5d7760c81f6b99a57564df86d4c947052a8bb224385b32ce85349ae9d61f3f28

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,91 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> מצורע שנכנס לירושלים לוקה כו'.</b> כתב מרן וז\"ל ואף ע\"ג דר\"ח סבר דפטור כיון דפלוגתא דר\"י ור\"ש היא פסק רבינו כר\"י כו' והק' לי ה\"ה כהר\"י אלגאזי ה\"י דבפ' אלו דברים דס\"א ע\"ב פרכינן התם ור\"י שפיר קאמר ר\"ש ההוא מבעי ליה לכדתניא ר\"א אומר יכול דחקו זו\"מ ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומא' יכול יהיו חייבים ת\"ל וישלחו מן המחנה כו' בשעה שטמאי מתים משתלחים זו\"מ משתלחים כו' ובפ' מי שהיה דצ\"ה ע\"ב מבואר דסברת ר\"א הלזו במחלוקת היא שנויה דת\"ק דר\"א פליג וס\"ל דעל אכילת קדשים פטורים ועל ביאת מקדש חייבים ופי' רש\"י ז\"ל והרע\"ב ז\"ל שם דת\"ק דר\"א דריש לקרא דוישלחו מן המחנה לחילוק מחנו' כדדריש ר\"ש ורבינו ז\"ל בפ\"ד מה' אלו דין י\"ב פסק כת\"ק דר\"א ועיין במרן כ\"מ שם ואם כן נמצא רבינו ז\"ל מזכה שטרא לבי תרי דכיון דפסק כר\"י ע\"כ לו' דקרא דוישלחו אצטריך לדר\"א ולענד\"נ דלאו קו' היא משום דבפ' א\"ד פרכינן התם לר\"ש דאמר ויאמר זב ואל יאמר מצורע ואני אומר זבין משתלחין מצורעין לא כ\"ש למה נאמר מצורע ליתן לו מחנה שלישית מאי חומריה דמצורע מזב שכן טעון פרימה ופריעה כו' אדרבא זב חמור שכן מטמאי משכב ומושב כו' אמר קרא זב לרבות בעל קרי מצורע חמור מבעל קרי כו' אדרבא ב\"ק חמור שכן מטמא במשהו ס\"ל כר\"נ דתניא ר\"נ אומר משום ר\"י זב צריך כחתימת פי האמ' כו' יע\"ש וא\"כ מבואר הוא דלר\"ש דמייתר ליה מצורע ליתן לו מחנה שלישית הוא משום דס\"ל כר\"נ דזב צריך כחתימת פי האמה וכיון שכן מצורע חמור מב\"ק ומש\"ה אייתר ליה ליתן מתנה ג' אמנם לרבנן דר\"נ דס\"ל דזב מטמא כר\"ש קרא דמצורע אצטריך לגופיה דלא נפ\"ל מק\"ו דב\"ק משום דאיכא למיפרך מה לב\"ק שכן מטמא בכ\"ש וכיון שכן אכתי איכא למימר דזבין ומצורעין משתלחין למחנה אחד דהיינו מחנה ישראל ומש\"ה אצטריך קרא דבדד ישב ליתן לו מחנה שלישית ולא לנתוקי לעש' כדס\"ל לר\"ש וכיון שרבינו ז\"ל פסק בפ\"א מה' מחוסרי כפרה דין ט' דזב מטמא בכ\"ש דלא כר\"נ מש\"ה פסק דמצורע שנכנס לפנים ממחיצתו לוקה משום דלרבנן דר\"נ ע\"כ קרא דבדד ישב אצטריך ליתן לו מחנה ג' ולא לנתוקי לעשה כר\"ש דלא נפ\"ל מקרא דוישלחו מן המחנה כמדובר ואי קשיא לך אם כן כי פרכינן ור\"י שפיר קאמר ר\"ש אמאי לא משני דר\"י ס\"ל כרבנן דר\"נ דזב מטמא בכ\"ש דמהשתא לא אייתר לן קרא דוישלחו מן המחנה ולחילוק מחנות ומש\"ה דריש ליה ר\"י מקרא דבדד ישב הא ודאי לא תיקשי משום דאפילו נימא דר\"י ס\"ל כרבנן דזב מטמא בכ\"ש לא אייתר לן מצורע ליתן לו מחנה ג' מ\"מ אכתי מקרא דוישלחו מן המחנה נפ\"ל שפי' דזבין משתלחין חוץ למחנה לויה משום דליכתוב רחמנא טמא מת וזב אתי מק\"ו דלכ\"ע זב חמור כדאיתא התם אלא דרבנן דר\"נ איכא למימר דזו\"מ משתלחין למחנה אח' אבל זבין וט\"מ במחנה א' ל\"ל מיתורא דזב ואם כן היינו דפריך תלמודא שפי' לר\"י דקאמר יכול יהיו זבין וטמאי מת משתלחין למחנה אחד כו' דלהא לא אצטריך קרא דשפי' קאמר ר\"ש דמקר' דוישלחו נפ\"ל דיאמר טמאי מת כו' וזה פשוט אלא מיהו אכתי קשה קצת אצלי מ\"ש רבינו ז\"ל בראש הפ' דמחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה כו' שומע אני שהמצורע והזב וטמאי מת שלשתן במקום אחד כו' והשתא קשה כיון דרבינו ז\"ל פסק כת\"ק דר\"א חילוק מחנות לזב וטמאי מת מקרא דוישלחו מן המחנה נפ\"ל דיאמר ט\"מ ואל יאמר זב כדדריש ר\"ש ואם כן איך כתב רבינו שומע אני ג' במקום אחד ולזה י\"ל דכיון דהכי דריש לה בספרי נקט רבינו כלשון הספרי כיון דלא נפקא ליה מידי לענין דינא וכדאיתא בדוכתי טובא כן נר' לי ועוד אפשר לומר דאע\"ג דרבינו ז\"ל פסק כר\"י אפי\"ה פסק כת\"ק דר\"א משום דס\"ל דקרא דוישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב אצטריך לדרשא אחרינא דבפ' בנות כותים בדל\"ה דאיבעיא לן ראיה ראשונה של מצורע מהו שתטמ' במשא פשיט לה אביי התם דמטמא במשא משום דאקשי' רחמנ' מצורע לזב גמור מה זב גמור מטמא במשא אף ראי' ראשונה של מצורע מטמא במשא ורבינו ז\"ל בפ\"א מהלכות מטמאי מו\"מ דין י\"ג כתב וז\"ל ראי' ראשונ' של מצורע מטמא במשא שנא' כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש הרי מצורע כזב גמור כו' עי\"ש אשר מבואר שהוא מפרש מ\"ש אביי אקשיה רחמנא מצורע לזב גמור דהיינו מקרא דוישלחו מן המחנה ושלא כפרש\"י שם ועיין במ\"ש הרב מש\"ל שם יע\"ש ואם כן איכא למימר שפיר דלפום מאי דקי\"ל כאביי אפילו למאי דקי\"ל כת\"ק דר\"א אפי\"ה מצינן למפסק כר\"י דקרא דבדד ישב אצטריך ליתן לו מחנה ג' דלא נפ\"ל מקרא דוישלחו מן המחנה דההוא אצטריך לאקשינהו לאשמועינן דראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא ותלמודא דפריך ור\"י שפיר קאמר ר\"ש ה\"נ הו\"מ לשנויי דאצטריך לההיא דאביי אלא משום דאכתי לא שמיע ליה ההיא דאביי הוצרכו לשנויי דס\"ל כר\"א כנ\"ל נכון ובפשטא דשמעתתא הוקשה אצלי במאי דקאמר יאמר ט\"מ ואל יאמר זב ואני אומר כו' דהא קי\"ל אין מזהירין מן הדין ואפילו למ\"ד עונשין מן הדין מודה דאין מזהירין והיה נראה להוכיח מכאן דדוקא בלאו הוא דאמרינן אין מזהירין אבל עשה מזהירין ומסתברא למימר הכי לפי מ\"ש התוס' בריש אז\"נ דבלאוין שאין לוקין עליהם מזהירין מן הדין יע\"ש וא\"כ דכוותא נמי באיסור עשה כיון דאין לוקין עליהם מזהירין מן הדין ושלא כדעת ה\"ה ז\"ל שכתב בס\"פ ך' מה' שבת דאפי' עשה אין מזהירין ועיין בהרב ל\"מ שם וכן נראה לע\"ד שזה דעת התוס' ז\"ל ממ\"ש בפ\"ק דקידושין דל\"ד ע\"ב ד\"ה ואנא אמינא שהקשה וז\"ל וא\"ת כיון דלא נילף חיובא דהקהל ממצה ל\"ל דאמר ליכתוב רחמנא מצה ולא בעי הקהל בלא מצה נמי נפ\"ל חיוב בקהל מק\"ו דטפלים חייבים נשים לא כ\"ש כו' והשתא אי ס\"ל כדעת ה\"ה דעשה נמי אין מזהירין מה קו' אי לא כתי' מצה כלל לא ילפי' חיובא בהקהל מק\"ו דטפלים משום דאין מזהירין מן הדין אמנם השתא דכתיב מצה ילפינן שפיר מק\"ו משום דאינו אלא גלוי מילתא בעלמא דלא נילף ראי' דהקהל מעולת ראי' דפטור ואהני ק\"ו למילף ממצה אלא נראה ודאי דס\"ל דבעשה מזהירין מן הדין וכן נראה להוכיח עוד מההיא דגרסינן במכות דט\"ו אמר עולא לא יאמר ולו תהיה לאשה באונס ולגמור ממוציא שם רע מק\"ו ומה מוציא שם רע שלא עשה מעשה אמר קרא כו' והשתא ק' דהא אין מזהירין מ\"ה אלא משמע ודאי דעשה מזהירין לכ\"ע ולדעת ה\"ה לא ידעתי מה יענה לסוגייא הלזו וצ\"ע ומ\"מ לדאתאן עלה נראה דקושיין לא מיתבא בהכי דאכתי קשה דנהי דלעשה דוישלחו כו' איכא למימר שפיר דאתי מק\"ו מיהו אכתי נימא דלהכי כתבי' קרא למצורע בהדייא משום אזהרה דולא יטמאו את מחניהם דכתיב בתר הכי דמק\"ו אין מזהירין ואולי י\"ל דק\"ו אינו אלא גלוי מילתא דטמא לנפש דקרא מיירי אף בשאר טמאים כגון זבין ומצורעים דהנהו נמי טמאין מקרו ואע\"ג דכתיב טמא לנפש מרבינן להו מתיבת טמא ודומה לזה כתבו התוס' פרק כ\"ש ד\"ה איכא בינייהו וז\"ל וא\"ת והיכי יליף שאר משקין מק\"ו הא אין מזהירין מ\"ה וי\"ל דהאי ק\"ו אינו אלא מגלי דבישול דקרא איירי אף בשאר משקין עכ\"ל הרי דאע\"ג דקרא כתיב בהדיא מבושל במים ק\"ו אהני לן לרבונהו בתיבת מבושל דבשאר משקין נמי מיקרי מבושל ה\"נ דכוותא אלא דאכתי קשה למאי דקאמר בתר הכי יאמר זב ואל יאמר מצורע כו' דהכא ודאי לא שייך למימר הכי כמובן ודרך אגב ראיתי לעמוד עמ\"ש הרא\"ם בפ' תצא ד\"ה ואסור ליכנס בס\"ד וז\"ל ושמא י\"ל דכיון דחייבה תורה ל\"ת לנכנס למחנה לויה למדו שהנכנס למחנה שכינה עובר בעשה דויצא אל מחוץ למחנה ובל\"ת דלא יבא אל תוך מחנה לויה וכ\"ש מחנה שכינה וליכא למימר הכא אין מזהירין מ\"ה דמחנה שכינה ומחנה לויה תרוייהו משום קדושתה של שכינה הוא וכחד מחנה חשיבי להו יע\"ש ואני תמיה עליו דבהדיא אמרו בספרי הובא בילקוט ס' נשא סי' תרצ\"ו וז\"ל וישלחו מן המחנה ממחנה שכינה או שומע אני ממחנ' לויה כו' עד שלא יאמר יש לי בדין אם נדחו טמאין ממחנה ארון הקל ק\"ו ממחנ' שכינה אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וישלחו מן המחנה ללמדך שאין עונשין מן הדין והכי אמרי' התם סמוך ונראה משם ר\"י ועיין בס' ת\"ש הנה מבואר הפך דברי הרא\"ם ז\"ל ועוד אני תמיה עליו שכפי מה שהסכימה דעתו ז\"ל בס' שמיני דכל דאיכא איסור עשה מפו' בתורה מזהירין מ\"ה וכדעת ה\"ה ז\"ל ויחס סברא הלזו לרש\"י ז\"ל ושלא כדעת הרמב\"ן כמ\"ש ע\"ש באורך ובפשיטות היל\"ל דהכא ליכא למימר אין מזהירין מן הדין כיון דאיכא עשה דויצא אל מחוץ למחנה וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> טמא שטבל כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ובמה שתי' מרן בתי' אחרון דמיתה בידי שמים חמור מכרת ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל ובפרק כ\"ש דל\"ב ע\"ב מבואר דכרת חמור ממיתה בי\"ש וכן מבואר בפרק הערל ד' ע\"ג ובסוף פרק דם שחיטה אמרינן דמעילה איסור קל במיתה וקדשים איסור חמור בכרת ועיין בפירש\"י שם ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שפב) </b> ובמה שתירץ מרן בתי' אחרון דמיתה בידי שמים חמורה מכרת כו' ובפ' כ\"ש מבואר דכרת חמור ממיתה בידי שמים כו'. תמהני דבהדיא אמרינן בשבת דף כ\"ה ריש ע\"ב דקודש חמיר מתרומה טמאה שהיא כמיתה משום דבקודש ענוש כרת וע\"ש. ואיני יודע אמאי הקשה מהמאוחר היינו מפסחים וכן מיבמות כו' ולא הקשה משבת ועי' רש\"י שם ע\"א בד\"ה וכרת כו' שכתב שם דבכרת הולך ערירי אבל לא במיתה בידי שמים וכן כתב ר\"ת שם בתוס' בד\"ה כרת כו' וע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואפי' </b>\n<b> נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה.</b> בפ\"ק דיומא מייתי התם מתני' דקתני על מה הציץ מרצה על הדם כו' בין בשוגג בין במזיד וכתבו התוס' שם וז\"ל הא דלעיל קאמר במזיד לא הורצה בפרק הקומץ מקשי לה ואיכא דמשני טומאתו בשוגג הן במזיד לא זריקתו בין בשוגג כו' ואיכא למ\"ד איפכא כו' וא\"ת אם כן בפרק הקומץ לישני כההיא דהציץ מרצה איירי מדאורייתא כו' ע\"ש ועיין בהרב חד\"ה ז\"ל פ' כ\"צ ד\"פ ע\"ב ד\"ה נזרק דמו מ\"ש וז\"ל והוא הדין דהוה מצי להקשות כו' ע\"ש וכנראה שאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו ודפרק האשה רבה ד\"צ מדלא הזכיר על דל שפתיו עוד ראיתי שהקשה שם הרב הנזכר לפי' ריב\"א שם וז\"ל ק\"ק לפ\"ז מאי פריך מההיא דהציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אימא דהוא איירי לענין פטור קרבן דפטור מדאורייתא ולא חייבו חכמים דהוי חולין בעזרה אבל במתניתין דהכא דאסר במזיד היינו הבשר לאכילה ומדרבנן עכ\"ל ע\"ש ואיני יודע מה לו עם פי' ריב\"א שהרי קו' זו איתא לכל הפי' למאי דפריך בפרק הקומץ רבה דף כ\"ה ברייתא דדם שנטמא כו' אברייתא דעל מה הציץ מרצה דאמאי לא משני הכי שהרי בפרק האשה רבה אוקימנא לברייתא דדם שנטמא דהיינו דוקא להתיר בשר לאכילה אבל בעלים מיהא מתכפרו ולעיקר קו' י\"ל דדחיקא ליה לתלמודא לשנויי הכי משום דכפי זה מאי דקתני בברייתא דעל מה הציץ מרצה על הדם כו' שנטמא בין בשוגג בין במזיד חלוקת במזיד לא הוי דומיא דשוגג שהרי בנטמא הדם אשוגג הציץ מרצה אף על אכילת בשר וכדקתני בברייתא דדם שנטמא וחלוקת במזיד לא הוי אלא לענין פטור קרבן וזה דוחק דבחדא מחתא מחתי להו ומשמע דמה שהציץ מרצה על השוגג מרצה נמי על המזיד ומשום הכי הוצרך לשנויי דקאי אטומאה או אזריקה למר כדאית ליה כו' דהשתא הוי בחדא מחתא דבין בשוגג בין במזיד מרצה אף על אכילת בשר כנ\"ל נכון:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> הציץ מרצה כו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין.</b> הנה מדברי רבינו ז\"ל נראה שפוסק כרב יאושע דס\"ל בפרק כ\"צ דע\"ו דאין הציץ מרצה על טומאת אוכלין אך הרב תוי\"ט פ\"ט דפסחים משנה ז' כתב דאע\"פ שסתם ומשמע אין הציץ מרצה על האוכלין כלל מ\"מ מ\"ש בפ\"א מה' פסולי המוקדשין דין ל\"ד ובפ\"ד מה' ק\"פ ד\"ב נראה בהדיא דהציץ מרצה על האוכלין בדיעבד אם זרק וכדאמרינן התם בפ' כ\"צ אליבא דר\"י וכן כתב הרב בל\"מ ז\"ל וחזר בו ממ\"ש פרק י\"א מה' פסולי המוקדשין וא\"כ צ\"ל שמ\"ש רבינו כאן אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין ה\"ד לכתחלה שלא יזרוק מיהו אם זרק הורצה ולע\"ד ק' טובא דאם כן משמע דס\"ל לרבינו דהציץ מרצה על העולין לכתחילה ומותר לזרוק שהרי כתב וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין כו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין וכיון שכן קשה טובא שהרי בפ\"א מה' פסולי המוקדשין דין הנזכר כתב רבינו ז\"ל וז\"ל כל הזבחים של יחיד בין שנטמא הבשר והחלב קיים כו' וזרק את הדם נטמאו ב' לא יזרוק ואם זרק הורצה כו' והשתא אם איתא דס\"ל דהציץ מרצה על העולין אפי' לכתחילה אם כן בנטמאו ב' הו\"ל לרבינו לומר שיזרוק לכתחלה דכיון שהציץ מרצה על העולין הו\"ל כנטמא בשר וחלב קיים דזורק את הדם ובפרק כ\"צ מוכחינן דר\"י ס\"ל דאין הציץ מרצה על העולין מברייתא דקתני נטמא בשר וחלב קיים כו' אבל נטמאו תרוייהו לא אלמא קסבר ר\"י אין הציץ מרצה על העולין ולא על האכילות ופירש רש\"י ז\"ל וז\"ל ולא על העולין דהיינו חלב דאי מרצה אחד מינייהו אמאי פסול וכן כתב עוד שם דאמורין או אברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה משמע הא להקטירן לכתחילה לא וצ\"ע כעת ודע דאפי' לר\"א דס\"ל דהציץ מרצה על אכילות כתב רש\"י ז\"ל בפ\"ק דפסחים דאינו מרצה אלא להתיר דם לזריקה אבל אינו מרצה שיהא בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר ודוחה ל\"ת כו' יע\"ש וכתב הרב ל\"מ ז\"ל בפ\"ד מה' קרבן פסח שיש להוכיח כן מסוגיא דפרק כ\"צ יע\"ש ולע\"ד יש להוכיח כן עוד בהדיא מהא דגרסינן במנחות דט\"ו אמתני' דקתני נטמא א' מן החלות או א' מן הסדרים כו' וחכ\"א נטמא בטומאתו והטהור יאכל ואמרינן התם אמר רב פפא בציץ מרצה על אכילות קא מפלגי רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות כו' הרי בהדיא דאע\"ג דס\"ל לרבנן דהציץ מרצה על אכילות קאמרי רבנן ד��טמא בטומאתו וזו ראיה ברורה ופשוט עוד ראיתי לעמוד עמ\"ש התוס' פ\"ק דיומא דף ז' ע\"ב ה\"ה על הדם ועל הבשר וז\"ל בפסחים פ\"ק פי' רש\"י דאתיא כרבי יהושע דאמר אם אין בשר אין דם מיהו אומר ר\"י דאתיא אפי' כר\"א דאמר יש דם אעפ\"י שאין בשר והא דבעי רצוי ציץ היינו כדאמרינן פרק כ\"צ לאקבועינהו בפגול ולאפוקינהו מידי מעילה עכ\"ל ולדידי נראה לי להליץ בעד רש\"י ז\"ל דאע\"ג דבפרק כ\"צ אמרינן דמאי דקאמר ר\"א הציץ מרצה על אכילות למיקבעינהו בפגול ולאפקינהו מידי מעילה הוא דקאמר מ\"מ הכא לברייתא דחיקא ליה למימר הכי מדקתני על הדם ועל הבשר משמע דהוי דומיא דדם דכי היכי דחלוקת דם שנטמא הציץ מרצה דקתני הוי להתיר דם לזריקה ה\"נ בחלוקת על הבשר הוי לענין להתיר דם לזריקה ומש\"ה הוצרך לומר דר\"י היא מיהו הא ק\"ל טובא לדעת רש\"י ז\"ל דבפרק הקומץ רבה כי פרכינן ברייתא דדם שנטמא על ברייתא דעל מה הציץ מרצה אמרינן התם ל\"ק הא ר\"י הא רבנן דתניא אין תורמין כו' והדר פריך אימור דשמיע ליה לר\"י דלא קניס דמרצה ציץ על אכילות מי שמעת ליה אלא אמר רב חסדא ל\"ק הא ר\"א הא רבנן אימור דשמיע ליה לר\"א דמרצה ציץ על אכילות דלא קניס מי שמעת ליה כו' והשתא לדעת רש\"י ז\"ל עדיפא מינה הו\"ל לתלמודא להקשות דהיכי מצי אתי כר\"א הא ר\"א ס\"ל דיש דם אע\"פ שאין בשר למה לי ציץ לרצויי אלא ודאי משמע דברייתא מצי מתוקמא כר\"א והציץ מרצה דקתני היינו לאקבעינהו בפיגול כמ\"ש התוס' וצ\"ע לדעת רש\"י ז\"ל תו ק\"ל אמ\"ש רש\"י ז\"ל בפ\"ק דפסחים די\"ו ע\"ב ד\"ה על הדם וז\"ל אלא לר\"י אצטריך דאמר אם אין בשר אין דם וקאמר הכא ה\"מ כשיצא בשר חוץ למחיצתו דאין ציץ מרצה על היוצא או שאבד הבשר אבל אם נטמא בשר קודם זריקת דם הציץ מרצה עליו להתיר דם לזריקה ע\"ש וקשה טובא שהרי לפי דעתו ז\"ל ע\"כ מאי דקתני בברייתא על הבשר ועל החלב שנטמא היינו בשנטמאו ב' הבשר והחלב ומ\"ש רש\"י בין שנטמא הבשר בין שנטמא החלב ר\"ל בין שנטמא החלב ג\"כ דליכא למימר דבריי' או או קתני דאם כן תקשי ליה דאפי' כר\"י לא מצי אתי שהרי הא דקאמר ר\"י אם אין בשר אין דם ה\"ד בשנטמאו או נאבדו ב' הבשר והחלב אבל אם נאבד הבשר והחלב קיים זא\"ה כדאי' פ' כ\"צ דע\"ט ע\"א וא\"כ ל\"ל ציץ לרצויי הא אפי' בנאבד א' מהם דלא מהני ציץ ס\"ל לר\"י דזורק את הדם אלא ע\"כ כמ\"ש וא\"כ צ\"ל דמ\"ש רש\"י אבל אם נטמא בשר הציץ מרצה עליו להתיר בשר לזריקה אין כונתו לומר שיזרוק הדם לכתחילה שהרי בשנטמאו ב' לר\"י לא יזרוק ואם זרק הורצה כדאיתא בפרק כ\"צ דף ע\"ז ע\"ב דלר\"י לא מהני ציץ לרצויי לכתחילה וכן כתב רש\"י פרק כ\"ש דל\"ד ע\"ב ד\"ה אי אמרת כו' יע\"ש אלא כונתו לומר להתיר דם לזריקה שאם זרק הורצה והויא זריקה מעליא וכיון שכן ק' דאיך כתב אלא לר\"י אצטריך דאמר אם אין בשר אין דם וקאמר הכא ה\"מ כשיצא בשר כו' הא אפילו בשיצא הבשר ס\"ל לר\"י דאם זרק הורצה אע\"ג דאין הציץ מרצה וכמ\"ש רש\"י בפרק כ\"ש והתוס' שם ואם כן ע\"כ מאי דקאמר ר\"י אם אין בשר אין דם אינו אלא בשאבד הבשר דאילו ביוצא אע\"ג דאין בשר יש דם ואם זרק הורצה וצ\"ע כעת ולדעת התוס' ז\"ל שכתבו דריצוי ציץ דקתני אבשר שנטמא היינו למיקבעינהו בפיגול ק\"ק דא\"כ כדפריך בגמ' לר\"ן דאמר טומאה הותרה בצבור מברייתא הלזו אמאי דחיק לשנויי דכי קתני הציץ מרצה אדיחיד ואמאי לא משני עדיפא מינה דכי קתני הציץ מרצה אבשר שנטמא קתני דבעי ציץ לרצויי למהוי כטהור ולאקבועי בפיגול ולאפוקי מידי מעילה דאע\"ג דטומאה הותרה בציבור מ\"מ משמע דלא משוי לי' להאי בשר כטהור לאקבועי בפיגול דלאכילה לא אמרינן הותרה בציבור כמ\"ש בד\"ה דם שנטמא אם לא שנאמר דס\"ל לתלמודא דלמ\"ד הותרה בצבור אע\"ג דלהיות הבשר ניתר לאכילה לא אמרי' הותר' מ\"מ משוי ליה כטהור לאקבועי בפיגול ולאפוקי מדין מעילה ודבר זה צריך תלמוד:",
+                "<b>ולא </b>\n<b> על טומאת האדם כו' אלא א\"כ היתה הטומאה דחויה בציבור כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז\"ל נראה דס\"ל דטומאה הדחויה בציבור הציץ מרצה עליו אפילו על טומאת הגוף וכן כתב הרב ל\"מ ז\"ל פ\"א מה' פסולי המוקדשין ושלא כדעת רש\"י ז\"ל שכתב בפרק קמא דיומא ד\"ז ע\"א ד\"ה בין בציבור כו' וז\"ל ובציבור נדחית טומאת הגוף אצלם ולא ע\"י ציץ מבואר מדבריו דס\"ל דטומאת הגוף אין הציץ מרצה אפי' על טומאה הדחוייה בציבור וכן הוא דעת התוס' בפרק כ\"צ דע\"ז ע\"א ד\"ה דלא ואפשר שהכריחו לרבינו לומר כן מכח קו' התוס' דפרק כ\"צ ע\"ש אך קשה לי לדעת רבינו ז\"ל מהא דגרסינן במנחות דף ט\"ו ת\"ש ר\"י אומר אפי' שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומאה (דס\"ל שבט א' איקרי קהל והכא מאי הציץ מרצה איכא ופי' רש\"י והתוס' שם משום דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ע\"ש) הרי מסוגיא זאת מבואר דטומאת הגוף אין הציץ מרצה עליו אפי' על טומאה הדחוייה בציבור ומצאתי בתוס' חיצוניות על העליונות מכ\"י שכתבו וז\"ל והכא כו' פי' הקונט' שהרי אין הציץ מרצה על טומאת הגוף וא\"ת אפי' הי' הציץ מרצה מה בכך ואמאי יעשו בטומאה וכי מותר לטמא הטהור אלא הכי פריך מאי ציץ מרצה איכא איזו רצוי ציץ שייך הכא וכיון דלא שייך הכא רצוי ציץ אין לנו לומר שיעשה בטומא' אלא ע\"כ טעמיה דר\"י לאו משום דאין קרבן ציבור חלוק ואפשר שרבינו ז\"ל ה\"נ מפ' ועיין בתוס' מנחות דכ\"ה ד\"ה עון קדשים ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין </b>\n<b> הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר כו'.</b> כתב מרן וז\"ל וכתב הר\"י קורקוס דאיכא למידק דבגמ' הקשו לר\"י ושני דקסבר טומאה הותרה בציבור ומאחר שרבינו ז\"ל פסק בסוף הפר' שטומאה דחויה כו' הוי תרתי דסתרן ע\"ש ולי נראה ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' פ\"ק דיומא ד\"ה מכלל דר\"ש וז\"ל וא\"ת הא אמרינן גבי הי' מקריב במנחת פרים מאי לאו בחג אלמא למ\"ד טומאה דחויה היא אומר לו הבא אחרת תחתי' אפי' בקרבן ציבור גמור וי\"ל דההוא תנא דלעיל סבר כר\"י בהא דאין עודהו על מצחו אינו מרצה וכגון שאינו על מצחו עכ\"ל א\"כ י\"ל שרבינו ז\"ל פסק כברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת פרים דס\"ל דטומאה דחויה היא וס\"ל דאין עודהו על מצחו אינו מרצה כדס\"ל לר\"י וכמ\"ש התוס' ואע\"ג דהתוס' לא הוצרכו לזה אלא למאי דמשני דמנחת פרים דחג קאמר דהוי ק\"צ גמור אמנם למאי דמשני במנחת אלים דמיירי באלו של אהרן משמע דלא ק' להו משום דכיון דלאו ק\"צ גמור הוא אע\"ג דאיכא רצוי ציץ מהדרינן אטהרה וזה מוכרח שהרי למאי דמשני בחלוקת פרים בפר ע\"ז דלא קביעא להו זמן ע\"כ ברייתא מיירי בעודהו על מצחו דאיכא ריצוי ציץ דאם לא כן היכי קתני דאם אין שם אלא הוא אומרים לו כו' וכן כתבו התוס' בד\"ה פרים יע\"ש ואפי\"ה קתני במנחת אלים דמיירי באלו של אהרן הבא אחרת תחתיה ודוחק לומר דחלוקת מנחת פרים מיירי בדאיכא ריצוי ציץ וחלוקת אלים באין עודהו על מצחו דליכא ריצוי ציץ דבחדא מחתא מחתי להו תנא אלא משמע ודאי כדכתיבנא מ\"מ ס\"ל לרבינו דע\"כ לא הוצרך לאוקמא בהכי אלא לר\"ן אמנם לר\"ש דקי\"ל כותיה וא\"נ למסקנא דתלמודא דמסקינן תנאי היא ברייתא מתוקמא כפשטא ולית לן לדחוקי בהכי דברייתא סתמא קתני וא\"כ ע\"כ דהאי בריית�� ס\"ל כר\"י דאין עודהו על מצחו אין מרצה ומיירי באין עודהו על מצחו כמ\"ש התוס' וא\"נ דס\"ל להך ברייתא דאע\"ג דאיכא תרתי קרבן ציבור וריצוי ציץ מהדרינן אטהר' ופליגא אר\"ש ור\"י משום דאיהו ס\"ל בעלמא דטומאה הותרה קאמר הנח לקרבן ציבור כו' ואה\"נ דאי הוה ס\"ל דטומאה דחויה הוה קאמר דכהן גדול ביום הכיפורים אם נטמא קרבן בידו אומר לו הבא אחרת תחתיה כדסבירא להך ברייתא כנ\"ל ובדברי התוס' ק' לי דאדקשיא להו מברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת פרים אמאי ל\"ק להו מברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת העומר אומר לו הבא אחרת דמייתי תלמודא מקמי הכי אע\"ג דקרבן צבור גמור הוא וליכא למימר דאע\"ג דהיכא דאיכא תרתי קרבן צבור ורצוי ציץ לא מהדרי' אטהרה מ\"מ כיון שאין הציץ מרצה להיות בשר ניתר לאכילה כמ\"ש רש\"י מש\"ה מהדרינן אטהרה משום דאיכא שירים לאכילה וכדמשני לר\"נ דהניח' לר\"ן אבל לר\"ש דאמר מנא אמינא לה כו' ולא אסיק אדעתי' טעמא דאיכא שירים לאכילה תקשי לי' דאפי' נימא דהך ברייתא ס\"ל דטומאה דחויה הוא מ\"מ כיון דאיכא תרתי לא מהדרינן אטהרה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו </b>\n<b> מקצת בית אב כו'.</b> פלוגתא דר\"נ ור' ששת בפ\"ק דיומא ופסק רבינו כרב ששת משום דהלכתא כותי' באיסורים כמ\"ש מרן ודע שהתוס' ז\"ל בפ\"ק דיומא כתבו לחד תי' דאפי' למ\"ד טומאה הותרה בציבור בקרבן פסח מודה שכתבו בד\"ה רב תחליפה וז\"ל תימא דבפרק כל הפסולין קאמר מכלל דתרוייהו ס\"ל טומאה דחויה היא בצבור ותי' ר\"י דהא דקאמר רבא טומאה הותרה זאת אומרת וליה לא ס\"ל ולי נראה דהתם לענין פסח איירי דנהי דכיון דאתי בכנופיי' חשיב כקרבן צבור ודוחה את הטומאה מ\"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורין כו' ע\"ש ויש לדקדק לכאורה דמאי קו' הא דאמרינן בגמ' אמר ר\"ג מודינן היכא דאיכא שירים לאכילה וא\"כ משו\"ה גבי קרבן פסח דאיכא שירים לאכילה ס\"ל לרבא דמהדרינן אטהרה משא\"כ בקרבן ציבור דליכא אכילה לא מהדרינן ואע\"ג דביום הכפורים נמי איכא שעיר הנעשה בחוץ ונאכל לערב כמ\"ש רבינו פ\"א מה' עבודת יוה\"כ מ\"מ הכא שאינו אלא חששא בעלמא שמא יפול מת עליו לא חיישינן כי היכי דלא חייש רבא באיילו של יוה\"כ אע\"ג דבאלו של כה\"ג מהדרינן אטהרה אליבא דרבא כפי פי' ז\"ל ועיין בתוס' ד\"ח ד\"ה אי סבר ע\"ש אמנם הא ודאי ל\"ק שהרי כתב רש\"י ז\"ל בד\"ה מודינן וז\"ל ואע\"ג דקרבן צבור קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה ובמנחה הנקצוצת מודינא דמהדרינן אטהר' שיהיו שיריה נאכלין וא\"כ גבי ק\"פ דקי\"ל דנאכל בטומאה שכל עיקרו לא בא אלא לאכילה אם איתא דטומאה הותרה בצבור לא הוה מהדרינן אטהרה כיון דאפילו בטומאה נאכל אך מצאתי להתוס' בפ\"ק דמנחות דס\"ו ד\"ה ר\"י שכתבו וז\"ל אע\"ג דאי ס\"ל בפ\"ק דיומא דטומאה הותרה בצבור מ\"מ אצטריך ליה טעמא דאין קרבן צבור חלוק בפסח כיון דיש בו אכילה כדמוכח התם משמע דס\"ל דהא דאמרינן בגמ' מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה לאו היינו טעמא משום דאינו נאכל בטומאה כמ\"ש רש\"י אלא כל היכא דאית ביה אכילה מהדרינן אטהרה ואפי' בק\"פ דנאכל בטומאה ומכ\"ש בקרבנות ציבור דאין נאכלין בטומאה דמהדרינן אטהר' שהרי הא בשמעתין כמנחת העומר דאינו נאכל בטומא' הוא והא משני ר\"ן מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה וכונתם לומר דר\"י לא קאמר דטומאה הותרה אלא בקרבנות צבור שאין בהן אכיל' כגון ההיא דכ\"ג ביוה\"כ דהיינו פרו של כ\"ג ושעיר הנשרף שהי' מקריב בשעה ��הי' נכנס לפני ולפנים בבגדי לבן שלא הי' בו ציץ דאילו שעיר הנאכל לערב הי' עובד בבגדי זהב כמ\"ש רבי' אבל בקרבנות שיש בו אכילה מודה ר\"י:<br><b> וראיתי </b> להרב בה\"ז ז\"ל שכתב שם וז\"ל ור\"ל דנאכל אפי' בטומאה משא\"כ בשאר קרבנות צבור דאינו נאכל בטומאה אפי' דקריבים בטומאה כדאיתא בפסחים עכ\"ד נראה שהבין הרב ז\"ל דדוקא בק\"פ דנאכל בטומאה דכל עיקרו לאכילה מהדרינן אטהרה אבל בשאר קרבנות שאינו נאכל בטומאה לא מהדרינן אטהר' וליתא כמ\"ש שהרי הא דשמעתין בקרבנות שאינו נאכל בטומאה ואפילו הכי קאמר דמהדרינן אטהרה אלא דכפי זה קשה מה שהקשה שם בד\"ה ור\"י וז\"ל ואע\"ג דר\"י ס\"ל טומאה הותרה ולא בעי ציץ לרצויי כו' ואמאי לא תי' דהכא מודה בלחם הפנים כיון דאיכא ביה אכילה כמו שתי' לההיא דק\"פ ויש ליישב דכיון דאינו אלא חומרא דרבנן כמ\"ש לקמן שפיר קשיא להו כיון דס\"ל לר\"י דמדאורייתא הותרה בכולהו ולא בעי ציץ אמאי קאמר ר\"י דשניהם יצאו לבית השריפה ודוק ויש להקשות לכאורה דכפי תי' ז\"ל דבק\"פ מודה ר\"י משום דאית ביה אכילה ואי נמי משום דהוי קרבן יחיד כמ\"ש הכא בשמעתין א\"כ מאי פריך בפ\"ק דסנהדרין דף י\"ב ע\"א אמר מר ר\"י אומר מעברין אלמא אית ליה לר\"י טומאה דחויה היא בצבור והתניא ציץ כו' אמר ליה ר\"י הנח לכ\"ג ביוה\"כ שטומאה הותרה בצבור ומאי קו' הא אי\"ל דר\"י לא קאמר אלא בקרבנות צבור שאין בו אכילה אבל בק\"פ שיש בו אכילה מודה ואי נמי משום דכל יחיד מייתי ליה כמ\"ש הכא אליבא דרבא ונראה דלא קשיא מידי דמ\"ש התוספות דבק\"פ מודה רבא משום דכל יחיד מייתי לה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אפילו באילו של כ\"ג דהוי קרבן יחיד גמור אמרינן טומאה הותרה כמ\"ש התו' לקמן בד\"ה כיון וכן נמי מ\"ש במנחות דכיון דיש בו אכילה מודה ר\"י אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק ביניהם כיון דס\"ל טומאה הותרה ומש\"ה פריך שפיר דמדקאמר ר\"י מעברין משמע דס\"ל טומאה דחויה היא מדאורייתא בכולהו והתניא כו' וכיון דס\"ל דבקרבן צבור גמור דאין בו אכילה טומאה הותרה ע\"כ דפסח אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק וכיון שכן אין סברא לומר דמעברין את השנה משום חשש איסור מדרבנן כנ\"ל מיהו ק\"ק לי לפי תי' ז\"ל דרבא ס\"ל טומאה הותרה ובק\"פ ס\"ל דדחויה היא מדרבנן מהא דגרסינן בפ' כיצד צולין דע\"ט אמר ר\"ח לא שנו אלא שנטמא הסכין בטומאת מת כו' אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ כו' טהורים עבדי טמאים לא עבדי אלמא סבר ר\"ח טומאה דחויה היא בצבור ורבא אמר אפילו טמאים עבדי מאי טעמא דכתיב והבשר אשר יגע והשתא לפי דרכם אמאי אצטריך רבא קרא דוהבשר אשר יגע כו' תיפוק לי' דאיהו ס\"ל טומאה הותרה בצבור מדאורייתא אפי' בק\"פ ואפי' היכא דאיכא לאהדורי אטהרה גמורה לא מהדרי' ותו דכיון דמהדרינן אטהר' לק\"פ דטומאה דחויה היא בק\"פ מדרבנן א\"כ אמאי קאמר רבא דטמאים עבדי אי משום קרא דוהבשר היינו מדאורייתא אבל מדרבנן הא איהו סבירא ליה דמהדרינן אטהר' ולזה יש לומר דכיון דאינו אלא מדרבנן כי החמירו חכמים היינו דוקא היכא דאיכא כהנים טהורים וטמאים דמהדרינן אכהנים טהורים אבל הכא דמדאורייתא הותרה ויכולים לעשות פסח א' לא החמירו חכמים עליהם כדי שיבטלו ממ\"ע דאורייתא בזמנו ועיין בפרק טרף בקלפי דמ\"ו ע\"ב דאמרינן התם אמר ליה רבא לא לדידי קשה ולא לר\"ח כו' לר\"ח לא קשייא סופו כתחילתו כו' טומאה דדחויה היא בצבור כו' ולפי דעתם ז\"ל צ\"ל דרבא אליבא דר\"ח קאמר דלר\"ח לא קשיא משום דר\"ח ס\"ל דטומאה דחויה היא כדאמרי' בפרק כ��צד צולין וליה לא ס\"ל אך קשה לי לפי תי' ז\"ל דטומאה הותרה בצבור מהא דגרסינן בפ\"ק דיומא דף ח' ע\"ב אמר רבא הילכך כ\"ג ביה\"כ דלאו בדידן תלייא מילתא אלא בקביעותא דירחא תלייא מילתא בתלתא בתשרי בעי לאפרושי וכל אימת דמתרמי תלתא בתשרי מפרשינן ליה ופירש רש\"י ז\"ל וכל אימת דמתרמי ואע\"ג דלא הוי רביעית שלו בשבת ונמצאת הזאה בטלה ב' ימים ע\"כ והשתא אי ס\"ל לרבא דטומאה הותרה בצבור מאי קאמר וכל אימת דמתרמי כו' הא לדידיה גבי כ\"ג ביוה\"כ אין צריך הזאה כלל וכדפרכינן התם ע\"א ותסברא אי סבר ר\"י טומאה הותרה בצבור הזאה כלל ל\"ל ועיין בתוס' ז\"ל שם ויש ליישב דרבא משום דבעי למימר דכהן השורף את הפרה מפרשינן לה ברביעי בשבת דהתם בעי הזאה אפילו למ\"ד טומאה הותרה דלאו קרבן ציבור הוא לדחות את הטומאה כמ\"ש התוספות ד\"ה ר\"י קאמר וכ\"ג ביה\"כ אפילו למ\"ד טומאה דחויה ובעי הזאה כיון דלאו בדידן תלייא מילתא כל היכא דמתרמי מפרשי' ליה כנ\"ל ועיין בתוס' פ' הוציאו לו דנ\"א ע\"א ד\"ה ונ\"מ דס\"ל כתי' ב' שכתבו הכא ממ\"ש וז\"ל הא דלא קאמר דנ\"מ לאהדרי אטהורים דאי קרבן צבור היא לא מהדרינן למאן דאמר טומאה הותרה בצבור ואי דשותפין הוא מהדרינן כדמשמע בפ\"ק דדוקא בצבור הותרה ותו לא בשל יחיד ולא בשל שותפין ורבא דהכא ס\"ל טומאה הותרה בצבור ע\"כ מיהו מ\"ש דפר של כ\"ג אי דשותפין הוא מהדרינן אטהר' קשייא לי טובא שהרי ר\"י סבירא ליה טומאה הותרה בצבור ורבא קאי כוותיה משמע בהדייא דס\"ל דאפי' בפר של כ\"ג לא מהדרינן אטהרה מדאמר ליה ר\"ש כ\"ג ביוה\"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה ופי' רש\"י ז\"ל כ\"ג כשאירע הטומאה על הקרבן יום הכיפורים אינו על מצחו בשעת עבודת היום שאינו נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב ואמר ליה ר\"י הנח לכ\"ג ביה\"כ דטומאה הותרה בצבור והשתא אם איתא אכתי תיקשי ליה לר\"י מפר של כ\"ג שעבודתו בבגדי לבן כמ\"ש רבינו בפ\"ד מה' עבודת יה\"כ ואינו על מצחו ומרצ' ומאילו של כ\"ג דמהדרינן אטהרה לא קשיא דאילו של כ\"ג עבודתו בבגדי זהב כמ\"ש רבינו שם אכן לדברי התוס' ק\"ט מפר של כ\"ג וצ\"ע: שוב אחר זמן בא לידי מס' יומא מדפוס ישן נושן ותוס' הנדפסים שם לפי הנראה הם תוס' ישנים אחרים שלא באו בדפוס אמשטרדם ומצאתי שכתבו שם בד\"ה אמר ליה ר\"י הנח לי\"ה וז\"ל ואם תאמר הא איכא אילו דיחיד והתם לא הותרה טומאה והיה צריך ציץ ויש לומר דאילו היה במזבח החיצון ובו היה משתמש בח' בגדים וא\"ת הא פר שלו דיחיד הוא והיה לפני ולפנים ולא היה משמש אלא בד' בגדים ואם כן לא היה הציץ על מצחו ויש לומר דבעבודות התלויות בשעיר שהיו משל צבור היו תלויות בפר אם כן הואיל דהותרה בשעיר הותר נמי בפר עכ\"ל ע\"ש ולפי דברי התוס' דפרק הוציאו לו שחולקין על זה לא ידעתי מה יענו להא דר\"י וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והרי </b>\n<b> הדבר כו'.</b> מ\"ש הרב כ\"מ ואעפ\"י דמשמע דאם עיבר את השנה הוא מעוברת בדיעבד לא היה צריך לבקש רחמים היינו לר\"ש אבל לר\"י כו' הם דברים תמוהים והפך סוגיא דפ' קמא דסנהדרין דמסיק בהדייא שם דלר\"ש מעברין לכתחיל' ומשום הכי קאמר אלא מפני מה בקש רחמים ולר\"י אינו מעובר וכבר ראיתי מי שנתקשה בזה ותו ק\"ל טובא שהרי בגמרא מסקי' שם דחזקיה טעה בדשמואל עיבר את השנה ביום ל' של אדר ור\"ן קאמר התם דאם עיברוה מעוברת וכן פ' רבינו בפ\"ד מה' קדוש החודש דין י\"ד וכתב המפרש שם וזה יתבאר דחזקיה מה שעשה עשוי וא\"כ ע\"כ דלר\"ש אף ע\"ג דבדיעבד מעוברת הוצרך לבקש רחמים על עצמו וצ\"ע ותו ק\"ל לכאורה במה שהקשה מרן דאמאי השמיט טעמו של ר\"ש ן' יאודה שהרי בגמרא אמרינן לר\"ש דלבסוף סבר נשי' בראשון רשו' ואלו רבי' ז\"ל בפ\"א מה' ק\"פ דין א' פסק כר\"י ור' יאודה דנשים בראשון חובה וא\"כ איך הוה מצי רבי' למיכתב טעמו של ר\"ש ן' יאודה והנה התי' לזה עם מ\"ש התוספות שם ובפסחים דף פ\"ט דה\"ה דהו\"מ למימר דלבסוף סבר נשים בשני חובה ולכך בקש רחמים אלא אליבא דר\"ש קיימינן דאית ליה נשים בראשון רשות ע\"כ וא\"כ שפיר כתב מרן דלמה השמיט טעמו של ר\"ש ן' יאודה והול\"ל דמעיקרא היה סבור דנשים בראשון ובב' חובה דהא אפי' לר\"ש ן' יאודה ע\"כ הכי הוה ס\"ל מדעבד פסח ב' ולבסוף סבר נשים בשני רשות ומש\"ה בקש רחמים ודוק ועיין במ\"ש מרן הכ\"מ בריש ה' ק\"פ שהם דברים תמוהים ויש ליישבם ע\"צ הדחק ע\"פ מ\"ש כאן: עוד שמעתי מקשים משם חכמי צפת על מ\"ש המפרש בפ\"ד מה' קדוש החדש דין ז' משם רבינו דיתכן זה כגון שהיו מחוסרי כפרה ולא היתה כפרתם ראוי' ליקרב אלא לאחר הפסח מהו דתימא מעברין עד שיגיעו אילים של מחוסרי כפרה ליקרב קמ\"ל דלא דא\"כ איך כתב רבינו שם אין מעברין את השנה כו' אלא יעשו בטומאה הרי כתב רבינו בפ\"א מה' מחו\"כ דין א' ד' מחוסרי כפרה הם הזבה והיולדת הזב והמצורע כו' ובפ\"ז מה' ק\"פ כתב דאין טומאה נדחית בצבור אלא טומאת מת בלבד ועוד אני מוסיף להקשות על פי' זה דא\"כ מאי פריך בגמ' ר\"י אומר מעברין אלמא אית ליה לר\"י טומאה דחויה היא בצבור והתניא כו' ומה קו' אפי' אית ליה לר\"י דטומאה הותרה בצבור היינו טומאת מת אבל מחוסרי כפרה אין עושין בראשון כלל ומש\"ה קאמר דמעברין כדי שיעשו אלים כו' וכדס\"ל לר\"ש לפי המסקנא דמעברין מה\"ט וצ\"ע ועיין בזבחים דל\"ב ע\"ב גבי צבור שהיו טמאי מת ונעשו זבים יע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן </b> <b> שעבד ונמצא חלל כו' ואם עבד לא חלל כו'.</b> כתב מרן וז\"ל ולכאורה הוה משמע דלא מכשרינן אלא מה שעבד קודם שנודע כו' ורבינו משמע ליה דכיון דלא אשכחן בקרא דמחלל עבודה כו' מהי תיתי לן לומר שאם עבד לאחר שנודע חילל כו' יע\"ש וקשיא לי טובא לדעת רבינו ז\"ל דבפרק האומר אמרי' מעשה במגורה ביבנה כו' ונמצאת חסרה כל טהרות שנעשו על גבה למפרע היה ר\"ט מטהר כו' אר\"ט משל לעומד ומקריב ע\"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה שעבודתו כשרה והק' בתו' דמאי משל הוא זה הרי בבן גרושה אפילו נודע שפסול הי' בשע' עבודה אפי\"ה עבודתו כשרה ובמקוה כה\"ג טמא למפרע אפילו לר\"ט ותי' משם ר\"י דבתרתי פליגי כו' ופליגי נמי במקוה שטבל בו כהן ועבד עבודה ובאו עדי' והעידו שהיה המקוה חסר קודם הטבילה דלר\"ט כשרה העבודה מידי דהוה אבן גרושה ואהא קאי המשל א\"ד יע\"ש והשתא לדעת רבינו ז\"ל אכתי קשה דמאי משל הוא זה דבן גרושה שאני דאפילו עבד אחר שנודע עבודתו כשרה משא\"כ במקוה דאם עבד עבודה אחר שבאו עדים והעידו שהיה המקוה חסר דעבודתו פסולה כדקי\"ל בעלמא דטמא מחלל עבוד' ועיין בהריטב\"א ז\"ל שתי' לקו' התו' הלזו משם הרמב\"ן דבן גרוש' ובן חלוצה לא הכשירה תורה עבודתו למפרע אלא כשנמצא ס' אבל כשנמצא ודאי חלל לכ\"ע עבודתו פסולה ועוד תי' שם תי' אחר יעש\"ב והמעיין יראה שלדעת רבינו לא יתכן שום א' מהתי' האלו והדבר צ\"ע ועוד ק' טובא דבפ\"י מה' תרומות דין י\"ב כתב רבינו וז\"ל וכן כהן שהיה אוכל תרומה ונודע לו שהוא בן גרושה הרי אלו משלמין הקרן בלבד ואם היה ע\"פ הרי אלו פטורין מלשלם מפני שזמנה בהול וכתב מרן שם וז\"ל וסובר רבינו דלא פליגי הני תרי לישני דבתרומה בע\"פ פטור לגמרי מטעם דזמנה בהול ושאר הימים כיון דאכיל' תרומה איקרי עבודה ורחמנא אכשריה בדיעבד קודם שנודע אינ' כזרים לו ולכך פטור מן החומש כו' יע\"ש והשתא ק' טובא דלפי דעת רבינו דחלל שעבד אפילו אחר שנודע עבודתו כשרה א\"כ כיון דרבינו ז\"ל פוסק כלישנא בתרא דטעמא דר\"י משום דתרומה איקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר אם כן הי\"ל לרבינו לפסוק דחלל שאכל תרומה אינו משלם אלא קרן בלבד ואיך כתב מרן דרחמנא אכשרי' קודם שנודע והלא אפילו אחר שנודע נמי וצ\"ע כעת והתוספות ז\"ל בפ\"ב דתעניות די\"ז ע\"ב ד\"ה דבר זה מתורת משה לא למדנו הק' וז\"ל וא\"ת נילף מק\"ו ומה ב\"מ שמותר באכילת קדשים אסור בעבודה ערל שאסור באכילה אינו דין שאסור לעבודה וי\"ל דחלל יוכיח שאינו אוכל בקדשים ואפ\"ה כשר לעבודה כדאמרינן פ' האומר כו' יע\"ש הנה מבואר שדעתם כדעת רבינו דס\"ל דחלל שעבד אחר שנודע עבודתו כשרה ושלא כדעת ר\"י שכתבו פרק האומר דאי הוה ס\"ל דאחר שנודע עבודתו פסולה ליכא למימר יוכיח כלל כמובן הן אמת דק\"ט לדבריהם ז\"ל דברפ\"ב דזבחים אמרינן דתנא רבי ישמעאל מייתי דזר מחלל עבודה מק\"ו מב\"מ ומה ב\"מ שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל מה לב\"מ שכן עשה בו כו' והשתא לדעת התוס' ז\"ל ה\"נ איכא למיפרך חלל יוכיח שאינו אוכל ועבודתו כשרה דתו לא אתייא במה הצד כלל ומצאתי בשיטה מקובצת כ\"י למס' סנהדרין ס\"פ כ\"ג שהביא משם נכדו של הר\"ש מישנ\"ץ כתי' התוס' דבפ\"ב דתעניות וכתב עוד וז\"ל וא\"ת דבפ\"ב דזבחים דיליף זר מק\"ו דב\"מ לימא הכי חלל יוכיח וי\"ל משום דאיכא למיפרך מה לחלל דמזרע כהונה אתייא מיהו בפ' האומר מוכח דמה שאינו מחלל היינו דוקא בדלא ידיע ליה בשעת עבודה כו' א\"ד יע\"ש ונראה שזה היתה דעת התוס' ז\"ל ואולם אכתי תמה אני על תי' זה דמה יענו למאי דאמרינן התם סמוך ונראה גבי אונן דמחלל עבודה דנפ\"ל לתנא דבי רבי ישמעאל מק\"ו דב\"מ והשתא אמאי לא פריך חלל יוכיח שאינו אוכל ועבודתו כשרה דהכא ליכא למיפרך מה לחלל שכן מזרע כהונה שהרי כהן אונן נמי מזרע כהונה ולכן נראה דכיון דהא דחלל שעבד עבודתו כשרה פלוגתא דר\"א ור\"י הוא דר\"א ס\"ל דחלל שעבד עבודתו פסולה איכא למימר דתנא דבי ר\"י דמייתי דכהן אונן דמחלל עבודת' מק\"ו דב\"מ ס\"ל כר\"א דחלל שעבד עבודתו פסולה ומש\"ה ל\"ק חלל יוכיח וההיא דר\"ח רפ\"ב דתעניות דקא' דבר זה מתורת משה לא למדנו אתיא אליבא דר\"י דהלכתא כותיה מיהו אכתי ק' דאמרי' התם רב משרשייא אמר אתיא מק\"ו דיושב ומה יושב שאוכל אם עבד חילל אונן שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל והשתא אמאי לא פריך חלל יוכיח ולומר דרב משרשייא ס\"ל כר\"א הא ודאי דחיקא מילתא טובא דקי\"ל דאין הלכה כר\"א דשמותי הוא וכמו כן קשה על רבינו ז\"ל דבפ\"ב מה' אלו דין ז' כתב ומנין שעבודת האונן פסולה מק\"ו ומה ב\"מ שאוכל אם עבד חילל אונן כו' והשתא קשה דלפי מה שפסק ז\"ל דחלל שעבד עבודתו כשרה אפילו לאחר שנודע ק\"ו פריכא איהו דאיכא למימר חלל יוכיח ולדעת רבינו ז\"ל אפשר ליישב דס\"ל דפירכא דחלל יוכיח ליכא למיפרך משום דאיכא למימר מה לחלל שכן אוכל בפסח וכמו שכן ראיתי בתוספ' הרא\"ש שדחה תי' התוס' הלזו מטעם זה יע\"ש בשיטה מקו' אכן לדברי התוס' ז\"ל ק\"ט מההיא דרב משרשייא וצ\"ע והתוספות ז\"ל פ\"ב דכתובות דכ\"ג ד\"ה עידי טומאה הק' משם ר\"ת לפירש\"י שפי' דבשבויה הקלו משום דאין בו אלא לאו וז\"ל וק' לר\"ת דבשבויה נמי איכא איסור סקילה אם נשאת לכהן שישמש בנו ע\"ג המזבח בשבת יע\"ש ודבריהם תמוהים דכיון דקי\"ל דחלל שעבד עבודתו כשרה פשיטא ודאי דאינו חייב סקילה וכבר ראיתי להפר\"ח בליקוטיו בספר מים חיים שתמה על ר\"ת כן והניחו בצ\"ע והנר' לע\"ד שדעת ר\"ת כדעת הרמב\"ן שכתבנו לעיל דבן גרושה לא הכשירה תורה למפרע אלא בשנמצא ס' חלל אבל ודאי חלל עבודתו פסול' (ועיין בפ' ד' אחין דל\"ג ע\"ב דפרכינן התם זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ופרש\"י ואין כאן משום זרות נראה מדבריו דמשום שבת מיחייב אע\"ג דשחיטה בזר כשרה ודוק):<br><b> ואולם </b> תמה אני על דברי הרמב\"ן דבפ' אלו דברים דע\"א מוקמינן לפלוגתייהו דר\"א ור\"י גבי כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה דר\"א מחייב קרן וחומש ור\"י פוטר דה\"ט דר\"י משום דתרומה איקרי עבודה ועבודה אכשריה רחמנא דתנן היה עומד ומקריב כו' והשתא לפי דעת הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל דההיא דתרומה איירי נמי בנמצא ס' בן גרושה דודאי חלל כיון דעבודתו פסולה ה\"נ מחייב קרן וחומש לר\"י וכיון שכן ק' טובא דבס' חלל היכי מחייב ר\"א קרן וחומש הא קי\"ל המע\"ה ובהדייא תנן פ\"ז דתרומות ב' קופות אחת של תרומה וא' של חולין ואין ידוע איזה מהן תרומ' ואכל זר א' מהן ה\"ז פטור שהמע\"ה ובריש פ' נושאין על האנוסה תנן כהנת שנתערבה ולדה בולד שפחתה כו' הגדילו התערובות ושחררו זה א\"ז אינן אוכלים בתרומה ואם אכלו אין משלמי' קרן וחומש וכתבו התוס' שם וז\"ל נהי דאין משלמין מ\"מ צריכים להפריש משום כפרה יע\"ש ואולי שלדעת הרמב\"ן מאי דקתני ר\"א מחייב קו\"ח מיחייב להפריש קאמר ומשום כפרה ולעולם דאינו מחייב ליתנ' לכהן וזה דוחק ולדעת רבינו ז\"ל שכתב בהלכות תרומות הכהן שאכל תרומה ונודע שהוא בן גרושה משלם את הקרן וכתב מרן דה\"ט משום דחומש הוא דתלי רחמנא בזר גמור אבל הקרן חייב כל היכא דאינו כהן גמור ואינו ראוי לאוכלו וס\"ל דר\"י פוטר דקתני מתניתין מטעמא דתרומה איקרי עבודה היינו דוקא לחומש בלבד ק\"ל מהא דתנן פרק קמא דמכות כיצד העדים נעשים זוממים מעידים אנו על איש פ' שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה אלא לוקה מ' ורבינו ז\"ל פ\"כ מה' סנהדרין דין ח' כתב וז\"ל עדים שהעידו על אחד והרשיעו רשע שאין בו לא מיתה ולא מלקות ולא חיוב ממון ואחר כך הוזמו הרי אלו לוקין כו' כיצד העידו על כהן שהוא חלל כגון שהעידו בפנינו נתגרשה אמו כו' והוזמו הרי הן לוקין עיין שם והשתא לדעת רבינו קשה הרי בעדות זה יש בו חיוב ממון שהוא חייב לשלם את הקרן על התרומה שאכל ואפילו לר\"י ואיך כתב דאין בו חיוב ממון בעדות זה ומצאתי להרמב\"ן ז\"ל בשיטה כ\"י למסכת מכות שהקשה וז\"ל ואם תאמר אמאי לא משלם הא מפסיד ליה מיניה אכילת תרומה ושאר מתנות כהונה איכא למימר גרמא בעלמא הוא ופטור חדא דלא ברי היזקא כדינא דגרמי ועוד דל\"א דדאין דד\"ג אלא בשגרם והפסיד אבל זה לא הפסיד כלום שהרי אינו בן גרושה על פיהם ורחמנא אמר כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום ואיכא נמי לפרוקי דכיון שאי אתה מקיים בהם כאשר זמם בעיקר עדותם שהוא הפיסול אין אתה יכול לקיים כאשר זמם בתשלומין א\"ד והרואה יראה ששום א' מהתי' הללו אינו עולה למה שהקשינו לדעת רבינו ז\"ל דאי משום טעמא דגרמא לא שייך למה שבאים לחייבו ממון על מה שאכלו כבר ותי' הב' נמי ליתא לדעת רבינו דתלי טעמא מפני שאין בו חיוב ממון דמבואר מדבריו שאם הי' בו חיוב ממון היו חייבים לשלם אע\"ג דאין אתה יכול לקיים כאשר זמם בעיקר עדותם ולומר דמתני' מיירי בכהן שלא אכל תרומה מימיו זה ממה שאין האוזן יכולה לשמוע וכעת צ\"ע:<br><b> טעם המלך</b> <b> א) </b> <b> מה </b> שהעלה הרב מאי דקתני רבי אליעזר מחייב קרן וחומש מחייב להפריש קאמר ומשום כפרה וסיים שהוא דוחק לדידי מוכחא מלתא אף בלא דעת הרמב\"ן. דהא באמת בלא\"ה קשיא על ר\"א דמיחייב קרן וחומש למי מחייב ולמי ישלם הא אמרינן בחולין (ק\"ל א) אר\"ח המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם פי' במתנות כהונה שלא בא עדיין ליד כהן איבעית אימא דכתיב זה כו' ואיבעית אימא דהוי ממון שאין לו תובעין א\"כ הכי נמי האי כהן שהי' אוכל בתרומה ונודע לו שהוא בן גרושה למי מחייב קרן וחומש דהא אם נתן הבעל הבית התרומה לדידי' שהיה סובר שהוא כהן וא\"כ כעת שהוא אינו כהן הרי עכ\"פ לא בא ליד כהן אחר ומי זכה בו זולתו ולמי ישלם והלא אין הדבר גרוע ממי שאכל מתנות כהונה בשלא הגיע ליד כהן וה\"ה בתרומה כמו שהסיק הש\"ס שם בחולין ואפילו אם אכל אחר היינו שבע\"הב הפריש התרומה או מתנות כהונה ובא אחר ואכלם אינו חייב עליו לשלם כלל ואפילו בעלי' לא צריך לשלם מידי דהא אין לבעלים זכות בזה אלא טו\"ה וטוה\"נ אינו ממון בזה ועיין בפר\"ח סי' ס\"א עייש\"ה ואנחנו בעניותינו הארכנו בזה במקומו הראוי לו בחבורינו הגדול ת\"ל (וכן פירש הרמב\"ם פ\"ט מהלכות בכורים הלכה י\"א) עייש\"ה וע\"כ דזה ליתא דמאי דאמר הש\"ס חולין המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם או מדכתיב זה משפט הכהנים או משום דהוי ממון שאין לו תובעין היינו שאכלו במזיד אבל אם בשוגג אכל התרומה ודאי מחייב קרן וחומש משום כפרה וכן כתבו תוס' בהדיא בכתובות (ל\"ב) ד\"ה זר שאכל בס\"הד וז\"ל ואפילו אכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן והיינו שכוונו למה שבארנו אם אכל הבע\"הב תרומה טרם שבא ליד כהן והיינו תרומת עצמו אפ\"ה משלם קרן לעצמו דבקרן הוי ממון שאין לו תובעין והוא בעצמו זכה בו או מצד זה משפט הכהנים וחומש משום כפרה עכ\"פ הכא במשנתינו קשיא דקתני משלם ק\"וח למי משלם קרן וחומש ואף אם החומש משלם לכהן מצד כפרה מ\"מ למי משלם הקרן הא בקרן זכה כדעת התוס' וע\"כ דמאי שאמר משלם קרן וחומש היינו שצריך להפריש קרן וחומש והקרן משלם לעצמו וחומש למי שירצה דרבי אליעזר סובר דהאי נמי מקרי בשוגג ומאי דוחק לפ\"ז לדעת הרמב\"ן דאפילו החומש לא צריך לשלם יען שהוא ספק ורק צריך להפריש משום כפרה ואח\"כ מעכב לעצמו ואדרבה יש קצת ראיה לדברי הרמב\"ן דחומש דומיא דקרן מה קרן כונת ר\"א דמפריש ומשלם לעצמו ה\"נ חומש דאי לא כרמב\"ן כל כי האי גונא הו\"ל לפלוגי וע\"כ דבחדא מחתא נינהו האי משלם קרן רק אפרושי קאמר:<br><b> ובחדושי </b> אמרתי לתרץ בזה דקדוק צח ונכון על מה שאמר הש\"ס בחולין (ק\"ל א) שם ת\"ש בעה\"ב שהיה עובר ממקום למקום כו' ולכשיחזור ישלם דברי ר' אליעזר אר\"ח מדות חסידות שנו כאן א\"ר חנא תני ישלם כו' ועוד מדר' אליעזר ליקום וליתב וקשה טובא אמאי לא ליקום וליתב מדר' אליעזר דהא רב גוברי' הוא ומאי חטא ר' אליעזר דמדידי' אין להקשות. ואמרתי דודאי מדרבי אליעזר בלא\"ה מוכח דלא ס\"ל כרב חסדא בהאי דמזיק מתנות כהונה מדר\"א מחייב הכי קרן וחומש וז\"ל מדר' אליעזר ליקום וליתב בתמי' הא לדידי' ודאי לא ס\"ל האי דרב חסדא ורב חסדא רק אליבא דר' יהושע אמר למילתי' קל וצח:<br><b> והשתא </b> דאתאן לזה פרקתי נמי קושית הרב פה ממתני' מכות דמקשה דהא יש לקיים הזמה בממון דהא חייב לשלם הקרן על התרומה שאכל. ונראה דלא קשה דודאי כיון שכ' הרמב\"ם דחייב בקרן ופטור מחומש האי דמחייב בקרן לאו משום כפרה כלל כיון דפטור מחומש וכמו שקיי\"ל במתניתין דתרומות משנה ד' זה הכלל כל המשלם קרן וחומש התשלומין תרומה ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל וכל המשלם את הקרן ואינו משלם חומש התשלומין חולין ואם רצה הכהן למחול מוחל והרי כתבו תוס' כתובות (ל\"ב) ד\"ה זר שאכל דכל מקום שכהן אינו מוחל טעמא משום כיון דלכפרה היא לכך אינו יכול למחול ובכל מקום שהכהן יכול למחול היכי דאין התשלומין משום כפרה אלא משום גזל כשאר בעלים וא\"כ נקוט כללים אלו בידך כיון שכתב הרמב\"ם דפטור משום חומש ע\"כ התשלומין לאו משום כפרה דאי משום כפרה אי אפשר דלא לחייב חומש וע\"כ רק משום דאכל מאי דלאו דידי' כיון דאינו כהן גמור וצריך לשלם הקרן ועכ\"פ קשיא אמאי משלם הא הו\"ל כאוכל מתנות כהונה או שהזיקן כאשר בארנו לעיל והדבר קצת צריך עיון. וע\"כ לומר כיון דפסק הרמב\"ם (פ\"ט מהלכות בכורים) דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם משום דהוי ממון שאין לו תובעין וכ' שם הרב הכ\"מ דלכך נקט הרמב\"ם האי טעמא משום דהוי ממון שאין לו תובעין ולא נקט לישנא קמא דכתיב זה משפט הכהנים לפי דהרמב\"ם רצה לומר דעכ\"פ חייב לשלם לצאת ידי שמים דאי משום זה פטור אפילו לצאת י\"ש דהתורה פטרו ואי משום דהוי ממון שאל\"ת חייב לצאת י\"ש כמ\"ש תוס' חולין (ק\"ל ע\"ב) ד\"ה ואבע\"א וכן כתב הרא\"ש שם וכל הפוסקים אחריהם ולפי\"ז הכי נמי מאי דכתב הרמב\"ם דחייב בקרן היינו לצי\"ש אבל באמת אי אפשר לשום כהן לתבוע משום דהוי ממון שאל\"ת. ומעתה נחזי אנן דזה הוא הדין באמת באחד שנודע לו שהוא בן גרושה והעדים מעידים אמת א\"כ חייב לשלם לצאת י\"ש אבל הכא במשנתינו שהוזמו עדים ועל שקר היו מעידין א\"כ א\"א לקיים הזמה בממון דעדים אמרו על מה אנו משלמין לו דמי התרומה שאכל הלא לא חייבנו דבר דהא הוא לא היה משלם כלל דבב\"ד לא היו מוציאין ממנו משום דהוי ממון שאל\"ת ולצאת י\"ש הלא לא היה משלם דבר דהא הוא היה יודע ששקר הוא ואין הוא בן גרושה וא\"כ לא היה משלם לצאת י\"ש ואם יש לומר דאיירי המתני' כ\"ז שלא הוזמו לא היה יודע הכהן שהעידו עליו בעצמו אם שקר הדבר ואולי האמין להם והיה משלם לצאת ידי שמים חדא דזה צריך חקירה ומדברי הרמב\"ם הלכות עדות משמע מכמה מקומות שדין הזמה לא שייך כלל אם אין הבעל דבר שהעידו עליו מכחישן וכתבנו מזה במקומות ארוכות ועוד מאן יימר לן אם כזאת מחייבין העדים ממון אם לא שחייבוהו ממון שמוציאין ממנו בב\"ד והדבר צריך שקידה אם עדים מחייבין אחד בדבר שאין התשלומין אלא לצאת י\"ש והוזמו אם חייבים כלל בהזמה דהעדים יכולין לומר מי יודע אם ישלם אם לא ישלם וגם בזה אנכי עמדתי בזה בהל' עדות והבאתי כמה ראיות לכאן ולכאן ופה אין מקום המאסף ומה שיש להקהות מענין פדיון הבן שהוא דבר מסוים לשעבר ויש לו תובעין דאם הוא אינו כהן הרי אין הוא פדוי וצריך לפדות את עצמו ע\"י כהן אחר וא\"כ הרי שייך הזמה כ\"ז כתבתי במ\"א ואין להאריך כאן:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,88 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Admission_into_the_Sanctuary",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> מצורע שנכנס לירושלים לוקה כו'.</b> כתב מרן וז\"ל ואף ע\"ג דר\"ח סבר דפטור כיון דפלוגתא דר\"י ור\"ש היא פסק רבינו כר\"י כו' והק' לי ה\"ה כהר\"י אלגאזי ה\"י דבפ' אלו דברים דס\"א ע\"ב פרכינן התם ור\"י שפיר קאמר ר\"ש ההוא מבעי ליה לכדתניא ר\"א אומר יכול דחקו זו\"מ ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומא' יכול יהיו חייבים ת\"ל וישלחו מן המחנה כו' בשעה שטמאי מתים משתלחים זו\"מ משתלחים כו' ובפ' מי שהיה דצ\"ה ע\"ב מבואר דסברת ר\"א הלזו במחלוקת היא שנויה דת\"ק דר\"א פליג וס\"ל דעל אכילת קדשים פטורים ועל ביאת מקדש חייבים ופי' רש\"י ז\"ל והרע\"ב ז\"ל שם דת\"ק דר\"א דריש לקרא דוישלחו מן המחנה לחילוק מחנו' כדדריש ר\"ש ורבינו ז\"ל בפ\"ד מה' אלו דין י\"ב פסק כת\"ק דר\"א ועיין במרן כ\"מ שם ואם כן נמצא רבינו ז\"ל מזכה שטרא לבי תרי דכיון דפסק כר\"י ע\"כ לו' דקרא דוישלחו אצטריך לדר\"א ולענד\"נ דלאו קו' היא משום דבפ' א\"ד פרכינן התם לר\"ש דאמר ויאמר זב ואל יאמר מצורע ואני אומר זבין משתלחין מצורעין לא כ\"ש למה נאמר מצורע ליתן לו מחנה שלישית מאי חומריה דמצורע מזב שכן טעון פרימה ופריעה כו' אדרבא זב חמור שכן מטמאי משכב ומושב כו' אמר קרא זב לרבות בעל קרי מצורע חמור מבעל קרי כו' אדרבא ב\"ק חמור שכן מטמא במשהו ס\"ל כר\"נ דתניא ר\"נ אומר משום ר\"י זב צריך כחתימת פי האמ' כו' יע\"ש וא\"כ מבואר הוא דלר\"ש דמייתר ליה מצורע ליתן לו מחנה שלישית הוא משום דס\"ל כר\"נ דזב צריך כחתימת פי האמה וכיון שכן מצורע חמור מב\"ק ומש\"ה אייתר ליה ליתן מתנה ג' אמנם לרבנן דר\"נ דס\"ל דזב מטמא כר\"ש קרא דמצורע אצטריך לגופיה דלא נפ\"ל מק\"ו דב\"ק משום דאיכא למיפרך מה לב\"ק שכן מטמא בכ\"ש וכיון שכן אכתי איכא למימר דזבין ומצורעין משתלחין למחנה אחד דהיינו מחנה ישראל ומש\"ה אצטריך קרא דבדד ישב ליתן לו מחנה שלישית ולא לנתוקי לעש' כדס\"ל לר\"ש וכיון שרבינו ז\"ל פסק בפ\"א מה' מחוסרי כפרה דין ט' דזב מטמא בכ\"ש דלא כר\"נ מש\"ה פסק דמצורע שנכנס לפנים ממחיצתו לוקה משום דלרבנן דר\"נ ע\"כ קרא דבדד ישב אצטריך ליתן לו מחנה ג' ולא לנתוקי לעשה כר\"ש דלא נפ\"ל מקרא דוישלחו מן המחנה כמדובר ואי קשיא לך אם כן כי פרכינן ור\"י שפיר קאמר ר\"ש אמאי לא משני דר\"י ס\"ל כרבנן דר\"נ דזב מטמא בכ\"ש דמהשתא לא אייתר לן קרא דוישלחו מן המחנה ולחילוק מחנות ומש\"ה דריש ליה ר\"י מקרא דבדד ישב הא ודאי לא תיקשי משום דאפילו נימא דר\"י ס\"ל כרבנן דזב מטמא בכ\"ש לא אייתר לן מצורע ליתן לו מחנה ג' מ\"מ אכתי מקרא דוישלחו מן המחנה נפ\"ל שפי' דזבין משתלחין חוץ למחנה לויה משום דליכתוב רחמנא טמא מת וזב אתי מק\"ו דלכ\"ע זב חמור כדאיתא התם אלא דרבנן דר\"נ איכא למימר דזו\"מ משתלחין למחנה אח' אבל זבין וט\"מ במחנה א' ל\"ל מיתורא דזב ואם כן היינו דפריך תלמודא שפי' לר\"י דקאמר יכול יהיו זבין וטמאי מת משתלחין למחנה אחד כו' דלהא לא אצטריך קרא דשפי' קאמר ר\"ש דמקר' דוישלחו נפ\"ל דיאמר טמאי מת כו' וזה פשוט אלא מיהו אכתי קשה קצת אצלי מ\"ש רבינו ז\"ל בראש הפ' דמחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה כו' שומע אני שהמצורע והזב וטמאי מת שלשתן במקום אחד כו' והשתא קשה כיון דרבינו ז\"�� פסק כת\"ק דר\"א חילוק מחנות לזב וטמאי מת מקרא דוישלחו מן המחנה נפ\"ל דיאמר ט\"מ ואל יאמר זב כדדריש ר\"ש ואם כן איך כתב רבינו שומע אני ג' במקום אחד ולזה י\"ל דכיון דהכי דריש לה בספרי נקט רבינו כלשון הספרי כיון דלא נפקא ליה מידי לענין דינא וכדאיתא בדוכתי טובא כן נר' לי ועוד אפשר לומר דאע\"ג דרבינו ז\"ל פסק כר\"י אפי\"ה פסק כת\"ק דר\"א משום דס\"ל דקרא דוישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב אצטריך לדרשא אחרינא דבפ' בנות כותים בדל\"ה דאיבעיא לן ראיה ראשונה של מצורע מהו שתטמ' במשא פשיט לה אביי התם דמטמא במשא משום דאקשי' רחמנ' מצורע לזב גמור מה זב גמור מטמא במשא אף ראי' ראשונה של מצורע מטמא במשא ורבינו ז\"ל בפ\"א מהלכות מטמאי מו\"מ דין י\"ג כתב וז\"ל ראי' ראשונ' של מצורע מטמא במשא שנא' כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש הרי מצורע כזב גמור כו' עי\"ש אשר מבואר שהוא מפרש מ\"ש אביי אקשיה רחמנא מצורע לזב גמור דהיינו מקרא דוישלחו מן המחנה ושלא כפרש\"י שם ועיין במ\"ש הרב מש\"ל שם יע\"ש ואם כן איכא למימר שפיר דלפום מאי דקי\"ל כאביי אפילו למאי דקי\"ל כת\"ק דר\"א אפי\"ה מצינן למפסק כר\"י דקרא דבדד ישב אצטריך ליתן לו מחנה ג' דלא נפ\"ל מקרא דוישלחו מן המחנה דההוא אצטריך לאקשינהו לאשמועינן דראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא ותלמודא דפריך ור\"י שפיר קאמר ר\"ש ה\"נ הו\"מ לשנויי דאצטריך לההיא דאביי אלא משום דאכתי לא שמיע ליה ההיא דאביי הוצרכו לשנויי דס\"ל כר\"א כנ\"ל נכון ובפשטא דשמעתתא הוקשה אצלי במאי דקאמר יאמר ט\"מ ואל יאמר זב ואני אומר כו' דהא קי\"ל אין מזהירין מן הדין ואפילו למ\"ד עונשין מן הדין מודה דאין מזהירין והיה נראה להוכיח מכאן דדוקא בלאו הוא דאמרינן אין מזהירין אבל עשה מזהירין ומסתברא למימר הכי לפי מ\"ש התוס' בריש אז\"נ דבלאוין שאין לוקין עליהם מזהירין מן הדין יע\"ש וא\"כ דכוותא נמי באיסור עשה כיון דאין לוקין עליהם מזהירין מן הדין ושלא כדעת ה\"ה ז\"ל שכתב בס\"פ ך' מה' שבת דאפי' עשה אין מזהירין ועיין בהרב ל\"מ שם וכן נראה לע\"ד שזה דעת התוס' ז\"ל ממ\"ש בפ\"ק דקידושין דל\"ד ע\"ב ד\"ה ואנא אמינא שהקשה וז\"ל וא\"ת כיון דלא נילף חיובא דהקהל ממצה ל\"ל דאמר ליכתוב רחמנא מצה ולא בעי הקהל בלא מצה נמי נפ\"ל חיוב בקהל מק\"ו דטפלים חייבים נשים לא כ\"ש כו' והשתא אי ס\"ל כדעת ה\"ה דעשה נמי אין מזהירין מה קו' אי לא כתי' מצה כלל לא ילפי' חיובא בהקהל מק\"ו דטפלים משום דאין מזהירין מן הדין אמנם השתא דכתיב מצה ילפינן שפיר מק\"ו משום דאינו אלא גלוי מילתא בעלמא דלא נילף ראי' דהקהל מעולת ראי' דפטור ואהני ק\"ו למילף ממצה אלא נראה ודאי דס\"ל דבעשה מזהירין מן הדין וכן נראה להוכיח עוד מההיא דגרסינן במכות דט\"ו אמר עולא לא יאמר ולו תהיה לאשה באונס ולגמור ממוציא שם רע מק\"ו ומה מוציא שם רע שלא עשה מעשה אמר קרא כו' והשתא ק' דהא אין מזהירין מ\"ה אלא משמע ודאי דעשה מזהירין לכ\"ע ולדעת ה\"ה לא ידעתי מה יענה לסוגייא הלזו וצ\"ע ומ\"מ לדאתאן עלה נראה דקושיין לא מיתבא בהכי דאכתי קשה דנהי דלעשה דוישלחו כו' איכא למימר שפיר דאתי מק\"ו מיהו אכתי נימא דלהכי כתבי' קרא למצורע בהדייא משום אזהרה דולא יטמאו את מחניהם דכתיב בתר הכי דמק\"ו אין מזהירין ואולי י\"ל דק\"ו אינו אלא גלוי מילתא דטמא לנפש דקרא מיירי אף בשאר טמאים כגון זבין ומצורעים דהנהו נמי טמאין מקרו ואע\"ג דכתיב טמא לנפש מרבינן להו מתיבת טמא ודומה לזה כתבו התוס' פרק כ\"ש ד\"ה איכא בינייהו וז\"ל וא\"ת והיכי יליף שאר משקין מק\"ו הא אין מזהירין מ\"ה וי\"ל דהאי ק\"ו אינו אלא מגלי דבישול דקרא איירי אף בשאר משקין עכ\"ל הרי דאע\"ג דקרא כתיב בהדיא מבושל במים ק\"ו אהני לן לרבונהו בתיבת מבושל דבשאר משקין נמי מיקרי מבושל ה\"נ דכוותא אלא דאכתי קשה למאי דקאמר בתר הכי יאמר זב ואל יאמר מצורע כו' דהכא ודאי לא שייך למימר הכי כמובן ודרך אגב ראיתי לעמוד עמ\"ש הרא\"ם בפ' תצא ד\"ה ואסור ליכנס בס\"ד וז\"ל ושמא י\"ל דכיון דחייבה תורה ל\"ת לנכנס למחנה לויה למדו שהנכנס למחנה שכינה עובר בעשה דויצא אל מחוץ למחנה ובל\"ת דלא יבא אל תוך מחנה לויה וכ\"ש מחנה שכינה וליכא למימר הכא אין מזהירין מ\"ה דמחנה שכינה ומחנה לויה תרוייהו משום קדושתה של שכינה הוא וכחד מחנה חשיבי להו יע\"ש ואני תמיה עליו דבהדיא אמרו בספרי הובא בילקוט ס' נשא סי' תרצ\"ו וז\"ל וישלחו מן המחנה ממחנה שכינה או שומע אני ממחנ' לויה כו' עד שלא יאמר יש לי בדין אם נדחו טמאין ממחנה ארון הקל ק\"ו ממחנ' שכינה אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וישלחו מן המחנה ללמדך שאין עונשין מן הדין והכי אמרי' התם סמוך ונראה משם ר\"י ועיין בס' ת\"ש הנה מבואר הפך דברי הרא\"ם ז\"ל ועוד אני תמיה עליו שכפי מה שהסכימה דעתו ז\"ל בס' שמיני דכל דאיכא איסור עשה מפו' בתורה מזהירין מ\"ה וכדעת ה\"ה ז\"ל ויחס סברא הלזו לרש\"י ז\"ל ושלא כדעת הרמב\"ן כמ\"ש ע\"ש באורך ובפשיטות היל\"ל דהכא ליכא למימר אין מזהירין מן הדין כיון דאיכא עשה דויצא אל מחוץ למחנה וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> טמא שטבל כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ובמה שתי' מרן בתי' אחרון דמיתה בידי שמים חמור מכרת ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל ובפרק כ\"ש דל\"ב ע\"ב מבואר דכרת חמור ממיתה בי\"ש וכן מבואר בפרק הערל ד' ע\"ג ובסוף פרק דם שחיטה אמרינן דמעילה איסור קל במיתה וקדשים איסור חמור בכרת ועיין בפירש\"י שם ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שפב) </b> ובמה שתירץ מרן בתי' אחרון דמיתה בידי שמים חמורה מכרת כו' ובפ' כ\"ש מבואר דכרת חמור ממיתה בידי שמים כו'. תמהני דבהדיא אמרינן בשבת דף כ\"ה ריש ע\"ב דקודש חמיר מתרומה טמאה שהיא כמיתה משום דבקודש ענוש כרת וע\"ש. ואיני יודע אמאי הקשה מהמאוחר היינו מפסחים וכן מיבמות כו' ולא הקשה משבת ועי' רש\"י שם ע\"א בד\"ה וכרת כו' שכתב שם דבכרת הולך ערירי אבל לא במיתה בידי שמים וכן כתב ר\"ת שם בתוס' בד\"ה כרת כו' וע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואפי' </b>\n<b> נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה.</b> בפ\"ק דיומא מייתי התם מתני' דקתני על מה הציץ מרצה על הדם כו' בין בשוגג בין במזיד וכתבו התוס' שם וז\"ל הא דלעיל קאמר במזיד לא הורצה בפרק הקומץ מקשי לה ואיכא דמשני טומאתו בשוגג הן במזיד לא זריקתו בין בשוגג כו' ואיכא למ\"ד איפכא כו' וא\"ת אם כן בפרק הקומץ לישני כההיא דהציץ מרצה איירי מדאורייתא כו' ע\"ש ועיין בהרב חד\"ה ז\"ל פ' כ\"צ ד\"פ ע\"ב ד\"ה נזרק דמו מ\"ש וז\"ל והוא הדין דהוה מצי להקשות כו' ע\"ש וכנראה שאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו ודפרק האשה רבה ד\"צ מדלא הזכיר על דל שפתיו עוד ראיתי שהקשה שם הרב הנזכר לפי' ריב\"א שם וז\"ל ק\"ק לפ\"ז מאי פריך מההיא דהציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אימא דהוא איירי לענין פטור קרבן דפטור מדאורייתא ולא חייבו חכמים דהוי חולין בעזרה אבל במתניתין דהכא דאסר במזיד היינו הבשר לאכילה ומדרבנן עכ\"ל ע\"ש ואיני יודע מה לו עם פי' ריב\"א שהרי קו' זו איתא לכל הפי' למאי דפריך בפרק הקומץ רבה דף כ\"ה ברייתא דדם שנטמא כו' אברייתא דעל מה הציץ מרצה דאמאי לא משני הכי שהרי בפרק האשה רבה אוקימנא לברייתא דדם שנטמא דהיינו דוקא להתיר בשר לאכילה אבל בעלים מיהא מתכפרו ולעיקר קו' י\"ל דדחיקא ליה לתלמודא לשנויי הכי משום דכפי זה מאי דקתני בברייתא דעל מה הציץ מרצה על הדם כו' שנטמא בין בשוגג בין במזיד חלוקת במזיד לא הוי דומיא דשוגג שהרי בנטמא הדם אשוגג הציץ מרצה אף על אכילת בשר וכדקתני בברייתא דדם שנטמא וחלוקת במזיד לא הוי אלא לענין פטור קרבן וזה דוחק דבחדא מחתא מחתי להו ומשמע דמה שהציץ מרצה על השוגג מרצה נמי על המזיד ומשום הכי הוצרך לשנויי דקאי אטומאה או אזריקה למר כדאית ליה כו' דהשתא הוי בחדא מחתא דבין בשוגג בין במזיד מרצה אף על אכילת בשר כנ\"ל נכון:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> הציץ מרצה כו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין.</b> הנה מדברי רבינו ז\"ל נראה שפוסק כרב יאושע דס\"ל בפרק כ\"צ דע\"ו דאין הציץ מרצה על טומאת אוכלין אך הרב תוי\"ט פ\"ט דפסחים משנה ז' כתב דאע\"פ שסתם ומשמע אין הציץ מרצה על האוכלין כלל מ\"מ מ\"ש בפ\"א מה' פסולי המוקדשין דין ל\"ד ובפ\"ד מה' ק\"פ ד\"ב נראה בהדיא דהציץ מרצה על האוכלין בדיעבד אם זרק וכדאמרינן התם בפ' כ\"צ אליבא דר\"י וכן כתב הרב בל\"מ ז\"ל וחזר בו ממ\"ש פרק י\"א מה' פסולי המוקדשין וא\"כ צ\"ל שמ\"ש רבינו כאן אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין ה\"ד לכתחלה שלא יזרוק מיהו אם זרק הורצה ולע\"ד ק' טובא דאם כן משמע דס\"ל לרבינו דהציץ מרצה על העולין לכתחילה ומותר לזרוק שהרי כתב וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין כו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין וכיון שכן קשה טובא שהרי בפ\"א מה' פסולי המוקדשין דין הנזכר כתב רבינו ז\"ל וז\"ל כל הזבחים של יחיד בין שנטמא הבשר והחלב קיים כו' וזרק את הדם נטמאו ב' לא יזרוק ואם זרק הורצה כו' והשתא אם איתא דס\"ל דהציץ מרצה על העולין אפי' לכתחילה אם כן בנטמאו ב' הו\"ל לרבינו לומר שיזרוק לכתחלה דכיון שהציץ מרצה על העולין הו\"ל כנטמא בשר וחלב קיים דזורק את הדם ובפרק כ\"צ מוכחינן דר\"י ס\"ל דאין הציץ מרצה על העולין מברייתא דקתני נטמא בשר וחלב קיים כו' אבל נטמאו תרוייהו לא אלמא קסבר ר\"י אין הציץ מרצה על העולין ולא על האכילות ופירש רש\"י ז\"ל וז\"ל ולא על העולין דהיינו חלב דאי מרצה אחד מינייהו אמאי פסול וכן כתב עוד שם דאמורין או אברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה משמע הא להקטירן לכתחילה לא וצ\"ע כעת ודע דאפי' לר\"א דס\"ל דהציץ מרצה על אכילות כתב רש\"י ז\"ל בפ\"ק דפסחים דאינו מרצה אלא להתיר דם לזריקה אבל אינו מרצה שיהא בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר ודוחה ל\"ת כו' יע\"ש וכתב הרב ל\"מ ז\"ל בפ\"ד מה' קרבן פסח שיש להוכיח כן מסוגיא דפרק כ\"צ יע\"ש ולע\"ד יש להוכיח כן עוד בהדיא מהא דגרסינן במנחות דט\"ו אמתני' דקתני נטמא א' מן החלות או א' מן הסדרים כו' וחכ\"א נטמא בטומאתו והטהור יאכל ואמרינן התם אמר רב פפא בציץ מרצה על אכילות קא מפלגי רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות כו' הרי בהדיא דאע\"ג דס\"ל לרבנן דהציץ מרצה על אכילות קאמרי רבנן דהטמא בטומאתו וזו ראיה ברורה ופשוט עוד ראיתי לעמוד עמ\"ש התוס' פ\"ק דיומא דף ז' ע\"ב ה\"ה על הדם ועל הבשר וז\"ל בפסחים פ\"ק פי' רש\"י דאתיא כרבי יהושע דאמר אם אין בשר אין דם מיהו אומר ר\"י דאתיא אפי' כר\"א דאמר יש דם אעפ\"י שאין בשר והא דבעי רצוי ציץ היינו כדאמרינן פרק כ\"צ ל��קבועינהו בפגול ולאפוקינהו מידי מעילה עכ\"ל ולדידי נראה לי להליץ בעד רש\"י ז\"ל דאע\"ג דבפרק כ\"צ אמרינן דמאי דקאמר ר\"א הציץ מרצה על אכילות למיקבעינהו בפגול ולאפקינהו מידי מעילה הוא דקאמר מ\"מ הכא לברייתא דחיקא ליה למימר הכי מדקתני על הדם ועל הבשר משמע דהוי דומיא דדם דכי היכי דחלוקת דם שנטמא הציץ מרצה דקתני הוי להתיר דם לזריקה ה\"נ בחלוקת על הבשר הוי לענין להתיר דם לזריקה ומש\"ה הוצרך לומר דר\"י היא מיהו הא ק\"ל טובא לדעת רש\"י ז\"ל דבפרק הקומץ רבה כי פרכינן ברייתא דדם שנטמא על ברייתא דעל מה הציץ מרצה אמרינן התם ל\"ק הא ר\"י הא רבנן דתניא אין תורמין כו' והדר פריך אימור דשמיע ליה לר\"י דלא קניס דמרצה ציץ על אכילות מי שמעת ליה אלא אמר רב חסדא ל\"ק הא ר\"א הא רבנן אימור דשמיע ליה לר\"א דמרצה ציץ על אכילות דלא קניס מי שמעת ליה כו' והשתא לדעת רש\"י ז\"ל עדיפא מינה הו\"ל לתלמודא להקשות דהיכי מצי אתי כר\"א הא ר\"א ס\"ל דיש דם אע\"פ שאין בשר למה לי ציץ לרצויי אלא ודאי משמע דברייתא מצי מתוקמא כר\"א והציץ מרצה דקתני היינו לאקבעינהו בפיגול כמ\"ש התוס' וצ\"ע לדעת רש\"י ז\"ל תו ק\"ל אמ\"ש רש\"י ז\"ל בפ\"ק דפסחים די\"ו ע\"ב ד\"ה על הדם וז\"ל אלא לר\"י אצטריך דאמר אם אין בשר אין דם וקאמר הכא ה\"מ כשיצא בשר חוץ למחיצתו דאין ציץ מרצה על היוצא או שאבד הבשר אבל אם נטמא בשר קודם זריקת דם הציץ מרצה עליו להתיר דם לזריקה ע\"ש וקשה טובא שהרי לפי דעתו ז\"ל ע\"כ מאי דקתני בברייתא על הבשר ועל החלב שנטמא היינו בשנטמאו ב' הבשר והחלב ומ\"ש רש\"י בין שנטמא הבשר בין שנטמא החלב ר\"ל בין שנטמא החלב ג\"כ דליכא למימר דבריי' או או קתני דאם כן תקשי ליה דאפי' כר\"י לא מצי אתי שהרי הא דקאמר ר\"י אם אין בשר אין דם ה\"ד בשנטמאו או נאבדו ב' הבשר והחלב אבל אם נאבד הבשר והחלב קיים זא\"ה כדאי' פ' כ\"צ דע\"ט ע\"א וא\"כ ל\"ל ציץ לרצויי הא אפי' בנאבד א' מהם דלא מהני ציץ ס\"ל לר\"י דזורק את הדם אלא ע\"כ כמ\"ש וא\"כ צ\"ל דמ\"ש רש\"י אבל אם נטמא בשר הציץ מרצה עליו להתיר בשר לזריקה אין כונתו לומר שיזרוק הדם לכתחילה שהרי בשנטמאו ב' לר\"י לא יזרוק ואם זרק הורצה כדאיתא בפרק כ\"צ דף ע\"ז ע\"ב דלר\"י לא מהני ציץ לרצויי לכתחילה וכן כתב רש\"י פרק כ\"ש דל\"ד ע\"ב ד\"ה אי אמרת כו' יע\"ש אלא כונתו לומר להתיר דם לזריקה שאם זרק הורצה והויא זריקה מעליא וכיון שכן ק' דאיך כתב אלא לר\"י אצטריך דאמר אם אין בשר אין דם וקאמר הכא ה\"מ כשיצא בשר כו' הא אפילו בשיצא הבשר ס\"ל לר\"י דאם זרק הורצה אע\"ג דאין הציץ מרצה וכמ\"ש רש\"י בפרק כ\"ש והתוס' שם ואם כן ע\"כ מאי דקאמר ר\"י אם אין בשר אין דם אינו אלא בשאבד הבשר דאילו ביוצא אע\"ג דאין בשר יש דם ואם זרק הורצה וצ\"ע כעת ולדעת התוס' ז\"ל שכתבו דריצוי ציץ דקתני אבשר שנטמא היינו למיקבעינהו בפיגול ק\"ק דא\"כ כדפריך בגמ' לר\"ן דאמר טומאה הותרה בצבור מברייתא הלזו אמאי דחיק לשנויי דכי קתני הציץ מרצה אדיחיד ואמאי לא משני עדיפא מינה דכי קתני הציץ מרצה אבשר שנטמא קתני דבעי ציץ לרצויי למהוי כטהור ולאקבועי בפיגול ולאפוקי מידי מעילה דאע\"ג דטומאה הותרה בציבור מ\"מ משמע דלא משוי לי' להאי בשר כטהור לאקבועי בפיגול דלאכילה לא אמרינן הותרה בציבור כמ\"ש בד\"ה דם שנטמא אם לא שנאמר דס\"ל לתלמודא דלמ\"ד הותרה בצבור אע\"ג דלהיות הבשר ניתר לאכילה לא אמרי' הותר' מ\"מ משוי ליה כטהור לאקבועי בפיגול ולאפוקי מדין מעילה ודבר זה צריך תלמוד:",
+                "<b>ולא </b>\n<b> על טומאת האדם כו' אלא א\"כ היתה הטומאה דחויה בציבור כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז\"ל נראה דס\"ל דטומאה הדחויה בציבור הציץ מרצה עליו אפילו על טומאת הגוף וכן כתב הרב ל\"מ ז\"ל פ\"א מה' פסולי המוקדשין ושלא כדעת רש\"י ז\"ל שכתב בפרק קמא דיומא ד\"ז ע\"א ד\"ה בין בציבור כו' וז\"ל ובציבור נדחית טומאת הגוף אצלם ולא ע\"י ציץ מבואר מדבריו דס\"ל דטומאת הגוף אין הציץ מרצה אפי' על טומאה הדחוייה בציבור וכן הוא דעת התוס' בפרק כ\"צ דע\"ז ע\"א ד\"ה דלא ואפשר שהכריחו לרבינו לומר כן מכח קו' התוס' דפרק כ\"צ ע\"ש אך קשה לי לדעת רבינו ז\"ל מהא דגרסינן במנחות דף ט\"ו ת\"ש ר\"י אומר אפי' שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומאה (דס\"ל שבט א' איקרי קהל והכא מאי הציץ מרצה איכא ופי' רש\"י והתוס' שם משום דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ע\"ש) הרי מסוגיא זאת מבואר דטומאת הגוף אין הציץ מרצה עליו אפי' על טומאה הדחוייה בציבור ומצאתי בתוס' חיצוניות על העליונות מכ\"י שכתבו וז\"ל והכא כו' פי' הקונט' שהרי אין הציץ מרצה על טומאת הגוף וא\"ת אפי' הי' הציץ מרצה מה בכך ואמאי יעשו בטומאה וכי מותר לטמא הטהור אלא הכי פריך מאי ציץ מרצה איכא איזו רצוי ציץ שייך הכא וכיון דלא שייך הכא רצוי ציץ אין לנו לומר שיעשה בטומא' אלא ע\"כ טעמיה דר\"י לאו משום דאין קרבן ציבור חלוק ואפשר שרבינו ז\"ל ה\"נ מפ' ועיין בתוס' מנחות דכ\"ה ד\"ה עון קדשים ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין </b>\n<b> הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר כו'.</b> כתב מרן וז\"ל וכתב הר\"י קורקוס דאיכא למידק דבגמ' הקשו לר\"י ושני דקסבר טומאה הותרה בציבור ומאחר שרבינו ז\"ל פסק בסוף הפר' שטומאה דחויה כו' הוי תרתי דסתרן ע\"ש ולי נראה ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' פ\"ק דיומא ד\"ה מכלל דר\"ש וז\"ל וא\"ת הא אמרינן גבי הי' מקריב במנחת פרים מאי לאו בחג אלמא למ\"ד טומאה דחויה היא אומר לו הבא אחרת תחתי' אפי' בקרבן ציבור גמור וי\"ל דההוא תנא דלעיל סבר כר\"י בהא דאין עודהו על מצחו אינו מרצה וכגון שאינו על מצחו עכ\"ל א\"כ י\"ל שרבינו ז\"ל פסק כברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת פרים דס\"ל דטומאה דחויה היא וס\"ל דאין עודהו על מצחו אינו מרצה כדס\"ל לר\"י וכמ\"ש התוס' ואע\"ג דהתוס' לא הוצרכו לזה אלא למאי דמשני דמנחת פרים דחג קאמר דהוי ק\"צ גמור אמנם למאי דמשני במנחת אלים דמיירי באלו של אהרן משמע דלא ק' להו משום דכיון דלאו ק\"צ גמור הוא אע\"ג דאיכא רצוי ציץ מהדרינן אטהרה וזה מוכרח שהרי למאי דמשני בחלוקת פרים בפר ע\"ז דלא קביעא להו זמן ע\"כ ברייתא מיירי בעודהו על מצחו דאיכא ריצוי ציץ דאם לא כן היכי קתני דאם אין שם אלא הוא אומרים לו כו' וכן כתבו התוס' בד\"ה פרים יע\"ש ואפי\"ה קתני במנחת אלים דמיירי באלו של אהרן הבא אחרת תחתיה ודוחק לומר דחלוקת מנחת פרים מיירי בדאיכא ריצוי ציץ וחלוקת אלים באין עודהו על מצחו דליכא ריצוי ציץ דבחדא מחתא מחתי להו תנא אלא משמע ודאי כדכתיבנא מ\"מ ס\"ל לרבינו דע\"כ לא הוצרך לאוקמא בהכי אלא לר\"ן אמנם לר\"ש דקי\"ל כותיה וא\"נ למסקנא דתלמודא דמסקינן תנאי היא ברייתא מתוקמא כפשטא ולית לן לדחוקי בהכי דברייתא סתמא קתני וא\"כ ע\"כ דהאי ברייתא ס\"ל כר\"י דאין עודהו על מצחו אין מרצה ומיירי באין עודהו על מצחו כמ\"ש התוס' וא\"נ דס\"ל להך ברייתא דאע\"ג דאיכא תרתי קרבן ציבור וריצוי ציץ מהדרינן אטהר' ופליגא אר\"ש ור\"י משום דאיהו ס\"ל בעלמא דטומאה הותרה קאמר הנח לקרבן ציבור כו' ואה\"נ דאי הוה ס\"ל דטומאה דחויה הוה ��אמר דכהן גדול ביום הכיפורים אם נטמא קרבן בידו אומר לו הבא אחרת תחתיה כדסבירא להך ברייתא כנ\"ל ובדברי התוס' ק' לי דאדקשיא להו מברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת פרים אמאי ל\"ק להו מברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת העומר אומר לו הבא אחרת דמייתי תלמודא מקמי הכי אע\"ג דקרבן צבור גמור הוא וליכא למימר דאע\"ג דהיכא דאיכא תרתי קרבן צבור ורצוי ציץ לא מהדרי' אטהרה מ\"מ כיון שאין הציץ מרצה להיות בשר ניתר לאכילה כמ\"ש רש\"י מש\"ה מהדרינן אטהרה משום דאיכא שירים לאכילה וכדמשני לר\"נ דהניח' לר\"ן אבל לר\"ש דאמר מנא אמינא לה כו' ולא אסיק אדעתי' טעמא דאיכא שירים לאכילה תקשי לי' דאפי' נימא דהך ברייתא ס\"ל דטומאה דחויה הוא מ\"מ כיון דאיכא תרתי לא מהדרינן אטהרה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו </b>\n<b> מקצת בית אב כו'.</b> פלוגתא דר\"נ ור' ששת בפ\"ק דיומא ופסק רבינו כרב ששת משום דהלכתא כותי' באיסורים כמ\"ש מרן ודע שהתוס' ז\"ל בפ\"ק דיומא כתבו לחד תי' דאפי' למ\"ד טומאה הותרה בציבור בקרבן פסח מודה שכתבו בד\"ה רב תחליפה וז\"ל תימא דבפרק כל הפסולין קאמר מכלל דתרוייהו ס\"ל טומאה דחויה היא בצבור ותי' ר\"י דהא דקאמר רבא טומאה הותרה זאת אומרת וליה לא ס\"ל ולי נראה דהתם לענין פסח איירי דנהי דכיון דאתי בכנופיי' חשיב כקרבן צבור ודוחה את הטומאה מ\"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורין כו' ע\"ש ויש לדקדק לכאורה דמאי קו' הא דאמרינן בגמ' אמר ר\"ג מודינן היכא דאיכא שירים לאכילה וא\"כ משו\"ה גבי קרבן פסח דאיכא שירים לאכילה ס\"ל לרבא דמהדרינן אטהרה משא\"כ בקרבן ציבור דליכא אכילה לא מהדרינן ואע\"ג דביום הכפורים נמי איכא שעיר הנעשה בחוץ ונאכל לערב כמ\"ש רבינו פ\"א מה' עבודת יוה\"כ מ\"מ הכא שאינו אלא חששא בעלמא שמא יפול מת עליו לא חיישינן כי היכי דלא חייש רבא באיילו של יוה\"כ אע\"ג דבאלו של כה\"ג מהדרינן אטהרה אליבא דרבא כפי פי' ז\"ל ועיין בתוס' ד\"ח ד\"ה אי סבר ע\"ש אמנם הא ודאי ל\"ק שהרי כתב רש\"י ז\"ל בד\"ה מודינן וז\"ל ואע\"ג דקרבן צבור קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה ובמנחה הנקצוצת מודינא דמהדרינן אטהר' שיהיו שיריה נאכלין וא\"כ גבי ק\"פ דקי\"ל דנאכל בטומאה שכל עיקרו לא בא אלא לאכילה אם איתא דטומאה הותרה בצבור לא הוה מהדרינן אטהרה כיון דאפילו בטומאה נאכל אך מצאתי להתוס' בפ\"ק דמנחות דס\"ו ד\"ה ר\"י שכתבו וז\"ל אע\"ג דאי ס\"ל בפ\"ק דיומא דטומאה הותרה בצבור מ\"מ אצטריך ליה טעמא דאין קרבן צבור חלוק בפסח כיון דיש בו אכילה כדמוכח התם משמע דס\"ל דהא דאמרינן בגמ' מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה לאו היינו טעמא משום דאינו נאכל בטומאה כמ\"ש רש\"י אלא כל היכא דאית ביה אכילה מהדרינן אטהרה ואפי' בק\"פ דנאכל בטומאה ומכ\"ש בקרבנות ציבור דאין נאכלין בטומאה דמהדרינן אטהר' שהרי הא בשמעתין כמנחת העומר דאינו נאכל בטומא' הוא והא משני ר\"ן מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה וכונתם לומר דר\"י לא קאמר דטומאה הותרה אלא בקרבנות צבור שאין בהן אכיל' כגון ההיא דכ\"ג ביוה\"כ דהיינו פרו של כ\"ג ושעיר הנשרף שהי' מקריב בשעה שהי' נכנס לפני ולפנים בבגדי לבן שלא הי' בו ציץ דאילו שעיר הנאכל לערב הי' עובד בבגדי זהב כמ\"ש רבי' אבל בקרבנות שיש בו אכילה מודה ר\"י:<br><b> וראיתי </b> להרב בה\"ז ז\"ל שכתב שם וז\"ל ור\"ל דנאכל אפי' בטומאה משא\"כ בשאר קרבנות צבור דאינו נאכל בטומאה אפי' דקריבים בטומאה כדאית�� בפסחים עכ\"ד נראה שהבין הרב ז\"ל דדוקא בק\"פ דנאכל בטומאה דכל עיקרו לאכילה מהדרינן אטהרה אבל בשאר קרבנות שאינו נאכל בטומאה לא מהדרינן אטהר' וליתא כמ\"ש שהרי הא דשמעתין בקרבנות שאינו נאכל בטומאה ואפילו הכי קאמר דמהדרינן אטהרה אלא דכפי זה קשה מה שהקשה שם בד\"ה ור\"י וז\"ל ואע\"ג דר\"י ס\"ל טומאה הותרה ולא בעי ציץ לרצויי כו' ואמאי לא תי' דהכא מודה בלחם הפנים כיון דאיכא ביה אכילה כמו שתי' לההיא דק\"פ ויש ליישב דכיון דאינו אלא חומרא דרבנן כמ\"ש לקמן שפיר קשיא להו כיון דס\"ל לר\"י דמדאורייתא הותרה בכולהו ולא בעי ציץ אמאי קאמר ר\"י דשניהם יצאו לבית השריפה ודוק ויש להקשות לכאורה דכפי תי' ז\"ל דבק\"פ מודה ר\"י משום דאית ביה אכילה ואי נמי משום דהוי קרבן יחיד כמ\"ש הכא בשמעתין א\"כ מאי פריך בפ\"ק דסנהדרין דף י\"ב ע\"א אמר מר ר\"י אומר מעברין אלמא אית ליה לר\"י טומאה דחויה היא בצבור והתניא ציץ כו' אמר ליה ר\"י הנח לכ\"ג ביוה\"כ שטומאה הותרה בצבור ומאי קו' הא אי\"ל דר\"י לא קאמר אלא בקרבנות צבור שאין בו אכילה אבל בק\"פ שיש בו אכילה מודה ואי נמי משום דכל יחיד מייתי ליה כמ\"ש הכא אליבא דרבא ונראה דלא קשיא מידי דמ\"ש התוספות דבק\"פ מודה רבא משום דכל יחיד מייתי לה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אפילו באילו של כ\"ג דהוי קרבן יחיד גמור אמרינן טומאה הותרה כמ\"ש התו' לקמן בד\"ה כיון וכן נמי מ\"ש במנחות דכיון דיש בו אכילה מודה ר\"י אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק ביניהם כיון דס\"ל טומאה הותרה ומש\"ה פריך שפיר דמדקאמר ר\"י מעברין משמע דס\"ל טומאה דחויה היא מדאורייתא בכולהו והתניא כו' וכיון דס\"ל דבקרבן צבור גמור דאין בו אכילה טומאה הותרה ע\"כ דפסח אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק וכיון שכן אין סברא לומר דמעברין את השנה משום חשש איסור מדרבנן כנ\"ל מיהו ק\"ק לי לפי תי' ז\"ל דרבא ס\"ל טומאה הותרה ובק\"פ ס\"ל דדחויה היא מדרבנן מהא דגרסינן בפ' כיצד צולין דע\"ט אמר ר\"ח לא שנו אלא שנטמא הסכין בטומאת מת כו' אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ כו' טהורים עבדי טמאים לא עבדי אלמא סבר ר\"ח טומאה דחויה היא בצבור ורבא אמר אפילו טמאים עבדי מאי טעמא דכתיב והבשר אשר יגע והשתא לפי דרכם אמאי אצטריך רבא קרא דוהבשר אשר יגע כו' תיפוק לי' דאיהו ס\"ל טומאה הותרה בצבור מדאורייתא אפי' בק\"פ ואפי' היכא דאיכא לאהדורי אטהרה גמורה לא מהדרי' ותו דכיון דמהדרינן אטהר' לק\"פ דטומאה דחויה היא בק\"פ מדרבנן א\"כ אמאי קאמר רבא דטמאים עבדי אי משום קרא דוהבשר היינו מדאורייתא אבל מדרבנן הא איהו סבירא ליה דמהדרינן אטהר' ולזה יש לומר דכיון דאינו אלא מדרבנן כי החמירו חכמים היינו דוקא היכא דאיכא כהנים טהורים וטמאים דמהדרינן אכהנים טהורים אבל הכא דמדאורייתא הותרה ויכולים לעשות פסח א' לא החמירו חכמים עליהם כדי שיבטלו ממ\"ע דאורייתא בזמנו ועיין בפרק טרף בקלפי דמ\"ו ע\"ב דאמרינן התם אמר ליה רבא לא לדידי קשה ולא לר\"ח כו' לר\"ח לא קשייא סופו כתחילתו כו' טומאה דדחויה היא בצבור כו' ולפי דעתם ז\"ל צ\"ל דרבא אליבא דר\"ח קאמר דלר\"ח לא קשיא משום דר\"ח ס\"ל דטומאה דחויה היא כדאמרי' בפרק כיצד צולין וליה לא ס\"ל אך קשה לי לפי תי' ז\"ל דטומאה הותרה בצבור מהא דגרסינן בפ\"ק דיומא דף ח' ע\"ב אמר רבא הילכך כ\"ג ביה\"כ דלאו בדידן תלייא מילתא אלא בקביעותא דירחא תלייא מילתא בתלתא בתשרי בעי לאפרושי וכל אימת דמתרמי תלתא בתשרי מפרשינן ליה ופירש רש\"י ז\"ל וכל אימת ��מתרמי ואע\"ג דלא הוי רביעית שלו בשבת ונמצאת הזאה בטלה ב' ימים ע\"כ והשתא אי ס\"ל לרבא דטומאה הותרה בצבור מאי קאמר וכל אימת דמתרמי כו' הא לדידיה גבי כ\"ג ביוה\"כ אין צריך הזאה כלל וכדפרכינן התם ע\"א ותסברא אי סבר ר\"י טומאה הותרה בצבור הזאה כלל ל\"ל ועיין בתוס' ז\"ל שם ויש ליישב דרבא משום דבעי למימר דכהן השורף את הפרה מפרשינן לה ברביעי בשבת דהתם בעי הזאה אפילו למ\"ד טומאה הותרה דלאו קרבן ציבור הוא לדחות את הטומאה כמ\"ש התוספות ד\"ה ר\"י קאמר וכ\"ג ביה\"כ אפילו למ\"ד טומאה דחויה ובעי הזאה כיון דלאו בדידן תלייא מילתא כל היכא דמתרמי מפרשי' ליה כנ\"ל ועיין בתוס' פ' הוציאו לו דנ\"א ע\"א ד\"ה ונ\"מ דס\"ל כתי' ב' שכתבו הכא ממ\"ש וז\"ל הא דלא קאמר דנ\"מ לאהדרי אטהורים דאי קרבן צבור היא לא מהדרינן למאן דאמר טומאה הותרה בצבור ואי דשותפין הוא מהדרינן כדמשמע בפ\"ק דדוקא בצבור הותרה ותו לא בשל יחיד ולא בשל שותפין ורבא דהכא ס\"ל טומאה הותרה בצבור ע\"כ מיהו מ\"ש דפר של כ\"ג אי דשותפין הוא מהדרינן אטהר' קשייא לי טובא שהרי ר\"י סבירא ליה טומאה הותרה בצבור ורבא קאי כוותיה משמע בהדייא דס\"ל דאפי' בפר של כ\"ג לא מהדרינן אטהרה מדאמר ליה ר\"ש כ\"ג ביוה\"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה ופי' רש\"י ז\"ל כ\"ג כשאירע הטומאה על הקרבן יום הכיפורים אינו על מצחו בשעת עבודת היום שאינו נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב ואמר ליה ר\"י הנח לכ\"ג ביה\"כ דטומאה הותרה בצבור והשתא אם איתא אכתי תיקשי ליה לר\"י מפר של כ\"ג שעבודתו בבגדי לבן כמ\"ש רבינו בפ\"ד מה' עבודת יה\"כ ואינו על מצחו ומרצ' ומאילו של כ\"ג דמהדרינן אטהרה לא קשיא דאילו של כ\"ג עבודתו בבגדי זהב כמ\"ש רבינו שם אכן לדברי התוס' ק\"ט מפר של כ\"ג וצ\"ע: שוב אחר זמן בא לידי מס' יומא מדפוס ישן נושן ותוס' הנדפסים שם לפי הנראה הם תוס' ישנים אחרים שלא באו בדפוס אמשטרדם ומצאתי שכתבו שם בד\"ה אמר ליה ר\"י הנח לי\"ה וז\"ל ואם תאמר הא איכא אילו דיחיד והתם לא הותרה טומאה והיה צריך ציץ ויש לומר דאילו היה במזבח החיצון ובו היה משתמש בח' בגדים וא\"ת הא פר שלו דיחיד הוא והיה לפני ולפנים ולא היה משמש אלא בד' בגדים ואם כן לא היה הציץ על מצחו ויש לומר דבעבודות התלויות בשעיר שהיו משל צבור היו תלויות בפר אם כן הואיל דהותרה בשעיר הותר נמי בפר עכ\"ל ע\"ש ולפי דברי התוס' דפרק הוציאו לו שחולקין על זה לא ידעתי מה יענו להא דר\"י וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והרי </b>\n<b> הדבר כו'.</b> מ\"ש הרב כ\"מ ואעפ\"י דמשמע דאם עיבר את השנה הוא מעוברת בדיעבד לא היה צריך לבקש רחמים היינו לר\"ש אבל לר\"י כו' הם דברים תמוהים והפך סוגיא דפ' קמא דסנהדרין דמסיק בהדייא שם דלר\"ש מעברין לכתחיל' ומשום הכי קאמר אלא מפני מה בקש רחמים ולר\"י אינו מעובר וכבר ראיתי מי שנתקשה בזה ותו ק\"ל טובא שהרי בגמרא מסקי' שם דחזקיה טעה בדשמואל עיבר את השנה ביום ל' של אדר ור\"ן קאמר התם דאם עיברוה מעוברת וכן פ' רבינו בפ\"ד מה' קדוש החודש דין י\"ד וכתב המפרש שם וזה יתבאר דחזקיה מה שעשה עשוי וא\"כ ע\"כ דלר\"ש אף ע\"ג דבדיעבד מעוברת הוצרך לבקש רחמים על עצמו וצ\"ע ותו ק\"ל לכאורה במה שהקשה מרן דאמאי השמיט טעמו של ר\"ש ן' יאודה שהרי בגמרא אמרינן לר\"ש דלבסוף סבר נשי' בראשון רשו' ואלו רבי' ז\"ל בפ\"א מה' ק\"פ דין א' פסק כר\"י ור' יאודה דנשים בראשון חובה וא\"כ איך הוה מצי רבי' למיכתב טעמו של ר\"ש ן' יאודה והנה התי' לזה עם מ\"ש התוספות שם ��בפסחים דף פ\"ט דה\"ה דהו\"מ למימר דלבסוף סבר נשים בשני חובה ולכך בקש רחמים אלא אליבא דר\"ש קיימינן דאית ליה נשים בראשון רשות ע\"כ וא\"כ שפיר כתב מרן דלמה השמיט טעמו של ר\"ש ן' יאודה והול\"ל דמעיקרא היה סבור דנשים בראשון ובב' חובה דהא אפי' לר\"ש ן' יאודה ע\"כ הכי הוה ס\"ל מדעבד פסח ב' ולבסוף סבר נשים בשני רשות ומש\"ה בקש רחמים ודוק ועיין במ\"ש מרן הכ\"מ בריש ה' ק\"פ שהם דברים תמוהים ויש ליישבם ע\"צ הדחק ע\"פ מ\"ש כאן: עוד שמעתי מקשים משם חכמי צפת על מ\"ש המפרש בפ\"ד מה' קדוש החדש דין ז' משם רבינו דיתכן זה כגון שהיו מחוסרי כפרה ולא היתה כפרתם ראוי' ליקרב אלא לאחר הפסח מהו דתימא מעברין עד שיגיעו אילים של מחוסרי כפרה ליקרב קמ\"ל דלא דא\"כ איך כתב רבינו שם אין מעברין את השנה כו' אלא יעשו בטומאה הרי כתב רבינו בפ\"א מה' מחו\"כ דין א' ד' מחוסרי כפרה הם הזבה והיולדת הזב והמצורע כו' ובפ\"ז מה' ק\"פ כתב דאין טומאה נדחית בצבור אלא טומאת מת בלבד ועוד אני מוסיף להקשות על פי' זה דא\"כ מאי פריך בגמ' ר\"י אומר מעברין אלמא אית ליה לר\"י טומאה דחויה היא בצבור והתניא כו' ומה קו' אפי' אית ליה לר\"י דטומאה הותרה בצבור היינו טומאת מת אבל מחוסרי כפרה אין עושין בראשון כלל ומש\"ה קאמר דמעברין כדי שיעשו אלים כו' וכדס\"ל לר\"ש לפי המסקנא דמעברין מה\"ט וצ\"ע ועיין בזבחים דל\"ב ע\"ב גבי צבור שהיו טמאי מת ונעשו זבים יע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן </b> <b> שעבד ונמצא חלל כו' ואם עבד לא חלל כו'.</b> כתב מרן וז\"ל ולכאורה הוה משמע דלא מכשרינן אלא מה שעבד קודם שנודע כו' ורבינו משמע ליה דכיון דלא אשכחן בקרא דמחלל עבודה כו' מהי תיתי לן לומר שאם עבד לאחר שנודע חילל כו' יע\"ש וקשיא לי טובא לדעת רבינו ז\"ל דבפרק האומר אמרי' מעשה במגורה ביבנה כו' ונמצאת חסרה כל טהרות שנעשו על גבה למפרע היה ר\"ט מטהר כו' אר\"ט משל לעומד ומקריב ע\"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה שעבודתו כשרה והק' בתו' דמאי משל הוא זה הרי בבן גרושה אפילו נודע שפסול הי' בשע' עבודה אפי\"ה עבודתו כשרה ובמקוה כה\"ג טמא למפרע אפילו לר\"ט ותי' משם ר\"י דבתרתי פליגי כו' ופליגי נמי במקוה שטבל בו כהן ועבד עבודה ובאו עדי' והעידו שהיה המקוה חסר קודם הטבילה דלר\"ט כשרה העבודה מידי דהוה אבן גרושה ואהא קאי המשל א\"ד יע\"ש והשתא לדעת רבינו ז\"ל אכתי קשה דמאי משל הוא זה דבן גרושה שאני דאפילו עבד אחר שנודע עבודתו כשרה משא\"כ במקוה דאם עבד עבודה אחר שבאו עדים והעידו שהיה המקוה חסר דעבודתו פסולה כדקי\"ל בעלמא דטמא מחלל עבוד' ועיין בהריטב\"א ז\"ל שתי' לקו' התו' הלזו משם הרמב\"ן דבן גרוש' ובן חלוצה לא הכשירה תורה עבודתו למפרע אלא כשנמצא ס' אבל כשנמצא ודאי חלל לכ\"ע עבודתו פסולה ועוד תי' שם תי' אחר יעש\"ב והמעיין יראה שלדעת רבינו לא יתכן שום א' מהתי' האלו והדבר צ\"ע ועוד ק' טובא דבפ\"י מה' תרומות דין י\"ב כתב רבינו וז\"ל וכן כהן שהיה אוכל תרומה ונודע לו שהוא בן גרושה הרי אלו משלמין הקרן בלבד ואם היה ע\"פ הרי אלו פטורין מלשלם מפני שזמנה בהול וכתב מרן שם וז\"ל וסובר רבינו דלא פליגי הני תרי לישני דבתרומה בע\"פ פטור לגמרי מטעם דזמנה בהול ושאר הימים כיון דאכיל' תרומה איקרי עבודה ורחמנא אכשריה בדיעבד קודם שנודע אינ' כזרים לו ולכך פטור מן החומש כו' יע\"ש והשתא ק' טובא דלפי דעת רבינו ��חלל שעבד אפילו אחר שנודע עבודתו כשרה א\"כ כיון דרבינו ז\"ל פוסק כלישנא בתרא דטעמא דר\"י משום דתרומה איקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר אם כן הי\"ל לרבינו לפסוק דחלל שאכל תרומה אינו משלם אלא קרן בלבד ואיך כתב מרן דרחמנא אכשרי' קודם שנודע והלא אפילו אחר שנודע נמי וצ\"ע כעת והתוספות ז\"ל בפ\"ב דתעניות די\"ז ע\"ב ד\"ה דבר זה מתורת משה לא למדנו הק' וז\"ל וא\"ת נילף מק\"ו ומה ב\"מ שמותר באכילת קדשים אסור בעבודה ערל שאסור באכילה אינו דין שאסור לעבודה וי\"ל דחלל יוכיח שאינו אוכל בקדשים ואפ\"ה כשר לעבודה כדאמרינן פ' האומר כו' יע\"ש הנה מבואר שדעתם כדעת רבינו דס\"ל דחלל שעבד אחר שנודע עבודתו כשרה ושלא כדעת ר\"י שכתבו פרק האומר דאי הוה ס\"ל דאחר שנודע עבודתו פסולה ליכא למימר יוכיח כלל כמובן הן אמת דק\"ט לדבריהם ז\"ל דברפ\"ב דזבחים אמרינן דתנא רבי ישמעאל מייתי דזר מחלל עבודה מק\"ו מב\"מ ומה ב\"מ שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל מה לב\"מ שכן עשה בו כו' והשתא לדעת התוס' ז\"ל ה\"נ איכא למיפרך חלל יוכיח שאינו אוכל ועבודתו כשרה דתו לא אתייא במה הצד כלל ומצאתי בשיטה מקובצת כ\"י למס' סנהדרין ס\"פ כ\"ג שהביא משם נכדו של הר\"ש מישנ\"ץ כתי' התוס' דבפ\"ב דתעניות וכתב עוד וז\"ל וא\"ת דבפ\"ב דזבחים דיליף זר מק\"ו דב\"מ לימא הכי חלל יוכיח וי\"ל משום דאיכא למיפרך מה לחלל דמזרע כהונה אתייא מיהו בפ' האומר מוכח דמה שאינו מחלל היינו דוקא בדלא ידיע ליה בשעת עבודה כו' א\"ד יע\"ש ונראה שזה היתה דעת התוס' ז\"ל ואולם אכתי תמה אני על תי' זה דמה יענו למאי דאמרינן התם סמוך ונראה גבי אונן דמחלל עבודה דנפ\"ל לתנא דבי רבי ישמעאל מק\"ו דב\"מ והשתא אמאי לא פריך חלל יוכיח שאינו אוכל ועבודתו כשרה דהכא ליכא למיפרך מה לחלל שכן מזרע כהונה שהרי כהן אונן נמי מזרע כהונה ולכן נראה דכיון דהא דחלל שעבד עבודתו כשרה פלוגתא דר\"א ור\"י הוא דר\"א ס\"ל דחלל שעבד עבודתו פסולה איכא למימר דתנא דבי ר\"י דמייתי דכהן אונן דמחלל עבודת' מק\"ו דב\"מ ס\"ל כר\"א דחלל שעבד עבודתו פסולה ומש\"ה ל\"ק חלל יוכיח וההיא דר\"ח רפ\"ב דתעניות דקא' דבר זה מתורת משה לא למדנו אתיא אליבא דר\"י דהלכתא כותיה מיהו אכתי ק' דאמרי' התם רב משרשייא אמר אתיא מק\"ו דיושב ומה יושב שאוכל אם עבד חילל אונן שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל והשתא אמאי לא פריך חלל יוכיח ולומר דרב משרשייא ס\"ל כר\"א הא ודאי דחיקא מילתא טובא דקי\"ל דאין הלכה כר\"א דשמותי הוא וכמו כן קשה על רבינו ז\"ל דבפ\"ב מה' אלו דין ז' כתב ומנין שעבודת האונן פסולה מק\"ו ומה ב\"מ שאוכל אם עבד חילל אונן כו' והשתא קשה דלפי מה שפסק ז\"ל דחלל שעבד עבודתו כשרה אפילו לאחר שנודע ק\"ו פריכא איהו דאיכא למימר חלל יוכיח ולדעת רבינו ז\"ל אפשר ליישב דס\"ל דפירכא דחלל יוכיח ליכא למיפרך משום דאיכא למימר מה לחלל שכן אוכל בפסח וכמו שכן ראיתי בתוספ' הרא\"ש שדחה תי' התוס' הלזו מטעם זה יע\"ש בשיטה מקו' אכן לדברי התוס' ז\"ל ק\"ט מההיא דרב משרשייא וצ\"ע והתוספות ז\"ל פ\"ב דכתובות דכ\"ג ד\"ה עידי טומאה הק' משם ר\"ת לפירש\"י שפי' דבשבויה הקלו משום דאין בו אלא לאו וז\"ל וק' לר\"ת דבשבויה נמי איכא איסור סקילה אם נשאת לכהן שישמש בנו ע\"ג המזבח בשבת יע\"ש ודבריהם תמוהים דכיון דקי\"ל דחלל שעבד עבודתו כשרה פשיטא ודאי דאינו חייב סקילה וכבר ראיתי להפר\"ח בליקוטיו בספר מים חיים שתמה על ר\"ת כן והניחו בצ\"ע והנר' לע\"ד שדעת ר\"ת כדעת הרמב\"ן שכתבנו לעיל דבן גרושה לא הכשירה תורה למפרע אלא בשנמצא ס' חלל אבל ודאי חלל עבודתו פסול' (ועיין בפ' ד' אחין דל\"ג ע\"ב דפרכינן התם זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ופרש\"י ואין כאן משום זרות נראה מדבריו דמשום שבת מיחייב אע\"ג דשחיטה בזר כשרה ודוק):<br><b> ואולם </b> תמה אני על דברי הרמב\"ן דבפ' אלו דברים דע\"א מוקמינן לפלוגתייהו דר\"א ור\"י גבי כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה דר\"א מחייב קרן וחומש ור\"י פוטר דה\"ט דר\"י משום דתרומה איקרי עבודה ועבודה אכשריה רחמנא דתנן היה עומד ומקריב כו' והשתא לפי דעת הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל דההיא דתרומה איירי נמי בנמצא ס' בן גרושה דודאי חלל כיון דעבודתו פסולה ה\"נ מחייב קרן וחומש לר\"י וכיון שכן ק' טובא דבס' חלל היכי מחייב ר\"א קרן וחומש הא קי\"ל המע\"ה ובהדייא תנן פ\"ז דתרומות ב' קופות אחת של תרומה וא' של חולין ואין ידוע איזה מהן תרומ' ואכל זר א' מהן ה\"ז פטור שהמע\"ה ובריש פ' נושאין על האנוסה תנן כהנת שנתערבה ולדה בולד שפחתה כו' הגדילו התערובות ושחררו זה א\"ז אינן אוכלים בתרומה ואם אכלו אין משלמי' קרן וחומש וכתבו התוס' שם וז\"ל נהי דאין משלמין מ\"מ צריכים להפריש משום כפרה יע\"ש ואולי שלדעת הרמב\"ן מאי דקתני ר\"א מחייב קו\"ח מיחייב להפריש קאמר ומשום כפרה ולעולם דאינו מחייב ליתנ' לכהן וזה דוחק ולדעת רבינו ז\"ל שכתב בהלכות תרומות הכהן שאכל תרומה ונודע שהוא בן גרושה משלם את הקרן וכתב מרן דה\"ט משום דחומש הוא דתלי רחמנא בזר גמור אבל הקרן חייב כל היכא דאינו כהן גמור ואינו ראוי לאוכלו וס\"ל דר\"י פוטר דקתני מתניתין מטעמא דתרומה איקרי עבודה היינו דוקא לחומש בלבד ק\"ל מהא דתנן פרק קמא דמכות כיצד העדים נעשים זוממים מעידים אנו על איש פ' שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה אלא לוקה מ' ורבינו ז\"ל פ\"כ מה' סנהדרין דין ח' כתב וז\"ל עדים שהעידו על אחד והרשיעו רשע שאין בו לא מיתה ולא מלקות ולא חיוב ממון ואחר כך הוזמו הרי אלו לוקין כו' כיצד העידו על כהן שהוא חלל כגון שהעידו בפנינו נתגרשה אמו כו' והוזמו הרי הן לוקין עיין שם והשתא לדעת רבינו קשה הרי בעדות זה יש בו חיוב ממון שהוא חייב לשלם את הקרן על התרומה שאכל ואפילו לר\"י ואיך כתב דאין בו חיוב ממון בעדות זה ומצאתי להרמב\"ן ז\"ל בשיטה כ\"י למסכת מכות שהקשה וז\"ל ואם תאמר אמאי לא משלם הא מפסיד ליה מיניה אכילת תרומה ושאר מתנות כהונה איכא למימר גרמא בעלמא הוא ופטור חדא דלא ברי היזקא כדינא דגרמי ועוד דל\"א דדאין דד\"ג אלא בשגרם והפסיד אבל זה לא הפסיד כלום שהרי אינו בן גרושה על פיהם ורחמנא אמר כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום ואיכא נמי לפרוקי דכיון שאי אתה מקיים בהם כאשר זמם בעיקר עדותם שהוא הפיסול אין אתה יכול לקיים כאשר זמם בתשלומין א\"ד והרואה יראה ששום א' מהתי' הללו אינו עולה למה שהקשינו לדעת רבינו ז\"ל דאי משום טעמא דגרמא לא שייך למה שבאים לחייבו ממון על מה שאכלו כבר ותי' הב' נמי ליתא לדעת רבינו דתלי טעמא מפני שאין בו חיוב ממון דמבואר מדבריו שאם הי' בו חיוב ממון היו חייבים לשלם אע\"ג דאין אתה יכול לקיים כאשר זמם בעיקר עדותם ולומר דמתני' מיירי בכהן שלא אכל תרומה מימיו זה ממה שאין האוזן יכולה לשמוע וכעת צ\"ע:<br><b> טעם המלך</b> <b> א) </b> <b> מה </b> שהעלה הרב מאי דקתני רבי אליעזר מחייב קרן וחומש מחייב להפריש קאמר ומשום כפרה וסיים שהוא דוחק לדידי מוכחא מלתא אף בלא דעת הרמב\"ן. דהא באמת בלא\"ה קשיא על ר\"א דמיחייב קרן וחומש למי מחייב ולמי ישלם הא אמרינן בחולין (ק\"ל א) אר\"ח המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם פי' במתנות כהונה שלא בא עדיין ליד כהן איבעית אימא דכתיב זה כו' ואיבעית אימא דהוי ממון שאין לו תובעין א\"כ הכי נמי האי כהן שהי' אוכל בתרומה ונודע לו שהוא בן גרושה למי מחייב קרן וחומש דהא אם נתן הבעל הבית התרומה לדידי' שהיה סובר שהוא כהן וא\"כ כעת שהוא אינו כהן הרי עכ\"פ לא בא ליד כהן אחר ומי זכה בו זולתו ולמי ישלם והלא אין הדבר גרוע ממי שאכל מתנות כהונה בשלא הגיע ליד כהן וה\"ה בתרומה כמו שהסיק הש\"ס שם בחולין ואפילו אם אכל אחר היינו שבע\"הב הפריש התרומה או מתנות כהונה ובא אחר ואכלם אינו חייב עליו לשלם כלל ואפילו בעלי' לא צריך לשלם מידי דהא אין לבעלים זכות בזה אלא טו\"ה וטוה\"נ אינו ממון בזה ועיין בפר\"ח סי' ס\"א עייש\"ה ואנחנו בעניותינו הארכנו בזה במקומו הראוי לו בחבורינו הגדול ת\"ל (וכן פירש הרמב\"ם פ\"ט מהלכות בכורים הלכה י\"א) עייש\"ה וע\"כ דזה ליתא דמאי דאמר הש\"ס חולין המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם או מדכתיב זה משפט הכהנים או משום דהוי ממון שאין לו תובעין היינו שאכלו במזיד אבל אם בשוגג אכל התרומה ודאי מחייב קרן וחומש משום כפרה וכן כתבו תוס' בהדיא בכתובות (ל\"ב) ד\"ה זר שאכל בס\"הד וז\"ל ואפילו אכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן והיינו שכוונו למה שבארנו אם אכל הבע\"הב תרומה טרם שבא ליד כהן והיינו תרומת עצמו אפ\"ה משלם קרן לעצמו דבקרן הוי ממון שאין לו תובעין והוא בעצמו זכה בו או מצד זה משפט הכהנים וחומש משום כפרה עכ\"פ הכא במשנתינו קשיא דקתני משלם ק\"וח למי משלם קרן וחומש ואף אם החומש משלם לכהן מצד כפרה מ\"מ למי משלם הקרן הא בקרן זכה כדעת התוס' וע\"כ דמאי שאמר משלם קרן וחומש היינו שצריך להפריש קרן וחומש והקרן משלם לעצמו וחומש למי שירצה דרבי אליעזר סובר דהאי נמי מקרי בשוגג ומאי דוחק לפ\"ז לדעת הרמב\"ן דאפילו החומש לא צריך לשלם יען שהוא ספק ורק צריך להפריש משום כפרה ואח\"כ מעכב לעצמו ואדרבה יש קצת ראיה לדברי הרמב\"ן דחומש דומיא דקרן מה קרן כונת ר\"א דמפריש ומשלם לעצמו ה\"נ חומש דאי לא כרמב\"ן כל כי האי גונא הו\"ל לפלוגי וע\"כ דבחדא מחתא נינהו האי משלם קרן רק אפרושי קאמר:<br><b> ובחדושי </b> אמרתי לתרץ בזה דקדוק צח ונכון על מה שאמר הש\"ס בחולין (ק\"ל א) שם ת\"ש בעה\"ב שהיה עובר ממקום למקום כו' ולכשיחזור ישלם דברי ר' אליעזר אר\"ח מדות חסידות שנו כאן א\"ר חנא תני ישלם כו' ועוד מדר' אליעזר ליקום וליתב וקשה טובא אמאי לא ליקום וליתב מדר' אליעזר דהא רב גוברי' הוא ומאי חטא ר' אליעזר דמדידי' אין להקשות. ואמרתי דודאי מדרבי אליעזר בלא\"ה מוכח דלא ס\"ל כרב חסדא בהאי דמזיק מתנות כהונה מדר\"א מחייב הכי קרן וחומש וז\"ל מדר' אליעזר ליקום וליתב בתמי' הא לדידי' ודאי לא ס\"ל האי דרב חסדא ורב חסדא רק אליבא דר' יהושע אמר למילתי' קל וצח:<br><b> והשתא </b> דאתאן לזה פרקתי נמי קושית הרב פה ממתני' מכות דמקשה דהא יש לקיים הזמה בממון דהא חייב לשלם הקרן על התרומה שאכל. ונראה דלא קשה דודאי כיון שכ' הרמב\"ם דחייב בקרן ופטור מחומש האי דמחייב בקרן לאו משום כפרה כלל כיון דפטור מחומש וכמו שקיי\"ל במתניתין דתרומות משנה ד' זה הכלל כל המשלם קרן וחומש התשלומין תרומה ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל וכל המשלם את הקרן ואינו משלם חומש התשלומין חולין ואם רצה הכהן למחול מוחל והרי כתבו תוס' כתובות (ל\"ב) ד\"ה זר שאכל דכל מקום שכהן אינו מוחל טעמא משום כיון דלכפרה היא לכך אינו יכול למחול ובכל מקום שהכהן יכול למחול היכי דאין התשלומין משום כפרה אלא משום גזל כשאר בעלים וא\"כ נקוט כללים אלו בידך כיון שכתב הרמב\"ם דפטור משום חומש ע\"כ התשלומין לאו משום כפרה דאי משום כפרה אי אפשר דלא לחייב חומש וע\"כ רק משום דאכל מאי דלאו דידי' כיון דאינו כהן גמור וצריך לשלם הקרן ועכ\"פ קשיא אמאי משלם הא הו\"ל כאוכל מתנות כהונה או שהזיקן כאשר בארנו לעיל והדבר קצת צריך עיון. וע\"כ לומר כיון דפסק הרמב\"ם (פ\"ט מהלכות בכורים) דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם משום דהוי ממון שאין לו תובעין וכ' שם הרב הכ\"מ דלכך נקט הרמב\"ם האי טעמא משום דהוי ממון שאין לו תובעין ולא נקט לישנא קמא דכתיב זה משפט הכהנים לפי דהרמב\"ם רצה לומר דעכ\"פ חייב לשלם לצאת ידי שמים דאי משום זה פטור אפילו לצאת י\"ש דהתורה פטרו ואי משום דהוי ממון שאל\"ת חייב לצאת י\"ש כמ\"ש תוס' חולין (ק\"ל ע\"ב) ד\"ה ואבע\"א וכן כתב הרא\"ש שם וכל הפוסקים אחריהם ולפי\"ז הכי נמי מאי דכתב הרמב\"ם דחייב בקרן היינו לצי\"ש אבל באמת אי אפשר לשום כהן לתבוע משום דהוי ממון שאל\"ת. ומעתה נחזי אנן דזה הוא הדין באמת באחד שנודע לו שהוא בן גרושה והעדים מעידים אמת א\"כ חייב לשלם לצאת י\"ש אבל הכא במשנתינו שהוזמו עדים ועל שקר היו מעידין א\"כ א\"א לקיים הזמה בממון דעדים אמרו על מה אנו משלמין לו דמי התרומה שאכל הלא לא חייבנו דבר דהא הוא לא היה משלם כלל דבב\"ד לא היו מוציאין ממנו משום דהוי ממון שאל\"ת ולצאת י\"ש הלא לא היה משלם דבר דהא הוא היה יודע ששקר הוא ואין הוא בן גרושה וא\"כ לא היה משלם לצאת י\"ש ואם יש לומר דאיירי המתני' כ\"ז שלא הוזמו לא היה יודע הכהן שהעידו עליו בעצמו אם שקר הדבר ואולי האמין להם והיה משלם לצאת ידי שמים חדא דזה צריך חקירה ומדברי הרמב\"ם הלכות עדות משמע מכמה מקומות שדין הזמה לא שייך כלל אם אין הבעל דבר שהעידו עליו מכחישן וכתבנו מזה במקומות ארוכות ועוד מאן יימר לן אם כזאת מחייבין העדים ממון אם לא שחייבוהו ממון שמוציאין ממנו בב\"ד והדבר צריך שקידה אם עדים מחייבין אחד בדבר שאין התשלומין אלא לצאת י\"ש והוזמו אם חייבים כלל בהזמה דהעדים יכולין לומר מי יודע אם ישלם אם לא ישלם וגם בזה אנכי עמדתי בזה בהל' עדות והבאתי כמה ראיות לכאן ולכאן ופה אין מקום המאסף ומה שיש להקהות מענין פדיון הבן שהוא דבר מסוים לשעבר ויש לו תובעין דאם הוא אינו כהן הרי אין הוא פדוי וצריך לפדות את עצמו ע\"י כהן אחר וא\"כ הרי שייך הזמה כ\"ז כתבתי במ\"א ואין להאריך כאן:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,105 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ולד </b>\n<b> חטאת ותמורת חטאת שמתו בעליה הרי אלו ימותו כו'.</b> הנה ראה זה חדש מצאתי לרש\"י ז\"ל פ\"ב דנזיר דכ\"א ע\"ב אהא דפרכינן התם ממתניתין דהאשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה ואח\"כ הפר לה בעלה אם שלה היתה בהמה חטאת תמות ואי ס\"ד בעל מיעקר עקר תיפק לחולין ומשנינן לעול' בעל מעקר עקר וה\"ט כיון דלא צריכה כפרה הו\"ל כחטאת שמתו בעלי' דלמיתה אזלה ופרש\"י וז\"ל וה\"ט דתמות דכיון שהפרישה לשם חטאת מעיקרא והשתא ל\"צ הו\"ל כחטאת מעיקרא והשתא לפ' הו\"ל כחטאת שמתו בעלי' דגמירי דלמיתה אזלה לפי שאין כפרה למתים ואית דמפרש כיון דצריכה כפרה על שציערה עצמה מן היין והשתא לא צריכ' דהפר לה בעלה מעיקרו הו\"ל כחטאת שמתו בעליה כו' דאפילו ר\"א הקפר מודה דלא קרבה אפילו על הצער משום דהו\"ל כחטאת שמתו בעליה ובחטאת בהמה גמירי דתמות אבל בחטאת העוף לא גמירי דתמות עכ\"ד: הנה מבואר דס\"ל דהא דקי\"ל חמש חטאות דהלכתא גמירי לה אינו אלא בבהמה אבל לא בעוף וכ\"כ עוד בסמוך ד\"ה מביאה חטאת העוף וז\"ל דאפילו אמרינן דהוי חטאת העוף שמתו בעליה כיון דבעל מיעקר עקר לא אשכחן בה דתזיל למיתה יע\"ש ודין זה הוא חידוש גדול בעיני ומסתמיות דברי רבינו מבואר דל\"ש לן בין בהמה לעוף ובר מן דין אנכי הרואה שדברי רש\"י הללו סותרים למ\"ש בפ\"ק די\"ב ע\"א אההיא דתנן קן סתומה שפרח גוזל א' מהן לבין חטאות המתות וז\"ל כגון שהיו שם מחמש חטאות המתות כגון חטאת שכפרו בעליה כו' הרי מבואר דס\"ל דבעוף נמי הלכתא גמירי לן דחטאות מתות והנראה דמעולם לא הוצרך רש\"י ז\"ל לומר דבחטאת בהמה גמירי דתמות אבל בחטאות העוף לא גמירי דתמות אלא לפי אית דמפ' דס\"ל דהא דמשנינן לעולם בעל מיעקר כו' והו\"ל כחטאת שמתו בעליה היינו לומר דמתני' ר\"א הקפר היא דכיון דצריכה כפרה על שציערה מן היין חל עליה שם חטאת אלא דמשום צערה גרידא אינה ראויה ליקרב כיון דאינה צריכה כפרה גמורה והילכך הו\"ל כחטא' שמתו בעליה אמנם לרבנן דר\"א דס\"ל דאינה צריכה כפרה על שצערה מן היין ה\"נ דיוצאה לחולין דכיון דבעל מיעקר עקר אין כאן שם חטאת כלל כי היכי דנימא הו\"ל כחטאת שמתו בעליה והשתא היינו דק\"ל ז\"ל דכיון דאפילו לר\"א הקפר כיון דאינה ראויה ליקרב משום צערה גרידא קרינן ביה דהו\"ל כחטאת שמתו בעליה א\"כ היכי משני התם בסמוך אהא דפרכינן אלא מאי מיעקר עקר חטאות העוף נמי לא תיתי ה\"נ דה\"מ ר\"א הקפר היא כו' אפילו לר\"א הקפר כיון דאינה ראויה ליקרב הו\"ל חטאת שמתו בעליה ולהכי הוצרכו לומר דכי גמירי הלכתא בבהמה אבל לא בעוף וזה מבואר ואולם לפרש\"י ז\"ל דס\"ל דהא דמשנינן התם לעולם מיעקר עקר אתיא כרבנן דר\"א ואפי' הכי חשיבי חטאת שמתו בעליה כיון דהפרישה לשם חטאת מעיקרא איכא למימר דהלכתא כי גמירי לן בעוף נמי אתיא והא דאמרינן התם דלר\"א הקפר חטאת העוף מייתי היינו משום דכיון דצריכה כפרה על שציערה מן היין ראויה כפרה זו שתכפר על הצער ��לא חשיב חטאת שמתו בעליה כלל אלא דאפי\"ה חטאת בהמה מייתי כיון שאינה באה על הס' וכמבואר באורך בדברי התוס' שם ד' יו\"ד ע\"א יע\"ש ואם כן איכא למימר דמ\"ש רש\"י בדף י\"ב דחטאות המתות איתנהו נמי בעוף היינו משום דאזיל לפי פירושו ז\"ל זה הנראה אמת בדעת רש\"י ז\"ל: ואולם ליכא לאקשויי לדעת אית דמפרשי שכתב רש\"י ז\"ל דאם כן מתני' דקתני או שפרחה אחד מהן לבין המתות היכי משכחת לה דאיכא למימר דאינהו מפרשי לה כמו שפירש הרע\"ב פ\"ב דקינין מ\"א וז\"ל לבין המתות לבין קינין שמשפטן שימותו כולם כגון חטאת שנתערבה בעולה דתנן בהו דימותו כולם ע\"כ ולדעתי נראה שדעת הרע\"ב ז\"ל דאית דמפרשי שכתב רש\"י ומכח זה הוצרך לפ' דבין המתות היינו חטאת שנתערבה בעול' ולא כמו שפירש\"י ז\"ל חמש חטאות המתות וכמו שפי' הוא ז\"ל ג\"כ מתניתין דכל הזבחים שנתערבו בהן חטאות המתות יע\"ש אלא משום דס\"ל דבחטאות בהמה דוקא הוא דגמירי דתמות אבל לא בעוף כנ\"ל ובתוספתא פ\"א דתמורה מבואר כדעת אית דמפרשי שכתב רש\"י דתמן תנינן א\"ד שבין בהמה לעופות שהבהמה דוחה את השבת כו' ויש בהן חטאת מתה וחטאת נקבה ואשם ודאי כו' מה שא\"כ בעופות ע\"ש ואולם תמה אני ממתני' דקינין ומייתי לה תלמודא פרק קמא דקידושין דף ג' האשה שהביאה חטאת יביאו יורשים עולתה הביאה עולתה לא יביאו יורשים חטאתה ופירש\"י שם האשה יולדת וחטאת יולדת אינה באה אלא מן העוף כנודע ואפי' הכי דתני מתני' דלא יביאו יורשים חטאתה משום דהו\"ל חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלה כמ\"ש התוס' שם הרי בהדיא דאפילו בעוף איתנהו לחטאות המתות ומהיותר תימא למה שראיתי בפי' הרא\"ש ז\"ל על מסכת קינין שנדפסו מחדש בשיטת קידושין לא' מן הראשונים שהקשה אמתניתין הלזו מדאמרינן בת\"כ מניין שאם הביאה עולתה ומת' שיביאו יורשים חטאת ת\"ל א' לעולה כו' והיא קו' הרשב\"א ז\"ל שם בפ\"ק דקידושין והתוס' בפ\"ק דמנחות ד\"ד ד\"ה לא יביאו ותי' וז\"ל והר\"י מאורלינ\"ש היה רוצה לתרץ דהתנא מיירי בעוף וגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו דאין חטאת צבור מתה ופי' רש\"י משום דחמש חטאות מתות ליתנהו כולהו בציבור דאין הציבור ממרין והכי גמירי כולהו דלא נהיגי אלא במקום דשייכי כולהו ועוף נמי לא שייך ביה תמורה והיה ק' לו מדאמרינן סתם ספיקא ר\"י ור\"י סבר דיש תמורה בעוף ור\"ל דאכתי לא שייכי כולהו ביה ולד חטאת ושעבר' שנתה עכ\"ד: והדבר תמוה דמתני' דקינין דקיימינן עלה צווח' ככרוכיא דאפילו בעוף איתניהו בחטאת המתות דחטאת יולדת אינה באה אלא מן העוף ובזבה נמי לא מצינן לה לאוקמא דזבה נמי מן העוף היתה באה כנודע עיין ברבינו ז\"ל פ\"א מה' מת\"כ ואולם אכתי מקום יש בראש לומר דלדידהו ז\"ל מתני' דהאשה שהביאה חטאתה לא מתוקמא ביולדת כפרש\"י ז\"ל אלא במצורע עשירה דקרבנות בהמה הן כנודע ולהכי קתני שלא יביאו יורשים חטאתה ואמנם הא ודאי דחיק' מילתא דמתני' בקינין מתנייא וכבר הרשב\"א ז\"ל פ\"ק דקידושין הוקשה אצלו אמאי נקט לה מתני' באשה ולא תני באיש כגון מצורע שהביא חטאתו ומת ותי' משום דכולהו מתני' בקיני אשה איתנייא במס' קינין יע\"ש והשתא אי מתניתין מיירי בקרבנות בהמה ק\"ט אמאי תני לה גבי קינין באשה ולא תני לה באיש מצורע ובר מן דין מסוגיא דזבחים ד\"ה ע\"ב דפרכינן התם אמר להן רב אדא בר אהבה יולדת אם היא ילדה בניה מי ילדו ופירש רש\"י עולת יולדת דאייתי ראיה מינה יביאו יורשים עולתה אמאי ליתו ולירצו כו' הרי מבואר דס\"ל לתלמודא דמתני' דהאשה שהביאה חטאתה ביולדת מתניא ובפ\"ק דמנחו�� ד\"ד אמרינן דמתכשרין ליתנהו לאחר מיתה ומייתינן עלה הך מתני' ואי ביולדת אמרינן דיביאו יורשים חטאתה וכי מצינו דמתכשרים איתניהו לאחר מיתה דקרבן יולדת מתכשרים נינהו כמ\"ש שם מכל זה מבואר דמתני' כפשטא מתפרשא ביולדת: ותו ק\"ט מהא דתנן פרק כל הגט דכ\"ח השולח חטאתו ממ\"ה מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ופירש רש\"י ולא חיישינן שמא מת ולמיתה אזלה ובגמ' פרכינן עלה והא בעיא סמיכה ומוקי לה רב פפא בחטאת העוף עסקינן הרי מבואר דבחטאת העוף נמי נאמרה הלכה דלמיתה אזלה דאי כפי' אית דמפרשי והר\"י מאורליינ\"ש מאי האי דקתני מתני' מקריבים אותו בחזקת שהוא קיים הא לו יהי כי מת הוא אפי' הכי שפיר איתנהו בקריבה אלא מוכח דאי הוה חיישינן שמא מת לא מצי לאקרובי וצ\"ע: גם מ\"ש הר\"י מאורליינ\"ש ז\"ל דגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו שאין חטאת ציבור מתה ופירש רש\"י משום דחמש חטאות ליתנהו כולהו בציבור לא ידעתי היכן מצא כן בפירש\"י ז\"ל ובתמורה פרק ב' אמרינן התם דטעמא דאין חטאת צבור מתה מפני שאין הציבור מתים ומוכחינן לה משעירי הרגלים ובפי' כתב רש\"י ז\"ל שם וז\"ל ושמתו בעליה אין הציבור מתים וע\"ש הן אמת שזה שכתב הר\"י מאורליינ\"ש ז\"ל דהכי גמרינן להו דלא נהיגי אלא במקום דשייכי כלהו הן הן הדברים הנאמרים שם בתמורה גבי חטאת שכפרו בעליה דפליגי בה במתני' ר\"י ור\"ש דר\"י ס\"ל דחטאת שכיפרו בעליה באחרת תמות ור\"ש ס\"ל דאינה מתה משום דמה מצינו בולד חטאת ותמורת חטאת שמתו בעליה דברים אמורים ביחיד ולא בציבור אף שכפרו בעליה ביחיד דברים אמורים ולא בצבור ופרכינן עלה וכי דנין אפשר משאי אפשר ומוקמינן ר\"ש בחד מקום גמירי להו והכי איתא בפ\"ק דהוריות ד\"ו ובפ' הוציאו לו ד\"נ גבי פר של יה\"כ דפליגי בה ר\"י ור\"ש דר\"י ס\"ל דתמות ור\"ש ס\"ל ירעה עד שיסתאב פרש\"י דה\"ט דר\"ש משום דחמש חטאות בחד מקום אגמרינן רחמנא למשה מה תמורת חטאת כו' ליתניהו בצבור אף כולן אינן מתות בצבור אפי' המצוי' בהן יע\"ש אשר מבואר שזה שאמרו בחד מקום גמירי להו אינו אלא אליבא דר\"ש דס\"ל דחטאת צבור שכפרו בעליה אינה מתה אמנם לר\"י דס\"ל דתמות ע\"כ דס\"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר ולאו בחד מקום גמירי להו וכיון שכן יגדל התימא על הר\"י מאורליינ\"ש ז\"ל דכיון דסתם ספרא ר\"י ור\"י ס\"ל דלאו בחד מקום גמירי להו אם כן לר\"י חטאת העוף למיתה אזלא דאע\"ג דלא שייכי בהו ולד חטאת ושעברה שנתה מ\"מ הנך המצויות בהן למיתה אזלי דומיא דחטאת שכפרו בעליה כי על כל אלה דבריו נפלאו ממני. ואלם ע\"פ האמור מקום אתנו ליישב סברת אית דמפרשי שכתב רש\"י דבחטאת העוף לא גמירי דתמות ומותבינן עלה ממתני' דהאשה שהביאה חטאתה ומההיא דפרק כ\"ה דא\"ל דטעמייהו לפום מאי דקי\"ל כר\"ש דחטאת צבור שכפרו בעליה אינה מתה כמו שפסק רבי' ומטעמא דה' חטאות בחד מקום גמירי להו וא\"כ מהאי טעמא נמי א\"ל שפיר דאין חטאת העוף מתה כיון דולד חטאת ושעברה שנתה לא שייכי בהו כמ\"ש הר\"י מאורליינ\"ש אמנם לר\"י דס\"ל דלאו בחד מקום גמירי להו ה\"נ דחטאת העוף שכפרו בעליה תמות אע\"ג דלא שייכי בהו כולהו דאין דנין אפשר משאי אפשר ואם כן א\"ל דמתני' דהאשה שהביאה חטאתה מתני' אליבא דר\"י וכן מתני' דפרק כ\"ה דמוקי לה רב פפא בחטאת העוף זה הנראה ליישב כפי חומר הנושא: ובהכי נ\"ל תוספתא דתמורה דלא פליגי אמתני' משום דמתני' ר\"י היא ותוספתא דתמורה מתניא אליביה דר\"ש דס\"ל דבחד מקום גמירי להו דהכי נמי תניא ליה גבי יש בקרבנות דיחיד דקרבן יחיד יש בהם חטאת מת�� משא\"כ בקרבנות צבור וההיא כר\"ש אתיא דלר\"י חטאת צבור שכפרו בעליה מתה ודוק ואמנם לתי' הר\"י מאורליינ\"ש שכ\"כ לר\"י ג\"כ הן דברים תמוהים וקשי' עליה מתני' דהאשה שהביאה חטאתה וההיא דפרק כ\"ה וצ\"ע: הן אמת דהיא גופא צריכים אנו למודעי לדעת רבינו אשר מבואר מדבריו דחטאת העוף מתה מדלא חילק גם בדין י\"ד גבי ההיא דהשולח חטאתו ממ\"ה הביא אוקמתא דר\"פ דאם איתא חטאת העוף מקריבים אותו בחזק' שהוא קיים אשר מבואר דחטאת העוף מתה והדבר קשה דכיון דהוא פסק דחטאת צבור שכפרו בעליה אינה מתה כר\"ש ומטעמא דבחד מקום גמירי להו אם כן מהאי טעמא נמי אין חטאת העוף מתה כיון דלא שייכי בהו ולד חטאת ותמורת חטאת דבחד מקום גמירי להו וצ\"ל דס\"ל לרבינו דכי גמירי להו בחד מקום ה\"ד המכפרין דהיינו בעלים ולא המתכפרים כנ\"ל: תו איכא למידק לתי' הר\"י מאורליינ\"ש שכתב דההיא דספרא דיביאו יורשים חטאתה מיירי בעוף ומשום דבחד מקום גמירי להו דומיא דחטאת צבור שהרי אכתי תיקשי דנהי דלא אזלא למיתה מ\"מ אינה קריבה מהאי טעמא שהרי לר\"ש חטאת צבור שכיפרו בעליה אינה מתה מטעמא דבחד מקום גמירי להו ואפילו הכי מודה דאינה קריבה כדקתני ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיו לנדבה וכבר ראיתי להתוס' פרק הוציאו לו דפ' הנז' שהק' מעין זה גבי ההיא דאמרינן התם חטאת צבור היא ואינה מתה ותי' דההי' רעייא מדרבנן היא ולא גמיר אלא כעין ההיא דלקמן דנתכפרו לגמרי בעליה כאחד כיון דכיוצא בו בחטאת יחיד מתה אבל הכא דלא מתו כל בעליה לגמרי ולא דמי למתו בעליה דחטאת יחיד לא גזרו ע\"ש: והרואה יראה דתי' זה אינו מעלה ארוכה לתי' הר\"י מאורליינ\"ש הכא דשפיר איכא למיגזר בחטאת העוף גופה שמתו בעליה אטו חטאת בהמה שמתו בעליה וצ\"ל דס\"ל דבין קרבן יחיד לקרבן צבור טעו אינשי אבל בין עוף לבהמה לא טעו ועי\"ל דכיון דההיא רעיה מדרבנן כי גזרו היכא דאיתיה בתקנתא דירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה משא\"כ בחטאת העוף דליתי' בתקנת' דרעייה שהרי אין לעוף פדיון אוקמוה אדין תורה ולא גזרו כנ\"ל: אחרי כותבי כ\"ז מצאתי כתוב בגליון תוס' למס' מנחות ד\"ה שתירצו לקו' התוס' שם משם תו' חיצוניות וז\"ל והר' יחיאל בר יוסף יישב לגרסא דלא אמרינן חמש חטאות מתות אלא בבהמה אבל בעוף לא ובת\"כ בעוף איירי וא\"ת והלא הכא בעוף איירינן וקאמר דלא יביאו יורשים חטאתה וי\"ל דה\"ד הכא משום דחטאתה מכשיר גבי יולדת והכשירה עיקר דכפרה לא שייך שהרי לא חטאה וקשה להר' שמואל מאייברא שהרי אמרינן גבי טמא מקדש הפריש מעות לעולתו כו' וקאמר כיון דהאי פרידא למיתה אזלא ומאי קאמר הלא בעוף לא הוי בכלל חטאות המתות וצ\"ע תוס' חיצוניות עכ\"ל ונראה שכונתו להק' מהא דגרסי' פרק טרף בקלפי דמ\"א ע\"ב אמר ר\"פ כגון שלקח פרידא א' אי עולה זבן כו' ואי חטאת זבן אין מוסיף כו' והאי חטאת אזלא למיתה יע\"ש ולפי דבריו י\"ל ג\"כ ההיא דפכ\"ה דאיכא למימר דבחטאת העוף זב או מצורע עני איירי דחטאת מכשיר הוא כמ\"ש רבינו פ\"א מה' מחוסרי כפרה דין י\"א ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה </b>\n<b> שנמצאת מירושלים למגדל עדר כו' מצא זכר בן שתי שנים אין לו תקנה שמא אשם הוא כו'.</b> הנה בתוס' פרק הא\"מ דנ\"ה ע\"ב ד\"ה ודילמא אשם הוא הק' וז\"ל וא\"ת ויקנה באותן של שלמים ואי משום סמיכה דשלמים טעונין סמיכה ואשם אין טעון סמיכה הא סמיכה לא מעכבא ואי משום אכילה הא קסבר דמביאין קדשים לבית הפסול וי\"ל דאין להתנות אשם בשלמים שהרי שלמים טעונין נסכים ואשם אין טעון נסכים וא\"ל כו' שהרי אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוין שנסכי חובה לספלים ונסכי נדבה מזלפה על גבי אשים עכ\"ל ונראה שכונתם לומר דאע\"ג דפלוגתא היא בפרק כל התדיר דצ\"א דאמרינן התם יין כדברי ר\"ע לספלים וכן לר\"י דס\"ל דשא\"מ אסור ס\"ל דנסכי נדבה לספלים אלא דלר\"ש דס\"ל דשא\"מ מותר אמרינן התם דמזלפו על גבי האישים מ\"מ כיון דהך מתני' ר\"ש היא דס\"ל מביאין קדשים לבית הפיסול פריך שפיר דלר\"ש אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוין אלא שלדעת רבינו ז\"ל נראה דלא ניתן ליאמר תירוץ זה שהרי דעת רבינו פי\"ו מה' מעשה הקרבנות די\"ד דנסכי נדבה מזלפה על גבי אישים כנסכי חובה וצ\"ל דס\"ל כתירוץ השר מקוצי שכתבו בדבור של אח\"ז דאין לומר דיתנה אשם בשלמים דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד ויבא אחר תחתיו ונמצא מביא חולין בעזרה וכ\"נ שהוא דעת התוס' במנחות דצ\"א ע\"ב ד\"ה דמייתי ומתנה שכתב וז\"ל וא\"ת והא תניא בפרק כל המדיר יין כדר\"ע לספלים כדר\"ט להאישים והשתא לר\"ע ניחא אלא לר\"ט דאמר לאישים הא לא ידע הי מנייהו נדבה דעביד לאישים וי\"ל דכי קאמר ר\"ט בסתם אבל במפ' לספלים מודה דלספלים וכ\"כ בפ\"ק דחולין דכ\"ג ע\"ב ד\"ה דאמר וא\"כ לפי דעתם דהתם ע\"כ דליכא לתרוצי כתירוצם דהכא שהרי איתיה בתקנתא שיתנה ויאמר שאם הוא אשם יהיה נסכי נדבה לספלים אלא ע\"כ דס\"ל התם כתי' השר מקוצי ולפי מש\"כ הכא צ\"ל דההי' דבר פדא דאמר מייתי ומתני היינו משום דס\"ל דסתם מתני' ר\"מ היא דנסכי נדבה לספלים וכדאוקימנא לסתם מתני' דפרק אלו המנחות דע\"ד ע\"ב ע\"ש מיהו מש\"כ במנחות ובחולין דלר\"ט יין ע\"ג אישים אין דבריהם מובנים לי שהרי בסוגי' דפרק כל התדיר מוכח בהדי' דאפילו ר\"ט לא קאמר אלא בשמן אבל ביין מודה דהוי לספלים דפרכינן התם לשמואל דאמר מתנדב אדם יין ומזלפו ע\"ג אישים מברייתא דקתני יין כדברי ר\"ע לספלים שמן כר\"ט לאישים ועוד תניא כו' ומשני ל\"ק הא ר\"י והא ר\"ש ואם איתא מאי ק\"ל נימא דשמואל דאמר כר\"ט אלא ודאי משמע דביין אפילו ר\"ט מודה וכ\"כ רש\"י שם בד\"ה יין לספלים ע\"ש ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי למש\"ל פי\"א מה' מעה\"ק די\"א שכתב דאף לדעת רבינו דס\"ל דנסכי חובה ונסכי נדבה מזלפו על גבי השיתין נסכים אינן באין ע\"ת שהרי רבינו בפ\"ה מה' א\"מ כתב שיין ונסכים אינו טעון מלח ואילו ביין הבא בפ\"ע פסק פרק ט\"ז מה' הנז' דין י\"ד דטעון מלח ואם כן אינם שוים עכ\"ד אלא שלפי זה ק\"ט לדעת רבינו מההי' דמנחות דבר פדא דאמר מייתי ומתנה ופרש\"י ז\"ל מייתי נסכי איל ומתנה אם כבש הוא יקדישו נסכים הראויים לו והמותר נדבה ואם איל הוא הרי נסכיו:<br><b> והנה </b> מה שהוצרך רש\"י ז\"ל לזה ולא פי' דמייתי שבעה לוגין נסכי איל וכבש ומתנה ובהכי לא הוה ק\"ל מההי' דפרק המנחות והנסכים שכתבו התוס' היינו משום דבפ\"א דפרה מ\"ג קתני בהדי' מביא עליו נסכי איל ואם איתא נסכי איל וכבש היל\"ל (ועיין בהרב בעל צאן קדשים שנתקשה בזה לאין צורך ואשתמיט מיניה מתני' דפרה) ולדעת רבינו ז\"ל היכי מצי מייתי על תנאי וכן קשה מההיא דגרסינן בזבחים פ' התערובות דף ע\"ו ע\"א אבריית' דקתני למחר מביא אשמו ולוגו עמו ואומר אם של מצורע הרי אשמו ואם לאו אשם זה יהיה שלמי נדבה אמרינן התם יתיב רב רחומי קמי דרבינא וקאמר משמי' דרב הונא בר תחליפ' ונימא אשם זה יהיה אשם תלוי ש\"מ מאן תנא דפליג עליה דר\"א ר\"ש היא דאמר אין מתנדבין אשם תלוי ופי' רש\"י ז\"ל ונימא אם אינו מצורע יהיה אשם תלוי כו' והכי שפיר טפי שזמנן אחד ואינו מביא קדשים לבית הפסול ואם איתא מאי קושי' הא אשם מצורע טעון נסכי' ואשם תלוי אינו טעון נסכים מדתנן במנחות ד\"צ ע\"ב כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן החטאת והאשם אלא שחטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים משמע דלא ממעיט אלא אשם מצורע ואם כן אינו יכול להביא נסכים על תנאי וכן קשה לדעת התוס' ז\"ל פרק האיש מקדש שכתב דאינו יכול להביא נסכים על תנאי שנסכי חובה לספלים ונסכי נדבה לאשים שהרי הך ברייתא דלמחר מביא אשמו כו' ר\"ש היא ור\"ש סבירא ליה דנסכי נדבה לאשים כדאמרינן בזבחים ועלה בדעתי לומר דכיון דטעמא דחטאת ואשם אינו טעון נסכים היינו מדכתיב לפלא נדר או לנדבה דבר הבא בנדר או בנדבה טעון נסכים ושאינו בא בנדר ונדבה אינו טעון נסכים כדאי' במנחות א\"כ לר\"א דס\"ל דאשם תלוי בא בנדבה הכי נמי דבעי נסכים ומתני' דמנחות דלא תני אשם תלוי משום דלית לי' כר\"א ומשום הכי פריך דנימא אשם תלוי היא אי ס\"ל כר\"א דמתנדב אדם אשם תלוי אלא דקשה לפ\"ז מ\"ש התוס' שם בד\"ה מאן תנא וז\"ל בקדושין גבי בהמה שנמצא' מירוש' למגדל עדר דמשמע התם דאי אשתכח בן ב' שנים דאיכא לספוקי באשם לית ליה תקנתא צ\"ל דפליגא אדר\"א דאי מתנדבין ליתי בהמה וליתני באשם תלוי עכ\"ל והשתא מאי קשיא להו הא למאן דאמר דמתנדבין אשם תלוי אינו יכול להביא בהמה ולהתנות דאם אינו אשם יהיה אשם תלוי שהרי אשם תלוי בעי נסכים ואשם ודאי אינו טעון נסכים ואין לומר דס\"ל בזבחים כמ\"ש במנחות דנסכים באים על תנאי דאם כן תיקשי להו דאפילו נימא דפליג אר\"א יתני באותן שלמים וכקושי' דפ' האיש מקדש ואי ס\"ל כתי' השר מקוצי אם כן אפילו כר\"א נמי מצי אתי שהרי אינו יכול להביא בהמה ולומר שאם היה אשם יהא זו אשם תחתיה דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד ויביא אחר תחתיו וא\"כ הדרא קו' לדוכתא דמאי פריך ונימא אשם זה יהא אשם תלוי וצ\"ע וליישב דעת רבינו ז\"ל דלא תיקשי ליה מההיא דמנחות וזבחים נר\"ל שאף רבינו ז\"ל לא כתב דין הבאה בנדבה טעון מלח אלא בנודר בסתם הרי עלי יין אבל אם מפ' ואו' הרי עלי יין בלא מלח מודה דמהני ובהא ניחא דמצי להביא נסכים על תנאי ולומר אם לא יהיה נסכי נדבה בלא מלח וכדרך שכתבו התוס' במנחות למ\"ד דנסכי נדבה לא ישים ושלא כדעת הרב בעל מל\"מ ז\"ל כנ\"ל וליישב דעת התוס' דפ' האיש מקדש אפשר לומר בדוחק דס\"ל דההיא דרב הונא ב\"ח דקאמר ונימא אשם זה יהא אשם תלוי פליגא אדשמואל וס\"ל דנסכי נדבה נמי מזלפו ע\"ג השיתין אפי' לר\"ש דאמר דשא\"מ מותר דקבלה היתה ביד האומר לספלים שכך היתה מצות' כמ\"ש מרן הכ\"מ פי\"ו מה' מעה\"ק הלכה י\"ד שכתב ליישב דעת רבינו שפסק דלא כשמואל יע\"ש ומ\"ש התוס' שאין נסכי חובה ונסכי נדבה שווין היינו דוקא אליבא דשמואל וכונתם ז\"ל לומר דמש\"ה לא משני תלמודא הכא דיתני באותם של שלמים משום דבעי לשנויי מתני' אליבא דשמואל ודוק תו ק\"ל לדעת התוס' דפ' הא\"מ מהא דגרסינן בפסחים דפ\"ט אברייתא דקתני חמשה שנתערבו עורות פסחיהם זה בזה ונמצא יבלת באחד מהן כולם יוצאים לבית השרפה ופטורים מלעשות פסח שני ופרכינן וניתי כל חד מינייהו פסחו ונימא אי דידי ב\"מ האי דאייתי השתא ליהוי פסח ואי דידי תם האי דאייתי השתא להוי שלמים ומשני משום דאיכא חזה ושוק כו' והדר פריך וניתי מותר הפסח ונימא אי דידי ב\"מ כו' אי דידי תם הוא נהו�� האי דאייתי השתא שלמים דמותר הפסח נאכל ליום ולילה כו' והשתא לדעת התוס' מאי קו' הא שלמים ומותר הפסח טעונין נסכין כדאיתא בפ' מי שהיה טמא דצ\"ו ע\"ב ופסקו רבינו פ\"ד מה' קרבן פסח דין ז' ואלו פסח אין טעון נסכים ובשלמא לדעת התו' דמנחות איכא למימר דיביא נסכים על תנאי אך לפי דעתם דפרק האיש מקדש קשה טובא וכן ראיתי אח\"כ למוהר\"ח עשאל ז\"ל בס' סם חיי הנדפס בקרב ימים בליקוטים די\"ד ע\"ג שהק' כן והניח הדבר בצ\"ע והנה לפום ריהטא יש לדחות דתלמודא התם בעי לאוקמי ברייתא ככ\"ע ואפילו כר\"ע ור\"י דס\"ל דנסכי נדבה לספלים והא דפריך בקידושין היינו משום דההיא מתני' ר\"ש הוא ור\"ש אית ליה דנסכי נדבה לאשים כמ\"ש לעיל והא דמשני משום דממעט מאכיל קדשים אע\"ג דר\"ש פליג עלה איכא למימר דבהא אפי' ר\"ש מודה דע\"כ לא קאמר ר\"ש אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא ואפי' באשם מצורע היינו טעמא משום תקוני גברא אמנם הכא דליכא משום תקוני גברא אפילו רבי שמעון מודה וכן מוכח מדלא קאמר תלמודא הא מני רבנן דר\"ש היא ודוק אמנם היותר נכון לע\"ד ליישב דמש\"ה לא משני תלמוד' הכי משום דכיון דממ\"נ איכא חד דלא עביד פסח נמצא דמאלו החמשה אחד מהם הוי פסח ודאי ואינו טעון נסכים ואם כן איתיה בתקנתא שפיר שיביא אלו החמשה ארבעה נסכים לד' קרבנות ואחד מהם לא יביא וכל א' יתנה ויאמר אי דידי ב\"מ הוא האי דאייתי השתא ניהוי פסח ונסכים אלו יהיו לזבח של חבירי במתנה ואי דידי תם האי דאייתי השתא ניהוי שלמים ואלו נסכיו ובהא ניחא לי מאי דאיכא לאקשויי טובא למ\"ש התוס' שם ד\"ה ה\"מ דיעבד וז\"ל ותימא וכי בשביל דשמא יהיה נותר או משום סמיכה דלא מעכב' או לא יעשו מתנות כהלכתן יכנס לידי ספק כרת וי\"ל דטוב שידחה ספק כרת בשוא\"ת ממה שיעשו רובם שלא כהוגן כי כבר רובם עשו פסח עכ\"ל ויש לדקדק טובא דמה יענו לההיא דגרסינן התם דצ\"ט אמתניתין דקתני האונן והמפקח את הגל כו' לפיכך אם אירע בהם פיסול פטורות מלעשות פ\"ב חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחילתו ואמרינן התם א\"ר בב\"ח אר\"י לא שנו אלא גל עגול אבל גל ארוך פטור מלעשות פ\"ב אימא טהור היה בשעת שחיטה ולדעת התוס' קשה דיביא אותו לפסח ויתנה ויאמר אי טמא הייתי בשעת שחיט' האי דאייתי השתא ניהוי פסח ואי טהור הייתי ניהוי שלמים ואי משום סמיכה ומתן ד' כיון דלא מעכב לא יכנס לידי ספק כרת דהכא ליכא לתרוצי כתי' שהרי אין כאן רבי' העושים שלא כהוגן ועיין בהרב ל\"מ פ\"ד מה' קרבן פסח דין א' ובס' עץ החיים בלשונות רבינו אכן לפי מ\"ש הנה נכון דמההיא דהתם ל\"ק להו דכיון דאינו אלא חד המביא קרבן לא מצי מייתי פסח על תנאי משום דפסח לא בעי נסכים ושלמים טעונין נסכים דנסכים ודאי מעכבי כדמוכח מדברי התוס' דפרק האיש מקדש וכמו שכתב הרב הנז' וס\"ל לר\"י דנסכי נדבה לאישים כדס\"ל לשמואל דר\"י כר\"ש ס\"ל דדבר שאינו מתכוין מותר כדאיתא בס\"פ המוציא יין כנ\"ל ובמה שכתבו התוס' פרק האיש מקדש ואי משום סמיכה כו' הא סמיכה לא מעכבא ראיתי להרב חד\"ה שהקשה וז\"ל וצ\"ע דאם כן הדרא קושיא דלעיל בד\"ה קדשים קלים לדוכתא דהיא עצמה תקרב שלמים ואי משום בכור ומעשר דאין מתנותיהן שוות הא מתנות לא מעכב כדפרכי בפרק האשה גבי פסח כו' ואי נימא הכא כדמסיק שם אימור דקאמרינן לענין דיעבד לכתחילה מי הוי א\"כ ה\"נ נימא הכי לענין סמיכה א\"ד עי\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד נראה ליישב שדעתם ז\"ל בפרק האיש מקדש כמ\"ש בזבחים דע\"ד ע\"ב ובמנחות דס\"ב ע\"ב ד\"ה ויהא דהא דפריך בזבחים אמתני' דקדשים בקדשים שנתע��בו מין במינו יקרב לשם מי שהוא והא בעי סמיכה אע\"ג דערל וטמא משלחין קרבנותיהם ולא בעי סמיכה הוא משום דכיון דאית ליה תקנתא ברעיה אין לעשות בלא סמיכה וההיא דערל וטמא מיירי בדלית ליה תקנתא עי\"ש וע\"פ זה יבואו דבריהם על נכון דמ\"ש לעיל דאי אפשר למעבד הכי שתיקרב הוא שלמים משום דאיכא לספוקי שמא בכור ומעשר בהמה היא שאין מתנותיהם שוות היינו משום דכיון דאית ליה תקנתא ברעיה כמ\"ש אלא צריך להמתין עד שתומם משום הכי אי אפשר לעשות בלא מתן ד' דומיא דסמיכה שכתבו בזבחים דאף על גב דלא מעכבא כיון דאית ליה תקנתא ברעיה אין לעשות בלא סמיכה אמנם מ\"ש בד\"ה ודילמא אשם דסמיכה לא מעכבא היינו לפום מאי דפריך תלמודא התם למאי דקאמר ר\"י ממתין לה עד שתומם ומביא ב' בהמות ומתכפר ואהא פריך דאכתי ניחוש דילמא אשם היא ולית ביה תקנתא כמ\"ש רש\"י שם דאין אשם בא בנדבה אהא הוקש' להו שפיר דכיון דלית להו תקנתא אפילו ברעיה סמיכ' לא מעכבא דומיא דערל וטמא שמשלחין קרבנותיהם והוא הדין דהוו מצי למימר לעיל דאי אפשר למעבד הכי משום חשש בכור ומעשר דבכור ומעשר אין טעונין סמיכ' ושלמים טעונין סמיכ' מש\"ה ממתין עד שתומם כיון דאיכא תקנתא ברעיה אלא דחדא מינייהו נקטו דהכי נמי המ\"ל משום נסכים דבכור ומעשר אין טעונין נסכים כדאיתא במנחות כנ\"ל מיהו הא ק\"ל מ\"ש טעמא דמתנות דמאחר דהך מתניתין אוקימנא לה כר\"ש דאמר מביאין קדשים לבית הפסול משום קו' דדילמא פסח הוא הא לר\"ש משום מתנות נמי לא איכפת לן דאיתיה בתקנתא וכמ\"ש התוס' בסוף בכורות ד\"ה שנים בעשירי שהקשו אמאי דאמרינן התם דברייתא דקתני יצאו שנים בעשירי יקריבו ר\"ש היא דאמר מביאין קדשין לבית הפסול וז\"ל וא\"ת היכי קרבי הכא כיון דאין מתנות מעשר ושלמים שווין שזה מתן ד' וזה מתן א' י\"ל דפלוגתא היא בפ' התערובת נתערבו מתן ד' במתן א' ר\"א ינתנו במתן ד' כו' דמסיק להו לשם מים ובההוא פיסקא משמע דר\"ש אית ליה דר\"א גבי למחרת מביא אשמו דמסיק להו לשם מים עכ\"ל ואם כן הכא נמי איתיה בתקנתא שיקריבנו לשם שלמים במתן ד' ואי משום חשש בכור ומעשר יתנה ויאמר דמסיק להו לשם מים ואם כן לא הי\"ל לומר אלא משום טעמא דנסכים וי\"ל בדוחק וצ\"ע ודע שהתוס' שם בזבחים ד\"ה הנזכר כתבו וז\"ל וא\"ת והא דתנן במסכת שקלים בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר זכרים עולות נקבות זבחי שלמים והתם הא בעי סמיכה כו' ע\"ש ולא זכיתי להבין דבריהם דהא מוקמינן לה בקדושין דממתין עד שתומם ומייתי ב' בהמות ואם כן שפיר מצי למיעבד בהו סמיכה דמחלל אותה על בהמות הללו ואי כונתם להקשות לפום ס\"ד דתלמודא דזכרים עצמן קרבין עולות דאמאי לא פריך עדיפא מינה דהא בעי סמיכה וא\"נ דמשמע להו דהא דאמרינן ממתין עד שתומם ה\"ד לחלוקת זכרים עולות אמנם חלוקה דנקבות זבחי שלמים קאי כפשטא דהם עצמן קרבין וכמ\"ש רבינו היתה בת שתים יביאנה שלמים אם כן קשה דמה תי' דשאני התם דאין להם תקנה אחר' לאותן קרבנות אלא שיקרבו בלא סמיכה ממה שנאמר ימותו עכ\"ל והא איתא בתקנתא דירעו עד שיפול בהם מום ויחלל אותה על בהמה אחרת ועביד בהו סמיכה והנראה דס\"ל דאפילו במחלל אותה על בהמה אחרת כיון דאיכא לספוקי שמא עולה או שלמים היתה הרי נכנס זו תחתיה וצריך שהבעלים יעשו בה סמיכה והמחלל אותה לא מצי עביד כיון שאינו שלו אלא דכפי זה קשה מ\"ש הכא בפרק האיש מקדש ואי משום סמיכ' דשלמים טעונין סמיכה כו' ומאי קו' הא בלא\"ה השתא נמי לא מצי עביד סמיכה דשמא שלמים היתה ונכנס זו תחתיה ונמצא שאינו שלו וצ\"ע כעת ודע שממה שכתב רבינו היתה בת שתים יביאנה שלמים היה נראה להוכיח מ\"ש לעיל שדעת רבינו ז\"ל דיכול להביא נסכים ע\"ת שלא כדעת הרב מש\"ל ז\"ל דאם ל\"כ קשה טובא דאיך יכול להביא שלמים ניחוש שמא מעשר היתה דמעשר בהמה נוהג בנקבות כמ\"ש רבינו פ\"ז מה' בכורות ומעשר אינו טעון נסכים ואינו יכול להביא נסכים ע\"ת שהרי גבי חלוקת זכרים עולות פריך תלמודא ודילמא בכור ומעשר נינהו ומשני למאי הלכתא כו' והשתא אי חלוקת נקבות זבחי שלמים ר\"ל שיקריבו הם עצמם שלמים אם כן קשה דניחוש שמא מעשר היתה אלא דאכתי ק' לי דניחוש שמא מעשר היתה ושלמים טעונין ב' מתנות ומעשר מתן אחד כמ\"ש התוס' ואע\"ג דכל הזבחים הנתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה א' כיפר ה\"מ דיעבד אבל לכתחילה לא ובהדיא כתב רבינו ז\"ל בפ\"ה מה' בכורות דין ג' ובס\"פ ח' דספק בכור ומעשר אינן יכולין להקריבן אלא ירעו עד שיפול בהם מום ע\"ש אמנם אחר ההשקפה נראה דל\"ק מידי די\"ל דכיון דקבעו חכמים ג' זמנין בשנה למעשר בהמה כמ\"ש רבינו פ\"ז מהלכות הנזכר דין ח' א\"כ מעשר בהמה בן ב' שנים לא שכיח דמסתמא כשהן בני שנתן מעשר להו ומקריב אותן כדי שלא יעבור בבל תאחר והא דפריך בגמרא ודילמא בכור ומעשר נינהו היינו למאן דמוקי מתניתין דאשתכח בן שנה זה נ\"ל פשוט ודע שבזבחים דע\"ו ע\"ב פרכינן התם פסח ואשם נמי אין יכולין להתערב משום דהאי ב\"ש והאי בן ב' שנים ומשני אב\"א איכא ב\"ש דמחזי כבן ב' שנים ואיכא בן ש\"ש דמחזי כבן שנה וכתבו התוס' ז\"ל איכא ב\"ש כו' והא דאמרינן פ\"ב דקידושין גבי בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר כו' דפריך ודילמא חטאת היא ומשני חטאת ב\"ש ואשתכח בת ב' שנים לאו דוקא בת ש\"ש אלא בת ג' או ד' עכ\"ל ומצאתי במכתב ולא ידעתי למי מקדושים שהקש' וז\"ל וקשה לי דאיך נעלם מעיני התוס' מ\"ש בגמרא לעיל מינה דקאמר אמר מר זכרים עולות ודילמא אשם הוא ומשני אשם בן ש\"ש ואישתכח ב\"ש וקשה דמאי משני דאשתכח ב\"ש ולא אתי לאחלופי באשם הא אמרינן דאיכא בן ש\"ש דמחזי כבן שנה ודילמא האי בהמה נמי אשם הוא ובן ש\"ש דמחזי כבן שנה ואיך יקריבנו קרבן עולת נדבה וא\"כ הי\"ל להקשות מהא דלעיל ולא שייך תי' וצ\"ע ע\"כ ולע\"ד נראה דלא ק' דודאי מ\"ש בגמרא איכא בן ש\"ש דמחזי כבן שנה היינו ודאי כבן שנה גדול דהיינו כבן ט' או עשרה חדשים אבל בן שנה קטן דהיינו כבן ב' או כבן ג' חדשים פשיטא ודאי דליכא בן ש\"ש דמחזי כבן ש' דבן שני חדשים או פחות וא\"כ איכא למימר שפיר דמ\"ש בגמרא שם בן ש\"ש ואשתכח בן ש' היינו בן ש' קטן ב\"ח או חדש ימים דמיקרי שפיר בן ש' ולא מחלף באשם בן ש\"ש אמנם עמ\"ש בגמרא חטאת בת ש' ואשתכח בת ש\"ש קשיא להו שפיר דהאיכא בן ש' גדול דמחזי כבן ש\"ש דדילמא קרב זה חטאת בת שנת' גדולה היא דהיינו כבן עשרה חדשים או יותר דמחזי שפיר כבן שתים והוצרכו לדחקן דאשתכח בת שתים דקאמר בגמרא לאו בדוקא כנ\"ל פשוט: ובמה שכתב רבינו דיביא עמה לחם שמא תודה היתה כתב מרן הכ\"מ דרבינו מפרש מה שאמרו בגמרא דמייתי לה ומתנה עליה ואומר כו' ואם תודה היא הריני מקריבה לשם תודה ותאכל כחמור שבהם ליום ולילה וראיתי להרב בל\"מ ז\"ל שהקשה דאפילו יפרש רבינו כמ\"ש מרן היינו משום דהך מתני' ר\"ש היא דס\"ל מביאין קדשים לבית הפסול כמ\"ש התוס' שם ד\"ה דמייתי תודה מדאמרי' בסמוך פסח שלא בזמנו שלמים הוא ואע\"ג דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה כדאיתא בפ' האשה דמ\"ח אמנם רבינו ז\"ל דפסק כרבנן דר\"ש דאין מביאין קדשים לבית הפיסול כמ\"ש בדי�� י\"ב וט\"ו ק' דאיך כתב דמתנה בתודה וכן קשה מה שכתב ואם פסח אחר זמנו שלמים הוא דאין זה אלא למ\"ד מביאין קדשים לבית הפיסול ובפ' התודה ד\"פ מוכח בהדיא כדברי התוס' שהקשו על ברייתא דתני ר\"ח תודה שנתערבה בתמור' ומתה אחד מהן אין לה תקנה וליתי בהמה ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורו היא הא תודה והא לחמה ואי האי דקיימא תודה היא הא לחמה והא שלמים ומשני משום דקא ממעט באכילת שלמים ע\"ש עכת\"ק ולע\"ד נראה ליישב דס\"ל לרבינו דכיון דהא דקי\"ל דאין מביאין קדשים לבית הפיסול אינו אלא חומרא דרבנן ולכתחילה כמ\"ש התוס' בפסחים ד\"ה ה\"מ ע\"ש ואפילו לרבנן דר\"ש אמרינן בזבחים דע\"ו ע\"א דהיכא דלית ליה תקנתא מודו ודוקא באשם שנתערב בשלמים הוא דפליגי משום דאית ליה תקנתא ברעיה וא\"כ איכא למימר דדוקא היכא דהם עצמן אית להו תקנתא ברעיה כההיא דאשם שנתערב בשלמים בהא אמרו חכמים דימתין עד שיפול בו מום ולא יביא קדשים לבית הפיסול משא\"כ הכא דאם נאמר דניחוש שמא תודה היא ולא יביא קדשים לבית הפיסול נמצא דאפי' ממתין עד שיפול בו מום אין לו תקנ' בהא לא חיישי רבנן ואע\"ג דהכא נמי אית ליה בתקנתא דיביא בהמה אחרת לשם תודה סובר רבינו דכיון דהיא בעצמה אין לה תקנה ליקרב ע\"י רעי' לא חשיבא תקנה כיון דאיכא חסרון כיס להביא בהמה אחר' ואפשר דהכריחו לרבינו ז\"ל לומר כן מדחזינן דמשני תלמודא בפשיטות פסח בזמנו מזהר זהרי שלא בזמנו שלמים הוא ואי כפי דעת התוס' לא הו\"ל לתלמודא למסתם סתומי אלא הכי הול\"ל ה\"מ ר\"ש היא דאמר מביאין קדשים לבית הפיסול אלא משמע דהך מתני' אתיא ככ\"ע ומטעמא דכתיבנא וההיא דתודה שנתערבה בתמורתה התם נמי איתיה בתקנתא ע\"י רעיה כמ\"ש הראב\"ד בפ' י\"ב מהלכות אלו הלכה י\"ג יע\"ש וא\"נ דהתם שאני דלא שרינן להביא בהמה אחת לבית הפיסול כדי לתקן בהמה אחרת משא\"כ הכא דכיון דהיא בעצמ' אם ניחוש שמא יביא קדשים לבית הפיסול אין לה תקנה בהא אמרינן מוטב שיביאנה לבית הפיסול ממה שלא יקריבנה כנ\"ל ובהיותי בזה חזות קשה הוגד לי עמ\"ש רבינו ז\"ל פ\"ד מה' קרבן פסח דין ח' פסח שנתערב בשלמים יקריבו כולם שלמים וכתב מרן הכ\"מ שם וז\"ל זה פשוט ע\"פ מה שנתבאר דמותר הפסח יקרב שלמים ויש לתמוה שהרי הא דמותר הפסח יקרב שלמים ה\"ד לענין שטעון סמיכ' ונסכים ותנופת חזה ושוק אבל לענין אכילה אינן שוים אלא נאכל ליום ולילה וכמ\"ש התוס' ומבואר בפ' האשה דפרכינן וניתי מותר הפסח כו' דמותר הפסח נאכל ליום ולילה אחד וכן כתבו התוס' בס\"פ התוד' דף פ\"ג ע\"ב ד\"ה ושלמים וא\"כ קשה טובא דאיך כתב יקריבו כולם שלמים הא אין מביאין קדשים לבית הפסול מידי דהוי אאשם שנתערבו בשלמים או בכור ומעשר שנתערבו בפסח ובתוספתא פרק ח' דזבחים קתני בהדיא שלמים שנתערבו בשלמים הבאים לאחר הפסח ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהם שלמים ויאכלו ליום ולילה עד חצות והוא התוספתא שכתב רש\"י ז\"ל בפסחים וצ\"ע כעת. עוד הקשה הרב בעל ל\"מ ז\"ל דאיך כתב רבינו דיביא עמה לחם הא אין לחם בא בנדבה וחולין בעזרה הם וכמ\"ש התוס' והוכיח כן מההיא דפרק התודה והיא קו' אלימתא ועיין בהרב ע\"י שכתב ליישב לזה וז\"ל דהא דאין לחם בא בנדבה היינו כשבא בלא קרבן אבל כיון שנקרב שלמים אע\"ג דלא הוי תודה ממש יכולים להקריב הלחם בלא תודה עכ\"ל ואין דבריו נראין לי דאי כפי דעתו ז\"ל גבי תודה שנתערבה בתמורתה אמאי לא אמרינן דיקריבנה ויביא עמה לחם ולימא אי הך דקיימא תודה היא הרי לחמה ואי הך דקיימא תמורה יהא הלחם נדבה שה��י כשבא עם הקרבן יכול להקריב הלחם בלא תודה וא\"נ איתיה בתקנתא שיביא שלמים ויביא לחם עמהם ויאמר אם תודה היא הרי לחמה ואי תמורה היא הלחם יהא נדבה כיון שמקריב שלמים אלא ודאי דליתא והדרא קו' לדוכתא וצ\"ע: עוד ראיתי לדקדק עמ\"ש מרן הכ\"מ ז\"ל בדין י\"א עמ\"ש רבינו נתערבה באיל נזיר שתיהם תקרבנ' כו' והשיג הראב\"ד דהא קא ממעט בזרוע בשלה שאינ' נאכל אלא לכהנים ונמצא ממעט באכיל' זרוע תודה שנאכל לכל אדם וכתב הכ\"מ וז\"ל ואני אומר שאם השגה זו השג' אינה על רבינו מפני שהוא העתיק דברי התוספתא אבל לפי האמת אפשר לומר דכיון שאינו ממעט באכיל' כל הקרבן אלא במקצתו לא חיישינן א\"ד וק' לי על תי' זה מהא דגרסינן בבכורות דס\"א יצאו שנים בעשירי תני חדא ירעו ותני חדא יקרבו ותניא אידך ימותו ל\"ק הא דתני ירעו רבנן היא דאמרי אין מביאין קדשים לבית הפיסול וכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל אין מביאין קדשים לבית הפיסול שאלו היו קרבין צריך לאוכלן כחומר שבהם דצריך להרים מהם חזה ושוק ומתוך שהכהנים מועטים כו' יפסלו בלינה והשתא מביא אחד מהם שיעור מעשר לבית הפיסול דהא מעשר ודאי אינו צריך הרמת חזה ושוק לכהנים כו' ע\"ש הרי בהדיא דאע\"ג דאינו ממעט באכילת קרבן אלא במקצתו אפילו הכי ס\"ל לרבנן דקי\"ל כותייהו דאין מביאין קדשין לבית הפיסול וצ\"ע ועיין בתוס' שם ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הזבחים שנשחטו במחשבות שינוי השם בין בקרבנות ציבור כו'.</b> עיין ברש\"י ז\"ל פ\"ב דביצה ד\"ך ע\"ב ד\"ה לפני זמנן שכ' וז\"ל דקי\"ל כל הזבחין שנזבחו של\"ל כשרין ונאכלין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה כו' וכתב הרב חד\"ה שם וז\"ל אשגרת לישנא דמתניתין דריש זבחים נקט דקתני בה שלא עלו לבעלים לשם חובה מיהו ה\"ד בקרבן יחיד אבל בקרבן ציבור כדהכא עלו לשם חובה כדאיתא התם אלא דלא נחית הכא לאתויי אלא דכשרין ליקרב עכ\"ל ודבריו תמוהים בעיני שהרי מברייתא דהת' מוכח בהדיא דאפילו בקרבן צבור לא עלו לבעלים לשם חובה דאל\"כ היכי קתני בברייתא דאם היתה שבת לא יזרק הא הו\"ל קרבן צבור וק\"צ שזמנו קבוע דוחה את השבת וכן כתב רש\"י ז\"ל בהדיא ס\"פ התכלת דמ\"ח ד\"ה ואם היתה שבת וז\"ל אשלא לשמן קאי ועצרת בשבת היא לא יזרוק וכיון דידחה מקרבן צבור תו לא ידחה שבת ע\"ש גם מה שכתב דהכי איתא התם וקרבן צבור עלו לבעלים לשם חובה חפשתי בכל הפרק ולא מצאתי שמץ מינהו אלא אדרבא איפכא אמרינן התם דאפילו בקרבן צבור לא עלו לשם חובה מדאמרינן בד\"ד ע\"א מה לשנוי קדש שכן פסולה בגופה וישנו בד' עבודות וישנו בציבור כביחיד כו' הרי בהדיא דבשינוי קדש אף בקרבן ציבור לא עלו לבעלים לשם חובה וכדעת רבינו ז\"ל וכן כתב מרן הכ\"מ דמהך דפ\"ק דזבחים יצא לו דין זה וכן כתב בהדיא לקמן דין י\"ט ושוב ראיתי בפי' המשניות לרבינו ז\"ל שכתב בר\"פ קמא דזבחים וז\"ל וממה שאמר לבעלים תבין שאינו מדבר אלא בקרבנות שיש להם בעלים אמנם קרבנות צבור אין פוסלין אותם שחיטה שלא לשמה שכך אמרו רז\"ל קרבנו' הציבור סכין מושכתן לכמות שהם וכן כתב הרע\"ב שם ומ\"ש שכך ארז\"ל קרבנות הציבור סכין מושכתן כו' הכי אמרינן התם א\"ר פפא שאני קרבנות ציבור דלב ב\"ד מ\"ע כדר\"י עמ\"ש דאמר קרבנות ציבור סכין מושכתן כמו שהם ולפי הנראה שהם מפ' דהכי קאמר סכין מושכתן למה שהם ואפילו שחטן שלא לשמן כשרין וצ\"ל לפי זה דההיא דאמרינן מה לשינוי קדש שכן ישנן בציבור כביחיד דמשמע דקרבנות ציבור נמי לא עלו לבעלים לשם חובה היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא האי דשמואל דאמר סכין מושכתן למה שהם אמנם לפום קושטא דמילתא קי\"ל כהך דשמואל ואולם מדברי רש\"י ז\"ל שם מבואר דהא דשמואל אין ענינו לזה כלל מיהו מהך ברייתא דכבשי עצרת דקתני אם היתה שבת לא יזרוק קשה טובא לדעת רבי' בפי' המשניות שהרי משמע בהדיא דאף בקרבנות ציבור לא עלה לשם חובה כמ\"ש גם בפ\"ק דפסחים ד\"ג ע\"ב מייתי התם ברייתא דקתני כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה כו' שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן לחם קדוש ואינו קדוש ופרש\"י ואינו קדוש אינו ניתר באכילה ואע\"פ שהכבשים עצמם מותרין דקי\"ל כל הזבחים כו' ותניא בפ\"ב דביצה כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל אינהו הוא דמתאכלי כשלמים בעלמא אבל לחם כיון שכבשים אין שמם עליהם דהא לא עלו לשם חובה אלא לשם נדבה מי יתירנו עכ\"ל הרי בהדיא שכתב רש\"י דאף בכבשי עצרת דהוו קרבן ציבור לא עלו לשם חובה והוא מוכרח מברייתא דהתם ולפי הנר' דאישתמיט מיניה מהרב חד\"ה ז\"ל ולדעת רבינו ז\"ל בפי' המשניות לא ידעתי מה יענה לברייתא הלזו וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והאוכל </b>\n<b> קדש אחר שטבל כו'.</b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל עיין בפרק כ\"ש דל\"ה דאמרי' בקדשים אמאי טהור הוא אלא דמעלה היא כו' וצ\"ע ע\"כ ועיין בתוס' מנחות דכ\"א ע\"א ד\"ה אפיק עצים ויתיישב ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות </b>\n<b> עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו שנאמר והבשר כו'.</b> בפרק כיצד צולין דפ\"ב אמרי' דכל פסולי דקדש בשריפה ל\"ש ק\"ק ל\"ש קדשים קלים גמרא גמירי לה ופרכינן והבשר אשר יגע בכל טמא כו' ל\"ל ההוא לגופיה אצטריך סד\"א כל פסולי דקדש כגון לן דמה כו' דבשריפה דליתניהו בחולין אבל נטמא דבחולין נמי מפסיל אימא הואיל ואתעביד ביה עובדין דחול כו' תסגי ליה בקבורה קמ\"ל וכתבו התוס' בד\"ה אבל אם נטמא וז\"ל תימא לרשב\"א נילף כולהו מטמא כו' וא\"ת ונילף ק\"ו מתרומ' דבעי שריפה וי\"ל דאיכא למיפרך מה לתרומה דאסורה לזרים תאמר בקדשים קלים דשרי ע\"כ וראיתי להרב בעל חד\"ה ז\"ל דברים תמוהים בעיני שכתב וז\"ל ומ\"ש התוס' נילף ק\"ו מתרומה כו' היינו טומאת קדשים גופיה דשאר פסולין לא שייכי למילף מיניה והוא הדין דאיכא להקשות נמי נימא ק\"ו טומאת קדשים גופא ממע\"ב דמותר לזרים ואפשר דאיכא שום פירכא אחרת דליכא למילף מיניה עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו שהרי מע\"ב שנטמא מאי שריפה איכא הא מעשר ב' שנטמא פודין אותו אפילו בירושלים ואם כן איך אנו יכולין להביא טומאת קדשים דבעי שריפה מק\"ו דמע\"ב שנטמא ואפילו לר\"י דאמר דלקוח בכסף מע\"ב שנטמא אין פודין אותו הא איהו ס\"ל דיקבר כדאי' פרק חלק דקי\"ג ובפ' הזהב עי\"ש ולא בעי שריפה וליכא למימר דכונת קו' אלא יאכל דכתיב בקרא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דתיתי בק\"ו ממע\"ב דמותר לזרים ואפי\"ה אם נטמא אסור באכילה ואם כן לא יכתוב קרא אלא והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף דהא ליתא שהרי בפ' כ\"ש דכ\"ד פרכינן להא ואמרינן מה ת\"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו דהא נפ\"ל מק\"ו ממעשר הקל כו' וכ\"ת אין מזהירין מ\"ה הקשה הוא כו' גם מ\"ש ושמא איכא שום פירכא אחרת דליכא למילף מיניה הנה מסוגיא דפרק כ\"ש שכתבנו מבואר בהדיא דליכא שום פירכא כלל ועיין בתוס' פרק ב\"מ דכ\"ה ד\"ה עי\"ש ועיין בפ' טבול יום ד\"פ סוף דבר שלא זכיתי להבין דבריו ובעיקר קו' התו' ק\"ל טובא דמאי ק\"ל דנילף ק\"ו מתרומה דבעי שריפה הא בפ' ב\"מ דף כ\"ה גרסינן בי\"ט הוא דאסור הא בחול שפיר דמי מ\"ט אמר רב כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה כו' וכתבו התוס' שם ד\"ה כך וז\"ל ע\"כ נראה דשריפה דוקא משום שדמיא לקדש ומדרבנן א\"נ מדאורייתא מדאיקרי קדש כו' עי\"ש הרי דהא דתרומה טמאה בעי שריפה היינו משום דילפינן מקדש כדאמרינן כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה כו' ואם כן אפילו אי ס\"ל הכא דתרומה טמאה בעי שריפה מדאורייתא וכא\"נ שכתבו בפרק ב\"מ מ\"מ אינו אלא משום דאיקרי קדש וקדשים שנטמאו בעי שריפה ואם כן אי לא כתיב קרא גבי קדש באש ישרף הו\"א דקדשים שנטמאו כיון דבחולין נמי מפסיל סגי ליה בקבורה וא\"כ מינה דתרומה טמאה נמי סגי בקבורה דומיא דקדש וא\"כ קשה דמאי קשיא להו דנילף ק\"ו מתרומה טמאה דבעי שריפה הא אי לא כתיב קרא גבי קדש תרומה טמאה נמי הוה סגי בקבורה דומיא דקדש וצ\"ע ומ\"ש רבינו בסמוך קרבן שנתפגל או נפסל ישרף במקדש מיד נראה ודאי דה\"ד בפיסולי קדשי קדשים או אמורי קדשים קלים דשריפתן בקדש כדאמרינן בפ' כיצד צולין ר\"ש אומר בקדש באש תשרף לימד על חטאת דשריפתה בקדש אין לי אלא זו בלבד שאר פסולי קדשי קדשים ואמורי ק\"ק מנין ת\"ל כל כו' וכן כתב פ\"ז מהלכות מעשה הקרבנות עי\"ש ויש לדקדק לכאורה דנראה דהא דנפ\"ל לר\"ש דפיסולי ק\"ק ואמורי ק\"ק שריפתן בקדש מרבוי דכל חטאת היינו משום דס\"ל לר\"ש כרבנן דר\"י הגלילי דס\"ל בפרק כל הזבחים דפ\"ב דכל הקדשים שנכנסו דמן לפנים פסולים משום דדרשי כל חטאת לרבות ק\"ק אבל לר\"י הגלילי דס\"ל דריבוייא דכל חטאת לא אתי אלא לרבות חטאת זכר וחטאת ציבור אבל ק\"ק דנכנסו דמן לפנים אין נפסלין א\"כ מנ\"ל לריבויי מריבוייא דכל חטאת פסולי ק\"ק ואמורי ק\"ק דשריפתן בקדש הא ריבוייא דכל לא אתא אלא לרבות חטאת ציבור וחטאת זכר וכיון שכן קשה על רבינו דכיון דהוא פסק בפ\"ב מה' אלו דין י\"ב כר\"י הגלילי דדוקא חטאת שנכנס דמה לפנים פסולה אבל שאר קדשים לא א\"כ ע\"כ ס\"ל דריבוייא דכל לא אתא לחטאת ואם כן איך פסק דפיסולי ק\"ק ואימורי ק\"ק דשריפתן בקדש מריבוייא דכל וכר\"ש ושוב ראיתי להרב קרבן אהרן פ' צו די\"ח ע\"ב שכתב וז\"ל ת\"ל בקדש באש תשרף דהא דריש מלת כל חטאת דכתיב ברישא לרבות ק\"ק ואימורי ק\"ק ועל הכל אמר דישרף והכי קאמר כל ירצה כל מאי דרבינהו הכל באש ישרף או נאמר דלאו דוקא מכל אלא מדאמר בקדש ולא אמר בקדוש דהמקום קדוש יתקרי לא קדש וא\"כ הבי\"ת מורה על המקום ושם קדש מורה על הקדשים והו\"ל כאלו אמר קודש במקום קדוש תשרף כלו' כל מה שהוא קדש ואכילתו בפנים במקום קדוש ישרף עכ\"ל ואפשר שדעת רבינו כפי' הב' שכתב הרב ז\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ </b>\n<b> שהשלמים אסורים באכילה אין שורפין אותן אלא ביום בין בזמנן בין שלא בזמנן.</b> הנה מ\"ש רבינו דשלא בזמנן אין שורפין אותם אלא ביום לא פורש מהיכן יצא לו דין זה גם מרן הכ\"מ לא הראה מקום דין זה ובזבחים דנ\"ו גרסי' יכול ישרף מיד ודין הוא זבחים נאכלין לב' ימים ולילה אחד כו' אף כאן תכף לאכילה שריפה ת\"ל ביום הג' באש ישרף ביום אתה שורף ואי אתה שורף בלילה ואפשר לומר דכי מיעט קרא ה\"ד ליל ג' דגזירת הכתוב היא דלא ניתן לישרף עד יום הג' אבל מיום הג' ואילך אם עבר ולא שרפו ביום הג' ה\"נ דמותר לשורפו בין ביום ובין בלילה והרי זה דומה למילה דאע\"ג דדרשינן וביום השמיני ביום ולא בלילה אפילו הכי איכא למ\"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה דקרא לא אמעיט אלא יום שלפני שמיני ואף למאי דקי\"ל כמאן דאמר דמילה שלא בזמנה נמי אינה נוהגת אלא ביום כמ\"ש רבינו בה' מילה היינו משום מיעוטא דוביום כדאיתא בספרי הא לאו הכי הוה אמינא דדוקא בזמנה הוא דמיעט קרא ואם כן הכא נמי דכוותא איכא למימר דלא מיעט קרא אלא בזמנה דוקא והיה נראה להכריח שכן היא דעת התוס' ממ\"ש בפ\"ק דקידושין דל\"ד ע\"א ד\"ה מעקה וז\"ל ויש מפרשים דמ\"מ איכא נפקותא כשיהיה לאשה לקיים מצות עשה כו' אך הקשה הר\"י איש ירושלים על פי' זה שא\"כ גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו\"ט משום די\"ט עשה ול\"ת ושריפת קדשים אינו אלא עשה אשה שאינה חייבת בעשה דיו\"ט דהוי ז\"ג וכי תוכל להדליק בשמן שריפה ביו\"ט וכ\"ת אה\"נ אמאי לא לישתמיט שום תנא כו' (ודרך אגב הוקשה אצלי בדברי הר\"י איש ירושלים אמאי ל\"ק ליה ממתני' דפרק אין צדין דכ\"א דתנן התם מעשה שבאו לפני ר\"ט ושאלוהו על הבהמה שמתה ועל החלה שנטמאת ביו\"ט ואמר לא יזיזנה ממקומה ומבואר שם ברש\"י ותוס' דה\"ט משום דלא חזי לשורפו משום טעמא דאין שורפין קדשין בי\"ט עי\"ש ומשום הכי אסורה משום מוקצה והשתא הא חזי לאשה שיכולה להסיקה תחת תבשילה בי\"ט ולא חשיבא מוקצה כלל ויש ליישב בדוחק) יע\"ש וק\"ל טובא בדברי הר\"י איש ירושלים דמאי קו' הא פשיטא ודאי דאשה לא תוכל להדליק בשמן שריפה בי\"ט דהא שריפת קדשים כיון דאינו נוהגת אלא ביום הו\"ל מ\"ע שהז\"ג והלכך אע\"ג דאשה אינה חייבת בעשה די\"ט אפ\"ה אינה יכולה להדליק בשמן שריפה כיון דלגבי נשים ליתנהו לעשה כלל וקו' זו גדולה היא בעיני (ושוב אחר זמן רב בא לידי שיטה ס' פני יהושע וראיתי שהקשה כן משם שמעתי מקשים ומה שתי' ז\"ל דבריו לא ישרו בעיני כמ\"ש המעיין) וכן נראה מדברי הרב בעל החינוך סי' צו סי' (קל\"ב) [קמ\"ו] שכתב וז\"ל שריפת קדשים שנטמאו בזמן הבית בכהנים או בישראלים כו' ולא כתב בזכרים ובנקבות כדרכו בכ\"מ משמע דס\"ל דנשים פטורות משום דהוי מ\"ע שה\"ג ואולם אם נאמר דס\"ל להתוס' דשלא בזמנה שריפתן נוהגת בין ביום ובין בלילה ניחא שפיר דלא מיקרי מ\"ע שה\"ג כיון דמיום השמיני ואילך אין לה הפסק דומה למ\"ש התוס' באותו פרק דכ\"ט ד\"ה אותו דמילה לא חשיב מ\"ע שה\"ג כיון דמיום השמיני ואילך אין לה הפסק למ\"ד נוהגת בין ביום ובין בלילה עי\"ש האמנם מדברי התוס' פ\"ק דפסחים ד\"ג ד\"ה ת\"ל נראה דס\"ל דאפילו מיום הג' ואילך אין שריפתו אלא ביום וזה ממ\"ש שם וז\"ל תימא אמאי אצטריך עד יום ת\"ל דאינו נאכל אור לג' מדאצטריך ביום כו' וי\"ל דאי לאו עד יום הו\"א נאכל דאצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה שלאחריו ע\"כ הרי מבואר דס\"ל דאפי' בלילה שלאחריו אינו נשרף אלא ביום מ\"מ כד דייק' שפיר אין ראיה מדברי התוס' דאיכא למימר דאף התוס' ז\"ל לא כתבו כן אלא אי לא הוה כתיב קרא עד יום דאז הו\"א דנאכל ליל ג' כדקאמר בברייתא ודין הוא זבחים נאכלין כו' מה להלן לילה אחר היום כו' ואם כן ע\"כ לומר דקרא דוביום הג' אתא למעוטי לילה שלאחריו אמנם לפי האמת דכתיב עד יום דממעטינן מיניה דאינו נאכל עד יום ג' ה\"נ דאית לן למימר דקרא ודאי לא מיעט אלא לילה שלפניו אבל יום הג' ואילך ה\"נ דשורפים דומיא דמילה למ\"ד ולפי זה צ\"ל דהא דתנן בפ' כיצד צולין דף פ\"ב העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר חל להיות בשבת ישרפו בי\"ז כו' ל\"ד בי\"ז אלא אפילו ליל י\"ז יכול לשורפ�� וליל י\"ז קרי ליה י\"ז ולא הוי דומיא די\"ו דקתני רישא דהתם דוקא ביום ולא בלילה וזה ודאי דוחק ואפשר דמדיוקא דמתני' הלזו יצא לו לרבינו דין זה דאפילו שלא בזמנו אין שורפין אלא ביום ודו\"ק ודרך אגב ראיתי להרב קרבן אהרן ס' צו דף כ\"ו ע\"ד שהקשה אדברי התוס' דריש פסחים שכתבנו לעיל וז\"ל וק\"ל טובא בהאי תי' דאיך נאמר דישרף בליל ד' והא מדינא ילפינן דתיכף לאכילה שריפה וכשם דהנאכלין ליום ולילה נשרפין בבקר גם אלו אחר השלמת זמן אכילתם בבקר ג' תיכף לזה נשרפין ואם כן הדקו\"ל דבאומרו ביום הג' לא בא למעט אלא ליל ג' ומכאן דאינו נאכל דאלו היה נאכל לא היה צריך מיעוט ובס\"ד כתב דכבר היינו יכולים לתרץ דהו\"א דמילתא דאתיא מדינא טרח וכתב לה קרא אלא דהני שינויי דחוקי לא משנינן כו' יע\"ש והנה מ\"ש יכולים לתרץ דמילתא דאתיא מדינא טרח וכתב לה קרא אחר המחילה אישתמיט מיניה דברי התוס' שבת דקל\"א ד\"ה שכתבו דדוקא מילתא דאתייא במה הצד טרח וכתב קרא אבל מילתא דאתייא במה מצינו לא אמרינן טרח וכתב קרא יע\"ש ולעיקר קו' נראה דל\"ק מידי דודאי מ\"ש התוס' דאצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה של אחרי כן אין כונתם לומר דאי לא הוה כתיב ביום הו\"א דלכתחילה יניח אותו לישרף בלילה שלאחריו דאם כן ליכתוב קרא והנותר ממנו בג' ישרף ובודאי דג' משתמע יום ג' וממילא משתמע דלכתחילה לא יניחנו לישרף בלילה שלאחריו שהרי חביבא מצוה בשעתה אלא ודאי כונתם ז\"ל לומר דהו\"א דאצטריך ביום למעוט שאם עבר ולא שרפו ביום הג' שלא ישרף בלילה שלאחריו אלא יניחנו עד יום רביעי ולעולם דליל שלישי הוא נאכל להכי אצטריך עד יום כנ\"ל פשוט אחרי כתבי זה ראיתי שדין זה שכתב רבינו דשלא בזמנו נמי אינו נשרף אלא ביום היא גמרא ערוכה פרק הערל דע\"ב דגרסינן התם כי הא דיתיב ר\"י ודרש נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה ואותביה ר\"א לר\"י ומסיק דאפילו לר\"א דס\"ל דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה ולא דריש וי\"ו דוביום וי\"ו וה\"א דריש יע\"ש ומעתה הדרא קו' לדוכתא דאם כן משמע דשריפת קדשים הו\"ל מ\"ע שהז\"ג ומאי ק\"ל להר\"י איש ירושלים ואחר התבוננות נ\"ל לומר דס\"ל ז\"ל דדוקא גבי נותר דגלי קרא ביום הג' ישרף הוא דאינו נשרף אלא ביום אבל בקדשים שנטמאו דכתיב קרא סתמא והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף שורפין אותו בין ביום בין בלילה וכן מדוקדקים דברי רבינו ז\"ל שכתב וכן הפגול אינו נשרף אלא ביום ואין שריפת טמא ונותר ופיגול דוחה י\"ט ואין צ\"ל שבת כו' הנה מבואר ממה שלא כתב וכן הטמא והפיגול אינו נשרף אלא ביום כדרך שכתב בדין שאינו דוחה י\"ט דס\"ל דקדשים שנטמאו נשרפין ביום ובלילה ודוקא פיגול אינו נשרף אלא ביום מהטעם שכתב מרן הכ\"מ משום דפיגול ונותר בחדא שיטא שייטי דפגול דהיינו מחשבה דחוץ לזמנו מדין נותר הוא ואם כן כיון דשריפתן נוהגת בין ביום בין בלילה פשיטא ודאי דנשים חייבות ושלא כמו שנראה מדברי הרב החינוך ז\"ל ועוד נ\"ל דאפילו בנותר דשריפתו ביום דוקא אפי\"ה נשים חייבות שהרי נותר לאו הניתק לעשה הוא כדאיתא פ' אותו ואת בנו ועי' פ\"ג דמכות די\"ד ע\"ב בלשון רש\"י ז\"ל שם ד\"ה כל שכתב וז\"ל דאפי' למ\"ד לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו כדתניא לא תותירו כו' לומר שאין לוקין עליו שנתקו הכתוב את העשה להיות עונשו של לאו ותיקונו לומר לא תעשה כך ואם עשית עשה זאת והפטר כו' וא\"כ כיון שהנשים מוזהרות על לאו דלא תותירו ממילא נמי מוזהרות על העשה דשריפה שהוא תיקו�� הלאו כנ\"ל אלא דאכתי קשה כיון דשריפת קדשים אינו דוחה שבת וי\"ט הו\"ל מ\"ע שהז\"ג וכה\"ג כתב התוס' בקדושין דל\"ד ד\"ה תפילין דאפי' למ\"ד לילה זמן תפילין אפ\"ה הוי שפיר מ\"ע שהז\"ג כיון שאין נוהגין בשבתות וי\"ט וכה\"ג ק' למ\"ש התוס' בד\"ה אותו ולא אותה דאתיא כמ\"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה דאכתי קשה כיון דמילה שלא בזמנה אינו דוחה שבת הו\"ל מ\"ע שהז\"ג וכמדומה לי שכן ראיתי מקשין והנראה לע\"ד דס\"ל ז\"ל דשריפת קדשים ומילה לא חשיב מ\"ע שהז\"ג משום דמצות עשה שהזמן גרמא אינו אלא דומיא דתפילין וציצית וסוכה וכיוצא בו שתלה הכתוב חיוב המצוה בזמן דהיינו שביום הוא חייב ובלילה פטרו הכתוב ממצוה זו ואם הניח תפילין בשבת או בלילה למ\"ד לא עשה ולא כלום משא\"כ גבי מילה ושריפת קדשים דחיובא רמיא עליה ואפילו בשבת ויו\"ט נמי מצד המצוה גופא בר חיובא הוא ובכל יום ויום קעבר אעשה אלא משום דאיסורא דשבת רביע עליה לא ניתן השבת לידחות משום מצות מילה ואם עבר ומל את עצמו בשבת או י\"ט פשיטא ודאי דמה שעשה עשוי וקיים מצותו נמצא אם כן שהמצוה מצד גופא לא מיקרי זמן גרמא אלא איסורא הוא דרביע עליה כנ\"ל שוב ראיתי בת\"כ סימן צ\"ו שאמרו שם וז\"ל ביום הג' באש ישרף זה בנה אב לכל הנשרפים שלא יהיו נשרפין אלא ביום יע\"ש ובהרב קרבן אהרן ז\"ל וזה הפך משמעות לשון רבינו ז\"ל ומהתימא על מרן שכתב וז\"ל ומה שכתב רבינו וכן הפיגול נראה שטעמו משום דפיגול ונותר בחדא שיאטה כו' וק\"ט דטעמא ל\"ל ת\"ל דכל הנשרפין אין נשרפין אלא ביום כמ\"ש בת\"כ וצ\"ע שוב מצאתי בפרק התכלת דף מ\"ו ע\"ב דפרכינן התם אברייתא דקתני שתי הלחם הבאות בפ\"ע יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה דאי לשריפה אתא לישריפינהו מיד ל\"ל עיבור צורה ומשני רב יוסף דלעולם לשריפה אתיא וה\"ט דלא שרפינן להו מיד לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב וכתבו התוספות שם ד\"ה לפי וז\"ל הו\"מ למיפרך למוצאי יום טוב לאלתר לישרפינהו דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן א\"ד יע\"ש ולפי דבריהם ז\"ל עכ\"ל דתלמודא דידן פליגא אחר כך וס\"ל דדוקא בנותר גלי קרא דאין שורפין בלילה אבל בשאר הנשרפין שריפתן בין ביום בין בלילה ובהכי אפשר ליישב דברי רבינו דס\"ל דההיא דתורת כהנים לא קיי\"ל כוותיה אלא כסתמא דתלמודא דידן האמנם אחר ההשקפה לא יתכן ד\"ז לרבינו שמעולם לא הוצרך התוס' לומר דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן אלא כלפי שיש שם סמוך ונראה ד\"ה צורת הקרבתן שכתבו וז\"ל פירש בקונט' עד תמיד של בין הערבים מיהו בשמעתין דנתקלקלו הלוים בשיר מפורש דקרבנות צבור קרבי אחר תמיד של בין הערבים ודחי עשה דהשלמה לכך נראה לפרש עד הלילה עכ\"ל וא\"כ לפי שיטתם דצורת הקרבתן היינו עד הלילה עכ\"ל דס\"ל לתלמודא דלא ילפינן מנותר ואולם דעת רבינו ז\"ל מבואר דס\"ל דאפילו בקרבנות צבור לא דחו עשה דהשלמה וכמו שנראה בהדיא מדבריו פ\"ג מה' קדוש החדש דין ה' יע\"ש ואם כן לפי דעתו בפשיטות יש לפרש דמאי דאמרינן מאי תעובר צורתן צורת הקרבתן היינו אחר תמיד של בין הערבים כפירוש רש\"י ז\"ל ולא לומר דמיירי עד הלילה כפירוש התוספות ז\"ל ולומר דפליגא תלמודא דידן אח\"כ וזה פשוט. ומצאתי בתוספות ישנים מכ\"י על הגליון שכתבו שם וז\"ל לאחר זמן הקרבתן לישרפינהו פי' בקונטריס אחר תמיד של בין הערבים דאמר קרא עליה השלם ולא נהירא דהא קרבן צבור דוחה עשה דהשלמה ונראה לפרש בתר זמן ההקרבה לאחר שקיעת החמה דאין מקריבין קרבנות באותן חמשה מילין שקודם הלילה ועדיין יכול לשרוף דאכתי יום הוא אבל הא לא פריך דלישרפינהו בלילה ממש דאין שורפין קדשים בלילה וכן משמע במסכת ביצה דאין עשה דהשלמה עומד במקום ק\"צ גבי נתקלקלו הלוים תוס' חצוניות עכ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,102 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Sacrifices_Rendered_Unfit",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ולד </b>\n<b> חטאת ותמורת חטאת שמתו בעליה הרי אלו ימותו כו'.</b> הנה ראה זה חדש מצאתי לרש\"י ז\"ל פ\"ב דנזיר דכ\"א ע\"ב אהא דפרכינן התם ממתניתין דהאשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה ואח\"כ הפר לה בעלה אם שלה היתה בהמה חטאת תמות ואי ס\"ד בעל מיעקר עקר תיפק לחולין ומשנינן לעול' בעל מעקר עקר וה\"ט כיון דלא צריכה כפרה הו\"ל כחטאת שמתו בעלי' דלמיתה אזלה ופרש\"י וז\"ל וה\"ט דתמות דכיון שהפרישה לשם חטאת מעיקרא והשתא ל\"צ הו\"ל כחטאת מעיקרא והשתא לפ' הו\"ל כחטאת שמתו בעלי' דגמירי דלמיתה אזלה לפי שאין כפרה למתים ואית דמפרש כיון דצריכה כפרה על שציערה עצמה מן היין והשתא לא צריכ' דהפר לה בעלה מעיקרו הו\"ל כחטאת שמתו בעליה כו' דאפילו ר\"א הקפר מודה דלא קרבה אפילו על הצער משום דהו\"ל כחטאת שמתו בעליה ובחטאת בהמה גמירי דתמות אבל בחטאת העוף לא גמירי דתמות עכ\"ד: הנה מבואר דס\"ל דהא דקי\"ל חמש חטאות דהלכתא גמירי לה אינו אלא בבהמה אבל לא בעוף וכ\"כ עוד בסמוך ד\"ה מביאה חטאת העוף וז\"ל דאפילו אמרינן דהוי חטאת העוף שמתו בעליה כיון דבעל מיעקר עקר לא אשכחן בה דתזיל למיתה יע\"ש ודין זה הוא חידוש גדול בעיני ומסתמיות דברי רבינו מבואר דל\"ש לן בין בהמה לעוף ובר מן דין אנכי הרואה שדברי רש\"י הללו סותרים למ\"ש בפ\"ק די\"ב ע\"א אההיא דתנן קן סתומה שפרח גוזל א' מהן לבין חטאות המתות וז\"ל כגון שהיו שם מחמש חטאות המתות כגון חטאת שכפרו בעליה כו' הרי מבואר דס\"ל דבעוף נמי הלכתא גמירי לן דחטאות מתות והנראה דמעולם לא הוצרך רש\"י ז\"ל לומר דבחטאת בהמה גמירי דתמות אבל בחטאות העוף לא גמירי דתמות אלא לפי אית דמפ' דס\"ל דהא דמשנינן לעולם בעל מיעקר כו' והו\"ל כחטאת שמתו בעליה היינו לומר דמתני' ר\"א הקפר היא דכיון דצריכה כפרה על שציערה מן היין חל עליה שם חטאת אלא דמשום צערה גרידא אינה ראויה ליקרב כיון דאינה צריכה כפרה גמורה והילכך הו\"ל כחטא' שמתו בעליה אמנם לרבנן דר\"א דס\"ל דאינה צריכה כפרה על שצערה מן היין ה\"נ דיוצאה לחולין דכיון דבעל מיעקר עקר אין כאן שם חטאת כלל כי היכי דנימא הו\"ל כחטאת שמתו בעליה והשתא היינו דק\"ל ז\"ל דכיון דאפילו לר\"א הקפר כיון דאינה ראויה ליקרב משום צערה גרידא קרינן ביה דהו\"ל כחטאת שמתו בעליה א\"כ היכי משני התם בסמוך אהא דפרכינן אלא מאי מיעקר עקר חטאות העוף נמי לא תיתי ה\"נ דה\"מ ר\"א הקפר היא כו' אפילו לר\"א הקפר כיון דאינה ראויה ליקרב הו\"ל חטאת שמתו בעליה ולהכי הוצרכו לומר דכי גמירי הלכתא בבהמה אבל לא בעוף וזה מבואר ואולם לפרש\"י ז\"ל דס\"ל דהא דמשנינן התם לעולם מיעקר עקר אתיא כרבנן דר\"א ואפי' הכי חשיבי חטאת שמתו בעליה כיון דהפרישה לשם חטאת מעיקרא איכא למימר דהלכתא כי גמירי לן בעוף נמי אתיא והא דאמרינן התם דלר\"א הקפר חטאת העוף מייתי היינו משום דכיון דצריכה כפרה על שציערה מן היין ראויה כפרה זו שתכפר על הצער ולא חשיב חטאת שמתו בעליה כלל אלא דאפי\"ה חטאת בהמה מייתי כיון שאינה באה על הס' וכמבואר באורך בדברי התוס' שם ד' יו\"ד ע\"א יע\"ש ואם כן איכא למימר דמ\"ש רש\"י בדף י\"ב דחטאות המתות איתנהו נמי בעוף היינו משום דאזיל לפי פירושו ז\"ל זה הנראה אמת בדעת רש\"י ז\"ל: ואולם ליכא לאקשויי לדעת אית דמפרשי שכתב רש\"י ז\"ל דאם כן מתני' דקתני או שפרחה אחד מהן לבין המתות היכי משכחת לה דאיכא למימר דאינהו מפרשי לה כמו שפירש הרע\"ב פ\"ב דקינין מ\"א וז\"ל לבין המתות לבין קינין שמשפטן שימותו כולם כגון חטאת שנתערבה בעולה דתנן בהו דימותו כולם ע\"כ ולדעתי נראה שדעת הרע\"ב ז\"ל דאית דמפרשי שכתב רש\"י ומכח זה הוצרך לפ' דבין המתות היינו חטאת שנתערבה בעול' ולא כמו שפירש\"י ז\"ל חמש חטאות המתות וכמו שפי' הוא ז\"ל ג\"כ מתניתין דכל הזבחים שנתערבו בהן חטאות המתות יע\"ש אלא משום דס\"ל דבחטאות בהמה דוקא הוא דגמירי דתמות אבל לא בעוף כנ\"ל ובתוספתא פ\"א דתמורה מבואר כדעת אית דמפרשי שכתב רש\"י דתמן תנינן א\"ד שבין בהמה לעופות שהבהמה דוחה את השבת כו' ויש בהן חטאת מתה וחטאת נקבה ואשם ודאי כו' מה שא\"כ בעופות ע\"ש ואולם תמה אני ממתני' דקינין ומייתי לה תלמודא פרק קמא דקידושין דף ג' האשה שהביאה חטאת יביאו יורשים עולתה הביאה עולתה לא יביאו יורשים חטאתה ופירש\"י שם האשה יולדת וחטאת יולדת אינה באה אלא מן העוף כנודע ואפי' הכי דתני מתני' דלא יביאו יורשים חטאתה משום דהו\"ל חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלה כמ\"ש התוס' שם הרי בהדיא דאפילו בעוף איתנהו לחטאות המתות ומהיותר תימא למה שראיתי בפי' הרא\"ש ז\"ל על מסכת קינין שנדפסו מחדש בשיטת קידושין לא' מן הראשונים שהקשה אמתניתין הלזו מדאמרינן בת\"כ מניין שאם הביאה עולתה ומת' שיביאו יורשים חטאת ת\"ל א' לעולה כו' והיא קו' הרשב\"א ז\"ל שם בפ\"ק דקידושין והתוס' בפ\"ק דמנחות ד\"ד ד\"ה לא יביאו ותי' וז\"ל והר\"י מאורלינ\"ש היה רוצה לתרץ דהתנא מיירי בעוף וגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו דאין חטאת צבור מתה ופי' רש\"י משום דחמש חטאות מתות ליתנהו כולהו בציבור דאין הציבור ממרין והכי גמירי כולהו דלא נהיגי אלא במקום דשייכי כולהו ועוף נמי לא שייך ביה תמורה והיה ק' לו מדאמרינן סתם ספיקא ר\"י ור\"י סבר דיש תמורה בעוף ור\"ל דאכתי לא שייכי כולהו ביה ולד חטאת ושעבר' שנתה עכ\"ד: והדבר תמוה דמתני' דקינין דקיימינן עלה צווח' ככרוכיא דאפילו בעוף איתניהו בחטאת המתות דחטאת יולדת אינה באה אלא מן העוף ובזבה נמי לא מצינן לה לאוקמא דזבה נמי מן העוף היתה באה כנודע עיין ברבינו ז\"ל פ\"א מה' מת\"כ ואולם אכתי מקום יש בראש לומר דלדידהו ז\"ל מתני' דהאשה שהביאה חטאתה לא מתוקמא ביולדת כפרש\"י ז\"ל אלא במצורע עשירה דקרבנות בהמה הן כנודע ולהכי קתני שלא יביאו יורשים חטאתה ואמנם הא ודאי דחיק' מילתא דמתני' בקינין מתנייא וכבר הרשב\"א ז\"ל פ\"ק דקידושין הוקשה אצלו אמאי נקט לה מתני' באשה ולא תני באיש כגון מצורע שהביא חטאתו ומת ותי' משום דכולהו מתני' בקיני אשה איתנייא במס' קינין יע\"ש והשתא אי מתניתין מיירי בקרבנות בהמה ק\"ט אמאי תני לה גבי קינין באשה ולא תני לה באיש מצורע ובר מן דין מסוגיא דזבחים ד\"ה ע\"ב דפרכינן התם אמר להן רב אדא בר אהבה יולדת אם היא ילדה בניה מי ילדו ופירש רש\"י עולת יולדת דאייתי ראיה מינה יביאו יורשים עולתה אמאי ליתו ולירצו כו' הרי מבואר דס\"ל לתלמודא דמתני' דהאשה שהביאה חטאתה ביולדת מתניא ובפ\"ק דמנחות ד\"ד אמרינן דמתכשרין ליתנהו לאחר מיתה ומייתינן עלה הך מתני' ואי ביולדת אמרינן דיביאו יורשים חטאתה וכי מצינו דמתכשרים איתניהו לאחר מיתה דקרבן יולדת מתכשרים נינהו כמ\"ש שם מכל זה מבואר דמתני' כפשטא מתפרשא ביולדת: ותו ק\"ט מהא דתנן פרק כל הגט דכ\"ח השולח חטאתו ממ\"ה מקריב��ן אותו בחזקת שהוא קיים ופירש רש\"י ולא חיישינן שמא מת ולמיתה אזלה ובגמ' פרכינן עלה והא בעיא סמיכה ומוקי לה רב פפא בחטאת העוף עסקינן הרי מבואר דבחטאת העוף נמי נאמרה הלכה דלמיתה אזלה דאי כפי' אית דמפרשי והר\"י מאורליינ\"ש מאי האי דקתני מתני' מקריבים אותו בחזקת שהוא קיים הא לו יהי כי מת הוא אפי' הכי שפיר איתנהו בקריבה אלא מוכח דאי הוה חיישינן שמא מת לא מצי לאקרובי וצ\"ע: גם מ\"ש הר\"י מאורליינ\"ש ז\"ל דגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו שאין חטאת ציבור מתה ופירש רש\"י משום דחמש חטאות ליתנהו כולהו בציבור לא ידעתי היכן מצא כן בפירש\"י ז\"ל ובתמורה פרק ב' אמרינן התם דטעמא דאין חטאת צבור מתה מפני שאין הציבור מתים ומוכחינן לה משעירי הרגלים ובפי' כתב רש\"י ז\"ל שם וז\"ל ושמתו בעליה אין הציבור מתים וע\"ש הן אמת שזה שכתב הר\"י מאורליינ\"ש ז\"ל דהכי גמרינן להו דלא נהיגי אלא במקום דשייכי כלהו הן הן הדברים הנאמרים שם בתמורה גבי חטאת שכפרו בעליה דפליגי בה במתני' ר\"י ור\"ש דר\"י ס\"ל דחטאת שכיפרו בעליה באחרת תמות ור\"ש ס\"ל דאינה מתה משום דמה מצינו בולד חטאת ותמורת חטאת שמתו בעליה דברים אמורים ביחיד ולא בציבור אף שכפרו בעליה ביחיד דברים אמורים ולא בצבור ופרכינן עלה וכי דנין אפשר משאי אפשר ומוקמינן ר\"ש בחד מקום גמירי להו והכי איתא בפ\"ק דהוריות ד\"ו ובפ' הוציאו לו ד\"נ גבי פר של יה\"כ דפליגי בה ר\"י ור\"ש דר\"י ס\"ל דתמות ור\"ש ס\"ל ירעה עד שיסתאב פרש\"י דה\"ט דר\"ש משום דחמש חטאות בחד מקום אגמרינן רחמנא למשה מה תמורת חטאת כו' ליתניהו בצבור אף כולן אינן מתות בצבור אפי' המצוי' בהן יע\"ש אשר מבואר שזה שאמרו בחד מקום גמירי להו אינו אלא אליבא דר\"ש דס\"ל דחטאת צבור שכפרו בעליה אינה מתה אמנם לר\"י דס\"ל דתמות ע\"כ דס\"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר ולאו בחד מקום גמירי להו וכיון שכן יגדל התימא על הר\"י מאורליינ\"ש ז\"ל דכיון דסתם ספרא ר\"י ור\"י ס\"ל דלאו בחד מקום גמירי להו אם כן לר\"י חטאת העוף למיתה אזלא דאע\"ג דלא שייכי בהו ולד חטאת ושעברה שנתה מ\"מ הנך המצויות בהן למיתה אזלי דומיא דחטאת שכפרו בעליה כי על כל אלה דבריו נפלאו ממני. ואלם ע\"פ האמור מקום אתנו ליישב סברת אית דמפרשי שכתב רש\"י דבחטאת העוף לא גמירי דתמות ומותבינן עלה ממתני' דהאשה שהביאה חטאתה ומההיא דפרק כ\"ה דא\"ל דטעמייהו לפום מאי דקי\"ל כר\"ש דחטאת צבור שכפרו בעליה אינה מתה כמו שפסק רבי' ומטעמא דה' חטאות בחד מקום גמירי להו וא\"כ מהאי טעמא נמי א\"ל שפיר דאין חטאת העוף מתה כיון דולד חטאת ושעברה שנתה לא שייכי בהו כמ\"ש הר\"י מאורליינ\"ש אמנם לר\"י דס\"ל דלאו בחד מקום גמירי להו ה\"נ דחטאת העוף שכפרו בעליה תמות אע\"ג דלא שייכי בהו כולהו דאין דנין אפשר משאי אפשר ואם כן א\"ל דמתני' דהאשה שהביאה חטאתה מתני' אליבא דר\"י וכן מתני' דפרק כ\"ה דמוקי לה רב פפא בחטאת העוף זה הנראה ליישב כפי חומר הנושא: ובהכי נ\"ל תוספתא דתמורה דלא פליגי אמתני' משום דמתני' ר\"י היא ותוספתא דתמורה מתניא אליביה דר\"ש דס\"ל דבחד מקום גמירי להו דהכי נמי תניא ליה גבי יש בקרבנות דיחיד דקרבן יחיד יש בהם חטאת מתה משא\"כ בקרבנות צבור וההיא כר\"ש אתיא דלר\"י חטאת צבור שכפרו בעליה מתה ודוק ואמנם לתי' הר\"י מאורליינ\"ש שכ\"כ לר\"י ג\"כ הן דברים תמוהים וקשי' עליה מתני' דהאשה שהביאה חטאתה וההיא דפרק כ\"ה וצ\"ע: הן אמת דהיא גופא צריכים אנו למודעי לדעת רבינו אשר מבואר מדבריו דחטאת העוף מתה מדלא חילק גם בדין י\"ד גבי ההיא דהשולח חטאתו ממ\"ה הביא אוקמתא דר\"פ דאם איתא חטאת העוף מקריבים אותו בחזק' שהוא קיים אשר מבואר דחטאת העוף מתה והדבר קשה דכיון דהוא פסק דחטאת צבור שכפרו בעליה אינה מתה כר\"ש ומטעמא דבחד מקום גמירי להו אם כן מהאי טעמא נמי אין חטאת העוף מתה כיון דלא שייכי בהו ולד חטאת ותמורת חטאת דבחד מקום גמירי להו וצ\"ל דס\"ל לרבינו דכי גמירי להו בחד מקום ה\"ד המכפרין דהיינו בעלים ולא המתכפרים כנ\"ל: תו איכא למידק לתי' הר\"י מאורליינ\"ש שכתב דההיא דספרא דיביאו יורשים חטאתה מיירי בעוף ומשום דבחד מקום גמירי להו דומיא דחטאת צבור שהרי אכתי תיקשי דנהי דלא אזלא למיתה מ\"מ אינה קריבה מהאי טעמא שהרי לר\"ש חטאת צבור שכיפרו בעליה אינה מתה מטעמא דבחד מקום גמירי להו ואפילו הכי מודה דאינה קריבה כדקתני ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיו לנדבה וכבר ראיתי להתוס' פרק הוציאו לו דפ' הנז' שהק' מעין זה גבי ההיא דאמרינן התם חטאת צבור היא ואינה מתה ותי' דההי' רעייא מדרבנן היא ולא גמיר אלא כעין ההיא דלקמן דנתכפרו לגמרי בעליה כאחד כיון דכיוצא בו בחטאת יחיד מתה אבל הכא דלא מתו כל בעליה לגמרי ולא דמי למתו בעליה דחטאת יחיד לא גזרו ע\"ש: והרואה יראה דתי' זה אינו מעלה ארוכה לתי' הר\"י מאורליינ\"ש הכא דשפיר איכא למיגזר בחטאת העוף גופה שמתו בעליה אטו חטאת בהמה שמתו בעליה וצ\"ל דס\"ל דבין קרבן יחיד לקרבן צבור טעו אינשי אבל בין עוף לבהמה לא טעו ועי\"ל דכיון דההיא רעיה מדרבנן כי גזרו היכא דאיתיה בתקנתא דירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה משא\"כ בחטאת העוף דליתי' בתקנת' דרעייה שהרי אין לעוף פדיון אוקמוה אדין תורה ולא גזרו כנ\"ל: אחרי כותבי כ\"ז מצאתי כתוב בגליון תוס' למס' מנחות ד\"ה שתירצו לקו' התוס' שם משם תו' חיצוניות וז\"ל והר' יחיאל בר יוסף יישב לגרסא דלא אמרינן חמש חטאות מתות אלא בבהמה אבל בעוף לא ובת\"כ בעוף איירי וא\"ת והלא הכא בעוף איירינן וקאמר דלא יביאו יורשים חטאתה וי\"ל דה\"ד הכא משום דחטאתה מכשיר גבי יולדת והכשירה עיקר דכפרה לא שייך שהרי לא חטאה וקשה להר' שמואל מאייברא שהרי אמרינן גבי טמא מקדש הפריש מעות לעולתו כו' וקאמר כיון דהאי פרידא למיתה אזלא ומאי קאמר הלא בעוף לא הוי בכלל חטאות המתות וצ\"ע תוס' חיצוניות עכ\"ל ונראה שכונתו להק' מהא דגרסי' פרק טרף בקלפי דמ\"א ע\"ב אמר ר\"פ כגון שלקח פרידא א' אי עולה זבן כו' ואי חטאת זבן אין מוסיף כו' והאי חטאת אזלא למיתה יע\"ש ולפי דבריו י\"ל ג\"כ ההיא דפכ\"ה דאיכא למימר דבחטאת העוף זב או מצורע עני איירי דחטאת מכשיר הוא כמ\"ש רבינו פ\"א מה' מחוסרי כפרה דין י\"א ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה </b>\n<b> שנמצאת מירושלים למגדל עדר כו' מצא זכר בן שתי שנים אין לו תקנה שמא אשם הוא כו'.</b> הנה בתוס' פרק הא\"מ דנ\"ה ע\"ב ד\"ה ודילמא אשם הוא הק' וז\"ל וא\"ת ויקנה באותן של שלמים ואי משום סמיכה דשלמים טעונין סמיכה ואשם אין טעון סמיכה הא סמיכה לא מעכבא ואי משום אכילה הא קסבר דמביאין קדשים לבית הפסול וי\"ל דאין להתנות אשם בשלמים שהרי שלמים טעונין נסכים ואשם אין טעון נסכים וא\"ל כו' שהרי אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוין שנסכי חובה לספלים ונסכי נדבה מזלפה על גבי אשי�� עכ\"ל ונראה שכונתם לומר דאע\"ג דפלוגתא היא בפרק כל התדיר דצ\"א דאמרינן התם יין כדברי ר\"ע לספלים וכן לר\"י דס\"ל דשא\"מ אסור ס\"ל דנסכי נדבה לספלים אלא דלר\"ש דס\"ל דשא\"מ מותר אמרינן התם דמזלפו על גבי האישים מ\"מ כיון דהך מתני' ר\"ש היא דס\"ל מביאין קדשים לבית הפיסול פריך שפיר דלר\"ש אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוין אלא שלדעת רבינו ז\"ל נראה דלא ניתן ליאמר תירוץ זה שהרי דעת רבינו פי\"ו מה' מעשה הקרבנות די\"ד דנסכי נדבה מזלפה על גבי אישים כנסכי חובה וצ\"ל דס\"ל כתירוץ השר מקוצי שכתבו בדבור של אח\"ז דאין לומר דיתנה אשם בשלמים דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד ויבא אחר תחתיו ונמצא מביא חולין בעזרה וכ\"נ שהוא דעת התוס' במנחות דצ\"א ע\"ב ד\"ה דמייתי ומתנה שכתב וז\"ל וא\"ת והא תניא בפרק כל המדיר יין כדר\"ע לספלים כדר\"ט להאישים והשתא לר\"ע ניחא אלא לר\"ט דאמר לאישים הא לא ידע הי מנייהו נדבה דעביד לאישים וי\"ל דכי קאמר ר\"ט בסתם אבל במפ' לספלים מודה דלספלים וכ\"כ בפ\"ק דחולין דכ\"ג ע\"ב ד\"ה דאמר וא\"כ לפי דעתם דהתם ע\"כ דליכא לתרוצי כתירוצם דהכא שהרי איתיה בתקנתא שיתנה ויאמר שאם הוא אשם יהיה נסכי נדבה לספלים אלא ע\"כ דס\"ל התם כתי' השר מקוצי ולפי מש\"כ הכא צ\"ל דההי' דבר פדא דאמר מייתי ומתני היינו משום דס\"ל דסתם מתני' ר\"מ היא דנסכי נדבה לספלים וכדאוקימנא לסתם מתני' דפרק אלו המנחות דע\"ד ע\"ב ע\"ש מיהו מש\"כ במנחות ובחולין דלר\"ט יין ע\"ג אישים אין דבריהם מובנים לי שהרי בסוגי' דפרק כל התדיר מוכח בהדי' דאפילו ר\"ט לא קאמר אלא בשמן אבל ביין מודה דהוי לספלים דפרכינן התם לשמואל דאמר מתנדב אדם יין ומזלפו ע\"ג אישים מברייתא דקתני יין כדברי ר\"ע לספלים שמן כר\"ט לאישים ועוד תניא כו' ומשני ל\"ק הא ר\"י והא ר\"ש ואם איתא מאי ק\"ל נימא דשמואל דאמר כר\"ט אלא ודאי משמע דביין אפילו ר\"ט מודה וכ\"כ רש\"י שם בד\"ה יין לספלים ע\"ש ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי למש\"ל פי\"א מה' מעה\"ק די\"א שכתב דאף לדעת רבינו דס\"ל דנסכי חובה ונסכי נדבה מזלפו על גבי השיתין נסכים אינן באין ע\"ת שהרי רבינו בפ\"ה מה' א\"מ כתב שיין ונסכים אינו טעון מלח ואילו ביין הבא בפ\"ע פסק פרק ט\"ז מה' הנז' דין י\"ד דטעון מלח ואם כן אינם שוים עכ\"ד אלא שלפי זה ק\"ט לדעת רבינו מההי' דמנחות דבר פדא דאמר מייתי ומתנה ופרש\"י ז\"ל מייתי נסכי איל ומתנה אם כבש הוא יקדישו נסכים הראויים לו והמותר נדבה ואם איל הוא הרי נסכיו:<br><b> והנה </b> מה שהוצרך רש\"י ז\"ל לזה ולא פי' דמייתי שבעה לוגין נסכי איל וכבש ומתנה ובהכי לא הוה ק\"ל מההי' דפרק המנחות והנסכים שכתבו התוס' היינו משום דבפ\"א דפרה מ\"ג קתני בהדי' מביא עליו נסכי איל ואם איתא נסכי איל וכבש היל\"ל (ועיין בהרב בעל צאן קדשים שנתקשה בזה לאין צורך ואשתמיט מיניה מתני' דפרה) ולדעת רבינו ז\"ל היכי מצי מייתי על תנאי וכן קשה מההיא דגרסינן בזבחים פ' התערובות דף ע\"ו ע\"א אבריית' דקתני למחר מביא אשמו ולוגו עמו ואומר אם של מצורע הרי אשמו ואם לאו אשם זה יהיה שלמי נדבה אמרינן התם יתיב רב רחומי קמי דרבינא וקאמר משמי' דרב הונא בר תחליפ' ונימא אשם זה יהיה אשם תלוי ש\"מ מאן תנא דפליג עליה דר\"א ר\"ש היא דאמר אין מתנדבין אשם תלוי ופי' רש\"י ז\"ל ונימא אם אינו מצורע יהיה אשם תלוי כו' והכי שפיר טפי שזמנן אחד ואינו מביא קדשים לבית הפסול ואם איתא מאי קושי' הא אשם מצורע טעון נסכי' ואשם תלוי אינו טעון נסכים מדתנן במנחות ד\"צ ע\"ב כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן החטאת והאשם אלא שחטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים משמע דלא ממעיט אלא אשם מצורע ואם כן אינו יכול להביא נסכים על תנאי וכן קשה לדעת התוס' ז\"ל פרק האיש מקדש שכתב דאינו יכול להביא נסכים על תנאי שנסכי חובה לספלים ונסכי נדבה לאשים שהרי הך ברייתא דלמחר מביא אשמו כו' ר\"ש היא ור\"ש סבירא ליה דנסכי נדבה לאשים כדאמרינן בזבחים ועלה בדעתי לומר דכיון דטעמא דחטאת ואשם אינו טעון נסכים היינו מדכתיב לפלא נדר או לנדבה דבר הבא בנדר או בנדבה טעון נסכים ושאינו בא בנדר ונדבה אינו טעון נסכים כדאי' במנחות א\"כ לר\"א דס\"ל דאשם תלוי בא בנדבה הכי נמי דבעי נסכים ומתני' דמנחות דלא תני אשם תלוי משום דלית לי' כר\"א ומשום הכי פריך דנימא אשם תלוי היא אי ס\"ל כר\"א דמתנדב אדם אשם תלוי אלא דקשה לפ\"ז מ\"ש התוס' שם בד\"ה מאן תנא וז\"ל בקדושין גבי בהמה שנמצא' מירוש' למגדל עדר דמשמע התם דאי אשתכח בן ב' שנים דאיכא לספוקי באשם לית ליה תקנתא צ\"ל דפליגא אדר\"א דאי מתנדבין ליתי בהמה וליתני באשם תלוי עכ\"ל והשתא מאי קשיא להו הא למאן דאמר דמתנדבין אשם תלוי אינו יכול להביא בהמה ולהתנות דאם אינו אשם יהיה אשם תלוי שהרי אשם תלוי בעי נסכים ואשם ודאי אינו טעון נסכים ואין לומר דס\"ל בזבחים כמ\"ש במנחות דנסכים באים על תנאי דאם כן תיקשי להו דאפילו נימא דפליג אר\"א יתני באותן שלמים וכקושי' דפ' האיש מקדש ואי ס\"ל כתי' השר מקוצי אם כן אפילו כר\"א נמי מצי אתי שהרי אינו יכול להביא בהמה ולומר שאם היה אשם יהא זו אשם תחתיה דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד ויביא אחר תחתיו וא\"כ הדרא קו' לדוכתא דמאי פריך ונימא אשם זה יהא אשם תלוי וצ\"ע וליישב דעת רבינו ז\"ל דלא תיקשי ליה מההיא דמנחות וזבחים נר\"ל שאף רבינו ז\"ל לא כתב דין הבאה בנדבה טעון מלח אלא בנודר בסתם הרי עלי יין אבל אם מפ' ואו' הרי עלי יין בלא מלח מודה דמהני ובהא ניחא דמצי להביא נסכים על תנאי ולומר אם לא יהיה נסכי נדבה בלא מלח וכדרך שכתבו התוס' במנחות למ\"ד דנסכי נדבה לא ישים ושלא כדעת הרב בעל מל\"מ ז\"ל כנ\"ל וליישב דעת התוס' דפ' האיש מקדש אפשר לומר בדוחק דס\"ל דההיא דרב הונא ב\"ח דקאמר ונימא אשם זה יהא אשם תלוי פליגא אדשמואל וס\"ל דנסכי נדבה נמי מזלפו ע\"ג השיתין אפי' לר\"ש דאמר דשא\"מ מותר דקבלה היתה ביד האומר לספלים שכך היתה מצות' כמ\"ש מרן הכ\"מ פי\"ו מה' מעה\"ק הלכה י\"ד שכתב ליישב דעת רבינו שפסק דלא כשמואל יע\"ש ומ\"ש התוס' שאין נסכי חובה ונסכי נדבה שווין היינו דוקא אליבא דשמואל וכונתם ז\"ל לומר דמש\"ה לא משני תלמודא הכא דיתני באותם של שלמים משום דבעי לשנויי מתני' אליבא דשמואל ודוק תו ק\"ל לדעת התוס' דפ' הא\"מ מהא דגרסינן בפסחים דפ\"ט אברייתא דקתני חמשה שנתערבו עורות פסחיהם זה בזה ונמצא יבלת באחד מהן כולם יוצאים לבית השרפה ופטורים מלעשות פסח שני ופרכינן וניתי כל חד מינייהו פסחו ונימא אי דידי ב\"מ האי דאייתי השתא ליהוי פסח ואי דידי תם האי דאייתי השתא להוי שלמים ומשני משום דאיכא חזה ושוק כו' והדר פריך וניתי מותר הפסח ונימא אי דידי ב\"מ כו' אי דידי תם הוא נהוי האי דאייתי השתא שלמים דמותר הפסח נאכל ליום ולילה כו' והשתא לדעת התוס' מאי קו' הא שלמים ומותר הפסח טעונין נסכין כדאיתא בפ' מי שהיה טמא דצ\"ו ע\"ב ופסקו רבינו פ\"ד מה' קרבן פסח דין ז' ואלו פסח אין טעון נסכים ובשלמא לדעת התו' דמנחות איכא למימר דיביא נסכים על תנאי אך לפי דעתם ��פרק האיש מקדש קשה טובא וכן ראיתי אח\"כ למוהר\"ח עשאל ז\"ל בס' סם חיי הנדפס בקרב ימים בליקוטים די\"ד ע\"ג שהק' כן והניח הדבר בצ\"ע והנה לפום ריהטא יש לדחות דתלמודא התם בעי לאוקמי ברייתא ככ\"ע ואפילו כר\"ע ור\"י דס\"ל דנסכי נדבה לספלים והא דפריך בקידושין היינו משום דההיא מתני' ר\"ש הוא ור\"ש אית ליה דנסכי נדבה לאשים כמ\"ש לעיל והא דמשני משום דממעט מאכיל קדשים אע\"ג דר\"ש פליג עלה איכא למימר דבהא אפי' ר\"ש מודה דע\"כ לא קאמר ר\"ש אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא ואפי' באשם מצורע היינו טעמא משום תקוני גברא אמנם הכא דליכא משום תקוני גברא אפילו רבי שמעון מודה וכן מוכח מדלא קאמר תלמודא הא מני רבנן דר\"ש היא ודוק אמנם היותר נכון לע\"ד ליישב דמש\"ה לא משני תלמוד' הכי משום דכיון דממ\"נ איכא חד דלא עביד פסח נמצא דמאלו החמשה אחד מהם הוי פסח ודאי ואינו טעון נסכים ואם כן איתיה בתקנתא שפיר שיביא אלו החמשה ארבעה נסכים לד' קרבנות ואחד מהם לא יביא וכל א' יתנה ויאמר אי דידי ב\"מ הוא האי דאייתי השתא ניהוי פסח ונסכים אלו יהיו לזבח של חבירי במתנה ואי דידי תם האי דאייתי השתא ניהוי שלמים ואלו נסכיו ובהא ניחא לי מאי דאיכא לאקשויי טובא למ\"ש התוס' שם ד\"ה ה\"מ דיעבד וז\"ל ותימא וכי בשביל דשמא יהיה נותר או משום סמיכה דלא מעכב' או לא יעשו מתנות כהלכתן יכנס לידי ספק כרת וי\"ל דטוב שידחה ספק כרת בשוא\"ת ממה שיעשו רובם שלא כהוגן כי כבר רובם עשו פסח עכ\"ל ויש לדקדק טובא דמה יענו לההיא דגרסינן התם דצ\"ט אמתניתין דקתני האונן והמפקח את הגל כו' לפיכך אם אירע בהם פיסול פטורות מלעשות פ\"ב חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחילתו ואמרינן התם א\"ר בב\"ח אר\"י לא שנו אלא גל עגול אבל גל ארוך פטור מלעשות פ\"ב אימא טהור היה בשעת שחיטה ולדעת התוס' קשה דיביא אותו לפסח ויתנה ויאמר אי טמא הייתי בשעת שחיט' האי דאייתי השתא ניהוי פסח ואי טהור הייתי ניהוי שלמים ואי משום סמיכה ומתן ד' כיון דלא מעכב לא יכנס לידי ספק כרת דהכא ליכא לתרוצי כתי' שהרי אין כאן רבי' העושים שלא כהוגן ועיין בהרב ל\"מ פ\"ד מה' קרבן פסח דין א' ובס' עץ החיים בלשונות רבינו אכן לפי מ\"ש הנה נכון דמההיא דהתם ל\"ק להו דכיון דאינו אלא חד המביא קרבן לא מצי מייתי פסח על תנאי משום דפסח לא בעי נסכים ושלמים טעונין נסכים דנסכים ודאי מעכבי כדמוכח מדברי התוס' דפרק האיש מקדש וכמו שכתב הרב הנז' וס\"ל לר\"י דנסכי נדבה לאישים כדס\"ל לשמואל דר\"י כר\"ש ס\"ל דדבר שאינו מתכוין מותר כדאיתא בס\"פ המוציא יין כנ\"ל ובמה שכתבו התוס' פרק האיש מקדש ואי משום סמיכה כו' הא סמיכה לא מעכבא ראיתי להרב חד\"ה שהקשה וז\"ל וצ\"ע דאם כן הדרא קושיא דלעיל בד\"ה קדשים קלים לדוכתא דהיא עצמה תקרב שלמים ואי משום בכור ומעשר דאין מתנותיהן שוות הא מתנות לא מעכב כדפרכי בפרק האשה גבי פסח כו' ואי נימא הכא כדמסיק שם אימור דקאמרינן לענין דיעבד לכתחילה מי הוי א\"כ ה\"נ נימא הכי לענין סמיכה א\"ד עי\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד נראה ליישב שדעתם ז\"ל בפרק האיש מקדש כמ\"ש בזבחים דע\"ד ע\"ב ובמנחות דס\"ב ע\"ב ד\"ה ויהא דהא דפריך בזבחים אמתני' דקדשים בקדשים שנתערבו מין במינו יקרב לשם מי שהוא והא בעי סמיכה אע\"ג דערל וטמא משלחין קרבנותיהם ולא בעי סמיכה הוא משום דכיון דאית ליה תקנתא ברעיה אין לעשות בלא סמיכה וההיא דערל וטמא מיירי בדלית ליה תקנתא עי\"ש וע\"פ זה יבואו דבריהם על נכון דמ\"ש לעיל דאי אפשר למעבד הכי שתיקרב הוא שלמים מש��ם דאיכא לספוקי שמא בכור ומעשר בהמה היא שאין מתנותיהם שוות היינו משום דכיון דאית ליה תקנתא ברעיה כמ\"ש אלא צריך להמתין עד שתומם משום הכי אי אפשר לעשות בלא מתן ד' דומיא דסמיכה שכתבו בזבחים דאף על גב דלא מעכבא כיון דאית ליה תקנתא ברעיה אין לעשות בלא סמיכה אמנם מ\"ש בד\"ה ודילמא אשם דסמיכה לא מעכבא היינו לפום מאי דפריך תלמודא התם למאי דקאמר ר\"י ממתין לה עד שתומם ומביא ב' בהמות ומתכפר ואהא פריך דאכתי ניחוש דילמא אשם היא ולית ביה תקנתא כמ\"ש רש\"י שם דאין אשם בא בנדבה אהא הוקש' להו שפיר דכיון דלית להו תקנתא אפילו ברעיה סמיכ' לא מעכבא דומיא דערל וטמא שמשלחין קרבנותיהם והוא הדין דהוו מצי למימר לעיל דאי אפשר למעבד הכי משום חשש בכור ומעשר דבכור ומעשר אין טעונין סמיכ' ושלמים טעונין סמיכ' מש\"ה ממתין עד שתומם כיון דאיכא תקנתא ברעיה אלא דחדא מינייהו נקטו דהכי נמי המ\"ל משום נסכים דבכור ומעשר אין טעונין נסכים כדאיתא במנחות כנ\"ל מיהו הא ק\"ל מ\"ש טעמא דמתנות דמאחר דהך מתניתין אוקימנא לה כר\"ש דאמר מביאין קדשים לבית הפסול משום קו' דדילמא פסח הוא הא לר\"ש משום מתנות נמי לא איכפת לן דאיתיה בתקנתא וכמ\"ש התוס' בסוף בכורות ד\"ה שנים בעשירי שהקשו אמאי דאמרינן התם דברייתא דקתני יצאו שנים בעשירי יקריבו ר\"ש היא דאמר מביאין קדשין לבית הפסול וז\"ל וא\"ת היכי קרבי הכא כיון דאין מתנות מעשר ושלמים שווין שזה מתן ד' וזה מתן א' י\"ל דפלוגתא היא בפ' התערובת נתערבו מתן ד' במתן א' ר\"א ינתנו במתן ד' כו' דמסיק להו לשם מים ובההוא פיסקא משמע דר\"ש אית ליה דר\"א גבי למחרת מביא אשמו דמסיק להו לשם מים עכ\"ל ואם כן הכא נמי איתיה בתקנתא שיקריבנו לשם שלמים במתן ד' ואי משום חשש בכור ומעשר יתנה ויאמר דמסיק להו לשם מים ואם כן לא הי\"ל לומר אלא משום טעמא דנסכים וי\"ל בדוחק וצ\"ע ודע שהתוס' שם בזבחים ד\"ה הנזכר כתבו וז\"ל וא\"ת והא דתנן במסכת שקלים בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר זכרים עולות נקבות זבחי שלמים והתם הא בעי סמיכה כו' ע\"ש ולא זכיתי להבין דבריהם דהא מוקמינן לה בקדושין דממתין עד שתומם ומייתי ב' בהמות ואם כן שפיר מצי למיעבד בהו סמיכה דמחלל אותה על בהמות הללו ואי כונתם להקשות לפום ס\"ד דתלמודא דזכרים עצמן קרבין עולות דאמאי לא פריך עדיפא מינה דהא בעי סמיכה וא\"נ דמשמע להו דהא דאמרינן ממתין עד שתומם ה\"ד לחלוקת זכרים עולות אמנם חלוקה דנקבות זבחי שלמים קאי כפשטא דהם עצמן קרבין וכמ\"ש רבינו היתה בת שתים יביאנה שלמים אם כן קשה דמה תי' דשאני התם דאין להם תקנה אחר' לאותן קרבנות אלא שיקרבו בלא סמיכה ממה שנאמר ימותו עכ\"ל והא איתא בתקנתא דירעו עד שיפול בהם מום ויחלל אותה על בהמה אחרת ועביד בהו סמיכה והנראה דס\"ל דאפילו במחלל אותה על בהמה אחרת כיון דאיכא לספוקי שמא עולה או שלמים היתה הרי נכנס זו תחתיה וצריך שהבעלים יעשו בה סמיכה והמחלל אותה לא מצי עביד כיון שאינו שלו אלא דכפי זה קשה מ\"ש הכא בפרק האיש מקדש ואי משום סמיכ' דשלמים טעונין סמיכה כו' ומאי קו' הא בלא\"ה השתא נמי לא מצי עביד סמיכה דשמא שלמים היתה ונכנס זו תחתיה ונמצא שאינו שלו וצ\"ע כעת ודע שממה שכתב רבינו היתה בת שתים יביאנה שלמים היה נראה להוכיח מ\"ש לעיל שדעת רבינו ז\"ל דיכול להביא נסכים ע\"ת שלא כדעת הרב מש\"ל ז\"ל דאם ל\"כ קשה טובא דאיך יכול להביא שלמים ניחוש שמא מעשר היתה דמעשר בהמה נוהג בנקבות כמ\"ש רבינו פ\"ז מה' בכורות ומעשר אינו טעון נסכים ואינו יכול להביא נסכים ע\"ת שהרי גבי חלוקת זכרים עולות פריך תלמודא ודילמא בכור ומעשר נינהו ומשני למאי הלכתא כו' והשתא אי חלוקת נקבות זבחי שלמים ר\"ל שיקריבו הם עצמם שלמים אם כן קשה דניחוש שמא מעשר היתה אלא דאכתי ק' לי דניחוש שמא מעשר היתה ושלמים טעונין ב' מתנות ומעשר מתן אחד כמ\"ש התוס' ואע\"ג דכל הזבחים הנתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה א' כיפר ה\"מ דיעבד אבל לכתחילה לא ובהדיא כתב רבינו ז\"ל בפ\"ה מה' בכורות דין ג' ובס\"פ ח' דספק בכור ומעשר אינן יכולין להקריבן אלא ירעו עד שיפול בהם מום ע\"ש אמנם אחר ההשקפה נראה דל\"ק מידי די\"ל דכיון דקבעו חכמים ג' זמנין בשנה למעשר בהמה כמ\"ש רבינו פ\"ז מהלכות הנזכר דין ח' א\"כ מעשר בהמה בן ב' שנים לא שכיח דמסתמא כשהן בני שנתן מעשר להו ומקריב אותן כדי שלא יעבור בבל תאחר והא דפריך בגמרא ודילמא בכור ומעשר נינהו היינו למאן דמוקי מתניתין דאשתכח בן שנה זה נ\"ל פשוט ודע שבזבחים דע\"ו ע\"ב פרכינן התם פסח ואשם נמי אין יכולין להתערב משום דהאי ב\"ש והאי בן ב' שנים ומשני אב\"א איכא ב\"ש דמחזי כבן ב' שנים ואיכא בן ש\"ש דמחזי כבן שנה וכתבו התוס' ז\"ל איכא ב\"ש כו' והא דאמרינן פ\"ב דקידושין גבי בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר כו' דפריך ודילמא חטאת היא ומשני חטאת ב\"ש ואשתכח בת ב' שנים לאו דוקא בת ש\"ש אלא בת ג' או ד' עכ\"ל ומצאתי במכתב ולא ידעתי למי מקדושים שהקש' וז\"ל וקשה לי דאיך נעלם מעיני התוס' מ\"ש בגמרא לעיל מינה דקאמר אמר מר זכרים עולות ודילמא אשם הוא ומשני אשם בן ש\"ש ואישתכח ב\"ש וקשה דמאי משני דאשתכח ב\"ש ולא אתי לאחלופי באשם הא אמרינן דאיכא בן ש\"ש דמחזי כבן שנה ודילמא האי בהמה נמי אשם הוא ובן ש\"ש דמחזי כבן שנה ואיך יקריבנו קרבן עולת נדבה וא\"כ הי\"ל להקשות מהא דלעיל ולא שייך תי' וצ\"ע ע\"כ ולע\"ד נראה דלא ק' דודאי מ\"ש בגמרא איכא בן ש\"ש דמחזי כבן שנה היינו ודאי כבן שנה גדול דהיינו כבן ט' או עשרה חדשים אבל בן שנה קטן דהיינו כבן ב' או כבן ג' חדשים פשיטא ודאי דליכא בן ש\"ש דמחזי כבן ש' דבן שני חדשים או פחות וא\"כ איכא למימר שפיר דמ\"ש בגמרא שם בן ש\"ש ואשתכח בן ש' היינו בן ש' קטן ב\"ח או חדש ימים דמיקרי שפיר בן ש' ולא מחלף באשם בן ש\"ש אמנם עמ\"ש בגמרא חטאת בת ש' ואשתכח בת ש\"ש קשיא להו שפיר דהאיכא בן ש' גדול דמחזי כבן ש\"ש דדילמא קרב זה חטאת בת שנת' גדולה היא דהיינו כבן עשרה חדשים או יותר דמחזי שפיר כבן שתים והוצרכו לדחקן דאשתכח בת שתים דקאמר בגמרא לאו בדוקא כנ\"ל פשוט: ובמה שכתב רבינו דיביא עמה לחם שמא תודה היתה כתב מרן הכ\"מ דרבינו מפרש מה שאמרו בגמרא דמייתי לה ומתנה עליה ואומר כו' ואם תודה היא הריני מקריבה לשם תודה ותאכל כחמור שבהם ליום ולילה וראיתי להרב בל\"מ ז\"ל שהקשה דאפילו יפרש רבינו כמ\"ש מרן היינו משום דהך מתני' ר\"ש היא דס\"ל מביאין קדשים לבית הפסול כמ\"ש התוס' שם ד\"ה דמייתי תודה מדאמרי' בסמוך פסח שלא בזמנו שלמים הוא ואע\"ג דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה כדאיתא בפ' האשה דמ\"ח אמנם רבינו ז\"ל דפסק כרבנן דר\"ש דאין מביאין קדשים לבית הפיסול כמ\"ש בדין י\"ב וט\"ו ק' דאיך כתב דמתנה בתודה וכן קשה מה שכתב ואם פסח אחר זמנו שלמים הוא דאין זה אלא למ\"ד מביאין קדשים לבית הפיסול ובפ' התודה ד\"פ מוכח בהדיא כדברי התוס' שהקשו על ברייתא דתני ר\"ח תודה שנתערבה בתמור' ומתה אחד מהן אין לה תקנה וליתי בהמה ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורו היא הא תודה והא לחמה ואי האי דקיימא תודה היא הא לחמה והא שלמים ומשני משום דקא ממעט באכילת שלמים ע\"ש עכת\"ק ולע\"ד נראה ליישב דס\"ל לרבינו דכיון דהא דקי\"ל דאין מביאין קדשים לבית הפיסול אינו אלא חומרא דרבנן ולכתחילה כמ\"ש התוס' בפסחים ד\"ה ה\"מ ע\"ש ואפילו לרבנן דר\"ש אמרינן בזבחים דע\"ו ע\"א דהיכא דלית ליה תקנתא מודו ודוקא באשם שנתערב בשלמים הוא דפליגי משום דאית ליה תקנתא ברעיה וא\"כ איכא למימר דדוקא היכא דהם עצמן אית להו תקנתא ברעיה כההיא דאשם שנתערב בשלמים בהא אמרו חכמים דימתין עד שיפול בו מום ולא יביא קדשים לבית הפיסול משא\"כ הכא דאם נאמר דניחוש שמא תודה היא ולא יביא קדשים לבית הפיסול נמצא דאפי' ממתין עד שיפול בו מום אין לו תקנ' בהא לא חיישי רבנן ואע\"ג דהכא נמי אית ליה בתקנתא דיביא בהמה אחרת לשם תודה סובר רבינו דכיון דהיא בעצמה אין לה תקנה ליקרב ע\"י רעי' לא חשיבא תקנה כיון דאיכא חסרון כיס להביא בהמה אחר' ואפשר דהכריחו לרבינו ז\"ל לומר כן מדחזינן דמשני תלמודא בפשיטות פסח בזמנו מזהר זהרי שלא בזמנו שלמים הוא ואי כפי דעת התוס' לא הו\"ל לתלמודא למסתם סתומי אלא הכי הול\"ל ה\"מ ר\"ש היא דאמר מביאין קדשים לבית הפיסול אלא משמע דהך מתני' אתיא ככ\"ע ומטעמא דכתיבנא וההיא דתודה שנתערבה בתמורתה התם נמי איתיה בתקנתא ע\"י רעיה כמ\"ש הראב\"ד בפ' י\"ב מהלכות אלו הלכה י\"ג יע\"ש וא\"נ דהתם שאני דלא שרינן להביא בהמה אחת לבית הפיסול כדי לתקן בהמה אחרת משא\"כ הכא דכיון דהיא בעצמ' אם ניחוש שמא יביא קדשים לבית הפיסול אין לה תקנה בהא אמרינן מוטב שיביאנה לבית הפיסול ממה שלא יקריבנה כנ\"ל ובהיותי בזה חזות קשה הוגד לי עמ\"ש רבינו ז\"ל פ\"ד מה' קרבן פסח דין ח' פסח שנתערב בשלמים יקריבו כולם שלמים וכתב מרן הכ\"מ שם וז\"ל זה פשוט ע\"פ מה שנתבאר דמותר הפסח יקרב שלמים ויש לתמוה שהרי הא דמותר הפסח יקרב שלמים ה\"ד לענין שטעון סמיכ' ונסכים ותנופת חזה ושוק אבל לענין אכילה אינן שוים אלא נאכל ליום ולילה וכמ\"ש התוס' ומבואר בפ' האשה דפרכינן וניתי מותר הפסח כו' דמותר הפסח נאכל ליום ולילה אחד וכן כתבו התוס' בס\"פ התוד' דף פ\"ג ע\"ב ד\"ה ושלמים וא\"כ קשה טובא דאיך כתב יקריבו כולם שלמים הא אין מביאין קדשים לבית הפסול מידי דהוי אאשם שנתערבו בשלמים או בכור ומעשר שנתערבו בפסח ובתוספתא פרק ח' דזבחים קתני בהדיא שלמים שנתערבו בשלמים הבאים לאחר הפסח ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהם שלמים ויאכלו ליום ולילה עד חצות והוא התוספתא שכתב רש\"י ז\"ל בפסחים וצ\"ע כעת. עוד הקשה הרב בעל ל\"מ ז\"ל דאיך כתב רבינו דיביא עמה לחם הא אין לחם בא בנדבה וחולין בעזרה הם וכמ\"ש התוס' והוכיח כן מההיא דפרק התודה והיא קו' אלימתא ועיין בהרב ע\"י שכתב ליישב לזה וז\"ל דהא דאין לחם בא בנדבה היינו כשבא בלא קרבן אבל כיון שנקרב שלמים אע\"ג דלא הוי תודה ממש יכולים להקריב הלחם בלא תודה עכ\"ל ואין דבריו נראין לי דאי כפי דעתו ז\"ל גבי תודה שנתערבה בתמורתה אמאי לא אמרינן דיקריבנה ויביא עמה לחם ולימא אי הך דקיימא תודה היא הרי לחמה ואי הך דקיימא תמורה יהא הלחם נדבה שהרי כשבא עם הקרבן יכול להקריב הלחם בלא תודה וא\"נ איתיה בתקנתא שיביא שלמים ויביא לחם עמהם ויאמר אם תודה היא הרי לחמה ואי תמורה היא הלחם יהא נדבה כיון שמקריב שלמים אלא ודאי דליתא והדרא קו' לדוכתא וצ\"ע: עוד ראיתי לדקדק עמ\"ש מרן הכ\"מ ז\"ל בדין י\"א עמ\"ש רבינו נתערבה באיל נזי�� שתיהם תקרבנ' כו' והשיג הראב\"ד דהא קא ממעט בזרוע בשלה שאינ' נאכל אלא לכהנים ונמצא ממעט באכיל' זרוע תודה שנאכל לכל אדם וכתב הכ\"מ וז\"ל ואני אומר שאם השגה זו השג' אינה על רבינו מפני שהוא העתיק דברי התוספתא אבל לפי האמת אפשר לומר דכיון שאינו ממעט באכיל' כל הקרבן אלא במקצתו לא חיישינן א\"ד וק' לי על תי' זה מהא דגרסינן בבכורות דס\"א יצאו שנים בעשירי תני חדא ירעו ותני חדא יקרבו ותניא אידך ימותו ל\"ק הא דתני ירעו רבנן היא דאמרי אין מביאין קדשים לבית הפיסול וכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל אין מביאין קדשים לבית הפיסול שאלו היו קרבין צריך לאוכלן כחומר שבהם דצריך להרים מהם חזה ושוק ומתוך שהכהנים מועטים כו' יפסלו בלינה והשתא מביא אחד מהם שיעור מעשר לבית הפיסול דהא מעשר ודאי אינו צריך הרמת חזה ושוק לכהנים כו' ע\"ש הרי בהדיא דאע\"ג דאינו ממעט באכילת קרבן אלא במקצתו אפילו הכי ס\"ל לרבנן דקי\"ל כותייהו דאין מביאין קדשין לבית הפיסול וצ\"ע ועיין בתוס' שם ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הזבחים שנשחטו במחשבות שינוי השם בין בקרבנות ציבור כו'.</b> עיין ברש\"י ז\"ל פ\"ב דביצה ד\"ך ע\"ב ד\"ה לפני זמנן שכ' וז\"ל דקי\"ל כל הזבחין שנזבחו של\"ל כשרין ונאכלין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה כו' וכתב הרב חד\"ה שם וז\"ל אשגרת לישנא דמתניתין דריש זבחים נקט דקתני בה שלא עלו לבעלים לשם חובה מיהו ה\"ד בקרבן יחיד אבל בקרבן ציבור כדהכא עלו לשם חובה כדאיתא התם אלא דלא נחית הכא לאתויי אלא דכשרין ליקרב עכ\"ל ודבריו תמוהים בעיני שהרי מברייתא דהת' מוכח בהדיא דאפילו בקרבן צבור לא עלו לבעלים לשם חובה דאל\"כ היכי קתני בברייתא דאם היתה שבת לא יזרק הא הו\"ל קרבן צבור וק\"צ שזמנו קבוע דוחה את השבת וכן כתב רש\"י ז\"ל בהדיא ס\"פ התכלת דמ\"ח ד\"ה ואם היתה שבת וז\"ל אשלא לשמן קאי ועצרת בשבת היא לא יזרוק וכיון דידחה מקרבן צבור תו לא ידחה שבת ע\"ש גם מה שכתב דהכי איתא התם וקרבן צבור עלו לבעלים לשם חובה חפשתי בכל הפרק ולא מצאתי שמץ מינהו אלא אדרבא איפכא אמרינן התם דאפילו בקרבן צבור לא עלו לשם חובה מדאמרינן בד\"ד ע\"א מה לשנוי קדש שכן פסולה בגופה וישנו בד' עבודות וישנו בציבור כביחיד כו' הרי בהדיא דבשינוי קדש אף בקרבן ציבור לא עלו לבעלים לשם חובה וכדעת רבינו ז\"ל וכן כתב מרן הכ\"מ דמהך דפ\"ק דזבחים יצא לו דין זה וכן כתב בהדיא לקמן דין י\"ט ושוב ראיתי בפי' המשניות לרבינו ז\"ל שכתב בר\"פ קמא דזבחים וז\"ל וממה שאמר לבעלים תבין שאינו מדבר אלא בקרבנות שיש להם בעלים אמנם קרבנות צבור אין פוסלין אותם שחיטה שלא לשמה שכך אמרו רז\"ל קרבנו' הציבור סכין מושכתן לכמות שהם וכן כתב הרע\"ב שם ומ\"ש שכך ארז\"ל קרבנות הציבור סכין מושכתן כו' הכי אמרינן התם א\"ר פפא שאני קרבנות ציבור דלב ב\"ד מ\"ע כדר\"י עמ\"ש דאמר קרבנות ציבור סכין מושכתן כמו שהם ולפי הנראה שהם מפ' דהכי קאמר סכין מושכתן למה שהם ואפילו שחטן שלא לשמן כשרין וצ\"ל לפי זה דההיא דאמרינן מה לשינוי קדש שכן ישנן בציבור כביחיד דמשמע דקרבנות ציבור נמי לא עלו לבעלים לשם חובה היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא האי דשמואל דאמר סכין מושכתן למה שהם אמנם לפום קושטא דמילתא קי\"ל כהך דשמואל ואולם מדברי רש\"י ז\"ל שם מבואר דהא דשמואל אין ענינו לזה כלל מיהו מהך ברייתא דכבשי עצרת דקתני אם היתה שבת לא יזרוק קשה טובא לד��ת רבי' בפי' המשניות שהרי משמע בהדיא דאף בקרבנות ציבור לא עלה לשם חובה כמ\"ש גם בפ\"ק דפסחים ד\"ג ע\"ב מייתי התם ברייתא דקתני כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה כו' שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן לחם קדוש ואינו קדוש ופרש\"י ואינו קדוש אינו ניתר באכילה ואע\"פ שהכבשים עצמם מותרין דקי\"ל כל הזבחים כו' ותניא בפ\"ב דביצה כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל אינהו הוא דמתאכלי כשלמים בעלמא אבל לחם כיון שכבשים אין שמם עליהם דהא לא עלו לשם חובה אלא לשם נדבה מי יתירנו עכ\"ל הרי בהדיא שכתב רש\"י דאף בכבשי עצרת דהוו קרבן ציבור לא עלו לשם חובה והוא מוכרח מברייתא דהתם ולפי הנר' דאישתמיט מיניה מהרב חד\"ה ז\"ל ולדעת רבינו ז\"ל בפי' המשניות לא ידעתי מה יענה לברייתא הלזו וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והאוכל </b>\n<b> קדש אחר שטבל כו'.</b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל עיין בפרק כ\"ש דל\"ה דאמרי' בקדשים אמאי טהור הוא אלא דמעלה היא כו' וצ\"ע ע\"כ ועיין בתוס' מנחות דכ\"א ע\"א ד\"ה אפיק עצים ויתיישב ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות </b>\n<b> עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו שנאמר והבשר כו'.</b> בפרק כיצד צולין דפ\"ב אמרי' דכל פסולי דקדש בשריפה ל\"ש ק\"ק ל\"ש קדשים קלים גמרא גמירי לה ופרכינן והבשר אשר יגע בכל טמא כו' ל\"ל ההוא לגופיה אצטריך סד\"א כל פסולי דקדש כגון לן דמה כו' דבשריפה דליתניהו בחולין אבל נטמא דבחולין נמי מפסיל אימא הואיל ואתעביד ביה עובדין דחול כו' תסגי ליה בקבורה קמ\"ל וכתבו התוס' בד\"ה אבל אם נטמא וז\"ל תימא לרשב\"א נילף כולהו מטמא כו' וא\"ת ונילף ק\"ו מתרומ' דבעי שריפה וי\"ל דאיכא למיפרך מה לתרומה דאסורה לזרים תאמר בקדשים קלים דשרי ע\"כ וראיתי להרב בעל חד\"ה ז\"ל דברים תמוהים בעיני שכתב וז\"ל ומ\"ש התוס' נילף ק\"ו מתרומה כו' היינו טומאת קדשים גופיה דשאר פסולין לא שייכי למילף מיניה והוא הדין דאיכא להקשות נמי נימא ק\"ו טומאת קדשים גופא ממע\"ב דמותר לזרים ואפשר דאיכא שום פירכא אחרת דליכא למילף מיניה עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו שהרי מע\"ב שנטמא מאי שריפה איכא הא מעשר ב' שנטמא פודין אותו אפילו בירושלים ואם כן איך אנו יכולין להביא טומאת קדשים דבעי שריפה מק\"ו דמע\"ב שנטמא ואפילו לר\"י דאמר דלקוח בכסף מע\"ב שנטמא אין פודין אותו הא איהו ס\"ל דיקבר כדאי' פרק חלק דקי\"ג ובפ' הזהב עי\"ש ולא בעי שריפה וליכא למימר דכונת קו' אלא יאכל דכתיב בקרא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דתיתי בק\"ו ממע\"ב דמותר לזרים ואפי\"ה אם נטמא אסור באכילה ואם כן לא יכתוב קרא אלא והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף דהא ליתא שהרי בפ' כ\"ש דכ\"ד פרכינן להא ואמרינן מה ת\"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו דהא נפ\"ל מק\"ו ממעשר הקל כו' וכ\"ת אין מזהירין מ\"ה הקשה הוא כו' גם מ\"ש ושמא איכא שום פירכא אחרת דליכא למילף מיניה הנה מסוגיא דפרק כ\"ש שכתבנו מבואר בהדיא דליכא שום פירכא כלל ועיין בתוס' פרק ב\"מ דכ\"ה ד\"ה עי\"ש ועיין בפ' טבול יום ד\"פ סוף דבר שלא זכיתי להבין דבריו ובעיקר קו' התו' ק\"ל טובא דמאי ק\"ל דנילף ק\"ו מתרומה דבעי שריפה הא בפ' ב\"מ דף כ\"ה גרסינן בי\"ט הוא דאסור הא בחול שפיר דמי מ\"ט אמר רב כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה כו' וכתבו התוס' שם ד\"ה כך וז\"ל ע\"כ נראה דשריפה דוקא משום שדמיא לקדש ומדרבנן א\"נ מדאורייתא מדאיקרי קדש כו' עי\"ש הרי דהא דתרומה טמאה בעי שריפה היינו משום דילפינן מקדש כדאמרינן כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה כו' ואם כן אפילו אי ס\"ל הכא דתרומה טמאה בעי שריפה מדאורייתא וכא\"נ שכתבו בפרק ב\"מ מ\"מ אינו אלא משום דאיקרי קדש וקדשים שנטמאו בעי שריפה ואם כן אי לא כתיב קרא גבי קדש באש ישרף הו\"א דקדשים שנטמאו כיון דבחולין נמי מפסיל סגי ליה בקבורה וא\"כ מינה דתרומה טמאה נמי סגי בקבורה דומיא דקדש וא\"כ קשה דמאי קשיא להו דנילף ק\"ו מתרומה טמאה דבעי שריפה הא אי לא כתיב קרא גבי קדש תרומה טמאה נמי הוה סגי בקבורה דומיא דקדש וצ\"ע ומ\"ש רבינו בסמוך קרבן שנתפגל או נפסל ישרף במקדש מיד נראה ודאי דה\"ד בפיסולי קדשי קדשים או אמורי קדשים קלים דשריפתן בקדש כדאמרינן בפ' כיצד צולין ר\"ש אומר בקדש באש תשרף לימד על חטאת דשריפתה בקדש אין לי אלא זו בלבד שאר פסולי קדשי קדשים ואמורי ק\"ק מנין ת\"ל כל כו' וכן כתב פ\"ז מהלכות מעשה הקרבנות עי\"ש ויש לדקדק לכאורה דנראה דהא דנפ\"ל לר\"ש דפיסולי ק\"ק ואמורי ק\"ק שריפתן בקדש מרבוי דכל חטאת היינו משום דס\"ל לר\"ש כרבנן דר\"י הגלילי דס\"ל בפרק כל הזבחים דפ\"ב דכל הקדשים שנכנסו דמן לפנים פסולים משום דדרשי כל חטאת לרבות ק\"ק אבל לר\"י הגלילי דס\"ל דריבוייא דכל חטאת לא אתי אלא לרבות חטאת זכר וחטאת ציבור אבל ק\"ק דנכנסו דמן לפנים אין נפסלין א\"כ מנ\"ל לריבויי מריבוייא דכל חטאת פסולי ק\"ק ואמורי ק\"ק דשריפתן בקדש הא ריבוייא דכל לא אתא אלא לרבות חטאת ציבור וחטאת זכר וכיון שכן קשה על רבינו דכיון דהוא פסק בפ\"ב מה' אלו דין י\"ב כר\"י הגלילי דדוקא חטאת שנכנס דמה לפנים פסולה אבל שאר קדשים לא א\"כ ע\"כ ס\"ל דריבוייא דכל לא אתא לחטאת ואם כן איך פסק דפיסולי ק\"ק ואימורי ק\"ק דשריפתן בקדש מריבוייא דכל וכר\"ש ושוב ראיתי להרב קרבן אהרן פ' צו די\"ח ע\"ב שכתב וז\"ל ת\"ל בקדש באש תשרף דהא דריש מלת כל חטאת דכתיב ברישא לרבות ק\"ק ואימורי ק\"ק ועל הכל אמר דישרף והכי קאמר כל ירצה כל מאי דרבינהו הכל באש ישרף או נאמר דלאו דוקא מכל אלא מדאמר בקדש ולא אמר בקדוש דהמקום קדוש יתקרי לא קדש וא\"כ הבי\"ת מורה על המקום ושם קדש מורה על הקדשים והו\"ל כאלו אמר קודש במקום קדוש תשרף כלו' כל מה שהוא קדש ואכילתו בפנים במקום קדוש ישרף עכ\"ל ואפשר שדעת רבינו כפי' הב' שכתב הרב ז\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ </b>\n<b> שהשלמים אסורים באכילה אין שורפין אותן אלא ביום בין בזמנן בין שלא בזמנן.</b> הנה מ\"ש רבינו דשלא בזמנן אין שורפין אותם אלא ביום לא פורש מהיכן יצא לו דין זה גם מרן הכ\"מ לא הראה מקום דין זה ובזבחים דנ\"ו גרסי' יכול ישרף מיד ודין הוא זבחים נאכלין לב' ימים ולילה אחד כו' אף כאן תכף לאכילה שריפה ת\"ל ביום הג' באש ישרף ביום אתה שורף ואי אתה שורף בלילה ואפשר לומר דכי מיעט קרא ה\"ד ליל ג' דגזירת הכתוב היא דלא ניתן לישרף עד יום הג' אבל מיום הג' ואילך אם עבר ולא שרפו ביום הג' ה\"נ דמותר לשורפו בין ביום ובין בלילה והרי זה דומה למילה דאע\"ג דדרשינן וביום השמיני ביום ולא בלילה אפילו הכי איכא למ\"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה דקרא לא אמעיט אלא יום שלפני שמיני ואף למאי דקי\"ל כמאן דאמר דמילה שלא בזמנה נמי אינה נוהגת אלא ביום כמ\"ש רבינו בה' מילה היינו משום מיעוטא דוביום כדאיתא בספרי הא לאו הכי הוה אמינא דדוקא בזמנה הוא דמיעט קרא ואם כן הכא נמי דכוותא איכא למימר דלא מיעט קרא אלא בזמנה דוקא והיה נראה להכריח שכן היא דעת התוס' ממ\"ש בפ\"ק דקידושין דל\"ד ע\"א ד\"ה מעקה וז\"ל ויש מפרשים דמ\"מ איכא נפקותא כשיהיה לאשה לקיים מצות עשה כו' אך הקשה הר\"י איש ירושלים על פי' זה שא\"כ גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו\"ט משום די\"ט עשה ול\"ת ושריפת קדשים אינו אלא עשה אשה שאינה חייבת בעשה דיו\"ט דהוי ז\"ג וכי תוכל להדליק בשמן שריפה ביו\"ט וכ\"ת אה\"נ אמאי לא לישתמיט שום תנא כו' (ודרך אגב הוקשה אצלי בדברי הר\"י איש ירושלים אמאי ל\"ק ליה ממתני' דפרק אין צדין דכ\"א דתנן התם מעשה שבאו לפני ר\"ט ושאלוהו על הבהמה שמתה ועל החלה שנטמאת ביו\"ט ואמר לא יזיזנה ממקומה ומבואר שם ברש\"י ותוס' דה\"ט משום דלא חזי לשורפו משום טעמא דאין שורפין קדשין בי\"ט עי\"ש ומשום הכי אסורה משום מוקצה והשתא הא חזי לאשה שיכולה להסיקה תחת תבשילה בי\"ט ולא חשיבא מוקצה כלל ויש ליישב בדוחק) יע\"ש וק\"ל טובא בדברי הר\"י איש ירושלים דמאי קו' הא פשיטא ודאי דאשה לא תוכל להדליק בשמן שריפה בי\"ט דהא שריפת קדשים כיון דאינו נוהגת אלא ביום הו\"ל מ\"ע שהז\"ג והלכך אע\"ג דאשה אינה חייבת בעשה די\"ט אפ\"ה אינה יכולה להדליק בשמן שריפה כיון דלגבי נשים ליתנהו לעשה כלל וקו' זו גדולה היא בעיני (ושוב אחר זמן רב בא לידי שיטה ס' פני יהושע וראיתי שהקשה כן משם שמעתי מקשים ומה שתי' ז\"ל דבריו לא ישרו בעיני כמ\"ש המעיין) וכן נראה מדברי הרב בעל החינוך סי' צו סי' (קל\"ב) [קמ\"ו] שכתב וז\"ל שריפת קדשים שנטמאו בזמן הבית בכהנים או בישראלים כו' ולא כתב בזכרים ובנקבות כדרכו בכ\"מ משמע דס\"ל דנשים פטורות משום דהוי מ\"ע שה\"ג ואולם אם נאמר דס\"ל להתוס' דשלא בזמנה שריפתן נוהגת בין ביום ובין בלילה ניחא שפיר דלא מיקרי מ\"ע שה\"ג כיון דמיום השמיני ואילך אין לה הפסק דומה למ\"ש התוס' באותו פרק דכ\"ט ד\"ה אותו דמילה לא חשיב מ\"ע שה\"ג כיון דמיום השמיני ואילך אין לה הפסק למ\"ד נוהגת בין ביום ובין בלילה עי\"ש האמנם מדברי התוס' פ\"ק דפסחים ד\"ג ד\"ה ת\"ל נראה דס\"ל דאפילו מיום הג' ואילך אין שריפתו אלא ביום וזה ממ\"ש שם וז\"ל תימא אמאי אצטריך עד יום ת\"ל דאינו נאכל אור לג' מדאצטריך ביום כו' וי\"ל דאי לאו עד יום הו\"א נאכל דאצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה שלאחריו ע\"כ הרי מבואר דס\"ל דאפי' בלילה שלאחריו אינו נשרף אלא ביום מ\"מ כד דייק' שפיר אין ראיה מדברי התוס' דאיכא למימר דאף התוס' ז\"ל לא כתבו כן אלא אי לא הוה כתיב קרא עד יום דאז הו\"א דנאכל ליל ג' כדקאמר בברייתא ודין הוא זבחים נאכלין כו' מה להלן לילה אחר היום כו' ואם כן ע\"כ לומר דקרא דוביום הג' אתא למעוטי לילה שלאחריו אמנם לפי האמת דכתיב עד יום דממעטינן מיניה דאינו נאכל עד יום ג' ה\"נ דאית לן למימר דקרא ודאי לא מיעט אלא לילה שלפניו אבל יום הג' ואילך ה\"נ דשורפים דומיא דמילה למ\"ד ולפי זה צ\"ל דהא דתנן בפ' כיצד צולין דף פ\"ב העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר חל להיות בשבת ישרפו בי\"ז כו' ל\"ד בי\"ז אלא אפילו ליל י\"ז יכול לשורפו וליל י\"ז קרי ליה י\"ז ולא הוי דומיא די\"ו דקתני רישא דהתם דוקא ביום ולא בלילה וזה ודאי דוחק ואפשר דמדיוקא דמתני' הלזו יצא לו לרבינו דין זה דאפילו שלא בזמנו אין שורפין אלא ביום ודו\"ק ודרך אגב ראיתי להרב קרבן אהרן ס' צו דף כ\"ו ע\"ד שהקשה אדברי התוס' דריש פסחים שכתבנו לעיל ��ז\"ל וק\"ל טובא בהאי תי' דאיך נאמר דישרף בליל ד' והא מדינא ילפינן דתיכף לאכילה שריפה וכשם דהנאכלין ליום ולילה נשרפין בבקר גם אלו אחר השלמת זמן אכילתם בבקר ג' תיכף לזה נשרפין ואם כן הדקו\"ל דבאומרו ביום הג' לא בא למעט אלא ליל ג' ומכאן דאינו נאכל דאלו היה נאכל לא היה צריך מיעוט ובס\"ד כתב דכבר היינו יכולים לתרץ דהו\"א דמילתא דאתיא מדינא טרח וכתב לה קרא אלא דהני שינויי דחוקי לא משנינן כו' יע\"ש והנה מ\"ש יכולים לתרץ דמילתא דאתיא מדינא טרח וכתב לה קרא אחר המחילה אישתמיט מיניה דברי התוס' שבת דקל\"א ד\"ה שכתבו דדוקא מילתא דאתייא במה הצד טרח וכתב קרא אבל מילתא דאתייא במה מצינו לא אמרינן טרח וכתב קרא יע\"ש ולעיקר קו' נראה דל\"ק מידי דודאי מ\"ש התוס' דאצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה של אחרי כן אין כונתם לומר דאי לא הוה כתיב ביום הו\"א דלכתחילה יניח אותו לישרף בלילה שלאחריו דאם כן ליכתוב קרא והנותר ממנו בג' ישרף ובודאי דג' משתמע יום ג' וממילא משתמע דלכתחילה לא יניחנו לישרף בלילה שלאחריו שהרי חביבא מצוה בשעתה אלא ודאי כונתם ז\"ל לומר דהו\"א דאצטריך ביום למעוט שאם עבר ולא שרפו ביום הג' שלא ישרף בלילה שלאחריו אלא יניחנו עד יום רביעי ולעולם דליל שלישי הוא נאכל להכי אצטריך עד יום כנ\"ל פשוט אחרי כתבי זה ראיתי שדין זה שכתב רבינו דשלא בזמנו נמי אינו נשרף אלא ביום היא גמרא ערוכה פרק הערל דע\"ב דגרסינן התם כי הא דיתיב ר\"י ודרש נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה ואותביה ר\"א לר\"י ומסיק דאפילו לר\"א דס\"ל דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה ולא דריש וי\"ו דוביום וי\"ו וה\"א דריש יע\"ש ומעתה הדרא קו' לדוכתא דאם כן משמע דשריפת קדשים הו\"ל מ\"ע שהז\"ג ומאי ק\"ל להר\"י איש ירושלים ואחר התבוננות נ\"ל לומר דס\"ל ז\"ל דדוקא גבי נותר דגלי קרא ביום הג' ישרף הוא דאינו נשרף אלא ביום אבל בקדשים שנטמאו דכתיב קרא סתמא והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף שורפין אותו בין ביום בין בלילה וכן מדוקדקים דברי רבינו ז\"ל שכתב וכן הפגול אינו נשרף אלא ביום ואין שריפת טמא ונותר ופיגול דוחה י\"ט ואין צ\"ל שבת כו' הנה מבואר ממה שלא כתב וכן הטמא והפיגול אינו נשרף אלא ביום כדרך שכתב בדין שאינו דוחה י\"ט דס\"ל דקדשים שנטמאו נשרפין ביום ובלילה ודוקא פיגול אינו נשרף אלא ביום מהטעם שכתב מרן הכ\"מ משום דפיגול ונותר בחדא שיטא שייטי דפגול דהיינו מחשבה דחוץ לזמנו מדין נותר הוא ואם כן כיון דשריפתן נוהגת בין ביום בין בלילה פשיטא ודאי דנשים חייבות ושלא כמו שנראה מדברי הרב החינוך ז\"ל ועוד נ\"ל דאפילו בנותר דשריפתו ביום דוקא אפי\"ה נשים חייבות שהרי נותר לאו הניתק לעשה הוא כדאיתא פ' אותו ואת בנו ועי' פ\"ג דמכות די\"ד ע\"ב בלשון רש\"י ז\"ל שם ד\"ה כל שכתב וז\"ל דאפי' למ\"ד לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו כדתניא לא תותירו כו' לומר שאין לוקין עליו שנתקו הכתוב את העשה להיות עונשו של לאו ותיקונו לומר לא תעשה כך ואם עשית עשה זאת והפטר כו' וא\"כ כיון שהנשים מוזהרות על לאו דלא תותירו ממילא נמי מוזהרות על העשה דשריפה שהוא תיקון הלאו כנ\"ל אלא דאכתי קשה כיון דשריפת קדשים אינו דוחה שבת וי\"ט הו\"ל מ\"ע שהז\"ג וכה\"ג כתב התוס' בקדושין דל\"ד ד\"ה תפילין דאפי' למ\"ד לילה זמן תפילין אפ\"ה הוי שפיר מ\"ע שהז\"ג כיון שאין נוהגין בשבתות וי\"ט וכה\"ג ק' למ\"ש התוס' בד\"ה אותו ולא אותה דאתיא כמ\"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה דאכתי קשה כיון דמילה שלא בזמנה אינו דוחה שבת הו\"ל מ\"ע שהז\"ג וכמדומה לי שכן ראיתי מקשין והנראה לע\"ד דס\"ל ז\"ל דשריפת קדשים ומילה לא חשיב מ\"ע שהז\"ג משום דמצות עשה שהזמן גרמא אינו אלא דומיא דתפילין וציצית וסוכה וכיוצא בו שתלה הכתוב חיוב המצוה בזמן דהיינו שביום הוא חייב ובלילה פטרו הכתוב ממצוה זו ואם הניח תפילין בשבת או בלילה למ\"ד לא עשה ולא כלום משא\"כ גבי מילה ושריפת קדשים דחיובא רמיא עליה ואפילו בשבת ויו\"ט נמי מצד המצוה גופא בר חיובא הוא ובכל יום ויום קעבר אעשה אלא משום דאיסורא דשבת רביע עליה לא ניתן השבת לידחות משום מצות מילה ואם עבר ומל את עצמו בשבת או י\"ט פשיטא ודאי דמה שעשה עשוי וקיים מצותו נמצא אם כן שהמצוה מצד גופא לא מיקרי זמן גרמא אלא איסורא הוא דרביע עליה כנ\"ל שוב ראיתי בת\"כ סימן צ\"ו שאמרו שם וז\"ל ביום הג' באש ישרף זה בנה אב לכל הנשרפים שלא יהיו נשרפין אלא ביום יע\"ש ובהרב קרבן אהרן ז\"ל וזה הפך משמעות לשון רבינו ז\"ל ומהתימא על מרן שכתב וז\"ל ומה שכתב רבינו וכן הפיגול נראה שטעמו משום דפיגול ונותר בחדא שיאטה כו' וק\"ט דטעמא ל\"ל ת\"ל דכל הנשרפין אין נשרפין אלא ביום כמ\"ש בת\"כ וצ\"ע שוב מצאתי בפרק התכלת דף מ\"ו ע\"ב דפרכינן התם אברייתא דקתני שתי הלחם הבאות בפ\"ע יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה דאי לשריפה אתא לישריפינהו מיד ל\"ל עיבור צורה ומשני רב יוסף דלעולם לשריפה אתיא וה\"ט דלא שרפינן להו מיד לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב וכתבו התוספות שם ד\"ה לפי וז\"ל הו\"מ למיפרך למוצאי יום טוב לאלתר לישרפינהו דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן א\"ד יע\"ש ולפי דבריהם ז\"ל עכ\"ל דתלמודא דידן פליגא אחר כך וס\"ל דדוקא בנותר גלי קרא דאין שורפין בלילה אבל בשאר הנשרפין שריפתן בין ביום בין בלילה ובהכי אפשר ליישב דברי רבינו דס\"ל דההיא דתורת כהנים לא קיי\"ל כוותיה אלא כסתמא דתלמודא דידן האמנם אחר ההשקפה לא יתכן ד\"ז לרבינו שמעולם לא הוצרך התוס' לומר דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן אלא כלפי שיש שם סמוך ונראה ד\"ה צורת הקרבתן שכתבו וז\"ל פירש בקונט' עד תמיד של בין הערבים מיהו בשמעתין דנתקלקלו הלוים בשיר מפורש דקרבנות צבור קרבי אחר תמיד של בין הערבים ודחי עשה דהשלמה לכך נראה לפרש עד הלילה עכ\"ל וא\"כ לפי שיטתם דצורת הקרבתן היינו עד הלילה עכ\"ל דס\"ל לתלמודא דלא ילפינן מנותר ואולם דעת רבינו ז\"ל מבואר דס\"ל דאפילו בקרבנות צבור לא דחו עשה דהשלמה וכמו שנראה בהדיא מדבריו פ\"ג מה' קדוש החדש דין ה' יע\"ש ואם כן לפי דעתו בפשיטות יש לפרש דמאי דאמרינן מאי תעובר צורתן צורת הקרבתן היינו אחר תמיד של בין הערבים כפירוש רש\"י ז\"ל ולא לומר דמיירי עד הלילה כפירוש התוספות ז\"ל ולומר דפליגא תלמודא דידן אח\"כ וזה פשוט. ומצאתי בתוספות ישנים מכ\"י על הגליון שכתבו שם וז\"ל לאחר זמן הקרבתן לישרפינהו פי' בקונטריס אחר תמיד של בין הערבים דאמר קרא עליה השלם ולא נהירא דהא קרבן צבור דוחה עשה דהשלמה ונראה לפרש בתר זמן ההקרבה לאחר שקיעת החמה דאין מקריבין קרבנות באותן חמשה מילין שקודם הלילה ועדיין יכול לשרוף דאכתי יום הוא אבל הא לא פריך דלישרפינהו בלילה ממש דאין שורפין קדשים בלילה וכן משמע במסכת ביצה דאין עשה דהשלמה עומד במקום ק\"צ גבי נתקלקלו הלוים תוס' חצוניות עכ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,83 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך </b>\n<b> הסומך לסמוך בכל כחו.</b> הנה התוס' ז\"ל בפסחים דפ\"ט ע\"א ד\"ה ואלו פסח לא בעי סמיכה כתבו וז\"ל ס\"ל סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הויא עבודה בקדשים ובאין דורשין פלוגתא דתנאי היא עכ\"ל והנה הרואה יראה שדבריהם מן המתמיהין שהרי בפרק אין דורשין לא הוזכר שם פלוגת' דתנאי כלל אי בעינן סמיכה בכל כחו או לא דהכי אמרי התם אמר רמב\"ח ש\"מ סמיכ' בכל כחו בעינן דאי ס\"ד לא בעינן סמיכה בכל כוחו מאי קא עביד ליסמוך ואדרבה מדפרכינן עלה מברייתא דקתני ר\"י אומר בנות ישראל סומכות רשות משמע בהדיא דהא דרמב\"ח דאמר בעינן סמיכה בכל כחו דכ\"ע הוא דאל\"כ מאי פריך אימא דר\"י ס\"ל דלא בעינן סמיכה בכל כחו. והנראה לי ליישב דבריהם הוא דמשמע להו דפלוגתא דתנאי היא משום דקשיא להו בסוגיא דהתם דקאמר אמר רבי יוחנן אל תהי שבות קלה בעינך שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות ונחלקו בה גדולי הדור ופריך עלה פשיטא כו' ומשני לאפוקי ממ\"ד בסמיכה גופא פליגי קמ\"ל בשבות הוא דפליגי דאמאי לא פריך עלה בגמרא וכי ר\"י טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן כדפריך בגמר' בדוכתי טובא וכי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן מש\"ה ס\"ל ז\"ל דר\"י ב\"י דקאמר בשמעתין לקמן דפלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בסמיכה עצמה היא אי שלמי חובה טעונין סמיכה או לא ולא מפרש לפלוגתייהו בתכף לסמיכה שחיט' כאידך תנא הוא משום דס\"ל דלא בעינן סמיכה בכל כחו והלכך אפילו אי ס\"ל לב\"ש דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה מ\"מ כיון דלא בעינן בכל כחו ליכא שבות כלל ואמאי קאמר דאין סומכין עליהן אלא בעי\"ט משום הכי ס\"ל לר\"י ב\"י דפלוגתא היא בעיקר הסמיכה עצמה אי טעונה סמיכ' אי לאו ומעתה היינו דאתא ר\"י לאשמועינן שפיר לאפוקי מ\"ד בסמיכה עצמ' הוא דפליגי ולא בעינן סמיכה בכל כחו קמ\"ל דפלוגתייהו משום שבות ובתיכף לסמיכה שחיטה הוא דפליגי כאידך תנא ולעולם דכ\"ע בעינן סמיכה בכל כחו ומאי דפריך בגמרא מברייתא דקתני ר\"י אומר בנות ישראל סומכות רשות כו' ולא משני דר\"י ס\"ל דלא בעינן סמיכה בכל כחו היינו משום דר\"י דקאמר נשים סומכות רשות קאמר הכא בשמעתין דפלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בתיכף לסמיכה שחיטה הוא דפליגי ואם כן ע\"כ דס\"ל דבעינן סמיכה בכל כחו וכר\"י ומשום הכי הוצרך לשנויי דא\"ל אקפו ידייכו כנ\"ל לפי חומר הנושא. עוד נראה לי לפרש דבריהם ע\"ד אחר יותר נכון והוא ע\"פ מ\"ש הרב קרבן אהרן פ' ויקרא דמ\"ג ע\"ג דמתוך דברי רש\"י בפרק כסוי הדם דפ\"ה ע\"א שכתב ורב יוסף לטעמיה דאמר נשים סומכות רשות ולא אמרי' עבודה עובדת בקדשים ה\"נ לא אמרינן מחללת י\"ט משמע דס\"ל דמאי דקאמר ר\"י נשים סומכות רשות היינו אפי' סמיכה גמורה בכל כחו ולא באקפויי ידא כמ\"ש התוס' שם ולא אמרינן בסמיכה עבודה עובדת בקדשים שכך נתנה התור' לאנשים חובה והיא בעצמה מ�� שנתנה לאנשים רשות הן אמת שמסוגיא דפרק אין דורשין לא יתיישב כלל לפי זה דאם כן אמאי הוצרכו בגמרא לאוקומי מעשה דאבא אלעזר דא\"ל אקפו ידייכו והלא לר\"י סמיכה גמורה התיר ואין ראי' כלל מהמעשה דאדרבא הוי מעשה לסתור ותי' הרב ז\"ל דההוא קרבן לא הי' לנשים חלק בהן אלא נשים מקריבין לחוד ולזה משום נחת רוח לנשים לא מפני שהי' קרבנן הוא דעבוד סמיכה ולזה מקשה בגמרא דאחר שאין הקרבן שלהן היכי שרינן לעבוד עבודה בקדשים מפני נחת רוח בלחוד ותי' דא\"ל אקפו ידייכו כו' אמנם נשים המקריבות אם רוצות לעשות סמיכ' גמור כאנשים עושות לדעת ר\"י ובהא פליגי דלדעת ת\"ק אין עושין סמיכ' מפני שהיא עבודה בקדשים ואפילו להקפות לא שרינן להו כלל דלא ליתו לזלזולי בקדשים ויבואו לידי קלקול וע\"ז מייתי ר\"י ראי' לדבריו ממעשה דאבא אלעזר דבקרבן שאינו שלהם משום נחת רוח הוציאו העגל לעזרת נשים וסמכו עליהם סמיכ' קלה ומינה שאלו הי' הקרבן שלהם יסמכו סמיכה גמורה והוא היפך דעת ת\"ק דאמר אין מניחין אותן לסמוך לא סמיכ' גמורה ולא סמיכ' קלה לאקפויי ידא את\"ד ז\"ל ע\"ש וכתב עוד שם שמדברי התוס' בפ\"ב דר\"ה דל\"ג ובפ' המוצא תפילין דצ\"ו משמע שהן מפרשים כפי' רש\"י ז\"ל דפ' כסוי הדם דמ\"ש ר\"י נשים סומכות רשות היינו סמיכ' גמור' כל שהקרבן הוא שלהם וכן נראה דעת הר\"ן ז\"ל שכתב ברפ\"ב דסוכה וז\"ל ואיכא למידק כו' דהא ע\"כ לא איפליגו התם בנשים סומכות רשות או לא אלא במצות עשה שיש בעשייתה צד איסור כשהוא שלא במקום מצוה כגון סמיכה שהוא סומך עליו בכל כחו ומשתמש בקדשים ומשום הכי למאן דלית ליה נשים סומכות רשות אסור דאיסורא קא עביד ע\"כ הרי שכתב דבסמיכה בכל כחו הוא דפליגי ויש סעד לפי' זה ממאי דפריך בגמרא ואי ס\"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח עבדי עבודה בקדשים דק\"ק דאדפריך ממעשה דאבא אלעזר דקאמר לא מפני סמיכ' בנשים אלא כדי לעשות נחת רוח אמאי לא פריך מעיקר מילתיה דר\"י דקאמר נשים סומכות רשות דאי ס\"ד סמיכה בכל כחו בעינן היכי קאמר סומכות רשות הא הוי עבודה בקדשים אלא משמע דמדר\"י גופה לא ק\"ל דס\"ל דכיון דקרבן הוה שלהם התורה נתנה להם רשות ולא הוי עבודה בקדשים וכמ\"ש ומעתה נתבארו דברי התוס' ז\"ל דמ\"ש ובפרק אין דורשין פלוגתא דתנאי היא אין כונת' לומר דפלוגתא דתנאי היא אי בעינן סמיכה בכל כחו או לא דבהא ליכא מאן דפליג אלא כונת דבריהם ז\"ל למ\"ש בגמרא שם אלא משום סמיכה דמותר הפסח בעי סמיכה ואלו פסח לא בעי סמיכה דס\"ל סמיכ' בכל כחו בעינן ומשו\"ה לא מצי למיעבד סמיכה מס' משום דהוי עבודה בקדשים דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הויא עבוד' בקדשים ואם כן ליעביד סמיכה מס' ואהא כתבו ובפ' אין דורשין פלוגתא דתנאי היא כלומר דסמיכה בכל כחו נמי איכא פלוגתא אי מצי למיעבד סמיכה בקרבן דלא בעי סמיכה דלר\"י אף על גב דקרבן נשים לא בעי סמיכה אפילו הכי סומכות רשות בקרבן שלהם סמיכה גמורה ואין כאן משום עבודה בקדשים ומינה דבפסח נמי אף ע\"ג דלא בעי סמיכה מצי למעבד סמיכה דומיא דנשים ואין כאן משום עבודה דקדשים דכי היכי דלר\"י מעוטא דבנ\"י סומכי' ואין בנות ישראל סומכות אינו אלא לרשות ה\"נ מעוטא דממעטינן פסח מסמיכה אינו אלא לרשות וא\"כ מ\"ש בפסחים אלא משום סמיכה היינו לומר דההיא ברייתא ד\"ה שנתערבו עורות פסחיהן אתיא כת\"ק דר\"י ואין תימא ממה שהן סותרים לדבריהם למ\"ש בפ' כיסוי הדם שהרי כבר כתב הרב קרבן אהרן שמדברי התו' דר\"ה ודעירובין נראה דס\"ל כפרש\"י כנ\"ל: ובהא ניחא לי מ\"ש רש\"י ז\"ל לקמן בשמעתין ד\"ה ב\"ש היא וז\"ל דאמר מביאין שלמי' של י\"ט שהן חובה ואין סומכין עליהם כו' וקסבר לא גמרינן שלמי חובה משלמי נדבה כו' ולא דחיא סמיכה דידהו י\"ט כו' ע\"כ ולפי הנראה דהוצרך רש\"י לזה משום דק\"ל דאם כן אמאי נקטו ב\"ש וב\"ה פלוגתייהו בי\"ט הא בעלמא הוה ליה לאיפלוגי אי ש\"ח טעונין סמיכה או לא מש\"ה כתב דלב\"ש לא דחיא סמיכה דידהו י\"ט כלומר דהשתא משום הכי נקטו פלוגתייהו בי\"ט לומר דבי\"ט אין סומכין עליהן אף מתור' רשות משא\"כ בחול דאף על גב דאין טעונין סמיכה מ\"מ מתורת רשות מצי למעבד וכ\"כ המאירי ז\"ל בשיטה כ\"י וז\"ל לא נחלקו אלא על הסמיכה עצמה דלב\"ש ש\"ח אין טעונין סמיכה והוא לא יסמוך בי\"ט אף מתורת רשות ע\"כ ויש לתמוה עליו שהרי לב\"ש כיון דש\"ח אין טעונין סמיכה מאי אירייא י\"ט אפי' בחול נמי לא מצי למעבד דהו\"ל עבודה בקדשים אי ס\"ל לרש\"י ז\"ל כמ\"ש לעיל דלהך תנא דמפרש פלוגתייהו בשלמי חוב' אי טעון סמיכה או לא ס\"ל דל\"ב סמיכה בכל כחו א\"כ בי\"ט נמי ש\"ד למיעבד סמיכה וכדאמרינן בחגיגה ש\"מ סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא בעינן בכל כחו מאי קעביד ליסמוך וא\"כ מאי האי דכת' רש\"י לא דחיא סמיכה דידהו י\"ט דמשמע דבחול שרי למעבד ובי\"ט לא אכן על פי האמור יש ליישב דרש\"י ז\"ל לשיטתיה אזיל דסבירא ליה דלר\"י נשים סומכות רשות סמיכה בכל כחו ולא אמרינן עבודה עובדת בקדשים ואם כן לר\"י כי היכי דנשים אע\"ג דלא בעי סמיכה מצו למיעבד סמיכה ה\"נ בש\"ח לב\"ש אע\"ג דס\"ל דאין טעונין סמיכ' מ\"מ אי בעו למעבד עבדי אלא דבי\"ט ס\"ל לב\"ש דאין סומכים אף מתו' רשות משום דהוה ליה משתמש בב\"ח וא\"כ מ\"ש רש\"י ז\"ל לא דחיא סמיכה דידהו י\"ט היינו אליבא דר\"י דקי\"ל כותיה כמ\"ש התוספות בר\"ה ובעירובין ומשום דק\"ל אמאי נקטו פלוגתייהו בי\"ט כמ\"ש לעיל וע\"פ האמור יש ליישב מה שהוקשה אצלי זה ימים על מ\"ש רש\"י בעירובין פרק מי שהוציאוהו דף נ' ע\"א ד\"ה והרי מעשר בהמ' שכתב וז\"ל וכי קרא לשנים עשירי בבת א' אמרינן דחד מינייהו מעשר גמור דאמר רבא כו' ומה בין שלמים למעשר שהשלמים טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק משא\"כ במעשר והשתא דקרא בבת אחת ולא ידע הי עשירי גמור והי אחד עשר שנקרא עשירי תרוייהו בעו תנופה חזה ושוק ולבי אומר דאינו מברך על הסמיכה ועל התנופה דלא להוי ברכה לבטל' כו' עכ\"ד: והדבר תמוה דאיך אפשר לעשות סמיכה בב' הא הוה ליה עבודה בקדשים דאכל חד מינייהו איכא לספוקי שמא מעשר הוא וקא עביד עבודה בקדשים וכמ\"ש רש\"י ז\"ל בפסחים דף הנז' ד\"ה בעי סמיכה גם בזבחים דע\"ד פרכי' אמתני' דקתני קדש' בקדשי' מין במינו יקרב לשם מי שהוא והא בעי סמיכ' ופירש\"י הא בעי סמיכ' בבעליו ולא ידעי' מאן נינהו ואם איתא דמצי לעשות סמיכ' מס' מאי קו' הא איתיה בתקנתא שיעשו שניהם מס' סמיכה על כל קרבן וקרבן דהשתא ממ\"נ איכא סמיכה בבעלים אלא ודאי דסמיכה מס' לא אפשר למעבד משום דהוי עבודה בקדשים אכן ע\"פ מ\"ש הנה נכון דרש\"י ז\"ל לשיטתיה קאזיל דס\"ל דלר\"י דקי\"ל כותיה דס\"ל נשים סומכות רשות היינו אפי' סמיכה בכל כחו וליכא משום עבודה בקדשים משום דכך נתנה התורה לאנשים חובה ולנשים רשות וכמ\"ש הרב קרבן אהרן וא\"כ כי היכי דמיעוטא דבנ\"י סומכין ואין בנו' ישראל סומכות אינו אלא לרשות וליכא משום עבודה בקדשים ה\"נ מיעוטא דממעטינן מעשר מסמיכה אינו אלא לרשות וליכא משום עבודה בקדשים וההיא דפסחים דקאמר אלא משום סמיכה היינו לומר דההיא ברייתא ת\"ק דר\"י וכמ\"ש לעיל מיהו לדידן דקי\"ל כר\"י אין כאן קפידא כלל והא דפריך בזבחים בפשיטות והא בעי סמיכה ולא משני דר\"י היא דסבירא ליה נשים סומכות רשות התם שאני דכיון דהקרבן אינו שלו לא מצי למעבד סמיכה מספק דשמא אינו שלו והוי עבודה בקדשים וכההיא דאבא אלעזר שכתב הרב קרבן אהרן כנ\"ל ודוק: ודע שמה שכתב רש\"י דיקרבו שניהם ותרווייהו בעו תנופת חזה ושוק כו' אינו אלא לר\"ש דסבירא ליה מביאין קדשים לבית הפסול אבל לרבנן דסבירא להו אין מביאין קדשים לבית הפסול ליתיה בתקנתא אלא ירעו עד שיסתאבו דהכי אמרינן התם בשלהי בכורות תני חדא ירעו ותני חדא יקרבו ל\"ק הא דתניא ירעו רבנן כו' והא דתנייא יקרבו ר\"ש היא דאמר מביאין קדשים כו' ויש לתמוה על התוס' ז\"ל שם בד\"ה עשירי שכתבו וז\"ל רש\"י הגיה בפי' כתב ידו דשניהם ירעו עד שיסתאבו לפי שאין מתן דמיה' שוה שהשלמי' טעונין מתן דמי' ומעשר מתנ' אחת כו' וצ\"ע דזה דלא כמאן דאי לר\"ש הא אמרינן דיקרבו ואי לרבנן דר\"ש הא אמרי' התם דה\"ט משום דאין מביאין קדשים לבית הפסול ולא משום מתנות הוא ומהתימה עליהם איך אשתמיט מנייהו סוגיא דבכורות וצ\"ע ועיין בתוס' שם בבכורות ועיין בתוס' ז\"ל פ' יה\"כ דע\"ד ד\"ה אצטריך שנראה מדבריהם דס\"ל דהא דנשים סומכות רשו' היינו דוקא באקפויי ידא כשיטתם ז\"ל בפ' כיסוי הדם שכתבו וז\"ל ובפ\"ק דחגיג' דתניא זכורך ולא טומטום ופריך אצטריך קרא למעוטי ספיקא י\"ל דהתם פריך משום דבלאו קרא הוה ידעינן דמס' לא לייתי דהיכי ליעביד לסמוך דילמא אשה היא וקא עביד עבודה בקדשים לא לסמוך גברא הוא וקא מבטל מצות סמיכה עכ\"ל וכ\"כ ברפ\"ק דחגיגה יע\"ש הנה מבואר דס\"ל דהא דנשים סומכות רשות היינו באקפויי ידא דאי בכל כחו מאי פריך בחגיג' אצטריך קרא למעוטי ספיקא אימא דהך ברייתא ר\"י היא דס\"ל נשים סומכות רשות דהשתא אי לאו קרא הייתי אומר דלייתי מס' ויעשה סמיכה ממ\"נ וכן ראיתי להרב ח\"ה ז\"ל בפ\"ק דחולין דכ\"ב ד\"ה אצטריך שכתב כן וז\"ל ואפילו למ\"ד נשים סומכות רשות היינו באקפויי ידא אלא שמ\"ש עוד שם וז\"ל אבל בפר\"א דמילה כתבו התוס' דאינו יכול לסמוך דהיכי נעביד מס' לא מייתי על תנאי דאם נקבה תהא עולת נדבה דלא ליהוי חולין בעזרה דהא עולת ראיה לא בעי סמיכה כי' והוא תמוה דבפ\"ב דביצה וחגיגה מוכח דעולת ראיה נמי בעי סמיכה וכ\"כ רבינו וצ\"ע עכ\"ל ואני תמיה עליו אדק\"ל מהא דשמעתין ודחגיגה תיקשי ליה דברי התוס' עצמם דכיון דס\"ל דעולת ראיה לא בעי סמיכ' איך כתבו דמס' לא מייתי על תנאי משום דאינו יכול לסמוך הא אדרבא היא הנותנת דכיון דעולת ראיה לא בעי סמיכ' לייתי על תנאי בלא סמיכ' דהשתא ממ\"נ לא בעי סמיכה דאם נקבה היא קרבן נשים ל\"ב סמיכ' דבני ישראל סומכי' ולא בנות ישראל ואם הוא זכר הוי עולת ראיה ולא בעי סמיכ' ולכן הדבר ברור שט\"ס נפל בדבריהם וצ\"ל דהא עולת ראיה בעי סמיכה וכונת' מבוארת למ\"ש דאי עולת ראיה לא הוה בעי סמיכה הוה מייתי על תנאי בלא סמיכה כמ\"ש אבל כיון דעולת ראי' בעי סמיכ' לא מצי מייתי על תנאי דהיכי ליעבוד ליסמוך דילמא נקבה היא והוי עבודה בקדשים לא ליסמוך דילמא זכר הוא והוי עולת ראיה ובעי סמיכה והיינו כמ\"ש בפרק יה\"כ וזה ברור אך אכתי ק\"ל לדעת רש\"י ז\"ל דכפי דבריו נמצא דלהך תנא דס\"ל דפלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בשלמי חובה אי טעונין סמיכה או לא ס\"ל נמי דה\"ט דב\"ש דאין סומכין עליהן בי\"ט אף מתורת רשות היינו משום שבות דקא משתמש בב\"ח ק' דא\"כ היכי משני בגמ' התם בחגיגה לרבי יוחנן דאמר אל תהי שבות קלה בעינך שהרי סמיכ' אינו אלא משום שבות כו' דאתא לאשמועינן לאפוקי ממ\"ד בסמיכה גופה פליגי קמ\"ל דבשבות פליגי ואי כפי מ\"ש רש\"י הא למ\"ד נמי דבסמיכה גופה פליגי ס\"ל דטעמייהו דב\"ש דאין סומכין עליהן בי\"ט אפילו מתורת רשות היינו משום שבות דמשתמש בב\"ח וא\"כ היכי אשמועינן ר\"י במאי דקאמר שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות דאתא לאפוקי ממ\"ד בסמיכה גופה פליגי וי\"ל דהך לישנא דקאמר ר\"י שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות משמע דטעמייהו דב\"ש אינו אלא משום שבות ואע\"ג דטעונין סמיכה אפי\"ה משום שבות גרידא גזרו עליו ואלו למ\"ד בסמיכ' גופה פליגי וטעמייהו דב\"ש דס\"ל דאין סומכין בי\"ט משום שבות היינו משום דס\"ל דאין טעונין סמיכה אמנם אי הוה ס\"ל דטעונין סמיכה ה\"נ דהו' ס\"ל דסומכין בי\"ט אע\"ג דאיכא שבות וכדס\"ל לב\"ה ומ\"מ דברי רש\"י שם בחגיגה סותרים למ\"ש בשמעתין שכתב שם בד\"ה לאפוקי ממ\"ד בסמיכה עצמה פליגי ומאן דאסר לאו משום שבות אסר אלא משום דס\"ל דלא בעו סמיכה כו' ויש ליישב בדוחק:<br><b> ועוד </b> נראה לי לפרש דבריהם על דרך אחר והוא הנכון בעיני דמ\"ש בפ' אין דורשין פלוגתא דתנאי היא לא קאי אמ\"ש שם ס\"ל סמיכה בכל כחו בעינן אלא כונת דבריהם הכי אזלי דרצו להוכיח דמאן דתריץ התם בפסחים אלא משום סמיכה דאלו פסח לא בעו סמיכה כו' ע\"כ ס\"ל דסמיכה בכל כחו בעינן וכדס\"ל לרמב\"ח בפ' אין דורשין ומש\"ה קאמר דמס' לא מצי למיעבד סמיכה דהוי עבודה בקדשים דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הויא עבודה בקדשים ואם כן אכתי ליעביד סמיכה מס' ולזה כתבו בפרק אין דורשין פלוגתא דתנאי היא כונתם לומר דזה שכתבו דבסמיכה כל דהו לא הויא עבודה בקדשים ומצי למיעבד סמיכה מס' בפ' אין דורשין פלוגתא דתנאי היא אי בסמיכה כל דהו דהיינו באקפויי ידא איכא משום עבוד' בקדשים או לאו לפום מאי דמסיק דאמר להו אקפו ידייכו דלת\"ק דר\"י אפי' באקפויי ידא איכא איסורא משום דמחזי עבודה בקדשים ולר\"י באקפויי ידא שרי ואם כן כיון דפלוגתא דתנאי היא לא הול\"ל התם בפשיטות אלא משום סמיכה כו' אלא הוה ליה לסיים ולומר הא מני ת\"ק דר\"י היא דס\"ל דבאקפויי ידא איכא איסורא משום דמחזי כעבודה בקדשים אלא משמע ודאי דלמאי דתריץ התם אלא משום סמיכה ס\"ל דסמיכה בכל כחו בעינן דהשתא ההיא בריית' אתייא ככ\"ע כנ\"ל נכון כל זה כתבתי ליישב דברי התוס' דפסחים: האמנם מצאתי להתוס' ז\"ל בר\"פ מצות חליצה ד\"ה ואין ב\"ד שקול שכתבו וז\"ל וי\"ל דהתם נמי איכא פלוגתא אי בעינן סמיכה בכל כחו או לא כו' ע\"ש וא\"כ ע\"כ צ\"ל כדרך הראשון שכתבתי כנ\"ל: גרסינן בירושלמי בפרק אין דורשין אמר ר\"י בר בון רשב\"ל הוה עבר קומי סדרא כו' הדין פסוקא ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' למחרת היום ההוא מאן דמפסיק ליה כב\"ש מאן דקרא כולה כב\"ה ניחא עולות למחרת היום שלמים למחרת היום ואין שלמים באין כבית שמאי אמר ר\"י בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננים והקריבו למחר ע\"כ ע\"ש בפי' הרב שדה יהושע ז\"ל וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל ה' אבל פ\"ג הלכה ט' שכתב וז\"ל ובעיקר דברי ר\"י שאמר לפי שדוד מת בעצרת היו כל ישראל אוננים והקריבו למחר אני תמיה דאם כונתם היא מההיא דאמרינן פרק אלמנה נזונת אותו היום שמת רבי בטלה כהונה וכתב רבינו נשיא שמת הכל מטמאין עליו אפילו כהנים כו' אם הדבר כן ת\"ל שהכל היו טמאי מת ואם כן איך הקריבו למחר הא בעי הזאה ג' וז' וכי תימא דלמחרת לאו דוקא אלא הכונה היא ביום הז' לאחר שהזו וטבלו הביאו שלמים ואכלו אותם לערב גם זה לא יתכן שהרי התוס' פרק תמיד נשחט עלה דההיא דאמרינן ערל וטמא משלחין קרבנותיהן הקשו דטמא איך משלח והא בעי סמיכה כו' ותי' דמיירי בעופות ואם כן אף ביום הז' לאחר שהזה וטבל עדיין הוא טמא וחייב כרת על ביאתו וכי תימא דעולות אלו היו עופות גם זה לא יתכן שהרי מילתא דפשיטא דעולות אלו לא היו נדרים ונדבות דלכ\"ע אין קרבין בי\"ט אלא עולת ראיה היא ועולת ראיה אינה באה מן העוף ואף לדעת רבינו דס\"ל דעולת ראי' באה מן העוף מ\"מ אכתי שלמים לא משכחת לה דהא שלמים לעולם אינם באין מן העוף וכי תימא דשלמים אלו היו ממעשר בהמה דלא בעי סמיכה גם זה לא יתכן דהא מדברי הירושלמי משמע דבעי לאוקומי קרא כב\"ש ולב\"ש אף שלמי חגיגה אינם באין מן המעשר כדאיתא בפ\"ק דחגיגה ד\"ז ואולי נאמר דשלמים אלו היו שלמי שמחה דלכ\"ע באין מן המעשר את\"ד יע\"ש והנה מה שהקשה הרב ז\"ל מדברי התוס' בפ' תמיד נשחט שכתבו דההיא דערל וטמא כו' נראה דלק\"מ שהרי התוס' ז\"ל פרק כל הגט דכ\"ח ע\"ב ד\"ה והא ובזבחים דע\"ד ע\"ב כתבו דדוקא היכא דיכול לקיים מצות סמיכה שיביאנה הוא עצמו אין לו לעשות בלא סמיכה אמנם היכא שאין תקנה אחרת לאותן קרבנות אלא שיקרבו בלא סמיכה טוב להקריבן בלא סמיכה ממה שנאמר ימותו כולם והביאו ראיה מההיא דפ\"ב דקדושין בהמה שנמצאת בין ירושלים כו' וכתבו עוד דההיא דערל וטמא איירי כגון שאין לו תקנה להמתין שמתו אחיו מחמת מילה וטמא כגון זב ומצורע שאין רפואתו תלוי' בו כו' ע\"ש אם כן נראה ודאי שאף התוס' ז\"ל פרק תמיד נשחט שתי' דההיא דערל וטמא איירי בעופות אזלי ומודו למ\"ש בפ' כל הגט ובזבחים דהיכא דאין לו תקנה יכול להקריב בלא סמיכה וכמו שהכריחו מההי' דפ\"ב דקדושין אלא שמה שהוכרחו לומר דמיירי בעופות היינו משום דסתמא קתני ערל וטמא משלחין קרבנותיהן ומשמע להו דמיירי בכל עניין אע\"ג דאיכא בתקנתא לערל עד שימול ולטמא עד שיטהר אם כן איכא למימר שפיר דלמחרת היום לאו דוקא אלא ליום הז' אחר שהזו וטבלו הביאו שלמים ומשום סמיכה אין קפידא כיון דליתיה בתקנתא ולא אפשר בלאו הכי ויכולים להקריבם בלא סמיכה גם מ\"ש דעולות אלו היו עופות לא ידענא מאי קאמר שהרי קרא בהדיא כתיב ויזבחו לה' כו' למחרת היום ההוא פרים אלף אלים אלף ואולי דס\"ל להרב דפרים אלף דכתיב בקרא לא הקריבו ביום הז' אלא מז' ואילך ולא קאי אלמחרת היום דכתיב לעיל מיניה וזה ודאי דוחק דכל כי האי הי\"ל להרב ז\"ל לפרש ובר מן דין קשה דהא קרא אזבחים כתיב ועופות לאו בכלל זבחים הם כדאיתא פרק פרת חטאת דקי\"ט ואף למ\"ש מרן בריש ה' חגיגה דעופות בכלל זבחים לא כתבו כן אלא בזבחים האמורים במשנה ובברייתא אבל בזבחים דכתיבא בקרא דייק טפי ולכ\"ע עופות לאו בכלל זבחים וכבר כתבתי שם בזה באורך גם מ\"ש עוד וכי תימא דשלמי' אלו היו ממעשר בהמה כו' שמעתי מהחכם השלם רב ועצום כמוהר\"י אשכנזי ז\"ל דלא קשיא מידי שהרי לב\"ש ס\"ל דשלמי חגיגה אינם טעונין סמיכה משום דלא ילפי שלמי חגיגה משלמי נדבה וכדאמרי' בפ\"ב דביצה ואף לר\"י דס\"ל התם דלא נחלקו ב\"ש וב\"ה על הסמיכה עצמה שצריך אלא על תכף לסמיכה שחיטה דב\"ש ס\"ל דלא בעי' תיכף לסמיכה שחיטה וב\"ה ס\"ל דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה מכ\"מ כיון דס\"ל לב\"ש דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה משכחת לה סמיכה בטמאים דסמיך מאבראי וכדאמרינן בהדייא בזבחים דל\"ב אמר ר' אדא בר אהבה סמיכ' אשם מצורע דאורייתא ותיכף לסמיכ' שחיט' דרבנן מתיבי וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים ואי אמרת לאו דאורייתא בטמאים נמי מ��כחת לה דסמיך מאבראי וכ\"כ רש\"י ז\"ל בראש הסוגי' דמאי דבעינן סמיכה בטהורים הוא משום דכתיב ושחט לפני ה' וכיון דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה אין סמיכה מבחוץ ושחיטה מבפנים ואף למ\"ש התוס' שם בד\"ה מאי שנא דה\"ט משום דבסמיכה גופא כתיב לפני ה' כבר כתבו שם דלמ\"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה ע\"כ מאי דבעינן סמיכה בטהורים הוא משום דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה דאי משום לפני ה' אפשר דמעייל ידה וסמיך וא\"כ איכא למימר דר\"י בר בון דקאמר דוד מת בעצרת והוו כל ישראל אוננים ס\"ל דביאה במקצת ל\"ש ביאה וכיון דס\"ל לב\"ש דלא בעינן תיכף לסמי' שחיטה משכחת לה סמיכה בטמאין דסמיך מאבראי גם במ\"ש עוד הרב הנז' ושמא י\"ל דלעולם ישראל לא נטמאו דאף דיש לדוד דין נשיא מ\"מ משום המצוה דחל חיובא עליהם דהיינו מצות ראיה וחגיגה בשמחה אם היו מטמאים לא היו מתבטלות מצות אלו מש\"ה לא נטמאו ומה שלא הקריבו באותו יום הוא מדין אונן שהרי סיים רבינו וכן הכל אוננין עליו כו' הקשה ה\"ה הנז' מהא דגרסי' בפסחים ד\"ע דאיבעי' לן התם לבן תימא אי יש בחגיגה משום שבירת עצם או לא ובעי למפשטא מדתניא סכין שנמצאת בי\"ד שוחט בה מיד בי\"ג שונה ומטביל קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל מני אלימא רבנן מ\"ש סכין כו' קופיץ נמי הא חזי לחגיגה אלא לאו דבן תימא וש\"מ יש בו משום שבירת עצם ומשני לא לעולם רבנן וכגון שבא בטומאה ופריך ס\"ס מנא ידעי ומשני דמיית נשיא כו' ופרש\"י דמיית נשיא ומצוה לכל ישראל להתעסק בו הרי דאע\"ג דמתבטלין ממצות ראיה וחגיגה ושמחה אפילו הכי חייבין להתעסק בו הפך ממ\"ש הרב ז\"ל ולהא ודאי יש ליישב ולומר דע\"כ לא כתב הרב ז\"ל דכיון דהוו מתבטלין ממצות ראיה וחגיגה מש\"ה לא נטמאו לו אלא דוקא כגון ההיא דדוד מת בעצרת דמשהאיר היום כבר נתחייבו במצות אלו ומשום הכי כיון דחל חיובא עלייהו קודם מיתת דוד תו לא פקעי מנייהו ומש\"ה לא נטמאו לו וכמו שדקדק הרב ז\"ל בלשונו דאפילו יש לדוד דין נשיא מ\"מ משום המצוה דחל חיובא עליהם כו' אמנם בההיא דפסחים מיירי דמייתי נשיא בי\"ד קודם חצות כיון דאכתי לא מטו זמן חיוב שלמי חגיגה בהא ודאי מודה הרב דחייבין להטמא לו וזה פשוט עוד כתב הרב הנזכר וז\"ל אלא שעדיין לא נתקררה דעתי בכ\"ז שהרי י\"ט היה ובי\"ט ליכא לא אנינות ולא אבילות כו' והנראה אצלי הוא דאף שאין אנינות במועד מ\"מ אסור לאכול בקדשים משום טירדא וכדאמרינן בפ\"ק דיומא די\"ד שהקשו וכי האי גוונא מי חייל עליה אנינות והא מיגרשה ותי' נהי דאנינות לא חל עלה אטרודי מי לא מטרידנה והנה מסוגיא זו יש ללמוד דענין אונן של תור' דהיינו לאסור לאכול בקדשים הוא אף שמת בשבת שהרי שם הקשו ומי גזר ר\"י שמא יאכל והתנן ר\"י אומר אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו ואי מתה אשתו עביד עבודה ולא גזר ר\"י הרי דאף שמת ביוה\"כ ס\"ל לתלמודא דאיכא איסורא באכילת קדשים כו' וכן למדנו שאף מי שאין עליו חובת אנינות כגון התם דמגורשת היא למפרע מכל מקום משום טירדא אסור באכילת קדשים ואף שהוא י\"ט כו' הן אמת שדין זה דטירדא אוסר בא\"ק כעת לא מצאתי אותו בדברי רבינו ולא ידעתי אם איסור זה הוא מדרבנן וכעת הדבר צריך תלמוד את\"ד ז\"ל: והנה מה שכתב דאף שאין אנינות ביו\"ט מכל מקום אסור באכילת קדשים והכריח הדבר מסוגי' דפ\"ק דיומא אינו אלא לפרש\"י ז\"ל דכי משני בגמ' אטרודי מי לא מטריד היינו לומר דמשום טירדא אסור לאכול בקדשים דבעינן שמחה וגדולה כדכתיב לך נתתים למשחה אם כן מוכח בהדיא דאף שמת ביוה\"כ אסור לאכול בקדשים משום טירדא אמנם לפי מה שפירשו התוס' ישנים שם דכי משני אטרודי מי לא מטריד לאו היינו משום דאסור לאכול בקדשי' דבעינן למשחה וגדולה כפירוש רש\"י דאם כן מי שטבעה ספינתו בים ה\"נ דיהא אסור אלא הכי פריך וכה\"ג מי חל עליו אנינות כו' ואפי' הוה שייך למגזר ביוה\"כ שמא יאכל אע\"ג דכ\"ע לא אכלי הכא לא שייך למגזר דלאו אונן הוא ומשני נהי כו' איטרודי מי לא מיטריד וכיון דמצטער על כך הילכך אי הוה שייך למיגזר הוה פריך שפיר דנגזור שמא יאכל ביה\"ך והוא אסור משום יה\"ך נראה דאין ראיה מכאן כלל דאיכא למימר דהכי פריך ומי גזר ר\"י שמא יאכל והתנן כו' לאו היינו משום אנינות דכיון שמת ביה\"כ אין כאן אנינות אלא הכי פריך דכי היכי דגזר ר\"י בכ\"ג אונן שאינו עובד כל היום גזירה שמא יאכל ה\"נ ניגזור הכא דאע\"ג דאין דין אנינות ביה\"ך מ\"מ כיון דמצטער עליה חיישינן שמא יאכל ולאו אדעתיה ואסור משום יוה\"כ וכי פריך בגמ' וכה\"ג מי חל עליו אנינות הא מגרשה כו' ולא אסיק אדעתיה טעמא דאיטרודי מי לא מטריד ה\"ה דהוה מצי למפרך משום דאין אנינות ביוה\"כ דכיון דלא חל עליה דין אנינות לא גזרינן משום מאי דס\"ד השתא אלא דעדיפה מינה קפריך דהא מיגרשה וקיימא ואין כאן דין אנינות כלל דמשום דאין אנינות ביה\"כ לא ק\"ל משום דכיון דהא מיהא אשתו היא ומצטער עליה אע\"ג דאין דין אנינות נוהג ביה\"כ איכא למיגזר שפיר שמא יאכל ולאו אדעתיה אלא מיהו משום דהא מיגרשה וקיימא ק\"ל דכיון דמגורשת היא למפרע לא שייך למיגזר שמא יאכל שהרי לאו אשתו היא והו\"ל כשאר כ\"ג ביה\"כ דלא חיישי' שמא יאכל ואהא משני נהי דמיגרשה וקיימא איטרודי מי לא מיטריד דכיון דלא גירשה אלא על תנאי ולצורך שניה אכתי חביבותיה גבה ואית לן למיחש שמא יאכל ולאו אדעתיה וכן צ\"ל ע\"כ אף לדעת הרב מש\"ל שהרי כתב דאע\"ג דאין אנינות במועד מ\"מ אסור לאכול בקדשים משום טירדא ואם כן תקשי לפום ס\"ד דמקשה דפריך וכה\"ג מי חל עליה אנינות כו' ולא אסיק אדעתיה טעמא דאיטרודי מי לא מיטריד אמאי לא פריך מטעמא דאין אנינות ביה\"כ ואי ס\"ל דמשום טירדא אסור לאכול בקדשים א\"כ מאי קא ק\"ל וכה\"ג כו' הא אע\"ג דאין כאן אנינות משום טירדא אסור אלא עכ\"ל דאף לפום ס\"ד דמקשה ודאי קים ליה האי סברא דמשום טירדא אסור לאכול בקדשים ומש\"ה לא ק\"ל מטעמא דאין אנינות ביוה\"כ אלא דהוה ס\"ל דכיון דלמפרע היא מגורשת אין כאן טירדא כלל והו\"ל כשאר כ\"ג ביה\"כ וכמ\"ש ומ\"מ נראה שהדין דין אמת אף לפי פי' תוס' ישנים דאע\"ג דקיימא לן דאין אנינות במועד אינו אלא לענין אנינות של דבריהם דהיינו שהוא אסור לאכול בשר ויין לא גזרו חכמים בשבת וי\"ט: אמנם לענין אנינות של תורה אפי' בי\"ט ושבת יש דין אנינות עליו ואסור לאכול בקדשים ולא משום טעמא דטירדא כמ\"ש הרב ז\"ל וראיה מדתנן בפסחים בפרק האשה דצ\"א אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים ואמרינן עלה בגמ' דקסבר אנינות לילה דרבנן והשתא אם איתא דאף לענין אנינות של תורה אין אנינות במועד למה לי למימר טעמא משום דאנינות לילה מדרבנן ת\"ל דאין אנינות בי\"ט ומתני' היכי קתני אבל לא בקדשים הא כיון דאין אנינות במועד אמאי אסור לאכול בקדשים ולומר דמתני' איירי בפסח ב' זה ודאי דוחק גדול אלא מוכח ודאי דלענין אנינות של תורה אפי' במועד יש דין אנינות עליו: גם מאי דמספ\"ל להרב ז\"ל אי דין זה דטירדא אוסר בקדשים לדעת רש\"י אם הוא מדאורייתא או מדרבנן לא ידענא מאי קא מספ\"ל שהרי לדעת רש\"י ז\"ל שפי' דכי משני איטרודי מי לא מיטריד היינו משום דטרוד אסור לאכול בקדשים עכ\"ל דס\"ל דטירדא אוסר בקדשים מדאורייתא דאי דרבנן מאי משני הא כיון דאין איסורו אלא מדרבנן לא גזר ר\"י שמא יאכל מידי דהוי אאנינות לילה דס\"ל לר\"י דכיון דאנינות לילה דרבנן כהן גדול אונן מקריב בלילה משום דהוה ליה גזרה לגזרה וכמ\"ש התוס' בד\"ה שאינו עובד ורש\"י בד\"ה גזרינן שמא יאכלו אם כן אכתי הדרא קושיא לדוכתא וכה\"ג מי חיילה כו' וכיון דאינו אלא מדרבנן לא גזר ר\"י וא\"ל הכא שאני דגזרינן שמא יאכל ונמצא פוגע באיסור תורה דאוכל בי\"ה דא\"כ לא הוה ליה לרש\"י למיהב טעמא משום דטרוד אסור בקדשים שהרי טעם זה אינו מעלה ומוריד כלל אלא מוכח דטירדא אוסר באכילת קדשים מדין תורה כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חטאת </b> <b> ואשם כו' ואינם באים בנדר ונדבה.</b> עיין מ\"ש רש\"י ז\"ל פ\"ק דנדרים ד\"ו ד\"ה אם מחויב כו' וז\"ל שאם אמר הרי זה עלי חטאת אע\"ג דלא היה מחויב כו' דבריו קיימין והוא תימא דהא קי\"ל דאין חטאת בא בנדבה ועיין בהרמ\"ע מפאנו סי' [כ\"ו] וראיתי למורי הרב ז\"ל בס' לשון למודים בהלכות נדרים סי' קי\"ג תי' משם מוהר\"י אירג\"ס ז\"ל דס\"ל לרש\"י דהא דאין חטאת בא בנדבה היינו דוקא לענין שלא להקריבו לקרבן חטאת אבל לענין שתחול קדוש' חטאת על הבהמה ודאי דנידר ונידב הוא ולמיתה אזלה והביא סמוכות לזה ממ\"ש רש\"י בתמור' דקכ\"ו ע\"ש באורך וי\"ל לפי דבריו מהא דאמרינן בתמורה דקי\"ו ר\"י אומר ה' חטאות מתות ולד חטאת כו' ואם איתא שש חטאות מתות הו\"ל לר\"י למתני ותו דהתם אמרינן ד' נתנו להם והעמידום על ה' ר' נתן אומר אחת נתנו להם והעמידום על חמש ואם איתא העמידום על שש הול\"ל וי\"ל דברייתא לא קחשיב אלא במי שמחוייב חטאת גמור הראוי להקרבה אלא שבא הלכה למשה מסיני ומיעטינהו משא\"כ במי שאינו מחויב חטאת דהא פשיטא להו דלא חזי להקרבה כיון שאין חטאת בא בנדבה והילכך למיתה אזלה והל\"מ כי אתא דוקא אהני חמשה הוא דאתא דההיא פשיטא ודאי דאזלה למיתה ובהכי י\"ל מה שראיתי מקשים משם הרב כמוהר\"ר אפרים פישיל ז\"ל דאיך אפשר להסתפק בולד חטאת שהיא אחת מחמש חטאות אם היא אחת מהם שנאמרה למשה מסיני שהרי אמרינן בתמורה דקי\"ח ע\"א דהל\"מ כל שבחטאת מתה באשם ירעה והשתא אם אחת שנאמרה למשה מסיני היא ולד חטאת באשם לא משכחת לה כה\"ג שאין אשם בא אלא מן הזכרים ולפי האמור ניחא דהל\"מ אצטריך למי שאינו מחויב חטאת ואמר ה\"ז חטאת דפשיטא לן דלמיתה אזלה באשם ירעה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחת </b>\n<b> נדרים ונדבות כו' אינו עובר בל\"ת עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה.</b> כתב מרן ואף על גב דסתם מתני' בפ\"ק דר\"ה כר\"ש לא חש לה רבינו כו' ועוד דמשמע דרבא ס\"ל הכי וסתם ספרי כת\"ק דברייתא יע\"ש וראיתי להרב ל\"ח בפ\"א מה' חגיגה שהקשה עמ\"ש רבינו שם דין ז' וז\"ל ודבר זה מפי השמועה נלמד שחג השבועות כחג המצות לתשלומין כתב ז\"ל נראה דדרשא זו היא הנאמרת בפ\"ק דחגיגה די\"ז ומנין לעצרת שיש לו תשלומין כל ז' שנאמר בחג המצות ובחג השבועות מקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לו תשלומין כל ז' אף חג השבועות כו' וקשה דבפ\"ק דר\"ה ד\"ה אפליגו תנאי בבל תאחר ואמרו שם דר\"מ וראב\"י דסבירא להו דברגל א' או בב' רגלים עובר בבל תאחר דרשי להך הקישא דחג המצות וחג השבועות לכדר\"א אמר ר' אושעיא דאמר עצרת יש לו תשלומין כל ז' ופריך עלה בגמרא ות\"ק ור\"ש דדרשי האי קרא לבל תאחר דבעינן ג' רגלים תשלומין דעצרת מנ\"ל ומשני נפ\"ל מדתני רבא בר שמואל אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת כו' ואם כן כיון דרבינו פסק כת\"ק דר\"ש דהיכא דעבר עליו ג' רגלים עובר בבל תאחר ודריש לקרא לבל תאחר ע\"כ תשלומין לעצרת נפ\"ל מדתני רבה בר שמואל ואם כן איך כתב רבינו דרשא דר' אושעיא דלא אתי אלא אליבא דר\"מ וראב\"י ושמא מ\"ש רבינו חג השבועות כחג המצות לאו מהאי קרא קאמר ליה אלא מדרשא דרבה בר שמואל וזה דוחק ועוד מה נעשה לסמ\"ג ז\"ל שכתב בעשין רכ\"ח הך דרשא דר' אושעיא ובלאוין סימן של\"א פסק כת\"ק דר\"ש יע\"ש שהניחו בצ\"ע וכן קשה לדעת הרע\"ב דבפ\"ק דר\"ה פסק הלכה כת\"ק דר\"ש דבעינן ג' רגלים ואלו בפ\"ק דחגיגה משנה ז' כתב דעצרת יש לו תשלומין מדרשא דר' אושעיא ולע\"ד נראה ליישב ולומר דלרבינו ז\"ל קשיתיה דכיון דהלכה כת\"ק דר\"ש וכמו שהכריח מרן ז\"ל לדעת רבינו אם כן היכי דריש ר' אושעיא לקרא דחג המצות לתשלומין עד עצרת ואליבא דר\"מ וראב\"י דלית הלכתא כוותייהו ותו דהא דרבי אושעיא משמע דהלכתא היא דבפ' ואלו מגלחין דכ\"ד ע\"ב אמרינן דרש רב ענני בר ששון יום א' לפני עצרת ועצרת הרי כאן י\"ד שמע ר' אמי איקפד אטו דידיה היא דר\"א אר' אושעיא דאמר מנין לעצרת כו' משמע דהא דר' אושעיא הלכתא היא דאל\"כ הו\"ל לאתויי מדרש' דרבה בר שמואל דאתי אליבא דת\"ק דר\"ש דהלכתא היא ולא דרשא דרבי אושעיא אלא משמע בהא דרבי אושעיא אתיא נמי כת\"ק דר\"ש והיינו משום דרבינו ז\"ל גריס כגי' ר\"ח ז\"ל שכתבו התוספות ז\"ל בפ\"ק דר\"ה ד\"ה ואין צריך לומר חג הסוכות שבו הכתוב מדבר ולמה נאמר לומר שזו היא אחרון זו היא גי' הקונטרס כו' ור\"ח גריס אין צריך לומר בחג המצות דבו פתח הכתוב תחילה ולמה נאמר לומר שזה ראשונה עכ\"ל וא\"כ איכא למימר דאע\"ג דת\"ק דריש ליתורא דחג המצות וחג השבועות לבל תאחר מ\"מ אכתי ק\"ל קו' ר\"ש דקאמר אצ\"ל בחג המצות שבו פתח הכתוב תחילה ואפילו שהזכירן לג' רגלים לבל תאחר מ\"מ כיון דכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך בחג השבועות ובחג הסוכות ממילא ידעינן דבחג המצות מדבר דבו פתח הכתוב תחילה ואם כן אייתר ליה חג המצות לת\"ק דר\"ש להיקשא לומר מה חג המצות יש לו תשלומין כל ז' אף חג השבועות כן ותלמודא דפריך ות\"ק דר\"ש תשלומין לעצרת מנ\"ל ומשני נפ\"ל מדרבה בר שמואל כו' ולא משני דלת\"ק דר\"ש נפ\"ל מיתורא דחג המצות איכא למימר דה\"ה דהוה מצי לשנויי הכי אליבא דת\"ק דר\"ש אלא דכיון דלר\"ש צ\"ל ע\"כ דנפ\"ל מדרבה בר שמואל משום הכי משני חד שנויי לתרווייהו ואפילו לכשת\"ל דקו' ר\"ש לא חשיב ליה לת\"ק וס\"ל דכיון דקרא אצטריך למכתב בהדיא חג השבועות וחג הסוכות לבל תאחר כתיב נמי חג המצות בהדיא אגב אינך אפי\"ה לא קשיא לת\"ק תשלומין לעצרת מנ\"ל דנפ\"ל מדרבה בר שמואל מיהו קושטא דמילתא דהך דרבי אושעיא אתי כתנא קמא דר\"ש וכדמוכח סוגי' דמ\"ק וכמ\"ש וא\"ת אם איתא דלת\"ק דר\"ש אייתר ליה חג המצות להיקשא לומר דעצרת יש לו תשלומין כרבי אושעייא א\"כ מנ\"ל דקרא אתא לבל תאחר דבעינן ג' רגלים אימא דכול' קרא להא דרבי אושעייא הוא דאתא י\"ל דס\"ל לתנא קמא דאי עיקר קרא להכי הוא דאתא אם כן חג הסוכות למה לי למיכתב אלא מוכרח דקרא אתא לבל תאחר ותרווייהו שמעינן מיניה וס\"ל לת\"ק דלענין לינה לא בעינן היקשא לומר מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות טעון ��ינה משום דנפ\"ל מקרא דופנית בבקר וכמ\"ש התוספות בפ\"ב דחגיגה די\"ז ע\"א ד\"ה אפילו חג הסוכות וליכא לאקשויי דאי משום יתורא דחג הסוכות הוא דיליף ת\"ק דר\"ש דקרא אתא לבל תאחר אם כן מנ\"ל דבעינן ג' רגלים נימא דבחג הסוכות דוקא הוא דעובר בבל תאחר וכדס\"ל לראב\"ש י\"ל דס\"ל כת\"ק דכיון דקרא בחדא מחתא מחתינהו לחג המצות וחג השבועות דחיקא מילתא לומר דחג הסוכות כתיב לענין בל תאחר וחג המצות וחג השבועות לענין תשלומין גרידא משום הכי ס\"ל דכולהו כתיבי לענין בל תאחר אלא דילפינן מיניה תשלומין דעצרת מיתורא דחג המצות כנ\"ל: ודרך אגב ראיתי לבאר מ\"ש התוספות בפ\"ק דר\"ה ד\"ה ג' רגלים כסדרן וז\"ל ומתני' דניסן ר\"ה ר\"ש היא והכי אמרינן לקמן יע\"ש שדבריהם ז\"ל לעין הקורא כל אשר בתוכו תמה שהרי בהדיא אמרינן התם נ\"מ לעבור בבל תאחר ור\"ש היא כו' ולא עוד אלא שהוצרכו להביא עצות מרחוק מדאמרינן לקמן ומשמע שכונתם למ\"ש בגמ' ד\"ז ע\"ב באחד באלול ר\"ה למעשר בהמה מני ר\"מ היא כו' ולרגלים מני ר\"ש היא כו' ואשר אני אחזה לפ' שבאו לאפוקי דלא נימא דמאי דקאמר בגמ' נ\"מ לבל תאחר ור\"ש היא לאו דוקא ר\"ש אלא כראב\"י נמי מצי אתי דאיכא למימר דראב\"י לא פליג אר\"ש אלא אמאי דקאמר דבעי' ג' רגלים כסדרן קאמר איהו דבב' רגלים עובר מיהו למאי דס\"ל לר\"ש דבעי' כסדרן וחג המצות תחילה בהא מודה ליה לר\"ש ומאי דקאמר תלמודא ר\"ש היא היינו משום דבדברי ר\"ש מפורש בהדיא הכי ואיהו הוא מאריה דהאי שמעתתא קאמר דר\"ש היא ואהא באו לאפוקי פי' זה וכתבו ומתניתין דניסן ר\"ה ר\"ש דוקא היא ולא ראב\"י דלראב\"י לא בעינן כסדרן והביאו ראיה מדאמרינן לקמן והיינו ממאי דפריך בדף ז' באחד באלול כו' מני ר\"מ היא כו' ולרגלים מני ר\"ש היא אימא סיפא ר\"א ור\"ש אומרים בא' בתשרי רישא וסיפא ר\"ש ומציעתא ר\"מ היא כו' ואם איתא מאי ק\"ל אימא דרישא ראב\"י היא ולא ר\"מ אלא משמע דלראב\"י לא בעי כסדרן ואפשר עוד שכוונו כמ\"ש והכי אמרינן לקמן למאי דפריך בגמרא דף ד' ע\"ב ור\"ש וראב\"י האי בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מאי דרשי ביה ומשני מבעי להו לכדר\"א כו' ואם איתא מאי פריך לראב\"י הא לראב\"י אצטריך חג המצות וחג השבועות למדרש דבעינן כסדרן וחג המצות תחלה אלא משמע ודאי דלראב\"י לא בעי כסדרן ואי קשיא לך הא אכתי לתלמודא גופי' תקשי מנ\"ל דלראב\"י לא בעי כסדרן אדפריך וראב\"י האי בחג המצות מאי דריש ביה י\"ל דס\"ל לתלמודא דאם איתא דלראב\"י ס\"ל דבעינן כסדרן מקרא דחג המצות ודריש ליה לקרא לבל תאחר אם כן הול\"ל דבעינן ג' רגלים כר\"ש ואע\"ג דכתיב במועדיכם ומיעוט מועדים שנים מ\"מ כיון דאיכא קרא דגלי בהדיא דבעינן ג' רגלים לא אמרינן מיעוט מועדים שנים אלא משמע ודאי דראב\"י לא דריש קרא דחג המצות לבל תאחר ומשום הכי פריך דמאי דריש ביה כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> כו' ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהיה שלמים חזר כו' שאין חזרה בהקדש ואפילו תכ\"ד כו'.</b> הנה הרב ש\"ך בחלק ח\"מ סימן רנ\"ה ס\"ק ז' דחה דברי רבינו בשתי ידים מסוגיא דפרק מרובה דע\"ג דאמרינן התם וסבר ר\"י תכ\"ד כדבור דמי והתנן ה\"ז תמורת עולה תמורת שלמים כו' ומתרצינן תרי תכ\"ד הוו חד כדי שת\"ל וחד כדי שר\"ל כדי שת\"ל לית ליה דנפיש מילי כדי שר\"ל אית ליה הרי בהדיא דבגמ' רצה להשוות הקדש לשאר מילי לענין תכ\"ד דאי כדעת רבינו מאי פריך שאני התם דהוי הקדש ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ועיין בהרב מש\"ל מה שתי' יע\"ש אך את זה ראיתי בספר מחנה אפרים הנדפס בקרב ימים בהלכות צדקה סימן ח' שכתב דלק\"מ לדעת רבינו כד דייקינן שפיר בסוגי' שם דקאמר מ\"ד תכ\"ד כדבור דמי והאי עיוני הוא דקא מעיין דלפי דעתו ה\"פ מ\"ד תכ\"ד כד\"ד ולא חשבינן ליה נמלך אלא אמרינן עיוני הוא דקא מעיין בה מעיקרא והוי כאלו אמר ב' דברים ביחד ומתחילה כי אמר ה\"ז תמו' עולה היה מעיין אם יאמר שלמים ג\"כ ועדיין לא גמר בדעתו לעולה בלבד קמ\"ל דתכ\"ד לאו כדבור דמי והשתא פי' דשמעתין דמרובה הכי הוא דאי ר\"י ס\"ל בעלמא תכ\"ד כד\"ד כיון שהכל הוא דבור אחד אם כן גבי הקדש נמי נימא דהאי לאו נמלך הוא אלא עיוני קא מעיין עכת\"ד: ולע\"ד דבריו לא האירו דהא רבינו ז\"ל בפ\"ב דשבועות דין י\"ז פסק דתכ\"ד כד\"ד אפילו בכדי ש\"ת לרב ואם כן איך פסק כאן כר\"י דאמר ואם בנמלך לא אמר כלום ואם נפשך לומר דרבינו מיירי בדידעינן ביה דנמלך דלא שייך לומר עיוני קא מעיין קשה דנמצא ג\"כ דאשמיט רבינו דינא דמתניתין עוד בה דאם כן קשה דמאי פריך בגמ' דר\"י אדר\"י נימא דמתניתין דקאמר ונמלך ואמר תמורת שלמים לא אמר כלום איירי בדידעינן דנמלך בהדיא וכדקא מיירי רבינו וקמ\"ל דבהקדש תכ\"ד לאו כד\"ד לכן נראה לע\"ד לומר דלרבינו ז\"ל קשיתיה קו' התוספות ז\"ל שהקשו שם בפ' מרובה ד\"ה וכי תימא דרב אחא מדפתי דאמר תכ\"ד כד\"ד אפילו בכדי ש\"ת לרב כמאן דלרבנן לית להו תכ\"ד כלל ור\"י נמי בתלמיד לרב מודה דלאו כד\"ד יע\"ש ומכח זה הוצרך לומר דמאי דפריך דר\"י אדר\"י הוא על אופן זה דהא חזינן לר\"י דאית ליה תכ\"ד כד\"ד אם כן לענין עדות אף ע\"ג דלא דמיא לעלמא דאלו בעלמא אמרינן תכ\"ד כד\"ד לומר דכיון דתכ\"ד חזר בו אמדינן דעתיה דמעיקרא נמי לא גמרו בדעתו והיינו דהדר ביה מיד אמנם לענין עדות לא שייכא הא כלל לומר תכ\"ד כד\"ד וכיון דאיתזמו אטביחה איפסלו אגניבה ולא מצינן למימר דאטביחה דאיתזום איתזום אגניבה דלא איתזום לא איתזום ונקטינן ליה לחצי דבוריה ועם כל זה חזינן לר\"י דבהא נמי ס\"ל תכ\"ד כד\"ד והיינו משום דס\"ל דכיון דחשבינן ליה חד דבורא כיון דבטיל לי' מקצ' דבורי' בטיל ליה כול' דאי נקטינן לדבורי' כול' דבורי' נקטינן ולא לחצאין כיון דחד דבור' הוא ועיין ברש\"י ז\"ל והיינו דפריך בגמ' ומי אית ליה לר\"י תכ\"ד כד\"ד (כלומר הכא לענין עדות) והתנן כו' הרי בהדיא דלענין הקדש ס\"ל לר\"י תכ\"ד לאו כד\"ד מטעמא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וס\"ל לר\"י דנקטינן לחצי דבוריה דאמר תמורת עולה ולא נקטינן לחצי דבוריה דאמר תמורת שלמים מטעם דאמירתו לגבוה כו' ואם כן ה\"נ נימא הכי דנקטינן לדבורא קמא דגניבה ולא נקטינן לדבור' דטביחה כיון דאיתזמו אטביח' ואגניבה לא איתזמי ומשנינן ב' תכ\"ד הוא חד אית ליה כלו' הכא איירי בתכ\"ד דש\"ר לתלמיד ותכ\"ד דש\"ר אית ליה אף לענין עדיות דלר\"י לא מפלגינן בהכי והתם איירי בתכ\"ד דכדי ש\"ת לרב ותכ\"ד דש\"ת לית ליה לר\"י אפי' בעלמא והשתא ניחא קושית התוספות ז\"ל דרב אחא סבירא ליה כרבנן דר\"י דע\"כ לא פליגי עליה דר\"י אלא לענין עדות ורבינו ז\"ל לענין דינא פסק כותיה ולא מטעמיה אלא משום דאין חזרה בהקדש וכ\"ת א\"כ מנ\"ל לרבינו ז\"ל לומר דשאני הקדש משאר מילי הא ל\"ק דהוכרח לומר כן מסוגיא דזבחים ד\"ל ע\"ב דקאמר ר\"י התם דר\"מ ור\"י בהא פליגי דר\"מ סבר מדהו\"ל למימר תמור' עולה ושלמים וקאמר תמו' עולה תמו' שלמי' ש\"מ מיהדר קא הדר ביה כו' יע\"ש הרי בהדיא דר\"מ ס\"ל דחזרה לא מהני אפי' בכדי ש\"ר לתלמיד דהא ודאי באומר הרי זה תמור' עולה תמור' שלמים ליכא שיהוי יותר מכדי שר\"ל והיינו משום דאין חזרה בהקדש ועיין בס' מחנה אפרים ודוק ודע שמ\"ש הרא\"ש שם בפרק מרובה ולית הלכתא לא כר\"מ ולא כר\"י אלא קי\"ל דאף בכדי ש\"ת לרב תכ\"ד כד\"ד כונתו אליבא דר\"י דכתיבנא לעיל דר\"י ור\"מ אית להו דחזרה לא מהני וס\"ל להרא\"ש דהיינו טעמ' דר\"מ משום דס\"ל בהא כר\"י דתכ\"ד לאו כד\"ד ומש\"ה כתב ולית הלכתא כר\"מ ועיין בהרב מש\"ל ה' שבועות פ\"ב דין הנזכר שהביא דברי הרא\"ש ז\"ל וכתב ודבריו צ\"ע ולע\"ד לא ק\"מ ואשתמיט מיניה סוגי' דזבחים דנראה בהדיא דהרא\"ש אליבא דר\"י קאי דקי\"ל כותיה ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,80 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Sacrificial_Procedure",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך </b>\n<b> הסומך לסמוך בכל כחו.</b> הנה התוס' ז\"ל בפסחים דפ\"ט ע\"א ד\"ה ואלו פסח לא בעי סמיכה כתבו וז\"ל ס\"ל סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הויא עבודה בקדשים ובאין דורשין פלוגתא דתנאי היא עכ\"ל והנה הרואה יראה שדבריהם מן המתמיהין שהרי בפרק אין דורשין לא הוזכר שם פלוגת' דתנאי כלל אי בעינן סמיכה בכל כחו או לא דהכי אמרי התם אמר רמב\"ח ש\"מ סמיכ' בכל כחו בעינן דאי ס\"ד לא בעינן סמיכה בכל כוחו מאי קא עביד ליסמוך ואדרבה מדפרכינן עלה מברייתא דקתני ר\"י אומר בנות ישראל סומכות רשות משמע בהדיא דהא דרמב\"ח דאמר בעינן סמיכה בכל כחו דכ\"ע הוא דאל\"כ מאי פריך אימא דר\"י ס\"ל דלא בעינן סמיכה בכל כחו. והנראה לי ליישב דבריהם הוא דמשמע להו דפלוגתא דתנאי היא משום דקשיא להו בסוגיא דהתם דקאמר אמר רבי יוחנן אל תהי שבות קלה בעינך שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות ונחלקו בה גדולי הדור ופריך עלה פשיטא כו' ומשני לאפוקי ממ\"ד בסמיכה גופא פליגי קמ\"ל בשבות הוא דפליגי דאמאי לא פריך עלה בגמרא וכי ר\"י טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן כדפריך בגמר' בדוכתי טובא וכי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן מש\"ה ס\"ל ז\"ל דר\"י ב\"י דקאמר בשמעתין לקמן דפלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בסמיכה עצמה היא אי שלמי חובה טעונין סמיכה או לא ולא מפרש לפלוגתייהו בתכף לסמיכה שחיט' כאידך תנא הוא משום דס\"ל דלא בעינן סמיכה בכל כחו והלכך אפילו אי ס\"ל לב\"ש דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה מ\"מ כיון דלא בעינן בכל כחו ליכא שבות כלל ואמאי קאמר דאין סומכין עליהן אלא בעי\"ט משום הכי ס\"ל לר\"י ב\"י דפלוגתא היא בעיקר הסמיכה עצמה אי טעונה סמיכ' אי לאו ומעתה היינו דאתא ר\"י לאשמועינן שפיר לאפוקי מ\"ד בסמיכה עצמ' הוא דפליגי ולא בעינן סמיכה בכל כחו קמ\"ל דפלוגתייהו משום שבות ובתיכף לסמיכה שחיטה הוא דפליגי כאידך תנא ולעולם דכ\"ע בעינן סמיכה בכל כחו ומאי דפריך בגמרא מברייתא דקתני ר\"י אומר בנות ישראל סומכות רשות כו' ולא משני דר\"י ס\"ל דלא בעינן סמיכה בכל כחו היינו משום דר\"י דקאמר נשים סומכות רשות קאמר הכא בשמעתין דפלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בתיכף לסמיכה שחיטה הוא דפליגי ואם כן ע\"כ דס\"ל דבעינן סמיכה בכל כחו וכר\"י ומשום הכי הוצרך לשנויי דא\"ל אקפו ידייכו כנ\"ל לפי חומר הנושא. עוד נראה לי לפרש דבריהם ע\"ד אחר יותר נכון והוא ע\"פ מ\"ש הרב קרבן אהרן פ' ויקרא דמ\"ג ע\"ג דמתוך דברי רש\"י בפרק כסוי הדם דפ\"ה ע\"א שכתב ורב יוסף לטעמיה דאמר נשים סומכות רשות ולא אמרי' עבודה עובדת בקדשים ה\"נ לא אמרינן מחללת י\"ט משמע דס\"ל דמאי דקאמר ר\"י נשים סומכות רשות היינו אפי' סמיכה גמורה בכל כחו ולא באקפויי ידא כמ\"ש התוס' שם ולא אמרינן בסמיכה עבודה עובדת בקדשים שכך נתנה התור' לאנשים חובה והיא בעצמה מה שנתנה לאנשים רשות הן אמת שמסוגיא דפרק אין דורשין לא יתיישב כלל לפי זה דאם כן אמאי הוצרכו בגמרא לאוקומי מעשה דאבא אלעזר דא\"ל אקפו ידייכו והלא לר\"י סמיכה גמורה התיר ואין ראי' כלל מהמעשה דאדרבא הוי מעשה לסתור ותי' הרב ז\"ל דההוא קרבן לא הי' לנשים חלק בהן אלא נשים מקריבין לחוד ולזה משום נחת רוח לנשים לא מפני שהי' קרבנן הוא דעבוד סמיכה ולזה מקשה בגמרא דאחר שאין הקרבן שלהן היכי שרינן לעבוד עבודה בקדשים מפני נחת רוח בלחוד ותי' דא\"ל אקפו ידייכו כו' אמנם נשים המקריבות אם רוצות לעשות סמיכ' גמור כאנשים עושות לדעת ר\"י ובהא פליגי דלדעת ת\"ק אין עושין סמיכ' מפני שהיא עבודה בקדשים ואפילו להקפות לא שרינן להו כלל דלא ליתו לזלזולי בקדשים ויבואו לידי קלקול וע\"ז מייתי ר\"י ראי' לדבריו ממעשה דאבא אלעזר דבקרבן שאינו שלהם משום נחת רוח הוציאו העגל לעזרת נשים וסמכו עליהם סמיכ' קלה ומינה שאלו הי' הקרבן שלהם יסמכו סמיכה גמורה והוא היפך דעת ת\"ק דאמר אין מניחין אותן לסמוך לא סמיכ' גמורה ולא סמיכ' קלה לאקפויי ידא את\"ד ז\"ל ע\"ש וכתב עוד שם שמדברי התוס' בפ\"ב דר\"ה דל\"ג ובפ' המוצא תפילין דצ\"ו משמע שהן מפרשים כפי' רש\"י ז\"ל דפ' כסוי הדם דמ\"ש ר\"י נשים סומכות רשות היינו סמיכ' גמור' כל שהקרבן הוא שלהם וכן נראה דעת הר\"ן ז\"ל שכתב ברפ\"ב דסוכה וז\"ל ואיכא למידק כו' דהא ע\"כ לא איפליגו התם בנשים סומכות רשות או לא אלא במצות עשה שיש בעשייתה צד איסור כשהוא שלא במקום מצוה כגון סמיכה שהוא סומך עליו בכל כחו ומשתמש בקדשים ומשום הכי למאן דלית ליה נשים סומכות רשות אסור דאיסורא קא עביד ע\"כ הרי שכתב דבסמיכה בכל כחו הוא דפליגי ויש סעד לפי' זה ממאי דפריך בגמרא ואי ס\"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח עבדי עבודה בקדשים דק\"ק דאדפריך ממעשה דאבא אלעזר דקאמר לא מפני סמיכ' בנשים אלא כדי לעשות נחת רוח אמאי לא פריך מעיקר מילתיה דר\"י דקאמר נשים סומכות רשות דאי ס\"ד סמיכה בכל כחו בעינן היכי קאמר סומכות רשות הא הוי עבודה בקדשים אלא משמע דמדר\"י גופה לא ק\"ל דס\"ל דכיון דקרבן הוה שלהם התורה נתנה להם רשות ולא הוי עבודה בקדשים וכמ\"ש ומעתה נתבארו דברי התוס' ז\"ל דמ\"ש ובפרק אין דורשין פלוגתא דתנאי היא אין כונת' לומר דפלוגתא דתנאי היא אי בעינן סמיכה בכל כחו או לא דבהא ליכא מאן דפליג אלא כונת דבריהם ז\"ל למ\"ש בגמרא שם אלא משום סמיכה דמותר הפסח בעי סמיכה ואלו פסח לא בעי סמיכה דס\"ל סמיכ' בכל כחו בעינן ומשו\"ה לא מצי למיעבד סמיכה מס' משום דהוי עבודה בקדשים דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הויא עבוד' בקדשים ואם כן ליעביד סמיכה מס' ואהא כתבו ובפ' אין דורשין פלוגתא דתנאי היא כלומר דסמיכה בכל כחו נמי איכא פלוגתא אי מצי למיעבד סמיכה בקרבן דלא בעי סמיכה דלר\"י אף על גב דקרבן נשים לא בעי סמיכה אפילו הכי סומכות רשות בקרבן שלהם סמיכה גמורה ואין כאן משום עבודה בקדשים ומינה דבפסח נמי אף ע\"ג דלא בעי סמיכה מצי למעבד סמיכה דומיא דנשים ואין כאן משום עבודה דקדשים דכי היכי דלר\"י מעוטא דבנ\"י סומכי' ואין בנות ישראל סומכות אינו אלא לרשות ה\"נ מעוטא דממעטינן פסח מסמיכה אינו אלא לרשות וא\"כ מ\"ש בפסחים אלא משום סמיכה היינו לומר דההיא ברייתא ד\"ה שנתערבו עורות פסחיהן אתיא כת\"ק דר\"י ואין תימא ממה שהן סותרים לדבריהם למ\"ש בפ' כיסוי הדם שהרי כבר כתב הרב קרבן אהרן שמדברי התו' דר\"ה ודעירובין נראה דס\"ל כפרש\"י כנ\"ל: ובהא ניחא לי מ\"ש רש\"י ז\"ל לקמן בשמעתין ד\"ה ב\"ש היא וז\"ל דאמר מביאין שלמי' של י\"ט שהן חובה ואין סומכין עליהם כו' וקסבר לא גמרינן שלמי חובה משלמי נדבה כו' ולא דחיא סמיכה דידהו י\"ט כו' ע\"כ ולפי הנראה דהוצרך רש\"י לזה משום דק\"ל דאם כן אמאי נקטו ב\"ש וב\"ה פלוגתייהו בי\"ט הא בעלמא הוה ליה לאיפלוגי אי ש\"ח טעונין סמיכה או לא מש\"ה כתב דלב\"ש לא דחיא סמיכה דידהו י\"ט כלומר דהשתא משום הכי נקטו פלוגתייהו בי\"ט לומר דבי\"ט אין סומכין עליהן אף מתור' רשות משא\"כ בחול דאף על גב דאין טעונין סמיכה מ\"מ מתורת רשות מצי למעבד וכ\"כ המאירי ז\"ל בשיטה כ\"י וז\"ל לא נחלקו אלא על הסמיכה עצמה דלב\"ש ש\"ח אין טעונין סמיכה והוא לא יסמוך בי\"ט אף מתורת רשות ע\"כ ויש לתמוה עליו שהרי לב\"ש כיון דש\"ח אין טעונין סמיכה מאי אירייא י\"ט אפי' בחול נמי לא מצי למעבד דהו\"ל עבודה בקדשים אי ס\"ל לרש\"י ז\"ל כמ\"ש לעיל דלהך תנא דמפרש פלוגתייהו בשלמי חוב' אי טעון סמיכה או לא ס\"ל דל\"ב סמיכה בכל כחו א\"כ בי\"ט נמי ש\"ד למיעבד סמיכה וכדאמרינן בחגיגה ש\"מ סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא בעינן בכל כחו מאי קעביד ליסמוך וא\"כ מאי האי דכת' רש\"י לא דחיא סמיכה דידהו י\"ט דמשמע דבחול שרי למעבד ובי\"ט לא אכן על פי האמור יש ליישב דרש\"י ז\"ל לשיטתיה אזיל דסבירא ליה דלר\"י נשים סומכות רשות סמיכה בכל כחו ולא אמרינן עבודה עובדת בקדשים ואם כן לר\"י כי היכי דנשים אע\"ג דלא בעי סמיכה מצו למיעבד סמיכה ה\"נ בש\"ח לב\"ש אע\"ג דס\"ל דאין טעונין סמיכ' מ\"מ אי בעו למעבד עבדי אלא דבי\"ט ס\"ל לב\"ש דאין סומכים אף מתו' רשות משום דהוה ליה משתמש בב\"ח וא\"כ מ\"ש רש\"י ז\"ל לא דחיא סמיכה דידהו י\"ט היינו אליבא דר\"י דקי\"ל כותיה כמ\"ש התוספות בר\"ה ובעירובין ומשום דק\"ל אמאי נקטו פלוגתייהו בי\"ט כמ\"ש לעיל וע\"פ האמור יש ליישב מה שהוקשה אצלי זה ימים על מ\"ש רש\"י בעירובין פרק מי שהוציאוהו דף נ' ע\"א ד\"ה והרי מעשר בהמ' שכתב וז\"ל וכי קרא לשנים עשירי בבת א' אמרינן דחד מינייהו מעשר גמור דאמר רבא כו' ומה בין שלמים למעשר שהשלמים טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק משא\"כ במעשר והשתא דקרא בבת אחת ולא ידע הי עשירי גמור והי אחד עשר שנקרא עשירי תרוייהו בעו תנופה חזה ושוק ולבי אומר דאינו מברך על הסמיכה ועל התנופה דלא להוי ברכה לבטל' כו' עכ\"ד: והדבר תמוה דאיך אפשר לעשות סמיכה בב' הא הוה ליה עבודה בקדשים דאכל חד מינייהו איכא לספוקי שמא מעשר הוא וקא עביד עבודה בקדשים וכמ\"ש רש\"י ז\"ל בפסחים דף הנז' ד\"ה בעי סמיכה גם בזבחים דע\"ד פרכי' אמתני' דקתני קדש' בקדשי' מין במינו יקרב לשם מי שהוא והא בעי סמיכ' ופירש\"י הא בעי סמיכ' בבעליו ולא ידעי' מאן נינהו ואם איתא דמצי לעשות סמיכ' מס' מאי קו' הא איתיה בתקנתא שיעשו שניהם מס' סמיכה על כל קרבן וקרבן דהשתא ממ\"נ איכא סמיכה בבעלים אלא ודאי דסמיכה מס' לא אפשר למעבד משום דהוי עבודה בקדשים אכן ע\"פ מ\"ש הנה נכון דרש\"י ז\"ל לשיטתיה קאזיל דס\"ל דלר\"י דקי\"ל כותיה דס\"ל נשים סומכות רשות היינו אפי' סמיכה בכל כחו וליכא משום עבודה בקדשים משום דכך נתנה התורה לאנשים חובה ולנשים רשות וכמ\"ש הרב קרבן אהרן וא\"כ כי היכי דמיעוטא דבנ\"י סומכין ואין בנו' ישראל סומכות אינו אלא לרשות וליכא משום עבודה בקדשים ה\"נ מיעוטא דממעטינן מעשר מסמיכה אינו אלא לרשות וליכא משום עבודה בקדשים וההיא דפסחים דקאמר אלא משום סמיכה היינו לומר דההיא ברייתא ת\"ק דר\"י וכמ\"ש לעיל מיהו לדידן דקי\"ל כר\"י אין כאן קפידא כלל והא דפריך בזבחים בפשיטות והא בעי סמיכה ולא משני דר\"י היא דסבירא ליה נשים סומכות רשות התם שאני דכיון דהקרבן אינו שלו לא מצי למעבד סמיכה מספק דשמא אינו שלו והוי עבודה בקדשים וכההיא דאבא אלעזר שכתב הרב קרבן אהרן כנ\"ל ודוק: ודע שמה שכתב רש\"י ד��קרבו שניהם ותרווייהו בעו תנופת חזה ושוק כו' אינו אלא לר\"ש דסבירא ליה מביאין קדשים לבית הפסול אבל לרבנן דסבירא להו אין מביאין קדשים לבית הפסול ליתיה בתקנתא אלא ירעו עד שיסתאבו דהכי אמרינן התם בשלהי בכורות תני חדא ירעו ותני חדא יקרבו ל\"ק הא דתניא ירעו רבנן כו' והא דתנייא יקרבו ר\"ש היא דאמר מביאין קדשים כו' ויש לתמוה על התוס' ז\"ל שם בד\"ה עשירי שכתבו וז\"ל רש\"י הגיה בפי' כתב ידו דשניהם ירעו עד שיסתאבו לפי שאין מתן דמיה' שוה שהשלמי' טעונין מתן דמי' ומעשר מתנ' אחת כו' וצ\"ע דזה דלא כמאן דאי לר\"ש הא אמרינן דיקרבו ואי לרבנן דר\"ש הא אמרי' התם דה\"ט משום דאין מביאין קדשים לבית הפסול ולא משום מתנות הוא ומהתימה עליהם איך אשתמיט מנייהו סוגיא דבכורות וצ\"ע ועיין בתוס' שם בבכורות ועיין בתוס' ז\"ל פ' יה\"כ דע\"ד ד\"ה אצטריך שנראה מדבריהם דס\"ל דהא דנשים סומכות רשו' היינו דוקא באקפויי ידא כשיטתם ז\"ל בפ' כיסוי הדם שכתבו וז\"ל ובפ\"ק דחגיג' דתניא זכורך ולא טומטום ופריך אצטריך קרא למעוטי ספיקא י\"ל דהתם פריך משום דבלאו קרא הוה ידעינן דמס' לא לייתי דהיכי ליעביד לסמוך דילמא אשה היא וקא עביד עבודה בקדשים לא לסמוך גברא הוא וקא מבטל מצות סמיכה עכ\"ל וכ\"כ ברפ\"ק דחגיגה יע\"ש הנה מבואר דס\"ל דהא דנשים סומכות רשות היינו באקפויי ידא דאי בכל כחו מאי פריך בחגיג' אצטריך קרא למעוטי ספיקא אימא דהך ברייתא ר\"י היא דס\"ל נשים סומכות רשות דהשתא אי לאו קרא הייתי אומר דלייתי מס' ויעשה סמיכה ממ\"נ וכן ראיתי להרב ח\"ה ז\"ל בפ\"ק דחולין דכ\"ב ד\"ה אצטריך שכתב כן וז\"ל ואפילו למ\"ד נשים סומכות רשות היינו באקפויי ידא אלא שמ\"ש עוד שם וז\"ל אבל בפר\"א דמילה כתבו התוס' דאינו יכול לסמוך דהיכי נעביד מס' לא מייתי על תנאי דאם נקבה תהא עולת נדבה דלא ליהוי חולין בעזרה דהא עולת ראיה לא בעי סמיכה כי' והוא תמוה דבפ\"ב דביצה וחגיגה מוכח דעולת ראיה נמי בעי סמיכה וכ\"כ רבינו וצ\"ע עכ\"ל ואני תמיה עליו אדק\"ל מהא דשמעתין ודחגיגה תיקשי ליה דברי התוס' עצמם דכיון דס\"ל דעולת ראיה לא בעי סמיכ' איך כתבו דמס' לא מייתי על תנאי משום דאינו יכול לסמוך הא אדרבא היא הנותנת דכיון דעולת ראיה לא בעי סמיכ' לייתי על תנאי בלא סמיכ' דהשתא ממ\"נ לא בעי סמיכה דאם נקבה היא קרבן נשים ל\"ב סמיכ' דבני ישראל סומכי' ולא בנות ישראל ואם הוא זכר הוי עולת ראיה ולא בעי סמיכ' ולכן הדבר ברור שט\"ס נפל בדבריהם וצ\"ל דהא עולת ראיה בעי סמיכה וכונת' מבוארת למ\"ש דאי עולת ראיה לא הוה בעי סמיכה הוה מייתי על תנאי בלא סמיכה כמ\"ש אבל כיון דעולת ראי' בעי סמיכ' לא מצי מייתי על תנאי דהיכי ליעבוד ליסמוך דילמא נקבה היא והוי עבודה בקדשים לא ליסמוך דילמא זכר הוא והוי עולת ראיה ובעי סמיכה והיינו כמ\"ש בפרק יה\"כ וזה ברור אך אכתי ק\"ל לדעת רש\"י ז\"ל דכפי דבריו נמצא דלהך תנא דס\"ל דפלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בשלמי חובה אי טעונין סמיכה או לא ס\"ל נמי דה\"ט דב\"ש דאין סומכין עליהן בי\"ט אף מתורת רשות היינו משום שבות דקא משתמש בב\"ח ק' דא\"כ היכי משני בגמ' התם בחגיגה לרבי יוחנן דאמר אל תהי שבות קלה בעינך שהרי סמיכ' אינו אלא משום שבות כו' דאתא לאשמועינן לאפוקי ממ\"ד בסמיכה גופה פליגי קמ\"ל דבשבות פליגי ואי כפי מ\"ש רש\"י הא למ\"ד נמי דבסמיכה גופה פליגי ס\"ל דטעמייהו דב\"ש דאין סומכין עליהן בי\"ט אפילו מתורת רשות היינו משום שבות דמשתמש בב\"ח וא\"כ היכי אשמועינן ר\"י במאי דקאמר שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות דאתא לאפוקי ממ\"ד בסמיכה גופה פליגי וי\"ל דהך לישנא דקאמר ר\"י שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות משמע דטעמייהו דב\"ש אינו אלא משום שבות ואע\"ג דטעונין סמיכה אפי\"ה משום שבות גרידא גזרו עליו ואלו למ\"ד בסמיכ' גופה פליגי וטעמייהו דב\"ש דס\"ל דאין סומכין בי\"ט משום שבות היינו משום דס\"ל דאין טעונין סמיכה אמנם אי הוה ס\"ל דטעונין סמיכה ה\"נ דהו' ס\"ל דסומכין בי\"ט אע\"ג דאיכא שבות וכדס\"ל לב\"ה ומ\"מ דברי רש\"י שם בחגיגה סותרים למ\"ש בשמעתין שכתב שם בד\"ה לאפוקי ממ\"ד בסמיכה עצמה פליגי ומאן דאסר לאו משום שבות אסר אלא משום דס\"ל דלא בעו סמיכה כו' ויש ליישב בדוחק:<br><b> ועוד </b> נראה לי לפרש דבריהם על דרך אחר והוא הנכון בעיני דמ\"ש בפ' אין דורשין פלוגתא דתנאי היא לא קאי אמ\"ש שם ס\"ל סמיכה בכל כחו בעינן אלא כונת דבריהם הכי אזלי דרצו להוכיח דמאן דתריץ התם בפסחים אלא משום סמיכה דאלו פסח לא בעו סמיכה כו' ע\"כ ס\"ל דסמיכה בכל כחו בעינן וכדס\"ל לרמב\"ח בפ' אין דורשין ומש\"ה קאמר דמס' לא מצי למיעבד סמיכה דהוי עבודה בקדשים דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הויא עבודה בקדשים ואם כן אכתי ליעביד סמיכה מס' ולזה כתבו בפרק אין דורשין פלוגתא דתנאי היא כונתם לומר דזה שכתבו דבסמיכה כל דהו לא הויא עבודה בקדשים ומצי למיעבד סמיכה מס' בפ' אין דורשין פלוגתא דתנאי היא אי בסמיכה כל דהו דהיינו באקפויי ידא איכא משום עבוד' בקדשים או לאו לפום מאי דמסיק דאמר להו אקפו ידייכו דלת\"ק דר\"י אפי' באקפויי ידא איכא איסורא משום דמחזי עבודה בקדשים ולר\"י באקפויי ידא שרי ואם כן כיון דפלוגתא דתנאי היא לא הול\"ל התם בפשיטות אלא משום סמיכה כו' אלא הוה ליה לסיים ולומר הא מני ת\"ק דר\"י היא דס\"ל דבאקפויי ידא איכא איסורא משום דמחזי כעבודה בקדשים אלא משמע ודאי דלמאי דתריץ התם אלא משום סמיכה ס\"ל דסמיכה בכל כחו בעינן דהשתא ההיא בריית' אתייא ככ\"ע כנ\"ל נכון כל זה כתבתי ליישב דברי התוס' דפסחים: האמנם מצאתי להתוס' ז\"ל בר\"פ מצות חליצה ד\"ה ואין ב\"ד שקול שכתבו וז\"ל וי\"ל דהתם נמי איכא פלוגתא אי בעינן סמיכה בכל כחו או לא כו' ע\"ש וא\"כ ע\"כ צ\"ל כדרך הראשון שכתבתי כנ\"ל: גרסינן בירושלמי בפרק אין דורשין אמר ר\"י בר בון רשב\"ל הוה עבר קומי סדרא כו' הדין פסוקא ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' למחרת היום ההוא מאן דמפסיק ליה כב\"ש מאן דקרא כולה כב\"ה ניחא עולות למחרת היום שלמים למחרת היום ואין שלמים באין כבית שמאי אמר ר\"י בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננים והקריבו למחר ע\"כ ע\"ש בפי' הרב שדה יהושע ז\"ל וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל ה' אבל פ\"ג הלכה ט' שכתב וז\"ל ובעיקר דברי ר\"י שאמר לפי שדוד מת בעצרת היו כל ישראל אוננים והקריבו למחר אני תמיה דאם כונתם היא מההיא דאמרינן פרק אלמנה נזונת אותו היום שמת רבי בטלה כהונה וכתב רבינו נשיא שמת הכל מטמאין עליו אפילו כהנים כו' אם הדבר כן ת\"ל שהכל היו טמאי מת ואם כן איך הקריבו למחר הא בעי הזאה ג' וז' וכי תימא דלמחרת לאו דוקא אלא הכונה היא ביום הז' לאחר שהזו וטבלו הביאו שלמים ואכלו אותם לערב גם זה לא יתכן שהרי התוס' פרק תמיד נשחט עלה דההיא דאמרינן ערל וטמא משלחין קרבנותיהן הקשו דטמא איך משלח והא בעי סמיכה כו' ותי' דמיירי בעופות ואם כן אף ביום הז' לאחר שהזה וטבל עדיין הוא טמא וחייב כרת על ביאתו וכי תימא דעולות אלו היו עופות גם זה לא יתכן שהרי מילתא דפשיטא דעולות אלו לא היו נדרים ונדבו�� דלכ\"ע אין קרבין בי\"ט אלא עולת ראיה היא ועולת ראיה אינה באה מן העוף ואף לדעת רבינו דס\"ל דעולת ראי' באה מן העוף מ\"מ אכתי שלמים לא משכחת לה דהא שלמים לעולם אינם באין מן העוף וכי תימא דשלמים אלו היו ממעשר בהמה דלא בעי סמיכה גם זה לא יתכן דהא מדברי הירושלמי משמע דבעי לאוקומי קרא כב\"ש ולב\"ש אף שלמי חגיגה אינם באין מן המעשר כדאיתא בפ\"ק דחגיגה ד\"ז ואולי נאמר דשלמים אלו היו שלמי שמחה דלכ\"ע באין מן המעשר את\"ד יע\"ש והנה מה שהקשה הרב ז\"ל מדברי התוס' בפ' תמיד נשחט שכתבו דההיא דערל וטמא כו' נראה דלק\"מ שהרי התוס' ז\"ל פרק כל הגט דכ\"ח ע\"ב ד\"ה והא ובזבחים דע\"ד ע\"ב כתבו דדוקא היכא דיכול לקיים מצות סמיכה שיביאנה הוא עצמו אין לו לעשות בלא סמיכה אמנם היכא שאין תקנה אחרת לאותן קרבנות אלא שיקרבו בלא סמיכה טוב להקריבן בלא סמיכה ממה שנאמר ימותו כולם והביאו ראיה מההיא דפ\"ב דקדושין בהמה שנמצאת בין ירושלים כו' וכתבו עוד דההיא דערל וטמא איירי כגון שאין לו תקנה להמתין שמתו אחיו מחמת מילה וטמא כגון זב ומצורע שאין רפואתו תלוי' בו כו' ע\"ש אם כן נראה ודאי שאף התוס' ז\"ל פרק תמיד נשחט שתי' דההיא דערל וטמא איירי בעופות אזלי ומודו למ\"ש בפ' כל הגט ובזבחים דהיכא דאין לו תקנה יכול להקריב בלא סמיכה וכמו שהכריחו מההי' דפ\"ב דקדושין אלא שמה שהוכרחו לומר דמיירי בעופות היינו משום דסתמא קתני ערל וטמא משלחין קרבנותיהן ומשמע להו דמיירי בכל עניין אע\"ג דאיכא בתקנתא לערל עד שימול ולטמא עד שיטהר אם כן איכא למימר שפיר דלמחרת היום לאו דוקא אלא ליום הז' אחר שהזו וטבלו הביאו שלמים ומשום סמיכה אין קפידא כיון דליתיה בתקנתא ולא אפשר בלאו הכי ויכולים להקריבם בלא סמיכה גם מ\"ש דעולות אלו היו עופות לא ידענא מאי קאמר שהרי קרא בהדיא כתיב ויזבחו לה' כו' למחרת היום ההוא פרים אלף אלים אלף ואולי דס\"ל להרב דפרים אלף דכתיב בקרא לא הקריבו ביום הז' אלא מז' ואילך ולא קאי אלמחרת היום דכתיב לעיל מיניה וזה ודאי דוחק דכל כי האי הי\"ל להרב ז\"ל לפרש ובר מן דין קשה דהא קרא אזבחים כתיב ועופות לאו בכלל זבחים הם כדאיתא פרק פרת חטאת דקי\"ט ואף למ\"ש מרן בריש ה' חגיגה דעופות בכלל זבחים לא כתבו כן אלא בזבחים האמורים במשנה ובברייתא אבל בזבחים דכתיבא בקרא דייק טפי ולכ\"ע עופות לאו בכלל זבחים וכבר כתבתי שם בזה באורך גם מ\"ש עוד וכי תימא דשלמי' אלו היו ממעשר בהמה כו' שמעתי מהחכם השלם רב ועצום כמוהר\"י אשכנזי ז\"ל דלא קשיא מידי שהרי לב\"ש ס\"ל דשלמי חגיגה אינם טעונין סמיכה משום דלא ילפי שלמי חגיגה משלמי נדבה וכדאמרי' בפ\"ב דביצה ואף לר\"י דס\"ל התם דלא נחלקו ב\"ש וב\"ה על הסמיכה עצמה שצריך אלא על תכף לסמיכה שחיטה דב\"ש ס\"ל דלא בעי' תיכף לסמיכה שחיטה וב\"ה ס\"ל דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה מכ\"מ כיון דס\"ל לב\"ש דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה משכחת לה סמיכה בטמאים דסמיך מאבראי וכדאמרינן בהדייא בזבחים דל\"ב אמר ר' אדא בר אהבה סמיכ' אשם מצורע דאורייתא ותיכף לסמיכ' שחיט' דרבנן מתיבי וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים ואי אמרת לאו דאורייתא בטמאים נמי משכחת לה דסמיך מאבראי וכ\"כ רש\"י ז\"ל בראש הסוגי' דמאי דבעינן סמיכה בטהורים הוא משום דכתיב ושחט לפני ה' וכיון דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה אין סמיכה מבחוץ ושחיטה מבפנים ואף למ\"ש התוס' שם בד\"ה מאי שנא דה\"ט משום דבסמיכה גופא כתיב לפני ה' כבר כתבו שם דלמ\"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה ע\"כ מאי דבעינן סמיכה בטהורים הוא משום דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה דאי משום לפני ה' אפשר דמעייל ידה וסמיך וא\"כ איכא למימר דר\"י בר בון דקאמר דוד מת בעצרת והוו כל ישראל אוננים ס\"ל דביאה במקצת ל\"ש ביאה וכיון דס\"ל לב\"ש דלא בעינן תיכף לסמי' שחיטה משכחת לה סמיכה בטמאין דסמיך מאבראי גם במ\"ש עוד הרב הנז' ושמא י\"ל דלעולם ישראל לא נטמאו דאף דיש לדוד דין נשיא מ\"מ משום המצוה דחל חיובא עליהם דהיינו מצות ראיה וחגיגה בשמחה אם היו מטמאים לא היו מתבטלות מצות אלו מש\"ה לא נטמאו ומה שלא הקריבו באותו יום הוא מדין אונן שהרי סיים רבינו וכן הכל אוננין עליו כו' הקשה ה\"ה הנז' מהא דגרסי' בפסחים ד\"ע דאיבעי' לן התם לבן תימא אי יש בחגיגה משום שבירת עצם או לא ובעי למפשטא מדתניא סכין שנמצאת בי\"ד שוחט בה מיד בי\"ג שונה ומטביל קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל מני אלימא רבנן מ\"ש סכין כו' קופיץ נמי הא חזי לחגיגה אלא לאו דבן תימא וש\"מ יש בו משום שבירת עצם ומשני לא לעולם רבנן וכגון שבא בטומאה ופריך ס\"ס מנא ידעי ומשני דמיית נשיא כו' ופרש\"י דמיית נשיא ומצוה לכל ישראל להתעסק בו הרי דאע\"ג דמתבטלין ממצות ראיה וחגיגה ושמחה אפילו הכי חייבין להתעסק בו הפך ממ\"ש הרב ז\"ל ולהא ודאי יש ליישב ולומר דע\"כ לא כתב הרב ז\"ל דכיון דהוו מתבטלין ממצות ראיה וחגיגה מש\"ה לא נטמאו לו אלא דוקא כגון ההיא דדוד מת בעצרת דמשהאיר היום כבר נתחייבו במצות אלו ומשום הכי כיון דחל חיובא עלייהו קודם מיתת דוד תו לא פקעי מנייהו ומש\"ה לא נטמאו לו וכמו שדקדק הרב ז\"ל בלשונו דאפילו יש לדוד דין נשיא מ\"מ משום המצוה דחל חיובא עליהם כו' אמנם בההיא דפסחים מיירי דמייתי נשיא בי\"ד קודם חצות כיון דאכתי לא מטו זמן חיוב שלמי חגיגה בהא ודאי מודה הרב דחייבין להטמא לו וזה פשוט עוד כתב הרב הנזכר וז\"ל אלא שעדיין לא נתקררה דעתי בכ\"ז שהרי י\"ט היה ובי\"ט ליכא לא אנינות ולא אבילות כו' והנראה אצלי הוא דאף שאין אנינות במועד מ\"מ אסור לאכול בקדשים משום טירדא וכדאמרינן בפ\"ק דיומא די\"ד שהקשו וכי האי גוונא מי חייל עליה אנינות והא מיגרשה ותי' נהי דאנינות לא חל עלה אטרודי מי לא מטרידנה והנה מסוגיא זו יש ללמוד דענין אונן של תור' דהיינו לאסור לאכול בקדשים הוא אף שמת בשבת שהרי שם הקשו ומי גזר ר\"י שמא יאכל והתנן ר\"י אומר אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו ואי מתה אשתו עביד עבודה ולא גזר ר\"י הרי דאף שמת ביוה\"כ ס\"ל לתלמודא דאיכא איסורא באכילת קדשים כו' וכן למדנו שאף מי שאין עליו חובת אנינות כגון התם דמגורשת היא למפרע מכל מקום משום טירדא אסור באכילת קדשים ואף שהוא י\"ט כו' הן אמת שדין זה דטירדא אוסר בא\"ק כעת לא מצאתי אותו בדברי רבינו ולא ידעתי אם איסור זה הוא מדרבנן וכעת הדבר צריך תלמוד את\"ד ז\"ל: והנה מה שכתב דאף שאין אנינות ביו\"ט מכל מקום אסור באכילת קדשים והכריח הדבר מסוגי' דפ\"ק דיומא אינו אלא לפרש\"י ז\"ל דכי משני בגמ' אטרודי מי לא מטריד היינו לומר דמשום טירדא אסור לאכול בקדשים דבעינן שמחה וגדולה כדכתיב לך נתתים למשחה אם כן מוכח בהדיא דאף שמת ביוה\"כ אסור לאכול בקדשים משום טירדא אמנם לפי מה שפירשו התוס' ישנים שם דכי משני אטרודי מי לא מטריד לאו היינו משום דאסור לאכול בקדשי' דבעינן למשחה וגדולה כפירוש רש\"י דאם כן מי שטבעה ספינתו בים ה\"נ דיהא אסור אלא הכי פריך וכה\"ג מי חל עליו אנינות כו' ואפי' הוה שייך למגזר ביוה\"כ שמא יאכל א��\"ג דכ\"ע לא אכלי הכא לא שייך למגזר דלאו אונן הוא ומשני נהי כו' איטרודי מי לא מיטריד וכיון דמצטער על כך הילכך אי הוה שייך למיגזר הוה פריך שפיר דנגזור שמא יאכל ביה\"ך והוא אסור משום יה\"ך נראה דאין ראיה מכאן כלל דאיכא למימר דהכי פריך ומי גזר ר\"י שמא יאכל והתנן כו' לאו היינו משום אנינות דכיון שמת ביה\"כ אין כאן אנינות אלא הכי פריך דכי היכי דגזר ר\"י בכ\"ג אונן שאינו עובד כל היום גזירה שמא יאכל ה\"נ ניגזור הכא דאע\"ג דאין דין אנינות ביה\"ך מ\"מ כיון דמצטער עליה חיישינן שמא יאכל ולאו אדעתיה ואסור משום יוה\"כ וכי פריך בגמ' וכה\"ג מי חל עליו אנינות הא מגרשה כו' ולא אסיק אדעתיה טעמא דאיטרודי מי לא מטריד ה\"ה דהוה מצי למפרך משום דאין אנינות ביוה\"כ דכיון דלא חל עליה דין אנינות לא גזרינן משום מאי דס\"ד השתא אלא דעדיפה מינה קפריך דהא מיגרשה וקיימא ואין כאן דין אנינות כלל דמשום דאין אנינות ביה\"כ לא ק\"ל משום דכיון דהא מיהא אשתו היא ומצטער עליה אע\"ג דאין דין אנינות נוהג ביה\"כ איכא למיגזר שפיר שמא יאכל ולאו אדעתיה אלא מיהו משום דהא מיגרשה וקיימא ק\"ל דכיון דמגורשת היא למפרע לא שייך למיגזר שמא יאכל שהרי לאו אשתו היא והו\"ל כשאר כ\"ג ביה\"כ דלא חיישי' שמא יאכל ואהא משני נהי דמיגרשה וקיימא איטרודי מי לא מיטריד דכיון דלא גירשה אלא על תנאי ולצורך שניה אכתי חביבותיה גבה ואית לן למיחש שמא יאכל ולאו אדעתיה וכן צ\"ל ע\"כ אף לדעת הרב מש\"ל שהרי כתב דאע\"ג דאין אנינות במועד מ\"מ אסור לאכול בקדשים משום טירדא ואם כן תקשי לפום ס\"ד דמקשה דפריך וכה\"ג מי חל עליה אנינות כו' ולא אסיק אדעתיה טעמא דאיטרודי מי לא מיטריד אמאי לא פריך מטעמא דאין אנינות ביה\"כ ואי ס\"ל דמשום טירדא אסור לאכול בקדשים א\"כ מאי קא ק\"ל וכה\"ג כו' הא אע\"ג דאין כאן אנינות משום טירדא אסור אלא עכ\"ל דאף לפום ס\"ד דמקשה ודאי קים ליה האי סברא דמשום טירדא אסור לאכול בקדשים ומש\"ה לא ק\"ל מטעמא דאין אנינות ביוה\"כ אלא דהוה ס\"ל דכיון דלמפרע היא מגורשת אין כאן טירדא כלל והו\"ל כשאר כ\"ג ביה\"כ וכמ\"ש ומ\"מ נראה שהדין דין אמת אף לפי פי' תוס' ישנים דאע\"ג דקיימא לן דאין אנינות במועד אינו אלא לענין אנינות של דבריהם דהיינו שהוא אסור לאכול בשר ויין לא גזרו חכמים בשבת וי\"ט: אמנם לענין אנינות של תורה אפי' בי\"ט ושבת יש דין אנינות עליו ואסור לאכול בקדשים ולא משום טעמא דטירדא כמ\"ש הרב ז\"ל וראיה מדתנן בפסחים בפרק האשה דצ\"א אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים ואמרינן עלה בגמ' דקסבר אנינות לילה דרבנן והשתא אם איתא דאף לענין אנינות של תורה אין אנינות במועד למה לי למימר טעמא משום דאנינות לילה מדרבנן ת\"ל דאין אנינות בי\"ט ומתני' היכי קתני אבל לא בקדשים הא כיון דאין אנינות במועד אמאי אסור לאכול בקדשים ולומר דמתני' איירי בפסח ב' זה ודאי דוחק גדול אלא מוכח ודאי דלענין אנינות של תורה אפי' במועד יש דין אנינות עליו: גם מאי דמספ\"ל להרב ז\"ל אי דין זה דטירדא אוסר בקדשים לדעת רש\"י אם הוא מדאורייתא או מדרבנן לא ידענא מאי קא מספ\"ל שהרי לדעת רש\"י ז\"ל שפי' דכי משני איטרודי מי לא מיטריד היינו משום דטרוד אסור לאכול בקדשים עכ\"ל דס\"ל דטירדא אוסר בקדשים מדאורייתא דאי דרבנן מאי משני הא כיון דאין איסורו אלא מדרבנן לא גזר ר\"י שמא יאכל מידי דהוי אאנינות לילה דס\"ל לר\"י דכיון דאנינות לילה דרבנן כהן גדול אונן מקריב בלילה משום דהוה ליה גזרה לגזרה וכמ\"ש התוס' בד\"ה שאינו עובד ורש\"י בד\"ה גזרינן שמא יאכלו אם כן אכתי הדרא קושיא לדוכתא וכה\"ג מי חיילה כו' וכיון דאינו אלא מדרבנן לא גזר ר\"י וא\"ל הכא שאני דגזרינן שמא יאכל ונמצא פוגע באיסור תורה דאוכל בי\"ה דא\"כ לא הוה ליה לרש\"י למיהב טעמא משום דטרוד אסור בקדשים שהרי טעם זה אינו מעלה ומוריד כלל אלא מוכח דטירדא אוסר באכילת קדשים מדין תורה כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חטאת </b> <b> ואשם כו' ואינם באים בנדר ונדבה.</b> עיין מ\"ש רש\"י ז\"ל פ\"ק דנדרים ד\"ו ד\"ה אם מחויב כו' וז\"ל שאם אמר הרי זה עלי חטאת אע\"ג דלא היה מחויב כו' דבריו קיימין והוא תימא דהא קי\"ל דאין חטאת בא בנדבה ועיין בהרמ\"ע מפאנו סי' [כ\"ו] וראיתי למורי הרב ז\"ל בס' לשון למודים בהלכות נדרים סי' קי\"ג תי' משם מוהר\"י אירג\"ס ז\"ל דס\"ל לרש\"י דהא דאין חטאת בא בנדבה היינו דוקא לענין שלא להקריבו לקרבן חטאת אבל לענין שתחול קדוש' חטאת על הבהמה ודאי דנידר ונידב הוא ולמיתה אזלה והביא סמוכות לזה ממ\"ש רש\"י בתמור' דקכ\"ו ע\"ש באורך וי\"ל לפי דבריו מהא דאמרינן בתמורה דקי\"ו ר\"י אומר ה' חטאות מתות ולד חטאת כו' ואם איתא שש חטאות מתות הו\"ל לר\"י למתני ותו דהתם אמרינן ד' נתנו להם והעמידום על ה' ר' נתן אומר אחת נתנו להם והעמידום על חמש ואם איתא העמידום על שש הול\"ל וי\"ל דברייתא לא קחשיב אלא במי שמחוייב חטאת גמור הראוי להקרבה אלא שבא הלכה למשה מסיני ומיעטינהו משא\"כ במי שאינו מחויב חטאת דהא פשיטא להו דלא חזי להקרבה כיון שאין חטאת בא בנדבה והילכך למיתה אזלה והל\"מ כי אתא דוקא אהני חמשה הוא דאתא דההיא פשיטא ודאי דאזלה למיתה ובהכי י\"ל מה שראיתי מקשים משם הרב כמוהר\"ר אפרים פישיל ז\"ל דאיך אפשר להסתפק בולד חטאת שהיא אחת מחמש חטאות אם היא אחת מהם שנאמרה למשה מסיני שהרי אמרינן בתמורה דקי\"ח ע\"א דהל\"מ כל שבחטאת מתה באשם ירעה והשתא אם אחת שנאמרה למשה מסיני היא ולד חטאת באשם לא משכחת לה כה\"ג שאין אשם בא אלא מן הזכרים ולפי האמור ניחא דהל\"מ אצטריך למי שאינו מחויב חטאת ואמר ה\"ז חטאת דפשיטא לן דלמיתה אזלה באשם ירעה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחת </b>\n<b> נדרים ונדבות כו' אינו עובר בל\"ת עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה.</b> כתב מרן ואף על גב דסתם מתני' בפ\"ק דר\"ה כר\"ש לא חש לה רבינו כו' ועוד דמשמע דרבא ס\"ל הכי וסתם ספרי כת\"ק דברייתא יע\"ש וראיתי להרב ל\"ח בפ\"א מה' חגיגה שהקשה עמ\"ש רבינו שם דין ז' וז\"ל ודבר זה מפי השמועה נלמד שחג השבועות כחג המצות לתשלומין כתב ז\"ל נראה דדרשא זו היא הנאמרת בפ\"ק דחגיגה די\"ז ומנין לעצרת שיש לו תשלומין כל ז' שנאמר בחג המצות ובחג השבועות מקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לו תשלומין כל ז' אף חג השבועות כו' וקשה דבפ\"ק דר\"ה ד\"ה אפליגו תנאי בבל תאחר ואמרו שם דר\"מ וראב\"י דסבירא להו דברגל א' או בב' רגלים עובר בבל תאחר דרשי להך הקישא דחג המצות וחג השבועות לכדר\"א אמר ר' אושעיא דאמר עצרת יש לו תשלומין כל ז' ופריך עלה בגמרא ות\"ק ור\"ש דדרשי האי קרא לבל תאחר דבעינן ג' רגלים תשלומין דעצרת מנ\"ל ומשני נפ\"ל מדתני רבא בר שמואל אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת כו' ואם כן כיון דרבינו פס�� כת\"ק דר\"ש דהיכא דעבר עליו ג' רגלים עובר בבל תאחר ודריש לקרא לבל תאחר ע\"כ תשלומין לעצרת נפ\"ל מדתני רבה בר שמואל ואם כן איך כתב רבינו דרשא דר' אושעיא דלא אתי אלא אליבא דר\"מ וראב\"י ושמא מ\"ש רבינו חג השבועות כחג המצות לאו מהאי קרא קאמר ליה אלא מדרשא דרבה בר שמואל וזה דוחק ועוד מה נעשה לסמ\"ג ז\"ל שכתב בעשין רכ\"ח הך דרשא דר' אושעיא ובלאוין סימן של\"א פסק כת\"ק דר\"ש יע\"ש שהניחו בצ\"ע וכן קשה לדעת הרע\"ב דבפ\"ק דר\"ה פסק הלכה כת\"ק דר\"ש דבעינן ג' רגלים ואלו בפ\"ק דחגיגה משנה ז' כתב דעצרת יש לו תשלומין מדרשא דר' אושעיא ולע\"ד נראה ליישב ולומר דלרבינו ז\"ל קשיתיה דכיון דהלכה כת\"ק דר\"ש וכמו שהכריח מרן ז\"ל לדעת רבינו אם כן היכי דריש ר' אושעיא לקרא דחג המצות לתשלומין עד עצרת ואליבא דר\"מ וראב\"י דלית הלכתא כוותייהו ותו דהא דרבי אושעיא משמע דהלכתא היא דבפ' ואלו מגלחין דכ\"ד ע\"ב אמרינן דרש רב ענני בר ששון יום א' לפני עצרת ועצרת הרי כאן י\"ד שמע ר' אמי איקפד אטו דידיה היא דר\"א אר' אושעיא דאמר מנין לעצרת כו' משמע דהא דר' אושעיא הלכתא היא דאל\"כ הו\"ל לאתויי מדרש' דרבה בר שמואל דאתי אליבא דת\"ק דר\"ש דהלכתא היא ולא דרשא דרבי אושעיא אלא משמע בהא דרבי אושעיא אתיא נמי כת\"ק דר\"ש והיינו משום דרבינו ז\"ל גריס כגי' ר\"ח ז\"ל שכתבו התוספות ז\"ל בפ\"ק דר\"ה ד\"ה ואין צריך לומר חג הסוכות שבו הכתוב מדבר ולמה נאמר לומר שזו היא אחרון זו היא גי' הקונטרס כו' ור\"ח גריס אין צריך לומר בחג המצות דבו פתח הכתוב תחילה ולמה נאמר לומר שזה ראשונה עכ\"ל וא\"כ איכא למימר דאע\"ג דת\"ק דריש ליתורא דחג המצות וחג השבועות לבל תאחר מ\"מ אכתי ק\"ל קו' ר\"ש דקאמר אצ\"ל בחג המצות שבו פתח הכתוב תחילה ואפילו שהזכירן לג' רגלים לבל תאחר מ\"מ כיון דכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך בחג השבועות ובחג הסוכות ממילא ידעינן דבחג המצות מדבר דבו פתח הכתוב תחילה ואם כן אייתר ליה חג המצות לת\"ק דר\"ש להיקשא לומר מה חג המצות יש לו תשלומין כל ז' אף חג השבועות כן ותלמודא דפריך ות\"ק דר\"ש תשלומין לעצרת מנ\"ל ומשני נפ\"ל מדרבה בר שמואל כו' ולא משני דלת\"ק דר\"ש נפ\"ל מיתורא דחג המצות איכא למימר דה\"ה דהוה מצי לשנויי הכי אליבא דת\"ק דר\"ש אלא דכיון דלר\"ש צ\"ל ע\"כ דנפ\"ל מדרבה בר שמואל משום הכי משני חד שנויי לתרווייהו ואפילו לכשת\"ל דקו' ר\"ש לא חשיב ליה לת\"ק וס\"ל דכיון דקרא אצטריך למכתב בהדיא חג השבועות וחג הסוכות לבל תאחר כתיב נמי חג המצות בהדיא אגב אינך אפי\"ה לא קשיא לת\"ק תשלומין לעצרת מנ\"ל דנפ\"ל מדרבה בר שמואל מיהו קושטא דמילתא דהך דרבי אושעיא אתי כתנא קמא דר\"ש וכדמוכח סוגי' דמ\"ק וכמ\"ש וא\"ת אם איתא דלת\"ק דר\"ש אייתר ליה חג המצות להיקשא לומר דעצרת יש לו תשלומין כרבי אושעייא א\"כ מנ\"ל דקרא אתא לבל תאחר דבעינן ג' רגלים אימא דכול' קרא להא דרבי אושעייא הוא דאתא י\"ל דס\"ל לתנא קמא דאי עיקר קרא להכי הוא דאתא אם כן חג הסוכות למה לי למיכתב אלא מוכרח דקרא אתא לבל תאחר ותרווייהו שמעינן מיניה וס\"ל לת\"ק דלענין לינה לא בעינן היקשא לומר מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות טעון לינה משום דנפ\"ל מקרא דופנית בבקר וכמ\"ש התוספות בפ\"ב דחגיגה די\"ז ע\"א ד\"ה אפילו חג הסוכות וליכא לאקשויי דאי משום יתורא דחג הסוכות הוא דיליף ת\"ק דר\"ש דקרא אתא לבל תאחר אם כן מנ\"ל דבעינן ג' רגלים נימא דבחג הסוכות דוקא הוא דעובר בבל תאחר וכדס\"ל לראב\"ש י\"ל דס\"ל כת\"ק דכיון ��קרא בחדא מחתא מחתינהו לחג המצות וחג השבועות דחיקא מילתא לומר דחג הסוכות כתיב לענין בל תאחר וחג המצות וחג השבועות לענין תשלומין גרידא משום הכי ס\"ל דכולהו כתיבי לענין בל תאחר אלא דילפינן מיניה תשלומין דעצרת מיתורא דחג המצות כנ\"ל: ודרך אגב ראיתי לבאר מ\"ש התוספות בפ\"ק דר\"ה ד\"ה ג' רגלים כסדרן וז\"ל ומתני' דניסן ר\"ה ר\"ש היא והכי אמרינן לקמן יע\"ש שדבריהם ז\"ל לעין הקורא כל אשר בתוכו תמה שהרי בהדיא אמרינן התם נ\"מ לעבור בבל תאחר ור\"ש היא כו' ולא עוד אלא שהוצרכו להביא עצות מרחוק מדאמרינן לקמן ומשמע שכונתם למ\"ש בגמ' ד\"ז ע\"ב באחד באלול ר\"ה למעשר בהמה מני ר\"מ היא כו' ולרגלים מני ר\"ש היא כו' ואשר אני אחזה לפ' שבאו לאפוקי דלא נימא דמאי דקאמר בגמ' נ\"מ לבל תאחר ור\"ש היא לאו דוקא ר\"ש אלא כראב\"י נמי מצי אתי דאיכא למימר דראב\"י לא פליג אר\"ש אלא אמאי דקאמר דבעי' ג' רגלים כסדרן קאמר איהו דבב' רגלים עובר מיהו למאי דס\"ל לר\"ש דבעי' כסדרן וחג המצות תחילה בהא מודה ליה לר\"ש ומאי דקאמר תלמודא ר\"ש היא היינו משום דבדברי ר\"ש מפורש בהדיא הכי ואיהו הוא מאריה דהאי שמעתתא קאמר דר\"ש היא ואהא באו לאפוקי פי' זה וכתבו ומתניתין דניסן ר\"ה ר\"ש דוקא היא ולא ראב\"י דלראב\"י לא בעינן כסדרן והביאו ראיה מדאמרינן לקמן והיינו ממאי דפריך בדף ז' באחד באלול כו' מני ר\"מ היא כו' ולרגלים מני ר\"ש היא אימא סיפא ר\"א ור\"ש אומרים בא' בתשרי רישא וסיפא ר\"ש ומציעתא ר\"מ היא כו' ואם איתא מאי ק\"ל אימא דרישא ראב\"י היא ולא ר\"מ אלא משמע דלראב\"י לא בעי כסדרן ואפשר עוד שכוונו כמ\"ש והכי אמרינן לקמן למאי דפריך בגמרא דף ד' ע\"ב ור\"ש וראב\"י האי בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מאי דרשי ביה ומשני מבעי להו לכדר\"א כו' ואם איתא מאי פריך לראב\"י הא לראב\"י אצטריך חג המצות וחג השבועות למדרש דבעינן כסדרן וחג המצות תחלה אלא משמע ודאי דלראב\"י לא בעי כסדרן ואי קשיא לך הא אכתי לתלמודא גופי' תקשי מנ\"ל דלראב\"י לא בעי כסדרן אדפריך וראב\"י האי בחג המצות מאי דריש ביה י\"ל דס\"ל לתלמודא דאם איתא דלראב\"י ס\"ל דבעינן כסדרן מקרא דחג המצות ודריש ליה לקרא לבל תאחר אם כן הול\"ל דבעינן ג' רגלים כר\"ש ואע\"ג דכתיב במועדיכם ומיעוט מועדים שנים מ\"מ כיון דאיכא קרא דגלי בהדיא דבעינן ג' רגלים לא אמרינן מיעוט מועדים שנים אלא משמע ודאי דראב\"י לא דריש קרא דחג המצות לבל תאחר ומשום הכי פריך דמאי דריש ביה כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> כו' ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהיה שלמים חזר כו' שאין חזרה בהקדש ואפילו תכ\"ד כו'.</b> הנה הרב ש\"ך בחלק ח\"מ סימן רנ\"ה ס\"ק ז' דחה דברי רבינו בשתי ידים מסוגיא דפרק מרובה דע\"ג דאמרינן התם וסבר ר\"י תכ\"ד כדבור דמי והתנן ה\"ז תמורת עולה תמורת שלמים כו' ומתרצינן תרי תכ\"ד הוו חד כדי שת\"ל וחד כדי שר\"ל כדי שת\"ל לית ליה דנפיש מילי כדי שר\"ל אית ליה הרי בהדיא דבגמ' רצה להשוות הקדש לשאר מילי לענין תכ\"ד דאי כדעת רבינו מאי פריך שאני התם דהוי הקדש ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ועיין בהרב מש\"ל מה שתי' יע\"ש אך את זה ראיתי בספר מחנה אפרים הנדפס בקרב ימים בהלכות צדקה סימן ח' שכתב דלק\"מ לדעת רבינו כד דייקינן שפיר בסוגי' שם דקאמר מ\"ד תכ\"ד כדבור דמי והאי עיוני הוא דקא מעיין דלפי דעתו ה\"פ מ\"ד תכ\"ד כד\"ד ולא חשבינן ליה נמלך אלא אמרינן עיוני הוא דקא מעיין בה מעיקרא והוי כאלו אמר ב' דברים ביחד ומתחילה כי אמר ה\"ז תמו' עולה היה מעיין אם יאמר שלמים ג\"כ ועדיין לא גמר בדעתו לעולה בלבד קמ\"ל דתכ\"ד לאו כדבור דמי והשתא פי' דשמעתין דמרובה הכי הוא דאי ר\"י ס\"ל בעלמא תכ\"ד כד\"ד כיון שהכל הוא דבור אחד אם כן גבי הקדש נמי נימא דהאי לאו נמלך הוא אלא עיוני קא מעיין עכת\"ד: ולע\"ד דבריו לא האירו דהא רבינו ז\"ל בפ\"ב דשבועות דין י\"ז פסק דתכ\"ד כד\"ד אפילו בכדי ש\"ת לרב ואם כן איך פסק כאן כר\"י דאמר ואם בנמלך לא אמר כלום ואם נפשך לומר דרבינו מיירי בדידעינן ביה דנמלך דלא שייך לומר עיוני קא מעיין קשה דנמצא ג\"כ דאשמיט רבינו דינא דמתניתין עוד בה דאם כן קשה דמאי פריך בגמ' דר\"י אדר\"י נימא דמתניתין דקאמר ונמלך ואמר תמורת שלמים לא אמר כלום איירי בדידעינן דנמלך בהדיא וכדקא מיירי רבינו וקמ\"ל דבהקדש תכ\"ד לאו כד\"ד לכן נראה לע\"ד לומר דלרבינו ז\"ל קשיתיה קו' התוספות ז\"ל שהקשו שם בפ' מרובה ד\"ה וכי תימא דרב אחא מדפתי דאמר תכ\"ד כד\"ד אפילו בכדי ש\"ת לרב כמאן דלרבנן לית להו תכ\"ד כלל ור\"י נמי בתלמיד לרב מודה דלאו כד\"ד יע\"ש ומכח זה הוצרך לומר דמאי דפריך דר\"י אדר\"י הוא על אופן זה דהא חזינן לר\"י דאית ליה תכ\"ד כד\"ד אם כן לענין עדות אף ע\"ג דלא דמיא לעלמא דאלו בעלמא אמרינן תכ\"ד כד\"ד לומר דכיון דתכ\"ד חזר בו אמדינן דעתיה דמעיקרא נמי לא גמרו בדעתו והיינו דהדר ביה מיד אמנם לענין עדות לא שייכא הא כלל לומר תכ\"ד כד\"ד וכיון דאיתזמו אטביחה איפסלו אגניבה ולא מצינן למימר דאטביחה דאיתזום איתזום אגניבה דלא איתזום לא איתזום ונקטינן ליה לחצי דבוריה ועם כל זה חזינן לר\"י דבהא נמי ס\"ל תכ\"ד כד\"ד והיינו משום דס\"ל דכיון דחשבינן ליה חד דבורא כיון דבטיל לי' מקצ' דבורי' בטיל ליה כול' דאי נקטינן לדבורי' כול' דבורי' נקטינן ולא לחצאין כיון דחד דבור' הוא ועיין ברש\"י ז\"ל והיינו דפריך בגמ' ומי אית ליה לר\"י תכ\"ד כד\"ד (כלומר הכא לענין עדות) והתנן כו' הרי בהדיא דלענין הקדש ס\"ל לר\"י תכ\"ד לאו כד\"ד מטעמא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וס\"ל לר\"י דנקטינן לחצי דבוריה דאמר תמורת עולה ולא נקטינן לחצי דבוריה דאמר תמורת שלמים מטעם דאמירתו לגבוה כו' ואם כן ה\"נ נימא הכי דנקטינן לדבורא קמא דגניבה ולא נקטינן לדבור' דטביחה כיון דאיתזמו אטביח' ואגניבה לא איתזמי ומשנינן ב' תכ\"ד הוא חד אית ליה כלו' הכא איירי בתכ\"ד דש\"ר לתלמיד ותכ\"ד דש\"ר אית ליה אף לענין עדיות דלר\"י לא מפלגינן בהכי והתם איירי בתכ\"ד דכדי ש\"ת לרב ותכ\"ד דש\"ת לית ליה לר\"י אפי' בעלמא והשתא ניחא קושית התוספות ז\"ל דרב אחא סבירא ליה כרבנן דר\"י דע\"כ לא פליגי עליה דר\"י אלא לענין עדות ורבינו ז\"ל לענין דינא פסק כותיה ולא מטעמיה אלא משום דאין חזרה בהקדש וכ\"ת א\"כ מנ\"ל לרבינו ז\"ל לומר דשאני הקדש משאר מילי הא ל\"ק דהוכרח לומר כן מסוגיא דזבחים ד\"ל ע\"ב דקאמר ר\"י התם דר\"מ ור\"י בהא פליגי דר\"מ סבר מדהו\"ל למימר תמור' עולה ושלמים וקאמר תמו' עולה תמו' שלמי' ש\"מ מיהדר קא הדר ביה כו' יע\"ש הרי בהדיא דר\"מ ס\"ל דחזרה לא מהני אפי' בכדי ש\"ר לתלמיד דהא ודאי באומר הרי זה תמור' עולה תמור' שלמים ליכא שיהוי יותר מכדי שר\"ל והיינו משום דאין חזרה בהקדש ועיין בס' מחנה אפרים ודוק ודע שמ\"ש הרא\"ש שם בפרק מרובה ולית הלכתא לא כר\"מ ולא כר\"י אלא קי\"ל דאף בכדי ש\"ת לרב תכ\"ד כד\"ד כונתו אליבא דר\"י דכתיבנא לעיל דר\"י ור\"מ אית להו דחזרה לא מהני וס\"ל להרא\"ש דהיינו טעמ' דר\"מ משום דס\"ל בהא כר\"י דתכ\"ד לאו כד\"ד ומש\"ה כתב ולית הלכתא כר\"מ ועיין בהרב מש\"ל ה' שבועות פ\"ב דין הנזכר שהביא דברי הרא\"ש ז\"ל וכתב ודבריו צ\"ע ולע\"ד לא ק\"מ ואשתמיט מיניה סוגי' דזבחים דנראה בהדיא דהרא\"ש אליבא דר\"י קאי דקי\"ל כותיה ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עבודת </b>\n<b> כל ט\"ו בהמות אלו הקריבין ביום זה אינן אלא בכ\"ג כו'.</b> זה מבואר בהוריות פ\"ג ובפ\"ק דיומא ומשמע ודאי דאם כהן הדיוט שימש בעבודות הללו מחלל העבודה דאהרן וחקה כתיב ויש להסתפק למ\"ד שחיטת פרו של כ\"ג פסולה בזר אי חייב מיתה מי נימא אהדריה לאיסורא קמא א\"ד כיון דשחיטה הותרה בזר כדנפ\"ל מדכתיב ושחט סתם וה\"ה שחיטת פרו במשמע כי אהדריה ה\"ד לאיסור עשה דומה לההיא דנו\"נ שכתבו התוס' פ\"ק דביצה די\"ב ע\"ש ואף לכשת\"ל דשחיטת פרו בזר חייב מיתה מספקא לי בכהן הדיוט ששמש אם חייב מיתה כדין זר העובד מי נימא כיון דרחמנא פסלינהו ליה\"כ הרי הן בכלל והזר הקרב יומת ואהדרי' קרא לאיסור א\"ד כיון דהני לאו זרים נינהו ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה ולא דמי לההיא דאמרינן גבי גוזז פסולי המוקדשים דלוקה אע\"ג דלא ידעינן איסור גיזה רק מדכתיב תזבח ולא גיזה דהתם שאני דשפיר קרינן ביה לא תגוז בכור צאנך ואפי' פסולי המוקדשים במשמע ומשום הכי מוקמינן להו אאיסורא קמא משא\"כ כהן הדיוט דליכא למימר דאהדריה לאיסורא קמא שהרי כתיב והזר הקרב וכהן הדיוט לאו זר הוא כלל שהרי הוא עובד בכל יום דביה\"כ פסלינהו קרא דוקא וליכא אלא לאו הבא מכלל עשה וכמו כן יש להסתפק לדעת ריב\"ז שכתבו התוס' ביומא דף ז' ד\"ה אני דפר העל' דבר של צבור לא היה בבית ב' לפי שלא הי' שם כהן משיח כי אם מרובה בגדים ופר זה מקריבו כהן משוח ולא מרובה בגדים ומכ\"ש כהן הדיוט וכמו שכן הוא דעת רש\"י ג\"כ פ\"ק דקידושין דף ל\"ו ע\"ב ומשמע דס\"ל דאם עבד כהן הדיוט עבודתו פסולה אי חייבים עליה מיתה או לא:<br><b> וראיתי </b> להרב פרשת דרכים בדרך מצותיך דס\"ט ע\"ד שנסתפק בכעין זה במאי דקיי\"ל דעבודה פסולה בנשים ונפ\"ל מקרא דכתיב והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן אם עברו בנות אהרן והקטירו אם יהיו חייבות מיתה כזר ששימש או דילמא דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה יע\"ש שהניחו בספק ומ\"מ אף לכשת\"ל דבנות אהרן שהקטירו חייבות מיתה אכתי איכא לספוקי דבנות אהרן שאני דכיון דלא חזו לשום עבוד' כלל הוה לי' זרים ושפיר איכא למימר דאהדריה לאיסורא קמא משא\"כ בכהן הדיוט דבני עבוד' נינהו אלא דמעטינהו קרא ביום הכפורים דבפר העלם דבר איכא למימר ודאי דליכא אלא לאו הבא מכלל עשה והי' נראה להוכיח מהא דפרכינן פ\"ק דקידושין הזאה דהיכא אי בפנים כהן המשיח כתיב ביה ופירש רש\"י ז\"ל משיח כתיב בי' למעוטי הדיוטים וכל שכן נשים והשתא אם איתא דכהן הדיוט שעבד בפר העלם דבר אינו חייב מיתה מאי קו' תימא דמש\"ה אצטריך לי' לתנא למתנייה דאינם ראוים להזאה כשאר עבודות לאשמועינן דחייבים עליה מיתה דאף על גב דכהנים הדיוטים פסולים מכל מקום חיוב מיתה ליכא ומכל מקום מהא ליכא למפשט דא\"ל דתלמודא הכי פריך דאם איתא דתנא חיוב מיתה אתא לאשמועינן לא הו\"ל למיתני בהאי לישנא נוהגים באנשים ולא בנשים דמשמע דעיקר דינא דאינם נוהגים בנשים אתא לאשמועינן והול\"ל בהדיא דחייבות מיתה ותו דאכתי איכ' למימר דסבירא לי' לתלמודא דבנות אהרן ג\"כ אינן חייבות מיתה וכהצד הא' שצידד הרב פרשת דרכים ז\"ל: האמנם מהא דגרסינן בפרק ד' אחין דף ל\"ג ע\"ב נראה שיש להוכיח בהדיא דכהן הדיוט ששימש ביוה\"כ חייב מיתה דפרכינן התם זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה אי בקבלה כו' טלטול בעלמא הוא אי בהקטרה האר\"י הבערה ללאו יצתה אמר ראב\"י בשחיטת פרו של כ\"ג וכדברי האומר שחיטת פרו פסולה כו' ופירש רש\"י אי בהקטרה ר\"י היכי מחייב חטאת משום שבת דקס\"ד חטאת מחייב ליה ורשב\"א ז\"ל שם בחי' הקשה וז\"ל ואיכא למידק היכי ס\"ד השתא דחייב שתים חטאות קאמר דהא זר ששמש אינו מחייב חטאת דלית ביה כרת אלא מיתה בידי שמים ואיכא למימר דהיינו דהדר רב אשי מידי חייבי חטאות קתני כו' כלומר ע\"כ לא קתני אלא או מלקות או איסורין ואיכא למימר נמי דקס\"ד השתא דחייב ב' דקתני בברייתא האי כדיניה והאי כדיניה כלו' מלקות משום זרות וחטאת משום שבת עד דאמר ליה רב אשי דאיסורי קתני ונ\"מ לקוברו בין רשעים וכן פירש הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ד והשתא אם איתא דשחיטת פרו של כ\"ג לדברי האומר דפסולה בזר ליכא אלא איסור עשה דאהרן וחקה דכתיב בפרשה א\"כ תימא על עצמך היכי מוקי לה ראב\"י בשחיטת פרו של כ\"ג הא אכתי תיקשי לי' דהיכי קתני חייב ב' דהיינו מלקות משום זרות הא ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה והרי במוקי לה בהקטר' דחייב עליה מלקות משום שבת ק\"ל דהיכי קתני חייב דמשמע חיוב חטאת כדיני' כ\"ש דקשה טפי כי מוקמינן לה בשחיטת פרו של כ\"ג היכי קתני חייב משום זרות כיון דליכא אלא עשה ואף לפירוש התוס' שכתבו דמאי דפריך הא אר\"י הבערה ללאו יצאת לאו היינו משום דחייב שתים משמע ליה כל אחד כדיניה אלא היינו טעמא משום דכיון דליכא אלא לאו הו\"ל איסור קל על חמור ולא חייל באיסור כולל יש להוכיח ג\"כ שהרי אפילו נימא דאין איסור חל על איסור מ\"מ איסורא מיהא איכא ואם כן מאי ק\"ל אלא ע\"כ לומר דהיינו דק\"ל דבשלמא אי חייב מלקות ניחא שפיר דאיכפל תנא לאשמועינן דחייב ב' דנפ\"מ למלקות אמנם אי ליכא אלא איסורא בעלמא מאי נ\"מ דחדית ליה רב אשי דנפקא מינה לקוברו בין רשעים וזה מבואר למעיין שם בדבריהם בד\"ה מידי יע\"ש והשתא אם איתא דליכא אלא איסור עשה א\"כ היכי מוקי לי' רבינו בשחיטת פרו של כ\"ג הא אכתי תקשי ליה למ\"נ מינה כיון דליכא אלא איסור עשה גרידא וכ\"כ לכשת\"ל דשחיטת פרו בזר חייב מיתה וכהן הדיוט ששימש ליכא אלא איסור עשה קשה אם כן מאי פריך בגמ' א\"ה מאי איריא זר אפילו כ\"ה נמי ומאי קושיי' הא בכהן הדיוט כיון דליכא אלא איסור עשה מאי נפ\"ל מינה וכבר היה אפשר לצדד ולומר דלפי שיטתם ז\"ל כי פריך בגמרא והא אר\"י הבערה ללאו יצאת היינו משום דס\"ל דע\"כ חייב משום שבת דקתני נ\"מ למלקות או לקרבן חטאת הא לענין איסורא גרידא לא הוה פליג רבי שמעון עלה ואמר אין כאן אלא משום זרות כיון דלא נפ\"ל מידי למאי איכפל ר\"ש לאפלוגי עליו אמנם איסור זרות ה\"נ דהוה ס\"ל דחייב דקאמר מצינן למימר דאיסור גרידא הוא והא אתא לאשמועינן דאע\"ג דיש בו איסור זרות חייב עליו משום שבת ועיקר רבותא אחיוב דשבת הוא דאתא לאשמועינן ולאפוקי מר\"ש וחדי' לי' רב אשי דחייב דשבת אינו אלא איסורא בעלמא ונ\"מ לקוברו בין רשעים. האמנם אכתי נראה שיש להוכיח שפיר דאם איתא דכהן הדיוט ששימש ביה\"כ אין כאן זרות אלא איסור עשה גרידא אדמוקי לה בשחיטת פרו של כ\"ג וכמ\"ד שחיטת פרו פסולה והוצרך לדחוקי ולומר דמי שזר אצלו קאמר אמאי לא מוקי לה בכהן הדיוט שהקטיר בכל ט\"ו בהמות הקריבין בו ביום דכיון דאיסור זרות אין בו אלא עשה גרידא ואיסור זרות יש בו לאו ומלקות הו\"ל חמור על הקל וחייל עליה באיסור כולל אלא מוכח ודאי דכהן הדיוט ששימש ביה\"כ חייב מיתה דמהשתא לא מצי לאוקמי בהקטרה דהו\"ל קל על חמור והנראה דה\"ט דכיון דרחמנא אפקיה בלשון זרות והזר הקרב יומת ולא כתיב ישראל בהדי' מי שזר אצלו לאותו עבודה קאמר ואיכא למימר שפיר אהדריה קרא לאיסורא כנ\"ל ודע דמסוגי' הלזו ק\"ל למ\"ש התוס' ביומא דמ\"ב ד\"ה שחיטה משם הר\"י קלצון וז\"ל דמהתם ליכא למיפרך דהתם לאו משום דעבודה היא דהא פסולה אפילו בשאר כהנים אלא בכ\"ג לחודיה אלא גלי רחמנא דבעינן בעלים מידי דהוי אסמיכ' דלאו עבודה היא ובעינן בעלים עכ\"ל וק' טובא דא\"כ היכי מוקי לה הכא בשחיטת פרו של כ\"ג והיכי קתני חייב משום זרות הא כיון דלאו עבודה היא אין כאן זרות וליכא אלא איסורא בעלמא דקעבד שחיט' שלא בבעלים דומיא דסמיכה וצ\"ע: ודע שהתוספות פ\"ק דקדושין דל\"ו ד\"ה הקבלות הקשו דאמאי אצטריך קרא למעוטי בנות אהרן ת\"ל דהו\"ל מ\"ע שהז\"ג ותירצו דאצטריך קרא למעוטי למימר דמחללי עבודה ועבודתם פסולה יע\"ש וק\"ל לפי דעתם ז\"ל דא\"כ בר\"פ כל הזבחים דמני הפסולים לעבודה ועבודתם פסולה אמאי לא תני נשים בהדייהו והתוס' שם ד\"ה זר הקשו וז\"ל הא דלא תני בע\"מ ושתויי יין ופרועי ראש משום דכתיב בהו חילול בהדי' ולא ידעתי מה יענו למה דלא תני נשים בהדייהו ותו קשה דהתם בעי זר מ\"ל וקאמר דבי ר\"י תנא אתיא בק\"ו מבע\"מ מה הבעל מום שאוכל אם עבד חילל כו' ומייתי לה במה הצד ורב משרשייא מייתי לה מק\"ו דיושב והשתא קשה דאמאי לא מייתי לה מק\"ו דבנות אהרן דאוכלות בתרומה וחזה ושוק ומחללי עבודה ק\"ו לזר ואולי דאיכא למיפרך מה לבנות אהרן שכן נתנו בסמיכה אלא דאכתי קשה דאדמייתי לה במה הצד מבע\"מ וטמא מת אמאי לא מייתי לה במה הצד מבעל מום ובנות אהרן דמהשתא ליכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן לא הותרו בבמה דמשמע ודאי דנשים נמי הותרו בבמה כדרך שהותר זר בבמה וראיתי למוהרימ\"ט שהקש' לדברי התוס' הללו דמנ\"ל דמחללי עבודה נימא דמיעוט' דבני אהרן לא אתא אלא לומר דלא מהני ויחזור בהן ויקמוץ דאי לאו קרא הייתי אומר בדיעבד כשרה כו' ותי' דבשאר עבודות דמעכבות לא אצטריך קרא לומר שאינן כשירות בנשים אפילו בדיעבד דת\"ל דאין בגדיהם עליהם וקרא כתיב והיו על אהרן ועל בניו לשרת בקדש והא דכתבו התוס' דמיירי שלבשו את הבגדים א\"נ כיון שלא נצטווה לא כ\"כ אלא לענין חילול עבודה כו' אבל דמקרי עבוד' פשיטא דלא מהני כלל כל שלא היתה בבגדי שרת ואשה ליתא בבגדים דבהדי' כתיב והיו על אהרן ועל בניו את\"ד יע\"ש וק\"ל על דבריו דאם כן מאי פריך בזבחים זר מנ\"ל דמיחל עבודה הא דמדמיעט רחמנא זר להקרבה כדנפ\"ל מקרא דכתיב והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה ע\"כ דמיחל עבודה דאי לענין שאינן כשירות בזר אפילו בדיעבד ת\"ל דאין בגדיהם עליהם כדנפ\"ל מה\"ט לבנות אהרן וצ\"ע:<br><b> ודע </b> דאע\"ג דכל עבודת יוה\"כ אינה כשרה אלא בכ\"ג הולכת אברים לכבש אע\"ג דבעיא כהן ואינה כשיר' בזר מ\"מ כיון דאית בה טירחא ותנן הרגל של ימין בשמאל משום דלא מעכבה כפרה מסתברא שהי' בה פייס וכשר בכהן הדיוט כ\"כ הפר\"ח ז\"ל בקו' מים חיים ד\"ל ע\"ד יע\"ש ונראה דה\"נ גבי פר העלם דבר של צבור לדעת ריב\"א לא בעי כ\"ג ובהכי ניחא מאי דקשה לכאור' לדעת ריב\"א מהא דגרסינן פרק החליל דנ\"ו אמתני' ��תנן משמר שזמנו קבוע מקריב תמידין נו\"נ ושאר קרבנות צבור ואמרינן עלה לאתויי מאי לאתויי פר העלם דבר של ציבור יע\"ש הרי בהדי' דפר העלם דבר של צבור כשר לכהן הדיוט אכן כפי מ\"ש יש לומר דמקריב דקתני כל א' בראוי להם דגבי תמידין נו\"נ בראוי להם קבלה והולכה וכיוצא ופר העלם דבר בראוי להם דהיינו הולכת אברים לכבש והולכת אברים לכבש קרי ליה תנא לשון קריבה כדתנן איל קרב באחד עשר כו' כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שפג) </b> והתוס' שם ד\"ה זר הקשו וז\"ל הא דלא תני בעלי מומין ושתויי יין ופרועי ראש כו'. ולא ידעתי מה יענו למה דלא תני נשים בהדייהו כו'. לק\"מ די\"ל דכיון דתנן לקמן בריש פ\"ג כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים כו' אלמא דנשים בכלל הפסולים שבריש פ\"ב נינהו דהא עלייהו קאי התנא בריש פ\"ג והרי נתן טעם שם דלמה שחיטת פסולים כשרה משום דאפי' שחיטת נשים נמי כשרה וע\"ש:<br><b> (שפד) </b> דמשמע ודאי דנשים נמי הותרו בבמה כדרך שהותר זר בבמה כו'. תמהני דמה ענין שמיטה אצל הר סיני שהרי מ\"ע של הקרבת קרבנות הוי מ\"ע שהזמן גרמא דהא ביום צותו כתיב וא\"כ הא נשים לא שייכי בעשה זו וכיון דכתיב וזרק הכהן את הדם על המזבח וילפינן מזה דמזבח צריך כהן ולא במה נמצא דדוקא זר מותר בהקרבת קרבנות בבמה משא\"כ נשים דהא מ\"ע שהז\"ג היא וי\"ל דלא הותרו בבמות ואפי' למ\"ד דנשים סומכות רשות נמי צ\"ע אם עבודתן כשרה לחייב נמי על קרבן שהקריבו משום איסור פיגול נותר וטמא. ואין לומר דכיון דלא קא חשיב במתניתין דשלהי מסכת זבחים דלענין נשים שווין בזה ובזה מכלל דנשים הותרו בבמה דז\"א משום דא\"כ יקשה נמי בהא דמספקא לי' להש\"ס בריש פ\"ב דזבחים אי אונן כשר בבמה דאמאי לא פשיט דכשר מדלא תני נמי במתניתין הנ\"ל דלענין אונן שוין בזה ובזה מכלל דאונן כשר בבמה. ובאמת קשה לכאורה אמאי לא פשיט שם בש\"ס הנ\"ל מדלא קחשיב במתניתין הנ\"ל אונן נמי בהדי פגול נותר וטמא ש\"מ דאונן כשר בבמה בשלמא למאי דפי' רש\"י שם דהאי טמא היינו בשר טמא שפיר י\"ל דלא תני התם אלא איסור קרבן ולא איסור מקריב אבל להרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דהטמא פירושו שטמא המקריב קשה טובא:<br><b> וצ\"ל </b> דמש\"ה מספקא לי' להש\"ס שם אי אונן כשר בבמה משום די\"ל דלענין מה שבזה ובזה שוים תני ושייר כמו דלא ילפינן מרישא דאונן פסול בבמה מדלא קחשיב אונן להיתרא בהדי אין בין כו' משום דאיכא למימר דתני ושייר וכמו דשייר יושב דכשר בבמה כמ\"ש התוס' בדף ט\"ז ע\"א בד\"ה הג\"ה כו' וא\"כ ה\"נ י\"ל דבסיפא שייר נשים לאיסורא ומש\"ה איכא למימר נמי דבאמת אונן ג\"כ פסול בבמה והא דלא קחשיב שם בסיפא דמתניתין הנ\"ל דלענין אונן שוים בזה ובזה משום דשיירי' לאונן כמו דשייר נשים וא\"כ הרי אדרבה מוכח מזה דנשים לא הותרו בבמה. אלא דאכתי יש לפקפק בזה שהרי אפי' אי נימא דנשים לא הותרו בבמה מ\"מ הרי זה לא חשיב שיור כיון דהתנא לא קחשיב להו נמי לנשים אפי' בין הפסולים בבית עולמים ברפ\"ב דזבחים וכנ\"ל. והנה לפום ריהטא פשיטא לי דלענין לילה שוים בזה ובזה כיון דביום צותו כתיב ובהכי ניחא הא דנקט התנא בלישני' אבל הזמן הנותר והטמא שוים בזה ובזה ולא נקט הכא כשגרת לישני' בכל מקום דהיינו פגול נותר וטמא ביחד לפירש\"י דהאי טמא לענין אכילה מיירי (עיין מ\"ש מו\"ז בתיו\"ט שלהי זבחים בד\"ה והטמא) די\"ל דהתנא בא לומר דלענין זמן הקרבה דהיינו ביום דוקא נמי שוים בזה ובזה ומש\"ה נקיט זמן למכלל ג\"כ בפגול התלוי בזמן את זמן ההקרבה בבמה שהוא נמי ביום ולא בלילה. אבל מ\"מ מה שכתבתי לעיל דמש\"ה הוי הקרבה מ\"ע שהז\"ג ואינה כשרה בנשים משום דכתיב ביום צותו יש להשיב על זה שהרי גבי שחיטה נמי כתיב ביום זבחכם דמקרא זה ילפינן דשחיטה מצותה ביום ואפ\"ה שחיטה כשרה בנשים ואפי' בבית עולמים (ועי' מ\"ש התוס' במגלה דהא דשחיטת קדשים אינו אלא ביום דילפינן מקרא דביום זבחכם משום דמביום צותו לא ידעינן שחיטה כיון דלאו עבודה היא דהא כשרה בזר) וא\"כ מה\"ט הא י\"ל נמי דנשים ג\"כ כשרות להקריב בבמה. ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם </b>\n<b> מת הראשון זה השני מתמנה תחתיו.</b> עיין במוהרנ\"ח ז\"ל ח\"ב סימן ע' דקט\"ו ע\"ב שנסתפק אי הכונה לומר דשני זוכה מן הדין ולא זולתו או נאמר דמ\"ש שני חוזר לעבודתו אין הכונה לומר דשני חוזר לעבודתו מן הדין ולא זולתו אלא לומר שאם רצו למנות אותו לכ\"ג יכולים למנותו ולא חיישינן דילמא הו\"ל איבה כמ\"ש בגמ' ע\"ש ומדברי התוס' דנזיר פרק כ\"ג דמ\"ז ע\"ב נרא' דס\"ל דמ\"ש שני חוזר לעבודתו היינו לומר דשני חוזר לעבודתו מן הדין ולא זולתו שכתבו בד\"ה מרובה בגדים בתוך דבריהם וז\"ל אלא יש לפרש כגון שיש כאן כ\"ג משוח שעבד ואירע בו קרי ומשחו אחר תחתיו ועבר יוה\"כ ושוב המשוח הראשון חזר לעבודתו כו' ובין כך ובין כך נגנז שמן המשחה וזה המשוח ראשון גלה עם יכניה ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים אבל משוח שעבר אינו מתמנה תחתיו משום איבה ולהכי ליכא למימר דמת המשיח הראשון דא\"כ משוח שעבר יתמנה תחתיו אלא גלה כו' עכ\"ל ע\"ש והשתא אי ס\"ל דמ\"ש שני חוזר לעבודתו ר\"ל היינו אם רצו למנות אותו אמנם אם לא רצו למנותו רשאים למנות אחר תחתיו אם כן אמאי לא כתבו דמיירי במת הראשון ולא רצו למנותו ומנו אחר תחתיו וכן שמעתי מביאים ראי' מדברי התוספות הללו למה שנסתפק הרב זרע אברהם חחה\"מ סי' כ\"ב דקמ\"א ע\"א אם זה שאמרו מת שני חוזר לעבודתו היינו דוקא כשלא הניח הא' בן ממלא מקום אבותיו כדינו אמנם אם הניח בן ממלא מקום אבותיו כדינו בנו קודם או דילמ' ל\"ש ומדברי התוס' הללו נראה דס\"ל דאפילו בהניח בן ממלא מקום אבותיו אפי\"ה שני חוזר לעבודתו מדלא כתבו דמשכחת לה כשמת המשוח הראשון והניח בן ממלא מקומו ומיהו יש לדחות לכל זה דע\"כ לא נסתפק הרב ז\"ל אלא דוק' בששניהם שוים דהיינו בבית ראשון דכולן משוחים או בבית שני לאחר שגנז יאשיהו שמן המשח' דשניהן הן מרובה בגדים בהא איכא לאסתפוקי דהבן קודם או לדעת מוהראנ\"ח ז\"ל אפילו בשלא הניח בן אם רצו יכולים למנות אחר תחתיו כיון דשניהן שוין אמנם בנדון התוס' ז\"ל כיון דזה השני שנתמנה תחתיו מפני פיסול כ\"ג הוא משוח בשמן המשחה ואם אנו ממנים לאחר או לבנו הוא מרובה בגדים דהא ודאי מסתברא שהשני חוזר לעבודתו הוא ולא אחר ואפילו במקום בן כיון שזה השני משוח הוא בשמן המשחה וזה פשוט ובשיטה מקובצת כ\"י למס' נזיר תי' לקושית התוס' דמשכחת לה במת כ\"ג וכגון דביני ביני נתחכם כהן אחר יותר מזה השני שמינו תחתיו דאז אין ממנין אותו משום דבעינן הכהן הגדול מאחיו שיהא גדול בחכמה ומדברי התוס' נראה שחולקים על זה ולדברי הרא\"ש יש ראיה מדפריך בגמרא פשיטא ולא משני דקמ\"ל דאפילו איכא אחר גדול ממנו בחכמה אפי' הכי שני חוזר לעבודתו כנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>כ\"ז </b>\n<b> ימים אלו מזין עליו ג' וז' כו'.</b> פ\"ק דיומא מחלוקת דר\"מ ור\"י ור\"ח סגן הכהנים ופסק כר\"י ור\"ח מהטעם שכתב מרן ובה' פרה אדומה פ\"ב דין ד' פסק דכהן השורף את הפרה מזין עליו כל ז' וכתב מרן ז\"ל שם וז\"ל בפ\"ג ��פרה ודלא כר\"י דיחידאה הוא ועוד דבפ\"ק דיומא סבר רבא דלא כותיה עכ\"ל ויש לדקדק לטעם ב' שכתב מרן דאם כן גבי יוה\"ך אמאי פסק כר\"י כיון דרבא סבר דלא כותיה מדאמר רבא הלכך כהן גדול ביום הכפורים דלאו בדידן תליא מילתא אלא בקביעותא דירח' תלי' מילתא בתלתא בתשרי בעי לאפרושי וכל היכא דמתרמי תלתא בתשרי מפרשינן ליה ופירש\"י וז\"ל וכל היכא דמתרמי כו' ואע\"ג דלא הוי רביעי שלו בשבת ונמצאת הזאה בטילה ב' ימים הרי מוכח דריב\"א ס\"ל כר\"מ דמזין עליו כל ז' וי\"ל דאי מהא לא אירי' לומר דרבא ס\"ל כר\"מ דאיכא לפרושי דמאי דקאמר רבא כל היכא דמתרמי תלתא בתשרי כו' לא קאי ארביעי שלו כפי' רש\"י ז\"ל אלא איום ג' ושביעי קאי דקאמר דכל היכא דמתרמי ג' וז' אפי' חל ג' או ז' שלו בשבת דנמצאת הזא' בטילה כמ\"ש רבינו אפי' הכי מפרשינן ליה בתלתא בתשרי ולא חיישינן לה כנ\"ל ועוד יש לדחות עיין מ\"ש פ\"ד מה' ביאת מקדש הל' י\"ד ודו\"ק:",
+                "<b>ואם </b>\n<b> חל יום שבת בג' כו' אין מזין עליו.</b> שם בגמ' אמרי' וליטעמיך הזאה כל שבעה מי איכא הא קי\"ל הזאה שבות ואינה דוחה שבת וא\"ל דמאי קו' הא קי\"ל דאין שבות במקדש משום דכהנים זריזין הם ומשמע ודאי דאפילו בהר הבית אמרינן דאין שבות במקדש מדאמרי' בעירובין שבות מקדש במדינה לא התירו משמע דוקא בירושלים הוא דלא התירו אבל במקדש אפי' בה\"ה התירו וא\"כ הכא גבי כ\"ג דכל ז' ימים מפרישין אותו ללשכת פלהדרין כיון דהוי במקדש אין שבות במקדש ואפשר ליישב בההיא דגרסינן בפ' ואלו עוברין דמ\"ז איתביה לחם הפנים כו' ואי אמרת צרכי שבת נעשית ביו\"ט אמאי לא דחי שבת הא אין שבות במקדש א\"ל שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו ופרש\"י שבות קרובה של י\"ט עצמו שצריכה לבו ביום במקדש שבות רחוקה לדחות שבות י\"ט זה בשביל שבת שניה לא התירו במקדש ע\"כ וא\"כ הכי נמי איכא למימר דמש\"ה לא אמרינן אשבמ\"ק משום דהו\"ל שבות רחוקה לדחות שבות שבת זו משום יום הכפורים ולא הוי שבות הצריכה לבו ביום אלא דאכתי אמרינן התם בפלוגתא דתנאי היא ור\"ש ן' הסגן ס\"ל דשבות רחוקה נמי התירו ותו דמשמע התם דלרבא דאית ליה הואיל אפי' ת\"ק נמי ס\"ל דשבות רחוקה התירו ובדאורייתא הוא דפליגי כמ\"ש התוס' שם וא\"כ היכי פריך תלמוד' התם בפשיטות וליטעמיך כו' ואפשר ליישב דס\"ל לתלמוד' דאפילו לר\"ש בן הסגן דס\"ל דשבות רחוקה נמי התירו אינו אלא גבי לחם הפנים דהוי דבר הצריכה לשבת שניה ד\"ת משא\"כ הכא גבי הזאה כיון דאינו אלא מדרבנן ומשום מעלה בעלמא אפילו ר\"ש בן הסגן מודה דלא התירו שבות רחוקה כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,40 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Service_on_the_Day_of_Atonement",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עבודת </b>\n<b> כל ט\"ו בהמות אלו הקריבין ביום זה אינן אלא בכ\"ג כו'.</b> זה מבואר בהוריות פ\"ג ובפ\"ק דיומא ומשמע ודאי דאם כהן הדיוט שימש בעבודות הללו מחלל העבודה דאהרן וחקה כתיב ויש להסתפק למ\"ד שחיטת פרו של כ\"ג פסולה בזר אי חייב מיתה מי נימא אהדריה לאיסורא קמא א\"ד כיון דשחיטה הותרה בזר כדנפ\"ל מדכתיב ושחט סתם וה\"ה שחיטת פרו במשמע כי אהדריה ה\"ד לאיסור עשה דומה לההיא דנו\"נ שכתבו התוס' פ\"ק דביצה די\"ב ע\"ש ואף לכשת\"ל דשחיטת פרו בזר חייב מיתה מספקא לי בכהן הדיוט ששמש אם חייב מיתה כדין זר העובד מי נימא כיון דרחמנא פסלינהו ליה\"כ הרי הן בכלל והזר הקרב יומת ואהדרי' קרא לאיסור א\"ד כיון דהני לאו זרים נינהו ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה ולא דמי לההיא דאמרינן גבי גוזז פסולי המוקדשים דלוקה אע\"ג דלא ידעינן איסור גיזה רק מדכתיב תזבח ולא גיזה דהתם שאני דשפיר קרינן ביה לא תגוז בכור צאנך ואפי' פסולי המוקדשים במשמע ומשום הכי מוקמינן להו אאיסורא קמא משא\"כ כהן הדיוט דליכא למימר דאהדריה לאיסורא קמא שהרי כתיב והזר הקרב וכהן הדיוט לאו זר הוא כלל שהרי הוא עובד בכל יום דביה\"כ פסלינהו קרא דוקא וליכא אלא לאו הבא מכלל עשה וכמו כן יש להסתפק לדעת ריב\"ז שכתבו התוס' ביומא דף ז' ד\"ה אני דפר העל' דבר של צבור לא היה בבית ב' לפי שלא הי' שם כהן משיח כי אם מרובה בגדים ופר זה מקריבו כהן משוח ולא מרובה בגדים ומכ\"ש כהן הדיוט וכמו שכן הוא דעת רש\"י ג\"כ פ\"ק דקידושין דף ל\"ו ע\"ב ומשמע דס\"ל דאם עבד כהן הדיוט עבודתו פסולה אי חייבים עליה מיתה או לא:<br><b> וראיתי </b> להרב פרשת דרכים בדרך מצותיך דס\"ט ע\"ד שנסתפק בכעין זה במאי דקיי\"ל דעבודה פסולה בנשים ונפ\"ל מקרא דכתיב והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן אם עברו בנות אהרן והקטירו אם יהיו חייבות מיתה כזר ששימש או דילמא דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה יע\"ש שהניחו בספק ומ\"מ אף לכשת\"ל דבנות אהרן שהקטירו חייבות מיתה אכתי איכא לספוקי דבנות אהרן שאני דכיון דלא חזו לשום עבוד' כלל הוה לי' זרים ושפיר איכא למימר דאהדריה לאיסורא קמא משא\"כ בכהן הדיוט דבני עבוד' נינהו אלא דמעטינהו קרא ביום הכפורים דבפר העלם דבר איכא למימר ודאי דליכא אלא לאו הבא מכלל עשה והי' נראה להוכיח מהא דפרכינן פ\"ק דקידושין הזאה דהיכא אי בפנים כהן המשיח כתיב ביה ופירש רש\"י ז\"ל משיח כתיב בי' למעוטי הדיוטים וכל שכן נשים והשתא אם איתא דכהן הדיוט שעבד בפר העלם דבר אינו חייב מיתה מאי קו' תימא דמש\"ה אצטריך לי' לתנא למתנייה דאינם ראוים להזאה כשאר עבודות לאשמועינן דחייבים עליה מיתה דאף על גב דכהנים הדיוטים פסולים מכל מקום חיוב מיתה ליכא ומכל מקום מהא ליכא למפשט דא\"ל דתלמודא הכי פריך דאם איתא דתנא חיוב מיתה אתא לאשמועינן לא הו\"ל למיתני בהאי לישנא נוהגים באנשים ולא בנשים דמשמע דעיקר דינא דאינם נוהגים בנשים אתא לאשמועינן והול\"ל בהדיא דחייבות מיתה ותו דאכתי איכ' למימר דסבירא לי' לתלמודא דבנות אהרן ג\"כ אינן חייבות מיתה וכהצד הא' שצידד הרב פרשת דרכים ז\"ל: האמנם מהא דגרסינן בפרק ד' אחין דף ל\"ג ע\"ב נראה שיש להוכיח בהדיא דכהן הדיוט ששימש ביוה\"כ חייב מיתה דפרכינן התם זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה אי בקבלה כו' טלטול בעלמא הוא אי בהקטרה האר\"י הבערה ללאו יצתה אמר ראב\"י בשחיטת פרו של כ\"ג וכדברי האומר שחיטת פרו פסולה כו' ופירש רש\"י אי בהקטרה ר\"י היכי מחייב חטאת משום שבת דקס\"ד חטאת מחייב ליה ורשב\"א ז\"ל שם בחי' הקשה וז\"ל ואיכא למידק היכי ס\"ד השתא דחייב שתים חטאות קאמר דהא זר ששמש אינו מחייב חטאת דלית ביה כרת אלא מיתה בידי שמים ואיכא למימר דהיינו דהדר רב אשי מידי חייבי חטאות קתני כו' כלומר ע\"כ לא קתני אלא או מלקות או איסורין ואיכא למימר נמי דקס\"ד השתא דחייב ב' דקתני בברייתא האי כדיניה והאי כדיניה כלו' מלקות משום זרות וחטאת משום שבת עד דאמר ליה רב אשי דאיסורי קתני ונ\"מ לקוברו בין רשעים וכן פירש הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ד והשתא אם איתא דשחיטת פרו של כ\"ג לדברי האומר דפסולה בזר ליכא אלא איסור עשה דאהרן וחקה דכתיב בפרשה א\"כ תימא על עצמך היכי מוקי לה ראב\"י בשחיטת פרו של כ\"ג הא אכתי תיקשי לי' דהיכי קתני חייב ב' דהיינו מלקות משום זרות הא ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה והרי במוקי לה בהקטר' דחייב עליה מלקות משום שבת ק\"ל דהיכי קתני חייב דמשמע חיוב חטאת כדיני' כ\"ש דקשה טפי כי מוקמינן לה בשחיטת פרו של כ\"ג היכי קתני חייב משום זרות כיון דליכא אלא עשה ואף לפירוש התוס' שכתבו דמאי דפריך הא אר\"י הבערה ללאו יצאת לאו היינו משום דחייב שתים משמע ליה כל אחד כדיניה אלא היינו טעמא משום דכיון דליכא אלא לאו הו\"ל איסור קל על חמור ולא חייל באיסור כולל יש להוכיח ג\"כ שהרי אפילו נימא דאין איסור חל על איסור מ\"מ איסורא מיהא איכא ואם כן מאי ק\"ל אלא ע\"כ לומר דהיינו דק\"ל דבשלמא אי חייב מלקות ניחא שפיר דאיכפל תנא לאשמועינן דחייב ב' דנפ\"מ למלקות אמנם אי ליכא אלא איסורא בעלמא מאי נ\"מ דחדית ליה רב אשי דנפקא מינה לקוברו בין רשעים וזה מבואר למעיין שם בדבריהם בד\"ה מידי יע\"ש והשתא אם איתא דליכא אלא איסור עשה א\"כ היכי מוקי לי' רבינו בשחיטת פרו של כ\"ג הא אכתי תקשי ליה למ\"נ מינה כיון דליכא אלא איסור עשה גרידא וכ\"כ לכשת\"ל דשחיטת פרו בזר חייב מיתה וכהן הדיוט ששימש ליכא אלא איסור עשה קשה אם כן מאי פריך בגמ' א\"ה מאי איריא זר אפילו כ\"ה נמי ומאי קושיי' הא בכהן הדיוט כיון דליכא אלא איסור עשה מאי נפ\"ל מינה וכבר היה אפשר לצדד ולומר דלפי שיטתם ז\"ל כי פריך בגמרא והא אר\"י הבערה ללאו יצאת היינו משום דס\"ל דע\"כ חייב משום שבת דקתני נ\"מ למלקות או לקרבן חטאת הא לענין איסורא גרידא לא הוה פליג רבי שמעון עלה ואמר אין כאן אלא משום זרות כיון דלא נפ\"ל מידי למאי איכפל ר\"ש לאפלוגי עליו אמנם איסור זרות ה\"נ דהוה ס\"ל דחייב דקאמר מצינן למימר דאיסור גרידא הוא והא אתא לאשמועינן דאע\"ג דיש בו איסור זרות חייב עליו משום שבת ועיקר רבותא אחיוב דשבת הוא דאתא לאשמועינן ולאפוקי מר\"ש וחדי' לי' רב אשי דחייב דשבת אינו אלא איסורא בעלמא ונ\"מ לקוברו בין רשעים. האמנם אכתי נראה שיש להוכיח שפיר דאם איתא דכהן הדיוט ששימש ביה\"כ אין כאן זרות אלא איסור עשה גרידא אדמוקי לה בשחיטת פרו של כ\"ג וכמ\"ד שחיטת פרו פסולה והוצרך לדחוקי ולומר דמי שזר אצלו קאמר אמאי לא מוקי לה בכהן הדיוט שהקטיר בכל ט\"ו בהמות הקריבין בו ביום דכיון דאיסור זרות אין בו אלא עשה גרידא ואיסור זרות יש בו לאו ומלקות הו\"ל חמור על הקל וחייל עליה באיסור כולל אלא מוכח ודאי דכהן הדיוט ששימש ביה\"כ חייב מיתה דמהשתא לא מצי לאוקמי בהקטרה דהו\"ל קל ��ל חמור והנראה דה\"ט דכיון דרחמנא אפקיה בלשון זרות והזר הקרב יומת ולא כתיב ישראל בהדי' מי שזר אצלו לאותו עבודה קאמר ואיכא למימר שפיר אהדריה קרא לאיסורא כנ\"ל ודע דמסוגי' הלזו ק\"ל למ\"ש התוס' ביומא דמ\"ב ד\"ה שחיטה משם הר\"י קלצון וז\"ל דמהתם ליכא למיפרך דהתם לאו משום דעבודה היא דהא פסולה אפילו בשאר כהנים אלא בכ\"ג לחודיה אלא גלי רחמנא דבעינן בעלים מידי דהוי אסמיכ' דלאו עבודה היא ובעינן בעלים עכ\"ל וק' טובא דא\"כ היכי מוקי לה הכא בשחיטת פרו של כ\"ג והיכי קתני חייב משום זרות הא כיון דלאו עבודה היא אין כאן זרות וליכא אלא איסורא בעלמא דקעבד שחיט' שלא בבעלים דומיא דסמיכה וצ\"ע: ודע שהתוספות פ\"ק דקדושין דל\"ו ד\"ה הקבלות הקשו דאמאי אצטריך קרא למעוטי בנות אהרן ת\"ל דהו\"ל מ\"ע שהז\"ג ותירצו דאצטריך קרא למעוטי למימר דמחללי עבודה ועבודתם פסולה יע\"ש וק\"ל לפי דעתם ז\"ל דא\"כ בר\"פ כל הזבחים דמני הפסולים לעבודה ועבודתם פסולה אמאי לא תני נשים בהדייהו והתוס' שם ד\"ה זר הקשו וז\"ל הא דלא תני בע\"מ ושתויי יין ופרועי ראש משום דכתיב בהו חילול בהדי' ולא ידעתי מה יענו למה דלא תני נשים בהדייהו ותו קשה דהתם בעי זר מ\"ל וקאמר דבי ר\"י תנא אתיא בק\"ו מבע\"מ מה הבעל מום שאוכל אם עבד חילל כו' ומייתי לה במה הצד ורב משרשייא מייתי לה מק\"ו דיושב והשתא קשה דאמאי לא מייתי לה מק\"ו דבנות אהרן דאוכלות בתרומה וחזה ושוק ומחללי עבודה ק\"ו לזר ואולי דאיכא למיפרך מה לבנות אהרן שכן נתנו בסמיכה אלא דאכתי קשה דאדמייתי לה במה הצד מבע\"מ וטמא מת אמאי לא מייתי לה במה הצד מבעל מום ובנות אהרן דמהשתא ליכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן לא הותרו בבמה דמשמע ודאי דנשים נמי הותרו בבמה כדרך שהותר זר בבמה וראיתי למוהרימ\"ט שהקש' לדברי התוס' הללו דמנ\"ל דמחללי עבודה נימא דמיעוט' דבני אהרן לא אתא אלא לומר דלא מהני ויחזור בהן ויקמוץ דאי לאו קרא הייתי אומר בדיעבד כשרה כו' ותי' דבשאר עבודות דמעכבות לא אצטריך קרא לומר שאינן כשירות בנשים אפילו בדיעבד דת\"ל דאין בגדיהם עליהם וקרא כתיב והיו על אהרן ועל בניו לשרת בקדש והא דכתבו התוס' דמיירי שלבשו את הבגדים א\"נ כיון שלא נצטווה לא כ\"כ אלא לענין חילול עבודה כו' אבל דמקרי עבוד' פשיטא דלא מהני כלל כל שלא היתה בבגדי שרת ואשה ליתא בבגדים דבהדי' כתיב והיו על אהרן ועל בניו את\"ד יע\"ש וק\"ל על דבריו דאם כן מאי פריך בזבחים זר מנ\"ל דמיחל עבודה הא דמדמיעט רחמנא זר להקרבה כדנפ\"ל מקרא דכתיב והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה ע\"כ דמיחל עבודה דאי לענין שאינן כשירות בזר אפילו בדיעבד ת\"ל דאין בגדיהם עליהם כדנפ\"ל מה\"ט לבנות אהרן וצ\"ע:<br><b> ודע </b> דאע\"ג דכל עבודת יוה\"כ אינה כשרה אלא בכ\"ג הולכת אברים לכבש אע\"ג דבעיא כהן ואינה כשיר' בזר מ\"מ כיון דאית בה טירחא ותנן הרגל של ימין בשמאל משום דלא מעכבה כפרה מסתברא שהי' בה פייס וכשר בכהן הדיוט כ\"כ הפר\"ח ז\"ל בקו' מים חיים ד\"ל ע\"ד יע\"ש ונראה דה\"נ גבי פר העלם דבר של צבור לדעת ריב\"א לא בעי כ\"ג ובהכי ניחא מאי דקשה לכאור' לדעת ריב\"א מהא דגרסינן פרק החליל דנ\"ו אמתני' דתנן משמר שזמנו קבוע מקריב תמידין נו\"נ ושאר קרבנות צבור ואמרינן עלה לאתויי מאי לאתויי פר העלם דבר של ציבור יע\"ש הרי בהדי' דפר העלם דבר של צבור כשר לכהן הדיוט אכן כפי מ\"ש יש לומר דמקריב דקתני כל א' בראוי להם דגבי תמידין נו\"נ בראוי להם קבלה והולכה וכיוצא ופר העלם דבר בר��וי להם דהיינו הולכת אברים לכבש והולכת אברים לכבש קרי ליה תנא לשון קריבה כדתנן איל קרב באחד עשר כו' כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שפג) </b> והתוס' שם ד\"ה זר הקשו וז\"ל הא דלא תני בעלי מומין ושתויי יין ופרועי ראש כו'. ולא ידעתי מה יענו למה דלא תני נשים בהדייהו כו'. לק\"מ די\"ל דכיון דתנן לקמן בריש פ\"ג כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים כו' אלמא דנשים בכלל הפסולים שבריש פ\"ב נינהו דהא עלייהו קאי התנא בריש פ\"ג והרי נתן טעם שם דלמה שחיטת פסולים כשרה משום דאפי' שחיטת נשים נמי כשרה וע\"ש:<br><b> (שפד) </b> דמשמע ודאי דנשים נמי הותרו בבמה כדרך שהותר זר בבמה כו'. תמהני דמה ענין שמיטה אצל הר סיני שהרי מ\"ע של הקרבת קרבנות הוי מ\"ע שהזמן גרמא דהא ביום צותו כתיב וא\"כ הא נשים לא שייכי בעשה זו וכיון דכתיב וזרק הכהן את הדם על המזבח וילפינן מזה דמזבח צריך כהן ולא במה נמצא דדוקא זר מותר בהקרבת קרבנות בבמה משא\"כ נשים דהא מ\"ע שהז\"ג היא וי\"ל דלא הותרו בבמות ואפי' למ\"ד דנשים סומכות רשות נמי צ\"ע אם עבודתן כשרה לחייב נמי על קרבן שהקריבו משום איסור פיגול נותר וטמא. ואין לומר דכיון דלא קא חשיב במתניתין דשלהי מסכת זבחים דלענין נשים שווין בזה ובזה מכלל דנשים הותרו בבמה דז\"א משום דא\"כ יקשה נמי בהא דמספקא לי' להש\"ס בריש פ\"ב דזבחים אי אונן כשר בבמה דאמאי לא פשיט דכשר מדלא תני נמי במתניתין הנ\"ל דלענין אונן שוין בזה ובזה מכלל דאונן כשר בבמה. ובאמת קשה לכאורה אמאי לא פשיט שם בש\"ס הנ\"ל מדלא קחשיב במתניתין הנ\"ל אונן נמי בהדי פגול נותר וטמא ש\"מ דאונן כשר בבמה בשלמא למאי דפי' רש\"י שם דהאי טמא היינו בשר טמא שפיר י\"ל דלא תני התם אלא איסור קרבן ולא איסור מקריב אבל להרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דהטמא פירושו שטמא המקריב קשה טובא:<br><b> וצ\"ל </b> דמש\"ה מספקא לי' להש\"ס שם אי אונן כשר בבמה משום די\"ל דלענין מה שבזה ובזה שוים תני ושייר כמו דלא ילפינן מרישא דאונן פסול בבמה מדלא קחשיב אונן להיתרא בהדי אין בין כו' משום דאיכא למימר דתני ושייר וכמו דשייר יושב דכשר בבמה כמ\"ש התוס' בדף ט\"ז ע\"א בד\"ה הג\"ה כו' וא\"כ ה\"נ י\"ל דבסיפא שייר נשים לאיסורא ומש\"ה איכא למימר נמי דבאמת אונן ג\"כ פסול בבמה והא דלא קחשיב שם בסיפא דמתניתין הנ\"ל דלענין אונן שוים בזה ובזה משום דשיירי' לאונן כמו דשייר נשים וא\"כ הרי אדרבה מוכח מזה דנשים לא הותרו בבמה. אלא דאכתי יש לפקפק בזה שהרי אפי' אי נימא דנשים לא הותרו בבמה מ\"מ הרי זה לא חשיב שיור כיון דהתנא לא קחשיב להו נמי לנשים אפי' בין הפסולים בבית עולמים ברפ\"ב דזבחים וכנ\"ל. והנה לפום ריהטא פשיטא לי דלענין לילה שוים בזה ובזה כיון דביום צותו כתיב ובהכי ניחא הא דנקט התנא בלישני' אבל הזמן הנותר והטמא שוים בזה ובזה ולא נקט הכא כשגרת לישני' בכל מקום דהיינו פגול נותר וטמא ביחד לפירש\"י דהאי טמא לענין אכילה מיירי (עיין מ\"ש מו\"ז בתיו\"ט שלהי זבחים בד\"ה והטמא) די\"ל דהתנא בא לומר דלענין זמן הקרבה דהיינו ביום דוקא נמי שוים בזה ובזה ומש\"ה נקיט זמן למכלל ג\"כ בפגול התלוי בזמן את זמן ההקרבה בבמה שהוא נמי ביום ולא בלילה. אבל מ\"מ מה שכתבתי לעיל דמש\"ה הוי הקרבה מ\"ע שהז\"ג ואינה כשרה בנשים משום דכתיב ביום צותו יש להשיב על זה שהרי גבי שחיטה נמי כתיב ביום זבחכם דמקרא זה ילפינן דשחיטה מצותה ביום ואפ\"ה שחיטה כשרה בנשים ואפי' בבית עולמים (ועי' מ\"ש התוס' במגלה דהא דשחיטת קדשים אינו אלא ביום דילפינן מקרא דביום זבחכם משום דמביום צותו לא ידעינן שחיטה כיון דלאו עבודה היא דהא כשרה בזר) וא\"כ מה\"ט הא י\"ל נמי דנשים ג\"כ כשרות להקריב בבמה. ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם </b>\n<b> מת הראשון זה השני מתמנה תחתיו.</b> עיין במוהרנ\"ח ז\"ל ח\"ב סימן ע' דקט\"ו ע\"ב שנסתפק אי הכונה לומר דשני זוכה מן הדין ולא זולתו או נאמר דמ\"ש שני חוזר לעבודתו אין הכונה לומר דשני חוזר לעבודתו מן הדין ולא זולתו אלא לומר שאם רצו למנות אותו לכ\"ג יכולים למנותו ולא חיישינן דילמא הו\"ל איבה כמ\"ש בגמ' ע\"ש ומדברי התוס' דנזיר פרק כ\"ג דמ\"ז ע\"ב נרא' דס\"ל דמ\"ש שני חוזר לעבודתו היינו לומר דשני חוזר לעבודתו מן הדין ולא זולתו שכתבו בד\"ה מרובה בגדים בתוך דבריהם וז\"ל אלא יש לפרש כגון שיש כאן כ\"ג משוח שעבד ואירע בו קרי ומשחו אחר תחתיו ועבר יוה\"כ ושוב המשוח הראשון חזר לעבודתו כו' ובין כך ובין כך נגנז שמן המשחה וזה המשוח ראשון גלה עם יכניה ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים אבל משוח שעבר אינו מתמנה תחתיו משום איבה ולהכי ליכא למימר דמת המשיח הראשון דא\"כ משוח שעבר יתמנה תחתיו אלא גלה כו' עכ\"ל ע\"ש והשתא אי ס\"ל דמ\"ש שני חוזר לעבודתו ר\"ל היינו אם רצו למנות אותו אמנם אם לא רצו למנותו רשאים למנות אחר תחתיו אם כן אמאי לא כתבו דמיירי במת הראשון ולא רצו למנותו ומנו אחר תחתיו וכן שמעתי מביאים ראי' מדברי התוספות הללו למה שנסתפק הרב זרע אברהם חחה\"מ סי' כ\"ב דקמ\"א ע\"א אם זה שאמרו מת שני חוזר לעבודתו היינו דוקא כשלא הניח הא' בן ממלא מקום אבותיו כדינו אמנם אם הניח בן ממלא מקום אבותיו כדינו בנו קודם או דילמ' ל\"ש ומדברי התוס' הללו נראה דס\"ל דאפילו בהניח בן ממלא מקום אבותיו אפי\"ה שני חוזר לעבודתו מדלא כתבו דמשכחת לה כשמת המשוח הראשון והניח בן ממלא מקומו ומיהו יש לדחות לכל זה דע\"כ לא נסתפק הרב ז\"ל אלא דוק' בששניהם שוים דהיינו בבית ראשון דכולן משוחים או בבית שני לאחר שגנז יאשיהו שמן המשח' דשניהן הן מרובה בגדים בהא איכא לאסתפוקי דהבן קודם או לדעת מוהראנ\"ח ז\"ל אפילו בשלא הניח בן אם רצו יכולים למנות אחר תחתיו כיון דשניהן שוין אמנם בנדון התוס' ז\"ל כיון דזה השני שנתמנה תחתיו מפני פיסול כ\"ג הוא משוח בשמן המשחה ואם אנו ממנים לאחר או לבנו הוא מרובה בגדים דהא ודאי מסתברא שהשני חוזר לעבודתו הוא ולא אחר ואפילו במקום בן כיון שזה השני משוח הוא בשמן המשחה וזה פשוט ובשיטה מקובצת כ\"י למס' נזיר תי' לקושית התוס' דמשכחת לה במת כ\"ג וכגון דביני ביני נתחכם כהן אחר יותר מזה השני שמינו תחתיו דאז אין ממנין אותו משום דבעינן הכהן הגדול מאחיו שיהא גדול בחכמה ומדברי התוס' נראה שחולקים על זה ולדברי הרא\"ש יש ראיה מדפריך בגמרא פשיטא ולא משני דקמ\"ל דאפילו איכא אחר גדול ממנו בחכמה אפי' הכי שני חוזר לעבודתו כנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>כ\"ז </b>\n<b> ימים אלו מזין עליו ג' וז' כו'.</b> פ\"ק דיומא מחלוקת דר\"מ ור\"י ור\"ח סגן הכהנים ופסק כר\"י ור\"ח מהטעם שכתב מרן ובה' פרה אדומה פ\"ב דין ד' פסק דכהן השורף את הפרה מזין עליו כל ז' וכתב מרן ז\"ל שם וז\"ל בפ\"ג דפרה ודלא כר\"י דיחידאה הוא ועוד דבפ\"ק דיומא סבר רבא דלא כותיה עכ\"ל ויש לדקדק לטעם ב' שכתב מרן דאם כן גבי יוה\"ך אמאי פסק כר\"י כיון דרבא סבר דלא כותיה מדאמר רבא הלכך כהן גדול ביום הכפורים דלאו בדידן תליא מילתא אלא בקביעותא דירח' תלי' מילתא בתלתא בתשרי בעי לאפרושי וכל הי��א דמתרמי תלתא בתשרי מפרשינן ליה ופירש\"י וז\"ל וכל היכא דמתרמי כו' ואע\"ג דלא הוי רביעי שלו בשבת ונמצאת הזאה בטילה ב' ימים הרי מוכח דריב\"א ס\"ל כר\"מ דמזין עליו כל ז' וי\"ל דאי מהא לא אירי' לומר דרבא ס\"ל כר\"מ דאיכא לפרושי דמאי דקאמר רבא כל היכא דמתרמי תלתא בתשרי כו' לא קאי ארביעי שלו כפי' רש\"י ז\"ל אלא איום ג' ושביעי קאי דקאמר דכל היכא דמתרמי ג' וז' אפי' חל ג' או ז' שלו בשבת דנמצאת הזא' בטילה כמ\"ש רבינו אפי' הכי מפרשינן ליה בתלתא בתשרי ולא חיישינן לה כנ\"ל ועוד יש לדחות עיין מ\"ש פ\"ד מה' ביאת מקדש הל' י\"ד ודו\"ק:",
+                "<b>ואם </b>\n<b> חל יום שבת בג' כו' אין מזין עליו.</b> שם בגמ' אמרי' וליטעמיך הזאה כל שבעה מי איכא הא קי\"ל הזאה שבות ואינה דוחה שבת וא\"ל דמאי קו' הא קי\"ל דאין שבות במקדש משום דכהנים זריזין הם ומשמע ודאי דאפילו בהר הבית אמרינן דאין שבות במקדש מדאמרי' בעירובין שבות מקדש במדינה לא התירו משמע דוקא בירושלים הוא דלא התירו אבל במקדש אפי' בה\"ה התירו וא\"כ הכא גבי כ\"ג דכל ז' ימים מפרישין אותו ללשכת פלהדרין כיון דהוי במקדש אין שבות במקדש ואפשר ליישב בההיא דגרסינן בפ' ואלו עוברין דמ\"ז איתביה לחם הפנים כו' ואי אמרת צרכי שבת נעשית ביו\"ט אמאי לא דחי שבת הא אין שבות במקדש א\"ל שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו ופרש\"י שבות קרובה של י\"ט עצמו שצריכה לבו ביום במקדש שבות רחוקה לדחות שבות י\"ט זה בשביל שבת שניה לא התירו במקדש ע\"כ וא\"כ הכי נמי איכא למימר דמש\"ה לא אמרינן אשבמ\"ק משום דהו\"ל שבות רחוקה לדחות שבות שבת זו משום יום הכפורים ולא הוי שבות הצריכה לבו ביום אלא דאכתי אמרינן התם בפלוגתא דתנאי היא ור\"ש ן' הסגן ס\"ל דשבות רחוקה נמי התירו ותו דמשמע התם דלרבא דאית ליה הואיל אפי' ת\"ק נמי ס\"ל דשבות רחוקה התירו ובדאורייתא הוא דפליגי כמ\"ש התוס' שם וא\"כ היכי פריך תלמוד' התם בפשיטות וליטעמיך כו' ואפשר ליישב דס\"ל לתלמוד' דאפילו לר\"ש בן הסגן דס\"ל דשבות רחוקה נמי התירו אינו אלא גבי לחם הפנים דהוי דבר הצריכה לשבת שניה ד\"ת משא\"כ הכא גבי הזאה כיון דאינו אלא מדרבנן ומשום מעלה בעלמא אפילו ר\"ש בן הסגן מודה דלא התירו שבות רחוקה כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,74 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Chosen Temple",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו </b>\n<b> בנויות לחול ופתוחות לקדש תוכן קדש לאכילת ק\"ק.</b> הנה ממשמעות דברי רבינו שכתב לאכילת ק\"ק נראה דס\"ל דדוקא לענין אכילת ק\"ק תוכן קדש מיהא מותר לישב בה ולישן בה דלא קדישא לגמרי כקדושת עזרה וכ\"כ התוספות פ\"ק דיומא ד\"ח ע\"ב ד\"ה דאי ר' חנינא משם י\"מ וכתבו שם בס\"ד וז\"ל ול\"נ כדמשמע לקמן בשלהי פ\"ב גבי זקן ויושב במערבא ואין ישיבה בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש וראיתי להרב ח\"ה שם שכתב וז\"ל והיינו ממאי דקאמר ואי ס\"ד פתח א' כו' זקן ויושב במערבא והתנן אין ישיבה כו' מיהו ראיה גמורה ליכא דאימא דהכא בפתוחות לקדש דאסור לישב היינו משום דאיכא נמי חציה בקדש משא\"כ התם דאיכא לאוקומא ביושב לאכול וכולה בחול ואפי' פתוחות לקדש עכ\"ד ויש לדקדק עליו דאם כן דבכולה בחול ופתוחה לקדש יש בה ישיבה ואע\"ג דתנן תוכן קדש היינו דוקא לאכילת קדשים אם כן היכי קאמר אביי ש\"מ לישכת הגזית חציה לקדש וחציה לחול וש\"מ שני פתחים היו לה א' פתוח לקדש כו' נימא דלשכת הגזית היתה כולה בחול ופתוחה לקדש דתוכן קדש ויש בה ישיבה ושמא י\"ל דכיון דלענין טומאה ושחיטה לא חשיבה כעזרה וכן לענין ישיבה אלא לענין אכילה דוקא משום דהתורה רבתה חצירות הרבה לא קרינן בבית אלהים נהלך ברגש דהא לא מיקרי בית אלהים לענין טומאה וישיבה ועוד י\"ל בזה עיין בס' דרך הקדש די\"ח ע\"ד מ\"ש משם מוהרימ\"ט ז\"ל ודוק ועיין בספר עץ חיים למורינו הרב המופלא ז\"ל ס' צו די\"ט ע\"א שתמה על רבינו ז\"ל שהשמיט דין לשכות הבנויות לקדש ולחול ופתוחות לקדש ולחול מכנגד הקדש ולקדש קדש מכנגד החול ולחול תוכן חול האמור בפ\"ב דמ\"ש ולי נראה דלק\"מ שרבינו ז\"ל סמך אמ\"ש בפ\"ה מה' אלו דין י\"ז וז\"ל הלשכת הגזית שבה סנהדרי גדולה יושבת וחציה היה קדש וחציה היה חול ולה ב' פתחים א' של קדש וא' של חול ע\"כ וזה פשוט:"
+            ],
+            [
+                "<b>המחילות </b>\n<b> הפתוחות לעזרה קדש הפתוחות להר הבית חול.</b> הנה בדברי רבינו ז\"ל לא פירש אם דינם כחול לגמרי ואין בהם אפילו קדושת הר הבית או אין דינן אלא שאין להן קדושת עזרה אבל קדושת הר הבית מיהא יש בהן מכיון שפתוחות להר הבית ואולם מדברי התוספות ז\"ל פ\"א דיומא ד\"ו ע\"א ד\"ה מביתו למה פי' שכתבו וז\"ל אלא נראה לפרש מביתו למה פירש הו\"ל לומר שיפרישוהו למחילה א' בהר הבית כו' דמחילות לא נתקדשו נראה בהדיא דס\"ל דמחילות הפתוחות להר הבית דינם כחול דאי ס\"ל שדינם כהר הבית אכתי תקשי להו דאין בעל קרי נכנס לשם והכי פריך דנפרישינהו למחילה שבהר הבית וראיתי להרב דרך הקדש די\"ז ע\"ב הביא משם ספר חנוכת הבית דמחילות שיש להם פתח להר הבית דינן כהר הבית וכתב שהכריח כן מדברי התוספות ורש\"י ז\"ל ולע\"ד מדברי התוספות הללו מוכח בהדיא שלא כדעתו שהרי לפי דעתו ז\"ל ע\"כ מאי דאמרי' בפ\"ק דתמיד אמתני' דאירע לו קרי ��וצא והולך במסיבה שתחת הבירה זאת אומרת מחילות לא נתקדשו היינו לומר דמדשרינן ליה ליכנס במחילות שתחת העזרה עכ\"ל דאין להם קדושת עזרה וא\"ת אכתי היכי שרינן ליה הא בעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות ואסור בהר הבית האי בעל קרי מאי הו\"ל למיעבד ע\"כ נטמא שם בהר הבית אמנם אם איתא דמחילות נתקדשו ויש להן קדושת עזרה היכי שרינן ליה ליכנס מהר הבית לקדושת עזרה הי\"ל לומר שילך לבית הטבילה דרך הר הבית וא\"כ אי ס\"ל להתוספות הכי מאי פריך בגמ' שיפרישוהו למחילה שבהר הבית הא לכתחילה היכי שרינן ליה לשמש מטתו שם כיון שדינה כהר הבית גם מה שהכריח מדברי רש\"י ז\"ל דס\"ל הכי הן אמת שכן מוכח ממ\"ש בפסחים פ' א\"ד דס\"ז ע\"ב ד\"ה מחילות שכתב וז\"ל לא נתקדשו כקדושת עזרה מיהו מדברי רש\"י ז\"ל פרק כיצד צולין דפ\"ו ע\"א ד\"ה כי אמרה שכתב בעל קרי מותר ליכנס במחילות שבהר הבית משמע דס\"ל שדינן כחול גמור אלא דאיכא למימר דמ\"ש רש\"י דמותר ליכנס במחילות מיירי בבעל קרי שנטמא על כרחו שם דמאי הוה ליה למיעבד וכמתני' דאירע לו קרי דפ\"ק דתמיד וספר זה אינו מצוי בינינו לראות דברים ככתבן ומדברי המפרש פ\"ק דתמיד על ההיא מתניתין דאירע לו קרי מבואר מדבריו דמחילות הפותחות להר הבית אפילו קדושת הר הבית אין להן ועוד נראה מדבריו שם דהא דאמרינן דמחילות הפתוחות לא נתקדשו היינו דוקא במחילות דכל שני הפתחים שלהן הן פתוחות לחול אבל אם פתוחין לחול ולקדש הרי הן כקדש והרב דרך הקדש תמה עליו דהא ליתא דאם איתא מאי רבותייהו דמחילות הא אפי' לשכות הבנויות למעלה בעזרה אם פתוחות לחול תוכן חול כדאיתא בפרק כיצד צולין ומאי אולמייהו טפי ממחילות אלא ודאי דמחילות אפילו אם יש להן פתח לעזרה לא נתקדש משא\"כ בלשכות יע\"ש ולע\"ד אין כאן מקום תמיהא שהרי לדעת המפרש דס\"ל דאפי' קדושת הר הבית אין להם וכמ\"ש היינו רבותייהו דמחילות טפי מלשכות דאלו לשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול פשיטא ודאי דיש להם קדושת הר הבית וכמ\"ש רש\"י ז\"ל פרק כיצד צולין ד\"ה ופתוחות וכדמשמע לישנא דברייתא דקתני ופתוחות לחול דהיינו להר הבית תוכן חול ואלו במחילות גריעי טפי ואפי' קדושת הר הבית אין להם וזה פשוט: ומה שהביא עוד ראיה הרב הנזכר מההיא דזבחים עיין בתוספות פרק אלו דברים ד\"ה ומחילות ולע\"ד נראה שכדברי המפרש מוכח מההיא דפרק כיצד צולין דמוקמינן למתניתין דקתני הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש כשגגותיהן שוין לקרקע העזרה ופריך עלה א\"ה אימא סיפא בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש ואי סלקא דעתך בשגגותיהן שוין לקרקע העזרה הו\"ל מחילה כו' ומשני כי קאמר ר\"י בפתוחות להר הבית והשתא אם איתא דמחילות הפתוחות לחול ולקדש דינן כחול אם כן אכתי תקשי ליה לתלמודא סיפא דההיא מתניתין דקתני פ\"ג דמ\"ש בנויות בקדש ובחול ופתוחות לקדש ולחול תוכן וגגותיהן מכנגד הקודש ולקודש קודש מכנגד החול ולחול חול אי מיירי בשגגותיהן שוין לקרקע העזרה הו\"ל מחילה ואפילו היא בנויה כולה בקדש כל שיש לו פתח לחול תוכן חול לדעת הרב ז\"ל אלא משמע ודאי כדעת המפרש דאם הן פתוחות לקדש ולחול תוכן קדש כנ\"ל ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי להרב ב\"ש פ\"ק דתמיד שהוקשה לו דברי רש\"י ז\"ל אהדדי כמו שהקשינו ולע\"ד נראה ליישב כמ\"ש ועוד הוקשה לו שם דברי התוספות דפרק א\"ד ד\"ה ומחילות שהקשה מההיא דאמרינן בזבחים כי קדיש דוד רצפה עד ארעית תהומא קדיש ותי' דבכיצד צולין מסקינן דכי אמר ר\"י בפתוחות לחול אבל פתוחות לקדש קודש והקשה הרב ז\"ל וז\"ל וקושיא מעיקרא ליתא כי לא אמר ר\"י על מחילות שתחת העזרה אלא על מחילות שתחת הר הבית אבל ההיא דפ\"ב דזבחים קאי על העזרה עצמה כדמוכח התם וצ\"ע עכ\"ד ולא זכיתי להבין דבריו שהרי בפרק כיצד צולין מוכח בהדיא דמחילות שתחת העזרה נמי לא נתקדשו כדתניא התם בהדיא ר\"י אומר מחילות שתחת ההיכל חול וא\"כ כ\"ש שתחת העזרה ומשום הכי הוכרחו התוספות לומר דההיא דזבחים איירי בפתוחות לקדש וזה פשוט אחר זמן רב אנה ה' לידי ספר חנוכת הבית וראיתי לו שם די\"ג ע\"א שכתב ליישב דברי רש\"י שמ\"ש ובעל קרי מותר ליכנס במחילות שבהר הבית ר\"ל במחילות שהן תחת הר הבית אבל הן פתוחות חוץ להר הבית דאל\"כ הי\"ל לפרש ומותר ליכנס במחילות הפתוחות להר הבית א\"ד יע\"ש ואין זה דקדוק שהרי בתחלת דבריו כתב רש\"י כי אמרה ר\"י להא דמחילות לא נתקדשו בפתוחות להר הבית וא\"כ אדרבא משמע ודאי שמ\"ש אח\"כ ובעל קרי מותר ליכנס במחילות הר הבית אמחילות דלעיל מיניה קאי דהיינו פתוחות להר הבית ולכן היותר נכון מ\"ש ומ\"מ לדברי התוס' דפ\"ק דיומא ניתן ליאמר שמ\"ש שיפרישוהו למחילה א' שבהר הבית כונתם לומר שהמחילה היא תחת הר הבית אבל היא פתוחה חוץ להר הבית ולעולם דס\"ל כדעת רש\"י ז\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור </b>\n<b> לאדם לישב בכל העזרה כו'.</b> הנה מדברי התוס' דפ\"ב דיומא דכ\"ה ד\"ה אין ישיבה מוכח דס\"ל דאיסור ישיבה בעזרה הוי איסור מדאורייתא אך התוס' פ\"ב דזבחים די\"ו ד\"ה הנה כתבו וז\"ל ושמא אינו מן התורה ותדע דאי מדאוריית' אמאי צריך קרא ליושב למצוה ת\"ל דאפילו בלאו עבודה אין ישיב' ומיהו אצטריך קרא לעובד בהשתחואה עכ\"ל ומ\"ש ומיהו כו' כונתם לומר דלעולם דאיסור ישיבה בעזרה הוי איסורו מדאורייתא ואפילו הכי אצטריך קרא ליושב בשעת עבודה לעובד בהשתחוא' דמשום ישיבה בעזרה ליכא ואפי\"ה אתא קרא למעוטי עבודה דלא מהני בהשתחואה והרב ברכת הזבח נראה שנעלם ממנו כונתם וכבר השיגו בזה הרב דרך הקדש די\"ג ע\"ד יע\"ש אלא דק\"ל דא\"כ צ\"ל דאע\"ג דבקדוש ידים ורגלים אמרינן התם די\"ט ע\"ב וליתיב מיתב אמר קרא או בגשתם לשרת ושירות מעומד ואפי\"ה לת\"ק דר\"י בר יאודה קאמר דמניח ידו הימנית ע\"ג ידו השמאלית ורגלו הימנית ע\"ג רגלו השמאלית הרי דאע\"ג דמקדש ידיו ורגליו בהשתחואה שפיר דמי אע\"ג דאיתקש לשירות ושירות בהשתחואה לא מהני היינו משום דגלי קרא ורחצו ממנו את ידיהם ואת רגליהם דמשמע שניהם כא' כמ\"ש רש\"י שם ומשו\"ה אמרינן דאהני קרא ואהני היקשא דהיקשא דשירות אתא למעוטי ישיבה וקרא דרחצו אשמועינן דהשתחואה מהני וא\"כ קשה שהרי כתבו התוס' שם בד\"ה וליתיב דלאו ישיב' ממש קאמר אלא ישיבה על ידי סמיכה דמשום ישיבה בעזרה ליכא ואפילו הכי לעבודה פסול וא\"כ לפי דבריהם דהכא שכתבו ומיהו כו' וסבירא להו דאיסור ישיבה הוי מדאורייתא על כרחין דסבירא להו כמ\"ש ד\"ה וליתיב דע\"י סמיכה קאמר וכיון שכן קשה דמנ\"ל לומר דקרא אצטריך לעובד בהשתחואה ולומר דאע\"ג דבקדוש ידים ורגלים מהני השתחואה היינו משום דגלי קרא טפי הו\"ל לומר דקרא אצטריך לישיבה ע\"י סמיכה דאין בו משום ישיבה בעזרה ואפי\"ה לעבודה פסול ולעולם דעובד בהשתחואה מהני דהשתא הוי דומיא דקדוש ידים ורגלים דהוי בהשתחואה ואפ\"ה ע\"י סמיכה לא מהני וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עזרת </b>\n<b> ישראל מקודשת כו' שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם כו'.</b> הנה התוס' פ' האיש מקדש דנ\"ב ע\"ב אר\"י אשה בעזרה מנין כו' כתבו וז\"ל פ\"ה דאין אשה נכנסה לעזרה כדתנן בפ\"ק דכלים ולא דק דלא אשכחן בשום דוכתא כו' ודבריהם צריכים ביאור במ\"ש ולא דק כאלו הוא דבר התלוי בדיוק ובפשיטות הו\"ל לאתמוהי על רש\"י ז\"ל דאיך כתב כדתנן בפ\"ק דכלים והתם לא קתני נשים שאין נכנסו' בעזרה גם במה שהביאו ראיה מההיא דפ' כל הפסולים דתנן שהשחיט' כשרה בנשים ק' דמאי ראיה שהרי התם נמי קתני טמאים בהדייהו וע\"כ בדשחיט בסכין ארוך כדאוקמיה לה התם וא\"כ ה\"נ נימא דנשים נמי דכות' בשוחט בסכין ארוכה וכבר נתקשו בזה הרב עצמות יוסף והרב שדה יהושע ולזה ודאי י\"ל שכונתם ז\"ל מדחזינן דפריך התם בגמ' מ\"ש סמיכה דבטהורים דכתיב לפני ה' שחיטה נמי דכתיב לפני ה' ומשני אפשר בסכין ארוכה ואם איתא לס\"ד דמקשה דלא אסיק אדעתיה הא דאפשר בסכין ארוכה אמאי לא תקשי ליה נמי לחלוקת נשים דנשנית קודם דהיכי משכחת לה הא בעינן לפני ה' אלא משמע ודאי דחלוקת נשים פשיטא ליה דאתיא כפשטא ועיין בהרב שדה יאושע מה שפי' בדברי רש\"י ז\"ל דמ\"ש דנשים אינן נכנסות לה לא קאי אעזרת ישראל אלא אעזרת כהנים ומשום דקדשי קדשים אינן נאכלין אלא בעזרת כהנים ואם יצאו לעזרת ישראל נפסלי' ביוצא ודייק לה רש\"י ז\"ל הכי ממתניתין דקתני עזרת כהנים מקודשת ממנה שאין ישראלי' נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם דמשמע דוקא זכרים הותרו ליכנס בשעת צרכיהם אבל נשים אין נכנסין לה אפילו בשעת צרכיהם וע\"פ זה רצה לפרש דברי התוס' יעש\"ב והוא תימא דמשמע ודאי דקדשי קדשים נאכלים בכל עזרת ישראל דלפני ה' קרינן ביה וכן מבואר מדברי רש\"י ז\"ל שכתב והרי אם יוציאם חוץ לעזרה אפי' לעזרת נשים הרי נפסלים ביוצא הרי מבואר מדברי רש\"י ז\"ל דדוקא בעזרת נשים נפסלים ביוצא אבל בעזרת ישראל דמחנה שכינה היא נאכלין וכן משמע ג\"כ מסתמיות דברי רבינו ז\"ל שכתב בפ\"א מה' מעה\"ק הלכה ה' כל האוכל כזית מק\"ק חוץ לעזרה לוקין ועזרה סתם עזרת ישראל נמי בכלל דאם לא כן הוה ליה לפרש דוקא לעזרת כהנים: ולכן נלע\"ד לפרש דברי רש\"י ז\"ל והתוס' דמ\"ש רש\"י כדתנן בפ\"ק דכלים דייק לה הכי מדתנן עזרת כהנים מקודשת הימנה שאין ישראלי' נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם הרי דאע\"ג דעזרת כהנים ועזרת ישראל תרוייהו מחנה שכינה הן אפ\"ה עשו היכר ומעלה שלא יכנסו ישראל לעזרת כהנים ואם כן דכותא וכ\"ש נמי בעזרת ישראל כיון דעזרת נשים מחנה לויה ועזרת ישראל מחנה שכינה ראוי הוא שיעשו היכר ומעלה שלא יכנסו נשים לתוכה דומיא דישראל לעזרת כהנים ואם כן מש\"ה כעס עליהן ר\"י ואמר אשה בעזרה מנין משום דלא משכחת לה שיכנסו נשים לתוכה דאף ע\"ג דבעזרת כהנים הותרו ישראלי' ליכנס בשעת צרכיהם לסמיכה ולתנופה מ\"מ בנשים לא משכחת לה דלאו בני סמיכה נינהו וע\"ז כתבו התו' לחלוק עליו לומר דלא דק דאדרבא איפכא איכא למידק ממתני' דמדקתני בעזרת כהנים שאין ישראל נכנסין לשם ולא קתני דכותא בעזרת ישראל משמע דנשים נכנסות בעזרת ישראל ובהכי ניחא מה שהוצרכו התוס' להאריך בלשונם ולהביא חלוקת עזרת כהנים אע\"ג דכל עיקר קושיי' היא מחלוקת עזרת ישראל משום דמינה הוא דבאו להוכיח דאם איתא דנשים אין נכנסות לעזרת ישראל דומיא דישראל בעזרת כהנים וא\"כ כי היכי דתני בעזרת כהנים דאין ישראל נכנסים לשם ה\"נ הו\"ל למתני בעזרת ישראל דאין נשים נכנסות לה: וכתבו עוד ועוד תנן כו' כונתם ז\"ל לומר דהן לו יהיה כדברי רש\"י ז\"ל דנשים אסורות ליכנס בעזרת ישראל דומיא דישראל בעזרת כהנים ומה דלא תני לה במתני' בהדיא הוא משום דמחלוקת עזרת כהנים שמעי' לה וכי היכי דעשו היכר לעזרת כהנים אע\"ג דתרוייהו מחנה שכינה הכי נמי וכ\"ש לעזרת ישראל לגבי נשים אכתי קשה דהא תנן דהשחיטה כשרה בנשים ואם כן הרי משכחת לה שיכולה ליכנס בעזרה לצורך שחיטה דכי היכי דבעזרת כהנים הותרו ישראל ליכנס לצורך שחיטה אע\"ג דאפשר בכהנים אם כן הכי נמי נשים הותרו ליכנס לעזרת ישראל לצורך שחיטה ואם כן מאי האי דמרתח קא רתח ר\"י ואמר אשה בעזרה מניין הא משכחת לה כשבאתה לעזרה לצורך שחיטה ונמצא דמה שהביאו ראיה התוס' ממתני' דפ' כל הפסולין לאו למימרא דמהתם שמעינן דיכולה ליכנס מדשוחטות דהא פשיטא דאיכא לאוקמי בסכין ארוכה דומיא דטמא אלא כל עיקר כונתם להביא ראיה דנשים כשרות לשחיטה ומינה נשמע דיכולה ליכנס דומיא דישראל בעזרת כהנים ודוק בלשונם שכתבו אם כן יכולה ליכנס שאם הדברים כפשטן לא היה להם לומר כי האי לישנא אלא הכי הו\"ל לומר הרי דיכולה ליכנס אכן כפי מ\"ש דבריהם באו בדקדוק דמהתם ודאי אין להוכיח מינה דיכולה ליכנס דאפשר בסכין ארוכה אלא שכונתם לומר דכיון דכשרות לשחיטה א\"כ נראה דיכולה ליכנס דומיא דישראל בעזרת כהנים כנ\"ל נכון לפרש דבריהם ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שעח) </b> והוא תימא דמשמע ודאי דקדשי קדשים נאכלים בכל עזרת ישראל כו'. גם אני תמהתי כן בראשית ההשקפה דמבואר בדברי רש\"י עצמו דאין נפסלין אלא בעזרת נשים אבל מגמגם אני בהבנת הדברים דהרי קדשי קדשים במשכן היו נאכלין לפנים מן הקלעים ורש\"י ז\"ל בעצמו מפרש בזבחים דף נ\"ג ע\"א בד\"ה לפנים מן הקלעים כו' במקום קלעים שבמשכן היתה חומת העזרה בבית שלמה ע\"ש. וא\"כ הרי בפשיטות א\"א לחלק בין עזרת ישראל לעזרת נשים דהא גם עזרת נשים נקראת עזרה וא\"כ אי חומתה הוי כקלעים הרי גם בעזרת נשים נאכלים קדשי קדשים ואי אמרת דלא נקראת חצר אהל מועד ולא עזרה משום דלאו לפני ה' הוא א\"כ הא מה\"ט נמי יהיו קדשי קדשים נפסלים גם בעזרת ישראל ועכצ\"ל דכיון דלענין אכילת קדשי קדשים לא כתיב לפני ה' אלא במקום קדוש גו' ומש\"ה נאכלין בעזרת ישראל וכן מוכח להדיא בפ\"ה משנה א' ממדות דקא חשיב שם קפ\"ז אמות אורך העזרה ממזרח למערב והיינו מעזרת ישראל עד כותל המערבי הרי לך בהדיא שאין עזרת נשים בכלל העזרה ועיין בפסחים דף פ\"ה ע\"ב דמבואר שם דאפי' שער נקנור (שהוא בין עזרת נשים לעזרת ישראל) ג\"כ לא נתקדש וא\"כ כיון דבאכילת קדשי קדשים כתיב תאכל במקום קדוש ממילא נפסל הבשר ביוצא דרך שער הזה דלא נתקדש וא\"כ עכצ\"ל דאע\"ג דנקראת עזרת נשים מ\"מ אינה בכלל העזרה אשר חומתה היא במקום קלעים שהיו במשכן אבל עכ\"פ מבואר במשנה א' פ\"ה ממדות הנ\"ל דעזרת ישראל הוא במקום קדוש ופשיטא דמותר לאכול שם קדשי קדשים וכנ\"ל ודלא כהרב בעל שדה יהושע שהביא הגאון המחבר ז\"ל. ודוק:<br><b> (שעט) </b> דאע\"ג דבעזרת כהנים הותרו ישראלים ליכנס בשעת צרכיהם לסמיכה ולתנופה מ\"מ בנשים לא משכחת לה דלאו בני סמיכה נינהו כו'. אע\"ג דהתוס' בעצמם כתבו בר\"ה דף ל\"ג ע\"א דהלכה כר' יוסי דנשים סומכות רשות וא\"כ הא מותרות לילך בעזרה מ\"מ הא ר' יהודה הוא דקאמר אשה בעזרה מנין ולטעמי' אזיל דס\"ל דאין נשים סומכות ואע\"ג דר' יוסי ס\"ל דנשים סומכות רשות ולפ\"ז הא משכחת לה אשה בעזרה כמו איש וא\"כ קשה אמאי צריך להשיב דמשכחת לה דאב ��קבל קדושין בשביל בתו בעזרה או אשה שעשתה שליח לקבל קדושי' בעזרה היינו דבא לומר דאפילו למאי דפליג ר' יהודה עלי' דר' יוסי וס\"ל דאין נשים סומכות מ\"מ משכחת לה בכה\"ג שתתקדש בעזרה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,71 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Chosen Temple",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_The_Chosen_Temple",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו </b>\n<b> בנויות לחול ופתוחות לקדש תוכן קדש לאכילת ק\"ק.</b> הנה ממשמעות דברי רבינו שכתב לאכילת ק\"ק נראה דס\"ל דדוקא לענין אכילת ק\"ק תוכן קדש מיהא מותר לישב בה ולישן בה דלא קדישא לגמרי כקדושת עזרה וכ\"כ התוספות פ\"ק דיומא ד\"ח ע\"ב ד\"ה דאי ר' חנינא משם י\"מ וכתבו שם בס\"ד וז\"ל ול\"נ כדמשמע לקמן בשלהי פ\"ב גבי זקן ויושב במערבא ואין ישיבה בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש וראיתי להרב ח\"ה שם שכתב וז\"ל והיינו ממאי דקאמר ואי ס\"ד פתח א' כו' זקן ויושב במערבא והתנן אין ישיבה כו' מיהו ראיה גמורה ליכא דאימא דהכא בפתוחות לקדש דאסור לישב היינו משום דאיכא נמי חציה בקדש משא\"כ התם דאיכא לאוקומא ביושב לאכול וכולה בחול ואפי' פתוחות לקדש עכ\"ד ויש לדקדק עליו דאם כן דבכולה בחול ופתוחה לקדש יש בה ישיבה ואע\"ג דתנן תוכן קדש היינו דוקא לאכילת קדשים אם כן היכי קאמר אביי ש\"מ לישכת הגזית חציה לקדש וחציה לחול וש\"מ שני פתחים היו לה א' פתוח לקדש כו' נימא דלשכת הגזית היתה כולה בחול ופתוחה לקדש דתוכן קדש ויש בה ישיבה ושמא י\"ל דכיון דלענין טומאה ושחיטה לא חשיבה כעזרה וכן לענין ישיבה אלא לענין אכילה דוקא משום דהתורה רבתה חצירות הרבה לא קרינן בבית אלהים נהלך ברגש דהא לא מיקרי בית אלהים לענין טומאה וישיבה ועוד י\"ל בזה עיין בס' דרך הקדש די\"ח ע\"ד מ\"ש משם מוהרימ\"ט ז\"ל ודוק ועיין בספר עץ חיים למורינו הרב המופלא ז\"ל ס' צו די\"ט ע\"א שתמה על רבינו ז\"ל שהשמיט דין לשכות הבנויות לקדש ולחול ופתוחות לקדש ולחול מכנגד הקדש ולקדש קדש מכנגד החול ולחול תוכן חול האמור בפ\"ב דמ\"ש ולי נראה דלק\"מ שרבינו ז\"ל סמך אמ\"ש בפ\"ה מה' אלו דין י\"ז וז\"ל הלשכת הגזית שבה סנהדרי גדולה יושבת וחציה היה קדש וחציה היה חול ולה ב' פתחים א' של קדש וא' של חול ע\"כ וזה פשוט:"
+            ],
+            [
+                "<b>המחילות </b>\n<b> הפתוחות לעזרה קדש הפתוחות להר הבית חול.</b> הנה בדברי רבינו ז\"ל לא פירש אם דינם כחול לגמרי ואין בהם אפילו קדושת הר הבית או אין דינן אלא שאין להן קדושת עזרה אבל קדושת הר הבית מיהא יש בהן מכיון שפתוחות להר הבית ואולם מדברי התוספות ז\"ל פ\"א דיומא ד\"ו ע\"א ד\"ה מביתו למה פי' שכתבו וז\"ל אלא נראה לפרש מביתו למה פירש הו\"ל לומר שיפרישוהו למחילה א' בהר הבית כו' דמחילות לא נתקדשו נראה בהדיא דס\"ל דמחילות הפתוחות להר הבית דינם כחול דאי ס\"ל שדינם כהר הבית אכתי תקשי להו דאין בעל קרי נכנס לשם והכי פריך דנפרישינהו למחילה שבהר הבית וראיתי להרב דרך הקדש די\"ז ע\"ב הביא משם ספר חנוכת הבית דמחילות שיש להם פתח להר הבית דינן כהר הבית וכתב שהכריח כן מדברי התוספות ורש\"י ז\"ל ולע\"ד מדברי התוספות הללו מוכח בהדיא שלא כדעתו שהרי לפי דעתו ז\"ל ע\"כ מאי דאמרי' בפ\"ק דתמיד אמתני' דאירע לו קרי יוצא והולך במסיבה שתחת הבירה זאת אומרת מחילות לא נתקדשו היינו לומר דמדשרינן ליה ליכנס במחילות שתחת העזרה עכ\"ל דאין להם קדושת עזרה וא\"ת אכתי היכי שרינן ליה הא בעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות ואסור בהר הבית האי בעל קרי מאי הו\"ל למיעבד ע\"כ נטמא שם בהר הבית אמנם אם איתא דמחילות נתקדשו ויש להן קדושת עזרה היכי שרינן ליה ליכנס מהר הבית לקדושת עזרה הי\"ל לומר שילך לבית הטבילה דרך הר הבית וא\"כ אי ס\"ל להתוספות הכי מאי פריך בגמ' שיפרישוהו למחילה שבהר הבית הא לכתחילה היכי שרינן ליה לשמש מטתו שם כיון שדינה כהר הבית גם מה שהכריח מדברי רש\"י ז\"ל דס\"ל הכי הן אמת שכן מוכח ממ\"ש בפסחים פ' א\"ד דס\"ז ע\"ב ד\"ה מחילות שכתב וז\"ל לא נתקדשו כקדושת עזרה מיהו מדברי רש\"י ז\"ל פרק כיצד צולין דפ\"ו ע\"א ד\"ה כי אמרה שכתב בעל קרי מותר ליכנס במחילות שבהר הבית משמע דס\"ל שדינן כחול גמור אלא דאיכא למימר דמ\"ש רש\"י דמותר ליכנס במחילות מיירי בבעל קרי שנטמא על כרחו שם דמאי הוה ליה למיעבד וכמתני' דאירע לו קרי דפ\"ק דתמיד וספר זה אינו מצוי בינינו לראות דברים ככתבן ומדברי המפרש פ\"ק דתמיד על ההיא מתניתין דאירע לו קרי מבואר מדבריו דמחילות הפותחות להר הבית אפילו קדושת הר הבית אין להן ועוד נראה מדבריו שם דהא דאמרינן דמחילות הפתוחות לא נתקדשו היינו דוקא במחילות דכל שני הפתחים שלהן הן פתוחות לחול אבל אם פתוחין לחול ולקדש הרי הן כקדש והרב דרך הקדש תמה עליו דהא ליתא דאם איתא מאי רבותייהו דמחילות הא אפי' לשכות הבנויות למעלה בעזרה אם פתוחות לחול תוכן חול כדאיתא בפרק כיצד צולין ומאי אולמייהו טפי ממחילות אלא ודאי דמחילות אפילו אם יש להן פתח לעזרה לא נתקדש משא\"כ בלשכות יע\"ש ולע\"ד אין כאן מקום תמיהא שהרי לדעת המפרש דס\"ל דאפי' קדושת הר הבית אין להם וכמ\"ש היינו רבותייהו דמחילות טפי מלשכות דאלו לשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול פשיטא ודאי דיש להם קדושת הר הבית וכמ\"ש רש\"י ז\"ל פרק כיצד צולין ד\"ה ופתוחות וכדמשמע לישנא דברייתא דקתני ופתוחות לחול דהיינו להר הבית תוכן חול ואלו במחילות גריעי טפי ואפי' קדושת הר הבית אין להם וזה פשוט: ומה שהביא עוד ראיה הרב הנזכר מההיא דזבחים עיין בתוספות פרק אלו דברים ד\"ה ומחילות ולע\"ד נראה שכדברי המפרש מוכח מההיא דפרק כיצד צולין דמוקמינן למתניתין דקתני הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש כשגגותיהן שוין לקרקע העזרה ופריך עלה א\"ה אימא סיפא בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש ואי סלקא דעתך בשגגותיהן שוין לקרקע העזרה הו\"ל מחילה כו' ומשני כי קאמר ר\"י בפתוחות להר הבית והשתא אם איתא דמחילות הפתוחות לחול ולקדש דינן כחול אם כן אכתי תקשי ליה לתלמודא סיפא דההיא מתניתין דקתני פ\"ג דמ\"ש בנויות בקדש ובחול ופתוחות לקדש ולחול תוכן וגגותיהן מכנגד הקודש ולקודש קודש מכנגד החול ולחול חול אי מיירי בשגגותיהן שוין לקרקע העזרה הו\"ל מחילה ואפילו היא בנויה כולה בקדש כל שיש לו פתח לחול תוכן חול לדעת הרב ז\"ל אלא משמע ודאי כדעת המפרש דאם הן פתוחות לקדש ולחול תוכן קדש כנ\"ל ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי להרב ב\"ש פ\"ק דתמיד שהוקשה לו דברי רש\"י ז\"ל אהדדי כמו שהקשינו ולע\"ד נראה ליישב כמ\"ש ועוד הוקשה לו שם דברי התוספות דפרק א\"ד ד\"ה ומחילות שהקשה מההיא דאמרינן בזבחים כי קדיש דוד רצפה עד ארעית תהומא קדיש ותי' דבכיצד צולין מסקינן דכי אמר ר\"י בפתוחות לחול אבל פתוחות לקדש קודש והקשה הרב ז\"ל וז\"ל וקושיא מעיקרא ליתא כי לא אמר ר\"י על מחילות שתחת העזרה אלא על מחילות שתחת הר הבית אבל ההיא דפ\"ב דזבחים קאי על העזרה עצמה כדמוכח התם וצ\"ע עכ\"ד ולא זכיתי להבין דבריו שהרי בפרק כיצד צולין מוכח בהדיא דמחילות שתחת העזרה נמי לא נתקדשו כדתניא התם בהדיא ר\"י אומר מחילות שתחת ההיכל חול וא\"כ כ\"ש שתחת העזרה ומשום הכי הוכרחו התוספות לומר דההיא דזבחים איירי בפתוחות לקדש וזה פשוט אחר זמן רב אנה ה' לידי ספר חנוכת הבית וראיתי לו שם די\"ג ע\"א שכתב ליישב דברי רש\"י שמ\"ש ובעל קרי מותר ליכנס במחילות שבהר הבית ר\"ל במחילות שהן תחת הר הבית אבל הן פתוחות חוץ להר הבית דאל\"כ הי\"ל לפרש ומותר ליכנס במחילות הפתוחות להר הבית א\"ד יע\"ש ואין זה דקדוק שהרי בתחלת דבריו כתב רש\"י כי אמרה ר\"י להא דמחילות לא נתקדשו בפתוחות להר הבית וא\"כ אדרבא משמע ודאי שמ\"ש אח\"כ ובעל קרי מותר ליכנס במחילות הר הבית אמחילות דלעיל מיניה קאי דהיינו פתוחות להר הבית ולכן היותר נכון מ\"ש ומ\"מ לדברי התוס' דפ\"ק דיומא ניתן ליאמר שמ\"ש שיפרישוהו למחילה א' שבהר הבית כונתם לומר שהמחילה היא תחת הר הבית אבל היא פתוחה חוץ להר הבית ולעולם דס\"ל כדעת רש\"י ז\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור </b>\n<b> לאדם לישב בכל העזרה כו'.</b> הנה מדברי התוס' דפ\"ב דיומא דכ\"ה ד\"ה אין ישיבה מוכח דס\"ל דאיסור ישיבה בעזרה הוי איסור מדאורייתא אך התוס' פ\"ב דזבחים די\"ו ד\"ה הנה כתבו וז\"ל ושמא אינו מן התורה ותדע דאי מדאוריית' אמאי צריך קרא ליושב למצוה ת\"ל דאפילו בלאו עבודה אין ישיב' ומיהו אצטריך קרא לעובד בהשתחואה עכ\"ל ומ\"ש ומיהו כו' כונתם לומר דלעולם דאיסור ישיבה בעזרה הוי איסורו מדאורייתא ואפילו הכי אצטריך קרא ליושב בשעת עבודה לעובד בהשתחוא' דמשום ישיבה בעזרה ליכא ואפי\"ה אתא קרא למעוטי עבודה דלא מהני בהשתחואה והרב ברכת הזבח נראה שנעלם ממנו כונתם וכבר השיגו בזה הרב דרך הקדש די\"ג ע\"ד יע\"ש אלא דק\"ל דא\"כ צ\"ל דאע\"ג דבקדוש ידים ורגלים אמרינן התם די\"ט ע\"ב וליתיב מיתב אמר קרא או בגשתם לשרת ושירות מעומד ואפי\"ה לת\"ק דר\"י בר יאודה קאמר דמניח ידו הימנית ע\"ג ידו השמאלית ורגלו הימנית ע\"ג רגלו השמאלית הרי דאע\"ג דמקדש ידיו ורגליו בהשתחואה שפיר דמי אע\"ג דאיתקש לשירות ושירות בהשתחואה לא מהני היינו משום דגלי קרא ורחצו ממנו את ידיהם ואת רגליהם דמשמע שניהם כא' כמ\"ש רש\"י שם ומשו\"ה אמרינן דאהני קרא ואהני היקשא דהיקשא דשירות אתא למעוטי ישיבה וקרא דרחצו אשמועינן דהשתחואה מהני וא\"כ קשה שהרי כתבו התוס' שם בד\"ה וליתיב דלאו ישיב' ממש קאמר אלא ישיבה על ידי סמיכה דמשום ישיבה בעזרה ליכא ואפילו הכי לעבודה פסול וא\"כ לפי דבריהם דהכא שכתבו ומיהו כו' וסבירא להו דאיסור ישיבה הוי מדאורייתא על כרחין דסבירא להו כמ\"ש ד\"ה וליתיב דע\"י סמיכה קאמר וכיון שכן קשה דמנ\"ל לומר דקרא אצטריך לעובד בהשתחואה ולומר דאע\"ג דבקדוש ידים ורגלים מהני השתחואה היינו משום דגלי קרא טפי הו\"ל לומר דקרא אצטריך לישיבה ע\"י סמיכה דאין בו משום ישיבה בעזרה ואפי\"ה לעבודה פסול ולעולם דעובד בהשתחואה מהני דהשתא הוי דומיא דקדוש ידים ורגלים דהוי בהשתחואה ואפ\"ה ע\"י סמיכה לא מהני וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עזרת </b>\n<b> ישראל מקודשת כו' שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם כו'.</b> הנה התוס' פ' האיש מקדש דנ\"ב ע\"ב אר\"י אשה בעזרה מנין כו' כתבו וז\"ל פ\"ה דאין אשה נכנסה לעזרה כדתנן בפ\"ק דכלים ולא דק דלא אשכחן בשום דוכתא כו' ודבריהם צריכים ביאור במ\"ש ולא דק כאלו הוא דבר התלוי בדיוק ובפשיטות הו\"ל לאתמוהי על רש\"י ז\"ל דאיך כתב כדתנן בפ\"ק דכלים והתם לא קתני נשים שאין נכנסו' בעזרה גם במה שהביאו ראיה מההיא דפ' כל הפסולים דתנן שהשחיט' כשרה בנשים ק' דמאי ראיה שהרי התם נמי קתני טמאים בהדייהו וע\"כ בדשחיט בסכין ארוך כדאוקמיה לה התם וא\"כ ה\"נ נימא דנשים נמי דכות' בשוחט בסכין ארוכה וכבר נתקשו בזה הרב עצמות יוסף והרב שדה יהושע ולזה ודאי י\"ל שכונתם ז\"ל מדחזינן דפריך התם בגמ' מ\"ש סמיכה דבטהורים דכתיב לפני ה' שחיטה נמי דכתיב לפני ה' ומשני אפשר בסכין ארוכה ואם איתא לס\"ד דמקשה דלא אסיק אדעתיה הא דאפשר בסכין ארוכה אמאי לא תקשי ליה נמי לחלוקת נשים דנשנית קודם דהיכי משכחת לה הא בעינן לפני ה' אלא משמע ודאי דחלוקת נשים פשיטא ליה דאתיא כפשטא ועיין בהרב שדה יאושע מה שפי' בדברי רש\"י ז\"ל דמ\"ש דנשים אינן נכנסות לה לא קאי אעזרת ישראל אלא אעזרת כהנים ומשום דקדשי קדשים אינן נאכלין אלא בעזרת כהנים ואם יצאו לעזרת ישראל נפסלי' ביוצא ודייק לה רש\"י ז\"ל הכי ממתניתין דקתני עזרת כהנים מקודשת ממנה שאין ישראלי' נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם דמשמע דוקא זכרים הותרו ליכנס בשעת צרכיהם אבל נשים אין נכנסין לה אפילו בשעת צרכיהם וע\"פ זה רצה לפרש דברי התוס' יעש\"ב והוא תימא דמשמע ודאי דקדשי קדשים נאכלים בכל עזרת ישראל דלפני ה' קרינן ביה וכן מבואר מדברי רש\"י ז\"ל שכתב והרי אם יוציאם חוץ לעזרה אפי' לעזרת נשים הרי נפסלים ביוצא הרי מבואר מדברי רש\"י ז\"ל דדוקא בעזרת נשים נפסלים ביוצא אבל בעזרת ישראל דמחנה שכינה היא נאכלין וכן משמע ג\"כ מסתמיות דברי רבינו ז\"ל שכתב בפ\"א מה' מעה\"ק הלכה ה' כל האוכל כזית מק\"ק חוץ לעזרה לוקין ועזרה סתם עזרת ישראל נמי בכלל דאם לא כן הוה ליה לפרש דוקא לעזרת כהנים: ולכן נלע\"ד לפרש דברי רש\"י ז\"ל והתוס' דמ\"ש רש\"י כדתנן בפ\"ק דכלים דייק לה הכי מדתנן עזרת כהנים מקודשת הימנה שאין ישראלי' נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם הרי דאע\"ג דעזרת כהנים ועזרת ישראל תרוייהו מחנה שכינה הן אפ\"ה עשו היכר ומעלה שלא יכנסו ישראל לעזרת כהנים ואם כן דכותא וכ\"ש נמי בעזרת ישראל כיון דעזרת נשים מחנה לויה ועזרת ישראל מחנה שכינה ראוי הוא שיעשו היכר ומעלה שלא יכנסו נשים לתוכה דומיא דישראל לעזרת כהנים ואם כן מש\"ה כעס עליהן ר\"י ואמר אשה בעזרה מנין משום דלא משכחת לה שיכנסו נשים לתוכה דאף ע\"ג דבעזרת כהנים הותרו ישראלי' ליכנס בשעת צרכיהם לסמיכה ולתנופה מ\"מ בנשים לא משכחת לה דלאו בני סמיכה נינהו וע\"ז כתבו התו' לחלוק עליו לומר דלא דק דאדרבא איפכא איכא למידק ממתני' דמדקתני בעזרת כהנים שאין ישראל נכנסין לשם ולא קתני דכותא בעזרת ישראל משמע דנשים נכנסות בעזרת ישראל ובהכי ניחא מה שהוצרכו התוס' להאריך בלשונם ולהביא חלוקת עזרת כהנים אע\"ג דכל עיקר קושיי' היא מחלוקת עזרת ישראל משום דמינה הוא דבאו להוכיח דאם איתא דנשים אין נכנסות לעזרת ישראל דומיא דישראל בעזרת כהנים וא\"כ כי היכי דתני בעזרת כהנים דאין ישראל נכנסים לשם ה\"נ הו\"ל למתני בעזרת ישראל דאין נשים נכנסות לה: וכתבו עוד ועוד תנן כו' כונתם ז\"ל לומר דהן לו יהיה כדברי רש\"י ז\"ל דנשים אסורות ליכנס בעזרת ישראל דומיא דישראל בעזרת כהנים ומה דלא תני לה במתני' בהדיא הוא משום דמחלוקת עזרת כהנים שמעי' לה וכי היכי דעשו היכר לעזרת כהנים אע\"ג דתרוייהו מחנה שכינה הכי נמי וכ\"ש לעזרת ישראל לגבי נשים אכתי קשה דהא תנן דהשחיטה כשרה בנשים ואם כן הרי משכחת לה שיכולה ליכנס בעזרה לצורך שחיטה דכי היכי דבעזרת כהנים הותרו ישראל ליכנס לצורך שחיטה אע\"ג דאפשר בכהנים אם כן הכי נמי נשים הותרו ליכנס לעזרת ישראל לצורך שחיטה ואם כן מאי האי דמרתח קא רתח ר\"י ואמר אשה בעזרה מניין הא משכחת לה כשבאתה לעזרה לצורך שחיטה ונמצא דמה שהביאו ראיה התוס' ממתני' דפ' כל הפסולין לאו למימרא דמהתם שמעינן דיכולה ליכנס מדשוחטות דהא פשיטא דאיכא לאוקמי בסכין ארוכה דומיא דטמא אלא כל עיקר כונתם להביא ראיה דנשים כשרות לשחיטה ומינה נשמע דיכולה ליכנס דומיא דישראל בעזרת כהנים ודוק בלשונם שכתבו אם כן יכולה ליכנס שאם הדברים כפשטן לא היה להם לומר כי האי לישנא אלא הכי הו\"ל לומר הרי דיכולה ליכנס אכן כפי מ\"ש דבריהם באו בדקדוק דמהתם ודאי אין להוכיח מינה דיכולה ליכנס דאפשר בסכין ארוכה אלא שכונתם לומר דכיון דכשרות לשחיטה א\"כ נראה דיכולה ליכנס דומיא דישראל בעזרת כהנים כנ\"ל נכון לפרש דבריהם ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שעח) </b> והוא תימא דמשמע ודאי דקדשי קדשים נאכלים בכל עזרת ישראל כו'. גם אני תמהתי כן בראשית ההשקפה דמבואר בדברי רש\"י עצמו דאין נפסלין אלא בעזרת נשים אבל מגמגם אני בהבנת הדברים דהרי קדשי קדשים במשכן היו נאכלין לפנים מן הקלעים ורש\"י ז\"ל בעצמו מפרש בזבחים דף נ\"ג ע\"א בד\"ה לפנים מן הקלעים כו' במקום קלעים שבמשכן היתה חומת העזרה בבית שלמה ע\"ש. וא\"כ הרי בפשיטות א\"א לחלק בין עזרת ישראל לעזרת נשים דהא גם עזרת נשים נקראת עזרה וא\"כ אי חומתה הוי כקלעים הרי גם בעזרת נשים נאכלים קדשי קדשים ואי אמרת דלא נקראת חצר אהל מועד ולא עזרה משום דלאו לפני ה' הוא א\"כ הא מה\"ט נמי יהיו קדשי קדשים נפסלים גם בעזרת ישראל ועכצ\"ל דכיון דלענין אכילת קדשי קדשים לא כתיב לפני ה' אלא במקום קדוש גו' ומש\"ה נאכלין בעזרת ישראל וכן מוכח להדיא בפ\"ה משנה א' ממדות דקא חשיב שם קפ\"ז אמות אורך העזרה ממזרח למערב והיינו מעזרת ישראל עד כותל המערבי הרי לך בהדיא שאין עזרת נשים בכלל העזרה ועיין בפסחים דף פ\"ה ע\"ב דמבואר שם דאפי' שער נקנור (שהוא בין עזרת נשים לעזרת ישראל) ג\"כ לא נתקדש וא\"כ כיון דבאכילת קדשי קדשים כתיב תאכל במקום קדוש ממילא נפסל הבשר ביוצא דרך שער הזה דלא נתקדש וא\"כ עכצ\"ל דאע\"ג דנקראת עזרת נשים מ\"מ אינה בכלל העזרה אשר חומתה היא במקום קלעים שהיו במשכן אבל עכ\"פ מבואר במשנה א' פ\"ה ממדות הנ\"ל דעזרת ישראל הוא במקום קדוש ופשיטא דמותר לאכול שם קדשי קדשים וכנ\"ל ודלא כהרב בעל שדה יהושע שהביא הגאון המחבר ז\"ל. ודוק:<br><b> (שעט) </b> דאע\"ג דבעזרת כהנים הותרו ישראלים ליכנס בשעת צרכיהם לסמיכה ולתנופה מ\"מ בנשים לא משכחת לה דלאו בני סמיכה נינהו כו'. אע\"ג דהתוס' בעצמם כתבו בר\"ה דף ל\"ג ע\"א דהלכה כר' יוסי דנשים סומכות רשות וא\"כ הא מותרות לילך בעזרה מ\"מ הא ר' יהודה הוא דקאמר אשה בעזרה מנין ולטעמי' אזיל דס\"ל דאין נשים סומכות ואע\"ג דר' יוסי ס\"ל דנשים סומכות רשות ולפ\"ז הא משכחת לה אשה בעזרה כמו איש וא\"כ קשה אמאי צריך להשיב דמשכחת לה דאב מקבל קדושין בשביל בתו בעזרה או אשה שעשתה שליח לקבל קדושי' בעזרה היינו דבא לומר דאפילו למאי דפליג ר' יהודה עלי' דר' יוסי וס\"ל דאין נשים סומכות מ\"מ משכחת לה בכה\"ג שתתקדש בעזרה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,99 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מה </b>\n<b> בין בעלת מום כו' ואם מתה קודם שתפדה ניפדית אחר שתמות כו'.</b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל ואע\"ג דקי\"ל אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני כיון דקדם מומן להקדשם דיקלא בעלמא נינהו כמ\"ש רש\"י בפרק הזרוע ובפ\"ב דבכורות די\"ד וליכא למימר דהאי אם מתו היינו שנשחטו ואשמועינן דלא הוו בכלל העמ' והע' אבל אם מתו אינם נפדין משום דאין פודים את הקדשים כו' הא ליתא דהא בפרק יש קדשי מזבח דל\"ב מותיב רבי ירמיה לר\"ל דאמר ק\"מ בעלי מומין יפדו כשקדם הקדשן את מומן מיירי ש\"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים משמע דלר\"י דמוקי לה כשקד' מומן לא קשה ולא מידי משום דדיקלא בעלמא נינהו א\"ד ז\"ל ובעניותי לא ידעתי אמאי הוצרך הרב ז\"ל להביא ראיה לזה מההיא דפרק יש בקדשי מזבח ולא מסוגיא דבכורות גופא מוכרח הדבר ליאמר ממאי דפרכינן התם ממאי דהאי אם מתו יקברו משום דבעי העמדה והע' דילמא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והשתא אם איתא דאפי' בקדם מומן להקדשן אמרינן אין פודין את הקדשי' א\"כ תימא על עצמך איך אפשר לומר דטעמא דמתניתין משום דאין פודין דא\"כ ק' דהיכי קתני רישא דמתניתין דאם קדם מומן להקדשן אם מתו יפדו אלא מוכרח הדבר לומר דכל שקדם מומן להקדשן דיקלא בעלמא נינהו וראיתי להתוס' ז\"ל בפסחים דכ\"ט ע\"א ד\"ה אין פודין שהביאו ראיה לדין זה דכל שקדם מומן פודין את הקדשים מסוגיא דבכורות כמ\"ש וז\"ל הקשה הר\"ח דבפ\"ב דבכורות משמע דלא פליגי אלא היכא שקדם הקדשן למומן אבל קדם מומן להקדשן הואיל ומעולם לא קדשה קדושת הגוף כ\"ע מודו דפודין והכא משמע דפליגי אף בקדושת דמים ותי' דר\"י דהכא קאמר אין פודין מדרבנן עכ\"ל ומ\"מ מבואר מדבריהם דס\"ל דאפי' בקדם מומן להקדשן אין פודין מדרבנן וההיא דבכורות דקתני מתניתין אם מתו יפדו למאי דהוה בעי למימר דטעמא דאם מתו יקברו דקתני סיפא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים צ\"ל דרישא דקתני אם מתו יפדו מדאורייתא קאמר ובהכי נמי יש לדחות ההיא דפרק יש בקדשי מזבח דמייתי מינה הרב ז\"ל ראיה דאיכא למימר דלר\"י דמוקי ברייתא בשקדם מומן להקדישן לא ק\"ל משום דאיכא למימר דיפדו דקתני ברייתא מדאורייתא קאמר וכן ראיתי להתוס' ז\"ל פ\"ק דשבועות די\"א ע\"ב ד\"ה א\"ה שכתבו בס\"ד וז\"ל וא\"ת ואי קדשי ב\"ה הוא היכי פריך בסמוך וכי פודין כו' הא של ב\"ה ודאי פודין ובהדיא קתני התם אם מתו יפדו י\"ל דמדרבנן אסור כדמוכח פ' כ\"ש גבי חמץ של הקדש והא דקתני אם מתו יפדו היינו מדאורייתא יע\"ש ומ\"מ מסתמיות דברי רבינו ז\"ל שסתם וכתב ואם מתה כו' נפדית משמע דס\"ל דכל שקדם מומן להקדשן פודין את הקדשים ואפי' מדרבנן ושלא כדעת התוס' ז\"ל וההיא דפ' כ\"ש דמוכח מינה דאפי' בקדשי ב\"ה דקדושת דמים נינהו אמרינן דאין פודין את הקדשים וכן נמי ההיא דפ\"ק דשבועות גבי פרה אדומה דפריך וכי פודין את הקדשים כו' אע\"ג דפרה קדשי ב\"ה היא איכא למימר דדוקא בקדשי ב\"ה דשכיח טפי גזרו חכמים אטו קדשי מזבח אבל קדם מומן להקדשן קיל טפי וראיה ממאי דקי\"ל דקדשי ב\"ה בעי העמ' והע' ובקדם מומן להקדשן לא בעי' העמ' והע' הרי דקיל טפי קדם מומן להקדשן כנ\"ל ובקדשי ב\"ה בקדם מומן להקדשן הי' נראה ודאי דאף לדעת רבינו אין פודין להאכילן לכלבים דקדשי ב\"ה כיון דעיקרו קדושת דמים הוא אין לחלק בין ב\"מ מעיקרו לתם ונעשה ב\"מ וראיה לדבר ממאי דקי\"ל לענין העמדה והערכה דקדשי ב\"ה בעו הע' והע' וכתבו רש\"י והתוס' ז\"ל בפ' יש בקדשי מזבח דאע\"ג דב\"מ מעיקרו לא בעי הע' והע' ה\"ד גבי קדשי מזבח אבל בקדשי ב\"ה אין לחלק בין ב\"מ מעיקרו לקדם הקדשן למומן וכן מתבאר ג\"כ ממ\"ש רבינו ז\"ל פ\"ה מה' ערכין וחרמין הי\"ב וכמ\"ש מרן הכ\"מ שם: האמנם הא ק\"ל טובא ממ\"ש רבינו שם וז\"ל אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה לב\"ה הרי זו תפדה כשאר מטלטלין והשתא קשה דבהקדיש נבלה לב\"ה איך יכול לפדותה הא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אף על גב דמקדיש נבלה הו\"ל כב\"מ מעיקרו מ\"מ בקדשי ב\"ה אין לחלק כמ\"ש ולכן הנראה ודאי דלענין אין פודין את הקדשים כל שקדם מומן להקדשן פודין ואפי' בקדשי ב\"ה ואע\"ג דלענין הע' והע' קי\"ל דאין לחלק שניא היא התם דכיון דמדאורייתא קדשי ב\"ה בעו הע' והע' כדנפ\"ל התם מקרא פשיטא ודאי דאין לחלק בין ב\"מ מעיקרו לקדם הקדשן למומן משא\"כ גבי אין פודין דכיון דמדאורייתא קדשי ב\"ה פודין את הקדשים להאכילן לכלבים משום דקרא דואכלת ולא לכלבך בק\"מ דוקא מיירי אלא דרבנן הוא דגזרו קדשי ב\"ה אטו ק\"מ איכא למימר שפיר דדוקא בקדם הקדשן למומן גזרו אטו ק\"מ אבל בקדם מומן להקדשן כיון דבק\"מ פודין פשיטא ודאי דבקדשי ב\"ה נמי פודין דליכא למיגזר אטו ק\"מ כנ\"ל נכון ודע דלדעת התוס' ז\"ל שכתבנו דאפי' בקדם מומן להקדשן אין פודין מדרבנן ושלא כדעת רבינו י\"ל מאי דק\"ל טובא אהא דגרסינן פ\"ק דשבועות דף הנזכר דפרכינן התם אמתני' דקתני פרה נפדית כו' אמר מר מתה תפדה וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אמר ר\"מ משום עורה כו' והתוס' ז\"ל שם בד\"ה א\"ה הק' וז\"ל תימא דמשמע דאי ק\"מ היא ניחא והא ר\"י אית ליה בפ\"ב דתמורה דא' זה וא\"ז הוו בכלל הע' והע' ומיהו י\"ל דהך סוגיא אתיא כר\"ל דאמר לרבנן ק\"מ לא הוו בכלל הע' והע' אבל ק' כו' ועוד דסבר דפרה ק\"מ היא וכן במסקנא ובכל דוכתא מסקינן דפרה קב\"ה היא לכן נראה דאביי ידע שפי' דפרה קדשי ב\"ה היא ומ\"מ סובר דאין ניפדין אלא מחמת לב ב\"ד מתנה עליהן ולהכי פריך והרי פרה כו' יע\"ש והמתבאר בכונתם ז\"ל דס\"ל דלמאי דמסיק התם אלא שאני התם הואיל ודמיה יקרים היינו לומר דלעולם קב\"ה היא ואפי\"ה אם מתה נפדית ואע\"ג דבעלמא בעינן הע' והע' הכא לא בעינן מטעמא דלב ב\"ד מתנה עליהן והשתא קשה טובא דאם כן מאי פריך וכי פודין את הקדשים כו' ומאי קו' הא אע\"ג דבעלמא אין פודין הכא פודין מטעמא דלב ב\"ד מ\"ע וכי היכי דאמרינן הכי גבי העמדה והערכה דאין נפדין מדאורייתא כ\"ש דאיכא למימר הכי גבי טעמא דאין פודין דאינו אלא מדרבנן דלב ב\"ד מ\"ע האמנם כפי מ\"ש דס\"ל להתוס' ז\"ל דאפי' בקדם מומן להקדשן אין פודין מדרבנן יש ליישב שפיר דדוקא גבי העמדה והערכה דקי\"ל דב\"מ מעיקרו א\"צ העמדה והערכה הוא דאמרינן לב ב\"ד מתנה עליהן ומשוו להו כב\"מ מעיקרו וכמו שדקדקו בלשונם שכתבו והוי כב\"מ מעיקרו דמודה בה ר\"י דלא בעי העמדה והערכה אמנם גבי אין פודין כיון דאפילו ב\"מ מעיקרו אין פודין ליכא למימר ביה טעמא דלב ב\"ד מ\"ע האמנם לדעת רבינו ז\"ל דסבירא ליה דב\"מ מעיקרו פודין את הקדשים להאכילן לכלבים קשה טובא דמאי פריך וכי פודין כו' ואמאי ל\"ק דאף על גב דבעלמא אין פודין הכא פודין מטעמא דלב ב\"ד מ\"ע דומיא דהעמדה והערכה וליכא למימר דרבי' ז\"ל מפ' הסוגיא שלא כפי' התוס' וסבירא ליה דלמסקנא דהתם ה\"ט דמת' נפדית משום דפרה ק\"מ היא וס\"ל דק\"מ לא בעי העמדה והערכה כרבנן דר\"ש וההיא סוגיא אתיא אליבא דר\"ל וכמו שכן נראה מפי' רש\"י ז\"ל הא ליתא שהרי רבינו ז\"ל פ\"ה מהלכות פרה אדומה דין ח' כתב וז\"ל וכן אם מתה תפדה משום עורה אבל לא להאכיל בשרה לכלבים והשתא אי ס\"ל דסוגיא דהתם אתייא כר\"ל אם כן כיון שרבינו ז\"ל פסק דאחד ק\"מ ואחד קב\"ה בעו העמדה והערכה איך פסק דאם מתה תפדה אלא על כרחין לומר דסבירא ליה דאע\"ג דבעלמא בעי' העמדה והע' הכא גבי פרה נפדית מטעמא דלב ב\"ד מ\"ע וא\"כ הדק\"ל דמאי פריך וכי פודין את הקדשים כו' ואולי י\"ל דס\"ל לתלמודא דלענין אין פודין סברא הוא דלא אמרינן לב ב\"ד מ\"ע משום בזיון קדשי' וזה דוחק ודרך אגב אומר שדברי התוס' הללו דפ\"ק דשבועות הם תמוהי' בעיני ראשונה במה שהקשו דאי ק\"מ היא ניחא והא ר\"י אית ליה כו' וק\"ל טובא בדבריהם דמאי קו' הא אפילו לר\"י דאית ליה דאחד זה ואח\"ז היו בכלל הע' והע' היינו דוקא לרבנן דר\"ש אמנם לרבנן דר\"מ ס\"ל דק\"מ לא הוו בכלל הע' והע' וכמ\"ש התוס' במס' תמורה ד\"ה כדתניא וז\"ל ובספרים כתוב ר\"מ כר\"ש רבנן דהכא כרבנן דהתם נימא תיהוי תיובת' דר\"י אמ\"ל ר\"י רבנן דהכא לחוד ורבנן דהתם לחוד כו' ואין לתמוה לר\"י מנ\"ל דשלש מחלוקת בדבר לימא דרבנן דהכא כרבנן דהתם וכלהו ס\"ל ק\"מ לא הוו בכלל הע' והע' וי\"ל דמתני' קשיתיה מדקאמר ר\"ש קב\"ה מתו יפדו כו' אשר מבואר מדבריהם דלר\"י רבנן דר\"מ ס\"ל דק\"מ לא היו בכלל הע' והע' וקב\"ה בעו העמ' והע' ודרך אגב אומר שמ\"ש שם דלר\"י מנ\"ל דג' מחלוקת בדבר כו' לא ידעתי מאי ק\"ל שהרי ר\"י הוכרח לומר דלרבנן דר\"ש אחד ק\"מ ואחד קב\"ה בעו הע' והע' מכח ברייתא דמייתי התם כדקאמר התם תנייא כותיה דר\"י אם בהמה טמאה כו' ופי' רש\"י ז\"ל שם דהך ברייתא רבנן היא דהא סתם ספרא ר\"י היא בר פלוגתיה דר\"ש עי\"ש ואם כן מה מקום עוד להק' דלר\"י מנ\"ל דשלש מחלוקת בדבר ואיך שיהיה מבואר הוא דלר\"י רבנן דר\"מ ס\"ל דק\"מ לא היו בכלל הע' והע' ואם כן קשה טובא דמק\"ל הכא הא איכא למימר היינו דקא מתמה תלמודא א\"ה מתה תפדה והא בעי הע' והע' כו' דבשלמא אי ק\"מ היא ניחא דאיכא למימר דמתני' רבנן דר\"מ היא דק\"מ לא בעו הע' וה' כו' אמנם השתא דאמרת דקב\"ה היא ק' דהא בעי הע' וה' ומשני הא מני ר\"ש היא כו' והדר פריך אי רבי שמעון אימא סיפא כו' ובמה שתי' דסוגייא דהתם אתייא כר\"ל לא אדע שכול כונתם ז\"ל דאכתי תקשי להו לר' יהודה מתניתין דפרה דקתני מתה תפדה מני אי רבנן דר\"ש הא איהו ס\"ל דאחד ק\"מ ואחד קב\"ה בעו הע' והע' ואי ר\"ש קשה דאימא סיפא שחטה ע\"ג מערכתה אין לה פדיה עולמית והא תניא ר\"ש או' פרה מטמאה טומאת אוכלין כו' כדפריך התם ולכאורה היה אפשר ליישב לזה בפשיטות דתלמוד' ל\"ק ליה הכי אלא דוקא אליבא דר\"ל משום דר\"ל גופי' קאמר התם דהיינו טעמא דר\"ש דקאמר פרה מטמאה טו\"א משום דאומר היה ר\"ש פרה נפדית ע\"ג מערכתה וכדמסיים תלמודא התם ואמר ר\"ל אומר היה ר\"ש כו' אמנם לר\"י איכא למימר דס\"ל דאפי' לר\"ש פרה שנשחטה ע\"ג מערכתה אין לה פדיה עולמית וטעמא דר\"ש דקאמר מטמא טומאת אוכלין הוא משום דהיה לה שעת הכושר קודם שחיטה: האמנם הא ודאי אין זה מן הישוב דבפ' או\"ב דף פ\"א מבואר בהדיא דר\"י גופיה אית ליה דר\"ל דגרסי' התם ופרת חטאת שחיטה שאינה ראויה היא והא תניא ר\"ש אומר פרה מטמאה כו' ואמר ר\"ל אומר היה ר\"ש פרה נפדית ע\"ג מערכתה אמר ר' שמן בר אבא אמר ר\"י פרת חטאת אינה משנה כו' הרי מבואר בהדייא דר\"י ס\"ל דלר\"ש פרה נפדית ע\"ג מערכתה מדהוצרך לומר דאינה משנה וכמבואר ואם כן הדבר תמוה דאיך ניחא להו בהכי לומר דסוגייא דהתם אתייא כר\"ל ואכתי תקשי לר\"י מתניתין מני לא רבנן ולא ר\"ש ותו קשיא לי טובא דאי סוגיא דשבועות אתייא כר\"ל א\"כ אמאי הוצרך לומר דמתני' ר\"ש היא דתיקשי ליה אי ר\"ש אימא סיפא כו' ואמאי ל\"ק דסתם מתני' דפרה ר\"מ היא דס\"ל כברייתא דתמורה דק\"מ היו בכלל הע' וה' כדקתני כל הקדשים כו' ר\"מ אומר יקברו ולר\"מ ע\"כ לומר דס\"ל דקב\"ה לא בעו הע' וה' דאי לא מיעוטא דאותה מאי עביד ליה שהרי טעמא דר\"ל דאמר דלרבנן דר\"ש ק\"מ לא הוו בכלל הע' והע' משום מעוטה דאותה כדאיתא בסוגייא דתמורה בהדייא ואי ר\"מ ס\"ל דאחד ק\"מ ואחד קב\"ה בעי הע' והע' כו' אם כן מיעוט' דאות' מאי עביד ליה ואי ס\"ל דלר\"מ אות' איצטריך למעוטי בע\"מ מעיקרו כדס\"ל לר\"י התם הכי נמי אימא דרבנן דר\"ש ס\"ל כר\"מ ומנ\"ל לאפושי במחלוקת אלא מוכרח הדבר לומר דלר\"ל ר\"מ ס\"ל כר\"ש וכיון שכן קשה טובא דאי סוגיא דהתם אתייא כר\"ל אמאי לא משני דמתניתין ר\"מ היא דמהשתא לא תקשי ליה מידי מסיפא דאי' למימר דר\"מ לא ס\"ל כר\"ש דאמר פרה נפדית ע\"ג מערכת' אמנם אם נאמר דסוגייא דשבועות אתייא דוקא אליבא דר\"י ניחא שפיר דלר\"י ר\"מ ס\"ל דא' ק\"מ וא' קב\"ה בעו הע' וה' כרבנן דר\"ש ומ\"ש התוס' בתמורה דבספרים כתוב ר\"מ כר\"ש רבנן דהכא כו' נראה ודאי שלא אמרו כן בגמר' אלא דוקא אליבא דר\"ל דסבירא ליה דליכא תנא דס\"ל דא' זה וא' זה בעו הע' וה' אמנם לר\"י הכי נמי דאיכא למימר ודאי דר\"מ ס\"ל כרבנן דר\"ש דאחד זה ואחד זה בעו הע' והע' ורבנן דר\"מ לא פליגי אלא בק\"מ וזה נראה מוכרח שהרי בר\"פ כיסוי הדם אמרינן בק\"מ הכא נמי הכי במאי עסקינן בקב\"ה וליפרקינהו ולכסינהו בעינן הע' והע' והדר פרכינן וכמאן אי כר\"מ דאמר הכל הוו בכלל העמדה וה' הא אמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ופי' רש\"י הכל הוו בכלל העמ' וה' אחד ק\"מ ואחד קב\"ה ע\"ש והשתא כפי מ\"ש התוס' דבספרים כתוב ר\"מ כר\"ש ק' טובא דהא סוגיא זו צווחת ככרוכייא דקאמר בהדייא ר\"מ קב\"ה בעו העמ' והע' אמנם אם נאמר דלא אמרו כן אלא אליבא דר\"ל אמנם לר\"י ר\"מ ס\"ל דכולהו בעו הע' והע' איכא למימר דסוגיא דהתם אתייא כר\"י ואם כן הדרן לדמעיקרא דאי סוגיא דשבועות אתייא כר\"ל אמאי לא משני דסתם מתני' ר\"מ היא סוף דבר שדבריהם ז\"ל לא זכיתי להבינם וצ\"ע. עוד הוקשה אצלי בס\"ד שכתבו דאע\"ג דפרה קב\"ה אפילו הכי אין פודין להאכילה לכלבים מדרבנן דאם איתא דבקב\"ה אין איסורו אלא מדרבנן א\"כ מאי פריך וכי פודין את הקדשים כו' הא כיון דאין איסורו אלא מדרבנן כיון דפרה אדומה הוי מלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ותדע שהרי איסור גיזה ועבוד' ופדיית קדשים להאכילן לכלבים מחד קרא נפקי כנודע ולענין גיזה ועבודה גרסינן בפ\"ג דבכורות דכ\"ה ע\"א אמתניתין דקתני גבי פרה גוזז במספרים ואינו חושש אלא שאני פרה דקב\"ה היא ואמר ר\"ל קב\"ה אסורין בגיזה ועבוד' מדרבנן והאיכא איסורא דרבנן שאני פרה דלא שכיח ופי' רש\"י ז\"ל דלא שכיח ומילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן יע\"ש ואם כן כי היכי דלענין איסור גיזה ועבודה אמרינן דכיון דבקב\"ה איסורא דרבנן ��וא בפרה דלא שכיח לא גזרו ה\"נ נימא דלענין איסור פדיית קדשים להאכיל' לכלבים כיון דקב\"ה איסורו מדרבנן בפרה דלא שכיחי לא גזרו ובדוחק יש ליישב דלענין איסור פדיית קדשים להאכילן לכלבים ס\"ל לתלמוד' דאפילו בפרה דלא שכיח איכא למיגזר משום דהוי בזיון קדשים ואין זה מספיק ועדיין צ\"ע: ולענין אם פודין את הקדשים להסיקן תחת תבשילו לא פורש בדברי רבינו ז\"ל אם מותר לפדותן דשמא דוקא להאכילן לכלבים הוא דאסרה תורה דאיכא בזיון טפי ואם נאמר דדוקא להאכילן לכלבים הוא דאסרו היה מקום ליישב מ\"ש אם מתה קודם שתפדה תקבר כו' מפני שהיא צריכה הע' והע' וכ\"כ בפ\"ה מה' ערכין דין י\"ב ויש לדקדק דלמה הוצרך לטעם זה דתיפוק ליה משום דאין פודין להאכילן לכלבים והרב בני יעקב בהגהותיו נרגש מזה וכתב דס\"ל לרבינו דהא דאין פודין כו' הוא מדרבנן יע\"ש והם דברים תמוהים דמעולם לא כתבו התוס' כן אלא דוקא גבי קב\"ה אבל בק\"מ אין פודין מדאורייתא כדנפ\"ל מקרא דואכלת ולא לכלביך אמנם כפי מ\"ש ניחא דהוצרך לטעמא דהע' והע' דאי משום טעמא דאין פודין היה מותר לפדותו כדי להסיקו תחת תבשילו האמנם ממ\"ש רבינו פ\"ב מה' אלו דין י' בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות כו' שאין פודין את הקדשי' כו' אלא ירעו עד שימותו ויקברו מבואר דס\"ל דאפילו להסיקן תחת תבשילו אין פודין דאם איתא אמאי יקברו יפדו כדי להסיקן תחת תבשילו וכן ראיתי להתוס' ז\"ל בפסחים פ' כ\"ש דכ\"ט ד\"ה רב אשי אמר שכתבו וז\"ל וי\"ל דגרסינן אין פודין ואע\"ג דאין פודין כו' מ\"מ שרי להסיק תחת תבשילו וכדפרישית דהכא דקדושת דמים אין פודין מדרבנן ולא גזרו אלא שלא להאכילו לכלבים וכל היכא דאין פודין מדאורייתא כו' אפילו להסיקו תחת תבשילו אסור דהא תנן בפ\"ב דבכורות אם מתו יקברו וקאמר התם ממאי כו' והשתא אי טעמא משום דאין פודין את הקדשים אמאי יקברו והא ראויה להסיק' תחת תבשילו יע\"ש וכמו כן נראה להביא ראיה מדפרכינן בתמורה מותיב ר\"י לר\"ל דקאמר ק\"מ וב\"מ יפדו כשקדם הקדשן למומן ש\"מ פודין את הקדשים כו' והשתא אם איתא דאפילו בק\"מ פודין אותו כדי להסיקו תחת תבשילו אמאי לא משני דיפדו דקתני להסיקו תחת תבשילו דומיא דמאי דמשני בשבועות דתפדה דקתני במתניתין היינו משום עורה ועיין בתוספות פרק אלו עוברין דמ\"ו ע\"ב ד\"ה הואיל שכתבו וז\"ל והואיל ואי בעי פריק לא אמרינן דאם כן היה קונה אותו כו' יע\"ש והדבר קשה שהרי אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואם קו' ז\"ל למ\"ד פודין היה להם לפרש אמנם דבריהם מבוארים דאזלו לשיטתם דס\"ל דבקב\"ה פודין אותו להסיקו תחת תבשילו ואולם מה שתי' דכיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו קשה שהרי יכול לפדותו כדי להסיקו תחת תבשילו ואפשר דכונתם דאע\"ג דמדינא יכול לפדותו מ\"מ אין דרך בני אדם לפדותו להסיקו תחת תבשילו כנ\"ל ודוק: איך שיהיה מבואר הדבר דבק\"מ אפילו להסיקו תחת תבשילו אסור לכ\"ע ואולם מצאתי להתוספות בפרק הפרה דנ\"ג ע\"ב שדבריהם סותרים למ\"ש בפסחים שכתבו שם בד\"ה לענין כלים וז\"ל ואפי' למ\"ד אין פודין קשה דמוכח בפ' כ\"ש דדוקא להאכילן לכלבים אסור אבל להסיקו תחת תבשילו פודין כו' וכן פי' שם הקונטרס ואין לתמוה מ\"ש אכילת כלב משאר הנאות דדילמא כיון דממעיט מקרא דואכלת לית לן למעוטי אלא כיוצא בו אכילה ומיהו אליבא דר\"י דמפרש התם לעולם בפודין את הקדשים קמפלגי נ\"ל ודאי דאין חילוק בין אכילת כלב לשאר הנאות ושמא רבא כרב יוסף ס\"ל עכ\"ל אשר מבואר מדבריהם דאפילו בק\"מ פודין כדי להסיקו תחת תבשילו הפך מ\"ש בפסחים דאל\"כ מאי קשיא ליה אימא דקרא דוהמת יהיה לו דממעטינן שור פסולי המוקדשין מיירי בק\"מ והשתא קשה טובא דמלבד שדבריהם סותרים למ\"ש בפסחים לא ידעתי מה יענו לההיא דפ\"ב דבכורות דמבואר בהדיא דאפילו להסיקו תחת תבשילו אין פודין וכמו כן ק' מההי' דתמורה שהבאתי ראיה לעיל: וראיתי בשיטה מקובצת למסכת קמא הנדפסת מחדש שנרגש מזה וכתב וז\"ל ונראה דההיא סוגיא דבכורות פ\"ב דפריך ממאי דהאי אם מתו יקברו משום דבעו הע' והע' כו' אליבא דר\"י פריך תוס' שאנץ עכ\"ל ובהכי יש ליישב ההיא דתמורה נמי דר' ירמיה דפריך התם לר\"ל ס\"ל כרב יוסף דאפילו להסיקו תחת תבשילו אסור ודלא כרב אשי: האמנם אחר ההשקפה נראה דאיכא למישדי ביה נרגא מאותה שאמרו גבי בכור שנטרף דטעון קבורה ולא אמרינן שיסיקנו ת\"ת ובתוספות פ\"ק דשבועות בד\"ה משום הק' הר\"מ מהא דאמרינן בבכורות בכור שנטרף קוברין אותו עם עורו לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולא אמרינן שיפדו משום עורו ולמאי דתי' דאין פודין מדרבנן בקב\"ה ניחא כו' אבל התם דאין פודין מדאורייתא אסור גם העור יע\"ש והשתא לפי שיטתם שכתבו בפ\"ק דאפילו בק\"מ שאין פודין מדאורייתא פודין אותו להסיקו תחת תבשילו אם כן תיקשי ליה לרב אשי מברייתא הלזו הן אמת שמ\"ש בפ\"ב דבכורות חפשתי ולא מצאתי שמץ מנהו כלל והנראה שט\"ס נפל בדבריהם וצ\"ל בזבחים וכונתם אמתני' דפרק טבול יום דק\"ג דתנן התם אמר ר\"ע מדבריו למדו שהמפשיט את הבכור ונמצאת טרפה שיאותו הכהנים בעורו וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השריפה ואמרינן התם והלכתא כדברי חכמים בשר בקבורה והעור בשרפה ופי' רש\"י וז\"ל בשר בקבורה דאין מאכילין את הקדשים להאכילן לכלבים והשתא קשה טובא דאם כן לרב אשי דס\"ל דלא אסרה תורה אלא להאכילו לכלבים אבל שאר הנאות מותר אם כן אמאי בשר בקבורה והעור בשרפה הא מותר ליהנות ממנו בשאר הנאות ור\"ע נמי אמאי קאמר שיאותו הכהנים בעורו הא אפילו בשרו מותר ליהנות ממנו שאר הנאות וצ\"ע ועיין פ\"ה דמעילה דנ\"ג ע\"ב במ\"ש רש\"י שם ד\"ה אמר רב פפא וז\"ל וסיפא דקתני כשהיא מתה כיון שנהנה שו\"פ מעל כו' דכיון דמתה לאו לדמי קאי דאין פודין להאכילן לכלבים כו' ולדעת התוספות קשה דהא לדמי קאי להסיקו תחת תבשילו וצ\"ל דלדעת התוס' ה\"ט דלאו לדמי קאי משום דבעינן הע' כו' ודוק: גם מ\"ש דלרב יוסף דמפרש התם דבפודין את הקדשים קמפלגי צ\"ל ודאי דאין חילוק כו' לא ידעתי מהיכא פסיקא להו הכי דהא איכא למימר דרב יוסף נמי ס\"ל דפודין את הקדשים להסיקו תחת תבשילו וכי מוקי לפלוגת' בפודין את הקדשים היינו אפילו לרבנן דר\"י הגלילי דחמץ בפסח אסור בהנאה ומאן דאמר פודין מעל משום דמצי למוכרו לגוים ההקדש עצמו ומ\"ד אין פודין לא מעל דלא מצי למוכרו לגוים כדי להסיקן תחת תבשילו שמא יאכלנו הגוי וכבר ראיתי להרב חד\"ה שם בפסחים שכתב וז\"ל דאפשר שהתוספות מפרש כן אוקמתא דרב ולהאכיל לכלבים לאו דוקא לכלבים דישראל אלא דגוים קאמר אבל רש\"י לא פירש כן אלא לכלבים דישראל קאמר ואפשר דניחא ליה לאוקמי כר\"י הגלילי ולכלבים אפילו דידיה יע\"ש: והנראה דגם התוס' ס\"ל כן דדחיקא להו מילתא לומר דכלבים דגוי קאמר ומשום הכי הוצרכו לומר דרב יוסף פליג ארב אשי\nועיין בהרב חד\"ה שם במ\"ש בלשון רש\"י ד\"ה ולרב יוסף מה שהאריך בזה וכתב בס\"ד וע\"כ הנראה דסבר רב יוסף דלמ\"ד אין פודין לכלבים ה\"ה להסיקו תחת תבשילו כו' ואשתמיט מיניה דברי התוספות הללו שכתבנו מדלא הזכירם על דל שפתיו ומ\"מ אכתי קשיא ליה לרב יוסף גופיה אמאי מוקי לפלוגתייהו אליבא דר\"י הגלילי דלית הלכתא כותיה ובפודין את הקדשים להאכילן לכלבים דידיה טפי הוה לאוקמא כרבנן דר\"י הגלילי דחמץ בפסח אסור בהנאה וקמפלגי בפודין להאכילן לכלבים של גוים ובמוכרו ההקדש עצמו ויש ליישב ודוק ובמ\"ש דשמא רבא כרב יוסף ס\"ל קשה לי טובא דמשמע דלרב אשי כיון דס\"ל דפודין את הקדשים להסיקו תחת תבשילו שור פסולי המוקדשין חייב בבור דשפיר קרינן ביה והמת יהיה לו והוא תימא שהרי בפ\"ק דב\"ק ד\"י אמרינן מתקיף לה רב אשי ליתני חומר בשור מבבור שהשור חייב בו שור פסולי המוקדשין משא\"כ בבור ועיין בפי' רש\"י שם הרי בהדיא דרב אשי גופיה ס\"ל דשור פסולי המוקדשין פטור בבור מטעמא דלא קרינן ביה והמת יהיה לו ולסוגיא דהתם ק\"ל דאמאי לא משני דברייתא דהתם ס\"ל כמ\"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והילכך בבור נמי חייב דקרינן ביה והמת יהיה לו וראיתי בשיטת הרשב\"א שכתב שם בפ' הפרה משום הראב\"ד ז\"ל ואפילו למ\"ד פודין כתב הראב\"ד ז\"ל דדוקא כשהיה בו מום האוסרו באכילה כשפדהו דלא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך אבל בב\"מ שמותר להדיוט לכ\"ע אין פודין משום דבכי הא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך עכ\"ד ולפי דבריו ז\"ל ניחא שפיר מאי דלא משני רב אשי דברייתא דהתם ס\"ל כמ\"ד פודין: האמנם דברי הראב\"ד ז\"ל הללו הם תמוהים בעיני שהרי עיקר פלוגתייהו דהנהו תנאי אי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מבואר בספ\"א דתמורה דגרסינן התם מנה\"מ דת\"ר תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים איכא דאמרי תזבח ואכלת אין לך בהן אלא משעת זביחה ואילך קסבר פודין את הקדשים כו' ופי' רש\"י ולא מייתר ליה למידרש ולא לכלביך ומהך דרשה משמע דכלביך ש\"ד דהכי משמע לא תתהני מחיים אבל לכלביך לאחר מיתה הוא ש\"ד יע\"ש הרי מבואר דמאן דס\"ל פודין את הקדשים אפילו בב\"מ שמותר להדיוט ס\"ל דפודין שהרי לא מייתר ליה קרא דואכלת למעוטי ולא לכלביך ולפי דברי הראב\"ד ז\"ל אפילו מאן דס\"ל פודין את הקדשים דריש יתורא דואכלת ולא לכלביך בב\"מ דמותר להדיוט: והדבר תמוה איך אישתמיט מיניה סוגיא הלזו ובר מן דין ק\"ל טובא לדעת הראב\"ד דס\"ל דכל שמותר להדיוט לכ\"ע אין פודין להאכילן לכלבים ממתניתין דפרק כל פסולי המוקדשין דתנן התם בש\"א לא ימנה ישראל עם הכהן בבכור וב\"ה מתירין אפי' לגוי והכי אמרינן התם דר\"ע מתיר אפילו לגוי הרי דאע\"ג דחזי להדיוט אפילו הכי ס\"ל דמאכילן לכלבים וכבר התוספות ז\"ל בזבחים דע\"א ע\"ב ד\"ה נטרפה הק' מדר\"ע אדר\"ע ותי' דדוקא היכא דלא חזי לדידיה בשעת פדיה הוא דאמרינן דאין פודין אבל מידי דחזי לדידיה כיון שנפדה שרי ליתן לכלב והיינו טעמא דדרשינן ולא לכלביך דבר שאינו עומד אלא לכלביך יע\"ש הרי מבואר שסברתם הפוכה מס' הראב\"ד שכתבנו אמנם לדעת הראב\"ד שכתב דבב\"מ שמותר להדיוט לכ\"ע אין פודין אותו להאכילו לכלבים דמבואר מדבריו דאפילו בשעה שמותר להדיוט באכילה אסור להאכילו לכלבים לכ\"ע קשה טובא ממתניתין דבכורות וצ\"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על דברי התוספות דפ' הפרה שכתבו שם סמוך ונראה ד\"ה איפוך אנא וז\"ל וא\"ת אם כן רעהו דכתב רחמנא ל\"ל לאפוקי הקדש וי\"ל דאצטריך כו' אך קשה דמשום איש נפקא עכ\"ל וק\"ל דאמאי לא תי' דקרא אצטריך לבן פקועה דלא בעי שחיטה דאי משום והמת יהיה לו ליכא שהרי מותר באכיל' ואין כאן משום פודין את הקדשים להאכילן לכלבים להכי אצטריך רעהו ודוגמא לדבר הקשה התוס' בפדו\"ה דמ\"א ד\"ה איני יודע אההיא דגרסינן התם ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שנבלה היא כו' דאמאי ל\"ק דקרא אצטריך לבן פקוע' יע\"ש והיה נראה לומר דבבן פקועה לא מצי לאוקומא דאע\"ג דאין כאן משום פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מ\"מ אינו יכול לפדותו אחר שמת מטעמא דבעינן הע' והע' וכיון שכן לא קרינן ביה והמת יהיה לו אלא דאחר העיון לא יתכן תי' זה שהרי בן פקועה פסול להקרבה וכמ\"ש רש\"י בפרק בהמה המקשה דע\"ד ע\"ב משום דהו\"ל כיוצא דופן ועיין בתוספות שם אם כן במקדיש בן פקועה הו\"ל כמקדיש ב\"מ דלא בעינן העמדה והערכה ואפשר דלא ניחא להו בתי' זה משום דאכתי קשה לתנא דבן לוי דס\"ל דאפילו בב\"מ מעיקרו בעי העמדה והע' רעהו למאי אצטריך וכל כי האי כי פריך בגמרא איפוך אנא היל\"ל הניחא לתנא דב\"ל ודוק ועיין בשיטה מקובצת למוהר\"ב מה שתי' בזה משם תלמידי הר\"פ:<br><b> ודע </b> שזה שכתבו לעיל דבקב\"ה כיון דאין פודין מדרבנן מותר לפדותו משום עורו וכמ\"ש התוספות פ\"ק דשבועות ומדברי רבינו והרע\"ב ז\"ל נראה שחלוקים בזה ממ\"ש פ\"ג דמ\"ב מי\"א אמתניתין דתנן צבי שלקחו מכסף מעשר ומת יקבר עם עורו ר\"ש אומר יפדה כתבו וז\"ל ר\"ש אומר יפדה ובהא קמפלגי דת\"ק סבר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ור\"ש סבר פודין כו' ואין הלכה כר\"ש ע\"כ הרי מבואר דס\"ל דאפילו בק\"מ אין פודין אותו משום עורו וליכא למימר דצבי הלקוח מכסף מ\"ב דינו כק\"מ דא\"כ קשה דמ\"ט דר\"ש דקאמר יפדה הן לו יהי דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים אפ\"ה לא תפדה מטעמא דבעי' העמדה והערכה וכן מפורש בירושלמי הביאו הר\"ש ז\"ל וכיון שכן קשה טובא דמה יענו לההיא דפ\"ק דשבועות דמבואר בהדיא דבקב\"ה פודין אותו משום עורו ובשלמא לפי פי' הר\"ש ז\"ל שפי' דה\"ט דת\"ק דיקבר עם עורו משום דבעינן העמדה והערכה ניחא שפיר אכן לפי' הרע\"ב ז\"ל ורבינו קשה טובא וצ\"ע: ותו ק\"ל לפי' ז\"ל דאיך אפשר לומר דה\"ט דת\"ק משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דא\"כ ליתני אם נעשה טרפה יקבר דבכי האי גוונא פרכינן בבכורות ממאי דהאי אם מתו יקברו משום דבעינן העמד' והערכה דילמא משום דאין פודין ומשני אם כן ניתני אם נעשו טרפה יקברו ויש ליישב דאי הוה תני טרפה הו\"א דדוקא בנטרפה ס\"ל לר\"ש דתפדה אבל במת אפילו ר\"ש מודה מטעמא דבעי' העמדה והערכה קמ\"ל דאפילו במת מתיר ר\"ש משום דכיון דאינו קרב לגבי המזבח דינו כקב\"ה כנ\"ל:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> על התוס' פסחים דף מ\"ו ד\"ה הואיל שהרי יכול לפדותו כדי להסיקו תחת תבשילו הוא תמוה דחמץ אסור בכל הנאות ומ\"ש דאיך אפשר לפרוק הא אין פודין קדשים להאכיל לכלבים לפענ\"ד הרי התוס' כתבו שם דל\"ש הואיל ואי בעי מתשיל דמיירי שהיא ביד גזבר דלא מצי למתשיל וכבר נודע מ\"ש הנוב\"י מהד\"ב וטעם דל\"מ למיתשל כשהוא ביד גזבר משום דיש ספק שמא מתחרט עכשיו ומספק אינו יכול להוציא וא\"כ הכי מקשה לימא הואיל ואי בעי פריק והיינו שיתשל על הקדשו וא\"ל דאינו נאמן להוציא מיד הגזבר מספק ז\"א דהא יכול לפרוק אותו וכל שפודהו בממון שוב אינו מוציא מיד הגזבר ונאמן על שאלתו ושוב אינו קדשים ודוק וע\"ז תרצו כיון שנתחמץ שוב לא יפדהו דאסור בהנאה ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> מום כו' חוץ מזקן כו'.</b> עיין בהרב מש\"ל ז\"ל שרצה להכריח דאם עבר והקריב זקן הקרבן פסול לפי שזקן יש לו דין מום שאינו קבוע ובמום עובר לא מצינו בשום מקום שיאמרו שאם עבר והקריב כשר שהרי גבי כהן שיש לו מום עובר קי\"ל דאם עבד פסול ואם כן גבי בהמה נמי אם עבר והקריבה פסולה והוא הדין זקן שהרי דינו כמום עובר יע\"ש ולדעתי א\"צ לזה והדבר מבואר מסוגיא דזבחים דנ\"ט ע\"א דפרכינן התם לרב דאמר ב\"ח אינן נדחים מברייתא דקתני כ\"ה שהיו עד שלא נבנה המזבח ואח\"כ נ\"ה פסולין נבנ' דחזי מעיקרו הוא אלא עד שלא נהרס המזבח הא הזקין להו כו' והשתא אם איתא דאם עבר והקרי' זקן כשר מאי קו' אימא דברייתא פסולין אתא לאשמועינן דאם משום זקן אם עבר והקריב כשר אבל משום טעמא דדחוי אפילו עבר והקריב פסול אלא משמע ודאי דזקן נמי פסול ועי\"ש בפי' רש\"י ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות </b>\n<b> עשה להקריב כו'.</b> הנה הרב מש\"ל נסתפק בדין זה היכא דידעינן בודאי דכלו לו חדשיו אם שרי להקריבו קודם שמנה ימים וכתב שיש להביא ראיה לזה ממ\"ש רבינו אע\"פ שמחוסר זמן פסול מ\"מ אם עבר והקריבו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה כו' ואם איתא דטעמא דקרא אינו אלא משום דס' נפל וכל היכא דקים ליה שכלו לו חדשיו שרי להקריבו ביומי' וקרא מיירי בדלא ידעינן מהיכא תיתי דילקי על הס' ודילמא כלו לו חדשיו והרי גבי איסור אכילה כתב רבינו פ\"ד מה' מאכלות אסורות וז\"ל ואסור לאכול מבהמה שנולדה עד ליל שמיני ואין לוקין עליו ע\"כ וא\"כ גבי קרבן ג\"כ מהיכא תיתי שילקה אלא ודאי דהכא גזרת הכתוב היא ואפי' כלו לו חדשיו עי\"ש ולע\"ד יש לדחות ולומר דלא דמי כלל למ\"ש בהלכות מאכלות אסורות לענין איסור אכילה דאין לוקין על הס' ושניא היא התם דלא בא מפו' בתורה שלא יאכל מן הבהמ' שנולדה קודם שמנה ימים אלא שאנו אוסרין אותה מס' דשמא נפל הוא ועבר אלאו דלא תאכלו כל נבלה ומשום הכי אמרינן דאין לוקין דשמא אינו נפל ולא עבר אלאו דנבלה משא\"כ הכא דקרא כתיב בהדיא ומיום השמיני ירצה א\"כ אי לאו טעמא דלאו הבא מכלל עשה אע\"ג דמחמת ספק הוא דאסר הכתוב הו\"א דילקה משום שעבר אמימרא דרחמנא דכתיב מיום השמיני כו' כנ\"ל פשוט ומ\"מ הדין דין אמת כמו שהוכיח מדברי התוספות פ\"ק דערכין ומההיא דפ\"ק דר\"ה ועוד אני מוסיף להביא ראיה מהא דגרסינן פרק בהמה המקשה דע\"ה ע\"א הפילה נפל ר\"י אמר חלבו כחלב בהמה ור\"ל אמר חלבו כחלב חיה ואמרינן התם לאיכא דאמרי דפליגי בכלו לו חדשיו ואמרינן תו איתביה ר\"ל לר\"י מה חלב ושתי כליות האמורות באשם מוציא מכלל שליל אף כוי מוציא מכלל שליל בשלמא לדידי משום הכי מיעטיה אלא לדידן ליקרב א\"ל מידי דהוי אמחוסר זמן והא התם בכלו לו חדשיו מיירי ואפילו הכי קאמר דאינו קרב וכן כתב רש\"י שם בהדיא עי\"ש ומהתימא על הרב ז\"ל איך אישתמיט מניה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצאו </b>\n<b> כל האסורין למזבח ארבעה עשר כו'.</b> ק\"ק ותו ליכא והא איכא בן פקועה דפסול להקרבה כדמוכח בהדיא פרק בהמה המקשה דע\"ד ע\"ב דאמרינן התם מ\"ט דגמר שה שה מפסח ע\"ש ונראה שדעת רבינו דבן פקועה פסול משום יוצא דופן כדעת רש\"י שם וא\"כ הרי הוא בכלל יוצא דופן שמנה רבינו אך התוס' שם חלקו עליו בזה וס\"ל דבן פקועה לא מפסיל משום יוצא דופן אלא דחשיב כשחוט ושחוטים פסולין למזבח ודע שבפ\"ק דבכורות ד\"ו ע\"ב אמרינן דחלב בהמה טהורה שרי מדגלי רחמנא בפסולי המוקדשין בשר ולא חלב מכלל דחולין שרי ודחי יע\"ש ויש לדקדק דאמאי לא משני דלעולם חלב בהמה טהורה אסור משום אמ\"ה וקרא דבשר ולא חלב אצטריך לחלב בן פקועה דמשום אמ\"ה ליכא כיון דאינו טעון שחיטה וליכא למימר דבן פקועה לא שכיח ולא מוקמינן קרא בהכי שהרי התוס' בפ' דו\"ה דמ\"א ע\"א הקשה שם מעין זה גבי שור הנסקל יעו\"ש אכן כפי מ\"ש דבמקדיש בן פקועה פסול למזבח ניחא שפיר דבן פקועה לא מצי לאוקמא משום דכיון דפסול למזבח הו\"ל כקדם מומן להקדשן דחלבן מותר כדתנן בפ' הזרוע גם מאי דמייתי ראיה התם מדאסר רחמנא בשר בחלב הא לחודיה שרי לא מצי לאוקמי בחלב בן פקועה משום דכיון דשחיטת אמו מטהרתו הו\"ל כשחוט וחלב שחוטה אינו אוסר לענין בשר בחלב כנודע ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מ\"ע </b>\n<b> למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו על המזבח ואין לך דבר שקרב ע\"ג המזבח בלא מלח כו'.</b> הנה מדברי רבינו מבואר דס\"ל דמ\"ע דמליחה ליתא אלא בחלק הקרב על גבי המזבח אבל לא בחלק שנאכל לכהנים ושלא כדעת הרא\"ה שכתב בב\"ה ד\"י גבי ההיא דאמרינן וכן לצלי דאף לחלק הנאכל לכהנים יש להם מ\"ע דמליחה וכבר השיגו עליו הרשב\"א בס' ת\"ה ועיין בהרא\"ש פרק כ\"ש דקכ\"ח ע\"ב שכתב וז\"ל ויש מביאין ראיה דמלח אינו מחמיץ מהא דתנן חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצאין בהם ואע\"פ שבודאי יש מלח בהם כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח וטעות הוא בידם ואין נותנין מלח אלא בדבר הקרב ע\"ג המזבח כגון אברין ופדרין וקומץ א\"ד ז\"ל דאדמייתו ראיה ממתני' דחלות תודה ליתו ראיה מכל המנחות שבתודה דכתיב בהו מצות תאפנה ואע\"ג דהיה בהם מלח וכמו כן קשה על הרא\"ש ז\"ל שדחה ראייתם דאכתי תיקשי ליה ממנחות הקרבות ע\"ג המזבח כגון מנחת חוטא ומנחת קנאות ונסכים דכתיב מצות תאפנה והיה בהם מלח ואי ס\"ל דשאני כהנים דזריזים הם אם כן בחלות תודה ג\"כ איכא למימר הכי וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הסולת </b>\n<b> והיין והלבונה והעופות והעצים כו' אין פודין אותן כו'. אחר שנתקדשו בכלי שרת.</b> כתב הרב לח\"מ ז\"ל וז\"ל משמע דאכולהו קאי ואפילו עצים ולבונה ואפילו בעצים שייך קידוש כלי כו' ואם כן כיון דהכלי תלוי בקידוש כלי א\"כ למה בריש פרק כל המנחות חילקו בין מנחות ונסכים שנטמאו קודם קידוש כלי לאחר קידוש כלי ובסיפא דמתני' גבי עופות עצים ולבונה כתבו סתם אין להם פדיון והי' להן לחלוק בין קודם קידוש לאחר קידוש וליתניהו ברישא עכ\"ד ויש לתמוה עליו שכפי מה שהבין הוא ז\"ל בדעת רבינו דסיפא דמתני' מיירי בשקדשן בכלי אמאי הוצרך להקשות מדלא ערבינהו הא בגמ' מוכח בהדיא דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדפרכינן לשמואל דאמר טהורין נפדין מ\"ט מדלא קדשן בכלי קדושת דמים נינהו וקדושת דמים יש להן פדיון ממתני' דקתני עצים ולבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון והשתא אם איתא דמתניתין מיירי בשקידשן בכלי מאי פריך הא כל שקידשן בכלי אין להם פדיון וכמ\"ש בגמ' לעיל מזה דבכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפרק ותו דהיכי קאמר אלא לאו טהורין אינן נפדין והני נמי אע\"ג דנטמאו כטהורין דמי דעצים כמה דלא משפי להו לגזרין לא מתכשרי לבונה נמי כמה דלא קידשה בכלי שרת לא מתקדשי הא מתני' מיירי בשקידשן בכלי ואהא הוא דק\"ל לשמואל אלא ודאי מוכח דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשה בכלי ואהא הוא דפרי�� תלמוד' וכיון דלא קידשן בכלי קדושת דמים נינהו ולפרקו אי לאו משום דכיון דלא קידשן בכלי כטהורין דמי אמנם בשקידשן בכלי כ\"ע מודו ומהא לא ק\"ל לשמואל דכיון דקידשן קדושת הגוף נינהו וכ\"כ רש\"י ז\"ל בפי' בד\"ה אלא יע\"ש ולכן נראה דמ\"ש רבינו ז\"ל בד\"א כו' אבל קודם שנתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן דהא כדאיתא והא כדאיתא דנטמאו קאי איין ושמן ונפסלו קאי אעצי' ולבונה אבל אם נטמאו אפי' קודם שקידשן בכלי אין פודין אותן וכמ\"ש בגמ' משום דדמו לטהורין וכן כתב הרב בתוס' יו\"ט ז\"ל ולפי זה אף רבינו ז\"ל אזיל ומודה דסיפא דמתניתין מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדלא ערבינהו אלא משום דמתני' מיירי בנטמאו קאמר דאפילו בשלא קידשן אין להן פדיון משום דדמו לטהורין אבל בנפסלו כל שלא קידשן בכלי יש להן פדיון דקדושת דמים נינהו וליכא טעמא דדמו לטהורין וזה פשוט אך מאי דק\"ל הוא שמדברי רבינו ז\"ל נראה דכלי שרת שנפסלו אין פודין אותן משום דאינן בכלל העמדה וה' וזה תימא שהרי בגמרא משמע טעמא דכלי שרת שנטמאו דאין פודין אותן משום דאית להו טהרה במקוה משמע דהא לא\"ה יש להן פדיון ואם כן בנפסלו דלא שייך האי טעמא אמאי אין פודין אותן ואולי י\"ל דס\"ל לרבינו ז\"ל דמאי דפריך תלמודא מכלי שרת דליפריקו היינו משום דבעי לאוקמי מתני' אליבא דכ\"ע ואפי' כרבנן דר\"נ דס\"ל דאין מא\"מ בכלי שרת ולרבנן ע\"כ דס\"ל דיש להן פדיון דאל\"כ אמאי לא ימעלו בו מאחר שלא יצא לחולין וכמ\"ש התוס' אמנם לפום מאי דקי\"ל הלכתא כר\"ן דיש מועל אחר מועל בכ\"ש משום דק\"ו הוא אם אחרים מקדיש הוא עצמו לא כ\"ש כמ\"ש בגמ' א\"כ הו\"ל קדושת הגוף כמ\"ש רבינו בפ\"ו מה\"מ דין ה' ומשום הכי אין פודין משום דבעי' העמדה והערכה אכן רבנן כיון דס\"ל דאין מא\"מ הו\"ל קדושת דמים ולא בעי העמ' והערכה דומיא דמנחות ונסכים קודם שקידשן בכלי דיש להן פדיון אע\"ג דלתנייהו בהע' והע' כנ\"ל ועיין בת\"כ פ' בחקתי אין להקשות לכאורה לדעת התוס' שכתבו במעילה דאפי' לר\"נ כלי שרת יש להן פדיון דאם כן מאי פריך התם בגמ' אמתני' דקתני ר' אומר כל דבר שאין בו פדיון יש בו מא\"מ היינו ת\"ק אמר רבא איכא בינייהו עצים כו' ואמאי ל\"ק דאיכא בינייהו כלי שרת דלת\"ק אע\"ג דיש להן פדיון יש מא\"מ ולר' כל דבר שאין לו פדיון יש בו מא\"מ הא כלי שרת דיש להן פדיון אין בו מא\"מ דהא ל\"ק משום דאם איתא לא הוה ליה לרבי לחלוק את\"ק בהאי לישנא דנפקא מדיוקא והכי הול\"ל רבי אומר כל דבר שיש בו פדיון אין בו מא\"מ דהא בדבר שאין בו פדיון אפי' ת\"ק מודה אלא ודאי דר' לאסופי את\"ק אתא לו' דלאו דוקא בהמה וכלי שרת אלא כל דבר כו' דהיינו עצים כדמשני רבא ודוק. כתב הר\"ן ז\"ל בפרק רבי ישמעאל דע\"ז ד\"פ וז\"ל גרסינן תו בגמ' כי אתא עולא אמר כו' ומוכחינן מכלים דאחז והא אין אדם אוסר דבר ש\"ש כלו' ואפי' תימא דלגבוה מאיסי אמאי לא פרקינהו לאשתמושי בהו הדיוט כו' וכן כתב רש\"י ז\"ל שם בד\"ה איתסרי להו יע\"ש וראיתי להרב המובהק כמוהר\"ר בנימין הלוי ז\"ל הובאו דבריו בס' יד אהרן א\"ח דף קנ\"ו תמה עליו דהא כלים דאחז כלי שרת נינהו וכלי שרת אין להן פדיון כמ\"ש רבינו ז\"ל ויש בהן מא\"מ וא\"כ איך כתב דיכול למפרקינהו ועוד דאפי' לא היה כלי שרת שקדושתן קדוש' הגוף ויש בהן מא\"מ מ\"מ אחז מזיד היה וקי\"ל דהקדש במזיד אינו מתחלל יע\"ש מה שנדחק בזה ועיין בהרמב\"ן במלחמותיו שכתב דאבני מזבח אין להן פדיון משום דהוו קדוש' הגוף ודמו לכלי שרת יע\"ש וכן ראיתי שהק' הרב מח\"א בהגהותיו על הר\"ן דפ' יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב שדעת הר\"ן ורש\"י ז\"ל כמ\"ש התוס' במעילה בפ' הנהנה דנ\"ג ד\"ה מ\"ט וז\"ל נראה לרבי' דצריך לפרש דסברי רבנן שהוא יוצא לחולין ע\"י מעילה ואם כן יש לו פדיון דאם אין לו פדיון אינו יוצא לחולין כו' ור' נחמיה סבר ק\"ו כו' אבל מ\"מ מודה דיש להן פדיון אלא גבי מעילה שאני משום ק\"ו ולענין פדיון שמא לא שייך האי ק\"ו עכ\"ל וכתב הרב בעל בה\"ז ז\"ל שהוצרכו לזה משום דכיון דלרבנן יש להן פדיון דוחק לומר דבהא נמי פליג ר\"נ כיון דלא אשכחן בהא דפליגי יע\"ש ולע\"ד נראה שהוצרכו לזה מכח ההיא דפרכינן התם במנחות לשמואל דאמר המנחות והנסכים אפילו שהן טהורין נפדין ממתני' דתנן העופות כו' וכלי שרת שניטמאו אין להן פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה בשלמא עופות קדושת הגוף נינהו אלא עצים ולבונה וכלי שרת ליפריקו אלא לאו משום דטהורין אינן נפדין והני נמי אע\"ג דנטמאו כטהורין דמו ופי' רש\"י ז\"ל אלא עצים ולבונה כו' ליפריקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם כו' והשתא אם איתא דלר\"ן דס\"ל דבכלי שרת יש מא\"מ ס\"ל דאין להן פדיון היכי פריך בפשיטות מכלי שרת דליפריקו ואמאי ל\"ק דסתם מתני' ר\"נ היא וכסתם מתני' דמעילה אלא מוכח דאפי' לר\"נ אע\"ג דיש מא\"מ ס\"ל דיש להן פדיון ועיין בתוס' שם ד\"ה בכלי שרת שכתבו וז\"ל לר\"נ דאמר כו' ניחא ולרב' נמי כו' מדרבנן אין נפדין ובגמרא משמע נמי דהוי מדרבנן בעלמא דמפ' כלי שרת ולבונה משום דלא שכיחי יע\"ש ולכאורה נראה שדבריהם סתרי אמ\"ש במעיל' ואולם אפשר לומר שכפי מ\"ש דבגמ' משמע דהוי מדרבנן חזרו ממ\"ש וס\"ל דאפי' לר\"נ יש להן פדיון מדאורייתא וכמ\"ש במעילה וא\"כ ע\"כ מ\"ש במעילה דיש להן פדיון מדאורייתא קאמרי וזה פשוט ומעתה ע\"פ זה נראה שיתישבו דברי רש\"י והר\"ן ז\"ל דכיון דטעמא דכלי שרת אינן נפדין אינו אלא מדרבנן משום דלא שכיחי כמ\"ש בגמ' ופי' רש\"י ז\"ל שם וז\"ל דלא שכיחי ואי הוו להו פדיון טהורין פריק להו לחולין תו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך עבודה יע\"ש וא\"כ גבי כלים דאחז כיון דלא חזו לגבוה ליכא טעמא דלא שכיחי ושפיר דמי למיפרקינהו ואפי' למאן דס\"ל בר\"פ המנחות דטהורין אינן נפדין וכלי שרת שנטמאו כטהורין דמו משום דאית להו טהרה במקוה הכא כלים דאחז כיון דלית להו טהרה כלל לא דמי לטהורין ומש\"ה יש להן פדיון כנ\"ל נכון ליישב אך ק\"ל לפי זה מההיא דגרסינן בס\"פ המזבח מקדש דפ\"ח סכין שנפגמה אין משחיזין את פגימתה נשמטה אין מחזירין אותה אבא שאול אומר סכין מטרפות היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופסקו רבי' פ\"א מה' כלי המקדש דין ט\"ו והשתא כפי מ\"ש כיון דטעמיה דכלי שרת אינן נפדין הוא משום דלא שכיחי אם כן הכא גבי סכין מטרפת אמאי גנזוה ולא פדאוה כיון דליכא טעמא דלא שכיחי וי\"ל כיון דסכין טהורה היתה והא מיהא חזייא שהרי איתא בתקנתא ע\"י השחזה דהא דסכין שנפגם אין משחיזין היינו בפגימה גדולה כמ\"ש רש\"י שם אבל בפגימות דקות לא אלא דלפעמים היתה מטרפת הקדשים דמו לטהורין ומש\"ה חששו לגניזה כי היכי דלא לימרו דכלי שרת טהורין נפדין ואתו למחר לפדותן ולא שכיחי כנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>הסולת </b>\n<b> והיין והלבונה והעופות והעצים כו' אין פודין אותן כו'. אחר שנתקדשו בכלי שרת.</b> כתב הרב לח\"מ ז\"ל וז\"ל משמע דאכולהו קאי ואפילו עצים ולבונה ואפילו בעצים שייך קידוש כלי כו' ואם כן כיון דהכלי תלוי בקידוש כלי א\"כ למה בריש פרק כל המנחות חילקו בין מנחות ונסכים שנטמאו קודם קידוש כלי לאחר קידוש כלי ובסיפא דמתני' גבי עופות עצים ולבונה כתבו סתם אין להם פדיון והי' להן לחלוק בין קודם קידוש לאחר קידוש וליתניהו ברישא עכ\"ד ויש לתמוה עליו שכפי מה שהבין הוא ז\"ל בדעת רבינו דסיפא דמתני' מיירי בשקדשן בכלי אמאי הוצרך להקשות מדלא ערבינהו הא בגמ' מוכח בהדיא דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדפרכינן לשמואל דאמר טהורין נפדין מ\"ט מדלא קדשן בכלי קדושת דמים נינהו וקדושת דמים יש להן פדיון ממתני' דקתני עצים ולבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון והשתא אם איתא דמתניתין מיירי בשקידשן בכלי מאי פריך הא כל שקידשן בכלי אין להם פדיון וכמ\"ש בגמ' לעיל מזה דבכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפרק ותו דהיכי קאמר אלא לאו טהורין אינן נפדין והני נמי אע\"ג דנטמאו כטהורין דמי דעצים כמה דלא משפי להו לגזרין לא מתכשרי לבונה נמי כמה דלא קידשה בכלי שרת לא מתקדשי הא מתני' מיירי בשקידשן בכלי ואהא הוא דק\"ל לשמואל אלא ודאי מוכח דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשה בכלי ואהא הוא דפריך תלמוד' וכיון דלא קידשן בכלי קדושת דמים נינהו ולפרקו אי לאו משום דכיון דלא קידשן בכלי כטהורין דמי אמנם בשקידשן בכלי כ\"ע מודו ומהא לא ק\"ל לשמואל דכיון דקידשן קדושת הגוף נינהו וכ\"כ רש\"י ז\"ל בפי' בד\"ה אלא יע\"ש ולכן נראה דמ\"ש רבינו ז\"ל בד\"א כו' אבל קודם שנתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן דהא כדאיתא והא כדאיתא דנטמאו קאי איין ושמן ונפסלו קאי אעצי' ולבונה אבל אם נטמאו אפי' קודם שקידשן בכלי אין פודין אותן וכמ\"ש בגמ' משום דדמו לטהורין וכן כתב הרב בתוס' יו\"ט ז\"ל ולפי זה אף רבינו ז\"ל אזיל ומודה דסיפא דמתניתין מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדלא ערבינהו אלא משום דמתני' מיירי בנטמאו קאמר דאפילו בשלא קידשן אין להן פדיון משום דדמו לטהורין אבל בנפסלו כל שלא קידשן בכלי יש להן פדיון דקדושת דמים נינהו וליכא טעמא דדמו לטהורין וזה פשוט אך מאי דק\"ל הוא שמדברי רבינו ז\"ל נראה דכלי שרת שנפסלו אין פודין אותן משום דאינן בכלל העמדה וה' וזה תימא שהרי בגמרא משמע טעמא דכלי שרת שנטמאו דאין פודין אותן משום דאית להו טהרה במקוה משמע דהא לא\"ה יש להן פדיון ואם כן בנפסלו דלא שייך האי טעמא אמאי אין פודין אותן ואולי י\"ל דס\"ל לרבינו ז\"ל דמאי דפריך תלמודא מכלי שרת דליפריקו היינו משום דבעי לאוקמי מתני' אליבא דכ\"ע ואפי' כרבנן דר\"נ דס\"ל דאין מא\"מ בכלי שרת ולרבנן ע\"כ דס\"ל דיש להן פדיון דאל\"כ אמאי לא ימעלו בו מאחר שלא יצא לחולין וכמ\"ש התוס' אמנם לפום מאי דקי\"ל הלכתא כר\"ן דיש מועל אחר מועל בכ\"ש משום דק\"ו הוא אם אחרים מקדיש הוא עצמו לא כ\"ש כמ\"ש בגמ' א\"כ הו\"ל קדושת הגוף כמ\"ש רבינו בפ\"ו מה\"מ דין ה' ומשום הכי אין פודין משום דבעי' העמדה והערכה אכן רבנן כיון דס\"ל דאין מא\"מ הו\"ל קדושת דמים ולא בעי העמ' והערכה דומיא דמנחות ונסכים קודם שקידשן בכלי דיש להן פדיון אע\"ג דלתנייהו בהע' והע' כנ\"ל ועיין בת\"כ פ' בחקתי אין להקשות לכאורה לדעת התוס' שכתבו במעילה דאפי' לר\"נ כלי שרת יש להן פדיון דאם כן מאי פריך התם בגמ' אמתני' דקתני ר' אומר כל דבר שאין בו פדיון יש בו מא\"מ היינו ת\"ק אמר רבא איכא בינייהו עצים כו' ואמאי ל\"ק דאיכא בינייהו כלי שרת דלת\"ק אע\"ג דיש להן פדיון יש מא\"מ ולר' כל דבר שאין לו פדיון יש בו מא\"מ הא כלי שרת דיש להן פדיון אין בו מא\"מ דהא ל\"ק משום דאם איתא לא הוה ליה לרבי לחלוק את\"ק בהאי לישנא דנפקא ��דיוקא והכי הול\"ל רבי אומר כל דבר שיש בו פדיון אין בו מא\"מ דהא בדבר שאין בו פדיון אפי' ת\"ק מודה אלא ודאי דר' לאסופי את\"ק אתא לו' דלאו דוקא בהמה וכלי שרת אלא כל דבר כו' דהיינו עצים כדמשני רבא ודוק. כתב הר\"ן ז\"ל בפרק רבי ישמעאל דע\"ז ד\"פ וז\"ל גרסינן תו בגמ' כי אתא עולא אמר כו' ומוכחינן מכלים דאחז והא אין אדם אוסר דבר ש\"ש כלו' ואפי' תימא דלגבוה מאיסי אמאי לא פרקינהו לאשתמושי בהו הדיוט כו' וכן כתב רש\"י ז\"ל שם בד\"ה איתסרי להו יע\"ש וראיתי להרב המובהק כמוהר\"ר בנימין הלוי ז\"ל הובאו דבריו בס' יד אהרן א\"ח דף קנ\"ו תמה עליו דהא כלים דאחז כלי שרת נינהו וכלי שרת אין להן פדיון כמ\"ש רבינו ז\"ל ויש בהן מא\"מ וא\"כ איך כתב דיכול למפרקינהו ועוד דאפי' לא היה כלי שרת שקדושתן קדוש' הגוף ויש בהן מא\"מ מ\"מ אחז מזיד היה וקי\"ל דהקדש במזיד אינו מתחלל יע\"ש מה שנדחק בזה ועיין בהרמב\"ן במלחמותיו שכתב דאבני מזבח אין להן פדיון משום דהוו קדוש' הגוף ודמו לכלי שרת יע\"ש וכן ראיתי שהק' הרב מח\"א בהגהותיו על הר\"ן דפ' יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב שדעת הר\"ן ורש\"י ז\"ל כמ\"ש התוס' במעילה בפ' הנהנה דנ\"ג ד\"ה מ\"ט וז\"ל נראה לרבי' דצריך לפרש דסברי רבנן שהוא יוצא לחולין ע\"י מעילה ואם כן יש לו פדיון דאם אין לו פדיון אינו יוצא לחולין כו' ור' נחמיה סבר ק\"ו כו' אבל מ\"מ מודה דיש להן פדיון אלא גבי מעילה שאני משום ק\"ו ולענין פדיון שמא לא שייך האי ק\"ו עכ\"ל וכתב הרב בעל בה\"ז ז\"ל שהוצרכו לזה משום דכיון דלרבנן יש להן פדיון דוחק לומר דבהא נמי פליג ר\"נ כיון דלא אשכחן בהא דפליגי יע\"ש ולע\"ד נראה שהוצרכו לזה מכח ההיא דפרכינן התם במנחות לשמואל דאמר המנחות והנסכים אפילו שהן טהורין נפדין ממתני' דתנן העופות כו' וכלי שרת שניטמאו אין להן פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה בשלמא עופות קדושת הגוף נינהו אלא עצים ולבונה וכלי שרת ליפריקו אלא לאו משום דטהורין אינן נפדין והני נמי אע\"ג דנטמאו כטהורין דמו ופי' רש\"י ז\"ל אלא עצים ולבונה כו' ליפריקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם כו' והשתא אם איתא דלר\"ן דס\"ל דבכלי שרת יש מא\"מ ס\"ל דאין להן פדיון היכי פריך בפשיטות מכלי שרת דליפריקו ואמאי ל\"ק דסתם מתני' ר\"נ היא וכסתם מתני' דמעילה אלא מוכח דאפי' לר\"נ אע\"ג דיש מא\"מ ס\"ל דיש להן פדיון ועיין בתוס' שם ד\"ה בכלי שרת שכתבו וז\"ל לר\"נ דאמר כו' ניחא ולרב' נמי כו' מדרבנן אין נפדין ובגמרא משמע נמי דהוי מדרבנן בעלמא דמפ' כלי שרת ולבונה משום דלא שכיחי יע\"ש ולכאורה נראה שדבריהם סתרי אמ\"ש במעיל' ואולם אפשר לומר שכפי מ\"ש דבגמ' משמע דהוי מדרבנן חזרו ממ\"ש וס\"ל דאפי' לר\"נ יש להן פדיון מדאורייתא וכמ\"ש במעילה וא\"כ ע\"כ מ\"ש במעילה דיש להן פדיון מדאורייתא קאמרי וזה פשוט ומעתה ע\"פ זה נראה שיתישבו דברי רש\"י והר\"ן ז\"ל דכיון דטעמא דכלי שרת אינן נפדין אינו אלא מדרבנן משום דלא שכיחי כמ\"ש בגמ' ופי' רש\"י ז\"ל שם וז\"ל דלא שכיחי ואי הוו להו פדיון טהורין פריק להו לחולין תו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך עבודה יע\"ש וא\"כ גבי כלים דאחז כיון דלא חזו לגבוה ליכא טעמא דלא שכיחי ושפיר דמי למיפרקינהו ואפי' למאן דס\"ל בר\"פ המנחות דטהורין אינן נפדין וכלי שרת שנטמאו כטהורין דמו משום דאית להו טהרה במקוה הכא כלים דאחז כיון דלית להו טהרה כלל לא דמי לטהורין ומש\"ה יש להן פדיון כנ\"ל נכון ליישב אך ק\"ל לפי זה מההיא דגרסינן בס\"פ המזבח מקדש דפ\"ח סכין שנפגמה אין משחיזין את פגימתה נשמטה אין מחזירין אותה אבא שאול אומר סכין מטרפות היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופסקו רבי' פ\"א מה' כלי המקדש דין ט\"ו והשתא כפי מ\"ש כיון דטעמיה דכלי שרת אינן נפדין הוא משום דלא שכיחי אם כן הכא גבי סכין מטרפת אמאי גנזוה ולא פדאוה כיון דליכא טעמא דלא שכיחי וי\"ל כיון דסכין טהורה היתה והא מיהא חזייא שהרי איתא בתקנתא ע\"י השחזה דהא דסכין שנפגם אין משחיזין היינו בפגימה גדולה כמ\"ש רש\"י שם אבל בפגימות דקות לא אלא דלפעמים היתה מטרפת הקדשים דמו לטהורין ומש\"ה חששו לגניזה כי היכי דלא לימרו דכלי שרת טהורין נפדין ואתו למחר לפדותן ולא שכיחי כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,96 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Things_Forbidden_on_the_Altar",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מה </b>\n<b> בין בעלת מום כו' ואם מתה קודם שתפדה ניפדית אחר שתמות כו'.</b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל ואע\"ג דקי\"ל אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני כיון דקדם מומן להקדשם דיקלא בעלמא נינהו כמ\"ש רש\"י בפרק הזרוע ובפ\"ב דבכורות די\"ד וליכא למימר דהאי אם מתו היינו שנשחטו ואשמועינן דלא הוו בכלל העמ' והע' אבל אם מתו אינם נפדין משום דאין פודים את הקדשים כו' הא ליתא דהא בפרק יש קדשי מזבח דל\"ב מותיב רבי ירמיה לר\"ל דאמר ק\"מ בעלי מומין יפדו כשקדם הקדשן את מומן מיירי ש\"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים משמע דלר\"י דמוקי לה כשקד' מומן לא קשה ולא מידי משום דדיקלא בעלמא נינהו א\"ד ז\"ל ובעניותי לא ידעתי אמאי הוצרך הרב ז\"ל להביא ראיה לזה מההיא דפרק יש בקדשי מזבח ולא מסוגיא דבכורות גופא מוכרח הדבר ליאמר ממאי דפרכינן התם ממאי דהאי אם מתו יקברו משום דבעי העמדה והע' דילמא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והשתא אם איתא דאפי' בקדם מומן להקדשן אמרינן אין פודין את הקדשי' א\"כ תימא על עצמך איך אפשר לומר דטעמא דמתניתין משום דאין פודין דא\"כ ק' דהיכי קתני רישא דמתניתין דאם קדם מומן להקדשן אם מתו יפדו אלא מוכרח הדבר לומר דכל שקדם מומן להקדשן דיקלא בעלמא נינהו וראיתי להתוס' ז\"ל בפסחים דכ\"ט ע\"א ד\"ה אין פודין שהביאו ראיה לדין זה דכל שקדם מומן פודין את הקדשים מסוגיא דבכורות כמ\"ש וז\"ל הקשה הר\"ח דבפ\"ב דבכורות משמע דלא פליגי אלא היכא שקדם הקדשן למומן אבל קדם מומן להקדשן הואיל ומעולם לא קדשה קדושת הגוף כ\"ע מודו דפודין והכא משמע דפליגי אף בקדושת דמים ותי' דר\"י דהכא קאמר אין פודין מדרבנן עכ\"ל ומ\"מ מבואר מדבריהם דס\"ל דאפי' בקדם מומן להקדשן אין פודין מדרבנן וההיא דבכורות דקתני מתניתין אם מתו יפדו למאי דהוה בעי למימר דטעמא דאם מתו יקברו דקתני סיפא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים צ\"ל דרישא דקתני אם מתו יפדו מדאורייתא קאמר ובהכי נמי יש לדחות ההיא דפרק יש בקדשי מזבח דמייתי מינה הרב ז\"ל ראיה דאיכא למימר דלר\"י דמוקי ברייתא בשקדם מומן להקדישן לא ק\"ל משום דאיכא למימר דיפדו דקתני ברייתא מדאורייתא קאמר וכן ראיתי להתוס' ז\"ל פ\"ק דשבועות די\"א ע\"ב ד\"ה א\"ה שכתבו בס\"ד וז\"ל וא\"ת ואי קדשי ב\"ה הוא היכי פריך בסמוך וכי פודין כו' הא של ב\"ה ודאי פודין ובהדיא קתני התם אם מתו יפדו י\"ל דמדרבנן אסור כדמוכח פ' כ\"ש גבי חמץ של הקדש והא דקתני אם מתו יפדו היינו מדאורייתא יע\"ש ומ\"מ מסתמיות דברי רבינו ז\"ל שסתם וכתב ואם מתה כו' נפדית משמע דס\"ל דכל שקדם מומן להקדשן פודין את הקדשים ואפי' מדרבנן ושלא כדעת התוס' ז\"ל וההיא דפ' כ\"ש דמוכח מינה דאפי' בקדשי ב\"ה דקדושת דמים נינהו אמרינן דאין פודין את הקדשים וכן נמי ההיא דפ\"ק דשבועות גבי פרה אדומה דפריך וכי פודין את הקדשים כו' אע\"ג דפרה קדשי ב\"ה היא איכא למימר דדוקא בקדשי ב\"ה דשכיח טפי גזרו חכמים אטו קדשי מזבח אבל קדם מומן להקדשן קיל טפי וראיה ממאי דקי\"ל דקדשי ב\"ה בעי העמ' והע' ובקדם מומן להקדשן לא בעי' העמ' והע' הרי דקיל טפי קדם מומן להקדשן כנ\"ל ובקדשי ב\"ה בקדם מומן להקדשן הי' נראה ודאי דאף לדעת רבינו אין פודין להאכילן לכלבים דקדשי ב\"ה כיון דעיקרו קדושת דמים הוא אין לחלק בין ב\"מ מעיקרו לתם ונעשה ב\"מ וראיה לדבר ממאי דקי\"ל לענין העמדה והערכה דקדשי ב\"ה בעו הע' והע' וכתבו רש\"י והתוס' ז\"ל בפ' יש בקדשי מזבח דאע\"ג דב\"מ מעיקרו לא בעי הע' והע' ה\"ד גבי קדשי מזבח אבל בקדשי ב\"ה אין לחלק בין ב\"מ מעיקרו לקדם הקדשן למומן וכן מתבאר ג\"כ ממ\"ש רבינו ז\"ל פ\"ה מה' ערכין וחרמין הי\"ב וכמ\"ש מרן הכ\"מ שם: האמנם הא ק\"ל טובא ממ\"ש רבינו שם וז\"ל אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה לב\"ה הרי זו תפדה כשאר מטלטלין והשתא קשה דבהקדיש נבלה לב\"ה איך יכול לפדותה הא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אף על גב דמקדיש נבלה הו\"ל כב\"מ מעיקרו מ\"מ בקדשי ב\"ה אין לחלק כמ\"ש ולכן הנראה ודאי דלענין אין פודין את הקדשים כל שקדם מומן להקדשן פודין ואפי' בקדשי ב\"ה ואע\"ג דלענין הע' והע' קי\"ל דאין לחלק שניא היא התם דכיון דמדאורייתא קדשי ב\"ה בעו הע' והע' כדנפ\"ל התם מקרא פשיטא ודאי דאין לחלק בין ב\"מ מעיקרו לקדם הקדשן למומן משא\"כ גבי אין פודין דכיון דמדאורייתא קדשי ב\"ה פודין את הקדשים להאכילן לכלבים משום דקרא דואכלת ולא לכלבך בק\"מ דוקא מיירי אלא דרבנן הוא דגזרו קדשי ב\"ה אטו ק\"מ איכא למימר שפיר דדוקא בקדם הקדשן למומן גזרו אטו ק\"מ אבל בקדם מומן להקדשן כיון דבק\"מ פודין פשיטא ודאי דבקדשי ב\"ה נמי פודין דליכא למיגזר אטו ק\"מ כנ\"ל נכון ודע דלדעת התוס' ז\"ל שכתבנו דאפי' בקדם מומן להקדשן אין פודין מדרבנן ושלא כדעת רבינו י\"ל מאי דק\"ל טובא אהא דגרסינן פ\"ק דשבועות דף הנזכר דפרכינן התם אמתני' דקתני פרה נפדית כו' אמר מר מתה תפדה וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אמר ר\"מ משום עורה כו' והתוס' ז\"ל שם בד\"ה א\"ה הק' וז\"ל תימא דמשמע דאי ק\"מ היא ניחא והא ר\"י אית ליה בפ\"ב דתמורה דא' זה וא\"ז הוו בכלל הע' והע' ומיהו י\"ל דהך סוגיא אתיא כר\"ל דאמר לרבנן ק\"מ לא הוו בכלל הע' והע' אבל ק' כו' ועוד דסבר דפרה ק\"מ היא וכן במסקנא ובכל דוכתא מסקינן דפרה קב\"ה היא לכן נראה דאביי ידע שפי' דפרה קדשי ב\"ה היא ומ\"מ סובר דאין ניפדין אלא מחמת לב ב\"ד מתנה עליהן ולהכי פריך והרי פרה כו' יע\"ש והמתבאר בכונתם ז\"ל דס\"ל דלמאי דמסיק התם אלא שאני התם הואיל ודמיה יקרים היינו לומר דלעולם קב\"ה היא ואפי\"ה אם מתה נפדית ואע\"ג דבעלמא בעינן הע' והע' הכא לא בעינן מטעמא דלב ב\"ד מתנה עליהן והשתא קשה טובא דאם כן מאי פריך וכי פודין את הקדשים כו' ומאי קו' הא אע\"ג דבעלמא אין פודין הכא פודין מטעמא דלב ב\"ד מ\"ע וכי היכי דאמרינן הכי גבי העמדה והערכה דאין נפדין מדאורייתא כ\"ש דאיכא למימר הכי גבי טעמא דאין פודין דאינו אלא מדרבנן דלב ב\"ד מ\"ע האמנם כפי מ\"ש דס\"ל להתוס' ז\"ל דאפי' בקדם מומן להקדשן אין פודין מדרבנן יש ליישב שפיר דדוקא גבי העמדה והערכה דקי\"ל דב\"מ מעיקרו א\"צ העמדה והערכה הוא דאמרינן לב ב\"ד מתנה עליהן ומשוו להו כב\"מ מעיקרו וכמו שדקדקו בלשונם שכתבו והוי כב\"מ מעיקרו דמודה בה ר\"י דלא בעי העמדה והערכה אמנם גבי אין פודין כיון דאפילו ב\"מ מעיקרו אין פודין ליכא למימר ביה טעמא דלב ב\"ד מ\"ע האמנם לדעת רבינו ז\"ל דסבירא ליה דב\"מ מעיקרו פודין את הקדשים להאכילן לכלבים קשה טובא דמאי פריך וכי פודין כו' ואמאי ל\"ק דאף על גב דבעלמא אין פודין הכא פודין מטעמא דלב ב\"ד מ\"ע דומיא דהעמדה והערכה וליכא למימר דרבי' ז\"ל מפ' הסוגיא שלא כפי' התוס' וסבירא ליה דלמסקנא דהתם ה\"ט דמת' נפדית משום דפרה ק\"מ היא וס\"ל דק\"מ לא בעי העמדה והערכה כרבנן דר\"ש וההיא סוגיא אתיא אליבא דר\"ל וכמו שכן נראה מפי' רש\"י ז\"ל הא ליתא שהרי רבינו ז\"ל פ\"ה מהלכות פרה אדומה דין ח' כתב וז\"ל וכן אם מתה תפדה משום עורה אבל לא להאכיל בשרה לכלבים והשתא אי ס\"ל דסוגיא דהתם אתייא כר\"ל אם כן כיון שרבינו ז\"ל פסק דאחד ק\"מ ואחד קב\"ה בעו העמדה והערכה איך פסק דאם מתה תפדה אלא על כרחין לומר דסבירא ליה דאע\"ג דבעלמא בעי' העמדה והע' הכא גבי פרה נפדית מטעמא דלב ב\"ד מ\"ע וא\"כ הדק\"ל דמאי פריך וכי פודין את הקדשים כו' ואולי י\"ל דס\"ל לתלמודא דלענין אין פודין סברא הוא דלא אמרינן לב ב\"ד מ\"ע משום בזיון קדשי' וזה דוחק ודרך אגב אומר שדברי התוס' הללו דפ\"ק דשבועות הם תמוהי' בעיני ראשונה במה שהקשו דאי ק\"מ היא ניחא והא ר\"י אית ליה כו' וק\"ל טובא בדבריהם דמאי קו' הא אפילו לר\"י דאית ליה דאחד זה ואח\"ז היו בכלל הע' והע' היינו דוקא לרבנן דר\"ש אמנם לרבנן דר\"מ ס\"ל דק\"מ לא הוו בכלל הע' והע' וכמ\"ש התוס' במס' תמורה ד\"ה כדתניא וז\"ל ובספרים כתוב ר\"מ כר\"ש רבנן דהכא כרבנן דהתם נימא תיהוי תיובת' דר\"י אמ\"ל ר\"י רבנן דהכא לחוד ורבנן דהתם לחוד כו' ואין לתמוה לר\"י מנ\"ל דשלש מחלוקת בדבר לימא דרבנן דהכא כרבנן דהתם וכלהו ס\"ל ק\"מ לא הוו בכלל הע' והע' וי\"ל דמתני' קשיתיה מדקאמר ר\"ש קב\"ה מתו יפדו כו' אשר מבואר מדבריהם דלר\"י רבנן דר\"מ ס\"ל דק\"מ לא היו בכלל הע' והע' וקב\"ה בעו העמ' והע' ודרך אגב אומר שמ\"ש שם דלר\"י מנ\"ל דג' מחלוקת בדבר כו' לא ידעתי מאי ק\"ל שהרי ר\"י הוכרח לומר דלרבנן דר\"ש אחד ק\"מ ואחד קב\"ה בעו הע' והע' מכח ברייתא דמייתי התם כדקאמר התם תנייא כותיה דר\"י אם בהמה טמאה כו' ופי' רש\"י ז\"ל שם דהך ברייתא רבנן היא דהא סתם ספרא ר\"י היא בר פלוגתיה דר\"ש עי\"ש ואם כן מה מקום עוד להק' דלר\"י מנ\"ל דשלש מחלוקת בדבר ואיך שיהיה מבואר הוא דלר\"י רבנן דר\"מ ס\"ל דק\"מ לא היו בכלל הע' והע' ואם כן קשה טובא דמק\"ל הכא הא איכא למימר היינו דקא מתמה תלמודא א\"ה מתה תפדה והא בעי הע' והע' כו' דבשלמא אי ק\"מ היא ניחא דאיכא למימר דמתני' רבנן דר\"מ היא דק\"מ לא בעו הע' וה' כו' אמנם השתא דאמרת דקב\"ה היא ק' דהא בעי הע' וה' ומשני הא מני ר\"ש היא כו' והדר פריך אי רבי שמעון אימא סיפא כו' ובמה שתי' דסוגייא דהתם אתייא כר\"ל לא אדע שכול כונתם ז\"ל דאכתי תקשי להו לר' יהודה מתניתין דפרה דקתני מתה תפדה מני אי רבנן דר\"ש הא איהו ס\"ל דאחד ק\"מ ואחד קב\"ה בעו הע' והע' ואי ר\"ש קשה דאימא סיפא שחטה ע\"ג מערכתה אין לה פדיה עולמית והא תניא ר\"ש או' פרה מטמאה טומאת אוכלין כו' כדפריך התם ולכאורה היה אפשר ליישב לזה בפשיטות דתלמוד' ל\"ק ליה הכי אלא דוקא אליבא דר\"ל משום דר\"ל גופי' קאמר התם דהיינו טעמא דר\"ש דקאמר פרה מטמאה טו\"א משום דאומר היה ר\"ש פרה נפדית ע\"ג מערכתה וכדמסיים תלמודא התם ואמר ר\"ל אומר היה ר\"ש כו' אמנם לר\"י איכא למימר דס\"ל דאפי' לר\"ש פרה שנשחטה ע\"ג מערכתה אין לה פדיה עולמית וטעמא דר\"ש דקאמר מטמא טומאת אוכלין הוא משום דהיה לה שעת הכושר קודם שחיטה: האמנם הא ודאי אין זה מן הישוב דבפ' או\"ב דף פ\"א מבואר בהדיא דר\"י גופיה אית ליה דר\"ל דגרסי' התם ופרת חטאת שחיטה שאינה ראויה היא והא תניא ר\"ש אומר פרה מטמאה כו' ואמר ר\"ל אומר היה ר\"ש פרה נפדית ע\"ג מערכתה אמר ר' שמן בר אבא אמר ר\"י פרת חטאת אינה משנה כו' הרי מבואר בהד��יא דר\"י ס\"ל דלר\"ש פרה נפדית ע\"ג מערכתה מדהוצרך לומר דאינה משנה וכמבואר ואם כן הדבר תמוה דאיך ניחא להו בהכי לומר דסוגייא דהתם אתייא כר\"ל ואכתי תקשי לר\"י מתניתין מני לא רבנן ולא ר\"ש ותו קשיא לי טובא דאי סוגיא דשבועות אתייא כר\"ל א\"כ אמאי הוצרך לומר דמתני' ר\"ש היא דתיקשי ליה אי ר\"ש אימא סיפא כו' ואמאי ל\"ק דסתם מתני' דפרה ר\"מ היא דס\"ל כברייתא דתמורה דק\"מ היו בכלל הע' וה' כדקתני כל הקדשים כו' ר\"מ אומר יקברו ולר\"מ ע\"כ לומר דס\"ל דקב\"ה לא בעו הע' וה' דאי לא מיעוטא דאותה מאי עביד ליה שהרי טעמא דר\"ל דאמר דלרבנן דר\"ש ק\"מ לא הוו בכלל הע' והע' משום מעוטה דאותה כדאיתא בסוגייא דתמורה בהדייא ואי ר\"מ ס\"ל דאחד ק\"מ ואחד קב\"ה בעי הע' והע' כו' אם כן מיעוט' דאות' מאי עביד ליה ואי ס\"ל דלר\"מ אות' איצטריך למעוטי בע\"מ מעיקרו כדס\"ל לר\"י התם הכי נמי אימא דרבנן דר\"ש ס\"ל כר\"מ ומנ\"ל לאפושי במחלוקת אלא מוכרח הדבר לומר דלר\"ל ר\"מ ס\"ל כר\"ש וכיון שכן קשה טובא דאי סוגיא דהתם אתייא כר\"ל אמאי לא משני דמתניתין ר\"מ היא דמהשתא לא תקשי ליה מידי מסיפא דאי' למימר דר\"מ לא ס\"ל כר\"ש דאמר פרה נפדית ע\"ג מערכת' אמנם אם נאמר דסוגייא דשבועות אתייא דוקא אליבא דר\"י ניחא שפיר דלר\"י ר\"מ ס\"ל דא' ק\"מ וא' קב\"ה בעו הע' וה' כרבנן דר\"ש ומ\"ש התוס' בתמורה דבספרים כתוב ר\"מ כר\"ש רבנן דהכא כו' נראה ודאי שלא אמרו כן בגמר' אלא דוקא אליבא דר\"ל דסבירא ליה דליכא תנא דס\"ל דא' זה וא' זה בעו הע' וה' אמנם לר\"י הכי נמי דאיכא למימר ודאי דר\"מ ס\"ל כרבנן דר\"ש דאחד זה ואחד זה בעו הע' והע' ורבנן דר\"מ לא פליגי אלא בק\"מ וזה נראה מוכרח שהרי בר\"פ כיסוי הדם אמרינן בק\"מ הכא נמי הכי במאי עסקינן בקב\"ה וליפרקינהו ולכסינהו בעינן הע' והע' והדר פרכינן וכמאן אי כר\"מ דאמר הכל הוו בכלל העמדה וה' הא אמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ופי' רש\"י הכל הוו בכלל העמ' וה' אחד ק\"מ ואחד קב\"ה ע\"ש והשתא כפי מ\"ש התוס' דבספרים כתוב ר\"מ כר\"ש ק' טובא דהא סוגיא זו צווחת ככרוכייא דקאמר בהדייא ר\"מ קב\"ה בעו העמ' והע' אמנם אם נאמר דלא אמרו כן אלא אליבא דר\"ל אמנם לר\"י ר\"מ ס\"ל דכולהו בעו הע' והע' איכא למימר דסוגיא דהתם אתייא כר\"י ואם כן הדרן לדמעיקרא דאי סוגיא דשבועות אתייא כר\"ל אמאי לא משני דסתם מתני' ר\"מ היא סוף דבר שדבריהם ז\"ל לא זכיתי להבינם וצ\"ע. עוד הוקשה אצלי בס\"ד שכתבו דאע\"ג דפרה קב\"ה אפילו הכי אין פודין להאכילה לכלבים מדרבנן דאם איתא דבקב\"ה אין איסורו אלא מדרבנן א\"כ מאי פריך וכי פודין את הקדשים כו' הא כיון דאין איסורו אלא מדרבנן כיון דפרה אדומה הוי מלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ותדע שהרי איסור גיזה ועבוד' ופדיית קדשים להאכילן לכלבים מחד קרא נפקי כנודע ולענין גיזה ועבודה גרסינן בפ\"ג דבכורות דכ\"ה ע\"א אמתניתין דקתני גבי פרה גוזז במספרים ואינו חושש אלא שאני פרה דקב\"ה היא ואמר ר\"ל קב\"ה אסורין בגיזה ועבוד' מדרבנן והאיכא איסורא דרבנן שאני פרה דלא שכיח ופי' רש\"י ז\"ל דלא שכיח ומילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן יע\"ש ואם כן כי היכי דלענין איסור גיזה ועבודה אמרינן דכיון דבקב\"ה איסורא דרבנן הוא בפרה דלא שכיח לא גזרו ה\"נ נימא דלענין איסור פדיית קדשים להאכיל' לכלבים כיון דקב\"ה איסורו מדרבנן בפרה דלא שכיחי לא גזרו ובדוחק יש ליישב דלענין איסור פדיית קדשים להאכילן לכלבים ס\"ל לתלמוד' דאפילו בפרה דלא שכיח איכא למיגזר משום דהוי בזיון קדשים ואין זה מספיק ועדיין צ\"ע: ולענין אם פודין את הקדשים להסיקן תחת תבשילו לא פורש בדברי רבינו ז\"ל אם מותר לפדותן דשמא דוקא להאכילן לכלבים הוא דאסרה תורה דאיכא בזיון טפי ואם נאמר דדוקא להאכילן לכלבים הוא דאסרו היה מקום ליישב מ\"ש אם מתה קודם שתפדה תקבר כו' מפני שהיא צריכה הע' והע' וכ\"כ בפ\"ה מה' ערכין דין י\"ב ויש לדקדק דלמה הוצרך לטעם זה דתיפוק ליה משום דאין פודין להאכילן לכלבים והרב בני יעקב בהגהותיו נרגש מזה וכתב דס\"ל לרבינו דהא דאין פודין כו' הוא מדרבנן יע\"ש והם דברים תמוהים דמעולם לא כתבו התוס' כן אלא דוקא גבי קב\"ה אבל בק\"מ אין פודין מדאורייתא כדנפ\"ל מקרא דואכלת ולא לכלביך אמנם כפי מ\"ש ניחא דהוצרך לטעמא דהע' והע' דאי משום טעמא דאין פודין היה מותר לפדותו כדי להסיקו תחת תבשילו האמנם ממ\"ש רבינו פ\"ב מה' אלו דין י' בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות כו' שאין פודין את הקדשי' כו' אלא ירעו עד שימותו ויקברו מבואר דס\"ל דאפילו להסיקן תחת תבשילו אין פודין דאם איתא אמאי יקברו יפדו כדי להסיקן תחת תבשילו וכן ראיתי להתוס' ז\"ל בפסחים פ' כ\"ש דכ\"ט ד\"ה רב אשי אמר שכתבו וז\"ל וי\"ל דגרסינן אין פודין ואע\"ג דאין פודין כו' מ\"מ שרי להסיק תחת תבשילו וכדפרישית דהכא דקדושת דמים אין פודין מדרבנן ולא גזרו אלא שלא להאכילו לכלבים וכל היכא דאין פודין מדאורייתא כו' אפילו להסיקו תחת תבשילו אסור דהא תנן בפ\"ב דבכורות אם מתו יקברו וקאמר התם ממאי כו' והשתא אי טעמא משום דאין פודין את הקדשים אמאי יקברו והא ראויה להסיק' תחת תבשילו יע\"ש וכמו כן נראה להביא ראיה מדפרכינן בתמורה מותיב ר\"י לר\"ל דקאמר ק\"מ וב\"מ יפדו כשקדם הקדשן למומן ש\"מ פודין את הקדשים כו' והשתא אם איתא דאפילו בק\"מ פודין אותו כדי להסיקו תחת תבשילו אמאי לא משני דיפדו דקתני להסיקו תחת תבשילו דומיא דמאי דמשני בשבועות דתפדה דקתני במתניתין היינו משום עורה ועיין בתוספות פרק אלו עוברין דמ\"ו ע\"ב ד\"ה הואיל שכתבו וז\"ל והואיל ואי בעי פריק לא אמרינן דאם כן היה קונה אותו כו' יע\"ש והדבר קשה שהרי אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואם קו' ז\"ל למ\"ד פודין היה להם לפרש אמנם דבריהם מבוארים דאזלו לשיטתם דס\"ל דבקב\"ה פודין אותו להסיקו תחת תבשילו ואולם מה שתי' דכיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו קשה שהרי יכול לפדותו כדי להסיקו תחת תבשילו ואפשר דכונתם דאע\"ג דמדינא יכול לפדותו מ\"מ אין דרך בני אדם לפדותו להסיקו תחת תבשילו כנ\"ל ודוק: איך שיהיה מבואר הדבר דבק\"מ אפילו להסיקו תחת תבשילו אסור לכ\"ע ואולם מצאתי להתוספות בפרק הפרה דנ\"ג ע\"ב שדבריהם סותרים למ\"ש בפסחים שכתבו שם בד\"ה לענין כלים וז\"ל ואפי' למ\"ד אין פודין קשה דמוכח בפ' כ\"ש דדוקא להאכילן לכלבים אסור אבל להסיקו תחת תבשילו פודין כו' וכן פי' שם הקונטרס ואין לתמוה מ\"ש אכילת כלב משאר הנאות דדילמא כיון דממעיט מקרא דואכלת לית לן למעוטי אלא כיוצא בו אכילה ומיהו אליבא דר\"י דמפרש התם לעולם בפודין את הקדשים קמפלגי נ\"ל ודאי דאין חילוק בין אכילת כלב לשאר הנאות ושמא רבא כרב יוסף ס\"ל עכ\"ל אשר מבואר מדבריהם דאפילו בק\"מ פודין כדי להסיקו תחת תבשילו הפך מ\"ש בפסחים דאל\"כ מאי קשיא ליה אימא דקרא דוהמת יהיה לו דממעטינן שור פסולי המוקדשין מיירי בק\"מ והשתא קשה טובא דמלבד שדבריהם סותרים למ\"ש בפסחים לא ידעתי מה יענו לההיא דפ\"ב דבכורות דמבואר בהדיא דאפילו להסיקו תחת תבשילו אין פודין וכמו כן ק' מההי' דתמור�� שהבאתי ראיה לעיל: וראיתי בשיטה מקובצת למסכת קמא הנדפסת מחדש שנרגש מזה וכתב וז\"ל ונראה דההיא סוגיא דבכורות פ\"ב דפריך ממאי דהאי אם מתו יקברו משום דבעו הע' והע' כו' אליבא דר\"י פריך תוס' שאנץ עכ\"ל ובהכי יש ליישב ההיא דתמורה נמי דר' ירמיה דפריך התם לר\"ל ס\"ל כרב יוסף דאפילו להסיקו תחת תבשילו אסור ודלא כרב אשי: האמנם אחר ההשקפה נראה דאיכא למישדי ביה נרגא מאותה שאמרו גבי בכור שנטרף דטעון קבורה ולא אמרינן שיסיקנו ת\"ת ובתוספות פ\"ק דשבועות בד\"ה משום הק' הר\"מ מהא דאמרינן בבכורות בכור שנטרף קוברין אותו עם עורו לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולא אמרינן שיפדו משום עורו ולמאי דתי' דאין פודין מדרבנן בקב\"ה ניחא כו' אבל התם דאין פודין מדאורייתא אסור גם העור יע\"ש והשתא לפי שיטתם שכתבו בפ\"ק דאפילו בק\"מ שאין פודין מדאורייתא פודין אותו להסיקו תחת תבשילו אם כן תיקשי ליה לרב אשי מברייתא הלזו הן אמת שמ\"ש בפ\"ב דבכורות חפשתי ולא מצאתי שמץ מנהו כלל והנראה שט\"ס נפל בדבריהם וצ\"ל בזבחים וכונתם אמתני' דפרק טבול יום דק\"ג דתנן התם אמר ר\"ע מדבריו למדו שהמפשיט את הבכור ונמצאת טרפה שיאותו הכהנים בעורו וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השריפה ואמרינן התם והלכתא כדברי חכמים בשר בקבורה והעור בשרפה ופי' רש\"י וז\"ל בשר בקבורה דאין מאכילין את הקדשים להאכילן לכלבים והשתא קשה טובא דאם כן לרב אשי דס\"ל דלא אסרה תורה אלא להאכילו לכלבים אבל שאר הנאות מותר אם כן אמאי בשר בקבורה והעור בשרפה הא מותר ליהנות ממנו בשאר הנאות ור\"ע נמי אמאי קאמר שיאותו הכהנים בעורו הא אפילו בשרו מותר ליהנות ממנו שאר הנאות וצ\"ע ועיין פ\"ה דמעילה דנ\"ג ע\"ב במ\"ש רש\"י שם ד\"ה אמר רב פפא וז\"ל וסיפא דקתני כשהיא מתה כיון שנהנה שו\"פ מעל כו' דכיון דמתה לאו לדמי קאי דאין פודין להאכילן לכלבים כו' ולדעת התוספות קשה דהא לדמי קאי להסיקו תחת תבשילו וצ\"ל דלדעת התוס' ה\"ט דלאו לדמי קאי משום דבעינן הע' כו' ודוק: גם מ\"ש דלרב יוסף דמפרש התם דבפודין את הקדשים קמפלגי צ\"ל ודאי דאין חילוק כו' לא ידעתי מהיכא פסיקא להו הכי דהא איכא למימר דרב יוסף נמי ס\"ל דפודין את הקדשים להסיקו תחת תבשילו וכי מוקי לפלוגת' בפודין את הקדשים היינו אפילו לרבנן דר\"י הגלילי דחמץ בפסח אסור בהנאה ומאן דאמר פודין מעל משום דמצי למוכרו לגוים ההקדש עצמו ומ\"ד אין פודין לא מעל דלא מצי למוכרו לגוים כדי להסיקן תחת תבשילו שמא יאכלנו הגוי וכבר ראיתי להרב חד\"ה שם בפסחים שכתב וז\"ל דאפשר שהתוספות מפרש כן אוקמתא דרב ולהאכיל לכלבים לאו דוקא לכלבים דישראל אלא דגוים קאמר אבל רש\"י לא פירש כן אלא לכלבים דישראל קאמר ואפשר דניחא ליה לאוקמי כר\"י הגלילי ולכלבים אפילו דידיה יע\"ש: והנראה דגם התוס' ס\"ל כן דדחיקא להו מילתא לומר דכלבים דגוי קאמר ומשום הכי הוצרכו לומר דרב יוסף פליג ארב אשי\nועיין בהרב חד\"ה שם במ\"ש בלשון רש\"י ד\"ה ולרב יוסף מה שהאריך בזה וכתב בס\"ד וע\"כ הנראה דסבר רב יוסף דלמ\"ד אין פודין לכלבים ה\"ה להסיקו תחת תבשילו כו' ואשתמיט מיניה דברי התוספות הללו שכתבנו מדלא הזכירם על דל שפתיו ומ\"מ אכתי קשיא ליה לרב יוסף גופיה אמאי מוקי לפלוגתייהו אליבא דר\"י הגלילי דלית הלכתא כותיה ובפודין את הקדשים להאכילן לכלבים דידיה טפי הוה לאוקמא כרבנן דר\"י הגלילי דחמץ בפסח אסור בהנאה וקמפלגי בפודין להאכילן לכלבים של גוים ובמוכרו ה��קדש עצמו ויש ליישב ודוק ובמ\"ש דשמא רבא כרב יוסף ס\"ל קשה לי טובא דמשמע דלרב אשי כיון דס\"ל דפודין את הקדשים להסיקו תחת תבשילו שור פסולי המוקדשין חייב בבור דשפיר קרינן ביה והמת יהיה לו והוא תימא שהרי בפ\"ק דב\"ק ד\"י אמרינן מתקיף לה רב אשי ליתני חומר בשור מבבור שהשור חייב בו שור פסולי המוקדשין משא\"כ בבור ועיין בפי' רש\"י שם הרי בהדיא דרב אשי גופיה ס\"ל דשור פסולי המוקדשין פטור בבור מטעמא דלא קרינן ביה והמת יהיה לו ולסוגיא דהתם ק\"ל דאמאי לא משני דברייתא דהתם ס\"ל כמ\"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והילכך בבור נמי חייב דקרינן ביה והמת יהיה לו וראיתי בשיטת הרשב\"א שכתב שם בפ' הפרה משום הראב\"ד ז\"ל ואפילו למ\"ד פודין כתב הראב\"ד ז\"ל דדוקא כשהיה בו מום האוסרו באכילה כשפדהו דלא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך אבל בב\"מ שמותר להדיוט לכ\"ע אין פודין משום דבכי הא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך עכ\"ד ולפי דבריו ז\"ל ניחא שפיר מאי דלא משני רב אשי דברייתא דהתם ס\"ל כמ\"ד פודין: האמנם דברי הראב\"ד ז\"ל הללו הם תמוהים בעיני שהרי עיקר פלוגתייהו דהנהו תנאי אי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מבואר בספ\"א דתמורה דגרסינן התם מנה\"מ דת\"ר תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים איכא דאמרי תזבח ואכלת אין לך בהן אלא משעת זביחה ואילך קסבר פודין את הקדשים כו' ופי' רש\"י ולא מייתר ליה למידרש ולא לכלביך ומהך דרשה משמע דכלביך ש\"ד דהכי משמע לא תתהני מחיים אבל לכלביך לאחר מיתה הוא ש\"ד יע\"ש הרי מבואר דמאן דס\"ל פודין את הקדשים אפילו בב\"מ שמותר להדיוט ס\"ל דפודין שהרי לא מייתר ליה קרא דואכלת למעוטי ולא לכלביך ולפי דברי הראב\"ד ז\"ל אפילו מאן דס\"ל פודין את הקדשים דריש יתורא דואכלת ולא לכלביך בב\"מ דמותר להדיוט: והדבר תמוה איך אישתמיט מיניה סוגיא הלזו ובר מן דין ק\"ל טובא לדעת הראב\"ד דס\"ל דכל שמותר להדיוט לכ\"ע אין פודין להאכילן לכלבים ממתניתין דפרק כל פסולי המוקדשין דתנן התם בש\"א לא ימנה ישראל עם הכהן בבכור וב\"ה מתירין אפי' לגוי והכי אמרינן התם דר\"ע מתיר אפילו לגוי הרי דאע\"ג דחזי להדיוט אפילו הכי ס\"ל דמאכילן לכלבים וכבר התוספות ז\"ל בזבחים דע\"א ע\"ב ד\"ה נטרפה הק' מדר\"ע אדר\"ע ותי' דדוקא היכא דלא חזי לדידיה בשעת פדיה הוא דאמרינן דאין פודין אבל מידי דחזי לדידיה כיון שנפדה שרי ליתן לכלב והיינו טעמא דדרשינן ולא לכלביך דבר שאינו עומד אלא לכלביך יע\"ש הרי מבואר שסברתם הפוכה מס' הראב\"ד שכתבנו אמנם לדעת הראב\"ד שכתב דבב\"מ שמותר להדיוט לכ\"ע אין פודין אותו להאכילו לכלבים דמבואר מדבריו דאפילו בשעה שמותר להדיוט באכילה אסור להאכילו לכלבים לכ\"ע קשה טובא ממתניתין דבכורות וצ\"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על דברי התוספות דפ' הפרה שכתבו שם סמוך ונראה ד\"ה איפוך אנא וז\"ל וא\"ת אם כן רעהו דכתב רחמנא ל\"ל לאפוקי הקדש וי\"ל דאצטריך כו' אך קשה דמשום איש נפקא עכ\"ל וק\"ל דאמאי לא תי' דקרא אצטריך לבן פקועה דלא בעי שחיטה דאי משום והמת יהיה לו ליכא שהרי מותר באכיל' ואין כאן משום פודין את הקדשים להאכילן לכלבים להכי אצטריך רעהו ודוגמא לדבר הקשה התוס' בפדו\"ה דמ\"א ד\"ה איני יודע אההיא דגרסינן התם ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שנבלה היא כו' דאמאי ל\"ק דקרא אצטריך לבן פקוע' יע\"ש והיה נראה לומר דבבן פקועה לא מצי לאוקומא דאע\"ג דאין כאן משום פודין את הקדשים להאכי��ן לכלבים מ\"מ אינו יכול לפדותו אחר שמת מטעמא דבעינן הע' והע' וכיון שכן לא קרינן ביה והמת יהיה לו אלא דאחר העיון לא יתכן תי' זה שהרי בן פקועה פסול להקרבה וכמ\"ש רש\"י בפרק בהמה המקשה דע\"ד ע\"ב משום דהו\"ל כיוצא דופן ועיין בתוספות שם אם כן במקדיש בן פקועה הו\"ל כמקדיש ב\"מ דלא בעינן העמדה והערכה ואפשר דלא ניחא להו בתי' זה משום דאכתי קשה לתנא דבן לוי דס\"ל דאפילו בב\"מ מעיקרו בעי העמדה והע' רעהו למאי אצטריך וכל כי האי כי פריך בגמרא איפוך אנא היל\"ל הניחא לתנא דב\"ל ודוק ועיין בשיטה מקובצת למוהר\"ב מה שתי' בזה משם תלמידי הר\"פ:<br><b> ודע </b> שזה שכתבו לעיל דבקב\"ה כיון דאין פודין מדרבנן מותר לפדותו משום עורו וכמ\"ש התוספות פ\"ק דשבועות ומדברי רבינו והרע\"ב ז\"ל נראה שחלוקים בזה ממ\"ש פ\"ג דמ\"ב מי\"א אמתניתין דתנן צבי שלקחו מכסף מעשר ומת יקבר עם עורו ר\"ש אומר יפדה כתבו וז\"ל ר\"ש אומר יפדה ובהא קמפלגי דת\"ק סבר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ור\"ש סבר פודין כו' ואין הלכה כר\"ש ע\"כ הרי מבואר דס\"ל דאפילו בק\"מ אין פודין אותו משום עורו וליכא למימר דצבי הלקוח מכסף מ\"ב דינו כק\"מ דא\"כ קשה דמ\"ט דר\"ש דקאמר יפדה הן לו יהי דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים אפ\"ה לא תפדה מטעמא דבעי' העמדה והערכה וכן מפורש בירושלמי הביאו הר\"ש ז\"ל וכיון שכן קשה טובא דמה יענו לההיא דפ\"ק דשבועות דמבואר בהדיא דבקב\"ה פודין אותו משום עורו ובשלמא לפי פי' הר\"ש ז\"ל שפי' דה\"ט דת\"ק דיקבר עם עורו משום דבעינן העמדה והערכה ניחא שפיר אכן לפי' הרע\"ב ז\"ל ורבינו קשה טובא וצ\"ע: ותו ק\"ל לפי' ז\"ל דאיך אפשר לומר דה\"ט דת\"ק משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דא\"כ ליתני אם נעשה טרפה יקבר דבכי האי גוונא פרכינן בבכורות ממאי דהאי אם מתו יקברו משום דבעינן העמד' והערכה דילמא משום דאין פודין ומשני אם כן ניתני אם נעשו טרפה יקברו ויש ליישב דאי הוה תני טרפה הו\"א דדוקא בנטרפה ס\"ל לר\"ש דתפדה אבל במת אפילו ר\"ש מודה מטעמא דבעי' העמדה והערכה קמ\"ל דאפילו במת מתיר ר\"ש משום דכיון דאינו קרב לגבי המזבח דינו כקב\"ה כנ\"ל:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> על התוס' פסחים דף מ\"ו ד\"ה הואיל שהרי יכול לפדותו כדי להסיקו תחת תבשילו הוא תמוה דחמץ אסור בכל הנאות ומ\"ש דאיך אפשר לפרוק הא אין פודין קדשים להאכיל לכלבים לפענ\"ד הרי התוס' כתבו שם דל\"ש הואיל ואי בעי מתשיל דמיירי שהיא ביד גזבר דלא מצי למתשיל וכבר נודע מ\"ש הנוב\"י מהד\"ב וטעם דל\"מ למיתשל כשהוא ביד גזבר משום דיש ספק שמא מתחרט עכשיו ומספק אינו יכול להוציא וא\"כ הכי מקשה לימא הואיל ואי בעי פריק והיינו שיתשל על הקדשו וא\"ל דאינו נאמן להוציא מיד הגזבר מספק ז\"א דהא יכול לפרוק אותו וכל שפודהו בממון שוב אינו מוציא מיד הגזבר ונאמן על שאלתו ושוב אינו קדשים ודוק וע\"ז תרצו כיון שנתחמץ שוב לא יפדהו דאסור בהנאה ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> מום כו' חוץ מזקן כו'.</b> עיין בהרב מש\"ל ז\"ל שרצה להכריח דאם עבר והקריב זקן הקרבן פסול לפי שזקן יש לו דין מום שאינו קבוע ובמום עובר לא מצינו בשום מקום שיאמרו שאם עבר והקריב כשר שהרי גבי כהן שיש לו מום עובר קי\"ל דאם עבד פסול ואם כן גבי בהמה נמי אם עבר והקריבה פסולה והוא הדין זקן שהרי דינו כמום עובר יע\"ש ולדעתי א\"צ לזה והדבר מבואר מסוגיא דזבחים דנ\"ט ע\"א דפרכינן התם לרב דאמר ב\"ח אינן נדחים מברייתא דקתני כ\"ה שהיו עד שלא נבנה המזבח ואח\"כ נ\"ה פסולין נבנ' דחזי מעיקרו הוא אלא עד שלא נהרס המזבח הא הזקין להו כו' והשתא אם איתא דאם עבר והקרי' זקן כשר מאי קו' אימא דברייתא פסולין אתא לאשמועינן דאם משום זקן אם עבר והקריב כשר אבל משום טעמא דדחוי אפילו עבר והקריב פסול אלא משמע ודאי דזקן נמי פסול ועי\"ש בפי' רש\"י ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות </b>\n<b> עשה להקריב כו'.</b> הנה הרב מש\"ל נסתפק בדין זה היכא דידעינן בודאי דכלו לו חדשיו אם שרי להקריבו קודם שמנה ימים וכתב שיש להביא ראיה לזה ממ\"ש רבינו אע\"פ שמחוסר זמן פסול מ\"מ אם עבר והקריבו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה כו' ואם איתא דטעמא דקרא אינו אלא משום דס' נפל וכל היכא דקים ליה שכלו לו חדשיו שרי להקריבו ביומי' וקרא מיירי בדלא ידעינן מהיכא תיתי דילקי על הס' ודילמא כלו לו חדשיו והרי גבי איסור אכילה כתב רבינו פ\"ד מה' מאכלות אסורות וז\"ל ואסור לאכול מבהמה שנולדה עד ליל שמיני ואין לוקין עליו ע\"כ וא\"כ גבי קרבן ג\"כ מהיכא תיתי שילקה אלא ודאי דהכא גזרת הכתוב היא ואפי' כלו לו חדשיו עי\"ש ולע\"ד יש לדחות ולומר דלא דמי כלל למ\"ש בהלכות מאכלות אסורות לענין איסור אכילה דאין לוקין על הס' ושניא היא התם דלא בא מפו' בתורה שלא יאכל מן הבהמ' שנולדה קודם שמנה ימים אלא שאנו אוסרין אותה מס' דשמא נפל הוא ועבר אלאו דלא תאכלו כל נבלה ומשום הכי אמרינן דאין לוקין דשמא אינו נפל ולא עבר אלאו דנבלה משא\"כ הכא דקרא כתיב בהדיא ומיום השמיני ירצה א\"כ אי לאו טעמא דלאו הבא מכלל עשה אע\"ג דמחמת ספק הוא דאסר הכתוב הו\"א דילקה משום שעבר אמימרא דרחמנא דכתיב מיום השמיני כו' כנ\"ל פשוט ומ\"מ הדין דין אמת כמו שהוכיח מדברי התוספות פ\"ק דערכין ומההיא דפ\"ק דר\"ה ועוד אני מוסיף להביא ראיה מהא דגרסינן פרק בהמה המקשה דע\"ה ע\"א הפילה נפל ר\"י אמר חלבו כחלב בהמה ור\"ל אמר חלבו כחלב חיה ואמרינן התם לאיכא דאמרי דפליגי בכלו לו חדשיו ואמרינן תו איתביה ר\"ל לר\"י מה חלב ושתי כליות האמורות באשם מוציא מכלל שליל אף כוי מוציא מכלל שליל בשלמא לדידי משום הכי מיעטיה אלא לדידן ליקרב א\"ל מידי דהוי אמחוסר זמן והא התם בכלו לו חדשיו מיירי ואפילו הכי קאמר דאינו קרב וכן כתב רש\"י שם בהדיא עי\"ש ומהתימא על הרב ז\"ל איך אישתמיט מניה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצאו </b>\n<b> כל האסורין למזבח ארבעה עשר כו'.</b> ק\"ק ותו ליכא והא איכא בן פקועה דפסול להקרבה כדמוכח בהדיא פרק בהמה המקשה דע\"ד ע\"ב דאמרינן התם מ\"ט דגמר שה שה מפסח ע\"ש ונראה שדעת רבינו דבן פקועה פסול משום יוצא דופן כדעת רש\"י שם וא\"כ הרי הוא בכלל יוצא דופן שמנה רבינו אך התוס' שם חלקו עליו בזה וס\"ל דבן פקועה לא מפסיל משום יוצא דופן אלא דחשיב כשחוט ושחוטים פסולין למזבח ודע שבפ\"ק דבכורות ד\"ו ע\"ב אמרינן דחלב בהמה טהורה שרי מדגלי רחמנא בפסולי המוקדשין בשר ולא חלב מכלל דחולין שרי ודחי יע\"ש ויש לדקדק דאמאי לא משני דלעולם חלב בהמה טהורה אסור משום אמ\"ה וקרא דבשר ולא חלב אצטריך לחלב בן פקועה דמשום אמ\"ה ליכא כיון דאינו טעון שחיטה וליכא למימר דבן פקועה לא שכיח ולא מוקמינן קרא בהכי שהרי התוס' בפ' דו\"ה דמ\"א ע\"א הקשה שם מעין זה גבי שור הנסקל יעו\"ש א��ן כפי מ\"ש דבמקדיש בן פקועה פסול למזבח ניחא שפיר דבן פקועה לא מצי לאוקמא משום דכיון דפסול למזבח הו\"ל כקדם מומן להקדשן דחלבן מותר כדתנן בפ' הזרוע גם מאי דמייתי ראיה התם מדאסר רחמנא בשר בחלב הא לחודיה שרי לא מצי לאוקמי בחלב בן פקועה משום דכיון דשחיטת אמו מטהרתו הו\"ל כשחוט וחלב שחוטה אינו אוסר לענין בשר בחלב כנודע ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מ\"ע </b>\n<b> למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו על המזבח ואין לך דבר שקרב ע\"ג המזבח בלא מלח כו'.</b> הנה מדברי רבינו מבואר דס\"ל דמ\"ע דמליחה ליתא אלא בחלק הקרב על גבי המזבח אבל לא בחלק שנאכל לכהנים ושלא כדעת הרא\"ה שכתב בב\"ה ד\"י גבי ההיא דאמרינן וכן לצלי דאף לחלק הנאכל לכהנים יש להם מ\"ע דמליחה וכבר השיגו עליו הרשב\"א בס' ת\"ה ועיין בהרא\"ש פרק כ\"ש דקכ\"ח ע\"ב שכתב וז\"ל ויש מביאין ראיה דמלח אינו מחמיץ מהא דתנן חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצאין בהם ואע\"פ שבודאי יש מלח בהם כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח וטעות הוא בידם ואין נותנין מלח אלא בדבר הקרב ע\"ג המזבח כגון אברין ופדרין וקומץ א\"ד ז\"ל דאדמייתו ראיה ממתני' דחלות תודה ליתו ראיה מכל המנחות שבתודה דכתיב בהו מצות תאפנה ואע\"ג דהיה בהם מלח וכמו כן קשה על הרא\"ש ז\"ל שדחה ראייתם דאכתי תיקשי ליה ממנחות הקרבות ע\"ג המזבח כגון מנחת חוטא ומנחת קנאות ונסכים דכתיב מצות תאפנה והיה בהם מלח ואי ס\"ל דשאני כהנים דזריזים הם אם כן בחלות תודה ג\"כ איכא למימר הכי וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הסולת </b>\n<b> והיין והלבונה והעופות והעצים כו' אין פודין אותן כו'. אחר שנתקדשו בכלי שרת.</b> כתב הרב לח\"מ ז\"ל וז\"ל משמע דאכולהו קאי ואפילו עצים ולבונה ואפילו בעצים שייך קידוש כלי כו' ואם כן כיון דהכלי תלוי בקידוש כלי א\"כ למה בריש פרק כל המנחות חילקו בין מנחות ונסכים שנטמאו קודם קידוש כלי לאחר קידוש כלי ובסיפא דמתני' גבי עופות עצים ולבונה כתבו סתם אין להם פדיון והי' להן לחלוק בין קודם קידוש לאחר קידוש וליתניהו ברישא עכ\"ד ויש לתמוה עליו שכפי מה שהבין הוא ז\"ל בדעת רבינו דסיפא דמתני' מיירי בשקדשן בכלי אמאי הוצרך להקשות מדלא ערבינהו הא בגמ' מוכח בהדיא דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדפרכינן לשמואל דאמר טהורין נפדין מ\"ט מדלא קדשן בכלי קדושת דמים נינהו וקדושת דמים יש להן פדיון ממתני' דקתני עצים ולבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון והשתא אם איתא דמתניתין מיירי בשקידשן בכלי מאי פריך הא כל שקידשן בכלי אין להם פדיון וכמ\"ש בגמ' לעיל מזה דבכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפרק ותו דהיכי קאמר אלא לאו טהורין אינן נפדין והני נמי אע\"ג דנטמאו כטהורין דמי דעצים כמה דלא משפי להו לגזרין לא מתכשרי לבונה נמי כמה דלא קידשה בכלי שרת לא מתקדשי הא מתני' מיירי בשקידשן בכלי ואהא הוא דק\"ל לשמואל אלא ודאי מוכח דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשה בכלי ואהא הוא דפריך תלמוד' וכיון דלא קידשן בכלי קדושת דמים נינהו ולפרקו אי לאו משום דכיון דלא קידשן בכלי כטהורין דמי אמנם בשקידשן בכלי כ\"ע מודו ומהא לא ק\"ל לשמואל דכיון דקידשן קדושת הגוף נינהו וכ\"כ רש\"י ז\"ל בפי' בד\"ה אלא יע\"ש ולכן נראה דמ\"ש רבינו ז\"ל בד\"א כו' אבל קודם שנתקדשו בכלי ��ם נטמאו או נפסלו פודין אותן דהא כדאיתא והא כדאיתא דנטמאו קאי איין ושמן ונפסלו קאי אעצי' ולבונה אבל אם נטמאו אפי' קודם שקידשן בכלי אין פודין אותן וכמ\"ש בגמ' משום דדמו לטהורין וכן כתב הרב בתוס' יו\"ט ז\"ל ולפי זה אף רבינו ז\"ל אזיל ומודה דסיפא דמתניתין מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדלא ערבינהו אלא משום דמתני' מיירי בנטמאו קאמר דאפילו בשלא קידשן אין להן פדיון משום דדמו לטהורין אבל בנפסלו כל שלא קידשן בכלי יש להן פדיון דקדושת דמים נינהו וליכא טעמא דדמו לטהורין וזה פשוט אך מאי דק\"ל הוא שמדברי רבינו ז\"ל נראה דכלי שרת שנפסלו אין פודין אותן משום דאינן בכלל העמדה וה' וזה תימא שהרי בגמרא משמע טעמא דכלי שרת שנטמאו דאין פודין אותן משום דאית להו טהרה במקוה משמע דהא לא\"ה יש להן פדיון ואם כן בנפסלו דלא שייך האי טעמא אמאי אין פודין אותן ואולי י\"ל דס\"ל לרבינו ז\"ל דמאי דפריך תלמודא מכלי שרת דליפריקו היינו משום דבעי לאוקמי מתני' אליבא דכ\"ע ואפי' כרבנן דר\"נ דס\"ל דאין מא\"מ בכלי שרת ולרבנן ע\"כ דס\"ל דיש להן פדיון דאל\"כ אמאי לא ימעלו בו מאחר שלא יצא לחולין וכמ\"ש התוס' אמנם לפום מאי דקי\"ל הלכתא כר\"ן דיש מועל אחר מועל בכ\"ש משום דק\"ו הוא אם אחרים מקדיש הוא עצמו לא כ\"ש כמ\"ש בגמ' א\"כ הו\"ל קדושת הגוף כמ\"ש רבינו בפ\"ו מה\"מ דין ה' ומשום הכי אין פודין משום דבעי' העמדה והערכה אכן רבנן כיון דס\"ל דאין מא\"מ הו\"ל קדושת דמים ולא בעי העמ' והערכה דומיא דמנחות ונסכים קודם שקידשן בכלי דיש להן פדיון אע\"ג דלתנייהו בהע' והע' כנ\"ל ועיין בת\"כ פ' בחקתי אין להקשות לכאורה לדעת התוס' שכתבו במעילה דאפי' לר\"נ כלי שרת יש להן פדיון דאם כן מאי פריך התם בגמ' אמתני' דקתני ר' אומר כל דבר שאין בו פדיון יש בו מא\"מ היינו ת\"ק אמר רבא איכא בינייהו עצים כו' ואמאי ל\"ק דאיכא בינייהו כלי שרת דלת\"ק אע\"ג דיש להן פדיון יש מא\"מ ולר' כל דבר שאין לו פדיון יש בו מא\"מ הא כלי שרת דיש להן פדיון אין בו מא\"מ דהא ל\"ק משום דאם איתא לא הוה ליה לרבי לחלוק את\"ק בהאי לישנא דנפקא מדיוקא והכי הול\"ל רבי אומר כל דבר שיש בו פדיון אין בו מא\"מ דהא בדבר שאין בו פדיון אפי' ת\"ק מודה אלא ודאי דר' לאסופי את\"ק אתא לו' דלאו דוקא בהמה וכלי שרת אלא כל דבר כו' דהיינו עצים כדמשני רבא ודוק. כתב הר\"ן ז\"ל בפרק רבי ישמעאל דע\"ז ד\"פ וז\"ל גרסינן תו בגמ' כי אתא עולא אמר כו' ומוכחינן מכלים דאחז והא אין אדם אוסר דבר ש\"ש כלו' ואפי' תימא דלגבוה מאיסי אמאי לא פרקינהו לאשתמושי בהו הדיוט כו' וכן כתב רש\"י ז\"ל שם בד\"ה איתסרי להו יע\"ש וראיתי להרב המובהק כמוהר\"ר בנימין הלוי ז\"ל הובאו דבריו בס' יד אהרן א\"ח דף קנ\"ו תמה עליו דהא כלים דאחז כלי שרת נינהו וכלי שרת אין להן פדיון כמ\"ש רבינו ז\"ל ויש בהן מא\"מ וא\"כ איך כתב דיכול למפרקינהו ועוד דאפי' לא היה כלי שרת שקדושתן קדוש' הגוף ויש בהן מא\"מ מ\"מ אחז מזיד היה וקי\"ל דהקדש במזיד אינו מתחלל יע\"ש מה שנדחק בזה ועיין בהרמב\"ן במלחמותיו שכתב דאבני מזבח אין להן פדיון משום דהוו קדוש' הגוף ודמו לכלי שרת יע\"ש וכן ראיתי שהק' הרב מח\"א בהגהותיו על הר\"ן דפ' יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב שדעת הר\"ן ורש\"י ז\"ל כמ\"ש התוס' במעילה בפ' הנהנה דנ\"ג ד\"ה מ\"ט וז\"ל נראה לרבי' דצריך לפרש דסברי רבנן שהוא יוצא לחולין ע\"י מעילה ואם כן יש לו פדיון דאם אין לו פדיון אינו יוצא לחולין כו' ור' נחמיה סבר ק\"ו כו' אבל מ\"מ מודה דיש להן פדיון אלא גבי מעילה שאני משום ק\"ו ולענין פדיון שמא לא שייך האי ק\"ו עכ\"ל וכתב הרב בעל בה\"ז ז\"ל שהוצרכו לזה משום דכיון דלרבנן יש להן פדיון דוחק לומר דבהא נמי פליג ר\"נ כיון דלא אשכחן בהא דפליגי יע\"ש ולע\"ד נראה שהוצרכו לזה מכח ההיא דפרכינן התם במנחות לשמואל דאמר המנחות והנסכים אפילו שהן טהורין נפדין ממתני' דתנן העופות כו' וכלי שרת שניטמאו אין להן פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה בשלמא עופות קדושת הגוף נינהו אלא עצים ולבונה וכלי שרת ליפריקו אלא לאו משום דטהורין אינן נפדין והני נמי אע\"ג דנטמאו כטהורין דמו ופי' רש\"י ז\"ל אלא עצים ולבונה כו' ליפריקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם כו' והשתא אם איתא דלר\"ן דס\"ל דבכלי שרת יש מא\"מ ס\"ל דאין להן פדיון היכי פריך בפשיטות מכלי שרת דליפריקו ואמאי ל\"ק דסתם מתני' ר\"נ היא וכסתם מתני' דמעילה אלא מוכח דאפי' לר\"נ אע\"ג דיש מא\"מ ס\"ל דיש להן פדיון ועיין בתוס' שם ד\"ה בכלי שרת שכתבו וז\"ל לר\"נ דאמר כו' ניחא ולרב' נמי כו' מדרבנן אין נפדין ובגמרא משמע נמי דהוי מדרבנן בעלמא דמפ' כלי שרת ולבונה משום דלא שכיחי יע\"ש ולכאורה נראה שדבריהם סתרי אמ\"ש במעיל' ואולם אפשר לומר שכפי מ\"ש דבגמ' משמע דהוי מדרבנן חזרו ממ\"ש וס\"ל דאפי' לר\"נ יש להן פדיון מדאורייתא וכמ\"ש במעילה וא\"כ ע\"כ מ\"ש במעילה דיש להן פדיון מדאורייתא קאמרי וזה פשוט ומעתה ע\"פ זה נראה שיתישבו דברי רש\"י והר\"ן ז\"ל דכיון דטעמא דכלי שרת אינן נפדין אינו אלא מדרבנן משום דלא שכיחי כמ\"ש בגמ' ופי' רש\"י ז\"ל שם וז\"ל דלא שכיחי ואי הוו להו פדיון טהורין פריק להו לחולין תו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך עבודה יע\"ש וא\"כ גבי כלים דאחז כיון דלא חזו לגבוה ליכא טעמא דלא שכיחי ושפיר דמי למיפרקינהו ואפי' למאן דס\"ל בר\"פ המנחות דטהורין אינן נפדין וכלי שרת שנטמאו כטהורין דמו משום דאית להו טהרה במקוה הכא כלים דאחז כיון דלית להו טהרה כלל לא דמי לטהורין ומש\"ה יש להן פדיון כנ\"ל נכון ליישב אך ק\"ל לפי זה מההיא דגרסינן בס\"פ המזבח מקדש דפ\"ח סכין שנפגמה אין משחיזין את פגימתה נשמטה אין מחזירין אותה אבא שאול אומר סכין מטרפות היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופסקו רבי' פ\"א מה' כלי המקדש דין ט\"ו והשתא כפי מ\"ש כיון דטעמיה דכלי שרת אינן נפדין הוא משום דלא שכיחי אם כן הכא גבי סכין מטרפת אמאי גנזוה ולא פדאוה כיון דליכא טעמא דלא שכיחי וי\"ל כיון דסכין טהורה היתה והא מיהא חזייא שהרי איתא בתקנתא ע\"י השחזה דהא דסכין שנפגם אין משחיזין היינו בפגימה גדולה כמ\"ש רש\"י שם אבל בפגימות דקות לא אלא דלפעמים היתה מטרפת הקדשים דמו לטהורין ומש\"ה חששו לגניזה כי היכי דלא לימרו דכלי שרת טהורין נפדין ואתו למחר לפדותן ולא שכיחי כנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>הסולת </b>\n<b> והיין והלבונה והעופות והעצים כו' אין פודין אותן כו'. אחר שנתקדשו בכלי שרת.</b> כתב הרב לח\"מ ז\"ל וז\"ל משמע דאכולהו קאי ואפילו עצים ולבונה ואפילו בעצים שייך קידוש כלי כו' ואם כן כיון דהכלי תלוי בקידוש כלי א\"כ למה בריש פרק כל המנחות חילקו בין מנחות ונסכים שנטמאו קודם קידוש כלי לאחר קידוש כלי ובסיפא דמתני' גבי עופות עצים ולבונה כתבו סתם אין להם פדיון והי' להן לחלוק בין קודם קידוש לאחר קידוש וליתניהו ברישא עכ\"ד ויש לתמוה עליו שכפי מה שהבין הוא ז\"ל בדעת רבינו דסיפא דמתני' מיירי בשקדשן בכלי אמאי הוצרך להקשות מדלא ערבינהו הא בגמ' מוכח ב��דיא דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדפרכינן לשמואל דאמר טהורין נפדין מ\"ט מדלא קדשן בכלי קדושת דמים נינהו וקדושת דמים יש להן פדיון ממתני' דקתני עצים ולבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון והשתא אם איתא דמתניתין מיירי בשקידשן בכלי מאי פריך הא כל שקידשן בכלי אין להם פדיון וכמ\"ש בגמ' לעיל מזה דבכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפרק ותו דהיכי קאמר אלא לאו טהורין אינן נפדין והני נמי אע\"ג דנטמאו כטהורין דמי דעצים כמה דלא משפי להו לגזרין לא מתכשרי לבונה נמי כמה דלא קידשה בכלי שרת לא מתקדשי הא מתני' מיירי בשקידשן בכלי ואהא הוא דק\"ל לשמואל אלא ודאי מוכח דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשה בכלי ואהא הוא דפריך תלמוד' וכיון דלא קידשן בכלי קדושת דמים נינהו ולפרקו אי לאו משום דכיון דלא קידשן בכלי כטהורין דמי אמנם בשקידשן בכלי כ\"ע מודו ומהא לא ק\"ל לשמואל דכיון דקידשן קדושת הגוף נינהו וכ\"כ רש\"י ז\"ל בפי' בד\"ה אלא יע\"ש ולכן נראה דמ\"ש רבינו ז\"ל בד\"א כו' אבל קודם שנתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן דהא כדאיתא והא כדאיתא דנטמאו קאי איין ושמן ונפסלו קאי אעצי' ולבונה אבל אם נטמאו אפי' קודם שקידשן בכלי אין פודין אותן וכמ\"ש בגמ' משום דדמו לטהורין וכן כתב הרב בתוס' יו\"ט ז\"ל ולפי זה אף רבינו ז\"ל אזיל ומודה דסיפא דמתניתין מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדלא ערבינהו אלא משום דמתני' מיירי בנטמאו קאמר דאפילו בשלא קידשן אין להן פדיון משום דדמו לטהורין אבל בנפסלו כל שלא קידשן בכלי יש להן פדיון דקדושת דמים נינהו וליכא טעמא דדמו לטהורין וזה פשוט אך מאי דק\"ל הוא שמדברי רבינו ז\"ל נראה דכלי שרת שנפסלו אין פודין אותן משום דאינן בכלל העמדה וה' וזה תימא שהרי בגמרא משמע טעמא דכלי שרת שנטמאו דאין פודין אותן משום דאית להו טהרה במקוה משמע דהא לא\"ה יש להן פדיון ואם כן בנפסלו דלא שייך האי טעמא אמאי אין פודין אותן ואולי י\"ל דס\"ל לרבינו ז\"ל דמאי דפריך תלמודא מכלי שרת דליפריקו היינו משום דבעי לאוקמי מתני' אליבא דכ\"ע ואפי' כרבנן דר\"נ דס\"ל דאין מא\"מ בכלי שרת ולרבנן ע\"כ דס\"ל דיש להן פדיון דאל\"כ אמאי לא ימעלו בו מאחר שלא יצא לחולין וכמ\"ש התוס' אמנם לפום מאי דקי\"ל הלכתא כר\"ן דיש מועל אחר מועל בכ\"ש משום דק\"ו הוא אם אחרים מקדיש הוא עצמו לא כ\"ש כמ\"ש בגמ' א\"כ הו\"ל קדושת הגוף כמ\"ש רבינו בפ\"ו מה\"מ דין ה' ומשום הכי אין פודין משום דבעי' העמדה והערכה אכן רבנן כיון דס\"ל דאין מא\"מ הו\"ל קדושת דמים ולא בעי העמ' והערכה דומיא דמנחות ונסכים קודם שקידשן בכלי דיש להן פדיון אע\"ג דלתנייהו בהע' והע' כנ\"ל ועיין בת\"כ פ' בחקתי אין להקשות לכאורה לדעת התוס' שכתבו במעילה דאפי' לר\"נ כלי שרת יש להן פדיון דאם כן מאי פריך התם בגמ' אמתני' דקתני ר' אומר כל דבר שאין בו פדיון יש בו מא\"מ היינו ת\"ק אמר רבא איכא בינייהו עצים כו' ואמאי ל\"ק דאיכא בינייהו כלי שרת דלת\"ק אע\"ג דיש להן פדיון יש מא\"מ ולר' כל דבר שאין לו פדיון יש בו מא\"מ הא כלי שרת דיש להן פדיון אין בו מא\"מ דהא ל\"ק משום דאם איתא לא הוה ליה לרבי לחלוק את\"ק בהאי לישנא דנפקא מדיוקא והכי הול\"ל רבי אומר כל דבר שיש בו פדיון אין בו מא\"מ דהא בדבר שאין בו פדיון אפי' ת\"ק מודה אלא ודאי דר' לאסופי את\"ק אתא לו' דלאו דוקא בהמה וכלי שרת אלא כל דבר כו' דהיינו עצים כדמשני רבא ודוק. כתב הר\"ן ז\"ל בפרק רבי ישמעאל דע\"ז ד\"פ וז\"ל גרסינן תו בגמ' כי אתא עולא אמר כו' ומוכחינן מכלים דאחז והא אין אדם אוסר דבר ש\"ש כלו' ואפי' תימא דלגבוה מאיסי אמאי לא פרקינהו לאשתמושי בהו הדיוט כו' וכן כתב רש\"י ז\"ל שם בד\"ה איתסרי להו יע\"ש וראיתי להרב המובהק כמוהר\"ר בנימין הלוי ז\"ל הובאו דבריו בס' יד אהרן א\"ח דף קנ\"ו תמה עליו דהא כלים דאחז כלי שרת נינהו וכלי שרת אין להן פדיון כמ\"ש רבינו ז\"ל ויש בהן מא\"מ וא\"כ איך כתב דיכול למפרקינהו ועוד דאפי' לא היה כלי שרת שקדושתן קדוש' הגוף ויש בהן מא\"מ מ\"מ אחז מזיד היה וקי\"ל דהקדש במזיד אינו מתחלל יע\"ש מה שנדחק בזה ועיין בהרמב\"ן במלחמותיו שכתב דאבני מזבח אין להן פדיון משום דהוו קדוש' הגוף ודמו לכלי שרת יע\"ש וכן ראיתי שהק' הרב מח\"א בהגהותיו על הר\"ן דפ' יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב שדעת הר\"ן ורש\"י ז\"ל כמ\"ש התוס' במעילה בפ' הנהנה דנ\"ג ד\"ה מ\"ט וז\"ל נראה לרבי' דצריך לפרש דסברי רבנן שהוא יוצא לחולין ע\"י מעילה ואם כן יש לו פדיון דאם אין לו פדיון אינו יוצא לחולין כו' ור' נחמיה סבר ק\"ו כו' אבל מ\"מ מודה דיש להן פדיון אלא גבי מעילה שאני משום ק\"ו ולענין פדיון שמא לא שייך האי ק\"ו עכ\"ל וכתב הרב בעל בה\"ז ז\"ל שהוצרכו לזה משום דכיון דלרבנן יש להן פדיון דוחק לומר דבהא נמי פליג ר\"נ כיון דלא אשכחן בהא דפליגי יע\"ש ולע\"ד נראה שהוצרכו לזה מכח ההיא דפרכינן התם במנחות לשמואל דאמר המנחות והנסכים אפילו שהן טהורין נפדין ממתני' דתנן העופות כו' וכלי שרת שניטמאו אין להן פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה בשלמא עופות קדושת הגוף נינהו אלא עצים ולבונה וכלי שרת ליפריקו אלא לאו משום דטהורין אינן נפדין והני נמי אע\"ג דנטמאו כטהורין דמו ופי' רש\"י ז\"ל אלא עצים ולבונה כו' ליפריקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם כו' והשתא אם איתא דלר\"ן דס\"ל דבכלי שרת יש מא\"מ ס\"ל דאין להן פדיון היכי פריך בפשיטות מכלי שרת דליפריקו ואמאי ל\"ק דסתם מתני' ר\"נ היא וכסתם מתני' דמעילה אלא מוכח דאפי' לר\"נ אע\"ג דיש מא\"מ ס\"ל דיש להן פדיון ועיין בתוס' שם ד\"ה בכלי שרת שכתבו וז\"ל לר\"נ דאמר כו' ניחא ולרב' נמי כו' מדרבנן אין נפדין ובגמרא משמע נמי דהוי מדרבנן בעלמא דמפ' כלי שרת ולבונה משום דלא שכיחי יע\"ש ולכאורה נראה שדבריהם סתרי אמ\"ש במעיל' ואולם אפשר לומר שכפי מ\"ש דבגמ' משמע דהוי מדרבנן חזרו ממ\"ש וס\"ל דאפי' לר\"נ יש להן פדיון מדאורייתא וכמ\"ש במעילה וא\"כ ע\"כ מ\"ש במעילה דיש להן פדיון מדאורייתא קאמרי וזה פשוט ומעתה ע\"פ זה נראה שיתישבו דברי רש\"י והר\"ן ז\"ל דכיון דטעמא דכלי שרת אינן נפדין אינו אלא מדרבנן משום דלא שכיחי כמ\"ש בגמ' ופי' רש\"י ז\"ל שם וז\"ל דלא שכיחי ואי הוו להו פדיון טהורין פריק להו לחולין תו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך עבודה יע\"ש וא\"כ גבי כלים דאחז כיון דלא חזו לגבוה ליכא טעמא דלא שכיחי ושפיר דמי למיפרקינהו ואפי' למאן דס\"ל בר\"פ המנחות דטהורין אינן נפדין וכלי שרת שנטמאו כטהורין דמו משום דאית להו טהרה במקוה הכא כלים דאחז כיון דלית להו טהרה כלל לא דמי לטהורין ומש\"ה יש להן פדיון כנ\"ל נכון ליישב אך ק\"ל לפי זה מההיא דגרסינן בס\"פ המזבח מקדש דפ\"ח סכין שנפגמה אין משחיזין את פגימתה נשמטה אין מחזירין אותה אבא שאול אומר סכין מטרפות היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופסקו רבי' פ\"א מה' כלי המקדש דין ט\"ו והשתא כפי מ\"ש כיון דטעמיה דכלי שרת אינן נפדין הוא משום דלא שכיחי אם כן הכא גבי סכין מטרפת אמאי גנזוה ולא פדאוה כיון דליכא טעמא דלא שכיחי וי\"ל כיון דסכין טהורה היתה והא מיהא חזייא שהרי איתא בתקנתא ע\"י השחזה דהא דסכין שנפגם אין משחיזין היינו בפגימה גדולה כמ\"ש רש\"י שם אבל בפגימות דקות לא אלא דלפעמים היתה מטרפת הקדשים דמו לטהורין ומש\"ה חששו לגניזה כי היכי דלא לימרו דכלי שרת טהורין נפדין ואתו למחר לפדותן ולא שכיחי כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,70 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Trespass",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מעילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> המקדיש בית בנוי כו'.</b> עיין מ\"ש מרן ובמ\"ש פ' ג' מהל' אישות הל' ג' יע\"ש:",
+                "<b>אבל </b>\n<b> המקדיש עצים ואבנים ובנה בית הדר שם מעל.</b> זה מבואר פ\"ה דמעילה דנ\"ד יע\"ש ומכאן תמיה אני למה שראיתי להריטב\"א ז\"ל בפרק האיש מקדש דנ\"ה ע\"א אהא דפרכינן התם והרי חומת העיר ומגדלותי' דשיורי הלשכה הוא כו' ופרש\"י ז\"ל ואמאי מועלין בהם נימא דלא ניתנו למעילה מאחר שעומדים לחומת העיר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהיו זריזין מליהנות מן החומה לישב בצילא עליה כו' הקשה עליו וז\"ל ולא נהירא דמאי ראי' מייתי מחומת העיר שהרי מן הדין אין בהם מעילה לפי שאין מעילה במחובר משום הקדש ולא אשתרי בהא מידי טפי משאר הקדשות משא\"כ בכתנות כהונה שהיו ראוים למעילה כשאר הקדשות וכיוצא בהן והותרו שגגתן לפי שניתנו ליהנות בהן עכ\"ל ואני תמיה עליו שהרי בפ\"ה דמעילה דכ\"ד מבואר דאע\"ג דאי' מעילה במחובר היינו דוקא במקדיש בית בנוי אבל אם הקדישו ולבסוף בנאו מעל לכ\"ע דכיון דבשעת הקנאה תלוש הוא אע\"ג דשוב בנאו ומחובר הוא יש בו משום מעילה כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם בד\"ה אר\"ל וא\"כ ה\"נ גבי חומת העיר ומגדלותיה מכיון שלקחו עצים ואבנים ממעות שיורי הלשכה הרי חלה קדושתן עלייהו כשהן בתלוש והו\"ל הקדישו ואח\"כ בנאו דלכ\"ע מעל ואע\"ג דאמרינן התם בס\"פ ולד חטאת אמר שמואל בונין בחול ואח\"כ מקדשין ומשום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וא\"א לזהר דלא יתבי בטולא ודילמא בעו למזגא עלייהו מ\"מ נראה דזה אינו אלא דוקא בבנין המקדש וכמ\"ש רבינו ז\"ל בפ\"ה מה' מעילה הלכה ד' כשבונין במקדש אין לוקחין עצים ואבנים מן ההקדש כו' משמע דבחומת העיר ומגדלותיה לא היו בונין בחול דאף במקדש ג\"כ אמרי' התם דבעצים ואבנים דיומי לוקחין אותן ממעות הקדש ואם כן הרי משכחת לה שהקדישו ולבסוף בנאו ומהיותר תימה מה שכתב בסוף דבריו ז\"ל וז\"ל כשם שאין לאדם להוציא מעות הקדש בבניינו ולא ליקח קורה של הקדש לבנותה בביתו לכתחילה אע\"פ שאחר שבנאה אין בה מעילה כו' והוא תימא דבשהקדישו ולבסוף בנאו לכ\"ע יש מעילה במחובר כדקאמר ר\"ל התם ותו ק\"ל עליו שהרי אמרינן התם לימא מסייע לרב דאמר דמשתחוה לבית אסרה משום דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש מהא דתני' הדר בבית של הקדש כיון שנהנה בה שוה פרוטה מעל אמר ר\"ל התם כשהקדישו ולבסוף בנא כו' הרי דאפי' ר\"ל לא קאמר דבעינן הקדישו ולבסוף בנאו אלא לומר דמהא לא תסייע לרב אבל לרב דאמר המשתחוה לבית אסרה משום דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש אפי' בנאו ולבסוף הקדישו נמי ס\"ל דיש בו מעילה וכ\"כ התוס' בערכין דף כ\"א ד\"ה ה\"ג יע\"ש וא\"כ הכא בשמעתין דקיימינן אתי' דרב דאמר הכא בכתנות כהונה עסקינן משום הכי פריך ליה שפיר מחומת העיר ומגדלותיה דניתנו ליהנות בהן לישב בצילה דלדידיה יש בו מעילה ולפי הנראה שדעת הריטב\"א ז\"ל כדעת רבינו ז\"ל שפסק כר\"ל דאמר דבעי��ן הקדישו ולבסוף בנאו וכבר תמה עליו הרב כ\"מ ויישב דבריו דס\"ל דהא דר\"ל הלכתא היא ואפי' רב לא אמרה אלא גבי ע\"ז משום חומרא דע\"ז יע\"ש ועיין בהרב ל\"מ ז\"ל בפרק ז' מהלכות ערכין אך קשה לסברת רבינו ז\"ל מהא דגרסינן בפרק כ\"ש אמר אביי מנא אמינא לה אמרו עליו על ריב\"ז שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר וקא מכוין ושרי והשתא לפי דעת רבינו ז\"ל קשה שהרי אמרינן התם אמר רבא מנא אמינא לה דתניא לולין היו פתוחין בעלית בית ק\"ק שבהן משלשלין את האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהן והא הכא דלא אפשר וקא מכוין ואסור ותיסברא והאמר ריב\"ל קול ומראה וריח אין בהם מעילה אלא מעלה עשו בבית קה\"ק ופרש\"י ז\"ל וז\"ל וכיון דמדאורייתא שרי כי לא אפשר כגון הכא אמאי הטריחו' רבנן והתוס' פירשו שם דכיון דלא אסור אלא מדרבנן כשהוא לצורך סברא הוא דאפילו איסורא ליכא יע\"ש וכיון שכן ק' דמאי ראיה מייתי אביי מההיא דריב\"ז דהיה יושב בצלו של היכל התם שאני דאינו אסור אלא מדרבנן שהרי אין מעילה במחובר כשבנאו ולבסוף הקדישו ובנין היכל ודאי הכי הוא כדקאמר שמואל בונין בחול ואח\"כ מקדישין ומשו\"ה כיון שהוא לצורך לדרוש ברבים התירו אלא מוכח ודאי דלרב דס\"ל דמשתחוה לבית אסרה אפילו בנאו ולבסוף הקדישו יש בו מעילה דהשתא איכא למימר דאביי ס\"ל כרב ואפשר לדחות דע\"כ ל\"ק אביי דכשהוא לצורך שרי אפי' מדרבנן אלא דוקא גבי בנין קה\"ק דצורך גדול הוא אבל לצורך ד\"א לא וא\"נ לפרש\"י ז\"ל ע\"כ ל\"ק אביי דכל שאיסורו מדרבנן כי לא אפשר שרי אלא דוקא גבי אומנים דלאו ודאי מכווני נינהו כמ\"ש רש\"י שם בד\"ה והא הכא יע\"ש והלכך כל שאיסורו מדרבנן לא חיישינן דילמא מכווני אבל בההיא דריב\"ז דהיה מכוין ודאי להנות מצל של היכל אפי' באיסור דרבנן ס\"ל דאסור ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' שם לפי' רש\"י יע\"ש ואין להאריך וכבר הארכתי בזה בפ\"ה מהל' יסודי התורה דין ח' יע\"ש ובהרב מש\"ל פ\"ה מהל' יסודי התורה ומ\"מ דברי רש\"י נכונים בטעמם ואין בו מן הקושי ממה שתמה עליו הריטב\"א ז\"ל ודברי הריטב\"א ז\"ל צ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כתנות </b>\n<b> כהונה שבלו כו' והחדשים הואיל וניתנו ליהנות בהן כו'.</b> פרק הא\"מ דנ\"ד ע\"א אמרי' משנתינו בכתנות כהונה שלא בלו הואיל וניתנו ליהנות בהן וכתבו התוס' שם בד\"ה בכתנות כהונה כו' וא\"ת היכי קאמר ר\"י דבשוגג קידש וגם במזיד לר\"מ הרי כלי שרת הן וכלי שרת אמרינן דיש בהן מא\"מ כו' וראיתי להרב ע\"י שהקשה דמאי ק\"ל לר\"מ הא אמרינן לקמן דההיא מתני' ר\"י הוא דאמר הקדש בשוגג מתחלל ומשום דלא קא מכוין לאפוקינהו לחולין אבל לר\"מ דאמר הקדש במזיד מתחלל כיון דקא מכוין לאפוקינהו לחולין אפי' קדושת הגוף נמי מתחלל יע\"ש מה שתירץ ול\"נ לתרץ עוד דכונת קושיתם הוא למאי דס\"ד דמקשה התם דפריך וקדושת הגוף מי מתחלל כו' והדר פריך מדר\"י נשמע לרבנן כו' אמאי נטר להקשות אההיא תירוצא דרבי אושעיא דקאמר בבא לחוב בדמיהם עסקינן ואמאי לא פריך ליה הכא אתירוצא דרב דאמר מתני' בכתנות כהונה שלא בלו כנ\"ל: והריטב\"א ז\"ל כתב וז\"ל וק\"ל לר\"מ ל\"ל טעמא בכתנות כהונה משום הואיל וניתנו ליהנות בהן ת\"ל דהוו כלי שרת דלא נפקי לחולין בשוגג כדתנן כו' וכתב דההוא כר\"י אוקמוה לקמן אכתי תקשי ליה לר\"י כיון דמשנתינו בכתנות כהונה היכי קתני קידש כו' ודבריו אינם מבוררים אצלי דמדק\"ל ל\"ל טעמא בכ��נות כהונה משום הואיל וניתנו ת\"ל כו' דמשמע דל\"ק ליה אלא אחלוקת שוגג לא קידש דקאמר ר\"מ דל\"ל טעמא משום דניתנו ת\"ל כו' אבל אחלוקת מזיד קידש דקאמר ר\"מ לא ק\"ל משום דאיכא למימר כדאמרינן לקמן דהקדש במזיד מתחלל לר\"מ אפילו בכלי שרת דקדושת הגוף הן משום דקא מכוין לאפוקינהו לחולין וכיון שכן מאי האי דקאמר בתר הכי וכ\"ת ההיא כר\"י מוקמינן לקמן הא אכתי קושיתו קיימת דכיון דלר\"י דס\"ל הקדש בשוגג מתחלל ס\"ל דקדושת הגוף אינו מתחלל מינה נשמע לר\"מ למאי דס\"ל לרב השתא אליבא דר\"מ דהקדש בין בשוגג בין במזיד מתחלל דבקדושת הגוף אינו מתחלל בשוגג וצ\"ע. עוד כתב הריטב\"א והנכון דכתנות כהונה אינם קדושת הגוף ככלי שרת שהרי אין משתמשין בהן בגופן ומכשירי עבודה הן ודינם כקדושת דמים שיוצא לחולין בשוגג ע\"כ וראיתי להרב מש\"ל בפ\"ח מהלכות כלי המקדש ה\"ה שהקשה לסברת הריטב\"א מהא דקי\"ל דבגדי כ\"ג שבלו גונזין אותן ואי אמרת בשלמ' דיש להם קדושת הגוף ה\"ט דנגנזים משום דאין להם פדיון ככל כלי שרת דאין להם פדיון כמ\"ש רבינו ז\"ל בפ\"ח מהלכות איסורי מזבח אלא אי אמרת דדינם כקדושת דמים אמאי אין פודין אותן וצ\"ע עכ\"ל ול\"נ דל\"ק דשאני בגדי כ\"ג דגזירת הכתוב היא כדילפינן מדכתיב והניחם שם מלמד שטעונין גניזה וכן צ\"ל ג\"כ לדעת התוס' שכתבו בפ\"ה דמעילה דנ\"ה ע\"ב ד\"ה מ\"ט דת\"ק דלכ\"ע בין לרבנן בין לר' נחמיה כלי שרת יש להם פדיון ד\"ת ועיין בתוספות דמנחות ר\"פ המנחות והנסכים ודוק. עוד כתב וז\"ל ור\"ח גורס אלא אחד שוגג ואחד מזיד אינו מתחלל ומשנתינו דקתני במזיד מתחלל בכתנות כהונה הואיל ונתנו ליהנות בהם ומש\"ה קילה קדושתייהו ויוצאין לחולין במזיד ואינם יוצאים בשוגג כו' ומעילה דאמר רחמנא דרך אכילה כדקאמר בר פדא לקמן כו' יע\"ש ולא זכיתי להבין דבריו דאם כן מאי האי דפריך מברייתא דכתנות כהונה שבלו מועלין בהן מאי לאו אפילו לא בלו לא בלו דוקא ואכתי תקשי ליה דאמאי מועלין בכתנות כהונה שבלו לר\"מ כיון דלר\"מ הקדש בין בשוגג בין במזיד אינו מתחלל ואין מעילה האמורה בתורה אלא באכילה בלבד ואי ס\"ל דברייתא מיירי בשעשה מהן פתילות דמיקלה קלי דהו\"ל כאכילה דכלה לגמרי וכמ\"ש הרשב\"א לקמן ליישב פיר\"ת שכתב דאין מעילה לר\"מ אלא לענין אכילה בלבד ולא בשאר הנאות אם כן מאי ק\"ל מאי לאו אפילו לא בלו הא כיון דמיירי בשעשה מהן פתילות משו\"ה מועלין בו ולא מהני טעמא דניתנו ליהנות בהן לר\"מ אלא במזיד ולענין שיצאו לחולין אבל בשוגג ובשעשה מהן פתילו' פשיטא ודאי דחייב קרבן מעילה דהוי כאכילה וכן קשה מהא דפריך מההיא דמועלין בעתיקין ואמאי נימא הואיל וניתנו ליהנות בהם דהא חומת העיר כו' והשתא לפי גרסת ר\"ח אמאי הוצרך להקשות מטעמא דניתנו ליהנות בהם הא בלא\"ה תיקשי ליה דאמאי מועלין בעתיקין לר\"מ כיון דהקדש בין בשוגג בין במזיד אינו מתחלל לר\"מ ואין מעיל' אלא באכילה וצ\"ע ודע שמדברי הרשב\"א הללו שכתבנו דלפר\"ח ברייתא דכתנות כהונ' שבלו מועלין בהן מיירי בשעשה מהן פתילות נראה בהדיא דס\"ל דהא דאמרינן קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה היינו דוקא היכא דהודלק בהיתר אז הנהנה מאותו האור אין בו משום מועל אבל הלוקח פתילה של הקדש ומדליקה ודאי דמעילה נמי איכא וכ\"כ הרב מש\"ל בפ\"ח מהלכות הנזכר ה\"ו בפשיטות מסברא דנפשיה ולפי הנראה אשתמיט מיניה מדלא הזכירו על דל שפתיו וכן מבואר מדברי רש\"י והתוס' ז\"ל לקמן ד\"ה לא אמר יע\"ש ודוק ודע שהרב מש\"ל תמה בדין זה מהא דקי\"ל אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו כדאיתא בפ' כ\"ש ובכמה דוכתא וכתב דליכא למימר דבגדי כהונה שאני משום דילפינן מבגדי כ\"ג שטעונין גניזה ויש בהן מעילה אף לאחר שנעשי' מצותן דאם כן יהיו טעונין גניזה דומיא דבגדי כ\"ג ואלו בפרק החליל תנן מבלאי מכנסי כהנים כו' היו מפקיעין ובהן היו מדליקין וכ\"ת דלעולם דטעונים גניזה אלא דשאני שמחת בית השואבה דלכבוד הקרבן היו עושין כמ\"ש התוס' פ\"ב דשבת דכ\"א הא ליתא דאם כן גם מבלאי בגדי כ\"ג יעשו מהן פתילות לקדש ולשמחת בית השואבה ואלו מדברי רבינו ז\"ל פ\"ח מהל' כלי המקדש דין ה' ודין ו' מבואר דס\"ל דלא היו עושין פתילות כי אם מבגדי כ\"ה יע\"ש שהאריך ולבסוף העלה הדבר בצ\"ע לדעת רבינו ואנכי מצאתי להרב החידושין פ' הא\"מ דנ\"ד ע\"א שהוקש' לו קושית הרב ז\"ל ותי' בזה ב' תשו' האחד משום דילפינן מבגדי כ\"ג כתי' הרב ז\"ל ועוד דהא לא מקרי דבר שנעשית מצותו דאי לאו משום דבלו חזו למצותן והוא תי' נכון ונרא' שזה דעת רבינו ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו ז\"ל משמע דבק\"מ וכלי שרת אפילו נתנה לחבירו בלתי שנהנה ממנו מעל משום הוצאה מרשות לרשות והתוס' פ' הא\"מ דנ\"ד ע\"ב ד\"ה קרבן נראה שחולקים על זה שכתבו וז\"ל קרבן במה מחייב דלא היה חייב בהוצאה אלא באכילה או בהנאת הגוף וכונתם מבוארת דק\"ל מהא דאמרינן התם לקמן אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת אלמא בבהמה וכלי שרת מעלו ואע\"ג דלא נפקו לחולין ואהא תי' דלא היה חייב בהוצאה כו' כלומר דהתם שאני משום דנהנו כולם בכוס ששתו או בבהמה שרכבו עליה אבל בדרך הוצאה כיון דלא נפקי לחולין ולא אהנו מעשיו מאי עביד דנחייב קרבן. וכן מבואר מדברי הרב החידושין שם יע\"ש אך קשה מדגרסינן בתוספתא והביאה התוספות ז\"ל בפרק השואל דף פ\"ט ע\"א ד\"ה וחבירו וז\"ל ובעולה נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו הרי דאע\"ג דליכא הנאת הגוף אלא הוצאה גרידא אפ\"ה כולם מעלו ושמא י\"ל דנתנה לחבירו דקתני בתוספתא בשנהנו ממנו כל אחד ואחד קודם שנתנו לחבירו איירי וזה דוחק דא\"כ לא הוי דומיא דנתנה לחבירו דקתני רישא גבי קורדם ולדעת רבינו ז\"ל לא ידעתי מה יענה לההיא דפ' הא\"מ וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ובכל </b>\n<b> התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה כו'.</b> הנה בפ' הא\"מ דמ\"ב פרכינן אמתניתין דקתני עשה שליחותו בע\"ה מעל אמאי נימא אין שלד\"ע ומשני שאני מעילה דיליף חטא חטא מתרומה וכתבו התוס' ז\"ל ד\"ה אמאי מעל וז\"ל תימא דהא ע\"כ מיירי בשוגג כו' דה\"נ משמע בפרק מרובה כו' וי\"ל דכיון דאין הכהן יודע שהוא בא מגניבה לא שייך אשלד\"ע כו' יע\"ש וכ\"כ התוס' בפ' מרובה דמ\"ט ע\"א ד\"ה נתנו לבכורת בנו וכתבו עוד בין ללישנא דמפרש בפ\"ק דמציעא טעמא דאין שלד\"ע משום דשליח בר חיובא ובין ללישנא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא שייך כאן דהתם אינו יודע שהשליח יעביר אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהוא שלו עכ\"ל יע\"ש והנ\"י ז\"ל שם דחה דברי התוס' הללו וכתב שאינו נכון דא\"כ בפ\"ק דמציע' גבי חצר דלאו בר ידיעה היא דפריך אי ס\"ד חצר משום שליחות אתרבאי א\"כ מצינו שלד\"ע ומאי קושיא שאני חצר שהוא כמי שאינו יודע בדבר ויש שליח כו' יע\"ש. ומהרימ\"ט בח\"א סי' קי\"ו תמה עליו וז\"ל לא ידענא מאי ק\"ל דהא רבינא מתרץ לטעמי' דבעינן שליח בר חיובא ורב שימי מתרץ לטעמי' משום דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד לאפוקי חצר דבע\"כ מותיב ומהני טעמי למדו התוס' דכל היכא דאין השליח יודע לדבר דמיא לחצר ומעיקרא דלא ידע תלמודא הנך טעמי הוא דפריך מחצר אבל לפי המסקנא חצר וכל דדמי לי' מיקרי שפיר שליחות עכ\"ד יע\"ש וכן תמה עליו מוהרש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש. והנה הרואה יראה שקו' הנ\"י ז\"ל במקומה עומדת על אופן זה דכיון דע\"כ לפי פרש\"י שפי' דחייב דמתניתין אגנב קאי צ\"ל דה\"ט משום דכל דלא ידע השליח הו\"ל כחצר דבע\"כ מותיב ויש שליח לד\"ע א\"כ תקשי למאי דפריך בפ\"ק דמציעא לר\"ל דאמר חצר משום שליחות איתרבאי ומברייתא דאם המצא תמצא בידו כו' והוה ס\"ד דאפילו בחצר דבע\"כ מותיב אמרינן אשלד\"ע א\"כ דק\"ל לר\"ל מההיא ברייתא תקשי לי' לדידי' ממתניתין דנתנו לבכורות בנו וא\"כ מה שמוכרח לתרץ למתניתין יתרץ לר\"ל וכן ראיתי להרב ש\"ך ח\"מ סי' שמ\"ח סק\"ו שהק' אדברי התוס' כן ועיין בס' זרע אברהם חי\"ד סי' ב' דל\"ד וכן ק' על דברי התוס' דפ\"ק דמציעא ד\"ה אי בעי עביד שהקשה לפירש\"י מתי' דרב שימא ותי' דכיון שאינו יודע שהוא גנוב חשוב כמו חצר דבע\"כ מותיב יע\"ש דאדק\"ל לתי' דרב שימא אמאי לא ק\"ל לס\"ד דמקשה דפריך לר\"ל ולא שייכא תי' ז\"ל וכן הקשה הרב לחם אבירים בחידושיו ז\"ל שם יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב דלס\"ד דמקשה ל\"ק להו מידי משום דמה שהוצרכו התוס' ז\"ל לזה היינו לפום מאי דמסיק תלמודא התם במרובה דהיה מושכו ויוצא דקתני מתני' אשומר קאי ומשום דתקנו משיכה בשומרים דהשתא ע\"כ חייב דקתני מתני' אגנב קאי דנתחייב הגנב במשיכת השומר ואם כן ע\"כ צריך לומר דה\"ט משום דכיון שאינו יודע שהוא גנוב הו\"ל כחצר דמסקינ' התם בפ\"ק דמציע' דיש שליח לדבר עבירה אמנם לאמימר דקאמר התם דהיה מושכו אגנב קאי ותנא גנב שגנב מבית בעלים ותנא גנב שגנב מבית שומר ל\"ק להו מידי כמובן ואם כן איכא למימר דלס\"ד דמקשה דהתם דפריך לר\"ל ול\"ק ליה לדידיה ממתני' דנתנו לבכורת בנו משום דס\"ל בפירוש דמתניתין כאמימר דהיה מושכו אגנב קאי וכן כתבו התוס' שם בד\"ה תקנו משיכה דרב הונא דאמר בפ' השואל דבקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו ס\"ל כאמימר דהיה מושכו אגנב קאי ולא חייש אפירכא דבסמוך מה לגנב שגנב מבית בעלים כו' יע\"ש אמנם לתירוצא דרב סמא שפיר ק\"ל משום דס\"ל דכתירוצא דר\"ס קי\"ל כמ\"ש הנ\"י והר\"ן והרא\"ש שם יע\"ש וא\"כ היינו דק\"ל לפום מאי דמסקינן התם דתיקנו משיכה בשומרים והיה מושכו דמתניתין אשומר קאי כן נ\"ל נכון ודוק. עוד הקשה הנ\"י ז\"ל לסברת התוס' הללו מדאמרינן בקידושין שלא נענש דוד על הריגת אוריה לפי שיואב הרגו ואין שליח לדבר עבירה ואע\"פ שיואב לא היה יודע בדבר דסבור שכדין הרגו יע\"ש והא ודאי נראה דל\"ק לתוס' ז\"ל כמ\"ש עליו מהרימ\"ט ז\"ל מפני כך היה רשאי להורגו שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים ואפי' משה ואהרן לא חזו כ\"ש ע\"י כתב שכתב לו דוד דמפיהם בעינן ולא מפי כתבם יע\"ש אלא אי קשיא הא קשי' שהרי אמרו בפרק נ\"ה אשר פגע בב' צדיקים וטובים ממנו שהם דרשו אכין ורקין והוא לא דרש ופרש\"י שהרג את אוריה במצותו הרי לך שיואב לאו פושע הוא אלא שוגג שהיה סבור דלא דרשינן אכין ורקין והיה חייב לשמוע דבר המלך אפילו לעבור על ד\"ת וכ\"כ התוס' ז\"ל שם בדבור המתחיל מאי טעמא קטליתיה לעמשא שלא נתחייב יואב במה שהרג לעמשא משום דהיה חושדו למורד במלכות דלא דריש אכין ורקין והוה ליה שוגג יע\"ש וא\"כ קשה מאי פריך בשמעתין ואידך והוצרך לשנויי הרי לך כחרב בני עמון ואמאי לא משני דההיא דאוריה שאני משום דהשליח דהיינו יואב היה שוגג וסבור חייב לשמוע דבר המלך אפי' לעבור על ד\"ת ואם כן לא שייך בזה טעמא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכן קשה לשמאי הזקן מאי ראיה מייתי מקרא דואותו הרגת וכן הקשה הרב בעל זרע אברהם ז\"ל סימן הנז' יע\"ש אמנם אחר העיון נראה דל\"ק דע\"כ לא כתבו התוס' ז\"ל דכל שהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר אמרי' ישלד\"ע אלא דוקא כשהמשלח יודע שהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר כגון ההוא דנתנו לבכור' בנו וכמו שדקדקו התוס' בלשונם שכתבו אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהיא שלו ומשום הכי אמרינן דבהא ישלד\"ע כיון דכל עיקר טעמא דאמרינן אשלד\"ע הוא משום דסבור המשלח שלא יעשה כיון שיש איסור בדבר ודברי הרב שומעין משא\"כ הכא גבי דוד אע\"ג דלפי האמת דיואב שוגג היה וסבור שמחוייב לשמוע דברו אפי' לעבור על דברי תורה מ\"מ דוד הע\"ה לא היה יודע שיואב אינו דורש אכין ורקין וסובר היה שדורש אכין ורקין ולא ישמע לדבריו וא\"כ ה\"נ שייך טעמא דאשל\"ע ומש\"ה פריך בגמרא שפיר ואידך והוצרך לשנויי מה חרב בני עמון כו' והיינו דמייתי שמאי הזקן ראיה מקרא דואותו הרגת כנ\"ל מיהו הדבר הקשה אלי למה שראיתי לרד\"ק ז\"ל שכתב שם על פסוק דואותו הרגת בחרב בני עמון וז\"ל ואע\"ג דקי\"ל בכל התורה כולה אין שליח לד\"ע והשליח חייב והמשלח פטור הכא שאני דהיה מלך ואין עוברין על מצותו של מלך הלכך כתיב ואותו הרגת כאלו הוא הרגו ואע\"פ שאין ראוי לאדם לשמוע מצות המלך בזה וכיוצא דכתיב כל איש כו' יכול אפי' לעבור על ד\"ת ת\"ל רק עכ\"ז כיון שאין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין מיעוטין לפיכך העונש על המלך עכ\"ל ואתמהא דאם כן מאי ראיה מייתי שמאי הזקן מקרא דואותו הרגת ומאי פריך בגמ' ואידך שאני התם דהיה מלך כמ\"ש הוא ז\"ל וצ\"ע והרב ש\"ך ז\"ל הכריח כסברת הנ\"י ז\"ל דאפי' בשלא ידע השליח אמרינן אשלד\"ע ודחה דברי התוס' ז\"ל דשמעתין שכתבו דהכ' מיירי אפי' בנזכר השליח דא\"כ מנ\"ל למקשה להוכיח דילמא מתני' מיירי בשלא נזכרו שניהם דומיא דרישא דקתני לא עשה שליחותו שליח מעל דמיירי בשלא נזכר השליח אלא מוכח דאפילו בשאינו יודע אמרינן אשלד\"ע יעש\"ב ויש לדקדק עליו ממ\"ש שם סמוך ונראה וז\"ל ואין להקשות דהא טעמא דאין שליח לדבר עבירה הוא משום דדברי הרב שומעין וכשהשליח שוגג לא שייך האי טעמא כו' ועי\"ל דהא דאמרינן בש\"ס טעמא דאשל\"ע משום דדברי הרב שומעין היינו מעיקרא דס\"ד דמסברא קי\"ל דאין שלד\"ע אבל לבתר דמסיק משום דהוי מעילה וטביחה ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין אפילו בלא טעמא דדברי הרב כו' גזרת הכתוב היא כו' יע\"ש והשתא קשה לפי מה שהכריח הרב ז\"ל ממאי דפריך בשמעתין ממתני' דמעילה דאפילו בשלא ידע אמרינן אין שליח לד\"ע מה תיקן הרב ז\"ל בזה הא אכתי תקשי ליה דלפום מאי דס\"ד השתא תלמודא דטעמא דאין של\"ע משום דדברי הרב שומעין מאי פריך ממתני' הא מתני' מיירי בשלא ידע השליח ובהא ודאי ליכא טעמא דדברי הרב ויש ליישב דבריו בדוחק: ובהיותי בזה ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' בפ\"ק דמציעא ד\"ה דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה וז\"ל וא\"ת ומאי נ\"מ בין למ\"ד אי בעי עביד ובין למ\"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקידוש לרבא דאמר בע\"י קידש אינו לוקה בעל לוקה וי\"ל דכי בעל אח\"כ לוקה אף על הקידושין א\"נ י\"ל דאף לרבא נ\"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקידושין עכ\"ל וראיתי להרב מוצל מאש סי' ל\"ה שהק' לדבריהם וז\"ל אבל אעיקרא דדינא במה שהקשו התוס' ק\"ל אליבא דרבא דקידש לא לקי ומאי נ\"מ כו' הרי אפי' אי לא לקי מידי איסורא לא נפקא ושמא ס\"ל דלאו זה כיון דלא לקי משום דלא חלל עד שיבעול איסורא נמי ליכא עכ\"ל ולע\"ד ק\"ל על תי' ממ\"ש שם בראש דבריהם אבל ישראל אע\"ג דעובר משום לפני עור כשמקדש' לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מחייב לא מקרי בר חיובא והשתא אם איתא דס\"ל דאפי' איסורא נמי ליכא עד שיבעול א\"כ איך כתבו דישראל עובר משום לפני עור כשמקדש' לכהן הא אפי' כהן שקדשה לעצמו ליכא איסור כלל עד שיבעול וא\"כ כ\"ש ישראל המקדש' לכהן דלא עבר על לפני עור וכן ראיתי להריטב\"א ז\"ל פרק הא\"מ שכתב דאין לדחות ולומר דאע\"ג דלא מפקדי בהכי איכא לפני עור דאפי' בכהן שקדשה לעצמו ליכא איסור' עד דבעיל וכיון שכן ליכא משום ולפני עור כו' יע\"ש אלא משמע שדעת התו' ז\"ל דאע\"ג דלא לקי איסור' מיהא איכא ושלא כדעת הריטב\"א ומש\"ה כתבו דישראל עובר על לפני עור ואין לדחות ולומר דמ\"ש התו' דישראל עובר על לפני עור היינו אליבא דאביי דס\"ל בפ' הע\"י דקדש לוקה משום דמשמע להו דהא דאמרינן התם א\"ב כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה אליבא דכ\"ע קאמר ואפילו אליבא דאביי מדלא קאמר בגמ' א\"ב כהן כו' אליבא דרבא דזה ודאי דוחק ותו דאכתי קשה למ\"ש מוהר\"ב ז\"ל בשיט\"מ משם תלמידי הר\"פ וז\"ל להך לישנא דאמר אי בעי עביד כו' וא\"ת הא טעמא דאין שלד\"ע משום דברי הרב שומעין והכא לא שייך למימר הכי וי\"ל דמ\"מ שייך דברי הרב משום דעבר על לפני עור ע\"כ משמע דס\"ל דאפילו אליבא דרבא איסורא מיהא איכא ומשום הכי עבר על לפני עור ואלו שם כתב משם תלמידי הר\"ף כקו' התוס' ותי' דלרבא כי בעל אח\"כ לוקה שתים יע\"ש וכיון שכן קשה דמאי ק\"ל מדרבא הא אע\"ג דלא לקי איסור' מיהא איכא ולכן נראה דל\"ק מידי דלעולם דסבירא ליה ז\"ל דאיסורא מיהא איכא אלא דאפילו הכי ק\"ל לישנא דתלמוד' דקאמר מחייב שולחו דמשמע דחייב מלקות קאמר ואהא ק\"ל דמאי נ\"מ לענין מלקות בין למ\"ד אי בעי עביד כו' לא לקי לרבא דקאמר כו' דחיקא להו מילתא דתלמודא נקט הך בינייא הכא אליבא דאביי דלית הלכתא כותיה כיון דלרבא לא נ\"מ ותי' דנ\"מ כי בעל אח\"כ אי לוקה אף על הקידושין וכתבו עוד א\"נ י\"ל דאף לרבא נ\"מ כו' נראה שכונתם ז\"ל לומר דודאי תלמודא דקאמר מחייב שולחו נקיטו לה מילתא אליבא דאביי דס\"ל קידש לוקה אלא דכיון דאף לרבא נמי נ\"מ לענין אי חלין הקידושין אי לאו לא חש תלמודא ונקט הך בינייהו אליבא דאביי ולענין מלקות דומיא דאידך בינייא דאיש דאמר לאשה אקפי לי קטן כנ\"ל כונתם ודוק בלשונם שכתבו דאף לרבא כו' ולא כתבו בפשיטות א\"נ נ\"מ דאי יש שליחות כו' אלא כונתם ז\"ל למ\"ש דתלמודא ודאי לא קאי אלא אליבא דאביי אלא כיון דאף לרבא נ\"מ אי חלין הקידושין לא חש תלמודא ובהכי ניחא מה שהקשו המפרשים ז\"ל ודוק וא\"נ דלפי הך תי' הו\"מ למימר דאף לרבא נ\"מ לענין אסורא ותלמודא דקאמר מחייב שולחו דמשמע דחייב מלקות נקט מילתא אליבא דאביי דומיא דהך ביניי' דאקפי לקטן דמחייב מלקות אלא דניחא להו טפי למימר דנ\"מ לענין אי חלין הקדושין מלומר דלא נ\"מ אלא לענין איסורא גרידא ושוב ראיתי למוהר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת שכתב לתרץ קו' התוס' משם רבו וז\"ל ונ\"ל דהך דקאמר מחייב שולחו לא מחייב מלקות קאמר אלא עונש עובר על הלאו והא דקאמר שחייב שולחו משום דלאידך בינייא שייך ביה שפיר לישנא דמחייב כו' ע\"ש הנה מבואר דמ\"ש דמלישנא דמחייב הוא דק\"ל להתוס' דמשמע מלקות כנ\"ל ודוק אך ק\"ל כפי מ\"ש בדעת התוס' דס\"ל דהא דקאמר רבא קידש אינו לוקה איסורא מיהא איכא מהא דגרסינן בפרק משוח מלחמה דמ\"ד תנו רבנן אשר ארס אשה כו' פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ופריך בגמ' לימא דלא כר\"י הגלילי דאי ריה\"ג הא אמר הירא מעבירות שבידו ומשני אפי' תימא ר\"י הגלילי כדרבא דאמר רבא אינו חייב עד שיבעול כו' הנה מסוגייא זו מבואר בהדיא דהא דאמר רבא קדש אינו לוקה לאו דוקא אלא אפי' איסורא דרבנן ליכא כדעת הריטב\"א דאי לא כן מאי משני כדרבא הא אפי' לרבא מידי איסורא לא נפקא ולר\"י הגלילי אפילו באיסורא דרבנן כגון סח בין תפלה לתפלה חוזר כדאמרינ' התם ומאד אני תמה על הרב מוצל מאש איך אשתמיט מיני' סוגייא הלזו וכתב הדבר כמסתפק דכיון דלא לקי עד שיבעול איסורא נמי ליכא והלא מסוגייא זו מבואר בהדייא כן וכן קשה על הרב מהורדב\"ז שכתב בפשיטות דאע\"ג דלא לקי עובר על הלאו ואולי שאף הרב לא כתב דעובר על הלאו אלא כשבעל אח\"כ אבל כל שלא בעל עדיין מודה הוא דאיסורא נמי ליכא וכמבואר מההיא דפרק משוח מלחמה שכתבנו מ\"מ דברי הרב מוצל מאש כפשטן א\"א לפרשם כן וכל כי האי הי' לו לפרש ולפי האמור צ\"ל דמ\"ש התוס' דישראל שמקדשה לכהן עובר משום לפני עור היינו משום דכיון דכי בעל אח\"כ לוקה למפרע אף על הקידושין נמצאו קידושין בעבירה משום הכי עובר על לפני עור אמנם אה\"נ דס\"ל דכל זמן שלא בעל אף איסור מדרבנן ליכא ושלא כמ\"ש לעיל שוב מצאתי להתוס' ז\"ל בפ\"ק דיבמות דף י' ע\"א ד\"ה לר\"י שכתבו וז\"ל תימא דאי כו' משכחת לה שקידש ולא בעל דאפי' אביי דאמר גבי אלמנה לכ\"ג קדש לוקה היינו משום דכתיב לא יקח אבל הכא לא יגלה כתיב וי\"ל דשמא אסור לקדש מדרבנן שמא יבעול כו' יע\"ש משמע דס\"ל דאפי' לרבא דאמר קדש אינו לוקה מודה הוא דאסור מדרבנן שמא יבעול והוא תימא דמסוגייא פרק משוח מלחמה מבואר דאפי' איסורא דרבנן ליכא וצ\"ע עוד הקשה הרב מוהר\"י אלפאנדרי ז\"ל דלפי תי' הראשון משמע דלעולם חלים הקדושין אלא דאי אין שליחות לא לקי כהן ואי י\"ש לקי כהן והוא תימא דאי אין שליחות איך חלין הקידושין וכי ראובן שקדש אשה לשמעון בלי שעשה אותו שליח יש ממש באותן קידו' אפילו התרצו אחר כך אלו דבריו יע\"ש ולע\"ד נראה דמדברי התוס' דידן אין כאן קו' דאיכא למימר דלעולם דס\"ל כתי' הא' נמי דאי אין שליחות אין חלים הקדושין ומה שלא תי' כן היינו משום דלישנא דגמ' קשיתיה הא דקאמר מחייב שולחו דמשמע דלענין מלקות קאמר דלרבינא לוקה המשלח ומש\"ה הוצרכו לומר דלרבא כי בעל אחר כך לוקה אף על הקדושין. ומ\"ש בתי' הב' דאף לרבא נ\"מ כו' כונתם לומר דאפילו לכשת\"ל דלרבא לא לקי על הקדושין ואפילו כי בעל אחר כך לא תקשי דתלמודא הכא נקיט לה מלתא אליבא דאביי ולענין מלקות דומיא דאידך בינייהו וכיון דאף לרבא נ\"מ לענין אי חלים הקדושין לא חש תלמודא בהא וכמש\"ל וכ\"כ מוהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סימן קי\"ו שהתוס' ז\"ל לא פליגי בין תי' הא' לתי' הב' ע\"ש אלא שמדברי הרי\"ף שכתב מהר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת מבואר דס\"ל כתי' הא' דלעולם חלים הקדושין ואפי' לרב סמא ומה שהקשה דאי אין שליחות איך חלים הקדושין י\"ל דס\"ל כמ\"ש הרא\"ש לקמן והביאו הטור סימן ל\"ה שאם גילה דעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פ' והלך השדכן וקדשה ליה בלא שליחות שהיא מקודשת דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו יע\"ש ואע\"ג דזכי' מדין שליחות וכיון שאשלד\"ע א\"כ בטלה לה דין שליחות י\"ל דס\"ל ז\"ל כאיכא מ\"ד שכתב הר\"ן ז\"ל דזכיה עדיפא משליחות וזכין לקטן ע\"י אחר וא\"כ כיון דגלי דעתיה דניחא ליה באשה פ' לדידיה חשיבא זכיה וזכין לו שלא בפניו ודוק. וק\"ק לפ\"ז דא\"כ כי פריך התם בפ' משוח מלחמה לימא דלא כר\"י הגלילי אמאי לא מוקי לה בשקדשה ע\"י שליח דהתם לא מחייב שולחו משום דאשלד\"ע וקדושין מיהא חלים וליכא למימר דתלמודא התם פריך לרב סמא דקי\"ל כותיה לפי דעת רוב הפוסקים ז\"ל כמ\"ש הר\"ב ש\"ך ז\"ל ח\"מ סי' קפ\"ד דהא ליתא דאכתי משכחת לה בשקדש ע\"י שליח כהן דהתם אליבא דכ\"ע לא מחייב שולחו כמ\"ש התוס' אלא שיש לומר דאע\"ג דאשלד\"ע ולא מחייב שולחו היינו דוקא לענין מלקות אבל איסורא מיהא איכא וכמ\"ש הר\"ב ט\"ז ז\"ל בי\"ד סימן ק\"ס ס\"ק י\"א יע\"ש ודוק. עוד ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' בסוגיא הלזו ד\"ה שלא מצינו כו' וז\"ל וא\"ת והא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה והשליח לא ידע כו' הנה הרב ח\"ה ז\"ל הקשה על דברי התוס' המוצגים לפנינו שהרי אליבא דשמאי קיימינן השתא דמודה בהא אע\"ג דבעלמא לא ס\"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואי איירי בלא ידע נמי השליח לא שייך ביה כלל דברי הרב כמ\"ש התוס' לעיל וא\"כ אמאי ק\"ל ממעילה התם שאני דלא ידע השליח דעבירה קעביד הוא דאמרינן זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ומכח זה כתב דט\"ס נפל בדבריהם וכצ\"ל והמשלח לא ידע כו' אבל השליח ידע שהוא של הקדש א\"ד יע\"ש. ולע\"ד מדברי התוס' שכתבו בפ\"ה דמעילה ד\"ה אכילתו וז\"ל מיירי שהאכיל את חבירו שנתן לתוך פיו דליכא לפרושי אכיל חבירו ע\"י שליחות שצוה חבירו לאכול מן ההקדש דהא ליתא דאע\"ג דישלד\"ע גבי מעילה הני מילי ע\"י הוצאה אבל ע\"י אכילה או הנאה לא כדאמרינן פ' הא\"מ לא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב כו' נראה בהדיא דס\"ל דאפילו היכא דלא ידע השליח זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן דאל\"כ אמאי לא כתבו בפשיטות דמיירי התם היכא דלא ידע השליח ומה שהקשה דאליבא דשמאי קיימינן דמיירי בידע אפשר לומר דס\"ל להתוס' ז\"ל דודאי אפילו היכא דלא ידע השליח אמרה רבא דאל\"כ קשה דלמאי איכפל רבא לאשמועינן אליבא דשמאי אי ס\"ל ישלד\"ע ועל כיוצא בזה פריך בגמ' בכמה דוכתי וכי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן אלא מוכח דאיכפל רבא לאשמועינן אליבא דשמאי משום דנפ\"מ נמי לדידן היכא דלא ידע השליח כן נראה לי. וממ\"ש עוד אמנם מסופק היה ר\"י באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן כו' אם יתחייב השליח כדאמרינן גבי מעילה או דלמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן נראה דמס\"ל מלתא אי מאי דאמרינן בגמרא שלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב כללא כייל ואפי' במעילה א\"ד אין למדין מן הכללות ובמעילה אמרינן שפיר זה נהנה וזה מתחייב ונראה דמס\"ל דכיון דיליף חטא חטא מתרומה איכא למימר דבכל גונא יש שליח במעילה ואפילו במידי דהנאה דומיא דתרומה דבכל גונא י\"ש שלא מצינו בתרומה מקום לומר בו אין שליחות ועיין בס' ידי אליהו דף קי\"ח ע\"ב ובס' משאת משה חי\"ד סי' ד':<br><b> ועפ\"י </b> דברי התוס' הללו אפשר ליישב דברי רבינו ז\"ל שכתב ובכל התורה כולה אשלד\"ע אלא במעילה לבדה ותמהו עליו הר\"ב עצמות יוסף ומוהרימ\"ט בחדושיו על הרי\"ף ז\"ל שהרי בטביחה ומכירה ושליחות יד קי\"ל דישלד\"ע כמ\"ש בה' גזילה פ\"ג ובה' גניבה פ\"ב ופ\"ג וא\"כ איך כתב דבכל התורה כולה אשלד\"ע לבד ממעילה? אכן אם נאמר דס\"ל לרבינו דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב וכמו שצדדו התוס' ומה גם למה שצדד הרב מש\"ל ז\"ל שם לומר דממ\"ש רבינו לא מעל אלא האוכל בלבד משמע דס\"ל דדוקא באכילה מתחייב ולא משעת הגבהה ושלא כדברי התוס' קדושין דמהשתא עכ\"ל דס\"ל לרבינו דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב כיון דלדידיה לא מצינו לתרוצי כתי' התוס' ז\"ל וא\"כ איכא למימר דמ\"ש רבינו דבכל התורה כולה אשלד\"ע לבד ממעילה אשלפניו קאי שכתב לא מעל אלא האוכל דמיירי במידי דהנאה ואהא כתב דבכל התורה אין שלד\"ע במידי דהנאה משום דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב אלא דוקא במעילה כנ\"ל נכון. ובהכי אפשר ליישב מה שהק' הרב תוי\"ט ז\"ל פ\"ו דמעילה משנה א' על מ\"ש רבינו והרע\"ב שם דבמעילה ישלד\"ע מקרא דכתיב ואשמה הנפש ההיא מששגג תחלה והוא תימא דבגמ' מפיק לה מג\"ש דחטא חטא, אכן כפי מ\"ש אפשר לומר דס\"ל דתרתי קראי צריכי דאי מג\"ש הו\"א דוקא במעילה הבא ע\"י הוצאה אבל במעילה הבא ע\"י אכילה או הנאה לא כמ\"ש התוס' להכי איצטרך אידך קרא ומוהרימ\"ט ז\"ל תירץ דמשמע ליה לרבינו דשליחות יד לאו מדין שליחות הוא אלא מדין פשיעה שחייב הכתוב את השומר בין שפשע הוא עצמו בפקדון בין שאמר לאחרים לפי ששמירתו עליו כו' והא דלא חשיב טביחה על ידי אחר משמע לי' דטביחה נמי לאו מטעם שליחות הוא דאפילו טבחו ע\"י קטן דלאו בר שליחות הוא מיחייב דומיא דמכירה דלא קפיד קרא אלא אמה שנהנה ממנו בין מן הבשר בין מן הדמים והא דחשיב לי' בגמ' ב' כתובים היינו דלישתוק מיניה ונילף ממעילה דמחייב מדין שליחות כו' יע\"ש. וק\"ל עלה שהרי מעילה נמי דכוותה היא ומתני' היא בהדיא פ\"ו דמעילה שלח ביד חש\"ו אם עשו שליחותן בעה\"ב מעל ופרכינן עלה והא לאו בני שליחות נינהו ומשני ר\"א עשאום כמעטן של זיתים יע\"ש. וא\"כ קשה דמאי פריך בגמ' והרי מעילה כו' התם שאני דאפילו בחש\"ו דלאו בני שליחות נינהו מיחייב אלא עכצ\"ל דס\"ל לתלמודא דכיון דאשלד\"ע מטעמא דדברי הרב כו' חשיבא כעושה הדבר מאליו בלא דעת בעה\"ב כמ\"ש רש\"י ז\"ל משא\"כ בחש\"ו דאע\"ג דלאו בני שליחות כיון דלא שייכי בהו טעמא דאשלד\"ע כמ\"ש התוס' פ\"ק דמציעא ואדעתי' דבעה\"ב קעבדי וניחא ליה בהכי משו\"ה חייב המשלח וכיון שכן הדק\"ל דאמאי לא חשיב טביחה בהדי מעילה ואי משום דטביחה איתי' אפילו ע\"י קטן דלאו בר שליחות מעילה נמי דכותה וחשיב לה ולכן הנכון כמ\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,67 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Trespass",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Trespass",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> המקדיש בית בנוי כו'.</b> עיין מ\"ש מרן ובמ\"ש פ' ג' מהל' אישות הל' ג' יע\"ש:",
+                "<b>אבל </b>\n<b> המקדיש עצים ואבנים ובנה בית הדר שם מעל.</b> זה מבואר פ\"ה דמעילה דנ\"ד יע\"ש ומכאן תמיה אני למה שראיתי להריטב\"א ז\"ל בפרק האיש מקדש דנ\"ה ע\"א אהא דפרכינן התם והרי חומת העיר ומגדלותי' דשיורי הלשכה הוא כו' ופרש\"י ז\"ל ואמאי מועלין בהם נימא דלא ניתנו למעילה מאחר שעומדים לחומת העיר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהיו זריזין מליהנות מן החומה לישב בצילא עליה כו' הקשה עליו וז\"ל ולא נהירא דמאי ראי' מייתי מחומת העיר שהרי מן הדין אין בהם מעילה לפי שאין מעילה במחובר משום הקדש ולא אשתרי בהא מידי טפי משאר הקדשות משא\"כ בכתנות כהונה שהיו ראוים למעילה כשאר הקדשות וכיוצא בהן והותרו שגגתן לפי שניתנו ליהנות בהן עכ\"ל ואני תמיה עליו שהרי בפ\"ה דמעילה דכ\"ד מבואר דאע\"ג דאי' מעילה במחובר היינו דוקא במקדיש בית בנוי אבל אם הקדישו ולבסוף בנאו מעל לכ\"ע דכיון דבשעת הקנאה תלוש הוא אע\"ג דשוב בנאו ומחובר הוא יש בו משום מעילה כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם בד\"ה אר\"ל וא\"כ ה\"נ גבי חומת העיר ומגדלותיה מכיון שלקחו עצים ואבנים ממעות שיורי הלשכה הרי חלה קדושתן עלייהו כשהן בתלוש והו\"ל הקדישו ואח\"כ בנאו דלכ\"ע מעל ואע\"ג דאמרינן התם בס\"פ ולד חטאת אמר שמואל בונין בחול ואח\"כ מקדשין ומשום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וא\"א לזהר דלא יתבי בטולא ודילמא בעו למזגא עלייהו מ\"מ נראה דזה אינו אלא דוקא בבנין המקדש וכמ\"ש רבינו ז\"ל בפ\"ה מה' מעילה הלכה ד' כשבונין במקדש אין לוקחין עצים ואבנים מן ההקדש כו' משמע דבחומת העיר ומגדלותיה לא היו בונין בחול דאף במקדש ג\"כ אמרי' התם דבעצים ואבנים דיומי לוקחין אותן ממעות הקדש ואם כן הרי משכחת לה שהקדישו ולבסוף בנאו ומהיותר תימה מה שכתב בסוף דבריו ז\"ל וז\"ל כשם שאין לאדם להוציא מעות הקדש בבניינו ולא ליקח קורה של הקדש לבנותה בביתו לכתחילה אע\"פ שאחר שבנאה אין בה מעילה כו' והוא תימא דבשהקדישו ולבסוף בנאו לכ\"ע יש מעילה במחובר כדקאמר ר\"ל התם ותו ק\"ל עליו שהרי אמרינן התם לימא מסייע לרב דאמר דמשתחוה לבית אסרה משום דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש מהא דתני' הדר בבית של הקדש כיון שנהנה בה שוה פרוטה מעל אמר ר\"ל התם כשהקדישו ולבסוף בנא כו' הרי דאפי' ר\"ל לא קאמר דבעינן הקדישו ולבסוף בנאו אלא לומר דמהא לא תסייע לרב אבל לרב דאמר המשתחוה לבית אסרה משום דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש אפי' בנאו ולבסוף הקדישו נמי ס\"ל דיש בו מעילה וכ\"כ התוס' בערכין דף כ\"א ד\"ה ה\"ג יע\"ש וא\"כ הכא בשמעתין דקיימינן אתי' דרב דאמר הכא בכתנות כהונה עסקינן משום הכי פריך ליה שפיר מחומת העיר ומגדלותיה דניתנו ליהנות בהן לישב בצילה דלדידיה יש בו מעילה ולפי הנראה שדעת הריטב\"א ז\"ל כדעת רבינו ז\"ל שפסק כר\"ל דאמר דבעינן הקדישו ולבסוף בנאו וכבר תמה עליו הרב כ\"מ ויישב דבריו דס\"ל דהא דר\"ל הלכתא היא ואפי' רב לא אמרה אלא גבי ע\"ז משום חומרא דע\"ז יע\"ש ועיין בהרב ל\"מ ז\"ל בפרק ז' מהלכות ערכין אך קשה לסברת רבינו ז\"ל מהא דגרסינן בפרק כ\"ש אמר אביי מנא אמינא לה אמרו עליו על ריב\"ז שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר וקא מכוין ושרי והשתא לפי דעת רבינו ז\"ל קשה שהרי אמרינן התם אמר רבא מנא אמינא לה דתניא לולין היו פתוחין בעלית בית ק\"ק שבהן משלשלין את האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהן והא הכא דלא אפשר וקא מכוין ואסור ותיסברא והאמר ריב\"ל קול ומראה וריח אין בהם מעילה אלא מעלה עשו בבית קה\"ק ופרש\"י ז\"ל וז\"ל וכיון דמדאורייתא שרי כי לא אפשר כגון הכא אמאי הטריחו' רבנן והתוס' פירשו שם דכיון דלא אסור אלא מדרבנן כשהוא לצורך סברא הוא דאפילו איסורא ליכא יע\"ש וכיון שכן ק' דמאי ראיה מייתי אביי מההיא דריב\"ז דהיה יושב בצלו של היכל התם שאני דאינו אסור אלא מדרבנן שהרי אין מעילה במחובר כשבנאו ולבסוף הקדישו ובנין היכל ודאי הכי הוא כדקאמר שמואל בונין בחול ואח\"כ מקדישין ומשו\"ה כיון שהוא לצורך לדרוש ברבים התירו אלא מוכח ודאי דלרב דס\"ל דמשתחוה לבית אסרה אפילו בנאו ולבסוף הקדישו יש בו מעילה דהשתא איכא למימר דאביי ס\"ל כרב ואפשר לדחות דע\"כ ל\"ק אביי דכשהוא לצורך שרי אפי' מדרבנן אלא דוקא גבי בנין קה\"ק דצורך גדול הוא אבל לצורך ד\"א לא וא\"נ לפרש\"י ז\"ל ע\"כ ל\"ק אביי דכל שאיסורו מדרבנן כי לא אפשר שרי אלא דוקא גבי אומנים דלאו ודאי מכווני נינהו כמ\"ש רש\"י שם בד\"ה והא הכא יע\"ש והלכך כל שאיסורו מדרבנן לא חיישינן דילמא מכווני אבל בההיא דריב\"ז דהיה מכוין ודאי להנות מצל של היכל אפי' באיסור דרבנן ס\"ל דאסור ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' שם לפי' רש\"י יע\"ש ואין להאריך וכבר הארכתי בזה בפ\"ה מהל' יסודי התורה דין ח' יע\"ש ובהרב מש\"ל פ\"ה מהל' יסודי התורה ומ\"מ דברי רש\"י נכונים בטעמם ואין בו מן הקושי ממה שתמה עליו הריטב\"א ז\"ל ודברי הריטב\"א ז\"ל צ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כתנות </b>\n<b> כהונה שבלו כו' והחדשים הואיל וניתנו ליהנות בהן כו'.</b> פרק הא\"מ דנ\"ד ע\"א אמרי' משנתינו בכתנות כהונה שלא בלו הואיל וניתנו ליהנות בהן וכתבו התוס' שם בד\"ה בכתנות כהונה כו' וא\"ת היכי קאמר ר\"י דבשוגג קידש וגם במזיד לר\"מ הרי כלי שרת הן וכלי שרת אמרינן דיש בהן מא\"מ כו' וראיתי להרב ע\"י שהקשה דמאי ק\"ל לר\"מ הא אמרינן לקמן דההיא מתני' ר\"י הוא דאמר הקדש בשוגג מתחלל ומשום דלא קא מכוין לאפוקינהו לחולין אבל לר\"מ דאמר הקדש במזיד מתחלל כיון דקא מכוין לאפוקינהו לחולין אפי' קדושת הגוף נמי מתחלל יע\"ש מה שתירץ ול\"נ לתרץ עוד דכונת קושיתם הוא למאי דס\"ד דמקשה התם דפריך וקדושת הגוף מי מתחלל כו' והדר פריך מדר\"י נשמע לרבנן כו' אמאי נטר להקשות אההיא תירוצא דרבי אושעיא דקאמר בבא לחוב בדמיהם עסקינן ואמאי לא פריך ליה הכא אתירוצא דרב דאמר מתני' בכתנות כהונה שלא בלו כנ\"ל: והריטב\"א ז\"ל כתב וז\"ל וק\"ל לר\"מ ל\"ל טעמא בכתנות כהונה משום הואיל וניתנו ליהנות בהן ת\"ל דהוו כלי שרת דלא נפקי לחולין בשוגג כדתנן כו' וכתב דההוא כר\"י אוקמוה לקמן אכתי תקשי ליה לר\"י כיון דמשנתינו בכתנות כהונה היכי קתני קידש כו' ודבריו אינם מבוררים אצלי דמדק\"ל ל\"ל טעמא בכתנות כהונה משום הואיל וניתנו ת\"ל כו' דמשמע דל\"ק ליה אלא אחלוקת שוגג לא קידש דקאמר ר\"מ דל\"ל טעמא משום דניתנו ת\"ל כו' אבל אחלוקת מזיד קידש דקאמר ר\"מ לא ק\"ל משום דאיכא למימר כדאמרינן לקמן דהקדש במזיד מתחלל לר\"מ אפילו בכלי שרת דקדושת הגוף הן משום דקא מכוין לאפוקינהו לחול��ן וכיון שכן מאי האי דקאמר בתר הכי וכ\"ת ההיא כר\"י מוקמינן לקמן הא אכתי קושיתו קיימת דכיון דלר\"י דס\"ל הקדש בשוגג מתחלל ס\"ל דקדושת הגוף אינו מתחלל מינה נשמע לר\"מ למאי דס\"ל לרב השתא אליבא דר\"מ דהקדש בין בשוגג בין במזיד מתחלל דבקדושת הגוף אינו מתחלל בשוגג וצ\"ע. עוד כתב הריטב\"א והנכון דכתנות כהונה אינם קדושת הגוף ככלי שרת שהרי אין משתמשין בהן בגופן ומכשירי עבודה הן ודינם כקדושת דמים שיוצא לחולין בשוגג ע\"כ וראיתי להרב מש\"ל בפ\"ח מהלכות כלי המקדש ה\"ה שהקשה לסברת הריטב\"א מהא דקי\"ל דבגדי כ\"ג שבלו גונזין אותן ואי אמרת בשלמ' דיש להם קדושת הגוף ה\"ט דנגנזים משום דאין להם פדיון ככל כלי שרת דאין להם פדיון כמ\"ש רבינו ז\"ל בפ\"ח מהלכות איסורי מזבח אלא אי אמרת דדינם כקדושת דמים אמאי אין פודין אותן וצ\"ע עכ\"ל ול\"נ דל\"ק דשאני בגדי כ\"ג דגזירת הכתוב היא כדילפינן מדכתיב והניחם שם מלמד שטעונין גניזה וכן צ\"ל ג\"כ לדעת התוס' שכתבו בפ\"ה דמעילה דנ\"ה ע\"ב ד\"ה מ\"ט דת\"ק דלכ\"ע בין לרבנן בין לר' נחמיה כלי שרת יש להם פדיון ד\"ת ועיין בתוספות דמנחות ר\"פ המנחות והנסכים ודוק. עוד כתב וז\"ל ור\"ח גורס אלא אחד שוגג ואחד מזיד אינו מתחלל ומשנתינו דקתני במזיד מתחלל בכתנות כהונה הואיל ונתנו ליהנות בהם ומש\"ה קילה קדושתייהו ויוצאין לחולין במזיד ואינם יוצאים בשוגג כו' ומעילה דאמר רחמנא דרך אכילה כדקאמר בר פדא לקמן כו' יע\"ש ולא זכיתי להבין דבריו דאם כן מאי האי דפריך מברייתא דכתנות כהונה שבלו מועלין בהן מאי לאו אפילו לא בלו לא בלו דוקא ואכתי תקשי ליה דאמאי מועלין בכתנות כהונה שבלו לר\"מ כיון דלר\"מ הקדש בין בשוגג בין במזיד אינו מתחלל ואין מעילה האמורה בתורה אלא באכילה בלבד ואי ס\"ל דברייתא מיירי בשעשה מהן פתילות דמיקלה קלי דהו\"ל כאכילה דכלה לגמרי וכמ\"ש הרשב\"א לקמן ליישב פיר\"ת שכתב דאין מעילה לר\"מ אלא לענין אכילה בלבד ולא בשאר הנאות אם כן מאי ק\"ל מאי לאו אפילו לא בלו הא כיון דמיירי בשעשה מהן פתילות משו\"ה מועלין בו ולא מהני טעמא דניתנו ליהנות בהן לר\"מ אלא במזיד ולענין שיצאו לחולין אבל בשוגג ובשעשה מהן פתילו' פשיטא ודאי דחייב קרבן מעילה דהוי כאכילה וכן קשה מהא דפריך מההיא דמועלין בעתיקין ואמאי נימא הואיל וניתנו ליהנות בהם דהא חומת העיר כו' והשתא לפי גרסת ר\"ח אמאי הוצרך להקשות מטעמא דניתנו ליהנות בהם הא בלא\"ה תיקשי ליה דאמאי מועלין בעתיקין לר\"מ כיון דהקדש בין בשוגג בין במזיד אינו מתחלל לר\"מ ואין מעיל' אלא באכילה וצ\"ע ודע שמדברי הרשב\"א הללו שכתבנו דלפר\"ח ברייתא דכתנות כהונ' שבלו מועלין בהן מיירי בשעשה מהן פתילות נראה בהדיא דס\"ל דהא דאמרינן קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה היינו דוקא היכא דהודלק בהיתר אז הנהנה מאותו האור אין בו משום מועל אבל הלוקח פתילה של הקדש ומדליקה ודאי דמעילה נמי איכא וכ\"כ הרב מש\"ל בפ\"ח מהלכות הנזכר ה\"ו בפשיטות מסברא דנפשיה ולפי הנראה אשתמיט מיניה מדלא הזכירו על דל שפתיו וכן מבואר מדברי רש\"י והתוס' ז\"ל לקמן ד\"ה לא אמר יע\"ש ודוק ודע שהרב מש\"ל תמה בדין זה מהא דקי\"ל אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו כדאיתא בפ' כ\"ש ובכמה דוכתא וכתב דליכא למימר דבגדי כהונה שאני משום דילפינן מבגדי כ\"ג שטעונין גניזה ויש בהן מעילה אף לאחר שנעשי' מצותן דאם כן יהיו טעונין גניזה דומיא דבגדי כ\"ג ואלו בפרק החליל תנן מבלאי מכנסי כהנים כו' היו מפקיעין וב��ן היו מדליקין וכ\"ת דלעולם דטעונים גניזה אלא דשאני שמחת בית השואבה דלכבוד הקרבן היו עושין כמ\"ש התוס' פ\"ב דשבת דכ\"א הא ליתא דאם כן גם מבלאי בגדי כ\"ג יעשו מהן פתילות לקדש ולשמחת בית השואבה ואלו מדברי רבינו ז\"ל פ\"ח מהל' כלי המקדש דין ה' ודין ו' מבואר דס\"ל דלא היו עושין פתילות כי אם מבגדי כ\"ה יע\"ש שהאריך ולבסוף העלה הדבר בצ\"ע לדעת רבינו ואנכי מצאתי להרב החידושין פ' הא\"מ דנ\"ד ע\"א שהוקש' לו קושית הרב ז\"ל ותי' בזה ב' תשו' האחד משום דילפינן מבגדי כ\"ג כתי' הרב ז\"ל ועוד דהא לא מקרי דבר שנעשית מצותו דאי לאו משום דבלו חזו למצותן והוא תי' נכון ונרא' שזה דעת רבינו ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו ז\"ל משמע דבק\"מ וכלי שרת אפילו נתנה לחבירו בלתי שנהנה ממנו מעל משום הוצאה מרשות לרשות והתוס' פ' הא\"מ דנ\"ד ע\"ב ד\"ה קרבן נראה שחולקים על זה שכתבו וז\"ל קרבן במה מחייב דלא היה חייב בהוצאה אלא באכילה או בהנאת הגוף וכונתם מבוארת דק\"ל מהא דאמרינן התם לקמן אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת אלמא בבהמה וכלי שרת מעלו ואע\"ג דלא נפקו לחולין ואהא תי' דלא היה חייב בהוצאה כו' כלומר דהתם שאני משום דנהנו כולם בכוס ששתו או בבהמה שרכבו עליה אבל בדרך הוצאה כיון דלא נפקי לחולין ולא אהנו מעשיו מאי עביד דנחייב קרבן. וכן מבואר מדברי הרב החידושין שם יע\"ש אך קשה מדגרסינן בתוספתא והביאה התוספות ז\"ל בפרק השואל דף פ\"ט ע\"א ד\"ה וחבירו וז\"ל ובעולה נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו הרי דאע\"ג דליכא הנאת הגוף אלא הוצאה גרידא אפ\"ה כולם מעלו ושמא י\"ל דנתנה לחבירו דקתני בתוספתא בשנהנו ממנו כל אחד ואחד קודם שנתנו לחבירו איירי וזה דוחק דא\"כ לא הוי דומיא דנתנה לחבירו דקתני רישא גבי קורדם ולדעת רבינו ז\"ל לא ידעתי מה יענה לההיא דפ' הא\"מ וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ובכל </b>\n<b> התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה כו'.</b> הנה בפ' הא\"מ דמ\"ב פרכינן אמתניתין דקתני עשה שליחותו בע\"ה מעל אמאי נימא אין שלד\"ע ומשני שאני מעילה דיליף חטא חטא מתרומה וכתבו התוס' ז\"ל ד\"ה אמאי מעל וז\"ל תימא דהא ע\"כ מיירי בשוגג כו' דה\"נ משמע בפרק מרובה כו' וי\"ל דכיון דאין הכהן יודע שהוא בא מגניבה לא שייך אשלד\"ע כו' יע\"ש וכ\"כ התוס' בפ' מרובה דמ\"ט ע\"א ד\"ה נתנו לבכורת בנו וכתבו עוד בין ללישנא דמפרש בפ\"ק דמציעא טעמא דאין שלד\"ע משום דשליח בר חיובא ובין ללישנא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא שייך כאן דהתם אינו יודע שהשליח יעביר אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהוא שלו עכ\"ל יע\"ש והנ\"י ז\"ל שם דחה דברי התוס' הללו וכתב שאינו נכון דא\"כ בפ\"ק דמציע' גבי חצר דלאו בר ידיעה היא דפריך אי ס\"ד חצר משום שליחות אתרבאי א\"כ מצינו שלד\"ע ומאי קושיא שאני חצר שהוא כמי שאינו יודע בדבר ויש שליח כו' יע\"ש. ומהרימ\"ט בח\"א סי' קי\"ו תמה עליו וז\"ל לא ידענא מאי ק\"ל דהא רבינא מתרץ לטעמי' דבעינן שליח בר חיובא ורב שימי מתרץ לטעמי' משום דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד לאפוקי חצר דבע\"כ מותיב ומהני טעמי למדו התוס' דכל היכא דאין השליח יודע לדבר דמיא לחצר ומעיקרא דלא ידע תלמודא הנך טעמי הוא דפריך מחצר אבל לפי המסקנא חצר וכל דדמי לי' מיקרי שפיר שליחות עכ\"ד יע\"ש וכן תמה עליו מוהרש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש. והנה הרואה יראה שקו' הנ\"י ז\"ל במקומה עומדת על אופן זה דכיון דע\"כ לפי פרש\"י שפי' דחייב דמתניתין אגנב קאי צ\"ל דה\"ט משום דכל דלא ידע השליח הו\"ל כחצר דבע\"כ מותיב ויש שליח לד\"ע א\"כ תקשי למאי דפריך בפ\"ק דמציעא לר\"ל דאמר חצר משום שליחות איתרבאי ומברייתא דאם המצא תמצא בידו כו' והוה ס\"ד דאפילו בחצר דבע\"כ מותיב אמרינן אשלד\"ע א\"כ דק\"ל לר\"ל מההיא ברייתא תקשי לי' לדידי' ממתניתין דנתנו לבכורות בנו וא\"כ מה שמוכרח לתרץ למתניתין יתרץ לר\"ל וכן ראיתי להרב ש\"ך ח\"מ סי' שמ\"ח סק\"ו שהק' אדברי התוס' כן ועיין בס' זרע אברהם חי\"ד סי' ב' דל\"ד וכן ק' על דברי התוס' דפ\"ק דמציעא ד\"ה אי בעי עביד שהקשה לפירש\"י מתי' דרב שימא ותי' דכיון שאינו יודע שהוא גנוב חשוב כמו חצר דבע\"כ מותיב יע\"ש דאדק\"ל לתי' דרב שימא אמאי לא ק\"ל לס\"ד דמקשה דפריך לר\"ל ולא שייכא תי' ז\"ל וכן הקשה הרב לחם אבירים בחידושיו ז\"ל שם יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב דלס\"ד דמקשה ל\"ק להו מידי משום דמה שהוצרכו התוס' ז\"ל לזה היינו לפום מאי דמסיק תלמודא התם במרובה דהיה מושכו ויוצא דקתני מתני' אשומר קאי ומשום דתקנו משיכה בשומרים דהשתא ע\"כ חייב דקתני מתני' אגנב קאי דנתחייב הגנב במשיכת השומר ואם כן ע\"כ צריך לומר דה\"ט משום דכיון שאינו יודע שהוא גנוב הו\"ל כחצר דמסקינ' התם בפ\"ק דמציע' דיש שליח לדבר עבירה אמנם לאמימר דקאמר התם דהיה מושכו אגנב קאי ותנא גנב שגנב מבית בעלים ותנא גנב שגנב מבית שומר ל\"ק להו מידי כמובן ואם כן איכא למימר דלס\"ד דמקשה דהתם דפריך לר\"ל ול\"ק ליה לדידיה ממתני' דנתנו לבכורת בנו משום דס\"ל בפירוש דמתניתין כאמימר דהיה מושכו אגנב קאי וכן כתבו התוס' שם בד\"ה תקנו משיכה דרב הונא דאמר בפ' השואל דבקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו ס\"ל כאמימר דהיה מושכו אגנב קאי ולא חייש אפירכא דבסמוך מה לגנב שגנב מבית בעלים כו' יע\"ש אמנם לתירוצא דרב סמא שפיר ק\"ל משום דס\"ל דכתירוצא דר\"ס קי\"ל כמ\"ש הנ\"י והר\"ן והרא\"ש שם יע\"ש וא\"כ היינו דק\"ל לפום מאי דמסקינן התם דתיקנו משיכה בשומרים והיה מושכו דמתניתין אשומר קאי כן נ\"ל נכון ודוק. עוד הקשה הנ\"י ז\"ל לסברת התוס' הללו מדאמרינן בקידושין שלא נענש דוד על הריגת אוריה לפי שיואב הרגו ואין שליח לדבר עבירה ואע\"פ שיואב לא היה יודע בדבר דסבור שכדין הרגו יע\"ש והא ודאי נראה דל\"ק לתוס' ז\"ל כמ\"ש עליו מהרימ\"ט ז\"ל מפני כך היה רשאי להורגו שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים ואפי' משה ואהרן לא חזו כ\"ש ע\"י כתב שכתב לו דוד דמפיהם בעינן ולא מפי כתבם יע\"ש אלא אי קשיא הא קשי' שהרי אמרו בפרק נ\"ה אשר פגע בב' צדיקים וטובים ממנו שהם דרשו אכין ורקין והוא לא דרש ופרש\"י שהרג את אוריה במצותו הרי לך שיואב לאו פושע הוא אלא שוגג שהיה סבור דלא דרשינן אכין ורקין והיה חייב לשמוע דבר המלך אפילו לעבור על ד\"ת וכ\"כ התוס' ז\"ל שם בדבור המתחיל מאי טעמא קטליתיה לעמשא שלא נתחייב יואב במה שהרג לעמשא משום דהיה חושדו למורד במלכות דלא דריש אכין ורקין והוה ליה שוגג יע\"ש וא\"כ קשה מאי פריך בשמעתין ואידך והוצרך לשנויי הרי לך כחרב בני עמון ואמאי לא משני דההיא דאוריה שאני משום דהשליח דהיינו יואב היה שוגג וסבור חייב לשמוע דבר המלך אפי' לעבור על ד\"ת ואם כן לא שייך בזה טעמא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכן קשה לשמאי הזקן מאי ראיה מייתי מקרא דואותו הרגת וכן הקשה הרב בעל זרע אברהם ז\"ל סימן הנז' יע\"ש אמנם אחר העיון נראה דל\"ק דע\"כ לא כתבו התוס' ז\"ל דכל שהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר אמרי' ישלד\"ע אלא דוקא כשהמשלח יודע שהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר כגון ההוא דנתנו לבכור' בנו וכמו שדקדקו התוס' בלשונם שכתבו אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהיא שלו ומשום הכי אמרינן דבהא ישלד\"ע כיון דכל עיקר טעמא דאמרינן אשלד\"ע הוא משום דסבור המשלח שלא יעשה כיון שיש איסור בדבר ודברי הרב שומעין משא\"כ הכא גבי דוד אע\"ג דלפי האמת דיואב שוגג היה וסבור שמחוייב לשמוע דברו אפי' לעבור על דברי תורה מ\"מ דוד הע\"ה לא היה יודע שיואב אינו דורש אכין ורקין וסובר היה שדורש אכין ורקין ולא ישמע לדבריו וא\"כ ה\"נ שייך טעמא דאשל\"ע ומש\"ה פריך בגמרא שפיר ואידך והוצרך לשנויי מה חרב בני עמון כו' והיינו דמייתי שמאי הזקן ראיה מקרא דואותו הרגת כנ\"ל מיהו הדבר הקשה אלי למה שראיתי לרד\"ק ז\"ל שכתב שם על פסוק דואותו הרגת בחרב בני עמון וז\"ל ואע\"ג דקי\"ל בכל התורה כולה אין שליח לד\"ע והשליח חייב והמשלח פטור הכא שאני דהיה מלך ואין עוברין על מצותו של מלך הלכך כתיב ואותו הרגת כאלו הוא הרגו ואע\"פ שאין ראוי לאדם לשמוע מצות המלך בזה וכיוצא דכתיב כל איש כו' יכול אפי' לעבור על ד\"ת ת\"ל רק עכ\"ז כיון שאין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין מיעוטין לפיכך העונש על המלך עכ\"ל ואתמהא דאם כן מאי ראיה מייתי שמאי הזקן מקרא דואותו הרגת ומאי פריך בגמ' ואידך שאני התם דהיה מלך כמ\"ש הוא ז\"ל וצ\"ע והרב ש\"ך ז\"ל הכריח כסברת הנ\"י ז\"ל דאפי' בשלא ידע השליח אמרינן אשלד\"ע ודחה דברי התוס' ז\"ל דשמעתין שכתבו דהכ' מיירי אפי' בנזכר השליח דא\"כ מנ\"ל למקשה להוכיח דילמא מתני' מיירי בשלא נזכרו שניהם דומיא דרישא דקתני לא עשה שליחותו שליח מעל דמיירי בשלא נזכר השליח אלא מוכח דאפילו בשאינו יודע אמרינן אשלד\"ע יעש\"ב ויש לדקדק עליו ממ\"ש שם סמוך ונראה וז\"ל ואין להקשות דהא טעמא דאין שליח לדבר עבירה הוא משום דדברי הרב שומעין וכשהשליח שוגג לא שייך האי טעמא כו' ועי\"ל דהא דאמרינן בש\"ס טעמא דאשל\"ע משום דדברי הרב שומעין היינו מעיקרא דס\"ד דמסברא קי\"ל דאין שלד\"ע אבל לבתר דמסיק משום דהוי מעילה וטביחה ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין אפילו בלא טעמא דדברי הרב כו' גזרת הכתוב היא כו' יע\"ש והשתא קשה לפי מה שהכריח הרב ז\"ל ממאי דפריך בשמעתין ממתני' דמעילה דאפילו בשלא ידע אמרינן אין שליח לד\"ע מה תיקן הרב ז\"ל בזה הא אכתי תקשי ליה דלפום מאי דס\"ד השתא תלמודא דטעמא דאין של\"ע משום דדברי הרב שומעין מאי פריך ממתני' הא מתני' מיירי בשלא ידע השליח ובהא ודאי ליכא טעמא דדברי הרב ויש ליישב דבריו בדוחק: ובהיותי בזה ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' בפ\"ק דמציעא ד\"ה דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה וז\"ל וא\"ת ומאי נ\"מ בין למ\"ד אי בעי עביד ובין למ\"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקידוש לרבא דאמר בע\"י קידש אינו לוקה בעל לוקה וי\"ל דכי בעל אח\"כ לוקה אף על הקידושין א\"נ י\"ל דאף לרבא נ\"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקידושין עכ\"ל וראיתי להרב מוצל מאש סי' ל\"ה שהק' לדבריהם וז\"ל אבל אעיקרא דדינא במה שהקשו התוס' ק\"ל אליבא דרבא דקידש לא לקי ומאי נ\"מ כו' הרי אפי' אי לא לקי מידי איסורא לא נפקא ושמא ס\"ל דלאו זה כיון דלא לקי משום דלא חלל עד שיבעול איסורא נמי ליכא עכ\"ל ולע\"ד ק\"ל על תי' ממ\"ש שם בראש דבריהם אבל ישראל אע\"ג דעובר משום לפני עור כשמקדש' לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מחייב לא מקרי בר חיובא והשתא אם איתא דס\"ל דאפי' איסורא נמי ליכא עד שיבעול א\"כ איך כתבו דישראל עובר משום לפני עור כשמקדש' לכהן הא אפי' כהן שקדשה לעצמו ליכא איסור כלל עד שיבעול וא\"כ כ\"ש ישראל המקדש' לכהן דלא עבר על לפני עור וכן ראיתי להריטב\"א ז\"ל פרק הא\"מ שכתב דאין לדחות ולומר דאע\"ג דלא מפקדי בהכי איכא לפני עור דאפי' בכהן שקדשה לעצמו ליכא איסור' עד דבעיל וכיון שכן ליכא משום ולפני עור כו' יע\"ש אלא משמע שדעת התו' ז\"ל דאע\"ג דלא לקי איסור' מיהא איכא ושלא כדעת הריטב\"א ומש\"ה כתבו דישראל עובר על לפני עור ואין לדחות ולומר דמ\"ש התו' דישראל עובר על לפני עור היינו אליבא דאביי דס\"ל בפ' הע\"י דקדש לוקה משום דמשמע להו דהא דאמרינן התם א\"ב כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה אליבא דכ\"ע קאמר ואפילו אליבא דאביי מדלא קאמר בגמ' א\"ב כהן כו' אליבא דרבא דזה ודאי דוחק ותו דאכתי קשה למ\"ש מוהר\"ב ז\"ל בשיט\"מ משם תלמידי הר\"פ וז\"ל להך לישנא דאמר אי בעי עביד כו' וא\"ת הא טעמא דאין שלד\"ע משום דברי הרב שומעין והכא לא שייך למימר הכי וי\"ל דמ\"מ שייך דברי הרב משום דעבר על לפני עור ע\"כ משמע דס\"ל דאפילו אליבא דרבא איסורא מיהא איכא ומשום הכי עבר על לפני עור ואלו שם כתב משם תלמידי הר\"ף כקו' התוס' ותי' דלרבא כי בעל אח\"כ לוקה שתים יע\"ש וכיון שכן קשה דמאי ק\"ל מדרבא הא אע\"ג דלא לקי איסור' מיהא איכא ולכן נראה דל\"ק מידי דלעולם דסבירא ליה ז\"ל דאיסורא מיהא איכא אלא דאפילו הכי ק\"ל לישנא דתלמוד' דקאמר מחייב שולחו דמשמע דחייב מלקות קאמר ואהא ק\"ל דמאי נ\"מ לענין מלקות בין למ\"ד אי בעי עביד כו' לא לקי לרבא דקאמר כו' דחיקא להו מילתא דתלמודא נקט הך בינייא הכא אליבא דאביי דלית הלכתא כותיה כיון דלרבא לא נ\"מ ותי' דנ\"מ כי בעל אח\"כ אי לוקה אף על הקידושין וכתבו עוד א\"נ י\"ל דאף לרבא נ\"מ כו' נראה שכונתם ז\"ל לומר דודאי תלמודא דקאמר מחייב שולחו נקיטו לה מילתא אליבא דאביי דס\"ל קידש לוקה אלא דכיון דאף לרבא נמי נ\"מ לענין אי חלין הקידושין אי לאו לא חש תלמודא ונקט הך בינייהו אליבא דאביי ולענין מלקות דומיא דאידך בינייא דאיש דאמר לאשה אקפי לי קטן כנ\"ל כונתם ודוק בלשונם שכתבו דאף לרבא כו' ולא כתבו בפשיטות א\"נ נ\"מ דאי יש שליחות כו' אלא כונתם ז\"ל למ\"ש דתלמודא ודאי לא קאי אלא אליבא דאביי אלא כיון דאף לרבא נ\"מ אי חלין הקידושין לא חש תלמודא ובהכי ניחא מה שהקשו המפרשים ז\"ל ודוק וא\"נ דלפי הך תי' הו\"מ למימר דאף לרבא נ\"מ לענין אסורא ותלמודא דקאמר מחייב שולחו דמשמע דחייב מלקות נקט מילתא אליבא דאביי דומיא דהך ביניי' דאקפי לקטן דמחייב מלקות אלא דניחא להו טפי למימר דנ\"מ לענין אי חלין הקדושין מלומר דלא נ\"מ אלא לענין איסורא גרידא ושוב ראיתי למוהר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת שכתב לתרץ קו' התוס' משם רבו וז\"ל ונ\"ל דהך דקאמר מחייב שולחו לא מחייב מלקות קאמר אלא עונש עובר על הלאו והא דקאמר שחייב שולחו משום דלאידך בינייא שייך ביה שפיר לישנא דמחייב כו' ע\"ש הנה מבואר דמ\"ש דמלישנא דמחייב הוא דק\"ל להתוס' דמשמע מלקות כנ\"ל ודוק אך ק\"ל כפי מ\"ש בדעת התוס' דס\"ל דהא דקאמר רבא קידש אינו לוקה איסורא מיהא איכא מהא דגרסינן בפרק משוח מלחמה דמ\"ד תנו רבנן אשר ארס אשה כו' פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ופריך בגמ' לימא דלא כר\"י הגלילי דאי ריה\"ג הא אמר הירא מעבירות שבידו ומשני אפי' תימא ר\"י הגלילי כדרבא דאמר רבא אינו חייב עד שיבעול כו' הנה מסוגייא זו מבואר בהדיא דהא דאמר רבא קדש אינו לוקה לאו דוקא אלא אפי' איסורא דרבנן ליכא כדעת הריטב\"א דאי לא כן מאי משני כדרבא הא אפי' לרבא מידי איסורא לא נפקא ולר\"י הגלילי אפילו באיסורא דרבנן כגון סח בין תפלה לתפלה חוזר כדאמרינ' התם ומאד אני תמה על הרב מוצל מאש איך אשתמיט מיני' סוגייא הלזו וכתב הדבר כמסתפק דכיון דלא לקי עד שיבעול איסורא נמי ליכא והלא מסוגייא זו מבואר בהדייא כן וכן קשה על הרב מהורדב\"ז שכתב בפשיטות דאע\"ג דלא לקי עובר על הלאו ואולי שאף הרב לא כתב דעובר על הלאו אלא כשבעל אח\"כ אבל כל שלא בעל עדיין מודה הוא דאיסורא נמי ליכא וכמבואר מההיא דפרק משוח מלחמה שכתבנו מ\"מ דברי הרב מוצל מאש כפשטן א\"א לפרשם כן וכל כי האי הי' לו לפרש ולפי האמור צ\"ל דמ\"ש התוס' דישראל שמקדשה לכהן עובר משום לפני עור היינו משום דכיון דכי בעל אח\"כ לוקה למפרע אף על הקידושין נמצאו קידושין בעבירה משום הכי עובר על לפני עור אמנם אה\"נ דס\"ל דכל זמן שלא בעל אף איסור מדרבנן ליכא ושלא כמ\"ש לעיל שוב מצאתי להתוס' ז\"ל בפ\"ק דיבמות דף י' ע\"א ד\"ה לר\"י שכתבו וז\"ל תימא דאי כו' משכחת לה שקידש ולא בעל דאפי' אביי דאמר גבי אלמנה לכ\"ג קדש לוקה היינו משום דכתיב לא יקח אבל הכא לא יגלה כתיב וי\"ל דשמא אסור לקדש מדרבנן שמא יבעול כו' יע\"ש משמע דס\"ל דאפי' לרבא דאמר קדש אינו לוקה מודה הוא דאסור מדרבנן שמא יבעול והוא תימא דמסוגייא פרק משוח מלחמה מבואר דאפי' איסורא דרבנן ליכא וצ\"ע עוד הקשה הרב מוהר\"י אלפאנדרי ז\"ל דלפי תי' הראשון משמע דלעולם חלים הקדושין אלא דאי אין שליחות לא לקי כהן ואי י\"ש לקי כהן והוא תימא דאי אין שליחות איך חלין הקידושין וכי ראובן שקדש אשה לשמעון בלי שעשה אותו שליח יש ממש באותן קידו' אפילו התרצו אחר כך אלו דבריו יע\"ש ולע\"ד נראה דמדברי התוס' דידן אין כאן קו' דאיכא למימר דלעולם דס\"ל כתי' הא' נמי דאי אין שליחות אין חלים הקדושין ומה שלא תי' כן היינו משום דלישנא דגמ' קשיתיה הא דקאמר מחייב שולחו דמשמע דלענין מלקות קאמר דלרבינא לוקה המשלח ומש\"ה הוצרכו לומר דלרבא כי בעל אחר כך לוקה אף על הקדושין. ומ\"ש בתי' הב' דאף לרבא נ\"מ כו' כונתם לומר דאפילו לכשת\"ל דלרבא לא לקי על הקדושין ואפילו כי בעל אחר כך לא תקשי דתלמודא הכא נקיט לה מלתא אליבא דאביי ולענין מלקות דומיא דאידך בינייהו וכיון דאף לרבא נ\"מ לענין אי חלים הקדושין לא חש תלמודא בהא וכמש\"ל וכ\"כ מוהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סימן קי\"ו שהתוס' ז\"ל לא פליגי בין תי' הא' לתי' הב' ע\"ש אלא שמדברי הרי\"ף שכתב מהר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת מבואר דס\"ל כתי' הא' דלעולם חלים הקדושין ואפי' לרב סמא ומה שהקשה דאי אין שליחות איך חלים הקדושין י\"ל דס\"ל כמ\"ש הרא\"ש לקמן והביאו הטור סימן ל\"ה שאם גילה דעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פ' והלך השדכן וקדשה ליה בלא שליחות שהיא מקודשת דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו יע\"ש ואע\"ג דזכי' מדין שליחות וכיון שאשלד\"ע א\"כ בטלה לה דין שליחות י\"ל דס\"ל ז\"ל כאיכא מ\"ד שכתב הר\"ן ז\"ל דזכיה עדיפא משליחות וזכין לקטן ע\"י אחר וא\"כ כיון דגלי דעתיה דניחא ליה באשה פ' לדידיה חשיבא זכיה וזכין לו שלא בפניו ודוק. וק\"ק לפ\"ז דא\"כ כי פריך התם בפ' משוח מלחמה לימא דלא כר\"י הגלילי אמאי לא מוקי לה בשקדשה ע\"י שליח דהתם לא מחייב שולחו משום דאשלד\"ע וקדושין מיהא חלים וליכא למימר דתלמודא התם פריך לרב סמא דקי\"ל כותיה לפי דעת רוב הפוסקים ז\"ל כמ\"ש הר\"ב ש\"ך ז\"ל ח\"מ סי' קפ\"ד דהא ליתא דאכתי משכחת לה בשקדש ע\"י שליח כהן דהתם אליבא דכ\"ע לא מחייב שולחו כמ\"ש התוס' אלא שיש לומר דאע\"ג דאשלד\"ע ולא מחייב שולחו היינו דוקא לענין מלקות אבל איסורא מיהא איכא וכמ\"ש הר\"ב ט\"ז ז\"ל בי\"ד סימן ק\"ס ס\"ק י\"א יע\"ש ודוק. עוד ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' בסוגיא הלזו ד\"ה שלא מצינו כו' וז\"ל וא\"ת והא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה והשליח לא ידע כו' הנה הרב ח\"ה ז\"ל הקשה על דברי התוס' המוצגים לפנינו שהרי אליבא דשמאי קיימינן השתא דמודה בהא אע\"ג דבעלמא לא ס\"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואי איירי בלא ידע נמי השליח לא שייך ביה כלל דברי הרב כמ\"ש התוס' לעיל וא\"כ אמאי ק\"ל ממעילה התם שאני דלא ידע השליח דעבירה קעביד הוא דאמרינן זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ומכח זה כתב דט\"ס נפל בדבריהם וכצ\"ל והמשלח לא ידע כו' אבל השליח ידע שהוא של הקדש א\"ד יע\"ש. ולע\"ד מדברי התוס' שכתבו בפ\"ה דמעילה ד\"ה אכילתו וז\"ל מיירי שהאכיל את חבירו שנתן לתוך פיו דליכא לפרושי אכיל חבירו ע\"י שליחות שצוה חבירו לאכול מן ההקדש דהא ליתא דאע\"ג דישלד\"ע גבי מעילה הני מילי ע\"י הוצאה אבל ע\"י אכילה או הנאה לא כדאמרינן פ' הא\"מ לא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב כו' נראה בהדיא דס\"ל דאפילו היכא דלא ידע השליח זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן דאל\"כ אמאי לא כתבו בפשיטות דמיירי התם היכא דלא ידע השליח ומה שהקשה דאליבא דשמאי קיימינן דמיירי בידע אפשר לומר דס\"ל להתוס' ז\"ל דודאי אפילו היכא דלא ידע השליח אמרה רבא דאל\"כ קשה דלמאי איכפל רבא לאשמועינן אליבא דשמאי אי ס\"ל ישלד\"ע ועל כיוצא בזה פריך בגמ' בכמה דוכתי וכי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן אלא מוכח דאיכפל רבא לאשמועינן אליבא דשמאי משום דנפ\"מ נמי לדידן היכא דלא ידע השליח כן נראה לי. וממ\"ש עוד אמנם מסופק היה ר\"י באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן כו' אם יתחייב השליח כדאמרינן גבי מעילה או דלמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן נראה דמס\"ל מלתא אי מאי דאמרינן בגמרא שלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב כללא כייל ואפי' במעילה א\"ד אין למדין מן הכללות ובמעילה אמרינן שפיר זה נהנה וזה מתחייב ונראה דמס\"ל דכיון דיליף חטא חטא מתרומה איכא למימר דבכל גונא יש שליח במעילה ואפילו במידי דהנאה דומיא דתרומה דבכל גונא י\"ש שלא מצינו בתרומה מקום לומר בו אין שליחות ועיין בס' ידי אליהו דף קי\"ח ע\"ב ובס' משאת משה חי\"ד סי' ד':<br><b> ועפ\"י </b> דברי התוס' הללו אפשר ליישב דברי רבינו ז\"ל שכתב ובכל התורה כולה אשלד\"ע אלא במעילה לבדה ותמהו עליו הר\"ב עצמות יוסף ומוהרימ\"ט בחדושיו על הרי\"ף ז\"ל שהרי בטביחה ומכירה ושליחות יד קי\"ל דישלד\"ע כמ\"ש בה' גזילה פ\"ג ובה' גניבה פ\"ב ופ\"ג וא\"כ איך כתב דבכל התורה כולה אשלד\"ע לבד ממעילה? אכן אם נאמר דס\"ל לרבינו דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב וכמו שצדדו התוס' ומה גם למה שצדד הרב מש\"ל ז\"ל שם לומר דממ\"ש רבינו לא מעל אלא האוכל בלבד משמע דס\"ל דדוקא באכילה מתחייב ולא משעת הגבהה ושלא כדברי התוס' קדושין דמהשתא עכ\"ל דס\"ל לרבינו דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב כיון דלדידיה לא מצינו לתרוצי כתי' התוס' ז\"ל וא\"כ איכא למימר דמ\"ש רבינו דבכל התורה כולה אשלד\"ע לבד ממעילה אשלפניו קאי שכתב לא מעל אלא האוכל דמיירי במידי דהנאה ואהא כתב דבכל התורה אין שלד\"ע במידי דהנאה משום דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב אלא דוקא במעילה כנ\"ל נכון. ובהכי אפשר ליישב מה שהק' הרב תוי\"ט ז\"ל פ\"ו דמעילה משנה א' על מ\"ש רבינו והרע\"ב שם דבמעילה ישלד\"ע מקרא דכתיב ואשמה הנפש ההיא מששגג תחלה והוא תימא דבגמ' מפיק לה מג\"ש דחטא חטא, אכן כפי מ\"ש אפשר לומר דס\"ל דתרתי קראי צריכי דאי מג\"ש הו\"א דוקא במעילה הבא ע\"י הוצאה אבל במעילה הבא ע\"י אכילה או הנאה לא כמ\"ש התוס' להכי איצטרך אידך קרא ומוהרימ\"ט ז\"ל תירץ דמשמע ליה לרבינו דשליחות יד לאו מדין שליחות הוא אלא מדין פשיעה שחייב הכתוב את השומר בין שפשע הוא עצמו בפקדון בין שאמר לאחרים לפי ששמירתו עליו כו' והא דלא חשיב טביחה על ידי אחר משמע לי' דטביחה נמי לאו מטעם שליחות הוא דאפילו טבחו ע\"י קטן דלאו בר שליחות הוא מיחייב דומיא דמכירה דלא קפיד קרא אלא אמה שנהנה ממנו בין מן הבשר בין מן הדמים והא דחשיב לי' בגמ' ב' כתובים היינו דלישתוק מיניה ונילף ממעילה דמחייב מדין שליחות כו' יע\"ש. וק\"ל עלה שהרי מעילה נמי דכוותה היא ומתני' היא בהדיא פ\"ו דמעילה שלח ביד חש\"ו אם עשו שליחותן בעה\"ב מעל ופרכינן עלה והא לאו בני שליחות נינהו ומשני ר\"א עשאום כמעטן של זיתים יע\"ש. וא\"כ קשה דמאי פריך בגמ' והרי מעילה כו' התם שאני דאפילו בחש\"ו דלאו בני שליחות נינהו מיחייב אלא עכצ\"ל דס\"ל לתלמודא דכיון דאשלד\"ע מטעמא דדברי הרב כו' חשיבא כעושה הדבר מאליו בלא דעת בעה\"ב כמ\"ש רש\"י ז\"ל משא\"כ בחש\"ו דאע\"ג דלאו בני שליחות כיון דלא שייכי בהו טעמא דאשלד\"ע כמ\"ש התוס' פ\"ק דמציעא ואדעתי' דבעה\"ב קעבדי וניחא ליה בהכי משו\"ה חייב המשלח וכיון שכן הדק\"ל דאמאי לא חשיב טביחה בהדי מעילה ואי משום דטביחה איתי' אפילו ע\"י קטן דלאו בר שליחות מעילה נמי דכותה וחשיב לה ולכן הנכון כמ\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מעילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,70 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>בגדי </b>\n<b> כהונה כו' והאבנט לבדו רקום בצמר.</b> כתב מרן פ\"ק דיומא כי אתא רבין כו' ר' אומר של כלאים וראב\"ש אומר של בוץ וידוע שהלכה כר' מחברו ע\"כ ק\"ל דהתם אמרינן אמר רנב\"י אף אנן נמי תנינן על בשרו מה ת\"ל ילבש כו' רבי דוסא אומר להביא בגדי כ\"ג שכשרים לכהן הדיוט ר' או' שתי תשובות בדבר חדא דאבנטו של כ\"ג בי\"ה לא זהו אבנטו של כהן הדיוט כו' יע\"ש וא\"כ ע\"כ ר' דוסא דקאמר להביא בגדי כ\"ג ביה\"כ שכשרים לכהן הדיוט ע\"כ דס\"ל כראב\"ש דאבנטו של כהן הדיוט של כל השנה של בוץ ואיך כתב מרן וידוע דהלכה כר' מחבירו הא הו\"ל מחביריו ואין הלכה כר' מחביריו כמ\"ש בעל הליכות עולם דף פ\"ו יע\"ש ועיין בתוס' בפרק י\"נ דקכ\"ד ע\"ב ד\"ה מספיקה וליכא למימר דרבי דוסא כי קאמר להביא בגדי כ\"ג כו' לבר מאבנט קאמר דא\"כ מאי אהדר ליה ר' חדא דאבנטו של כ\"ג כו' הא באבנט ר' דוסא נמי מודה אלא ע\"כ דר' דוסא אפי' האבנט קאמר ונראה דהיינו משום דר' דוסא ור' קמפלגי בפי' דקרא דכתיב והניח' שם דר\"ד ס\"ל דוהניח' שם היינו לומר שלא ישתמש בהן לי\"ה אחר כרש\"י ור' ס\"ל דוהניח' שם היינו לומר שטעונין גניזה והיינו דאהדר ליה דכיון דאבנטו של כ\"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט אם כן ע\"כ גבי אבנט והניחם שם דכתיב בקרא גניזה משמע ואם כן ממילא משתמע דכל בגדי כ\"ג טעונים גניזה שהרי קרא בכללא כיילינהו ואין סברא לומר דלגבי אבנט פי' והניחם שם היינו שטעונין גניזה ולגבי שאר בגדים פי' שלא ישתמש בהן לי\"ה אחר ומן האמור מבואר דרבי דוסא ע\"כ ס\"ל דאבנטו של כהן הדיוט של בוץ ואם כן הדק\"ל ושמא לא אמרי' אין הלכה כר' מחבריו אלא כי פליגי רבים יחד בדוכתא חדא מה שא\"כ הכא ודוק ועיין בספר כריתות בקונטריס לשון למודים כלל קי\"ג אמנם אחר העיון יראה דלא דמי כלל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בגדי </b>\n<b> כהונה מותר כו' לפיכך לובשם שלא בשעת עבודה.</b> עיין בתוס' פ' בא לו דס\"ט ד\"ה בגדי כהונה שכתבו בפשיטות דשלא לצורך עבודה אסור ללובשם והקשו מהא דאמרינן בקידושין גבי ינאי המלך הקם בציץ שבין עיניך וכתבו וז\"ל ומיהו למ\"ד דוקא עודהו על מצחו מרצה יכול להניחו כל שעה (כלומר דהוה ליה כצורך עבודה) ואומר ר\"ת דלכ\"ע יכול להניחו כל שעה מדכתיב ביה והיה על מצחו תמיד ואע\"ג דאצטריך לדרשה אחריתי לעיל בפ\"ק שלא יסיח דעתו ממנו ושמא י\"ל מדכתיב תרי זמני והיה על מצח אהרן נפקא כו' יע\"ש ויש לדקדק בדבריהם טובא דמאי ק\"ל מההיא דפ\"ק דיומא דאצטריך לדרשא שלא יסיח הרי מבואר שם בסוגיא דמאן דדריש ליה לקרא דתמיד דשלא יסיח הוא ר\"י דס\"ל דעודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה ולר\"י לא קשי' להו דסברא הוא דיכול להניחו כל שעה כמ\"ש בקו' ואי ס\"ל ז\"ל דאפי' ר\"ש דדריש לקרא דתמיד לומר דתמיד הו�� מרצה אית ליה נמי הך דרשא ותרתי שמעת מינה אם כן ה\"נ נימא דדריש ליה נמי להך דרשה דתמיד יכול להניחו וכולהו שמעינא מינה ותו דאדק\"ל מדרשא דשלא יסיח דלא בא מפורש בגמ' אי ר\"ש נמי אית ליה הך דרשא אמאי לא ק\"ל בפשיטות מדרשה דר\"ש דדריש ליה לומר דתמיד הוא מרצה וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שפ) </b> ושמא לא אמרינן אין הלכה כרבי מחבריו כו' משא\"כ הכא. גם אני כוונתי לזה וכן נראה מדברי הרי\"ף בפ' השולח שכתב דהלכה כרע\"ק דבכ\"ד ראשי אברים שעבד יוצא בהן לחירות צריך גט שחרור משום דהלכה כרע\"ק מחברו וע\"ש והתם הרי ר\"מ והמכריעים ס\"ל כר' טרפון דעכ\"פ בשן ועין אין צריך גט שחרור וא\"כ איך קאמר דהלכה כרע\"ק מחבירו אלא עכ\"ר דמשום דלא פליגי רבים יחד עם רע\"ק אמרינן תו דהלכה כמותו משום דהוי בכה\"ג חדא נגד חבירו: (אמר נ\"ה המביא לבה\"ד בגוף הדבר שפסק הרמב\"ם כרבי אף דחבריו פליגי עלי' נראה דהרמב\"ם כר\"נ ס\"ל במסכת ב\"ב קכ\"ד ע\"ב עיי\"ש ובתוס' שם ד\"ה מספקא ובמהרש\"א וכן מצאתי בהדיא מפורש ברמב\"ם בפי' המשנה במסכת שביעית פרק ט' סוף משנה ה' שכתב דהגמרא פסק הלכה כרבי מחבריו עיי\"ש ולפ\"ז בחנם נדחק מרן הכ\"מ בפ\"ח מהלכות תמידין הלכה י\"ח לתרץ דברי הרמב\"ם שפסק כרבי ולא כחכמים דפליגי עלי' משום דמסתבר טעמא דרבי או משום דאבא שאול ס\"ל כוותי' עיי\"ש ולפי דברי הרמב\"ם בפי' המשנה ניחא בפשיטות וכן מיושבת קושית הרב בעל שעה\"מ ז\"ל פה כמובן. ע\"כ הגה\"ה:<br><b> [ודע </b> דלכאורה קשה על הרי\"ף ז\"ל שהרי ר\"ש ור\"א נמי ס\"ל כרע\"ק דצריך גט שחרור וא\"כ אמאי צריך הרי\"ף ז\"ל לאתויי עלה מטעם דהלכה כרע\"ק מחבירו דאדרבה הא רבים הם דאמרי צריך גט שחרור שהם רע\"ק ור\"א ור\"ש נגד ר\"ט ור\"מ וא\"כ הא ממילא הלכה כרבים. אמנם י\"ל דהרי\"ף ז\"ל כתב כן משום דהמכריעין ס\"ל בשן ועין כר\"ט ור\"מ וא\"כ הא הו\"ל רבים דס\"ל עכ\"פ בשן ועין דאין צריך גט שחרור מש\"ה צ\"ל דהלכה כרע\"ק מחבירו משום דלא פליגי כולהו ביחד עם רע\"ק]:<br><b> ובהא </b> דקאמר הרי\"ף ז\"ל שם דאין הלכה כהמכריע בברייתא תמהתי שהרי גם בל\"ז אין דעת שלישית מכרעת כדאיתא בפסחים דף י\"א ודף כ\"א ומצאתי בהר\"ן קדושין שעמד בזה ותמהני שלא הביא האי דפסחים שהבאתי לראי'. ובאמת נתקשיתי בזה דמה בכך שאין דעת שלישית מכרעת הא מ\"מ נוסף הוא לרוב דעות וכעין זה כתב הרי\"ף ז\"ל בר\"פ כל הגט לענין ריח גט שפוסל לכהונה דפליגי שם אמוראי טובא ופסק דאינו פוסל אלא האחרון משום דע\"ז צירף דעות דהאחרון פסול אע\"פ דדעות אלו אינן שוות ע\"ש ודוק:<br><b> (שפא) </b> ותו דאדק\"ל מדרשא דשלא יסיח כו' אמאי לא ק\"ל בפשיטות מדרשא דר\"ש דדריש לי' לומר דתמיד הוא מרצה. תמהני דהרי קאמר הש\"ס ביומא דף ז' ע\"ב דר\"ש ס\"ל דתמיד על מצחו מי משכחת לה דמי לא בעי ניים וע\"ש וצריך להבין מאי איסור יש בזה דניים בעוד שהציץ עליו אם לא משום היסח הדעת. ושמא י\"ל דהאי דקאמר הש\"ס שם דמי לא בעי ניים היינו שינת קבע דהאיסור הוא מטעמא דשמא יפיח בו אבל שינת ארעי אפשר דמותר בו אע\"ג דמסיח דעתי' מניה משום דר\"ש לא ס\"ל הך דרשא דשלא יסיח דעתו. והנה לדעת הרא\"ש ז\"ל עכצ\"ל כמו שכתבתי דהש\"ס אשינת קבע קאי ומטעמא דשמא יפיח משום דאל\"ה א\"כ אפי' אם נימא דר\"ש אית לי' הך דרשא דשלא יסיח דעתו מ\"מ קשה מאי קאמר הש\"ס דמי לא בעי ניים והרי ס\"ל להרא\"ש ז\"ל דבשינה ליכא משום היסח הדעת כיון דאין שייך היסח הדעת אלא כשעומד בקלות ראש אע\"כ דאשינת קבע קאי וכנ\"ל:<br><b> ומ\"מ </b> בעיקר קושייתו של הגאון המחבר ז\"ל י\"ל דר\"ת ק��י אליבא דר\"י וס\"ל דאפי' היכא דלא צריך ציץ לרצויי כגון בלילה דאין זריקה בלילה אפ\"ה יכול להניחו משום דכתיב תמיד (וממילא דה\"ה לר\"ש) והיינו משום דפשטי' דקרא משמע דמותר להניחו תמיד ואיסור היסח הדעת ילפי מדכתיב תרי זימני והיינו דקאמר לכ\"ע דהיינו אפי' לר\"ש דס\"ל דאפי' תלי בסיכתא מרצי וכן לר\"י בלילה דלא שייך ריצוי ציץ אפ\"ה מותר להניחו שם ומש\"ה קשיא לי' לר\"ת ז\"ל מהאי דאיצטריך האי קרא להיסח הדעת משום דמסתמא לא פליג ר\"ש בהא וא\"כ קשיא לתרווייהו בין לר\"י ובין לר\"ש מש\"ה לא הקשה מהא דאיצטריך האי קרא לדרשא דר\"ש דתמיד הוא מרצה וכמ\"ש הגאון המחבר ז\"ל משום דבעי טפי להקשות אתרווייהו ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכהן </b>\n<b> גדול כו' או כהן הדיוט ששמש בפחות מד' בגדים עבודתו פסולה וחייב מיתה כזר ששמש כו'.</b> ממשמעות דברי רבינו ז\"ל נראה דס\"ל דלחיוב מיתה נמי דינו כזר דאינו חייב אביאה ריקנית והיינו משום דלשרת אבבואם נמי קאי ושלא כדעת ריצב\"א שכתבו התוס' פ\"ק דיומא דפ\"ה ד\"ה להביא את המכנסים וז\"ל ותי' ריצב\"א דמיתה דגבי בגדים אצטריך לחייב אפי' על ביאה ריקנית באהל מועד כדכתיב והיו על אהרן בבואם אל אהל מועד כו' ע\"ש גם התוס' פ' הנשרפין דף פ\"ב בד\"ה ולא משום טומאה בתחילת דבריהם כתבו כס' ריצב\"א דשלא רחוץ ידים ורגלים מחייב אביאה ריקנית שכתבו וז\"ל ומיהו קשה הא דקתני ולא משום רחוץ ידים כו' דאסידור השולחן והטבת נרות דבהיכל ת\"ל דנפ\"ל מדכתיב בבואם אל אהל מועד אלמא אפי' ביאה ריקנית מחייב בלא עבודה ויש לדקדק דאמאי לא הקשו מחלוקת מחוסר בגדים הקודמת דהתם נמי כתיב והיו על אהרן ובניו בבואם אל אהל מועד ולא ימות כמ\"ש ביומא ואפשר לומר דממחוסר בגדים ל\"ק להו משום דאיכא לאוקמי בנכנס לבוש בד' בגדים ובשעת העבודה פשט אחד מהם וקמ\"ל דלא מחייב משום מחוסר בגדים אשעת עבודה משום דלאו עבודה תמה היא מיהו ק\"ל כפי סברת ריצב\"א דמחייב אמחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אפי' אביאה ריקנית מהא דגרסינן בזבחים דכ\"ג ע\"ב אמר ליה רבא לר\"נ מכדי יושב כזר ומחיל עבודה אימא מה זר במיתה אף יושב במיתה אלמא תניא כו' ומשני משום דהוה ליה מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים והשתא לדעת ריצב\"א מאי משני אכתי נימא דיושב כזר ומה זר במיתה בשעת עבודה דהא זר לא מחייב מיתה אביאה ריקנית אף יושב שעבד במיתה דומיא דזר ושני כתובים דמחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים דכתיבי בהו מיתה אצטריך לביאה ריקנית דלא נילף לעלמא ולומר דדוקא בהנהו מחייבי מיתה אביאה ריקנית הא בעלמא לא מחייבי אביאה ריקנית מיהו היכא דעבד מיהא נימא דמחייב מיתה דומיא דזר ושוב ראיתי דלק\"מ שהרי כתבו התוס' שם ובדף (י\"א) [י\"ח] ד\"ה אתיא חוקה דכי אצטריך שני כתובים למעוטי יושב אבל ערל ואונן לא צריך קרא למעטינהו ממיתה כיון דלא איקרו זרים ואם כן ע\"כ דמיעוטא דשני כתובים אתא למעוטי יושב אף אשעת עבודה ממיתה דאי אביאה ריקנית הא לא משכחת ביושב ביאה ריקנית ותו כיון דנ\"ל מקרא דלעמוד לעמידה בחרתים ולא לישיבה מסברא הו\"א שדינו כזר דלא מחייב אביאה ריקנית וזה פשוט ולדעת רבינו ז\"ל נראה דאפילו בשתויי יין דלא כתיב בהו לשרת לא מחייב מיתה אביאה ריקנית משום דילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים לענין חלול כדאיתא בזבחים וכי היכי דהתם לא מחייב אביאה ריקנית ה\"נ שתויי יין דאין ג\"ש למחצה ובהא ניחא לי מה שהקשה הרמב\"ן ז\"ל בס' המצות במל\"ת סימן ע\"ג לדעת רבינו ז\"ל דאשתויי יין הוא מוזהר אף אביאה רקנית ועונש מיתה לא מחייב אלא אעבודה והקשה הרמב\"ן ז\"ל וז\"ל גם זו האזהר' שהוא מזכיר לשתויי יין בלא עבודה אזהרה בלא מיתה לא ידעתי לה מקום שזה הכתוב יין ושכר אל תשת בבואם אל א\"מ אם הוא אמור אפילו אביאה רקנית אם כן מיתה נמי לחייב ואם הוא בביאת עבודה לבד ביאה בלא עבודה מנין ע\"כ דבריו ועיין בספר מגילת אסתר מה שנדחק בזה אכן כפי מ\"ש יש לומר דלענין מיתה ילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים וכי היכי דהתם לא מחייב אביאה רקנית דכתיב לשרת הכי נמי הכא אמנם לענין אזהרה קאי קרא כפשט' דאביאה רקנית נמי מחייב משום דבמחוסר בגדים נמי י\"ל שלדעת רבינו הוא מוזהר גם כן אביאה רקנית משום דהוה ליה זר כדנפ\"ל מקרא דבגדיהם עליהם ובזר שנכנס למקדש לדעת רבינו משמע שהוא מוזהר אפילו אביאה רקנית מק\"ו דבעל מום וכמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל בה' ביאת המקדש פ\"ט דין ט\"ו יע\"ש וכדבריו נ\"ל להכריח מהא דבעי למילף בריש פ\"ב דזבחים דזר מחלל עבודה מק\"ו דבעל מום ואם איתא איכא למפרך מה לבעל מום שכן חמור דאפי' אביאה גרידא הזהירה עליו התורה אלא משמע דזר נמי דינא הכי וכן כתב עוד הרב הנזכר שכן נראה מדברי התוס' בפ\"ב דיומא דכ\"ג ע\"ב ד\"ה יש שהקשו וז\"ל וק' לר\"ל דמוכח דלאו עבודה היא מדלא אצרכיה קרא ד' בגדים ואם כן ל\"ל קרא לר\"א כו' ומאי טעמא דת\"ק דפסל ב\"מ להוצאה וי\"ל משום דב\"מ חשיב כזר דסד\"א וכי תעל' על דעתך שזר קרב לגבי המזבח ולהכי צריך קרא לר\"א וה\"ט דת\"ק דפסל עכ\"ל משמע דס\"ל דאפי' בכניסה אל המזבח בלא עבודה מוזהר עליו זר וע\"ש מה שצדד הרב ז\"ל בפי' דבריהם ומיהו עיקר דבריהם צריכי' לי עיון במ\"ש דטעמא דת\"ק משום דב\"מ חשיב כזר וכי זר קרב לגבי המזבח שהרי מחוסר בגדים נמי חשיב זר כדנפ\"ל מקרא דאין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהן והו\"ל זרים ואפי\"ה גלי ביה קרא דכשר להרמת הדשן כדס\"ל לר\"ל דקאמר דאי ס\"ד עבודה היא יש לך עבודה שכשרה בב' כלים וא\"כ מ\"ט דת\"ק דפסל להרמת הדשן כהן ב\"מ משום דחשיב כמו זר הרי מחוסר בגדים יוכיח דחשיב זר ואפי\"ה קרב לגבי המזבח להרמת הדשן ואדרבא מחוסר בגדים גרוע מבעל מום דאלו בעל מום לא כתיב בהדייא ביה זרות ואלו מחוסר בגדים בהדייא כתיב ויש לישב וצ\"ע: וראיתי להר\"ב מגילת אסתר במ' ל\"ת סי' ס\"ט הביא ראיה לדעת רבינו דב\"מ אסור ליכנס מן המזבח ולפנים מדתנן בסוף זבחים ומייתי לה בפרק הנשרפין דף הנז' היוצק והבולל כו' עד המסדר את השולחן והמטיב את הנרות אין חייבין עליהן לא משום זרות ולא משום טומאה כו' ומדלא קאמר משום ב\"מ נמי ש\"מ ב\"מ המטיב את הנרות שהיו בהיכל חייב וזה משום שאסור ליכנס שם אפילו שלא בשעת עבודה עכ\"ד ועיין בהרב מש\"ל מה שטרח ליישב זה ולא עלה בידו ולע\"ד נראה דאין משם ראיה כלל לדעת רבינו ז\"ל וזה שאף הרמב\"ן ז\"ל אזיל ומודה בב\"מ שנכנס להיכל בביאה רקנית שהוא מוזהר עליו דפשיטא ודאי דלא עדיפי ב\"מ מכהנים טהורים דחייבי' על ההיכל משום ביאה רקנית וכמ\"ש שם רבינו ז\"ל בסימן הקודם וז\"ל וכן כל כהן מוזהר מהכנס להיכל ג\"כ זולתי בשעת עבודה יע\"ש וכ\"כ הרמב\"ן שם בהדייא דמ\"ש בספרי יכול לא יכנס לעשות ריקועין ת\"ל אך בא להוציא כל כניסה שלא לעבודה ותפש לו המותרות שאלו נכנס אל הפרוכת שלא לצורך היה חייב משום ביאה רקנית דאסור מאל יבא בכל עת אל הקדש ומה שהביא ראיה הרמב\"ן לסברתו מהא דאמרינן בערובין הכל נכנסין לתקן את ההיכל ��הנים לוים וישראלים אע\"ג דאפילו לדעתו ז\"ל כהן ב\"מ אסור ליכנס בהיכל נ\"ל שבודאי שכונתו לומר דאם איתא לדעת רבינו ז\"ל דאפילו בין האולם ולמזבח דהתם ליכא ביה אזהרה משום ביאה ריקנית שלא הוזהרו על ביאה ריקנית אלא להיכל ואפי\"ה הזהירן הכתוב שלא יכנסו משום קדושה א\"כ כי נמי איכא צורך הבנין אמאי מותרין ליכנס הא אין איסורו משום ביאה ריקנית כי היכי דנימא כיון שהוא לצורך הבנין ליכא ביאה ריקנית אלא ודאי דב\"מ מותר ליכנס בין האולם לבין המזבח ולהיכל הוא דאסור משום ביאה ריקנית כשאר כהנים טהורין ומשום הכי כיון שהוא לצורך בנין לא הוי ביאה ריקנית זה נ\"ל פשוט בכונת הרמב\"ן אלא דק\"ל על דבריו שהרי משמע התם בעירובין דלרב כהנא כהנים טמאים נכנסין לתקון ההיכל וכן פסק רבינו בפ\"ז מה' בית הבחירה אע\"ג דטמא הנכנס לעזרת ישראל הוא חייב כרת ולאו ה\"ט משום ביאה ריקנית שהרי בעזרת ישראל מותר ליכנס ביאה ריקנית אלא ע\"כ דה\"ט משום דגלי קרא דמותר ליכנס ממיעוטא דאך ואף ע\"ג דההוא קרא בב\"מ כתיב ילפינן מיניה לטמאים וצ\"ע ואיך שיהיה לדאתאן עלה מבואר מדבריו דב\"מ נמי אם נכנס לפרוכת דהיינו היכל מוזהר עליה מקרא דאל יבא בכל עת וא\"כ ע\"כ מה שמותר ב\"מ להיכנס שלא בשעת עבודה לדעת הרמב\"ן היינו בין האולם ולמזבח ואם כן משום הכי לא תני אין חייבים משום ב\"מ משום דב\"מ המטיב את הנרות והמסדר את השלחן בהיכל אע\"ג דלאו עבודה תמה היא מ\"מ הא ודאי עבודתו פסול כמ\"ש רבינו ז\"ל פ\"ט דין ה' ואם כן כיון שעבודתו פסולה הרי הוא חייב משום ביאה ריקנית וכדפרכינן פ' הוציאו לו דנ\"ג גבי חיסר אחת מסמניה עי\"ש ומ\"מ התוס' שם דלא מחייב אביאה ריקנית אפילו בהיכל שלא רחוץ ידים ורגלים היינו לענין דלא מחייב מיתה משום דלשרת האמור גבי מיתה אבבואם נמי קאי מיהו לענין מלקות פשיטא ודאי דחייב משום דכיון דעבודתו פסולה הו\"ל ביאה ריקני' ואין חייבין דקתני אין חייבין מיתה קאמר משא\"כ בב\"מ דאפי' בעבודה תמה אינו אלא בעזרה וקי\"ל כרבנן דרבי אם כן לא מצי למיתני אין חייבין כיון דהשתא נמי מיחייב משום ביאה ריקנית ואולי סבור הרב ז\"ל דמ\"ש רבינו דהמסדר את השלחן והמטיב את הנרות עבודתו פסולה היינו דוקא גבי זר דמחייב מיתה אעבודה תמה ובעבודה שאינה תמה הוא מוזהר עליה ומשום הכי עבודתו פסולה משא\"כ בב\"מ דבעבודה תמה הוא באזהרה ובעבודה שאינה תמה אפילו אזהרה ליכא כמ\"ש רבינו שם דין ד' א\"כ עבודתו נמי כשרה וכן ראיתי להר\"ב מש\"ל ז\"ל פ\"י דה' תמידין ומוספין דין י' שעלה בדעתו לומר כן ואף שלבסוף הסכימה דעתו ז\"ל לומר דאפי' לדעת רבינו דעל עבודה שאינה תמה אינו מוזהר עליה מ\"מ עבודתו פסולה מ\"מ איהו מסברא דנפשיה אמרה ואפשר שהרב ז\"ל חולק בזה אמנם הא ודאי ליתא שהרי בפ' הוציאו לו דף מ\"ט קתני בברייתא בהדייא ב\"מ בקבלה ובהולכה פסולה אע\"ג דלאו עבוד' תמה היא וכן כתבו התוס' ברפ\"ב דזבחים עד שאני תמיה על הרב מש\"ל ז\"ל איך עלה בדעתו לומר כן ואישתמיט מיניה סוגייא הלזו כנ\"ל מיהו אכתי קשה אמאי לא חשיב שתויי יין שהרי משמע דבשתויי יין נמי בעי' עבודה תמה דילפי' גזרה שוה ממחוסר בגדים ועיין בהרב מש\"ל פ\"ט מהלכ' ביאת מקדש דין י' וצ\"ל דתנא ושייר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן </b>\n<b> שלקה באצבעו כורך עליה גמי כו' והוא שלא יחוץ הבגד כו'.</b> עיין בהשגות הראב\"ד ז\"ל ומרן כ\"מ כתב שהראב\"ד מפ' דהא דאמר רבא שלא במקום בגדים ג' על ג' חוצצות פחו�� מג' אינן חוצצות דחוצצות ואינן חוצצות לענין חציצה בין יד לכלי אתמר כו' אבל לפי האמת דעת רבינו כפי' רש\"י ז\"ל דחוצצות ואינן חוצצות לענין יתור בגדים איתמר והריטב\"א הכריח כפי' רש\"י ז\"ל מדפריך בגמ' ות\"ל משום חציצה (משמע דמילתא דפשיטא היא דאפילו גמי וצלצול קטן חוצצים והא רבא ור\"ח פליגי לפי שיטה זו כו' יע\"ש) ולכאורה היה אפשר לומר דהראב\"ד ס\"ל דהא דפריך בגמרא ות\"ל משום חציצה לאו אמתני' דכורך עליו גמי קא פריך כפי' רש\"י ז\"ל בעירובין דא\"כ לישנא דת\"ל לא א\"ש לפי זה ותו דא\"כ הך קו' הו\"ל לתלמודא לאקשויי תיכף ומיד אמתניתין ולא לבתר דמייתי פלוגתא דר\"ח ור\"י אלא ס\"ל דלר' יאודה בריה דר\"ח קא פריך דקאמר לא שנו אלא גמי אבל צלצול קטן הוי יתור בגדים דכיון דס\"ל לרב יאודה דצלצול קטן חשיב בגד לענין יתור בגדים אע\"ג דהוי פחות מג' הוא הדין וכ\"ש נמי דחשיב בגד לענין חציצה ואהא פריך דל\"ל משום טעמא דיתור בגדים תיפוק ליה משום חציצה ותריץ יתיב כשמואל כו' ומוהר\"מ ב\"ח ז\"ל בקונטריס כפות תמרים דכ\"ט ע\"ב תי' באופן אחר דס\"ל להראב\"ד דהא דפריך ות\"ל משום חציצה לר\"י קא פריך דקאמר דשלא במקום בגדים לא הוי יתור בגדים אפי' בג' ע\"ג ואהא פריך דכיון דהוי ג' על ג' לכ\"ע הוי חציצה ות\"ל משום חציצה וכדבריו פי' רש\"י ז\"ל בזבחים די\"ט ע\"א ד\"ה ות\"ל דלר\"י קא פריך הן אמת שדברי רש\"י ז\"ל בזבחים סותרים למ\"ש בעירובין ובר מן דין מ\"ש שם בזבחים סמוך ונר' בד\"ה ל\"א אמרי לה מבואר דס\"ל דבמקום עבודה אפילו נימא אחת חוצצת ואפי' שלא במקום בגדים וא\"כ צ\"ל דמ\"ש בד\"ה ות\"ל וכי שרי ר\"י לאו למימרא דדוקא לר\"י קא פריך ולא אמתני' אלא כונתו לומר דלר\"י נמי פריך וכן כתב שם הרב צאן קדשים יע\"ש ומ\"מ לדעת הראב\"ד ניתן ליאמר דס\"ל דלר\"י דוקא קא פריך וכמ\"ש מוהרמב\"ח ז\"ל אך קשיא לי טובא לפי תי' ז\"ל דא\"כ היכי פריך בגמ' בתר הכי ופליגא אדרבא דאמר רבא שלא במקום בגדים ג' על ג' חוצצת כו' אדר\"י ודאי פליגא אדר\"י בריה דר\"ח מי נימא דפליג והשתא לפי תי' הרב ז\"ל היכי קאמר דרבא פליגא אדר\"י הא כיון דס\"ל להראב\"ד דחוצצות דקאמר רבא לענין חציצה בין יד לכלי איתמר וכמ\"ש מרן דרבא ודאי לא פליגא אדר\"י דר\"י מיירי בשמאל ושלא במקום עבודה כמו שתי' בגמ' אבל לעולם דבמקום עבודה אפילו ר\"י מודה דג' על ג' חוצצות וכן ק' ג\"כ לפ' דרבי' דכיון דלרב יאודה בריה דר\"ח ע\"כ מוקמינן לה בשמאל ושלא במקום עבודה א\"כ כי פליג ר\"י עליה דרב יאודה וקאמר לא אמרו יתור בגדים אלא במקום בגדים ה\"נ מיירי בשלא במקום עבודה ולעולם דבמקום עבודה מודה ר\"י דחוצצות והיכי קאמר בגמ' דר\"י פליגא אדרבא ולכן הנר' לי בדעת הראב\"ד ז\"ל דס\"ל דהנהו לישני בהא פליגי דלישנא קמא ס\"ל דע\"כ לא פליגי רב יאודה ור\"י אלא לענין יתור בגדים אבל לענין חציצה כ\"ע מודו דאפי' נימא אחת חוצצת ואפילו שלא במקום בגדים ומשום הכי פריך ות\"ל משום חציצה ואמתני' נמי קא פריך כפרש\"י ז\"ל ומשום הכי קאמר דרבא פליגא אדר\"י וס\"ל השתא דחוצצות ואינן חוצצות דרבא לענין יתור בגדים הוא דאתמר אבל לענין חציצה בין יד לכלי אפילו נימא אחת חוצצת והא דנקט רבא לישנא דחוצצות משום דקאמר ברישא דבמקום בגדים אפילו נימא אחת חוצץ נקט נמי סיפא כי הך לישנא כמ\"ש רש\"י ז\"ל אכן ללישנא בתרא דקאמר במימרא דרב יאודה דקאמר לא שנו אלא גמי אבל בצלצול קטן חוצץ סבירא ליה לרבא דלהך לישנא דכ\"ע שלא במקום בגדים אין בו משום יתור בגדים ואפילו לרב יאודה ולענין חציצה בין י�� לכלי הוא דפליגי והוכרח לזה מלישנא דחוצץ דקאמר במימרא דרב יאודה דדחיקא ליה מילתא לומר דנקט לשון חציצה במילתא דרב יאודה משום דבעי למימר בתר הכי ר\"י אומר לא אמרו חציצה בפחות מג' אלא במקום בגדים דלא מצי למיתני משום יתור בגדים כמ\"ש רש\"י דזה ודאי דוחק דכיון דמימרא דרב יאודה נאמרה בתחילה לא שייך למימר דנקט רב יאודה לשון חציצה משום דבעי לאפלוגי עליה ר\"י בתר הכי ונמצא א\"כ דלפי דעת הראב\"ד הנהו תרי לישני בדר' יהודה ברי' דר\"ח פליגי ושלא כפרש\"י שפי' דלא פליגי אלא במילתיה דר\"י ולהך לישנא מימרא דרבא נמי כפשטא מתפרשא לענין חציצה בין יד לכלי וניחא השתא נמי הא דפריך בגמ' ות\"ל משום חציצה לבתר דמייתי פלוגתא דר\"י ורב יאודה ולא פריך אמתני' תיכף ומיד ובתר הכי הו\"ל לאתויי פלוגתא דר\"י ורב יאודה משום דקו' זו אינו אלא ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא ל\"ק ליה דס\"ל דשלא במקום בגדים פחות מג' אינה חוצצת ואפשר שזה נמי הכריחו להראב\"ד לפ' כן ומשו\"ה השיג על רבינו וכתב שדבריו סותרים ממ\"ש דפחות מג' על ג' אינה חוצצת דמשמע דלענין חציצה הוא דקאמר ופסק כלישנא בתרא דאי לא כן הי\"ל לפרש דלענין יתור בגדים מיירי כיון דהנהו לישנא פליגי בהכי כנ\"ל ליישב השגת הראב\"ד ז\"ל עוד ראיתי להרב משה בן חביב ז\"ל שתמה לדעת הראב\"ד ז\"ל מסוגייא דפרק לולב הגזול דקאמר התם אמר להו רבא להנהו מגדלי הושענא דבי ר\"ג כי גדליתו הושענה דבי ר\"ג שיירי ביה בית יד כי היכי דלא תיהוי חציצה הרי דס\"ל לרבא דהאגד הוי חציצה אף שהוא דבר מועט החוצץ בין יד ללולב וה\"נ דכוותה גמי או בגד שאין בו שלש על ג' חוצץ לענין עבודה בין יד לכלי ע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד י\"ל דס\"ל להראב\"ד דאע\"ג דלענין אגד הוי חציצה אפילו דבר מועט אפי\"ה לדבר הכרוך בידו כההיא דכהן שלקה באצבעו כל שאין בו ג' על ג' בטל לגבי ידו ולא הוי חציצה אלא בג' על ג' דחשיב ולא בטיל לגבי היד וכן ראיתי להרב במג\"א ז\"ל סימן תרנ\"א ס\"ק קי\"ז שתי' ליישב דעת האגודה שכתב דאין לחוש להסיר הטבעת בשעת נטילת לולב משום חציצה כיון שאין כל היד מכוסה והק' הב\"ח מההיא דרבא דאמר כי גדליתו כו' דבעי למימר דאגד הלולב הוי חציצה אף שאין כל היד מכוסה ותי' דס\"ל לאגודה דכל שאין היד מכוסה בטל לגבי היד משא\"כ באגד הלולב ע\"ש וגדולה מזאת כתב הר\"ן שם דבדבר הכרוך בידו בטל לגבי היד ואפילו כרך כל היד בסודר הן אמת שלדעת הר\"ן קשה טובא מהא דכהן שלקה כו' דפריך בגמ' ות\"ל משום חציצה ואפילו לדעת הראב\"ד מודה הוא דבשלש על שלש מיהא וא\"נ בצלצל קטן דחשיב חוצץ אע\"ג דהוי דבר הכרוך בידו ולא אמרינן בטל לגבי היד ואפשר ליישב שאף הר\"ן ז\"ל לא כתב כן אלא לענין לולב ומטעמא שכתב שם דאנן לית לן קרא לפסול חציצה בלולב ומאי דחיישינן הוא משום דלא הוי לקיחה תמה והלכך כל שהוא טפל לידו בטל לגבי ידו והרי הוא כאלו נוגע בידו כו' אבל לענין עבודה דמיפסל בה חציצה מדכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן דלא יהא חוצץ בינו לכלי כמ\"ש רש\"י ז\"ל אפילו כל שהוא מודה דחוצץ וכעין זה כתבו התוס' ז\"ל פ' הוציאו לו דנ\"ח ע\"א ד\"ה מין במינו בשם ריצב\"א לחלק בין לולב לעבודה ע\"ש אך אכתי קשה לי דברי התוס' ז\"ל שם בפ' לולב הגזול ד\"ה דבעינן לקיחה תמה שכתבו בתחלת דבריהם כדעת הר\"ן דבדבר הכרוך בידו לא שייך חציצה והק' מההיא דפ' מ\"ש גבי יששכר איש כפר ברקאי דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה ודחו פי' רש\"י שפירש התם טעמא משום חציצה ופי' ז\"ל דה\"ט משום דהוי לקיח' ע\"�� ד\"א ואע\"ג דלרבא לקיח' ע\"י ד\"א שמה לקיח' ה\"מ דרך כבוד כו' ועוד תי' דדל טעמא דחציצה נענש משום בזיון קדשים ע\"ש והשתא תקשי להו מההיא דכהן שלקה באצבעו דפריך בגמ' ות\"ל משום חציצה אע\"ג דהוי דבר הכרוך בידו ומשום לקיחה ע\"י דבר אחר ליכא דהא לא הוי דרך בזיון אלא דרך כבוד ולאו אורח ארעא שתראה מכתו בשעת עבודה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ואי ס\"ל לחלק בין לולב לעבודה כמ\"ש בדעת הר\"ן אם כן מאי ק\"ל מההיא דיששכר איש כפר ברקאי וצ\"ע כעת: תו ק\"ל במ\"ש התוס' שם וז\"ל אלא י\"ל דאגד הצריך ללולב שלא יתפרדו המינים שייך ביה חציצה אבל הכא סודרא לא בעי לולב ודחו לזה מכח ההיא דפ' הוציאו לו דבדבר שאינו צריך לו נמי שייך חציצה וק\"ל דלמאי הוצרכו להביא עצות מרחוק לזה הא מההיא דפרק לולב הגזול דאמרינן התם בסמוך אמר רבא לא לידוק איניש לולב בהושענא דילמא נתרי טרפיה והוי חציצה מבואר דאפילו בדבר שאינו צריך שייך חציצה שהרי התם טרפיה לא בעו לולב ויש ליישב בדוחק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,67 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Vessels_of_the_Sanctuary_and_Those_who_Serve_Therein",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>בגדי </b>\n<b> כהונה כו' והאבנט לבדו רקום בצמר.</b> כתב מרן פ\"ק דיומא כי אתא רבין כו' ר' אומר של כלאים וראב\"ש אומר של בוץ וידוע שהלכה כר' מחברו ע\"כ ק\"ל דהתם אמרינן אמר רנב\"י אף אנן נמי תנינן על בשרו מה ת\"ל ילבש כו' רבי דוסא אומר להביא בגדי כ\"ג שכשרים לכהן הדיוט ר' או' שתי תשובות בדבר חדא דאבנטו של כ\"ג בי\"ה לא זהו אבנטו של כהן הדיוט כו' יע\"ש וא\"כ ע\"כ ר' דוסא דקאמר להביא בגדי כ\"ג ביה\"כ שכשרים לכהן הדיוט ע\"כ דס\"ל כראב\"ש דאבנטו של כהן הדיוט של כל השנה של בוץ ואיך כתב מרן וידוע דהלכה כר' מחבירו הא הו\"ל מחביריו ואין הלכה כר' מחביריו כמ\"ש בעל הליכות עולם דף פ\"ו יע\"ש ועיין בתוס' בפרק י\"נ דקכ\"ד ע\"ב ד\"ה מספיקה וליכא למימר דרבי דוסא כי קאמר להביא בגדי כ\"ג כו' לבר מאבנט קאמר דא\"כ מאי אהדר ליה ר' חדא דאבנטו של כ\"ג כו' הא באבנט ר' דוסא נמי מודה אלא ע\"כ דר' דוסא אפי' האבנט קאמר ונראה דהיינו משום דר' דוסא ור' קמפלגי בפי' דקרא דכתיב והניח' שם דר\"ד ס\"ל דוהניח' שם היינו לומר שלא ישתמש בהן לי\"ה אחר כרש\"י ור' ס\"ל דוהניח' שם היינו לומר שטעונין גניזה והיינו דאהדר ליה דכיון דאבנטו של כ\"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט אם כן ע\"כ גבי אבנט והניחם שם דכתיב בקרא גניזה משמע ואם כן ממילא משתמע דכל בגדי כ\"ג טעונים גניזה שהרי קרא בכללא כיילינהו ואין סברא לומר דלגבי אבנט פי' והניחם שם היינו שטעונין גניזה ולגבי שאר בגדים פי' שלא ישתמש בהן לי\"ה אחר ומן האמור מבואר דרבי דוסא ע\"כ ס\"ל דאבנטו של כהן הדיוט של בוץ ואם כן הדק\"ל ושמא לא אמרי' אין הלכה כר' מחבריו אלא כי פליגי רבים יחד בדוכתא חדא מה שא\"כ הכא ודוק ועיין בספר כריתות בקונטריס לשון למודים כלל קי\"ג אמנם אחר העיון יראה דלא דמי כלל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בגדי </b>\n<b> כהונה מותר כו' לפיכך לובשם שלא בשעת עבודה.</b> עיין בתוס' פ' בא לו דס\"ט ד\"ה בגדי כהונה שכתבו בפשיטות דשלא לצורך עבודה אסור ללובשם והקשו מהא דאמרינן בקידושין גבי ינאי המלך הקם בציץ שבין עיניך וכתבו וז\"ל ומיהו למ\"ד דוקא עודהו על מצחו מרצה יכול להניחו כל שעה (כלומר דהוה ליה כצורך עבודה) ואומר ר\"ת דלכ\"ע יכול להניחו כל שעה מדכתיב ביה והיה על מצחו תמיד ואע\"ג דאצטריך לדרשה אחריתי לעיל בפ\"ק שלא יסיח דעתו ממנו ושמא י\"ל מדכתיב תרי זמני והיה על מצח אהרן נפקא כו' יע\"ש ויש לדקדק בדבריהם טובא דמאי ק\"ל מההיא דפ\"ק דיומא דאצטריך לדרשא שלא יסיח הרי מבואר שם בסוגיא דמאן דדריש ליה לקרא דתמיד דשלא יסיח הוא ר\"י דס\"ל דעודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה ולר\"י לא קשי' להו דסברא הוא דיכול להניחו כל שעה כמ\"ש בקו' ואי ס\"ל ז\"ל דאפי' ר\"ש דדריש לקרא דתמיד לומר דתמיד הוא מרצה אית ליה נמי הך דרשא ותרתי שמעת מינה אם כן ה\"נ נימא דדריש ליה נמי להך דרשה דתמיד יכול להניחו וכולהו שמעינא מינה ותו דאדק\"ל מדרשא דשלא יסיח דלא בא מפורש בגמ' אי ר\"ש נמי אית ליה הך דרשא אמאי לא ק\"ל בפשיטות מדרשה דר\"ש דדריש ליה לומר דתמיד הוא מרצה וצ\"ע:<br><b> מ��שה חושב</b>\n<b> (שפ) </b> ושמא לא אמרינן אין הלכה כרבי מחבריו כו' משא\"כ הכא. גם אני כוונתי לזה וכן נראה מדברי הרי\"ף בפ' השולח שכתב דהלכה כרע\"ק דבכ\"ד ראשי אברים שעבד יוצא בהן לחירות צריך גט שחרור משום דהלכה כרע\"ק מחברו וע\"ש והתם הרי ר\"מ והמכריעים ס\"ל כר' טרפון דעכ\"פ בשן ועין אין צריך גט שחרור וא\"כ איך קאמר דהלכה כרע\"ק מחבירו אלא עכ\"ר דמשום דלא פליגי רבים יחד עם רע\"ק אמרינן תו דהלכה כמותו משום דהוי בכה\"ג חדא נגד חבירו: (אמר נ\"ה המביא לבה\"ד בגוף הדבר שפסק הרמב\"ם כרבי אף דחבריו פליגי עלי' נראה דהרמב\"ם כר\"נ ס\"ל במסכת ב\"ב קכ\"ד ע\"ב עיי\"ש ובתוס' שם ד\"ה מספקא ובמהרש\"א וכן מצאתי בהדיא מפורש ברמב\"ם בפי' המשנה במסכת שביעית פרק ט' סוף משנה ה' שכתב דהגמרא פסק הלכה כרבי מחבריו עיי\"ש ולפ\"ז בחנם נדחק מרן הכ\"מ בפ\"ח מהלכות תמידין הלכה י\"ח לתרץ דברי הרמב\"ם שפסק כרבי ולא כחכמים דפליגי עלי' משום דמסתבר טעמא דרבי או משום דאבא שאול ס\"ל כוותי' עיי\"ש ולפי דברי הרמב\"ם בפי' המשנה ניחא בפשיטות וכן מיושבת קושית הרב בעל שעה\"מ ז\"ל פה כמובן. ע\"כ הגה\"ה:<br><b> [ודע </b> דלכאורה קשה על הרי\"ף ז\"ל שהרי ר\"ש ור\"א נמי ס\"ל כרע\"ק דצריך גט שחרור וא\"כ אמאי צריך הרי\"ף ז\"ל לאתויי עלה מטעם דהלכה כרע\"ק מחבירו דאדרבה הא רבים הם דאמרי צריך גט שחרור שהם רע\"ק ור\"א ור\"ש נגד ר\"ט ור\"מ וא\"כ הא ממילא הלכה כרבים. אמנם י\"ל דהרי\"ף ז\"ל כתב כן משום דהמכריעין ס\"ל בשן ועין כר\"ט ור\"מ וא\"כ הא הו\"ל רבים דס\"ל עכ\"פ בשן ועין דאין צריך גט שחרור מש\"ה צ\"ל דהלכה כרע\"ק מחבירו משום דלא פליגי כולהו ביחד עם רע\"ק]:<br><b> ובהא </b> דקאמר הרי\"ף ז\"ל שם דאין הלכה כהמכריע בברייתא תמהתי שהרי גם בל\"ז אין דעת שלישית מכרעת כדאיתא בפסחים דף י\"א ודף כ\"א ומצאתי בהר\"ן קדושין שעמד בזה ותמהני שלא הביא האי דפסחים שהבאתי לראי'. ובאמת נתקשיתי בזה דמה בכך שאין דעת שלישית מכרעת הא מ\"מ נוסף הוא לרוב דעות וכעין זה כתב הרי\"ף ז\"ל בר\"פ כל הגט לענין ריח גט שפוסל לכהונה דפליגי שם אמוראי טובא ופסק דאינו פוסל אלא האחרון משום דע\"ז צירף דעות דהאחרון פסול אע\"פ דדעות אלו אינן שוות ע\"ש ודוק:<br><b> (שפא) </b> ותו דאדק\"ל מדרשא דשלא יסיח כו' אמאי לא ק\"ל בפשיטות מדרשא דר\"ש דדריש לי' לומר דתמיד הוא מרצה. תמהני דהרי קאמר הש\"ס ביומא דף ז' ע\"ב דר\"ש ס\"ל דתמיד על מצחו מי משכחת לה דמי לא בעי ניים וע\"ש וצריך להבין מאי איסור יש בזה דניים בעוד שהציץ עליו אם לא משום היסח הדעת. ושמא י\"ל דהאי דקאמר הש\"ס שם דמי לא בעי ניים היינו שינת קבע דהאיסור הוא מטעמא דשמא יפיח בו אבל שינת ארעי אפשר דמותר בו אע\"ג דמסיח דעתי' מניה משום דר\"ש לא ס\"ל הך דרשא דשלא יסיח דעתו. והנה לדעת הרא\"ש ז\"ל עכצ\"ל כמו שכתבתי דהש\"ס אשינת קבע קאי ומטעמא דשמא יפיח משום דאל\"ה א\"כ אפי' אם נימא דר\"ש אית לי' הך דרשא דשלא יסיח דעתו מ\"מ קשה מאי קאמר הש\"ס דמי לא בעי ניים והרי ס\"ל להרא\"ש ז\"ל דבשינה ליכא משום היסח הדעת כיון דאין שייך היסח הדעת אלא כשעומד בקלות ראש אע\"כ דאשינת קבע קאי וכנ\"ל:<br><b> ומ\"מ </b> בעיקר קושייתו של הגאון המחבר ז\"ל י\"ל דר\"ת קאי אליבא דר\"י וס\"ל דאפי' היכא דלא צריך ציץ לרצויי כגון בלילה דאין זריקה בלילה אפ\"ה יכול להניחו משום דכתיב תמיד (וממילא דה\"ה לר\"ש) והיינו משום דפשטי' דקרא משמע דמותר להניחו תמיד ואיסור היסח הדעת ילפי מדכתיב תרי זימני והיינו דקאמר לכ\"ע דהיינו אפי' לר\"ש דס\"ל דאפ��' תלי בסיכתא מרצי וכן לר\"י בלילה דלא שייך ריצוי ציץ אפ\"ה מותר להניחו שם ומש\"ה קשיא לי' לר\"ת ז\"ל מהאי דאיצטריך האי קרא להיסח הדעת משום דמסתמא לא פליג ר\"ש בהא וא\"כ קשיא לתרווייהו בין לר\"י ובין לר\"ש מש\"ה לא הקשה מהא דאיצטריך האי קרא לדרשא דר\"ש דתמיד הוא מרצה וכמ\"ש הגאון המחבר ז\"ל משום דבעי טפי להקשות אתרווייהו ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכהן </b>\n<b> גדול כו' או כהן הדיוט ששמש בפחות מד' בגדים עבודתו פסולה וחייב מיתה כזר ששמש כו'.</b> ממשמעות דברי רבינו ז\"ל נראה דס\"ל דלחיוב מיתה נמי דינו כזר דאינו חייב אביאה ריקנית והיינו משום דלשרת אבבואם נמי קאי ושלא כדעת ריצב\"א שכתבו התוס' פ\"ק דיומא דפ\"ה ד\"ה להביא את המכנסים וז\"ל ותי' ריצב\"א דמיתה דגבי בגדים אצטריך לחייב אפי' על ביאה ריקנית באהל מועד כדכתיב והיו על אהרן בבואם אל אהל מועד כו' ע\"ש גם התוס' פ' הנשרפין דף פ\"ב בד\"ה ולא משום טומאה בתחילת דבריהם כתבו כס' ריצב\"א דשלא רחוץ ידים ורגלים מחייב אביאה ריקנית שכתבו וז\"ל ומיהו קשה הא דקתני ולא משום רחוץ ידים כו' דאסידור השולחן והטבת נרות דבהיכל ת\"ל דנפ\"ל מדכתיב בבואם אל אהל מועד אלמא אפי' ביאה ריקנית מחייב בלא עבודה ויש לדקדק דאמאי לא הקשו מחלוקת מחוסר בגדים הקודמת דהתם נמי כתיב והיו על אהרן ובניו בבואם אל אהל מועד ולא ימות כמ\"ש ביומא ואפשר לומר דממחוסר בגדים ל\"ק להו משום דאיכא לאוקמי בנכנס לבוש בד' בגדים ובשעת העבודה פשט אחד מהם וקמ\"ל דלא מחייב משום מחוסר בגדים אשעת עבודה משום דלאו עבודה תמה היא מיהו ק\"ל כפי סברת ריצב\"א דמחייב אמחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אפי' אביאה ריקנית מהא דגרסינן בזבחים דכ\"ג ע\"ב אמר ליה רבא לר\"נ מכדי יושב כזר ומחיל עבודה אימא מה זר במיתה אף יושב במיתה אלמא תניא כו' ומשני משום דהוה ליה מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים והשתא לדעת ריצב\"א מאי משני אכתי נימא דיושב כזר ומה זר במיתה בשעת עבודה דהא זר לא מחייב מיתה אביאה ריקנית אף יושב שעבד במיתה דומיא דזר ושני כתובים דמחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים דכתיבי בהו מיתה אצטריך לביאה ריקנית דלא נילף לעלמא ולומר דדוקא בהנהו מחייבי מיתה אביאה ריקנית הא בעלמא לא מחייבי אביאה ריקנית מיהו היכא דעבד מיהא נימא דמחייב מיתה דומיא דזר ושוב ראיתי דלק\"מ שהרי כתבו התוס' שם ובדף (י\"א) [י\"ח] ד\"ה אתיא חוקה דכי אצטריך שני כתובים למעוטי יושב אבל ערל ואונן לא צריך קרא למעטינהו ממיתה כיון דלא איקרו זרים ואם כן ע\"כ דמיעוטא דשני כתובים אתא למעוטי יושב אף אשעת עבודה ממיתה דאי אביאה ריקנית הא לא משכחת ביושב ביאה ריקנית ותו כיון דנ\"ל מקרא דלעמוד לעמידה בחרתים ולא לישיבה מסברא הו\"א שדינו כזר דלא מחייב אביאה ריקנית וזה פשוט ולדעת רבינו ז\"ל נראה דאפילו בשתויי יין דלא כתיב בהו לשרת לא מחייב מיתה אביאה ריקנית משום דילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים לענין חלול כדאיתא בזבחים וכי היכי דהתם לא מחייב אביאה ריקנית ה\"נ שתויי יין דאין ג\"ש למחצה ובהא ניחא לי מה שהקשה הרמב\"ן ז\"ל בס' המצות במל\"ת סימן ע\"ג לדעת רבינו ז\"ל דאשתויי יין הוא מוזהר אף אביאה רקנית ועונש מיתה לא מחייב אלא אעבודה והקשה הרמב\"ן ז\"ל וז\"ל גם זו האזהר' שהוא מזכיר לשתויי יין בלא עבודה אזהרה בלא מיתה לא ידעתי לה מקום שזה הכתוב יין ושכר אל תשת בבואם אל א\"מ אם הוא אמור אפילו אביאה רקנית אם כן מיתה נמי לחייב ואם הוא בביאת עבודה לבד ביאה בלא עבודה מנין ע\"כ דבריו ועיין בספר מגילת אסתר מה שנדחק בזה אכן כפי מ\"ש יש לומר דלענין מיתה ילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים וכי היכי דהתם לא מחייב אביאה רקנית דכתיב לשרת הכי נמי הכא אמנם לענין אזהרה קאי קרא כפשט' דאביאה רקנית נמי מחייב משום דבמחוסר בגדים נמי י\"ל שלדעת רבינו הוא מוזהר גם כן אביאה רקנית משום דהוה ליה זר כדנפ\"ל מקרא דבגדיהם עליהם ובזר שנכנס למקדש לדעת רבינו משמע שהוא מוזהר אפילו אביאה רקנית מק\"ו דבעל מום וכמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל בה' ביאת המקדש פ\"ט דין ט\"ו יע\"ש וכדבריו נ\"ל להכריח מהא דבעי למילף בריש פ\"ב דזבחים דזר מחלל עבודה מק\"ו דבעל מום ואם איתא איכא למפרך מה לבעל מום שכן חמור דאפי' אביאה גרידא הזהירה עליו התורה אלא משמע דזר נמי דינא הכי וכן כתב עוד הרב הנזכר שכן נראה מדברי התוס' בפ\"ב דיומא דכ\"ג ע\"ב ד\"ה יש שהקשו וז\"ל וק' לר\"ל דמוכח דלאו עבודה היא מדלא אצרכיה קרא ד' בגדים ואם כן ל\"ל קרא לר\"א כו' ומאי טעמא דת\"ק דפסל ב\"מ להוצאה וי\"ל משום דב\"מ חשיב כזר דסד\"א וכי תעל' על דעתך שזר קרב לגבי המזבח ולהכי צריך קרא לר\"א וה\"ט דת\"ק דפסל עכ\"ל משמע דס\"ל דאפי' בכניסה אל המזבח בלא עבודה מוזהר עליו זר וע\"ש מה שצדד הרב ז\"ל בפי' דבריהם ומיהו עיקר דבריהם צריכי' לי עיון במ\"ש דטעמא דת\"ק משום דב\"מ חשיב כזר וכי זר קרב לגבי המזבח שהרי מחוסר בגדים נמי חשיב זר כדנפ\"ל מקרא דאין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהן והו\"ל זרים ואפי\"ה גלי ביה קרא דכשר להרמת הדשן כדס\"ל לר\"ל דקאמר דאי ס\"ד עבודה היא יש לך עבודה שכשרה בב' כלים וא\"כ מ\"ט דת\"ק דפסל להרמת הדשן כהן ב\"מ משום דחשיב כמו זר הרי מחוסר בגדים יוכיח דחשיב זר ואפי\"ה קרב לגבי המזבח להרמת הדשן ואדרבא מחוסר בגדים גרוע מבעל מום דאלו בעל מום לא כתיב בהדייא ביה זרות ואלו מחוסר בגדים בהדייא כתיב ויש לישב וצ\"ע: וראיתי להר\"ב מגילת אסתר במ' ל\"ת סי' ס\"ט הביא ראיה לדעת רבינו דב\"מ אסור ליכנס מן המזבח ולפנים מדתנן בסוף זבחים ומייתי לה בפרק הנשרפין דף הנז' היוצק והבולל כו' עד המסדר את השולחן והמטיב את הנרות אין חייבין עליהן לא משום זרות ולא משום טומאה כו' ומדלא קאמר משום ב\"מ נמי ש\"מ ב\"מ המטיב את הנרות שהיו בהיכל חייב וזה משום שאסור ליכנס שם אפילו שלא בשעת עבודה עכ\"ד ועיין בהרב מש\"ל מה שטרח ליישב זה ולא עלה בידו ולע\"ד נראה דאין משם ראיה כלל לדעת רבינו ז\"ל וזה שאף הרמב\"ן ז\"ל אזיל ומודה בב\"מ שנכנס להיכל בביאה רקנית שהוא מוזהר עליו דפשיטא ודאי דלא עדיפי ב\"מ מכהנים טהורים דחייבי' על ההיכל משום ביאה רקנית וכמ\"ש שם רבינו ז\"ל בסימן הקודם וז\"ל וכן כל כהן מוזהר מהכנס להיכל ג\"כ זולתי בשעת עבודה יע\"ש וכ\"כ הרמב\"ן שם בהדייא דמ\"ש בספרי יכול לא יכנס לעשות ריקועין ת\"ל אך בא להוציא כל כניסה שלא לעבודה ותפש לו המותרות שאלו נכנס אל הפרוכת שלא לצורך היה חייב משום ביאה רקנית דאסור מאל יבא בכל עת אל הקדש ומה שהביא ראיה הרמב\"ן לסברתו מהא דאמרינן בערובין הכל נכנסין לתקן את ההיכל כהנים לוים וישראלים אע\"ג דאפילו לדעתו ז\"ל כהן ב\"מ אסור ליכנס בהיכל נ\"ל שבודאי שכונתו לומר דאם איתא לדעת רבינו ז\"ל דאפילו בין האולם ולמזבח דהתם ליכא ביה אזהרה משום ביאה ריקנית שלא הוזהרו על ביאה ריקנית אלא להיכל ואפי\"ה הזהירן הכתוב שלא יכנסו משום קדושה א\"כ כ�� נמי איכא צורך הבנין אמאי מותרין ליכנס הא אין איסורו משום ביאה ריקנית כי היכי דנימא כיון שהוא לצורך הבנין ליכא ביאה ריקנית אלא ודאי דב\"מ מותר ליכנס בין האולם לבין המזבח ולהיכל הוא דאסור משום ביאה ריקנית כשאר כהנים טהורין ומשום הכי כיון שהוא לצורך בנין לא הוי ביאה ריקנית זה נ\"ל פשוט בכונת הרמב\"ן אלא דק\"ל על דבריו שהרי משמע התם בעירובין דלרב כהנא כהנים טמאים נכנסין לתקון ההיכל וכן פסק רבינו בפ\"ז מה' בית הבחירה אע\"ג דטמא הנכנס לעזרת ישראל הוא חייב כרת ולאו ה\"ט משום ביאה ריקנית שהרי בעזרת ישראל מותר ליכנס ביאה ריקנית אלא ע\"כ דה\"ט משום דגלי קרא דמותר ליכנס ממיעוטא דאך ואף ע\"ג דההוא קרא בב\"מ כתיב ילפינן מיניה לטמאים וצ\"ע ואיך שיהיה לדאתאן עלה מבואר מדבריו דב\"מ נמי אם נכנס לפרוכת דהיינו היכל מוזהר עליה מקרא דאל יבא בכל עת וא\"כ ע\"כ מה שמותר ב\"מ להיכנס שלא בשעת עבודה לדעת הרמב\"ן היינו בין האולם ולמזבח ואם כן משום הכי לא תני אין חייבים משום ב\"מ משום דב\"מ המטיב את הנרות והמסדר את השלחן בהיכל אע\"ג דלאו עבודה תמה היא מ\"מ הא ודאי עבודתו פסול כמ\"ש רבינו ז\"ל פ\"ט דין ה' ואם כן כיון שעבודתו פסולה הרי הוא חייב משום ביאה ריקנית וכדפרכינן פ' הוציאו לו דנ\"ג גבי חיסר אחת מסמניה עי\"ש ומ\"מ התוס' שם דלא מחייב אביאה ריקנית אפילו בהיכל שלא רחוץ ידים ורגלים היינו לענין דלא מחייב מיתה משום דלשרת האמור גבי מיתה אבבואם נמי קאי מיהו לענין מלקות פשיטא ודאי דחייב משום דכיון דעבודתו פסולה הו\"ל ביאה ריקני' ואין חייבין דקתני אין חייבין מיתה קאמר משא\"כ בב\"מ דאפי' בעבודה תמה אינו אלא בעזרה וקי\"ל כרבנן דרבי אם כן לא מצי למיתני אין חייבין כיון דהשתא נמי מיחייב משום ביאה ריקנית ואולי סבור הרב ז\"ל דמ\"ש רבינו דהמסדר את השלחן והמטיב את הנרות עבודתו פסולה היינו דוקא גבי זר דמחייב מיתה אעבודה תמה ובעבודה שאינה תמה הוא מוזהר עליה ומשום הכי עבודתו פסולה משא\"כ בב\"מ דבעבודה תמה הוא באזהרה ובעבודה שאינה תמה אפילו אזהרה ליכא כמ\"ש רבינו שם דין ד' א\"כ עבודתו נמי כשרה וכן ראיתי להר\"ב מש\"ל ז\"ל פ\"י דה' תמידין ומוספין דין י' שעלה בדעתו לומר כן ואף שלבסוף הסכימה דעתו ז\"ל לומר דאפי' לדעת רבינו דעל עבודה שאינה תמה אינו מוזהר עליה מ\"מ עבודתו פסולה מ\"מ איהו מסברא דנפשיה אמרה ואפשר שהרב ז\"ל חולק בזה אמנם הא ודאי ליתא שהרי בפ' הוציאו לו דף מ\"ט קתני בברייתא בהדייא ב\"מ בקבלה ובהולכה פסולה אע\"ג דלאו עבוד' תמה היא וכן כתבו התוס' ברפ\"ב דזבחים עד שאני תמיה על הרב מש\"ל ז\"ל איך עלה בדעתו לומר כן ואישתמיט מיניה סוגייא הלזו כנ\"ל מיהו אכתי קשה אמאי לא חשיב שתויי יין שהרי משמע דבשתויי יין נמי בעי' עבודה תמה דילפי' גזרה שוה ממחוסר בגדים ועיין בהרב מש\"ל פ\"ט מהלכ' ביאת מקדש דין י' וצ\"ל דתנא ושייר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן </b>\n<b> שלקה באצבעו כורך עליה גמי כו' והוא שלא יחוץ הבגד כו'.</b> עיין בהשגות הראב\"ד ז\"ל ומרן כ\"מ כתב שהראב\"ד מפ' דהא דאמר רבא שלא במקום בגדים ג' על ג' חוצצות פחות מג' אינן חוצצות דחוצצות ואינן חוצצות לענין חציצה בין יד לכלי אתמר כו' אבל לפי האמת דעת רבינו כפי' רש\"י ז\"ל דחוצצות ואינן חוצצות לענין יתור בגדים איתמר והריטב\"א הכריח כפי' רש\"י ז\"ל מדפריך בגמ' ות\"ל משום חציצה (משמע דמילתא דפשיטא היא דאפילו גמי וצלצול קטן חוצצ��ם והא רבא ור\"ח פליגי לפי שיטה זו כו' יע\"ש) ולכאורה היה אפשר לומר דהראב\"ד ס\"ל דהא דפריך בגמרא ות\"ל משום חציצה לאו אמתני' דכורך עליו גמי קא פריך כפי' רש\"י ז\"ל בעירובין דא\"כ לישנא דת\"ל לא א\"ש לפי זה ותו דא\"כ הך קו' הו\"ל לתלמודא לאקשויי תיכף ומיד אמתניתין ולא לבתר דמייתי פלוגתא דר\"ח ור\"י אלא ס\"ל דלר' יאודה בריה דר\"ח קא פריך דקאמר לא שנו אלא גמי אבל צלצול קטן הוי יתור בגדים דכיון דס\"ל לרב יאודה דצלצול קטן חשיב בגד לענין יתור בגדים אע\"ג דהוי פחות מג' הוא הדין וכ\"ש נמי דחשיב בגד לענין חציצה ואהא פריך דל\"ל משום טעמא דיתור בגדים תיפוק ליה משום חציצה ותריץ יתיב כשמואל כו' ומוהר\"מ ב\"ח ז\"ל בקונטריס כפות תמרים דכ\"ט ע\"ב תי' באופן אחר דס\"ל להראב\"ד דהא דפריך ות\"ל משום חציצה לר\"י קא פריך דקאמר דשלא במקום בגדים לא הוי יתור בגדים אפי' בג' ע\"ג ואהא פריך דכיון דהוי ג' על ג' לכ\"ע הוי חציצה ות\"ל משום חציצה וכדבריו פי' רש\"י ז\"ל בזבחים די\"ט ע\"א ד\"ה ות\"ל דלר\"י קא פריך הן אמת שדברי רש\"י ז\"ל בזבחים סותרים למ\"ש בעירובין ובר מן דין מ\"ש שם בזבחים סמוך ונר' בד\"ה ל\"א אמרי לה מבואר דס\"ל דבמקום עבודה אפילו נימא אחת חוצצת ואפי' שלא במקום בגדים וא\"כ צ\"ל דמ\"ש בד\"ה ות\"ל וכי שרי ר\"י לאו למימרא דדוקא לר\"י קא פריך ולא אמתני' אלא כונתו לומר דלר\"י נמי פריך וכן כתב שם הרב צאן קדשים יע\"ש ומ\"מ לדעת הראב\"ד ניתן ליאמר דס\"ל דלר\"י דוקא קא פריך וכמ\"ש מוהרמב\"ח ז\"ל אך קשיא לי טובא לפי תי' ז\"ל דא\"כ היכי פריך בגמ' בתר הכי ופליגא אדרבא דאמר רבא שלא במקום בגדים ג' על ג' חוצצת כו' אדר\"י ודאי פליגא אדר\"י בריה דר\"ח מי נימא דפליג והשתא לפי תי' הרב ז\"ל היכי קאמר דרבא פליגא אדר\"י הא כיון דס\"ל להראב\"ד דחוצצות דקאמר רבא לענין חציצה בין יד לכלי איתמר וכמ\"ש מרן דרבא ודאי לא פליגא אדר\"י דר\"י מיירי בשמאל ושלא במקום עבודה כמו שתי' בגמ' אבל לעולם דבמקום עבודה אפילו ר\"י מודה דג' על ג' חוצצות וכן ק' ג\"כ לפ' דרבי' דכיון דלרב יאודה בריה דר\"ח ע\"כ מוקמינן לה בשמאל ושלא במקום עבודה א\"כ כי פליג ר\"י עליה דרב יאודה וקאמר לא אמרו יתור בגדים אלא במקום בגדים ה\"נ מיירי בשלא במקום עבודה ולעולם דבמקום עבודה מודה ר\"י דחוצצות והיכי קאמר בגמ' דר\"י פליגא אדרבא ולכן הנר' לי בדעת הראב\"ד ז\"ל דס\"ל דהנהו לישני בהא פליגי דלישנא קמא ס\"ל דע\"כ לא פליגי רב יאודה ור\"י אלא לענין יתור בגדים אבל לענין חציצה כ\"ע מודו דאפי' נימא אחת חוצצת ואפילו שלא במקום בגדים ומשום הכי פריך ות\"ל משום חציצה ואמתני' נמי קא פריך כפרש\"י ז\"ל ומשום הכי קאמר דרבא פליגא אדר\"י וס\"ל השתא דחוצצות ואינן חוצצות דרבא לענין יתור בגדים הוא דאתמר אבל לענין חציצה בין יד לכלי אפילו נימא אחת חוצצת והא דנקט רבא לישנא דחוצצות משום דקאמר ברישא דבמקום בגדים אפילו נימא אחת חוצץ נקט נמי סיפא כי הך לישנא כמ\"ש רש\"י ז\"ל אכן ללישנא בתרא דקאמר במימרא דרב יאודה דקאמר לא שנו אלא גמי אבל בצלצול קטן חוצץ סבירא ליה לרבא דלהך לישנא דכ\"ע שלא במקום בגדים אין בו משום יתור בגדים ואפילו לרב יאודה ולענין חציצה בין יד לכלי הוא דפליגי והוכרח לזה מלישנא דחוצץ דקאמר במימרא דרב יאודה דדחיקא ליה מילתא לומר דנקט לשון חציצה במילתא דרב יאודה משום דבעי למימר בתר הכי ר\"י אומר לא אמרו חציצה בפחות מג' אלא במקום בגדים דלא מצי למיתני משום יתור בגדים כמ\"ש רש\"י דזה ודאי דוחק דכיון דמימרא דרב יאודה נאמרה בתחילה לא שייך למימר דנקט רב יאודה לשון חציצה משום דבעי לאפלוגי עליה ר\"י בתר הכי ונמצא א\"כ דלפי דעת הראב\"ד הנהו תרי לישני בדר' יהודה ברי' דר\"ח פליגי ושלא כפרש\"י שפי' דלא פליגי אלא במילתיה דר\"י ולהך לישנא מימרא דרבא נמי כפשטא מתפרשא לענין חציצה בין יד לכלי וניחא השתא נמי הא דפריך בגמ' ות\"ל משום חציצה לבתר דמייתי פלוגתא דר\"י ורב יאודה ולא פריך אמתני' תיכף ומיד ובתר הכי הו\"ל לאתויי פלוגתא דר\"י ורב יאודה משום דקו' זו אינו אלא ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא ל\"ק ליה דס\"ל דשלא במקום בגדים פחות מג' אינה חוצצת ואפשר שזה נמי הכריחו להראב\"ד לפ' כן ומשו\"ה השיג על רבינו וכתב שדבריו סותרים ממ\"ש דפחות מג' על ג' אינה חוצצת דמשמע דלענין חציצה הוא דקאמר ופסק כלישנא בתרא דאי לא כן הי\"ל לפרש דלענין יתור בגדים מיירי כיון דהנהו לישנא פליגי בהכי כנ\"ל ליישב השגת הראב\"ד ז\"ל עוד ראיתי להרב משה בן חביב ז\"ל שתמה לדעת הראב\"ד ז\"ל מסוגייא דפרק לולב הגזול דקאמר התם אמר להו רבא להנהו מגדלי הושענא דבי ר\"ג כי גדליתו הושענה דבי ר\"ג שיירי ביה בית יד כי היכי דלא תיהוי חציצה הרי דס\"ל לרבא דהאגד הוי חציצה אף שהוא דבר מועט החוצץ בין יד ללולב וה\"נ דכוותה גמי או בגד שאין בו שלש על ג' חוצץ לענין עבודה בין יד לכלי ע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד י\"ל דס\"ל להראב\"ד דאע\"ג דלענין אגד הוי חציצה אפילו דבר מועט אפי\"ה לדבר הכרוך בידו כההיא דכהן שלקה באצבעו כל שאין בו ג' על ג' בטל לגבי ידו ולא הוי חציצה אלא בג' על ג' דחשיב ולא בטיל לגבי היד וכן ראיתי להרב במג\"א ז\"ל סימן תרנ\"א ס\"ק קי\"ז שתי' ליישב דעת האגודה שכתב דאין לחוש להסיר הטבעת בשעת נטילת לולב משום חציצה כיון שאין כל היד מכוסה והק' הב\"ח מההיא דרבא דאמר כי גדליתו כו' דבעי למימר דאגד הלולב הוי חציצה אף שאין כל היד מכוסה ותי' דס\"ל לאגודה דכל שאין היד מכוסה בטל לגבי היד משא\"כ באגד הלולב ע\"ש וגדולה מזאת כתב הר\"ן שם דבדבר הכרוך בידו בטל לגבי היד ואפילו כרך כל היד בסודר הן אמת שלדעת הר\"ן קשה טובא מהא דכהן שלקה כו' דפריך בגמ' ות\"ל משום חציצה ואפילו לדעת הראב\"ד מודה הוא דבשלש על שלש מיהא וא\"נ בצלצל קטן דחשיב חוצץ אע\"ג דהוי דבר הכרוך בידו ולא אמרינן בטל לגבי היד ואפשר ליישב שאף הר\"ן ז\"ל לא כתב כן אלא לענין לולב ומטעמא שכתב שם דאנן לית לן קרא לפסול חציצה בלולב ומאי דחיישינן הוא משום דלא הוי לקיחה תמה והלכך כל שהוא טפל לידו בטל לגבי ידו והרי הוא כאלו נוגע בידו כו' אבל לענין עבודה דמיפסל בה חציצה מדכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן דלא יהא חוצץ בינו לכלי כמ\"ש רש\"י ז\"ל אפילו כל שהוא מודה דחוצץ וכעין זה כתבו התוס' ז\"ל פ' הוציאו לו דנ\"ח ע\"א ד\"ה מין במינו בשם ריצב\"א לחלק בין לולב לעבודה ע\"ש אך אכתי קשה לי דברי התוס' ז\"ל שם בפ' לולב הגזול ד\"ה דבעינן לקיחה תמה שכתבו בתחלת דבריהם כדעת הר\"ן דבדבר הכרוך בידו לא שייך חציצה והק' מההיא דפ' מ\"ש גבי יששכר איש כפר ברקאי דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה ודחו פי' רש\"י שפירש התם טעמא משום חציצה ופי' ז\"ל דה\"ט משום דהוי לקיח' ע\"י ד\"א ואע\"ג דלרבא לקיח' ע\"י ד\"א שמה לקיח' ה\"מ דרך כבוד כו' ועוד תי' דדל טעמא דחציצה נענש משום בזיון קדשים ע\"ש והשתא תקשי להו מההיא דכהן שלקה באצבעו דפריך בגמ' ות\"ל משום חציצה אע\"ג דהוי דבר הכרוך בידו ומשום לקיחה ע\"י דבר אחר ליכא דהא לא הוי דרך בזיון אלא דרך כבוד ��לאו אורח ארעא שתראה מכתו בשעת עבודה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ואי ס\"ל לחלק בין לולב לעבודה כמ\"ש בדעת הר\"ן אם כן מאי ק\"ל מההיא דיששכר איש כפר ברקאי וצ\"ע כעת: תו ק\"ל במ\"ש התוס' שם וז\"ל אלא י\"ל דאגד הצריך ללולב שלא יתפרדו המינים שייך ביה חציצה אבל הכא סודרא לא בעי לולב ודחו לזה מכח ההיא דפ' הוציאו לו דבדבר שאינו צריך לו נמי שייך חציצה וק\"ל דלמאי הוצרכו להביא עצות מרחוק לזה הא מההיא דפרק לולב הגזול דאמרינן התם בסמוך אמר רבא לא לידוק איניש לולב בהושענא דילמא נתרי טרפיה והוי חציצה מבואר דאפילו בדבר שאינו צריך שייך חציצה שהרי התם טרפיה לא בעו לולב ויש ליישב בדוחק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,87 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Oaths",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שבועות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> אם אמר שבועה כו'.</b> ודברי מרן הכ\"מ עיין מ\"ש בזה באורך בה' איסורי ביאה פ' י\"ז הלכה א' בקונטרוס אחע\"א יע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> מתירין כו' ואומר אני נשבעתי על הנדר כו'.</b> הנה מפשטיות דברי רבינו ז\"ל נראה דדעתו לפסוק כמ\"ד דצריך לפרט הנדר וראיתי מקשים מאותה אגדה שאמרו פרק א\"נ דל\"ו ע\"ב א\"ל אבי השביעני לאמר א\"ל זיל אתשיל אשבועתך א\"ל אנא נמי אתשיל אדידך דכיון דשבועת יוסף היתה דלא מגלי הלשון הקודש א\"כ היכי קאמר אנא נמי אתשיל אדידך הא כיון דצריך לפרט את הנדר מכיון שפרט את הנדר עבר אשבועתו ומתרצי' דכיון דטעמא דקי\"ל דצריך לפרט את הנדר הוא משום דחיישינן דילמא אישתבע אדבר מצוה כההיא עובדא דהירושלמי דאישתבע דלא מרווחנא א\"כ היינו דקא\"ל יוסף לפרעה לפום שיטתיה דקאמר אתשיל אשבועתך אע\"ג דהוי לדבר מצוה וס\"ל דמתירין אפילו אשתבע לדבר מצוה א\"כ מעתה אין צריך לפרט את הנדר ואנא נמי אתשיל אדידך אלו דבריהם ולע\"ד היה נראה ליישב על פי מ\"ש רש\"י ז\"ל בפרק ר\"א דס\"ה מההיא דאמרי' התם במדין נדרת לך והתר נדרך במדין פרש\"י וז\"ל לך והתר בפני יתרו שאין מתירין לו לאדם אלא בפניו כו' וא\"ר ת\"ח מפר לעצמו עכ\"ל הנה דס\"ל רש\"י ז\"ל דמרע\"ה התיר את נדרו משום דת\"ח מיפר לעצמו וא\"כ ה\"נ איכא למימר גבי יוסף דאתשיל נמי אדידך דקאמר היינו ע\"י עצמו מאחר דבר חכים הוא הן אמת שדברי רש\"י ז\"ל הללו הן דברים שלא שמעתן אזן מעולם ובהדיא אמרינן בפרק אלו נדרים דפ\"א דבר אחר לא יחל דברו מכאן לחכם שאינו מיפר נדרי עצמו גם מ\"ש וא\"ר ת\"ח מיפר לעצמו לא ידעתי היכא כתיבא ואי כונתו ז\"ל למ\"ש בפ\"ק דנדרים ד\"ז אמר רב גידל אמר רב ת\"ח שנדר לעצמו מיפר לעצמו ההיא ודאי לא איתמר אלא דוקא גבי נדוי אבל גבי נדר הא ברייתא דקתני בהדיא דחכם אינו מתיר לעצמו וליכא למימר דס\"ל לרש\"י ז\"ל דלא שאני לן בין נדוי לנדר וההיא דרב גידל אמר רב פליגא אברייתא דרב תנא הוא ופליג דא\"כ מאי פריך התם פשיטא מ\"ד כו' והיכי פרכינן פשיטא במידי דפליגא אברייתא ואמימר' דרב ולזה נאמר שרש\"י ז\"ל לא גריס פשיטא אלא ה\"ג כי הא דמר זוטרא כו' וכמו שכן בא גירסא זו בהר\"ן ז\"ל שם יע\"ש מיהו אכתי קשה למר זוטרא חסידא דקאמר התם דמשמית נפשיה והדר שרי לנפשיה היכי עביד כרב ושביק תנא דברייתא ושוב ראיתי להתוס' ז\"ל פרק המוכר את הספינה דע\"ה ד\"ה ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי שהקשה וז\"ל ותימא אמאי אין הקב\"ה מיפר לעצמו דהא מסקינן במסכת חגיגה דנדרים כו' באפי נשבעתי וחוזרני אלמא שהוא מפר לעצמו ואההיא קשה דהיאך מפר לעצמו הא אמרינן פ' אלו נדרים כו' מכאן לחכם שאין מיפר לעצמו והא דאמר בנדרים גבי ההוא קצרא דשרא לנפשיה לא שרא לנפשיה ממש אלא כו' אבל רבנן שרו ל��' עכ\"ל ואם כן אפשר לומר דרש\"י ס\"ל בההיא דההוא קצרא דשרא לנפשיה כפשטא מפרש' דדחיקא ליה מלתא לפרש כדברי התוס' וס\"ל ז\"ל דההיא דפרק אלו נדרים דקאמר מכאן לחכם שאינו מתיר לעצמו הוא משום דנפ\"ל התרת נדרים מקרא דלא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלים לו כדנפ\"ל לשמואל התם בפ\"ק דחגיגה ומשום הכי קאמר דת\"ח אינו מתיר לעצמו אבל לר' יאושע דנפ\"ל התם התרת נדרים מקרא דאשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחוזרני בי ס\"ל דת\"ח מיפר לעצמו וההיא דההיא קצרא דשרא רבי ישמעאל ברבי יוסי לנפשיה הוא משום דס\"ל כר\"י דהתרת נדרים נפקא מקרא דנשבעתי באפי ועל דברי התוס' ז\"ל ק\"ל טובא דאדקשיא להו מההיא דההוא קצרא דשרא ר\"י בר' יוסי לנפשיה אמאי לא ק\"ל מההיא עובדא דרב סחורה דאיתא התם דף פ\"ב מקמי ההיא עובדא דההוא קצרא טובא דקאמר התם איקפד ר\"ן א\"ל זיל לקילעך נפק רב סחורה ופתח פיתחא לנפשיה והו\"ל לשנויי ולומר דלאו שרא נפשיה ממש קאמר והר\"ן ז\"ל שם בההוא עובדא דרב סחורה ק\"ל כקו' התוס' ותירץ כתי' ז\"ל ויש ליישב ודוק ומ\"מ לדאתאן עלה הנה מקום ליישב דברי רש\"י ז\"ל כמ\"ש אלא שדברי רש\"י ז\"ל בפ\"ק דחגיגה עומדים מנגד מ\"ש וזה שכתב וז\"ל נשבעתי באפי מדקאמר באפי משמע כו' עד מתירין לו משמע ע\"י אחרים ועיין במוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בס' זהב שבא דס\"ו ומ\"מ יש לצדד בדבריו ודוק. שוב ראיתי להרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו שכתב וז\"ל נפק רק סחרה ופתח פתחא לנפשיה פירוש מצא פתח היתר ולא שהתיר לעצמו ע\"י פתח זה דקיי\"ל לא יחל דברו הוא אינו מיחל כו' ובפי' ראיתי לעיל וז\"ל והלכתא אפילו ת\"ח נמי לא מצי למיפתח בחרטה ומיהו אי אשכח מילתא דלאו אדעתא דהכי נדר מצי למישרי נדר לנפשיה כו' נראה שהם מפרשים דפתח פתחא לנפשיה ושרא לנפשיה ממש קאמר וכי כתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל דוקא בחרטה קאמר עכ\"ד וא\"כ נראה פשוט שזה ממש דעת רש\"י ז\"ל ומשו' הכי כתב רש\"י ז\"ל גבי ההיא דבמדין נדרת דת\"ח מיפר לעצמו משום דכיון דההיא דיתרו בנדר הניתר ע\"י פתח מיירי כדנפ\"ל התם דפותחים בנולד זה הנראה בדברי רש\"י ז\"ל ושוב מצאתי להר\"ב זרע אברהם ז\"ל חי\"ד סי' ט' דמ\"ה ע\"ג שעמד בלשון רש\"י ז\"ל הלזו ורוב דבריו יש בהן מן הגמגום ומ\"ש נראה אמת ויציב ודוק ומ\"מ אכתי תי' הללו אינו מעלה ארוכה לההיא דצדקיהו דפרק ר\"א דף ס\"ה דקאמר התם דאשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דקא אכיל ארנבא חייא א\"ל אשתבע לי דלא מגלית עלוי כו' ואתשיל אשבועתיה והשתא קשה היכי שרו ליה סנהדרין שבועתו הא צריך לפרט את הנדר ומכיון שפרט את הנדר עבר אשבועתו ואף גם זאת נראה ליישב על פי מ\"ש הרשב\"א בתשו' והביאה מרן הב\"י סי' קכ\"ח על מי שנשבע שאם לא יפרענו חמיו קודם הפסח שלא יהיה חג עצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ואח\"כ נתחרט כתב הרשב\"א ז\"ל שאין מתירין אותו עד שיעבור חג העצרת משום שאין מתירין את הנדר עד שיחול ויש להשיאו עצה שיתאחר עד שבועות בעיר משום שלום הבית וכשיתירו לו נדרו אח\"כ לא ישאר עליו שום עונש כו' יע\"ש הרי שהרשב\"א התיר לעבור את הנדר משום שלום הבית ואח\"כ ישאל על שבועתו ולא חשיב עובר על שבועתו דמכיון שמאותה שעה הרי נתחרט מן הנדר והרי הוא רוצה לשאול על שבועתו אלא שמצד הדין אינו יכול להתיר משום שאין מתירין קודם שיחול והילכך כל שהתירו לו אח\"כ הרי למפרע לא עבר על שבועתו ועיין מ\"ש בס' כהונת עולם שם יע\"ש וא\"כ דכוותא נמי בההיא דצדקיהו איכא למימר דכיון דמאותה שעה הרי נתחרט מן הנדר אלא שמצד הדין אינו יכול להתיר את נדרו מטעמא דצריך לפרט את הנדר והלכך התירו לו לעבור על שבועתו ולפרוט את הנדר ולשאול על שבועתו אח\"כ ונמצא חכם עוקר את הנדר מעיקרו ואין בו עון אשר חטא וכבר כתבו התוס' והר\"ן ז\"ל שם דבההיא דצדקיהו נמי לדבר מצוה היה מה שהתירו לו דצדקיהו הי' מצטער ביותר בשלא היה יכול לגלות את הנדר והיה מתבטל ע\"י כך ממלאכת שמים יע\"ש וכיון שכן הוי ממש כההיא דהרשב\"א ז\"ל דמשום שלום הבית התיר לו לעבור על נדרו ולישאל אח\"כ כנ\"ל נכון: שוב מצאתי בשיטה מקובצת כ\"י למס' נדרים שכתב וז\"ל אמרו לו בפניו וא\"ת והא קי\"ל צריך לפרט את הנדר וא\"כ צדקיהו ודאי פרט את הנדר לפני הסנהדרין קודם שיתירו לו וא\"כ הוי עובר על השבועה כשפרט את הנדר קודם ההיתר וי\"ל דאפשר שאמר להם נשבעתי שבועה כך וכך לאיש אחד על ענין פלוני ולא אמ\"ל למי נשבע וכיון שלא גילה להם למי נשבע לא עבר על השבועה הנה פרט השבועה והתירוהו וי\"א שאמר להם נשבעתי לנבוכדנצר שלא אגלה אותו מענין אחד שראיתי לו ואני מתחרט התירו הריטב\"א ז\"ל עכ\"ל ושתי תשובות הללו נתני' ליאמר בההוא דיוסף ודוק: ולענין הלכה כבר כתבנו דפשיטות דברי רבינו נראה דס\"ל דצריך לפרט את הנדר בפירוש ויש מן המבוכה בדבריו דבפ\"ו מה' ביאת המקדש פסק וז\"ל הן שנשא נשים בעבירה אינו עובר עד שידירוהו ב\"ד ע\"ד רבים ומבואר הוא בפרק השולח הא דאוקימנא למתני' בנודר ע\"ד רבים היינו דוקא למאן דס\"ל א\"צ לפרט את הנדר אבל למאן דס\"ל צריך לפרט את הנדר אתיא מתני' כפשטא א\"כ משמע שדעתו ז\"ל לפסוק כמאן דאמר א\"צ לפרט את הנדר ואלו בפ\"ו מה' אישות פסק מתניתין דהתקין ר\"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו כפשטא ומבואר הוא בפרק השולח דפרכינן התם כי לא נישאת נמי ליחוש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי ומפרקינן קא סבר ר\"ה צריך לפרט את הנדר משמע דלר\"ן דס\"ל א\"צ לפרט את הנדר מוקמינן למתניתין בנודרת עד\"ר כדאוקימנא למתני' דהנושא נשים בעבירה וא\"כ הי\"ל להרב ז\"ל לבאר וכבר מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' קמ\"ב נתקשה בזה וראיתי להרב פר\"ח ז\"ל בספר מים חיים בחידושיו לגיטין שכתב וז\"ל ולי ל\"ק מידי שרבינו ז\"ל סבור דהא דק' לן וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ומשנינן קסבר צריך לפרט את הנדר הויא שינויי ואשינויי לא סמכינן דכיון דקימ\"ל דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו לא חיישינן דלמא החכם יתיר שלא בפני היתומים ודלא כהתוס' שם ומש\"ה סתם הרב דאף לדידיה דס\"ל דא\"צ לפרט את הנדר א\"צ להדירה ע\"ד רבים כו' יע\"ש שכתב שתי' זה הוא אמיתי ונכון בדעת רבינו: ואחר המחילה דבריו מן המתמיהין דאיך הפה יכולה לדבר שטעמו של רבינו הוא מש\"ה דא\"כ איך פסק שם סמוך ונראה כר\"ה דאמר דאם נשאת אין מדירין אותה שמא יפר לה בעלה והרי התוס' ז\"ל והרא\"ש והר\"ן והרשב\"א והריטב\"א בחדושיו שם כשהקשה מההיא דהמודר הנאה מחבירו תפסו קו' וז\"ל וא\"ת בין חכם בין בעל איך יכולי' להפר כו' יע\"ש וא\"כ מהאי טעמא נמי הי\"ל לרבינו לומר דאפי' נשאת מדירין אותה ולא חיישינן שמא יפר לה בעל וכבר היה אפשר ליישב דבריו אלא שאחר העיון יראה המעיין שדבריו צ\"ע ויותר היה נראה לי ליישב דבריו על פי מ\"ש הר\"ן ז\"ל בחדושיו אהא דפרכינן התם לר\"ן דאמר א\"צ לפרט את הנדר ממתני' דהנושא נשים בעבירה וז\"ל וא\"ת אמאי לא הקשה ממתני' דהכא י\"ל דהא אלימא ליה משום דגבי אשה דלמא חייש לה חכם דשכיחא מלתא שנודרת לגבות כתובתה אבל בכהן לא מסיק אדעתיה עכ\"ד וא\"כ איכא למימר שזו היא דעת רבי' דס\"ל דאפי' לר\"ן גבי אשה לא חיי��ינן מיהו אכתי קשה ממה שפסק רבינו פ\"ז מה' ערכין וחרמין דין י\"ז דהמקדיש כל נכסיו כו' אינה גובה עד שידיר לו הנאה כו' ולא הזכיר שידירנה ע\"ד רבים כמ\"ש פ\"י מה' ביאת מקדש ובפ\"ו מה' אישות כתב דין הערב לאשה בכתובתה דצריך שידירנה הנאה ולא הזכיר ע\"ד רבים וכן קשה לתי' מהרימ\"ט שתי' שדעת רבינו דאע\"ג דצריך לפרט את הנדר א\"צ לפרט הסבה שבשבילה נדר ומש\"ה פסק בה' אישות דלא בעינן ע\"ד רבים ק' ג\"כ מהא דהמקדיש כל נכסיו וכמ\"ש הפ\"ח ז\"ל שתי' מוהרימ\"ט לא יתכן ליישב דעת מרן ז\"ל דבי\"ד סי' רנ\"ח פסק דצריך לפרט הסבה יע\"ש ועיין מ\"ש הרב ט\"ז ז\"ל שם שכפי מה שתי' דברי מרן אין כאן מקום קושיא כלל ועיין להרב מג\"א סי' קכ\"ח ובספר בית שמואל סי' צ\"ה ס\"ק ל\"ז וסי' ק' ס\"ק כ\"ב ודוק: ומרן ז\"ל פסק בסי' רכ\"ח דאם לא פרט את הנדר והתירוהו אף בדיעבד אינו מותר וכן כתב הרא\"ש ז\"ל בפרק השולח והריב\"ש בתשו' סימן גם הרשב\"א בחידושיו שם כתב וזה לשונו ואפי' בדיעבד אינו מותר וכדמשמע מטעמיה דרב נחמן דאמר ואי אמרת צריך זמנין דגלייא ליה לדבוריה וחכם מאי דשמע מיפר אלמא דמאן דאית לי' צריך כו' התירו אינו מותר יע\"ש וכן יש להוכיח גם כן מהא דפריך התם לעיל כי לא נישאת נמי דילמא אזיל לגבי חכם ושרי לה ומשני קסבר צריך לפרט את הנדר ואם אי' אכתי ניחוש דילמא איהי לא מפרט לה לנדרא שנדרה על תנאי אם נהנתי מכתובתי ושרי לה חכם ובדיעבד מותר שהרי לפי מ\"ש התוס' שם לחד תי' מאי דפריך וניחוש דילמא אזל' כו' בדיעבד קאמר יע\"ש אלא מוכח דאפי' בדיעבד לא מהני:<br><b> האמנם </b> מצאתי בשיטה מקובצת כ\"י למס' נדרים שכתב משם הריטב\"א וז\"ל והלכתא כר\"פ דצריך לפרט את הנדר מיהו דוקא לכתחילה הוא דצריך לפרט את הנדר אבל אם דיעבד התירוהו מותר ומוכח הכי בפרק השולח וכלשון הזה ממש כתב ג\"כ בחידושי כ\"י על הלכות נדרים להרמב\"ן יע\"ש ז\"ל והדבר תמוה דמלבד דמסוגיא דפ' השולח ליכא למשמע מינה סיעתיה אדרבא תיובתיה איכא למשמע מינה כמ\"ש וצ\"ע: כתב הרשב\"א בתשובה הביאה מוהריב\"ל ח\"ד ס\"ד וז\"ל מי שנשבע שלא לשחוק לזמן ידוע ובא לשאול על נדרו ואומר שמתיירא שמא יתקפנו יצרו כו' ועובר על שבועתו מסתברא דאין נזקקין לו דהשוחק בקוביא עבירה היא ואין מתירין לו ואם מפני שלא יכשלנו לעבור על שבועתו יכניע את יצרו ואין אומרין לאדם לעשות עבירה קטנה כדי שלא יעשה חבירו עבירה גדולה וכתב הר' הנזכר עליו וז\"ל ולכאורה י\"ל לדברי הרשב\"א ז\"ל מההיא דאמרינן בפרק השולח בההיא אמהא דהוה בפומבדיתא דהוו עבדי בה אינשי איסורא ואמר אביי אי לאו דאמר ר\"י אמר שמואל כל המשחרר כו' הוה כייפנא ליה למרה כו' רבינא אמר כי הא מודה שמואל משום מילתא דאיסורא הרי דכדי שלא יעשה איסורא רבה עבדינן איסורא זוטא ותי' וז\"ל וכד מעיינן שפיר אשכחן דלאו ראיה היא מההיא שמעתתא כלל דכתב הר\"ן דלאו עשה גמור הוא ועוד י\"ל דשאני הכא בנ\"ד דהוי בקום עשה דעבדינן מעשה להתיר והתם הרי בשוא\"ת שלא יקיים עשה כדי שלא יבואו רבים לידי חטא וראיה לדבר מההיא דתקיעת שופר ונטילת לולב דמבטלינן שלא יבואו לידי חטא ויעבירו אותם ארבע אמות איברא דיש פנים לומר דהוי קום עשה מאי דכתיב ליה גיטא דחירותא ומי שיעיין בדברי התוס' ימצא סמך לומר דלא הוי קום עשה משום דעיקר המצוה הוא לעבוד בהם ומניעת העבודה הוא בשוא\"ת עכ\"ד: והנה מה שתירץ הרב ע\"פ מש\"כ הר\"ן דלאו עשה גמור הוא לא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו דף ל\"ח ע\"א שכתב כן משם הרמב\"ן ודחהו בשתי ידים גם מה שתי' דהתם שאני דהוי שב וא\"ת וכתב דמי שיעיין בדברי התוס' ימצא סמך דלא הוי קום עשה נראה דכוון למ\"ש שם בד\"ה כל המשחרר וז\"ל והא אמרינן לקמן במי שאמר כו' שאני התם שאין היורשין רשאין להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת לא קרי' ביה לעולם בהם תעבודו ומשום נתינת הגט לחודיה ליכא איסור עשה ע\"כ לע\"ד נראה דאין כאן סמך כלל דמעולם לא כתבו התוס' דבנתינת הגט ליכא איסור עשה דאין היורשין רשאין להשתעבד וכיון דאין יכולין לעבוד בהם ליכא איסור עשה בנתינת הגט כיון דבלא נתינת הגט אינם יכולים להשתעבד אמנם בעלמא היכי דמצי לעבוד בהם א\"כ משעת נתינת הגט עבר אעשה כיון דנתינת הגט היא הגורמת מניעת העבודה וזה מדוקדק בדברי התוס' שכתבו ומשום נתינת הגט לחודיה ליכא איסור עשה ויש להביא ראיה לזה שכתבנו ממה שהקשו התוס' שם בפרק השולח דמ\"א ד\"ה כופין את רבו וז\"ל וא\"ת וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך דהכי אמרינן גבי הדביק פת בתנור כו' והשתא כפי דעת הרב דמקרי שב ואל תעשה מאי ק\"ל מההיא דהדביק פת בתנור התם שאני דהוי קום עשה משא\"כ הכא דהוי שב וא\"ת וראי' מההיא דשופר ולולב וכמ\"ש הוא ז\"ל אלא ודאי כמ\"ש ומהתימא על הרב שנראה שלא ראה דברי התוס' הללו: ובעיקר קו' נראה דאשתמיט מניה דברי התוס' דפרק בכל מערבין דל\"ב ע\"ב ד\"ה שנ' וז\"ל והא דשרי בחצי שפחה כו' ועוד דהו\"ל כמצוה דרבים כדמשני גבי ר\"א ע\"ש וא\"כ כפי דברי התוס' הללו אין כאן קושיא ועוד נ\"ל לחלק דלא דמי נדון הרשב\"א לההיא דפרק השולח דבשלמא בנדון הרשב\"א עדיין לא הוחזק באיסור ואע\"ג דאיכא למימר שירא שמא יתקפנו יצרו כו' אימור לא עביד דגזים איניש ולא עביד משא\"כ גבי ההיא דהשולח דהוו עבדי בה כבר אסורא עבדינן אסורא זוטא כדי שלא יעשה עמה אסורא רבה ועיין בהרב פרח מטה אהרן ח\"א סי' מ\"ד:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שלד) </b> ושתי תשובות הללו ניתנים ליאמר בההיא דיוסף כו'. גם אני כיוונתי ליישובים אלו וביותר לישוב קמא והיינו משום דעיקר טעמא הוא שמא לדבר מצוה נשבע וא\"כ הרי הוא מפרט לב\"ד על מה נשבע אך לא למי נשבע א\"כ אזיל לי' החשש ולפ\"ז אי צדקיהו פרט דנשבע למי שאכל אבר מן החי שלא יגלה הדבר א\"כ מאי איכפת ליה לב\"ד מה שלא גילה למי נשבע. אלא דלדעתי הקושיא מעיקרא ליתא דכיון דמה שצריך לפרט הנדר הוא רק מדרבנן בלבד א\"כ הא י\"ל דבזמן צדקיהו אכתי לא נגזרה ולא נתחדשה הלכה זו וכעין זה כ' המל\"מ בפ\"ז הלכה יו\"ד מהלכות בית הבחירה להוכיח דהא דאין ישיבה בעזרה כו' דאורייתא הוא דאל\"כ מאי שקיל וטרי בשלהי קדושין בהאי קרא דשמואל שוכב גו' דילמא בימי שמואל עוד לא אסרוה ב\"ד גם מו\"ז רבינו התוי\"ט ז\"ל הוכיח דבטמאה עם טמאה נמי איכא כלאים מדאורייתא מדהקשו בירושלמי מקרא דדוד ובניו בפרד כי לא מצאנו גזירה זו באחד מספרי הנביאים עיין משנה ב' פ\"ח מכלאים בתוי\"ט בד\"ה בהמה כו' וכן מו\"ח רבינו ז\"ל בתשובות רע\"ק איגר מביאם ליישב מה דכתבו התוס' בקדושין דף כ\"ב דתמר לא היתה בת דוד שאשתו כבר היתה מעוברת מקודם דקשה ע\"ז איך נשא דוד מעוברת ותירץ מו\"ח ז\"ל דבימי דוד אכתי לא אסרו מעוברת ומינקת ע\"ש והוא בסי' צ\"ה ותמהני דטפי הי\"ל למו\"ח רבינו ז\"ל להביא הירושלמי שהובא בתוס' יבמות דף כ\"א רע\"א בד\"ה ומותר באשת חמיו כו' וז\"ל הירושלמי שם אשת חמיו אסורה משום מראית עין וא\"ת תורה היא לאסור הא דוד נשא רצפה בת אי' ע\"ש הרי מבואר דאיסור אשת חמיו עוד לא הי' בימי דוד דאל\"כ יקשה איך נשאה דוד ��עבר אדרבנן והא כתיב אשר עשה דוד הישר בעיני ד' ולא סר גו' ועיין בתוי\"ט משנה א' פ\"ח דכלאים בד\"ה אסורים כו' ודו\"ק: אחר זמן רב כתבתי תשובה ארוכה מאד לראדוויץ והארכתי קצת גם בזה משום דקשה להיפך למ\"ש הט\"ז ביו\"ד סי' קי\"ז דמאי דמפורש בקרא להיתר אין כח ביד חכמים לאסור וא\"כ איך אסרו אשת חמיו כיון דמפורש בקרא ואתנה נשי אדוניך בחיקך וגו':<br><b> וניחא </b> לי דהא הטעם באיסור זה הוא משום מראית העין והרי אמרינן בסוטה דף מ\"ג ע\"ב החורגים הגדלים בבית מותרים זה בזה דקלא אית להו ולהירושלמי דאוסר בחורגים ס\"ל דלית להו קלא: אבל מ\"מ נשי שאול ודאי דקלא הוה להו כיון דשאול ודוד חתנו מלכי ישראל היו ולא שייך בהו מראית העין וכן הבאתי ראי' בתשובתי הנ\"ל ממ\"ש התוס' בבכורות דף נ\"ה סע\"ב בד\"ה אין המעין כו' בתה\"ד שם בדף נ\"ו ע\"א ומהט\"ז יו\"ד סי' קצ\"ב לענין דם חימוד ועיין סנהדרין דף י\"ב סע\"א ובתוס' שם בד\"ה שעובר כו' ודו\"ק:<br><b> (שלה) </b> נראה דכוון למ\"ש שם בד\"ה כל המשחרר כו' ומשום נתינת הגט לחודי' ליכא איסור עשה לענ\"ד נראה דמוהריב\"ל רמז על דברי התוספות שם בדף מ\"א ע\"א בד\"ה לישא שפחה כו' שכתבו שם ביישוב קושייתם דאמאי לא אתי עשה דפ\"ו ודחי לל\"ת דלא יהי' קדש וז\"ל שם וי\"ל דהכא אפשר לקים שניהם ע\"י כפיי' וע\"ש והשתא אי נימא דהמשחרר הוי קום ועשה א\"כ איך קרו זה אפשר לקיים שניהם ניהו נמי דעשה דפ\"ו עשה אלים הוא מעשה דלעולם בהם תעבודו מ\"מ הא טפי הי' לן לומר דליבטל העבד מפ\"ו כיון דאינו עובר בקום ועשה ממה שנאמר שישחררו האדון ויעבור בקום ועשה ועיין מוהרש\"א שם ודו\"ק:<br><b> מ\"מ </b> מדברי התוס' שם ע\"ב בד\"ה כופין כו' יפה השיג עליו הגאון המחבר ז\"ל דממילא מוכח שם דס\"ל להתוס' דכל שהעשה אלים אעפ\"י שאינו עובר עלי' אלא בשב ואל תעשה עדיפא טפי מעשה שאינו אלים אעפ\"י שעובר עלי' בקום ועשה שהרי עשה דהשלמה נדחה מפני עשה דפסח דאלים אעפ\"י שהכהן עובר על העשה דהשלמה בקום ועשה והמחוסר כפרה אם לא יעשה את הפסח אינו עובר אלא בשוא\"ת וא\"כ ה\"נ כיון דעשה דפ\"ו אלים טפי אע\"ג דאינו עובר עלי' אלא בשוא\"ת הוא דוחה לעשה דלעולם בהם תעבודו שאינו אלים כ\"כ אע\"ג שעובר עלי' בקום ועשה. מלבד כל זה אני תמה על מוהריב\"ל דמיישב שם דמש\"ה אמרינן בההיא אמתא דעבדינן איסורא זוטא כו' משום דהוי בשוא\"ת כמו שופר בשבת כו' משא\"כ בנ\"ד דהוי קום ועשה דעבדינן מעשה להתיר וע\"ש לא ידעתי מה בין כפיית הב\"ד לשחרר לבין התרת השבועה דחשיב הכפיי' לשוא\"ת וההתרה לקום ועשה. ועוד מאי איסור יש בהתרת השבועה אם באמת קרוב הדבר שיתקפנו יצרו ויעבור על שבועתו דאז ממילא אין איסור על המתירים השבועה כיון שיצרו מתגבר עליו כמו בההיא אמתא אבל בההיא דכופין הא מרא דאמתא ודאי קא עביד איסורא אלא שהוא איסורא זוטא ודו\"ק:<br><b> (שלו) </b> ובעיקר קו' נראה דאשתמיט מני' דברי התוס' דפ' בכל מערבין דף ל\"ב ע\"ב כו'. תמהני על הרב המחבר ז\"ל שהביא ממרחק לחמו והעלים עיניו מדברי התוס' בסוגיין דגיטין הנ\"ל דף מ\"א סע\"ב בד\"ה כופין כו' שהביא המחבר עצמו בדיבור שלפני זה ובפרט שהתוס' כתבו כאן מפורש יותר ממ\"ש בפ' בכל מערבין שהביא שהרי כתבו הכא וז\"ל אע\"ג דהם פושעים כיון שהיתה מחזרת אחריהן ומשדלתן לזנות חשיבי כאונסים וע\"ש (וא\"כ הרי אין זה ענין להאי דהרשב\"א ז\"ל) וסיימו שם וז\"ל. ועוד דמצוה דרבים שאני עכ\"ל. ובתוס' שבפ' בכל מערבין הא לא כתבו אלא בכ\"ף הדמיון וז\"ל דהו\"ל כמצוה דרבים וע\"ש וא\"כ עד שהגאון המחבר ז\"ל תמה על מוהריב\"ל שלא ראה דברי התוס' הללו והרי יותר תימא עליו שהעלים עינו מסוף דברי התוס' שהביא בעצמו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן </b>\n<b> שהשביע לשמעון כו' אין מתירין לו אלא בפניו כו'.</b> ברייתא פרק ר\"א דס\"ה וראיתי להתוס' ז\"ל פרק השולח דף ל\"ו ע\"ב ד\"ה ליחוש שהק' וז\"ל וא\"ת בין חכם ובין בעל איך יכולים להפר שלא בפני היתומים הא אמרינן בנדרים כו' וי\"ל דבדיעבד אם הפר מופר כו' הנה מוהריב\"ל ז\"ל בחידושיו הקשה וז\"ל ואיכא למידק דמאי קו' כיון דאכתי לא ידעינן דצריך לפרט את הנדר ואפשר לתרץ דאפי' למ\"ד דא\"צ לפרט את הנדר אפ\"ה צריך לפרט אם נדר ע\"ד רבים הדירוהו אחרים כדי לדעת אם יש התרה לנדרו ולשבועתו אלו דבריו ובמה שתי' וי\"ל דבדיעבד אם הפר מופר ראיתי למוהר\"ש יפה ז\"ל בס' שמות דף מ' שהקשה וז\"ל וק' ומ\"מ חכם היכי שרי לה לכתחיל' אטו בשופטני עסקינן והניחו בצ\"ע ולע\"ד נראה דכונתם להקשות דהן לו יהי דהשתא לפום ס\"ד דהמקשה ס\"ל דא\"צ לפרט את הנדר דהשתא כיון שהחכם אינו יודע שנדר לתועלת חבירו מסתמא ודאי שרי לה מ\"מ אכתי מה יענה לרמאה ברמאותיה כיון שאין התרה מועלת כלום דליכא למימר דאיהי טעי בהכי וסבורה היא דהנשבע לתועלת חבירו מתירין לה שלא בפניו ואדעתה דהכי נדרה מעיקרא וחכם ודאי שרי לה לפום מאי דס\"ד השתא דא\"צ לפרט את הנדר דהא ליתא דא\"כ היכי משני לר\"ג דאמר אפילו נשאת דמדירינן לה ברבים אכתי ניחוש דילמא איהי טעי בהכי וסבורה נדר שהודר ברבים יש לו הפרה דלאו כ\"ע דינא גמירי ור\"ג כיון דס\"ל דא\"צ לפרט את הנדר אזיל לגבי חכם ושרי לה אלא ודאי דלהא לא חיישינן וא\"נ דבשעה שקופצת ונשבעת מודעינן לה דינא הכי וא\"כ ה\"נ נימא לענין נשבע לתועלת חבירו ואהא תי' וי\"ל דבדיעבד אם הפר מופר כו' וכיון שכן איכא למיחש לרמאה ברמאותיה דאזיל לגבי חכם ואינו מודיע לו שנשבע לתועלת חבירו ושרי לי' ובדיעבד אם התירוהו מותר דהשתא לפום ס\"ד דמקשה דא\"צ לפרט את הנדר א\"צ שיפרט אם נדר ע\"ד רבים או לתועלת חבירו ודלא כמוהריב\"ל ז\"ל דלפי דעתו ז\"ל קשה דא\"כ מאי אהני התוס' בתי' דבדיעבד מופר אטו בשופטני עסקינן וכקו' מוהר\"ש יפה ז\"ל ומצאתי להריטב\"א ז\"ל בשיטת כ\"י כתב על תי' התוס' וז\"ל ואין תי' זה מספיק דאפי' הוי הכי מ\"מ ליכא למיחש להכי דחכם לא מזדקק לה ושמא אפשר לומר דכיון דאיהי ידעה דאם עשה כן בדיעבד מותר מרמי אותו חכם ויאמר לו שלא היה שם אדם בשעה שנדר עכ\"ל הנה מבואר כונתם כמ\"ש ודוק: שוב ראיתי בהר\"ן ז\"ל בנדרים דס\"ה ע\"א שכתב ליישב קושיית התוס' הלזו וז\"ל בסוף דבריו וההיא דגיטין לאו ראיה היא דנדר אלמנה מכיון שנדרה ליתומים מה תועלת יש לתינוקות באיסור פירותיהם ועוד דהכי קאמרי' דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ותחשוב להיות מותרת עכ\"ד והדבר תמוה דאם כן כי פרכינן לר\"ג דאמר אפי' נשאת נשאת ודאי מפר לה בעלה לאו דינא קאמר אלא היינו לומר דבעל נמי טעי בהכי וסבור הוא דהנשבע לתועלת חבירו יש לו התרה וא\"כ מאי משני דמדרינן לה ברבים אכתי ניחוש דילמא טעו בהכי וסבורים הם דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה ואדרבא בהא איכא למיטעי טפי דפלוגתא דתנאי היא משא\"כ בההיא דנשבע לתועלת חבירו מילתא פסיקתא היא לכ\"ע ואי נימא דתלמודא הכי קאמר דמדרינן לה ברבים ומודעינן לה דינא דנדר שהודר ברבים אין לו הפר' א\"כ קשה דל\"ל להדיר לה ברבים הוה להו לאודעי לה דינא דהנודר לתועלת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו וסגי בהכי ואולי נאמר דודאי תקנתא דמ��דעינן לה דינא לאו שפיר חזי משום דאכתי איכא למיחש דילמא בי דינא לא יהבי אדעתייהו בההיא שעתא לאודעי לה ותחשוב היא שהיא מותרת ואזיל לגבי חכם ושרי לה ומש\"ה פריך נשאת ודאי מפר לה בעל ואהא משני דמדירינן לה ברבים ולאו דמודיעי' לה דינא קאמר אלא משום דכיון דרואה היא דטרחי ביה דינא לאכנופי יו\"ד להדירה היא ודאי מיהב יהבה דעתה ואתי למישאל דלמה להו י' ויודעת היא דכי היכי דלא תיהוי לה הפרה הוא דעבדי הכי ובהכי יש ליישב לשון רש\"י ז\"ל שכתב ד\"ה ברבים וז\"ל נודרת בפני י' וקסבר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה אשר רבים היו תמהים על דבריו דמי הזקיקו לרש\"י ז\"ל לומר נודרת בפני עשרה מאחר דתלמודא השתא לשנויי לר\"ג קאי ור\"ג ס\"ל לקמן דמ\"ו דרבים היינו ג' ועיין בשער אפרים סי' שנתקשה בזה והניחו בצ\"ע: אכן לפי האמור י\"ל דרש\"י ז\"ל בשי' הר\"ן קאי ומשום הכי הוכרח לומר דמדרינן לה ברבים דקאמר תלמודא הכא אליבא דר\"ג ע\"כ בי' קאמר דכיון דטרחי בי דינא לאכנופי י' מידק דייקא וידעה שפיר דכי היכי דלא תיהוי לה הפר' הוא דעבדי הכי משא\"כ אי מדרינן בג' דהתם ודאי לא יהבא דעתה כלל ולא דייקא במילתא לידע טעמא דסבורה דג' משום ב\"ד הוא ולא משום דלא תהוי לה הפרה כנ\"ל נכון ודוק: ודע שהר\"ן ז\"ל שם כתב תי' התוס' ז\"ל דבדיעבד אם התירוהו מותר וסיים וז\"ל וה\"נ מוכח מדשרו ליה סנהדרין לצדקיהו ואי אפי' בדיעבד אסור היכי הוה שרי לצדקיהו לגלויי מילתא וכ\"ת אכתי ק' דנהי דבדיעבד שרי לכתחילה מיהא אסור והיכי שרו ליה סנהדרין לצדקיהו א\"ל דלדבר מצוה מתירין וצדקיה היה מצטער כו' ומ\"מ משמע דבדיעבד מותר דאי לא מה אהני ליה לצדקיהו מאי דשרו ליה עכ\"ד ויש לי לדקדק עליו דמשמע מדבריו דכל דלדבר מצוה מתירין בדיעבד מותר אפי' לדבר הרשות דאי בדיעבד אינו מותר אפי' לדבר מצוה לא היו מתירין והא בהא תליא וכיון שכן קשה דא\"כ משמע דע\"ד רבים דקי\"ל דלדבר מצוה מתירין מינה דבדיעבד אם התירוהו מותר וק' דא\"כ כי פרכינן בשמעתין לר\"ג נשאת ודאי מפר לה בעל היכי משנינן דמדרי' לה עד\"ר אכתי תי' דניחוש דילמא מפר לה בעל או שרי לה חכם ובדיעבד מותר דמהאי טעמא דבדיעבד שרי הוא דפרכינן מעיקרא נשאת ודאי מפר לה בעל ולהא ודאי הוה אפשר לישב דאע\"ג דבנודר ע\"ד רבים לדבר מצוה יש לו הפרה ומינה דבדיעבד מותר מ\"מ היכא דהוי נשבע לתועלת חברו ועד\"ר אלים טפי ואפי' לדבר מצוה אין מתירין ובדיעבד נמי אינו מותר והיינו דמשני שמדירינן לה ברבים אלא דאכתי קשה מהא דפרכינן לקמן לר\"ג דאמר א\"צ לפרט את הנדר ממתני' דהנושא נשים בעבירה מוקמינן לה במסקנא דמדרי' ליה עד\"ר אע\"ג דהתם ליכא טעמא דנשבע לתועלת חבירו דמה תועלת יש להם לב\"ד במה שמשביעין אותו והשתא כפי דעת הר\"ן ז\"ל מאי משני דמדרינן ליה עד\"ר אכתי ניחוש דלמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה ובדיעבד מיהא מותר ושוב ראיתי להר\"ב ש\"ך סי' רכ\"ח ס\"ק ס\"ט שתמה על מור\"ם ז\"ל שם שכתב משם י\"א דעד\"ר בדיעבד אם התירוהו מותר והיא סברת מהר\"י קולון ז\"ל שורש נ\"ב שכתב כן משם הר' אביגדור ז\"ל ומרן הב\"י ז\"ל כתב שכ\"כ הרשב\"א בתשו' משם ר\"ת יע\"ש ותמה עליו כמו שתמהתי אני ההדיוט דלר\"ת ז\"ל כיון דמאי דפריך בגמ' וליחוש דלמא אזיל גבי חכם היינו לענין דיעבד א\"כ מינה מוכח דבעד\"ר אין לו הפרה דאל\"כ מאי משני דמדירינן ליה עד\"ר וכתב עוד שדברי הר' אביגדור דחויים הם ואין לסמוך עליהם אפי' בשעת הדחק דכפי דבריו מאי משני בגמ' דמדרי' ליה עד\"ר אכתי ניחוש דילמא אזיל לגבי חכם וש��י ליה ובדיעבד מותר וחכם ודאי שרי ליה לכתחלה דהשתא לר\"נ קיימינן דס\"ל א\"צ לפרט את הנדר את\"ד ז\"ל יע\"ש ויש לתמו' עליו שהרי מדברי הר\"ן מוכח בהדיא כדעת הר' אביגדור ז\"ל ממה שהכריח הדבר דכיון דנשבע לתועלת חבירו לדבר מצוה מתירין מינה נשמע דבדיעבד מותר דהא בהא תליא וא\"כ מבואר דבעד\"ר כיון דקי\"ל דלדבר מצוה מתירין ה\"נ בדיעבד מותר וא\"כ מאי דק\"ל לדעת הר' אביגדור תיקשי ליה להר\"ן ז\"ל ונראה ליישב דודאי גבי נשבע לתועלת חבירו ס\"ל להר\"ן ז\"ל דהא בהא תלייא ומכיון דלדבר מצוה מתירין ע\"כ לומר דלדבר הרשות דעבד מותר אלא דלכתחלה הוא דאסרו וא\"כ כל לדבר מצוה לא אסרו רבנן ושרי לכתחלה אמנם אי אפי' בדיעבד אין התרתו התרה אלא מדעת חבירו כי הוי לדבר מצוה מאי אהני לן וכי משום דבר מצוה שרי לעבור על הנדר דהכא ליכא למימר דכיון דדבר מצוה הוא מסתמא ניחא ליה לחבירו שיתיר את נדרו דמאי אכפת ליה לחבירו במצוה דידי' כיון שגורם לו היזק בהתרתו מה שאין כן בנודר ע\"ד רבים דטעמא דאין לו התרה הוא משום דלא כל הפתחים שוים ולא כפתחו של זה פתחו של זה איכא למימר דודאי לדבר הרשות אף בדיעבד אינו מופר מטעמא דלאו כל הפתחים שוים אבל דבר מצוה דעת כולם מסכימים להתי' כיון שלא הגיע להם היזק בהתרתו ומהאי טעמא מתירין אפי' לכתחלה ולא תליא הא בהא ולעולם דס\"ל להר\"ן דע\"ד רבים אפילו בדיעבד אינו מופר אמנם לדעת הר' אביגדור ק' טובא דמאי משני בגמ' כמו שהקשה הרב ש\"ך ז\"ל: ונראה לי ליישב דבריו דס\"ל לר' אביגדור דמאי דפריך בגמ' וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם לאו היינו משום דבדיעבד מותר דלהא ודאי לא חיישינן דכיון דלכתחלה לא חיישי' דלמא שרי לה חכם דלאו בשופטני עסקינן ואי משום דאיכא למיחש דלמא מרמה לחכם ואומר שלא היה שם אדם בשעת השבועה ושלא היה לתועלת חבירו כמ\"ש משם הריטב\"א ז\"ל להא נמי ליכא למיחש דס\"ל להר' אביגדור דאפי' לר\"ן דאמר א\"צ לפרט את הנדר מ\"מ צריך לפרט אם נדר ע\"ד רבים או לתועלת חבירו כמ\"ש מוהריב\"ל ז\"ל וקו' ר\"ת דהקשה דמאי פריך וניחוש כו' כיון דהוי נשבע לתועלת היתומים י\"ל דס\"ל כתי' הר\"ן והרשב\"א ז\"ל משם אחרים דס\"ל דנדר אלמנה לא הוי לתועלת חבירו כההיא דצדקיהו דמכיון שנדרה ליתומים מה תועלת יש באיסור פירותיה ומשו\"ה פריך בגמ' וליחוש כו' ושרי לה לכתחלה ומשני דמדרינן ליה עד\"ר דהשתא כיון דלכתחלה אין מתירין אותו ליכא למיחש דלמא שרי לה חכם דלאו בשופטני עסקינן וא\"כ לר\"ן דס\"ל א\"צ לפרט את הנדר מ\"מ צריך לפרט נדר ע\"ד רבי' כמ\"ש כנ\"ל ליישב דבריו: האמנם מצאתי למרן ז\"ל שכתב בתשו' כ\"י בספר אבקת רוכל ס' קל\"ה שכ' דברים מנגדי' למ\"ש בתוך התשו' וז\"ל ומ\"ש שנמצא מחכמי קושטאנדינא שהתרת הנשבע לתועלת חבירו אין בה ממש אפי' דיעבד אע\"פ שזה דעת הראב\"ד והרשב\"א הלא ר\"ת חלוק בדבריו והרא\"ש והסמ\"ג והטור מסכימים לדבריו וכן דעת הריב\"ש ומש\"כ וה\"ה בנשבע עד\"ר שאין בהתרתו ממש אפילו בדיעבד מאחר שכתבו זו בתורת וה\"ה ונפל היסוד ונהרס הבנין כל שכן דבלאו הכי דין זה סתור מעצמו שהרי כ' מהרי\"ק משם הר' אביגדור דנדר עד\"ר בדיעבד אם התירוהו מותר ואע\"פ שכתב שזה שלא כדעת רוב הפוסקים משמע דלטעמיה אזיל דס\"ל כהראב\"ד דהנשבע לתועלת חבירו אפי' בדיעבד אינו מותר אבל כבר הוכחתי שדעת הפוסקים להתיר בדיעבד וכ\"ש בנשבע ע\"ד רבים ואל תשיבני משום דמייתינא לה במכ\"ש ולא סגי ליה לאתויי בה\"ה שהרי הרשב\"א ס\"ל כדעת הראב\"ד דהנשבע לתועלת חבירו אפילו בדיעבד אינו מות�� ואפ\"ה כתב בתשובה דבעד\"ר אם הדירוהו בדיעבד מותר עכ\"ל הזהב אשר מבואר מדבריו שלדעת ר\"ת והר\"ן ז\"ל דס\"ל דבנשבע לתועלת חבירו בדיעבד מותר ה\"ה וכ\"ש בעד\"ר ואפי' בדאיכא תרתי תועלת חבירו וע\"ד רבים כמעשה שהיה בנדון שלו אפ\"ה כתב דבדיעבד מותר לר\"ת וסייעתיה והוא מן התימה כמ\"ש וצ\"ע: כתב הר\"ב ש\"ך ז\"ל סי' רכ\"ח ס\"ק מ\"ג על מ\"ש מרן שם ודוקא שנדר ע\"ד חבירו בשביל שום טובה שעשה לו כו' והשבועה היתה לתועלת חבירו כתב וז\"ל לא ידענא מאי קאמר ואי אתא לאפוקי היכא דאין השבועה לתועלת חבירו אף בהטבה יכולים להתיר לסברא זו הא ליתא דבהרא\"ש והטור ושאר הפוסקים בשם ר\"ת משמע דאין חילוק אלא לעולם כל שהוא מקבל טובה ממנו אין להתיר וכן משמע בריב\"ש שם שכ' שי\"א דלתועלת חבירו אפילו שלא בהטבה אין להתיר אבל בהטבה אע\"ג דאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ\"ד דמתיר ואפשר כו' א\"ד יע\"ש ועפ\"ז יש לתמוה על מ\"ש מוהר\"א יצחקי ז\"ל בספר ז\"א חי\"ד סימן ט' על ראובן משרת שמעון שגרשו מביתו מחמת סיבה שכל מה שהיה מרויח היה מאבד את ממונו בתרבות אנשים חטאים ויהי כי ארכו לו הימים וירא ראובן כי כלתה אליו הרעה ויכנע לשמעון רבו ויחל את פני שמעון שיקריבהו ונתרצה שמעון בתנאי שישבע על דעתו שלא ילבש עוד בגד משי עד עשרה שנים ונשאל הרב אם יש לו התרה עפ\"י חכם שלא מדעת רבו וכתב הרב דהיה מקום להסתפק משום הא דאמרי' בנדרים המודר הנאה מחבירו כו' אמנם הם המדברים דמעולם לא אמרו אלא דוקא בשנדר ע\"ד חבירו בשביל טובה שקבל ממנו כו' ועוד צריך תנאי אחר שתהיה השבועה להנאתו ולטובתו של המשביע כההיא דנ\"נ ויתרו כו' עד אמור מעתה דהדברים ברורים דהגם כי נשבע ראובן הנז' על דעת שמעון רבו אין שום הנאה מגעת לו לרבו כדי שנאמר שאין מתירין אלא בפניו או מדעתו ורצונו כו' את\"ד יע\"ש ויש לתמוה עליו איך אשתמיט מיניה דברי הש\"ך הללו שכתב דכל שקבל טובה ממנו מחמת השבועה אע\"ג דאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ\"ד דמתיר וא\"כ הכא נמי כיון שקבל ראובן טובה ממנו מחמת השבועה שהביאו אל ביתו אע\"ג דאין כאן תועלת לשמעון אפי\"ה לכ\"ע אין מתירין אלא מדעתו: האמנם אנכי הרואה שדברי הש\"ך אחר התבוננות הם תמוהים וזה ממה שהרא\"ש והרשב\"א בחידושיו הק' קו' התוס' דידן דמאי פריך וליחוש כו' ותי' משם ר\"ת כתי' התוס' וה\"ד לכתחלה וכתב עוד הרשב\"א ז\"ל דיש מי שתי' דלא אמרו אלא בנשבע להנאתו אבל בנודר' ליתומים מה הנאה יש ליתומים באיסור פירותיה וכן כתב הר\"ן כמ\"ש לעיל עי\"ש הנה מבואר בהדיא דאפי' בנודרת ליתומים דהו\"ל קבל טובה מחמת השבועה שאלמלא היתה נשבעת לא היתה גובה כתובתה דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומי' אלא בשבועה אפי' הכי ס\"ל ליש מי שתי' דכיון דאין ליתומים הנאה באיסור פירותיה יכולה להתיר שלא מדעתם ואם כן איך כתב דכל שקבל טובה ממנו אע\"ג דאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ\"ד דמתי' ואף לר\"ת ושאר רבוותא שתי' קו' זו באופן אחר לאו משום דס\"ל דבקבלת טובה ממנו גרידא מהני אלא משום דמ\"מ יש להם הנאה ליתומים שאם היא רוצה להתיר נדרה צריכה להתרפס ברצוי כסף ליתומים כמ\"ש מוהרימ\"ט ח\"א סי' קי\"ח וא\"כ משום דמכ\"מ בשעה שנשבעת הא מיהא היתה לתועלת היתומים אבל כל שאין לו הנאה למשביע כלל אפי' קבל טובה ממנו לכ\"ע מהני וליכא למימר דנודרת ליתומים לא חשיבא קבל טובה ממנו כיון שהיא גובה כתובתה בעל כרחן ע\"י הנדר דהא ליתא דאם כן ל\"ל לר\"ת לתרץ דההיא דפריך וליחוש כו' איירי לענין דיעבד ולמילף מינה דבדיעבד מיהא מותר ות\"ל משום דלדעתו הא דהנשבע לתועלת חבירו אין מתירין אלא מדעתו היינו דוקא בקבל טובה ממנו כמ\"ש הרא\"ש והרשב\"א ז\"ל משמו סמוך ונראה וכן ראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל חלק הנזכר סי' א' שכתב על ראובן שנתחייב לשמעון סך ממון לזמן ידוע ואסר על עצמו בשר ויין אם לא יפרענו עד אותו זמן וכתב הרב ז\"ל שיש לו רפואה שישאל על נדרו ואע\"ג דתני' המודר הנאה מחבירו כו' וכ\"ש היכא שקבל טובה ממנו כמו בנ\"ד שהלוהו בשעת דוחקו כו' נ\"ד לא דמיא למשה ולא לצדקיהו לפי דהכא אין שום תועלת לחבירו בקיומא של נדר זה כו' יע\"ש הנה מבואר מדבריו דכל שאין תועלת לחבירו בשבועתו אע\"ג דקבל טובה ממנו לכ\"ע מתירין אותו הפך מ\"ש הש\"ך ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה וצ\"ע: כתב מוהרד\"ך ז\"ל בית י\"ז חדר י' דלדעת הסוברים דהנשבע לתועלת חבירו בדיעבד מותר היכא דהוי דבר מצוה מתירין אפי' לכתחלה יע\"ש ומוהר\"ש טאייטצק ז\"ל בס' שארית יאודה דנ\"ג תמה עליו דהרא\"ש הוא מהסוברים דבדיעבד מותר כו' כתב בתשובה כו' יע\"ש ולק\"מ עיין במוהרא\"ש סי' קע\"ד ובספר כהונת עולם סי' ד' אך לדידי ק\"ל מדברי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו שכתב בשמעתין משם ר\"ת ליישב ההיא דגבעונים דיליף מינה ר\"י דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה דדלמא התם היינו טעמא משום דהוי נשבע לתועלת חבירו ותי' משם ר\"ת דלא אמרו אין מתירין אלא בקבל טובה ממנו כו' יע\"ש והשתא לדעת הרד\"ך ז\"ל הי\"ל לר\"ת לתרץ ולומר דהתם שאני דהוי לדבר מצוה דכתיב לא תחיה כל נשמה כמ\"ש שם סמוך ונראה שהרי דעת ר\"ת דבדיעבד מותר אלא משמע דלא תליא הא בהא כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שלז) </b> והדבר תמוה כו' אכתי ניחוש דילמא טעו בהכי כו'. ואדרבה בהא איכא למיטעי טפי דפלוגתא דתנאי היא כו'. לענ\"ד אין כאן תימה ואין כאן אדרבה דכתב דבהא איכא למיטעי טפי משום דהיא פלוגתא ובנשבע לתועלת חבירו מלתא דפסיקתא היא דמ\"מ באמת שאני נדר שהודר ברבים דלמ\"ד שאין לו הפרה הא לא מהני לי' הפרה והויא ההפרה כמאן דליתא ואפילו בהסכמת הרבים שהיו שם בשעת הנדר כששמעו אח\"כ שהנדר הותר בב\"ד ג\"כ לא מהני משא\"כ בנודר לתועלת חבירו דאם התיר לו החכם וחבירו הסכים אחר כך בהתרת החכם הרי מהניא ההתרה למפרע דודאי מי שנשבע לתועלת חבירו או אלמנה שנדרה ליתומים אפילו אם אח\"כ יאמרו לה היתומים שאינם מקפידים אם תאכל היא את המין שנדרה ממנו ואפילו אם קבלה כתובתה דאפ\"ה אין האלמנה מותרת באותו המין עד שיתיר לה חכם מ\"מ הרי אי אזלה קודם לכן לחכם והתיר לה דאז אם היתומים מסכימים אח\"כ על היתרה הרי היא מותרת למפרע. וא\"כ לפ\"ז הרי דבנשבע לתועלת חבירו עכ\"פ התרת החכם מקרי התרה אלא דצריך נמי להתרתו הסכמת חבירו וא\"כ הא י\"ל דבהא איכא למיטעי ולומר דכיון דהתרה זו תועיל אח\"כ היא מועלת נמי עכשיו וכן האלמנה תחשוב ג\"כ להיות מותרת. אבל בנדר ברבים דאין לו התרה כלל וההיתר שלו הי' כלא הי' אפילו אח\"כ כשיסכימו הרבים שהיו בשעת הנדר א\"כ הרי ליכא למיטעי בי' כלל משום דטעות שייך רק בין היום ליומא אוחרא בפרט הדין. אבל לא בכולא מלתא לומר שההתרה שאינה כלום הויא התרה ובפרט דתטעה כן משום דאינו תועלת להיתומים כו'. ודע דלכאורה יש להעיר מזה במ\"א והוא בשלהי נדרים באומרת נטולה אני מן היהודים דאמרינן יפר חלקו כו' משום די\"ל דעיני' נתנה באחר ע\"ש. ולפ\"ז קשה דאיך ניחוש לזה והא גם לאותו אחר היא אסורה מכח נדרה ואי דשמא אזלה לגבי חכם כו' הא בכה\"ג לא מהני התרה. דמכח נדרה זה גרשה בעלה ונתן לה כתובה והשתא דמורדת היא מתשמיש שוב אין לה כתובה ודמיא לאלמנה הנודרת ליתומים וכנ\"ל. אע\"כ דחיישינן שהיא תחשוב שתהא מותרת וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל ואע\"ג דיש לחלק בין הפרקים דלא דמי כ\"כ לאלמנה הנ\"ל. מ\"מ יקשה דכיון דבאמת הדין הוא כמשנה ראשונה דמדנדרה עכ\"ר דתשמיש קשה לה. א\"כ אמאי למשנה אחרונה אמרינן דיפר חלקו כו' מחשש דשמא עיניה נתנה באחר והרי אפשר להדירה עד\"ר כמו באלמנה הנ\"ל. ואין לומר בזה דא\"א להדירה עד\"ר משום דאין נדר חל על נדר. דז\"א משום דמ\"מ הא אפשר לב\"ד להתיר נדרה בתחלה ולהדירה אח\"כ עד\"ר שהרי גם בהאלמנה דסוגיין צ\"ל כן דאל\"כ מאי מהני הדרת ב\"ד להאלמנה הרי קודם שיבואו להדירה תדור מעצמה ליאסר מעכשיו בכל מין שידירוה בב\"ד ושוב אין הנדר עד\"ר שבב\"ד חל על נדרה וקצרתי כאן. ועיין מ\"ש לעיל על הגליון (באות ש\"ז) בד\"ה תמהני ובתשובה הארכתי בסוגיא זו הרבה ואכמ\"ל:<br><b> אמנם </b> בפשיטות י\"ל דא\"א כאן להדירה עד\"ר משום דנהי דעכשיו התשמיש קשה לה ובדין היא תובעת גט וכתובה מ\"מ אמרינן דלמא מיתקנא אח\"כ וא\"כ למה לנו לאוסרה על כל העולם מלמיתב טן דו. ועוד י\"ל דלמ\"ש התוס' דגם אשה מוזהרת אמצוה דלשבת יצרה א\"כ אפי' אם נדירה בב\"ד בנדר עד\"ר נמי יש לו הפרה. אבל התירוץ הראשון שכתבו התוס' דמה תועלת יש ליתומים באיסור פירות כו' הוא קשה מאד למסבר משום דאין לך תועלת גדול מזה דכיון שהיא מחזרת אצל חכם להתיר לה נדרה א\"כ מזה נתברר תרתי האחת דודאי גבתה מכתובתה והשנית דגם א\"א לה לקיים נדרה וא\"כ כדי שלא תכשל בעון נדרה עכ\"ר תפייס היא את היתומים בממון כדי שיסכימו בהיתר נדרה וא\"כ הרי אין לך תועלת גדול מזה להיתומים והא ודאי אין לומר דסברתם בתי' קמא היינו דודאי ממונה חביב עלי' מגופה אלא דסוברת שמא יסתייע לה מלתא למיעבד נייחא גם לגופה ע\"י התרת חכם ולכן מהדרת היא אצל חכם להתיר נדרה אבל אי לא יתירו לה אז באמת תקיים נדרה ובזה אין תועלת כלל להיתומים דסברא כזו לא ניתן להאמר בכונת התוס' ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שנשבע כו' ולא עוד אלא אפי' כפתוהו על העמוד כו'.</b> כתב מרן שם אמר רבא כו' אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה כו' ופסק כאמימר דע שמתוך סוגיא זו שמעתי ישוב נכון מהחכם השלם יעקב יפה אשכנזי ה\"י ליישב מ\"ש התוס' פ\"ג דכריתות ד\"ה ד' חטאות כו' וז\"ל וא\"ת אמאי לא חשיב חמש כגון נשבע כו' וי\"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ומוקדשין דתני כו' מ\"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן ליתיה בשאלה אבל ליכא למימר כו' יע\"ש אשר בדברי התוס' הללו נתחבטו בו קמאי ובתראי דבפרק ג' דשבועות דף כ\"ד ע\"ב פרכינן התם לרבא דאמר דאיסור הבא מעצמו אמרי' כולל ממתני' דידן דתנן יש אוכל אכילה אחת כו' ואם איתא משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב ומשני כי קתני איסור הבא מאליו איסור הבא מעצמו לא קתני והרי הקדש בבכור דקדושתו מרחם ואבע\"א כי קתני מידי דלית ליה שאלה מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ופרכינן והרי הקדש הא אוקימנא בבכור והשתא לפי דברי התוס' אמאי לא משני דהשתא מיהא אחר זריקה ליתא בשאלה אלא ודאי דהא לא חשיבא כיון דמ\"מ עיקר איסורו איתיה בשאלה וסוגיא דכריתות דמוקי לה בהקדש ממש ולא בבכור צ\"ל דס\"ל כאידך שינוייא דכי קתני קרבן קבוע או זדונו כרת ועיין בהרב ברכת הזבח שם ובהרב ח\"ה פ\"ג דשבועות יע\"ש ואולם לפי פסק רבינו והטור ז\"ל סי' רל\"�� דפסקו כאמימר הנה נכון דאיכא למימר שפי' דתלמודא התם משום הכי לא משני אשינוייא דמידי דאיתיה בשאלה לא קתני דהקדש השתא מיהא ליתא בשאלה כמ\"ש התוס' משום דתלמודא התם קאי לשנויי מימרא דרבא דקאמר אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים דפרכינן מהך מתניתין וא\"כ אליבא דרבא לא מצי לשנויי דהקדש דקתני היינו דהשתא מיהא אחר זריקה ליתיה בשאלה דא\"כ בשבועה נמי משכחת לה כה\"ג כגון שנשבע שלא אוכל כזית זה מחלב ותמרים דמכיון שאכל את הכזית ליתיה בשאלה השתא מיהא דומיא דהקדש שהרי רבא אית ליה דאכלה כולה אין נשאל עליה ומשום הכי הוצרכו לאוקמא בבכור אמנם לדידן דקי\"ל כאמימר דאפילו אכלה כולה נשאל עליה שפיר מצינן למימר דהקדש דקתני משום דהשתא מיהא אחר זריקה ליתיה בשאלה משא\"כ שבועה דלעולם איתיה בשאלה ותי' דתריצו התוס' בשמעתין היינו לפום הלכתא א\"ד ודפח\"ח. ודרך אגב ראיתי לעמוד אמ\"ש התוספות ז\"ל פ' השולח דל\"ה ע\"ב ד\"ה אבל נשאת שהקשו שם וז\"ל וא\"ת וידירנה שלא תאכל ככר זה אם נהנית מכתובתה ותאכל לאלתר בפנינו וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה כו' יע\"ש וקשה טובא דבעלמא מאי דקשיא להו אמימרא דר\"ה דקאמר אבל נשאת אין מדירין אותה דחיישינן דלמא מיפר לה בעל שפיר קשיא להו דתאכל לאלתר בפנינו דכיון דבעל מיגז גייז לא מצי מיפר הנדר שעברה כמ\"ש רבינו פי\"ב מהלכות נדרים דין ט' אכן מאי דקשיא להו אמאי דפריך וליחוש דילמא אזלה לגבי חכם קשה טובא דכיון דקי\"ל כאמימר אפילו תאכל לאלתר בפנינו אכתי איכא למיחש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה וכן ראיתי בחדושי הר\"ן לגיטין שם שכתב וז\"ל וא\"ת ונביא לאלתר ממין שאסרה ותאכלם בפנינו בשלמא גבי חכם לא אפשר למעבד הכי דהא קי\"ל אכלה כולה נשאל עליה לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו אבל גבי בעל כו' יע\"ש ולומר דס\"ל להתוס' ז\"ל דלא קימ\"ל כאמימר הפך דעת כל הפוסקים זה ודאי ממה שלא ניתן ליאמר דהא קי\"ל הלכה כבתראי מאביי ואילך ואמימר בתראה הוא ועיין בס' בית יעקב סימן ק\"י שכתב דרבינו ז\"ל פסק דלא כאמימ' ממה שפסק פי\"ב מה' נדרים ולא דק כלל ואשתמיט מיניה לשון זה שכתב רבינו וההיא דנדרים שאני משום דבעל מיגז גייז כמ\"ש ומה שהכריח עוד ממ\"ש רבינו פ\"ג מהלכ' נזירות דין יו\"ד מי שנדר ב' נזירות כו' אפילו גילח שערו ואח\"כ נשאל עליה עלתה לו ראשונה בשניה שהרי אין השניה חלה אלא אחר הראשונה וכיון שהתיר את הראשונה כאילו אינה מעיקרא ושם בפ\"ג דשבועות פרכינן לרבא דאמר דבעינן שיעור כזית מברייתא זו דקתני מי שנדר ב' נזירות כו' ומשני בשלא גילח ופריך והתניא אפילו גילח אמר רב אשי נזירות קא רמית מי גרם לב' שתחול ראשונה כו' וא\"כ מאחר שרבינו ז\"ל הביא טעמא דר\"א דאיתמר לשנויי מלתא דרבא מוכרח דס\"ל כוותיה דלאמימר לא צרכינן לה\"ט את\"ד יע\"ש גם בזה לא צדק שהרי טעמא דאמימר דאמר אפילו אכל' כולה נשאל עלי' הוא משום דאי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקו' וא\"כ היכא דלא מחסר' מידי אפילו אמימר מודה דאינו נשאל עליה וא\"כ גבי ההוא דמי שנדר ב' נזירות כיון דלא מחסר' מידי אפי' לאמימר לא מצי למישאל עליה אי לאו משום טעמא דמי גרם לב' כו' אלא דלפום ס\"ד דמקשה הוה בעי למימר מכח ברייתא זו דאפילו היכא דלא מחסרה מידי איתיה בשאלה ואה\"נ דקשה מינה לאמימר ג\"כ וזה פשוט: ואיך שהיה כדאתאן עלה לדברי התוס' יש בהן מן הקושי כי ע\"כ היה נ\"ל לומר דס\"ל להתוספות ז\"ל דהא דאמימר דאמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה היינו דוקא שיהא פטור מדיני אדם לקרבן ומלקות אבל עונש בידי שמים מיהא איכא מכיון שעבר על השבועה קודם שנשאל עליה ונתכוון לדבר איסור ובהכי היה מקום ליישב מה שהקשה מרן הב\"י בא\"ח סימן תרי\"ט אמ\"ש הטור שם משם ר\"ת וז\"ל והוקשה לר\"ת מה מועיל להתי' על מה שעברו כבר והנהיג לומר מי\"ה זה עד י\"ה הבא עלינו כו' וכתב מרן שם וז\"ל דברי רבינו סתומים דהיכי קאמר שהוק' לר\"ת מה מועיל להתיר על מה שעברו כבר דהא ודאי התרה מועילה לנדרים שעברו כבר כדאיתא פ' ג' דשבועות כו' יע\"ש ולפי האמור דברי ר\"ת ז\"ל נכונים דשפיר ק\"ל דמה מועיל התרה על מה שעבר דאי לענין עונשי שמים אינה מועלת התרה ולענין קרבן ומלקות מאי נ\"מ בזה\"ז האמנם ממ\"ש הרמב\"ן בתשובה הביאה מרן הב\"י סימן רכ\"ח על מי שנדר שאם לא יפרענו חמיו קודם הפסח שלא יהיה חג עצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ונתחרט אח\"כ וכתב שיש לחוש שמא לא מיקרי חל הנדר עד שיגיע עצרת שהיא זמן איסורו ולא יתירו לו עד אחר עצרת וכת' מרן ז\"ל ותמיה מילתא דכיון דמשום חששא הוא דאמר הכי איכא למיחש דלמא משהגיע פסח מקרי חל הנדר וטפי עדיף למשרי ליה בההיא שעתא מלהמתין עד העצרת שיעבור על נדרו כו' ושמא י\"ל דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו אפילו לא שרו ליה עד שהגיע זמן איסורו לא הוי עובר על נדרו וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בתשו' שיש להשיאו עצה שיתאחר עד שבועות משום שלום בית וכשיתירו לו נדרו לא ישאר עליו עונש הנדר לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו יע\"ש הנה מבוא' דס\"ל דהיכא דעבר על נדרו ונשאל אין בו שום עון אשר חטא וכ\"כ מרן החבי\"ב ז\"ל שם משם מוהר\"א מוטל ע\"ש ושוב אחר החיפוש מצאתי להר\"ב שער אפרים ז\"ל סימן ע\"ב שנתקשה בדברי התוס' ז\"ל הללו כמ\"ש וכתב ליישב דבריהם דס\"ל להתוס' דהא דאמימר היינו דוקא היכא דמחוסר קרבן או מלקות כגון מזיד והתרו ביה אבל כשאין עליו קרבן או מלקות כגון מזיד ולא התרו ביה כיון דלא מחסרא מידי אין מועיל שום שאלה ומש\"ה קשיא להו שפיר דידירוה על ככר זה כיון דאין בו מלקות וכתב עוד שכן יש להוכיח מסוגיא דשבועות יע\"ש ודברי' של טעם הן וע\"פ דבריו יש ליישב מאי דק' לי בדברי התוספות דאמאי הוצרכו להקשות קו' באופן זה שידירנה שלא תאכל ככר זה ואמאי לא ק\"ל בפשיטות שתאכל לאלתר בפנינו ממין שאסרה עליה וכמו שהקשה הר\"ן ז\"ל וכן נקטו קו' הרשב\"א והריטב\"א בחידושיו אכן לפי דבריו יש ליישב מה דמהא לא ק\"ל דכיון דאכתי באיסורא קאי שאסורה לאכול ממין זה כל ימיה איתיה שפיר בשאלה דהוי ממש בשייר כזית דמיגו דמהני שאלה אכזית בתרא מהני נמי אכזית קמא ואפילו רבא מודה בהכי ולהכי ק\"ל שידירוה שלא תאכל ככר זה דאז לא מהני שאלה כיון שאינו מחוסר מלקו' כמ\"ש הרב ז\"ל:<br><b> האמנם </b> ראיתי להרא\"ש ז\"ל פ\"ג דשבועות שכתב וז\"ל אמימ' אמר אכלה כולה נשאל עליה כו' אי במזיד מחוס' מלקות ואפילו אם לא התרו בו למלקות מיהא עונש מלקות איכא יע\"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה ולפחות הי\"ל להרב ז\"ל להזכירו על דל שפתיו ולומר שהרא\"ש ז\"ל חולק בזה ובר מן דין אכתי תקשי ליה קושיא זאת להרא\"ש ז\"ל דבפ' השולח הק' כקו' התוספו' שם וז\"ל וא\"ת ידירוה שלא תאכל ככר זה אם גבתה כתובת' ותאכל בפנינו ותי' כתי' התוס' יע\"ש והן אמת דלהרא\"ש ז\"ל לא קשיא דאיכא למימ' דקו' הרא\"ש היא על ר\"ה דקאמר אבל נשאת אין מדירין דחיישינן דילמא מיפר לה בעל ואהא ק\"ל שפיר דידירוה שלא תאכל ככר זה בפנינו דכיון דבעל מיגז גייז ��א מהני התרה על מה שעברה אמנם מהא דפריך וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ה\"נ דלא ק\"ל להרא\"ש ז\"ל מכיון דקי\"ל כאמימ' ואפילו בלא התרו בו למלקות כמ\"ש הוא ז\"ל אלא דכפי זה קשה דאי כל עיקר קו' הרא\"ש ז\"ל היא דוקא אמימרא דר\"ה אמאי הוצרך להקשות קושי' באופן שידירוה שלא תאכל ככר זה ותקשי ליה בפשיטות בנודרת מאותו המין דמיירי מתני' שתאכל מאותו המין בפנינו דבהא ודאי לא מהני הפרת הבעל על מה שעברה שוב ראיתי דחילוק זה שכתב הר\"ב שער אפרים היא מוצאת לחד מן קמיא הוא הראב\"ד ז\"ל בספר תמים דעים סימן רל\"ז שכתב וז\"ל נשבע על ככר ואכלה כולה במזיד ולא התרו בו אינו נשאל עליה לפי שאין זה מחוסר לא מלקות ולא קרבן הילכך אית עליה עונש שבועה ולית לה תקנתא בשאלה עכ\"ד והר\"ב כנה\"ג ז\"ל סי' רל\"ח בהגהת הטור הביא דבריו בלי חולק כאילו היא הלכה פסוק' והוא תימא איך אישתמיט מיניה דברי הרא\"ש שכתבנו ומ\"מ לא נפלאת היא ליחס סברת הראב\"ד ז\"ל להתוס' גם דברי ר\"ת ז\"ל שנתקשה בהם מרן הב\"י בא\"ח סימן הנז' יש ליישב ולומר דאיהו נמי קאי בשיטת הראב\"ד ז\"ל הלזו ומש\"ה הוקשה לו שפיר דמה מועיל התרה על מה שעברו כבר וכמובן ודוק ועוד נ\"ל ליישב דברי התוס' ז\"ל דס\"ל דהא דאמרינן אכלה כולה נשאל עליה ואין בו עון אשר חטא היינו דוקא בנדרים הניתרים ע\"י פתח דמשוי ליה הנדר טעות כאילו אינו אבל בנדר הניתר ע\"י חרטה וכ\"ש בחרטה דהשתא אז ודאי לא חשיב הנדר כאילו אינו ודוגמא לדבר נמצאת חילוק זה לראשונים ג\"כ בהא דקי\"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו דלא אמרינן הכי אלא דוקא בנדר הניתר ע\"י פתח דמשוי ליה לנדר כאלו אינו אבל בנדר הניתר ע\"י חרטה לא וא\"כ אף אנו נאמר כן דלהא מלתא דאכלה כולה נשאל עליה לא מהני בנדר הניתר ע\"י חרטה וכ\"ש היות חרטה דהשתא דגריעא טפי ומש\"ה ק\"ל שפיר להתו' ז\"ל דמאי פריך ליחוש דלמא אזלא לגבי חכם דההיא ודאי מה שיש בו היתר על ידי חכם בחרטה דהשתא היא כמ\"ש הרשב\"א בתשובה המיוחסות סי' רנ\"א ובתשו' סי' תנ\"א דכל נדר שנדר שלא מחמ' עצמו אלא מחמ' קנס קיל משאר נדרי' וניתר ע\"י חרטה דהשתא והביא ראיה מהא דפרק השולח דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם אע\"ג דליכא חרטה דמעיקרא דאי לא אסרה פירות לא גבו לה יע\"ש ומש\"ה ק\"ל שפיר כנ\"ל נכון ועיין בתשובת מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' א' ועיין בס' חות יאיר סי' ק\"ל שהקשה בדין זה דאמימ' דבזה\"ז דאין בו מלקו' ולא קרבן למה הביאו הפוסקי' דין זה מאחר שאינו מחוסר כלום ואשתמיט מיניה דברי הרא\"ש שכתבנו ועיין עוד שם בסי' קכ\"ט מה שהק' עוד דלמאי דקי\"ל כאמימר היכי משכחת לה מלקות בעובר על נדרו ושבועתו וכתב דכעין זה הק' התוס' פ' השולח דף ל\"ג דנזיר שאמרו לו אל תשתה אמאי חייב מלקות הא הוה ליה התראת ס' שמא ישאל על נזירתו ותי' שם דלא מקרי כה\"ג התראת ספק והרב ח\"ה ז\"ל הקשה שם דאכתי היכן מצינו נזיר לוקה דודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה ותי' הרב הנז' דודאי כשיודעים שעבר על נזירותו במתכוין החכם לא יהיה נשאל על נדרו יע\"ש ואשתמיט מיניה סוגיא דפ\"ב דנדרים ד\"ך דגרסינן התם מי שעבר על נזירותו אין נזקקין עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר ועיין בהר\"ן ובפוסקים ודבריו צ\"ע:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> ליישב קושית המהרש\"א ובה\"ז הנה דברי הבה\"ז והמהרש\"א מוכרחים בתוס' חולין קי\"ז ד\"ה אמר ודוק היטב ושם ע\"כ כמ\"ש המהרש\"א:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שלח) </b> אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עלי' כו' ופסק כאמימר כו'. נסתפקתי באומר שבועה שאוכל היום ככר זה ועבר היום ולא אכלו אי נשאל על שבועתו למאי דקיי\"ל כאמימר דאכלו כולו נשאלין עליו. הכא מאי. מי אמרינן מה לי אכלו כולו מה לי עבר היום כולו. דכיון דאיכא חיוב קרבן נשאל על שבועתו או דילמא דוקא בהאי דרבא ואמימר דהתם דמשכחת לה שיור בה דאז אפילו רבא מודה דמיגו דמהני שאלה אכזית בתרא מהני נמי אכזית קמא התם הוא דפליג אמימר וס\"ל דגם לענין חיוב קרבן מהני נמי שאלה דזה נמי חשיב שיור כמו אם היה נשאר מככר זה כזית. משא\"כ בנ\"ד בנשבע שיאכל היום ככר זה דהכא לא משכחת לה שיור דתימא מיגו דמהני שאלה אשיור מהני נמי אמאי שעבר כבר שהרי צריך שיהיה שהות ביום כדי שיאכל את כל הככר שנשבע עליו שיאכלהו היום וא\"כ י\"ל דבעבר כל היום. תו א\"א לי' למיתשל עלי' כיון דבשבועה זו לא שייך שיור כלל וגם בל\"ז ס\"ל להרמב\"ם ז\"ל לחלק בין איסור לזמן והיינו דאע\"ג דבנשבע שלא יאכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים חייב שתים על תאנים משום כולל מ\"מ בנשבע שלא יאכל דבר זה היום ואח\"כ נשבע שלא יאכלנו היום ומחר אינו חייב שתים על האכילה דהיום. עיין ברמב\"ם פ\"ד מהלכות שבועות הלכה י' ובראב\"ד שם]:<br><b> והנה </b> אע\"ג דבפשיטות נראה כסברא הראשונה דגם בכה\"ג נשאל עלי' כיון דה\"ז חייב קרבן והוי שיור. מ\"מ נראה לכאורה דהרמב\"ם ז\"ל גופי' ס\"ל לחלק בזה והוא ממ\"ש בפ\"ה הלכה ח' מהלכות שבועות דמי שנשבע שיאכל פחות מכזית נבילה חייב בשבועת ביטוי ע\"ש ודין זה תמוה הוא כמו שהקשה לי הרב ר' פנחס הורוויץ ז\"ל שהרי אי אפשר לחייבו על זה בקרבן כיון דאינו שב מידיעתו (אמר נ\"ה לע\"ד י\"ל דהוי שפיר שב מידיעתו דאי נזכר השבועה הוי אכיל, כיון דהוי רק ח\"ש כדמוכח מגמרא יומא דף פ' באוכל חלב בזמה\"ז וכו' דפריך הש\"ס והא לא שב מידיעתו ופי' דאם ידע הוי אכיל כיון דהוי רק ח\"ש משמע דח\"ש לא חמיר לאינשי עיי\"ש. אבל בגוף הדבר איך ס\"ל להרמב\"ם אם בעינן שב מידיעתו כר\"ש או לא. אני נבוך דהכ\"מ פ\"ג ממעשה הקרבנות הלכה ד' הכריע דהרמב\"ם ס\"ל כת\"ק דר\"ש עיי\"ש והרמב\"ם פ\"ג משבועות הלכה י\"א פסק בפירוש כר\"ש עיי\"ש ועיין בלח\"מ פ\"ב מהלכות שגגות הלכה ב' ובמל\"מ פ\"ג מהלכות שגגות הלכה ז' ועדיין הדבר צריך תלמוד. ע\"כ הג\"ה) דמאי הוה אם היה בא לשאול לב\"ד הרי אין אומרים לו שיעבור ויאכל חצי שיעור האסור לו מה\"ת כדי לקיים שבועתו ועיין מ\"ש הש\"ך ביו\"ד סי' רל\"ט ס\"ק כ'. אע\"כ צ\"ל דמש\"ה מקרי שב מידיעתו משום דאלו ידע הי' נשאל על שבועתו ועכשיו שלא נשאל חייב קרבן א\"כ הרי מוכח מזה דבנ\"ד כיון דעבר היום ולא אכל הככר תו לא מצי למיתשל אפילו לאמימר דאל\"כ הא אכתי הקושיא הנ\"ל במקומה עומדת דאמאי חייב קרבן והרי אינו שב מידיעתו וכנ\"ל ואי משום דאי הוה ידע הי' נשאל על שבועתו הרי גם עכשיו יכול למתשיל אי נימא דקרב הוי שיור אע\"כ דבכה\"ג גם אמימר מודה דאינו נשאל. ואולם למ\"ש הגאון המחבר אח\"כ בדף הסמוך בד\"ה ועוד נ\"ל כו' דבניתר בחרטה אפילו אמימר מודה דאינו נשאל. לפ\"ז י\"ל בהאי דין דהרמב\"ם בנשבע שיאכל חצי שיעור נבילה דאמרינן בזה דמקרי שב מידיעתו משום דאלו ידע הי' נשאל עלי' וכנ\"ל היינו עכ\"ר ע\"י חרטה שהרי ידע דנבילה אסורה ואפ\"ה נשבע שיאכל וא\"כ הא עכשיו שעבר היום ולא אכלו תו לא מהני שאלה גם לאמימר ומש\"ה חייב בקרבן משום דשב מידיעתו מקרי דאלו הוה ידע קודם שעבר היום הי' נשאל על שבועתו. גם י\"ל בדרך פלפול דאין ראי' מהך דין דנשבע שיאכל חצי שיעור נבילה הנ\"ל. דלהרמב\"ם לא מהני בנ\"ד שאלה ליום המחרת אפילו למאי דקיי\"ל כאמימר והיינו דניהו נמי דמקרי שב מידיעתו משום דאלו ידע אמש הי' מתשיל על שבועתו קודם שעבר היום שעליו נשבע שיאכל בו חצי שיעור נבילה ומש\"ה חייב קרבן מ\"מ אינו בשאלה היום כיון דזה שאתה מחייבו קרבן הוא רק משום שאתמול הי' בידו למתשיל עלה ולולא השאלה דאתמול הי' פטור מקרבן משום דלא הוי שב מידיעתו ואיסורא דעבד אינו מתקן ע\"י השאלה של היום (שהרי אפילו במזיד ולא התרו בו לא שייך שאלה כמ\"ש הד\"מ ביו\"ד סי' רל\"ח ועיין מ\"ש שם על הגליון מדברי הרא\"ש ומ\"מ בשוגג אפילו להרא\"ש לא שייך שאלה וה\"נ הרי שוגג הוא במאי דלא אתשיל אתמול) וא\"כ אי פטרית לי' מקרבן מטעם דלא הי' שב מידיעתו תו אינו יכול למתשיל לאחר שעבר היום אפילו לאמימר וכיון דאתמול הוה בשאלה והו\"ל שב מידיעתו. א\"כ הא אי אפשר למפטרי' מקרבן ומ\"מ אינו בשאלה היום אע\"ג דחייב קרבן כיון דכל חיובו אינו אלא משום שאלה דוק ותשכח משא\"כ בעלמא כיון דחיובו בקרבן הוא משום שלא קיים שבועתו כפי שנשבע א\"כ שפיר י\"ל דגם לאחר הזמן מהני נמי שאלה כיון דחיוב קרבן עליו משום שלא קיים השבועה שנשבע עלי' והבן זה אעפ\"י שיש להתעקש בחילוקא דנא:<br><b> (שלט) </b> וא\"ת ונביא לאלתר ממין שאסרה ותאכל בפנינו כו' דהא קיי\"ל אכלה כולה נשאל עלי' לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו אבל גבי בעל כו'. זה תמוה דמאי בעי הר\"ן בזה דקאמר דהא קיי\"ל אכלה כולה כו' דהיינו דהלכה כאמימר לגבי דרבא והא באמת אפילו לרבא דס\"ל דאם אכלה כולה אין נשאלין היינו דוקא בשלא נשתייר כלום מן הככר שנדר עליו אבל קושיית הר\"ן היא שיביאו לה מן המין שאסרה (דהיינו המין שירצו היתומים ותהא נודרת עליו כדתנן במתניתין) וא\"כ הא מין זה הרי נשאר בעולם הרבה גם לאחר שאכלה ממנו בפנינו וא\"כ הא גם לרבא נשאלין על אותו המין וממילא מהני שאלת חכם דעוקר הנדר נמי למה שכבר אכלה ודו\"ק:<br><b> (שמ) </b> דקשה לי בדברי התוס' דאמאי הוצרכו להקשות קו' באופן זה שידירנה שלא תאכל ככר זה כו'. וכמו שהקשה הר\"ן ז\"ל כו'. אין לקושיא זו טעם וריח במחכ\"ת דכיון דאמרינן דבנשאת אין מדירין אותה הוצרכו התוס' להקשות בלשון הזה שכתבו וידירנה שלא תאכל ככר זה כו' דבאופן זה סגי ולמה נדירנה חנם על מין כיון דהבעל בודאי יפר לה והפרתו מהני למה שלא עברה ואכלה עדיין וכיון דאינה גובה כתובתה אלא בשביל הנדר שאין הבעל יכול להפר לה דהיינו מה שכבר אכלה א\"כ סגי שתשבע על ככר אחד ותאכלנו בפנינו והתוס' מסיימים שם בסתם וז\"ל וכן קשה בסמוך ע\"כ ושמה לא פירשו דהיינו שידירנה על ככר וא\"כ מאי קשיא לי' לרבינו המחבר ז\"ל דהא על האי דקשה להתוס' על פירכת הש\"ס דפריך שם וליחוש כו' הרי באמת קושייתם כמו שהקשה הר\"ן ז\"ל והיינו דתאכל בפנינו ממין שאסרה עלי' וע\"ש. ואני תמה על זה שהעלים המחבר עינו ממה שציינו התוס' דבריהם על התיבות אין מתירין אותה כו' וע\"ש ואדרבה על הר\"ן ז\"ל קשה שלא דקדק בלשונו בזה במה שכתב שתאכל בפנינו ממין שאסרה עלי' הא קיימינן בנשאת שאין מדירין אותה כלל ועכ\"ר דקושייתו היא שנדירנה וא\"כ הרי סגי בככר אחד דהא על מה שלא תאכל בפנינו ודאי יפר לה הבעל שהרי מש\"ה אמרינן דאין מדירין אותה ועיין מ\"ש לעיל דף ב' סע\"ג על הגליון בד\"ה זה תמוה:<br><b> (שמא) </b> ולא ידעתי איך אשתמיט מיני' ולפחות הי\"ל להרב [שער אפרים] ז\"ל להזכירו על דל שפתיו ולומר שהרא\"ש ז\"ל חלוק בזה. גם מהגאון בעל דגול מרבבה סי' רל\"ח סעיף כ' נעלמו ג\"כ דברי הרא\"ש אלו שהרי כתב שם בפשיטות דהיכא שלא התרו בו והוא הי' מזיד דליכא בי' שאלה כלל וכתבתי שם על הגליון דהעלים עינו מדברי הרא\"ש אלו וגם הוספתי לתמוה עליו שם שהרי מרן המחבר בש\"ע הביא שם לעיל מני' בסי' ר\"ח סעיף ה' הא דתשובת הרשב\"ץ במי שנשבע שלא ישא אשה תוך ג' שנים. וכתב שם דאם משמעות לשונו הוא שלא יעשה נישואין עמה הו\"ל כנשבע על הככר שלא יאכלנו ואכלו דנשאל ומתירין לו. אבל אם משמעות לשונו הוא שלא תהי' אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהן קלות ראש בנדרים ע\"כ והרי הרשב\"ץ במזיד מיירי מדכתב דאם שלא תהי' אשתו נשבע קנסינן לי' עפ\"י מה דמבואר שם לעיל מני' בסעיף ב' דאפילו בנדר דאורייתא לא קנסינן לי' אלא כשעבר במזיד וא\"כ הא מוכח דאף במזיד ולא התרו בו יש שאלה הרי מבואר בהדיא בהרשב\"ץ דס\"ל ג\"כ כהרא\"ש ז\"ל ואני תמה על הגאון בעל כנה\"ג איך לא הזכיר דהרשב\"ץ חולק על הראב\"ד שהרי בהגהותיו על הטור ראה מ\"ש הב\"י בסי' ר\"ח בשם הרשב\"ץ וצ\"ע:<br><b> (שמב) </b> ותקשי לי' בפשיטות בנודרת מאותו המין כו' דבהא ודאי לא מהני הפרת הבעל על מה שעברה. כבר תמהתי על קושיא כזו שהקשה לעיל בדברי התוס' הנ\"ל וכתבתי שם שאין התחלה כלל לקושייתו ואדרבה דאלישנא דהר\"ן ז\"ל קשה שהרי קושיית הרא\"ש ז\"ל קאי אמאי דקאמר ר\"ה לא שנו אלא שלא נשאת אבל בנשאת אין מדירין אותה. והיינו דניהו נמי דמתניתין בשלא נשאת מיירי מדתנן שנודרת ליתומים כל מה שירצו דהיינו כל מין שיודעים שקשה עלי' שלא תאכלנו לעולם ובנשאת מאי מהני נדר כזה הא בודאי יפר לה הבעל אע\"כ דמיירי בשלא נשאת. מ\"מ הא אכתי גם בנשאת יש תקנה והיינו שידירנה על ככר זה ותאכלנו בפנינו. כ\"ה קושית הרא\"ש ז\"ל. ואם כן איך לינקט הרא\"ש ז\"ל קושייתו זו בלישנא דהר\"ן ז\"ל והיינו דתאכל מאותו המין בפנינו. הא מתניתין עכ\"ר לא מיירי בנשאת מדקתני כל מה שירצו היתומים וא\"כ אי לאכול בפנינו מאי נ\"מ ליתומים במין הא אפילו אם נדירנה שלא תאכל חרובין ותאכלן בפנינו הרי הוא שוה לכל מין הקשה עלי' שלא תאכלנו, אלא דהרא\"ש ז\"ל מקשה אנשאת והיינו דגם בנשאת איכא תקנתא שידירנה ותאכל בפנינו. וא\"כ איך שייך להקשות עליו אמאי לא נקט קושייתו בפשיטות שתאכל בפנינו ממין שאסרה עלי' הא עכשיו קיימינן בשנשאת ולא אסרה עלי' כלום דהא אמר ר\"ה דבנשאת אין מדירין אותה וכנ\"ל:<br><b> אמנם </b> ללישנא דהר\"ן ז\"ל צריך לדחוק דכוונתו להקשות על ר\"ה והיינו דניהו נמי דמלישנא דמתני' מוכח דבלא נשאת מיירי מ\"מ הא י\"ל דס\"ל לתנא דמתניתין דכל הנשים מדירין אותן אלא דבלא נשאת א\"צ שתאכל בפנינו ובנשאת צריכים דוקא שתאכל בפנינו והא דנקט במתניתין כל מה שירצו היתומים היינו משום דבלא נשאת כיון שיש ביד היתומים להחמיר עלי' בנדר הם מחמירים עלי' כפי מה שירצו. אבל התוס' והרא\"ש ז\"ל לא ניחא להו לדחוקי בהכי והקשו על ר\"ה בפשיטות דניהו דמתניתין מיירי בשלא נישאת מ\"מ הא גם בנשאת איכא תקנתא וכנ\"ל וזה פשוט וברור:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> המשביע עדי קנס כו'.</b> ודברי מרן הכ\"מ עיין מה שכתבתי פרק ה' מה' עבדים הלכה י\"ז עש\"ב:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> המשביע עדי קנס כו'.</b> ודברי מרן הכ\"מ עיין מה שכתבתי פרק ה' מה' עבדים הלכה י\"ז עש\"ב:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,84 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Oaths",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Oaths",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> אם אמר שבועה כו'.</b> ודברי מרן הכ\"מ עיין מ\"ש בזה באורך בה' איסורי ביאה פ' י\"ז הלכה א' בקונטרוס אחע\"א יע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> מתירין כו' ואומר אני נשבעתי על הנדר כו'.</b> הנה מפשטיות דברי רבינו ז\"ל נראה דדעתו לפסוק כמ\"ד דצריך לפרט הנדר וראיתי מקשים מאותה אגדה שאמרו פרק א\"נ דל\"ו ע\"ב א\"ל אבי השביעני לאמר א\"ל זיל אתשיל אשבועתך א\"ל אנא נמי אתשיל אדידך דכיון דשבועת יוסף היתה דלא מגלי הלשון הקודש א\"כ היכי קאמר אנא נמי אתשיל אדידך הא כיון דצריך לפרט את הנדר מכיון שפרט את הנדר עבר אשבועתו ומתרצי' דכיון דטעמא דקי\"ל דצריך לפרט את הנדר הוא משום דחיישינן דילמא אישתבע אדבר מצוה כההיא עובדא דהירושלמי דאישתבע דלא מרווחנא א\"כ היינו דקא\"ל יוסף לפרעה לפום שיטתיה דקאמר אתשיל אשבועתך אע\"ג דהוי לדבר מצוה וס\"ל דמתירין אפילו אשתבע לדבר מצוה א\"כ מעתה אין צריך לפרט את הנדר ואנא נמי אתשיל אדידך אלו דבריהם ולע\"ד היה נראה ליישב על פי מ\"ש רש\"י ז\"ל בפרק ר\"א דס\"ה מההיא דאמרי' התם במדין נדרת לך והתר נדרך במדין פרש\"י וז\"ל לך והתר בפני יתרו שאין מתירין לו לאדם אלא בפניו כו' וא\"ר ת\"ח מפר לעצמו עכ\"ל הנה דס\"ל רש\"י ז\"ל דמרע\"ה התיר את נדרו משום דת\"ח מיפר לעצמו וא\"כ ה\"נ איכא למימר גבי יוסף דאתשיל נמי אדידך דקאמר היינו ע\"י עצמו מאחר דבר חכים הוא הן אמת שדברי רש\"י ז\"ל הללו הן דברים שלא שמעתן אזן מעולם ובהדיא אמרינן בפרק אלו נדרים דפ\"א דבר אחר לא יחל דברו מכאן לחכם שאינו מיפר נדרי עצמו גם מ\"ש וא\"ר ת\"ח מיפר לעצמו לא ידעתי היכא כתיבא ואי כונתו ז\"ל למ\"ש בפ\"ק דנדרים ד\"ז אמר רב גידל אמר רב ת\"ח שנדר לעצמו מיפר לעצמו ההיא ודאי לא איתמר אלא דוקא גבי נדוי אבל גבי נדר הא ברייתא דקתני בהדיא דחכם אינו מתיר לעצמו וליכא למימר דס\"ל לרש\"י ז\"ל דלא שאני לן בין נדוי לנדר וההיא דרב גידל אמר רב פליגא אברייתא דרב תנא הוא ופליג דא\"כ מאי פריך התם פשיטא מ\"ד כו' והיכי פרכינן פשיטא במידי דפליגא אברייתא ואמימר' דרב ולזה נאמר שרש\"י ז\"ל לא גריס פשיטא אלא ה\"ג כי הא דמר זוטרא כו' וכמו שכן בא גירסא זו בהר\"ן ז\"ל שם יע\"ש מיהו אכתי קשה למר זוטרא חסידא דקאמר התם דמשמית נפשיה והדר שרי לנפשיה היכי עביד כרב ושביק תנא דברייתא ושוב ראיתי להתוס' ז\"ל פרק המוכר את הספינה דע\"ה ד\"ה ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי שהקשה וז\"ל ותימא אמאי אין הקב\"ה מיפר לעצמו דהא מסקינן במסכת חגיגה דנדרים כו' באפי נשבעתי וחוזרני אלמא שהוא מפר לעצמו ואההיא קשה דהיאך מפר לעצמו הא אמרינן פ' אלו נדרים כו' מכאן לחכם שאין מיפר לעצמו והא דאמר בנדרים גבי ההוא קצרא דשרא לנפשיה לא שרא לנפשיה ממש אלא כו' אבל רבנן שרו לי' עכ\"ל ואם כן אפשר לומר דרש\"י ס\"ל בההיא דההוא קצרא דשרא לנפשיה כפשטא מפרש' דדחיקא ליה מלתא לפרש כדברי התוס' וס\"ל ז\"ל דההיא דפרק אלו נדרים דקאמר מכאן לחכם שאינו מתיר לעצמו הוא משום דנפ\"ל התרת נדרים מקרא דלא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלים לו כדנפ\"ל לשמואל התם בפ\"ק דחגיגה ומשום הכי קאמר דת\"ח אינו מתיר לעצמו אבל לר' יאושע דנפ\"ל התם התרת נדרים מקרא דאשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחוזרני בי ס\"ל דת\"ח מיפר לעצמו וההיא דההיא קצרא דשרא רבי ישמעאל ברבי יוסי לנפשיה הוא משום דס\"ל כר\"י דהתרת נדרים נפקא מקרא דנשבעתי באפי ועל דברי התוס' ז\"ל ק\"ל טובא דאדקשיא להו מההיא דההוא קצרא דשרא ר\"י בר' יוסי לנפשיה אמאי לא ק\"ל מההיא עובדא דרב סחורה דאיתא התם דף פ\"ב מקמי ההיא עובדא דההוא קצרא טובא דקאמר התם איקפד ר\"ן א\"ל זיל לקילעך נפק רב סחורה ופתח פיתחא לנפשיה והו\"ל לשנויי ולומר דלאו שרא נפשיה ממש קאמר והר\"ן ז\"ל שם בההוא עובדא דרב סחורה ק\"ל כקו' התוס' ותירץ כתי' ז\"ל ויש ליישב ודוק ומ\"מ לדאתאן עלה הנה מקום ליישב דברי רש\"י ז\"ל כמ\"ש אלא שדברי רש\"י ז\"ל בפ\"ק דחגיגה עומדים מנגד מ\"ש וזה שכתב וז\"ל נשבעתי באפי מדקאמר באפי משמע כו' עד מתירין לו משמע ע\"י אחרים ועיין במוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בס' זהב שבא דס\"ו ומ\"מ יש לצדד בדבריו ודוק. שוב ראיתי להרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו שכתב וז\"ל נפק רק סחרה ופתח פתחא לנפשיה פירוש מצא פתח היתר ולא שהתיר לעצמו ע\"י פתח זה דקיי\"ל לא יחל דברו הוא אינו מיחל כו' ובפי' ראיתי לעיל וז\"ל והלכתא אפילו ת\"ח נמי לא מצי למיפתח בחרטה ומיהו אי אשכח מילתא דלאו אדעתא דהכי נדר מצי למישרי נדר לנפשיה כו' נראה שהם מפרשים דפתח פתחא לנפשיה ושרא לנפשיה ממש קאמר וכי כתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל דוקא בחרטה קאמר עכ\"ד וא\"כ נראה פשוט שזה ממש דעת רש\"י ז\"ל ומשו' הכי כתב רש\"י ז\"ל גבי ההיא דבמדין נדרת דת\"ח מיפר לעצמו משום דכיון דההיא דיתרו בנדר הניתר ע\"י פתח מיירי כדנפ\"ל התם דפותחים בנולד זה הנראה בדברי רש\"י ז\"ל ושוב מצאתי להר\"ב זרע אברהם ז\"ל חי\"ד סי' ט' דמ\"ה ע\"ג שעמד בלשון רש\"י ז\"ל הלזו ורוב דבריו יש בהן מן הגמגום ומ\"ש נראה אמת ויציב ודוק ומ\"מ אכתי תי' הללו אינו מעלה ארוכה לההיא דצדקיהו דפרק ר\"א דף ס\"ה דקאמר התם דאשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דקא אכיל ארנבא חייא א\"ל אשתבע לי דלא מגלית עלוי כו' ואתשיל אשבועתיה והשתא קשה היכי שרו ליה סנהדרין שבועתו הא צריך לפרט את הנדר ומכיון שפרט את הנדר עבר אשבועתו ואף גם זאת נראה ליישב על פי מ\"ש הרשב\"א בתשו' והביאה מרן הב\"י סי' קכ\"ח על מי שנשבע שאם לא יפרענו חמיו קודם הפסח שלא יהיה חג עצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ואח\"כ נתחרט כתב הרשב\"א ז\"ל שאין מתירין אותו עד שיעבור חג העצרת משום שאין מתירין את הנדר עד שיחול ויש להשיאו עצה שיתאחר עד שבועות בעיר משום שלום הבית וכשיתירו לו נדרו אח\"כ לא ישאר עליו שום עונש כו' יע\"ש הרי שהרשב\"א התיר לעבור את הנדר משום שלום הבית ואח\"כ ישאל על שבועתו ולא חשיב עובר על שבועתו דמכיון שמאותה שעה הרי נתחרט מן הנדר והרי הוא רוצה לשאול על שבועתו אלא שמצד הדין אינו יכול להתיר משום שאין מתירין קודם שיחול והילכך כל שהתירו לו אח\"כ הרי למפרע לא עבר על שבועתו ועיין מ\"ש בס' כהונת עולם שם יע\"ש וא\"כ דכוותא נמי בההיא דצדקיהו איכא למימר דכיון דמאותה שעה הרי נתחרט מן הנדר אלא שמצד הדין אינו יכול להתיר את נדרו מטעמא דצריך לפרט את הנדר והלכך התירו לו לעבור על שבועתו ולפרוט את הנדר ולשאול על שבועתו אח\"כ ונמצא חכם עוקר את הנדר מעיקרו ואין בו עון אשר חטא וכבר כתבו התוס' והר\"ן ז\"ל שם דבההיא דצדקיהו נמי לדבר מצוה היה מה שהתירו לו דצדקיהו הי' מצטער ביותר בשלא היה יכול לגלות את הנדר והיה מתבטל ע\"י כך ממלאכת שמים יע\"ש וכיון שכן הוי ממש כההיא דהרשב\"א ז\"ל דמשום שלום הבית התיר לו לעבור על נדרו ולישאל אח\"כ כנ\"ל נכון: שוב מצאתי בשיטה מקובצת כ\"י למס' נדרים שכתב וז\"ל אמרו לו בפניו וא\"ת והא קי\"ל צריך לפרט את הנדר וא\"כ צדקיהו ודאי פרט את הנדר לפני הסנהדרין קודם שיתירו לו וא\"כ הוי עובר על השבועה כשפרט את הנדר קודם ההיתר וי\"ל דאפשר שאמר להם נשבעתי שבועה כך וכך לאיש אחד על ענין פלוני ולא אמ\"ל למי נשבע וכיון שלא גילה להם למי נשבע לא עבר על השבועה הנה פרט השבועה והתירוהו וי\"א שאמר להם נשבעתי לנבוכדנצר שלא אגלה אותו מענין אחד שראיתי לו ואני מתחרט התירו הריטב\"א ז\"ל עכ\"ל ושתי תשובות הללו נתני' ליאמר בההוא דיוסף ודוק: ולענין הלכה כבר כתבנו דפשיטות דברי רבינו נראה דס\"ל דצריך לפרט את הנדר בפירוש ויש מן המבוכה בדבריו דבפ\"ו מה' ביאת המקדש פסק וז\"ל הן שנשא נשים בעבירה אינו עובר עד שידירוהו ב\"ד ע\"ד רבים ומבואר הוא בפרק השולח הא דאוקימנא למתני' בנודר ע\"ד רבים היינו דוקא למאן דס\"ל א\"צ לפרט את הנדר אבל למאן דס\"ל צריך לפרט את הנדר אתיא מתני' כפשטא א\"כ משמע שדעתו ז\"ל לפסוק כמאן דאמר א\"צ לפרט את הנדר ואלו בפ\"ו מה' אישות פסק מתניתין דהתקין ר\"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו כפשטא ומבואר הוא בפרק השולח דפרכינן התם כי לא נישאת נמי ליחוש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי ומפרקינן קא סבר ר\"ה צריך לפרט את הנדר משמע דלר\"ן דס\"ל א\"צ לפרט את הנדר מוקמינן למתניתין בנודרת עד\"ר כדאוקימנא למתני' דהנושא נשים בעבירה וא\"כ הי\"ל להרב ז\"ל לבאר וכבר מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' קמ\"ב נתקשה בזה וראיתי להרב פר\"ח ז\"ל בספר מים חיים בחידושיו לגיטין שכתב וז\"ל ולי ל\"ק מידי שרבינו ז\"ל סבור דהא דק' לן וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ומשנינן קסבר צריך לפרט את הנדר הויא שינויי ואשינויי לא סמכינן דכיון דקימ\"ל דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו לא חיישינן דלמא החכם יתיר שלא בפני היתומים ודלא כהתוס' שם ומש\"ה סתם הרב דאף לדידיה דס\"ל דא\"צ לפרט את הנדר א\"צ להדירה ע\"ד רבים כו' יע\"ש שכתב שתי' זה הוא אמיתי ונכון בדעת רבינו: ואחר המחילה דבריו מן המתמיהין דאיך הפה יכולה לדבר שטעמו של רבינו הוא מש\"ה דא\"כ איך פסק שם סמוך ונראה כר\"ה דאמר דאם נשאת אין מדירין אותה שמא יפר לה בעלה והרי התוס' ז\"ל והרא\"ש והר\"ן והרשב\"א והריטב\"א בחדושיו שם כשהקשה מההיא דהמודר הנאה מחבירו תפסו קו' וז\"ל וא\"ת בין חכם בין בעל איך יכולי' להפר כו' יע\"ש וא\"כ מהאי טעמא נמי הי\"ל לרבינו לומר דאפי' נשאת מדירין אותה ולא חיישינן שמא יפר לה בעל וכבר היה אפשר ליישב דבריו אלא שאחר העיון יראה המעיין שדבריו צ\"ע ויותר היה נראה לי ליישב דבריו על פי מ\"ש הר\"ן ז\"ל בחדושיו אהא דפרכינן התם לר\"ן דאמר א\"צ לפרט את הנדר ממתני' דהנושא נשים בעבירה וז\"ל וא\"ת אמאי לא הקשה ממתני' דהכא י\"ל דהא אלימא ליה משום דגבי אשה דלמא חייש לה חכם דשכיחא מלתא שנודרת לגבות כתובתה אבל בכהן לא מסיק אדעתיה עכ\"ד וא\"כ איכא למימר שזו היא דעת רבי' דס\"ל דאפי' לר\"ן גבי אשה לא חיישינן מיהו אכתי קשה ממה שפסק רבינו פ\"ז מה' ערכין וחרמין דין י\"ז דהמקדיש כל נכסיו כו' אינה גובה עד שידיר לו הנאה כו' ולא הזכיר שידירנה ע\"ד רבים כמ\"ש פ\"י מה' ביאת מקדש ובפ\"ו מה' אישות כתב דין הערב לאשה בכתובתה דצריך שידירנה הנאה ולא הזכיר ע\"ד רבים וכן קשה לתי' מהרימ\"ט שתי' שדעת רבינו דאע\"ג דצריך לפרט את הנדר א\"צ לפרט הסבה שבשבילה נדר ומש\"ה פסק בה' אישות דלא בעינן ע\"ד רבים ק' ג\"כ מהא דהמקדיש כל נכסיו וכמ\"ש הפ\"ח ז\"ל שתי' מוהרימ\"ט לא יתכן ליישב דעת מרן ז\"ל דבי\"ד סי' רנ\"ח פסק דצריך לפרט הסבה יע\"ש ועיין מ\"ש הרב ט\"ז ז\"ל שם שכפי מה שתי' דברי מרן אין כאן מקום קושיא כלל ועיין להרב מג\"א סי' קכ\"ח ובספר בית שמואל סי' צ\"ה ס\"ק ל\"ז וסי' ק' ס\"ק כ\"ב ודוק: ומרן ז\"ל פסק בסי' רכ\"ח דאם לא פרט את הנדר והתירוהו אף בדיעבד אינו מותר וכן כתב הרא\"ש ז\"ל בפרק השולח והריב\"ש בתשו' סימן גם הרשב\"א בחידושיו שם כתב וזה לשונו ואפי' בדיעבד אינו מותר וכדמשמע מטעמיה דרב נחמן דאמר ואי אמרת צריך זמנין דגלייא ליה לדבוריה וחכם מאי דשמע מיפר אלמא דמאן דאית לי' צריך כו' התירו אינו מותר יע\"ש וכן יש להוכיח גם כן מהא דפריך התם לעיל כי לא נישאת נמי דילמא אזיל לגבי חכם ושרי לה ומשני קסבר צריך לפרט את הנדר ואם אי' אכתי ניחוש דילמא איהי לא מפרט לה לנדרא שנדרה על תנאי אם נהנתי מכתובתי ושרי לה חכם ובדיעבד מותר שהרי לפי מ\"ש התוס' שם לחד תי' מאי דפריך וניחוש דילמא אזל' כו' בדיעבד קאמר יע\"ש אלא מוכח דאפי' בדיעבד לא מהני:<br><b> האמנם </b> מצאתי בשיטה מקובצת כ\"י למס' נדרים שכתב משם הריטב\"א וז\"ל והלכתא כר\"פ דצריך לפרט את הנדר מיהו דוקא לכתחילה הוא דצריך לפרט את הנדר אבל אם דיעבד התירוהו מותר ומוכח הכי בפרק השולח וכלשון הזה ממש כתב ג\"כ בחידושי כ\"י על הלכות נדרים להרמב\"ן יע\"ש ז\"ל והדבר תמוה דמלבד דמסוגיא דפ' השולח ליכא למשמע מינה סיעתיה אדרבא תיובתיה איכא למשמע מינה כמ\"ש וצ\"ע: כתב הרשב\"א בתשובה הביאה מוהריב\"ל ח\"ד ס\"ד וז\"ל מי שנשבע שלא לשחוק לזמן ידוע ובא לשאול על נדרו ואומר שמתיירא שמא יתקפנו יצרו כו' ועובר על שבועתו מסתברא דאין נזקקין לו דהשוחק בקוביא עבירה היא ואין מתירין לו ואם מפני שלא יכשלנו לעבור על שבועתו יכניע את יצרו ואין אומרין לאדם לעשות עבירה קטנה כדי שלא יעשה חבירו עבירה גדולה וכתב הר' הנזכר עליו וז\"ל ולכאורה י\"ל לדברי הרשב\"א ז\"ל מההיא דאמרינן בפרק השולח בההיא אמהא דהוה בפומבדיתא דהוו עבדי בה אינשי איסורא ואמר אביי אי לאו דאמר ר\"י אמר שמואל כל המשחרר כו' הוה כייפנא ליה למרה כו' רבינא אמר כי הא מודה שמואל משום מילתא דאיסורא הרי דכדי שלא יעשה איסורא רבה עבדינן איסורא זוטא ותי' וז\"ל וכד מעיינן שפיר אשכחן דלאו ראיה היא מההיא שמעתתא כלל דכתב הר\"ן דלאו עשה גמור הוא ועוד י\"ל דשאני הכא בנ\"ד דהוי בקום עשה דעבדינן מעשה להתיר והתם הרי בשוא\"ת שלא יקיים עשה כדי שלא יבואו רבים לידי חטא וראיה לדבר מההיא דתקיעת שופר ונטילת לולב דמבטלינן שלא יבואו לידי חטא ויעבירו אותם ארבע אמות איברא דיש פנים לומר דהוי קום עשה מאי דכתיב ליה גיטא דחירותא ומי שיעיין בדברי התוס' ימצא סמך לומר דלא הוי קום עשה משום דעיקר המצוה הוא לעבוד בהם ומניעת העבודה הוא בשוא\"ת עכ\"ד: והנה מה שתירץ הרב ע\"פ מש\"כ הר\"ן דלאו עשה גמור הוא לא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו דף ל\"ח ע\"א שכתב כן משם הרמב\"ן ודחהו בשתי ידים גם מה שתי' דהתם שאני דהוי שב וא\"ת וכתב דמי שיעיין בדברי התוס' ימצא סמך דלא הוי קום עשה נראה דכוון למ\"ש שם בד\"ה כל המשחרר וז\"ל והא אמרינן לקמן במי שאמר כו' שאני התם שאין היורשין רשאין להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת לא קרי' ביה לעולם בהם תעבודו ומשום נתינ�� הגט לחודיה ליכא איסור עשה ע\"כ לע\"ד נראה דאין כאן סמך כלל דמעולם לא כתבו התוס' דבנתינת הגט ליכא איסור עשה דאין היורשין רשאין להשתעבד וכיון דאין יכולין לעבוד בהם ליכא איסור עשה בנתינת הגט כיון דבלא נתינת הגט אינם יכולים להשתעבד אמנם בעלמא היכי דמצי לעבוד בהם א\"כ משעת נתינת הגט עבר אעשה כיון דנתינת הגט היא הגורמת מניעת העבודה וזה מדוקדק בדברי התוס' שכתבו ומשום נתינת הגט לחודיה ליכא איסור עשה ויש להביא ראיה לזה שכתבנו ממה שהקשו התוס' שם בפרק השולח דמ\"א ד\"ה כופין את רבו וז\"ל וא\"ת וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך דהכי אמרינן גבי הדביק פת בתנור כו' והשתא כפי דעת הרב דמקרי שב ואל תעשה מאי ק\"ל מההיא דהדביק פת בתנור התם שאני דהוי קום עשה משא\"כ הכא דהוי שב וא\"ת וראי' מההיא דשופר ולולב וכמ\"ש הוא ז\"ל אלא ודאי כמ\"ש ומהתימא על הרב שנראה שלא ראה דברי התוס' הללו: ובעיקר קו' נראה דאשתמיט מניה דברי התוס' דפרק בכל מערבין דל\"ב ע\"ב ד\"ה שנ' וז\"ל והא דשרי בחצי שפחה כו' ועוד דהו\"ל כמצוה דרבים כדמשני גבי ר\"א ע\"ש וא\"כ כפי דברי התוס' הללו אין כאן קושיא ועוד נ\"ל לחלק דלא דמי נדון הרשב\"א לההיא דפרק השולח דבשלמא בנדון הרשב\"א עדיין לא הוחזק באיסור ואע\"ג דאיכא למימר שירא שמא יתקפנו יצרו כו' אימור לא עביד דגזים איניש ולא עביד משא\"כ גבי ההיא דהשולח דהוו עבדי בה כבר אסורא עבדינן אסורא זוטא כדי שלא יעשה עמה אסורא רבה ועיין בהרב פרח מטה אהרן ח\"א סי' מ\"ד:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שלד) </b> ושתי תשובות הללו ניתנים ליאמר בההיא דיוסף כו'. גם אני כיוונתי ליישובים אלו וביותר לישוב קמא והיינו משום דעיקר טעמא הוא שמא לדבר מצוה נשבע וא\"כ הרי הוא מפרט לב\"ד על מה נשבע אך לא למי נשבע א\"כ אזיל לי' החשש ולפ\"ז אי צדקיהו פרט דנשבע למי שאכל אבר מן החי שלא יגלה הדבר א\"כ מאי איכפת ליה לב\"ד מה שלא גילה למי נשבע. אלא דלדעתי הקושיא מעיקרא ליתא דכיון דמה שצריך לפרט הנדר הוא רק מדרבנן בלבד א\"כ הא י\"ל דבזמן צדקיהו אכתי לא נגזרה ולא נתחדשה הלכה זו וכעין זה כ' המל\"מ בפ\"ז הלכה יו\"ד מהלכות בית הבחירה להוכיח דהא דאין ישיבה בעזרה כו' דאורייתא הוא דאל\"כ מאי שקיל וטרי בשלהי קדושין בהאי קרא דשמואל שוכב גו' דילמא בימי שמואל עוד לא אסרוה ב\"ד גם מו\"ז רבינו התוי\"ט ז\"ל הוכיח דבטמאה עם טמאה נמי איכא כלאים מדאורייתא מדהקשו בירושלמי מקרא דדוד ובניו בפרד כי לא מצאנו גזירה זו באחד מספרי הנביאים עיין משנה ב' פ\"ח מכלאים בתוי\"ט בד\"ה בהמה כו' וכן מו\"ח רבינו ז\"ל בתשובות רע\"ק איגר מביאם ליישב מה דכתבו התוס' בקדושין דף כ\"ב דתמר לא היתה בת דוד שאשתו כבר היתה מעוברת מקודם דקשה ע\"ז איך נשא דוד מעוברת ותירץ מו\"ח ז\"ל דבימי דוד אכתי לא אסרו מעוברת ומינקת ע\"ש והוא בסי' צ\"ה ותמהני דטפי הי\"ל למו\"ח רבינו ז\"ל להביא הירושלמי שהובא בתוס' יבמות דף כ\"א רע\"א בד\"ה ומותר באשת חמיו כו' וז\"ל הירושלמי שם אשת חמיו אסורה משום מראית עין וא\"ת תורה היא לאסור הא דוד נשא רצפה בת אי' ע\"ש הרי מבואר דאיסור אשת חמיו עוד לא הי' בימי דוד דאל\"כ יקשה איך נשאה דוד ועבר אדרבנן והא כתיב אשר עשה דוד הישר בעיני ד' ולא סר גו' ועיין בתוי\"ט משנה א' פ\"ח דכלאים בד\"ה אסורים כו' ודו\"ק: אחר זמן רב כתבתי תשובה ארוכה מאד לראדוויץ והארכתי קצת גם בזה משום דקשה להיפך למ\"ש הט\"ז ביו\"ד סי' קי\"ז דמאי דמפורש בקרא להיתר אין כח ביד חכמים לאסור וא\"כ איך אסרו אשת חמיו כיון דמפורש בקרא ואתנה נשי אדוניך בחיקך וגו':<br><b> וניחא </b> לי דהא הטעם באיסור זה הוא משום מראית העין והרי אמרינן בסוטה דף מ\"ג ע\"ב החורגים הגדלים בבית מותרים זה בזה דקלא אית להו ולהירושלמי דאוסר בחורגים ס\"ל דלית להו קלא: אבל מ\"מ נשי שאול ודאי דקלא הוה להו כיון דשאול ודוד חתנו מלכי ישראל היו ולא שייך בהו מראית העין וכן הבאתי ראי' בתשובתי הנ\"ל ממ\"ש התוס' בבכורות דף נ\"ה סע\"ב בד\"ה אין המעין כו' בתה\"ד שם בדף נ\"ו ע\"א ומהט\"ז יו\"ד סי' קצ\"ב לענין דם חימוד ועיין סנהדרין דף י\"ב סע\"א ובתוס' שם בד\"ה שעובר כו' ודו\"ק:<br><b> (שלה) </b> נראה דכוון למ\"ש שם בד\"ה כל המשחרר כו' ומשום נתינת הגט לחודי' ליכא איסור עשה לענ\"ד נראה דמוהריב\"ל רמז על דברי התוספות שם בדף מ\"א ע\"א בד\"ה לישא שפחה כו' שכתבו שם ביישוב קושייתם דאמאי לא אתי עשה דפ\"ו ודחי לל\"ת דלא יהי' קדש וז\"ל שם וי\"ל דהכא אפשר לקים שניהם ע\"י כפיי' וע\"ש והשתא אי נימא דהמשחרר הוי קום ועשה א\"כ איך קרו זה אפשר לקיים שניהם ניהו נמי דעשה דפ\"ו עשה אלים הוא מעשה דלעולם בהם תעבודו מ\"מ הא טפי הי' לן לומר דליבטל העבד מפ\"ו כיון דאינו עובר בקום ועשה ממה שנאמר שישחררו האדון ויעבור בקום ועשה ועיין מוהרש\"א שם ודו\"ק:<br><b> מ\"מ </b> מדברי התוס' שם ע\"ב בד\"ה כופין כו' יפה השיג עליו הגאון המחבר ז\"ל דממילא מוכח שם דס\"ל להתוס' דכל שהעשה אלים אעפ\"י שאינו עובר עלי' אלא בשב ואל תעשה עדיפא טפי מעשה שאינו אלים אעפ\"י שעובר עלי' בקום ועשה שהרי עשה דהשלמה נדחה מפני עשה דפסח דאלים אעפ\"י שהכהן עובר על העשה דהשלמה בקום ועשה והמחוסר כפרה אם לא יעשה את הפסח אינו עובר אלא בשוא\"ת וא\"כ ה\"נ כיון דעשה דפ\"ו אלים טפי אע\"ג דאינו עובר עלי' אלא בשוא\"ת הוא דוחה לעשה דלעולם בהם תעבודו שאינו אלים כ\"כ אע\"ג שעובר עלי' בקום ועשה. מלבד כל זה אני תמה על מוהריב\"ל דמיישב שם דמש\"ה אמרינן בההיא אמתא דעבדינן איסורא זוטא כו' משום דהוי בשוא\"ת כמו שופר בשבת כו' משא\"כ בנ\"ד דהוי קום ועשה דעבדינן מעשה להתיר וע\"ש לא ידעתי מה בין כפיית הב\"ד לשחרר לבין התרת השבועה דחשיב הכפיי' לשוא\"ת וההתרה לקום ועשה. ועוד מאי איסור יש בהתרת השבועה אם באמת קרוב הדבר שיתקפנו יצרו ויעבור על שבועתו דאז ממילא אין איסור על המתירים השבועה כיון שיצרו מתגבר עליו כמו בההיא אמתא אבל בההיא דכופין הא מרא דאמתא ודאי קא עביד איסורא אלא שהוא איסורא זוטא ודו\"ק:<br><b> (שלו) </b> ובעיקר קו' נראה דאשתמיט מני' דברי התוס' דפ' בכל מערבין דף ל\"ב ע\"ב כו'. תמהני על הרב המחבר ז\"ל שהביא ממרחק לחמו והעלים עיניו מדברי התוס' בסוגיין דגיטין הנ\"ל דף מ\"א סע\"ב בד\"ה כופין כו' שהביא המחבר עצמו בדיבור שלפני זה ובפרט שהתוס' כתבו כאן מפורש יותר ממ\"ש בפ' בכל מערבין שהביא שהרי כתבו הכא וז\"ל אע\"ג דהם פושעים כיון שהיתה מחזרת אחריהן ומשדלתן לזנות חשיבי כאונסים וע\"ש (וא\"כ הרי אין זה ענין להאי דהרשב\"א ז\"ל) וסיימו שם וז\"ל. ועוד דמצוה דרבים שאני עכ\"ל. ובתוס' שבפ' בכל מערבין הא לא כתבו אלא בכ\"ף הדמיון וז\"ל דהו\"ל כמצוה דרבים וע\"ש וא\"כ עד שהגאון המחבר ז\"ל תמה על מוהריב\"ל שלא ראה דברי התוס' הללו והרי יותר תימא עליו שהעלים עינו מסוף דברי התוס' שהביא בעצמו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן </b>\n<b> שהשביע לשמעון כו' אין מתירין לו אלא בפניו כו'.</b> ברייתא פרק ר\"א דס\"ה וראיתי להתוס' ז\"ל פרק השולח דף ל\"ו ע\"ב ד\"ה ליחוש ש��ק' וז\"ל וא\"ת בין חכם ובין בעל איך יכולים להפר שלא בפני היתומים הא אמרינן בנדרים כו' וי\"ל דבדיעבד אם הפר מופר כו' הנה מוהריב\"ל ז\"ל בחידושיו הקשה וז\"ל ואיכא למידק דמאי קו' כיון דאכתי לא ידעינן דצריך לפרט את הנדר ואפשר לתרץ דאפי' למ\"ד דא\"צ לפרט את הנדר אפ\"ה צריך לפרט אם נדר ע\"ד רבים הדירוהו אחרים כדי לדעת אם יש התרה לנדרו ולשבועתו אלו דבריו ובמה שתי' וי\"ל דבדיעבד אם הפר מופר ראיתי למוהר\"ש יפה ז\"ל בס' שמות דף מ' שהקשה וז\"ל וק' ומ\"מ חכם היכי שרי לה לכתחיל' אטו בשופטני עסקינן והניחו בצ\"ע ולע\"ד נראה דכונתם להקשות דהן לו יהי דהשתא לפום ס\"ד דהמקשה ס\"ל דא\"צ לפרט את הנדר דהשתא כיון שהחכם אינו יודע שנדר לתועלת חבירו מסתמא ודאי שרי לה מ\"מ אכתי מה יענה לרמאה ברמאותיה כיון שאין התרה מועלת כלום דליכא למימר דאיהי טעי בהכי וסבורה היא דהנשבע לתועלת חבירו מתירין לה שלא בפניו ואדעתה דהכי נדרה מעיקרא וחכם ודאי שרי לה לפום מאי דס\"ד השתא דא\"צ לפרט את הנדר דהא ליתא דא\"כ היכי משני לר\"ג דאמר אפילו נשאת דמדירינן לה ברבים אכתי ניחוש דילמא איהי טעי בהכי וסבורה נדר שהודר ברבים יש לו הפרה דלאו כ\"ע דינא גמירי ור\"ג כיון דס\"ל דא\"צ לפרט את הנדר אזיל לגבי חכם ושרי לה אלא ודאי דלהא לא חיישינן וא\"נ דבשעה שקופצת ונשבעת מודעינן לה דינא הכי וא\"כ ה\"נ נימא לענין נשבע לתועלת חבירו ואהא תי' וי\"ל דבדיעבד אם הפר מופר כו' וכיון שכן איכא למיחש לרמאה ברמאותיה דאזיל לגבי חכם ואינו מודיע לו שנשבע לתועלת חבירו ושרי לי' ובדיעבד אם התירוהו מותר דהשתא לפום ס\"ד דמקשה דא\"צ לפרט את הנדר א\"צ שיפרט אם נדר ע\"ד רבים או לתועלת חבירו ודלא כמוהריב\"ל ז\"ל דלפי דעתו ז\"ל קשה דא\"כ מאי אהני התוס' בתי' דבדיעבד מופר אטו בשופטני עסקינן וכקו' מוהר\"ש יפה ז\"ל ומצאתי להריטב\"א ז\"ל בשיטת כ\"י כתב על תי' התוס' וז\"ל ואין תי' זה מספיק דאפי' הוי הכי מ\"מ ליכא למיחש להכי דחכם לא מזדקק לה ושמא אפשר לומר דכיון דאיהי ידעה דאם עשה כן בדיעבד מותר מרמי אותו חכם ויאמר לו שלא היה שם אדם בשעה שנדר עכ\"ל הנה מבואר כונתם כמ\"ש ודוק: שוב ראיתי בהר\"ן ז\"ל בנדרים דס\"ה ע\"א שכתב ליישב קושיית התוס' הלזו וז\"ל בסוף דבריו וההיא דגיטין לאו ראיה היא דנדר אלמנה מכיון שנדרה ליתומים מה תועלת יש לתינוקות באיסור פירותיהם ועוד דהכי קאמרי' דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ותחשוב להיות מותרת עכ\"ד והדבר תמוה דאם כן כי פרכינן לר\"ג דאמר אפי' נשאת נשאת ודאי מפר לה בעלה לאו דינא קאמר אלא היינו לומר דבעל נמי טעי בהכי וסבור הוא דהנשבע לתועלת חבירו יש לו התרה וא\"כ מאי משני דמדרינן לה ברבים אכתי ניחוש דילמא טעו בהכי וסבורים הם דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה ואדרבא בהא איכא למיטעי טפי דפלוגתא דתנאי היא משא\"כ בההיא דנשבע לתועלת חבירו מילתא פסיקתא היא לכ\"ע ואי נימא דתלמודא הכי קאמר דמדרינן לה ברבים ומודעינן לה דינא דנדר שהודר ברבים אין לו הפר' א\"כ קשה דל\"ל להדיר לה ברבים הוה להו לאודעי לה דינא דהנודר לתועלת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו וסגי בהכי ואולי נאמר דודאי תקנתא דמודעינן לה דינא לאו שפיר חזי משום דאכתי איכא למיחש דילמא בי דינא לא יהבי אדעתייהו בההיא שעתא לאודעי לה ותחשוב היא שהיא מותרת ואזיל לגבי חכם ושרי לה ומש\"ה פריך נשאת ודאי מפר לה בעל ואהא משני דמדירינן לה ברבים ולאו דמודיעי' לה דינא קאמר אלא משום דכיון דרואה היא דטרחי ביה די��א לאכנופי יו\"ד להדירה היא ודאי מיהב יהבה דעתה ואתי למישאל דלמה להו י' ויודעת היא דכי היכי דלא תיהוי לה הפרה הוא דעבדי הכי ובהכי יש ליישב לשון רש\"י ז\"ל שכתב ד\"ה ברבים וז\"ל נודרת בפני י' וקסבר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה אשר רבים היו תמהים על דבריו דמי הזקיקו לרש\"י ז\"ל לומר נודרת בפני עשרה מאחר דתלמודא השתא לשנויי לר\"ג קאי ור\"ג ס\"ל לקמן דמ\"ו דרבים היינו ג' ועיין בשער אפרים סי' שנתקשה בזה והניחו בצ\"ע: אכן לפי האמור י\"ל דרש\"י ז\"ל בשי' הר\"ן קאי ומשום הכי הוכרח לומר דמדרינן לה ברבים דקאמר תלמודא הכא אליבא דר\"ג ע\"כ בי' קאמר דכיון דטרחי בי דינא לאכנופי י' מידק דייקא וידעה שפיר דכי היכי דלא תיהוי לה הפר' הוא דעבדי הכי משא\"כ אי מדרינן בג' דהתם ודאי לא יהבא דעתה כלל ולא דייקא במילתא לידע טעמא דסבורה דג' משום ב\"ד הוא ולא משום דלא תהוי לה הפרה כנ\"ל נכון ודוק: ודע שהר\"ן ז\"ל שם כתב תי' התוס' ז\"ל דבדיעבד אם התירוהו מותר וסיים וז\"ל וה\"נ מוכח מדשרו ליה סנהדרין לצדקיהו ואי אפי' בדיעבד אסור היכי הוה שרי לצדקיהו לגלויי מילתא וכ\"ת אכתי ק' דנהי דבדיעבד שרי לכתחילה מיהא אסור והיכי שרו ליה סנהדרין לצדקיהו א\"ל דלדבר מצוה מתירין וצדקיה היה מצטער כו' ומ\"מ משמע דבדיעבד מותר דאי לא מה אהני ליה לצדקיהו מאי דשרו ליה עכ\"ד ויש לי לדקדק עליו דמשמע מדבריו דכל דלדבר מצוה מתירין בדיעבד מותר אפי' לדבר הרשות דאי בדיעבד אינו מותר אפי' לדבר מצוה לא היו מתירין והא בהא תליא וכיון שכן קשה דא\"כ משמע דע\"ד רבים דקי\"ל דלדבר מצוה מתירין מינה דבדיעבד אם התירוהו מותר וק' דא\"כ כי פרכינן בשמעתין לר\"ג נשאת ודאי מפר לה בעל היכי משנינן דמדרי' לה עד\"ר אכתי תי' דניחוש דילמא מפר לה בעל או שרי לה חכם ובדיעבד מותר דמהאי טעמא דבדיעבד שרי הוא דפרכינן מעיקרא נשאת ודאי מפר לה בעל ולהא ודאי הוה אפשר לישב דאע\"ג דבנודר ע\"ד רבים לדבר מצוה יש לו הפרה ומינה דבדיעבד מותר מ\"מ היכא דהוי נשבע לתועלת חברו ועד\"ר אלים טפי ואפי' לדבר מצוה אין מתירין ובדיעבד נמי אינו מותר והיינו דמשני שמדירינן לה ברבים אלא דאכתי קשה מהא דפרכינן לקמן לר\"ג דאמר א\"צ לפרט את הנדר ממתני' דהנושא נשים בעבירה מוקמינן לה במסקנא דמדרי' ליה עד\"ר אע\"ג דהתם ליכא טעמא דנשבע לתועלת חבירו דמה תועלת יש להם לב\"ד במה שמשביעין אותו והשתא כפי דעת הר\"ן ז\"ל מאי משני דמדרינן ליה עד\"ר אכתי ניחוש דלמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה ובדיעבד מיהא מותר ושוב ראיתי להר\"ב ש\"ך סי' רכ\"ח ס\"ק ס\"ט שתמה על מור\"ם ז\"ל שם שכתב משם י\"א דעד\"ר בדיעבד אם התירוהו מותר והיא סברת מהר\"י קולון ז\"ל שורש נ\"ב שכתב כן משם הר' אביגדור ז\"ל ומרן הב\"י ז\"ל כתב שכ\"כ הרשב\"א בתשו' משם ר\"ת יע\"ש ותמה עליו כמו שתמהתי אני ההדיוט דלר\"ת ז\"ל כיון דמאי דפריך בגמ' וליחוש דלמא אזיל גבי חכם היינו לענין דיעבד א\"כ מינה מוכח דבעד\"ר אין לו הפרה דאל\"כ מאי משני דמדירינן ליה עד\"ר וכתב עוד שדברי הר' אביגדור דחויים הם ואין לסמוך עליהם אפי' בשעת הדחק דכפי דבריו מאי משני בגמ' דמדרי' ליה עד\"ר אכתי ניחוש דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה ובדיעבד מותר וחכם ודאי שרי ליה לכתחלה דהשתא לר\"נ קיימינן דס\"ל א\"צ לפרט את הנדר את\"ד ז\"ל יע\"ש ויש לתמו' עליו שהרי מדברי הר\"ן מוכח בהדיא כדעת הר' אביגדור ז\"ל ממה שהכריח הדבר דכיון דנשבע לתועלת חבירו לדבר מצוה מתירין מינה נשמע דבדיעבד מותר דהא בהא תליא וא\"כ מבואר דבעד\"ר כיון דקי\"ל דלדבר מצוה מתירין ה\"נ בדיעבד מותר וא\"כ מאי דק\"ל לדעת הר' אביגדור תיקשי ליה להר\"ן ז\"ל ונראה ליישב דודאי גבי נשבע לתועלת חבירו ס\"ל להר\"ן ז\"ל דהא בהא תלייא ומכיון דלדבר מצוה מתירין ע\"כ לומר דלדבר הרשות דעבד מותר אלא דלכתחלה הוא דאסרו וא\"כ כל לדבר מצוה לא אסרו רבנן ושרי לכתחלה אמנם אי אפי' בדיעבד אין התרתו התרה אלא מדעת חבירו כי הוי לדבר מצוה מאי אהני לן וכי משום דבר מצוה שרי לעבור על הנדר דהכא ליכא למימר דכיון דדבר מצוה הוא מסתמא ניחא ליה לחבירו שיתיר את נדרו דמאי אכפת ליה לחבירו במצוה דידי' כיון שגורם לו היזק בהתרתו מה שאין כן בנודר ע\"ד רבים דטעמא דאין לו התרה הוא משום דלא כל הפתחים שוים ולא כפתחו של זה פתחו של זה איכא למימר דודאי לדבר הרשות אף בדיעבד אינו מופר מטעמא דלאו כל הפתחים שוים אבל דבר מצוה דעת כולם מסכימים להתי' כיון שלא הגיע להם היזק בהתרתו ומהאי טעמא מתירין אפי' לכתחלה ולא תליא הא בהא ולעולם דס\"ל להר\"ן דע\"ד רבים אפילו בדיעבד אינו מופר אמנם לדעת הר' אביגדור ק' טובא דמאי משני בגמ' כמו שהקשה הרב ש\"ך ז\"ל: ונראה לי ליישב דבריו דס\"ל לר' אביגדור דמאי דפריך בגמ' וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם לאו היינו משום דבדיעבד מותר דלהא ודאי לא חיישינן דכיון דלכתחלה לא חיישי' דלמא שרי לה חכם דלאו בשופטני עסקינן ואי משום דאיכא למיחש דלמא מרמה לחכם ואומר שלא היה שם אדם בשעת השבועה ושלא היה לתועלת חבירו כמ\"ש משם הריטב\"א ז\"ל להא נמי ליכא למיחש דס\"ל להר' אביגדור דאפי' לר\"ן דאמר א\"צ לפרט את הנדר מ\"מ צריך לפרט אם נדר ע\"ד רבים או לתועלת חבירו כמ\"ש מוהריב\"ל ז\"ל וקו' ר\"ת דהקשה דמאי פריך וניחוש כו' כיון דהוי נשבע לתועלת היתומים י\"ל דס\"ל כתי' הר\"ן והרשב\"א ז\"ל משם אחרים דס\"ל דנדר אלמנה לא הוי לתועלת חבירו כההיא דצדקיהו דמכיון שנדרה ליתומים מה תועלת יש באיסור פירותיה ומשו\"ה פריך בגמ' וליחוש כו' ושרי לה לכתחלה ומשני דמדרינן ליה עד\"ר דהשתא כיון דלכתחלה אין מתירין אותו ליכא למיחש דלמא שרי לה חכם דלאו בשופטני עסקינן וא\"כ לר\"ן דס\"ל א\"צ לפרט את הנדר מ\"מ צריך לפרט נדר ע\"ד רבי' כמ\"ש כנ\"ל ליישב דבריו: האמנם מצאתי למרן ז\"ל שכתב בתשו' כ\"י בספר אבקת רוכל ס' קל\"ה שכ' דברים מנגדי' למ\"ש בתוך התשו' וז\"ל ומ\"ש שנמצא מחכמי קושטאנדינא שהתרת הנשבע לתועלת חבירו אין בה ממש אפי' דיעבד אע\"פ שזה דעת הראב\"ד והרשב\"א הלא ר\"ת חלוק בדבריו והרא\"ש והסמ\"ג והטור מסכימים לדבריו וכן דעת הריב\"ש ומש\"כ וה\"ה בנשבע עד\"ר שאין בהתרתו ממש אפילו בדיעבד מאחר שכתבו זו בתורת וה\"ה ונפל היסוד ונהרס הבנין כל שכן דבלאו הכי דין זה סתור מעצמו שהרי כ' מהרי\"ק משם הר' אביגדור דנדר עד\"ר בדיעבד אם התירוהו מותר ואע\"פ שכתב שזה שלא כדעת רוב הפוסקים משמע דלטעמיה אזיל דס\"ל כהראב\"ד דהנשבע לתועלת חבירו אפי' בדיעבד אינו מותר אבל כבר הוכחתי שדעת הפוסקים להתיר בדיעבד וכ\"ש בנשבע ע\"ד רבים ואל תשיבני משום דמייתינא לה במכ\"ש ולא סגי ליה לאתויי בה\"ה שהרי הרשב\"א ס\"ל כדעת הראב\"ד דהנשבע לתועלת חבירו אפילו בדיעבד אינו מותר ואפ\"ה כתב בתשובה דבעד\"ר אם הדירוהו בדיעבד מותר עכ\"ל הזהב אשר מבואר מדבריו שלדעת ר\"ת והר\"ן ז\"ל דס\"ל דבנשבע לתועלת חבירו בדיעבד מותר ה\"ה וכ\"ש בעד\"ר ואפי' בדאיכא תרתי תועלת חבירו וע\"ד רבים כמעשה שהיה בנדון שלו אפ\"ה כתב דבדיעבד מותר לר\"ת וסייעתיה והוא מן התימה כמ\"ש וצ\"ע: כתב הר\"ב ש\"ך ז\"ל סי' רכ\"ח ס\"ק מ\"ג על מ\"ש מרן שם ודוקא שנדר ע\"ד חבירו בשביל שום טובה שעשה לו כו' והשבועה היתה לתועלת חבירו כתב וז\"ל לא ידענא מאי קאמר ואי אתא לאפוקי היכא דאין השבועה לתועלת חבירו אף בהטבה יכולים להתיר לסברא זו הא ליתא דבהרא\"ש והטור ושאר הפוסקים בשם ר\"ת משמע דאין חילוק אלא לעולם כל שהוא מקבל טובה ממנו אין להתיר וכן משמע בריב\"ש שם שכ' שי\"א דלתועלת חבירו אפילו שלא בהטבה אין להתיר אבל בהטבה אע\"ג דאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ\"ד דמתיר ואפשר כו' א\"ד יע\"ש ועפ\"ז יש לתמוה על מ\"ש מוהר\"א יצחקי ז\"ל בספר ז\"א חי\"ד סימן ט' על ראובן משרת שמעון שגרשו מביתו מחמת סיבה שכל מה שהיה מרויח היה מאבד את ממונו בתרבות אנשים חטאים ויהי כי ארכו לו הימים וירא ראובן כי כלתה אליו הרעה ויכנע לשמעון רבו ויחל את פני שמעון שיקריבהו ונתרצה שמעון בתנאי שישבע על דעתו שלא ילבש עוד בגד משי עד עשרה שנים ונשאל הרב אם יש לו התרה עפ\"י חכם שלא מדעת רבו וכתב הרב דהיה מקום להסתפק משום הא דאמרי' בנדרים המודר הנאה מחבירו כו' אמנם הם המדברים דמעולם לא אמרו אלא דוקא בשנדר ע\"ד חבירו בשביל טובה שקבל ממנו כו' ועוד צריך תנאי אחר שתהיה השבועה להנאתו ולטובתו של המשביע כההיא דנ\"נ ויתרו כו' עד אמור מעתה דהדברים ברורים דהגם כי נשבע ראובן הנז' על דעת שמעון רבו אין שום הנאה מגעת לו לרבו כדי שנאמר שאין מתירין אלא בפניו או מדעתו ורצונו כו' את\"ד יע\"ש ויש לתמוה עליו איך אשתמיט מיניה דברי הש\"ך הללו שכתב דכל שקבל טובה ממנו מחמת השבועה אע\"ג דאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ\"ד דמתיר וא\"כ הכא נמי כיון שקבל ראובן טובה ממנו מחמת השבועה שהביאו אל ביתו אע\"ג דאין כאן תועלת לשמעון אפי\"ה לכ\"ע אין מתירין אלא מדעתו: האמנם אנכי הרואה שדברי הש\"ך אחר התבוננות הם תמוהים וזה ממה שהרא\"ש והרשב\"א בחידושיו הק' קו' התוס' דידן דמאי פריך וליחוש כו' ותי' משם ר\"ת כתי' התוס' וה\"ד לכתחלה וכתב עוד הרשב\"א ז\"ל דיש מי שתי' דלא אמרו אלא בנשבע להנאתו אבל בנודר' ליתומים מה הנאה יש ליתומים באיסור פירותיה וכן כתב הר\"ן כמ\"ש לעיל עי\"ש הנה מבואר בהדיא דאפי' בנודרת ליתומים דהו\"ל קבל טובה מחמת השבועה שאלמלא היתה נשבעת לא היתה גובה כתובתה דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומי' אלא בשבועה אפי' הכי ס\"ל ליש מי שתי' דכיון דאין ליתומים הנאה באיסור פירותיה יכולה להתיר שלא מדעתם ואם כן איך כתב דכל שקבל טובה ממנו אע\"ג דאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ\"ד דמתי' ואף לר\"ת ושאר רבוותא שתי' קו' זו באופן אחר לאו משום דס\"ל דבקבלת טובה ממנו גרידא מהני אלא משום דמ\"מ יש להם הנאה ליתומים שאם היא רוצה להתיר נדרה צריכה להתרפס ברצוי כסף ליתומים כמ\"ש מוהרימ\"ט ח\"א סי' קי\"ח וא\"כ משום דמכ\"מ בשעה שנשבעת הא מיהא היתה לתועלת היתומים אבל כל שאין לו הנאה למשביע כלל אפי' קבל טובה ממנו לכ\"ע מהני וליכא למימר דנודרת ליתומים לא חשיבא קבל טובה ממנו כיון שהיא גובה כתובתה בעל כרחן ע\"י הנדר דהא ליתא דאם כן ל\"ל לר\"ת לתרץ דההיא דפריך וליחוש כו' איירי לענין דיעבד ולמילף מינה דבדיעבד מיהא מותר ות\"ל משום דלדעתו הא דהנשבע לתועלת חבירו אין מתירין אלא מדעתו היינו דוקא בקבל טובה ממנו כמ\"ש הרא\"ש והרשב\"א ז\"ל משמו סמוך ונראה וכן ראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל חלק הנזכר סי' א' שכתב על ראובן שנתחייב לשמעון סך ממון לזמן ידוע ואסר על עצמו בשר ויין אם לא יפרענו עד אותו זמן ��כתב הרב ז\"ל שיש לו רפואה שישאל על נדרו ואע\"ג דתני' המודר הנאה מחבירו כו' וכ\"ש היכא שקבל טובה ממנו כמו בנ\"ד שהלוהו בשעת דוחקו כו' נ\"ד לא דמיא למשה ולא לצדקיהו לפי דהכא אין שום תועלת לחבירו בקיומא של נדר זה כו' יע\"ש הנה מבואר מדבריו דכל שאין תועלת לחבירו בשבועתו אע\"ג דקבל טובה ממנו לכ\"ע מתירין אותו הפך מ\"ש הש\"ך ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה וצ\"ע: כתב מוהרד\"ך ז\"ל בית י\"ז חדר י' דלדעת הסוברים דהנשבע לתועלת חבירו בדיעבד מותר היכא דהוי דבר מצוה מתירין אפי' לכתחלה יע\"ש ומוהר\"ש טאייטצק ז\"ל בס' שארית יאודה דנ\"ג תמה עליו דהרא\"ש הוא מהסוברים דבדיעבד מותר כו' כתב בתשובה כו' יע\"ש ולק\"מ עיין במוהרא\"ש סי' קע\"ד ובספר כהונת עולם סי' ד' אך לדידי ק\"ל מדברי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו שכתב בשמעתין משם ר\"ת ליישב ההיא דגבעונים דיליף מינה ר\"י דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה דדלמא התם היינו טעמא משום דהוי נשבע לתועלת חבירו ותי' משם ר\"ת דלא אמרו אין מתירין אלא בקבל טובה ממנו כו' יע\"ש והשתא לדעת הרד\"ך ז\"ל הי\"ל לר\"ת לתרץ ולומר דהתם שאני דהוי לדבר מצוה דכתיב לא תחיה כל נשמה כמ\"ש שם סמוך ונראה שהרי דעת ר\"ת דבדיעבד מותר אלא משמע דלא תליא הא בהא כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שלז) </b> והדבר תמוה כו' אכתי ניחוש דילמא טעו בהכי כו'. ואדרבה בהא איכא למיטעי טפי דפלוגתא דתנאי היא כו'. לענ\"ד אין כאן תימה ואין כאן אדרבה דכתב דבהא איכא למיטעי טפי משום דהיא פלוגתא ובנשבע לתועלת חבירו מלתא דפסיקתא היא דמ\"מ באמת שאני נדר שהודר ברבים דלמ\"ד שאין לו הפרה הא לא מהני לי' הפרה והויא ההפרה כמאן דליתא ואפילו בהסכמת הרבים שהיו שם בשעת הנדר כששמעו אח\"כ שהנדר הותר בב\"ד ג\"כ לא מהני משא\"כ בנודר לתועלת חבירו דאם התיר לו החכם וחבירו הסכים אחר כך בהתרת החכם הרי מהניא ההתרה למפרע דודאי מי שנשבע לתועלת חבירו או אלמנה שנדרה ליתומים אפילו אם אח\"כ יאמרו לה היתומים שאינם מקפידים אם תאכל היא את המין שנדרה ממנו ואפילו אם קבלה כתובתה דאפ\"ה אין האלמנה מותרת באותו המין עד שיתיר לה חכם מ\"מ הרי אי אזלה קודם לכן לחכם והתיר לה דאז אם היתומים מסכימים אח\"כ על היתרה הרי היא מותרת למפרע. וא\"כ לפ\"ז הרי דבנשבע לתועלת חבירו עכ\"פ התרת החכם מקרי התרה אלא דצריך נמי להתרתו הסכמת חבירו וא\"כ הא י\"ל דבהא איכא למיטעי ולומר דכיון דהתרה זו תועיל אח\"כ היא מועלת נמי עכשיו וכן האלמנה תחשוב ג\"כ להיות מותרת. אבל בנדר ברבים דאין לו התרה כלל וההיתר שלו הי' כלא הי' אפילו אח\"כ כשיסכימו הרבים שהיו בשעת הנדר א\"כ הרי ליכא למיטעי בי' כלל משום דטעות שייך רק בין היום ליומא אוחרא בפרט הדין. אבל לא בכולא מלתא לומר שההתרה שאינה כלום הויא התרה ובפרט דתטעה כן משום דאינו תועלת להיתומים כו'. ודע דלכאורה יש להעיר מזה במ\"א והוא בשלהי נדרים באומרת נטולה אני מן היהודים דאמרינן יפר חלקו כו' משום די\"ל דעיני' נתנה באחר ע\"ש. ולפ\"ז קשה דאיך ניחוש לזה והא גם לאותו אחר היא אסורה מכח נדרה ואי דשמא אזלה לגבי חכם כו' הא בכה\"ג לא מהני התרה. דמכח נדרה זה גרשה בעלה ונתן לה כתובה והשתא דמורדת היא מתשמיש שוב אין לה כתובה ודמיא לאלמנה הנודרת ליתומים וכנ\"ל. אע\"כ דחיישינן שהיא תחשוב שתהא מותרת וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל ואע\"ג דיש לחלק בין הפרקים דלא דמי כ\"כ לאלמנה הנ\"ל. מ\"מ יקשה דכיון דבאמת הדין הוא כמשנה ראשונה דמדנדרה עכ\"ר דתשמיש קשה לה. א\"כ אמאי למשנה אחרונה אמרי��ן דיפר חלקו כו' מחשש דשמא עיניה נתנה באחר והרי אפשר להדירה עד\"ר כמו באלמנה הנ\"ל. ואין לומר בזה דא\"א להדירה עד\"ר משום דאין נדר חל על נדר. דז\"א משום דמ\"מ הא אפשר לב\"ד להתיר נדרה בתחלה ולהדירה אח\"כ עד\"ר שהרי גם בהאלמנה דסוגיין צ\"ל כן דאל\"כ מאי מהני הדרת ב\"ד להאלמנה הרי קודם שיבואו להדירה תדור מעצמה ליאסר מעכשיו בכל מין שידירוה בב\"ד ושוב אין הנדר עד\"ר שבב\"ד חל על נדרה וקצרתי כאן. ועיין מ\"ש לעיל על הגליון (באות ש\"ז) בד\"ה תמהני ובתשובה הארכתי בסוגיא זו הרבה ואכמ\"ל:<br><b> אמנם </b> בפשיטות י\"ל דא\"א כאן להדירה עד\"ר משום דנהי דעכשיו התשמיש קשה לה ובדין היא תובעת גט וכתובה מ\"מ אמרינן דלמא מיתקנא אח\"כ וא\"כ למה לנו לאוסרה על כל העולם מלמיתב טן דו. ועוד י\"ל דלמ\"ש התוס' דגם אשה מוזהרת אמצוה דלשבת יצרה א\"כ אפי' אם נדירה בב\"ד בנדר עד\"ר נמי יש לו הפרה. אבל התירוץ הראשון שכתבו התוס' דמה תועלת יש ליתומים באיסור פירות כו' הוא קשה מאד למסבר משום דאין לך תועלת גדול מזה דכיון שהיא מחזרת אצל חכם להתיר לה נדרה א\"כ מזה נתברר תרתי האחת דודאי גבתה מכתובתה והשנית דגם א\"א לה לקיים נדרה וא\"כ כדי שלא תכשל בעון נדרה עכ\"ר תפייס היא את היתומים בממון כדי שיסכימו בהיתר נדרה וא\"כ הרי אין לך תועלת גדול מזה להיתומים והא ודאי אין לומר דסברתם בתי' קמא היינו דודאי ממונה חביב עלי' מגופה אלא דסוברת שמא יסתייע לה מלתא למיעבד נייחא גם לגופה ע\"י התרת חכם ולכן מהדרת היא אצל חכם להתיר נדרה אבל אי לא יתירו לה אז באמת תקיים נדרה ובזה אין תועלת כלל להיתומים דסברא כזו לא ניתן להאמר בכונת התוס' ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שנשבע כו' ולא עוד אלא אפי' כפתוהו על העמוד כו'.</b> כתב מרן שם אמר רבא כו' אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה כו' ופסק כאמימר דע שמתוך סוגיא זו שמעתי ישוב נכון מהחכם השלם יעקב יפה אשכנזי ה\"י ליישב מ\"ש התוס' פ\"ג דכריתות ד\"ה ד' חטאות כו' וז\"ל וא\"ת אמאי לא חשיב חמש כגון נשבע כו' וי\"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ומוקדשין דתני כו' מ\"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן ליתיה בשאלה אבל ליכא למימר כו' יע\"ש אשר בדברי התוס' הללו נתחבטו בו קמאי ובתראי דבפרק ג' דשבועות דף כ\"ד ע\"ב פרכינן התם לרבא דאמר דאיסור הבא מעצמו אמרי' כולל ממתני' דידן דתנן יש אוכל אכילה אחת כו' ואם איתא משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב ומשני כי קתני איסור הבא מאליו איסור הבא מעצמו לא קתני והרי הקדש בבכור דקדושתו מרחם ואבע\"א כי קתני מידי דלית ליה שאלה מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ופרכינן והרי הקדש הא אוקימנא בבכור והשתא לפי דברי התוס' אמאי לא משני דהשתא מיהא אחר זריקה ליתא בשאלה אלא ודאי דהא לא חשיבא כיון דמ\"מ עיקר איסורו איתיה בשאלה וסוגיא דכריתות דמוקי לה בהקדש ממש ולא בבכור צ\"ל דס\"ל כאידך שינוייא דכי קתני קרבן קבוע או זדונו כרת ועיין בהרב ברכת הזבח שם ובהרב ח\"ה פ\"ג דשבועות יע\"ש ואולם לפי פסק רבינו והטור ז\"ל סי' רל\"ח דפסקו כאמימר הנה נכון דאיכא למימר שפי' דתלמודא התם משום הכי לא משני אשינוייא דמידי דאיתיה בשאלה לא קתני דהקדש השתא מיהא ליתא בשאלה כמ\"ש התוס' משום דתלמודא התם קאי לשנויי מימרא דרבא דקאמר אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחייל אענבים ��ייל נמי אתאנים דפרכינן מהך מתניתין וא\"כ אליבא דרבא לא מצי לשנויי דהקדש דקתני היינו דהשתא מיהא אחר זריקה ליתיה בשאלה דא\"כ בשבועה נמי משכחת לה כה\"ג כגון שנשבע שלא אוכל כזית זה מחלב ותמרים דמכיון שאכל את הכזית ליתיה בשאלה השתא מיהא דומיא דהקדש שהרי רבא אית ליה דאכלה כולה אין נשאל עליה ומשום הכי הוצרכו לאוקמא בבכור אמנם לדידן דקי\"ל כאמימר דאפילו אכלה כולה נשאל עליה שפיר מצינן למימר דהקדש דקתני משום דהשתא מיהא אחר זריקה ליתיה בשאלה משא\"כ שבועה דלעולם איתיה בשאלה ותי' דתריצו התוס' בשמעתין היינו לפום הלכתא א\"ד ודפח\"ח. ודרך אגב ראיתי לעמוד אמ\"ש התוספות ז\"ל פ' השולח דל\"ה ע\"ב ד\"ה אבל נשאת שהקשו שם וז\"ל וא\"ת וידירנה שלא תאכל ככר זה אם נהנית מכתובתה ותאכל לאלתר בפנינו וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה כו' יע\"ש וקשה טובא דבעלמא מאי דקשיא להו אמימרא דר\"ה דקאמר אבל נשאת אין מדירין אותה דחיישינן דלמא מיפר לה בעל שפיר קשיא להו דתאכל לאלתר בפנינו דכיון דבעל מיגז גייז לא מצי מיפר הנדר שעברה כמ\"ש רבינו פי\"ב מהלכות נדרים דין ט' אכן מאי דקשיא להו אמאי דפריך וליחוש דילמא אזלה לגבי חכם קשה טובא דכיון דקי\"ל כאמימר אפילו תאכל לאלתר בפנינו אכתי איכא למיחש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה וכן ראיתי בחדושי הר\"ן לגיטין שם שכתב וז\"ל וא\"ת ונביא לאלתר ממין שאסרה ותאכלם בפנינו בשלמא גבי חכם לא אפשר למעבד הכי דהא קי\"ל אכלה כולה נשאל עליה לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו אבל גבי בעל כו' יע\"ש ולומר דס\"ל להתוס' ז\"ל דלא קימ\"ל כאמימר הפך דעת כל הפוסקים זה ודאי ממה שלא ניתן ליאמר דהא קי\"ל הלכה כבתראי מאביי ואילך ואמימר בתראה הוא ועיין בס' בית יעקב סימן ק\"י שכתב דרבינו ז\"ל פסק דלא כאמימ' ממה שפסק פי\"ב מה' נדרים ולא דק כלל ואשתמיט מיניה לשון זה שכתב רבינו וההיא דנדרים שאני משום דבעל מיגז גייז כמ\"ש ומה שהכריח עוד ממ\"ש רבינו פ\"ג מהלכ' נזירות דין יו\"ד מי שנדר ב' נזירות כו' אפילו גילח שערו ואח\"כ נשאל עליה עלתה לו ראשונה בשניה שהרי אין השניה חלה אלא אחר הראשונה וכיון שהתיר את הראשונה כאילו אינה מעיקרא ושם בפ\"ג דשבועות פרכינן לרבא דאמר דבעינן שיעור כזית מברייתא זו דקתני מי שנדר ב' נזירות כו' ומשני בשלא גילח ופריך והתניא אפילו גילח אמר רב אשי נזירות קא רמית מי גרם לב' שתחול ראשונה כו' וא\"כ מאחר שרבינו ז\"ל הביא טעמא דר\"א דאיתמר לשנויי מלתא דרבא מוכרח דס\"ל כוותיה דלאמימר לא צרכינן לה\"ט את\"ד יע\"ש גם בזה לא צדק שהרי טעמא דאמימר דאמר אפילו אכל' כולה נשאל עלי' הוא משום דאי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקו' וא\"כ היכא דלא מחסר' מידי אפילו אמימר מודה דאינו נשאל עליה וא\"כ גבי ההוא דמי שנדר ב' נזירות כיון דלא מחסר' מידי אפי' לאמימר לא מצי למישאל עליה אי לאו משום טעמא דמי גרם לב' כו' אלא דלפום ס\"ד דמקשה הוה בעי למימר מכח ברייתא זו דאפילו היכא דלא מחסרה מידי איתיה בשאלה ואה\"נ דקשה מינה לאמימר ג\"כ וזה פשוט: ואיך שהיה כדאתאן עלה לדברי התוס' יש בהן מן הקושי כי ע\"כ היה נ\"ל לומר דס\"ל להתוספות ז\"ל דהא דאמימר דאמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה היינו דוקא שיהא פטור מדיני אדם לקרבן ומלקות אבל עונש בידי שמים מיהא איכא מכיון שעבר על השבועה קודם שנשאל עליה ונתכוון לדבר איסור ובהכי היה מקום ליישב מה שהקשה מרן הב\"י בא\"ח סימן תרי\"ט אמ\"ש הטור שם משם ר\"ת וז\"ל והוקשה לר\"ת מה מועיל להתי' על מה שעברו כבר והנהיג לומר מי\"ה זה עד י\"ה הבא עלינו כו' וכתב מרן שם וז\"ל דברי רבינו סתומים דהיכי קאמר שהוק' לר\"ת מה מועיל להתיר על מה שעברו כבר דהא ודאי התרה מועילה לנדרים שעברו כבר כדאיתא פ' ג' דשבועות כו' יע\"ש ולפי האמור דברי ר\"ת ז\"ל נכונים דשפיר ק\"ל דמה מועיל התרה על מה שעבר דאי לענין עונשי שמים אינה מועלת התרה ולענין קרבן ומלקות מאי נ\"מ בזה\"ז האמנם ממ\"ש הרמב\"ן בתשובה הביאה מרן הב\"י סימן רכ\"ח על מי שנדר שאם לא יפרענו חמיו קודם הפסח שלא יהיה חג עצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ונתחרט אח\"כ וכתב שיש לחוש שמא לא מיקרי חל הנדר עד שיגיע עצרת שהיא זמן איסורו ולא יתירו לו עד אחר עצרת וכת' מרן ז\"ל ותמיה מילתא דכיון דמשום חששא הוא דאמר הכי איכא למיחש דלמא משהגיע פסח מקרי חל הנדר וטפי עדיף למשרי ליה בההיא שעתא מלהמתין עד העצרת שיעבור על נדרו כו' ושמא י\"ל דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו אפילו לא שרו ליה עד שהגיע זמן איסורו לא הוי עובר על נדרו וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בתשו' שיש להשיאו עצה שיתאחר עד שבועות משום שלום בית וכשיתירו לו נדרו לא ישאר עליו עונש הנדר לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו יע\"ש הנה מבוא' דס\"ל דהיכא דעבר על נדרו ונשאל אין בו שום עון אשר חטא וכ\"כ מרן החבי\"ב ז\"ל שם משם מוהר\"א מוטל ע\"ש ושוב אחר החיפוש מצאתי להר\"ב שער אפרים ז\"ל סימן ע\"ב שנתקשה בדברי התוס' ז\"ל הללו כמ\"ש וכתב ליישב דבריהם דס\"ל להתוס' דהא דאמימר היינו דוקא היכא דמחוסר קרבן או מלקות כגון מזיד והתרו ביה אבל כשאין עליו קרבן או מלקות כגון מזיד ולא התרו ביה כיון דלא מחסרא מידי אין מועיל שום שאלה ומש\"ה קשיא להו שפיר דידירוה על ככר זה כיון דאין בו מלקות וכתב עוד שכן יש להוכיח מסוגיא דשבועות יע\"ש ודברי' של טעם הן וע\"פ דבריו יש ליישב מאי דק' לי בדברי התוספות דאמאי הוצרכו להקשות קו' באופן זה שידירנה שלא תאכל ככר זה ואמאי לא ק\"ל בפשיטות שתאכל לאלתר בפנינו ממין שאסרה עליה וכמו שהקשה הר\"ן ז\"ל וכן נקטו קו' הרשב\"א והריטב\"א בחידושיו אכן לפי דבריו יש ליישב מה דמהא לא ק\"ל דכיון דאכתי באיסורא קאי שאסורה לאכול ממין זה כל ימיה איתיה שפיר בשאלה דהוי ממש בשייר כזית דמיגו דמהני שאלה אכזית בתרא מהני נמי אכזית קמא ואפילו רבא מודה בהכי ולהכי ק\"ל שידירוה שלא תאכל ככר זה דאז לא מהני שאלה כיון שאינו מחוסר מלקו' כמ\"ש הרב ז\"ל:<br><b> האמנם </b> ראיתי להרא\"ש ז\"ל פ\"ג דשבועות שכתב וז\"ל אמימ' אמר אכלה כולה נשאל עליה כו' אי במזיד מחוס' מלקות ואפילו אם לא התרו בו למלקות מיהא עונש מלקות איכא יע\"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה ולפחות הי\"ל להרב ז\"ל להזכירו על דל שפתיו ולומר שהרא\"ש ז\"ל חולק בזה ובר מן דין אכתי תקשי ליה קושיא זאת להרא\"ש ז\"ל דבפ' השולח הק' כקו' התוספו' שם וז\"ל וא\"ת ידירוה שלא תאכל ככר זה אם גבתה כתובת' ותאכל בפנינו ותי' כתי' התוס' יע\"ש והן אמת דלהרא\"ש ז\"ל לא קשיא דאיכא למימ' דקו' הרא\"ש היא על ר\"ה דקאמר אבל נשאת אין מדירין דחיישינן דילמא מיפר לה בעל ואהא ק\"ל שפיר דידירוה שלא תאכל ככר זה בפנינו דכיון דבעל מיגז גייז לא מהני התרה על מה שעברה אמנם מהא דפריך וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ה\"נ דלא ק\"ל להרא\"ש ז\"ל מכיון דקי\"ל כאמימ' ואפילו בלא התרו בו למלקות כמ\"ש הוא ז\"ל אלא דכפי זה קשה דאי כל עיקר קו' הרא\"ש ז\"ל היא דוקא אמימרא דר\"ה אמאי הוצרך להקשות קושי' באופן שידירוה שלא תאכל ככר זה ותקשי לי�� בפשיטות בנודרת מאותו המין דמיירי מתני' שתאכל מאותו המין בפנינו דבהא ודאי לא מהני הפרת הבעל על מה שעברה שוב ראיתי דחילוק זה שכתב הר\"ב שער אפרים היא מוצאת לחד מן קמיא הוא הראב\"ד ז\"ל בספר תמים דעים סימן רל\"ז שכתב וז\"ל נשבע על ככר ואכלה כולה במזיד ולא התרו בו אינו נשאל עליה לפי שאין זה מחוסר לא מלקות ולא קרבן הילכך אית עליה עונש שבועה ולית לה תקנתא בשאלה עכ\"ד והר\"ב כנה\"ג ז\"ל סי' רל\"ח בהגהת הטור הביא דבריו בלי חולק כאילו היא הלכה פסוק' והוא תימא איך אישתמיט מיניה דברי הרא\"ש שכתבנו ומ\"מ לא נפלאת היא ליחס סברת הראב\"ד ז\"ל להתוס' גם דברי ר\"ת ז\"ל שנתקשה בהם מרן הב\"י בא\"ח סימן הנז' יש ליישב ולומר דאיהו נמי קאי בשיטת הראב\"ד ז\"ל הלזו ומש\"ה הוקשה לו שפיר דמה מועיל התרה על מה שעברו כבר וכמובן ודוק ועוד נ\"ל ליישב דברי התוס' ז\"ל דס\"ל דהא דאמרינן אכלה כולה נשאל עליה ואין בו עון אשר חטא היינו דוקא בנדרים הניתרים ע\"י פתח דמשוי ליה הנדר טעות כאילו אינו אבל בנדר הניתר ע\"י חרטה וכ\"ש בחרטה דהשתא אז ודאי לא חשיב הנדר כאילו אינו ודוגמא לדבר נמצאת חילוק זה לראשונים ג\"כ בהא דקי\"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו דלא אמרינן הכי אלא דוקא בנדר הניתר ע\"י פתח דמשוי ליה לנדר כאלו אינו אבל בנדר הניתר ע\"י חרטה לא וא\"כ אף אנו נאמר כן דלהא מלתא דאכלה כולה נשאל עליה לא מהני בנדר הניתר ע\"י חרטה וכ\"ש היות חרטה דהשתא דגריעא טפי ומש\"ה ק\"ל שפיר להתו' ז\"ל דמאי פריך ליחוש דלמא אזלא לגבי חכם דההיא ודאי מה שיש בו היתר על ידי חכם בחרטה דהשתא היא כמ\"ש הרשב\"א בתשובה המיוחסות סי' רנ\"א ובתשו' סי' תנ\"א דכל נדר שנדר שלא מחמ' עצמו אלא מחמ' קנס קיל משאר נדרי' וניתר ע\"י חרטה דהשתא והביא ראיה מהא דפרק השולח דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם אע\"ג דליכא חרטה דמעיקרא דאי לא אסרה פירות לא גבו לה יע\"ש ומש\"ה ק\"ל שפיר כנ\"ל נכון ועיין בתשובת מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' א' ועיין בס' חות יאיר סי' ק\"ל שהקשה בדין זה דאמימ' דבזה\"ז דאין בו מלקו' ולא קרבן למה הביאו הפוסקי' דין זה מאחר שאינו מחוסר כלום ואשתמיט מיניה דברי הרא\"ש שכתבנו ועיין עוד שם בסי' קכ\"ט מה שהק' עוד דלמאי דקי\"ל כאמימר היכי משכחת לה מלקות בעובר על נדרו ושבועתו וכתב דכעין זה הק' התוס' פ' השולח דף ל\"ג דנזיר שאמרו לו אל תשתה אמאי חייב מלקות הא הוה ליה התראת ס' שמא ישאל על נזירתו ותי' שם דלא מקרי כה\"ג התראת ספק והרב ח\"ה ז\"ל הקשה שם דאכתי היכן מצינו נזיר לוקה דודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה ותי' הרב הנז' דודאי כשיודעים שעבר על נזירותו במתכוין החכם לא יהיה נשאל על נדרו יע\"ש ואשתמיט מיניה סוגיא דפ\"ב דנדרים ד\"ך דגרסינן התם מי שעבר על נזירותו אין נזקקין עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר ועיין בהר\"ן ובפוסקים ודבריו צ\"ע:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> ליישב קושית המהרש\"א ובה\"ז הנה דברי הבה\"ז והמהרש\"א מוכרחים בתוס' חולין קי\"ז ד\"ה אמר ודוק היטב ושם ע\"כ כמ\"ש המהרש\"א:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שלח) </b> אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עלי' כו' ופסק כאמימר כו'. נסתפקתי באומר שבועה שאוכל היום ככר זה ועבר היום ולא אכלו אי נשאל על שבועתו למאי דקיי\"ל כאמימר דאכלו כולו נשאלין עליו. הכא מאי. מי אמרינן מה לי אכלו כולו מה לי עבר היום כולו. דכיון דאיכא חיוב קרבן נשאל על שבועתו או דילמא דוקא בהאי דרבא ואמימר דהתם דמשכחת לה שיור בה דאז אפילו רבא מודה דמיגו דמהני שאלה אכזית בתרא מהני נמי אכזית קמא התם הוא דפליג אמימר וס\"ל דגם לענין חיוב קרבן מהני נמי שאלה דזה נמי חשיב שיור כמו אם היה נשאר מככר זה כזית. משא\"כ בנ\"ד בנשבע שיאכל היום ככר זה דהכא לא משכחת לה שיור דתימא מיגו דמהני שאלה אשיור מהני נמי אמאי שעבר כבר שהרי צריך שיהיה שהות ביום כדי שיאכל את כל הככר שנשבע עליו שיאכלהו היום וא\"כ י\"ל דבעבר כל היום. תו א\"א לי' למיתשל עלי' כיון דבשבועה זו לא שייך שיור כלל וגם בל\"ז ס\"ל להרמב\"ם ז\"ל לחלק בין איסור לזמן והיינו דאע\"ג דבנשבע שלא יאכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים חייב שתים על תאנים משום כולל מ\"מ בנשבע שלא יאכל דבר זה היום ואח\"כ נשבע שלא יאכלנו היום ומחר אינו חייב שתים על האכילה דהיום. עיין ברמב\"ם פ\"ד מהלכות שבועות הלכה י' ובראב\"ד שם]:<br><b> והנה </b> אע\"ג דבפשיטות נראה כסברא הראשונה דגם בכה\"ג נשאל עלי' כיון דה\"ז חייב קרבן והוי שיור. מ\"מ נראה לכאורה דהרמב\"ם ז\"ל גופי' ס\"ל לחלק בזה והוא ממ\"ש בפ\"ה הלכה ח' מהלכות שבועות דמי שנשבע שיאכל פחות מכזית נבילה חייב בשבועת ביטוי ע\"ש ודין זה תמוה הוא כמו שהקשה לי הרב ר' פנחס הורוויץ ז\"ל שהרי אי אפשר לחייבו על זה בקרבן כיון דאינו שב מידיעתו (אמר נ\"ה לע\"ד י\"ל דהוי שפיר שב מידיעתו דאי נזכר השבועה הוי אכיל, כיון דהוי רק ח\"ש כדמוכח מגמרא יומא דף פ' באוכל חלב בזמה\"ז וכו' דפריך הש\"ס והא לא שב מידיעתו ופי' דאם ידע הוי אכיל כיון דהוי רק ח\"ש משמע דח\"ש לא חמיר לאינשי עיי\"ש. אבל בגוף הדבר איך ס\"ל להרמב\"ם אם בעינן שב מידיעתו כר\"ש או לא. אני נבוך דהכ\"מ פ\"ג ממעשה הקרבנות הלכה ד' הכריע דהרמב\"ם ס\"ל כת\"ק דר\"ש עיי\"ש והרמב\"ם פ\"ג משבועות הלכה י\"א פסק בפירוש כר\"ש עיי\"ש ועיין בלח\"מ פ\"ב מהלכות שגגות הלכה ב' ובמל\"מ פ\"ג מהלכות שגגות הלכה ז' ועדיין הדבר צריך תלמוד. ע\"כ הג\"ה) דמאי הוה אם היה בא לשאול לב\"ד הרי אין אומרים לו שיעבור ויאכל חצי שיעור האסור לו מה\"ת כדי לקיים שבועתו ועיין מ\"ש הש\"ך ביו\"ד סי' רל\"ט ס\"ק כ'. אע\"כ צ\"ל דמש\"ה מקרי שב מידיעתו משום דאלו ידע הי' נשאל על שבועתו ועכשיו שלא נשאל חייב קרבן א\"כ הרי מוכח מזה דבנ\"ד כיון דעבר היום ולא אכל הככר תו לא מצי למיתשל אפילו לאמימר דאל\"כ הא אכתי הקושיא הנ\"ל במקומה עומדת דאמאי חייב קרבן והרי אינו שב מידיעתו וכנ\"ל ואי משום דאי הוה ידע הי' נשאל על שבועתו הרי גם עכשיו יכול למתשיל אי נימא דקרב הוי שיור אע\"כ דבכה\"ג גם אמימר מודה דאינו נשאל. ואולם למ\"ש הגאון המחבר אח\"כ בדף הסמוך בד\"ה ועוד נ\"ל כו' דבניתר בחרטה אפילו אמימר מודה דאינו נשאל. לפ\"ז י\"ל בהאי דין דהרמב\"ם בנשבע שיאכל חצי שיעור נבילה דאמרינן בזה דמקרי שב מידיעתו משום דאלו ידע הי' נשאל עלי' וכנ\"ל היינו עכ\"ר ע\"י חרטה שהרי ידע דנבילה אסורה ואפ\"ה נשבע שיאכל וא\"כ הא עכשיו שעבר היום ולא אכלו תו לא מהני שאלה גם לאמימר ומש\"ה חייב בקרבן משום דשב מידיעתו מקרי דאלו הוה ידע קודם שעבר היום הי' נשאל על שבועתו. גם י\"ל בדרך פלפול דאין ראי' מהך דין דנשבע שיאכל חצי שיעור נבילה הנ\"ל. דלהרמב\"ם לא מהני בנ\"ד שאלה ליום המחרת אפילו למאי דקיי\"ל כאמימר והיינו דניהו נמי דמקרי שב מידיעתו משום דאלו ידע אמש הי' מתשיל על שבועתו קודם שעבר היום שעליו נשבע שיאכל בו חצי שיעור נבילה ומש\"ה חייב קרבן מ\"מ אינו בשאלה היום כיון דזה שאתה מחייבו קרבן הוא רק משום שאתמול הי' בידו למתשיל עלה ולולא השאלה דאתמול הי' פטור מקרבן משום דלא הוי שב מידיעתו ואיסורא דעבד אינו מתקן ע\"י השאלה של היום (שהרי אפילו במזיד ולא התרו בו לא שייך שאלה כמ\"ש הד\"מ ביו\"ד סי' רל\"ח ועיין מ\"ש שם על הגליון מדברי הרא\"ש ומ\"מ בשוגג אפילו להרא\"ש לא שייך שאלה וה\"נ הרי שוגג הוא במאי דלא אתשיל אתמול) וא\"כ אי פטרית לי' מקרבן מטעם דלא הי' שב מידיעתו תו אינו יכול למתשיל לאחר שעבר היום אפילו לאמימר וכיון דאתמול הוה בשאלה והו\"ל שב מידיעתו. א\"כ הא אי אפשר למפטרי' מקרבן ומ\"מ אינו בשאלה היום אע\"ג דחייב קרבן כיון דכל חיובו אינו אלא משום שאלה דוק ותשכח משא\"כ בעלמא כיון דחיובו בקרבן הוא משום שלא קיים שבועתו כפי שנשבע א\"כ שפיר י\"ל דגם לאחר הזמן מהני נמי שאלה כיון דחיוב קרבן עליו משום שלא קיים השבועה שנשבע עלי' והבן זה אעפ\"י שיש להתעקש בחילוקא דנא:<br><b> (שלט) </b> וא\"ת ונביא לאלתר ממין שאסרה ותאכל בפנינו כו' דהא קיי\"ל אכלה כולה נשאל עלי' לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו אבל גבי בעל כו'. זה תמוה דמאי בעי הר\"ן בזה דקאמר דהא קיי\"ל אכלה כולה כו' דהיינו דהלכה כאמימר לגבי דרבא והא באמת אפילו לרבא דס\"ל דאם אכלה כולה אין נשאלין היינו דוקא בשלא נשתייר כלום מן הככר שנדר עליו אבל קושיית הר\"ן היא שיביאו לה מן המין שאסרה (דהיינו המין שירצו היתומים ותהא נודרת עליו כדתנן במתניתין) וא\"כ הא מין זה הרי נשאר בעולם הרבה גם לאחר שאכלה ממנו בפנינו וא\"כ הא גם לרבא נשאלין על אותו המין וממילא מהני שאלת חכם דעוקר הנדר נמי למה שכבר אכלה ודו\"ק:<br><b> (שמ) </b> דקשה לי בדברי התוס' דאמאי הוצרכו להקשות קו' באופן זה שידירנה שלא תאכל ככר זה כו'. וכמו שהקשה הר\"ן ז\"ל כו'. אין לקושיא זו טעם וריח במחכ\"ת דכיון דאמרינן דבנשאת אין מדירין אותה הוצרכו התוס' להקשות בלשון הזה שכתבו וידירנה שלא תאכל ככר זה כו' דבאופן זה סגי ולמה נדירנה חנם על מין כיון דהבעל בודאי יפר לה והפרתו מהני למה שלא עברה ואכלה עדיין וכיון דאינה גובה כתובתה אלא בשביל הנדר שאין הבעל יכול להפר לה דהיינו מה שכבר אכלה א\"כ סגי שתשבע על ככר אחד ותאכלנו בפנינו והתוס' מסיימים שם בסתם וז\"ל וכן קשה בסמוך ע\"כ ושמה לא פירשו דהיינו שידירנה על ככר וא\"כ מאי קשיא לי' לרבינו המחבר ז\"ל דהא על האי דקשה להתוס' על פירכת הש\"ס דפריך שם וליחוש כו' הרי באמת קושייתם כמו שהקשה הר\"ן ז\"ל והיינו דתאכל בפנינו ממין שאסרה עלי' וע\"ש. ואני תמה על זה שהעלים המחבר עינו ממה שציינו התוס' דבריהם על התיבות אין מתירין אותה כו' וע\"ש ואדרבה על הר\"ן ז\"ל קשה שלא דקדק בלשונו בזה במה שכתב שתאכל בפנינו ממין שאסרה עלי' הא קיימינן בנשאת שאין מדירין אותה כלל ועכ\"ר דקושייתו היא שנדירנה וא\"כ הרי סגי בככר אחד דהא על מה שלא תאכל בפנינו ודאי יפר לה הבעל שהרי מש\"ה אמרינן דאין מדירין אותה ועיין מ\"ש לעיל דף ב' סע\"ג על הגליון בד\"ה זה תמוה:<br><b> (שמא) </b> ולא ידעתי איך אשתמיט מיני' ולפחות הי\"ל להרב [שער אפרים] ז\"ל להזכירו על דל שפתיו ולומר שהרא\"ש ז\"ל חלוק בזה. גם מהגאון בעל דגול מרבבה סי' רל\"ח סעיף כ' נעלמו ג\"כ דברי הרא\"ש אלו שהרי כתב שם בפשיטות דהיכא שלא התרו בו והוא הי' מזיד דליכא בי' שאלה כלל וכתבתי שם על הגליון דהעלים עינו מדברי הרא\"ש אלו וגם הוספתי לתמוה עליו שם שהרי מרן המחבר בש\"ע הביא שם לעיל מני' בסי' ר\"ח סעיף ה' הא דתשובת הרשב\"ץ במי שנשבע שלא ישא אשה תוך ג' שנים. וכתב שם דאם משמעות לשונו הוא שלא יעשה נישואין עמה הו\"ל כנשבע על הככר שלא יאכלנו ואכלו דנשאל ומתירין לו. אבל אם משמעות לשונו הוא שלא תהי' אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהן קלות ראש בנדרים ע\"כ והרי הרשב\"ץ במזיד מיירי מדכתב דאם שלא תהי' אשתו נשבע קנסינן לי' עפ\"י מה דמבואר שם לעיל מני' בסעיף ב' דאפילו בנדר דאורייתא לא קנסינן לי' אלא כשעבר במזיד וא\"כ הא מוכח דאף במזיד ולא התרו בו יש שאלה הרי מבואר בהדיא בהרשב\"ץ דס\"ל ג\"כ כהרא\"ש ז\"ל ואני תמה על הגאון בעל כנה\"ג איך לא הזכיר דהרשב\"ץ חולק על הראב\"ד שהרי בהגהותיו על הטור ראה מ\"ש הב\"י בסי' ר\"ח בשם הרשב\"ץ וצ\"ע:<br><b> (שמב) </b> ותקשי לי' בפשיטות בנודרת מאותו המין כו' דבהא ודאי לא מהני הפרת הבעל על מה שעברה. כבר תמהתי על קושיא כזו שהקשה לעיל בדברי התוס' הנ\"ל וכתבתי שם שאין התחלה כלל לקושייתו ואדרבה דאלישנא דהר\"ן ז\"ל קשה שהרי קושיית הרא\"ש ז\"ל קאי אמאי דקאמר ר\"ה לא שנו אלא שלא נשאת אבל בנשאת אין מדירין אותה. והיינו דניהו נמי דמתניתין בשלא נשאת מיירי מדתנן שנודרת ליתומים כל מה שירצו דהיינו כל מין שיודעים שקשה עלי' שלא תאכלנו לעולם ובנשאת מאי מהני נדר כזה הא בודאי יפר לה הבעל אע\"כ דמיירי בשלא נשאת. מ\"מ הא אכתי גם בנשאת יש תקנה והיינו שידירנה על ככר זה ותאכלנו בפנינו. כ\"ה קושית הרא\"ש ז\"ל. ואם כן איך לינקט הרא\"ש ז\"ל קושייתו זו בלישנא דהר\"ן ז\"ל והיינו דתאכל מאותו המין בפנינו. הא מתניתין עכ\"ר לא מיירי בנשאת מדקתני כל מה שירצו היתומים וא\"כ אי לאכול בפנינו מאי נ\"מ ליתומים במין הא אפילו אם נדירנה שלא תאכל חרובין ותאכלן בפנינו הרי הוא שוה לכל מין הקשה עלי' שלא תאכלנו, אלא דהרא\"ש ז\"ל מקשה אנשאת והיינו דגם בנשאת איכא תקנתא שידירנה ותאכל בפנינו. וא\"כ איך שייך להקשות עליו אמאי לא נקט קושייתו בפשיטות שתאכל בפנינו ממין שאסרה עלי' הא עכשיו קיימינן בשנשאת ולא אסרה עלי' כלום דהא אמר ר\"ה דבנשאת אין מדירין אותה וכנ\"ל:<br><b> אמנם </b> ללישנא דהר\"ן ז\"ל צריך לדחוק דכוונתו להקשות על ר\"ה והיינו דניהו נמי דמלישנא דמתני' מוכח דבלא נשאת מיירי מ\"מ הא י\"ל דס\"ל לתנא דמתניתין דכל הנשים מדירין אותן אלא דבלא נשאת א\"צ שתאכל בפנינו ובנשאת צריכים דוקא שתאכל בפנינו והא דנקט במתניתין כל מה שירצו היתומים היינו משום דבלא נשאת כיון שיש ביד היתומים להחמיר עלי' בנדר הם מחמירים עלי' כפי מה שירצו. אבל התוס' והרא\"ש ז\"ל לא ניחא להו לדחוקי בהכי והקשו על ר\"ה בפשיטות דניהו דמתניתין מיירי בשלא נישאת מ\"מ הא גם בנשאת איכא תקנתא וכנ\"ל וזה פשוט וברור:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> המשביע עדי קנס כו'.</b> ודברי מרן הכ\"מ עיין מה שכתבתי פרק ה' מה' עבדים הלכה י\"ז עש\"ב:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> המשביע עדי קנס כו'.</b> ודברי מרן הכ\"מ עיין מה שכתבתי פרק ה' מה' עבדים הלכה י\"ז עש\"ב:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שבועות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות סוטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> איש שבא ביאה אסורה מימיו כו' ואפי' בא על ארוסתו בבית חמיו כו'.</b> וכתב עליו הראב\"ד הא דלא כהלכתא משמעתתא דריש ארוסה וכתב מרן ז\"ל שטעמו מדאמרינן בריש ארוסה טעמא דכתיבי הני קראי כו' ואם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון ל\"ל קרא למעט ארוסה ת\"ל דאין האיש מנוקה מעון ואפשר לדחות ולומר דקרא ב' טעמים יהיב למעט ארוסה ע\"כ הנה דברי מרן כפשטן מרפסן איגרי דכתב רחמנא קרא יתירא ללא צורך ולפי דברי מרן ז\"ל מאי מקשו בגמ' מההיא דרב אחא אימא דקרא תרי טעמי יהיב אי משום ארוסה ואי משום שקדמה שכיבת בועל לבעל וכבר תמה עליו בזה הרב מש\"ל ועוד תמה עליו בעיקר הקושיא שהקש' הראב\"ד דקושיא מעיקרא לית' דבגמ' שקלו וטרו ביתור הפסוקים דל\"ל קרא למעט ארוסה ת\"ל מקר' דמבלעדי אישך ותי' דאצטריך להיכא דבא על ארוסתו בבית חמיו דמדין תורה ליכא איסור כלל ואשמועינן קרא דאף שבא על ארוסתו בבית חמיו דקדמ' שכיבת בעל לבועל ואיסור ליכא מדין תורה אפ\"ה אינה שותה והא דאמרינן דאפי' בא על ארוסתו בבית חמיו אין המים בודקין את אשתו הוא לאחר שאסרו את הדבר הזה משום דקר' סתמא כתיבא ולפיכך כתב הרב ז\"ל שהראב\"ד ז\"ל לא כוון למ\"ש מרן אלא לההיא דאמרינן התם מעוברת חבירו מינקת חבירו כו' יע\"ש באורך ולדעתי אחר המחילה אין דבריו נכונים ולא זו הדרך בדברי הראב\"ד כי מאחר שרבינו ז\"ל סמוך ונראה לדין זה כתב ההיא דמעוברת חבירו ומינקת חבירו דשותה והוקשה לו זה ותי' שאין כאן עבירה וה\"ט משום דשאני מעוברת חבירו שאין איסור הביאה מצד עצמה אלא מחמת דבר אחר דהיינו משום הולד כמ\"ש הרב הנזכר א\"כ אף שנאמר שהראב\"ד ז\"ל לא ישר בעיניו חילוק זה מ\"מ לא הי\"ל להשיג על רבינו בהאי לישנא משמעתת' דריש ארוסה כאלו חדשות הוא מגיד אלא הכי הי\"ל להשיג ולומר אלא מה הפרש יש בין בועל ארוסתו בבית חמיו למעוברת חבירו ולכן נר' עיקר כדברי מרן שכונתו מההיא דאמרי' טעמא דכתיבי הני קראי כו' אלא שכונת הראב\"ד לאו היינו אקרא דתחת אישך דלישתוק מינה ות\"ל דאין האיש מנוקה מעון כמו שהבין הרב דהא ודאי ליתא דקרא אצטריך למעט ארוסה מדין תורה קודם שבאו חכמים ואסרו את הדבר הזה אלא כונת הראב\"ד לתנא דמתני' דקתני ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה שנ' תחת אישה דכיון דמתני' מיירי בשבא על ארוסתו בבית חמיו כדאוקי בגמ' דמש\"ה אצטריך למעוטי מקרא דתחת אישה ולא מטעמ' דקדמה שכיבת בועל לבעל א\"כ ל\"ל לתנ' דמתני' למעוטינהו משום קרא דתחת אישה דלפי טעם זה איכא למיטעי דדוקא בעודה ארוסה אינה שותה אבל אם נשא' אח\"כ ה\"ז שותה ת\"ל משום דאין האיש מנוקה מעון דמהשתא אפילו אם נשאת אחר כך דקרינן ביה תחת אישה אינה שותה ונהי דקרא אצטריך מדין תורה למעוטי קודם שבאו חכמים ואסרו לבעול ארוסה בבית חמיו מ\"מ אנן בדידן השתא דאית לן איסור' מכח רז\"ל ל\"ל ל��נא למעוטי מקרא דתחת אישה דאיכ' למטעי כמ\"ש כנ\"ל ולולי דמסתפינ' אמינא שאף מרן ז\"ל כך היתה כונתו בדברי הראב\"ד ז\"ל כמ\"ש ומ\"ש ואם אית' כו' ל\"ל קרא למעט ארוסה ת\"ל משום דאין האיש מנוקה מעון אין כונתו לומר דלישתוק קרא מיניה אלא אקרא דמתני' דקאמר דל\"ל למעוטי מקר' ת\"ל משום דאינו מנוקה מעון ומ\"ש ואפשר דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה נ\"ל שט\"ס נפל בדבריו ובמקום דקר' צ\"ל דתנ' תרי טעמי יהיב למעט ארוסה וכונתו לומר דתנ' דמתני' דנקט טעמ' דתחת אישה תרי טעמי יהיב ובא לאשמועינן דארוס' אינה שותה בעודה ארוסה אפי' בלאו טעמ' דונקה האיש מעון מטעמ' דתחת אישה ומעתה צדקו דברי מרן ז\"ל וסרה מהר תלונת הרב מש\"ל אלא דכפי זה קשה דא\"כ מאי ק' ליה להראב\"ד ז\"ל אימא דמה שהוצרך תנא דמתניתין למעט ארוסה מקר' דתחת אישה לאו משום חלוקת לא שותות דלהא אפי' בלאו קרא דתחת אישה נפק' מטעמ' דאין האיש מנוקה מעון אלא משום חלוקת לא נוטלות כתובה הוצרך תנא למעוטי מקרא דתחת אישה דאי משום טעמ' דאין האיש מנוקה מעון אינה מפסדת כתובת' שהרי בא אחר שנסתרה קתני מתניתין דנוטלת כתובתה ואינה שותה אע\"ג דטעמ' דאינה שותה משום דאין האיש מנוקה מעון כמ\"ש רש\"י ז\"ל פרק קמא דסוטה ד\"ו ובשלמ' אם נאמר דקושית הראב\"ד היא אקרא גופיה דלישתוק מיניה ות\"ל דאינו מנוקה מעון ניח' שפיר דליכא למימר דקר' אצטריך למעוטי כדי להפסיד' כתובתה משום דכתובת אשה אינו אלא מדרבנן כמו שהסכימו הראשונים ז\"ל וכמ\"ש כל זה הרב בעל מש\"ל ז\"ל בדין זה יע\"ש אכן אם נאמר דכונת הראב\"ד ז\"ל היא לתנ' דמתני' וכמ\"ש קשה טוב' דמאי קו' דאימא דאיצטריך תנא דמתניתין למעוטי מקרא דתחת אישה משום חלוקת לא נוטלים כתובה ואף גם זאת יש ליישב ולו' דס\"ל להראב\"ד דאף מטעמ' דאין האיש מנוקה מעון לא נוטלות כתובה משום דכיון דבסיבתה שבא עליה בעודה ארוס' אינה ראויה לשתות אינ' נוטלת כתובה ובא עליה אחר שנסתר' דנוטלת כתובה שאני משום דהיא אומרת דטהורה היא ואין כאן איסור כלל כמ\"ש הרב הנזכר ונר' דמה שהוצרך הרב הנז' לומר דס\"ל להראב\"ד דכתובת אשה דרבנן ומש\"ה לא קאמר דקרא אצטריך להפסידה מכתובתה דאי מטעמא דאין האיש מנוקה מעון ה\"ז נוטלת כתובה הוא משום דאזיל לשיטתיה כטעם הב' שכתב לעיל וז\"ל ועוד נר' דמי שבא על אשה בלא קדושין דפשיט' דאינו מנוקה מעון כו' אם חזר ולקחה וקנא לה נהי דאינו יכול להשקותה משום דאינו מנוקה מעון מ\"מ אינה מפסדת כתובתה אף שהיא היתה סיבת העון משום דדוקא היכא דהנשואין הן באיסור הוא דמפסד' כתובתה אבל היכא דהנשואין היו בהיתר אף שקודם לזה קדם לו עמה ביאה אסורה אינה מפסדת כתובתה וה\"ט דבא עליה אחר שנסתרה משום דנשואיה היו בהיתר כו' יע\"ש ומש\"ה ק\"ל שפיר דה\"נ בבא על ארוסתו בבית חמיו אי משום טעמא דאינו מנוקה מעון אינה מפסדת כתובת' כיון שהנשואין היו בהיתר דומי' דבא עליה אחר שנסתרה מיהו אנן בדידן מצינן למימר לדעת הראב\"ד דס\"ל כטעם הראשון שכתב הרב ז\"ל דכל שבסיבתה אינה ראויה לשתות אף שהנשואין היו בהיתר אינה נוטל' כתובה ובא עליה אחר שנסתרה שאני שהיא אומר' טהורה אני כך נראה לי ליישב השגת הראב\"ד ז\"ל ודוק:<br><b> ועוד </b> אפשר לומר שכונת הראב\"ד ז\"ל היתה מהא דאמרי' התם בברייתא תחת אישך פרט לארוסה יכול שאני מוציא אף שומרת יבם ת\"ל איש איש דברי ר\"י ואמרינן התם בגמ' דכוותא גבי שומרת יבם שבא עליה היבם בבית חמיה דאל\"ה אינ' שות' משום דקדמה שכיב' בועל לבעל והשתא היינו דק\"ל להראב\"ד דאם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אין המים בודקין אות' א\"כ דכוותה נמי יבם שבא עליה בבית חמיו אין המים בודקין אות' מידי דהוה אארוסה והיכי קאמר ר\"י שומרת יבם שותה הא אינו מנוקה מעון ולומר דמאי דקאמר ר\"י יכול שאני מוצי' אף שומרת יבם מדין תורה קאמר דשותה וקודם איסור רז\"ל ולעולם דהשתא דתנן איסור רז\"ל בבועל ארוסתו בבית חמיו מודה דאינה שותה הא ודאי דחיקא מילתא טובא דפשטא משמע דבעיקר דינא פליגי השתא אי שותה או לא ועוד נראה לי היותר נכון שהראב\"ד ז\"ל כוון לההיא דאמרינן בריש ארוסה איבעיא להו עוברת על דת צריכה התראה או לא ובעי למפשטא ממתני' דקתני ארוסה ושומרת יבם לא שותות כו' משתא הוא דלא שתיא הא קנויי מקנא לה למאי לאו לאפסודי כתובת' ודחי ר\"פ אמר הכא להשקותה כשהיא נשואה כדתניא אין מקנין לארוס' כו' והשתא היינו דק\"ל להראב\"ד ז\"ל דאם איתא לדעת רבינו ז\"ל דבועל ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון א\"כ היכי קאמר ר\"פ דמתניתין דקתני ארוסה ושומרת יבם לא שותות כו' הא קנויי מקנא לה הוא להשקותה כשהיא נשואה הא כיון דמתני' אוקימנ' לה בבא על ארוסתו בבית חמיו דמש\"ה אצטריך למעוטי מקרא דתחת אישה א\"כ היכי מצי מקנא לה להשקותה כשהיא נשואה הא אינו מנוקה מעון והיא ראיה ראויה אליו ודוק ודרך אגב אומר דחזות קשה הוגד לי מסוגיי' זו למ\"ש רש\"י ז\"ל ביבמות דנ\"ח אההיא דאמרינן התם ר\"פ אמר האי תנא היא דתניא אין מקנין לארוסה כו' אבל מקנין אותה להשקות' כשהיא נשואה וכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל ר\"פ אמר כו' והכא כגון דקני לה כשהי' ארוסה ונשאה ובא עליה והדר איסתתר לא' לעולם דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתר ומשקה לה כשהיא נשואה ודקשיא לך אין מנוקה מעון האי תנא הוא דלית ליה הך דרשא זה לשון מורי והוא עיקר עכ\"ל וקשה טובא דא\"כ צ\"ל לפי' זה דכי קאמר ר\"פ הכא להשקותה כשהיא נשואה כדתניא מקנין לארוסה כו' דהיינו ההיא ברייתא דיבמות היינו לומר דמקני לה כשהיא ארוסה שאם נסתרה בעודה ארוסה משקה כשהיא נשוא' דבהכי מיירי ברייתא דמייתי וא\"כ ע\"כ צ\"ל דמתניתין דפרק ארוס' לית ליה הך דרשה דמנוקה מעון דומייא דברייתא וזה תימ' דהרי קתני בסיפא דמתניתין בא עליה אחר שנסתרה ה\"ז נוטלת כתוב' ואינה שותה וה\"ט משום דאינו מנוקה מעון כמ\"ש לעיל וא\"כ לר\"פ קשיא רישא אסיפא ומדברי רש\"י ז\"ל שכתב כאן מבואר דס\"ל כפי' ראשון שכתב ביבמות ותו ק\"ל לפרש\"י דיבמות דמנ\"ל לר\"פ לומר דברייתא דמקנין לארוסה כו' לית ליה הך דרשא דמנוקה מעון אימא דברייתא ה\"ק מקנין לארוסה להשקות' כשהיא נשוא' בשנסתרה אחר שנשאת ולעולם דאם נסתרה בעודה ארוסה אינ' שותה משום דאין האיש מנוקה מעון ויותר תימה על התוס' ז\"ל שם בד\"ה ר\"פ שהקשה לפרש\"י דמנ\"ל לר\"פ דהך תנא לא בעי שתקדום שכיבת בעל דילמא כשבא על ארוסה בבית אביה מיירי ואמאי לא ק\"ל בפשיטות כמ\"ש וליכא למימר דלהך לישנא ס\"ל לר\"פ דקנויי דארוסה לא מהני להשקותה בסתירה דנשואה דהא ליתא דבהדיא קתני בברייתא פרק ארוסה דכ\"ו ע\"א המקנא לארוסתו ולשומר' יבם שלו ומשכנסה נסתרה או שותה או לא נוטלת כתובה הרי בהדייא דקנוי דארוסה מהני לסתירה דנשואה ויש ליישב בדוחק וצ\"ע כעת:<br><b> ובהיותי </b> בזה ראיתי להרב מש\"ל שכתב דמהא דתנן אלמנ' לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה כו' לא שותות הוציא רבינו דין זה דס\"ל דטעמא דכל הני משום דאין האיש מנוקה מעון אך רש\"י פי' דטעמ' דמתניתין הוא משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכתב דהכי תניא בספרי ועלה ��דעתי לומר דרש\"י ז\"ל מודה לרבינו ומה שהוצרך לטעמא דבראויה לאישות הוא כדי לתת טעם למה שאינה נוטלת כתובה דאי משום טעמי' דאינו מנוקה מעון היתה נוטלת כתובה אלא דלא נהירא משום דאכתי קשה קרא למאי אצטריך למעט מי ראויה לאישות ת\"ל דאינו מנוקה מעון דהא ע\"כ בבא עליה מיירי דאי לא הא קדם שכיבת בועל לבעל וליכא למימר דקרא אתא להפסידה כתוב' דהא לית' דכתוב' אינ' מן התורה ואפי' לרשב\"א כו' יע\"ש באורך ובסוף דבריו הכריח דרש\"י ז\"ל ס\"ל כדעת רבינו ז\"ל ממ\"ש פרק עגלה ערופה דמ\"ז ונמצאו דבריו סותרים והניחו בצ\"ע וכמו כן ק' לשיט' רבינו מה יענה לההיא דסי' דנפקא לן מקרא דכי תשטה אשתו ות\"ל מטעמא דאינו מנוקה מעון ולע\"ד נראה ליישב דאיצטרך קרא דכי תשטה אשתו למעט כ\"ג שיבם אלמנה מן האירוסין דאסיקנא ביבמות ד\"ך דכ\"ג מותר בביאה ראשונ' מטעמ' דאתי עשה ודוחה ל\"ת אלא דחכמים גזרו ביאה א' אטו ביאה ב' וא\"כ אי משום טעמ' דמנוק' מעון הא נמי מנוקה מעון ומשום הכי אצטריך קרא למעוטי מטעמא דאינה ראויה לאישות ובהכי מתיישב שפיר לדעת רבינו דלא תי' ליה מההיא דסי' לפי מ\"ש רבינו בפה\"מ דטעמ' דמתניתין משום דאינו מנוקה מעון תיקשי דהיכי פסיק ותני אלמנ' לכ\"ג ומי לא עסקינן בכ\"ג שיבם אלמנה מן האירוסין דליכא טעמא דמנוקה מעון הא לא תקשי דכיון שלדעת רבינו אפי' ביאה אסורה מדברי סופרים ממעטינן א\"כ כ\"ג שיבם אלמנה מן האירוסין נמי חשיב אינו מנוקה מעון דכיון שחכמים גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה ב' אלא דמ\"מ לא תי' לן קרא למאי אצטריך דקרא אצטריך לקודם שאסרו חכמים כנ\"ל נכון ודוק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> בכוונת הראב\"ד בדרך השני דבריו תמוהים דרב פפא ל\"ל הא דאינו מנוקה מעון כמ\"ש רש\"י יבמות דף נ\"ח וא\"כ אין ראי' ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,40 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Woman_Suspected_of_Infidelity",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> איש שבא ביאה אסורה מימיו כו' ואפי' בא על ארוסתו בבית חמיו כו'.</b> וכתב עליו הראב\"ד הא דלא כהלכתא משמעתתא דריש ארוסה וכתב מרן ז\"ל שטעמו מדאמרינן בריש ארוסה טעמא דכתיבי הני קראי כו' ואם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון ל\"ל קרא למעט ארוסה ת\"ל דאין האיש מנוקה מעון ואפשר לדחות ולומר דקרא ב' טעמים יהיב למעט ארוסה ע\"כ הנה דברי מרן כפשטן מרפסן איגרי דכתב רחמנא קרא יתירא ללא צורך ולפי דברי מרן ז\"ל מאי מקשו בגמ' מההיא דרב אחא אימא דקרא תרי טעמי יהיב אי משום ארוסה ואי משום שקדמה שכיבת בועל לבעל וכבר תמה עליו בזה הרב מש\"ל ועוד תמה עליו בעיקר הקושיא שהקש' הראב\"ד דקושיא מעיקרא לית' דבגמ' שקלו וטרו ביתור הפסוקים דל\"ל קרא למעט ארוסה ת\"ל מקר' דמבלעדי אישך ותי' דאצטריך להיכא דבא על ארוסתו בבית חמיו דמדין תורה ליכא איסור כלל ואשמועינן קרא דאף שבא על ארוסתו בבית חמיו דקדמ' שכיבת בעל לבועל ואיסור ליכא מדין תורה אפ\"ה אינה שותה והא דאמרינן דאפי' בא על ארוסתו בבית חמיו אין המים בודקין את אשתו הוא לאחר שאסרו את הדבר הזה משום דקר' סתמא כתיבא ולפיכך כתב הרב ז\"ל שהראב\"ד ז\"ל לא כוון למ\"ש מרן אלא לההיא דאמרינן התם מעוברת חבירו מינקת חבירו כו' יע\"ש באורך ולדעתי אחר המחילה אין דבריו נכונים ולא זו הדרך בדברי הראב\"ד כי מאחר שרבינו ז\"ל סמוך ונראה לדין זה כתב ההיא דמעוברת חבירו ומינקת חבירו דשותה והוקשה לו זה ותי' שאין כאן עבירה וה\"ט משום דשאני מעוברת חבירו שאין איסור הביאה מצד עצמה אלא מחמת דבר אחר דהיינו משום הולד כמ\"ש הרב הנזכר א\"כ אף שנאמר שהראב\"ד ז\"ל לא ישר בעיניו חילוק זה מ\"מ לא הי\"ל להשיג על רבינו בהאי לישנא משמעתת' דריש ארוסה כאלו חדשות הוא מגיד אלא הכי הי\"ל להשיג ולומר אלא מה הפרש יש בין בועל ארוסתו בבית חמיו למעוברת חבירו ולכן נר' עיקר כדברי מרן שכונתו מההיא דאמרי' טעמא דכתיבי הני קראי כו' אלא שכונת הראב\"ד לאו היינו אקרא דתחת אישך דלישתוק מינה ות\"ל דאין האיש מנוקה מעון כמו שהבין הרב דהא ודאי ליתא דקרא אצטריך למעט ארוסה מדין תורה קודם שבאו חכמים ואסרו את הדבר הזה אלא כונת הראב\"ד לתנא דמתני' דקתני ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה שנ' תחת אישה דכיון דמתני' מיירי בשבא על ארוסתו בבית חמיו כדאוקי בגמ' דמש\"ה אצטריך למעוטי מקרא דתחת אישה ולא מטעמ' דקדמה שכיבת בועל לבעל א\"כ ל\"ל לתנ' דמתני' למעוטינהו משום קרא דתחת אישה דלפי טעם זה איכא למיטעי דדוקא בעודה ארוסה אינה שותה אבל אם נשא' אח\"כ ה\"ז שותה ת\"ל משום דאין האיש מנוקה מעון דמהשתא אפילו אם נשאת אחר כך דקרינן ביה תחת אישה אינה שותה ונהי דקרא אצטריך מדין תורה למעוטי קודם שבאו חכמים ואסרו לבעול ארוסה בבית חמיו מ\"מ אנן בדידן השתא דאית לן איסור' מכח רז\"ל ל\"ל לתנא למעוטי מקרא דתחת אישה דאיכ' למטעי כמ\"ש כנ\"ל ולולי דמסתפינ' אמינא שאף מרן ז\"ל כך היתה כונתו בדברי הראב\"ד ז\"ל כמ\"ש ומ\"ש ואם אית' כו' ל\"ל קרא למעט ארוסה ת\"ל משום דאין האיש מנוקה מעון אין כונתו לומר דלישתוק קרא מיניה אלא אקרא דמתני' דקאמר דל\"ל למעוטי מקר' ת\"ל משום דאינו מנוקה מעון ומ\"ש ואפשר דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה נ\"ל שט\"ס נפל בדבריו ובמקום דקר' צ\"ל דתנ' תרי טעמי יהיב למעט ארוסה וכונתו לומר דתנ' דמתני' דנקט טעמ' דתחת אישה תרי טעמי יהיב ובא לאשמועינן דארוס' אינה שותה בעודה ארוסה אפי' בלאו טעמ' דונקה האיש מעון מטעמ' דתחת אישה ומעתה צדקו דברי מרן ז\"ל וסרה מהר תלונת הרב מש\"ל אלא דכפי זה קשה דא\"כ מאי ק' ליה להראב\"ד ז\"ל אימא דמה שהוצרך תנא דמתניתין למעט ארוסה מקר' דתחת אישה לאו משום חלוקת לא שותות דלהא אפי' בלאו קרא דתחת אישה נפק' מטעמ' דאין האיש מנוקה מעון אלא משום חלוקת לא נוטלות כתובה הוצרך תנא למעוטי מקרא דתחת אישה דאי משום טעמ' דאין האיש מנוקה מעון אינה מפסדת כתובת' שהרי בא אחר שנסתרה קתני מתניתין דנוטלת כתובתה ואינה שותה אע\"ג דטעמ' דאינה שותה משום דאין האיש מנוקה מעון כמ\"ש רש\"י ז\"ל פרק קמא דסוטה ד\"ו ובשלמ' אם נאמר דקושית הראב\"ד היא אקרא גופיה דלישתוק מיניה ות\"ל דאינו מנוקה מעון ניח' שפיר דליכא למימר דקר' אצטריך למעוטי כדי להפסיד' כתובתה משום דכתובת אשה אינו אלא מדרבנן כמו שהסכימו הראשונים ז\"ל וכמ\"ש כל זה הרב בעל מש\"ל ז\"ל בדין זה יע\"ש אכן אם נאמר דכונת הראב\"ד ז\"ל היא לתנ' דמתני' וכמ\"ש קשה טוב' דמאי קו' דאימא דאיצטריך תנא דמתניתין למעוטי מקרא דתחת אישה משום חלוקת לא נוטלים כתובה ואף גם זאת יש ליישב ולו' דס\"ל להראב\"ד דאף מטעמ' דאין האיש מנוקה מעון לא נוטלות כתובה משום דכיון דבסיבתה שבא עליה בעודה ארוס' אינה ראויה לשתות אינ' נוטלת כתובה ובא עליה אחר שנסתר' דנוטלת כתובה שאני משום דהיא אומרת דטהורה היא ואין כאן איסור כלל כמ\"ש הרב הנזכר ונר' דמה שהוצרך הרב הנז' לומר דס\"ל להראב\"ד דכתובת אשה דרבנן ומש\"ה לא קאמר דקרא אצטריך להפסידה מכתובתה דאי מטעמא דאין האיש מנוקה מעון ה\"ז נוטלת כתובה הוא משום דאזיל לשיטתיה כטעם הב' שכתב לעיל וז\"ל ועוד נר' דמי שבא על אשה בלא קדושין דפשיט' דאינו מנוקה מעון כו' אם חזר ולקחה וקנא לה נהי דאינו יכול להשקותה משום דאינו מנוקה מעון מ\"מ אינה מפסדת כתובתה אף שהיא היתה סיבת העון משום דדוקא היכא דהנשואין הן באיסור הוא דמפסד' כתובתה אבל היכא דהנשואין היו בהיתר אף שקודם לזה קדם לו עמה ביאה אסורה אינה מפסדת כתובתה וה\"ט דבא עליה אחר שנסתרה משום דנשואיה היו בהיתר כו' יע\"ש ומש\"ה ק\"ל שפיר דה\"נ בבא על ארוסתו בבית חמיו אי משום טעמא דאינו מנוקה מעון אינה מפסדת כתובת' כיון שהנשואין היו בהיתר דומי' דבא עליה אחר שנסתרה מיהו אנן בדידן מצינן למימר לדעת הראב\"ד דס\"ל כטעם הראשון שכתב הרב ז\"ל דכל שבסיבתה אינה ראויה לשתות אף שהנשואין היו בהיתר אינה נוטל' כתובה ובא עליה אחר שנסתרה שאני שהיא אומר' טהורה אני כך נראה לי ליישב השגת הראב\"ד ז\"ל ודוק:<br><b> ועוד </b> אפשר לומר שכונת הראב\"ד ז\"ל היתה מהא דאמרי' התם בברייתא תחת אישך פרט לארוסה יכול שאני מוציא אף שומרת יבם ת\"ל איש איש דברי ר\"י ואמרינן התם בגמ' דכוותא גבי שומרת יבם שבא עליה היבם בבית חמיה דאל\"ה אינ' שות' משום דקדמה שכיב' בועל לבעל והשתא היינו דק\"ל להראב\"ד דאם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אין המים בודקין אות' א\"כ דכוותה נמי יבם שבא עליה בבית חמיו אין המים בודקין אות' מידי דהוה אארוסה והיכי קאמר ר\"י שומרת יבם שותה הא אינו מנוקה מעון ולומר דמאי דקאמר ר\"י יכול שאני מוצי' אף שומרת יבם מדין תורה קאמר דשותה וקודם איס��ר רז\"ל ולעולם דהשתא דתנן איסור רז\"ל בבועל ארוסתו בבית חמיו מודה דאינה שותה הא ודאי דחיקא מילתא טובא דפשטא משמע דבעיקר דינא פליגי השתא אי שותה או לא ועוד נראה לי היותר נכון שהראב\"ד ז\"ל כוון לההיא דאמרינן בריש ארוסה איבעיא להו עוברת על דת צריכה התראה או לא ובעי למפשטא ממתני' דקתני ארוסה ושומרת יבם לא שותות כו' משתא הוא דלא שתיא הא קנויי מקנא לה למאי לאו לאפסודי כתובת' ודחי ר\"פ אמר הכא להשקותה כשהיא נשואה כדתניא אין מקנין לארוס' כו' והשתא היינו דק\"ל להראב\"ד ז\"ל דאם איתא לדעת רבינו ז\"ל דבועל ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון א\"כ היכי קאמר ר\"פ דמתניתין דקתני ארוסה ושומרת יבם לא שותות כו' הא קנויי מקנא לה הוא להשקותה כשהיא נשואה הא כיון דמתני' אוקימנ' לה בבא על ארוסתו בבית חמיו דמש\"ה אצטריך למעוטי מקרא דתחת אישה א\"כ היכי מצי מקנא לה להשקותה כשהיא נשואה הא אינו מנוקה מעון והיא ראיה ראויה אליו ודוק ודרך אגב אומר דחזות קשה הוגד לי מסוגיי' זו למ\"ש רש\"י ז\"ל ביבמות דנ\"ח אההיא דאמרינן התם ר\"פ אמר האי תנא היא דתניא אין מקנין לארוסה כו' אבל מקנין אותה להשקות' כשהיא נשואה וכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל ר\"פ אמר כו' והכא כגון דקני לה כשהי' ארוסה ונשאה ובא עליה והדר איסתתר לא' לעולם דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתר ומשקה לה כשהיא נשואה ודקשיא לך אין מנוקה מעון האי תנא הוא דלית ליה הך דרשא זה לשון מורי והוא עיקר עכ\"ל וקשה טובא דא\"כ צ\"ל לפי' זה דכי קאמר ר\"פ הכא להשקותה כשהיא נשואה כדתניא מקנין לארוסה כו' דהיינו ההיא ברייתא דיבמות היינו לומר דמקני לה כשהיא ארוסה שאם נסתרה בעודה ארוסה משקה כשהיא נשוא' דבהכי מיירי ברייתא דמייתי וא\"כ ע\"כ צ\"ל דמתניתין דפרק ארוס' לית ליה הך דרשה דמנוקה מעון דומייא דברייתא וזה תימ' דהרי קתני בסיפא דמתניתין בא עליה אחר שנסתרה ה\"ז נוטלת כתוב' ואינה שותה וה\"ט משום דאינו מנוקה מעון כמ\"ש לעיל וא\"כ לר\"פ קשיא רישא אסיפא ומדברי רש\"י ז\"ל שכתב כאן מבואר דס\"ל כפי' ראשון שכתב ביבמות ותו ק\"ל לפרש\"י דיבמות דמנ\"ל לר\"פ לומר דברייתא דמקנין לארוסה כו' לית ליה הך דרשא דמנוקה מעון אימא דברייתא ה\"ק מקנין לארוסה להשקות' כשהיא נשוא' בשנסתרה אחר שנשאת ולעולם דאם נסתרה בעודה ארוסה אינ' שותה משום דאין האיש מנוקה מעון ויותר תימה על התוס' ז\"ל שם בד\"ה ר\"פ שהקשה לפרש\"י דמנ\"ל לר\"פ דהך תנא לא בעי שתקדום שכיבת בעל דילמא כשבא על ארוסה בבית אביה מיירי ואמאי לא ק\"ל בפשיטות כמ\"ש וליכא למימר דלהך לישנא ס\"ל לר\"פ דקנויי דארוסה לא מהני להשקותה בסתירה דנשואה דהא ליתא דבהדיא קתני בברייתא פרק ארוסה דכ\"ו ע\"א המקנא לארוסתו ולשומר' יבם שלו ומשכנסה נסתרה או שותה או לא נוטלת כתובה הרי בהדייא דקנוי דארוסה מהני לסתירה דנשואה ויש ליישב בדוחק וצ\"ע כעת:<br><b> ובהיותי </b> בזה ראיתי להרב מש\"ל שכתב דמהא דתנן אלמנ' לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה כו' לא שותות הוציא רבינו דין זה דס\"ל דטעמא דכל הני משום דאין האיש מנוקה מעון אך רש\"י פי' דטעמ' דמתניתין הוא משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכתב דהכי תניא בספרי ועלה בדעתי לומר דרש\"י ז\"ל מודה לרבינו ומה שהוצרך לטעמא דבראויה לאישות הוא כדי לתת טעם למה שאינה נוטלת כתובה דאי משום טעמי' דאינו מנוקה מעון היתה נוטלת כתובה אלא דלא נהירא משום דאכתי קשה קרא למאי אצטריך למעט מי ראויה לאישות ת\"ל דאינו מנוקה מעון דהא ע\"כ בבא עלי�� מיירי דאי לא הא קדם שכיבת בועל לבעל וליכא למימר דקרא אתא להפסידה כתוב' דהא לית' דכתוב' אינ' מן התורה ואפי' לרשב\"א כו' יע\"ש באורך ובסוף דבריו הכריח דרש\"י ז\"ל ס\"ל כדעת רבינו ז\"ל ממ\"ש פרק עגלה ערופה דמ\"ז ונמצאו דבריו סותרים והניחו בצ\"ע וכמו כן ק' לשיט' רבינו מה יענה לההיא דסי' דנפקא לן מקרא דכי תשטה אשתו ות\"ל מטעמא דאינו מנוקה מעון ולע\"ד נראה ליישב דאיצטרך קרא דכי תשטה אשתו למעט כ\"ג שיבם אלמנה מן האירוסין דאסיקנא ביבמות ד\"ך דכ\"ג מותר בביאה ראשונ' מטעמ' דאתי עשה ודוחה ל\"ת אלא דחכמים גזרו ביאה א' אטו ביאה ב' וא\"כ אי משום טעמ' דמנוק' מעון הא נמי מנוקה מעון ומשום הכי אצטריך קרא למעוטי מטעמא דאינה ראויה לאישות ובהכי מתיישב שפיר לדעת רבינו דלא תי' ליה מההיא דסי' לפי מ\"ש רבינו בפה\"מ דטעמ' דמתניתין משום דאינו מנוקה מעון תיקשי דהיכי פסיק ותני אלמנ' לכ\"ג ומי לא עסקינן בכ\"ג שיבם אלמנה מן האירוסין דליכא טעמא דמנוקה מעון הא לא תקשי דכיון שלדעת רבינו אפי' ביאה אסורה מדברי סופרים ממעטינן א\"כ כ\"ג שיבם אלמנה מן האירוסין נמי חשיב אינו מנוקה מעון דכיון שחכמים גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה ב' אלא דמ\"מ לא תי' לן קרא למאי אצטריך דקרא אצטריך לקודם שאסרו חכמים כנ\"ל נכון ודוק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> בכוונת הראב\"ד בדרך השני דבריו תמוהים דרב פפא ל\"ל הא דאינו מנוקה מעון כמ\"ש רש\"י יבמות דף נ\"ח וא\"כ אין ראי' ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות סוטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,55 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עגלה ערופה אסורה בהנאה כו'.</b> פ' האיש מקדש דנ\"ז ע\"א אמרינן דעגלה ערופה אסורה בהנאה משום דכתיב בה כפרה כקדשים והתוס' שם ד\"ה כפרה הקשו וז\"ל תימא דבכריתות מפיק ליה מוערפו שם שם תהא קבורתה וי\"ל דתרוייהו צריכי דאי משום כפרה הו\"א דוקא מחיים כו' ואי מוערפו שם הו\"א דוקא לאחר עריפה אבל מחיים לא וכתב הרב ח\"ה שם וז\"ל כתב מוהרש\"ל דזה התי' אינו עיקר דהא לקמן מוכח דעגלה ערופה יליף מצפרים דאסור מחיים כמ\"ש התוס' לקמן ע\"ב ואין זה מוכרח דלקמן דעגלה יליף מצפרים ה\"ד לר\"ל אבל לר\"י ליכא למילף עגלה מחיים אלא מהך דרשא דכפרה כתיב ביה דמסתמא ר\"י לא פליג ארבי ינאי גופיה דס\"ל דעגלה ערופה אסורה מחיים עכ\"ל והן דברים תמוהים דבפרק אותו ואת בנו דפ\"ב ע\"א אמרינן התם בהדיא דר\"י ס\"ל דעגלה ערופה אינה משנה דס\"ל דלא אסורה מחיים ושוב ראיתי בס' פני יאושע שתמה עליו בזה ומהיותר תימה שדבריו סותרים דשם בפרק הנז' כתב הוא ז\"ל בד\"ה גמר קיחה קיחה וז\"ל אין זה מדוקדק דמדקסבר ירידתה לנחל איתן אוסרתה אין זה מוכרח דיליף מכשיר ממכפר אלא דאוסר בה משום דכתב בה כפרה כקדשים אבל בפשיטות הו\"ל לאקשויי כיון דלא סבר ר\"י אלא כתנא דבי ר\"י לא הו\"ל למילף דמסתברא מחיים משום דכתיב בה כפרה כקדשים אלא דהו\"ל למילף מכשיר ממכפר כתנא דבי ר\"י ובספרים חדשים מחקו כל קו' זו מדברי התוס' ולא ידענ' למה עכ\"ל הנה מבואר שקו' מוהרש\"ל היא קו' התוס' שם הכתובה בס' ישנים ותמה על מה שמחקו בס' חדשים קו' זו ואלו כאן כתב שדברי מוהרש\"ל אינם מוכרחים ולעיקר קו' ז\"ל נר' דלק\"מ דאיכא למימר דמה שהוצרך ר\"י למילף דע\"ע אסורה מחיים מדכתיב בה כפרה כקדשים הוא לר\"ש דר\"ש דקאמר בברייתא דלקמן הואיל ונשחטה שלא כמצותה מותרת ע\"כ דס\"ל דצפורי מצורע לא אסירי מחיים כדאמרי' לקמן וא\"כ ע\"כ דלא יליף מכשיר ממכפר ור\"ש גופיה ס\"ל בפ' או\"ב דע\"ע אסור מחיים דר\"י לא ס\"ל כרבי יוחנן דע\"ע אינה משנה כדאיתא התם וא\"כ לר\"ש דס\"ל דלא יליף מכשיר ממכפר ע\"כ דע\"ע דאסורה מחיים נפ\"ל מדכתיב בה כפרה ורבי ינאי גופיה א\"ל דהכי ס\"ל דצפורי מצורע לא אסירי מחיים כר\"ש משום דלא יליף מכשיר ממכפר ומשום הכי הוצרך לדרשה דכפרה כתיב בה כקדשים ואפשר שמטעם זה מחקו קו' זו מדברי התוס' כנ\"ל ועל פי האמור י\"ל מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחי' לקמן וז\"ל אמר לך ר\"א תנאי כו' וק\"ל אי ר\"י לית ליה הך דרשה צפורי מצורע דאסירי בהנאה מנ\"ל דהא אנן מנאמר מכשיר ומכפר בפנים ילפינן לה כדאמרינן לעיל (כלומר דאי מוזה אשר לא תאכלו ליכא למילף אלא איסור אכילה ואפי' לר' אבהו כיון דעיקר קרא באיסור אכילה כתיב וכמ\"ש התוס' בר\"פ המביא אשם יע\"ש) וי\"ל דכ\"ע אית להו האי דרשא אלא דתנא דבי ר\"י דריש ליה לאקושינהו לגמרי ולמיסרא מחיים דמכפר ותנא דפליג עליה דר\"י לא יליף לגמרי אלא לומר כו' יע\"ש ויש לדקדק דלמאי הוצרך לומר דלא יליף לגמרי הא בלאו הכי א\"ש דר\"י לטעמיה דס\"ל דע\"ע אינה אסורה מחיים וכדאיתא בפרק או\"ב וכבר תמה עליו כן בס' הנזכר וכן ראיתי להרב החידושין שהוקשה לו כקו' הרשב\"א ותי' דהא דקאמר תנאי היינו למאי דס\"ל לר\"ל בעלמא דע\"ע אסורה מחיים ע\"כ דתנא דבי ר\"י דקאמר עשה בו מכשיר כמכפר כר\"ל ס\"ל דמחיים אסירי אבל לר\"י דס\"ל דע\"ע מחיים לא מיתסרא ס\"ל דעשה בו מכשיר כמכפר דקאמר תנא דבי ר\"י לענין איסור הנאה הוא דקאמר א\"ד יע\"ש אכן כפי מ\"ש יש ליישב דהוצרך הרשב\"א לזה משום דאכתי קשה לר\"ל דס\"ל דע\"ע משנה כדאיתא התם בפרק הנז' וס\"ל לר\"ש דאסירי מחיים א\"כ צפורי מצורע לר\"ש דאסירי בהנאה מנ\"ל שהרי ר\"ש ע\"כ לא יליף מכשיר ממכפר מדס\"ל דצפורי מצורע לא אסירי מחיים מדקאמר הואיל ונשחטה כו' ונ\"ל דאה\"נ דלר\"ש צפורי מצורע לא אסירי בהנאה שהרי בפ\"ק דבכורות די\"א גבי ההיא ברייתא דהערלה וכלאי הכרם כו' מטמאין טו\"א מוכח דלר\"ש ס\"ל דצפורי מצורע אסירי בהנאה ומאי דנקט הרשב\"א ז\"ל קו' אליבא דר\"י לאו דוקא אלא לתנא דפליג אדבי ר\"י ור\"י קאי כוותיה הוא דק\"ל והיינו שדקדק בתי' וכתב ותנא דפליג אר\"י ואי קשיא לך הא כיון דלר\"ש אליבא דר\"ל ע\"כ צ\"ל דס\"ל דיליף מכשיר ממכפר לענין איסור הנאה דוקא ולא לגמרי א\"כ מנא ליה לר\"ל דתנא דבי ר\"י יליף לגמרי אימא דלא יליף אלא לענין איסור הנאה דוקא הא ל\"ק דלישנא דברייתא דקאמר עשה בו מכשיר כמכפר משמע כמכפר לגמרי דאסירה מחיים אליבא דר\"ל דס\"ל דע\"ע אסורה מחיים אלא מיהא הא ק\"ל טובא לדברי הרשב\"א והרב החדושין ז\"ל מההיא דר\"פ המביא אשם שהקשו התוס' שם דקאמר התם בהדיא דתנא דבי ר\"י דיליף מכשיר ממכפר ע\"כ ס\"ל דע\"ע אסורה מחיים והשתא כפי דבריהם מנ\"ל אכתי נימא דתנא דבי ר\"י ס\"ל דע\"ע אינה אסורה מחיים ומאי דיליף מכשיר ממכפר היינו לאיסור הנאה וכדס\"ל השתא לר\"י ור\"ל אליבא דר\"ש וצ\"ע כעת גם מ\"ש עוד הרשב\"א ז\"ל לקמן בסמוך אמאי דקאמר ר\"י לא מצינו ב\"ח שאסורים דאמאי לא אקשי לי' מע\"ע הוא תימה שהרי ר\"י ס\"ל דע\"ע אינה אסורה מחיים ועיין להרב ע\"י שתמה על רבינו בפיה\"מ שכתב דצפורי מצורע אסורין אלא משעת שחיטה כר\"י וכתב הקשא דר\"י בסתם ובע\"ע כתב דירידתה לנחל איתן אוסרתה ולפי הנראה ר\"י לא ס\"ל כתנא דבי ר\"י וכפי מ\"ש מבואר דדעת רבי' כדעת הרשב\"א ודו\"ק:",
+                "<b>ומשתרד לנחל איתן כו'</b> הנה דעת רבינו לפסוק כרבי ינאי דע\"ע ירידתה לנחל איתן אוסרת' וכרב המנונא דס\"ל הכי בפ' המביא ובהל' ח' פסק משנה דר\"פ המביא אשם דאם נמצא ההורג עד שלא תערף תצא ותרעה בעדר נמצא אחר שנערפה תקבר שעל הס' באה מתחילתה כו' והוא תימא שהרי מבואר שם בגמרא דהך מתני' ע\"כ ס\"ל דע\"ע לא אסורה מחיים וכבר נשאל ע\"ז הרשב\"א ז\"ל ומרן הכ\"מ תי' דסובר רבי' דהא דמקשה ממתני' דמשנערפה תצא ותרעה בעדר לאו קו' היא דא\"ל שאני ע\"ע דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה והו\"ל הקדש בטעות וכדתנן במתני' אשם ודאי אינו כן אלא שלא נשחטו יצא וירעה בעדר ואע\"פ שהתוס' תי' זה ואמרו דסברא הוא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג רבי' לא ניחא ליה בההוא תי' וסובר דגמרא לפום מאי דס\"ד דגמר ומקדיש בכל גונא אסיק מאי דאסיק כו' אבל לפום קושט' א\"ל דמתני' נמי סברה דירידתה לנחל איתן אוסרת' כו' יע\"ש:<br><b> והנה </b> הרואה כמה מהדוחק דבריו דמאחר דבגמ' מוקמינן בפשיטות להך מתניתין בתנאי מניין לנו לבדות חלוקים מלבנו ומהיותר תימה דבאו\"ב פרכי' אמתניתין דהתם ממתני' דר\"פ המביא וקאמר עלה ר\"י ע\"ע אינה משנה הרי דר\"י מכח קו' זו קאמר דע\"ע אינה משנה ולפי דעת רבינו ז\"ל מאי קו' וא\"כ מאחר שר\"י ורבא בפ' המביא ס\"ל דהך מתני' ע\"כ ס\"ל דעגלה ערופה אינה אסורה מחיים מי הכריח לנו לחלק בהכי הפך ר\"י ורבא ולדעתי נראה ליישב ע\"ד מרן ז\"ל ולהוסיף נופך משלי דלרבינו ז\"ל קשיתיה סוגיא דפרק נגמר הדין דמ\"ז ע\"ב דאמרינן התם האורג בגד למת אביי אמר אסור כו' מ\"ט דאביי גמר שם שם מע\"ע מה ע\"ע בהזמנה מיתסר' אף האי נמי בהזמנה מיתסר' ופירש\"י בע\"ע בהזמנה מתסר' דקיי\"ל ירידתה לנחל איתן אוסרת' והשתא כפי סוגי' דפ' המביא א\"כ הא דאביי כתנאי אמרה למילתיה דלתנא דמתני' דפרק המביא דס\"ל דע\"ע אינה אסורה מחיים אלא לאחר עריפה הזמנה לאו מילתא היא ודאי דכי נמי גמר מע\"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה וכמ\"ש התוס' שם וכיון שכן ק\"ט דמאי פריך התם מברייתא דקתני קבר חדש מותר בהנאה ומברייתא דמותר המתים למתים ומאי קו' הא ליכא למימר דהאי תנא ס\"ל דע\"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה וכדתנן בפ' המביא ואביי דאמר כר\"ש וכתנא דבי ר\"י דס\"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתה והיותר קשה דבתר הכי מסיק התם דהא דאביי תנאי היא ומייתי ברייתא דקתני ציפן זהב כו' והשתא אמאי ל\"ק דע\"כ הא דאביי דתנאי היא דלמאן דס\"ל ע\"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה הזמנה לאו מילתא היא אלא מוכח ודאי דסתמא דתלמודא ס\"ל דהך מתניתין דר\"פ המביא אשם אתיא ככ\"ע ומטעמא שכתב מרן ז\"ל והילכך דחה רבי' לההיא דר\"י דפ' או\"ב ודרבא דפ' המביא ופסק כסתמ' דתלמודא דפרק נגמר הדין כנ\"ל נכון. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ\"ש מרן הכ\"מ ז\"ל בדין הסמוך לזה וז\"ל נמצאו העדים זוממין בפ' שני דכריתות אמר ר\"י אמר רב מודים חכמים לר\"מ באשם תלוי שהוזמו שיצא וירעה בעדר ויש ללמוד משם לע\"ע ע\"כ ולכאורה ק\"ט שהרי רבינו ז\"ל בפ\"ד מהלכות פסולי המוקדשין ה' י\"ט פסק דאפילו הפרישו ע\"פ עדים והוזמו עדיו יפלו דמיו לנדבה וכתב מרן ז\"ל שם דפסק כר\"י לגבי רב ועוד דרב' דבתראי הוא מותיב לרב כו' יע\"ש וכיון שכן איך כתב מרן ז\"ל דרבינו למד משם לע\"ע וכבר ראיתי להרב חזון נחום בח\"ד שתמה עליו בזה והניחו בצ\"ע ותו קשה דלמאי אצטריך מרן ז\"ל להביא עצות מרחוק לזה הא כיון שכבר פסק רבינו ז\"ל דאם נמצא ההורג עד שלא תערף ה\"ז מותרת ומטעמא שכתב מרן דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה והו\"ל הקדש בטעות מינה נלמוד ג\"כ לאם נמצאו העדים זוממין דאדעתא דהכי לא אקדשוה והוי ליה הקדש בטעות ולכן נראה דחדא מתרצת חברתה דכונת מרן ז\"ל היא דלא נימא דדוקא בנמצ' ההורג הוא דהוי הקדש בטעות משום דהוי דבר מצוי וכ\"ש לפי מה שפי' קצת מפרשים שמתועלת המדידה והענינין הנעשים במצוה שע\"י כן הוא קרוב שימצא ההורג דמעיקר' מסקי אדעתייהו שימצא ההורג ולא גמרי ומקדשי וכמ\"ש מרן ז\"ל אבל בנמצאו העדים זוממין א\"ל דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצאו העדים זוממין דמילתא דלא שכיח הוא ולכן הוצרך מרן ז\"ל להביא ראיה מההיא דאמרי' אמר רב מודים חכמים לר\"מ באשם תלוי שהוזמו עדיו דיש ללמוד משם לע\"ע דאע\"ג דלא קי\"ל התם כר\"י אמר רב ה\"ד באשם תלוי ומטעם דמתוך שלבו נקפו גמר ומקדיש כדאמרינן התם אבל באשם ודאי ובע\"ע דליכא למימר ה\"ט אמרינן ודאי אדעתא דהכי לא אקדשוה דמעיקרא נמי מסקי אדעתייהו שימצאו העדים זוממין כי היכי דאמרינן התם כנ\"ל פשוט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנחל </b>\n<b> שנערפה העגלה אסור בזריעה ועבודה כו'.</b> ראיתי להרב מוצל מאש סי' נ\"א דכ\"ג ע\"ג שכתב וז\"ל בענין חורש וזורע בנחל איתן כ' הרמב\"ם וכל העובד כו' כגון שחרש וזרע הרי זה לוקה ולא פי' שיעור כלל אי הוי כמו איסור שבת שהוא כל שהוא או לא עוד יש לחקור אם אותן הדברים שהם תולדות למלאכות האלו המוזכרים שם פ\"ח מה' שבת אם הם גם בכלל הלאו של נחל איתן או לא וצריך עיון עכ\"ל: והנה להס' הראשון נראה לי להוכיח דאפילו אכ\"ש מחייב ממ\"ש התוס' פ' אלו עוברין דף מ\"ז ע\"א ד\"ה והן מוקדשין שכתבו בתוך דבריהם וז\"ל ונראה לר\"י דלא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא הנך לאוי דלקי עלייהו אחרישה כ\"ש אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשו\"פ כו' יע\"ש ובפ\"ג דמכות דכ\"ב ע\"ב פרכינן התם אמתניתין הלזו דיש חורש תלם אחת כו' מתקיף לה רב אושעיא וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן ואזהרתיה אשר לא יעבד בו ולא יזרע כו' והשתא אם איתא דאחרישה וזריעה דנחל איתן לא לקי אכ\"ש אלא בעינן שיעורא אם כן מאי פריך הא מתניתין לא קתני אלא הנך לאוי דלקי עלייהו אחרישה כ\"ש כי היכי דלא חשיב לאו דמעילה מה\"ט כמ\"ש התוספות וזה נ\"ל ראי' שאין עליה תשובה:<br><b> ועל </b> הס' הב' אם על התולדות למלאכות אלו חייב ונראה שעיקר ספקו הוא לומר דדילמא דוקא גבי שבת דבמלאכה תלי רחמנא חייב אתולדות כיון דהוו מלאכה גמור' משא\"כ בזורע בנחל איתן דקרא כתיב בהדיא אשר לא יזרע א\"ל דוקא זריעה דהיינו אב מלאכה אסר רחמנא אבל לא תולדות דזריעה ואף גם זאת נראה להוכיח ג\"כ דאפילו אתולדות דזריעה וחרישה מחייב גבי נחל איתן ממ\"ש רש\"י שם בפסחים ד\"ה ושביעית וז\"ל דעובר משום שדך לא תזרע כלאים וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה ע\"כ אשר מבואר מדבריו דלמאן דס\"ל במ\"ק דחורש בשביעית אינו לוקה ה\"ט דמתני' משום תולדת זורע והשתא אם איתא דעל תולדת זורע לא מחייב' בנחל איתן א\"כ היכי פריך בגמרא וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן הא כיון דמתני' מיירי במחפה את הזרעים דבהדי דחריש מכסי כדאמרי' התם א\"כ הו\"ל תולדת זורע ועל התולדות לא מחייב ואדפריך משום זורע בנחל איתן הו\"ל להקשות משום חורש דקעביד אב מלאכה אלא מבואר הוא דאפילו על התולדה נמי מחייב וכן מבואר ג\"כ ממאי דאמרינן התם דמחפה בכלאים לוקה משום זורע הרי דאע\"ג דבכלאי' שדך לא תזרע כלאים כתיב אמרינן דתולדות זורע נמי חייב וא\"כ דכוותא נמי בנחל איתן אע\"ג דכתיב לא יזרע תולדת זורע נמי בכלל. ועוד ראי' מהא דאמרינן פ\"ק דמ\"ק רבא אמר אפילו תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא דכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות מחייב אאחריני לא מחייב כו' יע\"ש הרי מבואר דאע\"ג דקרא כתיב שדך לא תזרע אפי\"ה תולדותיהן נמי כיוצא בהן ואם איתא דכי כתיב זריעה אין תולדתו בכלל א\"כ מאי האי דקאמר מכדי זמירה בכלל זריעה כו' למאי הלכתא כתבינהו רחמנא הא אי כתיב זריעה גרידא הו\"א דדוקא על האבות מחייב אבל אתולדות לא מחייב דומיא דנחל איתן להכי אצטריך זמירה לאשמועינן דאף אתולדות נמי מחייב ולעולם דאכל התולדות נמי מחייב שהרי זמירה תולדת זורע הוא כמ\"ש רש\"י בפרק כלל גדול דע\"ג ע\"ב אלא מוכרח ודאי דאי כתיב זריעה בקרא תולדותיהן נמי כיוצא בהן זה נ\"ל ראיה ברורה: ואולם דברי רש\"י ז\"ל שכתב דמחפה את הזרעים הוי תולדות זורע הם תמוהים בעיני דאם איתא היכי מחייבינן עלה משום זורע בשביעית למ\"ד דחורש בשביעית אינו לוקה הא אמרי' במ\"ק אפילו תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא כו' ומה\"ט משקה את הזרעים אע\"ג דבשבת מחייב משום תולדת זורע אפי\"ה בשביעית משקין את הזרעים משום דהוה לי' תולדה וליכא למימר דרש\"י ז\"ל לא כ\"כ אלא למ\"ד דחורש בשביעית אינו לוקה ע\"כ דטעמא דמתני' משום זורע אבל למ\"ד דחורש בשביעית לוקה ה\"ט דמתני' משום חורש בשביעית וא\"כ א\"ל דמאן דס\"ל דחורש בשביעית אינו לוקה ס\"ל דעל התולדות נמי אסר רחמנא כדס\"ל לאביי התם דאוקי למתניתין בשביעית בזמן הזה דרבנן ורבא דסבירא ליה דעל התולדות לא אסר רחמנא ס\"ל דחורש בשביעית חייב וטעמא דמתני' משום חורש דהא ליתא שהרי מרן הכ\"מ בפ\"א מה' שמיטה נתן טעם למה שפסק רבי' כמ\"ד דחורש בז' אינו לוקה משום דרבא דקאמר אבות אסר כו' למימרא דאהני תולדות מחייב כו' אתיא כמ\"ד דחורש בז' אינו לוקה ע\"ש הרי דרבא סבירא ליה דחורש בז' אינו חייב דאם כן תקשי לדידיה מתניתין היכי מחייב משום זורע כיון דמחפה תולדות זורע הן אמת שדברי מרן ז\"ל צריכים תלמוד במ\"ש דרבא אתי כמ\"ד דחורש בז' אינו חייב דהא בפשיטות איכא למימר דרבא לא ממעט אלא תולדות אבל חרישה דאב מלאכה היא ה\"נ דחייב ואדרבא לישנא דרבא דקאמר אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא משמע דחרישה כיון דאב מלאכה היא חייב ואולם דברי מרן ז\"ל נכונים בטעמם לפום שיטת רבינו דס\"ל דזומר ובוצר אבות נינהו כמ\"ש בפ\"ו מה' שבת דהשתא ע\"כ כיון דכתיב זמירה ובצירה בקרא למימרא דאהני הוא דמחייב אאחריני לא אפי\"ה אבות דכוותייהו מיעט רחמנא: ושוב ראיתי למוהר\"ב ז\"ל בתשו' שעמד בדברי מרן הללו ומ\"מ אכתי דברי רש\"י ז\"ל הן תמוהים שהרי אמרינן התם לימא בדרב אבין קמפלגי כו' לא דכ\"ע אית להו דר' אבין מאן דאמר לוקה שפיר ומ\"ד אינו לוקה אמר לך מכדי זמירה כו' למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות מחייב אתולדות אחרינא לא מחייב יע\"ש הרי דמאן דס\"ל דחורש בשביעית אינו חייב ס\"ל כרבא דאתולדה לא מחייב כרבא וא\"כ ק' טובא היאך כתב רש\"י ז\"ל דלמאן דס\"ל דחורש בז' אינו לוקה ס\"ל דאתולדת זורע מחייב וכבר היה אפשר לצדד ולומר דס\"ל לרש\"י ז\"ל דפלוגתייהו דר\"י ור\"א אי לוקין על החרישה ה\"ד אליבא דרבי ישמעאל דדריש התם לקמן דף ג' ע\"ב בחריש ובקציר מה חריש רשות כו' אבל ר\"ע ס\"ל דלוקין על חרישה וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה שהרי יע\"ש ואם כן איכא למימר דלמאי דמסיק דטעמא דמ\"ד דאין לוקין על החרישה משום דס\"ל כרבא דאהנהו תולדות דוקא מחייב רחמנא עכ\"ל דמתני' דיש חורש תלם אחד ר\"ע היא דס\"ל דלוקין על החרישה וטעמא דמתני' משום חורש ורש\"י ז\"ל לא כ\"כ אלא לר' אבין ולפום מאי דהוה בעי למימר תלמודא דבדר\"א קמפלגי ואליביה אין לוקין על החרישה מטעמא דאין בכלל אלא מה שבפרט דא\"ל דמתני' לדידיה אתיא ככ\"ע וטעמא דמחייב משום תולדת זורע דסבירא ליה לר' אבין כאביי דאפי' אתולדה מחייב רחמנא ומ\"מ זה ודאי מן הדוחק כמו שיראה המעיין ודוק ועיין במ\"ש רבי' ז\"ל בפ\"ז מה' שגגות דין ז' וז\"ל עשה תולדה של אב זה ותולדה של אב זה בהעלם אחד יראה שהוא חייב ב' ותמה עליו מרן בכ\"מ משם הר\"א בנו ז\"ל למה אמר יראה לי מאחר שגמר' ערוכה היא בב\"ק כו' יע\"ש ואכתי ק\"ל שדין זה תלמוד ערוך הוא מהא דאמרינן במכות מתקיף לה ר\"א וללקי נמי משום זורע בי\"ט כו' זאת אומרת חילוק מלאכו' לשבת ואין חילוק מלאכו' בי\"ט כו' והשתא אם איתא דגבי תולדות לא מחייב אחילוק מלאכות א\"כ מאי פריך ולילקי נמי משום זורע ואמאי קאמר חילוק מלאכות לשבת כו' הא אפי' בשבת עצמו דין דמחפה את הזרעים אינו אלא תולדת זורע וגבי תולדות לא אמרינן חילוק מלאכות והנראה כדעת רבי' ז\"ל דמחפה את הזרעים חשיב אב מלאכה ושלא כדעת רש\"י ז\"ל כנ\"ל: ודע שאם חרש וזרע בנחל איתן נראה ודאי דלוקה שתי' אחד משום לא יעבד ואחד משום לא יזרע שהרי הן ב' לאוין מחולקין דאם חרש לבד אינו עובר אלא משום לא יעבד ואם זרע עובר משום לא יזרע ואע\"ג דכל היכא דעבר אלאו דזריעה עבר נמי אלאו דעבודה מ\"מ כיון דמשכחת לה דעבר אלאו דעבודה ולא עבר אלאו דזריעה חשיב תרי לאוי מב' ענינים ולוקה ב' וראיה לדבר ממ\"ש רבי' בפ\"ז מה' חו\"מ דין ג' דאם קנה חמץ או חמצו בידים לוקה ב' משום לא יראה ולא ימצא וכתב מרן הכ\"מ דה\"ט משום דלא יראה לא משמע אלא הנראה לעינים ולא ימצא עבר אפי' בטמון יע\"ש הרי דאע\"ג דכל היכא דעבר על לא יראה עבר נמי אלא ימצא חשיבי נמי ב' ענינים לחייב עליה ב' יע\"ש וכפי זה הי' נראה דל\"מ כשחרש וזרע בנחל איתן שלוקה ב' אלא אפי' זרע לבד לוקה שתים דומיא דחמץ בפסח דאם חמצו בידים לוקה ב' וכפי זה י\"ל על רבי' ז\"ל שכתב וכל העובד עבודה כגון שחרש או חפר או זרע בנחל איתן כו' ה\"ז לוקה דמדכיילינהו בחדא מחתא משמע דעל הזריעה לוקה א' דומיא דחורש והדבר ק' דלמה לא כתב דילקה ב' דומיא דחמץ ממש: הן אמת דמהא שפרכינן ההתם במכות וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן משמע דאם חרש וזרע אינו לוקה אלא אחת מדלא פריך חורש וזורע ליחשוב נמי בנחל איתן וכן ראיתי להרב החינוך ז\"ל ס' שופטים סי' תקל\"א שכתב שהעובד והזורע שם לא עבר על לאו אחר ולא נחייבהו בב' לאוין בעבודה ובזריעה יע\"ש והדבר תמוה למה לא נתחייב ב' דומי' דחמץ ממש והנראה לחלק דבשלמא גבי חמץ כיון דכתיב לא ימצא עכ\"ל דכי כתי' לא יראה ע\"כ לחייבו ב' על הראיה דאל\"כ למאי אצטריך הא בכלל לא ימצא איתי' לא יראה והילכך אמרינן כיון דב' עניינים הן לוקה ב' משא\"כ בזורע בנחל איתן כיון דאיכא למימר דטעמיה דזריעה דאסר הכתוב משום עבודה היא דזריעה בכלל עבודה ומאי דכתביה רחמנא הוא לומר מה זריעה עבודה המיוחדת בגופו של קרקע כמ\"ש רבינו הילכך לא לקי אלאו דזריעה כנ\"ל :<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> למה לא פריך הש\"ס דחורש וזורע לחשוב בנחל איתן וע\"כ דחורש וזורע אינו נוהג אלא אחת. מהתימא שנעלם ממנו דברי הרמב\"ם בספר המצות מצוה ל\"ת ש\"ט ששם ביאר כן ומביא ראי':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,52 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Murderer_and_the_Preservation_of_Life",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עגלה ערופה אסורה בהנאה כו'.</b> פ' האיש מקדש דנ\"ז ע\"א אמרינן דעגלה ערופה אסורה בהנאה משום דכתיב בה כפרה כקדשים והתוס' שם ד\"ה כפרה הקשו וז\"ל תימא דבכריתות מפיק ליה מוערפו שם שם תהא קבורתה וי\"ל דתרוייהו צריכי דאי משום כפרה הו\"א דוקא מחיים כו' ואי מוערפו שם הו\"א דוקא לאחר עריפה אבל מחיים לא וכתב הרב ח\"ה שם וז\"ל כתב מוהרש\"ל דזה התי' אינו עיקר דהא לקמן מוכח דעגלה ערופה יליף מצפרים דאסור מחיים כמ\"ש התוס' לקמן ע\"ב ואין זה מוכרח דלקמן דעגלה יליף מצפרים ה\"ד לר\"ל אבל לר\"י ליכא למילף עגלה מחיים אלא מהך דרשא דכפרה כתיב ביה דמסתמא ר\"י לא פליג ארבי ינאי גופיה דס\"ל דעגלה ערופה אסורה מחיים עכ\"ל והן דברים תמוהים דבפרק אותו ואת בנו דפ\"ב ע\"א אמרינן התם בהדיא דר\"י ס\"ל דעגלה ערופה אינה משנה דס\"ל דלא אסורה מחיים ושוב ראיתי בס' פני יאושע שתמה עליו בזה ומהיותר תימה שדבריו סותרים דשם בפרק הנז' כתב הוא ז\"ל בד\"ה גמר קיחה קיחה וז\"ל אין זה מדוקדק דמדקסבר ירידתה לנחל איתן אוסרתה אין זה מוכרח דיליף מכשיר ממכפר אלא דאוסר בה משום דכתב בה כפרה כקדשים אבל בפשיטות הו\"ל לאקשויי כיון דלא סבר ר\"י אלא כתנא דבי ר\"י לא הו\"ל למילף דמסתברא מחיים משום דכתיב בה כפרה כקדשים אלא דהו\"ל למילף מכשיר ממכפר כתנא דבי ר\"י ובספרים חדשים מחקו כל קו' זו מדברי התוס' ולא ידענ' למה עכ\"ל הנה מבואר שקו' מוהרש\"ל היא קו' התוס' שם הכתובה בס' ישנים ותמה על מה שמחקו בס' חדשים קו' זו ואלו כאן כתב שדברי מוהרש\"ל אינם מוכרחים ולעיקר קו' ז\"ל נר' דלק\"מ דאיכא למימר דמה שהוצרך ר\"י למילף דע\"ע אסורה מחיים מדכתיב בה כפרה כקדשים הוא לר\"ש דר\"ש דקאמר בברייתא דלקמן הואיל ונשחטה שלא כמצותה מותרת ע\"כ דס\"ל דצפורי מצורע לא אסירי מחיים כדאמרי' לקמן וא\"כ ע\"כ דלא יליף מכשיר ממכפר ור\"ש גופיה ס\"ל בפ' או\"ב דע\"ע אסור מחיים דר\"י לא ס\"ל כרבי יוחנן דע\"ע אינה משנה כדאיתא התם וא\"כ לר\"ש דס\"ל דלא יליף מכשיר ממכפר ע\"כ דע\"ע דאסורה מחיים נפ\"ל מדכתיב בה כפרה ורבי ינאי גופיה א\"ל דהכי ס\"ל דצפורי מצורע לא אסירי מחיים כר\"ש משום דלא יליף מכשיר ממכפר ומשום הכי הוצרך לדרשה דכפרה כתיב בה כקדשים ואפשר שמטעם זה מחקו קו' זו מדברי התוס' כנ\"ל ועל פי האמור י\"ל מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחי' לקמן וז\"ל אמר לך ר\"א תנאי כו' וק\"ל אי ר\"י לית ליה הך דרשה צפורי מצורע דאסירי בהנאה מנ\"ל דהא אנן מנאמר מכשיר ומכפר בפנים ילפינן לה כדאמרינן לעיל (כלומר דאי מוזה אשר לא תאכלו ליכא למילף אלא איסור אכילה ואפי' לר' אבהו כיון דעיקר קרא באיסור אכילה כתיב וכמ\"ש התוס' בר\"פ המביא אשם יע\"ש) וי\"ל דכ\"ע אית להו האי דרשא אלא דתנא דבי ר\"י דריש ליה לאקושינהו לגמרי ולמיסרא מחיים דמכפר ותנא דפליג עליה דר\"י לא יליף לגמרי אלא לומר כו' יע\"ש ויש לדקדק דלמאי הוצרך לומר דלא יליף לגמרי הא בלאו הכי א\"ש דר\"י לטעמיה דס\"ל דע\"ע אינה אסורה מחיים וכדאיתא בפרק או\"ב וכבר תמה עליו כן בס' הנזכר וכן ראיתי להרב החידושין שהוקשה לו כקו' הרשב\"א ותי' דהא דקאמר תנאי היינו למאי דס\"ל לר\"ל בעלמ�� דע\"ע אסורה מחיים ע\"כ דתנא דבי ר\"י דקאמר עשה בו מכשיר כמכפר כר\"ל ס\"ל דמחיים אסירי אבל לר\"י דס\"ל דע\"ע מחיים לא מיתסרא ס\"ל דעשה בו מכשיר כמכפר דקאמר תנא דבי ר\"י לענין איסור הנאה הוא דקאמר א\"ד יע\"ש אכן כפי מ\"ש יש ליישב דהוצרך הרשב\"א לזה משום דאכתי קשה לר\"ל דס\"ל דע\"ע משנה כדאיתא התם בפרק הנז' וס\"ל לר\"ש דאסירי מחיים א\"כ צפורי מצורע לר\"ש דאסירי בהנאה מנ\"ל שהרי ר\"ש ע\"כ לא יליף מכשיר ממכפר מדס\"ל דצפורי מצורע לא אסירי מחיים מדקאמר הואיל ונשחטה כו' ונ\"ל דאה\"נ דלר\"ש צפורי מצורע לא אסירי בהנאה שהרי בפ\"ק דבכורות די\"א גבי ההיא ברייתא דהערלה וכלאי הכרם כו' מטמאין טו\"א מוכח דלר\"ש ס\"ל דצפורי מצורע אסירי בהנאה ומאי דנקט הרשב\"א ז\"ל קו' אליבא דר\"י לאו דוקא אלא לתנא דפליג אדבי ר\"י ור\"י קאי כוותיה הוא דק\"ל והיינו שדקדק בתי' וכתב ותנא דפליג אר\"י ואי קשיא לך הא כיון דלר\"ש אליבא דר\"ל ע\"כ צ\"ל דס\"ל דיליף מכשיר ממכפר לענין איסור הנאה דוקא ולא לגמרי א\"כ מנא ליה לר\"ל דתנא דבי ר\"י יליף לגמרי אימא דלא יליף אלא לענין איסור הנאה דוקא הא ל\"ק דלישנא דברייתא דקאמר עשה בו מכשיר כמכפר משמע כמכפר לגמרי דאסירה מחיים אליבא דר\"ל דס\"ל דע\"ע אסורה מחיים אלא מיהא הא ק\"ל טובא לדברי הרשב\"א והרב החדושין ז\"ל מההיא דר\"פ המביא אשם שהקשו התוס' שם דקאמר התם בהדיא דתנא דבי ר\"י דיליף מכשיר ממכפר ע\"כ ס\"ל דע\"ע אסורה מחיים והשתא כפי דבריהם מנ\"ל אכתי נימא דתנא דבי ר\"י ס\"ל דע\"ע אינה אסורה מחיים ומאי דיליף מכשיר ממכפר היינו לאיסור הנאה וכדס\"ל השתא לר\"י ור\"ל אליבא דר\"ש וצ\"ע כעת גם מ\"ש עוד הרשב\"א ז\"ל לקמן בסמוך אמאי דקאמר ר\"י לא מצינו ב\"ח שאסורים דאמאי לא אקשי לי' מע\"ע הוא תימה שהרי ר\"י ס\"ל דע\"ע אינה אסורה מחיים ועיין להרב ע\"י שתמה על רבינו בפיה\"מ שכתב דצפורי מצורע אסורין אלא משעת שחיטה כר\"י וכתב הקשא דר\"י בסתם ובע\"ע כתב דירידתה לנחל איתן אוסרתה ולפי הנראה ר\"י לא ס\"ל כתנא דבי ר\"י וכפי מ\"ש מבואר דדעת רבי' כדעת הרשב\"א ודו\"ק:",
+                "<b>ומשתרד לנחל איתן כו'</b> הנה דעת רבינו לפסוק כרבי ינאי דע\"ע ירידתה לנחל איתן אוסרת' וכרב המנונא דס\"ל הכי בפ' המביא ובהל' ח' פסק משנה דר\"פ המביא אשם דאם נמצא ההורג עד שלא תערף תצא ותרעה בעדר נמצא אחר שנערפה תקבר שעל הס' באה מתחילתה כו' והוא תימא שהרי מבואר שם בגמרא דהך מתני' ע\"כ ס\"ל דע\"ע לא אסורה מחיים וכבר נשאל ע\"ז הרשב\"א ז\"ל ומרן הכ\"מ תי' דסובר רבי' דהא דמקשה ממתני' דמשנערפה תצא ותרעה בעדר לאו קו' היא דא\"ל שאני ע\"ע דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה והו\"ל הקדש בטעות וכדתנן במתני' אשם ודאי אינו כן אלא שלא נשחטו יצא וירעה בעדר ואע\"פ שהתוס' תי' זה ואמרו דסברא הוא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג רבי' לא ניחא ליה בההוא תי' וסובר דגמרא לפום מאי דס\"ד דגמר ומקדיש בכל גונא אסיק מאי דאסיק כו' אבל לפום קושט' א\"ל דמתני' נמי סברה דירידתה לנחל איתן אוסרת' כו' יע\"ש:<br><b> והנה </b> הרואה כמה מהדוחק דבריו דמאחר דבגמ' מוקמינן בפשיטות להך מתניתין בתנאי מניין לנו לבדות חלוקים מלבנו ומהיותר תימה דבאו\"ב פרכי' אמתניתין דהתם ממתני' דר\"פ המביא וקאמר עלה ר\"י ע\"ע אינה משנה הרי דר\"י מכח קו' זו קאמר דע\"ע אינה משנה ולפי דעת רבינו ז\"ל מאי קו' וא\"כ מאחר שר\"י ורבא בפ' המביא ס\"ל דהך מתני' ע\"כ ס\"ל דעגלה ערופה אינה אסורה מחיים מי הכריח לנו לחלק בהכי הפך ר\"י ורבא ולדעתי נ��אה ליישב ע\"ד מרן ז\"ל ולהוסיף נופך משלי דלרבינו ז\"ל קשיתיה סוגיא דפרק נגמר הדין דמ\"ז ע\"ב דאמרינן התם האורג בגד למת אביי אמר אסור כו' מ\"ט דאביי גמר שם שם מע\"ע מה ע\"ע בהזמנה מיתסר' אף האי נמי בהזמנה מיתסר' ופירש\"י בע\"ע בהזמנה מתסר' דקיי\"ל ירידתה לנחל איתן אוסרת' והשתא כפי סוגי' דפ' המביא א\"כ הא דאביי כתנאי אמרה למילתיה דלתנא דמתני' דפרק המביא דס\"ל דע\"ע אינה אסורה מחיים אלא לאחר עריפה הזמנה לאו מילתא היא ודאי דכי נמי גמר מע\"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה וכמ\"ש התוס' שם וכיון שכן ק\"ט דמאי פריך התם מברייתא דקתני קבר חדש מותר בהנאה ומברייתא דמותר המתים למתים ומאי קו' הא ליכא למימר דהאי תנא ס\"ל דע\"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה וכדתנן בפ' המביא ואביי דאמר כר\"ש וכתנא דבי ר\"י דס\"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתה והיותר קשה דבתר הכי מסיק התם דהא דאביי תנאי היא ומייתי ברייתא דקתני ציפן זהב כו' והשתא אמאי ל\"ק דע\"כ הא דאביי דתנאי היא דלמאן דס\"ל ע\"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה הזמנה לאו מילתא היא אלא מוכח ודאי דסתמא דתלמודא ס\"ל דהך מתניתין דר\"פ המביא אשם אתיא ככ\"ע ומטעמא שכתב מרן ז\"ל והילכך דחה רבי' לההיא דר\"י דפ' או\"ב ודרבא דפ' המביא ופסק כסתמ' דתלמודא דפרק נגמר הדין כנ\"ל נכון. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ\"ש מרן הכ\"מ ז\"ל בדין הסמוך לזה וז\"ל נמצאו העדים זוממין בפ' שני דכריתות אמר ר\"י אמר רב מודים חכמים לר\"מ באשם תלוי שהוזמו שיצא וירעה בעדר ויש ללמוד משם לע\"ע ע\"כ ולכאורה ק\"ט שהרי רבינו ז\"ל בפ\"ד מהלכות פסולי המוקדשין ה' י\"ט פסק דאפילו הפרישו ע\"פ עדים והוזמו עדיו יפלו דמיו לנדבה וכתב מרן ז\"ל שם דפסק כר\"י לגבי רב ועוד דרב' דבתראי הוא מותיב לרב כו' יע\"ש וכיון שכן איך כתב מרן ז\"ל דרבינו למד משם לע\"ע וכבר ראיתי להרב חזון נחום בח\"ד שתמה עליו בזה והניחו בצ\"ע ותו קשה דלמאי אצטריך מרן ז\"ל להביא עצות מרחוק לזה הא כיון שכבר פסק רבינו ז\"ל דאם נמצא ההורג עד שלא תערף ה\"ז מותרת ומטעמא שכתב מרן דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה והו\"ל הקדש בטעות מינה נלמוד ג\"כ לאם נמצאו העדים זוממין דאדעתא דהכי לא אקדשוה והוי ליה הקדש בטעות ולכן נראה דחדא מתרצת חברתה דכונת מרן ז\"ל היא דלא נימא דדוקא בנמצ' ההורג הוא דהוי הקדש בטעות משום דהוי דבר מצוי וכ\"ש לפי מה שפי' קצת מפרשים שמתועלת המדידה והענינין הנעשים במצוה שע\"י כן הוא קרוב שימצא ההורג דמעיקר' מסקי אדעתייהו שימצא ההורג ולא גמרי ומקדשי וכמ\"ש מרן ז\"ל אבל בנמצאו העדים זוממין א\"ל דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצאו העדים זוממין דמילתא דלא שכיח הוא ולכן הוצרך מרן ז\"ל להביא ראיה מההיא דאמרי' אמר רב מודים חכמים לר\"מ באשם תלוי שהוזמו עדיו דיש ללמוד משם לע\"ע דאע\"ג דלא קי\"ל התם כר\"י אמר רב ה\"ד באשם תלוי ומטעם דמתוך שלבו נקפו גמר ומקדיש כדאמרינן התם אבל באשם ודאי ובע\"ע דליכא למימר ה\"ט אמרינן ודאי אדעתא דהכי לא אקדשוה דמעיקרא נמי מסקי אדעתייהו שימצאו העדים זוממין כי היכי דאמרינן התם כנ\"ל פשוט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנחל </b>\n<b> שנערפה העגלה אסור בזריעה ועבודה כו'.</b> ראיתי להרב מוצל מאש סי' נ\"א דכ\"ג ע\"ג שכתב וז\"ל בענין חורש וזורע בנחל איתן כ' הרמב\"ם וכל העובד כו' כגון שחרש וזרע הרי זה לוקה ולא פי' שיעור כלל אי הוי כמו איסור שבת שהוא כל שהוא או לא עוד יש לחקור אם אותן הדברים שהם תולדות למלאכות האלו המוזכרים שם פ\"ח מה' שבת אם הם גם בכלל הלאו של נחל איתן או לא וצריך עיון עכ\"ל: והנה להס' הראשון נראה לי להוכיח דאפילו אכ\"ש מחייב ממ\"ש התוס' פ' אלו עוברין דף מ\"ז ע\"א ד\"ה והן מוקדשין שכתבו בתוך דבריהם וז\"ל ונראה לר\"י דלא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא הנך לאוי דלקי עלייהו אחרישה כ\"ש אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשו\"פ כו' יע\"ש ובפ\"ג דמכות דכ\"ב ע\"ב פרכינן התם אמתניתין הלזו דיש חורש תלם אחת כו' מתקיף לה רב אושעיא וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן ואזהרתיה אשר לא יעבד בו ולא יזרע כו' והשתא אם איתא דאחרישה וזריעה דנחל איתן לא לקי אכ\"ש אלא בעינן שיעורא אם כן מאי פריך הא מתניתין לא קתני אלא הנך לאוי דלקי עלייהו אחרישה כ\"ש כי היכי דלא חשיב לאו דמעילה מה\"ט כמ\"ש התוספות וזה נ\"ל ראי' שאין עליה תשובה:<br><b> ועל </b> הס' הב' אם על התולדות למלאכות אלו חייב ונראה שעיקר ספקו הוא לומר דדילמא דוקא גבי שבת דבמלאכה תלי רחמנא חייב אתולדות כיון דהוו מלאכה גמור' משא\"כ בזורע בנחל איתן דקרא כתיב בהדיא אשר לא יזרע א\"ל דוקא זריעה דהיינו אב מלאכה אסר רחמנא אבל לא תולדות דזריעה ואף גם זאת נראה להוכיח ג\"כ דאפילו אתולדות דזריעה וחרישה מחייב גבי נחל איתן ממ\"ש רש\"י שם בפסחים ד\"ה ושביעית וז\"ל דעובר משום שדך לא תזרע כלאים וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה ע\"כ אשר מבואר מדבריו דלמאן דס\"ל במ\"ק דחורש בשביעית אינו לוקה ה\"ט דמתני' משום תולדת זורע והשתא אם איתא דעל תולדת זורע לא מחייב' בנחל איתן א\"כ היכי פריך בגמרא וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן הא כיון דמתני' מיירי במחפה את הזרעים דבהדי דחריש מכסי כדאמרי' התם א\"כ הו\"ל תולדת זורע ועל התולדות לא מחייב ואדפריך משום זורע בנחל איתן הו\"ל להקשות משום חורש דקעביד אב מלאכה אלא מבואר הוא דאפילו על התולדה נמי מחייב וכן מבואר ג\"כ ממאי דאמרינן התם דמחפה בכלאים לוקה משום זורע הרי דאע\"ג דבכלאי' שדך לא תזרע כלאים כתיב אמרינן דתולדות זורע נמי חייב וא\"כ דכוותא נמי בנחל איתן אע\"ג דכתיב לא יזרע תולדת זורע נמי בכלל. ועוד ראי' מהא דאמרינן פ\"ק דמ\"ק רבא אמר אפילו תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא דכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות מחייב אאחריני לא מחייב כו' יע\"ש הרי מבואר דאע\"ג דקרא כתיב שדך לא תזרע אפי\"ה תולדותיהן נמי כיוצא בהן ואם איתא דכי כתיב זריעה אין תולדתו בכלל א\"כ מאי האי דקאמר מכדי זמירה בכלל זריעה כו' למאי הלכתא כתבינהו רחמנא הא אי כתיב זריעה גרידא הו\"א דדוקא על האבות מחייב אבל אתולדות לא מחייב דומיא דנחל איתן להכי אצטריך זמירה לאשמועינן דאף אתולדות נמי מחייב ולעולם דאכל התולדות נמי מחייב שהרי זמירה תולדת זורע הוא כמ\"ש רש\"י בפרק כלל גדול דע\"ג ע\"ב אלא מוכרח ודאי דאי כתיב זריעה בקרא תולדותיהן נמי כיוצא בהן זה נ\"ל ראיה ברורה: ואולם דברי רש\"י ז\"ל שכתב דמחפה את הזרעים הוי תולדות זורע הם תמוהים בעיני דאם איתא היכי מחייבינן עלה משום זורע בשביעית למ\"ד דחורש בשביעית אינו לוקה הא אמרי' במ\"ק אפילו תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא כו' ומה\"ט משקה את הזרעים אע\"ג דבשבת מחייב משום תולדת זורע אפי\"ה בשביעית משקין את הזרעים משום דהוה לי' תולדה וליכא למימר דרש\"י ז\"ל לא כ\"כ אלא למ\"ד דחורש בשביעית אינו לוקה ע\"כ דטעמא דמתני' משום ��ורע אבל למ\"ד דחורש בשביעית לוקה ה\"ט דמתני' משום חורש בשביעית וא\"כ א\"ל דמאן דס\"ל דחורש בשביעית אינו לוקה ס\"ל דעל התולדות נמי אסר רחמנא כדס\"ל לאביי התם דאוקי למתניתין בשביעית בזמן הזה דרבנן ורבא דסבירא ליה דעל התולדות לא אסר רחמנא ס\"ל דחורש בשביעית חייב וטעמא דמתני' משום חורש דהא ליתא שהרי מרן הכ\"מ בפ\"א מה' שמיטה נתן טעם למה שפסק רבי' כמ\"ד דחורש בז' אינו לוקה משום דרבא דקאמר אבות אסר כו' למימרא דאהני תולדות מחייב כו' אתיא כמ\"ד דחורש בז' אינו לוקה ע\"ש הרי דרבא סבירא ליה דחורש בז' אינו חייב דאם כן תקשי לדידיה מתניתין היכי מחייב משום זורע כיון דמחפה תולדות זורע הן אמת שדברי מרן ז\"ל צריכים תלמוד במ\"ש דרבא אתי כמ\"ד דחורש בז' אינו חייב דהא בפשיטות איכא למימר דרבא לא ממעט אלא תולדות אבל חרישה דאב מלאכה היא ה\"נ דחייב ואדרבא לישנא דרבא דקאמר אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא משמע דחרישה כיון דאב מלאכה היא חייב ואולם דברי מרן ז\"ל נכונים בטעמם לפום שיטת רבינו דס\"ל דזומר ובוצר אבות נינהו כמ\"ש בפ\"ו מה' שבת דהשתא ע\"כ כיון דכתיב זמירה ובצירה בקרא למימרא דאהני הוא דמחייב אאחריני לא אפי\"ה אבות דכוותייהו מיעט רחמנא: ושוב ראיתי למוהר\"ב ז\"ל בתשו' שעמד בדברי מרן הללו ומ\"מ אכתי דברי רש\"י ז\"ל הן תמוהים שהרי אמרינן התם לימא בדרב אבין קמפלגי כו' לא דכ\"ע אית להו דר' אבין מאן דאמר לוקה שפיר ומ\"ד אינו לוקה אמר לך מכדי זמירה כו' למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות מחייב אתולדות אחרינא לא מחייב יע\"ש הרי דמאן דס\"ל דחורש בשביעית אינו חייב ס\"ל כרבא דאתולדה לא מחייב כרבא וא\"כ ק' טובא היאך כתב רש\"י ז\"ל דלמאן דס\"ל דחורש בז' אינו לוקה ס\"ל דאתולדת זורע מחייב וכבר היה אפשר לצדד ולומר דס\"ל לרש\"י ז\"ל דפלוגתייהו דר\"י ור\"א אי לוקין על החרישה ה\"ד אליבא דרבי ישמעאל דדריש התם לקמן דף ג' ע\"ב בחריש ובקציר מה חריש רשות כו' אבל ר\"ע ס\"ל דלוקין על חרישה וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה שהרי יע\"ש ואם כן איכא למימר דלמאי דמסיק דטעמא דמ\"ד דאין לוקין על החרישה משום דס\"ל כרבא דאהנהו תולדות דוקא מחייב רחמנא עכ\"ל דמתני' דיש חורש תלם אחד ר\"ע היא דס\"ל דלוקין על החרישה וטעמא דמתני' משום חורש ורש\"י ז\"ל לא כ\"כ אלא לר' אבין ולפום מאי דהוה בעי למימר תלמודא דבדר\"א קמפלגי ואליביה אין לוקין על החרישה מטעמא דאין בכלל אלא מה שבפרט דא\"ל דמתני' לדידיה אתיא ככ\"ע וטעמא דמחייב משום תולדת זורע דסבירא ליה לר' אבין כאביי דאפי' אתולדה מחייב רחמנא ומ\"מ זה ודאי מן הדוחק כמו שיראה המעיין ודוק ועיין במ\"ש רבי' ז\"ל בפ\"ז מה' שגגות דין ז' וז\"ל עשה תולדה של אב זה ותולדה של אב זה בהעלם אחד יראה שהוא חייב ב' ותמה עליו מרן בכ\"מ משם הר\"א בנו ז\"ל למה אמר יראה לי מאחר שגמר' ערוכה היא בב\"ק כו' יע\"ש ואכתי ק\"ל שדין זה תלמוד ערוך הוא מהא דאמרינן במכות מתקיף לה ר\"א וללקי נמי משום זורע בי\"ט כו' זאת אומרת חילוק מלאכו' לשבת ואין חילוק מלאכו' בי\"ט כו' והשתא אם איתא דגבי תולדות לא מחייב אחילוק מלאכות א\"כ מאי פריך ולילקי נמי משום זורע ואמאי קאמר חילוק מלאכות לשבת כו' הא אפי' בשבת עצמו דין דמחפה את הזרעים אינו אלא תולדת זורע וגבי תולדות לא אמרינן חילוק מלאכות והנראה כדעת רבי' ז\"ל דמחפה את הזרעים חשיב אב מלאכה ושלא כדעת רש\"י ז\"ל כנ\"ל: ודע שאם חרש וזרע בנחל איתן נראה ודאי דלוקה שתי' אחד משום לא יעבד ואחד משום לא יזרע ש��רי הן ב' לאוין מחולקין דאם חרש לבד אינו עובר אלא משום לא יעבד ואם זרע עובר משום לא יזרע ואע\"ג דכל היכא דעבר אלאו דזריעה עבר נמי אלאו דעבודה מ\"מ כיון דמשכחת לה דעבר אלאו דעבודה ולא עבר אלאו דזריעה חשיב תרי לאוי מב' ענינים ולוקה ב' וראיה לדבר ממ\"ש רבי' בפ\"ז מה' חו\"מ דין ג' דאם קנה חמץ או חמצו בידים לוקה ב' משום לא יראה ולא ימצא וכתב מרן הכ\"מ דה\"ט משום דלא יראה לא משמע אלא הנראה לעינים ולא ימצא עבר אפי' בטמון יע\"ש הרי דאע\"ג דכל היכא דעבר על לא יראה עבר נמי אלא ימצא חשיבי נמי ב' ענינים לחייב עליה ב' יע\"ש וכפי זה הי' נראה דל\"מ כשחרש וזרע בנחל איתן שלוקה ב' אלא אפי' זרע לבד לוקה שתים דומיא דחמץ בפסח דאם חמצו בידים לוקה ב' וכפי זה י\"ל על רבי' ז\"ל שכתב וכל העובד עבודה כגון שחרש או חפר או זרע בנחל איתן כו' ה\"ז לוקה דמדכיילינהו בחדא מחתא משמע דעל הזריעה לוקה א' דומיא דחורש והדבר ק' דלמה לא כתב דילקה ב' דומיא דחמץ ממש: הן אמת דמהא שפרכינן ההתם במכות וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן משמע דאם חרש וזרע אינו לוקה אלא אחת מדלא פריך חורש וזורע ליחשוב נמי בנחל איתן וכן ראיתי להרב החינוך ז\"ל ס' שופטים סי' תקל\"א שכתב שהעובד והזורע שם לא עבר על לאו אחר ולא נחייבהו בב' לאוין בעבודה ובזריעה יע\"ש והדבר תמוה למה לא נתחייב ב' דומי' דחמץ ממש והנראה לחלק דבשלמא גבי חמץ כיון דכתיב לא ימצא עכ\"ל דכי כתי' לא יראה ע\"כ לחייבו ב' על הראיה דאל\"כ למאי אצטריך הא בכלל לא ימצא איתי' לא יראה והילכך אמרינן כיון דב' עניינים הן לוקה ב' משא\"כ בזורע בנחל איתן כיון דאיכא למימר דטעמיה דזריעה דאסר הכתוב משום עבודה היא דזריעה בכלל עבודה ומאי דכתביה רחמנא הוא לומר מה זריעה עבודה המיוחדת בגופו של קרקע כמ\"ש רבינו הילכך לא לקי אלאו דזריעה כנ\"ל :<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> למה לא פריך הש\"ס דחורש וזורע לחשוב בנחל איתן וע\"כ דחורש וזורע אינו נוהג אלא אחת. מהתימא שנעלם ממנו דברי הרמב\"ם בספר המצות מצוה ל\"ת ש\"ט ששם ביאר כן ומביא ראי':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,47 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>(השמטה)וכן </small>\n<b> המזיק היזק שאינו ניכר בשגגה או באונס פטור.</b> הוה עובדא ושאלה אשה משכנתה קדרת בשר של חרס כדי לבשל בה ובעודה מבשלת שכחה ותחבה כף חולבת ולא היה במאכל ס' באופן שנאסרה הקדרה והמאכל והן עתה נפשה לשאול הגיעה אם היא חייבת לשלם לה הקדרה או לא ואען ואומר הנה לענין גזילה משנה שלימה שנינו דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך ותמן תנינן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש\"ל ובפ' הגוזל קמא דף צ\"ח ע\"ב אמרינן עלה מאן תנא אומרים באיסורי הנאה הש\"ל אמר ר\"ח ר\"י היא דתניא שור שהמית כו' משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר ר\"י אומר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר מאי לאו בהא קמפלגי דר\"י סבר אומרים באיסורי הנאה הש\"ל ורבנן סברי אין אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך לא דכ\"ע אומרים באיסורי הנאה הש\"ל והכא בגומרין דינו של שור שלא בפניו קמפלגי ע\"ש. וא\"כ היה נראה לכאורה דה\"נ דכותה אף שנאסרה הקדרה יכולה היא שתאמר הש\"ל ואולם ראיתי למוהרש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש פ' הנזכר סי' כ' שיצא לידון בדבר חדש וכתב דאפילו רבנן דר\"י דס\"ל דהחזירו שומר לבעליו אינו מוחזר מודו גבי גזלן משום דכתיב אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר וכל שלא נשתנית מיהא לעולם מחזירה כמו שהיא וזו היא קולתו אבל גבי שומר מצי למימר ליה אלו החזרת לי כו' והכריח כן מדברי רבינו ז\"ל דבפ' י\"א מה' נ\"מ דין ט' פסק כרבנן דר\"י ובפ\"ג מה' גזילה דין ד' פסק כמתני' דפ' הגוזל דאם היתה יוצאה להסקל אומר לו הש\"ל וזו הלכה העלה בסוף דבריו דבכל איסורין שבעולם והן בעין אומר לו הש\"ל גבי גזלן ולא גבי שומר א\"ד ע\"ש. האמנם הרב ש\"ך בח\"מ סי' שס\"ג סק\"ו מקהי אקהתא בדברי רש\"ל הללו וכתב דמלבד שאין השכל נותן דשומר ומזיק יגרע מגזלן בענין זה דבריו תמוהים שהרי בהדיא מסיק בגמ' לשם מאן שמעת ליה דאמר עד שלא נגמר דינו אין משנגמר דינו לא רבנן וקתני חמץ ועבר עליו הפסח כו' וכתב שמוהרש\"ל אגב חורפיה לא ראה סוף הסוגיא ע\"ש:<br><b> ועוד </b> אני תמה עליו דכפי דעתו ז\"ל דדוקא בגזלן דינא הכי משום דגזרת הכתוב היא דכתיב אשר גזל א\"כ מאי האי דקאמר תלמודא מאן תנא כו' ר\"י היא אדהוצרך ר\"ח לאוקמא דפליגי בגומרין דינו כו' ובפשיטות הו\"ל לדחויי דמתניתין אתיא אפילו כרבנן דר\"י ואע\"ג דס\"ל דהחזירו שומר אינו מוחזר היינו דוקא גבי שומר אבל גבי גזלן אפילו רבנן מודו וכן ראיתי בשיטה מקובצת הנדפס מחדש כתב שם משם הרמ\"ה וז\"ל ושמעינן מיניה דכל היכא דהויא השבה גבי גזלן הויא השבה גבי שומר וכל היכא דלא הויא השבה גבי גזלן לא הויא השבה גבי שומר מדאצטריך לאוקמא בגומרין דינו כו' ול\"ק טעמא משום דשאני לן בין שומר לגזלן ע\"ש. ובאמת שהדבר מתמיה על רש\"ל איך חשב כזאת לחלק בין שומר לגזלן וכן מצאתי למוהר\"א בשיטה מקובצת פרק השואל דצ\"ז ע\"ב אההיא דאבעיא לן התם כחש ��שר מחמת מלאכה מהו כתב וז\"ל וא\"ת מי גרע מגזלן הא בגזלן מצי למימר בכחש הש\"ל וי\"ל דמיירי בהכחישה בידים תלמיד הר\"פ עכ\"ל. ולפי דברי הרב ז\"ל מאי ק\"ל מי גרע מגזלן הא שנא ושנא דגזלן שאני דגזרת הכתוב היא דכל שלא נשתנית מחזירו כמו שהוא וגבי כחש כיון דהדר בריא כדאוקימנא התם הו\"ל שינוי החוזר לברייתו ואולם מצאתי להתוס' ז\"ל פרק הכונס דף נ\"ז ע\"ב ד\"ה פשיטא שכתבו בתוך דבריהם וז\"ל ומצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור בכחשה בהמה הכחשה דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצתן מוכח בהגוזל קמא דגזלן אומר לו הש\"ל משום דלא חשיב שינוי ולא קנינהו בשינוי ופטור אפילו בפשיעה דלא קבל עליו שמירה אבל שומר כיון שמתחייב בכחשה דלא הדרא ובהרקיבו כולם אם נעשו בפשיעה כמו כן יתחייב בכחשה דהדרא כו' דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה שאין השומר קונה בשינוי עכ\"ל הנה לכאורה היה נראה שדברי מוהרש\"ל הן הן דברי התוס' דס\"ל לחלק בין שומר לגזלן משום דגזלן בקנין שינוי תליא מלתא ואם הדבר כן ק\"ט דמה יענו לההיא דפרק הגוזל דקאמר מאן תנא אומרים באיסורי הנאה כו' ואמאי לא משני בפשיטות דגזלן שאני דכיון דאין כאן שינוי ולא קנינהו פטור אבל גבי שומר כיון שאינו קונה בשינוי למה לא יתחייב בפשיעה דומיא דפירות שהרקיבו מקצתן וכחשא דהדרא ואשר אני אחזה ליישב דבריהם ז\"ל כשנבין דברי התוס' דפרק דו\"ה דמ\"ה ד\"ה השתא שהקשו לפירש\"י ז\"ל שפיר דפלוגתא דרבנן ור\"י בשור שהמית את האדם מיירי כשהתפיסו בידים לב\"ד אבל אם תפסוהו ב\"ד מאליהן לכ\"ע אומר לו הש\"ל הקשו וז\"ל וקשה לפי' דאם זה ההיזק לא הוי היזק ניכר אפילו אתפסיה בידים לא יתחייב ואם הוא ניכר אפילו תפסוהו ב\"ד מאליהן למה יפטר וכי לא היה לו לשומרו שלא יבא לידי כך ומכח זה דחו פרש\"י וכתבו משם ר\"י דאפילו תפסוהו ב\"ד מאליהן חייב דכיון דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו חשיב כהיזק ניכר ולר\"י כיון דס\"ל דגומרין דינו של שור שלא בפניו חשיב כהיזק שאינו ניכר ואומר לו הש\"ל כמו בחמץ בפסח את\"ד יע\"ש. וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ג מה' גזילה דין ד' שהקשה על דברי התוס' הללו וז\"ל ולא הבינותי דבריהם כלל דנהי דהיזק זה הוי היזק ניכר מ\"מ כיון שהזיק בידים פשיטא דאינו יכול לומר הש\"ל דהא דתנן תרומה ונטמאת אומר לו הש\"ל ה\"ד בנטמאת מאליה אבל אם טמאה בידים חייב וכמ\"ש התוס' פרק הגוזל דף צ\"ח ד\"ה הצור ועוד הדבר פשוט מצד עצמו מי לא תנן המטמא והמדמע חייב אף שהוי היזק שאינו ניכר וכי בשביל שזה גזלו או שנעשה שומר עליו יהיה לו יתר שאת שיפטר בהיזק שאינו ניכר והתוס' פרק הנזקין דכ\"ג ד\"ה גזלן הקשו לפרש\"י וכתבו ואי חשיב היזק שאינו ניכר אפילו אתפיסיה בידים פטור כדמוכח הכא ונראה שההוכחה היא ממה שהק' שם ממתני' דתנן גזל כו' תרומה ונטמאת אומר הש\"ל הרי דבגמ' השוו היזק דממילא להיזק דבידים ואין זה הוכחה דנהי דלמ\"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק אין לחלק משום דכיון דחשיב כהיזק ניכר קנינהו בשינוי ואינו יכול לומר הש\"ל כמ\"ש התוס' אבל איך נוליד מזה דלמ\"ד ל\"ש היזק שלא יהי' הפרש בין היזק הבא מאליו להיזק הבא בידים את\"ד יע\"ש. ולע\"ד נראה ליישב דמשמע להו להתוס' ז\"ל הכי דאפילו התפיסו ביד ב\"ד פטור אי חשיב היזק שאינו ניכר משום דבהנזקין דף הנז' אמר ר\"י ד\"ת אחד שוגג ואחד מזיד פטורין ומה טעם אמרו מזידין חייבין כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ויאמר פטור אני ע\"ש. וא\"כ נראה ודאי דדוקא במטמא ומדמע וכיוצא שייך שפיר ל��יגזר שלא יהא כל אחד ואחד הולך כו' אמנם בשור שהמית את האדם והלך ומסרו בב\"ד לא שייך למיגזר שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומוסר שור של חבירו בב\"ד ואומר פטור אני חדא דשור שהמית את האדם הוי מלתא דלא שכיח ועוד כיון דאדרבא מצוה קעביד שהרי מצוה לדונו בסקילה כנודע לא שייך למיגזר וליכא למימר דאכתי נגזור שלא יהא כל אחד הולך ולוקח שור של חבירו כדי שימית את האדם וימסרנו בב\"ד ויאמר פטור אני דהא ודאי ליכא למיגזר שהרי אין בידו של זה שימית השור את האדם ואי איכא למיגזר היינו שלא יהא כל אחד ואחד הולך ולוקח שור של חברו שהמית את האדם וימסרנו ליד ב\"ד וכיון דהוי מלתא דלא שכיח ומה גם דמצוה קעביד לא גזרינן כמ\"ש. והשתא א\"כ מ\"ש התוס' בהנזקין כדמוכח הכא לאו היינו ממאי דפריך התם למ\"ד שמיה היזק ממתני' דתרומה ונטמאת כמ\"ש הרב ז\"ל אלא כונתם לומר דממ\"ש בגמ' דטעמא דמזידין חייבין הוא משום שלא יהא כל אחד כו' משם תורה יוצאה דכל היכא דליכא למיגזר בהכי אוקמוה אדין תורה ואפילו מזיק בידים פטור כנ\"ל אמיתות דבריהם ז\"ל:<br><b> וע\"פ </b> האמור מקום אתנו ליישב דברי התוס' ולומר דמ\"ש התוס' לחלק בין שומר לגזלן ה\"ד בכחשה בהמה כחשא דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצתן או בתרומה ונטמאת וכיוצא בזה משום דבאלו כיון דאם הזיק בידים חייב לשלם מש\"ה גבי שומר חייב בשמירתן וכל שבא לו ההיזק מחמת פשיעתו מחייב לשלומי כאלו הזיק בידים אמנם במידי דאפילו מזיק בידים פטור פשיטא ודאי דשומר נמי פטור אע\"ג דע\"י פשיעתו בא לו ההיזק דסתמא דמלתא לא קבל עליו שמירה בהיזק שבא בפשיעתו יותר משאם הזיק בידים ועיין בשיטה מקובצת לב\"ק הנדפסת מחדש ותמצא שם בפ' הכונס כדברינו אלה והשתא היינו דקאמר בגמרא מאן תנא אומר באיסורי הנאה הש\"ל ר\"י כו' משום דלמאי דס\"ד השתא הוי ס\"ל דפלוגתייהו דרבנן ור\"י ע\"כ הוא דרבנן ס\"ל דאיסורי הנאה חשיבי כהיזק ניכר דכיון דנאסר לכ\"ע מפרסמא ומנכרא מלתא טובא ומש\"ה אינו יכול לומר לו הש\"ל ור\"י ס\"ל דחשיבי כהיזק שאינו ניכר והילכך אומר לו הש\"ל וא\"כ כיון דרבנן דר\"י ס\"ל דאיסורי הנאה חשיבי היזק ניכר א\"כ ודאי גבי גזלן אינו יכול לומר הש\"ל דקנינהו בשינוי כיון דחשיב היזק ניכר וכמבואר מההיא דפרק הנזקין כמ\"ש התוס'. ומעתה ע\"כ לא מצי תלמודא לשנויי דלעולם איסורי הנאה חשיב היזק שאינו ניכר וגזלן לא קנינהו בשינוי ומש\"ה אומר הש\"ל ודוקא גבי שומר מחייב לרבנן משום דקבל עליו שמירה משום דאי איתא דרבנן הכי ס\"ל דאיסורי הנאה חשיבי היזק שאינו ניכר ה\"נ ודאי גבי שומר בשור שהמית את האדם אפילו הזיק ע\"י פשיעה פטור כיון דאפילו מזיק בידים גופי' פטור מטעמא דכתיבנא דלא שייך למגזר הכא כדרך שגזרו בכל היזק שאינו ניכר והיינו דמשני דלכ\"ע איסורי הנאה חשיב היזק שאינו ניכר ואומר לו הש\"ל והכא בגומרין דינו של שור כו' קמפלגי דלרבנן כיון דאין גומרין כו' חשיבי כהיזק ניכר כדרך שכתבנו ומש\"ה ס\"ל לרבנן דגבי גזלן אם נגמר דינו אינו יכול לומר הש\"ל משום דכיון דחשיב כהיזק ניכר אין לך שינוי גדול מזה כמ\"ש התוס' בהנזקין כנ\"ל. ומ\"מ דברי מוהרש\"ל שכתב לחלק בין שומר לגזלן לענין שור שהמית את האדם וסייע עצמו מדברי רבינו הא ודאי עקא היא דאם איתא אמאי לא משני תלמודא דמתני' אתיא אפילו כרבנן מטעמא דגזלן שאני ובר מן דין לא אדע שכול איך רצה ליחס סברא הלזו אל רבינו ז\"ל שהרי בפ' ד\"וה סימן ל' כ' הרב ז\"ל שדעת רבינו שכתב סתמא החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר הוא כד��ת התוס' דאפילו תפסוהו ב\"ד חייב דמה שנופל ביד ב\"ד הוי היזק ניכר יע\"ש. ומאחר שכן תימא על עצמו איך כתב בפ' הגוזל דגבי גזלן כיון דלא קני' בשינוי מש\"ה פסק דאם היתה יצאה ליסקל אומר הש\"ל והוא תימא דכיון דס\"ל לרבינו כדעת התוס' דמה שנופל ליד ב\"ד חשיב היזק ניכר אין לך שינוי גדול מזה כדמוכח בהדיא מסוגיא דהנזקין והרב לח\"מ ז\"ל תי' דרבינו ס\"ל כפי' רש\"י ז\"ל דפלוגתא דרבנן ור\"י איירי דוקא בשהתפיסו השומר ליד ב\"ד אבל תפסוהו ב\"ד מאליהן אפילו רבנן מודו דאומר לו הש\"ל ומתני' דפ' הגוזל דקתני או שהיתה יוצאה ליסקל אתיא אפילו כרבנן דר\"י ומיירי בתפסוהו ב\"ד מאליהן ואף שרש\"י ז\"ל כתב דסיפא דמתני' אתיא כר\"י היינו משום דבעי לאוקמי למתני' בשהתפיסו ליד ב\"ד דומיא דברייתא וכמ\"ש התוס' ר\"פ ד\"וה אמנם רבינו ז\"ל ס\"ל דאדרבא טפי מסתבר לאוקמי מתני' בתפסוהו ב\"ד מאליהן ולאוקמי למתני' אליבא דהלכתא מלאוקמא דומיא דברייתא ודלא כהלכתא א\"ד יע\"ש. ולדעתי קשיא לי עליו דבפ' מרובה דע\"א ע\"ב פרכינן התם אברייתא דקתני גנב שור הנסקל וטבחו ר\"מ מחייב שור הנסקל איסורי הנאה הוא ולאו דמרי' קטבח אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר כו' ונגמר דינו בבית שומר ור\"מ ס\"ל כר\"י דאמר החזירו שומר כו' והשתא ק' דאדמוקי לר\"מ כר\"י ודלא כהלכתא אמאי לא מוקי לה ככ\"ע ובתפסוהו ב\"ד מאליהן דומיא דמתני' וצ\"ע. ואיך שיהי' לדאתאן עלה הי' נרא' דיכול' היא שתאמר הש\"ל ואינה חייבת לשלם לה את הקדרה כיון דהוי היזק שאינו ניכר ואף למ\"ש משם התוס' דבשומר כיון שקבל עליו שמירה מתחייב אם נעשה בפשיעה ומטעם זה כתבו דבכחשא דהדר ובפירות שהרקיבו מקצתן חייב לשלם מ\"מ נראה שדעת הרמ\"א ותלמידי הר\"פ שכתבנו לעיל מבואר שחולקים אסברא הלזו ולא ס\"ל לחלק בין שומר לגזלן גבי כחשא דהדר ובר מן דין נראה ודאי דהתוס' לא כתבו כן אלא דוקא כשבא לו ההיזק מחמת פשיעתו דחשיב כאלו הזיק בידים אמנם הכא בנ\"ד כיון שהזיק' בשוגג כי היתה חושבת שהכף היתה של בשר הא ודאי לא יהי אלא מזיק הא משנה שלימה שנינו המטמא והמדמע כו' בשוגג פטורין הן אמת שראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בדין הנז' שכתב וז\"ל וסבור אני לומר דאף דבהנזקין חלקו בהיזק שאינו ניכר בין שוגג למזיד ובשוגג פטור אפילו שעשאו בידים ה\"ד היכא דלא אתא לידי' בתורת שמירה אבל בגזלן או שומר שטמא בידים תרומה של חבירו אף שהי' שוגג חייב משום דאלו בעו למעבד השבה מעליא וכיון שהזיקו בידים אף שהיו שוגגין והיזק שאינו ניכר לא מצו אמרי הש\"ל א\"ד יע\"ש. והנך רואה כמה רחקו דבריו ז\"ל מדברי התוס' שהרי כפי דברי התוס' שכתבנו מבואר דס\"ל דגזלן קיל טפי משומר דבקנין שינוי תליא מלתא וכל שלא קנאו בשינוי יכול לומר לזה הש\"ל וא\"כ כ\"ש וק\"ו במזיק בשוגג דכיון דאפילו מזיק עצמו פטור פשיטא ודאי דגזלן יכול לומר הש\"ל כיון שלא קנאה בשינוי ובהדיא כתבו התוס' פ' השולח דמ\"ב ע\"ב ד\"ה השור וז\"ל יש רוצים לפטור את השוכר או שואל סוס מחבירו אפילו הוזק בפשיעה כו' יע\"ש הרי מבואר דס\"ל דכל מלתא דמזיק גופיה פטור ה\"ה וכ\"ש בשומר שהוא פטור וכמו שהוכיחו בהדיא מההיא דריש ב\"ק ואין ס' שאלו הי' רואה הרב ז\"ל דברי התוס' הללו לא הי' כותב מ\"ש ודע שאף שהתוס' ז\"ל בפ' השולח הביאו הדבר במחלוקת מ\"מ בפ' הנזקין דנ\"ג ע\"ב סתמו דבריהם כס' ר\"ח ז\"ל דמכחיש בידים אפילו בכחשא דהדר מחייב ממ\"ש שם וז\"ל דהא דמכחיש בהמה של חבירו באבנים או במלאכה חייב ובהכחשה ממילא אומר לו הש\"ל כו' יע\"ש וע\"כ בהכחשא דהדר' מיירי דאלו בהכחשא דלא הדרא אפילו בהכחשא דממילא מחייב כדתנן גזל בהמה כו' והזקינו משלם כשעת הגזילה ואמרינן התם הכחשא דומיא דהזקינה דלא הדרא גם מדברי התוס' דפ' הכונס שכתבנו לעיל מבואר ג\"כ דס\"ל כדעת ר\"ח ממ\"ש דשומר חייב בהכחש' ע\"י פשיעה ואי ס\"ל דבהכחש' בידים פטור א\"כ איך הוא מתחייב שומר ע\"י פשיעתו לא יהי אלא מזיק בידים הרי הוא פטור גם מדברי תלמידי הר\"פ שכתבנו נ' דס\"ל כדעת הר\"ח ואמנם התוס' ר\"פ הנחנקין ד\"ה המכחיש סתמו דבריהם דלא כר\"ח וס\"ל דאפילו מכחיש בידים פטור והרא\"ש ז\"ל פ' השואל גבי ההיא דכחשה מחמת מלאכה הביא מחלוקת זה ולא הכריע גם הטור ז\"ל סימן ש\"ז הביא מחלוקת זה וכתב מרן שם וז\"ל ואע\"פ שרבינו לא הכריע כאן בסימן ש\"מ סתם דבריו כחכמי צרפת ז\"ל ובסימן ש\"מ כתב הטור וז\"ל וכן נכחש בשר מאליו וסופו לחזור פטור אבל אם נכחשה מאליה ומתה אחר כך שהוא חייב לשלם משלם כמו שהיתה בשעת שאלה וכתב שם מרן שדברי רבינו שם הן כדעת חכמי צרפת. ובעניותי יש לתמוה עליו דא\"כ למה זה כ' הטור וכן אם נכחש הבשר מאליו מאי אריא מאליו אפילו הכחיש' בידים פטור לדעת חכמי צרפת כמבואר מדברי התוס' דפ' הנחנקין ודפ' השולח ותו דלפי דעתו ז\"ל נראה שלדעת הר\"ח אפילו נכחשה מאליה בכחשא דהדר מחייב לשלם והדבר תמוה שהרי גבי גזלן אמרינן בהדיא דבכחש' מאלי' בכחשא דהדר א\"ל הש\"ל ומי גרע שומר מגזלן ותו דלפי דעתו ז\"ל דין זה שכתב אבל אם נכחש' מאליה ומתה כו' משלם כשעת שאלה לא נודע מוצא דין זה מהיכן יצא לו להטור ז\"ל ומרן ז\"ל בעצמו לא הרא' איה מקום דין זה. ולכן הנרא' אצלי שלא כדעת מרן ז\"ל אלא אדרבא הטור ז\"ל בסימן ש\"מ סתם הדברים כדעת ר\"ח וס\"ל ז\"ל דאף לדעת ר\"ח דס\"ל דבכחשא דהדר מחייב ה\"ד בהכחישה בידים וא\"נ בשוכר סוס וע\"י פשיעתו בא לו הכחשה דכיון דקבל עליו שמירה ה\"ה מתחייב בפשיעתו כאלו הזיק בידים אבל כל שנכחשה מאלי' שלא בפשיעות אפילו ר\"ח ז\"ל מודה דלא גרע שומר מגזלן דא\"ל הש\"ל והן הן דברי תלמידי הר\"פ שכתבנו לעיל ומש\"ה כתב הטור דאם נכחשה מאלי' ומתה משלם כשעת שאל' דומיא דגזלן דקי\"ל דאם מת' אפילו בכחשא דהדר משלם כשעת הגזל' כמ\"ש הטור סימן שס\"ג יע\"ש. שוב ראיתי להסמ\"ע ז\"ל בסימן ש\"ו סק\"י שדרך בחילוק זה מסברא דנפשי' וכתב וז\"ל ואע\"ג דשם בשואל איירי דחייב אפילו באונסין מ\"מ כה\"ג דחוזר לבריאותו לא מקרי אלא שבת דפטור בבהמה עכ\"ל ואין דבריו נכונים דאי חשיב לי' שבת אפילו בהכחש' בידים נמי פטור ואי חשיב לי' היזק כדעת הר\"ח אפילו נכחשה מאלי' יהא חייב כיון דשואל חייב באונסין וכבר השיג עליו בזה הרב ש\"ך סימן הנזכר סק\"ה. ואולם לפי מ\"ש ניחא דודאי ס\"ל להטור דכחשא דהדר חשיב היזק גבי בהמה ואפ\"ה ס\"ל דבנכחשה מאליה פטור אפילו שואל דחייב באונסין דלא גרע מגזלן דאע\"ג דגזלן חייב באונסין ובהיזק הבא מאליה כל שהכחישה מאליה והדר בריא א\"ל הש\"ל וכמ\"ש תלמידי הר\"ף ז\"ל גם מה שהקשה עוד הרב ש\"ך ז\"ל וז\"ל והכי מוכח באשר\"י פרק השואל ומרדכי פ' החובל שכתבו דלדברי הפוטרים צ\"ל הא דאמרינן בהשואל כחש בשר מחמת מלאכה פטור היינו בהכחשא דלא הדרא דאם לא כן אפילו שלא מחמת מלאכה נמי ואם איתא אפילו לדברי המחייבים נמי צ\"ל כן ע\"ש אין כאן קושיא כלל דלדברי המחייבים דס\"ל דבמכחישה בידים חייב שפיר איתא לאוקמא ההיא דהשואל אפי' בכחשא דהדר שהרי הכחישה במלאכה הכחשה דבידים היא כמ\"ש התוספות פרק הניזקין וכי דייקינן מינה דדוקא כחשא מחמת מלאכה פטור הא שלא מחמת מלאכה חייב בהכחישה בידים הוא דדייקינן מינה דומיא דכחשא מחמת מלאכה וכן מבואר מדברי תלמידי הר\"ף שכתבנו לעיל וזה פשוט ודעת רבינו ז\"ל נראה לי שהוא כדעת הר\"ח דמכחישה בידים אפילו בכחשא דהדר חייב ממ\"ש בפ\"ג מה' גזילה דין ו' וז\"ל הגוזל בהמה ונשא עליה משא כו' אינו חייב לשלם שהרי הפסידה ולא הכחישה כו' משמע מדבריו דאם כחשה חייב לשלם אפילו בכחשא דהדר דסתמא דמילתא כחשא דהדר הוא ועיין בסמ\"ע סימן שס\"ג סק\"ח שנדחק בזה וכתב וז\"ל ור\"ל כחש שאינו חוזר דאילו חוזר כבר נתבאר בריש סימן זה דיכול לומר הש\"ל יע\"ש ואין צורך לזה כלל דבפשיטות איכא למימר שדעתו ז\"ל דמכחיש בידים חייב וכחש דמחמת מלאכה הכחשה בידים הוא כנ\"ל ואיך שיהיה הדרן למאי דאתאן עלה מעיקרא דמדברי התוספות דפרק השולח מבואר דאין לחלק בין שומרים למזיק כל מילתא דמזיק בידים פטור שומר נמי פטור ושלא כדעת המש\"ל ז\"ל וא\"כ בנ\"ד נמי כיון דמזיק בידים פטור כל שהוא שוגג שומר נמי בכ\"הג פטור ואולם אכתי איכא לעיוני אי חשיב כפושע וכמזיד מטעמא דאבעי ליה למידק אם היתה הכף של בשר או של חלב ואף גם זאת נראה דבנ\"ד לו יהי דחשבינן לה כמזיד מטעמא דאבעי לה לעיוני אפ\"ה מפטרא נפשה מלשלם ואמינא לה מילתא בטעמא דכיון דמזידין חייבין אמור רבנן דטעמא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ויאמר פטור אני א\"ל דדוקא היכא דמזיק לחבירו ולא מטי לי' הזיקא בממונא דידי' דומיא דכל הנך דמתניתין שייך שפיר למיגזר שלא יהא כל אחד כו' אמנם היכא דמטי ליה היזקא למזיק כנ\"ד שע\"י שתחבה כף חולבת היא מוצאת ניזוקת בעצמה שנאסרה הכף והבשר כל כי האי ודאי לא שייך למיגזר שלא יהא כל אחד כו' כיון דמטי ליה היזקה סתמא ודאי לא עביד ודבר זה קיימתיה מסברתי ושוב אחר החיפוש מצאתי לרש\"ל ז\"ל בפ' הגוזל קמא סימן כ\"ה שכתב על מ\"ש התוספות פ\"ק דבתרא דהמסכך גפנו בשדה חברו חשיב היזק ניכר שהרי ניכר שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה אבל מטמא טהרותיו לא חשיב ניכר דמי יודע אם הוכשרו וז\"ל אין להקשות לו יהי דהוה היזק שאינו ניכר וקנסוהו כמו במטמא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו דהכא ליכא למיחש כיון שבעל הכרם נמי מפסיד עכ\"ל הנה מבואר מדבריו דכל דמטי ליה פסידא ליכא למיגזר וכמ\"ש ועוד מטעם אחר נראה לי שהיא פטורה מלשלם הקדרה מטעמא דכיון דבהיותה עוסקת במלאכת הבישול נאסרה הוה ליה כמתה מחמת מלאכה דקיימא לן דשואל פטור ובהדיא כתב הטור סימן ש\"מ וז\"ל כתב הרמ\"ה מי ששואל בהמה לילך דרך ידוע ובאו עליו לסטין ואנסיה חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה כיון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה הוליכה ונאנסה והביא ראיה מההיא עובדא דשאל שונרא כו' יע\"ש ואף למ\"ש הטור שם שהרא\"ש חלק על הרמ\"ה ז\"ל היינו מטעמא דלא חשיב עתה מחמת מלאכה כיון שאף בלא מלאכה אפשר היה שתאנס ממנו ואם כן בנ\"ד כיון דמסיבת אותה מלאכה דהיינו הבשול ומגרמה באה לו ההיזק דאלו לא היתה מבשלת לא היתה נאסרת הקדרה אף הרא\"ש ז\"ל מודה. הן אמת שמדברי הרמב\"ן ז\"ל הביאו מרן שם שכתב דה\"ט דמתה מחמת מלאכה פטור משום דפשיעה דמשאיל הוא שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול היה נראה דבנ\"ד כיון דליכא פשיעה דמשאיל חייב השואל וכ\"כ הש\"ך סי' הנזכר סק\"ה שדברי הרמב\"ן הללו הן מנגדין לדברי הרמ\"ה ז\"ל ומ\"מ נראה דמידי פלוגתא לא נפקא ועיין מח\"א ז\"ל הלכות שאלה ופקדון סימן ד' ובמוהר\"ש הלוי ח\"מ והיה מקום לישא וליתן בענין אך אין הפנאי מסכים עמי:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> בהשמטות </b> לחובל ומזיק פ\"ז ה\"ג ע\"ש מ\"ש שמצא סברתו ביש\"ש פרק הגוזל קמא שהיש\"ש כתב על דברת התוס' דל\"ש לחייבו משום שיהא כל א' וכו' דאינו רוצה להפסיד לעצמו ובמחכ\"ת הוא חשב שהיש\"ש כתב כן אבל הן הן דברי התוס' ב\"ב שם בהדיא בתוס' שם ובבא קמא דף ק' ע\"ב והיש\"ש הביא כן בשם התוספות:"
+            ],
+            [
+                "<b>הכהנים </b>\n<b> שפגלו את הזבח כו'.</b> משנה פרק הניזקין ועיין בהרב מש\"ל שדקדק במתניתין הלזו דמאי איריא שפגלו דהזבח פסול אפי' מחשבה דשלא לשמן דהזבח כשר אפי\"ה חייבין כיון דקי\"ל שלא עלו לבעלים לשם חובה והאריך ליישב זה ותוכן דבריו דלהכי נקט שפגלו לכלול כל מין קרבן אפילו נדבה שאינו חייב באחריותו ובשלא לשמן כיון דהקרבן כשר אינם חייבים לשלם שהרי הביא דורון וליכא למימר דאע\"ג דהקרבן כשר מ\"מ מצותו הוא שיקרב לשמו ואם שחטו שלא לשמו ליחייבו הכהנים דאמרו הבעלים אנו היינו רוצים להקריב קרבן כתקנו הא ליתא דהרי אמרינן בפ' מרובה דף ע\"ח בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מיפטר נפשיה בכבש לרבנן כו' א\"ד מצי אמר ליה אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר והדר פשטא גנב פטר נפשיה בכבש לרבנן כו' הרי מבואר דמשום טענה דמצוה מן המובחר לא מיחייב הגנב והוא הדין הכא דלא מיחייב המזיק את\"ד יע\"ש והנה בעיקר ראייתו שהביא מההיא דפרק מרובה לע\"ד איכא למשדי בה נרגא דכיון דע\"כ בעיא דהתם לא הוי אלא לענין כפל אי פטר גנב נפשיה מן הכפל בשה לרבנן אבל לענין קרן פשיטא ודאי דחייב לשלם להקדש מה שהפסיד וכמ\"ש הראב\"ד שם הובאו דבריו בשיטה מקובצת לשם וכן נראה ממ\"ש רש\"י שם דאליבא דר\"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב לשלם קא מיבעיא ליה ואי ס\"ל דלענין קרן קא מיבעיא ליה הא אפילו לרבנן דר\"ש איכא למיבעי דאפילו רבנן לא פטרי אלא מן הכפל אבל קרן מיהא מיחייב כמ\"ש רבינו פרק ב' מה' גניבה וכן נראה ממה שהשמיט רבינו בה' גניבה דין זה וכ\"כ מוהרש\"ל שם יע\"ש ועיין בס' לשון ערומים למו\"ה ז\"ל בלשונות הרמב\"ם דף י\"א איכא למימר שפיר דדוקא ענין כפל דקנסא בעלמא הוא דפשיטא ליה לתלמודא דגנב פטר נפשיה בשה לרבנן וטעמא רבה איכא במילתא משום דכיון דטעמא דר\"ש דמחייב בקדשים שחייב באחריות תשלומי כפל הוא משום דכיון דאלו מגניב ומתביד בעי שלומי כי קא טבח דמריה קא טבח מצי גנב אמר כיון דאלו מגניב ומתביד לא מחייבת לשלם מדינא אלא כבש אנא נמי לא משלמנא לך כפל אלא כבש ודוקא מה שמחוייב לשלם מן הדין הוא דחשיב ממונא דידיה אמנם משום דבעי למיעבד מצוה מן המובחר לא חשיב ממונא דידיה כי היכי דלחייב בתשלומי כפל אמנם לענין קרן ה\"נ איכא למימר דמצי אמר ליה אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ואת גרמת לי היזקא דלא עבידנא מצוה מן המובחר וחילוק זה הוא נכון בעיני וכמו כן יש לתמוה על מוהר\"י מינץ ז\"ל שהביא ראיה מסוגיא הלזו על מי שגנב אתרוג מהודר כו' יע\"ש ועיין בהרב מש\"ל ה' מע\"הק פי\"ו ועיין בתשובת מוהר\"ם בר ברוך סי' ת\"ש ובתשובת הרב בני יעקב סי' י\"ג ומההיא דגרסינן פרק מרובה דע\"ו מכדי שמעינן ליה לרבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא כי אתא בר דימי אר\"י בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים והרי חזרה קרן לבעלים כו' כי אתא רבין אר\"י בשוחט תמימים מבפנים שלא לשם בעלים כו' היה נראה לכאורה דקשה לדעת הרב מש\"ל דאם איתא דלא מצי ניזק לומר אנא בעינא למיע��ד מצוה מן המובחר אם כן היכי ניחא ליה באוקמתא הלזו מאי דקשיא ליה הרי חזרה קרן לבעלים הא אכתי תיקשי ליה סיפא דקתני ושאינו חייב באחריותן פטור דלא קרינן ביה וגונב מבית האיש דל\"ל מטעמא דוגנב מבית האיש דמה\"ט בקרן מיהא מחייב דמיעוטא דוגנב אינו אלא לענין כפל ות\"ל משום דהרי חזרה קרן לבעלים דכיון דאינו אלא נדבה והקרבן כשר אינו חייב לשלם שהרי הביא דורון ואולם הא ודאי לק\"מ דאיכא למימר דהוצרך ר\"ש ז\"ל לטעמא דוגנב מבית האיש לענין דפטור מתשלומי כפל ובשלא שחטו בפנים אלא בעודנו חי ואדרבא מסוגיא הלזו נראה שיש להוכיח דלא מצי מימר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ממה שהוצרך ר\"י לאוקמה בשוחט תמימים שלא לשם בעלים ומטעמא דלא עלו לבעלים לשם חובה וכמ\"ש רש\"י שם ד\"ה שלא וז\"ל וקרן לא חזרה לבעלים דקי\"ל שלא עלו לבעלים לשם חובה ואם איתא אמאי לא אוקמא בפשיטות בשוחט תמימים סתמן דאע\"ג דהקרבן כשר כנודע מ\"מ מצי למימר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר דמצותו לשוחטו לשמו כדקי\"ל לשם ו' דברים הזבח נזבח וכן מצאתי למרן הכ\"מ ז\"ל בפ\"ה מה' א\"מ דין ח' שכתב על מ\"ש רבינו שם הגונב עולת חבירו והקריב' סתם נתכפרו הבעלים וז\"ל בפרק מרובה אמרינן בשוחט תמימים לשם בעלים ופריך והרי חזרה קרן לבעלים פירוש שהבעלים נתכפרו בו ומ\"ש לשם בעלים לאו דוקא דסתמא נמי כשר כדאיתא בריש זבחים ולאפוקי שלא לשמו נקט הכי א\"ד יע\"ש הרי מבואר דאפילו בשוחט סתמא נמי פריך בגמ' והרי חזרה קרן לבעלים ולא מצי מימר בעינא למיעבד מצוה מן המובחר דאל\"כ בפשיטות איכא לאוקמוה בקרבן נדר ומשום דמצי אמר בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ועיין בתוספות שבא באותה סוגיא ד\"ה שלא לשם בעלים שכתבו וז\"ל ורב דימי דאוקמא בנשפך הדם משום דניחא ליה לאוקמוה בכל קדשים שחייב באחריותן דבשלא לשם בעליהן לא מתוקמא אלא בפסח וחטאת דמפסלי שלא לשמן עכ\"ל ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל פט\"ו מה' פהמו\"ק דין א' שנסתפק לדעת התוספות דס\"ל דליכא שינוי בעלים אלא בעושה עבודה לזרוק שלא לשם בעלים אבל אי עשה עבודה שלא לשם בעלים ולא מיקרי שינוי בעלים אי הוה דוקא לפיסולא כגון פסח וחטאת אבל לעולם דאם שחט שלא לשמו דלא עלו לבעלים ולא בעינן זריקה כי אם לפיסולא א\"ד כל שלא חשב לזרוק שלא לשם בעלים לא הוי שינוי כלל ועלו לבעלים יע\"ש ומדברי התוספות הללו מבואר דס\"ל דעלו לבעלים דאל\"כ הרי בפשיטות איכא לאוקמא בפסח וחטאת ובששחטו שלא לשמו ולא חשב לזרוק דמן שלא לשמן דלא עלו לבעלים לשם חובה גם ממ\"ש בריש דבריהם ה\"ה שלא לשמן א\"נ ההוא נמי קרי ליה שלא לשם בעליהן משום דלא עלו לבעלים לשם חובה מוכח כן בהדיא דאל\"כ בפשיטות היל\"ל דשלא לשם בעליהן בדוקא נקט ובשלא כוון על הזריקה ומשום דבעי לאוקמא בכל קדשים ואפי' בפסח וחטאת אלא מבואר דס\"ל דעלו לבעלים והילכך לא מצי מיתוקמא בהכי משום דהדק\"ל הרי חזרה קרן לבעלים וכפי האמור עכ\"ל דר\"י דקאמר בשוחט תמימים שלא לשם בעליהן ה\"ק בשוחט תמימים ע\"מ לזרוק דמן שלא לשם בעליהן ולישנא קייטא נקט ומאד אני תמיה עליו איך אשתמיט מיניה ומ\"ש עוד הרב הנזכר דהמעיין היטב בדברי התוספות רפ\"ק דזבחים ד\"ה כל הזבחים יראה דעלו לבעלים נראה שכונתו למ\"ש התוספות שם וז\"ל ושינוי קדש שייך בהנך ארבעה עבודות אבל שינוי בעלים לא שייך אלא בזריקה כגון שוחט ע\"מ לזרוק דמו לשם שמעון א\"ד והן אמת שפשט דבריהם מוכיח דלשאר זבחים הוא דקיימי וס\"ל דעלו לבעלים ומ\"מ אין זה הכרח כ\"כ דאיכ�� למימר דאחטאת ופסח דקתני מתניתין קאמרי דהם כשרים ולעולם דלא עלו לבעלים האמנם מדברי התוספות דפ' מרובה מבואר בהדיא כמ\"ש ואולם הא ק\"ל לדברי התוספות ז\"ל דאכתי תקשה להו דרב דימי אמאי לא מוקי לה כר\"י ואי משום דבעי לאוקמי בכל קדשים משכחת לה בשוחט חטאת לשם חולין דקי\"ל דכשרה ולא עלו לבעלים לשם חובה כדאיתא בזבחים דמ\"ו ונראה דס\"ל דבפסח אפילו שחטה לשם חולין פסול וכמ\"ש רבינו בפ' ט\"ו מהלכות פסולי המוקדשין והרב בה\"ז תמה על רבינו בדין זה ולדעתי דעת התוספות כדעת רבינו מיהו הא ק\"ל טובא בדברי התוספות דאי משום דבעי לאוקמא בכל קדשים נייד רב דימי מאוקומתא דר\"י אדמוקי לה בנשפך הדם דדחיקא מילתא אמאי לא מוקי לה בששחטו לשם בעלים וזרקו שלא לשם בעלים דהו\"ל שחיטה ראויה וכן נמי ר\"י דמוקי לה בשוחט שלא לשם בעלים ומתניתין לא מיירי בפסח וחטאת אמאי לא מוקי לה בכל קדשים ובכ\"ה וצ\"ע כעת ומ\"מ לדאתאן עלה נראה דאכתי אין להוכיח מסוגיא זו כדברי הרב מש\"ל דלא מצי למימר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר לענין מזיק דאיכא למימר דמש\"ה לא מוקי לה בשוחט תמימים סתמא משום דאכתי ק' דהיכי מחייב ת\"כ ותשלומי ד\"וה משום מצוה מן המובחר כנ\"ל ולעיקר קושית הרב מש\"ל ז\"ל שהקשה דמאי איריא דקתני שפגלו דהזבח פסול אפילו שלא לשמו דהזבח כשר אפי\"ה חייבין נלע\"ד דמתני' נקט שפגלו לרבותא לאשמועינן דבשוגג פטורין וכלפי מה שראיתי להרמב\"ן ז\"ל בקונטרס דינא דגרמי דנ\"ג ע\"א שהקשה וז\"ל ואי ק\"ל טבח שקלקל אמאי חייב בשלמא הגרמא ועיקור היזק ניכר הוא אלא שהייה ודרוסה הא לא ידועה ל\"ק דכיון דלא שחט כראוי השחיטה עצמה היא ההיזק והרי ניכר בין חיה לשחוטה ואי קשיא לך אם כן מפגל נמי ליחייב דעיקר שחיטה ליהוי היזק ניכר איכא למימר דהתם שחיטתו כראוי אלא שדבר אחר גרם לה כו' יע\"ש ואם כן איכא למימר דאי הוה תני לה בכהנים ששחטו שלא לשמן הו\"א דוקא בשלא לשמן דהזבח כשר הוא דבשוגג פטורין משום דהו\"ל היזק שאינו ניכר ובשוגג לא קנסו אמנם בכהנים שפגלו ששחיטתו פסולה הו\"ל היזק ניכר ואפילו בשוגג ליחייב דאדם מועד לעולם קמ\"ל כנ\"ל:",
+                "<b>וכן העושה מלאכה בפרת חטאת במזיד חייב לשלם כו'</b> כתב ה\"ה שדעת רבי' דהאוקמתא עיקרית אפילו למ\"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וה\"ה דהו\"מ למימר וליטעמיך כו' וכן נראה דעת רש\"י ז\"ל בפרק הכונס דכ\"ו ד\"ה העושה וז\"ל העושה מלאכה במי חטאת ששקל כנגדן משקולות פטור מדיני אדם דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק עכ\"ל הרי מבואר דס\"ל דאפילו למאן דאמר ל\"ש היזק צרכינן לאוקמתא זו אלא שיש תימא עליו במ\"ש פטור מדיני אדם דהיזק כו' משמע דלא אתיא כמאן דאמר שמיה היזק והא ליתא כמבואר פרק הנזקין וכן ראיתי להפר\"ח בס' מים חיים ד\"ט ע\"ב תמה עליו כן עוד ראיתי שם שתמה דהרא\"ש פרק הגוזל עצים דק\"ח ע\"ג כתב דהא דפרכינן בגיטין מהעושה מלאכה במי חטאת ומשני דה\"ט דפטור משום דליכא אלא מחשבא בעלמא והוי גרמא בעלמא ופטור היינו כרבנן דר\"מ דלית להו דינא דגרמי כו' וזה היפך דעת רבינו ז\"ל דהא איהו פסק כר\"מ דדיינינן דינא דגרמי ואעפ\"כ פסק להך דהעושה מלאכה דפטור ועוד תמיה על הרא\"ש דלמעלה בסמוך כתב דהעושה מלאכה בפרת חטאת הוי גרמא בניזקין ופטור לכ\"ע א\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולי קשה עוד בדברי הרא\"ש דאם איתא דההיא דהעושה מלאכה בפרת חטאת לר\"מ דדאין דינא דגרמי חייב א\"כ מאי פריך בריש הכונס לר\"י דאמר ד' דברים העושה אותן פטור כו' ותו ליכא והא איכ�� העושה מלאכה בפרת חטאת כו' ומאי קו' ואימא דר\"י ס\"ל כר\"מ דדאין ד\"דג ומדיני אדם נמי חייב ומצאתי לרש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש פרק הגוזל קמא סימן כ\"ו שכתב ז\"ל ומ\"ש הרא\"ש ז\"ל דהעושה מלאכה במי חטאת חייב לר\"מ אל תטעה בדבריו כי הרא\"ש לא כתב זה אלא לפום מאי דמשני בגמרא פרק הניזקין למ\"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק כי אז ודאי חייב לר\"מ כמו שמחייב גבי נתייאש ולא נדרה כולה אע\"ג דתלוי במחשבה אבל לפי האמת דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק פטור התם וגבי נתייאש שאני דחשיב היזק דמנכר א\"ד יע\"ש והנראה דאשתמיט מהפר\"ח ז\"ל דברי רש\"ל הללו ובהכי נתיישב ג\"כ הא דפריך בהכונס והאיכא העושה מלאכה כו' משום דלפום מאי דקי\"ל כמ\"ד לא שמיה היזק הוא דפריך דאפילו לר\"מ פטור וגם דברי רש\"י נתיישבו בהכי דמש\"ה הוצרך לטעמא דהיזק שאינו ניכר למימר דאפילו למאי דקי\"ל כר\"מ אפ\"ה פטור מטעמא דהיזק שאינו ניכר כנ\"ל. ודע דבפרק הגוזל קמא דצ\"ח פרכינן התם לרבה דאמר הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור מטעמא דכולהו שוורים לאו למזבח קיימי מברייתא הלזו דהעושה מלאכה בפרת חטאת כו' מלאכה הוא דלא מנכר הזיקה כו' ויש לדקדק לכאורה דמאי קושיא ואמאי לא משני דבריי' מיירי בעושה מלאכה בפרת חטאת אחר שהקדישה לפרה אדומה דהכי משמע טפי לישנא דפרת חטאת דהכא לא שייך מטעמא דכולהו שוורים לאו למזבח קיימי אמנם הא ודאי לק\"מ שהרי כתבו התוספות ז\"ל שם ד\"ה הא קמ\"ל דמי חטאת דפסולים במלאכה היינו דוקא קודם שקדשן בכלי אבל משקדשן בכלי אין המלאכה פוסלת בהן וכ\"כ בפרק הניזקין יע\"ש וא\"כ מש\"ה לא משני תלמוד' הכי משום דאכתי ק\"ל מחלוקת עושה מלאכה במי חטאת אע\"ג דסתם מים לאו למי חטאת קיימי וא\"כ כי קתני בברייתא פרת חטאת ע\"כ מיירי נמי בעושה מלאכה קודם שהקדישוה דומיא דמי חטאת. ואולם מצאתי להמאירי ז\"ל הובאו דבריו בשיטה מקובצת למס' קמא בפרק הכונס שכתב דמי חטאת ר\"ל אחר שנתערב אפר הפרה בתוכם וקודם שנתערב בהן אפר הפרה נקראין מי המילוי ולענין מלאכה מי המילוי חמורין ממי חטאת שמי המילוי פוסלת בהן אף מלאכה אחרת ומי חטאת אין זה פוסל בהן הא מלאכת עצמן מיהא פוסל יע\"ש וכן נראה דעת רבי' ברפ\"ז מה' פרה אדומה שכ' וז\"ל לעולם אין המלאכה פוסלת במים עד שיתן האפר הטיל כו' אין המלאכה פוסלת בהן אלא המוליך המים המקודשין כו' והוא עוסק במלאכה אחרת אין בכך כלום ע\"כ יע\"ש ומדהוצרך לפרש אלא המוליך המים כו' ולא די לו במ\"ש אין המלאכה פוסלת בהן משמע דדוקא מלאכה אחרת אין המלאכה פוסלת בהן אבל מלאכת עצמן מיהא פוסל ולפי דעתם ז\"ל ק\"ט דמאי פריך בפ' הגוזל הא כיון דברייתא מיירי במי חטאת אחר שנתערב בהן האפר מדקרי ליה מי חטאת ולא מי המילוי א\"כ נימא דדומי' דהכי קתני פרת חטאת אחר שקדשוה לפרה אדומה דהשתא לישנא דפרת חטאת דייק טפי ואדרבה מהך ברייתא איכא למשמע טפי סייעתא לרבה דאמר סתם שוורים כו' דאל\"כ אדתני ברייתא העושה מלאכה במי חטאת אמאי לא תני עושה מלאכה במי מילוי אלא משמע דמי מילוי לא אצטריך לאשמועינן דאפילו במינכר היזקא פטור מטעמא דסתם מים לאו למי חטאת קיימי וכעת צ\"ע:<br><small> (עד כאן השמטה).</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,44 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_One_Who_Injures_a_Person_or_Property",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>(השמטה)וכן </small>\n<b> המזיק היזק שאינו ניכר בשגגה או באונס פטור.</b> הוה עובדא ושאלה אשה משכנתה קדרת בשר של חרס כדי לבשל בה ובעודה מבשלת שכחה ותחבה כף חולבת ולא היה במאכל ס' באופן שנאסרה הקדרה והמאכל והן עתה נפשה לשאול הגיעה אם היא חייבת לשלם לה הקדרה או לא ואען ואומר הנה לענין גזילה משנה שלימה שנינו דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך ותמן תנינן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש\"ל ובפ' הגוזל קמא דף צ\"ח ע\"ב אמרינן עלה מאן תנא אומרים באיסורי הנאה הש\"ל אמר ר\"ח ר\"י היא דתניא שור שהמית כו' משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר ר\"י אומר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר מאי לאו בהא קמפלגי דר\"י סבר אומרים באיסורי הנאה הש\"ל ורבנן סברי אין אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך לא דכ\"ע אומרים באיסורי הנאה הש\"ל והכא בגומרין דינו של שור שלא בפניו קמפלגי ע\"ש. וא\"כ היה נראה לכאורה דה\"נ דכותה אף שנאסרה הקדרה יכולה היא שתאמר הש\"ל ואולם ראיתי למוהרש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש פ' הנזכר סי' כ' שיצא לידון בדבר חדש וכתב דאפילו רבנן דר\"י דס\"ל דהחזירו שומר לבעליו אינו מוחזר מודו גבי גזלן משום דכתיב אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר וכל שלא נשתנית מיהא לעולם מחזירה כמו שהיא וזו היא קולתו אבל גבי שומר מצי למימר ליה אלו החזרת לי כו' והכריח כן מדברי רבינו ז\"ל דבפ' י\"א מה' נ\"מ דין ט' פסק כרבנן דר\"י ובפ\"ג מה' גזילה דין ד' פסק כמתני' דפ' הגוזל דאם היתה יוצאה להסקל אומר לו הש\"ל וזו הלכה העלה בסוף דבריו דבכל איסורין שבעולם והן בעין אומר לו הש\"ל גבי גזלן ולא גבי שומר א\"ד ע\"ש. האמנם הרב ש\"ך בח\"מ סי' שס\"ג סק\"ו מקהי אקהתא בדברי רש\"ל הללו וכתב דמלבד שאין השכל נותן דשומר ומזיק יגרע מגזלן בענין זה דבריו תמוהים שהרי בהדיא מסיק בגמ' לשם מאן שמעת ליה דאמר עד שלא נגמר דינו אין משנגמר דינו לא רבנן וקתני חמץ ועבר עליו הפסח כו' וכתב שמוהרש\"ל אגב חורפיה לא ראה סוף הסוגיא ע\"ש:<br><b> ועוד </b> אני תמה עליו דכפי דעתו ז\"ל דדוקא בגזלן דינא הכי משום דגזרת הכתוב היא דכתיב אשר גזל א\"כ מאי האי דקאמר תלמודא מאן תנא כו' ר\"י היא אדהוצרך ר\"ח לאוקמא דפליגי בגומרין דינו כו' ובפשיטות הו\"ל לדחויי דמתניתין אתיא אפילו כרבנן דר\"י ואע\"ג דס\"ל דהחזירו שומר אינו מוחזר היינו דוקא גבי שומר אבל גבי גזלן אפילו רבנן מודו וכן ראיתי בשיטה מקובצת הנדפס מחדש כתב שם משם הרמ\"ה וז\"ל ושמעינן מיניה דכל היכא דהויא השבה גבי גזלן הויא השבה גבי שומר וכל היכא דלא הויא השבה גבי גזלן לא הויא השבה גבי שומר מדאצטריך לאוקמא בגומרין דינו כו' ול\"ק טעמא משום דשאני לן בין שומר לגזלן ע\"ש. ובאמת שהדבר מתמיה על רש\"ל איך חשב כזאת לחלק בין שומר לגזלן וכן מצאתי למוהר\"א בשיטה מקובצת פרק השואל דצ\"ז ע\"ב אההיא דאבעיא לן התם כחש בשר מחמת מלאכה מהו כתב וז\"ל וא\"ת מי גרע מגזלן הא בגזלן מצי למימר בכחש הש\"ל וי\"ל דמיירי בהכחישה בידים תלמיד הר\"פ עכ\"ל. ולפי דברי הרב ז\"ל מאי ק\"ל מי גרע מגזלן הא שנא ושנא דגזלן שאני דגזרת הכתוב היא דכל שלא נשתנית מחזירו כמו שהוא וגבי כחש כיון דהדר בריא כדאוקימ��א התם הו\"ל שינוי החוזר לברייתו ואולם מצאתי להתוס' ז\"ל פרק הכונס דף נ\"ז ע\"ב ד\"ה פשיטא שכתבו בתוך דבריהם וז\"ל ומצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור בכחשה בהמה הכחשה דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצתן מוכח בהגוזל קמא דגזלן אומר לו הש\"ל משום דלא חשיב שינוי ולא קנינהו בשינוי ופטור אפילו בפשיעה דלא קבל עליו שמירה אבל שומר כיון שמתחייב בכחשה דלא הדרא ובהרקיבו כולם אם נעשו בפשיעה כמו כן יתחייב בכחשה דהדרא כו' דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה שאין השומר קונה בשינוי עכ\"ל הנה לכאורה היה נראה שדברי מוהרש\"ל הן הן דברי התוס' דס\"ל לחלק בין שומר לגזלן משום דגזלן בקנין שינוי תליא מלתא ואם הדבר כן ק\"ט דמה יענו לההיא דפרק הגוזל דקאמר מאן תנא אומרים באיסורי הנאה כו' ואמאי לא משני בפשיטות דגזלן שאני דכיון דאין כאן שינוי ולא קנינהו פטור אבל גבי שומר כיון שאינו קונה בשינוי למה לא יתחייב בפשיעה דומיא דפירות שהרקיבו מקצתן וכחשא דהדרא ואשר אני אחזה ליישב דבריהם ז\"ל כשנבין דברי התוס' דפרק דו\"ה דמ\"ה ד\"ה השתא שהקשו לפירש\"י ז\"ל שפיר דפלוגתא דרבנן ור\"י בשור שהמית את האדם מיירי כשהתפיסו בידים לב\"ד אבל אם תפסוהו ב\"ד מאליהן לכ\"ע אומר לו הש\"ל הקשו וז\"ל וקשה לפי' דאם זה ההיזק לא הוי היזק ניכר אפילו אתפסיה בידים לא יתחייב ואם הוא ניכר אפילו תפסוהו ב\"ד מאליהן למה יפטר וכי לא היה לו לשומרו שלא יבא לידי כך ומכח זה דחו פרש\"י וכתבו משם ר\"י דאפילו תפסוהו ב\"ד מאליהן חייב דכיון דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו חשיב כהיזק ניכר ולר\"י כיון דס\"ל דגומרין דינו של שור שלא בפניו חשיב כהיזק שאינו ניכר ואומר לו הש\"ל כמו בחמץ בפסח את\"ד יע\"ש. וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ג מה' גזילה דין ד' שהקשה על דברי התוס' הללו וז\"ל ולא הבינותי דבריהם כלל דנהי דהיזק זה הוי היזק ניכר מ\"מ כיון שהזיק בידים פשיטא דאינו יכול לומר הש\"ל דהא דתנן תרומה ונטמאת אומר לו הש\"ל ה\"ד בנטמאת מאליה אבל אם טמאה בידים חייב וכמ\"ש התוס' פרק הגוזל דף צ\"ח ד\"ה הצור ועוד הדבר פשוט מצד עצמו מי לא תנן המטמא והמדמע חייב אף שהוי היזק שאינו ניכר וכי בשביל שזה גזלו או שנעשה שומר עליו יהיה לו יתר שאת שיפטר בהיזק שאינו ניכר והתוס' פרק הנזקין דכ\"ג ד\"ה גזלן הקשו לפרש\"י וכתבו ואי חשיב היזק שאינו ניכר אפילו אתפיסיה בידים פטור כדמוכח הכא ונראה שההוכחה היא ממה שהק' שם ממתני' דתנן גזל כו' תרומה ונטמאת אומר הש\"ל הרי דבגמ' השוו היזק דממילא להיזק דבידים ואין זה הוכחה דנהי דלמ\"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק אין לחלק משום דכיון דחשיב כהיזק ניכר קנינהו בשינוי ואינו יכול לומר הש\"ל כמ\"ש התוס' אבל איך נוליד מזה דלמ\"ד ל\"ש היזק שלא יהי' הפרש בין היזק הבא מאליו להיזק הבא בידים את\"ד יע\"ש. ולע\"ד נראה ליישב דמשמע להו להתוס' ז\"ל הכי דאפילו התפיסו ביד ב\"ד פטור אי חשיב היזק שאינו ניכר משום דבהנזקין דף הנז' אמר ר\"י ד\"ת אחד שוגג ואחד מזיד פטורין ומה טעם אמרו מזידין חייבין כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ויאמר פטור אני ע\"ש. וא\"כ נראה ודאי דדוקא במטמא ומדמע וכיוצא שייך שפיר למיגזר שלא יהא כל אחד ואחד הולך כו' אמנם בשור שהמית את האדם והלך ומסרו בב\"ד לא שייך למיגזר שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומוסר שור של חבירו בב\"ד ואומר פטור אני חדא דשור שהמית את האדם הוי מלתא דלא שכיח ועוד כיון דאדרבא מצוה קעביד שהרי מצוה לדונו בסקילה כנודע לא שייך למיגזר וליכא למימר דאכתי נגזור שלא יהא כל אחד הולך ולוקח שור של חבירו כדי שימית את האדם וימסרנו בב\"ד ויאמר פטור אני דהא ודאי ליכא למיגזר שהרי אין בידו של זה שימית השור את האדם ואי איכא למיגזר היינו שלא יהא כל אחד ואחד הולך ולוקח שור של חברו שהמית את האדם וימסרנו ליד ב\"ד וכיון דהוי מלתא דלא שכיח ומה גם דמצוה קעביד לא גזרינן כמ\"ש. והשתא א\"כ מ\"ש התוס' בהנזקין כדמוכח הכא לאו היינו ממאי דפריך התם למ\"ד שמיה היזק ממתני' דתרומה ונטמאת כמ\"ש הרב ז\"ל אלא כונתם לומר דממ\"ש בגמ' דטעמא דמזידין חייבין הוא משום שלא יהא כל אחד כו' משם תורה יוצאה דכל היכא דליכא למיגזר בהכי אוקמוה אדין תורה ואפילו מזיק בידים פטור כנ\"ל אמיתות דבריהם ז\"ל:<br><b> וע\"פ </b> האמור מקום אתנו ליישב דברי התוס' ולומר דמ\"ש התוס' לחלק בין שומר לגזלן ה\"ד בכחשה בהמה כחשא דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצתן או בתרומה ונטמאת וכיוצא בזה משום דבאלו כיון דאם הזיק בידים חייב לשלם מש\"ה גבי שומר חייב בשמירתן וכל שבא לו ההיזק מחמת פשיעתו מחייב לשלומי כאלו הזיק בידים אמנם במידי דאפילו מזיק בידים פטור פשיטא ודאי דשומר נמי פטור אע\"ג דע\"י פשיעתו בא לו ההיזק דסתמא דמלתא לא קבל עליו שמירה בהיזק שבא בפשיעתו יותר משאם הזיק בידים ועיין בשיטה מקובצת לב\"ק הנדפסת מחדש ותמצא שם בפ' הכונס כדברינו אלה והשתא היינו דקאמר בגמרא מאן תנא אומר באיסורי הנאה הש\"ל ר\"י כו' משום דלמאי דס\"ד השתא הוי ס\"ל דפלוגתייהו דרבנן ור\"י ע\"כ הוא דרבנן ס\"ל דאיסורי הנאה חשיבי כהיזק ניכר דכיון דנאסר לכ\"ע מפרסמא ומנכרא מלתא טובא ומש\"ה אינו יכול לומר לו הש\"ל ור\"י ס\"ל דחשיבי כהיזק שאינו ניכר והילכך אומר לו הש\"ל וא\"כ כיון דרבנן דר\"י ס\"ל דאיסורי הנאה חשיבי היזק ניכר א\"כ ודאי גבי גזלן אינו יכול לומר הש\"ל דקנינהו בשינוי כיון דחשיב היזק ניכר וכמבואר מההיא דפרק הנזקין כמ\"ש התוס'. ומעתה ע\"כ לא מצי תלמודא לשנויי דלעולם איסורי הנאה חשיב היזק שאינו ניכר וגזלן לא קנינהו בשינוי ומש\"ה אומר הש\"ל ודוקא גבי שומר מחייב לרבנן משום דקבל עליו שמירה משום דאי איתא דרבנן הכי ס\"ל דאיסורי הנאה חשיבי היזק שאינו ניכר ה\"נ ודאי גבי שומר בשור שהמית את האדם אפילו הזיק ע\"י פשיעה פטור כיון דאפילו מזיק בידים גופי' פטור מטעמא דכתיבנא דלא שייך למגזר הכא כדרך שגזרו בכל היזק שאינו ניכר והיינו דמשני דלכ\"ע איסורי הנאה חשיב היזק שאינו ניכר ואומר לו הש\"ל והכא בגומרין דינו של שור כו' קמפלגי דלרבנן כיון דאין גומרין כו' חשיבי כהיזק ניכר כדרך שכתבנו ומש\"ה ס\"ל לרבנן דגבי גזלן אם נגמר דינו אינו יכול לומר הש\"ל משום דכיון דחשיב כהיזק ניכר אין לך שינוי גדול מזה כמ\"ש התוס' בהנזקין כנ\"ל. ומ\"מ דברי מוהרש\"ל שכתב לחלק בין שומר לגזלן לענין שור שהמית את האדם וסייע עצמו מדברי רבינו הא ודאי עקא היא דאם איתא אמאי לא משני תלמודא דמתני' אתיא אפילו כרבנן מטעמא דגזלן שאני ובר מן דין לא אדע שכול איך רצה ליחס סברא הלזו אל רבינו ז\"ל שהרי בפ' ד\"וה סימן ל' כ' הרב ז\"ל שדעת רבינו שכתב סתמא החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר הוא כדעת התוס' דאפילו תפסוהו ב\"ד חייב דמה שנופל ביד ב\"ד הוי היזק ניכר יע\"ש. ומאחר שכן תימא על עצמו איך כתב בפ' הגוזל דגבי גזלן כיון דלא קני' בשינוי מש\"ה פסק דאם היתה יצאה ליסקל אומר הש\"ל והוא תימא דכיון דס\"ל לרבינו כדעת התוס' דמה שנופל ליד ב\"ד חשיב היזק ניכר אין לך ש��נוי גדול מזה כדמוכח בהדיא מסוגיא דהנזקין והרב לח\"מ ז\"ל תי' דרבינו ס\"ל כפי' רש\"י ז\"ל דפלוגתא דרבנן ור\"י איירי דוקא בשהתפיסו השומר ליד ב\"ד אבל תפסוהו ב\"ד מאליהן אפילו רבנן מודו דאומר לו הש\"ל ומתני' דפ' הגוזל דקתני או שהיתה יוצאה ליסקל אתיא אפילו כרבנן דר\"י ומיירי בתפסוהו ב\"ד מאליהן ואף שרש\"י ז\"ל כתב דסיפא דמתני' אתיא כר\"י היינו משום דבעי לאוקמי למתני' בשהתפיסו ליד ב\"ד דומיא דברייתא וכמ\"ש התוס' ר\"פ ד\"וה אמנם רבינו ז\"ל ס\"ל דאדרבא טפי מסתבר לאוקמי מתני' בתפסוהו ב\"ד מאליהן ולאוקמי למתני' אליבא דהלכתא מלאוקמא דומיא דברייתא ודלא כהלכתא א\"ד יע\"ש. ולדעתי קשיא לי עליו דבפ' מרובה דע\"א ע\"ב פרכינן התם אברייתא דקתני גנב שור הנסקל וטבחו ר\"מ מחייב שור הנסקל איסורי הנאה הוא ולאו דמרי' קטבח אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר כו' ונגמר דינו בבית שומר ור\"מ ס\"ל כר\"י דאמר החזירו שומר כו' והשתא ק' דאדמוקי לר\"מ כר\"י ודלא כהלכתא אמאי לא מוקי לה ככ\"ע ובתפסוהו ב\"ד מאליהן דומיא דמתני' וצ\"ע. ואיך שיהי' לדאתאן עלה הי' נרא' דיכול' היא שתאמר הש\"ל ואינה חייבת לשלם לה את הקדרה כיון דהוי היזק שאינו ניכר ואף למ\"ש משם התוס' דבשומר כיון שקבל עליו שמירה מתחייב אם נעשה בפשיעה ומטעם זה כתבו דבכחשא דהדר ובפירות שהרקיבו מקצתן חייב לשלם מ\"מ נראה שדעת הרמ\"א ותלמידי הר\"פ שכתבנו לעיל מבואר שחולקים אסברא הלזו ולא ס\"ל לחלק בין שומר לגזלן גבי כחשא דהדר ובר מן דין נראה ודאי דהתוס' לא כתבו כן אלא דוקא כשבא לו ההיזק מחמת פשיעתו דחשיב כאלו הזיק בידים אמנם הכא בנ\"ד כיון שהזיק' בשוגג כי היתה חושבת שהכף היתה של בשר הא ודאי לא יהי אלא מזיק הא משנה שלימה שנינו המטמא והמדמע כו' בשוגג פטורין הן אמת שראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בדין הנז' שכתב וז\"ל וסבור אני לומר דאף דבהנזקין חלקו בהיזק שאינו ניכר בין שוגג למזיד ובשוגג פטור אפילו שעשאו בידים ה\"ד היכא דלא אתא לידי' בתורת שמירה אבל בגזלן או שומר שטמא בידים תרומה של חבירו אף שהי' שוגג חייב משום דאלו בעו למעבד השבה מעליא וכיון שהזיקו בידים אף שהיו שוגגין והיזק שאינו ניכר לא מצו אמרי הש\"ל א\"ד יע\"ש. והנך רואה כמה רחקו דבריו ז\"ל מדברי התוס' שהרי כפי דברי התוס' שכתבנו מבואר דס\"ל דגזלן קיל טפי משומר דבקנין שינוי תליא מלתא וכל שלא קנאו בשינוי יכול לומר לזה הש\"ל וא\"כ כ\"ש וק\"ו במזיק בשוגג דכיון דאפילו מזיק עצמו פטור פשיטא ודאי דגזלן יכול לומר הש\"ל כיון שלא קנאה בשינוי ובהדיא כתבו התוס' פ' השולח דמ\"ב ע\"ב ד\"ה השור וז\"ל יש רוצים לפטור את השוכר או שואל סוס מחבירו אפילו הוזק בפשיעה כו' יע\"ש הרי מבואר דס\"ל דכל מלתא דמזיק גופיה פטור ה\"ה וכ\"ש בשומר שהוא פטור וכמו שהוכיחו בהדיא מההיא דריש ב\"ק ואין ס' שאלו הי' רואה הרב ז\"ל דברי התוס' הללו לא הי' כותב מ\"ש ודע שאף שהתוס' ז\"ל בפ' השולח הביאו הדבר במחלוקת מ\"מ בפ' הנזקין דנ\"ג ע\"ב סתמו דבריהם כס' ר\"ח ז\"ל דמכחיש בידים אפילו בכחשא דהדר מחייב ממ\"ש שם וז\"ל דהא דמכחיש בהמה של חבירו באבנים או במלאכה חייב ובהכחשה ממילא אומר לו הש\"ל כו' יע\"ש וע\"כ בהכחשא דהדר' מיירי דאלו בהכחשא דלא הדרא אפילו בהכחשא דממילא מחייב כדתנן גזל בהמה כו' והזקינו משלם כשעת הגזילה ואמרינן התם הכחשא דומיא דהזקינה דלא הדרא גם מדברי התוס' דפ' הכונס שכתבנו לעיל מבואר ג\"כ דס\"ל כדעת ר\"ח ממ\"ש דשומר חייב בהכחש' ע\"י פשיעה ואי ס\"ל דבהכחש' ��ידים פטור א\"כ איך הוא מתחייב שומר ע\"י פשיעתו לא יהי אלא מזיק בידים הרי הוא פטור גם מדברי תלמידי הר\"פ שכתבנו נ' דס\"ל כדעת הר\"ח ואמנם התוס' ר\"פ הנחנקין ד\"ה המכחיש סתמו דבריהם דלא כר\"ח וס\"ל דאפילו מכחיש בידים פטור והרא\"ש ז\"ל פ' השואל גבי ההיא דכחשה מחמת מלאכה הביא מחלוקת זה ולא הכריע גם הטור ז\"ל סימן ש\"ז הביא מחלוקת זה וכתב מרן שם וז\"ל ואע\"פ שרבינו לא הכריע כאן בסימן ש\"מ סתם דבריו כחכמי צרפת ז\"ל ובסימן ש\"מ כתב הטור וז\"ל וכן נכחש בשר מאליו וסופו לחזור פטור אבל אם נכחשה מאליה ומתה אחר כך שהוא חייב לשלם משלם כמו שהיתה בשעת שאלה וכתב שם מרן שדברי רבינו שם הן כדעת חכמי צרפת. ובעניותי יש לתמוה עליו דא\"כ למה זה כ' הטור וכן אם נכחש הבשר מאליו מאי אריא מאליו אפילו הכחיש' בידים פטור לדעת חכמי צרפת כמבואר מדברי התוס' דפ' הנחנקין ודפ' השולח ותו דלפי דעתו ז\"ל נראה שלדעת הר\"ח אפילו נכחשה מאליה בכחשא דהדר מחייב לשלם והדבר תמוה שהרי גבי גזלן אמרינן בהדיא דבכחש' מאלי' בכחשא דהדר א\"ל הש\"ל ומי גרע שומר מגזלן ותו דלפי דעתו ז\"ל דין זה שכתב אבל אם נכחש' מאליה ומתה כו' משלם כשעת שאלה לא נודע מוצא דין זה מהיכן יצא לו להטור ז\"ל ומרן ז\"ל בעצמו לא הרא' איה מקום דין זה. ולכן הנרא' אצלי שלא כדעת מרן ז\"ל אלא אדרבא הטור ז\"ל בסימן ש\"מ סתם הדברים כדעת ר\"ח וס\"ל ז\"ל דאף לדעת ר\"ח דס\"ל דבכחשא דהדר מחייב ה\"ד בהכחישה בידים וא\"נ בשוכר סוס וע\"י פשיעתו בא לו הכחשה דכיון דקבל עליו שמירה ה\"ה מתחייב בפשיעתו כאלו הזיק בידים אבל כל שנכחשה מאלי' שלא בפשיעות אפילו ר\"ח ז\"ל מודה דלא גרע שומר מגזלן דא\"ל הש\"ל והן הן דברי תלמידי הר\"פ שכתבנו לעיל ומש\"ה כתב הטור דאם נכחשה מאלי' ומתה משלם כשעת שאל' דומיא דגזלן דקי\"ל דאם מת' אפילו בכחשא דהדר משלם כשעת הגזל' כמ\"ש הטור סימן שס\"ג יע\"ש. שוב ראיתי להסמ\"ע ז\"ל בסימן ש\"ו סק\"י שדרך בחילוק זה מסברא דנפשי' וכתב וז\"ל ואע\"ג דשם בשואל איירי דחייב אפילו באונסין מ\"מ כה\"ג דחוזר לבריאותו לא מקרי אלא שבת דפטור בבהמה עכ\"ל ואין דבריו נכונים דאי חשיב לי' שבת אפילו בהכחש' בידים נמי פטור ואי חשיב לי' היזק כדעת הר\"ח אפילו נכחשה מאלי' יהא חייב כיון דשואל חייב באונסין וכבר השיג עליו בזה הרב ש\"ך סימן הנזכר סק\"ה. ואולם לפי מ\"ש ניחא דודאי ס\"ל להטור דכחשא דהדר חשיב היזק גבי בהמה ואפ\"ה ס\"ל דבנכחשה מאליה פטור אפילו שואל דחייב באונסין דלא גרע מגזלן דאע\"ג דגזלן חייב באונסין ובהיזק הבא מאליה כל שהכחישה מאליה והדר בריא א\"ל הש\"ל וכמ\"ש תלמידי הר\"ף ז\"ל גם מה שהקשה עוד הרב ש\"ך ז\"ל וז\"ל והכי מוכח באשר\"י פרק השואל ומרדכי פ' החובל שכתבו דלדברי הפוטרים צ\"ל הא דאמרינן בהשואל כחש בשר מחמת מלאכה פטור היינו בהכחשא דלא הדרא דאם לא כן אפילו שלא מחמת מלאכה נמי ואם איתא אפילו לדברי המחייבים נמי צ\"ל כן ע\"ש אין כאן קושיא כלל דלדברי המחייבים דס\"ל דבמכחישה בידים חייב שפיר איתא לאוקמא ההיא דהשואל אפי' בכחשא דהדר שהרי הכחישה במלאכה הכחשה דבידים היא כמ\"ש התוספות פרק הניזקין וכי דייקינן מינה דדוקא כחשא מחמת מלאכה פטור הא שלא מחמת מלאכה חייב בהכחישה בידים הוא דדייקינן מינה דומיא דכחשא מחמת מלאכה וכן מבואר מדברי תלמידי הר\"ף שכתבנו לעיל וזה פשוט ודעת רבינו ז\"ל נראה לי שהוא כדעת הר\"ח דמכחישה בידים אפילו בכחשא דהדר חייב ממ\"ש בפ\"ג מה' גזילה דין ו' וז\"ל הגוזל בהמה ונשא עליה משא כו' אינו חייב לשלם שהרי הפסידה ולא הכחישה כו' משמע מדבריו דאם כחשה חייב לשלם אפילו בכחשא דהדר דסתמא דמילתא כחשא דהדר הוא ועיין בסמ\"ע סימן שס\"ג סק\"ח שנדחק בזה וכתב וז\"ל ור\"ל כחש שאינו חוזר דאילו חוזר כבר נתבאר בריש סימן זה דיכול לומר הש\"ל יע\"ש ואין צורך לזה כלל דבפשיטות איכא למימר שדעתו ז\"ל דמכחיש בידים חייב וכחש דמחמת מלאכה הכחשה בידים הוא כנ\"ל ואיך שיהיה הדרן למאי דאתאן עלה מעיקרא דמדברי התוספות דפרק השולח מבואר דאין לחלק בין שומרים למזיק כל מילתא דמזיק בידים פטור שומר נמי פטור ושלא כדעת המש\"ל ז\"ל וא\"כ בנ\"ד נמי כיון דמזיק בידים פטור כל שהוא שוגג שומר נמי בכ\"הג פטור ואולם אכתי איכא לעיוני אי חשיב כפושע וכמזיד מטעמא דאבעי ליה למידק אם היתה הכף של בשר או של חלב ואף גם זאת נראה דבנ\"ד לו יהי דחשבינן לה כמזיד מטעמא דאבעי לה לעיוני אפ\"ה מפטרא נפשה מלשלם ואמינא לה מילתא בטעמא דכיון דמזידין חייבין אמור רבנן דטעמא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ויאמר פטור אני א\"ל דדוקא היכא דמזיק לחבירו ולא מטי לי' הזיקא בממונא דידי' דומיא דכל הנך דמתניתין שייך שפיר למיגזר שלא יהא כל אחד כו' אמנם היכא דמטי ליה היזקא למזיק כנ\"ד שע\"י שתחבה כף חולבת היא מוצאת ניזוקת בעצמה שנאסרה הכף והבשר כל כי האי ודאי לא שייך למיגזר שלא יהא כל אחד כו' כיון דמטי ליה היזקה סתמא ודאי לא עביד ודבר זה קיימתיה מסברתי ושוב אחר החיפוש מצאתי לרש\"ל ז\"ל בפ' הגוזל קמא סימן כ\"ה שכתב על מ\"ש התוספות פ\"ק דבתרא דהמסכך גפנו בשדה חברו חשיב היזק ניכר שהרי ניכר שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה אבל מטמא טהרותיו לא חשיב ניכר דמי יודע אם הוכשרו וז\"ל אין להקשות לו יהי דהוה היזק שאינו ניכר וקנסוהו כמו במטמא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו דהכא ליכא למיחש כיון שבעל הכרם נמי מפסיד עכ\"ל הנה מבואר מדבריו דכל דמטי ליה פסידא ליכא למיגזר וכמ\"ש ועוד מטעם אחר נראה לי שהיא פטורה מלשלם הקדרה מטעמא דכיון דבהיותה עוסקת במלאכת הבישול נאסרה הוה ליה כמתה מחמת מלאכה דקיימא לן דשואל פטור ובהדיא כתב הטור סימן ש\"מ וז\"ל כתב הרמ\"ה מי ששואל בהמה לילך דרך ידוע ובאו עליו לסטין ואנסיה חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה כיון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה הוליכה ונאנסה והביא ראיה מההיא עובדא דשאל שונרא כו' יע\"ש ואף למ\"ש הטור שם שהרא\"ש חלק על הרמ\"ה ז\"ל היינו מטעמא דלא חשיב עתה מחמת מלאכה כיון שאף בלא מלאכה אפשר היה שתאנס ממנו ואם כן בנ\"ד כיון דמסיבת אותה מלאכה דהיינו הבשול ומגרמה באה לו ההיזק דאלו לא היתה מבשלת לא היתה נאסרת הקדרה אף הרא\"ש ז\"ל מודה. הן אמת שמדברי הרמב\"ן ז\"ל הביאו מרן שם שכתב דה\"ט דמתה מחמת מלאכה פטור משום דפשיעה דמשאיל הוא שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול היה נראה דבנ\"ד כיון דליכא פשיעה דמשאיל חייב השואל וכ\"כ הש\"ך סי' הנזכר סק\"ה שדברי הרמב\"ן הללו הן מנגדין לדברי הרמ\"ה ז\"ל ומ\"מ נראה דמידי פלוגתא לא נפקא ועיין מח\"א ז\"ל הלכות שאלה ופקדון סימן ד' ובמוהר\"ש הלוי ח\"מ והיה מקום לישא וליתן בענין אך אין הפנאי מסכים עמי:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> בהשמטות </b> לחובל ומזיק פ\"ז ה\"ג ע\"ש מ\"ש שמצא סברתו ביש\"ש פרק הגוזל קמא שהיש\"ש כתב על דברת התוס' דל\"ש לחייבו משום שיהא כל א' וכו' דאינו רוצה להפסיד לעצמו ובמחכ\"ת הוא חשב שהיש\"ש כתב כן אבל הן הן דברי התוס' ב\"ב שם בהדיא בתוס' שם ובבא קמא דף ק' ע\"ב והיש\"ש הביא כן בשם התוספות:"
+            ],
+            [
+                "<b>הכהנים </b>\n<b> שפגלו את הזבח כו'.</b> משנה פרק הניזקין ועיין בהרב מש\"ל שדקדק במתניתין הלזו דמאי איריא שפגלו דהזבח פסול אפי' מחשבה דשלא לשמן דהזבח כשר אפי\"ה חייבין כיון דקי\"ל שלא עלו לבעלים לשם חובה והאריך ליישב זה ותוכן דבריו דלהכי נקט שפגלו לכלול כל מין קרבן אפילו נדבה שאינו חייב באחריותו ובשלא לשמן כיון דהקרבן כשר אינם חייבים לשלם שהרי הביא דורון וליכא למימר דאע\"ג דהקרבן כשר מ\"מ מצותו הוא שיקרב לשמו ואם שחטו שלא לשמו ליחייבו הכהנים דאמרו הבעלים אנו היינו רוצים להקריב קרבן כתקנו הא ליתא דהרי אמרינן בפ' מרובה דף ע\"ח בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מיפטר נפשיה בכבש לרבנן כו' א\"ד מצי אמר ליה אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר והדר פשטא גנב פטר נפשיה בכבש לרבנן כו' הרי מבואר דמשום טענה דמצוה מן המובחר לא מיחייב הגנב והוא הדין הכא דלא מיחייב המזיק את\"ד יע\"ש והנה בעיקר ראייתו שהביא מההיא דפרק מרובה לע\"ד איכא למשדי בה נרגא דכיון דע\"כ בעיא דהתם לא הוי אלא לענין כפל אי פטר גנב נפשיה מן הכפל בשה לרבנן אבל לענין קרן פשיטא ודאי דחייב לשלם להקדש מה שהפסיד וכמ\"ש הראב\"ד שם הובאו דבריו בשיטה מקובצת לשם וכן נראה ממ\"ש רש\"י שם דאליבא דר\"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב לשלם קא מיבעיא ליה ואי ס\"ל דלענין קרן קא מיבעיא ליה הא אפילו לרבנן דר\"ש איכא למיבעי דאפילו רבנן לא פטרי אלא מן הכפל אבל קרן מיהא מיחייב כמ\"ש רבינו פרק ב' מה' גניבה וכן נראה ממה שהשמיט רבינו בה' גניבה דין זה וכ\"כ מוהרש\"ל שם יע\"ש ועיין בס' לשון ערומים למו\"ה ז\"ל בלשונות הרמב\"ם דף י\"א איכא למימר שפיר דדוקא ענין כפל דקנסא בעלמא הוא דפשיטא ליה לתלמודא דגנב פטר נפשיה בשה לרבנן וטעמא רבה איכא במילתא משום דכיון דטעמא דר\"ש דמחייב בקדשים שחייב באחריות תשלומי כפל הוא משום דכיון דאלו מגניב ומתביד בעי שלומי כי קא טבח דמריה קא טבח מצי גנב אמר כיון דאלו מגניב ומתביד לא מחייבת לשלם מדינא אלא כבש אנא נמי לא משלמנא לך כפל אלא כבש ודוקא מה שמחוייב לשלם מן הדין הוא דחשיב ממונא דידיה אמנם משום דבעי למיעבד מצוה מן המובחר לא חשיב ממונא דידיה כי היכי דלחייב בתשלומי כפל אמנם לענין קרן ה\"נ איכא למימר דמצי אמר ליה אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ואת גרמת לי היזקא דלא עבידנא מצוה מן המובחר וחילוק זה הוא נכון בעיני וכמו כן יש לתמוה על מוהר\"י מינץ ז\"ל שהביא ראיה מסוגיא הלזו על מי שגנב אתרוג מהודר כו' יע\"ש ועיין בהרב מש\"ל ה' מע\"הק פי\"ו ועיין בתשובת מוהר\"ם בר ברוך סי' ת\"ש ובתשובת הרב בני יעקב סי' י\"ג ומההיא דגרסינן פרק מרובה דע\"ו מכדי שמעינן ליה לרבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא כי אתא בר דימי אר\"י בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים והרי חזרה קרן לבעלים כו' כי אתא רבין אר\"י בשוחט תמימים מבפנים שלא לשם בעלים כו' היה נראה לכאורה דקשה לדעת הרב מש\"ל דאם איתא דלא מצי ניזק לומר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר אם כן היכי ניחא ליה באוקמתא הלזו מאי דקשיא ליה הרי חזרה קרן לבעלים הא אכתי תיקשי ליה סיפא דקתני ושאינו חייב באחריותן פטור דלא קרינן ביה וגונב מבית האיש דל\"ל מטעמא דוגנב מבית האיש דמה\"ט בקרן מיהא מחייב דמיעוטא דוגנב אינו אלא לענין כפל ות\"ל ��שום דהרי חזרה קרן לבעלים דכיון דאינו אלא נדבה והקרבן כשר אינו חייב לשלם שהרי הביא דורון ואולם הא ודאי לק\"מ דאיכא למימר דהוצרך ר\"ש ז\"ל לטעמא דוגנב מבית האיש לענין דפטור מתשלומי כפל ובשלא שחטו בפנים אלא בעודנו חי ואדרבא מסוגיא הלזו נראה שיש להוכיח דלא מצי מימר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ממה שהוצרך ר\"י לאוקמה בשוחט תמימים שלא לשם בעלים ומטעמא דלא עלו לבעלים לשם חובה וכמ\"ש רש\"י שם ד\"ה שלא וז\"ל וקרן לא חזרה לבעלים דקי\"ל שלא עלו לבעלים לשם חובה ואם איתא אמאי לא אוקמא בפשיטות בשוחט תמימים סתמן דאע\"ג דהקרבן כשר כנודע מ\"מ מצי למימר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר דמצותו לשוחטו לשמו כדקי\"ל לשם ו' דברים הזבח נזבח וכן מצאתי למרן הכ\"מ ז\"ל בפ\"ה מה' א\"מ דין ח' שכתב על מ\"ש רבינו שם הגונב עולת חבירו והקריב' סתם נתכפרו הבעלים וז\"ל בפרק מרובה אמרינן בשוחט תמימים לשם בעלים ופריך והרי חזרה קרן לבעלים פירוש שהבעלים נתכפרו בו ומ\"ש לשם בעלים לאו דוקא דסתמא נמי כשר כדאיתא בריש זבחים ולאפוקי שלא לשמו נקט הכי א\"ד יע\"ש הרי מבואר דאפילו בשוחט סתמא נמי פריך בגמ' והרי חזרה קרן לבעלים ולא מצי מימר בעינא למיעבד מצוה מן המובחר דאל\"כ בפשיטות איכא לאוקמוה בקרבן נדר ומשום דמצי אמר בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ועיין בתוספות שבא באותה סוגיא ד\"ה שלא לשם בעלים שכתבו וז\"ל ורב דימי דאוקמא בנשפך הדם משום דניחא ליה לאוקמוה בכל קדשים שחייב באחריותן דבשלא לשם בעליהן לא מתוקמא אלא בפסח וחטאת דמפסלי שלא לשמן עכ\"ל ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל פט\"ו מה' פהמו\"ק דין א' שנסתפק לדעת התוספות דס\"ל דליכא שינוי בעלים אלא בעושה עבודה לזרוק שלא לשם בעלים אבל אי עשה עבודה שלא לשם בעלים ולא מיקרי שינוי בעלים אי הוה דוקא לפיסולא כגון פסח וחטאת אבל לעולם דאם שחט שלא לשמו דלא עלו לבעלים ולא בעינן זריקה כי אם לפיסולא א\"ד כל שלא חשב לזרוק שלא לשם בעלים לא הוי שינוי כלל ועלו לבעלים יע\"ש ומדברי התוספות הללו מבואר דס\"ל דעלו לבעלים דאל\"כ הרי בפשיטות איכא לאוקמא בפסח וחטאת ובששחטו שלא לשמו ולא חשב לזרוק דמן שלא לשמן דלא עלו לבעלים לשם חובה גם ממ\"ש בריש דבריהם ה\"ה שלא לשמן א\"נ ההוא נמי קרי ליה שלא לשם בעליהן משום דלא עלו לבעלים לשם חובה מוכח כן בהדיא דאל\"כ בפשיטות היל\"ל דשלא לשם בעליהן בדוקא נקט ובשלא כוון על הזריקה ומשום דבעי לאוקמא בכל קדשים ואפי' בפסח וחטאת אלא מבואר דס\"ל דעלו לבעלים והילכך לא מצי מיתוקמא בהכי משום דהדק\"ל הרי חזרה קרן לבעלים וכפי האמור עכ\"ל דר\"י דקאמר בשוחט תמימים שלא לשם בעליהן ה\"ק בשוחט תמימים ע\"מ לזרוק דמן שלא לשם בעליהן ולישנא קייטא נקט ומאד אני תמיה עליו איך אשתמיט מיניה ומ\"ש עוד הרב הנזכר דהמעיין היטב בדברי התוספות רפ\"ק דזבחים ד\"ה כל הזבחים יראה דעלו לבעלים נראה שכונתו למ\"ש התוספות שם וז\"ל ושינוי קדש שייך בהנך ארבעה עבודות אבל שינוי בעלים לא שייך אלא בזריקה כגון שוחט ע\"מ לזרוק דמו לשם שמעון א\"ד והן אמת שפשט דבריהם מוכיח דלשאר זבחים הוא דקיימי וס\"ל דעלו לבעלים ומ\"מ אין זה הכרח כ\"כ דאיכא למימר דאחטאת ופסח דקתני מתניתין קאמרי דהם כשרים ולעולם דלא עלו לבעלים האמנם מדברי התוספות דפ' מרובה מבואר בהדיא כמ\"ש ואולם הא ק\"ל לדברי התוספות ז\"ל דאכתי תקשה להו דרב דימי אמאי לא מוקי לה כר\"י ואי משום דבעי לאוקמי בכל קדשים משכחת לה בשוחט חטאת לשם חולין ד��י\"ל דכשרה ולא עלו לבעלים לשם חובה כדאיתא בזבחים דמ\"ו ונראה דס\"ל דבפסח אפילו שחטה לשם חולין פסול וכמ\"ש רבינו בפ' ט\"ו מהלכות פסולי המוקדשין והרב בה\"ז תמה על רבינו בדין זה ולדעתי דעת התוספות כדעת רבינו מיהו הא ק\"ל טובא בדברי התוספות דאי משום דבעי לאוקמא בכל קדשים נייד רב דימי מאוקומתא דר\"י אדמוקי לה בנשפך הדם דדחיקא מילתא אמאי לא מוקי לה בששחטו לשם בעלים וזרקו שלא לשם בעלים דהו\"ל שחיטה ראויה וכן נמי ר\"י דמוקי לה בשוחט שלא לשם בעלים ומתניתין לא מיירי בפסח וחטאת אמאי לא מוקי לה בכל קדשים ובכ\"ה וצ\"ע כעת ומ\"מ לדאתאן עלה נראה דאכתי אין להוכיח מסוגיא זו כדברי הרב מש\"ל דלא מצי למימר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר לענין מזיק דאיכא למימר דמש\"ה לא מוקי לה בשוחט תמימים סתמא משום דאכתי ק' דהיכי מחייב ת\"כ ותשלומי ד\"וה משום מצוה מן המובחר כנ\"ל ולעיקר קושית הרב מש\"ל ז\"ל שהקשה דמאי איריא דקתני שפגלו דהזבח פסול אפילו שלא לשמו דהזבח כשר אפי\"ה חייבין נלע\"ד דמתני' נקט שפגלו לרבותא לאשמועינן דבשוגג פטורין וכלפי מה שראיתי להרמב\"ן ז\"ל בקונטרס דינא דגרמי דנ\"ג ע\"א שהקשה וז\"ל ואי ק\"ל טבח שקלקל אמאי חייב בשלמא הגרמא ועיקור היזק ניכר הוא אלא שהייה ודרוסה הא לא ידועה ל\"ק דכיון דלא שחט כראוי השחיטה עצמה היא ההיזק והרי ניכר בין חיה לשחוטה ואי קשיא לך אם כן מפגל נמי ליחייב דעיקר שחיטה ליהוי היזק ניכר איכא למימר דהתם שחיטתו כראוי אלא שדבר אחר גרם לה כו' יע\"ש ואם כן איכא למימר דאי הוה תני לה בכהנים ששחטו שלא לשמן הו\"א דוקא בשלא לשמן דהזבח כשר הוא דבשוגג פטורין משום דהו\"ל היזק שאינו ניכר ובשוגג לא קנסו אמנם בכהנים שפגלו ששחיטתו פסולה הו\"ל היזק ניכר ואפילו בשוגג ליחייב דאדם מועד לעולם קמ\"ל כנ\"ל:",
+                "<b>וכן העושה מלאכה בפרת חטאת במזיד חייב לשלם כו'</b> כתב ה\"ה שדעת רבי' דהאוקמתא עיקרית אפילו למ\"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וה\"ה דהו\"מ למימר וליטעמיך כו' וכן נראה דעת רש\"י ז\"ל בפרק הכונס דכ\"ו ד\"ה העושה וז\"ל העושה מלאכה במי חטאת ששקל כנגדן משקולות פטור מדיני אדם דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק עכ\"ל הרי מבואר דס\"ל דאפילו למאן דאמר ל\"ש היזק צרכינן לאוקמתא זו אלא שיש תימא עליו במ\"ש פטור מדיני אדם דהיזק כו' משמע דלא אתיא כמאן דאמר שמיה היזק והא ליתא כמבואר פרק הנזקין וכן ראיתי להפר\"ח בס' מים חיים ד\"ט ע\"ב תמה עליו כן עוד ראיתי שם שתמה דהרא\"ש פרק הגוזל עצים דק\"ח ע\"ג כתב דהא דפרכינן בגיטין מהעושה מלאכה במי חטאת ומשני דה\"ט דפטור משום דליכא אלא מחשבא בעלמא והוי גרמא בעלמא ופטור היינו כרבנן דר\"מ דלית להו דינא דגרמי כו' וזה היפך דעת רבינו ז\"ל דהא איהו פסק כר\"מ דדיינינן דינא דגרמי ואעפ\"כ פסק להך דהעושה מלאכה דפטור ועוד תמיה על הרא\"ש דלמעלה בסמוך כתב דהעושה מלאכה בפרת חטאת הוי גרמא בניזקין ופטור לכ\"ע א\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולי קשה עוד בדברי הרא\"ש דאם איתא דההיא דהעושה מלאכה בפרת חטאת לר\"מ דדאין דינא דגרמי חייב א\"כ מאי פריך בריש הכונס לר\"י דאמר ד' דברים העושה אותן פטור כו' ותו ליכא והא איכא העושה מלאכה בפרת חטאת כו' ומאי קו' ואימא דר\"י ס\"ל כר\"מ דדאין ד\"דג ומדיני אדם נמי חייב ומצאתי לרש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש פרק הגוזל קמא סימן כ\"ו שכתב ז\"ל ומ\"ש הרא\"ש ז\"ל דהעושה מלאכה במי חטאת חייב לר\"מ אל תטעה בדבריו כי הרא\"ש לא כתב זה אלא לפום מאי דמשני בגמרא פרק הניז��ין למ\"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק כי אז ודאי חייב לר\"מ כמו שמחייב גבי נתייאש ולא נדרה כולה אע\"ג דתלוי במחשבה אבל לפי האמת דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק פטור התם וגבי נתייאש שאני דחשיב היזק דמנכר א\"ד יע\"ש והנראה דאשתמיט מהפר\"ח ז\"ל דברי רש\"ל הללו ובהכי נתיישב ג\"כ הא דפריך בהכונס והאיכא העושה מלאכה כו' משום דלפום מאי דקי\"ל כמ\"ד לא שמיה היזק הוא דפריך דאפילו לר\"מ פטור וגם דברי רש\"י נתיישבו בהכי דמש\"ה הוצרך לטעמא דהיזק שאינו ניכר למימר דאפילו למאי דקי\"ל כר\"מ אפ\"ה פטור מטעמא דהיזק שאינו ניכר כנ\"ל. ודע דבפרק הגוזל קמא דצ\"ח פרכינן התם לרבה דאמר הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור מטעמא דכולהו שוורים לאו למזבח קיימי מברייתא הלזו דהעושה מלאכה בפרת חטאת כו' מלאכה הוא דלא מנכר הזיקה כו' ויש לדקדק לכאורה דמאי קושיא ואמאי לא משני דבריי' מיירי בעושה מלאכה בפרת חטאת אחר שהקדישה לפרה אדומה דהכי משמע טפי לישנא דפרת חטאת דהכא לא שייך מטעמא דכולהו שוורים לאו למזבח קיימי אמנם הא ודאי לק\"מ שהרי כתבו התוספות ז\"ל שם ד\"ה הא קמ\"ל דמי חטאת דפסולים במלאכה היינו דוקא קודם שקדשן בכלי אבל משקדשן בכלי אין המלאכה פוסלת בהן וכ\"כ בפרק הניזקין יע\"ש וא\"כ מש\"ה לא משני תלמוד' הכי משום דאכתי ק\"ל מחלוקת עושה מלאכה במי חטאת אע\"ג דסתם מים לאו למי חטאת קיימי וא\"כ כי קתני בברייתא פרת חטאת ע\"כ מיירי נמי בעושה מלאכה קודם שהקדישוה דומיא דמי חטאת. ואולם מצאתי להמאירי ז\"ל הובאו דבריו בשיטה מקובצת למס' קמא בפרק הכונס שכתב דמי חטאת ר\"ל אחר שנתערב אפר הפרה בתוכם וקודם שנתערב בהן אפר הפרה נקראין מי המילוי ולענין מלאכה מי המילוי חמורין ממי חטאת שמי המילוי פוסלת בהן אף מלאכה אחרת ומי חטאת אין זה פוסל בהן הא מלאכת עצמן מיהא פוסל יע\"ש וכן נראה דעת רבי' ברפ\"ז מה' פרה אדומה שכ' וז\"ל לעולם אין המלאכה פוסלת במים עד שיתן האפר הטיל כו' אין המלאכה פוסלת בהן אלא המוליך המים המקודשין כו' והוא עוסק במלאכה אחרת אין בכך כלום ע\"כ יע\"ש ומדהוצרך לפרש אלא המוליך המים כו' ולא די לו במ\"ש אין המלאכה פוסלת בהן משמע דדוקא מלאכה אחרת אין המלאכה פוסלת בהן אבל מלאכת עצמן מיהא פוסל ולפי דעתם ז\"ל ק\"ט דמאי פריך בפ' הגוזל הא כיון דברייתא מיירי במי חטאת אחר שנתערב בהן האפר מדקרי ליה מי חטאת ולא מי המילוי א\"כ נימא דדומי' דהכי קתני פרת חטאת אחר שקדשוה לפרה אדומה דהשתא לישנא דפרת חטאת דייק טפי ואדרבה מהך ברייתא איכא למשמע טפי סייעתא לרבה דאמר סתם שוורים כו' דאל\"כ אדתני ברייתא העושה מלאכה במי חטאת אמאי לא תני עושה מלאכה במי מילוי אלא משמע דמי מילוי לא אצטריך לאשמועינן דאפילו במינכר היזקא פטור מטעמא דסתם מים לאו למי חטאת קיימי וכעת צ\"ע:<br><small> (עד כאן השמטה).</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rebels",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ממרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>צריך </b>\n<b> שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין ואפילו בטל הטעם כו'.</b> הנה הראב\"ד ז\"ל השיג עליו מההיא דעיטור שוקי ירושלים בפירות דעמד ריב\"ז והתירו אחר החורבן אע\"פ שלא היה גדול כראשונים והרב ל\"מ ז\"ל תירץ דשאני ההיא דעיטור שוקי ירושלים דאמרינן פ\"ק דמע\"ב משרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה וא\"כ כיון דתקנה זו היתה רופפת וכבר התירוה מפני ריבוי הפירות אע\"פ שאמרו שכשיתמעטו הפירות יחזור הדבר לכמו שהיה מ\"מ אחר החורבן כיון שאין שם טעם דעיטור שוקי ירושלים עדיף מטעמא דרבוי פירות וכיון דהם גילו דיש לבטלו מטעם זה ה\"ה מפני טעם החורבן א\"ד יע\"ש. ולע\"ד ק\"ל עליו דאכתי תקשי לדעת רבינו ז\"ל אליבא דר\"י דאמר התם משחרב בהמ\"ק היה התנאי הזה ופליג את\"ק וס\"ל דאף משרבו הפירות תקנתא לא זזה ממקומה איך עמד ריב\"ז אח\"כ ובטלה כיון שלא היה גדול כראשונים ותו דאכתי תיקשי מהא דתיקן ריב\"ז משחרב בהמ\"ק שיהיו מקבלין החדש כל היום כולו אע\"ג דלא היה גדול כראשונים וכן ראיתי להמאירי ז\"ל בפ\"ק דביצה שהקשה קושיא זו אהך תקנתא דריב\"ז ותירץ דכיון שבטל הטעם אין כאן ביטול דברי ב\"ד חבירו ולא בעינן שיהיה גדול ממנו יע\"ש. אכן לדעת רבינו ז\"ל קשה ולכן הנכון מה שתירץ מרן הכ\"מ:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טומטום </b>\n<b> שנקרע כו'.</b> עיין מ\"ש פ\"ב מהלכות אישות הלכה ג':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rebels",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Rebels",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>צריך </b>\n<b> שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין ואפילו בטל הטעם כו'.</b> הנה הראב\"ד ז\"ל השיג עליו מההיא דעיטור שוקי ירושלים בפירות דעמד ריב\"ז והתירו אחר החורבן אע\"פ שלא היה גדול כראשונים והרב ל\"מ ז\"ל תירץ דשאני ההיא דעיטור שוקי ירושלים דאמרינן פ\"ק דמע\"ב משרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה וא\"כ כיון דתקנה זו היתה רופפת וכבר התירוה מפני ריבוי הפירות אע\"פ שאמרו שכשיתמעטו הפירות יחזור הדבר לכמו שהיה מ\"מ אחר החורבן כיון שאין שם טעם דעיטור שוקי ירושלים עדיף מטעמא דרבוי פירות וכיון דהם גילו דיש לבטלו מטעם זה ה\"ה מפני טעם החורבן א\"ד יע\"ש. ולע\"ד ק\"ל עליו דאכתי תקשי לדעת רבינו ז\"ל אליבא דר\"י דאמר התם משחרב בהמ\"ק היה התנאי הזה ופליג את\"ק וס\"ל דאף משרבו הפירות תקנתא לא זזה ממקומה איך עמד ריב\"ז אח\"כ ובטלה כיון שלא היה גדול כראשונים ותו דאכתי תיקשי מהא דתיקן ריב\"ז משחרב בהמ\"ק שיהיו מקבלין החדש כל היום כולו אע\"ג דלא היה גדול כראשונים וכן ראיתי להמאירי ז\"ל בפ\"ק דביצה שהקשה קושיא זו אהך תקנתא דריב\"ז ותירץ דכיון שבטל הטעם אין כאן ביטול דברי ב\"ד חבירו ולא בעינן שיהיה גדול ממנו יע\"ש. אכן לדעת רבינו ז\"ל קשה ולכן הנכון מה שתירץ מרן הכ\"מ:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טומטום </b>\n<b> שנקרע כו'.</b> עיין מ\"ש פ\"ב מהלכות אישות הלכה ג':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ממרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,38 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Testimony",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות עדות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות </b>\n<b> עשה לדרוש את העדים בכמה בחדש באיזה יום מימי השבת כו'.</b> הנה התוס' בפ\"ק דפסחים די\"ב ע\"ב ד\"ה באיזה יום הק' וז\"ל תימה כיון דכבר כוונו יום א' לחדש למה לי למשיילנהו באיזה יום והלא אפילו לא כונו באיזה יום הו\"ל חוזרין ומגידין ואין יכולין לחזור בהן וי\"ל כו' ועיין ברש\"י ז\"ל בר\"פ היו בודקין ד\"ה באיזה יום שתירץ באופן אחר וז\"ל אע\"פ שאמרו בכך וכך אעפ\"כ שואלין להם באיזה יום כו' ושמא יש עדים להזימן ואין מעלין על לבם חשבון של חדש כו' ומוהרש\"ל ז\"ל כתב בהגהותיו וז\"ל ואני אומר אפילו אם יעלו על לבן של המזימין לכוון ולהזימן כשאמרו בכמה בחדש אפ\"ה לא יכלו להזימן דאם יאמרו העדים בג' בחדש ויבואו המזימין לומר והלא בג' בחדש עמנו הייתם יכולים לומר טעינו בעבורא דירחא כו' יע\"ש וראיתי להרב חד\"ה שתמה עליו וז\"ל ודבריו תמוהים דא\"כ אמאי חשיב בכמה בחדש מז' חקירות כיון דלא אתו עליה לידי הזמה שיאמרו טעינו בעבורא דירחא כדאמרינן לקמן בכמה בשעה דלא הוי מן החקירות מה\"ט דלא אתו לידי הזמה עליה אלא ע\"כ דמיירי הכא באתי לידי הזמה על כמה בחדש וכגון דיהבי להו כל טעותא כגון שאומרים שכל אותו יום וטעותא הייתם עמנו דהיינו בו ביום וביום שלפניו ושלאחריו דבכה\"ג אמרינן בפ\"ק דפסחים לרבא בטעות דשעות עכ\"ד:<br><b> ולע\"ד </b> נראה שאין כאן מקום תמיה על מוהרש\"ל משום דלפי דעת הר\"ב חד\"ה קשה דאדפריך בפ\"ק דפסחים לאביי אליבא דר\"י דאמר אדם טועה חצי שעה ולרבא אליבא דר\"מ נמי דאמר אדם טועה ב' שעות חסר משהו מחקירת באיזה שעה ואי אמרת טעו אינשי כולי האי חקירות דאיזה שעה נמי עדות שאי אתה יכול להזימן היא דאמרי מטעה קטעינן ולא אסיק אדעתיה תי' דיהבינן להו כל טעותייהו אמאי ל\"ק לי' מחקירה כמה בחדש דקודמת דהו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דאמרי מטעה קא טעינן בעבורא דירחא ולשנויי דיהבינן להו כל טעותייהו כדמשני אחקירת איזו שעה אלא ע\"כ נראה דעל כמה בחדש ל\"ק ליה משום דאע\"ג דבחקירת כמה בחדש גרידא לא אתי לידי הזמה משום דיכולין לומר טעינו בעבורא דירחא מ\"מ כשאנו שואלים אותן באיזה יום כו' עדותן על מספר החדש שאמרו הרי הוי עדות שיכול להזימה באותו יום שאמרו ונמצא כשמזימין אותן על אותו יום הרי מזימין אותן ג\"כ על כמה בחדש שאמרו בכך וכך לחדש הרג זה את הנפש דחקירת כמה בחדש ובאיזה יום חדא מלתא היא וההזמה הנעשית בחקירת איזה יום הויא ג\"כ הזמה לחקירת כמה בחדש שהרי חקירת איזה יום גרידא בלא חקירת כמה בחדש לא מהני לן מידי שאם יאמרו בג' בשבת הרג את הנפש לא אתי לידי הזמה דאין אנו יודעים איזה ג' בשבת היה ונמצא דבחקירת כמה בחדש אתי לידי הזמה על חקירת באיזה יום והו\"ל כאלו הן חקירה אחת דתרוייהו צריכי כדכתיבנא אמנם אחקירת איזה שעה פריך תלמודא שפיר דהו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה באותה חקירה דלאו הא בהא תליא ותרי מיני חקירות הן כיון דבחקירת איזה יום אפילו בלא חקירת איזו שעה אתי לידי הזמה על אותו חקירה ועל חקירת איזו שעה לא אתי לידי הזמה ואהא משני דיהבי' להו כל טעותייהו כנ\"ל:<br><b> ועוד </b> נראה דאפילו להרב חד\"ה דס\"ל דמיירי הכא באתי לידי הזמה על כמה בחדש וכגון שאומרים אותו יום וטעותא עמנו הייתם אכתי דברי מוהרש\"ל ז\"ל שרירין וקיימין דמש\"ה הוצרכו לחקירת איזה יום משום דבחקירת כמה בחדש גרידא נהי דאתי לידי הזמה אם יש עדים שיאמרו אותו היום וטעותא עמנו הייתם מ\"מ אם אין עדים אלא על אותו יום גרידא אין יכולין להזימן מש\"ה שואלין להם באיזה יום כדי שיוכלו להזימן על אותו יום וכעין זה כתב רש\"י ז\"ל על חקירת איזו שעה יע\"ש כנ\"ל פשוט:<br><b> ומ\"מ </b> זה שכתב מוהרש\"ל דב' עדים נמי יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא מדברי התוס' שם בסנהדרין דמ\"א ע\"ב ד\"ה א' אומר בג' ובפסחים ד\"ה אלא נראה לכאורה שחולקים על זה שכתבו וז\"ל וי\"ל דקסבר רבא דאין לתלות טעות בב' וכ\"כ בד\"ה לרבי מאיר וא\"כ כי היכי דבטעות דשעות אמרינן דב' לא עבידי דטעו ה\"נ בטעות דעיבור החדש דוקא בא' אומר בב' וא' אומר בג' עדותן קיימת משום דשמא א' טעה בעיבורא דירחא אבל ב' לא טעו וכ\"כ הר\"ב ראש יוסף בהלכות עדות סי' ל\"ג הגהה מ\"ו יע\"ש אלא שיש לדחות דדוקא בטעות דשעות דבאומד הדעת תליא מלתא הוא שכתבו דב' לא טעו באומד הדעת אבל בעיבורא דירחא דבשמיעה תליא מלתא איכא למימר דכי היכי דהא לא שמע הא נמי לא שמע ויש להוכיח כן ממ\"ש התוס' בפרק איזהו נשך דע\"ב ד\"ה שטר שיש בו רבית וז\"ל אבל ק' ההיא דשטרי חוב המוקדמין היאך העדים כשרים כו' והלא העדים הללו במתכוין חתמו שקר והקדימו את הזמן וי\"ל כו' או כגון שאומרים טעינו בשנות המלך או בעיבורא דירחא בין מלא בין חסר ולא הזכירו בשטר כו' הנה מדברי התוס' הללו מוכח דס\"ל דאפילו בב' עדים יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא ולפי דעת הר\"ב ראש יוסף נמצאו דבריהם חולקים ועוד נראה דע\"כ לא כתבו התוס' דאין תולין הטעות בב' אלא בא' אומר בג' וא' אומר בה' וא\"כ במזימין שאומרים עמנו הייתם עד סוף ה' שהעדים אינן אומרים שטעו אלא שאנו באים לומר דמ\"ש עד סוף ה' סוף ד' היה וטעו בדעתם וחשבו שהוא סוף ה' אהא הוא שכתבו דלא תלינן אנן בדידן לומר כן שטעו וזה מדוקדק בדבריהם שכתבו דלא תלינן ולא כתבו דשניהם אינן טועים אמנם היכא שהעדים עצמם אומרים שטעו ה\"נ דנאמנים כיון דעבידי אינשי דטעו והיינו שכתב מוהרש\"ל דאם יבואו המזימין ויאמרו עמנו הייתם יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא ולא קטלינן להו מספיקא ותדע שכן מדפרכינן התם בפסחים ואי אמרת עבידי אינשי דטעו כולי האי חקירות דאיזו שעה נמי עדות שאי אתה יכול להזימה הוא דאמרי מטעי קא טעינן והשתא לדעת התוס' מאי קו' הא חקירות דאיזו שעה הוי שפיר יכול להזימה כששניהם אומרים בשעה פלוני דב' לא עבידי דטעו ודוחק לומר דתלמודא הכי פריך חקירות דאיזו שעה בא' אומר בב' שעות וא' אומר בג' עדות שאין אתה יכול להזימ' והו\"ל כא' אומר איני יודע דהעדות בטלה ואמאי קתני מתני' דעדותן קיימת דא\"כ לא הו\"ל למפרך בהאי לישנא אלא הכי הול\"ל ואי אמרת טעו אינשי כו' האי א' אומר בב' וא' אומר בג' אמאי עדותם קיימת כו' הא הו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימו ומדלא פריך הכי משמע דהכי ק\"ל דחקירת איזו שעה לא משכחת ביה הזמה ותו דאכתי ק' מהא דפרכינן בפרק היו בודקין ד\"מ ע\"ב מגדף בה ר\"א אימא לאתויי ח' חקירות כו' והא אמרת לאתויי בכמה בשנה הניחא כו' אלא לאביי כו' ולרבא דאמר טעה אינש כולי האי מאי אי��א למימר אלא כו' והשתא לדעתו ז\"ל מאי קושיא הא לרבא דס\"ל דלא תלינן הטעות בב' שפיר איכא למימר דמשכחת ח' חקירות דאתו לידי הזמה כששניהם מעידים על כמה בשעות דאז אתי לידי הזמה דב' לא עבידי דטעו דהא ליכא למימר דתלמודא פריך היכא דב' חלוקין בעדותן דא' אומר בתחלת השעה וא' אומר בסופה דא' עבידי דטעו והו\"ל כא' אומר איני יודע דעדותן בטלה דאימא ה\"נ דקרא אתא לאתויי ח' חקירות דהיינו חקירת כמה בשעה דאתי לידי הזמה כשב' שוין בעדותן וכשחלוקין בעדותן נימא דעדותן בטלה דומיא דאחד אומר איני יודע ומנ\"ל דעדותן קיימת כי היכי דנימא דלא משכחת ח' חקירות אלא משמע דאפילו בב' היכא שאומרים טעינו בשעות נאמנים ומש\"ה פריך דהו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דאמרי מטעי קא טעינן אלא שמדברי התוס' דפסחים ד\"ה הנזכר מוכח דאפילו כשאומרים טעינו בעיבורא דירחא אינן נאמנים ואין יכולים לחזור וכמו שהוכיח הר\"ב חד\"ה יע\"ש ודוק:<br><b> עוד </b> הקשה הרב ראש יוסף לתי' מוהרש\"ל דתינח כשיאמרו בכמה לחדש קודם רובו של חדש דאז איכא למימר דטעו בעיבורא דירחא ומשו\"ה צריך לחקירת איזה יום אבל כשאמרו העדים בעשרים לחדש אחר רובו של חדש דאז לא טעו בעיבורא דירחא אמאי צריך לחקירת איזה יום יע\"ש מה שתי' ותיר' הוא מוכרח לא\"נ שתי' התוס' בפסחים אמנם לתירוץ מוהרש\"ל י\"ל באופן אחר דהא דאמרינן בגמ' דאחר רובו של חדש לא טעו היינו דוקא לענין דעדותן בטלה משום דדוקא קודם רובו של חדש דרובא דעלמא טעו אזלינן בתר רובא בד\"נ וכמ\"ש בפ' בן סורר אבל אחר רובו של חדש כיון דליכא רובא לא קטלינן מספיקא אמנם לענין למשויינהו זוממין ה\"נ דאפילו ברובו של חדש לא קטלינן להו דספיקא הוי ולא קטלינן להו מס' ועיין בס' פמ\"א ח\"א סימן ק' שדבריו יש בהם מן הגמגום כמו שיראה המעיין ודוק ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ב מהלכות אלו דין ד' אמר עד אחד בשני שעות כו' שדרך העם לטעות בשעה אחת ועיין במ\"ש מרן שם ועיין בתשו' מוהר\"י בירב סימן מ\"ג ובתשו' סימן מ\"ב כתב שלדעת רבינו אין אדם טועה אלא שעה אחת ודבריו סתרי למ\"ש בסימן מ\"ג יע\"ש ורבינו השמיט דין א' אומר בה' וא' אומר בז' עדותם בטלה האמור במשנה וטעמא משום דהך חילוק לא איצטרך אלא לר\"י דס\"ל דאחד אומר בו' ואחד אומר בה' עדותם קיימת וקאמר דאחד אומר בה' ואחד אומר בז' מודה דעדותם בטלה מטעמא דחמש חמה במזרח ושבע חמה במערב אכן לדידן דקי\"ל כר\"מ בלאו ה\"ט נמי עדותן בטלה מטעמא דלא טעו אינשי כולי האי אלא דאכתי נראה דנפ\"מ לאחד אומר בסוף ה' ואחד אומר בתחלת ז' דאע\"ג דטעו אינשי בהאי אפ\"ה עדותם בטלה מטעמא דה' חמה במזרח ולפי מ\"ש התוס' פ\"ק דפסחים דף הנזכר ע\"ב ד\"ה בשית לחד תי' דהא דקאמר שית חמה בי קרנא קאי וטעו בין תחלת ו' לז' היינו דוקא לחמץ דלכל מסור אבל עדות מסורה לזריזים ולא טעו בין ו' לז' נראה דאפילו באחד אומר בו' ואחד אומר בז' עדותם בטלה מטעמא דז' חמה במערב ושית חמה בי קרנתא והא דתניא במתני' א' אומר בה' ואחד אומר בז' לאו דוקא אלא ה\"ה שש ושבע אלא איידי דנקט לעיל ג' וחמשה נקט נמי הכא בה' וכ\"כ רש\"ל ז\"ל שם בהגהותיו אלא דקשה לי דא\"כ משמע דאחד אומר בחמש ואחד אומר בשש דעדותם בטלה מהאי טעמא גופיה דה' חמה במזרח ושית חמה בי קרנתא דכי היכי דאחד אומר בו' ואחד אומר בז' אמרינן דעדותם בטלה מטעמא דעדים זריזים ולא טעו בין שית דחמה בי קרנתא לשבע דחמה במערב ה\"נ נימא הכי דלא טעו בין חמש לשית מה\"ט דה' חמה במזרח ושית חמה בי קרנתא וכ\"ת ה\"נ א\"כ ק' מדאמרינן התם ד��ר\"י יהבינן לה להך דג' וה' מתחלת שעה ראשונה עד סוף שש ולפי זה אמאי יהבינן ליה עד סוף שש הא גבי עדים דזריזים לא טעו בין שש לג' וי\"ל דע\"כ לא כתבו התוס' ז\"ל אלא לענין דעדותם בטלה מטעמא דזריזין ומסתמא אמרינן דמכחישין זה רת זה אמנם לאשויינהו זוממין ה\"נ דלא קטלינן להו מספיקא משום דאיכא למיחש שמא עדים הללו לאו זריזים נינהו ולא דייקי בהא ועוד יש לחלק ולומר דבאחד אומר בחמש ואחד אומר בשית מודו התוס' ז\"ל דעדותם קיימת ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,35 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Testimony",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Testimony",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות </b>\n<b> עשה לדרוש את העדים בכמה בחדש באיזה יום מימי השבת כו'.</b> הנה התוס' בפ\"ק דפסחים די\"ב ע\"ב ד\"ה באיזה יום הק' וז\"ל תימה כיון דכבר כוונו יום א' לחדש למה לי למשיילנהו באיזה יום והלא אפילו לא כונו באיזה יום הו\"ל חוזרין ומגידין ואין יכולין לחזור בהן וי\"ל כו' ועיין ברש\"י ז\"ל בר\"פ היו בודקין ד\"ה באיזה יום שתירץ באופן אחר וז\"ל אע\"פ שאמרו בכך וכך אעפ\"כ שואלין להם באיזה יום כו' ושמא יש עדים להזימן ואין מעלין על לבם חשבון של חדש כו' ומוהרש\"ל ז\"ל כתב בהגהותיו וז\"ל ואני אומר אפילו אם יעלו על לבן של המזימין לכוון ולהזימן כשאמרו בכמה בחדש אפ\"ה לא יכלו להזימן דאם יאמרו העדים בג' בחדש ויבואו המזימין לומר והלא בג' בחדש עמנו הייתם יכולים לומר טעינו בעבורא דירחא כו' יע\"ש וראיתי להרב חד\"ה שתמה עליו וז\"ל ודבריו תמוהים דא\"כ אמאי חשיב בכמה בחדש מז' חקירות כיון דלא אתו עליה לידי הזמה שיאמרו טעינו בעבורא דירחא כדאמרינן לקמן בכמה בשעה דלא הוי מן החקירות מה\"ט דלא אתו לידי הזמה עליה אלא ע\"כ דמיירי הכא באתי לידי הזמה על כמה בחדש וכגון דיהבי להו כל טעותא כגון שאומרים שכל אותו יום וטעותא הייתם עמנו דהיינו בו ביום וביום שלפניו ושלאחריו דבכה\"ג אמרינן בפ\"ק דפסחים לרבא בטעות דשעות עכ\"ד:<br><b> ולע\"ד </b> נראה שאין כאן מקום תמיה על מוהרש\"ל משום דלפי דעת הר\"ב חד\"ה קשה דאדפריך בפ\"ק דפסחים לאביי אליבא דר\"י דאמר אדם טועה חצי שעה ולרבא אליבא דר\"מ נמי דאמר אדם טועה ב' שעות חסר משהו מחקירת באיזה שעה ואי אמרת טעו אינשי כולי האי חקירות דאיזה שעה נמי עדות שאי אתה יכול להזימן היא דאמרי מטעה קטעינן ולא אסיק אדעתיה תי' דיהבינן להו כל טעותייהו אמאי ל\"ק לי' מחקירה כמה בחדש דקודמת דהו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דאמרי מטעה קא טעינן בעבורא דירחא ולשנויי דיהבינן להו כל טעותייהו כדמשני אחקירת איזו שעה אלא ע\"כ נראה דעל כמה בחדש ל\"ק ליה משום דאע\"ג דבחקירת כמה בחדש גרידא לא אתי לידי הזמה משום דיכולין לומר טעינו בעבורא דירחא מ\"מ כשאנו שואלים אותן באיזה יום כו' עדותן על מספר החדש שאמרו הרי הוי עדות שיכול להזימה באותו יום שאמרו ונמצא כשמזימין אותן על אותו יום הרי מזימין אותן ג\"כ על כמה בחדש שאמרו בכך וכך לחדש הרג זה את הנפש דחקירת כמה בחדש ובאיזה יום חדא מלתא היא וההזמה הנעשית בחקירת איזה יום הויא ג\"כ הזמה לחקירת כמה בחדש שהרי חקירת איזה יום גרידא בלא חקירת כמה בחדש לא מהני לן מידי שאם יאמרו בג' בשבת הרג את הנפש לא אתי לידי הזמה דאין אנו יודעים איזה ג' בשבת היה ונמצא דבחקירת כמה בחדש אתי לידי הזמה על חקירת באיזה יום והו\"ל כאלו הן חקירה אחת דתרוייהו צריכי כדכתיבנא אמנם אחקירת איזה שעה פריך תלמודא שפיר דהו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה באותה חקירה דלאו הא בהא תליא ותרי מיני חקירות הן כיון דבחקירת איזה יום אפילו בלא חקירת איזו שעה אתי לידי הזמה על אותו חקירה ועל חקירת איזו שעה לא אתי לידי הזמה ואהא משני דיהבי' להו כל טעותייהו כנ\"ל:<br><b> ועוד </b> נראה דאפילו להרב חד\"ה דס\"ל דמיירי הכא באתי לידי הזמה על כמה בחדש וכגון שאומרים אותו יום וטעותא עמנו הייתם אכתי דברי מוהרש\"ל ז\"ל שרירין ��קיימין דמש\"ה הוצרכו לחקירת איזה יום משום דבחקירת כמה בחדש גרידא נהי דאתי לידי הזמה אם יש עדים שיאמרו אותו היום וטעותא עמנו הייתם מ\"מ אם אין עדים אלא על אותו יום גרידא אין יכולין להזימן מש\"ה שואלין להם באיזה יום כדי שיוכלו להזימן על אותו יום וכעין זה כתב רש\"י ז\"ל על חקירת איזו שעה יע\"ש כנ\"ל פשוט:<br><b> ומ\"מ </b> זה שכתב מוהרש\"ל דב' עדים נמי יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא מדברי התוס' שם בסנהדרין דמ\"א ע\"ב ד\"ה א' אומר בג' ובפסחים ד\"ה אלא נראה לכאורה שחולקים על זה שכתבו וז\"ל וי\"ל דקסבר רבא דאין לתלות טעות בב' וכ\"כ בד\"ה לרבי מאיר וא\"כ כי היכי דבטעות דשעות אמרינן דב' לא עבידי דטעו ה\"נ בטעות דעיבור החדש דוקא בא' אומר בב' וא' אומר בג' עדותן קיימת משום דשמא א' טעה בעיבורא דירחא אבל ב' לא טעו וכ\"כ הר\"ב ראש יוסף בהלכות עדות סי' ל\"ג הגהה מ\"ו יע\"ש אלא שיש לדחות דדוקא בטעות דשעות דבאומד הדעת תליא מלתא הוא שכתבו דב' לא טעו באומד הדעת אבל בעיבורא דירחא דבשמיעה תליא מלתא איכא למימר דכי היכי דהא לא שמע הא נמי לא שמע ויש להוכיח כן ממ\"ש התוס' בפרק איזהו נשך דע\"ב ד\"ה שטר שיש בו רבית וז\"ל אבל ק' ההיא דשטרי חוב המוקדמין היאך העדים כשרים כו' והלא העדים הללו במתכוין חתמו שקר והקדימו את הזמן וי\"ל כו' או כגון שאומרים טעינו בשנות המלך או בעיבורא דירחא בין מלא בין חסר ולא הזכירו בשטר כו' הנה מדברי התוס' הללו מוכח דס\"ל דאפילו בב' עדים יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא ולפי דעת הר\"ב ראש יוסף נמצאו דבריהם חולקים ועוד נראה דע\"כ לא כתבו התוס' דאין תולין הטעות בב' אלא בא' אומר בג' וא' אומר בה' וא\"כ במזימין שאומרים עמנו הייתם עד סוף ה' שהעדים אינן אומרים שטעו אלא שאנו באים לומר דמ\"ש עד סוף ה' סוף ד' היה וטעו בדעתם וחשבו שהוא סוף ה' אהא הוא שכתבו דלא תלינן אנן בדידן לומר כן שטעו וזה מדוקדק בדבריהם שכתבו דלא תלינן ולא כתבו דשניהם אינן טועים אמנם היכא שהעדים עצמם אומרים שטעו ה\"נ דנאמנים כיון דעבידי אינשי דטעו והיינו שכתב מוהרש\"ל דאם יבואו המזימין ויאמרו עמנו הייתם יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא ולא קטלינן להו מספיקא ותדע שכן מדפרכינן התם בפסחים ואי אמרת עבידי אינשי דטעו כולי האי חקירות דאיזו שעה נמי עדות שאי אתה יכול להזימה הוא דאמרי מטעי קא טעינן והשתא לדעת התוס' מאי קו' הא חקירות דאיזו שעה הוי שפיר יכול להזימה כששניהם אומרים בשעה פלוני דב' לא עבידי דטעו ודוחק לומר דתלמודא הכי פריך חקירות דאיזו שעה בא' אומר בב' שעות וא' אומר בג' עדות שאין אתה יכול להזימ' והו\"ל כא' אומר איני יודע דהעדות בטלה ואמאי קתני מתני' דעדותן קיימת דא\"כ לא הו\"ל למפרך בהאי לישנא אלא הכי הול\"ל ואי אמרת טעו אינשי כו' האי א' אומר בב' וא' אומר בג' אמאי עדותם קיימת כו' הא הו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימו ומדלא פריך הכי משמע דהכי ק\"ל דחקירת איזו שעה לא משכחת ביה הזמה ותו דאכתי ק' מהא דפרכינן בפרק היו בודקין ד\"מ ע\"ב מגדף בה ר\"א אימא לאתויי ח' חקירות כו' והא אמרת לאתויי בכמה בשנה הניחא כו' אלא לאביי כו' ולרבא דאמר טעה אינש כולי האי מאי איכא למימר אלא כו' והשתא לדעתו ז\"ל מאי קושיא הא לרבא דס\"ל דלא תלינן הטעות בב' שפיר איכא למימר דמשכחת ח' חקירות דאתו לידי הזמה כששניהם מעידים על כמה בשעות דאז אתי לידי הזמה דב' לא עבידי דטעו דהא ליכא למימר דתלמודא פריך היכא דב' חלוקין בעדותן דא' אומר בתחלת השעה וא' אומר בס��פה דא' עבידי דטעו והו\"ל כא' אומר איני יודע דעדותן בטלה דאימא ה\"נ דקרא אתא לאתויי ח' חקירות דהיינו חקירת כמה בשעה דאתי לידי הזמה כשב' שוין בעדותן וכשחלוקין בעדותן נימא דעדותן בטלה דומיא דאחד אומר איני יודע ומנ\"ל דעדותן קיימת כי היכי דנימא דלא משכחת ח' חקירות אלא משמע דאפילו בב' היכא שאומרים טעינו בשעות נאמנים ומש\"ה פריך דהו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דאמרי מטעי קא טעינן אלא שמדברי התוס' דפסחים ד\"ה הנזכר מוכח דאפילו כשאומרים טעינו בעיבורא דירחא אינן נאמנים ואין יכולים לחזור וכמו שהוכיח הר\"ב חד\"ה יע\"ש ודוק:<br><b> עוד </b> הקשה הרב ראש יוסף לתי' מוהרש\"ל דתינח כשיאמרו בכמה לחדש קודם רובו של חדש דאז איכא למימר דטעו בעיבורא דירחא ומשו\"ה צריך לחקירת איזה יום אבל כשאמרו העדים בעשרים לחדש אחר רובו של חדש דאז לא טעו בעיבורא דירחא אמאי צריך לחקירת איזה יום יע\"ש מה שתי' ותיר' הוא מוכרח לא\"נ שתי' התוס' בפסחים אמנם לתירוץ מוהרש\"ל י\"ל באופן אחר דהא דאמרינן בגמ' דאחר רובו של חדש לא טעו היינו דוקא לענין דעדותן בטלה משום דדוקא קודם רובו של חדש דרובא דעלמא טעו אזלינן בתר רובא בד\"נ וכמ\"ש בפ' בן סורר אבל אחר רובו של חדש כיון דליכא רובא לא קטלינן מספיקא אמנם לענין למשויינהו זוממין ה\"נ דאפילו ברובו של חדש לא קטלינן להו דספיקא הוי ולא קטלינן להו מס' ועיין בס' פמ\"א ח\"א סימן ק' שדבריו יש בהם מן הגמגום כמו שיראה המעיין ודוק ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ב מהלכות אלו דין ד' אמר עד אחד בשני שעות כו' שדרך העם לטעות בשעה אחת ועיין במ\"ש מרן שם ועיין בתשו' מוהר\"י בירב סימן מ\"ג ובתשו' סימן מ\"ב כתב שלדעת רבינו אין אדם טועה אלא שעה אחת ודבריו סתרי למ\"ש בסימן מ\"ג יע\"ש ורבינו השמיט דין א' אומר בה' וא' אומר בז' עדותם בטלה האמור במשנה וטעמא משום דהך חילוק לא איצטרך אלא לר\"י דס\"ל דאחד אומר בו' ואחד אומר בה' עדותם קיימת וקאמר דאחד אומר בה' ואחד אומר בז' מודה דעדותם בטלה מטעמא דחמש חמה במזרח ושבע חמה במערב אכן לדידן דקי\"ל כר\"מ בלאו ה\"ט נמי עדותן בטלה מטעמא דלא טעו אינשי כולי האי אלא דאכתי נראה דנפ\"מ לאחד אומר בסוף ה' ואחד אומר בתחלת ז' דאע\"ג דטעו אינשי בהאי אפ\"ה עדותם בטלה מטעמא דה' חמה במזרח ולפי מ\"ש התוס' פ\"ק דפסחים דף הנזכר ע\"ב ד\"ה בשית לחד תי' דהא דקאמר שית חמה בי קרנא קאי וטעו בין תחלת ו' לז' היינו דוקא לחמץ דלכל מסור אבל עדות מסורה לזריזים ולא טעו בין ו' לז' נראה דאפילו באחד אומר בו' ואחד אומר בז' עדותם בטלה מטעמא דז' חמה במערב ושית חמה בי קרנתא והא דתניא במתני' א' אומר בה' ואחד אומר בז' לאו דוקא אלא ה\"ה שש ושבע אלא איידי דנקט לעיל ג' וחמשה נקט נמי הכא בה' וכ\"כ רש\"ל ז\"ל שם בהגהותיו אלא דקשה לי דא\"כ משמע דאחד אומר בחמש ואחד אומר בשש דעדותם בטלה מהאי טעמא גופיה דה' חמה במזרח ושית חמה בי קרנתא דכי היכי דאחד אומר בו' ואחד אומר בז' אמרינן דעדותם בטלה מטעמא דעדים זריזים ולא טעו בין שית דחמה בי קרנתא לשבע דחמה במערב ה\"נ נימא הכי דלא טעו בין חמש לשית מה\"ט דה' חמה במזרח ושית חמה בי קרנתא וכ\"ת ה\"נ א\"כ ק' מדאמרינן התם דלר\"י יהבינן לה להך דג' וה' מתחלת שעה ראשונה עד סוף שש ולפי זה אמאי יהבינן ליה עד סוף שש הא גבי עדים דזריזים לא טעו בין שש לג' וי\"ל דע\"כ לא כתבו התוס' ז\"ל אלא לענין דעדותם בטלה מטעמא דזריזין ומסתמא אמרינן דמכחישין זה רת זה אמנם לאשויינהו זוממין ה\"נ דלא קטלינן להו מספיקא משום דאיכא למיחש שמא עדים הללו לאו זריזים נינהו ולא דייקי בהא ועוד יש לחלק ולומר דבאחד אומר בחמש ואחד אומר בשית מודו התוס' ז\"ל דעדותם קיימת ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות עדות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,67 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> תולין על אילן כו'.</b> עיין במה שכתב מרן ובמ\"ש פרק ג' מהלכות אישות הלכה ג':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> צריך שני עדים במלקות אלא בשעת מעשה אבל באיסור עצמו בעד אחד הוחזק כיצד אמר עד אחד כו' גרושה או זונה אשה זאת ואכל או בעל לוקה.</b> תמיה מלתא דכיון דקי\"ל הלכה כרבא כמ\"ש רבינו פרק כ\"ד מהלכות אישות אין עד אחד נאמן לומר בן גרושה הוא משום דהו\"ל דבר שבערוה כדמוכח בהדיא בפ' האומר דס\"ה וכן כתב הריטב\"א ז\"ל שם:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מח\"א ז\"ל בהל' עדות סימן י\"ג שכתב וז\"ל והיה נראה ליישב לדעת הרמב\"ם דשנייא היא באומר בן גרושה שכבר נישאת לכהן והויא ערוה עליו וכן נמי בנה הוי בן הערוה אבל כל שלא נשאת לכהן עדיין אין הגרושה שם ערוה עליו אלא הרי היא כשאר פנויות שאינה נקראת ערוה אלא לאחר שתנשא לכהן א\"ד יע\"ש ולדידי אכתי ק' מתני' דלעיל דתנן נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה אינו נאמן וליכא למימר דהתם מיירי נמי בשכבר נשאת לכהן ובא לעשותה ערוה עליו שהרי פריך התם בגמ' מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא דסיפא נמי בידו להשיאה לחלל ע\"ש ופשיטא ודאי דלענין ע\"א נאמן באיסורין לא גרע האב משאר ע\"א דעלמא וכמ\"ש רבינו בפ' י\"א מה' עדות דע\"א נאמן באיסורין בין פסולים בין כשרים וכדאיתא בהדיא בת\"כ גבי או הודע אליו חטאתו ע\"ש ואולי נאמר דההיא מתני' מיירי כשהיא מכחישתו וכן צ\"ל ע\"כ לאביי דס\"ל דע\"א נאמן לומר בן גרושה הוא דלא תיקשי לי' הך מתני' ומ\"מ תמיה מלתא על רבינו שכתב בפ\"ט מה' אישות משנה זו כצורתה ולא פי' דה\"ד במכחישתו ועדיין צ\"ע:<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר למ\"ש רבינו דכל שהוחזק האיסור ע\"פ עד אחד ה\"ז לוקה מההיא סוגיא דלעיל דאמר ר\"ח נאמן אדם לומר בני זה בן י\"ג שנה לנדרים ולהקדשות אבל לא למכות ועונשין ומשמע דאיירי בשהעיד כן קודם המעשה ותי' דהתם מיירי במכחישו קודם שעבר עכ\"ל (שצא) ודבריו תמוהים דאי במכחישו אפילו לנדרים נמי אינו נאמן דע\"א בהכחשה לאו כלום הוא גם מ\"ש דמשמע דאיירי בשהעיד כן קודם המעשה לא ידעתי איך אישתמט מניה מ\"ש התוס' בד\"ה בני זה וז\"ל וי\"ל דאיירי הכא שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתים דאכל בנו חלב או בא על הערוה והיה גדול כשעשה את העבירה כו' ומוהרי\"מט ז\"ל שם בחי' נתקשה בדבריהם דמי דחקם בכך והיו יכולים לפרש שהוחזק בגדול ע\"פ אביו ואחר כך בא על הערוה בפני עדים ולא באו עד לאחר זמן שאפילו אם נמצאו לו סימנים דלמא השתא הוא דגדל ותירץ דה\"ט דא\"כ אפי' למכות ולעונשים יהא נאמן כיון דבשעה שהעיד עדיין לא נתחייב מיתה וכמ\"ש רבינו ז\"ל יע\"ש ולפ\"ז צ\"ל דההיא דר\"ח דקאמר דאין סוקלין על ידו מיירי נמי בכה\"ג כשהעיד האב אחר שבאו עליה ואיירי נמי כגון שיצא עליו קול שנתקדשה והתרו בו העדים מחמת קול זה ולא חשיב התראת ס' משום דאגלאי מלתא למפרע כמ\"ש מוהרי\"מט שם כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שצא) </b> ודבריו תמוהים דאי במכחישו אפילו לנדרים נמי אינו נאמן כו'. אולי י\"ל דאע\"ג דאמרינן ע\"א בהכחשה לאו כלום הוא היינו דוקא במכחישו גדול אבל לא במכחישו קטן והכא לפ\"ד הרב מח\"א מיירי במכחישו קודם שעבר הכחשתו לאו כלום הוא דלדבריו קטן הוא ואין בהכחשת קטן כלום (כעין דאמרינן ביבמות גבי גר דאמר נתגיירתי בלא עדים דא\"ל ר\"י לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי) דאי גדול הוא ממילא נדרו נדר והקדשו הקדש מש\"ה האב נאמן ויפה תירץ הרב הנ\"ל אבל מ\"מ לענין עונשין לא מהני עדותו כיון דמכחיש ואומר דעדיין קטן הוא עכ\"פ לא מקבל התראה כיון דאמר בפירוש דאינו בר עונשין. אבל למ\"ש התוס' קדושין דף ס\"ג ע\"ב ד\"ה בני זה שמביא המחבר להלן דמכות היינו מכות מרדות וא\"כ כיון דא\"צ התראה למכות מרדות מ\"ט אין האב נאמן כיון דהכחשת הקטן אינה כלום אבל רש\"י לא פירש כן וי\"ל דהרמב\"ם נמי פי' כרש\"י אבל לישנא דאינו נאמן למכות ולעונשין לא משמע הכי דהא באמת נאמן אלא דהתראה לא מהני וק\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,64 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_The_Sanhedrin_and_the_Penalties_within_their_Jurisdiction",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> תולין על אילן כו'.</b> עיין במה שכתב מרן ובמ\"ש פרק ג' מהלכות אישות הלכה ג':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> צריך שני עדים במלקות אלא בשעת מעשה אבל באיסור עצמו בעד אחד הוחזק כיצד אמר עד אחד כו' גרושה או זונה אשה זאת ואכל או בעל לוקה.</b> תמיה מלתא דכיון דקי\"ל הלכה כרבא כמ\"ש רבינו פרק כ\"ד מהלכות אישות אין עד אחד נאמן לומר בן גרושה הוא משום דהו\"ל דבר שבערוה כדמוכח בהדיא בפ' האומר דס\"ה וכן כתב הריטב\"א ז\"ל שם:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מח\"א ז\"ל בהל' עדות סימן י\"ג שכתב וז\"ל והיה נראה ליישב לדעת הרמב\"ם דשנייא היא באומר בן גרושה שכבר נישאת לכהן והויא ערוה עליו וכן נמי בנה הוי בן הערוה אבל כל שלא נשאת לכהן עדיין אין הגרושה שם ערוה עליו אלא הרי היא כשאר פנויות שאינה נקראת ערוה אלא לאחר שתנשא לכהן א\"ד יע\"ש ולדידי אכתי ק' מתני' דלעיל דתנן נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה אינו נאמן וליכא למימר דהתם מיירי נמי בשכבר נשאת לכהן ובא לעשותה ערוה עליו שהרי פריך התם בגמ' מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא דסיפא נמי בידו להשיאה לחלל ע\"ש ופשיטא ודאי דלענין ע\"א נאמן באיסורין לא גרע האב משאר ע\"א דעלמא וכמ\"ש רבינו בפ' י\"א מה' עדות דע\"א נאמן באיסורין בין פסולים בין כשרים וכדאיתא בהדיא בת\"כ גבי או הודע אליו חטאתו ע\"ש ואולי נאמר דההיא מתני' מיירי כשהיא מכחישתו וכן צ\"ל ע\"כ לאביי דס\"ל דע\"א נאמן לומר בן גרושה הוא דלא תיקשי לי' הך מתני' ומ\"מ תמיה מלתא על רבינו שכתב בפ\"ט מה' אישות משנה זו כצורתה ולא פי' דה\"ד במכחישתו ועדיין צ\"ע:<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר למ\"ש רבינו דכל שהוחזק האיסור ע\"פ עד אחד ה\"ז לוקה מההיא סוגיא דלעיל דאמר ר\"ח נאמן אדם לומר בני זה בן י\"ג שנה לנדרים ולהקדשות אבל לא למכות ועונשין ומשמע דאיירי בשהעיד כן קודם המעשה ותי' דהתם מיירי במכחישו קודם שעבר עכ\"ל (שצא) ודבריו תמוהים דאי במכחישו אפילו לנדרים נמי אינו נאמן דע\"א בהכחשה לאו כלום הוא גם מ\"ש דמשמע דאיירי בשהעיד כן קודם המעשה לא ידעתי איך אישתמט מניה מ\"ש התוס' בד\"ה בני זה וז\"ל וי\"ל דאיירי הכא שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתים דאכל בנו חלב או בא על הערוה והיה גדול כשעשה את העבירה כו' ומוהרי\"מט ז\"ל שם בחי' נתקשה בדבריהם דמי דחקם בכך והיו יכולים לפרש שהוחזק בגדול ע\"פ אביו ואחר כך בא על הערוה בפני עדים ולא באו עד לאחר זמן שאפילו אם נמצאו לו סימנים דלמא השתא הוא דגדל ותירץ דה\"ט דא\"כ אפי' למכות ולעונשים יהא נאמן כיון דבשעה שהעיד עדיין לא נתחייב מיתה וכמ\"ש רבינו ז\"ל יע\"ש ולפ\"ז צ\"ל דההיא דר\"ח דקאמר דאין סוקלין על ידו מיירי נמי בכה\"ג כשהעיד האב אחר שבאו עליה ואיירי נמי כגון שיצא עליו קול שנתקדשה והתרו בו העדים מחמת קול זה ולא חשיב התראת ס' משום דאגלאי מלתא למפרע כמ\"ש מוהרי\"מט שם כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שצא) </b> ודבריו תמוהים דאי במכחישו אפילו לנדרים נמי אינו נאמן כו'. אולי י\"ל דאע\"ג דאמרינן ע\"א בהכחשה לאו כלום הוא היינו דוקא במכחישו גדול אבל לא במכחישו קטן והכא לפ\"ד הרב מח\"א מיירי במכחישו קודם שעבר הכחשתו לאו כלום הוא דלדבריו קטן הוא ואין בהכחשת קטן כלום (כעין דאמרינן ביבמות גבי גר דאמר נתגיירתי בלא עדים דא\"ל ר\"י לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי) דאי גדול הוא ממילא נדרו נדר והקדשו הקדש מש\"ה האב נאמן ויפה תירץ הרב הנ\"ל אבל מ\"מ לענין עונשין לא מהני עדותו כיון דמכחיש ואומר דעדיין קטן הוא עכ\"פ לא מקבל התראה כיון דאמר בפירוש דאינו בר עונשין. אבל למ\"ש התוס' קדושין דף ס\"ג ע\"ב ד\"ה בני זה שמביא המחבר להלן דמכות היינו מכות מרדות וא\"כ כיון דא\"צ התראה למכות מרדות מ\"ט אין האב נאמן כיון דהכחשת הקטן אינה כלום אבל רש\"י לא פירש כן וי\"ל דהרמב\"ם נמי פי' כרש\"י אבל לישנא דאינו נאמן למכות ולעונשין לא משמע הכי דהא באמת נאמן אלא דהתראה לא מהני וק\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,108 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> מביא אדם מנכסי אשתו.</b> כתב מוהריב\"ל בתשו' ח\"ג סי' ק\"ז על ענין אי חייב לפרוע הבעל מס מנכסי מלוג כתב דלכאורה היה נראה דחייב לפרוע מההיא דאמרינן בפ' השולח המוכר שדה לפירות ר\"י אמר מביא וקורא ר\"ל אמר מביא ואינו קורא איתביה ר\"י ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא א\"ל שאני התם דכתיב ולביתך א\"ד כו' ואם לחשך אדם לומר דנהי דלענין בכורי אשתו תרווייהו ס\"ל דאדם מביא בכורי אשתו וקורא מ\"מ במוכר שדהו לפירות פליג ר\"י ור\"ל והלכה כר\"ל ואפשר למימר דכי היכא דלא ילפינן מבכורי אשתו לשאר מילי ה\"נ נימא דוקא לענין בכורים הוא דגלי קרא דנכסי מלוג כקנין הגוף דמי אבל לשאר מילי דנכסי מלוג לא א\"ד יע\"ש הנה מדברי הרב ז\"ל נראה דהוה ס\"ד מעיקרא לומר דמאי דאמרינן בגמרא שאני התם דגלי קרא היינו לומר דבנכסי מלוג גלי קרא דכקנין הגוף דמי ושוב דחה זה בדרך אפשר דאיכא למימר דדוקא לענין בכורים הוא דגלי קרא דנכסי מלוג כקנין הגוף דמי אבל בעלמא אפילו לנכסי מלוג לא ילפינן מיניה ותמהני עליו איך עלה בדעתו לומר כן שהרי אמרינן בהדיא בפ' השואל דצ\"ז בעל בנכסי אשתו פלוגתא דר\"י ור\"ל הרי בהדיא דאפילו בנכסי מלוג פליגי ר\"ל ור\"י וא\"כ ע\"כ מ\"ש בפ' השולח שאני התם דגלי קרא היינו לומר דדוקא גבי בכורים גלי קרא אבל בעלמא אפילו בנכסי מלוג לאו כקנין הגוף דמי ואמאי כתבו בדרך אפשר והלא זה מבואר מסוגייא שכתבנו וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם </b>\n<b> רצה לאכול תחילה ואח\"כ יפריש כו'.</b> כתב הרא\"ש פ\"ק דביצה הא דאמר שמואל חלת ח\"ל אוכל והולך ואח\"כ מפריש וז\"ל ומיהו מוקף ודאי לא בעי' מדשרינן אוכל והולך ואח\"כ מפריש ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי אחד לאו משום דבעינן מוקף אלא משום דנהגו למיפא קפיזא קפיזא כו' והקשה הב\"ח א\"ח סי' תנ\"ו שדברי הרא\"ש ז\"ל סתרי אמ\"ש בפ' אלו עוברין דף קל\"ב ע\"ב שכתב וז\"ל אבל אם היה בו שיעור חלה אינו צריך צירוף סל אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף ותי' שדעת הרא\"ש ז\"ל לחלק בין לש עיסה אחת ללש הרבה עיסות דבעיסה אחת דאית בה שיעור חלה לא בעינן הקפה והיינו ההיא דשמואל דקאמר אוכל והולך אבל בב' עיסות ובכל אחת שיעור חלה בזה הוא דכתב בפ' אלו עוברין דבעינן מן המוקף כיון שלא נילושו הכיכרות יחד עכ\"ד ולע\"ד אין תי' זה מחוור דאם איתא מאי האי דקאמר הרא\"ש ומ\"ש בפסח להניח כל המצות בכלי א' לאו משום דבעינן מוקף אלא כו' דמשמע דדוקא משום שנהגו למיפא קפיזא קפיזא הא אם היה שיעור חלה לא הוה בעינן מוקף ואי כפי דברי הב\"ח אמאי הוצרך לטעם זה הול\"ל בפשיטות דהתם ה\"ט משום שהן עיסות מרובות גם מ\"ש שדעת הטור ז\"ל שכתב שם ואפילו אם שכח ואכל קצת כו' דס\"ל דהא דשמואל דקאמר אוכל והולך לאו לכתחלה קאמר אלא בדיעבד אם שכח ואכל קצת מפריש על המותר ומהני על מה שאכל והוצרך הטור ז\"ל לזה משום דק\"ל דברי הרא\"ש ז\"ל אהדדי נראה דליתא דא\"כ היכי פריך בגמ' לימא פליג' שמואל אדאבוהו דשמואל דאמר חלת ח\"ל כו' ומאי קו' הא כיון דלכתחלה לא יאכל עד שיפריש הו\"ל מתקן גמור ומשום הכי קאמר שמואל גלגל עיסה מעי\"ט אין מפרישין אותה בי\"ט ולכן הדבר ברור שמ\"ש הרא\"ש בפ' אלו עוברין איירי בחלת א\"י וכ\"כ הט\"ז והפר\"ח ז\"ל סק\"א יע\"ש ומ\"מ מסתמיות דברי הטור ז\"ל סי' הנזכר ובי\"ד סי' שכ\"ה (שכתב ואם יש בכל עיסה כשיעור ורוצה להפריש מזו על זו א\"צ לא צירוף כו' אלא רק בששתיהן לפניו) משמע דס\"ל דאפילו בחלת ח\"ל בעינן מוקף ואפשר דס\"ל כמ\"ש הר\"ן ז\"ל שכתב דיש מי שאומר שצריך להניח לבסוף יותר משיעור חלה כדי שיפריש מן המוקף וכ\"כ התוספות בבכורות בפ' עד כמה דף כ\"ז יע\"ש ועיין בהרב ט\"ז שכתב שאשתמיט מיניה דברי התוספות והר\"ן הללו יע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה </b>\n<b> עיסה לחלקה בצק כו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א נ\"ל מן הגמרא שאף העיסה שעשתה האשה חייבת בחלה כו' עד ואע\"ג דר\"י הוא דאמר פטורה ר\"ל פליג עליה דאמר נחתום לאו דוקא כו' ומעשה דההיא אתתא מוכחא דבכל עיסה נמי חיישינן לאמלוכי עכ\"ל והנראה ודאי דכונת דבריו ז\"ל לומר דלא קי\"ל כותיה דר\"י בהך מילתא דקאמר העושה עיסה ע\"מ לחלק בצק פטורה אלא בהא קי\"ל כר\"ל דאותביה לר\"י ממתניתין דנחתום שעשה שאור לחלק כו' דלא ס\"ל לחלק בין נחתום לשאר עושה עיסה לחלקה בצק אמנם במאי דס\"ל לר\"י דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו חייב בהא ודאי מודה הראב\"ד דקי\"ל כותיה דר\"י וראיה שרבינו ז\"ל פ\"ג מה' מעשר דין ז' פסק כר\"י דהגומר פירותיו של חבירו שלא מדעתו נטבלו למעשר ולא השיג עליו הראב\"ד שם משמע דהכי ס\"ל ואם כן טעמא דמתניתין דנשים שנתנו לנחתום כו' פטורה מן החלה ע\"כ היינו משום דכיון דמנשים רבים הם לא שייך למיחש לאימלוכי כלל והו\"ל עושה עיסה על מנת לחלקה בצק ופטורה ויש לי מן התימא על מרן כ\"מ שכתב ליישב השגת הראב\"ד וז\"ל ומה שדייק ממתניתין דנשים שנתנו לנחתום סובר רבינו דמדנקט רישא נחתום כו' ועי\"ל שהרי הר\"ש פי' דה\"ק נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור ובין הכל יש שיעור ולש הכל בבת אחת שלא מדעתן כו' עכ\"ד והוא תימא שהרי מה שפי' הר\"ש ז\"ל דטעמא דמתני' היינו משום דלש הכל הנחתום בבת אחת שלא מדעתן ע\"כ אינו אלא אליבא דר\"ל דס\"ל דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו אינו נטבל אמנם למאי דקי\"ל כר\"י דהממרח כריו של חבירו נטבל כמ\"ש רבינו ע\"כ טעמא לאו היינו משום דלשן שלא מדעתן אלא משום שדעתו לחלקה בצק כמבואר בירושלמי אבל אם לשן בבת אחת שלא מדעתן ולא חלקוה בבצק נטבלת אליבא דר\"י וכ\"כ הסמ\"ג לאוין קמ\"א יע\"ש ואם כן שפיר קא ק\"ל להראב\"ד דכיון דטעמא דמתניתין משום עושה עיסה לחלקה בצק אם כן אדתני לה בנשים שנתנו לנחתום לישמועינן באשה אחת דומיא דחמש נשים דאפי\"ה פטורה אלא ודאי דעושה עיסה לחלקה בצק חייבת ומשום דחיישינן לאימלוכי ודוקא בה' נשים דלא שייך לאימלוכי הוא דפטורה זה הנ\"ל פשוט בכונת הראב\"ד ודברי מרן הכ\"מ צ\"ע:<br><b> ולדעת </b> הראב\"ד דס\"ל דהעושה עי��ה על מנת לחלקה בצק חייבת משום דחיישינן לאימלוכי והביא ראיה מההיא אתתא כו' ק\"ל ממ\"ש בירושלמי סמוך ונראה אמר רב עיסות כותח (פי' שאין אופין אותה בתנור אלא בחמה) חייבת בחלה אמר רבי בון שמא תמלך ותעשה חריה לבנה וכתבו הר\"ש והרא\"ש בפרק כל שעה דכי היכי דלא תיפלוג ירושלמי אגמרא דידן דבפרק כיצד מברכין אמרינן לחם העשוי לכותח פטור והתניא חייב ומשני התם כדקתני טעמ' מעשיה מוכיחין עליה עשאן כעכין חייבת עשאן כלמודין פטורה ומטעמא דירושלמי משמע דאפילו עשאן כלמודין חייבת בחלה צ\"ל דההיא דירוש' כגון שנטלה מן העיסה מעט לאפותה באור דחיישינן שמא תמלך משום דכיון דמעיקרא דעתה לעשותה כולה לכותח ואח\"כ נמלכה לאפות קצתה חיישינן כי היכי דנמלך על אותו מקצ' שמא תמלך על כולה וגמר' דידן מיירי בלא נמלכה כלל דהתם ליכא למיחש שמא תמלך יע\"ש והשתא לדעת הראב\"ד דלא ס\"ל לחלק בהכי מדהביא ראי' לדין העושה עיסה לחלקה בצק מההיא אתתא אם כן ע\"כ צ\"ל דס\"ל דהירושלמי פליג אתלמודא דידן דתלמודא דידן לא חייש לשמא תמלך וכיון שכן קשה איך פסק כהירושלמי הפך תלמודא דידן ותו דלעיל בדין י\"ד הביא רבינו דין לחם העשוי לכותח וכתלמודא דידן ולא השיג עליו משמע דהכי ס\"ל ואמאי הא לפי דעתו כי היכי דחיישינן בעושה עיסה ע\"מ לחלקה בצק וכההיא דעשה עיסה לעשותה אטר\"י לשמא תמלך ה\"נ הו\"ל למיחש בלחם העשוי לכותח וי\"ל בדוחק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכוי </b>\n<b> כו'.</b> עיין מ\"ש מרן ובמ\"ש פ\"ט מהלכות כלאים הלכה ה':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> הרי שהקדיש בהמות לב\"ה כו'.</b> כתב מרן וז\"ל והר\"י קורקוס ז\"ל תמה על רבינו שהרי אוקמתא זו נדחית כו' ואלו רבינו ז\"ל פסק בפ\"ה מה' ערכין דבעי העמדה והערכה כו' עיין במוהר\"י קורקוס ז\"ל שכתב ב' תשו' בדבר וז\"ל ואפשר לחלק ולומר דע\"כ לא פסק רבינו דקדשי ב\"ה נמי בעו העמד' והערכ' אלא לפדות הבהמה עצמה אבל לפדות הגיזה אפשר דהוי כמקדיש עצים ואבנים לב\"ה שהן נפדין וא\"נ אפשר אפילו תימא דגיזה בעיא העמד' והערכ' הכא מיירי כשהעמיד הבהמה בעודה עם הגיזה ואז העריכה ואח\"כ עבר וגזז דה\"א כיון שכבר העמיד והעריך יפדו קמ\"ל וכבר התוס' הק' למה לא תי' כן ותי' כו' ודעת רבינו דאה\"נ דמצי לתרוצי הכי לקיומי שינוייא אלא דרב מני ניחא ליה דמיירי כשהגיזה חולין יע\"ש והנך רואה דכל הדרכים בחזקת סכנה דמאחר דע\"כ דעת המקשה לומר דבמקדיש הגיזה בעודה בבהמה טעון הערכ' וא\"נ דאפילו כשהעמיד והעריך בחיים אינו יכול לפדותן אחר שחיטה מי המכריח לנו לבדות סברות מלבנו ולומר דהוא הדין דהו\"מ לשנויי הכי וי\"ל דרכו ז\"ל כלפי מה שהק' התוס' בבכורות דנ\"ו ד\"ה התולש שהק' שם וז\"ל ותימא והא בעי האי צמר העמד' והערכ' ואין מועיל לצמר העמדת הבהמה כדמוכח בפ' ראשי' הגז כו' יע\"ש מה שנדחקו בתי' קו' זו ואפשר דהיא גופא קשיתיה לרבינו ומשו\"ה הוכרח לומר דסוגייא דבכורות פליגא אההיא דפ' ראשית הגז ודרך הב' יש ליישב על אופן זה כלפי מה שהקשה התוספות דר\"פ ק\"מ ד\"ה לא יהא דהקדיש אשפה כו' שהקשה משם הר' חיים הכהן דמי דמי אשפה בר פדיון היא אבל האי לאו בר פדיון הוא דבעינן הע' והע' ותי' דמי לא עסקינן דהעמידה מחיים כו' יע\"ש ואם כן ה\"ט דרבינו ז\"ל דפסק כההיא דמעילה: ואולם ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל פ\"ה מה' ערכין הלכה י\"ב שדקדק בדברי רבינו ז\"ל שכתב לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתפדה לאשמעינן דבעינן פדיה מחיים וכדעת התוספות דפ' ראשית הגז יע\"ש וכן נראה להביא ראיה מההיא דגרסינן פ' כל פסולי המוקדשין דף ל\"ב ע\"ב אמר רב אשי מנא אמינא לה דכתיב והיה הוא ותמורתו כו' אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעינן הע' והע' אלא ש\"מ לא יגאל לא ימכר הוא כו' והשתא אם איתא דכל שהעמיד והעריך מחיים יכול לפדותו לאחר שחיטה אימא דקרא ה\"ק מחיים אינו נגאל הא לאחר שחיטה נגאל וכגון שמעמידו ומעריכו מחיים ופודהו לאחר שחיטה והתוס' שם הק' בזה באופן אחר ותי' ז\"ל לא יגהה מזור לקושייתנו ולדעתי זו ראיה עצומה ולדעת התוספות דמעילה לא ידעתי מה יענו לסוגייא הלזו וצ\"ע כעת: ודע שאני מסתפק בהא דק\"ל דקב\"ה וק\"מ אם מתו יקברו משום דבעינן הע' והע' אם עבר ופדאן אי פדיונו פדיון או לא דאפשר דקרא דכתיב והעמיד היינו דוקא לכתחלה ולא מצאתי גילוי לדין זה אך את זה ראיתי להתוס' בפ' טבול יום דק\"ג ע\"א שהק' אההיא דאמרי' התם עולת איש פרט לעולת הקדש דברי ר\"י ומוקי לה רבי ינאי התם במתפיס עולה לב\"ה ואפי' למ\"ד לא תפסי ה\"מ בשר אבל עור תפיס הק' וז\"ל תימא לדידיה אמאי אצטריך הכא דאם שחט קודם פדיה אין עור' לכהנים פשיטא דקדשי ב\"ה הוא בכלל הע' והע' והניחוה בתימא יע\"ש וכוונתם ז\"ל מבוארת דליכא למימר דר\"י ס\"ל דקדשי ב\"ה לא בעו העמד' והערכ' כר\"ש משום דרבנן דר\"ש דסוף תמורה ר\"י היא וכמ\"ש רש\"י שם והשתא אם נאמר דאם עבר ופדאו מה שעשה עשוי יש לישב שפיר דקרא דעולת איש אצטריך להיכא דשחט קודם פדיון ופדאו שאינו חייב ליתן העור לכהנים וע\"פ האמור מקום אתנו ליישב מה שהקשה הרב תי\"ט ז\"ל בפ\"ה דמעילה מ\"ג על מה שכתב רע\"ב ז\"ל ואיכא בין ת\"ק לר' ק\"מ כו' ר' אומר יקברו משמם דבעינן העמ' והע' כו' וכיון דלא הוו בני פדיה יש בו מועל אחר מועל כו' וח\"א יפדו דלא בעו העמ' והע' וכיון דקדוש' דמים נינהו אין בו מועל אחר מועל והלכה כחכמים ע\"כ ותמה עליו הרב ז\"ל דמאחר שהרע\"ב ז\"ל פסק בסוף תמורה כרבנן דר\"ש דק\"מ בעו העמ' והע' איך פסק כחכמים דר' וכמו כן קשה על רבינו ז\"ל שהוא פוסק דא' ק\"מ וא' קב\"ה בעו העמ' והע' ובה' מעילה פסק כרבנן דר' דאין מועל אחר מועל יע\"ש שהניחו בצ\"ע:<br><b> והנה </b> לדברי הרע\"ב היינו יכולי' ליישב דלעולם שדעתו לפסוק כרבנן דר' דק\"מ לא בעו העמ' והע' וקדשי ב\"ה בעו הע' והע' ולא תקשי לך ממה שפסק בסוף תמורה דא' קדשי מזבח וא' קב\"ה יקברו כרבנן דר\"ש כי שם כתב וז\"ל ואם מתו כו' יקברו ואינו יכול לפדותן ולהאכילן לכלבים ואפי' למ\"ד פודין כו' ה\"מ בנטרפה אבל משמתו דא\"א לקיומי בהו והעמיד והעריך אין פודין אותם רש\"א כו' קסבר דלא נאמר והעמיד והעריך אלא בקדשי מזבח ולא בקדשי ב\"ה ואין הלכה כר\"ש עכ\"ל ואיכא למימר דמ\"ש בתמורה היינו לומר דאין הלכה כר\"ש במאי דס\"ל דקב\"ה לא בעו העמ' והערכה אלא כחכמים דר\"ש דס\"ל דקב\"ה בעו הע' והע' אמנם בק\"מ ה\"נ דלא קי\"ל כרבנן דר\"ש דס\"ל דבעו הע' והע' אלא כרבנן דר' סמך אמ\"ש במעילה וזהו שדקדק בלשונו וכתב ואין הלכה כר\"ש ולא כתב והלכה כחכמים כדרך שכתב במעילה משום דס\"ל דאין הלכה כחכמי' במאי דס\"ל דק\"מ אם מתו יקברו מטעמא דבעינן העמ' והע' ולא כתב ג\"כ דאין הלכה כר\"ש וחכמים גם כן משום דבעיקר דינא דס\"ל דבק\"מ אם מתו יקברו הלכתא כוותייהו ולאו מטעמייהו אלא משום דאין פודין את הקדשים כו' ובהכי ניחא לי מ\"ש הרע\"ב ז\"ל בפ\"י דחולין מ\"ב אההיא דתנן כל שקדם הקדשן כו' ואם מתו יקברו וז\"ל ואם מתו מעצמן יקברו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ע\"כ והדבר תמוה שהרי בבכורות אמרינן דטעמא דאם מתו יקברו משום דבעינן העמ' והע' מדלא תני אם נעשו טריפה ואף לאבע\"א דמשני התם רב כר\"י ס\"ל כו' מ\"מ מודה הוא דטעמא דאם מתו יקברו משום העמ' והע' וא\"כ למה זה כתב הרע\"ב ז\"ל טעמ' דאין פודין כו' והוצרך לפרש דאם מתו מעצמן קאמר ותי\"ל מטעמא דבעינן העמ' והע' ואפי' מתו ע\"י אדם דהיינו שנשחטו אפ\"ה יקברו ולפחות הי\"ל להזכיר שני הטעמים כדרך שפירש רש\"י שם ואולם כפי מ\"ש הנה נכון דהוצרך לפרש דוקא מטעמא דאין פודין לענין הלכה דטעמא דהעמ' והע' לא אתי כהלכתא זה הנ\"ל אמת ויציב בדעת הרע\"ב ז\"ל:<br><b> האמנם </b> לדעת רבינו לא יתכן דרך זה דבהדיא פסק בה' ערכין דא' ק\"מ וא' קב\"ה בעו הע' והע' ואולם אם נאמר דס\"ל לרבינו ז\"ל דהא דבעינן הע' והע' היינו דוקא למצוה אבל אם עבר ופדאו מה שעשה עשוי והכריחו לומר כן מההיא דפ' טבול יום דדריש ר' יהודה עולת איש ולא עולת הקדש יש ליישב דס\"ל ז\"ל דמש\"ה ק\"מ תמימים ונעשו ב\"מ ועבר ושחטן אין בהם מועל אחר מועל משום דכיון דאם עבר ופדאו פדוי חשוב כקדושת דמי' וכל שעבר ונהנה מן ההקדש הו\"ל כאלו עבר ופדאן ויצא לחולין ולא דמי לקדושת הגוף דליתנהו בפדיה כלל ואע\"ג דר' ס\"ל דכיון דבעינן הע' והע' יש בהן מועל אחר מועל היינו משום דס\"ל לר' דאפי' אם עבר ופדאו אין פדיונו פדוי הו\"ל כקדושת דמים אמנם ר\"י דפ' טבול יום ע\"כ פליג אר' וס\"ל דבדיעבד אם פדאו ה\"ז פדוי ופסק רבינו כר\"י כמ\"ש בספ\"ה מה' מעה\"ק כנ\"ל ליישב דעת רבינו ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פטר </b>\n<b> חמור אסור בהנאה כו'.</b> עיין מה שכתבתי פ\"ה מהלכות אישות הלכה ב':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,105 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_First_Fruits_and_other_Gifts_to_Priests_Outside_the_Sanctuary",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> מביא אדם מנכסי אשתו.</b> כתב מוהריב\"ל בתשו' ח\"ג סי' ק\"ז על ענין אי חייב לפרוע הבעל מס מנכסי מלוג כתב דלכאורה היה נראה דחייב לפרוע מההיא דאמרינן בפ' השולח המוכר שדה לפירות ר\"י אמר מביא וקורא ר\"ל אמר מביא ואינו קורא איתביה ר\"י ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא א\"ל שאני התם דכתיב ולביתך א\"ד כו' ואם לחשך אדם לומר דנהי דלענין בכורי אשתו תרווייהו ס\"ל דאדם מביא בכורי אשתו וקורא מ\"מ במוכר שדהו לפירות פליג ר\"י ור\"ל והלכה כר\"ל ואפשר למימר דכי היכא דלא ילפינן מבכורי אשתו לשאר מילי ה\"נ נימא דוקא לענין בכורים הוא דגלי קרא דנכסי מלוג כקנין הגוף דמי אבל לשאר מילי דנכסי מלוג לא א\"ד יע\"ש הנה מדברי הרב ז\"ל נראה דהוה ס\"ד מעיקרא לומר דמאי דאמרינן בגמרא שאני התם דגלי קרא היינו לומר דבנכסי מלוג גלי קרא דכקנין הגוף דמי ושוב דחה זה בדרך אפשר דאיכא למימר דדוקא לענין בכורים הוא דגלי קרא דנכסי מלוג כקנין הגוף דמי אבל בעלמא אפילו לנכסי מלוג לא ילפינן מיניה ותמהני עליו איך עלה בדעתו לומר כן שהרי אמרינן בהדיא בפ' השואל דצ\"ז בעל בנכסי אשתו פלוגתא דר\"י ור\"ל הרי בהדיא דאפילו בנכסי מלוג פליגי ר\"ל ור\"י וא\"כ ע\"כ מ\"ש בפ' השולח שאני התם דגלי קרא היינו לומר דדוקא גבי בכורים גלי קרא אבל בעלמא אפילו בנכסי מלוג לאו כקנין הגוף דמי ואמאי כתבו בדרך אפשר והלא זה מבואר מסוגייא שכתבנו וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם </b>\n<b> רצה לאכול תחילה ואח\"כ יפריש כו'.</b> כתב הרא\"ש פ\"ק דביצה הא דאמר שמואל חלת ח\"ל אוכל והולך ואח\"כ מפריש וז\"ל ומיהו מוקף ודאי לא בעי' מדשרינן אוכל והולך ואח\"כ מפריש ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי אחד לאו משום דבעינן מוקף אלא משום דנהגו למיפא קפיזא קפיזא כו' והקשה הב\"ח א\"ח סי' תנ\"ו שדברי הרא\"ש ז\"ל סתרי אמ\"ש בפ' אלו עוברין דף קל\"ב ע\"ב שכתב וז\"ל אבל אם היה בו שיעור חלה אינו צריך צירוף סל אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף ותי' שדעת הרא\"ש ז\"ל לחלק בין לש עיסה אחת ללש הרבה עיסות דבעיסה אחת דאית בה שיעור חלה לא בעינן הקפה והיינו ההיא דשמואל דקאמר אוכל והולך אבל בב' עיסות ובכל אחת שיעור חלה בזה הוא דכתב בפ' אלו עוברין דבעינן מן המוקף כיון שלא נילושו הכיכרות יחד עכ\"ד ולע\"ד אין תי' זה מחוור דאם איתא מאי האי דקאמר הרא\"ש ומ\"ש בפסח להניח כל המצות בכלי א' לאו משום דבעינן מוקף אלא כו' דמשמע דדוקא משום שנהגו למיפא קפיזא קפיזא הא אם היה שיעור חלה לא הוה בעינן מוקף ואי כפי דברי הב\"ח אמאי הוצרך לטעם זה הול\"ל בפשיטות דהתם ה\"ט משום שהן עיסות מרובות גם מ\"ש שדעת הטור ז\"ל שכתב שם ואפילו אם שכח ואכל קצת כו' דס\"ל דהא דשמואל דקאמר אוכל והולך לאו לכתחלה קאמר אלא בדיעבד אם שכח ואכל קצת מפריש על המותר ומהני על מה שאכל והוצרך הטור ז\"ל לזה משום דק\"ל דברי הרא\"ש ז\"ל אהדדי נראה דליתא דא\"כ היכי פריך בגמ' לימא פליג' שמואל אדאבוהו דשמואל דאמר חלת ח\"ל כו' ��מאי קו' הא כיון דלכתחלה לא יאכל עד שיפריש הו\"ל מתקן גמור ומשום הכי קאמר שמואל גלגל עיסה מעי\"ט אין מפרישין אותה בי\"ט ולכן הדבר ברור שמ\"ש הרא\"ש בפ' אלו עוברין איירי בחלת א\"י וכ\"כ הט\"ז והפר\"ח ז\"ל סק\"א יע\"ש ומ\"מ מסתמיות דברי הטור ז\"ל סי' הנזכר ובי\"ד סי' שכ\"ה (שכתב ואם יש בכל עיסה כשיעור ורוצה להפריש מזו על זו א\"צ לא צירוף כו' אלא רק בששתיהן לפניו) משמע דס\"ל דאפילו בחלת ח\"ל בעינן מוקף ואפשר דס\"ל כמ\"ש הר\"ן ז\"ל שכתב דיש מי שאומר שצריך להניח לבסוף יותר משיעור חלה כדי שיפריש מן המוקף וכ\"כ התוספות בבכורות בפ' עד כמה דף כ\"ז יע\"ש ועיין בהרב ט\"ז שכתב שאשתמיט מיניה דברי התוספות והר\"ן הללו יע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה </b>\n<b> עיסה לחלקה בצק כו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א נ\"ל מן הגמרא שאף העיסה שעשתה האשה חייבת בחלה כו' עד ואע\"ג דר\"י הוא דאמר פטורה ר\"ל פליג עליה דאמר נחתום לאו דוקא כו' ומעשה דההיא אתתא מוכחא דבכל עיסה נמי חיישינן לאמלוכי עכ\"ל והנראה ודאי דכונת דבריו ז\"ל לומר דלא קי\"ל כותיה דר\"י בהך מילתא דקאמר העושה עיסה ע\"מ לחלק בצק פטורה אלא בהא קי\"ל כר\"ל דאותביה לר\"י ממתניתין דנחתום שעשה שאור לחלק כו' דלא ס\"ל לחלק בין נחתום לשאר עושה עיסה לחלקה בצק אמנם במאי דס\"ל לר\"י דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו חייב בהא ודאי מודה הראב\"ד דקי\"ל כותיה דר\"י וראיה שרבינו ז\"ל פ\"ג מה' מעשר דין ז' פסק כר\"י דהגומר פירותיו של חבירו שלא מדעתו נטבלו למעשר ולא השיג עליו הראב\"ד שם משמע דהכי ס\"ל ואם כן טעמא דמתניתין דנשים שנתנו לנחתום כו' פטורה מן החלה ע\"כ היינו משום דכיון דמנשים רבים הם לא שייך למיחש לאימלוכי כלל והו\"ל עושה עיסה על מנת לחלקה בצק ופטורה ויש לי מן התימא על מרן כ\"מ שכתב ליישב השגת הראב\"ד וז\"ל ומה שדייק ממתניתין דנשים שנתנו לנחתום סובר רבינו דמדנקט רישא נחתום כו' ועי\"ל שהרי הר\"ש פי' דה\"ק נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור ובין הכל יש שיעור ולש הכל בבת אחת שלא מדעתן כו' עכ\"ד והוא תימא שהרי מה שפי' הר\"ש ז\"ל דטעמא דמתני' היינו משום דלש הכל הנחתום בבת אחת שלא מדעתן ע\"כ אינו אלא אליבא דר\"ל דס\"ל דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו אינו נטבל אמנם למאי דקי\"ל כר\"י דהממרח כריו של חבירו נטבל כמ\"ש רבינו ע\"כ טעמא לאו היינו משום דלשן שלא מדעתן אלא משום שדעתו לחלקה בצק כמבואר בירושלמי אבל אם לשן בבת אחת שלא מדעתן ולא חלקוה בבצק נטבלת אליבא דר\"י וכ\"כ הסמ\"ג לאוין קמ\"א יע\"ש ואם כן שפיר קא ק\"ל להראב\"ד דכיון דטעמא דמתניתין משום עושה עיסה לחלקה בצק אם כן אדתני לה בנשים שנתנו לנחתום לישמועינן באשה אחת דומיא דחמש נשים דאפי\"ה פטורה אלא ודאי דעושה עיסה לחלקה בצק חייבת ומשום דחיישינן לאימלוכי ודוקא בה' נשים דלא שייך לאימלוכי הוא דפטורה זה הנ\"ל פשוט בכונת הראב\"ד ודברי מרן הכ\"מ צ\"ע:<br><b> ולדעת </b> הראב\"ד דס\"ל דהעושה עיסה על מנת לחלקה בצק חייבת משום דחיישינן לאימלוכי והביא ראיה מההיא אתתא כו' ק\"ל ממ\"ש בירושלמי סמוך ונראה אמר רב עיסות כותח (פי' שאין אופין אותה בתנור אלא בחמה) חייבת בחלה אמר רבי בון שמא תמלך ותעשה חריה לבנה וכתבו הר\"ש והרא\"ש בפרק כל שעה דכי היכי דלא תיפלוג ירושלמי אגמ��א דידן דבפרק כיצד מברכין אמרינן לחם העשוי לכותח פטור והתניא חייב ומשני התם כדקתני טעמ' מעשיה מוכיחין עליה עשאן כעכין חייבת עשאן כלמודין פטורה ומטעמא דירושלמי משמע דאפילו עשאן כלמודין חייבת בחלה צ\"ל דההיא דירוש' כגון שנטלה מן העיסה מעט לאפותה באור דחיישינן שמא תמלך משום דכיון דמעיקרא דעתה לעשותה כולה לכותח ואח\"כ נמלכה לאפות קצתה חיישינן כי היכי דנמלך על אותו מקצ' שמא תמלך על כולה וגמר' דידן מיירי בלא נמלכה כלל דהתם ליכא למיחש שמא תמלך יע\"ש והשתא לדעת הראב\"ד דלא ס\"ל לחלק בהכי מדהביא ראי' לדין העושה עיסה לחלקה בצק מההיא אתתא אם כן ע\"כ צ\"ל דס\"ל דהירושלמי פליג אתלמודא דידן דתלמודא דידן לא חייש לשמא תמלך וכיון שכן קשה איך פסק כהירושלמי הפך תלמודא דידן ותו דלעיל בדין י\"ד הביא רבינו דין לחם העשוי לכותח וכתלמודא דידן ולא השיג עליו משמע דהכי ס\"ל ואמאי הא לפי דעתו כי היכי דחיישינן בעושה עיסה ע\"מ לחלקה בצק וכההיא דעשה עיסה לעשותה אטר\"י לשמא תמלך ה\"נ הו\"ל למיחש בלחם העשוי לכותח וי\"ל בדוחק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכוי </b>\n<b> כו'.</b> עיין מ\"ש מרן ובמ\"ש פ\"ט מהלכות כלאים הלכה ה':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> הרי שהקדיש בהמות לב\"ה כו'.</b> כתב מרן וז\"ל והר\"י קורקוס ז\"ל תמה על רבינו שהרי אוקמתא זו נדחית כו' ואלו רבינו ז\"ל פסק בפ\"ה מה' ערכין דבעי העמדה והערכה כו' עיין במוהר\"י קורקוס ז\"ל שכתב ב' תשו' בדבר וז\"ל ואפשר לחלק ולומר דע\"כ לא פסק רבינו דקדשי ב\"ה נמי בעו העמד' והערכ' אלא לפדות הבהמה עצמה אבל לפדות הגיזה אפשר דהוי כמקדיש עצים ואבנים לב\"ה שהן נפדין וא\"נ אפשר אפילו תימא דגיזה בעיא העמד' והערכ' הכא מיירי כשהעמיד הבהמה בעודה עם הגיזה ואז העריכה ואח\"כ עבר וגזז דה\"א כיון שכבר העמיד והעריך יפדו קמ\"ל וכבר התוס' הק' למה לא תי' כן ותי' כו' ודעת רבינו דאה\"נ דמצי לתרוצי הכי לקיומי שינוייא אלא דרב מני ניחא ליה דמיירי כשהגיזה חולין יע\"ש והנך רואה דכל הדרכים בחזקת סכנה דמאחר דע\"כ דעת המקשה לומר דבמקדיש הגיזה בעודה בבהמה טעון הערכ' וא\"נ דאפילו כשהעמיד והעריך בחיים אינו יכול לפדותן אחר שחיטה מי המכריח לנו לבדות סברות מלבנו ולומר דהוא הדין דהו\"מ לשנויי הכי וי\"ל דרכו ז\"ל כלפי מה שהק' התוס' בבכורות דנ\"ו ד\"ה התולש שהק' שם וז\"ל ותימא והא בעי האי צמר העמד' והערכ' ואין מועיל לצמר העמדת הבהמה כדמוכח בפ' ראשי' הגז כו' יע\"ש מה שנדחקו בתי' קו' זו ואפשר דהיא גופא קשיתיה לרבינו ומשו\"ה הוכרח לומר דסוגייא דבכורות פליגא אההיא דפ' ראשית הגז ודרך הב' יש ליישב על אופן זה כלפי מה שהקשה התוספות דר\"פ ק\"מ ד\"ה לא יהא דהקדיש אשפה כו' שהקשה משם הר' חיים הכהן דמי דמי אשפה בר פדיון היא אבל האי לאו בר פדיון הוא דבעינן הע' והע' ותי' דמי לא עסקינן דהעמידה מחיים כו' יע\"ש ואם כן ה\"ט דרבינו ז\"ל דפסק כההיא דמעילה: ואולם ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל פ\"ה מה' ערכין הלכה י\"ב שדקדק בדברי רבינו ז\"ל שכתב לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתפדה לאשמעינן דבעינן פדיה מחיים וכדעת התוספות דפ' ראשית הגז יע\"ש וכן נראה להביא ראיה מההיא דגרסינן פ' כל פסולי המוקדשין דף ל\"ב ע\"ב אמר רב אשי מנא אמינא לה דכתיב והיה הוא ותמורתו כו' אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעינן הע' והע' אלא ש\"מ לא יגאל לא ימכר הוא כו' והשתא אם איתא דכל שהעמיד והעריך מחיים יכול לפדותו לאחר שחיטה אימא דקרא ה\"ק מחיים אינו נגאל הא לאחר שחיטה נגאל וכגון שמעמידו ומעריכו מחיים ופודהו לאחר שחיטה והתוס' שם הק' בזה באופן אחר ותי' ז\"ל לא יגהה מזור לקושייתנו ולדעתי זו ראיה עצומה ולדעת התוספות דמעילה לא ידעתי מה יענו לסוגייא הלזו וצ\"ע כעת: ודע שאני מסתפק בהא דק\"ל דקב\"ה וק\"מ אם מתו יקברו משום דבעינן הע' והע' אם עבר ופדאן אי פדיונו פדיון או לא דאפשר דקרא דכתיב והעמיד היינו דוקא לכתחלה ולא מצאתי גילוי לדין זה אך את זה ראיתי להתוס' בפ' טבול יום דק\"ג ע\"א שהק' אההיא דאמרי' התם עולת איש פרט לעולת הקדש דברי ר\"י ומוקי לה רבי ינאי התם במתפיס עולה לב\"ה ואפי' למ\"ד לא תפסי ה\"מ בשר אבל עור תפיס הק' וז\"ל תימא לדידיה אמאי אצטריך הכא דאם שחט קודם פדיה אין עור' לכהנים פשיטא דקדשי ב\"ה הוא בכלל הע' והע' והניחוה בתימא יע\"ש וכוונתם ז\"ל מבוארת דליכא למימר דר\"י ס\"ל דקדשי ב\"ה לא בעו העמד' והערכ' כר\"ש משום דרבנן דר\"ש דסוף תמורה ר\"י היא וכמ\"ש רש\"י שם והשתא אם נאמר דאם עבר ופדאו מה שעשה עשוי יש לישב שפיר דקרא דעולת איש אצטריך להיכא דשחט קודם פדיון ופדאו שאינו חייב ליתן העור לכהנים וע\"פ האמור מקום אתנו ליישב מה שהקשה הרב תי\"ט ז\"ל בפ\"ה דמעילה מ\"ג על מה שכתב רע\"ב ז\"ל ואיכא בין ת\"ק לר' ק\"מ כו' ר' אומר יקברו משמם דבעינן העמ' והע' כו' וכיון דלא הוו בני פדיה יש בו מועל אחר מועל כו' וח\"א יפדו דלא בעו העמ' והע' וכיון דקדוש' דמים נינהו אין בו מועל אחר מועל והלכה כחכמים ע\"כ ותמה עליו הרב ז\"ל דמאחר שהרע\"ב ז\"ל פסק בסוף תמורה כרבנן דר\"ש דק\"מ בעו העמ' והע' איך פסק כחכמים דר' וכמו כן קשה על רבינו ז\"ל שהוא פוסק דא' ק\"מ וא' קב\"ה בעו העמ' והע' ובה' מעילה פסק כרבנן דר' דאין מועל אחר מועל יע\"ש שהניחו בצ\"ע:<br><b> והנה </b> לדברי הרע\"ב היינו יכולי' ליישב דלעולם שדעתו לפסוק כרבנן דר' דק\"מ לא בעו העמ' והע' וקדשי ב\"ה בעו הע' והע' ולא תקשי לך ממה שפסק בסוף תמורה דא' קדשי מזבח וא' קב\"ה יקברו כרבנן דר\"ש כי שם כתב וז\"ל ואם מתו כו' יקברו ואינו יכול לפדותן ולהאכילן לכלבים ואפי' למ\"ד פודין כו' ה\"מ בנטרפה אבל משמתו דא\"א לקיומי בהו והעמיד והעריך אין פודין אותם רש\"א כו' קסבר דלא נאמר והעמיד והעריך אלא בקדשי מזבח ולא בקדשי ב\"ה ואין הלכה כר\"ש עכ\"ל ואיכא למימר דמ\"ש בתמורה היינו לומר דאין הלכה כר\"ש במאי דס\"ל דקב\"ה לא בעו העמ' והערכה אלא כחכמים דר\"ש דס\"ל דקב\"ה בעו הע' והע' אמנם בק\"מ ה\"נ דלא קי\"ל כרבנן דר\"ש דס\"ל דבעו הע' והע' אלא כרבנן דר' סמך אמ\"ש במעילה וזהו שדקדק בלשונו וכתב ואין הלכה כר\"ש ולא כתב והלכה כחכמים כדרך שכתב במעילה משום דס\"ל דאין הלכה כחכמי' במאי דס\"ל דק\"מ אם מתו יקברו מטעמא דבעינן העמ' והע' ולא כתב ג\"כ דאין הלכה כר\"ש וחכמים גם כן משום דבעיקר דינא דס\"ל דבק\"מ אם מתו יקברו הלכתא כוותייהו ולאו מטעמייהו אלא משום דאין פודין את הקדשים כו' ובהכי ניחא לי מ\"ש הרע\"ב ז\"ל בפ\"י דחולין מ\"ב אההיא דתנן כל שקדם הקדשן כו' ואם מתו יקברו וז\"ל ואם מתו מעצמן יקברו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ע\"כ והדבר תמוה שהרי בבכורות אמרינן דטעמא דאם מתו יקברו משום דבעינן העמ' והע' מדלא תני אם נעשו טריפה ואף לאבע\"א דמשני התם רב כר\"י ס\"ל כו' מ\"מ מודה הוא דטעמא דאם מתו יקברו משום העמ' והע' וא\"כ למה זה כתב הרע\"ב ז\"ל טעמ' דאין פודין כו' והוצרך לפרש דאם מתו מעצמן קאמר ותי\"ל מטעמא דבעינן העמ' והע' ואפי' מתו ע\"י אדם דהיינו שנשחטו אפ\"ה יקברו ולפחות הי\"ל להזכיר שני הטעמים כדרך שפירש רש\"י שם ואולם כפי מ\"ש הנה נכון דהוצרך לפרש דוקא מטעמא דאין פודין לענין הלכה דטעמא דהעמ' והע' לא אתי כהלכתא זה הנ\"ל אמת ויציב בדעת הרע\"ב ז\"ל:<br><b> האמנם </b> לדעת רבינו לא יתכן דרך זה דבהדיא פסק בה' ערכין דא' ק\"מ וא' קב\"ה בעו הע' והע' ואולם אם נאמר דס\"ל לרבינו ז\"ל דהא דבעינן הע' והע' היינו דוקא למצוה אבל אם עבר ופדאו מה שעשה עשוי והכריחו לומר כן מההיא דפ' טבול יום דדריש ר' יהודה עולת איש ולא עולת הקדש יש ליישב דס\"ל ז\"ל דמש\"ה ק\"מ תמימים ונעשו ב\"מ ועבר ושחטן אין בהם מועל אחר מועל משום דכיון דאם עבר ופדאו פדוי חשוב כקדושת דמי' וכל שעבר ונהנה מן ההקדש הו\"ל כאלו עבר ופדאן ויצא לחולין ולא דמי לקדושת הגוף דליתנהו בפדיה כלל ואע\"ג דר' ס\"ל דכיון דבעינן הע' והע' יש בהן מועל אחר מועל היינו משום דס\"ל לר' דאפי' אם עבר ופדאו אין פדיונו פדוי הו\"ל כקדושת דמים אמנם ר\"י דפ' טבול יום ע\"כ פליג אר' וס\"ל דבדיעבד אם פדאו ה\"ז פדוי ופסק רבינו כר\"י כמ\"ש בספ\"ה מה' מעה\"ק כנ\"ל ליישב דעת רבינו ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פטר </b>\n<b> חמור אסור בהנאה כו'.</b> עיין מה שכתבתי פ\"ה מהלכות אישות הלכה ב':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,110 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tithes",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשרות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> מוציאין המעשר מיד הכהנים שנא' כו'.</b> זה מבואר בספרי ס' קרח הביאו מוהר\"י קורקוס ז\"ל ע\"ש וכן מבואר מהירושלמי פ\"ה דמעשר ב' דגרסינן התם ואע\"ג דאת אומר אין נותנים מעשר לכהן מודה שאין מוציאין מידם מ\"ט תקחו מאת בני ישראל כו' יעוין שם. ואולם מדברי רש\"י ז\"ל פ' הא\"מ דנ\"ח ע\"ב ד\"ה לא דכ\"ע שכתב וז\"ל יזכה אבי אמו בתרומות ומעשרות שבו שאף מעשר ראשון לכהנים מדקנסינהו עזרא ללוים עכ\"ל מבואר דס\"ל דכהן המפריש מעשר מטבלו חייב ליתנו ללוי מד\"ת קודם דקנסינהו עזרא והנראה דלעיל שם דמוקמינן למתני' דהמקדש בתרומות ובמעשרות כו' בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו לא הוצרך רש\"י לפרש כן משום דאיכא למימר דתלמודא חדא מינייהו נקט לחלוקת מקדש בתרומות ובמעשרות דקתני מתני' מיירי נמי בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו לוי וכן כתב הריטב\"א שם ומבואר מדברי הריטב\"א ג\"כ דקאי בשיטת רש\"י ז\"ל דכהן המפריש מעשר מטבלו חייב ליתנו ללוי מד\"ת ושלא כדעת רבינו והדבר תמיה דמאחר דבספרי ובירושלמי מבואר כדברי רבינו ז\"ל מנ\"ל לדחות הספרי והירושלמי מהלכה מאחר שבתלמודא דידן לא אשכחן דפליג ומההיא דגרסינן פ' הזרוע דקל\"א ע\"ב ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע כו' אין מוציאים לא מכהן לכהן כו' הא מלוי לכהן מוציאין אלמא איקרי עם כגון הזרוע ולא זרוע ומאי ניהו מעשר ראשון כו' היה נראה להוכיח ג\"כ כדעת רבינו ז\"ל דאין מוציאין המעשר מיד הכהן דאי כדעת רש\"י קשה דאי ברייתא במעשר ראשון מיירי אמאי אין מוציאין מכהן והא ודאי יש לומר דהיא גופא הוא דפריך התם בתר הכי מעשר ראשון דלוי הוא כלומר ואמאי אין מוציאין מכהן ומשני דברייתא ר\"א היא הן אמת שרש\"י ז\"ל פירש שם וז\"ל ופריך מעשר ראשון דלוי הוא ואמאי אין מוציאין אותו מידו לתתו לכהן יע\"ש כנראה דס\"ל דפרכא דתלמודא היינו אדייוקא דברייתא דדייקינן מינה הא מלוי לכהן מוציאין ולפי דעתו ז\"ל עדיפא מינה הי\"ל לפרש דאמאי אין מוציאין מכהן והנראה אצלי שרש\"י והריטב\"א ז\"ל ס\"ל דתלמודא דידן פליג אירושלמי ואספרי מההיא דגרסינן פ' הספינה דפ\"א ע\"ב דפרכינן התם אמתני' דקתני הקונה אילן אחד בתוך שדה של חברו מביא ואינו קורא ודילמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומות ומעשרות דמפרק להו בשלמא תרומה גדולה לכהן מעשר עני יהיב ליה לכהן עני אלא מעשר ראשון דלוי הוא למאן יהיב ליה דיהיב ליה לכהן וכראב\"ע דאמר כו' והשתא קשה לדעת רבינו דס\"ל דכהן המפריש ממעשרותיו אינו חייב ליתנו ללוי אדמוקי למתני' כראב\"ע אמאי לא מוקי לה ככ\"ע וכדיהיב ליה להני בכורים לכהנים כשהן בטבלייהו דכי מפרשי כהנים בתר הכי לא מחייבי ליתנו ללוי אלא מוכח דתלמוד' דידן ס\"ל דאף כהן המפריש חייב ליתן מעשר ללוים מש\"ה דחו לההיא דספרי והירושלמי ז\"ל ומ\"מ אכתי יש לדחות ולחלק דלא פליגא תלמודא דידן והספרי והירושלמי דע\"כ ל\"ק בספרי דאין מוציאין מיד הכהנים אלא ד��קא בכהן המפריש מעשר מגורן שלו וא\"נ בלקחן מישראל קודם שבאו לעונת המעשרות אמנם כל שבאו לעונת המעשרות בעודם ביד ישראל הרי חל חיובא עלייהו ליתנן ללוי בעודם ביד ישראל ותו לא פקע מיניה חיובא וחייב הכהן ליתנן ללוי ומש\"ה הוצרך תלמודא לאוקמי למתני' דוקא כרבא אלא דמסתמיות דברי רבינו ז\"ל נראה דבכל גוונא אינו חייב להפריש כנ\"ל ודוק:",
+                "<b>וכל מתנות כהונה אין מוציאין אותן מכהן לכהן</b> כתב מרן כ\"מ וז\"ל אך קשה דתניא בתר הכי זה הכלל כל דבר שבקדושה כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה מוציאין אותן מידו לידו כו' וי\"ל שראה רבינו לדחות ברייתא מקמי מתני' דסוף פ\"ק דפאה כו' הנה דברי מרן ז\"ל תמוהים דכנראה שהבין דמוציאין דקתני בברייתא מוציאין מכהן לכהן קאמר וזה ודאי ליתא שהרי בפי' כתב רש\"י ז\"ל שם בד\"ה כל דבר וז\"ל כגון תרומה וכיוצא בהן מוציאין מיד לוי לכהן הרי דס\"ל דמוציאין דברייתא לאו מכהן לכהן קאמר אלא מלוי לכהן אבל מכהן לכהן אין מוציאין ואם כן מאי ק' ליה על רבינו ז\"ל וכן מבואר גם כן ממ\"ש רש\"י ז\"ל פ' האיש מקדש דף הנזכר ע\"א ד\"ה כמי שהורמו וז\"ל וזכה הכהן בחייו בתרומה שבו שלא הוטל עליו אלא להפרישו ולקיימה לעצמו כו' ע\"ש:<br><b> ומצאתי </b> בשיטה כ\"י למוהר\"י בי רב ז\"ל שם כתב וז\"ל כגון שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו הק' הרשב\"א דמונפשלייר ז\"ל האי טבל ה\"ד אם היא של אבי אמו כהן נמי היה חייב ליתנו לכהן אחר כדאמרינן במס' קידושין כל דבר שבקדושה מוציאין אותו מידו דתקנתא דרבנן היא דילמא פשע ואכיל לה בטבלה הואיל ותרומ' שלו לא מפריש לה ואם כן אפי' נפלו לו מבית אבי אמו כהן חייב ליתנו לכהן אחר ואין לו אלא טובת הנאה וי\"ל כיון דתקנתא דרבנן היא דילמא אכיל ליה בטבלה דכהן אבי אמו הוא דגזרו אבל האי דישראל הוא ליכא למגזר דלמא אתי למיכל' בטבל' דישראל השתא לא אכיל תרומה אבל כהן דאכיל גזרו ומזה הפי' נשמר רש\"י שכתב וזכה הכהן בחייו בתרומה שלו וא\"ת האי דמוציאין אותו מידו נתרץ לדעת רש\"י ולומר דכי אמרינן התם אין מוציאין מידו מלוי לכהן קאמר א\"ד ז\"ל יע\"ש הנה מבואר שדעת הרשב\"א כדעת מרן הכ\"מ ז\"ל וכן מבואר גם כן מדברי הרב החידושין ז\"ל שם שנדפסו מחדש לאחד מן הראשונים שהיה בזמן הרשב\"א ז\"ל שכתב וז\"ל והא דאמרינן כל דבר שבקדושה מוציאין אותו מידו התם טעמא מאי דמימר אמר כיון שהתרומה מותרת לי למה לי להפרישה אבל ישראל כיון דאסירה ליה תרומה אין מוציאין מידו עכ\"ד הרי מבואר דשני המאורות הללו מפרשים לברייתא דמוציאין מידו מכהן לכהן כדעת מרן ז\"ל ולא כמ\"ש רש\"י מלוי לכהן ויש לתמוה על מוהר\"י בי רב ז\"ל איך לא סייע עצמו מדברי רש\"י ז\"ל דפרק הזרוע שכתב כן בהדיא ולדעתי נראה שיש להכריח כדברי רש\"י ז\"ל מסוגיא דפרק הזרוע דפריך התם לרב דמספ\"ל אי לויים אקרו עם או לא מברייתא דקתני זה הכלל כל דבר שבקדושה כגון תרומה כו' ופרש\"י ז\"ל אלמא פשיטא ליה דלא אקרו עם ואין מוציאין מלוי לכהן והיכי מספ\"ל לרב והשתא אם איתא דמוציאין מידו דקתני רישא דברייתא מכהן לכהן קאמר אם כן נימא דכי קתני סיפא אין מוציאין מכהן לכהן קאמר וכאידך ברייתא דקתני ושאר מתנות כהונה אין מוציאין מכהן לכהן כו' ולעולם דמלוי לכהן מוציאין משום דאיקרו עם אלא משמע ודאי דמוציאין דקתני ברישא דוקא מלוי לכהן קאמר אבל מכהן לכהן אין מוציאין דהשתא ע\"כ כי קתני סיפא אין מוציאין אפי' מלוי לכהן קאמר ומשום הכי פריך שפיר אמנם אין להקשות עוד לדעת הרשב\"א והרב ב��ל החידושין דאמרינן התם הזרוע ולא זרוע ומאי נינהו מעשר משמע דמעשר אין מוציאין מכהן לכהן ואמאי לא חששו חכמים במעשר דילמא אכיל לה בטבליה כי היכי דחששו בתרומה דהא ודאי בורכא היא דמעשר ודאי ע\"כ מפריש לה כהן משום תרומת מעשר שבו דמחייב ליתנו לכהן אחר והילכך לא חיישינן וזה פשוט ולקושיא קמייתא יש ליישב לדעתם ז\"ל דס\"ל לתלמודא דע\"כ ברייתא דקתני כל דבר שבקדושה כו' מוציאין וכל דבר שאינו בקדושה כו' אין מוציאין רישא וסיפא אכולהו קתני דמוציאין ואין מוציאין בין מכהן לכהן בין מלוי לכהן משום דאי מוציאין ואין מוציאין דוקא מכהן לכהן מיירי קשיא דסיפא למה לי הא כיון דתני רישא כל דבר שבקדושה כו' מוציאין מכהן לכהן משמע ממילא דכל דבר שאינו בקדושה אין מוציאין מכהן לכהן ותו דתרתי ל\"ל הא תני לה אידך בהדיא ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע כו' אין מוציאין מכהן לכהן אלא משמע ודאי דאין מוציאין דקתני סיפא אפי' מלוי קאמר דהשתא הוצרך סיפא למתניא בהדיא דאי מדיוקא דרישא דקתני כל דבר שבקדושה מוציאין הו\"א דהכי דייקינן מיניה כל דבר שבקדושה מוציאין מכהן לכהן ומלוי לכהן הא כל דבר שאינו בקדושה אין מוציאין מכהן לכהן אבל מלוי לכהן מוציאין להכי תני סיפא בהדיא לאשמועינן דאין מוציאין כלל כנ\"ל נכון ליישב לדעתם ז\"ל ואדרבא ברייתא דקתני ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע אין מוציאין מכהן לכהן מסתייע שפיר לדעתם ז\"ל דאי כדעת רש\"י דתרומה אין מוציאין מכהן לכהן אמאי תני לה לחלוקה מכהן לכהן גבי הזרוע הא כיון דתרומה דהוי דבר שבקדושה אין מוציאין כ\"ש גבי זרוע אלא משמע דבתרומה מוציאין ולהכי תני לה גבי זרוע דוקא אחרי כותבי כל זה נדפס ובא ס' בגדי כהונה למוהר\"א הכהן פרחייא ז\"ל וראיתי לו שם בדף פ\"ג ע\"א שעמד על דברי מרן ז\"ל והוקשה לו מה שהקשינו ודחה דבריו ז\"ל ומתוך מ\"ש הרואה יראה שדברי מרן יש להם על מה שיסמכו סמיכה דרבנן קדשי הנהו תרי ארייותא ויש ליישב דבריהם כאשר כתבנו כנ\"ל ואולם אכתי י\"ל על הרשב\"א ז\"ל והרב החידושין ז\"ל מה יענו למתניתין דספ\"ק דפאה דקתני כהנים ולוים שלקחו את הגורן המעשרות שלהם דמוכח בהדיא דאין הכהן חייב ליתן תרומותיו לכהן אחר כמו שהכריח מרן ז\"ל ואי ס\"ל דמתניתין פליגא אברייתא דפרק הזרוע וכמ\"ש מרן ז\"ל לדעת רבינו אם כן מאי קשיא ליה בההיא דפרק האיש מקדש דמוקי למתניתין דהמקדש בתרומות כו' בישראל שנפלו לו מבית אבי אמו מההיא ברייתא דפרק הזרוע הא איכא למימר דמתניתין דקדושין פליגא אברייתא ואמתניתין דסוף פ\"ק דפאה אלא משמע ודאי דס\"ל דברייתא דפרק הזרוע הלכתא פסיקתא היא ואפשר לומר שהן ז\"ל מפרשים למתניתין דפאה כפי' הראב\"ד ז\"ל שכתב בפ\"ו מהלכות אלו הלכה ט\"ו דמתניתין לאו משום קנסא אלא משום שאומר לו מנתא דכהן לא זבני לך יע\"ש והמעשרות שלהם דקתני במתניתין לאו לענין שיהיו שלהן לגמרי קאמר שהרי מחוייב הוא ליתנו לכהן אחר מתקנתא דרבנן אלא לענין טובת הנאה שלהם דלא מצי בעל הגורן לאפוקניה מנייהו בע\"כ כנ\"ל:<br><b> אך </b> קשה לי טובא לפי' הראב\"ד ז\"ל דכיון דקי\"ל טובת הנאה אינה ממון ומתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין איך יכול להוציאו ממנו בע\"כ ובהדיא כתבו רבינו ז\"ל פי\"ב מהלכות תרומות הלכה ט\"ו דאם לקח הכהן שלא מדעת הבעלים זכה בהן מפני שטובת הנאה אינה ממון וצ\"ע כעת ושוב ראיתי להרב מחנה אפרים הלכות טובת הנאה סימן א' שתמה עליו כן יע\"ש ועוד נראה ליישב לדעתם ז\"ל דס\"ל בפי' דמתניתין כפי' רבינו ז\"ל דהיינו משום קנסא וכדאיתא בירושלמי בהדיא וס\"ל דמתניתין דקתני כהנים ולוים שלקחו את הגורן המעשרות שלהם מיתפרשה במעשרות דוקא ודייקא נמי מתני' דלא קתני התרומות ומעשרות שלהם משום דבתרומות ודאי חייבים ליתנן לכהן אחר מתקנתא דרבנן ואפילו בגורן שלהן אלא דוקא מעשרות הוא דקתני דהם שלהם משום דגבי מעשרות ליכא למיחש דילמא אכיל להו בטבלייהו דמכיון דתקון רבנן דמחייב ליתן התרומה לכהן אחר ע\"כ מפריש המעשר כדי להפריש תרומת מעשר שבו וזה נראה לי נכון: אך קשה לי לפי שיטתם ז\"ל מהא דתנן בפרק נושאין על האנוסה הגדילו התערובות ושחררו זה את זה כו' אינן חולקין על הגורן ומוכרין את התרומה והדמים שלהם ופירש\"י ז\"ל ומוכרין את התרומה תרומת תבואתן כשמפרישין אותה אין צריכים לתתה לכהן אחר דכל חד אמר לכהן אייתי ראיה דלאו כהן אנא ושקול כו' יע\"ש: והשתא לפי דעתם ז\"ל קשה טובא שהרי ממה נפשך חייבים לתתם לכהן דאי כהנים נינהו הרי הם חייבים ואי ישראל נינהו הרי חייבים ואין להם בהם אלא טו\"ה גרידא ושמא נאמר דכי תקון רבנן דחייבים לתנם לכהן אחר היינו דוקא בכהן ודאי ומטעמא דמימר אמרי כיון שהתרומה מותרת לי ל\"ל לאפרשה אבל בספק כהן כיון דע\"כ מפריש משום דאסור לאכול בתרומה מספק לא תקון רבנן כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד </b>\n<b> מששה דברים כו' והחצר והשבת.</b> בפרק המביא דל\"ה בעא מיניה רבא מר\"ן שבת מהו שתקבע למעשר מי אמרינן כיון דכתיב וקראת לשבת עונג קבעה אפילו בדבר שלא נ\"מ או דילמא כו' ומסקינן כי אתא רבין אמר ר\"י אחד שבת ואחד חצר כו' אין קובעין אלא בדבר שנ\"מ כו' וראיתי בשיטת כ\"י להמאירי ז\"ל שכתב וז\"ל ולענין חצר דאמרינן עלה דלא קבעה בתאנים שהכניסן לקצות מבעי' לן לאחר שיבשו מיהא ונ\"מ מי קבעה להו חצר ממילא או דילמא כיון דבשעה שהכניס ליבש לא קבעתן תו לא מקבעי ואיכא מ\"ד דתו לא קבעי וכדאמרינן דמערים אדם ומכניסם במוץ שלה ואע\"ג דהדר וממרח לה בתוך ביתו תו לא מחייבי וכדאמרינן עלה בפסחים חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אע\"פ שהן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין ואתינן עלה מטעמא דהכניסן במוץ שלהן ומדקאמר מלאה פירות אלמא בנמרחין קא מיירי וש\"מ דאע\"ג דנתמרחו תו לא אתי לידי חיוב אלא דמ\"מ איכא למימר דלא דמי דהתם בשעה שהכניסן אין בהן חיוב דבמוץ שלהן נכנסה אבל הכא אי לאו דאינו מחשב הרי נ\"מ וכי הכניסם אין בה מחוסר מעשה לגמר שלהן והילכך כי נגמרה מחשבתו מיהא מחייב והדברים נראין כן אלא שאין בידינו להכריע עכ\"ל ומדברי התוספות שם בד\"ה אחד שבת כו' שהקשה וז\"ל וא\"ת ומאי נ\"מ כיון שאינו קובע אלא בדבר שנ\"מ כו' נראה דס\"ל דכי נ\"מ אחר כך חצר קובע ממילא דאל\"כ אמאי לא תי' דנ\"מ היכא דהכניסן לחצר קודם שנ\"מ דלאחר שיבשו ונ\"מ שבת קובעת דאי לאו משום שבת כיון שבשעה שהכניסן לחצר לא נ\"מ לא מיקבעי אלא משמע דס\"ל דכל שנ\"מ אח\"כ חצר קבעה להו אלא דמ\"מ קשה דאמאי לא תי' דנ\"מ היכא שהכניסן במוץ שלה דלא קבעה להו חצר אח\"כ לכ\"ע וצריך לומר דעדיפא מינה קא משני ועיין בתוספות פרק השוכר את הפועלים דפ\"ח ע\"ב ד\"ה שכתבו שם דדוקא בחיטין ושעורין שדרכן למרחן בשדה ולהכניסן לבית ממורחין אין מחוייבין במעשר אלא אם כן ראו פני הבית ממורחין אבל קישואין ודילועין רגילות להכניסן לבית עם הפקוס והילכך כל שפסקן בבית נתחייבו במעשר והוכיחו כן מתוס' דהתם יע\"ש וצריך לומר לדעת איכא מ\"ד שכ��ב המאירי ז\"ל דתאנים לקצות נמי דרכן לייבשן בשדה ולהכניסן לבית יבשים והילכך הו\"ל כחיטין ושעורין אלא דאפילו הכי דחי המאירי ז\"ל דכיון דבמחשבתו הדבר תלוי ולא מיחסר מעשה הוקבעו למעשר ודוק ובפשטא דשמעתא איכא למידק דמאי קא מבעיא ליה לרבא אי שבת קובעת בדבר שנ\"מ הא פלוגתא דר\"א ור\"י היא דקתני היה אוכל באשכול וחשכה עליו ליל שבת ר\"א אומר יגמור ר\"י אומר לא יגמור ואי שמיע ליה לרבא ברייתא דקתני ר\"ן או לא כשאמר ר\"א יגמור בשבת יגמור אלא ממתין למ\"ש ויגמור א\"כ לכ\"ע שבת קובעת בדבר שנ\"מ ומאי קא מבעיא ליה: וראיתי בשיטה מקובצת למוהר\"ב שכתב משם יש מפרשים דע\"כ לא מבעיא ליה לרבא אלא דוקא בשיחדם לשבת אי אסורין למ\"ש אבל בשבת עצמו פשיטא ליה דאסור ואפי' לא יחדם לשבת יע\"ש ואם כן לפי זה יש ליישב קושיין דאיכא למימר דקא מבעיא ליה אליבא דר\"א דס\"ל יגמור למ\"ש אם היינו דוקא בשלא יחדם לשבת אבל כל שיחדם לשבת אפילו ר\"א מודה דאף למ\"ש אסורין אלא דקשה טובא לפי י\"מ הללו דאם כן מאי האי דקאמר מר זוטרא אף אנן נמי תנינן ועוד אמר ר\"א עומד אדם על המוקצה כו' ומאי ראיה מייתי ממתניתין לבעייא דרבא הא התם בשבת גופיה מיירי מתני' ובשבת עצמו פשיטא ליה דאסור ולכן נראה דרבא ודאי שמיע ליה ברייתא דר' נתן דקאמר לא כשאמר ר\"י יגמור ואפ\"ה קא מבעייא ליה לרבא לדידן דקיימא לן כסתם מתניתין דקתני המעביר תאנים לקצות כו' דס\"ל דחצר אינה קובעת בדבר שנ\"מ מי נימא דשבת דינו כחצר או עדיפא מיניה דהשתא מתניתין דהיה אוכל בתאנים כו' ליכא למיפשט מידי דאיכא למימר דמאי דס\"ל לר\"א ור\"י דשבת קובעת בדבר שנ\"מ הוא משום דס\"ל ג\"כ דחצר קובעת בדבר שנ\"מ אבל לדידן דקיימא לן כסתם מתניתין דהמעביר תאנים בחצר אינו קובעת בדבר שנ\"מ הכא נמי שבת אינו קובעת: אך אכתי תימה לרב שימי בר אשי דקאמר לקמן ר\"א קאמרת ר\"א לטעמיה דקאמר תרומה קבעה וכ\"ש שבת כו' והשתא קשה דאי שמיע ליה לרב שימי ברייתא דרבי נתן אמאי לא הקשה בפשיטות ר\"א קאמרת ר\"א לטעמיה דאית ליה חצר ושבת קובעין בדבר שלא נ\"מ כדקאי רבי נתן ואמאי הוצרך להביא עצות מרחוק מתרומה דאי לא שמיע ליה ברייתא דרבי נתן אם כן תקשי ליה מתני' דקאמר ר\"א אומר יגמור דס\"ל דשבת אינה קובעת בדבר שלא נ\"מ וליכא למימר דלעולם לא שמיע ליה ברייתא דרבי נתן אלא דס\"ל דע\"כ לא קאמר ר\"א התם יגמור אלא משום דהתחיל בהתר ואם כן קשה דמאי פריך לקמן מר\"א לר\"א וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במד\"א </b>\n<b> בתבואה אבל בקיטניות כו'.</b> כתב מרן פ\"ק דביצה מימרא דאביי וכלישנא בתרא ופירש רש\"י ז\"ל וז\"ל בהנהו הוא דמחייב ר\"י לפי שהרבה כונסין אותו למלילות אבל בקיטני' סתם הכנסתם למירוח כו' ויש לדקדק טובא דאם כן מאי פריך בגמ' ממתני' דקתני מי שהיו לו חבילי תילתן כו' של טבל כו' אימא דע\"כ לא קאמר אביי אלא בשאר קטניות דסתם הכנסתם למירוח אבל בתילתן כיון שאין דרך בני אדם לעשותן כרי ומירוח אלא נותנו מעט מעט בקדרה למתק ונותנו בעצמו כמ\"ש רש\"י ז\"ל בד\"ה לישמועינן ה\"נ דאיסורייתא טבלה וי\"ל בדוחק וצ\"ע ובשיטה כ\"י להמאירי ז\"ל כתב על פי' רש\"י ז\"ל וז\"ל ואין הדברים נראין דמיני קטניות ודאי לאו סתמייהו למירוח טפי מדגן ולא אף מדגן ומש\"ה אית דמפרשי מחלוקת בשבולי' דתרומתן מן התורה אבל קטניות הואיל ותרומתן מדרבנן אף לאחר מירוחן איסורייתא לא טבלא בהו ומצי למיכל מינה אכיל' עראי עכ\"ד ולהך פי' ניחא האי דפריך ממתני' דתלתן ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> אוכל באשכול וחשכה עליו ליל שבת כו'.</b> הנה רבינו בפי' המ' פ\"ח דתרומות מ\"ג נראה דגריס בבבא שניה ר\"י אומר יגמור ר\"א אומר לא יגמור שכתב וז\"ל וכמו כן מאמר ר\"י יגמור ר\"ל שיניחנו למטה ויגמור כו' ע\"ש וכתב רש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש ס\"י שכן נראה מדברי הר\"ש שם ממה שהקשה שם וז\"ל ומיהו ר\"י בריש פ\"ב דמעשרות אמר רבי יוחנן דשבת טובלת בפירות שליקטן שלא לצורך שבת וקדש עליהם שבת וצ\"ל דלא אמרו יגמור למ\"ש אלא מפני שהתחיל בהיתר ע\"כ ואי גריס כגירסא דידן מאי ק\"ל הא ר\"י ס\"ל כרבי יהושע דהלכתא כוותיה יע\"ש והמעיין בדברי הר\"ש שם יראה דגריס כגירסא דידן ומה שהכריח ממה שהקשה מההיא דר\"י ג\"כ דכוונת הר\"ש ז\"ל דמשמע ליה דהא דר\"י אליבא דכ\"ע אמרה מדחזינן בירושלמי דאותבי' ר\"ל לר\"י ממתני' דפ\"ב דמעשרות דקתלי המעלה פירות מן הגליל ליהודה אוכל מהן עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך ותני עלה ואפי' לן אפי' שבת ומשני ליה מאי אפילו שבת ברוצה לשבות והשתא מאי ק\"ל נימא דההיא ברייתא ר\"א היא דאמר יגמור ומ\"מ מה שתירץ הר\"ש ז\"ל דלא אמרינן יגמור אלא מפני שהתחיל בהיתר ק\"ל דאכתי תיקשי ליה דר\"י אדר\"י דר\"י גופיה קאמר דאין שבת קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ואי ס\"ל דההוא דירושלמי איירי בפירות שנגמרה מלאכתו א\"כ מאי ק\"ל מדר\"א הא ר\"א ל\"ק אלא באשכול שלא נגמרה מלאכתו כמ\"ש הר\"ש ז\"ל וצ\"ע ולגירסת רבינו ז\"ל יש לעיין דאם כן מאי פריך בגמ' מדר\"א אדר\"א הא ר\"א קאמר דלא יגמור דס\"ל דשבת קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכדס\"ל במתני' דבשאר שני שבוע לא משום דשבת קבעה וכבר תמה בזה רש\"ל ז\"ל. ונלע\"ד דס\"ל לרבינו דהא דקא פריך בגמרא ממתני' דהיה אוכל באשכול לאו מדר\"א אדר\"א קא פריך כפרש\"י ז\"ל אלא ארבא דקא מבעיא ליה אי שבת קובעה בדבר שלא נגמרה מלאכתו ועדיפא מחצר או דילמא תרוייהו שוין הן דאהא קא פריך דמאי קא מבעיא ליה מלתא דפליגו בה תנאי דר\"א ס\"ל דאע\"ג דחצר אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו שבת עדיפה מחצר וקובעת אפי' בדבר שלא נ\"מ ולר\"י אע\"ג דחצר קובעת אפי' בדבר שלא נ\"מ שבת גריעא מחצר ואינה קובעת אלא בשנ\"מ ואם כן מאי קא מבעיא ליה ומשני התם כדקתני טעמא ר\"ן אומר לא כשאמר ר\"א יגמור בחצר יגמור כו' ואם כן נמצא דלכ\"ע בין לר\"א בין לר\"י חצר קובעת בדבר שנ\"מ ומאי דקא מיבעיא ליה לרבא היינו לסתמא דמתני' דידן דקתני המעביר תאנים כו' דס\"ל דחצר אינה קובעת בדבר שלא נ\"מ אי שבת נמי דינו כחצר או לא כנ\"ל ודוק ודברי מרן ז\"ל בזה הם דברים תמוהים הן במה שהקשה הן במה שתי' ועיין בספר מש\"ל ז\"ל מה שרצה לתרץ מוהר\"י כולי ז\"ל דיש מקום לצדד ולומר דשרי לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ כיון דמה\"ת לא בא לעונת המעשרות ואיסורא דשבת רביע עלה מדרבנן לא הוי כמתקן ועוד מדאמרינן בפ' משילין וה\"מ פירי דטבלי מאתמול וא\"כ ה\"נ כיון דפירות אלו לא הוו טבלי מאתמול כיון דלא נגמרה מלאכתן ואיסורא דשבת רביע עלייהו שרי לעשרם יע\"ש:<br><b> והנה </b> מ\"ש דכיון דמן התורה לא באו לעונת המעשרות דאיסורא דשבת רביע עלייהו מדרבנן לא הוי כמתקן הא ליתא ואמינא לה מההיא דפ\"ק דביצה די\"ב ע\"ב רב טובי ברי' דרב נחמיה הוה לי' גרבא דחמרא דתרומה אתא ��קמי' דרב יוסף מהו לאמטויינהו לכהן האידנא כו' הרי מבואר דאפי' בדבר שאין חיובו אלא מדרבנן אין מגביהין תרומות ומעשרות בי\"ט שהרי הא דרב טובי בח\"ל הוא דאין חיובו אלא מדרבנן כמ\"ש הר\"ן ז\"ל ואם איתא דבדבר שחיובו מדרבנן מותר להפריש תרומות ומעשרות בי\"ט מאי קא מיבעיא ליה מהו לאמטויי לכהן האידנא הא טעמא דאין מוליכין תרומה בי\"ט היינו משום דאינו זכאי בהרמתה כדקתני מתני' ואם כן בתרומת ח\"ל כיון דזכאי בהרמתה פשיטא ודאי דשרי בהולכתה דומיא דחלה ומתנות וכן משמע בהדיא מהא דאמרינן התם ד\"ט ע\"א אבוה דשמואל אמר אפילו גילגל עיסה מערב יו\"ט אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב והתם בחלת ח\"ל איירי דחיובא מדרבנן מדפריך עלה נימא פליגא דשמואל אאבוה דשמואל דאמר חלת ח\"ל אוכל והולך ואח\"כ מפריש כו' גם בפ' נוטל דקמ\"ב פרכינן התם אמתני' דקתני ר\"י אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה ואמאי הא קא מתקן ומשני לה ע\"ש וא\"כ מאי קשי' ליה הא מדומע אין איסורו אלא מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל גם בפרק מפנין דקכ\"ח פרכינן התם אמתני' דקתני מפנין תרומה טמאה כו' אבל לא את הטבל פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב וא\"א אמאי קא אסור במתני' לפנות את הטבל נימא מיגו דאי בעי מפריש עלה תרומה בשבת וחזי ליה השתא נמי חזי ליה כי היכי דאמרי' התם גבי דמאי גם בפרק בכל מערבין דף ל\"ב אמתני' דקתני' מערבין בדמאי אבל לא בטבל פריך עלה פשיטא ומשני בטבל טבול מדרבנן וכי שרי להפריש בשבת אמאי אין מערבין הא חזי ליה אם מפריש עלה וכדאמרי' גבי דמאי דמערבין מהאי טעמא דאי בעי מפקיר לנכסי והוי עני וחזי ליה ולזה י\"ל ע\"פ מ\"ש התוס' שם ד\"ל ע\"ב ד\"ה וליפרוש עלה דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזייא לכהנים והכריחו כן מדאמרינן דאין מערבין בהקדשות אע\"ג דאפשר לאתשולי עלייהו ע\"ש ואם כן משום הכי אין מערבין בטבל טבול מדרבנן אע\"ג דאי בעי מתקן ליה כיון דהשתא מיהא לא מתקן ליה ולא דמי לדמאי דדמאי הא חזי מיהא השתא לעניים וכן מוכח בהדיא מהא דגרסינן בפרק יום הכיפורים דף פ\"ב ע\"ב אפשר בחול' פשיטא ל\"צ בשבת בשבת נמי פשיטא טלטול דרבנן הוא הב\"ע בעציץ שאינו נקוב דרבנן הרי בהדיא דאפי' עציץ שאינו נקוב ומעשר ירק דרבנן לא שרי לעשר בשבת כללא דמילתא מכל הנהו דוכתי דכתיבנא מוכח דאפי' בדבר שאין חיוב תרומתו אלא מדרבנן אמור רבנן דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי\"ט דלא כהרב הנזכר ומה שרצה להוכיח מדאמרי' פ\"ב דביצה די\"ח כלי שנטמא באב הטו' אין מטבילין אותו בי\"ט בולד הטומא' מטבילין אותו בי\"ט ופרש\"י דבאב הטומא' כיון דטמא מן התורה הוה ליה כמתקן. בולד הטומאה כיון שאין טומאתו אלא מדרבנן לא מחזי כמתקן ע\"ש י\"ל דהתם שאני דלא מחזי כמתקן כולי האי כיון שאפי' קודם טבילה היה הכלי ראוי להשתמש בו לטמא ולמי שאינו אוכל חולין בטהרה וכמ\"ש הרב המגיד פ\"ד די\"ט דין י\"ז ע\"ש: וא\"נ דהתם שאני דאינו אלא כהדחת כלים בעלמא ומ\"ה לא גזרו אלא באב הטומאה מה שאין כן בהגבהת תרומות ומעשרות דמתקן גמור הוא וקא עביד מעשה דקורא עליה שם תרומה ואוסרה לזרים ותדע מדחזינן התם לרבה ולר\"י דהוצרכו למיהב טעמא אחרינ' להא דאין מטבילין כלים בשבת גזירה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה או משום גזירה שמא יסחוט וא\"א תיפוק ליה משום מתקן דומיא דאין מגביהין תרומות ומעשרות מה\"ט אלא משמע דהא לא חשיב מתקן גמור כמ\"ש ועיין בשיטה מקובצת למוהר\"ב שם. גם מ\"ש דכיון דפירות אלו לא הוו טבילי מאתמול שרי לעשרן נראה דיש לדקדק ע\"ז מדפרכינן התם לרבה דאמר מוללין מלילות בי\"ט אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ותנן לא אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה ופרש\"י א\"כ דמוללין מלילות בי\"ט כו' והשתא א\"א דפירות שלא נגמרה מלאכתן ובא שבת וקבען שרי לעשרן בשבת אם כן אדפריך לרבה לדידיה נמי מי ניחא הא מצינו תרומה שזכאי בהרמתה בה\"ג וע\"כ צ\"ל דרוב תרומה קאמר ואם כן מאי ק\"ל לרבה ואע\"ג דההיא מתני' בי\"ט קא מיירי מ\"מ משמע דכי היכי דשבת קובעת למעשר ה\"נ י\"ט דיום טוב נמי מקרי שבת ותו שהרי טעמא דשבת קובעת למעשר היינו משום דכתיב וקראת לשבת עונג ואם כן מהאי טעמא י\"ט נמי דינה הכי שהרי כתב רבינו פ\"ו מה' י\"ט דין י\"ז דכשם שמצוה לכבד את השבת ולענגו כך כל ימים טובים שנאמר לקדוש ה' מכובד אבל ימים טובים נאמר בהם מקרא קודש ע\"ש וכנ\"ר דעת הר\"ש ז\"ל בריש פ\"ד דדמאי שכתב וז\"ל חברייא בשם רבי חנינה מפני כבוד שבת התירו רב ביבי בשם ר\"ח אימת שבת עליו והוא אומר אמת כו' פי' אימת שבת עליו משום דאמרינן בפרק המביא דשבת קובעת למעשר עכ\"ל ואילו שם בירוש' מבואר דבי\"ט נמי דינא הכי דאוכל על פיו וע\"כ היינו משום דאימת י\"ט עליו. הנה מבואר די\"ט נמי קובעת למעשר ועיין מ\"ש רבינו ריש פרק ג' מה' אלו ודוק וכן מוכח ממה שכתב התוי\"ט פ' המביא וז\"ל עומד אדם על המוקצ' ע\"ש לרבותא נקט ע\"ש דאע\"ג דסתם לן תנא כר\"ש אפ\"ה בהך מוקצה דגרוגרות וצמוקים מודה ר\"ש כו' ע\"ש והשתא א\"א דשבת קובעת למעשר אבל י\"ט לא א\"כ מאי קשי' ליה דאמאי נקט במתני' ע\"ש הא איצטריך למתני ע\"ש לאשמועינן דדוקא ע\"ש בשביעית אבל בשאר שני שבוע לא משום דשבת קובעת כדאמרינן בגמ' ואי הוה תני עי\"ט לא מצי למתני' בשביעית דאפי' בשאר שני שבוע נמי כיון די\"ט אינה קובעת ויש לדחות דמאי דק\"ל להרב תוי\"ט ז\"ל היינו לפום מסקנא דשמעתין דמסיק רב שימי רב קאמרת רב לטעמיה דאמר תרומה קובעה וכ\"ש שבת ואם כן היינו דק\"ל דאמאי לא תני י\"ט ואפי' בשאר שני שבוע ואי משום דאשמועינן רב דשבת קובעת הא שמעינן ליה מכ\"ש דתרומה וכן מצאתי למאירי ז\"ל שכתב בהדיא די\"ט אינה קובעת שכתב וז\"ל וכן יש מי שמפרש דהאי אפי' בחול דקאמר בי\"ט קבעי למימר כלומר אמאי אשמועי' פלוגתייהו בשבת לישמו' פלוגתייהו בי\"ט דהא בי\"ט נמי שייך פלוגתא דבריר' ואמאי אשמועינן שבת אי לאו דאתא לאשמועינן דשבת קובעת דכתיב בה עונה ובי\"ט דלא כתיב בה עונה לא ומשני האי דנקט שבת לאשמועינן דאפי' שבת טבל מוכן הוא עכ\"ל ומ\"מ נר' שד\"ז שכתב החכם הנזכר ליתא מדאמרי' בגמ' אף אנן נמי תנינן עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית טעמא דשביעית דלאו בר עשורי הא בשאר שני שבוע ה\"נ דאסור מאי טעמא לאו משום דשבת קובעת והשתא א\"א דשרי לעשרם בשבת כו' קשה דאמאי לא תני ע\"ש בשאר שני שבוע ובתנאי שיעשרם בשבת אלא משמע דלא חשיבי כפירי דטבילי האידנא אלא דוקא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה דא\"א להביאה לידי חיוב מערב יום טוב משום דאפייתה בי\"ט ניחא ליה יותר דמה\"ט הוא דשרינן אפייה בי\"ט משא\"כ בפירות שאפשר להביאם לידי חיוב ביום טוב ויש לי להכריח הדבר ממ\"ש התוס' פ\"ק דביצה ד\"ג ע\"א ד\"ה הא ר\"י וז\"ל פרש\"י כו' ועוד קשה לרבי היכן מצינו דזכאי בהרמתה בי\"ט כו' א\"כ נתחייבו מאתמול ואינו יכול להפרישו בי\"ט ע\"ש וי\"ל בדבריהם דמאי קושיא הא לרבי משכחת לה שפיר תרומה דזכאי בהרמתה משהכניסה לבית ביום טוב דהשתא כיון דהוטבלו ביום טוב ודאי מפריש תרומה בי\"ט מש\"ה קאמר תלמודא דמתני' דקתני לא אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה ר\"י בר יאודה היא דלרבי מצינו תרומה שזכאי בהרמתה בכה\"ג וכן ראיתי בשיטה מקובצת למהור\"ב שתי' כן משם רבו והק' עוד לפי' ר\"ת דכי פריך ולרבי משכחת לה כגון שהכניס שיבולים לעשות מהם עיסה כו' אמאי לא פריך עדיפא מינה דלרבי משכחת לה כגון שהכניס השיבולים בי\"ט לצורך מלילות דכיון דהוטבלו בי\"ט מפריש מהם בי\"ט ע\"ש אמנם ע\"פ מ\"ש דברי התו' ז\"ל נכונים בטעמם ויש להביא ראיה מדפרכינן התם לרבא דאמר מוללין ביו\"ט א\"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ותנן כו' וא\"א מאי פריך לרבא הא אפי' נימא דאין מוללין בי\"ט תיקשי ליה מתני' דהא משכחת לה תרומה שזכאי בהרמתה בפירות או חיטים שנגמרו מלאכתן מעי\"ט והכניסן לבית בי\"ט דהשתא כיון דהוטבלו בי\"ט הו\"ל כפירות דטבילי האידנא ומפריש מהן בי\"ט אלא ודאי משמע דמה\"ט לא חשיב כפירות דטבילי האידנא כדי שיוכל להפריש מהן בי\"ט כיון דבידו להכניסן מעי\"ט ולהביאן לידי חיוב תרומה מעי\"ט ול\"ד לעיסה שמפריש ממנה חלתה בי\"ט משום דהו\"ל כפירי דטבילי האידנא דהתם שאני דאינו יכול להביאה לידי חיוב מעי\"ט משום דאפייתה בי\"ט ניחא ליה יותר דמה\"ט הוא דשרינן אפיה בי\"ט ולא מיקרי אוכל נפש שיכול לעשותו מעי\"ט וכמו שכתב רש\"י והתו' בר\"פ אין צדין ע\"ש וזה נראה לע\"ד מה שאמרו בגמ' פרק אין משילין דל\"ז והנ\"מ פירי דטבילי מאתמול אבל פירי דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרישינן דק\"ק דאמאי הוצרך תלמודא להאריך ולומר כגון עיסה כו' היה לו לומר סתם אבל פירי דטבילי האידנא מפרישינן וממילא משתמע דעיסה מפרישין ממנה חלתה בי\"ט דהוא כפירי דטבילי האידנא אלא דתלמודא הא אתא לאשמועינן דדוקא פירי דטבילי האידנא דומיא דעיסה דאי אפשר להביאה לידי חיוב בערב יום טוב מפרישין ממנה ביום טוב הא לאו הכי וכגון בשהכניס פירות או חטין בי\"ט אע\"ג דהוי פירי דטבילי האידנא אין מפריש בי\"ט כיון שבידו להביאו לידי חיוב תרומה מעי\"ט וכמו שכתבנו והיינו דפרכינן לרבה דאמר מוללין בי\"ט א\"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה דה\"נ מלילת מלילות ופירוך קטניות בני יומן עדיפי טפי והו\"ל כעיסה דמפרשינן ממנה חלתה בי\"ט דמה\"ט הוא דשרי רבא מלילה בי\"ט וכמו שכ' המאירי בשיטת כ\"י וז\"ל ובדבעי מהו לפרוכינהו בי\"ט דהא אפי' הויא מלאכה גמורה צורך אוכל נפש הוא וכ\"ש הכא דדישה כלאחר יד הוא או דילמא הואיל ואפשר מעי\"ט אסור מ\"מ שמעינן אגב אורחין דכתישת חרדל מיהא שרי דהא חרדל לא אכיל ליה בעיניה ומה הועיל בפירוכה אם אינו יכול לכותשו אלא ודאי מותר דכתישה מיהא אם נידוך מעי\"ט מפיג טעמו הוא כו' והכא מיהא קא בעי לה לענין הפרכה האי ודאי אפשר לעשות מעי\"ט ואפי' הכי שרי ליה הואיל ובשבת לאו איסורא דאורייתא היא בי\"ט לא גזור ואע\"ג דכתיבנא לעיל דאפילו בדבר מד\"ס אם אפשר לו לעשות מעי\"ט אסור נ\"ל דמלילת מלילות ופירוך קטניות בני יומן עדיפי טפי וכן ראיתי שכתב הרב הגדול עכ\"ד ואי ת\"ל מאי האי דפריך לעיל אביי לרבא דאמר מוללין בי\"ט מברייתא דקתני המולל מעי\"ט למחר מנפח על יד על יד ויאכל ואפילו בקינון ותמחוי מעי\"ט אין ביום טוב לא ומאי קושיא אימא דברייתא חידוש' אשמועינן דל\"מ דמוללין בי\"ט ומנפח בקנון ותמחוי משום דמלילתה בי\"ט עדיף יותר אלא אפי' מללן מעי\"ט דהשתא הא חזינן דהאי גברא ניחא ליה מלילתה מעי\"ט ואם כן הוה אמינא דאסור לנפח בקנון ותמחוי כיון דיכול לעשות מעי\"ט קמל\"ן דאפי\"ה שרי וכן ראיתי למוהר\"י גלאנטי שהקשה כן יע\"ש י\"ל דשפיר קא פריך דליתני המולל בי\"ט דליכא למטעי ולומר דכשמללן מעי\"ט אסור לנפח בקנון ותמחוי משום דיכול לעשותו מעי\"ט דאם כן היכי קתני ברישא המולל מלילות מע\"ש מנפח מיד ליד אבל לא בקנון ותמחוי ואם איתא מאי אריא ע\"ש אפי' עי\"ט נמי וכ\"ש שבת אלא ודאי משמע דבי\"ט שרי כנ\"ל נכון ודוק ואיך שיהיה המורם מכל האמור דבפירות אפי' דטבילי האידנא לא שרי להפריש בי\"ט ומעתה ע\"כ לומר שמ\"ש רבי' היה אוכל באשכול לא יגמור אכילתו עד שיעשר לאו למימרא דשרי לעשרן בשבת אלא דינא קאמר דאינו יכול לאכול עד שיעשר ונ\"מ אם עבר ועישרן כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זרעונין </b>\n<b> שהביאו שליש כו'.</b> עיין מ\"ש פ\"ג מה' אישות ה' יוד:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>והתקינו </b>\n<b> שלא יהיה מפריש מן הדמאי אלא תרומת מעשר אבל מעשר ראשון כו'.</b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל וא\"ת תרומת מעשר נמי נהי דצריך להפרישה לאחר שהפרישה מיהא ימכרנה לכהנים דהשתא ליכא אלא איסור גזל ונימא המע\"ה ומדברי רבינו שכתב בסתם ונותנו לכהן משמע שנותנו בחנם כבר תי' רש\"י ז\"ל פ' ע\"ע דמ\"ח וז\"ל ואחמור עליה שלא לעכבו אצלו ולמכור לכהן גזרה דילמא משהא לה לגביה ואכיל ליה אבל מעשר ראשון ומעשר עני מותרין לזרים וראיתי להטור י\"ד סימן של\"א שכתב וז\"ל ומפריש א' מעשרה שבו לתרומת מעשר ומוכרו לכהן וכתב מרן שם דלמד דין זה מדין מעשר ראשון ומעשר עני ותמהני איך לא כתב דרש\"י ורבינו חולקין על הטור וס\"ל דתרומת מעשר נותנה לכהן בלא דמים אלו דבריו יע\"ש ואנכי הדל אני תמה טובא על הטור ז\"ל דס\"ל דתרומת מעשר של דמאי מוכרה לכהן שלא כדעת רבינו ורש\"י מהא דפרכינן פרק הזרוע דף קל\"א לר\"ח דאמר המזיק מתנות כהונה ואכלן פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין מברייתא דקתני תשעה נכסי כהן תרומה ותרומת מעשר וחלה כו' והדמאי והבכורים כו' למאי הלכתא לאו להוציאו בדיינים לא לכדתנן למה אמרו נכסי כהן שקונה בהם עבדים כו' והשתא לדעת הטור דס\"ל דתרומת מעשר של דמאי מוכרו לכהן היכי הוה ס\"ד לומר דנכסי כהן דקתני בברייתא להוציאו בדיינים דאם כן תיקשי ליה דהיכי מני בהדייהו דמאי דמוציאו בדיינים הרי אפי' לתנו אינו חייב מכ\"ש להוציאו בדיינים וליכא למימר דודאי למאי דהוה ס\"ד לומר דנכסי כהן דקתני בברייתא לענין להוציאו בדייני' קאמר ה\"נ דהוה ס\"ל ע\"כ דתרומת מעשר של דמאי נותנו לכהן בלא דמים אמנם למאי דמסיק דנכסי כהן דקתני לענין שקונ' בהם עבדים ה\"נ תרומה של דמאי מוכרה לכהן דהא ודאי בורכא היא דמי הכניסנו לשום מחלוקת בין המסקנא לס\"ד ותו דא\"כ הכי הו\"ל למיפרך ותסברא והרי קתני דמאי ובר מן דין קשיא אצלי טובא לדעת הטור שדבריו הם הפך משנה ערוכה בריש פ\"ב דערלה דתנן התם התרומה ותרומת מעשר של דמאי החלה כו' עולין בא' ומאה וצריך להרים ומבואר שם בירושלמי והביאו רבינו ז\"ל בה' תרומה ובה' מאכ\"א פי\"א ה\"ט דהתרומה צריך להרים והערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים מפני גזל השבט שהוא ממון של כהן ואם הוא דבר שאין הכהנים מקפידין עליו א\"צ להרים כנודע והשתא אם איתא דתרומת מעשר של דמאי מוכרה לכהן היכי קתני מתני' דעולה בא' ומאה וצריך להרים הא משום אסורו דאית ביה הרי נתבטל ומשום גזל השבט נמי ליכא שהרי מוכרה לכהן ובירושלמי פרכינן עלה התם רבי יונה בעי ולמה לא תנינן החלה והדמאי כו' א\"ל ר\"ח לבר לוליבא נוטל הוא דמיו מן השבט א\"ל כן אמר שמואל שהוא נוטל דמיו מן השבט רבי מונה בשם ר\"י אינו נוטל דמיו מן השבט למחר הוא מביא ודאי ואומר דמאי הוא כדי ליטול ממנו דמיו ופי' שם המפרש מהר\"א ליב ז\"ל שם דשמואל לתרץ קו' דר\"י אתא דמשום הכי לא תני חלת דמאי משום דנוטל דמיו מן השבט ואם כן אינו צריך להרים ולא מיתניא ליה בהדי אינך דצריך להרים יע\"ש והדבר תמוה איך נעלם מהטור ז\"ל משנה ערוכה וצ\"ע עוד כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל והתוס' פ\"א דיומא ד\"ט ד\"ה מעשר כתבו והא דלא אמרינן בתרומה ג\"כ דימכרנה לכהנים י\"ל כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא א' ממאה ועוד דמיה מועטים שהוא צריך למכרה בזול תיקנו רבנן שיתנה לכהנים והא דתנן דגר שנתגייר כו' ואם ס' חייב וקאמר עלה בירושלמי דמוכרה לכהן לפי דברי התוס' י\"ל דשאני התם דחלה הוא דבר מרובה אך לרש\"י ק' דה\"נ גבי חלה נימא דילמא כי משהא לה גביה אכיל ליה י\"ל דשאני הכא גבי דמאי דמיקל ואכיל לתרומת מעשר שבו משום דסבר רוב ע\"ה מעשרין ומשום הכי חיישינן דילמא אכיל ליה אבל התם גבי חלה ליכא למיחש כו' מ\"מ אני מסתפק באותה ששנינו בריש פ\"ג דדמאי הלוקח מן הנחתום כו' נוטל כדי תרומת מעשר כו' וחלה אם שיעור החלה יכול למוכרה לכהן כדברי התוס' דכתבו דטעמא שאינו מוכר הוא משום דהוי דבר מועט כו' יע\"ש ולא ידעתי מה מקום יש להסתפק שהרי מבואר בירושלמי שכתבנו דבמחלוקת היא שנויה דר\"ח ושמואל ס\"ל דחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט ור' מונה ס\"ל דאינו נוטל משום דחיישינן למחר מביא ודאי ואומר דמאי והנראה דאשתמיטיה מיניה דברי הירושלמי הללו ועיין שם בהרב שדה יהושע ומ\"מ י\"ל לר\"ח דס\"ל דחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט מ\"ש דבתרומה ומעשר של דמאי אינו נוטל ובשלמא לדעת התוס' דטעמא דתרומה שאינו מוכר משום דהוי דבר מועט איכא למימר דהיינו טעמא דר\"ח ושמואל דס\"ל דבחלה כיון שהוא דבר מרובה לא תקינו רבנן אכן לדעת רש\"י ז\"ל דס\"ל דהיינו טעמא דתרומה משום דחיישינן דילמא משהי ואכיל לה ה\"נ גבי חלת דמאי ניחוש והכא לא שייך תירוץ המש\"ל שתי' לההיא דגר שנתגייר וראיתי להרב שדה יאושע ז\"ל דברים תמוהים שכתב וז\"ל ור\"ח נוטל הוא דמיו מן השבט כו' ואע\"ג דבתרומת מעשר של דמאי נותנה לכהן ואינו נוטל דמיו מן השבט שאני התם דידעינן ודאי שלא תרם אבל חלה מוצי' כו' יע\"ש והוא תימא שהרי קי\"ל דרוב ע\"ה מעשרין הם ולדעת רש\"י י\"ל דס\"ל לר\"ח ושמואל דדוקא גבי תרומת מעשר כיון דדבר מועט הוא משום הכי חששו דילמא משהי ליה ואפקרינהו רבנן לממוניה ויהבו לכהן אמנם בחלה כיון שדבר מרובה הוא משום חששא דילמא משהי לא אפקרינהו רבנן לנכסיה דלאיבוד מועט לא חששו וחדית ליה ר' מונה דאפי' בחלה נמי אינו נוטל דמיו משום דלמחר מביא ודאי ואומר דמאי הוא ומן האמור בענין מבואר דמה שהוצרכו רש\"י והתוס' לתת טעם לתרומת מעשר של דמאי מטעמא דהוי דבר מועט וא\"נ משום דילמא משהי לה לא הוצרכו לזה אלא אליבא דר\"ח ושמואל דס\"ל דבחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט דלר' מונה דס\"ל דאינו נוטל דמים משום דלמחר מביא ודאי ואומר דמאי מה\"ט נמי איכא למימר נמי גבי תרומה דאינו נוטל דמים ומ\"מ אני תמיה דהי\"ל להתוס' ז\"ל להזכיר הירושלמי הלזו ודוק ועיין במ\"ש רש\"י ז\"ל בפ\"ק דבכורות די\"א ע\"ב ד\"ה דמאי וז\"ל וישראל מוכר לכהן את התרומה והדמים שלו והאי דמאי כו' יע\"ש ודוק ודע דמהירושלמי הלזו שהביא הרב מש\"ל גבי גר שנתגייר דקתני מתני' אם ספק חייב ואמרו בירושלמי דמוכר�� לכהן ק' אצלי למ\"ש התוס' פרק הספינה דפ\"א ע\"ב ד\"ה אלא מעשר ראשון דלוי הוא שכתבו וז\"ל ואע\"ג דדמאי אינו מחוייב ליתנו מספק משום דמצי אמר אייתי ראיה ושקול אומר רשב\"א כו' ועוד דמאי דלא הוי אלא ספק דרבנן אין צריך לקיים מצוה דנתינה א\"ד יע\"ש אשר מבואר מדבריהם דדוקא גבי דמאי דהוי ספק דרבנן דרוב עמי הארץ מעשרין הם אינו מחוייב ליתנו אבל בס' שקול אע\"ג דקי\"ל דהמוציא מע\"ה מחוייב לקיים מצות נתינה מספק והדבר קשה דאם כן גבי גר שנתגייר כיון דספק דאורייתא הוא היכי קאמר בירושלמי דמוכר לכהן הא לא מקיים מצות נתינה ומספק חייב לקיים כמ\"ש ז\"ל וכן קשה ממתניתין דר\"פ נושאים על האנוסה דקתני הגדילו התערובות כו' ומוכרין את התרומה והדמים שלהם דכיון דספק שקול הוא הא מיהא חייב לקיים מצות נתינה מס' ואולי יש לחלק דהתם שאני דגברא גופי' לאו בר חיובא הוא דשמא הוא כהן ואינו מצווה על מצות נתינה כלל משא\"כ בההוא דבכורים דגברא בר חיובא הוא ומצווה הוא על הנתינה אלא דמספ\"ל לפירות הללו אם יש בהם מצות נתינה או לא והלכך חייב לקיים מצות נתינה מס' וכן ההוא דגר שנתגייר יש ליישב דהתם שאני דמספ\"ל בשעת הגלגול אם היה גוי ולא הוי בר חיובא כלל כנ\"ל נכון ועדיין צ\"ע ועוד י\"ל דעיסה שאני דבחזקת פטורה קיימא כדאיתא בפרק הזרוע דקל\"ד ע\"א משא\"כ הכא גבי בכורים דאין כאן חזקה לא לפטור ולא לחיוב אך ק' לי מהא דגרסינן בבכורות מת אחד מהם יחלוקו דברי ר\"ט ר\"ע אומר המע\"ה כו' הרי דאע\"ג דליכא למימר בהו בחזקת פטור קאי כגון בא' שהיה ודאי בכור אצלו ואם מת אחד מהם אומר לכהן הבא ראיה וטול ואינו מחוייב לקיים מצות נתינה מס' אע\"ג דספק דאורייתא הוא ובחולין דע\"ט אמרינן דתייש הבא על הצבייה אומר לכהן הבא ראיה דחוששין לזרע האב וטול ואע\"ג דספק דאוריי' הוא אינו מחוייב לקיים מצות נתינה מס' ועיין במהרימ\"ט ח\"א סי' ל\"ט שהקשה על סוגיא דפרק הזרוע דאמרי' קמה הואיל ובחזקת חיובא קיימא לא אמרי' המע\"ה מההיא סוגיא דתיקן ריב\"ם דמעשר ראשון ומ\"ש מפרישן והן שלו אע\"ג דפירות הללו בחזקת חיוב הפרשת מעשרות קיימי ואפ\"ה אמרינן המע\"ה והנראה דאישתמיט מיניה דברי התוס' הללו שכתבו דשאני דמאי דספק דרבנן הוא ודוק ובהיותי בענין זה ראיתי להרב החידושין בפ\"א דקידושין כ\"ז גבי מעשר דר\"ג והזקנים שהיו באים בספינה דברים תמוהים שכתב שם ליישב קו' התוס' והמפרשי' דאמאי לא הפריש ר\"ג תרומה גדולה וז\"ל ואיכא דאמרי דמאי היה ולכך לא חשש ר\"ג להפריש שלא מן המוקף ולא חשש נמי אם יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו דדמאי קיל דרוב ע\"ה מעשרין הם והיינו דלא הפריש ר\"ג תרומה גדולה לפי שע\"ה מפרישין ת\"ג עכ\"ד ואשתומם על המראה איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דהא קי\"ל הלכה רווחת דאין מפרישין מן הדמאי אלא תרומת מעשר בלבד אבל מ\"א ומ\"ע מפרישן והן שלו וא\"כ תימא על עצמך אי מעשה דר\"ג דמאי היה למה זה הוצרך ליתן מ\"ע לר\"י ומ\"ע לר\"ע וליכא למימר דר\"ג לפנים משורת הדין הוא דעבד ומדת חסידות שנו כאן דהא ליתא שהרי בפ\"ק דמציעא דף י\"א אמרי' אמר רבא שפיר עבד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין הכי נמי טובת הנאה אינו ממון לקנות אג\"ק ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיבה בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא מטלטלי אג\"ק נתינה אלימתא הוא והשתא אם איתא דר\"ג מידת חסידות הוא דעבד ומן הדין לא היה חייב ליתנם לר\"י ולר\"ע אם כן היכא קאמר טובת הנאה אינה ממון ��קנות בחליפין הרי ממון גמור הוא דאי בעי לא יהיב להו מידי וכן נמי קשה ממאי דמסיק מ\"כ נתינה כתיבה חליפין דרך מו\"מ הוא הא כיון דדמאי הוא רשאי למוכרם וממונו הוא וכ\"ש להקנותם בחליפין והדק\"ל וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין ואולי נאמר דר\"ג ע\"כ היה צריך להשכיר המקום לר\"י משום תרומת מעשר שבו דלתרומת מעשר כיון דע\"כ צריך ליתנו לכהן ואינו יכול למוכרו כדעת רבינו ורש\"י ז\"ל וכמו שהוכחנו לעיל בראיות ברורות שלא כדעת הטור א\"כ אינו יכול להקנות ר\"י לרב\"ע תרומת מעשר בחליפין כיון דאין לו לר\"י בו אלא טובת הנאה וכיון שהוצרך להשכיר המקום לר\"י ולהקנותו בקנין אגב עשה ג\"כ כמו כן במ\"ע לר\"ע ורבא הכי פריך דאם איתא דטובת הנאה ממון היה לו להקנותו בחליפין ולא היה צריך ר\"ג לקנין אגב כלל אבל מכיון דטובת הנאה אינה ממון והוצרך להקנות בקנין אגב לר\"י משום תרומת מעשר שבו אקני ליה לר\"מ נמי בקנין אגב כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שעז) </b> הא משום איסורו דאית בי' הרי נתבטל. ומשום גזל השבט נמי ליכא. שהרי מוכרה לכהן כו'. בתשובה כתבתי לתמוה על הרב בעל תפארת ישראל על משניות. שכתב דצריך להרים. משום דאכתי הוי גזל השבט מה שצריך למכור התרומה לכהן בזול. אי לא נתבטל. ע\"ש. והקשיתי עליו מהירושלמי. שכתב דתרומת הכליסים או שעורים אדומים שנתערבו. אין צריך להרים. וא\"כ מכש\"כ שאין צריך להרים בשביל האי פורתא דמוזיל לגבי כהן. וכעת אני רואה שהגאון המחבר ז\"ל רמז על זה בקיצור. שכתב דאם הוא דבר שאין הכהנים מקפידים עליו. אין צריך להרים. ושם הארכתי:<br><b> ומ\"ש </b> התוס' בפ\"ק דיומא גבי תרומה של דמאי. דהוא דבר מועט. ומש\"ה לא אמרינן בה דימכרנה לכהן. עיקר סברתם הוא מטעמא דאינה אלא אחד ממאה. ולסניף בעלמא כתבו דצריך למוכרה בזול ומ\"מ מהאי דהירושלמי הנ\"ל. דאין צריך להרים דבר שאין הכהנים מקפידין עליו. אין כל כך תיובתא על הטור. משום די\"ל כמ\"ש הרב תירוץ הנ\"ל. דצריך להרים בתרומת מעשר של דמאי. משום גזל השבט. דצריך למכור בזול וכנ\"ל. וה\"ט. דניהו דבתרומת הכליסים וכדומה אין הכהנים מקפידים. מ\"מ כאן צריך להרים. משום דאל\"כ הרי יערבו בידים תרומת מעשר של דמאי באחד ומאה. כדי שיתבטל. ולא יצטרכו להרים ולמכור בזול. ונמצא שיפסידו הכהנים מליקח בזול כל תרומת מעשר של דמאי שבעולם. דאי לא ערבוהו. הוה לקחוהו בזול. וכיון דרוב ע\"ה מעשרין הן. חיישינן שיערבו במזיד. וכעין שכתב רש\"י בסוטה דף מ\"ח ע\"א בד\"ה מפריש כו' וז\"ל. דלמא כי משהי לי' גבי' אכיל לי' וע\"ש (והיינו דמשום דרוב ע\"ה מעשרין הן יסמוך על הרוב). ולפיכך יש קפידא בזה לכהנים. משא\"כ תרומת הכליסים וכדומה. דגרועה. ליכא חשש דיערבו בידים בשביל תרומה גרועה כזו. ובפרט בתרומת כליסים ודאית. דממנ\"פ לא שייך חשש עירוב בידים. כיון דאסורה מה\"ת. וגם בדמאי בתרומת מעשר גרועה. אע\"ג דאינה אסורה אלא מדרבנן. מ\"מ ליכא חשש עירוב בידים משום דאינו מקפיד למכור תרומה גרועה בזול. ולא יערבה בידים. וא\"כ לפ\"ז אין תיובתא על הטור נמי ממתניתין דפ\"ב דערלה. משום די\"ל דאיכא קפידא לכהנים. אי נימא דתרומת מעשר של דמאי א\"צ להרים. דכיון דרוב בעלי השדות ע\"ה נינהו. והלוקחים מע\"ה אם יערבו תרומת מעשר. הרי יפסידו הכהנים. דהא לא יהי' בידם ליקחו בזול. מש\"ה צריך להרים. כדי שיצטרכו למכור בזול את התרומת מעשר שנתערב. ומכש\"כ שלא יערבו בידם. כן יש ליישב דעת הטור בדוחק. וגם הך דחולין פ' הזרוע יש לדחוק. דיוצאה בדיינים כשנו��ן לו הכהן כשער הזול. ואין מניחין לו להפסיד תרומה בידים. או להניחה עד שתירקב. או מטעמא דשמא יבוא לאכלו. אלא דלרש\"י ז\"ל מה\"ט צריך ליתנה לכהן בחנם. ולהטור כשער הזול. ואפשר דלדעת הטור. באמת צריך להפריש מיד כשלוקח מע\"ה. ולמכור התרומת מעשר שבו לכהן. ואסור לשהות במכירה. ואם שהה במכירה קנסינן לי' שיתנה לכהן בחנם. ומתניתין דפ\"ב דערלה. וסוגיא דפ' הזרוע מיירי בשכבר שהה. ובאופן זה יש לדחוק ולקרב דעת הטור לדעת רש\"י ז\"ל. דהא לטעמי' דרש\"י ז\"ל נמי אינו מרווח כל כך האי דפ' הזרוע. שהרי משום גזירה דדילמא אכיל מינה כשמשהה לה לא שייך לומר להוציאה בדיינים דליהוי נכסי כהן. דהא אי בעי מערבה בתרומה ודאי וכדומה באופן שיסתלק החשש דשמא יבוא לאכלה. וא\"כ הרי לא שייך כ\"כ לומר בתרומת מעשר של דמאי שיוצאה בדיינים לכהן בעכ\"ר של הבעלים. ויש לומר עוד בפשיטות. דממתניתין דערלה הנ\"ל אין תיובתא על הטור ז\"ל משום דהך מתניתין ר\"מ היא. דמחמיר בדבריהם כמו בשל תורה. דתנינן הרואה כתם הרי היא מקולקלת. וכדאיתא בירושלמי. הביאו הר\"ש ומו\"ז ז\"ל בתיו\"ט. אבל לדידן אין חומר בת\"מ של דמאי כודאי. אלא לענין איסורא. אבל לא לענין ממונא ומש\"ה מוכרה לכהן:<br><b> גם </b> י\"ל שדברי הטור ז\"ל אינם היפך דברי המשנה הנ\"ל בפ\"ב דערלה. דלמ\"ש התוס' בבכורות דף כ\"ב ע\"ב בד\"ה תעלה כו'. דתרומה טמאה שנתערבה במאה חולין. אע\"פ שנתבטלה מ\"מ קדושת תרומה יש בה. וצריך להעלותה. וכ\"כ הר\"ש פ\"ה דתרומה וכ\"כ הרא\"ש. דלא כפ\"ה בבכורות שם. א\"כ לפ\"ז אין תימא כלל על הטור. דכמו בתרומה טמאה שנפלה במאה דלית בה משום גזל השבט. ואפ\"ה צריך להעלותה. משום דבקדושתה קיימא. (וצריך ליתנה לכהן שיאכלנה קליות וכמ\"ש הרא\"ש שם) ה\"נ בתרומת מעשר של דמאי צריך להרים משום דמ\"מ בקדושה שלה מדרבנן קיימא ואע\"פ שאין בה משום גזל השבט אפ\"ה צריך להרים ולמכרה לכהן ולא דמי לערלה כלל ועיין מ\"ש התוס' בבכורות בדף הנ\"ל בסד\"ה תירום ותירקב כו' ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוצא </b>\n<b> פירות בדרך כו'.</b> משנה פ\"ב דמכשירין ותנן עוד התם אוצר שישראל ועכו\"ם מטילין לתוכו אם רוב כו' ודאי וחכ\"א אפי' כלם עע\"ז וישראל אחד מטיל לתוכו אם רוב כו' ורבינו ז\"ל השמיט חלוקה הלזו וראיתי להתי\"ט שהקשה וז\"ל ולא ידענא טעמא מאי דאפי' ודאי תרומה עולה בא' וק' ותרומת מעשר אינו אלא א' מק' נמצא בשיש עוד מעע\"א בלבד נתבטלה ולהרים נמי א\"צ דטעמא דמרים פי' הרע\"ב שהוא משום גזל השבט א\"ד ורואה אני דבריו מן המתמיהין דמה שהקשה דאפילו ודאי תרומה עולה בא' וק' לא ידענא מאי ק\"ל דאף על גב דתרומת מעשר עולה בא' וק' מכל מקום טבל הטבול לתרומת מעשר אפי' באלף לא בטיל משום דהו\"ל דשיל\"מ וצריך להפריש עליו ממקום אחר כנודע גם מ\"ש דאפי' להרים א\"צ כיון דמטעם ספק הוא לא ידעתי איך השתמיט משנה ערוכה רפי\"ב דערלה דקתני התם בהדיא דתרומת מעשר של דמאי צריך להרים ובחלת דמאי דוקא הוא דאיפליגו בירושלמי שם ועיין מה שהארכתי בזה בפנים פ\"ט מה' אלו ע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,107 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tithes",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Tithes",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> מוציאין המעשר מיד הכהנים שנא' כו'.</b> זה מבואר בספרי ס' קרח הביאו מוהר\"י קורקוס ז\"ל ע\"ש וכן מבואר מהירושלמי פ\"ה דמעשר ב' דגרסינן התם ואע\"ג דאת אומר אין נותנים מעשר לכהן מודה שאין מוציאין מידם מ\"ט תקחו מאת בני ישראל כו' יעוין שם. ואולם מדברי רש\"י ז\"ל פ' הא\"מ דנ\"ח ע\"ב ד\"ה לא דכ\"ע שכתב וז\"ל יזכה אבי אמו בתרומות ומעשרות שבו שאף מעשר ראשון לכהנים מדקנסינהו עזרא ללוים עכ\"ל מבואר דס\"ל דכהן המפריש מעשר מטבלו חייב ליתנו ללוי מד\"ת קודם דקנסינהו עזרא והנראה דלעיל שם דמוקמינן למתני' דהמקדש בתרומות ובמעשרות כו' בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו לא הוצרך רש\"י לפרש כן משום דאיכא למימר דתלמודא חדא מינייהו נקט לחלוקת מקדש בתרומות ובמעשרות דקתני מתני' מיירי נמי בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו לוי וכן כתב הריטב\"א שם ומבואר מדברי הריטב\"א ג\"כ דקאי בשיטת רש\"י ז\"ל דכהן המפריש מעשר מטבלו חייב ליתנו ללוי מד\"ת ושלא כדעת רבינו והדבר תמיה דמאחר דבספרי ובירושלמי מבואר כדברי רבינו ז\"ל מנ\"ל לדחות הספרי והירושלמי מהלכה מאחר שבתלמודא דידן לא אשכחן דפליג ומההיא דגרסינן פ' הזרוע דקל\"א ע\"ב ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע כו' אין מוציאים לא מכהן לכהן כו' הא מלוי לכהן מוציאין אלמא איקרי עם כגון הזרוע ולא זרוע ומאי ניהו מעשר ראשון כו' היה נראה להוכיח ג\"כ כדעת רבינו ז\"ל דאין מוציאין המעשר מיד הכהן דאי כדעת רש\"י קשה דאי ברייתא במעשר ראשון מיירי אמאי אין מוציאין מכהן והא ודאי יש לומר דהיא גופא הוא דפריך התם בתר הכי מעשר ראשון דלוי הוא כלומר ואמאי אין מוציאין מכהן ומשני דברייתא ר\"א היא הן אמת שרש\"י ז\"ל פירש שם וז\"ל ופריך מעשר ראשון דלוי הוא ואמאי אין מוציאין אותו מידו לתתו לכהן יע\"ש כנראה דס\"ל דפרכא דתלמודא היינו אדייוקא דברייתא דדייקינן מינה הא מלוי לכהן מוציאין ולפי דעתו ז\"ל עדיפא מינה הי\"ל לפרש דאמאי אין מוציאין מכהן והנראה אצלי שרש\"י והריטב\"א ז\"ל ס\"ל דתלמודא דידן פליג אירושלמי ואספרי מההיא דגרסינן פ' הספינה דפ\"א ע\"ב דפרכינן התם אמתני' דקתני הקונה אילן אחד בתוך שדה של חברו מביא ואינו קורא ודילמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומות ומעשרות דמפרק להו בשלמא תרומה גדולה לכהן מעשר עני יהיב ליה לכהן עני אלא מעשר ראשון דלוי הוא למאן יהיב ליה דיהיב ליה לכהן וכראב\"ע דאמר כו' והשתא קשה לדעת רבינו דס\"ל דכהן המפריש ממעשרותיו אינו חייב ליתנו ללוי אדמוקי למתני' כראב\"ע אמאי לא מוקי לה ככ\"ע וכדיהיב ליה להני בכורים לכהנים כשהן בטבלייהו דכי מפרשי כהנים בתר הכי לא מחייבי ליתנו ללוי אלא מוכח דתלמוד' דידן ס\"ל דאף כהן המפריש חייב ליתן מעשר ללוים מש\"ה דחו לההיא דספרי והירושלמי ז\"ל ומ\"מ אכתי יש לדחות ולחלק דלא פליגא תלמודא דידן והספרי והירושלמי דע\"כ ל\"ק בספרי דאין מוציאין מיד הכהנים אלא דוקא בכהן המפריש מעשר מגורן שלו וא\"נ בלקחן מישראל קודם שבאו לעונת המעשרות אמנם כל שבאו לעונת המעשרות בעודם ביד ישראל הרי חל חיובא עלייהו ליתנן ללוי בעודם ביד ישראל ותו לא פקע מיניה חיובא וחייב הכהן ליתנן ללוי ומש\"ה הוצרך תלמודא לאוקמי למתני' דוקא כרבא אלא דמסתמיות דברי רבינו ז\"ל נראה דבכל גוונא אינו חייב להפריש כנ\"ל ודוק:",
+                "<b>וכל מתנות כהונה אין מוציאין אותן מכהן לכהן</b> כתב מרן כ\"מ וז\"ל אך קשה דתניא בתר הכי זה הכלל כל דבר שבקדושה כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה מוציאין אותן מידו לידו כו' וי\"ל שראה רבינו לדחות ברייתא מקמי מתני' דסוף פ\"ק דפאה כו' הנה דברי מרן ז\"ל תמוהים דכנראה שהבין דמוציאין דקתני בברייתא מוציאין מכהן לכהן קאמר וזה ודאי ליתא שהרי בפי' כתב רש\"י ז\"ל שם בד\"ה כל דבר וז\"ל כגון תרומה וכיוצא בהן מוציאין מיד לוי לכהן הרי דס\"ל דמוציאין דברייתא לאו מכהן לכהן קאמר אלא מלוי לכהן אבל מכהן לכהן אין מוציאין ואם כן מאי ק' ליה על רבינו ז\"ל וכן מבואר גם כן ממ\"ש רש\"י ז\"ל פ' האיש מקדש דף הנזכר ע\"א ד\"ה כמי שהורמו וז\"ל וזכה הכהן בחייו בתרומה שבו שלא הוטל עליו אלא להפרישו ולקיימה לעצמו כו' ע\"ש:<br><b> ומצאתי </b> בשיטה כ\"י למוהר\"י בי רב ז\"ל שם כתב וז\"ל כגון שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו הק' הרשב\"א דמונפשלייר ז\"ל האי טבל ה\"ד אם היא של אבי אמו כהן נמי היה חייב ליתנו לכהן אחר כדאמרינן במס' קידושין כל דבר שבקדושה מוציאין אותו מידו דתקנתא דרבנן היא דילמא פשע ואכיל לה בטבלה הואיל ותרומ' שלו לא מפריש לה ואם כן אפי' נפלו לו מבית אבי אמו כהן חייב ליתנו לכהן אחר ואין לו אלא טובת הנאה וי\"ל כיון דתקנתא דרבנן היא דילמא אכיל ליה בטבלה דכהן אבי אמו הוא דגזרו אבל האי דישראל הוא ליכא למגזר דלמא אתי למיכל' בטבל' דישראל השתא לא אכיל תרומה אבל כהן דאכיל גזרו ומזה הפי' נשמר רש\"י שכתב וזכה הכהן בחייו בתרומה שלו וא\"ת האי דמוציאין אותו מידו נתרץ לדעת רש\"י ולומר דכי אמרינן התם אין מוציאין מידו מלוי לכהן קאמר א\"ד ז\"ל יע\"ש הנה מבואר שדעת הרשב\"א כדעת מרן הכ\"מ ז\"ל וכן מבואר גם כן מדברי הרב החידושין ז\"ל שם שנדפסו מחדש לאחד מן הראשונים שהיה בזמן הרשב\"א ז\"ל שכתב וז\"ל והא דאמרינן כל דבר שבקדושה מוציאין אותו מידו התם טעמא מאי דמימר אמר כיון שהתרומה מותרת לי למה לי להפרישה אבל ישראל כיון דאסירה ליה תרומה אין מוציאין מידו עכ\"ד הרי מבואר דשני המאורות הללו מפרשים לברייתא דמוציאין מידו מכהן לכהן כדעת מרן ז\"ל ולא כמ\"ש רש\"י מלוי לכהן ויש לתמוה על מוהר\"י בי רב ז\"ל איך לא סייע עצמו מדברי רש\"י ז\"ל דפרק הזרוע שכתב כן בהדיא ולדעתי נראה שיש להכריח כדברי רש\"י ז\"ל מסוגיא דפרק הזרוע דפריך התם לרב דמספ\"ל אי לויים אקרו עם או לא מברייתא דקתני זה הכלל כל דבר שבקדושה כגון תרומה כו' ופרש\"י ז\"ל אלמא פשיטא ליה דלא אקרו עם ואין מוציאין מלוי לכהן והיכי מספ\"ל לרב והשתא אם איתא דמוציאין מידו דקתני רישא דברייתא מכהן לכהן קאמר אם כן נימא דכי קתני סיפא אין מוציאין מכהן לכהן קאמר וכאידך ברייתא דקתני ושאר מתנות כהונה אין מוציאין מכהן לכהן כו' ולעולם דמלוי לכהן מוציאין משום דאיקרו עם אלא משמע ודאי דמוציאין דקתני ברישא דוקא מלוי לכהן קאמר אבל מכהן לכהן אין מוציאין דהשתא ע\"כ כי קתני סיפא אין מוציאין אפי' מלוי לכהן קאמר ומשום הכי פריך שפיר אמנם אין להקשות עוד לדעת הרשב\"א והרב בעל החידושין דאמרינן התם הזרוע ולא זרוע ומאי נינהו מעשר משמע דמעשר אין מוציאין מכהן לכהן ואמאי לא חששו חכמים במעשר דילמא אכיל לה בטבליה כי היכי דחששו בתרומה דהא ודאי בורכא היא דמעשר ודאי ע\"כ מפריש לה כהן משום תרומת מעשר שבו דמחייב ליתנו לכהן אחר והילכך לא חיישינן וזה פשוט ולקושיא קמייתא יש ליישב לדעתם ז\"ל דס\"ל לתלמודא דע\"כ ברייתא דקתני כל דבר שבקדושה כו' מוציאין וכל דבר שאינו בקדושה כו' אין מוציאין רישא וסיפא אכולהו קתני דמוציאין ואין מוציאין בין מכהן לכהן בין מלוי לכהן משום דאי מוציאין ואין מוציאין דוקא מכהן לכהן מיירי קשיא דסיפא למה לי הא כיון דתני רישא כל דבר שבקדושה כו' מוציאין מכהן לכהן משמע ממילא דכל דבר שאינו בקדושה אין מוציאין מכהן לכהן ותו דתרתי ל\"ל הא תני לה אידך בהדיא ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע כו' אין מוציאין מכהן לכהן אלא משמע ודאי דאין מוציאין דקתני סיפא אפי' מלוי קאמר דהשתא הוצרך סיפא למתניא בהדיא דאי מדיוקא דרישא דקתני כל דבר שבקדושה מוציאין הו\"א דהכי דייקינן מיניה כל דבר שבקדושה מוציאין מכהן לכהן ומלוי לכהן הא כל דבר שאינו בקדושה אין מוציאין מכהן לכהן אבל מלוי לכהן מוציאין להכי תני סיפא בהדיא לאשמועינן דאין מוציאין כלל כנ\"ל נכון ליישב לדעתם ז\"ל ואדרבא ברייתא דקתני ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע אין מוציאין מכהן לכהן מסתייע שפיר לדעתם ז\"ל דאי כדעת רש\"י דתרומה אין מוציאין מכהן לכהן אמאי תני לה לחלוקה מכהן לכהן גבי הזרוע הא כיון דתרומה דהוי דבר שבקדושה אין מוציאין כ\"ש גבי זרוע אלא משמע דבתרומה מוציאין ולהכי תני לה גבי זרוע דוקא אחרי כותבי כל זה נדפס ובא ס' בגדי כהונה למוהר\"א הכהן פרחייא ז\"ל וראיתי לו שם בדף פ\"ג ע\"א שעמד על דברי מרן ז\"ל והוקשה לו מה שהקשינו ודחה דבריו ז\"ל ומתוך מ\"ש הרואה יראה שדברי מרן יש להם על מה שיסמכו סמיכה דרבנן קדשי הנהו תרי ארייותא ויש ליישב דבריהם כאשר כתבנו כנ\"ל ואולם אכתי י\"ל על הרשב\"א ז\"ל והרב החידושין ז\"ל מה יענו למתניתין דספ\"ק דפאה דקתני כהנים ולוים שלקחו את הגורן המעשרות שלהם דמוכח בהדיא דאין הכהן חייב ליתן תרומותיו לכהן אחר כמו שהכריח מרן ז\"ל ואי ס\"ל דמתניתין פליגא אברייתא דפרק הזרוע וכמ\"ש מרן ז\"ל לדעת רבינו אם כן מאי קשיא ליה בההיא דפרק האיש מקדש דמוקי למתניתין דהמקדש בתרומות כו' בישראל שנפלו לו מבית אבי אמו מההיא ברייתא דפרק הזרוע הא איכא למימר דמתניתין דקדושין פליגא אברייתא ואמתניתין דסוף פ\"ק דפאה אלא משמע ודאי דס\"ל דברייתא דפרק הזרוע הלכתא פסיקתא היא ואפשר לומר שהן ז\"ל מפרשים למתניתין דפאה כפי' הראב\"ד ז\"ל שכתב בפ\"ו מהלכות אלו הלכה ט\"ו דמתניתין לאו משום קנסא אלא משום שאומר לו מנתא דכהן לא זבני לך יע\"ש והמעשרות שלהם דקתני במתניתין לאו לענין שיהיו שלהן לגמרי קאמר שהרי מחוייב הוא ליתנו לכהן אחר מתקנתא דרבנן אלא לענין טובת הנאה שלהם דלא מצי בעל הגורן לאפוקניה מנייהו בע\"כ כנ\"ל:<br><b> אך </b> קשה לי טובא לפי' הראב\"ד ז\"ל דכיון דקי\"ל טובת הנאה אינה ממון ומתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין איך יכול להוציאו ממנו בע\"כ ובהדיא כתבו רבינו ז\"ל פי\"ב מהלכות תרומות הלכה ט\"ו דאם לקח הכהן שלא מדעת הבעלים זכה בהן מפני שטובת הנאה אינה ממון וצ\"ע כעת ושוב ראיתי להרב מחנה אפרים הלכות טובת הנאה סימן א' שתמה עליו כן יע\"ש ועוד נראה ליישב לדעתם ז\"ל דס\"ל בפי' דמתניתין כפי' רבינו ז\"ל דהיינו משום קנסא וכדאיתא בירושלמי בהדיא וס\"ל דמתניתין דקתני כהנים ולוים שלקחו את הגורן המעשרות שלהם מיתפרשה במעשרות דוקא ודייקא נמי מתני' דלא קתני התרומות ומעשרות שלהם משום דבתרומות ודאי חייבים ליתנן לכהן אחר מתקנתא דרבנן ואפילו בגורן שלהן אלא דוקא מעשרות ��וא דקתני דהם שלהם משום דגבי מעשרות ליכא למיחש דילמא אכיל להו בטבלייהו דמכיון דתקון רבנן דמחייב ליתן התרומה לכהן אחר ע\"כ מפריש המעשר כדי להפריש תרומת מעשר שבו וזה נראה לי נכון: אך קשה לי לפי שיטתם ז\"ל מהא דתנן בפרק נושאין על האנוסה הגדילו התערובות ושחררו זה את זה כו' אינן חולקין על הגורן ומוכרין את התרומה והדמים שלהם ופירש\"י ז\"ל ומוכרין את התרומה תרומת תבואתן כשמפרישין אותה אין צריכים לתתה לכהן אחר דכל חד אמר לכהן אייתי ראיה דלאו כהן אנא ושקול כו' יע\"ש: והשתא לפי דעתם ז\"ל קשה טובא שהרי ממה נפשך חייבים לתתם לכהן דאי כהנים נינהו הרי הם חייבים ואי ישראל נינהו הרי חייבים ואין להם בהם אלא טו\"ה גרידא ושמא נאמר דכי תקון רבנן דחייבים לתנם לכהן אחר היינו דוקא בכהן ודאי ומטעמא דמימר אמרי כיון שהתרומה מותרת לי ל\"ל לאפרשה אבל בספק כהן כיון דע\"כ מפריש משום דאסור לאכול בתרומה מספק לא תקון רבנן כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד </b>\n<b> מששה דברים כו' והחצר והשבת.</b> בפרק המביא דל\"ה בעא מיניה רבא מר\"ן שבת מהו שתקבע למעשר מי אמרינן כיון דכתיב וקראת לשבת עונג קבעה אפילו בדבר שלא נ\"מ או דילמא כו' ומסקינן כי אתא רבין אמר ר\"י אחד שבת ואחד חצר כו' אין קובעין אלא בדבר שנ\"מ כו' וראיתי בשיטת כ\"י להמאירי ז\"ל שכתב וז\"ל ולענין חצר דאמרינן עלה דלא קבעה בתאנים שהכניסן לקצות מבעי' לן לאחר שיבשו מיהא ונ\"מ מי קבעה להו חצר ממילא או דילמא כיון דבשעה שהכניס ליבש לא קבעתן תו לא מקבעי ואיכא מ\"ד דתו לא קבעי וכדאמרינן דמערים אדם ומכניסם במוץ שלה ואע\"ג דהדר וממרח לה בתוך ביתו תו לא מחייבי וכדאמרינן עלה בפסחים חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אע\"פ שהן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין ואתינן עלה מטעמא דהכניסן במוץ שלהן ומדקאמר מלאה פירות אלמא בנמרחין קא מיירי וש\"מ דאע\"ג דנתמרחו תו לא אתי לידי חיוב אלא דמ\"מ איכא למימר דלא דמי דהתם בשעה שהכניסן אין בהן חיוב דבמוץ שלהן נכנסה אבל הכא אי לאו דאינו מחשב הרי נ\"מ וכי הכניסם אין בה מחוסר מעשה לגמר שלהן והילכך כי נגמרה מחשבתו מיהא מחייב והדברים נראין כן אלא שאין בידינו להכריע עכ\"ל ומדברי התוספות שם בד\"ה אחד שבת כו' שהקשה וז\"ל וא\"ת ומאי נ\"מ כיון שאינו קובע אלא בדבר שנ\"מ כו' נראה דס\"ל דכי נ\"מ אחר כך חצר קובע ממילא דאל\"כ אמאי לא תי' דנ\"מ היכא דהכניסן לחצר קודם שנ\"מ דלאחר שיבשו ונ\"מ שבת קובעת דאי לאו משום שבת כיון שבשעה שהכניסן לחצר לא נ\"מ לא מיקבעי אלא משמע דס\"ל דכל שנ\"מ אח\"כ חצר קבעה להו אלא דמ\"מ קשה דאמאי לא תי' דנ\"מ היכא שהכניסן במוץ שלה דלא קבעה להו חצר אח\"כ לכ\"ע וצריך לומר דעדיפא מינה קא משני ועיין בתוספות פרק השוכר את הפועלים דפ\"ח ע\"ב ד\"ה שכתבו שם דדוקא בחיטין ושעורין שדרכן למרחן בשדה ולהכניסן לבית ממורחין אין מחוייבין במעשר אלא אם כן ראו פני הבית ממורחין אבל קישואין ודילועין רגילות להכניסן לבית עם הפקוס והילכך כל שפסקן בבית נתחייבו במעשר והוכיחו כן מתוס' דהתם יע\"ש וצריך לומר לדעת איכא מ\"ד שכתב המאירי ז\"ל דתאנים לקצות נמי דרכן לייבשן בשדה ולהכניסן לבית יבשים והילכך הו\"ל כחיטין ושעורין אלא דאפילו הכי דחי המאירי ז\"ל דכיון דבמחשבתו הדבר תלוי ולא מיחסר מעשה הוקבעו למעשר ודוק ובפשטא דשמעתא איכא למידק דמאי קא מבעיא ליה לרבא אי שבת קובעת בדבר שנ\"מ הא פלוגתא דר\"�� ור\"י היא דקתני היה אוכל באשכול וחשכה עליו ליל שבת ר\"א אומר יגמור ר\"י אומר לא יגמור ואי שמיע ליה לרבא ברייתא דקתני ר\"ן או לא כשאמר ר\"א יגמור בשבת יגמור אלא ממתין למ\"ש ויגמור א\"כ לכ\"ע שבת קובעת בדבר שנ\"מ ומאי קא מבעיא ליה: וראיתי בשיטה מקובצת למוהר\"ב שכתב משם יש מפרשים דע\"כ לא מבעיא ליה לרבא אלא דוקא בשיחדם לשבת אי אסורין למ\"ש אבל בשבת עצמו פשיטא ליה דאסור ואפי' לא יחדם לשבת יע\"ש ואם כן לפי זה יש ליישב קושיין דאיכא למימר דקא מבעיא ליה אליבא דר\"א דס\"ל יגמור למ\"ש אם היינו דוקא בשלא יחדם לשבת אבל כל שיחדם לשבת אפילו ר\"א מודה דאף למ\"ש אסורין אלא דקשה טובא לפי י\"מ הללו דאם כן מאי האי דקאמר מר זוטרא אף אנן נמי תנינן ועוד אמר ר\"א עומד אדם על המוקצה כו' ומאי ראיה מייתי ממתניתין לבעייא דרבא הא התם בשבת גופיה מיירי מתני' ובשבת עצמו פשיטא ליה דאסור ולכן נראה דרבא ודאי שמיע ליה ברייתא דר' נתן דקאמר לא כשאמר ר\"י יגמור ואפ\"ה קא מבעייא ליה לרבא לדידן דקיימא לן כסתם מתניתין דקתני המעביר תאנים לקצות כו' דס\"ל דחצר אינה קובעת בדבר שנ\"מ מי נימא דשבת דינו כחצר או עדיפא מיניה דהשתא מתניתין דהיה אוכל בתאנים כו' ליכא למיפשט מידי דאיכא למימר דמאי דס\"ל לר\"א ור\"י דשבת קובעת בדבר שנ\"מ הוא משום דס\"ל ג\"כ דחצר קובעת בדבר שנ\"מ אבל לדידן דקיימא לן כסתם מתניתין דהמעביר תאנים בחצר אינו קובעת בדבר שנ\"מ הכא נמי שבת אינו קובעת: אך אכתי תימה לרב שימי בר אשי דקאמר לקמן ר\"א קאמרת ר\"א לטעמיה דקאמר תרומה קבעה וכ\"ש שבת כו' והשתא קשה דאי שמיע ליה לרב שימי ברייתא דרבי נתן אמאי לא הקשה בפשיטות ר\"א קאמרת ר\"א לטעמיה דאית ליה חצר ושבת קובעין בדבר שלא נ\"מ כדקאי רבי נתן ואמאי הוצרך להביא עצות מרחוק מתרומה דאי לא שמיע ליה ברייתא דרבי נתן אם כן תקשי ליה מתני' דקאמר ר\"א אומר יגמור דס\"ל דשבת אינה קובעת בדבר שלא נ\"מ וליכא למימר דלעולם לא שמיע ליה ברייתא דרבי נתן אלא דס\"ל דע\"כ לא קאמר ר\"א התם יגמור אלא משום דהתחיל בהתר ואם כן קשה דמאי פריך לקמן מר\"א לר\"א וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במד\"א </b>\n<b> בתבואה אבל בקיטניות כו'.</b> כתב מרן פ\"ק דביצה מימרא דאביי וכלישנא בתרא ופירש רש\"י ז\"ל וז\"ל בהנהו הוא דמחייב ר\"י לפי שהרבה כונסין אותו למלילות אבל בקיטני' סתם הכנסתם למירוח כו' ויש לדקדק טובא דאם כן מאי פריך בגמ' ממתני' דקתני מי שהיו לו חבילי תילתן כו' של טבל כו' אימא דע\"כ לא קאמר אביי אלא בשאר קטניות דסתם הכנסתם למירוח אבל בתילתן כיון שאין דרך בני אדם לעשותן כרי ומירוח אלא נותנו מעט מעט בקדרה למתק ונותנו בעצמו כמ\"ש רש\"י ז\"ל בד\"ה לישמועינן ה\"נ דאיסורייתא טבלה וי\"ל בדוחק וצ\"ע ובשיטה כ\"י להמאירי ז\"ל כתב על פי' רש\"י ז\"ל וז\"ל ואין הדברים נראין דמיני קטניות ודאי לאו סתמייהו למירוח טפי מדגן ולא אף מדגן ומש\"ה אית דמפרשי מחלוקת בשבולי' דתרומתן מן התורה אבל קטניות הואיל ותרומתן מדרבנן אף לאחר מירוחן איסורייתא לא טבלא בהו ומצי למיכל מינה אכיל' עראי עכ\"ד ולהך פי' ניחא האי דפריך ממתני' דתלתן ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> אוכל באשכול וחשכה עליו ליל שבת כו'.</b> הנה רבינו בפי' המ' פ\"ח דתרומות מ\"ג נראה דגריס בבבא שניה ר\"י אומר יגמור ר\"א אומר לא יגמור שכתב וז\"ל וכמו כן מאמר ר\"י יגמור ר\"ל שיניחנו למטה ויגמור כו' ע\"ש וכתב רש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש ס\"י שכן נראה מדברי הר\"ש שם ממה שהקשה שם וז\"ל ומיהו ר\"י בריש פ\"ב דמעשרות אמר רבי יוחנן דשבת טובלת בפירות שליקטן שלא לצורך שבת וקדש עליהם שבת וצ\"ל דלא אמרו יגמור למ\"ש אלא מפני שהתחיל בהיתר ע\"כ ואי גריס כגירסא דידן מאי ק\"ל הא ר\"י ס\"ל כרבי יהושע דהלכתא כוותיה יע\"ש והמעיין בדברי הר\"ש שם יראה דגריס כגירסא דידן ומה שהכריח ממה שהקשה מההיא דר\"י ג\"כ דכוונת הר\"ש ז\"ל דמשמע ליה דהא דר\"י אליבא דכ\"ע אמרה מדחזינן בירושלמי דאותבי' ר\"ל לר\"י ממתני' דפ\"ב דמעשרות דקתלי המעלה פירות מן הגליל ליהודה אוכל מהן עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך ותני עלה ואפי' לן אפי' שבת ומשני ליה מאי אפילו שבת ברוצה לשבות והשתא מאי ק\"ל נימא דההיא ברייתא ר\"א היא דאמר יגמור ומ\"מ מה שתירץ הר\"ש ז\"ל דלא אמרינן יגמור אלא מפני שהתחיל בהיתר ק\"ל דאכתי תיקשי ליה דר\"י אדר\"י דר\"י גופיה קאמר דאין שבת קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ואי ס\"ל דההוא דירושלמי איירי בפירות שנגמרה מלאכתו א\"כ מאי ק\"ל מדר\"א הא ר\"א ל\"ק אלא באשכול שלא נגמרה מלאכתו כמ\"ש הר\"ש ז\"ל וצ\"ע ולגירסת רבינו ז\"ל יש לעיין דאם כן מאי פריך בגמ' מדר\"א אדר\"א הא ר\"א קאמר דלא יגמור דס\"ל דשבת קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכדס\"ל במתני' דבשאר שני שבוע לא משום דשבת קבעה וכבר תמה בזה רש\"ל ז\"ל. ונלע\"ד דס\"ל לרבינו דהא דקא פריך בגמרא ממתני' דהיה אוכל באשכול לאו מדר\"א אדר\"א קא פריך כפרש\"י ז\"ל אלא ארבא דקא מבעיא ליה אי שבת קובעה בדבר שלא נגמרה מלאכתו ועדיפא מחצר או דילמא תרוייהו שוין הן דאהא קא פריך דמאי קא מבעיא ליה מלתא דפליגו בה תנאי דר\"א ס\"ל דאע\"ג דחצר אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו שבת עדיפה מחצר וקובעת אפי' בדבר שלא נ\"מ ולר\"י אע\"ג דחצר קובעת אפי' בדבר שלא נ\"מ שבת גריעא מחצר ואינה קובעת אלא בשנ\"מ ואם כן מאי קא מבעיא ליה ומשני התם כדקתני טעמא ר\"ן אומר לא כשאמר ר\"א יגמור בחצר יגמור כו' ואם כן נמצא דלכ\"ע בין לר\"א בין לר\"י חצר קובעת בדבר שנ\"מ ומאי דקא מיבעיא ליה לרבא היינו לסתמא דמתני' דידן דקתני המעביר תאנים כו' דס\"ל דחצר אינה קובעת בדבר שלא נ\"מ אי שבת נמי דינו כחצר או לא כנ\"ל ודוק ודברי מרן ז\"ל בזה הם דברים תמוהים הן במה שהקשה הן במה שתי' ועיין בספר מש\"ל ז\"ל מה שרצה לתרץ מוהר\"י כולי ז\"ל דיש מקום לצדד ולומר דשרי לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ כיון דמה\"ת לא בא לעונת המעשרות ואיסורא דשבת רביע עלה מדרבנן לא הוי כמתקן ועוד מדאמרינן בפ' משילין וה\"מ פירי דטבלי מאתמול וא\"כ ה\"נ כיון דפירות אלו לא הוו טבלי מאתמול כיון דלא נגמרה מלאכתן ואיסורא דשבת רביע עלייהו שרי לעשרם יע\"ש:<br><b> והנה </b> מ\"ש דכיון דמן התורה לא באו לעונת המעשרות דאיסורא דשבת רביע עלייהו מדרבנן לא הוי כמתקן הא ליתא ואמינא לה מההיא דפ\"ק דביצה די\"ב ע\"ב רב טובי ברי' דרב נחמיה הוה לי' גרבא דחמרא דתרומה אתא לקמי' דרב יוסף מהו לאמטויינהו לכהן האידנא כו' הרי מבואר דאפי' בדבר שאין חיובו אלא מדרבנן אין מגביהין תרומות ומעשרות בי\"ט שהרי הא דרב טובי בח\"ל הוא דאין חיובו אלא מדרבנן כמ\"ש הר\"ן ז\"ל ואם איתא דבדבר שחיובו מדרבנן מותר להפריש תרומות ומעשרות בי\"ט מאי קא מיבעיא ליה מהו לאמ��ויי לכהן האידנא הא טעמא דאין מוליכין תרומה בי\"ט היינו משום דאינו זכאי בהרמתה כדקתני מתני' ואם כן בתרומת ח\"ל כיון דזכאי בהרמתה פשיטא ודאי דשרי בהולכתה דומיא דחלה ומתנות וכן משמע בהדיא מהא דאמרינן התם ד\"ט ע\"א אבוה דשמואל אמר אפילו גילגל עיסה מערב יו\"ט אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב והתם בחלת ח\"ל איירי דחיובא מדרבנן מדפריך עלה נימא פליגא דשמואל אאבוה דשמואל דאמר חלת ח\"ל אוכל והולך ואח\"כ מפריש כו' גם בפ' נוטל דקמ\"ב פרכינן התם אמתני' דקתני ר\"י אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה ואמאי הא קא מתקן ומשני לה ע\"ש וא\"כ מאי קשי' ליה הא מדומע אין איסורו אלא מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל גם בפרק מפנין דקכ\"ח פרכינן התם אמתני' דקתני מפנין תרומה טמאה כו' אבל לא את הטבל פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב וא\"א אמאי קא אסור במתני' לפנות את הטבל נימא מיגו דאי בעי מפריש עלה תרומה בשבת וחזי ליה השתא נמי חזי ליה כי היכי דאמרי' התם גבי דמאי גם בפרק בכל מערבין דף ל\"ב אמתני' דקתני' מערבין בדמאי אבל לא בטבל פריך עלה פשיטא ומשני בטבל טבול מדרבנן וכי שרי להפריש בשבת אמאי אין מערבין הא חזי ליה אם מפריש עלה וכדאמרי' גבי דמאי דמערבין מהאי טעמא דאי בעי מפקיר לנכסי והוי עני וחזי ליה ולזה י\"ל ע\"פ מ\"ש התוס' שם ד\"ל ע\"ב ד\"ה וליפרוש עלה דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזייא לכהנים והכריחו כן מדאמרינן דאין מערבין בהקדשות אע\"ג דאפשר לאתשולי עלייהו ע\"ש ואם כן משום הכי אין מערבין בטבל טבול מדרבנן אע\"ג דאי בעי מתקן ליה כיון דהשתא מיהא לא מתקן ליה ולא דמי לדמאי דדמאי הא חזי מיהא השתא לעניים וכן מוכח בהדיא מהא דגרסינן בפרק יום הכיפורים דף פ\"ב ע\"ב אפשר בחול' פשיטא ל\"צ בשבת בשבת נמי פשיטא טלטול דרבנן הוא הב\"ע בעציץ שאינו נקוב דרבנן הרי בהדיא דאפי' עציץ שאינו נקוב ומעשר ירק דרבנן לא שרי לעשר בשבת כללא דמילתא מכל הנהו דוכתי דכתיבנא מוכח דאפי' בדבר שאין חיוב תרומתו אלא מדרבנן אמור רבנן דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי\"ט דלא כהרב הנזכר ומה שרצה להוכיח מדאמרי' פ\"ב דביצה די\"ח כלי שנטמא באב הטו' אין מטבילין אותו בי\"ט בולד הטומא' מטבילין אותו בי\"ט ופרש\"י דבאב הטומא' כיון דטמא מן התורה הוה ליה כמתקן. בולד הטומאה כיון שאין טומאתו אלא מדרבנן לא מחזי כמתקן ע\"ש י\"ל דהתם שאני דלא מחזי כמתקן כולי האי כיון שאפי' קודם טבילה היה הכלי ראוי להשתמש בו לטמא ולמי שאינו אוכל חולין בטהרה וכמ\"ש הרב המגיד פ\"ד די\"ט דין י\"ז ע\"ש: וא\"נ דהתם שאני דאינו אלא כהדחת כלים בעלמא ומ\"ה לא גזרו אלא באב הטומאה מה שאין כן בהגבהת תרומות ומעשרות דמתקן גמור הוא וקא עביד מעשה דקורא עליה שם תרומה ואוסרה לזרים ותדע מדחזינן התם לרבה ולר\"י דהוצרכו למיהב טעמא אחרינ' להא דאין מטבילין כלים בשבת גזירה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה או משום גזירה שמא יסחוט וא\"א תיפוק ליה משום מתקן דומיא דאין מגביהין תרומות ומעשרות מה\"ט אלא משמע דהא לא חשיב מתקן גמור כמ\"ש ועיין בשיטה מקובצת למוהר\"ב שם. גם מ\"ש דכיון דפירות אלו לא הוו טבילי מאתמול שרי לעשרן נראה דיש לדקדק ע\"ז מדפרכינן התם לרבה דאמר מוללין מלילות בי\"ט אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ותנן לא אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה ופרש\"י א\"כ דמוללין מלילות בי\"ט כו' והשתא א\"א דפירות שלא נגמרה מלאכתן ובא שבת וקבען שרי לעש��ן בשבת אם כן אדפריך לרבה לדידיה נמי מי ניחא הא מצינו תרומה שזכאי בהרמתה בה\"ג וע\"כ צ\"ל דרוב תרומה קאמר ואם כן מאי ק\"ל לרבה ואע\"ג דההיא מתני' בי\"ט קא מיירי מ\"מ משמע דכי היכי דשבת קובעת למעשר ה\"נ י\"ט דיום טוב נמי מקרי שבת ותו שהרי טעמא דשבת קובעת למעשר היינו משום דכתיב וקראת לשבת עונג ואם כן מהאי טעמא י\"ט נמי דינה הכי שהרי כתב רבינו פ\"ו מה' י\"ט דין י\"ז דכשם שמצוה לכבד את השבת ולענגו כך כל ימים טובים שנאמר לקדוש ה' מכובד אבל ימים טובים נאמר בהם מקרא קודש ע\"ש וכנ\"ר דעת הר\"ש ז\"ל בריש פ\"ד דדמאי שכתב וז\"ל חברייא בשם רבי חנינה מפני כבוד שבת התירו רב ביבי בשם ר\"ח אימת שבת עליו והוא אומר אמת כו' פי' אימת שבת עליו משום דאמרינן בפרק המביא דשבת קובעת למעשר עכ\"ל ואילו שם בירוש' מבואר דבי\"ט נמי דינא הכי דאוכל על פיו וע\"כ היינו משום דאימת י\"ט עליו. הנה מבואר די\"ט נמי קובעת למעשר ועיין מ\"ש רבינו ריש פרק ג' מה' אלו ודוק וכן מוכח ממה שכתב התוי\"ט פ' המביא וז\"ל עומד אדם על המוקצ' ע\"ש לרבותא נקט ע\"ש דאע\"ג דסתם לן תנא כר\"ש אפ\"ה בהך מוקצה דגרוגרות וצמוקים מודה ר\"ש כו' ע\"ש והשתא א\"א דשבת קובעת למעשר אבל י\"ט לא א\"כ מאי קשי' ליה דאמאי נקט במתני' ע\"ש הא איצטריך למתני ע\"ש לאשמועינן דדוקא ע\"ש בשביעית אבל בשאר שני שבוע לא משום דשבת קובעת כדאמרינן בגמ' ואי הוה תני עי\"ט לא מצי למתני' בשביעית דאפי' בשאר שני שבוע נמי כיון די\"ט אינה קובעת ויש לדחות דמאי דק\"ל להרב תוי\"ט ז\"ל היינו לפום מסקנא דשמעתין דמסיק רב שימי רב קאמרת רב לטעמיה דאמר תרומה קובעה וכ\"ש שבת ואם כן היינו דק\"ל דאמאי לא תני י\"ט ואפי' בשאר שני שבוע ואי משום דאשמועינן רב דשבת קובעת הא שמעינן ליה מכ\"ש דתרומה וכן מצאתי למאירי ז\"ל שכתב בהדיא די\"ט אינה קובעת שכתב וז\"ל וכן יש מי שמפרש דהאי אפי' בחול דקאמר בי\"ט קבעי למימר כלומר אמאי אשמועי' פלוגתייהו בשבת לישמו' פלוגתייהו בי\"ט דהא בי\"ט נמי שייך פלוגתא דבריר' ואמאי אשמועינן שבת אי לאו דאתא לאשמועינן דשבת קובעת דכתיב בה עונה ובי\"ט דלא כתיב בה עונה לא ומשני האי דנקט שבת לאשמועינן דאפי' שבת טבל מוכן הוא עכ\"ל ומ\"מ נר' שד\"ז שכתב החכם הנזכר ליתא מדאמרי' בגמ' אף אנן נמי תנינן עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית טעמא דשביעית דלאו בר עשורי הא בשאר שני שבוע ה\"נ דאסור מאי טעמא לאו משום דשבת קובעת והשתא א\"א דשרי לעשרם בשבת כו' קשה דאמאי לא תני ע\"ש בשאר שני שבוע ובתנאי שיעשרם בשבת אלא משמע דלא חשיבי כפירי דטבילי האידנא אלא דוקא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה דא\"א להביאה לידי חיוב מערב יום טוב משום דאפייתה בי\"ט ניחא ליה יותר דמה\"ט הוא דשרינן אפייה בי\"ט משא\"כ בפירות שאפשר להביאם לידי חיוב ביום טוב ויש לי להכריח הדבר ממ\"ש התוס' פ\"ק דביצה ד\"ג ע\"א ד\"ה הא ר\"י וז\"ל פרש\"י כו' ועוד קשה לרבי היכן מצינו דזכאי בהרמתה בי\"ט כו' א\"כ נתחייבו מאתמול ואינו יכול להפרישו בי\"ט ע\"ש וי\"ל בדבריהם דמאי קושיא הא לרבי משכחת לה שפיר תרומה דזכאי בהרמתה משהכניסה לבית ביום טוב דהשתא כיון דהוטבלו ביום טוב ודאי מפריש תרומה בי\"ט מש\"ה קאמר תלמודא דמתני' דקתני לא אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה ר\"י בר יאודה היא דלרבי מצינו תרומה שזכאי בהרמתה בכה\"ג וכן ראיתי בשיטה מקובצת למהור\"ב שתי' כן משם רבו והק' עוד לפי' ר\"ת דכי פריך ולרבי משכחת לה כגון שהכניס שיבולים לעשות מהם עיסה כו' אמאי לא פריך עדיפא מינה דלרבי משכחת לה כגון שהכניס השיבולים בי\"ט לצורך מלילות דכיון דהוטבלו בי\"ט מפריש מהם בי\"ט ע\"ש אמנם ע\"פ מ\"ש דברי התו' ז\"ל נכונים בטעמם ויש להביא ראיה מדפרכינן התם לרבא דאמר מוללין ביו\"ט א\"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ותנן כו' וא\"א מאי פריך לרבא הא אפי' נימא דאין מוללין בי\"ט תיקשי ליה מתני' דהא משכחת לה תרומה שזכאי בהרמתה בפירות או חיטים שנגמרו מלאכתן מעי\"ט והכניסן לבית בי\"ט דהשתא כיון דהוטבלו בי\"ט הו\"ל כפירות דטבילי האידנא ומפריש מהן בי\"ט אלא ודאי משמע דמה\"ט לא חשיב כפירות דטבילי האידנא כדי שיוכל להפריש מהן בי\"ט כיון דבידו להכניסן מעי\"ט ולהביאן לידי חיוב תרומה מעי\"ט ול\"ד לעיסה שמפריש ממנה חלתה בי\"ט משום דהו\"ל כפירי דטבילי האידנא דהתם שאני דאינו יכול להביאה לידי חיוב מעי\"ט משום דאפייתה בי\"ט ניחא ליה יותר דמה\"ט הוא דשרינן אפיה בי\"ט ולא מיקרי אוכל נפש שיכול לעשותו מעי\"ט וכמו שכתב רש\"י והתו' בר\"פ אין צדין ע\"ש וזה נראה לע\"ד מה שאמרו בגמ' פרק אין משילין דל\"ז והנ\"מ פירי דטבילי מאתמול אבל פירי דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרישינן דק\"ק דאמאי הוצרך תלמודא להאריך ולומר כגון עיסה כו' היה לו לומר סתם אבל פירי דטבילי האידנא מפרישינן וממילא משתמע דעיסה מפרישין ממנה חלתה בי\"ט דהוא כפירי דטבילי האידנא אלא דתלמודא הא אתא לאשמועינן דדוקא פירי דטבילי האידנא דומיא דעיסה דאי אפשר להביאה לידי חיוב בערב יום טוב מפרישין ממנה ביום טוב הא לאו הכי וכגון בשהכניס פירות או חטין בי\"ט אע\"ג דהוי פירי דטבילי האידנא אין מפריש בי\"ט כיון שבידו להביאו לידי חיוב תרומה מעי\"ט וכמו שכתבנו והיינו דפרכינן לרבה דאמר מוללין בי\"ט א\"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה דה\"נ מלילת מלילות ופירוך קטניות בני יומן עדיפי טפי והו\"ל כעיסה דמפרשינן ממנה חלתה בי\"ט דמה\"ט הוא דשרי רבא מלילה בי\"ט וכמו שכ' המאירי בשיטת כ\"י וז\"ל ובדבעי מהו לפרוכינהו בי\"ט דהא אפי' הויא מלאכה גמורה צורך אוכל נפש הוא וכ\"ש הכא דדישה כלאחר יד הוא או דילמא הואיל ואפשר מעי\"ט אסור מ\"מ שמעינן אגב אורחין דכתישת חרדל מיהא שרי דהא חרדל לא אכיל ליה בעיניה ומה הועיל בפירוכה אם אינו יכול לכותשו אלא ודאי מותר דכתישה מיהא אם נידוך מעי\"ט מפיג טעמו הוא כו' והכא מיהא קא בעי לה לענין הפרכה האי ודאי אפשר לעשות מעי\"ט ואפי' הכי שרי ליה הואיל ובשבת לאו איסורא דאורייתא היא בי\"ט לא גזור ואע\"ג דכתיבנא לעיל דאפילו בדבר מד\"ס אם אפשר לו לעשות מעי\"ט אסור נ\"ל דמלילת מלילות ופירוך קטניות בני יומן עדיפי טפי וכן ראיתי שכתב הרב הגדול עכ\"ד ואי ת\"ל מאי האי דפריך לעיל אביי לרבא דאמר מוללין בי\"ט מברייתא דקתני המולל מעי\"ט למחר מנפח על יד על יד ויאכל ואפילו בקינון ותמחוי מעי\"ט אין ביום טוב לא ומאי קושיא אימא דברייתא חידוש' אשמועינן דל\"מ דמוללין בי\"ט ומנפח בקנון ותמחוי משום דמלילתה בי\"ט עדיף יותר אלא אפי' מללן מעי\"ט דהשתא הא חזינן דהאי גברא ניחא ליה מלילתה מעי\"ט ואם כן הוה אמינא דאסור לנפח בקנון ותמחוי כיון דיכול לעשות מעי\"ט קמל\"ן דאפי\"ה שרי וכן ראיתי למוהר\"י גלאנטי שהקשה כן יע\"ש י\"ל דשפיר קא פריך דליתני המולל בי\"ט דליכא למטעי ולומר דכשמללן מעי\"ט אסור לנפח בקנון ותמחוי משום דיכול לעשותו מעי\"ט דאם כן היכי קתני ברישא המולל מלילות מע\"ש מנפח מיד ליד אבל לא בקנון ותמחוי ואם איתא מאי אריא ע\"ש אפי' עי\"ט נמי וכ\"ש שבת אלא ודאי משמע דבי\"ט שרי כנ\"ל נכון ודוק ואיך שיהיה המורם מכל האמור דבפירות אפי' דטבילי האידנא לא שרי להפריש בי\"ט ומעתה ע\"כ לומר שמ\"ש רבי' היה אוכל באשכול לא יגמור אכילתו עד שיעשר לאו למימרא דשרי לעשרן בשבת אלא דינא קאמר דאינו יכול לאכול עד שיעשר ונ\"מ אם עבר ועישרן כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זרעונין </b>\n<b> שהביאו שליש כו'.</b> עיין מ\"ש פ\"ג מה' אישות ה' יוד:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>והתקינו </b>\n<b> שלא יהיה מפריש מן הדמאי אלא תרומת מעשר אבל מעשר ראשון כו'.</b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל וא\"ת תרומת מעשר נמי נהי דצריך להפרישה לאחר שהפרישה מיהא ימכרנה לכהנים דהשתא ליכא אלא איסור גזל ונימא המע\"ה ומדברי רבינו שכתב בסתם ונותנו לכהן משמע שנותנו בחנם כבר תי' רש\"י ז\"ל פ' ע\"ע דמ\"ח וז\"ל ואחמור עליה שלא לעכבו אצלו ולמכור לכהן גזרה דילמא משהא לה לגביה ואכיל ליה אבל מעשר ראשון ומעשר עני מותרין לזרים וראיתי להטור י\"ד סימן של\"א שכתב וז\"ל ומפריש א' מעשרה שבו לתרומת מעשר ומוכרו לכהן וכתב מרן שם דלמד דין זה מדין מעשר ראשון ומעשר עני ותמהני איך לא כתב דרש\"י ורבינו חולקין על הטור וס\"ל דתרומת מעשר נותנה לכהן בלא דמים אלו דבריו יע\"ש ואנכי הדל אני תמה טובא על הטור ז\"ל דס\"ל דתרומת מעשר של דמאי מוכרה לכהן שלא כדעת רבינו ורש\"י מהא דפרכינן פרק הזרוע דף קל\"א לר\"ח דאמר המזיק מתנות כהונה ואכלן פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין מברייתא דקתני תשעה נכסי כהן תרומה ותרומת מעשר וחלה כו' והדמאי והבכורים כו' למאי הלכתא לאו להוציאו בדיינים לא לכדתנן למה אמרו נכסי כהן שקונה בהם עבדים כו' והשתא לדעת הטור דס\"ל דתרומת מעשר של דמאי מוכרו לכהן היכי הוה ס\"ד לומר דנכסי כהן דקתני בברייתא להוציאו בדיינים דאם כן תיקשי ליה דהיכי מני בהדייהו דמאי דמוציאו בדיינים הרי אפי' לתנו אינו חייב מכ\"ש להוציאו בדיינים וליכא למימר דודאי למאי דהוה ס\"ד לומר דנכסי כהן דקתני בברייתא לענין להוציאו בדייני' קאמר ה\"נ דהוה ס\"ל ע\"כ דתרומת מעשר של דמאי נותנו לכהן בלא דמים אמנם למאי דמסיק דנכסי כהן דקתני לענין שקונ' בהם עבדים ה\"נ תרומה של דמאי מוכרה לכהן דהא ודאי בורכא היא דמי הכניסנו לשום מחלוקת בין המסקנא לס\"ד ותו דא\"כ הכי הו\"ל למיפרך ותסברא והרי קתני דמאי ובר מן דין קשיא אצלי טובא לדעת הטור שדבריו הם הפך משנה ערוכה בריש פ\"ב דערלה דתנן התם התרומה ותרומת מעשר של דמאי החלה כו' עולין בא' ומאה וצריך להרים ומבואר שם בירושלמי והביאו רבינו ז\"ל בה' תרומה ובה' מאכ\"א פי\"א ה\"ט דהתרומה צריך להרים והערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים מפני גזל השבט שהוא ממון של כהן ואם הוא דבר שאין הכהנים מקפידין עליו א\"צ להרים כנודע והשתא אם איתא דתרומת מעשר של דמאי מוכרה לכהן היכי קתני מתני' דעולה בא' ומאה וצריך להרים הא משום אסורו דאית ביה הרי נתבטל ומשום גזל השבט נמי ליכא שהרי מוכרה לכהן ובירושלמי פרכינן עלה התם רבי יונה בעי ולמה לא תנינן החלה והדמאי כו' א\"ל ר\"ח לבר לוליבא נוטל הוא דמיו מן השבט א\"ל כן אמר שמואל שהוא נוטל דמיו מן השבט רבי מונה בשם ר\"י אינו נוטל דמיו מן השבט למחר הוא מביא ודאי ואומר דמאי הוא כדי ליטול ממנו דמיו ופי' שם המפרש מהר\"א ליב ז\"ל שם דשמואל לתרץ קו' דר\"י אתא דמשום הכי לא תני חלת דמאי משום דנוטל דמיו מן השבט ואם כן אינו צריך להרים ולא מיתניא ליה בהדי אינך דצריך להרים יע\"ש והדבר תמוה איך נעלם מהטור ז\"ל משנה ערוכה וצ\"ע עוד כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל והתוס' פ\"א דיומא ד\"ט ד\"ה מעשר כתבו והא דלא אמרינן בתרומה ג\"כ דימכרנה לכהנים י\"ל כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא א' ממאה ועוד דמיה מועטים שהוא צריך למכרה בזול תיקנו רבנן שיתנה לכהנים והא דתנן דגר שנתגייר כו' ואם ס' חייב וקאמר עלה בירושלמי דמוכרה לכהן לפי דברי התוס' י\"ל דשאני התם דחלה הוא דבר מרובה אך לרש\"י ק' דה\"נ גבי חלה נימא דילמא כי משהא לה גביה אכיל ליה י\"ל דשאני הכא גבי דמאי דמיקל ואכיל לתרומת מעשר שבו משום דסבר רוב ע\"ה מעשרין ומשום הכי חיישינן דילמא אכיל ליה אבל התם גבי חלה ליכא למיחש כו' מ\"מ אני מסתפק באותה ששנינו בריש פ\"ג דדמאי הלוקח מן הנחתום כו' נוטל כדי תרומת מעשר כו' וחלה אם שיעור החלה יכול למוכרה לכהן כדברי התוס' דכתבו דטעמא שאינו מוכר הוא משום דהוי דבר מועט כו' יע\"ש ולא ידעתי מה מקום יש להסתפק שהרי מבואר בירושלמי שכתבנו דבמחלוקת היא שנויה דר\"ח ושמואל ס\"ל דחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט ור' מונה ס\"ל דאינו נוטל משום דחיישינן למחר מביא ודאי ואומר דמאי והנראה דאשתמיטיה מיניה דברי הירושלמי הללו ועיין שם בהרב שדה יהושע ומ\"מ י\"ל לר\"ח דס\"ל דחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט מ\"ש דבתרומה ומעשר של דמאי אינו נוטל ובשלמא לדעת התוס' דטעמא דתרומה שאינו מוכר משום דהוי דבר מועט איכא למימר דהיינו טעמא דר\"ח ושמואל דס\"ל דבחלה כיון שהוא דבר מרובה לא תקינו רבנן אכן לדעת רש\"י ז\"ל דס\"ל דהיינו טעמא דתרומה משום דחיישינן דילמא משהי ואכיל לה ה\"נ גבי חלת דמאי ניחוש והכא לא שייך תירוץ המש\"ל שתי' לההיא דגר שנתגייר וראיתי להרב שדה יאושע ז\"ל דברים תמוהים שכתב וז\"ל ור\"ח נוטל הוא דמיו מן השבט כו' ואע\"ג דבתרומת מעשר של דמאי נותנה לכהן ואינו נוטל דמיו מן השבט שאני התם דידעינן ודאי שלא תרם אבל חלה מוצי' כו' יע\"ש והוא תימא שהרי קי\"ל דרוב ע\"ה מעשרין הם ולדעת רש\"י י\"ל דס\"ל לר\"ח ושמואל דדוקא גבי תרומת מעשר כיון דדבר מועט הוא משום הכי חששו דילמא משהי ליה ואפקרינהו רבנן לממוניה ויהבו לכהן אמנם בחלה כיון שדבר מרובה הוא משום חששא דילמא משהי לא אפקרינהו רבנן לנכסיה דלאיבוד מועט לא חששו וחדית ליה ר' מונה דאפי' בחלה נמי אינו נוטל דמיו משום דלמחר מביא ודאי ואומר דמאי הוא ומן האמור בענין מבואר דמה שהוצרכו רש\"י והתוס' לתת טעם לתרומת מעשר של דמאי מטעמא דהוי דבר מועט וא\"נ משום דילמא משהי לה לא הוצרכו לזה אלא אליבא דר\"ח ושמואל דס\"ל דבחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט דלר' מונה דס\"ל דאינו נוטל דמים משום דלמחר מביא ודאי ואומר דמאי מה\"ט נמי איכא למימר נמי גבי תרומה דאינו נוטל דמים ומ\"מ אני תמיה דהי\"ל להתוס' ז\"ל להזכיר הירושלמי הלזו ודוק ועיין במ\"ש רש\"י ז\"ל בפ\"ק דבכורות די\"א ע\"ב ד\"ה דמאי וז\"ל וישראל מוכר לכהן את התרומה והדמים שלו והאי דמאי כו' יע\"ש ודוק ודע דמהירושלמי הלזו שהביא הרב מש\"ל גבי גר שנתגייר דקתני מתני' אם ספק חייב ואמרו בירושלמי דמוכרה לכהן ק' אצלי למ\"ש התוס' פרק הספינה דפ\"א ע\"ב ד\"ה אלא מעשר ראשון דלוי הוא שכתבו וז\"ל ואע\"ג דדמאי אינו מחוייב ליתנו מספק משום דמצי אמר אייתי ראיה ושקול אומר רשב\"א כו' ועוד דמאי דלא הוי אלא ספק דרבנן אין צריך לקיים מצוה דנתינה א\"ד יע\"ש אשר מבואר מדבריהם דדוקא גבי דמאי דהוי ספק דרבנן דרוב עמי הארץ מעשרין הם אינו מחוייב ליתנו אבל בס' שקול אע\"ג דקי\"ל דהמוציא מע\"ה מחוייב לקיים מצות נתינה מספק והדבר קשה דאם כן גבי גר שנתגייר כיון דספק דאורייתא הוא היכי קאמר בירושלמי דמוכר לכהן הא לא מקיים מצות נתינה ומספק חייב לקיים כמ\"ש ז\"ל וכן קשה ממתניתין דר\"פ נושאים על האנוסה דקתני הגדילו התערובות כו' ומוכרין את התרומה והדמים שלהם דכיון דספק שקול הוא הא מיהא חייב לקיים מצות נתינה מס' ואולי יש לחלק דהתם שאני דגברא גופי' לאו בר חיובא הוא דשמא הוא כהן ואינו מצווה על מצות נתינה כלל משא\"כ בההוא דבכורים דגברא בר חיובא הוא ומצווה הוא על הנתינה אלא דמספ\"ל לפירות הללו אם יש בהם מצות נתינה או לא והלכך חייב לקיים מצות נתינה מס' וכן ההוא דגר שנתגייר יש ליישב דהתם שאני דמספ\"ל בשעת הגלגול אם היה גוי ולא הוי בר חיובא כלל כנ\"ל נכון ועדיין צ\"ע ועוד י\"ל דעיסה שאני דבחזקת פטורה קיימא כדאיתא בפרק הזרוע דקל\"ד ע\"א משא\"כ הכא גבי בכורים דאין כאן חזקה לא לפטור ולא לחיוב אך ק' לי מהא דגרסינן בבכורות מת אחד מהם יחלוקו דברי ר\"ט ר\"ע אומר המע\"ה כו' הרי דאע\"ג דליכא למימר בהו בחזקת פטור קאי כגון בא' שהיה ודאי בכור אצלו ואם מת אחד מהם אומר לכהן הבא ראיה וטול ואינו מחוייב לקיים מצות נתינה מס' אע\"ג דספק דאורייתא הוא ובחולין דע\"ט אמרינן דתייש הבא על הצבייה אומר לכהן הבא ראיה דחוששין לזרע האב וטול ואע\"ג דספק דאוריי' הוא אינו מחוייב לקיים מצות נתינה מס' ועיין במהרימ\"ט ח\"א סי' ל\"ט שהקשה על סוגיא דפרק הזרוע דאמרי' קמה הואיל ובחזקת חיובא קיימא לא אמרי' המע\"ה מההיא סוגיא דתיקן ריב\"ם דמעשר ראשון ומ\"ש מפרישן והן שלו אע\"ג דפירות הללו בחזקת חיוב הפרשת מעשרות קיימי ואפ\"ה אמרינן המע\"ה והנראה דאישתמיט מיניה דברי התוס' הללו שכתבו דשאני דמאי דספק דרבנן הוא ודוק ובהיותי בענין זה ראיתי להרב החידושין בפ\"א דקידושין כ\"ז גבי מעשר דר\"ג והזקנים שהיו באים בספינה דברים תמוהים שכתב שם ליישב קו' התוס' והמפרשי' דאמאי לא הפריש ר\"ג תרומה גדולה וז\"ל ואיכא דאמרי דמאי היה ולכך לא חשש ר\"ג להפריש שלא מן המוקף ולא חשש נמי אם יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו דדמאי קיל דרוב ע\"ה מעשרין הם והיינו דלא הפריש ר\"ג תרומה גדולה לפי שע\"ה מפרישין ת\"ג עכ\"ד ואשתומם על המראה איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דהא קי\"ל הלכה רווחת דאין מפרישין מן הדמאי אלא תרומת מעשר בלבד אבל מ\"א ומ\"ע מפרישן והן שלו וא\"כ תימא על עצמך אי מעשה דר\"ג דמאי היה למה זה הוצרך ליתן מ\"ע לר\"י ומ\"ע לר\"ע וליכא למימר דר\"ג לפנים משורת הדין הוא דעבד ומדת חסידות שנו כאן דהא ליתא שהרי בפ\"ק דמציעא דף י\"א אמרי' אמר רבא שפיר עבד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין הכי נמי טובת הנאה אינו ממון לקנות אג\"ק ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיבה בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא מטלטלי אג\"ק נתינה אלימתא הוא והשתא אם איתא דר\"ג מידת חסידות הוא דעבד ומן הדין לא היה חייב ליתנם לר\"י ולר\"ע אם כן היכא קאמר טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין הרי ממון גמור הוא דאי בעי לא יהיב להו מידי וכן נמי קשה ממאי דמסיק מ\"כ נתינה כתיבה חליפין דרך מו\"מ הוא הא כיון דדמאי הוא רשאי למוכרם וממונו הוא וכ\"ש להקנותם בחליפין והדק\"ל וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין ואולי נאמר דר\"ג ע\"כ היה צריך להשכיר המקום לר\"�� משום תרומת מעשר שבו דלתרומת מעשר כיון דע\"כ צריך ליתנו לכהן ואינו יכול למוכרו כדעת רבינו ורש\"י ז\"ל וכמו שהוכחנו לעיל בראיות ברורות שלא כדעת הטור א\"כ אינו יכול להקנות ר\"י לרב\"ע תרומת מעשר בחליפין כיון דאין לו לר\"י בו אלא טובת הנאה וכיון שהוצרך להשכיר המקום לר\"י ולהקנותו בקנין אגב עשה ג\"כ כמו כן במ\"ע לר\"ע ורבא הכי פריך דאם איתא דטובת הנאה ממון היה לו להקנותו בחליפין ולא היה צריך ר\"ג לקנין אגב כלל אבל מכיון דטובת הנאה אינה ממון והוצרך להקנות בקנין אגב לר\"י משום תרומת מעשר שבו אקני ליה לר\"מ נמי בקנין אגב כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שעז) </b> הא משום איסורו דאית בי' הרי נתבטל. ומשום גזל השבט נמי ליכא. שהרי מוכרה לכהן כו'. בתשובה כתבתי לתמוה על הרב בעל תפארת ישראל על משניות. שכתב דצריך להרים. משום דאכתי הוי גזל השבט מה שצריך למכור התרומה לכהן בזול. אי לא נתבטל. ע\"ש. והקשיתי עליו מהירושלמי. שכתב דתרומת הכליסים או שעורים אדומים שנתערבו. אין צריך להרים. וא\"כ מכש\"כ שאין צריך להרים בשביל האי פורתא דמוזיל לגבי כהן. וכעת אני רואה שהגאון המחבר ז\"ל רמז על זה בקיצור. שכתב דאם הוא דבר שאין הכהנים מקפידים עליו. אין צריך להרים. ושם הארכתי:<br><b> ומ\"ש </b> התוס' בפ\"ק דיומא גבי תרומה של דמאי. דהוא דבר מועט. ומש\"ה לא אמרינן בה דימכרנה לכהן. עיקר סברתם הוא מטעמא דאינה אלא אחד ממאה. ולסניף בעלמא כתבו דצריך למוכרה בזול ומ\"מ מהאי דהירושלמי הנ\"ל. דאין צריך להרים דבר שאין הכהנים מקפידין עליו. אין כל כך תיובתא על הטור. משום די\"ל כמ\"ש הרב תירוץ הנ\"ל. דצריך להרים בתרומת מעשר של דמאי. משום גזל השבט. דצריך למכור בזול וכנ\"ל. וה\"ט. דניהו דבתרומת הכליסים וכדומה אין הכהנים מקפידים. מ\"מ כאן צריך להרים. משום דאל\"כ הרי יערבו בידים תרומת מעשר של דמאי באחד ומאה. כדי שיתבטל. ולא יצטרכו להרים ולמכור בזול. ונמצא שיפסידו הכהנים מליקח בזול כל תרומת מעשר של דמאי שבעולם. דאי לא ערבוהו. הוה לקחוהו בזול. וכיון דרוב ע\"ה מעשרין הן. חיישינן שיערבו במזיד. וכעין שכתב רש\"י בסוטה דף מ\"ח ע\"א בד\"ה מפריש כו' וז\"ל. דלמא כי משהי לי' גבי' אכיל לי' וע\"ש (והיינו דמשום דרוב ע\"ה מעשרין הן יסמוך על הרוב). ולפיכך יש קפידא בזה לכהנים. משא\"כ תרומת הכליסים וכדומה. דגרועה. ליכא חשש דיערבו בידים בשביל תרומה גרועה כזו. ובפרט בתרומת כליסים ודאית. דממנ\"פ לא שייך חשש עירוב בידים. כיון דאסורה מה\"ת. וגם בדמאי בתרומת מעשר גרועה. אע\"ג דאינה אסורה אלא מדרבנן. מ\"מ ליכא חשש עירוב בידים משום דאינו מקפיד למכור תרומה גרועה בזול. ולא יערבה בידים. וא\"כ לפ\"ז אין תיובתא על הטור נמי ממתניתין דפ\"ב דערלה. משום די\"ל דאיכא קפידא לכהנים. אי נימא דתרומת מעשר של דמאי א\"צ להרים. דכיון דרוב בעלי השדות ע\"ה נינהו. והלוקחים מע\"ה אם יערבו תרומת מעשר. הרי יפסידו הכהנים. דהא לא יהי' בידם ליקחו בזול. מש\"ה צריך להרים. כדי שיצטרכו למכור בזול את התרומת מעשר שנתערב. ומכש\"כ שלא יערבו בידם. כן יש ליישב דעת הטור בדוחק. וגם הך דחולין פ' הזרוע יש לדחוק. דיוצאה בדיינים כשנותן לו הכהן כשער הזול. ואין מניחין לו להפסיד תרומה בידים. או להניחה עד שתירקב. או מטעמא דשמא יבוא לאכלו. אלא דלרש\"י ז\"ל מה\"ט צריך ליתנה לכהן בחנם. ולהטור כשער הזול. ואפשר דלדעת הטור. באמת צריך להפריש מיד כשלוקח מע\"ה. ולמכור התרומת מעשר שבו לכהן. ואסור לשהות במכירה. ואם שהה ��מכירה קנסינן לי' שיתנה לכהן בחנם. ומתניתין דפ\"ב דערלה. וסוגיא דפ' הזרוע מיירי בשכבר שהה. ובאופן זה יש לדחוק ולקרב דעת הטור לדעת רש\"י ז\"ל. דהא לטעמי' דרש\"י ז\"ל נמי אינו מרווח כל כך האי דפ' הזרוע. שהרי משום גזירה דדילמא אכיל מינה כשמשהה לה לא שייך לומר להוציאה בדיינים דליהוי נכסי כהן. דהא אי בעי מערבה בתרומה ודאי וכדומה באופן שיסתלק החשש דשמא יבוא לאכלה. וא\"כ הרי לא שייך כ\"כ לומר בתרומת מעשר של דמאי שיוצאה בדיינים לכהן בעכ\"ר של הבעלים. ויש לומר עוד בפשיטות. דממתניתין דערלה הנ\"ל אין תיובתא על הטור ז\"ל משום דהך מתניתין ר\"מ היא. דמחמיר בדבריהם כמו בשל תורה. דתנינן הרואה כתם הרי היא מקולקלת. וכדאיתא בירושלמי. הביאו הר\"ש ומו\"ז ז\"ל בתיו\"ט. אבל לדידן אין חומר בת\"מ של דמאי כודאי. אלא לענין איסורא. אבל לא לענין ממונא ומש\"ה מוכרה לכהן:<br><b> גם </b> י\"ל שדברי הטור ז\"ל אינם היפך דברי המשנה הנ\"ל בפ\"ב דערלה. דלמ\"ש התוס' בבכורות דף כ\"ב ע\"ב בד\"ה תעלה כו'. דתרומה טמאה שנתערבה במאה חולין. אע\"פ שנתבטלה מ\"מ קדושת תרומה יש בה. וצריך להעלותה. וכ\"כ הר\"ש פ\"ה דתרומה וכ\"כ הרא\"ש. דלא כפ\"ה בבכורות שם. א\"כ לפ\"ז אין תימא כלל על הטור. דכמו בתרומה טמאה שנפלה במאה דלית בה משום גזל השבט. ואפ\"ה צריך להעלותה. משום דבקדושתה קיימא. (וצריך ליתנה לכהן שיאכלנה קליות וכמ\"ש הרא\"ש שם) ה\"נ בתרומת מעשר של דמאי צריך להרים משום דמ\"מ בקדושה שלה מדרבנן קיימא ואע\"פ שאין בה משום גזל השבט אפ\"ה צריך להרים ולמכרה לכהן ולא דמי לערלה כלל ועיין מ\"ש התוס' בבכורות בדף הנ\"ל בסד\"ה תירום ותירקב כו' ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוצא </b>\n<b> פירות בדרך כו'.</b> משנה פ\"ב דמכשירין ותנן עוד התם אוצר שישראל ועכו\"ם מטילין לתוכו אם רוב כו' ודאי וחכ\"א אפי' כלם עע\"ז וישראל אחד מטיל לתוכו אם רוב כו' ורבינו ז\"ל השמיט חלוקה הלזו וראיתי להתי\"ט שהקשה וז\"ל ולא ידענא טעמא מאי דאפי' ודאי תרומה עולה בא' וק' ותרומת מעשר אינו אלא א' מק' נמצא בשיש עוד מעע\"א בלבד נתבטלה ולהרים נמי א\"צ דטעמא דמרים פי' הרע\"ב שהוא משום גזל השבט א\"ד ורואה אני דבריו מן המתמיהין דמה שהקשה דאפילו ודאי תרומה עולה בא' וק' לא ידענא מאי ק\"ל דאף על גב דתרומת מעשר עולה בא' וק' מכל מקום טבל הטבול לתרומת מעשר אפי' באלף לא בטיל משום דהו\"ל דשיל\"מ וצריך להפריש עליו ממקום אחר כנודע גם מ\"ש דאפי' להרים א\"צ כיון דמטעם ספק הוא לא ידעתי איך השתמיט משנה ערוכה רפי\"ב דערלה דקתני התם בהדיא דתרומת מעשר של דמאי צריך להרים ובחלת דמאי דוקא הוא דאיפליגו בירושלמי שם ועיין מה שהארכתי בזה בפנים פ\"ט מה' אלו ע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשרות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}