא התבוננת בדבריו בספר מצות שנתעסקת בקושיות עליו גם הוא הלא הדברים מפורשים בו.<br><b> ונוסח</b> ספרא הפלא בעיניך כתוב בו במצות מאה ושבע ממצות לא תעשה אין זה אלא תמה גדול לבעלי החכמה ולעולם לא סתרו דבריו זה את זה מה שאמר בהלכות נדרים ואינו יכול להתפיסו בנדר הוא אמר בענין אותן הדברים המפורשים בהלכות תמורה וכך פירוש הדברים הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתו בידי אדם פירוש כדברי ר' יוסי וכטעמיה שאינו דבר הנידר והנידב והרחיב ז\"ל והביא טעם אחר חוץ מטעם ר' יוסי לחזק הענין מצד אחר ואמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר בו לא יקדיש איש אותו פירוש ושמא תאמר אע\"פ שאין קדושתו בידי אדם אלא בידי שמים ממעי אמו יש לנדר בו תעלה כגון שישנה קדושתו לקדושת עולה וכיוצא בה והואיל וכן יהא אסור בדבר הנידר אינו כן אלא לעולם אין לנדר בו תפיסה ואינו יכול לשנותו בנדר כמו שאמר בתמורה והביא הראיה שנאמר בו לא יקדיש איש אותו ולפי זה הפירוש אין בדבריו מחלוקת ולא עליהם קושיא וכולם יוצאים על שורה אחת למבינים אין בהם נפתל ועקש ואין התפיסה שנתכוין לה היא אותה התפיסה האמורה בגמרא נדרים בענין דברי ר' יוסי כמו שדמית ותמהו בעלי התורה על זו הקושיא דאקשי לאבא מארי זצ\"ל דהא מצוה להקדיש אותו מדכתיב ה��כר תקדיש כאלו אין אבא מארי זצ\"ל הוא האומר בהלכות בכורות בפירוש מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הרי זה קודש שנאמר תקדיש לד' אלהיך אין זו הקושיא אלא בושה.<br><b> ולענין</b> הקושיא שהקשית בדבריו בבשר בכור ודאי אגב גררא קושיא היא אבל מי שיתבונן דבריו וידקדק בהם וירד לעומק התלמוד יראה שאין בדבריו ולא עליו הקושיא שההפרש גדול בין המתפיס בבכור ובין המתפיס בבשר בכור המונח לפניו קודם זריקת דמים שהמתפיס בבכור התפיס בדבר שאינו נידר כר' יוסי שאין אדם יכול לעשות קדושת בכור ולהחזיר חולין בכור ותהיה אותה הבהמה מותרת לכהן ואסורה להדיוט בידו אבל בשר בכור המונח לפניו הואיל ודינו כדין בשר שלמים שאינו ניתן לאוכלין אלא בזריקת דמים וקדושת שלמים אדם יכול לעשותה בנדר הוי ליה מתפיס לקרבן בעלמא שהוא אסור ולפיכך יהא אסור אבל אחר זריקת דמים מותר על כל פנים אי בתר דינו באותה שעה אזלינן בהתירא קא מתפיס ומותר ואי בעיקרו שהוא בכור מתפיס מותר דאין הבכור נידר.<br><b> וזה</b> שעלה על לבך דהאי דאוקמינן בגמרא לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים ומאי טעמיה דמאן שרי וכו' אפילו בבשר בכור המונח לפניו הוא ולפיכך קשיא וסוגיא דגמרא על אבא מארי זצ\"ל אינו כן שכך לשון התלמוד לימא כתנאי הרי הן עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יוסי מתיר ואתמהינן היכי דמי אי לפני זריקת דמים מאי טעמיה דמאן דאסר ותרצינן אלא לאו דמחמת בשר זבחי שלמים בכור גביה וכו' ודחינן להאי תרוצא לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים ומאי טעמיה דמאן דשרי דאמר קרא וכו' הלכך להאי תרוצא דהוא סוגיא דגמרא לאו בבשר בכור המונח לפניו איירינן כלל דהך תרוצא אידחי ליה אלא בבכור או בבשר בכור שאין מונח לפניו איירי ר' יעקב ור' יוסי אבל במונח לפניו לא אפשיט ולחומרא נקטין ביה דאיסורא דאוריתא הוא וליכא בה קושיא אבל הדברים בתלמוד צריכין עיון וכבר פירשנו אותם כך ..."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ועוד אמר ז\"ל <b> האומר לחבירו מודר אני ממך משמע דבר זה שלא ידבר עמו וכו' אבל אם אמר מודר אני ממך שלא אוכל לך או מופרשני ממך שלא אוכל לך וכו' הרי זה אסור לאכול לו.</b> וקשיא לי בהאי פסקא דהא ליכא מאן דסבר דמתניתין חדא קתני אלא שמואל דאמר טעמיה דאמר ליה שאני אוכל לך הא מודרני ממך משמע דלא משתעינא בהדך ודחיק ומוקי לה למתניתין כר' יהודה ומתניתא דאיתותב מניהו לעיל דקתני אסור מוקי להו כדרבנן וליכא למימר דאיהו כר' יהודה סבירא ליה דהא לא אוקמה כר' יהודה אלא משום דמתניתין קשיתא כדאמרינן בסמוך ואביי ורבא דבתראי אינון לא אוקמי הא כר' יהודה ותרוייהו סבירא להו דמתניתין תרתי קתני מודרני ממך לחוד ושאני אוכל לך לחוד דהא קאמר רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן דאמרי גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם דעד כאן לא קאמרי רבנן דידים שאין מוכיחות הוין ידים אלא לגבי גט שאין אדם מגרש אשתו של חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים ואי פרכת ליה מהנך מתניתא דתניא מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך הרי זה אסור שאני אוכל לך הרי זה אסור מני לא רבנן ולא ר' יהודה ליכא לתרוצי אלא הכי קסבר מודרני ממך מרוחקני ממך הרי זה אסור שאני אוכל לך הרי זה לחוד כידים מוכיחות דמו ואם כן על כורחין לא מפריש מתניתין אלא תרי בבא מודרני ממך לחוד מופרשני ממך לחוד שהרי ידים מוכיחות נינהו ורבא ודאי הוא דמצי לשנויי הכי דמתניתין לדברי הכל אבל שמואל לא מצי דאי שני ליה למתניתין בדברי הכל אם כן הנך מתניתין מנו לא רבנן ולא ר' יהודה הלכך לא קמא ליה מתניתין אלא כר' יהודה וכל שכן דאביי מפריש מתניתין בתרתי ואע\"ג דסבר ידים שאינן מוכיחות ידים נינהו וכיון דפלוגתא דאביי ורבא היא הלכתא כרבא דקימא לן ואם כן קשיא אמאי לא פסיק כרבא דמתניתין תרי בבא היא ובריתא לפרושי מתניתין קאתי הרי כתבתי אל הדרת אדוני החכם מקצת דברים שנסתפקו לי ויש כמה דברים שלא היה לי פנאי להעתיקם ומכל מקום צריכין חזרה עליהן מפני שתלוין בעיקרים גדולים מעיקרי התורה ועוד הוקשה בעיני כמה מקומות מספר המצות והנני מזכיר מקצתם והנשארים יש מהן צריכין יישוב פעם אחת ויש מהן שאר שיהא מונח עד שיבוא אליהו ואלו שאני מזכיר בפעם הזאת.<br><b> תשובה</b> אם קריתה לא שניתה ואם שניתה לא שלשתה ואם שלשתה לא פירשו לך מתורף קושיתך כשתתבונן בדברי התלמוד שהבאת להקשות מהם יתבאר לך שאתה מתרץ דבריו ז\"ל ואין אתה מרגיש דרבא תירץ דברי שמואל דאמר דילמא מודרני ממך לא משתעינא בהדך ולפיכך לא יהיה אסור לאכול לשמואל לימא מסבר סבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים ואמאי דחיק שמואל וכו' ותירץ רבא מתניתין אמאי תני וכו' שמע מינה בעינן ידים מוכיחות הוא דמודר אני ממך בלחוד ידים שאין מוכיחות ובתר הכי איפליגו אביי ורבא בידים שאין מוכיחות דגרסינן בתר הכי האי תירוצא לדברי שמואל איתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הוין ידים רבא אמר לא הוין ידים ושקלינן וטרינן בפלוגתא דאביי ורבא טובא ואסיק רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט שאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים והאי הוא מסקנא דגמרא בהאי ענינא הלכך בין לרבא דמוקים ידים שאין מוכיחות בעלמא חוץ מגט לא הוין ידים כדברי הכל בין לשמואל דדחיק ומוקים מתניתין כר' יהודה משום דסבירא ליה דכשם דאפליגו ר' יהודה ורבנן בגט איפליגו בשאר מילי תרויהו סבירא להו רבא ושמואל דידים שאין מוכיחות בנדרים לא הוין ידים מיהו רבא מוקים לה כדברי הכל ושמואל מוקים לה כר' יהודה בלחוד ומדרבא כשמואל סבירא ליה דידים שאין מוכיחות בנדרים לא הוין ידים והלכתא כרבא כדאמרת הילכתא נמי כשמואל דחד ענינא הוא מיהו אע\"ג דהילכתא כשמואל דבעינן ידים מוכיחות בנדרים לית הילכתא כותיה דמוקים מתניתין כר' יהודה בלחוד אלא מתניתין דברי הכל היא כדמתחזי מתרוצא דרב דהוא מסקנא דשמעתא ולית בה קושיא כלל הנה פירשנו לחכם הנכבד והנבון שיחיה כל המקומות שנסתפקו לו שעמדנו עליהם ואותן שלא היה לו פנאי להעתיק אותן לא ידענו מה הם ואם ירצה לשגר אותן ישגר אבל אחר שיתישב בהן ויעיין בעניניהם וישאל מחכמים שיהיו עמו ודבר שלא ימצא לו מפרש ישגר אותו שהזמן דחוק עלינו בעונותינו הרבים מללמד פירוש התלמוד בלשון קל וחומר בכתב. וכבר השבנו גם על שאלות ספר מצות ואין שבח להרבות מניין הקושיות וכל תלמיד יוכל להקשות כמה קושיות אבל שבח החכמים לפרש ולברר ולפרק ולתרץ."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Haflaah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,56 @@
+{
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Vows",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Vows",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ואמר הרב זצ\"ל בספר הפלאה שלו <b> האומר הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו (בידו) [בנדר] שנאמר לא יקדיש איש אותו.</b> והא פלוגתא דר' יוסי ור' יעקב היא דתניא הרי עלי בכור ר' יעקב אוסר ור' יוסי מתיר מיהו לאו מהאי קרא מייתי לה ר' יוסי דהכי אמרינן לקמן היינו טעמיה דר' יוסי דשרי דאמר קרא כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור לאפוקי בכור דדבר האסור הוא ואוקמינן טעמיה דר' יעקב מדכתיב לד' לרבות דבר האסור וכיון דאקשינן עליה דר' יעקב והא בעינן דבר הנדור ופריק דבכור נמי דבר הנדור הוא כדתניא ר' מאיר מניין לנולד לו בכור בתוך עדרו שמצוה עליו להקדישו תלמוד לומר הזכר תקדיש ועד כאן לא פליג עליה ר' יוסי אלא משום דאי לא מקדיש ליה נמי הוי קדוש אבל מלא יקריב ליכא מאן דמייתי מיניה ראיה שאין מקדישין אותו לשם בכור דהא מצוה להקדיש אותו מדכתיב הזכר תקדיש וכולהו תנאי לא ילפי מלא יקדיש אלא שלא ישנה אותה מקדושה לקדושה ולא עוד אלא כל הקדשים מכאן למדין שאין משנין אותן מקדושה לקדושה והכא תניא בספרא ר' ישמעאל אומר מנין שלא יקדיש אדם בכור תלמוד לומר בכור לא יקדיש איש אותו יכול לא יקדישנו הקדש עילוי תלמוד לומר הזכר תקדיש מה ראית וכו' אין לי אלא בכור מנין לכל הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה תלמוד לומר בבהמה לא יקדיש איש אותו יכול לא יקדישם הקדש עילוי תלמוד לומר בבקרך ובצאנך תקדיש וכן נמי ר' עקיבא ולא פליגי אלא במשמעות דורשין הא למדנו שאין הפרש בין בכור לשאר קדשים מה בכור אין משנין אותו מקדושה לקדושה אף שאר קדשים כך ומה בכור מקדישין אותו הקדש עילוי מדכתיב הזכר תקדיש אף שאר קדשים כן ואם כן ליכא למילף מהאי קרא שהמתפיס נדרו בבכור מותר אלא אי סבירא ליה דהילכתא כר' יוסי נימא טעמיה דר' יוסי ועוד הא לא שמעינן ליה לר' יוסי דיש חילוק בבכור אלא בין אמר הרי עלי כבכור ובשרו מונח לפניו ובין אינו מונח ובין לפני זריקה ובין לאחר זריקה מותר דהכי מוקמינן ליה לעולם לפני זריקה והיינו טעמיה דר' יוסי דשרי דאמר קרא כי ידור וכו' עד שידור בדבר הנדור ואם כן כל שכן לאחר זריקה דהתירא הוא והאי לפני זריקה בין מונח לפניו בין אינו מונח דעד כאן לא אצטריך תלמודא לאוקומי בעיא דר' אמי בר חמא בכגון שהיה מונח לפניו אלא בלאחר זריקה דספק (דענין) [דבעין דר'] אמי דילמא בעיקרו קא מתפיס אבל לפני זריקה מסתמא אתי והאי סתמיה דבכור סבר ר' יוסי דמותר משום דלאו דבר הנדור הוא ואם כן קשיא מה שאמר הרב ז\"ל לאחר כן היה לפניו בשר קודש אפילו היה בשר שלמים אחר זריקת דמים שהוא מותר לזרים ואמר הרי עלי כבש זה הרי אלו אסורין שלא התפיס אלא בעיקרו שהיה אסור אבל אם היה בשר בכור אם לפני זריקת דמים הרי זה אסור ואם לאחר זריקת דמים הרי זה מותר ויש לומר דהא בוכרא וכי מאחר שהטעם שאין הבכור דבר הנדור מה לי לפני זריקה ומה לי לאחר זריקה ומה לי מונח לפניו ומה לי סתם הא לא דמי אלא לבשר חזיר ולעבודה זרה אי סבר ליה כר' יעקב שאסור אפילו סתמה אסור ואפילו לאחר זריקה נמי כשאר קדשים הוא או סבירא לן בבעיא דר' אמי בר חמא בעיקרא קא מ��פיס אפילו בכור נמי ואי פשטינן לה בהתירה קא מתפיס אפילו בזבחי שלמים מותר הוא.<br><b> תשובה</b> במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור בחייך אמור לי מאחר שדבריו מופלאים בעיניך עד שלא תבין בדקדוק עניניהם למה תמהר להקשות עליהם ותראה בדבריך כאילו אתה מתעתע בהם ואני אומר לך מי הכניסך לכך עד שנוקשת באמרי פיך דמית שאבא מארי זצ\"ל נעלמה ממנו אותה הבריתא שהבאת בקושיתך ושנגלה לך סוד שלא נגלה לו ואתה לא הבנת ענין דבריו ומפני זה נראה לך דאיכא קושיא עליו. קודם כל דבר נוסח דבריו אינו כמו שכתבת ואינו יכול להתפיסו בידו אלא ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר בו לא יקדיש איש אותו ואתה דמית שענין אלו הדברים שאמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שאין אדם יכול להקדיש הבכור ולעשותו בכור בנדר ומפני זה קשה עליך שהביא הראיה על ענין זה מלא יקדיש איש שדהו אותו שאין ענין הכתוב אלא כמו שנאמר בספרא שלא ישנה הקדשים מקדושה לקדושה ועלה בלבך שאותה הבריתא לא ידע אותה או שמא שכח אותה וראוי היה לך לעיין בדבריו בהלכות תמורה ותראה אם זה הטמון שנגלה לך מפורש בדבריו או לא ואם תמצא אותו מפורש בדבריו תתבונן אם חכם גדול כמותו יסתרו דבריו זה את זה והוא לא ידע או לא ואח\"כ אם לא יתבאר לך דקדוק דבריו תשאל על עניניהם או תקשה עליהם מהם ונפרש לך ומכל וכל נפרש לך הדברים בהלכות תמורה מפורשים המשנה את הקדשים מקדושה לקדושה עובר בלא תעשה שנאמר בבכור לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה ולא שלמים והוא הדין לשאר קדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה וכו' ולמה נתמה שלא התבוננת בהלכות תמורה שזה פילפול יתר שאין אתה מתבונן בדברי החבור אלא במקומות שהן בענין תלמודך ראיה לזה שזה שמלאת העולם בקושיות הקשים עליך אינן אלא בענין מסכתות שאתה מתעסק בהן הרבה לתמוה שלא התבוננת בדבריו בספר מצות שנתעסקת בקושיות עליו גם הוא הלא הדברים מפורשים בו.<br><b> ונוסח</b> ספרא הפלא בעיניך כתוב בו במצות מאה ושבע ממצות לא תעשה אין זה אלא תמה גדול לבעלי החכמה ולעולם לא סתרו דבריו זה את זה מה שאמר בהלכות נדרים ואינו יכול להתפיסו בנדר הוא אמר בענין אותן הדברים המפורשים בהלכות תמורה וכך פירוש הדברים הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתו בידי אדם פירוש כדברי ר' יוסי וכטעמיה שאינו דבר הנידר והנידב והרחיב ז\"ל והביא טעם אחר חוץ מטעם ר' יוסי לחזק הענין מצד אחר ואמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר בו לא יקדיש איש אותו פירוש ושמא תאמר אע\"פ שאין קדושתו בידי אדם אלא בידי שמים ממעי אמו יש לנדר בו תעלה כגון שישנה קדושתו לקדושת עולה וכיוצא בה והואיל וכן יהא אסור בדבר הנידר אינו כן אלא לעולם אין לנדר בו תפיסה ואינו יכול לשנותו בנדר כמו שאמר בתמורה והביא הראיה שנאמר בו לא יקדיש איש אותו ולפי זה הפירוש אין בדבריו מחלוקת ולא עליהם קושיא וכולם יוצאים על שורה אחת למבינים אין בהם נפתל ועקש ואין התפיסה שנתכוין לה היא אותה התפיסה האמורה בגמרא נדרים בענין דברי ר' יוסי כמו שדמית ותמהו בעלי התורה על זו הקושיא דאקשי לאבא מארי זצ\"ל דהא מצוה להקדיש אותו מדכתיב הזכר תקדיש כאלו אין אבא מארי זצ\"ל הוא האומר בהלכות בכורות בפירוש מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הרי זה קודש שנאמר תקדיש לד' אלהיך אין זו הקושיא אלא בושה.<br><b> ולענין</b> הקושיא שהקשית בדבריו בבשר בכור ודאי אגב גררא קושיא היא אבל מי שיתבונן דבריו וידקדק בהם וירד לעומק התלמוד יראה שאין בדבריו ולא עליו הקושיא שההפרש גדול בין המתפיס בבכור ובין המתפיס בבשר בכור המונח לפניו קודם זריקת דמים שהמתפיס בבכור התפיס בדבר שאינו נידר כר' יוסי שאין אדם יכול לעשות קדושת בכור ולהחזיר חולין בכור ותהיה אותה הבהמה מותרת לכהן ואסורה להדיוט בידו אבל בשר בכור המונח לפניו הואיל ודינו כדין בשר שלמים שאינו ניתן לאוכלין אלא בזריקת דמים וקדושת שלמים אדם יכול לעשותה בנדר הוי ליה מתפיס לקרבן בעלמא שהוא אסור ולפיכך יהא אסור אבל אחר זריקת דמים מותר על כל פנים אי בתר דינו באותה שעה אזלינן בהתירא קא מתפיס ומותר ואי בעיקרו שהוא בכור מתפיס מותר דאין הבכור נידר.<br><b> וזה</b> שעלה על לבך דהאי דאוקמינן בגמרא לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים ומאי טעמיה דמאן שרי וכו' אפילו בבשר בכור המונח לפניו הוא ולפיכך קשיא וסוגיא דגמרא על אבא מארי זצ\"ל אינו כן שכך לשון התלמוד לימא כתנאי הרי הן עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יוסי מתיר ואתמהינן היכי דמי אי לפני זריקת דמים מאי טעמיה דמאן דאסר ותרצינן אלא לאו דמחמת בשר זבחי שלמים בכור גביה וכו' ודחינן להאי תרוצא לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים ומאי טעמיה דמאן דשרי דאמר קרא וכו' הלכך להאי תרוצא דהוא סוגיא דגמרא לאו בבשר בכור המונח לפניו איירינן כלל דהך תרוצא אידחי ליה אלא בבכור או בבשר בכור שאין מונח לפניו איירי ר' יעקב ור' יוסי אבל במונח לפניו לא אפשיט ולחומרא נקטין ביה דאיסורא דאוריתא הוא וליכא בה קושיא אבל הדברים בתלמוד צריכין עיון וכבר פירשנו אותם כך ..."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ועוד אמר ז\"ל <b> האומר לחבירו מודר אני ממך משמע דבר זה שלא ידבר עמו וכו' אבל אם אמר מודר אני ממך שלא אוכל לך או מופרשני ממך שלא אוכל לך וכו' הרי זה אסור לאכול לו.</b> וקשיא לי בהאי פסקא דהא ליכא מאן דסבר דמתניתין חדא קתני אלא שמואל דאמר טעמיה דאמר ליה שאני אוכל לך הא מודרני ממך משמע דלא משתעינא בהדך ודחיק ומוקי לה למתניתין כר' יהודה ומתניתא דאיתותב מניהו לעיל דקתני אסור מוקי להו כדרבנן וליכא למימר דאיהו כר' יהודה סבירא ליה דהא לא אוקמה כר' יהודה אלא משום דמתניתין קשיתא כדאמרינן בסמוך ואביי ורבא דבתראי אינון לא אוקמי הא כר' יהודה ותרוייהו סבירא להו דמתניתין תרתי קתני מודרני ממך לחוד ושאני אוכל לך לחוד דהא קאמר רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן דאמרי גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם דעד כאן לא קאמרי רבנן דידים שאין מוכיחות הוין ידים אלא לגבי גט שאין אדם מגרש אשתו של חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים ואי פרכת ליה מהנך מתניתא דתניא מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך הרי זה אסור שאני אוכל לך הרי זה אסור מני לא רבנן ולא ר' יהודה ליכא לתרוצי אלא הכי קסבר מודרני ממך מרוחקני ממך הרי זה אסור שאני אוכל לך הרי זה לחוד כידים מוכיחות דמו ואם כן על כורחין לא מפריש מתניתין אלא תרי בבא מודרני ממך לחוד מופרשני ממך לחוד שהרי ידים מוכיחות נינהו ורבא ודאי הוא דמצי לשנויי הכי דמתניתין לדברי הכל אבל שמואל לא מצי דאי שני ליה למתניתין בדברי הכל אם כן הנך מתניתין מנו לא רבנן ולא ר' יהודה הלכך לא קמא ליה מתניתין אלא כר' יהודה וכל שכן דאביי מפריש מתניתין בתרתי ואע\"ג דסבר ידים שאינן מוכיחות ידים נינהו וכיון דפלוגתא דאביי ורבא היא הלכתא כרבא דקימא לן ואם כן קשיא אמאי לא פסיק כרבא דמתניתין תרי בבא היא ובריתא לפרושי מתניתין קאתי הרי כתבתי אל הדרת אדוני החכם מקצת דברים שנסתפקו לי ויש כמה דברים שלא היה לי פנאי להעתיקם ומכל מקום צריכין חזרה עליהן מפני שתלוין בעיקרים גדולים מעיקרי התורה ועוד הוקשה בעיני כמה מקומות מספר המצות והנני מזכיר מקצתם והנשארים יש מהן צריכין יישוב פעם אחת ויש מהן שאר שיהא מונח עד שיבוא אליהו ואלו שאני מזכיר בפעם הזאת.<br><b> תשובה</b> אם קריתה לא שניתה ואם שניתה לא שלשתה ואם שלשתה לא פירשו לך מתורף קושיתך כשתתבונן בדברי התלמוד שהבאת להקשות מהם יתבאר לך שאתה מתרץ דבריו ז\"ל ואין אתה מרגיש דרבא תירץ דברי שמואל דאמר דילמא מודרני ממך לא משתעינא בהדך ולפיכך לא יהיה אסור לאכול לשמואל לימא מסבר סבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים ואמאי דחיק שמואל וכו' ותירץ רבא מתניתין אמאי תני וכו' שמע מינה בעינן ידים מוכיחות הוא דמודר אני ממך בלחוד ידים שאין מוכיחות ובתר הכי איפליגו אביי ורבא בידים שאין מוכיחות דגרסינן בתר הכי האי תירוצא לדברי שמואל איתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הוין ידים רבא אמר לא הוין ידים ושקלינן וטרינן בפלוגתא דאביי ורבא טובא ואסיק רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט שאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים והאי הוא מסקנא דגמרא בהאי ענינא הלכך בין לרבא דמוקים ידים שאין מוכיחות בעלמא חוץ מגט לא הוין ידים כדברי הכל בין לשמואל דדחיק ומוקים מתניתין כר' יהודה משום דסבירא ליה דכשם דאפליגו ר' יהודה ורבנן בגט איפליגו בשאר מילי תרויהו סבירא להו רבא ושמואל דידים שאין מוכיחות בנדרים לא הוין ידים מיהו רבא מוקים לה כדברי הכל ושמואל מוקים לה כר' יהודה בלחוד ומדרבא כשמואל סבירא ליה דידים שאין מוכיחות בנדרים לא הוין ידים והלכתא כרבא כדאמרת הילכתא נמי כשמואל דחד ענינא הוא מיהו אע\"ג דהילכתא כשמואל דבעינן ידים מוכיחות בנדרים לית הילכתא כותיה דמוקים מתניתין כר' יהודה בלחוד אלא מתניתין דברי הכל היא כדמתחזי מתרוצא דרב דהוא מסקנא דשמעתא ולית בה קושיא כלל הנה פירשנו לחכם הנכבד והנבון שיחיה כל המקומות שנסתפקו לו שעמדנו עליהם ואותן שלא היה לו פנאי להעתיק אותן לא ידענו מה הם ואם ירצה לשגר אותן ישגר אבל אחר שיתישב בהן ויעיין בעניניהם וישאל מחכמים שיהיו עמו ודבר שלא ימצא לו מפרש ישגר אותו שהזמן דחוק עלינו בעונותינו הרבים מללמד פירוש התלמוד בלשון קל וחומר בכתב. וכבר השבנו גם על שאלות ספר מצות ואין שבח להרבות מניין הקושיות וכל תלמיד יוכל להקשות כמה קושיות אבל שבח החכמים לפרש ולברר ולפרק ולתרץ."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות נדרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Kedushah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> האי דקא פסיק הרב זצ\"ל שאין אדם הבא על חייבי לאוין לוקה אלא אם קידשה והקשה עליו ר' יונתן הכהן ז\"ל מהא דאקשי בפרק אלו נערות על רבה דסבר דלר' מאיר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס ואפילו במקום מיתה משלם מתניתין כמאן מוקמה לה אי כר' מאיר קשיא בתו אי כר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו אי כר' יצחק קשיא ממזרת דהא קימא לן דאין לוקה עליהן אע\"פ שלא קידשו והשיב לו ז\"ל שאין לסמוך על הקושיא זו שאין מניחין תלמוד ערוך ופוסקין הלכה ממשא ומתן שהרי עולא ור' יוחנן וריש לקיש וכמה אמוראי נשאו ונתנו במשנה זו וקשיא לי אהאי מימרא טובא שהרי לא נחלקו עולא ור' יוחנן וריש לקיש וכמה אמוראי בסבריהו אלא בתירוץ רמיא, רמינן חייבי כריתות אחייבי כריתות דהכא תנן יש להן קנס והתם תנן דלוקין עולא ור' יוחנן אוקימו מתניתין דהכא היכא דליכא מלקות עולא אוקמה בנערה וקא סבר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם וכו' ור' יוחנן אוקמה בשלא התרו בו וריש לקיש אוקמה כר' מאיר דקא סבר לוקה ומשלם ועל דברי שלשתן ממזרת מיתרצא וליכא לאקשויה בה ולא מידי אלא לרבה דקסבר אליבא דר' מאיר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע\"ג דמיקטיל משלם קשיא ליה בתו דפטרינן אי כר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו אי כר' יצחק דלית ליה מלקות בחייבי כריתות קשיא ממזרת דאית בה מלקות לדברי הכל הלכך לאו ממשא וממתן ילפינן דהא לאו דחיתא היא ולא דילמא היא אלא תלמוד ערוך ודאי. ועוד אמר ז\"ל שגם חכמי משנה חולקין הרבה בדבר זה ומעולם לא מצינו שום תנא שאמר דבר זה.<br><b> וגם</b> אמר ז\"ל שיש לומר שר' יצחק חולק בדבר זה וסבירא ליה שכל בועל חייבי לאוין בהתראה לוקה כאביי ואינה הלכה וכי מחלוקת ר' יצחק בפרק ואלו הן הלוקין בדבר זה היא לא נחלק[ו] ר' עקיבא ור' יצחק אלא בחייבי כריתות רבי עקיבא סבר ישנן בכלל מלקות ארבעים ור' יצחק סבר אינן בכלל מלקות ארבעים אבל בחייבי (כריתות) [לאוין] ליכא מאן דפליג דחייבי ומאי דמקשי רב פפא אליבא דרבה אי כר' יצחק קשיא ממזרת לאו משום שיש לר' יצחק בממזרת סברא אחרינה אלא הכי קאמר אי ניחא ליה אליבא דר' יצחק מחייבי כריתות תיקשי ליה מחייבי לאוין כלומר בשלמא כולהו מתרצי חייבי לאוין כדמתרצי חייבי כריתות אלא לרבה אליבא דר' יצחק דלא קשיא ליה מחייבי כריתות היכי מיתריץ חייבי לאוין ולהכי מסיים בה הניחא אי סבר כר' יוחנן דהיכא דאיכא התראה פטור מן התשלומין והיכי דליכא התראה חייב בתשלומין מתריץ הכא בחייבי לאוין אליבא דר' יצחק כר' יוחנן אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר כיון דאלו אתרו ביה פטור היכא דלא אתרו ביה נמי פטור כמאן מתריץ לה וכו' ועוד אמר שיש לומר שר' יצחק סבירא ליה בממזרת כסברא דעולא באחותו שהרי אמר עולא שהמלקות באחותו בוגרת לא בנערה כדר' יצחק איפשר דהיכי סבירא ליה בממזרת. ואומר אני חדא דלא אפשר דהא קא מתריץ רבה אליבא דר' יצחק בממזרת כר' יוחנן באחותו לא קשיא הא דאתרו ביה הא דלא אתרו ביה ועוד מאי נפקא מינא אם סבירא בממזרת כסברא דעולא באחותו וכי עולא סבר דליכא חיוב מלקות עולא לא פטר מן המלקות אלא משום חיוב הממון והכי קאמרינן אלמא קסבר עולא כל היכי דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקי לא לקי ולאו משום דליכא דין מלקות ולפי דברי הרב בממזרת בלא קידושין ליכא דין מלקות כלל ואפי' היכא דליכא ממון כגון בעולה, ועוד הא תריצנא אליבא דעולא אפי' תימא אחותו נערה במפותה ושוטה ויתומה.<br><b> והתלמוד</b> הערוך דאשכח שמוכיח שאין הבא על חייבי לאוין חייב אלא אם כן קידש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל וכו' הוא סבר מדקאמרינן במסקנא ומודה אביי במחזיר גרושתו וכו' ומודה רבא בכהן גדול באלמנה וכו' ושניהם מודים במחזיר גרושתו וכו' שבכל חייבי לאוין פליגי ולא נתן טעם למחלקותם ועד כאן לא פליגי התם אלא באיסורי כהונה דכתיב בהו קיחה וחלל ומשמע קיחה קידושין כדאמרינן בעלמא דקיחה לשון קנין אביי סבר קידש לוקה ואע\"פ שעדיין לא בעל משום לא יקח בעל לוקה שתים אחת משום לא יחלל רבא אמר אם בעל אחר קידושין לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל אבל קדושין גרידי אפילו אחת אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל וכיון דשמעינן ליה לאביי דמחייב באיסורי כהונה אקידושין גרידי ואינו תולה בטעם דלא יחלל איצטריך לאשמועינן במחזיר גרושתו דכתיבא בה נמי קיחה לשוב לקחתה שאם קידש אינו לוקה שהרי אמרה תורה להיות לו לאשה תלה הכתוב הקיחה בביאה ואם לא בא עליה אינו לוקה וכיון דשמעינן ליה לרבא באיסורי כהונה שתלה לא יקח בלא יחלל וסלקא אדעתין למימר שלא יחלל נמי תלו בלא יקח אצטריך לאשמעינן שאם בעל ולא קידש שלוקה לא יחלל זרעו אמר רחמנא והרי חלל וכיון דשמעינן לתרויהו דמחייבי הבועל באיסורי כהונה בלא קדושין ולא תלו לא יחלל בלא יקח וכו' וסלקא אדעתא למימר (הם) הכי נמי מחזיר גרושתו אע\"ג דכתיבא ביה קיחה אם בעל בלא קידושין לוקה ולא מהני קיחה אלא לחייבו שתים באיסורי כהונה אצטריך לאשמועינן דתרויהו מודים שאם בעל בלא קידושין אינו לוקה דדרך הוויה אסרה תורה דכתיב להיות לו לאשה הרי נתברר שלא נחלקו אלא בקדושי איסורי כהונה גרידי אבל בשאר חייבי לאוין לא איירו כלל ולא עוד אלא מהכא נמי ילפינן שהבועל בלא קדושין חייב מדקאמרינן ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה משום דדרך הוויה אסרה תורה מכלל דשאר חייבי לאוין שלא נאמר בהן הוויה חייב אע\"פ שלא קידש בלא מחלוקת אלא דברי הכל...<br><b> תשובה</b> לא ידעתי מאין לך שלא הקשה התלמוד על מתניתין דאלו נערות אלא מחייבי כריתות והלא תורף הקשיא מאלו הן הלוקין וכו' שהוא בחייבי כריתות וחייבי לאוין ומה ענין הקושיא אלא אמאי תנא הכא באילו נערות דמשלמין ותנא התם באלו הן הלוקין דלוקין והא קיימא לן דאינו לוקה ומשלם ומי איכא מאן דסבירא ליה בחייבי לאוין דליכא מלקות עד שלא תהא הקושיא אלא מחייבי כריתות ועוד מאי האי דאמר דאמרינן אי ר' יצחק קשיא ממזרת הלכך אין רמיא דרמינן אלא לחייבי כריתות ולאוין אחייבי כריתות בלבד כשיראה מדבריך שאמרת דרמינן חייבי כריתות אחייבי כריתות וכמדומה לי שלא הביאך להאי סברא אלא מדחזית הקושיא בגמרא על פיסקת הבא על אחותו ולא ירדת לעומק הדבר ��התלמוד בא להקשות אפילו מחייבי כריתות דאית בהו מלקות וכל שכן חייבי לאוין ולפיכך אמרינן בסוף אי ר' יצחק קשיא ממזרת כלומר אי ר' יצחק היא האי מתניתין דפטר חייבי כריתות ממלקות קשיא ממזרת דליכא מאן דפליג דהיא במלקות ויראה מדבריך שדמית שאבא מארי זצ\"ל סובר שאין המשא והמתן דאלו נערות מוכח שחייבי לאוין לוקין בלא קידושין ולא היא אין זה ענין דבריו שעמוקים הם עניניהם הוא ז\"ל אומר אע\"פ שזו הלכה מוכחת שחייבי לאוין לוקין בלא קידושין הואיל וזו ההלכה יש בה משא ומתן וחלוקה בין התנאים ואמוראים בתירוץ המשנה וביאור עניניה אין ראוי לסמוך עליה בפסיקת ההלכה ולהניח תלמוד ערוך, ודמית שזה שאמר וגם חכמי משנה חולקין בדבר זה הרבה בדבר חייבי לאוין אם הם לוקין בלא קדושין או אינן לוקין ולפיכך נסתמו עליך הדברים ואמרת ומעולם לא מצינו שום תנא שאמר דבר זה ואין ענין דבריו (בבינתכם) [כבינתכם] אלא כך שעולא ור' יוחנן ור' שמעון בן לקיש נשאו ונתנו בענין זו המשנה וגם חכמי משנה חולקין בענינה וכן מצינו התלמוד הביא בתירוצו מחלוקת התנאים כגון רבי מאיר וחכמים ור' שמעון בן מנסיא ור' עקיבא ור' ישבב ור' נחוניא בן הקנה כל זה לברר שבזו המשנה וגמרא דיליה משא ומתן מרובה ומחלוקת רבות ולפיכך אין ראוי לסמוך על פסיקת ההלכה בענין מלקות של חייבי לאוין ממנה אבל ודאי התנאים לא מצינו להם חלוקה במלקות חייבי לאוין אם הוא בקדושין או בלא קידושין ואילו היה לתנאים מחלוקת בדבר זה לא היה התלמוד שותק מלהעמיד מחלוקות אביי ורבא בתנאי.<br><b> ולענין</b> מה שאמר ז\"ל יש לומר שר' יצחק חולק וכו' ודאי מקום קשה ויפה הקשית בו שדבריו ז\"ל סתומים ולא מסר בהם אלא ראשי הפרקים מפני כבוד השואלים אבל אנחנו לפי שנסתפקו הדברים לכבודך נרחיב בהם ונאמר לפי שהקשה רב פפא לרבה מתניתין כמאן מוקים לה אי כר' מאיר קשיא בתו פירש דר' מאיר מחייב בתשלומין ובמתניתין פטר אי ר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו פירש דר' נחוניא פטר בתשלומין ובמתניתין מחייב אי כר' יצחק קשיא ממזרת פירש דר' יצחק אע\"ג דפטר אחותו ממלקות בממזרת מחייב ודבר ידוע הוא שר' מאיר סבר אדם לוקה ומשלם ולענין קנס חידוש הוא שחידשה תורה אע\"ג דמיקטיל משלם ור' נחוניא בן הקנה שהיה עושה חייבי כריתות כחייבי מיתות בית דין לתשלומין ופוטר חייבי כריתות שוגגין מתשלומין אין הלכה כדבריהם ור' יצחק דמחייב מלקות בממזרת ליכא דפליג עליה בהאי סברא כלל שהוא סובר דחייבי לאוין בלבד במלקות ור' עקיבא סבר כדאיפרש בגמרא דאילו הן הלוקין שגם חייבי כריתות לוקין כחייבי לאוין הלכך בחייבי לאוין ליכא מאן דפליג דלוקין והלכה שאין בה ספק היא שממזרת ושאר חייבי לאוין לוקין ולאו סברא דר' יצחק בלחוד היא בה מיהו בגמרא דאלו הן הלוקין דהוא עיקר דברי ר' יצחק ור' עקיבא לא יתבאר אם מלקות של חייבי לאוין בקדושין או בלא קדושין אבל יתבאר שכל תנא ואמורא ואפילו ר' יצחק בממזרת ושאר חייבי לאוין לוקה ולפיכך הקשה התלמוד אי ר' יצחק קשיא ממזרת כלומר אפילו לדברי ר' יצחק קשיא ממזרת הילכך אי מוקמינן להאי מתניתין כר' יצחק קשיא ממזרת ודחינן כר' יוחנן סבירא ליה והאי פירוקא ליכא למימר כולהו תנאי ואמוראי הוא אלא לדברי ר' יצחק בלבד כלומר האי מתניתין אי נימא לר' יצחק היא לא קשיא ממזרת דאקשינן, דר' יצחק כר' יוחנן סבירא ליה כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו, הילכך האי אוקימתא דהיא מוכחת דבהתראה לוקה בחייבי לאוין על כל פנים לא מ��ינו אותה אלא לתרוצי דברי ר' יצחק כדאמרינן כר' יוחנן סבירא ליה לר' יצחק משמע, ולפיכך אמר ז\"ל בתשובתו ויש לומר שר' יצחק חולק בדבר זה וסבירא ליה שכל בועל חייבי לאוין בהתראה לוקה כאביי וכו' מפני זה התירוץ שבא לדבריו בגמרא דאלו הן הלוקין ולפיכך אין להקשות (והיא) [וכי] מחלוקת ר' יצחק בפרק ואלו הן הלוקין בדבר זה ואילו נמצא לו מחלוקת בדבר זה בפירוש היה אומר יש לומר הלא תדקדק ענין דבריו שלא אמר דרך חתך, וכן זה שאמר ז\"ל ויש לומר שר' יצחק סבירא ליה בממזרת כסברא דעולא באחותו וכו' זה הוא פירושו ויש לומר פירוק אחר אליבא דר' יצחק ר' יצחק סבר בממזרת כסברא דעולא באחותו וכשם שפרק עולא לא קשיא כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת כך יאמר ר' יצחק כאן בממזרת נערה כאן בממזרת בוגרת וכשם שלא פירש עולא דאחותו בוגרת צריכא התראה ואחר כך ילקה ואע\"פ שכך הדין כך לא פירש ר' יצחק ולא פרשינן אליביה דממזרת צריכה קידושין ואחר כך ילקה אע\"פ שכך הדין, ודקא קשיא לך לא אפשר דהא קא מתריץ רבה אליבא דר' יצחק כר' יוחנן לא קשיא דיש לומר חדא מיגו תרי אמר רבה ויש לומר אמר ז\"ל וודאי יש לומר ויש לומר ליכא קושיא דוחה זו האמורה בפירוש.<br><b> והטעם</b> הראשון דאמר ביה ז\"ל דיש לומר ר' יצחק כאביי סבירא ליה קרוב לדעת יותר מן האחרון ושהקשית על התלמוד הערוך שהביא ז\"ל תורף כל קושיתך שמחלוקת אביי ורבא אינה אלא באיסורי כהונה דכתיב בהו קיחה ומחזיר גרושתו דכתיב בה הויה אבל בשאר חייבי לאוין לא וגם כן ראינו בדברי ר' אברהם רבו של ר' יהונתן ז\"ל בקושיא שהקשה על אבא מארי ז\"ל ובין שראיתי דבריו בין שנראה לך מה שנראה לו ביומו וראו כמה תריצין דבריו ומדוקדקין פירושו, כשם שנאמר באיסורי כהונה קיחה, ובמחזיר גרושתו הויה, נאמר בשאר איסורי לאוין ביאה בקהל, וביאה בקהל לא הוי אלא בקדושין אבל זנות לעולם לא מיקרי ביאה בקהל, תדע דאמר הכתוב במצרי ואדומי בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ד' ולא צוה הכתוב שיבוא דור שלישי בזנות אלא בקדושין והנה למדנו מפסוק זה שמצרי ואדומי דור ראשון ושני איסורן בעשה דלאו הבא מכלל עשה עשה וליכא למימר בזנות עשה אלא ודאי הלכך משמע ביאה בקהל בקידושין בלא ספק ואי קשיא לך מכלל חייבי לאוין יבמה לזר דלא (בקידושין) כתיב בה ביאה בקהל ולא קיחה לא קשיא מידי דהא כתיב הוויה לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר דרך הוויה אסר רחמנא כדין מחזיר גרושתו משנשאת הלכך אי אתה יכול לחלוק בחייבי לאוין ולא באיסורי כהונה בלבד פליגי אלא בכל חייבי לאוין פליגי כדאמר ז\"ל והרי נתברר דליכא עליה קושיא מכל אלו הקושיות.<br><b> ואי</b> איכא עליה קושיא בהאי ענינא [אינו] אלא מדבריו ז\"ל בלבד ולא ראיתי מי שדקדק אותה עליו והוא שאמר ז\"ל בהלכות נערה בתולה היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה (מהלכות) [מחייבי] כריתות כגון אחותו ודודתו והנדה וכיוצא בהן או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו הרי זה לוקה [ואם לא] היתה שם התראה הואיל ואינו חייב מלקות הרי זה משלם דהלכה זו לדבריו ז\"ל קושיא שזו הבתולה שהיא מחייבי לאוין אם אינה מקודשת לו בין התרו בו בין לא התרו בו אינו לוקה עליה ואם מקודשת היא בין התרו בו בין לא התרו בו אינה בת קנס דליכא לא פתוי ולא אונס הלכך קשיא, ואני מתרץ בה דלעולם בלא קידושין היא ואם התרו בו משום קדשה לוקה משום קדשה ואפילו אינה מאיסורי לאוין כל שכן אם תהיה מאיסורי לאוין תדע שכך עניני דבריו ומפני זה אמר או שהיתה מחייבי לאוין ולא אמר או היתה מאיסורי לאוין שהפרש בין איסור לחיוב וכך אמר בתחלת הלכות אישות כל שאסר ביאתו בתורה ולא חייב עליו כרת הן הנקראין איסורי לאוין וכו' וקדשה ודאי מחייבי לאוין היא וזה שהצריך בסוף פרק שני שתכין עצמה לכך לענין חיובא היא במלקות לא לענין חיובא הוא אלא לעולם אם היה הוא בעדים והתראה לוקה ואע\"ג דאנוסה היא הנערה ולאו בן קנס הוא וכמה ברור הוא תירוץ זה למבינים, ומתוך דבריו למדנו אותו שהוא ז\"ל אע\"פ שהצריך בראיותיו החזקים לקידושין באיסורי לאוין ואחר כך ילקה עליהן לאו למימרא שאם בעל אחת מאיסורי לאוין בעדים והתראה והיא בלא קידושין לא שייך ביה מלקות כלל אלא לעולם לוקה אבל משום איסור קדשה לא משום איסורי לאוין, ותדע שכך אמר בהלכות ביאות אסורות כל כהן שנשא אחת מהשלש נשים בין גדול בין הדיוט ובעל לוקה ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה כלומר אלא משום (אחד) [אחר] והוא איסור הקדשה, וכך אמר בפרק חמשה עשר בעל ולא קידש אינו לוקה משום ממזרת כלומר אלא משום קדשה ואם יש נפש אדם לומר אם כן למה לנו זה הדקדוק כולו והואיל והוא לוקה מה לי משום קדשה מה לי משום איסורי לאוין נאמר לו כמה הועיל ז\"ל בזה הדקדוק שאם התרו בו משום איסורי לאוין אינו לוקה ואם התרו בו משום קדשה לוקה כגון כהן שבא על גרושה או ישראל שבא על ממזרת בלא קידושין אם יאמרו לו בעת ההתראה פרוש דגרושה היא או ממזרת היא וחייב אתה עליה מלקות ולא פירש אלא עבר אינו לוקה דהתראה זו כמאן דליתה דמיא שלא השם שהתרו בו עליו הוא השם שחייבו בו ואם יאמרו לו פרוש דקדשה היא הואיל ואין שם לא כתובה ולא קידושין ולא פירש חייב מלקות שהשם שהתרו בו עליו הוא השם שחייבו הנה הרחבנו בתשובה זו דהלכה חמורה היא וצריכה דעת רחבה מרובה ובינה יתירה ולא השארנו בה מקום קושיא עליו כלל בסייעתא דשמיא..."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Kedushah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,47 @@
+{
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Intercourse",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> האי דקא פסיק הרב זצ\"ל שאין אדם הבא על חייבי לאוין לוקה אלא אם קידשה והקשה עליו ר' יונתן הכהן ז\"ל מהא דאקשי בפרק אלו נערות על רבה דסבר דלר' מאיר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס ואפילו במקום מיתה משלם מתניתין כמאן מוקמה לה אי כר' מאיר קשיא בתו אי כר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו אי כר' יצחק קשיא ממזרת דהא קימא לן דאין לוקה עליהן אע\"פ שלא קידשו והשיב לו ז\"ל שאין לסמוך על הקושיא זו שאין מניחין תלמוד ערוך ופוסקין הלכה ממשא ומתן שהרי עולא ור' יוחנן וריש לקיש וכמה אמוראי נשאו ונתנו במשנה זו וקשיא לי אהאי מימרא טובא שהרי לא נחלקו עולא ור' יוחנן וריש לקיש וכמה אמוראי בסבריהו אלא בתירוץ רמיא, רמינן חייבי כריתות אחייבי כריתות דהכא תנן יש להן קנס והתם תנן דלוקין עולא ור' יוחנן אוקימו מתניתין דהכא היכא דליכא מלקות עולא אוקמה בנערה וקא סבר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם וכו' ור' יוחנן אוקמה בשלא התרו בו וריש לקיש אוקמה כר' מאיר דקא סבר לוקה ומשלם ועל דברי שלשתן ממזרת מיתרצא וליכא לאקשויה בה ולא מידי אלא לרבה דקסבר אליבא דר' מאיר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע\"ג דמיקטיל משלם קשיא ליה בתו דפטרינן אי כר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו אי כר' יצחק דלית ליה מלקות בחייבי כריתות קשיא ממזרת דאית בה מלקות לדברי הכל הלכך לאו ממשא וממתן ילפינן דהא לאו דחיתא היא ולא דילמא היא אלא תלמוד ערוך ודאי. ועוד אמר ז\"ל שגם חכמי משנה חולקין הרבה בדבר זה ומעולם לא מצינו שום תנא שאמר דבר זה.<br><b> וגם</b> אמר ז\"ל שיש לומר שר' יצחק חולק בדבר זה וסבירא ליה שכל בועל חייבי לאוין בהתראה לוקה כאביי ואינה הלכה וכי מחלוקת ר' יצחק בפרק ואלו הן הלוקין בדבר זה היא לא נחלק[ו] ר' עקיבא ור' יצחק אלא בחייבי כריתות רבי עקיבא סבר ישנן בכלל מלקות ארבעים ור' יצחק סבר אינן בכלל מלקות ארבעים אבל בחייבי (כריתות) [לאוין] ליכא מאן דפליג דחייבי ומאי דמקשי רב פפא אליבא דרבה אי כר' יצחק קשיא ממזרת לאו משום שיש לר' יצחק בממזרת סברא אחרינה אלא הכי קאמר אי ניחא ליה אליבא דר' יצחק מחייבי כריתות תיקשי ליה מחייבי לאוין כלומר בשלמא כולהו מתרצי חייבי לאוין כדמתרצי חייבי כריתות אלא לרבה אליבא דר' יצחק דלא קשיא ליה מחייבי כריתות היכי מיתריץ חייבי לאוין ולהכי מסיים בה הניחא אי סבר כר' יוחנן דהיכא דאיכא התראה פטור מן התשלומין והיכי דליכא התראה חייב בתשלומין מתריץ הכא בחייבי לאוין אליבא דר' יצחק כר' יוחנן אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר כיון דאלו אתרו ביה פטור היכא דלא אתרו ביה נמי פטור כמאן מתריץ לה וכו' ועוד אמר שיש לומר שר' יצחק סבירא ליה בממזרת כסברא דעולא באחותו שהרי אמר עולא שהמלקות באחותו בוגרת לא בנערה כדר' יצחק איפשר דהיכי סבירא ליה בממזרת. ואומר אני חדא דלא אפשר דהא קא מתריץ רבה אליבא דר' יצחק בממזרת כר' יוחנן באחותו לא קשיא הא דאתרו ביה הא דלא אתרו ביה ועוד מאי נפקא מינא אם סבירא בממזרת כסברא דעולא באחותו וכי עולא סבר דליכא חיוב מלקות עולא לא פטר מן המלקות אלא משום חיוב הממון והכי קאמרינן אלמא קסבר עולא כל היכי דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקי לא לקי ולאו משום דליכא דין מלקות ולפי דברי הרב בממזרת בלא קידושין ליכא דין מלקות כלל ואפי' היכא דליכא ממון כגון בעולה, ועוד הא תריצנא אליבא דעולא אפי' תימא אחותו נערה במפותה ושוטה ויתומה.<br><b> והתלמוד</b> הערוך דאשכח שמוכיח שאין הבא על חייבי לאוין חייב אלא אם כן קידש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל וכו' הוא סבר מדקאמרינן במסקנא ומודה אביי במחזיר גרושתו וכו' ומודה רבא בכהן גדול באלמנה וכו' ושניהם מודים במחזיר גרושתו וכו' שבכל חייבי לאוין פליגי ולא נתן טעם למחלקותם ועד כאן לא פליגי התם אלא באיסורי כהונה דכתיב בהו קיחה וחלל ומשמע קיחה קידושין כדאמרינן בעלמא דקיחה לשון קנין אביי סבר קידש לוקה ואע\"פ שעדיין לא בעל משום לא יקח בעל לוקה שתים אחת משום לא יחלל רבא אמר אם בעל אחר קידושין לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל אבל קדושין גרידי אפילו אחת אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל וכיון דשמעינן ליה לאביי דמחייב באיסורי כהונה אקידושין גרידי ואינו תולה בטעם דלא יחלל איצטריך לאשמועינן במחזיר גרושתו דכתיבא בה נמי קיחה לשוב לקחתה שאם קידש אינו לוקה שהרי אמרה תורה להיות לו לאשה תלה הכתוב הקיחה בביאה ואם לא בא עליה אינו לוקה וכיון דשמעינן ליה לרבא באיסורי כהונה שתלה לא יקח בלא יחלל וסלקא אדעתין למימר שלא יחלל נמי תלו בלא יקח אצטריך לאשמעינן שאם בעל ולא קידש שלוקה לא יחלל זרעו אמר רחמנא והרי חלל וכיון דשמעינן לתרויהו דמחייבי הבועל באיסורי כהונה בלא קדושין ולא תלו לא יחלל בלא יקח וכו' וסלקא אדעתא למימר (הם) הכי נמי מחזיר גרושתו אע\"ג דכתיבא ביה קיחה אם בעל בלא קידושין לוקה ולא מהני קיחה אלא לחייבו שתים באיסורי כהונה אצטריך לאשמועינן דתרויהו מודים שאם בעל בלא קידושין אינו לוקה דדרך הוויה אסרה תורה דכתיב להיות לו לאשה הרי נתברר שלא נחלקו אלא בקדושי איסורי כהונה גרידי אבל בשאר חייבי לאוין לא איירו כלל ולא עוד אלא מהכא נמי ילפינן שהבועל בלא קדושין חייב מדקאמרינן ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה משום דדרך הוויה אסרה תורה מכלל דשאר חייבי לאוין שלא נאמר בהן הוויה חייב אע\"פ שלא קידש בלא מחלוקת אלא דברי הכל...<br><b> תשובה</b> לא ידעתי מאין לך שלא הקשה התלמוד על מתניתין דאלו נערות אלא מחייבי כריתות והלא תורף הקשיא מאלו הן הלוקין וכו' שהוא בחייבי כריתות וחייבי לאוין ומה ענין הקושיא אלא אמאי תנא הכא באילו נערות דמשלמין ותנא התם באלו הן הלוקין דלוקין והא קיימא לן דאינו לוקה ומשלם ומי איכא מאן דסבירא ליה בחייבי לאוין דליכא מלקות עד שלא תהא הקושיא אלא מחייבי כריתות ועוד מאי האי דאמר דאמרינן אי ר' יצחק קשיא ממזרת הלכך אין רמיא דרמינן אלא לחייבי כריתות ולאוין אחייבי כריתות בלבד כשיראה מדבריך שאמרת דרמינן חייבי כריתות אחייבי כריתות וכמדומה לי שלא הביאך להאי סברא אלא מדחזית הקושיא בגמרא על פיסקת הבא על אחותו ולא ירדת לעומק הדבר שהתלמוד בא להקשות אפילו מחייבי כריתות דאית בהו מלקות וכל שכן חייבי לאוין ולפיכך אמרינן בסוף אי ר' יצחק קשיא ממזרת כלומר אי ר' יצחק היא האי מתניתין דפטר חייבי כריתות ממלקות קשיא ממזרת דליכא מאן דפליג דהיא במלקות ויראה מדבריך שדמית שאבא מארי זצ\"ל סובר שאין המשא והמתן דאלו נערות מוכח שחייבי לאוין לוקין בלא קידושין ולא היא אין זה ענין דבריו שעמוקים הם עניניהם הוא ז\"ל אומר אע\"פ שזו הלכה מוכחת שחייבי לאוין לוקין בלא קידושין הואיל וזו ההלכה יש בה משא ומתן וחלוקה בין התנאים ואמוראים בתירוץ המשנה וביאור עניניה אין ראוי לסמוך עליה בפסיקת ההלכה ולהניח תלמוד ערוך, ודמית שזה שאמר וגם חכמי משנה חולקין בדבר זה הרבה בדבר חייבי לאוין אם הם לוקין בלא קדושין או אינן לוקין ולפיכך נסתמו עליך הדברים ואמרת ומעולם לא מצינו שום תנא שאמר דבר זה ואין ענין דבריו (בבינתכם) [כבינתכם] אלא כך שעולא ור' יוחנן ור' שמעון בן לקיש נשאו ונתנו בענין זו המשנה וגם חכמי משנה חולקין בענינה וכן מצינו התלמוד הביא בתירוצו מחלוקת התנאים כגון רבי מאיר וחכמים ור' שמעון בן מנסיא ור' עקיבא ור' ישבב ור' נחוניא בן הקנה כל זה לברר שבזו המשנה וגמרא דיליה משא ומתן מרובה ומחלוקת רבות ולפיכך אין ראוי לסמוך על פסיקת ההלכה בענין מלקות של חייבי לאוין ממנה אבל ודאי התנאים לא מצינו להם חלוקה במלקות חייבי לאוין אם הוא בקדושין או בלא קידושין ואילו היה לתנאים מחלוקת בדבר זה לא היה התלמוד שותק מלהעמיד מחלוקות אביי ורבא בתנאי.<br><b> ולענין</b> מה שאמר ז\"ל יש לומר שר' יצחק חולק וכו' ודאי מקום קשה ויפה הקשית בו שדבריו ז\"ל סתומים ולא מסר בהם אלא ראשי הפרקים מפני כבוד השואלים אבל אנחנו לפי שנסתפקו הדברים לכבודך נרחיב בהם ונאמר לפי שהקשה רב פפא לרבה מתניתין כמאן מוקים לה אי כר' מאיר קשיא בתו פירש דר' מאיר מחייב בתשלומין ובמתניתין פטר אי ר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו פירש דר' נחוניא פטר בתשלומין ובמתניתין מחייב אי כר' יצחק קשיא ממזרת פירש דר' יצחק אע\"ג דפטר אחותו ממלקות בממזרת מחייב ודבר ידוע הוא שר' מאיר סבר אדם לוקה ומשלם ולענין קנס חידוש הוא שחידשה תורה אע\"ג דמיקטיל משלם ור' נחוניא בן הקנה שהיה עושה חייבי כריתות כחייבי מיתות בית דין לתשלומין ופוטר חייבי כריתות שוגגין מתשלומין אין הלכה כדבריהם ור' יצחק דמחייב מלקות בממזרת ליכא דפליג עליה בהאי סברא כלל שהוא סובר דחייבי לאוין בלבד במלקות ור' עקיבא סבר כדאיפרש בגמרא דאילו הן הלוקין שגם חייבי כריתות לוקין כחייבי לאוין הלכך בחייבי לאוין ליכא מאן דפליג דלוקין והלכה שאין בה ספק היא שממזרת ושאר חייבי לאוין לוקין ולאו סברא דר' יצחק בלחוד היא בה מיהו בגמרא דאלו הן הלוקין דהוא עיקר דברי ר' יצחק ור' עקיבא לא יתבאר אם מלקות של חייבי לאוין בקדושין או בלא קדושין אבל יתבאר שכל תנא ואמורא ואפילו ר' יצחק בממזרת ושאר חייבי לאוין לוקה ולפיכך הקשה התלמוד אי ר' יצחק קשיא ממזרת כלומר אפילו לדברי ר' יצחק קשיא ממזרת הילכך אי מוקמינן להאי מתניתין כר' יצחק קשיא ממזרת ודחינן כר' יוחנן סבירא ליה והאי פירוקא ליכא למימר כולהו תנאי ואמוראי הוא אלא לדברי ר' יצחק בלבד כלומר האי מתניתין אי נימא לר' יצחק היא לא קשיא ממזרת דאקשינן, דר' יצחק כר' יוחנן סבירא ליה כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו, הילכך האי אוקימתא דהיא מוכחת דבהתראה לוקה בחייבי לאוין על כל פנים לא מצינו אותה אלא לתרוצי דברי ר' יצחק כדאמרינן כר' יוחנן סבירא ליה לר' יצחק משמע, ולפיכך אמר ז\"ל בתשובתו ויש לומר שר' יצחק חולק בדבר זה וסבירא ליה שכל בועל חייבי לאוין בהתראה לוקה כאביי וכו' מפני זה התירוץ שבא לדבריו בגמרא דאלו הן הלוקין ולפיכך אין להקשות (והיא) [וכי] מחלוקת ר' יצחק בפרק ואלו הן הלוקין בדבר זה ואילו נמצא לו מחלוקת בדבר זה בפירוש היה אומר יש לומר הלא תדקדק ענין דבריו שלא אמר דרך חתך, וכן זה שאמר ז\"ל ויש לומר שר' יצחק סבירא ליה בממזרת כסברא דעולא באחותו וכו' זה הוא פירושו ויש לומר פירוק אחר אליבא דר' יצחק ר' יצחק סבר בממזרת כסברא דעולא באחותו וכשם שפרק עולא לא קשיא כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת כך יאמר ר' יצחק כאן בממזרת נערה כאן בממזרת בוגרת וכשם שלא פירש עולא דאחותו בוגרת צריכא התראה ואחר כך ילקה ואע\"פ שכך הדין כך לא פירש ר' יצחק ולא פרשינן אליביה דממזרת צריכה קידושין ואחר כך ילקה אע\"פ שכך הדין, ודקא קשיא לך לא אפשר דהא קא מתריץ רבה אליבא דר' יצחק כר' יוחנן לא קשיא דיש לומר חדא מיגו תרי אמר רבה ויש לומר אמר ז\"ל וודאי יש לומר ויש לומר ליכא קושיא דוחה זו האמורה בפירוש.<br><b> והטעם</b> הראשון דאמר ביה ז\"ל דיש לומר ר' יצחק כאביי סבירא ליה קרוב לדעת יותר מן האחרון ושהקשית על התלמוד הערוך שהביא ז\"ל תורף כל קושיתך שמחלוקת אביי ורבא אינה אלא באיסורי כהונה דכתיב בהו קיחה ומחזיר גרושתו דכתיב בה הויה אבל בשאר חייבי לאוין לא וגם כן ראינו בדברי ר' אברהם רבו של ר' יהונתן ז\"ל בקושיא שהקשה על אבא מארי ז\"ל ובין שראיתי דבריו בין שנראה לך מה שנראה לו ביומו וראו כמה תריצין דבריו ומדוקדקין פירושו, כשם שנאמר באיסורי כהונה קיחה, ובמחזיר גרושתו הויה, נאמר בשאר איסורי לאוין ביאה בקהל, וביאה בקהל לא הוי אלא בקדושין אבל זנות לעולם לא מיקרי ביאה בקהל, תדע דאמר הכתוב במצרי ואדומי בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ד' ולא צוה הכתוב שיבוא דור שלישי בזנות אלא בקדושין והנה למדנו מפסוק זה שמצרי ואדומי דור ראשון ושני איסורן בעשה דלאו הבא מכלל עשה עשה וליכא למימר בזנות עשה אלא ודאי הלכך משמע ביאה בקהל בקידושין בלא ספק ואי קשיא לך מכלל חייבי לאוין יבמה לזר דלא (בקידושין) כתיב בה ביאה בקהל ולא קיחה לא קשיא מידי דהא כתיב הוויה לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר דרך הוויה אסר רחמנא כדין מחזיר גרושתו משנשאת הלכך אי אתה יכול לחלוק בחייבי לאוין ולא באיסורי כהונה בלבד פליגי אלא בכל חייבי לאוין פליגי כדאמר ז\"ל והרי נתברר דליכא עליה קושיא מכל אלו הקושיות.<br><b> ואי</b> איכא עליה קושיא בהאי ענינא [אינו] אלא מדבריו ז\"ל בלבד ולא ראיתי מי שדקדק אותה עליו והוא שאמר ז\"ל בהלכות נערה בתולה היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה (מהלכות) [מחייבי] כריתות כגון אחותו ודודתו והנדה וכיוצא בהן או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו הרי זה לוקה [ואם לא] היתה שם התראה הואיל ואינו חייב מלקות הרי זה משלם דהלכה זו לדבריו ז\"ל קושיא שזו הבתולה שהיא מחייבי לאוין אם אינה מקודשת לו בין התרו בו בין לא התרו בו אינו לוקה עליה ואם מקודשת היא בין התרו בו בין לא התרו בו אינה בת קנס דליכא לא פתוי ולא אונס הלכך קשיא, ואני מתרץ בה דלעולם בלא קידושין היא ואם התרו בו משום קדשה לוקה משום קדשה ואפילו אינה מאיסורי לאוין כל שכן אם תהיה מאיסורי לאוין תדע שכך עניני דבריו ומפני זה אמר או שהיתה מחייבי לאוין ולא אמר או היתה מאיסורי לאוין שהפרש בין איסור לחיוב וכך אמר בתחלת הלכות אישות כל שאסר ביאתו בתורה ולא חייב עליו כרת הן הנקראין איסורי לאוין וכו' וקדשה ודאי מחייבי לאוין היא וזה שהצריך בסוף פרק שני שתכין עצמה לכך לענין חיובא היא במלקות לא לענין חיובא הוא אלא לעולם אם היה הוא בעדים והתראה לוקה ואע\"ג דאנוסה היא הנערה ולאו בן קנס הוא וכמה ברור הוא תירוץ זה למבינים, ומתוך דבריו למדנו אותו שהוא ז\"ל אע\"פ שהצריך בראיותיו החזקים לקידושין באיסורי לאוין ואחר כך ילקה עליהן לאו למימרא שאם בעל אחת מאיסורי לאוין בעדים והתראה והיא בלא קידושין לא שייך ביה מלקות כלל אלא לעולם לוקה אבל משום איסור קדשה לא משום איסורי לאוין, ותדע שכך אמר בהלכות ביאות אסורות כל כהן שנשא אחת מהשלש נשים בין גדול בין הדיוט ובעל לוקה ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה כלומר אלא משום (אחד) [אחר] והוא איסור הקדשה, וכך אמר בפרק חמשה עשר בעל ולא קידש אינו לוקה משום ממזרת כלומר אלא משום קדשה ואם יש נפש אדם לומר אם כן למה לנו זה הדקדוק כולו והואיל והוא לוקה מה לי משום קדשה מה לי משום איסורי לאוין נאמר לו כמה הועיל ז\"ל בזה הדקדוק שאם התרו בו משום איסורי לאוין אינו לוקה ואם התרו בו משום קדשה לוקה כגון כהן שבא על גרושה או ישראל שבא על ממזרת בלא קידושין אם יאמרו לו בעת ההתראה פרוש דגרושה היא או ממזרת היא וחייב אתה עליה מלקות ולא פירש אלא עבר אינו לוקה דהתראה זו כמאן דליתה דמיא שלא השם שהתרו בו עליו הוא השם שחייבו בו ואם יאמרו לו פרוש דקדשה היא הואיל ואין שם לא כתובה ולא קידושין ולא פירש חייב מלקות שהשם שהתרו בו עליו הוא השם שחייבו הנה הרחבנו בתשובה זו דהלכה חמורה היא וצריכה דעת רחבה מרובה ובינה יתירה ולא השארנו בה מקום קושיא עליו כלל בסייעתא דשמיא..."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ועוד אמר ז\"ל בהלכות מחוסרי כפרה <b> היולדת טומטום או אנדרוגינוס והפילה נפל אחר ארבעים יום מיום לידתו הרי זו מביאה קרבן על נפל זה שמא זכר הוא הראשון והרי הפילה אחר מלאת ואין חטאתה נאכלת שמא נקבה היא הראשונה ובתוך מלאת הפילה. </b> מדקאמר אחר ארבעים מיום לידתו מכלל דסבירא ליה שהמפלת לאור ארבעים ואחד לזכר חייבת קרבן כדין יולדת נקבה שהפילה אור שמונים ואחד והאי דקתני במתניתין המפלת לאור שמונים ואחד וכו' הוא הדין לזכר לאור ארבעים ואחד ולפי קוצר דעתי אומר דלעולם דוקא המפלת לאור שמונים ואחד לנקבה אבל ארבעים ואחד לזכר לא שהרי בפירוש שנינו בכריתות ואלו שאין מביאות וכו' והמפלת ליום ארבעים והאמרו יום ארבעים לעיבורה הוא שעדיין לא נשלמה צורת הולד כדתנן בהמפלת יום ארבעים אינה חוששת לילד ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה הלכך אחר ארבעים מיום לידת הזכר לא משכחת לה דשלימו ימי עבורה להשלים צורת הולד כי היכי דתחייב עליה קרבן שהרי טמאה היא אחר לידתה שבעה מן התורה ואינה ראויה לשמש ולא משכחת לה אלא לאחר ארבעים ושבעה וכל שכן טומטום ואנדרוגינוס שחייבת לישב ימי טומאה כנקבה ארבעה עשר יום ולא משכחת לה דשלמה ארבעים לעיבורה אלא לאחר ארבעה וחמשים ומשום הכי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא באור שמונים ואחד אבל באור ארבעים ואחד ליכא לאיפלוגי דלא משכחת לה שחייבת ולפי כן קשיא לי האי פסקא ובתוך שמונים הוי ליה למימר ודלמא חזא ז\"ל מאי דלא מיחזי לנא בתורתו וחכמתו וליהנן מר ממאי דאהניוהו.<br><b> תשובה</b> ודאי הוא סבירא ז\"ל שהמפלת לאור ארבעים ואחד לזכר חייבת בקרבן כמו מפלת לאור שמונים ואחד לנקבה שכך תניא בתוספתא המפלת לאחר מלאת וכו' מביאין קרבן וכו' אחר ארבעים לזכר אחר מלאת הוא והאי דתנן במתניתן לאור שמונים ואחד הוא הדין לאור ארבעים ואחד ודקא קשיא לך מדאין היולדת יכולה לשמש אלא לאחר ימי נדתה כך אמר אבא מארי ז\"ל בפירוש המשנה ואמר ומפני זה אמרו אור שמונים ואחד ולא אמרו אור ארבעים ואחד אבל בחבור לא הלך בזו הדרך כלל אלא על הנראה מן התוספתא ובאמת הן דבריו ז\"ל בחבור שאע\"פ שאי אפשר שתתעבר ותפיל אחר ארבעים מלידתה הראשונה בהתר אפשר שתתעבר באיסור ותפיל כגון שילדה ובא עליה באותו יום הלידה עצמו ונתעברה והפילה אור ארבעים ואחד ללידתה שהוא אחר ארבעים יום לעיבורה ואם תאמר ברשיעי עסקינן ודאי בכי הא ברשיעי עסקינן שהרי הכתוב נתעסק ברשעים דכתיב לא יבא ממזר וכתיב לא תביא אתנן זונה ואין אלו נמצאים אלא באיסור ואפשר שיהיה דבר זה בשגגה ומ\"מ אין קושיא מזה הצד כלל ודאי שאור שמונים ואחד אפשר בהתר וגם הוא קרוב ומצוי יותר ומפני זה דברו בו התנאים והוא הדין לארבעים ואחד שהוא באיסור מוחזק ואינו מצוי אלא מעט ותנא לא כי רוכלא נחשב."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,40 @@
+{
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Offerings_for_Those_with_Incomplete_Atonement",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ועוד אמר ז\"ל בהלכות מחוסרי כפרה <b> היולדת טומטום או אנדרוגינוס והפילה נפל אחר ארבעים יום מיום לידתו הרי זו מביאה קרבן על נפל זה שמא זכר הוא הראשון והרי הפילה אחר מלאת ואין חטאתה נאכלת שמא נקבה היא הראשונה ובתוך מלאת הפילה. </b> מדקאמר אחר ארבעים מיום לידתו מכלל דסבירא ליה שהמפלת לאור ארבעים ואחד לזכר חייבת קרבן כדין יולדת נקבה שהפילה אור שמונים ואחד והאי דקתני במתניתין המפלת לאור שמונים ואחד וכו' הוא הדין לזכר לאור ארבעים ואחד ולפי קוצר דעתי אומר דלעולם דוקא המפלת לאור שמונים ואחד לנקבה אבל ארבעים ואחד לזכר לא שהרי בפירוש שנינו בכריתות ואלו שאין מביאות וכו' והמפלת ליום ארבעים והאמרו יום ארבעים לעיבורה הוא שעדיין לא נשלמה צורת הולד כדתנן בהמפלת יום ארבעים אינה חוששת לילד ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה הלכך אחר ארבעים מיום לידת הזכר לא משכחת לה דשלימו ימי עבורה להשלים צורת הולד כי היכי דתחייב עליה קרבן שהרי טמאה היא אחר לידתה שבעה מן התורה ואינה ראויה לשמש ולא משכחת לה אלא לאחר ארבעים ושבעה וכל שכן טומטום ואנדרוגינוס שחייבת לישב ימי טומאה כנקבה ארבעה עשר יום ולא משכחת לה דשלמה ארבעים לעיבורה אלא לאחר ארבעה וחמשים ומשום הכי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא באור שמונים ואחד אבל באור ארבעים ואחד ליכא לאיפלוגי דלא משכחת לה שחייבת ולפי כן קשיא לי האי פסקא ובתוך שמונים הוי ליה למימר ודלמא חזא ז\"ל מאי דלא מיחזי לנא בתורתו וחכמתו וליהנן מר ממאי דאהניוהו.<br><b> תשובה</b> ודאי הוא סבירא ז\"ל שהמפלת לאור ארבעים ואחד לזכר חייבת בקרבן כמו מפלת לאור שמונים ואחד לנקבה שכך תניא בתוספתא המפלת לאחר מלאת וכו' מביאין קרבן וכו' אחר ארבעים לזכר אחר מלאת הוא והאי דתנן במתניתן לאור שמונים ואחד הוא הדין לאור ארבעים ואחד ודקא קשיא לך מדאין היולדת יכולה לשמש אלא לאחר ימי נדתה כך אמר אבא מארי ז\"ל בפירוש המשנה ואמר ומפני זה אמרו אור שמונים ואחד ולא אמרו אור ארבעים ואחד אבל בחבור לא הלך בזו הדרך כלל אלא על הנראה מן התוספתא ובאמת הן דבריו ז\"ל בחבור שאע\"פ שאי אפשר שתתעבר ותפיל אחר ארבעים מלידתה הראשונה בהתר אפשר שתתעבר באיסור ותפיל כגון שילדה ובא עליה באותו יום הלידה עצמו ונתעברה והפילה אור ארבעים ואחד ללידתה שהוא אחר ארבעים יום לעיבורה ואם תאמר ברשיעי עסקינן ודאי בכי הא ברשיעי עסקינן שהרי הכתוב נתעסק ברשעים דכתיב לא יבא ממזר וכתיב לא תביא אתנן זונה ואין אלו נמצאים אלא באיסור ואפשר שיהיה דבר זה בשגגה ומ\"מ אין קושיא מזה הצד כלל ודאי שאור שמונים ואחד אפשר בהתר וגם הוא קרוב ומצוי יותר ומפני זה דברו בו התנאים והוא הדין לארבעים ואחד שהוא באיסור מוחזק ואינו מצוי אלא מעט ותנא לא כי רוכלא נחשב."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,59 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שגגות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר</b> הרב ז\"ל בספר קרבנות <b> מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת או אחר השבת ושכח ומל שניהם בשבת פטור </b> ולא שנא ליה בין שהקדים של שבת תחילה ובין שהקדים של חול ואחר כך של שבת וקשיא לי לפי עניות דעתי פסקא זו שהרי משנת תינוקות חלוקין האמוראין בסידורה רב הונא מתני לה כר' שמעון אליבא דר' יהושע דתנן בפסחים ושאר זבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראויין חייב ואם ראויין הן רבי אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ואמרינן מאן תנא דשאני ליה בין ראוין לשאינן ראוין רבי שמעון דתניא וכו' ואשכחן דלא פטר ר' שמעון אליבא דר' יהושע אלא טועה בדבר מצוה ונתכון לעשות מצוה באותה טעות שהרי זבחים אחרים ששחטן לשום פסח בערב הפסח לר' יהושע כשרין הן בגופן אלא בדבר שאין לו קצבה כגון הפסח אבל השוחט לשם אימורי ציבור חייב וכגון דקדם ושחטינהו ברישא ולא קא פטר אלא בדבר שדרכו לחלף בן זכר ובן שנה וכיון דסבר לה רב הונא אליבא דרבי שמעון סידרה על זה הסדר מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר שבת ואחד למול בשבת וכו' חייב אחד למול ערב שבת וכו' ר' אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר ורבי יהודה מתני לה כרבי מאיר אליבא דרבי יהושע שפוטר אפילו בשאינן ראויין אפילו דבר שיש לו קצבה ואפילו מידי דלא מיחלף אע\"ג דלא טרוד ביה דהא קתני ר' מאיר אף השוחט לשם אימורי ציבור פטור וקתני בברייתא אחד זבחים הראויין ואחד זבחים שאינן ראויין ואמר ר' אלעזר פוטר היה ר' מאיר אפילו בעגל של זבחי שלמים ולא מחלף ואמר ר' נחמן פוטר היה ר' מאיר אפילו חולין לשם פסח אע\"ג דלא מיטרד בהו לשום מצוה ור' חייא תאני לה משום ר' מאיר בפירוש והוצרכו לתרצה כגון דקדים ומל של שבת מערב שבת דליכא בהילות מצוה וליכא למימר דהלכה כר' מאיר שהרי שנינו במשנתינו סתמא כר' שמעון דתנן ושאר כל הזבחים וכן השוחט לשם אימורי ציבור חייב ואוקימנה בדלא קדים ושחטינהו לאימורי ציבור ברישא ורמינן מתניתין דתינוקות אמתניתין דפסחים דהא תינוקות אית להו קצבה וקא פטר היכא דטעה בדבר מצוה וטרוד במצוה וקא מסדרינן לה בגמרא ברמיא זו כסידורא דרב הונא על דעת רבי שמעון וכשהעמידה רב אמי בשקדם ומל את של ערב שבת וגבי אימורין כגון שקדם ושחטינהו ברישא ובעינן לאיתוביה מסיפא מדבריו של ר' מאיר השוחט לשם אימורי ציבור פטורין ורמינן עלה מתניתא דתינוקות לא תנינן לה אלא משמא דר' חייא מכלל דתוספתא דר' חייא היא כר' מאיר אבל מתניתין לא תנינן לה כר' מאיר אלמא כר' שמעון סבירא לן בטועה בדבר מצוה בין בתינוקות בין בזבחים.<br><b> וסוגיא </b> אחריתא נמי מוכחא דכר' שמעון סבירא לן דהא אמרינן לקמן ור' יוחנן כמאן אי לימא כר' יהושע דתינוקות דילמא שאני התם דזמנו בהול ואין בהול אלא מי שלא נעשית מצותו שמע מינה דאינו פטור אלא אם הקדים את של חול ברישא ואי כ��' מאיר סבירא לן לא היה לן לדחויי דלמא שאני התם דזמנו בהול דהא ר' מאיר פוטר ואפילו הקדים של שבת ברישא ובשעה שמל את של חול לא היה כרת לשום מצוה שהרי עשה המצוה אפילו הכי קא פטר וכן נמי יבמתו אע\"ג דלאו זמנו בהול פטור אלא שמע מינה כר' שמעון אזלה סוגיין הלכך ליכא למיפטר בתינוקות אלא מה שפטר ר' שמעון בשני תינוקות אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ערב שבת ברישא מפני שהוא בהול בחובת היום כדאוקים ר' אמי והוא טרוד בדבר מצוה שהיא מילת את של חול ומתכוין לעשות מצוה את של שבת אבל אם קדם ומל את של שבת ואחר כך מל את של חול חייב וכן נמי באימורי צבור אם הקדים פטור ואם איחר חייב וכן פסק הוא ז\"ל בזבחים כר' שמעון שכך אמר למטה שחט זבחים אחרים לשם פסח בטעות אם ראויין הן לקרבן פסח פטור מקרבן חטאות מפני ששחט ברשות ואם אינם ראויין כגון שהיה נקבה או בן שתי שנים חייב חטאת שהרי אינו ראוי למצות הפסח והא לא מתוקמא כר' מאיר דהא ר' מאיר פוטר אפילו בעגל של זבחי שלמים כיון דטריד ואע\"ג דלא מיחלף ואפילו בחולין משום דמחלפי ואע\"ג דלא טרוד וכל שכן בנקבה וכן שתי נשים שהיה לו לפטור אלא שמע מינה כר' שמעון סבירה ליה ומאי שנא בתינוקות דפסק כר' מאיר ומאי שנא בזבחים דפסק כר' שמעון אם יכול מר לעמוד על סוף דעת הרב בדבר זה יבאר לנו היטב ולא עוד אלא גבי אימורי ציבור אמר וז\"ל וכן אם שחט יתר על חובת היום חייב חטאת על התוספת וזה הדבר משמע ואפילו זבחים אחרים לשום אמורי ציבור ובין שקדם ושחט אמורי ציבור ברישא ובין שלא קדם וסברא זו אפילו כר' שמעון ליתא דהא קא מוקמי מתניתן דקתני אמורי ציבור יוכיחו וכו' בשקדם ושחט אמורי ציבור ברישא אבל שחט זבחים אחרים לשום אמורי ציבור פטור הוא וכל שכן אליבא דר' מאיר דאיכא לאקשויי בין הקדים בין לא הקדים שהרי בפירוש אמר ר' מאיר השוחט לשם אימורי ציבור פטור ומוקמנא לה כגון דקדם ושחטינהו לאימורי ציבור ברישא ומאי שנא דפסק לא כמר ולא כמר.<br><b> תשובה</b> תורף קושיא זו למה סמך בזבחים כר' שמעון ובתינוקות כר' מאיר וכד מעיינית בגמרא דהאי מתניתין דתינוקות בדוכתא בפ' ר' אליעזר מתברר לך דוקיא דמתניתין כדתני ר\"מ דגרסינן התם רב הונא מתני חייב ורב יהודה מתני פטור ואמרינן דטעמי דרב הונא דאמר ר' שמעון לא נחלקו וכו' וטעמא דר' יהודה דאמר ר' מאיר לא נחלקו ובתר הכי אמרינן תני ר' חייא אמר ר' מאיר וכו' ואקשינן אליבא דהאי לישנא השתא ר' יהושע וכו' ותרצינן אמרי דבי ר' ינאי רישא כגון דקדם ומל של שבת בערב שבת דלא נתנה שבת לדחות וסיפא נתנה שבת לדחות ושמעינן מהאי תירוצא דלא חייב ר' יהושע ברישא אלא מפני דליכא לגביה דחיית שבת אלמא אם יש שם תינוק למולו בשבת פטור לדברי ר' יהושע אף של ערב שבת ואתמה רב אשי לרב כהנא אליבא דהאי תירוצא רישא נמי נתנה לדחות אצל תינוקות דעלמא ופריך ליה לגביה דהאי גברא לא נתנה שבת לדחות וקם ליה האי פירוקא ממסקנא דשמעתא הוא ושמעינן אליבא דהאי מסקנא דאם יש שם לגבי האי גברא דחיית שבת בשיש שם תינוק למול בשבת פטור לא שנא על שלאחר השבת ולא שנא על של ערב שבת ולא שנא הקדים של חול או של שבת.<br><b> והך </b> אוקמתא דאוקי ר' אמי בפסחים שסמכת עלה אליבא דר' שמעון היא דאמר לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על שני תינוקות אחד למולו אחר שבת וכו' ועל האי לישנא דהוא מימרא דר' שמעון כדאיפרש בשבת אוקים ר' אמי בפסחים הכא במאי עסקינן וכו' ומימרא דר' שמעון בתינוקות לא סמכינן עליה ד��דחזינן שקלא וטריא דגמרא אליבא האי דתני ר' מאיר שמעינן דדוקא הוא ועוד דמסקנא דשמעתא הוא דהא רב כהנא תירץ אליבא דר' יהושע בלישנא דר' מאיר לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על שהיו לו שני תינוקות אחד למולו ערב שבת ואחד למולו בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת שחייב וכו' ותירצו דמתניתין כדאמרי דבי ר' ינאי ורב כהנא ולפיכך הילכתא אם יש שם אצל האי גברא דחיית שבת פטור בין הקדים של חול ובין הקדים של שבת כדאמר ז\"ל ואע\"ג דלא סבירא לן בתינוקות כלישנא דתני ר' שמעון דמסקנא דגמרא וסוגיא דשמעתא כר' מאיר אזלי סבירא לן כותיה בזבחים דדיוקא דמתניתין כותיה אזלא ולא מפני שסבירא לן בענין זבחים כר' שמעון דקאמר לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על שאינן ראוין וכו' סברינן נמי כותיה בענין תינוקות דהאי כדאיתיה והאי כדאיתיה דמסקנא דגמרא וסוגיא דשמעתא במתניתין דתינוקות אליבא דר' מאיר כדפרשינן ולפיכך סמכינן אליבא איתריצו דבי ר' ינאי ורב כהנא דהילכתא כרבי יהושע ואוקמתא דמתניתן בענין זבחים כר' שמעון ולפיכך סמכינן עליה דאמרינן בגמרא מאן תנא דשני ליה בין ראויין לשאינן ראויין ר' שמעון היא דתניא זבחים וכו' וליכא מאן דפליג על האי אוקימתא והואיל וסתם לן התנא כר' שמעון ש\"מ דלית הילכתא כר' מאיר בהאי ענינא דמחלוקת דברייתא וסתם מתניתין הלכה כסתם מתניתין.<br><b> ולענין </b> אימורי ציבור לא ידעתי היאך בא משמע דבריו ז\"ל שאמר וכן אם שחט יתר על חובת היום חייב חטאת על התוספות כשאמרת משמע בין שקדם ושחט אימורי צבור ברישא ובין שלא קדם היאך יביא יתר ותוספות אלא אחר העיקר אין משמע יתר על חובת היום אלא ששחט חובת היום והוסיף אחר כך ושחט זבחים אחרים ומפני זה אמר ז\"ל חייב חטאת על התוספות כדמוקמינן בדקדים ושחטינהו לאימורי צבור ברישא והאי אוקמתא בענין זבחים ליכא מאי קא דחי לה וליכא מאן דסליק אדעתיה דהילכתא כר' מאיר באימורי צבור דיחיד הוא לגבי רבים ולית הלכתא כותיה וכבר בררינא להא מלתא היטב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ומצאתי עוד שאמר הרב ז\"ל בהלכות שגגות <b> כל היודע שהיום שבת ושגג במלאכות ולא ידע שמלאכות אלו אסורות או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן כרת ועשה מלאכות הרבה חייב חטאת על כל אב מלאכה ומלאכה. </b> בשלמא בבא דסיפא לא קא קשיא לי דהיינו זדון שבת ושגגת מלאכות אלא בבא דרישא דקאמר יודע שהיום שבת ושגג במלאכות ולא ידע שמלאכות אלו אסורות אם כן הא לא קא ידע לה לשבת אלא בעשה ואפילו הכי חייב על כל אחת ואחת ואנן לא אשכחן זדון שבת אלא בלאו מדאותבינן אריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו וכרת מיהא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי וכו' והיכי משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות בשלמא לר' יוחנן דאמר כיון ששגג בכרת אע\"פ שהזיד בלאו משכחת לה דידע לה בשבת בלאו אלא לריש לקיש דאמר בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי ואוקימנא דידע לה בתחומין ואליבא דר' עקיבא ואי ידיעת עשה שמה ידיעה נוקמה כגון שידעה לשבת בעשה ואמאי איצטריך לתחומין אליבא דר' עקיבא אלא ש\"מ ידיעת עשה לא שמה ידיעה ולא תידוק מדקאמר ז\"ל ולא ידע שהמלאכות אלו אסורות אבל יודע הוא במלאכות אחרות שהרי חזר ואמר אפילו עשה בהעלם אחד חייב לתשע חטאות מכלל שידיעת עשה שמה ידיעה ובתחומין אליבא דרבי עקיבא ליכא לאוקמה דלית הילכתא כותיה ואי אמרת כגון שידע שיש בה מלאכות אסורות ולא ידע שאלו הם האסורות אין זה אלא זדון מלאכות דאי לא תימא הכי אמאי לא משכחת לה אלא בתחומין ואליבא דר' עקיבא נוקמה לשגגת מלאכות כגון שלא ידע שאלו המלאכות הן האסורות אלא אחרות ומדלא קא משנינן הכי ש\"מ דלא שנא הכי ולא שנא הכי זדון שבת הוא ולא עוד אלא אפילו תימא דסבירא לן כר' עקיבא דאמר תחומין דאוריתא הא לא אזלא אלא כריש לקיש ובבא דסיפא דקאמר ז\"ל או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן... לר' יוחנן דאמר כגון ששגג בכרת אע\"פ שהזיד בלאו דאי כריש לקיש הא אמר עד שישגוג בלאו וכרת ומייתי לה קרא מאשר לא תעשינה ואם כן הויא לה חדא כריש לקיש וחדא כר' יוחנן.<br><b> תשובה</b> לעולם ידיעת עשה לא שמה ידיעה ולא פסק אלא כר' יוחנן ולא ס\"ד למפסק כר' שמעון בן לקיש דקי\"ל ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן בר מהני תלתא ודקא קשיא לך בבא דרישא לא קשיא מידי שדבריו ז\"ל מדוקדקין ולא ידע מלאכות אלו אסורין ואפשר דידע במלאכות אחרות ודקא קשיא לך מדאמר בסוף אפילו עשה הארבעים חסר אחת וכו' אבבא דסיפא קאי דאמר או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן כרת אי נמי ידע לה בתולדות ושגג באבות כולן כגון דידע דהצר בכלי צורה עובר על לא תעשה כל מלאכה שניכרה לו ענין מלאכה זו שהיא מלאכה ושגג באב עצמו ודמה שאין המכה בפטיש אסור ולא ניכר לו ענין המלאכה... כל כיוצא בזה ולפי זה הפירוק ליכא קושיא אפילו נאמר דאתרי בבי קאי כשאמר אפילו עשה בארבעים חסר אחת וכו' ואפשר לפרק פירוק אחר כשאמרת כגון שידע שיש בה מלאכות אסורות ולא ידע שאלו הם התשעה ושלשים ודקא קשיא לך אם כן אמאי לא פריק אגמרא הכי אליבא דר' שמעון בן לקיש טעמא דמילתא משום דר' שמעון סבירא ליה עד שישגוג בלאו וכרת ולפיכך נסיב הגמרא אליביה מידי דלית ביה כרת כלל דהוא תחומין ואליבא דר' עקיבא אי נמי חדא מגו תרתי אשמעינן ולאו משום דלא פריק הגמרא הכי נימא דכי האי גונא זדון מלאכות כדאמרת דלעולם אי אפשר שיהיה זדון מלאכות שלפי זה הפירוק המלאכות שידע השבת בהם והם שעלו בדעתו אינן מלאכות כלל דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת ותו ליכא ואלו הארבעים חסר אחת שהן מלאכות הרי שגג בהן ולא ידע שהן אסורות לא הן ולא תולדותיהן."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ועוד תמיהא לי מה שאמר ז\"ל\n<b> עשה תולדה של אב זה ותולדה של אב זה בהעלם אחד יראה לי שהוא חייב שתי חטאות. </b> והלא תלמוד ערוך הוא בריש גמרא דנזיקין מאי קרי ליה אב ומאי קרי ליה תולדה נפקא מינה דאי עביד שתי אבות בהדי הדדי או שתי תולדות בהדי הדדי מחייב תרתי ואם כן מאי יראה לי דקאמר.<br><b> תשובה</b> לא אמר בתלמוד שתי תולדות של שני אבות ולפיכך אמר יראה לי שאפשר לומר דהאי דאמרינן בגמרא שתי תולדות של אב אחד ולאו אליבא דהלכתא ואפשר שנתעלם זה המקום ממנו ז\"ל בעת שכתב יראה לי ומכל מקום הדין דין אמת ואליבא דהלכתא."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,56 @@
+{
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Offerings_for_Unintentional_Transgressions",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר</b> הרב ז\"ל בספר קרבנות <b> מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת או אחר השבת ושכח ומל שניהם בשבת פטור </b> ולא שנא ליה בין שהקדים של שבת תחילה ובין שהקדים של חול ואחר כך של שבת וקשיא לי לפי עניות דעתי פסקא זו שהרי משנת תינוקות חלוקין האמוראין בסידורה רב הונא מתני לה כר' שמעון אליבא דר' יהושע דתנן בפסחים ושאר זבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראויין חייב ואם ראויין הן רבי אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ואמרינן מאן תנא דשאני ליה בין ראוין לשאינן ראוין רבי שמעון דתניא וכו' ואשכחן דלא פטר ר' שמעון אליבא דר' יהושע אלא טועה בדבר מצוה ונתכון לעשות מצוה באותה טעות שהרי זבחים אחרים ששחטן לשום פסח בערב הפסח לר' יהושע כשרין הן בגופן אלא בדבר שאין לו קצבה כגון הפסח אבל השוחט לשם אימורי ציבור חייב וכגון דקדם ושחטינהו ברישא ולא קא פטר אלא בדבר שדרכו לחלף בן זכר ובן שנה וכיון דסבר לה רב הונא אליבא דרבי שמעון סידרה על זה הסדר מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר שבת ואחד למול בשבת וכו' חייב אחד למול ערב שבת וכו' ר' אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר ורבי יהודה מתני לה כרבי מאיר אליבא דרבי יהושע שפוטר אפילו בשאינן ראויין אפילו דבר שיש לו קצבה ואפילו מידי דלא מיחלף אע\"ג דלא טרוד ביה דהא קתני ר' מאיר אף השוחט לשם אימורי ציבור פטור וקתני בברייתא אחד זבחים הראויין ואחד זבחים שאינן ראויין ואמר ר' אלעזר פוטר היה ר' מאיר אפילו בעגל של זבחי שלמים ולא מחלף ואמר ר' נחמן פוטר היה ר' מאיר אפילו חולין לשם פסח אע\"ג דלא מיטרד בהו לשום מצוה ור' חייא תאני לה משום ר' מאיר בפירוש והוצרכו לתרצה כגון דקדים ומל של שבת מערב שבת דליכא בהילות מצוה וליכא למימר דהלכה כר' מאיר שהרי שנינו במשנתינו סתמא כר' שמעון דתנן ושאר כל הזבחים וכן השוחט לשם אימורי ציבור חייב ואוקימנה בדלא קדים ושחטינהו לאימורי ציבור ברישא ורמינן מתניתין דתינוקות אמתניתין דפסחים דהא תינוקות אית להו קצבה וקא פטר היכא דטעה בדבר מצוה וטרוד במצוה וקא מסדרינן לה בגמרא ברמיא זו כסידורא דרב הונא על דעת רבי שמעון וכשהעמידה רב אמי בשקדם ומל את של ערב שבת וגבי אימורין כגון שקדם ושחטינהו ברישא ובעינן לאיתוביה מסיפא מדבריו של ר' מאיר השוחט לשם אימורי ציבור פטורין ורמינן עלה מתניתא דתינוקות לא תנינן לה אלא משמא דר' חייא מכלל דתוספתא דר' חייא היא כר' מאיר אבל מתניתין לא תנינן לה כר' מאיר אלמא כר' שמעון סבירא לן בטועה בדבר מצוה בין בתינוקות בין בזבחים.<br><b> וסוגיא </b> אחריתא נמי מוכחא דכר' שמעון סבירא לן דהא אמרינן לקמן ור' יוחנן כמאן אי לימא כר' יהושע דתינוקות דילמא שאני התם דזמנו בהול ואין בהול אלא מי שלא נעשית מצותו שמע מינה דאינו פטור אלא אם הקדים את של חול ברישא ואי כר' מאיר סבירא לן לא היה לן לדחויי דלמא שאני התם דזמנו בהול דהא ר' מאיר פוטר ואפילו הקדים של שבת ברישא ובשעה שמל את של חול לא היה כרת לשום מצוה שהרי עשה המצוה אפילו הכי קא פטר וכן נמי יבמתו אע\"ג דלאו זמנו בהול פטור אלא שמע מינה כר' שמעון אזלה סוגיין הלכך לי��א למיפטר בתינוקות אלא מה שפטר ר' שמעון בשני תינוקות אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ערב שבת ברישא מפני שהוא בהול בחובת היום כדאוקים ר' אמי והוא טרוד בדבר מצוה שהיא מילת את של חול ומתכוין לעשות מצוה את של שבת אבל אם קדם ומל את של שבת ואחר כך מל את של חול חייב וכן נמי באימורי צבור אם הקדים פטור ואם איחר חייב וכן פסק הוא ז\"ל בזבחים כר' שמעון שכך אמר למטה שחט זבחים אחרים לשם פסח בטעות אם ראויין הן לקרבן פסח פטור מקרבן חטאות מפני ששחט ברשות ואם אינם ראויין כגון שהיה נקבה או בן שתי שנים חייב חטאת שהרי אינו ראוי למצות הפסח והא לא מתוקמא כר' מאיר דהא ר' מאיר פוטר אפילו בעגל של זבחי שלמים כיון דטריד ואע\"ג דלא מיחלף ואפילו בחולין משום דמחלפי ואע\"ג דלא טרוד וכל שכן בנקבה וכן שתי נשים שהיה לו לפטור אלא שמע מינה כר' שמעון סבירה ליה ומאי שנא בתינוקות דפסק כר' מאיר ומאי שנא בזבחים דפסק כר' שמעון אם יכול מר לעמוד על סוף דעת הרב בדבר זה יבאר לנו היטב ולא עוד אלא גבי אימורי ציבור אמר וז\"ל וכן אם שחט יתר על חובת היום חייב חטאת על התוספת וזה הדבר משמע ואפילו זבחים אחרים לשום אמורי ציבור ובין שקדם ושחט אמורי ציבור ברישא ובין שלא קדם וסברא זו אפילו כר' שמעון ליתא דהא קא מוקמי מתניתן דקתני אמורי ציבור יוכיחו וכו' בשקדם ושחט אמורי ציבור ברישא אבל שחט זבחים אחרים לשום אמורי ציבור פטור הוא וכל שכן אליבא דר' מאיר דאיכא לאקשויי בין הקדים בין לא הקדים שהרי בפירוש אמר ר' מאיר השוחט לשם אימורי ציבור פטור ומוקמנא לה כגון דקדם ושחטינהו לאימורי ציבור ברישא ומאי שנא דפסק לא כמר ולא כמר.<br><b> תשובה</b> תורף קושיא זו למה סמך בזבחים כר' שמעון ובתינוקות כר' מאיר וכד מעיינית בגמרא דהאי מתניתין דתינוקות בדוכתא בפ' ר' אליעזר מתברר לך דוקיא דמתניתין כדתני ר\"מ דגרסינן התם רב הונא מתני חייב ורב יהודה מתני פטור ואמרינן דטעמי דרב הונא דאמר ר' שמעון לא נחלקו וכו' וטעמא דר' יהודה דאמר ר' מאיר לא נחלקו ובתר הכי אמרינן תני ר' חייא אמר ר' מאיר וכו' ואקשינן אליבא דהאי לישנא השתא ר' יהושע וכו' ותרצינן אמרי דבי ר' ינאי רישא כגון דקדם ומל של שבת בערב שבת דלא נתנה שבת לדחות וסיפא נתנה שבת לדחות ושמעינן מהאי תירוצא דלא חייב ר' יהושע ברישא אלא מפני דליכא לגביה דחיית שבת אלמא אם יש שם תינוק למולו בשבת פטור לדברי ר' יהושע אף של ערב שבת ואתמה רב אשי לרב כהנא אליבא דהאי תירוצא רישא נמי נתנה לדחות אצל תינוקות דעלמא ופריך ליה לגביה דהאי גברא לא נתנה שבת לדחות וקם ליה האי פירוקא ממסקנא דשמעתא הוא ושמעינן אליבא דהאי מסקנא דאם יש שם לגבי האי גברא דחיית שבת בשיש שם תינוק למול בשבת פטור לא שנא על שלאחר השבת ולא שנא על של ערב שבת ולא שנא הקדים של חול או של שבת.<br><b> והך </b> אוקמתא דאוקי ר' אמי בפסחים שסמכת עלה אליבא דר' שמעון היא דאמר לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על שני תינוקות אחד למולו אחר שבת וכו' ועל האי לישנא דהוא מימרא דר' שמעון כדאיפרש בשבת אוקים ר' אמי בפסחים הכא במאי עסקינן וכו' ומימרא דר' שמעון בתינוקות לא סמכינן עליה דמדחזינן שקלא וטריא דגמרא אליבא האי דתני ר' מאיר שמעינן דדוקא הוא ועוד דמסקנא דשמעתא הוא דהא רב כהנא תירץ אליבא דר' יהושע בלישנא דר' מאיר לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על שהיו לו שני תינוקות אחד למולו ערב שבת ואחד למולו בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת שחיי�� וכו' ותירצו דמתניתין כדאמרי דבי ר' ינאי ורב כהנא ולפיכך הילכתא אם יש שם אצל האי גברא דחיית שבת פטור בין הקדים של חול ובין הקדים של שבת כדאמר ז\"ל ואע\"ג דלא סבירא לן בתינוקות כלישנא דתני ר' שמעון דמסקנא דגמרא וסוגיא דשמעתא כר' מאיר אזלי סבירא לן כותיה בזבחים דדיוקא דמתניתין כותיה אזלא ולא מפני שסבירא לן בענין זבחים כר' שמעון דקאמר לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על שאינן ראוין וכו' סברינן נמי כותיה בענין תינוקות דהאי כדאיתיה והאי כדאיתיה דמסקנא דגמרא וסוגיא דשמעתא במתניתין דתינוקות אליבא דר' מאיר כדפרשינן ולפיכך סמכינן אליבא איתריצו דבי ר' ינאי ורב כהנא דהילכתא כרבי יהושע ואוקמתא דמתניתן בענין זבחים כר' שמעון ולפיכך סמכינן עליה דאמרינן בגמרא מאן תנא דשני ליה בין ראויין לשאינן ראויין ר' שמעון היא דתניא זבחים וכו' וליכא מאן דפליג על האי אוקימתא והואיל וסתם לן התנא כר' שמעון ש\"מ דלית הילכתא כר' מאיר בהאי ענינא דמחלוקת דברייתא וסתם מתניתין הלכה כסתם מתניתין.<br><b> ולענין </b> אימורי ציבור לא ידעתי היאך בא משמע דבריו ז\"ל שאמר וכן אם שחט יתר על חובת היום חייב חטאת על התוספות כשאמרת משמע בין שקדם ושחט אימורי צבור ברישא ובין שלא קדם היאך יביא יתר ותוספות אלא אחר העיקר אין משמע יתר על חובת היום אלא ששחט חובת היום והוסיף אחר כך ושחט זבחים אחרים ומפני זה אמר ז\"ל חייב חטאת על התוספות כדמוקמינן בדקדים ושחטינהו לאימורי צבור ברישא והאי אוקמתא בענין זבחים ליכא מאי קא דחי לה וליכא מאן דסליק אדעתיה דהילכתא כר' מאיר באימורי צבור דיחיד הוא לגבי רבים ולית הלכתא כותיה וכבר בררינא להא מלתא היטב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ומצאתי עוד שאמר הרב ז\"ל בהלכות שגגות <b> כל היודע שהיום שבת ושגג במלאכות ולא ידע שמלאכות אלו אסורות או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן כרת ועשה מלאכות הרבה חייב חטאת על כל אב מלאכה ומלאכה. </b> בשלמא בבא דסיפא לא קא קשיא לי דהיינו זדון שבת ושגגת מלאכות אלא בבא דרישא דקאמר יודע שהיום שבת ושגג במלאכות ולא ידע שמלאכות אלו אסורות אם כן הא לא קא ידע לה לשבת אלא בעשה ואפילו הכי חייב על כל אחת ואחת ואנן לא אשכחן זדון שבת אלא בלאו מדאותבינן אריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו וכרת מיהא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי וכו' והיכי משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות בשלמא לר' יוחנן דאמר כיון ששגג בכרת אע\"פ שהזיד בלאו משכחת לה דידע לה בשבת בלאו אלא לריש לקיש דאמר בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי ואוקימנא דידע לה בתחומין ואליבא דר' עקיבא ואי ידיעת עשה שמה ידיעה נוקמה כגון שידעה לשבת בעשה ואמאי איצטריך לתחומין אליבא דר' עקיבא אלא ש\"מ ידיעת עשה לא שמה ידיעה ולא תידוק מדקאמר ז\"ל ולא ידע שהמלאכות אלו אסורות אבל יודע הוא במלאכות אחרות שהרי חזר ואמר אפילו עשה בהעלם אחד חייב לתשע חטאות מכלל שידיעת עשה שמה ידיעה ובתחומין אליבא דרבי עקיבא ליכא לאוקמה דלית הילכתא כותיה ואי אמרת כגון שידע שיש בה מלאכות אסורות ולא ידע שאלו הם האסורות אין זה אלא זדון מלאכות דאי לא תימא הכי אמאי לא משכחת לה אלא בתחומין ואליבא דר' עקיבא נוקמה לשגגת מלאכות כגון שלא ידע שאלו המלאכות הן האסורות אלא אחרות ומדלא קא משנינן הכי ש\"מ דלא שנא הכי ולא שנא הכי זדון שבת הוא ולא עוד אל�� אפילו תימא דסבירא לן כר' עקיבא דאמר תחומין דאוריתא הא לא אזלא אלא כריש לקיש ובבא דסיפא דקאמר ז\"ל או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן... לר' יוחנן דאמר כגון ששגג בכרת אע\"פ שהזיד בלאו דאי כריש לקיש הא אמר עד שישגוג בלאו וכרת ומייתי לה קרא מאשר לא תעשינה ואם כן הויא לה חדא כריש לקיש וחדא כר' יוחנן.<br><b> תשובה</b> לעולם ידיעת עשה לא שמה ידיעה ולא פסק אלא כר' יוחנן ולא ס\"ד למפסק כר' שמעון בן לקיש דקי\"ל ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן בר מהני תלתא ודקא קשיא לך בבא דרישא לא קשיא מידי שדבריו ז\"ל מדוקדקין ולא ידע מלאכות אלו אסורין ואפשר דידע במלאכות אחרות ודקא קשיא לך מדאמר בסוף אפילו עשה הארבעים חסר אחת וכו' אבבא דסיפא קאי דאמר או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן כרת אי נמי ידע לה בתולדות ושגג באבות כולן כגון דידע דהצר בכלי צורה עובר על לא תעשה כל מלאכה שניכרה לו ענין מלאכה זו שהיא מלאכה ושגג באב עצמו ודמה שאין המכה בפטיש אסור ולא ניכר לו ענין המלאכה... כל כיוצא בזה ולפי זה הפירוק ליכא קושיא אפילו נאמר דאתרי בבי קאי כשאמר אפילו עשה בארבעים חסר אחת וכו' ואפשר לפרק פירוק אחר כשאמרת כגון שידע שיש בה מלאכות אסורות ולא ידע שאלו הם התשעה ושלשים ודקא קשיא לך אם כן אמאי לא פריק אגמרא הכי אליבא דר' שמעון בן לקיש טעמא דמילתא משום דר' שמעון סבירא ליה עד שישגוג בלאו וכרת ולפיכך נסיב הגמרא אליביה מידי דלית ביה כרת כלל דהוא תחומין ואליבא דר' עקיבא אי נמי חדא מגו תרתי אשמעינן ולאו משום דלא פריק הגמרא הכי נימא דכי האי גונא זדון מלאכות כדאמרת דלעולם אי אפשר שיהיה זדון מלאכות שלפי זה הפירוק המלאכות שידע השבת בהם והם שעלו בדעתו אינן מלאכות כלל דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת ותו ליכא ואלו הארבעים חסר אחת שהן מלאכות הרי שגג בהן ולא ידע שהן אסורות לא הן ולא תולדותיהן."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ועוד תמיהא לי מה שאמר ז\"ל\n<b> עשה תולדה של אב זה ותולדה של אב זה בהעלם אחד יראה לי שהוא חייב שתי חטאות. </b> והלא תלמוד ערוך הוא בריש גמרא דנזיקין מאי קרי ליה אב ומאי קרי ליה תולדה נפקא מינה דאי עביד שתי אבות בהדי הדדי או שתי תולדות בהדי הדדי מחייב תרתי ואם כן מאי יראה לי דקאמר.<br><b> תשובה</b> לא אמר בתלמוד שתי תולדות של שני אבות ולפיכך אמר יראה לי שאפשר לומר דהאי דאמרינן בגמרא שתי תולדות של אב אחד ולאו אליבא דהלכתא ואפשר שנתעלם זה המקום ממנו ז\"ל בעת שכתב יראה לי ומכל מקום הדין דין אמת ואליבא דהלכתא."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שגגות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,89 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Paschal Offering",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות קרבן פסח",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה</b> ועוד קשיא לי מה שאמר ז\"ל <b> שהמקריב את הפסח (אף בשעת היתר הבמות) בבמת יחיד לוקה שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח וגו' מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד אף בשעת היתר במות. </b> והא כרבנן ליתא שהרי כללו שנינו בפרק פרת חטאת וחכ\"א כל שאין בו כרת אינו בל\"ת וכר' שמעון נמי ליתא דר' שמעון לא נסיב מהאי קרא תלמודא אלא לשעת איסור הבמות שהוא בלא תעשה ובפרק פרת חטאת אמר רבה טעמיה דר' שמעון דקאמר במתניתין שמחוסר זמן חייב בלא תעשה מיהא מתניתא דתניא ר' שמעון אומר מנין לשוחט את הפסח בבמת יחיד אימת אי נימא אחר חצות כרת נמי נחייבו אלא לאו קודם חצות דהוה ליה מחוסר זמן ודחינן ליה לא לעולם אחר חצות ובשעת היתר במות ומאי איסור במות איסור במה לו והתר במה לחבירו ועל הא דחיתא דרבא ודאי סמך ז\"ל והא כבר מוקמי לה בירושלמי כגון ששחטו משש שעות ולמעלה שלא לשמו בשעת התר במה ולמה שלא לשמו שלא תאמר שלמים הן והן כשרים ולא סגיא בלא תירוץ זה דתריצו בני מערבא דהא קי\"ל אין בין במת יחיד לבמת צבור אלא פסחים ותרצינן כעין פסחים וחובות הקבוע להן זמן ואם כן הא פסח אסור בבמת יחיד אפילו בשעת התר במות כשאר קרבנות צבור ומאי שנא פסח משאר זבחי צבור דלא מיחייב עליה כרת הלכך לא מתוקם אלא בששחטו שלא לשמו דראוי לשלמים דרבנן פטרי לגמרי ור' שמעון מחייב בלא תעשה אבל אם שחטו בבמת יחיד לשמו לאחר חצות אפילו בשעת היתר במות חייב כרת.<br><b> תשובה</b> למה אבירנו תרבה הקושיות עלינו ותדבר כל אשר יעלה על לבך קודם שתתבונן בענין דבריך ותראה אם יש בהן ממש או לא קושיא כזו תשאל במדרש הרב ז\"ל קל וחומר שיקשה אותה אדם על חבירו אל תכניס עצמך בחייך בספיקות כאלו הסכן נא עמו ושלם לא פסק בפסח אלא כר' שמעון ור' שמעון לא אמר אלא בשעת התר במות כדתרצינן בזבחים ולא איכפת לן בירושלמי דאגמרא דילן סמכינן ואותם הדברים שאמרת להעמיד דברי הירושלמי שנראה מכללן ומפרטן שאתה סובר שקרבנות צבור שהקריבן בבמת יחיד בשעת התר במות חייב כרת ולפיכך מאי שנא פסח מהן עד שלא יהיה בו כרת כדאמרת טעות גדולה עד למאד בדברים אלו דבשעת התר במות אפילו שחט קרבנות צבור בשוק אין בו חיוב כרת כלל ולא גריעא במות יחיד משוק ובכי הא לא פליגי רבנן כלל דהך מתניתין דתנן אותו ואת בנו ומחוסר זמן וכו' לא איירו תנאי בה אלא בשעת איסור במות ולפיכך כדאיתינן לפרושי טעמיה דר' שמעון מברייתא דתניא ר' שמעון אומר מנין לזובח את הפסח לא איפשיט דתרצינן להאי ברייתא בשעת התיר במות והאי דתני איסור במות איסור במה לו והתר במה לחבירו קאמר והאי תירוצא לא אדחי ומסקנא דגמ' הוא ועליה סמכינן וליכא מאן דסליק אדעתיה דבשעת התר במות יש חיוב כרת על הקרבה בחוץ כל שכן בבמת יחיד כלל חוץ מכבודך דמשנה ערוכה היא דקדשים בשעת התר במות אין בהקרבתן בחוץ כרת כלל ואפילו הקדישן בשעת איסור במות דתנן כל הקדשים שהקדישן בשעת איסור במות והקריבו בשעת התר במות הרי אלו בעשה ואין בהן לא תעשה ובהדיא איפרש בגמרא דאם הקדישן בשעת התר במות והקריבן בשעת התר במות פטור מכלום וכל הקדשים אמרינן לא שנא קרבנות צבור או קרבנות יחיד ולולי שכתב בפסח לא תוכל וכו' לא היה בו בשעת התר במות אפילו לאו והיינו דאתא ר' שמעון בברייתא לאשמועינן דפסח בלחוד חייב עליה ולא פליגי רבנן עליה בפסח כלל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ועוד אמר ז\"ל בספר קרבנות <b> יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו ומשתדלין שלא ישחוט לכתחלה על יחיד שנא' יעשו אותו. </b> והאי סברא דאין שוחטין על היחיד כר' יהודה ור\"י לא נסיב תלמודיה לפסח ראשון אלא מדכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך והאי דכתיב יעשו אותו בפסח שני הוא דכתיב ולפסח שני מיתי מיניה ראיה בפרק מי שהיה טמא ובפסח שני הוא דאמרינן כמה דאפשר להדור מהדרינן משום דמיעוט שחטי לה וכיון דהדרינן ולא אשכחן אחרים דמימנו בהדיה שחטינן עליה לכתחלה ועוד מנא ליה אליבא דר' יהודה שאם שחט כשר ואם תמצא לומר אם שחט כשר מנא ליה דאינו כשר אלא אם כן ראוי לאכול את כולו הא אין ראוי לאכול את כולו פסול ואנן לא שמעינן ראוי ושאינו ראוי אלא לר' יוסי ולכתחלה דקתני יחיד ויכול לאכול שוחטין עליו אבל לר' יהודה בין ראוי לאכל את כולו בין אין ראוי אין שוחטין עליו שמעינן ליה ואי אמרת לכתחלה הוא דלא אבל דאי עבד כשר מאי שנא ראוי ומאי שנא שאינו ראוי הא לא שאני ליה ואי אמרת אזלינן בתר טעמא דראוי לאכלו לא משייר מניה הלכך כשר ושאינו ראוי משייר מיניה ואתי ביה לידי פסול היכי אשכחן כי האי גונא דחייב וכי משום דמשייר מניה מיפסיל כוליה ועוד מקרא דקא מייתי לה לא תוכל לזבוח וקרא לא שאני ליה בין ראוי לשאינו ראוי ועוד אי כר' יהודה סבירא ליה דקא מיתי ראיה מלא תוכל לזבוח אם כן ליכא למילף מיניה שאין שוחטין את הפסח בבמת יחיד דליתא אלא לר' יוסי דת\"ר מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד ת\"ל לא תוכל ר' יוסי אומר יחיד ויכול לאוכלו וכו' ואמרינן ור' יוסי האי באחד מאי עביד ליה לכדתניא ר' שמעון אומר מנין לשוחט את הפסח בבמות יחיד ת\"ל לא תוכל וקשיא מאי דקאמר ז\"ל בפרק ראשון מהלכות אלו אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר הקדשים וכו' עד שנא' לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך ואם כן הוי ליה חדא כר' יהודה וחדא כר' יוסי ממ\"נ אי כר\"י ס\"ל הא ר\"י לא סבר לה כר\"ש במדרש לא תוכל ואי כר\"י סבירא ליה ניפסיק כר' יוסי שמותר לשחוט על היחיד אפילו לכתחלה ליפרש לן מר מאי דסבירא ליה במלתא דא.<br><b> תשובה</b> אע\"פ שיש לומר דהאי פסקא כר' יהודה דר' יהודה לכתחלה בלבד אסר דאין שוחטין בלבד קאמר דמשמע לכתחלה וגרסינן בירושלמי על האי מתניתין אמר ר' יוחנן מודה ר' יהודה שאם עבר וזרק את הדם שהורצה עבר ושחט מתירין לו לזרוק אעפ\"כ לא פסק אלא כר\"י ולפיכך התנה שיהיה ראוי לאכול את כולו כר' יוסי וכן אמר ז\"ל בפירוש המשנה והלכה כר' יוסי וכן קיי\"ל דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ודקא קשיא לך אי כר' יוסי סבירא ליה אמאי אין שוחטין לכתחלה דר' יוסי בפירוש אמר בברייתא שוחטין דמשמע אפילו לכתחלה ודאי מקום עמידה הוא מיהו לא אמר ז\"ל אין שוחטין לכתחלה בפירוש כמו שדרכו לומר בכל אסור לכתחלה אלא דרך זרוז עד שהוא משובח יותר אמר ומשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד ולא סמך ז\"ל בזה הדבר אלא על הכתוב שהביא ממנו ראיה שנא' יעשו אותו לא ע�� דברי ר' יהודה ולא על טעמיה דאין הלכה כמותו ודקא קשיא לך והאי דכתיב יעשו אותו בפסח שני הוא דכתיב לא בקיאותו אפילו בקרא דאע\"ג דכתיב בפסח שני ככל חקות הפסח יעשו אותו קרא אחרינא כתיב בפסח ראשון כל עדת ישראל יעשו אותו ומנה אייתי ז\"ל הראיה וליכא עליה קושיא וכאשר פירשו לנו בתלמוד בפרק מי שהוא טמא בפסח שני ועשו אותו כמה דאפשר אין שוחטין את הפסח על היחיד הוא הדין ויעשו אותו הכתוב בפסח ראשון וראיה חזקה היא זו לו ז\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ותו הא דתנן בפסחים (פ\"ז.) מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ודייק משל רבו הוא דלא הא משל עצמו יאכל ורמינן עלה הא דתניא לא משל רבו ולא משל עצמו ופרקינן לא קשיא הא במשנה ראשונה הא במשנה אחרונה וכן נמי הא דתנן הכל חייבין בראיה ואוקימנא לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין ודקאמר רבינא מי שחציו עבד יכול פטור מן הראיה וקשיא ליה מתניתין ופרקה כאן במשנה ראשונה וכאן במשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו וכו' ובתרינהו פסק ז\"ל דמתני במשנה ראשונה דהכי קאמר לענין פסח <b> מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיעשה כולו בן חורין </b> ולענין ראיה אמר הרב ז\"ל מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה מפני צד עבדות שבו ומנין לו דהאי דקאמרי כאן במשנה ראשונה לחייב וכאן במשנה אחרונה לפטור את הטעם מפני צד עבדות שבו קשיא לי היכי מחייב על דעת משנה ראשונה הרי הטעם מצוי ועוד בפסח מה טעם לא הרי מי שכולו עבד חייב בפסח למה על דעת משנה אחרונה אינו אוכל והדעת מכרעת שבמשנה ראשונה מפני שהעבדים פטורין מן הראייה שכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ונשים פטורין מן הראיה אמר רבינא דפטור ובמשנה אחרונה שנתחייב רבו מן הדין לשחררו נמצא כמי שנשתחרר וחייב אמרינן הכל לאיתויי מי שחציו וכו' ובפסח אע\"פ שהעבד חייב באכילה על דעת משנה ראשונה לא יאכל מידי דהוה אעבד של שני שותפין דקפדי אהדדי דלא יאכל הכא ודאי קפדי אהדדי משום הכי לא יאכל אבל משנה אחרונה כיון דעל דעת בי\"ד עומד להשתחרר כמשתחרר דמי וראיה על זה שהרי התלמוד מדמי ליה למעוכב בגט שחרור דאיבעיא להו במסכת גטין מעוכב בגט שחרור יש לו או אין לו קנס ואתינן למפשטה מדתניא המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס וחצי קנס ליורשיו מאי לאו במשנה אחרונה דלא מחוסר אלא גט שחרור ודחינן לא במשנה ראשונה מכלל דלמשנה אחרונה בן חורין הוא ואינו מחוסר אלא גט בלבד מפני דעת בית דין אם נתברר לכבוד החכם הגדול שמרהו צורו טעם פסק הרב ז\"ל פסקא זו יברר לנו ושכרו כפול.<br><b> תשובה</b> לדברי משנה ראשונה עבדינן ליה תקנה להוציאו מחיובו ומפני זה אוכל משל עצמו ולדברי משנה אחרונה אע\"פ שזו היא תקנתו להוציאו מידי חובה שעבדים ובני חורין חייבין בפסח לא עבדינן ליה תקנה שמא יהיה זה גורם לעכוב שחרורו ואנו צריכין לכוף את רבו לשחררו כדי שלא ימנע מן המצות ולפיכך לדברי משנה אחרונה לא עבדינן ליה תקנה כלל אלא אמרינן לרבו זה אינו אוכל לא משלך דלא קרינן ביה עבד ולא משל עצמו שאין לו קניה גמורה אלא מהר ישחררו בלבד כדי שלא ימנע מן המצוה ולפיכך נתקנו עד שיעשה כולו בן חורין אבל לדברי משנה ראשונה דליכא חיוב לשחררו עבדינן ליה תקנה במצות שהוא חייב בהן מספק כדעבדינן ליה תקנתא בשעובר ואוכל משל עצמו וכשם שאין קנייתו גמורה כך אין חיובו גמורה שכבר יצא מתורת עבדים ולא נכנס לתורת בן חורין ולפיכך יוצא בשל עצמו ודברים של טעם הן ולענין ראיה אין הדבר צריך ראיה דמי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור ממנה דגרסינן בגמרא דחגיגה על פסקת ועבדים שאינן משוחררין אמר רבינא לא נצרכא אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין דיקא נמי דקתני ועבדים שאין משוחררין מאי שאין משוחררין אי לימא שאין משוחררין כלל ליתני עבדים סתמא אלא לאו ש\"מ שאין משוחררין לגמרי ומאי ניהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין והואיל ודוקיא דמתניתין כרבינא ומסקנא דגמרא הוא הלכתא כותיה.<br><b> והך </b> אוקימתא דאמרינן בתחלת המסכת דאמרינן הכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דחייה היא דרבינא פליג עלה דאמרינן לא קשיא כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה פירושו דמשנה ראשונה לחייב מספק ולמשנה אחרונה פטור ועל אותו הדרך שפירשנו בתחלה וחיוב הספק מדברי סופרים הוא ולא חייבו בכאן אע\"פ שחייבו במקומות אחרים ודקאמרת דלמשנה אחרונה בן חורין הוא אלא שמעוכב גט שחרור לא יתכן לומר זה דמי שלא הגיע לידו גט שחרור אינו בן חורין שאין העבד קונה עצמו אלא או בכסף או בשטר שהוא גט שחרור אלא מי שחציו עבד וחציו בן חורין אין רבו יכול להשתעבד בו לדברי משנה אחרונה דרבנן אפקינהו לשעבודיה ויצא משעבוד העבדים ולעולם לא יכנס לתורת בן חורין לגמרי עד שיגיע גט שחרור לידו ולא נעשה חציו בן חורין אלא בשטר או בכסף וכן לא יעשה חציו האחר אלא בשטר או בכסף וכל מעוכב גט שחרור אע\"פ שיצא לחרות לענין שעבוד אינו נעשה בן חורין ליחוסין או למצות עד שיגיע גט שחרור לידו וכבר הארכנו בתשובה זו יתר ממה שהיא צריכה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ועוד אמר הרב זצ\"ל בהלכות קרבן פסח פרק חמישי <b> גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני. </b> והוא לא אתיא כרבי דאמר שני לאו תשלומין דראשון הוא וכן אמר בספר המצות חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברירא וכו' ואמר לבסוף שהלכה כרבי וכשעיינתי נראה לי דקשיא דידיה אדידיה דהא רבי לא נפק ליה דשני רגל בפני עצמו הוא אלא מדדריש הכי וחדל לעשות הפסח ונכרתה בראשון אי נמי קרבן כי לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא כרת אחריתי וקא סבר מגדף היינו מברך את השם ומגדף כתיב ביה כרת וכתיב ביה במברך את השם ונשא חטאו וגמר האי חטאו דהכא מחטאו דמברך את השם מה להלן כרת אף כאן כרת אשכחן בפירוש דקא סבר רבי מגדף היינו מברך את השם ור' נתן סבר מגדף עובד עבודה זרה הוא לכך מאן דפסק כרבי בפסח שני מיבעי ליה למפסק כותיה במגדף והוא ז\"ל פסק במגדף כר' נתן דהיינו עובד ע\"ז שכך אמר ז\"ל הלכות שגגות כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות מגדף וכו' עד לפיכך המקבל עליו ע\"ז באלוה אע\"פ שהוא חייב כרת ואם הזיד נסקל אם קבל בשגגה פטור מן הקרבן לפי שלא עשה מעשה בעשיתה והמברך את השם לא חייב בו כרת מכלל דמגדף היינו עובד ע\"ז והאי סברא כר' נתן הוא ולא אפשר אלא או כרבי בפסח ומגדף או כר' נתן בזה ובזה ועוד הא קיי\"ל דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ור' נתן ור' חנניה בן עקביא חולקין עליו בשני דתרויהו סברי תשלומין דראשון הוא ועד כאן לא פליגי נינהו אלא בתקנתא ר' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא אע\"פ שהזיד בראשון אינו חייב אלא אם לא עשה את השני במזיד ור' נתן סבר אפילו שגג בשני חייב על הראשון אבל בתשלומין שניהם שווין והוו להו רבי וחביריו ואין הלכה כרבי מחביריו ולפי סברא זו אין פסח שני מצוה בפני עצמו ליברר לן מר מאי דאחזיוה בהא מן שמיא.<br><b> תשובה</b> למה נדחקת להקשות מגר שנתגייר וכו' הלא בפירוש אמר ז\"ל בתחלת פרק חמישי מי שהיה טמא וכו' שאין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפני עצמו לפיכך חייבין עליו כרת הנה בפירוש פסק כרבי ולענין מגדף נמי לא פסק אלא כרבי דמגדף היינו מחרף את השם שכך אמר ז\"ל בהלכות ע\"ז וכל המודה בע\"ז לפיכך תולין עובד ע\"ז כמו שתולין את המגדף ושניהן נסקלין ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות ע\"ז וכו' אין המגדף חייב וכו' הנה בפירוש אמר דמגדף מברך את השם הוא מיהו עובד ע\"ז כמגדף ולפיכך תולין אותו כמותו וכי עלה על דעת למידחי דרבי דאמר מגדף מברך את השם ולאו עובד עבודה זרה הוא והא מתניתין דיקא כותיה דתנן בסנהדרין כל הנסקלין נתלין דברי ר' אליעזר וחכ\"א אינו נתלה אלא המגדף והעובד ע\"ז הנה בפירוש תנן דמגדף לאו עובד ע\"ז ועוד תנן המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם וכו' הנה בפירוש תנן דמגדף היינו מברך את השם לא יסתפק זה לקטני תלמידי אבא מורי ז\"ל כל שכן לו.<br><b> ושאמרת </b> והמברך את השם לא חייב בו כרת כלל היאך תאמר זה וכבר אמר ז\"ל בהלכות ע\"ז ואחד העובד ע\"ז ואחד המגדף את השם יכול מאחר שהשוה מגדף לעובד ע\"ז וע\"ז חייב בו כרת כך המגדף חייב כרת ובפירוש אמר בהלכות שגגות כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות מגדף ומבטל מילה וקרבן פסח וכו' וכי משנה נתעלמה ממנו ז\"ל דתנן שלשים ושש כריתות בתורה הבא על האם וכו' והמגדף והעובד עבודה זרה ומהאי דאמר בהלכות שגגות נמי יתבאר שמגדף לאו עובד עבודה זרה דכל עובד ע\"ז חייב חטאת חוץ ממקבלה באלוה ואילו סבירא ליה דמגדף עובד ע\"ז לא הוה מייתי מגדף בכלל פטורין מן החטאת ודקא דיקת מדאמר בהלכות שגגות לפיכך המקבל עליו ע\"ז באלוה וכו' מכלל דמגדף דאמר עובד ע\"ז לאו דוקיא היא דהכי פירוש דבריו ז\"ל לפי שפטר מגדף מקרבן אע\"פ שהוא בלאו שיש בו כרת כדאמר ונתן הטעם מפני שלא עשה מעשה שכך נוסח דבריו והמגדף מפני שאין בו מעשה ונאמר לעושה בשגגה יצא מגדף שאין בו מעשה אמר אחר כך לפיכך המקבל עליו ע\"ז באלוה וכו' כלומר לפי שנפטר מגדף מקרבן מפני שלא עשה מעשה כך יפטר מקבל ע\"ז באלוה מקרבן מפני שלא עשה מעשה וזה ברור מדבריו ז\"ל. הנה נתבאר לך דהאי קושיא לית בה מאי דקשי ליה דדבריו ז\"ל ברורים ותרוצים ועומדין שהולכין על שורה אחת ואין ביניהם חלוקה כלל.<br><b> ושאמרת </b> ועוד הא קיימא לן דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ור' נתן ור' חנניה בן עקביא חלוקין עליו בשני זו ודאי צריכה עיון וראוי לעמוד בה ולהקשות כמותה ופירוקה יתבאר מפירוש השמועה אלא נכנס הספק ובאה הקושיא אלא מזה שאמרת שבין לר' נתן ובין לר' חנניה בן עקביא שני תשלומין לראשון ולאו הכי הוא דהכי אמרינן במאי קא מיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא פירושו שאין השני תלוי בראשון אלא חיוב בעצמו כמו שאר הרגלים לפיכך אם הזיד לדבריו בראשון בשני חייב וכן אם שגג בראשון והזיד בשני כדאסיקנא לבסוף הילכך הזיד בזה ובזה וכו' הזיד ושגג בראשון והזיד בשני לרבי ור' נתן חייב וכו' שגג בראשון והזיד בשני לרבי חייב וכו' ור' נתן סבר שני תשלומין לראשון הוא ותקוני לרא��ון לא מתקנינן ליה ולפיכך לדבריו אם הזיד בראשון ושגג בשני חייב שמשהזיד בראשון נראה לחיוב דתקוני לראשון לא מתקני ליה אליביא ואם לא ישלם התשלומין אפילו שגג בעת התשלומין חייב הוא לא מפני שלא עשה את השני ששגג בו אלא מפני שלא עשה את הראשון להזיד בו ור' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא ולדבריו אם שגג בראשון אפילו הזיד בשני או שגג בשני אפילו הזיד בראשון פטור כדאסקנה בסוף הזיד בראשון ושגג בשני לרבי וכו' ולר' חנניה בן עקביא פטור שגג בראשון והזיד בשני לרבי וכו' ולר' חנניה בן עקביא פטור וטעם הדבר שאם הזיד בראשון לא נראה לחיוב שכבר עשה לו הכתוב לדבריו תקנה בשני ואם שגג בשני פטור שבעת התקנה שוגג היה וכן אם שגג בראשון והזיד בשני פטור שהראשון שהוא עיקר החיוב פטור הוא עליו מפני ששגג בו ואין השני עיקר חיוב עד שנחייב אותו עליו אם הזיד בו ולא הזיד בראשון הלכך לדברי ר' חנניה בן עקביא אינו חייב אלא בשהזיד בזה ובזה כדאמרינן הזיד בזה ובזה דברי הכל חייב נמצא עכשיו ר' נתן סבר שני תשלומין לראשון ולאו תקנתא הוא ור' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא ולאו תשלומין הוא שענין התשלומין אינו ענין התקנה כדפרשינן תדע דאם הזיד בראשון ושגג בשני לדברי ר' נתן שאומר שני תשלומין חייב ולדברי ר' חנניה בן עקביא שאומר שני תקנתא פטור.<br><b> הנה </b> נתבאר לך דאין ר' נתן ור' חנניה שוין בשני תשלומין כשאמרת ורבי אומר שני רגל בפני עצמו הוא ואינו לא תשלומין ולא תקנתא והואיל והדבר כן לא דחינן דברי רבי בדברי ר' נתן ור' חנניה בן עקביא שאין חבריו שוין בדבריהם עד שנאמר אין הלכה כרבי מחביריו אלא גם הם נחלקין זה אומר תקנה וזה אומר תשלומין ואם יאמר אדם אין הלכה כרבי דר' נתן ור' חנניה חלוקין עליו ואומרין אין שני רגל בפני עצמו כך יאמר לו אין הלכה כר' נתן מדרבי ור' חנניה חלוקין עליו ואומרין אין שני תשלומין לראשון וכן נמי אין הלכה כר' חנניה מדרבי ור' נתן חלוקין עליו ואומרין אין שני תקנה לראשון הילכך ליכא למיגמר מזו הדרך הלכה לא כרבי ולא כר' נתן ולא כר' חנניה אבל מדרך אחרת נדע דהלכה כרבי שרבי תנא קמא דברייתא והוא ס\"ל שני רגל בפני עצמו בא ר' נתן וחלק עליו ואמר שני תשלומין שכך יצא מכלל דבריו כדאפרש בגמרא במאי קא מפלגי וכו' ובא ר' חנניה בן עקביא וחלק עליו חלוקה אחרת ואמר שני תקנה הוא הילכך הלכה כרבי דרבי ור' נתן הלכה כרבי מחבירו ור' חנניה בן עקביא נמי הלכה כרבי מזה הטעם עצמו שאין ר' נתן ור' חנניה שוים עד שידחו דברי רבי בדבריהם כשאמרת הרי נתברר לך דהלכה כרבי בלא ספק וכל שכן דסתם מתניתין לענין מגדף כרבי כדמפרשינן לעיל ולא אשתאר בקושיא זו ספיקא כלל בסייעתא דשמיא."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ועוד קשיא לי שאמר זצ\"ל בספר קרבנות <b> בד\"א שהאונן טובל ואוכל פסחו לערב שמת לו המת אחר חצות שכבר נתחייב בקרבן פסח אבל אם מת לו המת קודם חצות אין שוחטין עליו אלא ידחה לשני ואם שחטו וזרקו עליו הדם טובל ואוכל לערב. </b> שמעינן מהא שאם מת לו המת קודם חצות ועבר עליו חצות ואע\"פ שלא ניטמא אינו מתחייב בפסח מפני שהוא אונן נמצא מה שאמרו חכמים באונן לא העמידו דבריהם במקום כרת אינו אלא לאחר חצות אבל קודם חצות העמידו ונדחה לפסח שני ואע\"פ שהלכה זו חמורה וצריכה לפנים ולפני ולפנים קשיא לי בה טובא חדא דמי שמת לו מת אחר חצות לאו אונן קרינן בה דהא מחייב קודם לכן ולא חל אנינות עלויה ואם כן מאי לא העמידו דבריהם ולא אשכחת לה אלא קודם חצות דחל עליה אנינות ואפילו הכי בלילה חייבו אותו באכילת פסח והיינו דתנן האונן והמפקח בגל וכו' שוחטין עליהן לכתחלה ועוד היכי אשכחן תנא דפטר אונן ודחה אותו לפסח שני והא תנו רבנן אלו שעושין את השני זבין והזבות ולא תנא אונן בהדיהו ועוד הא תנן מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני שאלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין בה כרת ואוקים רב ששת דמזיד (ואנן קתלי) [ואונן קתני] בהדייהו ועלה קיימי ואלו חייבין בה כרת מכלל דליכא פלוגתא באונן שלא עשה את הראשון חייב כרת ולמאן דשאני לה בין קודם חצות לאחר חצות ליכא לאוקמי אלא בקודם חצות דלאחר חצות לא חלה אנינות ולאו אונן הוא.<br><b> ואי </b> אמרת הא אשכחן תרתי סוגיא דמוכחי דמת קודם חצות אינו מביא לאחר חצות מביא חדא בפרק מי שהיה טמא הא דת\"ר המפריש פסחו וכו' יביאנו לשם הפסח אין בנו וכו' יביאנו לשום שלמים ואמרינן בדמת האב אימת אי לימא דמת קודם חצות בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח הא קא חלה אנינות עלוהי ותירץ רבה לשם פסח שני מכלל דאם חלה אנינות עליה לא מייתי והשנית בפרק טבול יום בזבחים הא דמקשינן בר' שמעון אדר' שמעון דקתני ר' שמעון אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים מיהא דתני ר' שמעון אומר שלמים כשהוא שלם מביא ואינו מביא כשהוא אונן מנין לרבות את הפסח ותירץ אביי לא קשיא כאן שמת לו מת קודם חצות וכאן שמת לו מת אחר חצות קודם חצות דלא איחזי לפסח חלה עליה אנינות לאחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה עליה אנינות דשמעת מינה דאם חלה עליה אנינות לא מייתי התשובה על זה האי דקאמרינן בפסחים בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח בתימה הא קא חלה עליה אנינות הכין הוא פירשא הא קא חלה אנינות עלוהי והיכי מייתי פסח לבדו דהא תנן ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן ואמאי תני יביאנו דמשמע הוא לבדו ותירץ רבה שלא נתכוין התנא אלא לתקן את כבש הפסח וללמד שראוי הוא שיביא פסח שני ואע\"פ שמתו מקצת בעליו אם נטמא הבן מביאנו בפסח שני מפני שהוא מצוה להטמא לאביו ולעולם אם לא נטמא ממנו עצמו עם אחרים ושוחטין עליו עמהן לא בא לתרץ התנא שאמר יביאנו.<br><b> והך </b> דזבחים דאמר אביי לא קשיא כאן שמת לו מת קודם חצות דחלה עליה אנינות לכך שנינו לא יביא ומאי לא יביא בפני עצמו אבל עם אחרים מביא ואע\"ג דחלה עליה אנינות שלא העמידו דבריהם במקום כרת אבל לאחר חצות דלא חלה עליה אנינות יביא ואפילו בפני עצמו נמצאת קודם חצות דחלה עליה אנינות ויש לו להטמא לא יביא בפני עצמו אבל מביא עם אחרים ועלה אמרינן אבל אונן טובל ואוכל את פסחו משום דקסבר אנינות לילה מדרבנן אבל לאחר חצות מאחר שנתחייב בפסח אפילו אנינות יום דמאי דאוריתא לא חלה ואין לו רשות להיטמא שוחטין עליו ואפילו בפני עצמו ולא חיישינן שמא יטמא כדקאמרינן הא דתניא להיטמא לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו ומעשה ביוסף הכהן וכו' אהא דתניא ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו אמרת לא יטמא ופרקינן הא קודם חצות הא לאחר חצות יעיין מר בהא מלתא ואם יש ראיה לדברי הרב יאיר עינינו בה שאין בנו כח להשיג.<br><b> תשובה</b> לא ידעתי מאי קושיא דהא תנן טובל ואוכל את פסחו לערב ושקלינן וטרינן בהאי מתניתין טובא בפ' טבול יום ואסיק אביי אידי ואידי כי מת לו מת קודם חצות דלא חזי לפסח חלה אנינות ע��יה מת לו מת אחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה אנינות עליה וכך מיפרש בפרק מי שהיה טמא משקלא וטריא דגמרא במפריש את פסחו ומת דקודם חצות אידחי ליה לפסח שני נמצא הא דתנן אונן טובל ואוכל את פסחו לערב תרוצא בשמת לו מת אחר חצות דכבר איחייב ליה בפסח קודם האנינות ומפני זה לא חלה אנינות עליה ולא העמידו דבריהם במקום כרת והך שינויא דשנית להני שמעתתא בתשובתך ואמרת דלא אתא גמרא אלא לאשמעינן דקודם חצות אינו מביא קרבן פסח לבדו ולאחר חצות מביא אפילו לבדו לא ידעתי מנין לך תירוץ זה אי מגמ' לא ידענו ולא ראינו הודיענו באיזה מקום בא תירוץ זה ואי מסברא לא מנחינן תלמוד ערוך מוכיח דלאחר חצות מביא וקודם חצות נדחה והדרינן לשנויך דבכי האי שינויא אמרינן ואנן אשנויי ניקו וניסמך כל שכן שאינו שינוי מצוי בתלמוד אלא בסברא די לך.<br><b> ודאמרת </b> דלא אירי גמרא אלא בענין הכבש עצמו אם ידחה לשני או לא ידחה אם תדחוק ותאמר כך שמעתא דפסחים דהיא בענין המפריש את פסחו מה תאמר בשמעתא דזבחים דהיא בפירוש באונן עצמו ואמרינן קודם חצות דלא חזי לפסח חלה אנינות עליה ולאחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה אנינות עליה וכמה יש לתמוה על זה השבוש שאמרת דאונן דחלה אנינות עליה אע\"פ שאינן שוחטין עליו בפני עצמו שוחטין עליו עם אחרים דמאחר דחלה אנינות עליה ולא חזי לפסח מה לי בפני עצמו מה לי עם אחרים וכי יעלה על הדעת דאונן דתנן גבי מפקח בגל וחבריו אין אונן דלאחר חצות דהוא ראוי ומחוייב לקרבן ומן הדין היה לשחוט עליו אלא בפני עצמו אלא גזרה שמא מפני כאב לבו לא יאכל וישאר הבשר ויבא לידי שריפה והיינו דתנן ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן שלא יביאו את הפסח לידי פסול ולדבריך אונן דקודם חצות כאב לבו הרבה ומפני זה אין שוחטין עליו בפני עצמו ושלאחר חצות לא חיישינן ביה שמא יביא את הפסח לידי פסול שכאב לבו מועט ואינו כראשון ומפני זה שוחטין עליו בפני עצמו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא מי שימות לו מת קודם חצות אבלו מרובה יותר ממי שימות לו מת אחר חצות ואין בנו צורך להאריך בביאור הפסד זה הפירוש.<br><b> ושאמרת </b> בכלל קושיתך היכי אשכחן תנא דפטר אונן ודחה אותו לפסח שני הא אשכחן ליה בענין המפריש פסחו ומת וכו' כדתריץ רבא ושאמרת הא תנו רבנן אלו עושין את השני הזבים והזבות ולא תנא אונן בהדיהו לא קשיא מידי דמידי דפסיק ליה לתנא כגון זבים וזבות תנא מידי דלא פסיק ליה כגון אונן דפעמים נדחה לשני ופעמים עושה בראשון בשמת לו מת אחר חצות לא תנא והא תנא בהדיהו טמא שהוא טמא מת ואונן שמת לו מת קודם חצות סתמיה דטמא הוא כדגרסינן בזבחים לסיועי לאביי ומנא תימרא דשאני לך בין קודם חצות לאחר חצות דתניא לה יטמא מצוה לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כרחו ומעשה ביוסף הכהן וכו' ואי בעית אימא תנא ושייר ודקא מקשית מאוקמתא דרב ששת דמזיד ואונן דקתני בהדיהו לא קשיא מידי דאנן דומיא דמזיד קאמר מזיד שהוא חייב בקרבן פסח בראשון כך אונן שהוא חייב בראשון ולא הקריב ואינו אלא באונן דאיחזי לפסח כגון שמת לו מת אחר חצות כדאמר אביי ולא דחינן גמרא בכי הני קשיא דמיפרקי מכמה אנפי שאמרת בתחלת דברך דמי שמת לו מת קודם חצות לאו אונן קרינן ביה טעות הוא דאע\"ג דלא חלה אנינות עליה לענין פסח חלה עליה לענין קדשים כדתנן בפירוש טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים ולא עוד אלא שאפילו לענין פסח אקרי אונן דאמרינן אונן ומזיד קתני בהדיהו מלשון המשנה עצמה תדע דאונן קרינן ליה ואע\"ג דלא חלה אנינות עליה והמשכילים יבינו."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>שאלה </b> ועוד נשגבה ממני הא דפסק בספר קרבנות <b> הפסח אינו נאכל אלא בחבורה אחת </b> והא כר' שמעון היא וחזר ז\"ל ואמר למטה שאסור לאוכל לאכל בשתי חבורות והא כר' יהודה היא דתניא (פסחים פ\"ו ע\"א) על הבתים אשר יאכל אותו בהם מלמד שהפסח נאכל בב' חבורות יכול יהא האוכל אוכל בשתי מקומות ת\"ל בבית אחד יאכל מכאן אמרו השמש שאכל כזית בצד התנור וכו' דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהאוכל נאכל בשתי מקומות יכול יהא נאכל בשתי חבורות ת\"ל בבית אחד יאכל וקשיא דאמאי קא פסיק חדא כר' שמעון וחדא כר' יהודה מכמה אנפי חדא דהא מתניתין כולה כר' יהודה היא דתנן שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אלו הופכין פניהם הילך ואוכלין וכו' אלמא פסח אחד נאכל בשתי חבורות והדר תני כשהשמש עומד למזוג אלמא אין הפסח נאכל בשני מקומות ואמרי מתניתין מני ר' יהודה היא דתניא וכו' וליכא למימר דמתניתין דקתני שתי חבורות וכו' בשני פסחים ותנא דמתניתין סבר ליה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא סבר ליה כותיה דאין פסח נאכל בשני מקומות ופליג עליה בשתי חבורות ולא אשמעינן מתניתין אלא שאסור שיהא נראין כמעורבין.<br><b> תדע </b> דלא אפשר לפרושי הכי דהא בחד טעמא פליגי ר' יהודה ור' שמעון מר סבר יש אם למקרא ומר סבר יש אם למסורת ותרי קראי דילפי מניהו כולי עלמא לא פליגי דחד להתירא וחד לאיסורא על הבתים אשר יאכלו להתירא בבית אחד יאכל לאיסורא מיהו ר' יהודה רמי קרא דהתירא אשתי חבורות ורמי קרא דאיסורא אשני מקומות וסבר יש אם למקרא ור' שמעון רמי דאיסורא אשתי חבורות ודהתירא אשני מקומות דקסבר יש אם למסורת או חילוף לפי דעת המפרשין ואי סלקא דעתא דאיכא תנא דסבירא ליה בתרויהו לאיסורא קרא דהתירא אמאי רמי ליה והואיל וקראי נינהו ליכא למימר אלא אי כר' יהודה כקוליה וכחומריה אי כר' שמעון כקוליה וכחומריה ומשנתנו דקתני אלו הופכין פניהם וכו' בפסח אחד ולהתירא וכולה ר' יהודה ועוד הא קימא לן דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה ומפורש בירושלמי נמי שאפילו ר' שמעון מודה שנחלקים קודם אכילה דאמר ר' אלעא ור' יוסי בר אלעזר בשם ר' הושעיה הכל מודים בתחלה שהן נחלקין ובסוף אינן נחלקין מה פליגי בשהיו יושבין ואוכלין ובקעה עליהן קורה וכד בעינן למפסק בגמרא דילן היכא דנפרשה מחצה ונסתלקה מחצה לא פסקי אלא לדברי האומר ולדברי האומר מכלל דליכא סברא אחריתא והכרעה שלישית ואפילו הכי אזדא רבינו ז\"ל לטעמיה וקא פסיק שאם נפרצה מחצה או נפרצה בין אכל ובין לא אכל לאיסורא ואע\"ג דאית בה תמיהא אחריתי דהא רב אשי מבעיא ליה סלוק מחיצה או עשית מחיצה מי הואי כשני מקומות או לא ועוד קשיא לי בראיה שהביא על פירושא דפריש לה למתניתין בשני פסחים ושצריך לעשות הקף לחבורה שנ' מן הבשר חוצה ואמר ז\"ל שמפי השמועה למדו שצריך ליתן חוצה במקום אכילתו והא לא ילפינן מיניה אלא למוציא מחבורה לחבורה דתניא לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה אין לי אלא מבית מחבורה לחבורה מנין ת\"ל מן הבשר חוצה תן חוצה לאכילתו כלומר לא תרמי חוצה אבית דהא כתיב לא תוציא מן הבית ולא כתיב ולא תוציא מן הבשר מן הבית חוצה אלא דמייתי ובשר דסמוך ליה ושמע מינה שהמוציא ממקום אכילתו עובר ולעולם האי תן דקאמרי אינו עשה למקום אכילתו חוץ ועוד שנים שהיו אוכלין או אחד היכי עבדי הקף ובכולם ל�� מצאתי תירוץ ושמא זכות אבות גרמת לו לפרוק לנו אי נמי חכמה יתירה שאני.<br><b> תשובה</b> ואנא לא מחכמה דאית בי אבל זכות אבות גרמה להן לתקן דבריהם ולא הניחו פתחון פה עליהם כבר תקן אבא מארי זצ\"ל הספר שלו בכתב ידו כך: כל אוכל מן הפסח אינו אוכל אלא בחבורה אחת והספרים שלכם לא הוגהו יפה ולפי זה התקון הדברים כולן הולכים על שורה אחת כר' יהודה דדוקא דמתניתין כותיה והלכתא כותיה לענין הלכה של שתי חבורות מתוקמא ואפילו על זה התקון שאמר בו כל אוכל מן הפסח וכו' שכך אמר ז\"ל שתי חבורות שנפרצה מחיצה מביניהן אינן אוכלין וכך אמרינן בגמרא היו יושבין ונסתלקה מחיצה מביניהן לדברי האומר אין האוכל אוכל בשני מקומות לא אכלי ושאמר ז\"ל אח\"כ וכן אם היתה חבורה אחת ונעשת מחיצה ביניהן אינן אוכלין עד שתסתלק המחיצה אין משמע הדברים אלא בשהיו בני אותה החבורה אוכלין ונעשית המחיצה ביניהן וכדאמרינן בגמרא היו יושבין ונפרצה וכו' לדברי האומר פסח נאכל בשתי חבורות אי לא אכול אכלי ואי אכול לא אכלי אבל זה שאמר ז\"ל שאין הפסח נאכל בשתי חבורות ודאי אהך סברא קמא אבל להאי סברא בתרא שתקן הספר עליו דהיא דוקא לא מתוקם כלל ומכל מקום ראוי לפי זה הפסק האחרון ומתוקן להיות נוסח ההלכה כך וכן אם היתה חבורה אחת והתחילו לאכל ואח\"כ נעשת מחיצה ביניהן אינן אוכלין עד שתסתלק המחיצה שאין נעקרין מחבורה לחבורה וכבר פרשתי זה וכיוצא בו בכלל הענינים שפרשתי אותם בספר הבאור לעקרי החבור שאני מתעסק בחבורו.<br><b> ושתמהת</b> לענין סלוק מחיצה ועשיית מחיצה דעלת בגמרא בתיקו לית בה תמיה כלל דתיקו דאיסורא לחומרא ולפיכך פסק ז\"ל לחומרא שעשיית מחיצה וסילוק מחיצה בשני מקומות ולענין צריך לעשות הקף חוץ לחבורה פשוט הוא דמה לשון דיקת להאי... תן חוצה לאכילתו ולא יעשה לחבורה פנים וחוצה אלא בדבר המבדיל בינה ובין חברתה שאי אפשר שתפרד חבורה מחבורה ויהיה מקומה מסוים אלא בהקף וכיוצא בו ועוד הא אמרינן בגמ' על הא דתנן שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד וכו' היו יושבין ונפרסה מחיצה ביניהן היו יושבין ונסתלקה מחיצה מביניהן וכו' וממילא שמעינן דדבר ידוע הוא שצריך להיות בין חבורה וחבורה מה דפסיק בינייהו מחיצה וכיוצא בה ושאותו דאמרינן תן חוצה הוא בדבר שיעשה בו לחבורה פנים וחוצה ולא יהיה זה אלא במחיצה וכיוצא בה ואי קשיא לך אם כן אמאי צריכי להפוך את פניהם אלו מאלו והא נפרדו במחיצה התשובה שזה ההקף אינו במחיצת בנין וכיוצא בה אלא אפילו במחיצת כלים כגון כרים וכסתות ומאי דדמי להו אי נמי הקף באוכלין עצמן ולפיכך עבדינן להו היכר יתר באלו הופכין את פניהן הילך ואלו הופכין וכו' ולא עוד אלא מיהא שמעינן דצריכין לעשות הקף שהפיכת פני אלו הילך ואלו הילך תעשה לאלו הקף ולאלו הקף באוכלין ודקא קשיא לך שנים שהיו אוכלין או אחד היכי עבדי הקף התשובה יוכלו למעבד הקף בכלים וכי אין הקף נעשה אלא באוכלין בלבד עד דקשיא לך היכי עבדי הקף הא לא קשיא מידי ובכולם איכא תירוץ."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,86 @@
+{
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Paschal Offering",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Paschal_Offering",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה</b> ועוד קשיא לי מה שאמר ז\"ל <b> שהמקריב את הפסח (אף בשעת היתר הבמות) בבמת יחיד לוקה שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח וגו' מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד אף בשעת היתר במות. </b> והא כרבנן ליתא שהרי כללו שנינו בפרק פרת חטאת וחכ\"א כל שאין בו כרת אינו בל\"ת וכר' שמעון נמי ליתא דר' שמעון לא נסיב מהאי קרא תלמודא אלא לשעת איסור הבמות שהוא בלא תעשה ובפרק פרת חטאת אמר רבה טעמיה דר' שמעון דקאמר במתניתין שמחוסר זמן חייב בלא תעשה מיהא מתניתא דתניא ר' שמעון אומר מנין לשוחט את הפסח בבמת יחיד אימת אי נימא אחר חצות כרת נמי נחייבו אלא לאו קודם חצות דהוה ליה מחוסר זמן ודחינן ליה לא לעולם אחר חצות ובשעת היתר במות ומאי איסור במות איסור במה לו והתר במה לחבירו ועל הא דחיתא דרבא ודאי סמך ז\"ל והא כבר מוקמי לה בירושלמי כגון ששחטו משש שעות ולמעלה שלא לשמו בשעת התר במה ולמה שלא לשמו שלא תאמר שלמים הן והן כשרים ולא סגיא בלא תירוץ זה דתריצו בני מערבא דהא קי\"ל אין בין במת יחיד לבמת צבור אלא פסחים ותרצינן כעין פסחים וחובות הקבוע להן זמן ואם כן הא פסח אסור בבמת יחיד אפילו בשעת התר במות כשאר קרבנות צבור ומאי שנא פסח משאר זבחי צבור דלא מיחייב עליה כרת הלכך לא מתוקם אלא בששחטו שלא לשמו דראוי לשלמים דרבנן פטרי לגמרי ור' שמעון מחייב בלא תעשה אבל אם שחטו בבמת יחיד לשמו לאחר חצות אפילו בשעת היתר במות חייב כרת.<br><b> תשובה</b> למה אבירנו תרבה הקושיות עלינו ותדבר כל אשר יעלה על לבך קודם שתתבונן בענין דבריך ותראה אם יש בהן ממש או לא קושיא כזו תשאל במדרש הרב ז\"ל קל וחומר שיקשה אותה אדם על חבירו אל תכניס עצמך בחייך בספיקות כאלו הסכן נא עמו ושלם לא פסק בפסח אלא כר' שמעון ור' שמעון לא אמר אלא בשעת התר במות כדתרצינן בזבחים ולא איכפת לן בירושלמי דאגמרא דילן סמכינן ואותם הדברים שאמרת להעמיד דברי הירושלמי שנראה מכללן ומפרטן שאתה סובר שקרבנות צבור שהקריבן בבמת יחיד בשעת התר במות חייב כרת ולפיכך מאי שנא פסח מהן עד שלא יהיה בו כרת כדאמרת טעות גדולה עד למאד בדברים אלו דבשעת התר במות אפילו שחט קרבנות צבור בשוק אין בו חיוב כרת כלל ולא גריעא במות יחיד משוק ובכי הא לא פליגי רבנן כלל דהך מתניתין דתנן אותו ואת בנו ומחוסר זמן וכו' לא איירו תנאי בה אלא בשעת איסור במות ולפיכך כדאיתינן לפרושי טעמיה דר' שמעון מברייתא דתניא ר' שמעון אומר מנין לזובח את הפסח לא איפשיט דתרצינן להאי ברייתא בשעת התיר במות והאי דתני איסור במות איסור במה לו והתר במה לחבירו קאמר והאי תירוצא לא אדחי ומסקנא דגמ' הוא ועליה סמכינן וליכא מאן דסליק אדעתיה דבשעת התר במות יש חיוב כרת על הקרבה בחוץ כל שכן בבמת יחיד כלל חוץ מכבודך דמשנה ערוכה היא דקדשים בשעת התר במות אין בהקרבתן בחוץ כרת כלל ואפילו הקדישן בשעת איסור במות דתנן כל הקדשים שהקדישן בשעת איסור במות והקריבו בשעת התר במות הרי אלו בעשה ואין בהן לא תעשה ובהדיא איפרש בגמרא דאם הקדישן בשעת התר במות והקריבן בשעת התר במות פטור מכלום וכל הקדשים אמרינן לא שנא קרבנות צבור או קרבנות יחיד ולולי שכתב בפסח לא תוכל וכו' לא היה בו בשעת התר במות אפילו לאו והיינו דאתא ר' שמע��ן בברייתא לאשמועינן דפסח בלחוד חייב עליה ולא פליגי רבנן עליה בפסח כלל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ועוד אמר ז\"ל בספר קרבנות <b> יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו ומשתדלין שלא ישחוט לכתחלה על יחיד שנא' יעשו אותו. </b> והאי סברא דאין שוחטין על היחיד כר' יהודה ור\"י לא נסיב תלמודיה לפסח ראשון אלא מדכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך והאי דכתיב יעשו אותו בפסח שני הוא דכתיב ולפסח שני מיתי מיניה ראיה בפרק מי שהיה טמא ובפסח שני הוא דאמרינן כמה דאפשר להדור מהדרינן משום דמיעוט שחטי לה וכיון דהדרינן ולא אשכחן אחרים דמימנו בהדיה שחטינן עליה לכתחלה ועוד מנא ליה אליבא דר' יהודה שאם שחט כשר ואם תמצא לומר אם שחט כשר מנא ליה דאינו כשר אלא אם כן ראוי לאכול את כולו הא אין ראוי לאכול את כולו פסול ואנן לא שמעינן ראוי ושאינו ראוי אלא לר' יוסי ולכתחלה דקתני יחיד ויכול לאכול שוחטין עליו אבל לר' יהודה בין ראוי לאכל את כולו בין אין ראוי אין שוחטין עליו שמעינן ליה ואי אמרת לכתחלה הוא דלא אבל דאי עבד כשר מאי שנא ראוי ומאי שנא שאינו ראוי הא לא שאני ליה ואי אמרת אזלינן בתר טעמא דראוי לאכלו לא משייר מניה הלכך כשר ושאינו ראוי משייר מיניה ואתי ביה לידי פסול היכי אשכחן כי האי גונא דחייב וכי משום דמשייר מניה מיפסיל כוליה ועוד מקרא דקא מייתי לה לא תוכל לזבוח וקרא לא שאני ליה בין ראוי לשאינו ראוי ועוד אי כר' יהודה סבירא ליה דקא מיתי ראיה מלא תוכל לזבוח אם כן ליכא למילף מיניה שאין שוחטין את הפסח בבמת יחיד דליתא אלא לר' יוסי דת\"ר מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד ת\"ל לא תוכל ר' יוסי אומר יחיד ויכול לאוכלו וכו' ואמרינן ור' יוסי האי באחד מאי עביד ליה לכדתניא ר' שמעון אומר מנין לשוחט את הפסח בבמות יחיד ת\"ל לא תוכל וקשיא מאי דקאמר ז\"ל בפרק ראשון מהלכות אלו אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר הקדשים וכו' עד שנא' לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך ואם כן הוי ליה חדא כר' יהודה וחדא כר' יוסי ממ\"נ אי כר\"י ס\"ל הא ר\"י לא סבר לה כר\"ש במדרש לא תוכל ואי כר\"י סבירא ליה ניפסיק כר' יוסי שמותר לשחוט על היחיד אפילו לכתחלה ליפרש לן מר מאי דסבירא ליה במלתא דא.<br><b> תשובה</b> אע\"פ שיש לומר דהאי פסקא כר' יהודה דר' יהודה לכתחלה בלבד אסר דאין שוחטין בלבד קאמר דמשמע לכתחלה וגרסינן בירושלמי על האי מתניתין אמר ר' יוחנן מודה ר' יהודה שאם עבר וזרק את הדם שהורצה עבר ושחט מתירין לו לזרוק אעפ\"כ לא פסק אלא כר\"י ולפיכך התנה שיהיה ראוי לאכול את כולו כר' יוסי וכן אמר ז\"ל בפירוש המשנה והלכה כר' יוסי וכן קיי\"ל דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ודקא קשיא לך אי כר' יוסי סבירא ליה אמאי אין שוחטין לכתחלה דר' יוסי בפירוש אמר בברייתא שוחטין דמשמע אפילו לכתחלה ודאי מקום עמידה הוא מיהו לא אמר ז\"ל אין שוחטין לכתחלה בפירוש כמו שדרכו לומר בכל אסור לכתחלה אלא דרך זרוז עד שהוא משובח יותר אמר ומשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד ולא סמך ז\"ל בזה הדבר אלא על הכתוב שהביא ממנו ראיה שנא' יעשו אותו לא על דברי ר' יהודה ולא על טעמיה דאין הלכה כמותו ודקא קשיא לך והאי דכתיב יעשו אותו בפסח שני הוא דכתיב לא בקיאותו אפילו בקרא דאע\"ג דכתיב בפסח שני ככל חקות הפסח יעשו אותו קרא אחרינא כתיב בפסח ראשון כל עדת ישראל יעשו אותו ומנה אייתי ז\"ל הראיה וליכא עליה קושיא וכאשר פירשו לנו ב��למוד בפרק מי שהוא טמא בפסח שני ועשו אותו כמה דאפשר אין שוחטין את הפסח על היחיד הוא הדין ויעשו אותו הכתוב בפסח ראשון וראיה חזקה היא זו לו ז\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ותו הא דתנן בפסחים (פ\"ז.) מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ודייק משל רבו הוא דלא הא משל עצמו יאכל ורמינן עלה הא דתניא לא משל רבו ולא משל עצמו ופרקינן לא קשיא הא במשנה ראשונה הא במשנה אחרונה וכן נמי הא דתנן הכל חייבין בראיה ואוקימנא לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין ודקאמר רבינא מי שחציו עבד יכול פטור מן הראיה וקשיא ליה מתניתין ופרקה כאן במשנה ראשונה וכאן במשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו וכו' ובתרינהו פסק ז\"ל דמתני במשנה ראשונה דהכי קאמר לענין פסח <b> מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיעשה כולו בן חורין </b> ולענין ראיה אמר הרב ז\"ל מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה מפני צד עבדות שבו ומנין לו דהאי דקאמרי כאן במשנה ראשונה לחייב וכאן במשנה אחרונה לפטור את הטעם מפני צד עבדות שבו קשיא לי היכי מחייב על דעת משנה ראשונה הרי הטעם מצוי ועוד בפסח מה טעם לא הרי מי שכולו עבד חייב בפסח למה על דעת משנה אחרונה אינו אוכל והדעת מכרעת שבמשנה ראשונה מפני שהעבדים פטורין מן הראייה שכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ונשים פטורין מן הראיה אמר רבינא דפטור ובמשנה אחרונה שנתחייב רבו מן הדין לשחררו נמצא כמי שנשתחרר וחייב אמרינן הכל לאיתויי מי שחציו וכו' ובפסח אע\"פ שהעבד חייב באכילה על דעת משנה ראשונה לא יאכל מידי דהוה אעבד של שני שותפין דקפדי אהדדי דלא יאכל הכא ודאי קפדי אהדדי משום הכי לא יאכל אבל משנה אחרונה כיון דעל דעת בי\"ד עומד להשתחרר כמשתחרר דמי וראיה על זה שהרי התלמוד מדמי ליה למעוכב בגט שחרור דאיבעיא להו במסכת גטין מעוכב בגט שחרור יש לו או אין לו קנס ואתינן למפשטה מדתניא המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס וחצי קנס ליורשיו מאי לאו במשנה אחרונה דלא מחוסר אלא גט שחרור ודחינן לא במשנה ראשונה מכלל דלמשנה אחרונה בן חורין הוא ואינו מחוסר אלא גט בלבד מפני דעת בית דין אם נתברר לכבוד החכם הגדול שמרהו צורו טעם פסק הרב ז\"ל פסקא זו יברר לנו ושכרו כפול.<br><b> תשובה</b> לדברי משנה ראשונה עבדינן ליה תקנה להוציאו מחיובו ומפני זה אוכל משל עצמו ולדברי משנה אחרונה אע\"פ שזו היא תקנתו להוציאו מידי חובה שעבדים ובני חורין חייבין בפסח לא עבדינן ליה תקנה שמא יהיה זה גורם לעכוב שחרורו ואנו צריכין לכוף את רבו לשחררו כדי שלא ימנע מן המצות ולפיכך לדברי משנה אחרונה לא עבדינן ליה תקנה כלל אלא אמרינן לרבו זה אינו אוכל לא משלך דלא קרינן ביה עבד ולא משל עצמו שאין לו קניה גמורה אלא מהר ישחררו בלבד כדי שלא ימנע מן המצוה ולפיכך נתקנו עד שיעשה כולו בן חורין אבל לדברי משנה ראשונה דליכא חיוב לשחררו עבדינן ליה תקנה במצות שהוא חייב בהן מספק כדעבדינן ליה תקנתא בשעובר ואוכל משל עצמו וכשם שאין קנייתו גמורה כך אין חיובו גמורה שכבר יצא מתורת עבדים ולא נכנס לתורת בן חורין ולפיכך יוצא בשל עצמו ודברים של טעם הן ולענין ראיה אין הדבר צריך ראיה דמי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור ממנה דגרסינן בגמרא דחגיגה על פסקת ועבדים שאי��ן משוחררין אמר רבינא לא נצרכא אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין דיקא נמי דקתני ועבדים שאין משוחררין מאי שאין משוחררין אי לימא שאין משוחררין כלל ליתני עבדים סתמא אלא לאו ש\"מ שאין משוחררין לגמרי ומאי ניהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין והואיל ודוקיא דמתניתין כרבינא ומסקנא דגמרא הוא הלכתא כותיה.<br><b> והך </b> אוקימתא דאמרינן בתחלת המסכת דאמרינן הכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דחייה היא דרבינא פליג עלה דאמרינן לא קשיא כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה פירושו דמשנה ראשונה לחייב מספק ולמשנה אחרונה פטור ועל אותו הדרך שפירשנו בתחלה וחיוב הספק מדברי סופרים הוא ולא חייבו בכאן אע\"פ שחייבו במקומות אחרים ודקאמרת דלמשנה אחרונה בן חורין הוא אלא שמעוכב גט שחרור לא יתכן לומר זה דמי שלא הגיע לידו גט שחרור אינו בן חורין שאין העבד קונה עצמו אלא או בכסף או בשטר שהוא גט שחרור אלא מי שחציו עבד וחציו בן חורין אין רבו יכול להשתעבד בו לדברי משנה אחרונה דרבנן אפקינהו לשעבודיה ויצא משעבוד העבדים ולעולם לא יכנס לתורת בן חורין לגמרי עד שיגיע גט שחרור לידו ולא נעשה חציו בן חורין אלא בשטר או בכסף וכן לא יעשה חציו האחר אלא בשטר או בכסף וכל מעוכב גט שחרור אע\"פ שיצא לחרות לענין שעבוד אינו נעשה בן חורין ליחוסין או למצות עד שיגיע גט שחרור לידו וכבר הארכנו בתשובה זו יתר ממה שהיא צריכה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ועוד אמר הרב זצ\"ל בהלכות קרבן פסח פרק חמישי <b> גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני. </b> והוא לא אתיא כרבי דאמר שני לאו תשלומין דראשון הוא וכן אמר בספר המצות חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברירא וכו' ואמר לבסוף שהלכה כרבי וכשעיינתי נראה לי דקשיא דידיה אדידיה דהא רבי לא נפק ליה דשני רגל בפני עצמו הוא אלא מדדריש הכי וחדל לעשות הפסח ונכרתה בראשון אי נמי קרבן כי לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא כרת אחריתי וקא סבר מגדף היינו מברך את השם ומגדף כתיב ביה כרת וכתיב ביה במברך את השם ונשא חטאו וגמר האי חטאו דהכא מחטאו דמברך את השם מה להלן כרת אף כאן כרת אשכחן בפירוש דקא סבר רבי מגדף היינו מברך את השם ור' נתן סבר מגדף עובד עבודה זרה הוא לכך מאן דפסק כרבי בפסח שני מיבעי ליה למפסק כותיה במגדף והוא ז\"ל פסק במגדף כר' נתן דהיינו עובד ע\"ז שכך אמר ז\"ל הלכות שגגות כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות מגדף וכו' עד לפיכך המקבל עליו ע\"ז באלוה אע\"פ שהוא חייב כרת ואם הזיד נסקל אם קבל בשגגה פטור מן הקרבן לפי שלא עשה מעשה בעשיתה והמברך את השם לא חייב בו כרת מכלל דמגדף היינו עובד ע\"ז והאי סברא כר' נתן הוא ולא אפשר אלא או כרבי בפסח ומגדף או כר' נתן בזה ובזה ועוד הא קיי\"ל דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ור' נתן ור' חנניה בן עקביא חולקין עליו בשני דתרויהו סברי תשלומין דראשון הוא ועד כאן לא פליגי נינהו אלא בתקנתא ר' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא אע\"פ שהזיד בראשון אינו חייב אלא אם לא עשה את השני במזיד ור' נתן סבר אפילו שגג בשני חייב על הראשון אבל בתשלומין שניהם שווין והוו להו רבי וחביריו ואין הלכה כרבי מחביריו ולפי סברא זו אין פסח שני מצוה בפני עצמו ליברר לן מר מאי דאחזיוה בהא מן שמיא.<br><b> תשובה</b> למה נדחקת להקשות מגר שנתגייר וכו' הלא בפירוש אמר ז\"ל בתחלת פרק חמישי מי שהיה טמא וכו' שאין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפני עצמו לפיכך חייבין עליו כרת הנה בפירוש פסק כרבי ולענין מגדף נמי לא פסק אלא כרבי דמגדף היינו מחרף את השם שכך אמר ז\"ל בהלכות ע\"ז וכל המודה בע\"ז לפיכך תולין עובד ע\"ז כמו שתולין את המגדף ושניהן נסקלין ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות ע\"ז וכו' אין המגדף חייב וכו' הנה בפירוש אמר דמגדף מברך את השם הוא מיהו עובד ע\"ז כמגדף ולפיכך תולין אותו כמותו וכי עלה על דעת למידחי דרבי דאמר מגדף מברך את השם ולאו עובד עבודה זרה הוא והא מתניתין דיקא כותיה דתנן בסנהדרין כל הנסקלין נתלין דברי ר' אליעזר וחכ\"א אינו נתלה אלא המגדף והעובד ע\"ז הנה בפירוש תנן דמגדף לאו עובד ע\"ז ועוד תנן המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם וכו' הנה בפירוש תנן דמגדף היינו מברך את השם לא יסתפק זה לקטני תלמידי אבא מורי ז\"ל כל שכן לו.<br><b> ושאמרת </b> והמברך את השם לא חייב בו כרת כלל היאך תאמר זה וכבר אמר ז\"ל בהלכות ע\"ז ואחד העובד ע\"ז ואחד המגדף את השם יכול מאחר שהשוה מגדף לעובד ע\"ז וע\"ז חייב בו כרת כך המגדף חייב כרת ובפירוש אמר בהלכות שגגות כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות מגדף ומבטל מילה וקרבן פסח וכו' וכי משנה נתעלמה ממנו ז\"ל דתנן שלשים ושש כריתות בתורה הבא על האם וכו' והמגדף והעובד עבודה זרה ומהאי דאמר בהלכות שגגות נמי יתבאר שמגדף לאו עובד עבודה זרה דכל עובד ע\"ז חייב חטאת חוץ ממקבלה באלוה ואילו סבירא ליה דמגדף עובד ע\"ז לא הוה מייתי מגדף בכלל פטורין מן החטאת ודקא דיקת מדאמר בהלכות שגגות לפיכך המקבל עליו ע\"ז באלוה וכו' מכלל דמגדף דאמר עובד ע\"ז לאו דוקיא היא דהכי פירוש דבריו ז\"ל לפי שפטר מגדף מקרבן אע\"פ שהוא בלאו שיש בו כרת כדאמר ונתן הטעם מפני שלא עשה מעשה שכך נוסח דבריו והמגדף מפני שאין בו מעשה ונאמר לעושה בשגגה יצא מגדף שאין בו מעשה אמר אחר כך לפיכך המקבל עליו ע\"ז באלוה וכו' כלומר לפי שנפטר מגדף מקרבן מפני שלא עשה מעשה כך יפטר מקבל ע\"ז באלוה מקרבן מפני שלא עשה מעשה וזה ברור מדבריו ז\"ל. הנה נתבאר לך דהאי קושיא לית בה מאי דקשי ליה דדבריו ז\"ל ברורים ותרוצים ועומדין שהולכין על שורה אחת ואין ביניהם חלוקה כלל.<br><b> ושאמרת </b> ועוד הא קיימא לן דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ור' נתן ור' חנניה בן עקביא חלוקין עליו בשני זו ודאי צריכה עיון וראוי לעמוד בה ולהקשות כמותה ופירוקה יתבאר מפירוש השמועה אלא נכנס הספק ובאה הקושיא אלא מזה שאמרת שבין לר' נתן ובין לר' חנניה בן עקביא שני תשלומין לראשון ולאו הכי הוא דהכי אמרינן במאי קא מיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא פירושו שאין השני תלוי בראשון אלא חיוב בעצמו כמו שאר הרגלים לפיכך אם הזיד לדבריו בראשון בשני חייב וכן אם שגג בראשון והזיד בשני כדאסיקנא לבסוף הילכך הזיד בזה ובזה וכו' הזיד ושגג בראשון והזיד בשני לרבי ור' נתן חייב וכו' שגג בראשון והזיד בשני לרבי חייב וכו' ור' נתן סבר שני תשלומין לראשון הוא ותקוני לראשון לא מתקנינן ליה ולפיכך לדבריו אם הזיד בראשון ושגג בשני חייב שמשהזיד בראשון נראה לחיוב דתקוני לראשון לא מתקני ליה אליביא ואם לא ישלם התשלומין אפילו שגג בעת התשלומין חייב הוא לא מפני שלא עשה את השני ששגג בו אלא מפני שלא עשה את הראשון להזיד בו ור' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא ולדבריו אם שגג בראשון אפילו הזיד בשני או שגג בשני אפילו הזיד בראשון פטור כדאסקנה בסוף הזיד בראשון ושגג בשני לרבי וכו' ולר' חנניה בן עקביא פטור שגג בראשון והזיד בשני לרבי וכו' ולר' חנניה בן עקביא פטור וטעם הדבר שאם הזיד בראשון לא נראה לחיוב שכבר עשה לו הכתוב לדבריו תקנה בשני ואם שגג בשני פטור שבעת התקנה שוגג היה וכן אם שגג בראשון והזיד בשני פטור שהראשון שהוא עיקר החיוב פטור הוא עליו מפני ששגג בו ואין השני עיקר חיוב עד שנחייב אותו עליו אם הזיד בו ולא הזיד בראשון הלכך לדברי ר' חנניה בן עקביא אינו חייב אלא בשהזיד בזה ובזה כדאמרינן הזיד בזה ובזה דברי הכל חייב נמצא עכשיו ר' נתן סבר שני תשלומין לראשון ולאו תקנתא הוא ור' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא ולאו תשלומין הוא שענין התשלומין אינו ענין התקנה כדפרשינן תדע דאם הזיד בראשון ושגג בשני לדברי ר' נתן שאומר שני תשלומין חייב ולדברי ר' חנניה בן עקביא שאומר שני תקנתא פטור.<br><b> הנה </b> נתבאר לך דאין ר' נתן ור' חנניה שוין בשני תשלומין כשאמרת ורבי אומר שני רגל בפני עצמו הוא ואינו לא תשלומין ולא תקנתא והואיל והדבר כן לא דחינן דברי רבי בדברי ר' נתן ור' חנניה בן עקביא שאין חבריו שוין בדבריהם עד שנאמר אין הלכה כרבי מחביריו אלא גם הם נחלקין זה אומר תקנה וזה אומר תשלומין ואם יאמר אדם אין הלכה כרבי דר' נתן ור' חנניה חלוקין עליו ואומרין אין שני רגל בפני עצמו כך יאמר לו אין הלכה כר' נתן מדרבי ור' חנניה חלוקין עליו ואומרין אין שני תשלומין לראשון וכן נמי אין הלכה כר' חנניה מדרבי ור' נתן חלוקין עליו ואומרין אין שני תקנה לראשון הילכך ליכא למיגמר מזו הדרך הלכה לא כרבי ולא כר' נתן ולא כר' חנניה אבל מדרך אחרת נדע דהלכה כרבי שרבי תנא קמא דברייתא והוא ס\"ל שני רגל בפני עצמו בא ר' נתן וחלק עליו ואמר שני תשלומין שכך יצא מכלל דבריו כדאפרש בגמרא במאי קא מפלגי וכו' ובא ר' חנניה בן עקביא וחלק עליו חלוקה אחרת ואמר שני תקנה הוא הילכך הלכה כרבי דרבי ור' נתן הלכה כרבי מחבירו ור' חנניה בן עקביא נמי הלכה כרבי מזה הטעם עצמו שאין ר' נתן ור' חנניה שוים עד שידחו דברי רבי בדבריהם כשאמרת הרי נתברר לך דהלכה כרבי בלא ספק וכל שכן דסתם מתניתין לענין מגדף כרבי כדמפרשינן לעיל ולא אשתאר בקושיא זו ספיקא כלל בסייעתא דשמיא."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ועוד קשיא לי שאמר זצ\"ל בספר קרבנות <b> בד\"א שהאונן טובל ואוכל פסחו לערב שמת לו המת אחר חצות שכבר נתחייב בקרבן פסח אבל אם מת לו המת קודם חצות אין שוחטין עליו אלא ידחה לשני ואם שחטו וזרקו עליו הדם טובל ואוכל לערב. </b> שמעינן מהא שאם מת לו המת קודם חצות ועבר עליו חצות ואע\"פ שלא ניטמא אינו מתחייב בפסח מפני שהוא אונן נמצא מה שאמרו חכמים באונן לא העמידו דבריהם במקום כרת אינו אלא לאחר חצות אבל קודם חצות העמידו ונדחה לפסח שני ואע\"פ שהלכה זו חמורה וצריכה לפנים ולפני ולפנים קשיא לי בה טובא חדא דמי שמת לו מת אחר חצות לאו אונן קרינן בה דהא מחייב קודם לכן ולא חל אנינות עלויה ואם כן מאי לא העמידו דבריהם ולא אשכחת לה אלא קודם חצות דחל עליה אנינות ואפילו הכי בלילה חייבו אותו באכילת פסח והיינו דתנן האונן והמפקח בגל וכו' שוחטין עליהן לכתחלה ועוד היכי אשכחן תנא דפטר אונן ודחה אותו לפסח שני והא תנו רבנן אלו שעושין את השני זבין והזבות ולא תנא אונן בהדיהו ועוד הא תנן מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני שאלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין בה כרת ואוקים רב ששת דמזיד (ואנן קתלי) [ואונן קתני] בהדייהו ועלה קיימי ואלו חייבין בה כרת מכלל דליכא פלוגתא באונן שלא עשה את הראשון חייב כרת ולמאן דשאני לה בין קודם חצות לאחר חצות ליכא לאוקמי אלא בקודם חצות דלאחר חצות לא חלה אנינות ולאו אונן הוא.<br><b> ואי </b> אמרת הא אשכחן תרתי סוגיא דמוכחי דמת קודם חצות אינו מביא לאחר חצות מביא חדא בפרק מי שהיה טמא הא דת\"ר המפריש פסחו וכו' יביאנו לשם הפסח אין בנו וכו' יביאנו לשום שלמים ואמרינן בדמת האב אימת אי לימא דמת קודם חצות בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח הא קא חלה אנינות עלוהי ותירץ רבה לשם פסח שני מכלל דאם חלה אנינות עליה לא מייתי והשנית בפרק טבול יום בזבחים הא דמקשינן בר' שמעון אדר' שמעון דקתני ר' שמעון אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים מיהא דתני ר' שמעון אומר שלמים כשהוא שלם מביא ואינו מביא כשהוא אונן מנין לרבות את הפסח ותירץ אביי לא קשיא כאן שמת לו מת קודם חצות וכאן שמת לו מת אחר חצות קודם חצות דלא איחזי לפסח חלה עליה אנינות לאחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה עליה אנינות דשמעת מינה דאם חלה עליה אנינות לא מייתי התשובה על זה האי דקאמרינן בפסחים בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח בתימה הא קא חלה עליה אנינות הכין הוא פירשא הא קא חלה אנינות עלוהי והיכי מייתי פסח לבדו דהא תנן ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן ואמאי תני יביאנו דמשמע הוא לבדו ותירץ רבה שלא נתכוין התנא אלא לתקן את כבש הפסח וללמד שראוי הוא שיביא פסח שני ואע\"פ שמתו מקצת בעליו אם נטמא הבן מביאנו בפסח שני מפני שהוא מצוה להטמא לאביו ולעולם אם לא נטמא ממנו עצמו עם אחרים ושוחטין עליו עמהן לא בא לתרץ התנא שאמר יביאנו.<br><b> והך </b> דזבחים דאמר אביי לא קשיא כאן שמת לו מת קודם חצות דחלה עליה אנינות לכך שנינו לא יביא ומאי לא יביא בפני עצמו אבל עם אחרים מביא ואע\"ג דחלה עליה אנינות שלא העמידו דבריהם במקום כרת אבל לאחר חצות דלא חלה עליה אנינות יביא ואפילו בפני עצמו נמצאת קודם חצות דחלה עליה אנינות ויש לו להטמא לא יביא בפני עצמו אבל מביא עם אחרים ועלה אמרינן אבל אונן טובל ואוכל את פסחו משום דקסבר אנינות לילה מדרבנן אבל לאחר חצות מאחר שנתחייב בפסח אפילו אנינות יום דמאי דאוריתא לא חלה ואין לו רשות להיטמא שוחטין עליו ואפילו בפני עצמו ולא חיישינן שמא יטמא כדקאמרינן הא דתניא להיטמא לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו ומעשה ביוסף הכהן וכו' אהא דתניא ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו אמרת לא יטמא ופרקינן הא קודם חצות הא לאחר חצות יעיין מר בהא מלתא ואם יש ראיה לדברי הרב יאיר עינינו בה שאין בנו כח להשיג.<br><b> תשובה</b> לא ידעתי מאי קושיא דהא תנן טובל ואוכל את פסחו לערב ושקלינן וטרינן בהאי מתניתין טובא בפ' טבול יום ואסיק אביי אידי ואידי כי מת לו מת קודם חצות דלא חזי לפסח חלה אנינות עליה מת לו מת אחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה אנינות עליה וכך מיפרש בפרק מי שהיה טמא משקלא וטריא דגמרא במפריש את פסחו ומת דקודם חצות אידחי ליה לפסח שני נמצא הא דתנן אונן טובל ואוכל את פסחו לערב תרוצא בשמת לו מת אחר חצות דכבר איחייב ליה בפסח קודם האנינות ומפני זה לא חלה אנינות עליה ולא העמידו דבריהם במקום כרת והך שינויא דשנית להני שמעתתא בתשובתך ואמרת דלא אתא גמרא אלא לאשמעינן דקודם חצות אינו מביא קרבן פסח לבדו ולאחר חצות מביא אפילו לבדו לא ידעתי מנין לך תירוץ זה אי מגמ' לא ידענו ולא ראינו הודיענו באיזה מקום בא תירוץ זה ואי מסברא לא מנחינן תלמוד ערוך מוכיח דלאחר חצות מביא וקודם חצות נדחה והדרינן לשנויך דבכי האי שינויא אמרינן ואנן אשנויי ניקו וניסמך כל שכן שאינו שינוי מצוי בתלמוד אלא בסברא די לך.<br><b> ודאמרת </b> דלא אירי גמרא אלא בענין הכבש עצמו אם ידחה לשני או לא ידחה אם תדחוק ותאמר כך שמעתא דפסחים דהיא בענין המפריש את פסחו מה תאמר בשמעתא דזבחים דהיא בפירוש באונן עצמו ואמרינן קודם חצות דלא חזי לפסח חלה אנינות עליה ולאחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה אנינות עליה וכמה יש לתמוה על זה השבוש שאמרת דאונן דחלה אנינות עליה אע\"פ שאינן שוחטין עליו בפני עצמו שוחטין עליו עם אחרים דמאחר דחלה אנינות עליה ולא חזי לפסח מה לי בפני עצמו מה לי עם אחרים וכי יעלה על הדעת דאונן דתנן גבי מפקח בגל וחבריו אין אונן דלאחר חצות דהוא ראוי ומחוייב לקרבן ומן הדין היה לשחוט עליו אלא בפני עצמו אלא גזרה שמא מפני כאב לבו לא יאכל וישאר הבשר ויבא לידי שריפה והיינו דתנן ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן שלא יביאו את הפסח לידי פסול ולדבריך אונן דקודם חצות כאב לבו הרבה ומפני זה אין שוחטין עליו בפני עצמו ושלאחר חצות לא חיישינן ביה שמא יביא את הפסח לידי פסול שכאב לבו מועט ואינו כראשון ומפני זה שוחטין עליו בפני עצמו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא מי שימות לו מת קודם חצות אבלו מרובה יותר ממי שימות לו מת אחר חצות ואין בנו צורך להאריך בביאור הפסד זה הפירוש.<br><b> ושאמרת </b> בכלל קושיתך היכי אשכחן תנא דפטר אונן ודחה אותו לפסח שני הא אשכחן ליה בענין המפריש פסחו ומת וכו' כדתריץ רבא ושאמרת הא תנו רבנן אלו עושין את השני הזבים והזבות ולא תנא אונן בהדיהו לא קשיא מידי דמידי דפסיק ליה לתנא כגון זבים וזבות תנא מידי דלא פסיק ליה כגון אונן דפעמים נדחה לשני ופעמים עושה בראשון בשמת לו מת אחר חצות לא תנא והא תנא בהדיהו טמא שהוא טמא מת ואונן שמת לו מת קודם חצות סתמיה דטמא הוא כדגרסינן בזבחים לסיועי לאביי ומנא תימרא דשאני לך בין קודם חצות לאחר חצות דתניא לה יטמא מצוה לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כרחו ומעשה ביוסף הכהן וכו' ואי בעית אימא תנא ושייר ודקא מקשית מאוקמתא דרב ששת דמזיד ואונן דקתני בהדיהו לא קשיא מידי דאנן דומיא דמזיד קאמר מזיד שהוא חייב בקרבן פסח בראשון כך אונן שהוא חייב בראשון ולא הקריב ואינו אלא באונן דאיחזי לפסח כגון שמת לו מת אחר חצות כדאמר אביי ולא דחינן גמרא בכי הני קשיא דמיפרקי מכמה אנפי שאמרת בתחלת דברך דמי שמת לו מת קודם חצות לאו אונן קרינן ביה טעות הוא דאע\"ג דלא חלה אנינות עליה לענין פסח חלה עליה לענין קדשים כדתנן בפירוש טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים ולא עוד אלא שאפילו לענין פסח אקרי אונן דאמרינן אונן ומזיד קתני בהדיהו מלשון המשנה עצמה תדע דאונן קרינן ליה ואע\"ג דלא חלה אנינות עליה והמשכילים יבינו."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>שאלה </b> ועוד נשגבה ממני הא דפסק בספר קרבנות <b> הפסח אינו נאכל אלא בחבורה אחת </b> והא כר' שמעון היא וחזר ז\"ל ואמר למטה שאסור לאוכל לאכל בשתי חבורות והא כר' יהודה היא דתניא (פסחים פ\"ו ע\"א) על הבתים אשר יאכל אותו בהם מלמד שהפסח נאכל בב' חבורות יכול יהא האוכל אוכל בשתי מקומות ת\"ל בבית אחד יאכל מכאן אמרו השמש שאכל כזית בצד התנור וכו' דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהאוכל נאכל בשתי מקומות יכול יהא נאכל בשתי חבורות ת\"ל בבית אחד יאכל וקשיא דאמאי קא פסיק חדא כר' שמעון וחדא כר' יהודה מכמה אנפי חדא דהא מתניתין כולה כר' יהודה היא דתנן שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אלו הופכין פניהם הילך ואוכלין וכו' אלמא פסח אחד נאכל בשתי חבורות והדר תני כשהשמש עומד למזוג אלמא אין הפסח נאכל בשני מקומות ואמרי מתניתין מני ר' יהודה היא דתניא וכו' וליכא למימר דמתניתין דקתני שתי חבורות וכו' בשני פסחים ותנא דמתניתין סבר ליה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא סבר ליה כותיה דאין פסח נאכל בשני מקומות ופליג עליה בשתי חבורות ולא אשמעינן מתניתין אלא שאסור שיהא נראין כמעורבין.<br><b> תדע </b> דלא אפשר לפרושי הכי דהא בחד טעמא פליגי ר' יהודה ור' שמעון מר סבר יש אם למקרא ומר סבר יש אם למסורת ותרי קראי דילפי מניהו כולי עלמא לא פליגי דחד להתירא וחד לאיסורא על הבתים אשר יאכלו להתירא בבית אחד יאכל לאיסורא מיהו ר' יהודה רמי קרא דהתירא אשתי חבורות ורמי קרא דאיסורא אשני מקומות וסבר יש אם למקרא ור' שמעון רמי דאיסורא אשתי חבורות ודהתירא אשני מקומות דקסבר יש אם למסורת או חילוף לפי דעת המפרשין ואי סלקא דעתא דאיכא תנא דסבירא ליה בתרויהו לאיסורא קרא דהתירא אמאי רמי ליה והואיל וקראי נינהו ליכא למימר אלא אי כר' יהודה כקוליה וכחומריה אי כר' שמעון כקוליה וכחומריה ומשנתנו דקתני אלו הופכין פניהם וכו' בפסח אחד ולהתירא וכולה ר' יהודה ועוד הא קימא לן דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה ומפורש בירושלמי נמי שאפילו ר' שמעון מודה שנחלקים קודם אכילה דאמר ר' אלעא ור' יוסי בר אלעזר בשם ר' הושעיה הכל מודים בתחלה שהן נחלקין ובסוף אינן נחלקין מה פליגי בשהיו יושבין ואוכלין ובקעה עליהן קורה וכד בעינן למפסק בגמרא דילן היכא דנפרשה מחצה ונסתלקה מחצה לא פסקי אלא לדברי האומר ולדברי האומר מכלל דליכא סברא אחריתא והכרעה שלישית ואפילו הכי אזדא רבינו ז\"ל לטעמיה וקא פסיק שאם נפרצה מחצה או נפרצה בין אכל ובין לא אכל לאיסורא ואע\"ג דאית בה תמיהא אחריתי דהא רב אשי מבעיא ליה סלוק מחיצה או עשית מחיצה מי הואי כשני מקומות או לא ועוד קשיא לי בראיה שהביא על פירושא דפריש לה למתניתין בשני פסחים ושצריך לעשות הקף לחבורה שנ' מן הבשר חוצה ואמר ז\"ל שמפי השמועה למדו שצריך ליתן חוצה במקום אכילתו והא לא ילפינן מיניה אלא למוציא מחבורה לחבורה דתניא לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה אין לי אלא מבית מחבורה לחבורה מנין ת\"ל מן הבשר חוצה תן חוצה לאכילתו כלומר לא תרמי חוצה אבית דהא כתיב לא תוציא מן הבית ולא כתיב ולא תוציא מן הבשר מן הבית חוצה אלא דמייתי ובשר דסמוך ליה ושמע מינה שהמוציא ממקום אכילתו עובר ולעולם האי תן דקאמרי אינו עשה למקום אכילתו חוץ ועוד שנים שהיו אוכלין או אחד היכי עבדי הקף ובכולם לא מצאתי תירוץ ושמא זכות אבות גרמת לו לפרוק לנו אי נמי חכמה יתירה שאני.<br><b> תשובה</b> ואנא לא מחכמה דאית בי אבל זכות אבות גרמה להן לתקן דבריהם ולא הניחו פתחון פה עליהם כבר תקן אבא מארי זצ\"ל הספר שלו בכתב ידו כך: כל אוכל מן הפסח אינו אוכל אלא בחבורה אחת והספרים שלכם לא הוגהו ��פה ולפי זה התקון הדברים כולן הולכים על שורה אחת כר' יהודה דדוקא דמתניתין כותיה והלכתא כותיה לענין הלכה של שתי חבורות מתוקמא ואפילו על זה התקון שאמר בו כל אוכל מן הפסח וכו' שכך אמר ז\"ל שתי חבורות שנפרצה מחיצה מביניהן אינן אוכלין וכך אמרינן בגמרא היו יושבין ונסתלקה מחיצה מביניהן לדברי האומר אין האוכל אוכל בשני מקומות לא אכלי ושאמר ז\"ל אח\"כ וכן אם היתה חבורה אחת ונעשת מחיצה ביניהן אינן אוכלין עד שתסתלק המחיצה אין משמע הדברים אלא בשהיו בני אותה החבורה אוכלין ונעשית המחיצה ביניהן וכדאמרינן בגמרא היו יושבין ונפרצה וכו' לדברי האומר פסח נאכל בשתי חבורות אי לא אכול אכלי ואי אכול לא אכלי אבל זה שאמר ז\"ל שאין הפסח נאכל בשתי חבורות ודאי אהך סברא קמא אבל להאי סברא בתרא שתקן הספר עליו דהיא דוקא לא מתוקם כלל ומכל מקום ראוי לפי זה הפסק האחרון ומתוקן להיות נוסח ההלכה כך וכן אם היתה חבורה אחת והתחילו לאכל ואח\"כ נעשת מחיצה ביניהן אינן אוכלין עד שתסתלק המחיצה שאין נעקרין מחבורה לחבורה וכבר פרשתי זה וכיוצא בו בכלל הענינים שפרשתי אותם בספר הבאור לעקרי החבור שאני מתעסק בחבורו.<br><b> ושתמהת</b> לענין סלוק מחיצה ועשיית מחיצה דעלת בגמרא בתיקו לית בה תמיה כלל דתיקו דאיסורא לחומרא ולפיכך פסק ז\"ל לחומרא שעשיית מחיצה וסילוק מחיצה בשני מקומות ולענין צריך לעשות הקף חוץ לחבורה פשוט הוא דמה לשון דיקת להאי... תן חוצה לאכילתו ולא יעשה לחבורה פנים וחוצה אלא בדבר המבדיל בינה ובין חברתה שאי אפשר שתפרד חבורה מחבורה ויהיה מקומה מסוים אלא בהקף וכיוצא בו ועוד הא אמרינן בגמ' על הא דתנן שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד וכו' היו יושבין ונפרסה מחיצה ביניהן היו יושבין ונסתלקה מחיצה מביניהן וכו' וממילא שמעינן דדבר ידוע הוא שצריך להיות בין חבורה וחבורה מה דפסיק בינייהו מחיצה וכיוצא בה ושאותו דאמרינן תן חוצה הוא בדבר שיעשה בו לחבורה פנים וחוצה ולא יהיה זה אלא במחיצה וכיוצא בה ואי קשיא לך אם כן אמאי צריכי להפוך את פניהם אלו מאלו והא נפרדו במחיצה התשובה שזה ההקף אינו במחיצת בנין וכיוצא בה אלא אפילו במחיצת כלים כגון כרים וכסתות ומאי דדמי להו אי נמי הקף באוכלין עצמן ולפיכך עבדינן להו היכר יתר באלו הופכין את פניהן הילך ואלו הופכין וכו' ולא עוד אלא מיהא שמעינן דצריכין לעשות הקף שהפיכת פני אלו הילך ואלו הילך תעשה לאלו הקף ולאלו הקף באוכלין ודקא קשיא לך שנים שהיו אוכלין או אחד היכי עבדי הקף התשובה יוכלו למעבד הקף בכלים וכי אין הקף נעשה אלא באוכלין בלבד עד דקשיא לך היכי עבדי הקף הא לא קשיא מידי ובכולם איכא תירוץ."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות קרבן פסח",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Taharah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,41 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Immersion Pools",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות מקואות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ומצאתי שאמר ז\"ל בהלכות מקוה <b> ואפילו שכח הכלים תחת הצנור פסולין גזרו על השוכח מפני המניח. </b> וקשיא לי בגוה דהא גזרה זו מחלוקת ר' מאיר ור' יוסי אליבא דבית הלל דתנן המניח כלים תחת הצנור אחד כלים גדולים וכו' עד אחד המניח ואחד השוכח כדברי בית שמאי ובית הלל מטהרין בשכח אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ומודים בשכח בחצר שהוא טהור אמר ר' יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת הלכך לדברי ר' יוסי טהורין הן אליבא דבית הלל וקימא לן דר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה וגזרה זו כדאתן לאוקמה משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום. אקשינן הניחא לר' מאיר אלא לר' יוסי שבסר הוין ובטלה לה ונמנו ורבו ואוקימנא אחריתי למנינא ולא עוד אלא אפילו שכח כלים בחצר קא פסק ז\"ל שפסולין דהכי קאמר <b> וכן גזרו על השוכח בחצר בשעת קישור עבים משום מניח </b> ומכלל דבריו נראה לי דקא סבר לא נחלקו ר' מאיר ור' יוסי בשוכח תחת הצנור שנמנו ורבו ולא נחלקו אלא בשוכח בחצר דקאמר ר' מאיר הכל מודים שהוא טהור ואמר ליה ר' יוסי עדיין מחלוקת וכו'.<br><b> ומימרא </b> דמשרשיא דבי ר' אמי דקאמר הכל מודים הניחן בשעת קישור עבים וכו' על השכח בחצר אתאמרה וליכא למימר הכי מתרי אנפי, חדא דאי ר' יוסי אסיפא פליג רישא לא פליג אמאי דחינן הניחא לר' מאיר אלא לר' יוסי שבסר הויין הא ר' יוסי מודה וליכא למימר משום סיפא דחינן ומשום רישא לא דחינן דאי לא דחינן משום רישא אמאי לא קמא לה השכח תחת הצנור ממנינא ואמאי אצטרכינן לאוקומי אחריתי באתריה הא בחדא סגיא לן, ועוד אי משרשיא דבי ר' אמי אשוכח בחצר אתא לאשמועינן הא בית הלל סברי בטלה מחשבתו ובית שמאי סברי לא בטלה וכו' ור' מאיר סבר כולהו סבירא להו בטלה מחשבתו מיבעי דאי אמרת בשלמא משרשיא דבי ר' אמי אשוכח תחת הצנור אתא לאשמועינן שפיר דהכי קאמר הכל מודים כלומר ר' מאיר ור' יוסי הניחן בשעת קישור עבים דברי הכל כלומר בית שמאי ובית הלל סברי טמאין ולאו בגזרה אלא משום שמעשיו מוכיחין על מחשבתו כדקאמרינן בעלמא גבי מעלה פרותיו לגג בשעת פיזור עבים דברי הכל טהורין דלא עבד ולא מידי ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל ונחלקו נמי ר' מאיר ור' יוסי בתרויהו ר' מאיר סבר נמנו ורבו ומשמונה עשר דבר הוא ור' יוסי סבר עדיין מחלוקת במקומה עומדת ואינה משמונה עשר דבר אלא שהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו בית הלל סבר בטלה מחשבתו כלומר שהיתה נכרת מתוך מעשיו ובית שמאי סברי לא אמרינן בטלה מחשבתו וגזרינן עליהו דפוסלין את המקוה משום מניח בכוונה בכי האי גונא אלא אי אמרת משרשיא דבי ר' אמי אסיפא אתא לאשמועינן היכי מפרישת לה הא איכא קושין דלעיל הלכך בין שכח תחת הצנור בין שכח בחצר טהורין, בחצר טהורין הן משום דדברי הכל היא ותחת הצנור טהורין דמחלוקת ר' מאיר ור' יוסי היא והלכה כדברי ר' יוסי אליבא דבית הלל דקסבר מחלוקת במקומה עומדת.<br><b> תשובה</b> כמה תמיהות באלו הקושיות. מן הלשון עצמו אתה למד שלא נחלקו תנא קמא ור' יוסי אלא בשוכח בחצר שכך אמר תנא קמא המניח כלים תחת הצנור אחד כלים גדולים וכו' פוסלין את המקוה אחד המניח ואחד השוכח כדברי בית שמאי בית הלל מטהרין בשוכח אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל פירוש ולפיכך השוכח תחת הצנור פוסלין ולא פליג ר' יוסי על ר' מאיר בזה וחזר תנא קמא ואמר ומודים בית שמאי בשוכח בחצר שהן טהורין כלומר לא פליגי בית שמאי על בית הלל בשוכח בחצר ולא פליג ר' מאיר על תנא קמא בזה אבל פליג ר יוסי על תנא קמא בזו דאמר ומודים ואמר הוא עדיין מחלוקת במקומה עומדת וכשם שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשוכח תחת הצנור כך נחלקו בשוכח בחצר ואילו היה הדבר כמו שעלה על לבך שר' יוסי חולק על ר' מאיר בנמנו ורבו בתחלה היה לו לחלוק וכך היה צריך לומר אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ור' יוסי אומר עדיין מחלוקת במקומה עומדת ואמאי שתיק התנא על מחלוקת ר' יוסי ולא שנאה אלא על פסקת ומודים דהוא ענין אחד. ושקשה לך על זה הפירוש מדאקשינן בגמרא הניחא לר' מאיר אלא לר' יוסי חסרון להו ודאי קושיא יפה היא אבל איכא לתרוצי ולא דחינן לשון המשנה ומשנינן צורת הענין בזו הקושיא דאיכא למימר הואיל ומילתא דכלים לר' מאיר פסיקא בצנור ובחצר חדא מדרבו וחדא מדהודו דר' מאיר לא פליג על תנא קמא במודים בית שמאי בשוכח בחצר ומדלא פליג עליה כותיה סבירא ליה ולפיכך חשבינן אליבא דר' מאיר האי מתניתין ממנינא אלא לר' יוסי דאמר דמילתא דכלים לא פסיקא דהא בחצר איכא מחלוקת לדבריו ולא יכול למימני מניח בכלים דלא פסיקא מלתיהו בצנור וחצר אליביה דידיה ולפיכך נפקא מילתא דכלים ממנינא לטעמיהו וחסרן להו.<br><b> ראיה </b> לזה הפירוש הנכון הא דאקשינן בתר הכי הניחא לר' יוסי אלא לר' מאיר טפיא ליה כלומר לר' יוסי דמפיק מלתא דכלים ממנינא הואיל ויש בה מחלוקת וליכא לממניה ניחא ליה אי חשיב תינוק גוי מכלל המנין לא טפיין ליה אלא לר' מאיר דפסיקא מלתא דכלים ולפיכך אי אפשר לאפוקה ממנין אי חשיב תינוק גוי כשאמרת דהוא ממנינא הוא טפיין להו ופרקינן ר' מאיר אוכלין וכלים חדא חשיב להו ואי כדסליק אדעתיכו דפלגינן צנור מחצר כשנראה מקושיתך על פירוש הרב ז\"ל דאמרת בכללה אמאי לא קמא לה השוכח תחת הצנור ממנינא וכו' לו היה הדבר כן שהצנור והחצר מחולקין עד שיוכל החולק באחד מהם למנות השני היו שנים במנין ולעולם קשיא לר' מאיר וטפיין להו ואע\"ג דחשיב אוכלים וכלים שנטמאו במשקין בחדא הלכך ליכא לפרושי אלא כדפרשינן ושקשה לך מדגרסיתו בית הלל סברי בטלה מחשבתו ובית שמאי סברי לא אמרינן בטלה מחשבתו התשובה שאין לשון התלמוד כך אלא בהרבה ספרים חקרנו וכתוב בהם מר סבר בטלה מחשבתו ומר סבר לא בטלה מחשבתו ולעולם אימא לך מר דהוא תנא קמא ומר דהוא ר' יוסי כדפריש אבא מארי זצ\"ל בפירוש המשנה במסכת מקווה ולא קשיא ליה מידי."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Taharah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,38 @@
+{
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Immersion Pools",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Immersion_Pools",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> ומצאתי שאמר ז\"ל בהלכות מקוה <b> ואפילו שכח הכלים תחת הצנור פסולין גזרו על השוכח מפני המניח. </b> וקשיא לי בגוה דהא גזרה זו מחלוקת ר' מאיר ור' יוסי אליבא דבית הלל דתנן המניח כלים תחת הצנור אחד כלים גדולים וכו' עד אחד המניח ואחד השוכח כדברי בית שמאי ובית הלל מטהרין בשכח אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ומודים בשכח בחצר שהוא טהור אמר ר' יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת הלכך לדברי ר' יוסי טהורין הן אליבא דבית הלל וקימא לן דר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה וגזרה זו כדאתן לאוקמה משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום. אקשינן הניחא לר' מאיר אלא לר' יוסי שבסר הוין ובטלה לה ונמנו ורבו ואוקימנא אחריתי למנינא ולא עוד אלא אפילו שכח כלים בחצר קא פסק ז\"ל שפסולין דהכי קאמר <b> וכן גזרו על השוכח בחצר בשעת קישור עבים משום מניח </b> ומכלל דבריו נראה לי דקא סבר לא נחלקו ר' מאיר ור' יוסי בשוכח תחת הצנור שנמנו ורבו ולא נחלקו אלא בשוכח בחצר דקאמר ר' מאיר הכל מודים שהוא טהור ואמר ליה ר' יוסי עדיין מחלוקת וכו'.<br><b> ומימרא </b> דמשרשיא דבי ר' אמי דקאמר הכל מודים הניחן בשעת קישור עבים וכו' על השכח בחצר אתאמרה וליכא למימר הכי מתרי אנפי, חדא דאי ר' יוסי אסיפא פליג רישא לא פליג אמאי דחינן הניחא לר' מאיר אלא לר' יוסי שבסר הויין הא ר' יוסי מודה וליכא למימר משום סיפא דחינן ומשום רישא לא דחינן דאי לא דחינן משום רישא אמאי לא קמא לה השכח תחת הצנור ממנינא ואמאי אצטרכינן לאוקומי אחריתי באתריה הא בחדא סגיא לן, ועוד אי משרשיא דבי ר' אמי אשוכח בחצר אתא לאשמועינן הא בית הלל סברי בטלה מחשבתו ובית שמאי סברי לא בטלה וכו' ור' מאיר סבר כולהו סבירא להו בטלה מחשבתו מיבעי דאי אמרת בשלמא משרשיא דבי ר' אמי אשוכח תחת הצנור אתא לאשמועינן שפיר דהכי קאמר הכל מודים כלומר ר' מאיר ור' יוסי הניחן בשעת קישור עבים דברי הכל כלומר בית שמאי ובית הלל סברי טמאין ולאו בגזרה אלא משום שמעשיו מוכיחין על מחשבתו כדקאמרינן בעלמא גבי מעלה פרותיו לגג בשעת פיזור עבים דברי הכל טהורין דלא עבד ולא מידי ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל ונחלקו נמי ר' מאיר ור' יוסי בתרויהו ר' מאיר סבר נמנו ורבו ומשמונה עשר דבר הוא ור' יוסי סבר עדיין מחלוקת במקומה עומדת ואינה משמונה עשר דבר אלא שהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו בית הלל סבר בטלה מחשבתו כלומר שהיתה נכרת מתוך מעשיו ובית שמאי סברי לא אמרינן בטלה מחשבתו וגזרינן עליהו דפוסלין את המקוה משום מניח בכוונה בכי האי גונא אלא אי אמרת משרשיא דבי ר' אמי אסיפא אתא לאשמועינן היכי מפרישת לה הא איכא קושין דלעיל הלכך בין שכח תחת הצנור בין שכח בחצר טהורין, בחצר טהורין הן משום דדברי הכל היא ותחת הצנור טהורין דמחלוקת ר' מאיר ור' יוסי היא והלכה כדברי ר' יוסי אליבא דבית הלל דקסבר מחלוקת במקומה עומדת.<br><b> תשובה</b> כמה תמיהות באלו הקושיות. מן הלשון עצמו אתה למד שלא נחלקו תנא קמא ור' יוסי אלא בשוכח בחצר שכך אמר תנא קמא המניח כלים תחת הצנור אחד כלים גדולים וכו' פוסלין את המקוה אחד המניח ואחד השוכח כדברי בית שמאי בית הלל מטהרין בשוכח אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל פירוש ולפיכך השוכח תחת הצנור פוסלין ולא פליג ר' יוסי על ר' מאיר בזה וחזר תנא קמא ואמר ומודים בית שמאי בשוכח בחצר שהן טהורין כלומר לא פליגי בית שמאי על בית הלל בשוכח בחצר ולא פליג ר' מאיר על תנא קמא בזה אבל פליג ר יוסי על תנא קמא בזו דאמר ומודים ואמר הוא עדיין מחלוקת במקומה עומדת וכשם שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשוכח תחת הצנור כך נחלקו בשוכח בחצר ואילו היה הדבר כמו שעלה על לבך שר' יוסי חולק על ר' מאיר בנמנו ורבו בתחלה היה לו לחלוק וכך היה צריך לומר אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ור' יוסי אומר עדיין מחלוקת במקומה עומדת ואמאי שתיק התנא על מחלוקת ר' יוסי ולא שנאה אלא על פסקת ומודים דהוא ענין אחד. ושקשה לך על זה הפירוש מדאקשינן בגמרא הניחא לר' מאיר אלא לר' יוסי חסרון להו ודאי קושיא יפה היא אבל איכא לתרוצי ולא דחינן לשון המשנה ומשנינן צורת הענין בזו הקושיא דאיכא למימר הואיל ומילתא דכלים לר' מאיר פסיקא בצנור ובחצר חדא מדרבו וחדא מדהודו דר' מאיר לא פליג על תנא קמא במודים בית שמאי בשוכח בחצר ומדלא פליג עליה כותיה סבירא ליה ולפיכך חשבינן אליבא דר' מאיר האי מתניתין ממנינא אלא לר' יוסי דאמר דמילתא דכלים לא פסיקא דהא בחצר איכא מחלוקת לדבריו ולא יכול למימני מניח בכלים דלא פסיקא מלתיהו בצנור וחצר אליביה דידיה ולפיכך נפקא מילתא דכלים ממנינא לטעמיהו וחסרן להו.<br><b> ראיה </b> לזה הפירוש הנכון הא דאקשינן בתר הכי הניחא לר' יוסי אלא לר' מאיר טפיא ליה כלומר לר' יוסי דמפיק מלתא דכלים ממנינא הואיל ויש בה מחלוקת וליכא לממניה ניחא ליה אי חשיב תינוק גוי מכלל המנין לא טפיין ליה אלא לר' מאיר דפסיקא מלתא דכלים ולפיכך אי אפשר לאפוקה ממנין אי חשיב תינוק גוי כשאמרת דהוא ממנינא הוא טפיין להו ופרקינן ר' מאיר אוכלין וכלים חדא חשיב להו ואי כדסליק אדעתיכו דפלגינן צנור מחצר כשנראה מקושיתך על פירוש הרב ז\"ל דאמרת בכללה אמאי לא קמא לה השוכח תחת הצנור ממנינא וכו' לו היה הדבר כן שהצנור והחצר מחולקין עד שיוכל החולק באחד מהם למנות השני היו שנים במנין ולעולם קשיא לר' מאיר וטפיין להו ואע\"ג דחשיב אוכלים וכלים שנטמאו במשקין בחדא הלכך ליכא לפרושי אלא כדפרשינן ושקשה לך מדגרסיתו בית הלל סברי בטלה מחשבתו ובית שמאי סברי לא אמרינן בטלה מחשבתו התשובה שאין לשון התלמוד כך אלא בהרבה ספרים חקרנו וכתוב בהם מר סבר בטלה מחשבתו ומר סבר לא בטלה מחשבתו ולעולם אימא לך מר דהוא תנא קמא ומר דהוא ר' יוסי כדפריש אבא מארי זצ\"ל בפירוש המשנה במסכת מקווה ולא קשיא ליה מידי."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות מקואות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,64 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> אמר הרב ז\"ל <b> אין </b>\n<b> חייבין כרת אלא על אכילת חמץ עצמו אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו במה דברים אמורים בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בתערובת בכדי אכילת פרס אע\"פ שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות.</b> מכלל דבריו ניכר דקא מוקים פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בפחות מכזית בכדי אכילת פרס הא יותר מכזית כולי עלמא לא פליגי דתערובת חמץ בלאו גרידא היא בלא כרת וקשיא לי על דבר זה שאין דברי התלמוד מוכיחין שמחלוקת ר' אליעזר ורבנן אלא בפחות מכזית בכדי אכילת פרס כגון כותח הבבלי וחביריו דלית בהן כזית בכדי אכילת פרס אבל בכזית כולי עלמא לא פליגי דחייב כרת מידי דהוי אכל איסורין שבתורה מדאמר ר' אבוה אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וכו' ויתיב רב דימי וקאמר ליה להא שמעתא אמר ליה אביי כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתנן המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתו פסל את כולו המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל ואמר רבה בר בר חנה הואיל וזר לוקה עליו בכזית לאו משום דהתר מצטרף לאיסור ופריק לא מאי כזית דקתני בכדי אכילת פרס שמע מינה דכל איסורין שבתורה כזית בכדי אכילת פרס הרי הוא כאיסור בפני עצמו ומדתמהינן עלה ואכילת פרס דאוריתא היא ואמר ליה אין ואקשינן אי הכי אמאי קא פטרי רבנן עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי כלומר אמאי קא פטרה רבנן הא דאוריתא היא שהוא כעיקר ומהדרינן הנח לכותח הבבלי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס (הא כזית הכל מודים) שמעינן דפלוגתא דר' אליעזר ורבנן אינה [אלא] בפחות מכזית בכדי אכילת פרס הא כזית הכל מודים שהוא בכרת כשאר איסורין שבתורה<br><b> תדע</b> דהא ר' אליעזר לא מחייב אתערובת בלאו אלא מדדריש כל כדגרסינן ור' אליעזר עירובו בלאו מנא ליה דכתיב כל מחמצת לא תאכלו אי הכי כרת נמי נחייב דהא כתיב כי כל אוכל מחמצת ואוקימנא דהאי מחמצת מיבעי ליה לשנתחמץ על ידי דבר אחר בין בעונש בין באזהרה וטעמא דר' אליעזר מדכתיב כל שמעינן מינה מריבוי כל נפקא ליה ולאו מגופיה דקרא ובפירוש אמרינן לקמן ורבנן דלא מיחייבו על עירובו כל לא דרשי ונפקא לן מינה דפלוגתיהו אינה אלא בפחות מכזית ולהכי נקטי כותח הבבלי וחביריו דלית בהו כזית בכדי אכילת פרס (ואין כאן) [ואם כן] לאו גרידא בלא כרת לא משכחת להו רבנן אלא או כזית בכדי אכילת פרס שהוא כעיקר וחייב כרת או פחות מכן ופטר מכל וכל שהרי כל לא דרשו ואי לא דרשי כל לאו גרידא מנא להו הא גופיה דקרא לשנתחמץ מחמת דבר אחר הוא דאתא בין בכרת בין בלאו ואי אמרת כר' אליעזר פסק ז\"ל הרי נתברר שלא חלק ר' אליעזר אלא בכותח הבבלי וחביריו דלית בהו כזית בכדי אכילת פרס והוה ליה לחייב על הפחות מכזית והרי קא פטר ואי אמרת דר' אליעזר ורבנן לא פליגי בכותח וחביריו אלא בשאכל מהן כזית בכדי אכילת פרס דרבנן סברי בטלה דעתו אצל כל אדם ופטר ור' אליעזר סבר לא בטלה אם כן לר' אליעזר מאי שנא מכל איסורין שבתורה דחייב כרת ולא צריך קרא אלא לעולם בפחות הוא דפליגי ולא עוד אלא אפילו ר' אליעזר לא נסיב תלמודא אלא מרבוי כל והוא ז\"ל הביא ראיה מדכתיב מחמצת לא תאכלו הלכך קשיא וכי אמרי רבנן נמי דלא לקי הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס [ובדאיכא] אפילו לרבנן חייב...<br><b> תשובה</b> כותח הבבלי וחביריו תערובת שיש בה כזית בכדי אכילת פרס הן וזה שאמר התלמוד הנח לכותח הבבלי דלית בה כזית בכדי אכילת פרס בכותח לבדו לא בחביריו מפני שהכותח אין דרך בני אדם לאכול אותו לבדו אלא עם הפת הלכך אע\"פ שיש בעיקר עירובו כזית בכדי אכילת פרס האוכל אותו פטור לדברי רבנן דאי אכיל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם ואי אכיל ליה על ידי פת וכיוצא בה ומשטר קא שטיר ואכיל לא יבוא בשיעור שיאכל אותו כזית בכדי אכילת פרס וזה שהבנת שדברי התלמוד בכותח וחביריו לאו דוקא הוא אלא בכותח לבדו מהאי טעמא דאמר גמרא דפרשינן הכא הלכך כותח הבבלי וחביריו תערובת שיש בו כזית בכדי אכילת פרס הן ולא אמרי רבנן דכותח אין בו כזית בכדי אכילת פרס אלא מהך טעמא ומהנה ראיה ברורה למבינים שהתערובת של כותח וחביריו יש בה כזית בכדי אכילת פרס והאי דאמרינן היתר מצטרף לאיסור לאו למימרא שהתערובת כעיקר בכרת דהא בהדיא איפרש על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו וליכא למימר דהאי עירובו בלאו, עירוב שיש בו פחות מכזית בכדי אכילת פרס הוא אבל שיש בו כזית בכדי אכילת פרס בכרת כדאמרת דהא על חמץ דגן גמור אמרינן שהוא ענוש כרת למימרא דכל שאינו גמור אלא על ידי תערובת אין בו כרת הלכך אין ענין האי דסבירא לן בהאי ענינא דהיתר מצטרף לאיסור לאו, למימרא שאין התערובת מבטלת האיסור לאו למימרא שאין התערובת ממעטת העונש ולענין פסיקת ההלכה אסתם מתניתין סמכינן דקתני על כותח וחביריו דאית בהו כזית בכדי אכילת פרס כדפרשינן הרי אלו באזהרה ואין בהן כרת דקימא לן דמחלוקת דברייתא וסתם מתניתין הלכה כסתם מתניתין והראיה שהביא ז\"ל פשוטה שנאמר כל מחמצת לא תאכלו כל לרבות התערובת כדאיפרש בגמרא ולא לחייב המלקות ככל הלאוין שיש בהן מעשה ודברים ברורים הן דבריו ז\"ל ועומדין על תלם..."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> הוקשה על מה שאמר ז\"ל <b> ישראל </b>\n<b> שהרהין את חמצו אצל הגוי אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות הגוי ואותו החמץ מותר לאחר הפסח והוא שיהיה זמן שקבע לו קודם הפסח ואם לא אמר לו קנה מעכשיו נמצא אותו חמץ כאלו הוא פקדון אצל הגוי ואסור בהנאה לאחר הפסח.</b> הא גופה קשיא אם הזמן שקבע לו קודם הפסח הוא מאי אצטריך מעכשיו הרי כבר הגיע זמן ולא החזיר לו מעותיו וקנה אותו הגוי במעותיו ובמשיכת החמץ ועוד כגון זה צריכא למימר הא ודאי חמץ של גוי הוא ולא נשתייר לישראל בו כלום והרי הוא כחמץ שנמכר לגוי מכר גמור וממתניתין נמי תיקשי דתנן נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר פסח מותר בהנאה ואם תאמר משנה זו לא התירה אלא כגון שהרה��נו אצלו וקבעו לו זמן וכלה הזמן לפני הפסח ליכא למימר הכא דאי כדאמרת היכי מצינן לאותובי מינה על רבא דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ולמימר ליה אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטול הכי מותר בהנאה דברשותא דגוי קאי כלומר משעת נתינת המעות נשתעבדו לו גוף הנכסים ואע\"פ שלא הגיע הזמן הקבוע אלא אי אמר מכאן ולהבא הוא גובה כלומר כל אותו הזמן שבין נתינת המעות לזמן הפרעון לא נשתעבדו לו גוף הנכסים אמאי מותר בהנאה ברשותא דישראל קאי כלומר והלא שבעת ימי הפסח בתוך הזמן וכבר עברו עליו וברשותא דישראל היה ואמאי מותר בהנאה ואוקמא רבא בשהרהינו אצלו ולפיכך קנאו ובמסקנא תריץ מתניתין בהדי ברייתא ואוקימנין מתניתין כדאמר ליה קני מעכשיו ולפיכך אם עבר הזמן ולא נתן לו מעותיו נמצא החמץ של גוי משעה שאמר לו קנה מעכשיו ואע\"פ שלא נגמרה קנייתו עד שעבר הפסח והגיע הזמן הואיל ולא קיים תנאו קנה למפרע ולפיכך מותר והברייתא שאמרה אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח דברי הכל עובר בדלא אמר ליה מעכשיו נמצינו למידין מכאן אע\"פ שהגיע הוא ולא קנה משכון דלאו בר צדקה הוא כיון דאמר ליה קני מעכשיו קנה ולא מצינן לאוקמי מתניתין בשקבעו לו זמן והגיע הזמן קודם הפסח...<br><b> תשובה</b> זו ודאי קושיא שראוי להקשות כמותה וכמה זמן נתקשת לי קושיא זו בחיי אבא מארי ז\"ל עד שפירש לי טעמא מסברא ואחר פטירתו לחיי העולם נתגלו לי ראיותיה וכתבתי אותן בפירוש מסכת פסחים שחברתי אותו וזה נוסח דברי שם צריכין לברורי בהא שמעתא סברא דסבירא ליה לאבא מארי ז\"ל בה סבר דתנן נכרי שהלוה את ישראל וכו' ואוקמה דלא הוי מותר בהנאה אלא עד דאמר ליה קני מעכשיו צריך שיהיה הזמן הקבוע לפריעת החוב קודם הפסח כגון שהלוהו בראש חודש ניסן ואמר ליה אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד עשרה ימים בניסן קני לחמץ זה מעכשיו ופירש זה אגב שיטפא קשה הרבה דאם הזמן הקבוע קודם הפסח למה הצריכוהו לקני מעכשיו אפילו לא אמר ליה קני מעכשיו כשיגיע אותו הזמן קנה ליה והוי ליה ברשות הגוי וכד מעיינת בהאי פירושא משכחת ליה דיקא וליכא לפרושא אלא הכין דאם הזמן הקבוע אחר הפסח מתי יקנה הגוי לחמץ מעכשיו שהוא עת המשכון כשיגיע אותו הזמן בודאי הילכך לא קנה הגוי לחמץ מעת המשכון אלא לאחר הפסח וליכא ליה בפסח קנייה ביה כלל דעדיין לא מטא הזמן הקבוע ביניהן ונמצא החמץ בפסח עדיין ברשות ישראל ועבר על בל יראה ובל ימצא ואי אפשר שיהיה זה מותר בהנאה הנה נתברר דצריך הזמן הקבוע שיהיה קודם הפסח בודאי ואחר כך יהיה מותר בהנאה ודקא קשיא לן אמאי צריך לקנוי מעכשיו אם הזמן קודם הפסח והוא כשיגיע הזמן קנה לא קשה מידי דלא הצריכוהו לקני מעכשיו אלא כדי שיגמור ישראל ויקנה לגוי דאי לא אמר הכי לא קני הגוי לחמץ ואפילו מטא הזמן הקבוע תדע דבקנית הגוי למשכון הוא דהצרכנו לקני מעכשיו דקא מקשינן נהי נמי דהרהינו אצלו הא אמרת גוי מישראל לא קני ופרקינן לא קשיא הא דאמר ליה קני מעכשיו הא דלא אמר ליה קני מעכשיו וכך יתבאר מתוספתא דהזמן הקבוע קודם הפסח דתניא בה נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אמר לו אם לא באתי קודם הפסח הרי מכור לך אחר הפסח מותר באכילה ואין צריך לומר בהנאה ישראל שהלוה את הנכרי וכו' אלו נוסח דברי שם בפירוש מסכת פסחים ואחר דברי התוספתא שכתבנו אותם אין בפירושו ז\"ל ודקדוקו ספק כל שכן שדבריו ז\"ל הדין אתם והדעת מכרעת אותן מהטעם שביארנו אותו למעלה ואחר זה הביאור אין הלכה זו צריכה תירוץ אחר למבינים."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> קשיא לי מן הנוקשא שנשנית במשנה ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתם המצרים וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים ור' אליעזר אומר אף תכשיטי נשים והאי עוברין דתנן משום לא יראה ולא ימצא וליכא מאן דפליג אמתניתין דהא הוא שעובר על הנוקשא שהמה זומן ועמילן וקולן והוא ז\"ל לא הזכיר איסור זה שהרי לא פרט אלא התערובת וכן אמר <b> תערובת חמץ עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא כגון המוריס וכותח הבבלי ושכר המדי שעושין אותן מן הקמח וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלין</b> וכן נמי לענין אכילה לא אסר אלא התערובת בלבד אבל הנוקשא לא וקשיא דהא תנן הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת דאלמא דין הנוקשא כדין התערובת ואמאי קא מחייב אתערובת בלאו כר' אליעזר ואנוקשא פטר והא בין רב יהודה דקא מוקים לה למתניתין כר' מאיר ובין רב נחמן דמוקים לה כר' אליעזר כולהו מודה דמאן דמחייב אתערובת מחייב אנוקשא ולא פליגי אלא בחומר תערובת מן הנוקשא דרב יהודה סבר כיון דר' מאיר מחייב אנוקשא בעיניה כל שכן אתערובת דמחייב שהתערובת דבר הנאכל הוא והנוקשא לאו בר אכילה הוא אלא אם כן על ידי הדחק ורב נחמן סבר ר' אליעזר היא וכיון דמחייב אתערובת שאינו חמץ בפני עצמו מחייב כל שכן הנוקשא שהוא חמץ בפני עצמו ולעולם כולהו לא ילפיה אלא מדכתיב כל ר' מאיר מרבי הנוקשא כל שכן התערובת ור' אליעזר מרבי התערובת וכל שכן הנוקשא ותניא כותיה דרב יהודה שלא ריבה ר' אליעזר מכל אלא התערובת בלבד אבל נוקשא לא הלכך הויא מתניתין כר' מאיר ולעולם בין לרב נחמן בין לרב יהודה אנוקשא חייב ואם תאמר לא אוקימנא מתניתין אליבא דיחיד אלא כדי לבטלה אם כן מאי שנא מתערובת שחייב עליה הוה ליה למיפטר נמי בתערובת ואי מדתניא במכילתא סתם כותיה דר' אליעזר באיסור תערובת ולא אמר את הנוקשא מי אלימא ממתניתין הא מתניתין כיון דאוקימנא בדברי יחיד בטלה בריתא נמי הא אוקימנא בפירוש כר' אליעזר כל שכן דלאו הלכתא היא...<br><b> תשובה</b> האי נוקשא דהוא חמץ שאין בו תערובת כדאמרת היכי דמי אי ראוי לאכילה הוא כבר חייב על אכילתו כרת ואם אינו ראוי לאכילה פטור הוא על אכילתו ולענין קיומו בפסח אם צורת החמץ ניכרת עובר על קיומו ואם אין צורת החמץ ניכרת אלא נפסדה פטור הוא על קיומו כל אילו הדינין כבר פירש אותם אע\"פ שלא פירש לשון נוקשא שאין אנו יודעין מה הוא ביחוד ואם הנוקשא כמו שאמרת זומן ועמילן וקולן של סופרים כבר אמר בגדים וכו' ניירות שדבקו אותן בחמץ וכל כיוצא בזה מותר לקיימן בפסח ואין בהן משום לא יראה ולא ימצא שאין חמצו החמץ עומדת מכלל שהחמץ עצמו שדבקו בו אם הוא בפני עצמו אסור לקיימו..."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> קא פסק הרב ז\"ל <b> דמאן דאכל מצה בלא כוונה יצא כגון שאנסוהו גוים.</b> מכלל דקא סמך אהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא ופריש רב אשי שכפאוהו פרסיים אלמא דסבירא ליה דמצות לא בעי כוונה וקשיא מאי דקא פסיק לענין תקיעה שלא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע ואי כשלחו ליה סבירא ליה אפילו התוקע לשיר יצא ואקשינן עלה פשיטא דהאי האי ופריק מהו דתימא התם תאכל מצות אמר רחמנא וקא אכיל כל דהוא אבל הכא מתעסק בעלמא הוא קא משמע לן דמצות לא בעי כוונה מכלל דהא בהא תליא וסברא דיליה כר' זירא היא דאמר ליה לשמעיה אי��ון ותקע לי ואתיא כי הא דאתיא שומע שומע לעצמו משמיע משמיע לפי דרכו אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בשליח צבור אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע ואע\"פ שבפירוש פסק ז\"ל בקריאת שמע כרבה דלא בעינן כוונה וסמך אשינויא דשנינן דמתניתין דהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא דבקורא להגיה עסקינן ובלשון הזה אמר ז\"ל בספר אהבה הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל וגו' לא יצא והשאר אם לא כיון יצא אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא והאי שינויא לא שנינן ליה אלא אליבא דרבה דאמר מצות לא בעי כוונה כיון דאותיבניה ממתניתין דחה ואוקמה בקורא להגיה ופשטה דמתניתין כר' זירא אזלא בלא דוחקא ומאי שנא דבתקיעה סבירא ליה כר' זירא ובמצה ובקריאת שמע כרבה<br><b> ואי</b> אמרת דבקריאת שמע סמך אהא דתנו רבנן שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד עד כאן כוונת הלב דברי ר' מאיר ואמר רבא הלכה כר' מאיר מכלל דבכולה לא בעינן כוונה הלכך בעל כרחין נפסוק כרבה בשאר קריאת שמע וכי כוונה זו למצות קריאת שמע היא ודומיא דכוונת תקיעה למצות תקיעה וכוונת אכילת מצה למצות אכילה הא כוונה דאיפליגו בה ר' אלעזר ור' עקיבא ותנא קמא דברייתא ור' אחא שאמר משום ר' יהודה ור' אלעזר ור' יאשיה נמי וברייתא דר' מאיר לא תניא רמיא אלא לכוונת תפלה דסברי הנו תנאי שמצוה לכוין לבו בשעת קריאה לקבל עול מלכות שמים ואם קרא קריאת שמע בלא כוונת הלב ואע\"פ שנתכוין בקריאתו לשם מצוה לא יצא הואיל ולא כיון לבו לקבל עול מלכות שמים תדע דבהא פליגי דהא בפירוש קאמרי עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה ור' יאשיה סבר עד כאן מצות קריאה וכוונה מכאן ואילך כוונה בלא קריאה דכותיה גבי תוקע ואוכל מצה היכי משכחת לה מתכוין למצות תקיעה בלא שמיעה ולמצות אכילה בלא אכילה ועוד אי בכוונת מצוה פליגי הני תנאי אמאי לא מוקמינן פלוגתא דרבה ור' זירא בתנאי מהני תנאי אלא לאו שמע מינה דמצות כוונה לחוד ומצות קריאה לחוד ומצות קריאה גופה פלוגתא דרבא ור' זירא אי בעינן בשעת קריאה כוונה לעשיית המצוה ולצאת ידי חובה או לא דומיא דטמא שטבל אם צריך לכוין דעתו ליטהר או אינו צריך אלא אע\"ג דלקרורי נפשיה קא מכוין עלתה לו טבילה ועוד אי אמרת בכוונה דעשית מצוה עסקינן איכא לאקשויי מאי קסברי הני תנאי אי נימא דקא סברי מצות צריכות כוונה מאי שנא פסוק ראשון ופרק ראשון או עד לבבך אפילו כולה נמי ואי קסברי מצות אין צריכות כוונה אפילו מקצתה נמי לא הלכך לאו בכוונה דעשית מצוה עסקינן ואם כן ליכא למילף מינה.<br><b> ולא</b> עוד אלא אפילו בהלכה זו עצמה נראה לי דקשיא דידיה אדידיה שהרי בתחלה פסק ר' מאיר דלא בעינן כוונה אלא בפסוק ראשון וחזר ופסק כר' אחי שאמר משום ר' יהודה כיון שכיון את לבו בפרק ראשון יצא דהכי קאמר ז\"ל מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה וכן נמי האומנין וכו' ונתן טעם הדבר שלא תהא קריאת עראי כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה ובעניות דעתנו לא מצינו טעם של דבר כך ולא מיפרשא לן אלא משום כוונה כדרמינן אמר ליה רב מרי בריה דבת שמואל לרבא תנן האומנין קוראין וכו' אלמא לא בעינן כוונה ורמינהי ר' שמעון בן יוחאי אומר הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו בכולה וכו' שמע מינה משום כוונה הוא ובמסקנא אמרינן הכי אמר ר' יוחנן בטלין ממלאכתן וקוראין כי היכי דלא תיקשי כוונה אכוונה וכיון דקשיא לן אדבית הלל דאמרי עסיקנן במלאכתן וקוראין אוקימנה בפרק ראשון והינו סבריה דר' יוחנן בריש פרקין דאמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כר' אחי שאמר משום ר' יהודה ובטיבותיה יעיין בהא מילתא טובא כי היכי דליגלי לן מאי דמכסי מינן בה...<br><b> תשובה</b> זו השאלה ודאי ראוי לשאול כמותה וכמה דקדוקים יש בה והנה אני מפרש אותה בדרך ברורה בעזרת הבורא מדחזינן לגמרא במסכת ברכות בפרק הקורא דאסיק דבריו בתירוץ המשנה הקורא להגיה והאי מסקנא לאו בלשון רבא אמרינן ליה התם בברכות סמכינן על האי מסקנא דדוקא הוא ואע\"ג דמתחזי מגמרא דראש השנה דהאי מסקנא תירוצא אליבא דרבא הוא סמכינן עליה דאילו לא הוה דייק אליבא דהלכתא לא אסיק ביה הגמרא סתם בפרק הקורא דלא אסיק ביה אלא למימרא דתירוצא דוקא הוא שכך שילינן על מתניתין דהיה קורא בדוכתא מאי כיון את לבו אי לימא לצאת שמע מינה דמצות צריכות כוונה ודחינן לא מאי אם כיון כיון לקרות ואתמהינן לקרות הא קא קרי ופרקינן בקורא להגיה וקם ליה האי תירוצא ומסקנא דגמרא הוא ועליה סמכינן ולענין אכל מצה בלא כוונה ליכא בה ספיקא דמשלחו ליה לאבוה דשמואל ואוקמה רב אשי בשכפאו אותו פרסיים ואוקמתא דסמכא היא דלא אידחיא ליה ועוד דרב אשי בתרא הוא והלכתא כבתראי וסוגיא דגמרא בכל מקום מצות אינן צריכות כוונה וברייתא שנויה בפסחים בפרק ערבי פסחים אכל בלא מתכוין יצא ואע\"ג דאוקמה ר' שמעון בן לקיש כתנאי כי היכי דלא תיקשי ליה לא איכפת לן בדבריו דיחיד הוא וסוגיא דגמרא דמצות אינן צריכות כוונה ולענין תקיעה פשיטה מילתא דהלכתא כר' זירא הדא אקשינן עליה ופרקינן אליביה ולא אקשינן עליה אלא אמאי הצריך כוונת משמיע אבל בכונת שומע ליכא בה ספיקא דמתניתין דוקא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא והך שינויא דשנינן כסבור חמור בעלמא הוא שינויא בעלמא דמסיפא דמתניתין שמעינן דכוונה לצאת בעינן דהכי תנן ואע\"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון את לבו וזה לא כיון הלכך בשופר ומגילה צריכין כוונה לצאת כדיוקא דמתניתין ובקריאת שמע ואכילת מצה וטבילה במי מקוה וכיוצא בהן לא בעינן כוונה לצאת דמצות אינן צריכות כוונה כסוגיא דגמרא בכל דוכתא ודוכתא<br><b> ואי</b> קשיא לך מאי שנא שופר ומגילה משאר מצות זו ודאי קושיא עמוקה היא והיא על הגמרא לא על אבא מארי זכרו לחיי העולם הבא וכמה זמן נתקשית לי קושיא זו אחר פטירת אבא מארי ז\"ל עד דאשכחת בה טעמא והוא שהמצות דאמרינן בהו מצות אינן צריכות כוונה מצות שקיומן בעשיית מעשה שגוף אותה העשייה היא המצוה כגון אכילה וטבילה וקריאה וכיוצא בהן אבל שופר הואיל וגוף המצוה שמיעת קול בעלמא היא כי לא מיכוין מאי קא עביד מן המצוה אינו כאוכל מצה וטובל דאע\"פ שלא כיון לבו בעת העשיה כבר קיים המצוה בעת העשיה שגוף המצוה היא שיאכל או יטבול וכן נמי שומע מגילה כשומע שופר תדע דלא הצרכנו קורא מגלה לכוין לבו לצאת אלא שומע קריאת מגלה בלבד הוא שהצרכנו אותו כוונה אבל הקורא עצמו אין דינו חמור מדין קורא קריאת שמע דאם כיון לבו לקרות אע\"פ שלא כיון לצאת יצא ואע\"פ שלא נתפרש הכי בגמרא מהקושיא גמרינן ליה ועוד שלא ראינו אותם הצריכו כוונה לצאת אלא בשומע בלבד וכמה טעם ברור הוא זה ודקדוק יפה למבינים וכבר גלינו אותו לכל התלמידים בבית המדרש מכמה שנים<br><b> ולענין</b> מה שהארכת בענין כוונת קריאת שמע דהיא בכוונת התפלה לקבל מלכות שמים לא ידעתי באי זה מקום שהוא כוונת יציאה בעלמא ולא ידעתי מאי זה מקום נראה לך שאינו סובר כך והל�� בפירוש אמר בסוף הלכה ראשונה מפרק שני בהלכות קריאת שמע והשאר אם לא כיון יצא אפילו היה קורא בתורה כדרכו וכו' למימרא דבפסוק ראשון לא סגיא ליה בכוונת קריאה בעלמא וכבר פירש הכוונה בהלכות תפלה ואמר כיצד היא הכוונה שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה ולא יעלה על הדעת שלא פירש שם אלא כוונת תפלה בלבד שאילו היה הדבר כך היה אומר כיצד היא כוונת התפלה והואיל ולא אמר כך אלא היא הכוונה סתם משמע בין כוונת תפלה בין כוונת קריאת שמע ועוד ענין אחד הוא לקריאת שמע ולתפלה שהכל דבור לפני הקב\"ה וצריכין כוונה אחת ובפירוש אמר בפרק שני מהלכות קריאת שמע וצריך להאריך בדלת של אחד כדי שימליכהו על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות ואין בדבריו בכוונה ספק כלל<br><b> ושהקשית</b> מדפסק כר' מאיר וחזר ופסק כר' יוחנן דאמר בטלין בפרק ראשון תמיה וזו הקושיא להדא קושיא שכבר פירש ענינה הרב רבנו יצחק בעל ההלכות זצ\"ל במסכת ברכות וראוי לחכם להקשות אותה עיין במסכת ברכות בפרק היה קורא תמצא פירוק קושייתך ותירוץ דברי אבא מארי זצ\"ל דהכי אמר ז\"ל על פירוק הגמרא לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני האי פירוקא לדברי ר' יוחנן הוא דסבירא ליה וכו' אבל לרבא לאו משום דבעינן כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דבטלין ממלאכתן אלא משום דלא לישוי לה עראי הוא כי הא דגרסינן ביומא בפירקא קמא אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו וכו' ולפי זה הפירוש הנכון של רבינו יצחק ז\"ל הילכתא כר' יוחנן או כמאן דתריץ אליביה במתניתין דהאומנין לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני ולא מטעמיה דהוא סבר בטילה משום כוונה וטעמא דהלכתא משום קריאת עראי הנה גלינו סתרי שאלה זו כולה ולא נשאר בה קושיא בסיעתא דשמיא."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,61 @@
+{
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Leavened_and_Unleavened_Bread",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> אמר הרב ז\"ל <b> אין </b>\n<b> חייבין כרת אלא על אכילת חמץ עצמו אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו במה דברים אמורים בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בתערובת בכדי אכילת פרס אע\"פ שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות.</b> מכלל דבריו ניכר דקא מוקים פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בפחות מכזית בכדי אכילת פרס הא יותר מכזית כולי עלמא לא פליגי דתערובת חמץ בלאו גרידא היא בלא כרת וקשיא לי על דבר זה שאין דברי התלמוד מוכיחין שמחלוקת ר' אליעזר ורבנן אלא בפחות מכזית בכדי אכילת פרס כגון כותח הבבלי וחביריו דלית בהן כזית בכדי אכילת פרס אבל בכזית כולי עלמא לא פליגי דחייב כרת מידי דהוי אכל איסורין שבתורה מדאמר ר' אבוה אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וכו' ויתיב רב דימי וקאמר ליה להא שמעתא אמר ליה אביי כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתנן המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתו פסל את כולו המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל ואמר רבה בר בר חנה הואיל וזר לוקה עליו בכזית לאו משום דהתר מצטרף לאיסור ופריק לא מאי כזית דקתני בכדי אכילת פרס שמע מינה דכל איסורין שבתורה כזית בכדי אכילת פרס הרי הוא כאיסור בפני עצמו ומדתמהינן עלה ואכילת פרס דאוריתא היא ואמר ליה אין ואקשינן אי הכי אמאי קא פטרי רבנן עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי כלומר אמאי קא פטרה רבנן הא דאוריתא היא שהוא כעיקר ומהדרינן הנח לכותח הבבלי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס (הא כזית הכל מודים) שמעינן דפלוגתא דר' אליעזר ורבנן אינה [אלא] בפחות מכזית בכדי אכילת פרס הא כזית הכל מודים שהוא בכרת כשאר איסורין שבתורה<br><b> תדע</b> דהא ר' אליעזר לא מחייב אתערובת בלאו אלא מדדריש כל כדגרסינן ור' אליעזר עירובו בלאו מנא ליה דכתיב כל מחמצת לא תאכלו אי הכי כרת נמי נחייב דהא כתיב כי כל אוכל מחמצת ואוקימנא דהאי מחמצת מיבעי ליה לשנתחמץ על ידי דבר אחר בין בעונש בין באזהרה וטעמא דר' אליעזר מדכתיב כל שמעינן מינה מריבוי כל נפקא ליה ולאו מגופיה דקרא ובפירוש אמרינן לקמן ורבנן דלא מיחייבו על עירובו כל לא דרשי ונפקא לן מינה דפלוגתיהו אינה אלא בפחות מכזית ולהכי נקטי כותח הבבלי וחביריו דלית בהו כזית בכדי אכילת פרס (ואין כאן) [ואם כן] לאו גרידא בלא כרת לא משכחת להו רבנן אלא או כזית בכדי אכילת פרס שהוא כעיקר וחייב כרת או פחות מכן ופטר מכל וכל שהרי כל לא דרשו ואי לא דרשי כל לאו גרידא מנא להו הא גופיה דקרא לשנתחמץ מחמת דבר אחר הוא דאתא בין בכרת בין בלאו ואי אמרת כר' אליעזר פסק ז\"ל הרי נתברר שלא חלק ר' אליעזר אלא בכותח הבבלי וחביריו דלית בהו כזית בכדי אכילת פרס והוה ליה לחייב על הפחות מכזית והרי קא פטר ואי אמרת דר' אליעזר ורבנן לא פליגי בכותח וחביריו אלא בשאכל מהן כזית בכדי אכילת פרס דרבנן סברי בטלה דעתו אצל כל אדם ופט�� ור' אליעזר סבר לא בטלה אם כן לר' אליעזר מאי שנא מכל איסורין שבתורה דחייב כרת ולא צריך קרא אלא לעולם בפחות הוא דפליגי ולא עוד אלא אפילו ר' אליעזר לא נסיב תלמודא אלא מרבוי כל והוא ז\"ל הביא ראיה מדכתיב מחמצת לא תאכלו הלכך קשיא וכי אמרי רבנן נמי דלא לקי הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס [ובדאיכא] אפילו לרבנן חייב...<br><b> תשובה</b> כותח הבבלי וחביריו תערובת שיש בה כזית בכדי אכילת פרס הן וזה שאמר התלמוד הנח לכותח הבבלי דלית בה כזית בכדי אכילת פרס בכותח לבדו לא בחביריו מפני שהכותח אין דרך בני אדם לאכול אותו לבדו אלא עם הפת הלכך אע\"פ שיש בעיקר עירובו כזית בכדי אכילת פרס האוכל אותו פטור לדברי רבנן דאי אכיל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם ואי אכיל ליה על ידי פת וכיוצא בה ומשטר קא שטיר ואכיל לא יבוא בשיעור שיאכל אותו כזית בכדי אכילת פרס וזה שהבנת שדברי התלמוד בכותח וחביריו לאו דוקא הוא אלא בכותח לבדו מהאי טעמא דאמר גמרא דפרשינן הכא הלכך כותח הבבלי וחביריו תערובת שיש בו כזית בכדי אכילת פרס הן ולא אמרי רבנן דכותח אין בו כזית בכדי אכילת פרס אלא מהך טעמא ומהנה ראיה ברורה למבינים שהתערובת של כותח וחביריו יש בה כזית בכדי אכילת פרס והאי דאמרינן היתר מצטרף לאיסור לאו למימרא שהתערובת כעיקר בכרת דהא בהדיא איפרש על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו וליכא למימר דהאי עירובו בלאו, עירוב שיש בו פחות מכזית בכדי אכילת פרס הוא אבל שיש בו כזית בכדי אכילת פרס בכרת כדאמרת דהא על חמץ דגן גמור אמרינן שהוא ענוש כרת למימרא דכל שאינו גמור אלא על ידי תערובת אין בו כרת הלכך אין ענין האי דסבירא לן בהאי ענינא דהיתר מצטרף לאיסור לאו, למימרא שאין התערובת מבטלת האיסור לאו למימרא שאין התערובת ממעטת העונש ולענין פסיקת ההלכה אסתם מתניתין סמכינן דקתני על כותח וחביריו דאית בהו כזית בכדי אכילת פרס כדפרשינן הרי אלו באזהרה ואין בהן כרת דקימא לן דמחלוקת דברייתא וסתם מתניתין הלכה כסתם מתניתין והראיה שהביא ז\"ל פשוטה שנאמר כל מחמצת לא תאכלו כל לרבות התערובת כדאיפרש בגמרא ולא לחייב המלקות ככל הלאוין שיש בהן מעשה ודברים ברורים הן דבריו ז\"ל ועומדין על תלם..."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> הוקשה על מה שאמר ז\"ל <b> ישראל </b>\n<b> שהרהין את חמצו אצל הגוי אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות הגוי ואותו החמץ מותר לאחר הפסח והוא שיהיה זמן שקבע לו קודם הפסח ואם לא אמר לו קנה מעכשיו נמצא אותו חמץ כאלו הוא פקדון אצל הגוי ואסור בהנאה לאחר הפסח.</b> הא גופה קשיא אם הזמן שקבע לו קודם הפסח הוא מאי אצטריך מעכשיו הרי כבר הגיע זמן ולא החזיר לו מעותיו וקנה אותו הגוי במעותיו ובמשיכת החמץ ועוד כגון זה צריכא למימר הא ודאי חמץ של גוי הוא ולא נשתייר לישראל בו כלום והרי הוא כחמץ שנמכר לגוי מכר גמור וממתניתין נמי תיקשי דתנן נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר פסח מותר בהנאה ואם תאמר משנה זו לא התירה אלא כגון שהרהינו אצלו וקבעו לו זמן וכלה הזמן לפני הפסח ליכא למימר הכא דאי כדאמרת היכי מצינן לאותובי מינה על רבא דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ולמימר ליה אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטול הכי מותר בהנאה דברשותא דגוי קאי כלומר משעת נתינת המעות נשתעבדו לו גוף הנכסים ואע\"פ ��לא הגיע הזמן הקבוע אלא אי אמר מכאן ולהבא הוא גובה כלומר כל אותו הזמן שבין נתינת המעות לזמן הפרעון לא נשתעבדו לו גוף הנכסים אמאי מותר בהנאה ברשותא דישראל קאי כלומר והלא שבעת ימי הפסח בתוך הזמן וכבר עברו עליו וברשותא דישראל היה ואמאי מותר בהנאה ואוקמא רבא בשהרהינו אצלו ולפיכך קנאו ובמסקנא תריץ מתניתין בהדי ברייתא ואוקימנין מתניתין כדאמר ליה קני מעכשיו ולפיכך אם עבר הזמן ולא נתן לו מעותיו נמצא החמץ של גוי משעה שאמר לו קנה מעכשיו ואע\"פ שלא נגמרה קנייתו עד שעבר הפסח והגיע הזמן הואיל ולא קיים תנאו קנה למפרע ולפיכך מותר והברייתא שאמרה אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח דברי הכל עובר בדלא אמר ליה מעכשיו נמצינו למידין מכאן אע\"פ שהגיע הוא ולא קנה משכון דלאו בר צדקה הוא כיון דאמר ליה קני מעכשיו קנה ולא מצינן לאוקמי מתניתין בשקבעו לו זמן והגיע הזמן קודם הפסח...<br><b> תשובה</b> זו ודאי קושיא שראוי להקשות כמותה וכמה זמן נתקשת לי קושיא זו בחיי אבא מארי ז\"ל עד שפירש לי טעמא מסברא ואחר פטירתו לחיי העולם נתגלו לי ראיותיה וכתבתי אותן בפירוש מסכת פסחים שחברתי אותו וזה נוסח דברי שם צריכין לברורי בהא שמעתא סברא דסבירא ליה לאבא מארי ז\"ל בה סבר דתנן נכרי שהלוה את ישראל וכו' ואוקמה דלא הוי מותר בהנאה אלא עד דאמר ליה קני מעכשיו צריך שיהיה הזמן הקבוע לפריעת החוב קודם הפסח כגון שהלוהו בראש חודש ניסן ואמר ליה אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד עשרה ימים בניסן קני לחמץ זה מעכשיו ופירש זה אגב שיטפא קשה הרבה דאם הזמן הקבוע קודם הפסח למה הצריכוהו לקני מעכשיו אפילו לא אמר ליה קני מעכשיו כשיגיע אותו הזמן קנה ליה והוי ליה ברשות הגוי וכד מעיינת בהאי פירושא משכחת ליה דיקא וליכא לפרושא אלא הכין דאם הזמן הקבוע אחר הפסח מתי יקנה הגוי לחמץ מעכשיו שהוא עת המשכון כשיגיע אותו הזמן בודאי הילכך לא קנה הגוי לחמץ מעת המשכון אלא לאחר הפסח וליכא ליה בפסח קנייה ביה כלל דעדיין לא מטא הזמן הקבוע ביניהן ונמצא החמץ בפסח עדיין ברשות ישראל ועבר על בל יראה ובל ימצא ואי אפשר שיהיה זה מותר בהנאה הנה נתברר דצריך הזמן הקבוע שיהיה קודם הפסח בודאי ואחר כך יהיה מותר בהנאה ודקא קשיא לן אמאי צריך לקנוי מעכשיו אם הזמן קודם הפסח והוא כשיגיע הזמן קנה לא קשה מידי דלא הצריכוהו לקני מעכשיו אלא כדי שיגמור ישראל ויקנה לגוי דאי לא אמר הכי לא קני הגוי לחמץ ואפילו מטא הזמן הקבוע תדע דבקנית הגוי למשכון הוא דהצרכנו לקני מעכשיו דקא מקשינן נהי נמי דהרהינו אצלו הא אמרת גוי מישראל לא קני ופרקינן לא קשיא הא דאמר ליה קני מעכשיו הא דלא אמר ליה קני מעכשיו וכך יתבאר מתוספתא דהזמן הקבוע קודם הפסח דתניא בה נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אמר לו אם לא באתי קודם הפסח הרי מכור לך אחר הפסח מותר באכילה ואין צריך לומר בהנאה ישראל שהלוה את הנכרי וכו' אלו נוסח דברי שם בפירוש מסכת פסחים ואחר דברי התוספתא שכתבנו אותם אין בפירושו ז\"ל ודקדוקו ספק כל שכן שדבריו ז\"ל הדין אתם והדעת מכרעת אותן מהטעם שביארנו אותו למעלה ואחר זה הביאור אין הלכה זו צריכה תירוץ אחר למבינים."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> קשיא לי מן הנוקשא שנשנית במשנה ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתם המצרים וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים ור' אליעזר אומר אף תכשיטי נשים והאי עוב��ין דתנן משום לא יראה ולא ימצא וליכא מאן דפליג אמתניתין דהא הוא שעובר על הנוקשא שהמה זומן ועמילן וקולן והוא ז\"ל לא הזכיר איסור זה שהרי לא פרט אלא התערובת וכן אמר <b> תערובת חמץ עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא כגון המוריס וכותח הבבלי ושכר המדי שעושין אותן מן הקמח וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלין</b> וכן נמי לענין אכילה לא אסר אלא התערובת בלבד אבל הנוקשא לא וקשיא דהא תנן הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת דאלמא דין הנוקשא כדין התערובת ואמאי קא מחייב אתערובת בלאו כר' אליעזר ואנוקשא פטר והא בין רב יהודה דקא מוקים לה למתניתין כר' מאיר ובין רב נחמן דמוקים לה כר' אליעזר כולהו מודה דמאן דמחייב אתערובת מחייב אנוקשא ולא פליגי אלא בחומר תערובת מן הנוקשא דרב יהודה סבר כיון דר' מאיר מחייב אנוקשא בעיניה כל שכן אתערובת דמחייב שהתערובת דבר הנאכל הוא והנוקשא לאו בר אכילה הוא אלא אם כן על ידי הדחק ורב נחמן סבר ר' אליעזר היא וכיון דמחייב אתערובת שאינו חמץ בפני עצמו מחייב כל שכן הנוקשא שהוא חמץ בפני עצמו ולעולם כולהו לא ילפיה אלא מדכתיב כל ר' מאיר מרבי הנוקשא כל שכן התערובת ור' אליעזר מרבי התערובת וכל שכן הנוקשא ותניא כותיה דרב יהודה שלא ריבה ר' אליעזר מכל אלא התערובת בלבד אבל נוקשא לא הלכך הויא מתניתין כר' מאיר ולעולם בין לרב נחמן בין לרב יהודה אנוקשא חייב ואם תאמר לא אוקימנא מתניתין אליבא דיחיד אלא כדי לבטלה אם כן מאי שנא מתערובת שחייב עליה הוה ליה למיפטר נמי בתערובת ואי מדתניא במכילתא סתם כותיה דר' אליעזר באיסור תערובת ולא אמר את הנוקשא מי אלימא ממתניתין הא מתניתין כיון דאוקימנא בדברי יחיד בטלה בריתא נמי הא אוקימנא בפירוש כר' אליעזר כל שכן דלאו הלכתא היא...<br><b> תשובה</b> האי נוקשא דהוא חמץ שאין בו תערובת כדאמרת היכי דמי אי ראוי לאכילה הוא כבר חייב על אכילתו כרת ואם אינו ראוי לאכילה פטור הוא על אכילתו ולענין קיומו בפסח אם צורת החמץ ניכרת עובר על קיומו ואם אין צורת החמץ ניכרת אלא נפסדה פטור הוא על קיומו כל אילו הדינין כבר פירש אותם אע\"פ שלא פירש לשון נוקשא שאין אנו יודעין מה הוא ביחוד ואם הנוקשא כמו שאמרת זומן ועמילן וקולן של סופרים כבר אמר בגדים וכו' ניירות שדבקו אותן בחמץ וכל כיוצא בזה מותר לקיימן בפסח ואין בהן משום לא יראה ולא ימצא שאין חמצו החמץ עומדת מכלל שהחמץ עצמו שדבקו בו אם הוא בפני עצמו אסור לקיימו..."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> קא פסק הרב ז\"ל <b> דמאן דאכל מצה בלא כוונה יצא כגון שאנסוהו גוים.</b> מכלל דקא סמך אהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא ופריש רב אשי שכפאוהו פרסיים אלמא דסבירא ליה דמצות לא בעי כוונה וקשיא מאי דקא פסיק לענין תקיעה שלא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע ואי כשלחו ליה סבירא ליה אפילו התוקע לשיר יצא ואקשינן עלה פשיטא דהאי האי ופריק מהו דתימא התם תאכל מצות אמר רחמנא וקא אכיל כל דהוא אבל הכא מתעסק בעלמא הוא קא משמע לן דמצות לא בעי כוונה מכלל דהא בהא תליא וסברא דיליה כר' זירא היא דאמר ליה לשמעיה איכון ותקע לי ואתיא כי הא דאתיא שומע שומע לעצמו משמיע משמיע לפי דרכו אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בשליח צבור אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע ואע\"פ שבפירוש פסק ז\"ל בקריאת שמע כרבה דלא בעינן כוונה וסמך אשינויא דשנינן דמתניתין דהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא דבקורא להגיה עסקינן ובלשון הזה אמר ז\"ל בספר אהבה הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל וגו' לא יצא והשאר אם לא כיון יצא אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא והאי שינויא לא שנינן ליה אלא אליבא דרבה דאמר מצות לא בעי כוונה כיון דאותיבניה ממתניתין דחה ואוקמה בקורא להגיה ופשטה דמתניתין כר' זירא אזלא בלא דוחקא ומאי שנא דבתקיעה סבירא ליה כר' זירא ובמצה ובקריאת שמע כרבה<br><b> ואי</b> אמרת דבקריאת שמע סמך אהא דתנו רבנן שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד עד כאן כוונת הלב דברי ר' מאיר ואמר רבא הלכה כר' מאיר מכלל דבכולה לא בעינן כוונה הלכך בעל כרחין נפסוק כרבה בשאר קריאת שמע וכי כוונה זו למצות קריאת שמע היא ודומיא דכוונת תקיעה למצות תקיעה וכוונת אכילת מצה למצות אכילה הא כוונה דאיפליגו בה ר' אלעזר ור' עקיבא ותנא קמא דברייתא ור' אחא שאמר משום ר' יהודה ור' אלעזר ור' יאשיה נמי וברייתא דר' מאיר לא תניא רמיא אלא לכוונת תפלה דסברי הנו תנאי שמצוה לכוין לבו בשעת קריאה לקבל עול מלכות שמים ואם קרא קריאת שמע בלא כוונת הלב ואע\"פ שנתכוין בקריאתו לשם מצוה לא יצא הואיל ולא כיון לבו לקבל עול מלכות שמים תדע דבהא פליגי דהא בפירוש קאמרי עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה ור' יאשיה סבר עד כאן מצות קריאה וכוונה מכאן ואילך כוונה בלא קריאה דכותיה גבי תוקע ואוכל מצה היכי משכחת לה מתכוין למצות תקיעה בלא שמיעה ולמצות אכילה בלא אכילה ועוד אי בכוונת מצוה פליגי הני תנאי אמאי לא מוקמינן פלוגתא דרבה ור' זירא בתנאי מהני תנאי אלא לאו שמע מינה דמצות כוונה לחוד ומצות קריאה לחוד ומצות קריאה גופה פלוגתא דרבא ור' זירא אי בעינן בשעת קריאה כוונה לעשיית המצוה ולצאת ידי חובה או לא דומיא דטמא שטבל אם צריך לכוין דעתו ליטהר או אינו צריך אלא אע\"ג דלקרורי נפשיה קא מכוין עלתה לו טבילה ועוד אי אמרת בכוונה דעשית מצוה עסקינן איכא לאקשויי מאי קסברי הני תנאי אי נימא דקא סברי מצות צריכות כוונה מאי שנא פסוק ראשון ופרק ראשון או עד לבבך אפילו כולה נמי ואי קסברי מצות אין צריכות כוונה אפילו מקצתה נמי לא הלכך לאו בכוונה דעשית מצוה עסקינן ואם כן ליכא למילף מינה.<br><b> ולא</b> עוד אלא אפילו בהלכה זו עצמה נראה לי דקשיא דידיה אדידיה שהרי בתחלה פסק ר' מאיר דלא בעינן כוונה אלא בפסוק ראשון וחזר ופסק כר' אחי שאמר משום ר' יהודה כיון שכיון את לבו בפרק ראשון יצא דהכי קאמר ז\"ל מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה וכן נמי האומנין וכו' ונתן טעם הדבר שלא תהא קריאת עראי כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה ובעניות דעתנו לא מצינו טעם של דבר כך ולא מיפרשא לן אלא משום כוונה כדרמינן אמר ליה רב מרי בריה דבת שמואל לרבא תנן האומנין קוראין וכו' אלמא לא בעינן כוונה ורמינהי ר' שמעון בן יוחאי אומר הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו בכולה וכו' שמע מינה משום כוונה הוא ובמסקנא אמרינן הכי אמר ר' יוחנן בטלין ממלאכתן וקוראין כי היכי דלא תיקשי כוונה אכוונה וכיון דקשיא לן אדבית הלל דאמרי עסיקנן במלאכתן וקוראין אוקימנה בפרק ראשון והינו סבריה דר' יוחנן בריש פרקין דאמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כר' אחי שאמר משום ר' יהודה ובטיבותיה יעיין בהא מילתא טובא כי היכי דליגלי לן מאי דמכסי מינן בה...<br><b> תשובה</b> זו השאלה ודאי ראוי לשאול כמותה וכמה דקדוקים יש בה והנה א��י מפרש אותה בדרך ברורה בעזרת הבורא מדחזינן לגמרא במסכת ברכות בפרק הקורא דאסיק דבריו בתירוץ המשנה הקורא להגיה והאי מסקנא לאו בלשון רבא אמרינן ליה התם בברכות סמכינן על האי מסקנא דדוקא הוא ואע\"ג דמתחזי מגמרא דראש השנה דהאי מסקנא תירוצא אליבא דרבא הוא סמכינן עליה דאילו לא הוה דייק אליבא דהלכתא לא אסיק ביה הגמרא סתם בפרק הקורא דלא אסיק ביה אלא למימרא דתירוצא דוקא הוא שכך שילינן על מתניתין דהיה קורא בדוכתא מאי כיון את לבו אי לימא לצאת שמע מינה דמצות צריכות כוונה ודחינן לא מאי אם כיון כיון לקרות ואתמהינן לקרות הא קא קרי ופרקינן בקורא להגיה וקם ליה האי תירוצא ומסקנא דגמרא הוא ועליה סמכינן ולענין אכל מצה בלא כוונה ליכא בה ספיקא דמשלחו ליה לאבוה דשמואל ואוקמה רב אשי בשכפאו אותו פרסיים ואוקמתא דסמכא היא דלא אידחיא ליה ועוד דרב אשי בתרא הוא והלכתא כבתראי וסוגיא דגמרא בכל מקום מצות אינן צריכות כוונה וברייתא שנויה בפסחים בפרק ערבי פסחים אכל בלא מתכוין יצא ואע\"ג דאוקמה ר' שמעון בן לקיש כתנאי כי היכי דלא תיקשי ליה לא איכפת לן בדבריו דיחיד הוא וסוגיא דגמרא דמצות אינן צריכות כוונה ולענין תקיעה פשיטה מילתא דהלכתא כר' זירא הדא אקשינן עליה ופרקינן אליביה ולא אקשינן עליה אלא אמאי הצריך כוונת משמיע אבל בכונת שומע ליכא בה ספיקא דמתניתין דוקא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא והך שינויא דשנינן כסבור חמור בעלמא הוא שינויא בעלמא דמסיפא דמתניתין שמעינן דכוונה לצאת בעינן דהכי תנן ואע\"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון את לבו וזה לא כיון הלכך בשופר ומגילה צריכין כוונה לצאת כדיוקא דמתניתין ובקריאת שמע ואכילת מצה וטבילה במי מקוה וכיוצא בהן לא בעינן כוונה לצאת דמצות אינן צריכות כוונה כסוגיא דגמרא בכל דוכתא ודוכתא<br><b> ואי</b> קשיא לך מאי שנא שופר ומגילה משאר מצות זו ודאי קושיא עמוקה היא והיא על הגמרא לא על אבא מארי זכרו לחיי העולם הבא וכמה זמן נתקשית לי קושיא זו אחר פטירת אבא מארי ז\"ל עד דאשכחת בה טעמא והוא שהמצות דאמרינן בהו מצות אינן צריכות כוונה מצות שקיומן בעשיית מעשה שגוף אותה העשייה היא המצוה כגון אכילה וטבילה וקריאה וכיוצא בהן אבל שופר הואיל וגוף המצוה שמיעת קול בעלמא היא כי לא מיכוין מאי קא עביד מן המצוה אינו כאוכל מצה וטובל דאע\"פ שלא כיון לבו בעת העשיה כבר קיים המצוה בעת העשיה שגוף המצוה היא שיאכל או יטבול וכן נמי שומע מגילה כשומע שופר תדע דלא הצרכנו קורא מגלה לכוין לבו לצאת אלא שומע קריאת מגלה בלבד הוא שהצרכנו אותו כוונה אבל הקורא עצמו אין דינו חמור מדין קורא קריאת שמע דאם כיון לבו לקרות אע\"פ שלא כיון לצאת יצא ואע\"פ שלא נתפרש הכי בגמרא מהקושיא גמרינן ליה ועוד שלא ראינו אותם הצריכו כוונה לצאת אלא בשומע בלבד וכמה טעם ברור הוא זה ודקדוק יפה למבינים וכבר גלינו אותו לכל התלמידים בבית המדרש מכמה שנים<br><b> ולענין</b> מה שהארכת בענין כוונת קריאת שמע דהיא בכוונת התפלה לקבל מלכות שמים לא ידעתי באי זה מקום שהוא כוונת יציאה בעלמא ולא ידעתי מאי זה מקום נראה לך שאינו סובר כך והלא בפירוש אמר בסוף הלכה ראשונה מפרק שני בהלכות קריאת שמע והשאר אם לא כיון יצא אפילו היה קורא בתורה כדרכו וכו' למימרא דבפסוק ראשון לא סגיא ליה בכוונת קריאה בעלמא וכבר פירש הכוונה בהלכות תפלה ואמר כיצד היא הכוונה שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה ולא יעלה על הדעת שלא פירש שם אלא כוונת תפלה בלבד שאילו היה הדבר כך היה אומר כיצד היא כוונת התפלה והואיל ולא אמר כך אלא היא הכוונה סתם משמע בין כוונת תפלה בין כוונת קריאת שמע ועוד ענין אחד הוא לקריאת שמע ולתפלה שהכל דבור לפני הקב\"ה וצריכין כוונה אחת ובפירוש אמר בפרק שני מהלכות קריאת שמע וצריך להאריך בדלת של אחד כדי שימליכהו על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות ואין בדבריו בכוונה ספק כלל<br><b> ושהקשית</b> מדפסק כר' מאיר וחזר ופסק כר' יוחנן דאמר בטלין בפרק ראשון תמיה וזו הקושיא להדא קושיא שכבר פירש ענינה הרב רבנו יצחק בעל ההלכות זצ\"ל במסכת ברכות וראוי לחכם להקשות אותה עיין במסכת ברכות בפרק היה קורא תמצא פירוק קושייתך ותירוץ דברי אבא מארי זצ\"ל דהכי אמר ז\"ל על פירוק הגמרא לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני האי פירוקא לדברי ר' יוחנן הוא דסבירא ליה וכו' אבל לרבא לאו משום דבעינן כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דבטלין ממלאכתן אלא משום דלא לישוי לה עראי הוא כי הא דגרסינן ביומא בפירקא קמא אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו וכו' ולפי זה הפירוש הנכון של רבינו יצחק ז\"ל הילכתא כר' יוחנן או כמאן דתריץ אליביה במתניתין דהאומנין לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני ולא מטעמיה דהוא סבר בטילה משום כוונה וטעמא דהלכתא משום קריאת עראי הנה גלינו סתרי שאלה זו כולה ולא נשאר בה קושיא בסיעתא דשמיא."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,75 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Rest on a Holiday",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> הא דקא סברי תרוייהו זצ\"ל בביצה שנולדה ביום טוב כדרבה דקא סבר טעם האיסור משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה וביצה שנולדה ביום טוב אחר שבת אסורה משום דכתיב והכינו את אשר יביאו וחול מכין ליום טוב וחול מכין לשבת ואין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב ואפילו הכנה דבידי שמים ויום טוב לחודיה נמי אסירה גזירה משום יום טוב אחר שבת ולא שנא ביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים ולא שנא מתרנגולת העומדת לאכילה וכד מעיינית בה שפיר לא משכחת דסבירא לן אלא כרב יוסף ורב יצחק דאמרי גזרה אי משום פירות שנשרו או משום משקין שזבו בשלמא כרב נחמן לא אמרינן כי קושין אדמפלגי בביצה ניפלגו בתרנגולת אלא כרב יוסף ורב יצחק אמאי לא והא ר' יוחנן כותיה סבירא ליה מדקא רמינן דר' יהודה אדר' יהודה ומשני וקא מדמי לה למשקין שזבו מן הפירות שהכניסן לאוכלין וקאמר אלמא קסבר ר' יהודה כל האוכלין אוכלא דאיפרת הוא דשמעינן מינה דלא מוקים טעמא דמתניתין דביצה אלא משום גזירת משקין שזבו ותיובתא דקא מותבינן עליהו מדתניא אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב וכו' וספיקא אסור נתערבה באלף כולן אסורות הא רב פפא ורב אשי דבתראי נינהו מתרצי אליביהו רב פפא אוקמה כתנא דליטרא קציעות ורב אשי אוקמה משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפי' מדרבנן לא בטיל<br><b> ועוד</b> דהא סוגיא דגמרא כותיהו מקשי אהא דתניא אחרים אומרין משום ר' אליעזר ביצה תאכל היא ואמה מתמהינן עלה במאי עסקינן אי בתרנגולת העומדת לאכילה אוכלא דאיפרת הוא והיא ואמה שריא ואי סבירא לן כטעמיה דרבה אמאי קא פרכינן אוכלא דאיפרת הוא הא אסירא משום הכנה וסוגין בעלמא נמי דלא כרבה בפרק בכל מערבין גרסינן אהא דתנן וכו' ור' יהודה אומר ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר ועוד אמר ר' יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביום טוב ראשון ואוכלה בשני וכן ביצה וכו' אצרכינן לה בגמרא דאי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למגזר בה משום משקין שזבו ופירות שנשרו אבל ביצה דאיכא למגזר אי משום משקין שזבו אי משום פירות שנשרו אימא מודה להו לרבנן צריכא ואי סלקא דעתך דסבירא לן דטעמיהו דרבנן דקאסרי ביומה משום הכנה נימא הכי אבל ביצה דאית בה איסור הכנה אימא מודה להו לרבנן צריכא<br><b> ואי</b> אמרת הא אשכחן דרב סבירא ליה כותיה דרבה דאיתמר שבת ויום טוב רב אמר נולדה בזה אסורה בזה ור' יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה ואמרינן עלה לימא קסבר רב קדושה אחת היא והאמר רב הלכה כארבעה זקנים ואליבא דר' אליעזר דאמר שתי קדושות הן ופרקינן הכא בהכנה קא מיפלגו רב אמר אית ליה הכנה דרבה ור' יוחנן לית ליה הכנה דרבה ואמר רבא הילכתא כותיה דרב בהני תלת והא חדא מיניהו, אי מיהא ליכא למשמע מינה טעם איסור ביצה ביומה דלעולם אימא לך לא נחלקו רב ור' יוחנן בטעם איסור ביצה ביומה דגזרה דרבנן הוא אי משום משקין שזבו או משום פירות שנשרו אלא בלמחר נחלקו רב אמר אסורה למחר דיום טוב הוא ומשום דאין שבת מכין ליום טוב מדכתיב והכינו ור' יוחנן סבר הכנת שבת ליום טוב מותרת דלא דריש והכינו אבל הכנת ביצה אתמול במעי תרנגולת לא איירו בה כלל הלכך איסור ביצה שנולדה ביום טוב אינו אלא בגזרה דרבנן אבל שבת ויום טוב אם נולדה בשבת אסורה למחר משום הכנת לידה ולאו משום גמירתה בידי שמים מאתמול במעי תרנגולת ואי משכח מר בה טעמא או שמע טעמא לינהר לן עינן ביה...<br><b> תשובה</b> לעולם הלכה כרבה דהא אותבינן עליה ופריק וקם פירוקיה ועוד מדסבר רב כותיה דרבה ופסק רבא הילכתא כותיה דרב שמע מינה דהילכתא כרבה ושאמרת אי מהא ליכא למשמע מינה הכא והכא ואותו השינוי ששניתה כדי שתעמוד הקושיא שלך לא יתכן ולא יעמוד שתורף כל מה שאמרת בפירוש דברי רב הוא דרב סבר כותיה דרבה בהכנה דלידה לא בהכנה דגמר ביצה במעי אמה וכמה שיבוש בזה הפירוש חדא דהיכא אמרינן רב אית ליה הכנה ומשמע כל דסבר רבה בהכנה סבר רב כותיה ורבה לא חלק בין הכנה דגמר ביצה במעי אמה שהיא בידי שמים ובין הכנה דעלמא ודאי אם קריתה וכו' לא פירשו לך ואני אפרש מה שפירש לנו והאיר עינינו אבא מארי זצ\"ל ליכא מאן דפליג בהכנה דעלמא דהיא משבת ליום טוב אסירא וכיוצא בזה והכנה זו הכנה בידי אדם היא כדאמר קרא בפירוש והכינו ושמע מינה שאין מכינין אלא מחול לקודש כגון ששי לשביעי ואתא רבה ואמר דאפילו הכנה בידי שמים אסורא כדאמר חול מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב ולפיכך (ברבה) [אמרו רב] אית ליה הכנה דרבה כלומר ההכנה שאינה בידי שמים שלא אסר אותה אלא רבה ומאן דסבר כותיה אבל הכנה דעלמא לא מיקרי הכנה דרבה וזה הפירוש הנכון דאיכא למימר ביה כי כן שמענו אותו אנחנו ורבים בבית המדרש מפי אבא זצ\"ל כמה פעמים ודברים של טעם הם ונראין מלשון התלמוד מדאמרינן הכנה דרבה דמשמע דאיכא הכנה אחרת חוץ מהכנה דרבה וכדמעינית בדבריך משכחת בהו תמיהא גדולה דהכא איתי בטעמיה דרב משום הכנת לידה ואנו לא ידענו מה היא הכנת לידה דתרנגולת דאמרינן בה עומדת לאכילה וביצתה מותרת על גבה ומאי אהני בהכנת הלידה וכי קודם לידתה לא היתה מוכנת במעי אמה אפילו לא נולדה כששוחט אמה ואפילו אכל ביצתה עמה לא ידעתי מאין לכם אלו הפירושים החדשים..."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> אמר ז\"ל <b> אבל </b>\n<b> היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו אין יום טוב שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד.</b> אע\"פ שיש להקשות על סברא זו מכמה אנפי רואה אני עתה דקשיא דידיה אדידיה דהא איהו ז\"ל סבר שקריאת ההלל בראשי חדשים מנהג ולאו חיובא דרבנן וקאמר שאין מברכין עליו שאין מברכין על המנהג ואם כן אמאי קא מחייב לברוכי על יום טוב שני והוא אינו אלא מנהג ואי יליף לה מהא דאמר אביי התם כי היכי דלא לזלזלי ביה הא אביי לא אמרה אלא כיון דעיקר תקנתו משום ספק היא שכך אמר למעלה ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה ואקשינן ליה והא יום טוב שני דספק דדבריהם הוא ובעי ברכה ופרק התם כי היכי דלא לזלזלי ביה הלכך לא אמר אביי ��בר זה אלא בזמן שהיה ספק לפי סברתו ז\"ל אבל בזמן הזה דקאמר דלאו ספק הוא לא קאמר שהרי מנהגא הוא ולא עוד אלא הוא ניהו ז\"ל פסק שהוא ספק שהרי אמר אם שכח ולא עירב מערב יום טוב שחל להיות בחמישי מערב עירובי חצרות בחמישי ובערב שבת ומתנה כיצד מתנה אומר בחמישי אם היום יום טוב אין בדברי כלום ואם לאו הרי זה עירוב ולמחר חוזר ומערב ואומר אם היום יום טוב כבר עירבתי מאמש ואין בדברי כלום ואם אמש היה יום טוב הרי זה עירוב מכלל דקא סבר שהוא משום ספק ואם כן על איזה מהם נסמוך אם לסמוך שהוא מנהג יש להקשות ואם נסמוך על דבר האחרון שהוא ספק ליכא לאקשויי...<br><b> תשובה</b> כמה ראוי לתמוה על קושיא זו וכי יש מי שעלה על לבו שיש אצלינו היום ספק לא ביום טוב ולא בשאר עניני הקביעה ואם יום טוב שני אצלך היום מפני הספק למה תעשה יום הכפורים יום אחד והלא ספיקא דאורייתא לחומרא דבר שראוי לישראל להסתפק בו ובחסדך אל תתן פתחון פה למינים עלינו כי אין ספק במועדות אצלנו והלא בני ארץ ישראל הקרובים לירושלים עושין יום טוב אחד אפילו בימים אלו ודקא קשיא לך לענין הברכה שאותו הטעם שאמר אביי כי היכי דלא לזלזלו ביה בזמן הספק הוא אדרבה אם כשהוא ספק חישינן דילמא אתי לזלזולי בה ולפיכך תקנו בו ברכה כל שכן בזמן שהוא מנהג דחישינן דילמא אתו לזלזולי ביה ולפיכך מברכין עליו כדאמר ז\"ל ושקשה עליך בדבריו שאמר שכח ולא עירב מניח עירוב בשני הימים ומתנה ליכא בה קושיא דאותן הדברים בזמן הראיה אמורים דאיכא שני ימים טובים מפני הספק וכי יראה לך שחבורו לאלו הימים בלבד אילו היה כן לא היה מביא בו דין הקרבנות והטמאות והטהרות וכיוצא בהם אלא ודאי אותן הדברים בזמן הראיה אמורים כששמענו מפיו ז\"ל בבית המדרש בפירוש ואין בדבריו ספק ולא עליו קושיא שאין הקושיא והשבוש אלא למי שאומר שיום טוב שני באלו הימים מפני הספק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,72 @@
+{
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Rest on a Holiday",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_a_Holiday",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> הא דקא סברי תרוייהו זצ\"ל בביצה שנולדה ביום טוב כדרבה דקא סבר טעם האיסור משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה וביצה שנולדה ביום טוב אחר שבת אסורה משום דכתיב והכינו את אשר יביאו וחול מכין ליום טוב וחול מכין לשבת ואין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב ואפילו הכנה דבידי שמים ויום טוב לחודיה נמי אסירה גזירה משום יום טוב אחר שבת ולא שנא ביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים ולא שנא מתרנגולת העומדת לאכילה וכד מעיינית בה שפיר לא משכחת דסבירא לן אלא כרב יוסף ורב יצחק דאמרי גזרה אי משום פירות שנשרו או משום משקין שזבו בשלמא כרב נחמן לא אמרינן כי קושין אדמפלגי בביצה ניפלגו בתרנגולת אלא כרב יוסף ורב יצחק אמאי לא והא ר' יוחנן כותיה סבירא ליה מדקא רמינן דר' יהודה אדר' יהודה ומשני וקא מדמי לה למשקין שזבו מן הפירות שהכניסן לאוכלין וקאמר אלמא קסבר ר' יהודה כל האוכלין אוכלא דאיפרת הוא דשמעינן מינה דלא מוקים טעמא דמתניתין דביצה אלא משום גזירת משקין שזבו ותיובתא דקא מותבינן עליהו מדתניא אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב וכו' וספיקא אסור נתערבה באלף כולן אסורות הא רב פפא ורב אשי דבתראי נינהו מתרצי אליביהו רב פפא אוקמה כתנא דליטרא קציעות ורב אשי אוקמה משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפי' מדרבנן לא בטיל<br><b> ועוד</b> דהא סוגיא דגמרא כותיהו מקשי אהא דתניא אחרים אומרין משום ר' אליעזר ביצה תאכל היא ואמה מתמהינן עלה במאי עסקינן אי בתרנגולת העומדת לאכילה אוכלא דאיפרת הוא והיא ואמה שריא ואי סבירא לן כטעמיה דרבה אמאי קא פרכינן אוכלא דאיפרת הוא הא אסירא משום הכנה וסוגין בעלמא נמי דלא כרבה בפרק בכל מערבין גרסינן אהא דתנן וכו' ור' יהודה אומר ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר ועוד אמר ר' יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביום טוב ראשון ואוכלה בשני וכן ביצה וכו' אצרכינן לה בגמרא דאי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למגזר בה משום משקין שזבו ופירות שנשרו אבל ביצה דאיכא למגזר אי משום משקין שזבו אי משום פירות שנשרו אימא מודה להו לרבנן צריכא ואי סלקא דעתך דסבירא לן דטעמיהו דרבנן דקאסרי ביומה משום הכנה נימא הכי אבל ביצה דאית בה איסור הכנה אימא מודה להו לרבנן צריכא<br><b> ואי</b> אמרת הא אשכחן דרב סבירא ליה כותיה דרבה דאיתמר שבת ויום טוב רב אמר נולדה בזה אסורה בזה ור' יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה ואמרינן עלה לימא קסבר רב קדושה אחת היא והאמר רב הלכה כארבעה זקנים ואליבא דר' אליעזר דאמר שתי קדושות הן ופרקינן הכא בהכנה קא מיפלגו רב אמר אית ליה הכנה דרבה ור' יוחנן לית ליה הכנה דרבה ואמר רבא הילכתא כותיה דרב בהני תלת והא חדא מיניהו, אי מיהא ליכא למשמע מינה טעם איסור ביצה ביומה דלעולם אימא לך לא נחלקו רב ור' יוחנן בטעם איסור ביצה ביומה דגזרה דרבנן הוא אי משום משקין שזבו או משום פירות שנשרו אלא בלמחר נחלקו רב אמר אסורה למחר דיום טוב הוא ומשום דאין שבת מכין ליום טוב מדכתיב והכינו ור' יוחנן סבר הכנת שבת ליו�� טוב מותרת דלא דריש והכינו אבל הכנת ביצה אתמול במעי תרנגולת לא איירו בה כלל הלכך איסור ביצה שנולדה ביום טוב אינו אלא בגזרה דרבנן אבל שבת ויום טוב אם נולדה בשבת אסורה למחר משום הכנת לידה ולאו משום גמירתה בידי שמים מאתמול במעי תרנגולת ואי משכח מר בה טעמא או שמע טעמא לינהר לן עינן ביה...<br><b> תשובה</b> לעולם הלכה כרבה דהא אותבינן עליה ופריק וקם פירוקיה ועוד מדסבר רב כותיה דרבה ופסק רבא הילכתא כותיה דרב שמע מינה דהילכתא כרבה ושאמרת אי מהא ליכא למשמע מינה הכא והכא ואותו השינוי ששניתה כדי שתעמוד הקושיא שלך לא יתכן ולא יעמוד שתורף כל מה שאמרת בפירוש דברי רב הוא דרב סבר כותיה דרבה בהכנה דלידה לא בהכנה דגמר ביצה במעי אמה וכמה שיבוש בזה הפירוש חדא דהיכא אמרינן רב אית ליה הכנה ומשמע כל דסבר רבה בהכנה סבר רב כותיה ורבה לא חלק בין הכנה דגמר ביצה במעי אמה שהיא בידי שמים ובין הכנה דעלמא ודאי אם קריתה וכו' לא פירשו לך ואני אפרש מה שפירש לנו והאיר עינינו אבא מארי זצ\"ל ליכא מאן דפליג בהכנה דעלמא דהיא משבת ליום טוב אסירא וכיוצא בזה והכנה זו הכנה בידי אדם היא כדאמר קרא בפירוש והכינו ושמע מינה שאין מכינין אלא מחול לקודש כגון ששי לשביעי ואתא רבה ואמר דאפילו הכנה בידי שמים אסורא כדאמר חול מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב ולפיכך (ברבה) [אמרו רב] אית ליה הכנה דרבה כלומר ההכנה שאינה בידי שמים שלא אסר אותה אלא רבה ומאן דסבר כותיה אבל הכנה דעלמא לא מיקרי הכנה דרבה וזה הפירוש הנכון דאיכא למימר ביה כי כן שמענו אותו אנחנו ורבים בבית המדרש מפי אבא זצ\"ל כמה פעמים ודברים של טעם הם ונראין מלשון התלמוד מדאמרינן הכנה דרבה דמשמע דאיכא הכנה אחרת חוץ מהכנה דרבה וכדמעינית בדבריך משכחת בהו תמיהא גדולה דהכא איתי בטעמיה דרב משום הכנת לידה ואנו לא ידענו מה היא הכנת לידה דתרנגולת דאמרינן בה עומדת לאכילה וביצתה מותרת על גבה ומאי אהני בהכנת הלידה וכי קודם לידתה לא היתה מוכנת במעי אמה אפילו לא נולדה כששוחט אמה ואפילו אכל ביצתה עמה לא ידעתי מאין לכם אלו הפירושים החדשים..."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> אמר ז\"ל <b> אבל </b>\n<b> היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו אין יום טוב שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד.</b> אע\"פ שיש להקשות על סברא זו מכמה אנפי רואה אני עתה דקשיא דידיה אדידיה דהא איהו ז\"ל סבר שקריאת ההלל בראשי חדשים מנהג ולאו חיובא דרבנן וקאמר שאין מברכין עליו שאין מברכין על המנהג ואם כן אמאי קא מחייב לברוכי על יום טוב שני והוא אינו אלא מנהג ואי יליף לה מהא דאמר אביי התם כי היכי דלא לזלזלי ביה הא אביי לא אמרה אלא כיון דעיקר תקנתו משום ספק היא שכך אמר למעלה ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה ואקשינן ליה והא יום טוב שני דספק דדבריהם הוא ובעי ברכה ופרק התם כי היכי דלא לזלזלי ביה הלכך לא אמר אביי דבר זה אלא בזמן שהיה ספק לפי סברתו ז\"ל אבל בזמן הזה דקאמר דלאו ספק הוא לא קאמר שהרי מנהגא הוא ולא עוד אלא הוא ניהו ז\"ל פסק שהוא ספק שהרי אמר אם שכח ולא עירב מערב יום טוב שחל להיות בחמישי מערב עירובי חצרות בחמישי ובערב שבת ומתנה כיצד מתנה אומר בחמישי אם היום יום טוב אין בדברי כלום ואם לאו הרי זה עירוב ולמחר חוזר ומערב ואומר אם היום יום טוב כבר עירבתי מאמש ואין בדברי כלום ואם אמש היה יום טוב הרי זה עירוב מכלל דקא סבר שהוא משום ספק ואם כן על איזה מהם נסמוך אם לסמוך שהוא מנהג יש להקשות ואם נסמוך על דבר האחרון שהוא ספק ליכא לאקשויי...<br><b> תשובה</b> כמה ראוי לתמוה על קושיא זו וכי יש מי שעלה על לבו שיש אצלינו היום ספק לא ביום טוב ולא בשאר עניני הקביעה ואם יום טוב שני אצלך היום מפני הספק למה תעשה יום הכפורים יום אחד והלא ספיקא דאורייתא לחומרא דבר שראוי לישראל להסתפק בו ובחסדך אל תתן פתחון פה למינים עלינו כי אין ספק במועדות אצלנו והלא בני ארץ ישראל הקרובים לירושלים עושין יום טוב אחד אפילו בימים אלו ודקא קשיא לך לענין הברכה שאותו הטעם שאמר אביי כי היכי דלא לזלזלו ביה בזמן הספק הוא אדרבה אם כשהוא ספק חישינן דילמא אתי לזלזולי בה ולפיכך תקנו בו ברכה כל שכן בזמן שהוא מנהג דחישינן דילמא אתו לזלזולי ביה ולפיכך מברכין עליו כדאמר ז\"ל ושקשה עליך בדבריו שאמר שכח ולא עירב מניח עירוב בשני הימים ומתנה ליכא בה קושיא דאותן הדברים בזמן הראיה אמורים דאיכא שני ימים טובים מפני הספק וכי יראה לך שחבורו לאלו הימים בלבד אילו היה כן לא היה מביא בו דין הקרבנות והטמאות והטהרות וכיוצא בהם אלא ודאי אותן הדברים בזמן הראיה אמורים כששמענו מפיו ז\"ל בבית המדרש בפירוש ואין בדבריו ספק ולא עליו קושיא שאין הקושיא והשבוש אלא למי שאומר שיום טוב שני באלו הימים מפני הספק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,95 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> האי דקא פסק ז\"ל <b> נעץ ארבעה קונדסין בארבע זויות הגג וסיכך על גבן הואיל וסיכך על שפת הגג כשרה ורואין וכו'.</b> מנא ליה הא הא לא איפשיט במחלוקת ר' יעקב ורבנן באמצע הגג אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה ולא מיבעיא לרב הונא דאמר מחלוקת על שפת הגג אבל באמצע הגג דברי הכל פסולה ואיתותב באמצע הגג ובשפת הגג לא איתותב אלא אפילו לרב נחמן דאמר באמצע הגג מחלוקת לא איפשיט דעל שפת הגג דברי הכל כשרה ואם כן קא קשיא לי אמאי קא סמיך ופסק.<br><b> תשובה</b> לא ידעתי מאי קושיא דבפירוש אמרינן בגמרא ורב נחמן אמר באמצע הגג מחלוקת אבל בשפת הגג דברי הכל כשרה והילכתא כרב נחמן דרב הונא דאמר מחלוקת על שפת הגג אבל באמצע הגג דברי הכל פסולה כבר איתותב וסלקא ליה בתיובתא דארץ כאמצע הגג דמי והאי דאמרת לא איפשיט דמחלוקת רבי עקיבא ורבנן באמצע הגג אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה כבר איפשיט בדברי רב נחמן וזה שאמרת אפילו לרב נחמן דאמר באמצע הגג מחלוקת לא איפשיט דעל שפת הגג דברי הכל כשרה לא ידעתי האיך יתכן דבר זה עם נוסח דברי רב נחמן שכתבנו לן בגמרא ושמא בספריכם חסרון בדברי רב נחמן והאי דאבעיא לן בגמרא שמא בין זו ובזו מחלוקת לא איכפת לן בה מדאמר רב נחמן דמחלוקת באמצע הגג בלבד ולא אתותב כדאתותב רב הונא שמע מינה שתירוץ הבריתא כדבריו דמחלוקת באמצע הגג אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה..."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> אמר הרב ז\"ל <b> נתן </b>\n<b> עליה נסר אחד שיש ברחבו ארבעה טפחים כשרה ואינו ישן תחתיו והישן תחתיו לא יצא ידי חובתו.</b> והא כרב היא דאמר בין באמצע בין מן הצד לא מיפסלא אלא בארבע אמות דאי כשמואל האמר שמואל באמצע בארבעה טפחים ומוקים לה למתניתין דנסר מן הצד וחזר ואמר ז\"ל בסוכה גדולה סכך פסול באמצע בארבעה טפחים פחות מיכן כשרה ומן הצד פסול בארבע אמות והא כשמואל היא וליכא למימר דנסר לאו סכך פסול הוא דהא קא מותבינן מינה תיובתא לשמואל אלא לשמואל דאמר באמצע בארבעה אמאי כשרה שמע מינה דנסר סכך פסול הוא ואע\"ג דגזרה דרבנן הוא הילכך קשיא...<br><b> תשובה</b> זו הקושיא אינה על אבא מארי ז\"ל כלל דמתניתין היא נתן עליה נסר וכו' ולשמואל ניחא הא מתניתין כדגרסינן בגמרא בשלמא לשמואל דאמר וכו' משום הכי לא יישן תחתיו אלא לרב דאמר וכו' אמאי לא יישן וכו' הנה בפירוש שמשנה זו לשמואל ניחא מדתנן ואין ישנין תחתיו הלכך אין על אבא מארי ז\"ל קושיא דלא אמר אלא כשמואל בנסר ובסכך פסול והך אוקימתא דאוקמינן בגמרא דנסר דתנן מן הצד כי היכי דלא תיקשי לשמואל מתחזי דשינויא (דחיקא) הוא ולפיכך לא אפיק ז\"ל מתניתין מפשטה ונסרין שיש בהן ארבעה אע\"ג דסכך פסול נינהו לא פסלינן להו אלא משום גזירת תקרה וגזירת תקרה בנסר אחד [לא שייכא] דהא דלא עביד איניש תקרה רוחב ארבעה ולפיכך דייק ז\"ל בדבריו נסר אחד ואע\"פ כן לא נדחה הגזרה בנסר אחד לגמרי דהא אין ישנין תחתיו תנן למימרא דאינו סכך כשר ואם יעמוד המקשה ויאמר דאוקימתא דאוקים גמרא לשמואל מן הצד דוקא היא מדלא אדחי בגמרא תהא אוקימתא גם לדברי אבא מארי ז\"ל שלא פירש בדבריו לא באמצע ולא מן הצד אלא נתן עליה סתם אמר כלשון המשנה וליכא בה קושיא..."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> אמר ז\"ל <b> העושה </b>\n<b> סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית.</b> ולא חלק בין אילן שחמתו מרובה מצלתו בין אילן שצלתו מרובה מחמתו וקשיא לי בה דהא רבא קא מפריש מתניתין באילן שצלתו מרובה מחמתו מדמדמי לה לבית ולא קא תני פסול מה בית צלתו מרובה מחמתו פסול אף אילן וכו' ומוקמינן אילן שחמתו מרובה מצלתו כשר בשחבטן כי היכי דלא לצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ונפקא לן מינא מדהדר תני הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת וכו' אם היה הסכוך הרבה מהן כשרה ובשחבטן וקא משמע לן דאפילו לכתחלה עבדינן וכשרה...<br><b> שאלה </b> אמר ז\"ל <b> הדלה </b>\n<b> עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואחר כך קצצן אם יהיה הסיכוך הרבה מהן כשרה.</b> וקשיא לי אמאי לא הכשיר אלא בקציצה והא לא תנינן הכי אלא אם היה הסיכוך הרבה או שקצצן כשרה אלמא דאם היה הסיכוך הרבה אינו צריך קציצה ובחבטה סגיא לן דקא מקשינן עלה והא קא מצטרף סכך כשר בהדי סכך פסול ומוקמינא לה בשחבטן..."
+            ],
+            [
+                "<span class=\"\">אמר הרב ז\"ל </span>\n<b> עירב </b>\n<b> דבר שמסככין בו עם דבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהם אע\"פ שהכשר יתר על הפסול פסולה.</b> ותמיהא לי מילתא טובא דהא איפכא ילפינן דתנן החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה ורמינן עלה הא דתניא הרי זו סוכה ואמר רב הונא לא קשיא כאן שיש חלל טפח במשך שבעה וכאן בשאין וכו' והאי גדיש סכך כשר מעורב עם הפרי שהוא סכך פסול וכן נמי הא דאמר רב מנשיא בר גדא אמר רב הונא הקוצר לסיכוך אין לו ידות ותניא סיכי תאנים פרכילין ובהם ענבים מכבדות ובהן תמרים כולן אם פסולת מרובה על האוכלין כשרין והא הכא דמעורב הפירי עם הפסולת כיון דכשר מרובה על הפסול כשר משום בטול ברובא ועיקר הא מילתא נפלא בעיני פלא גדול עד שחפשתי ודקדקתי ונתגלה לי מי הביאו ז\"ל לומר דבר זה כיון שמצא מה שהקשינו על דברי רבא שאמר לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו אבל חמתו מרובה מצלתו כשר אקשינן ליה והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר וכן נמי הא דתנן הדלה עליה את הגפן וכו' אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה וקא מקשינן והא קא מצטרף סכך פסול וכו' לא מיתרצא לן אלא בשחבטן והוא ז\"ל סבר שחבטה זו כעין קציצה ותלישה מן הקרקע וקאמר לן דאם סכך כשר מרובה על הפסול אם קצץ אינו צריך לנענע והוא מה שאמר ז\"ל הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואחר כך קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה אלמא חבטה דקאמרי היינו קציצה ולפיכך הוקשה עליו הא דתנן תקרה שאין עליה מעזיבה ר' יהודא אומר משום בית הלל או מפקפק או נוטל אחת מבנתים וכו' וכן נמי הא דתנן המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה ולא קא מקשי עליה והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ואומר אני שתירץ ז\"ל דשאני לן בין עירוב הסכך הפסול עם הסכך הכשר כגון האילנות עם הסוכה ובין שיהיה זה לעצמו וזה לעצמו בלא עירבוב כגון התקרה שניטל אחת מבנתים והשפודין או ארוכות המטה שמניח הפסול ביניהן ויהיה זה לעצמו ולפיכך אמר ז\"ל לאחר כך סכך בזה לעצמו ובזה לעצמו זה בצד זה אם יש בסכך פסול שלשה טפחים וכו' עד פחות מיכן כשרה<br><b> וקשיא</b> בעיני לתרוצי הכי מכמה אנפי חדא משום קושיין דאדכרית לעיל החוטט בגדיש והקוצר לסכוך דרב הונא ותניא דסיכי תאנים וכו' דכולהו סכך פסול מעורב עם סכך כשר נינהו ועוד לאו קל וחומר הוא ומה במקום שמפוזר ומעורבב עם הכשר לא קאמרינן בטל ברובה מקום שהוא מיוחד ונראה שהוא פסול לא כל שכן דלא בטיל ועוד אי חבטה קציצה היא אמאי קתני אם היה הסכוך הרבה מהן אם כן ניתנינהו חד בבא אם קצצן כשרה בין היה הסיכוך הרבה ובין מועט ואלא מתניתין גופה תיקשה קתני רישא אם היה הסיכוך הרבה מהן וקא מוקמינן לה בקציצה והדר תני או שקצצן מכלל דרישא מחוברין נינהו ומכלל דאם היה הסיכוך הרבה מהן ולא בעי קציצה ואי אמרת דקציצה לא מהניא אלא בנענוע חדא דאם כן נפקא לה מתניתין כולה מפשטה ועוד הניחא לשמואל דקאמר צריך לנענע אלא לרב דאכשורי מכשר בלא נענוע מאי איכא למימר ועוד אי חבטה לשון קציצה אמאי קא משני תלמודא בלישנא לימא הכא והכא בלשון קציצה או הכא והכא חבטה ועוד הא דקתני המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה וכו' וקא מוקמינן לה אם היו נתונין שתי נותנן ערב ואם נתונין ערב נותנן שתי וקתני כשרה והא אינו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אלא ודאי השפודין עם הסכך מעורבין הלכך קשיא לפי תירוץ זה אבל הני הלכתא דקא מסיק הוא מינה לעיין מר בה טובא דילמא מסייעין ליה מן שמיא ומתריץ אליביה וכן יהי רצון...<br><b> תשובה</b> אלו השלש שאלות בענין אחד הן תלויין והוא פירוש ז\"ל חבטה קציצה ומאן חכים לפרושי כי האי פירושא הלא גברא רבא דנחית לעומקא דגמרא כותיה ז\"ל דהא אקשינן על מתניתין דהדלה עליה את הגפן וכו' בגמרא דהעושה סוכתו תחת אילן היכי דמי אי נימא בשלא חבטן אמאי כשרה ופרקינן אלא לאו שחבטן וכו' ואתמהינן נמי על הברייתא בגמרא דהדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן פסולה היכי דמי אי נימא בשלא קצצן מאי אריא משום תעשה ולא מן העשוי תיפוק ליה במחוברין נינהו אלא לאו שקצצן וכו' וענין שתי הקושיות אחד הוא וכן הפירוק אחד הוא אלא מיהו חבטן לשון הגמרא וקצצן לשון המשנה ובכמה מקומות יביא התלמוד בשקלא וטריא דיליה פעמים לשון משנה ופעמים לשון תלמוד וזו הראיה עמוקה היא והקושיא שלך יש להתקשות בה ואבא מארי ז\"ל בתחלת ימיו לא היה מפרש חבטן קצצן והפירוש שלו על גמרא מסכת סוכה פירש בו חבטן פירושא אחרינא כדעת מקצת המפרשין ואני תיקנתי אותו על החיבור בצואתו ז\"ל ופרשתי חבטן קצצן והוצאתי זו הראיה ואע\"פ שיוכל המקשה לומר האי ברייתא דאקשי גמרא עליה תפוק לי דמחוברין נינהו בשרוב הסיכוך מחובר וליכא מאן דפליג בכי הא דבעי קציצה איכא למפרך לא פליג בבריתא כדפליג במתניתין ואם היה הסיכוך הרבה מהן אלא סתם תניא בלא חלוקה דפסולה ושמעתי שהרב רבנו שלמה הצרפתי ז\"ל כך פירש חבטן קצצן אבל לא ראיתי דבריו בזה הענין ותמה אני על מי שלא יפרש חבטן הינו קצצן היכי מיפרקא ליה קושיא דאקשינן על מתניתין דהדלה עליה הא קא מצטרף סכך פסול לסכך כשר כל זמן שהן מחוברין סכך פסול נינהו ואם החביטה של אותן המפרשין מפקא למחובר מלהיות סכך פסול אפילו ברובא נמי מסתייע חביטה אלא לעולם ליכא פירושא דמסתבר אלא שחבטן הינו קצצן מיהו זה לשון הגמרא וזה לשון המשנה כששמענו מפי הרב זצ\"ל בפירוש<br><b> ודקא</b> קשיא לך מסיכי תאנים ופרכילי ענבים ועטרות של שבלים ומכבדות של תמרה דכולהו סכך פסול דהוא האוכל מעורב עם סכך כשר דהוא הפסולת ודאי קושיא יפה היא ואנחנו תמיד מתקשין בה אבל אינה קושיא על אבא מארי ז\"ל אלא על התלמוד עצמו אפילו לדעת מי שמפרש חבטן ריסק עיקרן או פיזרן לכאן ולכאן או פירוש אחר הקושיא עדיין במקומה עומדת דאוכלין לית להו תקנה להכשירן לסיכוך ואם יש הנפש לומר סכך פסול בטיל ברובו (נמצא) [נימא] ליה אם כן אמאי הצריכוהו בהדלה עליה לחביטה אפילו לא חבטן נמי ולא סלקא דעתך לומר אינו צריך חביטה אלא בדהוי רובה דסכך מחובר דהאי תירוצה דתרצינן אלא לאו שחבטן וכו' תירוצא לסיפא דמתניתין דתנן אם היה הסיכוך הרבה מהן וכו' הנה נתבאר דמחובר לית בזה תקנה והסוכה פסולה ואפילו הוי מיעוט ודאי פרכילי ענבים ובהם ענבים ומאי דדמי להו שניין מצורת ההלכה ויראה שלא הקלו בהם אלא מפני שאותו האוכל נראה (כלאי') [כנוי] סוכה ודעתו בסיכוך על הפסולת בלבד ואינו דומה לסכך מחובר וכיוצא בו דדעתו בו לסכוך כך יראה ואפשר שיהיה שם פריקא אחרת שלא נתגלה לנו ודקא קשיא לך ממתניתין דגופה תקשי ודאי תקשי לרב ולא לשמואל וכבר סלקא לה קושיא דאקשינן על רב בקושיא ומשום דסלקא ליה לרב מבריתא בקושיא לא אצטריכינן לאותובי עליה מתירץ המשנה שאינו מבואר בלשונה ודקא מקשית מדקתני המקרה סוכתו בשפודין וכו' וקא מוקמינן לה אם היו נתונין שתי נותנין ערב וכו' ליתא קושיא כלל דאע\"ג דסכך פסול שתי וכשר ערב או בהפך אינו ערבוב שסכך כשר יש לו מקום מסויים ניכר לעין וכן הפסול ובין שהיה מקום הסכך הפסול קטן או גדול רחב או צר אינו ערבוב שאין הערבוב אלא שיהיו שניהן הכשר והפסול מעורבין זה בזה ואין ביניהן בדילה הנכרת ומן שמיא מסייען לנא לתרוצא אליביה ואליבא דהילכתא..."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> קשיא לי מה שהתיר לאכול פירות חוץ לסוכה אפילו דרך קבע והא סוגיא דגמרא הוא דקא מותבינן ממתניתן דקתני (סוכה כו:) ומעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולר\"ג שתי כותבות ודלי של מים וכו' ואי סלקא דעתך ככותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה השתא שתי כותבות בלא גרעינין לא הוי כביצה כותבת אחת בגרעינתה יתירה מכביצה מכלל דסברינן לן דפירות בעי סוכה ור' ירמיה קבלה ותירץ דשתי כותבות בלא גרעיני לא הוי כביצה וכו' ואע\"ג דשני רבא לא מפני שהלכה כך אלא משום דהוי להו פירי ופירי לא בעי סוכה הא איתותב רבא מהא דאמר כשהיו למדין תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע והביאו לנו תאנים וענבים ואכלנום עראי חוץ לסוכה אכילת עראי אין אכילת קבע לא ואע\"ג דדחי ושני ואכלנום כאכילת עראי לא סמכינן אשנוייא דהא הדרינן למימר נימא כתנאי לפיכך אם השלים במיני תרגימא יצא ואי סלקא דעתך פירי בעי סוכה לישלים בפירי מדדיקינן דתניא דמתניתין דמיני תרגימא קא סבר דפירי לא בעי סוכה מכלל סבירא לן דרבי סבר בעי סוכה ולא סמכינן אשנויא דרבא והלכך הויא לה כתנאי ואפילו הכי קא מוקמינן דמתני' דמיני תרגימא בדליכא פירי ואי בעית אימא מאי מיני תרגימא דקתני פירי הלכך לדברי הכל פירי בעי סוכה ואידחי ליה תרוצא דרבא ובטיל...<br><b> תשובה</b> לא באה לך זו הקושיא כולה אלא מהני תנאי דכתיבי בספרי גמרא שבידך שכך נראה מדבריך שכתוב בספריכם נימא כתנאי ואין לשון התלמוד כך אלא נימא מסייעא ליה ובמקצת הספרים תניא דמסייעא ליה לפיכך אם השלים וכו' וליכא בה קושיא כלל דכבר אוקי רבא מתניתין דסוכה משום דהוי להו פירי ופירי לא בעי סוכה ואותבי עליה דרבא מברייתא ופריק תרי פירוקי וקם פירוקיה ומשום דאקשינן עליה מברייתא ותריץ אטעמיה ולא קמא עליה קושיא בקשנו לסיועיה ואמרינן בגמרא נימא מסייעא ליה לפיכך אם השלים במיני תרגימא יצא ודחינן להאי סיועא מאי מיני תרגימא וכו' כלומר מהא סיועא הלכך ליכא מינה סיועא ולא תיובתא ולא מפני שלא נמצא בהאי תניא סיועא לרבא ודחי דבריו שכבר תירץ אותם וקם תירוציה דהאי ברייתא ליכא בה משמעא לטעמיה דרבא לא תיובתא ולא סיועא ולפיכך סמכינן אפרוקיה דרבא דלא אידחי ולעולם הלכתא פירי לא בעי סוכה וליכא בדבריו ז\"ל קושיא..."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> קשה לי האי דקא סבר ז\"ל לרבות בערבה שבלולב אמר <b> אם הוסיף על שתי ערבות הרי זה פסול</b> ומאי שנא מן הדס שאם הוסיף כשר הא כשם ששנינן שלשה הדסין ואפיקנה מענף עץ עבות שלשה הכי נמי שנינו בערבה שתים ואפיקנה מערבי נחל ואי הני שלשה הדסין לאו דוקא ולא קתני שלשה אלא דלא נפיק בבציר מינה הכי נמי ערבה שתי ערבות ולא פחות הא יותר שפיר דמי ואי אמרת מקשינן ערבה ללולב ולאתרוג כשם שהלולב והאתרוג אחד ולא יותר הכי נמי ערבה שתים ולא יותר חדא דמאי חזית דמקשית לאתרוג וללולב אקיש להדס ועוד אתרוג ולולב גופייהו מנא לך דחד חד ולא יותר אי מדקתני כשם שלולב אחד ואתרוג אחד הא ליכא למשמע מינה דהכי קאמר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד יספיק ונפיק ביה הכי נמי הדס וערבה ולעולם אימא לך אם הוסיף כשר ואי מהא דקא מקשי ואימא פלפלין דתניא היה ר' מאיר אומר וכו' ומהדרינן משום דלא אפשר היכי נעביד ניתי חדא לא מנכרא לקיחתה תרתי תלת פירי חדא אמר רחמנא ולא שנים ושלשה פירות אמינא לך הא ליכא למשמע מינה דהכי קאמר או לא מתעבדי מצוה אלא בתרתי תלת פלפלי הא פירי חדא אמר רחמנא מספיק למצוה ולא הצריכנו הכתוב לשנים ושלשה דהא כתיב פרי עץ אחד וכיון שבפרי אחד נפקינן ליכא למימר דפלפלין חדא משום דלא מינכרא לקיחה מפלפלין אלא בתרתי תלת והכתוב לא הצריך לכך ואם כן מאי שנא הדס דקא מכשר לרבויי ומאי שנא שאר המינין דקאמר ז\"ל אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן ואם הוסיף או גרע פסל והא אפילו לר' יהודה דקסבר לולב שצריך אגד התיר לאגדו בסיב ובעיקרא דדיקלא כיון שהוא מינו לא פסיל ביה בין סבירא לן דצריך אגד בין לא סבירא ולפיכך נהגו העולם לרבות בהדס ובערבה כדי לנאות את ההושענא ועוד נהגו להקיפו בהוצין מלולב אחר משום נוי ולא איכפת להו והראשונים אומרין שמרבה בהדס עד ס\"ח בדין כמנין לולב ומרבין בערבה עד ע' כנגד שבעים אומות והדין נותן...<br><b> תשובה</b> תקנו הספרים שלכם שכבר חזר בו ז\"ל ותיקן הספר שלו בידו כך ואם הוסיף או גרע לא פסל ושמעתי מפיו ז\"ל ראיה חזקה להאי סברא בתרא מגמרא דסנהדרין בפרק ואילו הן הנחנקים התם הא איכא לולב דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף וכו' ואין מפרשין לחכם..."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שאלה </b> קשיא לי הא דקא סמך ז\"ל אהא דתניא (סוכה לא.) מעשה באנשי כרכים שהיו מורישין את לולביהן לבניהם אמרו לו אין שעת הדחק ראיה מכלל דאפילו רבנן מודו בשעת הדחק אם כן אפילו כולהו נמי יבשין כשרין ואי אמרת הא דחי��ן לה דאמרינן מאי לאו אכולהו ודחינן לא אלולב אי משום הא לא תדחיה דהא קא מיתינן תניא בפירוש שר' יהודה מתיר אפילו באתרוג יבש ובטלה לה הך דחיתא דשנינו לעיל לא אלולב ואיתותב רבא ושמעינן מינה שר' יהודה בכולהו לא בעי הדר ומאי דקאמרי ליה רבנן אין שעת הדחק ראיה בכולהו קאמרי הלכך לא שנא לולב ולא שנא שאר מינין ועוד ממאי דהאי דקאמרי רבנן אין שעת הדחק ראיה דבשעת הדחק יבש כשר דילמא אין שעת הדחק ראיה והאי דקא נטלו יבש שלא תשתכח תורת לולב מישראל כדקאמרינן גבי אתרוג מהו דתימא אם לא מצא אתרוג יביא פרי או רמון דלא תשתכח תורת אתרוג ודוקא מין אחד הוא דלא יביא הא יבש יביא שלא תשתכח תורת לולב ולעולם אינו כשר דאי אמרת בשעת הדחק כשר הוא לרבנן לא הוי להו למיתנא פסול דמשמע בין לכתחלה ובין דיעבד אלא לא יטול ואם נטל כשר כדקתני גבי לולב של עבודה זרה ומדקתני פסול שמע מינה דאין אדם יוצא בו ידי חובתו ובשעת הדחק זכרון בעלמא הוא.<br><b> תשובה</b> נכלם אני מלפרש לך אלו הפירושים הקרובים אבל הצרכתני באלו הקושיות לבאר דברים המבוארים ודאי ר' יהודה סבר בכולהו יבשים כשרים ולא סמך ז\"ל על אוקימתא דאוקמינן לא אלולב דמשמע לא הכשיר ר' יהודה אלא בלולב יבש דהוא ז\"ל כרבנן סבירא ליה לא כר' יהודה דיחיד הוא ויחיד ורבים הלכה כרבים ודרך ההלכה כך הוא ר' יהודה סבר בכולהו יבשים כשרים כפשטה דברייתא ר' יהודה אמר יבשים כשרים דהך אוקמיתא דאוקמינא דברי ר' יהודה בלולב בלבד דחויה היא מדתניא אחר כך אתרוג יבש פסול ור' יהודה מכשיר כדאמרת מיהו אע\"ג דפליגי רבנן על ר' יהודה הא מיתי ר' יהודה מאנשי כרכים שהיו מורישין את לולביהם והודו לו מיהו בשעת הסכנה ולפיכך ליכא מהאי מעשה ראיה שלא בשעת הסכנה וכן ליכא מיניה ראיה לשאר המינין דלולביהן בלבד קאמר והואיל ומעשה שהודו בו רבנן לר' יהודה ליתא אלא [אלולב] בלבד ואנן לא סמכינן אלא על רבנן ליכא יבש כשר אלא לולב בלבד ובשעת הדחק או הסכנה בלבד כדאמרי ושהקשית דילמא בשעת הדחק זכרון בעלמא ליתא קושיא כלל דאם כן לא הוה מהדרי לר' יהודה אין שעת הסכנה ראיה דמשמע באותה העת יוצא בו אלא הכי הוה להו לאהדורי לר' יהודה ההוא זכרון בעלמא הוא ועוד לזכרון לא איכפת לאנשי כרכים להוריש לבניהם אלא לקיום המצוה ודקא קשיא לך אמאי לא תנינן לא יטול ואם נטל כשר היכי תני הכי ושלא בשעת הסכנה או הדחק אפילו דיעבד אינו כשר דלא הכשירו אלא בשעת הסכנה בלבד ועוד ליכא מתניתין דאוסיפו עלה ותירצו לה בגמרא אלא האי מתניתין בלבד כפשטה דמתניתין פסיקא מילתא דלולב יבש פסול לגמרי ובפירוש הבריתא והגמרא אינה פסיקא דבשעת הסכנה כשר..."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,92 @@
+{
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Shofar,_Sukkah_and_Lulav",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> האי דקא פסק ז\"ל <b> נעץ ארבעה קונדסין בארבע זויות הגג וסיכך על גבן הואיל וסיכך על שפת הגג כשרה ורואין וכו'.</b> מנא ליה הא הא לא איפשיט במחלוקת ר' יעקב ורבנן באמצע הגג אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה ולא מיבעיא לרב הונא דאמר מחלוקת על שפת הגג אבל באמצע הגג דברי הכל פסולה ואיתותב באמצע הגג ובשפת הגג לא איתותב אלא אפילו לרב נחמן דאמר באמצע הגג מחלוקת לא איפשיט דעל שפת הגג דברי הכל כשרה ואם כן קא קשיא לי אמאי קא סמיך ופסק.<br><b> תשובה</b> לא ידעתי מאי קושיא דבפירוש אמרינן בגמרא ורב נחמן אמר באמצע הגג מחלוקת אבל בשפת הגג דברי הכל כשרה והילכתא כרב נחמן דרב הונא דאמר מחלוקת על שפת הגג אבל באמצע הגג דברי הכל פסולה כבר איתותב וסלקא ליה בתיובתא דארץ כאמצע הגג דמי והאי דאמרת לא איפשיט דמחלוקת רבי עקיבא ורבנן באמצע הגג אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה כבר איפשיט בדברי רב נחמן וזה שאמרת אפילו לרב נחמן דאמר באמצע הגג מחלוקת לא איפשיט דעל שפת הגג דברי הכל כשרה לא ידעתי האיך יתכן דבר זה עם נוסח דברי רב נחמן שכתבנו לן בגמרא ושמא בספריכם חסרון בדברי רב נחמן והאי דאבעיא לן בגמרא שמא בין זו ובזו מחלוקת לא איכפת לן בה מדאמר רב נחמן דמחלוקת באמצע הגג בלבד ולא אתותב כדאתותב רב הונא שמע מינה שתירוץ הבריתא כדבריו דמחלוקת באמצע הגג אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה..."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> אמר הרב ז\"ל <b> נתן </b>\n<b> עליה נסר אחד שיש ברחבו ארבעה טפחים כשרה ואינו ישן תחתיו והישן תחתיו לא יצא ידי חובתו.</b> והא כרב היא דאמר בין באמצע בין מן הצד לא מיפסלא אלא בארבע אמות דאי כשמואל האמר שמואל באמצע בארבעה טפחים ומוקים לה למתניתין דנסר מן הצד וחזר ואמר ז\"ל בסוכה גדולה סכך פסול באמצע בארבעה טפחים פחות מיכן כשרה ומן הצד פסול בארבע אמות והא כשמואל היא וליכא למימר דנסר לאו סכך פסול הוא דהא קא מותבינן מינה תיובתא לשמואל אלא לשמואל דאמר באמצע בארבעה אמאי כשרה שמע מינה דנסר סכך פסול הוא ואע\"ג דגזרה דרבנן הוא הילכך קשיא...<br><b> תשובה</b> זו הקושיא אינה על אבא מארי ז\"ל כלל דמתניתין היא נתן עליה נסר וכו' ולשמואל ניחא הא מתניתין כדגרסינן בגמרא בשלמא לשמואל דאמר וכו' משום הכי לא יישן תחתיו אלא לרב דאמר וכו' אמאי לא יישן וכו' הנה בפירוש שמשנה זו לשמואל ניחא מדתנן ואין ישנין תחתיו הלכך אין על אבא מארי ז\"ל קושיא דלא אמר אלא כשמואל בנסר ובסכך פסול והך אוקימתא דאוקמינן בגמרא דנסר דתנן מן הצד כי היכי דלא תיקשי לשמואל מתחזי דשינויא (דחיקא) הוא ולפיכך לא אפיק ז\"ל מתניתין מפשטה ונסרין שיש בהן ארבעה אע\"ג דסכך פסול נינהו לא פסלינן להו אלא משום גזירת תקרה וגזירת תקרה בנסר אחד [לא שייכא] דהא דלא עביד איניש תקרה רוחב ארבעה ולפיכך דייק ז\"ל בדבריו נסר אחד ואע\"פ כן לא נדחה הגזרה בנסר אחד לגמרי דהא אין ישנין תחתיו תנן למימרא דאינו סכך כשר ואם יעמוד המקשה ויאמר דאוקימתא דאוקים גמרא לשמואל מן הצד דוקא היא מדלא אדחי בגמרא תהא אוקימתא גם לדברי אבא מארי ז\"ל שלא פירש בדבריו לא באמצע ולא מן הצד אלא נתן עליה סתם אמר כלשון המשנה וליכא בה קושיא..."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> אמר ז\"ל <b> העושה </b>\n<b> סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית.</b> ולא חלק בין אילן שחמתו מרובה מצלתו בין אילן שצלתו מרובה מחמתו וקשיא לי בה דהא רבא קא מפריש מתניתין באילן שצלתו מרובה מחמתו מדמדמי לה לבית ולא קא תני פסול מה בית צלתו מרובה מחמתו פסול אף אילן וכו' ומוקמינן אילן שחמתו מרובה מצלתו כשר בשחבטן כי היכי דלא לצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ונפקא לן מינא מדהדר תני הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת וכו' אם היה הסכוך הרבה מהן כשרה ובשחבטן וקא משמע לן דאפילו לכתחלה עבדינן וכשרה...<br><b> שאלה </b> אמר ז\"ל <b> הדלה </b>\n<b> עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואחר כך קצצן אם יהיה הסיכוך הרבה מהן כשרה.</b> וקשיא לי אמאי לא הכשיר אלא בקציצה והא לא תנינן הכי אלא אם היה הסיכוך הרבה או שקצצן כשרה אלמא דאם היה הסיכוך הרבה אינו צריך קציצה ובחבטה סגיא לן דקא מקשינן עלה והא קא מצטרף סכך כשר בהדי סכך פסול ומוקמינא לה בשחבטן..."
+            ],
+            [
+                "<span class=\"\">אמר הרב ז\"ל </span>\n<b> עירב </b>\n<b> דבר שמסככין בו עם דבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהם אע\"פ שהכשר יתר על הפסול פסולה.</b> ותמיהא לי מילתא טובא דהא איפכא ילפינן דתנן החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה ורמינן עלה הא דתניא הרי זו סוכה ואמר רב הונא לא קשיא כאן שיש חלל טפח במשך שבעה וכאן בשאין וכו' והאי גדיש סכך כשר מעורב עם הפרי שהוא סכך פסול וכן נמי הא דאמר רב מנשיא בר גדא אמר רב הונא הקוצר לסיכוך אין לו ידות ותניא סיכי תאנים פרכילין ובהם ענבים מכבדות ובהן תמרים כולן אם פסולת מרובה על האוכלין כשרין והא הכא דמעורב הפירי עם הפסולת כיון דכשר מרובה על הפסול כשר משום בטול ברובא ועיקר הא מילתא נפלא בעיני פלא גדול עד שחפשתי ודקדקתי ונתגלה לי מי הביאו ז\"ל לומר דבר זה כיון שמצא מה שהקשינו על דברי רבא שאמר לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו אבל חמתו מרובה מצלתו כשר אקשינן ליה והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר וכן נמי הא דתנן הדלה עליה את הגפן וכו' אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה וקא מקשינן והא קא מצטרף סכך פסול וכו' לא מיתרצא לן אלא בשחבטן והוא ז\"ל סבר שחבטה זו כעין קציצה ותלישה מן הקרקע וקאמר לן דאם סכך כשר מרובה על הפסול אם קצץ אינו צריך לנענע והוא מה שאמר ז\"ל הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואחר כך קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה אלמא חבטה דקאמרי היינו קציצה ולפיכך הוקשה עליו הא דתנן תקרה שאין עליה מעזיבה ר' יהודא אומר משום בית הלל או מפקפק או נוטל אחת מבנתים וכו' וכן נמי הא דתנן המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה ולא קא מקשי עליה והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ואומר אני שתירץ ז\"ל דשאני לן בין עירוב הסכך הפסול עם הסכך הכשר כגון האילנות עם הסוכה ובין שיהיה זה לעצמו וזה לעצמו בלא עירבוב כגון התקרה שניטל אחת מבנתים והשפודין או ארוכות המטה שמניח הפסול ביניהן ויהיה זה לעצמו ולפיכך אמר ז\"ל לאחר כך סכך בזה לעצמו ובזה לעצמו זה בצד זה אם יש בסכך פסול שלשה טפחים וכו' עד פחות מיכן כשרה<br><b> וקשיא</b> בעיני לתרוצי הכי מכמה אנפי חדא משום קושיין דאדכרית לעיל החוטט בגדיש והקוצר לסכוך דרב הונא ותניא דסיכי תאנים וכו' דכולהו סכך פסול מעורב עם סכך כשר נינהו ועוד לאו קל וחומר הוא ומה במקום שמפוזר ומעורבב עם הכשר לא קאמרינן בטל ברובה מקום שהוא מיוחד ונראה שהוא פסול לא כל שכן דלא בטיל ועוד אי חבטה קציצה היא אמאי קתני אם היה הסכוך הרבה מהן אם כן ניתנינהו חד בבא אם קצצן כשרה בין היה הסיכוך הרבה ובין מועט ואלא מתניתין גופה תיקשה קתני רישא אם היה הסיכוך הרבה מהן וקא מוקמינן לה בקציצה והדר תני או שקצצן מכלל דרישא מחוברין נינהו ומכלל דאם היה הסיכוך הרבה מהן ולא בעי קציצה ואי אמרת דקציצה לא מהניא אלא בנענוע חדא דאם כן נפקא לה מתניתין כולה מפשטה ועוד הניחא לשמואל דקאמר צריך לנענע אלא לרב דאכשורי מכשר בלא נענוע מאי איכא למימר ועוד אי חבטה לשון קציצה אמאי קא משני תלמודא בלישנא לימא הכא והכא בלשון קציצה או הכא והכא חבטה ועוד הא דקתני המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה וכו' וקא מוקמינן לה אם היו נתונין שתי נותנן ערב ואם נתונין ערב נותנן שתי וקתני כשרה והא אינו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אלא ודאי השפודין עם הסכך מעורבין הלכך קשיא לפי תירוץ זה אבל הני הלכתא דקא מסיק הוא מינה לעיין מר בה טובא דילמא מסייעין ליה מן שמיא ומתריץ אליביה וכן יהי רצון...<br><b> תשובה</b> אלו השלש שאלות בענין אחד הן תלויין והוא פירוש ז\"ל חבטה קציצה ומאן חכים לפרושי כי האי פירושא הלא גברא רבא דנחית לעומקא דגמרא כותיה ז\"ל דהא אקשינן על מתניתין דהדלה עליה את הגפן וכו' בגמרא דהעושה סוכתו תחת אילן היכי דמי אי נימא בשלא חבטן אמאי כשרה ופרקינן אלא לאו שחבטן וכו' ואתמהינן נמי על הברייתא בגמרא דהדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן פסולה היכי דמי אי נימא בשלא קצצן מאי אריא משום תעשה ולא מן העשוי תיפוק ליה במחוברין נינהו אלא לאו שקצצן וכו' וענין שתי הקושיות אחד הוא וכן הפירוק אחד הוא אלא מיהו חבטן לשון הגמרא וקצצן לשון המשנה ובכמה מקומות יביא התלמוד בשקלא וטריא דיליה פעמים לשון משנה ופעמים לשון תלמוד וזו הראיה עמוקה היא והקושיא שלך יש להתקשות בה ואבא מארי ז\"ל בתחלת ימיו לא היה מפרש חבטן קצצן והפירוש שלו על גמרא מסכת סוכה פירש בו חבטן פירושא אחרינא כדעת מקצת המפרשין ואני תיקנתי אותו על החיבור בצואתו ז\"ל ופרשתי חבטן קצצן והוצאתי זו הראיה ואע\"פ שיוכל המקשה לומר האי ברייתא דאקשי גמרא עליה תפוק לי דמחוברין נינהו בשרוב הסיכוך מחובר וליכא מאן דפליג בכי הא דבעי קציצה איכא למפרך לא פליג בבריתא כדפליג במתניתין ואם היה הסיכוך הרבה מהן אלא סתם תניא בלא חלוקה דפסולה ושמעתי שהרב רבנו שלמה הצרפתי ז\"ל כך פירש חבטן קצצן אבל לא ראיתי דבריו בזה הענין ותמה אני על מי שלא יפרש חבטן הינו קצצן היכי מיפרקא ליה קושיא דאקשינן על מתניתין דהדלה עליה הא קא מצטרף סכך פסול לסכך כשר כל זמן שהן מחוברין סכך פסול נינהו ואם החביטה של אותן המפרשין מפקא למחובר מלהיות סכך פסול אפילו ברובא נמי מסתייע חביטה אלא לעולם ליכא פירושא דמסתבר אלא שחבטן הינו קצצן מיהו זה לשון הגמרא וזה לשון המשנה כששמענו מפי הרב זצ\"ל בפירוש<br><b> ודקא</b> קשיא לך מסיכי תאנים ופרכילי ענבים ועטרות של שבלים ומכבדות של תמרה דכולהו סכך פסול דהוא האוכל מעורב עם סכך כשר דהוא הפסולת ודאי קושיא יפה היא ואנחנו תמיד מתקשין בה אבל אינה קושיא על אבא מארי ז\"ל אלא על התלמוד עצמו אפילו לדעת מי שמפרש חבטן ריסק עיקרן או פיזרן לכאן ולכאן או פירוש אחר הקושיא עדיין במקומה עומדת דאוכלין לית להו תקנה להכשירן לסיכוך ואם יש הנפש לומר סכך פסול בטיל ברובו (נמצא) [נימא] ליה אם כן אמאי הצריכוהו בהדלה עליה לחביטה אפילו לא חבטן נמי ולא סלקא דעתך לומר אינו צריך חביטה אלא בדהוי רובה דסכך מחובר דהאי תירוצה דתרצינן אלא לאו שחבטן וכו' תירוצא לסיפא דמתניתין דתנן אם היה הסיכוך הרבה מהן וכו' הנה נתבאר דמחובר לית בזה תקנה והסוכה פסולה ואפילו הוי מיעוט ודאי פרכילי ענבים ובהם ענבים ומאי דדמי להו שניין מצורת ההלכה ויראה שלא הקלו בהם אלא מפני שאותו האוכל נראה (כלאי') [כנוי] סוכה ודעתו בסיכוך על הפסולת בלבד ואינו דומה לסכך מחובר וכיוצא בו דדעתו בו לסכוך כך יראה ואפשר שיהיה שם פריקא אחרת שלא נתגלה לנו ודקא קשיא לך ממתניתין דגופה תקשי ודאי תקשי לרב ולא לשמואל וכבר סלקא לה קושיא דאקשינן על רב בקושיא ומשום דסלקא ליה לרב מבריתא בקושיא לא אצטריכינן לאותובי עליה מתירץ המשנה שאינו מבואר בלשונה ודקא מקשית מדקתני המקרה סוכתו בשפודין וכו' וקא מוקמינן לה אם היו נתונין שתי נותנין ערב וכו' ליתא קושיא כלל דאע\"ג דסכך פסול שתי וכשר ערב או בהפך אינו ערבוב שסכך כשר יש לו מקום מסויים ניכר לעין וכן הפסול ובין שהיה מקום הסכך הפסול קטן או גדול רחב או צר אינו ערבוב שאין הערבוב אלא שיהיו שניהן הכשר והפסול מעורבין זה בזה ואין ביניהן בדילה הנכרת ומן שמיא מסייען לנא לתרוצא אליביה ואליבא דהילכתא..."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> קשיא לי מה שהתיר לאכול פירות חוץ לסוכה אפילו דרך קבע והא סוגיא דגמרא הוא דקא מותבינן ממתניתן דקתני (סוכה כו:) ומעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולר\"ג שתי כותבות ודלי של מים וכו' ואי סלקא דעתך ככותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה השתא שתי כותבות בלא גרעינין לא הוי כביצה כותבת אחת בגרעינתה יתירה מכביצה מכלל דסברינן לן דפירות בעי סוכה ור' ירמיה קבלה ותירץ דשתי כותבות בלא גרעיני לא הוי כביצה וכו' ואע\"ג דשני רבא לא מפני שהלכה כך אלא משום דהוי להו פירי ופירי לא בעי סוכה הא איתותב רבא מהא דאמר כשהיו למדין תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע והביאו לנו תאנים וענבים ואכלנום עראי חוץ לסוכה אכילת עראי אין אכילת קבע לא ואע\"ג דדחי ושני ואכלנום כאכילת עראי לא סמכינן אשנוייא דהא הדרינן למימר נימא כתנאי לפיכך אם השלים במיני תרגימא יצא ואי סלקא דעתך פירי בעי סוכה לישלים בפירי מדדיקינן דתניא דמתניתין דמיני תרגימא קא סבר דפירי לא בעי סוכה מכלל סבירא לן דרבי סבר בעי סוכה ולא סמכינן אשנויא דרבא והלכך הויא לה כתנאי ואפילו הכי קא מוקמינן דמתני' דמיני תרגימא בדליכא פירי ואי בעית אימא מאי מיני תרגימא דקתני פירי הלכך לדברי הכל פירי בעי סוכה ואידחי ליה תרוצא דרבא ובטיל...<br><b> תשובה</b> לא באה לך זו הקושיא כולה אלא מהני תנאי דכתיבי בספרי גמרא שבידך שכך נראה מדבריך שכתוב בספריכם נימא כתנאי ואין לשון התלמוד כך אלא נימא מסייעא ליה ובמקצת הספרים תניא דמסייעא ליה לפיכך אם השלים וכו' וליכא בה קושיא כלל דכבר אוקי רבא מתניתין דסוכה משום דהוי להו פירי ופירי לא בעי סוכה ואותבי עליה דרבא מברייתא ופריק תרי פירוקי וקם פירוקיה ומשום דאקשינן עליה מברייתא ותריץ אטעמיה ולא קמא עליה קושיא בקשנ�� לסיועיה ואמרינן בגמרא נימא מסייעא ליה לפיכך אם השלים במיני תרגימא יצא ודחינן להאי סיועא מאי מיני תרגימא וכו' כלומר מהא סיועא הלכך ליכא מינה סיועא ולא תיובתא ולא מפני שלא נמצא בהאי תניא סיועא לרבא ודחי דבריו שכבר תירץ אותם וקם תירוציה דהאי ברייתא ליכא בה משמעא לטעמיה דרבא לא תיובתא ולא סיועא ולפיכך סמכינן אפרוקיה דרבא דלא אידחי ולעולם הלכתא פירי לא בעי סוכה וליכא בדבריו ז\"ל קושיא..."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> קשה לי האי דקא סבר ז\"ל לרבות בערבה שבלולב אמר <b> אם הוסיף על שתי ערבות הרי זה פסול</b> ומאי שנא מן הדס שאם הוסיף כשר הא כשם ששנינן שלשה הדסין ואפיקנה מענף עץ עבות שלשה הכי נמי שנינו בערבה שתים ואפיקנה מערבי נחל ואי הני שלשה הדסין לאו דוקא ולא קתני שלשה אלא דלא נפיק בבציר מינה הכי נמי ערבה שתי ערבות ולא פחות הא יותר שפיר דמי ואי אמרת מקשינן ערבה ללולב ולאתרוג כשם שהלולב והאתרוג אחד ולא יותר הכי נמי ערבה שתים ולא יותר חדא דמאי חזית דמקשית לאתרוג וללולב אקיש להדס ועוד אתרוג ולולב גופייהו מנא לך דחד חד ולא יותר אי מדקתני כשם שלולב אחד ואתרוג אחד הא ליכא למשמע מינה דהכי קאמר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד יספיק ונפיק ביה הכי נמי הדס וערבה ולעולם אימא לך אם הוסיף כשר ואי מהא דקא מקשי ואימא פלפלין דתניא היה ר' מאיר אומר וכו' ומהדרינן משום דלא אפשר היכי נעביד ניתי חדא לא מנכרא לקיחתה תרתי תלת פירי חדא אמר רחמנא ולא שנים ושלשה פירות אמינא לך הא ליכא למשמע מינה דהכי קאמר או לא מתעבדי מצוה אלא בתרתי תלת פלפלי הא פירי חדא אמר רחמנא מספיק למצוה ולא הצריכנו הכתוב לשנים ושלשה דהא כתיב פרי עץ אחד וכיון שבפרי אחד נפקינן ליכא למימר דפלפלין חדא משום דלא מינכרא לקיחה מפלפלין אלא בתרתי תלת והכתוב לא הצריך לכך ואם כן מאי שנא הדס דקא מכשר לרבויי ומאי שנא שאר המינין דקאמר ז\"ל אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן ואם הוסיף או גרע פסל והא אפילו לר' יהודה דקסבר לולב שצריך אגד התיר לאגדו בסיב ובעיקרא דדיקלא כיון שהוא מינו לא פסיל ביה בין סבירא לן דצריך אגד בין לא סבירא ולפיכך נהגו העולם לרבות בהדס ובערבה כדי לנאות את ההושענא ועוד נהגו להקיפו בהוצין מלולב אחר משום נוי ולא איכפת להו והראשונים אומרין שמרבה בהדס עד ס\"ח בדין כמנין לולב ומרבין בערבה עד ע' כנגד שבעים אומות והדין נותן...<br><b> תשובה</b> תקנו הספרים שלכם שכבר חזר בו ז\"ל ותיקן הספר שלו בידו כך ואם הוסיף או גרע לא פסל ושמעתי מפיו ז\"ל ראיה חזקה להאי סברא בתרא מגמרא דסנהדרין בפרק ואילו הן הנחנקים התם הא איכא לולב דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף וכו' ואין מפרשין לחכם..."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שאלה </b> קשיא לי הא דקא סמך ז\"ל אהא דתניא (סוכה לא.) מעשה באנשי כרכים שהיו מורישין את לולביהן לבניהם אמרו לו אין שעת הדחק ראיה מכלל דאפילו רבנן מודו בשעת הדחק אם כן אפילו כולהו נמי יבשין כשרין ואי אמרת הא דחינן לה דאמרינן מאי לאו אכולהו ודחינן לא אלולב אי משום הא לא תדחיה דהא קא מיתינן תניא בפירוש שר' יהודה מתיר אפילו באתרוג יבש ובטלה לה הך דחיתא דשנינו לעיל לא אלולב ואיתותב רבא ושמעינן מינה שר' יהודה בכולהו לא בעי הדר ומאי דקאמרי ליה רבנן אין שעת הדחק ראיה בכולהו קאמרי הלכך לא שנא לולב ולא שנא שאר מינין ועוד ממאי דהאי דקאמרי רבנן אין שעת הדחק ראיה דבשעת הדחק יבש כשר דילמא אין שעת הדחק ראיה והאי דקא נטלו יבש שלא תשתכח תורת לולב מישראל כדקאמרינן גבי אתרוג מהו דתימא אם לא מצא אתרוג יביא פרי או רמון דלא תשתכח תורת אתרוג ודוקא מין אחד הוא דלא יביא הא יבש יביא שלא תשתכח תורת לולב ולעולם אינו כשר דאי אמרת בשעת הדחק כשר הוא לרבנן לא הוי להו למיתנא פסול דמשמע בין לכתחלה ובין דיעבד אלא לא יטול ואם נטל כשר כדקתני גבי לולב של עבודה זרה ומדקתני פסול שמע מינה דאין אדם יוצא בו ידי חובתו ובשעת הדחק זכרון בעלמא הוא.<br><b> תשובה</b> נכלם אני מלפרש לך אלו הפירושים הקרובים אבל הצרכתני באלו הקושיות לבאר דברים המבוארים ודאי ר' יהודה סבר בכולהו יבשים כשרים ולא סמך ז\"ל על אוקימתא דאוקמינן לא אלולב דמשמע לא הכשיר ר' יהודה אלא בלולב יבש דהוא ז\"ל כרבנן סבירא ליה לא כר' יהודה דיחיד הוא ויחיד ורבים הלכה כרבים ודרך ההלכה כך הוא ר' יהודה סבר בכולהו יבשים כשרים כפשטה דברייתא ר' יהודה אמר יבשים כשרים דהך אוקמיתא דאוקמינא דברי ר' יהודה בלולב בלבד דחויה היא מדתניא אחר כך אתרוג יבש פסול ור' יהודה מכשיר כדאמרת מיהו אע\"ג דפליגי רבנן על ר' יהודה הא מיתי ר' יהודה מאנשי כרכים שהיו מורישין את לולביהם והודו לו מיהו בשעת הסכנה ולפיכך ליכא מהאי מעשה ראיה שלא בשעת הסכנה וכן ליכא מיניה ראיה לשאר המינין דלולביהן בלבד קאמר והואיל ומעשה שהודו בו רבנן לר' יהודה ליתא אלא [אלולב] בלבד ואנן לא סמכינן אלא על רבנן ליכא יבש כשר אלא לולב בלבד ובשעת הדחק או הסכנה בלבד כדאמרי ושהקשית דילמא בשעת הדחק זכרון בעלמא ליתא קושיא כלל דאם כן לא הוה מהדרי לר' יהודה אין שעת הסכנה ראיה דמשמע באותה העת יוצא בו אלא הכי הוה להו לאהדורי לר' יהודה ההוא זכרון בעלמא הוא ועוד לזכרון לא איכפת לאנשי כרכים להוריש לבניהם אלא לקיום המצוה ודקא קשיא לך אמאי לא תנינן לא יטול ואם נטל כשר היכי תני הכי ושלא בשעת הסכנה או הדחק אפילו דיעבד אינו כשר דלא הכשירו אלא בשעת הסכנה בלבד ועוד ליכא מתניתין דאוסיפו עלה ותירצו לה בגמרא אלא האי מתניתין בלבד כפשטה דמתניתין פסיקא מילתא דלולב יבש פסול לגמרי ובפירוש הבריתא והגמרא אינה פסיקא דבשעת הסכנה כשר..."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/English/Sefaria Community Translation.json

@@ -0,0 +1,68 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "And nevertheless the matter needs a solution, as it is impossible that these righteous ones would be divining. And so it appears to me that the divining that the Torah forbade is when one makes his actions depend upon a sign that logic does not suggest will cause benefit or injury to the thing, such as \"bread fell from his mouth,\" or \"a deer blocks him on the way.\" As these [signs] and those similar to them are from the 'ways of the Amorite.' But if one accepts signs that logically indicate a benefit to the thing or its injury; this is not divining. For all business of the world is like that. As behold, the one who says, \"If it rains, I will not go out on the road; but if not, I will go out,\" is not [practicing] divination. Rather it is the way of the world. And Eliezer and Jonathan were making their actions dependent on things similar to this... And when the Gemara cites [them] regarding the prohibition, this is what it is saying: Any divination of the things the Torah forbids, that logically has no impact - anyone who does not rely upon them like these two relied upon something that was permissible, is not [practicing] divination, and it is not forbidden..."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "Within this prohibition: At the end of the first chapter of Yevamot (13b), if you will ask how can Rambam decide like Abaye against Rava, perhaps you can answer that we only say (as a rule) that halacha is like Rava where they argue according to their own logic, but not where they argue about what someone else said or his logic.  See there.  And Rav David Cohen in a responsum has difficulty with the words of Our Rabbi (Rambam), because when there is in one city a difference of customs, where some have a certain custom and others have a different custom, this creates a situation of two courts.  But they are not truly two courts in every matter and instance.  And it is possible that for this reason he was exacting in his language.  He did not say that two courts in one city should not each practice its own custom, rather he wrote that there should not be two courts in one city, because once they each practice different customs, they are akin to two courts.  It is also possible that there is an error in the text, and it should read 'it should not be _like_ there are two courts', and copyists left out the 'like'."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/English/merged.json

@@ -0,0 +1,68 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Foreign_Worship_and_Customs_of_the_Nations",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "And nevertheless the matter needs a solution, as it is impossible that these righteous ones would be divining. And so it appears to me that the divining that the Torah forbade is when one makes his actions depend upon a sign that logic does not suggest will cause benefit or injury to the thing, such as \"bread fell from his mouth,\" or \"a deer blocks him on the way.\" As these [signs] and those similar to them are from the 'ways of the Amorite.' But if one accepts signs that logically indicate a benefit to the thing or its injury; this is not divining. For all business of the world is like that. As behold, the one who says, \"If it rains, I will not go out on the road; but if not, I will go out,\" is not [practicing] divination. Rather it is the way of the world. And Eliezer and Jonathan were making their actions dependent on things similar to this... And when the Gemara cites [them] regarding the prohibition, this is what it is saying: Any divination of the things the Torah forbids, that logically has no impact - anyone who does not rely upon them like these two relied upon something that was permissible, is not [practicing] divination, and it is not forbidden..."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "Within this prohibition: At the end of the first chapter of Yevamot (13b), if you will ask how can Rambam decide like Abaye against Rava, perhaps you can answer that we only say (as a rule) that halacha is like Rava where they argue according to their own logic, but not where they argue about what someone else said or his logic.  See there.  And Rav David Cohen in a responsum has difficulty with the words of Our Rabbi (Rambam), because when there is in one city a difference of customs, where some have a certain custom and others have a different custom, this creates a situation of two courts.  But they are not truly two courts in every matter and instance.  And it is possible that for this reason he was exacting in his language.  He did not say that two courts in one city should not each practice its own custom, rather he wrote that there should not be two courts in one city, because once they each practice different customs, they are akin to two courts.  It is also possible that there is an error in the text, and it should read 'it should not be _like_ there are two courts', and copyists left out the 'like'."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/English/Sefaria Community Translation.json

@@ -0,0 +1,39 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "He wished to know G-d’s true existence - the Ra’avad wrote: “this does not sit well in my mind, because A. Moses indeed witnessed on Mount Sinai, (during the forty days of leading up to his receiving the tablets), things which no prophet has ever seen, and even the angels were jealous of him, (to the point where they wished to push him away, causing him to hold on to the heavenly throne!)and B. if this is what he was requesting, then why did G-d need to mention in his response: “And I shall show favor to whom I wish to show favor etc.”? It therefore appears to me, that being that G-d had previously stated: “I shall no longer travel in your midst!” to which Moses responded: “If your countenance does not accompany us etc.”, to which G-d consented and responded: “This too I shall fulfill”, however regarding the people who angered me - “I shall [only] show favor to whom I choose to show favor” - and not [necessarily] to everyone”. Now in response to the Ra’avad’s  first argument: The fact that the angels became jealous of Moses, is because he wished to bring the Torah down to this world, (and he therefore needed to hold on to the heavenly throne, so that he would have the power to respond), and that was the cause of their jealousy - not because he was able to grasp what they could not. And in response to the second argument , which was based on the context of G-d’s response to Moses,  it would seem that according to the Rambam, it can be explained that what G-d was telling Moses was that this knowledge which he wishes to grasp, is not within the power of a human being to understand, rather I will grant it to you as a unconditional gift…"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/English/merged.json

@@ -0,0 +1,41 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Foundations_of_the_Torah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "He wished to know G-d’s true existence - the Ra’avad wrote: “this does not sit well in my mind, because A. Moses indeed witnessed on Mount Sinai, (during the forty days of leading up to his receiving the tablets), things which no prophet has ever seen, and even the angels were jealous of him, (to the point where they wished to push him away, causing him to hold on to the heavenly throne!)and B. if this is what he was requesting, then why did G-d need to mention in his response: “And I shall show favor to whom I wish to show favor etc.”? It therefore appears to me, that being that G-d had previously stated: “I shall no longer travel in your midst!” to which Moses responded: “If your countenance does not accompany us etc.”, to which G-d consented and responded: “This too I shall fulfill”, however regarding the people who angered me - “I shall [only] show favor to whom I choose to show favor” - and not [necessarily] to everyone”. Now in response to the Ra’avad’s  first argument: The fact that the angels became jealous of Moses, is because he wished to bring the Torah down to this world, (and he therefore needed to hold on to the heavenly throne, so that he would have the power to respond), and that was the cause of their jealousy - not because he was able to grasp what they could not. And in response to the second argument , which was based on the context of G-d’s response to Moses,  it would seem that according to the Rambam, it can be explained that what G-d was telling Moses was that this knowledge which he wishes to grasp, is not within the power of a human being to understand, rather I will grant it to you as a unconditional gift…"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Torat Emet 363.json

@@ -0,0 +1,204 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון.</b> מלת שם שכתב כאן רבינו אינו מורה על מקום שהוא יתעלה אין לו מקום אבל מלת שם פה היא כפ\"א רפה בלשון ישמעאל. ודומה לזה מ\"ש בפרק ג' מהלכות תשובה. שלשה הם הנקראים אפיקורוסים האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע. ובפרק ה' מהלכות תעניות יש שם ימים וכו'. ועוד יש לפרש פה מלת שם לומר שהוא יתעלה נמצא בכל מקום כדכתיב מלא כל הארץ כבודו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בקש לדעת אמתת המצאו וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א אין דעתי מיושבת על זה שהרי ראה בסיני בארבעים יום של לוחות מה שלא ראה נביא מעולם עד שקנאו המלאכים בו ובקשו לדוחפו עד שאחז בכסא ומה הוצרך עוד. ועוד אם זאת היתה בקשתו מה צריך היה בתשובה לומר וחנותי את אשר אחון. ולכן נ\"ל לפי שהקב\"ה אמר לו לא אעלה בקרבך וכו' ובקש משה שישוב וא\"ל הודיעני נא את דרכיך וא\"ל פני ילכו וגו' ומשה אמר אם אין פניך הולכים וגו' אל תאמר כשנכנס לארץ אז תלך עמנו כי לא נזוז מכאן עד שתלך עמנו וא\"ל הקב\"ה גם את הדבר הזה אעשה ויאמר הראני את כבודך כלומר אני רוצה לראות ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וכו' ואודיעך בעברי, והעם אשר הכעיס אותי יהיה מי שאחון עליו ולא על כלם. ופנים ואחור סוד גדול הוא ואין ראוי לגלותו לכל אדם ואולי בעל הדברים הזה לא ידעהו עכ\"ל. וי\"ל שמה שקנאו בו הוא מפני שהיה רוצה להוריד את התורה לארץ ולכן הוצרך לאחוז בכסא להשיב להם תשובה ואין משם הכרח שהשיג אז ההשגה הגדולה הזאת. ומ\"ש ועוד אם זאת היתה בקשתו מה צורך היה בתשובה לומר וחנותי את אשר אחון י\"ל שלדעת רבינו יתפרש דהכי נאמר ליה. השגה זו שאתה שואל אין כח בבן אדם להשיגה אלא בתורת מתנת חנם אתן לך ושתשיג מה שלא ידע איש לפניך ולא ידע לאחריך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש ברבים בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד וכו'.</b> ריש פרק אין דורשין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא אעפ\"כ ראוי להקדימם וכו'.</b> בסוכה סוף פ' הישן אמרו על ריב\"ז שלא הניח מקרא ומשנה וכו' דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן דבר קטן הוויות דאביי ורבא פי' משום דמעיקרא אמר שלא הניח מקרא ומשנה וכו' קרי להוויות דאביי ורבא דבר קטן. לפי שאין ספק שהתנאים הראשונים היו יודעים המשנה על בוריה הוויות דהוו בתר הכי אביי ורבא לדבר קטן חשבינן להו, והרמב\"ם כתב מה שרצה והלואי שלא נכתב. וכן פירש הריטב\"א וסיים אבל דבר גדול הוא מכל חכמות העולם. וזה הפירוש אמת הוא ולא כמו שפירשו אחרים והאלהים יכפר בעד עכ\"ל: \n",
+                "<b>ובשם</b> הרב אליהו מזרחי ז\"ל מצאתי כתוב וז\"ל מן המבואר ששם גדול נאמר על שני פנים. אם בכמות. אם באיכות. ושהגדול באיכות יחלק עוד לשנים. האחד מהם על גודל הדרוש ומעלתו. וזה עוד יחלק לשני פנים אם מצד גודל נושא הדרוש ואם מצד עומק מושגו. והשני על גודל שכרו. ומעתה אין טענה משם גדול הנאמר על מעשה מרכבה. כי מעשה מרכבה אם נקרא גדול מהחכמה התלמודית הנה הוא גדול מצד גודל הדרוש ומעלתו בשני האופנים יחד שהם גודל נושא הדרוש ועומק מושגו. ואולם החכמה התלמודית אע\"פ שאינה חוקרת על נושא גדול כגודל חכמת מעשה מרכבה שהרי הדרוש של מעשה מרכבה הוא הבורא יתעלה בין לדעת חכמי הקבלה בין לדעת חכמי המחקר ונושא החכמה התלמודית הם מעשה מצותיו יתברך. מ\"מ כאשר לא יודע הענין בה מצד גודל נושא הדרוש וקשיו רק מצד גודל השכר ומיעוטו הנה בלי ספק שהחכמה התלמודית היא השורש והעיקר אשר בה נזכה לחיי העוה\"ב משאר מיני החכמות והיא החכמה היותר גדולה מזה הצד מכל מה שזולתה והביא ראיות על זה: \n",
+                "<b>ואני</b> אומר שע\"פ דרך זה יתבאר הא דתנן ר\"א (בן) חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן גופי הלכות וכו' לומר שאע\"פ שתקופות וגימטריאות עסקם בדברים מעולים שהם הגרמים השמימיים וקינים הם דבר קל הערך. ופתחי נדה נושאם דבר מכוער. אעפ\"כ אלו הן גופי הלכות כלומר עיקרי תורה מצד השכר הגדול הצפון לעוסקים בהם. ותקופות וגימטריאות אע\"פ שנושאם דברים מעולים מאד אינם עיקרים אלא כמו פרפראות לחכמה התלמודית שהיא ראויה להקרא חכמה סתם להיות עסקה בפירוש מצותיו יתברך ולגודל השכר הניתן לעוסקים בה ומקיימין מצותיה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל בית ישראל מצווין על קידוש השם וכו' עד בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין העובדי כוכבים.</b> הכל בסנהדרין (דף ע\"ד) א\"ר יוחנן משום ר' שמעון בר יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים גילוי עריות ושפיכות דמים. כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת ההמרה אבל בשעת ההמרה אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפי' שלא בשעת ההמרה לא אמרו אלא בצנעה אבל בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור. אמר רב יעקב אמר ר' יוחנן אין בפרהסיא פחות מעשרה בני אדם ואמרו שם דבעינן שיהיו ישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. והקשו שם והא אסתר בפרהסיא הואי כלומר ונבעלה לאחשורוש ולא מסרה נפשה. אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה כלומר היא אינה עושה מעשה הוא עושה בה מעשה. רבא אמר הנאת עצמן שאני ואזדא לטעמיה דאמר רבא עובד כוכבים דאמר לישראל קטול אספסתא פי' קצור עשב בשבתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך, לקטול ולא לקטליה. שדי לנהרא לקטליה ולא לקטול מ\"ט לעבורי מילתא הוא דבעי. ופסק רבינו כרבא ונראה דסבירא ליה כהרמב\"ן דעובד כוכבים הבא על בת ישראל לאו בכלל ג\"ע הוא דא\"כ לרבא דאמר הנאת עצמן שאני כלומר אפילו עבדה מעשה הא אמרינן דבשלש עבירות יהרג ואל יעבור אפילו מתכוין להנאת עצמו. והיינו טעמא דלא הוי בכלל ג\"ע דאי בזנות גזירת בית דין של שם הוא ואי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא דמשאר עבירות הוא ולית ליה דרשה דאל תקרי לבת לומר דהיתה אשת איש. ואפשר שלזה כיון רש\"י שכתב על מה שהקשו והא אסתר פרהסיא הואי ונבעלה לעובד כוכבים ולא מסרה נפשה. נשמר דלא נימא דפריך דאשת איש הואי ולא מסרה נפשה דא\"כ לא הוה מתרץ רבא מידי דכיון דג\"ע היא אפי' מתכוין להנאת עצמו יהרג ואל יעבור. ועל מה שכתב הגמרא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור שאלו מאי מצוה קלה אמר רבא ב\"ר יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא ופירש\"י שרוך הנעל שאם דרך העובדי כוכבים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפי' שינוי שאין בו מצוה אלא מנהג בעלמא. והתימא על רבינו שכתב אפי' על מצוה משאר מצות דמשמע דדוקא מצוה אבל לא מנהג. ואפשר שרבינו היה מפרש ערקתא דמסאנא כמו שפי' הרי\"ף שהיו רצועות ישראל משונות כדי שלא ילבשו מלבוש כותי שזו מל\"ת היא כמ\"ש בפי\"א מהלכות עובדי כוכבים שאין מתדמין לעובדי כוכבים לא במלבוש ולא בשיער שנאמר ולא תלכו בחוקות וגו' וכתוב בנימוקי יוסף דהא דאמרינן עובד כוכבים הבא על בת ישראל לא הוי בכלל ג\"ע דוקא הוא אבל ישראל הבא [על] העובדת כוכבים בכלל עריות חמורות היא דהא זמנין דמיחייב מיתה עלה דקנאים פוגעים בו ואם לא פגעו בו קנאים חייב כרת. וכתב עוד שכל דבר שבידם להעבירו בעל כרחו אין לנו למסור נפשנו למיתה בשב ואל תעשה וכדאשכחן באסתר דקרקע עולם היתה ואפי' בשעת ההמרה כדאשכחן באלישע בעל כנפים שנטל תפילין מראשו כשראה קסדור. וכתב הר\"ן בפ' במה טומנין דלא אמרו יהרג ואל יעבור אלא לעבור על מצות ל\"ת אבל לא דגזרו לבטל מצות עשה כיון שאינו עובר בידים ועוד שהם יכולים לבטלה ממנו על כרחו שיניחוהו בבית האסורין ותבטל מאליה עכ\"ל. וקשיא לי שהרי רב חנינא בן תרדיון מסר נפשו כדי לעסוק בתורה וכן ר' יהודה בן בבא כדי לסמוך זקנים ובמדרש מה לך יוצא ליסקל על שנטלתי לולב מה לך יוצא ליצלב על שמלתי את בני ואין לומר מדת חסידות שנו כאן אלא משמע שעל פי הדין היו עושים כן וההיא דאלישע בעל כנפים לא מכרעא דכבר קיים באותו היום מצות תפילין וגם לא אמר לקסדור שמקיים גזירתם שלא להניח תפילין אבל השיב למה ששאלו מה זה בידך ואמר כנפי יונה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.</b> סובר רבינו שכשאמרו בגמרא יעבור ואל יהרג פירוש צריך לעבור כדי שלא יהרג. אבל שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו. ונראה שמפרשים יעבור ואל יהרג הרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג. וכתב בנימוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבינו אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם: \n",
+                "<b>ואעפ\"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו וכו'.</b> כ\"כ ג\"כ התוס' בר\"פ הבא על יבמתו (יבמות נ\"ד) והביאו ראיה דקאמר בפ' רבי ישמעאל (ע\"ז נ\"ד) דנעבד באונס אסור וכו'. ודע דהא דאמרן שמפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו היינו בשאר עבירות חוץ ממי שאנסוהו לבא על הערוה מפני שאין קישוי אלא לדעת כמבואר בדברי רבינו פ\"א מהלכות איסורי ביאה: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך מכיון שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין וכו'. תמיהא לי דתנן ריש פרק ארבע מיתות דפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו ומפרש בגמ' אע\"ג דמכוין לבזוייה וההוא ודאי מוטעה הוא אע\"פ שקיבל עליו התראה דסבור דהתראתם בטל ואפ\"ה חייב וה\"נ אם עבד כוכבים באונס והתרו בו חייב מיתה, עכ\"ל. ואין תלונתו על רבינו אלא על חז\"ל שדרשו ההוא ולא אנוס. ומ\"ש שאם עבד כוכבים באונס והתרו בו חייב מיתה דברים תמוהים הם שהם שני הפכים בנושא אחד שאם קיבל עליו התראה הרי זה מרוצה ולא אנוס ואם אומר שאעפ\"כ הוא רוצה לעבדה מפני שאונסים אותו ה\"ז אנוס לא מרוצה. ולענין מה שהקשה מפוער עצמו לבעל פעור לאו קושיא היא שרבינו מפרש דלאו לענין חיוב סקילה אמרינן דזו היא עבודתה אלא לענין חיוב חטאת וכך מבואר בדברי רבינו פרק ג' מהלכות עבודת כוכבים שכתב וז\"ל העובד כוכבים כדרכה ואפילו עשה דרך בזיון חייב כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו, עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומה אם עבודת כוכבים שחמורה מן הכל וכו' אין חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין.</b> כתב הרמ\"ך נראה כי זה ק\"ו פריכא הוא דכרת לא מיחייב דרחמנא לבא בעי ואי לא מקבלה עליה באלוה לאו כלום הוא אבל מיתת ב\"ד שהיא בעדים והתראה כיון שעבר אחר שהתרו בו חייב כדאמרינן הפוער עצמו לפעור זהו עבודתו ואע\"ג דמכוין לבזוייה, עכ\"ל. ואיני רואה טעם בדברים אלו דכיון שאינו עובד אלא באונס מה התראה שייך בזה וכמו שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשים שאמרו להם וכו'.</b> משנה פ\"ח דתרומות כלשון רבינו. כתב הרשב\"א בתשובה בסיעה של נשים עוברת ואמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכם ונטמאה ואם לאו הרי אנו מטמאים את כלכן אפילו היתה אחת מהן מחוללת יטמאו את כולן ואל ימסרו אותה להם. ולא דמי למה שאמרו שם שאם היתה ככר של תרומה טמאה ימסרו אותה ולא יטמאו את כל הככרות של תרומה דככר תרומה טמאה שאני דטמא הוא לגמרי ומה יוסיף עוד זה אבל אשה אם חללה עצמה פעם אחת ונטמאת בעבירה כל שתעבור ותטמא את עצמה תוסיף על חטאתה פשע ובפעם הזאת אין בינה לבין הטהורה והכשרה שבהן ולא כלום ולמה יאנסוה למסרה להם שלא מדעתה ועוד שמא כבר הרהרה תשובה ושבה מדרכה הרעה: \n",
+                "<b>וכן אם אמרו להם וכו'.</b> בירושלמי על אותה משנה דבסמוך תניא סיעת בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהם עובדי כוכבים ואמרו להם תנו לנו אחד מהם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם אפילו כלם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ולא יהרגו אמר ר\"ל והוא שיהיה חייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אפילו שאינו חייב מיתה ומייתי התם עובדא בהאי בר נש תבעתיה מלכותא וערק ללוד לגבי ריב\"ל ואקיף מלכא מדינתא ויהב להו והוה אליהו רגיל דמתגלי ליה ותו לא איתגלי ליה וצם כמה צומין עד דאיתגלי ליה א\"ל לדילטור אנא מתגלי א\"ל ולא משנה עשיתי א\"ל וזו משנת חסידים היא. ופסק רבינו כר\"ל אף על גב דמן הסתם לא קיי\"ל כוותיה לגבי דר' יוחנן משום דהוי ספק נפשות ולהחמיר דלא ימסרוהו בידים ביד העובדי כוכבים ועוד דמתניתא מסייעא ליה דקתני כשבע בן בכרי משמע כשחייב מיתה כמותו דוקא ומקרא איכא למידק הכי שאל\"כ למה ליה ליואב למימר נשא יד במלך בדוד כלומר והרי הוא חייב מיתה משמע דאי לאו הכי לא היו רשאים למוסרו לו וסובר רבינו דההוא בר נש דריב\"ל היה חייב מיתה כשבע בן בכרי ואפ\"ה לא איתגלי ליה אליהו מפני שמסרו וא\"ל וזו משנת חסידים היא אלמא דלכתחילה אין מורים כן: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך אף על פי שנמצא בתוספתא כדבריו לא ידענא טעמא מאי ��הא מסיק בגמרא (פסחים כ\"ה) דמש\"ה אמרינן בשפיכות דמים יהרג ואל יעבור דסברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי והכא ליכא האי סברא דהא יהרגו כלם והוא עצמו ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם. ואני אומר שאין טענתו טענה על התוספתא דאיכא למימר דהתם שאני שיחדו לו וא\"ל קטול לפלניא ומש\"ה אי לאו טעמא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי לא הוה אמרינן דיהרג ואל יעבור והיינו דקתני סיפא יחדוהו להם אבל ברישא שלא יחדוהו שלא אמרו אלא תנו אחד מכם ונהרוג אותו בכל אחד מהם שירצו למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותצילו את זה דמאי חזיתו דדמא דהאיך סומק טפי דלמא דמא דהאי סומק טפי וע\"פ טענה זו א\"א להם למסור שום אחד מהם אבל אי קשיא על ר\"ל קשיא דאמר שאע\"פ שיחדוהו להם אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו. ואפשר לומר דס\"ל לר\"ל שמ\"ש דבש\"ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש\"ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה\"נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כענין שאמרו באונסין וכו' ומתרפאין בכל איסורין שבתורה וכו'.</b> פסחים פרק כל שעה (פסחים דף כ״ה ע״א) כי אתא רבין א״ר יוחנן בכל מתרפאין פירוש במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו וכו'.</b> מבואר שם קרוב ללשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורין וכו'.</b> פסחים שם (דף כ\"ה ע\"ב) מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה פירוש בוסר זיתים קטנים א\"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור א\"ל האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא ואיכא דאמרי הכי קאמר ליה מידי דרך הנאתן קא עבידנא כלומר שכיון שאינו דרך הנאתן לא מיתסר מדאורייתא. ופוסק רבינו כשתי הלשונות דלענין דינא תרווייהו איתנהו ובאיסורין דרבנן י\"א דכיון דלא מתסרי אלא דרבנן שרו אפילו דרך הנאתן וי\"א דאפשר דקיל טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורין של דבריהם כדרך הנאתן: \n",
+                "<b>כתוב</b> באורחות חיים על מ\"ש רבינו מותר לעשות רטיה מחמץ בפסח כיון שיש לו מכה י\"א דלא התיר אלא בחמץ דנכרי וכ\"כ הרשב\"א דחמץ דנכרי הוא והשאילה לישראל או הניחה ע\"ג מכתו ואין אחריותה על ישראל ואם אין מלוגמא לנכרי מקנה לו ישראל קמח ועושה הנכרי ממנה מלוגמא ונותנה ע\"ג מכת ישראל, עכ\"ל: \n",
+                "<b>חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב וכו'.</b> כך מתבאר שם (כ\"ד:) בגמ' דלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה וממילא שמעינן דאין מתרפאין בהם שלא במקום סכנה אפילו שלא כדרך הנאתן דדוקא בשאר איסורין דשלא כדרך הנאתן שרי מדאורייתא הוא דשריא שלא במקום הסכנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנתן עיניו באשה וכו'.</b> מעשה בסנהדרין סוף פרק בן סורר (סנהדרין דף ע״ה) ואיכא מ״ד התם דאשת איש היתה ואיכא מ״ד דפנויה היתה ושקלו וטרו אליביה מ״ט אסרו לו לספר עמה ואמר רב אחא כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ושם הקשו ולינסבה ותירצו דלא מייתבא דעתיה דכתיב מים גנובים ימתקו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם וכו'.</b> בסוף יומא (דף פ\"ו) היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא אי שקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר אמר אביי לא שנו אלא באתרא דלא תבעי אבל באתרא דתבעי לית לן בה. זו היא גירסת רש\"י. אבל גירסת רבינו נראה שהיא בהפך לא שנו אלא באתרא דתבעי אבל באתרא דלא תבעי לית לן בה כלומר שאם תובעו והוא מקיף אז איכא חילול השם אבל אם אינו תובעו ליכא חילול השם. ורבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. וזהו שכתב רבינו הכל לפי גודלו של חכם וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שירבה בשחוק,</b> למדו מדתנן פ\"ב דדמאי המקבל עליו להיות חבר כלומר להיות נאמן על המעשרות מה דברים יקבל עליו וא\"ר יהודה שצריך לקבל עליו שלא ירבה בשחוק ואע\"ג דרבנן פליגי עליה ואמרו דאינו צריך ע\"כ לא פליגי אלא במקבל להיות נאמן על המעשרות אבל ת\"ח אין ה\"נ שצריך שלא ירבה בשחוק. \n",
+                "<b>ומ\"ש או באכילה ושתיה וכו'.</b> ברייתא בפסחים (דף מ\"ט) סוף פרק אלו עוברין תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום מחלל שם שמים. וממה שכתב אצל ע\"ה וביניהם נראה לדקדק דדוקא כשאוכל עמהם ובביתם אבל אם הם אוכלים עמו בביתו או הוא אוכל בביתם ולא עמהם כדרך האכסנאין שרי: \n",
+                "<b>או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת עד סוף הפרק.</b> ברייתא בסוף יומא (דף פ\"ו) קרובה ללשון רבינו. ושיעור הלשון כך הוא ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין בתנאי שלא יתרחק הרבה משורת הדין לצד הטוב עד שיראה שאינו מן היישוב או עד שישתומם אלא יעשה לפנים משורת הדין באופן ממוצע עד שבעשייתו כל המעשים טובים שזכרנו ימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המאבד וכו'.</b> כך פשוט פרק הקומץ רבה (מנחות דף ל') ובסוף מכות (דף כ\"ב) ובספרי פרשת ראה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושבעה שמות הם וכו'.</b> ברייתא סוף פ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) אלו הן שמות שאין נמחקין כגון א״ל אלהי״ך אלהי״ם אלהיכ״ם אהי״ה אשר אהי״ה אדנ״י וי״ה שד״י צבאו״ת הרי אלו אין נמחקין, ונראה שגירסת רבינו א״ל אלו״ה אלה״י אלהי״ם וגירסא נכונה היא דאשמעינן דו״ה דאלו״ה וה״י דאלה״י והי״ם דאלהי״ם הוו מעצם השם ולא דמו לכ״ם דאלהיכ״ם דאינו מעצם השם אלא דהשם קדשו. ואע״ג דאשמעינן דהי״ם מאלהי״ם הוי מעצם השם מכל מקום איצטריך לאשמועינן בה״י דאלה״י דאיכא למימר כיון דאלה״י הוא סמוך לעולם הוה ה״י דידיה ככ״ם דאלהיכ״ם. וטעמא דלא דמי לכ״ם דאלהיכ״ם היינו משום דכיון דאשכחן ה״י שהוא מעצם השם באלהי״ם כל היכא דאשכחן אלה״י הוי קדוש מעצמו משא״כ בכ״ם דאלהיכ״ם. ונראה שלא היה בגירסת רבינו אהי״ה אשר אהי״ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שהם שבעה שמות ובפרטן אתה מוצא שמונה</b> היינו משום דאדנ\"י וי\"ה שם אחד ולא דמו לא\"ל אלו\"ה דהכא אדנ\"י הוא נקרא אף כשהוא נכתב יהו\"ה. ובנוסחא אחרת מספרי רבינו מצאתי שלא היה כתוב אלהי ולפי אותה גירסא הוו שפיר שבעה שמות אף אם נמנה שם הוי\"ה ושם אדנות בשנים. ובנוסחא שנדפסה בווניציאה כתוב ושבעה שמות הם, שהם הנכתב יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א והוא השם המפורש או הנכתב אדנ\"י ואלו\"ה ואלהי\"ם ואהי\"ה ושד\"י וצבאו\"ת. ונוסחא נכונה היא דמני שם אהי\"ה בכלל השבעה שמות ואין אנו צריכים לידחק למנות שם ההויה ושם אדנות באחד. ושפיר עבד דלא מני אל ולא אלהי משום דבכלל אלו\"ה ואלהי\"ם הוו אלא דאכתי קשה אמאי איצטריך למנות אלוה הא בכלל אלהי\"ם הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנטפל לשם מלפניו וכו'.</b> שם בברייתא (שבועות ל\"ה) פלוגתא דתנאי דאיכא מ\"ד בין מלפניו בין מלאחריו נמחק ואחרים אומרים לאחריו אינו נמחק שכבר קדשו השם אמר רב הונא הלכה כאחרים: \n",
+                "<b>ואע\"פ שנתקדשו ואסור למוחקם וכו'.</b> הוא אשר דברתי דשאני לן בין האותיות שהם קדושות לפי שהם מעצם השם לאותיות שאינם מעצם השם רק שהשם קדשם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתב אל\"ף למ\"ד מאלהי\"ם וכו'.</b> ברייתא שם כתב א\"ל מאלהי\"ם י\"ה מיהו\"ה אינו נמחק ש\"ד משד\"י צ\"ב מצבאות הרי זה נמחק ופסק שם שמואל הלכה כן: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זה אינו כלום וכו' הרי אלו נמחקין עכ\"ל. ויש לתמוה שדברי הראב\"ד הם דברי רבינו אות באות והיאך כתב עליו זה אינו כלום. וי\"ל שכוונת הראב\"ד לומר שלא הוזכר בגמרא אלא י\"ה מיהו\"ה, כלומר דוקא כשנתכוין לכתוב השם שלם וכתב י\"ה למעלת שם המיוחד אבל כשלא נתכוין רק לכתוב י\"ה לכוונת שם בפני עצמו לא אמרו שאינו נמחק. וא\"ל מאלהי\"ם דאינו נמחק היינו משום שאף אם נתכוין לכתבו שם בפני עצמו אינו נמחק ולא גרע מפני שנתכוין לכתוב אלהי\"ם משא\"כ בשם י\"ה והביא כל לשון הברייתא כלומר אין עוד מלבדו וא\"כ מהיכא תיתי לן. והמדקדק בלשון רבינו יראה שאין מקום להשגתו שדעתו ז\"ל לומר די\"ה הוא מקצת שם המפורש ומצד זה חלה עליו הקדושה ולכן לא מנו אותו בשמות שאינן נמחקים משא\"כ באל ואלהים דאל הוי שם בפני עצמו ולא מפני שהוא מקצת שם אלהים וכיון שהכותב מקצת שם המפורש אינו נמחק כל שכן הכותב י\"ה לכוונת שם בפני עצמו שיש לו שתי קדושות קדושת שם המפורש וקדושתו שהוא שם בפני עצמו. וכן מפורש במסכת סופרים ובירושלמי פ\"ק דמגילה הכותב א\"ל מד' אותיות י\"ה מד' אותיות אינם נמחקין מפני שיש שמות כיוצא בהם, עכ\"ל. וזה מבואר בדברי רבינו שהכותב י\"ה לכוונת שם בפני עצמו אינו נמחק ודלא כדמשמע מהראב\"ד שהוא נמחק. ואפשר שנזדמנה להראב\"ד בדברי רבינו נוסחא זו ענינה. כתב אל\"ף למ\"ד מאלהי\"ם ו\"ה מיהו\"ה אינו נמחק. וכך נראה שהיתה נוסחת ההגהות שכתבו י\"ה מיהו\"ה לא דמי וכו'. ועל זה אומר דלא אמרו אלא י\"ה אבל צ\"ב וש\"ד נמחקין והוא הדין לו\"ה כיון שאינו שם בפני עצמו: \n",
+                "<b>והרב</b> הר\"ם אלשקאר ז\"ל כתב בתשובה שכוונת הראב\"ד להשיג על רבינו במ\"ש שאם כתב ש\"ד משד\"י וצ\"ב מצבאות ולא השלים השם הרי זה נמחק דמשמע שאם היה כתוב השם כולו אינו יכול למחוק ממנו לא ש\"ד ולא צ\"ב שהרי לא אמרו בברייתא כתב אלא בא\"ל מאלהי\"ם י\"ה מיהו\"ה בהני הוא שאמרו כתב ואפילו שלא היה כל השם כתוב אבל גבי ש\"ד משד\"י וצ\"ב מצבאות לא אמרו כתב אלא אפילו שיהא כל השם כתוב יכול למחוק ממנו ש\"ד וצ\"ב עכ\"ל. ודבר תימה הוא להעלות על הדעת שאחר שיהא כל השם כתוב יהיה מותר למחוק ממנו אפילו אות אחת כ\"ש רוב אותיותיו. ומה שרצה להכריע מדלא קתני בברייתא גבי ש\"ד וצ\"ב כתב אינו הכרע דהא פשיטא דאכתב דקתני ברישא קאי. ועוד שא\"א לומר שיהא זו כוונת הראב\"ד שא\"כ כך ה\"ל לכתוב לא אמרו אלא כתב א\"ל מאלהי\"ם ולא ה\"ל להשמיט תיבת כתב מהשגתו מאחר שהיא עיקר השגתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאר הכנויים שמשבחים בהם את הקב\"ה וכו'.</b> שם בברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שהיה שם כתוב עליו וכו'.</b> פ\"ק דערכין (דף ו'): \n",
+                "<b>וכן אם היה שם כתוב וכו'.</b> ברייתא פרק כל כתבי (שבת ק\"כ) הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף ופסק כתנא קמא ושם אמרו האי גמי היכי דמי אי מיהדק הוי חציצה ואי לא מיהדק עיילי ביה מיא. חציצה תיפוק ליה משום דיו בלחה מ\"מ קשיא אלא אמר רבה בר שילא היינו טעמייהו דרבנן דקא סברי אסור לעמוד לפני השם ערום כלומר דמטעם מחיקת השם אינו אסור דכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי ולא חש רבינו לכתוב דדוקא בדיו לחה לפי שזה אינו מענין הלכות אלו אלא מענין הלכות מקואות. ומה שאמר ואם לא מצא גמי וכו'. פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסותר אפילו אבן אחת וכו'.</b> בספרי פרשת ראה אנכי: \n",
+                "<b>וכן השורף עצי הקדש וכו'.</b> הכי מפורש בסוף מכות (דף כ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן וכו'.</b> כך פשוט בריש פרק כל כתבי (שבת דף קט\"ז): \n",
+                "<b>והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות.</b> ככל עובר על דברי חכמים: \n",
+                "<b>אבל אפיקורוס שכתב ספר תורה וכו'.</b> גיטין פרק השולח (גיטין דף מ״ה ע״ב) אמר רב נחמן נקטינן ס״ת שכתב אפיקורוס ישרף ובפ' כל כתבי (שבת שם) אמרינן אספרים שכתבם אפיקורוס א״ר טרפון אקפח את בני שאם יבאו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהם ור' ישמעאל אמר ק״ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים הללו שמטילים איבה בין ישראל לאביהם שבשמים עאכ״ו: \n",
+                "<b>אבל עובד כוכבים שכתב את השם וכו'.</b> פרק השולח (גיטין מ\"ה) ס\"ת שכתבו עובד כוכבים יגנז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל השמות האמורים באברהם וכו'.</b> עד סוף הפרק. הכל סוף פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) \n",
+                "<b>ומ\"ש אף זה שנאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך</b> לפי יש אומרים שהוא חול שהיה מדבר עם המלאכים ואיפסקא הלכתא דאף זה קודש דכתיב לעיל מיניה וירא אליו ה' ואמר להקב\"ה אל נא תעבור מעל עבדך המתן לי כאן עד שאכניס האורחים: \n",
+                "<b>כל השמות האמורים בלוט וכו' חוץ מזה וכו'.</b> ונתנו טעם בגמרא משום להחיות את נפשי מי שיש בידו להמית ולהחיות זה הקב\"ה. וכתב הריטב\"א הא ודאי ליכא אלא אחד שהוא חול הנה נא אדני סורו נא והא דנקט כל שמות אגב ריהטיה נקט הכי. וכתב עוד מי שיש בידו להמית ולהחיות והא דכתיב ויאמר אליהם פירוש בפניהם: \n",
+                "<b>כל השמות האמורים בגבעת בנימין וכו'.</b> פלוגתא דר\"א ורבי יהושע ופסק כר' יהושע. \n",
+                "<b>ומ\"ש האמורים במיכה חול וכו'</b> אע\"ג דפליג התם ר\"א את\"ק דיהו\"ה קדש פסק כת\"ק. ומה שכתב בנבות קדש מוסכם: \n",
+                "<b>כל שלמה האמור בשיר השירים וכו'.</b> בגמרא הכי איתא כל שלמה האמור בשה\"ש קדש. שיר למי שהשלום שלו חוץ מזה כרמי שלי לפני האלף לך שלמה כלומר לדידיה ומאתים לנוטרים את פריו רבנן. כלומר הניחם ויעסקו בתורה אחד מששה שבהם. וי\"א אף זה הנה מטתו שלשלמה שהיה נבעת מאשמדאי כדאמרינן בגיטין. וי\"א אף זה ולא מיבעיא האיך אלא הא דאמר שמואל כל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא כלומר באנגריא לא מיענשה שנאמר האלף לך מלכותא דרקיעא ומאתים לנוטרים את פריו מלכותא דארעא כמאן לא כת\"ק ולא כי\"א אלא ה\"ק אף זה קודש וזהו חול דמטתו ושמואל דאמר כיש אומרים וכיון דשמואל כי\"א משמע דהכי אית לן למפסק. והר\"ן תמה על רבינו שפסק כת\"ק. ולי נראה דהיינו טעמא דכיון דלשמואל אנו צריכין להגיה לשון וי\"א לא נקטי��ן כותיה אלא נקטינן במאי דמשמע פשט לשון י\"א אף זה חול דמשמע ולא מיבעיא האיך וכיון שאנו תופשים הברייתא כפשטה פסקינן כת\"ק: \n",
+                "<b>והרי הוא כשאר הכנויים.</b> דעת רבינו לומר דכשאמרו דשלמה האמור בשה\"ש ומלך מלכיא שבדניאל הם קודש לא אמרו לענין שאין נמחקים אלא הרי הם כשאר הכנויין לכל דבריהם ונאמר דהוו קדש שאם השביע את העדים בהם וכפרו חייבים וכ\"כ הריטב\"א והר\"ן ז\"ל. וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בתשובות סוף כלל ג' וז\"ל ומ\"ש רבי מצליח דשלמה האמור בשה\"ש אינו נמחק לפי שהוא קדש לא כיון יפה וכו' עד וכ\"ש שלמה שאינו קדוש אלא בשביל שהשלום שלו והוא נמחק: \n",
+                "<b>כל מלכיא האמור בדניאל וכו'.</b> ברייתא שם כלשון רבינו (שם בשבועות) ואי אפשר לומר שהכוונה כל מקום שכתוב מלכיא שבדקו בספר דניאל ולא מצאו (כי) אלא תרי מלכיא אנת מלכא מלך מלכיא ועוד אחר וביומיהון די מלכיא אינון ולא יצדק לומר כל על שנים בלבד. ועוד שמלכיא שבאנת מלכא אינו קדוש אלא ודאי על מלך האמור במלך מלכים אמרו שהוא קדוש וכן פירש\"י כל מקום שנאמר שם מלך. ואפ\"ה קשה דהא אשכחן מלך שהוא קדש לבד מזה והוא שכתוב כען אנא נבוכדנצר משבח וכו' למלך שמיא. ולכן אני אומר דמאי דקאמר כל מלכיא האמור בדניאל אין הכוונה על ספר דניאל אלא הכונה על דברי דניאל שכל מלך שהזכיר דניאל הוא חול חוץ מזה שהוא קודש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואין הנבואה חלה אלא על חכם וכו'.</b> בפ\"ד דנדרים (דף ל\"ח) אמר ר' יונתן אין הקב\"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר. ומפרש רבינו גבור במדותיו כההיא דתנן איזהו גבור הכובש את יצרו. וכן אפשר לפרש עשיר השמח בחלקו אלא ששם משמע בגמרא דגבור כפשוטו שיהא בעל כח וכן עשיר כפשוטו שיהיה לו ממון הרבה. לכך נראה דרבינו סברא דנפשיה קאמר ולא מהא דר' יונתן. ומ\"מ צ\"ע למה לא כתב שיהא גבור בכח ועשיר ועניו וכהא דר' יונתן. וי\"ל שהרא\"ש פירש אהא דר' יונתן אין הקב\"ה משרה שכינתו בקביעות ומשמע מדבריו דשלא בקביעות אפשר שיתנבא אע\"פ שלא יהיה בו כל המדות הללו. ורבינו לא נחת הכא לפרש אלא תנאי הנביא להתנבאות ואפילו שלא יהא בקביעות:   "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות וכו'.</b> בפרק במה מדליקין (שבת דף ל'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה וכו'.</b> בספר העיקרים מאמר ראשון פי\"ח ביאר יפה דברי רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ונאמר לא בשמים היא.</b> בפ' הזהב (ב\"מ נ\"ט) גבי פלוגתא דר' אליעזר ורבנן אמרינן עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לבת קול שיצאת ופסקה הלכה כר\"א לא בשמים היא ואמרינן התם מאי לא בשמים היא אמר ר' ירמיה אין משגיחין בבת קול וכל שכן דאין משגיחין בנביא המתנבא: \n",
+                "<b>הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.</b> זה לשון ת\"כ על פסוק אלה המצות אשר צוה ה' את משה ואיתיה בריש מגילה: \n",
+                "<b>לפיכך אם יעמוד איש וכו'.</b> זה פשוט דמאחר שקבלנו שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה הא ודאי משקר הוא ועליו נאמר ומת הנביא ההוא כי דבר סרה על ה': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם צונו בדברי הרשות וכו'.</b> משנה סוף פרק הנחנקין (סנהדרין פ\"ט) הכובש נבואתו והמוותר על דברי הנביא כלומר המפקירם שלא חשש לדבריו ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים שנאמר אנכי אדרוש מעמו ואמרו בגמרא דכלהו נפקי מהאיש אשר לא ישמ�� דפשטיה קאי למוותר על דברי הנביא שאינו שומע לדבריו וכן משמע מיניה נביא שהוא עצמו אינו שומע והיינו עובר על דברי עצמו וקרי ביה לא ישמיע והיינו כובש נבואתו ואכולהו קאמר אנכי אדרוש מעמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם יאמר לנו הנביא וכו'.</b> יבמות פרק האשה רבה (יבמות דף צ':) ובספרי אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנודע לנו שהוא נביא</b> לומר שאם עד שלא נודע לנו מדברים אחרים שהוא נביא וזה החלו לעשות אין שומעין לו ואפילו העובר על דבריו בדברי הרשות אינו נענש עד שיוחזק וכך אמרו בפ' הנחנקין שהטעם ששמעו ישראל לאליהו בהר הכרמל לפי שהיה מוחזק בנבואה שאילו לא היה מוחזק לא היו שומעין לו: \n",
+                "<b>וכן למדנו מהחכמים הראשונים וכו'.</b> בסוף הנחנקין (סנהדרין צ') א\"ר אבהו א\"ר יוחנן אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו כלומר לפי שעה חוץ מעבודת כוכבים: \n",
+                "<b>ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם וכו'.</b> וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה כיון שתורתנו נצחית ולמדנו שלא יבא עוד נביא לחדש דבר ואמרו חז\"ל בכמה מקומות (חולין קכ\"ד.) אילו אמר לי יהושע בן נון מפומיה לא צייתנא ליה. גם אמרו (תמורה ט\"ז. וע\"ש) על אותם הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה לא רצה הקב\"ה ללמדם ליהושע וא\"ל אין נביא רשאי לחדש דבר א\"כ כשזה מתנבא בדבר תורה נתברר לנו שדבר סרה. אבל קשה לי דאמרו פ\"ק דיבמות דיצתה בת קול לומר דהלכה כב\"ה וקיי\"ל הכי בכל דוכתא והתוס' שם ובפרק הזהב נתנו טעם לדבר ואינו עולה כפי דעת רבינו וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>או שאמר בדין מדיני התורה שה' צוה לו שהדין כך וכו'.</b> וא\"ת שנראה מדבריו כאן שאפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור יחנק ומדבריו בראש הפרק נראה דדוקא כשבא להוסיף או לגרוע או לשנות הרי זה נביא שקר ויחנק הא כשבא לומר הלכה כדברי פלוני כיון שאינו מוסיף ולא גורע ולא משנה אינו נביא שקר. ונ\"ל דבראש הפרק לא נתכוין אלא להוציא מלבן של בעלי הכתות אשר קצתם אומרים שבא להוסיף וקצתם אומרים שבא לגרוע ולשנות לפי שאין התורה נצחית ובסוף הפרק אמר הדין הנופל במתנבא שהלכה כדברי פלוני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בשאר מצות אבל וכו'.</b> למעלה כשאמר אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעבודת כוכבים הזכיר שם עבודת כוכבים אגב דשאר מצות שכוונתו שם היתה לומר דבשאר מצות שומעים לנביא וכאן נתכוין לדבר בעבודת כוכבים בייחוד דאין שומעין לו אפילו לפי שעה ולמד כן ממה שאמרו אם יאמר לך הנביא עבור על ד\"ת שמע והיינו דוקא לפי שעה וכמו שכתבתי למעלה וקאמר חוץ מעבודת כוכבים אלמא דבעבודת כוכבים אפילו לפי שעה אין שומעין לו: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,201 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Foundations_of_the_Torah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון.</b> מלת שם שכתב כאן רבינו אינו מורה על מקום שהוא יתעלה אין לו מקום אבל מלת שם פה היא כפ\"א רפה בלשון ישמעאל. ודומה לזה מ\"ש בפרק ג' מהלכות תשובה. שלשה הם הנקראים אפיקורוסים האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע. ובפרק ה' מהלכות תעניות יש שם ימים וכו'. ועוד יש לפרש פה מלת שם לומר שהוא יתעלה נמצא בכל מקום כדכתיב מלא כל הארץ כבודו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בקש לדעת אמתת המצאו וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א אין דעתי מיושבת על זה שהרי ראה בסיני בארבעים יום של לוחות מה שלא ראה נביא מעולם עד שקנאו המלאכים בו ובקשו לדוחפו עד שאחז בכסא ומה הוצרך עוד. ועוד אם זאת היתה בקשתו מה צריך היה בתשובה לומר וחנותי את אשר אחון. ולכן נ\"ל לפי שהקב\"ה אמר לו לא אעלה בקרבך וכו' ובקש משה שישוב וא\"ל הודיעני נא את דרכיך וא\"ל פני ילכו וגו' ומשה אמר אם אין פניך הולכים וגו' אל תאמר כשנכנס לארץ אז תלך עמנו כי לא נזוז מכאן עד שתלך עמנו וא\"ל הקב\"ה גם את הדבר הזה אעשה ויאמר הראני את כבודך כלומר אני רוצה לראות ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וכו' ואודיעך בעברי, והעם אשר הכעיס אותי יהיה מי שאחון עליו ולא על כלם. ופנים ואחור סוד גדול הוא ואין ראוי לגלותו לכל אדם ואולי בעל הדברים הזה לא ידעהו עכ\"ל. וי\"ל שמה שקנאו בו הוא מפני שהיה רוצה להוריד את התורה לארץ ולכן הוצרך לאחוז בכסא להשיב להם תשובה ואין משם הכרח שהשיג אז ההשגה הגדולה הזאת. ומ\"ש ועוד אם זאת היתה בקשתו מה צורך היה בתשובה לומר וחנותי את אשר אחון י\"ל שלדעת רבינו יתפרש דהכי נאמר ליה. השגה זו שאתה שואל אין כח בבן אדם להשיגה אלא בתורת מתנת חנם אתן לך ושתשיג מה שלא ידע איש לפניך ולא ידע לאחריך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש ברבים בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד וכו'.</b> ריש פרק אין דורשין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא אעפ\"כ ראוי להקדימם וכו'.</b> בסוכה סוף פ' הישן אמרו על ריב\"ז שלא הניח מקרא ומשנה וכו' דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן דבר קטן הוויות דאביי ורבא פי' משום דמעיקרא אמר שלא הניח מקרא ומשנה וכו' קרי להוויות דאביי ורבא דבר קטן. לפי שאין ספק שהתנאים הראשונים היו יודעים המשנה על בוריה הוויות דהוו בתר הכי אביי ורבא לדבר קטן חשבינן להו, והרמב\"ם כתב מה שרצה והלואי שלא נכתב. וכן פירש הריטב\"א וסיים אבל דבר גדול הוא מכל חכמות העולם. וזה הפירוש אמת הוא ולא כמו שפירשו אחרים והאלהים יכפר בעד עכ\"ל: \n",
+                "<b>ובשם</b> הרב אליהו מזרחי ז\"ל מצאתי כתוב וז\"ל מן המבואר ששם גדול נאמר על שני ��נים. אם בכמות. אם באיכות. ושהגדול באיכות יחלק עוד לשנים. האחד מהם על גודל הדרוש ומעלתו. וזה עוד יחלק לשני פנים אם מצד גודל נושא הדרוש ואם מצד עומק מושגו. והשני על גודל שכרו. ומעתה אין טענה משם גדול הנאמר על מעשה מרכבה. כי מעשה מרכבה אם נקרא גדול מהחכמה התלמודית הנה הוא גדול מצד גודל הדרוש ומעלתו בשני האופנים יחד שהם גודל נושא הדרוש ועומק מושגו. ואולם החכמה התלמודית אע\"פ שאינה חוקרת על נושא גדול כגודל חכמת מעשה מרכבה שהרי הדרוש של מעשה מרכבה הוא הבורא יתעלה בין לדעת חכמי הקבלה בין לדעת חכמי המחקר ונושא החכמה התלמודית הם מעשה מצותיו יתברך. מ\"מ כאשר לא יודע הענין בה מצד גודל נושא הדרוש וקשיו רק מצד גודל השכר ומיעוטו הנה בלי ספק שהחכמה התלמודית היא השורש והעיקר אשר בה נזכה לחיי העוה\"ב משאר מיני החכמות והיא החכמה היותר גדולה מזה הצד מכל מה שזולתה והביא ראיות על זה: \n",
+                "<b>ואני</b> אומר שע\"פ דרך זה יתבאר הא דתנן ר\"א (בן) חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן גופי הלכות וכו' לומר שאע\"פ שתקופות וגימטריאות עסקם בדברים מעולים שהם הגרמים השמימיים וקינים הם דבר קל הערך. ופתחי נדה נושאם דבר מכוער. אעפ\"כ אלו הן גופי הלכות כלומר עיקרי תורה מצד השכר הגדול הצפון לעוסקים בהם. ותקופות וגימטריאות אע\"פ שנושאם דברים מעולים מאד אינם עיקרים אלא כמו פרפראות לחכמה התלמודית שהיא ראויה להקרא חכמה סתם להיות עסקה בפירוש מצותיו יתברך ולגודל השכר הניתן לעוסקים בה ומקיימין מצותיה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל בית ישראל מצווין על קידוש השם וכו' עד בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין העובדי כוכבים.</b> הכל בסנהדרין (דף ע\"ד) א\"ר יוחנן משום ר' שמעון בר יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים גילוי עריות ושפיכות דמים. כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת ההמרה אבל בשעת ההמרה אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפי' שלא בשעת ההמרה לא אמרו אלא בצנעה אבל בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור. אמר רב יעקב אמר ר' יוחנן אין בפרהסיא פחות מעשרה בני אדם ואמרו שם דבעינן שיהיו ישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. והקשו שם והא אסתר בפרהסיא הואי כלומר ונבעלה לאחשורוש ולא מסרה נפשה. אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה כלומר היא אינה עושה מעשה הוא עושה בה מעשה. רבא אמר הנאת עצמן שאני ואזדא לטעמיה דאמר רבא עובד כוכבים דאמר לישראל קטול אספסתא פי' קצור עשב בשבתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך, לקטול ולא לקטליה. שדי לנהרא לקטליה ולא לקטול מ\"ט לעבורי מילתא הוא דבעי. ופסק רבינו כרבא ונראה דסבירא ליה כהרמב\"ן דעובד כוכבים הבא על בת ישראל לאו בכלל ג\"ע הוא דא\"כ לרבא דאמר הנאת עצמן שאני כלומר אפילו עבדה מעשה הא אמרינן דבשלש עבירות יהרג ואל יעבור אפילו מתכוין להנאת עצמו. והיינו טעמא דלא הוי בכלל ג\"ע דאי בזנות גזירת בית דין של שם הוא ואי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא דמשאר עבירות הוא ולית ליה דרשה דאל תקרי לבת לומר דהיתה אשת איש. ואפשר שלזה כיון רש\"י שכתב על מה שהקשו והא אסתר פרהסיא הואי ונבעלה לעובד כוכבים ולא מסרה נפשה. נשמר דלא נימא דפריך דאשת איש הואי ולא מסרה נפשה דא\"כ לא הוה מתרץ רבא מידי דכיון דג\"ע היא אפי' מתכוין להנאת עצמו יהרג ואל יעבור. ועל מה שכתב ��גמרא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור שאלו מאי מצוה קלה אמר רבא ב\"ר יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא ופירש\"י שרוך הנעל שאם דרך העובדי כוכבים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפי' שינוי שאין בו מצוה אלא מנהג בעלמא. והתימא על רבינו שכתב אפי' על מצוה משאר מצות דמשמע דדוקא מצוה אבל לא מנהג. ואפשר שרבינו היה מפרש ערקתא דמסאנא כמו שפי' הרי\"ף שהיו רצועות ישראל משונות כדי שלא ילבשו מלבוש כותי שזו מל\"ת היא כמ\"ש בפי\"א מהלכות עובדי כוכבים שאין מתדמין לעובדי כוכבים לא במלבוש ולא בשיער שנאמר ולא תלכו בחוקות וגו' וכתוב בנימוקי יוסף דהא דאמרינן עובד כוכבים הבא על בת ישראל לא הוי בכלל ג\"ע דוקא הוא אבל ישראל הבא [על] העובדת כוכבים בכלל עריות חמורות היא דהא זמנין דמיחייב מיתה עלה דקנאים פוגעים בו ואם לא פגעו בו קנאים חייב כרת. וכתב עוד שכל דבר שבידם להעבירו בעל כרחו אין לנו למסור נפשנו למיתה בשב ואל תעשה וכדאשכחן באסתר דקרקע עולם היתה ואפי' בשעת ההמרה כדאשכחן באלישע בעל כנפים שנטל תפילין מראשו כשראה קסדור. וכתב הר\"ן בפ' במה טומנין דלא אמרו יהרג ואל יעבור אלא לעבור על מצות ל\"ת אבל לא דגזרו לבטל מצות עשה כיון שאינו עובר בידים ועוד שהם יכולים לבטלה ממנו על כרחו שיניחוהו בבית האסורין ותבטל מאליה עכ\"ל. וקשיא לי שהרי רב חנינא בן תרדיון מסר נפשו כדי לעסוק בתורה וכן ר' יהודה בן בבא כדי לסמוך זקנים ובמדרש מה לך יוצא ליסקל על שנטלתי לולב מה לך יוצא ליצלב על שמלתי את בני ואין לומר מדת חסידות שנו כאן אלא משמע שעל פי הדין היו עושים כן וההיא דאלישע בעל כנפים לא מכרעא דכבר קיים באותו היום מצות תפילין וגם לא אמר לקסדור שמקיים גזירתם שלא להניח תפילין אבל השיב למה ששאלו מה זה בידך ואמר כנפי יונה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.</b> סובר רבינו שכשאמרו בגמרא יעבור ואל יהרג פירוש צריך לעבור כדי שלא יהרג. אבל שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו. ונראה שמפרשים יעבור ואל יהרג הרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג. וכתב בנימוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבינו אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם: \n",
+                "<b>ואעפ\"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו וכו'.</b> כ\"כ ג\"כ התוס' בר\"פ הבא על יבמתו (יבמות נ\"ד) והביאו ראיה דקאמר בפ' רבי ישמעאל (ע\"ז נ\"ד) דנעבד באונס אסור וכו'. ודע דהא דאמרן שמפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו היינו בשאר עבירות חוץ ממי שאנסוהו לבא על הערוה מפני שאין קישוי אלא לדעת כמבואר בדברי רבינו פ\"א מהלכות איסורי ביאה: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך מכיון שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין וכו'. תמיהא לי דתנן ריש פרק ארבע מיתות דפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו ומפרש בגמ' אע\"ג דמכוין לבזוייה וההוא ודאי מוטעה הוא אע\"פ שקיבל עליו התראה דסבור דהתראתם בטל ואפ\"ה חייב וה\"נ אם עבד כוכבים באונס והתרו בו חייב מיתה, עכ\"ל. ואין תלונתו על רבינו אלא על חז\"ל שדרשו ההוא ולא אנוס. ומ\"ש שאם עבד כוכבים באונס והתרו בו חייב מיתה דברים תמוהים הם שהם שני הפכים בנושא אחד שאם קיבל עליו התראה הרי זה מרוצה ולא אנוס ואם אומר שאעפ\"כ הוא רוצה לעבדה מפני שאונסים אותו ה\"ז אנוס לא מרוצה. ולענין מה שהקשה מפוער עצמו לבעל פעור לאו קושיא היא שרבינו מפרש דלאו לענין חיוב סקילה אמרינן דזו היא עבודתה אלא לענין חיוב חטאת וכך מבואר בדברי רבינו פרק ג' מהלכות עבודת כוכבים שכתב וז\"ל העובד כוכבים כדרכה ואפילו עשה דרך בזיון חייב כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו, עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומה אם עבודת כוכבים שחמורה מן הכל וכו' אין חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין.</b> כתב הרמ\"ך נראה כי זה ק\"ו פריכא הוא דכרת לא מיחייב דרחמנא לבא בעי ואי לא מקבלה עליה באלוה לאו כלום הוא אבל מיתת ב\"ד שהיא בעדים והתראה כיון שעבר אחר שהתרו בו חייב כדאמרינן הפוער עצמו לפעור זהו עבודתו ואע\"ג דמכוין לבזוייה, עכ\"ל. ואיני רואה טעם בדברים אלו דכיון שאינו עובד אלא באונס מה התראה שייך בזה וכמו שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשים שאמרו להם וכו'.</b> משנה פ\"ח דתרומות כלשון רבינו. כתב הרשב\"א בתשובה בסיעה של נשים עוברת ואמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכם ונטמאה ואם לאו הרי אנו מטמאים את כלכן אפילו היתה אחת מהן מחוללת יטמאו את כולן ואל ימסרו אותה להם. ולא דמי למה שאמרו שם שאם היתה ככר של תרומה טמאה ימסרו אותה ולא יטמאו את כל הככרות של תרומה דככר תרומה טמאה שאני דטמא הוא לגמרי ומה יוסיף עוד זה אבל אשה אם חללה עצמה פעם אחת ונטמאת בעבירה כל שתעבור ותטמא את עצמה תוסיף על חטאתה פשע ובפעם הזאת אין בינה לבין הטהורה והכשרה שבהן ולא כלום ולמה יאנסוה למסרה להם שלא מדעתה ועוד שמא כבר הרהרה תשובה ושבה מדרכה הרעה: \n",
+                "<b>וכן אם אמרו להם וכו'.</b> בירושלמי על אותה משנה דבסמוך תניא סיעת בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהם עובדי כוכבים ואמרו להם תנו לנו אחד מהם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם אפילו כלם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ולא יהרגו אמר ר\"ל והוא שיהיה חייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אפילו שאינו חייב מיתה ומייתי התם עובדא בהאי בר נש תבעתיה מלכותא וערק ללוד לגבי ריב\"ל ואקיף מלכא מדינתא ויהב להו והוה אליהו רגיל דמתגלי ליה ותו לא איתגלי ליה וצם כמה צומין עד דאיתגלי ליה א\"ל לדילטור אנא מתגלי א\"ל ולא משנה עשיתי א\"ל וזו משנת חסידים היא. ופסק רבינו כר\"ל אף על גב דמן הסתם לא קיי\"ל כוותיה לגבי דר' יוחנן משום דהוי ספק נפשות ולהחמיר דלא ימסרוהו בידים ביד העובדי כוכבים ועוד דמתניתא מסייעא ליה דקתני כשבע בן בכרי משמע כשחייב מיתה כמותו דוקא ומקרא איכא למידק הכי שאל\"כ למה ליה ליואב למימר נשא יד במלך בדוד כלומר והרי הוא חייב מיתה משמע דאי לאו הכי לא היו רשאים למוסרו לו וסובר רבינו דההוא בר נש דריב\"ל היה חייב מיתה כשבע בן בכרי ואפ\"ה לא איתגלי ליה אליהו מפני שמסרו וא\"ל וזו משנת חסידים היא אלמא דלכתחילה אין מורים כן: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך אף על פי שנמצא בתוספתא כדבריו לא ידענא טעמא מאי דהא מסיק בגמרא (פסחים כ\"ה) דמש\"ה אמרינן בשפיכות דמים יהרג ואל יעבור דסברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי והכא ליכא האי סברא דהא יהרגו כלם והוא עצמו ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם. ואני אומר שאין טענתו טענה על התוספתא דאיכא למימר דהתם שאני שיחדו לו וא\"ל קטול לפלניא ומש\"ה אי לאו טעמא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי לא הוה אמרינן דיהרג ואל יעבור והיינו דקתני סיפא יחדוהו להם אבל ברישא שלא יחדוהו שלא אמרו אלא תנו אחד מכם ונהרוג אותו בכל אחד מהם שירצו למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותצילו את זה דמאי חזיתו דדמא דהאיך סומק טפי דלמא דמא דהאי סומק טפי וע\"פ טענה זו א\"א להם למסור שום אחד מהם אבל אי קשיא על ר\"ל קשיא דאמר שאע\"פ שיחדוהו להם אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו. ואפשר לומר דס\"ל לר\"ל שמ\"ש דבש\"ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש\"ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה\"נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כענין שאמרו באונסין וכו' ומתרפאין בכל איסורין שבתורה וכו'.</b> פסחים פרק כל שעה (פסחים דף כ״ה ע״א) כי אתא רבין א״ר יוחנן בכל מתרפאין פירוש במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו וכו'.</b> מבואר שם קרוב ללשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורין וכו'.</b> פסחים שם (דף כ\"ה ע\"ב) מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה פירוש בוסר זיתים קטנים א\"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור א\"ל האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא ואיכא דאמרי הכי קאמר ליה מידי דרך הנאתן קא עבידנא כלומר שכיון שאינו דרך הנאתן לא מיתסר מדאורייתא. ופוסק רבינו כשתי הלשונות דלענין דינא תרווייהו איתנהו ובאיסורין דרבנן י\"א דכיון דלא מתסרי אלא דרבנן שרו אפילו דרך הנאתן וי\"א דאפשר דקיל טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורין של דבריהם כדרך הנאתן: \n",
+                "<b>כתוב</b> באורחות חיים על מ\"ש רבינו מותר לעשות רטיה מחמץ בפסח כיון שיש לו מכה י\"א דלא התיר אלא בחמץ דנכרי וכ\"כ הרשב\"א דחמץ דנכרי הוא והשאילה לישראל או הניחה ע\"ג מכתו ואין אחריותה על ישראל ואם אין מלוגמא לנכרי מקנה לו ישראל קמח ועושה הנכרי ממנה מלוגמא ונותנה ע\"ג מכת ישראל, עכ\"ל: \n",
+                "<b>חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב וכו'.</b> כך מתבאר שם (כ\"ד:) בגמ' דלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה וממילא שמעינן דאין מתרפאין בהם שלא במקום סכנה אפילו שלא כדרך הנאתן דדוקא בשאר איסורין דשלא כדרך הנאתן שרי מדאורייתא הוא דשריא שלא במקום הסכנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנתן עיניו באשה וכו'.</b> מעשה בסנהדרין סוף פרק בן סורר (סנהדרין דף ע״ה) ואיכא מ״ד התם דאשת איש היתה ואיכא מ״ד דפנויה היתה ושקלו וטרו אליביה מ״ט אסרו לו לספר עמה ואמר רב אחא כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ושם הקשו ולינסבה ותירצו דלא מייתבא דעתיה דכתיב מים גנובים ימתקו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם וכו'.</b> בסוף יומא (דף פ\"ו) היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא אי שקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר אמר אביי לא שנו אלא באתרא דלא תבעי אבל באתרא דתבעי לית לן בה. זו היא גירסת רש\"י. אבל גירסת רבינו נראה שהיא בהפך לא שנו אלא באתרא דתבעי אבל באתרא דלא תבעי לית לן בה כלומר שא�� תובעו והוא מקיף אז איכא חילול השם אבל אם אינו תובעו ליכא חילול השם. ורבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. וזהו שכתב רבינו הכל לפי גודלו של חכם וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שירבה בשחוק,</b> למדו מדתנן פ\"ב דדמאי המקבל עליו להיות חבר כלומר להיות נאמן על המעשרות מה דברים יקבל עליו וא\"ר יהודה שצריך לקבל עליו שלא ירבה בשחוק ואע\"ג דרבנן פליגי עליה ואמרו דאינו צריך ע\"כ לא פליגי אלא במקבל להיות נאמן על המעשרות אבל ת\"ח אין ה\"נ שצריך שלא ירבה בשחוק. \n",
+                "<b>ומ\"ש או באכילה ושתיה וכו'.</b> ברייתא בפסחים (דף מ\"ט) סוף פרק אלו עוברין תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום מחלל שם שמים. וממה שכתב אצל ע\"ה וביניהם נראה לדקדק דדוקא כשאוכל עמהם ובביתם אבל אם הם אוכלים עמו בביתו או הוא אוכל בביתם ולא עמהם כדרך האכסנאין שרי: \n",
+                "<b>או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת עד סוף הפרק.</b> ברייתא בסוף יומא (דף פ\"ו) קרובה ללשון רבינו. ושיעור הלשון כך הוא ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין בתנאי שלא יתרחק הרבה משורת הדין לצד הטוב עד שיראה שאינו מן היישוב או עד שישתומם אלא יעשה לפנים משורת הדין באופן ממוצע עד שבעשייתו כל המעשים טובים שזכרנו ימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המאבד וכו'.</b> כך פשוט פרק הקומץ רבה (מנחות דף ל') ובסוף מכות (דף כ\"ב) ובספרי פרשת ראה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושבעה שמות הם וכו'.</b> ברייתא סוף פ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) אלו הן שמות שאין נמחקין כגון א״ל אלהי״ך אלהי״ם אלהיכ״ם אהי״ה אשר אהי״ה אדנ״י וי״ה שד״י צבאו״ת הרי אלו אין נמחקין, ונראה שגירסת רבינו א״ל אלו״ה אלה״י אלהי״ם וגירסא נכונה היא דאשמעינן דו״ה דאלו״ה וה״י דאלה״י והי״ם דאלהי״ם הוו מעצם השם ולא דמו לכ״ם דאלהיכ״ם דאינו מעצם השם אלא דהשם קדשו. ואע״ג דאשמעינן דהי״ם מאלהי״ם הוי מעצם השם מכל מקום איצטריך לאשמועינן בה״י דאלה״י דאיכא למימר כיון דאלה״י הוא סמוך לעולם הוה ה״י דידיה ככ״ם דאלהיכ״ם. וטעמא דלא דמי לכ״ם דאלהיכ״ם היינו משום דכיון דאשכחן ה״י שהוא מעצם השם באלהי״ם כל היכא דאשכחן אלה״י הוי קדוש מעצמו משא״כ בכ״ם דאלהיכ״ם. ונראה שלא היה בגירסת רבינו אהי״ה אשר אהי״ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שהם שבעה שמות ובפרטן אתה מוצא שמונה</b> היינו משום דאדנ\"י וי\"ה שם אחד ולא דמו לא\"ל אלו\"ה דהכא אדנ\"י הוא נקרא אף כשהוא נכתב יהו\"ה. ובנוסחא אחרת מספרי רבינו מצאתי שלא היה כתוב אלהי ולפי אותה גירסא הוו שפיר שבעה שמות אף אם נמנה שם הוי\"ה ושם אדנות בשנים. ובנוסחא שנדפסה בווניציאה כתוב ושבעה שמות הם, שהם הנכתב יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א והוא השם המפורש או הנכתב אדנ\"י ואלו\"ה ואלהי\"ם ואהי\"ה ושד\"י וצבאו\"ת. ונוסחא נכונה היא דמני שם אהי\"ה בכלל השבעה שמות ואין אנו צריכים לידחק למנות שם ההויה ושם אדנות באחד. ושפיר עבד דלא מני אל ולא אלהי משום דבכלל אלו\"ה ואלהי\"ם הוו אלא דאכתי קשה אמאי איצטריך למנות אלוה הא בכלל אלהי\"ם הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנטפל לשם מלפניו וכו'.</b> שם בברייתא (שבועות ל\"ה) פלוגתא דתנאי דאיכא מ\"ד בין מלפניו בין מלאחריו נמחק ואחרים אומרים לאחריו אינו נמחק שכבר קדשו השם אמר רב הונא הלכה כאחרים: \n",
+                "<b>ואע\"פ שנתקדשו ואסור למוחקם וכו'.</b> הוא אשר דברתי דשאני לן בין האותיות שהם קדושות לפי שהם מעצם השם לאותיות שאינם מעצם השם רק שהשם קדשם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתב אל\"ף למ\"ד מאלהי\"ם וכו'.</b> ברייתא שם כתב א\"ל מאלהי\"ם י\"ה מיהו\"ה אינו נמחק ש\"ד משד\"י צ\"ב מצבאות הרי זה נמחק ופסק שם שמואל הלכה כן: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זה אינו כלום וכו' הרי אלו נמחקין עכ\"ל. ויש לתמוה שדברי הראב\"ד הם דברי רבינו אות באות והיאך כתב עליו זה אינו כלום. וי\"ל שכוונת הראב\"ד לומר שלא הוזכר בגמרא אלא י\"ה מיהו\"ה, כלומר דוקא כשנתכוין לכתוב השם שלם וכתב י\"ה למעלת שם המיוחד אבל כשלא נתכוין רק לכתוב י\"ה לכוונת שם בפני עצמו לא אמרו שאינו נמחק. וא\"ל מאלהי\"ם דאינו נמחק היינו משום שאף אם נתכוין לכתבו שם בפני עצמו אינו נמחק ולא גרע מפני שנתכוין לכתוב אלהי\"ם משא\"כ בשם י\"ה והביא כל לשון הברייתא כלומר אין עוד מלבדו וא\"כ מהיכא תיתי לן. והמדקדק בלשון רבינו יראה שאין מקום להשגתו שדעתו ז\"ל לומר די\"ה הוא מקצת שם המפורש ומצד זה חלה עליו הקדושה ולכן לא מנו אותו בשמות שאינן נמחקים משא\"כ באל ואלהים דאל הוי שם בפני עצמו ולא מפני שהוא מקצת שם אלהים וכיון שהכותב מקצת שם המפורש אינו נמחק כל שכן הכותב י\"ה לכוונת שם בפני עצמו שיש לו שתי קדושות קדושת שם המפורש וקדושתו שהוא שם בפני עצמו. וכן מפורש במסכת סופרים ובירושלמי פ\"ק דמגילה הכותב א\"ל מד' אותיות י\"ה מד' אותיות אינם נמחקין מפני שיש שמות כיוצא בהם, עכ\"ל. וזה מבואר בדברי רבינו שהכותב י\"ה לכוונת שם בפני עצמו אינו נמחק ודלא כדמשמע מהראב\"ד שהוא נמחק. ואפשר שנזדמנה להראב\"ד בדברי רבינו נוסחא זו ענינה. כתב אל\"ף למ\"ד מאלהי\"ם ו\"ה מיהו\"ה אינו נמחק. וכך נראה שהיתה נוסחת ההגהות שכתבו י\"ה מיהו\"ה לא דמי וכו'. ועל זה אומר דלא אמרו אלא י\"ה אבל צ\"ב וש\"ד נמחקין והוא הדין לו\"ה כיון שאינו שם בפני עצמו: \n",
+                "<b>והרב</b> הר\"ם אלשקאר ז\"ל כתב בתשובה שכוונת הראב\"ד להשיג על רבינו במ\"ש שאם כתב ש\"ד משד\"י וצ\"ב מצבאות ולא השלים השם הרי זה נמחק דמשמע שאם היה כתוב השם כולו אינו יכול למחוק ממנו לא ש\"ד ולא צ\"ב שהרי לא אמרו בברייתא כתב אלא בא\"ל מאלהי\"ם י\"ה מיהו\"ה בהני הוא שאמרו כתב ואפילו שלא היה כל השם כתוב אבל גבי ש\"ד משד\"י וצ\"ב מצבאות לא אמרו כתב אלא אפילו שיהא כל השם כתוב יכול למחוק ממנו ש\"ד וצ\"ב עכ\"ל. ודבר תימה הוא להעלות על הדעת שאחר שיהא כל השם כתוב יהיה מותר למחוק ממנו אפילו אות אחת כ\"ש רוב אותיותיו. ומה שרצה להכריע מדלא קתני בברייתא גבי ש\"ד וצ\"ב כתב אינו הכרע דהא פשיטא דאכתב דקתני ברישא קאי. ועוד שא\"א לומר שיהא זו כוונת הראב\"ד שא\"כ כך ה\"ל לכתוב לא אמרו אלא כתב א\"ל מאלהי\"ם ולא ה\"ל להשמיט תיבת כתב מהשגתו מאחר שהיא עיקר השגתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאר הכנויים שמשבחים בהם את הקב\"ה וכו'.</b> שם בברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שהיה שם כתוב עליו וכו'.</b> פ\"ק דערכין (דף ו'): \n",
+                "<b>וכן אם היה שם כתוב וכו'.</b> ברייתא פרק כל כתבי (שבת ק\"כ) הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף ופסק כתנא קמא ושם אמרו האי גמי היכי דמי אי מיהדק הוי חציצה ואי לא מיהדק עיילי ביה מיא. חציצה תיפוק ליה משום דיו בלחה מ\"מ קשיא אלא אמר רבה בר שילא היינו טעמייהו דרב��ן דקא סברי אסור לעמוד לפני השם ערום כלומר דמטעם מחיקת השם אינו אסור דכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי ולא חש רבינו לכתוב דדוקא בדיו לחה לפי שזה אינו מענין הלכות אלו אלא מענין הלכות מקואות. ומה שאמר ואם לא מצא גמי וכו'. פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסותר אפילו אבן אחת וכו'.</b> בספרי פרשת ראה אנכי: \n",
+                "<b>וכן השורף עצי הקדש וכו'.</b> הכי מפורש בסוף מכות (דף כ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן וכו'.</b> כך פשוט בריש פרק כל כתבי (שבת דף קט\"ז): \n",
+                "<b>והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות.</b> ככל עובר על דברי חכמים: \n",
+                "<b>אבל אפיקורוס שכתב ספר תורה וכו'.</b> גיטין פרק השולח (גיטין דף מ״ה ע״ב) אמר רב נחמן נקטינן ס״ת שכתב אפיקורוס ישרף ובפ' כל כתבי (שבת שם) אמרינן אספרים שכתבם אפיקורוס א״ר טרפון אקפח את בני שאם יבאו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהם ור' ישמעאל אמר ק״ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים הללו שמטילים איבה בין ישראל לאביהם שבשמים עאכ״ו: \n",
+                "<b>אבל עובד כוכבים שכתב את השם וכו'.</b> פרק השולח (גיטין מ\"ה) ס\"ת שכתבו עובד כוכבים יגנז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל השמות האמורים באברהם וכו'.</b> עד סוף הפרק. הכל סוף פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) \n",
+                "<b>ומ\"ש אף זה שנאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך</b> לפי יש אומרים שהוא חול שהיה מדבר עם המלאכים ואיפסקא הלכתא דאף זה קודש דכתיב לעיל מיניה וירא אליו ה' ואמר להקב\"ה אל נא תעבור מעל עבדך המתן לי כאן עד שאכניס האורחים: \n",
+                "<b>כל השמות האמורים בלוט וכו' חוץ מזה וכו'.</b> ונתנו טעם בגמרא משום להחיות את נפשי מי שיש בידו להמית ולהחיות זה הקב\"ה. וכתב הריטב\"א הא ודאי ליכא אלא אחד שהוא חול הנה נא אדני סורו נא והא דנקט כל שמות אגב ריהטיה נקט הכי. וכתב עוד מי שיש בידו להמית ולהחיות והא דכתיב ויאמר אליהם פירוש בפניהם: \n",
+                "<b>כל השמות האמורים בגבעת בנימין וכו'.</b> פלוגתא דר\"א ורבי יהושע ופסק כר' יהושע. \n",
+                "<b>ומ\"ש האמורים במיכה חול וכו'</b> אע\"ג דפליג התם ר\"א את\"ק דיהו\"ה קדש פסק כת\"ק. ומה שכתב בנבות קדש מוסכם: \n",
+                "<b>כל שלמה האמור בשיר השירים וכו'.</b> בגמרא הכי איתא כל שלמה האמור בשה\"ש קדש. שיר למי שהשלום שלו חוץ מזה כרמי שלי לפני האלף לך שלמה כלומר לדידיה ומאתים לנוטרים את פריו רבנן. כלומר הניחם ויעסקו בתורה אחד מששה שבהם. וי\"א אף זה הנה מטתו שלשלמה שהיה נבעת מאשמדאי כדאמרינן בגיטין. וי\"א אף זה ולא מיבעיא האיך אלא הא דאמר שמואל כל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא כלומר באנגריא לא מיענשה שנאמר האלף לך מלכותא דרקיעא ומאתים לנוטרים את פריו מלכותא דארעא כמאן לא כת\"ק ולא כי\"א אלא ה\"ק אף זה קודש וזהו חול דמטתו ושמואל דאמר כיש אומרים וכיון דשמואל כי\"א משמע דהכי אית לן למפסק. והר\"ן תמה על רבינו שפסק כת\"ק. ולי נראה דהיינו טעמא דכיון דלשמואל אנו צריכין להגיה לשון וי\"א לא נקטינן כותיה אלא נקטינן במאי דמשמע פשט לשון י\"א אף זה חול דמשמע ולא מיבעיא האיך וכיון שאנו תופשים הברייתא כפשטה פסקינן כת\"ק: \n",
+                "<b>והרי הוא כשאר הכנויים.</b> דעת רבינו לומר דכשאמרו דשלמה האמור בשה\"ש ומלך מלכיא שבדניאל הם קודש לא אמרו לענין שאין נמחקים אלא הרי הם כשאר הכנ��יין לכל דבריהם ונאמר דהוו קדש שאם השביע את העדים בהם וכפרו חייבים וכ\"כ הריטב\"א והר\"ן ז\"ל. וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בתשובות סוף כלל ג' וז\"ל ומ\"ש רבי מצליח דשלמה האמור בשה\"ש אינו נמחק לפי שהוא קדש לא כיון יפה וכו' עד וכ\"ש שלמה שאינו קדוש אלא בשביל שהשלום שלו והוא נמחק: \n",
+                "<b>כל מלכיא האמור בדניאל וכו'.</b> ברייתא שם כלשון רבינו (שם בשבועות) ואי אפשר לומר שהכוונה כל מקום שכתוב מלכיא שבדקו בספר דניאל ולא מצאו (כי) אלא תרי מלכיא אנת מלכא מלך מלכיא ועוד אחר וביומיהון די מלכיא אינון ולא יצדק לומר כל על שנים בלבד. ועוד שמלכיא שבאנת מלכא אינו קדוש אלא ודאי על מלך האמור במלך מלכים אמרו שהוא קדוש וכן פירש\"י כל מקום שנאמר שם מלך. ואפ\"ה קשה דהא אשכחן מלך שהוא קדש לבד מזה והוא שכתוב כען אנא נבוכדנצר משבח וכו' למלך שמיא. ולכן אני אומר דמאי דקאמר כל מלכיא האמור בדניאל אין הכוונה על ספר דניאל אלא הכונה על דברי דניאל שכל מלך שהזכיר דניאל הוא חול חוץ מזה שהוא קודש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואין הנבואה חלה אלא על חכם וכו'.</b> בפ\"ד דנדרים (דף ל\"ח) אמר ר' יונתן אין הקב\"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר. ומפרש רבינו גבור במדותיו כההיא דתנן איזהו גבור הכובש את יצרו. וכן אפשר לפרש עשיר השמח בחלקו אלא ששם משמע בגמרא דגבור כפשוטו שיהא בעל כח וכן עשיר כפשוטו שיהיה לו ממון הרבה. לכך נראה דרבינו סברא דנפשיה קאמר ולא מהא דר' יונתן. ומ\"מ צ\"ע למה לא כתב שיהא גבור בכח ועשיר ועניו וכהא דר' יונתן. וי\"ל שהרא\"ש פירש אהא דר' יונתן אין הקב\"ה משרה שכינתו בקביעות ומשמע מדבריו דשלא בקביעות אפשר שיתנבא אע\"פ שלא יהיה בו כל המדות הללו. ורבינו לא נחת הכא לפרש אלא תנאי הנביא להתנבאות ואפילו שלא יהא בקביעות:   "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות וכו'.</b> בפרק במה מדליקין (שבת דף ל'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה וכו'.</b> בספר העיקרים מאמר ראשון פי\"ח ביאר יפה דברי רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ונאמר לא בשמים היא.</b> בפ' הזהב (ב\"מ נ\"ט) גבי פלוגתא דר' אליעזר ורבנן אמרינן עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לבת קול שיצאת ופסקה הלכה כר\"א לא בשמים היא ואמרינן התם מאי לא בשמים היא אמר ר' ירמיה אין משגיחין בבת קול וכל שכן דאין משגיחין בנביא המתנבא: \n",
+                "<b>הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.</b> זה לשון ת\"כ על פסוק אלה המצות אשר צוה ה' את משה ואיתיה בריש מגילה: \n",
+                "<b>לפיכך אם יעמוד איש וכו'.</b> זה פשוט דמאחר שקבלנו שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה הא ודאי משקר הוא ועליו נאמר ומת הנביא ההוא כי דבר סרה על ה': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם צונו בדברי הרשות וכו'.</b> משנה סוף פרק הנחנקין (סנהדרין פ\"ט) הכובש נבואתו והמוותר על דברי הנביא כלומר המפקירם שלא חשש לדבריו ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים שנאמר אנכי אדרוש מעמו ואמרו בגמרא דכלהו נפקי מהאיש אשר לא ישמע דפשטיה קאי למוותר על דברי הנביא שאינו שומע לדבריו וכן משמע מיניה נביא שהוא עצמו אינו שומע והיינו עובר על דברי עצמו וקרי ביה לא ישמיע והיינו כובש נבואתו ואכולהו קאמר אנכי אדרוש מעמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם יאמר לנו הנביא וכו'.</b> יבמות פרק האשה רבה (יבמות דף צ':) ובספרי אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנודע לנו שהוא נביא</b> לומר שאם עד שלא נודע לנו מדברים אחרים שהוא נביא וזה החלו לעשות אין שומעין לו ואפילו העובר על דבריו בדברי הרשות אינו נענש עד שיוחזק וכך אמרו בפ' הנחנקין שהטעם ששמעו ישראל לאליהו בהר הכרמל לפי שהיה מוחזק בנבואה שאילו לא היה מוחזק לא היו שומעין לו: \n",
+                "<b>וכן למדנו מהחכמים הראשונים וכו'.</b> בסוף הנחנקין (סנהדרין צ') א\"ר אבהו א\"ר יוחנן אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו כלומר לפי שעה חוץ מעבודת כוכבים: \n",
+                "<b>ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם וכו'.</b> וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה כיון שתורתנו נצחית ולמדנו שלא יבא עוד נביא לחדש דבר ואמרו חז\"ל בכמה מקומות (חולין קכ\"ד.) אילו אמר לי יהושע בן נון מפומיה לא צייתנא ליה. גם אמרו (תמורה ט\"ז. וע\"ש) על אותם הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה לא רצה הקב\"ה ללמדם ליהושע וא\"ל אין נביא רשאי לחדש דבר א\"כ כשזה מתנבא בדבר תורה נתברר לנו שדבר סרה. אבל קשה לי דאמרו פ\"ק דיבמות דיצתה בת קול לומר דהלכה כב\"ה וקיי\"ל הכי בכל דוכתא והתוס' שם ובפרק הזהב נתנו טעם לדבר ואינו עולה כפי דעת רבינו וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>או שאמר בדין מדיני התורה שה' צוה לו שהדין כך וכו'.</b> וא\"ת שנראה מדבריו כאן שאפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור יחנק ומדבריו בראש הפרק נראה דדוקא כשבא להוסיף או לגרוע או לשנות הרי זה נביא שקר ויחנק הא כשבא לומר הלכה כדברי פלוני כיון שאינו מוסיף ולא גורע ולא משנה אינו נביא שקר. ונ\"ל דבראש הפרק לא נתכוין אלא להוציא מלבן של בעלי הכתות אשר קצתם אומרים שבא להוסיף וקצתם אומרים שבא לגרוע ולשנות לפי שאין התורה נצחית ובסוף הפרק אמר הדין הנופל במתנבא שהלכה כדברי פלוני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בשאר מצות אבל וכו'.</b> למעלה כשאמר אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעבודת כוכבים הזכיר שם עבודת כוכבים אגב דשאר מצות שכוונתו שם היתה לומר דבשאר מצות שומעים לנביא וכאן נתכוין לדבר בעבודת כוכבים בייחוד דאין שומעין לו אפילו לפי שעה ולמד כן ממה שאמרו אם יאמר לך הנביא עבור על ד\"ת שמע והיינו דוקא לפי שעה וכמו שכתבתי למעלה וקאמר חוץ מעבודת כוכבים אלמא דבעבודת כוכבים אפילו לפי שעה אין שומעין לו: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Torat Emet 363.json

@@ -0,0 +1,221 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Human Dispositions",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות דעות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד וכו'.</b> בפרק קמא דסוטה (דף ה'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון וכו'.</b> (שבת קל\"ג:) (ספ\"ק דסוטה): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר וכו' ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה.</b> בריש סוטה (דף ה'): \n",
+                "<b>וכן הכעס מדה רעה וכו' ואם רצה להטיל אימה וכו'.</b> פ' ר\"א דאורג (שבת ק\"ה): \n",
+                "<b>ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא וכו'.</b> בפסחים ריש אלו דברים (פסחים דף ס״ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובעלי כעס אין חייהם חיים.</b> [פסחים קי\"ג:]: \n",
+                "<b>ודרך הצדיקים הם עלובים וכו'.</b> בפ' השולח (גיטין דף ל\"ו) ובפ\"ב דיומא (דף כ\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח וכו'.</b> בפרק הישן (סוכה כ\"ח) מצאתי כן על ריב\"ז אבל על רב איני יודע כעת מקומו: \n",
+                "<b>אמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה.</b> בריש פסחים (דף ג'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב וכו' ואסור לגנוב דעת הבריות וכו' עד אלא שפת אמת וכו'.</b> הכל פ' גיד הנשה (חולין צ\"ד) ושם אמרו שאם היה עושה לחבירו כבודות אלו כדי להראות לבריות שחברו חשוב וחביב בעיניו מותר. ותמהני שלא הזכירו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלא מקבל את כל האדם בספר פנים יפות.</b> בפ\"ק דאבות: \n",
+                "<b>כך אמרו חכמים הקנאה והתאוה וכו'.</b> בפ\"ד דאבות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המהלך בדרך זו נקרא חוטא הרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר וכו'.</b> בפ\"ק דתעניות (דף י\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צריך האדם שיכוין לבו ומעשיו כולם לידע את השם וכו' עד סוף הפרק.</b> כלל כל זה באבות דרבי נתן ואומר שם שכל העושה כן נקרא קדוש: \n",
+                "<b>ועל מה שאמר רבינו וכן כשיבעול וכו'.</b> כתב הראב\"ד אמר אברהם וכן למצות העונה אם היא מקפדת, עכ\"ל. ולא חשש רבינו להזכיר כאן העונה שהוא חייב בה ועוד יתבאר דינם בהלכות אישות וכאן לא דיבר אלא בדברים שעושה ברצונו בלא חיוב: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא יקיז לא בימות החמה וכו'.</b> כתבו הגהות ענייני הקזה בפרק מפנין (שבת קכ\"ט) וכו' עד ולא כרבינו המחבר. ואין מדברים אלו קושיא על דברי רבינו שרפואת והנהגת מלכות בבל שבה היו חכמי הגמרא משונה משאר ארצות כדאשכחן שאמרו בסוף פירקא קמא דמועד קטן (דף י\"א ע\"ש בתוס') שרפואת הדג לשתות עליו מים ובשאר ארצות דרך הרפואה שלא לשתות עליו מים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל עיר שאין בה עשרה דברים אלו וכו'.</b> ברייתא סוף פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ולא ירבה סעודתו בכל מקום וכו'.</b> בסוף פ' אלו עוברין (פסחים מ\"ט): \n",
+                "<b>ואין ראוי לו לאכול וכו'.</b> נראה שזהו דרך מוסר דאילו בסוף אלו עוברין לא אמרו אלא כל סעודה שאינה של מצוה אין ת\"ח רשאי ליהנות ממנה כגון מאי א\"ר יוחנן כגון בת כהן לישראל ובת ת\"ח לעם הארץ, דמשמע דוקא הני לפי שיורדים מגדולתם אבל שוים שרי: \n",
+                "<b>והצדיקים והחסידים וכו'.</b> בפ\"ק דחולין (דף ז':) אמרו על ר' פנחס בן יאיר שמיום שעמד על דעתו לא בצע על פרוסה שאינה שלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשחכם שותה יין וכו' ואסור לשתות יין בצהרים וכו'.</b> בפרק רביעי דמסכת אבות. ומה שאמר שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת בפרק ערבי פסחים ירושלמי אמתניתין דבין שלישי לרביעי לא ישתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע״פ שאשתו של אדם מותרת לו תמיד וכו' לא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול.</b> בפ' מי שמתו (ברכות דף כ״ב) שתקנו טבילה לבעלי קריין כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים. ומה שאמר אלא מלילי שבת ללילי שבת. בפרק אע״פ (כתובות ס״ב): \n",
+                "<b>וכשהוא מספר עמה וכו'.</b> בפרק אלו מותרים (נדרים כ':) שאמרה אשתו של רבי אליעזר שהטעם שבניה יפיפין ביותר לפי שלא היה מספר עמה לא בתחילת הלילה ולא בסופה. וסובר רבינו שהטעם הוא לפי שבתחילת הלילה הוא שבע והולד יהיה נוצר מזרע הבא ממותרים עבים ויהיה עב השכל אטום הלב, ובסוף הלילה הוא רעב ויהיה הולד חלוש ביותר, מלבד שבדרך רפואה גם על הרעב גם על השבע יזיק לבועל: \n",
+                "<b>ולא ינבל את פיו וכו'. אמרו חכמים ואפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו וכו'.</b> בפ\"ק דחגיגה (דף ה'): \n",
+                "<b>ולא יהיו שניהם לא שכורים וכו'.</b> בסוף פ\"ב דנדרים (דף כ':) וברותי מכם המורדים והפושעים אמר ר' לוי אלו בני שכרות בני אנוסה. ומה שאמר אלא יספר וישחק מעט עמה. בפרק הרואה (ברכות ס\"ב) ובפ\"ק דחגיגה (דף ה'). וכתב הטור דהא דיספר דוקא בעניני תשמיש. ומה שאמר ויבעול בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד, כן כתב הטור בשם הראב\"ד על הא דאיתא בסוף פ\"ב דנדרים (דף כ':) שאמרה אשתו של רבי אליעזר שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>צניעות גדולה נוהגים ת\"ח וכו'.</b> סוף פ' הרואה. ומה שכתב ואם נפנה אחורי הגדר יתרחק וכו' ואם נפנה בבקעה ירחיק וכו'. שם אמר עולא אחורי הגדר יפנה מיד ובבקעה כל שמתעטש ואין חבירו שומע. ופירש\"י דבעיטוש של מטה קאמר. איסי בר נתן מתני הכי אחורי הגדר כל זמן שמתעטש ואין חבירו שומע ובבקעה כל זמן שאין חבירו רואהו. ואותבינן עליה דאיסי בר נתן מדמשמע לברייתא שאע\"פ שחבירו רואהו רשאי להפנות. ושני רב אשי מאי כל זמן שאין חבירו רואהו דקאמר איסי בר נתן כל זמן שאין חבירו רואה את פירועו אבל לדידיה רואהו. ופסקו הרי\"ף והרא\"ש בבקעה כאיסי בר נתן וכדשני רב אשי כל זמן שאין חבירו רואה את פירועו. ובאחורי הגדר פסקו כעולא משום דמאריה דתלמודא הוא טפי מאיסי בר נתן. ואע\"ג דרב אשי משני מילתיה וא\"כ משמע דסבר כוותיה במאי דגלי דעתיה פסקי כוותיה אבל באחורי הגדר דלא גלי דעתיה רב אשי כמאן סבירא ליה נקטינן כעולא לגבי איסי בר נתן. אבל רבינו פסק גם באחורי הגדר כאיסי בר נתן משמע דסבירא ליה דמאחר ד��זינן דסבר רב אשי כוותיה בחדא מסתמא באידך נמי סבר כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות שחרית וערבית,</b> שם (ברכות ס\"ב) ובסוף הוריות (דף י\"ג) ובריש תמיד (דף כ\"ז). ומה שאמר כדי שלא יתרחק, היינו בעיר שאין בה בתי כסאות כמו בבבל שהיו שם חכמי הגמרא וצריך להתרחק מבני אדם ליפנות ולכך קאמר שילמד עצמו ליפנות בתחלת הלילה כדי שלא יצטרך להתרחק באמצע הלילה כדי ליפנות, וכן ילמד עצמו ליפנות בתחלת היום בהשכמה שאין בני אדם מצויים כדי שלא יצטרך ליפנות ביום ויצטרך להרחיק מן הדרך שלא יהיו אחרים רואים אותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ת״ח לא יהא צועק וכו' אלא דיבורו בנחת עם הבריות.</b> בסוף יומא (דף פ״ו.). ומה שאמר ומקדים שלום לכל אדם. פ״ד דאבות. ומה שאמר ודן את כל אדם לכף זכות, בפ״ק דאבות. ומה שאמר מספר בשבח חבירו. פ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע'). ומה שאמר אוהב שלום ורודף שלום. בפ״ק דאבות. ומה שכתב אם ראה שדבריו מועילים ונשמעים יאמר ואם לאו ישתוק. בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס״ה): \n",
+                "<b>כיצד לא ירצה את חבירו וכו'.</b> במסכת אבות פרק ד': \n",
+                "<b>ולא ישנה בדבורו וכו' אלא בדברי שלום וכו'.</b> בס\"פ הבע\"י שם: \n",
+                "<b>ולא יספר עם אשה וכו' ולא ילך בקומה זקופה וכו'.</b> פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ״ג): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור לו שימצא בבגדו כתם וכו'.</b> שבת פרק אלו קשרים (שבת קי״ד.).  ",
+                "<b>ומ\"ש ולא יהא בשרו נראה מתחת בגדיו וכו'.</b> פרק חזקת הבתים (דף נ\"ז) ודלא כפירוש רשב\"ם:  ",
+                "<b>ולא ישלשל טליתו.</b> פ' אלו קשרים (שם):  ",
+                "<b>ולא ינעול מנעלים המטולאים וכו'.</b> שם ופרק כיצד מברכין (ברכות מ\"ג):  ",
+                "<b>ולא יצא מבושם לשוק וכו' עד לצאת בו לתלמודו.</b> פ' כיצד מברכין (שם). ואמרו שם לא אמרן דאסור לצאת מבושם אלא בגדו אבל גופו זיעא מעברא. ומספקא לן בשערו ופסק רבינו דדמי לבגדו ואסור כדי להתרחק מן החשד.  ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ולא יצא מבושם ולא בבגדים מבושמים.</b> אפשר דתנא והדר מפרש כיצד לא יצא מבושם בבגדיו. או שכוונתו שלא יצא בבושם ממש אפילו בגופו דבושם ממש לא מעבר ליה זיעה ולא אמרו דמעברא אלא שמן הטוב וכיוצא בו:   "
+            ],
+            [
+                "<b>צוו חכמים בדרך ארץ וכו' עד יותר מן הראוי לו.</b> פרק כסוי הדם (חולין דף פ\"ד) ואמרינן התם דהני מילי למי שמזגו בריא וחזק אבל מי שאינו כן לוה ואוכל כפי הצריך להעמדת טבעו שלא יחלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דרך בעלי דעה וכו'.</b> יש לתמוה על מ\"ש שנאמר מי האיש אשר נטע כרם מי האיש אשר בנה בית דקרא איפכא כתיב מי האיש אשר בנה בית חדש מי האיש אשר נטע כרם. ואפשר דמדנקט מי האיש אשר ארש אשה לבסוף יליף דלא יקח אשה תחלה כדכתיב בקללה ומינה ילפינן דאית לן ג\"כ למיעבד בבית וכרם הפך מה שכתוב בקללות, ועוד דכיון דגלי לן לאחר לקיחת אשה ממילא משמע דאית לן לאחר בנין בית לנטיעת כרם דמילתא דסברא הוא. והכי איתא בפרק משוח מלחמה (סוטה מ\"ד.) ת\"ר אשר בנה אשר נטע אשר ארש למדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה ואף שלמה אמר בחכמתו הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך הכן בחוץ מלאכתך זה בית ועתדה בשדה לך זה כרם אחר ובנית ביתך זו אשה. ומדלא נקט ואח\"כ אלא גבי ישא אשה משמע דכרם בתר בית לאו דוקא והכי איכא למידק בדברי שלמה דלא נקט אחר אלא גבי ובנית ביתך:   "
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור לאדם להפקיר או להקדיש וכו'.</b> בפרק ח' דערכין (דף כ\"ח) תנן מחרים אדם מצאנו ומבקרו וכו' ואם החרים את כלם אינם מוחרמים דברי רבי אליעזר אמר ראב\"ע אם לגבוה אין אדם רשאי להקדיש כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא ימכור שדה ויקנה בית וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משא ומתן של ת\"ח באמונה.</b> בסוף יומא (דף פ\"ו): \n",
+                "<b>מדקדק על עצמו בחשבון וכו' ונותן דמי המקח לאלתר.</b> סוף יומא (שם) היכי דמי חילול השם כגון דשקילנא בישרא ולא יהיבנא דמי לאלתר: \n",
+                "<b>ואינו נעשה לא ערב וכו' ולא יבא בהרשאה.</b> דאמרינן פ' שבועת העדות (שבועות דף ל״א) ואשר לא טוב עשה זה הבא בהרשאה. וכבר נתבאר בפ״ג מהלכות שלוחין אימתי שפיר דמי למיתי בהרשאה: \n",
+                "<b>מחייב עצמו בדברי מקח וממכר וכו'.</b> מצאתי כתוב שיש נוסחא אחרת שכתוב בה אינו מחייב עצמו והיא יותר נכונה: \n",
+                "<b>ולא ירד לתוך אומנות חבירו.</b> דאמרינן בסוף הנשרפין (סנהדרין פ\"א) דהא דאמר יחזקאל ואת אשת רעהו לא טמא היינו שלא ירד לתוך אומנות חבירו: \n",
+                "<b>כללו של דבר יהיה מן הנרדפים וכו'.</b> [בסוף החובל (בבא קמא צ\"ג): \n",
+                "<b>מן הנעלבים וכו'].</b> ברייתא בפרק שני דיומא (דף כ') ופרק השולח (גיטין ל\"ו): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מצות עשה להדבק בחכמים וכו' עד בכל מיני חבור.</b> בסוף כתובות (דף קי\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה על כל אדם לאהוב וכו' והמתכבד בקלון חבירו וכו'.</b> בפרק ב' דאבות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל המכה את חבירו אף על פי שאינו רשאי.</b> מפני שהוא עובר משום לא יוסיף. וכן המחרפו אף על פי שאינו רשאי מאחר שאינו מכהו ומחרפו משנאתו אותו אינו עובר משום לא תשנא. וכתב רבינו כן מדתנא בתורת כהנים ולא תשנא אחיך יכול לא תקללנו לא תכנו ולא תסטרנו תלמוד לומר בלבבך לא אמרתי כי אם שנאה בלב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשיחטא איש לאיש וכו' ולא יהא המוחל אכזרי.</b> משנה סוף פרק החובל (בבא קמא צ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה חבירו שחטא וכו' עד ויאמר לו איני שומע.</b> ברייתא פ\"ג דערכין (דף י\"ז) וכתבה הרי\"ף סוף אלו מציאות ונחלקו שם עד היכן חייב להוכיחו רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. וסמ\"ג תמה על רבינו שפסק כרב במקום רבי יוחנן. ואפשר לדחוק ולומר שטעם רבינו משום דאיתא התם בגמרא כתנאי רבי אליעזר אומר עד הכאה רבי יהושע אומר עד קללה ובן עזאי אומר עד נזיפה. ופסק רבינו כרבי אליעזר משום דפשיטא דאין הלכה כבן עזאי לגבי רבי אליעזר ורבי יהושע ואם כן דל מהכא רבי יוחנן דקאי כוותיה והלכה כרב לגבי שמואל באיסורי והאי מילתא איסורא הוא ואפילו תימא דהו\"ל למפסק כרבי יוחנן מנקט לחומרא עדיף בכל מידי דספיקא וצריך להוכיחו עד שיכנו: \n",
+                "<b>וכל שאפשר בידו למחות וכו'.</b> שבת פרק במה בהמה יוצאה (שבת דף נ״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות וכו'.</b> פ\"ג דערכין (דף י\"ז): \n",
+                "<b>המלבין פני חבירו ברבים וכו'.</b> בפ\"ד דאבות: \n",
+                "<b>ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו.</b> פשוט פרק הזהב (בבא מציעא נ\"ט): \n",
+                "<b>במה דברים אמורים וכו'.</b> פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שחטא עליו חבירו וכו'.</b> גם זה פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חייב אדם להזהר ביתומים וכו' אפילו אלמנתו של מלך וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המרגל בחבירו וכו'.</b> דעת רבינו שרכיל היינו האומר פלוני אמר עליך כך וכך או עשה לך כך אע\"פ שאותו דבר אינו גנות למי שנאמר כמו בהלשנת דואג שאמר על אחימלך שנתן לחם וחרב גלית לדוד ואילו נשאל לאחימלך לא היה מכחיש שאין בזה גנות לו דאדרבה חשב שעושה עבודה לשאול כמו שהתנצל בדבריו. זה אע\"פ שאין בו גנות לחבירו כיון שטוען דברים מזה והולך לזה רכיל מקרי דכשמו כן הוא שהוא כרוכל המחזר בעיירות. אבל לשון הרע היינו המספר בגנות חבירו, וזה נחלק לשנים. אם הגנות שמספר עליו הוא שקר נקרא מוציא שם רע ואם הוא אמת נקרא מספר לשון הרע. \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכו'.</b> יש לדקדק מאי אבל דקאמר והלא זהו מה שכתב שלשון הרע הוא המספר בגנות חבירו. ויש לומר דה\"ק אע\"פ שיספר אדם בגנות חבירו לא יקרא בעל לשון הרע מפני שאפשר שלא סיפר כן אלא במקרה אבל מי שמורגל תמיד לספר לשון הרע ההוא יקרא בעל לשון הרע. וזהו שכתב שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני כלומר שהוא קבוע ומורגל לדבר דברים אלו. נמצא שפרט כאן ארבעה שמות. רכיל. מספר לשון הרע. מוציא שם רע. ובעל לשון הרע: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אבל בעל לשון הרע וכו' א\"א לא אלא קשה וכו' בינה זאת, עכ\"ל. כוונתו ז\"ל שכשאמרו שלשה לשון הרע הורגת היינו כשהוא ברכילות שע\"י כן השומע מה שחבירו רוצה לעשות לו קם עליו והורגו וגואלי הדם הורגים להורג ודורשי דמי שניהם הורגים לאומר שגרם מיתת קרוביהם. אבל כשמספר בגנות חבירו אין השומע נענש כי הוא לא יתפעל מגנות האחר ואין שם חשש שהנאמר עליו יהרוג למקבל. וז\"ש שהראשון הוא תליתאי כלומר אותו שהזכיר תחלה דהיינו רכיל הוא תליתאי כי גם לשלשתם תגע הרעה כמו שכתבתי והשני דהיינו בעל לשון הרע תניין כלומר לא תגע הרעה אלא בינו לאותו שנאמר עליו ואינו הורג אלא עצמו כלומר ואינו הורג לשלישי כמו הראשון. וזה הפך דברי רבינו ששם בעל לשון הרע עון גדול מרכיל. ודעת רבינו שכשאמרו שלשה לשון הרע הורגת לא אמרו על הרכילות דרכילות לחוד ולשון הרע לחוד אלא על לשון הרע אמרו ולכן הזכירו בסמוך בענין לשון הרע דבלשון הרע שייך שימותו שלשתן שהנאמר עליו יהרוג לאומר וגואלי הדם יהרגו להורג וגואלי דם שניהם יהרגו למקבלו שעל ידי שגילה הוא הדבר מתו אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו חכמים על שלש עבירות וכו' ג' לשון הרע הורגת וכו'.</b> בפרק יש בערכין (ערכין דף ט״ז.): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש דברים שהם אבק לשון הרע וכו'. וכל המספר בטובת חבירו וכו'.</b> פ' שלישי דערכין (שם) וכתבה הרי\"ף פרק במה מדליקין לעולם אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך שבחו יבא לידי גנותו. ומפרש רבינו דהיינו בפני שונאיו וה\"ק שמתוך שבחו בא לידי גנותו ששונאיו אומרים אינו כן אבל מדה פלונית יש בו אבל בפני אוהביו משמע מדברי רבינו שמותר. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק וכו' וכן המספר לשון הרע דרך רמאות וכו'.</b> בירושלמי פ\"ק דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>[ה] ומה שכתב אחד המספר לשון הרע בפני חבירו וכו'.</b> בפ\"ג דערכין (שם) אמר רבא כל מילתא דמתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא. א\"ל [אביי] כל שכן חוצפא ולישנא בישא. א\"ל כר' יוסי דאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. ויש לתמוה על רבינו למה כתב דלא כרבא. \n",
+                "<b>ומה שכתב והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש וכו'.</b> בעובדא דיהודא בן גרים בפ' במה מדליקין (שבת ל\"ג): \n",
+                "<b>(ה) ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה וכו'.</b> בפרק ג' דערכין (דף י\"ז) וכתבה הרי\"ף פרק במה מדליקין כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא מ\"ט חברך חברא אית ליה. וכתב \n",
+                "<b>רבינו והוא שלא יתכוין וכו',</b> כלומר שזה שהתרנו היינו שאם יבא במקרה לדבר בענין אינו אסור לאומרו אבל לא שיתכוין לגלות הדבר יותר, ולא הוצרך רבינו לפרש שאם האומר הזהירם מלגלותו שהם אסורים לגלותו דהא אין שם טענת חברך וכו' שכל אחד יזהר מלגלות סודו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ולא נחתם גזר דין וכו'.</b> משנה בסוף פ\"ג דערכין (דף ט\"ז): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> הנוקם מחבירו וכו' כיצד היא אמר לו חבירו השאילני קרדומך וכו' עד סוף הפרק.</b> בת\"כ פ' קדושים ובריש פרק שני דיומא (דף כ\"ג.): \n",
+                "<b>ומה שכתב אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו.</b> בפ\"ק דר\"ה (דף י\"ז): \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,218 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Human Dispositions",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Human_Dispositions",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד וכו'.</b> בפרק קמא דסוטה (דף ה'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון וכו'.</b> (שבת קל\"ג:) (ספ\"ק דסוטה): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר וכו' ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה.</b> בריש סוטה (דף ה'): \n",
+                "<b>וכן הכעס מדה רעה וכו' ואם רצה להטיל אימה וכו'.</b> פ' ר\"א דאורג (שבת ק\"ה): \n",
+                "<b>ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא וכו'.</b> בפסחים ריש אלו דברים (פסחים דף ס״ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובעלי כעס אין חייהם חיים.</b> [פסחים קי\"ג:]: \n",
+                "<b>ודרך הצדיקים הם עלובים וכו'.</b> בפ' השולח (גיטין דף ל\"ו) ובפ\"ב דיומא (דף כ\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח וכו'.</b> בפרק הישן (סוכה כ\"ח) מצאתי כן על ריב\"ז אבל על רב איני יודע כעת מקומו: \n",
+                "<b>אמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה.</b> בריש פסחים (דף ג'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב וכו' ואסור לגנוב דעת הבריות וכו' עד אלא שפת אמת וכו'.</b> הכל פ' גיד הנשה (חולין צ\"ד) ושם אמרו שאם היה עושה לחבירו כבודות אלו כדי להראות לבריות שחברו חשוב וחביב בעיניו מותר. ותמהני שלא הזכירו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלא מקבל את כל האדם בספר פנים יפות.</b> בפ\"ק דאבות: \n",
+                "<b>כך אמרו חכמים הקנאה והתאוה וכו'.</b> בפ\"ד דאבות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המהלך בדרך זו נקרא חוטא הרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר וכו'.</b> בפ\"ק דתעניות (דף י\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צריך האדם שיכוין לבו ומעשיו כולם לידע את השם וכו' עד סוף הפרק.</b> כלל כל זה באבות דרבי נתן ואומר שם שכל העושה כן נקרא קדוש: \n",
+                "<b>ועל מה שאמר רבינו וכן כשיבעול וכו'.</b> כתב הראב\"ד אמר אברהם וכן למצות העונה אם היא מקפדת, עכ\"ל. ולא חשש רבינו להזכיר כאן העונה שהוא חייב בה ועוד יתבאר דינם בהלכות אישות וכאן לא דיבר אלא בדברים שעושה ברצונו בלא חיוב: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא יקיז לא בימות החמה וכו'.</b> כתבו הגהות ענייני הקזה בפרק מפנין (שבת קכ\"ט) וכו' עד ולא כרבינו המחבר. ואין מדברים אלו קושיא על דברי רבינו שרפואת והנהגת מלכות בבל שבה היו חכמי הגמרא משונה משאר ארצות כדאשכחן שאמרו בסוף פירקא קמא דמועד קטן (דף י\"א ע\"ש בתוס') שרפואת הדג לשתות עליו מים ובשאר ארצות דרך הרפואה שלא לשתות עליו מים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל עיר שאין בה עשרה דברים אלו וכו'.</b> ברייתא סוף פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ולא ירבה סעודתו בכל מקום וכו'.</b> בסוף פ' אלו עוברין (פסחים מ\"ט): \n",
+                "<b>ואין ראוי לו לאכול וכו'.</b> נראה שזהו ד��ך מוסר דאילו בסוף אלו עוברין לא אמרו אלא כל סעודה שאינה של מצוה אין ת\"ח רשאי ליהנות ממנה כגון מאי א\"ר יוחנן כגון בת כהן לישראל ובת ת\"ח לעם הארץ, דמשמע דוקא הני לפי שיורדים מגדולתם אבל שוים שרי: \n",
+                "<b>והצדיקים והחסידים וכו'.</b> בפ\"ק דחולין (דף ז':) אמרו על ר' פנחס בן יאיר שמיום שעמד על דעתו לא בצע על פרוסה שאינה שלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשחכם שותה יין וכו' ואסור לשתות יין בצהרים וכו'.</b> בפרק רביעי דמסכת אבות. ומה שאמר שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת בפרק ערבי פסחים ירושלמי אמתניתין דבין שלישי לרביעי לא ישתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע״פ שאשתו של אדם מותרת לו תמיד וכו' לא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול.</b> בפ' מי שמתו (ברכות דף כ״ב) שתקנו טבילה לבעלי קריין כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים. ומה שאמר אלא מלילי שבת ללילי שבת. בפרק אע״פ (כתובות ס״ב): \n",
+                "<b>וכשהוא מספר עמה וכו'.</b> בפרק אלו מותרים (נדרים כ':) שאמרה אשתו של רבי אליעזר שהטעם שבניה יפיפין ביותר לפי שלא היה מספר עמה לא בתחילת הלילה ולא בסופה. וסובר רבינו שהטעם הוא לפי שבתחילת הלילה הוא שבע והולד יהיה נוצר מזרע הבא ממותרים עבים ויהיה עב השכל אטום הלב, ובסוף הלילה הוא רעב ויהיה הולד חלוש ביותר, מלבד שבדרך רפואה גם על הרעב גם על השבע יזיק לבועל: \n",
+                "<b>ולא ינבל את פיו וכו'. אמרו חכמים ואפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו וכו'.</b> בפ\"ק דחגיגה (דף ה'): \n",
+                "<b>ולא יהיו שניהם לא שכורים וכו'.</b> בסוף פ\"ב דנדרים (דף כ':) וברותי מכם המורדים והפושעים אמר ר' לוי אלו בני שכרות בני אנוסה. ומה שאמר אלא יספר וישחק מעט עמה. בפרק הרואה (ברכות ס\"ב) ובפ\"ק דחגיגה (דף ה'). וכתב הטור דהא דיספר דוקא בעניני תשמיש. ומה שאמר ויבעול בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד, כן כתב הטור בשם הראב\"ד על הא דאיתא בסוף פ\"ב דנדרים (דף כ':) שאמרה אשתו של רבי אליעזר שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>צניעות גדולה נוהגים ת\"ח וכו'.</b> סוף פ' הרואה. ומה שכתב ואם נפנה אחורי הגדר יתרחק וכו' ואם נפנה בבקעה ירחיק וכו'. שם אמר עולא אחורי הגדר יפנה מיד ובבקעה כל שמתעטש ואין חבירו שומע. ופירש\"י דבעיטוש של מטה קאמר. איסי בר נתן מתני הכי אחורי הגדר כל זמן שמתעטש ואין חבירו שומע ובבקעה כל זמן שאין חבירו רואהו. ואותבינן עליה דאיסי בר נתן מדמשמע לברייתא שאע\"פ שחבירו רואהו רשאי להפנות. ושני רב אשי מאי כל זמן שאין חבירו רואהו דקאמר איסי בר נתן כל זמן שאין חבירו רואה את פירועו אבל לדידיה רואהו. ופסקו הרי\"ף והרא\"ש בבקעה כאיסי בר נתן וכדשני רב אשי כל זמן שאין חבירו רואה את פירועו. ובאחורי הגדר פסקו כעולא משום דמאריה דתלמודא הוא טפי מאיסי בר נתן. ואע\"ג דרב אשי משני מילתיה וא\"כ משמע דסבר כוותיה במאי דגלי דעתיה פסקי כוותיה אבל באחורי הגדר דלא גלי דעתיה רב אשי כמאן סבירא ליה נקטינן כעולא לגבי איסי בר נתן. אבל רבינו פסק גם באחורי הגדר כאיסי בר נתן משמע דסבירא ליה דמאחר דחזינן דסבר רב אשי כוותיה בחדא מסתמא באידך נמי סבר כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות שחרית וערבית,</b> שם (ברכות ס\"ב) ובסוף הוריות (דף י\"ג) ובריש תמיד (דף כ\"ז). ומה שאמר כדי שלא יתרחק, היינו בעיר שאין בה בתי כסאות כמו בבבל שהיו שם חכמי הגמרא וצריך להתרחק מ��ני אדם ליפנות ולכך קאמר שילמד עצמו ליפנות בתחלת הלילה כדי שלא יצטרך להתרחק באמצע הלילה כדי ליפנות, וכן ילמד עצמו ליפנות בתחלת היום בהשכמה שאין בני אדם מצויים כדי שלא יצטרך ליפנות ביום ויצטרך להרחיק מן הדרך שלא יהיו אחרים רואים אותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ת״ח לא יהא צועק וכו' אלא דיבורו בנחת עם הבריות.</b> בסוף יומא (דף פ״ו.). ומה שאמר ומקדים שלום לכל אדם. פ״ד דאבות. ומה שאמר ודן את כל אדם לכף זכות, בפ״ק דאבות. ומה שאמר מספר בשבח חבירו. פ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע'). ומה שאמר אוהב שלום ורודף שלום. בפ״ק דאבות. ומה שכתב אם ראה שדבריו מועילים ונשמעים יאמר ואם לאו ישתוק. בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס״ה): \n",
+                "<b>כיצד לא ירצה את חבירו וכו'.</b> במסכת אבות פרק ד': \n",
+                "<b>ולא ישנה בדבורו וכו' אלא בדברי שלום וכו'.</b> בס\"פ הבע\"י שם: \n",
+                "<b>ולא יספר עם אשה וכו' ולא ילך בקומה זקופה וכו'.</b> פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ״ג): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור לו שימצא בבגדו כתם וכו'.</b> שבת פרק אלו קשרים (שבת קי״ד.).  ",
+                "<b>ומ\"ש ולא יהא בשרו נראה מתחת בגדיו וכו'.</b> פרק חזקת הבתים (דף נ\"ז) ודלא כפירוש רשב\"ם:  ",
+                "<b>ולא ישלשל טליתו.</b> פ' אלו קשרים (שם):  ",
+                "<b>ולא ינעול מנעלים המטולאים וכו'.</b> שם ופרק כיצד מברכין (ברכות מ\"ג):  ",
+                "<b>ולא יצא מבושם לשוק וכו' עד לצאת בו לתלמודו.</b> פ' כיצד מברכין (שם). ואמרו שם לא אמרן דאסור לצאת מבושם אלא בגדו אבל גופו זיעא מעברא. ומספקא לן בשערו ופסק רבינו דדמי לבגדו ואסור כדי להתרחק מן החשד.  ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ולא יצא מבושם ולא בבגדים מבושמים.</b> אפשר דתנא והדר מפרש כיצד לא יצא מבושם בבגדיו. או שכוונתו שלא יצא בבושם ממש אפילו בגופו דבושם ממש לא מעבר ליה זיעה ולא אמרו דמעברא אלא שמן הטוב וכיוצא בו:   "
+            ],
+            [
+                "<b>צוו חכמים בדרך ארץ וכו' עד יותר מן הראוי לו.</b> פרק כסוי הדם (חולין דף פ\"ד) ואמרינן התם דהני מילי למי שמזגו בריא וחזק אבל מי שאינו כן לוה ואוכל כפי הצריך להעמדת טבעו שלא יחלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דרך בעלי דעה וכו'.</b> יש לתמוה על מ\"ש שנאמר מי האיש אשר נטע כרם מי האיש אשר בנה בית דקרא איפכא כתיב מי האיש אשר בנה בית חדש מי האיש אשר נטע כרם. ואפשר דמדנקט מי האיש אשר ארש אשה לבסוף יליף דלא יקח אשה תחלה כדכתיב בקללה ומינה ילפינן דאית לן ג\"כ למיעבד בבית וכרם הפך מה שכתוב בקללות, ועוד דכיון דגלי לן לאחר לקיחת אשה ממילא משמע דאית לן לאחר בנין בית לנטיעת כרם דמילתא דסברא הוא. והכי איתא בפרק משוח מלחמה (סוטה מ\"ד.) ת\"ר אשר בנה אשר נטע אשר ארש למדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה ואף שלמה אמר בחכמתו הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך הכן בחוץ מלאכתך זה בית ועתדה בשדה לך זה כרם אחר ובנית ביתך זו אשה. ומדלא נקט ואח\"כ אלא גבי ישא אשה משמע דכרם בתר בית לאו דוקא והכי איכא למידק בדברי שלמה דלא נקט אחר אלא גבי ובנית ביתך:   "
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור לאדם להפקיר או להקדיש וכו'.</b> בפרק ח' דערכין (דף כ\"ח) תנן מחרים אדם מצאנו ומבקרו וכו' ואם החרים את כלם אינם מוחרמים דברי רבי אליעזר אמר ראב\"ע אם לגבוה אין אדם רשאי להקדיש כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא ימכור ש��ה ויקנה בית וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משא ומתן של ת\"ח באמונה.</b> בסוף יומא (דף פ\"ו): \n",
+                "<b>מדקדק על עצמו בחשבון וכו' ונותן דמי המקח לאלתר.</b> סוף יומא (שם) היכי דמי חילול השם כגון דשקילנא בישרא ולא יהיבנא דמי לאלתר: \n",
+                "<b>ואינו נעשה לא ערב וכו' ולא יבא בהרשאה.</b> דאמרינן פ' שבועת העדות (שבועות דף ל״א) ואשר לא טוב עשה זה הבא בהרשאה. וכבר נתבאר בפ״ג מהלכות שלוחין אימתי שפיר דמי למיתי בהרשאה: \n",
+                "<b>מחייב עצמו בדברי מקח וממכר וכו'.</b> מצאתי כתוב שיש נוסחא אחרת שכתוב בה אינו מחייב עצמו והיא יותר נכונה: \n",
+                "<b>ולא ירד לתוך אומנות חבירו.</b> דאמרינן בסוף הנשרפין (סנהדרין פ\"א) דהא דאמר יחזקאל ואת אשת רעהו לא טמא היינו שלא ירד לתוך אומנות חבירו: \n",
+                "<b>כללו של דבר יהיה מן הנרדפים וכו'.</b> [בסוף החובל (בבא קמא צ\"ג): \n",
+                "<b>מן הנעלבים וכו'].</b> ברייתא בפרק שני דיומא (דף כ') ופרק השולח (גיטין ל\"ו): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מצות עשה להדבק בחכמים וכו' עד בכל מיני חבור.</b> בסוף כתובות (דף קי\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה על כל אדם לאהוב וכו' והמתכבד בקלון חבירו וכו'.</b> בפרק ב' דאבות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל המכה את חבירו אף על פי שאינו רשאי.</b> מפני שהוא עובר משום לא יוסיף. וכן המחרפו אף על פי שאינו רשאי מאחר שאינו מכהו ומחרפו משנאתו אותו אינו עובר משום לא תשנא. וכתב רבינו כן מדתנא בתורת כהנים ולא תשנא אחיך יכול לא תקללנו לא תכנו ולא תסטרנו תלמוד לומר בלבבך לא אמרתי כי אם שנאה בלב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשיחטא איש לאיש וכו' ולא יהא המוחל אכזרי.</b> משנה סוף פרק החובל (בבא קמא צ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה חבירו שחטא וכו' עד ויאמר לו איני שומע.</b> ברייתא פ\"ג דערכין (דף י\"ז) וכתבה הרי\"ף סוף אלו מציאות ונחלקו שם עד היכן חייב להוכיחו רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. וסמ\"ג תמה על רבינו שפסק כרב במקום רבי יוחנן. ואפשר לדחוק ולומר שטעם רבינו משום דאיתא התם בגמרא כתנאי רבי אליעזר אומר עד הכאה רבי יהושע אומר עד קללה ובן עזאי אומר עד נזיפה. ופסק רבינו כרבי אליעזר משום דפשיטא דאין הלכה כבן עזאי לגבי רבי אליעזר ורבי יהושע ואם כן דל מהכא רבי יוחנן דקאי כוותיה והלכה כרב לגבי שמואל באיסורי והאי מילתא איסורא הוא ואפילו תימא דהו\"ל למפסק כרבי יוחנן מנקט לחומרא עדיף בכל מידי דספיקא וצריך להוכיחו עד שיכנו: \n",
+                "<b>וכל שאפשר בידו למחות וכו'.</b> שבת פרק במה בהמה יוצאה (שבת דף נ״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות וכו'.</b> פ\"ג דערכין (דף י\"ז): \n",
+                "<b>המלבין פני חבירו ברבים וכו'.</b> בפ\"ד דאבות: \n",
+                "<b>ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו.</b> פשוט פרק הזהב (בבא מציעא נ\"ט): \n",
+                "<b>במה דברים אמורים וכו'.</b> פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שחטא עליו חבירו וכו'.</b> גם זה פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חייב אדם להזהר ביתומים וכו' אפילו אלמנתו של מלך וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המרגל בחבירו וכו'.</b> דעת רבינו שרכיל היינו האומר פלוני אמר עליך כך וכך או עשה לך כך אע\"פ שאותו דבר אינו גנות למי שנאמר כמו בהלשנת דואג שאמר על אחי��לך שנתן לחם וחרב גלית לדוד ואילו נשאל לאחימלך לא היה מכחיש שאין בזה גנות לו דאדרבה חשב שעושה עבודה לשאול כמו שהתנצל בדבריו. זה אע\"פ שאין בו גנות לחבירו כיון שטוען דברים מזה והולך לזה רכיל מקרי דכשמו כן הוא שהוא כרוכל המחזר בעיירות. אבל לשון הרע היינו המספר בגנות חבירו, וזה נחלק לשנים. אם הגנות שמספר עליו הוא שקר נקרא מוציא שם רע ואם הוא אמת נקרא מספר לשון הרע. \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכו'.</b> יש לדקדק מאי אבל דקאמר והלא זהו מה שכתב שלשון הרע הוא המספר בגנות חבירו. ויש לומר דה\"ק אע\"פ שיספר אדם בגנות חבירו לא יקרא בעל לשון הרע מפני שאפשר שלא סיפר כן אלא במקרה אבל מי שמורגל תמיד לספר לשון הרע ההוא יקרא בעל לשון הרע. וזהו שכתב שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני כלומר שהוא קבוע ומורגל לדבר דברים אלו. נמצא שפרט כאן ארבעה שמות. רכיל. מספר לשון הרע. מוציא שם רע. ובעל לשון הרע: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אבל בעל לשון הרע וכו' א\"א לא אלא קשה וכו' בינה זאת, עכ\"ל. כוונתו ז\"ל שכשאמרו שלשה לשון הרע הורגת היינו כשהוא ברכילות שע\"י כן השומע מה שחבירו רוצה לעשות לו קם עליו והורגו וגואלי הדם הורגים להורג ודורשי דמי שניהם הורגים לאומר שגרם מיתת קרוביהם. אבל כשמספר בגנות חבירו אין השומע נענש כי הוא לא יתפעל מגנות האחר ואין שם חשש שהנאמר עליו יהרוג למקבל. וז\"ש שהראשון הוא תליתאי כלומר אותו שהזכיר תחלה דהיינו רכיל הוא תליתאי כי גם לשלשתם תגע הרעה כמו שכתבתי והשני דהיינו בעל לשון הרע תניין כלומר לא תגע הרעה אלא בינו לאותו שנאמר עליו ואינו הורג אלא עצמו כלומר ואינו הורג לשלישי כמו הראשון. וזה הפך דברי רבינו ששם בעל לשון הרע עון גדול מרכיל. ודעת רבינו שכשאמרו שלשה לשון הרע הורגת לא אמרו על הרכילות דרכילות לחוד ולשון הרע לחוד אלא על לשון הרע אמרו ולכן הזכירו בסמוך בענין לשון הרע דבלשון הרע שייך שימותו שלשתן שהנאמר עליו יהרוג לאומר וגואלי הדם יהרגו להורג וגואלי דם שניהם יהרגו למקבלו שעל ידי שגילה הוא הדבר מתו אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו חכמים על שלש עבירות וכו' ג' לשון הרע הורגת וכו'.</b> בפרק יש בערכין (ערכין דף ט״ז.): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש דברים שהם אבק לשון הרע וכו'. וכל המספר בטובת חבירו וכו'.</b> פ' שלישי דערכין (שם) וכתבה הרי\"ף פרק במה מדליקין לעולם אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך שבחו יבא לידי גנותו. ומפרש רבינו דהיינו בפני שונאיו וה\"ק שמתוך שבחו בא לידי גנותו ששונאיו אומרים אינו כן אבל מדה פלונית יש בו אבל בפני אוהביו משמע מדברי רבינו שמותר. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק וכו' וכן המספר לשון הרע דרך רמאות וכו'.</b> בירושלמי פ\"ק דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>[ה] ומה שכתב אחד המספר לשון הרע בפני חבירו וכו'.</b> בפ\"ג דערכין (שם) אמר רבא כל מילתא דמתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא. א\"ל [אביי] כל שכן חוצפא ולישנא בישא. א\"ל כר' יוסי דאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. ויש לתמוה על רבינו למה כתב דלא כרבא. \n",
+                "<b>ומה שכתב והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש וכו'.</b> בעובדא דיהודא בן גרים בפ' במה מדליקין (שבת ל\"ג): \n",
+                "<b>(ה) ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה וכו'.</b> בפרק ג' דערכין (דף י\"ז) וכתבה הרי\"ף פרק במה מדליקי�� כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא מ\"ט חברך חברא אית ליה. וכתב \n",
+                "<b>רבינו והוא שלא יתכוין וכו',</b> כלומר שזה שהתרנו היינו שאם יבא במקרה לדבר בענין אינו אסור לאומרו אבל לא שיתכוין לגלות הדבר יותר, ולא הוצרך רבינו לפרש שאם האומר הזהירם מלגלותו שהם אסורים לגלותו דהא אין שם טענת חברך וכו' שכל אחד יזהר מלגלות סודו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ולא נחתם גזר דין וכו'.</b> משנה בסוף פ\"ג דערכין (דף ט\"ז): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> הנוקם מחבירו וכו' כיצד היא אמר לו חבירו השאילני קרדומך וכו' עד סוף הפרק.</b> בת\"כ פ' קדושים ובריש פרק שני דיומא (דף כ\"ג.): \n",
+                "<b>ומה שכתב אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו.</b> בפ\"ק דר\"ה (דף י\"ז): \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות דעות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Torat Emet 363.json

@@ -0,0 +1,234 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Repentance",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תשובה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>איש או אשה וכו'. והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים: מצאתי כתוב דאיתא בספרא פ' אחרי מות: כיצד מתודין וכו'.</b> יומא פ' אמר להם הממונה (יומא ל״ו:) ת״ר כיצד מתודה עויתי פשעתי חטאתי וכו' וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דברי ר״מ וחכ״א עונות אלו הזדונות פשעים אלו המרדים חטאים אלו השגגות ומאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות אלא כך היה מתודה חטאתי עויתי פשעתי וכן בדוד הוא אומר חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו וכן בשלמה הוא אומר חטאנו והרשענו ומרדנו וכן בדניאל הוא אומר חטאנו והעוינו והרשענו ומרדנו אלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כדברי חכמים: \n",
+                "<b>וכן בעלי חטאות וכו'.</b> זה פשוט שהרי מביא ראיה מהכתוב ובהדיא אמרו בפ\"ק דשבועות (דף י\"ג.) שחטאת ואשם אין אין מכפרים אלא על השבים: \n",
+                "<b>וכן כל מחוייבי מיתות וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ג) כל המומתין מתודין שכל המתודה יש לו חלק לעוה״ב שכן מצינו בעכן שהתודה שא״ל יהושע יעכרך ה' היום הזה היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעתיד לבא: \n",
+                "<b>וכן החובל כו'.</b> משנה בב״ק סוף החובל (בבא קמא דף צ״ב.). אע״פ שנותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. ומ״מ מאי דמפיק לה רבינו מכל חטאות האדם צ״ע היכא מייתי לה [בילקוט פ' נשא איתא הכי בשם ספרי זוטא]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שעיר המשתלח מכפר וכו'.</b> משנה פ\"ק דשבועות (דף ב'.) ועל שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות והזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות ב\"ד שעיר המשתלח מכפר. ובגמ' (י\"ב:) היינו קלות היינו עשה ול\"ת היינו חמורות היינו כריתות ומיתות ב\"ד הודע היינו מזיד לא הודע היינו שוגג אמר רב יהודה הכי קאמר על שאר עבירות שבתורה בין קלות בין חמורות בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד אותן שעשאן בשוגג בין שנודע לו ספיקן בין שלא נודע לו ספיקן ואלו הן קלות עשה ולא תעשה אלו הן חמורות כריתות ומיתות ב\"ד ואמרינן דאליבא דרבי אפילו לא עשה תשובה שעיר המשתלח מכפר אבל אליבא דרבנן דוקא בשעשה תשובה שעיר המשתלח מכפר אבל אם לא עשה תשובה אין מכפר, וידוע דאין הלכה כרבי מחביריו ולכך כתב רבינו והוא שעשה תשובה: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות.</b> ק\"ל דהתם משמע דלרבנן אפילו עבר אעשה אם לא עשה תשובה אין שעיר מכפר ולרבי אפילו על החמורות מכפר בלא תשובה חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר בריתו בבשר וצ\"ע: \n",
+                "<b>ומה הן הקלות וכו'.</b> כבר נתבאר במימרא דרב יהודה שכתבתי דחמורות היינו כריתות ומיתות ב\"ד וקלות היינו עשה ולא תעשה. ובפ' בתרא דיומא (דף פ\"ה:) תניא אלו הן קלות עשה ול\"ת חוץ מלא תשא ואע\"ג דדחי התם ו��וקי דכל ל\"ת שלא ניתק לעשה מהחמורות וכי קאמר חוץ מלא תשא וכל דדמי ליה הא אסיקנא תנאי היא וכיון דר' יהודה אמר בשבועות פ\"ק [י\"ב:] דחמורות היינו כריתות ומיתות ב\"ד ולא הזכיר ל\"ת שלא ניתק לעשה אלמא ס\"ל דכל לא תעשה הוי בכלל קלות ולא קיימא לן כסתם מתני' דיומא דסברה דלא תעשה שלא ניתק לעשה חמורות הן דהא ר' יהודה בפ\"ק דשבועות [שם] אליביה דנפשיה הוא דקאמר אלו הן קלות ואלו הן חמורות ולא מפליג בין ניתק לעשה ללא ניתק. וא\"ת גם לא מפליג התם בין שאר לאוין ללא תשא ולמה כתב רבינו שיש חילוק ביניהם יש לומר דמלא תשא ליכא הוכחה מהתם דכיון דאינה אלא מצוה אחת לא חש לאפוקה אבל כל מצות לא תעשה שלא ניתק לעשה דטובא נינהו אם איתא דליתנהו בכלל קלות ה\"ל לפרושי ותדע דלרב יהודה לא תשא בכלל חמורות היא דאלת\"ה רב יהודה דלא כמאן דאי כסתם מתניתין דיומא כל ל\"ת שלא ניתק לעשה בכלל חמורות היא ואי כאידך תנא הא לא תשא בכלל חמורות היא אלא ודאי כדאמרן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שאין בית המקדש קיים התשובה מכפרת.</b> כלומר דרך כלל וכמו שביאר הוא ז\"ל בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו רשע כל ימיו וכו'.</b> פ\"ק דקידושין (דף מ':) ברייתא דרשב\"י. ופ\"ק דר\"ה (דף י\"ח): [לא מצאתי שם]: \n",
+                "<b>ועצמו של יוה\"כ מכפר וכו'.</b> משנה פרק בתרא דיומא (דף פ\"ה:) מיתה ויוה\"כ מכפרים עם התשובה ובגמ' נימא דלא כרבי דאמר בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה\"כ מכפר ואע\"פ דדחי התם ואמר אפילו תימא רבי מ\"מ רבנן פליגי עליה כדמשמע בפ\"ק דשבועות ולא קי\"ל כרבי מחביריו לכן כתב רבינו ועצמו של יוה\"כ מכפר לשבים כלומר אבל לא לשאינם שבים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהתשובה מכפרת וכו' עד סוף הפרק.</b> ברייתא שם שאל רבי מתיא בן חרש את ראב\"ע ברומי שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש אמר לי' שלשה הן ותשובה עם כל אחד מהן כלומר שלשה הם הנחלקים שיש עבירה שהיא נצרכה לכלם עבר על עשה כו' ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו וכו' ומסיים בה כלשון רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אי זו היא תשובה גמורה וכו'.</b> בפרק בתרא דיומא (שם) [דף פ\"ו:] מימרא דרב יהודה: \n",
+                "<b>אפילו עבר כל ימיו וכו'.</b> כבר כתבתי בפרק שקודם זה דאיתא בפרק קמא דקדושין (דף מ':). אבל הא \n",
+                "<b>דקאמר אפילו ביום מיתתו שנאמר עד אשר לא תחשך וכו'.</b> (שבת פרק כ\"ג דף קנ\"א.): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה היא התשובה וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות וכו'.</b> וא\"ת מה ראיה מביא מולא נאמר עוד אלהינו וכו'. ויש לומר דהכי קאמר יקח לעד להשי\"ת עליו שלא ישוב לחטוא עוד שנאמר ולא נאמר עוד וכו' כלומר שתחלת הפסוק הוא קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ומה תאמרו לא נאמר אלהינו למעשה ידינו שהיא עבודת כוכבים הרי פשטיה דקרא שלוקח לשם יתברך לעד עליו שלא ישוב עוד לאותו עון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המתודה בדברים וכו'.</b> ריש פרק ב' דתעניות (דף ט\"ז.) אמר רב אדא בר אהבה אדם שיש בו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאע\"פ שטובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה זרקו מידו כיון שטבל במ' סאה עלתה לו טבילה שנאמר ומודה ועוזב ירוחם. ומפרש רבינו האי שאינו חוזר בה שאינו גומר בלבו לשוב: \n",
+                "<b>וצריך לפרט החטא וכו'.</b> ברייתא בפ' בתרא דיומא (דף פ\"ו:) וצריך לפרוט החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב דברי רבי יהודה בן בבא ר\"ע אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אלא מה זה שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב כר' ינאי דא\"ר ינאי אמר משה לפני הקב\"ה רבש\"ע כסף וזהב שהרבית לישראל עד שאמרו די גרם להם שיעשו להם אלהי זהב. ואע\"ג דהלכה כר\"ע מחבירו לא פסק רבינו כוותיה משום דאמר התם רב יהודה רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל\"ק כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם. והא כר' יהודה בן בבא אזלא דאילו לר\"ע אפילו מפורסם נמי לא דהא חטא העגל מפורסם הוה ואפלו הכי אמר עליה אשרי נשוי פשע ודריש לויעשו להם לדרשא אחריתי אלא ודאי כר' יהודה בן בבא אתיא וכיון דסבר רב כוותיה הכי נקטינן ואע\"ג דרב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן משני האי רמיא דרמי רב כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו והאי שינויא מצי אתי כר\"ע ופסקה רבינו לההיא שנוייא סובר דמ\"מ הלכה כר' יהודה בן בבא כדמשמע מדרב יהודה אמר רב. ומיהו אין נראה כן מדברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ויש ראיה לדברי רבינו מדאיפליגו התם על עבירות שהתודה עליהם ביוה\"כ שעבר אם יכול להתודות עליהם ביוה\"כ אחר אם לאו וע\"כ במפרש חטאיו מיירי אלמא דלדברי הכל כל שלא התודה עדיין עליהם צריך לפרטם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מדרכי התשובה וכו'.</b> פרק קמא דראש השנה (דף ט\"ז:) אמר ר' יצחק ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם ואלו הן צדקה צעקה שנוי השם ושנוי מעשה ויש אומרים אף שנוי מקום, ואל חמשה דברים אלו רמז רבינו בדבריו אלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושבח גדול לשב וכו'.</b> פרק בתרא דיומא (דף פ\"ו:) אמר רב יהודה רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל\"ק כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א וכן עבירות המפורסמות וכו' ויתבייש ברבים, עכ\"ל. כוונתו לומר דהיינו דאמר כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם. ומדקדק בלשון רבינו ימצא דלא קאמר דעבירות שבינו למקום אינו צריך לפרסמם אלא כשאינם מפורסמים שכך כתב ועזות פנים היא לו אם גילם ואילו היו מפורסמים לא הוה שייך לומר אם גילם דהא גלויים ועומדים הם וג\"כ בסוף דבריו יוכיח דקאמר וטובה היא לו שלא נתגלה עונו ואי במפורסמים הרי אע\"פ שהוא לא גילם כבר נתגלו אלא ודאי כדאמרן. וסובר רבינו דחטא מפורסם שבינו למקום לא דמי לעבירות שבין אדם לחבירו דבעבירות שבין אדם לחבירו מצוה לפרסמם כדי שימחול לו חבירו אבל בעבירות שבינו למקום נהי דאין לו להעלימם כשיאמרו לו עברת עבירה פלונית לא יאמר לא עברתי כיון שנתפרסם אלא יאמר עברתי ואני שב בתשובה שלימה לפני המקום מ\"מ אינו מצווה לפרסמם שאולי יהיה שם אדם שלא ידע בדבר ועכשיו ידע ואיכא חילול השם ולכך לא כתב רבינו שבעבירות שבינו לבין המקום מצוה לפרסמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שהתשובה וכו'.</b> פ\"ק דר\"ה (דף י\"ח.) א\"ר שמואל בר אוניא משמיה דרב מנין לגזר דין של ציבור שאפילו שנחתם מתקרע שנאמר מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו והא כתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד ויחיד אימת אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו אלו עשרה ימים שבין ר\"ה ליוה\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומצות וידוי וכו' עד בברכה רביעית.</b> הכל ברייתא פרק בתרא דיומא (דף פ\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוידוי שנהגו בו וכו'.</b> שם נחלקו אמוראי מה אומר ובסוף כלם אמר בר המדורי הוה קאימנא קמיה דמר שמואל והוה יתיב כי מטא שליח ציבור לאבל חטאנו קם אכרעיה אמינא ש\"מ עיקר וידויא האי הוא: \n",
+                "<b>עבירות שהתודה עליהם וכו'.</b> ברייתא שם [פ\"ו:] פלוגתא דרבי אליעזר בן יעקב ות\"ק ופסק כרבי אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין התשובה וכו'.</b> משנה שם [פ\"ה:]: \n",
+                "<b>אע״פ שהחזיר לו וכו'.</b> משנה בב״ק סוף החובל (בבא קמא דף צ״ב.): \n",
+                "<b>אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים וכו' עד מניחו והולך לו.</b> מימרא דר' יצחק פרק בתרא דיומא (דף פ\"ז:): \n",
+                "<b>ואם היה רבו וכו'.</b> כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש, ונראה שטעמם מדגרסינן בגמ' (שם) דרב הלך י\"ג פעמים לבקש מחילה מרבי חנינא והיכי עביד הכי והאמר ר\"י בר חנינא כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר מג' פעמים רב שאני. ומפרשים דה\"ק דר' חנינא הוה רבו וכשהוא רבו שאני משאר בני אדם שצריך לבקש ממנו אפילו כמה פעמים. ורש\"י לא פירש כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לאדם להיות אכזרי וכו'.</b> שם בההיא עובדא דר' חנינא היכי עבד הכי והאמר רבא כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו. ובסוף החובל (בבא קמא צ״ב.) תנן מנין שלא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החוטא לחבירו וכו'.</b> פ' בתרא דיומא [פ\"ו.] מימרא דר\"י בר חנינא: \n",
+                "<b>ומה שאמר ואם היה חייב לו ממון.</b> בב\"ק ק\"ג במשנה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אדם שעונותיו מרובים וכו': כתב</b> הראב\"ד א\"א לא כמו שהוא סובר וכו' ועיקר דבר זה ביבמות [דף נ'.] עכ\"ל. וי\"ל שטעם רבינו וראיתו מדאמרינן בסוף פ\"ק דקידושין [מ':] וכתבו רבינו בסמוך לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן יראה לכל המדינה ולכל העולם עשה מצוה אחת אשריו שהכריע לו ולכל העולם ולכל המדינה לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו וכל המדינה וכל העולם לכף חובה ולמאי אמר אם הכריע עצמו ומדינתו וכל העולם לכף חובה אלא לומר שכיון שהוכרעו לכף חובה מיד הם אובדים וכמו שהביא רבינו ראיה מסדום ועמורה. ומה שהקש' הראב\"ד כי יש רשעים חיים הרבה כבר תירץ זה רבינו במה שכתב ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות וכו' ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות. הרי שכבר אפשר שיראה לנו שהוא רשע גמור ועשה מצוה שבעבורה ראוי שיזכה כענין שנאמר באביה יען נמצא בו דבר טוב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שניחם וכו'.</b> סוף פ\"ק דקידושין (דף מ':) רשב\"י אומר אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנאמר וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו ופריך ונהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות כלומר ולמה איבד את הראשונות אמר ר\"ל בתוהא על הראשונות: \n",
+                "<b>וכשם ששוקלים וכו'.</b> פ\"ק דראש השנה (דף ט\"ז:) מימרא דרבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו וכו' עד זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו.</b> ברייתא ספ\"ק דקידושין (דף מ':.): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשעה ששוקלים עונות אדם וכו'.</b> פרק בתרא דיומא (דף פ\"ו:) תניא ר\"י בר יהודה אומר עבר אדם עבירה פעם ראשונה ושניה מוחלין לו שלישית אין מוחלין לו שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר והתניא שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו הא ביחיד הא בצבור, זו היא גירסת הרי\"ף והיא גירסת רבינו והראב\"ד לא היה גורס כן ולפיכך כתב ואין הפרש בגמרא בין יחיד לצבור ולא ידעתי מאין מצאו, ודע דגרסינן בפ\"ק דר\"ה ב\"ש אומרים שלש כיתות ליום הדין צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה בינונים יורדים לגיהנם ומצפצפים ועולים וב\"ה אומרים רב חסד מטה כלפי חסד. תנא דבי ר\"י מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עונות מיחשב בהדייהו. וא\"ת כיון שכתב ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו אשר משלישי ואילך מעבירין על כל עונותיו ראשון ראשון א\"כ מיד הוא נחתם לחיים והיאך כתב למעלה שהבנוניים תולים אותם עד יוה\"כ ואם לא עשו תשובה נחתמים למיתה. וי\"ל דלעיל מיירי בר\"ה ואז אין מעבירין ראשון ראשון אלא מונין כל עונותיו גם את הראשון גם את השני והכא מיירי בשעת מיתתו לדעת אם ילך לגן עדן או לגיהנם. וא\"ת א\"כ דבשעת מיתה מיירי היכי קאמר בד\"א ביחיד אבל בצבור תולין וכו' דהא בצבור לא שייך בשעת המיתה שכל הצבור אין מתים ביום אחד לשנאמר שנידון כאחד אם ילכו לגן עדן או לגיהנם, ועוד שאמר תולין להן ובשעת המיתה לא שייך תולין. וי\"ל דשייך לומר שהצבור נדונים כאחד אם ילכו לג\"ע או לגיהנם והא כיצד אם כל אחד מהצבור לא עשה עון בפני עצמו לשילך לגיהנם אבל הוא ראוי לילך לג\"ע והצבור בכלל חטאו חטאים הראויים בעדם ללכת לגיהנם ילכו כל אחד ואחד כשימות לגיהנם שהרי מצינו דור הפלגה אין להם חלק לעוה\"ב ולא אשכחן שמתו כלם כאחת אלא ודאי כדאמרן: \n",
+                "<b>ומ\"ש תולין</b> עניינו שתולין להם שלש עונות אלו ואין מניחין אותן במשקל עד שישקלו כל עונותיהם כיון שנשקלו עונותיהם אם נמצאו מרביעי ואילך מרובין על זכיותיהם אותם ג' עונות מצטרפין ודנים אותם על הכל ואם נמצאו זכיותיהם כנגד עונותיהם מרביעי ואילך מעבירין כל עונותיהם ראשון ראשון, מעתה לא יקשה על רבינו מה שהקשה עליו הראב\"ד וז\"ל זה מן הערבוב וכו' זו היא הצעת הדברים ועיקר עכ\"ל הראב\"ד. ולדעת רבינו ההיא דר\"י בר יהודה בשנדון אם ילך לגן עדן או לגיהנם דומיא דההיא דר' ישמעאל: \n",
+                "<b>הבינונים אם היה בכלל מחצה וכו'.</b> פ\"ק דר\"ה (דף י\"ו.) אמרינן דבינונים דאמרי ב\"ה רב חסד מטה כלפי חסד דוקא שאין בכלל עוונותיהם עון פושעי ישראל בגופן ומאי ניהו קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם. וכתב הר\"ן דה\"ה לשאר מצות עשה שלא קיימם מעולם כגון שלא קרא ק\"ש ולא בירך על המזון אחריו מעולם. וכתב ר\"ת ז\"ל דדוקא כשנמנע מלהניחם מחמת שהמצוה בזויה בעיניו אבל אם אינו נמנע מלהניחם אלא מפני שהם צריכין גוף נקי והוא ירא שמא לא יוכל ליזהר בהם אין זה בכלל פושעי ישראל בגופן עכ\"ל. ומפורש שם בגמרא דבינונים שיש בכלל עונותיהם עון פושעי ישראל בגופן מצפצפין ועולים ואם עונותיו מרובין מזכיותיו ובכלל עונותיו עון פושעי ישראל בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש ולאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים כלומר וזכות הוא להם שהם תחת רגלי הצדיקים דעל כ\"פ הצדיקים יבקשו עליהם רחמים. ומסיים בברייתא אבל האפיקורוסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי הצבור ושנתנו חתיתם בארץ חיים ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט יורדים לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וגיהנם כלה והם אינם כלים ופריש רב חסדא דשנתנו חתיתם בארץ החיים היינו פרנס שמטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. והשאר שכתב רבינו צ\"ע היכא מייתי להו: \n",
+                "<b>ומ״ש וכן חסידי אומות העולם וכו'.</b> פלוגתא דר' אליעזר ור״י בפ' חלק (סנהדרין דף ק״ב:) ופסק כר״י. וכתב רבינו בפירוש המשנה דהכי משמע מתני' דמני לבלעם בהדי ארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חמשה הם הנקראים מינים.</b> בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו:) אמרינן דמין זה העובד כוכבים וסובר רבינו דכל הני מינים מיקרו: \n",
+                "<b>והאומר שיש שם רבון אחד וכו'.</b> כתב הראב\"ד ולמה קרא לזה מין וכו' המשבשות את הדיעות, עכ\"ל. ויש לתמוה על פה קדוש איך יקרא לאומרים שהוא גוף ובעל תמונה גדולים וטובים ממנו. ואפשר שעיקר הנוסחא כמו שכתוב בספר העיקרים פ\"ב ממ\"א וז\"ל. א\"א אע\"פ שעיקר האמונה כן הוא המאמין היותו גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשות כפשטן אין ראוי לקרותו מין, עכ\"ל. וגם לפי נוסחתנו זאת היתה כוונתו. וכבר הרחיב הדיבור בזה בעל ספר העיקרים בפרק הנזכר: \n",
+                "<b>וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל.</b> כלומר האומר אמת שיש אלוה יחיד ואינו בעל גוף ותמונה אבל אינו לבדו ראשון שיש חומר ראשון קדום וממנו ברא העולם אם כן אינו ראשון ויוצר הכל שהרי החומר לא בראו שהיה קדום: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד וכן האומר שאינו לבדו ראשון א\"א כאותו שאמר וכו' ובהם עשה מה שעשה, עכ\"ל. כתב כן להבדיל בין זה לאותו שכתב תחלה האומר שאין שם אלוה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה הם הנקראים אפיקורסין.</b> מדתנן בפרק חלק (סנהדרין דף צ') האומר אין תורה מן השמים ואפיקורוס אלמא אפיקורוס לאו היינו האומר אין תורה מן השמים. ומכל מקום ק\"ל דאמרינן התם [דף צ\"ט:] מאי אפיקורוס רב ור' חנינא אמרי זה המבזה תלמיד חכם רבי יוחנן וריב\"ל אמרי זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכם וצריך טעם למה השמיטם רבינו וכתב במקומם מה שכתב: \n",
+                "<b>האומר שאין תורה מן השמים אפילו פסוק אחד.</b> בפרק חלק (סנהדרין צ':) תנן ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ומפרש בגמרא [צ״ט:] שאפילו אומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב״ה אלא משה מפי עצמו זהו כי דבר ה' בזה ואפילו אמר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק זה מק״ו זה מג״ש זו זהו כי דבר ה' בזה ומדאמר הכא ק״ו וג״ש אלמא לא שנא כופר בתורה שבכתב לא שנא כופר בתורה שבעל פה בכלל האומר אין תורה מן השמים הוא וכל שכן האומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת שהרי זה מכחיש כמה כתובים המורים שהתורה נצחית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים הם המומרים וכו'.</b> מבואר בכמה מקומות בתלמוד מהם פ\"ק דחולין (דף ה'.): \n",
+                "<b>ומ״ש הוא שיעשה להכעיס.</b> גם זה מבואר שם דמומר אוכל נבלות לתיאבון דינו כישראל. ובפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו:) מומר פליגי ביה רב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון מומר להכעיס אפיקורוס הוי וחד אמר אפילו להכעיס נמי מומר אבל איזהו אפיקורוס העובד עבודת כוכבים ובפלוגתא דרב אחא ורבינא ק״ל לקולא ולכך פסק רבינו דלהכעיס הוי מומר ולא אפיקורוס: \n",
+                "<b>המומר לכל התורה וכו'.</b> כלומר אפילו שגזרו גזירה כיון שמעצמו הלך וחזר לדתם באומרו מה בצע לי להדבק בישראל וכו' וכ\"ש אם לא היה שם גזרה וברצון נפשו הלך וחזר וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד והמומר לכל התורה כולה כגון החוזר לדת העובדי כוכבים א\"א ומי שחוזר לדת עבודת כוכבים הנה הוא מודה באלהיהם. טעמו להשיג על רבינו שה\"ל לקרותו מין כיון שמודה בעבודת כוכבים והוא כתב למעלה שהאומר שהוא גוף ובעל תמונה הוא מין ועוד שהם אומרים שהם הרבה והוא כתב למעלה שהאומר שיש שם מנהיג אבל הם הרבה הוא מין והיאך קראו מומר. ואני אומר אילו לא היתה אומה אחרת בעולם אלא עובדי כוכבים היה לו להשיג כן אבל כיון שיש אמונות אחרות שאינן עובדים כוכבים היאך יקרא מין לחוזר לדתם. ועוד י\"ל שהחוזר לדת ההיא שני שמות רעים נקראו לו מין ומומר. ועוד י\"ל שמין נקרא המאמין באחד מחמשה דברים הנזכרים למעלה והחוזר לדת העובדי כוכבים אע\"פ שלא יאמין בדתם אלא שחוזר לדתם כדי שלא להיות שפל ונרדף ישראל מומר מיקרי אבל מין לא מיקרי שהרי אינו מאמין בלבו שיש צור זולתי אלהינו. ובפ\"ב מהלכות עבודת כוכבים כתב רבינו ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה ומומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש עבירות שהם קלות וכו'.</b> במסכת אבות פרק שלישי [משנה י\"א] רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והמלבין פני חבירו ברבים אע\"פ שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. וק\"ל למה לא מנה רבינו מפר בריתו של אברהם אבינו, ועוד מנ\"ל שאלו קלות מהראשונות דמי חמיר בעל לשון הרע ממבזה מועדות. ואפשר לומר שמפר בריתו של אברהם היינו מושך בערלתו שמנה בהדי הנך דלעיל. אבל קשה למה לא מנה גם מגלה פנים בתורה, וי\"ל דבפרק חלק (סנהדרין דף צ\"ט:) אמרינן דמגלה פנים בתורה היינו מבזה תלמיד חכם או מבזה חבירו בפני תלמיד חכם וכבר מנה רבינו מבזה תלמיד חכם דפסק כרב ורבי חנינא דאמרי התם הכי ולא כר' יוחנן וריב\"ל דאמרי דהיינו מבזה חבירו בפני תלמיד חכם דאע\"ג דהלכה כר' יוחנן לגבי רב מכל מקום ר' חנינא אפשר דעדיף מר' יוחנן וריב\"ל כיון דאיכא רב נמי בהדיה וכיון דהוא מידי דספיקא פסק לקולא: \n",
+                "<b>ומכנה שם רע לחבירו.</b> תניא בפרק הזהב [ב\"מ דף נ\"ח:] דאין לו חלק לעולם הבא ואמרו שם דאפילו דש ביה בשמיה ופירש\"י כבר הורגל בכך שמכנים אותו בכך ואין פניו מתלבנות ומכל מקום זה להכלימו מתכוין עכ\"ל. נראה מדבריו דאי דש ביה בשמיה וזה אינו מתכוין להכלימו דשרי ובוחן לבבות הוא יודע. ורבינו כתב דמכנה שם ולא כתב שם רע. ונ\"ל שכתב כן לרבות הא דדש ביה בשמיה שכבר אין נראה בעיניו שם רע ואפ\"ה אסור. ומה שמנה רבינו קורא לחבירו בכינוי ומתכבד בקלון חבירו לא ידעתי מקום שבו יאמרו שאין להם חלק לעולם הבא רק בפרק בני העיר (מגילה דף כ\"ח.) אמרו שאמר רבי נחוניא בן הקנה אחד מהדברים שבשבילם האריך ימים בעבורם הוא שלא נתכבד בקלון חבירו ורבי זירא אמר מהדברים שבשבילם האריך ימים הוא שלא קרא לחבירו בכינויו. וי\"ל לדעת רבינו היינו קורא לחבירו בכינויו היינו מכנה שם לחבירו כיון דאמרו דאפילו דש ביה בשמיה א\"כ אינו המכנה הראשון. ואפשר שמשמעות מכנה היינו המכנה הראשון. וממה שאמרו אע\"ג דדש ביה בשמיה למד רבינו לקורא לחבירו בכנוי בהוא הדין וצ\"ע: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים שכל אחד מאלו וכו'.</b> כן כתב הרי\"ף בפרק קמא דר\"ה וכן כתבו התוס' וראיה מהא דתניא פרק קמא דקידושין [דף מ':] אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו: \n",
+                "<b>כל הרשעים וכו'.</b> פרק לפני אידיהן (ע\"ז דף ז'.) וכלן שחזרו בהם אין מקבלין אותם עולמית דברי ר\"מ ר\"י אומר חזרו בהם במטמוניות אין מקבלין אותם בפרהסיא מקבלין אותם. א\"ד עשו דבריהם במטמוניות מקבלין אותן בפרהסיא אין מקבלין אותן ר\"ש ור' יהושע בן קרחה אומרין בין כך ובין כך מקבלין שנאמר שובו בנים שובבים אמר ר' יצחק איש כפר עכו א\"ר יוחנן הלכה כאותו הזוג. ומפרש רבינו דהאי וכלן קאי אכל רשעים ופושעים וכיוצא בהם. ונראה דקאי לכל הנך שכתב בפ' זה גם לאפיקורוסין ואע\"פ שכתב בפרק ב' דעכו\"ם שהאפיקורוסין אין מקבלין אותם בתשובה לעולם כבר כתב שם והאפיקורוסין הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים גופי תורה להכעיס בשאט נפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון משמע דבהנך אפיקורסים דוקא הוא דקאמר שאין מקבלין אותם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה וכו'.</b> ברייתא כתבה הרי\"ף בפ' בתרא דיומא. וכתב הר\"ן לא ידעתי היכן היא שנויה. ומצאתי כתוב יגענו וחפשנו ולא מצאנו בברייתות הנמצאות אצלנו שהוא הנקרא תוספתא משני חבורי רבי חייא ורבי אושעיא וזולתו אבל נמצאת במסכתות קטנות לעצמה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והאוכל שור עניים וכו': כתב</b> הראב\"ד דומה שהוא שונה ברי\"ש וכו' ואומר שלי אני נוטל, עכ\"ל. ואני אומר שאין הכרע לגירסא זו יותר מזו. ועוד שאפשר שגם רבינו גורס שוד בדלי\"ת והיינו נכסי יתומים דלישנא דקרא נקט משוד עניים ונתן טעם רבינו למה ייחדו עניים יותר משאר בני אדם מפני שאלו אמללים הם ויוכל לאכול השוד שלהן מה שאין כן בשאר בני אדם ועוד טעם שני מפני שאינן ידועים ומפורסמים: \n",
+                "<b>והמקבל שוחד וכו' שהדבר יש לו רגלים.</b> כלומר שלא ישיב אל לבו לאמר שלא כדין דנתי שהדין תלוי בשיקול הדעת ויש לו רגלים לומר יפה דנתי וכיון שקבל השוחד לעולם לבו ודעתו נוטים לצד זכותו ולא לצד חובתו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>על מה שכתב רבינו אלא כל אדם ראוי להיות צדיק וכו' או חכם או סכל.</b> כתבו הגהות תימא דאמרינן בפרק כל היד [נדה דף ט\"ז.] המלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל הטפה וכו' או גבור או חלש או טפש או חכם. הרי בפירוש משמע שגם דבר זה הוא בידי שמים. ואולי יש חלוק בין סכל לטפש וסכל הוא לענין יראת שמים. ומורי הר\"ם תירץ דהכא ה\"פ לאחוז בחכמה או בסכלות וההוא דפרק כל היד ר\"ל לעשות לו לב חכם או לב טפש עד כאן לשון הרמ\"ך. ומ\"ש דסכל הוא לענין יראת שמים אין לו טעם דאין ענין סכל לענין יראת שמים ועוד דאין זה מקביל לחכם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע איך ידע הקב\"ה וכו': כתב</b> הראב\"ד א\"א לא נהג זה המחבר וכו'. וכל זה איננו שוה עכ\"ל. וי\"ל שרבינו נתכוון שאם אי זה אדם יקשה בעיניו קושיא זו יתבלבל דעתו ולכן הציע לפניו דברים אלו כדי שישוב וידע שאין מטבע שאלה זו ליישבה אלא כאמור שאין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים ומעשיהם וכו': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והלא כתוב בתורה ועבדום וכו'.</b> חוזר למה שכתב למעלה שפרעה לא גזר עליו הש\"י שיחטא אלא שחטאו חייבו למנוע ממנו התשובה ועל זה מקשה והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי שגזר על המצריים שירעו לישראל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לעולם יראה אדם עצמו וכו'.</b> פרק שני ממסכת אבות שוב יום אחד לפני מיתתך. ובשבת פ' שואל (שבת דף קנ״ג.) פירשו שכל יום יראה כאילו הוא יום אחד לפני מיתתו נמצאו כל ימיו בתשובה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים וכו'.</b> מימרא דר' אבהו פ' אין עומדין (ברכות ל\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה.</b> בפ' יוה\"כ (דף פ\"ז:) גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחטא גמור הוא וכו'.</b> משנה בסוף הזהב (מציעא נ\"ח: נ\"ט:) אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מה היו מעשיך הראשונים ובגמרא מאן דזקיף ליה זקיפא בדיוקתיה לא לימא ליה לחבריה זקוף לי בניתא, כלומר מי שיש לו תלוי במשפחתו לא יאמר לו תלה לי דג זה שכל לשון תליה גנאי הוא לו, ולמד מכאן רבינו דלבעל תשובה נמי כל שמזכיר לפניו דברים וענינים הדומים למעשיו כיון שזה מתבייש בכך אסור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפי השמועה למדו למען ייטב לך וכו'.</b> בסוף פ\"ק דקידושין (דף ל\"ט: מ'. ובסוף חולין קמ\"ב.) מימרא דר' יעקב: \n",
+                "<b>ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו וכו'.</b> ממ\"ש רבינו כאן וגם ממה שכתב להלן הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה וכו' נראה שאין שום עונש וצער אחר לרשע אלא הכרת הזה בלבד. ודבר זה אינו לא כפי דברי תורה ולא כפי דברי רז\"ל שהרי לדברים אלו אין עונש האדם אלא כרת ואין התורה מחייבת כרת לכל אדם. ונמצאת פוטר בטענה זו את כל החוטאים מן העונש. ועוד לדעת זו עשית את העובר על כרת אחת ואפיקורוס הכופר בעיקר ושופך דמים שוים בדיניהם וזה דבר הפך הדעת והפך התורה. וכתב הרמב\"ן ז\"ל שח\"ו לא עלה דבר זה על דעת רבינו ז\"ל אלא דבריו ז\"ל על סוף האבדון וכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה שהוא הכרת שהוא ביטול הנפש וכלל בה שביטול זה הוא מלבד מה שנתייסרה תחלה בעונש גיהנם ביסורין גדולים והוא עונש גדול ואבדון חמור שאבדה הנפש הנועם הגדול שהיתה ראויה לו מצד שהיתה זכה שלוקחה ממקום כבוד המלאכים או למעלה מהם שהוא זכות הצדיקים ומעלתם. וכן כתב לעיל פרק ג' כל הרשעים שעונותיהם מרובים דנין אותם כפי חטאם ויש להם חלק לעולם הבא ואלו שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונדונין כפי גודל רשעם וכו', הרי שהפריש בין חייבי כריתות גמור ובין הנידון כפי רשעו ואם אין שם יסורין מה חילוק יש אלא דעתו כדפרישית, עכ\"ל: \n",
+                "<b>מפי השמועה למדו הכרת בעוה\"ז וכו'.</b> בפרק ד' מיתות (סנהדרין ס\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העולם הבא אין בו גוף וכו': כתב</b> הראב\"ד דברי האיש הזה בעיני וכו'. ויהיו העטרות כמשמען ולא יהיה משל, עכ\"ל: \n",
+                "<b>ול\"נ</b> שאין חילוק בין רבינו להראב\"ד אלא בשמות בלבד. דלרבינו העולם שלאחר המות נקרא העוה\"ב וכמ\"ש בסוף פרק זה ז\"ל זה שקראו אותו חכמים עוה\"ב לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואח\"כ יבא אותו העולם אין הדבר כן אלא הרי הוא מצוי ועומד שנאמר אשר צפנת ליראיך ולא קראוהו עוה\"ב אלא מפני שאותם החיים באים לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה, עכ\"ל. וכל אותם המאמרים שהביא הראב\"ד הם לעולם התחיה והראב\"ד ז\"ל קורא לעולם התחייה עוה\"ב ובכך עלו דברי שניהם כהוגן ואלו ואלו דברי אלהים חיים: \n",
+                "<b>כך אמרו חכמים הראשונים העוה\"ב וכו'.</b> מימרא דרב סוף פרק היה קורא (ברכות י\"ז.): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכמים קראו לה וכו': כתב</b> הראב\"ד ואם זו היא הסעודה וכו'. כלומר דאמרינן סוף פרק ערבי פסחים (פסחים דף קי\"ט:) שלעתיד לבא סעודה שהקב\"ה עושה לצדיקים נוטל כוס של ברכה ומחזר על כל האבות עד שמגיע לדוד והוא נוטל ומברך. ורבינו יסבור דהיינו לעולם התחייה אבל מה ששנינו והכל מתוקן לסעודה היינו העולם הבא אחר המות. וצריך לי יישוב לדעת הראב\"ד דעולם הבא היינו עולם שאחר התחייה היאך יתיישב מימרא דרב העוה\"ב אין בו לא אכילה וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו חכמים כל הנביאים וכו'.</b> מימרא דרבי חייא בר אבא פרק במה אשה יוצאה (שבת דף ס\"ג.) ודע דמשמע התם דהא דרבי חייא בר אבא פליגא אדשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, ורבינו כתב כאן הא דרבי חייא בר אבא בפרק שאחר זה וגם בפרק י\"ב מהלכות מלכים כתב לדשמואל וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שקראו אותם חכמים העולם הבא וכו': כתב</b> הראב\"ד נראה כמכחיש וכו' וחד חרוב נמצא שהוא עולם חדש, עכ\"ל. וכבר כתבתי שדעת רבינו שעוה\"ב הוא עוה\"ב אחר המות והקבלה שהקב\"ה יחריב את עולמו בסוף שיתא אלפי שנים כמוזכר בפרק חלק גם רבינו לא יכחיש זה ואינו ענין למ\"ש רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אין בין העולם הזה וכו'.</b> מימרא דשמואל פ' במה אשה יוצאה (שבת דף ס\"ג.) כתבתי בפרק קודם זה מה שיש לספק בלשון זה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר וכו' במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו.</b> פרק לפני אידיהן (ע\"ז דף י\"ט.) מימרא דר' אלעזר: \n",
+                "<b>אל תהיו כעבדים וכו'.</b> פ\"ק דאבות [משנה ג']. ולפי שנמשך ממאמר זה ענין צדוק ובייתוס כתב שהיו מצוים תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד, כלומר ולא לכלם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר ידוע וכו'.</b> עד שישגה בה תמיד כראוי: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א זה השגיון וכו' שלא תשית עליהם לב, עכ\"ל. מ\"ש לשון שיר נראה דהיינו לומר שישמח באהבת ה' כמו שאדם שמח בשיר. השי\"ת ישים חלקנו מאוהבי שמו אמן וכן יהי רצון: \n",
+                "<b>נשלם ספר המדע</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,231 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Repentance",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Repentance",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>איש או אשה וכו'. והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים: מצאתי כתוב דאיתא בספרא פ' אחרי מות: כיצד מתודין וכו'.</b> יומא פ' אמר להם הממונה (יומא ל״ו:) ת״ר כיצד מתודה עויתי פשעתי חטאתי וכו' וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דברי ר״מ וחכ״א עונות אלו הזדונות פשעים אלו המרדים חטאים אלו השגגות ומאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות אלא כך היה מתודה חטאתי עויתי פשעתי וכן בדוד הוא אומר חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו וכן בשלמה הוא אומר חטאנו והרשענו ומרדנו וכן בדניאל הוא אומר חטאנו והעוינו והרשענו ומרדנו אלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כדברי חכמים: \n",
+                "<b>וכן בעלי חטאות וכו'.</b> זה פשוט שהרי מביא ראיה מהכתוב ובהדיא אמרו בפ\"ק דשבועות (דף י\"ג.) שחטאת ואשם אין אין מכפרים אלא על השבים: \n",
+                "<b>וכן כל מחוייבי מיתות וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ג) כל המומתין מתודין שכל המתודה יש לו חלק לעוה״ב שכן מצינו בעכן שהתודה שא״ל יהושע יעכרך ה' היום הזה היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעתיד לבא: \n",
+                "<b>וכן החובל כו'.</b> משנה בב״ק סוף החובל (בבא קמא דף צ״ב.). אע״פ שנותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. ומ״מ מאי דמפיק לה רבינו מכל חטאות האדם צ״ע היכא מייתי לה [בילקוט פ' נשא איתא הכי בשם ספרי זוטא]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שעיר המשתלח מכפר וכו'.</b> משנה פ\"ק דשבועות (דף ב'.) ועל שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות והזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות ב\"ד שעיר המשתלח מכפר. ובגמ' (י\"ב:) היינו קלות היינו עשה ול\"ת היינו חמורות היינו כריתות ומיתות ב\"ד הודע היינו מזיד לא הודע היינו שוגג אמר רב יהודה הכי קאמר על שאר עבירות שבתורה בין קלות בין חמורות בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד אותן שעשאן בשוגג בין שנודע לו ספיקן בין שלא נודע לו ספיקן ואלו הן קלות עשה ולא תעשה אלו הן חמורות כריתות ומיתות ב\"ד ואמרינן דאליבא דרבי אפילו לא עשה תשובה שעיר המשתלח מכפר אבל אליבא דרבנן דוקא בשעשה תשובה שעיר המשתלח מכפר אבל אם לא עשה תשובה אין מכפר, וידוע דאין הלכה כרבי מחביריו ולכך כתב רבינו והוא שעשה תשובה: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות.</b> ק\"ל דהתם משמע דלרבנן אפילו עבר אעשה אם לא עשה תשובה אין שעיר מכפר ולרבי אפילו על החמורות מכפר בלא תשובה חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר בריתו בבשר וצ\"ע: \n",
+                "<b>ומה הן הקלות וכו'.</b> כבר נתבאר במימרא דרב יהודה שכתבתי דחמורות היינו כריתות ומיתות ב\"ד וקלות היינו עשה ולא תעשה. ובפ' בתרא דיומא (דף פ\"ה:) תניא אלו הן קלות עשה ול\"ת חוץ מלא תשא ואע\"ג דדחי התם ואוקי דכל ל\"ת שלא ניתק לעשה מהחמורות וכי קאמר חוץ מלא תשא וכל דדמי ליה הא אסיקנא תנאי היא וכיון דר' יהודה אמר בשבועות פ\"ק [י\"ב:] דחמורות היינו כריתות ומיתות ב\"ד ולא הזכיר ל\"ת שלא ניתק לעשה אלמא ס\"ל דכל לא תעשה הוי בכלל קלות ולא קיימא לן כסתם מתני' דיומא דסברה דלא תעשה שלא ניתק לע��ה חמורות הן דהא ר' יהודה בפ\"ק דשבועות [שם] אליביה דנפשיה הוא דקאמר אלו הן קלות ואלו הן חמורות ולא מפליג בין ניתק לעשה ללא ניתק. וא\"ת גם לא מפליג התם בין שאר לאוין ללא תשא ולמה כתב רבינו שיש חילוק ביניהם יש לומר דמלא תשא ליכא הוכחה מהתם דכיון דאינה אלא מצוה אחת לא חש לאפוקה אבל כל מצות לא תעשה שלא ניתק לעשה דטובא נינהו אם איתא דליתנהו בכלל קלות ה\"ל לפרושי ותדע דלרב יהודה לא תשא בכלל חמורות היא דאלת\"ה רב יהודה דלא כמאן דאי כסתם מתניתין דיומא כל ל\"ת שלא ניתק לעשה בכלל חמורות היא ואי כאידך תנא הא לא תשא בכלל חמורות היא אלא ודאי כדאמרן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שאין בית המקדש קיים התשובה מכפרת.</b> כלומר דרך כלל וכמו שביאר הוא ז\"ל בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו רשע כל ימיו וכו'.</b> פ\"ק דקידושין (דף מ':) ברייתא דרשב\"י. ופ\"ק דר\"ה (דף י\"ח): [לא מצאתי שם]: \n",
+                "<b>ועצמו של יוה\"כ מכפר וכו'.</b> משנה פרק בתרא דיומא (דף פ\"ה:) מיתה ויוה\"כ מכפרים עם התשובה ובגמ' נימא דלא כרבי דאמר בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה\"כ מכפר ואע\"פ דדחי התם ואמר אפילו תימא רבי מ\"מ רבנן פליגי עליה כדמשמע בפ\"ק דשבועות ולא קי\"ל כרבי מחביריו לכן כתב רבינו ועצמו של יוה\"כ מכפר לשבים כלומר אבל לא לשאינם שבים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהתשובה מכפרת וכו' עד סוף הפרק.</b> ברייתא שם שאל רבי מתיא בן חרש את ראב\"ע ברומי שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש אמר לי' שלשה הן ותשובה עם כל אחד מהן כלומר שלשה הם הנחלקים שיש עבירה שהיא נצרכה לכלם עבר על עשה כו' ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו וכו' ומסיים בה כלשון רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אי זו היא תשובה גמורה וכו'.</b> בפרק בתרא דיומא (שם) [דף פ\"ו:] מימרא דרב יהודה: \n",
+                "<b>אפילו עבר כל ימיו וכו'.</b> כבר כתבתי בפרק שקודם זה דאיתא בפרק קמא דקדושין (דף מ':). אבל הא \n",
+                "<b>דקאמר אפילו ביום מיתתו שנאמר עד אשר לא תחשך וכו'.</b> (שבת פרק כ\"ג דף קנ\"א.): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה היא התשובה וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות וכו'.</b> וא\"ת מה ראיה מביא מולא נאמר עוד אלהינו וכו'. ויש לומר דהכי קאמר יקח לעד להשי\"ת עליו שלא ישוב לחטוא עוד שנאמר ולא נאמר עוד וכו' כלומר שתחלת הפסוק הוא קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ומה תאמרו לא נאמר אלהינו למעשה ידינו שהיא עבודת כוכבים הרי פשטיה דקרא שלוקח לשם יתברך לעד עליו שלא ישוב עוד לאותו עון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המתודה בדברים וכו'.</b> ריש פרק ב' דתעניות (דף ט\"ז.) אמר רב אדא בר אהבה אדם שיש בו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאע\"פ שטובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה זרקו מידו כיון שטבל במ' סאה עלתה לו טבילה שנאמר ומודה ועוזב ירוחם. ומפרש רבינו האי שאינו חוזר בה שאינו גומר בלבו לשוב: \n",
+                "<b>וצריך לפרט החטא וכו'.</b> ברייתא בפ' בתרא דיומא (דף פ\"ו:) וצריך לפרוט החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב דברי רבי יהודה בן בבא ר\"ע אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אלא מה זה שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב כר' ינאי דא\"ר ינאי אמר משה לפני הקב\"ה רבש\"ע כסף וזהב שהרבית לישראל עד שאמרו די גרם להם שיעשו להם אלהי זהב. ואע\"ג דהלכה כר\"ע מחבירו לא פסק רבינו כוותיה משום דאמר התם רב יהודה רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל\"ק כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם. והא כר' יהודה בן בבא אזלא דאילו לר\"ע אפילו מפורסם נמי לא דהא חטא העגל מפורסם הוה ואפלו הכי אמר עליה אשרי נשוי פשע ודריש לויעשו להם לדרשא אחריתי אלא ודאי כר' יהודה בן בבא אתיא וכיון דסבר רב כוותיה הכי נקטינן ואע\"ג דרב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן משני האי רמיא דרמי רב כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו והאי שינויא מצי אתי כר\"ע ופסקה רבינו לההיא שנוייא סובר דמ\"מ הלכה כר' יהודה בן בבא כדמשמע מדרב יהודה אמר רב. ומיהו אין נראה כן מדברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ויש ראיה לדברי רבינו מדאיפליגו התם על עבירות שהתודה עליהם ביוה\"כ שעבר אם יכול להתודות עליהם ביוה\"כ אחר אם לאו וע\"כ במפרש חטאיו מיירי אלמא דלדברי הכל כל שלא התודה עדיין עליהם צריך לפרטם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מדרכי התשובה וכו'.</b> פרק קמא דראש השנה (דף ט\"ז:) אמר ר' יצחק ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם ואלו הן צדקה צעקה שנוי השם ושנוי מעשה ויש אומרים אף שנוי מקום, ואל חמשה דברים אלו רמז רבינו בדבריו אלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושבח גדול לשב וכו'.</b> פרק בתרא דיומא (דף פ\"ו:) אמר רב יהודה רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל\"ק כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א וכן עבירות המפורסמות וכו' ויתבייש ברבים, עכ\"ל. כוונתו לומר דהיינו דאמר כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם. ומדקדק בלשון רבינו ימצא דלא קאמר דעבירות שבינו למקום אינו צריך לפרסמם אלא כשאינם מפורסמים שכך כתב ועזות פנים היא לו אם גילם ואילו היו מפורסמים לא הוה שייך לומר אם גילם דהא גלויים ועומדים הם וג\"כ בסוף דבריו יוכיח דקאמר וטובה היא לו שלא נתגלה עונו ואי במפורסמים הרי אע\"פ שהוא לא גילם כבר נתגלו אלא ודאי כדאמרן. וסובר רבינו דחטא מפורסם שבינו למקום לא דמי לעבירות שבין אדם לחבירו דבעבירות שבין אדם לחבירו מצוה לפרסמם כדי שימחול לו חבירו אבל בעבירות שבינו למקום נהי דאין לו להעלימם כשיאמרו לו עברת עבירה פלונית לא יאמר לא עברתי כיון שנתפרסם אלא יאמר עברתי ואני שב בתשובה שלימה לפני המקום מ\"מ אינו מצווה לפרסמם שאולי יהיה שם אדם שלא ידע בדבר ועכשיו ידע ואיכא חילול השם ולכך לא כתב רבינו שבעבירות שבינו לבין המקום מצוה לפרסמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שהתשובה וכו'.</b> פ\"ק דר\"ה (דף י\"ח.) א\"ר שמואל בר אוניא משמיה דרב מנין לגזר דין של ציבור שאפילו שנחתם מתקרע שנאמר מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו והא כתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד ויחיד אימת אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו אלו עשרה ימים שבין ר\"ה ליוה\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומצות וידוי וכו' עד בברכה רביעית.</b> הכל ברייתא פרק בתרא דיומא (דף פ\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוידוי שנהגו בו וכו'.</b> שם נחלקו אמוראי מה אומר ובסוף כלם אמר בר המדורי הוה קאימנא קמיה דמר שמואל והוה יתיב כי מטא שליח ציבור לאבל חטאנו קם אכרעיה אמינא ש\"מ עיקר וידויא האי הוא: \n",
+                "<b>עבירות שהתודה עליהם וכו'.</b> ברייתא שם [פ\"ו:] פלוגתא דרבי אליעזר בן יעקב ות\"ק ופסק כרבי אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין התשובה וכו'.</b> משנה שם [פ\"ה:]: \n",
+                "<b>אע״פ שהחזיר לו וכו'.</b> משנה בב״ק סוף החובל (בבא קמא דף צ״ב.): \n",
+                "<b>אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים וכו' עד מניחו והולך לו.</b> מימרא דר' יצחק פרק בתרא דיומא (דף פ\"ז:): \n",
+                "<b>ואם היה רבו וכו'.</b> כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש, ונראה שטעמם מדגרסינן בגמ' (שם) דרב הלך י\"ג פעמים לבקש מחילה מרבי חנינא והיכי עביד הכי והאמר ר\"י בר חנינא כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר מג' פעמים רב שאני. ומפרשים דה\"ק דר' חנינא הוה רבו וכשהוא רבו שאני משאר בני אדם שצריך לבקש ממנו אפילו כמה פעמים. ורש\"י לא פירש כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לאדם להיות אכזרי וכו'.</b> שם בההיא עובדא דר' חנינא היכי עבד הכי והאמר רבא כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו. ובסוף החובל (בבא קמא צ״ב.) תנן מנין שלא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החוטא לחבירו וכו'.</b> פ' בתרא דיומא [פ\"ו.] מימרא דר\"י בר חנינא: \n",
+                "<b>ומה שאמר ואם היה חייב לו ממון.</b> בב\"ק ק\"ג במשנה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אדם שעונותיו מרובים וכו': כתב</b> הראב\"ד א\"א לא כמו שהוא סובר וכו' ועיקר דבר זה ביבמות [דף נ'.] עכ\"ל. וי\"ל שטעם רבינו וראיתו מדאמרינן בסוף פ\"ק דקידושין [מ':] וכתבו רבינו בסמוך לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן יראה לכל המדינה ולכל העולם עשה מצוה אחת אשריו שהכריע לו ולכל העולם ולכל המדינה לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו וכל המדינה וכל העולם לכף חובה ולמאי אמר אם הכריע עצמו ומדינתו וכל העולם לכף חובה אלא לומר שכיון שהוכרעו לכף חובה מיד הם אובדים וכמו שהביא רבינו ראיה מסדום ועמורה. ומה שהקש' הראב\"ד כי יש רשעים חיים הרבה כבר תירץ זה רבינו במה שכתב ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות וכו' ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות. הרי שכבר אפשר שיראה לנו שהוא רשע גמור ועשה מצוה שבעבורה ראוי שיזכה כענין שנאמר באביה יען נמצא בו דבר טוב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שניחם וכו'.</b> סוף פ\"ק דקידושין (דף מ':) רשב\"י אומר אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנאמר וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו ופריך ונהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות כלומר ולמה איבד את הראשונות אמר ר\"ל בתוהא על הראשונות: \n",
+                "<b>וכשם ששוקלים וכו'.</b> פ\"ק דראש השנה (דף ט\"ז:) מימרא דרבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו וכו' עד זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו.</b> ברייתא ספ\"ק דקידושין (דף מ':.): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשעה ששוקלים עונות אדם וכו'.</b> פרק בתרא דיומא (דף פ\"ו:) תניא ר\"י בר יהודה אומר עבר אדם עבירה פעם ראשונה ושניה מוחלין לו שלישית אין מוחלין לו שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר והתניא שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו הא ביחיד הא בצבור, זו היא גירסת הרי\"ף והיא גירסת רבינו והראב\"ד לא היה גורס כן ולפיכך כתב ואין הפרש בגמרא בין יחיד לצבור ולא ידעתי מאין מצאו, ודע דגרסינן בפ\"ק דר\"ה ב\"ש אומרים שלש כיתות ליום הדין צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה בינונים יורדים לגיהנם ומצפצפים ועולים וב\"ה אומרים רב חסד מטה כלפי חסד. תנ�� דבי ר\"י מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עונות מיחשב בהדייהו. וא\"ת כיון שכתב ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו אשר משלישי ואילך מעבירין על כל עונותיו ראשון ראשון א\"כ מיד הוא נחתם לחיים והיאך כתב למעלה שהבנוניים תולים אותם עד יוה\"כ ואם לא עשו תשובה נחתמים למיתה. וי\"ל דלעיל מיירי בר\"ה ואז אין מעבירין ראשון ראשון אלא מונין כל עונותיו גם את הראשון גם את השני והכא מיירי בשעת מיתתו לדעת אם ילך לגן עדן או לגיהנם. וא\"ת א\"כ דבשעת מיתה מיירי היכי קאמר בד\"א ביחיד אבל בצבור תולין וכו' דהא בצבור לא שייך בשעת המיתה שכל הצבור אין מתים ביום אחד לשנאמר שנידון כאחד אם ילכו לגן עדן או לגיהנם, ועוד שאמר תולין להן ובשעת המיתה לא שייך תולין. וי\"ל דשייך לומר שהצבור נדונים כאחד אם ילכו לג\"ע או לגיהנם והא כיצד אם כל אחד מהצבור לא עשה עון בפני עצמו לשילך לגיהנם אבל הוא ראוי לילך לג\"ע והצבור בכלל חטאו חטאים הראויים בעדם ללכת לגיהנם ילכו כל אחד ואחד כשימות לגיהנם שהרי מצינו דור הפלגה אין להם חלק לעוה\"ב ולא אשכחן שמתו כלם כאחת אלא ודאי כדאמרן: \n",
+                "<b>ומ\"ש תולין</b> עניינו שתולין להם שלש עונות אלו ואין מניחין אותן במשקל עד שישקלו כל עונותיהם כיון שנשקלו עונותיהם אם נמצאו מרביעי ואילך מרובין על זכיותיהם אותם ג' עונות מצטרפין ודנים אותם על הכל ואם נמצאו זכיותיהם כנגד עונותיהם מרביעי ואילך מעבירין כל עונותיהם ראשון ראשון, מעתה לא יקשה על רבינו מה שהקשה עליו הראב\"ד וז\"ל זה מן הערבוב וכו' זו היא הצעת הדברים ועיקר עכ\"ל הראב\"ד. ולדעת רבינו ההיא דר\"י בר יהודה בשנדון אם ילך לגן עדן או לגיהנם דומיא דההיא דר' ישמעאל: \n",
+                "<b>הבינונים אם היה בכלל מחצה וכו'.</b> פ\"ק דר\"ה (דף י\"ו.) אמרינן דבינונים דאמרי ב\"ה רב חסד מטה כלפי חסד דוקא שאין בכלל עוונותיהם עון פושעי ישראל בגופן ומאי ניהו קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם. וכתב הר\"ן דה\"ה לשאר מצות עשה שלא קיימם מעולם כגון שלא קרא ק\"ש ולא בירך על המזון אחריו מעולם. וכתב ר\"ת ז\"ל דדוקא כשנמנע מלהניחם מחמת שהמצוה בזויה בעיניו אבל אם אינו נמנע מלהניחם אלא מפני שהם צריכין גוף נקי והוא ירא שמא לא יוכל ליזהר בהם אין זה בכלל פושעי ישראל בגופן עכ\"ל. ומפורש שם בגמרא דבינונים שיש בכלל עונותיהם עון פושעי ישראל בגופן מצפצפין ועולים ואם עונותיו מרובין מזכיותיו ובכלל עונותיו עון פושעי ישראל בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש ולאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים כלומר וזכות הוא להם שהם תחת רגלי הצדיקים דעל כ\"פ הצדיקים יבקשו עליהם רחמים. ומסיים בברייתא אבל האפיקורוסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי הצבור ושנתנו חתיתם בארץ חיים ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט יורדים לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וגיהנם כלה והם אינם כלים ופריש רב חסדא דשנתנו חתיתם בארץ החיים היינו פרנס שמטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. והשאר שכתב רבינו צ\"ע היכא מייתי להו: \n",
+                "<b>ומ״ש וכן חסידי אומות העולם וכו'.</b> פלוגתא דר' אליעזר ור״י בפ' חלק (סנהדרין דף ק״ב:) ופסק כר״י. וכתב רבינו בפירוש המשנה דהכי משמע מתני' דמני לבלעם בהדי ארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חמשה הם הנקראים מינים.</b> בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו:) אמרינן דמין זה העובד כוכבים וסובר רבינו דכל הני מינים מיקרו: \n",
+                "<b>והאומר שיש שם רבון אחד וכו'.</b> כתב הראב\"ד ולמה קרא לזה מין וכו' המשבשות את הדיעות, עכ\"ל. ויש לתמוה על פה קדוש איך יקרא לאומרים שהוא גוף ובעל תמונה גדולים וטובים ממנו. ואפשר שעיקר הנוסחא כמו שכתוב בספר העיקרים פ\"ב ממ\"א וז\"ל. א\"א אע\"פ שעיקר האמונה כן הוא המאמין היותו גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשות כפשטן אין ראוי לקרותו מין, עכ\"ל. וגם לפי נוסחתנו זאת היתה כוונתו. וכבר הרחיב הדיבור בזה בעל ספר העיקרים בפרק הנזכר: \n",
+                "<b>וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל.</b> כלומר האומר אמת שיש אלוה יחיד ואינו בעל גוף ותמונה אבל אינו לבדו ראשון שיש חומר ראשון קדום וממנו ברא העולם אם כן אינו ראשון ויוצר הכל שהרי החומר לא בראו שהיה קדום: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד וכן האומר שאינו לבדו ראשון א\"א כאותו שאמר וכו' ובהם עשה מה שעשה, עכ\"ל. כתב כן להבדיל בין זה לאותו שכתב תחלה האומר שאין שם אלוה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה הם הנקראים אפיקורסין.</b> מדתנן בפרק חלק (סנהדרין דף צ') האומר אין תורה מן השמים ואפיקורוס אלמא אפיקורוס לאו היינו האומר אין תורה מן השמים. ומכל מקום ק\"ל דאמרינן התם [דף צ\"ט:] מאי אפיקורוס רב ור' חנינא אמרי זה המבזה תלמיד חכם רבי יוחנן וריב\"ל אמרי זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכם וצריך טעם למה השמיטם רבינו וכתב במקומם מה שכתב: \n",
+                "<b>האומר שאין תורה מן השמים אפילו פסוק אחד.</b> בפרק חלק (סנהדרין צ':) תנן ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ומפרש בגמרא [צ״ט:] שאפילו אומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב״ה אלא משה מפי עצמו זהו כי דבר ה' בזה ואפילו אמר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק זה מק״ו זה מג״ש זו זהו כי דבר ה' בזה ומדאמר הכא ק״ו וג״ש אלמא לא שנא כופר בתורה שבכתב לא שנא כופר בתורה שבעל פה בכלל האומר אין תורה מן השמים הוא וכל שכן האומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת שהרי זה מכחיש כמה כתובים המורים שהתורה נצחית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים הם המומרים וכו'.</b> מבואר בכמה מקומות בתלמוד מהם פ\"ק דחולין (דף ה'.): \n",
+                "<b>ומ״ש הוא שיעשה להכעיס.</b> גם זה מבואר שם דמומר אוכל נבלות לתיאבון דינו כישראל. ובפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו:) מומר פליגי ביה רב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון מומר להכעיס אפיקורוס הוי וחד אמר אפילו להכעיס נמי מומר אבל איזהו אפיקורוס העובד עבודת כוכבים ובפלוגתא דרב אחא ורבינא ק״ל לקולא ולכך פסק רבינו דלהכעיס הוי מומר ולא אפיקורוס: \n",
+                "<b>המומר לכל התורה וכו'.</b> כלומר אפילו שגזרו גזירה כיון שמעצמו הלך וחזר לדתם באומרו מה בצע לי להדבק בישראל וכו' וכ\"ש אם לא היה שם גזרה וברצון נפשו הלך וחזר וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד והמומר לכל התורה כולה כגון החוזר לדת העובדי כוכבים א\"א ומי שחוזר לדת עבודת כוכבים הנה הוא מודה באלהיהם. טעמו להשיג על רבינו שה\"ל לקרותו מין כיון שמודה בעבודת כוכבים והוא כתב למעלה שהאומר שהוא גוף ובעל תמונה הוא מין ועוד שהם אומרים שהם הרבה והוא כתב למעלה שהאומר שיש שם מנהיג אבל הם הרבה הוא מין והיאך קראו מומר. ואני אומר אילו לא היתה אומה אחרת בעולם אלא עובדי כוכבים היה לו להשיג כן אבל כיון שיש אמונות א��רות שאינן עובדים כוכבים היאך יקרא מין לחוזר לדתם. ועוד י\"ל שהחוזר לדת ההיא שני שמות רעים נקראו לו מין ומומר. ועוד י\"ל שמין נקרא המאמין באחד מחמשה דברים הנזכרים למעלה והחוזר לדת העובדי כוכבים אע\"פ שלא יאמין בדתם אלא שחוזר לדתם כדי שלא להיות שפל ונרדף ישראל מומר מיקרי אבל מין לא מיקרי שהרי אינו מאמין בלבו שיש צור זולתי אלהינו. ובפ\"ב מהלכות עבודת כוכבים כתב רבינו ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה ומומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש עבירות שהם קלות וכו'.</b> במסכת אבות פרק שלישי [משנה י\"א] רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והמלבין פני חבירו ברבים אע\"פ שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. וק\"ל למה לא מנה רבינו מפר בריתו של אברהם אבינו, ועוד מנ\"ל שאלו קלות מהראשונות דמי חמיר בעל לשון הרע ממבזה מועדות. ואפשר לומר שמפר בריתו של אברהם היינו מושך בערלתו שמנה בהדי הנך דלעיל. אבל קשה למה לא מנה גם מגלה פנים בתורה, וי\"ל דבפרק חלק (סנהדרין דף צ\"ט:) אמרינן דמגלה פנים בתורה היינו מבזה תלמיד חכם או מבזה חבירו בפני תלמיד חכם וכבר מנה רבינו מבזה תלמיד חכם דפסק כרב ורבי חנינא דאמרי התם הכי ולא כר' יוחנן וריב\"ל דאמרי דהיינו מבזה חבירו בפני תלמיד חכם דאע\"ג דהלכה כר' יוחנן לגבי רב מכל מקום ר' חנינא אפשר דעדיף מר' יוחנן וריב\"ל כיון דאיכא רב נמי בהדיה וכיון דהוא מידי דספיקא פסק לקולא: \n",
+                "<b>ומכנה שם רע לחבירו.</b> תניא בפרק הזהב [ב\"מ דף נ\"ח:] דאין לו חלק לעולם הבא ואמרו שם דאפילו דש ביה בשמיה ופירש\"י כבר הורגל בכך שמכנים אותו בכך ואין פניו מתלבנות ומכל מקום זה להכלימו מתכוין עכ\"ל. נראה מדבריו דאי דש ביה בשמיה וזה אינו מתכוין להכלימו דשרי ובוחן לבבות הוא יודע. ורבינו כתב דמכנה שם ולא כתב שם רע. ונ\"ל שכתב כן לרבות הא דדש ביה בשמיה שכבר אין נראה בעיניו שם רע ואפ\"ה אסור. ומה שמנה רבינו קורא לחבירו בכינוי ומתכבד בקלון חבירו לא ידעתי מקום שבו יאמרו שאין להם חלק לעולם הבא רק בפרק בני העיר (מגילה דף כ\"ח.) אמרו שאמר רבי נחוניא בן הקנה אחד מהדברים שבשבילם האריך ימים בעבורם הוא שלא נתכבד בקלון חבירו ורבי זירא אמר מהדברים שבשבילם האריך ימים הוא שלא קרא לחבירו בכינויו. וי\"ל לדעת רבינו היינו קורא לחבירו בכינויו היינו מכנה שם לחבירו כיון דאמרו דאפילו דש ביה בשמיה א\"כ אינו המכנה הראשון. ואפשר שמשמעות מכנה היינו המכנה הראשון. וממה שאמרו אע\"ג דדש ביה בשמיה למד רבינו לקורא לחבירו בכנוי בהוא הדין וצ\"ע: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים שכל אחד מאלו וכו'.</b> כן כתב הרי\"ף בפרק קמא דר\"ה וכן כתבו התוס' וראיה מהא דתניא פרק קמא דקידושין [דף מ':] אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו: \n",
+                "<b>כל הרשעים וכו'.</b> פרק לפני אידיהן (ע\"ז דף ז'.) וכלן שחזרו בהם אין מקבלין אותם עולמית דברי ר\"מ ר\"י אומר חזרו בהם במטמוניות אין מקבלין אותם בפרהסיא מקבלין אותם. א\"ד עשו דבריהם במטמוניות מקבלין אותן בפרהסיא אין מקבלין אותן ר\"ש ור' יהושע בן קרחה אומרין בין כך ובין כך מקבלין שנאמר שובו בנים שובבים אמר ר' יצחק איש כפר עכו א\"ר יוחנן הלכה כאותו הזוג. ומפרש רבינו דהאי וכלן קאי אכל רשעים ופושעים וכיוצא בהם. ונראה דקאי לכל הנך שכתב בפ' זה גם לאפיקורוסין ואע\"פ שכתב בפרק ב' דעכו\"ם שהאפיקורוסין אין מקבלין אותם בתשובה לעולם כבר כתב שם והאפיקורוסין הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים גופי תורה להכעיס בשאט נפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון משמע דבהנך אפיקורסים דוקא הוא דקאמר שאין מקבלין אותם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה וכו'.</b> ברייתא כתבה הרי\"ף בפ' בתרא דיומא. וכתב הר\"ן לא ידעתי היכן היא שנויה. ומצאתי כתוב יגענו וחפשנו ולא מצאנו בברייתות הנמצאות אצלנו שהוא הנקרא תוספתא משני חבורי רבי חייא ורבי אושעיא וזולתו אבל נמצאת במסכתות קטנות לעצמה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והאוכל שור עניים וכו': כתב</b> הראב\"ד דומה שהוא שונה ברי\"ש וכו' ואומר שלי אני נוטל, עכ\"ל. ואני אומר שאין הכרע לגירסא זו יותר מזו. ועוד שאפשר שגם רבינו גורס שוד בדלי\"ת והיינו נכסי יתומים דלישנא דקרא נקט משוד עניים ונתן טעם רבינו למה ייחדו עניים יותר משאר בני אדם מפני שאלו אמללים הם ויוכל לאכול השוד שלהן מה שאין כן בשאר בני אדם ועוד טעם שני מפני שאינן ידועים ומפורסמים: \n",
+                "<b>והמקבל שוחד וכו' שהדבר יש לו רגלים.</b> כלומר שלא ישיב אל לבו לאמר שלא כדין דנתי שהדין תלוי בשיקול הדעת ויש לו רגלים לומר יפה דנתי וכיון שקבל השוחד לעולם לבו ודעתו נוטים לצד זכותו ולא לצד חובתו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>על מה שכתב רבינו אלא כל אדם ראוי להיות צדיק וכו' או חכם או סכל.</b> כתבו הגהות תימא דאמרינן בפרק כל היד [נדה דף ט\"ז.] המלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל הטפה וכו' או גבור או חלש או טפש או חכם. הרי בפירוש משמע שגם דבר זה הוא בידי שמים. ואולי יש חלוק בין סכל לטפש וסכל הוא לענין יראת שמים. ומורי הר\"ם תירץ דהכא ה\"פ לאחוז בחכמה או בסכלות וההוא דפרק כל היד ר\"ל לעשות לו לב חכם או לב טפש עד כאן לשון הרמ\"ך. ומ\"ש דסכל הוא לענין יראת שמים אין לו טעם דאין ענין סכל לענין יראת שמים ועוד דאין זה מקביל לחכם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע איך ידע הקב\"ה וכו': כתב</b> הראב\"ד א\"א לא נהג זה המחבר וכו'. וכל זה איננו שוה עכ\"ל. וי\"ל שרבינו נתכוון שאם אי זה אדם יקשה בעיניו קושיא זו יתבלבל דעתו ולכן הציע לפניו דברים אלו כדי שישוב וידע שאין מטבע שאלה זו ליישבה אלא כאמור שאין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים ומעשיהם וכו': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והלא כתוב בתורה ועבדום וכו'.</b> חוזר למה שכתב למעלה שפרעה לא גזר עליו הש\"י שיחטא אלא שחטאו חייבו למנוע ממנו התשובה ועל זה מקשה והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי שגזר על המצריים שירעו לישראל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לעולם יראה אדם עצמו וכו'.</b> פרק שני ממסכת אבות שוב יום אחד לפני מיתתך. ובשבת פ' שואל (שבת דף קנ״ג.) פירשו שכל יום יראה כאילו הוא יום אחד לפני מיתתו נמצאו כל ימיו בתשובה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים וכו'.</b> מימרא דר' אבהו פ' אין עומדין (ברכ��ת ל\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה.</b> בפ' יוה\"כ (דף פ\"ז:) גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחטא גמור הוא וכו'.</b> משנה בסוף הזהב (מציעא נ\"ח: נ\"ט:) אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מה היו מעשיך הראשונים ובגמרא מאן דזקיף ליה זקיפא בדיוקתיה לא לימא ליה לחבריה זקוף לי בניתא, כלומר מי שיש לו תלוי במשפחתו לא יאמר לו תלה לי דג זה שכל לשון תליה גנאי הוא לו, ולמד מכאן רבינו דלבעל תשובה נמי כל שמזכיר לפניו דברים וענינים הדומים למעשיו כיון שזה מתבייש בכך אסור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפי השמועה למדו למען ייטב לך וכו'.</b> בסוף פ\"ק דקידושין (דף ל\"ט: מ'. ובסוף חולין קמ\"ב.) מימרא דר' יעקב: \n",
+                "<b>ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו וכו'.</b> ממ\"ש רבינו כאן וגם ממה שכתב להלן הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה וכו' נראה שאין שום עונש וצער אחר לרשע אלא הכרת הזה בלבד. ודבר זה אינו לא כפי דברי תורה ולא כפי דברי רז\"ל שהרי לדברים אלו אין עונש האדם אלא כרת ואין התורה מחייבת כרת לכל אדם. ונמצאת פוטר בטענה זו את כל החוטאים מן העונש. ועוד לדעת זו עשית את העובר על כרת אחת ואפיקורוס הכופר בעיקר ושופך דמים שוים בדיניהם וזה דבר הפך הדעת והפך התורה. וכתב הרמב\"ן ז\"ל שח\"ו לא עלה דבר זה על דעת רבינו ז\"ל אלא דבריו ז\"ל על סוף האבדון וכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה שהוא הכרת שהוא ביטול הנפש וכלל בה שביטול זה הוא מלבד מה שנתייסרה תחלה בעונש גיהנם ביסורין גדולים והוא עונש גדול ואבדון חמור שאבדה הנפש הנועם הגדול שהיתה ראויה לו מצד שהיתה זכה שלוקחה ממקום כבוד המלאכים או למעלה מהם שהוא זכות הצדיקים ומעלתם. וכן כתב לעיל פרק ג' כל הרשעים שעונותיהם מרובים דנין אותם כפי חטאם ויש להם חלק לעולם הבא ואלו שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונדונין כפי גודל רשעם וכו', הרי שהפריש בין חייבי כריתות גמור ובין הנידון כפי רשעו ואם אין שם יסורין מה חילוק יש אלא דעתו כדפרישית, עכ\"ל: \n",
+                "<b>מפי השמועה למדו הכרת בעוה\"ז וכו'.</b> בפרק ד' מיתות (סנהדרין ס\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העולם הבא אין בו גוף וכו': כתב</b> הראב\"ד דברי האיש הזה בעיני וכו'. ויהיו העטרות כמשמען ולא יהיה משל, עכ\"ל: \n",
+                "<b>ול\"נ</b> שאין חילוק בין רבינו להראב\"ד אלא בשמות בלבד. דלרבינו העולם שלאחר המות נקרא העוה\"ב וכמ\"ש בסוף פרק זה ז\"ל זה שקראו אותו חכמים עוה\"ב לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואח\"כ יבא אותו העולם אין הדבר כן אלא הרי הוא מצוי ועומד שנאמר אשר צפנת ליראיך ולא קראוהו עוה\"ב אלא מפני שאותם החיים באים לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה, עכ\"ל. וכל אותם המאמרים שהביא הראב\"ד הם לעולם התחיה והראב\"ד ז\"ל קורא לעולם התחייה עוה\"ב ובכך עלו דברי שניהם כהוגן ואלו ואלו דברי אלהים חיים: \n",
+                "<b>כך אמרו חכמים הראשונים העוה\"ב וכו'.</b> מימרא דרב סוף פרק היה קורא (ברכות י\"ז.): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכמים קראו לה וכו': כתב</b> הראב\"ד ואם זו היא הסעודה וכו'. כלומר דאמרינן סוף פרק ערבי פסחים (פסחים דף קי\"ט:) שלעתיד לבא סעודה שהקב\"ה עושה לצדיקים נוטל כוס של ברכה ומחזר על כל האבות עד שמגיע לדוד והוא נוטל ומברך. ורבינו יסבור ד��יינו לעולם התחייה אבל מה ששנינו והכל מתוקן לסעודה היינו העולם הבא אחר המות. וצריך לי יישוב לדעת הראב\"ד דעולם הבא היינו עולם שאחר התחייה היאך יתיישב מימרא דרב העוה\"ב אין בו לא אכילה וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו חכמים כל הנביאים וכו'.</b> מימרא דרבי חייא בר אבא פרק במה אשה יוצאה (שבת דף ס\"ג.) ודע דמשמע התם דהא דרבי חייא בר אבא פליגא אדשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, ורבינו כתב כאן הא דרבי חייא בר אבא בפרק שאחר זה וגם בפרק י\"ב מהלכות מלכים כתב לדשמואל וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שקראו אותם חכמים העולם הבא וכו': כתב</b> הראב\"ד נראה כמכחיש וכו' וחד חרוב נמצא שהוא עולם חדש, עכ\"ל. וכבר כתבתי שדעת רבינו שעוה\"ב הוא עוה\"ב אחר המות והקבלה שהקב\"ה יחריב את עולמו בסוף שיתא אלפי שנים כמוזכר בפרק חלק גם רבינו לא יכחיש זה ואינו ענין למ\"ש רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אין בין העולם הזה וכו'.</b> מימרא דשמואל פ' במה אשה יוצאה (שבת דף ס\"ג.) כתבתי בפרק קודם זה מה שיש לספק בלשון זה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר וכו' במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו.</b> פרק לפני אידיהן (ע\"ז דף י\"ט.) מימרא דר' אלעזר: \n",
+                "<b>אל תהיו כעבדים וכו'.</b> פ\"ק דאבות [משנה ג']. ולפי שנמשך ממאמר זה ענין צדוק ובייתוס כתב שהיו מצוים תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד, כלומר ולא לכלם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר ידוע וכו'.</b> עד שישגה בה תמיד כראוי: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א זה השגיון וכו' שלא תשית עליהם לב, עכ\"ל. מ\"ש לשון שיר נראה דהיינו לומר שישמח באהבת ה' כמו שאדם שמח בשיר. השי\"ת ישים חלקנו מאוהבי שמו אמן וכן יהי רצון: \n",
+                "<b>נשלם ספר המדע</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תשובה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/English/Sefaria Community Translation.json

@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "(10) Anyone who believes in his mind ...  Our master, z\"l, opened his mouth and his tongue in commenting on the Mishna, Avot chapter 4, regarding subsidies given to students and teachers, and even though it seems from his words that most of the great Torah sages of that time, or all of them, did that.  And here also he follows his same reasoning.  And there he cites a proof from Hillel the Elder (Yoma 35b), who was a wood-cutter and studied.  But there is no proof from that example, because that was specifically at the beginning of his studies; because in their times there were thousands and myriads of students, perhaps they gave [subsidies] only to the famous [prominent] among them, or that anyone who was able [to get along] without benefiting [from study] did so.  However, when he [Hillel] achieved wisdom and taught knowledge to the people, would you imagine that he [still] chopped wood?  Likewise the example that he cited of R' Hanina ben Dosa (Ber. 17b) is no proof, for if he had wanted to become wealthy, he would not have needed to ask people, but rather Heaven would have provided for him, as is mentioned in Ta'anit (25a).  But rather he, z\"l, did not want to benefit from this world, and our words apply only to those who do want to benefit from this world except not in a prohibited way.  And Karna (Ket. 105a) who received compensation [for adjudicating cases], for he was an aroma-tester in a wine storage facility, determining which [barrels] were fit to maintain.  That work was good and entailed little effort.  And there is no doubt that one whom God, may He be blessed, has graced with the ability to sustain himself from his work is prohibited from taking compensation.  And Rav Huna, who was a water drawer, Rashi z\"l has already explained that he drew water to irrigate his fields.  There is no disgrace in this, and also, according to this, he had real estate and did not need to take compensation.... Even if that is not the view of our master, but rather it is as his words appear to say in his explanation of the mishnah,\nstill, we know that when the law is uncertain to you, you should follow the minhag. We have seen all sages of Israel,\nfrom before the time of our master and afterward, accept payment from the community. Even if we must admit that the\nlaw follows our master‟s words in his explantion of the mishnah, it is possible that all of the sages of the generations\nagreed to this practice, due to „It is a time to act for Gd; they have annulled Your Torah.‟ Without the available\nsupport of students and teachers, they could not work in Torah appropriately, and Torah would - Gd forbid! - be\nforgotten. When support is available, they can involve themselves in study, and Torah will grow and be strengthened.",
+                "(11)  ... And corresponding to the intent to gain wealth it says [Avot 1:13] \"one who makes use of the crown passes away,\" and here are included all sorts of benefiting from words of Torah.  This applies to one who devotes his study from the beginning to these ends, or if he can sustain himself without taking compensation for his study.  But if he studies for the sake of heaven but ultimately cannot sustain himself without accepting compensation, it is permitted....  The principle that emerges is that anyone who lacks a means of sustaining himself may accept his compensation for teaching, whether from the students themselves or from the community.  And it is likewise permitted to take compensation from the public for judging, or from the litigants, after observing the conditions mentioned in the laws of Sanhedrin. And since God has made all this known to us, one might say that our Master's intent here is that one must not cast off the yoke of work in order to sustain oneself from other people in order to study, but rather one should learn a trade that sustains him; if it suffices for him, well and good, and if not, he may take sufficient from the community, and there is no problem.  This is why he wrote, \"Anyone who takes it into his mind, etc,\" and he cited several mishnayot showing that is proper to study a trade.  And even if we do not say that this is our Master's view, but rather what appears from his words in his Mishna Commentary, we still have the principle that wherever the halacha is weak [uncertain] in your hands, go according to the practice.  And we have seen that all the sages of Israel, before our Master's time and after him were accustomed to take compensation from the public, and even if we affirm that the halacha is according to our Master in the Mishna Commentary, it is possible that all the sages of the generations agreed, based on \"A time to act for God, they have overturned Your Torah\" (Ps. 119:126), for if sustenance for students and teachers were not available, they could not labor in Torah appropriately, and the Torah would be forgotten, God forbid, and it [sustenance] being available, they can engage, and \"He will magnify and glorify Torah.\" (Isa. 42:21) "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>Just as a person is commanded...and afterward he returns the lost object of his teacher.:</b> In [Bava] Metzia 43a, at the end of the 2nd chapter - It was taught: His father's lost object and his teacher's lost object - his teacher's takes precedence, since his father brings him to life in this world, but his teacher who taught him wisdom brings him to life in the world to come. And if his father is equal to his teacher [in wisdom] - his father's takes precedence.  His father and his teacher were [each] carrying a burden - he lays down his teacher's, and afterward lays down his father's. His father and his teacher were in captivity - he redeems his teacher, and afterward redeems his father.  But if his father is a Sage - he redeems his father, and afterward redeems his teacher. (Bava Metzia 43a)  And the words of our Teacher (Rashi) who wrote here that: if his father is a Sage, even though he is not equal [in wisdom] to his teacher, he returns his [father's] lost object, and afterward returns his teacher's.  It is surprising that this was taught explicitly in our Mishnah that if his father was equal [in wisdom] to his teacher, his father's [lost object] takes precedence.  Therefore clearly if he is not equal, his teacher's takes precedence.  Yet our Teacher himself wrote in Chapter 12 of the Laws of Robbery and Lost Property, \"If he chanced upon [both] the lost object of his teacher and the lost object of his father - if his father was equal to his teacher [in wisdom], his father's takes precedence, but if not his teacher's takes precedence.  And this is characteristic of his teacher, that he learned the majority of his Torah wisdom from him.\" "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/English/merged.json

@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Torah_Study",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "(10) Anyone who believes in his mind ...  Our master, z\"l, opened his mouth and his tongue in commenting on the Mishna, Avot chapter 4, regarding subsidies given to students and teachers, and even though it seems from his words that most of the great Torah sages of that time, or all of them, did that.  And here also he follows his same reasoning.  And there he cites a proof from Hillel the Elder (Yoma 35b), who was a wood-cutter and studied.  But there is no proof from that example, because that was specifically at the beginning of his studies; because in their times there were thousands and myriads of students, perhaps they gave [subsidies] only to the famous [prominent] among them, or that anyone who was able [to get along] without benefiting [from study] did so.  However, when he [Hillel] achieved wisdom and taught knowledge to the people, would you imagine that he [still] chopped wood?  Likewise the example that he cited of R' Hanina ben Dosa (Ber. 17b) is no proof, for if he had wanted to become wealthy, he would not have needed to ask people, but rather Heaven would have provided for him, as is mentioned in Ta'anit (25a).  But rather he, z\"l, did not want to benefit from this world, and our words apply only to those who do want to benefit from this world except not in a prohibited way.  And Karna (Ket. 105a) who received compensation [for adjudicating cases], for he was an aroma-tester in a wine storage facility, determining which [barrels] were fit to maintain.  That work was good and entailed little effort.  And there is no doubt that one whom God, may He be blessed, has graced with the ability to sustain himself from his work is prohibited from taking compensation.  And Rav Huna, who was a water drawer, Rashi z\"l has already explained that he drew water to irrigate his fields.  There is no disgrace in this, and also, according to this, he had real estate and did not need to take compensation.... Even if that is not the view of our master, but rather it is as his words appear to say in his explanation of the mishnah,\nstill, we know that when the law is uncertain to you, you should follow the minhag. We have seen all sages of Israel,\nfrom before the time of our master and afterward, accept payment from the community. Even if we must admit that the\nlaw follows our master‟s words in his explantion of the mishnah, it is possible that all of the sages of the generations\nagreed to this practice, due to „It is a time to act for Gd; they have annulled Your Torah.‟ Without the available\nsupport of students and teachers, they could not work in Torah appropriately, and Torah would - Gd forbid! - be\nforgotten. When support is available, they can involve themselves in study, and Torah will grow and be strengthened.",
+                "(11)  ... And corresponding to the intent to gain wealth it says [Avot 1:13] \"one who makes use of the crown passes away,\" and here are included all sorts of benefiting from words of Torah.  This applies to one who devotes his study from the beginning to these ends, or if he can sustain himself without taking compensation for his study.  But if he studies for the sake of heaven but ultimately cannot sustain himself without accepting compensation, it is permitted....  The principle that emerges is that anyone who lacks a means of sustaining himself may accept his compensation for teaching, whether from the students themselves or from the community.  And it is likewise permitted to take compensation from the public for judging, or from the litigants, after observing the conditions mentioned in the laws of Sanhedrin. And since God has made all this known to us, one might say that our Master's intent here is that one must not cast off the yoke of work in order to sustain oneself from other people in order to study, but rather one should learn a trade that sustains him; if it suffices for him, well and good, and if not, he may take sufficient from the community, and there is no problem.  This is why he wrote, \"Anyone who takes it into his mind, etc,\" and he cited several mishnayot showing that is proper to study a trade.  And even if we do not say that this is our Master's view, but rather what appears from his words in his Mishna Commentary, we still have the principle that wherever the halacha is weak [uncertain] in your hands, go according to the practice.  And we have seen that all the sages of Israel, before our Master's time and after him were accustomed to take compensation from the public, and even if we affirm that the halacha is according to our Master in the Mishna Commentary, it is possible that all the sages of the generations agreed, based on \"A time to act for God, they have overturned Your Torah\" (Ps. 119:126), for if sustenance for students and teachers were not available, they could not labor in Torah appropriately, and the Torah would be forgotten, God forbid, and it [sustenance] being available, they can engage, and \"He will magnify and glorify Torah.\" (Isa. 42:21) "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>Just as a person is commanded...and afterward he returns the lost object of his teacher.:</b> In [Bava] Metzia 43a, at the end of the 2nd chapter - It was taught: His father's lost object and his teacher's lost object - his teacher's takes precedence, since his father brings him to life in this world, but his teacher who taught him wisdom brings him to life in the world to come. And if his father is equal to his teacher [in wisdom] - his father's takes precedence.  His father and his teacher were [each] carrying a burden - he lays down his teacher's, and afterward lays down his father's. His father and his teacher were in captivity - he redeems his teacher, and afterward redeems his father.  But if his father is a Sage - he redeems his father, and afterward redeems his teacher. (Bava Metzia 43a)  And the words of our Teacher (Rashi) who wrote here that: if his father is a Sage, even though he is not equal [in wisdom] to his teacher, he returns his [father's] lost object, and afterward returns his teacher's.  It is surprising that this was taught explicitly in our Mishnah that if his father was equal [in wisdom] to his teacher, his father's [lost object] takes precedence.  Therefore clearly if he is not equal, his teacher's takes precedence.  Yet our Teacher himself wrote in Chapter 12 of the Laws of Robbery and Lost Property, \"If he chanced upon [both] the lost object of his teacher and the lost object of his father - if his father was equal to his teacher [in wisdom], his father's takes precedence, but if not his teacher's takes precedence.  And this is characteristic of his teacher, that he learned the majority of his Torah wisdom from him.\" "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}