022b2c2d9ba0a6394131fd1b30eba280cf19e374e02145fea617bc7205772408

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Blessings",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ברכות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זכרים </b>\n<b> שהיו יושבים לאכול כו'.</b> כתב מרן ודע דבגמרות שלנו דגרסינן תניא כותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין כו' וראיתי להתוס' שם ד\"ה תניא כותיה שכתבו וז\"ל פי' רשב\"ם הא דלא מייתי ראיה כרב חסדא מרבנן דר\"י משום דבההיא לא קתני בהדיא יין כו' וי\"ל מש\"ה לא מייתי סייעתא מינה משום דאיכא מ\"ד בסנהדרין דבמה נמי לפ' עכ\"ל ויש לדקדק טובא דמאי קושיא אימא דמשו\"ה לא מייתי מברייתא דלעיל סייעתא משום דאיכא למימר דה\"ה דפליגי רבנן אף בדברים שאינן טעונין והא דקתני עקרו להודיעך כחו דר\"י וכדאמר בגמ' משא\"כ בברייתא זו דלא מייתי סברת ר\"י דייק שפיר מדקתני יעקרו דמשמע דוקא בדברים שאינן טעונין הוא דא\"צ וצ\"ע. ודע דבדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן נראה מדברי רשב\"ם בהדיא דבהניחו שם מקצת חברים מהני שהרי כתב בד\"ה להודיעך כחו וז\"ל וליכא לאקשויי אדרבא לשמועינן דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן להודיעך כחן דרבנן דמקילין כ\"כ שאפילו הם אין צריכין לברך ומשום כחא דהיתרא עדיף יע\"ש ואי ס\"ל דבדברים שאין טעונין ברכה במקומן אפילו הניחו לא מהני מאי קו' הא ל\"ש הכא כחא דהתירא עדיף א\"ו דס\"ל לרשב\"ם דבהניחו מהני וכן הוא דעת הסמ\"ק בהדיא הביאו מרן הב\"י בא\"ח סי' קס\"ח יע\"ש ומעתה עכצ\"ל שמ\"ש מרן שם וז\"ל ומשמע דלדעת הפוסקים כר\"ח לא שנא לן בין הניח מקצת ללא הניחו דבדברים שאין טעונין ברכה במקומן אפילו הניחו נמי צריך לברך כו' היינו דלא כרשב\"ם וסמ\"ק ופשוט. והכריחו לומר כן משום דלא חזינן דמייתי הך חלוקא בדין דברים שאין טעונין ברכה והטור לא הביאו אלא גבי דברים הטעונין ברכה לדעת הרי\"ף. ויש לדקדק טובא דא\"כ אדפריך תלמודא לר\"ח מברייתא דבני חבורה ודייק דבדברים הטעונין איירי ממשמעות דעקרו בפשיטות הו\"ל לדייק מדחילק בברייתא ומדחולק בין הניח ללא הניח וכדברים שאין טעונין ליכא לחלק בינייהו כמ\"ש מרן הב\"י כך שמעתי מקשים וכן ראיתי להר\"ב מג\"א בסק\"ג שהקשה על הב\"ח יע\"ש ונ\"ל לומר דודאי תלמודא לא מצי פריך בפשיטות הכי ולאקשויי לרב חסדא משום דמצי למימר דרב חסדא לית ליה האי סברא ומש\"ה פריך ממשמעות דעקרו וכ\"ת א\"כ נימא דהכי הוא האמת יש לומר דהוכרחו לומר כן ממאי דתירץ בגמ' לר\"י הה\"ד דאפילו בדברים שאין טעונין כו' וק' להו קו' רשב\"ם ז\"ל דאדרבא כחא דהיתרא עדיף משו\"ה הוצרכו לומר דתלמוד ס\"ל דבהניחו נמי ל\"מ בדברים שאין טעונין ול\"ש בהא לומר כחא דהיתרא עדיף כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> האוכל הפת שמברכין כו' צריך נט\"י כו'.</b> כתב מרן הב\"י הל' נט\"י סי' קנ\"ח וז\"ל כתב הרוקח אוכל פחות מכביצה יטול מספק ונראה שטעמו משום דכיון דבפחות מכביצה אינו מקבל טומאה כו' עכ\"ל ואין זה מוסכם שהרי דעת רבינו בפ\"ה מה' טו\"א דלקבל טומאה בכל שהוא וכ\"ה דעת רש\"י בפרק כ\"ש דל\"ג אך דעת התוס' שם בד\"ה לאימת כו' דמדאו' לא מקבלי טומאה עד כביצה ומדרבנן בכ\"ש מקבלי טומאה ולטמא אחרים בעינן כביצה אפי' מדרבנן וכ\"כ בפ' המצניע דצ\"א ד\"ה אי לענין ובפרק מרובה ד\"ה פרה יע\"ש וכ\"ה דעת הרמב\"ן בביאור התורה פ' שמיני יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב משנה למלך בפ\"ד מהלכות הנז' שנסתפק לדעת התוס' וסייעתם דס\"ל דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה אם ב' חצאי ביצה שנטמאו כל אחד בפ\"ע וחזרו ונצטרפו ונעשו כביצה אי הוי טמאים או דלמא כיון דבשעת קבלת הטומאה לא היה בו כשיעור נמצא שלא קיבל טומאה וא\"כ כי נצטרפו אחר כך אינו מעלה ומוריד והביא ראיה מהתוספתא יע\"ש. והר\"י כולי שם בהג\"ה הביא ראיה דלא מצטרפי מההיא דאיבעיא לן בפרק המצניע אי זרק כזית תרומה לבית טמא מהו ואמרינן דלענין שבת קמבעיא ליה וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלים והאי משלימו לביצה מאי מדמצרף לענין טומאה מחייב נמי לענין שבת א\"ד לענין שבת כגרוגרת בעינן ומדנקט לה בזרק לבית טמא משמע דלבית טהור לא משכחת לה שהרי התוס' שם בד\"ה אי לענין שבת כתבו דהוה מצי למפרך אמאי נקט לבית טמא משמע דאי הבעיא היא לענין טומאה ניחא דנקט לבית טמא ואם איתא דמצטרפי הא מצי למנקט הבעייא בזרק כזית טמא לבית טהור ובדאיכא פחות מכביצה אוכלין טמאים שם בבית א\"ד יע\"ש ולע\"ד הא לא מכרעא כלל לפי מ\"ש התוס' ד\"ה כגון דאיכא פחות מכביצה בס\"ד וז\"ל ודוקא לבית טמא אבל לבית טהור לא אע\"ג דחשיב ללקות עליו זר כו' כיון דאיסור זרות לא בא לו ע\"י הוצאה זו יע\"ש וכתב הרב ח\"ה ז\"ל שכונתם דלבית טהור ולאשכוחי דאתיין בהדי הדדי כגון דזרק פחות מכזית לפחות מכזית שבפנים דהוי אתיין איסור שבת ואיסור זרות בהדי הדדי ואהא תירצו כיון דאיסור זרות לא בא לו ע\"י הוצאה זו כו' ור\"ל דאלו לא היה כאן נמי בית ורשות אחרת היה בא איסור זרות ע\"י צירוף ואיסור שבת לא בא לו ע\"י בית ורשות אחרת אבל בבית טמא ניחא דאיסור טומאה נמי לא בא לו אלא ע\"י בית ורשות אחרת ואלו לא היה כאן בית לא היה טמא עכ\"ד יע\"ש. וא\"כ ה\"נ איכא למימר דמשו\"ה לא מבעיא ליה בזרק כזית טמא לבית טהור וב' הזיתים טמאים כיון דאיסור טומאה לא בא לו ע\"י הוצאה שהרי אלו לא היה כאן בית ורשות אחרת היה בא איסור טומאה ע\"י צירוף דומיא דב' חצאי זיתים ממש ובהכי ניחא אף לפי שיטת רש\"י ורבינו ז\"ל דס\"ל דפחות מכביצה מקבל טומאה ולפי דעתם ע\"כ מאי דמבעיא ליה לרבא מדמצטרף לענין טומאה מחייב לענין שבת היינו מטעמא דכיון דבהך הוצאה עשה מעשה חשוב ומצטרף לטמא אחרים חשיבא נמי לענין חיוב שבת ועיין במ\"ש הר\"ב משנה למלך ז\"ל בפ' י\"ח מהלכות שבת דכ\"א ולפי דעתם ז\"ל תקש' דהוה מצי למבעי לה בכה\"ג שהרי מעולם לא נסתפק הרב ז\"ל אלא לדעת הסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אך לדעת הסוברים דמקבל טומאה פשיטא ודאי דאם חזרו ונצטרפו ונעשו כביצה דמטמאין את אחרים ואף דבשעת קבלת טומאתם לא היה בהם שיעור לטמא אחרים מ\"מ כי נצטרפו עכשיו הרי הם טמאין ומטמאין אחרים. אך כפי מ\"ש ניחא אף לדעת רש\"י ורבינו דס\"ל ז\"ל דהבעיא היא משום דעשה מעשה חשוב דמצטרף לטמא אחרים דה\"ט לא מהני אלא דוקא כשהצירוף לטמא אחרים לא בא לו ע\"י בית שהרי אלו לא היה כאן בית לא היה כאן טומאה וא\"כ בזרק כזית טמא לבית טהור וב' הזיתים טמאין כיון דהצירוף לטמא אחרים לא בא לו ע\"י בית שהרי אלו לא היה כאן בית נמי היה מצטרף לטמא אחרים ולא אמרינן בכה\"ג מדמצטרף לענין טומאה מחייב לענין שבת כיון שהצירוף לא בא לו ע\"י בית וא��סור שבת בא לו ע\"י בית כנ\"ל ודוק. ולעיקר ספיקו של הרב ז\"ל נלע\"ד להביא ראיה דלא מצטרפי ממ\"ש בפרק העור והרוטב דקי\"א אמר רב אין יד לפחות מכזית כו' ור\"י אמר יש יד לפחות מכזית וכתב הרשב\"א ז\"ל שם וז\"ל וא\"ת ומאי נפ\"ל מינה דהא אפילו נגע באוכל עצמו אינו מקבל טומאה ואלו היינו אומרים דכל שהוא מקבל טומאה ולא אמרו כביצה אלא לטמא אחרים כדרכו של רש\"י ז\"ל בכמה מקומות הוה ניחא דנ\"מ להכניס אלא שהתוס' כו' וכן מוכיח בהרבה מקומות דכביצה אוכלין שאמרו בין לטמא בין ליטמא וא\"כ מאי נ\"מ הכא יע\"ש והשתא אם איתא דלדעת הסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אם נצטרפו ב' חצאי ביצה שנטמאו טמאים הם א\"כ מאי קא ק\"ל להרשב\"א ז\"ל הא נ\"מ טובא דאי אמרינן יש יד לפחות מכזית והו\"ל כאלו נגע הטומאה באוכל עצמו אם נצטרף אוכל זה בפחות מכביצה אחרת הוו טמאים ואי אין יד לפחות מכזית נמצא שלא נגע הטומאה באוכל כלל ואם נצטרף בפחות מכביצה שנטמא לא מצטרף אלא ודאי משמע דס\"ל ז\"ל דכיון דפחות מכביצה לא מקבל טומאה אפילו נצטרפו אח\"כ לאו כלום הוא וכן נראה מדברי התוס' שם בד\"ה יש יד מדלא פרשו בכה\"ג כנ\"ל ודוק. עוד נראה שיש להוכיח ספקו של הרב מהא דגרסינן בזבחים דל\"א ע\"א אמר רב הונא מנא אמינא לה דתניא האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין לטמא בקל שבשניהם וכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל ה\"ג האוכל חצי ביצה שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין לטמא בקל שבשניהם כו'. ובד\"ה לטמא כתב וז\"ל וא\"ת אי דלא הוה ביה שיעורא מעיקרא היאך קיבל טומאה מאב הטומאה תשובה לדבריך שהאוכל מקבל טומאה בכ\"ש אבל לטמא אחרים צריך כביצה עכ\"ל והתוס' שם בד\"ה אמר ר\"ה כתבו דמיירי בשהיה בו מעיקרא בשעת קבלת טומאה יע\"ש והשתא אם איתא לדעת הרב ז\"ל מאי ק\"ל לרש\"י ז\"ל הא אפילו נימא דלקבל טומאה נמי צריך כביצה אפ\"ה כי נצטרפו אח\"כ מצטרפין לטמא בקל שבשניהם מטעמא דמי גרם לב' לאו ראשון כדאמרינן במעילה והתוס' ג\"כ אמאי הוצרכו לאוקמה כשהיה בו כביצה הא בלא\"ה א\"ש אלא משמע דכיון דבשעת קבלת טומאה לא היה בו כשיעור נמצא שלא קיבל טומאה מעיקרא ולא מצטרפי אח\"כ ויש לדחות ודוק:<br><b> ודע </b> שאף לדעת התוס' דסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה ד\"ת היינו דוקא כשבשעת קבלת טומאה היא פחות מכביצה אבל אם בשעת קבלת הטומאה היה כביצה אע\"פ שנחתך ממנו ובא לפחות מכביצה מ\"מ טומאתו לא פקע מיני' ובאיסוריה קאי ואפילו מדאורייתא וזה מבואר מדברי התורת כהנים שהביאו התוס' בפ' כ\"ש ד\"ה הנזכר וז\"ל ועוד הר' אליהו מביא ראי' מת\"כ דרשינן גבי כלי חרס ואותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן וליכא למימר דהת\"כ מיירי כשנשאר בו בשבירתו שיעור ביצה אבל אם נשאר בשבירתו פחות מכביצה ה\"נ דפקע טומאה מינייהו דהא ליתא דכיון דכביצ' אוכלין מקבלין טומאה אפילו בשבורין מהיכי תיתי לומר דאם נשברו אף שנשארו כביצה שיהיו טהורים והתוס' שם הכריחו דפחותין מכביצ' אינו מקב\"ט דאי מקב\"ט בכל שהן פשיטא דלא מהני בהו שבירה והשתא אם נאמר דהת\"כ מיירי כשנשאר בו כביצה תיקשי להו ג\"כ הכי אלא ודאי דכיון דכביצ' אוכלין מקבלין טומאה פשיטא דלא מהני בהו שביר' ומהתימ' על הר\"ב מש\"ל ז\"ל איך אשתמיט מיני' דברי התוס' הללו ודברי הת\"כ שכתב בפ' כ\"ג מהל' כלים ד\"ט וז\"ל ודע שמ\"ש לעיל דאוכל כביצה שנטמא שחתך ממנו חציו אף שאינן מטמאין לאחרים מ\"מ טומאתן לא פקע ממנו כך נ\"ל שהדין כך ואע\"ג דלטומאת בגדים קי\"ל דבגד טמא שנפחת מג' על ג' אין בו דין טומא' ונטהר דכיון דפחות מג' על ג' אינו מקב\"ט פקע טומא' מיני' שאני התם כו' יע\"ש. ולפי האמור אין צורך לזה דשאני אוכלין דגלי בהו קרא דלא מהני בהו שביר' כנ\"ל ודוק. ודע עוד שאף לדעת רש\"י ודעמי' דסוברים דפחות מכביצ' מקב\"ט כתבו התוס' בפ' המצניע ובפ' כ\"ש בד\"ה הנזכר משם הר' יוסף דאע\"פ שאוכל מקב\"ט בפחות מכביצ' אינו מקבל הכשר בפחות מכביצה יע\"ש ומשמע שאף לפי דעת ר\"ת דס\"ל דמקב\"ט מדרבנן אינו מקבל הכשר כלל ואפי' מדרבנן מדקאמר לאימת מתכשרי לכי סחוט ליה כו' בציר לי' שיעורא דדוחק הוא לומר דהך מתני' דטמא מת שסחט איירי בטומא' דאורייתא וכ\"כ הר\"ב ח\"ה שם יע\"ש אך מצאתי להתוס' בפ' אמרו לו די\"ב ע\"א בד\"ה כיון שכתבו וז\"ל וא\"ת הא אמרינן בפ' כ\"ש ליתי' לשיעורי' ופי' הר\"י לענין הכשר בפחות מכשיעור לא מקבל הכשר והכא בפה התינוק אין חלב כביצה וי\"ל דמדרבנן לא בעי כביצה והתם היינו מדאורייתא עכ\"ל והנרא' דאשתמיטתי' מהר\"ב ח\"ה ז\"ל דבור זה ועיין בתוס' פרק העור והרוטב דקי\"ח ע\"א ד\"ה שומר שכתבו וז\"ל וא\"ת לפי' ר\"ת ורש\"י דבעי כביצה לקבל טומא' מנ\"ל צירוף בשומר להכניס דאימא קרא אתא להוציא ע\"כ יע\"ש וק\"ל קצת דאף לדעת רש\"י דלא בעי כביצה לקבל טומאה מ\"מ לענין הכשר מודה דבעי כביצ' כמ\"ש וא\"כ תקשי להו אף לדעת רש\"י ז\"ל דמנ\"ל צירוף בשומר להכניס שאם יש בו כביצה ע\"י צירוף שומר מקבל הכשר וטומא' אימא דקרא לא אתי אלא להוציא וי\"ל ודוק:<br><b> ויש </b> להסתפק לדעת הסוברים דבפחות מכביצ' אינו מקבל טומא' מדאורייתא אי אמרינן הכי בקדשים ג\"כ דומיא דתרומה שכתבו התוס' בפרק המצניע דאינו מקב\"ט ומסתברא לי שדבר זה תלוי במחלוקת שלדעת רש\"י שכתב בפ' כ\"ש דל\"ה דעצים ולבונה טומאתן מדרבנן והא דאמרינן דחיבת הקדש מכשירתן מדרבנן קאמר וכן כתב בפרק הקומץ רבה דכ\"א יע\"ש וכן הוא דעת רבינו בפ\"י מהל' טו\"א דין י\"ז שמדין תורה להיות הבשר טמא צריך הכשר יע\"ש ה\"נ הכא לא מהני להו חיבת הקדש אך לדעת התוס' שם בפרק הקומץ ולדעת הראב\"ד ז\"ל דעצים ולבונה טומאתן מדאורייתא משום דחיבת הקדש מכשירתן ומשוי להו אוכלא ה\"נ גבי אוכל פחות מכביצה אמרינן דחיבת הקדש משוי להו אוכלא אפילו לפחות מכביצה. והי' נרא' להביא ראי' לזה מההוא דגרסינן בפ' ג\"ה דקי\"א ר\"י הגלילי אומר טמא שאכל את הטהור חייב טמא שאכל את הטמא פטור אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור מכי נגע בו טמאו ופרכינן שפיר קאמרי לי' רבנן לר\"י הגלילי יע\"ש ואמאי לא קאמר דמשכחת לה באוכל כזית בשר קדש שאינו מקב\"ט מדאורייתא וא\"נ באוכלין שלא הוכשרו לדעת רבינו ועי' בתוס' שם שכתבו דיודעים היו דלא מיירי בתחב לו חבירו לתוך פיו וא\"כ ה\"נ אפשר לומר דיודעים היו דלא איירי בפחות מכביצה ודוחק וא\"נ אפשר לומר דכיון דמדרבנן מקבלי טומא' לא מחייב עיין במש\"ל רפ\"ז מהל' תרומות יע\"ש ועיין בתוס' פ' הערל דע\"ג ד\"ה טומאת עצמן שכתבו וז\"ל אין להקשות כיון שיש אזהרה בטומאת עצמן ל\"ל אזהרה לטומאת הגוף דנ\"מ היכא שתחב לו בבית הבליעה א\"נ בשלא הוכשר יע\"ש ולפי שיטתם דאוכל פחות מכביצ' אינו מקב\"ט מדאורייתא עדיפא מינה הו\"ל למימר דנ\"מ היכא דאכל פחות מכביצה. שוב ראיתי להרשב\"א ז\"ל שכתב בפ' שלשה שאכלו דמ\"ט אההיא דאמרינן התם דטעמא דר\"מ דאמר דמי שיצא מירושלים ונזכר שהי' בידו בשר קודש דחוזר עלי' בכביצ' משום דחזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצ' אף חזרתו בכביצ' וז\"ל לפי ר\"ת שכתב דאוכלין אין מקבלין טומא' בפחות מכביצ' ניחא אבל לדברי רש\"י ז\"ל וכו' יע\"ש הנה מבואר מדבריו דאפילו בקדשים ס\"ל דפחות מכביצה אינו מקב\"ט ודוק. וממ\"ש רש\"י בפרק יוה\"כ דע\"ט ד\"ה נטלו במפה וז\"ל ג' קולות נהג בו אחת שלא נטל ידיו אלא כרך ידיו במפה משום אנינות כו' יע\"ש נראה דס\"ל דבפחות מכביצ' אינו מקבל טומאה ובחזרתו בפרק אותו ואת בנו אך קשה דאפילו לדעת ר\"ת דס\"ל דאינו מקבל טומא' היינו מדאורייתא אבל מדרבנן מודו דבכ\"ש מקב\"ט וכמ\"ש בפ' כ\"ש וכיון שכן אמאי לא נטל ידיו רבי צדוק ואיך כתב רש\"י דמשום אנינות כרך ידיו וכן הקש' מוהר\"ם בן חביב בקונטרס תי\"ה יע\"ש ולע\"ד נראה דס\"ל לרש\"י דכיון דנט\"י בחולין משום סרך תרומה הוא דאי משום חולין גופייהו אין ב' עושה ג' כי הצריכו חכמים נט\"י דוקא בכביצה אבל פחות מכביצ' דאפילו בתרומה עצמ' אינו מקבל טומא' אלא מדרבנן לא הצריכו וכ\"כ הרב הנזכר שם לדעת הרוקח יע\"ש ובהכי ניחא מ\"ש התוס' שם בד\"ה נטלו וז\"ל פרש\"י כו' ובחנם פי' כן דרבי צדוק כהן הי' והי' אוכל חולין על טהרת תרומה וידים שניות הן אפילו פחות מכביצ' מקבל טומא' כו' שיש לדקדק דכיון דס\"ל דפחות מכביצ' מקבל טומאה א\"כ מן הדין צריך נט\"י לכל אדם ואמאי הוצרכו לומר דרבי צדוק כהן הי' והי' אוכל חולין על טהרת תרומה כו' וכמו שהקש' הרב הנזכר יע\"ש. אך כפי מ\"ש י\"ל דהתוס' לשיטתיי' אזלי דפחות מכביצ' אינו מקבל טומא' מדאורייתא והלכך בפחות מכביצ' לא הצריכו נט\"י דליכא למגזר אטו תרומה משום דהו\"ל גזר' לגזר' ולא משום דר\"צ כהן הי' והי' אוכל חולין על טהרת תרומה וא\"כ לדידי' הו\"ל בדין תרומה ומשו\"ה כרך ידיו במפה כנ\"ל. ועיין בחידושי הרשב\"א בפ' המצניע שכתב דפחות מכביצה אינו מקבל טומא' אפילו מדרבנן והוכיח כן ממתני' דפרק י\"ב דאהלות יע\"ש ולא ידעתי מאי יענ' לההוא דפ\"ב דטהרות שהביאו התוס' בפ' הישן דף כ\"ו דמוכח התם בהדיא דפחות מכביצ' מקבל טומא' לפחות מדרבנן ותו ק\"ל ממתני' דפ' י\"ב דפרה מ\"ו דתנן המז' באזוב טמא אם יש בו כביצ' המים פסולים והזייתו פסול' אין בו כביצ' המים כשרים והזייתו פסול' ופי' הר\"ש ז\"ל שם משום דכתיב והזה הטהור על הטמא שיהא המז' טהור והאזוב טהור אך כפי מש\"ל דאוכל כביצ' שנטמא ונחתך לפחות מכביצ' טומאתו לא פקע מיני' נרא' שאין ראי' כלל די\"ל דהכא מיירי באזוב שמתחלתו הי' כביצ' ונחתך לפחות מכביצ' וז\"פ:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (לז) </b> דמדאורייתא לא מקבלי טומאה עד כביצה. כד הוינא טליא תמהתי על דעה זו שהיא נגד משנה ערוכה בזבחים דף ק\"ו ומייתי לה בחולין דף ק\"א ע\"א דפליגי שם רבנן וריה\"ג בטמא שאכל קודש טמא דלרבנן חייב ולריה\"ג פטור א\"ל רבנן לריה\"ג אף טמא שאכל את הטהור ביין שנגע בו טמאהו וקאמר הש\"ס התם שפיר קאמרי לי' רבנן לריה\"ג ע\"ש. וא\"כ לדעה זו דעכ\"פ מדאורייתא אין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה והרי לענין חיובא דטמא האוכל קודש סגי בכזית א\"כ מאי קאמרי לי' רבנן לריה\"ג כיון דנגע בו טמאהו מי לא איירי דלא אכל אלא כזית דחייב עליו משום טומאת גופו בשיעור זה והמאכל נשאר בטהרתו כיון דאין בו כביצה שהוא שיעור לקבל טומאה מדאורייתא והוא פלא בעיני אולם שמעתי שהגאון בעל שו\"ת תפארת צבי תמה בזה ג\"כ ולא תירץ כלום בזה. ואולי דכיון שעכ\"פ מדרבנן א\"צ כביצה א\"כ תו לא מקרי קודש טהור דעכ\"פ מחולל מקרי עיין בגליון ודו\"ק:<br><b> (לח) </b> דעצים ולבונה טומאתן מדאורייתא משום דחיה\"ק מכשירתן כו'. לא ידעתי למה לא הביא הגאון המחבר שגם דעת התוס' כן ממה שכתבו בחולין דף ק\"א ע\"א ד\"ה בנטמא ��ו' דידעו רבנן דלא מיירי בשתחב לו חבירו כו' ומדשתקו מהכשר אלמא דס\"ל להתוס' כהראב\"ד דחיה\"ק מכשיר מה\"ת. (ועי' תוס' ריש חולין וצ\"ע). והא דהתוס' יבמות דע\"ג ע\"ב בד\"ה טומאת עצמן כו' כתבו שם בתירוצם דמיירי בשלא הוכשר י\"ל דקאי התם אתרומה אבל קודש י\"ל דא\"צ הכשר:<br><b> הנה </b> הלום ראיתי שהגאון המחבר ז\"ל עמד כאן בתמיהתי שהבאתי לעיל באות ל\"ז, אולם מה שרצה לומר דכי היכי דלהראב\"ד ז\"ל חיה\"ק מכשיר ומשוי להו אוכלא ה\"נ גבי אוכל פחות מכביצה אמרינן דחיבת הקודש משוי להו אוכלא הדמיון הזה קשה דמשום חיה\"ק לא אמרינן דפחות מכשיעור שיעור דמי ואינו ענין למאי דחיבת הקודש מכשיר למשוי אוכלא הגע עצמך דא\"כ גם לענין אכילה נימא דמחייב בכ\"ש משום דחיבת הקודש משוי לפחות מכשיעור כמו שיעור כזית אע\"כ דלא מהני חיבת הקודש אלא לענין איכות האוכל ולא בכמות משום דהא דאמרינן דחיבת הקודש מכשיר אין הכונה דרחמנא אחשבה דא\"כ הרי גם לענין אכילה נמי הי' צ\"ל הכי ולחייב בכל שהוא אלא דמטעם דקודש הוא הבעלים מחשבין להו אוכלא ואף בלי הכשר נטמא וזה לכאורה לא שייך לענין שיעור:",
+                "<b>וכל </b>\n<b> דבר שטבולו במשק' צריך נט\"י כו'.</b> כתב מרן ב\"י בסי' הנזכר וז\"ל והא דדבר שטיבולו במשק' צריך נט\"י דוקא בשטיבולו באחד מז' משקין אבל שאר משקין אין מקבלין טומא' כלל וכמ\"ש הרמב\"ם בפ\"א מהל' טו\"א כו' עכ\"ל עיין בהראב\"ד ז\"ל שם שהשיג על ר' וז\"ל לא מצאתי שאין מקבלין טומא' כלל אלא שאין מצטרפין אוכלין דתנן במתני' טבול יום עיסה שהוכשר' במשק' ונלושה במי פירות כו' ועיין במרן כ\"מ ז\"ל שכתב וז\"ל ואני אומר דאדרבא משם ראי' לדברי רבינו שאם כדברי הראב\"ד ז\"ל הו\"ל למתני עיס' שהוכשר' ונלוש' במ\"פ דהוי משמע דמי פירות קאי גם אהוכשרו כו' יע\"ש. ודבריו תמוהים שהרי לדעת הראב\"ד עכ\"ל דס\"ל דאע\"ג דמ\"פ אין מכשירין את האוכל מ\"מ אינהו גופייהו מקבלין טומא' דאלת\"ה תקשי לי' מתני' דפי\"א דתרומ' וא\"כ ע\"כ הראב\"ד אזיל ומודה דעיס' שהוכשרו במשק' מז' משקין קאמר ומש\"ה קאמר ר\"א דפסל את כולה משום דס\"ל דמ\"פ אע\"ג דאין מכשירין מצטרפין את האוכל ור\"ע ס\"ל דכיון דאין מכשירין אין מצטרפין ואה\"נ דמהך מתני' ליכא ראי' כלל דמ\"פ מקבלין טומאה כיון דמתני' בשהוכשרה בז' משקין איירי אלא דהראב\"ד לא בא לומר אלא שלא מצא שאין מקבלין טומאה אלא שאין מצטרפין וכן ראיתי להר\"ב בני יעקב בהגהותיו שתמה עליו כן יע\"ש:<br><b> ועוד </b> אני מוסיף תמי' על תמיהתו לדברי מרן שדעת הראב\"ד דעיסה שהוכשר' במשק' במ\"פ קאמר מההיא דגרסינן בירושלמי פרק ב' דחל' והביאו הר\"ש שם אמתני' דתנן עיס' שנילוש' במי פירות חייבת בחל' ונאכלת בידים מסואבות אר\"י בר חנינא דר\"א איש ברתותא היא דתנינן תמן כו' פסל את כולה יע\"ש ואם איתא היכי מצי אתיא כר\"א איש ברתותא הא ר\"א איש ברתותא ס\"ל דמ\"פ מכשירין ומתני' דקתני דנאכלת בידים מסואבות ואי מ\"פ מכשירין הרי הוכשרו ע\"י ומקבלין טומא' מהידים אלא ודאי כדכתיבנא:<br><b> ובהיותי </b> בזה דרך אגב חזות קש' הוגד לי בדברי מרן ז\"ל בפ\"ו מהל' בכורים די\"ב שכתב וז\"ל ועיס' שנילוש' כו' משנ' פ\"ב דחלה ואע\"ג דבירושלמי אמר ריב\"ח דמתני' כר\"א ולא כר\"ע משם ר\"י הא ר\"י פליג עלי' דריב\"ח ואמר ד\"ה היא ועוד דאפילו לריב\"ח כיון דמשם רבי יאושע היא דאפליגו אפשר דר\"א איש ברתותא בתרייתא ושפיר דמי למימר הכי מדסתם לן תנא כותי' יעיין שם. והנה מה שהוצרך מרן לזה אע\"פ שרבינו ז\"ל לא הזכיר אלא עיס' שנילוש' בז' משקין משום דמשמע לי' דמדלא חילק בין עיס' שנילוש' במ\"פ לז' משקין משמע דס\"ל דחד דינא אית להו וכן כתב ב\"י י\"ד סי' שנ\"ט יע\"ש. אך מ\"ש ועוד דאפילו לריב\"ח כו' ק\"ל טובא שהרי רבינו ז\"ל פסק בהדיא כר\"ע בפ\"ח מהלכות טו\"א דין י\"ו וז\"ל עיס' שהוכשר' במשק' ונלוש' במ\"פ ונגע בה טבול יום לא פסל אלא מקום מגעו ע\"כ וכתב מרן וז\"ל וכר\"ע מחבירו עכ\"ל וא\"כ איך כתב בדעת רבינו דאפילו לריב\"ח שפיר דמי למפסק כר\"א וצ\"ע ועיין בטי\"ד סי' הנזכר שכתב משם הרא\"ש ז\"ל דעיס' שנלוש' במ\"פ אינ' חייבת בחל' אם לא בתערובות מים ונ\"ל דדוקא נקט תערובות מים אבל בתערובות שאר משקין לא מהני אא\"כ הרוב מז' משקין וכמ\"ש רבינו בפי\"ו מהל' טו\"א דין ד' וז\"ל וכן מ\"פ שנתערבו בז' משקין הולכין אחר הרוב נתערבו במים כ\"ש הרי הכל משקה ומטמא טומאת משקין ומכשיר ועי' בהראב\"ד שם שהשיג עליו וכתב דאפילו בתערובת מים בעינן רובא יע\"ש ויש לגמגם על מרן הב\"י שכתב בסי' הנזכר ונכון לערב עם הביצים יין או שמן כו' כדי שתהא מוכשרת ע\"י והו\"ל חל' טמא' ונשרפת וכן פסק בש\"ע וז\"ל יש ליזהר שלא ללוש במ\"פ אא\"כ יערב בהן מז' משקין עיין שם ולא ביאר דבשאר משקין חוץ מן המים צריך שיערב בהן רוב משאר משקין כדי שיוכשרו כמ\"ש ועיין בהר\"ש פ\"ב דמכשירין מ\"ב יע\"ש. ולדעת רבינו דס\"ל דבמים אפילו כ\"ש מהני הוקש' אצלי לכאור' מהא דגרסינן בפרק המוכר פירות דפ\"ז אמרינן משם ר\"ש בן יהוצדק כדרך שאמרנו לענין איסורן כך אמרו לענין הכשירן ופרכינן בגמ' הכשירן דמאי אי דמייא אכשורא מכשר אי דחמרא אכשורי מכשר ופי' רשב\"ם ז\"ל וז\"ל על איז' הכשר הוצרך לומר כך כו' ומאי נפק\"ל מינ' אי הוי חמרא או מיא כו' יע\"ש והשתא לדעת רבינו מאי קושיא הא נ\"מ טובא דראשון ושני דינן כיין ואי נתערבו במ\"פ אינן מכשירין עד שיערב בהן רוב ושלישי הוי מים ואי נתערבו בכ\"ש הרי הן מכשירין. אמנם במעט עיון נרא' דלק\"מ כפי מ\"ש רשב\"ם ז\"ל שם בד\"ה כך אמרו וז\"ל וכל הני חומרות דרבנן נינהו דמדאורייתא כולהו חשיבא מים בעלמא ואפי' ראשון ושני יע\"ש וא\"כ כיון דמדאורייתא הוי כמים כי אמרו חכמים שדינן כיין אינו אלא להחמיר אבל להקל ודאי דלא אמרו ולענין הכשר נמי אפי' נתערבו כ\"ש הרי הן מכשירין ומשו\"ה לא משני הש\"ס הכי והוצרך לדחוקי דלא צריכ' שתמדו במי גשמים דכי היכי דהחמירו לענין איסורן החמירו נמי לענין הכשרן ואמרו שדינן כיין לענין דלא בעינן מחשבה וזה פשוט. ומן האמור בזה נרא' שאין צורך למ\"ש הר\"ב מטה יוסף בת\"ב סי' ח\"י שמ\"ש מרן הב\"י בסי' זה דבשר צלי טעון נטיל' מפני שיש בו משק' טופח ובודאי שאין כונתו על מוהל היוצא מן הבשר דההוא מ\"פ הן אלא כונתו על לחלוחית המים שנשאר בבשר ממי הדחה שהדיחו אותה קודם הצלייה דהיינו משום דס\"ל דהמים הן יותר מן המוהל היוצא מן הבשר אבל אה\"נ דאם הרוב הוא משאר משקין א\"צ נטילה עכ\"ל יע\"ש ולפי מ\"ש אין צורך לזה דאע\"ג דבשאר משקין שנתערבו עם מ\"פ אזלינן בתר רובא במים אפי' בכ\"ש הן מכשירין ומקבלין טומא' כדעת רבינו ומש\"ה בבשר צלי טעון נטילה לדעת מרן כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Blessings",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Blessings",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זכרים </b>\n<b> שהיו יושבים לאכול כו'.</b> כתב מרן ודע דבגמרות שלנו דגרסינן תניא כותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין כו' וראיתי להתוס' שם ד\"ה תניא כותיה שכתבו וז\"ל פי' רשב\"ם הא דלא מייתי ראיה כרב חסדא מרבנן דר\"י משום דבההיא לא קתני בהדיא יין כו' וי\"ל מש\"ה לא מייתי סייעתא מינה משום דאיכא מ\"ד בסנהדרין דבמה נמי לפ' עכ\"ל ויש לדקדק טובא דמאי קושיא אימא דמשו\"ה לא מייתי מברייתא דלעיל סייעתא משום דאיכא למימר דה\"ה דפליגי רבנן אף בדברים שאינן טעונין והא דקתני עקרו להודיעך כחו דר\"י וכדאמר בגמ' משא\"כ בברייתא זו דלא מייתי סברת ר\"י דייק שפיר מדקתני יעקרו דמשמע דוקא בדברים שאינן טעונין הוא דא\"צ וצ\"ע. ודע דבדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן נראה מדברי רשב\"ם בהדיא דבהניחו שם מקצת חברים מהני שהרי כתב בד\"ה להודיעך כחו וז\"ל וליכא לאקשויי אדרבא לשמועינן דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן להודיעך כחן דרבנן דמקילין כ\"כ שאפילו הם אין צריכין לברך ומשום כחא דהיתרא עדיף יע\"ש ואי ס\"ל דבדברים שאין טעונין ברכה במקומן אפילו הניחו לא מהני מאי קו' הא ל\"ש הכא כחא דהתירא עדיף א\"ו דס\"ל לרשב\"ם דבהניחו מהני וכן הוא דעת הסמ\"ק בהדיא הביאו מרן הב\"י בא\"ח סי' קס\"ח יע\"ש ומעתה עכצ\"ל שמ\"ש מרן שם וז\"ל ומשמע דלדעת הפוסקים כר\"ח לא שנא לן בין הניח מקצת ללא הניחו דבדברים שאין טעונין ברכה במקומן אפילו הניחו נמי צריך לברך כו' היינו דלא כרשב\"ם וסמ\"ק ופשוט. והכריחו לומר כן משום דלא חזינן דמייתי הך חלוקא בדין דברים שאין טעונין ברכה והטור לא הביאו אלא גבי דברים הטעונין ברכה לדעת הרי\"ף. ויש לדקדק טובא דא\"כ אדפריך תלמודא לר\"ח מברייתא דבני חבורה ודייק דבדברים הטעונין איירי ממשמעות דעקרו בפשיטות הו\"ל לדייק מדחילק בברייתא ומדחולק בין הניח ללא הניח וכדברים שאין טעונין ליכא לחלק בינייהו כמ\"ש מרן הב\"י כך שמעתי מקשים וכן ראיתי להר\"ב מג\"א בסק\"ג שהקשה על הב\"ח יע\"ש ונ\"ל לומר דודאי תלמודא לא מצי פריך בפשיטות הכי ולאקשויי לרב חסדא משום דמצי למימר דרב חסדא לית ליה האי סברא ומש\"ה פריך ממשמעות דעקרו וכ\"ת א\"כ נימא דהכי הוא האמת יש לומר דהוכרחו לומר כן ממאי דתירץ בגמ' לר\"י הה\"ד דאפילו בדברים שאין טעונין כו' וק' להו קו' רשב\"ם ז\"ל דאדרבא כחא דהיתרא עדיף משו\"ה הוצרכו לומר דתלמוד ס\"ל דבהניחו נמי ל\"מ בדברים שאין טעונין ול\"ש בהא לומר כחא דהיתרא עדיף כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> האוכל הפת שמברכין כו' צריך נט\"י כו'.</b> כתב מרן הב\"י הל' נט\"י סי' קנ\"ח וז\"ל כתב הרוקח אוכל פחות מכביצה יטול מספק ונראה שטעמו משום דכיון דבפחות מכביצה אינו מקבל טומאה כו' עכ\"ל ואין זה מוסכם שהרי דעת רבינו בפ\"ה מה' טו\"א דלקבל טומאה בכל שהוא וכ\"ה דעת רש\"י בפרק כ\"ש דל\"ג אך דעת התוס' שם בד\"ה לאימת כו' דמדאו' לא מקבלי טומאה עד כביצה ומדרבנן בכ\"ש מקבלי טומאה ולטמא אחרים בעינן כביצה אפי' מדרבנן וכ\"כ בפ' המצניע דצ\"א ד\"ה אי לענין ובפרק מרובה ד\"ה פרה יע\"ש וכ\"ה דעת הרמב\"ן בביאור התורה פ' שמיני יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב משנה למלך בפ\"ד מהלכות הנז' שנסתפק לדעת התוס' וסייעתם דס\"ל דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה אם ב' חצאי ביצה שנטמאו כל אחד בפ\"ע וחזרו ונצטרפו ונעשו כביצה אי הוי טמאים או דלמא כיון דבשעת קבלת הטומאה לא היה בו כשיעור נמצא שלא קיבל טומאה וא\"כ כי נצטרפו אחר כך אינו מעלה ומוריד והביא ראיה מהתוספתא יע\"ש. והר\"י כולי שם בהג\"ה הביא ראיה דלא מצטרפי מההיא דאיבעיא לן בפרק המצניע אי זרק כזית תרומה לבית טמא מהו ואמרינן דלענין שבת קמבעיא ליה וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלים והאי משלימו לביצה מאי מדמצרף לענין טומאה מחייב נמי לענין שבת א\"ד לענין שבת כגרוגרת בעינן ומדנקט לה בזרק לבית טמא משמע דלבית טהור לא משכחת לה שהרי התוס' שם בד\"ה אי לענין שבת כתבו דהוה מצי למפרך אמאי נקט לבית טמא משמע דאי הבעיא היא לענין טומאה ניחא דנקט לבית טמא ואם איתא דמצטרפי הא מצי למנקט הבעייא בזרק כזית טמא לבית טהור ובדאיכא פחות מכביצה אוכלין טמאים שם בבית א\"ד יע\"ש ולע\"ד הא לא מכרעא כלל לפי מ\"ש התוס' ד\"ה כגון דאיכא פחות מכביצה בס\"ד וז\"ל ודוקא לבית טמא אבל לבית טהור לא אע\"ג דחשיב ללקות עליו זר כו' כיון דאיסור זרות לא בא לו ע\"י הוצאה זו יע\"ש וכתב הרב ח\"ה ז\"ל שכונתם דלבית טהור ולאשכוחי דאתיין בהדי הדדי כגון דזרק פחות מכזית לפחות מכזית שבפנים דהוי אתיין איסור שבת ואיסור זרות בהדי הדדי ואהא תירצו כיון דאיסור זרות לא בא לו ע\"י הוצאה זו כו' ור\"ל דאלו לא היה כאן נמי בית ורשות אחרת היה בא איסור זרות ע\"י צירוף ואיסור שבת לא בא לו ע\"י בית ורשות אחרת אבל בבית טמא ניחא דאיסור טומאה נמי לא בא לו אלא ע\"י בית ורשות אחרת ואלו לא היה כאן בית לא היה טמא עכ\"ד יע\"ש. וא\"כ ה\"נ איכא למימר דמשו\"ה לא מבעיא ליה בזרק כזית טמא לבית טהור וב' הזיתים טמאים כיון דאיסור טומאה לא בא לו ע\"י הוצאה שהרי אלו לא היה כאן בית ורשות אחרת היה בא איסור טומאה ע\"י צירוף דומיא דב' חצאי זיתים ממש ובהכי ניחא אף לפי שיטת רש\"י ורבינו ז\"ל דס\"ל דפחות מכביצה מקבל טומאה ולפי דעתם ע\"כ מאי דמבעיא ליה לרבא מדמצטרף לענין טומאה מחייב לענין שבת היינו מטעמא דכיון דבהך הוצאה עשה מעשה חשוב ומצטרף לטמא אחרים חשיבא נמי לענין חיוב שבת ועיין במ\"ש הר\"ב משנה למלך ז\"ל בפ' י\"ח מהלכות שבת דכ\"א ולפי דעתם ז\"ל תקש' דהוה מצי למבעי לה בכה\"ג שהרי מעולם לא נסתפק הרב ז\"ל אלא לדעת הסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אך לדעת הסוברים דמקבל טומאה פשיטא ודאי דאם חזרו ונצטרפו ונעשו כביצה דמטמאין את אחרים ואף דבשעת קבלת טומאתם לא היה בהם שיעור לטמא אחרים מ\"מ כי נצטרפו עכשיו הרי הם טמאין ומטמאין אחרים. אך כפי מ\"ש ניחא אף לדעת רש\"י ורבינו דס\"ל ז\"ל דהבעיא היא משום דעשה מעשה חשוב דמצטרף לטמא אחרים דה\"ט לא מהני אלא דוקא כשהצירוף לטמא אחרים לא בא לו ע\"י בית שהרי אלו לא היה כאן בית לא היה כאן טומאה וא\"כ בזרק כזית טמא לבית טהור וב' הזיתים טמאין כיון דהצירוף לטמא אחרים לא בא לו ע\"י בית שהרי אלו לא היה כאן בית נמי היה מצטרף לטמא אחרים ולא אמרינן בכה\"ג מדמצטרף לענין טומאה מחייב לענין שבת כיון שהצירוף לא בא לו ע\"י בית ואיסור שבת בא לו ע\"י בית כנ\"ל ודוק. ולעיקר ספיקו של הרב ז\"ל נלע\"ד להביא ראיה דלא מצטרפי ממ\"ש בפרק העור והרוטב דקי\"א אמר רב אין יד לפחות מכזית כו' ור\"י אמר יש יד לפחות מכזית וכתב הרשב\"א ז\"ל שם וז\"ל וא\"ת ומאי נפ\"ל מינה דהא אפילו נגע באוכל עצמו אינו מקבל טומאה ואלו היינו או��רים דכל שהוא מקבל טומאה ולא אמרו כביצה אלא לטמא אחרים כדרכו של רש\"י ז\"ל בכמה מקומות הוה ניחא דנ\"מ להכניס אלא שהתוס' כו' וכן מוכיח בהרבה מקומות דכביצה אוכלין שאמרו בין לטמא בין ליטמא וא\"כ מאי נ\"מ הכא יע\"ש והשתא אם איתא דלדעת הסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אם נצטרפו ב' חצאי ביצה שנטמאו טמאים הם א\"כ מאי קא ק\"ל להרשב\"א ז\"ל הא נ\"מ טובא דאי אמרינן יש יד לפחות מכזית והו\"ל כאלו נגע הטומאה באוכל עצמו אם נצטרף אוכל זה בפחות מכביצה אחרת הוו טמאים ואי אין יד לפחות מכזית נמצא שלא נגע הטומאה באוכל כלל ואם נצטרף בפחות מכביצה שנטמא לא מצטרף אלא ודאי משמע דס\"ל ז\"ל דכיון דפחות מכביצה לא מקבל טומאה אפילו נצטרפו אח\"כ לאו כלום הוא וכן נראה מדברי התוס' שם בד\"ה יש יד מדלא פרשו בכה\"ג כנ\"ל ודוק. עוד נראה שיש להוכיח ספקו של הרב מהא דגרסינן בזבחים דל\"א ע\"א אמר רב הונא מנא אמינא לה דתניא האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין לטמא בקל שבשניהם וכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל ה\"ג האוכל חצי ביצה שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין לטמא בקל שבשניהם כו'. ובד\"ה לטמא כתב וז\"ל וא\"ת אי דלא הוה ביה שיעורא מעיקרא היאך קיבל טומאה מאב הטומאה תשובה לדבריך שהאוכל מקבל טומאה בכ\"ש אבל לטמא אחרים צריך כביצה עכ\"ל והתוס' שם בד\"ה אמר ר\"ה כתבו דמיירי בשהיה בו מעיקרא בשעת קבלת טומאה יע\"ש והשתא אם איתא לדעת הרב ז\"ל מאי ק\"ל לרש\"י ז\"ל הא אפילו נימא דלקבל טומאה נמי צריך כביצה אפ\"ה כי נצטרפו אח\"כ מצטרפין לטמא בקל שבשניהם מטעמא דמי גרם לב' לאו ראשון כדאמרינן במעילה והתוס' ג\"כ אמאי הוצרכו לאוקמה כשהיה בו כביצה הא בלא\"ה א\"ש אלא משמע דכיון דבשעת קבלת טומאה לא היה בו כשיעור נמצא שלא קיבל טומאה מעיקרא ולא מצטרפי אח\"כ ויש לדחות ודוק:<br><b> ודע </b> שאף לדעת התוס' דסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה ד\"ת היינו דוקא כשבשעת קבלת טומאה היא פחות מכביצה אבל אם בשעת קבלת הטומאה היה כביצה אע\"פ שנחתך ממנו ובא לפחות מכביצה מ\"מ טומאתו לא פקע מיני' ובאיסוריה קאי ואפילו מדאורייתא וזה מבואר מדברי התורת כהנים שהביאו התוס' בפ' כ\"ש ד\"ה הנזכר וז\"ל ועוד הר' אליהו מביא ראי' מת\"כ דרשינן גבי כלי חרס ואותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן וליכא למימר דהת\"כ מיירי כשנשאר בו בשבירתו שיעור ביצה אבל אם נשאר בשבירתו פחות מכביצה ה\"נ דפקע טומאה מינייהו דהא ליתא דכיון דכביצ' אוכלין מקבלין טומאה אפילו בשבורין מהיכי תיתי לומר דאם נשברו אף שנשארו כביצה שיהיו טהורים והתוס' שם הכריחו דפחותין מכביצ' אינו מקב\"ט דאי מקב\"ט בכל שהן פשיטא דלא מהני בהו שבירה והשתא אם נאמר דהת\"כ מיירי כשנשאר בו כביצה תיקשי להו ג\"כ הכי אלא ודאי דכיון דכביצ' אוכלין מקבלין טומאה פשיטא דלא מהני בהו שביר' ומהתימ' על הר\"ב מש\"ל ז\"ל איך אשתמיט מיני' דברי התוס' הללו ודברי הת\"כ שכתב בפ' כ\"ג מהל' כלים ד\"ט וז\"ל ודע שמ\"ש לעיל דאוכל כביצה שנטמא שחתך ממנו חציו אף שאינן מטמאין לאחרים מ\"מ טומאתן לא פקע ממנו כך נ\"ל שהדין כך ואע\"ג דלטומאת בגדים קי\"ל דבגד טמא שנפחת מג' על ג' אין בו דין טומא' ונטהר דכיון דפחות מג' על ג' אינו מקב\"ט פקע טומא' מיני' שאני התם כו' יע\"ש. ולפי האמור אין צורך לזה דשאני אוכלין דגלי בהו קרא דלא מהני בהו שביר' כנ\"ל ודוק. ודע עוד שאף לדעת רש\"י ודעמי' דסוברים דפחות מכביצ' מקב\"ט כתבו התוס' בפ' המצניע ובפ' כ\"ש בד\"ה הנזכר משם הר' יוסף דאע\"פ שאוכל מקב\"ט בפחות מכביצ' אינו מקבל הכשר בפחות מכביצה יע\"ש ומשמע שאף לפי דעת ר\"ת דס\"ל דמקב\"ט מדרבנן אינו מקבל הכשר כלל ואפי' מדרבנן מדקאמר לאימת מתכשרי לכי סחוט ליה כו' בציר לי' שיעורא דדוחק הוא לומר דהך מתני' דטמא מת שסחט איירי בטומא' דאורייתא וכ\"כ הר\"ב ח\"ה שם יע\"ש אך מצאתי להתוס' בפ' אמרו לו די\"ב ע\"א בד\"ה כיון שכתבו וז\"ל וא\"ת הא אמרינן בפ' כ\"ש ליתי' לשיעורי' ופי' הר\"י לענין הכשר בפחות מכשיעור לא מקבל הכשר והכא בפה התינוק אין חלב כביצה וי\"ל דמדרבנן לא בעי כביצה והתם היינו מדאורייתא עכ\"ל והנרא' דאשתמיטתי' מהר\"ב ח\"ה ז\"ל דבור זה ועיין בתוס' פרק העור והרוטב דקי\"ח ע\"א ד\"ה שומר שכתבו וז\"ל וא\"ת לפי' ר\"ת ורש\"י דבעי כביצה לקבל טומא' מנ\"ל צירוף בשומר להכניס דאימא קרא אתא להוציא ע\"כ יע\"ש וק\"ל קצת דאף לדעת רש\"י דלא בעי כביצה לקבל טומאה מ\"מ לענין הכשר מודה דבעי כביצ' כמ\"ש וא\"כ תקשי להו אף לדעת רש\"י ז\"ל דמנ\"ל צירוף בשומר להכניס שאם יש בו כביצה ע\"י צירוף שומר מקבל הכשר וטומא' אימא דקרא לא אתי אלא להוציא וי\"ל ודוק:<br><b> ויש </b> להסתפק לדעת הסוברים דבפחות מכביצ' אינו מקבל טומא' מדאורייתא אי אמרינן הכי בקדשים ג\"כ דומיא דתרומה שכתבו התוס' בפרק המצניע דאינו מקב\"ט ומסתברא לי שדבר זה תלוי במחלוקת שלדעת רש\"י שכתב בפ' כ\"ש דל\"ה דעצים ולבונה טומאתן מדרבנן והא דאמרינן דחיבת הקדש מכשירתן מדרבנן קאמר וכן כתב בפרק הקומץ רבה דכ\"א יע\"ש וכן הוא דעת רבינו בפ\"י מהל' טו\"א דין י\"ז שמדין תורה להיות הבשר טמא צריך הכשר יע\"ש ה\"נ הכא לא מהני להו חיבת הקדש אך לדעת התוס' שם בפרק הקומץ ולדעת הראב\"ד ז\"ל דעצים ולבונה טומאתן מדאורייתא משום דחיבת הקדש מכשירתן ומשוי להו אוכלא ה\"נ גבי אוכל פחות מכביצה אמרינן דחיבת הקדש משוי להו אוכלא אפילו לפחות מכביצה. והי' נרא' להביא ראי' לזה מההוא דגרסינן בפ' ג\"ה דקי\"א ר\"י הגלילי אומר טמא שאכל את הטהור חייב טמא שאכל את הטמא פטור אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור מכי נגע בו טמאו ופרכינן שפיר קאמרי לי' רבנן לר\"י הגלילי יע\"ש ואמאי לא קאמר דמשכחת לה באוכל כזית בשר קדש שאינו מקב\"ט מדאורייתא וא\"נ באוכלין שלא הוכשרו לדעת רבינו ועי' בתוס' שם שכתבו דיודעים היו דלא מיירי בתחב לו חבירו לתוך פיו וא\"כ ה\"נ אפשר לומר דיודעים היו דלא איירי בפחות מכביצה ודוחק וא\"נ אפשר לומר דכיון דמדרבנן מקבלי טומא' לא מחייב עיין במש\"ל רפ\"ז מהל' תרומות יע\"ש ועיין בתוס' פ' הערל דע\"ג ד\"ה טומאת עצמן שכתבו וז\"ל אין להקשות כיון שיש אזהרה בטומאת עצמן ל\"ל אזהרה לטומאת הגוף דנ\"מ היכא שתחב לו בבית הבליעה א\"נ בשלא הוכשר יע\"ש ולפי שיטתם דאוכל פחות מכביצ' אינו מקב\"ט מדאורייתא עדיפא מינה הו\"ל למימר דנ\"מ היכא דאכל פחות מכביצה. שוב ראיתי להרשב\"א ז\"ל שכתב בפ' שלשה שאכלו דמ\"ט אההיא דאמרינן התם דטעמא דר\"מ דאמר דמי שיצא מירושלים ונזכר שהי' בידו בשר קודש דחוזר עלי' בכביצ' משום דחזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצ' אף חזרתו בכביצ' וז\"ל לפי ר\"ת שכתב דאוכלין אין מקבלין טומא' בפחות מכביצ' ניחא אבל לדברי רש\"י ז\"ל וכו' יע\"ש הנה מבואר מדבריו דאפילו בקדשים ס\"ל דפחות מכביצה אינו מקב\"ט ודוק. וממ\"ש רש\"י בפרק יוה\"כ דע\"ט ד\"ה נטלו במפה וז\"ל ג' קולות נהג בו אחת שלא נטל ידיו אלא כרך ידיו במפה משום אנינות כו' יע\"ש נראה דס\"ל דבפחות מכביצ' אינו מקבל טומאה ובחזרתו בפרק אותו ואת בנו אך קשה דאפילו לדעת ר\"ת דס\"ל דאינו מקבל טומא' היינו מדאורייתא אבל מדרבנן מודו דבכ\"ש מקב\"ט וכמ\"ש בפ' כ\"ש וכיון שכן אמאי לא נטל ידיו רבי צדוק ואיך כתב רש\"י דמשום אנינות כרך ידיו וכן הקש' מוהר\"ם בן חביב בקונטרס תי\"ה יע\"ש ולע\"ד נראה דס\"ל לרש\"י דכיון דנט\"י בחולין משום סרך תרומה הוא דאי משום חולין גופייהו אין ב' עושה ג' כי הצריכו חכמים נט\"י דוקא בכביצה אבל פחות מכביצ' דאפילו בתרומה עצמ' אינו מקבל טומא' אלא מדרבנן לא הצריכו וכ\"כ הרב הנזכר שם לדעת הרוקח יע\"ש ובהכי ניחא מ\"ש התוס' שם בד\"ה נטלו וז\"ל פרש\"י כו' ובחנם פי' כן דרבי צדוק כהן הי' והי' אוכל חולין על טהרת תרומה וידים שניות הן אפילו פחות מכביצ' מקבל טומא' כו' שיש לדקדק דכיון דס\"ל דפחות מכביצ' מקבל טומאה א\"כ מן הדין צריך נט\"י לכל אדם ואמאי הוצרכו לומר דרבי צדוק כהן הי' והי' אוכל חולין על טהרת תרומה כו' וכמו שהקש' הרב הנזכר יע\"ש. אך כפי מ\"ש י\"ל דהתוס' לשיטתיי' אזלי דפחות מכביצ' אינו מקבל טומא' מדאורייתא והלכך בפחות מכביצ' לא הצריכו נט\"י דליכא למגזר אטו תרומה משום דהו\"ל גזר' לגזר' ולא משום דר\"צ כהן הי' והי' אוכל חולין על טהרת תרומה וא\"כ לדידי' הו\"ל בדין תרומה ומשו\"ה כרך ידיו במפה כנ\"ל. ועיין בחידושי הרשב\"א בפ' המצניע שכתב דפחות מכביצה אינו מקבל טומא' אפילו מדרבנן והוכיח כן ממתני' דפרק י\"ב דאהלות יע\"ש ולא ידעתי מאי יענ' לההוא דפ\"ב דטהרות שהביאו התוס' בפ' הישן דף כ\"ו דמוכח התם בהדיא דפחות מכביצ' מקבל טומא' לפחות מדרבנן ותו ק\"ל ממתני' דפ' י\"ב דפרה מ\"ו דתנן המז' באזוב טמא אם יש בו כביצ' המים פסולים והזייתו פסול' אין בו כביצ' המים כשרים והזייתו פסול' ופי' הר\"ש ז\"ל שם משום דכתיב והזה הטהור על הטמא שיהא המז' טהור והאזוב טהור אך כפי מש\"ל דאוכל כביצ' שנטמא ונחתך לפחות מכביצ' טומאתו לא פקע מיני' נרא' שאין ראי' כלל די\"ל דהכא מיירי באזוב שמתחלתו הי' כביצ' ונחתך לפחות מכביצ' וז\"פ:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (לז) </b> דמדאורייתא לא מקבלי טומאה עד כביצה. כד הוינא טליא תמהתי על דעה זו שהיא נגד משנה ערוכה בזבחים דף ק\"ו ומייתי לה בחולין דף ק\"א ע\"א דפליגי שם רבנן וריה\"ג בטמא שאכל קודש טמא דלרבנן חייב ולריה\"ג פטור א\"ל רבנן לריה\"ג אף טמא שאכל את הטהור ביין שנגע בו טמאהו וקאמר הש\"ס התם שפיר קאמרי לי' רבנן לריה\"ג ע\"ש. וא\"כ לדעה זו דעכ\"פ מדאורייתא אין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה והרי לענין חיובא דטמא האוכל קודש סגי בכזית א\"כ מאי קאמרי לי' רבנן לריה\"ג כיון דנגע בו טמאהו מי לא איירי דלא אכל אלא כזית דחייב עליו משום טומאת גופו בשיעור זה והמאכל נשאר בטהרתו כיון דאין בו כביצה שהוא שיעור לקבל טומאה מדאורייתא והוא פלא בעיני אולם שמעתי שהגאון בעל שו\"ת תפארת צבי תמה בזה ג\"כ ולא תירץ כלום בזה. ואולי דכיון שעכ\"פ מדרבנן א\"צ כביצה א\"כ תו לא מקרי קודש טהור דעכ\"פ מחולל מקרי עיין בגליון ודו\"ק:<br><b> (לח) </b> דעצים ולבונה טומאתן מדאורייתא משום דחיה\"ק מכשירתן כו'. לא ידעתי למה לא הביא הגאון המחבר שגם דעת התוס' כן ממה שכתבו בחולין דף ק\"א ע\"א ד\"ה בנטמא כו' דידעו רבנן דלא מיירי בשתחב לו חבירו כו' ומדשתקו מהכשר אלמא דס\"ל להתוס' כהראב\"ד דחיה\"ק מכשיר מה\"ת. (ועי' תוס' ריש חולין וצ\"ע). והא דהתוס' יבמות דע\"ג ע\"ב בד\"ה טומאת עצמן כו' כתבו שם בתירוצם דמיירי בשלא הוכשר י\"ל דקאי התם אתרומה אבל קודש י\"ל דא\"צ הכשר:<br><b> הנה </b> הלום רא��תי שהגאון המחבר ז\"ל עמד כאן בתמיהתי שהבאתי לעיל באות ל\"ז, אולם מה שרצה לומר דכי היכי דלהראב\"ד ז\"ל חיה\"ק מכשיר ומשוי להו אוכלא ה\"נ גבי אוכל פחות מכביצה אמרינן דחיבת הקודש משוי להו אוכלא הדמיון הזה קשה דמשום חיה\"ק לא אמרינן דפחות מכשיעור שיעור דמי ואינו ענין למאי דחיבת הקודש מכשיר למשוי אוכלא הגע עצמך דא\"כ גם לענין אכילה נימא דמחייב בכ\"ש משום דחיבת הקודש משוי לפחות מכשיעור כמו שיעור כזית אע\"כ דלא מהני חיבת הקודש אלא לענין איכות האוכל ולא בכמות משום דהא דאמרינן דחיבת הקודש מכשיר אין הכונה דרחמנא אחשבה דא\"כ הרי גם לענין אכילה נמי הי' צ\"ל הכי ולחייב בכל שהוא אלא דמטעם דקודש הוא הבעלים מחשבין להו אוכלא ואף בלי הכשר נטמא וזה לכאורה לא שייך לענין שיעור:",
+                "<b>וכל </b>\n<b> דבר שטבולו במשק' צריך נט\"י כו'.</b> כתב מרן ב\"י בסי' הנזכר וז\"ל והא דדבר שטיבולו במשק' צריך נט\"י דוקא בשטיבולו באחד מז' משקין אבל שאר משקין אין מקבלין טומא' כלל וכמ\"ש הרמב\"ם בפ\"א מהל' טו\"א כו' עכ\"ל עיין בהראב\"ד ז\"ל שם שהשיג על ר' וז\"ל לא מצאתי שאין מקבלין טומא' כלל אלא שאין מצטרפין אוכלין דתנן במתני' טבול יום עיסה שהוכשר' במשק' ונלושה במי פירות כו' ועיין במרן כ\"מ ז\"ל שכתב וז\"ל ואני אומר דאדרבא משם ראי' לדברי רבינו שאם כדברי הראב\"ד ז\"ל הו\"ל למתני עיס' שהוכשר' ונלוש' במ\"פ דהוי משמע דמי פירות קאי גם אהוכשרו כו' יע\"ש. ודבריו תמוהים שהרי לדעת הראב\"ד עכ\"ל דס\"ל דאע\"ג דמ\"פ אין מכשירין את האוכל מ\"מ אינהו גופייהו מקבלין טומא' דאלת\"ה תקשי לי' מתני' דפי\"א דתרומ' וא\"כ ע\"כ הראב\"ד אזיל ומודה דעיס' שהוכשרו במשק' מז' משקין קאמר ומש\"ה קאמר ר\"א דפסל את כולה משום דס\"ל דמ\"פ אע\"ג דאין מכשירין מצטרפין את האוכל ור\"ע ס\"ל דכיון דאין מכשירין אין מצטרפין ואה\"נ דמהך מתני' ליכא ראי' כלל דמ\"פ מקבלין טומאה כיון דמתני' בשהוכשרה בז' משקין איירי אלא דהראב\"ד לא בא לומר אלא שלא מצא שאין מקבלין טומאה אלא שאין מצטרפין וכן ראיתי להר\"ב בני יעקב בהגהותיו שתמה עליו כן יע\"ש:<br><b> ועוד </b> אני מוסיף תמי' על תמיהתו לדברי מרן שדעת הראב\"ד דעיסה שהוכשר' במשק' במ\"פ קאמר מההיא דגרסינן בירושלמי פרק ב' דחל' והביאו הר\"ש שם אמתני' דתנן עיס' שנילוש' במי פירות חייבת בחל' ונאכלת בידים מסואבות אר\"י בר חנינא דר\"א איש ברתותא היא דתנינן תמן כו' פסל את כולה יע\"ש ואם איתא היכי מצי אתיא כר\"א איש ברתותא הא ר\"א איש ברתותא ס\"ל דמ\"פ מכשירין ומתני' דקתני דנאכלת בידים מסואבות ואי מ\"פ מכשירין הרי הוכשרו ע\"י ומקבלין טומא' מהידים אלא ודאי כדכתיבנא:<br><b> ובהיותי </b> בזה דרך אגב חזות קש' הוגד לי בדברי מרן ז\"ל בפ\"ו מהל' בכורים די\"ב שכתב וז\"ל ועיס' שנילוש' כו' משנ' פ\"ב דחלה ואע\"ג דבירושלמי אמר ריב\"ח דמתני' כר\"א ולא כר\"ע משם ר\"י הא ר\"י פליג עלי' דריב\"ח ואמר ד\"ה היא ועוד דאפילו לריב\"ח כיון דמשם רבי יאושע היא דאפליגו אפשר דר\"א איש ברתותא בתרייתא ושפיר דמי למימר הכי מדסתם לן תנא כותי' יעיין שם. והנה מה שהוצרך מרן לזה אע\"פ שרבינו ז\"ל לא הזכיר אלא עיס' שנילוש' בז' משקין משום דמשמע לי' דמדלא חילק בין עיס' שנילוש' במ\"פ לז' משקין משמע דס\"ל דחד דינא אית להו וכן כתב ב\"י י\"ד סי' שנ\"ט יע\"ש. אך מ\"ש ועוד דאפילו לריב\"ח כו' ק\"ל טובא שהרי רבינו ז\"ל פסק בהדיא כר\"ע בפ\"ח מהלכות טו\"א דין י\"ו וז\"ל עיס' שהוכשר' במשק' ונלוש' במ\"פ ונגע בה טבול יום לא פסל אלא מקום מגעו ע\"כ וכתב מרן וז\"ל וכר\"ע מחבירו עכ\"ל וא\"כ איך כתב בדעת רבינו דאפילו לריב\"ח שפיר דמי למפסק כר\"א וצ\"ע ועיין בטי\"ד סי' הנזכר שכתב משם הרא\"ש ז\"ל דעיס' שנלוש' במ\"פ אינ' חייבת בחל' אם לא בתערובות מים ונ\"ל דדוקא נקט תערובות מים אבל בתערובות שאר משקין לא מהני אא\"כ הרוב מז' משקין וכמ\"ש רבינו בפי\"ו מהל' טו\"א דין ד' וז\"ל וכן מ\"פ שנתערבו בז' משקין הולכין אחר הרוב נתערבו במים כ\"ש הרי הכל משקה ומטמא טומאת משקין ומכשיר ועי' בהראב\"ד שם שהשיג עליו וכתב דאפילו בתערובת מים בעינן רובא יע\"ש ויש לגמגם על מרן הב\"י שכתב בסי' הנזכר ונכון לערב עם הביצים יין או שמן כו' כדי שתהא מוכשרת ע\"י והו\"ל חל' טמא' ונשרפת וכן פסק בש\"ע וז\"ל יש ליזהר שלא ללוש במ\"פ אא\"כ יערב בהן מז' משקין עיין שם ולא ביאר דבשאר משקין חוץ מן המים צריך שיערב בהן רוב משאר משקין כדי שיוכשרו כמ\"ש ועיין בהר\"ש פ\"ב דמכשירין מ\"ב יע\"ש. ולדעת רבינו דס\"ל דבמים אפילו כ\"ש מהני הוקש' אצלי לכאור' מהא דגרסינן בפרק המוכר פירות דפ\"ז אמרינן משם ר\"ש בן יהוצדק כדרך שאמרנו לענין איסורן כך אמרו לענין הכשירן ופרכינן בגמ' הכשירן דמאי אי דמייא אכשורא מכשר אי דחמרא אכשורי מכשר ופי' רשב\"ם ז\"ל וז\"ל על איז' הכשר הוצרך לומר כך כו' ומאי נפק\"ל מינ' אי הוי חמרא או מיא כו' יע\"ש והשתא לדעת רבינו מאי קושיא הא נ\"מ טובא דראשון ושני דינן כיין ואי נתערבו במ\"פ אינן מכשירין עד שיערב בהן רוב ושלישי הוי מים ואי נתערבו בכ\"ש הרי הן מכשירין. אמנם במעט עיון נרא' דלק\"מ כפי מ\"ש רשב\"ם ז\"ל שם בד\"ה כך אמרו וז\"ל וכל הני חומרות דרבנן נינהו דמדאורייתא כולהו חשיבא מים בעלמא ואפי' ראשון ושני יע\"ש וא\"כ כיון דמדאורייתא הוי כמים כי אמרו חכמים שדינן כיין אינו אלא להחמיר אבל להקל ודאי דלא אמרו ולענין הכשר נמי אפי' נתערבו כ\"ש הרי הן מכשירין ומשו\"ה לא משני הש\"ס הכי והוצרך לדחוקי דלא צריכ' שתמדו במי גשמים דכי היכי דהחמירו לענין איסורן החמירו נמי לענין הכשרן ואמרו שדינן כיין לענין דלא בעינן מחשבה וזה פשוט. ומן האמור בזה נרא' שאין צורך למ\"ש הר\"ב מטה יוסף בת\"ב סי' ח\"י שמ\"ש מרן הב\"י בסי' זה דבשר צלי טעון נטיל' מפני שיש בו משק' טופח ובודאי שאין כונתו על מוהל היוצא מן הבשר דההוא מ\"פ הן אלא כונתו על לחלוחית המים שנשאר בבשר ממי הדחה שהדיחו אותה קודם הצלייה דהיינו משום דס\"ל דהמים הן יותר מן המוהל היוצא מן הבשר אבל אה\"נ דאם הרוב הוא משאר משקין א\"צ נטילה עכ\"ל יע\"ש ולפי מ\"ש אין צורך לזה דאע\"ג דבשאר משקין שנתערבו עם מ\"פ אזלינן בתר רובא במים אפי' בכ\"ש הן מכשירין ומקבלין טומא' כדעת רבינו ומש\"ה בבשר צלי טעון נטילה לדעת מרן כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ברכות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,35 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Circumcision",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצוה </b>\n<b> על האב למול את בנו כו'.</b> זה מבואר פ' קמא דקידושין דף כ\"ט האב חייב למול את בנו כו' אמרינן התם דהיא לא מחייבה למול את בנה דכתיב כאשר צוה אותו ולא אותה יע\"ש ולענין העבד אי מחייב למול את בנו נראה ודאי דפטור דגמרינן לה לה מאשה ואף שהתוס' פרק החובל דפ\"ח ד\"ה יהא עבד כשר לעדות כתבו וז\"ל תימא הא ילפינן כו' וי\"ל דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל כו' אבל לגורעו מאיש לא כו' יע\"ש. ודבריהם תמוהים וכבר מוהר\"ש אלגאזי בס' זהב שיב' במס' חגיגה דט\"ו הק' לדברי התו' הללו מההיא דאמרינן בפ\"ק דחגיגה טעמא דכתב רחמנא את פני האדון הא לאו הכי הוה אמינא דעבד חייב בראי' והאמר מר כל מצוה שהאשה חייבת כו' גמר לה לה מאשה ואם איתא לתירץ התוספות מאי קושיא הא הג\"ש הוי דוקא להחמיר ולא להקל. וראיתי למורינו הרב בספר בתי כהונה ח\"ב ד\"ל ע\"ב שכתב לתרץ לזה וז\"ל ולי לא קשיא והתירוץ ברור דע\"כ המצות דוקא לישראל נאמרו והנה גמרינן ג\"ש לעבד לחדש עליו חיוב למרבה כנשים שהסברא היתה שלא יהיה חייב אבל גבי עדות דאיש כתיב ואחיו קרינן ליה מהי תיתי לאפוקי מכלל איש והעדות אינה מצוה מן התורה לידע העדות אלא שאם ידע ונשאל קאי באם לא יגיד והרי התורה אמרה איש והוא איש אבל התם בראיה שהוא מכלל מצות קבועות והנשים פטורות אפילו שהן י\"ט מהי תיתי לחדש עליו חיוב שאינו בנשים את\"ד יע\"ש ועיין בזבחים דק\"ן ע\"א בתוספת ד\"ה עולת נשים שהקשו בקו' דהכא ותי' וז\"ל דגבי מצות הוא דילפינן מהדדי בג\"ש דלה לה אבל גבי עדות לא שייך למילף דאין תלוי בנאמנות דהא משה ואהרן לא מעידין הילכך היכא דגלי גלי יע\"ש ודבריהם נוטין למ\"ש הרב ז\"ל האמנם הא ק\"ל ממ\"ש התוס' בפ' החובל בדבור שאחר זה וזה לשונו שכן אין במילה אע\"ג דלא שייכי במילה פירכא היא ויש מפרשים דאינה מצוה למול את בנה וליתא דא\"כ מאי קאמר קטן יוכיח עכ\"ל אשר מבואר מדבריהם דס\"ל להי\"מ דעבד מצוה למול את בנו דאם ל\"כ מאי קאמר מה לאשה שכן אינה מצוה למול את בנה הא עבד נמי דכוותא אינו מצו' למול את בנו ואפילו למול את עצמו אינו מצוה אלא שהתורה ציוה לרבו למולו וכמו שמבואר מדברי הרמב\"ם והטור ז\"ל בהלכות מילה אלא ודאי מבואר הוא דס\"ל דעבד חייב במילה והדבר תמוה דהא ילפינן לה לה מאשה ועל כרחינו לו' דס\"ל לי\"מ דג\"ש דלה לה לא נאמרה אלא להחמיר עליהם ולא להקל ואפי' במידי דמצוה וכיון שכן הדק\"ל מההיא דחגיגה וליכא למימר דודאי ס\"ל לי\"מ דעבד נמי אינו מצו' למול א\"ע ולא למול את בנו ותלמוד' ה\"ק מה לאשה שכן בגופה אין בה חיוב מצוה כלל לא לגבי עצמה ולא למול את בנה משא\"כ בעבד דבגופיה מיהא אית ביה חיוב מילה דאע\"ג דהוא אינו מצוה למול את עצמו ואת בנו רבו מיהא מחייב עליה למול את בנו דהא ודאי ליתא דאם כן אכתי פירכא דלא שייכא היא דאשה אין בגופה חיוב מילה משום דלא שייכא במילה משא\"כ בעבד דשייך במילה ותו דא\"כ מאי ק\"ל ז\"ל לתי' הי\"מ וכתבו וליתא דא\"כ מאי קא' קטן יוכיח הא שפיר קאמר קטן יוכיח אע\"ג דקטן אינו מצו' למול הא מיהא בגופי' אית ביה חיוב מצות מילה שהאב חייב למולו דומיא דעבד ממש אלא ודאי דליתא:<br><b> ואולם </b> אחר העיון אשכחנא לה פתרי על פי מה שכתב הרב מש\"ל בה' מלכים דפ\"ח ע\"ג שהק' למש\"כ התוס' דעבדים חייבי' בפ\"ו דהא קי\"ל דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה ותי' דלא נאמר כלל זה אלא במ\"ע שהזמן גרמא שהנשים פטורות להך מילי איתקוש עבד לאשה אבל במצות עשה שלא הזמן גרמא כגון פ\"ו דמדינא היו הנשים חייבות אלא שגזרת הכתוב הוא שמעטן לא ילפינן מנשים משום ג\"ש דלה לה ועוד הוקשה לו מהא דתנן בפרק שתי מידות הכל סומכים חוץ מעבד ואשה הרי דאע\"ג דפטור הנשים מסמיכה הוא מגזירת הכתוב דכתיב בני ישראל ממעטינן נמי עבדים מהקישה ותי' ע\"פ מה שכתבו התו' בקדושין דל\"ו ד\"ה הקבלות שהק' דל\"ל קרא למעוטי נשים מסמיכה תפוק ליה דמ\"ע שהז\"ג הוא ותירצו דסד\"א נילף מסמיכה כו' יע\"ש וא\"כ לעולם דעיקר הטעם דנשים אינם סומכות הוא משום דהוי מ\"ע שהזמן גרמא אלא דאיצטריך קרא דלא נטעה דנילף משחיטה וכיון שכן נתמעטו עבדים מהיקשא את\"ד יע\"ש באורך וא\"כ אף אנו נאמר כן לעניין מילה כלפי מה שהק' התוס' קדושין דכ\"ט ד\"ה אותו ולא אותה וז\"ל ואם תאמר ל\"ל קרא ת\"ל דמ\"ע שהז\"ג היא וי\"ל כיון דמיום הח' והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא וא\"ת אכתי מ\"ע שהז\"ג הוא שאין מלין אלא ביום כו' וי\"ל דאתיי' כמ\"ד מילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה א\"ד וא\"כ אי' למימר דסוגייא דפ' החובל נמי דפריך מה לאשה שכן אינה במילה אתיא כמ\"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה וכיון שכן הוה ליה מצות עשה שלא הז\"ג ולא אתמעטו אלא מגזרת הכתוב והילכך לא ילפינן מהקישא דומיא דפ\"ו ועיין בגופי הלכות דף כ\"ב ע\"ב שכתב משם תוספי הרא\"ש ז\"ל וז\"ל וליתא דאם כן מאי קאמר קטן יוכיח והק' ר\"מ ז\"ל דאכתי ליפרוך הכי מה לאשה שכן אינה מצוה למול את בנה וליכא למימר קטן יוכיח וי\"ל דהא לאו פירכא היא דעבד נמי אינו מצוה למול את בנו דמהי תיתי כיון דאשה פטורה עכ\"ל ונראה דזה סותר לדברי הרב מש\"ל דאע\"ג דנשים לא אמעיטו אלא מגז' הכתוב אפי\"ה עבדים פטורין מהיקשה דלה לה ושמא נאמר שדברי תוספי הרא\"ש הם למאי דקי\"ל דהלכתא כמ\"ד דמילה שלא בזמנה אינה נוהגת אלא ביום כמו שפסקו הרמב\"ם והטור דמהשתא הוה ליה מ\"ע שהזמן גרמא ולא צריך קרא למעוטינהו וכונתו לומר דמשום הכי לא פריך תלמודא הכי משום דאתיא הך סוגיא אליבא דהלכתא דמילה שלא בזמנה אינה נוהגת אלא ביום ועוד אפשר לומר דס\"ל להרא\"ש ז\"ל דאפילו למאן דאמר מילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה אפי' הכי כיון דבתוך ח' ימים אינו יכול למולו חשיב מ\"ע שהזמן גרמא אלא דקרא איצטריך דלא נטעי לומר כיון דמיום הח' ואילך אין לה הפסק לא חשיב מ\"ע שהז\"ג קמ\"ל. ולעולם דעיקר טעמא משום מ\"ע שהז\"ג דומה לההיא דסמיכה שכתב הרב ז\"ל ועיין בפ\"א דשקלים מ' ג' דתנן התם אבל לא נשים ועבדים ופי' הרע\"ב ונתנו איש כופר נפשו ולא אשה ולא עבדים דאין עבדים חייבים אלא במצות שנשים חייבו' יע\"ש וזה מבואר שלא כדברי הרב מש\"ל אלא דהתם מגזירת הכתוב ממעיטינן להו ולא הוי מצות עשה שהז\"ג דאפילו אם לא שקלו בשנה זו שוקלי' לשנה אחרת ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (לט) </b> ודבריהם תמוהים כו' מהא דאמרינן בפ\"ק דחגיגה כו'. וכן הקשה הרב מוהרי\"כ בהגהותיו למל\"מ בשביעי דעשירי מהלכות מלכים והר\"ב פנים מאירות בחידושיו לב\"ק. אמנם הגאון בעל נו\"ב מה\"ת חח\"מ סי' י\"א תמה על תמיהתם ומיישב בפשיטות כמו שתירץ בספר בתי כהונה שהביא הגאון המחבר ז\"ל פה וכיוון לדעתו בסברא זו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,32 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Circumcision",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Circumcision",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצוה </b>\n<b> על האב למול את בנו כו'.</b> זה מבואר פ' קמא דקידושין דף כ\"ט האב חייב למול את בנו כו' אמרינן התם דהיא לא מחייבה למול את בנה דכתיב כאשר צוה אותו ולא אותה יע\"ש ולענין העבד אי מחייב למול את בנו נראה ודאי דפטור דגמרינן לה לה מאשה ואף שהתוס' פרק החובל דפ\"ח ד\"ה יהא עבד כשר לעדות כתבו וז\"ל תימא הא ילפינן כו' וי\"ל דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל כו' אבל לגורעו מאיש לא כו' יע\"ש. ודבריהם תמוהים וכבר מוהר\"ש אלגאזי בס' זהב שיב' במס' חגיגה דט\"ו הק' לדברי התו' הללו מההיא דאמרינן בפ\"ק דחגיגה טעמא דכתב רחמנא את פני האדון הא לאו הכי הוה אמינא דעבד חייב בראי' והאמר מר כל מצוה שהאשה חייבת כו' גמר לה לה מאשה ואם איתא לתירץ התוספות מאי קושיא הא הג\"ש הוי דוקא להחמיר ולא להקל. וראיתי למורינו הרב בספר בתי כהונה ח\"ב ד\"ל ע\"ב שכתב לתרץ לזה וז\"ל ולי לא קשיא והתירוץ ברור דע\"כ המצות דוקא לישראל נאמרו והנה גמרינן ג\"ש לעבד לחדש עליו חיוב למרבה כנשים שהסברא היתה שלא יהיה חייב אבל גבי עדות דאיש כתיב ואחיו קרינן ליה מהי תיתי לאפוקי מכלל איש והעדות אינה מצוה מן התורה לידע העדות אלא שאם ידע ונשאל קאי באם לא יגיד והרי התורה אמרה איש והוא איש אבל התם בראיה שהוא מכלל מצות קבועות והנשים פטורות אפילו שהן י\"ט מהי תיתי לחדש עליו חיוב שאינו בנשים את\"ד יע\"ש ועיין בזבחים דק\"ן ע\"א בתוספת ד\"ה עולת נשים שהקשו בקו' דהכא ותי' וז\"ל דגבי מצות הוא דילפינן מהדדי בג\"ש דלה לה אבל גבי עדות לא שייך למילף דאין תלוי בנאמנות דהא משה ואהרן לא מעידין הילכך היכא דגלי גלי יע\"ש ודבריהם נוטין למ\"ש הרב ז\"ל האמנם הא ק\"ל ממ\"ש התוס' בפ' החובל בדבור שאחר זה וזה לשונו שכן אין במילה אע\"ג דלא שייכי במילה פירכא היא ויש מפרשים דאינה מצוה למול את בנה וליתא דא\"כ מאי קאמר קטן יוכיח עכ\"ל אשר מבואר מדבריהם דס\"ל להי\"מ דעבד מצוה למול את בנו דאם ל\"כ מאי קאמר מה לאשה שכן אינה מצוה למול את בנה הא עבד נמי דכוותא אינו מצו' למול את בנו ואפילו למול את עצמו אינו מצוה אלא שהתורה ציוה לרבו למולו וכמו שמבואר מדברי הרמב\"ם והטור ז\"ל בהלכות מילה אלא ודאי מבואר הוא דס\"ל דעבד חייב במילה והדבר תמוה דהא ילפינן לה לה מאשה ועל כרחינו לו' דס\"ל לי\"מ דג\"ש דלה לה לא נאמרה אלא להחמיר עליהם ולא להקל ואפי' במידי דמצוה וכיון שכן הדק\"ל מההיא דחגיגה וליכא למימר דודאי ס\"ל לי\"מ דעבד נמי אינו מצו' למול א\"ע ולא למול את בנו ותלמוד' ה\"ק מה לאשה שכן בגופה אין בה חיוב מצוה כלל לא לגבי עצמה ולא למול את בנה משא\"כ בעבד דבגופיה מיהא אית ביה חיוב מילה דאע\"ג דהוא אינו מצוה למול את עצמו ואת בנו רבו מיהא מחייב עליה למול את בנו דהא ודאי ליתא דאם כן אכתי פירכא דלא שייכא היא דאשה אין בגופה חיוב מילה משום דלא שייכא במילה משא\"כ בעבד דשייך במילה ותו דא\"כ מאי ק\"ל ז\"ל לתי' הי\"מ וכתבו וליתא דא\"כ מאי קא' קטן יוכיח הא שפיר קאמר קטן יוכיח אע\"ג דקטן אינו מצו' למול הא מיהא בגופי' אית ביה חיוב מצות מילה שהאב חייב למולו דומיא דעבד ממש אלא ודאי דליתא:<br><b> ואולם </b> אחר העיון אשכחנא לה פתרי על פי מה שכתב הרב מש\"ל בה' מלכים דפ\"ח ע\"ג שהק' למש\"כ התוס' דעבדים חייבי' בפ\"ו דהא קי\"ל דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה ותי' דלא נאמר כלל זה אלא במ\"ע שהזמן גרמא שהנשים פטורות להך מילי איתקוש עבד לאשה אבל במצות עשה שלא הזמן גרמא כגון פ\"ו דמדינא היו הנשים חייבות אלא שגזרת הכתוב הוא שמעטן לא ילפינן מנשים משום ג\"ש דלה לה ועוד הוקשה לו מהא דתנן בפרק שתי מידות הכל סומכים חוץ מעבד ואשה הרי דאע\"ג דפטור הנשים מסמיכה הוא מגזירת הכתוב דכתיב בני ישראל ממעטינן נמי עבדים מהקישה ותי' ע\"פ מה שכתבו התו' בקדושין דל\"ו ד\"ה הקבלות שהק' דל\"ל קרא למעוטי נשים מסמיכה תפוק ליה דמ\"ע שהז\"ג הוא ותירצו דסד\"א נילף מסמיכה כו' יע\"ש וא\"כ לעולם דעיקר הטעם דנשים אינם סומכות הוא משום דהוי מ\"ע שהזמן גרמא אלא דאיצטריך קרא דלא נטעה דנילף משחיטה וכיון שכן נתמעטו עבדים מהיקשא את\"ד יע\"ש באורך וא\"כ אף אנו נאמר כן לעניין מילה כלפי מה שהק' התוס' קדושין דכ\"ט ד\"ה אותו ולא אותה וז\"ל ואם תאמר ל\"ל קרא ת\"ל דמ\"ע שהז\"ג היא וי\"ל כיון דמיום הח' והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא וא\"ת אכתי מ\"ע שהז\"ג הוא שאין מלין אלא ביום כו' וי\"ל דאתיי' כמ\"ד מילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה א\"ד וא\"כ אי' למימר דסוגייא דפ' החובל נמי דפריך מה לאשה שכן אינה במילה אתיא כמ\"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה וכיון שכן הוה ליה מצות עשה שלא הז\"ג ולא אתמעטו אלא מגזרת הכתוב והילכך לא ילפינן מהקישא דומיא דפ\"ו ועיין בגופי הלכות דף כ\"ב ע\"ב שכתב משם תוספי הרא\"ש ז\"ל וז\"ל וליתא דאם כן מאי קאמר קטן יוכיח והק' ר\"מ ז\"ל דאכתי ליפרוך הכי מה לאשה שכן אינה מצוה למול את בנה וליכא למימר קטן יוכיח וי\"ל דהא לאו פירכא היא דעבד נמי אינו מצוה למול את בנו דמהי תיתי כיון דאשה פטורה עכ\"ל ונראה דזה סותר לדברי הרב מש\"ל דאע\"ג דנשים לא אמעיטו אלא מגז' הכתוב אפי\"ה עבדים פטורין מהיקשה דלה לה ושמא נאמר שדברי תוספי הרא\"ש הם למאי דקי\"ל דהלכתא כמ\"ד דמילה שלא בזמנה אינה נוהגת אלא ביום כמו שפסקו הרמב\"ם והטור דמהשתא הוה ליה מ\"ע שהזמן גרמא ולא צריך קרא למעוטינהו וכונתו לומר דמשום הכי לא פריך תלמודא הכי משום דאתיא הך סוגיא אליבא דהלכתא דמילה שלא בזמנה אינה נוהגת אלא ביום ועוד אפשר לומר דס\"ל להרא\"ש ז\"ל דאפילו למאן דאמר מילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה אפי' הכי כיון דבתוך ח' ימים אינו יכול למולו חשיב מ\"ע שהזמן גרמא אלא דקרא איצטריך דלא נטעי לומר כיון דמיום הח' ואילך אין לה הפסק לא חשיב מ\"ע שהז\"ג קמ\"ל. ולעולם דעיקר טעמא משום מ\"ע שהז\"ג דומה לההיא דסמיכה שכתב הרב ז\"ל ועיין בפ\"א דשקלים מ' ג' דתנן התם אבל לא נשים ועבדים ופי' הרע\"ב ונתנו איש כופר נפשו ולא אשה ולא עבדים דאין עבדים חייבים אלא במצות שנשים חייבו' יע\"ש וזה מבואר שלא כדברי הרב מש\"ל אלא דהתם מגזירת הכתוב ממעיטינן להו ולא הוי מצות עשה שהז\"ג דאפילו אם לא שקלו בשנה זו שוקלי' לשנה אחרת ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (לט) </b> ודבריהם תמוהים כו' מהא דאמרינן בפ\"ק דחגיגה כו'. וכן הקשה הרב מוהרי\"כ בהגהותיו למל\"מ בשביעי דעשירי מהלכות מלכים והר\"ב פנים מאירות בחידושיו לב\"ק. אמנם הגאון בעל נו\"ב מה\"ת חח\"מ סי' י\"א תמה על תמיהתם ומיישב בפשיטות כמו שתירץ בספר בתי כהונה שהביא הגאון המחבר ז\"ל פה וכיוון לדעתו בסברא זו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fringes",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ציצית",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כסות </b>\n<b> של פשתן אין מטילין בו תכלת כו' שמא יתכסה בו בלילה כו'.</b> כתוב בהגהות מיימוניות וז\"ל וכשיטה זו פר\"י ודלא כרש\"י שפירש כסות לילה שמיוחד ללילה שהוא פטור אף ביום אבל כסות יום חייב בלילה וכ\"כ הרא\"ם יע\"ש. ונראה שכתב כן ממ\"ש רש\"י ז\"ל פ' במה מדליקין דכ\"ז ע\"ב ד\"ה לכסות וז\"ל כסות המיוחד בלילות דלא נחייב וכ\"כ ג\"כ בזבחים די\"ח ע\"ב וז\"ל לכסות טלית המיוחד לכסות לילה פטורה מן הציצית יע\"ש ויש לי מן התימה על מרן הב\"י ז\"ל שכתב באו\"ח סי' ח\"י וז\"ל כתוב בהגהת מיי' שרש\"י פי' כדברי הרמב\"ם ז\"ל ורבינו שמשון כר\"ת ולענין הלכה נקטינן כהרמב\"ם דרב מובהק הוא וכ\"ש דרש\"י ז\"ל ס\"ל כותיה ע\"כ. וזה תימה שהרי מדברי ההגהות מבואר שדעתו של רש\"י שלא כדעת רבינו והוא מוכרח ממ\"ש בזבחים ופ' ב\"מ כמ\"ש הן אמת שרש\"י ז\"ל במנחות ד\"מ ע\"ב ד\"ה ה\"ג כתב וז\"ל גזירה משום כסות לילה שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית כו' ונמצא נהנה מכלאים שלא במקום מצוה א\"ד יע\"ש. הנה מבואר דס\"ל כדעת רבינו דכסות יום בלילה פטור מן הציצית ונמצאו דבריו ז\"ל סותרים מ\"מ אין בידנו להכריח שדעתו ז\"ל כדעת רבינו דסמי חדא מקמי תרתי ועוד נ\"ל ליישב דברי רש\"י דלא סתרי אהדדי שדעתו ז\"ל כדעת הר\"ן שכתב בפ\"ק דקידושין דאע\"ג דכסות לילה ביום נמי פטור אפ\"ה כסות יום בלילה פטור דלעולם לא מחייב עד דאיכא תרתי כסות המיוחד לראיה ובזמן ראיה כו' יע\"ש ומש\"ה בזבחים ובפ' ב\"מ פי' דכסות המיוחד ללילה פטור לעולם מציצית ובמנחות פירש דכסות יום בלילה נמי פטור ולא פליגי. האמנם לדברי ההגהות מיימוניות שכתב כדעת רש\"י דכסות המיוחד ללילה פטור אף ביום וכסות יום חייב בלילה נמצאו דברי רש\"י ז\"ל סותרין וצ\"ע. ומ\"ש רבינו וסומא חייב בציצית כו' זה מבואר בפ' התכלת דר\"ש דס\"ל דכסות לילה פטור מן הציצית איצטרך אשר תכסה בה לרבות את הסומא ופרכינן התם ורבנן האי אשר תכסה בה מאי עבדי ליה מבעי להו לכדתניא על ד' ולא ג' כו' ופרש\"י וז\"ל לרבות כסות סומא לא איצטרך דהשתא ומה כסות לילה מחייבו כ\"ש כסות סומא ותו פרכינן התם ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה מבעי להו לכדתניא ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו זו ק\"ש כו' ע\"ש אשר מבואר מסוגיא זו דלכ\"ע כסות סומא חייב האמנם ראיתי לרש\"י ז\"ל פ\"ק דסוכה די\"א ע\"א ד\"ה לפרזומא שכתב וז\"ל דקסבר לילה זמן ציצית הוא וראיתם אותו פרט לכסות סומא אבל כסות לילה חייב כו' יע\"ש והדבר תמוה שמלבד שדבריו סתרי אמ\"ש במנחות לא ידעתי מה יענה להא דפרכינן פ' התכלת ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה ולא משני דלרבנן איצטרך למעוטי כסות סומא ולפי חומר הנושא נראה דס\"ל לרש\"י ז\"ל דמש\"ה לא משני הכי משום דאם איתא דלרבנן דר\"ש סומא פטור ולר\"ש חייב א\"כ אדמפלגי רבנן ור\"ש בנשים אמאי לא אפליגו ג\"כ בסומא ולימרו הכל חייבים בציצית אנשים ונשים כו' אבל לא סומ�� ור\"ש פוטר בנשים ומחייב בסומא אלא מוכרח דהני רבנן דר\"ש ס\"ל כר\"י דס\"ל דסומא פטור מכל המצות מש\"ה לא הוצרכו לאשמועינן דפטור מציצית דבכל התורה נמי דינא הכי ומש\"ה פרכינן התם שפיר דרבנן האי וראיתם מאי דרשי ביה דלמעוטי סומא לא איצטרך דבכל המצות נמי פטירי מיהו אנן בדידן לפום מאי דקי\"ל דסומא חייב בכל המצות מצינן למימר שפיר דאיצטרך למעוטי סומא ואע\"ג דלילה זמן ציצית סומא גרוע טפי דלא אתי לכלל ראיה כלל כנ\"ל ליישב בדוחק:<br><b> ועוד </b> יש ליישב דבריו דס\"ל לרש\"י דסוגיא דפ' המפלת דמשני דרבנן דרשי וראיתם אותו ראה מצוה זו וזכר מצוה אחרת ע\"כ דס\"ל לרבנן דק\"ש דאורייתא ומיהו רב עמרם חסידא דרמי תכלת לאינשי ס\"ל כותיה וכן רב יאודה דרמא תכלתא כדאיתא בפ' התכלת דס\"ל כרבנן דלילה זמן ציצית ואנן קי\"ל בעלמא דק\"ש דרבנן ור\"י גופיה הכי ס\"ל בפרק מי שמתו ע\"כ דס\"ל דוראיתם אותו איצטרך למעוטא סומא ופליגי אסוגיא דהתכלת ועי' בתוס' שם בד\"ה דרב עמרם כו' ולומר דרב עמרם ורב יאודה דרשי וראיתם אותו כאינך תנאי דהתם דדרשי ראה מצוה זו וזכר מצוה אחרת ואיזה כלאים כו' ס\"ל לרש\"י דכולהו הני אסמכתא נינהו ודרך דרש דמאי נ\"מ אמנם דרשא דראה מצוה זו וזכר מצוה אחרת זו ק\"ש דרשא גמרא היא לאשמועינן דק\"ש דאורייתא והכי מוכח בהתכלת דקאמר דרבנן דרשי וראיתם לכדתניא כו' וקאמר עוד ותנא אידך כו' ולא קאמר א\"נ לכדתני כו' משמע דכולהו הני אסמכתא בעלמא נינהו עכ\"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (לו) </b> דהני רבנן דר\"ש ס\"ל כר\"י דס\"ל דסומא פטור מכל המצות: אכתי קצת קשה דהו\"ל לומר דצריך וראיתם למעוטי בבית אפל דפטור. וכעין זה הוא בירושלמי מגלה לענין פריסת שמע ע\"ש. ואף שהר\"ן בפ\"ק דקדושין כתב דלש\"ס דילן הא ליתא. מ\"מ היינו דוקא התם דרק בסברא תליא מלתא דמפני שאינו נהנה מן האור. י\"ל דאינו בפריסת שמע. אבל הכא דמקרא מלא דיבר הכתוב וראיתם. איכא למימר שפיר דאתי למעוטי בית אפל וכנ\"ל. (ובפרט דפריסת שמע אינו אלא מדרבנן). וביותר קשיא לי דאי סומא פטור מציצית. הרי בפשיטות דכסות המיוחד לסומא נמי פטור אפילו כשילבשנו מי שאינו סומא. כמו דס\"ל לרש\"י ז\"ל (לפ\"ד הגהת מיימוני) דכסות המיוחד ללילה פטור מציצית אפילו ביום. וא\"כ הרי אצטריך וראיתם למעוטי כסות סומא אפילו בשילבשנו אחר:<br><b> אמנם </b> הא ליתא משום דממנ\"פ. אי שאיל הכסות מהסומא. א\"כ מיעוטא למה לי' תיפוק לי' דבל\"ז נמי פטור. מטעם דהו\"ל טלית שאולה דפטור מדאורייתא אפילו כששאלו ממי שאינו סומא. ואי לקח הטלית מהסומא. אם כן שוב הרי היא מיוחדת להקונה דחייב בציצית. ואזדא לי' להקונה היחוד של הסומא המוכר. וא\"כ הרי א\"א לומר דוראיתם אתי למעוטי זה כיון דעכשיו היא מיוחדת לבר חיובא. אבל לא ידעתי אמאי ניחא לי' להגאון המחבר ז\"ל ביישובו בזה. הא דברי רש\"י סוכה שהביא הרי הם תמוהים בל\"ז. דאיך אפשר לומר כן דכסות לילה אעפ\"י שאינו בראי' אצל אחרים חייב בציצית וכסות סומא שישנו בראי' אצל אחרים יהי' פטור. כלפי לייא. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ואי נימא דלרבנן דר\"ש יש איזה סברא לומר דכסות סומא יותר פטור מציצית מכסות לילה אם כן קשה מאי פריך הש\"ס במנחות שם. ורבנן האי אשר תכסה בה מאי עבדי ליה. הא הו\"ל לשנויי דאצטריך לחייב כסות סומא. משום דסד\"א למפטרי' מטעם הסברא ההיא. (דהרי משום הכי פירש\"י שם דלרבנן ליכא לרבויי דר\"ש. כיון דס\"ל דכסות לילה חייב כ\"ש כסות סומא דחייב). אע\"כ דאין סברא לומר דכסות סומא יפטור יותר מכסות לילה. וא\"כ הרי א\"א לומר דלמעוטי כסות סומא אתא האי דוראיתם:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,40 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fringes",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Fringes",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כסות </b>\n<b> של פשתן אין מטילין בו תכלת כו' שמא יתכסה בו בלילה כו'.</b> כתוב בהגהות מיימוניות וז\"ל וכשיטה זו פר\"י ודלא כרש\"י שפירש כסות לילה שמיוחד ללילה שהוא פטור אף ביום אבל כסות יום חייב בלילה וכ\"כ הרא\"ם יע\"ש. ונראה שכתב כן ממ\"ש רש\"י ז\"ל פ' במה מדליקין דכ\"ז ע\"ב ד\"ה לכסות וז\"ל כסות המיוחד בלילות דלא נחייב וכ\"כ ג\"כ בזבחים די\"ח ע\"ב וז\"ל לכסות טלית המיוחד לכסות לילה פטורה מן הציצית יע\"ש ויש לי מן התימה על מרן הב\"י ז\"ל שכתב באו\"ח סי' ח\"י וז\"ל כתוב בהגהת מיי' שרש\"י פי' כדברי הרמב\"ם ז\"ל ורבינו שמשון כר\"ת ולענין הלכה נקטינן כהרמב\"ם דרב מובהק הוא וכ\"ש דרש\"י ז\"ל ס\"ל כותיה ע\"כ. וזה תימה שהרי מדברי ההגהות מבואר שדעתו של רש\"י שלא כדעת רבינו והוא מוכרח ממ\"ש בזבחים ופ' ב\"מ כמ\"ש הן אמת שרש\"י ז\"ל במנחות ד\"מ ע\"ב ד\"ה ה\"ג כתב וז\"ל גזירה משום כסות לילה שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית כו' ונמצא נהנה מכלאים שלא במקום מצוה א\"ד יע\"ש. הנה מבואר דס\"ל כדעת רבינו דכסות יום בלילה פטור מן הציצית ונמצאו דבריו ז\"ל סותרים מ\"מ אין בידנו להכריח שדעתו ז\"ל כדעת רבינו דסמי חדא מקמי תרתי ועוד נ\"ל ליישב דברי רש\"י דלא סתרי אהדדי שדעתו ז\"ל כדעת הר\"ן שכתב בפ\"ק דקידושין דאע\"ג דכסות לילה ביום נמי פטור אפ\"ה כסות יום בלילה פטור דלעולם לא מחייב עד דאיכא תרתי כסות המיוחד לראיה ובזמן ראיה כו' יע\"ש ומש\"ה בזבחים ובפ' ב\"מ פי' דכסות המיוחד ללילה פטור לעולם מציצית ובמנחות פירש דכסות יום בלילה נמי פטור ולא פליגי. האמנם לדברי ההגהות מיימוניות שכתב כדעת רש\"י דכסות המיוחד ללילה פטור אף ביום וכסות יום חייב בלילה נמצאו דברי רש\"י ז\"ל סותרין וצ\"ע. ומ\"ש רבינו וסומא חייב בציצית כו' זה מבואר בפ' התכלת דר\"ש דס\"ל דכסות לילה פטור מן הציצית איצטרך אשר תכסה בה לרבות את הסומא ופרכינן התם ורבנן האי אשר תכסה בה מאי עבדי ליה מבעי להו לכדתניא על ד' ולא ג' כו' ופרש\"י וז\"ל לרבות כסות סומא לא איצטרך דהשתא ומה כסות לילה מחייבו כ\"ש כסות סומא ותו פרכינן התם ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה מבעי להו לכדתניא ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו זו ק\"ש כו' ע\"ש אשר מבואר מסוגיא זו דלכ\"ע כסות סומא חייב האמנם ראיתי לרש\"י ז\"ל פ\"ק דסוכה די\"א ע\"א ד\"ה לפרזומא שכתב וז\"ל דקסבר לילה זמן ציצית הוא וראיתם אותו פרט לכסות סומא אבל כסות לילה חייב כו' יע\"ש והדבר תמוה שמלבד שדבריו סתרי אמ\"ש במנחות לא ידעתי מה יענה להא דפרכינן פ' התכלת ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה ולא משני דלרבנן איצטרך למעוטי כסות סומא ולפי חומר הנושא נראה דס\"ל לרש\"י ז\"ל דמש\"ה לא משני הכי משום דאם איתא דלרבנן דר\"ש סומא פטור ולר\"ש חייב א\"כ אדמפלגי רבנן ור\"ש בנשים אמאי לא אפליגו ג\"כ בסומא ולימרו הכל חייבים בציצית אנשים ונשים כו' אבל לא סומא ור\"ש פוטר בנשים ומחייב בסומא אלא מוכרח דהני רבנן דר\"ש ס\"ל כר\"י דס\"ל דסומא פטור מכל המצות מש\"ה לא הוצרכו לאשמועינן דפטור מציצית דבכל התורה נמי דינא הכי ומש\"ה פרכינן התם שפיר דרבנן האי וראיתם מאי דרשי ביה דלמעוטי סומא לא איצטרך דבכל המצות נמי פטירי מיהו אנן בדידן לפום מאי דקי\"ל דסומא חייב בכל המצות מצינן למימר שפיר דאיצטרך למעוטי סומא ואע\"ג דלילה זמן ציצית סומא גרוע טפי דלא אתי לכלל ראיה כלל כנ\"ל ליישב בדוחק:<br><b> ועוד </b> יש ליישב דבריו דס\"ל לרש\"י דסוגיא דפ' המפלת דמשני דרבנן דרשי וראיתם אותו ראה מצוה זו וזכר מצוה אחרת ע\"כ דס\"ל לרבנן דק\"ש דאורייתא ומיהו רב עמרם חסידא דרמי תכלת לאינשי ס\"ל כותיה וכן רב יאודה דרמא תכלתא כדאיתא בפ' התכלת דס\"ל כרבנן דלילה זמן ציצית ואנן קי\"ל בעלמא דק\"ש דרבנן ור\"י גופיה הכי ס\"ל בפרק מי שמתו ע\"כ דס\"ל דוראיתם אותו איצטרך למעוטא סומא ופליגי אסוגיא דהתכלת ועי' בתוס' שם בד\"ה דרב עמרם כו' ולומר דרב עמרם ורב יאודה דרשי וראיתם אותו כאינך תנאי דהתם דדרשי ראה מצוה זו וזכר מצוה אחרת ואיזה כלאים כו' ס\"ל לרש\"י דכולהו הני אסמכתא נינהו ודרך דרש דמאי נ\"מ אמנם דרשא דראה מצוה זו וזכר מצוה אחרת זו ק\"ש דרשא גמרא היא לאשמועינן דק\"ש דאורייתא והכי מוכח בהתכלת דקאמר דרבנן דרשי וראיתם לכדתניא כו' וקאמר עוד ותנא אידך כו' ולא קאמר א\"נ לכדתני כו' משמע דכולהו הני אסמכתא בעלמא נינהו עכ\"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (לו) </b> דהני רבנן דר\"ש ס\"ל כר\"י דס\"ל דסומא פטור מכל המצות: אכתי קצת קשה דהו\"ל לומר דצריך וראיתם למעוטי בבית אפל דפטור. וכעין זה הוא בירושלמי מגלה לענין פריסת שמע ע\"ש. ואף שהר\"ן בפ\"ק דקדושין כתב דלש\"ס דילן הא ליתא. מ\"מ היינו דוקא התם דרק בסברא תליא מלתא דמפני שאינו נהנה מן האור. י\"ל דאינו בפריסת שמע. אבל הכא דמקרא מלא דיבר הכתוב וראיתם. איכא למימר שפיר דאתי למעוטי בית אפל וכנ\"ל. (ובפרט דפריסת שמע אינו אלא מדרבנן). וביותר קשיא לי דאי סומא פטור מציצית. הרי בפשיטות דכסות המיוחד לסומא נמי פטור אפילו כשילבשנו מי שאינו סומא. כמו דס\"ל לרש\"י ז\"ל (לפ\"ד הגהת מיימוני) דכסות המיוחד ללילה פטור מציצית אפילו ביום. וא\"כ הרי אצטריך וראיתם למעוטי כסות סומא אפילו בשילבשנו אחר:<br><b> אמנם </b> הא ליתא משום דממנ\"פ. אי שאיל הכסות מהסומא. א\"כ מיעוטא למה לי' תיפוק לי' דבל\"ז נמי פטור. מטעם דהו\"ל טלית שאולה דפטור מדאורייתא אפילו כששאלו ממי שאינו סומא. ואי לקח הטלית מהסומא. אם כן שוב הרי היא מיוחדת להקונה דחייב בציצית. ואזדא לי' להקונה היחוד של הסומא המוכר. וא\"כ הרי א\"א לומר דוראיתם אתי למעוטי זה כיון דעכשיו היא מיוחדת לבר חיובא. אבל לא ידעתי אמאי ניחא לי' להגאון המחבר ז\"ל ביישובו בזה. הא דברי רש\"י סוכה שהביא הרי הם תמוהים בל\"ז. דאיך אפשר לומר כן דכסות לילה אעפ\"י שאינו בראי' אצל אחרים חייב בציצית וכסות סומא שישנו בראי' אצל אחרים יהי' פטור. כלפי לייא. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ואי נימא דלרבנן דר\"ש יש איזה סברא לומר דכסות סומא יותר פטור מציצית מכסות לילה אם כן קשה מאי פריך הש\"ס במנחות שם. ורבנן האי אשר תכסה בה מאי עבדי ליה. הא הו\"ל לשנויי דאצטריך לחייב כסות סומא. משום דסד\"א למפטרי' מטעם הסברא ההיא. (דהרי משום הכי פירש\"י שם דלרבנן ליכא לרבויי דר\"ש. כיון דס\"ל דכסות לילה חייב כ\"ש כסות סומא דחייב). אע\"כ דאין סברא לומר דכסות סומא יפטור יותר מכסות לילה. וא\"כ הרי א\"א לומר דלמעוטי כסות סומא אתא האי דוראיתם:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ציצית",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> אם מכרו ס\"ת אין לוקחין בדמיו אלא ס\"ת אחר כו'.</b> כתב מרן בהל' בית הכנסת סימן קנ\"ג וז\"ל וכתב עוד הר\"ן ז\"ל אבל אם מכרו ס\"ת כו' ומדאיבעיא לן בס\"ת דליכ' לעלויי מכלל דפשיט' לן דבהנך דאיכ' לעלויי אסור למכרן וליקח כיוצא בהן ע\"כ ורבינו הגדול מוהרי\"א כתב שמדברי רבי' כו' משמע דלא קפדינן אלא שלא יורידם מקדושתן אבל לקנות כיוצא בהם שרי עכ\"ל ועפ\"ז כתב בשולחנו הטהור סי' ק\"ד אם מותר לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת כיוצא בזה יש אוסרין ויש מתירין. וראית להרב ט\"ז סק\"א שהקשה על דברי מרן הללו וזה לשונו ולא אוכל להבין דעת מוהרי\"א והש\"ע דאי קאי מוהרי\"א על ס\"ת ג\"כ ומתיר לקנות ס\"ת אחרת קשה דהא בעיא דלא איפשיטא וקי\"ל לחומרא וכמ\"ש הטור י\"ד הלכו' ס\"ת רצ\"ב וא\"כ איך מדקדק מוהרי\"א מדברי הטור דבשוין שרי ואי קאי מוהר\"י על שאר קדושות כגון בה\"כ וכיוצא אמנם בס\"ת מודה דאסור וגם מ\"ש הש\"ע דבשאר קדושות דוקא קשה דכ\"ש הוא דאפילו בס\"ת דליכא לעלויי אסור כל שכן בשאר קדושות דאיכא לעלויי וכן משמע בהדיא מלישנא דתלמודא דקאמר או דלמא כיון דליכא לעלויי שפיר דמי וכמו שכתב הר\"ן ותו קשה דאם איתא דבשאר קדושות שרי בשוין ובס\"ת אסור א\"כ היכי בעי למפשט תלמודא בעיין ממתני' דקתני מכרו ס\"ת לא יקחו בהן ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה ש\"ד אימא דלעולם דתורה בתורה נמי אסור ואיידי דבעי למתני ספרים לא יקחו מטפחו' כו' דכל הני בשוין שרי תנא נמי ס\"ת לא יקחו ספרים ע\"כ ת\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע. וע' במ\"א סק\"ד שכתב משם הב\"ח דהר\"ן והטור לא פליגי דמ\"ש הר\"ן דאסור למכור וליקח כיוצא בהן היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד מודה דשרו והא דכתב הטור אבל איפכא להורידן מקדושתן אסור דמשמע דכיוצא בהן שרי היינו בדיעבד אם מכרו ושלא כדעת מרן שכתב יש אוסרין ויש מתירין יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> נראה שדברי הר\"ן ז\"ל נכונים ומבוארים משום דמשמע ליה שלדעת הר\"ן אפילו בדיעבד אם מכרן אסור ליקח כיוצא בהן וכן מדוקדק מדבריו שכתב אסור למכרן וליקח ול\"ק אסור למכרן כדי ליקח כיוצא בהן משמע דתרתי קאמר אסור למכרן ואם מכרן אסור ליקח כיוצא בהן וכן מבואר מדבריו ממ\"ש בסמוך וז\"ל ונ\"ל דתנא הכי קתני בבא דרישא קמ\"ל דכל מידי דאפשר ביה עלוי מעלי לה וסיפא דלא יקחו משום הכי לא נקטי בשוין משום דאם איתא דמותר למכור ס\"ת ישן ליקח בו חדש אשמועינן ברישא דסיפא כו' ואם תמצי לומר דאסור למכור ס\"ת ישן ליקח בו חדש קמ\"ל דאע\"פ שמכרוהו שלא כדין מכירתן מכירה וספרים הוא דלא יקחו הא תורה בתורה שפיר דמי ומכרן קיים כו' הלכך בכל חד מגווני דבעין איצטרך לאתחולי ולמתני מכרו תורה אל יקחו ספרים וכיון דבגרועי אתחיל נקטינהו לכולהו נמי בגרוע כו' יע\"ש. ולפי דברי הב\"ח ז\"ל שדעת הר\"ן דאם מכרו בדיעבד שרי ליקח כיוצא בהן ואפילו בשאר קדושות דאיכא לעלוי א\"כ איך כתב הר\"ן דבכל חד מגווני דבעיין איצטרך לאתחולי כו' הא לפום חד צד דבעיין דלכתחלה אסור למכור ס\"ת ישן ליקח בו חדש ומתני' דקתני מכרו כו' דיעבד שפיר איצטרך למתני בכל הני ספרים לא יקחו מטפחות הא בשוין מותר כיון דמכרו בדיעבד ולא משום איידי הוא כמ\"ש הר\"ן ותו דאם איתא שלדעת הר\"ן ז\"ל אם מכרו בדיעבד שרי בשוין א\"כ אכתי תקשי ליה להר\"ן ז\"ל דמתניתן קשיא רישא אסיפא ואמאי נקט לה בתרי גווני דחד סתר לאידך דהא מרישא דקתני מכרו רחובה לוקחין בית הכנסת משמע דהא בשוין אפילו בדיעבד אסור דהשתא דייקינן מרישא שפיר דהא בשוין אפילו מכרו בדיעבד אסור ואע\"ג בדאיכא לעלויא משמע דאפילו לכתחלה מוכרן כמ\"ש מרן בסמוך לדעת הרא\"ש מ\"מ נקטי במתני' מכרו בדיעבד לדיוקא ולאשמועינן דבשוין אפילו בדיעבד אסור. וכן נראה שהוא דעת רש\"י שכ' בד\"ה דיעבד שמכרוהו כבר כדקתני מכרו תורה ומש\"ה מותר ליקח בדמיו ס\"ת שאם מת יקחו מהם ע\"כ משמע דבכל הני דאית לעלויה אפילו מכירה דיעבד בעי לעלויי וכ\"כ מרן ז\"ל בכ\"מ פי\"א מהל' תפלה שדעת רבינו אפילו מכרו דיעבד בעי עילוייא ומ\"ש המג\"א ז\"ל דהי\"מ שכתב מרן בש\"ע הוא דעת רבינו ז\"ל ליתא ומעתה דברי מרן ברורים ומש\"ה כתב שמדברי הטור נראה דפליג אדעת הר\"ן וס\"ל דבמכרו דיעבד שרי בשוין ולעולם שאף הטור ז\"ל מודה דלכתחלה אסור למכרן ליקח כיוצא בהן דבהא ודאי לא פליג כדמשמע בהדיא מסוגיין וכן מדוקדקים דבריו בש\"ע שכתב אם מותר לקנות בדמי קדושה כו' יש אוסרין ויש מתירין ולא כתב אם מותר למכור כדי לקנות קדושה אחרת כיוצא בה משמע דבהא ליכא פלוגתא ולא איירי אלא בהיכי שמכרו כבר דבהכי הוא דאיירי לעיל מיניה כנ\"ל אמת ויציב ושלא כדעת הב\"ח שכ' דבשמכרו בדיעבד ליכא מאן דאסר ודוק. ועיין בספר גו\"ה כלל ר\"ג מה שהקשה לדברי הר\"ן אלו מההיא דפ\"ק דקידושין דפרכינן התם ותני תרתי משום ביאה ופרש\"י וז\"ל שינה וכתב לשון דרך למתני בכולהו משום ביאה וא\"כ ה\"נ משום חדא דהיינו תורה לא יקחו ספרים שני לשון חמשה יע\"ש. וי\"ל דלא דמי דהתם דוקא דלא אשמועינן תנא בההוא חדא דנקט מידי מש\"ה פרכינן דאמאי תנא תרתי אטו חדא וטפי הו\"ל למינקט האשה נקנית בג' דברים דאז הו\"א דאע\"ג דבביאה שייך לשון דרך תנא חדא אטו תרתי משא\"כ הכא דבהך חדא דהיינו תורה לא יקחו ספרים אשמועינן תנא חידושא דתורה בתורה יקחו דבהא לא הוה שמעינן מרישא דמתני' והלכך כיון דאיכא בהך חדא חדושא תני להו אגב חדא דבהנהו אי הוה תני ספרים לא יקחו כו' לא הוה אשמועינן חידושא כלל ואפי' אי לא הוה תני אלא רישא גרידא הוה שמעינן לה דבעי עלוייא דוקא ונמצא דכולה סיפא משום חדושא דתורה בתורה לוקחין הוא דאיצטרך הילכך תני להו הכי והשתא נמי ליכא למטעי ולומר דספרים בספרים לוקחין כיון דאם יאמר הכי ק' רישא ואסיפא וכקו' הר\"ן ועי' עוד מה שהקשה לדברי ה\"ר אפרים שכתב הר\"ן ואיידי דתני רישא ספרים לוקחין בהם תורה כו' דאמאי הוצרך לומר איידי מרישא לסיפא ואמאי ל\"ק עדיפא מינה דאיידי דתנא סיפא גופא מכרו תורה לא יקחו ספרים דהא תורה בתורה ש\"ד תנא נמי כולהו הני כמ\"ש הר\"ן יע\"ש:<br><b> ולא </b> ידעתי מאי ק\"ל דאיכא למימר דהטעם דהר\"א משום דתני תרתי אטו חדא כדפריך בקדושין וכקושי' הרב ז\"ל לדעת הר\"ן ומש\"ה קאמר דכולהו הני איידי דתני רישא בכל הני רחוב�� לוקחין בית הכנסת תני נמי בכולהו הכי דבר וחלופו אלא ק\"ל טובא לדעת הר\"א ז\"ל דא\"כ קשה כי פריך בגמרא מהך דמכרו תורה לא יקחו בהן ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה ש\"ד אמאי הוצרך לשנויי מתני' דיעבד הו\"ל לשנויי לעולם דתורה בתורה נמי אין לוקחין ואיידי דתנא רישא ספרים יקחו תורה תנא נמי סיפא דבר וחילופו וצ\"ע וע\"ש מה שתי' הרב הנז' דס\"ל להר\"א דתורה בתורה אין לוקחין אפילו מכרו דיעבד ודבריו תמוהים דהרי בהדיא אמרינן מתני' דיעבד כי קא מיבעיא לן לכתחלה. ועי' מה שהקשה עוד בלשונות רבי' דף ק\"ה שכל מה שהקשה יש ליישב על נקלה ואין צורך להאריך ודוק אחרי כתבי זאת מצאתי למרן הב\"י בספר בד\"ה סימן קנ\"ד וז\"ל ולפי מ\"ש בסי' קנ\"ג משם הר' יונה ז\"ל דבעיין נקטינן לקולא ולא בעינן עלוייא אפילו המניחים בבתים ואח\"כ מקדישים מותר להכניסו בס\"ת אחר עכ\"ד ולפי הנראה שהבין מרן ז\"ל שדעת הר\"י והטור ז\"ל שכתב מוהרי\"א דא\"כ בלכתחלה נקטינן בעיין לקולא ואם הדבר כן צ\"ע דנמצא הטור ז\"ל סותר את עצמו ממ\"ש בטי\"ד סימן ע\"ר וכן קשה על הש\"ע ז\"ל דבסימן הנזכר סעיף ט' בדין מטפחת כתב ויש מתירין והיינו דעת הר\"י שכתב בבד\"ה ואלו בי\"ד סימן הנזכר סתם דאסור למכור ס\"ת ישן כדי ליקח חדש וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,55 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> אם מכרו ס\"ת אין לוקחין בדמיו אלא ס\"ת אחר כו'.</b> כתב מרן בהל' בית הכנסת סימן קנ\"ג וז\"ל וכתב עוד הר\"ן ז\"ל אבל אם מכרו ס\"ת כו' ומדאיבעיא לן בס\"ת דליכ' לעלויי מכלל דפשיט' לן דבהנך דאיכ' לעלויי אסור למכרן וליקח כיוצא בהן ע\"כ ורבינו הגדול מוהרי\"א כתב שמדברי רבי' כו' משמע דלא קפדינן אלא שלא יורידם מקדושתן אבל לקנות כיוצא בהם שרי עכ\"ל ועפ\"ז כתב בשולחנו הטהור סי' ק\"ד אם מותר לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת כיוצא בזה יש אוסרין ויש מתירין. וראית להרב ט\"ז סק\"א שהקשה על דברי מרן הללו וזה לשונו ולא אוכל להבין דעת מוהרי\"א והש\"ע דאי קאי מוהרי\"א על ס\"ת ג\"כ ומתיר לקנות ס\"ת אחרת קשה דהא בעיא דלא איפשיטא וקי\"ל לחומרא וכמ\"ש הטור י\"ד הלכו' ס\"ת רצ\"ב וא\"כ איך מדקדק מוהרי\"א מדברי הטור דבשוין שרי ואי קאי מוהר\"י על שאר קדושות כגון בה\"כ וכיוצא אמנם בס\"ת מודה דאסור וגם מ\"ש הש\"ע דבשאר קדושות דוקא קשה דכ\"ש הוא דאפילו בס\"ת דליכא לעלויי אסור כל שכן בשאר קדושות דאיכא לעלויי וכן משמע בהדיא מלישנא דתלמודא דקאמר או דלמא כיון דליכא לעלויי שפיר דמי וכמו שכתב הר\"ן ותו קשה דאם איתא דבשאר קדושות שרי בשוין ובס\"ת אסור א\"כ היכי בעי למפשט תלמודא בעיין ממתני' דקתני מכרו ס\"ת לא יקחו בהן ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה ש\"ד אימא דלעולם דתורה בתורה נמי אסור ואיידי דבעי למתני ספרים לא יקחו מטפחו' כו' דכל הני בשוין שרי תנא נמי ס\"ת לא יקחו ספרים ע\"כ ת\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע. וע' במ\"א סק\"ד שכתב משם הב\"ח דהר\"ן והטור לא פליגי דמ\"ש הר\"ן דאסור למכור וליקח כיוצא בהן היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד מודה דשרו והא דכתב הטור אבל איפכא להורידן מקדושתן אסור דמשמע דכיוצא בהן שרי היינו בדיעבד אם מכרו ושלא כדעת מרן שכתב יש אוסרין ויש מתירין יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> נראה שדברי הר\"ן ז\"ל נכונים ומבוארים משום דמשמע ליה שלדעת הר\"ן אפילו בדיעבד אם מכרן אסור ליקח כיוצא בהן וכן מדוקדק מדבריו שכתב אסור למכרן וליקח ול\"ק אסור למכרן כדי ליקח כיוצא בהן משמע דתרתי קאמר אסור למכרן ואם מכרן אסור ליקח כיוצא בהן וכן מבואר מדבריו ממ\"ש בסמוך וז\"ל ונ\"ל דתנא הכי קתני בבא דרישא קמ\"ל דכל מידי דאפשר ביה עלוי מעלי לה וסיפא דלא יקחו משום הכי לא נקטי בשוין משום דאם איתא דמותר למכור ס\"ת ישן ליקח בו חדש אשמועינן ברישא דסיפא כו' ואם תמצי לומר דאסור למכור ס\"ת ישן ליקח בו חדש קמ\"ל דאע\"פ שמכרוהו שלא כדין מכירתן מכירה וספרים הוא דלא יקחו הא תורה בתורה שפיר דמי ומכרן קיים כו' הלכך בכל חד מגווני דבעין איצטרך לאתחולי ולמתני מכרו תורה אל יקחו ספרים וכיון דבגרועי אתחיל נקטינהו לכולהו נמי בגרוע כו' יע\"ש. ולפי דברי הב\"ח ז\"ל שדעת הר\"ן דאם מכרו בדיעבד שרי ליקח כיוצא בהן ואפילו בשאר קדושות דאיכא לעלוי א\"כ איך כתב הר\"ן דבכל חד מגווני דבעיין איצטרך לאתחולי כו' הא לפום חד צד דבעיין דלכתחלה אסור למכור ס\"ת ישן ליקח בו חדש ומתני' דקתני מכרו כ��' דיעבד שפיר איצטרך למתני בכל הני ספרים לא יקחו מטפחות הא בשוין מותר כיון דמכרו בדיעבד ולא משום איידי הוא כמ\"ש הר\"ן ותו דאם איתא שלדעת הר\"ן ז\"ל אם מכרו בדיעבד שרי בשוין א\"כ אכתי תקשי ליה להר\"ן ז\"ל דמתניתן קשיא רישא אסיפא ואמאי נקט לה בתרי גווני דחד סתר לאידך דהא מרישא דקתני מכרו רחובה לוקחין בית הכנסת משמע דהא בשוין אפילו בדיעבד אסור דהשתא דייקינן מרישא שפיר דהא בשוין אפילו מכרו בדיעבד אסור ואע\"ג בדאיכא לעלויא משמע דאפילו לכתחלה מוכרן כמ\"ש מרן בסמוך לדעת הרא\"ש מ\"מ נקטי במתני' מכרו בדיעבד לדיוקא ולאשמועינן דבשוין אפילו בדיעבד אסור. וכן נראה שהוא דעת רש\"י שכ' בד\"ה דיעבד שמכרוהו כבר כדקתני מכרו תורה ומש\"ה מותר ליקח בדמיו ס\"ת שאם מת יקחו מהם ע\"כ משמע דבכל הני דאית לעלויה אפילו מכירה דיעבד בעי לעלויי וכ\"כ מרן ז\"ל בכ\"מ פי\"א מהל' תפלה שדעת רבינו אפילו מכרו דיעבד בעי עילוייא ומ\"ש המג\"א ז\"ל דהי\"מ שכתב מרן בש\"ע הוא דעת רבינו ז\"ל ליתא ומעתה דברי מרן ברורים ומש\"ה כתב שמדברי הטור נראה דפליג אדעת הר\"ן וס\"ל דבמכרו דיעבד שרי בשוין ולעולם שאף הטור ז\"ל מודה דלכתחלה אסור למכרן ליקח כיוצא בהן דבהא ודאי לא פליג כדמשמע בהדיא מסוגיין וכן מדוקדקים דבריו בש\"ע שכתב אם מותר לקנות בדמי קדושה כו' יש אוסרין ויש מתירין ולא כתב אם מותר למכור כדי לקנות קדושה אחרת כיוצא בה משמע דבהא ליכא פלוגתא ולא איירי אלא בהיכי שמכרו כבר דבהכי הוא דאיירי לעיל מיניה כנ\"ל אמת ויציב ושלא כדעת הב\"ח שכ' דבשמכרו בדיעבד ליכא מאן דאסר ודוק. ועיין בספר גו\"ה כלל ר\"ג מה שהקשה לדברי הר\"ן אלו מההיא דפ\"ק דקידושין דפרכינן התם ותני תרתי משום ביאה ופרש\"י וז\"ל שינה וכתב לשון דרך למתני בכולהו משום ביאה וא\"כ ה\"נ משום חדא דהיינו תורה לא יקחו ספרים שני לשון חמשה יע\"ש. וי\"ל דלא דמי דהתם דוקא דלא אשמועינן תנא בההוא חדא דנקט מידי מש\"ה פרכינן דאמאי תנא תרתי אטו חדא וטפי הו\"ל למינקט האשה נקנית בג' דברים דאז הו\"א דאע\"ג דבביאה שייך לשון דרך תנא חדא אטו תרתי משא\"כ הכא דבהך חדא דהיינו תורה לא יקחו ספרים אשמועינן תנא חידושא דתורה בתורה יקחו דבהא לא הוה שמעינן מרישא דמתני' והלכך כיון דאיכא בהך חדא חדושא תני להו אגב חדא דבהנהו אי הוה תני ספרים לא יקחו כו' לא הוה אשמועינן חידושא כלל ואפי' אי לא הוה תני אלא רישא גרידא הוה שמעינן לה דבעי עלוייא דוקא ונמצא דכולה סיפא משום חדושא דתורה בתורה לוקחין הוא דאיצטרך הילכך תני להו הכי והשתא נמי ליכא למטעי ולומר דספרים בספרים לוקחין כיון דאם יאמר הכי ק' רישא ואסיפא וכקו' הר\"ן ועי' עוד מה שהקשה לדברי ה\"ר אפרים שכתב הר\"ן ואיידי דתני רישא ספרים לוקחין בהם תורה כו' דאמאי הוצרך לומר איידי מרישא לסיפא ואמאי ל\"ק עדיפא מינה דאיידי דתנא סיפא גופא מכרו תורה לא יקחו ספרים דהא תורה בתורה ש\"ד תנא נמי כולהו הני כמ\"ש הר\"ן יע\"ש:<br><b> ולא </b> ידעתי מאי ק\"ל דאיכא למימר דהטעם דהר\"א משום דתני תרתי אטו חדא כדפריך בקדושין וכקושי' הרב ז\"ל לדעת הר\"ן ומש\"ה קאמר דכולהו הני איידי דתני רישא בכל הני רחובה לוקחין בית הכנסת תני נמי בכולהו הכי דבר וחלופו אלא ק\"ל טובא לדעת הר\"א ז\"ל דא\"כ קשה כי פריך בגמרא מהך דמכרו תורה לא יקחו בהן ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה ש\"ד אמאי הוצרך לשנויי מתני' דיעבד הו\"ל לשנויי לעולם דתורה בתורה נמי אין לוקחין ואיידי דתנא רישא ספרים יקחו ��ורה תנא נמי סיפא דבר וחילופו וצ\"ע וע\"ש מה שתי' הרב הנז' דס\"ל להר\"א דתורה בתורה אין לוקחין אפילו מכרו דיעבד ודבריו תמוהים דהרי בהדיא אמרינן מתני' דיעבד כי קא מיבעיא לן לכתחלה. ועי' מה שהקשה עוד בלשונות רבי' דף ק\"ה שכל מה שהקשה יש ליישב על נקלה ואין צורך להאריך ודוק אחרי כתבי זאת מצאתי למרן הב\"י בספר בד\"ה סימן קנ\"ד וז\"ל ולפי מ\"ש בסי' קנ\"ג משם הר' יונה ז\"ל דבעיין נקטינן לקולא ולא בעינן עלוייא אפילו המניחים בבתים ואח\"כ מקדישים מותר להכניסו בס\"ת אחר עכ\"ד ולפי הנראה שהבין מרן ז\"ל שדעת הר\"י והטור ז\"ל שכתב מוהרי\"א דא\"כ בלכתחלה נקטינן בעיין לקולא ואם הדבר כן צ\"ע דנמצא הטור ז\"ל סותר את עצמו ממ\"ש בטי\"ד סימן ע\"ר וכן קשה על הש\"ע ז\"ל דבסימן הנזכר סעיף ט' בדין מטפחת כתב ויש מתירין והיינו דעת הר\"י שכתב בבד\"ה ואלו בי\"ד סימן הנזכר סתם דאסור למכור ס\"ת ישן כדי ליקח חדש וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> שבתות וי\"ט אינן זמן תפילין שנאמר והיה לאות כו'.</b> הנה התוס' סוף פ\"ק דיו\"ט דף ט\"ו ע\"א ד\"ה הרי קאמר כתבו וז\"ל אבל תפילין נהי דשבת וי\"ט לאו זמן תפילין הם מ\"מ ליכא איסור להניחן וכתב הר\"ב תי\"ט וז\"ל האמת כי שבת לאו זמן תפילין אבל לא למימרא דלמ\"ד שבת זמן תפילין דכ\"ש דשרי אלא איפכא דלמ\"ד שבת ז\"ת אסור גזירה שמא תפסק רצועה כ\"ש כמ\"ש הר\"ן בריש פ' בתרא דעירובין והשתא הך סתמא דלא כהלכה שפסק הר\"ב בעירובין ומיהו י\"ל דסברתו כמ\"ש התוס' במס' שבת ד\"ס דמש\"ה החמירו בסנדל אע\"ג דניאותין ממנו בחול הואיל ובאת תקלה על ידו כו' והשתא תפילין אע\"ג דאיכא איסורא כי מנח להו למ\"ד שבת זמן תפילין אפ\"ה שרי הואיל וניאותין ממנו בחול עכ\"ד ואין דבריו מובנים אצלי דמ\"ש הרב ז\"ל בריש פ\"ק דעירובין דחכמים גזרו עליהן גזירה שמא תפסק רצועה היינו לצאת בהן לר\"ה אבל להניחן בביתו ה\"נ דיכול להניחן ואי ס\"ל להר\"ב תי\"ט דכיון דחכמים גזרו עליהן לצאת בהן לר\"ה בחצר נמי אסור וכמ\"ש הרב בריש פ\"ו דשבת דמ\"א וז\"ל לר\"ה אבל לחצר שרי וכל הנזכר למעלה אפילו בחצר אסורים ובכבול התירו כדי שלא תתגנה על בעלה יע\"ש. א\"כ למ\"ד שבת לאו זמן תפילין נמי איכא למימר ג\"כ הך גזירה שמא תפסק רצועה ויהא אסור להניחן מה\"ט ואולי שהרב ז\"ל סובר דכיון דשבת לאו זמן תפילין הו\"ל מלתא דלא שכיח שיניחם בשבת ולא גזרו בהו רבנן וזה דוחק ותו שהרי התוס' במנחות דף ל\"ו ע\"ב ד\"ה אי קסבר כתבו דאפילו לרב דאמר בפרק במה אשה כ\"מ שאסרו חכמים לצאת בהן לר\"ה אפילו בחצר אסור מודה הוא בתפילין דשרו בחצר משום דכיון דעשויין למשמש בהן כל שעה מדכר דכיר ולא חיישינן דלמא אתי לאפוקי בהו לר\"ה והוכיחו כן מאותה סוגיא ע\"ש. וא\"כ איכא למימר שזה ג\"כ דעת הרע\"ב ז\"ל אלא שדבריהם שם נראה דסותרין למ\"ש הכא שכתב שם וז\"ל וא\"ת א\"כ כי אמר רב כ\"מ שאסרו חכמים לצאת בהן לר\"ה אסור נמי בחצר חוץ מכבול ופאה נכרית הול\"ל נמי חוץ מתפילין ותירץ הכא משום דלמ\"ד שבת לאו זמן תפילין הוא לא שייך למימר חוץ מתפילין ע\"ש. משמע דס\"ל דלמ\"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אסור להניחן בשבת ואלו ממ\"ש הכא משמע דס\"ל דמותר להניחן. ותו קשה לפי שיטתם דהכא מההיא דגרסינן בסנהדרין דס\"ח כשחלה ר\"א נכנסו ר\"ע וחבריו כו' ואותו היום ע\"ש היה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו ופירש\"י שם לחלוץ תפיליו של אביו דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן שמא יצא בהן לר\"ה עיי\"ש. הרי בהדיא דאסור להניח תפילין בשבת וכדאמרינן התם היאך מניחין איסור סקילה ועוסקים באיסור שבות וכן יש לתמוה על רש\"י ז\"ל שדבריו סתרי אהדדי דבפ\"ק די\"ט כתב דלאתויי תפילין אתא דא\"נ מנח להו ליכא איסורא ועיין במג\"א ז\"ל סימן ש\"ח ס\"ק י\"א. ולכן היה נ\"ל שאף רש\"י והתוס' לא כתבו דמותר להניחן אלא דוקא בי\"ט אבל בשבת גזרו שלא להניחן שמא יצא בהן לר\"ה ומפסיק רצועה ואתי לאתויי ד\"א וחייב עליו חטאת וז\"ש רש\"י דא\"נ מנח להו בי\"ט ליכא איסור דקדק לומר ביום טוב לאשמועינן דוקא בי\"ט דקיל לא גזרו אבל בשבת אסור ואף דברי התוס' ז\"ל יש לפרשם בכה\"ג וכונתם לומר דאע\"ג דשבת וי\"ט לאו זמן תפילין מ\"מ ליכא איסורא להניחן מצד עצמם אלא משום גזירה שמא יצא בהן לר\"ה וכיון שכן איכא למימר דלא גזרו אלא בשבת אלא שמרן ב\"י בסימן ש\"ח כתב שדעת רש\"י והתוס' והר\"ן דבשבת נמי מותר להניחן וכיון שכן צריך עיון מההיא דסנהדרין ותו דנמצאו דבריהם סותרים למ\"ש במנחות ואפשר לומר דמה שכתבו התוס' ורש\"י בשמעתין דתפילין מותרין להניחן בשבת היינו משום דס\"ל כר' ענני בר ששון דקאמר בפ' במה אשה משמיה דרבי ישמעאל דהכל ככבול וכן הוא דעת ר\"ת ז\"ל דמ\"ש שם ד\"ה רב ענני ומ\"ש במנחות דלמ\"ד שבת לאו זמן תפילין אסור להניחן לא כתב כן אלא לרב דמשום הכי ל\"ק חוץ מתפילין משום דלמ\"ד שבת לאו זמן תפילין אסור להניחן אליבא דר' הוא אמנם למאי דקי\"ל כרב ענני בר ששון ה\"נ דמותר להניחן ומעתה מתרצתא היא ההיא דסנהדרין דאיכא למימר דר\"א דקאמר מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות דמשמע דאיכא איסורא בהנחתן היינו משום דס\"ל כרב דכ\"מ שאסרו חכמים לצאת בהן לר\"ה אפילו בחצר אסור וכסתמא דמתניתין דפרק במה אשה דס\"ל הכי דתנאי נינהו כדאיתא התם ולפ\"ז צ\"ל דסתמא דהכא פליגי אסתמא דמתני' דפרק במה אשה אלא שלדברי הר\"ן ז\"ל לא יתכן תירוץ זה שהרי הרי\"ף ז\"ל בפ' במה אשה פסק הלכה כרב ומשום דסתם לן תנא כותיה והר\"ן לא חלק עליו שם משמע דהכי ס\"ל ובשמעתין כתב דתפילין מותר להניחן בשבת וא\"כ לדבריו תקשי ליה ההוא דסנהדרין ואפשר דמ\"ש הר\"ן ז\"ל דמותר להניחן בשבת היינו דוקא בבית או בחצר המעורבת וס\"ל כדעת רבינו והרמ\"ה ז\"ל שכתב בפרק במה אשה דלא אסרו אלא בחצר שאינה מעורבת יע\"ש. אלא דקי\"ל לדעת רבינו והרמ\"ה מההיא דסנהדרין שהרי ההיא דר\"א בבית היה ואפ\"ה קרי ליה איסור שבות משמע דאיכא איסורא וגדולה מזו כתבו התוס' שם דאע\"ג דר\"א חולה היה ולא היה זז ממקומו קרי ליה איסור שבות דכל שאסרו חכמים לצאת לר\"ה אפילו בחצר אסור ואפילו יושב במקום אחד יע\"ש. ואפשר לומר דרבינו והרמ\"ה ז\"ל מפרשי ההיא דקאמר ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו שלא כפירש\"י שפירש לחלוץ תפיליו של אביו אלא על עצמו קאמר והורקנוס היה רוצה לצאת לר\"ה או לחצר שאינה מעורבת ומש\"ה קרי ליה איסור שבות ודוק. ודע דמסוגיא זו ק\"ל לכאורה ממ\"ש מרן ז\"ל בהלכות תפילין ס\"ס כ\"ט לחד תירוצא שדעת רבינו האי גאון ז\"ל דאיסור נמי איכא אם מניחן בשבת וי\"ט וקרא דוהיו לך לאות משמע ליה דממעטינן דשבתות וי\"ט דאסור להניח תפילין בהן יע\"ש ויש לדקדק דא\"כ היכי קרי ליה איסור שבות הא איסורא נמי איכא מקרא דוהיה לך לאות וליכא למימר דס\"ל לרב האי גאון ז\"ל דההיא דר\"א הוא משום דס\"ל דשבת זמן תפילין ואפ\"ה גזרו עליהן חכמים להניחן שמא יצא בהן לר\"ה ודלא כפירש\"י שם שהרי מההיא דמנחות מוכח בהדיא דלמ\"ד שבת זמן תפילין מותר להניחן וכמ\"ש התוס' שם. ויש ליישב דע\"כ לא ממעטינן מקרא דוהיה לך לאות אלא דאסור להניח לכתחלה בשבת אמנם אם היו עליו מבע\"י ולא סלקן משחשיכה אין כאן איסור דאורייתא וכמו שכן הוא דעת רבינו לגבי לילה דאע\"ג דפסק הוא ז\"ל דלילה לאו זמן תפילין מקרא דושמרת את החקה ואיסור דאורייתא איכא אפ\"ה אם היו עליו מבע\"�� אינו חייב לסלקן כמ\"ש מרן שם וא\"כ בההיא דר\"א כיון שהיו מונחין עליו מבע\"י מש\"ה קאמר דליכא אלא איסור שבות שמא יצא בהן לר\"א כנ\"ל ודרך אגב אומר מה שהקשה אצלי אמ\"ש הטור שם אפילו בע\"ש בין השמשות שצריך להסירם אין לברך וכתב מרן ז\"ל שם דמה שצריך להסירם לאו משום דאסור להניחם אלא משום דכיון דאינו זמן חיובו צריך להסירם דחיישינן דלמא נפק בהו לר\"ה משמע מדבריו דאפילו בחצר קאמר שצריך להסירם שמא יצא בהן לר\"ה וקשה טובא שהרי בפרק הקומץ אמרינן אמר רבה בר רב הונא ספק חשיכה ספק אינה חשיכה לא חולץ ולא מניח ואוקימנא לה התם בע\"ש וא\"כ איך כתב הטור ז\"ל דבע\"ש בה\"ש צריך להסירם והתוס' ז\"ל שם הקשו מההיא דפ\"ק דביצה דקתני יוצא אדם בתפילין עם חשיכה דמשמע דהא ספק חשכה לא ותירץ דהתם בר\"ה והכא בחצר אכן למ\"ש הטור דאפילו בחצר צריך להסירם קשה טובא וצ\"ע כעת:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> פה ובהלכה </b> שלאחר זאת הרבה אתי בחדושי ובפרט שהרב ש\"א הל' תפילין והרב המחבר הרבו לדבר לסותרים זה את זה ויש לטייל בהם ארוכות וקצרות ואין פה הגליון מספיק וזולת זאת הנה באתי רק לעורר על דבר חדש שהקשו תוס' במנחות [ל\"ו א'] ד\"ה משעת הנחה וכן הקשו בעירובין [צ\"ז א'] לדעת ר\"א שרצה לומר דצריך קשירת תפילין בכל יום א\"כ אמאי אמר הש\"ס עירובין לר' יהודא דקשר של תפילין הוי של קיימא הא צריך להתיר בכל יום וקשה על דבריהם למה לא הקשו יותר מזה הא ר\"ת ס\"ל שבת זמן תפילין ומ\"ש חדשות ומ\"ש ישנות. הא ישנות נמי צריך לחזור ולקשור. ואי קשירה בחדשות אסור גם בישנות אסור. דהא צריך להתיר ולקשור מחדש. ובאמת עיקר הקושיא של תוס' יש לדחות דזה קשר של קיימא לדעת רבינו אליה. דהא מקרי קשר לענין תפילין והאי דהתיר היינו על מנת לקשור יען כי זה מצות תפילין בזה לקשרן על יד בכל יום. אבל הקשר קשר של קיימא הוא דהא משעה שקושרין ע\"כ נקרא קשר דאל\"כ פסול. אבל קושייתינו על רבינו אליה על רבי יהודא במק\"ע. היאך מניחין לדידיה תפילין בשבת הא הוי קשר והא צריך לקושרן זולת אי אמרי' דבר חדש דהא ודאי אם אדם מניח תפילין ביום וחולץ ולובשן עוד. לא מצינו לומר צריך לקשר בכל פעם ופעם אלא אם כבר קשר פעם אחד די. והיינו טעמא דלא הוי הפסק בנתיים. אבל אם חולץ חולצן בלילה דלאו זמן תפילין היה וקושרן בספק דזמן תפילין הוא צריך לקושרן עוד כמו הדין לענין ברכה. אם חולץ הרבה פעמים ביום לא צריך לברך וכמו הדין בציצית ובכל מצות יען שהפסיק בנתיים זמן שלא הי' חייב בו א\"כ חל החיוב מחדש. ומצוה חדשה הוא וצריך לברך. ה\"ה נמי הקשירה לר\"א דצריך לקשור מחדש. כל זמן לדידן דלילה לאו זמן תפילין אבל אם הלילה זמן תפילין ואין שעה אחת מפסיק מאן יימר דצריך לקשר וא\"כ ר\"י דסובר שבת זמן תפילין ולילה נמי זמן תפילין כדמשמע בכ\"מ דזה בזה תליא דמחד קרא נפקא ימים ולא לילות מימים חוץ משבתות וי\"ט וכדאיתא במנחות [ל\"ב ב'] ועיין. ולענין אם אסור להניח תפילין בשבת עיי' גם בב\"י סי' כ\"ט שהביא בשם הרא\"ש דמותר להניח ובהרא\"ש הל' תפילין כתב בפירוש דאסור להניח ועיין מהרלנ\"ח הביא הב\"י סי' ש\"ח דהוא דקדק נמי מדברי הרא\"ש דמותר להניח ובענין הנחת תפילין בלילה עיין גם בספר באר שבע מסכת כריתות. ודברי תו' ועיין דברי תו' פ\"ק דר\"ה [ויו א'] ד\"ה תשמור זו מל\"ת ועיין תשובת מהרמ\"ע מפאנו ס' ק\"ח ועיין בהרמב\"ם פרק ח' דבחירה גבי שמירת המקדש ודוק. ועיין בפר\"ח בהגהותיו על הרמב\"ם הל' תפילין ועיין בלשונות הרדב\"ז סי' צ\"ה:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (לב) </b> שאף רש\"י והתוס' לא כתבו דמותר להניחן אלא דוקא ביו\"ט: וכ\"כ מו\"ח רבינו זצ\"ל בגליון משניות המכונה תוס' דרע\"ק ספ\"ק דביצה. ומייתי ראיה ממ\"ש התוס' בשבת דלא גרסינן דלמא מפסקי כו'. אלא דלמא מצטריך לילך לבית הכסא ואתי לאתויינהו ד' אמות בר\"ה. והרי זה לא שייך ביו\"ט דכיון דמטלטלן לצרכו לחזור וללבשן אח\"כ הוי הוצאה לצורך וע\"ש:<br><b> (לג) </b> ואפ\"ל דרבינו והרמ\"ה ז\"ל מפרשי' ההיא דקאמר ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו כו' על עצמו קאמר: אם כנים דברי הגאון זצ\"ל בפירושו זה. נתיישב בזה מה דתמהתי מאז. אמאי לא פשיט הש\"ס במ\"ק דף ט\"ו האיבעי דשם. אי מנודה אסור בתפילין. מהא דר\"א שהי' מניח תפילין אע\"ג דמנודה היה שהרי חש בעצמו לנדוי שנדוהו. אבל לפ\"ז אי קאי אתפילין דהורקנוס בנו. ניחא. ועיין בפ' הזהב דף נ\"ט בתוס' שם. ונזכרתי כי בזמן רב אחר שהקשיתי קושיא הנ\"ל. מצאתי בגליון תוס' נדה דף ז' ריש ע\"ב שהקשו ג\"כ קושיא זו והניחו שם בקושיא:<br><b> (לד) </b> דאפי' לר\"י דעובר בל\"ת אין בו מלקות משום דהו\"ל לאו שאין בו מעשה: נ\"ב. קצת קשה. דהא משכחת לה מעשה כשהסירן מעליו כשהאיר היום ומיירי שהיו עליו מיום אתמול דלא הסירן בלילה. וכשהאיר יום שני הסירו מעליו. וצ\"ל משום דא\"א לצמצם. וממ\"נ אי בשעה שהסירן לילה היה. אדרבה הרי חייב להסירן: ואם כבר האיר היום קצת בעודן עליו. א\"כ הרי ברגע זו יצא ידי חובת תפילין דיום שני. אלא דמ\"מ כיון דחיוב הנחת תפילין אינו אלא משיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות. א\"כ אם היו עליו מאתמול וכנ\"ל. והסירן קודם שיכיר כו'. כיון דתו לאו לילה הוא אפשר דחשיב מעשה. לחייבו מלקות אם לא הניחן אח\"כ ביום:<br><b> (לה) </b> אין בו מלקות משום דהו\"ל לאו שאין בו מעשה: אני תמה על תמיהתו זו שתמה על הרא\"ם דהא ר' עקיבא ס\"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דמשום הכי המקיים כלאים בכרם לוקה. ובריש מכות הגרסא ר' יעקב אומר לא מן השם כו'. ולא ר' עקיבא. וכדעת הערוך. ולמה לא נימא דהרא\"מ ס\"ל שגם דעת רש\"י כן. (ודלא כהתוס' שפירשו דהמקיים כלאים היינו שעשה גדר סביב הכלאים) ומשום הכי ע\"כ צריך הש\"ס לומר דס\"ל דהשמר דעשה עשה והיינו דל\"ת דהשמר הוי כעשה דאין לוקין עליה. דאי הוה כל\"ת דעלמא היו לוקין עליה. אי מתניתין כר' עקיבא אתיא דהא ס\"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל </b>\n<b> המניח תפילין אחר שתשקע החמה עובר בלאו כו'.</b> כתב מרן ופסק רבינו כר\"י דהשמר דעשה נמי לאו הוא וכן מבואר ממה שפסק רבינו פ\"א מהלכות בית הבחירה הלכה ב' וז\"ל שמירה זו מצותה כל הלילה כו' ואם בטלו שמירה זו עברו בל\"ת שנאמר ושמרתם את משמרת הקודש כו' אע\"ג דקרא דושמרתם עשה הוא אפ\"ה פסק כר\"י דהשמר דעשה נמי לאו וכ\"מ בס' מוהר\"ח אלפ' אנדארי בס' דרך הקודש יע\"ש גם דעת רש\"י נראה כן ממ\"ש בפי' החומש פרשת משפטים בד\"ה וכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וז\"ל לעשות כל מצות עשה באזהרה שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו נראה שדעתו לפסוק כר\"י והרמב\"ן טען עליו ואמר שכבר אמרו ביומא השמר דעשה עשה ולכאורה הוא תמוה איך אישתמט מיניה להרמב\"ן הא דפרק הקומץ דס\"ל לר\"י דהשמר דעשה לאו וא\"כ מבואר שדעת רש\"י לפסוק כר\"י וההיא דיומא לא קשיא כלל כמ\"ש התוס' שם דמשני הכי משום דר\"ל דהוא מאריה דשמעתתא ופליג אר\"י וכן תמה עליו מוהרח\"א בס' דרך הקודש גם הרא\"ם אחר שהאריך לסתור דברי הרמב\"ן כתב ומ\"ש ביומא השמר דעשה עשה פי' אחר יש בו אין כאן מקומו ולא ידענו פי' ואם נאמר שמ\"ש פירוש אחר יש בו היינו מ\"ש התוס' שם דההיא דיומא אתיא אליבא דר\"ל הא ודאי לא ניתן ליאמר כלל דלשון פי' אחר יש בו אין זה במשמע כלל. ואולם אחר ההשקפה נראה שדעת הרמב\"ן כמ\"ש התוס' בעירובין דצ\"ו ד\"ה השמר דעשה וז\"ל ואפילו ר\"י דאמר השמר דעשה נמי לאו הוא ולהכי המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו מודה הוא שאם לא הניח תפילין ביום שאינו לוקה דלענין הנחת היום השמר דעשה עשה הוא כמו לענין עשיית הפסח דאמר הכא דהוי עשה משום דהוי קום עשה ודוקא לענין הנחת תפילין בלילה הוא דקאמר ר\"י דלאו הוא כמו השמר בנגע הצרעת כו' משום דפי' לאו הוא השמר שלא תקוץ ע\"כ וא\"כ מבואר הוא דהיינו מה שטען הרמב\"ן על רש\"י שכתב לעשות כל מצות עשה באזהרה דכיון דהוי קום עשה לכ\"ע דהשמר דעשה עשה ואפילו ר\"י לא קאמר אלא דוקא במניח תפילין אחר שקיעת החמה משום דפי' לאו הוא כמ\"ש התוס' וראי' מההיא דעירובין דקאמר דלר\"מ דס\"ל דושמרת את החקה הזאת למועדה אפסח קאי אין בו לאו משום דהשמר דעשה עשה, ולדעת רש\"י ורבינו דס\"ל דהשמר דקום עשה נמי לאו הוא ממ\"ש דאם ביטל משמרת המקדש עובר בל\"ת אע\"ג דקום עשה הוא צ\"ל דס\"ל דההיא דעירובין דאמרינן אפילו תימא ר\"ע השמר דעשה עשה אתיא כר\"א דס\"ל דהשמר דעשה עשה אבל לר\"י דקי\"ל כותי' מתני' דכריתות דקתני הפסח והמילה מ\"ע לא אתיא כר\"ע ושוב ראיתי להתוס' פ\"ק דר\"ה ד\"ו ד\"ה תשמור שבתחלת דבריהם רצו לומר דההיא דעירובין לא אתיא אליבא דר\"י וכמ\"ש ושוב דחו זה וכתבו דלא יתכן דבפ\"ק דכריתות אמרינן גבי אוב וידעוני דר\"י לא אמר כר\"ל דקסברי מאן תנא כריתות ר\"ע היא הרי דר\"י גופי' ס\"ל דמתני' ר\"ע היא וא\"כ תקשי ליה לנפשיה דלר\"ע פסח לאו נמי איכא וא\"כ דק\"ל לדעת רש\"י והרמב\"ם מה יענו לההיא דעירובין ונלע\"ד ליישב ע\"פ מ\"ש ר\"פ אלו הן הלוקין א\"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא חייבי כריתות לא צריכי התראה שהרי פסח ומילה ענש אע\"פ שלא הזהיר ופריך ודלמא אזהרה לקרבן הא פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן ומשני התם לאו ה\"ט אלא משום דאיתקש כל התורה לע\"ז מה ע\"ז שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום עשה והתוס' שם ד\"ה הקשו דא\"כ מאי פריך בפ' המוצא תפילין לימא מתני' דלא כר\"ע דאי כר\"ע לאו נמי איכא ומאי קושיא הא אע\"ג דבפסח אית ביה אזהרה אפ\"ה שפיר קתני מתני' דלא מייתי קרבן משום דהוי קום עשה ואיתקש כל התורה לע\"ז ותירץ דלישנא דמתני' דקתני הפסח והמילה מ\"ע משמע דאין בו שום לאו כלל יע\"ש. ואולם לשון רש\"י שכתב בעירובין ד\"ה כו' ואין חטאת באה אלא על לאו שיש בו ק' טובא לפ\"ז שהרי מסקנא דהתם היא דקרבן לא בעי אזהרה כי על כן הנראה ודאי דס\"ל לרש\"י דלשינוייא דרבינא דהתם דקאמר לעולם כדאמרינן מעיקרא כו' ס\"ל דבעי אזהרה לקרבן והטעם דפסח ומילה דאינו קרבן וההיא דפרכינן בעירובין דאי ר\"ע לאו נמי איכא לאו משום לישנא הא פסח ומילה מ\"ע הוא דק\"ל כמ\"ש התוס' אלא משום דס\"ל דטעמא דפסח ומילה דלא מייתי קרבן הוא משום דלית בהו לאו וקרבן בעי אזהרה כדס\"ל לרבינא ומש\"ה פריך שפיר דלר\"ע לאו נמי איכא וליתי קרבן ואהא הוצרכו לשנויי משום טעמא דהשמר דעשה עשה אמנם לרבא דס\"ל דקרבן לא בעי אזהרה וטעמא דפסח ומילה משום דהוקשה כל התורה כולה לע\"ז כו' מתני' דכריתות ומאי מ\"ע דקתני כלומר קום עשה וא\"כ מעתה מתרצתא היא קו' התוס' בהכי דלר\"י דס\"ל דהשמר דעשה לאו לא תיקשי לי' מתני' דכריתות משום דס\"ל כרבא דקרבן לא בעי אזהרה כנ\"�� נכון:<br><b> ואין </b> להקשות לדעת רש\"י והרמב\"ן דס\"ל דהשמר בקום עשה נמי לאו הוא דא\"כ משמע דלר\"י דס\"ל דהשמר דעשה נמי לאו היא אם לא הניח תפילין ביום ה\"נ דעובר בל\"ת דומיא דושמרתם את משמרת הקודש וא\"כ קשה אדקא מפלגי בהניח תפילין אחר שקיעת החמה ליפלגו בלא הניח תפילין ביום דהוי רבותא טפי דאפילו השמר דקום עשה נמי לאו הוא די\"ל דר\"א נקט למילתיה בהמניח תפילין בלילה משום דהוי רבותא טפי לדידיה ואהא פליג ר\"י וא\"נ דגבי מי שלא הניח תפילין ביום לא פליג משום דלא נפקא מינה מידי דאפילו לר\"י דעובר בל\"ת אין בו מלקות משום דהו\"ל לאו שאין בו מעשה. אבל במניח תפילין אחר שקיעת החמה קמפלגי שפיר דנ\"מ לענין מלקות אך ק\"ל שרבינו כתב בסוף הפרק דאם עבר ולא הניח תפילין ביום עובר בח' עשה ולפי שיטתו דס\"ל דהשמר דקום עשה נמי לאו הוא היל\"ל דעובר נמי בל\"ת דומיא דשמירת המקדש וכבר ראיתי בס' מרכבת המשנה שצדד לומר שרבינו פוסק כר\"ע דקרא דושמרת את החקה הזאת אפסח קאי ועובר בל\"ת דקאמר אסמכתא בעלמא הוא אסתייעא מלתיה ממה שלא כתב דאם לא הניח תפילין ביום עובר בל\"ת אלא דכפי זה ק\"ל דא\"כ בפ\"א מהלכות ק\"פכתב דאם עבר ולא הקריב ק\"פ ביטל מ\"ע וכפי זה היל\"ל דעובר על ל\"ת דומיא דשמירת המקדש והדבר צריך ישוב לעת הפנאי והתוס' בפרק ר\"א דמילה דקל\"ב ע\"ב ד\"ה האי עשה ול\"ת כתבו וז\"ל השמר היינו לאו ולעשות היינו עשה ואע\"ג דאמרינן השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה מ\"מ לאו מ\"ע הוא אלא ל\"ת דאמר רחמנא הזהר פן תקוץ בהרת ע\"כ. וקשה טובא דמאי קושיא מההיא דהקומץ הא פלוגתא דר\"א ור\"י היא שם וקי\"ל כר\"י כמ\"ש משם רבינו וא\"כ סתמא דתלמודא אתיא כר\"י דהשמר דעשה נמי לאו וליכא למימר דכונתם להקשות אליבא דר\"א היאך יפרש הברייתא הא ודאי לק\"מ דאיכא למימר דר\"א יפרש הברייתא כלישנא קמא דהתם וכבר ראיתי למורי הרב ז\"ל בס' לשון ערומים בלשונות הרא\"ם דף י\"ד ע\"ד תמה עליהם בזה עי\"ש ותו ק\"ל בתי' שכתבו מ\"מ לאו מ\"ע הוא אלא ל\"ת דאמר רחמנא הזהר פן תקוץ בהרת כו' דהא ה\"נ גבי המניח תפילין נמי ל\"ת הוא דאמר רחמנא הזהר שלא תניח תפילין בלילה וכמ\"ש בעירובין דר\"י ל\"ק דעובר אל\"ת אלא במניח תפילין בלילה משום דפי' לאו הוא כמו השמר בנגע הצרעת והיה נראה ליישב לכל זה שכונתם במ\"ש ואע\"ג דאמרינן השמר דעשה עשה למ\"ש בעירובין דע\"כ לא פליג ר\"י וס\"ל דהשמר דעשה לאו אלא דוקא במניח תפילין בלילה משום דפי' לאו הוא אבל אם לא הניח תפילין ביום אפילו ר\"י מודה דהשמר דקום עשה עשה וז\"ש ואע\"ג דאמרינן בסו\"פ הקומץ דהשמר דעשה עשה כלומר כשלא הניח תפילין ביום דאפילו ר\"י מודה ומשמע להו הכי מדנקטי לפלוגתייהו בהניח תפילין אחר שקיעת החמה ולא נקטי לפלוגתייהו באם לא הניח תפילין ביום משמע דבהא אפי' ר\"י מודה ואהא תירץ דגבי השמר בנגע הצרעת לאו מ\"ע אלא ל\"ת וכמ\"ש בעירובין וסוגיא דשבת אתיא כר\"י, כך הי' נראה ליישב דבריהם. האמנם הא ודאי ליתא דכולי האי ודאי לא הו\"ל למסתם סתומי והו\"ל להביא סוגיא דפרק המוצא תפילין דמשם באר\"ה דהשמר דקום עשה לכ\"ע עשה הוא ולא להביא סוגיא דפרק הקומץ דלא מכרעא מלתא ותו דאי אסיקי אדעתייהו בהכי לומר דדוקא בהמניח תפילין אחר שקיעת החמה הוא דס\"ל לר\"י דהשמר דעשה לאו משום דפי' לאו אבל בלא הניח תפילין ביום מודה ר\"י, א\"כ דקרי להו מאי קרי להו והא פשיטא ודאי דהשמר בנגע הצרעת לר\"י לאו הוא דומיא דהמניח תפילין אחר שקיעת החמה ולכן ליישב לקושיא דידן נראה דס\"ל להתוס' ז\"ל דדוקא גבי מניח תפילין אחר שקיעת החמה ס\"ל לר\"א דהשמר דעשה עשה משום דעיקר קרא דושמרת את החוקה כו' בעשה הוא דכתיב שיניח תפילין ביום אלא דמדכתיב מימים ימימה דרשינן ימים ולא לילות והלכך ס\"ל לר\"א דאינו עובר בלאו משום דושמרת אעיקר מ\"ע קאי וכאלו אמר הזהר והשמר שתניח תפילין ביום אמנם גבי השמר בנגע הצרעת עיקר קרא ל\"ת הוא שיזהר וישמר מלקוץ את הבהרת והלכך לכ\"ע ל\"ת הוא כנ\"ל ודוק. ולקושיא ראשונה נראה לי לומר דקושית התוס' ודאי היא לר\"א דס\"ל דהשמר דעשה עשה מה יענה להך ברייתא משום דס\"ל דע\"כ ללישנא קמא דקאמר דברייתא הכי קאמר ביום הח' אפילו בצרעת ק\"ו משבת כו' הדר קאמר ממאי דשבת חמורה כו' ע\"כ דס\"ל דצרעת עשה ול\"ת ולא אתי עשה דמילה ודחי עשה ול\"ת דצרעת ומשו\"ה הוצרך לאתויי מק\"ו דשבת והדר קאמר ממאי דשבת חמורה כו' ואצטריך קרא דבשר לומר אפילו בצרעת אמנם אי ס\"ל דהשמר בנגע הצרעת עשה הוא ואין בו ל\"ת כלל א\"כ ל\"ל לברייתא לומר דמילה דוחה את הצרעת מק\"ו דשבת עד דאיצטרך קרא דבשר לומר אפילו בצרעת הא בלאו קרא נמי ת\"ל דאתי עשה אלים דמילה דנכרתו עליה י\"ג בריתות ודחי עשה דצרעת ובהדיא אמרינן בפסחים דף נ\"ט ע\"א דאתי עשה אלים דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה מסברא בעלמא אע\"ג דהתם ליכא קרא להכי וכבר כתבו התוס' שם דאע\"ג דקי\"ל דאין עשה דוחה את ל\"ת אלא דוקא בעידנא דקא מעקר לאו מקיים העשה אפ\"ה גבי עשה קיל ואע\"ג דבעידנא דמיעקר האי עשה לא מקיים האי עשה אפ\"ה אתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה וא\"כ ה\"נ מסברא בעלמא היל\"ל דאתי עשה דמילה דאלים ודחי עשה דהשמר בנגע הצרעת וא\"כ קרא למה לי ואהא תירץ שפיר דהכא לכ\"ע לאו הוא כנ\"ל נכון ליישב דבריהם ומ\"ש הרא\"ם דמ\"ש ביומא השמר דעשה עשה פי' אחר יש בו ואין כאן מקומו נראה שכונתו למ\"ש בסדר כי תצא בד\"ה מוצא שפתיך וז\"ל אבל רש\"י ז\"ל כתב בפ' ראה בפ' תשמרו לעשות ליתן ל\"ת על עשה האמור בפ' שכל השמר לשון ל\"ת הוא אלא שאין לוקין על השמר דעשה וא\"כ פי' השמר דעשה עשה אינו אלא לענין שאין לוקין עליו כמו בעשה אבל לעולם ל\"ת הוא עכ\"ל אלא שדבריו תמוהים בעיני דא\"כ מאי פריך בפרק המוצא תפילין אלא הא דתנן הפסח והמילה מ\"ע לימא דלא כר\"ע דאי כר\"ע לאו נמי איכא ומשני אפילו תימא ר\"ע כו' השמר דעשה עשה ומאי משני הא השמר דעשה עשה אינו אלא לענין מלקות שאין לוקין עליו כמו בעשה אבל לא תעשה הוא וליכא למימר דכיון דאין לוקין עליו מש\"ה אין חייבין עליו חטאת דא\"כ למאי איצטרך לטעמא דהשמר דעשה עשה הא בלא\"ה נמי אין בו מלקות משום דהו\"ל לאו שאין בו מעשה וצ\"ע:<br><b> וראיתי </b> להרא\"ם בפ' יתרו ד\"ה זכור ושמור שכתב וז\"ל וכן כתב הרמב\"ן שרבותינו הקפידו בזה כו' מפני שזכור מ\"ע כו' ושמור אצלם מצות ל\"ת שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל\"ת כו' אך קשה דא\"כ יהיה קידוש היום עשה ול\"ת ועוד האי שמור השמר דעשה הוא דכל השמר דעשה עשה כדאיתא פ\"ב דיומא ואע\"פ שפי' הרמב\"ן ז\"ל לקדשו שלא נחללנו מ\"מ כיון שהוא בצורת עשה אינו אלא עשה כו' יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> למוהר\"ש אלגאזי בספר זהב שיבה דקס\"א ע\"ב שתמה על הרא\"ם ז\"ל דאישתמיט מיניה מ\"ש הוא עצמו בפ' כי תצא דסובר רש\"י דכי אמרינן השמר דעשה עשה אינו אלא לענין שאין לוקין עליו כמו בעשה ולעולם ל\"ת הוא ועוד הקשה עליו שהרי התוס' שם בפ\"ב דיומא כתבו וז\"ל אע\"ג דר\"י ס\"ל בפ' הקומץ דהשמר דעשה נמי לאו הוא כו' וא\"כ מה הקשה להרמב\"ן ז\"ל מנ\"ל הוא יפרש דהך ברייתא דזכור ושמור בדבו�� אחד נאמרו אתיא כר\"י א\"ד יע\"ש. והנה מ\"ש דאשתמיט מיניה דרא\"ם מ\"ש הוא עצמו בפ' כי תצא אחר המחילה אומר אני דאדרבא אישתמט מיניה מ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בפ' משפטים ד\"ה ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וכתבנו לשונו לעיל דמבואר מדבריו דס\"ל להרמב\"ן דמ\"ש השמר דעשה עשה דברים כפשטם דהיינו עשה ממש וא\"כ מבואר הוא דהיינו מאי דק\"ל להרא\"ם ז\"ל לפום שיטתיה דהרמב\"ן ועי' במ\"ש הרא\"ם ז\"ל בפ' משפטים ד\"ה הנזכר וזה פשוט. גם מ\"ש דהרמב\"ן יפרש דהך ברייתא דזכור ושמור בדיבור אחד נאמר אתיא כר\"י איני יודע איך הפה יכולה לדבר דר\"ל דפרק שני דיומא ור\"א דפ' הקומץ פליגי אברייתא דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו וכי ר\"א ור\"ל תנאי נינהו וכבר התוס' פ\"ק דר\"ה דף ו' ד\"ה תשמור זו מל\"ת כתבו תימא הא אמרינן בפרק המוצא תפילין כו' וכן בפ' שני דיומא כו' השמר דעשה עשה והאי נמי השמר דעשה הוא כו' ולפי דברי הרב ז\"ל מאי ק\"ל אימא דהך ברייתא דתשמור זו מל\"ת אתיא כר\"י אלא ודאי דליתא:<br><b> עוד </b> כתב הרב הנזכר ז\"ל וז\"ל והרב חידושי הגדות כתב על קושיות הרא\"ם דלק\"מ דע\"כ לא אמרינן דהשמר דעשה עשה אלא היכא דלא שייך במצוה ההיא ל\"ת ואשתמיטתיה דבמנחות פ' הקומץ אמרינן המניח תפילין אחר שקיעת החמה דר\"א סבר דעובר בעשה ור\"י סבר דעובר בלאו ומסיק מס' השמר דעשה עשה, והתם שייך לאו לא תניח תפילין אחר שקיעת החמה ולא היה לו להשיג על הגאון אלא דלא היה לו להביא ההיא דאיכא למדחי והיה ליה להביא ההיא דמנחות דמשם ראיה כמ\"ש עכ\"ד. ולע\"ד אחר המחילה לא ירד לכונת מהרש\"א ז\"ל שכונתו מבוארת דע\"כ לא אמרינן דהשמר דעשה עשה אלא היינו היכא דלא בא כתוב במצוה ההיא ל\"ת כההיא דעינוי וכן ההיא דמניח תפילין אחר שקיעת החמה אע\"ג דהוי ל\"ת שלא יניח תפילין אחר שקיעת החמה מ\"מ אין בכתוב ל\"ת על הדבר משא\"כ בזכור ושמור שבא בכתוב מפורש ל\"ת על הדבר כדכתיב לא תעשה כל מלאכה אית לן למיזל בתר כללין דהשמר פן ואל אינו אלא ל\"ת ולומר דשמור על לא תעשה כל מלאכה דכתיב בתריה קאי וזה מבואר למעיין שם בדבריו והנה הרב ז\"ל כתב כן מסברא דנפשיה ואנכי הרואה שדבריו הן הן דברי התוס' בפ\"ק דר\"ה ד\"ה תשמור זו מל\"ת שהקשו שם שהרי השמר דעשה עשה ותירץ דתפילין לאחר שקיעת החמה דקאי אעשה דהנחת תפילין הוי עשה אבל תשמור דהכא קאי אלא תאחר דלעיל מיניה שישמור ולא יאחר כו' ע\"ש. וא\"כ ה\"נ איכא למימר הכא דשמור אלא תעשה כל מלאכה דכתיב בתריה קאי שישמור שלא יעשה מלאכה ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,47 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Tefillin,_Mezuzah_and_the_Torah_Scroll",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> שבתות וי\"ט אינן זמן תפילין שנאמר והיה לאות כו'.</b> הנה התוס' סוף פ\"ק דיו\"ט דף ט\"ו ע\"א ד\"ה הרי קאמר כתבו וז\"ל אבל תפילין נהי דשבת וי\"ט לאו זמן תפילין הם מ\"מ ליכא איסור להניחן וכתב הר\"ב תי\"ט וז\"ל האמת כי שבת לאו זמן תפילין אבל לא למימרא דלמ\"ד שבת זמן תפילין דכ\"ש דשרי אלא איפכא דלמ\"ד שבת ז\"ת אסור גזירה שמא תפסק רצועה כ\"ש כמ\"ש הר\"ן בריש פ' בתרא דעירובין והשתא הך סתמא דלא כהלכה שפסק הר\"ב בעירובין ומיהו י\"ל דסברתו כמ\"ש התוס' במס' שבת ד\"ס דמש\"ה החמירו בסנדל אע\"ג דניאותין ממנו בחול הואיל ובאת תקלה על ידו כו' והשתא תפילין אע\"ג דאיכא איסורא כי מנח להו למ\"ד שבת זמן תפילין אפ\"ה שרי הואיל וניאותין ממנו בחול עכ\"ד ואין דבריו מובנים אצלי דמ\"ש הרב ז\"ל בריש פ\"ק דעירובין דחכמים גזרו עליהן גזירה שמא תפסק רצועה היינו לצאת בהן לר\"ה אבל להניחן בביתו ה\"נ דיכול להניחן ואי ס\"ל להר\"ב תי\"ט דכיון דחכמים גזרו עליהן לצאת בהן לר\"ה בחצר נמי אסור וכמ\"ש הרב בריש פ\"ו דשבת דמ\"א וז\"ל לר\"ה אבל לחצר שרי וכל הנזכר למעלה אפילו בחצר אסורים ובכבול התירו כדי שלא תתגנה על בעלה יע\"ש. א\"כ למ\"ד שבת לאו זמן תפילין נמי איכא למימר ג\"כ הך גזירה שמא תפסק רצועה ויהא אסור להניחן מה\"ט ואולי שהרב ז\"ל סובר דכיון דשבת לאו זמן תפילין הו\"ל מלתא דלא שכיח שיניחם בשבת ולא גזרו בהו רבנן וזה דוחק ותו שהרי התוס' במנחות דף ל\"ו ע\"ב ד\"ה אי קסבר כתבו דאפילו לרב דאמר בפרק במה אשה כ\"מ שאסרו חכמים לצאת בהן לר\"ה אפילו בחצר אסור מודה הוא בתפילין דשרו בחצר משום דכיון דעשויין למשמש בהן כל שעה מדכר דכיר ולא חיישינן דלמא אתי לאפוקי בהו לר\"ה והוכיחו כן מאותה סוגיא ע\"ש. וא\"כ איכא למימר שזה ג\"כ דעת הרע\"ב ז\"ל אלא שדבריהם שם נראה דסותרין למ\"ש הכא שכתב שם וז\"ל וא\"ת א\"כ כי אמר רב כ\"מ שאסרו חכמים לצאת בהן לר\"ה אסור נמי בחצר חוץ מכבול ופאה נכרית הול\"ל נמי חוץ מתפילין ותירץ הכא משום דלמ\"ד שבת לאו זמן תפילין הוא לא שייך למימר חוץ מתפילין ע\"ש. משמע דס\"ל דלמ\"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אסור להניחן בשבת ואלו ממ\"ש הכא משמע דס\"ל דמותר להניחן. ותו קשה לפי שיטתם דהכא מההיא דגרסינן בסנהדרין דס\"ח כשחלה ר\"א נכנסו ר\"ע וחבריו כו' ואותו היום ע\"ש היה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו ופירש\"י שם לחלוץ תפיליו של אביו דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן שמא יצא בהן לר\"ה עיי\"ש. הרי בהדיא דאסור להניח תפילין בשבת וכדאמרינן התם היאך מניחין איסור סקילה ועוסקים באיסור שבות וכן יש לתמוה על רש\"י ז\"ל שדבריו סתרי אהדדי דבפ\"ק די\"ט כתב דלאתויי תפילין אתא דא\"נ מנח להו ליכא איסורא ועיין במג\"א ז\"ל סימן ש\"ח ס\"ק י\"א. ולכן היה נ\"ל שאף רש\"י והתוס' לא כתבו דמותר להניחן אלא דוקא בי\"ט אבל בשבת גזרו שלא להניחן שמא יצא בהן לר\"ה ומפסיק רצועה ואתי לאתויי ד\"א וחייב עליו חטאת וז\"ש רש\"י דא\"נ מנח להו בי\"ט ליכא איסור דקדק לומר ביום טוב לאשמועינן דוקא בי\"ט דקיל לא גזרו אבל בשבת אסור ואף דברי התוס' ז\"ל יש לפרשם בכה\"ג וכונתם לומר דאע\"ג דשבת וי\"ט לאו זמן תפילין מ\"מ ליכא איסורא להניחן מצד עצמם אלא משום גזירה שמא יצא בהן לר\"ה וכיון שכן איכא למימר דלא גזרו אלא בשבת אלא שמרן ב\"י בסימן ש\"ח כתב שדעת רש\"י והתוס' והר\"ן דבשבת נמי מותר להניחן וכיון שכן צריך עיון מההיא דסנהדרין ותו דנמצאו דבריהם סותרים למ\"ש במנחות ואפשר לומר דמה שכתבו התוס' ורש\"י בשמעתין דתפילין מותרין להניחן בשבת היינו משום דס\"ל כר' ענני בר ששון דקאמר בפ' במה אשה משמיה דרבי ישמעאל דהכל ככבול וכן הוא דעת ר\"ת ז\"ל דמ\"ש שם ד\"ה רב ענני ומ\"ש במנחות דלמ\"ד שבת לאו זמן תפילין אסור להניחן לא כתב כן אלא לרב דמשום הכי ל\"ק חוץ מתפילין משום דלמ\"ד שבת לאו זמן תפילין אסור להניחן אליבא דר' הוא אמנם למאי דקי\"ל כרב ענני בר ששון ה\"נ דמותר להניחן ומעתה מתרצתא היא ההיא דסנהדרין דאיכא למימר דר\"א דקאמר מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות דמשמע דאיכא איסורא בהנחתן היינו משום דס\"ל כרב דכ\"מ שאסרו חכמים לצאת בהן לר\"ה אפילו בחצר אסור וכסתמא דמתניתין דפרק במה אשה דס\"ל הכי דתנאי נינהו כדאיתא התם ולפ\"ז צ\"ל דסתמא דהכא פליגי אסתמא דמתני' דפרק במה אשה אלא שלדברי הר\"ן ז\"ל לא יתכן תירוץ זה שהרי הרי\"ף ז\"ל בפ' במה אשה פסק הלכה כרב ומשום דסתם לן תנא כותיה והר\"ן לא חלק עליו שם משמע דהכי ס\"ל ובשמעתין כתב דתפילין מותר להניחן בשבת וא\"כ לדבריו תקשי ליה ההוא דסנהדרין ואפשר דמ\"ש הר\"ן ז\"ל דמותר להניחן בשבת היינו דוקא בבית או בחצר המעורבת וס\"ל כדעת רבינו והרמ\"ה ז\"ל שכתב בפרק במה אשה דלא אסרו אלא בחצר שאינה מעורבת יע\"ש. אלא דקי\"ל לדעת רבינו והרמ\"ה מההיא דסנהדרין שהרי ההיא דר\"א בבית היה ואפ\"ה קרי ליה איסור שבות משמע דאיכא איסורא וגדולה מזו כתבו התוס' שם דאע\"ג דר\"א חולה היה ולא היה זז ממקומו קרי ליה איסור שבות דכל שאסרו חכמים לצאת לר\"ה אפילו בחצר אסור ואפילו יושב במקום אחד יע\"ש. ואפשר לומר דרבינו והרמ\"ה ז\"ל מפרשי ההיא דקאמר ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו שלא כפירש\"י שפירש לחלוץ תפיליו של אביו אלא על עצמו קאמר והורקנוס היה רוצה לצאת לר\"ה או לחצר שאינה מעורבת ומש\"ה קרי ליה איסור שבות ודוק. ודע דמסוגיא זו ק\"ל לכאורה ממ\"ש מרן ז\"ל בהלכות תפילין ס\"ס כ\"ט לחד תירוצא שדעת רבינו האי גאון ז\"ל דאיסור נמי איכא אם מניחן בשבת וי\"ט וקרא דוהיו לך לאות משמע ליה דממעטינן דשבתות וי\"ט דאסור להניח תפילין בהן יע\"ש ויש לדקדק דא\"כ היכי קרי ליה איסור שבות הא איסורא נמי איכא מקרא דוהיה לך לאות וליכא למימר דס\"ל לרב האי גאון ז\"ל דההיא דר\"א הוא משום דס\"ל דשבת זמן תפילין ואפ\"ה גזרו עליהן חכמים להניחן שמא יצא בהן לר\"ה ודלא כפירש\"י שם שהרי מההיא דמנחות מוכח בהדיא דלמ\"ד שבת זמן תפילין מותר להניחן וכמ\"ש התוס' שם. ויש ליישב דע\"כ לא ממעטינן מקרא דוהיה לך לאות אלא דאסור להניח לכתחלה בשבת אמנם אם היו עליו מבע\"י ולא סלקן משחשיכה אין כאן איסור דאורייתא וכמו שכן הוא דעת רבינו לגבי לילה דאע\"ג דפסק הוא ז\"ל דלילה לאו זמן תפילין מקרא דושמרת את החקה ואיסור דאורייתא איכא אפ\"ה אם היו עליו מבע\"י אינו חייב לסלקן כמ\"ש מרן שם וא\"כ בההיא דר\"א כיון שהיו מונחין עליו מבע\"י מש\"ה קאמר דליכא אלא איסור שבות שמא יצא בהן לר\"א כנ\"ל ודרך אגב אומר מה שהקשה אצלי אמ\"ש הטור שם אפילו בע\"ש בין השמשות שצריך להסירם אין לברך וכתב מרן ז\"ל שם דמה שצריך להסירם לאו משום דאסור להניחם אלא משום דכיון דאינו זמן חיובו צריך להסירם דחיישינן דלמא נפק בהו לר\"ה משמע מדבריו דאפילו בחצר קאמר שצריך להסירם שמא יצא בהן לר\"ה וקשה טובא שהרי בפרק הקומץ אמרינן אמר רבה בר רב הונא ספק חשיכה ספק אינה חשיכה לא חולץ ולא מניח ואוקימנא לה התם בע\"ש וא\"כ איך כתב הטור ז\"ל דבע\"ש בה\"ש צריך להסירם והתוס' ז\"ל שם הקשו מההיא דפ\"ק דביצה דקתני יוצא אדם בתפילין עם חשיכה דמשמע דהא ספק חשכה לא ותירץ דהתם בר\"ה והכא בחצר אכן למ\"ש הטור דאפילו בחצר צריך להסירם קשה טובא וצ\"ע כעת:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> פה ובהלכה </b> שלאחר זאת הרבה אתי בחדושי ובפרט שהרב ש\"א הל' תפילין והרב המחבר הרבו לדבר לסותרים זה את זה ויש לטייל בהם ארוכות וקצרות ואין פה הגליון מספיק וזולת זאת הנה באתי רק לעורר על דבר חדש שהקשו תוס' במנחות [ל\"ו א'] ד\"ה משעת הנחה וכן הקשו בעירובין [צ\"ז א'] לדעת ר\"א שרצה לומר דצריך קשירת תפילין בכל יום א\"כ אמאי אמר הש\"ס עירובין לר' יהודא דקשר של תפילין הוי של קיימא הא צריך להתיר בכל יום וקשה על דבריהם למה לא הקשו יותר מזה הא ר\"ת ס\"ל שבת זמן תפילין ומ\"ש חדשות ומ\"ש ישנות. הא ישנות נמי צריך לחזור ולקשור. ואי קשירה בחדשות אסור גם בישנות אסור. דהא צריך להתיר ולקשור מחדש. ובאמת עיקר הקושיא של תוס' יש לדחות דזה קשר של קיימא לדעת רבינו אליה. דהא מקרי קשר לענין תפילין והאי דהתיר היינו על מנת לקשור יען כי זה מצות תפילין בזה לקשרן על יד בכל יום. אבל הקשר קשר של קיימא הוא דהא משעה שקושרין ע\"כ נקרא קשר דאל\"כ פסול. אבל קושייתינו על רבינו אליה על רבי יהודא במק\"ע. היאך מניחין לדידיה תפילין בשבת הא הוי קשר והא צריך לקושרן זולת אי אמרי' דבר חדש דהא ודאי אם אדם מניח תפילין ביום וחולץ ולובשן עוד. לא מצינו לומר צריך לקשר בכל פעם ופעם אלא אם כבר קשר פעם אחד די. והיינו טעמא דלא הוי הפסק בנתיים. אבל אם חולץ חולצן בלילה דלאו זמן תפילין היה וקושרן בספק דזמן תפילין הוא צריך לקושרן עוד כמו הדין לענין ברכה. אם חולץ הרבה פעמים ביום לא צריך לברך וכמו הדין בציצית ובכל מצות יען שהפסיק בנתיים זמן שלא הי' חייב בו א\"כ חל החיוב מחדש. ומצוה חדשה הוא וצריך לברך. ה\"ה נמי הקשירה לר\"א דצריך לקשור מחדש. כל זמן לדידן דלילה לאו זמן תפילין אבל אם הלילה זמן תפילין ואין שעה אחת מפסיק מאן יימר דצריך לקשר וא\"כ ר\"י דסובר שבת זמן תפילין ולילה נמי זמן תפילין כדמשמע בכ\"מ דזה בזה תליא דמחד קרא נפקא ימים ולא לילות מימים חוץ משבתות וי\"ט וכדאיתא במנחות [ל\"ב ב'] ועיין. ולענין אם אסור להניח תפילין בשבת עיי' גם בב\"י סי' כ\"ט שהביא בשם הרא\"ש דמותר להניח ובהרא\"ש הל' תפילין כתב בפירוש דאסור להניח ועיין מהרלנ\"ח הביא הב\"י סי' ש\"ח דהוא דקדק נמי מדברי הרא\"ש דמותר להניח ובענין הנחת תפילין בלילה עיין גם בספר באר שבע מסכת כריתות. ודברי תו' ועיין דברי תו' פ\"ק דר\"ה [ויו א'] ד\"ה תשמור זו מל\"ת ועיין תשובת מהרמ\"ע מפאנו ס' ק\"ח ועיין בהרמב\"ם פרק ח' דבחירה גבי שמירת המקדש ודוק. ועיין בפר\"ח בהגהותיו על הרמב\"ם הל' תפילין ועיין בלשונות הרדב\"ז סי' צ\"ה:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (לב) </b> שאף רש\"י והתוס' לא כתבו דמותר להניחן אלא דוקא ביו\"ט: וכ\"כ מו\"ח רבינו זצ\"ל בגליון משניות המכונה תוס' דרע\"ק ספ\"ק דביצה. ומייתי ראיה ממ\"ש התוס' בשבת דלא גרסינן דלמא מפסקי כו'. אלא דלמא מצטריך לילך לבית הכסא ואתי לאתויינהו ד' אמות בר\"ה. והרי זה לא שייך ביו\"ט דכיון דמטלטלן לצרכו לחזור וללבשן אח\"כ הוי הוצאה לצורך וע\"ש:<br><b> (לג) </b> ואפ\"ל דרבינו והרמ\"ה ז\"ל מפרשי' ההיא דקאמר ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו כו' על עצמו קאמר: אם כנים דברי הגאון זצ\"ל בפירושו זה. נתיישב בזה מה דתמהתי מאז. אמאי לא פשיט הש\"ס במ\"ק דף ט\"ו האיבעי דשם. אי מנודה אסור בתפילין. מהא דר\"א שהי' מניח תפילין אע\"ג דמנודה היה שהרי חש בעצמו לנדוי שנדוהו. אבל לפ\"ז אי קאי אתפילין דהורקנוס בנו. ניחא. ועיין בפ' הזהב דף נ\"ט בתוס' שם. ונזכרתי כי בזמן רב אחר שהקשיתי קושיא הנ\"ל. מצאתי בגליון תוס' נדה דף ז' ריש ע\"ב שהקשו ג\"כ קושיא זו והניחו שם בקושיא:<br><b> (לד) </b> דאפי' לר\"י דעובר בל\"ת אין בו מלקות משום דהו\"ל לאו שאין בו מעשה: נ\"ב. קצת קשה. דהא משכחת לה מעשה כשהסירן מעליו כשהאיר היום ומיירי שהיו עליו מיום אתמול דלא הסירן בלילה. וכשהאיר יום שני הסירו מעליו. וצ\"ל משום דא\"א לצמצם. וממ\"נ אי בשעה שהסירן לילה היה. אדרבה הרי חייב להסירן: ואם כבר האיר היום קצת בעודן עליו. א\"כ הרי ברגע זו יצא ידי חובת תפילין דיום שני. אלא דמ\"מ כיון דחיוב הנחת תפילין אינו אלא משיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות. א\"כ אם היו עליו מאתמול וכנ\"ל. והסירן קודם שיכיר כו'. כיון דתו לאו לילה הוא אפשר דחשיב מעשה. לחייבו מלקות אם לא הניחן אח\"כ ביום:<br><b> (לה) </b> אין בו מלקות משום דהו\"ל לאו שאין בו מעשה: אני תמה על תמיהתו זו שתמה על הרא\"ם דהא ר' עקיבא ס\"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דמשום הכי המקיים כלאים בכרם לוקה. ובריש מכות הגרסא ר' יעקב אומר לא מן השם כו'. ולא ר' עקיבא. וכדעת הערוך. ולמה לא נימא דהרא\"מ ס\"ל שגם דעת רש\"י כן. (ודלא כהתוס' שפירשו דהמקיים כלאים היינו שעשה גדר סביב הכלאים) ומשום הכי ע\"כ צריך הש\"ס לומר דס\"ל דהשמר דעשה עשה והיינו דל\"ת דהשמר הוי כעשה דאין לוקין עליה. דאי הוה כל\"ת דעלמא היו לוקין עליה. אי מתניתין כר' עקיבא אתיא דהא ס\"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל </b>\n<b> המניח תפילין אחר שתשקע החמה עובר בלאו כו'.</b> כתב מרן ופסק רבינו כר\"י דהשמר דעשה נמי לאו הוא וכן מבואר ממה שפסק רבינו פ\"א מהלכות בית הבחירה הלכה ב' וז\"ל שמירה זו מצותה כל הלילה כו' ואם בטלו שמירה זו עברו בל\"ת שנאמר ושמרתם את משמרת הקודש כו' אע\"ג דקרא דושמרתם עשה הוא אפ\"ה פסק כר\"י דהשמר דעשה נמי לאו וכ\"מ בס' מוהר\"ח אלפ' אנדארי בס' דרך הקודש יע\"ש גם דעת רש\"י נראה כן ממ\"ש בפי' החומש פרשת משפטים בד\"ה וכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וז\"ל לעשות כל מצות עשה באזהרה שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו נראה שדעתו לפסוק כר\"י והרמב\"ן טען עליו ואמר שכבר אמרו ביומא השמר דעשה עשה ולכאורה הוא תמוה איך אישתמט מיניה להרמב\"ן הא דפרק הקומץ דס\"ל לר\"י דהשמר דעשה לאו וא\"כ מבואר שדעת רש\"י לפסוק כר\"י וההיא דיומא לא קשיא כלל כמ\"ש התוס' שם דמשני הכי משום דר\"ל דהוא מאריה דשמעתתא ופליג אר\"י וכן תמה עליו מוהרח\"א בס' דרך הקודש גם הרא\"ם אחר שהאריך לסתור דברי הרמב\"ן כתב ומ\"ש ביומא השמר דעשה עשה פי' אחר יש בו אין כאן מקומו ולא ידענו פי' ואם נאמר שמ\"ש פירוש אחר יש בו היינו מ\"ש התוס' שם דההיא דיומא אתיא אליבא דר\"ל הא ודאי לא ניתן ליאמר כלל דלשון פי' אחר יש בו אין זה במשמע כלל. ואולם אחר ההשקפה נראה שדעת הרמב\"ן כמ\"ש התוס' בעירובין דצ\"ו ד\"ה השמר דעשה וז\"ל ואפילו ר\"י דאמר השמר דעשה נמי לאו הוא ולהכי המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו מודה הוא שאם לא הניח תפילין ביום שאינו לוקה דלענין הנחת היום השמר דעשה עשה הוא כמו לענין עשיית הפסח דאמר הכא דהוי עשה משום דהוי קום עשה ודוקא לענין הנחת תפילין בלילה הוא דקאמר ר\"י דלאו הוא כמו השמר בנגע הצרעת כו' משום דפי' לאו הוא השמר שלא תקוץ ע\"כ וא\"כ מבואר הוא דהיינו מה שטען הרמב\"ן על רש\"י שכתב לעשות כל מצות עשה באזהרה דכיון דהוי קום עשה לכ\"ע דהשמר דעשה עשה ואפילו ר\"י לא קאמר אלא דוקא במניח תפילין אחר שקיעת החמה משום דפי' לאו הוא כמ\"ש התוס' וראי' מההיא דעירובין דקאמר דלר\"מ דס\"ל דושמרת את החקה הזאת למועדה אפסח קאי אין בו לאו משום דהשמר דעשה עשה, ולדעת רש\"י ורבינו דס\"ל דהשמר דקום עשה נמי לאו הוא ממ\"ש דאם ביטל משמרת המקדש עובר בל\"ת אע\"ג דקום עשה הוא צ\"ל דס\"ל דההיא דעירובין דאמרינן אפילו תימא ר\"ע השמר דעשה עשה אתיא כר\"א דס\"ל דהשמר דעשה עשה אבל לר\"י דקי\"ל כותי' מתני' דכריתות דקתני הפסח והמילה מ\"ע לא אתיא כר\"ע ושוב ראיתי להתוס' פ\"ק דר\"ה ד\"ו ד\"ה תשמור שבתחלת דבריהם רצו לומר דההיא דעירובין לא אתיא אליבא דר\"י וכמ\"ש ושוב דחו זה וכתבו דלא יתכן דבפ\"ק דכריתות אמרינן גבי אוב וידעוני דר\"י לא אמר כר\"ל דקסברי מאן תנא כריתות ר\"ע היא הרי דר\"י גופי' ס\"ל דמתני' ר\"ע היא וא\"כ תקשי ליה לנפשיה דלר\"ע פסח לאו נמי איכא וא\"כ דק\"ל לדעת רש\"י והרמב\"ם מה יענו לההיא דעירובין ונלע\"ד ליישב ע\"פ מ\"ש ר\"פ אלו הן הלוקין א\"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא חייבי כריתות לא צריכי התראה שהרי פסח ומילה ענש אע\"פ שלא הזהיר ופריך ודלמא אזהרה לקרבן הא פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן ומשני התם לאו ה\"ט אלא משום דאיתקש כל התורה לע\"ז מה ע\"ז שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום עשה והתוס' שם ד\"ה הקשו דא\"כ מאי פריך בפ' המוצא תפילין לימא מתני' דלא כר\"ע דאי כר\"ע לאו נמי איכא ומאי קושיא הא אע\"ג דבפסח אית ביה אזהרה אפ\"ה שפיר קתני מתני' דלא מייתי קרבן משום דהוי קום עשה ואיתקש כל התורה לע\"ז ותירץ דלישנא דמתני' דקתני הפסח והמילה מ\"ע משמע דאין בו שום לאו כלל יע\"ש. ואולם לשון רש\"י שכתב בעירובין ד\"ה כו' ואין חטאת באה אלא על לאו שיש בו ק' טובא לפ\"ז שהרי מסקנא דהתם היא דקרבן לא בעי אזהרה כי על כן הנראה ודאי דס\"ל לרש\"י דלשינוייא דרבינא דהתם דקאמר לעולם כדאמרינן מעיקרא כו' ס\"ל דבעי אזהרה לקרבן והטעם דפסח ומילה דאינו קרבן וההיא דפרכינן בעירובין דאי ר\"ע לאו נמי איכא לאו משום לישנא הא פסח ומילה מ\"ע הוא דק\"ל כמ\"ש התוס' אלא משום דס\"ל דטעמא דפסח ומילה דלא מייתי קרבן הוא משום דלית בהו לאו וקרבן בעי אזהרה כדס\"ל לרבינא ומש\"ה פריך שפיר דלר\"ע לאו נמי איכא וליתי קרבן ואהא הוצרכו לשנויי משום טעמא דהשמר דעשה עשה אמנם לרבא דס\"ל דקרבן לא בעי אזהרה וטעמא דפסח ומילה משום דהוקשה כל התורה כולה לע\"ז כו' מתני' דכריתות ומאי מ\"ע דקתני כלומר קום עשה וא\"כ מעתה מתרצתא היא קו' התוס' בהכי דלר\"י דס\"ל דהשמר דעשה לאו לא תיקשי לי' מתני' דכריתות משום דס\"ל כרבא דקרבן לא בעי אזהרה כנ\"ל נכון:<br><b> ואין </b> להקשות לדעת רש\"י והרמב\"ן דס\"ל דהשמר בקום עשה נמי לאו הוא דא\"כ משמע דלר\"י דס\"ל דהשמר דעשה נמי לאו היא אם לא הניח תפילין ביום ה\"נ דעובר בל\"ת דומיא דושמרתם את משמרת הקודש וא\"כ קשה אדקא מפלגי בהניח תפילין אחר שקיעת החמה ליפלגו בלא הניח תפילין ביום דהוי רבותא טפי דאפילו השמר דקום עשה נמי לאו הוא די\"ל דר\"א נקט למילתיה בהמניח תפילין בלילה משום דהוי רבותא טפי לדידיה ואהא פליג ר\"י וא\"נ דגבי מי שלא הניח תפילין ביום לא פליג משום דלא נפקא מינה מידי דאפילו לר\"י דעובר בל\"ת אין בו מלקות משום דהו\"ל לאו שאין בו מעשה. אבל במניח תפילין אחר שקיעת החמה קמפלגי שפיר דנ\"מ לענין מלקות אך ק\"ל שרבינו כתב בסוף הפרק דאם עבר ולא הניח תפילין ביום עובר בח' עשה ולפי שיטתו דס\"ל דהשמר דקום עשה נמי לאו הוא היל\"ל דעובר נמי בל\"ת דומיא דשמירת המקדש וכבר ראיתי בס' מרכבת המשנה שצדד לומר שרבינו פוסק כר\"ע דקרא דושמרת את החקה הזאת אפסח קאי ועובר בל\"ת דקאמר אסמכתא בעלמא הוא אסתייעא מלתיה ממה שלא כתב דאם לא הניח תפילין ביום עובר בל\"ת אלא דכפי זה ק\"ל דא\"כ בפ\"א מהלכות ק\"פכתב דאם עבר ולא הקריב ק\"פ ביטל מ\"ע וכפי זה היל\"ל דעובר על ל\"ת דומיא דשמירת המקדש והדבר צריך ישוב לעת הפנאי והתוס' בפרק ר\"א דמילה דקל\"ב ע\"ב ד\"ה האי עשה ול\"ת כתבו וז\"ל השמר היינו לאו ולעשות היינו עשה ואע\"ג דאמרינן השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה מ\"מ לאו מ\"ע הוא אלא ל\"ת דאמר רחמנא הזהר פן תקוץ בהרת ע\"כ. וקשה טובא דמאי קושיא מההיא דהקומץ הא פלוגתא דר\"א ור\"י היא שם וקי\"ל כר\"י כמ\"ש משם רבינו וא\"כ סתמא דתלמודא אתיא כר\"י דהשמר דעשה נמי לאו וליכא למימר דכונתם להקשות אליבא דר\"א היאך יפרש הברייתא הא ודאי לק\"מ דאיכא למימר דר\"א יפרש הברייתא כלישנא קמא דהתם וכבר ראיתי למורי הרב ז\"ל בס' לשון ערומים בלשונות הרא\"ם דף י\"ד ע\"ד תמה עליהם בזה עי\"ש ותו ק\"ל בתי' שכתבו מ\"מ לאו מ\"ע הוא אלא ל\"ת דאמר רחמנא הזהר פן תקוץ בהרת כו' דהא ה\"נ גבי המניח תפילין נמי ל\"ת הוא דאמר רחמנא הזהר שלא תניח תפילין בלילה וכמ\"ש בעירובין דר\"י ל\"ק דעובר אל\"ת אלא במניח תפילין בלילה משום דפי' לאו הוא כמו השמר בנגע הצרעת והיה נראה ליישב לכל זה שכונתם במ\"ש ואע\"ג דאמרינן השמר דעשה עשה למ\"ש בעירובין דע\"כ לא פליג ר\"י וס\"ל דהשמר דעשה לאו אלא דוקא במניח תפילין בלילה משום דפי' לאו הוא אבל אם לא הניח תפילין ביום אפילו ר\"י מודה דהשמר דקום עשה עשה וז\"ש ואע\"ג דאמרינן בסו\"פ הקומץ דהשמר דעשה עשה כלומר כשלא הניח תפילין ביום דאפילו ר\"י מודה ומשמע להו הכי מדנקטי לפלוגתייהו בהניח תפילין אחר שקיעת החמה ולא נקטי לפלוגתייהו באם לא הניח תפילין ביום משמע דבהא אפי' ר\"י מודה ואהא תירץ דגבי השמר בנגע הצרעת לאו מ\"ע אלא ל\"ת וכמ\"ש בעירובין וסוגיא דשבת אתיא כר\"י, כך הי' נראה ליישב דבריהם. האמנם הא ודאי ליתא דכולי האי ודאי לא הו\"ל למסתם סתומי והו\"ל להביא סוגיא דפרק המוצא תפילין דמשם באר\"ה דהשמר דקום עשה לכ\"ע עשה הוא ולא להביא סוגיא דפרק הקומץ דלא מכרעא מלתא ותו דאי אסיקי אדעתייהו בהכי לומר דדוקא בהמניח תפילין אחר שקיעת החמה הוא דס\"ל לר\"י דהשמר דעשה לאו משום דפי' לאו אבל בלא הניח תפילין ביום מודה ר\"י, א\"כ דקרי להו מאי קרי להו והא פשיטא ודאי דהשמר בנגע הצרעת לר\"י לאו הוא דומיא דהמניח תפילין אחר שקיעת החמה ולכן ליישב לקושיא דידן נראה דס\"ל להתוס' ז\"ל דדוקא גבי מניח תפילין אחר שקיעת החמה ס\"ל לר\"א דהשמר דעשה עשה משום דעיקר קרא דושמרת את החוקה כו' בעשה הוא דכתיב שיניח תפילין ביום אלא דמדכתיב מימים ימימה דרשינן ימים ולא לילות והלכך ס\"ל לר\"א דאינו עובר בלאו משום דושמרת אעיקר מ\"ע קאי וכאלו אמר הזהר והשמר שתניח תפילין ביום אמנם גבי השמר בנגע הצרעת עיקר קרא ל\"ת הוא שיזהר וישמר מלקוץ את הבהרת והלכך לכ\"ע ל\"ת הוא כנ\"ל ודוק. ולקושיא ראשונה נראה לי לומר דקושית התוס' ודאי היא לר\"א דס\"ל דהשמר דעשה עשה מה יענה להך ברייתא משום דס\"ל דע\"כ ללישנא קמא דקאמר דברייתא הכי קאמר ביום הח' אפילו בצרעת ק\"ו משבת כו' הדר קאמר ממאי דשבת חמורה כו' ע\"כ דס\"ל דצרעת עשה ול\"ת ולא אתי עשה דמילה ודחי עשה ול\"ת דצרעת ומשו\"ה הוצרך לאתויי מק\"ו דשבת והדר קאמר ממאי דשבת חמורה כו' ואצטריך קרא דבשר לומר אפילו בצרעת אמנם אי ס\"ל דהשמר בנגע הצרעת עשה הוא ואין בו ל\"ת כלל א\"כ ל\"ל לברייתא לומר דמילה דוחה את הצרעת מק\"ו דשבת עד דאיצטרך קרא דבשר לומר אפילו בצרעת הא בלאו קרא נמי ת\"ל דאתי עשה אלים דמילה דנכרתו עליה י\"ג בריתות ודחי עשה דצרעת ובהדיא אמרינן בפסחים דף נ\"ט ע\"א דאתי עשה אלים דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה מסברא בעלמא אע\"ג דהתם ליכא קרא להכי וכבר כתבו התוס' שם דאע\"ג דקי\"ל דאין עשה דוחה את ל\"ת אלא דוקא בעידנא דקא מעקר לאו מקיים העשה אפ\"ה גבי עשה קיל ואע\"ג דבעידנא דמיעקר האי עשה לא מקיים האי עשה אפ\"ה אתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה וא\"כ ה\"נ מסברא בעלמא היל\"ל דאתי עשה דמילה דאלים ודחי עשה דהשמר בנגע הצרעת וא\"כ קרא למה לי ואהא תירץ שפיר דהכא לכ\"ע לאו הוא כנ\"ל נכון ליישב דבריהם ומ\"ש הרא\"ם דמ\"ש ביומא השמר דעשה עשה פי' אחר יש בו ואין כאן מקומו נראה שכונתו למ\"ש בסדר כי תצא בד\"ה מוצא שפתיך וז\"ל אבל רש\"י ז\"ל כתב בפ' ראה בפ' תשמרו לעשות ליתן ל\"ת על עשה האמור בפ' שכל השמר לשון ל\"ת הוא אלא שאין לוקין על השמר דעשה וא\"כ פי' השמר דעשה עשה אינו אלא לענין שאין לוקין עליו כמו בעשה אבל לעולם ל\"ת הוא עכ\"ל אלא שדבריו תמוהים בעיני דא\"כ מאי פריך בפרק המוצא תפילין אלא הא דתנן הפסח והמילה מ\"ע לימא דלא כר\"ע דאי כר\"ע לאו נמי איכא ומשני אפילו תימא ר\"ע כו' השמר דעשה עשה ומאי משני הא השמר דעשה עשה אינו אלא לענין מלקות שאין לוקין עליו כמו בעשה אבל לא תעשה הוא וליכא למימר דכיון דאין לוקין עליו מש\"ה אין חייבין עליו חטאת דא\"כ למאי איצטרך לטעמא דהשמר דעשה עשה הא בלא\"ה נמי אין בו מלקות משום דהו\"ל לאו שאין בו מעשה וצ\"ע:<br><b> וראיתי </b> להרא\"ם בפ' יתרו ד\"ה זכור ושמור שכתב וז\"ל וכן כתב הרמב\"ן שרבותינו הקפידו בזה כו' מפני שזכור מ\"ע כו' ושמור אצלם מצות ל\"ת שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל\"ת כו' אך קשה דא\"כ יהיה קידוש היום עשה ול\"ת ועוד האי שמור השמר דעשה הוא דכל השמר דעשה עשה כדאיתא פ\"ב דיומא ואע\"פ שפי' הרמב\"ן ז\"ל לקדשו שלא נחללנו מ\"מ כיון שהוא בצורת עשה אינו אלא עשה כו' יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> למוהר\"ש אלגאזי בספר זהב שיבה דקס\"א ע\"ב שתמה על הרא\"ם ז\"ל דאישתמיט מיניה מ\"ש הוא עצמו בפ' כי תצא דסובר רש\"י דכי אמרינן השמר דעשה עשה אינו אלא לענין שאין לוקין עליו כמו בעשה ולעולם ל\"ת הוא ועוד הקשה עליו שהרי התוס' שם בפ\"ב דיומא כתבו וז\"ל אע\"ג דר\"י ס\"ל בפ' הקומץ דהשמר דעשה נמי לאו הוא כו' וא\"כ מה הקשה להרמב\"ן ז\"ל מנ\"ל הוא יפרש דהך ברייתא דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו אתיא כר\"י א\"ד יע\"ש. והנה מ\"ש דאשתמיט מיניה דרא\"ם מ\"ש הוא עצמו בפ' כי תצא אחר המחילה אומר אני דאדרבא אישתמט מיניה מ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בפ' משפטים ד\"ה ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וכתבנו לשונו לעיל דמבואר מדבריו דס\"ל להרמב\"ן דמ\"ש השמר דעשה עשה דברים כפשטם דהיינו עשה ממש וא\"כ מבואר הוא דהיינו מאי דק\"ל להרא\"ם ז\"ל לפום שיטתיה דהרמב\"ן ועי' במ\"ש הרא\"ם ז\"ל בפ' משפטים ד\"ה הנזכר וזה פשוט. גם מ\"ש דהרמב\"ן יפרש דהך ברייתא דזכור ושמור בדיבור אחד נאמר אתיא כר\"י איני יודע איך הפה יכולה לדבר דר\"ל דפרק שני דיומא ור\"א דפ' הקומץ פליגי אברייתא דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו וכי ר\"א ור\"ל תנאי נינהו וכבר התוס' פ\"ק דר\"ה דף ו' ד\"ה תשמור זו מל\"ת כתבו תימא הא אמרינן בפרק המוצא תפילין כו' וכן בפ' שני דיומא כו' השמר דעשה עשה והאי נמי השמר דעשה הוא כו' ולפי דברי הרב ז\"ל מאי ק\"ל אימא דהך ברייתא דתשמור זו מל\"ת אתיא כר\"י אלא ודאי דליתא:<br><b> עוד </b> כתב הרב הנזכר ז\"ל וז\"ל והרב חידושי הגדות כתב על קושיות הרא\"ם דלק\"מ דע\"כ לא אמרינן דהשמר דעשה עשה אלא היכא דלא שייך במצוה ההיא ל\"ת ואשתמיטתיה דבמנחות פ' הקומץ אמרינן המניח תפילין אחר שקיעת החמה דר\"א סבר דעובר בעשה ור\"י סבר דעובר בלאו ומסיק מס' השמר דעשה עשה, והתם שייך לאו לא תניח תפילין אחר שקיעת החמה ולא היה לו להשיג על הגאון אלא דלא היה לו להביא ההיא דאיכא למדחי והיה ליה להביא ההיא דמנחות דמשם ראיה כמ\"ש עכ\"ד. ולע\"ד אחר המחילה לא ירד לכונת מהרש\"א ז\"ל שכונתו מבוארת דע\"כ לא אמרינן דהשמר דעשה עשה אלא היינו היכא דלא בא כתוב במצוה ההיא ל\"ת כההיא דעינוי וכן ההיא דמניח תפילין אחר שקיעת החמה אע\"ג דהוי ל\"ת שלא יניח תפילין אחר שקיעת החמה מ\"מ אין בכתוב ל\"ת על הדבר משא\"כ בזכור ושמור שבא בכתוב מפורש ל\"ת על הדבר כדכתיב לא תעשה כל מלאכה אית לן למיזל בתר כללין דהשמר פן ואל אינו אלא ל\"ת ולומר דשמור על לא תעשה כל מלאכה דכתיב בתריה קאי וזה מבואר למעיין שם בדבריו והנה הרב ז\"ל כתב כן מסברא דנפשיה ואנכי הרואה שדבריו הן הן דברי התוס' בפ\"ק דר\"ה ד\"ה תשמור זו מל\"ת שהקשו שם שהרי השמר דעשה עשה ותירץ דתפילין לאחר שקיעת החמה דקאי אעשה דהנחת תפילין הוי עשה אבל תשמור דהכא קאי אלא תאחר דלעיל מיניה שישמור ולא יאחר כו' ע\"ש. וא\"כ ה\"נ איכא למימר הכא דשמור אלא תעשה כל מלאכה דכתיב בתריה קאי שישמור שלא יעשה מלאכה ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,65 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שחיטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> החולין אסור לשוחטן בעזרה כו'.</b> בפ' האיש מקדש דנ\"ז ע\"ב אמרינן חולין שנשחטו בעזרה מה\"מ אמר ר\"י משום ר\"מ אמרה תורה שחוט לי שלי בשלי ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור כו' וי\"ל דבפרק כ\"ש דף כ\"ב אמרי' דלר\"מ דנפ\"ל איסורי הנאה מדפרט בנבלה אותו אצטריך למעוטי חולין שנש\"ב והשתא קשה דלר\"מ למאי אצטריך אותו ת\"ל ממה מצינו דמה שלי בשלך אסור כו' ואיפכא ליכא למידק דלמאי אצטריך ר\"מ למילף איסו' חש\"ב ממה מצינו ת\"ל מאותו דאי לא הוה נפ\"ל איסו' אכילה ממה מצינו לא הוה מוקמינן אותו למעוטי חש\"ב כיון דאכתי לא שמעינן דאסור באכילה וכה\"ג צריך לומר לקמן דממעטינן מאותו חש\"ב ואפי\"ה אצטריך קרא דכי ירחק ממך המקום לאיסורי אכילה וכ\"כ הרב החדושין יע\"ש אך מאי דקשה הוא דאותו ל\"ל ת\"ל ממה מצינו דכי היכי דילפינן ממה מצינו איסור אכילה ה\"נ נילף מיניה איסור הנאה והיה אפשר לומר דאע\"ג דאתיא במה מצינו אפי\"ה טרח וכתב קרא כי היכי דאמרינן בעלמא מלתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב קרא: האמנם ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ד מהלכות מו\"ל הלכה א' שנסתפק בזה אי גבי בנייא אמרינן טרח וכתב קרא והביא ראיה דלא אמרי' גבי בנייא טרח וכתב קרא מההיא דגרסינן בפרק השוחט והמעלה והא דתנן הקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור מנ\"ל ומהיכא תיתי דחייב תיתי משחיטה מה לשחיטה שכן נפסלה שלא לאוכליו בפסח תיתי מזריקה מה לזריקה שכן זר חייב עליה מיתה תיתי מבנייא א\"כ לא יאמר בזריקה ותיתי מבנייא כו' להכי כתב קרא למימר דלא אתי מבנייא ואי אמרת דמילתא דאתייא מבנייא טרח וכתב קרא אם כן אמרינן קומץ ומקבל לא אתייא מבנייא משום דזורק אתי מבנייא ואפילו הכי רבי ליה קרא ולעולם דקומץ ומקבל אתי מבניא א\"ד יע\"ש ואני תמיה עליו שהרי התוס' במס' שבת דף קל\"א ע\"ב ד\"ה אי מעומר כתבו בהדיא דמילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב קרא כמו מילתא דאתיא בק\"ו ומבואר שם מדבריהם דדוקא במילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב קרא אבל מילתא דאתיא במה מצינו בלא מה הצד לא אמרינן טרח וכתב קרא כיון דהוא פשוט כ\"כ יע\"ש ומההיא דפ' השוחט והמעלה שהביא הרב ז\"ל מבואר דאפילו במילתא דאתיא במה הצד לא אמרינן טרח וכתב קרא ועיין בס' הליכות אלי בכללי המ\"מ כלל תקכ\"א ויש לתמוה על עוצם חכמתו איך אשתמיט מיניה דברי התוספת הללו ולדברי התוס' צריך ליישב ההיא דפ' השוחט דאע\"ג דמילתא דאתייא במה הצד טרח וכתב קרא אפי' הכי כל דאיכא לשנויי משנינן כדאמרינן בריש קידושין ובספר כריתות להר\"ש ז\"ל בחלק לשון למודים שער א' כ' דמילתא דאתיא במה מצינו אי אמרינן טרח וכתב קרא פלוגתא דתנאי היא דלמ\"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין ה\"ט משום דאיכא למימר מלתא דאתיא במה מצינו טרח וכתב קרא ולמ\"ד אין מלמדים ס\"ל דלא אמרינן הכי אלא דוקא בק\"ו יע\"ש ולדאתאן עלה נראה דאכתי קושיין בדוכתא קיימא אף למ\"ש הכריתות ז\"ל שהרי בפ\"ק דקדושין דל\"ה אמרינן דר\"מ ס\"ל דב' כתובים הבאים כא' אין מלמדין וא\"כ ע\"כ דס\"ל דדוקא בק\"ו אמרינן טרח וכתב קרא אבל במה מצינו לא וא\"כ הדרא קו' לדוכתא ואפשר ליישב דלר\"מ אי לא הוה כתיב אותו לא הוה ילפינן ממה מצינו משום דאיכא למיפרך מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת כדפריך בגמ' אמנם השתא דכתיב אותו ע\"כ למילף במה מצינו משום דאל\"כ אותו ל\"ל כנ\"ל ועיין במוהרלנ\"ח סי' ל\"ח עוד אמרינן התם אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי כו' וי\"ל דהא קיימא לן אין עונשין מן הדין ומתוך כך היה נראה להביא ראיה למ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ\"ב מה' מאכ\"א הלכה א' דכל שנאסר בלאו הבא מכלל עשה מזהירין מ\"הד וא\"כ ה\"נ כיון דאיכא לאו הבא מכלל עשה כדכתיב וזבחת מבקרך כו' בשעריך כמ\"ש רש\"י מזהירין ועונשין מ\"ה האמנם הרב מוצל מאש סי' ך' כתב שאף ה\"ה ז\"ל לא כ\"כ אלא דוקא גבי אזהרה אבל לענין עונשין אין עונשין מ\"ה אע\"ג דאית ביה לאו הבא מכלל עשה אלא שדבריו ז\"ל סותרים למ\"ש הרא\"ם בפ' שמיני יע\"ש וכבר הארכתי בזה מאוד במקום אחר ושוב ראיתי להרב שיירי כנה\"ג ז\"ל בכללי הק\"ו דף קכ\"ב עמוד שלישי שרצה להביא ראיה מסוגיא דשמעתין לדעת הרא\"ם ז\"ל ורבי' אליקים דסוברים דבכרת עונשין מן הדין וכתב וז\"ל ולמ\"ד דעונשין במ\"מ לק\"מ אבל למ\"ד אין עונשין מאי איכא למימר ויראה דהכא פריך למ\"ד עונשין מן הדין נימא דמה שלי בשלך ענוש כרת כו' יע\"ש ודרך אגב ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ב מה' נזירות הלכה י\"ז שהקשה לדעת הסוברים דבמ\"מ עונשין מן הדין מההיא דפ' השוחט והמעלה שכתבנו לעיל דפריך א\"כ לא יאמר בזריקה ותיתי מבנייא ואם כדבריהם אימא דאצטריך לומר בזריקה כדי לחייבו כרת על הזריקה יע\"ש ולדעתי נראה דל\"ק שהרי כתב הריטב\"א בספ\"ב דמכות והביאו מוהרי\"ק בכללי הגמ' דבמידי דקרבן עונשין מ\"ה ועיין בס' הליכות אלי בכללי האלף כלל ו' וכלל י\"א שע\"פ דברי הריטב\"א ז\"ל הללו ישב ההיא דפריך בזבחים דכ\"ג אי מה זר במיתה אף יושב במיתה ופי' רש\"י ז\"ל דנגמר ממה מצינו אע\"ג דאין עונשין מ\"ה משום דכיון דהוו מידי דקרבן עונשין מ\"ה יע\"ש ודו\"ק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> בקונטרוס </b> הכללים אשר לי ת\"ל גם אנכי הארכתי בענינים האלה והנה במה שכתב הרב פה להקשות מאי הקשה הש\"ס מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת הא אין מזהירין מן הדין ונקט לפשוטו דמלתא דכמו שאמרינן גבי ק\"ו אין מזהירין מן הדין כן נמי אמרינן גבי מה מצינו ואולם דבר זה מחלוקת הפוסקים הוא ועיין במ\"ל פ\"ד מהל' נזיר הביא בזה פלוגתא בין הר\"ן ומהר\"ם די בוטן ואנכי תליתי הפלוגתא בין ב' טעמים אלו שאמרינן דאין מזהירין מן הדין הטעם הא' הוא לפי שאינו כתוב מפורש ואף דהוי משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן מ\"מ דלמא איכא פירכא וכדומה וא\"כ אין חילוק בין ק\"ו למה מצינו דכמו דק\"ו הוא אינו מפורש ואף שהוא מי\"ג מדות וה\"ה נמי מה מצינו אבל לטעם השני והוא הטעם שכתב המהרש\"א בסנהדרין משם הסמ\"ק דלכן לא לוקין על ק\"ו לפי שאמרינן יען שדבר הנלמד חמור מן הדבר הלמד לכן אי אפשר לענוש עליו דדלמא לא די בעונש הקל עיין במהרש\"א סנהדרין וא\"כ לפ\"ז מאי שני ק\"ו ממה מצינו דזה דוקא ק\"ו אבל במה מצינו הרי הנושאים שוין הן באיכותן וראוי' זה כראוי' זה והנה לפי ייעוד הזה אמרתי נמי דסברות הרב המגיד אשר רמז עליו הרב פה והיינו אי אמרינן אי איכא עשה בהדי ק\"ו שלוקין עליו תלי' נמי בהך סברא דודאי אי אמרינן דהטעם והוא דאין מזהירין ועונשין מן הדין לפי שהנושא דנלמד אינו דומה לנושא המלמד דזה קל ודי בעונש מלקות וכרת ונושא הנלמד החמור אינו די בעונש הזה א\"כ ודאי ליתא לסברת ה\"ה דאי איכא עשה בהדיה לוקין אדרבה הלא עוד חמור הוא שאיכא נמי עשה בהדיה ודוקא אימת איכא סברת הה\"מ אי אמרינן דטעמא הוי משום דאמרינן לפי שלא נכתב בפי' לכן המציא הה\"מ סברתי' אי איכא עשה בהדיה הרי חזינן התורה אסרתיה ושוב ילפינן המלקות מק\"ו עיין בזה כי נכון הדבר ולפ\"ז ב' דינים אלו משולבות אחת אל אחת דאם אמרינן כסברות הה\"מ דאם איכא עשה בהדי' הק\"ו לוקין ומזהירין וע\"כ דלא כסברת מהרש\"א ולפ\"ז גבי מה מצינו נמי אין לוקין דמ\"ש אבל אי לא אמרינן כסברות הה\"מ משום דאמרינן כסברת מהרש\"א א\"כ גבי מה מצינו בלא\"ה לוקין וה\"ה איפכא. ולפ\"ז הכל יבא על נכון וליתא נמי לקושית רבינו המחבר מתחלה דהקשה ר\"מ אדר\"מ דהכא מילף א\"ח בעזרה ממה מצינו דשלי בשלך ובפסחים יליף לה מאותו למה לי תרתי ואמרתי דל\"ק לפ\"ז דהנה ממה מצינו לחוד לא הוי לוקין עליו לפי שאין לוקין על מה מצינו כמו בק\"ו והיינו טעמא כיון דלא נכתב בפי' ולא כמהרש\"א ולפ\"ז אי אמרינן דלא כמהרש\"א ודאי אמרינן בהך סברא כהה\"מ דאם איכא עשה בהדיה לוקין לכך בעינן תרתי דמאותו לחוד לא הוי לוקין דהוי לאו הבא מכלל עשה ועיין בתוספת פסחים ובמשנה למלך הל' יסודי התורה ועל מה מצינו לחוד נמי לא הוי לוקין לפי שאין לוקין על מה מצינו ועל שתיהן יחד לוקין עליו והנה במה שעמד הרב פה אי אמרינן גבי מה מצינו נמי טרח וכ' לה קרא והביא הרב בס' כריתות דתליא הדבר בפלוגתא בב' כתובים אי מלמדין אי לא בזה סרה תלונות החכם בס' באר יעקב בקונטרס הכללים שהרב בעל באר יעקב רצה להוכיח נמי דע\"כ גבי מה מצינו נמי אמרינן אין מזהירין מן הדין ממכות (ה' ב') דאמרינן שם אחותו ל\"ל מכאן שאין מזהירין מן הדין והרי האי נמי מה מצינו הוא אף בלאו ק\"ו אלא דנקט ק\"ו מפני שהוא אלים אבל עכ\"פ מידי מה מצינו לא יצא ואכתי קשה ל\"ל אחותו ע\"כ דעל מה מצינו נמי אמרינן אין מזהירין מן הדין וחכם אחד הקשה עליו מהאי דאמרינן ביבמות (כ\"ב ב') אחותך היא לומר דאין מזהירין מן הדין ואם הוי כ' אחותו לחודיה ה\"א מזהירין מה\"ד ואחותך דכ' רחמנא מלתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב לה קרא לכך נאמר היא ע\"כ הגמ' ואי כדעת בעל באר יעקב דהאי ק\"ו איכא נמי מה מצינו והאי דנקט ק\"ו משום דאלים יקשה וכי אפשר לומר טרח וכ' לה קרא הא כ' תוס' שבת (קל\"א ב') דגבי מה מצינו לא אמרינן טרח וכ' לה קרא ע\"כ תשובת חכם אחד שם ולפי ספר לשון למודים ל\"ק דהא דאמרינן ביבמות האי היא מבעיא ליה דאי מאחותו ה\"א טרח וכ' לה קרא זהו קאי שם לרבנן דר' יוסי בר יהודה וי\"ל דהנהו רבנן ס\"ל כמ\"ד ב' כתובים הבאין כא' מלמדין ומאן דסובר אין מלמדין סובר באמת כר' יוסי בר יהודה ובאמת על ר' יוסי בר יהודה גופא הוי מצי שם הש\"ס לתרץ כן אלא דהש\"ס לא רצה לתלות פלוגתא זו דוקא בהך פלוגתא ועיין בזה: והנה ת\"ל יש לי בענינים האלו חבילות חבילות ואין פה המקום לאספן זולת דבר אחד אזכיר במה שראיתי בספר פני יהושע בחדושיו לביצה (ז' א') דכתב שם בפלפולו דמה דאמרינן לכתוב רחמנא חמץ ולא לבעי שאור ואנא אמינא ומה חמץ שאין חמוצו קשה כו' שאור שחמוצו קשה לא כ\"ש וכתב שם הפני יהושע דאין זה שייכות למזהירין מן הדין דזה לא הוי ק\"ו דבכלל מאתים מנה וכי בשביל שחמוצו קשה מגרע גרע וכדומה לזה כתב רבינו המחבר לעיל (פי\"ו מהל' א\"ב הל' ב') דמה שאמרינן בקדושין (ע\"ז ב') לא יאמר גרושה בכהן גדול כו' דזה נמי לאו ק\"ו הוא ואין לו שייכות למזהירין מן הדין דה\"נ וכי בשביל שהוא כהן גדול מגר�� גרע ועל שניהן תמה אנכי מה יענה ליסוד הנטבע עליו דין אין מזהירין מן הדין והוא דרשת אחותך היא והלא התם נמי וכי אם היא בת אביו ובת אמו מגרע גרע הלא כשהיא בת אמו לא יצאה מלהיות בת אביו וכן איפכא אם היא בת אביו הכי גרע מהיות נמי בת אמו ואפילו הכי אמרינן אין מזהירין מן הדין ומי יתן סכינא חריפא ומפסקי הסברות ועיין לעיל בדברי רבינו פ\"ב מהלכות מאכלות אסורות הלכה ב' מ\"ש בשם ס' גופי הלכות ודי בזה:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שלג) </b> והיה אפשר לומר דאף על גב דאתיא במה מצינו אפ\"ה טרח וכתב קרא. כי היכי דאמרינן בעלמא מלתא דאתיא בק\"ו כו'. והר\"ן בריש נדרים בסוגיא דלנדור נדר כתב לענין היקש נמי דאפשר דטרח וכתב לה קרא והנה מדברי התוס' שבת דף קל\"א שהביא המחבר כאן משמע דלא ס\"ל כן דודאי היקש עדיף ופשוט יותר ממה מצינו אבל הר\"ן הביא מאי דאמרינן בפ' א\"נ דמלתא דאתיא בג\"ש טרח וכתב לה קרא אולם ממ\"ש התוס' שבת דף קל\"א ע\"ב בד\"ה אי מעומר כו' דמייתי נמי הגאון המחבר לקמן מבואר דאפי' במה מצינו לא אמרינן כן דכיון דהוא פשוט לא טרח למכתב לה קרא ומכ\"ש בהיקש דעדיף ממה מצינו דודאי לא אמרינן טרח וכתב לה קרא וע\"ש ועכ\"ר דפליגי התוס' על הר\"ן דנדרים שהבאתי: אולם לכאורה דברי התוס' תמוהים שהרי ג\"ש נמי עדיפא ממה מצינו אפ\"ה אמרינן בפ' א\"נ דטרח וכתב לה קרא כמו שהביא הר\"ן ז\"ל ונראה דכוונת הר\"ן ז\"ל אהאי דאמרי' בר\"פ איזהו נשך לענין נשך אוכל ורבית כסף. ואמנם למאי שפירשו שם התוס' בד\"ה ג\"ש לא צריך כו' אין משם ראיה משום דהתם לא טרח למכתב קרא באריכות אלא דסמך נשך ומרבית זה לזה וע\"ש והיינו דהתוס' אזלי לשיטתייהו שכתבו בשבת דף הנ\"ל דאפי' במה מצינו נמי לא אמרינן דטרח וכתב לה קרא. אבל תמהני שהרי בסנהדרין דף מ\"ג ע\"א לענין בית הסקילה שהוא חוץ לג' מחנות איכא התם ג\"ש מפרים הנשרפים ואפ\"ה טרח וכתב לה קרא והתם הא לא שייך תירוצם של התוס' הנ\"ל שבריש פ' איזהו נשך דהא המקרא דויוציאו את המקלל גו' כולו קרא יתירא הוא ומה יענו התוס' על זה וגם ק\"ק על הר\"ן ז\"ל שלא הביא האי דסנהדרין דהא אהאי דפ' איזהו נשך יש להשיב כמ\"ש התוס' שם וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> הנוחר כו' והשוחט ונמצא טריפה מותרים בהנאה.</b> כתב מרן פרק האיש מקדש משמע דלא מיתסר בהנאה אלא בשוחט דומיא דוזבחת וכל הני לאו שחיטה נינהו ומה שכתב ונמצא כו' פסק כר\"ש וצריך טעם למה עכ\"ל ואפשר דיצא לרבינו כן מדאמרינן בפ' כ\"ה דפ\"ה ראה ר' דבריו של ר\"ש בכסוי הדם ושנאה בלשון חכמים ואמרינן דה\"ט משום דכתיב אשר יאכל ור\"מ ההוא למעוטי עוף טמא ור\"ש עוף טמא מ\"ט דלאו בר אכילה טריפה נמי לאו בר אכילה וכן פסק רבינו ז\"ל פרק י\"ד מהלכות אלו דין יו\"ד וא\"כ ה\"נ כיון דכתיב וזבחת ואכלת משמע דבראוי לאכילה הוא דאסר קרא כנ\"ל אך מאי דק\"ל טובא הוא ממ\"ש רבינו ז\"ל פ\"א מהלכות מחוסרי כפרה הלכה ז' האשה שלא הוחזקה עוברה כו' ואין חטאת אחת משניהם נאכלת שחטאת העוף הבאה על הס' נשרפת שמא אינה חייבת ונמצאת חטאת זו חולין שנשחטו בעזרה שהן אסורין בהנאה כמו שביארנו בהלכות שחיטה עכ\"ל והוא תימא שהרי כפי מה שפסק בה' שחיטה דהנוחר והמעקר או שנמצא טריפה מותר בהנאה אם כן איך כתב דנשרפת שמא חולין בעזרה הן הא לכשת\"ל דחולין בעזרה הן אפילו הכי מותרים בהנאה דלא אסרה תורה אלא שחיטה הראויה לאכילה דומיא דוזבחת והך לאו שחיטה אלא מליקה ואפילו נימא שהטעם שכתב שמא אינה חייבת כו' לא קאי אנשרפת אלא אאינה נאכלת וטעמא דנשרפת הוא משום דשמא קדש הוא אבל קדש שאינו נאכל טעון שריפה כמ\"ש רש\"י ז\"ל בכריתות דכ\"ו ע\"ב אכתי קשה דכי היכי דמותר בהנאה מטעמא דלא אסרה תורה אלא שחיטה דוזבחת כתיב מה\"ט באכילה אין בו משום חולין בעזרה דאיסור אכילה נמי מוזבחת ואכלת נפ\"ל ושוב ראיתי בס' קול בן לוי דל\"ב ע\"ד שתמה מעין זה על מ\"ש רש\"י ז\"ל בכריתות דף הנזכר בד\"ה אם משנמלקה וז\"ל ומשום חולין בעזרה לא איכפת לן דלא אסרה תורה אלא שחיטה אבל מליקה לא עכ\"ל דבפ\"ד דנזיר דף כ\"ט פריך לר\"ל דאמר חולין בעזרה ושחיטת העוף לאו דאורייתא מברייתא דקתני ריב\"י אומר מניין לחטאת העוף שהיא באה על הספק שאינה נאכלת ת\"ל והזב את זובו לזכר ולנקבה וכו' אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה מביאה קרבן ונאכלת אמרת לא אם אמרת בזכר שכן איסור א' תאמר בנקבה שכן שני איסורים מאי שני איסורים לאו איסור נבלה וחולין בעזרה הרי להדי' שאף במליקה אית ביה איסור חולין בעזרה יע\"ש ולפי חומר הנושא נראה לומר דמ\"ש רש\"י ז\"ל דבמליקה אין בו משום חולין בעזרה משום דלא אסרה תורה אלא שחיטה לא כ\"כ אלא לפום מאי דמסיק אביי בשמעתין דחולין בעזרה נפ\"ל מקרא דכי ירחק והילכך אית לן למימר דלא אסרה תורה אלא שחיטה משום דוזבחת כתיב כמ\"ש הכ\"מ ז\"ל אבל לר\"מ דס\"ל דנ\"ל במ\"מ מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור משמע ודאי דבמליקה נמי אית ביה משום חולין בעזרה דילפינן במ\"מ משלי בשלך ואף דקי\"ל דהמולק עוף בחוץ פטור היינו דוקא לענין דלא מחייב כרת אבל לענין איסור הנאה פשיטא ודאי דאסור ומטעמא שכתב רש\"י ז\"ל בד\"ה שלי בשלך דמי יתיר הנאה שנאסר בו מחיים אחרי שאין דמו נזרק יע\"ש וא\"כ איכא למימר דכי קאמר התם בגמרא מאי שני איסורים לאו איסור נבלה וחולין שנשחטו בעזרה ה\"ק וריב\"י ס\"ל כר\"מ דנפ\"ל במ\"מ ומ\"ש רש\"י ז\"ל היינו לפום מאי דקי\"ל כאביי דנפ\"ל מקרא דכי ירחק ואין זה מן הדוחק שהרי ע\"כ מאי דקאמר התם לאו איסור נבלה וחולין בעזרה לאו אליבא דכולי עלמא שהרי לר\"ש דס\"ל דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה משום דס\"ל דבעי' שחיטה הראויה לאכילה פשיטא ודאי דמליקה בעוף חשיב אינה ראויה לאכילה משום איסור נבלה אלא ע\"כ ה\"ק וריב\"י ס\"ל כחכמים א\"כ אף אנו נאמר דריב\"י כר\"מ ס\"ל כנ\"ל וראיתי למו\"ה הי\"ו בספר לשון למודים חי\"ד הל' נדרים דע\"ד ע\"ד שכתב לתרץ לזה דס\"ל לרש\"י דאף במליקה נמי איכא לתא דחולין בעזרה דלא עדיף מליקה מסתם חולין שאסור להכניסן לעזרה אפילו בשר שחוטה או פירות ופת כמ\"ש רבינו אלא דס\"ל דלענין הנאה לא אסרה תורה אלא שחיטה דומיא דוזבחת ובהכי ניחא דבשלמא בההיא דנזיר דלענין איסור אכילה קאי קאמר שפיר דמשום דאיכא תרי איסורים איסור נבלה ואיסור חולין בעזרה אינה נאכלת ובהנאה נמי אסרה דשמא קדש הוא כמ\"ש רש\"י משא\"כ בההיא דכריתות דלענין הנאה קאי דקאמר מתניתין בנודע לה דלא ילדה ובדין הוא דמותרת בהנאה משום דחולין גמורים הן וליכא ספיקא אהא ק\"ל דא\"כ מן הדין אסור בהנאה משום חולין בעזרה ואהא תי' דלא אסרה תורה ר\"ל איסור הנאה אלא שחיטה אבל מליקה לא דוזבחת כתיב את\"ד יע\"ש ודבריו סתומים דכי היכי דלענין איסור הנאה אמרינן דמליקה מותרת בהנאה משום דוזבחת כתי' ה\"נ לענין איסור אכילה אין בו משום איסור חו\"ב מה\"ט דוזבחת כתיב דמיניה ילפי' איסור אכילה ואם כן היכי קאמר התם בנזיר דאינה נאכלת משום דאי אכיל ליה עביד שתי איסורים איסור חולין בעזרה ואיסור נבלה ואולי שכונתו לומר דמ\"ש בנזיר מאי שתי איסורים לאו איסור נבלה ואיסור חולין בעזרה לאו אאיסור אכילת חולין בעזרה קאמר אלא אאיסור הכנסה ואפילו דמעיקרא בעי' למימר דכי היכי דזכר מביא קרבן ונאכל אע\"ג דבאכילתו עכשיו הו\"ל איסור מוסיף ואיסור אכילה איסור הכנסה ה\"נ נקבה מביאה קרבן ונאכלת אע\"ג דמוסיף באכילתו איסור נבלה וקאמר דלא דאי אמרת בזכר שכן איסור אחד דאין בו אלא איסור אכילת חולין בעזרה וכיון דהתורה התירתו לענין הכנסה הותרה נמי אכילה דשם חולין בעזרה אחד הוא ואיסור א' מקרי והואיל ואשתרי אשתרי מה שא\"כ בנקבה שכן ב' איסורין איסור חולין בעזרה דהיינו הכנסה ואיסור נבלה והילכך אע\"ג דהתורה התירה איסור הכנסת חולין בעזרה לא מפני כן נאמר שהתירה איסור נבלה ודוק ומ\"ה דברי רבינו ז\"ל אינם מתיישבים לשום א' מהתי' וצ\"ע כעת ודרך אגב אומר מה שהוקשה אצלי במ\"ש רבינו ז\"ל פי\"א מה' שגגות ה\"ב וז\"ל יראה לי שכל אלו החייבין קרבן מס' אינם מביאים קרבן שמא יכניסו חולין בעזרה וא\"ת הלא חטאת העוף הבאה על הס' ואינה נאכלת מפני שהמביא אותו מחוסר כפורים ואסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מס' עכ\"ל וק\"ל שהרי כתב רבינו ז\"ל פ\"ט מה' נזירות דין ט\"ו וז\"ל מת אחת מהן ה\"ז מביא חטאת העוף ועולת בהמה ויאמר כו' ואם טהור הייתי העולה מחובתי וחטאת העוף ס' כו' הרי אע\"ג דנזיר אינו מחוסר כפורים ומותר לאכול בקדשים ואפילו הכי מביא חטאת העוף מס' ואיך כללא כייל דמי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מס' ועיין מה שהקשה עוד בזה מו\"ה הי\"ו ומה שתי' לא יגהה מזור לקושיתנו ודוק ועיין בהרב מש\"ל בה' נזירות יע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> בהמה כו' ובנקבה עד שתלד.</b> הנה הרב פר\"ח בתשובה שבס' מים חיים סי' ב' נסתפק אי אמרינן הכי בזכר דטריפה אינו מוליד והרב ז\"ל הביא ראיה לזה מהא דגרסינן פ' השולח דמ\"ג ע\"א ת\"ש המית מי שחצייו עבד וחצייו ב\"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ואי אמרת קידושיו לאו קידושין יורשין מנ\"ל אמר רב אדא בר אהבה בשעשאו טריפה ומאי יורשיו נפשיה ואם איתא דטריפה מוליד אמאי הוצרך לדחוקי ולומר מאי יורשיו נפשיה ואמאי לא קאמר דיורשיו כפשטיה קאמר וכשהוליד אחר כך אלא ודאי משמע דטריפה אינו מוליד יע\"ש ולע\"ד אחר המחילה יש לדחות דאף על גב דטריפה מוליד הוצרך רב אדא לומר דמאי יורשיו נפשיה משום דכיון דהמית דקתני ברייתא ל\"ד אלא שעשאו טריפה אמאי איכפל תנא למיתניה נותן חצי כופר ליורשיו ובשמת אח\"כ ואמאי לא קאמר דנותן חצי כופר לעבד עצמו ואמטו להכי הוצרך לומר דמאי יורשיו נפשיה אמנם יש להביא ראיה דטריפה ג\"כ אינו מוליד מהא דגרסינן בפ\"ק דע\"ז ד\"ה אר\"א מניין למחוסר אבר שאסור לב\"נ דכתיב מכל החי מכל בשר כו' אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה ופריך האי מבעי ליה למעוטי טריפה דלא ומשני ההוא מלהחיות זרע נפקא והדר פריך הניחא למ\"ד טריפה אינה יולדת אלא למ\"ד טריפה יולדת מאי איכא למימר כו' והשתא אם איתא דאפילו למ\"ד טריפה מוליד היכי קאמר תלמודא הניחא למ\"ד טריפה אינה יולדת הא אפילו למ\"ד אינה יולדת תיקשי דאצטריך מכל החי למעוטי טריפת זכר דלא נפיק מקרא דלהחיות זרע וזה נראה לי ראיה ברורה ומיהו יש לדחות דתלמודא הכי קאמר דלמ\"ד דטריפה אינה יולדת וקרא דלהחיות זרע אתא למעוטי טריפה ניחא דע\"כ קרא דמכל החי אתא למעוטי מחוסר אבר נמי דאי למעוטי טריפה גרידא אם כן לישתוק קרא מלהחיות זרע ומקר' דמכל החי ממעטינן טריפה אלא ודאי דאתא למעוטי מחוסר אבר והילכך אי לא הוה כתוב להחיות זרע למעוטי טריפה לא הוה ממעטינן אלא טריפה גרידא דהא לא מייתר קרא משום הכי כתיב להחיות למעוטי טריפה דאינה יולדת כי היכי דנייתר קרא וע\"כ למדרש למעוטי מחוסר אבר אלא למ\"ד טריפה יולדת ע\"כ קרא דלהחיות זרע לא אתא למעוטי טריפה כי היכי דנייתר קרא ואם כן נימא דקרא דמכל החי אצטריך למעוטי טריפה ודוק. שוב ראיתי שמה שכתבתי לדחות ראית הפר\"ח ז\"ל טעות הוא בידי שראיית הפר\"ח ז\"ל נראה נכונה על אופן זה דנהי דרב אדא בר אהבה ע\"כ הוצרך לומר דמאי יורשיו נפשיה כמ\"ש מ\"מ רבא דפריך עלה וקאמר ב' תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני ועוד כופר הוא ואמר ר\"ל כופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה אמאי נייד רבא מהך אוקמתא דר\"א דהשתא לדידיה ניחא דהוצרך תנא למתנייה דוקא יורשיו משום דכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה אלא מוכרח דטריפה אינו מוליד הן אמת שמריהוט לשונו של הפר\"ח ז\"ל משמע שעיקר ראייתו מאוקמתא דר\"א גופיה ואפשר שהרב ז\"ל מרוב מבינתו סמך על המבין וקצר בלשונו כנ\"ל. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ\"ש התוס' שם בד\"ה מנין למחוסר אבר כו' וז\"ל והא דאמרינן בפ\"ק דקדושין דמצרכינן מן העוף למעוטי נקטעה רגלה ל\"ל פשיטא מי איכא מידי דלישראל מותר ולגוי אסור וי\"ל דס\"ד כו' וי\"ל דאמאי ל\"ק להו מהא דגרסינן בפ\"ק דמנחות ד\"ה ת\"ר כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת\"ל אלא להוציא את הטריפה כו' דל\"ל קרא מי איכא מידי דלישראל שרי ולב\"נ אסור דהא טריפה אסור לב\"נ דהשתא ליכא לתרוצי כתי' הראשון ותו קשה לכאורה לתי' השני א\"כ מאי פריך התם והלא דין הוא ומה בעל מום שמותר להדיוט אסורה לגבוה כו' דאימא דאצטריך קרא משום דאי לא הוה כתיב מן הבקר להוציא את הטריפה הוה אמינא דב\"נ משתרו בטריפה משום דכל מצות שנאמר לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב\"נ ולהא יש לדחות דלפום מאי דמסיק התם דכל אשר יעבור תחת השבט שממעטינן מניה נטרפה ולבסוף הקדישה ומן הבקר אצטריך למעוטי הקדישה ואח\"כ נטרפה שפיר קאמר בברייתא והלא דין הוא כו' כלומר דלהקדישה ולבסוף נטרפה לא צרכינן קרא דמק\"ו נפקא ואי לאשמועינן דב\"נ מוזהרין עליה דהו\"ל נאמרה לב\"נ ונשנית בסיני הא מכל אשר יעבור תחת השבט נפקא וזה ברור. האמנם חזות קשה הוגד לי למה שראיתי למרן הכ\"מ בפ\"ב מה' א\"מ דין יו\"ד שכתב וז\"ל ומה שכתב רבינו הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך יש לתמוה שהרי בת\"כ ובפ\"ג דתמורה דריש כשהוא אומר מן הבקר למטה כו' להוציא את הטריפה משמע שמן התורה הוא דהא דריש לה מקרא ואפשר דסובר רבי' דסמך בעלמא הוא דמסמיך להו אקרא ואג\"ש כו' וק\"ט דאיך אפשר לומר שדעת רבינו דאין איסור טריפה מן התורה דא\"כ תקשי ליה דכיון דלב\"נ אסור מקרא דלהחיות זרע וא\"נ מקרא דאתך ומוכח התם דמן התורה קאמר מדמייתר להו קראי להכי מי איכא מידי דלישראל שרי ולב\"נ אסור ואפילו תימא דס\"ל דקר' מן הבקר אסמכתא בעלמא מ\"מ כיון דנאמר' לב\"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמר ולא לב\"נ ואסור מן התורה הן אמת שרבינו בפ' מה\"מ השמיט דין זה במחוסר אבר דאסור לב\"נ ולא ידעתי למה ואפשר דס\"ל דהך דרשה מן הבקר וג\"ש אינו אלא אסמכתא בעלמא וכן דרשה דמן העוף למעוטי מחוסר אבר כמ\"ש מרן והלכך הו\"ל מצוה שנאמרה לב\"נ ולא נשנית בסיני ולישראל נאמרה ולא לב\"נ והכריחו לזה קושית התוספות שהקשו דאמאי לא מנא להו בהדי זיי\"ן מצות וא\"נ דכיון דלא נשנית בפירוש בסיני אמרינן לישראל נאמרה ולא לב\"נ אכן דברי מרן ז\"ל קשה ואפשר לומר לדעת מרן דס\"ל לרבינו דכי פריך תלמודא הא מבעי ליה למעוטי טריפה לאו לענין לפוסלו מקרבן קאמר אלא הכי פריך דמנ\"ל דקרא אתא למעוטי מחוסר אבר ולפוסלו לקרבן אימא דקרא לא אתא אלא למעוטי טריפה מהבאת התיבה משום דאינם ראוים לקיום העולם ואהא שני דק' דטריפה מלהחיות זרע נפקא והדר פריך הניחא למ\"ד טריפה אינה יולדת אלא למ\"ד טריפה יולדת מאי א\"ל כלומר דטפי אית לן למימר דקרא אתא למעוטי טריפה מהבאת התיבה ואע\"ג דטריפה יולדת וכ\"ש דטריפה חיה להאי מ\"ד מ\"מ כיון שאינה בריאה כ\"כ אלא חולה כל ימיה ומתמעטת והולכת כמ\"ש התוספות חשש הכתוב פן ימות בתיבה ומש\"ה מיעטיה מהבאת התיבה ולעולם דלקרבן ה\"נ דכשרים הם ולא מיעטו אלא מחוסר אבר משום דמאיס טפי כמ\"ש התוספות בד\"ה אתך ועיין במוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בספר ל\"ס בד\"ה מנין למחוסר אבר ודוק מיהו קשה טובא לדעת מרן מהא דגרסינן בפ\"ק דחולין דגרסינן התם מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ובעי למפשט ר\"א מרישא של עולה דאמר קרא ונתח אותה לנתחיה וניחוש שמא ניקב קרום של מוח ופרש\"י שמא ניקב והוא א' מי\"ח טרפות וקרבן טריפה פסולה בשמעתתא קמייתא דמנחות עכ\"ד הרי מסוגיא זו מוכח בהדיא דקרבן טריפה פסולה מן התורה וכן מוכחא כולה סוגיא דהתם וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה </b>\n<b> בת הצביה הזאת נקבה וילדה בת כו' לוקה.</b> כן פסק מרן בש\"ע סימן ט\"ז ס\"ח והנה כל גדולי האחרונים תמהו עליו ז\"ל דכיון דרבינו פסק בדין י\"א דאיסור או\"ב נוהג בזכרים מס' אלמא דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב או לא ואם כן איך פסק כאן שלוקה הא אין מלקין על הס' ושמא אין חוששין לזרע האב ואין כאן אפילו מקצת שה וראיתי להרב פר\"ח סימן הנזכר ס\"ק י\"ז שתי' לזה וז\"ל ולי נראה שדעת הרב דכי היכי דגבי מתנות לא קי\"ל כהך סוגיא אלא כדמסיק ר\"י בפרק הזרוע דאם שה לרבות את הכוי ה\"נ גבי או\"ב לא קי\"ל כפי מאי דמשמע מפשטא דהך סוגיא דליכא מלקות בכ\"הג אלא כדמוכח בריש הפ' או\"ב דפרכינן התם אימא קדשים כלאים לא אף או\"ב כלאים לא ומשני אמר קרא או לרבות את הכלאים וסבר הרב ז\"ל דמאי דמרבינן במלת או הוי בין כלאים של בהמה הבא ממין כבש ועז בין כלאים של חיה ושל בהמה שקראו כוי הברייתא כ\"ז נתרבה במלת או וא\"כ אע\"ג דבעלמא מספ\"ל אי חוששין לזרע האב מ\"מ הכא גלי קרא ורבי למלקות דחוששין לזרע האב והילכך בת הצביה יש בה מקצת שה ושפיר לוקה עלה את\"ד והנה לעין הקורא דבריו תמוהים דכפי דבריו אמאי קתני בברייתא גבי זרוע ולחיים אם שור לרבות את הכלאים אם שה לרבות את הכוי ואמאי אצטריכו ב' ריבויי הא ממלת אם דמרבינן כלאים מרבינן נמי כלאים הבא מחיה ומבהמה דהיינו כוי. האמנם הא ודאי אין בו מן הקושי כלל שהרב לא כ\"כ אלא ליישב דעת רבינו וכבר כתב הרב בסימן ס\"א ס\"ק כ\"ח שדעת רבינו דכי אתא ר\"י ואסיק דכוי לרבנן חייב בכולהו מתנות מדרשה דאם שה לאו בצבי הבא על התיישה מוקמינן לה אלא בכוי דבריה בפ\"ע דההוא רבי קרא לשוייה כבהמה יע\"ש וא\"כ מש\"ה אצטריך שפיר קרא דאם שה לכוי דבריה בפ\"ע דלא נפקא מכלאים אלא דאכתי נראה דקשה לתירוצו דאם כן גבי זרוע ולחיים בכוי הבא מצבי על התיישה או איפכא ליחייב בכולהו מתנות דממלת אם דמרבינן כלאים נתרבה בין כ��אים של בהמה בין כלאים הבא מחיה ומבהמה דומיא דאו\"ב ולזה כתב רבינו דצבי הבא על התיישה וילדה הולד חייב בחצי מתנות ובתייש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות ואפשר ליישב דבריו דהתם גבי זרוע ולחיים אין ס' לומר דממלת אם מרבינן נמי כוי הבא מתייש וצבייה דכיון דלכ\"ע בודאי חוששין לזרע האם א\"כ אין כאן אלא מקצת שה ואין ס' לומר דחייב בכל המתנות ולומר דקרא לא רבי אלא לענין לחייב בחצי מתנות זה אינו דכי מרבינן מקרא בכולהו מתנות חייב כדכתיב ונתן לכהן הזרוע כו' משא\"כ בא\"וב דאיכא למימר דקרא רבי כלאים הבא מחיה ומבהמה לחייבו משום מקצת שה שבו ומ\"מ אף שטרחנו ליישב את דבריו הרואה יראה דלא זו הדרך השורה בתלמוד לומר דלא קי\"ל כההיא סוגיא דפרק או\"ב משום ההוא סוגיא דר\"פ או\"ב דמאחר דתלמודא בתר דמייתי ההיא שינויא דאו לרבות את הכלאים שקיל וטרי ומסיק דכוי הבא מתייש וצביה אין לוקין עליו איך הפה יכולה לדבר דלא שמיע ליה ההיא דר\"פ או\"ב ועדיין לחלוחית הדיו קיימת אלא ודאי דהא ליתא ול\"נ ליישב דלרבינו קשיתיה הלכתא אהלכתא דכיון דקי\"ל בעלמא כר\"י דס\"ל דו\"יו לחלק וכדס\"ל לרבא בפרק השואל כמו שכתבו התוספות פרק או\"ב ד\"ה עייל אם כן היכי קיימא לן כר\"י דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב כדאמרינן בפרק שני דייני גזירות הלכה כר\"י בפרדו' הא כיון דקיימא לן וי\"ו לחלק על כרחך לפסוק כחנניה דסבירא ליה חוששין לזרע האב ולא מייתי ליה אותו לרבנן דאין חוששין אמרינן דמייתי להו אותו לחלק כדאיתא בפרק א\"וב וכיון דקי\"ל וי\"ו לחלק אותו ל\"ל וכן ראיתי להתוספות בפרק שור שנגח את הפרה דנ\"ד ד\"ה או שהקשו וז\"ל ובפ' א\"וב גבי פלוגתא דחוששין לזרע האב משמע דתלייא בפלוגתא דר\"י ור' יאשיה יש לתמוה למה אין אנו פוסקין כמ\"ד כר\"י מכח מלתא דרבא דפרק השואל יע\"ש שהניחוה בצ\"ע כי ע\"כ ס\"ל לרבינו ליישב זה דאע\"ג דקי\"ל כרבא דפרק השואל דוי\"ו לחלק אפי\"ה קי\"ל כר\"י דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב או לא דאי ס\"ל דחוששין א\"כ אותו אצטריך לגופיה ואו מבעי לן לרבות את הכלאים ואי ס\"ל אין חוששין אותו אצטריך לרבות את הכלאים ואו אצטריך לרבות את הכוי כי היכי דדרשינן גבי זרוע ולחיים אם שור לרבות את הכלאים אם שה לרבות את הכוי וכו' דפרק א\"וב דמסיק התם ר\"פ תייש הבא על הצביה לרבנן איסור הוא דאית ביה ואין לוקין עליו היינו משום דס\"ל כר\"י דוי\"ו להוסיף ואותו אצטריך לחלק כדקאמר התם בראש הסי' אמנם לפום הלכת' דקי\"ל כרבא דפרק השואל ע\"כ כדי ליישב ההלכות דאי ס\"ל דאין חוששין מייתר לן אותו לרבות את הכלאים ואו לרבות את הכוי ועיין בספר יש\"ש שכתב מעין זה שלדעת הפוסקים כת\"ק דחנניא דאין חוששין לזרע האב וקי\"ל כר\"י דוי\"ו לחלק אותו אצטריך לרבות את הכלאים ואו לא דריש כדאמרינן בעלמא ר\"י או לא דריש:<br><b> ומעתה </b> עלה כהוגן פסק רבינו ז\"ל דלענין אי נוהג בזכרים פסק דאין לוקין עליו משום דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב אמנם גבי תייש הבא על הצביה וילדה בת כו' פסק דלוקין ממ\"נ דאי חוששין לזרע האב א\"כ ודאי לוקה דהא איכא מקצת שה ואי ס\"ל דאין חוששין א\"כ ע\"כ אותו לרבות את הכלאים ואו לרבות את הכוי וממ\"נ חייב כנ\"ל נכון ודו\"ק. והרב ל\"מ ז\"ל האריך ליישב דברי רבינו ז\"ל וכלל דבריו שרז\"ל פסק כמ\"ד דחוששין לזרע האב בודאי ומש\"ה כתב דאם היתה בת הצביה הזאת נקבה כו' לוקה ומ\"ש רבינו שהדבר ספק אם נוהג בזכרים כו' לאו היינו משום דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב אלא אע\"ג דפשיטא ליה דחוששין לזרע ה��ב אפ\"ה אפשר שאינו נוהג בזכרים מטעמא דגזרת הכתוב הוא דאמר קרא בנו מי שבנו כרוך אחריו כדקאמר בברייתא אלו תורף דבריו יע\"ש. וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל סי' ט\"ז בהגהת ב\"י ס\"כ שהקשה עליו דאי כפי דבריו ז\"ל א\"כ מאי פריך בגמ' פרק אותו ואת בנו דף ע\"ט ע\"ב אבריית' דאו\"ב נוהג בכלאים ובכוי וליפלגו בחוששין לזרע האב בפלוגתא דחנני' ורבנן כו' ואי כדברי הרב ז\"ל מאי קו' אפשר דאפי' דס\"ל לרבנן דחוששין לזרע האב מספ\"ל אי נוהג בזכרים משום דכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו אלא ודאי הדבר ברור דהא בהא תלייא דמאן דס\"ל חוששין לזרע האב ס\"ל דנוהג בזכרים ומאן דס\"ל אין חוששין ס\"ל דאינו נוהג בזכרים כו' את\"ק יע\"ש ואנכי הרואה לא ידעתי אדק\"ל לדברי הרב ל\"מ ז\"ל אמאי לא קי\"ל קו' הלזו על דברי הרמב\"ן ז\"ל שכתב הר\"ן ז\"ל שם וז\"ל לפיכך כתב הרמב\"ן דליכא הכא אלא שתי מחלוקות דתנא קמא דחנניא ר\"י הוא דר\"י בעלמא הוא דמספקא לי' אבל לענין או\"ב פשיטא ליה דאין חוששין מדרשא דקראי ומספ\"ל בעלמא משום דקסבר חידוש הוא שחדשה תורה באו\"ב דאין חוששין אבל בעלמא חיישינן כו' יעוי\"ש דכפי דברי הרמב\"ן ז\"ל מאי פריך בגמ' וליפלגו בחוששין לזרע האב כו' הא אפי' רבנן דס\"ל חוששין אפשר דס\"ל כתנא קמא דחנניא דחידוש הוא שחדשה תורה באו\"ב דאינו נוהג בזכרים וליכא למימר דלהרמב\"ן ז\"ל לא ק\"ל להרב ז\"ל משום דע\"כ ל\"ק הרמב\"ן דר\"י אע\"ג דבעלמא מספקא לי' גבי או\"ב פשיטא ליה דאין חוששין אלא דוקא לענין פרדות וכסוי הדם ושאר דברים אבל בפלוגתא דרבנן ור\"א אי א\"וב נוהג בכוי פשיטא ליה לתלמוד' דלתנא קמא דחנניה כיון דס\"ל דאינו נוהג בזכרים מגזרת הכתוב ה\"נ דאינו נוהג בכוי דתייש הבא על הצביה דכיון דגלי קרא בא\"וב דאינו נוהג בזכרים דאין חוששין לזרע האב ילפינן מיניה לכל ענייני או\"ב דהא ודאי לית' וכמבואר מדברי הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו שכתב וז\"ל א\"ה א\"כ הא דתני בא\"וב אינו נוהג בזכרים מני ולא ר\"י ולא רבנן ולא ר\"א אבל באמת מאן תנא דפליג עליה דחנניה דאמר אינו נוהג בזכרים ר\"י הוא וה\"ה לרבנן ור\"א דכולהו ס\"ל דאינו נוהג בזכרים כו' יע\"ש: הנה מבואר מדבריו דאפילו רבנן ור\"א דמספקא להו בא\"וב אי חוששין לזרע האב ונוהג בכוי או לא אפ\"ה ס\"ל דאינו נוהג בזכרים מטעמ' דגזרת הכתוב הוא דוקא דאינו נוהג בזכרים וא\"כ אדק\"ל דמאי פריך לפלגו בחוששין לזרע האב כו' וצ\"ע עוד הקשה הרב ז\"ל על דברי הרב ל\"מ ז\"ל דאם איתא דלרבינו ז\"ל פשיטא לי' דחוששין לזרע האב א\"כ במחלוקת ר\"י ורבנן גבי כסוי הדם דרבנן אמרי דאם שחט חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכולן ור\"י אומר שחט חיה יכסנה ואח\"כ ישחוט את העוף הי\"ל לפסוק כר\"י שהרי בפ' כ\"ה אמרו דטעמא דר\"י משום שנאמר או עוף הפסיק הענין להטעין כסוי אחד לכולן ורבנן האי או מבעי ליה לחלק ור\"י לחלק מדמו נפקא ורבנן דמו טובא משמע יע\"ש ומבואר בפ' או\"ב דלחנניה דס\"ל חוששין לזרע האב או לחלק גבי או\"ב לא צריך קרא דמסברא נפקא וא\"כ גבי כסוי הדם דכתיב חיה או עוף ודאי דאו אתא להפסיק למ\"ד חוששין דלחלק לא צריך קרא דמסברא נפקא את\"ד יע\"ש ולא הבינותי דבריו דקו' הלזו תקשי ליה לדידן למאי דמשמע מדברי רבינו ז\"ל דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב דא\"כ גבי כסוי הדם היה לו לפסוק מספק דטעון כסוי לכל אחד ואחד שהרי למ\"ד חוששין ע\"כ או לא אתא לחלק אלא להטעין כסוי לכולן ולמ\"ד אין חוששין אתא או לחלק וכיון דמספ\"ל צריך כסוי לכל אחד מס' דומיא דאו\"ב דנוהג בכוי מס' ורבנן ור\"י דפרק כ\"ה דס\"ל דכסוי אחד לכולן ע\"כ לומר דס\"ל דאין חוששין וכמבואר מדברי התוספות שם. ואחר החיפוש מצאתי למוהר\"ם מלובלין ז\"ל סימן ס\"ה שהקשה כן וכתב ב' תשובות בדבר והרואה יראה דישוב השני שכתב הרב שם עולה יפה לדברי הרב ל\"מ כפי שיראה המעיין שם והנראה דאשתמיט מיניה ועוד נ\"ל דאפי' למאן דס\"ל דחוששין לזרע האב ולא צרכינן או לחלק אפ\"ה מצי סבר כת\"ק דר\"י דכסוי אחד לכולן דאו דגבי כסוי הדם אצטריך למ\"ש בת\"כ עוף יכול אף עוף טמא ת\"ל חיה וכתב הרב קרבן אהרן ז\"ל וז\"ל דסמיך חיה לעוף לומר שחיה או עוף שהוא כחיה וממלת או דריש לה שלא נאמר זה או זה אלא על דברים שהן ממין אחד א\"ד יע\"ש כנ\"ל נכון ודכוות' כעין זה קשה על מה שפסק ר' בה' נזקי ממון ועיין בתוס' שם פ' הפרה דנ\"ד ע\"א ד\"ה או ועיין בהרב כנה\"ג חי\"ד סימן רפ\"ח בהגב\"י מ\"ש משם נמוקי מוהראנ\"ח מכ\"י ע\"ש ודו\"ק ובפרק י\"ד מה' אלו דין ד' כתב רבינו וז\"ל כלאים הבא מחיה ומבהמה כו' צריך לכסות ואינו מברך כו' וכן השוחט ספק או כלאים בי\"ט מכסה דמו לאחר י\"ט וי\"ל למה סתם והוה ליה לפרש דאם הוא בא מתייש הבא על הצביה דמכסין אותו בי\"ט כדפרכינן בגמ' לשחוט וליכסי ומה שתי' הרב ז\"ל יש בו מן הקושי כמו שתמה עליו מרן החבי\"ב ז\"ל סימן הנז' והנכון כמו שתי' הוא ז\"ל דס\"ל לרבי' דסוגיא דפ' או\"ב דפריך אי בתייש הבא על הצביה לשחוט וליכסי הוא משום דאתיא כמ\"ד בפ\"ק די\"ט דטעמא דכוי דאין שוחטין אותו ביו\"ט משום דאפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק אמנם למאי דמסיק התם דטעמא גזירה משום התרת חלבו ופסקו רבינו בפ\"ג מה' י\"ט וז\"ל וכן בריה שהיא ספק חיה או בהמה אין שוחטין אותה בי\"ט כו' שמא יאמר הרואה כו' ויבא להתיר חלבו ה\"נ דבתייש הבא על הצביה נמי אין מכסין בי\"ט מה\"ט אלו דבריו יע\"ש וע\"פ דרכו י\"ל מה שהקשה הרב ל\"מ ז\"ל שם דאמאי הוצרך רבינו לטעם גזירת חלבו הא כי היכי דבשחט חיה ועוף ונתערבו דמן אע\"ג דאיכא חד דטעון כ\"ה ודאי אפ\"ה לא יכסה בב' דקירות משום דטרח טירחא יתירא שלא לצורך כו' ה\"נ דינא הוא גבי כוי דלא נכסיה אע\"ג דמספ\"ל אי חיה אי בהמה משום דילמא בהמה הוא וטרח טירחא שלא לצורך וכדפרש\"י ז\"ל שם יע\"ש. אכן כפי דברי הרב ז\"ל הנה נכון דהוצרך רבינו ז\"ל לטעם זה לאשמועינן דאפי' בכוי דתייש בהא על הצביה דממ\"נ טעון כסוי ודאי אפ\"ה אין מכסין גזירה משום התרת חלבו כנ\"ל נכון ועוד כתבתי ישוב נכון בזה בחידושי על מס' י\"ט יע\"ש ומ\"מ אכתי ק\"ל למה שסתם וכתב דכלאים הבא מחיה ובהמה צריך לכסות ואינו מברך דהי\"ל לפרש ולומר דאם הוא מתייש הבא על הצביה דה\"ז מברך כיון דטעון כסוי ודאי מדינא ול\"ל דה\"ט דרבינו ז\"ל דכתב דאינו מברך שמא יבואו להתיר חלבו וכמ\"ש בספר זבחי צדק והביאו מרן החבי\"ב סי' כ\"ח שהרי מדברי רבינו ז\"ל בתשו' שהשיב לחכמי לוניל הביאו מרן הכ\"מ בפ\"י מה' מילה מבואר שטעמו מפני הס' יע\"ש וצ\"ע:<br><b> עוד </b> כתב הרב ל\"מ ז\"ל ליישב מה שפסק רבינו פ\"א מה' מ\"א דין י\"ג וז\"ל כלאים הבא מחיה ובהמה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו דלמה סתם ולא כתב דאם הוא בא מצבי הבא על התיישה לוקין עליו ממ\"נ די\"ל דה\"ט משום דבעינן שיהא ראוי לקרב ע\"ג מזבח לאוסרו וכמ\"ש רבינו בפ\"ז מהל' הנזכר וכוי אינו קרב לגבי המזבח א\"ד יע\"ש וק\"ל דכפי דבריו כלאים הבא מבהמה עם בהמה לא יהא לוקין עליו מה\"ט כיון שאינו ראוי ליקרב ע\"ג המזבח וכ\"ת ה\"נ אם כן אמאי נקט רבינו כלאים הבא מחיה ובהמה ועדיפא מינה הי\"ל לאשמועינן אפי' בכלאים הבא מבהמה עם בהמה ��תו דבהדי' אמרינן בת\"כ פ' צו וז\"ל אין לי אלא חלב שור ועז המיוחדים מנין לרבות את הכלאים ת\"ל שור וכשב ועז דברי ר\"ע ואם נפשך לומר הרי הוא אומר מן הבהמה לרבות את הכלאים שיכול כל שהיה בכלל עונש ישנו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואיכא בעונש כו' הרי מבואר דכלאים הבא מבהמה לוקין עליו ויש בו כרת כדנפ\"ל מקרא דמן בהמה האמור בעונש וצ\"ע. עוד ראיתי לעמוד במה שהקשה מרן הב\"י י\"ד סימן י\"ב על רבי' שהשמיט מימרא דרב משרשיא בפ' בהמה המקשה דע\"ה ע\"ב דאמרינן התם אמר ר\"מ לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעלייתה אותו ולד אין לו תקנה ומאחר דרבי' ז\"ל פסק בה' שחיטה דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב הי\"ל להביא הא דר\"מ יע\"ש שהניחו בצ\"ע וראיתי להפר\"ח ז\"ל סימן הנז' ס\"ק י\"ג שתי' לזה וז\"ל ולי לק\"מ שרבינו סבור כפרש\"י ז\"ל שכתב וז\"ל דר\"מ לית ליה הא דאמרינן לעיל ד' סימנין אסר ביה רחמנא וא\"כ כיון דקי\"ל דד' סימנין אכשר ביה רחמנא עכ\"ל סימנין דידיה יועיל להתירו לו באכילה אבל התו' ז\"ל והרשב\"א ושאר התוס' ס\"ל דכי אמרינן ד' סימנין אכשר בי' רחמנא ה\"מ כשאמו טריפה דלא הועיל בו סימני אמו אבל בן פקועה שהועילו לו סימני אמו להתירו באכילה סימני דידיה כשחוטין דמי וכאלו לית ליה סימנין דמי ולפיכך אין לולד תקנה אלו דבריו ז\"ל וכן כתב מוהרש\"ל בפרק הנזכר: ולדעתי קשה טובא על תי' זה שהרי בתוספות כתבו שם ד\"ה ב\"פ וז\"ל ומודה נמי לסוגיא דריש פרקין גבי מהו לחוש לזרעו של עובר דמשמע דעובר היוצא אין לו תקנה בשחיטה דהתם הסימנין כשחוטין ושוב אינם בני שחיטה להתיר הולד ולפירוש הקונטריס כולה ההיא סוגיא דלא כותיה וזה דוחק א\"ד יע\"ש וכן כתב הר\"ן ז\"ל שם יע\"ש: והשתא א\"כ איך הפה יכולה לדבר דס\"ל לרבינו ז\"ל כפרש\"י דא\"כ הי\"ל להשמיט ההיא דאבר היוצא ובהדיא כתב רבינו ז\"ל פ\"ה מהלכות מ\"א הלכה י\"ב דאבר היוצא אין לו תקנה בשחיטה והחלב שלו אסור ושמא נאמר דס\"ל לרבינו ז\"ל דבאבר היוצא לכ\"ע לא אמרינן ד' סימנין אכשר ביה רחמנא דכיון דאהני שחיטת אמו לגבי עובר נמי להתירו כולו בלתי שחיטה חשיב כשחוט ולא אהני שחיטה דידיה לגבי אותו אבר משא\"כ בב\"פ שבא על בהמה מעלייתא דכיון דשחיטת אמו לא אהני גבי ולדה דחשיבי חצי הסימנין כשחוטין אמרינן דסימני דידיה מועילים להתירו בשחיטה דומיא דאמו טריפה וזה נראה דעת רש\"י ז\"ל מדלא כתב גבי ההיא בעיא דרבי ירמיה מהו לחוש לזרעו וכו' דלית ליה הא דאמרינן ד' סימנין כו' כמו שכתב בההיא דר\"מ כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,62 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Ritual_Slaughter",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> החולין אסור לשוחטן בעזרה כו'.</b> בפ' האיש מקדש דנ\"ז ע\"ב אמרינן חולין שנשחטו בעזרה מה\"מ אמר ר\"י משום ר\"מ אמרה תורה שחוט לי שלי בשלי ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור כו' וי\"ל דבפרק כ\"ש דף כ\"ב אמרי' דלר\"מ דנפ\"ל איסורי הנאה מדפרט בנבלה אותו אצטריך למעוטי חולין שנש\"ב והשתא קשה דלר\"מ למאי אצטריך אותו ת\"ל ממה מצינו דמה שלי בשלך אסור כו' ואיפכא ליכא למידק דלמאי אצטריך ר\"מ למילף איסו' חש\"ב ממה מצינו ת\"ל מאותו דאי לא הוה נפ\"ל איסו' אכילה ממה מצינו לא הוה מוקמינן אותו למעוטי חש\"ב כיון דאכתי לא שמעינן דאסור באכילה וכה\"ג צריך לומר לקמן דממעטינן מאותו חש\"ב ואפי\"ה אצטריך קרא דכי ירחק ממך המקום לאיסורי אכילה וכ\"כ הרב החדושין יע\"ש אך מאי דקשה הוא דאותו ל\"ל ת\"ל ממה מצינו דכי היכי דילפינן ממה מצינו איסור אכילה ה\"נ נילף מיניה איסור הנאה והיה אפשר לומר דאע\"ג דאתיא במה מצינו אפי\"ה טרח וכתב קרא כי היכי דאמרינן בעלמא מלתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב קרא: האמנם ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ד מהלכות מו\"ל הלכה א' שנסתפק בזה אי גבי בנייא אמרינן טרח וכתב קרא והביא ראיה דלא אמרי' גבי בנייא טרח וכתב קרא מההיא דגרסינן בפרק השוחט והמעלה והא דתנן הקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור מנ\"ל ומהיכא תיתי דחייב תיתי משחיטה מה לשחיטה שכן נפסלה שלא לאוכליו בפסח תיתי מזריקה מה לזריקה שכן זר חייב עליה מיתה תיתי מבנייא א\"כ לא יאמר בזריקה ותיתי מבנייא כו' להכי כתב קרא למימר דלא אתי מבנייא ואי אמרת דמילתא דאתייא מבנייא טרח וכתב קרא אם כן אמרינן קומץ ומקבל לא אתייא מבנייא משום דזורק אתי מבנייא ואפילו הכי רבי ליה קרא ולעולם דקומץ ומקבל אתי מבניא א\"ד יע\"ש ואני תמיה עליו שהרי התוס' במס' שבת דף קל\"א ע\"ב ד\"ה אי מעומר כתבו בהדיא דמילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב קרא כמו מילתא דאתיא בק\"ו ומבואר שם מדבריהם דדוקא במילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב קרא אבל מילתא דאתיא במה מצינו בלא מה הצד לא אמרינן טרח וכתב קרא כיון דהוא פשוט כ\"כ יע\"ש ומההיא דפ' השוחט והמעלה שהביא הרב ז\"ל מבואר דאפילו במילתא דאתיא במה הצד לא אמרינן טרח וכתב קרא ועיין בס' הליכות אלי בכללי המ\"מ כלל תקכ\"א ויש לתמוה על עוצם חכמתו איך אשתמיט מיניה דברי התוספת הללו ולדברי התוס' צריך ליישב ההיא דפ' השוחט דאע\"ג דמילתא דאתייא במה הצד טרח וכתב קרא אפי' הכי כל דאיכא לשנויי משנינן כדאמרינן בריש קידושין ובספר כריתות להר\"ש ז\"ל בחלק לשון למודים שער א' כ' דמילתא דאתיא במה מצינו אי אמרינן טרח וכתב קרא פלוגתא דתנאי היא דלמ\"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין ה\"ט משום דאיכא למימר מלתא דאתיא במה מצינו טרח וכתב קרא ולמ\"ד אין מלמדים ס\"ל דלא אמרינן הכי אלא דוקא בק\"ו יע\"ש ולדאתאן עלה נראה דאכתי קושיין בדוכתא קיימא אף למ\"ש הכריתות ז\"ל שהרי בפ\"ק דקדושין דל\"ה אמרינן דר\"מ ס\"ל דב' כתובים הבאים כא' אין מלמדין וא\"כ ע\"כ דס\"ל דדוקא בק\"ו אמרינן טרח וכתב קרא אבל במה מצינו לא וא\"כ הדרא קו' לדוכתא ואפשר ליישב דלר\"מ אי לא הוה כתיב אותו לא הוה ילפינן ממה מצינו משום דאיכא למיפרך מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת כדפריך בגמ' אמנם השתא דכתיב אותו ע\"כ למילף במה מצינו משום דאל\"כ אותו ל\"ל כנ\"ל ועיין במוהרלנ\"ח סי' ל\"ח עוד אמרינן התם אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי כו' וי\"ל דהא קיימא לן אין עונשין מן הדין ומתוך כך היה נראה להביא ראיה למ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ\"ב מה' מאכ\"א הלכה א' דכל שנאסר בלאו הבא מכלל עשה מזהירין מ\"הד וא\"כ ה\"נ כיון דאיכא לאו הבא מכלל עשה כדכתיב וזבחת מבקרך כו' בשעריך כמ\"ש רש\"י מזהירין ועונשין מ\"ה האמנם הרב מוצל מאש סי' ך' כתב שאף ה\"ה ז\"ל לא כ\"כ אלא דוקא גבי אזהרה אבל לענין עונשין אין עונשין מ\"ה אע\"ג דאית ביה לאו הבא מכלל עשה אלא שדבריו ז\"ל סותרים למ\"ש הרא\"ם בפ' שמיני יע\"ש וכבר הארכתי בזה מאוד במקום אחר ושוב ראיתי להרב שיירי כנה\"ג ז\"ל בכללי הק\"ו דף קכ\"ב עמוד שלישי שרצה להביא ראיה מסוגיא דשמעתין לדעת הרא\"ם ז\"ל ורבי' אליקים דסוברים דבכרת עונשין מן הדין וכתב וז\"ל ולמ\"ד דעונשין במ\"מ לק\"מ אבל למ\"ד אין עונשין מאי איכא למימר ויראה דהכא פריך למ\"ד עונשין מן הדין נימא דמה שלי בשלך ענוש כרת כו' יע\"ש ודרך אגב ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ב מה' נזירות הלכה י\"ז שהקשה לדעת הסוברים דבמ\"מ עונשין מן הדין מההיא דפ' השוחט והמעלה שכתבנו לעיל דפריך א\"כ לא יאמר בזריקה ותיתי מבנייא ואם כדבריהם אימא דאצטריך לומר בזריקה כדי לחייבו כרת על הזריקה יע\"ש ולדעתי נראה דל\"ק שהרי כתב הריטב\"א בספ\"ב דמכות והביאו מוהרי\"ק בכללי הגמ' דבמידי דקרבן עונשין מ\"ה ועיין בס' הליכות אלי בכללי האלף כלל ו' וכלל י\"א שע\"פ דברי הריטב\"א ז\"ל הללו ישב ההיא דפריך בזבחים דכ\"ג אי מה זר במיתה אף יושב במיתה ופי' רש\"י ז\"ל דנגמר ממה מצינו אע\"ג דאין עונשין מ\"ה משום דכיון דהוו מידי דקרבן עונשין מ\"ה יע\"ש ודו\"ק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> בקונטרוס </b> הכללים אשר לי ת\"ל גם אנכי הארכתי בענינים האלה והנה במה שכתב הרב פה להקשות מאי הקשה הש\"ס מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת הא אין מזהירין מן הדין ונקט לפשוטו דמלתא דכמו שאמרינן גבי ק\"ו אין מזהירין מן הדין כן נמי אמרינן גבי מה מצינו ואולם דבר זה מחלוקת הפוסקים הוא ועיין במ\"ל פ\"ד מהל' נזיר הביא בזה פלוגתא בין הר\"ן ומהר\"ם די בוטן ואנכי תליתי הפלוגתא בין ב' טעמים אלו שאמרינן דאין מזהירין מן הדין הטעם הא' הוא לפי שאינו כתוב מפורש ואף דהוי משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן מ\"מ דלמא איכא פירכא וכדומה וא\"כ אין חילוק בין ק\"ו למה מצינו דכמו דק\"ו הוא אינו מפורש ואף שהוא מי\"ג מדות וה\"ה נמי מה מצינו אבל לטעם השני והוא הטעם שכתב המהרש\"א בסנהדרין משם הסמ\"ק דלכן לא לוקין על ק\"ו לפי שאמרינן יען שדבר הנלמד חמור מן הדבר הלמד לכן אי אפשר לענוש עליו דדלמא לא די בעונש הקל עיין במהרש\"א סנהדרין וא\"כ לפ\"ז מאי שני ק\"ו ממה מצינו דזה דוקא ק\"ו אבל במה מצינו הרי הנושאים שוין הן באיכותן וראוי' זה כראוי' זה והנה לפי ייעוד הזה אמרתי נמי דסברות הרב המגיד אשר רמז עליו הרב פה והיינו אי אמרינן אי איכא עשה בהדי ק\"ו שלוקין עליו תלי' נמי בהך סברא דודאי אי אמרינן דהטעם והוא דאין מזהירין ועונשין מן הדין לפי שהנושא דנלמד אינו דומה לנושא המלמד דזה קל ודי בעונש מלקות וכרת ונושא הנלמד החמור אינו די בעונש הזה א\"כ ודאי ליתא לסברת ה\"ה דאי איכא עשה בהדיה לוקין אדרבה הלא עוד חמור הוא שאיכא נמי עשה בהדיה ודוקא אימת איכא סברת הה\"מ אי אמרינן דטעמא הוי משום דאמרינן לפי שלא נכתב בפי' לכן המציא הה\"מ סברתי' אי איכא עשה בהדיה הרי חזינן התורה אסרתיה ושוב ילפינן המלקות מק\"ו עיין בזה כי נכון הדבר ולפ\"ז ב' דינים אלו משולבות אחת אל אחת דאם אמרינן כסברות הה\"מ דאם איכא עשה בהדי' הק\"ו לוקין ומזהירין וע\"כ דלא כסברת מהרש\"א ולפ\"ז גבי מה מצינו נמי אין לוקין דמ\"ש אבל אי לא אמרינן כסברות הה\"מ משום דאמרינן כסברת מהרש\"א א\"כ גבי מה מצינו בלא\"ה לוקין וה\"ה איפכא. ולפ\"ז הכל יבא על נכון וליתא נמי לקושית רבינו המחבר מתחלה דהקשה ר\"מ אדר\"מ דהכא מילף א\"ח בעזרה ממה מצינו דשלי בשלך ובפסחים יליף לה מאותו למה לי תרתי ואמרתי דל\"ק לפ\"ז דהנה ממה מצינו לחוד לא הוי לוקין עליו לפי שאין לוקין על מה מצינו כמו בק\"ו והיינו טעמא כיון דלא נכתב בפי' ולא כמהרש\"א ולפ\"ז אי אמרינן דלא כמהרש\"א ודאי אמרינן בהך סברא כהה\"מ דאם איכא עשה בהדיה לוקין לכך בעינן תרתי דמאותו לחוד לא הוי לוקין דהוי לאו הבא מכלל עשה ועיין בתוספת פסחים ובמשנה למלך הל' יסודי התורה ועל מה מצינו לחוד נמי לא הוי לוקין לפי שאין לוקין על מה מצינו ועל שתיהן יחד לוקין עליו והנה במה שעמד הרב פה אי אמרינן גבי מה מצינו נמי טרח וכ' לה קרא והביא הרב בס' כריתות דתליא הדבר בפלוגתא בב' כתובים אי מלמדין אי לא בזה סרה תלונות החכם בס' באר יעקב בקונטרס הכללים שהרב בעל באר יעקב רצה להוכיח נמי דע\"כ גבי מה מצינו נמי אמרינן אין מזהירין מן הדין ממכות (ה' ב') דאמרינן שם אחותו ל\"ל מכאן שאין מזהירין מן הדין והרי האי נמי מה מצינו הוא אף בלאו ק\"ו אלא דנקט ק\"ו מפני שהוא אלים אבל עכ\"פ מידי מה מצינו לא יצא ואכתי קשה ל\"ל אחותו ע\"כ דעל מה מצינו נמי אמרינן אין מזהירין מן הדין וחכם אחד הקשה עליו מהאי דאמרינן ביבמות (כ\"ב ב') אחותך היא לומר דאין מזהירין מן הדין ואם הוי כ' אחותו לחודיה ה\"א מזהירין מה\"ד ואחותך דכ' רחמנא מלתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב לה קרא לכך נאמר היא ע\"כ הגמ' ואי כדעת בעל באר יעקב דהאי ק\"ו איכא נמי מה מצינו והאי דנקט ק\"ו משום דאלים יקשה וכי אפשר לומר טרח וכ' לה קרא הא כ' תוס' שבת (קל\"א ב') דגבי מה מצינו לא אמרינן טרח וכ' לה קרא ע\"כ תשובת חכם אחד שם ולפי ספר לשון למודים ל\"ק דהא דאמרינן ביבמות האי היא מבעיא ליה דאי מאחותו ה\"א טרח וכ' לה קרא זהו קאי שם לרבנן דר' יוסי בר יהודה וי\"ל דהנהו רבנן ס\"ל כמ\"ד ב' כתובים הבאין כא' מלמדין ומאן דסובר אין מלמדין סובר באמת כר' יוסי בר יהודה ובאמת על ר' יוסי בר יהודה גופא הוי מצי שם הש\"ס לתרץ כן אלא דהש\"ס לא רצה לתלות פלוגתא זו דוקא בהך פלוגתא ועיין בזה: והנה ת\"ל יש לי בענינים האלו חבילות חבילות ואין פה המקום לאספן זולת דבר אחד אזכיר במה שראיתי בספר פני יהושע בחדושיו לביצה (ז' א') דכתב שם בפלפולו דמה דאמרינן לכתוב רחמנא חמץ ולא לבעי שאור ואנא אמינא ומה חמץ שאין חמוצו קשה כו' שאור שחמוצו קשה לא כ\"ש וכתב שם הפני יהושע דאין זה שייכות למזהירין מן הדין דזה לא הוי ק\"ו דבכלל מאתים מנה וכי בשביל שחמוצו קשה מגרע גרע וכדומה לזה כתב רבינו המחבר לעיל (פי\"ו מהל' א\"ב הל' ב') דמה שאמרינן בקדושין (ע\"ז ב') לא יאמר גרושה בכהן גדול כו' דזה נמי לאו ק\"ו הוא ואין לו שייכות למזהירין מן הדין דה\"נ וכי בשביל שהוא כהן גדול מגרע גרע ועל שניהן תמה אנכי מה יענה ליסוד הנטבע עליו דין אין מזהירין מן הדין והוא דרשת אחותך היא והלא התם נמי וכי אם היא בת אביו ובת אמו מגרע גרע הלא כשהיא בת אמו לא יצאה מלהיות בת אביו וכן איפכא אם היא בת אביו הכי גרע מהיות נמי בת אמו ואפילו הכי אמרינן אין מזהירין מן הדין ומי יתן סכינא חריפא ומפסקי הסברות ועיין לעיל בדברי רבינו פ\"ב מהלכות מאכלות אסורות הלכה ב' מ\"ש בשם ס' גופי הלכות ודי בזה:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שלג) </b> והיה אפשר לומר דאף על גב דאתיא במה מצינו אפ\"ה טרח וכתב קרא. כי היכי דאמרינן בעלמא מלתא דאתיא בק\"ו כו'. והר\"ן בריש נדרים בסוגיא דלנדור נדר כתב לענין היקש נמי דאפשר דטרח וכתב לה קרא והנה מדברי התוס' שבת דף קל\"א שהביא המחבר כאן משמע דלא ס\"ל כן דודאי היקש עדיף ופשוט יותר ממה מצינו אבל הר\"ן הביא מאי דאמרינן בפ' א\"נ דמלתא דאתיא בג\"ש טרח וכתב לה קרא אולם ממ\"ש התוס' שבת דף קל\"א ע\"ב בד\"ה אי מעומר כו' דמייתי נמי הגאון המחבר לקמן מבואר דאפי' במה מצינו לא אמרינן כן דכיון דהוא פשוט לא טרח למכתב לה קרא ומכ\"ש בהיקש דעדיף ממה מצינו דודאי לא אמרינן טרח וכתב לה קרא וע\"ש ועכ\"ר דפליגי התוס' על הר\"ן דנדרים שהבאתי: אולם לכאורה דברי התוס' תמוהים שהרי ג\"ש נמי עדיפא ממה מצינו אפ\"ה אמרינן בפ' א\"נ דטרח וכתב לה קרא כמו שהביא הר\"ן ז\"ל ונראה דכוונת הר\"ן ז\"ל אהאי דאמרי' בר\"פ איזהו נשך לענין נשך אוכל ורבית כסף. ואמנם למאי שפירשו שם התוס' בד\"ה ג\"ש לא צריך כו' אין משם ראיה משום דהתם לא טרח למכתב קרא באריכות אלא דסמך נשך ומרבית זה לזה וע\"ש והיינו דהתוס' אזלי לשיטתייהו שכתבו בשבת דף הנ\"ל דאפי' במה מצינו נמי לא אמרינן דטרח וכתב לה קרא. אבל תמהני שהרי בסנהדרין דף מ\"ג ע\"א לענין בית הסקילה שהוא חוץ לג' מחנות איכא התם ג\"ש מפרים הנשרפים ואפ\"ה טרח וכתב לה קרא והתם הא לא שייך תירוצם של התוס' הנ\"ל שבריש פ' איזהו נשך דהא המקרא דויוציאו את המקלל גו' כולו קרא יתירא הוא ומה יענו התוס' על זה וגם ק\"ק על הר\"ן ז\"ל שלא הביא האי דסנהדרין דהא אהאי דפ' איזהו נשך יש להשיב כמ\"ש התוס' שם וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> הנוחר כו' והשוחט ונמצא טריפה מותרים בהנאה.</b> כתב מרן פרק האיש מקדש משמע דלא מיתסר בהנאה אלא בשוחט דומיא דוזבחת וכל הני לאו שחיטה נינהו ומה שכתב ונמצא כו' פסק כר\"ש וצריך טעם למה עכ\"ל ואפשר דיצא לרבינו כן מדאמרינן בפ' כ\"ה דפ\"ה ראה ר' דבריו של ר\"ש בכסוי הדם ושנאה בלשון חכמים ואמרינן דה\"ט משום דכתיב אשר יאכל ור\"מ ההוא למעוטי עוף טמא ור\"ש עוף טמא מ\"ט דלאו בר אכילה טריפה נמי לאו בר אכילה וכן פסק רבינו ז\"ל פרק י\"ד מהלכות אלו דין יו\"ד וא\"כ ה\"נ כיון דכתיב וזבחת ואכלת משמע דבראוי לאכילה הוא דאסר קרא כנ\"ל אך מאי דק\"ל טובא הוא ממ\"ש רבינו ז\"ל פ\"א מהלכות מחוסרי כפרה הלכה ז' האשה שלא הוחזקה עוברה כו' ואין חטאת אחת משניהם נאכלת שחטאת העוף הבאה על הס' נשרפת שמא אינה חייבת ונמצאת חטאת זו חולין שנשחטו בעזרה שהן אסורין בהנאה כמו שביארנו בהלכות שחיטה עכ\"ל והוא תימא שהרי כפי מה שפסק בה' שחיטה דהנוחר והמעקר או שנמצא טריפה מותר בהנאה אם כן איך כתב דנשרפת שמא חולין בעזרה הן הא לכשת\"ל דחולין בעזרה הן אפילו הכי מותרים בהנאה דלא אסרה תורה אלא שחיטה הראויה לאכילה דומיא דוזבחת והך לאו שחיטה אלא מליקה ואפילו נימא שהטעם שכתב שמא אינה חייבת כו' לא קאי אנשרפת אלא אאינה נאכלת וטעמא דנשרפת הוא משום דשמא קדש הוא אבל קדש שאינו נאכל טעון שריפה כמ\"ש רש\"י ז\"ל בכריתות דכ\"ו ע\"ב אכתי קשה דכי היכי דמותר בהנאה מטעמא דלא אסרה תורה אלא שחיטה דוזבחת כתיב מה\"ט באכילה אין בו משום חולין בעזרה דאיסור אכילה נמי מוזבחת ואכלת נפ\"ל ושוב ראיתי בס' קול בן לוי דל\"ב ע\"ד שתמה מעין זה על מ\"ש רש\"י ז\"ל בכריתות דף הנזכר בד\"ה אם משנמלקה וז\"ל ומשום חולין בעזרה לא איכפת לן דלא אסרה תורה אלא שחיטה אבל מליקה לא עכ\"ל דבפ\"ד דנזיר דף כ\"ט פריך לר\"ל דאמר חולין בעזרה ושחיטת העוף לאו דאורייתא מברייתא דקתני ריב\"י אומר מניין לחטאת העוף שהיא באה על הספק שאינה נאכלת ת\"ל והזב את זובו לזכר ולנקבה וכו' אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה מביאה קרבן ונאכלת אמרת לא אם אמרת בזכר שכן איסור א' תאמר בנקבה שכן שני איסורים מאי שני איסורים לאו איסור נבלה וחולין בעזרה הרי להדי' שאף במליקה אית ביה איסור חולין בעזרה יע\"ש ולפי חומר הנושא נראה לומר דמ\"ש רש\"י ז\"ל דבמליקה אין בו משום חולין בעזרה משום דלא אסרה תורה אלא שחיטה לא כ\"כ אלא לפום מאי דמסיק אביי בשמעתין דחולין בעזרה נפ\"ל מקרא דכי ירחק והילכך אית לן למימר דלא אסרה תורה אלא שחיטה משום דוזבחת כתיב כמ\"ש הכ\"מ ז\"ל אבל לר\"מ דס\"ל דנ\"ל במ\"מ מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור משמע ודאי דבמליקה נמי אית ביה משום חולין בעזרה דילפינן במ\"מ משלי בשלך ואף דקי\"ל דהמולק עוף בחוץ פטור היינו דוקא לענין דלא מחייב כרת אבל לענין איסור הנאה פשיטא ודאי דאסור ומטעמא שכתב רש\"י ז\"ל בד\"ה שלי בשלך דמי יתיר הנאה שנאסר בו מחיים אחרי שאין דמו נזרק יע\"ש וא\"כ איכא למימר דכי קאמר התם בגמרא מאי שני איסורים לאו איסור נבלה וחולין שנשחטו בעזרה ה\"ק וריב\"י ס\"ל כר\"מ דנפ\"ל במ\"מ ומ\"ש רש\"י ז\"ל היינו לפום מאי דקי\"ל כאביי דנפ\"ל מקרא דכי ירחק ואין זה מן הדוחק שהרי ע\"כ מאי דקאמר התם לאו איסור נבלה וחולין בעזרה לאו אליבא דכולי עלמא שהרי לר\"ש דס\"ל דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה משום דס\"ל דבעי' שחיטה הראויה לאכילה פשיטא ודאי דמליקה בעוף חשיב אינה ראויה לאכילה משום איסור נבלה אלא ע\"כ ה\"ק וריב\"י ס\"ל כחכמים א\"כ אף אנו נאמר דריב\"י כר\"מ ס\"ל כנ\"ל וראיתי למו\"ה הי\"ו בספר לשון למודים חי\"ד הל' נדרים דע\"ד ע\"ד שכתב לתרץ לזה דס\"ל לרש\"י דאף במליקה נמי איכא לתא דחולין בעזרה דלא עדיף מליקה מסתם חולין שאסור להכניסן לעזרה אפילו בשר שחוטה או פירות ופת כמ\"ש רבינו אלא דס\"ל דלענין הנאה לא אסרה תורה אלא שחיטה דומיא דוזבחת ובהכי ניחא דבשלמא בההיא דנזיר דלענין איסור אכילה קאי קאמר שפיר דמשום דאיכא תרי איסורים איסור נבלה ואיסור חולין בעזרה אינה נאכלת ובהנאה נמי אסרה דשמא קדש הוא כמ\"ש רש\"י משא\"כ בההיא דכריתות דלענין הנאה קאי דקאמר מתניתין בנודע לה דלא ילדה ובדין הוא דמותרת בהנאה משום דחולין גמורים הן וליכא ספיקא אהא ק\"ל דא\"כ מן הדין אסור בהנאה משום חולין בעזרה ואהא תי' דלא אסרה תורה ר\"ל איסור הנאה אלא שחיטה אבל מליקה לא דוזבחת כתיב את\"ד יע\"ש ודבריו סתומים דכי היכי דלענין איסור הנאה אמרינן דמליקה מותרת בהנאה משום דוזבחת כתי' ה\"נ לענין איסור אכילה אין בו משום איסור חו\"ב מה\"ט דוזבחת כתיב דמיניה ילפי' איסור אכילה ואם כן היכי קאמר התם בנזיר דאינה נאכלת משום דאי אכיל ליה עביד שתי איסורים איסור חולין בעזרה ואיסור נבלה ואולי שכונתו לומר דמ\"ש בנזיר מאי שתי איסורים לאו איסור נבלה ואיסור חולין בעזרה לאו אאיסור אכילת חולין בעזרה קאמר אלא אאיסור הכנסה ואפילו דמעיקרא בעי' למימר דכי היכי דזכר מביא קרבן ונאכל אע\"ג דבאכילתו עכשיו הו\"ל איסור מוסיף ואיסור אכילה איסור הכנסה ה\"נ נקבה מביאה קרבן ונאכלת אע\"ג דמוסיף באכילת�� איסור נבלה וקאמר דלא דאי אמרת בזכר שכן איסור אחד דאין בו אלא איסור אכילת חולין בעזרה וכיון דהתורה התירתו לענין הכנסה הותרה נמי אכילה דשם חולין בעזרה אחד הוא ואיסור א' מקרי והואיל ואשתרי אשתרי מה שא\"כ בנקבה שכן ב' איסורין איסור חולין בעזרה דהיינו הכנסה ואיסור נבלה והילכך אע\"ג דהתורה התירה איסור הכנסת חולין בעזרה לא מפני כן נאמר שהתירה איסור נבלה ודוק ומ\"ה דברי רבינו ז\"ל אינם מתיישבים לשום א' מהתי' וצ\"ע כעת ודרך אגב אומר מה שהוקשה אצלי במ\"ש רבינו ז\"ל פי\"א מה' שגגות ה\"ב וז\"ל יראה לי שכל אלו החייבין קרבן מס' אינם מביאים קרבן שמא יכניסו חולין בעזרה וא\"ת הלא חטאת העוף הבאה על הס' ואינה נאכלת מפני שהמביא אותו מחוסר כפורים ואסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מס' עכ\"ל וק\"ל שהרי כתב רבינו ז\"ל פ\"ט מה' נזירות דין ט\"ו וז\"ל מת אחת מהן ה\"ז מביא חטאת העוף ועולת בהמה ויאמר כו' ואם טהור הייתי העולה מחובתי וחטאת העוף ס' כו' הרי אע\"ג דנזיר אינו מחוסר כפורים ומותר לאכול בקדשים ואפילו הכי מביא חטאת העוף מס' ואיך כללא כייל דמי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מס' ועיין מה שהקשה עוד בזה מו\"ה הי\"ו ומה שתי' לא יגהה מזור לקושיתנו ודוק ועיין בהרב מש\"ל בה' נזירות יע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> בהמה כו' ובנקבה עד שתלד.</b> הנה הרב פר\"ח בתשובה שבס' מים חיים סי' ב' נסתפק אי אמרינן הכי בזכר דטריפה אינו מוליד והרב ז\"ל הביא ראיה לזה מהא דגרסינן פ' השולח דמ\"ג ע\"א ת\"ש המית מי שחצייו עבד וחצייו ב\"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ואי אמרת קידושיו לאו קידושין יורשין מנ\"ל אמר רב אדא בר אהבה בשעשאו טריפה ומאי יורשיו נפשיה ואם איתא דטריפה מוליד אמאי הוצרך לדחוקי ולומר מאי יורשיו נפשיה ואמאי לא קאמר דיורשיו כפשטיה קאמר וכשהוליד אחר כך אלא ודאי משמע דטריפה אינו מוליד יע\"ש ולע\"ד אחר המחילה יש לדחות דאף על גב דטריפה מוליד הוצרך רב אדא לומר דמאי יורשיו נפשיה משום דכיון דהמית דקתני ברייתא ל\"ד אלא שעשאו טריפה אמאי איכפל תנא למיתניה נותן חצי כופר ליורשיו ובשמת אח\"כ ואמאי לא קאמר דנותן חצי כופר לעבד עצמו ואמטו להכי הוצרך לומר דמאי יורשיו נפשיה אמנם יש להביא ראיה דטריפה ג\"כ אינו מוליד מהא דגרסינן בפ\"ק דע\"ז ד\"ה אר\"א מניין למחוסר אבר שאסור לב\"נ דכתיב מכל החי מכל בשר כו' אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה ופריך האי מבעי ליה למעוטי טריפה דלא ומשני ההוא מלהחיות זרע נפקא והדר פריך הניחא למ\"ד טריפה אינה יולדת אלא למ\"ד טריפה יולדת מאי איכא למימר כו' והשתא אם איתא דאפילו למ\"ד טריפה מוליד היכי קאמר תלמודא הניחא למ\"ד טריפה אינה יולדת הא אפילו למ\"ד אינה יולדת תיקשי דאצטריך מכל החי למעוטי טריפת זכר דלא נפיק מקרא דלהחיות זרע וזה נראה לי ראיה ברורה ומיהו יש לדחות דתלמודא הכי קאמר דלמ\"ד דטריפה אינה יולדת וקרא דלהחיות זרע אתא למעוטי טריפה ניחא דע\"כ קרא דמכל החי אתא למעוטי מחוסר אבר נמי דאי למעוטי טריפה גרידא אם כן לישתוק קרא מלהחיות זרע ומקר' דמכל החי ממעטינן טריפה אלא ודאי דאתא למעוטי מחוסר אבר והילכך אי לא הוה כתוב להחיות זרע למעוטי טריפה לא הוה ממעטינן אלא טריפה גרידא דהא לא מייתר קרא משום הכי כתיב להחיות למעוטי טריפה דאינה יולדת כי היכי דנייתר קרא וע\"כ למדרש למעוטי מחוסר אבר אלא למ\"ד טריפה יולדת ע\"כ קרא דלהחיות זרע לא אתא למעוטי טריפה כי היכי דנייתר קרא ואם כן נימא דקרא דמכל החי אצטריך למעוטי טריפה ודוק. שוב ראיתי שמה שכתבתי לדחות ראית הפר\"ח ז\"ל טעות הוא בידי שראיית הפר\"ח ז\"ל נראה נכונה על אופן זה דנהי דרב אדא בר אהבה ע\"כ הוצרך לומר דמאי יורשיו נפשיה כמ\"ש מ\"מ רבא דפריך עלה וקאמר ב' תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני ועוד כופר הוא ואמר ר\"ל כופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה אמאי נייד רבא מהך אוקמתא דר\"א דהשתא לדידיה ניחא דהוצרך תנא למתנייה דוקא יורשיו משום דכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה אלא מוכרח דטריפה אינו מוליד הן אמת שמריהוט לשונו של הפר\"ח ז\"ל משמע שעיקר ראייתו מאוקמתא דר\"א גופיה ואפשר שהרב ז\"ל מרוב מבינתו סמך על המבין וקצר בלשונו כנ\"ל. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ\"ש התוס' שם בד\"ה מנין למחוסר אבר כו' וז\"ל והא דאמרינן בפ\"ק דקדושין דמצרכינן מן העוף למעוטי נקטעה רגלה ל\"ל פשיטא מי איכא מידי דלישראל מותר ולגוי אסור וי\"ל דס\"ד כו' וי\"ל דאמאי ל\"ק להו מהא דגרסינן בפ\"ק דמנחות ד\"ה ת\"ר כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת\"ל אלא להוציא את הטריפה כו' דל\"ל קרא מי איכא מידי דלישראל שרי ולב\"נ אסור דהא טריפה אסור לב\"נ דהשתא ליכא לתרוצי כתי' הראשון ותו קשה לכאורה לתי' השני א\"כ מאי פריך התם והלא דין הוא ומה בעל מום שמותר להדיוט אסורה לגבוה כו' דאימא דאצטריך קרא משום דאי לא הוה כתיב מן הבקר להוציא את הטריפה הוה אמינא דב\"נ משתרו בטריפה משום דכל מצות שנאמר לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב\"נ ולהא יש לדחות דלפום מאי דמסיק התם דכל אשר יעבור תחת השבט שממעטינן מניה נטרפה ולבסוף הקדישה ומן הבקר אצטריך למעוטי הקדישה ואח\"כ נטרפה שפיר קאמר בברייתא והלא דין הוא כו' כלומר דלהקדישה ולבסוף נטרפה לא צרכינן קרא דמק\"ו נפקא ואי לאשמועינן דב\"נ מוזהרין עליה דהו\"ל נאמרה לב\"נ ונשנית בסיני הא מכל אשר יעבור תחת השבט נפקא וזה ברור. האמנם חזות קשה הוגד לי למה שראיתי למרן הכ\"מ בפ\"ב מה' א\"מ דין יו\"ד שכתב וז\"ל ומה שכתב רבינו הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך יש לתמוה שהרי בת\"כ ובפ\"ג דתמורה דריש כשהוא אומר מן הבקר למטה כו' להוציא את הטריפה משמע שמן התורה הוא דהא דריש לה מקרא ואפשר דסובר רבי' דסמך בעלמא הוא דמסמיך להו אקרא ואג\"ש כו' וק\"ט דאיך אפשר לומר שדעת רבינו דאין איסור טריפה מן התורה דא\"כ תקשי ליה דכיון דלב\"נ אסור מקרא דלהחיות זרע וא\"נ מקרא דאתך ומוכח התם דמן התורה קאמר מדמייתר להו קראי להכי מי איכא מידי דלישראל שרי ולב\"נ אסור ואפילו תימא דס\"ל דקר' מן הבקר אסמכתא בעלמא מ\"מ כיון דנאמר' לב\"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמר ולא לב\"נ ואסור מן התורה הן אמת שרבינו בפ' מה\"מ השמיט דין זה במחוסר אבר דאסור לב\"נ ולא ידעתי למה ואפשר דס\"ל דהך דרשה מן הבקר וג\"ש אינו אלא אסמכתא בעלמא וכן דרשה דמן העוף למעוטי מחוסר אבר כמ\"ש מרן והלכך הו\"ל מצוה שנאמרה לב\"נ ולא נשנית בסיני ולישראל נאמרה ולא לב\"נ והכריחו לזה קושית התוספות שהקשו דאמאי לא מנא להו בהדי זיי\"ן מצות וא\"נ דכיון דלא נשנית בפירוש בסיני אמרינן לישראל נאמרה ולא לב\"נ אכן דברי מרן ז\"ל קשה ואפשר לומר לדעת מרן דס\"ל לרבינו דכי פריך תלמודא הא מבעי ליה למעוטי טריפה לאו לענין לפוסלו מקרבן קאמר אלא הכי פריך דמנ\"ל דקרא אתא למעוטי מחוסר אבר ולפוסלו לקרבן אימא דקרא לא אתא אלא למעוטי טריפה מהבאת התיבה משום דאינם ראוים לקיום העולם ואהא שני דק' דטריפה מלהחיות זרע נפקא והדר פריך הניחא למ\"ד טריפה אינה יולדת אלא למ\"ד טריפה יולדת מאי א\"ל כלומר דטפי אית לן למימר דקרא אתא למעוטי טריפה מהבאת התיבה ואע\"ג דטריפה יולדת וכ\"ש דטריפה חיה להאי מ\"ד מ\"מ כיון שאינה בריאה כ\"כ אלא חולה כל ימיה ומתמעטת והולכת כמ\"ש התוספות חשש הכתוב פן ימות בתיבה ומש\"ה מיעטיה מהבאת התיבה ולעולם דלקרבן ה\"נ דכשרים הם ולא מיעטו אלא מחוסר אבר משום דמאיס טפי כמ\"ש התוספות בד\"ה אתך ועיין במוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בספר ל\"ס בד\"ה מנין למחוסר אבר ודוק מיהו קשה טובא לדעת מרן מהא דגרסינן בפ\"ק דחולין דגרסינן התם מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ובעי למפשט ר\"א מרישא של עולה דאמר קרא ונתח אותה לנתחיה וניחוש שמא ניקב קרום של מוח ופרש\"י שמא ניקב והוא א' מי\"ח טרפות וקרבן טריפה פסולה בשמעתתא קמייתא דמנחות עכ\"ד הרי מסוגיא זו מוכח בהדיא דקרבן טריפה פסולה מן התורה וכן מוכחא כולה סוגיא דהתם וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה </b>\n<b> בת הצביה הזאת נקבה וילדה בת כו' לוקה.</b> כן פסק מרן בש\"ע סימן ט\"ז ס\"ח והנה כל גדולי האחרונים תמהו עליו ז\"ל דכיון דרבינו פסק בדין י\"א דאיסור או\"ב נוהג בזכרים מס' אלמא דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב או לא ואם כן איך פסק כאן שלוקה הא אין מלקין על הס' ושמא אין חוששין לזרע האב ואין כאן אפילו מקצת שה וראיתי להרב פר\"ח סימן הנזכר ס\"ק י\"ז שתי' לזה וז\"ל ולי נראה שדעת הרב דכי היכי דגבי מתנות לא קי\"ל כהך סוגיא אלא כדמסיק ר\"י בפרק הזרוע דאם שה לרבות את הכוי ה\"נ גבי או\"ב לא קי\"ל כפי מאי דמשמע מפשטא דהך סוגיא דליכא מלקות בכ\"הג אלא כדמוכח בריש הפ' או\"ב דפרכינן התם אימא קדשים כלאים לא אף או\"ב כלאים לא ומשני אמר קרא או לרבות את הכלאים וסבר הרב ז\"ל דמאי דמרבינן במלת או הוי בין כלאים של בהמה הבא ממין כבש ועז בין כלאים של חיה ושל בהמה שקראו כוי הברייתא כ\"ז נתרבה במלת או וא\"כ אע\"ג דבעלמא מספ\"ל אי חוששין לזרע האב מ\"מ הכא גלי קרא ורבי למלקות דחוששין לזרע האב והילכך בת הצביה יש בה מקצת שה ושפיר לוקה עלה את\"ד והנה לעין הקורא דבריו תמוהים דכפי דבריו אמאי קתני בברייתא גבי זרוע ולחיים אם שור לרבות את הכלאים אם שה לרבות את הכוי ואמאי אצטריכו ב' ריבויי הא ממלת אם דמרבינן כלאים מרבינן נמי כלאים הבא מחיה ומבהמה דהיינו כוי. האמנם הא ודאי אין בו מן הקושי כלל שהרב לא כ\"כ אלא ליישב דעת רבינו וכבר כתב הרב בסימן ס\"א ס\"ק כ\"ח שדעת רבינו דכי אתא ר\"י ואסיק דכוי לרבנן חייב בכולהו מתנות מדרשה דאם שה לאו בצבי הבא על התיישה מוקמינן לה אלא בכוי דבריה בפ\"ע דההוא רבי קרא לשוייה כבהמה יע\"ש וא\"כ מש\"ה אצטריך שפיר קרא דאם שה לכוי דבריה בפ\"ע דלא נפקא מכלאים אלא דאכתי נראה דקשה לתירוצו דאם כן גבי זרוע ולחיים בכוי הבא מצבי על התיישה או איפכא ליחייב בכולהו מתנות דממלת אם דמרבינן כלאים נתרבה בין כלאים של בהמה בין כלאים הבא מחיה ומבהמה דומיא דאו\"ב ולזה כתב רבינו דצבי הבא על התיישה וילדה הולד חייב בחצי מתנות ובתייש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות ואפשר ליישב דבריו דהתם גבי זרוע ולחיים אין ס' לומר דממלת אם מרבינן נמי כוי הבא מתייש וצבייה דכיון דלכ\"ע בודאי חו��שין לזרע האם א\"כ אין כאן אלא מקצת שה ואין ס' לומר דחייב בכל המתנות ולומר דקרא לא רבי אלא לענין לחייב בחצי מתנות זה אינו דכי מרבינן מקרא בכולהו מתנות חייב כדכתיב ונתן לכהן הזרוע כו' משא\"כ בא\"וב דאיכא למימר דקרא רבי כלאים הבא מחיה ומבהמה לחייבו משום מקצת שה שבו ומ\"מ אף שטרחנו ליישב את דבריו הרואה יראה דלא זו הדרך השורה בתלמוד לומר דלא קי\"ל כההיא סוגיא דפרק או\"ב משום ההוא סוגיא דר\"פ או\"ב דמאחר דתלמודא בתר דמייתי ההיא שינויא דאו לרבות את הכלאים שקיל וטרי ומסיק דכוי הבא מתייש וצביה אין לוקין עליו איך הפה יכולה לדבר דלא שמיע ליה ההיא דר\"פ או\"ב ועדיין לחלוחית הדיו קיימת אלא ודאי דהא ליתא ול\"נ ליישב דלרבינו קשיתיה הלכתא אהלכתא דכיון דקי\"ל בעלמא כר\"י דס\"ל דו\"יו לחלק וכדס\"ל לרבא בפרק השואל כמו שכתבו התוספות פרק או\"ב ד\"ה עייל אם כן היכי קיימא לן כר\"י דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב כדאמרינן בפרק שני דייני גזירות הלכה כר\"י בפרדו' הא כיון דקיימא לן וי\"ו לחלק על כרחך לפסוק כחנניה דסבירא ליה חוששין לזרע האב ולא מייתי ליה אותו לרבנן דאין חוששין אמרינן דמייתי להו אותו לחלק כדאיתא בפרק א\"וב וכיון דקי\"ל וי\"ו לחלק אותו ל\"ל וכן ראיתי להתוספות בפרק שור שנגח את הפרה דנ\"ד ד\"ה או שהקשו וז\"ל ובפ' א\"וב גבי פלוגתא דחוששין לזרע האב משמע דתלייא בפלוגתא דר\"י ור' יאשיה יש לתמוה למה אין אנו פוסקין כמ\"ד כר\"י מכח מלתא דרבא דפרק השואל יע\"ש שהניחוה בצ\"ע כי ע\"כ ס\"ל לרבינו ליישב זה דאע\"ג דקי\"ל כרבא דפרק השואל דוי\"ו לחלק אפי\"ה קי\"ל כר\"י דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב או לא דאי ס\"ל דחוששין א\"כ אותו אצטריך לגופיה ואו מבעי לן לרבות את הכלאים ואי ס\"ל אין חוששין אותו אצטריך לרבות את הכלאים ואו אצטריך לרבות את הכוי כי היכי דדרשינן גבי זרוע ולחיים אם שור לרבות את הכלאים אם שה לרבות את הכוי וכו' דפרק א\"וב דמסיק התם ר\"פ תייש הבא על הצביה לרבנן איסור הוא דאית ביה ואין לוקין עליו היינו משום דס\"ל כר\"י דוי\"ו להוסיף ואותו אצטריך לחלק כדקאמר התם בראש הסי' אמנם לפום הלכת' דקי\"ל כרבא דפרק השואל ע\"כ כדי ליישב ההלכות דאי ס\"ל דאין חוששין מייתר לן אותו לרבות את הכלאים ואו לרבות את הכוי ועיין בספר יש\"ש שכתב מעין זה שלדעת הפוסקים כת\"ק דחנניא דאין חוששין לזרע האב וקי\"ל כר\"י דוי\"ו לחלק אותו אצטריך לרבות את הכלאים ואו לא דריש כדאמרינן בעלמא ר\"י או לא דריש:<br><b> ומעתה </b> עלה כהוגן פסק רבינו ז\"ל דלענין אי נוהג בזכרים פסק דאין לוקין עליו משום דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב אמנם גבי תייש הבא על הצביה וילדה בת כו' פסק דלוקין ממ\"נ דאי חוששין לזרע האב א\"כ ודאי לוקה דהא איכא מקצת שה ואי ס\"ל דאין חוששין א\"כ ע\"כ אותו לרבות את הכלאים ואו לרבות את הכוי וממ\"נ חייב כנ\"ל נכון ודו\"ק. והרב ל\"מ ז\"ל האריך ליישב דברי רבינו ז\"ל וכלל דבריו שרז\"ל פסק כמ\"ד דחוששין לזרע האב בודאי ומש\"ה כתב דאם היתה בת הצביה הזאת נקבה כו' לוקה ומ\"ש רבינו שהדבר ספק אם נוהג בזכרים כו' לאו היינו משום דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב אלא אע\"ג דפשיטא ליה דחוששין לזרע האב אפ\"ה אפשר שאינו נוהג בזכרים מטעמא דגזרת הכתוב הוא דאמר קרא בנו מי שבנו כרוך אחריו כדקאמר בברייתא אלו תורף דבריו יע\"ש. וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל סי' ט\"ז בהגהת ב\"י ס\"כ שהקשה עליו דאי כפי דבריו ז\"ל א\"כ מאי פריך בגמ' פרק אותו ואת בנו דף ע\"ט ע\"ב אבריית' דאו\"ב נוהג בכלאים ובכוי וליפלגו בחוששין לזרע האב בפלוגתא דחנני' ורבנן כו' ואי כדברי הרב ז\"ל מאי קו' אפשר דאפי' דס\"ל לרבנן דחוששין לזרע האב מספ\"ל אי נוהג בזכרים משום דכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו אלא ודאי הדבר ברור דהא בהא תלייא דמאן דס\"ל חוששין לזרע האב ס\"ל דנוהג בזכרים ומאן דס\"ל אין חוששין ס\"ל דאינו נוהג בזכרים כו' את\"ק יע\"ש ואנכי הרואה לא ידעתי אדק\"ל לדברי הרב ל\"מ ז\"ל אמאי לא קי\"ל קו' הלזו על דברי הרמב\"ן ז\"ל שכתב הר\"ן ז\"ל שם וז\"ל לפיכך כתב הרמב\"ן דליכא הכא אלא שתי מחלוקות דתנא קמא דחנניא ר\"י הוא דר\"י בעלמא הוא דמספקא לי' אבל לענין או\"ב פשיטא ליה דאין חוששין מדרשא דקראי ומספ\"ל בעלמא משום דקסבר חידוש הוא שחדשה תורה באו\"ב דאין חוששין אבל בעלמא חיישינן כו' יעוי\"ש דכפי דברי הרמב\"ן ז\"ל מאי פריך בגמ' וליפלגו בחוששין לזרע האב כו' הא אפי' רבנן דס\"ל חוששין אפשר דס\"ל כתנא קמא דחנניא דחידוש הוא שחדשה תורה באו\"ב דאינו נוהג בזכרים וליכא למימר דלהרמב\"ן ז\"ל לא ק\"ל להרב ז\"ל משום דע\"כ ל\"ק הרמב\"ן דר\"י אע\"ג דבעלמא מספקא לי' גבי או\"ב פשיטא ליה דאין חוששין אלא דוקא לענין פרדות וכסוי הדם ושאר דברים אבל בפלוגתא דרבנן ור\"א אי א\"וב נוהג בכוי פשיטא ליה לתלמוד' דלתנא קמא דחנניה כיון דס\"ל דאינו נוהג בזכרים מגזרת הכתוב ה\"נ דאינו נוהג בכוי דתייש הבא על הצביה דכיון דגלי קרא בא\"וב דאינו נוהג בזכרים דאין חוששין לזרע האב ילפינן מיניה לכל ענייני או\"ב דהא ודאי לית' וכמבואר מדברי הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו שכתב וז\"ל א\"ה א\"כ הא דתני בא\"וב אינו נוהג בזכרים מני ולא ר\"י ולא רבנן ולא ר\"א אבל באמת מאן תנא דפליג עליה דחנניה דאמר אינו נוהג בזכרים ר\"י הוא וה\"ה לרבנן ור\"א דכולהו ס\"ל דאינו נוהג בזכרים כו' יע\"ש: הנה מבואר מדבריו דאפילו רבנן ור\"א דמספקא להו בא\"וב אי חוששין לזרע האב ונוהג בכוי או לא אפ\"ה ס\"ל דאינו נוהג בזכרים מטעמ' דגזרת הכתוב הוא דוקא דאינו נוהג בזכרים וא\"כ אדק\"ל דמאי פריך לפלגו בחוששין לזרע האב כו' וצ\"ע עוד הקשה הרב ז\"ל על דברי הרב ל\"מ ז\"ל דאם איתא דלרבינו ז\"ל פשיטא לי' דחוששין לזרע האב א\"כ במחלוקת ר\"י ורבנן גבי כסוי הדם דרבנן אמרי דאם שחט חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכולן ור\"י אומר שחט חיה יכסנה ואח\"כ ישחוט את העוף הי\"ל לפסוק כר\"י שהרי בפ' כ\"ה אמרו דטעמא דר\"י משום שנאמר או עוף הפסיק הענין להטעין כסוי אחד לכולן ורבנן האי או מבעי ליה לחלק ור\"י לחלק מדמו נפקא ורבנן דמו טובא משמע יע\"ש ומבואר בפ' או\"ב דלחנניה דס\"ל חוששין לזרע האב או לחלק גבי או\"ב לא צריך קרא דמסברא נפקא וא\"כ גבי כסוי הדם דכתיב חיה או עוף ודאי דאו אתא להפסיק למ\"ד חוששין דלחלק לא צריך קרא דמסברא נפקא את\"ד יע\"ש ולא הבינותי דבריו דקו' הלזו תקשי ליה לדידן למאי דמשמע מדברי רבינו ז\"ל דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב דא\"כ גבי כסוי הדם היה לו לפסוק מספק דטעון כסוי לכל אחד ואחד שהרי למ\"ד חוששין ע\"כ או לא אתא לחלק אלא להטעין כסוי לכולן ולמ\"ד אין חוששין אתא או לחלק וכיון דמספ\"ל צריך כסוי לכל אחד מס' דומיא דאו\"ב דנוהג בכוי מס' ורבנן ור\"י דפרק כ\"ה דס\"ל דכסוי אחד לכולן ע\"כ לומר דס\"ל דאין חוששין וכמבואר מדברי התוספות שם. ואחר החיפוש מצאתי למוהר\"ם מלובלין ז\"ל סימן ס\"ה שהקשה כן וכתב ב' תשובות בדבר והרואה יראה דישוב השני שכתב הרב שם עולה יפה לדברי הרב ל\"מ כפי שיראה המעיין שם והנראה דאשתמיט מיניה ועוד נ\"ל דאפי' למאן ��ס\"ל דחוששין לזרע האב ולא צרכינן או לחלק אפ\"ה מצי סבר כת\"ק דר\"י דכסוי אחד לכולן דאו דגבי כסוי הדם אצטריך למ\"ש בת\"כ עוף יכול אף עוף טמא ת\"ל חיה וכתב הרב קרבן אהרן ז\"ל וז\"ל דסמיך חיה לעוף לומר שחיה או עוף שהוא כחיה וממלת או דריש לה שלא נאמר זה או זה אלא על דברים שהן ממין אחד א\"ד יע\"ש כנ\"ל נכון ודכוות' כעין זה קשה על מה שפסק ר' בה' נזקי ממון ועיין בתוס' שם פ' הפרה דנ\"ד ע\"א ד\"ה או ועיין בהרב כנה\"ג חי\"ד סימן רפ\"ח בהגב\"י מ\"ש משם נמוקי מוהראנ\"ח מכ\"י ע\"ש ודו\"ק ובפרק י\"ד מה' אלו דין ד' כתב רבינו וז\"ל כלאים הבא מחיה ומבהמה כו' צריך לכסות ואינו מברך כו' וכן השוחט ספק או כלאים בי\"ט מכסה דמו לאחר י\"ט וי\"ל למה סתם והוה ליה לפרש דאם הוא בא מתייש הבא על הצביה דמכסין אותו בי\"ט כדפרכינן בגמ' לשחוט וליכסי ומה שתי' הרב ז\"ל יש בו מן הקושי כמו שתמה עליו מרן החבי\"ב ז\"ל סימן הנז' והנכון כמו שתי' הוא ז\"ל דס\"ל לרבי' דסוגיא דפ' או\"ב דפריך אי בתייש הבא על הצביה לשחוט וליכסי הוא משום דאתיא כמ\"ד בפ\"ק די\"ט דטעמא דכוי דאין שוחטין אותו ביו\"ט משום דאפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק אמנם למאי דמסיק התם דטעמא גזירה משום התרת חלבו ופסקו רבינו בפ\"ג מה' י\"ט וז\"ל וכן בריה שהיא ספק חיה או בהמה אין שוחטין אותה בי\"ט כו' שמא יאמר הרואה כו' ויבא להתיר חלבו ה\"נ דבתייש הבא על הצביה נמי אין מכסין בי\"ט מה\"ט אלו דבריו יע\"ש וע\"פ דרכו י\"ל מה שהקשה הרב ל\"מ ז\"ל שם דאמאי הוצרך רבינו לטעם גזירת חלבו הא כי היכי דבשחט חיה ועוף ונתערבו דמן אע\"ג דאיכא חד דטעון כ\"ה ודאי אפ\"ה לא יכסה בב' דקירות משום דטרח טירחא יתירא שלא לצורך כו' ה\"נ דינא הוא גבי כוי דלא נכסיה אע\"ג דמספ\"ל אי חיה אי בהמה משום דילמא בהמה הוא וטרח טירחא שלא לצורך וכדפרש\"י ז\"ל שם יע\"ש. אכן כפי דברי הרב ז\"ל הנה נכון דהוצרך רבינו ז\"ל לטעם זה לאשמועינן דאפי' בכוי דתייש בהא על הצביה דממ\"נ טעון כסוי ודאי אפ\"ה אין מכסין גזירה משום התרת חלבו כנ\"ל נכון ועוד כתבתי ישוב נכון בזה בחידושי על מס' י\"ט יע\"ש ומ\"מ אכתי ק\"ל למה שסתם וכתב דכלאים הבא מחיה ובהמה צריך לכסות ואינו מברך דהי\"ל לפרש ולומר דאם הוא מתייש הבא על הצביה דה\"ז מברך כיון דטעון כסוי ודאי מדינא ול\"ל דה\"ט דרבינו ז\"ל דכתב דאינו מברך שמא יבואו להתיר חלבו וכמ\"ש בספר זבחי צדק והביאו מרן החבי\"ב סי' כ\"ח שהרי מדברי רבינו ז\"ל בתשו' שהשיב לחכמי לוניל הביאו מרן הכ\"מ בפ\"י מה' מילה מבואר שטעמו מפני הס' יע\"ש וצ\"ע:<br><b> עוד </b> כתב הרב ל\"מ ז\"ל ליישב מה שפסק רבינו פ\"א מה' מ\"א דין י\"ג וז\"ל כלאים הבא מחיה ובהמה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו דלמה סתם ולא כתב דאם הוא בא מצבי הבא על התיישה לוקין עליו ממ\"נ די\"ל דה\"ט משום דבעינן שיהא ראוי לקרב ע\"ג מזבח לאוסרו וכמ\"ש רבינו בפ\"ז מהל' הנזכר וכוי אינו קרב לגבי המזבח א\"ד יע\"ש וק\"ל דכפי דבריו כלאים הבא מבהמה עם בהמה לא יהא לוקין עליו מה\"ט כיון שאינו ראוי ליקרב ע\"ג המזבח וכ\"ת ה\"נ אם כן אמאי נקט רבינו כלאים הבא מחיה ובהמה ועדיפא מינה הי\"ל לאשמועינן אפי' בכלאים הבא מבהמה עם בהמה ותו דבהדי' אמרינן בת\"כ פ' צו וז\"ל אין לי אלא חלב שור ועז המיוחדים מנין לרבות את הכלאים ת\"ל שור וכשב ועז דברי ר\"ע ואם נפשך לומר הרי הוא אומר מן הבהמה לרבות את הכלאים שיכול כל שהיה בכלל עונש ישנו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואיכא בעונש כו' הרי מבואר דכלאים הבא מבהמה לוקין עליו ויש בו כרת כדנפ\"ל מקרא דמן בהמה האמור בעונש וצ\"ע. עוד ראיתי לעמוד במה שהקשה מרן הב\"י י\"ד סימן י\"ב על רבי' שהשמיט מימרא דרב משרשיא בפ' בהמה המקשה דע\"ה ע\"ב דאמרינן התם אמר ר\"מ לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעלייתה אותו ולד אין לו תקנה ומאחר דרבי' ז\"ל פסק בה' שחיטה דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב הי\"ל להביא הא דר\"מ יע\"ש שהניחו בצ\"ע וראיתי להפר\"ח ז\"ל סימן הנז' ס\"ק י\"ג שתי' לזה וז\"ל ולי לק\"מ שרבינו סבור כפרש\"י ז\"ל שכתב וז\"ל דר\"מ לית ליה הא דאמרינן לעיל ד' סימנין אסר ביה רחמנא וא\"כ כיון דקי\"ל דד' סימנין אכשר ביה רחמנא עכ\"ל סימנין דידיה יועיל להתירו לו באכילה אבל התו' ז\"ל והרשב\"א ושאר התוס' ס\"ל דכי אמרינן ד' סימנין אכשר בי' רחמנא ה\"מ כשאמו טריפה דלא הועיל בו סימני אמו אבל בן פקועה שהועילו לו סימני אמו להתירו באכילה סימני דידיה כשחוטין דמי וכאלו לית ליה סימנין דמי ולפיכך אין לולד תקנה אלו דבריו ז\"ל וכן כתב מוהרש\"ל בפרק הנזכר: ולדעתי קשה טובא על תי' זה שהרי בתוספות כתבו שם ד\"ה ב\"פ וז\"ל ומודה נמי לסוגיא דריש פרקין גבי מהו לחוש לזרעו של עובר דמשמע דעובר היוצא אין לו תקנה בשחיטה דהתם הסימנין כשחוטין ושוב אינם בני שחיטה להתיר הולד ולפירוש הקונטריס כולה ההיא סוגיא דלא כותיה וזה דוחק א\"ד יע\"ש וכן כתב הר\"ן ז\"ל שם יע\"ש: והשתא א\"כ איך הפה יכולה לדבר דס\"ל לרבינו ז\"ל כפרש\"י דא\"כ הי\"ל להשמיט ההיא דאבר היוצא ובהדיא כתב רבינו ז\"ל פ\"ה מהלכות מ\"א הלכה י\"ב דאבר היוצא אין לו תקנה בשחיטה והחלב שלו אסור ושמא נאמר דס\"ל לרבינו ז\"ל דבאבר היוצא לכ\"ע לא אמרינן ד' סימנין אכשר ביה רחמנא דכיון דאהני שחיטת אמו לגבי עובר נמי להתירו כולו בלתי שחיטה חשיב כשחוט ולא אהני שחיטה דידיה לגבי אותו אבר משא\"כ בב\"פ שבא על בהמה מעלייתא דכיון דשחיטת אמו לא אהני גבי ולדה דחשיבי חצי הסימנין כשחוטין אמרינן דסימני דידיה מועילים להתירו בשחיטה דומיא דאמו טריפה וזה נראה דעת רש\"י ז\"ל מדלא כתב גבי ההיא בעיא דרבי ירמיה מהו לחוש לזרעו וכו' דלית ליה הא דאמרינן ד' סימנין כו' כמו שכתב בההיא דר\"מ כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שחיטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Agents and Partners",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן </b>\n<b> מעות לשלוחו כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ובמ\"ש פי\"ג מהלכות מכירה הלכה ט':"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השולח </b>\n<b> מעות כו' אפי' היו השלוחים שנים כו'.</b> עיין בהר\"ן פ' הא\"מ שתמה על רבינו שכ' דשבועת המלוה שבועת היסת היא שהרי שבועת המלוה כשבועת הפועל ושתיהן שבוע' המשנה בנק\"ח כו' יע\"ש ומרן בכ\"מ כתב שגרסא משובשת נזדמנה לו ובנוסחא מדוייקת כתוב בפירוש וב\"ח או הפועל נשבע שבועת התורה ע\"ש והרב גד\"ת ז\"ל דקל\"ב ע\"ב תמה על הר\"ן ז\"ל וז\"ל ואני תמיה מה מקום יש לקיים גירסא זו שהרי רבינו ז\"ל גופיה כתב בפ\"א מהלכות טוען כל המחוייב שבועת היסת אם רצה להפך השבוע' על התובע הרי התובע נשבע היסת ונוטל ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל אלא זה שנהפך עליו שבועת היסת ע\"כ הרי כללא כייל לן דליכא שום שבועת היסת בנוטלין אלא בענין היפוך עכ\"ד יע\"ש ואני תמיה עליו כי קו' זו לא על הר\"ן תלונתו אלא על מוהר\"י ן' מיגאש ז\"ל שהרי ה\"ה בפ\"א מה' הנז' כתב על דברי רבינו וז\"ל ומ\"ש רבינו ואין לך מי שנשבע היסת כו' אלא זה הוא כדברי רבו הר\"י ן' מיגאש ז\"ל עיי\"ש ומדברי מוהר\"י ן' מיגאש שהביא בע\"הת שם מבואר שדעתו ז\"ל דהמלוה נשבע שבועת היסת וכדעת רבינו שכתב הר\"ן וכן ראיתי להש\"ך ז\"ל סי' קנ\"א ס\"ק מ\"ה שנרגש מזה וכת' שלדעת הר\"י ן' מיגאש צריך לשלם תחילה להמלוה ואח\"כ ישבע היסת דאין לך נשבע היסת ונוטל אלא שבועה המתהפכת כמו שכתב הר\"י ן' מיגאש ז\"ל ואם כן כיון שלדעת הר\"י ן' מיגאש ז\"ל צריך לומר דמ\"ש בגמרא ומשתבע מלוה דלא שקיל ליה ופרע ליה למלוה לאו דוקא אלא צריך לשלם לו תחיל' ואחר כך ישבע היסת אף אנו נאמר דמ\"ש רבינו ב\"ח או הפועל נשבע וישלם לישנ' דגמ' נקט ולעול' דצריך לשלם לו תחיל' ומ\"מ הנך רואה שדברי הש\"ך ז\"ל דחוקים דכל כי האי הו\"ל לפרש להר\"י ן' מיגאש ז\"ל כיון דלישנא דתלמודא משמע דנשבע תחילה והדר שקיל וכן משמע נמי מלשון הר\"י ן' מיגאש ז\"ל שהביא הבע\"הת שם ולכן נ\"ל דל\"ק דמ\"ש הר\"י מיגאש ורבינו ז\"ל דאין לך מי שנשבע שבועת היסת ונוטל אלא זה שנהפך עליו לא כתבו כן אלא דוקא במי שמחויב לישבע מדינא וכההיא דמי שנהפך עליו השבועה אהא הוא דכתבו דלא מצינו משנתחייב שבועת היסת מדין הגמור ונוטל אלא זו בלבד (שפח) אמנם הכא גבי שבועת מלוה דמדינא אפילו שבועת היסת לא בעי משום דהו\"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך שמבואר בפ\"א מה' טוען ונטען שכל כיוצא בזה נוטל הלה כו' בלא שבועה אלא משום שבע\"ה מפסיד כדי להפיס דעתו אמרו שישבעו כמ\"ש ה\"ה בפ' ט\"ז מה' מו\"ל דין ה' והילכך בשבועת היסת גרידא סגי שהרי מפיס דעתו בכך כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שפח) </b> אמנם הכא גבי שבועת מלוה דמדינא אפילו שבועת היסת לא בעי כו' והלכך בשבועת היסת גרידא סגי שהרי מפיס דעתו בכך. יש לפקפק בזה דהא אדרבה מדאורי' אפילו בשבועה אינו נוטל דכיון דאיכא עדים א\"כ הרי לדינא דאורייתא הלוה פטור אלא דלבתר דתקינו רבנן היסת לאו עדות נינהו אמנם צ\"ל דכיון דמדרבנן צריכים שבועה א\"כ תו פסולים הם לעדות מדאורייתא והלוה הו\"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך ועי' מה שכתבתי לעיל בהלכות אישות על הגליון. ואע\"ג דמאי דשכיר נשבע לבעה\"ב היא שבועה חמורה בנק\"ח אע\"פ שאינה אלא להפיס דעתי' של בעה\"ב מ\"מ י\"ל דהתם שאני שאין בעה\"ב מתפייס אלא בשבועה חמורה משום שהוא טוען ברי שכבר נתן לו שכירותו ואע\"ג דאנו תולין דמשום טרדותיו הוא אומר כן ובאמת לא נתן לו מ\"מ כיון דהוא טוען ברי אינו מפויס אלא ע\"י שבועה חמורה משא\"כ בנ\"ד דאע\"פ שהלוה העני הזה מפסיד מ\"מ כיון שאינו טוען ברי הוא מפויס נמי בהיסת אלא דלא ידעתי מה בין מלוה לפועל ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,40 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Agents and Partners",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Agents_and_Partners",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן </b>\n<b> מעות לשלוחו כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ובמ\"ש פי\"ג מהלכות מכירה הלכה ט':"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השולח </b>\n<b> מעות כו' אפי' היו השלוחים שנים כו'.</b> עיין בהר\"ן פ' הא\"מ שתמה על רבינו שכ' דשבועת המלוה שבועת היסת היא שהרי שבועת המלוה כשבועת הפועל ושתיהן שבוע' המשנה בנק\"ח כו' יע\"ש ומרן בכ\"מ כתב שגרסא משובשת נזדמנה לו ובנוסחא מדוייקת כתוב בפירוש וב\"ח או הפועל נשבע שבועת התורה ע\"ש והרב גד\"ת ז\"ל דקל\"ב ע\"ב תמה על הר\"ן ז\"ל וז\"ל ואני תמיה מה מקום יש לקיים גירסא זו שהרי רבינו ז\"ל גופיה כתב בפ\"א מהלכות טוען כל המחוייב שבועת היסת אם רצה להפך השבוע' על התובע הרי התובע נשבע היסת ונוטל ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל אלא זה שנהפך עליו שבועת היסת ע\"כ הרי כללא כייל לן דליכא שום שבועת היסת בנוטלין אלא בענין היפוך עכ\"ד יע\"ש ואני תמיה עליו כי קו' זו לא על הר\"ן תלונתו אלא על מוהר\"י ן' מיגאש ז\"ל שהרי ה\"ה בפ\"א מה' הנז' כתב על דברי רבינו וז\"ל ומ\"ש רבינו ואין לך מי שנשבע היסת כו' אלא זה הוא כדברי רבו הר\"י ן' מיגאש ז\"ל עיי\"ש ומדברי מוהר\"י ן' מיגאש שהביא בע\"הת שם מבואר שדעתו ז\"ל דהמלוה נשבע שבועת היסת וכדעת רבינו שכתב הר\"ן וכן ראיתי להש\"ך ז\"ל סי' קנ\"א ס\"ק מ\"ה שנרגש מזה וכת' שלדעת הר\"י ן' מיגאש צריך לשלם תחילה להמלוה ואח\"כ ישבע היסת דאין לך נשבע היסת ונוטל אלא שבועה המתהפכת כמו שכתב הר\"י ן' מיגאש ז\"ל ואם כן כיון שלדעת הר\"י ן' מיגאש ז\"ל צריך לומר דמ\"ש בגמרא ומשתבע מלוה דלא שקיל ליה ופרע ליה למלוה לאו דוקא אלא צריך לשלם לו תחיל' ואחר כך ישבע היסת אף אנו נאמר דמ\"ש רבינו ב\"ח או הפועל נשבע וישלם לישנ' דגמ' נקט ולעול' דצריך לשלם לו תחיל' ומ\"מ הנך רואה שדברי הש\"ך ז\"ל דחוקים דכל כי האי הו\"ל לפרש להר\"י ן' מיגאש ז\"ל כיון דלישנא דתלמודא משמע דנשבע תחילה והדר שקיל וכן משמע נמי מלשון הר\"י ן' מיגאש ז\"ל שהביא הבע\"הת שם ולכן נ\"ל דל\"ק דמ\"ש הר\"י מיגאש ורבינו ז\"ל דאין לך מי שנשבע שבועת היסת ונוטל אלא זה שנהפך עליו לא כתבו כן אלא דוקא במי שמחויב לישבע מדינא וכההיא דמי שנהפך עליו השבועה אהא הוא דכתבו דלא מצינו משנתחייב שבועת היסת מדין הגמור ונוטל אלא זו בלבד (שפח) אמנם הכא גבי שבועת מלוה דמדינא אפילו שבועת היסת לא בעי משום דהו\"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך שמבואר בפ\"א מה' טוען ונטען שכל כיוצא בזה נוטל הלה כו' בלא שבועה אלא משום שבע\"ה מפסיד כדי להפיס דעתו אמרו שישבעו כמ\"ש ה\"ה בפ' ט\"ז מה' מו\"ל דין ה' והילכך בשבועת היסת גרידא סגי שהרי מפיס דעתו בכך כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שפח) </b> אמנם הכא גבי שבועת מלוה דמדינא אפילו שבועת היסת לא בעי כו' והלכך בשבועת היסת גרידא סגי שהרי מפיס דעתו בכך. יש לפקפק בזה דהא אדרבה מדאורי' אפילו בשבועה אינו נוטל דכיון דאיכא עדים א\"כ הרי לדינא דאורייתא הלוה פטור אלא דלבתר דתקינו רבנן היסת לאו עדות נינהו אמנם צ\"ל דכיון דמדרבנן צריכים שבועה א\"כ תו פסולים הם לעדות מדאורייתא והלוה הו\"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך ועי' מה שכתבתי לעיל בהלכות אישות על הגליון. ואע\"ג דמאי דשכיר נשבע לבעה\"ב היא שבועה חמורה בנק\"ח אע\"פ שאינה אלא להפיס דעתי' של בעה\"ב מ\"מ י\"ל דהתם שאני שאין בעה\"ב מתפייס אלא בשבועה חמורה משום שהוא טוען ברי שכבר נתן לו שכירותו ואע\"ג דאנו תולין דמשום טרדותיו הוא אומר כן ובאמת לא נתן לו מ\"מ כיון דהוא טוען ברי אינו מפויס אלא ע\"י שבועה חמורה משא\"כ בנ\"ד דאע\"פ שהלוה העני הזה מפסיד מ\"מ כיון שאינו טוען ברי הוא מפויס נמי בהיסת אלא דלא ידעתי מה בין מלוה לפועל ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,86 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הנותן מתנה ע\"ת כו'.</b> יש להסתפק במי שנתן מתנה ע\"ת שיעשה כך וכך והחזיק בה מיד ונאנס מתחת ידו ולא קיים התנאי אם מחייב לשלומי כדין שואל שחייב באונסין או לא והנה לענין חזרת הפירות מבואר מדברי רבינו שחייב להחזיר הפירות שאכל ומוהראנ\"ח ז\"ל ח\"א סי' כ\"ח הוכיח כן ממ\"ש ה\"ה פ\"ו מה' אלו דין י\"ג עמ\"ש רבינו כל הנותנין נכסיהם כו' אין המקבל מתנה מחזיר הפירות וכתב ה\"ה ז\"ל זה פשוט כל שאין המתנה בטעות שתהא בטלה מעיקרו עיין שם הרי שכתב בפי' דכשהמתנה בטלה הפירות חוזרות והוא הטעם במתנה שהיה ע\"ת ולא נתקיים שהיא בטילה מעיקרא אלו דבריו יע\"ש ויש לתמוה עליו למה זה הוצרך להביא עצות מרחוק מדברי ה\"ה ז\"ל מאחר שרבינו ז\"ל כתב כן בפי' בדין שלפנינו אם לא נתקיים התנאי בטילה המתנה ויחזיר פירות שאכל ולא ידעתי איך אשתמיטתיה מיניה ואולם לענין אם מחייב באונסין אכתי איכא לספוקי ולומר דאע\"ג דהמתנה בטלה מעיקרא מ\"מ כיון שזה לא ירד בתורת שמירה לא מחייב וראיתי להרא\"ש ז\"ל בפרק לולב הגזול גבי ההיא דאמרי' התם הא לך אתרוג זה במתנה ע\"מ שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא כתב וז\"ל ולענין הדין אי חייב באונסין יש אומרים שאינו חייב שהרי במתנה נתנו לו ונהי נמי שלא החזירו מ\"מ שואל לא הוי וכן דעת ה\"ר ישעיה ז\"ל שהקשה מה יש בין מתנה על מנת להחזיר לשואל בב' הוא שלו עד שיתננו ואין הגוף קנוי לו ותי' דמתנה ע\"מ להחזיר אינו חייב באונסין דלהכי יהבי לי' במתנה מיהו כי איתיה בעיניה מחייב לאהדורי וכיון שאינו חייב באונסין קרינן בי' לכם כו' ומיהו נראה לי דחייב אפי' באונסין ואפי' במתה מחמת מלאכה שהרי קבל עליו להחזירו ואם לא החזירו המתנה בטלה ונהי דשואל לא הוי מיהו בנפקד ושולח יד בפקדון הוי גזלן ואע\"פ שברשות ירד הוא בטל אותו רשות בשלא קיים תנאו ועשה את עצמו גזלן למפרע את\"ד ע\"ש הנה מבואר שנדון דידן במחלוקת הוא שנוי שלדעת הר' ישעיה אעפ\"י שלא קיים תנאו והמתנה בטלה מעיקרא אפי\"ה אינו חייב באונסין כיון שלא ירד בתור' שאל' ולדעת הרא\"ש ז\"ל חייב באונסין דהוי כשולח יד בפקדון והוי גזלן ואולם אכתי איכא למצדד אצדודי ולומר שבנדון דידן אפי' הר' ישעיה ז\"ל אזיל ומודה שחיי' באונסין וזה כלפי מה שראיתי לרבינו הגדול בס' מש\"ל ז\"ל בפרק זה דין י' שנסתפק בדעת רשב\"ם והר' ישעיה ז\"ל דס\"ל דמתנה ע\"מ להחזיר פטור מאונסין אי מחייב להחזיר הפירות שאכל ואפשר שחייב להחזיר דכיון שנאנס נתבטל המתנ' וא\"כ חייב להחזיר ומה שפטור מן התשלומין הוא משום דנהי דנתבטלה המתנ' מ\"מ לא ירד לוקח זה להיות כשואל ולא כש\"ש אלא הרי הוא כשומר בעלמא ואינו חייב כי אם בפשיעה או אפשר לצדד דכל שנאנס לא נתבטלה המתנה משום דמה שהתנה ע\"מ שתחזירהו לי אינו אלא כשיהי' בעין וה\"ק שור זה נתון לך במתנה ותהי' פטור מהאונסין כדין כל מקבל מתנ' ע\"מ שאם תהי' בעין שתחזירהו לי את\"ד יע\"ש וא\"כ לפי צד זה שטעם רשב\"ם וה\"ר ישעיה ז\"ל דס\"ל דמה שפטור מהאונסים הוא משום דהתנאי אינו אלא ע\"מ שאם יהיו בעין דוקא שיחזירהו לו איכא למימר דבנדון דידן כל שלא קיים התנאי לכ\"ע מחייב באונסים והנה הרב רצה להכריע מכח הסברא כהצד הראשון דכל שנאנס נתבטלה המתנה ואפי\"ה פטור מאונסין כיון שלא ירד לוקח בתורת שאלה וזה ממ\"ש רשב\"ם בפרק י\"נ דהאומר ע\"מ שתחזירהו לי פטור אף מגניבה ואבידה וחייב בפשיעה דאי אמרת דהיינו טעמייהו דפטרו משום דלא ירד המקבל לא בתורת שואל ולא בתורת שומר שכר ניחא דבפשיעה מיהא חייב דלא גרע משומר חנם כיון שלא קיים התנאי ונתבטלה המתנה אך אם נאמר דטעמייהו ז\"ל הוא משום דהתנאי אינו אלא דוקא כשיהי' בעין שיחזירהו לו לא ידעתי למה חייבו אותו בפשיעה שהרי כשנתנו במתנה הוא לפוטרו אף מפשיעה כמקבל מתנה ולא התנה אלא שאם תהי' בעין בתשלום הזמן שיחזרו לו את\"ד וע\"ש ולדעתי הא לא מכרעת כלל דאיכא למימר דה\"ט דחייב בפשיעה משום דאמדינן דעתי' דנותן דודאי לא נתנו ע\"מ שיהי' פטור מפשיעה דא\"כ מאי אהני לנותן לעשות תנאי בדבר כיון שאם עבר ומכרו או שחטו פטור כיון דמסתמא ודאי כה יעשה המקבל מתנה דאדם קרוב אצל עצמו וכל ימיו להרוחה דידי' קא מכוין ומאי אהני לי' תנאה לרמאה ברמאותיה ומשום הכי אמרי' דכי עביד תנאה ע\"מ שתחזירהו לי כונתו היתה שכל זמן שהוא בעין ובידו להחזירו שיחזירהו לו ולא יעשה פשיעה בדבר וזה פשוט: ואולם לדידי חזי לי כהצד הראשון שכתב הרב ז\"ל ממה שראינו למרן ז\"ל שפסק בא\"ח סי' תרנ\"ח סעיף י' וז\"ל נתנו לו ע\"מ להחזירו ה\"ז יצא ואם לא החזירו לא יצא אפי' נתן לו את דמיו ואפי' נאנס מידו יע\"ש ובח\"מ סימן רמ\"א סעיף ח' פסק כס' רשב\"ם שכתב וז\"ל נתן שור לחבירו ע\"מ להחזירו בתוך ל' יום ומת בתוך הזמן פטור מלשלם יע\"ש והשתא אי טעמייהו דרשב\"ם והר' ישעי' ז\"ל דפטרי הוא משום דהתנאי אינו אלא כשהוא בעין וכל שנאנס לא נתבטלה המתנ' א\"כ קשה טובא איך פסק גבי אתרוג דאם נאנס לא יצא אלא ודאי דס\"ל ז\"ל דה\"ט משום דאע\"ג דנתבטלה המתנ' אפי\"ה פטור מאונסין מטעמא דלא ירד בתורת שאלה ומשום הכי גבי אתרוג כתב דלא יצא ושוב ראיתי להרב בני אהרן סי' הנזכר שנתקשה בזה והוצרך ליישבו בדוחק ועי' בספר עדות ביעקב סימן ס\"ז והנה מדברי הרב בני אהרן מבואר שדעתו ז\"ל שדעת ה\"ר ישעי' ורשב\"ם ז\"ל דפטרי הוא משום דס\"ל דהתנאי אינו אלא כשהו' בעין וכל שנאנס לא נתבטלה המתנ' וכהצד הב' שכתב הרב מש\"ל ז\"ל ועל פי משמעות זה הוקש' לו עוד לדעת רשב\"ם ז\"ל מההיא דפרק מי שאחזו דפליגי רבנן ורשב\"ג באומר הרי זה גיטך ע\"מ שתתן לי אצטליתי ואבדה אצטליתו אי חזרת דמים הויא חזרה או לא אבל לכ\"ע מחייב ואמאי לא נימא דהתנאי אינו אלא כשהי' בעין וכל שאבד הגט קיים דומיא דע\"מ שתחזירהו לי א\"ד יע\"ש והא ודאי ל\"ק מידי דדוקא בנותן מתנה ע\"מ להחזיר איכא למימר שפיר דע\"כ ע\"מ שתחזירהו לי דוקא כשהוא בעין הוא דאתני ואמר אבל כל שנגנב או נאבד פטור מטעמא דלהכי יהבה ניהלי' במתנה שאם הי' דעתו שיהי' חייב באונסין ובגנב' ואבדה הרי אין כאן מתנה כלל ואינו אלא שואל מה שאין כן באומר הרי זה גיטך ע\"מ שתתן לי אצטלתי דהתם ודאי גבי תנאי ליכא למימר הכי וא\"כ כל שלא קיים תנאה ודאי דהגט בטל ועיין בספר פמ\"א ח\"א סימן קט\"ו ואמנם אכתי קשה ממ\"ש הר\"ן ז\"ל שם בפרק הנזכר גבי האומר ה\"ז גיטך ע\"מ שתחזירהו לי את הנייר דאם נשרף או נאבד לדידן דקי\"ל כרבנן אינה מתגרשת יע\"ש והדבר קשה כיון דבפ\"ק דקדושין הבי' בסתם דברי רשב\"ם ז\"ל דמתנה ע\"מ להחזיר פטור מגנבה ואבידה כנראה דהכי ס\"ל אם כן איך כתב בפשיטות גבי גט דאינ' מגורשת הא לדעת רשב\"ם הרי זו מגורשת משום דהתנאי אינו אלא כשהי' בעין ואולם לפי הצד הראשון שכתב הרב מש\"ל דטעמייהו ז\"ל דפטרי הוא משום דאע\"ג דנתבטלה המתנ' אפ\"ה פטור כיון שלא ירד בתורת שאלה ניחא שפיר דמשום הכי גבי גט כתב הר\"ן דאינה מגורשת כיון שלא נתקיים התנאי וזה נראה סעד גדול לדברי הרב מש\"ל ז\"ל ועיין עוד בספר פמ\"א סי' הנז' שכתב שמדברי הרב העיטור שכתב דאם נגזל האתרוג חזרת דמים לא הויא חזרה ואינו יוצ' בה י\"ח נראה דס\"ל שלא כדעת רשב\"ם דאי ס\"ל דפטור מגניבה ואבידה אמאי אינו יוצא י\"ח הרי התנאי אינו אלא כל זמן שהוא קיים כו' יע\"ש ותמהני עליו איך לא שת לבו על מרן ב\"י ז\"ל שפסק בא\"ה כסברת הרב העיטור ובח\"מ פסק כדעת רשב\"ם ז\"ל כמו שהקש' הרב בני אהרן ואי ס\"ל כמ\"ש הרב הנזכר דדוקא גבי אתרוג אמרה א\"כ אין ראי' מדברי הרב העיטור כלל כנ\"ל ודע שמדברי ה\"ר ישעי' ז\"ל מבואר דס\"ל דמתנה ע\"מ להחזיר אין הגוף קנוי לו ואין צריך שיחזור המקבל ויתנה לו במתנה ושלא כדעת הרא\"ש שכתב שם וז\"ל ואחר שיצא בו צריך להחזירו וליתנו לו במתנה בשעת חזרה אבל אם אמר לו יהא במתנה עד שיצא בו לא יצא י\"ח והביא ראי' מההיא דאמרי' לא ליקני איניש לולבא לינוקא מטעמא דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני ואם איתיה ליקני לי' עד שיצא בו ויחזור ממילא להיות שלו יע\"ש וזה מבואר שאם הי' דעת ה\"ר ישעי' כן מאי ק\"ל מה יש בין מתנה על מנת להחזיר לשואל כו' הרי רב המרחק ביניהם דבמתנה ע\"מ להחזיר הגוף קנוי לו וצריך המקבל מתנה להחזי' וליתנו לו במתנה משא\"כ שואל דממילא הוא שלו בלתי שום הקנאה וכן כתב הרא\"ם ז\"ל בתוספות' על הסמ\"ג שלדעת הרא\"ש אין כאן מקום קו' כלל יע\"ש הן אמת דצריך להבין לפי זה מה יענה ה\"ר ישעי' ז\"ל לההיא דאמרי' לא ליקני איניש לולבא לינוקא כמו שהביא ראי' הרא\"ש ז\"ל וכן ראיתי להרב דברי אמת בקונטריס ב' שתמה עליו כן וכמו כן קשה על הרשב\"א ז\"ל שכתב דמתנה לזמן אפי' מקנה גוף הפירות חשיבא מתנה וכשיבא הזמן חוזרת המתנה לבעליה בלתי שום הקנאה דאם איתא אמאי אמרו לא ליקני איניש כו' ניתיב לי' במתנה לזמן יע\"ש. ולדעתי י\"ל דס\"ל ז\"ל דההיא דלא ליקני בנותן מתנה גמורה הוא דקאמר ואה\"נ דיכול להקנו' במתנ' לזמן או ע\"מ להחזיר לדעת ה\"ר ישעי' ז\"ל וכ\"כ הריטב\"א בחידושי סוכה שם וז\"ל מאי טעמא ינוקא כו' י\"א דוקא בנותן לתינוק סתם במתנה גמורה אבל במתנה על מנת להחזיר לא דכיון דע\"מ כן נתנו אין אנו צריכים להקנאתו כו' וכן כתבו התוס' ויפה דקדקו אבל מדנקט לי' סתמא וסתם מתנה בי\"ט מתנה ע\"מ להחזיר יע\"ש ואם כן אין זה מן התימא על רבינו ישעיה והרשב\"א ז\"ל די\"ל דס\"ל כי\"א שהביא הריטב\"א ז\"ל דלא מיירי אלא בנותן מתנה גמורה וכוותייהו ולא מטעמייהו דטעמייהו משום דכיון דאינו יכול להקנות נתבטלה המתנה ולא יצאת מרשות בעלים ולדעת ה\"ר ישעיה משום דאין צריך הקנאה כלל כן נראה לי. ודע שזה שכתבנו בשם הרא\"ש דמתנה על מנת להחזיר צריך שיחזור המקבל ויתנהו לו אף שהרא\"ש לא כ\"כ אלא גבי אתרוג נראה דבעלמא נמי דינא הכי וכן מבואר ממש\"כ הריטב\"א פ\"ק דקדושין ד\"ו וז\"ל ומיהו מתנה ע\"מ להחזיר הקנאה גמורה היא וממון שלו הוא וכשמחזירה לו הקנאה גמורה בעי כשאר הקנאות דעלמא יע\"ש וכן כתב גבי ההיא דלא ליקני איניש וז\"ל ואע\"ג דכל מתנה ע\"מ להחזיר לא חזרה המתנה אלא בהקנאה גמורה דקנה ע\"מ להקנות הוא והוצרכתי לזה ממה שראיתי בס' בית יעקב שכתב בפשיטות שדין זה לא נאמר אלא גבי אתרוג וליתא כמ\"ש ואיך שיהיה לדאתאן עלה בנותן מתנה ע\"ת ונאנס מתחת ידו נראה שלדעת הרב בני אהרן והרב פמ\"א ז\"ל חייב באונסין לכ\"ע דכיון דלא נתקיים התנאי נתבטלה המתנה וע\"כ לא פטרו ה\"ר ישעיה ז\"ל ורשב\"ם אלא משום דלא נתבטלה המתנה וכפי הצד הראשון שכתב הרב מש\"ל ז\"ל ועשינו לו סמוכות כמדובר לעיל נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי שלדעת הרא\"ש ז\"ל חייב באונסין ולדעת רשב\"ם וה\"ר ישעיה ז\"ל אף שנתבטלה המתנה פטור מאונסין ונ\"מ דיכול המקבל מתנה לומר קים לי כוותייהו אלא דאכתי יש לצדד ולומר דאף לפי צד זה בנותן מתנה על תנאי כ\"ע מודו דחייב באונסין וזה דע\"כ לא כתבו הר' ישעיה ורשב\"ם ז\"ל אלא דוקא בנותן מתנה ע\"מ להחזיר משום טעמא דאי דעתו היתה שיתחייב באונסין א\"כ לא יצדק בו שם מתנה והרי הוא כשאלה ממש שחייב להחזירו ואם נאנס ולא החזירו חייב בתשלומין ומהאי טעמא הוא דאמרינן דלהכי יהביה במתנה למפטר נפשיה מאונסין וכמו שכן דקדקו בלשונם שכתבו דלהכי יהביה במתנה משא\"כ בנותן מתנה על תנאי בשאר תנאים דעלמא איכא למימר שפיר דאם לא נתקיים התנאי הו\"ל כשולח יד ונעשה גזלן דהכא ליכא למימר דאי חייב באונסין לא יצדק בו שם מתנה שהרי שייך בו שם מתנה בהתקיים התנאי דלהכי יהביה ניהליה שאם יתקיים התנאי יהיה שלו לגמרי כנ\"ל:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> הנה </b> בחדושי סוכה הבאתי ראיה לצד זה של המ\"ל דאינו יוצא באתרוג אם נאנס והוא ממה שקשה קושית מהרש\"א בסוכה (ל' א) בתוס' ד\"ה שהקשה על תוס' מדוע מקשין קושייתם על מצה של טבל ולא הקשו מסוכה דכתיב לך למעט גזולה תיפוק ליה דהוי מהבב\"ע וע\"פ הצעה זאת ל\"ק כלל מסוכה דמשכחת לה בכה\"ג דנתן לו הסוכה במתנה ע\"מ להחזיר ואח\"כ נאנס ממנו ואינו יוצא למפרע לפי שלא קיים הוא את התנאי ולא הוי לך ומצוה הבא' בעבירה ליכא כיון דלא עשה עבירה כלל דהא נאנס אח\"כ באמת אף לדעת רשב\"ם בב\"ב דאינו יוצא דוקא כי אם פשע אח\"כ נמי לק\"מ הא ודאי מצוה הבא' בעבירה לא נקראת אא\"כ העבירה מוקדמת להמצוה והמצוה באה מכח העבירה אבל אם בשעת המצוה לא היה עבירה כלל וכלל אלא אח\"כ נעשה העבירה בזה לא שייך כלל סוג וגדר מצוה הבאה בעבירה וא\"כ בנ\"ד משכחת לה בכה\"ג דחבירו נתן לו הסוכה והלולב והאתרוג במתנה ע\"מ להחזיר והוא לקחו ממנו ויצא בו ידי חובתו ואח\"כ נכנס בו רוח שטות וחטא ופשע והמעיל מעל בחבירו והוי גזלן למפרע ואינו יוצא בזה אליבא דכ\"ע כיון דהוא לא קיים תנאו והוי גזילה למפרע ולא נקרא לך אבל מצוה הבא' בעבירה לא הוי דכי נעשה רשע למפרע הא אין אדם נעשה רשע למפרע משעה שגזל נקרא רשע ועד חמס ולא למפרע והוי יוצא מצד מצוה הבא' בעבירה להכי בא הכתוב לך למעט גזולה בכה\"ג ובאמת לפי הדרך הזה יותר מדוקדק הלשון לך למעוטי גזולה מבאופן הראשון ובחדושי לסוכה (מ\"א ב) הארכתי מאד בזה ואין כאן מקומו ועיין בדברי רבינו בהלכות אישות במשפטי התנאי:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ודברים אלו לא ניתנו ליכתב.</b> עיין מ\"ש פ\"ג ה\"ג מהלכות אישות דין י\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש </b>\n<b> אחותו כו'.</b> כתב הרב הכ\"מ מחלוקת רב ושמואל ופסק כשמואל כו' והקשה הרב לח\"מ ז\"ל דבפ\"ק דמציעא דט\"ו איפליגו רב ושמואל בהכיר בה שאינ' שלו ולקחה דרב אמר מעות יש לו שבח אין לו משום דאדם יודע שקרקע אין לו וגמר ומקנה לשם פקדון ושמואל אמר אפילו מעות אין לו משום דגמר ונתן לשם מתנה וא\"כ כיון שרבינו ז\"ל פסק בפ\"ט מה' גזילה כרב וכדאפסיק' התם הלכתא בהדיא הי\"ל לפסוק ה\"נ כרב דאמר מעות חוזרין דגמר ונתן לשם פקדון וליכ' למימר דדוקא התם פסקינן כשמואל משום דכיון דהוי ליה מתנה אבל גבי נכרית הוי הלכתא כרב דהוי פקדון וכצריכותא דעביד בגמ' דהא ליתא שהרי כתב רבינו לעיל מינה ואם היו קידושי טעות המעות חוזרים וכתב ה\"ה ז\"ל פי' שהוא טועה וסבור שיהיו קידושין והוא דבר שראוי לטעות משמע שדבר שאין ראוי לטעות לא הוו קדושין אפילו מקדש לנכרית ותירץ דס\"ל לרבינו ז\"ל דמאי דפסק רבא הלכתא מעות יש לו משום מאי דהקשה בגמ' בין לרב דאמר פקדון בין לשמואל דאמר מתנה האי לארעא היכי נחית והיכי אכיל פירות ופי' רש\"י סבור היה שהמכר יהיה קיים ולא יהיה בקי בדין מה\"ט אית ליה לרבא דמעות יש לו משום דכיון דנחית לארעא סבור הוא ודאי שהמכר יהיה קיים ולהכי התם כיון דטעי מעות יש לו אבל בעלמא מעות מתנה אפילו גבי נכרים א\"ד יע\"ש ויש לדקדק עליו דאי משום האי טעמא הוא דפסק רבא כרב א\"כ היל\"ל דשבח יש לו דומיא דנמצאת שאינה שלו דלא הכיר בה שאינה שלו דפסק כרב דאמר שבח יש לו משום דכיון דבתורת זביני נחית לארעא לא מחזי כרבית אלא משמע ודאי דהיינו טעמא דשבח אין לו משום דכיון דיודע שאין כאן מכר מיחזי כרבית ואע\"ג דלשם פקדון הוא מ\"מ אדעתא לאשתמושי בהו יהבינהו ניהליה והוי כהלואה והיינו נמי מאי דפרכינן התם בגמ' בין לרב דאמר פקדון בין לשמואל דאמר מעות מתנה האי לארעא היכי נחית כו' משמע דלרב נמי פרכינן דכיון דנחית לארעא ע\"כ סובר הוא שהמכר קיים ואמאי קאמר דשבח אין לו ואפשר ליישב דס\"ל לרבינו דאע\"ג דבתורת זבינה נחית לארעא וסבור הוא שהמכר יהיה קיים אפי\"ה כיון שהכיר בה שאינה שלו ולקחה הוי מחזיק ידי עוברי עבירה שמא אם היה בידו היה ספק בידו לעשות תשובה וינחם על הרעה אשר עשה והשיב את הגזלה והלכך קנסו ליה רבנן דשבח אין לו משא\"כ בהכיר בה שאינה שלו דהוא לא ידע ואשם דמאי הו\"ל למיעבד והילכך אוקמוה אדינא דכיון דמתורת זבינה נחית לארעא לא מיחזי כרבי' ושבח נמי יש לו ומאי דפרכינן בגמ' בין לרב דאמר פקדון כו' לאו אעיקר דינא דרב דקאמר מעות יש לו שבח אין לו הוא דפרכינן דהא דינא דרב אפי' להאי טעמא נמי איתי' כמ\"ש אלא אעיקר טעמא דיהבינן לרב משום דגמר ונתן לשם פקדון הוא דפרכינן דהיכי מצית למימר דמה\"ט הוא דא\"כ האי לארעא היכי נחית כנ\"ל ליישב דבריו ז\"ל ושוב מצאתי להרב נת\"מ דק\"ו ע\"ב שתמה עליו כן ודחה דבריו ולע\"ד יש להעמיד דבריו כמ\"ש אך אכתי ק\"ל לדרך הרב ז\"ל ממשה\"ק הריטב\"א ז\"ל בפרק הא\"מ אהא דמסקינן לקמן בתרי מאני ציית בחד מנא לא ציית וז\"ל איכא דק\"ל דהא ביבמות פ' האשה רבא משמע דר\"ן בר' הושעיא סבר דאפי' בישראל בחד מנא ציית ומוכח התם דהלכתא כותיה וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל ותי' וז\"ל ומסתבר לי דהא ל\"ק דסוגין דהכא כולה אליבא דשמואל הוא דלית הלכתא כותיה דכרב קי\"ל ואיהו ס\"ל כר\"ן בר הושעיא דאפי' בחד מנא ציית וטעמא דהויא חלה גזל ביד כהן משום דגמר ונתן לשם פקדון וההיא דמן הנקוב על שאינו נקוב דהוי תרומה וחוזר ותור' שאני משום דטועה גמור ולשם תרומה גמורה נתן ואנו מקיימין מחשבתו ואמרינן ליה ליהדר ולתרום עכ\"ל יע\"ש והשתא אם נאמר דדוקא באחותו ס\"ל לרבי' דהלכה כשמואל אבל גבי נכרים גמר ונתן לשם פקדון ניחא שפיר מאי דפסק בה' תרומות כר\"ן בר הושעיא כתירוץ הריטב\"א ז\"ל משום טעמא דמתניתין דהמפריש חלה גזל ביד כהן משום דגמר ונתן לשם פקדון כיון דהוי נכרים ולא צריכי לטעמא דשמואל דאמר משום דנפיק מיניה חורבא דלדידן דקי\"ל כרב גבי נכרים ובחד מנא לא ציית אכן לדעת הרב ז\"ל דס\"ל דרבי' פ' כשמואל אפילו גבי נכרים א\"כ קשה טובא דהיכי פסק כההיא דר\"ן בר הושעיא דבחד מנא ציית כיון דלשמואל ע\"כ צ\"ל דבחד מנא לא ציית ואף גם זו נראה דלק\"מ ואדרבא דברי הריטב\"א ז\"ל קשים לשמוע שהרי בשמעתין פרכינן אהך תירוץ דאסיקנא דבחד מנא לא ציית ממתניתין דהתורם קישות ונמצאת מרה תרומה ויחזור ויתרום ומשנינן שאני התם דמדאורייתא תרומה מעלייתא והילכך ליכא משום גזירה דחורבה דא\"נ לא ציית לן ואכיל להו לשארה ליכא איסורא דאורייתא וכמ\"ש רש\"י ז\"ל וא\"כ אין מקום כלל להקשות מההיא דר\"ן בר הושעיא דאמר בחד מנא ציית דהתם שאני משום דמדאורייתא תרומה מעלייתא היא כתורם מן הטמא על הטהור כדאמרינן התם בהדיא. ושוב ראיתי בחידושי הרשב\"א ז\"ל שם ביבמות שתירץ כן והוא דבר פשוט עוד יש לתמוה עליה דקארי לה מאי קארי לה ואפשר ליישב בדוחק דברי הריטב\"א ז\"ל דכונת קו' ז\"ל מדחזינן דפריך בגמ' לר\"ן בר הושעיא דאמר לא עשה כלום לתקן את השריים אבל תרומה הוי מ\"ש מהא דתנן מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ממ\"א ומשני שאני הכא דמדאורייתא תרומה מעלייתא היא כו' משמע דע\"כ לא אצטריכו בגמ' התם לומר דטעמיה דר\"ן בר הושעיא משום דמדאורייתא תרומה מעלייתא אלא משום דאקשינן עליה ממתניתין דתורם מן הנקוב על שאינו נקוב דקתני לא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ממקום אחר ור\"ן בר הושעיא קאמר דתרומה הוי וא\"צ להפריש עליו ממ\"א הא לא\"ה אי הוה קאמר ר\"ן דתרומה הוי וצריך להפריש עליו ממקום אחר הוה ניחא לן מילתא דר\"ן ולא הוה ק\"ל הא ישראל בחד מנא לא ציית ונפיק מיני' חורבא משמע דס\"ל דלר\"ן בר הושעיא אפי' אי הוה אמרינן דמדאורייתא התורם מן הטמא על הטהור אין תרומתו תרומה אפי\"ה ס\"ל דבחד מנא ציית הפך ממאי דמסקינן הכא בשמעתין ואהא תי' הרב ז\"ל דכולא סוגיא דהכא אתייא כשמואל כו' זה נרא' ליישב דבריו בדוחק ומ\"מ עיקר קושיין דאקשינן דברי הרב ל\"מ ז\"ל מתרצתא היא כמ\"ש ודוק והרב נת\"מ ז\"ל תי' לקו' הרב הנז' דס\"ל לרבינו דהא דאמרינן דבאחותו גמר ונתן לשם מתנה לאו דוקא אחותו אלא ה\"ה כל שאר עריות כל דאיכא צד קורבה בדבר וזהו שדקדק וכתב אדם יודע שאין קדושין תופסין בעריות אבל במקדש א\"א דעלמא כיון דאין קורבה בדבר לא יהיב לשם מתנה אלא לשם פקדון ע\"ש ועל פי דבריו יש ליישב מה שהקש' עוד הרב ל\"מ ז\"ל מההיא דאמרינן בשמעתין וש\"מ מעות חוזרים איתמר כו' די\"ל לעולם דרבינו ז\"ל גריס דאיתמר כגירס' רש\"י ז\"ל דהא בהא תלייא ואפי\"ה פסק בפ\"ה מה' אישות כרבי אמי משום הא דתלינן בגמ' מילתא דרבי אמי בפלוגתא דרב ושמואל היינו משום דלשמואל אפי' באיניש דעלמא סבירא ליה דגמר ונתן לשם מתנה כדקאמר באידך פלוגתא שהכיר בה שאינה שלו ומש\"ה קאמר בגמרא דהא דרבי אמי לא מצי אתיא אלא כרב אבל לפום הלכתא דפסקינן באיניש דעלמא כרב מצינן למיפסק נמי כר' אמי דמעות חוזרים כא\"א דעלמא גם מ\"ש עוד הרב ל\"מ דאפשר דמטעם זה השמיטו הרי\"ף והרא\"ש ��ך פלוגתא דהמקדש אחותו משום דגרסי' דאתמר כגירסת רש\"י הוא תימא שמדברי הרא\"ש פ\"ק דמציעא מבואר דמספק' ליה אי הלכה כשמואל במקדש אחותו דיש לחלק בין אחותו לאיניש דעלמא יע\"ש ולפי הנרא' אשתמיט מיני' ז\"ל ועיין בס' מש\"ל ז\"ל פ\"ד מה' עבדים הלכה א' שנסתפק במוכר את בתו כשהיא נערה אי הוו המעות מתנה דכתב דלדידן דקי\"ל בפלוגתא דהכיר בה שאינה שלו כרב ובמקדש אחותו כשמואל ע\"כ די\"ל בין נכרי לאחותו א\"כ במוכר את בתו כשהיא נערה נמי קי\"ל כרב ואין כאן ס' כלל אך אליבא דרבי' דס\"ל דלאו דוקא אחותו אלא ה\"ה שאר העריות וא\"כ לסברתו אין חילוק בין נכרי' לאחותו וכמ\"ש הרב נת\"מ במוכר את בתו כשהיא נערה היכי לדיינו דייני להאי דינא יע\"ש ודבריו יש כאן מן הקושי במ\"ש דלדעת רבינו אין חילוק בין נכרי' לאחותו כמו שהכריח הרב נת\"מ והלא מבואר מדברי נת\"מ דעל כל פנים בעינן דאיכא צד קורבה בדבר ואם כן מה מקום להסתפק במוכר את בתו כשהיא נערה לאיניש דעלמא אי הוו המעות מתנה ואי כונתו ז\"ל לומר דלפי דברי הרב נת\"מ משכחת לה במוכר את בתו לקרובו דכיון דאיכא צד קורבה בדבר אמרינן גמר ונתן לשם מתנה א\"כ כה\"ג נמי משכחת לה במוכר את בתו לאחיו לדעת הסוברים דדוקא באחותו פסקינן כשמואל במוכר את בתו לאחיו ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ש\"מ </b>\n<b> שצוה ליתן לכותי מתנה כו'.</b> כתב הר\"ן בתשוב' סי' מ\"ו על הא דתיקנו חכמים מקח וממכר לפעוטות משום כדי חייו דאם מכרו הפעוטות בנכסים מועטים דקי\"ל הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים דלא עשו כלום דכיון דתקנת חכמים היא במקום איסורא לא תקון שהרי אמרו איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים וראיתי למוהר\"י כולי ז\"ל שהק' על דברי הר\"ן הללו משם הרב מש\"ל ז\"ל ממ\"ש פי\"נ דקל\"ז ונתבאר בטח\"מ סי' רמ\"ח האומר נכסי לך ואחריך לפ' לכתחלה אסור לראשון למכור הנכסים לאחר ואם מכר מה שעשה עשוי דקי\"ל כרשב\"ג ואמרינן התם דמודה רשב\"ג דאם נתנו במתנת ש\"מ לא קנה מ\"ט מתנת ש\"מ אינו אלא לאחר מיתה ולאחר מיתה כבר קדמו אחריך ולפי דברי הר\"ן תיפוק ליה דכיון דמש\"מ אינו אלא תקנת חכמים כדי שלא תטרף דעתו עליו במקום איסור ל\"ח שהרי אפילו לרשב\"ג דאמר אין לב' אלא מה ששייר א' לכתחלה אסור לעשות כן משום דעבר על דעת ב\"ה שרצונו שישייר קצת לב' וכמ\"ש בגמרא איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב\"ג אלו דבריו יע\"ש מה שתירץ ולדעתי אחר המחילה לא ידענא מק\"ל שהרי כתב רשב\"ם שם בד\"ה ומודה וז\"ל אע\"ג דאמר אין לב' אלא מה ששייר הא' אם נתנו במתנת ש\"מ כגון דאמר מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום א\"נ כשהיה ש\"מ נתנו דשתי מתנות הללו שוות כדאמרינן לעיל איזהו מתנת בריא שהי' כמתנת ש\"מ דלא קנה אלא לאחר מיתה כל שכתב בו מהיום ולאחר מיתה כו' הנה מבואר מדבריו דמ\"ש בגמרא ומודה רשב\"ג שאם נתנה במתנת ש\"מ כו' לאו במתנת ש\"מ גרידא מיירי אלא מתנת בריא שהיא כמתנת ש\"מ נמי בכלל וא\"כ מעת' אין מקום לקושייתו דמש\"ה הוצרכו בגמ' למיהב הך טעמא דכבר קדמו אחריך דהוייא מילתא דשויי' לתרוייהו בין במש\"מ ובין במ\"ב שהוא כמתנת ש\"מ ואי משום הך טעמא דבמקום איסורא לא תקון במתנת בריא שהיא כמש\"מ דמדין תורה קנה הוה מהני וזה פשוט: עוד כתב הרב הנזכר שמדברי הרמב\"ם שכתב דש\"מ שצוה ליתן לכותי מתנ' כו' לא אמר כלום יש לדון בש\"מ שנתן מתנ' בנכסים מו��טים דקי\"ל הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים דאין מתנתו כלום כיון דאיסורא קא עביד ובמקום איסורא כתב הרמב\"ם ז\"ל דלא אמר כלום יע\"ש ולדעתי ק\"ל עלה דאם כפי דבריו מתנת ש\"מ שנתן כל נכסיו לבנו והניח לשאר בניו לא אמר כלום שהרי אמרו הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו אין רוח חכמים נוחה הימנו ואיסורא נמי איכא כמ\"ש רשב\"ם שם ובירושלמי נמי אמרינן עליו הכתוב אומר ותהי עונותיו על עצמותיו וכ\"כ הרב מוהראנ\"ח ח\"א סי' קי\"ח ומוהרשד\"ם ז\"ל סי' יע\"ש ובהדיא כתב רבינו ז\"ל בפ\"ו מה' נחלות דש\"מ שנתן כל נכסיו לבן בין הבנים או לבת בין הבנות מתנתו מתנ' ע\"ש וא\"כ ע\"כ לומר שאף רבינו לא כתב כן אלא דוקא בנותן מתנה לגוי דאיכא איסורא דאורייתא כדנפ\"ל מלגר אשר בשעריך ובמקום איסורא דאורייתא דוקא לא תקין אבל באיסור' דרבנן הם אמרו והם אמרו וההיא דיתומים שמכרו בנכסים מועטים שכתב הר\"ן אף על גב דאיסורא דרבנן הוא התם שאני כמו שחילק הרב הנז\"ל ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,83 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Ownerless_Property_and_Gifts",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הנותן מתנה ע\"ת כו'.</b> יש להסתפק במי שנתן מתנה ע\"ת שיעשה כך וכך והחזיק בה מיד ונאנס מתחת ידו ולא קיים התנאי אם מחייב לשלומי כדין שואל שחייב באונסין או לא והנה לענין חזרת הפירות מבואר מדברי רבינו שחייב להחזיר הפירות שאכל ומוהראנ\"ח ז\"ל ח\"א סי' כ\"ח הוכיח כן ממ\"ש ה\"ה פ\"ו מה' אלו דין י\"ג עמ\"ש רבינו כל הנותנין נכסיהם כו' אין המקבל מתנה מחזיר הפירות וכתב ה\"ה ז\"ל זה פשוט כל שאין המתנה בטעות שתהא בטלה מעיקרו עיין שם הרי שכתב בפי' דכשהמתנה בטלה הפירות חוזרות והוא הטעם במתנה שהיה ע\"ת ולא נתקיים שהיא בטילה מעיקרא אלו דבריו יע\"ש ויש לתמוה עליו למה זה הוצרך להביא עצות מרחוק מדברי ה\"ה ז\"ל מאחר שרבינו ז\"ל כתב כן בפי' בדין שלפנינו אם לא נתקיים התנאי בטילה המתנה ויחזיר פירות שאכל ולא ידעתי איך אשתמיטתיה מיניה ואולם לענין אם מחייב באונסין אכתי איכא לספוקי ולומר דאע\"ג דהמתנה בטלה מעיקרא מ\"מ כיון שזה לא ירד בתורת שמירה לא מחייב וראיתי להרא\"ש ז\"ל בפרק לולב הגזול גבי ההיא דאמרי' התם הא לך אתרוג זה במתנה ע\"מ שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא כתב וז\"ל ולענין הדין אי חייב באונסין יש אומרים שאינו חייב שהרי במתנה נתנו לו ונהי נמי שלא החזירו מ\"מ שואל לא הוי וכן דעת ה\"ר ישעיה ז\"ל שהקשה מה יש בין מתנה על מנת להחזיר לשואל בב' הוא שלו עד שיתננו ואין הגוף קנוי לו ותי' דמתנה ע\"מ להחזיר אינו חייב באונסין דלהכי יהבי לי' במתנה מיהו כי איתיה בעיניה מחייב לאהדורי וכיון שאינו חייב באונסין קרינן בי' לכם כו' ומיהו נראה לי דחייב אפי' באונסין ואפי' במתה מחמת מלאכה שהרי קבל עליו להחזירו ואם לא החזירו המתנה בטלה ונהי דשואל לא הוי מיהו בנפקד ושולח יד בפקדון הוי גזלן ואע\"פ שברשות ירד הוא בטל אותו רשות בשלא קיים תנאו ועשה את עצמו גזלן למפרע את\"ד ע\"ש הנה מבואר שנדון דידן במחלוקת הוא שנוי שלדעת הר' ישעיה אעפ\"י שלא קיים תנאו והמתנה בטלה מעיקרא אפי\"ה אינו חייב באונסין כיון שלא ירד בתור' שאל' ולדעת הרא\"ש ז\"ל חייב באונסין דהוי כשולח יד בפקדון והוי גזלן ואולם אכתי איכא למצדד אצדודי ולומר שבנדון דידן אפי' הר' ישעיה ז\"ל אזיל ומודה שחיי' באונסין וזה כלפי מה שראיתי לרבינו הגדול בס' מש\"ל ז\"ל בפרק זה דין י' שנסתפק בדעת רשב\"ם והר' ישעיה ז\"ל דס\"ל דמתנה ע\"מ להחזיר פטור מאונסין אי מחייב להחזיר הפירות שאכל ואפשר שחייב להחזיר דכיון שנאנס נתבטל המתנ' וא\"כ חייב להחזיר ומה שפטור מן התשלומין הוא משום דנהי דנתבטלה המתנ' מ\"מ לא ירד לוקח זה להיות כשואל ולא כש\"ש אלא הרי הוא כשומר בעלמא ואינו חייב כי אם בפשיעה או אפשר לצדד דכל שנאנס לא נתבטלה המתנה משום דמה שהתנה ע\"מ שתחזירהו לי אינו אלא כשיהי' בעין וה\"ק שור זה נתון לך במתנה ותהי' פטור מהאונסין כדין כל מקבל מתנ' ע\"מ שאם תהי' בעין שתחזירהו לי את\"ד יע\"ש וא\"כ לפי צד זה שטעם רשב\"ם וה\"ר ישעיה ז\"ל דס\"ל דמה שפטור מהאונסים הוא משום דהתנאי אינו אלא ע\"מ שאם יהיו בעין דוקא שיחזירהו לו איכא למימר דבנדון דידן כל שלא קיים התנאי לכ\"ע מחייב באונסים והנה הרב רצה להכריע מכח הסברא כהצד הראשון ��כל שנאנס נתבטלה המתנה ואפי\"ה פטור מאונסין כיון שלא ירד לוקח בתורת שאלה וזה ממ\"ש רשב\"ם בפרק י\"נ דהאומר ע\"מ שתחזירהו לי פטור אף מגניבה ואבידה וחייב בפשיעה דאי אמרת דהיינו טעמייהו דפטרו משום דלא ירד המקבל לא בתורת שואל ולא בתורת שומר שכר ניחא דבפשיעה מיהא חייב דלא גרע משומר חנם כיון שלא קיים התנאי ונתבטלה המתנה אך אם נאמר דטעמייהו ז\"ל הוא משום דהתנאי אינו אלא דוקא כשיהי' בעין שיחזירהו לו לא ידעתי למה חייבו אותו בפשיעה שהרי כשנתנו במתנה הוא לפוטרו אף מפשיעה כמקבל מתנה ולא התנה אלא שאם תהי' בעין בתשלום הזמן שיחזרו לו את\"ד וע\"ש ולדעתי הא לא מכרעת כלל דאיכא למימר דה\"ט דחייב בפשיעה משום דאמדינן דעתי' דנותן דודאי לא נתנו ע\"מ שיהי' פטור מפשיעה דא\"כ מאי אהני לנותן לעשות תנאי בדבר כיון שאם עבר ומכרו או שחטו פטור כיון דמסתמא ודאי כה יעשה המקבל מתנה דאדם קרוב אצל עצמו וכל ימיו להרוחה דידי' קא מכוין ומאי אהני לי' תנאה לרמאה ברמאותיה ומשום הכי אמרי' דכי עביד תנאה ע\"מ שתחזירהו לי כונתו היתה שכל זמן שהוא בעין ובידו להחזירו שיחזירהו לו ולא יעשה פשיעה בדבר וזה פשוט: ואולם לדידי חזי לי כהצד הראשון שכתב הרב ז\"ל ממה שראינו למרן ז\"ל שפסק בא\"ח סי' תרנ\"ח סעיף י' וז\"ל נתנו לו ע\"מ להחזירו ה\"ז יצא ואם לא החזירו לא יצא אפי' נתן לו את דמיו ואפי' נאנס מידו יע\"ש ובח\"מ סימן רמ\"א סעיף ח' פסק כס' רשב\"ם שכתב וז\"ל נתן שור לחבירו ע\"מ להחזירו בתוך ל' יום ומת בתוך הזמן פטור מלשלם יע\"ש והשתא אי טעמייהו דרשב\"ם והר' ישעי' ז\"ל דפטרי הוא משום דהתנאי אינו אלא כשהוא בעין וכל שנאנס לא נתבטלה המתנ' א\"כ קשה טובא איך פסק גבי אתרוג דאם נאנס לא יצא אלא ודאי דס\"ל ז\"ל דה\"ט משום דאע\"ג דנתבטלה המתנ' אפי\"ה פטור מאונסין מטעמא דלא ירד בתורת שאלה ומשום הכי גבי אתרוג כתב דלא יצא ושוב ראיתי להרב בני אהרן סי' הנזכר שנתקשה בזה והוצרך ליישבו בדוחק ועי' בספר עדות ביעקב סימן ס\"ז והנה מדברי הרב בני אהרן מבואר שדעתו ז\"ל שדעת ה\"ר ישעי' ורשב\"ם ז\"ל דפטרי הוא משום דס\"ל דהתנאי אינו אלא כשהו' בעין וכל שנאנס לא נתבטלה המתנ' וכהצד הב' שכתב הרב מש\"ל ז\"ל ועל פי משמעות זה הוקש' לו עוד לדעת רשב\"ם ז\"ל מההיא דפרק מי שאחזו דפליגי רבנן ורשב\"ג באומר הרי זה גיטך ע\"מ שתתן לי אצטליתי ואבדה אצטליתו אי חזרת דמים הויא חזרה או לא אבל לכ\"ע מחייב ואמאי לא נימא דהתנאי אינו אלא כשהי' בעין וכל שאבד הגט קיים דומיא דע\"מ שתחזירהו לי א\"ד יע\"ש והא ודאי ל\"ק מידי דדוקא בנותן מתנה ע\"מ להחזיר איכא למימר שפיר דע\"כ ע\"מ שתחזירהו לי דוקא כשהוא בעין הוא דאתני ואמר אבל כל שנגנב או נאבד פטור מטעמא דלהכי יהבה ניהלי' במתנה שאם הי' דעתו שיהי' חייב באונסין ובגנב' ואבדה הרי אין כאן מתנה כלל ואינו אלא שואל מה שאין כן באומר הרי זה גיטך ע\"מ שתתן לי אצטלתי דהתם ודאי גבי תנאי ליכא למימר הכי וא\"כ כל שלא קיים תנאה ודאי דהגט בטל ועיין בספר פמ\"א ח\"א סימן קט\"ו ואמנם אכתי קשה ממ\"ש הר\"ן ז\"ל שם בפרק הנזכר גבי האומר ה\"ז גיטך ע\"מ שתחזירהו לי את הנייר דאם נשרף או נאבד לדידן דקי\"ל כרבנן אינה מתגרשת יע\"ש והדבר קשה כיון דבפ\"ק דקדושין הבי' בסתם דברי רשב\"ם ז\"ל דמתנה ע\"מ להחזיר פטור מגנבה ואבידה כנראה דהכי ס\"ל אם כן איך כתב בפשיטות גבי גט דאינ' מגורשת הא לדעת רשב\"ם הרי זו מגורשת משום דהתנאי אינו אלא כשהי' בעין ואולם לפי הצד הראשון שכתב הרב מש\"ל דט��מייהו ז\"ל דפטרי הוא משום דאע\"ג דנתבטלה המתנ' אפ\"ה פטור כיון שלא ירד בתורת שאלה ניחא שפיר דמשום הכי גבי גט כתב הר\"ן דאינה מגורשת כיון שלא נתקיים התנאי וזה נראה סעד גדול לדברי הרב מש\"ל ז\"ל ועיין עוד בספר פמ\"א סי' הנז' שכתב שמדברי הרב העיטור שכתב דאם נגזל האתרוג חזרת דמים לא הויא חזרה ואינו יוצ' בה י\"ח נראה דס\"ל שלא כדעת רשב\"ם דאי ס\"ל דפטור מגניבה ואבידה אמאי אינו יוצא י\"ח הרי התנאי אינו אלא כל זמן שהוא קיים כו' יע\"ש ותמהני עליו איך לא שת לבו על מרן ב\"י ז\"ל שפסק בא\"ה כסברת הרב העיטור ובח\"מ פסק כדעת רשב\"ם ז\"ל כמו שהקש' הרב בני אהרן ואי ס\"ל כמ\"ש הרב הנזכר דדוקא גבי אתרוג אמרה א\"כ אין ראי' מדברי הרב העיטור כלל כנ\"ל ודע שמדברי ה\"ר ישעי' ז\"ל מבואר דס\"ל דמתנה ע\"מ להחזיר אין הגוף קנוי לו ואין צריך שיחזור המקבל ויתנה לו במתנה ושלא כדעת הרא\"ש שכתב שם וז\"ל ואחר שיצא בו צריך להחזירו וליתנו לו במתנה בשעת חזרה אבל אם אמר לו יהא במתנה עד שיצא בו לא יצא י\"ח והביא ראי' מההיא דאמרי' לא ליקני איניש לולבא לינוקא מטעמא דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני ואם איתיה ליקני לי' עד שיצא בו ויחזור ממילא להיות שלו יע\"ש וזה מבואר שאם הי' דעת ה\"ר ישעי' כן מאי ק\"ל מה יש בין מתנה על מנת להחזיר לשואל כו' הרי רב המרחק ביניהם דבמתנה ע\"מ להחזיר הגוף קנוי לו וצריך המקבל מתנה להחזי' וליתנו לו במתנה משא\"כ שואל דממילא הוא שלו בלתי שום הקנאה וכן כתב הרא\"ם ז\"ל בתוספות' על הסמ\"ג שלדעת הרא\"ש אין כאן מקום קו' כלל יע\"ש הן אמת דצריך להבין לפי זה מה יענה ה\"ר ישעי' ז\"ל לההיא דאמרי' לא ליקני איניש לולבא לינוקא כמו שהביא ראי' הרא\"ש ז\"ל וכן ראיתי להרב דברי אמת בקונטריס ב' שתמה עליו כן וכמו כן קשה על הרשב\"א ז\"ל שכתב דמתנה לזמן אפי' מקנה גוף הפירות חשיבא מתנה וכשיבא הזמן חוזרת המתנה לבעליה בלתי שום הקנאה דאם איתא אמאי אמרו לא ליקני איניש כו' ניתיב לי' במתנה לזמן יע\"ש. ולדעתי י\"ל דס\"ל ז\"ל דההיא דלא ליקני בנותן מתנה גמורה הוא דקאמר ואה\"נ דיכול להקנו' במתנ' לזמן או ע\"מ להחזיר לדעת ה\"ר ישעי' ז\"ל וכ\"כ הריטב\"א בחידושי סוכה שם וז\"ל מאי טעמא ינוקא כו' י\"א דוקא בנותן לתינוק סתם במתנה גמורה אבל במתנה על מנת להחזיר לא דכיון דע\"מ כן נתנו אין אנו צריכים להקנאתו כו' וכן כתבו התוס' ויפה דקדקו אבל מדנקט לי' סתמא וסתם מתנה בי\"ט מתנה ע\"מ להחזיר יע\"ש ואם כן אין זה מן התימא על רבינו ישעיה והרשב\"א ז\"ל די\"ל דס\"ל כי\"א שהביא הריטב\"א ז\"ל דלא מיירי אלא בנותן מתנה גמורה וכוותייהו ולא מטעמייהו דטעמייהו משום דכיון דאינו יכול להקנות נתבטלה המתנה ולא יצאת מרשות בעלים ולדעת ה\"ר ישעיה משום דאין צריך הקנאה כלל כן נראה לי. ודע שזה שכתבנו בשם הרא\"ש דמתנה על מנת להחזיר צריך שיחזור המקבל ויתנהו לו אף שהרא\"ש לא כ\"כ אלא גבי אתרוג נראה דבעלמא נמי דינא הכי וכן מבואר ממש\"כ הריטב\"א פ\"ק דקדושין ד\"ו וז\"ל ומיהו מתנה ע\"מ להחזיר הקנאה גמורה היא וממון שלו הוא וכשמחזירה לו הקנאה גמורה בעי כשאר הקנאות דעלמא יע\"ש וכן כתב גבי ההיא דלא ליקני איניש וז\"ל ואע\"ג דכל מתנה ע\"מ להחזיר לא חזרה המתנה אלא בהקנאה גמורה דקנה ע\"מ להקנות הוא והוצרכתי לזה ממה שראיתי בס' בית יעקב שכתב בפשיטות שדין זה לא נאמר אלא גבי אתרוג וליתא כמ\"ש ואיך שיהיה לדאתאן עלה בנותן מתנה ע\"ת ונאנס מתחת ידו נראה שלדעת הרב בני אהרן והרב פמ\"א ז\"ל חייב באונסין לכ\"�� דכיון דלא נתקיים התנאי נתבטלה המתנה וע\"כ לא פטרו ה\"ר ישעיה ז\"ל ורשב\"ם אלא משום דלא נתבטלה המתנה וכפי הצד הראשון שכתב הרב מש\"ל ז\"ל ועשינו לו סמוכות כמדובר לעיל נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי שלדעת הרא\"ש ז\"ל חייב באונסין ולדעת רשב\"ם וה\"ר ישעיה ז\"ל אף שנתבטלה המתנה פטור מאונסין ונ\"מ דיכול המקבל מתנה לומר קים לי כוותייהו אלא דאכתי יש לצדד ולומר דאף לפי צד זה בנותן מתנה על תנאי כ\"ע מודו דחייב באונסין וזה דע\"כ לא כתבו הר' ישעיה ורשב\"ם ז\"ל אלא דוקא בנותן מתנה ע\"מ להחזיר משום טעמא דאי דעתו היתה שיתחייב באונסין א\"כ לא יצדק בו שם מתנה והרי הוא כשאלה ממש שחייב להחזירו ואם נאנס ולא החזירו חייב בתשלומין ומהאי טעמא הוא דאמרינן דלהכי יהביה במתנה למפטר נפשיה מאונסין וכמו שכן דקדקו בלשונם שכתבו דלהכי יהביה במתנה משא\"כ בנותן מתנה על תנאי בשאר תנאים דעלמא איכא למימר שפיר דאם לא נתקיים התנאי הו\"ל כשולח יד ונעשה גזלן דהכא ליכא למימר דאי חייב באונסין לא יצדק בו שם מתנה שהרי שייך בו שם מתנה בהתקיים התנאי דלהכי יהביה ניהליה שאם יתקיים התנאי יהיה שלו לגמרי כנ\"ל:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> הנה </b> בחדושי סוכה הבאתי ראיה לצד זה של המ\"ל דאינו יוצא באתרוג אם נאנס והוא ממה שקשה קושית מהרש\"א בסוכה (ל' א) בתוס' ד\"ה שהקשה על תוס' מדוע מקשין קושייתם על מצה של טבל ולא הקשו מסוכה דכתיב לך למעט גזולה תיפוק ליה דהוי מהבב\"ע וע\"פ הצעה זאת ל\"ק כלל מסוכה דמשכחת לה בכה\"ג דנתן לו הסוכה במתנה ע\"מ להחזיר ואח\"כ נאנס ממנו ואינו יוצא למפרע לפי שלא קיים הוא את התנאי ולא הוי לך ומצוה הבא' בעבירה ליכא כיון דלא עשה עבירה כלל דהא נאנס אח\"כ באמת אף לדעת רשב\"ם בב\"ב דאינו יוצא דוקא כי אם פשע אח\"כ נמי לק\"מ הא ודאי מצוה הבא' בעבירה לא נקראת אא\"כ העבירה מוקדמת להמצוה והמצוה באה מכח העבירה אבל אם בשעת המצוה לא היה עבירה כלל וכלל אלא אח\"כ נעשה העבירה בזה לא שייך כלל סוג וגדר מצוה הבאה בעבירה וא\"כ בנ\"ד משכחת לה בכה\"ג דחבירו נתן לו הסוכה והלולב והאתרוג במתנה ע\"מ להחזיר והוא לקחו ממנו ויצא בו ידי חובתו ואח\"כ נכנס בו רוח שטות וחטא ופשע והמעיל מעל בחבירו והוי גזלן למפרע ואינו יוצא בזה אליבא דכ\"ע כיון דהוא לא קיים תנאו והוי גזילה למפרע ולא נקרא לך אבל מצוה הבא' בעבירה לא הוי דכי נעשה רשע למפרע הא אין אדם נעשה רשע למפרע משעה שגזל נקרא רשע ועד חמס ולא למפרע והוי יוצא מצד מצוה הבא' בעבירה להכי בא הכתוב לך למעט גזולה בכה\"ג ובאמת לפי הדרך הזה יותר מדוקדק הלשון לך למעוטי גזולה מבאופן הראשון ובחדושי לסוכה (מ\"א ב) הארכתי מאד בזה ואין כאן מקומו ועיין בדברי רבינו בהלכות אישות במשפטי התנאי:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ודברים אלו לא ניתנו ליכתב.</b> עיין מ\"ש פ\"ג ה\"ג מהלכות אישות דין י\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש </b>\n<b> אחותו כו'.</b> כתב הרב הכ\"מ מחלוקת רב ושמואל ופסק כשמואל כו' והקשה הרב לח\"מ ז\"ל דבפ\"ק דמציעא דט\"ו איפליגו רב ושמואל בהכיר בה שאינ' שלו ולקחה דרב אמר מעות יש לו שבח אין לו משום דאדם יודע שקרקע אין לו וגמר ומקנה לשם פקדון ושמואל אמר אפילו מעות אין לו משום דגמר ונתן לש�� מתנה וא\"כ כיון שרבינו ז\"ל פסק בפ\"ט מה' גזילה כרב וכדאפסיק' התם הלכתא בהדיא הי\"ל לפסוק ה\"נ כרב דאמר מעות חוזרין דגמר ונתן לשם פקדון וליכ' למימר דדוקא התם פסקינן כשמואל משום דכיון דהוי ליה מתנה אבל גבי נכרית הוי הלכתא כרב דהוי פקדון וכצריכותא דעביד בגמ' דהא ליתא שהרי כתב רבינו לעיל מינה ואם היו קידושי טעות המעות חוזרים וכתב ה\"ה ז\"ל פי' שהוא טועה וסבור שיהיו קידושין והוא דבר שראוי לטעות משמע שדבר שאין ראוי לטעות לא הוו קדושין אפילו מקדש לנכרית ותירץ דס\"ל לרבינו ז\"ל דמאי דפסק רבא הלכתא מעות יש לו משום מאי דהקשה בגמ' בין לרב דאמר פקדון בין לשמואל דאמר מתנה האי לארעא היכי נחית והיכי אכיל פירות ופי' רש\"י סבור היה שהמכר יהיה קיים ולא יהיה בקי בדין מה\"ט אית ליה לרבא דמעות יש לו משום דכיון דנחית לארעא סבור הוא ודאי שהמכר יהיה קיים ולהכי התם כיון דטעי מעות יש לו אבל בעלמא מעות מתנה אפילו גבי נכרים א\"ד יע\"ש ויש לדקדק עליו דאי משום האי טעמא הוא דפסק רבא כרב א\"כ היל\"ל דשבח יש לו דומיא דנמצאת שאינה שלו דלא הכיר בה שאינה שלו דפסק כרב דאמר שבח יש לו משום דכיון דבתורת זביני נחית לארעא לא מחזי כרבית אלא משמע ודאי דהיינו טעמא דשבח אין לו משום דכיון דיודע שאין כאן מכר מיחזי כרבית ואע\"ג דלשם פקדון הוא מ\"מ אדעתא לאשתמושי בהו יהבינהו ניהליה והוי כהלואה והיינו נמי מאי דפרכינן התם בגמ' בין לרב דאמר פקדון בין לשמואל דאמר מעות מתנה האי לארעא היכי נחית כו' משמע דלרב נמי פרכינן דכיון דנחית לארעא ע\"כ סובר הוא שהמכר קיים ואמאי קאמר דשבח אין לו ואפשר ליישב דס\"ל לרבינו דאע\"ג דבתורת זבינה נחית לארעא וסבור הוא שהמכר יהיה קיים אפי\"ה כיון שהכיר בה שאינה שלו ולקחה הוי מחזיק ידי עוברי עבירה שמא אם היה בידו היה ספק בידו לעשות תשובה וינחם על הרעה אשר עשה והשיב את הגזלה והלכך קנסו ליה רבנן דשבח אין לו משא\"כ בהכיר בה שאינה שלו דהוא לא ידע ואשם דמאי הו\"ל למיעבד והילכך אוקמוה אדינא דכיון דמתורת זבינה נחית לארעא לא מיחזי כרבי' ושבח נמי יש לו ומאי דפרכינן בגמ' בין לרב דאמר פקדון כו' לאו אעיקר דינא דרב דקאמר מעות יש לו שבח אין לו הוא דפרכינן דהא דינא דרב אפי' להאי טעמא נמי איתי' כמ\"ש אלא אעיקר טעמא דיהבינן לרב משום דגמר ונתן לשם פקדון הוא דפרכינן דהיכי מצית למימר דמה\"ט הוא דא\"כ האי לארעא היכי נחית כנ\"ל ליישב דבריו ז\"ל ושוב מצאתי להרב נת\"מ דק\"ו ע\"ב שתמה עליו כן ודחה דבריו ולע\"ד יש להעמיד דבריו כמ\"ש אך אכתי ק\"ל לדרך הרב ז\"ל ממשה\"ק הריטב\"א ז\"ל בפרק הא\"מ אהא דמסקינן לקמן בתרי מאני ציית בחד מנא לא ציית וז\"ל איכא דק\"ל דהא ביבמות פ' האשה רבא משמע דר\"ן בר' הושעיא סבר דאפי' בישראל בחד מנא ציית ומוכח התם דהלכתא כותיה וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל ותי' וז\"ל ומסתבר לי דהא ל\"ק דסוגין דהכא כולה אליבא דשמואל הוא דלית הלכתא כותיה דכרב קי\"ל ואיהו ס\"ל כר\"ן בר הושעיא דאפי' בחד מנא ציית וטעמא דהויא חלה גזל ביד כהן משום דגמר ונתן לשם פקדון וההיא דמן הנקוב על שאינו נקוב דהוי תרומה וחוזר ותור' שאני משום דטועה גמור ולשם תרומה גמורה נתן ואנו מקיימין מחשבתו ואמרינן ליה ליהדר ולתרום עכ\"ל יע\"ש והשתא אם נאמר דדוקא באחותו ס\"ל לרבי' דהלכה כשמואל אבל גבי נכרים גמר ונתן לשם פקדון ניחא שפיר מאי דפסק בה' תרומות כר\"ן בר הושעיא כתירוץ הריטב\"א ז\"ל משום טעמא דמתניתין דהמפריש חלה גזל ביד כהן משום דגמר ונתן לשם פקדון כיון דהוי נכרים ולא צריכי לטעמא דשמואל דאמר משום דנפיק מיניה חורבא דלדידן דקי\"ל כרב גבי נכרים ובחד מנא לא ציית אכן לדעת הרב ז\"ל דס\"ל דרבי' פ' כשמואל אפילו גבי נכרים א\"כ קשה טובא דהיכי פסק כההיא דר\"ן בר הושעיא דבחד מנא ציית כיון דלשמואל ע\"כ צ\"ל דבחד מנא לא ציית ואף גם זו נראה דלק\"מ ואדרבא דברי הריטב\"א ז\"ל קשים לשמוע שהרי בשמעתין פרכינן אהך תירוץ דאסיקנא דבחד מנא לא ציית ממתניתין דהתורם קישות ונמצאת מרה תרומה ויחזור ויתרום ומשנינן שאני התם דמדאורייתא תרומה מעלייתא והילכך ליכא משום גזירה דחורבה דא\"נ לא ציית לן ואכיל להו לשארה ליכא איסורא דאורייתא וכמ\"ש רש\"י ז\"ל וא\"כ אין מקום כלל להקשות מההיא דר\"ן בר הושעיא דאמר בחד מנא ציית דהתם שאני משום דמדאורייתא תרומה מעלייתא היא כתורם מן הטמא על הטהור כדאמרינן התם בהדיא. ושוב ראיתי בחידושי הרשב\"א ז\"ל שם ביבמות שתירץ כן והוא דבר פשוט עוד יש לתמוה עליה דקארי לה מאי קארי לה ואפשר ליישב בדוחק דברי הריטב\"א ז\"ל דכונת קו' ז\"ל מדחזינן דפריך בגמ' לר\"ן בר הושעיא דאמר לא עשה כלום לתקן את השריים אבל תרומה הוי מ\"ש מהא דתנן מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ממ\"א ומשני שאני הכא דמדאורייתא תרומה מעלייתא היא כו' משמע דע\"כ לא אצטריכו בגמ' התם לומר דטעמיה דר\"ן בר הושעיא משום דמדאורייתא תרומה מעלייתא אלא משום דאקשינן עליה ממתניתין דתורם מן הנקוב על שאינו נקוב דקתני לא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ממקום אחר ור\"ן בר הושעיא קאמר דתרומה הוי וא\"צ להפריש עליו ממ\"א הא לא\"ה אי הוה קאמר ר\"ן דתרומה הוי וצריך להפריש עליו ממקום אחר הוה ניחא לן מילתא דר\"ן ולא הוה ק\"ל הא ישראל בחד מנא לא ציית ונפיק מיני' חורבא משמע דס\"ל דלר\"ן בר הושעיא אפי' אי הוה אמרינן דמדאורייתא התורם מן הטמא על הטהור אין תרומתו תרומה אפי\"ה ס\"ל דבחד מנא ציית הפך ממאי דמסקינן הכא בשמעתין ואהא תי' הרב ז\"ל דכולא סוגיא דהכא אתייא כשמואל כו' זה נרא' ליישב דבריו בדוחק ומ\"מ עיקר קושיין דאקשינן דברי הרב ל\"מ ז\"ל מתרצתא היא כמ\"ש ודוק והרב נת\"מ ז\"ל תי' לקו' הרב הנז' דס\"ל לרבינו דהא דאמרינן דבאחותו גמר ונתן לשם מתנה לאו דוקא אחותו אלא ה\"ה כל שאר עריות כל דאיכא צד קורבה בדבר וזהו שדקדק וכתב אדם יודע שאין קדושין תופסין בעריות אבל במקדש א\"א דעלמא כיון דאין קורבה בדבר לא יהיב לשם מתנה אלא לשם פקדון ע\"ש ועל פי דבריו יש ליישב מה שהקש' עוד הרב ל\"מ ז\"ל מההיא דאמרינן בשמעתין וש\"מ מעות חוזרים איתמר כו' די\"ל לעולם דרבינו ז\"ל גריס דאיתמר כגירס' רש\"י ז\"ל דהא בהא תלייא ואפי\"ה פסק בפ\"ה מה' אישות כרבי אמי משום הא דתלינן בגמ' מילתא דרבי אמי בפלוגתא דרב ושמואל היינו משום דלשמואל אפי' באיניש דעלמא סבירא ליה דגמר ונתן לשם מתנה כדקאמר באידך פלוגתא שהכיר בה שאינה שלו ומש\"ה קאמר בגמרא דהא דרבי אמי לא מצי אתיא אלא כרב אבל לפום הלכתא דפסקינן באיניש דעלמא כרב מצינן למיפסק נמי כר' אמי דמעות חוזרים כא\"א דעלמא גם מ\"ש עוד הרב ל\"מ דאפשר דמטעם זה השמיטו הרי\"ף והרא\"ש הך פלוגתא דהמקדש אחותו משום דגרסי' דאתמר כגירסת רש\"י הוא תימא שמדברי הרא\"ש פ\"ק דמציעא מבואר דמספק' ליה אי הלכה כשמואל במקדש אחותו דיש לחלק בין אחותו לאיניש דעלמא יע\"ש ולפי הנרא' אשתמיט מיני' ז\"ל ועיין בס' מש\"ל ז\"ל פ\"ד מה' עבדים הלכה א' שנסתפק במוכר את בתו כשהיא נערה אי הוו המעות מתנה דכתב דלדידן דקי\"ל בפלוגתא דהכיר בה שאינה שלו כרב ובמקדש אחותו כשמואל ע\"כ די\"ל בין נכרי לאחותו א\"כ במוכר את בתו כשהיא נערה נמי קי\"ל כרב ואין כאן ס' כלל אך אליבא דרבי' דס\"ל דלאו דוקא אחותו אלא ה\"ה שאר העריות וא\"כ לסברתו אין חילוק בין נכרי' לאחותו וכמ\"ש הרב נת\"מ במוכר את בתו כשהיא נערה היכי לדיינו דייני להאי דינא יע\"ש ודבריו יש כאן מן הקושי במ\"ש דלדעת רבינו אין חילוק בין נכרי' לאחותו כמו שהכריח הרב נת\"מ והלא מבואר מדברי נת\"מ דעל כל פנים בעינן דאיכא צד קורבה בדבר ואם כן מה מקום להסתפק במוכר את בתו כשהיא נערה לאיניש דעלמא אי הוו המעות מתנה ואי כונתו ז\"ל לומר דלפי דברי הרב נת\"מ משכחת לה במוכר את בתו לקרובו דכיון דאיכא צד קורבה בדבר אמרינן גמר ונתן לשם מתנה א\"כ כה\"ג נמי משכחת לה במוכר את בתו לאחיו לדעת הסוברים דדוקא באחותו פסקינן כשמואל במוכר את בתו לאחיו ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ש\"מ </b>\n<b> שצוה ליתן לכותי מתנה כו'.</b> כתב הר\"ן בתשוב' סי' מ\"ו על הא דתיקנו חכמים מקח וממכר לפעוטות משום כדי חייו דאם מכרו הפעוטות בנכסים מועטים דקי\"ל הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים דלא עשו כלום דכיון דתקנת חכמים היא במקום איסורא לא תקון שהרי אמרו איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים וראיתי למוהר\"י כולי ז\"ל שהק' על דברי הר\"ן הללו משם הרב מש\"ל ז\"ל ממ\"ש פי\"נ דקל\"ז ונתבאר בטח\"מ סי' רמ\"ח האומר נכסי לך ואחריך לפ' לכתחלה אסור לראשון למכור הנכסים לאחר ואם מכר מה שעשה עשוי דקי\"ל כרשב\"ג ואמרינן התם דמודה רשב\"ג דאם נתנו במתנת ש\"מ לא קנה מ\"ט מתנת ש\"מ אינו אלא לאחר מיתה ולאחר מיתה כבר קדמו אחריך ולפי דברי הר\"ן תיפוק ליה דכיון דמש\"מ אינו אלא תקנת חכמים כדי שלא תטרף דעתו עליו במקום איסור ל\"ח שהרי אפילו לרשב\"ג דאמר אין לב' אלא מה ששייר א' לכתחלה אסור לעשות כן משום דעבר על דעת ב\"ה שרצונו שישייר קצת לב' וכמ\"ש בגמרא איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב\"ג אלו דבריו יע\"ש מה שתירץ ולדעתי אחר המחילה לא ידענא מק\"ל שהרי כתב רשב\"ם שם בד\"ה ומודה וז\"ל אע\"ג דאמר אין לב' אלא מה ששייר הא' אם נתנו במתנת ש\"מ כגון דאמר מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום א\"נ כשהיה ש\"מ נתנו דשתי מתנות הללו שוות כדאמרינן לעיל איזהו מתנת בריא שהי' כמתנת ש\"מ דלא קנה אלא לאחר מיתה כל שכתב בו מהיום ולאחר מיתה כו' הנה מבואר מדבריו דמ\"ש בגמרא ומודה רשב\"ג שאם נתנה במתנת ש\"מ כו' לאו במתנת ש\"מ גרידא מיירי אלא מתנת בריא שהיא כמתנת ש\"מ נמי בכלל וא\"כ מעת' אין מקום לקושייתו דמש\"ה הוצרכו בגמ' למיהב הך טעמא דכבר קדמו אחריך דהוייא מילתא דשויי' לתרוייהו בין במש\"מ ובין במ\"ב שהוא כמתנת ש\"מ ואי משום הך טעמא דבמקום איסורא לא תקון במתנת בריא שהיא כמש\"מ דמדין תורה קנה הוה מהני וזה פשוט: עוד כתב הרב הנזכר שמדברי הרמב\"ם שכתב דש\"מ שצוה ליתן לכותי מתנ' כו' לא אמר כלום יש לדון בש\"מ שנתן מתנ' בנכסים מועטים דקי\"ל הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים דאין מתנתו כלום כיון דאיסורא קא עביד ובמקום איסורא כתב הרמב\"ם ז\"ל דלא אמר כלום יע\"ש ולדעתי ק\"ל עלה דאם כפי דבריו מתנת ש\"מ שנתן כל נכסיו לבנו והניח לשאר בניו לא אמר כלום שהרי אמרו הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו א��ן רוח חכמים נוחה הימנו ואיסורא נמי איכא כמ\"ש רשב\"ם שם ובירושלמי נמי אמרינן עליו הכתוב אומר ותהי עונותיו על עצמותיו וכ\"כ הרב מוהראנ\"ח ח\"א סי' קי\"ח ומוהרשד\"ם ז\"ל סי' יע\"ש ובהדיא כתב רבינו ז\"ל בפ\"ו מה' נחלות דש\"מ שנתן כל נכסיו לבן בין הבנים או לבת בין הבנות מתנתו מתנ' ע\"ש וא\"כ ע\"כ לומר שאף רבינו לא כתב כן אלא דוקא בנותן מתנה לגוי דאיכא איסורא דאורייתא כדנפ\"ל מלגר אשר בשעריך ובמקום איסורא דאורייתא דוקא לא תקין אבל באיסור' דרבנן הם אמרו והם אמרו וההיא דיתומים שמכרו בנכסים מועטים שכתב הר\"ן אף על גב דאיסורא דרבנן הוא התם שאני כמו שחילק הרב הנז\"ל ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,119 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד </b>\n<b> הממשכן כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל זה מפו' שם כו' ודבריו צריכין עיון מ\"ש פרק ג' מה' אישות הלכה כ\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נכסי </b>\n<b> יתומים כו'.</b> בפ' הזהב דנ\"ח אמרינן אין רבית ואונאה להקדש וראיתי להרב ג\"ת שער מ\"ו ח\"ד סי' ז' תמה על רבינו שהשמיט דין זה והטור והרא\"ש הביאו לפסק הלכה ולי נראה לישב דלרבינו ז\"ל קשיתיה דהיכי אמרינן אין רבית להקדש ומותר להלוות ברבית הא תנן פ\"ד דשקלים אמר ר\"ע אין משתכרין בשל הקדש וה\"ט משום דאין עניות במקום עשירות ומש\"ה הוכרח לומר דברייתא בפ' הזהב כר\"י ס\"ל דמשתכרין בשל הקדש אמנם לדידן דקי\"ל כר\"ע דאין משתכרין כו' לא משכחת להך דינא כלל והרא\"ש והטור שהביאו יתרצו לקושיא זו כמו שתירץ הראב\"ד בפ\"ז מהלכות כלי המקדש ועי' בהרב מש\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלא </b>\n<b> אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה.</b> כתב מרן הב\"י ז\"ל בי\"ד סי' ס' וז\"ל כתב המרדכי דשרי לישראל למימר לישראל חבריה לך ולוה לי מעות מפ' ישראל וגם תביא לו הרבית דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה כו' ואי משום שלוחו של אדם כמותו הא קי\"ל אין שלד\"ע להתחייב שלוחו כו' וכתב מרן ז\"ל שאין דעת שום א' מהפוסקים כן כדמשמע מדין ישראל הלוה ברבית ע\"י נכרי ונכרי הלוה ע\"י ישראל המפורשים בסי' קס\"ט יע\"ש והרמ\"ה ז\"ל החזיק בסברא זו וכתב דמההיא דישראל הלוה ברבית ע\"י גוי שכ' רש\"י ז\"ל דיש שליחות לחומרא לק\"מ דהתם לא שייך לומר אין שלד\"ע הואיל ואין הגוי עובר בשליחותו כי אין איסור לב\"נ ברבית אבל אם ישראל שלח לישראל חבירו שרי הואיל ואין שליח לד\"ע ע\"כ וכן העלה הש\"ך ז\"ל ס\"ק כ\"ב כותיה ומטעמיה דמההיא דסי' קס\"ט אין ראיה דהרי אמרינן פ\"ק דמציעא דכל שאין השליח בר חיובא יש שליח לד\"ע וכן פסק המרדכי שם עי\"ש ויש לתמוה עליו שהרב ז\"ל נסתר מחמתו דבח\"מ סי' קפ\"ב העלה הרב ז\"ל דהלכה כרב סמא דאפילו היכא דהשליח לאו בר חיובא אין שלד\"ע וכתב שכן דעת המרדכי והנ\"י והר\"ן ורוב הפוסקים ושכן נראה מדברי הרי\"ף ז\"ל פ' הא\"מ ואילו הרי\"ף ס\"ל בההיא דגוי שלוה מישראל כדעת רש\"י דיש שליחות לגוי לחומרא כמ\"ש מרן ז\"ל בסי' קס\"ט וכן דעת הר\"ן ז\"ל ג\"כ עי\"ש וא\"כ איך כתב הרב דהתם שאני משום דהשליח לאו בר חיובא גם בח\"מ סי' שפ\"ח ס\"ק ס\"ה דחה שם דברי הרשב\"ץ ז\"ל שכ' דאם הוחזק למסור המשלח חייב ולא אמרינן אין שליח לד\"ע דלא מפטר משום האי טעמא אלא בישראל אבל אם הוחזק במסור לאו ישראל הוא ופסקו מור\"ם שם מה\"ט דקי\"ל דהלכה כרב סמא דכל דאי בעי עביד אע\"�� דלאו בר חיובא הוא אין שלד\"ע ואפילו גבי גוי ואם כן כפי זה אין מקום למה שפסק כאן בתשובת רש\"י ז\"ל ודבריו צ\"ע. האמנם ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל שכתב דבגוי לא שייך לומר אין שלד\"ע אליבא דכ\"ע ואפילו לרב סמא דע\"כ לא קאמר רב סמא אלא גבי כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דאע\"ג דשליח לאו בר חיובא הוא הרי הם יודעים שמשלחם הוזהר בזה וסובר המשלח שלא יעשה משום דדברי הרב שומעים אבל גבי גוי לא שייך האי טעמא עי\"ש ומדברי מוהר\"י אבוהב שהביא הרב בצלאל ז\"ל בפ\"ק דמציעא מבואר דס\"ל דבשליח גוי נמי אמרינן אין שליח לד\"ע כמו שיראה המעיין שם וכן מבואר ג\"כ מדברי התוס' פ\"ק דשבועות ד\"ג ד\"ה ועל הזקן וז\"ל ועוד נראה דאפי' רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא כו' מדלא קאמר איש דאמר לקטן או נכרי אקיף לי גדול דהוי נפקותא לרב אדא כו' הרי בהדי' דס\"ל דגבי גוי נמי אמרינן אין שלד\"ע ותמהני על הרב ז\"ל איך אשתמיט מיניה ודרך אגב אומר נראה שדבריהם תמוהים דאיך אפשר לומר איכא בינייהו איש דאמר לקטן או לנכרי הא קי\"ל אין שליחות לגוי וכמו כן אין שליחות לקטן ושמא דס\"ל כדעת רש\"י ז\"ל דיש שליחות לגוי לחומר' וכמו כן ס\"ל דיש שליחות לקטן לחומרא והא דתנן השולח את הבערה ביד חש\"ו פטור מדיני אדם י\"ל דלענין ממון פטור אמנם לענין איסורא החמירו חכמים כנ\"ל:<br><b> ואולם </b> מדברי הרשב\"א ז\"ל שכתב בפרק הפרה דנ\"ב אהא דפריך התם בור של ב' שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח אין שלד\"ע וז\"ל קשיא לי דילמא שוו שליח גוי וי\"ל דאין שליחות לגוי כו' עי\"ש נראה דס\"ל כדעת הרב מש\"ל דבגוי יש שליח לד\"ע אפי' לרב סמא דאי לא כן מאי קשיא לי' דלוקמא בשליח גוי הא אכתי תקשי לרב סמא ומה גם לפמ\"ש הש\"ך ז\"ל סימן קפ\"ב שדעת הרשב\"א ז\"ל לפסוק כרב סמא ומן התימה על הרב ב\"י ז\"ל דבח\"מ סימן שפ\"ח הביא תשו' הרשב\"ץ ז\"ל דלא אמרינן אין שלד\"ע אלא בישראל ולא בגוי בלי חולק וא\"כ מאי ק\"ל הכא לדעת רש\"י ז\"ל. האמנם אחר העיון נראה שדברי מרן ז\"ל נכונים בטעמם דאין כונת קו' לומר דאמאי לא אמרינן התם אין שלד\"ע כמו שהבינו ז\"ל דהא ודאי פשיטא דבגוי יש שליח לדבר עבירה אלא כונתו להקשות ממאי דאמרי' התם דיש שליחות לגוי לחומרא ובודאי דהיינו טעמא דכיון דכ\"ע ידעי דשלוחו של אדם כמותו ולאו כ\"ע ידעי דרשת מה אתם בני ברית אמור רבנן דלחומרא יש שליחות משום דמאן דחזי סבר דישראל מישראל שקיל רבית כיון דגוי נעשה שליח לישראל כמ\"ש הריב\"ש ז\"ל בתשו' סימן רע\"ז ובשלמא אם נאמר דרבית ע\"י שליח ישראל אסור ניחא שפיר דגזרו בשליח גוי גזירה דילמא אתי להלות ע\"י שליח ישראל אמנם אם רבית ע\"י שליח ישראל מותר מטעמ' דאין שלד\"ע אמאי גזרו רבנן כיון דלא אתי לידי איסורא כלל ואם נאמר דהתם ה\"ט דכיון דלאו כ\"ע ידעי דרשת דמה אתם ב\"ב מאן דחזי סבר דרבית מיד לוה למלוה נמי שרי כיון דהגוי נעשה שלוחו של ישראל ושלוחו כמותו א\"כ מה\"ט נמי נימא הכא דאסור דלאו כ\"ע ידעי דינא דאין שלד\"ע ואדרב' בהא איכא למיגזר טפי כיון דלחד תי' אמרינן בגמ' דאיכא מאן דסבר דיש שליח לדבר עבירה וגם במעילה וטביחה ומכירה יש שליח לדבר עבירה ודאי דאתו למטעי טפי מההיא דשליחות לגוי דהלכתא פסיקתא היא בכל התורה כולה כנ\"ל נכון כונת דבריו:<br><b> עוד </b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל ודע דברבית דרבנן כגון שהוא דרך מקח וממכר אין ללמוד מתשו' רש\"י הלזו דשרי לעשותו ע\"י שליח דאפשר דע\"כ לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא באיסורא דאורייתא אבל באיסורא דרבנן יש שלד\"ע ��מוהרימ\"ט ז\"ל נסתפק בזה ולא הכריח א\"ד יע\"ש ולע\"ד נראה דאפי' אם נאמר דבאיסורא דרבנן יש שליח לדבר עבירה נראה דלדעת רש\"י ז\"ל רבית דרבנן שרי לעשותו ע\"י שליח דכיון דהאי דאסרו חכמים דרך מו\"מ היינו משום גזירה שמא יבא לידי איסור דאורייתא כמ\"ש רבינו פ\"ו מה' אלו איכא למימר דדוקא ברבית הבאה מיד לוה למלוה גזרו דילמא אתי לידי איסור דאורייתא אבל ברבית ע\"י שליח דלא אתי לידי איסורא דאורייתא לא גזרו כנ\"ל פשוט: ודע שזה שכתבנו דבגוי יש שליח לדבר עבירה לכ\"ע נראה דקשה לכאורה ממ\"ש הרא\"ש בתשו' כלל י\"ז סי' ה' והביאו הטור ח\"מ סימן שפ\"ט וז\"ל ילמדנו רבינו מה לעשות באיש שנתפרסם כו' עד וכ\"ש אם צוו להורגו דיפה עשו ואע\"פ שכתב רבינו חננאל דאין הורגין אותו בידים כו' זה שאומר לגוי להורגו היינו כמו הורדה לבור שאינו מעשה כו' וכן כתב בסי' ג' יע\"ש והשתא קשה דכיון דקי\"ל שלוחו של אדם כמותו הו\"ל כאלו הוא עצמו הרגו בידים וגבי גוי אין שייך לומר אין שליח לדבר עבירה וכן ראיתי למוהרש\"ל ז\"ל בס' ים של שלמה פרק הגוזל בתרא סימן ן' שתמה עליו כן וכתב עוד שאף שאין שליחות לגוי היינו לקולא אבל לחומרא יש שליחות והוי כאלו הרגו ממש עי\"ש האמנם הא ודאי ל\"ק מידי דהרא\"ש ז\"ל לטעמיה אזיל דס\"ל כדעת ר\"ת דאין שליחות לגוי אפי' לחומרא וכמ\"ש הטור ז\"ל סימן קס\"ט וכך היא מסקנת הרא\"ש ז\"ל ומהתימא על רש\"ל ז\"ל איך אשתמיט מניה דברי הטור אלו וע\"פ האמור אפשר ליישב מה שתמה מרן הב\"י ז\"ל על הטור וז\"ל ולא ידעתי מנ\"ל לרבינו דסובר הרא\"ש הכי שהרי בפסחים כתב ב' הסברות ולא הכריע ובתשו' כלל ק\"ח סימן י\"א כתב דמי יעלה להכריח לקולא כר\"ת אף כי יש לומר דאין משם ראיה דס\"ל כדעת רש\"י ז\"ל דהתם לגדור מלתא נתכוון מ\"מ מנ\"ל שהרא\"ש הכריח כר\"ת עי\"ש אמנם כפי מ\"ש נראה דמה שהכריחו להטור ז\"ל לומר שדעת הרא\"ש כדעת ר\"ת הוא מכח תשו' הלזו שהביא הוא בעצמו בח\"מ סי' שפ\"ח שנראה בהדיא דס\"ל דאמרינן אין שליחות אפי' לחומרא ומש\"ה לא חשיב לי' כאלו הרגו בידים כדכתיבנ' וע\"כ צ\"ל דמ\"ש בכלל ק\"ח הוא לגדור מלתא בעלמא כמ\"ש מר\"ן ז\"ל כנ\"ל:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שהוקשה אצלי בדברי הטור ז\"ל שכתב שדעת הרא\"ש כדעת ר\"ת דמותר להלות ברבית ע\"י גוי ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' השוכר את הפועלים גבי ההוא דאבעי' לן התם אי שרי ליש' לומר חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן כי אמרי' אמירה לגוי שבות ה\"מ שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דלמא ל\"ש כתב שם בפשיטות דאיפשיטא בעיין וקי\"ל דאמירה לנכרי שבות אפי' באיסור לאו עי\"ש והשתא קשה דאיך כתב הכא דשרי להלות ברבית ע\"י גוי מטעמא דאין שליחות לגוי הא ת\"ל דאסור משום אמירה לגוי שבות ויש ליישב ודו\"ק:<br><b> ולדעת </b> רש\"י ז\"ל דס\"ל דרבית ע\"י שליח ישראל מותר מטעמא דאין שליח לדבר עבירה ק\"ל מההיא דגרסינן בערכין פ' שום היתומים דפריך לרב אשי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א\"כ רבית אוכלת בהן ממתני' דקתני שום היתומים ל' יום ומכריזין בבקר ובערב במאי עסקינן אילימא בבע\"ח גוי מי ציית דינא אלא פשיטא בבע\"ח ישראל ואי דקא אכיל ריביתא מי שבקינן ומשני לעולם בבע\"ח גוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל א\"ה רבית נמי לא לשקול בקבל עליו לזו ולא קבל עליו לזו ע\"כ והשתא לפי שיטת רש\"י ז\"ל אמאי נחית לאוקמיה בבע\"ח גוי ובקבל עליו לדון בדיני ישראל לוקמא בבע\"ח ישראל ובמלוה ע\"י שליח וכן ק\"ל לשיטת ר\"ת ז\"ל דס\"ל דמותר להלות ע\"י גוי אמאי לא מוקי לה בהכי ובשלוה ע\"י שליח גוי דאפי' באומר תנם לו ותפטר ס\"ל לר\"ת דשרי כמ\"ש הב\"ח שם ושוב מצאתי בהגהות מימוני בתשו' דשייכי לה' אלו סי' י\"ד שהוקשה לו מסוגי' זו לדעת הסוברים דמעות של עניים מותרין להלותם בריבית קצוצה דאמאי לא מוקי לה בשלוו עצמן והמעות של צדקה ותי' דלרווחא דמילתא נקט יע\"ש:<br><b> ומעתה </b> תמה אני על מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' קמ\"ד שהוקשה לו מסוגיא הלזו למה שרצה לומר דרבית של דבריהם מפקינן מיתמי ליתמי משום דכיון דמכח אביהם חל שעבודם וזקפן עליו במלוה בתר זקיפה אזלינן דאמאי לא מוקי לה למתני' בכה\"ג בראובן שלוה מן היתומים ברבית של דבריהם ומת לוה והוא נפרע מנכסי יתומים ותי' עי\"ש ושוב הוקשה לו על סברת הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דמעות של עניים מותרים להלוותם בריבית קצוצה ותירץ יע\"ש ולא ידעתי איך לא שת לבו להקשות לס' רש\"י ור\"ת שכתבנו דלא שייך שום א' מן התי' שתי' הוא ז\"ל וא\"כ ע\"כ צ\"ל דתלמוד' חדא מינייהו נקט וכמ\"ש בהג\"מ ולפי הנר' אישתמט' מיניה גם מה שרצה לת' דכיון דקיימ\"ל כר\"ע דאמר אין משתכרין בשל הקדש ואף לא בשל עניים דחיישינן לפסידא ואפי' עלו הקרקע דלמא משתתף הלכך לא שרי להלות מעות עניים אלא שיהיו בטוחים במשכון וכגון דהבא פריכא בהא לא שייך שום היתומים למכור קרקע ולפדות המשכונות הוא דבר תמוה דבפ' ב' דייני גזרות דף ק\"ו אמרינן דטעמא דאין משתכרין בשל עניים היינו משום דילמא מתרמי להו עניא וליכא למיתבא ליה ולפי זה אפי' על משכון על דהבא פריכא אין משתכרין בשל עניים ותו דלפי טעם זה דדילמא מתרמי להו ענייא משמע ודאי דהיינו דוקא בצדקה העומד לחלק לעניים דסמכי נפשייהו עילוה אבל צדקה שנותנין שיהיה הקרן קיים והפירות להאכיל לעניים ודאי דשרי וכמ\"ש בהג\"מי וא\"כ אכתי תיקשי דלוקמא בכה\"ג וכן ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל שתמה עליו כן בפ\"ד מה' אלו הלכה י\"ד יע\"ש ואפשר ליישב דבריו דס\"ל ז\"ל דכיון דבירושלמי אמרינן דטעמא דאין משתכרין בשל הקדש ועני' דחיישינן לפסידא איכא למימר דתלמודא דידן לא פליג אטעמא דירושלמי דתלמודא דידן הא קמ\"ל דאפי' ע\"י דהבא פריכא דליכא למיחש לפסידא אפ\"ה אם הם מעות העומדות לחלק לעניים אין משתכרין בהם משום דחיישינן דילמא מתרמי ליה ענייא ומיהו תלמודא דידן אזיל ומודה דכשלוה ע\"י משכון אפ\"ה בצדקה שנותנין שיהא הקרן קיים אפ\"ה אין משתכרין מטעמא דחיישינן לפסידא וכן נראה מדברי הרע\"ב ז\"ל פ\"ד דשקלים מ\"ג כתב שם כטעמא דתלמודא דידן ואלו בפ\"ו דערכין כתב כטעמא דירושלמי דה\"ט דחיישינן לפסידא וכ\"כ רבינו ז\"ל שם משמע דס\"ל דתרווייהו איתנייהו ולא פליגי ומ\"ש מוהרימ\"ט דשרי להלות מעות עניים ע\"י משכון היינו בצדקה שנותנין שיהא הקרן קיים דאז לכולהו טעמי שרי כנ\"ל נכון ליישב דבריו ודו\"ק ואין להקשות לדעת רש\"י ז\"ל דרבית ע\"י שליח מותר מטעמא דאין שלד\"ע דהא מד\"ש מיהא חייב כדאמרינן בשמעתין וכן ראיתי להרב פרח מטה אהרן ח\"א סי' נ\"א שכתב שטעם החולקים על סברת רש\"י וס\"ל דרבית ע\"י שליח אסור אע\"ג דבכוליה תלמודא קי\"ל דאין שלד\"ע משום דמדי\"ש מיהא חייב ויש שלד\"ע כדאמרינן בשמעתין יע\"ש דהא ודאי בורכא היא דע\"כ ל\"ק בשמעתין דמדי\"ש חייב אלא דוקא באומר לחבירו צא והרוג את הנפש משום דגרם שיהרג ע\"י כמ\"ש רש\"י ז\"ל כיון דע\"י נעשית העבירה מחייב מיהא מדי\"ש אמנם הכא בריבית ע\"י שליח כיון דאין כאן עבירה כלל שהרי השליח לא עשה שום איסור מהיכא תיתי שיהיה אסור מדי\"ש וזה פשוט. כתב מהר\"ם די בוטון ז\"ל דקפ\"ח ע\"ב והביאו הרב כ��ה\"ג ז\"ל סי' קפ\"ב בהגהת הטור אות כ\"ב דאם המשלח אנס את השליח והפחידו בדברים מחייב משלחו יע\"ש ומההיא דפ' הפרה דכתיבנא לעיל נראה דאפי' בשאנס את השליח אשלד\"ע דאל\"כ אמאי לא מוקי לה בשאנסוהו ושוינהו שליח כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> מלוה גובה כו' ומלוה ע\"פ גובה מן היורשים כו'.</b> הנה הרי\"ף ז\"ל ס\"פ גט פשוט כתב ז\"ל וקי\"ל כעולא דהא רב פפא שהוא בתרא פסק הלכה הכי בפ' האשה נקנית דאמר רב פפא הלכתא מלוה ע\"פ גובה מן היורשים מ\"ט שעבודא דאורייתא כו' והא דפסק ר\"פ הכא ואמר הלכתא מלוה ע\"פ גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא לאו דפליג דידיה אדידיה אלא דהא קמ\"ל דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאורייתא וגובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת ע\"כ וכ\"כ הרא\"ש יעיי\"ש. וראיתי להרב בג\"ת דשל\"ו ע\"ב שהקשה על דבריהם ז\"ל וז\"ל ותיר' ז\"ל לכאורה הוא קשה הישוב דכי אצטריכנא לאהדורי בתר טעמא אמאי אוקמוה רבנן איזה דבר אדאורייתא היינו היכא דאיכא איזה צד שהיה ראוי לתקן שלא יעמוד הדבר אדין תורה אז אמרינן דאיכא טעמא לאוקמי אדין תורה כגון הא דאקשינן לעולא א\"ה מלוה בשטר נמי דהיינו לומר דכיון דמלוה ע\"פ תקנו רבנן דלא לגבי ממשעבדי משום פסידא דלקוחות בשטר נמי הו\"ל למיחש לפסידא ומש\"ה אצטריכנא לטעמא דכיון דלקוחות אפסידו אנפשייהו אוקמוה אדין תורה כו' ברם הכא גבי יורשין לעולא דס\"ל שעבודא דאורייתא מה לנו לבקש טעמי' למה לא תקנו שלא יגבה מן היורשים לתלות הדבר בטעם שלא תנעול דלת ומאיזה צד היה מקום לתקן שלא כדין תורה כיון דגבי יורשין ליכא טעמא דפסידא ואם כן אין צורך לומר אלא דמלוה על פה גובה מן היורשין מפני שכך הוא דין תורה ע\"כ ת\"ד ולע\"ד נראה ליישב דבריהם כלפי מה שכתבו התוספות שם פ' גט פשוט דף קע\"א ע\"א ד\"ה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות וז\"ל תימא כיון דמלוה בשטר גובה מן היורשין אע\"ג דשעבודא לאו דאורייתא שלא בשטר נמי מ\"מ לא גביה מה לי היכא דאית ליה קלא לדלית ליה קלא וי\"ל מי שמלוה על פה כיון שאינו חושש לקלא וכתקנה דלקוחות לא תקנו חכמים לגבות מן היורשין עכ\"ל א\"כ מעתה אף אנו נאמר שזהו כונת הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ממ\"ש דקמ\"ל דה\"ט דאוקמוה רבנן אדאורייתא שרצונם לומר דמש\"ה הוצרך ר\"פ לטעמא שלא תנעול דלת משום דאי לאו הכי אע\"ג דשעבודא דאורייתא וליכא פסידא דלקוחות מ\"מ כיון דתקנו חכמים השתא דאינו גובה מן הלקוחות משום פסידא א\"כ נימא כיון דאינו חושש ללקוחות והלוהו ע\"פ אינו חושש ליורשין וכדס\"ל לרב דאע\"ג דמלוה בשטר גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת במלוה ע\"פ ס\"ל דאינו גובה מן היורשין ולא חששו חכמים לנעילת דלת מטעמא דכיון דאינו חושש ללקוחות אינו חושש ליורשין מש\"ה קאמר ר\"פ דאוקמוה רבנן אדין תורה וגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת וחששו חכמים לנעילת דלת לענין דגובה מן היורשין אע\"פ דאינו גובה מן הלקוחות ובהכי ניחא מ\"ש עוד הרב הנז' ז\"ל שם וז\"ל ועוד קשה לדבריהם דצריכנן לטעמא דנעילת דלת לאוקמה אדין תורה לגבי היורשין דהא התם בהאשה נקנית די\"ג אמרי' אהא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה א\"ש והוא שהפרישה מחיים מ\"ט שעבודא לאו דאו' ר\"י אמר אע\"פ שלא הפרישה מחיים מ\"ט קסבר שעבודא דאורייתא ופרכינן והא איפליגו ��ה חדא זמנא כו' ומהדרי' צריכא דאי אתמר בהא בהא קאמר שמואל דלאו מלוה הכתובה בתורה כו' והשתא לדברי הרי\"ף והרא\"ש דאהני טעמא דשלא תנעול דלת לאוקמיה אדין תורה מאי פריך הא הדבר פשוט דאי אתמר בהא הוה אמרינן דלעולם ס\"ל לשמואל דשעבודא דאורייתא בדאיכא טעמא דנעילת דלת כההיא דמלוה ע\"פ גובה מן היורשין והכא גבי קרבן לא מחייבינן ליורשין משום דליכא נעילת דלת והילכך לא מוקמינן אדאורייתא ואי אתמר בהא דמלוה ע\"פ הו\"א בהא אמר ר\"י דאוקמינן אדאורייתא מטעמא דנעילת דלת אבל באידך מודה לשמואל ע\"כ ת\"ד ואולם ע\"פ האמור ל\"ק מידי דע\"כ לא אמרו הרי\"ף והרא\"ש דצרכינן לטעמא דנעילת דלת לאוקמה אדין תורה אלא דוקא גבי מלוה ע\"פ משום דאי לאו ה\"ט היה לנו לומר דכיון דאינו חושש ללקוחות והלוהו ע\"פ אינו חושש ליורשין כדס\"ל לרב ומש\"ה צרכינן לטעמא דנעילת דלת דחששו חכמים לנעילת דלת ואוקמוה אדאורייתא ברם התם דלא שייך ה\"ט כלל דהוי מלוה הכתובה בתורה וא\"כ אי ס\"ל לרב ושמואל דשעבודא דאורייתא היל\"ל לענין חטאת אע\"פ שלא הפרישה מחיים יביאו יורשין עולתה כיון דליכא פסידא דלקוחות והכא לא צרכינן לטעמא דנעילת דלת מדקאמר דדוקא הפרישה מחיים אבל לא הפרישה לא מוכרח דס\"ל דשעבודא לאו דאורייתא ומש\"ה פריך שפיר דהא אפליגו בה חדא זמנא כנ\"ל שוב ראיתי להריטב\"א ז\"ל בקדושין שתמה על הרי\"ף כמו שתמה הרב הנזכר ולע\"ד נראה כדכתיבנא אמנם הא קשיא לי לדעת רבינו חננאל ז\"ל שכתבו התוס' בקדושין ד\"ה אמר ולדעת ה\"ר אליהו ז\"ל שכתבו בפרק גט פשוט ד\"ה גובה דלר\"פ אע\"ג דשעבודא לאו דאורייתא אפ\"ה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא אם כן מאי פריך בגמרא הא אפליגו בה חדא זמנא ומאי קו' הא צריכי שפיר דאי אתמר בההיא דהאשה שהביאה חטאתה כו' הו\"א דבההיא דוקא ס\"ל לשמואל דאינו גובה מן היורשין משום דליכא טעמא דנעילת דלת אבל בההיא דמלוה ע\"פ אע\"ג דשעבודא לאו דאורייתא הו\"א דמודה שמואל דגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת וכדס\"ל לר\"פ ואי אתמר בהא הו\"א בההיא דוקא ס\"ל דמלוה ע\"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות ומאי דגרסינן בספרים ר\"י אומר מלוה ע\"פ גובה בין מן היורשין ובין מן הלקוחות טעות סופר הוא דהא מתני' היא ע\"י עדים גובה מנכסים ב\"ח וכן כתבו בתוס' רי\"ד ועיין בתוס' בפרק יש בכור דף מ\"ח ד\"ה לכ\"ע משום דס\"ל שעבודא לאו דאורייתא ואפי\"ה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא אבל בההיא דהאשה שהביאה חטאתה אימא מודה לשמואל דאינו גובה מן היורשין משום דשעבודא לאו דאורייתא וליכא טעמא דנעילת דלת קמ\"ל דגובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא וצריך לדחוק ולומר דעדיפא מיניה נקט ודו\"ק תו הקשה הרב הנזכר לדעת ר\"ח דס\"ל בההיא דפ\"ק דקדושין דקאמר שעבודא דאורייתא איירי במלוה הכתובה בתורה אבל ההיא דגט פשוט במלוה ע\"פ שאינה כתובה בתורה ובההיא ס\"ל דשעבודא לאו דאורייתא וז\"ל נראה מדבריהם דגם מאן דסבר שיעבודא לאו דאורייתא מצי סבר דכשהיא מלוה הכתובה בתורה שעבודא דאורייתא וגבי מיורשין ולפ\"ז ק\"ט דהא בג\"פ אההיא דקאמרי רב ושמואל מלוה ע\"פ אינו גובה מהיורשין אותבינן מהחופר בור בר\"ה ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי שור לבעליו א\"ר אלעאי אמר רב כשעמד בדין ומאי קושיא אימא דכי קאמר רב ושמואל דוקא במלוה שאינה כתובה בתורה אבל הך דבור היא בנזקין דמלוה הכתובה בתורה ולא הו\"ל לגמר' לאקשויי הך קו' לרב ושמואל בההיא דג\"פ אלא אאידך דר\"י אמר שמואל דהאשה נקנית דאיירי בקרבן שהוא מלוה הכתובה בתורה עכת\"ד ולע\"ד נראה דאישתמטי' מניה סוגיא דערכין דפ' ז' דנראה דהא דכתבו התוס' לדעת ר\"פ לחלק בין מלוה הכתובה בתורה לשאינה כתובה דבכתובה בתורה גובה מן היורשין הוא דעת רבא בערכין דגרסינן התם אההיא מתני' דקתני הגוסס והיוצא ליהרג ר\"י אומר אם הזיק חייב ואמרינן בגמ' רבא אמר דכ\"ע מלוה ע\"פ אינו גובה מן היורשין והכא במלוה הכתובה בתור' קמפלגי ת\"ק סבר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי' ור\"י סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי' וא\"כ קשה מאי פריך לרב ושמואל אימא ה\"מ ר\"י היא אלא ע\"כ לומר דהך מקשן לא שמיע ליה הא דרבא וא\"כ מעתה אית לן למימר לדעת התוס' ג\"כ דהך מקשן לא שמיע ליה הא דר\"פ ורבי אלעאי אמר רב לא תריץ ליה הכי דהך מתני' ר\"י היא משום דאכתי קשיא ליה סתמא בערכין אהך סתמא וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם בההיא סוגיא יע\"ש כנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר </b>\n<b> שדהו בעדים כו'.</b> כתב ה\"ה ובחי' הרשב\"א כתב משם ר\"ח ז\"ל דבמתנה עבדי אינשי דיהבי בצנעא ונראה מדבריו שהנותן שדהו בעדים וקבל אחריותו אינו גובה מנכסים משועבדים יע\"ש וכן נראה דעת רבינו יונה ממ\"ש הטור ח\"מ סימן רמ\"ג וז\"ל והר' יונה כתב כו' ואם מתנה אם אמר שדה זו אני נותן לך באחריות קנה ומתחייב נמי באחריותו כמו שמתחייב באחריות ע\"י שטר כך מתחייב באחריותו ע\"י חזקה למגבי ביה מבני חרי ואולם מדברי הריטב\"א ז\"ל בפ\"ק דקידושין דנ\"ז ע\"א גבי ההיא דהאומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר שכתב וז\"ל יש שואלין כיון שאינו חוזר בשדה מה הועיל חזרתו דלענין אחריות מסתמא לית אחריות אפי' בשטר ואי קביל עליה אחריות אפי' בע\"פ נמי כו' יע\"ש מבואר בהדיא שחולק אסברת ר\"ח ז\"ל דאל\"כ הא נ\"מ טובא גם הרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו כתב וז\"ל וא\"ת כיון דקנה כי חזר בו בשטר מאי מהני ליה בשטר מתנה וא\"כ במכר אי משום אחריות שבו הא רב הונא הוא דאמר המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים כו' נראה שחולק למ\"ש הוא עצמו משם ר\"ח שהרי במתנה נ\"מ טובא בשקבל עליו אחריות ממשעבדי וכן נראה להוכיח שדעת רשב\"ם כדעת ר\"ח ממ\"ש בפרק ג\"פ דקע\"ב ע\"א ד\"ה להנך וז\"ל כותבי שטר מתנה שאין כתוב בהן אחריות ולא אתי למטרף מלקוחות א\"נ שטר מכירה שכתוב בהן אחריות שדינו לטרוף לקוחות משעת מכירה כו' כדאמרינן בח\"ה כו' ואי סבירא ליה כדעת הריטב\"א ז\"ל הא אפילו בשטר מתנה שכתוב בהן אחריות מצי מתוקמא דטריף לקוחות כדין המוכר שדהו אלא מבואר דס\"ל דבמתנה עבדי אינשי דיהבי בצנעא:<br><b> ודע </b> שמשמעות דברי רבינו ז\"ל מבואר דס\"ל דהא דאמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים היינו אפילו בשטר שלא קבל אחריות בפירוש וכן מבואר עוד בהדיא ממ\"ש בפי\"ט מה' מכירה יע\"ש ושלא כדעת הרב התרומות שער מ\"ח ח\"א שכתב בדוקא שקבל אחריות בפי' אבל בסתמא לא דבהא לא אמרינן ט\"ס הוא והרב גדולי תרומה ז\"ל שם כתב דלא נמצא לו לבעל התרומות שיוכל לומר המוחזק קים לי כוותיה יע\"ש ודבריו תמוהים דלענין קים לי אפילו בשטר מכר שאין בו אחריות יכול לומר המוחזק קים לי כסברת רבינו ברוך מארץ יון ורשב\"ם דסבירא להו דבשטרי מקח אחריות לאו ט\"ס הוא וכמ\"ש בהגהות אשרי פרק גט פשוט דרי\"ד ע\"א ומכ\"ש במכר שדהו בעדים בלא שטר ועיין בהרב כנה\"ג ז\"ל סימן תר\"ה בהגהות ב\"י אות אלף שכ��ב וז\"ל בכל הפוסקים לא מצאתי גלוי לדין זה לבד בפסקי מוהר\"ם מרקנטי שכתב משם רשב\"ם ורב שפסקו כשמואל דבמקח וממכר אחריות לאו ט\"ס הוא ותימה דהא רבא הוא בתראה פסק דלא כשמואל ועוד תימא דבפ' ג\"פ גבי מי שאבד שטרו מוכח דהלכה כרבא מדאמרינן פ' ג\"פ דבשטר מו\"מ כותבין חוץ מן אחריות שבו כו' יע\"ש וכל דבריו מן המתמיהין ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הגהות אשרי הללו ומ\"ש דרבא דהוא בתראה פסק דלא כותיה מדברי הגהות אשרי מבואר ישוב לזה דרשב\"ם ור' ברוך פוסקים כרב אשי דבתראה טפי ומשה\"ק מהא דאבד שט\"ח כו' ומה שתי' הן הם דברי הגמ' שם דקס\"ט ע\"ב פלוגתא דרפרם ור\"א והוא מן התימה אם יצאו דברים אלו מפי קדוש:<br><b> עוד </b> ראיתי לו שם שכתב על דברי גד\"ת הללו שכתבנו וז\"ל ואני אומר דכיון דמדברי הנ\"י ז\"ל בב\"ב מוכח דכל שלא פירש אחריות אינו גובה מנכסים משועבדים ויכול המוחזק לומר קים לי כהבעה\"ת והנ\"י ז\"ל אלו דבריו ואני תמיה עליו שהרב ז\"ל סותר את עצמו ממ\"ש בח\"א סימן של\"ט אות ט' וז\"ל אבל מ\"ש הנ\"י ז\"ל בפ\"ק דמציעא והביא הבית יוסף סימן רכ\"ד ההוא ודאי צריך לומר דהיינו דוקא במוכר דכל שלוקח קרקע אינו לוקחו בלא אחריות אבל בשטר הלואה כל שלא צוה כו' אחריות לאו ט\"ס הוא יע\"ש וא\"כ סברת הרב התרומות שכתב גבי מוכר שדהו בעדים יחידאה איהו והרב ש\"ך ז\"ל בסימן קט\"ו סק\"ה ובסימן רכ\"ה סק\"א כתב על דברי גד\"ת הללו שמצא לו חבר להרב בע\"ת ז\"ל לרשב\"ם ז\"ל פ' ח\"ה דמ\"א ע\"ב שכתב כן בהדיא על מימרת רב הלזו ויש לפקפק עליו דאין זו ראיה כלל דרשב\"ם ז\"ל מה שהוצרך לומר דמיירי בדקבל אחריות עליו הוא משום דאיהו ז\"ל ס\"ל דקי\"ל כרב אשי דבמקח וממכר לא אמרינן אחריות ט\"ס מטעמא דעביד איניש דזבין ארעא ליומיה ומכ\"ש במוכר בעדים בלא שטר אמנם למאי דקי\"ל דאפי' במו\"מ אמרינן אחריות ט\"ס הוא וא\"כ בשטרי הלואה ה\"נ דלא בעינן שיקבל אחריות בפי' הן אמת שדברי הרא\"ש תמוהים במ\"ש שדעת רשב\"ם דקי\"ל כשמואל ועיין בהרב מוצל מאש סי' נ\"ט ובספר לשון למודים למו\"ה ז\"ל בה' הלואות דכ\"ח ע\"ד יע\"ש ואני אומר שדברי הרב בעה\"ת אלו לאו יחידאה וכבר מצאנו לו חבר להרמב\"ן ז\"ל בפרק הספינה דע\"ז והרשב\"א ז\"ל בחי' פ\"ק דקדושין דכ\"ז שכתב כן בהדיא כדעת הנמוקי ז\"ל יע\"ש וכן נראה שהוא דעת ריב\"א ז\"ל שכתבו התוס' בפ' אע\"פ דנ\"ה ע\"א ד\"ה כתבו וז\"ל ופי' ריב\"ם בשם ריב\"א דדוקא בשטר מכר חוזר שאינו רוצה שתהיה עליו שעבוד בשטר מכר טריף ממשעבדי אבל במתנה כו' יע\"ש וכן כתב הגא\"ש פרק הספינה והמרדכי פרק חזקת משמו והדבר תמוה שהרי למאי דקי\"ל כרב אפי' בלא שטר נמי גובה ממשעבדי אלא נראה שדעתו ז\"ל כדעת הראב\"ד והבע\"ת וההיא מיירי בשלא קבל אחריות בפי' וכן כתב הרב בני אהרן סימן קמ\"ג דקמ\"ה ע\"ב והרב כנה\"ג והב\"ח שם שזה דעת ריב\"א ואולם תמה אני על דברי התוס' דבפ' אע\"פ דבסמוך ונראה כתבו וז\"ל ומיהו למ\"ד אחריות לאו ט\"ס הוא צריך לאמלוכי ביה לכתוב עליו אחריות כו' אבל למ\"ד אחריות ט\"ס הוא אין צריך לימלך הרי מבואר דס\"ל שלא כדעת הנמוקי זכרונו לברכה וכן כתב הרב בעל שפתי כהן זכרונו לברכה סימן ל\"ט ס\"ק י\"א דאם איתא אפילו למ\"ד אחריות ט\"ס הוא צריך לימלך א\"כ איך אפשר דבתוך כ\"ד סותרין את עצמן והביאו פי' ריב\"א ולכן הנראה שודאי ריב\"א ז\"ל ס\"ל דלא כהנמוקי ומ\"ש שאינו רוצה שיהיה עליו שעבוד בשטר היינו מטעמא דמילי נכסי ושטרא אית לה קלא טפי וכן ראיתי להרב ב\"ח ז\"ל בתשו' סימן שכ\"ב יע\"ש ובהגא\"ש בפ' אע\"פ כתוב שם וז\"ל מיהו לשמואל דאמר אחריות ט\"ס הוא אין כותבין אם לא אמר בתחלה כתבו ושמא אינו רוצה שיגבה ממשעבדי מיהו במתנה כותבין דלא גבי ממשעבדי עכ\"ל ומ\"ש לשמואל דאמר אחריות ט\"ס הוא תמוה שהרי שמואל אית ליה דבשטרי מו\"מ אחריות לאו ט\"ס הוא ואם נאמר שט\"ס נפל בדבריו וצריך לומר לשמואל דאמר אחריות ט\"ס הוא אין כותבין כו' וכונת דבריו למ\"ש התוס' דלמ\"ד אחריות לאו ט\"ס הוא צריך לאמלוכי ביה לכתוב עליו אחריות והיינו אין כותבין שכתב דהיינו אין כותבין אחריות בפי' תימא על עצמך א\"כ מאי האי דקאמר אח\"כ מיהו במתנה כותבין דלא גבי ממשעבדי הא אדרבה היא הנותנת דכיון דבמתנה לכ\"ע לא אמרינן אחריות ט\"ס הוא ודאי דאין כותבין בו אחריות דאינו רוצה שיגבה ממשעבדי ואי מש\"כ מיהו במתנה כותבין היינו כתיבת השטר סתם בלא אחריות מאי איכא בין מתנה למכר הא מכר כי האי גוונא נמי כותבין לשמואל דאמר אחריות לאו ט\"ס הוא ולכן הנראה אצלי שט\"ס נפל בדבריו וצריך לומר מיהו לרבא דאמר אחריות ט\"ס אין כותבין כו' ובהגא\"ש לא מיירי כשבאים לכתוב עליו אחריות בפי' כדרך שכתבו התוס' בפי' דההוא ודאי אדרבא לשמואל אי ס\"ל לאו ט\"ס הוא פשיטא טפי דאין כותבין אלא כשבאין לכתוב שטרא סתמא מיירי וס\"ל כדעת הנ\"י והבעה\"ת דאחריות ט\"ס הוא אמת ולא אחריות מוכר והיינו דכתב בשטר מכר אע\"ג דקנו מיניה אין כותבין שטר כלל משום דאינו רוצה שיגבה ממשעבדי שהרי הוא לא קבל עליו אחריות בפי' בשעת מכר אבל בשטר מתנה כיון דלא אמרינן אחריות ט\"ס הוא כותבין שטר מתנה בלא אחריות ונמצא א\"כ שדעת הגהא\"ש כדעת הרב בעה\"ת והנ\"י שכתבו זה הנראה אצלי בכונת דבריו ומ\"מ הדבר תמוה לפי שיטה הלזו דא\"כ מאי האי דפרכינן פ\"ק דמציעא ד\"ה לשמואל דאמר אחריות ט\"ס הוא אדשמואל דאמר זיל אמליך שיעבודא כו' ומאי קו' הא אע\"ג דאחריות ט\"ס הוא היינו לומר דמסתמא כך התנו בהדיא אלא שהסופר טעה ולעולם צריך לאמלוכי ונראה שלזה היתה כונת הש\"ך ז\"ל סי' ל\"ט ס\"ק י\"א שכתב וכן משמע לכאורה פ\"ק דמציעא ובאמת שהיא קו' חזקה ולא ידעתי מאי משמע לכאורה דקאמר וכן ראיתי למוהר\"ב ז\"ל בס' א\"ז שתמה כן משם הריטב\"א והנראה אצלי ליישב לפי שיטתם ז\"ל ע\"פ מ\"ש הרב כנה\"ג סימן ל\"ט והש\"ך שם דאפי' לדעת הנמוקי והראב\"ד כל שהמוכר צוה לסופר לכתוב לו שטר אע\"פ שלא פי' לו שיכתוב אחריות כיון דאחריות ט\"ס הוא מסתמא כקביל עליה אחריות דמי כל שלא פי' לו שלא לכתוב לו אחריות יע\"ש והשתא היינו דפרכינן שפיר דכיון דס\"ל לשמואל אחריות ט\"ס א\"כ למה זה הוצרך לומר זיל אמליך שעבודא כו' ולמה צריך לאמלוכי על האחריות הא כל שצוה לו לכתוב שטר די כנ\"ל נכון:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לוה </b>\n<b> שאין לו מטלטלין אלא קרקע כו'.</b> כתבו התוס' פ' הכותב דף נ\"ד משם ר\"ת דג' דינים יש בדבר דב\"ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בארעא ואי לית ליה זוזי מצי לסלוקי בארעא כדאמרינן תולה מעותיו ביד גוי הוה ונזקין אפי' אית ליה זוזי מצי לסלוקי בארעא כדאיתא בפ\"ק דב\"ק ולשכיר אפי' לית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בארעא וכן פסק הטור בח\"מ סימן ק\"א ומסתמיות דבריהם ז\"ל נראה דכשאין לו מעות יכול ליתן מטלטלין או קרקע וכן משמע מלשון הטור ז\"ל שכתב אם יש לו מעות כו' ואינו יכול לדחותו אצל מקרקעי או מטלטלי משמע דכשאין לו יכול לדחותו אצל מטלטלי:<br><b> ואולם </b> ראה זה חדש מצאתי בשיטה מקובצת למוהר\"ב ז\"ל בפרק הכותב שכתב זה בשם רבינו ישעיה וז\"ל פי' הלוה והמזיק אין דינם שו�� דלגבי מזיק כתיב ישיב ואפי' סובין ואם רוצה לסלקו בקרקע נמי יכול לסלקו ואפי' שיש לו זוזים יכול לסלקו בקרקע או במטלטלין ולא מצי למימר זיל טרח וזבין אבל בב\"ח אינו כן אם יש לו זוזים אינו יכול לסלקו אלא בזוזים ואם אין לו זוזים ויש לו מטלטלין אינו יכול להגבותו מטלטלין אלא אומר לו זיל טרח וזבין למטלטלי דידך והב לי זוזי ודוקא במטלטלי הוא דאמרינן הכי דאי לא מזדבן הכא מזדבן בדוכתא אחריתי דשכיחי לוקחין אבל בקרקע לא דאי לית ליה זוזי ואית ליה ארעא לא אמרינן זיל זבין קרקע והב ליה דמי שהוא דחוק למכור קרקע אם לא יזלזל הרבה בשווייה אינו יכול למכור את\"ד יע\"ש ובהכי מקום אתנו ליישב מה שהקשה מוהרימ\"ט ז\"ל בח\"מ סימן ל\"ה עמ\"ש הטור בח\"מ סימן רע\"ח יצא עליהם שטר חוב בכור פורע להם פי ב' ואם אינו רוצה ליתן פי ב' וליקח פי ב' רשאי כו' כתב ה\"ר יוסף הלוי דדוקא בחלק בכורה שהיא מתנה אבל בחלק הפשיטות אינו יכול לסלק עצמו ולומר לב\"ח הנה הנכסים לפניכם איני רוצה ליקח כלום ולא לפרוע אלא כופין אותו ליטפל בדבר ולמכור אותן ולגבותן או לשומן כו' שהוא במקום מורישו כו' יע\"ש דמדברי הר\"י הלוי משמע דבחלק הפשיטות כופין אותו ליטפל בדבר ולמוכרה וזה תימה שהרי המוריש עצמו כשיצא עליו ש\"ח מי מחייבו למכור הרי אמרי' בהכותב דלא אמרי' ליה זיל זבין עי\"ש מה שהאריך בזה ואולם כפי מ\"ש י\"ל שדעת ה\"ר יוסף הלוי כדעת ה\"ר ישעיה דבמטלטלין אמרינן ליה זיל זבין ומיירי ה\"ר יוסף הלוי ז\"ל במטלטלין וזהו שכתב כופין אותו למכור אותן או לשומם דהיינו כל א' כדינה במטלטלין למכור אותן ובקרקעי לשום אותם דבקרקע לכ\"ע לא אמרינן ליה זיל זבין כנ\"ל :<br><b> ואולם </b> קשיא לי טובא לדעת ה\"ר ישעיה מהא דגרסינן בריש פרק המוכר פירות גבי ההוא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות כו' ופרכינן ואי ליכא לאשתלומי מיניה לישקליה לתורא בזוזי דאמרי אינשי ממארי רשותא פארו אפרע ומשנינן לא צריכא דאיכא לאשתלומי מיניה כו' והשתא לדעת ה\"ר ישעיה קשה דמאי פריך לישקלי ליה לתורא בזוזי הא במטלטלין אפילו אי לית ליה זוזי אמרינן זיל טרח וזבין ודוחק לומר דכיון דנמצא נגחן לא שכיחי לוקחין אם לא שיזלזל הרבה בשוייה והו\"ל כדין קרקע ואולם אם נאמר דר' ישעי' גורס התם כאית דגרסי ואי דליתי' להני זוזי כו' וכתי' ר\"י שכתבו התוס' ר\"פ המוכר את הבית דס\"ל דבמקח טעות הו\"ל כדין מזיק דאפי' אי אית ליה זוזי יכול לסלקו בקרקע או מטלטלין כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכרן </b>\n<b> לג' כו'.</b> כתב ה\"ה וז\"ל יש מי שהקשה נזקין איך גובה מן המשועבדים והלא מלוה ע\"פ היא ותי' דנזקין יש להם קול יותר ממלוה וטורפין אפי' ממשועבדים שהרי לא אמרו שאין מלוה ע\"פ גובה מהן אלא מפני שאין להם קול כו' והרב מש\"ל הקשה על זה דבסוף פ' ג\"פ דקע\"ה מוקמינן לברייתא דחופר בור בר\"ה דוקא כשעמד בדין הא אם לא עמד בדין אינו גובה אפי' מן היורשים ולפי דברי ה\"ה תיפוק לי' דנזיקין יש להם קול וגובה אפי' ממשועבדים וכתב דהמעיין היטב בדברי התוס' פ\"ק דב\"ק די\"ד ד\"ה ש\"מ יתיישב לו יע\"ש ובאמת שדברי התוס' שם צ\"ע שכתבו שם וז\"ל ומפרש ר\"ת ש\"מ לוה ומכר נכסיו אין ב\"ד גובין לו מהם מן התורה אי שעבודא לאו דאורייתא ולהכי בנזקין נמי לא גבי דמלוה בשטר דוקא תקון רבנן דגבי ממשעבדי משום נעילת דלת דאי שעבודא דאורייתא ובמלוה ע\"פ מדרבנן דלא גבי משום תקנה דלקוחות א\"כ תקשי הכא אמאי לא גבי מנזקין כו' יע\"ש והנה לעין הקורא דברי ר\"ת ז\"ל סותרין מיניה וביה דכיון דס\"ל לר\"ת דנזקין יש להם קול כמלוה בשטר א\"כ איך כתב בראש אמי' דלמ\"ד שעבוד' לאו דאורייתא בנזקין לא גבי דדוקא במלוה בשטר תקון הא נזקין קלא אית להו כמלוה בשטר ואי כונתם לומר דאע\"ג דנזקין הו\"ל כמלוה בשטר מ\"מ למ\"ד שעבוד' לאו דאורייתא ובמלוה בשטר ה\"ט משום דלא תנעול דלת בפני לוין ובנזקין כיון דליכא טעמא דנעילת דלת אע\"ג דאית ליה קלא לא גבי הא ליתא דא\"כ מאי משני התם דברייתא דחופר בור בר\"ה למ\"ד שעבודא לאו דאורייתא מיירי בשעמד בדין הא לו יהי דעמד בדין אלים כשטרא ואית ליה קלא אפ\"ה כיון דלא שייך טעמא דנעילת דלת אמאי גבי מן היורשים אלא ע\"כ לומר דנזיקין נמי שייך טעמא דשלא תפתח דלת בפני הגזלנין והמזיקין כמ\"ש התוס' שם וא\"נ דלא פלוג רבנן ולומר דס\"ל לר\"ת דטעמא דעמד בדין לאו משום קלא הוא אלא משום דמעשה ב\"ד חשיב כמוחזק זה ודאי דוחק שהרי התוס' שם ד\"ה לא גבי דחו פי' זה כמ\"ש שם ואולם אחד הרואה דברי הרשב\"א ז\"ל בחי' שם יתבארו דברי ר\"ת אלו דס\"ל ז\"ל דנזיקין יש להם קול טפי ממלוה ע\"פ ומ\"מ לא דמי למלוה בשטר דמלוה בשטר אית ליה קלא טפי והיינו דקאמר ר\"ת ז\"ל דלמ\"ד שעבודא לאו דאורייתא ואפי' מלוה בשטר לא גבי מן הלקוחות אלא דמשום נעילת דלת תקנו ולא חשו לפסידא דלקוחות מטעמא דקלא אית ליה איכא למימר שפיר דדוקא בשטר דאית ליה קלא טפי תקון רבנן דלגבי ולא חשו לפסידא דלקוחות אבל בנזקין אפילו אית ליה קלא קצת מ\"מ כיון דלית ליה קלא טפי כשטר' לא תקנו אמנם למ\"ד שעבודא דאורייתא ואפי' מלוה על פה גובה ממשועבדים ד\"ת אלא דרבנן הוא דתקון דלא לגבי משום פסידא דלקוחות אם כן איכא למימר דדוקא במלוה ע\"פ דלית ליה קלא כלל תקנו אבל בנזקין דלא דמו למלוה ע\"פ דיש להם קלא קצת אוקמוה אדין תורה וא\"כ בהכי מתרצתא היא שפיר ההיא דג\"פ דהוצרכו לאוקמא בשעמד בדין משום דהתם קאי למ\"ד שעבוד' לאו דאורייתא ודברי ה\"ה ז\"ל ושאר המפרשים קיימי לפום הלכת' דקי\"ל שעבוד' דאורייתא ואפשר שלזה היתה כוונת הרב ז\"ל אלא שקיצר במקום שאמרו להאריך:<br><b> ואולם </b> הדבר הקשה הוא מה שראיתי בשיטה מקובצת למס\"ק הנדפס' מחדש שכתב על דברי ר\"ת הללו משום גליון וז\"ל ותימא לפי זה שאנו אומרים שעבודא לאו דאורייתא אמאי קאמר פרט למוכר נכסיו ולמה לא אמר פרט למת מזיק שלא יגבה הניזק מן היתומים דשעבודא לאו דאורייתא וי\"ל דהשתא אנו אומרים דנזקין כמלוה בשטר דמיא ואע\"ג דשעבודא לאו דאורייתא גבי מיתמי אע\"ג דלא עמד בדין א\"ד יע\"ש והוא תימא דלפי דבריו ז\"ל אמאי הוצרכו לאוקמי ברייתא דהחופר בור בר\"ה דמתניא גבי יורשין בשעמד בדין ואמאי לא תי' דנזקין כמלוה בשטר דמי אפי' למ\"ד שעבודא לאו דאורייתא וכמו כן קשה למ\"ש שם משם המאירי וז\"ל דנזקין כמלוה בשטר הם ותשלומיו כתובין בתורה וכיון שיש להם קול הרי הן נגבין אף מן הלקוחות ואף לדעת האומר דאף מלוה בשטר שעבוד' לאו דאורייתא מאחר שכתוב בהדי' ישלם הרי הוא כמפו' שעבוד נכסים ובמפ' מיהא לא נחלק שום אדם שהשעבוד מן התורה ע\"ש והוא תימא דסוגי' דג\"פ צוחת ככרוכיא לפי דבריו וצ\"ע ודע שהתוס' פ\"ק דקדושין די\"ג ע\"ב ד\"ה משם כתבו משם ר\"ח דבנזקין ליכא טעמא דנעילת דלת הפך ממ\"ש בג\"פ וז\"ל ואומר ר\"ח דהכא מיירי במלוה הכתובה בתורה כגון נזקין וערכין דאמרי' לעיל שעבודא דאורייתא דלא שי��ך טעמא דנעילת דלת כו' עי\"ש והדבר קשה לפי דברי ר\"ח ז\"ל היכי מוקמינן התם בג\"פ לרב ושמואל ברייתא דהחופר בור בר\"ה בשעמד בדין הן לו יהי דמעשה ב\"ד אלים כשטר מ\"מ בשטר גופה לא גבי אלא משום טעמא דנעילת דלת ובנזקין כיון דליכא טעמא דנעילת דלת כי עמד בדין מאי הוי ואי ס\"ל ז\"ל דלא פלוג רבנן ובכל מלוה בשטר תקון דלגבי א\"כ קשה אמאי הוצרך ר\"פ גבי נזקין וערכין לטעמא דשעבודא דאורייתא ותיפוק לי' משום טעמא דנעילת דלת ואולי י\"ל דס\"ל לר\"ח דרב ושמואל פליגי אדרב פפא וס\"ל דאפי' בנזקין וערכין דליכא טעמא דנעילת דלת תקון רבנן דלגבי משום דלא פלוג רבנן אמנם ר\"פ ס\"ל דדוקא היכא דשייך טעמא דנעילת דלת תקון וברייתא דהחופר בור בר\"ה לא תקשי לר\"פ משום דנזקין כיון דמלוה הכתובה בתורה היא שעבודא דאורייתא הוא כנ\"ל:<br><b> וראיתי </b> להתוספות פרק הגוזל ומאכיל דקי\"ב ע\"א ד\"ה אע\"פי שכתבו וז\"ל וא\"ת היכי מדקדק מיניה דכרשות לוקח דמי דאפי' לאו כרשות לוקח דמי אתי שפיר דפטורין כיון דמדעתו נתן לו ליתנהו גביה בתורת מתנה כי אם בתורת הלואה ולכך אין חייבין להחזיר דמלוה ע\"פ אינו גובה מן היורשין יע\"ש ודבריהם תמוהים לכאורה דהא דמלוה ע\"פ אינו גובה מן היורשין רב ושמואל הוא דס\"ל הכי ולית הלכתא כותייהו דקי\"ל כר\"פ דגובה מן היורשין כמ\"ש רוב הפוסקים ואם כן מאי קשיא להו אימא דרמב\"ח דאמר רשות יורש כרשות לוקח ס\"ל דמלוה ע\"פ גובה מן היורשין והנראה דס\"ל ז\"ל דדוקא היכא דשייך טעמא דנעילת דלת תקון רבנן דלגבי משא\"כ בההיא דהניח להן אביהן מעות של רבית כיון דליכא טעמא דנעילת דלת לא תקון וההיא דהחופר בור בר\"ה דמוקמינן לה בשעמד בדין לאו משום דלא פלוג רבנן הוא אלא משום דנזקין נמי איכא טעמא שלא תפתח דלת בפני המזיקין :<br><b> ודע </b> שיש חולקים אסבר' ה\"ה הללו שכתבנו וס\"ל דבנזקין אינו גובה מן היתומים אלא בשעמד בדין וכמ\"ש המאירי פ\"ק דב\"ק משם יש אומרים וכן כתב הרשב\"א ז\"ל לחד תי' וכן הוא דעת הרב החידושין פ\"ק דקדושין וקשה לי מהא דגרסינן בפרק השולח ובפ\"ק דמ\"ק אמר אביי נקטי' טימא טהרות חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו מ\"ט היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וקנסא דרבנן הוא לדידיה קנסו לבנו לא קנסו והשתא קשה כיון דאביי סבירא לי' שעבודא לאו דאורייתא כמ\"ש התוספות פרק הנזקין ד\"ה כיון א\"כ ל\"ל לאביי טעמא משום קנסא הא אפילו בהיזק ניכר מדינא לא גבי מן היורשין כיון דליכא טעמא דנעילת דלת וליכא למימר דההיא דאביי מיירי בשעמד בדין שהרי כתב הש\"ך סי' שפ\"ה ושפ\"ח ס\"ק ט\"ו דבשעמד בדין אפילו בהיזק שאינו ניכר דקנסא הוא גבי מהיורשין וצ\"ל דסבירא להו להנהו רבוותא כתירוץ האחר שכתבו התוספות בריש הנזקין דאביי מצי סבר שעבודא דאורייתא עיי\"ש:<br><b> כתב </b> רש\"י פ\"ק דקדושין ד\"ה אינו גובה וז\"ל אבל מלוה בשטר הוא עצמו שעבודו דכת' ליה כל נכסיו יהיו אחראין אשטרא דנא משמע מדבריו דס\"ל דאפי' למ\"ד שעבודא לאו דאורייתא היכא דכתב שטר ושעבד נכסיו בפי' מודה וכן כתב הריטב\"א שם בפי' וז\"ל תמי' לי דהא מלוה בשטר נמי למ\"ד שעבודא לאו דאורייתא לא גבי אלא משום נעילת דלת ואפשר לומר דאפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אם שעבד נכסיו בפי' גבי מדאורייתא והכי משמע מדברי רש\"י כו' ותימא הוא דהא קיימא לן אחריות ט\"ס הוא אלא דאיכא למימר דס\"ל לרבינו כששעבד נכסיו בפי' בשטר אלים כח השטר לשעבדם ד\"ת וההיא דג\"פ כו' בשלא שעבד נכסיו בפי' דלא אלים אחריות ט\"ס למגבי מדאורייתא כיו�� שלא נכתב עכ\"ל. וקשה טובא מאי פריך התם בג\"פ לעולא דאמר ד\"ת ב\"ח בזבורית דאלמא שעבודא דאורייתא ואימא דעולא הא קמ\"ל דאפילו שכתב אחריות בפי' אינו גובה ד\"ת אלא מן הזבורית וכבר היה אפשר ליישב לזה דאף רש\"י לא כתב כן אלא לגבי יורשין דעלה קאי ומשום דכיון דשעבדם בפי' חל עלייהו השעבוד וכיון דיורשין מכח אבוהון קא אתו טריף להו אבל מן הלקוחות אע\"ג דשעבדם בפי' אינו יכול לשעבד מדאורייתא בחובו את נכסיו מן הלקוחות וכמ\"ש התוס' שם ד\"ה ד\"ת וכיון דההיא דעולא דאמר ד\"ת ב\"ח בזבורית בבא לטרוף מן הלקוחות מיירי כמ\"ש התוס' שם משום הכי לא מצי לשנויי דמיירי דכתב לו אחריות בפי' מיהו אכתי קשה מהא דמותבינן התם מרבא לרבא דאמר גבי קרקע יש לו אלמא שעבודא דאורייתא ומאי קושיא אימא דהתם בשכתב לו בשטר אחריות בפירוש כסתם מלוה בשטר וכמו כן קשה טובא עמ\"ש התוס' שם דמניה דידיה דכ\"ע שעבודא דאורייתא ונדחקו ליישב זה ממאי דפריך מההיא דעולא דאמר ב\"ח בזבורית דתקשי להו אכתי מאי פריך מדרבא אדרבא אימא דההיא דרבא דבגבו קרקע יש לו בשגבו מיניה דב\"ח מיירי וצ\"ע כעת גם דברי הריטב\"א תמוהים דלקמן סמוך ונר' הכריח דר\"פ סבירא ליה שעבודא לאו דאו' מההיא דערכין דקאמר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ואי שעבודא דאורייתא האי אשתעביד נכסי וההיא דג\"פ אפי' בדכתב לו אחריות בפי' מיירי מדפרכינן עלה ממתני' בשום היתומים ולא משני דמתני' מיירי בכתב לו אחריות בפי' ומתוך דברי תוס' די\"ד למדנו ישוב לדברי רש\"י שכתב דג' מחלוקת בדבר דלרבא אפי' כתב לו אחריו' בפי' שעבודא לאו דאורייתא ולרב ושמואל דוקא מע\"פ אבל מלוה בשטר שעבוד' דאורייתא ולעולם אפי' מלוה ע\"פ שעבודא דאורייתא יע\"ש ובהכי ניחא סוגיא דג\"פ כמובן:<br><b> כתב </b> הרש\"ך סי' קי\"ו ס\"ק ה' דדוקא בהלואה שייך לומר שעבודא דאורייתא דעבד לוה לאיש מלוה אבל במלוה הבא מחמת מכר כגון מוכר שדהו בעדים ובא נגזל וב\"ח וטרפה דכ\"ע שעבודא לאו דאורייתא עי\"ש וק\"ל ממה שכתבו התוס' פ\"ק דמציעא בפרק שבועות הפקדון דל\"ה ד\"ה ואין דלמאן דאמר שעבודא דאורייתא היכא משכחת שבועה מדאורייתא במודה במקצת הא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ותירץ דמשכחת לה בשמחל השעבוד ובדלית ליה קרקע ואם איתא אמאי לא תירץ דמשכחת לה שבועה מדאורייתא במלוה הבאה מחמת מכר דשעבודא לאו דאורייתא אלא משמע דבכל גוונא שעבודא דאורייתא: ושמעתי מקשים משם הרב המובהק מו\"ה יהונתן אשכנזי לתירוץ תוס' הלזו מהא דדרשינן בעלמא שבועת ה' תהיה בין ב' ולא בין היורשין והשתא אם איירי בדלית ליה קרקע הא מדינא לא גבו מן היורשין דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואי בדאית ליה קרקע ליתי' בשבועה כלל דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות ואנכי הרואה מצאתי לתלמידי הרשב\"א פ\"ק דב\"ק גבי ההיא דאין גובין מן העבדים שכתב דהאי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי תקנתא דרבנן הוא דמן התורה גובה מן היורשין אפילו מטלטלי דיתמי וכן כתב הרשב\"א בחי' מכ\"י פרק הגוזל בתרא וא\"כ אפשר שזה היתה דעת התוס' ז\"ל וא\"כ י\"ל דמשכחת לה בשעשאן אפותיקי ודוק: כתבו התוס' פ\"ק דערכין ד\"ב ע\"ב בד\"ה הכי פליגי וז\"ל ובאם הקדיש לא פליגי שמיד שהקדישה חל הקדש ולא דמי למלוה אבל יש להקשות אמאי לא פי' בנדר והעריך וי\"ל דנקט היזק משום דקתני חייב בתשלומין כו' והנדר שמא יחול מיד ולהכי גובה מהיורשין כו' יע\"ש וצ\"ע דבפ\"ד דערכין ד\"ך אמרינן התם אברייתא דקתני כיצד האומר ערכי עלי ומת יתנו יורשין ש\"מ מע\"פ גובה מן היורשין כו' ולפי דבריהם הא בנודר ומעריך חל מיד ולכ\"ע גובה מן היורשין וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>בעל </b>\n<b> חוב גובה את השבח כו'.</b> לענין אי בעל חוב גובה מן הראוי הנה להקת הנביאים הלא המה הרא\"ש ז\"ל פ' יש בכור והרמב\"ן ז\"ל בחי' בתרא פ' מי שמת ורבינו חננאל ז\"ל ורי\"ו בנתיב ז' כתב דאין ב\"ח גובה מן הראוי ועפ\"י זה אני תמיה למה שראיתי להרב פמ\"א ח\"ב סי' ט' שנסתפק שם על מי שנתחייב לחבירו לתת פירות דקל ומת המתחייב אי חייבים היורשים לתת וכתב וז\"ל וענין זה מתברר מההיא דאמרינן פ' מי שמת מסוגיא בן שמכר מנכסי אביו אמרי' התם ומי מצית אמרת בברכה כתיב אבל לענין דינא לא והתנן נפל הבית עליו ועל אביו כו' ואי ס\"ד לא מצי אמר מכח אבוה דאבא קא אתינא כו' כי מת הבן ואח\"כ מת האב מאי הוי נימא ליה ב\"ח ירושת אבוהן קא שקילנא כו' ופי' המפ' דהיינו בדכתוב דאקנה כו' וה\"ז נשתעבד בדשב\"ל ומת ואח\"כ בא לעולם ולא אמרינן דאין חייבים היורשין כיון שאין כאן כי אם חיוב גוף המתחייב ופקע במותו מאי פריך אימא ליה ירושת אבוהן קא שקילנא והא מצי למימר יורשי האב כיון שאתה לא זכית בנכסי אבינו כי אם מחמת החוב שנתחייב לך ונכסים אלו לא אתו ליד אבינו כי מת קודם פקע שעבודך מחמת אבינו אלא ודאי שמעינן שחייבים היורשים בחיוב שנתחייב מורישם וכמ\"ש ואף על גב דדחי לה בגמרא ומוקי להו יורשיו אחי מורישם אחי דאבוהא מכל מקום טעמא דנפטרו משום דאמרינן מכח אבוה דאבא קא אתינא אבל היכא דלא שייך למימר הכי כנדון דידן שיורשים מכח אביהן חייבים את\"ד יע\"ש ובעניותי לא אדע שכול איך כתב זה כאלו היא הלכה פסוקה והלא להקת הנביאים ז\"ל שכתבנו ס\"ל דב\"ח אינו גובה מן הראוי ואפי' היכא דליכא טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא ומאי דפריך בגמ' לימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא ולא משני דה\"ט משום דאין ב\"ח גובה מן הראוי וכבר נרגשו בזה הראשונים ז\"ל ועיין במוהרא\"ש ז\"ל סי' כ\"ח מה שיישב בזה דרך נכון ובהרב נ\"מ ז\"ל די\"ו וי\"ז יע\"ש א\"כ משמע ודאי דלהנהו רבוותא ז\"ל מי שנתחייב לתת פירות דקל לחבירו ובאו לעולם אחר פטירתו אין היורשין חייבין ליתנם לו מכח חיוב אביהן דהו\"ל ראוי ואין ב\"ח גובה מן הראוי וכמ\"ש הרב מקור ברוך ז\"ל ועוד אני אומר דאפי' לדעת הסוברים דב\"ח גובה מן הראוי היינו דוקא בשחל החיוב בחיים חיותו וכגון שלוה מחבירו ובשעת פטירתו לא היה לו מעות ואחר שמת נפלו לו בירושה וכההיא דנפל הבית עליו ועל אביו התם הוא דס\"ל להו דב\"ח גובה מן הראוי משום דבחיים חיותו חל עליו חיוב גמור לפרוע לו אלא דלא היה לו דמים והילכך כי נפלו לו אח\"כ ב\"ח גובה מהן אבל במתחייב לתת פירות דקל לחבירו אין החיוב חל אלא לכשיבא בעולם וכל זמן שלא בא לעולם לא חל עליו החיוב עדיין מודו הנהו רבוותא ז\"ל דאינן חייבין היורשין כיון דבחיים חיותו לא חל עליו החיוב כנ\"ל ועיין מה שכתב הרב בעל מש\"ל ז\"ל בפרקין דס\"ח ע\"א:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד עמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל אך עדיין יש להסתפק בנדון זה שלא תועיל תפיסתו משום דאפשר דאף מאן דאית ליה דב\"ח גובה מן הראוי ה\"ד בדכתב לו דאקני אבל לא כתב לו דאקני אינו גובה מן הראוי ודל מהכא ראוי דלוה ואח\"כ קנה ומת איכא מ\"ד ב\"ח אינו גובה מהם כל דלא כתב דאקני וכמ\"ש הרב בעה\"ת שער מ\"ג ח\"ד סי' ג' כו' אלא שיש להסתפק ולומר דאף מאן דאית ליה דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דמשתעבד אף שלא כתב דאקני הוא דוקא בנכסים שבאו ליד המוריש בחייו אף ��קנאם אח\"כ מ\"מ כיון שנשתעבד בחייו אף שנפלו קמי היורשין גובה אותן ב\"ח כו' אבל בנכסים שלא באו ליד הלוה מעולם אף דנימא דב\"ח גובה מן הראוי היינו דוקא בדכתב דאקני דאי לא אינו גובה בעל חוב מהם דמעולם לא נשתעבדו לו ומה שהביאני לזה הוא לפי שראיתי להרב בעל התרומות זלה\"ה שער מ\"ג ח\"ד סי' ט\"ו כשהביא מחלוקת אי ב\"ח גובה מן הראוי או לא כתב דלוה שלוה וכתב בשטר דאקני ומת הלוה אך לימים מת מורישם כתב רבי' אשר שב\"ח גובה מהן כו' הרי דאף לסברתו דב\"ח גובה מן הראוי כתב דהיינו דוקא בדכתב דאקני וכן כשהביא סברת המ\"ד דב\"ח אינו גובה מן הראוי כתב אף על פי שכתב דאקני משמע דאי לא כתב דאקני פשיטא דב\"ח אינו גובה מהן כו' ולומר דכל הני רבוותא דנקט פלוגתייהו בדאקני לאו משום דס\"ל דאשתני דין הראוי דבעינן דאקני אלא משום דס\"ל בעלמא דמשלוה וקנה והוריש לא משתעבד וכאיכא מ\"ד שכתב הבעל התרו' זה דוחק בעיני כו' עד מ\"ש אלא ודאי דסבירא ליה כדכתיבנא דכל הנהו רבוותא דאית להו בעלמא דלוה וקנה והוריש משתעבד כראוי לכ\"ע בעינן דאקני ולפי זה בנדון שלנו לא מהני תפיסתו כיון דהוי ראוי ולא כתב לו דאקני את\"ד ז\"ל:<br><b> ובעניותי </b> לא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוס' ז\"ל שבסוף פרק מי שמת דקנ\"ט ע\"א ד\"ה לימרו ליה אבוך זבין שנראה שדבר זה אין בו מחלוקת כמ\"ש שם וז\"ל ופירש ריב\"ם דודאי המכר אינו מכר אלא לענין חזרת מעות איירי הכא שבו מוציא שעבוד שהיה להם ללקוחות מן הדין כו' ואע\"ג דאמרינן לעיל דאקני קנה והוריש לא משתעבד ה\"ד משום דשמואל לטעמיה דאית ליה מע\"פ אינו גובה מן היורשין אבל לדידן דקיימא לן מלוה על פה גובה מן היורשין משתעבד אע\"פ שלא באו לעולם יע\"ש הנה מתבאר מדבריהם דס\"ל דלוה וקנה והוריש אע\"פ דלא כתב דאקני משתעבד לדידן דקי\"ל מע\"פ גובה מן היורשין ודלא כאיכא מ\"ד שהביא הרב ז\"ל שהרי הא דבן שמכר בנכסי אביו כיון שאין מכירתו מכירה משום דהוי דשלב\"ל נמצאו המעות מע\"פ לגביה ואפי' הכי כתבו דמשתעבד ובס\"ד דחו פי' ריב\"ם משם ר\"י וז\"ל ועוד קשה למה יש לו להיות ללקוחות שעבוד ע\"ג מי עדיף ממע\"פ דאין לך מע\"פ גדולה מזו עכ\"ל ובודאי שכונתם לומר דאף שכ' לעיל דקיימינן הכא למ\"ד מע\"פ גובה מן היורשים היינו דוקא בשחל השעבוד על הקרקע זו בחיי אביהן אז הוא דאמרינן דלוה וקנה והוריש משתעבד אבל כל שלא חל השעבוד על נכסים הללו בחיי אביהן אלא נפלו לו לאחר מיתה לכ\"ע אינו גובה מהן כו' וכן פי' הרב חד\"ה ז\"ל כונתם יע\"ש:<br><b> הנה </b> מבואר דלדעת ר\"י ז\"ל אף דנימא דב\"ח גובה מן הראוי וכמ\"ש שם בתחילת דבריהם היינו דוקא בדכתב דאקני אבל כל שלא כתב דאקני הוה ליה מלוה על פה ומלוה על פה אינו גובה מן הראוי ולפירוש ריב\"ם ז\"ל צ\"ל דס\"ל דב\"ח גובה מן הראוי ואף בדלא כתב דאקני כי היכי דלא תיקשי ליה קו' התוס' וא\"כ איך כתב הרב ז\"ל שלא מצינו מי שיאמר דב\"ח גובה מן הראוי בדלא כתב דאקני מאחר שלדעת ריב\"ם ז\"ל מבואר דסבירא ליה דאפי' מלוה ע\"פ גובה מן הראוי גם הרב התרומות שער מ\"ח ח\"ג סימן ג' כתב כפי' ריב\"ם ז\"ל ופי' רבוותא בלא דמים וזו שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק פי' אבוה מזבין ומפיק בדמים כו' והבן מוציא בלא דמים מפני שאביו מכר מה שאינו שלו ואיהו זכה בו מכח זקנו עד כאן דבריו הנה מבואר ג\"כ מדבריו דס\"ל דמע\"פ גובה מן הראוי אי לאו משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא גם מדברי הראב\"ד ז\"ל שכתב שם סימן ד' נראה דס\"ל כפי' ריב\"ם ממש וז\"ל וכתב על זה הראב\"ד בפי' השתא דאוקימנא בדיני ממונות שבן הבן מוציא מיד הלקוחות מכח אבי אביו אסתפק לי כו' או שמא לא אמרינן אלא בשמכר בנכסי אביו שהיתה מכירתו שלא כדין היה ממכרו ממכר כו' הנה מבואר מדבריו שמפרש כפי' ריב\"ם ז\"ל דהא דבן שמכר בנכסי אביו איירי לענין הדמים ואפי' הכי אי לאו משום טעמא דמכח אבי אביו קא אתי חייב ומעתה אני תמיה על הרב נ\"מ ז\"ל די\"ט ע\"ב שכתב לחלק כדעת הרב מש\"ל ז\"ל והביא ראיה לדבריו ממ\"ש הרב התרומות שער מ\"ג ח\"ד משם הראב\"ד שהוא סבור דלוה וקנה והוריש משתעבד וכתב בס\"ד וז\"ל וכיון דמשתעבדא ליה מחיים דאבוהון כדאמרינן מיניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה מיתמי נמי גבי ליה עכ\"ד נראה שכונתו לומר דכיון דנשתעבדו לו מחיים בלתי דאקני לא פקעי שעבודייהו מיורשים ונ\"מ דבכה\"ג דלא נשתעבד לו בחייו לא חייל שעבודא על היורשים ואין אנו צריכין לטעם ראוי א\"ד יע\"ש והוא תימא שהרי מדברי הראב\"ד ז\"ל שכתבנו מבואר דס\"ל דמע\"פ גובה מן היורשים אפי' היכא שלא נשתעבדו לו מחייו אלא דוקא בההיא דבן שמחל הוא שמוציא מיד הלקוחות מכח טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא אבל בעלמא היכא דליכ' ה\"ט אין ה\"נ דגבו מן היורשים וע\"כ צ\"ל דמ\"ש הראב\"ד וכיון דמשתעבדו לו בחיי דאבוהון כו' אתי לאפוקי היכא שנפלו לו נכסים אחר מותו משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא כמ\"ש בשער מ\"ח וכנזכר לעיל גם על מוהראנ\"ח ז\"ל אני תמיה שכתב בסי' ק' בהדיא מחלוק' הפוסקים בענין ראוי אי ב\"ח גובה ממנו וז\"ל ומכל מקום לכאורה היה נראה דכל זה דוקא בשכתב לב\"ח דאיקני אבל בלא דאקני אפילו בלא טעמא דראוי כו' לא משתעבדי לב\"ח מיהו הא דנכסי לא משתעבדי לב\"ח בלא דאיקני היינו לוה וקנה ומכר אבל בלוה וקנה והוריש אף בלא דאיקני ב\"ח גובה כמ\"ש רשב\"ם כו' ולפי זה בראוי נמי כך דינו דאפי' לא כתב לב\"ח דאיקני גובה לדעת הסוברים דב\"ח גובה מן הראוי עכ\"ד יע\"ש הנה הרב כתב בפשיטות דלדעת הסוברים ב\"ח גובה מן הראוי אפי' במע\"פ נמי גובה והוא תימא שמדברי התוס' שכתבנו מבואר דס\"ל דאפי' נימא דב\"ח גובה מן הראוי וקנה והוריש משתעבד אפי' לא כתב דאיקני אפי\"ה כל שלא נשתעבדו לו בחייו אין ב\"ח גובה ממנו וזה פשוט:<br><b> עוד </b> כתב הרב מש\"ל וז\"ל אך ראיתי להרב נ\"מ שכתב חילוק זה שכתבנו ובסוף חזר בו מחילוק זה ממ\"ש בעה\"ת בשער מ\"ח ח\"ג אמתני' דנפל הבית וז\"ל והא מלתא ע\"כ בדלא כתב דאיקני מיירי דאלת\"ה אמאי ליגבו מיורשים למאן דס\"ל לוה וקנה והוריש לא משתעבדי בלתי דאיקני וכתב הרב הרי דדוקא למאן דס\"ל לוה והוריש לא משתעבד הוא דבעינן הכא דאקני אבל למאן דס\"ל דלוה והוריש משתעבד בלתי דאיקני גם הכא לא בעינן דאיקני ואע\"ג שנפלו לו הנכסים אחר מותו עכ\"ד ולא ירדתי לסוף דעת הרב דמדברי הבעה\"ת ליכא תברא כלל למה שחילק דבעה\"ת הכריח דמטענת הב\"ח וכתובת אשה שאומרים האב מת ראשון ואח\"כ מת הבן ורוצין לגבות חובם מנכסי הבן דע\"כ בדכתב דאיקני למ\"ד לוה וקנה והוריש משתעבד דאל\"כ הן לו יהיה כדבריהם דהאב מת תחילה וזכה הבן בנכסי אביו בחייו מ\"מ כיון שמת הו\"ל לוה וקנה והוריש דלא משתעבד ולמ\"ד דלוה וקנה והוריש לא משתעבד אפי' בלתי דאיקני אתי שפיר טענת הב\"ח וכתובת אשה כו' ומטענת היורשין שאומרים הבן מת ראשון ואחר כך מת האב אין ראיה דמיירי בדאיקני דהן לו יהא טענת היורשין שאומרים הבן מת ראשון דכיון דנפלו הנכסים לאחר מותו לא משתעבדי יע\"ש ולע\"ד כונת הרב נ\"מ מבואר' שכונתו להקשות ממ\"ש הבעה\"ת דמתני' דנפל הבית מיירי ב��כתב דאקני למ\"ד לוה וקנה והוריש לא משתעבד דמשמע מדבריו דלמ\"ד לוה וקנה והוריש משתעבד מתני' מיירי בדלא כתב דאיקני והשתא אם איתא דכל שלא נשתעבדו לו בחייו לכ\"ע אין ב\"ח גובה ממנו א\"כ איך אפשר לומר דלמ\"ד לוה והוריש דמשתעבד מתני' מיירי בדלא כתב דאיקני דא\"כ מאי פריך בגמרא ואי ס\"ד תחת אבותיך לברכה נימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא ומאי קו' הא טעמא דמתני' היינו משום דמלוה ע\"פ אינו גובה מן היורשין כל שלא נשתעבדו לו מחייו ולא משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא אלא משמע ודאי דס\"ל דלמ\"ד לוה וקנה והוריש משתעבד אפי' היכא דלא נשתעבדו לו בחייו משתעבד אי לאו משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא:<br><b> הן </b> אמת דקו' הלזו קשיא לדעת התוס' שכתבנו דס\"ל דלוה וקנה והוריש משתעבד לדידן דקי\"ל מע\"פ גובה מן היורשים אפי\"ה ס\"ל דכל שלא נשתעבדו לו מחיי' אינן חייבין היורשים דא\"כ קשה דמאי פריך בגמ' לימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא אימא דמתני' מיירי בדלא כתב דאיקני ומש\"ה אי בן מת ראשון פטורין מלשלם משום דמע\"פ אינו גובה מן היורשין כל שלא נשתעבדו לו בחייו וצ\"ל דס\"ל לתלמודא דמתני' סתמא קתני ומשמע דמיירי בין בדכתב דאיקני בין דלא כתב דאיקני ומעתה אין ראיה מדברי בעה\"ת ז\"ל שכתב הרב נת\"מ ז\"ל דאיכא למימר דמ\"ש הבעה\"ת והא מילתא ע\"כ בדכתב דאיקני למ\"ד לוה והוריש לא משתעבד לאו למימרא דלמ\"ד משתעבד מתני' מיירי בדכתב דאקני אלא ה\"ק דלמ\"ד לא משתעבד ע\"כ מתני' מיירי דכתב דאקני דוקא אבל למ\"ד משתעבד מתני' בכל גונא מיירי בין דכתב דאקני בין דלא כתב דאקני ומש\"ה פריך בגמרא לימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא משום דמשמע ליה דמתני' סתמא קתני ואפילו בדכתב דאקני ואפשר שלזה כוון הרב מש\"ל ז\"ל אלא שקצר במקום שהיה לו להאריך וע\"פ האמור אשכחנא פתרי למה שהקשה מוהרח\"ש ז\"ל סימן הנזכר משם חכם אחד והביא דבריו הרב נת\"מ ז\"ל דף ט\"ו לדעת הרא\"ש ז\"ל מלוניל דס\"ל דהא דאמרינן בפ' מי שמת לא יורשיו אחי אבל בניו אפי' הבן מת ראשון ב\"ח גובה מהן ולא מצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא לא נאמר על שעת הדחק כפי' רשב\"ם ז\"ל אלא מסקנא דמילתא הכי הוא דלמ\"ל מכח אבוה דאבא קא אתינא משום דתחת אבותיך לברכה הוא דכתיב דא\"כ הא דשלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו ומת הבן בנו מוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא לאו הלכתא היא והוא תימא שנראה מסוגיית הגמרא דהלכה פסוקה היא וכמ\"ש רוב הפו' הרי\"ף והרא\"ש ורבי' גם הרב התרומ' כתבה בשער מ\"ח בסתם ולא הזכיר שום חולק בזה ואם איתא היל\"ל דלדעת הרא\"ש מלוניל הא דלא כהלכתא את\"ד יע\"ש ועיין בתשובת הרב פני יהושע סי' כ\"ג וכ\"ד ולע\"ד נראה ליישב דס\"ל להרא\"ש מלוניל דטעמא דשלחו מתם דבנו מוציא מיד הלקוחות לאו היינו משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא אלא משום כיון דאין מכירתו מכירה וכפי' ריב\"ם ז\"ל א\"כ המעות הוו מע\"פ ולוה וקנה והוריש לא משתעבד כאיכא מ\"ד שכתב הרב בעה\"ת ז\"ל וא\"כ דכל שלא נשתעבדו לו בחייו לכ\"ע לא משתעבד וזהו שכתב הרא\"ש מלוניל דלוה שכתב בשטרות דאקני לומר דאי לא כתב דאקני לכ\"ע אינו גובה אע\"ג דב\"ח גובה מהראוי משום דמע\"פ אינו גובה מן היורשים בנכסים שקנה אחר כך או שנפלו לו לאחר מיתה דהיינו ההיא דשלחו מתם דבנו מוציא מיד הלקוחות וטעמא כדכתיבנא ואמרו בגמ' זו היא שקנאה כלומר אע\"ג שהדין כך לא מצינו לזה טענה מפורשת ואהא פריך ואע\"ג שזו לא מצינו לו ראיה מפור' מ\"מ הדין דין אמת דבנו מוצי�� מיד הלקוחות מטעמא אחרינא המפורשת בתורה דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך כלומר דאפי' תימא דבשאר יורשים לא הוי מפורשת גבי בן הבן מפורשת מטעמא דתחת אבותיך ודחי דגם בזה אין ראיה מפורשת דההיא בברכה הוא דכתיב ואהא פריך ומי מצית אמרת כו' והתנן נפל הבית וכו' ודחי מאי יורשיו אחיו ולעולם דגם בבן אין ראיה ממתני' אבל מ\"מ אע\"ג דאין ראיה ממתניתין הדין דין אמת ומשום טעמא אחרינא דמע\"פ אינו גובה מן היורשים כל שקנה אח\"כ או שנשתעבדו לו אחר מותו וכדכתיבנא ועיין במוהרח\"ש מה שיישב דעת הסוברים דב\"ח אינו גובה מהראוי כעין דרך זה שכתבנו:<br><b> ולדעתי </b> נראה קצת ראיה לדעת הרא\"ש מלוניל דתחת אבותיך לברכה לפום מסקנא דמילתא מלישנא דתלמודא דקאמר אלא לעולם כדאמרינן מעיקרא ודקא קשיא לך תחת אבותיך כו' ההוא לברכה כתיב משמע דמסקנא דמילתא הכי הוא דאל\"כ הכי הול\"ל דלמא לברכה ודוק ובהכי נראה ליישב דעת איכא מ\"ד שהביא הרב התרו' ז\"ל דלוה וקנה והוריש לא משתעבד ואפי' לדידן דקי\"ל מע\"פ גובה מן היורשין והוא תימא שבגמרא פרק מי שמת דף קנ\"ז ע\"א בעי למיפשט דאיקני וקנה משתעבד מההיא דנפל הבית עליו כו' ואי סלקא דעתיך דאיקנה קנה ומכר קנה והוריש לא משתעבד נהי נמי דאב מת ברישא דאקני הוא ודחי אמר להו ר\"ן זעירא חברין תרגמא במצוה על היתומין לפרוע חובת אביהן מתקיף לה רב אשי מע\"פ הוא ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מע\"פ אינו גובה מן היורשים ע\"כ הרי מבואר בגמ' דלמאן דס\"ל דמע\"פ גובה מן היורשים אפילו בלוה וקנה משתעבד שהרי לא דחי ליה הא דזעירא אלא משום דשמואל סבירא ליה דמע\"פ אינו גובה מן יורשים אבל למאן דס\"ל דגובה מן היורשים מודה הוא דמשתעבד ואפילו בלוה וקנה ולזה נראה שכוון להק' הרב ש\"ך סי' קי\"א ס\"ק י\"ג אכן כפי מ\"ש נר' לומר שדעת האיכא מ\"ד כדעת הרא\"ש מלוניל דס\"ל דב\"ח גובה מן הראוי ואפי' גבי בן משום דתחת אבותיך לברכה דמסקנא דמלתא היא וא\"כ ק\"ל הא דשלחו מתם דמשמע דהלכתא פסיקתא היא וס\"ל דה\"ט משום דמלוה על פה אינו גובה מן היורשים בנכסים שקנה אח\"כ ומאי דפריך התם תלמודא מטעמא דשמואל דס\"ל דמע\"פ אינו גובה מן היורשין ולא פריך בפשיטות אפי' למ\"ד גובה מן היורשים משום דהו\"ל לוה וקנה והוריש היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא הא דשלחו מתם ואי נמי דעדיפ' ליה לתלמוד' למפרך מדשמואל גופיה אבל לפום מאי דק\"ל כההיא דשלחו מתם ע\"כ היינו משום דמע\"פ אינו גובה מן היורשים בנכסים שקנה אחר שלוה כנ\"ל נכון :<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד בענין זה עמ\"ש בהגהות אשירי פרק מי שמת וז\"ל והיכא דלא שייך למימר מכח אבוה דאבא כגון שמת ואח\"כ נפל נכסים מאבי אמו ובא אחיו מאביו לירש וב\"ח דמת דבכה\"ג היורש הוא בא מכח המת ודאי דמכח אבי אמו של המת לא שייך ליה ירושה ב\"ח גובה מהן אי ב\"ח גובה בראוי כבמוחזק: וראיתי למוהראנ\"ח ז\"ל ח\"א סי' הנז' תמה עליו דבכה\"ג לא ירית האח מן האב ותלמוד ערוך בפ' מי שמת דאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב והיא קו' עצומה וע\"ש מה שתי' שהוא דוחק גדול ועיין בס' פני יהושע בתשו' למוהר\"ש גאון ז\"ל מה שתי' שדבריו תמוהים כמו שיראה המעיין אין צורך להאריך ולפי חומר הנושא אמינא שדעת הגהות אשר\"י ז\"ל כדעת הרשב\"א בתשו' חדשות סי' ל\"א משם רבינו אברהם בר מאיר הכהן ז\"ל הובאו דבריו בס' כנה\"ג סי' רע\"א בהגהות הטור ז\"ל סי' ו' וז\"ל לפעמים יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב כמו שמת הבן בחיי האם ואחר מיתתו נפל הירושה מאמו הרי הבן יורש את אמו בקבר וכשמתה מנחיל לאחים מן האב יע\"ש א\"כ אפשר דבהכי מיירי הגהות אשר\"י ז\"ל וצריך לעיין בזה בעת הפנאי:<br><b> עוד </b> ראיתי למוהרח\"ש ז\"ל שהקשה לדעת הסוברים דבע\"ח גובה מן הראוי ודוקא בבן הבן אינו מוציא משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא מההיא דאמרי' בפ' יש בכור עלה דמתני' דקתני וכולן נותנין ולא מן הראוי כבמוחזק ואמרי' בגמ' לאתויי מאי לאתויי נכסי דאבא דאבוה ולפי סברא זו בנכסי אבא דאבוה אמאי אצטריך טעמא דראוי דהוי בבכור דוקא ובכתוב' אשה משום מקולי כתובה הא אפי' בב\"ח שגובה מן הראוי אינו גובה מנכסי אבא דאבוה משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא עכ\"ל יע\"ש ואנכי מצאתי בשיטה מקו' כ\"י פ' יש נוחלין דקכ\"ג ע\"ב שהקשה משם הר\"י בגליון וז\"ל ויש להק' בהא דמפיק בגמ' דאין הבכור נוטל פי שנים בראוי מדכתיב בכל אשר ימצא לו ת\"ל דמצו יורשים לומר מכח אבוה דאבא כו' וכבר הוכחנו דראוי דמתני' הוא ראוי דירושה ועוד דקתני סיפא כולן אין נוטלין בראוי לאתויי נכסי דאבא כו' ויש לפרש דאי לא כתיב ימצא לו דממעטינן מינה ראוי ודאי דהיינו אומרים שהבכור נוטל פ\"ב בנכסי מורישו אבא דאבא אע\"פ שמת אחר מיתת אביו שאין היורשין יכולין לומר אבי אבוה קא ירתינן לעקור דין הירושה שאביהן ראוי לירש ולהורישן דודאי הבן קודם לבניו ויורש בקבר כדי להוריש לבכור פי ב' והיכא שייך לומר מכח אביה דאבא קא אתינא כגון דלא מיעקרא ירושה כלל בהדי ירושת אביהן והבנים יורשים מאבי אביהן מה שהם ראוים לירש מאביהן הילכך באים מכח אביהם ליפטר מב\"ח של אביהן עכ\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,116 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Creditor_and_Debtor",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד </b>\n<b> הממשכן כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל זה מפו' שם כו' ודבריו צריכין עיון מ\"ש פרק ג' מה' אישות הלכה כ\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נכסי </b>\n<b> יתומים כו'.</b> בפ' הזהב דנ\"ח אמרינן אין רבית ואונאה להקדש וראיתי להרב ג\"ת שער מ\"ו ח\"ד סי' ז' תמה על רבינו שהשמיט דין זה והטור והרא\"ש הביאו לפסק הלכה ולי נראה לישב דלרבינו ז\"ל קשיתיה דהיכי אמרינן אין רבית להקדש ומותר להלוות ברבית הא תנן פ\"ד דשקלים אמר ר\"ע אין משתכרין בשל הקדש וה\"ט משום דאין עניות במקום עשירות ומש\"ה הוכרח לומר דברייתא בפ' הזהב כר\"י ס\"ל דמשתכרין בשל הקדש אמנם לדידן דקי\"ל כר\"ע דאין משתכרין כו' לא משכחת להך דינא כלל והרא\"ש והטור שהביאו יתרצו לקושיא זו כמו שתירץ הראב\"ד בפ\"ז מהלכות כלי המקדש ועי' בהרב מש\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלא </b>\n<b> אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה.</b> כתב מרן הב\"י ז\"ל בי\"ד סי' ס' וז\"ל כתב המרדכי דשרי לישראל למימר לישראל חבריה לך ולוה לי מעות מפ' ישראל וגם תביא לו הרבית דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה כו' ואי משום שלוחו של אדם כמותו הא קי\"ל אין שלד\"ע להתחייב שלוחו כו' וכתב מרן ז\"ל שאין דעת שום א' מהפוסקים כן כדמשמע מדין ישראל הלוה ברבית ע\"י נכרי ונכרי הלוה ע\"י ישראל המפורשים בסי' קס\"ט יע\"ש והרמ\"ה ז\"ל החזיק בסברא זו וכתב דמההיא דישראל הלוה ברבית ע\"י גוי שכ' רש\"י ז\"ל דיש שליחות לחומרא לק\"מ דהתם לא שייך לומר אין שלד\"ע הואיל ואין הגוי עובר בשליחותו כי אין איסור לב\"נ ברבית אבל אם ישראל שלח לישראל חבירו שרי הואיל ואין שליח לד\"ע ע\"כ וכן העלה הש\"ך ז\"ל ס\"ק כ\"ב כותיה ומטעמיה דמההיא דסי' קס\"ט אין ראיה דהרי אמרינן פ\"ק דמציעא דכל שאין השליח בר חיובא יש שליח לד\"ע וכן פסק המרדכי שם עי\"ש ויש לתמוה עליו שהרב ז\"ל נסתר מחמתו דבח\"מ סי' קפ\"ב העלה הרב ז\"ל דהלכה כרב סמא דאפילו היכא דהשליח לאו בר חיובא אין שלד\"ע וכתב שכן דעת המרדכי והנ\"י והר\"ן ורוב הפוסקים ושכן נראה מדברי הרי\"ף ז\"ל פ' הא\"מ ואילו הרי\"ף ס\"ל בההיא דגוי שלוה מישראל כדעת רש\"י דיש שליחות לגוי לחומרא כמ\"ש מרן ז\"ל בסי' קס\"ט וכן דעת הר\"ן ז\"ל ג\"כ עי\"ש וא\"כ איך כתב הרב דהתם שאני משום דהשליח לאו בר חיובא גם בח\"מ סי' שפ\"ח ס\"ק ס\"ה דחה שם דברי הרשב\"ץ ז\"ל שכ' דאם הוחזק למסור המשלח חייב ולא אמרינן אין שליח לד\"ע דלא מפטר משום האי טעמא אלא בישראל אבל אם הוחזק במסור לאו ישראל הוא ופסקו מור\"ם שם מה\"ט דקי\"ל דהלכה כרב סמא דכל דאי בעי עביד אע\"ג דלאו בר חיובא הוא אין שלד\"ע ואפילו גבי גוי ואם כן כפי זה אין מקום למה שפסק כאן בתשובת רש\"י ז\"ל ודבריו צ\"ע. האמנם ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל שכתב דבגוי לא שייך לומר אין שלד\"ע אליבא דכ\"ע ואפילו לרב סמא דע\"כ לא קאמר רב סמא אלא גבי כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דאע\"ג דשליח ��או בר חיובא הוא הרי הם יודעים שמשלחם הוזהר בזה וסובר המשלח שלא יעשה משום דדברי הרב שומעים אבל גבי גוי לא שייך האי טעמא עי\"ש ומדברי מוהר\"י אבוהב שהביא הרב בצלאל ז\"ל בפ\"ק דמציעא מבואר דס\"ל דבשליח גוי נמי אמרינן אין שליח לד\"ע כמו שיראה המעיין שם וכן מבואר ג\"כ מדברי התוס' פ\"ק דשבועות ד\"ג ד\"ה ועל הזקן וז\"ל ועוד נראה דאפי' רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא כו' מדלא קאמר איש דאמר לקטן או נכרי אקיף לי גדול דהוי נפקותא לרב אדא כו' הרי בהדי' דס\"ל דגבי גוי נמי אמרינן אין שלד\"ע ותמהני על הרב ז\"ל איך אשתמיט מיניה ודרך אגב אומר נראה שדבריהם תמוהים דאיך אפשר לומר איכא בינייהו איש דאמר לקטן או לנכרי הא קי\"ל אין שליחות לגוי וכמו כן אין שליחות לקטן ושמא דס\"ל כדעת רש\"י ז\"ל דיש שליחות לגוי לחומר' וכמו כן ס\"ל דיש שליחות לקטן לחומרא והא דתנן השולח את הבערה ביד חש\"ו פטור מדיני אדם י\"ל דלענין ממון פטור אמנם לענין איסורא החמירו חכמים כנ\"ל:<br><b> ואולם </b> מדברי הרשב\"א ז\"ל שכתב בפרק הפרה דנ\"ב אהא דפריך התם בור של ב' שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח אין שלד\"ע וז\"ל קשיא לי דילמא שוו שליח גוי וי\"ל דאין שליחות לגוי כו' עי\"ש נראה דס\"ל כדעת הרב מש\"ל דבגוי יש שליח לד\"ע אפי' לרב סמא דאי לא כן מאי קשיא לי' דלוקמא בשליח גוי הא אכתי תקשי לרב סמא ומה גם לפמ\"ש הש\"ך ז\"ל סימן קפ\"ב שדעת הרשב\"א ז\"ל לפסוק כרב סמא ומן התימה על הרב ב\"י ז\"ל דבח\"מ סימן שפ\"ח הביא תשו' הרשב\"ץ ז\"ל דלא אמרינן אין שלד\"ע אלא בישראל ולא בגוי בלי חולק וא\"כ מאי ק\"ל הכא לדעת רש\"י ז\"ל. האמנם אחר העיון נראה שדברי מרן ז\"ל נכונים בטעמם דאין כונת קו' לומר דאמאי לא אמרינן התם אין שלד\"ע כמו שהבינו ז\"ל דהא ודאי פשיטא דבגוי יש שליח לדבר עבירה אלא כונתו להקשות ממאי דאמרי' התם דיש שליחות לגוי לחומרא ובודאי דהיינו טעמא דכיון דכ\"ע ידעי דשלוחו של אדם כמותו ולאו כ\"ע ידעי דרשת מה אתם בני ברית אמור רבנן דלחומרא יש שליחות משום דמאן דחזי סבר דישראל מישראל שקיל רבית כיון דגוי נעשה שליח לישראל כמ\"ש הריב\"ש ז\"ל בתשו' סימן רע\"ז ובשלמא אם נאמר דרבית ע\"י שליח ישראל אסור ניחא שפיר דגזרו בשליח גוי גזירה דילמא אתי להלות ע\"י שליח ישראל אמנם אם רבית ע\"י שליח ישראל מותר מטעמ' דאין שלד\"ע אמאי גזרו רבנן כיון דלא אתי לידי איסורא כלל ואם נאמר דהתם ה\"ט דכיון דלאו כ\"ע ידעי דרשת דמה אתם ב\"ב מאן דחזי סבר דרבית מיד לוה למלוה נמי שרי כיון דהגוי נעשה שלוחו של ישראל ושלוחו כמותו א\"כ מה\"ט נמי נימא הכא דאסור דלאו כ\"ע ידעי דינא דאין שלד\"ע ואדרב' בהא איכא למיגזר טפי כיון דלחד תי' אמרינן בגמ' דאיכא מאן דסבר דיש שליח לדבר עבירה וגם במעילה וטביחה ומכירה יש שליח לדבר עבירה ודאי דאתו למטעי טפי מההיא דשליחות לגוי דהלכתא פסיקתא היא בכל התורה כולה כנ\"ל נכון כונת דבריו:<br><b> עוד </b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל ודע דברבית דרבנן כגון שהוא דרך מקח וממכר אין ללמוד מתשו' רש\"י הלזו דשרי לעשותו ע\"י שליח דאפשר דע\"כ לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא באיסורא דאורייתא אבל באיסורא דרבנן יש שלד\"ע ומוהרימ\"ט ז\"ל נסתפק בזה ולא הכריח א\"ד יע\"ש ולע\"ד נראה דאפי' אם נאמר דבאיסורא דרבנן יש שליח לדבר עבירה נראה דלדעת רש\"י ז\"ל רבית דרבנן שרי לעשותו ע\"י שליח דכיון דהאי דאסרו חכמים דרך מו\"מ היינו משום גזירה שמא יבא לידי איסור דאורייתא כמ\"ש רבינו פ\"ו מה' אלו איכא למימר דדוקא ברבית הבאה מיד לוה למלוה גזרו דילמא אתי לידי איסור דאורייתא אבל ברבית ע\"י שליח דלא אתי לידי איסורא דאורייתא לא גזרו כנ\"ל פשוט: ודע שזה שכתבנו דבגוי יש שליח לדבר עבירה לכ\"ע נראה דקשה לכאורה ממ\"ש הרא\"ש בתשו' כלל י\"ז סי' ה' והביאו הטור ח\"מ סימן שפ\"ט וז\"ל ילמדנו רבינו מה לעשות באיש שנתפרסם כו' עד וכ\"ש אם צוו להורגו דיפה עשו ואע\"פ שכתב רבינו חננאל דאין הורגין אותו בידים כו' זה שאומר לגוי להורגו היינו כמו הורדה לבור שאינו מעשה כו' וכן כתב בסי' ג' יע\"ש והשתא קשה דכיון דקי\"ל שלוחו של אדם כמותו הו\"ל כאלו הוא עצמו הרגו בידים וגבי גוי אין שייך לומר אין שליח לדבר עבירה וכן ראיתי למוהרש\"ל ז\"ל בס' ים של שלמה פרק הגוזל בתרא סימן ן' שתמה עליו כן וכתב עוד שאף שאין שליחות לגוי היינו לקולא אבל לחומרא יש שליחות והוי כאלו הרגו ממש עי\"ש האמנם הא ודאי ל\"ק מידי דהרא\"ש ז\"ל לטעמיה אזיל דס\"ל כדעת ר\"ת דאין שליחות לגוי אפי' לחומרא וכמ\"ש הטור ז\"ל סימן קס\"ט וכך היא מסקנת הרא\"ש ז\"ל ומהתימא על רש\"ל ז\"ל איך אשתמיט מניה דברי הטור אלו וע\"פ האמור אפשר ליישב מה שתמה מרן הב\"י ז\"ל על הטור וז\"ל ולא ידעתי מנ\"ל לרבינו דסובר הרא\"ש הכי שהרי בפסחים כתב ב' הסברות ולא הכריע ובתשו' כלל ק\"ח סימן י\"א כתב דמי יעלה להכריח לקולא כר\"ת אף כי יש לומר דאין משם ראיה דס\"ל כדעת רש\"י ז\"ל דהתם לגדור מלתא נתכוון מ\"מ מנ\"ל שהרא\"ש הכריח כר\"ת עי\"ש אמנם כפי מ\"ש נראה דמה שהכריחו להטור ז\"ל לומר שדעת הרא\"ש כדעת ר\"ת הוא מכח תשו' הלזו שהביא הוא בעצמו בח\"מ סי' שפ\"ח שנראה בהדיא דס\"ל דאמרינן אין שליחות אפי' לחומרא ומש\"ה לא חשיב לי' כאלו הרגו בידים כדכתיבנ' וע\"כ צ\"ל דמ\"ש בכלל ק\"ח הוא לגדור מלתא בעלמא כמ\"ש מר\"ן ז\"ל כנ\"ל:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שהוקשה אצלי בדברי הטור ז\"ל שכתב שדעת הרא\"ש כדעת ר\"ת דמותר להלות ברבית ע\"י גוי ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' השוכר את הפועלים גבי ההוא דאבעי' לן התם אי שרי ליש' לומר חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן כי אמרי' אמירה לגוי שבות ה\"מ שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דלמא ל\"ש כתב שם בפשיטות דאיפשיטא בעיין וקי\"ל דאמירה לנכרי שבות אפי' באיסור לאו עי\"ש והשתא קשה דאיך כתב הכא דשרי להלות ברבית ע\"י גוי מטעמא דאין שליחות לגוי הא ת\"ל דאסור משום אמירה לגוי שבות ויש ליישב ודו\"ק:<br><b> ולדעת </b> רש\"י ז\"ל דס\"ל דרבית ע\"י שליח ישראל מותר מטעמא דאין שליח לדבר עבירה ק\"ל מההיא דגרסינן בערכין פ' שום היתומים דפריך לרב אשי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א\"כ רבית אוכלת בהן ממתני' דקתני שום היתומים ל' יום ומכריזין בבקר ובערב במאי עסקינן אילימא בבע\"ח גוי מי ציית דינא אלא פשיטא בבע\"ח ישראל ואי דקא אכיל ריביתא מי שבקינן ומשני לעולם בבע\"ח גוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל א\"ה רבית נמי לא לשקול בקבל עליו לזו ולא קבל עליו לזו ע\"כ והשתא לפי שיטת רש\"י ז\"ל אמאי נחית לאוקמיה בבע\"ח גוי ובקבל עליו לדון בדיני ישראל לוקמא בבע\"ח ישראל ובמלוה ע\"י שליח וכן ק\"ל לשיטת ר\"ת ז\"ל דס\"ל דמותר להלות ע\"י גוי אמאי לא מוקי לה בהכי ובשלוה ע\"י שליח גוי דאפי' באומר תנם לו ותפטר ס\"ל לר\"ת דשרי כמ\"ש הב\"ח שם ושוב מצאתי בהגהות מימוני בתשו' דשייכי לה' אלו סי' י\"ד שהוקשה לו מסוגי' זו לדעת הסוברים דמעות של עניים מותרין להלותם בריבית קצוצה דאמאי לא מוקי לה בשלוו עצמן והמעות של צדקה ותי' דלרווחא דמילתא נקט יע\"ש:<br><b> ומעתה </b> תמה אני על מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' קמ\"ד שהוקשה לו מסוגיא הלזו למה שרצה לומר דרבית של דבריהם מפקינן מיתמי ליתמי משום דכיון דמכח אביהם חל שעבודם וזקפן עליו במלוה בתר זקיפה אזלינן דאמאי לא מוקי לה למתני' בכה\"ג בראובן שלוה מן היתומים ברבית של דבריהם ומת לוה והוא נפרע מנכסי יתומים ותי' עי\"ש ושוב הוקשה לו על סברת הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דמעות של עניים מותרים להלוותם בריבית קצוצה ותירץ יע\"ש ולא ידעתי איך לא שת לבו להקשות לס' רש\"י ור\"ת שכתבנו דלא שייך שום א' מן התי' שתי' הוא ז\"ל וא\"כ ע\"כ צ\"ל דתלמוד' חדא מינייהו נקט וכמ\"ש בהג\"מ ולפי הנר' אישתמט' מיניה גם מה שרצה לת' דכיון דקיימ\"ל כר\"ע דאמר אין משתכרין בשל הקדש ואף לא בשל עניים דחיישינן לפסידא ואפי' עלו הקרקע דלמא משתתף הלכך לא שרי להלות מעות עניים אלא שיהיו בטוחים במשכון וכגון דהבא פריכא בהא לא שייך שום היתומים למכור קרקע ולפדות המשכונות הוא דבר תמוה דבפ' ב' דייני גזרות דף ק\"ו אמרינן דטעמא דאין משתכרין בשל עניים היינו משום דילמא מתרמי להו עניא וליכא למיתבא ליה ולפי זה אפי' על משכון על דהבא פריכא אין משתכרין בשל עניים ותו דלפי טעם זה דדילמא מתרמי להו ענייא משמע ודאי דהיינו דוקא בצדקה העומד לחלק לעניים דסמכי נפשייהו עילוה אבל צדקה שנותנין שיהיה הקרן קיים והפירות להאכיל לעניים ודאי דשרי וכמ\"ש בהג\"מי וא\"כ אכתי תיקשי דלוקמא בכה\"ג וכן ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל שתמה עליו כן בפ\"ד מה' אלו הלכה י\"ד יע\"ש ואפשר ליישב דבריו דס\"ל ז\"ל דכיון דבירושלמי אמרינן דטעמא דאין משתכרין בשל הקדש ועני' דחיישינן לפסידא איכא למימר דתלמודא דידן לא פליג אטעמא דירושלמי דתלמודא דידן הא קמ\"ל דאפי' ע\"י דהבא פריכא דליכא למיחש לפסידא אפ\"ה אם הם מעות העומדות לחלק לעניים אין משתכרין בהם משום דחיישינן דילמא מתרמי ליה ענייא ומיהו תלמודא דידן אזיל ומודה דכשלוה ע\"י משכון אפ\"ה בצדקה שנותנין שיהא הקרן קיים אפ\"ה אין משתכרין מטעמא דחיישינן לפסידא וכן נראה מדברי הרע\"ב ז\"ל פ\"ד דשקלים מ\"ג כתב שם כטעמא דתלמודא דידן ואלו בפ\"ו דערכין כתב כטעמא דירושלמי דה\"ט דחיישינן לפסידא וכ\"כ רבינו ז\"ל שם משמע דס\"ל דתרווייהו איתנייהו ולא פליגי ומ\"ש מוהרימ\"ט דשרי להלות מעות עניים ע\"י משכון היינו בצדקה שנותנין שיהא הקרן קיים דאז לכולהו טעמי שרי כנ\"ל נכון ליישב דבריו ודו\"ק ואין להקשות לדעת רש\"י ז\"ל דרבית ע\"י שליח מותר מטעמא דאין שלד\"ע דהא מד\"ש מיהא חייב כדאמרינן בשמעתין וכן ראיתי להרב פרח מטה אהרן ח\"א סי' נ\"א שכתב שטעם החולקים על סברת רש\"י וס\"ל דרבית ע\"י שליח אסור אע\"ג דבכוליה תלמודא קי\"ל דאין שלד\"ע משום דמדי\"ש מיהא חייב ויש שלד\"ע כדאמרינן בשמעתין יע\"ש דהא ודאי בורכא היא דע\"כ ל\"ק בשמעתין דמדי\"ש חייב אלא דוקא באומר לחבירו צא והרוג את הנפש משום דגרם שיהרג ע\"י כמ\"ש רש\"י ז\"ל כיון דע\"י נעשית העבירה מחייב מיהא מדי\"ש אמנם הכא בריבית ע\"י שליח כיון דאין כאן עבירה כלל שהרי השליח לא עשה שום איסור מהיכא תיתי שיהיה אסור מדי\"ש וזה פשוט. כתב מהר\"ם די בוטון ז\"ל דקפ\"ח ע\"ב והביאו הרב כנה\"ג ז\"ל סי' קפ\"ב בהגהת הטור אות כ\"ב דאם המשלח אנס את השליח והפחידו בדברים מחייב משלחו יע\"ש ומההיא דפ' הפרה דכתיבנא לעיל נראה דאפי' בשאנס את השליח אשלד\"ע דאל\"כ אמאי לא מוקי לה בשאנסוהו ושוינהו שליח כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> מלוה גובה כו' ומלוה ע\"פ גובה מן היורשים כו'.</b> הנה הרי\"ף ז\"ל ס\"פ גט פשוט כתב ז\"ל וקי\"ל כעולא דהא רב פפא שהוא בתרא פסק הלכה הכי בפ' האשה נקנית דאמר רב פפא הלכתא מלוה ע\"פ גובה מן היורשים מ\"ט שעבודא דאורייתא כו' והא דפסק ר\"פ הכא ואמר הלכתא מלוה ע\"פ גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא לאו דפליג דידיה אדידיה אלא דהא קמ\"ל דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאורייתא וגובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת ע\"כ וכ\"כ הרא\"ש יעיי\"ש. וראיתי להרב בג\"ת דשל\"ו ע\"ב שהקשה על דבריהם ז\"ל וז\"ל ותיר' ז\"ל לכאורה הוא קשה הישוב דכי אצטריכנא לאהדורי בתר טעמא אמאי אוקמוה רבנן איזה דבר אדאורייתא היינו היכא דאיכא איזה צד שהיה ראוי לתקן שלא יעמוד הדבר אדין תורה אז אמרינן דאיכא טעמא לאוקמי אדין תורה כגון הא דאקשינן לעולא א\"ה מלוה בשטר נמי דהיינו לומר דכיון דמלוה ע\"פ תקנו רבנן דלא לגבי ממשעבדי משום פסידא דלקוחות בשטר נמי הו\"ל למיחש לפסידא ומש\"ה אצטריכנא לטעמא דכיון דלקוחות אפסידו אנפשייהו אוקמוה אדין תורה כו' ברם הכא גבי יורשין לעולא דס\"ל שעבודא דאורייתא מה לנו לבקש טעמי' למה לא תקנו שלא יגבה מן היורשים לתלות הדבר בטעם שלא תנעול דלת ומאיזה צד היה מקום לתקן שלא כדין תורה כיון דגבי יורשין ליכא טעמא דפסידא ואם כן אין צורך לומר אלא דמלוה על פה גובה מן היורשין מפני שכך הוא דין תורה ע\"כ ת\"ד ולע\"ד נראה ליישב דבריהם כלפי מה שכתבו התוספות שם פ' גט פשוט דף קע\"א ע\"א ד\"ה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות וז\"ל תימא כיון דמלוה בשטר גובה מן היורשין אע\"ג דשעבודא לאו דאורייתא שלא בשטר נמי מ\"מ לא גביה מה לי היכא דאית ליה קלא לדלית ליה קלא וי\"ל מי שמלוה על פה כיון שאינו חושש לקלא וכתקנה דלקוחות לא תקנו חכמים לגבות מן היורשין עכ\"ל א\"כ מעתה אף אנו נאמר שזהו כונת הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ממ\"ש דקמ\"ל דה\"ט דאוקמוה רבנן אדאורייתא שרצונם לומר דמש\"ה הוצרך ר\"פ לטעמא שלא תנעול דלת משום דאי לאו הכי אע\"ג דשעבודא דאורייתא וליכא פסידא דלקוחות מ\"מ כיון דתקנו חכמים השתא דאינו גובה מן הלקוחות משום פסידא א\"כ נימא כיון דאינו חושש ללקוחות והלוהו ע\"פ אינו חושש ליורשין וכדס\"ל לרב דאע\"ג דמלוה בשטר גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת במלוה ע\"פ ס\"ל דאינו גובה מן היורשין ולא חששו חכמים לנעילת דלת מטעמא דכיון דאינו חושש ללקוחות אינו חושש ליורשין מש\"ה קאמר ר\"פ דאוקמוה רבנן אדין תורה וגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת וחששו חכמים לנעילת דלת לענין דגובה מן היורשין אע\"פ דאינו גובה מן הלקוחות ובהכי ניחא מ\"ש עוד הרב הנז' ז\"ל שם וז\"ל ועוד קשה לדבריהם דצריכנן לטעמא דנעילת דלת לאוקמה אדין תורה לגבי היורשין דהא התם בהאשה נקנית די\"ג אמרי' אהא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה א\"ש והוא שהפרישה מחיים מ\"ט שעבודא לאו דאו' ר\"י אמר אע\"פ שלא הפרישה מחיים מ\"ט קסבר שעבודא דאורייתא ופרכינן והא איפליגו בה חדא זמנא כו' ומהדרי' צריכא דאי אתמר בהא בהא קאמר שמואל דלאו מלוה הכתובה בתורה כו' והשתא לדברי הרי\"ף והרא\"ש דאהני טעמא דשלא תנעול דלת לאוקמיה אדין תורה מאי פריך הא הדבר פשוט דאי אתמר בהא הוה אמרינן דלעולם ס\"ל לשמואל דשעבודא דאורייתא בדאיכא טעמא דנעילת דלת כההיא דמלוה ע\"פ גובה מן היורשין והכא גבי קרבן לא מחייבינן ליורשין משום דליכא נעילת דלת והילכך לא מוקמינן אדאורייתא ואי אתמר בהא דמלוה ע\"פ הו\"א בהא אמר ר\"י דאוקמינן אדאורייתא מטעמא דנעילת דלת אבל באידך מודה לשמואל ע\"כ ת\"ד ואולם ע\"פ האמור ל\"ק מידי דע\"כ לא אמרו הרי\"ף והרא\"ש דצרכינן לטעמא דנעילת דלת לאוקמה אדין תורה אלא דוקא גבי מלוה ע\"פ משום דאי לאו ה\"ט היה לנו לומר דכיון דאינו חושש ללקוחות והלוהו ע\"פ אינו חושש ליורשין כדס\"ל לרב ומש\"ה צרכינן לטעמא דנעילת דלת דחששו חכמים לנעילת דלת ואוקמוה אדאורייתא ברם התם דלא שייך ה\"ט כלל דהוי מלוה הכתובה בתורה וא\"כ אי ס\"ל לרב ושמואל דשעבודא דאורייתא היל\"ל לענין חטאת אע\"פ שלא הפרישה מחיים יביאו יורשין עולתה כיון דליכא פסידא דלקוחות והכא לא צרכינן לטעמא דנעילת דלת מדקאמר דדוקא הפרישה מחיים אבל לא הפרישה לא מוכרח דס\"ל דשעבודא לאו דאורייתא ומש\"ה פריך שפיר דהא אפליגו בה חדא זמנא כנ\"ל שוב ראיתי להריטב\"א ז\"ל בקדושין שתמה על הרי\"ף כמו שתמה הרב הנזכר ולע\"ד נראה כדכתיבנא אמנם הא קשיא לי לדעת רבינו חננאל ז\"ל שכתבו התוס' בקדושין ד\"ה אמר ולדעת ה\"ר אליהו ז\"ל שכתבו בפרק גט פשוט ד\"ה גובה דלר\"פ אע\"ג דשעבודא לאו דאורייתא אפ\"ה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא אם כן מאי פריך בגמרא הא אפליגו בה חדא זמנא ומאי קו' הא צריכי שפיר דאי אתמר בההיא דהאשה שהביאה חטאתה כו' הו\"א דבההיא דוקא ס\"ל לשמואל דאינו גובה מן היורשין משום דליכא טעמא דנעילת דלת אבל בההיא דמלוה ע\"פ אע\"ג דשעבודא לאו דאורייתא הו\"א דמודה שמואל דגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת וכדס\"ל לר\"פ ואי אתמר בהא הו\"א בההיא דוקא ס\"ל דמלוה ע\"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות ומאי דגרסינן בספרים ר\"י אומר מלוה ע\"פ גובה בין מן היורשין ובין מן הלקוחות טעות סופר הוא דהא מתני' היא ע\"י עדים גובה מנכסים ב\"ח וכן כתבו בתוס' רי\"ד ועיין בתוס' בפרק יש בכור דף מ\"ח ד\"ה לכ\"ע משום דס\"ל שעבודא לאו דאורייתא ואפי\"ה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא אבל בההיא דהאשה שהביאה חטאתה אימא מודה לשמואל דאינו גובה מן היורשין משום דשעבודא לאו דאורייתא וליכא טעמא דנעילת דלת קמ\"ל דגובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא וצריך לדחוק ולומר דעדיפא מיניה נקט ודו\"ק תו הקשה הרב הנזכר לדעת ר\"ח דס\"ל בההיא דפ\"ק דקדושין דקאמר שעבודא דאורייתא איירי במלוה הכתובה בתורה אבל ההיא דגט פשוט במלוה ע\"פ שאינה כתובה בתורה ובההיא ס\"ל דשעבודא לאו דאורייתא וז\"ל נראה מדבריהם דגם מאן דסבר שיעבודא לאו דאורייתא מצי סבר דכשהיא מלוה הכתובה בתורה שעבודא דאורייתא וגבי מיורשין ולפ\"ז ק\"ט דהא בג\"פ אההיא דקאמרי רב ושמואל מלוה ע\"פ אינו גובה מהיורשין אותבינן מהחופר בור בר\"ה ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי שור לבעליו א\"ר אלעאי אמר רב כשעמד בדין ומאי קושיא אימא דכי קאמר רב ושמואל דוקא במלוה שאינה כתובה בתורה אבל הך דבור היא בנזקין דמלוה הכתובה בתורה ולא הו\"ל לגמר' לאקשויי הך קו' לרב ושמואל בההיא דג\"פ אלא אאידך דר\"י אמר שמואל דהאשה נקנית דאיירי בקרבן שהוא מלוה הכתובה בתורה עכת\"ד ולע\"ד נראה דאישתמטי' מניה סוגיא דערכין דפ' ז' דנראה דהא דכתבו התוס' לדעת ר\"פ לחלק בין מלוה הכתובה בתורה לשאינה כתובה דבכתובה בתורה גובה מן היורשין הוא דעת רבא בערכין דגרסינן התם אההיא מתני' דקתני הגוסס והיוצא ליהרג ר\"י אומר אם הזיק חייב ואמרינן בגמ' רבא אמר דכ\"ע מלוה ע\"פ אינו גובה מן היורשין והכא במלוה הכתובה בתור' קמפלגי ת\"ק סבר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי' ור\"י סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי' וא\"כ קשה מאי פריך לרב ושמואל אימא ה\"מ ר\"י היא אלא ע\"כ לומר דהך מקשן לא שמיע ליה הא דרבא וא\"כ מעתה אית לן למימר לדעת התוס' ג\"כ דהך מקשן לא שמיע ליה הא דר\"פ ורבי אלעאי אמר רב לא תריץ ליה הכי דהך מתני' ר\"י היא משום דאכתי קשיא ליה סתמא בערכין אהך סתמא וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם בההיא סוגיא יע\"ש כנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר </b>\n<b> שדהו בעדים כו'.</b> כתב ה\"ה ובחי' הרשב\"א כתב משם ר\"ח ז\"ל דבמתנה עבדי אינשי דיהבי בצנעא ונראה מדבריו שהנותן שדהו בעדים וקבל אחריותו אינו גובה מנכסים משועבדים יע\"ש וכן נראה דעת רבינו יונה ממ\"ש הטור ח\"מ סימן רמ\"ג וז\"ל והר' יונה כתב כו' ואם מתנה אם אמר שדה זו אני נותן לך באחריות קנה ומתחייב נמי באחריותו כמו שמתחייב באחריות ע\"י שטר כך מתחייב באחריותו ע\"י חזקה למגבי ביה מבני חרי ואולם מדברי הריטב\"א ז\"ל בפ\"ק דקידושין דנ\"ז ע\"א גבי ההיא דהאומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר שכתב וז\"ל יש שואלין כיון שאינו חוזר בשדה מה הועיל חזרתו דלענין אחריות מסתמא לית אחריות אפי' בשטר ואי קביל עליה אחריות אפי' בע\"פ נמי כו' יע\"ש מבואר בהדיא שחולק אסברת ר\"ח ז\"ל דאל\"כ הא נ\"מ טובא גם הרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו כתב וז\"ל וא\"ת כיון דקנה כי חזר בו בשטר מאי מהני ליה בשטר מתנה וא\"כ במכר אי משום אחריות שבו הא רב הונא הוא דאמר המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים כו' נראה שחולק למ\"ש הוא עצמו משם ר\"ח שהרי במתנה נ\"מ טובא בשקבל עליו אחריות ממשעבדי וכן נראה להוכיח שדעת רשב\"ם כדעת ר\"ח ממ\"ש בפרק ג\"פ דקע\"ב ע\"א ד\"ה להנך וז\"ל כותבי שטר מתנה שאין כתוב בהן אחריות ולא אתי למטרף מלקוחות א\"נ שטר מכירה שכתוב בהן אחריות שדינו לטרוף לקוחות משעת מכירה כו' כדאמרינן בח\"ה כו' ואי סבירא ליה כדעת הריטב\"א ז\"ל הא אפילו בשטר מתנה שכתוב בהן אחריות מצי מתוקמא דטריף לקוחות כדין המוכר שדהו אלא מבואר דס\"ל דבמתנה עבדי אינשי דיהבי בצנעא:<br><b> ודע </b> שמשמעות דברי רבינו ז\"ל מבואר דס\"ל דהא דאמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים היינו אפילו בשטר שלא קבל אחריות בפירוש וכן מבואר עוד בהדיא ממ\"ש בפי\"ט מה' מכירה יע\"ש ושלא כדעת הרב התרומות שער מ\"ח ח\"א שכתב בדוקא שקבל אחריות בפי' אבל בסתמא לא דבהא לא אמרינן ט\"ס הוא והרב גדולי תרומה ז\"ל שם כתב דלא נמצא לו לבעל התרומות שיוכל לומר המוחזק קים לי כוותיה יע\"ש ודבריו תמוהים דלענין קים לי אפילו בשטר מכר שאין בו אחריות יכול לומר המוחזק קים לי כסברת רבינו ברוך מארץ יון ורשב\"ם דסבירא להו דבשטרי מקח אחריות לאו ט\"ס הוא וכמ\"ש בהגהות אשרי פרק גט פשוט דרי\"ד ע\"א ומכ\"ש במכר שדהו בעדים בלא שטר ועיין בהרב כנה\"ג ז\"ל סימן תר\"ה בהגהות ב\"י אות אלף שכתב וז\"ל בכל הפוסקים לא מצאתי גלוי לדין זה לבד בפסקי מוהר\"ם מרקנטי שכתב משם רשב\"ם ורב שפסקו כשמואל דבמקח וממכר אחריות לאו ט\"ס הוא ותימה דהא רבא הוא בתראה פסק דלא כשמואל ועוד תימא דבפ' ג\"פ גבי מי שאבד שטרו מוכח דהלכה כרבא מדאמרינן פ' ג\"פ דבשטר מו\"מ כותבין חוץ מן אחריות שב�� כו' יע\"ש וכל דבריו מן המתמיהין ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הגהות אשרי הללו ומ\"ש דרבא דהוא בתראה פסק דלא כותיה מדברי הגהות אשרי מבואר ישוב לזה דרשב\"ם ור' ברוך פוסקים כרב אשי דבתראה טפי ומשה\"ק מהא דאבד שט\"ח כו' ומה שתי' הן הם דברי הגמ' שם דקס\"ט ע\"ב פלוגתא דרפרם ור\"א והוא מן התימה אם יצאו דברים אלו מפי קדוש:<br><b> עוד </b> ראיתי לו שם שכתב על דברי גד\"ת הללו שכתבנו וז\"ל ואני אומר דכיון דמדברי הנ\"י ז\"ל בב\"ב מוכח דכל שלא פירש אחריות אינו גובה מנכסים משועבדים ויכול המוחזק לומר קים לי כהבעה\"ת והנ\"י ז\"ל אלו דבריו ואני תמיה עליו שהרב ז\"ל סותר את עצמו ממ\"ש בח\"א סימן של\"ט אות ט' וז\"ל אבל מ\"ש הנ\"י ז\"ל בפ\"ק דמציעא והביא הבית יוסף סימן רכ\"ד ההוא ודאי צריך לומר דהיינו דוקא במוכר דכל שלוקח קרקע אינו לוקחו בלא אחריות אבל בשטר הלואה כל שלא צוה כו' אחריות לאו ט\"ס הוא יע\"ש וא\"כ סברת הרב התרומות שכתב גבי מוכר שדהו בעדים יחידאה איהו והרב ש\"ך ז\"ל בסימן קט\"ו סק\"ה ובסימן רכ\"ה סק\"א כתב על דברי גד\"ת הללו שמצא לו חבר להרב בע\"ת ז\"ל לרשב\"ם ז\"ל פ' ח\"ה דמ\"א ע\"ב שכתב כן בהדיא על מימרת רב הלזו ויש לפקפק עליו דאין זו ראיה כלל דרשב\"ם ז\"ל מה שהוצרך לומר דמיירי בדקבל אחריות עליו הוא משום דאיהו ז\"ל ס\"ל דקי\"ל כרב אשי דבמקח וממכר לא אמרינן אחריות ט\"ס מטעמא דעביד איניש דזבין ארעא ליומיה ומכ\"ש במוכר בעדים בלא שטר אמנם למאי דקי\"ל דאפי' במו\"מ אמרינן אחריות ט\"ס הוא וא\"כ בשטרי הלואה ה\"נ דלא בעינן שיקבל אחריות בפי' הן אמת שדברי הרא\"ש תמוהים במ\"ש שדעת רשב\"ם דקי\"ל כשמואל ועיין בהרב מוצל מאש סי' נ\"ט ובספר לשון למודים למו\"ה ז\"ל בה' הלואות דכ\"ח ע\"ד יע\"ש ואני אומר שדברי הרב בעה\"ת אלו לאו יחידאה וכבר מצאנו לו חבר להרמב\"ן ז\"ל בפרק הספינה דע\"ז והרשב\"א ז\"ל בחי' פ\"ק דקדושין דכ\"ז שכתב כן בהדיא כדעת הנמוקי ז\"ל יע\"ש וכן נראה שהוא דעת ריב\"א ז\"ל שכתבו התוס' בפ' אע\"פ דנ\"ה ע\"א ד\"ה כתבו וז\"ל ופי' ריב\"ם בשם ריב\"א דדוקא בשטר מכר חוזר שאינו רוצה שתהיה עליו שעבוד בשטר מכר טריף ממשעבדי אבל במתנה כו' יע\"ש וכן כתב הגא\"ש פרק הספינה והמרדכי פרק חזקת משמו והדבר תמוה שהרי למאי דקי\"ל כרב אפי' בלא שטר נמי גובה ממשעבדי אלא נראה שדעתו ז\"ל כדעת הראב\"ד והבע\"ת וההיא מיירי בשלא קבל אחריות בפי' וכן כתב הרב בני אהרן סימן קמ\"ג דקמ\"ה ע\"ב והרב כנה\"ג והב\"ח שם שזה דעת ריב\"א ואולם תמה אני על דברי התוס' דבפ' אע\"פ דבסמוך ונראה כתבו וז\"ל ומיהו למ\"ד אחריות לאו ט\"ס הוא צריך לאמלוכי ביה לכתוב עליו אחריות כו' אבל למ\"ד אחריות ט\"ס הוא אין צריך לימלך הרי מבואר דס\"ל שלא כדעת הנמוקי זכרונו לברכה וכן כתב הרב בעל שפתי כהן זכרונו לברכה סימן ל\"ט ס\"ק י\"א דאם איתא אפילו למ\"ד אחריות ט\"ס הוא צריך לימלך א\"כ איך אפשר דבתוך כ\"ד סותרין את עצמן והביאו פי' ריב\"א ולכן הנראה שודאי ריב\"א ז\"ל ס\"ל דלא כהנמוקי ומ\"ש שאינו רוצה שיהיה עליו שעבוד בשטר היינו מטעמא דמילי נכסי ושטרא אית לה קלא טפי וכן ראיתי להרב ב\"ח ז\"ל בתשו' סימן שכ\"ב יע\"ש ובהגא\"ש בפ' אע\"פ כתוב שם וז\"ל מיהו לשמואל דאמר אחריות ט\"ס הוא אין כותבין אם לא אמר בתחלה כתבו ושמא אינו רוצה שיגבה ממשעבדי מיהו במתנה כותבין דלא גבי ממשעבדי עכ\"ל ומ\"ש לשמואל דאמר אחריות ט\"ס הוא תמוה שהרי שמואל אית ליה דבשטרי מו\"מ אחריות לאו ט\"ס הוא ואם נאמר שט\"ס נפל בדבריו וצריך לומר לשמואל דאמר אחריות ט\"ס הוא אין כותבין כו' וכונת דבריו למ\"ש התוס' דלמ\"ד אחריות לאו ט\"ס הוא צריך לאמלוכי ביה לכתוב עליו אחריות והיינו אין כותבין שכתב דהיינו אין כותבין אחריות בפי' תימא על עצמך א\"כ מאי האי דקאמר אח\"כ מיהו במתנה כותבין דלא גבי ממשעבדי הא אדרבה היא הנותנת דכיון דבמתנה לכ\"ע לא אמרינן אחריות ט\"ס הוא ודאי דאין כותבין בו אחריות דאינו רוצה שיגבה ממשעבדי ואי מש\"כ מיהו במתנה כותבין היינו כתיבת השטר סתם בלא אחריות מאי איכא בין מתנה למכר הא מכר כי האי גוונא נמי כותבין לשמואל דאמר אחריות לאו ט\"ס הוא ולכן הנראה אצלי שט\"ס נפל בדבריו וצריך לומר מיהו לרבא דאמר אחריות ט\"ס אין כותבין כו' ובהגא\"ש לא מיירי כשבאים לכתוב עליו אחריות בפי' כדרך שכתבו התוס' בפי' דההוא ודאי אדרבא לשמואל אי ס\"ל לאו ט\"ס הוא פשיטא טפי דאין כותבין אלא כשבאין לכתוב שטרא סתמא מיירי וס\"ל כדעת הנ\"י והבעה\"ת דאחריות ט\"ס הוא אמת ולא אחריות מוכר והיינו דכתב בשטר מכר אע\"ג דקנו מיניה אין כותבין שטר כלל משום דאינו רוצה שיגבה ממשעבדי שהרי הוא לא קבל עליו אחריות בפי' בשעת מכר אבל בשטר מתנה כיון דלא אמרינן אחריות ט\"ס הוא כותבין שטר מתנה בלא אחריות ונמצא א\"כ שדעת הגהא\"ש כדעת הרב בעה\"ת והנ\"י שכתבו זה הנראה אצלי בכונת דבריו ומ\"מ הדבר תמוה לפי שיטה הלזו דא\"כ מאי האי דפרכינן פ\"ק דמציעא ד\"ה לשמואל דאמר אחריות ט\"ס הוא אדשמואל דאמר זיל אמליך שיעבודא כו' ומאי קו' הא אע\"ג דאחריות ט\"ס הוא היינו לומר דמסתמא כך התנו בהדיא אלא שהסופר טעה ולעולם צריך לאמלוכי ונראה שלזה היתה כונת הש\"ך ז\"ל סי' ל\"ט ס\"ק י\"א שכתב וכן משמע לכאורה פ\"ק דמציעא ובאמת שהיא קו' חזקה ולא ידעתי מאי משמע לכאורה דקאמר וכן ראיתי למוהר\"ב ז\"ל בס' א\"ז שתמה כן משם הריטב\"א והנראה אצלי ליישב לפי שיטתם ז\"ל ע\"פ מ\"ש הרב כנה\"ג סימן ל\"ט והש\"ך שם דאפי' לדעת הנמוקי והראב\"ד כל שהמוכר צוה לסופר לכתוב לו שטר אע\"פ שלא פי' לו שיכתוב אחריות כיון דאחריות ט\"ס הוא מסתמא כקביל עליה אחריות דמי כל שלא פי' לו שלא לכתוב לו אחריות יע\"ש והשתא היינו דפרכינן שפיר דכיון דס\"ל לשמואל אחריות ט\"ס א\"כ למה זה הוצרך לומר זיל אמליך שעבודא כו' ולמה צריך לאמלוכי על האחריות הא כל שצוה לו לכתוב שטר די כנ\"ל נכון:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לוה </b>\n<b> שאין לו מטלטלין אלא קרקע כו'.</b> כתבו התוס' פ' הכותב דף נ\"ד משם ר\"ת דג' דינים יש בדבר דב\"ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בארעא ואי לית ליה זוזי מצי לסלוקי בארעא כדאמרינן תולה מעותיו ביד גוי הוה ונזקין אפי' אית ליה זוזי מצי לסלוקי בארעא כדאיתא בפ\"ק דב\"ק ולשכיר אפי' לית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בארעא וכן פסק הטור בח\"מ סימן ק\"א ומסתמיות דבריהם ז\"ל נראה דכשאין לו מעות יכול ליתן מטלטלין או קרקע וכן משמע מלשון הטור ז\"ל שכתב אם יש לו מעות כו' ואינו יכול לדחותו אצל מקרקעי או מטלטלי משמע דכשאין לו יכול לדחותו אצל מטלטלי:<br><b> ואולם </b> ראה זה חדש מצאתי בשיטה מקובצת למוהר\"ב ז\"ל בפרק הכותב שכתב זה בשם רבינו ישעיה וז\"ל פי' הלוה והמזיק אין דינם שוה דלגבי מזיק כתיב ישיב ואפי' סובין ואם רוצה לסלקו בקרקע נמי יכול לסלקו ואפי' שיש לו זוזים יכול לסלקו בקרקע או במטלטלין ולא מצי למימר זיל טרח וזבין אבל בב\"ח אינו כן אם יש לו זוזים אינו יכול לסלקו אלא בזוזים ואם אין לו זוזים ויש לו מטלטלין אינו יכול להגבותו מטלטלין אלא אומר לו זיל טרח וזבין למטלטלי דידך והב לי זוזי ודוקא במטלטלי הוא דאמרינן הכי דאי לא מזדבן הכא מזדבן בדוכתא אחריתי דשכיחי לוקחין אבל בקרקע לא דאי לית ליה זוזי ואית ליה ארעא לא אמרינן זיל זבין קרקע והב ליה דמי שהוא דחוק למכור קרקע אם לא יזלזל הרבה בשווייה אינו יכול למכור את\"ד יע\"ש ובהכי מקום אתנו ליישב מה שהקשה מוהרימ\"ט ז\"ל בח\"מ סימן ל\"ה עמ\"ש הטור בח\"מ סימן רע\"ח יצא עליהם שטר חוב בכור פורע להם פי ב' ואם אינו רוצה ליתן פי ב' וליקח פי ב' רשאי כו' כתב ה\"ר יוסף הלוי דדוקא בחלק בכורה שהיא מתנה אבל בחלק הפשיטות אינו יכול לסלק עצמו ולומר לב\"ח הנה הנכסים לפניכם איני רוצה ליקח כלום ולא לפרוע אלא כופין אותו ליטפל בדבר ולמכור אותן ולגבותן או לשומן כו' שהוא במקום מורישו כו' יע\"ש דמדברי הר\"י הלוי משמע דבחלק הפשיטות כופין אותו ליטפל בדבר ולמוכרה וזה תימה שהרי המוריש עצמו כשיצא עליו ש\"ח מי מחייבו למכור הרי אמרי' בהכותב דלא אמרי' ליה זיל זבין עי\"ש מה שהאריך בזה ואולם כפי מ\"ש י\"ל שדעת ה\"ר יוסף הלוי כדעת ה\"ר ישעיה דבמטלטלין אמרינן ליה זיל זבין ומיירי ה\"ר יוסף הלוי ז\"ל במטלטלין וזהו שכתב כופין אותו למכור אותן או לשומם דהיינו כל א' כדינה במטלטלין למכור אותן ובקרקעי לשום אותם דבקרקע לכ\"ע לא אמרינן ליה זיל זבין כנ\"ל :<br><b> ואולם </b> קשיא לי טובא לדעת ה\"ר ישעיה מהא דגרסינן בריש פרק המוכר פירות גבי ההוא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות כו' ופרכינן ואי ליכא לאשתלומי מיניה לישקליה לתורא בזוזי דאמרי אינשי ממארי רשותא פארו אפרע ומשנינן לא צריכא דאיכא לאשתלומי מיניה כו' והשתא לדעת ה\"ר ישעיה קשה דמאי פריך לישקלי ליה לתורא בזוזי הא במטלטלין אפילו אי לית ליה זוזי אמרינן זיל טרח וזבין ודוחק לומר דכיון דנמצא נגחן לא שכיחי לוקחין אם לא שיזלזל הרבה בשוייה והו\"ל כדין קרקע ואולם אם נאמר דר' ישעי' גורס התם כאית דגרסי ואי דליתי' להני זוזי כו' וכתי' ר\"י שכתבו התוס' ר\"פ המוכר את הבית דס\"ל דבמקח טעות הו\"ל כדין מזיק דאפי' אי אית ליה זוזי יכול לסלקו בקרקע או מטלטלין כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכרן </b>\n<b> לג' כו'.</b> כתב ה\"ה וז\"ל יש מי שהקשה נזקין איך גובה מן המשועבדים והלא מלוה ע\"פ היא ותי' דנזקין יש להם קול יותר ממלוה וטורפין אפי' ממשועבדים שהרי לא אמרו שאין מלוה ע\"פ גובה מהן אלא מפני שאין להם קול כו' והרב מש\"ל הקשה על זה דבסוף פ' ג\"פ דקע\"ה מוקמינן לברייתא דחופר בור בר\"ה דוקא כשעמד בדין הא אם לא עמד בדין אינו גובה אפי' מן היורשים ולפי דברי ה\"ה תיפוק לי' דנזיקין יש להם קול וגובה אפי' ממשועבדים וכתב דהמעיין היטב בדברי התוס' פ\"ק דב\"ק די\"ד ד\"ה ש\"מ יתיישב לו יע\"ש ובאמת שדברי התוס' שם צ\"ע שכתבו שם וז\"ל ומפרש ר\"ת ש\"מ לוה ומכר נכסיו אין ב\"ד גובין לו מהם מן התורה אי שעבודא לאו דאורייתא ולהכי בנזקין נמי לא גבי דמלוה בשטר דוקא תקון רבנן דגבי ממשעבדי משום נעילת דלת דאי שעבודא דאורייתא ובמלוה ע\"פ מדרבנן דלא גבי משום תקנה דלקוחות א\"כ תקשי הכא אמאי לא גבי מנזקין כו' יע\"ש והנה לעין הקורא דברי ר\"ת ז\"ל סותרין מיניה וביה דכיון דס\"ל לר\"ת דנזקין יש להם קול כמלוה בשטר א\"כ איך כתב בראש אמי' דלמ\"ד שעבוד' לאו דאורייתא בנזקין לא גבי דדוקא במלוה בשטר תקון הא נ��קין קלא אית להו כמלוה בשטר ואי כונתם לומר דאע\"ג דנזקין הו\"ל כמלוה בשטר מ\"מ למ\"ד שעבוד' לאו דאורייתא ובמלוה בשטר ה\"ט משום דלא תנעול דלת בפני לוין ובנזקין כיון דליכא טעמא דנעילת דלת אע\"ג דאית ליה קלא לא גבי הא ליתא דא\"כ מאי משני התם דברייתא דחופר בור בר\"ה למ\"ד שעבודא לאו דאורייתא מיירי בשעמד בדין הא לו יהי דעמד בדין אלים כשטרא ואית ליה קלא אפ\"ה כיון דלא שייך טעמא דנעילת דלת אמאי גבי מן היורשים אלא ע\"כ לומר דנזיקין נמי שייך טעמא דשלא תפתח דלת בפני הגזלנין והמזיקין כמ\"ש התוס' שם וא\"נ דלא פלוג רבנן ולומר דס\"ל לר\"ת דטעמא דעמד בדין לאו משום קלא הוא אלא משום דמעשה ב\"ד חשיב כמוחזק זה ודאי דוחק שהרי התוס' שם ד\"ה לא גבי דחו פי' זה כמ\"ש שם ואולם אחד הרואה דברי הרשב\"א ז\"ל בחי' שם יתבארו דברי ר\"ת אלו דס\"ל ז\"ל דנזיקין יש להם קול טפי ממלוה ע\"פ ומ\"מ לא דמי למלוה בשטר דמלוה בשטר אית ליה קלא טפי והיינו דקאמר ר\"ת ז\"ל דלמ\"ד שעבודא לאו דאורייתא ואפי' מלוה בשטר לא גבי מן הלקוחות אלא דמשום נעילת דלת תקנו ולא חשו לפסידא דלקוחות מטעמא דקלא אית ליה איכא למימר שפיר דדוקא בשטר דאית ליה קלא טפי תקון רבנן דלגבי ולא חשו לפסידא דלקוחות אבל בנזקין אפילו אית ליה קלא קצת מ\"מ כיון דלית ליה קלא טפי כשטר' לא תקנו אמנם למ\"ד שעבודא דאורייתא ואפי' מלוה על פה גובה ממשועבדים ד\"ת אלא דרבנן הוא דתקון דלא לגבי משום פסידא דלקוחות אם כן איכא למימר דדוקא במלוה ע\"פ דלית ליה קלא כלל תקנו אבל בנזקין דלא דמו למלוה ע\"פ דיש להם קלא קצת אוקמוה אדין תורה וא\"כ בהכי מתרצתא היא שפיר ההיא דג\"פ דהוצרכו לאוקמא בשעמד בדין משום דהתם קאי למ\"ד שעבוד' לאו דאורייתא ודברי ה\"ה ז\"ל ושאר המפרשים קיימי לפום הלכת' דקי\"ל שעבוד' דאורייתא ואפשר שלזה היתה כוונת הרב ז\"ל אלא שקיצר במקום שאמרו להאריך:<br><b> ואולם </b> הדבר הקשה הוא מה שראיתי בשיטה מקובצת למס\"ק הנדפס' מחדש שכתב על דברי ר\"ת הללו משום גליון וז\"ל ותימא לפי זה שאנו אומרים שעבודא לאו דאורייתא אמאי קאמר פרט למוכר נכסיו ולמה לא אמר פרט למת מזיק שלא יגבה הניזק מן היתומים דשעבודא לאו דאורייתא וי\"ל דהשתא אנו אומרים דנזקין כמלוה בשטר דמיא ואע\"ג דשעבודא לאו דאורייתא גבי מיתמי אע\"ג דלא עמד בדין א\"ד יע\"ש והוא תימא דלפי דבריו ז\"ל אמאי הוצרכו לאוקמי ברייתא דהחופר בור בר\"ה דמתניא גבי יורשין בשעמד בדין ואמאי לא תי' דנזקין כמלוה בשטר דמי אפי' למ\"ד שעבודא לאו דאורייתא וכמו כן קשה למ\"ש שם משם המאירי וז\"ל דנזקין כמלוה בשטר הם ותשלומיו כתובין בתורה וכיון שיש להם קול הרי הן נגבין אף מן הלקוחות ואף לדעת האומר דאף מלוה בשטר שעבוד' לאו דאורייתא מאחר שכתוב בהדי' ישלם הרי הוא כמפו' שעבוד נכסים ובמפ' מיהא לא נחלק שום אדם שהשעבוד מן התורה ע\"ש והוא תימא דסוגי' דג\"פ צוחת ככרוכיא לפי דבריו וצ\"ע ודע שהתוס' פ\"ק דקדושין די\"ג ע\"ב ד\"ה משם כתבו משם ר\"ח דבנזקין ליכא טעמא דנעילת דלת הפך ממ\"ש בג\"פ וז\"ל ואומר ר\"ח דהכא מיירי במלוה הכתובה בתורה כגון נזקין וערכין דאמרי' לעיל שעבודא דאורייתא דלא שייך טעמא דנעילת דלת כו' עי\"ש והדבר קשה לפי דברי ר\"ח ז\"ל היכי מוקמינן התם בג\"פ לרב ושמואל ברייתא דהחופר בור בר\"ה בשעמד בדין הן לו יהי דמעשה ב\"ד אלים כשטר מ\"מ בשטר גופה לא גבי אלא משום טעמא דנעילת דלת ובנזקין כיון דליכא טעמא דנעילת דלת כי עמד בדין מאי הוי ואי ס\"ל ז\"ל דלא פל��ג רבנן ובכל מלוה בשטר תקון דלגבי א\"כ קשה אמאי הוצרך ר\"פ גבי נזקין וערכין לטעמא דשעבודא דאורייתא ותיפוק לי' משום טעמא דנעילת דלת ואולי י\"ל דס\"ל לר\"ח דרב ושמואל פליגי אדרב פפא וס\"ל דאפי' בנזקין וערכין דליכא טעמא דנעילת דלת תקון רבנן דלגבי משום דלא פלוג רבנן אמנם ר\"פ ס\"ל דדוקא היכא דשייך טעמא דנעילת דלת תקון וברייתא דהחופר בור בר\"ה לא תקשי לר\"פ משום דנזקין כיון דמלוה הכתובה בתורה היא שעבודא דאורייתא הוא כנ\"ל:<br><b> וראיתי </b> להתוספות פרק הגוזל ומאכיל דקי\"ב ע\"א ד\"ה אע\"פי שכתבו וז\"ל וא\"ת היכי מדקדק מיניה דכרשות לוקח דמי דאפי' לאו כרשות לוקח דמי אתי שפיר דפטורין כיון דמדעתו נתן לו ליתנהו גביה בתורת מתנה כי אם בתורת הלואה ולכך אין חייבין להחזיר דמלוה ע\"פ אינו גובה מן היורשין יע\"ש ודבריהם תמוהים לכאורה דהא דמלוה ע\"פ אינו גובה מן היורשין רב ושמואל הוא דס\"ל הכי ולית הלכתא כותייהו דקי\"ל כר\"פ דגובה מן היורשין כמ\"ש רוב הפוסקים ואם כן מאי קשיא להו אימא דרמב\"ח דאמר רשות יורש כרשות לוקח ס\"ל דמלוה ע\"פ גובה מן היורשין והנראה דס\"ל ז\"ל דדוקא היכא דשייך טעמא דנעילת דלת תקון רבנן דלגבי משא\"כ בההיא דהניח להן אביהן מעות של רבית כיון דליכא טעמא דנעילת דלת לא תקון וההיא דהחופר בור בר\"ה דמוקמינן לה בשעמד בדין לאו משום דלא פלוג רבנן הוא אלא משום דנזקין נמי איכא טעמא שלא תפתח דלת בפני המזיקין :<br><b> ודע </b> שיש חולקים אסבר' ה\"ה הללו שכתבנו וס\"ל דבנזקין אינו גובה מן היתומים אלא בשעמד בדין וכמ\"ש המאירי פ\"ק דב\"ק משם יש אומרים וכן כתב הרשב\"א ז\"ל לחד תי' וכן הוא דעת הרב החידושין פ\"ק דקדושין וקשה לי מהא דגרסינן בפרק השולח ובפ\"ק דמ\"ק אמר אביי נקטי' טימא טהרות חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו מ\"ט היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וקנסא דרבנן הוא לדידיה קנסו לבנו לא קנסו והשתא קשה כיון דאביי סבירא לי' שעבודא לאו דאורייתא כמ\"ש התוספות פרק הנזקין ד\"ה כיון א\"כ ל\"ל לאביי טעמא משום קנסא הא אפילו בהיזק ניכר מדינא לא גבי מן היורשין כיון דליכא טעמא דנעילת דלת וליכא למימר דההיא דאביי מיירי בשעמד בדין שהרי כתב הש\"ך סי' שפ\"ה ושפ\"ח ס\"ק ט\"ו דבשעמד בדין אפילו בהיזק שאינו ניכר דקנסא הוא גבי מהיורשין וצ\"ל דסבירא להו להנהו רבוותא כתירוץ האחר שכתבו התוספות בריש הנזקין דאביי מצי סבר שעבודא דאורייתא עיי\"ש:<br><b> כתב </b> רש\"י פ\"ק דקדושין ד\"ה אינו גובה וז\"ל אבל מלוה בשטר הוא עצמו שעבודו דכת' ליה כל נכסיו יהיו אחראין אשטרא דנא משמע מדבריו דס\"ל דאפי' למ\"ד שעבודא לאו דאורייתא היכא דכתב שטר ושעבד נכסיו בפי' מודה וכן כתב הריטב\"א שם בפי' וז\"ל תמי' לי דהא מלוה בשטר נמי למ\"ד שעבודא לאו דאורייתא לא גבי אלא משום נעילת דלת ואפשר לומר דאפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אם שעבד נכסיו בפי' גבי מדאורייתא והכי משמע מדברי רש\"י כו' ותימא הוא דהא קיימא לן אחריות ט\"ס הוא אלא דאיכא למימר דס\"ל לרבינו כששעבד נכסיו בפי' בשטר אלים כח השטר לשעבדם ד\"ת וההיא דג\"פ כו' בשלא שעבד נכסיו בפי' דלא אלים אחריות ט\"ס למגבי מדאורייתא כיון שלא נכתב עכ\"ל. וקשה טובא מאי פריך התם בג\"פ לעולא דאמר ד\"ת ב\"ח בזבורית דאלמא שעבודא דאורייתא ואימא דעולא הא קמ\"ל דאפילו שכתב אחריות בפי' אינו גובה ד\"ת אלא מן הזבורית וכבר היה אפשר ליישב לזה דאף רש\"י לא כתב כן אלא לגבי יורשין דעלה קאי ומשום דכיון דשעבדם בפי' חל עלייהו השעבוד וכיון דיורשין מכח אבוהון קא אתו טריף להו אבל מן הלקוחות אע\"ג דשעבדם בפי' אינו יכול לשעבד מדאורייתא בחובו את נכסיו מן הלקוחות וכמ\"ש התוס' שם ד\"ה ד\"ת וכיון דההיא דעולא דאמר ד\"ת ב\"ח בזבורית בבא לטרוף מן הלקוחות מיירי כמ\"ש התוס' שם משום הכי לא מצי לשנויי דמיירי דכתב לו אחריות בפי' מיהו אכתי קשה מהא דמותבינן התם מרבא לרבא דאמר גבי קרקע יש לו אלמא שעבודא דאורייתא ומאי קושיא אימא דהתם בשכתב לו בשטר אחריות בפירוש כסתם מלוה בשטר וכמו כן קשה טובא עמ\"ש התוס' שם דמניה דידיה דכ\"ע שעבודא דאורייתא ונדחקו ליישב זה ממאי דפריך מההיא דעולא דאמר ב\"ח בזבורית דתקשי להו אכתי מאי פריך מדרבא אדרבא אימא דההיא דרבא דבגבו קרקע יש לו בשגבו מיניה דב\"ח מיירי וצ\"ע כעת גם דברי הריטב\"א תמוהים דלקמן סמוך ונר' הכריח דר\"פ סבירא ליה שעבודא לאו דאו' מההיא דערכין דקאמר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ואי שעבודא דאורייתא האי אשתעביד נכסי וההיא דג\"פ אפי' בדכתב לו אחריות בפי' מיירי מדפרכינן עלה ממתני' בשום היתומים ולא משני דמתני' מיירי בכתב לו אחריות בפי' ומתוך דברי תוס' די\"ד למדנו ישוב לדברי רש\"י שכתב דג' מחלוקת בדבר דלרבא אפי' כתב לו אחריו' בפי' שעבודא לאו דאורייתא ולרב ושמואל דוקא מע\"פ אבל מלוה בשטר שעבוד' דאורייתא ולעולם אפי' מלוה ע\"פ שעבודא דאורייתא יע\"ש ובהכי ניחא סוגיא דג\"פ כמובן:<br><b> כתב </b> הרש\"ך סי' קי\"ו ס\"ק ה' דדוקא בהלואה שייך לומר שעבודא דאורייתא דעבד לוה לאיש מלוה אבל במלוה הבא מחמת מכר כגון מוכר שדהו בעדים ובא נגזל וב\"ח וטרפה דכ\"ע שעבודא לאו דאורייתא עי\"ש וק\"ל ממה שכתבו התוס' פ\"ק דמציעא בפרק שבועות הפקדון דל\"ה ד\"ה ואין דלמאן דאמר שעבודא דאורייתא היכא משכחת שבועה מדאורייתא במודה במקצת הא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ותירץ דמשכחת לה בשמחל השעבוד ובדלית ליה קרקע ואם איתא אמאי לא תירץ דמשכחת לה שבועה מדאורייתא במלוה הבאה מחמת מכר דשעבודא לאו דאורייתא אלא משמע דבכל גוונא שעבודא דאורייתא: ושמעתי מקשים משם הרב המובהק מו\"ה יהונתן אשכנזי לתירוץ תוס' הלזו מהא דדרשינן בעלמא שבועת ה' תהיה בין ב' ולא בין היורשין והשתא אם איירי בדלית ליה קרקע הא מדינא לא גבו מן היורשין דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואי בדאית ליה קרקע ליתי' בשבועה כלל דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות ואנכי הרואה מצאתי לתלמידי הרשב\"א פ\"ק דב\"ק גבי ההיא דאין גובין מן העבדים שכתב דהאי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי תקנתא דרבנן הוא דמן התורה גובה מן היורשין אפילו מטלטלי דיתמי וכן כתב הרשב\"א בחי' מכ\"י פרק הגוזל בתרא וא\"כ אפשר שזה היתה דעת התוס' ז\"ל וא\"כ י\"ל דמשכחת לה בשעשאן אפותיקי ודוק: כתבו התוס' פ\"ק דערכין ד\"ב ע\"ב בד\"ה הכי פליגי וז\"ל ובאם הקדיש לא פליגי שמיד שהקדישה חל הקדש ולא דמי למלוה אבל יש להקשות אמאי לא פי' בנדר והעריך וי\"ל דנקט היזק משום דקתני חייב בתשלומין כו' והנדר שמא יחול מיד ולהכי גובה מהיורשין כו' יע\"ש וצ\"ע דבפ\"ד דערכין ד\"ך אמרינן התם אברייתא דקתני כיצד האומר ערכי עלי ומת יתנו יורשין ש\"מ מע\"פ גובה מן היורשין כו' ולפי דבריהם הא בנודר ומעריך חל מיד ולכ\"ע גובה מן היורשין וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>בעל </b>\n<b> חוב גובה את השבח כו'.</b> לענין אי בעל חוב גובה מן הראוי הנה להקת הנביאים הלא המה הרא\"ש ז\"ל פ' יש בכור והרמב\"ן ז\"ל בחי' בתרא פ' מי שמת ורבי��ו חננאל ז\"ל ורי\"ו בנתיב ז' כתב דאין ב\"ח גובה מן הראוי ועפ\"י זה אני תמיה למה שראיתי להרב פמ\"א ח\"ב סי' ט' שנסתפק שם על מי שנתחייב לחבירו לתת פירות דקל ומת המתחייב אי חייבים היורשים לתת וכתב וז\"ל וענין זה מתברר מההיא דאמרינן פ' מי שמת מסוגיא בן שמכר מנכסי אביו אמרי' התם ומי מצית אמרת בברכה כתיב אבל לענין דינא לא והתנן נפל הבית עליו ועל אביו כו' ואי ס\"ד לא מצי אמר מכח אבוה דאבא קא אתינא כו' כי מת הבן ואח\"כ מת האב מאי הוי נימא ליה ב\"ח ירושת אבוהן קא שקילנא כו' ופי' המפ' דהיינו בדכתוב דאקנה כו' וה\"ז נשתעבד בדשב\"ל ומת ואח\"כ בא לעולם ולא אמרינן דאין חייבים היורשין כיון שאין כאן כי אם חיוב גוף המתחייב ופקע במותו מאי פריך אימא ליה ירושת אבוהן קא שקילנא והא מצי למימר יורשי האב כיון שאתה לא זכית בנכסי אבינו כי אם מחמת החוב שנתחייב לך ונכסים אלו לא אתו ליד אבינו כי מת קודם פקע שעבודך מחמת אבינו אלא ודאי שמעינן שחייבים היורשים בחיוב שנתחייב מורישם וכמ\"ש ואף על גב דדחי לה בגמרא ומוקי להו יורשיו אחי מורישם אחי דאבוהא מכל מקום טעמא דנפטרו משום דאמרינן מכח אבוה דאבא קא אתינא אבל היכא דלא שייך למימר הכי כנדון דידן שיורשים מכח אביהן חייבים את\"ד יע\"ש ובעניותי לא אדע שכול איך כתב זה כאלו היא הלכה פסוקה והלא להקת הנביאים ז\"ל שכתבנו ס\"ל דב\"ח אינו גובה מן הראוי ואפי' היכא דליכא טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא ומאי דפריך בגמ' לימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא ולא משני דה\"ט משום דאין ב\"ח גובה מן הראוי וכבר נרגשו בזה הראשונים ז\"ל ועיין במוהרא\"ש ז\"ל סי' כ\"ח מה שיישב בזה דרך נכון ובהרב נ\"מ ז\"ל די\"ו וי\"ז יע\"ש א\"כ משמע ודאי דלהנהו רבוותא ז\"ל מי שנתחייב לתת פירות דקל לחבירו ובאו לעולם אחר פטירתו אין היורשין חייבין ליתנם לו מכח חיוב אביהן דהו\"ל ראוי ואין ב\"ח גובה מן הראוי וכמ\"ש הרב מקור ברוך ז\"ל ועוד אני אומר דאפי' לדעת הסוברים דב\"ח גובה מן הראוי היינו דוקא בשחל החיוב בחיים חיותו וכגון שלוה מחבירו ובשעת פטירתו לא היה לו מעות ואחר שמת נפלו לו בירושה וכההיא דנפל הבית עליו ועל אביו התם הוא דס\"ל להו דב\"ח גובה מן הראוי משום דבחיים חיותו חל עליו חיוב גמור לפרוע לו אלא דלא היה לו דמים והילכך כי נפלו לו אח\"כ ב\"ח גובה מהן אבל במתחייב לתת פירות דקל לחבירו אין החיוב חל אלא לכשיבא בעולם וכל זמן שלא בא לעולם לא חל עליו החיוב עדיין מודו הנהו רבוותא ז\"ל דאינן חייבין היורשין כיון דבחיים חיותו לא חל עליו החיוב כנ\"ל ועיין מה שכתב הרב בעל מש\"ל ז\"ל בפרקין דס\"ח ע\"א:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד עמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל אך עדיין יש להסתפק בנדון זה שלא תועיל תפיסתו משום דאפשר דאף מאן דאית ליה דב\"ח גובה מן הראוי ה\"ד בדכתב לו דאקני אבל לא כתב לו דאקני אינו גובה מן הראוי ודל מהכא ראוי דלוה ואח\"כ קנה ומת איכא מ\"ד ב\"ח אינו גובה מהם כל דלא כתב דאקני וכמ\"ש הרב בעה\"ת שער מ\"ג ח\"ד סי' ג' כו' אלא שיש להסתפק ולומר דאף מאן דאית ליה דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דמשתעבד אף שלא כתב דאקני הוא דוקא בנכסים שבאו ליד המוריש בחייו אף שקנאם אח\"כ מ\"מ כיון שנשתעבד בחייו אף שנפלו קמי היורשין גובה אותן ב\"ח כו' אבל בנכסים שלא באו ליד הלוה מעולם אף דנימא דב\"ח גובה מן הראוי היינו דוקא בדכתב דאקני דאי לא אינו גובה בעל חוב מהם דמעולם לא נשתעבדו לו ומה שהביאני לזה הוא לפי שראיתי להרב בעל התרומות זלה\"ה שער מ\"ג ��\"ד סי' ט\"ו כשהביא מחלוקת אי ב\"ח גובה מן הראוי או לא כתב דלוה שלוה וכתב בשטר דאקני ומת הלוה אך לימים מת מורישם כתב רבי' אשר שב\"ח גובה מהן כו' הרי דאף לסברתו דב\"ח גובה מן הראוי כתב דהיינו דוקא בדכתב דאקני וכן כשהביא סברת המ\"ד דב\"ח אינו גובה מן הראוי כתב אף על פי שכתב דאקני משמע דאי לא כתב דאקני פשיטא דב\"ח אינו גובה מהן כו' ולומר דכל הני רבוותא דנקט פלוגתייהו בדאקני לאו משום דס\"ל דאשתני דין הראוי דבעינן דאקני אלא משום דס\"ל בעלמא דמשלוה וקנה והוריש לא משתעבד וכאיכא מ\"ד שכתב הבעל התרו' זה דוחק בעיני כו' עד מ\"ש אלא ודאי דסבירא ליה כדכתיבנא דכל הנהו רבוותא דאית להו בעלמא דלוה וקנה והוריש משתעבד כראוי לכ\"ע בעינן דאקני ולפי זה בנדון שלנו לא מהני תפיסתו כיון דהוי ראוי ולא כתב לו דאקני את\"ד ז\"ל:<br><b> ובעניותי </b> לא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוס' ז\"ל שבסוף פרק מי שמת דקנ\"ט ע\"א ד\"ה לימרו ליה אבוך זבין שנראה שדבר זה אין בו מחלוקת כמ\"ש שם וז\"ל ופירש ריב\"ם דודאי המכר אינו מכר אלא לענין חזרת מעות איירי הכא שבו מוציא שעבוד שהיה להם ללקוחות מן הדין כו' ואע\"ג דאמרינן לעיל דאקני קנה והוריש לא משתעבד ה\"ד משום דשמואל לטעמיה דאית ליה מע\"פ אינו גובה מן היורשין אבל לדידן דקיימא לן מלוה על פה גובה מן היורשין משתעבד אע\"פ שלא באו לעולם יע\"ש הנה מתבאר מדבריהם דס\"ל דלוה וקנה והוריש אע\"פ דלא כתב דאקני משתעבד לדידן דקי\"ל מע\"פ גובה מן היורשין ודלא כאיכא מ\"ד שהביא הרב ז\"ל שהרי הא דבן שמכר בנכסי אביו כיון שאין מכירתו מכירה משום דהוי דשלב\"ל נמצאו המעות מע\"פ לגביה ואפי' הכי כתבו דמשתעבד ובס\"ד דחו פי' ריב\"ם משם ר\"י וז\"ל ועוד קשה למה יש לו להיות ללקוחות שעבוד ע\"ג מי עדיף ממע\"פ דאין לך מע\"פ גדולה מזו עכ\"ל ובודאי שכונתם לומר דאף שכ' לעיל דקיימינן הכא למ\"ד מע\"פ גובה מן היורשים היינו דוקא בשחל השעבוד על הקרקע זו בחיי אביהן אז הוא דאמרינן דלוה וקנה והוריש משתעבד אבל כל שלא חל השעבוד על נכסים הללו בחיי אביהן אלא נפלו לו לאחר מיתה לכ\"ע אינו גובה מהן כו' וכן פי' הרב חד\"ה ז\"ל כונתם יע\"ש:<br><b> הנה </b> מבואר דלדעת ר\"י ז\"ל אף דנימא דב\"ח גובה מן הראוי וכמ\"ש שם בתחילת דבריהם היינו דוקא בדכתב דאקני אבל כל שלא כתב דאקני הוה ליה מלוה על פה ומלוה על פה אינו גובה מן הראוי ולפירוש ריב\"ם ז\"ל צ\"ל דס\"ל דב\"ח גובה מן הראוי ואף בדלא כתב דאקני כי היכי דלא תיקשי ליה קו' התוס' וא\"כ איך כתב הרב ז\"ל שלא מצינו מי שיאמר דב\"ח גובה מן הראוי בדלא כתב דאקני מאחר שלדעת ריב\"ם ז\"ל מבואר דסבירא ליה דאפי' מלוה ע\"פ גובה מן הראוי גם הרב התרומות שער מ\"ח ח\"ג סימן ג' כתב כפי' ריב\"ם ז\"ל ופי' רבוותא בלא דמים וזו שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק פי' אבוה מזבין ומפיק בדמים כו' והבן מוציא בלא דמים מפני שאביו מכר מה שאינו שלו ואיהו זכה בו מכח זקנו עד כאן דבריו הנה מבואר ג\"כ מדבריו דס\"ל דמע\"פ גובה מן הראוי אי לאו משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא גם מדברי הראב\"ד ז\"ל שכתב שם סימן ד' נראה דס\"ל כפי' ריב\"ם ממש וז\"ל וכתב על זה הראב\"ד בפי' השתא דאוקימנא בדיני ממונות שבן הבן מוציא מיד הלקוחות מכח אבי אביו אסתפק לי כו' או שמא לא אמרינן אלא בשמכר בנכסי אביו שהיתה מכירתו שלא כדין היה ממכרו ממכר כו' הנה מבואר מדבריו שמפרש כפי' ריב\"ם ז\"ל דהא דבן שמכר בנכסי אביו איירי לענין הדמים ואפי' הכי אי לאו משום טעמא דמ��ח אבי אביו קא אתי חייב ומעתה אני תמיה על הרב נ\"מ ז\"ל די\"ט ע\"ב שכתב לחלק כדעת הרב מש\"ל ז\"ל והביא ראיה לדבריו ממ\"ש הרב התרומות שער מ\"ג ח\"ד משם הראב\"ד שהוא סבור דלוה וקנה והוריש משתעבד וכתב בס\"ד וז\"ל וכיון דמשתעבדא ליה מחיים דאבוהון כדאמרינן מיניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה מיתמי נמי גבי ליה עכ\"ד נראה שכונתו לומר דכיון דנשתעבדו לו מחיים בלתי דאקני לא פקעי שעבודייהו מיורשים ונ\"מ דבכה\"ג דלא נשתעבד לו בחייו לא חייל שעבודא על היורשים ואין אנו צריכין לטעם ראוי א\"ד יע\"ש והוא תימא שהרי מדברי הראב\"ד ז\"ל שכתבנו מבואר דס\"ל דמע\"פ גובה מן היורשים אפי' היכא שלא נשתעבדו לו מחייו אלא דוקא בההיא דבן שמחל הוא שמוציא מיד הלקוחות מכח טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא אבל בעלמא היכא דליכ' ה\"ט אין ה\"נ דגבו מן היורשים וע\"כ צ\"ל דמ\"ש הראב\"ד וכיון דמשתעבדו לו בחיי דאבוהון כו' אתי לאפוקי היכא שנפלו לו נכסים אחר מותו משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא כמ\"ש בשער מ\"ח וכנזכר לעיל גם על מוהראנ\"ח ז\"ל אני תמיה שכתב בסי' ק' בהדיא מחלוק' הפוסקים בענין ראוי אי ב\"ח גובה ממנו וז\"ל ומכל מקום לכאורה היה נראה דכל זה דוקא בשכתב לב\"ח דאיקני אבל בלא דאקני אפילו בלא טעמא דראוי כו' לא משתעבדי לב\"ח מיהו הא דנכסי לא משתעבדי לב\"ח בלא דאיקני היינו לוה וקנה ומכר אבל בלוה וקנה והוריש אף בלא דאיקני ב\"ח גובה כמ\"ש רשב\"ם כו' ולפי זה בראוי נמי כך דינו דאפי' לא כתב לב\"ח דאיקני גובה לדעת הסוברים דב\"ח גובה מן הראוי עכ\"ד יע\"ש הנה הרב כתב בפשיטות דלדעת הסוברים ב\"ח גובה מן הראוי אפי' במע\"פ נמי גובה והוא תימא שמדברי התוס' שכתבנו מבואר דס\"ל דאפי' נימא דב\"ח גובה מן הראוי וקנה והוריש משתעבד אפי' לא כתב דאיקני אפי\"ה כל שלא נשתעבדו לו בחייו אין ב\"ח גובה ממנו וזה פשוט:<br><b> עוד </b> כתב הרב מש\"ל וז\"ל אך ראיתי להרב נ\"מ שכתב חילוק זה שכתבנו ובסוף חזר בו מחילוק זה ממ\"ש בעה\"ת בשער מ\"ח ח\"ג אמתני' דנפל הבית וז\"ל והא מלתא ע\"כ בדלא כתב דאיקני מיירי דאלת\"ה אמאי ליגבו מיורשים למאן דס\"ל לוה וקנה והוריש לא משתעבדי בלתי דאיקני וכתב הרב הרי דדוקא למאן דס\"ל לוה והוריש לא משתעבד הוא דבעינן הכא דאקני אבל למאן דס\"ל דלוה והוריש משתעבד בלתי דאיקני גם הכא לא בעינן דאיקני ואע\"ג שנפלו לו הנכסים אחר מותו עכ\"ד ולא ירדתי לסוף דעת הרב דמדברי הבעה\"ת ליכא תברא כלל למה שחילק דבעה\"ת הכריח דמטענת הב\"ח וכתובת אשה שאומרים האב מת ראשון ואח\"כ מת הבן ורוצין לגבות חובם מנכסי הבן דע\"כ בדכתב דאיקני למ\"ד לוה וקנה והוריש משתעבד דאל\"כ הן לו יהיה כדבריהם דהאב מת תחילה וזכה הבן בנכסי אביו בחייו מ\"מ כיון שמת הו\"ל לוה וקנה והוריש דלא משתעבד ולמ\"ד דלוה וקנה והוריש לא משתעבד אפי' בלתי דאיקני אתי שפיר טענת הב\"ח וכתובת אשה כו' ומטענת היורשין שאומרים הבן מת ראשון ואחר כך מת האב אין ראיה דמיירי בדאיקני דהן לו יהא טענת היורשין שאומרים הבן מת ראשון דכיון דנפלו הנכסים לאחר מותו לא משתעבדי יע\"ש ולע\"ד כונת הרב נ\"מ מבואר' שכונתו להקשות ממ\"ש הבעה\"ת דמתני' דנפל הבית מיירי בדכתב דאקני למ\"ד לוה וקנה והוריש לא משתעבד דמשמע מדבריו דלמ\"ד לוה וקנה והוריש משתעבד מתני' מיירי בדלא כתב דאיקני והשתא אם איתא דכל שלא נשתעבדו לו בחייו לכ\"ע אין ב\"ח גובה ממנו א\"כ איך אפשר לומר דלמ\"ד לוה והוריש דמשתעבד מתני' מיירי בדלא כתב דאיקני דא\"כ מאי פריך בגמרא ואי ��\"ד תחת אבותיך לברכה נימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא ומאי קו' הא טעמא דמתני' היינו משום דמלוה ע\"פ אינו גובה מן היורשין כל שלא נשתעבדו לו מחייו ולא משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא אלא משמע ודאי דס\"ל דלמ\"ד לוה וקנה והוריש משתעבד אפי' היכא דלא נשתעבדו לו בחייו משתעבד אי לאו משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא:<br><b> הן </b> אמת דקו' הלזו קשיא לדעת התוס' שכתבנו דס\"ל דלוה וקנה והוריש משתעבד לדידן דקי\"ל מע\"פ גובה מן היורשים אפי\"ה ס\"ל דכל שלא נשתעבדו לו מחיי' אינן חייבין היורשים דא\"כ קשה דמאי פריך בגמ' לימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא אימא דמתני' מיירי בדלא כתב דאיקני ומש\"ה אי בן מת ראשון פטורין מלשלם משום דמע\"פ אינו גובה מן היורשין כל שלא נשתעבדו לו בחייו וצ\"ל דס\"ל לתלמודא דמתני' סתמא קתני ומשמע דמיירי בין בדכתב דאיקני בין דלא כתב דאיקני ומעתה אין ראיה מדברי בעה\"ת ז\"ל שכתב הרב נת\"מ ז\"ל דאיכא למימר דמ\"ש הבעה\"ת והא מילתא ע\"כ בדכתב דאיקני למ\"ד לוה והוריש לא משתעבד לאו למימרא דלמ\"ד משתעבד מתני' מיירי בדכתב דאקני אלא ה\"ק דלמ\"ד לא משתעבד ע\"כ מתני' מיירי דכתב דאקני דוקא אבל למ\"ד משתעבד מתני' בכל גונא מיירי בין דכתב דאקני בין דלא כתב דאקני ומש\"ה פריך בגמרא לימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא משום דמשמע ליה דמתני' סתמא קתני ואפילו בדכתב דאקני ואפשר שלזה כוון הרב מש\"ל ז\"ל אלא שקצר במקום שהיה לו להאריך וע\"פ האמור אשכחנא פתרי למה שהקשה מוהרח\"ש ז\"ל סימן הנזכר משם חכם אחד והביא דבריו הרב נת\"מ ז\"ל דף ט\"ו לדעת הרא\"ש ז\"ל מלוניל דס\"ל דהא דאמרינן בפ' מי שמת לא יורשיו אחי אבל בניו אפי' הבן מת ראשון ב\"ח גובה מהן ולא מצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא לא נאמר על שעת הדחק כפי' רשב\"ם ז\"ל אלא מסקנא דמילתא הכי הוא דלמ\"ל מכח אבוה דאבא קא אתינא משום דתחת אבותיך לברכה הוא דכתיב דא\"כ הא דשלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו ומת הבן בנו מוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא לאו הלכתא היא והוא תימא שנראה מסוגיית הגמרא דהלכה פסוקה היא וכמ\"ש רוב הפו' הרי\"ף והרא\"ש ורבי' גם הרב התרומ' כתבה בשער מ\"ח בסתם ולא הזכיר שום חולק בזה ואם איתא היל\"ל דלדעת הרא\"ש מלוניל הא דלא כהלכתא את\"ד יע\"ש ועיין בתשובת הרב פני יהושע סי' כ\"ג וכ\"ד ולע\"ד נראה ליישב דס\"ל להרא\"ש מלוניל דטעמא דשלחו מתם דבנו מוציא מיד הלקוחות לאו היינו משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא אלא משום כיון דאין מכירתו מכירה וכפי' ריב\"ם ז\"ל א\"כ המעות הוו מע\"פ ולוה וקנה והוריש לא משתעבד כאיכא מ\"ד שכתב הרב בעה\"ת ז\"ל וא\"כ דכל שלא נשתעבדו לו בחייו לכ\"ע לא משתעבד וזהו שכתב הרא\"ש מלוניל דלוה שכתב בשטרות דאקני לומר דאי לא כתב דאקני לכ\"ע אינו גובה אע\"ג דב\"ח גובה מהראוי משום דמע\"פ אינו גובה מן היורשים בנכסים שקנה אחר כך או שנפלו לו לאחר מיתה דהיינו ההיא דשלחו מתם דבנו מוציא מיד הלקוחות וטעמא כדכתיבנא ואמרו בגמ' זו היא שקנאה כלומר אע\"ג שהדין כך לא מצינו לזה טענה מפורשת ואהא פריך ואע\"ג שזו לא מצינו לו ראיה מפור' מ\"מ הדין דין אמת דבנו מוציא מיד הלקוחות מטעמא אחרינא המפורשת בתורה דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך כלומר דאפי' תימא דבשאר יורשים לא הוי מפורשת גבי בן הבן מפורשת מטעמא דתחת אבותיך ודחי דגם בזה אין ראיה מפורשת דההיא בברכה הוא דכתיב ואהא פריך ומי מצית אמרת כו' והתנן נפל הבית וכו' ודחי מאי יורשיו אחיו ולעולם דגם בבן אין ראיה ממתני' אבל מ\"מ אע\"ג דאין ראיה ממתניתין הדין דין אמת ומשום טעמא אחרינא דמע\"פ אינו גובה מן היורשים כל שקנה אח\"כ או שנשתעבדו לו אחר מותו וכדכתיבנא ועיין במוהרח\"ש מה שיישב דעת הסוברים דב\"ח אינו גובה מהראוי כעין דרך זה שכתבנו:<br><b> ולדעתי </b> נראה קצת ראיה לדעת הרא\"ש מלוניל דתחת אבותיך לברכה לפום מסקנא דמילתא מלישנא דתלמודא דקאמר אלא לעולם כדאמרינן מעיקרא ודקא קשיא לך תחת אבותיך כו' ההוא לברכה כתיב משמע דמסקנא דמילתא הכי הוא דאל\"כ הכי הול\"ל דלמא לברכה ודוק ובהכי נראה ליישב דעת איכא מ\"ד שהביא הרב התרו' ז\"ל דלוה וקנה והוריש לא משתעבד ואפי' לדידן דקי\"ל מע\"פ גובה מן היורשין והוא תימא שבגמרא פרק מי שמת דף קנ\"ז ע\"א בעי למיפשט דאיקני וקנה משתעבד מההיא דנפל הבית עליו כו' ואי סלקא דעתיך דאיקנה קנה ומכר קנה והוריש לא משתעבד נהי נמי דאב מת ברישא דאקני הוא ודחי אמר להו ר\"ן זעירא חברין תרגמא במצוה על היתומין לפרוע חובת אביהן מתקיף לה רב אשי מע\"פ הוא ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מע\"פ אינו גובה מן היורשים ע\"כ הרי מבואר בגמ' דלמאן דס\"ל דמע\"פ גובה מן היורשים אפילו בלוה וקנה משתעבד שהרי לא דחי ליה הא דזעירא אלא משום דשמואל סבירא ליה דמע\"פ אינו גובה מן יורשים אבל למאן דס\"ל דגובה מן היורשים מודה הוא דמשתעבד ואפילו בלוה וקנה ולזה נראה שכוון להק' הרב ש\"ך סי' קי\"א ס\"ק י\"ג אכן כפי מ\"ש נר' לומר שדעת האיכא מ\"ד כדעת הרא\"ש מלוניל דס\"ל דב\"ח גובה מן הראוי ואפי' גבי בן משום דתחת אבותיך לברכה דמסקנא דמלתא היא וא\"כ ק\"ל הא דשלחו מתם דמשמע דהלכתא פסיקתא היא וס\"ל דה\"ט משום דמלוה על פה אינו גובה מן היורשים בנכסים שקנה אח\"כ ומאי דפריך התם תלמודא מטעמא דשמואל דס\"ל דמע\"פ אינו גובה מן היורשין ולא פריך בפשיטות אפי' למ\"ד גובה מן היורשים משום דהו\"ל לוה וקנה והוריש היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא הא דשלחו מתם ואי נמי דעדיפ' ליה לתלמוד' למפרך מדשמואל גופיה אבל לפום מאי דק\"ל כההיא דשלחו מתם ע\"כ היינו משום דמע\"פ אינו גובה מן היורשים בנכסים שקנה אחר שלוה כנ\"ל נכון :<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד בענין זה עמ\"ש בהגהות אשירי פרק מי שמת וז\"ל והיכא דלא שייך למימר מכח אבוה דאבא כגון שמת ואח\"כ נפל נכסים מאבי אמו ובא אחיו מאביו לירש וב\"ח דמת דבכה\"ג היורש הוא בא מכח המת ודאי דמכח אבי אמו של המת לא שייך ליה ירושה ב\"ח גובה מהן אי ב\"ח גובה בראוי כבמוחזק: וראיתי למוהראנ\"ח ז\"ל ח\"א סי' הנז' תמה עליו דבכה\"ג לא ירית האח מן האב ותלמוד ערוך בפ' מי שמת דאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב והיא קו' עצומה וע\"ש מה שתי' שהוא דוחק גדול ועיין בס' פני יהושע בתשו' למוהר\"ש גאון ז\"ל מה שתי' שדבריו תמוהים כמו שיראה המעיין אין צורך להאריך ולפי חומר הנושא אמינא שדעת הגהות אשר\"י ז\"ל כדעת הרשב\"א בתשו' חדשות סי' ל\"א משם רבינו אברהם בר מאיר הכהן ז\"ל הובאו דבריו בס' כנה\"ג סי' רע\"א בהגהות הטור ז\"ל סי' ו' וז\"ל לפעמים יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב כמו שמת הבן בחיי האם ואחר מיתתו נפל הירושה מאמו הרי הבן יורש את אמו בקבר וכשמתה מנחיל לאחים מן האב יע\"ש א\"כ אפשר דבהכי מיירי הגהות אשר\"י ז\"ל וצריך לעיין בזה בעת הפנאי:<br><b> עוד </b> ראיתי למוהרח\"ש ז\"ל שהקשה לדעת הסוברים דבע\"ח גובה מן הראוי ודוקא בבן הבן אינו מוציא משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא מההיא דאמרי' בפ' יש בכור ע��ה דמתני' דקתני וכולן נותנין ולא מן הראוי כבמוחזק ואמרי' בגמ' לאתויי מאי לאתויי נכסי דאבא דאבוה ולפי סברא זו בנכסי אבא דאבוה אמאי אצטריך טעמא דראוי דהוי בבכור דוקא ובכתוב' אשה משום מקולי כתובה הא אפי' בב\"ח שגובה מן הראוי אינו גובה מנכסי אבא דאבוה משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא עכ\"ל יע\"ש ואנכי מצאתי בשיטה מקו' כ\"י פ' יש נוחלין דקכ\"ג ע\"ב שהקשה משם הר\"י בגליון וז\"ל ויש להק' בהא דמפיק בגמ' דאין הבכור נוטל פי שנים בראוי מדכתיב בכל אשר ימצא לו ת\"ל דמצו יורשים לומר מכח אבוה דאבא כו' וכבר הוכחנו דראוי דמתני' הוא ראוי דירושה ועוד דקתני סיפא כולן אין נוטלין בראוי לאתויי נכסי דאבא כו' ויש לפרש דאי לא כתיב ימצא לו דממעטינן מינה ראוי ודאי דהיינו אומרים שהבכור נוטל פ\"ב בנכסי מורישו אבא דאבא אע\"פ שמת אחר מיתת אביו שאין היורשין יכולין לומר אבי אבוה קא ירתינן לעקור דין הירושה שאביהן ראוי לירש ולהורישן דודאי הבן קודם לבניו ויורש בקבר כדי להוריש לבכור פי ב' והיכא שייך לומר מכח אביה דאבא קא אתינא כגון דלא מיעקרא ירושה כלל בהדי ירושת אביהן והבנים יורשים מאבי אביהן מה שהם ראוים לירש מאביהן הילכך באים מכח אביהם ליפטר מב\"ח של אביהן עכ\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Hiring",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שכירות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ישראל </b>\n<b> הדש כו'.</b> כתב ה\"ה ופרש\"י הבעלים שאמרו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך כו' ולאו דוקא תבואה שלך דאפי' בתבואה שלי כו' כתב הרב ל\"מ ז\"ל תכונת דבריו שלדעת רש\"י ז\"ל אם הדישה של ישראל עובר הישראל עליו בלאו אפי' דשה הגוי ואע\"ג דקי\"ל אשלד\"ע ועוד דאין שליחות לגוי אפי\"ה כיון שהפרה והדישה של ישראל חשיב כאילו עשאו הוא בעצמו וזה מוכרח ממה שפרש\"י דהברייתא מיירי בדישה של גוי ולמה לא פי' אפי' בדישה של ישראל אלא ודאי דס\"ל דבדישה של ישראל עובר עליה וכתב עוד שכן הוא דעת הטור ז\"ל דמ\"ש בסי' של\"ז דישראל הדש בפרתו של גוי אפי' אם הדישה של גוי עובר עליה וק' בהו מנ\"ל ואמאי לא נימא דישראל הדש בפרתו של גוי עובר עליה דקתני בברייתא מיירי בדישה של ישראל אלא משום דס\"ל דגוי הדש בפרתו של ישראל והדישה של ישראל עובר עליה דמהשתא ע\"כ כי קתני בברייתא ישראל הדש כו' עובר עליה בדישה של גוי מיירי דאי בדישה של ישראל פשיטא ומכ\"ש דרישא נפקא את\"ד והנה מה שהקשה מדקי\"ל אשלד\"ע נראה דל\"ק דאיכא למימר דס\"ל לרש\"י דבשליח גוי לכ\"ע יש שלד\"ע ואפי' לרב סומא משום דדמי לחצר דבע\"כ מותיב וכמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל פ\"ה מהלכות מו\"ל וכבר כתבתי שם בזה באורך ומה שהקש' מדקי\"ל אין שליחות לגוי עיין מ\"ש הרב מח\"א ז\"ל ה' שלוחין דבפועל גוי יש שליחות לגוי משום דיד פועל כיד בע\"ה וא\"כ ה\"נ כששכרו לדוש בה תבואתו חייב מה\"ט מיהו מה שיחס סברא הלזו להטור ז\"ל תמה אני שהרי הטור ז\"ל כתב לעיל מזה וז\"ל גוי הדש בבהמת ישראל מעצמו שלא אמר לו ישראל כו' אין בו איסור אפילו אם הדישה של ישראל אם הוא שלא בפני כו' ואם אמר לו חסום פרתי ודוש בה מבעיא לן כו' הרי בהדייא דס\"ל דאפי' בדישה של ישראל אינו עובר עליה ואין בו איסור אלא משום אמירה לגוי ולכך כתב דכל שעשה גוי מעצמו אין כאן איסור ואפילו בשידוע לו לישראל וכמ\"ש הפרישה ובהא כתב דבאמר לו מבעיא לן מבואר דאדינא דרישא דקתני אינו עובר קאי ולפי דעת הל\"מ דכל שהדישה והפרה של ישראל חשיב כאלו עשאו הוא בעצמו ומן התורה עובר עליה א\"כ אפילו עשאו גוי מעצמו פשיטא ודאי דיש בו איסור כל שהישראל יודע ומה שהכריח ממ\"ש הטור דישראל הדש בפרתו של גוי אפילו בדישה של גוי עובר עליה נראה דלק\"מ דסבירא ליה להטור דברייתא סתמא קתני עובר עליה משמע אפילו בדישה של גוי ואם איתא אדתני רישא גוי הדש כו' אינו עובר ליפלגו וליתני בדידה בישראל הדש בפרתו של גוי בין אם הדישה של ישראל לדישה של גוי וכן מבואר בשיטה מקובצת למוהר\"ב ז\"ל שכתב דין זה שכתב הטור משם הראב\"ד ומבואר שם שהוא מפרש רישא דנכרי הדש כו' בשאמר ישראל חסום פרתי ודוש בה תבואתי ושלא כפרש\"י ואפי\"ה כתב דעובר עליה דקתני סיפא מיירי בדישה של גוי ומן האמור בזה מבואר דמ\"ש הטור ופרש\"י דהבעיא היא אפי' אמר דוש בה תבואה שלך לאו ��מימרא דבדישה של ישראל עובר עליה כמ\"ש הל\"מ אלא כונתו לומר דל\"מ בדישה של ישראל דמטי ליה הנאה דמספ\"ל אי אמרינן לגוי שבות אלא אפי' בדישה של גוי נמי מספ\"ל ולאפוקי מדעת התוספות וה\"ה דבדישה של גוי פשיטא דשרי ומה שהוצרך רש\"י לומר דבעיא דמהו שיאמר לגוי חסום כו' מיירי בדישה של גוי כבר יישב הר\"ן ז\"ל עיין למוהר\"ב דהוכרח לפ' כן משום דאי מיירי בדישה של ישראל מאי אירי' פרתי אפילו פרה של גוי נמי יע\"ש וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שכתב וז\"ל יראה מפירושו דדוקא בדישה של גוי מבעיא לן אבל בדישה של ישראל לא קא מבעיא ליה ובנ\"י מצאתי (בנ\"י שלפנינו לא נמצא כתוב זה) וז\"ל והא דלא פשטינן לה מדתניא במ\"ק ושאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה כו' והרב היה מחלק דהתם מיירי לעשות מלאכתו של ישראל אבל הכא מבעיא לן בדוש בה דישה שלך אבל תימא מאי מייתי מהלין תורי כו' יע\"ש ויש לתמוה עליו דאדקשיא ליה מהא דמייתי מהלין תורי אמאי ל\"ק ליה ממאי דפריך מקמי הכי מברייתא דקתני נכרי הדש כו' מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא ואמאי לא משני דברייתא איירי בדישה של ישראל וי\"ל:<br><b> ודע </b> שלדעת רש\"י דס\"ל דבאומר חסום פרתי ודוש בה דישה שלך יש בזה משום איסור אמירה לגוי הקשה הר\"ן ממאי דתניא במכילתא יכול לא יעשה הגוי מלאכתו ת\"ל ששת ימים כו' ותירץ דלא דמי דהתם אינו עושה הגוי בשל ישראל כלום אבל זה שאומר לו חסום פרתי הרי הוא אומר לו שיעשה מלאכת איסור בפרתו יע\"ש ולפי דבריו למדנו דבאומר חסום פרתך ודוש בה דישה שלך פשיט' דשרי אף לדעת רש\"י ואולם לדעת ר\"י והרא\"ש ז\"ל שכתבו דדוקא באומר לגוי אכול נבלה מותר משום דהישראל עצמו יכול ליתן לו נבלה בפיו אבל לומר לגוי הילך בשר ובשל אותו לצורכך אסור אם כן נראה דמהאי טעמא נמי אפי' באומר חסום פרתך ודוש דישה שלך אסור וכיון שכן קשה דמה יענו למכילתא הלזו ומצאתי להלבוש א\"ח סימן ש\"ה שכתב וז\"ל אסור לומר לגוי בשבת הילך בשר ובשל לצורכך ואפי' אין מזונותיו עליו מכיון שהוא נותן לו ע\"מ לבשלו אף על פי שמקנאו לגוי אבל מותר לומר עשה מלאכתך עכ\"ד נראה דס\"ל שאף ר\"י והרא\"ש לא כ\"כ אלא דוקא כשהישראל נותן לו דבר בידים שיעשה מלאכה בשבת כמו הבשר לבשל והפרה לחסום אמנם כשאין הישראל נותן לו שום דבר מותר לד\"ה לומר שיעשה מלאכת עצמו בשבת כיון שאינו נראה כשלוחו ואף שאינו יכול לעשות בידים ונראה שהכריחו לומר כן כי היכי דלא תיקשי לי' המכילתא הנזכר וא\"כ ה\"נ באומר חסום פרתך ודוש בה דישה לכ\"ע שרי ועיין בהרב מנחת כהן דקל\"ג ובהרב ש\"ך י\"ד וכן נראה ממ\"ש מוהר\"י קורקוס פ\"א מהלכות כלאים שכתב אמ\"ש רבינו שם ומותר לומר לגוי לזרוע כלאים מיירי באומר לו שיזרע בתוך שדהו של גוי וע\"כ ל\"מ לן אלא דוקא באומר חסום פרתי שפרתו של ישראל ולדעת רוב המפ' גם הדישה היא של ישראל כו' אבל בזורע גוי וגם השדה של גוי אף אם הוא בשליחות ישראל ולצורכו מותר א\"ד יע\"ש: אך ק\"ל לפי זה ממ\"ש התוספות בד\"ה חסום בס\"ד וז\"ל ומהירושלמי דהנזיקין גבי מחזיקין ידי נכרי בשביעית דקאמר דא\"ל חרוש בה טבאות ואנא נסיבנא לך מינך בתר שביעית אור\"י דאין ראיה דהתם לפי שהתחיל כבר לחרוש כו' וכונתם מבוארת לומר דמההיא דשרינן לומר לגוי לחרוש בזה אין ראיה לומר דמותר לומר הילך בשר ובשל לצורכך בשבת ושלא כדעת ר\"י והשתא אם איתא דכל שאין הישראל נותן לו דבר לכ\"ע שרי א\"כ מאי ק\"ל מההיא התם שאני דאין היש' נותן לו בידים כלום אלא אומר לו שיחרוש שדה שלו ולמה הוצרכו לומר דהתם לפי שהתחיל לחרוש ואפי' לכתחילה נמי מותר לומר לגוי שיחרוש שדה שלו וליכא למימר דהתם שאני דא\"ל ואנא נסיבנ' לך מינך בתר ז' דהו\"ל כעושה מלאכה לצורך ישראל דהא ליתא דא\"כ מאי אין ראיה שכתבו והלא אפי' למאן דס\"ל דהילך בשר ובשל לצורכך מותר מ\"מ מודה מיהא כל שעושה לצורך ישראל אסור לכ\"ע וא\"כ בפשיטות הו\"ל להקשות דהיכי שרינן אלא משמע ודאי דהא לא חשיב לצורך ישראל שהרי אינו סומך עליו ואינו אלא פטומי מילי בעלמא וכן ק' טובא לדברי הר\"י קורקוס ז\"ל שכתב שלדעת רבינו מותר לומר לגוי שיזרע כלאים בתוך שדה של גוי אף אם הוא בשליחות ישראל ולצורכו וקשה טובא שהרי בפ\"ח מה' שמיטה ויובל דין ח' כתבו רבי' וז\"ל מחזיקין ידי גוים בז' בדברים בלבד כגון שראהו חורש או זורע אומר לו תתחזק וכיוצא בדברים אלו כו' הרי מבואר מדבריו שרבינו ז\"ל אינו פוסק כמ\"ד בירוש' דא\"ל חרוש בה כו' משום דתלמודא דידן פרק הנזקין נראה דפליגו כמ\"ש הר\"ש שם וכ\"כ מוהר\"י קורקוס ז\"ל שם והשתא כל שהוא בשדהו של גוי אפילו לומר לו כן בהדיא שיחרוש ולצורך ישראל שרי כ\"ש לומר תתחזק וכיוצא וצ\"ע ועיין בהרמב\"ן ס' בא שהביא דברי המכילתא הלז וכתב וז\"ל ולפי דרכינו למדנו שלא גזרו באמירה לגוי אלא בשלנו אבל בשלו אומר לגוי ועושה וכן פירש\"י בב\"מ ע\"כ והדבר תמוה שהרי לדעת רש\"י אפילו חרישה של גוי אסור ואפי' אם נאמר שמעולם לא כתב רש\"י אלא בחסום פרתי דעושה מלאכה בשל ישראל וכמ\"ש הר\"ן מ\"מ זה לא מפורש בדבריו כדי שיכתוב עליו כן פירש\"י ובר מן דין מדברי הרמב\"ן ז\"ל שהביא דברי מוהר\"ב ז\"ל מבואר שאין דעתו לחלק בהכי כמו שיע\"ש וצ\"ע ועיין בס' פנים מאירות בשו\"ת סי' ס' כתב הסמ\"ג לאוין קפ\"ד אמר לגוי כו' בעיא ולא איפשיט' הילכך אסור ואינו לוקה עכ\"ד והרב מש\"ל ז\"ל תמה עליו בדידיה דלא איפשיטא הו\"ל ספק דרבנן ולקולא יע\"ש שהניחו בצ\"ע ועיין בסמ\"ג לאוין ע\"ה הביאו מרן הב\"י א\"ח סי' רמ\"ד הנראה שדעתו נוטה דאיסור אמירה לגוי הוי ד\"ת וכ\"כ הרב מ\"ך והרב דת ודין סי' א' שזה דעת הסמ\"ג ומ\"ש בב\"י בלשון סמ\"ג ואף חסרה מעשה ט\"ס הוא וצ\"ל ואף מסרה מעשה וכן הוא בהדי' בלשון הסמ\"ג והרב דת ודין לא ראה דברי הסמ\"ג במקומן והלך בדרך רחוקה ליישב דבריו ע\"ש ודו\"ק:",
+                "<b>ישב </b>\n<b> עליה קוץ בפיה כל זה וכיוצא בזה אסור ואינו לוקה כו'.</b> וכ\"כ הטור סי' של\"ח וכתב מרן הב\"י ז\"ל דאע\"ג דמלקות בזה\"ז ליכא נמשך הטור אחר לשון הרמב\"ם והב\"ח ז\"ל כתב דהטור כתבו משום דנ\"מ לענין לשלם ד' קבין לפרה ושלשה לחמור דאם היה חייב מלקות אין אדם לוקה ומשלם אבל אם אינו לוקה אם כן חייב לשלם כו' יע\"ש ובאמת שדבריו תמוהים ולא ידענא מאי אידון ביה שהרי בחסימה אע\"ג דלוקה משלם כמ\"ש רבינו בדין הקדום והטור עצמו ומטעמא דמשעת משיכה חייב וכבר תמה עליו בזה הש\"ך ז\"ל סק\"ב ויש ליישב דרכו עפ\"י מ\"ש בשיטה מקובצת למוהר\"ב משם הרמ\"ך וז\"ל החוסם ודש משלם כו' מיהו היכא דלא משכה בעל התבואה לפרה אלא שהנהיגה בעליה עד הגרן בתוך התבואה נראה לומר דמלקות וחיוב מזונות באין כאחת ואינו משלם אלא לוקה עכ\"ד וא\"כ י\"ל דלהכי כתב הטור דאינו לוקה משום דנ\"מ לענין תשלומין היכא דלא משכה בעל התבואה דהוי מיתה ותשלומין כאחת אלא מיהו אכתי קשה דכיון דבעיא דגמר' היא ולא איפשיט' נראה ודאי דאינו משלם דהמוציא מחבירו ע\"ה שהרי אי חייב מלקות אינו חייב בתשלומין ולא דמי למ\"ש הטור משם הרמ\"ה ברס\"י של\"ד דאם חסמו בע\"כ שלומי משלם מילקא לא לקי דהת�� שאני דמדינ' אינו חייב מלקות משא\"כ הכא דס' הוי נר' ודאי דאינו חייב לשלם דהמע\"ה ובר מן דין נר' דקשי' עליה מה שהקשה הש\"ך ז\"ל שם ועיין בש\"ך סימן פ\"ז ס\"ק נ\"ב ובשיטה מקובצת כתוב שם הבעי' הלזו משם הריטב\"א וז\"ל ובעיין לא איפשיט' כו' וכולהו אסור לכתחלה ומיהו לענין תשלומין בדיעבד פטור מלשלם דהמע\"ה כו' יע\"ש ודבריו סתומים במ\"ש ופטור מלשלם שהרי ממ\"נ חייב לשלם דאם אינו לוקה פשיט' דמשלם ואי אמרי' דלוקה הא בחסימה לכ\"ע לוקה ומשלם ואולי שכונתו למ\"ש ומיירי בשלא משכה בעל התבואה ויותר נ\"ל שכונתו כלפי מ\"ש מוהר\"ב שם בדף צ\"א שכתב אההיא דאמרינן התם ד' קבין לפרה וז\"ל וא\"ת אמאי משלם והא אי בעי הוה מיתב קמה פקיעי עמיר וא\"כ בכך הוי סגי וי\"ל דודאי אם לא חסמה הוה סגי בכך אבל השתא דחסמה קנסוהו ומשלם כמו שאם היתה אוכלת מן הדישה ע\"כ וא\"כ נר' דהיינו מ\"ש דפטור מן התשלומין כלומר שאינו חייב לשלם ד' קבין לפרה דדוקא היכא דעבר אחסימה קנסוהו ומשלם כמו שאם היתה אוכלת מן הדישה אמנם הכא כיון דספיקא הוי אינו חייב לשלם אלא פקיע עמיר והמע\"ה ובהכי נתיישבו דברי הטור ז\"ל כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,47 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Hiring",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Hiring",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ישראל </b>\n<b> הדש כו'.</b> כתב ה\"ה ופרש\"י הבעלים שאמרו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך כו' ולאו דוקא תבואה שלך דאפי' בתבואה שלי כו' כתב הרב ל\"מ ז\"ל תכונת דבריו שלדעת רש\"י ז\"ל אם הדישה של ישראל עובר הישראל עליו בלאו אפי' דשה הגוי ואע\"ג דקי\"ל אשלד\"ע ועוד דאין שליחות לגוי אפי\"ה כיון שהפרה והדישה של ישראל חשיב כאילו עשאו הוא בעצמו וזה מוכרח ממה שפרש\"י דהברייתא מיירי בדישה של גוי ולמה לא פי' אפי' בדישה של ישראל אלא ודאי דס\"ל דבדישה של ישראל עובר עליה וכתב עוד שכן הוא דעת הטור ז\"ל דמ\"ש בסי' של\"ז דישראל הדש בפרתו של גוי אפי' אם הדישה של גוי עובר עליה וק' בהו מנ\"ל ואמאי לא נימא דישראל הדש בפרתו של גוי עובר עליה דקתני בברייתא מיירי בדישה של ישראל אלא משום דס\"ל דגוי הדש בפרתו של ישראל והדישה של ישראל עובר עליה דמהשתא ע\"כ כי קתני בברייתא ישראל הדש כו' עובר עליה בדישה של גוי מיירי דאי בדישה של ישראל פשיטא ומכ\"ש דרישא נפקא את\"ד והנה מה שהקשה מדקי\"ל אשלד\"ע נראה דל\"ק דאיכא למימר דס\"ל לרש\"י דבשליח גוי לכ\"ע יש שלד\"ע ואפי' לרב סומא משום דדמי לחצר דבע\"כ מותיב וכמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל פ\"ה מהלכות מו\"ל וכבר כתבתי שם בזה באורך ומה שהקש' מדקי\"ל אין שליחות לגוי עיין מ\"ש הרב מח\"א ז\"ל ה' שלוחין דבפועל גוי יש שליחות לגוי משום דיד פועל כיד בע\"ה וא\"כ ה\"נ כששכרו לדוש בה תבואתו חייב מה\"ט מיהו מה שיחס סברא הלזו להטור ז\"ל תמה אני שהרי הטור ז\"ל כתב לעיל מזה וז\"ל גוי הדש בבהמת ישראל מעצמו שלא אמר לו ישראל כו' אין בו איסור אפילו אם הדישה של ישראל אם הוא שלא בפני כו' ואם אמר לו חסום פרתי ודוש בה מבעיא לן כו' הרי בהדייא דס\"ל דאפי' בדישה של ישראל אינו עובר עליה ואין בו איסור אלא משום אמירה לגוי ולכך כתב דכל שעשה גוי מעצמו אין כאן איסור ואפילו בשידוע לו לישראל וכמ\"ש הפרישה ובהא כתב דבאמר לו מבעיא לן מבואר דאדינא דרישא דקתני אינו עובר קאי ולפי דעת הל\"מ דכל שהדישה והפרה של ישראל חשיב כאלו עשאו הוא בעצמו ומן התורה עובר עליה א\"כ אפילו עשאו גוי מעצמו פשיטא ודאי דיש בו איסור כל שהישראל יודע ומה שהכריח ממ\"ש הטור דישראל הדש בפרתו של גוי אפילו בדישה של גוי עובר עליה נראה דלק\"מ דסבירא ליה להטור דברייתא סתמא קתני עובר עליה משמע אפילו בדישה של גוי ואם איתא אדתני רישא גוי הדש כו' אינו עובר ליפלגו וליתני בדידה בישראל הדש בפרתו של גוי בין אם הדישה של ישראל לדישה של גוי וכן מבואר בשיטה מקובצת למוהר\"ב ז\"ל שכתב דין זה שכתב הטור משם הראב\"ד ומבואר שם שהוא מפרש רישא דנכרי הדש כו' בשאמר ישראל חסום פרתי ודוש בה תבואתי ושלא כפרש\"י ואפי\"ה כתב דעובר עליה דקתני סיפא מיירי בדישה של גוי ומן האמור בזה מבואר דמ\"ש הטור ופרש\"י דהבעיא היא אפי' אמר דוש בה תבואה שלך לאו למימרא דבדישה של ישראל עובר עליה כמ\"ש הל\"מ אלא כונתו לומר דל\"מ בדישה של ישראל דמטי ליה הנאה דמספ\"ל אי אמרינן לגוי שבות אלא אפי' בדישה של גוי נמי מספ\"ל ולאפוקי מדעת התוספות וה\"ה דבדישה של גוי פשיטא דשרי ומה שהוצרך רש\"י לומר דבעיא דמהו שיאמר לגוי חסום כו' מיירי בדישה של גוי כבר יישב הר\"ן ז\"ל עיין למוהר\"ב דהוכרח לפ' כן משום דאי מיירי בדישה של ישראל מאי אירי' פרתי אפילו פרה של גוי נמי יע\"ש וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שכתב וז\"ל יראה מפירושו דדוקא בדישה של גוי מבעיא לן אבל בדישה של ישראל לא קא מבעיא ליה ובנ\"י מצאתי (בנ\"י שלפנינו לא נמצא כתוב זה) וז\"ל והא דלא פשטינן לה מדתניא במ\"ק ושאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה כו' והרב היה מחלק דהתם מיירי לעשות מלאכתו של ישראל אבל הכא מבעיא לן בדוש בה דישה שלך אבל תימא מאי מייתי מהלין תורי כו' יע\"ש ויש לתמוה עליו דאדקשיא ליה מהא דמייתי מהלין תורי אמאי ל\"ק ליה ממאי דפריך מקמי הכי מברייתא דקתני נכרי הדש כו' מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא ואמאי לא משני דברייתא איירי בדישה של ישראל וי\"ל:<br><b> ודע </b> שלדעת רש\"י דס\"ל דבאומר חסום פרתי ודוש בה דישה שלך יש בזה משום איסור אמירה לגוי הקשה הר\"ן ממאי דתניא במכילתא יכול לא יעשה הגוי מלאכתו ת\"ל ששת ימים כו' ותירץ דלא דמי דהתם אינו עושה הגוי בשל ישראל כלום אבל זה שאומר לו חסום פרתי הרי הוא אומר לו שיעשה מלאכת איסור בפרתו יע\"ש ולפי דבריו למדנו דבאומר חסום פרתך ודוש בה דישה שלך פשיט' דשרי אף לדעת רש\"י ואולם לדעת ר\"י והרא\"ש ז\"ל שכתבו דדוקא באומר לגוי אכול נבלה מותר משום דהישראל עצמו יכול ליתן לו נבלה בפיו אבל לומר לגוי הילך בשר ובשל אותו לצורכך אסור אם כן נראה דמהאי טעמא נמי אפי' באומר חסום פרתך ודוש דישה שלך אסור וכיון שכן קשה דמה יענו למכילתא הלזו ומצאתי להלבוש א\"ח סימן ש\"ה שכתב וז\"ל אסור לומר לגוי בשבת הילך בשר ובשל לצורכך ואפי' אין מזונותיו עליו מכיון שהוא נותן לו ע\"מ לבשלו אף על פי שמקנאו לגוי אבל מותר לומר עשה מלאכתך עכ\"ד נראה דס\"ל שאף ר\"י והרא\"ש לא כ\"כ אלא דוקא כשהישראל נותן לו דבר בידים שיעשה מלאכה בשבת כמו הבשר לבשל והפרה לחסום אמנם כשאין הישראל נותן לו שום דבר מותר לד\"ה לומר שיעשה מלאכת עצמו בשבת כיון שאינו נראה כשלוחו ואף שאינו יכול לעשות בידים ונראה שהכריחו לומר כן כי היכי דלא תיקשי לי' המכילתא הנזכר וא\"כ ה\"נ באומר חסום פרתך ודוש בה דישה לכ\"ע שרי ועיין בהרב מנחת כהן דקל\"ג ובהרב ש\"ך י\"ד וכן נראה ממ\"ש מוהר\"י קורקוס פ\"א מהלכות כלאים שכתב אמ\"ש רבינו שם ומותר לומר לגוי לזרוע כלאים מיירי באומר לו שיזרע בתוך שדהו של גוי וע\"כ ל\"מ לן אלא דוקא באומר חסום פרתי שפרתו של ישראל ולדעת רוב המפ' גם הדישה היא של ישראל כו' אבל בזורע גוי וגם השדה של גוי אף אם הוא בשליחות ישראל ולצורכו מותר א\"ד יע\"ש: אך ק\"ל לפי זה ממ\"ש התוספות בד\"ה חסום בס\"ד וז\"ל ומהירושלמי דהנזיקין גבי מחזיקין ידי נכרי בשביעית דקאמר דא\"ל חרוש בה טבאות ואנא נסיבנא לך מינך בתר שביעית אור\"י דאין ראיה דהתם לפי שהתחיל כבר לחרוש כו' וכונתם מבוארת לומר דמההיא דשרינן לומר לגוי לחרוש בזה אין ראיה לומר דמותר לומר הילך בשר ובשל לצורכך בשבת ושלא כדעת ר\"י והשתא אם איתא דכל שאין הישראל נותן לו דבר לכ\"ע שרי א\"כ מאי ק\"ל מההיא התם שאני דאין היש' נותן לו בידים כלום אלא אומר לו שיחרוש שדה שלו ולמה הוצרכו לומר דהתם לפי שהתחיל לחרוש ואפי' לכתחילה נמי מותר לומר לגוי שיחרוש שדה שלו וליכא למימר דהתם שאני דא\"ל ואנא נסיבנ' לך מינך בתר ז' דהו\"ל כעושה מלאכה לצורך ישראל דהא ליתא דא\"כ מאי אין ראיה שכתבו והלא אפי' למאן דס\"ל דהילך בשר ובשל לצורכך מותר מ\"מ מודה מיהא כל שעושה לצורך ישראל אסור לכ\"ע וא\"כ בפשיטות הו\"ל להקשות דהיכי שרינן אלא משמע ודאי דהא לא חשיב לצורך ישראל שהרי אינו סומך עליו ואינו אלא פטומי מילי בעלמא וכן ק' טובא לדברי הר\"י קורקוס ז\"ל שכתב שלדעת רבינו מותר לומר לגוי שיזרע כלאים בתוך שדה של גוי אף אם הוא בשליחות ישראל ולצורכו וקשה טובא שהרי בפ\"ח מה' שמיטה ויובל דין ח' כתבו רבי' וז\"ל מחזיקין ידי גוים בז' בדברים בלבד כגון שראהו חורש או זורע אומר לו תתחזק וכיוצא בדברים אלו כו' הרי מבואר מדבריו שרבינו ז\"ל אינו פוסק כמ\"ד בירוש' דא\"ל חרוש בה כו' משום דתלמודא דידן פרק הנזקין נראה דפליגו כמ\"ש הר\"ש שם וכ\"כ מוהר\"י קורקוס ז\"ל שם והשתא כל שהוא בשדהו של גוי אפילו לומר לו כן בהדיא שיחרוש ולצורך ישראל שרי כ\"ש לומר תתחזק וכיוצא וצ\"ע ועיין בהרמב\"ן ס' בא שהביא דברי המכילתא הלז וכתב וז\"ל ולפי דרכינו למדנו שלא גזרו באמירה לגוי אלא בשלנו אבל בשלו אומר לגוי ועושה וכן פירש\"י בב\"מ ע\"כ והדבר תמוה שהרי לדעת רש\"י אפילו חרישה של גוי אסור ואפי' אם נאמר שמעולם לא כתב רש\"י אלא בחסום פרתי דעושה מלאכה בשל ישראל וכמ\"ש הר\"ן מ\"מ זה לא מפורש בדבריו כדי שיכתוב עליו כן פירש\"י ובר מן דין מדברי הרמב\"ן ז\"ל שהביא דברי מוהר\"ב ז\"ל מבואר שאין דעתו לחלק בהכי כמו שיע\"ש וצ\"ע ועיין בס' פנים מאירות בשו\"ת סי' ס' כתב הסמ\"ג לאוין קפ\"ד אמר לגוי כו' בעיא ולא איפשיט' הילכך אסור ואינו לוקה עכ\"ד והרב מש\"ל ז\"ל תמה עליו בדידיה דלא איפשיטא הו\"ל ספק דרבנן ולקולא יע\"ש שהניחו בצ\"ע ועיין בסמ\"ג לאוין ע\"ה הביאו מרן הב\"י א\"ח סי' רמ\"ד הנראה שדעתו נוטה דאיסור אמירה לגוי הוי ד\"ת וכ\"כ הרב מ\"ך והרב דת ודין סי' א' שזה דעת הסמ\"ג ומ\"ש בב\"י בלשון סמ\"ג ואף חסרה מעשה ט\"ס הוא וצ\"ל ואף מסרה מעשה וכן הוא בהדי' בלשון הסמ\"ג והרב דת ודין לא ראה דברי הסמ\"ג במקומן והלך בדרך רחוקה ליישב דבריו ע\"ש ודו\"ק:",
+                "<b>ישב </b>\n<b> עליה קוץ בפיה כל זה וכיוצא בזה אסור ואינו לוקה כו'.</b> וכ\"כ הטור סי' של\"ח וכתב מרן הב\"י ז\"ל דאע\"ג דמלקות בזה\"ז ליכא נמשך הטור אחר לשון הרמב\"ם והב\"ח ז\"ל כתב דהטור כתבו משום דנ\"מ לענין לשלם ד' קבין לפרה ושלשה לחמור דאם היה חייב מלקות אין אדם לוקה ומשלם אבל אם אינו לוקה אם כן חייב לשלם כו' יע\"ש ובאמת שדבריו תמוהים ולא ידענא מאי אידון ביה שהרי בחסימה אע\"ג דלוקה משלם כמ\"ש רבינו בדין הקדום והטור עצמו ומטעמא דמשעת משיכה חייב וכבר תמה עליו בזה הש\"ך ז\"ל סק\"ב ויש ליישב דרכו עפ\"י מ\"ש בשיטה מקובצת למוהר\"ב משם הרמ\"ך וז\"ל החוסם ודש משלם כו' מיהו היכא דלא משכה בעל התבואה לפרה אלא שהנהיגה בעליה עד הגרן בתוך התבואה נראה לומר דמלקות וחיוב מזונות באין כאחת ואינו משלם אלא לוקה עכ\"ד וא\"כ י\"ל דלהכי כתב הטור דאינו לוקה משום דנ\"מ לענין תשלומין היכא דלא משכה בעל התבואה דהוי מיתה ותשלומין כאחת אלא מיהו אכתי קשה דכיון דבעיא דגמר' היא ולא איפשיט' נראה ודאי דאינו משלם דהמוציא מחבירו ע\"ה שהרי אי חייב מלקות אינו חייב בתשלומין ולא דמי למ\"ש הטור משם הרמ\"ה ברס\"י של\"ד דאם חסמו בע\"כ שלומי משלם מילקא לא לקי דהתם שאני דמדינ' אינו חייב מלקות משא\"כ הכא דס' הוי נר' ודאי דאינו חייב לשלם דהמע\"ה ובר מן דין נר' דקשי' עליה מה שהקשה הש\"ך ז\"ל שם ועיין בש\"ך סימן פ\"ז ס\"ק נ\"ב ובשיטה מקובצת כתוב שם הבעי' הלזו משם הריטב\"א וז\"ל ובעיין לא איפשיט' כו' וכולהו אסור לכתחלה ומיהו לענין תשלומין בדיעבד פט��ר מלשלם דהמע\"ה כו' יע\"ש ודבריו סתומים במ\"ש ופטור מלשלם שהרי ממ\"נ חייב לשלם דאם אינו לוקה פשיט' דמשלם ואי אמרי' דלוקה הא בחסימה לכ\"ע לוקה ומשלם ואולי שכונתו למ\"ש ומיירי בשלא משכה בעל התבואה ויותר נ\"ל שכונתו כלפי מ\"ש מוהר\"ב שם בדף צ\"א שכתב אההיא דאמרינן התם ד' קבין לפרה וז\"ל וא\"ת אמאי משלם והא אי בעי הוה מיתב קמה פקיעי עמיר וא\"כ בכך הוי סגי וי\"ל דודאי אם לא חסמה הוה סגי בכך אבל השתא דחסמה קנסוהו ומשלם כמו שאם היתה אוכלת מן הדישה ע\"כ וא\"כ נר' דהיינו מ\"ש דפטור מן התשלומין כלומר שאינו חייב לשלם ד' קבין לפרה דדוקא היכא דעבר אחסימה קנסוהו ומשלם כמו שאם היתה אוכלת מן הדישה אמנם הכא כיון דספיקא הוי אינו חייב לשלם אלא פקיע עמיר והמע\"ה ובהכי נתיישבו דברי הטור ז\"ל כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שכירות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,70 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Inheritances",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות נחלות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> הבכור ממזר כו'.</b> עיין מה שכתבתי פרק ט\"ו מהלכות א\"ב הלכה י\"ז :"
+            ],
+            [
+                "<b>ג' </b>\n<b> נאמנים כו' אביו לעולם כו'.</b> פ' י\"נ דקכ\"ז פלוגתא דר\"י ורבנן ופרכי' התם בשלמא לר\"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך הכירא למאי הלכתא למיתב ליה פי שנים לא יהי אלא אחר אלו בעי למיתב לי' במתנה מי לא יהיב ליה לא צריכא לנכסים שנפלו לאחר מכאן ולר\"מ דאמר אדם מדשלב\"ל מאי איכא למימר ומשנינ' לא צריכא בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ע\"כ וראיתי למהרימ\"ט ז\"ל הובאו דבריו בס' בני אהרן סימן נ\"ו שהק' וז\"ל ועוד שאל אחד חכם מחברינו דאפילו לרבנן לא אצטריך יכיר דהא אלו בעי למיתב ליה פ\"ב בתורת ירושה מי לא מצי יהיב ליה הא קיימא לן כר\"י ב\"ב שהתורה נתנה רשות להנחיל לכל מי שראוי ליורשו ודבריו קיימים בשלמא לרבי האי והרי\"ף והרא\"ש ניחא דפסקו דוקא בש\"מ יכול להנחיל אבל לא בברי' אבל לר\"ח דפסק דאפילו בבריא יכול להנחיל קשה ואני כתבתי לו למה יחס שאלתו לר\"ח ז\"ל דוקא והלא גם לרבי' האי ושאר רבוואתא דפסקו דוקא בש\"מ קשי' דהא מלתא בעי' דרבא דבעי בבריא היאך אמר ריב\"ב בש\"מ דבר אורותי הוא אבל בבריא לא א\"ד אפילו בבריא ואתי למפשטיה בגמ' מ\"מ תקשי לי' דתפשוט מהכא דאי בברי' נמי מצי מנחיל יכיר ל\"ל א\"ד ז\"ל והנה לכאורה היה נראה דקו' מעיקרא ליתא דלריב\"ב ליכא לאקשויי דיכיר ל\"ל דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה בירושה משום דאיכא למימר דרי\"בב ס\"ל כר\"י דס\"ל דמהמנינן ליה לאב אפילו במקום חזקה שמוחזקין באחר שהוא בכור והלכתא כר\"י כדאיתא פי\"נ וכמ\"ש כל הפוסקים ורבנן דר\"י איכא למימר דס\"ל כרבנן דריב\"ב דבלשון ירושה אפי' על מי שראוי ליורשו לא מהני ומאי דפריך בגמ' ולר\"מ דאמר אד\"מ דבר שלב\"ל כו' ולא משני דר\"מ ס\"ל כר\"י כבר נרגש רשב\"ם ז\"ל בפי\"נ מזה וכתב וז\"ל דהא רבנן דר\"י היינו ר\"מ דאמר אד\"מ כו' יע\"ש האמנם אחר ההשקפה נראה דקו' קיימא באפין על אופן זה דבפ' י\"נ דק\"ל ע\"א אמרינן אמר ר\"י אמר שמואל הלכה כר\"י ב\"ב ואלו שם באותו פ' גבי ההיא דיכיר קאמר התם דשמואל דשלח להו לבני אקרא דאגמא דכותבין הרשאה זה לזה מספק\"ל אי הלכה כר\"י או כרבנן והשתא ק' דכיון דס\"ל לשמואל דהלכתא כריב\"ב א\"כ ע\"כ צ\"ל דהלכה כר\"י דיכיר איצטריך אפי' היכא דמוחזק לן באחר שהוא בכור דאי כרבנן דקרא דיכיר מיירי בצריך היכרא א\"כ תקשי דיכיר ל\"ל ת\"ל דיהיב ליה בלשון ירושה ומעתה מה שהק' דלמה יחס שאלתו זאת לר\"ח ז\"ל דוקא והלא גם לרבי' האי וסייעתיה קשי' כו' כפי מ\"ש נראה דל\"ק להנהו רבוותא ז\"ל שהרי איכא למימר דרבא דבעי התם בבריא היאך לא ס\"ל הא דשמואל אלא ס\"ל דריב\"ב ע\"כ כר\"י ס\"ל דהלכתא כוותיה ותלמודא דלא אפשיטא לי' מהא דשמואל איכא למימר דתלמודא נמי ס\"ל כרבא בהא דהא דריב\"ב כר\"י אתיא דהל��תא היא ומוהרימ\"ט ז\"ל תי' לקו' זו דבנכסים הבאים לאחר מכאן לא מהני אפי' לשון ירושה דע\"כ לא אבעי' לי' לרבא אלא אי מהני לשון ירושה בבריא דלאו בר אורותי הוא דקרא דביום הנחילו את בניו בכל זמן קאמר מיהו לא מהני אלא מה שהוא יכול לתתו במתנה כדכתיב את אשר יהיה לו אבל מילי שלא ב\"ל לרבנן או נכסים שנפלו כשהוא גוסס לר\"מ אם במתנה אינו יכול לתתה כ\"ש בלשון ירושה והביא ראיה מההיא שמעתתא גופה דבעי למיפשטא לבעיא דרבא מהא דאמר ר' נתן שניתם משנתכם כרי\"בב דתנן לא כתב לה כו' א\"ל ר\"פ לאביי מכדי בין למ\"ד ירתון תנן בין למ\"ד יסבון תנן הא אין אדם מקנה דשב\"ל ואפי' לר\"מ דאמר אד\"מ כו' ה\"מ לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי אמר כו' משמע דאפי' תימא ירתון תנן וכדריב\"ב לא מהני לדשב\"ל אם לא מכח תנאי ב\"ד ואע\"ג דהתם גם הזוכה ליתיה בעולם היינו דקאמר בתר הכי ואפי' לר\"מ כו' אלא משמע ודאי דלכ\"ע אפי' ירתון לריב\"ב לא מהני לדשל\"ב א\"ד יע\"ש ועוד אני מוסיף להביא ראיה לדבריו מההיא דגרסי' התם דקל\"ג ע\"א אמר ר\"ה ש\"מ שכתב כל נכסיו לאחר רואים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה ופריך בגמ' למאי הלכתא כו' ודחיק לשנויי אלא אמר רבא כדשלח רב אחא בר רב עזיא כו' והשתא אמאי לא משני עדיפא מיניה דנ\"מ לנכסים הבאים לאחר מכאן ואמר כל נכסי לפ' בני דאי משום ירושה ובדריב\"ב זוכה בנכסים שנפלו לאחר מכאן ואי משום מתנה ל\"מ משום דאין אד\"מ דשלב\"ל ואע\"ג דר\"ה ס\"ל כר\"מ דאד\"מ דשלב\"ל כדאיתא בר\"פ האומר מ\"מ אכתי נ\"מ לנכסים שנפלו כשהוא גוסס וא\"נ לנכסים דלא עבידי דאתו אלא ודאי משמע דמשום טעמא דריב\"ב נמי אינו זוכה בנכסים הבאים לאחר מכאן כמ\"ש מוהרימ\"ט ז\"ל ואין להקשות דאי מהא לא איריא דבלא\"ה נמי קשה דנימא דנ\"מ בשאמר כל נכסי לפ' בני והיה לו בן בכור דאי משום ירושה לא מהני לענין פי שנים ואפילו לריב\"ב ואי משום מתנה מהני דהא לק\"מ שהרי כתב מוהר\"י בי רב ז\"ל בתשו' סימן ל\"ב דכל שיש לו בן בכור לגבי חלק בכורה הו\"ל כמי שאינו ראוי ליורשו ובאומר נכסי לך סתם הוי לשון מתנה והכריח כן מדברי רשב\"ם ז\"ל שכתב בפרק הנז' דקנ\"ט ע\"ב יע\"ש ואני תמיה עליו איך לא הכריח מאותה סוגיא מדל\"ק דנ\"מ לענין זה ומ\"מ לדאתאן עלה נראה דמסוגיא זו יש להכריח כדברי מוהרימ\"ט ז\"ל האמנם תמה אני על הרב ז\"ל איך אישתמיט מיניה דברי הנ\"י שכתב בפ' י\"נ דף רי\"ז ע\"א וז\"ל ודאמר על אחד מן הפשוטים יטול פי שנים נוטל הבכור פי שנים כדינו ומן השאר יטול הפשוט פי שנים וי\"א שאינו נוטלו בחלק היתר אלא במוחזק כדין הבכור כיון דאפקיה בהאי לישנא וזה דעת מורי ז\"ל וי\"ח על זה עכ\"ל והביא דבריו הד\"מ סי' רפ\"ו הרי בהדיא שלדעת הי\"ח אפילו בנכסים שנפלו לאחר מותו דמקרי ראוי אפי\"ה זוכה בו מכ\"ש בנכסים שנפלו לאחר מכאן בחיים חיותו ואפילו לדעת הנ\"י שכתב משם רבו לא חלק עליו אלא בראוי אבל במוחזק זוכה כדין הבכור ומשמע ודאי דהיינו אפי' בנכסים שנפלו לאחר מכאן וכשהוא גוסס דמקרי מוחזק לענין בכור ומעתה צריכין אנו ליישב ההיא דפרק י\"נ שהביא ממנה ראיה מוהרימ\"ט דמאי דפריך התם בין למ\"ד ירתון בין למ\"ד יסבון הא אין אד\"מ כו' לאו למימרא דלמ\"ד ירתון קא פריך דהיכי מהני לנכסים שנפלו לאחר מכאן אלא כל עיקר קו' למ\"ד יסבון תנן קא פריך ומשום דלא תימא דמאן דתני ירתון הוא משום ה\"ט דאין אד\"מ ובהא פליגי דמאן דתני ירתון ס\"ל דאין אד\"מ כו' ומאן דתני יסבון ס\"ל כר\"מ אהא פריך דאפילו מאן דתני ירתון ��או משום ה\"ט הוא אלא משום טעמא דקי\"ל בנין דכרין לא טרפו ממשעבדי הא לא\"ה הוה מהני לשון יסבון גם ההיא דפרק י\"נ שהבאתי ראיה לדעת מוהרימ\"ט ז\"ל צריך לדחוק ולומר דתלמודא חדא מינייהו נקט ומעתה צריכין אנו ליישב מה שהק' מוהרימ\"ט ז\"ל דאכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה פי שנים בלשון ירושה ונראה לע\"ד ליישב על נכון דמצינו למימר דקרא דיכיר אצטריך להיכא שיש לו ב' בנים ואנו יודעים בודאי שאחד מהם שהוא הבכור כגון שבכרה וילדה תאומים ואין אנו יודעים איזה מהם נולד ראשון ובא זה ואמר על אחד מהם שהוא הבכור דאי משום מיגו דאי בעי יהיב ליה פי שנים בלשון ירושה לא מהני דאפשר שאחר הוא הבכור ולענין חלק הבכור לא מהני לשון ירושה אלא לשון מתנה ומש\"ה פריך בגמ' משום מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה כנ\"ל נכון ועוד אכתוב לקמן יישוב אחר ע\"ז: עוד הקשה מוהרימ\"ט ז\"ל משם חכם הנז' דאמאי לא מוקי קרא דיכיר בעובר כגון היכא דמת הבן והניח אשתו מעוברת דאלו במתנה לא מצי יהיב ליה דאין אד\"מ למי שלא בא לעולם ואפי' תימא שדעתו של אדם קרובה אצל בן בנו כמו בנו וכמ\"ש הרב תה\"ד משכחת לה בפחות ממ' יום שכתב הריטב\"א ז\"ל דלא קנה משום דמייא בעלמא נינהו א\"ד יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> נראה לומר דכיון דדין זה דהמזכה לעובר לא קנה בפלוגתא אתמר ורב ששת ס\"ל דהמזכה לעובר אפילו שאינו שלו קנה א\"כ מש\"ה לא משני בגמ' הכי משום דאכתי הוה ק\"ל לרב ששת דס\"ל דהמזכה לעובר קנה ועיין עוד ישוב נכון למורינו הרב בספר בתי כהונה ח\"א חלק בית ועד סי' ז' שתי' דאפי' בשמת בנו והניח אשתו מעוברת אכתי מצי יהיב ליה במתנה שיאמר לאחר קנה מעכשיו על מנת להקנות אותן כשיבא העובר לעולם כדאיתא בפרק השותפין יע\"ש באורך ועל פי זה יש ליישב ג\"כ קו' ראשונה שהקשה דאפילו לרבנן לא אצטריך יכיר דהא נאמן מיגו דאי בעי יהיב ליה בלשון ירושה דאיכא למימר דקרא אצטריך היכא שמת הבן והניח אשתו מעוברת דהשתא ליתה בירושה דהמזכה לעובר לא קנה ואפי' בלשון ירושה כדמוכח בהדיא מההיא דפ' מי שמת דקמ\"א ע\"ב דאמרינן התם אימור דקאמר ריב\"ב לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי אמר יע\"ש וקני ע\"מ להקנות לא מצי לאקנויינהו דבנכסי' שנפלו לאחר מכאן כיון דהוי דשלב\"ל לא מצי לאקנויי' לאחר ומה שתי' מוהרימ\"ט ז\"ל דמאן לימא לן דבכה\"ג מהימן האב היכא דלית ליה מיגו שלא נתנה תורה נאמנות על בן אלא בזמן שישנו בעולם כדכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי ב' דבשניהם מחיים משמע קרא יע\"ש וראיתי להחכם השלם מו\"ה כמוהר\"י הלוי הובאו דבריו בספר בתי כהונה סי' ו' שתמה עליו ממ\"ש מוהריק\"ו בשורש קמ\"ו וז\"ל אני הצעיר נשאלתי על ראובן שהיו לו ב' בנים א' בכור וא' פשוט ומת הבכור בחיי האב ויבך אותו אביו והיה אומר אוי לי על בני בכורי וגם היה מוחזק בבכור ע\"פ השכנים והבכור הניח בנים כו' נלע\"ד דבר פשוט דמה שהיה האב קורא אותו בכור בשעת ההספד מהני לתת לו פי ב' ואע\"ג דמסתמא לא נתכוון האב באותה שעה כדי לזכות בניו בחלק הבכורה מ\"מ פשיטא כו' עכ\"ל ומדכתב ואע\"ג דבסתמא כו' מוכח להדיא דאי היה מתכוין האב באותה שעה לזכות בניו בחלק הבכורה שלא היה שום ס' שהיו זוכין בחלק בכורתו דגם לגבי בנו נתנה תורה נאמנות לאב להנחיל שלא כדברי הרב ז\"ל ועיין בס' מש\"ל מה' אלו שתמה עליו ג\"כ בזה יע\"ש:<br><b> הנה </b> דקדק החכם השלם הנז' להקשות ממ\"ש מוהריק\"ו ואע\"ג דמסתמא כו' דמשמע דאי היה מתכוין האב לזכות את בניו דנאמן ולא הוקשה לו מגופא דעובדא ��כתב מוהריק\"ו ז\"ל דמה שהאב היה קורא אותו בנו בכור בשעת ההספד דמהני לתת לו פי ב' אע\"ג דליתיה בעולם משום דלהא ודאי איכא למימר דמה שלא נתנה תורה נאמנות לאב אלא היכא דאיתיה בעולם היינו דוקא בשמתכוין האב בדבורו לזכות לו פי שנים אז הוא דאמרינן דכל דליתיה לבן בעולם לא האמינתו תורה כל דלית ליה מיגו דאימור שקורי קא משקר להנחיל את בני בניו פי ב' אבל כל שאינו מתכוין לזכות את בניו פשיטא ודאי דאפילו ליתיה לבן בעולם מהני דבורו דהא ליכא למימר דשקורי קא משקר כיון שאינו מתכוין לזכות את בניו מה לו לשקר והא ודאי חשיב דבורו כעדים אמנם ממ\"ש ואע\"ג דמסתמא כו' ק' טובא דמשמע דאי היה מתכוין כו' ולהא נמי יש ליישב לע\"ד דהנה מבואר מדברי מוהרימ\"ט ז\"ל דלא כ\"כ דכל דליתיה לבן בעולם אינו נאמן אלא דוקא היכא דלית ליה מיגו וכגון כשמת בנו והניח אשתו מעוברת דליכא מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה דהמזכה לעובר לא קנה דהלא הוא דעת הרב כמו שדקדק בדבריו וכתב מאן לימא לן דבכה\"ג מהימן האב היכא דליכא מיגו כו' אמנם בנדון מוהריק\"ו ז\"ל שהיו לבנו בכורו בנים בעולם פשיטא ודאי דמהימן האב לו' שבנו היה בכור ויש לבני בניו פי ב' במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה ומשו\"ה כתב מוהריק\"ו ואע\"ג דבסתמא לא נתכוון כו' כלו' דאי היה מתכוין לזכות באותה שעה פשיטא ודאי דמהימן מטעם מיגו ואע\"ג דלנכסים שנפלו לאחר מכאן ליכא מיגו מ\"מ הא מיהא לנכסים שהיו לו אז בעולם היה נאמן אמנם כל שלא נתכוון לזכות באותה שעה היה נראה לי לומר דאינו נוטל פי ב' ואפילו לנכסים דאיתנהו אז בעולם ואהא כתב מ\"מ פשיטא כו' כנ\"ל ליישב דבריו:<br><b> עוד </b> הקשה החכם השלם רב ועצום הר\"י הלוי ז\"ל הובאו דבריו בס' בתי כהונה למורינו הרב ז\"ל בחלק בית ועד סי' ד' לדעת הר\"ן ז\"ל שכתב בריש פ\"ב דקדושין דזכות קטן ע\"י אחרים אינו אלא מדרבנן משום דזכיה מטעם שליחות וקטן לאו בר שליחות הוא דא\"כ מאי פריך בגמ' אלא לרבנן יכיר ל\"ל כו' לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב כו' (שצ) ואמאי לא משני דיכיר אצטריך כגון שבניו קטנים הרבה שאינן יכולים לזכות לעצמן ולא משכחת לה אלא ע\"י אחרים ואותה זכיה אינו אלא מדרבנן א\"ד יע\"ש ולע\"ד היה נראה לומר דאפי' בהניח בן קטן אכתי איתיה למיגו דיהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי מתחייב עצמו לתת לו פי ב' מנכסיו דבהא ודאי אפי' לקטן מתחייב וכמ\"ש הרב מחנה אפרים בחידושיו על רבי' פ\"ב מהלכות זכיה ומתנה דין ז' דאע\"ג דהמזכה לשוטה ע\"י אחר לא קנה המתחייב לשוטה קנה כמו שמתחייב לעובר כמ\"ש עוד בה' זכיה ומתנה סי' ל\"ג יעיין שם אלא שדבריו תמוהים שהרי מתני' דאם ילדה אשתי זכר יטול מנה כתב הטור ז\"ל בח\"מ סי' רנ\"ג דמיירי במתחייב עצמו לתת לו מנה כי היכי דלא תיקשי דאין מטבע נקנה בחליפין ואפי' הכי אמרי' בגמ' דמתני' איני יודע מי שנאה ואפילו לר\"י ל\"ק אלא בבנו משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וכ\"כ בתשו' מוהרימ\"ט חח\"מ סי' פ\"ז והכריח עוד כן מההיא דאמרי' פי\"נ בין למ\"ד ירתון תנן בין למ\"ד יסבון תנן הא א\"א מקנה דשלב\"ל כו' אע\"ג דכתובה שעבוד וחוב הוא ולא הקנאה יע\"ש :<br><b> ועוד </b> אני מוסיף להביא ראיה מדאמרינן פרק הנושא את האשה דק\"ב ע\"ב ת\"ש מתו בנותיהן כו' הב\"ע בשקנו מידו א\"ה בנות נמי בשקנו מידו לזו ולא קנו מידו לזו ומאי פסק' איהו דהואי בשעת קנין מהני ליה קנין בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין כו' הרי בהדיא דאפילו במתחייב לזון את בניו כל זמן דליתנהו בעולם לא מהני חיובא ומהתימה עליו איך אשתמיט מיניה תשו' מוהרימ\"ט הלזו ומורינו הרב שם בסי' ה' תי' לזה דאכתי איתיה למיגו דאי בעי יהיב להו לנכסים במתנה שיזכה בנכסים לכשיגדיל דנהי דהשתא מיה' לא קני מ\"מ לכשיגדיל קני ואע\"ג דהדר' סודר' למארי' וא\"נ בשטר ובכ' כו' וכל כה\"ג דק' מיקנ' קני לכשיגדיל דומיא דהמזכה לעובר דאי אמר לכשתלד קני לר\"ן כדאי' פרק מי שמת ואפילו לדעת החולקים דס\"ל דאפילו לכשתלד לא קנה הכא לכ\"ע קנה הואיל והגוף איתי' בעולם וממילא קא רבי ומחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי וכל כה\"ג לא חשיב דשלב\"ל ולכ\"ע קנה את\"ד יע\"ש והנה מ\"ש דכל כה\"ג לכ\"ע קנה ולא חשיב דשלב\"ל עיין בהרב מש\"ל ז\"ל פ\"ג מה' אישות הלכה ז' שנסתפק בזה וכתב שהדבר תלוי במחלוקת בין רש\"י והתוס' ז\"ל בפ\"ג דיבמות דל\"ד שלדעת רש\"י לא חשיב דשלב\"ל ולד' התוס' חשיב דשלב\"ל וקטן שקדש שיחולו הקדושין לכשיגדיל אין הקדושין חלים כדין האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאתגייר יע\"ש ומ\"מ אף לדעת התוס' מתרצתא היא דאפי' לדעת התוס' דלא מהני אינו אלא מטעם דשלב\"ל דלא מהני לרבנן דר\"מ והואיל ולא מיפרכא מילתא אלא מטעם דשלב\"ל ניחא ליה להש\"ס למינקט כולה מילתא בנכסים שנפלו וכמו שכבר חיזק דבריו מורינו הרב ז\"ל שם סימן ז' ע\"ע אלא דאכתי קשיא לי דהא ודאי לא חשיב מיגו דאי בעי זכי ליה לכשיגדיל משום דאפי' נימא דבהא לכ\"ע קנה ולא חשיב דשב\"ל וא\"נ לר\"מ מיהו מ\"מ משמע ודאי דאם מת המזכה קודם שיגדיל הקטן לא קנה לכ\"ע כיון דבעת דיניקא קני להו לנכסי ליתיה למזכה בעולם ואפילו באומר מעכשיו לכשיגדיל נמי נראה ודאי דלא קנה שהרי באותה שעה לאו בר זכיה הוא ובהדיא כתב הטור בסימן ר\"י דאפילו למאן דסבירא ליה דהמזכה לעובר לכשתלד קנה אם מת המזכה קודם שבא העובר לעולם לא קנה ואפילו נימא דמיתה לא שכיח כו' האי ודאי לא חייש כדי לטעון שקר וכמו שכבר צדד מורינו הרב בזה בתי' הב' מ\"מ אכתי משכחת לה באומר זה בני בכור בעודו ש\"מ ונטה למות דבהא ודאי מיחש חייש שמא ימות ולכשיגדיל ליתיה למזכה בעולם ועיין בספר מחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סימן ט\"ו יע\"ש:<br><b> עוד </b> תי' מורינו הרב דאכתי איתיה למיגו בקני ע\"מ להקנות כו' יע\"ש באורך והם דברים נכונים אלא דאכתי ק\"ל דנימא דיכיר אצטריך להיכא שבנו בכור היה חרש או שוטה דלדעת הר\"ן משמע ודאי דזכיה ע\"י אחר בחרש או שוטה אינו אלא מדרבנן כיון דלאו בני שליחות נינהו ולא עוד אלא דמשמע דאפילו מדרבנן לית להו זכיה שהרי אמרינן בפרק אז\"נ דדוקא בקטן הואיל ואתי לכלל שליחות יש לו זכיה מדרבנן אבל גוים דליתנהו בכלל שליחות כלל לית להו זכיה אפילו מדרבנן ואם כן בחרש או שוטה כיון דלא אתו לכלל שליחות משמע ודאי דלית להו זכיה כלל לדעת הר\"ן וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ק דכתובות משם הרמ\"ה דדוקא בשוטה דעתים חלים ועתים שוטה אית ליה זכיה הואיל ואתי לכלל שליחות ואפילו נימא דבחרש ושוטה כיון דמשכחת להו שיתרפא מחולי זה חשיב אתי לכלל שליחות ולא חשיבי כגוי דליתיה בשליחות כלל דלכשיתגייר ואתי לכלל שליחות פנים חדשות באו לכאן וכקטן שנולד דמי מ\"מ הא ודאי אין להם דין זכיה אלא מדרבנן דומיא דקטן ולכן מחוורתא דמילתא כתי' הג' שכתב הרב הנזכר:<br><b> כתב </b> הנ\"י ז\"ל פרק י\"נ דרי\"ח ע\"א וז\"ל אמר המחבר השתא דקי\"ל כר\"י לק\"ל האי דרשה דיהי' הילכך בכור אינו נוטל פי שנים בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אבל חלק פשיטות יטול בנכסים שנפלו כשהוא גוסס כדאמר' הגוסס נוחל ומנחיל והפשיטות מדין ירושה זכי ביה עכ\"ל וראיתי להרב הגדול בעל כנה\"ג ז\"ל חח\"מ סי' רע\"ז בהגה ב\"י אות ד' שכתב וז\"ל ביאור דבריו שהבכור שאין אנו יודעים שהוא בכור אלא ע\"פ אביו אינו נוטל פ\"ב בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וטעמו דכיון דלר\"י אצטריך יכיר לומר דנאמן הבא במיגו נגד החזקה א\"כ מנ\"ל לומר דהיכא דליכא מיגו דיהא נאמן ומ\"ש בנכסים שנפלו כשהוא גוסס לאו דוקא אלא אפי' בנכסים שנפלו לאחר מכאן נמי אינו יורש כיון דליכא מיגו אלא משום דגבי חלק פשיטות בעי למיהב טעמא דאפילו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס יורש אותם נקט נמי בחלק בכורה בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וכתב עוד שם שכן נראה דעת הרא\"ש מדהשמיט סוגית הגמרא דמוקי לרבנן יכיר בצריך היכרא ובנכסים שנפלו כשהוא גוסס כמו שהביאה הרי\"ף משמע דס\"ל דלפום מאי דקי\"ל כר\"י אינו נאמן בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וכדברי הנמוק\"י ז\"ל ותמה על הטור ז\"ל שם שפסק שלא כמו שיראה מדברי הרא\"ש ז\"ל את\"ד ולע\"ד מה שהקשה על הטור ז\"ל שפסק שלא כמו שיראה מדברי הרא\"ש ז\"ל אשתמיט מיניה לשון הרא\"ש ז\"ל בשמעתין שהביא סוגית הגמרא דמוקי לרבנן יכיר בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וכמו שהביאה הרי\"ף פי\"נ גם מה שהבין בדברי הרב הנמק\"י עיין בפרישה שהבין כמו כן גם מוהרי\"ט ן' יעיש ז\"ל הובאו דבריו בספר בני אהרן נראה שהבין כן ועיין בספר בני יעקב דק\"ס ע\"ג אכן לע\"ד לא כן ידמה דאיך אפשר לומר דס\"ל להרב הנמוקי דלר\"י כיון דאצטריך יכיר לומר דנאמן האב במיגו נגד החזקה אם כן מנ\"ל לומר דהיכא דליכא מיגו יהא נאמן לר\"י הא ודאי ליתא שהרי ר\"י ס\"ל דנאמן האב לומר זה בני בן גרושה הרי דאפי' לפוסלו ס\"ל דנאמן אע\"ג דליכא מיגו ואם כן מכ\"ש ליורשו דנאמן אפי' היכא דליכא מיגו ותו שהרב הנזכר הכריח מדברי רשב\"ם ז\"ל שכתב פי\"נ דקל\"ד אמתני' דקאמר זה בני נאמן דאינו נאמן אלא לנכסים שיש לו עתה אבל לנכסים שנפלו אחר מכאן אינו נאמן ואע\"ג דדרשינן לעיל יכיר בצריך היכרא דהאב נאמן אפי' לנכסים שנפלו כשהוא גוסס ה\"מ בחלק בכורה כו' דס\"ל שלא כדעת הנמוקי ז\"ל דאי ס\"ל כדעת הנמוקי דהך אוקמתא הוי דוקא לרבנן ולא לר\"י מאי ק\"ל ההיא אתיא כרבנן ומתני' אתיא כר\"י דהלכתא כותיה יע\"ש והוא תימא שהרי הרב הנמוקי הביא במתני' דהאומר זה בני דברי רשב\"ם ז\"ל הללו ולא חלק עליו משמע דהכי ס\"ל ולכן נ\"ל דכונת הנמוקי פשוטה ובנכסים שנפלו כשהוא גוסס דוקא קאמר דאינו נוטל פי שנים ולא מיירי בבכור שאין אנו יודעים שהוא בכור אלא על פי אביו אלא אפי' בבכור ודאי קאמר דאינו נוטל פי שנים והיינו טעמא מההיא דגרסינן התם באותו פרק דקכ\"ה דרבנן דר\"י ס\"ל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהם ואמרינן מ\"ט דרבנן אמר קרא לתת לו פי שנים מתנה קריה רחמנא מה מתנה עד דמטא לידו אף חלק בכורה עד דמטא לידיה כו' אמר קרא פי ב' מקיש חלק בכורה לחלק פשיטות מה חלק פ' אע\"ג דלא מטא לידיה אף חלק בכורה אע\"ג דלא מטא לידיה יע\"ש וא\"כ ס\"ל להנמוקי ז\"ל דהא דאמרינן בגמ' דלרבנן אצטריך יכיר לנכסים שנפלו כשהוא גוסס היינו לומר דרבנן ס\"ל כר\"י דס\"ל דהבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן משום דמקיש חלק בכורה לחלק פשוט והלכך ה\"נ בכור נוטל פי שנים בנכסים שנפלו כשהוא גוסס אע\"ג דלא מצי למיהב להו במתנה משום דבחלק פשיטות יורש אפי' בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ומקשינן חלק בכורה לחלק פשיטות אמנם לרבנן דר\"י דס\"ל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו לאחר מיתת אביהן משום דמתנה קריה רחמנא א\"כ מה\"ט נמי אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים שנפלו כשהוא גוסס משום דמתנה קריה רחמנא ומה מתנה ליתיה בגוסס אף חלק בכורה ליתיה בגוסס זה הנראה לי אמת ויציב בדברי הנמוקי ז\"ל ומעתה יש לתמוה על הפוסקים דס\"ל דהבכור נוטל פי שנים בנכסים שנפלו כשהוא גוסס דכיון דקי\"ל כרבנן דר\"י דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן מטעמא דמתנה קריה רחמנא א\"כ מה\"ט נמי לא יטול בנכסים שנפלו כשהוא גוסס דמתנה קריה רחמנא ויש לחלק ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שצ) </b> ואמאי לא משני דיכיר איצטריך כגון שבניו קטנים הרבה שאינן יכולין לזכות לעצמן כו'. גם אני בילדותי הקשתי כן, ושמעתי כי כבר קדמני בפ\"י ולכאורה אפשר לומר אי אודיתא מהני מדאורייתא לק\"מ דנאמן האב במיגו דאודי לבן הזה דסך ההוא שלו כהאי דאיסר גיורא ב\"ב קמ\"ט והודאה אפילו בקטן מהני דאפשר דנפל הסך הזה בירושה לבנו ממקום אחר דהרי גבי איסור גיורא נמי נודע דהני זוזא לאו דמרי נינהו ואפ\"ה אמר ר' איקא ולודי איסר. (עיין ב\"ב דף מ\"ג ע\"ב תד\"ה דא כו' ובכתובות נ\"ד ע\"ב תוס' ד\"ה אע\"פ כו') דאע\"ג דידוע ע\"פ עדים דמשקר דלא היה לבנו קרוב הראוי לירש ממנו הסך ההוא מ\"מ מהני אודיתא עיי\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> זה בני כו' ה\"ז נאמן וירשנו כו'.</b> כתב מוהר\"א ששון ז\"ל בתשו' סימן צ\"ב שכפי דברי רשב\"ם שם שכתב דהאומר זה בני אינו נאמן אלא לנכסים שהיו לו באותה שעה נתחדש אצלם במעשה שהיה בראובן שהיה ש\"מ ולא היה לו בן רק בן קטן המוטל בעריסה ושאלו את פיו שאחר אותו הבן מי יהי' יורש נכסיו והשיב ששמעון יהי' יורש ופסקנו מתוך דברי רשב\"ם הנזכר שאין בדברי ראובן כלל שהרי מאי דקאמר הרב הוא מטעם דאי בעי יהיב לי' במתנה כו' וכיון שכן הרי ראובן זה בחיי בנו לא היה רוצה לתת במתנה נכסיו לשמעון ולאחר מיתת בנו ליתא למיגו ודמיא למאי דקאמר הרב בנכסים הבאים לאחר מכאן דליכא למימר בהו שום מיגו א\"ד יע\"ש וק\"ל טובא דאכתי איתיה למיגו דיהא נאמן לומר שאחר אותו הבן שמעון הוא היורש במיגו דאי בעי אמר נכסי לפלו' בני ואחריו לשמעון ואע\"ג דקי\"ל דאם ראוי ליורשו לא מהני משום דירושה אין לה הפסק מ\"מ כבר כתב רשב\"ם שם דהיינו דוקא באומר נכסי לך סתם אבל באומר בפירוש שנותנן לו משום מתנה לכ\"ע מהני ואפי' לדעת הרמב\"ם דס\"ל דאפי' בלשון מתנה לא מהני מ\"מ אם אומר בפירוש שאינו נותנם לו בלשון ירושה אלא בלשון מתנה לכ\"ע מהני והיה אפשר לומר שדעת מוהר\"א ששון כדעת מוהרי\"מט שכתב בח\"מ סימן ו' והביאו הרב כנ\"הג סי' רע\"ח בהגהת ב\"י אות י\"ג דע\"כ לא אמרינן דבלשון מתנה מהני אלא בבן בין הבנים אבל בשאין לו אלא בן א' אפילו נתן בלשון מתנה לרשב\"ם ולהרמב\"ם ז\"ל בשאמר בפירוש לא משום ירושה אלא משום מתנה עדיין כח ירושתו עומדת וכשימות ירושתו ממשמשת ובאה לו וזוכה משום ירושה יע\"ש אלא שמדברי מוהר\"א ששון ז\"ל סימן קפ\"ח נראה שחולק על זה גם הרב בעל כנ\"הג כתב שכל גדולי האחרונים חולקים על זה וצריך עיון:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם </b>\n<b> טעו ב\"ד בשומא כו'.</b> כתב ה\"ה פ' הא\"מ אמר ר\"ן כו' ואסיקו דר\"ן לא אמר הגדילו אין יכולין למחות אלא בשלא טעו בשומא אבל טעו בשומא אפילו ר\"ן מודה כו' הנה התוס' שם ד\"ה הא דטעו כו' כתבו ז\"ל ה\"ה דהוי מצי למימר הא דטעו בשתות והא דטעו בפחות משתות כו' יע\"ש והנראה דס\"ל דח��מים לא פליגי עליה דרשב\"ג אלא בשתות וקשה דא\"כ שמואל דאמר יכולים למחות בפחות משתות דלא כמאן והרב ח\"ה ז\"ל תירץ דשמואל ס\"ל דה\"ה דפליגי נמי בפחות משתות ונקט שתות לרבותא דרשב\"ג ואע\"ג דלית הלכתא כרשב\"ג כחא דהיתרא עדיף וכן תירץ הרב ע\"י יע\"ש. ויש לדקדק בתירוץ זה דאי משום להודיעך כחו דרשב\"ג א\"כ הו\"ל למינקט מתני' ביתר משתות דאפילו ביתר משתות ס\"ל לרשב\"ג ז\"ל דאמרינן מה כח ב\"ד יפה כדאמרינן התם בפ' אלמנה נזונת עד כמה אמר רב ששת כו' עד פלגא תניא נמי הכי אמר רשב\"ג ב\"ד שמכרו כו' מכרן קיים ע\"ש אלא ודאי משמע דשתות דנקט מתני' משום חכמים הוא דנקט דדוקא בשתות הוא דפליגי ואפשר ליישב דבריו דאי הוי נקט מתני' ביתר משתות אז הוי טעינן ודאי בסברת חכמים דלא פליגי אלא דוקא ביתר משתות דכיון דס\"ל דאין כח ב\"ד יפה א\"כ כח ב\"ד ככח הדיוט דביתר משתות בטל מקח בשתות קנה ויחזיר אונאה ופחות משתות אינו מחזיר אונאה דלא הוי מסתבר למימר דלרשב\"ג כח ב\"ד יפה מכח הדיוט ולרבנן הורע כחן מכח הדיוט ופליגי מן הקצה אל הקצה אמנם השתא דנקט מתני' שתות דס\"ל לחכמים דאפילו בשתות המקח בטל והורע כחן מכח הדיוט מסתבר לן למימר דה\"ה פחות משתות אלא דנקט שתות משום דאגב אורחיה בעי לאשמועינן כחו דרשב\"ג דאפילו בשתות המקח קיים ודוק. ועוד נראה לי ליישב דלשמואל ל\"ק מחכמים דלא פליגי אלא בשתות משום דאיכא למימר דס\"ל לשמואל דדוקא בשום הדיינים הבאים לפרוע לבעל חוב מנכסי יתומים או מנכסי הלוה כיון שעליהם מוטל לפרוע חוב אביהם אינן כשלוחים ובפחות משתות מכרן קיים משום שנאמר אליו אם לא היית חפץ בשומא היה לך להשתדל בפרעון המלוה וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ' כ\"ב מהל' מ\"ול דין ט\"ו דמה\"ט כתב רבינו שם דב\"ד ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו בכ\"ש מכרן בטל משום דכיון שאין על הלוקח מוטל לפרוע החוב הזה הרי הן כשלוחין יע\"ש. וא\"כ הכא נמי גבי יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן כיון דלא שייכי היתומים ביה דכל זמן שהיו קטנים אין צורך להם לחלוק אלא משום הגדולים ואין חייבים לחלק כל זמן שהם קטנים להנאת הגדולים הרי הן כשלוחין ואפילו טעו בכ\"ש מכרן קיים כדין השלוחין ועיין בהר\"ב מש\"ל ז\"ל שם וניחא נמי השתא מאי דלא פריך בגמרא נימא כתנאי משום דאיכא למימר דשמואל דאמר אפילו כרשב\"ג דע\"כ ל\"ק רשב\"ג התם אלא משום שהיה להם לפרוע חוב אביהן כנר\"ל ודוק:<br><b> כתב </b> הרב ע\"י דמאי דכתבו תוס' דהו\"מ למימר בטעו בפחות משתות הוא משום דאזלי כשיטת ר\"ת ז\"ל שכתבו לעיל שבוררין להן חלק יפה ע\"י שומת ב\"ד אבל למ\"ד דאין צריך שומת ב\"ד אלא אפוטרופוס בורר להם חלק יפה לא ק\"ל מידי שהרי בפ' אלמנה ניזונת קאמר רב שמואל בר ביסנא משמיה דר\"נ דשליח הרי הוא כאלמנה דאפילו בכ\"ש המקח בטל וא\"כ היכי קאמר ר\"ן הכא הגדילו אין יכולין למחות וכתב שדוחק לומר דמשום דהושם ע\"י ב\"ד משום הכי יש לו כל דין הב\"ד דדוקא בשתות בטל יע\"ש ודבריו סתומים שהרי אפילו בשליח הדיינים שעשאוהו שליח למכור קאמר התם דשליח כאלמנה כמ\"ש התוס' לקמן בשם ר\"ת ואפילו לפירוש ר\"ת ז\"ל דההיא מיירי בשליח דעלמא מ\"מ מודו מיהא דמיירי נמי בשליח הדיינים אלא דבהא פליגי דלפי' ר\"ה לא מיירי התם אלא בשליח הדיינים אבל בשליח דעלמא כ\"ע מודו דהרי הוא כאלמנה ולפי תי' ז\"ל אפילו בשליח דעלמא נמי פליגי וזה מבואר ממ\"ש בפ' אלמנה נזונת ד\"ה רבא אמר וז\"ל ונראה לי דהכא מיירי אפילו בשליח דעלמא כו' יע\"ש וא\"כ איך כתב הרב דמשום דהושם ע\"י ב\"ד יש לו כח ב\"ד ומה בין אפוטרופוס לשליח דדיינים שהושם ע\"י ב\"ד וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בפי\"נ מהלכ' מכירה דין ט' עמ\"ש רבינו יראה לי שהאפוטרופוס דינו כשליח וז\"ל לפי מה שפירש דשליח ב\"ד הרי הוא כאלמנה אפוטרופוס שמינוהו ב\"ד הרי הוא כשליח ויהי' זה פשוט כו' עי\"ש מ\"ש שאפוטרופוס שמנוהו ב\"ד גרע משליח ב\"ד והרי הוא כשליח דעלמא אלא שראיתי להתוס' ז\"ל בפ' אלמנה נזונית ד\"ה והא דס\"ל דהאפוטרופוס שמנוהו ב\"ד עדיף טפי משליח הדיינים שכתבו וז\"ל אי לאו דפסיק הלכה כחכמים לא הוי ק\"מ מהא דאמר ר\"ן שליח הרי הוא כאלמנה אפילו מיירי בשליח הדיינים וי\"ל דלא שייך בדידיה כ\"כ מה כח ב\"ד יפה כמו באפוטרופוס יע\"ש ונראה שטעמם ז\"ל משום דכיון דמנוהו ב\"ד לפקח על כל עסקי היתומים מה היה להם לב\"ד לעשות הרי הוא ככח ב\"ד עצמם משא\"כ בשליח הדיינים שלא עשאוהו שליח אלא על דבר פרטי וא\"כ כפי מה שכתב נראה דמה שכתבו התוס' דהו\"מ למימר בטעו בפחות משתות אפילו למאן דס\"ל דאין צריך שומת ב\"ד ק\"ל ודלא כמ\"ש הרב ומהתימה עליו איך אישתמיט מניה דברי התוס' הללו וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש בפ' הנז' ד\"ה בוררן וז\"ל ומיהו אומר רבי' דאין זו קו' הא דלא אמר יכולים למחות בגוד או אגוד דה\"נ הומ\"ל יכולים למחות בשטעו בפחות משתות כו' יע\"ש ובראש דבריהם כתבו שם משם רבינו הנזכר דבוררין להם בלא שומת ב\"ד קאמר ואפ\"ה ק\"ל דאמאי ל\"ק יכולים למחות בפחות משתות מיהו לזה איכא למימר דמ\"ש דה\"נ הו\"מ למימר כו' לשיטת ר\"ת הוא דקאמרי כלומר דמה שדקדק ר\"ת מדלא קאמר יכולים למחות בגוד או אגוד אין זו קושיא דלדידי' נמי תיקשי דה\"מ למימר יכולים למחות בפחות משתות כיון דהוא ס\"ל דצריך שומת ב\"ד וכן ראיתי למוהרי\"מט ז\"ל שם בחידושיו שפירש כן דברי התוס' ליישב מש\"הק שם לתי' התוס' שכתבו בד\"ה רבא אמר דשליח כדיינים דקאמר ר\"ן היינו לענין הא דמקח קיים אבל האונאה מיהא צריך להחזיר וז\"ל ומיהו קשה דלקמן הוצרך ר\"י לתרץ הא דאמרינן במאי צריכין למחות ברוחות דא\"נ דהו\"מ למימר יכולים למחות בפחות משתות אלמא בפחות משתות נמי יכולים למחות ולבטל את המקח והרא\"ש ז\"ל הביא תי' זה משמו של ר\"י והוא רבינו הנז' סתם וקשיא דידיה אדידיה ותירץ דשמא לדבריו של ר\"ת קאמר כו' יע\"ש אלא שבעיקר קו' לא ידעתי להבין דבריו דמאי קו' דמ\"ש התוס' בד\"ה דהמקח קיים והאונאה הוא דצריך להחזיר לא כתבו כן אלא לרבא אליבא דר\"ן דס\"ל שליח כדיינים אבל למאי דקיי\"ל התם דשליח הרי הוא כאלמנה המקח נמי בטל וא\"כ שפיר ק\"ל לרבינו דהו\"מ למימר יכולים למחות בפחות משתות דס\"ל לשמואל דהמקח בטל דשליח הרי הוא כאלמנה ור\"ן דקאמר אין יכולים למחות משום דס\"ל דאפוטרופוס עדיף משליח ב\"ד כמ\"ש התוס' ובהא הוא דפליגי שמואל ור\"ן וא\"נ דס\"ל לשמואל כחכמים דרשב\"ג אפילו בפחות משתות ובדיינין גופייהו המקח בטל ונקט שתות להודיעך כחו דרשב\"ג כמ\"ש לעיל וכן צ\"ל ע\"כ אף לפי מה שפי' הוא ז\"ל דלדבריו של ר\"ת הוא דק\"ל דהומ\"ל יכולים למחות ברוחות אע\"ג דלשי' ר\"ת בוררין להם ע\"י שומת ב\"ד קאמר וא\"כ קשה דהיכי קאמר הו\"מ לאוקמה בפחות משתות הא אפילו שליח ב\"ד קאמר ר\"ן דשליח הרי הוא כדיינים כ\"ש הכא דהשומא ע\"י ב\"ד עצמן וא\"כ היכי קאמר שמואל יכולים למחות והמקח בטל אלא עכצ\"ל כמ\"ש דכונתם ז\"ל הוא דנימא דשמואל ס\"ל שליח ה\"ה כאלמנה ואע\"ג דמיירי הכא ע\"י שומת ב\"ד עצמו מ\"מ חשיבא כשליח כמ\"ש הר\"ן ז\"ל והריטב\"א יע\"ש וא\"כ מאי קא ק\"ל להרב ז\"ל. וראיתי להתוס' בפ' השולח דל\"ד ד\"ה ב\"ד שכתבו וז\"ל והא דלא קאמר יכולים למחות בפחות משתות משום דלא מסתבר כו' וכ\"ש אם נפרש דמכרן קיים ומחזיר אונאה דא\"ש טפי עכ\"ל ודבריהם באו סתומים ולכאורה נראה שכוונתם ז\"ל למ\"ש מוהרי\"מט ז\"ל האמנם הא ודאי נראה דליתא כמ\"ש ולכן נראה שכוונתם ז\"ל דאם נפרש דפחות משתות מכרן קיים ומחזיר אונאה א\"ש דלא מוקי לה בפחות משתות משום דלישנא דר\"ן דקאמר אין יכולים למחות משמע דאין יכולין למחות כלל ואפילו לענין אונאה ואילו בפחות משתות מחזיר אונאה כנ\"ל ודוק:<br><b> ועל </b> מ\"ש לעיל משם ה\"ה ז\"ל עיין בהר\"ב גד\"ת שער ג' ח\"ג ס\"א מה שתמה עליו בזה וכתב הוא ז\"ל שמתשובת הרי\"ף שהביא הבע\"הת מבואר דלוקח לאו דוקא ולא יצאו מן הכלל אלא נכסי יתומים מהטעם שכתב מפני שהם ברשות ב\"ד דהיינו להיותם יתומים דמסתמא ב\"ד הם אביהם והו\"ל כאלו הם בעלי דבר ולא שלוחים משא\"כ ב\"ח ולפ\"ז נכסי לוקח ונכסי לוה שוים הם לענין זה דלא שייך גבייהו טעמא שהם ברשות ב\"ד ולפיכך דינם כדין שליח דאפילו בכ\"ש חוזר את\"ד יעש\"ב. ולע\"ד יש לתמוה על זה מהא דאמרינן לקמן אמר רבא הא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא בלא אמר נפלוג בשומא דב\"ד אבל אמר נפלוג בשומא דב\"ד לא וחלוקתן בטלה והיא גירסת הרי\"ף והתוס' הרי מבואר דאפילו באחרים או בשותפין שחלקו כמ\"ש רבינו בפי\"ג מה\"מ שאינן יתומים ולא שייך גבייהו טעמא שהם ברשות ב\"ד אפ\"ה דוקא בטעו שתות מכרן בטל אבל בפחות משתות לא דאל\"כ אדנקט רבא מלתי' בחלוקת שתות קנה לישמועינן רבותא בפחות משתות גופיה דקאי בי' וצ\"ע:<br><b> ולענין </b> הלכה כל הפוסקים ז\"ל פסקו כר\"ן וכתב מרן הב\"י סימן רפ\"ט דהיינו משום דהלכה כר\"ן בדיני עיי\"ש. וראיתי להר\"ב כנ\"הג ז\"ל שם בהגהת ב\"י אות ב' שהקשה על דברי מרן הללו שלא נאמר כלל זה אלא כנגד רב ששת לא כנגד כ\"ע כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' הזהב ואפילו לדעת התוס' שכתבו בפ' האומנין דהלכה כר\"ן בדיני לגבי כ\"ע לגבי שמואל אין כלל זה אמור כיון דשמואל נמי הלכתא כותי' בדיני וכתב הרא\"ש ז\"ל דהיינו משום שהיה מדקדק בהם וכיון שכן מאיזה טעם נפסוק הלכה כר\"ן לגבי שמואל כיון דשמואל נמי מדקדק בהם והוא רביה דר\"ן יע\"ש. והנה הרב ז\"ל כתב כן מסברא דנפשיה דלגבי שמואל אין הלכה כר\"ן כאלו הוא דבר פשוט ולא כי אלא דעת הרי\"ף ז\"ל בפרק המפקיד גבי ההיא דהמפקיד פירות אצל חבירו אפילו אין מדודין דהלכה כר\"ן אפילו לגבי שמואל כאשר יראה הרואה אלא אי להא קשיא לדעת הרא\"ש ז\"ל קשיא דבפ' הזהב ובפ' המפקיד כתב דאין הלכה כר\"ן אלא כנגד רב ששת לא כנגד רבותיו ר\"י ושמואל ואלו בהא דשמעתין כתב בפרק אלמנה נזונת דהלכה כר\"ן דהגדילו אין יכולין למחות וכן ראיתי להרב ש\"ך סימן ס\"ו ס\"ק ק\"ח שתמה עליו בזה:<br><b> ולע\"ד </b> אי מהא אפשר ליישב דמה שפסק הרא\"ש בהא דשמעתין דהלכה כר\"ן לאו משום דהלכה כר\"ן בדיני וכמדוקדק מדבריו בפרק א\"נ שכתב והלכתא כר\"ן בדיני כאשר כתב בשאר מקומות אלא ה\"ט משום דס\"ל דהא דאמרינן בפרק השולח דל\"ה והלכתא כנחמן כו' דקאי אהא דיתומים שבאו לחלוק ולא כפרש\"י ז\"ל וכ\"כ המרדכי והרשב\"א ז\"ל שם משם ר\"ח ז\"ל יע\"ש ובה' גרושין הוכחתי שכן דעת הרא\"ש יע\"ש מיהו מה שהקשה הרב ש\"ך מההיא דפרק מציאת האשה ובפרק המדיר הא ודאי צ\"ע ועיין בכנה\"ג חא\"ח בכללי הגמ' דקע\"ה ע\"א סימן נ\"ז ובדף קס\"ד ע\"ג:<br><b> שוב </b> מצאתי להרב גו\"ה שכתב בכללי הדלת סימן קמ\"ה משם מוהר\"ב ז\"ל שמ\"כ בדרכי התלמוד שחבר רבינו סעדיה גאון וז\"ל דהא דאמרינן בריש בתרא ר\"נ א\"ש גג הסמוך לחומה כו' ור\"נ דידיה אמר כו' וכן בפ' הא\"מ אמר ר\"נ א\"ש יתומים שבאו לחלוק כו' והלכתא כר\"נ בהא אפילו דבעלמא הלכה כשמואל לגביה מתרי טעמי חדא דרבו הוא ועוד דהלכתא כשמואל בדיני לגבי כ\"ע היינו טעמא משום דפי' דר\"נ דידיה אמר היינו קבלת עצמו מאחרים לא כמו בעלמא שפירוש דידיה אמר היינו סברת עצמו עכ\"ל יע\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,67 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Inheritances",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Inheritances",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> הבכור ממזר כו'.</b> עיין מה שכתבתי פרק ט\"ו מהלכות א\"ב הלכה י\"ז :"
+            ],
+            [
+                "<b>ג' </b>\n<b> נאמנים כו' אביו לעולם כו'.</b> פ' י\"נ דקכ\"ז פלוגתא דר\"י ורבנן ופרכי' התם בשלמא לר\"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך הכירא למאי הלכתא למיתב ליה פי שנים לא יהי אלא אחר אלו בעי למיתב לי' במתנה מי לא יהיב ליה לא צריכא לנכסים שנפלו לאחר מכאן ולר\"מ דאמר אדם מדשלב\"ל מאי איכא למימר ומשנינ' לא צריכא בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ע\"כ וראיתי למהרימ\"ט ז\"ל הובאו דבריו בס' בני אהרן סימן נ\"ו שהק' וז\"ל ועוד שאל אחד חכם מחברינו דאפילו לרבנן לא אצטריך יכיר דהא אלו בעי למיתב ליה פ\"ב בתורת ירושה מי לא מצי יהיב ליה הא קיימא לן כר\"י ב\"ב שהתורה נתנה רשות להנחיל לכל מי שראוי ליורשו ודבריו קיימים בשלמא לרבי האי והרי\"ף והרא\"ש ניחא דפסקו דוקא בש\"מ יכול להנחיל אבל לא בברי' אבל לר\"ח דפסק דאפילו בבריא יכול להנחיל קשה ואני כתבתי לו למה יחס שאלתו לר\"ח ז\"ל דוקא והלא גם לרבי' האי ושאר רבוואתא דפסקו דוקא בש\"מ קשי' דהא מלתא בעי' דרבא דבעי בבריא היאך אמר ריב\"ב בש\"מ דבר אורותי הוא אבל בבריא לא א\"ד אפילו בבריא ואתי למפשטיה בגמ' מ\"מ תקשי לי' דתפשוט מהכא דאי בברי' נמי מצי מנחיל יכיר ל\"ל א\"ד ז\"ל והנה לכאורה היה נראה דקו' מעיקרא ליתא דלריב\"ב ליכא לאקשויי דיכיר ל\"ל דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה בירושה משום דאיכא למימר דרי\"בב ס\"ל כר\"י דס\"ל דמהמנינן ליה לאב אפילו במקום חזקה שמוחזקין באחר שהוא בכור והלכתא כר\"י כדאיתא פי\"נ וכמ\"ש כל הפוסקים ורבנן דר\"י איכא למימר דס\"ל כרבנן דריב\"ב דבלשון ירושה אפי' על מי שראוי ליורשו לא מהני ומאי דפריך בגמ' ולר\"מ דאמר אד\"מ דבר שלב\"ל כו' ולא משני דר\"מ ס\"ל כר\"י כבר נרגש רשב\"ם ז\"ל בפי\"נ מזה וכתב וז\"ל דהא רבנן דר\"י היינו ר\"מ דאמר אד\"מ כו' יע\"ש האמנם אחר ההשקפה נראה דקו' קיימא באפין על אופן זה דבפ' י\"נ דק\"ל ע\"א אמרינן אמר ר\"י אמר שמואל הלכה כר\"י ב\"ב ואלו שם באותו פ' גבי ההיא דיכיר קאמר התם דשמואל דשלח להו לבני אקרא דאגמא דכותבין הרשאה זה לזה מספק\"ל אי הלכה כר\"י או כרבנן והשתא ק' דכיון דס\"ל לשמואל דהלכתא כריב\"ב א\"כ ע\"כ צ\"ל דהלכה כר\"י דיכיר איצטריך אפי' היכא דמוחזק לן באחר שהוא בכור דאי כרבנן דקרא דיכיר מיירי בצריך היכרא א\"כ תקשי דיכיר ל\"ל ת\"ל דיהיב ליה בלשון ירושה ומעתה מה שהק' דלמה יחס שאלתו זאת לר\"ח ז\"ל דוקא והלא גם לרבי' האי וסייעתיה קשי' כו' כפי מ\"ש נראה דל\"ק להנהו רבוותא ז\"ל שהרי איכא למימר דרבא דבעי התם בבריא היאך לא ס\"ל הא דשמואל אלא ס\"ל דריב\"ב ע\"כ כר\"י ס\"ל דהלכתא כוותיה ותלמודא דלא אפשיטא לי' מהא דשמואל איכא למימר דתלמודא נמי ס\"ל כרבא בהא דהא דריב\"ב כר\"י אתיא דהלכתא היא ומוהרימ\"ט ז\"ל תי' לקו' זו דבנכסים הבאים לאחר מכאן לא מהני אפי' לשון ירושה דע\"כ לא אבעי' לי' לרבא אלא אי מהני לשון ירושה בבריא דלאו בר אורותי הוא דקרא דביום הנחילו את בניו בכל זמן קאמר מיהו לא מהני אלא מה שהוא יכול לתתו במתנה כדכתיב את אשר יהיה לו אבל מילי שלא ב\"ל לרבנן או נכסים שנפלו כשהוא גוסס לר\"מ אם במתנה אינו יכול לתתה כ\"ש בלשון ירושה והביא ראיה מההיא שמעתתא גופה דבעי למיפשטא לבעיא דרבא מהא דאמר ר' נתן שניתם משנתכם כרי\"בב דתנן לא כתב לה כו' א\"ל ר\"פ לאביי מכדי בין למ\"ד ירתון תנן בין למ\"ד יסבון תנן הא אין אדם מקנה דשב\"ל ואפי' לר\"מ דאמר אד\"מ כו' ה\"מ לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי אמר כו' משמע דאפי' תימא ירתון תנן וכדריב\"ב לא מהני לדשב\"ל אם לא מכח תנאי ב\"ד ואע\"ג דהתם גם הזוכה ליתיה בעולם היינו דקאמר בתר הכי ואפי' לר\"מ כו' אלא משמע ודאי דלכ\"ע אפי' ירתון לריב\"ב לא מהני לדשל\"ב א\"ד יע\"ש ועוד אני מוסיף להביא ראיה לדבריו מההיא דגרסי' התם דקל\"ג ע\"א אמר ר\"ה ש\"מ שכתב כל נכסיו לאחר רואים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה ופריך בגמ' למאי הלכתא כו' ודחיק לשנויי אלא אמר רבא כדשלח רב אחא בר רב עזיא כו' והשתא אמאי לא משני עדיפא מיניה דנ\"מ לנכסים הבאים לאחר מכאן ואמר כל נכסי לפ' בני דאי משום ירושה ובדריב\"ב זוכה בנכסים שנפלו לאחר מכאן ואי משום מתנה ל\"מ משום דאין אד\"מ דשלב\"ל ואע\"ג דר\"ה ס\"ל כר\"מ דאד\"מ דשלב\"ל כדאיתא בר\"פ האומר מ\"מ אכתי נ\"מ לנכסים שנפלו כשהוא גוסס וא\"נ לנכסים דלא עבידי דאתו אלא ודאי משמע דמשום טעמא דריב\"ב נמי אינו זוכה בנכסים הבאים לאחר מכאן כמ\"ש מוהרימ\"ט ז\"ל ואין להקשות דאי מהא לא איריא דבלא\"ה נמי קשה דנימא דנ\"מ בשאמר כל נכסי לפ' בני והיה לו בן בכור דאי משום ירושה לא מהני לענין פי שנים ואפילו לריב\"ב ואי משום מתנה מהני דהא לק\"מ שהרי כתב מוהר\"י בי רב ז\"ל בתשו' סימן ל\"ב דכל שיש לו בן בכור לגבי חלק בכורה הו\"ל כמי שאינו ראוי ליורשו ובאומר נכסי לך סתם הוי לשון מתנה והכריח כן מדברי רשב\"ם ז\"ל שכתב בפרק הנז' דקנ\"ט ע\"ב יע\"ש ואני תמיה עליו איך לא הכריח מאותה סוגיא מדל\"ק דנ\"מ לענין זה ומ\"מ לדאתאן עלה נראה דמסוגיא זו יש להכריח כדברי מוהרימ\"ט ז\"ל האמנם תמה אני על הרב ז\"ל איך אישתמיט מיניה דברי הנ\"י שכתב בפ' י\"נ דף רי\"ז ע\"א וז\"ל ודאמר על אחד מן הפשוטים יטול פי שנים נוטל הבכור פי שנים כדינו ומן השאר יטול הפשוט פי שנים וי\"א שאינו נוטלו בחלק היתר אלא במוחזק כדין הבכור כיון דאפקיה בהאי לישנא וזה דעת מורי ז\"ל וי\"ח על זה עכ\"ל והביא דבריו הד\"מ סי' רפ\"ו הרי בהדיא שלדעת הי\"ח אפילו בנכסים שנפלו לאחר מותו דמקרי ראוי אפי\"ה זוכה בו מכ\"ש בנכסים שנפלו לאחר מכאן בחיים חיותו ואפילו לדעת הנ\"י שכתב משם רבו לא חלק עליו אלא בראוי אבל במוחזק זוכה כדין הבכור ומשמע ודאי דהיינו אפי' בנכסים שנפלו לאחר מכאן וכשהוא גוסס דמקרי מוחזק לענין בכור ומעתה צריכין אנו ליישב ההיא דפרק י\"נ שהביא ממנה ראיה מוהרימ\"ט דמאי דפריך התם בין למ\"ד ירתון בין למ\"ד יסבון הא אין אד\"מ כו' לאו למימרא דלמ\"ד ירתון קא פריך דהיכי מהני לנכסים שנפלו לאחר מכאן אלא כל עיקר קו' למ\"ד יסבון תנן קא פריך ומשום דלא תימא דמאן דתני ירתון הוא משום ה\"ט דאין אד\"מ ובהא פליגי דמאן דתני ירתון ס\"ל דאין אד\"מ כו' ומאן דתני יסבון ס\"ל כר\"מ אהא פריך דאפילו מאן דתני ירתון לאו משום ה\"ט הוא אלא משום טעמא דקי\"ל בנין דכרין לא טרפו ממשעבדי הא לא\"ה הוה מהני לשון יסבון גם ההיא דפרק י\"נ שהבאתי ראיה לדעת מוהרימ\"ט ז\"ל צריך לדחוק ולומר דתלמודא חדא מינייהו נקט ומעתה צריכין אנו ליישב מה שהק' מוהרימ\"ט ז\"ל דאכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה פי שנ��ם בלשון ירושה ונראה לע\"ד ליישב על נכון דמצינו למימר דקרא דיכיר אצטריך להיכא שיש לו ב' בנים ואנו יודעים בודאי שאחד מהם שהוא הבכור כגון שבכרה וילדה תאומים ואין אנו יודעים איזה מהם נולד ראשון ובא זה ואמר על אחד מהם שהוא הבכור דאי משום מיגו דאי בעי יהיב ליה פי שנים בלשון ירושה לא מהני דאפשר שאחר הוא הבכור ולענין חלק הבכור לא מהני לשון ירושה אלא לשון מתנה ומש\"ה פריך בגמ' משום מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה כנ\"ל נכון ועוד אכתוב לקמן יישוב אחר ע\"ז: עוד הקשה מוהרימ\"ט ז\"ל משם חכם הנז' דאמאי לא מוקי קרא דיכיר בעובר כגון היכא דמת הבן והניח אשתו מעוברת דאלו במתנה לא מצי יהיב ליה דאין אד\"מ למי שלא בא לעולם ואפי' תימא שדעתו של אדם קרובה אצל בן בנו כמו בנו וכמ\"ש הרב תה\"ד משכחת לה בפחות ממ' יום שכתב הריטב\"א ז\"ל דלא קנה משום דמייא בעלמא נינהו א\"ד יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> נראה לומר דכיון דדין זה דהמזכה לעובר לא קנה בפלוגתא אתמר ורב ששת ס\"ל דהמזכה לעובר אפילו שאינו שלו קנה א\"כ מש\"ה לא משני בגמ' הכי משום דאכתי הוה ק\"ל לרב ששת דס\"ל דהמזכה לעובר קנה ועיין עוד ישוב נכון למורינו הרב בספר בתי כהונה ח\"א חלק בית ועד סי' ז' שתי' דאפי' בשמת בנו והניח אשתו מעוברת אכתי מצי יהיב ליה במתנה שיאמר לאחר קנה מעכשיו על מנת להקנות אותן כשיבא העובר לעולם כדאיתא בפרק השותפין יע\"ש באורך ועל פי זה יש ליישב ג\"כ קו' ראשונה שהקשה דאפילו לרבנן לא אצטריך יכיר דהא נאמן מיגו דאי בעי יהיב ליה בלשון ירושה דאיכא למימר דקרא אצטריך היכא שמת הבן והניח אשתו מעוברת דהשתא ליתה בירושה דהמזכה לעובר לא קנה ואפי' בלשון ירושה כדמוכח בהדיא מההיא דפ' מי שמת דקמ\"א ע\"ב דאמרינן התם אימור דקאמר ריב\"ב לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי אמר יע\"ש וקני ע\"מ להקנות לא מצי לאקנויינהו דבנכסי' שנפלו לאחר מכאן כיון דהוי דשלב\"ל לא מצי לאקנויי' לאחר ומה שתי' מוהרימ\"ט ז\"ל דמאן לימא לן דבכה\"ג מהימן האב היכא דלית ליה מיגו שלא נתנה תורה נאמנות על בן אלא בזמן שישנו בעולם כדכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי ב' דבשניהם מחיים משמע קרא יע\"ש וראיתי להחכם השלם מו\"ה כמוהר\"י הלוי הובאו דבריו בספר בתי כהונה סי' ו' שתמה עליו ממ\"ש מוהריק\"ו בשורש קמ\"ו וז\"ל אני הצעיר נשאלתי על ראובן שהיו לו ב' בנים א' בכור וא' פשוט ומת הבכור בחיי האב ויבך אותו אביו והיה אומר אוי לי על בני בכורי וגם היה מוחזק בבכור ע\"פ השכנים והבכור הניח בנים כו' נלע\"ד דבר פשוט דמה שהיה האב קורא אותו בכור בשעת ההספד מהני לתת לו פי ב' ואע\"ג דמסתמא לא נתכוון האב באותה שעה כדי לזכות בניו בחלק הבכורה מ\"מ פשיטא כו' עכ\"ל ומדכתב ואע\"ג דבסתמא כו' מוכח להדיא דאי היה מתכוין האב באותה שעה לזכות בניו בחלק הבכורה שלא היה שום ס' שהיו זוכין בחלק בכורתו דגם לגבי בנו נתנה תורה נאמנות לאב להנחיל שלא כדברי הרב ז\"ל ועיין בס' מש\"ל מה' אלו שתמה עליו ג\"כ בזה יע\"ש:<br><b> הנה </b> דקדק החכם השלם הנז' להקשות ממ\"ש מוהריק\"ו ואע\"ג דמסתמא כו' דמשמע דאי היה מתכוין האב לזכות את בניו דנאמן ולא הוקשה לו מגופא דעובדא שכתב מוהריק\"ו ז\"ל דמה שהאב היה קורא אותו בנו בכור בשעת ההספד דמהני לתת לו פי ב' אע\"ג דליתיה בעולם משום דלהא ודאי איכא למימר דמה שלא נתנה תורה נאמנות לאב אלא היכא דאיתיה בעולם היינו דוקא בשמתכוין האב בדבורו לזכות לו פי שנים אז הוא דאמרינן דכל דליתיה לבן בעולם לא האמינ��ו תורה כל דלית ליה מיגו דאימור שקורי קא משקר להנחיל את בני בניו פי ב' אבל כל שאינו מתכוין לזכות את בניו פשיטא ודאי דאפילו ליתיה לבן בעולם מהני דבורו דהא ליכא למימר דשקורי קא משקר כיון שאינו מתכוין לזכות את בניו מה לו לשקר והא ודאי חשיב דבורו כעדים אמנם ממ\"ש ואע\"ג דמסתמא כו' ק' טובא דמשמע דאי היה מתכוין כו' ולהא נמי יש ליישב לע\"ד דהנה מבואר מדברי מוהרימ\"ט ז\"ל דלא כ\"כ דכל דליתיה לבן בעולם אינו נאמן אלא דוקא היכא דלית ליה מיגו וכגון כשמת בנו והניח אשתו מעוברת דליכא מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה דהמזכה לעובר לא קנה דהלא הוא דעת הרב כמו שדקדק בדבריו וכתב מאן לימא לן דבכה\"ג מהימן האב היכא דליכא מיגו כו' אמנם בנדון מוהריק\"ו ז\"ל שהיו לבנו בכורו בנים בעולם פשיטא ודאי דמהימן האב לו' שבנו היה בכור ויש לבני בניו פי ב' במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה ומשו\"ה כתב מוהריק\"ו ואע\"ג דבסתמא לא נתכוון כו' כלו' דאי היה מתכוין לזכות באותה שעה פשיטא ודאי דמהימן מטעם מיגו ואע\"ג דלנכסים שנפלו לאחר מכאן ליכא מיגו מ\"מ הא מיהא לנכסים שהיו לו אז בעולם היה נאמן אמנם כל שלא נתכוון לזכות באותה שעה היה נראה לי לומר דאינו נוטל פי ב' ואפילו לנכסים דאיתנהו אז בעולם ואהא כתב מ\"מ פשיטא כו' כנ\"ל ליישב דבריו:<br><b> עוד </b> הקשה החכם השלם רב ועצום הר\"י הלוי ז\"ל הובאו דבריו בס' בתי כהונה למורינו הרב ז\"ל בחלק בית ועד סי' ד' לדעת הר\"ן ז\"ל שכתב בריש פ\"ב דקדושין דזכות קטן ע\"י אחרים אינו אלא מדרבנן משום דזכיה מטעם שליחות וקטן לאו בר שליחות הוא דא\"כ מאי פריך בגמ' אלא לרבנן יכיר ל\"ל כו' לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב כו' (שצ) ואמאי לא משני דיכיר אצטריך כגון שבניו קטנים הרבה שאינן יכולים לזכות לעצמן ולא משכחת לה אלא ע\"י אחרים ואותה זכיה אינו אלא מדרבנן א\"ד יע\"ש ולע\"ד היה נראה לומר דאפי' בהניח בן קטן אכתי איתיה למיגו דיהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי מתחייב עצמו לתת לו פי ב' מנכסיו דבהא ודאי אפי' לקטן מתחייב וכמ\"ש הרב מחנה אפרים בחידושיו על רבי' פ\"ב מהלכות זכיה ומתנה דין ז' דאע\"ג דהמזכה לשוטה ע\"י אחר לא קנה המתחייב לשוטה קנה כמו שמתחייב לעובר כמ\"ש עוד בה' זכיה ומתנה סי' ל\"ג יעיין שם אלא שדבריו תמוהים שהרי מתני' דאם ילדה אשתי זכר יטול מנה כתב הטור ז\"ל בח\"מ סי' רנ\"ג דמיירי במתחייב עצמו לתת לו מנה כי היכי דלא תיקשי דאין מטבע נקנה בחליפין ואפי' הכי אמרי' בגמ' דמתני' איני יודע מי שנאה ואפילו לר\"י ל\"ק אלא בבנו משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וכ\"כ בתשו' מוהרימ\"ט חח\"מ סי' פ\"ז והכריח עוד כן מההיא דאמרי' פי\"נ בין למ\"ד ירתון תנן בין למ\"ד יסבון תנן הא א\"א מקנה דשלב\"ל כו' אע\"ג דכתובה שעבוד וחוב הוא ולא הקנאה יע\"ש :<br><b> ועוד </b> אני מוסיף להביא ראיה מדאמרינן פרק הנושא את האשה דק\"ב ע\"ב ת\"ש מתו בנותיהן כו' הב\"ע בשקנו מידו א\"ה בנות נמי בשקנו מידו לזו ולא קנו מידו לזו ומאי פסק' איהו דהואי בשעת קנין מהני ליה קנין בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין כו' הרי בהדיא דאפילו במתחייב לזון את בניו כל זמן דליתנהו בעולם לא מהני חיובא ומהתימה עליו איך אשתמיט מיניה תשו' מוהרימ\"ט הלזו ומורינו הרב שם בסי' ה' תי' לזה דאכתי איתיה למיגו דאי בעי יהיב להו לנכסים במתנה שיזכה בנכסים לכשיגדיל דנהי דהשתא מיה' לא קני מ\"מ לכשיגדיל קני ואע\"ג דהדר' סודר' למארי' וא\"נ בשטר ובכ' כו' וכל כה\"ג דק' מיקנ' קני לכשיגדיל דומיא ��המזכה לעובר דאי אמר לכשתלד קני לר\"ן כדאי' פרק מי שמת ואפילו לדעת החולקים דס\"ל דאפילו לכשתלד לא קנה הכא לכ\"ע קנה הואיל והגוף איתי' בעולם וממילא קא רבי ומחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי וכל כה\"ג לא חשיב דשלב\"ל ולכ\"ע קנה את\"ד יע\"ש והנה מ\"ש דכל כה\"ג לכ\"ע קנה ולא חשיב דשלב\"ל עיין בהרב מש\"ל ז\"ל פ\"ג מה' אישות הלכה ז' שנסתפק בזה וכתב שהדבר תלוי במחלוקת בין רש\"י והתוס' ז\"ל בפ\"ג דיבמות דל\"ד שלדעת רש\"י לא חשיב דשלב\"ל ולד' התוס' חשיב דשלב\"ל וקטן שקדש שיחולו הקדושין לכשיגדיל אין הקדושין חלים כדין האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאתגייר יע\"ש ומ\"מ אף לדעת התוס' מתרצתא היא דאפי' לדעת התוס' דלא מהני אינו אלא מטעם דשלב\"ל דלא מהני לרבנן דר\"מ והואיל ולא מיפרכא מילתא אלא מטעם דשלב\"ל ניחא ליה להש\"ס למינקט כולה מילתא בנכסים שנפלו וכמו שכבר חיזק דבריו מורינו הרב ז\"ל שם סימן ז' ע\"ע אלא דאכתי קשיא לי דהא ודאי לא חשיב מיגו דאי בעי זכי ליה לכשיגדיל משום דאפי' נימא דבהא לכ\"ע קנה ולא חשיב דשב\"ל וא\"נ לר\"מ מיהו מ\"מ משמע ודאי דאם מת המזכה קודם שיגדיל הקטן לא קנה לכ\"ע כיון דבעת דיניקא קני להו לנכסי ליתיה למזכה בעולם ואפילו באומר מעכשיו לכשיגדיל נמי נראה ודאי דלא קנה שהרי באותה שעה לאו בר זכיה הוא ובהדיא כתב הטור בסימן ר\"י דאפילו למאן דסבירא ליה דהמזכה לעובר לכשתלד קנה אם מת המזכה קודם שבא העובר לעולם לא קנה ואפילו נימא דמיתה לא שכיח כו' האי ודאי לא חייש כדי לטעון שקר וכמו שכבר צדד מורינו הרב בזה בתי' הב' מ\"מ אכתי משכחת לה באומר זה בני בכור בעודו ש\"מ ונטה למות דבהא ודאי מיחש חייש שמא ימות ולכשיגדיל ליתיה למזכה בעולם ועיין בספר מחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סימן ט\"ו יע\"ש:<br><b> עוד </b> תי' מורינו הרב דאכתי איתיה למיגו בקני ע\"מ להקנות כו' יע\"ש באורך והם דברים נכונים אלא דאכתי ק\"ל דנימא דיכיר אצטריך להיכא שבנו בכור היה חרש או שוטה דלדעת הר\"ן משמע ודאי דזכיה ע\"י אחר בחרש או שוטה אינו אלא מדרבנן כיון דלאו בני שליחות נינהו ולא עוד אלא דמשמע דאפילו מדרבנן לית להו זכיה שהרי אמרינן בפרק אז\"נ דדוקא בקטן הואיל ואתי לכלל שליחות יש לו זכיה מדרבנן אבל גוים דליתנהו בכלל שליחות כלל לית להו זכיה אפילו מדרבנן ואם כן בחרש או שוטה כיון דלא אתו לכלל שליחות משמע ודאי דלית להו זכיה כלל לדעת הר\"ן וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ק דכתובות משם הרמ\"ה דדוקא בשוטה דעתים חלים ועתים שוטה אית ליה זכיה הואיל ואתי לכלל שליחות ואפילו נימא דבחרש ושוטה כיון דמשכחת להו שיתרפא מחולי זה חשיב אתי לכלל שליחות ולא חשיבי כגוי דליתיה בשליחות כלל דלכשיתגייר ואתי לכלל שליחות פנים חדשות באו לכאן וכקטן שנולד דמי מ\"מ הא ודאי אין להם דין זכיה אלא מדרבנן דומיא דקטן ולכן מחוורתא דמילתא כתי' הג' שכתב הרב הנזכר:<br><b> כתב </b> הנ\"י ז\"ל פרק י\"נ דרי\"ח ע\"א וז\"ל אמר המחבר השתא דקי\"ל כר\"י לק\"ל האי דרשה דיהי' הילכך בכור אינו נוטל פי שנים בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אבל חלק פשיטות יטול בנכסים שנפלו כשהוא גוסס כדאמר' הגוסס נוחל ומנחיל והפשיטות מדין ירושה זכי ביה עכ\"ל וראיתי להרב הגדול בעל כנה\"ג ז\"ל חח\"מ סי' רע\"ז בהגה ב\"י אות ד' שכתב וז\"ל ביאור דבריו שהבכור שאין אנו יודעים שהוא בכור אלא ע\"פ אביו אינו נוטל פ\"ב בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וטעמו דכיון דלר\"י אצטריך יכיר לומר דנאמן הבא במיגו נגד החזקה א\"כ מנ\"ל לומר דהיכא דליכא מיגו דיהא נאמן ומ\"ש בנכסים שנפלו כשהוא גוסס לאו דוקא אלא אפי' בנכסים שנפלו לאחר מכאן נמי אינו יורש כיון דליכא מיגו אלא משום דגבי חלק פשיטות בעי למיהב טעמא דאפילו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס יורש אותם נקט נמי בחלק בכורה בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וכתב עוד שם שכן נראה דעת הרא\"ש מדהשמיט סוגית הגמרא דמוקי לרבנן יכיר בצריך היכרא ובנכסים שנפלו כשהוא גוסס כמו שהביאה הרי\"ף משמע דס\"ל דלפום מאי דקי\"ל כר\"י אינו נאמן בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וכדברי הנמוק\"י ז\"ל ותמה על הטור ז\"ל שם שפסק שלא כמו שיראה מדברי הרא\"ש ז\"ל את\"ד ולע\"ד מה שהקשה על הטור ז\"ל שפסק שלא כמו שיראה מדברי הרא\"ש ז\"ל אשתמיט מיניה לשון הרא\"ש ז\"ל בשמעתין שהביא סוגית הגמרא דמוקי לרבנן יכיר בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וכמו שהביאה הרי\"ף פי\"נ גם מה שהבין בדברי הרב הנמק\"י עיין בפרישה שהבין כמו כן גם מוהרי\"ט ן' יעיש ז\"ל הובאו דבריו בספר בני אהרן נראה שהבין כן ועיין בספר בני יעקב דק\"ס ע\"ג אכן לע\"ד לא כן ידמה דאיך אפשר לומר דס\"ל להרב הנמוקי דלר\"י כיון דאצטריך יכיר לומר דנאמן האב במיגו נגד החזקה אם כן מנ\"ל לומר דהיכא דליכא מיגו יהא נאמן לר\"י הא ודאי ליתא שהרי ר\"י ס\"ל דנאמן האב לומר זה בני בן גרושה הרי דאפי' לפוסלו ס\"ל דנאמן אע\"ג דליכא מיגו ואם כן מכ\"ש ליורשו דנאמן אפי' היכא דליכא מיגו ותו שהרב הנזכר הכריח מדברי רשב\"ם ז\"ל שכתב פי\"נ דקל\"ד אמתני' דקאמר זה בני נאמן דאינו נאמן אלא לנכסים שיש לו עתה אבל לנכסים שנפלו אחר מכאן אינו נאמן ואע\"ג דדרשינן לעיל יכיר בצריך היכרא דהאב נאמן אפי' לנכסים שנפלו כשהוא גוסס ה\"מ בחלק בכורה כו' דס\"ל שלא כדעת הנמוקי ז\"ל דאי ס\"ל כדעת הנמוקי דהך אוקמתא הוי דוקא לרבנן ולא לר\"י מאי ק\"ל ההיא אתיא כרבנן ומתני' אתיא כר\"י דהלכתא כותיה יע\"ש והוא תימא שהרי הרב הנמוקי הביא במתני' דהאומר זה בני דברי רשב\"ם ז\"ל הללו ולא חלק עליו משמע דהכי ס\"ל ולכן נ\"ל דכונת הנמוקי פשוטה ובנכסים שנפלו כשהוא גוסס דוקא קאמר דאינו נוטל פי שנים ולא מיירי בבכור שאין אנו יודעים שהוא בכור אלא על פי אביו אלא אפי' בבכור ודאי קאמר דאינו נוטל פי שנים והיינו טעמא מההיא דגרסינן התם באותו פרק דקכ\"ה דרבנן דר\"י ס\"ל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהם ואמרינן מ\"ט דרבנן אמר קרא לתת לו פי שנים מתנה קריה רחמנא מה מתנה עד דמטא לידו אף חלק בכורה עד דמטא לידיה כו' אמר קרא פי ב' מקיש חלק בכורה לחלק פשיטות מה חלק פ' אע\"ג דלא מטא לידיה אף חלק בכורה אע\"ג דלא מטא לידיה יע\"ש וא\"כ ס\"ל להנמוקי ז\"ל דהא דאמרינן בגמ' דלרבנן אצטריך יכיר לנכסים שנפלו כשהוא גוסס היינו לומר דרבנן ס\"ל כר\"י דס\"ל דהבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן משום דמקיש חלק בכורה לחלק פשוט והלכך ה\"נ בכור נוטל פי שנים בנכסים שנפלו כשהוא גוסס אע\"ג דלא מצי למיהב להו במתנה משום דבחלק פשיטות יורש אפי' בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ומקשינן חלק בכורה לחלק פשיטות אמנם לרבנן דר\"י דס\"ל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו לאחר מיתת אביהן משום דמתנה קריה רחמנא א\"כ מה\"ט נמי אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים שנפלו כשהוא גוסס משום דמתנה קריה רחמנא ומה מתנה ליתיה בגוסס אף חלק בכורה ליתיה בגוסס זה הנראה לי אמת ויציב בדברי הנמוקי ז\"ל ומעתה יש לתמוה על הפוסקים דס\"ל דהבכור נוטל פי שנים בנכסים שנפלו כשהוא גוסס דכיון דקי\"ל כרבנן דר\"י דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן מטעמא דמתנה קריה רחמנא א\"כ מה\"ט נמי לא יטול בנכסים שנפלו כשהוא גוסס דמתנה קריה רחמנא ויש לחלק ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שצ) </b> ואמאי לא משני דיכיר איצטריך כגון שבניו קטנים הרבה שאינן יכולין לזכות לעצמן כו'. גם אני בילדותי הקשתי כן, ושמעתי כי כבר קדמני בפ\"י ולכאורה אפשר לומר אי אודיתא מהני מדאורייתא לק\"מ דנאמן האב במיגו דאודי לבן הזה דסך ההוא שלו כהאי דאיסר גיורא ב\"ב קמ\"ט והודאה אפילו בקטן מהני דאפשר דנפל הסך הזה בירושה לבנו ממקום אחר דהרי גבי איסור גיורא נמי נודע דהני זוזא לאו דמרי נינהו ואפ\"ה אמר ר' איקא ולודי איסר. (עיין ב\"ב דף מ\"ג ע\"ב תד\"ה דא כו' ובכתובות נ\"ד ע\"ב תוס' ד\"ה אע\"פ כו') דאע\"ג דידוע ע\"פ עדים דמשקר דלא היה לבנו קרוב הראוי לירש ממנו הסך ההוא מ\"מ מהני אודיתא עיי\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> זה בני כו' ה\"ז נאמן וירשנו כו'.</b> כתב מוהר\"א ששון ז\"ל בתשו' סימן צ\"ב שכפי דברי רשב\"ם שם שכתב דהאומר זה בני אינו נאמן אלא לנכסים שהיו לו באותה שעה נתחדש אצלם במעשה שהיה בראובן שהיה ש\"מ ולא היה לו בן רק בן קטן המוטל בעריסה ושאלו את פיו שאחר אותו הבן מי יהי' יורש נכסיו והשיב ששמעון יהי' יורש ופסקנו מתוך דברי רשב\"ם הנזכר שאין בדברי ראובן כלל שהרי מאי דקאמר הרב הוא מטעם דאי בעי יהיב לי' במתנה כו' וכיון שכן הרי ראובן זה בחיי בנו לא היה רוצה לתת במתנה נכסיו לשמעון ולאחר מיתת בנו ליתא למיגו ודמיא למאי דקאמר הרב בנכסים הבאים לאחר מכאן דליכא למימר בהו שום מיגו א\"ד יע\"ש וק\"ל טובא דאכתי איתיה למיגו דיהא נאמן לומר שאחר אותו הבן שמעון הוא היורש במיגו דאי בעי אמר נכסי לפלו' בני ואחריו לשמעון ואע\"ג דקי\"ל דאם ראוי ליורשו לא מהני משום דירושה אין לה הפסק מ\"מ כבר כתב רשב\"ם שם דהיינו דוקא באומר נכסי לך סתם אבל באומר בפירוש שנותנן לו משום מתנה לכ\"ע מהני ואפי' לדעת הרמב\"ם דס\"ל דאפי' בלשון מתנה לא מהני מ\"מ אם אומר בפירוש שאינו נותנם לו בלשון ירושה אלא בלשון מתנה לכ\"ע מהני והיה אפשר לומר שדעת מוהר\"א ששון כדעת מוהרי\"מט שכתב בח\"מ סימן ו' והביאו הרב כנ\"הג סי' רע\"ח בהגהת ב\"י אות י\"ג דע\"כ לא אמרינן דבלשון מתנה מהני אלא בבן בין הבנים אבל בשאין לו אלא בן א' אפילו נתן בלשון מתנה לרשב\"ם ולהרמב\"ם ז\"ל בשאמר בפירוש לא משום ירושה אלא משום מתנה עדיין כח ירושתו עומדת וכשימות ירושתו ממשמשת ובאה לו וזוכה משום ירושה יע\"ש אלא שמדברי מוהר\"א ששון ז\"ל סימן קפ\"ח נראה שחולק על זה גם הרב בעל כנ\"הג כתב שכל גדולי האחרונים חולקים על זה וצריך עיון:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם </b>\n<b> טעו ב\"ד בשומא כו'.</b> כתב ה\"ה פ' הא\"מ אמר ר\"ן כו' ואסיקו דר\"ן לא אמר הגדילו אין יכולין למחות אלא בשלא טעו בשומא אבל טעו בשומא אפילו ר\"ן מודה כו' הנה התוס' שם ד\"ה הא דטעו כו' כתבו ז\"ל ה\"ה דהוי מצי למימר הא דטעו בשתות והא דטעו בפחות משתות כו' יע\"ש והנראה דס\"ל דחכמים לא פליגי עליה דרשב\"ג אלא בשתות וקשה דא\"כ שמואל דאמר יכולים למחות בפחות משתות דלא כמאן והרב ח\"ה ז\"ל תירץ דשמואל ס\"ל דה\"ה דפליגי נמי בפחות משתות ונקט שתות לרבותא דרשב\"ג ואע\"ג דלית הלכתא כרשב\"ג כחא דהיתרא עדיף וכן תירץ הרב ע\"י יע\"ש. ויש לדקדק בתירוץ זה דאי משום לה��דיעך כחו דרשב\"ג א\"כ הו\"ל למינקט מתני' ביתר משתות דאפילו ביתר משתות ס\"ל לרשב\"ג ז\"ל דאמרינן מה כח ב\"ד יפה כדאמרינן התם בפ' אלמנה נזונת עד כמה אמר רב ששת כו' עד פלגא תניא נמי הכי אמר רשב\"ג ב\"ד שמכרו כו' מכרן קיים ע\"ש אלא ודאי משמע דשתות דנקט מתני' משום חכמים הוא דנקט דדוקא בשתות הוא דפליגי ואפשר ליישב דבריו דאי הוי נקט מתני' ביתר משתות אז הוי טעינן ודאי בסברת חכמים דלא פליגי אלא דוקא ביתר משתות דכיון דס\"ל דאין כח ב\"ד יפה א\"כ כח ב\"ד ככח הדיוט דביתר משתות בטל מקח בשתות קנה ויחזיר אונאה ופחות משתות אינו מחזיר אונאה דלא הוי מסתבר למימר דלרשב\"ג כח ב\"ד יפה מכח הדיוט ולרבנן הורע כחן מכח הדיוט ופליגי מן הקצה אל הקצה אמנם השתא דנקט מתני' שתות דס\"ל לחכמים דאפילו בשתות המקח בטל והורע כחן מכח הדיוט מסתבר לן למימר דה\"ה פחות משתות אלא דנקט שתות משום דאגב אורחיה בעי לאשמועינן כחו דרשב\"ג דאפילו בשתות המקח קיים ודוק. ועוד נראה לי ליישב דלשמואל ל\"ק מחכמים דלא פליגי אלא בשתות משום דאיכא למימר דס\"ל לשמואל דדוקא בשום הדיינים הבאים לפרוע לבעל חוב מנכסי יתומים או מנכסי הלוה כיון שעליהם מוטל לפרוע חוב אביהם אינן כשלוחים ובפחות משתות מכרן קיים משום שנאמר אליו אם לא היית חפץ בשומא היה לך להשתדל בפרעון המלוה וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ' כ\"ב מהל' מ\"ול דין ט\"ו דמה\"ט כתב רבינו שם דב\"ד ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו בכ\"ש מכרן בטל משום דכיון שאין על הלוקח מוטל לפרוע החוב הזה הרי הן כשלוחין יע\"ש. וא\"כ הכא נמי גבי יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן כיון דלא שייכי היתומים ביה דכל זמן שהיו קטנים אין צורך להם לחלוק אלא משום הגדולים ואין חייבים לחלק כל זמן שהם קטנים להנאת הגדולים הרי הן כשלוחין ואפילו טעו בכ\"ש מכרן קיים כדין השלוחין ועיין בהר\"ב מש\"ל ז\"ל שם וניחא נמי השתא מאי דלא פריך בגמרא נימא כתנאי משום דאיכא למימר דשמואל דאמר אפילו כרשב\"ג דע\"כ ל\"ק רשב\"ג התם אלא משום שהיה להם לפרוע חוב אביהן כנר\"ל ודוק:<br><b> כתב </b> הרב ע\"י דמאי דכתבו תוס' דהו\"מ למימר בטעו בפחות משתות הוא משום דאזלי כשיטת ר\"ת ז\"ל שכתבו לעיל שבוררין להן חלק יפה ע\"י שומת ב\"ד אבל למ\"ד דאין צריך שומת ב\"ד אלא אפוטרופוס בורר להם חלק יפה לא ק\"ל מידי שהרי בפ' אלמנה ניזונת קאמר רב שמואל בר ביסנא משמיה דר\"נ דשליח הרי הוא כאלמנה דאפילו בכ\"ש המקח בטל וא\"כ היכי קאמר ר\"ן הכא הגדילו אין יכולין למחות וכתב שדוחק לומר דמשום דהושם ע\"י ב\"ד משום הכי יש לו כל דין הב\"ד דדוקא בשתות בטל יע\"ש ודבריו סתומים שהרי אפילו בשליח הדיינים שעשאוהו שליח למכור קאמר התם דשליח כאלמנה כמ\"ש התוס' לקמן בשם ר\"ת ואפילו לפירוש ר\"ת ז\"ל דההיא מיירי בשליח דעלמא מ\"מ מודו מיהא דמיירי נמי בשליח הדיינים אלא דבהא פליגי דלפי' ר\"ה לא מיירי התם אלא בשליח הדיינים אבל בשליח דעלמא כ\"ע מודו דהרי הוא כאלמנה ולפי תי' ז\"ל אפילו בשליח דעלמא נמי פליגי וזה מבואר ממ\"ש בפ' אלמנה נזונת ד\"ה רבא אמר וז\"ל ונראה לי דהכא מיירי אפילו בשליח דעלמא כו' יע\"ש וא\"כ איך כתב הרב דמשום דהושם ע\"י ב\"ד יש לו כח ב\"ד ומה בין אפוטרופוס לשליח דדיינים שהושם ע\"י ב\"ד וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בפי\"נ מהלכ' מכירה דין ט' עמ\"ש רבינו יראה לי שהאפוטרופוס דינו כשליח וז\"ל לפי מה שפירש דשליח ב\"ד הרי הוא כאלמנה אפוטרופוס שמינוהו ב\"ד הרי הוא כשליח ויהי' זה פשוט כו' עי\"ש מ\"ש שאפוטרופוס שמנוהו ב\"ד גרע משליח ב\"ד והרי הוא כשליח דעלמא אלא שראיתי להתוס' ז\"ל בפ' אלמנה נזונית ד\"ה והא דס\"ל דהאפוטרופוס שמנוהו ב\"ד עדיף טפי משליח הדיינים שכתבו וז\"ל אי לאו דפסיק הלכה כחכמים לא הוי ק\"מ מהא דאמר ר\"ן שליח הרי הוא כאלמנה אפילו מיירי בשליח הדיינים וי\"ל דלא שייך בדידיה כ\"כ מה כח ב\"ד יפה כמו באפוטרופוס יע\"ש ונראה שטעמם ז\"ל משום דכיון דמנוהו ב\"ד לפקח על כל עסקי היתומים מה היה להם לב\"ד לעשות הרי הוא ככח ב\"ד עצמם משא\"כ בשליח הדיינים שלא עשאוהו שליח אלא על דבר פרטי וא\"כ כפי מה שכתב נראה דמה שכתבו התוס' דהו\"מ למימר בטעו בפחות משתות אפילו למאן דס\"ל דאין צריך שומת ב\"ד ק\"ל ודלא כמ\"ש הרב ומהתימה עליו איך אישתמיט מניה דברי התוס' הללו וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש בפ' הנז' ד\"ה בוררן וז\"ל ומיהו אומר רבי' דאין זו קו' הא דלא אמר יכולים למחות בגוד או אגוד דה\"נ הומ\"ל יכולים למחות בשטעו בפחות משתות כו' יע\"ש ובראש דבריהם כתבו שם משם רבינו הנזכר דבוררין להם בלא שומת ב\"ד קאמר ואפ\"ה ק\"ל דאמאי ל\"ק יכולים למחות בפחות משתות מיהו לזה איכא למימר דמ\"ש דה\"נ הו\"מ למימר כו' לשיטת ר\"ת הוא דקאמרי כלומר דמה שדקדק ר\"ת מדלא קאמר יכולים למחות בגוד או אגוד אין זו קושיא דלדידי' נמי תיקשי דה\"מ למימר יכולים למחות בפחות משתות כיון דהוא ס\"ל דצריך שומת ב\"ד וכן ראיתי למוהרי\"מט ז\"ל שם בחידושיו שפירש כן דברי התוס' ליישב מש\"הק שם לתי' התוס' שכתבו בד\"ה רבא אמר דשליח כדיינים דקאמר ר\"ן היינו לענין הא דמקח קיים אבל האונאה מיהא צריך להחזיר וז\"ל ומיהו קשה דלקמן הוצרך ר\"י לתרץ הא דאמרינן במאי צריכין למחות ברוחות דא\"נ דהו\"מ למימר יכולים למחות בפחות משתות אלמא בפחות משתות נמי יכולים למחות ולבטל את המקח והרא\"ש ז\"ל הביא תי' זה משמו של ר\"י והוא רבינו הנז' סתם וקשיא דידיה אדידיה ותירץ דשמא לדבריו של ר\"ת קאמר כו' יע\"ש אלא שבעיקר קו' לא ידעתי להבין דבריו דמאי קו' דמ\"ש התוס' בד\"ה דהמקח קיים והאונאה הוא דצריך להחזיר לא כתבו כן אלא לרבא אליבא דר\"ן דס\"ל שליח כדיינים אבל למאי דקיי\"ל התם דשליח הרי הוא כאלמנה המקח נמי בטל וא\"כ שפיר ק\"ל לרבינו דהו\"מ למימר יכולים למחות בפחות משתות דס\"ל לשמואל דהמקח בטל דשליח הרי הוא כאלמנה ור\"ן דקאמר אין יכולים למחות משום דס\"ל דאפוטרופוס עדיף משליח ב\"ד כמ\"ש התוס' ובהא הוא דפליגי שמואל ור\"ן וא\"נ דס\"ל לשמואל כחכמים דרשב\"ג אפילו בפחות משתות ובדיינין גופייהו המקח בטל ונקט שתות להודיעך כחו דרשב\"ג כמ\"ש לעיל וכן צ\"ל ע\"כ אף לפי מה שפי' הוא ז\"ל דלדבריו של ר\"ת הוא דק\"ל דהומ\"ל יכולים למחות ברוחות אע\"ג דלשי' ר\"ת בוררין להם ע\"י שומת ב\"ד קאמר וא\"כ קשה דהיכי קאמר הו\"מ לאוקמה בפחות משתות הא אפילו שליח ב\"ד קאמר ר\"ן דשליח הרי הוא כדיינים כ\"ש הכא דהשומא ע\"י ב\"ד עצמן וא\"כ היכי קאמר שמואל יכולים למחות והמקח בטל אלא עכצ\"ל כמ\"ש דכונתם ז\"ל הוא דנימא דשמואל ס\"ל שליח ה\"ה כאלמנה ואע\"ג דמיירי הכא ע\"י שומת ב\"ד עצמו מ\"מ חשיבא כשליח כמ\"ש הר\"ן ז\"ל והריטב\"א יע\"ש וא\"כ מאי קא ק\"ל להרב ז\"ל. וראיתי להתוס' בפ' השולח דל\"ד ד\"ה ב\"ד שכתבו וז\"ל והא דלא קאמר יכולים למחות בפחות משתות משום דלא מסתבר כו' וכ\"ש אם נפרש דמכרן קיים ומחזיר אונאה דא\"ש טפי עכ\"ל ודבריהם באו סתומים ולכאורה נראה שכוונתם ז\"ל למ\"ש מוהרי\"מט ז\"ל האמנם הא ודאי נראה דליתא כמ\"ש ולכן נראה שכוונתם ז\"ל דאם נפרש דפחות משתות מכרן קיים ומחזיר אונא�� א\"ש דלא מוקי לה בפחות משתות משום דלישנא דר\"ן דקאמר אין יכולים למחות משמע דאין יכולין למחות כלל ואפילו לענין אונאה ואילו בפחות משתות מחזיר אונאה כנ\"ל ודוק:<br><b> ועל </b> מ\"ש לעיל משם ה\"ה ז\"ל עיין בהר\"ב גד\"ת שער ג' ח\"ג ס\"א מה שתמה עליו בזה וכתב הוא ז\"ל שמתשובת הרי\"ף שהביא הבע\"הת מבואר דלוקח לאו דוקא ולא יצאו מן הכלל אלא נכסי יתומים מהטעם שכתב מפני שהם ברשות ב\"ד דהיינו להיותם יתומים דמסתמא ב\"ד הם אביהם והו\"ל כאלו הם בעלי דבר ולא שלוחים משא\"כ ב\"ח ולפ\"ז נכסי לוקח ונכסי לוה שוים הם לענין זה דלא שייך גבייהו טעמא שהם ברשות ב\"ד ולפיכך דינם כדין שליח דאפילו בכ\"ש חוזר את\"ד יעש\"ב. ולע\"ד יש לתמוה על זה מהא דאמרינן לקמן אמר רבא הא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא בלא אמר נפלוג בשומא דב\"ד אבל אמר נפלוג בשומא דב\"ד לא וחלוקתן בטלה והיא גירסת הרי\"ף והתוס' הרי מבואר דאפילו באחרים או בשותפין שחלקו כמ\"ש רבינו בפי\"ג מה\"מ שאינן יתומים ולא שייך גבייהו טעמא שהם ברשות ב\"ד אפ\"ה דוקא בטעו שתות מכרן בטל אבל בפחות משתות לא דאל\"כ אדנקט רבא מלתי' בחלוקת שתות קנה לישמועינן רבותא בפחות משתות גופיה דקאי בי' וצ\"ע:<br><b> ולענין </b> הלכה כל הפוסקים ז\"ל פסקו כר\"ן וכתב מרן הב\"י סימן רפ\"ט דהיינו משום דהלכה כר\"ן בדיני עיי\"ש. וראיתי להר\"ב כנ\"הג ז\"ל שם בהגהת ב\"י אות ב' שהקשה על דברי מרן הללו שלא נאמר כלל זה אלא כנגד רב ששת לא כנגד כ\"ע כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' הזהב ואפילו לדעת התוס' שכתבו בפ' האומנין דהלכה כר\"ן בדיני לגבי כ\"ע לגבי שמואל אין כלל זה אמור כיון דשמואל נמי הלכתא כותי' בדיני וכתב הרא\"ש ז\"ל דהיינו משום שהיה מדקדק בהם וכיון שכן מאיזה טעם נפסוק הלכה כר\"ן לגבי שמואל כיון דשמואל נמי מדקדק בהם והוא רביה דר\"ן יע\"ש. והנה הרב ז\"ל כתב כן מסברא דנפשיה דלגבי שמואל אין הלכה כר\"ן כאלו הוא דבר פשוט ולא כי אלא דעת הרי\"ף ז\"ל בפרק המפקיד גבי ההיא דהמפקיד פירות אצל חבירו אפילו אין מדודין דהלכה כר\"ן אפילו לגבי שמואל כאשר יראה הרואה אלא אי להא קשיא לדעת הרא\"ש ז\"ל קשיא דבפ' הזהב ובפ' המפקיד כתב דאין הלכה כר\"ן אלא כנגד רב ששת לא כנגד רבותיו ר\"י ושמואל ואלו בהא דשמעתין כתב בפרק אלמנה נזונת דהלכה כר\"ן דהגדילו אין יכולין למחות וכן ראיתי להרב ש\"ך סימן ס\"ו ס\"ק ק\"ח שתמה עליו בזה:<br><b> ולע\"ד </b> אי מהא אפשר ליישב דמה שפסק הרא\"ש בהא דשמעתין דהלכה כר\"ן לאו משום דהלכה כר\"ן בדיני וכמדוקדק מדבריו בפרק א\"נ שכתב והלכתא כר\"ן בדיני כאשר כתב בשאר מקומות אלא ה\"ט משום דס\"ל דהא דאמרינן בפרק השולח דל\"ה והלכתא כנחמן כו' דקאי אהא דיתומים שבאו לחלוק ולא כפרש\"י ז\"ל וכ\"כ המרדכי והרשב\"א ז\"ל שם משם ר\"ח ז\"ל יע\"ש ובה' גרושין הוכחתי שכן דעת הרא\"ש יע\"ש מיהו מה שהקשה הרב ש\"ך מההיא דפרק מציאת האשה ובפרק המדיר הא ודאי צ\"ע ועיין בכנה\"ג חא\"ח בכללי הגמ' דקע\"ה ע\"א סימן נ\"ז ובדף קס\"ד ע\"ג:<br><b> שוב </b> מצאתי להרב גו\"ה שכתב בכללי הדלת סימן קמ\"ה משם מוהר\"ב ז\"ל שמ\"כ בדרכי התלמוד שחבר רבינו סעדיה גאון וז\"ל דהא דאמרינן בריש בתרא ר\"נ א\"ש גג הסמוך לחומה כו' ור\"נ דידיה אמר כו' וכן בפ' הא\"מ אמר ר\"נ א\"ש יתומים שבאו לחלוק כו' והלכתא כר\"נ בהא אפילו דבעלמא הלכה כשמואל לגביה מתרי טעמי חדא דרבו הוא ועוד דהלכתא כשמואל בדיני לגבי כ\"ע היינו טעמא משום דפי' דר\"נ דידיה אמר היינו קבלת עצמו מאחרים לא כמו בעלמא שפירוש דידיה אמר היינו סברת עצמו עכ\"ל יע\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות נחלות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,69 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות טוען ונטען",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מפי </b>\n<b> השמועה למדו שכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה.</b> כתבו התוס' פרק עשרה יוחסין דע\"ג ע\"ב משם ר\"ת דכי היכי דעד אחד מחייבו שבועה ה\"נ ע\"א המסייע לנתבע פוטר משבועה וכן דעת הרא\"ש ז\"ל פ\"ק דמציעא דעד המסייע פוטר מן השבועה וכתב עוד ויש מקשין אבל מהא דשומר שמסר לשומר חייב ול\"ק דמאי חיוביה דראשון משום שאינו יכול לישבע והוא אינו רוצה להאמין לשני ונתחייב לו הראשון ממון ואין עד אחד פוטר מחיוב ממון עכ\"ל וכ\"כ בשיטה מקובצת למוהר\"ב משם הר\"ן יע\"ש ולפי זה נראה שאם השומר הא' טוען שברי לו שנגנבה או שנאנסה מיד השומר הב' שהשומר פטור משבועה שהרי בלא עדות שומר הב' אין כאן אלא חיוב שבועה וכיון דאיכא עד א' המסייעו פטור ועל פי זה יש לדקדק על מרן בש\"ע סימן פ\"ז ס\"ו שהביא מחלוקת וז\"ל מודה במקצת ועד אחד מסייעו י\"א שפוטרו משבועה וי\"א שאינו פוטרו וכתב מור\"ם שהעיקר כסברא הראשונה ואלו בסי' רצ\"א סעיף כ\"ו בדין שומר שמסר לשומר כתב מרן וז\"ל ואם יש עדים ששמר השומר כראוי נפטר שומר ראשון ואפי' לא היו שם עדים אם השומר הא' ראה ויכול הוא לישבע ה\"ז נשבע ונפטר ע\"כ והשתא קשה דכיון דבסימן פ\"ז הביא מחלוקת אם ע\"א המסייע פוטר מן השבועה איך כתב כאן בפשיטות דצריך לישבע ומהיותר תימא על מור\"ם דבסימן הנזכר כתב שהעיקר כסברא הראשונה וכאן לא הגיה עליו כלום ושוב ראיתי בספר פלפלא חריפתא שהקשה על דברי הרא\"ש וז\"ל ואי ק' הא ק' דהתוס' בפרק הא\"מ דמ\"ג ע\"ב ד\"ה והשתא כתבו משם ר\"י דכל עדות שטעונים לישבע קודם שיאמינו דבריהם אין ממש בעדותם ואם כן ה\"נ דכוותא אין כאן עדות כלל דכי אמרת נמי דהכא מיירי נמי במוד' הב' שנגנבה והראשון ש\"ח דהשתא הב' בעי שלומי ולא הוי נוגע בעדות אכתי עליו שבועה שאינה ברשותו כדאיתא פ\"ק דמציעא כו'. וא\"כ מאי מקשים הא אין כאן עדות כלל כיון שהיה טעון שבועה כו' ונראה דודאי קושיתו אינ' קושיא ואף מעיני רבינו לא נעלם זה אלא דטפי עדיף משני ליה דמעיקרא קושיא ליתא דכלום באו להקשות ולהוכיח דמי שעליו שבועה שאין ע\"א יכול לפוטרו וקאמר רבינו דהך דהכא אין לזה חיוב שבועה אלא חיוב ממון כו' יע\"ש ובהכי נתיישבה קושיתו ועיין בש\"ך סימן רצ\"ה ס\"ק מ\"ה אלא דקשיא לי לדברי הרב דאכתי תקשי ליה למה שהקשה הרא\"ש שם מקמי הכי וז\"ל ויש מקשי' מהא דתנן לקמן השוכר פרה מחבירו והשאיל לאחר ומתה ישבע השוכר כו' ואמאי ישבע השוכר והלא השואל מעיד שמתה כדרכה ויפטר השוכר משבועה והוצרך לידחק הרא\"ש ולומר דמתני' דינא קמ\"ל ולאפוקי מר\"י כו' ולא מצי למיתני השוכר פטור מן השבועה בעדות של שואל דלפעמים דאין השואל יודע כו' דמשמע דאם השואל יודע אין השוכר צריך לישבע ואמאי הא כיון שהשואל צריך לישבע שבועה שאינה ברשותו אין כאן עדות כלל וצ\"ע ועיין בהרב מש\"ל ה' שאלה ופקדון פ\"ה דין ו' ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> החופר בשדה כו'.</b> כתב ה\"ה בס\"ד וז\"ל ואין זו ראיה דכי אמרינן דאדם הוקש לקרקע ה\"מ עבדים כו' אבל שאר אינשי ודאי לא ע\"כ וכ\"כ התוספות פ\"ק דקדושין ד\"ז ד\"ה א\"כ וז\"ל פי' בקונט' דאדם הוקש לקרקע כו' וקשה דההוא קרא כתיב בעבד כו' וכ\"כ ג\"כ הרא\"ש ז\"ל בתוספותיו ודחה דברי רש\"י הללו ועיין בנדרים פ\"ט דנ\"ט ע\"ב אהא דפרכינן התם והא קתני שער ראשו ושער ראשו מטלטלי הוא פרש\"י דכל העומד ליגזז כגזוז דמי יע\"ש והנראה שהוכרח רש\"י לזה משום דהוא אזיל לשיטתיה דס\"ל דאדם נמי איתקש לקרקע אמנם לסברת התוס' ז\"ל דס\"ל דדוקא עבד איתקש לקרקע אתי שפיר ההיא דהתם אפי' בשער שאינו עומד ליגזז משום דאדם דין מטלטלים יש לו אך קשה על הרא\"ש דפי' שם כפרש\"י דהיינו משום טעמא דכל העומד ליגזז ולפי מ\"ש בשמעתין אפי' בשאינו עומד ליגזז פריך שפיר ושמעתי מקשים לפי' רש\"י שם דבפרק השולח דל\"ט מוקמינן לפלוגתייהו דת\"ק ורשב\"ג אי מועלין בשערו בשער העומד ליגזז אי כגזוז דמי או לאו כגזוז ואמרינן לימא כתנאי כו' ומסקינן אפי' תימא ר\"מ ע\"כ לא קאמר ר\"מ התם אלא בענבים דכמה דקיימי מכחשי אבל שער כמה דקאי אשבוחי משבח ופסק רבינו בפ\"ה דמעילה כרשב\"ג דבשער לא אמרינן כל העומד ליגזז מטעמא דאשבוחי משבח יע\"ש וא\"כ קשה טובא היכי פריך בנדרים והא קתני שער ראשו ושער ראשו מטלטלי נינהו הא בשער ס\"ל לרשב\"ג דהלכתא כותיה דלא אמרינן כל העומד ליגזז וא\"כ ה\"נ נימא דר\"מ דהתם כותיה דרשב\"ג ס\"ל דאתיא אליבא דהלכתא ובשלמא לדעת התוס' דשמעתין ניחא שפיר דקו' דהתם אפילו בשער שאינו עומד ליגזז ומשום דאדם לא איתקש לקרקע אכן לפרש\"י קשה טובא והנראה ליישב שדעת רש\"י כמ\"ש התוספות פ\"ק דסנהדרין דט\"ו ע\"א ד\"ה בענבים העומדים ליבצר שהקשה מההיא דפרק נערה דאמרינן ס\"ס כל העומד ליגזז כגזוז דמי ומאי קושיא הא רבנן דהכא לית להו הך סברא ותי' דגבי ב\"ח מודה דלא גבי מדברי' העומדים ליגזז דלא סמכה דעתיה יע\"ש וא\"כ ה\"נ נימא דאע\"ג דבשער קי\"ל כרשב\"ג דלא אמרינן כל העומד ליגזז מטעמא דאשבוחי משבח היינו לענין מעילה וכיוצא אבל גבי ב\"ח פשיטא ליה לתלמודא דלא גבי מטעמא דלא סמכה דעתיה כנ\"ל נכון ועיין בש\"ך ח\"מ סימן צ\"ה ס\"ק י\"ח ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שהיו בידו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר כו'.</b> עיין בפרק חזקת הבתים דנ\"ב ע\"א בתוס' ד\"ה דברים העשוים שהקשה וז\"ל וא\"ת דתנן בהגוזל בתרא המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא שם גניבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול והשתא אפי' לא יצא שם גניבה יהא נאמן לומר שגנבם מיגו דאי בעי אמר השאלתי' לך דספרים עשוים להשאיל כו' ומהר\"ר דודי נר\"ו תי' דלא מהימן במיגו דהוי מיגו להוציא אעפ\"י שנוטל דמים שהוציא כו' יע\"ש מכאן קשה לי למ\"ש הב\"ח ז\"ל ח\"מ סימן פ\"ב שהקשה לדעת הסוברים דמיגו להוציא לא אמרינן מדקי\"ל כר\"ג פ\"ק דכתובות דהאומרת משארסתני נאנסתי יש לה מאתים במיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה לכהונה אלמא דאית לן מיגו להוציא ותי' דהתם כיון דהיא טוענת ברי והוא טוען שמא טענתה עדיפא כדאיתא התם ולפיכך נאמנת במיגו אע\"ג דהוי להוציא יע\"ש גם הרב ש\"ך בסימן הנזכר בדיני מיגו סק\"א וסקט\"ו הביא כלל זה בלי חולק וק\"ל טובא שהרי מדברי התוס' הללו נראה בהדיא דס\"ל דמיגו להוציא לא אמרינן אפילו בברי ושמא שהרי הכא הלוקח טוען שמא לקחה ממך ואין ל��מר דה\"נ מיירי בשטוען המוחזק ברי לי שלא גנבם דהא ליתא שהרי כתבו התוס' ואין לומר נמי דלאו מיגו הוא שאינו טוען ברצון השאלתיו לפי שאותו יודע שהוא משקר כו' ומהנהו עיזי דאכלו חושלא אין ראיה דאיכא למימר כגון שהכחישו ואומר שלא אכלו כ\"כ דהו\"ל ממעיז למעיז והשתא אי איירי הכא במכחישו וטוען שלא גנבם ה\"נ הו\"ל ממעיז למעיז ומאי אין לומר דקאמר גם אין לומר דע\"כ לא כתבו התוס' דמיגו להוציא לא אמרי' אפי' בברי ושמא אלא דוקא התם דהו\"ל מיגו דהעזה אבל בעלמא אמרינן מיגו כי האי דהא נמי ליתא שהרי התוס' פרק המקבל דקי\"ו ע\"א ד\"ה והא כתבו וז\"ל ומורי הר' דודי נראה דמיגו להוציא לא אמרינן ומיהו למ\"ד פרק חזקת דאמרי' מיגו להוציא צ\"ל כפי' ר\"ת עכ\"ל והשתא אם איתא מאי קושיא התם שאני דהוי ממעיז למעיז מש\"ה נאמן באומר אין שטרא זייפא הוא מיהו שטרא הוה לי ואירכס במיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא אלא ודאי דלא שנא ועיין בתוס' ריש מציעא ד\"ה וזה נוטל שכתבו וז\"ל ומפרש ריב\"ם דמיגו להוציא לא אמרינן וההיא דחזקת הבתים דהימנה רבה שאני דאפי' אי הוה שתיק נאמן יע\"ש וא\"כ לא ידעתי מאי ק\"ל הכא לתי' הר' דודי וא\"כ מבואר הדבר שדעת התוס' דמיגו להוציא לא אמרי' אפילו בברי ושמא הפך דעת הרב ב\"ח והש\"ך ז\"ל ומהתי' על הב\"ח שנמצא סותר את עצמו דבסי' קל\"ג כ' דלדעת הטור לא מהימן לומר גנובים במיגו דהשאלתיו משום דס\"ל להטור דמיגו להוציא לא אמרינן ולא זכר שם מ\"ש בסימן פ\"ב דבברי ושמא אמרינן וכמו כן קשה על הש\"ך ז\"ל שם ס\"ק י\"ב יע\"ש ולעיקר קו' מההיא דפ\"ק דכתובות נראה ליישב דהתם שאני דאיכא חזקה דמסייע לה דהעמד אשה על חזקתה דקודם לכן ומתחילה בתולה היתה כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם וכבר כתב הרב התרומות הביאו מרן דכל דאיכא חזקה דמסייע לא אמרינן מיגו להוציא ויש לתמוה על הרב ב\"ח דבסמוך ונראה בסימן הנזכר הביא דברי הבה\"ת ז\"ל הללו ואם כן מאי ק\"ל הכא ואולי דס\"ל להרב ב\"ח ז\"ל דלא דמי לההיא דהבה\"ת דהתם שאני דעוד היום חזקה מסייע לה דחזקה לא שביק היתרא ואכיל איסורא משא\"כ הכא דאף על גב דאיכא חזקה דבתולה מ\"מ איתרע לה חזקתה דהרי היא בעולה לפנינו ועיין בהגהמ\"י פט\"ו מהלכ' אלו שכתב וז\"ל והא דאמרינן בכתובות דנאמנת לומר משארסתני כו' והיינו מיגו להוציא היינו משום דהיא בחזקת בתולה וגם היא טוענ' טענת ברי והבעל טוען טענת שמא ע\"כ הנה מבואר מדבריו דבעינן תרתי ברי ושמא וחזקה דמסייע לה אבל ברי ושמא גרידא לא מהני כמ\"ש כנ\"ל:<br><b> ובמ\"ש </b> עוד התוס' ותי' ר\"ת כו' ק\"ל דמשמע דלר\"ת נמי קשיתיה הך קושיא ולדידיה מאי קו' איכא הרי כתב המרדכי משמו ברפ\"ק דמציעא וז\"ל וא\"ת אמאי אינו נוטל רביע ניהמניה במיגו דאי בעי אמר כולה שלי ותי' ר\"ת דלא אמרינן מיגו ממון זה במיגו דאי בעי תבע ממון אחר כו' יע\"ש וא\"כ ה\"נ הו\"ל מיגו מממון לממון דבטענה שטוען עכשיו נוטל החפץ וחייב ליתן הדמים מדין תקנת השוק ובטענת המיגו אינו חייב אפילו ליתן את הדמים ונ\"ל לומר דס\"ל לרבינו תם דבברי ושמא אמרינן מיגו מממון לממון ובהכי ניחא מאי דקשה טובא לדעת ר\"ת מההיא דגרסינן פרק האשה שנתארמל' ואלא אהא היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את נאמנת התם מאי מיגו איכא בשלמא לר\"א דאמר במנה ולא כלום מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דאית לה מאתים וקאמרה מעיקרא דלית לה אלא מנה מהימנא הרי דאמרינן מיגו מממון לממון אלא נראה דבברי ושמא לכ\"ע אמרי' מיגו מממון לממון ועוד י\"ל דמכלי לשווי הממון של הכלי לא חשיב מממון לממון דחשיב הכל כממון א' וכ\"כ הב\"ח סימן קל\"ו סעיף פ\"א דשדה ופירותיה חשיב הכל כממון אחד ואמרינן מיגו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בן </b>\n<b> האומן כו' ואם הביאו עדים שהודו הבעלים כו'.</b> מימרא דר\"י פרק חזקת דמ\"ו ואוקמתא דגמ' שם ומכאן מוכח דלא טענינן ליתמי אלא מידי דאבוהון קיים הי' נאמן בטענה גרידא בלא עדים אבל כל היכא דצריך עדים וראיה לא טענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוה מייתי ראיה דא\"כ בן גזלן אמאי אין לו חזקה וכן גבי אומן אמאי מצרכינן עדי הודאה לרשב\"ם ז\"ל או טענת הודאה לר\"י ואמאי לא טענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוי מייתי עדים וראיה וכ\"כ התוס' שם דף נ\"ב ד\"ה ומודה והביאו ראיה מדתנן הבא משום ירושה אין צריך טענה:<br><b> וראיתי </b> למוהריב\"ל ח\"ג סימן ל\"ג שכתב וז\"ל ונראה לי דמאי דאמרינן בכמה דוכתי טענינן ליתמי וללוקח היינו דוקא היכא שהמוריש או המוכר היה נאמן בלא עדים והביא ראיה מההיא דאמרינן בפרק לא יחפור יע\"ש ומוהרש\"ך ח\"ב סימן קפ\"ג כתב עליו שדין זה הוא מחודש דיראה דבכל גוונא טענינן ליתמי והרב מגיד מראשית סימן ח' תמה עליהם שדבריהם הם תלמוד ערוך גבי ההיא דא' מן האחין כו' ובספר עזרת נשים בתשובה א' למוהר\"י כולי ז\"ל כתב ליישב לזה דמעולם לא כתבו התוס' אלא היכא דליכא חזקה כלל ומש\"ה הבא משום ירושה צריך חזקה אבל במקו' חזקה דהויא כשטר טענינן ליתמי מאי דלא הוה מצי אבוהון למיטען וכתב דיש סמך לדבר מדתנן הבא מחמת ירושה כו' ובשלמא בשדה המוריש ג' שנים שפיר טענינן ליתמי כיון דאביו הוי מצי למיטען לקוח הוא בידי אבל היכא דלא דר המוריש כי אם יום א' דלא הוה מצי למיטען לקוח הוא בידי היכי טענינן ליורש ואע\"ג דהוא החזיק ג' שנים מ\"מ חזקה שאין עמה טענה היא אלא עכ\"ל כיון דס\"ס יש חזקה לפנינו טענינן ליה את\"ד ולא דק שהרי מסוגיא זו דבן אומן דפסקוה כל הפוסקים להלכה מבואר דאפילו בדאיכא חזקה לא טענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוה מייתי עדים וראיה גם מ\"ש דיש סמך מההיא דהבא משום ירושה אין זו סמיכה כלל דהתם הכי טענינן דאי הוה אבוהון קיים והיה מחזיק שני חזקה דאחזיקו בה יתמי הוה טעין לקוח הוא בידי דחזקה שיש עמה טענה היא ופשוט. וליישב דברי מוהריב\"ל ז\"ל נראה לי דכל עצמו של מוהריב\"ל ז\"ל לא הוצרך להביא ראיה אלא לענין דלא טענינן ללוקח מאי דלא מצי טעין המוכר דמההיא דבן אומן ההיא דא' מן האחין דאמרינן כלום טענינן ליתמי מאי דלא מצי אבוהון למטען אין ראיה דהתם ודאי בירושה דממיל' כיון דליכא עדים שלקחם אביהם מן המערער אינו יכול להוריש אותם מספק אלא כל היכא דאיתנהו ברשות מוריש ברשות' דמערער איתנהו משא\"כ בלוקח הטוען שלקחו מפ' טענינן דלמא אותו פ' לקחם מן המערער ומש\"ה הוצרך להביא ראיה מההיא דפרק לא יחפור דפרכינן אמתני' דקתני ואם לקחו אפילו בית רובע הרי זה בחזקתו והא אמר ר\"ן אין חזקה לניזקין רב מרי אמר בקוטר' רב זביד אמר בבית הכסא והשתא אם איתא להא מאי קו' נימא דטעמא דמתניתין משום דטענינן ללוקח דאם היה המוכר קיים היה מייתי ראיה שפייס לכל צדדיו ונימא דבקוטר' ובית הכסא נמי דינא הכי הוא אלא ודאי דאפילו בלוקח לא טענינן אם היה המוכר קיים היה מייתי ראיה וכבר ראיתי להרב ב\"ח סימן קל\"ב סעיף י\"ג שכ\"כ דיש חילוק בין יורש ללוקח וייחס סברא הלזו לדעת רבינו יע\"ש ויש לתמוה עליו דמה יענה לסוגיא דפרק לא יחפור וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,66 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Plaintiff_and_Defendant",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מפי </b>\n<b> השמועה למדו שכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה.</b> כתבו התוס' פרק עשרה יוחסין דע\"ג ע\"ב משם ר\"ת דכי היכי דעד אחד מחייבו שבועה ה\"נ ע\"א המסייע לנתבע פוטר משבועה וכן דעת הרא\"ש ז\"ל פ\"ק דמציעא דעד המסייע פוטר מן השבועה וכתב עוד ויש מקשין אבל מהא דשומר שמסר לשומר חייב ול\"ק דמאי חיוביה דראשון משום שאינו יכול לישבע והוא אינו רוצה להאמין לשני ונתחייב לו הראשון ממון ואין עד אחד פוטר מחיוב ממון עכ\"ל וכ\"כ בשיטה מקובצת למוהר\"ב משם הר\"ן יע\"ש ולפי זה נראה שאם השומר הא' טוען שברי לו שנגנבה או שנאנסה מיד השומר הב' שהשומר פטור משבועה שהרי בלא עדות שומר הב' אין כאן אלא חיוב שבועה וכיון דאיכא עד א' המסייעו פטור ועל פי זה יש לדקדק על מרן בש\"ע סימן פ\"ז ס\"ו שהביא מחלוקת וז\"ל מודה במקצת ועד אחד מסייעו י\"א שפוטרו משבועה וי\"א שאינו פוטרו וכתב מור\"ם שהעיקר כסברא הראשונה ואלו בסי' רצ\"א סעיף כ\"ו בדין שומר שמסר לשומר כתב מרן וז\"ל ואם יש עדים ששמר השומר כראוי נפטר שומר ראשון ואפי' לא היו שם עדים אם השומר הא' ראה ויכול הוא לישבע ה\"ז נשבע ונפטר ע\"כ והשתא קשה דכיון דבסימן פ\"ז הביא מחלוקת אם ע\"א המסייע פוטר מן השבועה איך כתב כאן בפשיטות דצריך לישבע ומהיותר תימא על מור\"ם דבסימן הנזכר כתב שהעיקר כסברא הראשונה וכאן לא הגיה עליו כלום ושוב ראיתי בספר פלפלא חריפתא שהקשה על דברי הרא\"ש וז\"ל ואי ק' הא ק' דהתוס' בפרק הא\"מ דמ\"ג ע\"ב ד\"ה והשתא כתבו משם ר\"י דכל עדות שטעונים לישבע קודם שיאמינו דבריהם אין ממש בעדותם ואם כן ה\"נ דכוותא אין כאן עדות כלל דכי אמרת נמי דהכא מיירי נמי במוד' הב' שנגנבה והראשון ש\"ח דהשתא הב' בעי שלומי ולא הוי נוגע בעדות אכתי עליו שבועה שאינה ברשותו כדאיתא פ\"ק דמציעא כו'. וא\"כ מאי מקשים הא אין כאן עדות כלל כיון שהיה טעון שבועה כו' ונראה דודאי קושיתו אינ' קושיא ואף מעיני רבינו לא נעלם זה אלא דטפי עדיף משני ליה דמעיקרא קושיא ליתא דכלום באו להקשות ולהוכיח דמי שעליו שבועה שאין ע\"א יכול לפוטרו וקאמר רבינו דהך דהכא אין לזה חיוב שבועה אלא חיוב ממון כו' יע\"ש ובהכי נתיישבה קושיתו ועיין בש\"ך סימן רצ\"ה ס\"ק מ\"ה אלא דקשיא לי לדברי הרב דאכתי תקשי ליה למה שהקשה הרא\"ש שם מקמי הכי וז\"ל ויש מקשי' מהא דתנן לקמן השוכר פרה מחבירו והשאיל לאחר ומתה ישבע השוכר כו' ואמאי ישבע השוכר והלא השואל מעיד שמתה כדרכה ויפטר השוכר משבועה והוצרך לידחק הרא\"ש ולומר דמתני' דינא קמ\"ל ולאפוקי מר\"י כו' ולא מצי למיתני השוכר פטור מן השבועה בעדות של שואל דלפעמים דאין השואל יודע כו' דמשמע דאם השואל יודע אין השוכר צריך לישבע ואמאי הא כיון שהשואל צריך לישבע שבועה שאינה ברשותו אין כאן עדות כלל וצ\"ע ועיין בהרב מש\"ל ה' שאלה ופקדון פ\"ה דין ו' ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> החופר בשדה כו'.</b> כתב ה\"ה בס\"ד וז\"ל ואין זו ראיה דכי אמרינן דאדם הוקש לקרקע ה\"מ עבדים כו' אבל שאר אינשי ודאי לא ע\"כ וכ\"כ התוספות פ\"ק דקדושין ד\"ז ד\"ה א\"כ וז\"ל פי' בקונט' דאדם הוקש לקרקע כו' וקשה דההוא קרא כתיב בעבד כו' וכ\"כ ג\"כ הרא\"ש ז\"ל בתוספותיו ודחה דברי רש\"י ��ללו ועיין בנדרים פ\"ט דנ\"ט ע\"ב אהא דפרכינן התם והא קתני שער ראשו ושער ראשו מטלטלי הוא פרש\"י דכל העומד ליגזז כגזוז דמי יע\"ש והנראה שהוכרח רש\"י לזה משום דהוא אזיל לשיטתיה דס\"ל דאדם נמי איתקש לקרקע אמנם לסברת התוס' ז\"ל דס\"ל דדוקא עבד איתקש לקרקע אתי שפיר ההיא דהתם אפי' בשער שאינו עומד ליגזז משום דאדם דין מטלטלים יש לו אך קשה על הרא\"ש דפי' שם כפרש\"י דהיינו משום טעמא דכל העומד ליגזז ולפי מ\"ש בשמעתין אפי' בשאינו עומד ליגזז פריך שפיר ושמעתי מקשים לפי' רש\"י שם דבפרק השולח דל\"ט מוקמינן לפלוגתייהו דת\"ק ורשב\"ג אי מועלין בשערו בשער העומד ליגזז אי כגזוז דמי או לאו כגזוז ואמרינן לימא כתנאי כו' ומסקינן אפי' תימא ר\"מ ע\"כ לא קאמר ר\"מ התם אלא בענבים דכמה דקיימי מכחשי אבל שער כמה דקאי אשבוחי משבח ופסק רבינו בפ\"ה דמעילה כרשב\"ג דבשער לא אמרינן כל העומד ליגזז מטעמא דאשבוחי משבח יע\"ש וא\"כ קשה טובא היכי פריך בנדרים והא קתני שער ראשו ושער ראשו מטלטלי נינהו הא בשער ס\"ל לרשב\"ג דהלכתא כותיה דלא אמרינן כל העומד ליגזז וא\"כ ה\"נ נימא דר\"מ דהתם כותיה דרשב\"ג ס\"ל דאתיא אליבא דהלכתא ובשלמא לדעת התוס' דשמעתין ניחא שפיר דקו' דהתם אפילו בשער שאינו עומד ליגזז ומשום דאדם לא איתקש לקרקע אכן לפרש\"י קשה טובא והנראה ליישב שדעת רש\"י כמ\"ש התוספות פ\"ק דסנהדרין דט\"ו ע\"א ד\"ה בענבים העומדים ליבצר שהקשה מההיא דפרק נערה דאמרינן ס\"ס כל העומד ליגזז כגזוז דמי ומאי קושיא הא רבנן דהכא לית להו הך סברא ותי' דגבי ב\"ח מודה דלא גבי מדברי' העומדים ליגזז דלא סמכה דעתיה יע\"ש וא\"כ ה\"נ נימא דאע\"ג דבשער קי\"ל כרשב\"ג דלא אמרינן כל העומד ליגזז מטעמא דאשבוחי משבח היינו לענין מעילה וכיוצא אבל גבי ב\"ח פשיטא ליה לתלמודא דלא גבי מטעמא דלא סמכה דעתיה כנ\"ל נכון ועיין בש\"ך ח\"מ סימן צ\"ה ס\"ק י\"ח ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שהיו בידו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר כו'.</b> עיין בפרק חזקת הבתים דנ\"ב ע\"א בתוס' ד\"ה דברים העשוים שהקשה וז\"ל וא\"ת דתנן בהגוזל בתרא המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא שם גניבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול והשתא אפי' לא יצא שם גניבה יהא נאמן לומר שגנבם מיגו דאי בעי אמר השאלתי' לך דספרים עשוים להשאיל כו' ומהר\"ר דודי נר\"ו תי' דלא מהימן במיגו דהוי מיגו להוציא אעפ\"י שנוטל דמים שהוציא כו' יע\"ש מכאן קשה לי למ\"ש הב\"ח ז\"ל ח\"מ סימן פ\"ב שהקשה לדעת הסוברים דמיגו להוציא לא אמרינן מדקי\"ל כר\"ג פ\"ק דכתובות דהאומרת משארסתני נאנסתי יש לה מאתים במיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה לכהונה אלמא דאית לן מיגו להוציא ותי' דהתם כיון דהיא טוענת ברי והוא טוען שמא טענתה עדיפא כדאיתא התם ולפיכך נאמנת במיגו אע\"ג דהוי להוציא יע\"ש גם הרב ש\"ך בסימן הנזכר בדיני מיגו סק\"א וסקט\"ו הביא כלל זה בלי חולק וק\"ל טובא שהרי מדברי התוס' הללו נראה בהדיא דס\"ל דמיגו להוציא לא אמרינן אפילו בברי ושמא שהרי הכא הלוקח טוען שמא לקחה ממך ואין לומר דה\"נ מיירי בשטוען המוחזק ברי לי שלא גנבם דהא ליתא שהרי כתבו התוס' ואין לומר נמי דלאו מיגו הוא שאינו טוען ברצון השאלתיו לפי שאותו יודע שהוא משקר כו' ומהנהו עיזי דאכלו חושלא אין ראיה דאיכא למימר כגון שהכחישו ואומר שלא אכלו כ\"כ דהו\"ל ממעיז למעיז והשתא אי איירי הכא ��מכחישו וטוען שלא גנבם ה\"נ הו\"ל ממעיז למעיז ומאי אין לומר דקאמר גם אין לומר דע\"כ לא כתבו התוס' דמיגו להוציא לא אמרי' אפי' בברי ושמא אלא דוקא התם דהו\"ל מיגו דהעזה אבל בעלמא אמרינן מיגו כי האי דהא נמי ליתא שהרי התוס' פרק המקבל דקי\"ו ע\"א ד\"ה והא כתבו וז\"ל ומורי הר' דודי נראה דמיגו להוציא לא אמרינן ומיהו למ\"ד פרק חזקת דאמרי' מיגו להוציא צ\"ל כפי' ר\"ת עכ\"ל והשתא אם איתא מאי קושיא התם שאני דהוי ממעיז למעיז מש\"ה נאמן באומר אין שטרא זייפא הוא מיהו שטרא הוה לי ואירכס במיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא אלא ודאי דלא שנא ועיין בתוס' ריש מציעא ד\"ה וזה נוטל שכתבו וז\"ל ומפרש ריב\"ם דמיגו להוציא לא אמרינן וההיא דחזקת הבתים דהימנה רבה שאני דאפי' אי הוה שתיק נאמן יע\"ש וא\"כ לא ידעתי מאי ק\"ל הכא לתי' הר' דודי וא\"כ מבואר הדבר שדעת התוס' דמיגו להוציא לא אמרי' אפילו בברי ושמא הפך דעת הרב ב\"ח והש\"ך ז\"ל ומהתי' על הב\"ח שנמצא סותר את עצמו דבסי' קל\"ג כ' דלדעת הטור לא מהימן לומר גנובים במיגו דהשאלתיו משום דס\"ל להטור דמיגו להוציא לא אמרינן ולא זכר שם מ\"ש בסימן פ\"ב דבברי ושמא אמרינן וכמו כן קשה על הש\"ך ז\"ל שם ס\"ק י\"ב יע\"ש ולעיקר קו' מההיא דפ\"ק דכתובות נראה ליישב דהתם שאני דאיכא חזקה דמסייע לה דהעמד אשה על חזקתה דקודם לכן ומתחילה בתולה היתה כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם וכבר כתב הרב התרומות הביאו מרן דכל דאיכא חזקה דמסייע לא אמרינן מיגו להוציא ויש לתמוה על הרב ב\"ח דבסמוך ונראה בסימן הנזכר הביא דברי הבה\"ת ז\"ל הללו ואם כן מאי ק\"ל הכא ואולי דס\"ל להרב ב\"ח ז\"ל דלא דמי לההיא דהבה\"ת דהתם שאני דעוד היום חזקה מסייע לה דחזקה לא שביק היתרא ואכיל איסורא משא\"כ הכא דאף על גב דאיכא חזקה דבתולה מ\"מ איתרע לה חזקתה דהרי היא בעולה לפנינו ועיין בהגהמ\"י פט\"ו מהלכ' אלו שכתב וז\"ל והא דאמרינן בכתובות דנאמנת לומר משארסתני כו' והיינו מיגו להוציא היינו משום דהיא בחזקת בתולה וגם היא טוענ' טענת ברי והבעל טוען טענת שמא ע\"כ הנה מבואר מדבריו דבעינן תרתי ברי ושמא וחזקה דמסייע לה אבל ברי ושמא גרידא לא מהני כמ\"ש כנ\"ל:<br><b> ובמ\"ש </b> עוד התוס' ותי' ר\"ת כו' ק\"ל דמשמע דלר\"ת נמי קשיתיה הך קושיא ולדידיה מאי קו' איכא הרי כתב המרדכי משמו ברפ\"ק דמציעא וז\"ל וא\"ת אמאי אינו נוטל רביע ניהמניה במיגו דאי בעי אמר כולה שלי ותי' ר\"ת דלא אמרינן מיגו ממון זה במיגו דאי בעי תבע ממון אחר כו' יע\"ש וא\"כ ה\"נ הו\"ל מיגו מממון לממון דבטענה שטוען עכשיו נוטל החפץ וחייב ליתן הדמים מדין תקנת השוק ובטענת המיגו אינו חייב אפילו ליתן את הדמים ונ\"ל לומר דס\"ל לרבינו תם דבברי ושמא אמרינן מיגו מממון לממון ובהכי ניחא מאי דקשה טובא לדעת ר\"ת מההיא דגרסינן פרק האשה שנתארמל' ואלא אהא היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את נאמנת התם מאי מיגו איכא בשלמא לר\"א דאמר במנה ולא כלום מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דאית לה מאתים וקאמרה מעיקרא דלית לה אלא מנה מהימנא הרי דאמרינן מיגו מממון לממון אלא נראה דבברי ושמא לכ\"ע אמרי' מיגו מממון לממון ועוד י\"ל דמכלי לשווי הממון של הכלי לא חשיב מממון לממון דחשיב הכל כממון א' וכ\"כ הב\"ח סימן קל\"ו סעיף פ\"א דשדה ופירותיה חשיב הכל כממון אחד ואמרינן מיגו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בן </b>\n<b> האומן כו' ואם הביאו עדים שהודו הבעלים כו'.</b> מימרא דר\"י פרק חזקת דמ\"ו ואוקמתא דגמ' שם ומכאן מוכח דלא טענינן ליתמי אלא מידי דאבוהון קיים הי' נאמן בטענה גרידא בלא עדים אבל כל היכא דצריך עדים וראיה לא טענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוה מייתי ראיה דא\"כ בן גזלן אמאי אין לו חזקה וכן גבי אומן אמאי מצרכינן עדי הודאה לרשב\"ם ז\"ל או טענת הודאה לר\"י ואמאי לא טענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוי מייתי עדים וראיה וכ\"כ התוס' שם דף נ\"ב ד\"ה ומודה והביאו ראיה מדתנן הבא משום ירושה אין צריך טענה:<br><b> וראיתי </b> למוהריב\"ל ח\"ג סימן ל\"ג שכתב וז\"ל ונראה לי דמאי דאמרינן בכמה דוכתי טענינן ליתמי וללוקח היינו דוקא היכא שהמוריש או המוכר היה נאמן בלא עדים והביא ראיה מההיא דאמרינן בפרק לא יחפור יע\"ש ומוהרש\"ך ח\"ב סימן קפ\"ג כתב עליו שדין זה הוא מחודש דיראה דבכל גוונא טענינן ליתמי והרב מגיד מראשית סימן ח' תמה עליהם שדבריהם הם תלמוד ערוך גבי ההיא דא' מן האחין כו' ובספר עזרת נשים בתשובה א' למוהר\"י כולי ז\"ל כתב ליישב לזה דמעולם לא כתבו התוס' אלא היכא דליכא חזקה כלל ומש\"ה הבא משום ירושה צריך חזקה אבל במקו' חזקה דהויא כשטר טענינן ליתמי מאי דלא הוה מצי אבוהון למיטען וכתב דיש סמך לדבר מדתנן הבא מחמת ירושה כו' ובשלמא בשדה המוריש ג' שנים שפיר טענינן ליתמי כיון דאביו הוי מצי למיטען לקוח הוא בידי אבל היכא דלא דר המוריש כי אם יום א' דלא הוה מצי למיטען לקוח הוא בידי היכי טענינן ליורש ואע\"ג דהוא החזיק ג' שנים מ\"מ חזקה שאין עמה טענה היא אלא עכ\"ל כיון דס\"ס יש חזקה לפנינו טענינן ליה את\"ד ולא דק שהרי מסוגיא זו דבן אומן דפסקוה כל הפוסקים להלכה מבואר דאפילו בדאיכא חזקה לא טענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוה מייתי עדים וראיה גם מ\"ש דיש סמך מההיא דהבא משום ירושה אין זו סמיכה כלל דהתם הכי טענינן דאי הוה אבוהון קיים והיה מחזיק שני חזקה דאחזיקו בה יתמי הוה טעין לקוח הוא בידי דחזקה שיש עמה טענה היא ופשוט. וליישב דברי מוהריב\"ל ז\"ל נראה לי דכל עצמו של מוהריב\"ל ז\"ל לא הוצרך להביא ראיה אלא לענין דלא טענינן ללוקח מאי דלא מצי טעין המוכר דמההיא דבן אומן ההיא דא' מן האחין דאמרינן כלום טענינן ליתמי מאי דלא מצי אבוהון למטען אין ראיה דהתם ודאי בירושה דממיל' כיון דליכא עדים שלקחם אביהם מן המערער אינו יכול להוריש אותם מספק אלא כל היכא דאיתנהו ברשות מוריש ברשות' דמערער איתנהו משא\"כ בלוקח הטוען שלקחו מפ' טענינן דלמא אותו פ' לקחם מן המערער ומש\"ה הוצרך להביא ראיה מההיא דפרק לא יחפור דפרכינן אמתני' דקתני ואם לקחו אפילו בית רובע הרי זה בחזקתו והא אמר ר\"ן אין חזקה לניזקין רב מרי אמר בקוטר' רב זביד אמר בבית הכסא והשתא אם איתא להא מאי קו' נימא דטעמא דמתניתין משום דטענינן ללוקח דאם היה המוכר קיים היה מייתי ראיה שפייס לכל צדדיו ונימא דבקוטר' ובית הכסא נמי דינא הכי הוא אלא ודאי דאפילו בלוקח לא טענינן אם היה המוכר קיים היה מייתי ראיה וכבר ראיתי להרב ב\"ח סימן קל\"ב סעיף י\"ג שכ\"כ דיש חילוק בין יורש ללוקח וייחס סברא הלזו לדעת רבינו יע\"ש ויש לתמוה עליו דמה יענה לסוגיא דפרק לא יחפור וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות טוען ונטען",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,104 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Eruvin",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות עירובין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן </b>\n<b> העירוב או השיתוף במגדל כו'.</b> הנה הטור ז\"ל בסימן שצ\"ד כתב וז\"ל אם נמנו במגדל ונעל לפניו ואבד המפתח אם הוא של לבנים מסודרים אלו על אלו כו' אבל בשבת או בי\"ט והוא של בנין אינו עירוב ואם המגדל כלי של עץ והמנעול קשור בחבל ויכול לחותכו בסכין הוי עירוב וכתב מרן הב\"י שם דדייק רבינו להתנות שיהא המגדל של עץ לשיהיה מותר לחתוך המנעול הקשור בחבל משום דאלו היה מגדל של בנין היה אסור וכדקאמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע וחותך עכ\"ל יע\"ש ויש לתמוה שהרי כתב רש\"י בפרק בכל מערבין דל\"ה ע\"א ד\"ה ובעי סכינא דהא דאמרינן חותמות שבקרקע מתיר אבל לא חותך אינו אלא גזרה דרבנן דמחזי כסותר ולא סותר בנין ממש דהא אינו אלא פתיחת דלת בעלמא וכ\"כ התוספות שם בד\"ה בעי סכינא וכיון שכן לדידן דקי\"ל כר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש וכמ\"ש הטור ז\"ל סי' שמ\"ב אפי' במגדל של בנין נמי הוי עירוב וכן קשה למה שכתב אם היו לבנים מסודרים אלו על אלו כו' דבשבת אינו עירוב דאמאי הא אין איסורו אלא מדרבנן וכדאמרי' בהמביא שרגינהו ודאי אקצינהו וכמ\"ש התוס' ז\"ל בפרק הנזכר דל\"ד ע\"ד ד\"ה ואמר אלא דלזה י\"ל דס\"ל להטור ז\"ל דמדפרכי' התם והאמר ר\"ז בי\"ט אמרו אבל לא בשבת ולא משני דמתני' ר' היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות כו' משמע דסבירא ליה לתלמודא דבשבות כי האי מודה ר' משום דחמיר טפי וכמו שכן הוא דעת הריטב\"א זלה\"ה בחידושיו לשם יע\"ש וכן כתב הרב מג\"א סי' הנז' סק\"ב מיהו קמייתא קשה דמנ\"ל להטור ז\"ל דבשבות כי האי דבחותמות שבקרקע אפילו ר' מודה כיון שאין ראיה בתלמוד כלל ואפשר שהכריחו לזה מדלא תירץ בגמרא המתני במגדל של בנין ובמנעול וקטיר במיתנא עסקינן ופליגי בפלוגתא ר' ורבנן אי דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בה\"ש או לא אלא משמע דס\"ל לתלמודא בשבות כי האי אפילו רבי מודה דגזרו ומש\"ה לא אשכח לה פתרי אלא לאוקמא במגדל של עץ ובפלוגתא דר\"י ורבי נחמיה כן נראה ליישב בדוחק מיהו אין לומר דס\"ל להטור ז\"ל דדוקא בעירובי תחומין כיון שאין מערבין אלא לדבר מצוה לא גזרו עליו בה\"ש מה שא\"כ בע\"ח דמערבין אפילו לדבר הרשות ושלא כדעת רבינו ז\"ל שפסק דבע\"ח ושתופי מבואות נמי לא גזרו עליו בה\"ש וכמו שהקשה מרן הב\"י ז\"ל עליו ואף שמרן ז\"ל יישב דעת רבינו וכתב דכיון שאם לא עירב אפשר לבא לטלטל באיסור וכשמערב פורש מאיסור מצוה חשיבא איכא למימר דהטור ז\"ל ס\"ל דדוקא בעירובי תחומין דבודאי קא מעקרא מצוה לא גזרו עליו בה\"ש אבל בע\"ח ושיתוף מבואות אע\"ג דמצוה לחזור עליהם כיון שאינו אלא משום חשש איסור ולא מעקרא מצוה בודאי גזרו עליו בה\"ש אלא דהא ליתא שהרי כתב הטור ז\"ל בסימן הנז' נפל עליו גל אם יכול ליטלו בלא מרא וחצינא כשר כו' והשתא אי ס\"ל להטור ז\"ל דבע\"ח גזרו עליו בה\"ש א\"כ אפי' יכול ליטלו בלא מרה וחצינ' אמאי כשר הא איכא ביה שבות דטלטול אבנים שבות דרבנן היא ובפ' בכל מערבין דנ\"ז אמתני' דקתני נפל עליו גל כו' אמרינן קס\"ד דאי בעי מצי שקיל לימא מתני' כדלא כר' דאי כר' האמר כו' הרי דלרבנן דר' אפי' כי מצי שקיל נמי אינו עירוב משום דגזרו עליו בה\"ש ואם כן אם איתא דבע\"ח גזרו על שבות איך כתב הטור דביכול ליטלו בלא מרא וחצינה כשר ותו דבסימן ת\"ט בדין ע\"ת כתב הטור ז\"ל וז\"ל נתנו במגדל דינו כמו שכתבתי למעלה בע\"ח ע\"ש הרי דאפילו בעירובי תחומין ס\"ל להטור שהדין כך ויש לתמוה על הט\"ז בסי' הנז' ובסי' ת\"ט שהקשה למ\"ש הטור דאם אבד המפתח בשדה אינו עירוב דאמאי הא איסור הוצאה בשדה אינו אלא מדרבנן שהרי הוא כרמלית וכתב דאין לחלק בין ע\"ח לע\"ת כו' דזה אינו שהרי כתב הטור מצוה לחזור אחר ע\"ח יע\"ש ולא ידעתי איך הוה ניחא ליה בחילוק זה שהרי הטור כתב בהדיא דאף בע\"ת דינו כמ\"ש בע\"ח ותו דממה שכ' בסימן שצ\"ד מבואר דאף בע\"ח ס\"ל דלא גזרו עליו בה\"ש וכמ\"ש ועיין מ\"ש בפ\"ב מה' י\"ט הלכה י\"ט ובעומדי בענין זה ראיתי לעמוד על מ\"ש רש\"י פ\"ד דביצה דף י\"ט ד\"ה דמידע ידיע מעשיו כו' וז\"ל מידע ידיע מעשיו דבעי הערב שמש כו' הלכך בה\"ש די\"ט אסור דמטביל בי\"ט שלא לצורך כו' וכ' הרב ח\"ה וז\"ל הא דלא סגי לן משום דאין מטבילין כלי בי\"ט משום הני טעמן דלעיל י\"ל משום דכל הנך דלעיל אינן אלא משום שבות ואיכא מ\"ד בפרק בכל מערבין דלא גזרו על שבות בה\"מ משום הכי קאמר דאסור משום שהוא שלא לצורך י\"ט דהא בעי הערב שמש אך קשה דמ\"מ לצורך הוא להשתמש בו חולין דלא בעי הערב שמש כמו שהקשה רש\"י ז\"ל גופיה לעיל לפי' י\"מ כו' ויש לומר בדוחק דהכא בכהנים מיירי וכיון דקא רהיט להספיק הטבילה קודם יציאת היום ודאי אינו טובלו אלא לצורך תרומה כו' אך קשה למה לא נימא הכי לעיל דמיירי בהכי וצ\"ע עכ\"ל ויש ליישב לע\"ד דבשלמא לעיל קשיא ליה לרש\"י ז\"ל שפיר דמדפסיק ותני כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו בי\"ט משמע דאפי' בדאית ליה חולין דהשתא הרי ראוי להשתמש בו חולין אפילו הכי אין מטבילין אותו בי\"ט דאם לא כן אדתני סיפא בולד הטומאה מטבילין אותו ביום טוב משום דלא בעי הערב שמש ליפלוג וליתני בדידיה ולישמועינן בכלי שנטמ' באב הטומאה דאם יש לו חולין כדי להשתמש בו מטבילין אותו ואף ע\"ג דלתרומה לא חזי ליה אלא משמע דבאב הטומאה כלל כלל לא וע\"כ הוצרך רש\"י לומר דמיירי בכלי שנטמא מעי\"ט אמנם בהך ברייתא דלא תני אלא הך חלוקא אין דוחק כ\"כ לומר דמיירי בדאינו טובלו אלא לצורך תרומה כנ\"ל וכמ\"ש הרב ח\"ה דהא לא סגי לן משום דאין מטבילין כלים בי\"ט משום דאיכא מ\"ד דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש משה\"ך קאמר דאסור משום שלא לצורך י\"ט ואין להק' דאם כן כי נימא נמי דטעמא משום מטביל שלא לצורך י\"ט הא ליכא אלא איסורא דרבנן דמדאורייתא אין כאן איסור דהא ליכא סרך מלאכה כלל ואם כן למ\"ד כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש אמאי לא שרי להטביל בבין השמשות די\"ל הא דאמרי' כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בבה\"ש היינו כשיש בו צורך שבת דוקא הא כל שהוא שלא לצורך שבת כ\"ע מודו דגזרו עליו בה\"ש וזה פשוט ובדרך אגב ראיתי לעמוד במ\"ש רבינו בפיר' המשנה וז\"ל נתנו למגדל כו' וכגון שהמנעול קשור בחבלי' שאם לא ימצא המפתח אי אפשר לחותכן אלא בסכין ת\"ק סבר הואיל ואפשר לפתוח כו' אין כאן אלא איסור שבות דמקלקל הוא ואיסור שבות בה\"ש לא גזרו עליו כו' ור\"א סבר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו כו' והואיל ואיכא תרתי טלטול הסכין וחתיכת חבלים אפי' לר' דאמר לא גזרו בכה\"ג נמי מודה דגזרו עכ\"ד יע\"ש וק\"ל לפי דבריו מהא דאמרינן בפ' הנז' ד\"ל ע\"ב סומכו' אומר בחולין כו' ואלו לנזיר ביין לא פליג מ\"ט אפשר דאיתשיל אנזרותיה אי הכי אפילו תרומה נמי אפשר דמיתשיל עליה אי מתשיל עליה הדרא לטבלא ולפרוש עליה ממקום אחר כו' אלא סומכוס סבר לה כרבנן דרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בה\"ש וכתבו התוס' שם בד\"ה אלא וז\"ל וא\"ת מה\"ט נמי נזיר לא יערב דשבות היא לשאול על הנדרים בשבת וי\"ל דלצורך שבת נשאלין כדתנן התם והאי הוי צורך שבת שיהא מותר לשתות יין עכ\"ל והשתא לדעת הרע\"ב ז\"ל דס\"ל דבדאיכא תרתי שבותין כ\"ע מודו דגזרו עליו בה\"ש אם כן אמאי קאמר בגמ' דסומכוס ס\"ל כרבנן דרבי הא אפילו כרבי נמי מצי אתי משום דבתרומה איכא תרתי שבותין שבות דשאלה ושבות דהפרש' תרומות דבשלמא גבי נזיר תי' התוספות דהוי לצורך שבת כדי שיהיה מותר לשתות יין בשבת אמנם גבי תרומה מאי צורך שבת איכא הא אין צריך לאוכלו בשבת וכמ\"ש התוס' לעיל מזה יע\"ש וא\"כ כיון דאיכא תרתי אפי' ר' מודה דגזרו עליו בה\"ש ועיין להרב שע\"א בחא\"ח סימן כ\"ו מה שהקשה עוד לדעת הרע\"ב ותי' לא יגהה מזור לקושיי' אם לא שנאמר דס\"ל להרע\"ב דכי היכי דהתירו שאלת נדרים לצורך שבת התירו נמי לצורך מצוה וכיון דאין מערבין ע\"ת אלא לדבר מצוה א\"כ אין כאן אלא שבות הפרשת תרומות כנ\"ל ועיין להר\"ב ח\"ה שם ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (נט) </b> והשתא לדעת הרע\"ב ז\"ל כו'. לענ\"ד יש ליישב תמיהתו על הרע\"ב. דבתרומה נמי ליכא תרתי שבותין. משום דיכול למיעבד טצדקי לפרוש תחלה על התרומה קודם השאלה עלה: דבכה\"ג ליכא שבות דטעמא מאי משום דמתקן בהפרשה. הא כל זמן שהיא תרומה אין כאן תיקון ולאו כלום עביד בהפרשה זו אלא דלאחר שישאל על התרומה אז חלה ההפרשה למפרע והתיקון ממילא קאתי. ואם כן הרי אין באופן זה אלא שבות דשאלה. וע\"כ לומר דסומכוס ס\"ל כרבנן דרבי דגזרו על שבות בין השמשות כיון דגם בכה\"ג דליכא אלא שבות אחד דשאלה. ס\"ל נמי דאין מערבין לישראל בתרומה. דכיון דקיי\"ל דחכם עוקר הנדר מעיקרו א\"כ הרי ההפרשה חלה למפרע ומותרת ומ\"מ לא עבר על שבות דהפרשה דילה בשעה שהפריש עליה כיון דלא תיקן אז כלום בהפרשה זו אלא דלבתר השאלה שעל התרומה התיקון ממילא קאתי ואין כאן אלא שבות אחד וכנ\"ל:<br><b> ויש </b> ליישב נמי בפשיטות תמיהתו על הרע\"ב ז\"ל דהני תרתי שבותין, דשאלה ודהפרשה לאו בחד גברא נינהו דהא השבות דשאלה אינו על השואל אלא על החכם המתיר והרי א\"א שהשואל בעצמו יתיר את נדרו (כדדרשינן מלא יחל דברו שהוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו). ולא דמי להנך תרתי שבותין דקאי עלייהו הרע\"ב ז\"ל דהיינו טלטול הסכין וחתיכת החבלים. דהתם ע\"כ איש אחד צריך לעבור על שניהן. ובכה\"ג אפילו רבי מודה דגזרו עליו בין השמשות:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו </b>\n<b> לו ב' כו' וערב עלינו כו'.</b> בדברי ה\"ה עיין מ\"ש בזה באורך פ\"י מה' מקואות הלכה ו' יע\"ש ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד </b>\n<b> או רבים כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ז\"ל במ\"ש ה\"ה ז\"ל ועיין במ\"ש לקמן פ\"ח הלכה ז':"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ </b>\n<b> שרצה משחשיכה ילך דבר שהוא מד\"ס יש ברירה כו'.</b> מסקנא דגמ' פרק משילין דל\"ח ע\"א דאמרינן התם אלא לעולם לא תיפוך וכי לית ליה לר\"א ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ויש לדקדק דבפ' בכל מערבין פרכינן לרב דאמר ליתא למתני' מדתני איו כו' אדרבא ליתא לדאיו ממתני' ומשני לא ס\"ד דהא שמעינן לר\"י דלית ליה ברירה דתנן הלוקח יין כו' וק' דמאי ראיה מייתי מההיא דהלוקח אימא דע\"כ ל\"ק ר\"י אין ברירה אלא בדאורייתא אבל בדרבנן יש ברירה וא\"כ אכתי מנ\"ל לרב לומר דליתא למתני' מדאיו ואפילו תימא דקסבר רב מאן דאית ליה ברירה ל\"ש בדאורייתא ל\"ש בדרבנן ומאן דלית ליה בריר' ל\"ש בדאורייתא ל\"ש בדרבנן לית ליה ברירה וכדמשני התם תלמודא לקמן אליבא דרב יוסף מ\"מ אכתי תיקשי דאדפריך לקמן אליבא דרב יוסף ומשני ליה ה\"ל לתלמוד' לאקשויי לעיל מינה אליבא דרב ולשנויי לי' הכי וכן הקשה הר\"ב חד\"ה ז\"ל יע\"ש ותו דאכתי קשה למאי דקאמר התם עולא אמר ליתא לדאיו ממתני' ואלא הא דקתני ר\"י ור\"ש אוסרין עולא זוגי זוגי קתני ואמאי לא משני בפשיטות דקסבר עולא כר' הושעיא דשמעתין דדוקא בדאוריית' אין ברירה אבל בדרבנן יש ברירה דהשת' לא תקשי ליה ברייתא דהלוקח יין ונלע\"ד ליישב על פי מ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' מי שהוציאוהו דקי\"ח ע\"ב וז\"ל הכי קים לן דעירובי תחומין דרבנן כאביי ורבא דאמוראי בתראי נינהו ואמרינן נמי בפרק בכל מערבין מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה דתניא האומר לחמשה הריני מערב כו' (כלומ' ולא בעי למימר דהך ברייתא ס\"ל דתחומין דאורייתא) ואע\"ג דשמעינן לר' יאודה דאמר תחומין דאורייתא גבי ס' עירוב לעיל בפ' בכ\"מ כו' בהא לית הלכתא כותיה כו' יע\"ש וכ\"כ הסמ\"ג ז\"ל בה' עירובין דרבי יאודה ס\"ל דתחומין דאורייתא ולפי הנראה דמשמע להו הכי מדאמרינן התם בפ' בכל מערבין דל\"ה ע\"ב מתני' דקאמר התם אם ספק ר\"מ ור\"י אומרים ה\"ז חמר גמל דקסבר ר\"מ דתחומין דאוריי' וספק דאוריית' לחומרא וכי היכי דטעמא דר\"מ הוא משום דס\"ל דתחומין דאורייתא ה\"נ טעמא דר\"י דבחדא מחתא מחתי להו תנא וכ\"כ רבינו ז\"ל שם בסה\"מ וז\"ל ור\"מ ור\"י אומרים כי תחומין של תורה לחומרא יהי' הדין בשבת עכ\"ל וא\"כ מעתה לק\"מ דמש\"ה לא מצי לאקשויי התם תלמודא אליבא דרב דדילמא ע\"כ ל\"ק ר\"י אלא בדאורייתא אבל בעירוב דרבנן יש ברירה שהרי ר\"י ס\"ל דתחומין דאורייתא כדכתיבנא ולא פריך אלא לקמן אליבא דר\"י דכיון דלא שמעינן לי' בעלמ' לר\"ש דקאמר בהדיא תחומין דאוריתא ממילא ודאי אית לן למימר דס\"ל דתחומין דרבנן דהלכתא דקיי\"ל בעלמ' הכי הן אמת דקשה לפי זה מאי דפריך התם בגמרא לקמן לרבא דאמר מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה דתניא אמר לחמש' כו' ואשתי' ר\"ן דלימא ליה תנא דבי איו היא ומשני לא שמיע ליה והשתא מאי קו' הא מדאיו ליכא למשמע מידי דאיכא למימר דר\"י לטעמי' דס\"ל דתחומין דאוריית' אמנם אי הוה ס\"ל דתחו' דרבנן ה\"נ דהו' ס\"ל דיש ברי' וכיון דרבא בעי לאוקומי לבריי' כמ\"ד תחומין דרבנן מש\"ה אישתיק ר\"נ וי\"ל דהכי פריך דנהי דמדר\"י ליכא למשמע מידי מ\"מ מדחזינן לאיו דתני דר\"י משמע דאיהו נמי הכי ס\"ל וכיון דלא שמעינן ליה לאיו בהדייא דס\"ל דתחומין דאורייתא מסתמא ודאי ס\"ל כמ\"ד תחומין דרבנן דהכי הלכתא ואפי\"ה ס\"ל דאין ברירה וא\"נ דהכי פריך דכיון דחזינן לתנא דבי איו דתני גבי עירוב אין ברירה ממילא איכא למימר דהך ברייתא דאומר לחמשה הריני מערב תנא דבי איו היא דתני לה וא\"כ בין אם נאמר דתנא דבי איו דס\"ל דאין ברירה גבי עירוב הוא משום דאזיל לטעמיה דס\"ל תחומין דאורייתא בין אם נאמר דאפי' למאן דס\"ל תחומין דרבנן קאמר דאין ברירה מ\"מ כיון דאשכחן לאיו דתני' גבי עירוב אין ברירה נימא דהך ברייתא איו היא ואפשר שלזה כיון רש\"י שם בד\"ה תנא דבי איו כו' יע\"ש ודוק ואהא משני דלא שמיע ליה וכיון דלא אשכח תנא דתני בהדייא גבי עירוב אין ברירה משום הכי דחיקא ליה לאוקמי להך ברייתא כמאן דסבירא ליה תחומין דאורייתא כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> אך </b> קשה לי לפי מ\"ש רבינו והסמ\"ג והרא\"ש דר\"י ס\"ל תחומין דאורייתא מהא דפרכינן בפ\"ק דחולין די\"ד לר' אבא דאמר אליבא דרב דבהמה בחייה לגדל עומדת א\"ה בהמה בי\"ט לר\"י היכי משחטינן ומשני ליה בהמה בחייה עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הוברר' דלגדל עומדת והדר פריך והא לית לר\"י ברירה מנ\"ל אי נימא מהא דתנן הלוקח יין כו' אלא מדתני איו כו' ודחי התם להך שנויי' דרבי אבא וקאמר אלא אמר רב יוסף ר\"י דכלים כו' והשתא אם איתא דר\"י ס\"ל תחומין בדאורייתא מאי פריך אימא דרב ס\"ל דכי לית ליה לר\"י ברירה בדאורייתא כגון תחומין אבל במוקצה דרבנן אית ליה וכדמשני הכא בשמעתין אליבא דרב אושעיה:<br><b> האמנם </b> יש ליישב לזה על פי מ\"ש הר\"ן בפ' כל הגט דמדקי\"ל דבדרבנן יש ברירה משמע דמאי דאמרינן אין ברירה בדאורייתא היינו לחומרא ומשום ס' אבל לקולא ודאי לא אמרי' אין ברירה יע\"ש אם כן מבואר מדבריו דהיינו טעמא דאמרינן בדרבנן יש ברירה משום דאינו אלא ספק ובדאורייתא אזלינן לחומרא משום ספק אבל בדרבנן אזלינן לקולא דספקא דרבנן לקולא וא\"כ נראה ודאי דהא דאפסקא הלכתא בשמעתין דבדרבנן יש ברירה היינו דוקא גבי תחומין דהולכין בספקא להקל ואע\"ג דדשי\"מ היא וקי\"ל דכל דבר שיל\"מ ס' אסור ואפי' בדרבנן כדאסיק רב אשי בריש ביצה מ\"מ בעירוב הקילו וכמ\"ש התוס' בעירובין דף מ\"ד ע\"ב ד\"ה ואי בעית אימא יע\"ש אמנם גבי מוקצה דקי\"ל דהולכין בס' להחמיר משום דהוי דשיל\"מ א\"כ כי היכי דבדאורייתא קיימא לן דאין ברירה לחומרא משום ספק ה\"נ גבי מוקצה אית לן למימר אין ברירה אע\"ג דהוי מדרבנן כיון דספיקא היא והולכין בספיקא להחמיר וא\"כ היינו דפריך תלמוד' שפיר דכיון דס\"ל לר\"י דבדאורייתא אין ברירה ה\"נ ס\"ל גבי מוקצה דאין ברירה כיון דספיקו להחמיר וכמ\"ש ועיין מה שכתבתי בזה בארוכה בפ' ג' מהלכות גירושין הלכ' ד' יע\"ש ודוק ועיין בתוספ' פרק בכל מערבין דל\"ה ע\"ב ד\"ה אמר רבי ירמיה שכפי מ\"ש שם אין הכרע למה שכתב הרא\"ש דר\"י ס\"ל תחומין דאורייתא ועיין בחי' הריטב\"א למס' עירובין ומכלל האמור יש לי מן הקושי על מ\"ש הרב פ\"מ ח\"ג סי' א' שכתב על מה שמצאו קצת מהחכמים המובהקים רפואה לבני מקרא להתיר לו שפחה על אופן זה שישחרר את שפחתו על תנאי שלא תנשא כי אם למי שהוא כשר קמי שמיא כו' וכתב הרב ז\"ל לדחות דבריהם דתנאי כזה אינו מועיל כיון שאין הדבר עומד להתברר לבני אדם אם כשר או ממזר וקיי\"ל דבדאורייתא אין ברירה וכתב עוד הרב דלכאורה יש לדחות דכל כה\"ג שהתנו על מה שכבר היה אם הוא כשר או ממזר אף כי תנאי זה אינו מתברר אצלינו לא איכפת לן מידי ואשכחן בכה\"ג חלקו בגמ' בביצה פ' משילין לר\"י דלית לי' ברירה ומוקי ההוא דאמר ר' ��הודה אם בא חכם למזרח עירוב למזרח כשכבר בא חכם ופרש\"י דכיון שכבר בא חכם אין קנייתא ע\"י ברירה אלא קניי' ודאית שכבר היה שם חכם ולמחר גלוי מלתא בעלמא הוא כו' הא קמן דמחל' התלמוד בין כשמתנה אם יבא חכם ועדיין לא בא לכשמתנה בשעה שכבר בא חכם כו' אך אמנם הא ודאי מגן שויא דב' תשובות בדבר כו' הטעם השני דע\"כ לא מחלק תלמודא הכי אלא דוקא לגבי עירוב שהוא מדרבנן אבל לגבי גט שהוא דאורייתא אפילו שמתנה על מה שעבר ואפילו התנו בדבר שאפשר להתברר כיון שאין הדבר עומד להתברר בודאי אין ברירה כו' אלו תורף דבריו בקיצור:<br><b> ואתמיהא </b> שהרי כתבנו משם הרא\"ש והסמ\"ג ורבי' ז\"ל בפה\"מ דר' יהודה ס\"ל דתחומין דאורייתא ואפילו הכי קאמר ר' יוחנן אליבא דרבי יהודה דאם בא חכם מהני כיון שהתנה בלשעבר ודוק. ובפשטא דשמעתתא איכא למידק לכאורה דאדפריך מדרב אושעיה אדרב אושעיה ושני כי לית ליה לרב אושעיה ברירה בדאורייתא בדרבנן אית ליה אמאי לא פריך מדרב אדרב דהכא קאמר רב דחבית מותרת אלמא יש ברירה ואלו בפ' כל הגט אמתניתין דקתני כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש קאמר רב כולן פסולין בכהונה חוץ מן הראשון הרי דס\"ל אין ברירה דאי יש ברירה גט כשר גמור הוא והוה לי' לשנויי דר\"י לית ליה לרב ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה כדשני אדרב אושעיה:<br><b> ונראה </b> שמכאן ראיה למ\"ש התוס' שם בד\"ה לאיזו שארצה וז\"ל ואומר ר\"י דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דכתב לה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה ע\"ש וכ\"כ בפרק מרובה דף ס\"ט ע\"ב ד\"ה אלא לעולם כל הנלקט ושלא כדעת מוהרש\"ל שם בס' יש\"ש בפי' בקונטריס הברירה דף ס\"ב ע\"א שדחה שם דברי התוספות וכתב דאין חילוק בין גט לשאר ברירה אלא אי אמרינן בעלמא יש ברירה ה\"נ גבי גט אמרינן יש ברירה והוברר הדבר שמשעת כתיבה נכתב לשמה ע\"ש ומה שהקשה שם לדעת ר\"י מהא דפריך התם רב אושעיה לרב יהודה דאמר אין ברירה ממתני' דהאומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כו' דאי כדברי ר\"י מאי פריך נימא דשאני גט משום דבעינן וכתב לה לשמה יש ליישב על נכון ושוב מצאתיו בספר בני חייא בחידושיו למסכת גיטין יע\"ש גם מה שדחה שם בדף ס\"ג ע\"א דברי התוספות דב\"ק וכתב דלפי מ\"ש דאין חילוק בין גט לשאר בריר' דעלמ' דמיושב הכל שפיר כי מה שסבר ר\"י דלא אמרינן ברירה אפי' היכא שמברר דבריו היינו דלא ס\"ל סתמא דמס' דמאי דנשנית אליבא דר\"מ אלא ס\"ל כאידך סתמא דפ' כל הגט עיקר לפי שהלכות פסוקות הן אבל המקשה פריך שפיר לפי מאי דמשמע ליה שרבי יוחנן אומר כל המלקט תנן א\"כ הוו תרי סתמא לגבי חד סתמא דפרק כל הגט ונדחית סתמא דפ' כל הגט אע\"פ שהלכות פסוקות הן לעולם תרי סתמי עיקר כדמוכח בכמה דוכתי עכ\"ד יע\"ש הן דברים תמוהים דהא בפ' האיש מקדש דנ\"ד ע\"ב אמרינן בהדייא ואי סתמא דוקא מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא וע\"ש בחידושי הריטב\"א והכי נמי אמרינן ביבמות דק\"ב מכדי מאן סתמה למתני' רבי מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא ועיין בס' יבין שמועה דף ל\"ב כלל ס\"ז וס\"ח ע\"ש ודוק:<br><b> אכן </b> אין להקשות דאכתי תקשי דרב אדרב דבפ' בכל מערבין אמר רב ליתא למתני' מקמי איו דתני איו ר\"י אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד כו' הרי דאפי' דתחו' דרבנן קאמר דאין ברירה דהא ודאי ל\"ק מידי דמאי דקאמר רב לית' למתני' מקמי איו אליבא דר\"י הוא דקאמר דליתא למתני' דקתני דר\"י ס\"ל דיש ברי' מקמי איו דקאמ' דר\"י ס\"ל דאין ברי' אבל איהו גופיה ס\"ל דיש בריר' ויש לתמוה ע�� הגהו' מיי' בפ' זה הל' ג' שכתב שם על מה שפסק רבינו מתניתין דבכל מערבין דאדם מתנה על שני דברים כאחד ואומר אם בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך וז\"ל וכן נראה למוהר\"ם ואע\"ג דאמר ליתא למתני' מקמי איו ה\"מ לר\"י אבל איהו ס\"ל כרבנן דאמרי יש ברירה ואע\"ג דקי\"ל בכולי תלמודא אין ברירה בתחומין דרבנן ק\"ל דיש בריר' מדק' מתמה תלמודא בסמוך מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה אלמא דהלכתא דיש ברירה ועוד דר\"י אית ליה ליתא לדאיו מדקמי מתני' כדמשמע התם ואפי' ס\"ל לרב ההיא דאיו כיון דלר\"י ליתא רב ור\"י הלכה כר\"י עכ\"ל:<br><b> וכל </b> דבריו תמוהים ראשונה במ\"ש דאע\"ג דקי\"ל בכולי' תלמוד' דאין ברירה בתחומין דרבנן קי\"ל דיש ברירה והביא ראיה מדקא מתמ' תלמודא התם מאן האי תנא כו' ואתמהא דמה לו להביא עצות מרחוק הא בהדיא פסקינן הכא בשמעתין הלכה כר' הושעיא דאמר בדרבנן יש ברירה וליכא למימר דבשמעתין אין ראיה כל כך דאיכא למימר דמאי דקאמר הלכה כרבי הושעיא לאו אמאי דפליג אר' יוחנן וס\"ל דבדרבנן יש ברירה הוא דקאמר אלא אמאי דס\"ל דבדאורייתא אין ברירה כההיא דהמת בבית הוא דקאמר דהלכ' כותי' וכעין מ\"ש הרא\"ש בפ' בית כור לדעת ר\"י ע\"ש דהא ליתא דאם כן הלכה כרבי יוחנן הו\"ל למימר דסבירא ליה דאפילו בדרבנן אין ברירה גם מ\"ש דאפי' ס\"ל לרב ההיא דאיו כיון דלר' יוחנן ליתא כו' הוא תימא דאיך אפשר לומר דרב ס\"ל לדאיו הא איהו קאמר בהדיא בשמעתין דחבית מותרת משום דס\"ל יש ברירה גם מ\"ש דכיון דלר\"י ליתא הלכה כרבי יוחנן משמע דס\"ל דלר\"י בדרבנן יש ברירה הוא תימה שהרי נהפוך הוא דר\"י קאמר בהדיא בשמעתין דאין ברירה אפילו בדרבנן ולזה אפשר לומר דס\"ל למוהר\"ם כמ\"ש התוס' בב\"ק דף הנז' ד\"ה כל הנלקט דכל היכא דמתנה בפירוש מודה דיש ברירה ודוקא באחין שחלקו הוא דס\"ל דאין ברירה ואם כן היינו מ\"ש דכיון דלר\"י ליתא לדאיו (כמ\"ש התוספות לקמן בד\"ה ואמר ר\"י כו' יע\"ש) מקמי מתני דעירובין ודמי שאחזו כמ\"ש התוספות בשמעתין ד\"ה ואמר ר\"י אם כן ע\"כ דס\"ל דיש ברירה ואע\"ג דבשמעתין קאמר דאין ברירה היינו דוקא גבי ב' שלקחו חביות ובהמה בשותפות שאינו מברר דבריו אבל במברר דבריו כי ההיא דמתני' דבכל מערבין מודה דיש ברירה וכי פריך בשמעתין דר\"י אדר\"י דקאמר וכבר בא חכם ה\"ה דהוה מצי לשנויי דלר\"י ע\"כ ליתא לדאיו וס\"ל דיש ברירה אלא משום דבעי לשנויי לעולם לא תיפוך כמ\"ש התוס' לקמן לחד תי' יע\"ש מיהו קו' הראשונות קשיין. ואפשר לומ' דס\"ל להגהות מיימ' דכיון דע\"כ רב דקא' ליתא למתני' מקמי איו הוא משום דס\"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דבתולה בדעת אחרים ס\"ל דיש ברירה ומאי דקאמר ליתא למתני' מקמי דאיו ה\"ק ליתא למתני' דקתני דאית לי' לר\"י ברירה אפילו בתולה בדעת עצמו דקאמר אם בא לכאן ולכאן לאיזה מקום שארצה אלך מקמי איו כמ\"ש התוס' בשמעתין ובפ' בכ\"מ ובפ' כל הגט ד\"ה ולכי מיית ע\"ש איכא למימר דרב ס\"ל ההיא דאיו דבתולה בדעת עצמו דאין ברירה ואפי' בדרבנן ואם התנה ואמר אם בא לכאן ולכאן לאיזה מקום שארצה אלך אין עירובו עירוב מיהו הא דשמעתין דקאמר דחבית מותרת עדיפא מתולה בדעת עצמו וטעמא דמילתא שהרי כתב רש\"י בפרק כל הגט דכ\"ה ע\"א ד\"ה וקפשיט וז\"ל דהיינו תולה בדעת עצמו דילמא תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה דמדאתני ברישא גילה בדעתו שהיה פוסח על ב' הסעיפים וליכא למימר הוברר דמעיקרא דעתיה להאי אבל זה שתלה באחרים גמר בדעתו מעיקרא לאיזה שתצא ע\"כ ואם כן איכא למימר ד��וקא בההיא דאיו דהוי תולה בדעת עצמו דקאמר בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך דגילה בדעתו מעיקרא שהי' פוסח על שתי הסעיפים הוא דס\"ל לרב דאין ברירה אבל בהא דשמעתין דהוי ברירה דממילא עדיפא מתולה בדעת עצמו דלא שייך ביה האי טעמא ושלא כדעת התוס' בשמעתין שכתבו דהא דחבית חשיבה תולה בדעת עצמו וכן נראה שהוא דעת התוס' פרק כל הגט ד\"ה דברי ר\"מ שהקשו שם דשמואל אדשמואל כדקשיא להו בשמעתין ולא תי' בפשיטות דשמואל ס\"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כמו שתירץ בשמעתין משמע דסבירא ליה דהא דחבית כיון דהוי ברירה דממילא עדיפא מתולה בדעת עצמו:<br><b> מעתה </b> נתיישב ג\"כ מה שהביא ראיה משמעתין דפסקי' הלכתא בהדיא דיש ברירה בדרבנן אבל בההיא דבכ\"מ דהוי תולה בדעת עצמו גריעא טפי ואפי' בדרבנן אין ברירה כך נראה לי ליישב דבריו:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי דברי התוספות דפרק כל הגט ד\"ה הנזכר שתי' להא דשמואל דמתנה בפי' אית ליה ברירה ודוקא גבי חבית לית לי' כיון שחינו מברר דבריו כו'. ויש לדקדק לכאורה דאכתי תיקשו להו מדשמואל דפרק כל הגט דקאמר אף ראשון פוסל משמע דס\"ל לשמואל דאפילו במתנה בפי' כההיא דאמר לאיזו שארצה אגרש אין ברירה וליכא למימר דס\"ל דשאני גבי גט משום דבעינן לה לשמה כמ\"ש שם בראש הסוגיא משם ר\"י דהא ליתא ממ\"ש שם באותו דבור ועוד דאי הוה משני הכי אכתי הוה קשיא ליה אידך דר\"י דאמר אף אחרון אינו פוסל כו' מבואר שדעתם שם שלא כדעת ר\"י אכן כפי מ\"ש הנה נכון דמההיא דשמואל ל\"ק להו דהתם שאני דהוי תולה בדעת עצמו ובתולה בדעת עצמו ס\"ל דאין ברירה ודו\"ק:<br><b> שוב </b> ראיתי להמרדכי שכתב בפרק משילין וז\"ל ופסק ר\"ח דאין הלכה כרבי אושעי' אלא כר\"י דאמר אין ברירה בין בדרבנן בין מדאורייתא והוא תימה איך פסק היפך הגמרא. ובהיותי בענין זה ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' בד\"ה ושמואל כו' וז\"ל ותימא דבפרק מי שאחזו דאמר אתקין שמואל בגיטא דש\"מ כו' הנה התוס' פרק כל הגט ד\"ה ר\"י ור\"י הקשו מדר\"י אדר' יוסי דר\"י אית ליה בפרק בכ\"מ גבי מעשר שני שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה מן הכיס דאין ברירה ואלו בפרק מי שאחזו גבי ההיא דמה היא באותן הימים קאמר ר\"י דמגורשת ואינה מגורשת ולכי מיית הוי גט אלמא יש ברירה ותירץ וז\"ל דהתם בגיטין עומד הדבר להתברר בודאי שהרי יחיה או ימות אבל הכא יכול להיות שלא יבא לידי הפרשה לעולם או לא יעלה סלע מן הכיס והשתא נמי א\"ש דשמואל אדשמואל עכ\"ל וכתב מהרש\"ל בס' חכמת שלמה והא דפריך מדר\"י נ\"ל דלק\"מ דודאי ר' משרשי' לא ס\"ל לחלק בהכי ומשום הכי פריך מדרב יהודה וה\"ה לרבי יוסי ומה דפריך אח\"כ איהו גופיה מר\"ש כלומר דאף אם תרצה לחלק בין דבר שסופו להתברר קשה מכ\"ש ורבא שהשיבו לו דר\"ש סבר יש ברירה מתרץ נמי דר\"י סבר יש ברירה כמו ר\"ש כו' ע\"ש והר\"ב ח\"ה ז\"ל כתב עליו וז\"ל זה דוחק לומר תיר' לרבי יוסי ודרב משרשיא לית ליה הך סברא גם יש לדקדק לפ\"ז בקו' זו בעצמה לקמן שכתבו התוס' לרב לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ואימא רב דס\"ל כרבא דלא מחלק בהכי אלא דההיא דמי שאחזו עומד הדבר להתברר אם יחי' או ימות וכן יש להקשות לר\"י שכתבו דכיון דלא מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים על כרחין ליתא לדאיו מקמי כל הנהו ואימא דאיתא לדאיו ובההיא דמי שאחזו דוקא אי' לי' ברירה דעומד הדבר להתברר עכ\"ל ומ\"ש מה שתירץ שהתוספות ז\"ל אזלי לשיטתם דלקמן שם דההיא דר\"י הוא משום דנעשה כאומר מעת שאני בעולם ואין זה מיקרי דבר העומ�� להתברר כו' שדבריו תמוהים שהרי לר' יוסי נמי דקאמר מגורשת ואינה מגורשת הוא משום דמספ\"ל אי חלין הגרושין משעת נתינה או נעשה כאומר מעת שאני בעולם כמ\"ש התוס' בפרק מי שאחזו דע\"ה ע\"ב ד\"ה תנא ואפי' הכי כי מיית פשיטא ליה דהוי גיטא וכבר ראיתי מי שתמה עליו בזה ועוד אני תמיה על שניהם במ\"ש דמ\"ה פריך מר\"ש כלומר דאף אם תירצו לחלק בין עומד הדבר להתברר או לא אכתי קשה מדר\"ש ויש לתמוה שהרי בההיא דר\"ש נמי דע\"מ שירצה אבא עומד הדבר להתברר הוא אם ירצה או לא ירצה וכ\"כ הר\"ן שם בהדיא משם התוס' יע\"ש:<br><b> ומהתימה </b> על מוהר\"ש ז\"ל שסותר את עצמו דביש\"ש בקונטריס אברירה דס\"ג ע\"ג כתב בהדיא דההיא דע\"מ שירצה אבא הוה הדבר עומד להתברר אם ירצה או לא ירצה וא\"כ ע\"כ צ\"ל דרב משרשיא דפריך מדר\"י ור\"ש ע\"כ דלא ס\"ל לחלק כן ולא כתבו התוס' כן אלא למאן דלא ס\"ל לחלק בין תולה בדע' עצמו לתולה בדעת אחרים כמ\"ש רש\"ל ולעיקר מה שהקשה הר' חד\"ה ממה שכתבו התוס' לחלק לרב בין תולה בדעת עצמו ולא תירץ דההיא דמי שאחזו עדיין עומד הדבר להתברר היא אפשר לומר דמשום הכי לא כתבו כן משום דאכתי קשיא להו דאכתי ליתא לדאיו ולההיא דהלוקח דתרווייהו ברייתות נינהו מקמי מתני' דמי שאחזו וברייתא דמרובה ומה שתפסו בקושיתם ההיא דמי שאחזו לרווחא דמילתא דבלא\"ה קשיא להו שפיר ולפי תי' ז\"ל דרב מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ממילא ההיא דמי שאחזו בלאו טעמא דעומד להתברר אפילו הכי ס\"ל לר\"י דיש ברירה משום דהוה תולה בדעת אחרים וכן ראיתי מי שתירץ האמנם אנכי הרואה כי תי' זה לא יתכן למ\"ש בפרק הוציאו לו דנ\"ו ע\"ב בד\"ה מ\"ש בס\"ד וז\"ל ומהשתא ניחא דלא נצטרך לדחוק ולומר דר\"י פליג ארב וסבר דליתא לדאיו כי זה דוחק אלא נימא דר\"י נמי מדקא מפרש מילתיה דאיו אלמא קסבר כותיה דליתיה למתניתין דעירובין ודברייתא דכל שילקטו מקמי מתני' דשקלים ומקמי ההוא דהלוקח ודאיו וההי' דמה היא באותן הימים ס\"ל לר\"י דלא דייקינן מינה דיש ברירה משום דלכי מיית הוי גיטא דדילמא לכי מיית זקוקה ליבם כו' והשתא קשה דאמאי לא כתבו דההיא דמה היא באותן הימים משום דעומד הדבר להתברר כמ\"ש שם ד\"ה דברי ר\"מ:<br><b> שוב </b> ראיתי בתוס' ישינים שם שכתבו כמ\"ש רש\"ל וז\"ל בד\"ה ר' יוסי ואומר רבי דשאני התם כי הדבר עומדת להתברר ממילא אם יחיה אם ימות אבל כאן כו' מיהו כה\"ג הקשו בריש כל הגט אר\"י ומפליג בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים והאי שינויא דפ\"י מצינן למימר התם אבל לר\"ש לא היה יכול לומר זה החילוק ומכח זה מתרץ רבי דשמואל אדשמואל כי מיהו קשה לרבי מדאמרי' בב\"ק פ' מרובה אי הכי קשיא דר\"י אדר\"י כו' ומאי קושיא והלא גבי כל שילקטו עניים היום הדבר עומד להתבר' אם ילקטו או לא ואומר רב שהי' יכול לומר כן אלא שרצה לו' תי' אחר עכ\"ל הרי מבואר בהדיא כדברי רש\"ל דס\"ל דאפי' לר' יהודה מצינן לחלק בהכי אלא שמ\"ש דלר\"ש אין לחלק בהכי הפך מ\"ש משם הר\"ן נראה דהיינו משום דשמא ימות האב או ילך למדינת הים ואנחנו לא נדע מה היה רצונו ויותר יגדל התימ' על תוס' ישנים דבסמוך ונראה בד\"ה מאי שנא לכאן ולכאן הקשו משם רבי הנזכר דאדרבא ליתא לדאיו מקמי מתניתין דעירובין ודמתניתין דמה היא באותן הימים וברייתא דכל שילקטו עניים והוא תימא שהרי כבר כתבו משמו דההיא דמה היא באותן הימים ודכל שילקטו עניים הוי הדבר עומד להתברר:<br><b> ולכן </b> נ\"ל דעיקר חילוקם הוא דההיא דמהיום אם מתי הספק שנסתפק לנו בעת התנאי הוא איזה צד מ��תנאי אם יתקיים אם ימות ויהיה גט מהיום או לא ימות ויהא הגט בטל והילכך כיון דספק זה שאנו מסתפקין בעת התנאי הוא עתיד להתברר בודאי כצד אחד מהתנאי אמרי' דיש ברירה הואיל ועומד הדבר להתברר אם יחיה אם ימות מה שא\"כ בההיא דהלוקח יין דמה שמתנה זה הוא דב' לוגין שאני עתיד להפריש יהיה תרומה נמצא דבאותה שעה מכח תנאו נפל עלינו ספק על איזה לוגין יחול עליהם שם תרומה והילכך אע\"ג דלהיום או למחר יפריש ממנו לא אמרינן הוברר הדבר שעל ב' לוגין אלו היו ראויים לחול עליהם שם תרומה מעיקרא כיון שהספק שנפל לנו באותה שעה מכח תנאו על איזה לוגין יחול עליהם שם תרומה לא היה עומד להתברר בודאי שהרי אפשר שלא יבא לידי הפרשה וכן בההיא דסלע שתעלה בידי מן הכיס הספק שנפל לנו בתנאו אינו עומד להתברר בודאי דשמא לא יעלה ואם כן בההיא דאם בא חכם למזרח משמע ודאי דה\"ז דומה לההיא דמה היא באותן הימים שהרי הוא מתנה ואומר אם בא חכם למזרח עירובו למזרח למערב עירובו למערב לכאן ולכאן כו' לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי אם כן באותה שעה הס' שנסתפק לנו בתנאו הוא אם יקנה שביתה במזרח או במערב או יהיה כבני עירו וא\"כ הרי ספק זה הוא עומד להתברר בודאי למחר בצד אחד מן התנאים וא\"כ היינו דק\"ל שפיר דאיך קאמר רב דליתא למתני' מקמי איו הא אדרבא ליתא לדאיו מקמי מתני' דעירובין ודמי שאחזו וברייתא דכל שילקטו ואי משום דהתם הדבר עומד להתברר ה\"נ דכוות' כמ\"ש כנ\"ל נכון ואי קשיא לך דא\"כ דההוא דמסכת עירובין חשיבא דבר עומד להתברר אם כן היכי אמרינן בפ' בכ\"מ אדרבא ליתא לדאיו מקמי מתני' ומשני לא ס\"ד ויתכן הלוקח יין כו' והשתא אם איתא מאי ראיה מייתי מההיא דהלוקח התם שאני דאין הדבר עומד להתברר הא לא קשיא דאיכא למימר דהתם אליבא דרב קאמר ורב לא ס\"ל לחלק בהכי אלא בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים וכדרב משרשיא דלא מחלק בהכי ומ\"ש ביומא ד\"ה הנזכר דלר\"י נמי מדקא מפרש מילתיה דאיו אלמא כותיה ס\"ל דליתיה למתניתין דעירובין ודברייתא דכל שילקטו מקמי מתני' דשקלים ומתניתין דהלוקח ודאיו וכפי מ\"ש דההיא דעירובין חשיב עומד להתברר היכי דחי ר\"י ממתניתין דעירובין מקמי ההיא ומתני' דשקלים הא ההיא דשקלים לא חשיבא עומד להתברר י\"ל דלפי תי' זה ס\"ל השתא דר\"י נמי לא מחלק בהכי בין היכא דהדבר עומד להתברר או לא וכרב משרשיא דלא מחלק בהכי כנ\"ל:<br><b> ועל </b> פי דברי התוס' ישנים שכתבנו לעיל דההיא דכל שילקטו עניים חשיב עומד להתברר איזה ילקטו ואיזה לא ילקטו נתנה ראש ליישב דברי רבינו ז\"ל שכתב בפ\"ט מה' מעשר שני הלכה ז' וז\"ל והצנועים היו מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות הללו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר ומשמע ודאי שכונתו ז\"ל באומרו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר שהוקשה לו דלמה לא יאמר כל המתלקט יהא מחולל על המעות הללו ולזה תירץ ואמר שהרי א\"א לפדותו במחובר וקשה דמשמע מדבריו דאם לאו משום טעמא דאין פודין במחובר היו אומרים כל המתלקט והא ליתא שהרי כיון שרבינו ז\"ל פסק דבדאורייתא אין ברירה כמ\"ש בפ\"א מה' תרומות ופ\"ז מהלכות מעשר א\"כ בלאו טעמא דאין פודין במחובר לא מהני משום דאין ברירה וכבר ראיתי להר\"ב לח\"מ פ\"ב מהלכות גניבה שהוקשה לו כן ע\"ש מה שתי'. אכן ע\"פ האמור הנה נכון דס\"ל ז\"ל כדעת התוס' דבדבר העומד להתברר יש ברירה והיינו ההיא דאתקין שמואל בגיטא דש\"מ כו' כמ\"ש התוס' וההיא דצנועין נמי חשיבי עומד להתברר כמ\"ש ומש\"ה ה��צרך רבינו למיהב טעמא דאין פודין במחובר ועפי\"ז מדוקדקים דבריו שכתב בדין שלפנינו אע\"פ שרצה משחשיכה ילך דבר שהוא מדברי סופרים יש ברירה ויש לדקדק דטעם זה הי\"ל לרבינו לומר בדין ג' כשכתב מתניתין דבכ\"מ דמתנה אדם על שני דברים ולמה זה איחר עד עתה אכן ע\"פ מ\"ש דבריו מצודקים דלעיל לא הוצרך למיהב טעמא דבדרבנן יש ברירה שהרי כיון שעומד הדבר להתברר כמ\"ש אפי' בדאורייתא נמי דינא הכי דיש ברירה אמנם בדין זה דאומר לחמשה הריני מערב על איזה מכם שארצה דהתם הספק שנסתפק לנו בתנאו איזה מהן ירצה אין הדבר עומד להתברר שאפשר שלא ירצה לשום אחד מהם וכההיא דכתוב גט לאשתי לאיזו שארצה אגרש דאמרינן אין ברירה מהאי טעמא משו\"ה הוצרך למיהב טעמא משום דכל מד\"ס יש ברירה:<br><b> ודע </b> דרבינו ז\"ל לעיל בפ\"ו דין כ\"ג כתב וז\"ל אחד או רבים שאמרו לאחד צא וערב עלינו ועירב עליהם באיזה רוח שרצו ה\"ז עירוב והשיג עליו הראב\"ד וז\"ל שנה משנתו כמ\"ד יש ברירה וכתב ה\"ה וכן הוא האמת דקי\"ל בדרבנן יש ברירה כו' יע\"ש ויש לדקדק דאי טעמו של רבי' דבדרבנן יש ברירה א\"כ הי' לו לומר טעם זה לשם כדרך שכ' בדין שלפנינו גם בפ\"ה מה' י\"ט הלכה כ' ואולם עיקר דבריהם לא זכיתי להבין דמה ענין ברירה לכאן דהכא ה\"ט משום דכיון דלא פירש לו על איזה רוח יערב עליה דידיה סמך על איזה רוח שיערב לו שיהיה עירוב וזהו שכ' רבינו שהרי לא יחדו לו רוח ולפי דברי הראב\"ד וה\"ה ז\"ל ק\"ל מההיא דתנן בפסחים דף פ\"ח האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל ואמרינן בגמרא פשיטא שחט גדי יאכל אע\"ג דרגיל בטלה והשתא לפי דברי הראב\"ד וה\"ה קשה דנימא אין ברירה ואע\"ג דניחא לי' השתא בגדי דלמא בשעת שחיטה דעתו היה שישחוט עליו טלה אלא ודאי דכיון דלא פירש עלי' דידי' קא סמיך וכמ\"ש רש\"י שם וליכא למימר דמתניתין אתיא כמ\"ד יש ברירה שהרי רבינו ז\"ל פסקה להך מתני' בפ\"ג מהל' ק\"פ ותו שהרי בגמ' פרכינן התם אסיפא דמתני' דקתני שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון והתניא אין נמנין על ב' פסחים כאחד ופרש\"י אין נמנין על ב' פסחים כא' לאכול מאחד מהן שירצה דאין ברירה וכי בעי למיכל דלמא בשעת שחיטה לא הוה דעתי' עלי' כו' הרי דתלמודא התם בעי לאוקמי למתני' כמ\"ד אין ברירה ואפ\"ה לא ק\"ל לתלמודא אלא מסיפא אבל ברישא דקתני שחט גדי יאכל ניחא ליה אפי' למ\"ד אין ברירה ועיין בתוס' שם ד\"ה והתניא שכתבו שם דמתני' ע\"כ אתיא כמ\"ד אין ברירה מדקתני שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון ואילו למ\"ד יש ברירה יאכל מאיזה שירצה הרי מבואר דאפי' למ\"ד אין ברירה שחט גדי יאכל משום דכיון דלא פירש עליה דידיה סמך וא\"כ דכותה נמי הכא באומר לחבירו צא וערב וכיון דלא פירש עליה דידי' סמך ואפי' למ\"ד אין ברירה מודה וצ\"ע כעת:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שחזות קשה הוגד לי מאותה סוגיא על מ\"ש הריטב\"א בפ\"ק דקדושין דכ\"ו ע\"א על ההיא דר\"ג דאמר עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וז\"ל ואיכא דק\"ל איך לא סיים מקום למעשרות אלו דהא תנן האומר כרי זה לתוכו כו' לא קרא שם עד שיאמרו לצפונו ולדרומו ואיכא למימר דכי בעינן סיום מקום הני מילי למאן דלית לי' ברירה אבל ר\"ג סבר יש ברירה וכשאוכל ומשייר שיעור מעשר אמרינן הוברר הדבר למפרע שהוא מה שהפריש עכ\"ל ועי' בהר\"ב מש\"ל בפי\"א מהל' מעשר שני הלכה י\"א וקשה טובא מההוא דפסחים דגרסינן התם מעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ויצאו ושחטו עליהן שני פסחים כו' באו ושאלו את ר\"�� אמרו להן מלכה ומלך דדעתן קלה עליהן יאכלו מן הראשון אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני כו' והשתא ק' לפי דבריו דר\"ג ס\"ל דיש ברירה א\"כ איך קאמר ר\"ג אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני הא למ\"ד יש ברירה יאכל מאיזה מהן שירצה דהא אין נמנין על שני פסחים אינו אלא למ\"ד אין ברירה כמ\"ש רש\"י והתוס' וצ\"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ\"ש רבינו בפ\"ח מה' מעשר שני מי שהי' בניו מקצתן טהורים ומקצתן טמאים מניח את הסלע ואומר מה שהטהורים שותין סלע זה מחוללת עליו והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל דהא קי\"ל דבדאורייתא אין ברירה ותי' מרן הכ\"מ שם דה\"ק כל מה שהטהורים שותין סלע זו מחוללת עליו סמוך לשתייתן כשהוא סמוך לפה ואינו ענין לברירה ע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מקראי קודש ז\"ל שהקשה מההיא דפ' מרובה דפרשינן בפ' מרובה ומאי חזית דאפיכת מתני' איפוך דר\"י ואימא צנועין ור\"י אמרו ד\"א אמרי מתני' לא סגי דלא מתהפכא דבהא מתני' קתני דאית לי' לר\"י ברי' ושמעי' לי' לר\"י בעלמא דלית ליה ברירה כו' והדר פריך ס\"ס אמאי קא מהפכת למתני' משום דקשיא דר\"י אדר\"י השתא נמי קשה דרבי יוחנן אדר\"י דהא אמרת לר\"י ל\"ת כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט אלמא אית לי' ברירה והא ר\"י לית לי' ברירה כו' והשתא כפי דברי מרן אמאי לא משני הכא נמי סמוך ללקיטתו קאמר ולעולם דלית לי' ברירה יע\"ש. ולע\"ד נראה לומר דלא מצי תלמודא לשנויי הכי דכל המתלקט סמוך ללקיטתו קאמר משום דא\"כ היכי קאמר ר\"י צנועין כו' ורבי דוסא אמרו ד\"א וליכא למימר דההיא דר' דוסא נמי דקאמר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר סמוך ללקיטתו קאמר דא\"כ היכי פליג עלה ר\"י וקאמר לעתותי ערב אומר כל מה שלקטו וליכא למימר דא\"כ עוד היום תקשי דאמאי לא תיקן ר\"י שיאמרו בשחרית כל שילקטו עניים היום יהא הפקר סמוך ללקיטתן דהשתא ליכא משום ברירה י\"ל כמ\"ש התוס' שם בד\"ה כל הנלקט שהקשו מעין זה ותירץ דעצה טובה קמ\"ל שלא יתפקרו עניים ללקט הרבה כיון שהפקר כו' יע\"ש ובשלמא אם נאמר דר' דוסא דקאמר כל שילקטו מיירי באומר כל שילקטו סתם ומשום דאית לי' ברירה ניחא דר\"י אתא לפלוגי עלי' בעיקר דינא דכל שילקטו סתם לא מהני משום דלית לי' בריר' ואגב אורחין עצה טובה קמ\"ל שיאמרו לעתותי ערב כדי שלא יתפקרו עניים לבא אמנם אי רבי דוסא דקאמר כל שילקטו מיירי באומר סמוך ללקיטתו דהשתא לר\"י נמי מדינא שפיר דמי אין סברא לומר דר\"י איכפל לאיפלוגי משום עצה טובה גרידא ותו דאי ר' דוסא דקאמר כל שילקטו מיירי באומר סמוך ללקיטתו ור\"י פליג עלי' משום עצה טובה א\"נ משום דגזרינן שמא לא יפרוש כמ\"ש התוס' דהא א\"כ היכי קאמר ר\"י צנועין ור' דוסא אמרו ד\"א דמשמע דהא דצנועין לא מצי אתי אלא אליבא דר' דוסא אבל כר\"י לא מצי אתי ואם איתא אפילו כר\"י נמי דע\"כ לא פליג ר\"י התם אלא משום דאיתי' בתקנתי' שיאמרו לעתותי ערב ומש\"ה משום גזירה שמא לא יפרוש או שמא יתפקרו עניים קאמר לעתותי ערב כו' אמנם הכא גבי צנועין דליתי' בתקנתא שיאמרו לעתותי ערב דמה מועיל מה שאכלו קודם אמירה ה\"נ דמודה ר\"י דבשחרית אומר כל שילקטו היום יהא מחולל ולא חיישינן להא כלל וכ\"כ הר\"ב ח\"ה שם ותמצא במ\"ש אלא ודאי משמע דר' דוסא כל שילקטו סתם קאמר ומשום דאית ליה ברירה דהשתא אתי שפיר דר\"י דקאמר צנועין ור' דוסא אמרו ד\"א דלר\"י כיון דס\"ל התם דאין ברירה הכי נמי גבי צנועין ודוק:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' פ\"ג דחגיגה דכ\"ה ע\"ב ד\"ה חבר וע\"ה שהקשו וז\"ל והיה קשה למורי כיון דסתם משנה אית ��י' ברירה תקשי מינה לר\"י דאמר אחין שחלקו לקוחות הן כו' וכתבו בס\"ד וז\"ל וכ\"ת דמדרבנן מודה ר\"י דיש ברירה שמעינן ליה בשלהי ביצה אין ברירה אף בע\"ת ומיהו כו' ובפרק בכל מערבין דדחיק לאתויי תנא דברירה לא מייתי הך משום דעדיפא לי' לאתויי מלתא דהתנא נזכר בה וגם מלתא דאיירי בע\"ת דאיירי בה עכ\"ל ודבריהם תמוהים בעיני במ\"ש וכ\"ת דבדרבנן מודה ר\"י דיש ברירה כו' דנראה דכונתם ליישב מה שהקשו לר\"י מסתם מתני' דחבר וע\"ה כו' וק' לכאורה דאכתי מה יענו למה שהקשו ממתני' דגר וגוי שירשו את אביהם יכול לומר טול אתה ע\"ז כו' דהא חלופי ע\"ז מדאורייתא אסירי כדאיתא בפ' ר\"י דף נ\"ד ובקידושין פ' האיש מקדש מיהו אחר ההשקפה הא ודאי לק\"מ שכונתם למ\"ש בקידושין דף י\"ז ע\"ב אמר רבא ד\"ת גוי יורש את אביו ד\"ת כו' גר את הנכרי אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים דתנן כו' וא\"כ זהו מ\"ש דהכא חשיב מדרבנן דמדאורייתא כיון דאין הגר יורש את אביו נמצא דלאו חלופי ע\"ז קא שקיל אלא מתנה בעלמא ופשוט ועיין מ\"ש התוס' שם בקדושין שצריך לעיין לעת הפנאי עם דברי התוס' דחגיגה גם מ\"ש ובפרק בכל מערבין דדחיק לאתויי תנא דברירה לא מייתי הך כו' הן דברים תמוהים לא זכיתי להבין דבריהם דהתם מאי דדחיק לאתויי תנא דברירה היינו לענין דאיכא תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה כדאיתא התם בהדיא א\"ל רבא לר\"ן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה כו' וא\"כ היכי הוה מצי לאתויי מהך מתני' דחבר וע\"ה הא הך מתניתין נהפוך הוא דס\"ל דיש ברירה וצ\"ע ותו במה שתי' דעדיפא ליה לאתויי מילתא דהתנא נזכר בה וגם מילתא דאיירי בע\"ת דהך תירוצא ניחא לרב יוסף דקאמר תנאי שקלת מעלמא אבל לרבא דבעי מאן האי תנא כו' מאי קא בעי הא מתני' היא בהדיא דבמשנה ליכא למימר מתניתין לא שמיע ליה כדמשני התם אדאיו וליכא למימר דרבא גופיה דבעי מאן האי תנא הוא דבעי לאשכוחי שם התנא דא\"כ אדמבעיא לי' אברייתא תיבעי לי' אמתני' דחבר וע\"ה סוף דבר שדבריהם צ\"ע:<br><b> ודעת </b> ר\"ת ז\"ל שכתבו התוס' בפ' השולח דמ\"ח ד\"ה אי לאו דקי\"ל כר' הושעיא דאמר דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה והביא ראיה מדפסקינן בפ' המוכר את הבית דס\"ד דאין להן דרך זה על זה דמוכר בעין רעה מוכר אלמא לקוחות הן יע\"ש וראיתי להרב יש\"ש בקונטרס אברירה דף ס\"א ע\"א שהק' לדברי ר\"ת הללו דע\"כ טעמא דשמואל התם לאו משום דלית ליה ברירה הוא מדפליגי התם בפ' המוכר רב ושמואל דרב פסק הלכה כחכמים דלקוחות גופייהו דיש להן דרך זה על זה ושמואל פסק כר\"ע דאין להן דרך זה על זה ואמרינן לימא אזדו לטעמם דאמר ר\"נ אמר שמואל האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה כו' ורב אמר יש להן צריכא דאי אשמועינן בההיא קאמר רב משום דאמר ליה בעינא למידר כי היכי דדרו ביה אבותי כו' ואי אתמר בהך בהך קא אמר שמואל אבל בהא אימא מודה ליה לרב צריכא והשתא אם איתא לדעת ר\"ת הא ע\"כ צריכא לתרויהו דאי לא אשמועינן הא דאחין הו\"א בהא שוו רב ושמואל דיש להן דרך זה על זה משום דיש ברירה ואי הוי פליגי באחין הו\"א גבי אחין הוא דפליגי משום דשמואל סבר לא אמרינן ברירה ורב סבר יש ברירה אבל בלקוחות גופייהו כ\"ע מודו דאין להן דרך זה על זה כר\"ע יע\"ש. ולע\"ד נראה דל\"ק דהא ע\"כ לא מצי תלמודא לומר דאי אשמועינן בההוא דלקוחות הו\"א דגבי אחין ישוו רב ושמואל דיש להן דרך זה על זה משום דיש ברירה שהרי שמעינן לשמואל בפרק משילין דקאמר אף חביות אסור דס\"ל דאין ברירה וא\"כ ממילא הוה שמעינן לה דכיון דלית ליה ברירה ע\"כ גבי אחין שחלקו ס\"ל דאין להם דרך זה על זה משום דלקוחות הן וא\"כ משום הכי הוצרך תלמודא למיהב טעמא משום דאמר ליה בעינא למידר כי היכי דדרו אבותי וכיון דע\"כ לשמואל צריך לומר הך טעמא קאמר נמי בדרב הכי דאי אשמועינן גבי אחין, הו\"א בההי' קאמר רב משום דא\"ל בעינ' למידר כו' ואה\"נ דלרב בלאו ה\"ט א\"ש משום דהו\"א דדוקא גבי אחין קאמר משום דס\"ל יש ברירה אלא משום דלשמואל ע\"כ צריך למיהב הך טעמא קאמר נמי הכי לרב וא\"נ דאיכא למימר דלרב נמי לא מצי למיעבד צריכותא משום דהא שמעינן ליה לרב דאמר בפ' כל הגט וכולן פוסלין משמע דס\"ל דלא אמרינן ברירה ואף שהתוס' כתבו שם מ\"ש ר\"י דגבי גט כ\"ע מודו משום דכתיב וכתב לה לשמה איכא למימר דר\"ת ז\"ל לא ס\"ל הכי וכמו שכן נראה מדברי התוס' שם באותה סוגיא שחולקים על זה כמו שכתבנו לעיל ודו\"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ\"ש רש\"י פ\"ק דביצה דף י' ע\"א ד\"ה כלים טמאים כו' שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה כו' אשר דברי רש\"י הללו סתרי למ\"ש בפ' משילין דל\"ח דאמרינן התם אלא לא תיפוך וכי לית ליה לר\"א ברירה בדאורייתא בדרבנן אית ליה ופי' רש\"י בדאוריית' כגון ט\"מ לית ליה ברירה ודרך יציאתה הל\"מ כו' וכ\"כ בפ' הדר דף ס\"ח ובר מן דין קשה טובא למ\"ש פ\"ק דביצה מסוגיא דפ' משילין דמשמע דס\"ל דאורייתא וכן קשה לדעת הרי\"ף והרא\"ש שבפ' הדר כתבו ואסיקנא התם דהא דתניא אין משתתפין באוצר כבית שמאי אבל לב\"ה דאית להו ברירה משתתפין משמע בהדיא דס\"ל כאוקימתא דרב הושעיא דפ' הדר ורבא דשמעתין דב\"ה מטהרין למפרע מטעמא דאית להו ברירה וא\"כ ע\"כ דס\"ל דסט\"ל דרבנן שהרי בפ' משילין פסקו דהלכתא כרב אושעיא דבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה וא\"כ קשה דמההיא דפ' משילין משמע דהוי דאורייתא ועיין בהר\"ב זרע אברהם בחי\"ד סימן י\"ז מ\"ש בזה יע\"ש שבקצת דבריו יש בה מן הקושי כמו שיראה המעיין אין צורך לאורך. ולע\"ד נראה ליישב לדעת הרי\"ף והרא\"ש דס\"ל דמ\"ש בפ' משילין כי לית ליה לר\"א ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית לי' הכונה לומר דדוקא בטומאת מת דהוי דאורייתא דעיקר ט\"מ דאורייתא אלא דחכמים גזרו אפילו בסט\"ל וא\"כ כיון דעיקרו מן התורה מש\"ה לית ליה ברירה אבל בדרבנן כגון עירובי תחומין דאין עיקרו אלא מדרבנן אית ליה ברירה:<br><b> ומצאתי </b> סעד לזה ממ\"ש התוס' בפ' בכל מערבין דף ל\"ז ע\"ב ד\"ה מאן האי תנא שכתבו וז\"ל הומ\"ל ר\"י דאגודה של ירק היא דהוי מדרבנן ושמא כיון דעיקר מעשר מן התורה חשיב ליה בדאורייתא עכ\"ל. והרי\"ף והרא\"ש ז\"ל פסקו כר\"א ורבא דבתראי נינהו דב\"ה מטהרין למפרע וס\"ל דכל דרבנן אפי' בדבר שעיקרו מה\"ת יש ברירה כנ\"ל נכון. ובהכי ניחא נמי לדעת הרע\"ב ז\"ל שפסק בפ\"ז דאהלות מ\"ג כרב אושעיא דאמר בלטהר את הפתחים מכאן ולהבא הוא דפליגי אבל כלים דלמפרע טמאין משום דאין ברירה אע\"ג דהוא ז\"ל כתב שם דסט\"ל גזרת חכמים היא שגזרו טומאה על המקום שהוא דרך יציאה ובפ\"ז דדמאי כתב דבדרבנן יש ברירה ומ\"ש הר\"ב תי\"ט שם דלאו דוקא קאמר אלא קרי לי' גזירת חכמים הואיל ואינו מפורש בתורה וכן הוא דרך רבינו לקרות ד\"ס מה שהוא הל\"מ זה דוחק דלשון הל\"מ צודק שפיר משום דרז\"ל פירשו לנו הדבר שהיא הל\"מ אבל לשון גזירת חכמים אינו צודק כלל בדבר שהיא הל\"מ אכן כפי מ\"ש יש ליישב דכיון דעיקרו מה\"ת פסק הרע\"ב דאין ברירה וכרב אושעיא דאית לי' הכי משום דמשמע לי' דמאי דדרש מר זוטרא הלכה כרב אושעיא דאכולה מילתא קאי ומ\"ש בפ\"ז דדמאי דבדר��נן יש ברירה היינו בדבר שעיקרו דרבנן וכן נמי גב"
+            ],
+            [
+                "<b>המערב </b>\n<b> לשני ימים טובים כו'.</b> כ' הראב\"ד טעה בזה שאפי' בב' י\"ט של ר\"ה אע\"פ שהן קדושה אחת צריך שיהי' העירוב קיים כו' לחומרא אמרינן כו' אבל לקולא לא אמרינן ונראה דטעמו ונימוקו עמו שהרי הא דאמרינן דב' י\"ט של ר\"ה קדושה אחת הן כתב רש\"י ז\"ל בשמעתין ובפ' בכל מערבין דל\"ט דלאו משום ס' דשמא באו עדים יום ל' או יום ל\"א לחודיה התקין אלא משום דה\"ט משום דחיישינן נמי שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה והרי קדושתו אחת ממ\"נ וא\"כ מסתברא ודאי דה\"ט אהני לן למיחש לחומרא ולמימר דביצה שנולדה בזה אסורה בזה שמא באו מן המנחה ולמעלה וקדושתו אחת אמנם לקולא ודאי אין לנו שהרי אכתי איכא למיחש שמא לא באו עדים כלל ונמצא למפרע הא' היה חול ומש\"ה אם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בב' לדעת הראב\"ד ז\"ל דשמא לא באו עדים כלל וכיון שכן יש לתמוה על ה\"ה שכתב וז\"ל ואני אומר שלא טעה רבינו דאם איתא דאמרינן קדושה אחת לחומרא ולא לקולא מאי קא מקשה ר\"א לרבנן מנאכל עירובו בראשון שאינו יוצא בב' ולימרו ליה אינהו ולטעמיה ב' י\"ט של ר\"ה מאי איכא למימר ולמאי איצטריכו למימר דספוקי מספקא להו אלא ודאי כל שהן בקדושה אחת לכל דבריהן הוא ואפילו לרבנן דע\"כ לא מספקא להו אלא ביו\"ט ושבת כו' יע\"ש:<br><b> ואיני </b> מבין דבריו דבשלמא בי\"ט ושבת קאמר להו ר\"א שפיר אי אתם מודים שאם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בב' הא לא ב' קדושות הן משום דהתם טעמייהו דרבנן דאמרי קדושה א' הן לאו משום חשש וס' הוא כמו בב' י\"ט של ר\"ה כי היכי דנימא דדוקא לחומרא אמרינן אבל לקולא לא אמרינן אלא ה\"ט משום דכיון דתרוייהו קדושת ודאים הן ולא מס' יש להן דין קדושה א' וכיומא אריכתא חשיבא ומש\"ה ק\"ל לר\"א שפיר מנאכל עירובו בא' אינו יוצא בב' דכיון דמה\"ט הוא אפילו לקולא נמי קדושה אחת הן מדהוצרכו רבנן לומר דספוקי מספקא להו מעיקר דינא אם הן קדושה אחת או ב' קדושות אמנם בב' י\"ט של ר\"ה דכל עיקר טעמא דאמרינן קדושה אחת הן הוא משום חשש וס' מה מקום להקשות מנאכל עירובו וכמ\"ש:<br><b> ולדעת </b> רבינו ז\"ל נראה שיש ליישב דס\"ל כדעת התוס' ז\"ל שכתבו בשמעתין בד\"ה מי לא מודה ריב\"ז ליישב פי' רש\"י וז\"ל ומ\"מ יש ליישב פרש\"י ודק\"ל מנ\"ל הך סברא ה\"פ מי לא מודה ריב\"ז שאם באו עדים כו' כגון קודם חרבן דהוי קדושה אחת וא\"כ גם לאחר חרבן כשהיו עושין ב' ימים כגון שלא באו עדים כלל ביום שלשים דלא מס' היו עושים אלא כמו קודם חרבן הם קדושה אחת ולא מספק היו עושים ועיין בהר\"ב חד\"ה שם מה שפי' בכונתם ועיין בס' ידי אליהו ד\"י מ\"ש בזה באורך יע\"ש וא\"כ מהאי טעמא כתב רבינו דבב' י\"ט של ר\"ה אם נאכל בא' יוצא בב' דכיון דטעמא דאמרינן קדושה אחת הן לאחר תקנת ריב\"ז היינו משום דחיישינן שמא לא באו עדים כלל דאז מדין קדושה אחת היו ב' ימים ולא מחמת ס' א\"כ ממ\"נ יוצא בב' דאם באו עדים ביום ל' נמצא דהב' הוא חול וא\"צ עירוב כלל ואם לא באו עדים כלל הרי הן קדושה אחת וכבר קנה עירובו בראשון ובהא ניחא לי מה שהקשה הר\"ב מג\"א ז\"ל בסי' תי\"ו סק\"א ובסימן תק\"ג סק\"ד בסימן תי\"ו העתיק לשון רבינו ז\"ל משמע דס\"ל דבב' י\"ט של ר\"ה אפי' נאכל בא' יוצא בב' דקדושה אחת הן אפילו לקולא ואלו בסימן תק\"ג פסק דאסור לאפות ולבשל מי\"ט לחבירו ואפילו בב' י\"ט של ר\"ה וה\"ט משום דלהחמיר אמרינן קדושה אחת ולא להקל כמ\"ש בב\"י וע\"ש מה שנדחק בזה הנה על פי האמור הוא נכון דהתם גבי נאכל עירוב ש��י ממ\"נ דאם לא באו עדים כלל הרי הוא קדושה אחת ואם באו עדים ביום ל' הרי הב' חול הוא וא\"צ עירוב אמנם באופה מיום טוב לחבירו אפילו בב' י\"ט של ר\"ה אסור משום דאיכא למיחש שמא באו עדים ביום ל' והב' חול נמצא אופה מי\"ט לחול כנ\"ל ועוד אפשר לומר דדוקא בעירובי תחומין דרבנן אמרינן הם אמרו והם אמרו אמנם באופה מי\"ט לחול דאיכא איסורא דאורייתא לא אמרינן קדושה אחת הן כיון דהא דקדושה אחת הן אינו אלא תקנתא דרבנן דתקינו שיהא אותו היום קדש ולמחר קדש לא מהני תקנתא דרבנן להתיר איסור דאורייתא ואע\"ג דלמאי דקי\"ל כר\"ח דאמרינן הואיל ליכא איסורא דאורייתא באופה מי\"ט לחול מ\"מ הא מיהא איסורא דאורייתא איכא באופה בין השמשות וכיוצא וכמ\"ש התוס' פסחים ומ\"מ לדעת הראב\"ד ז\"ל אין מקום להקשות מה שהקשה ה\"ה משום די\"ל שדעתו ז\"ל כדעת רש\"י דס\"ל דעיקר טעמא דב' י\"ט של ר\"ה קדושה אחת הן משום חשש דשמא באו עדים מן המנחה ולמעלה הוא ואפילו לאחר תקנת ריב\"ז דתקנה ראשונה לא זזה ממקומה וכמ\"ש בד\"ה מי לא מודה ריב\"ז אבל משום חשש דשמא לא באו עדים כלל ליכא משום דכשלא באו עדים כלל מס' היו עושים ב' ימים ולא מכח קדושה אחת היא ומש\"ה השיג על רבינו ז\"ל וכתב דנאכל עירובו אינו יוצא בב' משום דחיישינן שמא לא באו עדים כלל דאז הו\"ל ב' קדושות כב' י\"ט של גליות אלא שמדברי רבינו ז\"ל שכתב בפ\"א מה' קדוש החודש דין ו' וז\"ל משחרב בית המקדש התקין ריב\"ז שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום כולו כו' ומקדשין יום למ\"ד בלבד נראה בהדיא שדעתו ז\"ל שלא כדעת רש\"י ז\"ל דסבירא ליה דאף לאחר תקנת ריב\"ז תקנה ראשונה לא זזה ממקומה ואם באו מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ומדלא השיג עליו הראב\"ד ז\"ל משמע דהכי ס\"ל וא\"כ עכצ\"ל דס\"ל דעיקר טעמא דב' י\"ט של ר\"ה דקדושה אחת הן הוא משום שמא לא באו עדים כלל והיו עושין ב' ימים מדין קדושה א' ולא מכח ס' וכמ\"ש התוס' ליישב פרש\"י וכ\"כ בס' ידי אליהו שזה דעת רבינו וכיון שכן מ\"ש הראב\"ד דאם נאכל עירובו אינו יוצא בב' דקדושה אחת לא אמרו אלא להחמיר לא להקל לאו משום דהוי ספק וכמ\"ש לעיל אלא משום דס\"ל דקדושה אחת לא נאמר אלא להחמיר והיינו דק\"ל לה\"ה ז\"ל שפיר מההיא די\"ט ושבת כנ\"ל:<br><b> אך </b> הדבר הקשה טובא הוא מ\"ש ה\"ה ולימרו אינהו וליטעמיך ב' י\"ט של ר\"ה מאי איכא למימר והדבר תמוה שהרי רבנן דר\"א ס\"ל דב' י\"ט של ר\"ה ב' קדושות הן כדאיתא בהדיא בפ' בכל מערבין דל\"ט מודים חכמים לר\"א בר\"ה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם ב' עירובין כו' ופירש\"י ז\"ל מודים חכמים אע\"ג דפליגי עליה דר\"א בשבת וי\"ט הכא מודו דב' י\"ט של ר\"ה ב' קדושות הן כו' וא\"כ היכי מצי קאמרי רבנן לר\"א וליטעמיך ב' ימים טובים של ר\"ה מאי איכא למימר הא לדידהו בב' י\"ט של ר\"ה יכול לערב על ב' רוחות. ולפי חומר הנושא היה נ\"ל ליישב שדעת ה\"ה ז\"ל כדעת י\"מ שכתב הריטב\"א בחי' לעירובין וז\"ל יש שפירשו דפלוגתא דר' יוסי ור' יאודה לאחר החרבן הוא דהא אינהו לאחר החרבן היו והיכי הוי פליגי בדינא דקודם החרבן דמאי דהוה הוה אלא ודאי פלוגתייהו לאחר החרבן ומשום דקתני התם משחרב בית המקדש התקין ריב\"ז שיהו מקבלין עדות החדש כל היום כו' ומשו\"ה ס\"ל לר\"י דלא חשיבא קדושה אחת דלא הוי טעמא אלא כי היכי דלא ליזלזלו ביה ור' יוסי סבר דאף לאחר החרבן קדושה א' הן כמו קודם החרבן דלענין זה לא זזה תקנה ממקומה ואתיא הך פלוגתא כפלוגתא דפליגי רבה ורבא בפ\"ק די\"ט דרבה דאמר מתקנת ריב\"ז ואילך ביצה מותרת אתי' כר\"י ורבא דאמר אף מתקנת ריב\"ז ביצה אסורה אתיא כר' יוסי אלו תורף דבריו יע\"ש. ולפי זה מצינן למימר דכונת ה\"ה ז\"ל לומר דאם איתא דלמאי דפסקינן השתא כר' יוסי דאף לאחר תקנת ריב\"ז ביצה אסורה משום דב' י\"ט של ר\"ה קדושה א' הן כמו קודם תקנת ריב\"ז דתקנה ראשונה לא זזה ממקומה ואפ\"ה אמרינן דאם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בב' משום דלחומרא אמרינן קדושה אחת ולא לקולא לימרו ליה רבנן לר\"א ולטעמך שני י\"ט של ר\"ה וכגון קודם תקנת ריב\"ז דהתם כ\"ע מודו דקדושה אחת הן לדעת י\"מ הללו מאי איכא למימר דהא קודם תקנת ריב\"ז לרבנן דפליגי ארבי יוסי הו\"ל כאחר תקנת ריב\"ז לדידן דקי\"ל כר' יוסי. אך קשה לפי י\"מ הללו דאיך אפשר לומר דר\"י לא פליג אר' יוסי אלא לאחר חרבן אבל קודם חרבן מודה דקדושה א' הן ורבה דקאמר מתקנת ריב\"ז ואילך ביצה מותרת אבל קודם תקנה לא אתיא כר' יהודה וא\"כ מאי האי דקא אמרינן התם ורבנן התם כי היכי דלא לזלזלו ביה ומה תשובה היא זו הא לאחר תקנת ריב\"ז היו מקבלים עדות החדש כל היום למנות מיום ראשון ואם כן ע\"כ אי אמרינן דאף לאחר תקנת ריב\"ז אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש וכדקאמר לי' ר\"י היינו משום דכך נהגו לעשותם קדושה אחת אבל משום טעמא דלא לזלזלי ביה לא אהני לן לעשות ב' י\"ט דהך טעמא ניחא לקודם תקנת ריב\"ז דלא היו מקבלין עדים מן המנחה ולמעלה ואפ\"ה היו גומרין אותו בקדושה כי היכי דלא ליזלזלו ביה לשנה הבאה כמ\"ש רש\"י אבל לאחר תקנת ריב\"ז ולעשות יום ב' י\"ט לא אהני לן הך טעמא וכמבואר. ויש ליישב פי' י\"מ הללו דר' יוסי ה\"ק אי אתם מודים דקודם חרבן אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ואף שהב' היה י\"ט ודאי אפ\"ה היו עושין גם הראשון י\"ט א\"כ לאחר תקנת ריב\"ז נמי לא נעקרה תקנה ראשונה מלעשות שני י\"ט אע\"פ שהראשון הוא ודאי י\"ט דריב\"ז לא תיקן אלא לקבל עדות אף לאחר המנחה ולמנות מיום ב' ועיין מ\"ש בעל חד\"ה שם בד\"ה מי לא מודה ריב\"ז ואהא קאמר תלמודא ורבנן התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה כלומר דדוקא קודם תקנת ריב\"ז היו עושין ב' ימים ואע\"ג דהב' ודאי י\"ט מטעמא דלא ליזלזלו בי' לשנה הבאה אבל לאחר תקנת ריב\"ז לעשות יום ב' י\"ט דליכא הך טעמא ה\"נ דלא היו עושין אלא יום א' בלבד, כנ\"ל ליישב דעת ה\"ה לפי חומר הנושא ועיין ומ\"ש שם רש\"י ד\"ה דלמא מעברי לאלול כתקנה ראשונה כו' הן דברים תמוהים ועיין בהרלנ\"ח ז\"ל סי' נ\"ד ואפשר ליישב דבריו ע\"פ מ\"ש הר\"ב ידי אליהו ז\"ל דף י\"א וי\"ב ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (סג) </b> ובהא ניחא לי מה שהקשה הר\"ב מג\"א ז\"ל כו'. ונלע\"ד דלא הועיל בישוב זה דהכי קא ק\"ל להמג\"א ז\"ל כיון דסתם הב\"י כהמחבר סי' תק\"ג ס\"ח ומשוי לר\"ה כשני י\"ט של גליות ומבואר לפ\"ז דלאו דוקא ביה\"ש אסור לאפות ולבשל לצורך מחר אלא אפילו כל היום כולו נמי אסור והרי הב\"י ס\"ל בסי' תצ\"ז סעיף ד' דספק מוכן מותר ביו\"ט שני הרי חזינן דס\"ל דס\"ס מותר אפילו בדבר שיש לו מתירין וא\"כ הרי דבריו סתרי אהדדי דהא למ\"ש הרמב\"ם והרשב\"א דאפילו אם נאכל עירובו של ר\"ה בראשון יוצא בשני משום דלקולא נמי אמרינן דקדושה אחת היא א\"כ הרי יהיה מותר לאפות ולבשל ביום א' דר\"ה לצורך מחר משום ס\"ס ספק שמא לא יבואו עדים בראשון וא\"כ הרי מותר לאפות ולבשל לצורך מחר דקדושה אחת היא ואת\"ל שיבואו עדים היום מ\"מ שמא מקלעי אורחים היום ויהיה אפייתו לצורך היום וניהו דמשום הואיל ואי מקלעי אורחים אינו מותר לאפות לכתחלה אפילו ��דרבנן מ\"מ עכ\"פ מידי ספיקא לא נפקא ובכה\"ג הרי איכא ס\"ס וכנ\"ל. ואי אמרינן דקדושה אחת הן לקולא נמי הרי היה מותר לאפות ולבשל ביום א' דר\"ה לצורך מחר מטעם ס\"ס הנ\"ל כיון דלהב\"י ס\"ס מותר בדבר שיש לו מתירין. נמי כן הוא תוכן קושיית המג\"א ז\"ל. ומ\"ש הגאון המחבר ז\"ל בתירוצו השני משום דבאופה מיו\"ט לחול איכא איסורא דאורייתא משום בין השמשות בזה נמי ק\"ק דהא המחבר סתם בסי' תק\"ג ואוסר כל היום בר\"ה כמו בשני י\"ט של גליות ודו\"ק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,101 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Eruvin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Eruvin",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן </b>\n<b> העירוב או השיתוף במגדל כו'.</b> הנה הטור ז\"ל בסימן שצ\"ד כתב וז\"ל אם נמנו במגדל ונעל לפניו ואבד המפתח אם הוא של לבנים מסודרים אלו על אלו כו' אבל בשבת או בי\"ט והוא של בנין אינו עירוב ואם המגדל כלי של עץ והמנעול קשור בחבל ויכול לחותכו בסכין הוי עירוב וכתב מרן הב\"י שם דדייק רבינו להתנות שיהא המגדל של עץ לשיהיה מותר לחתוך המנעול הקשור בחבל משום דאלו היה מגדל של בנין היה אסור וכדקאמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע וחותך עכ\"ל יע\"ש ויש לתמוה שהרי כתב רש\"י בפרק בכל מערבין דל\"ה ע\"א ד\"ה ובעי סכינא דהא דאמרינן חותמות שבקרקע מתיר אבל לא חותך אינו אלא גזרה דרבנן דמחזי כסותר ולא סותר בנין ממש דהא אינו אלא פתיחת דלת בעלמא וכ\"כ התוספות שם בד\"ה בעי סכינא וכיון שכן לדידן דקי\"ל כר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש וכמ\"ש הטור ז\"ל סי' שמ\"ב אפי' במגדל של בנין נמי הוי עירוב וכן קשה למה שכתב אם היו לבנים מסודרים אלו על אלו כו' דבשבת אינו עירוב דאמאי הא אין איסורו אלא מדרבנן וכדאמרי' בהמביא שרגינהו ודאי אקצינהו וכמ\"ש התוס' ז\"ל בפרק הנזכר דל\"ד ע\"ד ד\"ה ואמר אלא דלזה י\"ל דס\"ל להטור ז\"ל דמדפרכי' התם והאמר ר\"ז בי\"ט אמרו אבל לא בשבת ולא משני דמתני' ר' היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות כו' משמע דסבירא ליה לתלמודא דבשבות כי האי מודה ר' משום דחמיר טפי וכמו שכן הוא דעת הריטב\"א זלה\"ה בחידושיו לשם יע\"ש וכן כתב הרב מג\"א סי' הנז' סק\"ב מיהו קמייתא קשה דמנ\"ל להטור ז\"ל דבשבות כי האי דבחותמות שבקרקע אפילו ר' מודה כיון שאין ראיה בתלמוד כלל ואפשר שהכריחו לזה מדלא תירץ בגמרא המתני במגדל של בנין ובמנעול וקטיר במיתנא עסקינן ופליגי בפלוגתא ר' ורבנן אי דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בה\"ש או לא אלא משמע דס\"ל לתלמודא בשבות כי האי אפילו רבי מודה דגזרו ומש\"ה לא אשכח לה פתרי אלא לאוקמא במגדל של עץ ובפלוגתא דר\"י ורבי נחמיה כן נראה ליישב בדוחק מיהו אין לומר דס\"ל להטור ז\"ל דדוקא בעירובי תחומין כיון שאין מערבין אלא לדבר מצוה לא גזרו עליו בה\"ש מה שא\"כ בע\"ח דמערבין אפילו לדבר הרשות ושלא כדעת רבינו ז\"ל שפסק דבע\"ח ושתופי מבואות נמי לא גזרו עליו בה\"ש וכמו שהקשה מרן הב\"י ז\"ל עליו ואף שמרן ז\"ל יישב דעת רבינו וכתב דכיון שאם לא עירב אפשר לבא לטלטל באיסור וכשמערב פורש מאיסור מצוה חשיבא איכא למימר דהטור ז\"ל ס\"ל דדוקא בעירובי תחומין דבודאי קא מעקרא מצוה לא גזרו עליו בה\"ש אבל בע\"ח ושיתוף מבואות אע\"ג דמצוה לחזור עליהם כיון שאינו אלא משום חשש איסור ולא מעקרא מצוה בודאי גזרו עליו בה\"ש אלא דהא ליתא שהרי כתב הטור ז\"ל בסימן הנז' נפל עליו גל אם יכול ליטלו בלא מרא וחצינא כשר כו' והשתא אי ס\"ל להטור ז\"ל דבע\"ח גזרו עליו בה\"ש א\"כ אפי' יכול ליטלו בלא מרה וחצינ' אמאי כשר הא איכא ביה שבות דטלטול אבנים שבות דרבנן היא ובפ' בכל מערבין דנ\"ז אמתני' דקתני נפל עליו גל כו' אמרינן קס\"ד דאי בעי מצי שקיל לימא מתני' כדלא כר' דאי כר' האמר כו' הרי דלרבנן דר' אפי' כי מצי שקיל נמי אינו עירוב משום דגזרו עליו בה\"ש ואם כן אם איתא דבע\"ח גזרו על שבות איך כתב הטור דביכול ליטלו בלא מרא וחצינה כשר ותו דבסימן ת\"ט בדין ע\"ת כתב הטור ז\"ל וז\"ל נתנו במגדל דינו כמו שכתבתי למעלה בע\"ח ע\"ש הרי דאפילו בעירובי תחומין ס\"ל להטור שהדין כך ויש לתמוה על הט\"ז בסי' הנז' ובסי' ת\"ט שהקשה למ\"ש הטור דאם אבד המפתח בשדה אינו עירוב דאמאי הא איסור הוצאה בשדה אינו אלא מדרבנן שהרי הוא כרמלית וכתב דאין לחלק בין ע\"ח לע\"ת כו' דזה אינו שהרי כתב הטור מצוה לחזור אחר ע\"ח יע\"ש ולא ידעתי איך הוה ניחא ליה בחילוק זה שהרי הטור כתב בהדיא דאף בע\"ת דינו כמ\"ש בע\"ח ותו דממה שכ' בסימן שצ\"ד מבואר דאף בע\"ח ס\"ל דלא גזרו עליו בה\"ש וכמ\"ש ועיין מ\"ש בפ\"ב מה' י\"ט הלכה י\"ט ובעומדי בענין זה ראיתי לעמוד על מ\"ש רש\"י פ\"ד דביצה דף י\"ט ד\"ה דמידע ידיע מעשיו כו' וז\"ל מידע ידיע מעשיו דבעי הערב שמש כו' הלכך בה\"ש די\"ט אסור דמטביל בי\"ט שלא לצורך כו' וכ' הרב ח\"ה וז\"ל הא דלא סגי לן משום דאין מטבילין כלי בי\"ט משום הני טעמן דלעיל י\"ל משום דכל הנך דלעיל אינן אלא משום שבות ואיכא מ\"ד בפרק בכל מערבין דלא גזרו על שבות בה\"מ משום הכי קאמר דאסור משום שהוא שלא לצורך י\"ט דהא בעי הערב שמש אך קשה דמ\"מ לצורך הוא להשתמש בו חולין דלא בעי הערב שמש כמו שהקשה רש\"י ז\"ל גופיה לעיל לפי' י\"מ כו' ויש לומר בדוחק דהכא בכהנים מיירי וכיון דקא רהיט להספיק הטבילה קודם יציאת היום ודאי אינו טובלו אלא לצורך תרומה כו' אך קשה למה לא נימא הכי לעיל דמיירי בהכי וצ\"ע עכ\"ל ויש ליישב לע\"ד דבשלמא לעיל קשיא ליה לרש\"י ז\"ל שפיר דמדפסיק ותני כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו בי\"ט משמע דאפי' בדאית ליה חולין דהשתא הרי ראוי להשתמש בו חולין אפילו הכי אין מטבילין אותו בי\"ט דאם לא כן אדתני סיפא בולד הטומאה מטבילין אותו ביום טוב משום דלא בעי הערב שמש ליפלוג וליתני בדידיה ולישמועינן בכלי שנטמ' באב הטומאה דאם יש לו חולין כדי להשתמש בו מטבילין אותו ואף ע\"ג דלתרומה לא חזי ליה אלא משמע דבאב הטומאה כלל כלל לא וע\"כ הוצרך רש\"י לומר דמיירי בכלי שנטמא מעי\"ט אמנם בהך ברייתא דלא תני אלא הך חלוקא אין דוחק כ\"כ לומר דמיירי בדאינו טובלו אלא לצורך תרומה כנ\"ל וכמ\"ש הרב ח\"ה דהא לא סגי לן משום דאין מטבילין כלים בי\"ט משום דאיכא מ\"ד דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש משה\"ך קאמר דאסור משום שלא לצורך י\"ט ואין להק' דאם כן כי נימא נמי דטעמא משום מטביל שלא לצורך י\"ט הא ליכא אלא איסורא דרבנן דמדאורייתא אין כאן איסור דהא ליכא סרך מלאכה כלל ואם כן למ\"ד כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש אמאי לא שרי להטביל בבין השמשות די\"ל הא דאמרי' כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בבה\"ש היינו כשיש בו צורך שבת דוקא הא כל שהוא שלא לצורך שבת כ\"ע מודו דגזרו עליו בה\"ש וזה פשוט ובדרך אגב ראיתי לעמוד במ\"ש רבינו בפיר' המשנה וז\"ל נתנו למגדל כו' וכגון שהמנעול קשור בחבלי' שאם לא ימצא המפתח אי אפשר לחותכן אלא בסכין ת\"ק סבר הואיל ואפשר לפתוח כו' אין כאן אלא איסור שבות דמקלקל הוא ואיסור שבות בה\"ש לא גזרו עליו כו' ור\"א סבר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו כו' והואיל ואיכא תרתי טלטול הסכין וחתיכת חבלים אפי' לר' דאמר לא גזרו בכה\"ג נמי מודה דגזרו עכ\"ד יע\"ש וק\"ל לפי דבריו מהא דאמרינן בפ' הנז' ד\"ל ע\"ב סומכו' אומר בחולין כו' ואל�� לנזיר ביין לא פליג מ\"ט אפשר דאיתשיל אנזרותיה אי הכי אפילו תרומה נמי אפשר דמיתשיל עליה אי מתשיל עליה הדרא לטבלא ולפרוש עליה ממקום אחר כו' אלא סומכוס סבר לה כרבנן דרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בה\"ש וכתבו התוס' שם בד\"ה אלא וז\"ל וא\"ת מה\"ט נמי נזיר לא יערב דשבות היא לשאול על הנדרים בשבת וי\"ל דלצורך שבת נשאלין כדתנן התם והאי הוי צורך שבת שיהא מותר לשתות יין עכ\"ל והשתא לדעת הרע\"ב ז\"ל דס\"ל דבדאיכא תרתי שבותין כ\"ע מודו דגזרו עליו בה\"ש אם כן אמאי קאמר בגמ' דסומכוס ס\"ל כרבנן דרבי הא אפילו כרבי נמי מצי אתי משום דבתרומה איכא תרתי שבותין שבות דשאלה ושבות דהפרש' תרומות דבשלמא גבי נזיר תי' התוספות דהוי לצורך שבת כדי שיהיה מותר לשתות יין בשבת אמנם גבי תרומה מאי צורך שבת איכא הא אין צריך לאוכלו בשבת וכמ\"ש התוס' לעיל מזה יע\"ש וא\"כ כיון דאיכא תרתי אפי' ר' מודה דגזרו עליו בה\"ש ועיין להרב שע\"א בחא\"ח סימן כ\"ו מה שהקשה עוד לדעת הרע\"ב ותי' לא יגהה מזור לקושיי' אם לא שנאמר דס\"ל להרע\"ב דכי היכי דהתירו שאלת נדרים לצורך שבת התירו נמי לצורך מצוה וכיון דאין מערבין ע\"ת אלא לדבר מצוה א\"כ אין כאן אלא שבות הפרשת תרומות כנ\"ל ועיין להר\"ב ח\"ה שם ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (נט) </b> והשתא לדעת הרע\"ב ז\"ל כו'. לענ\"ד יש ליישב תמיהתו על הרע\"ב. דבתרומה נמי ליכא תרתי שבותין. משום דיכול למיעבד טצדקי לפרוש תחלה על התרומה קודם השאלה עלה: דבכה\"ג ליכא שבות דטעמא מאי משום דמתקן בהפרשה. הא כל זמן שהיא תרומה אין כאן תיקון ולאו כלום עביד בהפרשה זו אלא דלאחר שישאל על התרומה אז חלה ההפרשה למפרע והתיקון ממילא קאתי. ואם כן הרי אין באופן זה אלא שבות דשאלה. וע\"כ לומר דסומכוס ס\"ל כרבנן דרבי דגזרו על שבות בין השמשות כיון דגם בכה\"ג דליכא אלא שבות אחד דשאלה. ס\"ל נמי דאין מערבין לישראל בתרומה. דכיון דקיי\"ל דחכם עוקר הנדר מעיקרו א\"כ הרי ההפרשה חלה למפרע ומותרת ומ\"מ לא עבר על שבות דהפרשה דילה בשעה שהפריש עליה כיון דלא תיקן אז כלום בהפרשה זו אלא דלבתר השאלה שעל התרומה התיקון ממילא קאתי ואין כאן אלא שבות אחד וכנ\"ל:<br><b> ויש </b> ליישב נמי בפשיטות תמיהתו על הרע\"ב ז\"ל דהני תרתי שבותין, דשאלה ודהפרשה לאו בחד גברא נינהו דהא השבות דשאלה אינו על השואל אלא על החכם המתיר והרי א\"א שהשואל בעצמו יתיר את נדרו (כדדרשינן מלא יחל דברו שהוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו). ולא דמי להנך תרתי שבותין דקאי עלייהו הרע\"ב ז\"ל דהיינו טלטול הסכין וחתיכת החבלים. דהתם ע\"כ איש אחד צריך לעבור על שניהן. ובכה\"ג אפילו רבי מודה דגזרו עליו בין השמשות:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו </b>\n<b> לו ב' כו' וערב עלינו כו'.</b> בדברי ה\"ה עיין מ\"ש בזה באורך פ\"י מה' מקואות הלכה ו' יע\"ש ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד </b>\n<b> או רבים כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ז\"ל במ\"ש ה\"ה ז\"ל ועיין במ\"ש לקמן פ\"ח הלכה ז':"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ </b>\n<b> שרצה משחשיכה ילך דבר שהוא מד\"ס יש ברירה כו'.</b> מסקנא דגמ' פרק מ��ילין דל\"ח ע\"א דאמרינן התם אלא לעולם לא תיפוך וכי לית ליה לר\"א ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ויש לדקדק דבפ' בכל מערבין פרכינן לרב דאמר ליתא למתני' מדתני איו כו' אדרבא ליתא לדאיו ממתני' ומשני לא ס\"ד דהא שמעינן לר\"י דלית ליה ברירה דתנן הלוקח יין כו' וק' דמאי ראיה מייתי מההיא דהלוקח אימא דע\"כ ל\"ק ר\"י אין ברירה אלא בדאורייתא אבל בדרבנן יש ברירה וא\"כ אכתי מנ\"ל לרב לומר דליתא למתני' מדאיו ואפילו תימא דקסבר רב מאן דאית ליה ברירה ל\"ש בדאורייתא ל\"ש בדרבנן ומאן דלית ליה בריר' ל\"ש בדאורייתא ל\"ש בדרבנן לית ליה ברירה וכדמשני התם תלמודא לקמן אליבא דרב יוסף מ\"מ אכתי תיקשי דאדפריך לקמן אליבא דרב יוסף ומשני ליה ה\"ל לתלמוד' לאקשויי לעיל מינה אליבא דרב ולשנויי לי' הכי וכן הקשה הר\"ב חד\"ה ז\"ל יע\"ש ותו דאכתי קשה למאי דקאמר התם עולא אמר ליתא לדאיו ממתני' ואלא הא דקתני ר\"י ור\"ש אוסרין עולא זוגי זוגי קתני ואמאי לא משני בפשיטות דקסבר עולא כר' הושעיא דשמעתין דדוקא בדאוריית' אין ברירה אבל בדרבנן יש ברירה דהשת' לא תקשי ליה ברייתא דהלוקח יין ונלע\"ד ליישב על פי מ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' מי שהוציאוהו דקי\"ח ע\"ב וז\"ל הכי קים לן דעירובי תחומין דרבנן כאביי ורבא דאמוראי בתראי נינהו ואמרינן נמי בפרק בכל מערבין מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה דתניא האומר לחמשה הריני מערב כו' (כלומ' ולא בעי למימר דהך ברייתא ס\"ל דתחומין דאורייתא) ואע\"ג דשמעינן לר' יאודה דאמר תחומין דאורייתא גבי ס' עירוב לעיל בפ' בכ\"מ כו' בהא לית הלכתא כותיה כו' יע\"ש וכ\"כ הסמ\"ג ז\"ל בה' עירובין דרבי יאודה ס\"ל דתחומין דאורייתא ולפי הנראה דמשמע להו הכי מדאמרינן התם בפ' בכל מערבין דל\"ה ע\"ב מתני' דקאמר התם אם ספק ר\"מ ור\"י אומרים ה\"ז חמר גמל דקסבר ר\"מ דתחומין דאוריי' וספק דאוריית' לחומרא וכי היכי דטעמא דר\"מ הוא משום דס\"ל דתחומין דאורייתא ה\"נ טעמא דר\"י דבחדא מחתא מחתי להו תנא וכ\"כ רבינו ז\"ל שם בסה\"מ וז\"ל ור\"מ ור\"י אומרים כי תחומין של תורה לחומרא יהי' הדין בשבת עכ\"ל וא\"כ מעתה לק\"מ דמש\"ה לא מצי לאקשויי התם תלמודא אליבא דרב דדילמא ע\"כ ל\"ק ר\"י אלא בדאורייתא אבל בעירוב דרבנן יש ברירה שהרי ר\"י ס\"ל דתחומין דאורייתא כדכתיבנא ולא פריך אלא לקמן אליבא דר\"י דכיון דלא שמעינן לי' בעלמ' לר\"ש דקאמר בהדיא תחומין דאוריתא ממילא ודאי אית לן למימר דס\"ל דתחומין דרבנן דהלכתא דקיי\"ל בעלמ' הכי הן אמת דקשה לפי זה מאי דפריך התם בגמרא לקמן לרבא דאמר מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה דתניא אמר לחמש' כו' ואשתי' ר\"ן דלימא ליה תנא דבי איו היא ומשני לא שמיע ליה והשתא מאי קו' הא מדאיו ליכא למשמע מידי דאיכא למימר דר\"י לטעמי' דס\"ל דתחומין דאוריית' אמנם אי הוה ס\"ל דתחו' דרבנן ה\"נ דהו' ס\"ל דיש ברי' וכיון דרבא בעי לאוקומי לבריי' כמ\"ד תחומין דרבנן מש\"ה אישתיק ר\"נ וי\"ל דהכי פריך דנהי דמדר\"י ליכא למשמע מידי מ\"מ מדחזינן לאיו דתני דר\"י משמע דאיהו נמי הכי ס\"ל וכיון דלא שמעינן ליה לאיו בהדייא דס\"ל דתחומין דאורייתא מסתמא ודאי ס\"ל כמ\"ד תחומין דרבנן דהכי הלכתא ואפי\"ה ס\"ל דאין ברירה וא\"נ דהכי פריך דכיון דחזינן לתנא דבי איו דתני גבי עירוב אין ברירה ממילא איכא למימר דהך ברייתא דאומר לחמשה הריני מערב תנא דבי איו היא דתני לה וא\"כ בין אם נאמר דתנא דבי איו דס\"ל דאין ברירה גבי עירוב הוא משום דאזיל לטעמיה דס\"ל תחומין דאורייתא בי�� אם נאמר דאפי' למאן דס\"ל תחומין דרבנן קאמר דאין ברירה מ\"מ כיון דאשכחן לאיו דתני' גבי עירוב אין ברירה נימא דהך ברייתא איו היא ואפשר שלזה כיון רש\"י שם בד\"ה תנא דבי איו כו' יע\"ש ודוק ואהא משני דלא שמיע ליה וכיון דלא אשכח תנא דתני בהדייא גבי עירוב אין ברירה משום הכי דחיקא ליה לאוקמי להך ברייתא כמאן דסבירא ליה תחומין דאורייתא כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> אך </b> קשה לי לפי מ\"ש רבינו והסמ\"ג והרא\"ש דר\"י ס\"ל תחומין דאורייתא מהא דפרכינן בפ\"ק דחולין די\"ד לר' אבא דאמר אליבא דרב דבהמה בחייה לגדל עומדת א\"ה בהמה בי\"ט לר\"י היכי משחטינן ומשני ליה בהמה בחייה עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הוברר' דלגדל עומדת והדר פריך והא לית לר\"י ברירה מנ\"ל אי נימא מהא דתנן הלוקח יין כו' אלא מדתני איו כו' ודחי התם להך שנויי' דרבי אבא וקאמר אלא אמר רב יוסף ר\"י דכלים כו' והשתא אם איתא דר\"י ס\"ל תחומין בדאורייתא מאי פריך אימא דרב ס\"ל דכי לית ליה לר\"י ברירה בדאורייתא כגון תחומין אבל במוקצה דרבנן אית ליה וכדמשני הכא בשמעתין אליבא דרב אושעיה:<br><b> האמנם </b> יש ליישב לזה על פי מ\"ש הר\"ן בפ' כל הגט דמדקי\"ל דבדרבנן יש ברירה משמע דמאי דאמרינן אין ברירה בדאורייתא היינו לחומרא ומשום ס' אבל לקולא ודאי לא אמרי' אין ברירה יע\"ש אם כן מבואר מדבריו דהיינו טעמא דאמרינן בדרבנן יש ברירה משום דאינו אלא ספק ובדאורייתא אזלינן לחומרא משום ספק אבל בדרבנן אזלינן לקולא דספקא דרבנן לקולא וא\"כ נראה ודאי דהא דאפסקא הלכתא בשמעתין דבדרבנן יש ברירה היינו דוקא גבי תחומין דהולכין בספקא להקל ואע\"ג דדשי\"מ היא וקי\"ל דכל דבר שיל\"מ ס' אסור ואפי' בדרבנן כדאסיק רב אשי בריש ביצה מ\"מ בעירוב הקילו וכמ\"ש התוס' בעירובין דף מ\"ד ע\"ב ד\"ה ואי בעית אימא יע\"ש אמנם גבי מוקצה דקי\"ל דהולכין בס' להחמיר משום דהוי דשיל\"מ א\"כ כי היכי דבדאורייתא קיימא לן דאין ברירה לחומרא משום ספק ה\"נ גבי מוקצה אית לן למימר אין ברירה אע\"ג דהוי מדרבנן כיון דספיקא היא והולכין בספיקא להחמיר וא\"כ היינו דפריך תלמוד' שפיר דכיון דס\"ל לר\"י דבדאורייתא אין ברירה ה\"נ ס\"ל גבי מוקצה דאין ברירה כיון דספיקו להחמיר וכמ\"ש ועיין מה שכתבתי בזה בארוכה בפ' ג' מהלכות גירושין הלכ' ד' יע\"ש ודוק ועיין בתוספ' פרק בכל מערבין דל\"ה ע\"ב ד\"ה אמר רבי ירמיה שכפי מ\"ש שם אין הכרע למה שכתב הרא\"ש דר\"י ס\"ל תחומין דאורייתא ועיין בחי' הריטב\"א למס' עירובין ומכלל האמור יש לי מן הקושי על מ\"ש הרב פ\"מ ח\"ג סי' א' שכתב על מה שמצאו קצת מהחכמים המובהקים רפואה לבני מקרא להתיר לו שפחה על אופן זה שישחרר את שפחתו על תנאי שלא תנשא כי אם למי שהוא כשר קמי שמיא כו' וכתב הרב ז\"ל לדחות דבריהם דתנאי כזה אינו מועיל כיון שאין הדבר עומד להתברר לבני אדם אם כשר או ממזר וקיי\"ל דבדאורייתא אין ברירה וכתב עוד הרב דלכאורה יש לדחות דכל כה\"ג שהתנו על מה שכבר היה אם הוא כשר או ממזר אף כי תנאי זה אינו מתברר אצלינו לא איכפת לן מידי ואשכחן בכה\"ג חלקו בגמ' בביצה פ' משילין לר\"י דלית לי' ברירה ומוקי ההוא דאמר ר' יהודה אם בא חכם למזרח עירוב למזרח כשכבר בא חכם ופרש\"י דכיון שכבר בא חכם אין קנייתא ע\"י ברירה אלא קניי' ודאית שכבר היה שם חכם ולמחר גלוי מלתא בעלמא הוא כו' הא קמן דמחל' התלמוד בין כשמתנה אם יבא חכם ועדיין לא בא לכשמתנה בשעה שכבר בא חכם כו' אך אמנם הא ודאי מגן שויא דב' תשובות ב��בר כו' הטעם השני דע\"כ לא מחלק תלמודא הכי אלא דוקא לגבי עירוב שהוא מדרבנן אבל לגבי גט שהוא דאורייתא אפילו שמתנה על מה שעבר ואפילו התנו בדבר שאפשר להתברר כיון שאין הדבר עומד להתברר בודאי אין ברירה כו' אלו תורף דבריו בקיצור:<br><b> ואתמיהא </b> שהרי כתבנו משם הרא\"ש והסמ\"ג ורבי' ז\"ל בפה\"מ דר' יהודה ס\"ל דתחומין דאורייתא ואפילו הכי קאמר ר' יוחנן אליבא דרבי יהודה דאם בא חכם מהני כיון שהתנה בלשעבר ודוק. ובפשטא דשמעתתא איכא למידק לכאורה דאדפריך מדרב אושעיה אדרב אושעיה ושני כי לית ליה לרב אושעיה ברירה בדאורייתא בדרבנן אית ליה אמאי לא פריך מדרב אדרב דהכא קאמר רב דחבית מותרת אלמא יש ברירה ואלו בפ' כל הגט אמתניתין דקתני כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש קאמר רב כולן פסולין בכהונה חוץ מן הראשון הרי דס\"ל אין ברירה דאי יש ברירה גט כשר גמור הוא והוה לי' לשנויי דר\"י לית ליה לרב ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה כדשני אדרב אושעיה:<br><b> ונראה </b> שמכאן ראיה למ\"ש התוס' שם בד\"ה לאיזו שארצה וז\"ל ואומר ר\"י דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דכתב לה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה ע\"ש וכ\"כ בפרק מרובה דף ס\"ט ע\"ב ד\"ה אלא לעולם כל הנלקט ושלא כדעת מוהרש\"ל שם בס' יש\"ש בפי' בקונטריס הברירה דף ס\"ב ע\"א שדחה שם דברי התוספות וכתב דאין חילוק בין גט לשאר ברירה אלא אי אמרינן בעלמא יש ברירה ה\"נ גבי גט אמרינן יש ברירה והוברר הדבר שמשעת כתיבה נכתב לשמה ע\"ש ומה שהקשה שם לדעת ר\"י מהא דפריך התם רב אושעיה לרב יהודה דאמר אין ברירה ממתני' דהאומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כו' דאי כדברי ר\"י מאי פריך נימא דשאני גט משום דבעינן וכתב לה לשמה יש ליישב על נכון ושוב מצאתיו בספר בני חייא בחידושיו למסכת גיטין יע\"ש גם מה שדחה שם בדף ס\"ג ע\"א דברי התוספות דב\"ק וכתב דלפי מ\"ש דאין חילוק בין גט לשאר בריר' דעלמ' דמיושב הכל שפיר כי מה שסבר ר\"י דלא אמרינן ברירה אפי' היכא שמברר דבריו היינו דלא ס\"ל סתמא דמס' דמאי דנשנית אליבא דר\"מ אלא ס\"ל כאידך סתמא דפ' כל הגט עיקר לפי שהלכות פסוקות הן אבל המקשה פריך שפיר לפי מאי דמשמע ליה שרבי יוחנן אומר כל המלקט תנן א\"כ הוו תרי סתמא לגבי חד סתמא דפרק כל הגט ונדחית סתמא דפ' כל הגט אע\"פ שהלכות פסוקות הן לעולם תרי סתמי עיקר כדמוכח בכמה דוכתי עכ\"ד יע\"ש הן דברים תמוהים דהא בפ' האיש מקדש דנ\"ד ע\"ב אמרינן בהדייא ואי סתמא דוקא מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא וע\"ש בחידושי הריטב\"א והכי נמי אמרינן ביבמות דק\"ב מכדי מאן סתמה למתני' רבי מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא ועיין בס' יבין שמועה דף ל\"ב כלל ס\"ז וס\"ח ע\"ש ודוק:<br><b> אכן </b> אין להקשות דאכתי תקשי דרב אדרב דבפ' בכל מערבין אמר רב ליתא למתני' מקמי איו דתני איו ר\"י אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד כו' הרי דאפי' דתחו' דרבנן קאמר דאין ברירה דהא ודאי ל\"ק מידי דמאי דקאמר רב לית' למתני' מקמי איו אליבא דר\"י הוא דקאמר דליתא למתני' דקתני דר\"י ס\"ל דיש ברי' מקמי איו דקאמ' דר\"י ס\"ל דאין ברי' אבל איהו גופיה ס\"ל דיש בריר' ויש לתמוה על הגהו' מיי' בפ' זה הל' ג' שכתב שם על מה שפסק רבינו מתניתין דבכל מערבין דאדם מתנה על שני דברים כאחד ואומר אם בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך וז\"ל וכן נראה למוהר\"ם ואע\"ג דאמר ליתא למתני' מקמי איו ה\"מ לר\"י אבל איהו ס\"ל כרבנן דאמרי יש ברירה ואע\"ג דקי\"ל בכולי תלמודא אין ברירה בתחו��ין דרבנן ק\"ל דיש בריר' מדק' מתמה תלמודא בסמוך מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה אלמא דהלכתא דיש ברירה ועוד דר\"י אית ליה ליתא לדאיו מדקמי מתני' כדמשמע התם ואפי' ס\"ל לרב ההיא דאיו כיון דלר\"י ליתא רב ור\"י הלכה כר\"י עכ\"ל:<br><b> וכל </b> דבריו תמוהים ראשונה במ\"ש דאע\"ג דקי\"ל בכולי' תלמוד' דאין ברירה בתחומין דרבנן קי\"ל דיש ברירה והביא ראיה מדקא מתמ' תלמודא התם מאן האי תנא כו' ואתמהא דמה לו להביא עצות מרחוק הא בהדיא פסקינן הכא בשמעתין הלכה כר' הושעיא דאמר בדרבנן יש ברירה וליכא למימר דבשמעתין אין ראיה כל כך דאיכא למימר דמאי דקאמר הלכה כרבי הושעיא לאו אמאי דפליג אר' יוחנן וס\"ל דבדרבנן יש ברירה הוא דקאמר אלא אמאי דס\"ל דבדאורייתא אין ברירה כההיא דהמת בבית הוא דקאמר דהלכ' כותי' וכעין מ\"ש הרא\"ש בפ' בית כור לדעת ר\"י ע\"ש דהא ליתא דאם כן הלכה כרבי יוחנן הו\"ל למימר דסבירא ליה דאפילו בדרבנן אין ברירה גם מ\"ש דאפי' ס\"ל לרב ההיא דאיו כיון דלר' יוחנן ליתא כו' הוא תימא דאיך אפשר לומר דרב ס\"ל לדאיו הא איהו קאמר בהדיא בשמעתין דחבית מותרת משום דס\"ל יש ברירה גם מ\"ש דכיון דלר\"י ליתא הלכה כרבי יוחנן משמע דס\"ל דלר\"י בדרבנן יש ברירה הוא תימה שהרי נהפוך הוא דר\"י קאמר בהדיא בשמעתין דאין ברירה אפילו בדרבנן ולזה אפשר לומר דס\"ל למוהר\"ם כמ\"ש התוס' בב\"ק דף הנז' ד\"ה כל הנלקט דכל היכא דמתנה בפירוש מודה דיש ברירה ודוקא באחין שחלקו הוא דס\"ל דאין ברירה ואם כן היינו מ\"ש דכיון דלר\"י ליתא לדאיו (כמ\"ש התוספות לקמן בד\"ה ואמר ר\"י כו' יע\"ש) מקמי מתני דעירובין ודמי שאחזו כמ\"ש התוספות בשמעתין ד\"ה ואמר ר\"י אם כן ע\"כ דס\"ל דיש ברירה ואע\"ג דבשמעתין קאמר דאין ברירה היינו דוקא גבי ב' שלקחו חביות ובהמה בשותפות שאינו מברר דבריו אבל במברר דבריו כי ההיא דמתני' דבכל מערבין מודה דיש ברירה וכי פריך בשמעתין דר\"י אדר\"י דקאמר וכבר בא חכם ה\"ה דהוה מצי לשנויי דלר\"י ע\"כ ליתא לדאיו וס\"ל דיש ברירה אלא משום דבעי לשנויי לעולם לא תיפוך כמ\"ש התוס' לקמן לחד תי' יע\"ש מיהו קו' הראשונות קשיין. ואפשר לומ' דס\"ל להגהות מיימ' דכיון דע\"כ רב דקא' ליתא למתני' מקמי איו הוא משום דס\"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דבתולה בדעת אחרים ס\"ל דיש ברירה ומאי דקאמר ליתא למתני' מקמי דאיו ה\"ק ליתא למתני' דקתני דאית לי' לר\"י ברירה אפילו בתולה בדעת עצמו דקאמר אם בא לכאן ולכאן לאיזה מקום שארצה אלך מקמי איו כמ\"ש התוס' בשמעתין ובפ' בכ\"מ ובפ' כל הגט ד\"ה ולכי מיית ע\"ש איכא למימר דרב ס\"ל ההיא דאיו דבתולה בדעת עצמו דאין ברירה ואפי' בדרבנן ואם התנה ואמר אם בא לכאן ולכאן לאיזה מקום שארצה אלך אין עירובו עירוב מיהו הא דשמעתין דקאמר דחבית מותרת עדיפא מתולה בדעת עצמו וטעמא דמילתא שהרי כתב רש\"י בפרק כל הגט דכ\"ה ע\"א ד\"ה וקפשיט וז\"ל דהיינו תולה בדעת עצמו דילמא תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה דמדאתני ברישא גילה בדעתו שהיה פוסח על ב' הסעיפים וליכא למימר הוברר דמעיקרא דעתיה להאי אבל זה שתלה באחרים גמר בדעתו מעיקרא לאיזה שתצא ע\"כ ואם כן איכא למימר דדוקא בההיא דאיו דהוי תולה בדעת עצמו דקאמר בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך דגילה בדעתו מעיקרא שהי' פוסח על שתי הסעיפים הוא דס\"ל לרב דאין ברירה אבל בהא דשמעתין דהוי ברירה דממילא עדיפא מתולה בדעת עצמו דלא שייך ביה האי טעמא ושלא כדעת התוס' בשמעתין שכתבו דהא דחבית חשיבה תולה בד��ת עצמו וכן נראה שהוא דעת התוס' פרק כל הגט ד\"ה דברי ר\"מ שהקשו שם דשמואל אדשמואל כדקשיא להו בשמעתין ולא תי' בפשיטות דשמואל ס\"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כמו שתירץ בשמעתין משמע דסבירא ליה דהא דחבית כיון דהוי ברירה דממילא עדיפא מתולה בדעת עצמו:<br><b> מעתה </b> נתיישב ג\"כ מה שהביא ראיה משמעתין דפסקי' הלכתא בהדיא דיש ברירה בדרבנן אבל בההיא דבכ\"מ דהוי תולה בדעת עצמו גריעא טפי ואפי' בדרבנן אין ברירה כך נראה לי ליישב דבריו:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי דברי התוספות דפרק כל הגט ד\"ה הנזכר שתי' להא דשמואל דמתנה בפי' אית ליה ברירה ודוקא גבי חבית לית לי' כיון שחינו מברר דבריו כו'. ויש לדקדק לכאורה דאכתי תיקשו להו מדשמואל דפרק כל הגט דקאמר אף ראשון פוסל משמע דס\"ל לשמואל דאפילו במתנה בפי' כההיא דאמר לאיזו שארצה אגרש אין ברירה וליכא למימר דס\"ל דשאני גבי גט משום דבעינן לה לשמה כמ\"ש שם בראש הסוגיא משם ר\"י דהא ליתא ממ\"ש שם באותו דבור ועוד דאי הוה משני הכי אכתי הוה קשיא ליה אידך דר\"י דאמר אף אחרון אינו פוסל כו' מבואר שדעתם שם שלא כדעת ר\"י אכן כפי מ\"ש הנה נכון דמההיא דשמואל ל\"ק להו דהתם שאני דהוי תולה בדעת עצמו ובתולה בדעת עצמו ס\"ל דאין ברירה ודו\"ק:<br><b> שוב </b> ראיתי להמרדכי שכתב בפרק משילין וז\"ל ופסק ר\"ח דאין הלכה כרבי אושעי' אלא כר\"י דאמר אין ברירה בין בדרבנן בין מדאורייתא והוא תימה איך פסק היפך הגמרא. ובהיותי בענין זה ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' בד\"ה ושמואל כו' וז\"ל ותימא דבפרק מי שאחזו דאמר אתקין שמואל בגיטא דש\"מ כו' הנה התוס' פרק כל הגט ד\"ה ר\"י ור\"י הקשו מדר\"י אדר' יוסי דר\"י אית ליה בפרק בכ\"מ גבי מעשר שני שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה מן הכיס דאין ברירה ואלו בפרק מי שאחזו גבי ההיא דמה היא באותן הימים קאמר ר\"י דמגורשת ואינה מגורשת ולכי מיית הוי גט אלמא יש ברירה ותירץ וז\"ל דהתם בגיטין עומד הדבר להתברר בודאי שהרי יחיה או ימות אבל הכא יכול להיות שלא יבא לידי הפרשה לעולם או לא יעלה סלע מן הכיס והשתא נמי א\"ש דשמואל אדשמואל עכ\"ל וכתב מהרש\"ל בס' חכמת שלמה והא דפריך מדר\"י נ\"ל דלק\"מ דודאי ר' משרשי' לא ס\"ל לחלק בהכי ומשום הכי פריך מדרב יהודה וה\"ה לרבי יוסי ומה דפריך אח\"כ איהו גופיה מר\"ש כלומר דאף אם תרצה לחלק בין דבר שסופו להתברר קשה מכ\"ש ורבא שהשיבו לו דר\"ש סבר יש ברירה מתרץ נמי דר\"י סבר יש ברירה כמו ר\"ש כו' ע\"ש והר\"ב ח\"ה ז\"ל כתב עליו וז\"ל זה דוחק לומר תיר' לרבי יוסי ודרב משרשיא לית ליה הך סברא גם יש לדקדק לפ\"ז בקו' זו בעצמה לקמן שכתבו התוס' לרב לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ואימא רב דס\"ל כרבא דלא מחלק בהכי אלא דההיא דמי שאחזו עומד הדבר להתברר אם יחי' או ימות וכן יש להקשות לר\"י שכתבו דכיון דלא מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים על כרחין ליתא לדאיו מקמי כל הנהו ואימא דאיתא לדאיו ובההיא דמי שאחזו דוקא אי' לי' ברירה דעומד הדבר להתברר עכ\"ל ומ\"ש מה שתירץ שהתוספות ז\"ל אזלי לשיטתם דלקמן שם דההיא דר\"י הוא משום דנעשה כאומר מעת שאני בעולם ואין זה מיקרי דבר העומד להתברר כו' שדבריו תמוהים שהרי לר' יוסי נמי דקאמר מגורשת ואינה מגורשת הוא משום דמספ\"ל אי חלין הגרושין משעת נתינה או נעשה כאומר מעת שאני בעולם כמ\"ש התוס' בפרק מי שאחזו דע\"ה ע\"ב ד\"ה תנא ואפי' הכי כי מיית פשיטא ליה דהוי גיטא וכבר ראיתי מי שתמה עליו בזה ועוד אני תמיה על שניהם ��מ\"ש דמ\"ה פריך מר\"ש כלומר דאף אם תירצו לחלק בין עומד הדבר להתברר או לא אכתי קשה מדר\"ש ויש לתמוה שהרי בההיא דר\"ש נמי דע\"מ שירצה אבא עומד הדבר להתברר הוא אם ירצה או לא ירצה וכ\"כ הר\"ן שם בהדיא משם התוס' יע\"ש:<br><b> ומהתימה </b> על מוהר\"ש ז\"ל שסותר את עצמו דביש\"ש בקונטריס אברירה דס\"ג ע\"ג כתב בהדיא דההיא דע\"מ שירצה אבא הוה הדבר עומד להתברר אם ירצה או לא ירצה וא\"כ ע\"כ צ\"ל דרב משרשיא דפריך מדר\"י ור\"ש ע\"כ דלא ס\"ל לחלק כן ולא כתבו התוס' כן אלא למאן דלא ס\"ל לחלק בין תולה בדע' עצמו לתולה בדעת אחרים כמ\"ש רש\"ל ולעיקר מה שהקשה הר' חד\"ה ממה שכתבו התוס' לחלק לרב בין תולה בדעת עצמו ולא תירץ דההיא דמי שאחזו עדיין עומד הדבר להתברר היא אפשר לומר דמשום הכי לא כתבו כן משום דאכתי קשיא להו דאכתי ליתא לדאיו ולההיא דהלוקח דתרווייהו ברייתות נינהו מקמי מתני' דמי שאחזו וברייתא דמרובה ומה שתפסו בקושיתם ההיא דמי שאחזו לרווחא דמילתא דבלא\"ה קשיא להו שפיר ולפי תי' ז\"ל דרב מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ממילא ההיא דמי שאחזו בלאו טעמא דעומד להתברר אפילו הכי ס\"ל לר\"י דיש ברירה משום דהוה תולה בדעת אחרים וכן ראיתי מי שתירץ האמנם אנכי הרואה כי תי' זה לא יתכן למ\"ש בפרק הוציאו לו דנ\"ו ע\"ב בד\"ה מ\"ש בס\"ד וז\"ל ומהשתא ניחא דלא נצטרך לדחוק ולומר דר\"י פליג ארב וסבר דליתא לדאיו כי זה דוחק אלא נימא דר\"י נמי מדקא מפרש מילתיה דאיו אלמא קסבר כותיה דליתיה למתניתין דעירובין ודברייתא דכל שילקטו מקמי מתני' דשקלים ומקמי ההוא דהלוקח ודאיו וההי' דמה היא באותן הימים ס\"ל לר\"י דלא דייקינן מינה דיש ברירה משום דלכי מיית הוי גיטא דדילמא לכי מיית זקוקה ליבם כו' והשתא קשה דאמאי לא כתבו דההיא דמה היא באותן הימים משום דעומד הדבר להתברר כמ\"ש שם ד\"ה דברי ר\"מ:<br><b> שוב </b> ראיתי בתוס' ישינים שם שכתבו כמ\"ש רש\"ל וז\"ל בד\"ה ר' יוסי ואומר רבי דשאני התם כי הדבר עומדת להתברר ממילא אם יחיה אם ימות אבל כאן כו' מיהו כה\"ג הקשו בריש כל הגט אר\"י ומפליג בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים והאי שינויא דפ\"י מצינן למימר התם אבל לר\"ש לא היה יכול לומר זה החילוק ומכח זה מתרץ רבי דשמואל אדשמואל כי מיהו קשה לרבי מדאמרי' בב\"ק פ' מרובה אי הכי קשיא דר\"י אדר\"י כו' ומאי קושיא והלא גבי כל שילקטו עניים היום הדבר עומד להתבר' אם ילקטו או לא ואומר רב שהי' יכול לומר כן אלא שרצה לו' תי' אחר עכ\"ל הרי מבואר בהדיא כדברי רש\"ל דס\"ל דאפי' לר' יהודה מצינן לחלק בהכי אלא שמ\"ש דלר\"ש אין לחלק בהכי הפך מ\"ש משם הר\"ן נראה דהיינו משום דשמא ימות האב או ילך למדינת הים ואנחנו לא נדע מה היה רצונו ויותר יגדל התימ' על תוס' ישנים דבסמוך ונראה בד\"ה מאי שנא לכאן ולכאן הקשו משם רבי הנזכר דאדרבא ליתא לדאיו מקמי מתניתין דעירובין ודמתניתין דמה היא באותן הימים וברייתא דכל שילקטו עניים והוא תימא שהרי כבר כתבו משמו דההיא דמה היא באותן הימים ודכל שילקטו עניים הוי הדבר עומד להתברר:<br><b> ולכן </b> נ\"ל דעיקר חילוקם הוא דההיא דמהיום אם מתי הספק שנסתפק לנו בעת התנאי הוא איזה צד מהתנאי אם יתקיים אם ימות ויהיה גט מהיום או לא ימות ויהא הגט בטל והילכך כיון דספק זה שאנו מסתפקין בעת התנאי הוא עתיד להתברר בודאי כצד אחד מהתנאי אמרי' דיש ברירה הואיל ועומד הדבר להתברר אם יחיה אם ימות מה שא\"כ בההיא דהלוקח יין דמה שמתנה זה הוא דב' לוגין שאני עתיד להפריש יהיה ��רומה נמצא דבאותה שעה מכח תנאו נפל עלינו ספק על איזה לוגין יחול עליהם שם תרומה והילכך אע\"ג דלהיום או למחר יפריש ממנו לא אמרינן הוברר הדבר שעל ב' לוגין אלו היו ראויים לחול עליהם שם תרומה מעיקרא כיון שהספק שנפל לנו באותה שעה מכח תנאו על איזה לוגין יחול עליהם שם תרומה לא היה עומד להתברר בודאי שהרי אפשר שלא יבא לידי הפרשה וכן בההיא דסלע שתעלה בידי מן הכיס הספק שנפל לנו בתנאו אינו עומד להתברר בודאי דשמא לא יעלה ואם כן בההיא דאם בא חכם למזרח משמע ודאי דה\"ז דומה לההיא דמה היא באותן הימים שהרי הוא מתנה ואומר אם בא חכם למזרח עירובו למזרח למערב עירובו למערב לכאן ולכאן כו' לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי אם כן באותה שעה הס' שנסתפק לנו בתנאו הוא אם יקנה שביתה במזרח או במערב או יהיה כבני עירו וא\"כ הרי ספק זה הוא עומד להתברר בודאי למחר בצד אחד מן התנאים וא\"כ היינו דק\"ל שפיר דאיך קאמר רב דליתא למתני' מקמי איו הא אדרבא ליתא לדאיו מקמי מתני' דעירובין ודמי שאחזו וברייתא דכל שילקטו ואי משום דהתם הדבר עומד להתברר ה\"נ דכוות' כמ\"ש כנ\"ל נכון ואי קשיא לך דא\"כ דההוא דמסכת עירובין חשיבא דבר עומד להתברר אם כן היכי אמרינן בפ' בכ\"מ אדרבא ליתא לדאיו מקמי מתני' ומשני לא ס\"ד ויתכן הלוקח יין כו' והשתא אם איתא מאי ראיה מייתי מההיא דהלוקח התם שאני דאין הדבר עומד להתברר הא לא קשיא דאיכא למימר דהתם אליבא דרב קאמר ורב לא ס\"ל לחלק בהכי אלא בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים וכדרב משרשיא דלא מחלק בהכי ומ\"ש ביומא ד\"ה הנזכר דלר\"י נמי מדקא מפרש מילתיה דאיו אלמא כותיה ס\"ל דליתיה למתניתין דעירובין ודברייתא דכל שילקטו מקמי מתני' דשקלים ומתניתין דהלוקח ודאיו וכפי מ\"ש דההיא דעירובין חשיב עומד להתברר היכי דחי ר\"י ממתניתין דעירובין מקמי ההיא ומתני' דשקלים הא ההיא דשקלים לא חשיבא עומד להתברר י\"ל דלפי תי' זה ס\"ל השתא דר\"י נמי לא מחלק בהכי בין היכא דהדבר עומד להתברר או לא וכרב משרשיא דלא מחלק בהכי כנ\"ל:<br><b> ועל </b> פי דברי התוס' ישנים שכתבנו לעיל דההיא דכל שילקטו עניים חשיב עומד להתברר איזה ילקטו ואיזה לא ילקטו נתנה ראש ליישב דברי רבינו ז\"ל שכתב בפ\"ט מה' מעשר שני הלכה ז' וז\"ל והצנועים היו מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות הללו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר ומשמע ודאי שכונתו ז\"ל באומרו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר שהוקשה לו דלמה לא יאמר כל המתלקט יהא מחולל על המעות הללו ולזה תירץ ואמר שהרי א\"א לפדותו במחובר וקשה דמשמע מדבריו דאם לאו משום טעמא דאין פודין במחובר היו אומרים כל המתלקט והא ליתא שהרי כיון שרבינו ז\"ל פסק דבדאורייתא אין ברירה כמ\"ש בפ\"א מה' תרומות ופ\"ז מהלכות מעשר א\"כ בלאו טעמא דאין פודין במחובר לא מהני משום דאין ברירה וכבר ראיתי להר\"ב לח\"מ פ\"ב מהלכות גניבה שהוקשה לו כן ע\"ש מה שתי'. אכן ע\"פ האמור הנה נכון דס\"ל ז\"ל כדעת התוס' דבדבר העומד להתברר יש ברירה והיינו ההיא דאתקין שמואל בגיטא דש\"מ כו' כמ\"ש התוס' וההיא דצנועין נמי חשיבי עומד להתברר כמ\"ש ומש\"ה הוצרך רבינו למיהב טעמא דאין פודין במחובר ועפי\"ז מדוקדקים דבריו שכתב בדין שלפנינו אע\"פ שרצה משחשיכה ילך דבר שהוא מדברי סופרים יש ברירה ויש לדקדק דטעם זה הי\"ל לרבינו לומר בדין ג' כשכתב מתניתין דבכ\"מ דמתנה אדם על שני דברים ולמה זה איחר עד עתה אכן ע\"פ מ\"ש דבריו מצודקים דלעיל לא הוצרך למיהב טעמא דבדרבנן יש ברירה שהרי כיון שעומד הדבר להתברר כמ\"ש אפי' בדאורייתא נמי דינא הכי דיש ברירה אמנם בדין זה דאומר לחמשה הריני מערב על איזה מכם שארצה דהתם הספק שנסתפק לנו בתנאו איזה מהן ירצה אין הדבר עומד להתברר שאפשר שלא ירצה לשום אחד מהם וכההיא דכתוב גט לאשתי לאיזו שארצה אגרש דאמרינן אין ברירה מהאי טעמא משו\"ה הוצרך למיהב טעמא משום דכל מד\"ס יש ברירה:<br><b> ודע </b> דרבינו ז\"ל לעיל בפ\"ו דין כ\"ג כתב וז\"ל אחד או רבים שאמרו לאחד צא וערב עלינו ועירב עליהם באיזה רוח שרצו ה\"ז עירוב והשיג עליו הראב\"ד וז\"ל שנה משנתו כמ\"ד יש ברירה וכתב ה\"ה וכן הוא האמת דקי\"ל בדרבנן יש ברירה כו' יע\"ש ויש לדקדק דאי טעמו של רבי' דבדרבנן יש ברירה א\"כ הי' לו לומר טעם זה לשם כדרך שכ' בדין שלפנינו גם בפ\"ה מה' י\"ט הלכה כ' ואולם עיקר דבריהם לא זכיתי להבין דמה ענין ברירה לכאן דהכא ה\"ט משום דכיון דלא פירש לו על איזה רוח יערב עליה דידיה סמך על איזה רוח שיערב לו שיהיה עירוב וזהו שכ' רבינו שהרי לא יחדו לו רוח ולפי דברי הראב\"ד וה\"ה ז\"ל ק\"ל מההיא דתנן בפסחים דף פ\"ח האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל ואמרינן בגמרא פשיטא שחט גדי יאכל אע\"ג דרגיל בטלה והשתא לפי דברי הראב\"ד וה\"ה קשה דנימא אין ברירה ואע\"ג דניחא לי' השתא בגדי דלמא בשעת שחיטה דעתו היה שישחוט עליו טלה אלא ודאי דכיון דלא פירש עלי' דידי' קא סמיך וכמ\"ש רש\"י שם וליכא למימר דמתניתין אתיא כמ\"ד יש ברירה שהרי רבינו ז\"ל פסקה להך מתני' בפ\"ג מהל' ק\"פ ותו שהרי בגמ' פרכינן התם אסיפא דמתני' דקתני שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון והתניא אין נמנין על ב' פסחים כאחד ופרש\"י אין נמנין על ב' פסחים כא' לאכול מאחד מהן שירצה דאין ברירה וכי בעי למיכל דלמא בשעת שחיטה לא הוה דעתי' עלי' כו' הרי דתלמודא התם בעי לאוקמי למתני' כמ\"ד אין ברירה ואפ\"ה לא ק\"ל לתלמודא אלא מסיפא אבל ברישא דקתני שחט גדי יאכל ניחא ליה אפי' למ\"ד אין ברירה ועיין בתוס' שם ד\"ה והתניא שכתבו שם דמתני' ע\"כ אתיא כמ\"ד אין ברירה מדקתני שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון ואילו למ\"ד יש ברירה יאכל מאיזה שירצה הרי מבואר דאפי' למ\"ד אין ברירה שחט גדי יאכל משום דכיון דלא פירש עליה דידיה סמך וא\"כ דכותה נמי הכא באומר לחבירו צא וערב וכיון דלא פירש עליה דידי' סמך ואפי' למ\"ד אין ברירה מודה וצ\"ע כעת:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שחזות קשה הוגד לי מאותה סוגיא על מ\"ש הריטב\"א בפ\"ק דקדושין דכ\"ו ע\"א על ההיא דר\"ג דאמר עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וז\"ל ואיכא דק\"ל איך לא סיים מקום למעשרות אלו דהא תנן האומר כרי זה לתוכו כו' לא קרא שם עד שיאמרו לצפונו ולדרומו ואיכא למימר דכי בעינן סיום מקום הני מילי למאן דלית לי' ברירה אבל ר\"ג סבר יש ברירה וכשאוכל ומשייר שיעור מעשר אמרינן הוברר הדבר למפרע שהוא מה שהפריש עכ\"ל ועי' בהר\"ב מש\"ל בפי\"א מהל' מעשר שני הלכה י\"א וקשה טובא מההוא דפסחים דגרסינן התם מעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ויצאו ושחטו עליהן שני פסחים כו' באו ושאלו את ר\"ג אמרו להן מלכה ומלך דדעתן קלה עליהן יאכלו מן הראשון אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני כו' והשתא ק' לפי דבריו דר\"ג ס\"ל דיש ברירה א\"כ איך קאמר ר\"ג אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני הא למ\"ד יש ברירה יאכל מאיזה מהן שירצה דהא אין נמנין על שני פסחים אינו אלא למ\"ד אין ברירה כ��\"ש רש\"י והתוס' וצ\"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ\"ש רבינו בפ\"ח מה' מעשר שני מי שהי' בניו מקצתן טהורים ומקצתן טמאים מניח את הסלע ואומר מה שהטהורים שותין סלע זה מחוללת עליו והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל דהא קי\"ל דבדאורייתא אין ברירה ותי' מרן הכ\"מ שם דה\"ק כל מה שהטהורים שותין סלע זו מחוללת עליו סמוך לשתייתן כשהוא סמוך לפה ואינו ענין לברירה ע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מקראי קודש ז\"ל שהקשה מההיא דפ' מרובה דפרשינן בפ' מרובה ומאי חזית דאפיכת מתני' איפוך דר\"י ואימא צנועין ור\"י אמרו ד\"א אמרי מתני' לא סגי דלא מתהפכא דבהא מתני' קתני דאית לי' לר\"י ברי' ושמעי' לי' לר\"י בעלמא דלית ליה ברירה כו' והדר פריך ס\"ס אמאי קא מהפכת למתני' משום דקשיא דר\"י אדר\"י השתא נמי קשה דרבי יוחנן אדר\"י דהא אמרת לר\"י ל\"ת כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט אלמא אית לי' ברירה והא ר\"י לית לי' ברירה כו' והשתא כפי דברי מרן אמאי לא משני הכא נמי סמוך ללקיטתו קאמר ולעולם דלית לי' ברירה יע\"ש. ולע\"ד נראה לומר דלא מצי תלמודא לשנויי הכי דכל המתלקט סמוך ללקיטתו קאמר משום דא\"כ היכי קאמר ר\"י צנועין כו' ורבי דוסא אמרו ד\"א וליכא למימר דההיא דר' דוסא נמי דקאמר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר סמוך ללקיטתו קאמר דא\"כ היכי פליג עלה ר\"י וקאמר לעתותי ערב אומר כל מה שלקטו וליכא למימר דא\"כ עוד היום תקשי דאמאי לא תיקן ר\"י שיאמרו בשחרית כל שילקטו עניים היום יהא הפקר סמוך ללקיטתן דהשתא ליכא משום ברירה י\"ל כמ\"ש התוס' שם בד\"ה כל הנלקט שהקשו מעין זה ותירץ דעצה טובה קמ\"ל שלא יתפקרו עניים ללקט הרבה כיון שהפקר כו' יע\"ש ובשלמא אם נאמר דר' דוסא דקאמר כל שילקטו מיירי באומר כל שילקטו סתם ומשום דאית לי' ברירה ניחא דר\"י אתא לפלוגי עלי' בעיקר דינא דכל שילקטו סתם לא מהני משום דלית לי' בריר' ואגב אורחין עצה טובה קמ\"ל שיאמרו לעתותי ערב כדי שלא יתפקרו עניים לבא אמנם אי רבי דוסא דקאמר כל שילקטו מיירי באומר סמוך ללקיטתו דהשתא לר\"י נמי מדינא שפיר דמי אין סברא לומר דר\"י איכפל לאיפלוגי משום עצה טובה גרידא ותו דאי ר' דוסא דקאמר כל שילקטו מיירי באומר סמוך ללקיטתו ור\"י פליג עלי' משום עצה טובה א\"נ משום דגזרינן שמא לא יפרוש כמ\"ש התוס' דהא א\"כ היכי קאמר ר\"י צנועין ור' דוסא אמרו ד\"א דמשמע דהא דצנועין לא מצי אתי אלא אליבא דר' דוסא אבל כר\"י לא מצי אתי ואם איתא אפילו כר\"י נמי דע\"כ לא פליג ר\"י התם אלא משום דאיתי' בתקנתי' שיאמרו לעתותי ערב ומש\"ה משום גזירה שמא לא יפרוש או שמא יתפקרו עניים קאמר לעתותי ערב כו' אמנם הכא גבי צנועין דליתי' בתקנתא שיאמרו לעתותי ערב דמה מועיל מה שאכלו קודם אמירה ה\"נ דמודה ר\"י דבשחרית אומר כל שילקטו היום יהא מחולל ולא חיישינן להא כלל וכ\"כ הר\"ב ח\"ה שם ותמצא במ\"ש אלא ודאי משמע דר' דוסא כל שילקטו סתם קאמר ומשום דאית ליה ברירה דהשתא אתי שפיר דר\"י דקאמר צנועין ור' דוסא אמרו ד\"א דלר\"י כיון דס\"ל התם דאין ברירה הכי נמי גבי צנועין ודוק:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' פ\"ג דחגיגה דכ\"ה ע\"ב ד\"ה חבר וע\"ה שהקשו וז\"ל והיה קשה למורי כיון דסתם משנה אית לי' ברירה תקשי מינה לר\"י דאמר אחין שחלקו לקוחות הן כו' וכתבו בס\"ד וז\"ל וכ\"ת דמדרבנן מודה ר\"י דיש ברירה שמעינן ליה בשלהי ביצה אין ברירה אף בע\"ת ומיהו כו' ובפרק בכל מערבין דדחיק לאתויי תנא דברירה לא מייתי הך משום דעדיפא לי' לאתויי מלתא דהתנא נזכר בה וגם מלתא דאיירי בע\"ת דאיירי בה עכ\"ל ודבריהם תמוהים בעיני במ\"ש וכ\"ת דבדרבנן מודה ר\"י דיש ברירה כו' דנראה דכונתם ליישב מה שהקשו לר\"י מסתם מתני' דחבר וע\"ה כו' וק' לכאורה דאכתי מה יענו למה שהקשו ממתני' דגר וגוי שירשו את אביהם יכול לומר טול אתה ע\"ז כו' דהא חלופי ע\"ז מדאורייתא אסירי כדאיתא בפ' ר\"י דף נ\"ד ובקידושין פ' האיש מקדש מיהו אחר ההשקפה הא ודאי לק\"מ שכונתם למ\"ש בקידושין דף י\"ז ע\"ב אמר רבא ד\"ת גוי יורש את אביו ד\"ת כו' גר את הנכרי אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים דתנן כו' וא\"כ זהו מ\"ש דהכא חשיב מדרבנן דמדאורייתא כיון דאין הגר יורש את אביו נמצא דלאו חלופי ע\"ז קא שקיל אלא מתנה בעלמא ופשוט ועיין מ\"ש התוס' שם בקדושין שצריך לעיין לעת הפנאי עם דברי התוס' דחגיגה גם מ\"ש ובפרק בכל מערבין דדחיק לאתויי תנא דברירה לא מייתי הך כו' הן דברים תמוהים לא זכיתי להבין דבריהם דהתם מאי דדחיק לאתויי תנא דברירה היינו לענין דאיכא תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה כדאיתא התם בהדיא א\"ל רבא לר\"ן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה כו' וא\"כ היכי הוה מצי לאתויי מהך מתני' דחבר וע\"ה הא הך מתניתין נהפוך הוא דס\"ל דיש ברירה וצ\"ע ותו במה שתי' דעדיפא ליה לאתויי מילתא דהתנא נזכר בה וגם מילתא דאיירי בע\"ת דהך תירוצא ניחא לרב יוסף דקאמר תנאי שקלת מעלמא אבל לרבא דבעי מאן האי תנא כו' מאי קא בעי הא מתני' היא בהדיא דבמשנה ליכא למימר מתניתין לא שמיע ליה כדמשני התם אדאיו וליכא למימר דרבא גופיה דבעי מאן האי תנא הוא דבעי לאשכוחי שם התנא דא\"כ אדמבעיא לי' אברייתא תיבעי לי' אמתני' דחבר וע\"ה סוף דבר שדבריהם צ\"ע:<br><b> ודעת </b> ר\"ת ז\"ל שכתבו התוס' בפ' השולח דמ\"ח ד\"ה אי לאו דקי\"ל כר' הושעיא דאמר דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה והביא ראיה מדפסקינן בפ' המוכר את הבית דס\"ד דאין להן דרך זה על זה דמוכר בעין רעה מוכר אלמא לקוחות הן יע\"ש וראיתי להרב יש\"ש בקונטרס אברירה דף ס\"א ע\"א שהק' לדברי ר\"ת הללו דע\"כ טעמא דשמואל התם לאו משום דלית ליה ברירה הוא מדפליגי התם בפ' המוכר רב ושמואל דרב פסק הלכה כחכמים דלקוחות גופייהו דיש להן דרך זה על זה ושמואל פסק כר\"ע דאין להן דרך זה על זה ואמרינן לימא אזדו לטעמם דאמר ר\"נ אמר שמואל האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה כו' ורב אמר יש להן צריכא דאי אשמועינן בההיא קאמר רב משום דאמר ליה בעינא למידר כי היכי דדרו ביה אבותי כו' ואי אתמר בהך בהך קא אמר שמואל אבל בהא אימא מודה ליה לרב צריכא והשתא אם איתא לדעת ר\"ת הא ע\"כ צריכא לתרויהו דאי לא אשמועינן הא דאחין הו\"א בהא שוו רב ושמואל דיש להן דרך זה על זה משום דיש ברירה ואי הוי פליגי באחין הו\"א גבי אחין הוא דפליגי משום דשמואל סבר לא אמרינן ברירה ורב סבר יש ברירה אבל בלקוחות גופייהו כ\"ע מודו דאין להן דרך זה על זה כר\"ע יע\"ש. ולע\"ד נראה דל\"ק דהא ע\"כ לא מצי תלמודא לומר דאי אשמועינן בההוא דלקוחות הו\"א דגבי אחין ישוו רב ושמואל דיש להן דרך זה על זה משום דיש ברירה שהרי שמעינן לשמואל בפרק משילין דקאמר אף חביות אסור דס\"ל דאין ברירה וא\"כ ממילא הוה שמעינן לה דכיון דלית ליה ברירה ע\"כ גבי אחין שחלקו ס\"ל דאין להם דרך זה על זה משום דלקוחות הן וא\"כ משום הכי הוצרך תלמודא למיהב טעמא משום דאמר ליה בעינא למידר כי היכי דדרו אבותי וכיון דע\"כ לשמואל צריך לומר הך טעמא קאמר נמי בדרב הכי דאי אשמועינן גבי אחין, הו\"א בההי' קאמר רב משום דא\"ל בעינ' למידר כו' ואה\"נ דלרב בלאו ה\"ט א\"ש משום דהו\"א דדוקא גבי אחין קאמר משום דס\"ל יש ברירה אלא משום דלשמואל ע\"כ צריך למיהב הך טעמא קאמר נמי הכי לרב וא\"נ דאיכא למימר דלרב נמי לא מצי למיעבד צריכותא משום דהא שמעינן ליה לרב דאמר בפ' כל הגט וכולן פוסלין משמע דס\"ל דלא אמרינן ברירה ואף שהתוס' כתבו שם מ\"ש ר\"י דגבי גט כ\"ע מודו משום דכתיב וכתב לה לשמה איכא למימר דר\"ת ז\"ל לא ס\"ל הכי וכמו שכן נראה מדברי התוס' שם באותה סוגיא שחולקים על זה כמו שכתבנו לעיל ודו\"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ\"ש רש\"י פ\"ק דביצה דף י' ע\"א ד\"ה כלים טמאים כו' שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה כו' אשר דברי רש\"י הללו סתרי למ\"ש בפ' משילין דל\"ח דאמרינן התם אלא לא תיפוך וכי לית ליה לר\"א ברירה בדאורייתא בדרבנן אית ליה ופי' רש\"י בדאוריית' כגון ט\"מ לית ליה ברירה ודרך יציאתה הל\"מ כו' וכ\"כ בפ' הדר דף ס\"ח ובר מן דין קשה טובא למ\"ש פ\"ק דביצה מסוגיא דפ' משילין דמשמע דס\"ל דאורייתא וכן קשה לדעת הרי\"ף והרא\"ש שבפ' הדר כתבו ואסיקנא התם דהא דתניא אין משתתפין באוצר כבית שמאי אבל לב\"ה דאית להו ברירה משתתפין משמע בהדיא דס\"ל כאוקימתא דרב הושעיא דפ' הדר ורבא דשמעתין דב\"ה מטהרין למפרע מטעמא דאית להו ברירה וא\"כ ע\"כ דס\"ל דסט\"ל דרבנן שהרי בפ' משילין פסקו דהלכתא כרב אושעיא דבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה וא\"כ קשה דמההיא דפ' משילין משמע דהוי דאורייתא ועיין בהר\"ב זרע אברהם בחי\"ד סימן י\"ז מ\"ש בזה יע\"ש שבקצת דבריו יש בה מן הקושי כמו שיראה המעיין אין צורך לאורך. ולע\"ד נראה ליישב לדעת הרי\"ף והרא\"ש דס\"ל דמ\"ש בפ' משילין כי לית ליה לר\"א ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית לי' הכונה לומר דדוקא בטומאת מת דהוי דאורייתא דעיקר ט\"מ דאורייתא אלא דחכמים גזרו אפילו בסט\"ל וא\"כ כיון דעיקרו מן התורה מש\"ה לית ליה ברירה אבל בדרבנן כגון עירובי תחומין דאין עיקרו אלא מדרבנן אית ליה ברירה:<br><b> ומצאתי </b> סעד לזה ממ\"ש התוס' בפ' בכל מערבין דף ל\"ז ע\"ב ד\"ה מאן האי תנא שכתבו וז\"ל הומ\"ל ר\"י דאגודה של ירק היא דהוי מדרבנן ושמא כיון דעיקר מעשר מן התורה חשיב ליה בדאורייתא עכ\"ל. והרי\"ף והרא\"ש ז\"ל פסקו כר\"א ורבא דבתראי נינהו דב\"ה מטהרין למפרע וס\"ל דכל דרבנן אפי' בדבר שעיקרו מה\"ת יש ברירה כנ\"ל נכון. ובהכי ניחא נמי לדעת הרע\"ב ז\"ל שפסק בפ\"ז דאהלות מ\"ג כרב אושעיא דאמר בלטהר את הפתחים מכאן ולהבא הוא דפליגי אבל כלים דלמפרע טמאין משום דאין ברירה אע\"ג דהוא ז\"ל כתב שם דסט\"ל גזרת חכמים היא שגזרו טומאה על המקום שהוא דרך יציאה ובפ\"ז דדמאי כתב דבדרבנן יש ברירה ומ\"ש הר\"ב תי\"ט שם דלאו דוקא קאמר אלא קרי לי' גזירת חכמים הואיל ואינו מפורש בתורה וכן הוא דרך רבינו לקרות ד\"ס מה שהוא הל\"מ זה דוחק דלשון הל\"מ צודק שפיר משום דרז\"ל פירשו לנו הדבר שהיא הל\"מ אבל לשון גזירת חכמים אינו צודק כלל בדבר שהיא הל\"מ אכן כפי מ\"ש יש ליישב דכיון דעיקרו מה\"ת פסק הרע\"ב דאין ברירה וכרב אושעיא דאית לי' הכי משום דמשמע לי' דמאי דדרש מר זוטרא הלכה כרב אושעיא דאכולה מילתא קאי ומ\"ש בפ\"ז דדמאי דבדרבנן יש ברירה היינו בדבר שעיקרו דרבנן וכן נמי גב"
+            ],
+            [
+                "<b>המערב </b>\n<b> לשני ימים טובים כו'.</b> כ' הראב\"ד טעה בזה שאפי' בב' י\"ט של ר\"ה אע\"פ שהן קדושה אחת צריך שיהי' העירוב קיים כו' לחומרא אמרינן כו' אבל לקולא לא אמרינן ונראה דטעמו ונימוקו עמו שהרי הא דאמרינן דב' י\"ט של ר\"ה קדושה אחת הן כתב רש\"י ז\"ל בשמעתין ובפ' בכל מערבין דל\"ט דלאו משום ס' דשמא באו עדים יום ל' או יום ל\"א לחודיה התקין אלא משום דה\"ט משום דחיישינן נמי שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה והרי קדושתו אחת ממ\"נ וא\"כ מסתברא ודאי דה\"ט אהני לן למיחש לחומרא ולמימר דביצה שנולדה בזה אסורה בזה שמא באו מן המנחה ולמעלה וקדושתו אחת אמנם לקולא ודאי אין לנו שהרי אכתי איכא למיחש שמא לא באו עדים כלל ונמצא למפרע הא' היה חול ומש\"ה אם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בב' לדעת הראב\"ד ז\"ל דשמא לא באו עדים כלל וכיון שכן יש לתמוה על ה\"ה שכתב וז\"ל ואני אומר שלא טעה רבינו דאם איתא דאמרינן קדושה אחת לחומרא ולא לקולא מאי קא מקשה ר\"א לרבנן מנאכל עירובו בראשון שאינו יוצא בב' ולימרו ליה אינהו ולטעמיה ב' י\"ט של ר\"ה מאי איכא למימר ולמאי איצטריכו למימר דספוקי מספקא להו אלא ודאי כל שהן בקדושה אחת לכל דבריהן הוא ואפילו לרבנן דע\"כ לא מספקא להו אלא ביו\"ט ושבת כו' יע\"ש:<br><b> ואיני </b> מבין דבריו דבשלמא בי\"ט ושבת קאמר להו ר\"א שפיר אי אתם מודים שאם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בב' הא לא ב' קדושות הן משום דהתם טעמייהו דרבנן דאמרי קדושה א' הן לאו משום חשש וס' הוא כמו בב' י\"ט של ר\"ה כי היכי דנימא דדוקא לחומרא אמרינן אבל לקולא לא אמרינן אלא ה\"ט משום דכיון דתרוייהו קדושת ודאים הן ולא מס' יש להן דין קדושה א' וכיומא אריכתא חשיבא ומש\"ה ק\"ל לר\"א שפיר מנאכל עירובו בא' אינו יוצא בב' דכיון דמה\"ט הוא אפילו לקולא נמי קדושה אחת הן מדהוצרכו רבנן לומר דספוקי מספקא להו מעיקר דינא אם הן קדושה אחת או ב' קדושות אמנם בב' י\"ט של ר\"ה דכל עיקר טעמא דאמרינן קדושה אחת הן הוא משום חשש וס' מה מקום להקשות מנאכל עירובו וכמ\"ש:<br><b> ולדעת </b> רבינו ז\"ל נראה שיש ליישב דס\"ל כדעת התוס' ז\"ל שכתבו בשמעתין בד\"ה מי לא מודה ריב\"ז ליישב פי' רש\"י וז\"ל ומ\"מ יש ליישב פרש\"י ודק\"ל מנ\"ל הך סברא ה\"פ מי לא מודה ריב\"ז שאם באו עדים כו' כגון קודם חרבן דהוי קדושה אחת וא\"כ גם לאחר חרבן כשהיו עושין ב' ימים כגון שלא באו עדים כלל ביום שלשים דלא מס' היו עושים אלא כמו קודם חרבן הם קדושה אחת ולא מספק היו עושים ועיין בהר\"ב חד\"ה שם מה שפי' בכונתם ועיין בס' ידי אליהו ד\"י מ\"ש בזה באורך יע\"ש וא\"כ מהאי טעמא כתב רבינו דבב' י\"ט של ר\"ה אם נאכל בא' יוצא בב' דכיון דטעמא דאמרינן קדושה אחת הן לאחר תקנת ריב\"ז היינו משום דחיישינן שמא לא באו עדים כלל דאז מדין קדושה אחת היו ב' ימים ולא מחמת ס' א\"כ ממ\"נ יוצא בב' דאם באו עדים ביום ל' נמצא דהב' הוא חול וא\"צ עירוב כלל ואם לא באו עדים כלל הרי הן קדושה אחת וכבר קנה עירובו בראשון ובהא ניחא לי מה שהקשה הר\"ב מג\"א ז\"ל בסי' תי\"ו סק\"א ובסימן תק\"ג סק\"ד בסימן תי\"ו העתיק לשון רבינו ז\"ל משמע דס\"ל דבב' י\"ט של ר\"ה אפי' נאכל בא' יוצא בב' דקדושה אחת הן אפילו לקולא ואלו בסימן תק\"ג פסק דאסור לאפות ולבשל מי\"ט לחבירו ואפילו בב' י\"ט של ר\"ה וה\"ט משום דלהחמיר אמרינן קדושה אחת ולא להקל כמ\"ש בב\"י וע\"ש מה שנדחק בזה הנה על פי האמור הוא נכון דהתם גבי נאכל עירוב שרי ממ\"נ דאם לא באו עדים כלל הרי הוא קדושה אחת ואם באו עדים ביום ל' הרי הב' חול הוא וא\"צ עירוב אמנם באופה מיום טוב לחבירו אפילו בב' י\"ט של ר\"ה אסור משום דאיכא למיחש שמא באו עדים ביום ל' והב' חול נמצא אופה מי\"ט לחול כנ\"ל ועוד אפשר לומר דדוקא בעירובי תחומין דרבנן אמרינן הם אמרו ��הם אמרו אמנם באופה מי\"ט לחול דאיכא איסורא דאורייתא לא אמרינן קדושה אחת הן כיון דהא דקדושה אחת הן אינו אלא תקנתא דרבנן דתקינו שיהא אותו היום קדש ולמחר קדש לא מהני תקנתא דרבנן להתיר איסור דאורייתא ואע\"ג דלמאי דקי\"ל כר\"ח דאמרינן הואיל ליכא איסורא דאורייתא באופה מי\"ט לחול מ\"מ הא מיהא איסורא דאורייתא איכא באופה בין השמשות וכיוצא וכמ\"ש התוס' פסחים ומ\"מ לדעת הראב\"ד ז\"ל אין מקום להקשות מה שהקשה ה\"ה משום די\"ל שדעתו ז\"ל כדעת רש\"י דס\"ל דעיקר טעמא דב' י\"ט של ר\"ה קדושה אחת הן משום חשש דשמא באו עדים מן המנחה ולמעלה הוא ואפילו לאחר תקנת ריב\"ז דתקנה ראשונה לא זזה ממקומה וכמ\"ש בד\"ה מי לא מודה ריב\"ז אבל משום חשש דשמא לא באו עדים כלל ליכא משום דכשלא באו עדים כלל מס' היו עושים ב' ימים ולא מכח קדושה אחת היא ומש\"ה השיג על רבינו ז\"ל וכתב דנאכל עירובו אינו יוצא בב' משום דחיישינן שמא לא באו עדים כלל דאז הו\"ל ב' קדושות כב' י\"ט של גליות אלא שמדברי רבינו ז\"ל שכתב בפ\"א מה' קדוש החודש דין ו' וז\"ל משחרב בית המקדש התקין ריב\"ז שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום כולו כו' ומקדשין יום למ\"ד בלבד נראה בהדיא שדעתו ז\"ל שלא כדעת רש\"י ז\"ל דסבירא ליה דאף לאחר תקנת ריב\"ז תקנה ראשונה לא זזה ממקומה ואם באו מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ומדלא השיג עליו הראב\"ד ז\"ל משמע דהכי ס\"ל וא\"כ עכצ\"ל דס\"ל דעיקר טעמא דב' י\"ט של ר\"ה דקדושה אחת הן הוא משום שמא לא באו עדים כלל והיו עושין ב' ימים מדין קדושה א' ולא מכח ס' וכמ\"ש התוס' ליישב פרש\"י וכ\"כ בס' ידי אליהו שזה דעת רבינו וכיון שכן מ\"ש הראב\"ד דאם נאכל עירובו אינו יוצא בב' דקדושה אחת לא אמרו אלא להחמיר לא להקל לאו משום דהוי ספק וכמ\"ש לעיל אלא משום דס\"ל דקדושה אחת לא נאמר אלא להחמיר והיינו דק\"ל לה\"ה ז\"ל שפיר מההיא די\"ט ושבת כנ\"ל:<br><b> אך </b> הדבר הקשה טובא הוא מ\"ש ה\"ה ולימרו אינהו וליטעמיך ב' י\"ט של ר\"ה מאי איכא למימר והדבר תמוה שהרי רבנן דר\"א ס\"ל דב' י\"ט של ר\"ה ב' קדושות הן כדאיתא בהדיא בפ' בכל מערבין דל\"ט מודים חכמים לר\"א בר\"ה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם ב' עירובין כו' ופירש\"י ז\"ל מודים חכמים אע\"ג דפליגי עליה דר\"א בשבת וי\"ט הכא מודו דב' י\"ט של ר\"ה ב' קדושות הן כו' וא\"כ היכי מצי קאמרי רבנן לר\"א וליטעמיך ב' ימים טובים של ר\"ה מאי איכא למימר הא לדידהו בב' י\"ט של ר\"ה יכול לערב על ב' רוחות. ולפי חומר הנושא היה נ\"ל ליישב שדעת ה\"ה ז\"ל כדעת י\"מ שכתב הריטב\"א בחי' לעירובין וז\"ל יש שפירשו דפלוגתא דר' יוסי ור' יאודה לאחר החרבן הוא דהא אינהו לאחר החרבן היו והיכי הוי פליגי בדינא דקודם החרבן דמאי דהוה הוה אלא ודאי פלוגתייהו לאחר החרבן ומשום דקתני התם משחרב בית המקדש התקין ריב\"ז שיהו מקבלין עדות החדש כל היום כו' ומשו\"ה ס\"ל לר\"י דלא חשיבא קדושה אחת דלא הוי טעמא אלא כי היכי דלא ליזלזלו ביה ור' יוסי סבר דאף לאחר החרבן קדושה א' הן כמו קודם החרבן דלענין זה לא זזה תקנה ממקומה ואתיא הך פלוגתא כפלוגתא דפליגי רבה ורבא בפ\"ק די\"ט דרבה דאמר מתקנת ריב\"ז ואילך ביצה מותרת אתי' כר\"י ורבא דאמר אף מתקנת ריב\"ז ביצה אסורה אתיא כר' יוסי אלו תורף דבריו יע\"ש. ולפי זה מצינן למימר דכונת ה\"ה ז\"ל לומר דאם איתא דלמאי דפסקינן השתא כר' יוסי דאף לאחר תקנת ריב\"ז ביצה אסורה משום דב' י\"ט של ר\"ה קדושה א' הן כמו קודם תקנת ריב\"ז דתקנה ראשונה לא זזה ממקומה ואפ\"ה אמרינ�� דאם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בב' משום דלחומרא אמרינן קדושה אחת ולא לקולא לימרו ליה רבנן לר\"א ולטעמך שני י\"ט של ר\"ה וכגון קודם תקנת ריב\"ז דהתם כ\"ע מודו דקדושה אחת הן לדעת י\"מ הללו מאי איכא למימר דהא קודם תקנת ריב\"ז לרבנן דפליגי ארבי יוסי הו\"ל כאחר תקנת ריב\"ז לדידן דקי\"ל כר' יוסי. אך קשה לפי י\"מ הללו דאיך אפשר לומר דר\"י לא פליג אר' יוסי אלא לאחר חרבן אבל קודם חרבן מודה דקדושה א' הן ורבה דקאמר מתקנת ריב\"ז ואילך ביצה מותרת אבל קודם תקנה לא אתיא כר' יהודה וא\"כ מאי האי דקא אמרינן התם ורבנן התם כי היכי דלא לזלזלו ביה ומה תשובה היא זו הא לאחר תקנת ריב\"ז היו מקבלים עדות החדש כל היום למנות מיום ראשון ואם כן ע\"כ אי אמרינן דאף לאחר תקנת ריב\"ז אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש וכדקאמר לי' ר\"י היינו משום דכך נהגו לעשותם קדושה אחת אבל משום טעמא דלא לזלזלי ביה לא אהני לן לעשות ב' י\"ט דהך טעמא ניחא לקודם תקנת ריב\"ז דלא היו מקבלין עדים מן המנחה ולמעלה ואפ\"ה היו גומרין אותו בקדושה כי היכי דלא ליזלזלו ביה לשנה הבאה כמ\"ש רש\"י אבל לאחר תקנת ריב\"ז ולעשות יום ב' י\"ט לא אהני לן הך טעמא וכמבואר. ויש ליישב פי' י\"מ הללו דר' יוסי ה\"ק אי אתם מודים דקודם חרבן אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ואף שהב' היה י\"ט ודאי אפ\"ה היו עושין גם הראשון י\"ט א\"כ לאחר תקנת ריב\"ז נמי לא נעקרה תקנה ראשונה מלעשות שני י\"ט אע\"פ שהראשון הוא ודאי י\"ט דריב\"ז לא תיקן אלא לקבל עדות אף לאחר המנחה ולמנות מיום ב' ועיין מ\"ש בעל חד\"ה שם בד\"ה מי לא מודה ריב\"ז ואהא קאמר תלמודא ורבנן התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה כלומר דדוקא קודם תקנת ריב\"ז היו עושין ב' ימים ואע\"ג דהב' ודאי י\"ט מטעמא דלא ליזלזלו בי' לשנה הבאה אבל לאחר תקנת ריב\"ז לעשות יום ב' י\"ט דליכא הך טעמא ה\"נ דלא היו עושין אלא יום א' בלבד, כנ\"ל ליישב דעת ה\"ה לפי חומר הנושא ועיין ומ\"ש שם רש\"י ד\"ה דלמא מעברי לאלול כתקנה ראשונה כו' הן דברים תמוהים ועיין בהרלנ\"ח ז\"ל סי' נ\"ד ואפשר ליישב דבריו ע\"פ מ\"ש הר\"ב ידי אליהו ז\"ל דף י\"א וי\"ב ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (סג) </b> ובהא ניחא לי מה שהקשה הר\"ב מג\"א ז\"ל כו'. ונלע\"ד דלא הועיל בישוב זה דהכי קא ק\"ל להמג\"א ז\"ל כיון דסתם הב\"י כהמחבר סי' תק\"ג ס\"ח ומשוי לר\"ה כשני י\"ט של גליות ומבואר לפ\"ז דלאו דוקא ביה\"ש אסור לאפות ולבשל לצורך מחר אלא אפילו כל היום כולו נמי אסור והרי הב\"י ס\"ל בסי' תצ\"ז סעיף ד' דספק מוכן מותר ביו\"ט שני הרי חזינן דס\"ל דס\"ס מותר אפילו בדבר שיש לו מתירין וא\"כ הרי דבריו סתרי אהדדי דהא למ\"ש הרמב\"ם והרשב\"א דאפילו אם נאכל עירובו של ר\"ה בראשון יוצא בשני משום דלקולא נמי אמרינן דקדושה אחת היא א\"כ הרי יהיה מותר לאפות ולבשל ביום א' דר\"ה לצורך מחר משום ס\"ס ספק שמא לא יבואו עדים בראשון וא\"כ הרי מותר לאפות ולבשל לצורך מחר דקדושה אחת היא ואת\"ל שיבואו עדים היום מ\"מ שמא מקלעי אורחים היום ויהיה אפייתו לצורך היום וניהו דמשום הואיל ואי מקלעי אורחים אינו מותר לאפות לכתחלה אפילו מדרבנן מ\"מ עכ\"פ מידי ספיקא לא נפקא ובכה\"ג הרי איכא ס\"ס וכנ\"ל. ואי אמרינן דקדושה אחת הן לקולא נמי הרי היה מותר לאפות ולבשל ביום א' דר\"ה לצורך מחר מטעם ס\"ס הנ\"ל כיון דלהב\"י ס\"ס מותר בדבר שיש לו מתירין. נמי כן הוא תוכן קושיית המג\"א ז\"ל. ומ\"ש הגאון המחבר ז\"ל בתירוצו השני משום דבאופה מיו\"ט לחול איכא איסורא דאורייתא משום בין השמשות בזה נמי ק\"ק דהא המחבר סתם בסי' תק\"ג ואוסר כל היום בר\"ה כמו בשני י\"ט של גליות ודו\"ק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות עירובין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,41 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות קידוש החודש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בראשונה </b>\n<b> היו מקבלין כו' ולא ידעו מה יעשו כו' שמא יבואו העדים וא\"א שיקרבו מוסף אחר תמיד של בין הערבים כו'.</b> הנה מדברי רבינו הללו נראה דס\"ל דעשה דהשלמה איתיה אפי' קודם הקטרת אמורי התמיד וכן נרא' מדברי התוס' פ\"ק דביצה ד\"ה ונתקלקלו הלוים כו' שכתבו וז\"ל והק' הר' פרץ והאיכא קלקול גבי מוספין כו' יע\"ש האמנם כפי מ\"ש התו' בפ' התכלת דמ\"ט בד\"ה תדיר ומקודש בס\"ד שלא נא' עשה דהשלמה אלא אחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אף שכבר נזרק הדם מותר להקריב קרבנות אחרים ע\"ש נר' דלק\"מ די\"ל דלא הקטירו האמורין של תמיד אלא עד אחר שבאו העדים או בלילה דהקטר אמורין כל הלילה ומש\"ה לא היה קלקול במוספין דכיון דלא הקטירו האמורין מותר להקריב אח\"כ גם מדברי רבינו הללו שכתב שמא יבואו העדים וא\"א שיקרבו מוכח בהדייא דס\"ל שלא כדעת התוס' דפ' התכלת דאי ס\"ל דקודם הקטרת אמורין מותר להקריב קרבנות אח\"כ א\"כ איך נתקלקלו בדבר הי' להם להקריב התמיד ולהניח הקטרת אמורין בלילה דאז אם יבואו עדים אח\"כ יכולים להקריב המוסף ועיין בהר\"ב מש\"ל בפרק א' מה' תמידין ומוספין דין ג' דפ\"ב ע\"א שכתב לחד תי' שדעת רבינו ז\"ל כדעת התוס' דפ' התכלת ע\"ש ולפי הנראה אשתמיט מיניה דברי רבי' שכתבנו וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רט) </b> א\"כ איך נתקלקלו בדבר היה להם להקריב התמיד ולהניח הקטרת האימורין בלילה דאז אם יבאו עדים אח\"כ יכולים להקריב המוסף. זה תמוה דהא לדידהו הרי יכול למקלע ראש השנה בששי בשבת וא\"כ איך אמרת דאפשר להמתין עם הקטרת האימורין עד הלילה והרי אין חלבי חול או יו\"ט קרבין בשבת וניהו דלדעת התוס' בפ' התכלת לא קשה קושיית הר' פרץ משום די\"ל דמשום הכי קאמרינן דנתקלקלו הלוים בשיר ולא מיירי כלל מקילקול בקרבן מוסף משום דהתם קאי אמעשה שהיה דפ\"א נתקלקלו הלוים בשיר וא\"כ י\"ל דבפעם ההוא לא איקלע ר\"ה בששי בשבת ומש\"ה לא היה קלקול בקרבן מוסף כלל משום דבאמת המתינו אז עם הקטרת האימורין מתמיד של בין הערבים עד הלילה אבל מדברי הרמב\"ם הללו אין ראיה דס\"ל דאפי' קודם הקטרת אימורי תמיד של בין הערבים איתא לעשה דהשלמה משום דעכ\"ר צריך למיכתב הכי כמ\"ש וא\"א שיקרבו מוסף אחר תמיד של בין הערבים כו' והיינו משום דאי מקלע ר\"ה בששי בשבת הרי א\"א להמתין עם הקטרת האימורין עד הלילה ולפ\"ז בחנם השיג הגאון המחבר ז\"ל על מאור עינינו המל\"מ ז\"ל. ובעיקר קושיית הר' פרץ הנ\"ל י\"ל דכיון דעשה דהשלמה היא בהקטרת האימורין ולא בזריקה כדאיתא בפסחים דף נ\"ט א\"כ לא היה קלקול במוספין משום דלא הקטירו אימוריהן אלא העלום בראש המזבח וגם אין קלקול באכילת שעירי המוסף אעפ\"י שלא נקטרו האימורים משום דהו\"ל כאילו נאבדו והבשר מותר ואין כאן קלקול משום דאסור להביא קדשים לבית הפסול (אלא דיקשה לפ\"ז ממתניתין דנתקלקלו כו'. דלא קתני דנתקלקלו במוספין והרי מוכח מזה דהלכ�� כר' ישמעאל שם בפסחים דף נ\"ט דמחוסר כיפורים גם בשאר ימות השנה מביא כפרתו אחר התמיד וא\"כ אמאי פסק הרמב\"ם בפ\"א מהלכות תמידין ומוספין דדוקא מחוסר כיפורים בערב הפסח מביא כפרתו אחר התמיד כת\"ק דר' ישמעאל) ודו\"ק. והתוס' בריש ביצה תירצו דהיכא דלא אפשר נדחה עשה דהשלמה וכן לשון הרמב\"ם בפ\"א ה\"ג מהלכות תו\"מ (ודבריו צ\"ע וכבר תמה עליהם הלח\"מ) אלא דמ\"ש הרמב\"ם י\"ל דהיינו דכיון דא\"א אתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה אבל בלאו האי טעמא משמע שם דאפי' בשא\"א אינו דוחה כדפריך לר' ישמעאל ויש לדחוק נמי דבאמת מתניתין אתיא כר' ישמעאל וכוונתם בא\"א היינו מה\"ט הו\"ל כנאבדו אמרינן והחטאות מותרין באכילת כהנים ואין בו משום אין מביאין קדשים לבית הפסול ומשום כפרה (שוב מצאתי במהרש\"א כעין דברינו). אבל אכתי לא הונח לי דמשמע דמודה ר' ישמעאל לת\"ק במחוסר כיפורים בערב פסח דא\"צ שיעלו האימורין בראש המזבח אמאי עשה דוחה עשה הא אפשר בכה\"ג גם מה שתירצו התוס' דעשה דרבים דוחה השלמה הא אפשר לקיים שניהם ויהיה למחר קודש שהרי ביד הב\"ד הדבר תלוי דכתיב אתם ואפי' מזידין וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,38 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Sanctification_of_the_New_Month",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בראשונה </b>\n<b> היו מקבלין כו' ולא ידעו מה יעשו כו' שמא יבואו העדים וא\"א שיקרבו מוסף אחר תמיד של בין הערבים כו'.</b> הנה מדברי רבינו הללו נראה דס\"ל דעשה דהשלמה איתיה אפי' קודם הקטרת אמורי התמיד וכן נרא' מדברי התוס' פ\"ק דביצה ד\"ה ונתקלקלו הלוים כו' שכתבו וז\"ל והק' הר' פרץ והאיכא קלקול גבי מוספין כו' יע\"ש האמנם כפי מ\"ש התו' בפ' התכלת דמ\"ט בד\"ה תדיר ומקודש בס\"ד שלא נא' עשה דהשלמה אלא אחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אף שכבר נזרק הדם מותר להקריב קרבנות אחרים ע\"ש נר' דלק\"מ די\"ל דלא הקטירו האמורין של תמיד אלא עד אחר שבאו העדים או בלילה דהקטר אמורין כל הלילה ומש\"ה לא היה קלקול במוספין דכיון דלא הקטירו האמורין מותר להקריב אח\"כ גם מדברי רבינו הללו שכתב שמא יבואו העדים וא\"א שיקרבו מוכח בהדייא דס\"ל שלא כדעת התוס' דפ' התכלת דאי ס\"ל דקודם הקטרת אמורין מותר להקריב קרבנות אח\"כ א\"כ איך נתקלקלו בדבר הי' להם להקריב התמיד ולהניח הקטרת אמורין בלילה דאז אם יבואו עדים אח\"כ יכולים להקריב המוסף ועיין בהר\"ב מש\"ל בפרק א' מה' תמידין ומוספין דין ג' דפ\"ב ע\"א שכתב לחד תי' שדעת רבינו ז\"ל כדעת התוס' דפ' התכלת ע\"ש ולפי הנראה אשתמיט מיניה דברי רבי' שכתבנו וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רט) </b> א\"כ איך נתקלקלו בדבר היה להם להקריב התמיד ולהניח הקטרת האימורין בלילה דאז אם יבאו עדים אח\"כ יכולים להקריב המוסף. זה תמוה דהא לדידהו הרי יכול למקלע ראש השנה בששי בשבת וא\"כ איך אמרת דאפשר להמתין עם הקטרת האימורין עד הלילה והרי אין חלבי חול או יו\"ט קרבין בשבת וניהו דלדעת התוס' בפ' התכלת לא קשה קושיית הר' פרץ משום די\"ל דמשום הכי קאמרינן דנתקלקלו הלוים בשיר ולא מיירי כלל מקילקול בקרבן מוסף משום דהתם קאי אמעשה שהיה דפ\"א נתקלקלו הלוים בשיר וא\"כ י\"ל דבפעם ההוא לא איקלע ר\"ה בששי בשבת ומש\"ה לא היה קלקול בקרבן מוסף כלל משום דבאמת המתינו אז עם הקטרת האימורין מתמיד של בין הערבים עד הלילה אבל מדברי הרמב\"ם הללו אין ראיה דס\"ל דאפי' קודם הקטרת אימורי תמיד של בין הערבים איתא לעשה דהשלמה משום דעכ\"ר צריך למיכתב הכי כמ\"ש וא\"א שיקרבו מוסף אחר תמיד של בין הערבים כו' והיינו משום דאי מקלע ר\"ה בששי בשבת הרי א\"א להמתין עם הקטרת האימורין עד הלילה ולפ\"ז בחנם השיג הגאון המחבר ז\"ל על מאור עינינו המל\"מ ז\"ל. ובעיקר קושיית הר' פרץ הנ\"ל י\"ל דכיון דעשה דהשלמה היא בהקטרת האימורין ולא בזריקה כדאיתא בפסחים דף נ\"ט א\"כ לא היה קלקול במוספין משום דלא הקטירו אימוריהן אלא העלום בראש המזבח וגם אין קלקול באכילת שעירי המוסף אעפ\"י שלא נקטרו האימורים משום דהו\"ל כאילו נאבדו והבשר מותר ואין כאן קלקול משום דאסור להביא קדשים לבית הפסול (אלא דיקשה לפ\"ז ממתניתין דנתקלקלו כו'. דלא קתני דנתקלקלו במוספין והרי מוכח מזה דהלכה כר' ישמעאל שם בפסחים דף נ\"ט דמחוסר כיפורים גם בשאר ימות השנה מביא כפרתו אחר התמיד וא\"כ אמאי פסק הרמב\"ם בפ\"א מהלכות תמידין ומוספין דדוקא מחוסר כיפורים בערב הפסח מביא כפרתו אחר התמיד כת\"ק דר' ישמעאל) ודו\"ק. והתוס' בריש ביצה תירצו דהיכא דלא אפשר נדחה עשה דהשלמה ו��ן לשון הרמב\"ם בפ\"א ה\"ג מהלכות תו\"מ (ודבריו צ\"ע וכבר תמה עליהם הלח\"מ) אלא דמ\"ש הרמב\"ם י\"ל דהיינו דכיון דא\"א אתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה אבל בלאו האי טעמא משמע שם דאפי' בשא\"א אינו דוחה כדפריך לר' ישמעאל ויש לדחוק נמי דבאמת מתניתין אתיא כר' ישמעאל וכוונתם בא\"א היינו מה\"ט הו\"ל כנאבדו אמרינן והחטאות מותרין באכילת כהנים ואין בו משום אין מביאין קדשים לבית הפסול ומשום כפרה (שוב מצאתי במהרש\"א כעין דברינו). אבל אכתי לא הונח לי דמשמע דמודה ר' ישמעאל לת\"ק במחוסר כיפורים בערב פסח דא\"צ שיעלו האימורין בראש המזבח אמאי עשה דוחה עשה הא אפשר בכה\"ג גם מה שתירצו התוס' דעשה דרבים דוחה השלמה הא אפשר לקיים שניהם ויהיה למחר קודש שהרי ביד הב\"ד הדבר תלוי דכתיב אתם ואפי' מזידין וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות קידוש החודש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,47 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>קריאת </b>\n<b> המגילה בזמנה כו'.</b> כתב הטור סי' תרפ\"ו וז\"ל גרסינן במגילת תענית את יום י\"ד כו' ואע\"ג דקי\"ל בטלה מג\"ת כו' ואם כן לפניהם ולאחריהם נמי אסורים אפי\"ה נוהגין להתענות ביום י\"ג דלא עדיף כו' והקשה הב\"ח ז\"ל דמשמע מדברי הטור דאפילו לכתחילה יכול לגזור תענית על הצבור כלפניהם ולאחריהם וזה סותר מ\"ש הרא\"ש ז\"ל פ\"ב דתענית משם הראב\"ד בסתם דהא דאמרינן בטלה מג\"ת ה\"מ תענית יחיד אבל תענית צבור לא ותירץ דאפשר דדוקא בעיקרן קאמר דאין גוזרים אבל בלפניהם מודים דיכולים לגזור כו' יע\"ש ודבריו תמוהים שהרי אפילו נימא דבלפניהם מודה הראב\"ד ז\"ל דיכולים לגזור אכתי תיקשי ליה דאיך כתב הטור דאפילו הכי נהגו להתענות בי\"ג דלא עדיף כו' ת\"ל דיום י\"ג אסור להתענות משום דהו\"ל יום ניקנור כדאמרינן בפ\"ב דתענית דאע\"ג דבטלה מג\"ת היינו דוקא תענית יחיד כמ\"ש הראב\"ד בשם הר\"ן שם שלדעת הראב\"ד לא יתכן שום אחד מהתי' ומהיותר תימה על הרא\"ש שאחר שהביא דברי הראב\"ד ז\"ל כתב ומה שנהגו להתענות בי\"ג באדר והוא יום שלפני פורים כו' י\"ל כדקאמר בפ\"ק דר\"ה דדברי קבלה כד\"ת דמי ולפניו מותר וק' דאדקשיא ליה משום דהוי יום שלפני פורים תקשי ליה משום דהוי יום ניקנור דבהא לא הוה שייך תי' הא' ובר מן דין דברי הב\"ח תמוהים שהרי הטור כתב בסי' תקע\"ג בפי' משם הראב\"ד דאפי' לפניהם ולאחריהם נמי אסורים וכבר תמה עליו הרב בעל שער אפרים סימן מ\"ג יע\"ש אלא שכתב שמדברי רי\"ו משמע שדעת הראב\"ד כמו שפי' הב\"ח דדוקא בעיקרן קאמר דאין גוזרין לא לפני' יעיין שם ולע\"ד הא ליתא שמדברי הראב\"ד הובאו דבריו בס' תמים דעים סי' רמ\"ד דע\"א ע\"ב מבואר בהדיא דס\"ל דאפי' בלפניהם אין גוזרין תענית על הצבור שכתב שם וז\"ל מיהו כי אמרינן בטלה מג\"ת דוקא לתענית יחיד כו' אבל לגבי תענית צבור לא דחזינן בגמרא דר\"ן גזר תעניתא בתליסר באדר והקשו עליה והא יום טוריינוס הוא ותו אקשו עליה והא יום שלפני ניקנור הוא כו' והא ר\"ן מן האחרונים היה ואחר החרבן היה ואקשו עליה ממג\"ת אלמא לתענית צבור לא בטלה מעתה משנת תענית שנחלקו בלפניהם ולאחריהם אפילו בזמן הזה היא שנויה ובת\"צ כעין כל המשנה כולה בת\"צ כו' יעיין שם הרי מבואר מדבריו שאפי' בלפניהם סבירא ליה להראב\"ד דאין גוזרין תענית צבור ולעיקר קושית הב\"ח נראה דסבירא ליה להטור והרא\"ש ז\"ל דעד כאן לא כתב הראב\"ד ז\"ל שאין גוזרין תענית על הצבור אלא דוקא על צרה שלא תבא אבל אם הם מעצמן נהגו להתענות לית לן בה ומש\"ה לא ק\"ל משום דיום י\"ג הוי יום ניקנור כמו שהקשה הר\"ן ומה שהוצרך הראב\"ד לומר די\"ג אינו דומה לשאר תעניות שאינו אלא לזכרון ועוד שיש סמך בכתוב כו' כמ\"ש הר\"ן ז\"ל לאו משום דק\"ל די\"ג הוי יום ניקנור דהא ל\"ק ליה דכיון דכבר בטלה מג\"ת שפיר דמי ואפי' תענית צבור כל שלא גזרו עליהן כההיא דר\"ן דגזר תעניתא אלא שהן מעצמן קבלו עליהם כמ\"ש אלא בא ליישב לעיקר קו' דלחנוכה ופורים לא בטלה מג\"ת כדק\"ל למפ' כנ\"ל ליישב דעת הטור והרא\"ש ובדברי הר\"ן ק\"ל שכתב אחר שהביא דברי הראב\"ד וז\"ל וכ\"ת א\"כ שי\"ג תענית קבוע הוא כמ\"ש הראב\"ד היאך מנו ניקנור בכלל י\"ט ומאי פריך בגמרא אלא בני ארביסר וקרו בתליסר יום ניקנור הוא כלומר ואמאי מותרים בהספד ובתענית י\"ל דלענין מותרים בהספד מקשה אבל בתענית ודאי אינו אסור דאדרבא מעיקר התקנה הוא עכ\"ל וקשה דא\"כ היכי פריך בתר הכי למאי דמשני לעולם דקרו בתליסר ודקאמרת יום טוריינוס הוא כו' ות\"ל דהו\"ל יום שלפני ניקנור אמר רב אשי השתא יום טוריינוס גופי' בטלוה משום יום ניקנור ניקו' וניגזור והשתא מאי קו' הא משום יום שלפניו אין לאסור בהספד כדקאמר רב אשי לעיל כל שלאחריו בתעניתא אסור בהספד מותר וכתב רש\"י ז\"ל שם דלאו דוקא לאחריו אלא אפי' לפניו נמי אינו אסור בהספד וראיה מדקאמר וזה הואיל ומוטל בין ב' י\"ט עשאוהו כי\"ט עצמו ואפילו בהספד אסור ואם איתא למה לי משום דמוטל בין ב' י\"ט ת\"ל משום דהוי יום שלפניהם וכ\"כ התוס' במנחות דס\"ה ד\"ה אילין יע\"ש וכיון שכן קשה דאמאי הוצרך רב אשי לשנויי עלה השתא כו' ואמאי לא משני דכיון דיום ניקנור אינו אסור אלא בהספד לא גזרו בלפניו משום דכל שלפניו בתענית דוקא אסור והא ליכא למימר דיום שלפני ניקנור יהא אסור בתענית והיכי קתני מתני' דמותרים בתענית דהא ליתא דהשתא יום ניקנור גופיה מותר בתעני' כל שכן יום שלפניו ואפשר ליישב דעד כאן ל\"ק רב אשי דכל שלפניו בתענית אסור בהספד מותר אלא דוקא היכא דאסור ביום שלפניו בתענית לא גזרו בהספד לאסור ג\"כ דכיון דטעמא דלפניו אסור היינו משום דלא ליתי לזלזולי בי\"ט עצמו וכמ\"ש רש\"י והר\"ן ז\"ל הילכך כל שאוסרים אותו בתענית סגי ולא אתי לזלזולי בי\"ט עצמו להתיר ההספד כיון דאסרו ביום שלפניו בתענית אמנם הכא גבי יום ניקנור דאינו אסור בתענית אלא בהספד דוקא אם נאמר שיום שלפניו יהא מותר בהספד אז ודאי חיישינן דילמא אתי לזלזולי ביום טוב עצמו ולהתיר ההספד כיון שביום שלפניו מותר בהספד ותענית ובי\"ט עצמו מותר בתענית מימר אמרי כי היכי דשרי להתענות שרי נמי בהספד ומשום הכי מסתברא ודאי דיש לאסור שלפניו בהספד כי היכי דלא ליתו לזלזולי בי\"ט עצמו כנ\"ל: אך אכתי קשה דכפי זה ע\"כ צריך לומר דס\"ל להראב\"ד דהא דפריך בגמרא ות\"ל דהו\"ל יום שלפני נקנור דלאו לר\"ן דגזר תעניתא בתריסר קא פריך שהרי יום נקנור גופיה מותר בתענית כ\"ש יום שלפניו אלא אשינוייא דמשני דמתניתין דקתני מותרים בהספד ותענית דקרו בתריסר ודקאמרת יום טוריינוס הוא יום טוריינוס גופה בטולי בטלוה אהא הוא דקא פריך דאכתי היכי קתני מתני' מותרים בהספד ת\"ל דאסורים בהספד משום דהוי יום שלפני נקנור וכמ\"ש ומדברי הראב\"ד שכתבנו לעיל מבואר דס\"ל דהא דפריך ות\"ל משום דהוי יום נקנור לר\"ן הוא דקא פריך עכ\"ד ותו הקשו ליה והא יום שלפני נקנור הוא וכיון שכן קשה טובא דלפי דעתו דיום נקנור עצמו מותר בתענית היכי פריך עלה דתריסר יהא אסור בתענית משום דהו\"ל יום שלפני נקנור אתמהא וצ\"ע ובהיותי בזה ראיתי לעמוד במ\"ש התוס' ז\"ל במנחות דף נ\"ו ד\"ה מריש ירחא וז\"ל איתוקם תמידא דלא למספד כך הגירסא בכל הספרים כו' ובסוף סדר תעניות כתוב הגירסא להפך מריש ירחא ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא להתענה ומתמניא ביה איתוקם חגא דשבועי' דלא למספד וגירסה זו נכונה מדפריך התם כו' ומיהו ת\"ק כו' ושמא נטר עד לבסוף ואכולא מילתא קא פריך כו' יע\"ש וק\"ל טובא לפי גירסא זו דא\"כ היכי פרכינן התם אמר מר מתמניא ביה עד סוף מועדא כו' ל\"ל למימר מתמניא ביה לימא מט' ביה ותמניא גופיה אסור דהו\"ל יומא דאיתוקם ביה תמידא ומשני דאלו כו':<br><b> והשתא </b> קשה דמאי קו' הא מש\"ה הוצרכו לומר במג\"ת מתמניא ביה כי היכי דיהא אסור בהספד דאי משום יומא דאיתוקם תמידא אינו אסור אלא בתענית גרידא אבל בהספד מותר וצ\"ע שוב אחר זמן רב מצאתי למוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בס' רצוף אהבה ד\"ן ע\"ב שהוקשה לו כן והניחו בצ\"ע וראיתי שהקשה עוד מהא דפרכינן התם כמאן כר\"י דאמר לפניו ולאחריו אסור א\"ה בכ\"ט נמי מאי איריא משום דהוי יומא דאיתוקם תמידא ת\"ל דה\"ל יומא דבתר כ\"ח כו' והשתא מאי קו' כיון דיומי דאיתוקם תמידא אינו אסור אלא בדלא להתענה ויומא דכ\"ח אסור בדלא למספד לכך הטילו ליום כ\"ט בתר דאיתוקם תמידא לפי שרצו להקל ביום הזה שלא יהא אסור בהספד כמו יומא דאיתוקם תמידא יע\"ש ולדעתי ל\"ק מידי דתלמודא הכי פריך דכיון דכללא כייל במתני' כל הכתוב במג\"ת דלא למספד כו' ר\"י אומר לפניו ולאחריו אסור וה\"ט כדי שלא יזלזלו בי\"ט עצמו אם כן בכ\"ט נמי מה ראו חכמים על ככה לאוסרה משום יומא דאיקמי דאיתוקם תמידא דאינו אסור אלא בתענית הי\"ל לאוסרו משום יומא דבתר כ\"ח ויהא אסור ג\"כ בהספד כמו שאר י\"ט דמ\"ש הכתובים במג\"ת דאסור לפניהם ולאחריהם אליבא דר\"י כמ\"ש וזה פשוט גם מ\"ש עוד הרב שם וז\"ל וכ\"נ דלפי הך גירסא גם ההיא דתניא בכ\"ח ביה כו' גריס נמי דלא להתענות כו' לא ידענא מאי קאמר דאיך אפשר לומר דהוו גרסי דלא להתענה דאם כן מאי פריך ות\"ל דהו\"ל יומא דבתר כ\"ח הא ביומין הכתובין במג\"ת דלא להתענה לכ\"ע לאחריו מותר ואפי' לר\"י כדקתני מתני' בהדיא ודוק:<br><b> ותו </b> קשה דא\"כ ע\"כ צ\"ל דהא דקא' רב אשי כל שלאחריו בתענית אסור בהספד מותר וזה הואיל ומוטל בין ב' ימים טובים עשאוהו כי\"ט עצמו דה\"ט דאע\"ג דמריש ירחא ועד תמניא מותר בהספד אפי\"ה כיון דיום כ\"ט הו\"ל יום דבתר עשרים ותמניא דאסור בהספד ותעני' ומריש ירחא ג\"כ אסור בתענית עשאוהו כיום טוב עצמו ואסרוהו בהספד וכיון שכן קשה היכי כתבו לעיל בד\"ה אילין דהא דנקט כל שלאחריו ה\"נ כל שלפניו דאי אמרת לפניו אסור בהספד ותענית א\"כ למה לי שיהא מוטל בין שני י\"ט ומאי קו' הא שפיר הוצרכו למיהב טעמא משום דמוטל בין ב' י\"ט דאי משום דהו\"ל יום שלפני יומא קמא דאיתוקם תמידא לא הי\"ל לאסור בהספד כיון דאינהו גופייהו מותר בהספד כ\"ש יום שלפניו ולעולם דביום טוב דאסורים בהספד ה\"נ ביום שלפניו אסורים ג\"כ בהספד וליכא למימר דאע\"ג דיומי דאיתוקם תמידא מותרים בהספד מ\"מ כ\"ח מיהא אסור בהספד ותענית ואם כן הו\"ל לאסור יום שלפניו בהספד משום דה\"ל יום שלפני ר\"ח דהא ליתא דהא אמרי' דר\"ח דאורייתא ודאוריי' לא בעי חזוק ובשלמא לגרסתי' דגרסינן מריש ירחא כו' דלא למספד ניחא דאף ע\"ג דר\"ח דאורייתא להכי כתב במג\"ת לאסור יום שלפניו בהספד כי היכי דלא ליתו לזלזולי בהני י\"ט גופייהו דאסורי' בהספד מכח מג\"ת: אכן לגירסת התוס' ז\"ל דהני יומי מותרים בהספד אלא דר\"ח מדאורייתא הוא דאסור בהספד הדבר קשה לו' דיום שלפני ר\"ח יהא אסור בהספד משום יום שלפניו כיון דמשום מג\"ת גופייהו מותרים בהספד דר\"ח אינו אסור בהספד מכח מג\"ת אלא מדין תורה הוה ליה דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק וצריך לומר שמ\"ש בד\"ה אילין היינו לפי גירסת אית ספרים דגרסי בתרווייהו דלא למספד אבל לגירסתנו ז\"ל אין ראיה כנ\"ל ועיין בתו' פ\"ק דר\"ה די\"ט ד\"ה אסורים ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיר </b>\n<b> שהיא ס' כו'.</b> כתב הר\"ן בפ\"ק דמגילה וז\"ל ולענין עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהב\"נ או לא הורו הגאונים שהולכים בהם אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה כו' ועיין במר\"ן הב\"י סימן תרפ\"ח מ\"ש משם מוהר\"י אביהוב בתוך דבריו וז\"ל ומינה נשמע לענין קריאת המגילה דסתם עיר כו' דלא באה לכלל ספק כלל ואין קורין בה אלא בי\"ד בלבד שהוא זמן קריאה לרוב העולם כו' ומורינו הרב בס' מ\"ק תמה עליו דהא קי\"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי יע\"ש ומו\"ה ז\"ל בספר לשון למודים חא\"ח ס\"ס רמ\"ג תי' לזה וז\"ל ול\"נ דלק\"מ דלא אמרינן קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא היכא דשקיל או שפי' בפנינו מהקבוע אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות דבאפי נפשייהו קיימי אזלינן בתר רובא ודאי ודמי לבשר הנמצא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש א\"ד יע\"ש וק\"ל עליו ממ\"ש הר\"ש ז\"ל בסוף ס' כריתות והביאו הרב פר\"ח חי\"ד סי' ק\"י ס\"ק י\"ד וז\"ל ובהכי ניחא מה שמקשי' העולם יאסר כל העולם בחרישה וזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע ולמה דפי' ניחא כיון דלא ידעינן היכן נחל איתן לא שייך לומר כו' יע\"ש הרי דאע\"ג דהתם נמי כל שדה ושדה באפי נפשיה קאי ולא יצא מתוך הקבוע ואפ\"ה ס\"ל להר\"ש דמקרי קבוע:<br><b> האמנם </b> מההיא דגרסינן בר\"פ כל הצלמים אהא דתנן ב\"ה אוסרים מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דברי ר\"מ אי דנעבדין פעם אחת בשנה מ\"ט דרבנן ור\"י במקומו של ר\"מ היו עובדין אותה פעם אחת בשנה ור\"מ דחייש למיעוט גזר שאר מקומות אטו אותו מקום ורבנן כו' וכתב הר\"ן שם וז\"ל ופירש הרמב\"ן ז\"ל דלר\"מ דחייש למיעוטא כל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע אסור מן הדין דר\"מ חייש למיעוטא אית לן למיחש שמא נוהגין הם כמנהג מקומו ואף ע\"פ שאותו מקום מיעוט הוא לגבי כל המקומות הנודעין לנו שאין נעבדין כו' אסורים מדינא מה\"ט כו' יע\"ש והר\"ן ז\"ל דחה דבריו דבהא אפילו ר\"מ מודה משום דהוי רובא דאיתיה קמן יע\"ש והשתא ק' דכיון דמקומו של ר\"מ ידוע וניכר אם כן כל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע יהיו אסורים מדינא מטעם קבוע ומאי אירייא לר\"מ אפי' לרבנן דלא חייש למיעוטא הא קי\"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי והר\"ן ז\"ל אמאי לא דחי לה מה\"ט משמע דס\"ל דלא אמרי' קבוע אלא היכא דשקל או שפי' בפנינו אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות דבאפי נפשייהו קיימי הו\"ל כנמצא ולדעת הר\"ש צ\"ע וליכא למימר דהר\"ש מפרש הסוגיא כפי' הר\"ן שכתב ולפיכך נ\"ל דה\"פ דודאי דר\"מ כל המקומות שבעולם מותרים ואפילו סתמן אלא דכיון דאיהו בעלמא חייש למיעוטא אלמא לא ס\"ל דמיעוטא כמאן דליתיה ומשו\"ה גזר שאר מקומות כו' אבל רבנן דלא חיישי למיעוטא ס\"ל דמיעוטא כמאן דליתיה כו' יע\"ש שהרי לדעת הר\"ש ז\"ל כיון דכל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע אסורים מן הדין מטעם קבוע הו\"ל מקום שידוע לנו שאין עובדין מיעוטא ואפילו לרבנן ניגזור מיעוטא משום רובא וצ\"ע כעת: ומה שיש לדקדק עוד בדברי הר\"ן הללו עיין להרב מש\"ל ועיין במה שכתבתי באורך בפ\"י מה' מקואות בכללי ספקא דרבנן ע\"ש ודו\"ק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> בענין קבוע למה לא נימא בעיירות. עיין בדרך תמים על הרי\"ף והובא בא\"ר ס' תרפ\"ח מ\"ש לחלק בזה ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (ריב) </b> ומורינו הרב בס' מ\"ק תמה עליו דהא קיי\"ל דכל קבוע כמחצה על ��חצה דמי כו'. לא ידעתי מאי קשיא לי' דמה בכך דהו\"ל קבוע הא הו\"ל ספק דרבנן ולקולא אלא דצריך הר\"ן לומר שהולכים בהם אחר רוב העיירות היינו דמשום הכי קורין בי\"ד משום דאי אמרת דספק דרבנן לקולא הרי לא יקרא בה כלל ונמצא דימי הפורים יעברו גו' היפך הבטחת הכתוב וכעת על כל עיר הוי ספק מטעם קבוע הנ\"ל ולכן אתי עלה מטעם רוב לבחור הקריאה בי\"ד: ובאמת הי\"ל להר\"ן ז\"ל למימר בפשיטות דכיון דמשום זה צריך לקרוא שם את המגילה באחד הימים היינו משום ולא יעבור וגו' א\"כ ממילא עליו לקרוא בי\"ד ולאחר שקרא אמרינן דפרוז הוא ופטור גם הקשיתי ממ\"ש בליל פסח לענין ספק הסבה דאע\"ג דהוא דרבנן מ\"מ כיון דבודאי יעבור אדרבנן לא אזלינן בספיקי' לקולא אולם ממה שפסק הרי\"ף במ\"ק בכל האבעיות דמנודה לקולא אע\"ג דעכ\"ר מברייתא מוכח דדמי לאבל בחד מנייהו מ\"מ אזלינן לקולא יהי' ראיה מזה למ\"ש במגילה ותיובתא לכאורה למ\"ש בפ' ע\"פ הנ\"ל. וחתני הר\"ש ראפופורט העירני דלדעת המל\"מ כיוונתי בקושייתי הנ\"ל שהקשיתי ממ\"ש הר\"ן בפ' ע\"פ הנ\"ל גם ראיתי אח\"כ באחד המקומות מחידושי מו\"ח רבינו ז\"ל שהעיר בזה מהרי\"ף מ\"ק הנ\"ל ודוק. גם צ\"ע בספק דברי קבלה אי אזלינן בהו לקולא וצ\"ע ברמב\"ן ז\"ל במ\"ש במשפטי החרם הביאו הנב\"י מה\"ת חיו\"ד סי' קמו לענין ספק חרם וע\"ש:<br><b> [אמר </b> נ\"ה עיין סי' תרפ\"ו בב\"י שהביא בשם הרז\"ה דמגלה הוי דברי קבלה ועיין ר\"ה י\"ט דדברי קבלה כד\"ת דמי משמע דה\"ה בספק דברי קבלה אזלינן להחמיר אמנם צ\"ע בש\"ס פסחים ט\"ז דאמרינן שם ספק משקין למ\"ד דרבנן ספקו לקולא אף דכתיבא טומאת משקין בחגי דהוה נביא אמנם בדברי הר\"ן יפה כתב מו\"ז זצ\"ל דהוה סד\"ר ולקולא דהר\"ן בפ\"ב דתענית בד\"ה גמרינן חלק על הרז\"ה דס\"ל שימי הפורים הוי דברי קבלה והר\"ן כתב דלא מקרי דברי קבלה דלא נאמרה על פי נביא עיי\"ש שמביא את דברי הירושלמי והרבה יש לדבר מזה ואכ\"מ ע\"כ הגה\"ה]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,44 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Scroll_of_Esther_and_Hanukkah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>קריאת </b>\n<b> המגילה בזמנה כו'.</b> כתב הטור סי' תרפ\"ו וז\"ל גרסינן במגילת תענית את יום י\"ד כו' ואע\"ג דקי\"ל בטלה מג\"ת כו' ואם כן לפניהם ולאחריהם נמי אסורים אפי\"ה נוהגין להתענות ביום י\"ג דלא עדיף כו' והקשה הב\"ח ז\"ל דמשמע מדברי הטור דאפילו לכתחילה יכול לגזור תענית על הצבור כלפניהם ולאחריהם וזה סותר מ\"ש הרא\"ש ז\"ל פ\"ב דתענית משם הראב\"ד בסתם דהא דאמרינן בטלה מג\"ת ה\"מ תענית יחיד אבל תענית צבור לא ותירץ דאפשר דדוקא בעיקרן קאמר דאין גוזרים אבל בלפניהם מודים דיכולים לגזור כו' יע\"ש ודבריו תמוהים שהרי אפילו נימא דבלפניהם מודה הראב\"ד ז\"ל דיכולים לגזור אכתי תיקשי ליה דאיך כתב הטור דאפילו הכי נהגו להתענות בי\"ג דלא עדיף כו' ת\"ל דיום י\"ג אסור להתענות משום דהו\"ל יום ניקנור כדאמרינן בפ\"ב דתענית דאע\"ג דבטלה מג\"ת היינו דוקא תענית יחיד כמ\"ש הראב\"ד בשם הר\"ן שם שלדעת הראב\"ד לא יתכן שום אחד מהתי' ומהיותר תימה על הרא\"ש שאחר שהביא דברי הראב\"ד ז\"ל כתב ומה שנהגו להתענות בי\"ג באדר והוא יום שלפני פורים כו' י\"ל כדקאמר בפ\"ק דר\"ה דדברי קבלה כד\"ת דמי ולפניו מותר וק' דאדקשיא ליה משום דהוי יום שלפני פורים תקשי ליה משום דהוי יום ניקנור דבהא לא הוה שייך תי' הא' ובר מן דין דברי הב\"ח תמוהים שהרי הטור כתב בסי' תקע\"ג בפי' משם הראב\"ד דאפי' לפניהם ולאחריהם נמי אסורים וכבר תמה עליו הרב בעל שער אפרים סימן מ\"ג יע\"ש אלא שכתב שמדברי רי\"ו משמע שדעת הראב\"ד כמו שפי' הב\"ח דדוקא בעיקרן קאמר דאין גוזרין לא לפני' יעיין שם ולע\"ד הא ליתא שמדברי הראב\"ד הובאו דבריו בס' תמים דעים סי' רמ\"ד דע\"א ע\"ב מבואר בהדיא דס\"ל דאפי' בלפניהם אין גוזרין תענית על הצבור שכתב שם וז\"ל מיהו כי אמרינן בטלה מג\"ת דוקא לתענית יחיד כו' אבל לגבי תענית צבור לא דחזינן בגמרא דר\"ן גזר תעניתא בתליסר באדר והקשו עליה והא יום טוריינוס הוא ותו אקשו עליה והא יום שלפני ניקנור הוא כו' והא ר\"ן מן האחרונים היה ואחר החרבן היה ואקשו עליה ממג\"ת אלמא לתענית צבור לא בטלה מעתה משנת תענית שנחלקו בלפניהם ולאחריהם אפילו בזמן הזה היא שנויה ובת\"צ כעין כל המשנה כולה בת\"צ כו' יעיין שם הרי מבואר מדבריו שאפי' בלפניהם סבירא ליה להראב\"ד דאין גוזרין תענית צבור ולעיקר קושית הב\"ח נראה דסבירא ליה להטור והרא\"ש ז\"ל דעד כאן לא כתב הראב\"ד ז\"ל שאין גוזרין תענית על הצבור אלא דוקא על צרה שלא תבא אבל אם הם מעצמן נהגו להתענות לית לן בה ומש\"ה לא ק\"ל משום דיום י\"ג הוי יום ניקנור כמו שהקשה הר\"ן ומה שהוצרך הראב\"ד לומר די\"ג אינו דומה לשאר תעניות שאינו אלא לזכרון ועוד שיש סמך בכתוב כו' כמ\"ש הר\"ן ז\"ל לאו משום דק\"ל די\"ג הוי יום ניקנור דהא ל\"ק ליה דכיון דכבר בטלה מג\"ת שפיר דמי ואפי' תענית צבור כל שלא גזרו עליהן כההיא דר\"ן דגזר תעניתא אלא שהן מעצמן קבלו עליהם כמ\"ש אלא בא ליישב לעיקר קו' דלחנוכה ופורים לא בטלה מג\"ת כדק\"ל למפ' כנ\"ל ליישב דעת הטור והרא\"ש ובדברי הר\"ן ק\"ל שכתב אחר שהביא דברי הראב\"ד וז\"ל וכ\"ת א\"כ שי\"ג תענית קבוע הוא כמ\"ש הראב\"ד היאך מנו ניקנור בכלל י\"ט ומאי פריך בגמרא אלא בני ארביסר וקרו בתליסר יום ניקנור הוא כלומר ואמאי מותרים בהספד ובתענית י\"ל דל��נין מותרים בהספד מקשה אבל בתענית ודאי אינו אסור דאדרבא מעיקר התקנה הוא עכ\"ל וקשה דא\"כ היכי פריך בתר הכי למאי דמשני לעולם דקרו בתליסר ודקאמרת יום טוריינוס הוא כו' ות\"ל דהו\"ל יום שלפני ניקנור אמר רב אשי השתא יום טוריינוס גופי' בטלוה משום יום ניקנור ניקו' וניגזור והשתא מאי קו' הא משום יום שלפניו אין לאסור בהספד כדקאמר רב אשי לעיל כל שלאחריו בתעניתא אסור בהספד מותר וכתב רש\"י ז\"ל שם דלאו דוקא לאחריו אלא אפי' לפניו נמי אינו אסור בהספד וראיה מדקאמר וזה הואיל ומוטל בין ב' י\"ט עשאוהו כי\"ט עצמו ואפילו בהספד אסור ואם איתא למה לי משום דמוטל בין ב' י\"ט ת\"ל משום דהוי יום שלפניהם וכ\"כ התוס' במנחות דס\"ה ד\"ה אילין יע\"ש וכיון שכן קשה דאמאי הוצרך רב אשי לשנויי עלה השתא כו' ואמאי לא משני דכיון דיום ניקנור אינו אסור אלא בהספד לא גזרו בלפניו משום דכל שלפניו בתענית דוקא אסור והא ליכא למימר דיום שלפני ניקנור יהא אסור בתענית והיכי קתני מתני' דמותרים בתענית דהא ליתא דהשתא יום ניקנור גופיה מותר בתעני' כל שכן יום שלפניו ואפשר ליישב דעד כאן ל\"ק רב אשי דכל שלפניו בתענית אסור בהספד מותר אלא דוקא היכא דאסור ביום שלפניו בתענית לא גזרו בהספד לאסור ג\"כ דכיון דטעמא דלפניו אסור היינו משום דלא ליתי לזלזולי בי\"ט עצמו וכמ\"ש רש\"י והר\"ן ז\"ל הילכך כל שאוסרים אותו בתענית סגי ולא אתי לזלזולי בי\"ט עצמו להתיר ההספד כיון דאסרו ביום שלפניו בתענית אמנם הכא גבי יום ניקנור דאינו אסור בתענית אלא בהספד דוקא אם נאמר שיום שלפניו יהא מותר בהספד אז ודאי חיישינן דילמא אתי לזלזולי ביום טוב עצמו ולהתיר ההספד כיון שביום שלפניו מותר בהספד ותענית ובי\"ט עצמו מותר בתענית מימר אמרי כי היכי דשרי להתענות שרי נמי בהספד ומשום הכי מסתברא ודאי דיש לאסור שלפניו בהספד כי היכי דלא ליתו לזלזולי בי\"ט עצמו כנ\"ל: אך אכתי קשה דכפי זה ע\"כ צריך לומר דס\"ל להראב\"ד דהא דפריך בגמרא ות\"ל דהו\"ל יום שלפני נקנור דלאו לר\"ן דגזר תעניתא בתריסר קא פריך שהרי יום נקנור גופיה מותר בתענית כ\"ש יום שלפניו אלא אשינוייא דמשני דמתניתין דקתני מותרים בהספד ותענית דקרו בתריסר ודקאמרת יום טוריינוס הוא יום טוריינוס גופה בטולי בטלוה אהא הוא דקא פריך דאכתי היכי קתני מתני' מותרים בהספד ת\"ל דאסורים בהספד משום דהוי יום שלפני נקנור וכמ\"ש ומדברי הראב\"ד שכתבנו לעיל מבואר דס\"ל דהא דפריך ות\"ל משום דהוי יום נקנור לר\"ן הוא דקא פריך עכ\"ד ותו הקשו ליה והא יום שלפני נקנור הוא וכיון שכן קשה טובא דלפי דעתו דיום נקנור עצמו מותר בתענית היכי פריך עלה דתריסר יהא אסור בתענית משום דהו\"ל יום שלפני נקנור אתמהא וצ\"ע ובהיותי בזה ראיתי לעמוד במ\"ש התוס' ז\"ל במנחות דף נ\"ו ד\"ה מריש ירחא וז\"ל איתוקם תמידא דלא למספד כך הגירסא בכל הספרים כו' ובסוף סדר תעניות כתוב הגירסא להפך מריש ירחא ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא להתענה ומתמניא ביה איתוקם חגא דשבועי' דלא למספד וגירסה זו נכונה מדפריך התם כו' ומיהו ת\"ק כו' ושמא נטר עד לבסוף ואכולא מילתא קא פריך כו' יע\"ש וק\"ל טובא לפי גירסא זו דא\"כ היכי פרכינן התם אמר מר מתמניא ביה עד סוף מועדא כו' ל\"ל למימר מתמניא ביה לימא מט' ביה ותמניא גופיה אסור דהו\"ל יומא דאיתוקם ביה תמידא ומשני דאלו כו':<br><b> והשתא </b> קשה דמאי קו' הא מש\"ה הוצרכו לומר במג\"ת מתמניא ביה כי היכי דיהא אסור בהספד דאי משום יומא דאית��קם תמידא אינו אסור אלא בתענית גרידא אבל בהספד מותר וצ\"ע שוב אחר זמן רב מצאתי למוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בס' רצוף אהבה ד\"ן ע\"ב שהוקשה לו כן והניחו בצ\"ע וראיתי שהקשה עוד מהא דפרכינן התם כמאן כר\"י דאמר לפניו ולאחריו אסור א\"ה בכ\"ט נמי מאי איריא משום דהוי יומא דאיתוקם תמידא ת\"ל דה\"ל יומא דבתר כ\"ח כו' והשתא מאי קו' כיון דיומי דאיתוקם תמידא אינו אסור אלא בדלא להתענה ויומא דכ\"ח אסור בדלא למספד לכך הטילו ליום כ\"ט בתר דאיתוקם תמידא לפי שרצו להקל ביום הזה שלא יהא אסור בהספד כמו יומא דאיתוקם תמידא יע\"ש ולדעתי ל\"ק מידי דתלמודא הכי פריך דכיון דכללא כייל במתני' כל הכתוב במג\"ת דלא למספד כו' ר\"י אומר לפניו ולאחריו אסור וה\"ט כדי שלא יזלזלו בי\"ט עצמו אם כן בכ\"ט נמי מה ראו חכמים על ככה לאוסרה משום יומא דאיקמי דאיתוקם תמידא דאינו אסור אלא בתענית הי\"ל לאוסרו משום יומא דבתר כ\"ח ויהא אסור ג\"כ בהספד כמו שאר י\"ט דמ\"ש הכתובים במג\"ת דאסור לפניהם ולאחריהם אליבא דר\"י כמ\"ש וזה פשוט גם מ\"ש עוד הרב שם וז\"ל וכ\"נ דלפי הך גירסא גם ההיא דתניא בכ\"ח ביה כו' גריס נמי דלא להתענות כו' לא ידענא מאי קאמר דאיך אפשר לומר דהוו גרסי דלא להתענה דאם כן מאי פריך ות\"ל דהו\"ל יומא דבתר כ\"ח הא ביומין הכתובין במג\"ת דלא להתענה לכ\"ע לאחריו מותר ואפי' לר\"י כדקתני מתני' בהדיא ודוק:<br><b> ותו </b> קשה דא\"כ ע\"כ צ\"ל דהא דקא' רב אשי כל שלאחריו בתענית אסור בהספד מותר וזה הואיל ומוטל בין ב' ימים טובים עשאוהו כי\"ט עצמו דה\"ט דאע\"ג דמריש ירחא ועד תמניא מותר בהספד אפי\"ה כיון דיום כ\"ט הו\"ל יום דבתר עשרים ותמניא דאסור בהספד ותעני' ומריש ירחא ג\"כ אסור בתענית עשאוהו כיום טוב עצמו ואסרוהו בהספד וכיון שכן קשה היכי כתבו לעיל בד\"ה אילין דהא דנקט כל שלאחריו ה\"נ כל שלפניו דאי אמרת לפניו אסור בהספד ותענית א\"כ למה לי שיהא מוטל בין שני י\"ט ומאי קו' הא שפיר הוצרכו למיהב טעמא משום דמוטל בין ב' י\"ט דאי משום דהו\"ל יום שלפני יומא קמא דאיתוקם תמידא לא הי\"ל לאסור בהספד כיון דאינהו גופייהו מותר בהספד כ\"ש יום שלפניו ולעולם דביום טוב דאסורים בהספד ה\"נ ביום שלפניו אסורים ג\"כ בהספד וליכא למימר דאע\"ג דיומי דאיתוקם תמידא מותרים בהספד מ\"מ כ\"ח מיהא אסור בהספד ותענית ואם כן הו\"ל לאסור יום שלפניו בהספד משום דה\"ל יום שלפני ר\"ח דהא ליתא דהא אמרי' דר\"ח דאורייתא ודאוריי' לא בעי חזוק ובשלמא לגרסתי' דגרסינן מריש ירחא כו' דלא למספד ניחא דאף ע\"ג דר\"ח דאורייתא להכי כתב במג\"ת לאסור יום שלפניו בהספד כי היכי דלא ליתו לזלזולי בהני י\"ט גופייהו דאסורי' בהספד מכח מג\"ת: אכן לגירסת התוס' ז\"ל דהני יומי מותרים בהספד אלא דר\"ח מדאורייתא הוא דאסור בהספד הדבר קשה לו' דיום שלפני ר\"ח יהא אסור בהספד משום יום שלפניו כיון דמשום מג\"ת גופייהו מותרים בהספד דר\"ח אינו אסור בהספד מכח מג\"ת אלא מדין תורה הוה ליה דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק וצריך לומר שמ\"ש בד\"ה אילין היינו לפי גירסת אית ספרים דגרסי בתרווייהו דלא למספד אבל לגירסתנו ז\"ל אין ראיה כנ\"ל ועיין בתו' פ\"ק דר\"ה די\"ט ד\"ה אסורים ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיר </b>\n<b> שהיא ס' כו'.</b> כתב הר\"ן בפ\"ק דמגילה וז\"ל ולענין עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהב\"נ או לא הורו הגאונים שהולכים בהם אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה כו' ועיין במר\"ן הב\"י סימן תרפ\"ח מ\"ש משם מוהר\"י אביהוב בתוך דבריו וז\"ל ומינה נשמע לענין קריאת המגילה דסתם עיר כו' דלא באה לכלל ספק כלל ואין קורין בה אלא בי\"ד בלבד שהוא זמן קריאה לרוב העולם כו' ומורינו הרב בס' מ\"ק תמה עליו דהא קי\"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי יע\"ש ומו\"ה ז\"ל בספר לשון למודים חא\"ח ס\"ס רמ\"ג תי' לזה וז\"ל ול\"נ דלק\"מ דלא אמרינן קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא היכא דשקיל או שפי' בפנינו מהקבוע אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות דבאפי נפשייהו קיימי אזלינן בתר רובא ודאי ודמי לבשר הנמצא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש א\"ד יע\"ש וק\"ל עליו ממ\"ש הר\"ש ז\"ל בסוף ס' כריתות והביאו הרב פר\"ח חי\"ד סי' ק\"י ס\"ק י\"ד וז\"ל ובהכי ניחא מה שמקשי' העולם יאסר כל העולם בחרישה וזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע ולמה דפי' ניחא כיון דלא ידעינן היכן נחל איתן לא שייך לומר כו' יע\"ש הרי דאע\"ג דהתם נמי כל שדה ושדה באפי נפשיה קאי ולא יצא מתוך הקבוע ואפ\"ה ס\"ל להר\"ש דמקרי קבוע:<br><b> האמנם </b> מההיא דגרסינן בר\"פ כל הצלמים אהא דתנן ב\"ה אוסרים מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דברי ר\"מ אי דנעבדין פעם אחת בשנה מ\"ט דרבנן ור\"י במקומו של ר\"מ היו עובדין אותה פעם אחת בשנה ור\"מ דחייש למיעוט גזר שאר מקומות אטו אותו מקום ורבנן כו' וכתב הר\"ן שם וז\"ל ופירש הרמב\"ן ז\"ל דלר\"מ דחייש למיעוטא כל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע אסור מן הדין דר\"מ חייש למיעוטא אית לן למיחש שמא נוהגין הם כמנהג מקומו ואף ע\"פ שאותו מקום מיעוט הוא לגבי כל המקומות הנודעין לנו שאין נעבדין כו' אסורים מדינא מה\"ט כו' יע\"ש והר\"ן ז\"ל דחה דבריו דבהא אפילו ר\"מ מודה משום דהוי רובא דאיתיה קמן יע\"ש והשתא ק' דכיון דמקומו של ר\"מ ידוע וניכר אם כן כל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע יהיו אסורים מדינא מטעם קבוע ומאי אירייא לר\"מ אפי' לרבנן דלא חייש למיעוטא הא קי\"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי והר\"ן ז\"ל אמאי לא דחי לה מה\"ט משמע דס\"ל דלא אמרי' קבוע אלא היכא דשקל או שפי' בפנינו אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות דבאפי נפשייהו קיימי הו\"ל כנמצא ולדעת הר\"ש צ\"ע וליכא למימר דהר\"ש מפרש הסוגיא כפי' הר\"ן שכתב ולפיכך נ\"ל דה\"פ דודאי דר\"מ כל המקומות שבעולם מותרים ואפילו סתמן אלא דכיון דאיהו בעלמא חייש למיעוטא אלמא לא ס\"ל דמיעוטא כמאן דליתיה ומשו\"ה גזר שאר מקומות כו' אבל רבנן דלא חיישי למיעוטא ס\"ל דמיעוטא כמאן דליתיה כו' יע\"ש שהרי לדעת הר\"ש ז\"ל כיון דכל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע אסורים מן הדין מטעם קבוע הו\"ל מקום שידוע לנו שאין עובדין מיעוטא ואפילו לרבנן ניגזור מיעוטא משום רובא וצ\"ע כעת: ומה שיש לדקדק עוד בדברי הר\"ן הללו עיין להרב מש\"ל ועיין במה שכתבתי באורך בפ\"י מה' מקואות בכללי ספקא דרבנן ע\"ש ודו\"ק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> בענין קבוע למה לא נימא בעיירות. עיין בדרך תמים על הרי\"ף והובא בא\"ר ס' תרפ\"ח מ\"ש לחלק בזה ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (ריב) </b> ומורינו הרב בס' מ\"ק תמה עליו דהא קיי\"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כו'. לא ידעתי מאי קשיא לי' דמה בכך דהו\"ל קבוע הא הו\"ל ספק דרבנן ולקולא אלא דצריך הר\"ן לומר שהולכים בהם אחר רוב העיירות היינו דמשום הכי קורין בי\"ד משום דאי אמרת דספק דרבנן לקולא הרי לא יקרא בה כלל ונמצא דימי הפורים יעברו גו' היפך הבטחת הכתוב וכעת על כל עיר הוי ספק מטעם קבוע הנ\"ל ולכן אתי עלה מטעם רוב לבחור הקריאה בי\"ד: ובאמת הי\"ל להר\"ן ז\"ל למימר בפשיטות דכיון דמשום זה צריך לקרוא שם את המגילה באחד הימים היינו משום ולא יעבור וגו' א\"כ ממילא עליו לקרוא בי\"ד ולאחר שקרא אמרינן דפרוז הוא ופטור גם הקשיתי ממ\"ש בליל פסח לענין ספק הסבה דאע\"ג דהוא דרבנן מ\"מ כיון דבודאי יעבור אדרבנן לא אזלינן בספיקי' לקולא אולם ממה שפסק הרי\"ף במ\"ק בכל האבעיות דמנודה לקולא אע\"ג דעכ\"ר מברייתא מוכח דדמי לאבל בחד מנייהו מ\"מ אזלינן לקולא יהי' ראיה מזה למ\"ש במגילה ותיובתא לכאורה למ\"ש בפ' ע\"פ הנ\"ל. וחתני הר\"ש ראפופורט העירני דלדעת המל\"מ כיוונתי בקושייתי הנ\"ל שהקשיתי ממ\"ש הר\"ן בפ' ע\"פ הנ\"ל גם ראיתי אח\"כ באחד המקומות מחידושי מו\"ח רבינו ז\"ל שהעיר בזה מהרי\"ף מ\"ק הנ\"ל ודוק. גם צ\"ע בספק דברי קבלה אי אזלינן בהו לקולא וצ\"ע ברמב\"ן ז\"ל במ\"ש במשפטי החרם הביאו הנב\"י מה\"ת חיו\"ד סי' קמו לענין ספק חרם וע\"ש:<br><b> [אמר </b> נ\"ה עיין סי' תרפ\"ו בב\"י שהביא בשם הרז\"ה דמגלה הוי דברי קבלה ועיין ר\"ה י\"ט דדברי קבלה כד\"ת דמי משמע דה\"ה בספק דברי קבלה אזלינן להחמיר אמנם צ\"ע בש\"ס פסחים ט\"ז דאמרינן שם ספק משקין למ\"ד דרבנן ספקו לקולא אף דכתיבא טומאת משקין בחגי דהוה נביא אמנם בדברי הר\"ן יפה כתב מו\"ז זצ\"ל דהוה סד\"ר ולקולא דהר\"ן בפ\"ב דתענית בד\"ה גמרינן חלק על הרז\"ה דס\"ל שימי הפורים הוי דברי קבלה והר\"ן כתב דלא מקרי דברי קבלה דלא נאמרה על פי נביא עיי\"ש שמביא את דברי הירושלמי והרבה יש לדבר מזה ואכ\"מ ע\"כ הגה\"ה]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,60 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sheqel Dues",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שקלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות </b>\n<b> עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל כו'.</b> הנה מלשון רבינו שכ' כל איש כו' משמע דמכיון שנקרא איש דהיינו מבן י\"ג שנה הרי הוא חייב במחצית השקל וכן משמע ג\"כ ממ\"ש בדין ה' וז\"ל אלא נותן בכל שנה עד שיגדיל ויתן על עצמו וכ\"כ בפי' המ' בהדיא מ\"ד וז\"ל וקטן שלא הביא ב' שערות אין ממשכנין כו' ע\"ש ואולם הרע\"ב כתב וז\"ל וקטנים אעפ\"י שהביא ב' שערות והוא פחות מבן ך' כו' וכתב התי\"ט שם ד\"ה כל כהן שאינו שוקל חוטא שהרע\"ב מפרש דקרא ב' דכתיב כל העובר על הפקודים מבן ך' שנה כו' מיירי בתרומת הקרבנות וקרא קמא דלא כתיב מבן עשרים מיירי בתרומת אדנים אבל לא ידעתי מי הכריחו לכך דמסתברא דמתני' דתנן קטנים עד בן י\"ג שנה הוא ככל קטנים דעלמא וכמ\"ש הרמב\"ם והרמב\"ן בפי' לחומש וכן הוא בהדיא בירושלמי ולפי זה קרא תנינא בתרומת אדנים וקרא קמא דלא כתיב מבן ך' מיירי בתרומת הקרבנות ואולי דעת הרב לפרש קרא קמא באדנים משום דתרומ' אדנים קדמה בזמן לתרומת הקרבנות אבל לא ידעתי האיך יפרש הירוש' א\"ד יעיין שם והנה מה שתמה על הרע\"ב מהירוש' הדבר תמוה שמדברי הירוש' מוכח בהדיא כדעת הרע\"ב שהרי אמרו שם אבל לא נשים כו' הא ליתבע תובעים הא דאמר כן כשהביא ב' שערות אבל לא הביא ב' שערות לא כהדא אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות וכן אמרו שם סמוך ונראה במשנה ה' וז\"ל אע\"פ שאמרו כו' הא ליתבע אין תובעין הכא את אמרת תובעין והכא את אמרת אין תובעין כאן כשהביא ב' שערות כאן כשלא הביא שתי שערות כו' הרי בהדיא דס\"ל להירוש' דאפילו כשהביא ב' שערות אין ממשכנין אלא תובעין וא\"כ ע\"כ לומר שמ\"ש אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות ט\"ס הוא וצ\"ל אין ממשכנין אע\"פ שהביא ב' שערות וכן היא הגירס' בדפוס ירוש' הנדפס עם פי' מהר\"ר אליהו ליב ז\"ל והדבר מוכרח מעצמו כמ\"ש ועיין בספר מרכבת המשנה מה שטרח ליישב גירסתי' משם הרב המובהק בנימין הלוי בדרך רחוקה דאף לפי דרכו ז\"ל אינו חייב אלא דוקא בששקל אביו ע\"י בעודו קטן וא\"כ מבואר הוא דדברי הירושל' הן דברי הרע\"ב ואדרבא לדעת רבי' והרמב\"ן ז\"ל צ\"ע מה יענו לההוא דירוש' הן אמת דקשה לי על הרע\"ב ז\"ל מהא דאמרינן בערכין כהנים כו' פשיטא אמר רבא לא נצרכה אלא לבן בוכרי כו' סד\"א הואיל וכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל דאיתיה בשקלים איתיה בערכין והני כהנים הואיל ואיתנהו בערכין כו' קמ\"ל והשתא אם איתא דאינו חייב בשקלים עד שיהא מבן כ' תימה על עצמך איך הפה יכולה לדבר דכל דליתיה בשקלים ליתיה בערכין הרי פחות מבן עשרים יוכיח דליתנהו בשקלים ואיתנהו בערכין דאיש כי יפליא כתיב בפרשת ערכין ואפשר דעל סוגיא זו סמכו רבי' והרמב\"ן ז\"ל ודחו ההיא דירוש' מכח סוגיא דידן ולדעת הרע\"ב ז\"ל י\"ל דקטנים שאני דכיון דאתו לחיוב שקלים כשיגיע לבן ך' שפיר קרינא בהו איתנהו בערכין משא\"כ כהנים דלעולם ליתנהו בשקלים ודו\"ק ולדעת הרע\"ב דסבירא ליה דקרא קמא דכתיב זה יתנו מיירי בתרומת אדנים כמ\"ש הרב תי\"ט ק\"ל טובא דבירושלמי אמרו דטעמא דריב\"ז דאמר כל כהן שאינו שוקל חוטא אמר ר\"ב דכתיב זה יתנו י\"ב שבטים יתנו זה בגימטריא י\"ב והשתא אי קרא דזה יתנו בתרומת אדנים מיירי הא בתרומת אדנים שבט לוי לא הוו בכלל כדכתיב בפ' פקודי וכסף פקודי העדה מאת ככר כו' לשש מאות אלף וג' אלפים וכ\"כ הרע\"ב ז\"ל בהדיא ד\"ה כל כהן ולומר דכתב רחמנא זה בתרו' אדנים משום תרומת הקרבנות דכתיב בתריה זה ודאי הוא מן התימה דהוה ליה למכתביה אקרא דבתריה דמיירי בתרומת הקרבנות וצ\"ע תו ק\"ל מהא דתנן במשנה ה' אע\"פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלים מידם ופירש הרע\"ב לשם ובלבד שימסרם לצבור לגמרי כי היכי דלא ליהוי קרבן צבור קרב משל יחיד יע\"ש והשתא ק' דכיון דקי\"ל דקטן אינו מקנה לאחרים דבר תורה עד שיגדיל ויביא שתי שערות כמבואר פכ\"ט מה' מכירה אם כן היכי מהני בהו מסירה לצבור סוף סוף מדאורייתא נמצא קרבן צבור קרב משל יחיד ובהדיא כתב רבינו ז\"ל פ\"ח מהל' לולב דאין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים דבר תורה ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר ע\"ש וא\"כ ה\"נ דכוותא אע\"ג דמתקנת חכמים נמצא ק\"צ קרב משל צבור מ\"מ כיון דמדאורייתא לאו בר הקנאה הוא נמצא דבר תורה קרב משל יחיד ולא מהני דומיא דלולב ובשלמא לדעת הרע\"ב דס\"ל דפחות מבן עשרים פטור משקלים איכא למימר דמתני' דקתני אם שקלו מקבלין מידם מיירי בקטנים שהביאו ב' שערות אכן לדעת רבינו והרמב\"ן קשה שבתי וראה שאף לדעת הרע\"ב קשה שהרי בירושלמי אוקמוה למתני' הלזו דדיוקי' מינה הא ליתבע אין תובעין בקטנים שלא הביאו ב' שערות ואפי' הכי קתני שאם שקלו מקבלים מידם: והנראה ליישב דהכא שאני דמן התורה אפילו בלא מסיר' לצבור מהני ואין כאן חשש דנמצא קרבן צבור קרב משל יחיד משום דכיון דרובן של שקלים מבני חיובא נינהו בטלים הם ברוב אלא משום דמטבע חשיב ולא בטיל הוא דבעינן שימסרם לצבור וכבר ידוע מ\"ש הרשב\"א בת\"ה דכל הדברים שאין להן ביטול הוא דוקא מדרבנן דמן התורה הכל בטל ברוב חוץ מאיסור ניכר ומ\"ש התוספות בסוף מעילה דמטבע חשיב ולא בטל מדאורייתא הם דברים תמוהים וכבר עמדו בזה הרב מש\"ל פ\"ז דה' מעילה דין ו' ואם כן כיון דאין איסורו אלא מדרבנן אמרינן בהו דמהני מסירה לצבור אע\"ג דאין הקנאתו אלא מדרבנן דאתי תקנתא דרבנן ומפיק איסור דרבנן משא\"כ בההוא דלולב דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא כנ\"ל נכון וברור: ודע שלדעת בן בוכרי דס\"ל דכהנים פטורים ה\"ה נמי לוים פטורים שהרי טעמא דידהו דדרשו כל העובר על הפקודים כמשמעו ולוים לא היו נמנים מבן עשרים וכן מבואר מדברי הרע\"ב מ\"ג ד\"ה את מי ממשכנין וכ\"כ התוס' פ' הקומץ רבה דנ\"א ורש\"י שם וכן כתבו בפרק קמא דערכין ד\"ד וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש בירוש' דטעמא דריב\"ז משום דכתיב זה י\"ב שבטים יתנו וא\"א דלבן בוכרי שבט לוי חייבין שפיר קרינא ביה י\"ב שבטים יתנו ואולם ראיתי להרמב\"ן בפי' על התורה סדר תשא שכתב וז\"ל ונ\"ל כי הג' תרומות שהזכיר כאן האחת שהיא לקרבנות צבור איננה ע\"י המנין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב כי שם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד והשקלים של קרבנות צבור הלוים חייבים לדברי הכל ולדברי רז\"ל אף כהנים וכן הלכה כמו שמפורש בשקלים כו' עי\"ש והוא מן התימה שהרי מבואר הוא דלבן בוכרי לוים נמי פטירי ואיך כתב דחייבין לדברי הכל וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רז) </b> ואין כאן חשש דנמצא קרבן צבור קרב משל יחיד כו', בטלים הם ברוב כו'. במחכ\"ת מה יענה לדעת הראב\"ד ותוס' מביאו הר\"ן בפ' ג\"ה דאסור לבטל איסור לכתחלה מדאורייתא ולדעת הנ\"ב במה\"ת חיו\"ד סי' מ\"ה איסור בעין לכל הפוסקים אסור לבטלו דבר תורה דמזרוע בשילה לא התירה התורה לבטל אלא בלוע מהזרוע ומיישב בזה דברי התוס' חולין דף ע\"ב שכתבו דדוקא בא\"י דנבילה אינה שוה כ\"כ הקדימה התורה נתינה לגר למכירה לנכרי ואי אמרת דמה\"ת מותר לבטל איסור בעין לכתחילה אמאי נבילה בארץ ישראל אינה שוה הא אפשר לבטל אותה ברוב כשרות וע\"ש וא\"כ ה\"נ הרי יקשה אמאי מותר לבטל שקלי קטנים ברוב שקלים: הן אמנם דלולי דברי הנ\"ב הנ\"ל י\"ל דהתוס' הנ\"ל שהביא הר\"ן ז\"ל אזלו לשיטתייהו שכתבו בפ' האיש מקדש דקטן אין לו זכיה מדאורייתא אפי' בדעת אחרת מקנה ואפשר לומר דגם הראב\"ד ס\"ל כן וא\"כ י\"ל דמה שנותנים לקטן אפי' בשהגיע לעונת הפעוטות הוי אבידה מדעת לענין דינא דאורייתא ומשום הכי א\"צ הקטן להקנות להציבור את השקל שהוא נותן משום דמדאורייתא לאו דידיה הוא וגם מ\"ש הנ\"ב הנ\"ל הוא רק ליישב דברי תוס' חולין הנ\"ל והתוס' לשיטתייהו בפ\"ב דקדושין ניחא כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא </b>\n<b> הספיקו להם השקלים כו' חוזרין ותורמין משיורי הלשכה.</b> הנה מרן הכ\"מ תמה דאמאי פסק כר\"מ ושבק ת\"ק ותי' וז\"ל ונראה שטעמו משום דבהאיש מקדש מותיב לרב מדתניא מועלין בחדתין כו' ומשני לא תימא ר\"מ אלא אימא ר\"י וכיון דבג' דידן אמרי' דר\"י אמר מועלין בעתיקין ממילא ידעינן דר\"י הוא דאמר יחזור לשיריים עכ\"ד והנה הרואה יראה שדבריו מן המתמיהין שהרי בפ\"ו מהל' מעילה פסק רבי' דאין מועלין בשיירי הלשכה ובפ\"ה מה' הנז' דין ד' פסק דבגדי כהונה דבלו מועלין בהן והחדשי' הואיל ואיתנהו ליהנות בהם אין מועלין בהם והשת' לפי דעתו דס\"ל דרבי' פסק כאוקמתא דרב א\"כ היה לו לפסוק כר\"י דמועלין בשיירי הלשכה ובבגדי כהונה אע\"פ שלא בלו נמי מועלין בהם וכר\"י דאמר בשוגג קידש ובר מן דין קשה טובא שהרי הא דאמרי' בגמ' לא תימ' ר\"מ אלא אימא ר\"י אינו אלא אליבא דרב דס\"ל דבהקדש בין בשוגג בין במזיד מתחלל ומתני' בכתנות כהונה שלא בלו הוא דפליגי ומטעמא דניתנו ליהנות בהם ומש\"ה קשיא ליה מההיא דמועלין בשיירי הלשכה וצרכינן לדחוקי ולמימר לא תימא ר\"מ כו' אמנם לר\"י ובר פדת דס\"ל דטעמא דר\"מ משום הקדש בשוגג אינו מתחלל לא קשיא ליה מההיא דמועלין בעתיקין דההיא מיירי בשוקל כנגדן משקלות שנהנה מגוף השקלים כמ\"ש התוס' לקמן ד\"ה לא אמרו וא\"נ דמועלין במזיד קאמר כמ\"ש התוס' רי\"ד ומדברי הר\"מ בפי' המ' מבואר דס\"ל כאוקמתא דר\"י דבהקדש ב\"ה פליגי ומשום דס\"ל לר\"מ דהקדש בשוגג אינו מתחלל וכיון שכן ברייתא כפשטא מתוקמא דר\"מ ס\"ל מועלין בעתיקין ואם כן הדרא קו' מרן ז\"ל ושוב ראיתי בס' חזון נחום דף רי\"ד ע\"א תמה על מרן בזה משם מ\"כ יע\"ש וליישב דעת מרן ז\"ל נ\"ל דס\"ל דודאי לענין פלוגתא דר\"מ ור\"י דמתני' גבי קידושין לא קימ\"ל כאוקמתא דרב אלא כאוקימתא דר\"י וב\"פ דהקדש בשוגג מתחלל הוא דפליגי אלא דס\"ל לרבינו דהך שינוייא דאמרי' לא תימא ר\"מ אלא אימא ר\"י קושטא קאי משום דלבר פדת דאמר לא אמרו הקדש שוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד אין מעילה לר\"מ אלא באכילה בלבד ולא בשאר הנאות וכמ\"ש הרשב\"א ז\"ל משם ר\"ח יע\"ש דהשתא על כרחין צריך לומר דלב\"פ נמי צ\"ל לא תימה ר\"מ אלא ר\"י דאל\"כ תיקשי לב\"פ מההי' דמועלין בעתיקין וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל ליישב דעת רבי' חננאל וז\"ל ומועלין בעתיקין הא אוקימנא כר\"י עכ\"ל וא\"כ מש\"ה פסק דיחזור לשיריים משום דלב\"פ דקי\"ל כותיה צ\"ל דר\"י הוא דאמר יחזור לשיריים ולא ר\"מ כמ\"ש מרן ומה שפסק רבי' דאין מועלין בשיירי הלשכה אע\"ג דלפ\"ז ר\"י ס\"ל דמועלין בשיירי הלשכה והי\"ל לפסוק כר\"י י\"ל דכיון דבגמ' אמרי' דב' תנאי אליבא דר\"י מש\"ה פסק רבי' כת\"ק דר\"י כההיא ברייתא דקאמר אליבא דר\"י דהאומר כירושלים לא אמר כלום משום דאין מועלין בשיירי הלשכה כו' וא\"נ משום דסתם מתני' דקתני חומת העיר ומגדלותי' באין משירי הלשכה ולא קתני מב\"ה משמע דס\"ל דאין מועלין בשיירי הלשכה דלמאן דס\"ל מועלין באין אף מב\"ה כמ\"ש התו' בד\"ה תרי תנאי ואי קשיא לך כיון שרבי' פסק דיחזור לשיריים א\"כ איך פסק דאין מועלין בשיירי הלשכה הא בברייתא דירוש' תלו הא בהא דקאמר ר\"א יחזור לשיריים שהיה ר\"י אומר מועלין בשיירי הלשכה י\"ל דברייתא ה\"ק דממה שהיה אומר ר\"י מועלין בשיירי הלשכה שמעינן דס\"ל יחזור לשיריי' ומש\"ה מועלין דשמא יצטרכו להם לבסוף דאי הוה ס\"ל דחוזר ותורם מתיקלין חדתין הבאים אחר החג ולא משיריים אמאי מועלין בשיירי הלשכה אמנם אנן בדידן אע\"ג דס\"ל דיחזור לשיריים ס\"ל דאין מועלין משום דלא חיישינן להו שמא יצטרכו לבסוף וזה מוכרח דאל\"כ אפי' תימא דמאן דס\"ל אין מועלין ס\"ל דחוזר ותורם מתיקלין חדתין אכתי תיקשי דאמאי אין מועלין ניחוש שמא לא יסתפקו להו תיקלין חדתין ויצטרכו להפריש מן השיריים אלא ודאי דכולי האי לא חיישינן כל זה טרחתי ליישב דברי מרן שכתב בה' שקלים האמנם מ\"ש בה' מעילה הן דברים סותרין למ\"ש בה' שקלים וכמו שירא' הרואה וצ\"ע ודרך אגב ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' שם ד\"ה אימא וז\"ל מכאן משמע דל\"ג כו' דברי ר\"י וכתב הר\"ב ח\"ה וז\"ל וק\"ק לפ\"ז דל\"ג ר\"י מאי פריך מהא דקתני רמ\"א מועלין בשיירי הלשכה ואימא דר\"מ במזיד דלא אמרי' במזיד הואיל וניתנו ליהנות דהא במתני' ס\"ל דקידש במזיד בכתנות כהונה אבל אי גרסי' ר\"י ניחא דע\"כ בשוגג איירי מתני' דאל\"כ לא הוי אמר ר\"י מועלין בחדתין יע\"ש מה שתירץ ועיין בתו' רי\"ד שהכריחו מכח קושיא זו דחומת העיר ומגדלותיה ניתנו ליהנות מהם אפי' במזיד לישב בצילה או עליה ולא דמי לכתנות כהונה דלא ניתנו ליהנות אלא בשוגג יע\"ש וי\"ל דאכתי מה יענו להא דפריך לעיל מבריית' דכתנות כהונה דבלו מועלין בהם מאי לאו אפי' לא בלו ומאי קו' אימא דר\"מ במזיד איירי דבכתנות כהונה במזיד ולא ניתנו ליהנות וכן ק' לדברי הר\"ב ח\"ה שכתב דאי גרסי' במתני' ר\"י ניחא דאכתי תיקשי ליה מהא דפריך מברייתא דכתנות כהונה: ואפשר ליישב דמההיא לא ק\"ל להתוס' רי\"ד דא\"ל דאה\"נ דהו\"מ למימר דמועלין במזיד קאמר אלא דטפי ניחא ליה להש\"ס לומר דבלו דוקא קאמר ומועלין בשוגג כפשטיה קאמר אמנם בהא דמועלין בעתיקין דהוצרך תלמודא להגיה ולומר לא תימא ר\"מ אלא אימא ר\"י ק\"ל שפיר דאמאי לא משני דמועלין במזיד קאמר ופשוט ומ\"מ דברי הרב ח\"ה עדיין אינם מתיישבים בזה דאכתי ת\"ל ממאי דפריך בתר הכי מברייתא דאבני ירושלים שנשרו אמאי לא משני דמועלין במזיד קאמר דהתם לא הוזכר סברת ר\"י כלל ועוד נ\"ל ליישב לעיקר הקושיא דמש\"ה לא משני דמועלין במזיד קא' משום דלישנא דר\"מ דקאמר מועלין אפי' בעתיקין ק\"ל דה\"ק ל\"מ בחדתין אלא אפי' בעתיקין וכי היכי דמעילה דחדתין לר\"מ הוי בשוגג נמי ה\"נ מועלין בעתיקין הוי דומיא דחדתין וכן נמי מאי דפריך מבריי' דכתנות כהונה שבלו ה\"נ פריך דכי היכי דבבלו מועלין דקתני אף בשוגג קאמר ה\"נ מועלין כי דייקינן מינה אפי' לא בלו בשוגג נמי מיירי דומיא דבלו ומאי דפריך מברייתא מאבני ירושלים שנשרו מועלין בהם ולא משני דמועלין במזיד קאמר ליכא למימר דמשמע ליה לתלמודא דמועלין דקאמר רבי מאיר בשוגג נמי איירי דומיא דאידך ברייתא דכתנות כהונה דר\"מ ובהכי ניחא מ\"ש עוד הרב ח\"ה דאמאי לא פריך לר\"י נמי מכל הני כיון דליכא לאוקמא במזיד אכן כפי מ\"ש י\"ל דלר\"י לא ק\"ל דא\"ל דמועלין במזיד קאמר דלר\"י כיון דס\"ל דלר\"מ הקדש בשוגג אינו מתחלל א\"כ כתנות כהונה שבלו ולא בלו וחדתין ועתיקין דינן שוה דבכולן אין מועלין בשוגג ושפיר איכא למי' דמועלין במזיד קאמר אכן לרב דס\"ל דהקדש בשוגג מתחלל לר\"מ ק\"ל שפיר מלישנא דאף בעתיקין כמ\"ש כנ\"ל נכון אלא שמדברי התוס' לקמן ד\"ה לא אמרו שהק' לב\"פ מהא דמועלין בחדתין ולא תירצו דמועלין במזיד קאמר נר' דס\"ל דלישנא דמועלין לא משמע אלא בשוגג וכמו שתי' הרב ח\"ה ז\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שהתנדב לשמור בחנם כו' משום בעלי זרוע כו'.</b> בסוף פרק בתרא דמציעא דקי\"ח גרסינן אמר רבה הבטה בהפקר תנאי היא דתנן שומרי ספיחי ז' נוטלין שכרן מתרומת הלשכה רבי יוסי אומר הרוצה מתנדב הוא ושומר חנם אמרו לו אם אתה אומר כן אין באים משל צבור מאי לאו בהא קמפלגי דת\"ק סבר הבטה בהפקר קני ואי יהיב אגרא אין ואי לאו לא ור\"י סבר הבטה בהפקר לא קני כו' אמר רבא לא דכ\"ע הבטה בהפקר קני והכא בחיישינן שמא לא ימסרם יפה קמפלגי דרבנן סברי יהבינן ליה אגרא ואי לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה ור\"י סבר לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה כו' ומה אתה אומר ה\"ק מדבריך לדברינו דחיישינן שמא לא ימסר יפה אין עומר וב' הלחם באים משל צבור א\"ד אמר רבא דכ\"ע הבטה בהפקר לא קני והכא בחיישינן לבעלי זרועות קמפלגי כו' והרע\"ב ז\"ל בפ\"ד דשקלים מ\"א פסק כאוקמתא קמייתא דרבא דפלוגתייהו בחיישינן שמא לא ימסר' ופסק הלכה כרבנן דסברי נותנין שכרן משום דחיישינן של\"י יפה וראיתי להרב תי\"ט ז\"ל שהקשה על דברי הרב הללו וז\"ל וא\"ת ומ\"ש הכא דחיישי' שמא לא ימסרם משקלים דתנן בפ' אע\"פ שאמרו נשים ועבדים וקטנים אין ממשכני' אותם אם שקלו מקבלים מידם וכתב הרע\"ב ז\"ל שם דבעינן שימסרם לצבור יפה ואפשר לחלק בע\"א דהכא דעומר וב' הלחם אחת בשנה איכא למיחש שמא לא ימסרם יפה אלא נוח להם שיקרבו משלהם שכן פרש\"י הטעם בגמרא אבל שקלים דלקרבנות דכוליה שתא ליכא למימר נוח להם שיקרבו משלהם וא\"ש נמי ללישנא בתרא דכ\"ע הבטה בהפקר לא קניא ואותו לשון טעמא דרבנן שתקנו שכר כדי שיהיה קול ולא יבואו בעלי זרוע ליטול וכשמוחלין נמצא שיש לשומרים אותם מעות בתרומת הלשכה ואין לציבור חלק בהם ולפ\"ז אין לחלק משום שאין גופן קרב עכ\"ל ולע\"ד דבריו תמוהים לא זכיתי להבינם במ\"ש דלהך תי' א\"ש נמי ללישנא בתרא דהא להך תי' ג\"כ ק' טפי ללישנא דקאמר דטעמא דרבנן משום דחיישינן לבעלי זרועות תקינו ליה ד' זוזין וכשזה מוחל עליהם נמצאו לו בתרומת הלשכה ד' זוזין שאין לצבור חלק בהם ואין תמידים באים משל צבור כמ\"ש רש\"י ז\"ל והשתא לפי תי' ז\"ל דשקלים כיון שהוא לקרבנות דכולי שתא לא חיישינן א\"כ ה\"נ כשזה מוחל ד' זוזין אלו לתרומת הלשכה דהוו לקרבנות דכוליה שתא כדתנן בפ\"ד דשקלים דמתרומת הלשכה היו לוקחים תו\"מ של כל יום אמאי חיישינן שמא לא ימסרם יפה סוף דבר דבריו צל\"ע ולעיקר קושייתו נר' לי לתרץ דיש לחלק דבשלמא גבי עומר וב' הלחם חיישינן שמא לא ימסרם יפה משום דנוח לו שיקרבו משלו כמ\"ש רש\"י ונמצא לפי דעתו אם אינו מוסרם לצבור נמצא מרויח דהעומר ושתי הלחם כולו משלו משא\"כ בשקלים משום הכי אמרינן דמקבלי' מהם לכתחלה ולא חיישינן שמא לא ימסרם יפה דאמדי' דעתיה דודאי מוסרם לצבור יפה משום דאפי' שלא ימסרם לציבור אינו מרויח כלום כדי שיקרבו למחר תו\"מ משלו כיון שכבר נתבטלו בשקלים של כל ישר' ואמ\"ג דמטבע חשיב ולא בטיל היינו משום חומרא דרבנן וכמ\"ש הרשב\"א בת\"ה דכל הדברים שאין להם בטול לא הוי אלא מדרבנן משום חומרא בעלמא אבל שיהיה נחשב כשמקריבין למחר תו\"מ משלו הא לא הוי ואע\"ג דלכתחילה אם אינו מוסרם לצבור לא מקבלינן מנייהו אע\"ג דבטלים הם ברוב השקלים היינו משום דהו\"ל כמבטל איסור בידים ולערב איסור בידים לכתחילה אסור וכדאמרי' לא אמר' תורה שלח לתקלה וכמ\"ש הרב מש\"ל ה' מעילה פ\"ז דין ו' אמנם כשמוסרם לצבור מקבלינן מיניה ולא אמרינן דאינו מוסרם יפה כדי שיקרבו למחר תמידין ומוספין משלו דכיון שכבר נתערבו כבר נתבטלו ברוב השקלים וכשמקרבין למחר תו\"מ משל צבור הוו וכיון שכן נמצא דאינו מרויח כלום לאחר שנתערבו ומש\"ה אמדינן דעתיה דודאי מוסרם לצבור יפה ומקבלים מהם לכתחילה ולא\"ד שאמרו בגמרא אם אתה אומר כן אין תמידין באים משל צבור וכמו שפירש\"י משום ד' זוזין אע\"ג דכבר הם מתבטלים עם רוב הממון של הלשכה כבר כתב הרב דלהך א\"ד אה\"נ דאם היו נותנים לו ד' זוזין ואח\"כ היה מוסרם דמהני משום דלא חיישינן אלא הכא בשאינו מוסרם איירי יע\"ש וזה נ\"ל להעמיס היטב בדברי התוס' שכתבו בפ\"ג דיומא דל\"ה ע\"ב ד\"ה ליחוש בס\"ד וז\"ל וכן לבן בוכרי דאמרינן בפ' הקומץ כל כהן ששוקל אינו חוטא דכתיב כל העובר על הפקודים ושבט לוי לא נפקד ופריך בגמרא כיון דלכתחילה לא מחויב לאתויי כי קא מייתי מעייל חולין בעזרה ומשני דמסיק להו לציבור איכא למי' אפי' את\"ל דסבירא ליה כרבנן דחיישינן בההיא אפי' רבנן מודו כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לצבור יפה ועיין בהרב מש\"ל בדין זה מה שנדחק בזה אמנם כפי מ\"ש אפשר שכוונו למ\"ש וזהו מ\"ש כיון דכל ישראל מביאין שקלים הרי נתבטלו בשקליהם של ישראל ואין מרויחים בזה כלום ומשו\"ה מסרי לצבור יפה ודוק ורבי' ז\"ל נר' שחולק אדברי הרע\"ב ז\"ל הללו שכתבנו דצריך שימסרם יפה לצבור וזה ממ\"ש בפ\"א מה' שקלים דין ז' וז\"ל הכל חייבים ליתן מחצית השקל כהנים לוים וישראלים אבל לא נשים ועבדים ואם נתנו מקבלים מידם ע\"כ אשר נר' בהדיא דלא בעינן שימסרם לצבור מדלא כתב ובלבד שימסרם לצבור כמ\"ש בה' כלי המקדש בכל מידי דבעי מסירה לציבור ויש לתמוה דמסוגייא דפ\"ק דערכין ודהקומץ נר' בהדיא דבעי גבי נשים מסירה לצבור מדפריך לבן בוכרי דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא כי קא מייתי מעייל חולין בעזרה והוצרך לשנויי כשמסר לצבור וא\"כ קו' הלזו ג\"כ יש להקשות בחלוק' נשים ועבדים וצריך לומר בשמסר לצבור וכמ\"ש הרב מש\"ל יע\"ש וצ\"ע כעת ובפ' אמר להם הממונה דל\"ה ע\"ב גרסינן תני רב הונא ואמרי לה ר\"ש בר' יאודה אחר שכלתה עבודת צבור כהן שעשתה אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנ' לצבור ורש\"י ז\"ל פירש עבודת יחיד הוצאת כף ומחתה שאינה צריכה אלא לפי שמוטלת עליו לפנות את המקום לפיכך קורא לה עבודת יחיד ע\"כ ובלבד שימסרנה לצבור דסוף סוף מעבודת צבור הוא ופריך פשיטא מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ\"ל וכתבו התוספ' בד\"ה נחוש וז\"ל ואפי' לרבנן דר\"י בפרק הבית והעלי' דס\"ל שומרי ספיחי' בשביעית נותני' שכרן מתרומת הלשכה כו' משום דחיישינן שמא לא ימסרם לצבור יפה יפה הכא מודה דאנן סהדי דכ\"ג מסר לה יפה שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה ועוד כיון שכל כבוד כהונה שלו מסר לה יפה ואגב חביבותא שעובד בה ע\"כ הנה משמע בהדיא מסוגיא זו דלא הותר ע\"י מסירה אלא עבודת יחיד אבל עבודת צבור לא הותר וע\"כ טעמא דמילתא הוא משום דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ודוקא בעבודת יחיד לא חיישינן משום דלא חביבא עליה כ\"כ אבל בע\"צ חביבא טפי וחיישינן וק\"ל טובא דבמתני' דף הנז' קתני בשחר הי' לובש פילוסין של י\"ח מנה ובין הערבים הנדויין של י\"ב מנה כו' הכל שלשים מנה אלו הם משל צבור ואם רצו להוסיף מוסיף משלו וכתב הרע\"ב שם וז\"ל ובלבד שימסרנ' לצבור וכ\"כ בפי' רבינו בפי' המ' שם וז\"ל ואומרם אם רצו להוסיף מוסיף משלו ובתנאי שיתן אותו תוספת להקדש ע\"כ הרי דס\"ל דלא חיישי' שמא לא ימסרם אפי' בעבודת צבור שהרי באותם בגדי בוץ שלבש בטבילה ב' כשהבאוהו לבית הפרוה היה עושה כל עבודת היום עד תמיד של בין הערבים ואין לך עבודת צבור גדולה מזו וכדקתני בפרק בא לו דף ע' יע\"ש ואפ\"ה קתני במתני' דאם רצה להוסיף משלו מוסיף ובתנאי שימסרם לצבור הא כיון דבעינן שימסרם לצבור ואי לא לא מהני הו\"ל למיחש שמא לא ימסרם יפה בעבודת ציבור וכדתני ר\"ש ובשלמא לרש\"י ז\"ל ניחא לפי שנ\"ל שזה שכתבו רבינו והרע\"ב דכשהוא מוסיף משלו צריך שימסרם לצבור רש\"י ז\"ל פליג עלייהו וסובר דלא בעינן שימסרם לצבור וזה ממ\"ש וז\"ל ובלבד שימסרם לצבור דסוף סוף מעבודת צבור הוא כך נראה בעיני ואני שמעתי עבודת יחיד מקרא פרשה דתנן התם בפרק בא לו קורא בו בטלית לבן משלו ק' לי בגוה מדלא תנן התם ובלבד שימסרם לצבור ע\"כ וא\"כ מזה ההכרח בעצמו איכא למימר נמי הכא דלא בעינן שימסרם לצבור מדלא קתני במתני' ובלבד שימסרם לצבור ש\"מ דלא בעינן וטע' דמילתא דכיון שמה שהוא צורך לעבודת צבור דהיינו בגדים של שחר שצריך שיהיו י\"ח מנה הם משל צבור מה שהוא מוסיף הו\"ל כמאן דליתיה כיון דאינו מעכב כהונה משל צבור קרינן להו אמנם בגמרא דקאמר כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד דכל הבגד בא משל יחיד ומש\"ה צריך שימסרם לצבור וא\"כ מש\"ה קתני במתניתין אם רצו להוסיף מוסיף משלו כיון שאינו צריך מסירה לצבור אמנם לפי מ\"ש רבי' והרע\"ב קשה טובא ואפי' לפי מ\"ש הרב מש\"ל בפ\"ח מהל' כלי המקדש ליישב מה שפסק רבי' שם וז\"ל כל בגדי כהונה אינם באי' משל צבור ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרה לצבור ומותר והק' הרב הנז' שנראה הפך מסוגייא זו בפר' א\"ל דקאמר בהדיא דדוקא עבודת יחיד מותר אבל עבודת צבור לא הותר ורבי' סתם וכתב מוסרה לצבור ומותר ולא חילק בין עבודת יחיד לעבודת צבור וכתב הרב הנז' דרבי' דחה סוגיא זו דיומא מכח סוגיות אחרות המורות הפך אותה סוגייא דאפי' בעבודת צבור מהני מסירה לצבור וא\"כ דסוגייא זו דיומא אתייא כאוקמתא דרבא קמייתא דרבנן ור\"י פליגי אי חיישינן שמא לא ימסרם ולרבנן חיישינן אך כפי אוקמתא אחרת דפליגי אי חיישינן לבעלי זרועות אפי' רבנן מודו דלא חיישינן ע\"ש מ\"מ תיקשי לסוגייא זו ממתני' דפ' הנז' דקתני מוסיף משלו אפי' בעבודת צבור הפך מימרא דר\"ש ועוד היכי פריך תלמודא פשיטא כיון דמתני' פליגא בהדייא אמימרא דשמואל גם ליכא למימר דאה\"נ דלפום סוגייא זו דיומא דס\"ל לש\"ס דבע\"צ לא מהני מסירה לצבור משום דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ע\"כ צריכנא למימר ולדחוקי נפשין דמתני' דקתני מוסיף משלו אפי' בלא מסירה לצבור קאמר משום כיון דהי\"ח מנה שהם מעיקר הדין הם משל צבור אע\"ג דכ\"ג מוסיף משלו לא מפסיד בהכי וכדכתיבנא לדעת רש\"י ז\"ל אבל לפום מאי דדחינן הך סוגייא מקמי הנהו סוגיות המורות הפך סוגייא זו דס\"ל דאפי' בעבודת צבור מהני מסירה לצבור מצינן למימר שפיר דמתני' דקתני מוסיף משלו במסירה לצבור קאמר משום דלא חיישינן אפי' בעבודת צבור דהא ודאי בורכא איהו דכיון דמכח סוגייא זו דיומא צרכי' למימר דמתני' בלא מסירה לצבור קאמר משום דכיון דאינו אלא הוספה בעלמא ליכא קפידה בהכי מנ\"ל לומר דלהנהו סוגיות המורות הפך סוגייא זו ס\"ל דאפי' בהוספה בעלמא צריך מסירה לצבור כיון דבהא לא אשכחן דפליגי וזה פשוט:<br><b> ומהיותר </b> תימא על מרן כ\"מ ז\"ל שכתב בה' כלי המקדש פ' כ\"ז דין ג' אמ\"ש רבינו שם וז\"ל וב' דל' מנה משל הקדש ואם רצה להוסיף מוסיף משלו ומקדיש התוספות כתב מרן וז\"ל ומ\"ש מקדיש התוס' כן משמע שם בגמרא דל\"ה ע\"ב ע\"כ ודבריו תמוהים לע\"ד דהא מסוגייא זו משמע להפך מדקאמר בגמרא עובד בה ע\"י אבל לא עבודת צבור משום דחביבא ליה וחיישי' שמא לא ימסרם ואם איתא דמתני' בתנאי שימסרם לצבור קאמר היכי מהני בעבודת צבור דחביבא אלא ודאי דבהוספה אינו צריך מסירה לכן אשר נראה לי ליישב קצת כמ\"ש הרב מש\"ל בדין שלפנינו בשם שמעתי אומרים דלעולם דמסירה מהני לצבור אפי' לע\"צ והכא ה\"ט משום דהצבור אינ' רוצי' שיהיו בגדי כהונה משל יחיד אף שימסרם לצבור משום דרוצים שיהיו הבגדים משקליהם כדי שיכפרו עליהם ולא שיבואו משל יחיד אף שמסרם לצבור אך בעבודת יחיד שאינה צריכה צבור ליכא קפידא יע\"ש והילכך משום הכי קתני במתני' דאם רצה להוסיף מוסיף משלו אפי' בעבודת צבור משום דכיון דעיקר מה שהוא צריך לבגדי כהונה דהיינו י\"ח מנה הוא משל צבור משום הך הוספה גרידה אין מקפידין הצבור כנ\"ל אלא שמדברי התו' ישני' שם נראה דס\"ל דבעבודת צבור לא מהני מסירה איך שיהי' עלה בידינו מדברי התו' דאפי' למאי דקי\"ל כרבנן דחיישינן שמא לא ימסרם בבגדי כהונה הכל מודים דלא חיישינן משום דכל כבוד כהונה שלו ובודאי שכונתם משום שהוא לובשם ואיכא כבוד בהכי ועיין במש\"ל: אמנם מן הירוש' נרא' דפליג אדברי התוס' ממ\"ש בפ\"ד דשקלים תני האשה שעשתה כתונת כו' צריכה שתמסרנה לצבור אמר ר' אחא דר\"י היא דר\"י אמר אף הרוצה מתנדב הוא וש\"ח ורב אסי בשם ר' שילא אמר כדברי הכל היא במה פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירין של קרבן כ\"ע מודו דמשתנה קרבן יחיד לקרבן צבור ומדלא חילקו כמו שחילקו התו' ז\"ל משמע דלא ס\"ל להירוש' לחלק בהכי אלא הדבר תלוי בין אם גופו של קרבן למכשירין של קרבן ותו אמרו שם בירוש' בשעה שעלו ישראל מן הגולה לא מצאו עצים בלשכת העצים עמדו אלו והתנדבו עצים ומסרום לצבור א\"ר אחא דר\"י היא ור\"א בשם ר\"ש אמר כדברי הכל במה פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כ\"ע מודו ע\"כ:<br><b> וראיתי </b> להר\"י כולי בס' מש\"ל שהק' אדברי הירוש' הללו וז\"ל וצ\"ל דהירוש' פליג אש\"ס דילן דבהדייא אמרינן בפ' הקומץ רבה דף נ' ע\"ב דתניא קרבן מלמד שמתנדבים עצים והכי איתא במנחות דק\"ו ע\"ב ושמא דהירוש' דריש ליה ליתורא דקרבן לדרשא אחריתי ומש\"ה אוקמא למתני' כר\"י אך קשה דהתם מייתי מקרא מלא בנחמיה דכתיב והגורלות הפילו על קרבן העצים הכהנים והלוים והעם להביא לבית אלהינו בעתי' מזומנים לשנה והכי איתא בפ\"ד דתעניות יע\"ש כלומר ותיקשי לר' אחא דא' דלרבנן לא מהני מסירה בעצים א\"כ קרא דנחמיה במאי אוקמי' ליה דלר\"י מוקמי ליה שפיר כשמסרום והנה מ\"ש דשמא הירוש' דריש ליה ליתור' דקרבן לדרשא אחריתי אישתמיט מיניה מ\"ש בירוש' פ\"ד דשקלים על מתני' די\"ג שופרות א\"ר בון אמר הרי עלי עץ מביא גזר אחת קרבן לרבות את העצים ע\"כ: ולעיקר קו' נר' ליישב עם מאי דאיתא בפרק הקומץ דכ\"ב ועצים דפשיטא ליה לתנא דבאים משל צבור מנ\"ל דתניא יכול האומר הרי עלי עולה יביא עצים מתוך ביתו כו' ת\"ל על העצי' אשר על האש אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור דברי ראב\"ש ר\"א בן שמוע אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בו הדיוט ע\"כ ומעתה יש ליישב דברי הירוש' משום דר' אחא קאי אברייתא דקאמר עמדו אלו והתנדבו עצים ומסרום לצבור דמוכח בהדיא דס\"ל להך ברייתא דעצים אינם באים משל צבור מדהוצרך שימסרם לצבור והיינו ע\"כ משום דס\"ל להך ברייתא כראב\"ש דדריש היקשא דעצים על המזבח לומר מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור וא\"כ ע\"כ דהך ברייתא ס\"ל כר\"י דלא חיישינן דאי ס\"ל כרבנן בעלמא דחיישינן כיון דאיהו ס\"ל דעצים אינם באים משל יחיד כראב\"ש היכי מהני בהו מסירה אמנם לרבנן דס\"ל בעלמא דחיישי' שמא לא ימסרם איכא למימר דאינהו ס\"ל כר\"א בן שמוע דדריש היקישא דאשר על העצים לומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בו הדיוט וס\"ל דעצים באים משל יחיד ולא בעי מסירה כלל והיינו קרא דנחמיה דהכהנים היו מתנדבים עצים משום דבאים משל יחיד ואי קשיא כיון דלפי האמת ס\"ל לרבנן דעצים באים משל יחיד משום דדרשינן להיקשא דעל העצים לשלא נשתמש בו הדיוט כר\"א בן שמוע א\"כ אמאי לא קאמר בגמ' דאיכא בינייהו הא דלר\"א בן שמוע דדריש לשלא נשתמש ס\"ל דעצים באים משל יחיד כדסבירא להו לרבנן דר\"י דדרשי ליה כותיה דמכאן הכריח הרב ל\"מ ז\"ל בה' איסורי מזבח פ\"י דין ב' דס\"ל לרבינו ז\"ל דלר\"א דדריש היקשא דעל העצים לומר דצריך שלא נשתמש בו הדיוט אית ליה נמי דהיקשא אתא לומר דאינן באים אלא משל צבור דאין היקש למחצה ומש\"ה פסק רבי' ז\"ל תרווייהו הא ל\"ק דע\"כ לא צרכינן למימר דרבנן כר\"י ס\"ל דעצים באים משל יחיד אלא לר' אחא דס\"ל דלרבנן לא מהני מסירה אפי' בעצים ג\"כ וא\"כ ע\"כ ס\"ל דעצים באים משל יחיד מיתורא דקרבן ומקרא דנחמיה וא\"כ כי מקשינן עצים למזבח אינו אלא לענין דבעינן שלא נשתמש בו הדיוט ולא מקשינן נמי לשיהיו משל צבור משום דאין היקש למחצה כיון דהנהו קראי גלי בהדייא דלא בעינן משל צבור אמנם לר' אחא בר שילה דאמר דאפי' לרבנן מהני בעצים מסירה וא\"כ מקרא דנחמי' ויתורא דקרבן לא מוכח מידי דבאים משל יחיד דהנהו במסיר' מיירי וא\"כ אפי' לראב\"ש דדריש להיקשא לשלא נשתמש ס\"ל דבאים משל צבור משום דאין היקש למחצה וא\"כ איכא למימר דתלמודא דידן ס\"ל כר\"א בר ששת דלרבנן ג\"כ מהני בעצים מסירה ואף לדידהו אינן באים אלא משל צבור משום דאין היקש למחצה וראב\"ש דדריש להיקשא דעצים לאינן באים משל צבור גרידא אע\"ג דאין היקש למחצה היינו משום דמההיא דארוונה מוכח דלא בעינן שיהו חדשים דדחיקא ליה לאוקמי בחדתי ודוק:<br><b> אך </b> קשה לדעת התוס' דלא אסיקו אדעתם לחלק בין מכשירי קרבן לגופו של קרבן כמ\"ש בירוש' מדלא חילקו בהכי לבגדי כהונה והוצרכו להני תי' דא\"כ תקשי להו לרבנן הא דעצים דמפיק לה בתלמודא דידן מקרא דנחמיה דהיכי מהני בהו מסירה דליכא למימר דרבנן ס\"ל דעצים באים מן היחיד כדכתיב דא\"כ אמאי ל\"ק בגמ' דאיכא בינייהו הא ויש ליישב ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רח) </b> ולערב איסור בידים לכתחילה אסור וכדאמרינן לא אמרה תורה שלח לתקלה. בפשיטות משמע דס\"ל להגאון המחבר ז\"ל דלערב שקלי יחיד שלא מסרם לציבור יפה יפה הוא איסור תורה וא\"כ הרי ישאר קושייתו הנ\"ל דאיך מותרים השקלים מהקטנים שלא הביאו ב' שערות שהרי אין ביד הקטנים להקנותם לציבור מן התורה ואיך מותר לערבו לכתחילה עם שאר השקלים וכנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חומת </b>\n<b> ירושלים ומגדלותיה באין משיירי הלשכה כו'.</b> מבואר הוא דפסק כסתם מתני' דשקלים יע\"ש וראיתי להר\"ב עצמות יוסף בפרק האיש מקדש דנ\"ד ע\"א שהק' דאם כן נראה דלמאי דקי\"ל אין מועלין בשיירי הלשכה וכמו שפסק רבי' בספ\"ו מהל' מעילה דירושלים לא קדשה והאומר כירושלים לא אמר כלום וכדפרכינן בגמ' אי ר\"י ירושל' מי מיקדשא והתניא כאימרא כו' ומשני תרי תנאי ואליבא דר\"י ובודאי דהך שינוייא קיימ' לכולהו תי' בין אליבא דרב בין אליבא דר\"י וכיון שכן ק' שרבי' בפ\"א מה' נדרים הי\"ד פסק דהאומר הרי הן עלי כהיכל כירוש' הרי אלו אסורין יע\"ש מה שתירץ ולע\"ד אחר המחילה לק\"מ ואישתמיט מיניה דברי הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דנדרים די\"א וז\"ל כירוש' כקרבנות ירוש' וכתב עוד בד\"ה ב' תנאי וז\"ל תנא דמתני' סבר דלר\"י דעתו על דבר הקרב בירושלים וכי אמר כירוש' מיתסר ותנא בתרא סבר דדעתו על דבר עצים ואבנים וכ\"כ הרא\"ש משם הירוש' יע\"ש וא\"כ מעתה דברי רבינו נכונים דמש\"ה פסק דהאומר כירוש' הרי זה נדר משום דפסק כסתם מתני' דהאומר כירוש' דעתו על דבר הקרב בירוש' ומאי דפריך בגמ' אי ר\"י ירוש' מי מקדשא והתניא כו' והוכרח לומר ב' תנאי כו' הכי פריך כיון דס\"ל לר\"י דירוש' מיקדשא הן לו יהיה דהאומר כירוש' דעתו על עצים ואבנים אמאי לא אמר כלום ומש\"ה הוכרח לשנויי ב' תנאי כו' אבל לדידן אע\"ג דקיימא לן אין מועלין בשיירי הלשכה אפ\"ה פסקי' כסתם מתני' דהאומר כירוש' אסור משום דדעתו על דבר הקרב בירושלים כנ\"ל פשוט:<br><b> וראיתי </b> להתוספ' שם בנדרים דף צ\"ד ע\"ב שכתבו וז\"ל והתניא האומר כירוש' לא אמר כלום דס\"ל דאף ירוש' מתרומת הלשכה דהוי דבר הנדור רק אין דעת הנודר בכך אלא דעתו להתפיס כמו ירושלים קדושה יותר משאר א\"י ולא דבר הנדור הוא עכ\"ל וק\"ל טובא דא\"כ מאי פריך הכא בגמ' אי ר\"י ירוש' מי מקדשא והתניא כו' ומאי קושיא הא אע\"ג דס\"ל דירושלים מיקדשא אפ\"ה ס\"ל דלא אמר כלום משום דאין דעתו להתפיס על קדושת עצים ואבנים הבאים משיירי הלשכה אלא על קדושת ירוש' יותר משאר ארצות וכמ\"ש הם ז\"ל וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sheqel Dues",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Sheqel_Dues",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות </b>\n<b> עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל כו'.</b> הנה מלשון רבינו שכ' כל איש כו' משמע דמכיון שנקרא איש דהיינו מבן י\"ג שנה הרי הוא חייב במחצית השקל וכן משמע ג\"כ ממ\"ש בדין ה' וז\"ל אלא נותן בכל שנה עד שיגדיל ויתן על עצמו וכ\"כ בפי' המ' בהדיא מ\"ד וז\"ל וקטן שלא הביא ב' שערות אין ממשכנין כו' ע\"ש ואולם הרע\"ב כתב וז\"ל וקטנים אעפ\"י שהביא ב' שערות והוא פחות מבן ך' כו' וכתב התי\"ט שם ד\"ה כל כהן שאינו שוקל חוטא שהרע\"ב מפרש דקרא ב' דכתיב כל העובר על הפקודים מבן ך' שנה כו' מיירי בתרומת הקרבנות וקרא קמא דלא כתיב מבן עשרים מיירי בתרומת אדנים אבל לא ידעתי מי הכריחו לכך דמסתברא דמתני' דתנן קטנים עד בן י\"ג שנה הוא ככל קטנים דעלמא וכמ\"ש הרמב\"ם והרמב\"ן בפי' לחומש וכן הוא בהדיא בירושלמי ולפי זה קרא תנינא בתרומת אדנים וקרא קמא דלא כתיב מבן ך' מיירי בתרומת הקרבנות ואולי דעת הרב לפרש קרא קמא באדנים משום דתרומ' אדנים קדמה בזמן לתרומת הקרבנות אבל לא ידעתי האיך יפרש הירוש' א\"ד יעיין שם והנה מה שתמה על הרע\"ב מהירוש' הדבר תמוה שמדברי הירוש' מוכח בהדיא כדעת הרע\"ב שהרי אמרו שם אבל לא נשים כו' הא ליתבע תובעים הא דאמר כן כשהביא ב' שערות אבל לא הביא ב' שערות לא כהדא אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות וכן אמרו שם סמוך ונראה במשנה ה' וז\"ל אע\"פ שאמרו כו' הא ליתבע אין תובעין הכא את אמרת תובעין והכא את אמרת אין תובעין כאן כשהביא ב' שערות כאן כשלא הביא שתי שערות כו' הרי בהדיא דס\"ל להירוש' דאפילו כשהביא ב' שערות אין ממשכנין אלא תובעין וא\"כ ע\"כ לומר שמ\"ש אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות ט\"ס הוא וצ\"ל אין ממשכנין אע\"פ שהביא ב' שערות וכן היא הגירס' בדפוס ירוש' הנדפס עם פי' מהר\"ר אליהו ליב ז\"ל והדבר מוכרח מעצמו כמ\"ש ועיין בספר מרכבת המשנה מה שטרח ליישב גירסתי' משם הרב המובהק בנימין הלוי בדרך רחוקה דאף לפי דרכו ז\"ל אינו חייב אלא דוקא בששקל אביו ע\"י בעודו קטן וא\"כ מבואר הוא דדברי הירושל' הן דברי הרע\"ב ואדרבא לדעת רבי' והרמב\"ן ז\"ל צ\"ע מה יענו לההוא דירוש' הן אמת דקשה לי על הרע\"ב ז\"ל מהא דאמרינן בערכין כהנים כו' פשיטא אמר רבא לא נצרכה אלא לבן בוכרי כו' סד\"א הואיל וכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל דאיתיה בשקלים איתיה בערכין והני כהנים הואיל ואיתנהו בערכין כו' קמ\"ל והשתא אם איתא דאינו חייב בשקלים עד שיהא מבן כ' תימה על עצמך איך הפה יכולה לדבר דכל דליתיה בשקלים ליתיה בערכין הרי פחות מבן עשרים יוכיח דליתנהו בשקלים ואיתנהו בערכין דאיש כי יפליא כתיב בפרשת ערכין ואפשר דעל סוגיא זו סמכו רבי' והרמב\"ן ז\"ל ודחו ההיא דירוש' מכח סוגיא דידן ולדעת הרע\"ב ז\"ל י\"ל דקטנים שאני דכיון דאתו לחיוב שקלים כשיגיע לבן ך' שפיר קרינא בהו איתנהו בערכין משא\"כ כהנים דלעולם ליתנהו בשקלים ודו\"ק ולדעת הרע\"ב דסבירא ליה דקרא קמא דכתיב זה יתנו מיירי בתרומת אדנים כמ\"ש הרב תי\"ט ק\"ל טובא דבירושלמי אמרו דטעמא דריב\"ז דאמר כל כהן שאינו שוקל חוטא אמר ר\"ב דכתיב זה יתנו י\"ב שבטים יתנו זה בגימטריא י\"ב והשתא אי קרא דזה יתנו בתרומת אדנים מיירי הא בתרומת אדנים שבט לוי לא הוו בכלל כדכתיב בפ' פקודי וכסף פקודי העדה מאת ככר כו' לשש מאות אלף וג' אלפים וכ\"כ הרע\"ב ז\"ל בהדיא ד\"ה כל כהן ולומר דכתב רחמנא זה בתרו' אדנים משום תרומת הקרבנות דכתיב בתריה זה ודאי הוא מן התימה דהוה ליה למכתביה אקרא דבתריה דמיירי בתרומת הקרבנות וצ\"ע תו ק\"ל מהא דתנן במשנה ה' אע\"פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלים מידם ופירש הרע\"ב לשם ובלבד שימסרם לצבור לגמרי כי היכי דלא ליהוי קרבן צבור קרב משל יחיד יע\"ש והשתא ק' דכיון דקי\"ל דקטן אינו מקנה לאחרים דבר תורה עד שיגדיל ויביא שתי שערות כמבואר פכ\"ט מה' מכירה אם כן היכי מהני בהו מסירה לצבור סוף סוף מדאורייתא נמצא קרבן צבור קרב משל יחיד ובהדיא כתב רבינו ז\"ל פ\"ח מהל' לולב דאין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים דבר תורה ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר ע\"ש וא\"כ ה\"נ דכוותא אע\"ג דמתקנת חכמים נמצא ק\"צ קרב משל צבור מ\"מ כיון דמדאורייתא לאו בר הקנאה הוא נמצא דבר תורה קרב משל יחיד ולא מהני דומיא דלולב ובשלמא לדעת הרע\"ב דס\"ל דפחות מבן עשרים פטור משקלים איכא למימר דמתני' דקתני אם שקלו מקבלין מידם מיירי בקטנים שהביאו ב' שערות אכן לדעת רבינו והרמב\"ן קשה שבתי וראה שאף לדעת הרע\"ב קשה שהרי בירושלמי אוקמוה למתני' הלזו דדיוקי' מינה הא ליתבע אין תובעין בקטנים שלא הביאו ב' שערות ואפי' הכי קתני שאם שקלו מקבלים מידם: והנראה ליישב דהכא שאני דמן התורה אפילו בלא מסיר' לצבור מהני ואין כאן חשש דנמצא קרבן צבור קרב משל יחיד משום דכיון דרובן של שקלים מבני חיובא נינהו בטלים הם ברוב אלא משום דמטבע חשיב ולא בטיל הוא דבעינן שימסרם לצבור וכבר ידוע מ\"ש הרשב\"א בת\"ה דכל הדברים שאין להן ביטול הוא דוקא מדרבנן דמן התורה הכל בטל ברוב חוץ מאיסור ניכר ומ\"ש התוספות בסוף מעילה דמטבע חשיב ולא בטל מדאורייתא הם דברים תמוהים וכבר עמדו בזה הרב מש\"ל פ\"ז דה' מעילה דין ו' ואם כן כיון דאין איסורו אלא מדרבנן אמרינן בהו דמהני מסירה לצבור אע\"ג דאין הקנאתו אלא מדרבנן דאתי תקנתא דרבנן ומפיק איסור דרבנן משא\"כ בההוא דלולב דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא כנ\"ל נכון וברור: ודע שלדעת בן בוכרי דס\"ל דכהנים פטורים ה\"ה נמי לוים פטורים שהרי טעמא דידהו דדרשו כל העובר על הפקודים כמשמעו ולוים לא היו נמנים מבן עשרים וכן מבואר מדברי הרע\"ב מ\"ג ד\"ה את מי ממשכנין וכ\"כ התוס' פ' הקומץ רבה דנ\"א ורש\"י שם וכן כתבו בפרק קמא דערכין ד\"ד וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש בירוש' דטעמא דריב\"ז משום דכתיב זה י\"ב שבטים יתנו וא\"א דלבן בוכרי שבט לוי חייבין שפיר קרינא ביה י\"ב שבטים יתנו ואולם ראיתי להרמב\"ן בפי' על התורה סדר תשא שכתב וז\"ל ונ\"ל כי הג' תרומות שהזכיר כאן האחת שהיא לקרבנות צבור איננה ע\"י המנין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב כי שם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד והשקלים של קרבנות צבור הלוים חייבים לדברי הכל ולדברי רז\"ל אף כהנים וכן הלכה כמו שמפורש בשקלים כו' עי\"ש והוא מן התימה שהרי מבואר הוא דלבן בוכרי לוים נמי פטירי ואיך כתב דחייבין לדברי הכל וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רז) </b> ואין כאן חשש דנמצא קרבן צבור קרב משל יחיד כו', בטלים הם ברוב כו'. במחכ\"ת מה יענה לדעת הראב\"ד ותוס' מביאו הר\"ן בפ' ג\"ה דאסור לבטל איסור לכתחלה מדאורייתא ולדעת הנ\"ב במה\"ת חיו\"ד סי' מ\"ה איסור בעין לכל הפוסקים אסור לבטלו דבר תורה דמזרוע בשילה לא התירה התורה לבטל אלא בלוע מהזרוע ומיישב בזה דברי התוס' חולין דף ע\"ב שכתבו דדוקא בא\"י דנבילה אינה שוה כ\"כ הקדימה התורה נתינה לגר למכירה לנכרי ואי אמרת דמה\"ת מותר לבטל איסור בעין לכתחילה אמאי נבילה בארץ ישראל אינה שוה הא אפשר לבטל אותה ברוב כשרות וע\"ש וא\"כ ה\"נ הרי יקשה אמאי מותר לבטל שקלי קטנים ברוב שקלים: הן אמנם דלולי דברי הנ\"ב הנ\"ל י\"ל דהתוס' הנ\"ל שהביא הר\"ן ז\"ל אזלו לשיטתייהו שכתבו בפ' האיש מקדש דקטן אין לו זכיה מדאורייתא אפי' בדעת אחרת מקנה ואפשר לומר דגם הראב\"ד ס\"ל כן וא\"כ י\"ל דמה שנותנים לקטן אפי' בשהגיע לעונת הפעוטות הוי אבידה מדעת לענין דינא דאורייתא ומשום הכי א\"צ הקטן להקנות להציבור את השקל שהוא נותן משום דמדאורייתא לאו דידיה הוא וגם מ\"ש הנ\"ב הנ\"ל הוא רק ליישב דברי תוס' חולין הנ\"ל והתוס' לשיטתייהו בפ\"ב דקדושין ניחא כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא </b>\n<b> הספיקו להם השקלים כו' חוזרין ותורמין משיורי הלשכה.</b> הנה מרן הכ\"מ תמה דאמאי פסק כר\"מ ושבק ת\"ק ותי' וז\"ל ונראה שטעמו משום דבהאיש מקדש מותיב לרב מדתניא מועלין בחדתין כו' ומשני לא תימא ר\"מ אלא אימא ר\"י וכיון דבג' דידן אמרי' דר\"י אמר מועלין בעתיקין ממילא ידעינן דר\"י הוא דאמר יחזור לשיריים עכ\"ד והנה הרואה יראה שדבריו מן המתמיהין שהרי בפ\"ו מהל' מעילה פסק רבי' דאין מועלין בשיירי הלשכה ובפ\"ה מה' הנז' דין ד' פסק דבגדי כהונה דבלו מועלין בהן והחדשי' הואיל ואיתנהו ליהנות בהם אין מועלין בהם והשת' לפי דעתו דס\"ל דרבי' פסק כאוקמתא דרב א\"כ היה לו לפסוק כר\"י דמועלין בשיירי הלשכה ובבגדי כהונה אע\"פ שלא בלו נמי מועלין בהם וכר\"י דאמר בשוגג קידש ובר מן דין קשה טובא שהרי הא דאמרי' בגמ' לא תימ' ר\"מ אלא אימא ר\"י אינו אלא אליבא דרב דס\"ל דבהקדש בין בשוגג בין במזיד מתחלל ומתני' בכתנות כהונה שלא בלו הוא דפליגי ומטעמא דניתנו ליהנות בהם ומש\"ה קשיא ליה מההיא דמועלין בשיירי הלשכה וצרכינן לדחוקי ולמימר לא תימא ר\"מ כו' אמנם לר\"י ובר פדת דס\"ל דטעמא דר\"מ משום הקדש בשוגג אינו מתחלל לא קשיא ליה מההיא דמועלין בעתיקין דההיא מיירי בשוקל כנגדן משקלות שנהנה מגוף השקלים כמ\"ש התוס' לקמן ד\"ה לא אמרו וא\"נ דמועלין במזיד קאמר כמ\"ש התוס' רי\"ד ומדברי הר\"מ בפי' המ' מבואר דס\"ל כאוקמתא דר\"י דבהקדש ב\"ה פליגי ומשום דס\"ל לר\"מ דהקדש בשוגג אינו מתחלל וכיון שכן ברייתא כפשטא מתוקמא דר\"מ ס\"ל מועלין בעתיקין ואם כן הדרא קו' מרן ז\"ל ושוב ראיתי בס' חזון נחום דף רי\"ד ע\"א תמה על מרן בזה משם מ\"כ יע\"ש וליישב דעת מרן ז\"ל נ\"ל דס\"ל דודאי לענין פלוגתא דר\"מ ור\"י דמתני' גבי קידושין לא קימ\"ל כאוקמתא דרב אלא כאוקימתא דר\"י וב\"פ דהקדש בשוגג מתחלל הוא דפליגי אלא דס\"ל לרבינו דהך שינוייא דאמרי' לא תימא ר\"מ אלא אימא ר\"י קושטא קאי משום דלבר פדת דאמר לא אמרו הקדש שוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד אין מעילה לר\"מ אלא באכילה בלבד ולא בשאר הנאות וכמ\"ש הרשב\"א ז\"ל משם ר\"ח יע\"ש דהשתא על כרחין צריך לומר דלב\"פ נמי צ\"ל לא תימה ר\"מ אלא ר\"י דאל\"כ תיקשי לב\"פ מההי' דמועלין בעתיקין וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל ליישב דעת רבי' חננאל וז\"ל ומועלין בעתיקין הא אוקימנא כר\"י עכ\"ל וא\"כ מש\"ה פסק דיחזור לשיריים משום דלב\"פ דקי\"ל כותיה צ\"ל דר\"י הוא דאמר יחזור לשיריים ולא ר\"מ כמ\"ש מרן ומה שפסק רבי' דאין מועלין בשיירי הלשכה אע\"ג דלפ\"ז ר\"י ס\"ל דמועלין בשיירי הלשכה והי\"ל לפסוק כר\"י י\"ל דכיון דבגמ' אמרי' דב' תנאי אליבא דר\"י מש\"ה פ��ק רבי' כת\"ק דר\"י כההיא ברייתא דקאמר אליבא דר\"י דהאומר כירושלים לא אמר כלום משום דאין מועלין בשיירי הלשכה כו' וא\"נ משום דסתם מתני' דקתני חומת העיר ומגדלותי' באין משירי הלשכה ולא קתני מב\"ה משמע דס\"ל דאין מועלין בשיירי הלשכה דלמאן דס\"ל מועלין באין אף מב\"ה כמ\"ש התו' בד\"ה תרי תנאי ואי קשיא לך כיון שרבי' פסק דיחזור לשיריים א\"כ איך פסק דאין מועלין בשיירי הלשכה הא בברייתא דירוש' תלו הא בהא דקאמר ר\"א יחזור לשיריים שהיה ר\"י אומר מועלין בשיירי הלשכה י\"ל דברייתא ה\"ק דממה שהיה אומר ר\"י מועלין בשיירי הלשכה שמעינן דס\"ל יחזור לשיריי' ומש\"ה מועלין דשמא יצטרכו להם לבסוף דאי הוה ס\"ל דחוזר ותורם מתיקלין חדתין הבאים אחר החג ולא משיריים אמאי מועלין בשיירי הלשכה אמנם אנן בדידן אע\"ג דס\"ל דיחזור לשיריים ס\"ל דאין מועלין משום דלא חיישינן להו שמא יצטרכו לבסוף וזה מוכרח דאל\"כ אפי' תימא דמאן דס\"ל אין מועלין ס\"ל דחוזר ותורם מתיקלין חדתין אכתי תיקשי דאמאי אין מועלין ניחוש שמא לא יסתפקו להו תיקלין חדתין ויצטרכו להפריש מן השיריים אלא ודאי דכולי האי לא חיישינן כל זה טרחתי ליישב דברי מרן שכתב בה' שקלים האמנם מ\"ש בה' מעילה הן דברים סותרין למ\"ש בה' שקלים וכמו שירא' הרואה וצ\"ע ודרך אגב ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' שם ד\"ה אימא וז\"ל מכאן משמע דל\"ג כו' דברי ר\"י וכתב הר\"ב ח\"ה וז\"ל וק\"ק לפ\"ז דל\"ג ר\"י מאי פריך מהא דקתני רמ\"א מועלין בשיירי הלשכה ואימא דר\"מ במזיד דלא אמרי' במזיד הואיל וניתנו ליהנות דהא במתני' ס\"ל דקידש במזיד בכתנות כהונה אבל אי גרסי' ר\"י ניחא דע\"כ בשוגג איירי מתני' דאל\"כ לא הוי אמר ר\"י מועלין בחדתין יע\"ש מה שתירץ ועיין בתו' רי\"ד שהכריחו מכח קושיא זו דחומת העיר ומגדלותיה ניתנו ליהנות מהם אפי' במזיד לישב בצילה או עליה ולא דמי לכתנות כהונה דלא ניתנו ליהנות אלא בשוגג יע\"ש וי\"ל דאכתי מה יענו להא דפריך לעיל מבריית' דכתנות כהונה דבלו מועלין בהם מאי לאו אפי' לא בלו ומאי קו' אימא דר\"מ במזיד איירי דבכתנות כהונה במזיד ולא ניתנו ליהנות וכן ק' לדברי הר\"ב ח\"ה שכתב דאי גרסי' במתני' ר\"י ניחא דאכתי תיקשי ליה מהא דפריך מברייתא דכתנות כהונה: ואפשר ליישב דמההיא לא ק\"ל להתוס' רי\"ד דא\"ל דאה\"נ דהו\"מ למימר דמועלין במזיד קאמר אלא דטפי ניחא ליה להש\"ס לומר דבלו דוקא קאמר ומועלין בשוגג כפשטיה קאמר אמנם בהא דמועלין בעתיקין דהוצרך תלמודא להגיה ולומר לא תימא ר\"מ אלא אימא ר\"י ק\"ל שפיר דאמאי לא משני דמועלין במזיד קאמר ופשוט ומ\"מ דברי הרב ח\"ה עדיין אינם מתיישבים בזה דאכתי ת\"ל ממאי דפריך בתר הכי מברייתא דאבני ירושלים שנשרו אמאי לא משני דמועלין במזיד קאמר דהתם לא הוזכר סברת ר\"י כלל ועוד נ\"ל ליישב לעיקר הקושיא דמש\"ה לא משני דמועלין במזיד קא' משום דלישנא דר\"מ דקאמר מועלין אפי' בעתיקין ק\"ל דה\"ק ל\"מ בחדתין אלא אפי' בעתיקין וכי היכי דמעילה דחדתין לר\"מ הוי בשוגג נמי ה\"נ מועלין בעתיקין הוי דומיא דחדתין וכן נמי מאי דפריך מבריי' דכתנות כהונה שבלו ה\"נ פריך דכי היכי דבבלו מועלין דקתני אף בשוגג קאמר ה\"נ מועלין כי דייקינן מינה אפי' לא בלו בשוגג נמי מיירי דומיא דבלו ומאי דפריך מברייתא מאבני ירושלים שנשרו מועלין בהם ולא משני דמועלין במזיד קאמר ליכא למימר דמשמע ליה לתלמודא דמועלין דקאמר רבי מאיר בשוגג נמי איירי דומיא דאידך ברייתא דכתנות כהונה דר\"מ ובהכי ניחא מ\"ש עוד הרב ח\"�� דאמאי לא פריך לר\"י נמי מכל הני כיון דליכא לאוקמא במזיד אכן כפי מ\"ש י\"ל דלר\"י לא ק\"ל דא\"ל דמועלין במזיד קאמר דלר\"י כיון דס\"ל דלר\"מ הקדש בשוגג אינו מתחלל א\"כ כתנות כהונה שבלו ולא בלו וחדתין ועתיקין דינן שוה דבכולן אין מועלין בשוגג ושפיר איכא למי' דמועלין במזיד קאמר אכן לרב דס\"ל דהקדש בשוגג מתחלל לר\"מ ק\"ל שפיר מלישנא דאף בעתיקין כמ\"ש כנ\"ל נכון אלא שמדברי התוס' לקמן ד\"ה לא אמרו שהק' לב\"פ מהא דמועלין בחדתין ולא תירצו דמועלין במזיד קאמר נר' דס\"ל דלישנא דמועלין לא משמע אלא בשוגג וכמו שתי' הרב ח\"ה ז\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שהתנדב לשמור בחנם כו' משום בעלי זרוע כו'.</b> בסוף פרק בתרא דמציעא דקי\"ח גרסינן אמר רבה הבטה בהפקר תנאי היא דתנן שומרי ספיחי ז' נוטלין שכרן מתרומת הלשכה רבי יוסי אומר הרוצה מתנדב הוא ושומר חנם אמרו לו אם אתה אומר כן אין באים משל צבור מאי לאו בהא קמפלגי דת\"ק סבר הבטה בהפקר קני ואי יהיב אגרא אין ואי לאו לא ור\"י סבר הבטה בהפקר לא קני כו' אמר רבא לא דכ\"ע הבטה בהפקר קני והכא בחיישינן שמא לא ימסרם יפה קמפלגי דרבנן סברי יהבינן ליה אגרא ואי לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה ור\"י סבר לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה כו' ומה אתה אומר ה\"ק מדבריך לדברינו דחיישינן שמא לא ימסר יפה אין עומר וב' הלחם באים משל צבור א\"ד אמר רבא דכ\"ע הבטה בהפקר לא קני והכא בחיישינן לבעלי זרועות קמפלגי כו' והרע\"ב ז\"ל בפ\"ד דשקלים מ\"א פסק כאוקמתא קמייתא דרבא דפלוגתייהו בחיישינן שמא לא ימסר' ופסק הלכה כרבנן דסברי נותנין שכרן משום דחיישינן של\"י יפה וראיתי להרב תי\"ט ז\"ל שהקשה על דברי הרב הללו וז\"ל וא\"ת ומ\"ש הכא דחיישי' שמא לא ימסרם משקלים דתנן בפ' אע\"פ שאמרו נשים ועבדים וקטנים אין ממשכני' אותם אם שקלו מקבלים מידם וכתב הרע\"ב ז\"ל שם דבעינן שימסרם לצבור יפה ואפשר לחלק בע\"א דהכא דעומר וב' הלחם אחת בשנה איכא למיחש שמא לא ימסרם יפה אלא נוח להם שיקרבו משלהם שכן פרש\"י הטעם בגמרא אבל שקלים דלקרבנות דכוליה שתא ליכא למימר נוח להם שיקרבו משלהם וא\"ש נמי ללישנא בתרא דכ\"ע הבטה בהפקר לא קניא ואותו לשון טעמא דרבנן שתקנו שכר כדי שיהיה קול ולא יבואו בעלי זרוע ליטול וכשמוחלין נמצא שיש לשומרים אותם מעות בתרומת הלשכה ואין לציבור חלק בהם ולפ\"ז אין לחלק משום שאין גופן קרב עכ\"ל ולע\"ד דבריו תמוהים לא זכיתי להבינם במ\"ש דלהך תי' א\"ש נמי ללישנא בתרא דהא להך תי' ג\"כ ק' טפי ללישנא דקאמר דטעמא דרבנן משום דחיישינן לבעלי זרועות תקינו ליה ד' זוזין וכשזה מוחל עליהם נמצאו לו בתרומת הלשכה ד' זוזין שאין לצבור חלק בהם ואין תמידים באים משל צבור כמ\"ש רש\"י ז\"ל והשתא לפי תי' ז\"ל דשקלים כיון שהוא לקרבנות דכולי שתא לא חיישינן א\"כ ה\"נ כשזה מוחל ד' זוזין אלו לתרומת הלשכה דהוו לקרבנות דכוליה שתא כדתנן בפ\"ד דשקלים דמתרומת הלשכה היו לוקחים תו\"מ של כל יום אמאי חיישינן שמא לא ימסרם יפה סוף דבר דבריו צל\"ע ולעיקר קושייתו נר' לי לתרץ דיש לחלק דבשלמא גבי עומר וב' הלחם חיישינן שמא לא ימסרם יפה משום דנוח לו שיקרבו משלו כמ\"ש רש\"י ונמצא לפי דעתו אם אינו מוסרם לצבור נמצא מרויח דהעומר ושתי הלחם כולו משלו משא\"כ בשקלים משום הכי אמרינן דמקבלי' מהם לכתחלה ולא חיישינן שמא לא ימסרם יפה דאמדי' דעתיה דודאי מוסרם לצבור יפה משום דאפי' שלא ימסרם לציבור אינו מרויח כלום כדי שיקרבו למחר תו\"מ משלו כיון שכבר נתבטלו בשקלים של כל ישר' ואמ\"ג דמטבע חשיב ולא בטיל היינו משום חומרא דרבנן וכמ\"ש הרשב\"א בת\"ה דכל הדברים שאין להם בטול לא הוי אלא מדרבנן משום חומרא בעלמא אבל שיהיה נחשב כשמקריבין למחר תו\"מ משלו הא לא הוי ואע\"ג דלכתחילה אם אינו מוסרם לצבור לא מקבלינן מנייהו אע\"ג דבטלים הם ברוב השקלים היינו משום דהו\"ל כמבטל איסור בידים ולערב איסור בידים לכתחילה אסור וכדאמרי' לא אמר' תורה שלח לתקלה וכמ\"ש הרב מש\"ל ה' מעילה פ\"ז דין ו' אמנם כשמוסרם לצבור מקבלינן מיניה ולא אמרינן דאינו מוסרם יפה כדי שיקרבו למחר תמידין ומוספין משלו דכיון שכבר נתערבו כבר נתבטלו ברוב השקלים וכשמקרבין למחר תו\"מ משל צבור הוו וכיון שכן נמצא דאינו מרויח כלום לאחר שנתערבו ומש\"ה אמדינן דעתיה דודאי מוסרם לצבור יפה ומקבלים מהם לכתחילה ולא\"ד שאמרו בגמרא אם אתה אומר כן אין תמידין באים משל צבור וכמו שפירש\"י משום ד' זוזין אע\"ג דכבר הם מתבטלים עם רוב הממון של הלשכה כבר כתב הרב דלהך א\"ד אה\"נ דאם היו נותנים לו ד' זוזין ואח\"כ היה מוסרם דמהני משום דלא חיישינן אלא הכא בשאינו מוסרם איירי יע\"ש וזה נ\"ל להעמיס היטב בדברי התוס' שכתבו בפ\"ג דיומא דל\"ה ע\"ב ד\"ה ליחוש בס\"ד וז\"ל וכן לבן בוכרי דאמרינן בפ' הקומץ כל כהן ששוקל אינו חוטא דכתיב כל העובר על הפקודים ושבט לוי לא נפקד ופריך בגמרא כיון דלכתחילה לא מחויב לאתויי כי קא מייתי מעייל חולין בעזרה ומשני דמסיק להו לציבור איכא למי' אפי' את\"ל דסבירא ליה כרבנן דחיישינן בההיא אפי' רבנן מודו כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לצבור יפה ועיין בהרב מש\"ל בדין זה מה שנדחק בזה אמנם כפי מ\"ש אפשר שכוונו למ\"ש וזהו מ\"ש כיון דכל ישראל מביאין שקלים הרי נתבטלו בשקליהם של ישראל ואין מרויחים בזה כלום ומשו\"ה מסרי לצבור יפה ודוק ורבי' ז\"ל נר' שחולק אדברי הרע\"ב ז\"ל הללו שכתבנו דצריך שימסרם יפה לצבור וזה ממ\"ש בפ\"א מה' שקלים דין ז' וז\"ל הכל חייבים ליתן מחצית השקל כהנים לוים וישראלים אבל לא נשים ועבדים ואם נתנו מקבלים מידם ע\"כ אשר נר' בהדיא דלא בעינן שימסרם לצבור מדלא כתב ובלבד שימסרם לצבור כמ\"ש בה' כלי המקדש בכל מידי דבעי מסירה לציבור ויש לתמוה דמסוגייא דפ\"ק דערכין ודהקומץ נר' בהדיא דבעי גבי נשים מסירה לצבור מדפריך לבן בוכרי דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא כי קא מייתי מעייל חולין בעזרה והוצרך לשנויי כשמסר לצבור וא\"כ קו' הלזו ג\"כ יש להקשות בחלוק' נשים ועבדים וצריך לומר בשמסר לצבור וכמ\"ש הרב מש\"ל יע\"ש וצ\"ע כעת ובפ' אמר להם הממונה דל\"ה ע\"ב גרסינן תני רב הונא ואמרי לה ר\"ש בר' יאודה אחר שכלתה עבודת צבור כהן שעשתה אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנ' לצבור ורש\"י ז\"ל פירש עבודת יחיד הוצאת כף ומחתה שאינה צריכה אלא לפי שמוטלת עליו לפנות את המקום לפיכך קורא לה עבודת יחיד ע\"כ ובלבד שימסרנה לצבור דסוף סוף מעבודת צבור הוא ופריך פשיטא מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ\"ל וכתבו התוספ' בד\"ה נחוש וז\"ל ואפי' לרבנן דר\"י בפרק הבית והעלי' דס\"ל שומרי ספיחי' בשביעית נותני' שכרן מתרומת הלשכה כו' משום דחיישינן שמא לא ימסרם לצבור יפה יפה הכא מודה דאנן סהדי דכ\"ג מסר לה יפה שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה ועוד כיון שכל כבוד כהונה שלו מסר לה יפה ואגב חביבות�� שעובד בה ע\"כ הנה משמע בהדיא מסוגיא זו דלא הותר ע\"י מסירה אלא עבודת יחיד אבל עבודת צבור לא הותר וע\"כ טעמא דמילתא הוא משום דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ודוקא בעבודת יחיד לא חיישינן משום דלא חביבא עליה כ\"כ אבל בע\"צ חביבא טפי וחיישינן וק\"ל טובא דבמתני' דף הנז' קתני בשחר הי' לובש פילוסין של י\"ח מנה ובין הערבים הנדויין של י\"ב מנה כו' הכל שלשים מנה אלו הם משל צבור ואם רצו להוסיף מוסיף משלו וכתב הרע\"ב שם וז\"ל ובלבד שימסרנ' לצבור וכ\"כ בפי' רבינו בפי' המ' שם וז\"ל ואומרם אם רצו להוסיף מוסיף משלו ובתנאי שיתן אותו תוספת להקדש ע\"כ הרי דס\"ל דלא חיישי' שמא לא ימסרם אפי' בעבודת צבור שהרי באותם בגדי בוץ שלבש בטבילה ב' כשהבאוהו לבית הפרוה היה עושה כל עבודת היום עד תמיד של בין הערבים ואין לך עבודת צבור גדולה מזו וכדקתני בפרק בא לו דף ע' יע\"ש ואפ\"ה קתני במתני' דאם רצה להוסיף משלו מוסיף ובתנאי שימסרם לצבור הא כיון דבעינן שימסרם לצבור ואי לא לא מהני הו\"ל למיחש שמא לא ימסרם יפה בעבודת ציבור וכדתני ר\"ש ובשלמא לרש\"י ז\"ל ניחא לפי שנ\"ל שזה שכתבו רבינו והרע\"ב דכשהוא מוסיף משלו צריך שימסרם לצבור רש\"י ז\"ל פליג עלייהו וסובר דלא בעינן שימסרם לצבור וזה ממ\"ש וז\"ל ובלבד שימסרם לצבור דסוף סוף מעבודת צבור הוא כך נראה בעיני ואני שמעתי עבודת יחיד מקרא פרשה דתנן התם בפרק בא לו קורא בו בטלית לבן משלו ק' לי בגוה מדלא תנן התם ובלבד שימסרם לצבור ע\"כ וא\"כ מזה ההכרח בעצמו איכא למימר נמי הכא דלא בעינן שימסרם לצבור מדלא קתני במתני' ובלבד שימסרם לצבור ש\"מ דלא בעינן וטע' דמילתא דכיון שמה שהוא צורך לעבודת צבור דהיינו בגדים של שחר שצריך שיהיו י\"ח מנה הם משל צבור מה שהוא מוסיף הו\"ל כמאן דליתיה כיון דאינו מעכב כהונה משל צבור קרינן להו אמנם בגמרא דקאמר כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד דכל הבגד בא משל יחיד ומש\"ה צריך שימסרם לצבור וא\"כ מש\"ה קתני במתניתין אם רצו להוסיף מוסיף משלו כיון שאינו צריך מסירה לצבור אמנם לפי מ\"ש רבי' והרע\"ב קשה טובא ואפי' לפי מ\"ש הרב מש\"ל בפ\"ח מהל' כלי המקדש ליישב מה שפסק רבי' שם וז\"ל כל בגדי כהונה אינם באי' משל צבור ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרה לצבור ומותר והק' הרב הנז' שנראה הפך מסוגייא זו בפר' א\"ל דקאמר בהדיא דדוקא עבודת יחיד מותר אבל עבודת צבור לא הותר ורבי' סתם וכתב מוסרה לצבור ומותר ולא חילק בין עבודת יחיד לעבודת צבור וכתב הרב הנז' דרבי' דחה סוגיא זו דיומא מכח סוגיות אחרות המורות הפך אותה סוגייא דאפי' בעבודת צבור מהני מסירה לצבור וא\"כ דסוגייא זו דיומא אתייא כאוקמתא דרבא קמייתא דרבנן ור\"י פליגי אי חיישינן שמא לא ימסרם ולרבנן חיישינן אך כפי אוקמתא אחרת דפליגי אי חיישינן לבעלי זרועות אפי' רבנן מודו דלא חיישינן ע\"ש מ\"מ תיקשי לסוגייא זו ממתני' דפ' הנז' דקתני מוסיף משלו אפי' בעבודת צבור הפך מימרא דר\"ש ועוד היכי פריך תלמודא פשיטא כיון דמתני' פליגא בהדייא אמימרא דשמואל גם ליכא למימר דאה\"נ דלפום סוגייא זו דיומא דס\"ל לש\"ס דבע\"צ לא מהני מסירה לצבור משום דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ע\"כ צריכנא למימר ולדחוקי נפשין דמתני' דקתני מוסיף משלו אפי' בלא מסירה לצבור קאמר משום כיון דהי\"ח מנה שהם מעיקר הדין הם משל צבור אע\"ג דכ\"ג מוסיף משלו לא מפסיד בהכי וכדכתיבנא לדעת רש\"י ז\"ל אבל לפום מאי דדחינן הך סוגייא מקמי הנהו סוגיות המורות הפך ��וגייא זו דס\"ל דאפי' בעבודת צבור מהני מסירה לצבור מצינן למימר שפיר דמתני' דקתני מוסיף משלו במסירה לצבור קאמר משום דלא חיישינן אפי' בעבודת צבור דהא ודאי בורכא איהו דכיון דמכח סוגייא זו דיומא צרכי' למימר דמתני' בלא מסירה לצבור קאמר משום דכיון דאינו אלא הוספה בעלמא ליכא קפידה בהכי מנ\"ל לומר דלהנהו סוגיות המורות הפך סוגייא זו ס\"ל דאפי' בהוספה בעלמא צריך מסירה לצבור כיון דבהא לא אשכחן דפליגי וזה פשוט:<br><b> ומהיותר </b> תימא על מרן כ\"מ ז\"ל שכתב בה' כלי המקדש פ' כ\"ז דין ג' אמ\"ש רבינו שם וז\"ל וב' דל' מנה משל הקדש ואם רצה להוסיף מוסיף משלו ומקדיש התוספות כתב מרן וז\"ל ומ\"ש מקדיש התוס' כן משמע שם בגמרא דל\"ה ע\"ב ע\"כ ודבריו תמוהים לע\"ד דהא מסוגייא זו משמע להפך מדקאמר בגמרא עובד בה ע\"י אבל לא עבודת צבור משום דחביבא ליה וחיישי' שמא לא ימסרם ואם איתא דמתני' בתנאי שימסרם לצבור קאמר היכי מהני בעבודת צבור דחביבא אלא ודאי דבהוספה אינו צריך מסירה לכן אשר נראה לי ליישב קצת כמ\"ש הרב מש\"ל בדין שלפנינו בשם שמעתי אומרים דלעולם דמסירה מהני לצבור אפי' לע\"צ והכא ה\"ט משום דהצבור אינ' רוצי' שיהיו בגדי כהונה משל יחיד אף שימסרם לצבור משום דרוצים שיהיו הבגדים משקליהם כדי שיכפרו עליהם ולא שיבואו משל יחיד אף שמסרם לצבור אך בעבודת יחיד שאינה צריכה צבור ליכא קפידא יע\"ש והילכך משום הכי קתני במתני' דאם רצה להוסיף מוסיף משלו אפי' בעבודת צבור משום דכיון דעיקר מה שהוא צריך לבגדי כהונה דהיינו י\"ח מנה הוא משל צבור משום הך הוספה גרידה אין מקפידין הצבור כנ\"ל אלא שמדברי התו' ישני' שם נראה דס\"ל דבעבודת צבור לא מהני מסירה איך שיהי' עלה בידינו מדברי התו' דאפי' למאי דקי\"ל כרבנן דחיישינן שמא לא ימסרם בבגדי כהונה הכל מודים דלא חיישינן משום דכל כבוד כהונה שלו ובודאי שכונתם משום שהוא לובשם ואיכא כבוד בהכי ועיין במש\"ל: אמנם מן הירוש' נרא' דפליג אדברי התוס' ממ\"ש בפ\"ד דשקלים תני האשה שעשתה כתונת כו' צריכה שתמסרנה לצבור אמר ר' אחא דר\"י היא דר\"י אמר אף הרוצה מתנדב הוא וש\"ח ורב אסי בשם ר' שילא אמר כדברי הכל היא במה פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירין של קרבן כ\"ע מודו דמשתנה קרבן יחיד לקרבן צבור ומדלא חילקו כמו שחילקו התו' ז\"ל משמע דלא ס\"ל להירוש' לחלק בהכי אלא הדבר תלוי בין אם גופו של קרבן למכשירין של קרבן ותו אמרו שם בירוש' בשעה שעלו ישראל מן הגולה לא מצאו עצים בלשכת העצים עמדו אלו והתנדבו עצים ומסרום לצבור א\"ר אחא דר\"י היא ור\"א בשם ר\"ש אמר כדברי הכל במה פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כ\"ע מודו ע\"כ:<br><b> וראיתי </b> להר\"י כולי בס' מש\"ל שהק' אדברי הירוש' הללו וז\"ל וצ\"ל דהירוש' פליג אש\"ס דילן דבהדייא אמרינן בפ' הקומץ רבה דף נ' ע\"ב דתניא קרבן מלמד שמתנדבים עצים והכי איתא במנחות דק\"ו ע\"ב ושמא דהירוש' דריש ליה ליתורא דקרבן לדרשא אחריתי ומש\"ה אוקמא למתני' כר\"י אך קשה דהתם מייתי מקרא מלא בנחמיה דכתיב והגורלות הפילו על קרבן העצים הכהנים והלוים והעם להביא לבית אלהינו בעתי' מזומנים לשנה והכי איתא בפ\"ד דתעניות יע\"ש כלומר ותיקשי לר' אחא דא' דלרבנן לא מהני מסירה בעצים א\"כ קרא דנחמיה במאי אוקמי' ליה דלר\"י מוקמי ליה שפיר כשמסרום והנה מ\"ש דשמא הירוש' דריש ליה ליתור' דקרבן לדרשא אחריתי אישתמיט מיניה מ\"ש בירוש' פ\"ד דשקלים על מתני' די\"ג שופרות א\"ר בון אמר הרי עלי עץ מביא גזר אחת קרבן לרבות את העצים ע\"כ: ולעיקר קו' נר' ליישב עם מאי דאיתא בפרק הקומץ דכ\"ב ועצים דפשיטא ליה לתנא דבאים משל צבור מנ\"ל דתניא יכול האומר הרי עלי עולה יביא עצים מתוך ביתו כו' ת\"ל על העצי' אשר על האש אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור דברי ראב\"ש ר\"א בן שמוע אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בו הדיוט ע\"כ ומעתה יש ליישב דברי הירוש' משום דר' אחא קאי אברייתא דקאמר עמדו אלו והתנדבו עצים ומסרום לצבור דמוכח בהדיא דס\"ל להך ברייתא דעצים אינם באים משל צבור מדהוצרך שימסרם לצבור והיינו ע\"כ משום דס\"ל להך ברייתא כראב\"ש דדריש היקשא דעצים על המזבח לומר מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור וא\"כ ע\"כ דהך ברייתא ס\"ל כר\"י דלא חיישינן דאי ס\"ל כרבנן בעלמא דחיישינן כיון דאיהו ס\"ל דעצים אינם באים משל יחיד כראב\"ש היכי מהני בהו מסירה אמנם לרבנן דס\"ל בעלמא דחיישי' שמא לא ימסרם איכא למימר דאינהו ס\"ל כר\"א בן שמוע דדריש היקישא דאשר על העצים לומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בו הדיוט וס\"ל דעצים באים משל יחיד ולא בעי מסירה כלל והיינו קרא דנחמיה דהכהנים היו מתנדבים עצים משום דבאים משל יחיד ואי קשיא כיון דלפי האמת ס\"ל לרבנן דעצים באים משל יחיד משום דדרשינן להיקשא דעל העצים לשלא נשתמש בו הדיוט כר\"א בן שמוע א\"כ אמאי לא קאמר בגמ' דאיכא בינייהו הא דלר\"א בן שמוע דדריש לשלא נשתמש ס\"ל דעצים באים משל יחיד כדסבירא להו לרבנן דר\"י דדרשי ליה כותיה דמכאן הכריח הרב ל\"מ ז\"ל בה' איסורי מזבח פ\"י דין ב' דס\"ל לרבינו ז\"ל דלר\"א דדריש היקשא דעל העצים לומר דצריך שלא נשתמש בו הדיוט אית ליה נמי דהיקשא אתא לומר דאינן באים אלא משל צבור דאין היקש למחצה ומש\"ה פסק רבי' ז\"ל תרווייהו הא ל\"ק דע\"כ לא צרכינן למימר דרבנן כר\"י ס\"ל דעצים באים משל יחיד אלא לר' אחא דס\"ל דלרבנן לא מהני מסירה אפי' בעצים ג\"כ וא\"כ ע\"כ ס\"ל דעצים באים משל יחיד מיתורא דקרבן ומקרא דנחמיה וא\"כ כי מקשינן עצים למזבח אינו אלא לענין דבעינן שלא נשתמש בו הדיוט ולא מקשינן נמי לשיהיו משל צבור משום דאין היקש למחצה כיון דהנהו קראי גלי בהדייא דלא בעינן משל צבור אמנם לר' אחא בר שילה דאמר דאפי' לרבנן מהני בעצים מסירה וא\"כ מקרא דנחמי' ויתורא דקרבן לא מוכח מידי דבאים משל יחיד דהנהו במסיר' מיירי וא\"כ אפי' לראב\"ש דדריש להיקשא לשלא נשתמש ס\"ל דבאים משל צבור משום דאין היקש למחצה וא\"כ איכא למימר דתלמודא דידן ס\"ל כר\"א בר ששת דלרבנן ג\"כ מהני בעצים מסירה ואף לדידהו אינן באים אלא משל צבור משום דאין היקש למחצה וראב\"ש דדריש להיקשא דעצים לאינן באים משל צבור גרידא אע\"ג דאין היקש למחצה היינו משום דמההיא דארוונה מוכח דלא בעינן שיהו חדשים דדחיקא ליה לאוקמי בחדתי ודוק:<br><b> אך </b> קשה לדעת התוס' דלא אסיקו אדעתם לחלק בין מכשירי קרבן לגופו של קרבן כמ\"ש בירוש' מדלא חילקו בהכי לבגדי כהונה והוצרכו להני תי' דא\"כ תקשי להו לרבנן הא דעצים דמפיק לה בתלמודא דידן מקרא דנחמיה דהיכי מהני בהו מסירה דליכא למימר דרבנן ס\"ל דעצים באים מן היחיד כדכתיב דא\"כ אמאי ל\"ק בגמ' דאיכא בינייהו הא ויש ליישב ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רח) </b> ולערב איסור בידים לכתחילה אסור וכדאמרינן לא אמרה תורה שלח לתקלה. בפשיטות משמע דס\"ל להגאון המחבר ז\"ל דלערב שקלי יחיד שלא מסרם לציבור יפה יפה הוא איסור תורה וא\"כ הרי ישאר קושייתו הנ\"ל דאיך מותרים השקלים מהקטנים שלא הביאו ב' שערות שהרי אין ביד הקטנים להקנותם לציבור מן התורה ואיך מותר לערבו לכתחילה עם שאר השקלים וכנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חומת </b>\n<b> ירושלים ומגדלותיה באין משיירי הלשכה כו'.</b> מבואר הוא דפסק כסתם מתני' דשקלים יע\"ש וראיתי להר\"ב עצמות יוסף בפרק האיש מקדש דנ\"ד ע\"א שהק' דאם כן נראה דלמאי דקי\"ל אין מועלין בשיירי הלשכה וכמו שפסק רבי' בספ\"ו מהל' מעילה דירושלים לא קדשה והאומר כירושלים לא אמר כלום וכדפרכינן בגמ' אי ר\"י ירושל' מי מיקדשא והתניא כאימרא כו' ומשני תרי תנאי ואליבא דר\"י ובודאי דהך שינוייא קיימ' לכולהו תי' בין אליבא דרב בין אליבא דר\"י וכיון שכן ק' שרבי' בפ\"א מה' נדרים הי\"ד פסק דהאומר הרי הן עלי כהיכל כירוש' הרי אלו אסורין יע\"ש מה שתירץ ולע\"ד אחר המחילה לק\"מ ואישתמיט מיניה דברי הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דנדרים די\"א וז\"ל כירוש' כקרבנות ירוש' וכתב עוד בד\"ה ב' תנאי וז\"ל תנא דמתני' סבר דלר\"י דעתו על דבר הקרב בירושלים וכי אמר כירוש' מיתסר ותנא בתרא סבר דדעתו על דבר עצים ואבנים וכ\"כ הרא\"ש משם הירוש' יע\"ש וא\"כ מעתה דברי רבינו נכונים דמש\"ה פסק דהאומר כירוש' הרי זה נדר משום דפסק כסתם מתני' דהאומר כירוש' דעתו על דבר הקרב בירוש' ומאי דפריך בגמ' אי ר\"י ירוש' מי מקדשא והתניא כו' והוכרח לומר ב' תנאי כו' הכי פריך כיון דס\"ל לר\"י דירוש' מיקדשא הן לו יהיה דהאומר כירוש' דעתו על עצים ואבנים אמאי לא אמר כלום ומש\"ה הוכרח לשנויי ב' תנאי כו' אבל לדידן אע\"ג דקיימא לן אין מועלין בשיירי הלשכה אפ\"ה פסקי' כסתם מתני' דהאומר כירוש' אסור משום דדעתו על דבר הקרב בירושלים כנ\"ל פשוט:<br><b> וראיתי </b> להתוספ' שם בנדרים דף צ\"ד ע\"ב שכתבו וז\"ל והתניא האומר כירוש' לא אמר כלום דס\"ל דאף ירוש' מתרומת הלשכה דהוי דבר הנדור רק אין דעת הנודר בכך אלא דעתו להתפיס כמו ירושלים קדושה יותר משאר א\"י ולא דבר הנדור הוא עכ\"ל וק\"ל טובא דא\"כ מאי פריך הכא בגמ' אי ר\"י ירוש' מי מקדשא והתניא כו' ומאי קושיא הא אע\"ג דס\"ל דירושלים מיקדשא אפ\"ה ס\"ל דלא אמר כלום משום דאין דעתו להתפיס על קדושת עצים ואבנים הבאים משיירי הלשכה אלא על קדושת ירוש' יותר משאר ארצות וכמ\"ש הם ז\"ל וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שקלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,136 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Diverse Species",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות כלאים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הזורע </b>\n<b> ב' מיני זרעים כו' לוקה.</b> עיין מש\"כ רש\"י פ\"ט דשבת דף פ\"ד דכלאי זרעים לא אסרי אלא מדרבנן וכ\"כ בבכורות דנ\"ד ועיין בתוס' פרק אלו עוברין דמ\"ז ד\"ה והן מוקדשין שהקשה לפרש\"י שם וז\"ל וע\"ק לפי פירושו ליחשוב נמי כלאי זרעים ולוקמא כגון שזרעו הרבה מינים בכרם כו' יע\"ש וק\"ל שהרי דעת רש\"י דכלאי זרעים דרבנן וא\"כ מאי ק\"ל על פי' ויש ליישב ודוק ועיין בהרב מש\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור </b>\n<b> לאדם לקיים כלאי זרעים כו'.</b> כתב מרן הכ\"מ אבל ק' ע\"ז דרבינו פסק בפ\"ה מה' שבת דמנכש הוי תולדת חורש כרבה וי\"ל דאף למה דאוקימנא כולה כר\"ע משמע כו' ורבנן פליגי עליה כו' וא\"נ מספ\"ל כו' הו\"ל ספיקא ולקולא כו' יעו\"ש הנה דברי מרן אפשיטי דספרא אין להם מובן דאי רבנן פליגי עליה הדק\"ל דאיך פסק רבינו דהמנכש והמחפה בכלאים לוקה דאי משום זורע ליכא למימר כיון דפסק כרבה והנראה ודאי שכונתו לומר דכי פליגי רבנן עליה דר\"ע ה\"ד במקיים שלא ע\"י מעשה אבל במקיים שע\"י מעשה אפי' רבנן מודו ובהא פליגי דר\"ע ס\"ל דכי דרשינן כלאים שדך לא לגמרי אסר רחמנא מקיים את הכלאים אפילו שלא ע\"י מעשה ורבנן נמי דרשי לקרא דכלאים שדך לא כדדריש ר\"ע אלא דס\"ל דכי אסר רחמנא כלאים משום מקיים ה\"ד היכא דעביד מעשה דומיא דזריעה אך ק' לפי דברי מרן דא\"כ אמאי הוצרכו במ\"ק לומר דלרבה ברייתא כולה ר\"ע ואמאי לא משני דרישא רבנן היא ובהא קא מפלגי דרבנן סברי דוקא מנכש ומחפה דעביד מעשה אסר רחמנא משום מקיים אבל מקיים שלא ע\"י מעשה שרי ור\"ע ס\"ל דאפילו במקיים שלא עי\"מ אסר קרא ויש ליישב דע\"כ הוצרך תלמודא לאוקמי לברייתא כולה כר\"ע משום דאי רישא רבנן ומשום דהו\"ל מקיים ע\"י מעשה אדתני מנכש ומחפה דחשיבי כזורע דעביד מעשה בגופן של זרעים לישמועינן רבותא אפילו היכא דלא עביד מעשה בגופייהו אלא שעשה גדר סביב לה דאפ\"ה חייב אמנם אי מתני' כולה ר\"ע הוא ניחא שפיר דתנא רישא מנכש ומחפה דעביד מעשה בגופייהו דחייב משום מקיים וקא יהיב טעמא משום שר\"ע אוסר אפי' המקיים שלא ע\"י מעשה ומכ\"ש מנכש כנ\"ל:<br><b> אך </b> הא קל\"ט לפי דברי מרן שרבינו פסק כרבה דמנכש חייב משום חורש וכולה ר\"ע היא וכן לדעת יש מי שאומר שהביא אח\"כ דא\"כ ע\"כ צ\"ל דס\"ל דמתני' דפ\"ג דמכות דיש חורש תלם אחד וחייב עליה שמונה לאוין מוקמינן לה כר\"ל דאמר התם אי לאו דקילסך גברא רבא הו\"א מתני' מני ר\"ע היא דאמר המקיים בכלאים לוקה דהא דר\"ל אתיא כרבה ואמר כולה ר\"ע היא וכמ\"ש רש\"י שם וא\"כ ע\"כ מתני' דקתני ובשביעית ע\"כ דמשום חורש מחייב ליה תנא דמתני' וכמ\"ש רש\"י שם וס\"ל לר\"ל כמ\"ד ברפ\"ק דמ\"ק דחורש בשביעית חייב אבל למאן דס\"ל דחורש בשביעית אינו לוקה ע\"כ טעמא דמתני' כרב יוסף דמחפה חייב משום זורע כמ\"ש התוס' פרק א\"ע דמ\"ז ע\"ב ד\"ה בשביעית וכיון שרבינו פרק א' מה' שמיטה פסק כמ\"ד דחורש בשביעית אינו לוקה איך אפשר לומר דס\"ל כרבה דמנכש ומחפה אינו חייב משום זורע אלא משום מקיים דאם כן תקשי ליה מתני' דמכות דקתני שביעית כמאן וצ\"ע כעת ואולם אחר החיפוש אשכחנא לה פתרי ע\"פ מ\"ש התוס' בריש מ\"ק ד\"ג ע\"ב ד\"ה שהרי וז\"ל ואפי' אם ת\"ל חרישה צריכה אזהרה חרישה לא אשכחן אלא הכא כו' א\"נ ס\"ל לר\"ע כההיא דאמרינן לעיל דלוקה על החרישה וכדאמרינן טעמא לעיל דס\"ל לר\"ע דתרוייהו מיותרים כו' יע\"ש אשר מבואר מדבריהם דלהך תי' דס\"ל דפלוגתייהו דר\"י ור\"א אי לוקין על החרישה אינו אלא אליבא דרבי ישמעאל דדריש מה חריש רשות כו' אבל לר\"ע כ\"ע מודו דס\"ל דחורש בשביעית לוקה ועיין בחידושי הריטב\"א וא\"כ איכא למימר דרבינו ה\"נ ס\"ל דמתני' דמכות לרבה כיון דמוקמינן לה כר\"ע דאמר המקיים בכלאים לוקה אם כן משום הכי קתני בשביעית משום דס\"ל לר\"ע דחורש בשביעית לוקה מיהו אנן לא קיימא לן כוותיה אלא כרבי ישמעאל ואליבא דמ\"ד חורש בשביעית אינו לוקה ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרב ח\"ה על מ\"ש רש\"י במכות דכ\"א ע\"ב ד\"ה אי לאו דקלסיך וז\"ל אי לאו דקלסיך הו\"א טעמא דמתני' משום מקיים לוקה לר\"ע וכן בשביעית משום חורש מחייב ליה תנא דמתני' כו' הק' וז\"ל ק\"ק דפלוגתא היא במכות ואיכא מ\"ד דחורש בשביעית אינו לוקה ע\"ש ואמנם כפי מ\"ש י\"ל דרש\"י ס\"ל כא\"נ שכ' התו' דלר\"ע כ\"ע מודו דס\"ל דחורש בשביעית לוקה ומ\"ה רש\"י דקאי הכא למאי דמוקמינן מתני' כר\"ע כתב בפשיטות דלוקה כנ\"ל. א) ובמ\"ש הר\"ן אם כן מספ\"ל כו' ק\"ט שהרי מההיא דמכות נראה בהדייא דאפילו להך אוקמתא דרבה נמי ע\"כ פליגי רבנן עליה וכמבואר מדברי רש\"י שם והוא מוכרח מסוגייא דאל\"כ למאי אכפל ר\"ל לו' אי לאו דקילסך כו' הו\"א הא מני ר\"ע היא הא אפי' תימא דר\"ע היא א\"ה דינא דרבי ינאי בדוכתיה קאי דהמחפה בכלאים לוקה אלא מבואר ודאי דאפילו לאוקמתא דרבה רבנן פליגי עלי' וס\"ל דא\"ל והיינו דקאמר ר\"ל הא מני ר\"ע היא כלומר ולדידן דקי\"ל כרבנן דהמחפה בכלאים אינו לוקה וכמו כן קשה טובא לתירוץ א' שכתב הר\"ן דרבנן פליגי עליה דוקא במקיים שלא ע\"י מעש' אבל עי\"מ אפי' רבנן מודו דא\"כ מאי קאמר ר\"ל מתני' מני ר\"ע הא אפילו נימא דבריית' כולה ר\"ע היא דינא דר\"י בדוכתא קאי וס\"ל דהמחפה בכלאים לוקה דאפילו רבנן מודו ומי גילה לו רז זה לר\"ל לומר דטעמיה דר\"י משום דחשיב כזורע ואמאי לא נימא דטעמיה משום דהו\"ל מקיים על ידי מעשה דאפילו רבנן מודו אלא מבואר הוא דלהך אוקמתא רבנן דפטרי במקיים פטרי נמי במחפה וכמ\"ש רש\"י שם והדבר מוכרח כמ\"ש ולומר דר\"ל ה\"נ דס\"ל דלרבנן דר\"ע פטרי לגמרי אפי' במקיים ע\"י מעשה ולרבה במקיים ע\"י מעשה אפילו רבנן מודו ורבינו פסק כרבה הא ודאי ליתא דמי המכריח לנו לאפושי במחלוקת מאחר דההיא דר\"ל אתייא כאוקמתא דרבה וכעת צ\"ע עוד ראיתי להרב מש\"ל שתמה על דברי מרן מסוגייא דפרק הפועל דס\"ד דאמרינן בהדייא דרבנן פליגי עליה ולא עוד אלא שנראה שם דלרבנן מותר לקיים וזה הוא הפך דברי מרן שכתב דלרבנן איסור' איכא וקו' הא' יש ליישב דההיא סוגייא דפ' השוכר אתייא אליבא דר\"י אבל לרבה דאמר כולה ר\"ע היא ה\"נ דלא פליגי עליה ולקו' הב' ראיתי בס' בני דוד שתי' דלרבנן כיון דס\"ל במקיים שלא ע\"י מעשה אינו עובר עליו אלא איסורא גרידא איכא למימר דדוקא במקיים בשדה של ישראל הוא דאסור אבל במקיים כלאים בשדה של גוי אפילו איסורא ליכא והיינו דפריך התם דלרבנן מאי אירייא עוקרין אפי' קיומי נמי ש\"ד כל שהוא בשדה של גוי אלו דבריו יע\"ש וק\"ל לתירוץ זה ממ\"ש רבינו בפרק ה' מה' אלו דין ה' ואין עודרין עם הגוי בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעט את התפלה והשתא לדעת מרן דס\"ל דרבינו פסק כרבנן דליכא אלא איסורא גרידא ובמקיים כלאים בשדה של גוי אפילו איסורא ליכא אם כן למה זה נ\"ט כדי למעוטי את התפלה ומאי אירייא משום למעט אפילו קיומי נמי ש\"ד ובשלמא לדעת יש מי שאומר שכתב מרן דרבינו פסק כר\"ע ניחא שפיר ואולי נאמר שהוצרך לטעם זה כדי להתיר אפילו היכא דעביד בחנם דאף ע\"ג דאסור ליתן להם מתנת חנם כדקי\"ל כר\"י כמ\"ש רבי' בפ' יו\"ד מה' ע\"ז כל למעוטי תפלה ש\"ד כנ\"ל ודע שלדעת מרן דס\"ל דבמקיים ע\"י מעשה אפי' רבנן מודו צ\"ל דההיא דעוקרין עם הנכרי לא מיקרי מקיים ע\"י מעשה ושלא כמ\"ש התוס' שם בד\"ה ר\"ע דאל\"כ מאי פריך אי רבנן מאי אירייא עוקרין כו' הא בקיים ע\"י מעשה אפילו רבנן מודו ומש\"ה הוצרך בבריית' לטעמא דלמעט את התפלה ולדעת יש מי שאומר שכתב מרן ז\"ל עכ\"ל דההיא דעוקרין חשיב מקיים על ידי מעשה כדעת התוס' ז\"ל ובמה שכתב מרן ז\"ל ויש מי שאומר דלמאי דאמרי' בריש מ\"ק כולה ר\"ע כי אמר ר\"ע המקיי' לוק' דוקא בעושה מעשה כגון מנכש או מחפה אבל המקיים שלא ע\"י מעשה אינו לוקה וק\"ל דאם כן מנ\"ל שאסור כו' יש לדקדק טובא דמאי קו' הא בכל התורה כולה קי\"ל דלאו שאין בו מעשה אע\"ג דעובר בלא תעשה אין לוקין עליו כנודע ואם כן מאי ק\"ל דא\"כ מנ\"ל דאסור ואדרבא טפי הו\"ל להק' דלמה זה כתב רבינו ואסור לאדם לקיים כו' דמשמע דליכא אלא איסורא בעלמא אבל בל\"ת אין עובר עליו והו\"ל לומר דהמקיים כלאים אע\"פ שעובר בל\"ת אינו לוקה כדרך שכתב גבי נותר ובכל לאו שאין בו מעשה ועוד יש להבין בדברי מרן ז\"ל דאדק\"ל לדעת יש מי שאומר תקשי ליה לדידיה נמי דלפי מה שפסק כרבנן דבמקיים ע\"י מעשה דוקא חייב ובשלא ע\"י מעשה פטור אבל אסור דאם כן איסורא מנ\"ל ותו יש לדקדק שדברי יש מי שאומר הללו הן הן דברי רש\"י והתוס' פרק בתרא דע\"ז שכתבו דר\"ע דוקא מיירי במקיים ע\"י מעשה ולמה זה כתבו בשם יש מי שאומר והנראה אצלי שנעמוד על סודו של מרן ז\"ל כשנדקדק בדבריו במ\"ש דוקא בעושה מעשה כגון מנכש או מחפה כו' דלמה זה הוצרך לפרש ענין מקיים ע\"י מעשה מה הוא והלא סתמו כפירושו וכדרך שאמרו בירושלמי ותו שהרי מקיים ע\"י מעשה משכחת לה באופן אחר כגון שעשה גדר סביב לה וכמ\"ש רש\"י בפרק השוכר ולמה כתב אופן מקיים ע\"י מעשה במנכש ומחפה גרידא ולכן הנראה אצלי שדבריו באו בדקדוק וכונתו ז\"ל לומר דאפי' לר\"ע דאמר אף המקיים ה\"ד במקיים ע\"י מעשה כגון מנכש או מחפה דעביד מעשה בגופן של זרעים גופייהו אמנם היכא דלא עביד מעשה בגופן של זרעים אפילו עשה גדר סביב לה אפי\"ה לא מחייב משום מקיים וה\"ט דס\"ל דכיון דקרא כתי' שדך לא תזרע כלאים דוקא זריעה א\"כ כי מייתינן מדרשא דכלאים שדך לא ה\"ד במקיים דעביד מעשה בגופן של זרעים דומיא דלא תזרע אמנם היכא דאינו עושה מעשה בזרעים גופייהו אע\"ג דקא עביד מעשה א\"ה לא מחייב דדומייא דזריעה דוקא הוא דאסר רחמנא והוצרך היש מי שאומר לזה משום דלישנא דרבינו שכתב ואם קיימן אינו לוקה סתמא משמע בכל אופן מקיים ואפי' מקיים עי\"מ שעושה גדר סביב לה דאל\"כ הו\"ל לרבינו למיהב טעמא דמה שאינו לוקה הוא משום דהוי לאו שאין בו מעש' כדרך שכתב בכל לאו שאין בו מעשה אלא ע\"כ דבכל אופן קאמר דאינו לוקה והיינו משום דקרא לא אסר אלא דוקא במנכש או מחפה דעביד מעשה בזרעים עצמן והיינו שלא כתב רבינו אלא איסור גרידתא ולא כתב עובר בל\"ת כדרכו בכל המקומות והשתא היינו דק\"ל למרן ז\"ל שפיר דאם כן מנ\"ל שאס��ר משום דבשלמא בכל לאוין שאין בהן מעשה דעלמא דאמרינן דעובר בל\"ת ואינו לוקה ה\"ט משום דבפי' אזהר רחמנא עליה אפילו אין בו מעשה אלא דאפ\"ה אינו לוקה משום דלא דמי לאויה ללאו דחסימה דעביד מעשה אמנם לדעת היש מי שאומר דפיטורא דמקיים שלא על ידי מעשה לאו היינו משום דהוי לאו שאב\"מ שהרי אפי' היכא דעביד מעש' דהיינו שעשה ג\"ס אפ\"ה קאמר דפטור מטעמ' דכי אזהר רחמנא מקיים היינו דוקא דומייא דזריעה א\"כ איסורא גופיה מנ\"ל כיון דבהא לא אזהר רחמנא ונמצא אם כן שדברי היש מי שאומר הללו רחוקים הן מדברי רש\"י והתוס' ז\"ל שלדעת רש\"י אפי' בעושה גדר סביב לה מחייב ר\"ע ולדעת היש מי שאומר לא מחייב אלא דוקא במנכש ומחפה ומאי דלא ק\"ל למרן ז\"ל לפי דרכו שכת' דלרבנן במקיים ע\"י מעשה מודו דמחייב וכי פטרי רבנן במקיים שלא ע\"י מעשה דאם כן איסור' מנ\"ל ה\"ט משום דלפי דרכו ז\"ל איכא למימר שפיר דודאי כי דרשינן סמיכותא דכלא' שדך לא משמעותא משמע שלא ימצא כלאים בשדהו ואף הוא מחוייב לחזור אחריו לבער קוצים מן הכרם וכל שלא ביערם הרי הוא עובר אלא דבהא פליגי ר\"ע ורבנן דר\"ע ס\"ל דדרשה גמורה היא וחייבין עליה כזריע' עצמה ורבנן ס\"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו שדך לא תזרע היינו זריעה ממש או מנכש ומחפה דעביד מעשה בזרעים עצמם ודרשה דכלאים שדך לא לא אתא אלא לאיסור בעלמ' וה\"ז דומה לחצי שיעור דמרבינן לה מרובייא דכל חלב ואינו אלא איסורא בעלמא אמנם לדעת היש מי שאומר שכ' מרן דס\"ל דאפי' ר\"ע לא מחייב אלא במנכש ומחפה וע\"כ משום דס\"ל דדרשא דכלאים שדך לא מיירי דוק' במנכש ומחפה אמנם במקיי' שלא ע\"י מעשה בהא לא אזהר רחמנא ק\"ל שפיר דכיון דבהא לא מיירי קרא א\"כ איסורא מנ\"ל זה הנ\"ל כפתור ופרח ליישב דברי מרן ז\"ל ואולם דברי התוס' ז\"ל דפ\"ב דע\"ז תמוהים הם בעיני שהק' לפרש\"י שפי' דהמקיים בכלאים דלוקה לר\"ע ה\"ד בדעביד מעשה שעשה להם על ידי סייג וז\"ל וא\"ת האיך ס\"ד להוכיח דלעקור היה איסור כו' התם הוא שעושה מעשה באיסור שעושה גדר אבל הכא אין כאן מעשה כלל באיסור כו' יע\"ש והשתא ק\"ט דמאי קושיא נימא דס\"ל לרש\"י דקרא דדרשינן שדך לא בכל מקיי' אזהר רחמנא ואפילו שאין בו מעשה אלא דלענין מלקות הוא דקאמר רש\"י ז\"ל דלא לקי אלא דוקא בעושה מעשה אבל בשאינו עושה מעשה אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה אבל הא מיהא עובר בל\"ת כדין לשאב\"מ דעלמ' ובדוחק יש ליישב דהיינו דק\"ל דבשלמא לפי' הערוך שכתב דאף המקיים דקאמר ר\"ע בפשיטות מיירי ואפילו בשלא ע\"מ היינו דס\"ד להוכיח שפיר כיון דס\"ל לר\"ע בהדיא דאפי' במקיים שלא ע\"מ אזהר רחמנ' אמנם לפירש\"י שפי' דאף המקיים דר\"ע לא מיירי אלא במקיים על ידי מעשה אם כן מסתבר לומר דקרא דכלאים שדך לא אפי' לרבי עקיבא לא אזהר רחמנא אלא היכא דעביד מעשה דומיא דזריעה אבל היכא דלא עביד מעשה אפילו רבי עקיבא מודה דאפושי פלוגתא לא מפשינן כנ\"ל ודע שרש\"י ז\"ל במכות נראה בהדייא שהוא סובר כפי' הערוך ז\"ל דלר\"ע המקיים כלאים בכרם אפילו מבלי מעשה חייב דס\"ל לר\"ע דלאו שאין ב\"מ לוקין עליו שכתב בד\"ה מי וזה לשונו אי לאו דאמרי לך חורש דמחייב משום כלאים לאו משום זורע אלא משום מקיים דשביק להו ולא עקר להו יע\"ש והדבר תמוה דמלבד משה\"ק התוס' לפי' הערוך דר\"ע ס\"ל דלאו שאין ב\"מ אין לוקין עליו עוד אני תמיה ממש\"כ רש\"י שם בד\"ה אי לאו וז\"ל והודה לך דמחפה חייב משום זורע לכ\"ע דמדקאמר רבי ינאי המחפה בכלאים לוקה ולא קאמר מקיים בכלאים לוקה ש\"מ דעדיף ליה מחפה ממקיים דמחפה כזורע חשיב ליה כו' והיותר ק\"ט דאכתי נימא דטעמא דרבי ינאי דקאמר המחפה בכלאים לוקה משום מקיים הוא וכר\"ע ולא משום זורע הוא ומאי דנקט רבי ינאי מחפה ולא מקיים משום דר\"י וכל החבורה ס\"ל דלאו שאב\"מ אל\"ע כדקיי\"ל בעלמא ומש\"ה נקט דוקא מחפה דעביד מעשה ולכן הנראה אצלי שדעת רש\"י ז\"ל כדעת ה\"ה שכתב בפ' י\"ג מה' שכירות ליישב דעת רבינו שכתב דאם חסמה בקול לוקה דאע\"ג דהוי לאו שאין בו מעשה ותירץ דשאני החסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול הויא כמעשה יע\"ש וא\"כ ה\"נ גבי מקיים כלאים כיון דאפשר לעבור עליו ע\"י מעשה דעביד לה סייג אפילו היכא דלא עביד מעשה נמי חייב ועיין בהרב מש\"ל פ\"ד מה' מו\"ל ד\"ד הן אמת דק' לדברי ה\"ה ז\"ל ממה שפסק רבינו פ\"ה מה' חו\"מ דהמניח חמץ ברשותו אינו לוקה אלא א\"כ חמצו בידים ובהדייא אמרו בתוספתא הביא ה\"ה שם המניח חמץ ברשותו והמקיים בכלאים אינו לוקה מטעמא דהוי לאו שאין בו מעשה אע\"ג דאפשר לעבור עליו ע\"י מעשה וצ\"ע כעת ועיין מ\"ש רש\"י בפ\"ק דמ\"ק ד\"ג ע\"ב ד\"ה אף המקיים שדבריו סותרים למ\"ש בע\"ז וצ\"ע:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> לפי </b> מה שהסיק הרב פה דמתניתין אתי' כרבי עקיבא בהאי דחריש וקציר תשבות. וכן מוכח דעל כרחך בהאי דאמר ר\"ל אי לאו דקילסך כו' ה\"א ר\"ע היא דאמר המקיים בכלאים לוקה. וא\"כ קשיא תינח כלאים. שביעית מאי איכא למימר. וע\"כ כדעת המפרש דחורש בשביעית לוקה. וקשיא הא אי אפשר לרבי יוחנן לומר הכי דהא רבי יוחנן הוא האי מאן דאמר דסבירא ליה חורש בשביעית אינו לוקה (וזה אפשר לומר דהוי כונת המהרש\"א בקושייתו) לא מיבעיא לחד תירוצא בתוס' במועד קטן (ד' ב') ד\"ה ר' אליעזר שכתבו דמוכח דר' אלעזר הוא המ\"ד דסובר לוקה אלא אפילו לתרוצא השני שם דכתבו דלא מוכח מידי. מ\"מ הרי מפורש בירושלמי בהדי' בסנהדרין דרבי יוחנן סובר חורש בשביעית אינו לוקה. וכן הביא האי ירושלמי רבינו לקמן פ\"א מהלכות שמיטה ויובל הלכה א' עיין עליו. קשיא לי הא ע\"כ מתניתין לאו ר\"ע בזה. דהא רבינו הקשה בפרק ח' מהל' מ\"א הלכה ויו על הש\"ס מכות שם דאמרינן בסוף הסוגי' האי תנא איסור כולל לית לי' איך חל איסור י\"ט על שביעית דקדים. ואי דאיירי בי\"ט של ר\"ה. מ\"מ הרי איסור לחרוש שלשים יום קודם ר\"ה והסיק דמתני' איירי בעשר נטיעות דבשבילן מותר לחרוש. וכל זה לר' ישמעאל דאית ליה איסור חרישה מהל' למשה. אבל לרבי עקיבא דס\"ל איסור חרישה מבחריש ובקציר אין כאן הלכה כלל בעשר נטיעות. כמו שמסיק הש\"ס מ\"ק (ד\"א) הלכתא לרבי ישמעאל קרא לרבי עקיבא ואמרתי בחדושי בזה גרגיר אחד דריש לקיש הכי אזיל לשיטתי' בזה. דהא ריש לקיש אית לי' שבועות (כ\"ד א') היכי אמרינן איסור כולל. באיסור הבא מאליו. באיסור הבא מעצמו לא אמרינן א\"כ לפי דברי ריש לקיש ל\"ק היאך חל איסור י\"ה על איסור שביעית הא י\"ל דחל בכולל כיון די\"ט גם שאר מלאכות אסור. וכמ\"ש רבינו שם בעצמו ול\"ק הא ע\"כ המתניתין לית לי' איסור כולל. דאל\"כ לתני שבועה שלא אחרוש בין בחול בין בי\"ט. וע\"כ האי תנא א\"כ לית ליה כדמסיק הש\"ס במכות זה ליתא לדברי ר\"ל די\"ל דלהכי לא חייל גבי שבועה כיון דהוי איסור הבא מעצמו. אבל באיסור הבא מאליו כמו י\"ט ושביעית מודה המתניתין דחל בכולל וכן כתב הריטב\"א שם בפי' ע\"ע. וא\"כ הכי קאמר ריש לקיש אי לאו דקילסך גברא רבה. ה\"א כלומר אנכי אמרתי מתניתין מני רבי עקיבא ודאי לדידך הוי מוכח דמחפה הוי זורע דאל\"כ קשיא תינח כלאים. שביעית מא\"ל. ואי בזה נמי כר\"ע וחורש בשביעית לוקה. הא ע\"כ מתניתין כרבי ישמעאל בזה דלא דרשינן חריש וקציר לחריש' של ערב שביעית אלא הלכה למשה מסיני הוא. דאם לא כן לא משכחת שביעית וי\"ט דהא לא חייל בכולל. וע\"כ בב\"א איירי והיינו בי\"ט של ר\"ה ואו בי' נטיעות ואו בזמן שאין בית המקדש קיים דמותר לחרוש עד ערב ראש השנה. ואם מתניתין כרבי ישמעאל בזה הרי חורש בשביעית אינו לוקה וע\"כ דמחפה הוי זורע. אבל לדידי יש לומר מחפה לאו זורע ומשום מקיים. והמתני' אתי' נמי בזה כרבי עקיבא דחורש בשביעית לוקה. ובאמת לא הוי שביעית וי\"ט בב\"א אלא חל בכולל. ומתניתין איסור כולל אית לי' זולת גבי שבועה ל\"ל למתניתין כולל משום דהוי איסור הבא מאיליו ועיין עוד בדברינו בדברי רבינו פ\"ה מהל' מ\"א הלכה ויו בסוף דבריו שם עיין היטב. וזה לא קשיא אי מתניתין כר\"ע הא רבי עקיבא לית ליה כלל איסור חל על איסור כמו שמוכח בסוגי' דחולין (ק\"א ב') זה לא קשי' דמתני' סבירא לי' כוותי' בחדא. ופליג עלי' בחדא. אבל בהך דחורש כולה חדא מילתא ונקשרים הענינים בעצמם ודוק והבין:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שסד) </b> דקשה לדברי ה\"ה ז\"ל ממה שפסק רבינו פ\"ה מה' חו\"מ דהמניח חמץ ברשותו אינו לוקה אלא א\"כ חמצו בידים כו'. במקום אחר הארכתי בזה גם כתבתי על הגליון בס' מגלת ספר דלא דמי חמץ לחסימה דעד כאן לא קאמר ה\"ה ז\"ל אלא היכא דעכשיו בידו לעבור ע\"י מעשה ממילא לוקה כאילו עשה מעשה דהא בהמה זו עצמה שחסמה בקול הרי היה בידו לחסמה בפועל ממש בידו משא\"כ חמץ שהניח ברשותו ולא השביתו קודם פסח תו א\"א לו לעבור עליו ע\"י מעשה אע\"ג דיכול לחמץ עיסה חדשה או לקנות חמץ במעשה מ\"מ הא בחמץ זה שהוא שלו תו אין בו מעשה במציאות: (מנ\"ה מו\"ז זצ\"ל בחלוקו כוון לדברי הנוב\"י מה\"ת או\"ח סי' ע\"ו עיי\"ש). גם פלפלתי בסברת הרא\"ה ז\"ל שהיא להיפך מסברא זו והיינו דהיכא דמשכחת לה לעבור על הלאו בשב ואל תעשה אפי' בדעביד מעשה שוב אינו לוקה ואכמ\"ל:<br><b> (שסה) </b> ונראה דלפי מה שפסק רבינו ז\"ל כו'. דאפי' בזא\"ז חייב כו'. תמהני אם בא להוכיח מסתמיות הלשון דעל כוי לא משכחת לה לעולם דלוקה ואפי' בשהרביעה על חיה ועל בהמה בזה אחר זה א\"כ הא יש להוכיח נמי דאפי' אם הרביעה עם בהמה וחיה בבת אחת דהיינו שבידו האחת הכניס בהמה כמכחול בשפופרת דכוי ובידו השני' הכניס חיה כמב\"ש דכוי בב\"א או להיפך דג\"כ אינו לוקה ולמה לי' לאתויי עלה מטעם דהתראת ספק שמה התראה הרי בבת אחת לכ\"ע חייב ור\"א דס\"ל לחד תנא אליבא דר' יהודה ביבמות דף ק\"א ע\"א דאפי' בקלל או הכה שניהם בבת אחת נמי פטור היינו משום דיליף ברכה דלמטה מדלמעלה ומקיש הכאה לקללה אבל בלא\"ה ליכא למ\"ד דבבת אחת פטור ועכ\"ר צריך אתה לומר דהרמב\"ם לא קאמר ואין לוקין אלא כפשוטו ולא לעולם דהא משכחת לה בבת אחת דלוקה וא\"כ ה\"נ י\"ל דאפי' בזה אחר זה נמי לוקה משום דהתראת ספק שמה התראה: אבל באמת לא מצאנו בפירוש דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דהתראת ספק שמה התראה בכהאי גוונא היכא דיש ספק בגוף העבירה דהא דפסק כר\"י בנשבע שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל להאיסורא ואח\"כ אכל להתנאי דחייב עיין בפ\"ד הי\"ז מה' שבועות שאני התם דאין שם ספק בגוף האיסור אלא דהדבר תלוי בדעת הנשבע אי יאכל להתנאי או לא יאכל וכן בנותר אי ישרפנו או לא ישרפנו משא\"כ בכוי כיון דהספק הוא בגוף האיסור שגם המרביע לא ידע אם הוא עובר או לא בזה לא מצינו כלל שיפסוק הרמב\"ם ז\"ל מידי:<br><b> ואע\"ג </b> דת\"ק ור' יהודה פליגי בהא מלתא מ\"מ הא ר' יוחנן ור\"ל לא פליגי בהא מלתא מידי ��ניהו נמי דר\"ל לא ס\"ל לחלק בזה דהא קאמרינן במכות דף ט\"ז ע\"א דר\"ל ס\"ל כאידך תנא דר\"י דס\"ל דבזה אחר זה פטור מ\"מ הא ר' יוחנן שפיר מחלק ביניהם ומש\"ה אע\"פ דס\"ל לר' יוחנן גבי נותר דהתראת ספק שמה התראה מ\"מ ס\"ל בהכה את זה כו' דפטור משום דבכה\"ג דאיכא ספק על גוף העבירה ס\"ל לר' יוחנן דלא שמה התראה: וראיה לסברתינו זו מדברי התוס' יבמות דף פ' ע\"א בד\"ה נעשה סריס כו' שכתבו וז\"ל אע\"ג דבשעת התראה היה ספק כו' ע\"ש וקשה דהאי מאי קושיא היא וכי כעורה זו הסברא לומר דרב ס\"ל כר' יוחנן דקיי\"ל כוותי' דהתראת ספק שמה התראה אלא עכ\"ר צ\"ל משום דבכה\"ג דאיכא ספק על גוף האיסור אפי' לר' יוחנן אמרינן דלא שמה התראה וה\"ה בכוי וכדומה דבזה אחר זה פטור: ועוד ראיה לדברינו מדברי הרמב\"ם גופיה ממ\"ש בפ\"ה ה\"ב מהלכות שבועות בנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו וז\"ל ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק הוא שאין לוקין עליה כו' עכ\"ל וקשה דהרי הרמב\"ם ז\"ל כר' יוחנן פוסק דהתראת ספק שמה התראה אע\"כ צ\"ל דדוקא בדבר התלוי ברצון המותרה אמרינן דשמה התראה. וא\"כ הרי הדברים ק\"ו השתא ומה התם דאע\"פ שהדבר עומד להתברר אם ישמעו ממנו האחרים או לא ואפ\"ה אמרינן דלא שמה התראה א\"כ מכש\"כ בכוי שאינו עומד להתברר לעולם (ועיין בלחם משנה שם) דודאי אמרינן דלא שמה התראה: ונמצא לפ\"ז דכיון דר' יהודה גופיה ס\"ל דהתראת ספק לא שמה התראה גבי הכה את זה וחזר והכה את זה ואפ\"ה קאמר גבי נותר דאינו לוקה מטעמא דהוי ניתק לעשה מכלל דמשום התראת ספק אי אפשר למפטרי' היינו משום דהספק דהתם הוא תלוי ברצון המותרה דבכה\"ג בלבד שמה התראה אבל היכא דתלוי בדעת אחרים הוי כאלו הספק הוא בעיקר האיסור ואמרינן דלא שמה התראה וא\"כ לפ\"ז כיון שפסק הרמב\"ם בפ\"ה מה' שבועות הנ\"ל דבתלוי בדעת אחרים הוי התראת ספק ולא שמה התראה א\"כ תו לא צריך להביא בהלכות ממרים דבהכה את זה וחזר והכה את זה הוא פטור משום דזה כבר נלמד ממ\"ש בפ\"ה מהלכות שבועות הנ\"ל ובזה נתיישב קושייתו של הרב הגאון המחבר ז\"ל:<br><b> אמר </b> עקיבא סופר נ\"ה המלה\"ד דברי מו\"ז ז\"ל נפלאו ממני הא בש\"ס חולין (פ\"ב צ\"א ע\"א) מוכח דהש\"ס לא ס\"ל חילוק זה שכתב מו\"ז ז\"ל דמקשי על ר' יהודה מ\"ט מחייב באכל גיה\"נ מזה כזית ומזה כזית הא ס\"ל ה\"ס ל\"ש התראה בהכה את זה וחזר והכה את זה ומשני סבר לה כאידך תנא דר' יהודה דאמר ה\"ס שמה התראה דתניא לא תותירו ממנו עד בקר וכו' עיי\"ש ולפי חלוקו של מו\"ז זצ\"ל אכתי תקשי הא באכל גיה\"נ למאי דס\"ד דספוקי מספקא ליה הספק הוא בגוף האיסור ול\"ד לנותר דהדבר תלוי ביד המותרה אם ישרפנו או לא משמע דהש\"ס ס\"ל שאין לחלק כחלוקו של מו\"ז ז\"ל ועוד ראיה מדברי התוס' נדה מ\"ו ע\"ב ד\"ה ר\"י ור\"ל דאמרי וכו' שהקשו והא סבר ר\"ל התראת ספק ל\"ש התראה עיי\"ש והנה לפי חלוקו של מו\"ז ז\"ל דר' יוחנן אזיל ומודה אם הספק בגוף העבירה דה\"ס ל\"ש התראה מדוע לא הקשו התוס' גם לר' יוחנן הא הוי ה\"ס שמא לא יביא ב' שערות עד ג' שנים והוי ספק אם אכל הקדש אלא מוכח דליתא לחילוק זה. אמנם גברא רבא אמר מילתא אין מזניחין אותו די\"ל דסוגיא דחולין אזלא אליבא דר\"ל ומו\"ז ז\"ל כתב חלוקו רק אליבא דר' יוחנן כמו שכתב פה. ומה שהעירותי מדברי התוס' נדה מ\"ו ע\"ב ד\"ה ר\"י ור\"ל נלע\"ד לישב דלכאורה קשה על דברי התו' הללו מדבריהם מיבמות דף פ' ע\"א בד\"ה נעשה סריס שכתבו דל\"ה בכה\"ג התראת ��פק כיון דאיגלאי מילתא שהיה גדול בשעת התראה וכבר הקשה המל\"מ בפט\"ו מהלכות סנהדרין הלכה ד' דבריהם אהדדי והניח בצ\"ע. אמנם נלע\"ד לישב שהתוס' ביבמות כתבו סתמא דזה ל\"ה ה\"ס כיון דאיגלאי מילתא למפרע וליכא להוכיח דרב ס\"ל ה\"ס שמה התראה (ועיין חולין פ\"א דרבא שהוא בתרא ס\"ל ה\"ס ל\"ש התראה) אך בנדה מ\"ו ע\"ב הקשו בפירוש לר\"ש בן לקיש ולדידיה ליכא לתרץ כמו שכתבו ביבמות דאיגלאי מילתא למפרע דהא ר\"ל לשטתו ביבמות ריש פרק החולץ דס\"ל איגלי מילתא למפרע לא אמרינן. ולפ\"ז יש לקיים סברת מו\"ז ז\"ל דבספק בגוף העבירה גם ר' יוחנן מודה דה\"ס ל\"ש התראה ומה שלא הקשו התוס' בנדה גם לר' יוחנן משום דלדידיה יש לתרץ כמו שכתבו ביבמות דהיכא דאיגלאי מילתא למפרע ל\"ה התראת ספק ע\"כ הקשו רק לר\"ל ונזקקו לתירוץ אחר עיי\"ש כנלע\"ד לאמר בדרך הפלפול: ע\"כ הגה\"ה:<br><b> אלא </b> דאכתי קשה מה שהשמיט הרמב\"ם ז\"ל דינא דהכה שניהם בבת אחת דהא אמרינן ביבמות בדף הנ\"ל דפליגי תרי תנאי אליבא דר' יהודה ולאידך תנא אפי' בבת אחת פטור משום דילפינן מטה ממעלה ומקשינן הכאה לקללה וכנ\"ל וא\"כ הרי היה להרמב\"ם ז\"ל להביא מאי דינו של הכה שניהם בבת אחת וכן הקשה הנוב\"י מה\"ת חאהע\"ז סי' ע\"ז ע\"ש: ומה שהקשה שם על מה דהשמיט הרמב\"ם ז\"ל דינא דהכה את זה וחזר והכה את זה מתרץ שם הגאון הנ\"ל בענין אחר והוא עפ\"י נוסחא משובשת בהרמב\"ם בסוף הלכה ב' בפ\"ה מה' שבועות הנ\"ל שכתוב שם בזה\"ל ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אא\"כ היה לאו שבו מפורש בתורה וקאמר הגאון הנ\"ל דדוקא בלאו שבא האזהרה על התראת ספק אמרינן דשמה התראה והיינו בנותר ולא היכא דמשכח הלאו בודאי נמי וע\"ש אבל אפשר דיפה כיון הגאון ז\"ל מווילנא שהוא מגיה בדברי רמב\"ם אלו שכצ\"ל ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה. ואח\"כ הוי לאו שאין בו מעשה. (והיינו שהיה כתוב כ\"ז בר\"ת ונתחלפו האותיות) הן אמת שגם על הגהה זו יש לפקפק הרבה ואכמ\"ל: ודע דמה שכתבתי בהתחלת הגהתי זו דמשכחת לה איסור בת אחת בהרבעה דכוי כגון דבידו אחת הכניס בהמה כמכחול בשפופרת דכוי ובידו השניה הכניס חיה בכוי או להיפך כתבתי כן עפ\"י דברי רש\"י ביבמות דף ק\"א ע\"א בד\"ה בבת אחת כו' שכתב שם וז\"ל שחבטן במקל בהכאה אחת ע\"ש אבל לפי מה שפירש\"י במכות דף ט\"ז ע\"א בד\"ה בבת אחת וז\"ל בהתראה אחת בתוך כדי דיבור דהו\"ל התראת ודאי דממנ\"פ חד מנייהו אבוהו הוא וע\"ש. (וצע\"ק על רש\"י ז\"ל בשנותו את טעמו). פשיטא דקשה טפי לפ\"ז על הרב המחבר ז\"ל דדייק מדברי הרמב\"ם ז\"ל דלא משכחת לה מלקות בכלאים דכוי והרי בהתראה תוך כ\"ד ודאי משכחת לה וא\"כ אפי' אי נימא דלא שכיח שיכניס בבת אחת שני מינים בהמה בכוי וחיה בכוי או להיפך ומש\"ה נקט הרמב\"ם ז\"ל סתמא דאין לוקין על הרבעה דכוי מ\"מ הא בהתראה תוך כדי דיבור שפיר משכחת לה וא\"כ למה סתים הרמב\"ם ז\"ל דאין לוקין על כוי אי דיוקו של המחבר הוי דיוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הזורע </b>\n<b> זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כו'.</b> כ\"כ הטור ז\"ל ס\"ס רצ\"ד וכתב מרן הב\"י ז\"ל שם וז\"ל והטעם שהן מדמין הרכבת האילן לכלאי זרעים שהן מותרין באכילה ע\"ש וק\"ל על דבריו שהרי בפרק כל הבשר דקט\"ו פרכינן כלאי זרעים ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא כו' ומשנינן איתקוש לכלאי בהמתך היוצא ממנה מותרת אף שדך היוצא ממנו מותר וכלאי בהמה גופה מנ\"ל מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ע\"כ הרי מ��ואר מסוגיא הלזו דהרכבת האילן פירותיהן מותרים באכילה שהרי עיקר היקשא דבהמתך לא תרביע כלאים כו' להרכבת האילן הוא דאתא כדאיתא בקידושין דל\"ט מה בהמתך בהרכבה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בח\"ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בח\"ל ואדרבא בכלאי זרעים לא כתיב בהדיא היתרא אלא משום דילפינן מהרכבת האילן דכי היכי הרכבת האילן מותר באכילה ה\"נ כלאי זרעים ודוקא לענין ח\"ל הוא דמעטינהו קרא ממעוט' דשדך וא\"כ איך כתב מרן ז\"ל דהיינו טעמא דרבינו והטור מפני שהן מדמין הרכבת האילן לכלאי זרעים והלא נהפוך הוא דעיקר היתרא בהרכבת האילן כתיבה וכלאי זרעים הוא דילפינן מהרכבת האילן ועיין בתוס' ב\"ב דכ\"ד ע\"א ד\"ה סאה שכ' בתוך דבריהם וז\"ל מה שפי' שאם נשרשו אין להם תקנה אגב חורפיה לא עיין דלא אמר הכי בפרק כל שעה אלא גבי כלאי הכרם אבל כלאי זרעים מותרים באכילה ובהנאה כדמשמע בפ' כ\"ה דפריך אלא מעתה כלאי זרעים ליתסרו ודבריהם לעין הקורא הוא מן המתמיהין במ\"ש כדמשמע בפרק כ\"ה שהרי בפי' אתמר התם דכלאי זרעים מותרין באכילה ואולם לפי האמור מקום יש בראש ליישב דבריהם דמש\"ה כתב כדמשמע משום דא\"ל דמאי דקאמר בגמרא כלאי זרעים ליתסרו להרכבת האילן קרי כלאי זרעים וכמו כן כתבו התוס' בפ\"ט דשבת דפ\"ט ע\"ב ד\"ה מנין ע\"ש ודוקא הרכבת האילן דעיקר היקש' דבהמתך להרכבת האילן הוא דאתא כדאיתא בקידושין הוא דשרינן באכילה אבל כלאי זרעים ה\"נ נימא דאסור באכילה מיהו עיקר דבריהם תמוהים למה זה הוצרכו להביא ראיה מפ' כ\"ה והלא משנה שלימה שנינו ריש פ\"ח דכלאים כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה וכ\"ש בהנאה ובדוחק יש ליישב דאי ממתניתין הו\"א דהא דקתני מותרין באכילה ה\"ד שצמחו מעצמם דלא קא עבר אלאו דשדך לא תזרע ואאסיר לקיימ' דסמיך ליה קאי דאע\"ג דאפי' צמחו מעצמם אסורין מלקיים מותרין הם באכילה אמנם בזרעיה בידים דקא עבר אלאו דשדך אסורים באכילה ובהכי נתיישבו דברי רשב\"ם ז\"ל כמובן להכי הוצרכו להביא ראיה מההיא דפ' כ\"ה דאפילו היכא דעבר על הלאו מישרא שרי כנ\"ל ועיין בתוס' פ' מרובה דפ\"א ע\"א ד\"ה במ' שהקשה שם לפירוש רש\"י דאין מחייבין משמע דאין איסור בהנאתו כו' ודבריהם תמוהים שסותרים למ\"ש הם עצמם בב\"ב ובמתני' דריש פ\"ח דכלאים והנר' אצלי שט\"ס נפל בדבריהם ובמקום בהנאתו באל\"ף צ\"ל בהנחתו וכוונתם להק' דאין מחייבין משמע דאין איסור בהנחתו ומותר לקיימו ועיין בהרב תיו\"ט בריש פרק קמא דשקלים ופ\"ב דכלאים משנה ה' ודוק ועיין במ\"ש מרן הב\"י ריש סי' רצ\"ז וז\"ל הנולד מכלאים מותר בהנאה ובאכילה כו' כ\"כ הרמב\"ם וכן משמע בפ\"ב דבכורים דכוי חלבו אסור משמע דבשרו מותר ע\"כ והן דברי' תמוהים דלמה זה הוצרך להביא ראיה ממשמעות דורשין ממתני' דפ\"ב דביכורים והלא תלמוד ערוך בפ' כ\"ה דכלאי בהמה שרו כמ\"ש וצ\"ע גם מש\"כ וכן משמע פ\"ב דביכורים ק\"ט דמאי משמע דקאמר הרי בהדייא מבואר דבשרו מותר ואפשר דה\"ט משום דאיכא למידחי דמתני' דביכורים אתיא כמ\"ד כוי בריה בפני עצמה ועיין בתוס' פ\"ק דקידושין ד\"ב ד\"ה לא לחיה ומ\"מ לא ידעתי אדמייתי ראיה מרן ז\"ל מסיפא דקתני חלבו אסור אמאי לא מייתי ראיה מרישא דמתני' דהתם דקתני ודמו טעון כיסוי הרי בהדייא דהותר באכילה ודוק ובגופא דשמעתתא דפ' כ\"ה קל\"ט דמדהוצרך להוכיח דכלאי בהמה שרו מדאסר רחמנא כלאי' לגבוה אמאי לא משני עדיפא מינה דבפירוש שרי רחמנא להדיוט מדאמרינן פ' הזרוע דקל\"ב גבי מתנות כהונה שור מה ת\"ל אם שור לרבות את הכלאים ואי כלאי בהמה אסורין באכילה פשיטא דאינו חייב במתנות כהונה כדאמרינן פ' ראשית הגז דקל\"ה ע\"ב חומר בראשית הגז שנוהג בטריפה משא\"כ במתנות וליכא למימר דתלמודא ה\"פ דכיון דכלאי בהמה דבר שתעבתי לך הוא מנ\"ל דשרי אימא דאסור ואם שור דגבי מתנות כהונה ע\"כ איצטריך לדרשא אחריתי וכעין זה כ' התוס' פ' או\"ב דע\"ח ע\"ב ד\"ה או לרבות את הכלאים שהקשה דהיכא פריך התם ואימא במוקדשין אין בחולין לא הא מדאצטריך או לרבות את הכלאים ע\"כ בחולין איירי דכלאים בקדשים ליכא ותירצו דאי הוה מוקמינן קרא דאו\"ב במוקדשין ע\"כ היה דרשינן או לדרשא אחריתי ע\"ש דהא ודאי ליתא דא\"כ מאי משני מדאסר רחמנא כלא' לגבוה הא מאי דאסר רחמנא כלאים לגבוה לאו בפי' איתמר אלא מדרשא דאו כשב או עז נפקא לן כמ\"ש רש\"י וא\"כ אכתי תיקשי דכלאי בהמה מנ\"ל דשרי אימא דאסור מקרא דלא תאכל כל תועב' ואו דגבי שור או כשב איצטריך לדרשא אחריתי וצ\"ע ודע דמסוגייא הלזו קל\"ט על מ\"ש הרא\"ם סדר ראה גבי צורם אוזן בכור דמקרא דלא תאכל כל תועבה לא מתסר אלא דוקא היכא דנפל בו מום על ידי אחרים ואפילו ע\"י גוי אבל היכא דנפל בו מום מעצמו משרא שרי ע\"ש באורך והשתא לפי דבריו ק\"ט מאי משני בגמרא מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי אכתי נימא דכלאי בהמה אסירי מקרא דלא תאכל כל תועבה מיהו ה\"ד היכא דנרבע על ידי אדם ואפי' ע\"י גוי אמנם היכא דנרבעו ע\"י עצמם שרי וקרא דאסר כלאים לגבוה אצטריך לאסור אפילו נרבעו מעצמם דליכא משום לא תאכל כל תועבה ועוד יש לעמוד בזה והדברים עתיקים ועיין בהפר\"ח סי' ס\"ד ס\"ק כ\"ו ובהרב מש\"ל פ\"ד מה' בכורות בתוך התשובה ע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בצל </b>\n<b> שנטעו בכרם כו'.</b> עיין מה שכתבתי פרק ג' מהלכות אישות הלכה יו\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והכוי </b>\n<b> כלאים עם החיה ועם הבהמה כו'.</b> משנה פ\"ב דבכורים ודע שהתוס' פ\"ק דקדושין דפ\"ג ע\"א ד\"ה לא לחיה כו' הק' וז\"ל הק' הר' אליעזר למ\"ד כוי בריה בפ\"ע מאי אירייא משום דמספ\"ל אפי' ידעינן דחיה היא לא מרבעינן כו' וכתב מורימ\"ט שם וז\"ל דכונת' דמעיקרא היה ס\"ל דע\"כ הך מתני' לא מתוקמא אלא כמ\"ד בריה בפ\"ע דמ\"ד כוי זה תיש הבא על הצביה לאו ספיקא הוי אלא יש בו צד חיה וצד בהמה ולא שייך לומר יש בו דרכים שוה לחיה דלאו משום דשוה הוא אלא שחלבה אסור משום צד בהמה שבו וטעון כסוי משום צד חיה שבו ועוד היכי מסיים מתני' שאין חייבין על חלבו ואין מכסין אותו ביום טוב אלמא משום ספיקא הוא וז\"ש פי' משום דמספקא ליה כו' כלומר דכולה מתניתין מוכח דמשום ספק הוא ולא מתוקמא אלא כמ\"ד בריה בפ\"ע ואהא הק' דהיכי מתוקמא לענין הרבעה ותי' כו' אלו תורף דבריו יע\"ש ויש לדקדק לפי זה אמאי ל\"ק להו מרישא דמתני' דקתני וחייב בזרוע ולחיים כבהמה דכיון דס\"ל דכוי בריה בפ\"ע אמאי חייב הא ק\"ל המע\"ה ונראה דס\"ל להתוס' ז\"ל דמההיא ל\"ק להו דה\"ט דרבנן דאמרי חייב בזרוע ולחיים כדאמרי' בפ' הזרוע דף קל\"ב כי אתא רבין אר\"י כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות דתניא שור כו' שה מת\"ל אם שה לרבות את הכוי וס\"ל ז\"ל כמו שכתב הר\"ן ז\"ל שם וז\"ל פירוש רש\"י ז\"ל דאף על גב דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב להכי אהני רבויה דאפילו לית ביה אלא מקצת שה חייב אף בחצי האחר כו' והאי פי' לא נהירא דאם כן כו' ובריש פ\"ב דיומא גבי הא דתניא כוי וחצי שיעור מנין מוכחינן מינה דכוי בריה בפ\"ע היא דאי ס' היא וכי אצטריך קרא לרבויי ס' לפיכך נראה דרבין ור\"י כו' לאו בצבי הבא על התיישה מוקי לה אלא ס\"ל דכוי בריה בפ\"ע היא ורבי' קרא לשוייה כבהמה כו' ומדברי הרמב\"ם למדתי כן שכתב הכוי אע\"פ שהוא ס' מפרישין ממנו כל המתנות כו' א\"ד ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו דכיון שהוא ז\"ל דחה דברי רש\"י ז\"ל מכח ההיא דיומא דפרכינן אצטריך קרא לרבוי ס' אם כן היא גופא תיקשי ליה ז\"ל דאי ס\"ל דכוי בריה בפ\"ע היא ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה אי מין בהמה וכי אצטריך קרא לרבויי ס' הא קמיה שמיא גליא אי בהמה הי' אי חיה וכדפריך התם וכמ\"ש רש\"י ז\"ל והתוס' שם וליכא למימר דמ\"ש הר\"ן דס\"ל דכוי בריה בפ\"ע היא לאו היינו סברת ר\"י דס\"ל בפ' אותו ואת בנו דברי' בפ\"ע ולא הכריעו בו חכמים אלא הך ברייתא אתייא כברייתא דפ' יה\"ך דמוקמינן לה כמ\"ד בריה בפ\"ע וכתבו התוס' שם וז\"ל האי בריה בפ\"ע היינו שאינו ס' חיה או בהמה אבל הא דאר\"י כו' יע\"ש דהא ליתא חדא דא\"כ כי קא' התם ה\"נ מסתברא דאלת\"ה הא דאמר רב אף כל לאתויי כו' אמאי לא מייתי עדיפא מינה מהך ברייתא דקתני אם שה לרבות את הכוי כוי ס' הוא אצטריך קרא לרבויי ס' אלא בריה כו' מדלא מייתי לה משמע דמהך ברייתא ליכא למשמע מינה מידי ותו דאם איתא דלרבין ור\"י מתוקמא הך ברייתא כמ\"ד בריה בפ\"ע ולא הוה לא חיה ולא בהמה א\"כ תקשי ליה רישא דברייתא דקתני ודמו חייב לכסות ואי ס\"ל כברייתא דהתם לאו בר כסויי הוא כלל כיון שאינו מין חיה כמ\"ש התוס' שם ותו שהר\"ן ז\"ל כתב שלמד כן מדעת הרמב\"ם ורבינו ז\"ל כתב כוי אף על פי שהוא ס' וכיון שכן תיקשי ליה וכי אצטריך קרא הא קמיה שמיא גליה ועיין בפ\"ח י\"ד סי' ס\"ה ומ\"ש הרב החבי\"ב ז\"ל בי\"ד סימן ס\"א בהגהת ב\"י אות כ\"ה במ\"ש רבינו אע\"פ שהוא ס' אין הכונ' אע\"פ שהוא ס' בהמה או חיה אלא אע\"פ שהוא ס' לנו אם חייב במתנות או לא קרא רבייה ולעולם דבריה בפ\"ע היא ולא הוי לא חיה ולא בהמה יע\"ש אין דבריו נכונים דא\"כ קשה איך פסק רבינו בפי\"ב מה' שחיטה דהכוי טעון כסוי הא כיון דבריה היא ליכא ס' כלל כמ\"ש התוס' וכן ק\"ט להרי\"ף כפי מ\"ש הרא\"ש בפ' אותו ואת בנו שהרי\"ף ז\"ל השמיט כל ההיא סוגייא דהתם משום דס\"ל דקי\"ל כריב\"ל דאין בהמה מתעברת מחיה ולא חיה מבהמה יע\"ש דא\"כ איך הביא בפ' הזרוע ברייתא דאם שה לרבות את הכוי הא כיון שלפי דעתו ז\"ל ע\"כ כוי לא הוי אלא בריה בפ\"ע ולא הכריעו בו חכמים כו' א\"כ ק' אצטריך קרא לרבויי ס' וליכא למימר דס\"ל דכוי בריה בפ\"ע ולא הוי לא חיה ולא בהמה וכברייתא דפרק יה\"כ שהרי בפרק כסוי הדם פסק כר\"י דכוי אין שוחטין אותו בי\"ט וטעון כסוי מס' וצ\"ע ועל הרא\"ש יש לתמוה דבפרק אותו ואת בנו דחה דברי הרי\"ף וכתב וז\"ל ואיכא רביה דבטמאה וטהורה הלכה כריב\"ל אבל לא בבהמה וחיה כו' ובחיה ובהמה אפשר דהלכה כר\"א יע\"ש ואלו בפ\"ק דבכורות כתב וז\"ל וקי\"ל כריב\"ל הילכך כוי שדברו חכמים בריה בפ\"ע היא ולא הכריעו בו אי מין חיה או מין בהמה מבואר מדבריו דס\"ל דקי\"ל כריב\"ל בכל מילי דאין חיה מתעברת מבהמה וצ\"ל דבפ' או\"ב לא כתב כן אלא לדחות ראית הרי\"ף ובדרך אפשר אבל בבכורות הסכימה דעתו כדעת הרי\"ף ז\"ל אלא שאני תמיה על הטור ז\"ל בסימן ס\"א שכתב שדעת הרא\"ש דתיש הבא על הצביה חייב בכל המתנות וצבי הבא על התיישה פטור והדבר תמוה שהרי לדעת הרא\"ש לא מצאנו צבי הבא על התיישה כלל וצ\"ע: עוד יש לדקדק כפי מה שהבין הר\"ש בדעת הרי\"ף דפסק כריב\"ל דאין חיה מתעברת מבהמה אם כן מאי האי דכתב בפרק הזרוע כוי חייב בכל המתנות דתניא כו' ומאי רבותיה לומר דחייב בכל המתנות הא כיון דכוי ס' חי' ס' בהמה פשיטא ודאי דאי חייב במתנות מרובייא דקר' דחייב בכל המתנות ואי נימא דפטור פטור מכל וכל ובשלמא אי כוי שכתב הרי\"ף מיירי בצבי הבא על התיישה או איפכא איכא למימר שפיר דאשמועינן דלא נימא חוששין לזרע האב ואיכא מקצת שה ואינו חייב אלא בחצי מתנות כדאסיקנא בפרק או\"ב קמ\"ל דחייב בכולן דקי\"ל כרבין אמר ר\"י אמנם אי מיירי בכוי ס' חיה ס' בהמה לא ידעתי למאי הלכתא הוצרך לומר דחייב בכל המתנות וצ\"ע ומה שהקשה הר\"ן לפי' רש\"י ז\"ל דאם כן תיפשוט מינה דחוששין לזרע האב עיין בתוס' פרק או\"ב דע\"ט ד\"ה עיין לי שהקשה כן ותי' דלר\"י אצטריך קרא לאתויי תיש הבא על הצביה דבין חוששין בין אין חוששין אצטריך קרא לחייבן בכל המתנות ע\"ש ועיין עוד שם שהקשה דמשמע התם דלא פטר ר\"א אלא ממתנות וכיסוי אבל הא דאמרינן חלבו אסורה חלב בהמה לא פלוג (לא היה להו להק' ממשמעות דבהדיא אמרינן בכריתות פרק ספק אכל דר\"א אומר כוי חייבין על חלבו אשם תלוי וצ\"ע) ואמאי אפילו חוששין לזרע האב הא אית ליה לר\"א דשה ולא מקצת שה כו' א\"נ לעולם ס\"ל דשה ולא מקצת שה ושאני חלב דרביה קרא כדדרשינן בריש פרק בתרא דיומא כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור עכ\"ל ויש לי לדקדק בדבריהם טובא דאם כן כי פרכינן התם כוי ספקא הוא אצטריך קרא לרבויי ספקא אמאי הוצרך תלמודא לשנויי הא ל\"ק קסבר כוי בריה בפ\"ע דהיינו לא חיה ולא בהמה כמ\"ש התוס' שם דסברא זאת לא אשכחן שום תנא דס\"ל הכי ואמאי לא משני עדיפא מינה דהך ברייתא ר\"א היא דס\"ל שה ולא מקצת שה ואצטריך קרא לרבויי דחייב על חלבו בשלמא כרבנן לא מצי מוקי לה דכיון דרבנן ס\"ל דשה ואפילו מקצת שה דמספקא להו אי חוששין לזרע האב אם כן ע\"כ קרא לא אתיא לרבויי כוי דבין בתיש הבא על הצביה ובין בצבי הבא על התישה הא איכא מקצת שה ואי נימא דקרא אצטריך לתיש הבא על הצביה דלא נימא דאין חוששין וליכא מקצת שה אם כן תיפשוט מינה דאין חוששין דאי חוששין למה לי קרא אכן כר\"א הוה מצי לאוקמי שפיר וצ\"ע כעת. ודע דהתוספות שם בקידושין תירצו לקושיא הלזו וזה לשונו וי\"ל דאתיא כמ\"ד כוי זה הבא מן התיש כו' ומספ\"ל אי חוששין כו' דאי אין חוששין היינו מרביעין עליה צבי ועיין בהרב לחם חמודות בה' כלאים דק\"ט ע\"ב ספ\"א שכתב וז\"ל תו תנן בפ\"ב דבכורים הכוי אסור עם החיה כו' ונחלקו החכמים בפי' כוי וכאן אין לפרש כמו שכתב בשם הרמב\"ן סי' ט\"ו (דהיינו הבא מתיש וצביה) אלא נ\"ל לפרש כמ\"ד כוי בריה בפ\"ע היא ולא הכריעו בו חכמים אלו דבריו יע\"ש והן דברים תמוהים דאיך אשתמיט מיניה דברי התוס' הללו ואדרבא נהפוך הוא דלא מתוקמ' אלא בכוי הבא מתייש וצביה וכמ\"ש ועל מ\"ש רבינו ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק יש לדקדק טובא בדבריו דבמאי עסקינן אי מיירי בכוי דתיש הבא על הצביה אם כן איך כתב דהוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואינו לוקה ובשלמ' בחיה דהיינו צבי ניחא דאינו לוקה משום דמס\"ל שמא אין חוששין לזרע האב וה\"ל מיב\"מ כמ\"ש התוס' ז\"ל אמנם אם הרכיבו על הבהמה דהיינו תיש משמע דלוקה ממ\"נ דאי אין חוששין הו\"ל מרכיב חיה עם בהמה ואי חוש��ין נמי ודאי לוקה מידי דהוי אפרד עם אמו דאמרי' פרק או\"ב דלמ\"ד חוששין לזרע האב הו\"ל מבש\"מ וכמו שפסק סמוך ונראה ואי מיירי בכוי דצבי הבא על התיישה ק' איפכא דעל הבהמה לא לילקי ועל החיה לילקי. והיותר ק' לפי מש\"כ מרן כ\"מ פ\"ט דביכורים שדעת רבינו דכוי שדברו חכמים בכל מקום הוא בריה בפ\"ע וכר\"י דקאמר הכי בפ' או\"ב ומש\"כ רבינו בפ\"א מהמ\"א כלאים הבא מן בהמה וחיה הוא הנקרא כוי היא גרסא משובשת ע\"ש דאם כן ק\"ט איך כ' כאן דהכוי דהיינו בריה בפ\"ע אסור עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק הא אפילו ידעינן דחיה היא אין מרביעין עליה חיה אחרת דהו\"ל מבש\"מ כמו שכתבו התוס' וראיתי להרשב\"א בחידושיו שתי' לקו' התוס' הלזו וז\"ל א\"נ י\"ל אפי' כמ\"ד כוי בריה בפ\"ע וספקתו מפני שהוא דומה בצורתו לצבי בחיות ולעז בבהמות כו' והיינו דנקט התם תייש הבא על הצביה והילכך אילו היה ידוע שהוא מין בהמה היה מותר להרביעו עם התייש שהוא מינו וכאילו היה מביא עז מדברי על עז ישובי וכן אילו היה ידוע שהוא מין חיה היה מותר עם הצבי ולפיכך אם מביאו על התיישה אסור ואינו לוקה אבל אם מביאו על השור או חמור לוקה דודאי כלאים זה בזה הוא עכ\"ד ע\"ש: ואף לפי תי' זה לא יגהה מזור לדעת רבינו שהוא כ' הכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו והיה לו לפ' דה\"ד כשהרביעו עם תיש או צבי אבל אם הרביעו על בהמה או חיה אחרת ודאי לוקה ובר מן דין תי' הרשב\"א שכתב דאילו היה ידוע שהוא מין בהמה היה מותר עם התיש וכאילו היה מביא עז מדברי עם עז ישובי לע\"ד הוא תמוה שהרי אמרינן בירוש' פ\"ח דכלאים משנ' ו' הביאו הר\"ש והרא\"ה דלרבנן דס\"ל התם דשור הבר מין בהמה ומותר להרביעו עם השור דהיינו טעמא משום דס\"ל לרבנן דשור הבר עיקרו מן הישוב אלא שפרח למדבר ונעשה שור בר ע\"ש ואם כן מה דמות תערכו לו לכוי שדברו חכמים דהיינו ברייה בפ\"ע שברא הקב\"ה בעולמו לעז מדברי עם עז ישובי דהתם שאני דעז מדברי הוא אינהו עז ישובי מתחילת ברייתו משא\"כ כוי דהן לו יהי שהוא דומה לתייש בצורתו מכל מקום כיון דברייה בפ\"ע הוא מתחילת ברייתו פשיטא ודאי דהוי מבש\"מ ולוקה עליו משום כלאים וליכא למימר דס\"ל דכוי נמי מספקא להו לרבנן אם מין חיה הוא דהיינו צבי שברח למדבר ונעשה צבי הבר או מין בהמה דהיינו עז מדברי דהא ודאי ליתא דא\"כ לא הול\"ל כוי ברי' בפ\"ע אלא הכי הול\"ל כוי לא הכריעו בו חכמים אם הוא עז הבר או צבי הבר וכן מבואר מלשון הרשב\"א שכתב וכאילו היה מביא עז מדברי עם עז ישובי הנה מבואר מדבריו דכוי לאו היינו עז מדברי אלא שרוצה לדמותו לדין עז מדברי ואין זה דמיון כלל וכמ\"ש ודרך אגב ראיתי להרב תיו\"ט שם דברים תמוהים בעיני שכתב וז\"ל כתב הרב וחלבו אסור וטעמו דאילו לענין כלאים לא נפק\"ל מידי דכל שני מינין אפי' שניהם מין בהמה או מין חיה אסורים זה עם זה כדתנן במ\"ב לענין לחרוש וכ\"ש לענין הרבעה ומיהו למ\"ש לעיל דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה מדרבנן א\"ל דנפ\"ל מינה לענין מלקות ולכן נראה דתרי מתלת נקט אבל לקמן בד\"ה כלב לא משמע הכי וצ\"ע עכ\"ל:<br><b> והנה </b> מ\"ש דלענין כלאים לא נ\"מ מידי אשתמיט מיניה לשון הירושלמי שכתבנו דאמרינן בהדיא דלרבנן מותר להרביע שור הבר עם השור וכן פסק רבינו בדין שלפנינו והוא עצמו הביאו בלחם חמודות דף הנז' יע\"ש וכן ראיתי להרב ש\"ך י\"ד סי' רצ\"ז ס\"ק שתמה עליו כן גם מ\"ש שלדעת הרמב\"ם דטמאה עם טמאה מדרבנן נ\"מ לענין מלקות לא הבינותי דבריו דאכתי לא נ\"מ מידי דבמאי עסקי' אי במנהיג שור הבר עם בהמה טמאה א\"כ בין לרבנן בין לר\"י פשיטא ודאי דלוקה שהרי המנהיג טמאה עם טהורה בין בהמה ע\"ב בין בהמה עם חי' לוקין כמ\"ש רבינו בדין ז' ואם מיירי במנהיג עם בהמה או חיה טהורה א\"כ בין לרבנן דס\"ל דשור הבר מין בהמה בין לר\"י דס\"ל מין חיה אינו לוקה דכל ששניהם טהורים אף בהמה עם חיה לדעת רבינו אינו אסור מן התורה דקרא לא אסר אלא שור וחמור בלבד וכן משמע ממ\"ש בדין ח' וז\"ל ואחד שור וחמור כו' שאחד טמא ואחד טהור בין בהמה כו' או חיה עם בהמה ככלב עם העז או צבי עם החזיר כו' יע\"ש הרי מבואר דאפילו בחיה עם בהמה אינו לוקה אלא בצבי עם החזיר או כלב עם העז הא בששני' טמאים או טהורים אינו לוקה וכן ראיתי להרב מש\"ל ה' י\"א גבי החורש בשור פסולי המוקדשין דלוקה וכתב הראב\"ד אנו אין בידינו אלא כחיה עם בהמה כו' שתמה על הראב\"ד דפי' זה לא יתכן לדעת רבינו דס\"ל דלא הזהיר הכתוב אלא במין אחד טהור ומין אחד טמא דומייא דשור וחמור אבל בשניהם טהורים אפילו חיה עם בהמה אינו אסור אלא מדרבנן ואם כן איך יתכן שילקה החורש בשור פסולי המוקדשין מפני שהוא כחיה עם בהמה ואם הראב\"ד חולק עליו וס\"ל דכל ב' מינים אפילו שניהם טהורים או טמאים אסור להנהיגם מדין תורה אם כן היה לו להשיגו בעיקר הדין אך מאחר שלא השיגו ושתיקה כהודאה דמייא איך כתב טעם זה כאן עיין שם שהניחו בצ\"ע הרי מבואר מדבריו שלדעת רבינו כל ששניהם טהורים או טמאים אפי' בהמה עם חיה מותר מן התורה וכן מתבאר מדברי מוהר\"י קורקוס שם יע\"ש וכיון שכן הרי מן התימה על הרב בעל תי\"ט איך כתב דנ\"מ לענין מלקות:<br><b> ואולם </b> אחר העיון רואה אני את דברי הרב בתי\"ט ז\"ל שלדעת רבינו בהמה עם חיה אפי' בשניהם טהורים לוקה מן התורה וכמו שכן נראה מדקדוק לשון הרא\"ש בה' כלאים שכתב וז\"ל ונראה דס\"ל דאע\"ג דילפי' שור שור משבת הכי ילפינן לעשות כל בהמה וחיה כשור וחמור ומיהו בעינן דומיא דשור וחמור אבל שני מיני בהמה טהורה או שני מיני בהמה טמאה אינן אסורין אלא מדרבנן יע\"ש משמע דדוקא בשני מיני בהמה טהורה או טמאה קאמר דמותר מן התורה אבל חיה עם בהמה אפי' שניהם טהורים אסור מן התורה ואע\"ג דקרא לא כתיב אלא דוקא שור וחמור דהיינו מין אחד טמא ומין אחד טהור איכא למימר דכיון דאסרה תורה שני מיני בהמה מכיון שחלוקים בטומאה וטהרה מכ\"ש יש ללמוד בבהמה וחיה אפי' שניהם טהורים כיון שחלוקים הם במינם שזה חיה וזה בהמה וסמך לדבר מ\"ש בת\"ך ס' קדושים בהמתך לא תרביע כלאים אין לי אלא בהמה על חיה וחיה על בהמה טמאה על טהורה מנין ת\"ל את חקותי תשמורו משמע דטפי הוה מסתבר לאסור בהמה על חיה מטמאה על טהורה ואם כן מכיון שאסרה תורה טמאה עם טהורה בשני מיני בהמה מכ\"ש חיה עם בהמה אפי' ב' טהורים וזה נראה מוכרח ממ\"ש רבינו בסמוך וז\"ל ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שבוט' ואם עשה כן פטור והיא בעייא בגמ' בסוף פרק הפרה ומדבריו משמע דלענין מלקות מפרש לה מדקאמר פטור והשתא קשה דת\"ל כיון דשניהם טהורים אפי' ביבשה נמי פטור ומוהר\"י קורקוס ז\"ל כתב דס\"ל לרבינו דשבוטה הוא חיה שבים טמאה ע\"ש וק' לדבריו דשבוטה משמע שהוא מין טהור כדאמרי' בפרק כל הבשר דף קט\"ו א\"ל ילתא לר\"נ כו' אסר לן בשר חזיר שרא לן מוחא דשבוטה ע\"ש אכן לפי מ\"ש דבריו נכונים דס\"ל לרבינו דבהמה עם חיה אפי' ב' טהורים אסורים מן התורה כמו שכתבתי ובהכי נתישב גם כן השגת הראב\"ד ז\"ל ואין בו מן הקושי כמו שתמה עליו הרב מש\"ל וכמובן ואחר כל האמור ע\"כ לומר שמ\"ש רבינו או חיה עם בהמה ככלב עם העז לאו בדוקא אלא ה\"ה אפי' שניהם טהורים וסמך אמ\"ש סמוך ונראה ואסור להנהיג כו' כגון עז עם שבוטי אשר מבואר מדבריו דאפי' בשניהם טהורים בהמה עם חיה אסור מן התורה ואם כנים אנחנו בכל מ\"ש הנה מקום ליישב דברי רבינו ז\"ל שכתב דכוי כלאים עם חיה ועם בהמה ואין לוקין עליו דרבינו בכוי דבפ\"ע מיירי וכר\"י דקי\"ל כותיה וכמ\"ש מרן וס\"ל לרבינו דמתני' דקתני ואסור עם החיה ועם הבהמה לא מיירי לענין הרבעה כמ\"ש התוס' אלא בהנהגה מיירי וניחא נמי דקתני סתמא אסור עם החיה ועם הבהמה דלפי פי' התוס' מתני' לא צריכא אלא לתיש וצבי אכן לדעת רבינו ז\"ל מתני' מתפרש' כפשטה לענין הנהגה ולענין איסור תורה קאמר והיינו דכתב דאין לוקין עליו בין אם הנהיגו עם חיה או בהמה מפני שהוא ס' דשמא חיה היא ואינו אסור מן התורה כל ששניהן טהורין וכן נמי על הבהמה אינו לוקה דשמא בהמה היא זה הנראה אצלי ליישב דעת רבינו ז\"ל האמנם הטור ז\"ל בסי' רצ\"ז העתיק לשון רבינו ז\"ל כדמותו בצלמו עם שהוא ז\"ל חולק על רבינו וס\"ל דאיסור הנהגה כאיסור רביעה ולפי דבריו הדק\"ל וצ\"ע:<br><b> ודע </b> דמסתמיות לשון רבי' ז\"ל שכתב ואין לוקין עליו כו' משמע דאפי' אם הרביעו על שניהם על החיה ועל הבהמה אינו לוקה אע\"ג דממ\"נ עובר משום כלאים ונראה שדין זה דומה למ\"ש פ' אלו הן הלוקין די\"ו הכה את זה וחזר והכה את זה חייב ר\"י אומר בבת אחת חייב בזא\"ז פטור יע\"ש ונראה דלפי מה שפסק רבינו ז\"ל דהתראת ס' שמה התראה יש לפסוק כת\"ק דאפי' בזא\"ז חייב ורבינו בה' ממרים השמיט דין זה ולא ידעתי למה וצ\"ע כעת:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך </b>\n<b> החורש בשור פסולי המוקדשין כו'.</b> הנה רבינו ז\"ל לשיטתיה קא אזיל שכתב בפרק זה שלא הזהיר הכתוב אלא דוקא במין אחד טהור ומין אחד טמא דומיא דשור בחמור ומשו\"ה הוצרך לומר דעשאו הכתוב כשני גופים אחד טמא ואחד טהור ואולם מדברי התוס' ז\"ל פ\"ק דמכות דף כ\"ב ע\"א ד\"ה שהרי מבואר דס\"ל דאפי' בשני מינין טהורין לוקה משום מנהיג בכלאים וכן מבואר דעת רש\"י ז\"ל ממ\"ש שם דכ\"א ע\"ב ד\"ה והן מוקדשין וז\"ל בכור שור ופטר חמור וקעבר בהם משום לא תעבוד בבכור שורך כו' א\"נ מתני' כמאן דאסר פטר חמור בהנאה ושור וחמור דקתני מתני' לאו דוקא דשור ושה קאמר והא דנקט חמור משום לישנא דקרא כו' ומשום הנאה דמתהני מהקדש כו' לא לקי דבכור לאו בר מעילה יע\"ש וכונת דבריו ז\"ל מבואר דלהך א\"נ שכתב רש\"י ז\"ל עכ\"ל דחמור דקתני מתני' בחמור של קדשי ב\"ה מיירי וקעבר אשור משום לא תעבוד ואחמור משום הזיד במעיל' וכן מבואר ממ\"ש רש\"י פ' אלו עוברין דמ\"ז והתו' שם בד\"ה והם מוקדשים הק' עליו וז\"ל ובחנם דחק דבשור גופיה מחייב משום מעילה אם הוא עולה או חטאת כו' יע\"ש וכונת דבריהם מבוארת דק\"ל למה הוצרך רש\"י ז\"ל לפרש דחמור דקתני מתני' מיירי בחמור של קב\"ה הא אפילו בחמור של חולין מצי מתוקמא מתני' ומיירי בשור של עולה דחייב משום לא תעבוד ומשום לאו דמעילה ואני תמיה על דבריהם דטפי הו\"ל להקשות דאדתני מתני' יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום ח' לאוין ליתני חייב עליו משום עשרה ובחורש בשור ושה דמיחייב אשור תרתי משום לא תעבוד ומשום לאו דמעילה ואשה נמי מיחייב ב' וכמו כן ק\"ט לפי' ר\"י שכתב דלאו דמעילה לא קא חשיב דלא חשיב אלא הנך לאוי דעובר אחרישה כ\"ש דאכתי קשה דאדתני שור וחמור אמאי לא תני שור ושה וליתני ט' דאשור עובר משום לא תעבוד ואשה נמי עובר משום לא תעבוד ובשלמא לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דלא לקי אלא מין א' טמא ומין אחד טהור ניחא וכמובן אכן לדעת התוס' ורש\"י ז\"ל ק\"ט וליכא למימר דכיון דמתני' בהתראה אחת איירי א\"כ אלאו דלא תעבוד ואלאו דמעילה לא לקי אלא חדא כיון דלאו אחד הוא שהרי לפי' ראשון שכתב רש\"י דחמור דמתני' היינו פטר חמור כתב דקעבר בהם משום לאו דלא תעבוד הרי דאלאו דלא תעבוד לוקה שנים משום שור ומשום חמור ובהדייא אמרינן פרק עשרה יוחסין דע\"ז האי אלמנה היכי דמי אילימא שבא על אלמנת ראובן ועל אלמנת לוי כו' הרי גופין מוחלקין ושמות מוחלקין הרי מבואר דבגופין ושמות מוחלקין בהתראה אחת לוקה על כל א' ואחת וה\"נ שור ושה אין לך גופין מוחלקין ושמות מוחלקין גדול מזה ובשלמא לפי' ר\"י ז\"ל אפשר לומר דע\"כ לא אמרו דבגופין מוחלקין לוקה ב' אלא דוקא כההיא דבעל חמש אלמנות או חמש נדות שכתבו התוס' שם דהוי בזא\"ז אמנם הכא גבי חורש כיון דבבת א' הוא אפי' על גופין מוחלקין אינו חייב אלא אחת וגדולה מזו כתב מוהרימ\"ט ז\"ל שם דגבי אוכל אבר מ\"ה מב' בהמות אפילו בזא\"ז לא מחייב אלא אחת כיון שיכול לאוכלן בבת אחת דדוקא גבי בעילו' שהן מוחלקות לגמרי הוא דחייב ב' יע\"ש: ועוד אפשר לומר שע\"כ לא אמרינן גופין מוחלקין אלא דוקא בבני אדם אבל לא בבהמה ושלא כדעת תוס' רי\"ד שכתבו שם דאפילו בבהמה נמי אמרינן גופין מוחלקין ועיין בהרב מש\"ל פ\"א מה' אישות הלכה א' ופ\"ו מה' שגגות הלכה ב' וכבר כתבתי בזה באורך פי\"ז מה' איסורי ביאה הלכה י\"א אכן לדעת רש\"י כפי פי' ראשון מבואר דס\"ל דאפילו גבי בהמות ובבת א' אמרינן גופין מוחלקין ואם כן קשה טובא דליתני עשרה ובר מן דין קשה טובא לפי' ראשון שכתב רש\"י ממ\"ש פ' ד\"מ הנרבע לזכר ולנקבה לר\"י אינו חייב אלא א' והתוס' שם כתבו וז\"ל אע\"ג דגופין מוחלקין הן לא מחייב לר\"י אלא א' וגבי ה' נדות דמיחייב משום דדרשינן ואשה לחלק יע\"ש והשתא לפי פי' רש\"י תקשי ליה לר\"י מתני' דיש חורש תלם א' דמיחייב אלאו דלא תעבוד ב' מטעמא דגופין מוחלקין ובשלמא ההיא דעשרה יוחסין לא תקשי דאיכא למימר דסוגייא דהתם פליגא אדר\"י אכן מתני' לר\"י ק' ואולי נאמר דלר\"י מפרשה מתני' דיש חורש תלם א' כפי' ב' שכתב רש\"י כנ\"ל: ודע דבעיקר טעמא דהחורש בשור פהמ\"ו לוקה משום כלאים נאמרו ב' טעמים כי הנה רש\"י במכות פי' דמיירי בשנפדו וה\"ט דחשיבי כלאים משום דחולין וקדשים מעורבין בו דהחולין הוא שמותר לשוחטו ולאכלו והקדשים הוא שאסור בגיזה ועבודה כמו שאר קדשים והראב\"ד והתוס' ס\"ל דה\"ט משום דכתיב כצבי וכאיל עשאו הכתוב כב' מינין ולפי טעמים אלו נראו ודאי דהמרביע והמנהיג פהמ\"ו קודם שנפדו אינו לוקה משום כלאים לפי' רש\"י משום דאין כאן תערובת חולין ולפי' הראב\"ד והתוספות דוקא לאחר שנפדו הוא דעשאו הכתוב כב' מינין אבל קודם שנפדו כיון דלא אשכחן דקראו הכתוב כב' מינין אינו לוקה משום כלאים וכ\"כ הרב בעל מש\"ל יעש\"ב ויש להוכיח כן בהדיא ממ\"ש התוס' פ' אלו עוברין דמ\"ז ד\"ה ומוקדשין בס\"ד וז\"ל ולפי' ר\"י קשה אמאי נקט שור וחמור ליתני שור לחודיה בפהמ\"ו כדאמרינן במכות כו' ולפירוש הקונט' ניחא דליכא בפהמ\"ו לאו דמעילה יע\"ש והשתא אם איתא דאפילו קודם שנפדו לוקה משום כלאים אכתי תקשי להו לפי' רש\"י דליתני שור לחודיה ובשלא נפדה דאיכא לאו דמעילה אלא מבואר דקודם שנפדו אינו לוקה משום כלאים ולטעם רבינו שכתב מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וחול מעורבין זה בזה ו��מצאת בהמה זו כבהמה טהורה עם הטמאה המעורבין כאחד כתב הרב בעל מש\"ל דרבינו חולק על רש\"י והתוס' וס\"ל דדוקא קודם שנפדו הוא דלוק' משום כלאים משום דלדעתו מאי דחשיבי ב' מינין הוא משום דכתיב ואם בבהמה טמאה כו' והאי קרא בקודם שנפדו מיירי דבתר הכי כתיב והעמיד והעריך והב' מינין הם שהיא קודש ואסור לשוחטה ויש בה מעילה ככל הקדשים והיא חולין שאינה ראויה למזבח וצד זה קראו הכתוב טמאה דחשיב כטמאה דאסור למזבח אבל אחר שנפדו אין כאן קדושה שהרי הם מותרין באכילה ומה שאסורין בגיזה לא חשיבה קדושה וליכא למימר דלרבינו אף אחר שנפדי' חשיב קודש וחולין מעורבין וחלק החולין קראו הכתוב טמאה כו' דהא ליתא דאם כן לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש דמה יענה לההיא סוגיא דמועד קטן דקתני אין מרביעין בפהמ\"ו מטעם איסור עבודה והביאה רבינו פ\"א מה' מעילה ומוכח מדבריו דליכא כי אם איסורא דרבנן בעלמא והשתא מאי אירייא משום עבודה ת\"ל משום כלאים אלא ודאי דלרבינו אינו לוקה כי אם קודם שנפדה וברייתא דמ\"ק מיירי לאחר פדיון והשתא פליג רבינו עם רש\"י והתוס' מן הקצה אל הקצה את\"ד יע\"ש והנה מה שהכריע שלדעת רבינו לאחר פדיון אינו לוקה מכח ברייתא דמ\"ק נראה לע\"ד דלא מכרעה כלל שהרי מבואר מדברי רבינו שאינו לוקה על בהמת פהמ\"ו משום כלאי' אלא דוקא בהקדיש תם ונעשית בעלת מום שהרי כתב מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וחול הנה מבואר דדוקא בשהיתה קדש וראויה למזבח אלא שנפל בה מום אחר כך היא דלוקה אבל במקדיש ב\"מ מעיקרא לא ואם כן איכא למימר דההיא ברייתא דמ\"ק דקתני אין מרביעין בבכור ובשור פהמ\"ו מטעם איסור עבודה אצטריך למקדיש ב\"מ מעיקרו דמשום כלאים ליכא ומשום איסור עבודה הוא דאסור ובהכי ניחא לי הא דקתני בברייתא אין מרביעין בבכור ובפהמ\"ו דלפי דברי הרב מש\"ל כיון דבכור דקתני בברייתא לדעת רבינו מיירי בבכור ב\"מ אם כן קשה טובא דתרתי ל\"ל היינו בכור שהומם היינו פהמ\"ו וליתני פהמ\"ו גריד' ובכור בכלל וכבר הוקשה לו מעין זה להרב הנז' פ\"א מה' מעילה אכן כפי מ\"ש ניחא דתני בכור לגלויי אפהמ\"ו דאפי' שמקדיש ב\"מ מעיקר' אסור להרביע דומיא דבכור דאפילו נולד במומו עובר אלאו דלא תעבוד כמ\"ש רבינו פ\"א דה' מעילה דין ט': ואולם בעיקר הדין שכתב הרב דרבינו פליג על רש\"י והתוס' מן הקצה אל הקצה וכן נמי לפי מ\"ש שלדעת רבינו אפילו לאחר פדיון לוקה משום כלאים אין נראה כן מדברי הראב\"ד שכתב אנו אין בידינו אלא בחיה עם בהמה שהרי עשאה הכתוב כצבי ואיל הנה המתבאר מדבריו שלא בא להשיג על רבינו אלא בטעמא דמלתא אבל בעיקר הדין משמע דאין שום נפקות' ביניהם ולפי דברי הרב הי\"ל להראב\"ד להשיג עליו ולומר ודוקא לאחר פדיון אבל קודם פדיון אין בו משום כלאים ולאפוקי מדעת רבינו ובר מן דין לפי דעת הרב דהאי דחשיב ב' מינין טמאה עם טהורה לדעת רבינו הוא משום שהיא קדש ואסור לשוחטה ויש בה מעילה ככל הקדשים והיא חולין שאינה ראוי' למזבח וצד זה קראו הכתוב טמאה ק' טובא דא\"כ אפי' במקדיש ב\"מ מעיקרו נמי נימא דלוקה משום כלאים כיון שהיא קדש ויש בה מעילה קודם שנפדו כנודע ויש בו צד חולין שקראו הכתוב טמאה מטעם שאינה ראויה למזבח ומדברי רבינו מבואר דדוקא בנפל בו מום אח\"כ שכ\"כ מפני שהיתה קודש ונעשת כקדש וחול ולכן הנראה אצלי שאף לטעם רבינו דוקא לאחר שנפדו הוא דלוקה משום כלאים וכדעת הראב\"ד ורש\"י והתוס' וה\"ט דס\"ל דהב' מינין הם דמה שהוא אסור למזבח נקראת טמאה כמ\"ש ואם בבהמה טמאה ומה שהוא חולין לאחר שנפדו ומותרין להדיוט אותו צד הוא קרוי טהורה משא\"כ קודם שנפדו כיון שאסור למזבח ולהדיוט אין כאן אלא מין אחד טמאה כדרך שכתוב ואם בבהמה טמאה ומשום הכי אין בו משום כלאים ומעתה ה\"ט דבמקדיש ב\"מ מעיקרו אין בו משום כלאים משום דאי קודם שנפדו אין כאן אלא מין אחד טמא כיון שאסור למזבח ולהדיוט ואי לאחר שנפדו הרי הן חולין גמור שהרי מותרים הם אפי' בגיזה ועבודה כמ\"ש רבינו פ\"א מה' מעילה וכ\"ת הא אכתי הו\"ל שני מינין צד טמא במה שאינו ראוי למזבח וצד טהור במה שהוא מותר להדיוט הא ודאי ליתא דכיון דבתחלת הקדש לא היה ראוי למזבח ולא חלה עליה אלא קדושת דמים לא חשיבא בהמה טמאה דהו\"ל כמקדיש עצים ואבנים ואטו מי נימא דבהמת חולין ב\"מ כיון שאינה ראוי למזבח ומותר להדיוט הו\"ל כב' מינין ויהיה חייב משום כלאים הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר ודוקא במקדיש תם ונפל בה מום כיון דמעיקרא חלה עליו קדושת מזבח ונפל בו מום אח\"כ ואפי' לאחר פדיון אסור בגיזה ועבוד' ד\"ת אכתי שם בהמת הקדש עליו וחשיבא בהכי בהמה טמאה משא\"כ בב\"מ מעיקרו דמעיקרא גופא לא חזי אלא לקדושת דמים ולאחר פדיון אין כאן סרך הקדש כלל שהרי מותר בגיזה ועבודה והיינו דהראב\"ד לא השיג על רבינו אלא מילתא בטעמא גרידא משום דלענין דינא לא נפ\"ל מידי שהרי לדעת ר' ז\"ל דוקא בלאחר פדיון הדברים אמורים כנ\"ל אמיתות דעת רבינו ז\"ל ודוק: ודע שזה שכתבנו דאסור להרביע שור פהמ\"ו אפי' במקדיש ב\"מ מעיקרו נראה שאין דין זה פשוט ואמינא לה מילתא בטעמא משום דכיון דהא דאסור להרביע' משום לתא דעבודה נגעו בה משום דמחזי כעבודה בקדשים ואין איסורו אלא מדרבנן איכא למימר דדוקא בתם ונעשה ב\"מ דאסורה בעבודה ד\"ת גזרו משום דמחזי כעבודה בקדשים משא\"כ במקדיש ב\"מ מעיקרו כיון דאיסור עבודה גופיה אינו אלא מדרבנן כמ\"ש רבינו פ\"ה מה' מעילה איכא למימר דלא גזרו הרבעה אטו רביעה ומאי דנקט בברייתא בכור איכא למימר לאידך גיסא לאשמועינן דפסולי המוק' דקתני היינו דוקא היכא דאסור בעבודה ד\"ת דהיינו תם ונעשה ב\"מ דומיא דבכור דאסור בעבודה ד\"ת אפי' בנולד במומו אבל כל היכא דאין איסורו אלא מדרבנן לא אסרו להרביע ותדע מדלא קתני אלא שור פסולי המוקדשין ולא קתני שור בדק הבית משמע דבקדשי בדק הבית כיון דאיסור עבודה אינו אלא מדרבנן לא אסרו להרביע כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כיון </b>\n<b> שנתחבר הצמר עם הפשתן כו'.</b> התו' ספ\"ק דביצה בד\"ה אלא בקשין כתבו דגמדא אינו אלא כלאים דרבנן כדאמרינן בנדה דמדאורייתא בעינן שיהיה שוע טווי ונוז והלבדים דאסורים אינו אלא דרבנן ושלא כדעת רבינו ז\"ל דסביר' ליה דלבדים הוי כלאים מדאורייתא וכבר השיג עליו הראב\"ד ז\"ל בזה ועיין במרן הכ\"מ מה שהאריך ונדחק בזה ומצאתי להמאירי ז\"ל שם בשיטה כ\"י שכתב משם הרב בדראשי ז\"ל שטעם רבינו ז\"ל הוא מפני שגמר מלאכתן בכך דכיון שעשה מהן בגד והוא גמר עשייתו אע\"פ שאינן אלא שועי' חשוב הוא כבגד ואסור מן התורה וכי אמרינן דשוע בלחוד הוא מדרבנן דוקא בשלא נגמרה מלאכתו שעדיין יש לעשות מהן בגד אבל אם גמר עשייתו בשוע לבדו כגון לבדים אסורי מן התורה והוכרח רבינו לזה משום דבספרי פ' קדושים מפיק לה דלבדים אסורים מדכתיב שעטנז משמע דמדאורייתא הם אסורים עכ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומדב��י </b>\n<b> סופרים אפי' עשר מצעות כו'.</b> בפ\"ק דביצה וכתב הר\"ן שם וז\"ל ותמהני מאי איריא שמא תכרך דמשמע דלא מפסיק מידי אפי' עשר מצעות אסור גזרה שמא יעלה אותן עליו כו' אלא כך נ\"ל דברייתא נקיט לה הכי משום דאפילו בכלאים שאין דרכן בהעלאה אלא בהצעה אסור אבל כל היכי דמפסיק כל שאין דרכן בהעלאה שרי והיינו דתנן הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן עכ\"ל ועיין בהרב ב\"ש פ\"ק דתמיד דכ\"א ע\"ג שהקשה לדעת הר\"ן ז\"ל דא\"כ מאי פריך בגמ' כלאים למאי חזו ומשני בקשין ואמאי לא משני בשאין עשויין להעלא' אלא להצעה וצ\"ע עכ\"ל והם דברים תמוהים ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה מ\"ש הר\"ן סמוך ונראה וז\"ל ומיהו כי שני ליה בקשין ה\"ה דהו\"מ לשנויי בשאין עשויין להעלאה אלא דהא לא אצטריכא ליה דמתני' היא הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים עכ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהנים </b>\n<b> שלבשו בגדי כהונה כו'.</b> עיין במ\"ש הראב\"ד ז\"ל בפ\"ח מה' כלי המקדש ובמ\"ש מרן שם ועיין בספר בתי כהונה למורינו הרב ז\"ל חלק בית ועד דס\"ב מה שהאריך בזה וכלל דבריו שדעת הראב\"ד ז\"ל דכי אשתרו כהנים כלאים לגבייהו לא הותר אלא בשעה שראויה לעבודה שהוא יום ולא לילה וז\"ש בערכין נהי דאשתרי כלאים לגבייהו הני מילי בעידן עבודה כלומר בשעת שראויה לעבודה יע\"ש והנראה דאשתמיט מיניה מ\"ש הראב\"ד ז\"ל הובאו דבריו בס' תמים דעים בהשגותיו על הרז\"ה ז\"ל בשמעתין שכתב כן משם י\"א והוא ז\"ל דחה דבריהם וכתב דלילה נמי עידן עבודה מקרי שהרי אברים ופרקים קרבין כל הלילה יע\"ש ולכן הנכון שדעת הראב\"ד ז\"ל כדעת ר\"ת שכתבו התוס' במנחות דמ\"ה ד\"ה תכלת ובפ' כל הבשר דף ק\"י ע\"ב ד\"ה טלית שאולה יע\"ש ודוק ועיין במ\"ש הרע\"ב פ\"א דתמיד מ' א' ד\"ה ומניחין אותן וז\"ל כנגד ראשיהן ולא תחת ראשיהן ממש לפי שיש בבגדי כהונה כלאים כגון אבנט כו' ודבריו תמוהים שהרי במשנתינו כתב כאוקמת' דשמעתין דבקשין מותרין בהצעה וכ\"כ פ\"ט דכלאים מ\"ב וא\"נ הי\"ל לפסוק כר\"א דס\"ל דמניחין אותם תחת ראשיהן משום דבגדי כהונה קשין הם ומותרים בהצעה ואפשר ליישב דבריו דס\"ל דודאי סתמא דתלמודא התם פ' בא לו דקא' ה\"נ מסתברא דכנגד ראשיהן דאי ס\"ד תחת ראשיהן ת\"ל משום כלאים ע\"כ דלאו היינו משום דס\"ל דקשין יש בהן משום כלאים אפי' בהצעה דא\"כ ת\"ל מתני' דפ\"ט דכלאים דקתני הכרי' והכסתות אין בהם משום כלאים וה\"ט משום דקשים הם כמ\"ש הרע\"ב ז\"ל שם אלא ע\"כ דתלמודא התם בעי למימר דבגדי כהונה לא מיקרו קשים ויש בהן משום כלאים ופסק הרע\"ב כסתמא דתלמודא דהתם כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,133 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Diverse Species",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Diverse_Species",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הזורע </b>\n<b> ב' מיני זרעים כו' לוקה.</b> עיין מש\"כ רש\"י פ\"ט דשבת דף פ\"ד דכלאי זרעים לא אסרי אלא מדרבנן וכ\"כ בבכורות דנ\"ד ועיין בתוס' פרק אלו עוברין דמ\"ז ד\"ה והן מוקדשין שהקשה לפרש\"י שם וז\"ל וע\"ק לפי פירושו ליחשוב נמי כלאי זרעים ולוקמא כגון שזרעו הרבה מינים בכרם כו' יע\"ש וק\"ל שהרי דעת רש\"י דכלאי זרעים דרבנן וא\"כ מאי ק\"ל על פי' ויש ליישב ודוק ועיין בהרב מש\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור </b>\n<b> לאדם לקיים כלאי זרעים כו'.</b> כתב מרן הכ\"מ אבל ק' ע\"ז דרבינו פסק בפ\"ה מה' שבת דמנכש הוי תולדת חורש כרבה וי\"ל דאף למה דאוקימנא כולה כר\"ע משמע כו' ורבנן פליגי עליה כו' וא\"נ מספ\"ל כו' הו\"ל ספיקא ולקולא כו' יעו\"ש הנה דברי מרן אפשיטי דספרא אין להם מובן דאי רבנן פליגי עליה הדק\"ל דאיך פסק רבינו דהמנכש והמחפה בכלאים לוקה דאי משום זורע ליכא למימר כיון דפסק כרבה והנראה ודאי שכונתו לומר דכי פליגי רבנן עליה דר\"ע ה\"ד במקיים שלא ע\"י מעשה אבל במקיים שע\"י מעשה אפי' רבנן מודו ובהא פליגי דר\"ע ס\"ל דכי דרשינן כלאים שדך לא לגמרי אסר רחמנא מקיים את הכלאים אפילו שלא ע\"י מעשה ורבנן נמי דרשי לקרא דכלאים שדך לא כדדריש ר\"ע אלא דס\"ל דכי אסר רחמנא כלאים משום מקיים ה\"ד היכא דעביד מעשה דומיא דזריעה אך ק' לפי דברי מרן דא\"כ אמאי הוצרכו במ\"ק לומר דלרבה ברייתא כולה ר\"ע ואמאי לא משני דרישא רבנן היא ובהא קא מפלגי דרבנן סברי דוקא מנכש ומחפה דעביד מעשה אסר רחמנא משום מקיים אבל מקיים שלא ע\"י מעשה שרי ור\"ע ס\"ל דאפילו במקיים שלא עי\"מ אסר קרא ויש ליישב דע\"כ הוצרך תלמודא לאוקמי לברייתא כולה כר\"ע משום דאי רישא רבנן ומשום דהו\"ל מקיים ע\"י מעשה אדתני מנכש ומחפה דחשיבי כזורע דעביד מעשה בגופן של זרעים לישמועינן רבותא אפילו היכא דלא עביד מעשה בגופייהו אלא שעשה גדר סביב לה דאפ\"ה חייב אמנם אי מתני' כולה ר\"ע הוא ניחא שפיר דתנא רישא מנכש ומחפה דעביד מעשה בגופייהו דחייב משום מקיים וקא יהיב טעמא משום שר\"ע אוסר אפי' המקיים שלא ע\"י מעשה ומכ\"ש מנכש כנ\"ל:<br><b> אך </b> הא קל\"ט לפי דברי מרן שרבינו פסק כרבה דמנכש חייב משום חורש וכולה ר\"ע היא וכן לדעת יש מי שאומר שהביא אח\"כ דא\"כ ע\"כ צ\"ל דס\"ל דמתני' דפ\"ג דמכות דיש חורש תלם אחד וחייב עליה שמונה לאוין מוקמינן לה כר\"ל דאמר התם אי לאו דקילסך גברא רבא הו\"א מתני' מני ר\"ע היא דאמר המקיים בכלאים לוקה דהא דר\"ל אתיא כרבה ואמר כולה ר\"ע היא וכמ\"ש רש\"י שם וא\"כ ע\"כ מתני' דקתני ובשביעית ע\"כ דמשום חורש מחייב ליה תנא דמתני' וכמ\"ש רש\"י שם וס\"ל לר\"ל כמ\"ד ברפ\"ק דמ\"ק דחורש בשביעית חייב אבל למאן דס\"ל דחורש בשביעית אינו לוקה ע\"כ טעמא דמתני' כרב יוסף דמחפה חייב משום זורע כמ\"ש התוס' פרק א\"ע דמ\"ז ע\"ב ד\"ה בשביעית וכיון שרבינו פרק א' מה' שמיטה פסק כמ\"ד דחורש בשביעית אינו לוקה איך אפשר לומר דס\"ל כרבה דמנכש ומחפה אינו חייב משום זורע אלא משום מקיים דאם כן תקשי ליה מתני' דמכות דקתני שביעית כמאן וצ\"ע כעת ואולם אחר החיפוש אשכחנא לה פתרי ע\"פ מ\"ש התוס' בריש מ\"ק ד\"ג ע\"ב ד\"ה שהרי וז\"ל ואפי' אם ת\"ל חרישה צריכה אזהרה חרישה לא אשכחן אלא הכא כו' א\"נ ס\"ל לר\"ע כההיא דאמרינן לעיל דלוקה על החרישה וכדאמרינן טעמא לעיל דס\"ל לר\"ע דתרוייהו מיותרים כו' יע\"ש אשר מבואר מדבריהם דלהך תי' דס\"ל דפלוגתייהו דר\"י ור\"א אי לוקין על החרישה אינו אלא אליבא דרבי ישמעאל דדריש מה חריש רשות כו' אבל לר\"ע כ\"ע מודו דס\"ל דחורש בשביעית לוקה ועיין בחידושי הריטב\"א וא\"כ איכא למימר דרבינו ה\"נ ס\"ל דמתני' דמכות לרבה כיון דמוקמינן לה כר\"ע דאמר המקיים בכלאים לוקה אם כן משום הכי קתני בשביעית משום דס\"ל לר\"ע דחורש בשביעית לוקה מיהו אנן לא קיימא לן כוותיה אלא כרבי ישמעאל ואליבא דמ\"ד חורש בשביעית אינו לוקה ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרב ח\"ה על מ\"ש רש\"י במכות דכ\"א ע\"ב ד\"ה אי לאו דקלסיך וז\"ל אי לאו דקלסיך הו\"א טעמא דמתני' משום מקיים לוקה לר\"ע וכן בשביעית משום חורש מחייב ליה תנא דמתני' כו' הק' וז\"ל ק\"ק דפלוגתא היא במכות ואיכא מ\"ד דחורש בשביעית אינו לוקה ע\"ש ואמנם כפי מ\"ש י\"ל דרש\"י ס\"ל כא\"נ שכ' התו' דלר\"ע כ\"ע מודו דס\"ל דחורש בשביעית לוקה ומ\"ה רש\"י דקאי הכא למאי דמוקמינן מתני' כר\"ע כתב בפשיטות דלוקה כנ\"ל. א) ובמ\"ש הר\"ן אם כן מספ\"ל כו' ק\"ט שהרי מההיא דמכות נראה בהדייא דאפילו להך אוקמתא דרבה נמי ע\"כ פליגי רבנן עליה וכמבואר מדברי רש\"י שם והוא מוכרח מסוגייא דאל\"כ למאי אכפל ר\"ל לו' אי לאו דקילסך כו' הו\"א הא מני ר\"ע היא הא אפי' תימא דר\"ע היא א\"ה דינא דרבי ינאי בדוכתיה קאי דהמחפה בכלאים לוקה אלא מבואר ודאי דאפילו לאוקמתא דרבה רבנן פליגי עלי' וס\"ל דא\"ל והיינו דקאמר ר\"ל הא מני ר\"ע היא כלומר ולדידן דקי\"ל כרבנן דהמחפה בכלאים אינו לוקה וכמו כן קשה טובא לתירוץ א' שכתב הר\"ן דרבנן פליגי עליה דוקא במקיים שלא ע\"י מעש' אבל עי\"מ אפי' רבנן מודו דא\"כ מאי קאמר ר\"ל מתני' מני ר\"ע הא אפילו נימא דבריית' כולה ר\"ע היא דינא דר\"י בדוכתא קאי וס\"ל דהמחפה בכלאים לוקה דאפילו רבנן מודו ומי גילה לו רז זה לר\"ל לומר דטעמיה דר\"י משום דחשיב כזורע ואמאי לא נימא דטעמיה משום דהו\"ל מקיים על ידי מעשה דאפילו רבנן מודו אלא מבואר הוא דלהך אוקמתא רבנן דפטרי במקיים פטרי נמי במחפה וכמ\"ש רש\"י שם והדבר מוכרח כמ\"ש ולומר דר\"ל ה\"נ דס\"ל דלרבנן דר\"ע פטרי לגמרי אפי' במקיים ע\"י מעשה ולרבה במקיים ע\"י מעשה אפילו רבנן מודו ורבינו פסק כרבה הא ודאי ליתא דמי המכריח לנו לאפושי במחלוקת מאחר דההיא דר\"ל אתייא כאוקמתא דרבה וכעת צ\"ע עוד ראיתי להרב מש\"ל שתמה על דברי מרן מסוגייא דפרק הפועל דס\"ד דאמרינן בהדייא דרבנן פליגי עליה ולא עוד אלא שנראה שם דלרבנן מותר לקיים וזה הוא הפך דברי מרן שכתב דלרבנן איסור' איכא וקו' הא' יש ליישב דההיא סוגייא דפ' השוכר אתייא אליבא דר\"י אבל לרבה דאמר כולה ר\"ע היא ה\"נ דלא פליגי עליה ולקו' הב' ראיתי בס' בני דוד שתי' דלרבנן כיון דס\"ל במקיים שלא ע\"י מעשה אינו עובר עליו אלא איסורא גרידא איכא למימר דדוקא במקיים בשדה של ישראל הוא דאסור אבל במקיים כלאים בשדה של גוי אפילו איסורא ליכא והיינו דפריך התם דלרבנן מאי אירייא עוקרין אפי' קיומי נמי ש\"ד כל שהוא בשדה של גוי אלו דבריו יע\"ש וק\"ל לתירוץ זה ממ\"ש רבינו בפרק ה' מה' אלו דין ה' ואין עודרין עם הגוי בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעט את התפלה והשתא לדעת מרן דס\"ל דרבינו פסק כרבנן דליכא אלא איסורא גרידא ובמקיים כלאים בשדה של גוי אפילו איסורא ליכא אם כן למה זה נ\"ט כדי למעוטי את התפלה ומאי אירייא משום למעט אפילו קיומי נמי ש\"ד ובשלמא לדעת יש מי שאומר שכתב מרן דרבינו פ��ק כר\"ע ניחא שפיר ואולי נאמר שהוצרך לטעם זה כדי להתיר אפילו היכא דעביד בחנם דאף ע\"ג דאסור ליתן להם מתנת חנם כדקי\"ל כר\"י כמ\"ש רבי' בפ' יו\"ד מה' ע\"ז כל למעוטי תפלה ש\"ד כנ\"ל ודע שלדעת מרן דס\"ל דבמקיים ע\"י מעשה אפי' רבנן מודו צ\"ל דההיא דעוקרין עם הנכרי לא מיקרי מקיים ע\"י מעשה ושלא כמ\"ש התוס' שם בד\"ה ר\"ע דאל\"כ מאי פריך אי רבנן מאי אירייא עוקרין כו' הא בקיים ע\"י מעשה אפילו רבנן מודו ומש\"ה הוצרך בבריית' לטעמא דלמעט את התפלה ולדעת יש מי שאומר שכתב מרן ז\"ל עכ\"ל דההיא דעוקרין חשיב מקיים על ידי מעשה כדעת התוס' ז\"ל ובמה שכתב מרן ז\"ל ויש מי שאומר דלמאי דאמרי' בריש מ\"ק כולה ר\"ע כי אמר ר\"ע המקיי' לוק' דוקא בעושה מעשה כגון מנכש או מחפה אבל המקיים שלא ע\"י מעשה אינו לוקה וק\"ל דאם כן מנ\"ל שאסור כו' יש לדקדק טובא דמאי קו' הא בכל התורה כולה קי\"ל דלאו שאין בו מעשה אע\"ג דעובר בלא תעשה אין לוקין עליו כנודע ואם כן מאי ק\"ל דא\"כ מנ\"ל דאסור ואדרבא טפי הו\"ל להק' דלמה זה כתב רבינו ואסור לאדם לקיים כו' דמשמע דליכא אלא איסורא בעלמא אבל בל\"ת אין עובר עליו והו\"ל לומר דהמקיים כלאים אע\"פ שעובר בל\"ת אינו לוקה כדרך שכתב גבי נותר ובכל לאו שאין בו מעשה ועוד יש להבין בדברי מרן ז\"ל דאדק\"ל לדעת יש מי שאומר תקשי ליה לדידיה נמי דלפי מה שפסק כרבנן דבמקיים ע\"י מעשה דוקא חייב ובשלא ע\"י מעשה פטור אבל אסור דאם כן איסורא מנ\"ל ותו יש לדקדק שדברי יש מי שאומר הללו הן הן דברי רש\"י והתוס' פרק בתרא דע\"ז שכתבו דר\"ע דוקא מיירי במקיים ע\"י מעשה ולמה זה כתבו בשם יש מי שאומר והנראה אצלי שנעמוד על סודו של מרן ז\"ל כשנדקדק בדבריו במ\"ש דוקא בעושה מעשה כגון מנכש או מחפה כו' דלמה זה הוצרך לפרש ענין מקיים ע\"י מעשה מה הוא והלא סתמו כפירושו וכדרך שאמרו בירושלמי ותו שהרי מקיים ע\"י מעשה משכחת לה באופן אחר כגון שעשה גדר סביב לה וכמ\"ש רש\"י בפרק השוכר ולמה כתב אופן מקיים ע\"י מעשה במנכש ומחפה גרידא ולכן הנראה אצלי שדבריו באו בדקדוק וכונתו ז\"ל לומר דאפי' לר\"ע דאמר אף המקיים ה\"ד במקיים ע\"י מעשה כגון מנכש או מחפה דעביד מעשה בגופן של זרעים גופייהו אמנם היכא דלא עביד מעשה בגופן של זרעים אפילו עשה גדר סביב לה אפי\"ה לא מחייב משום מקיים וה\"ט דס\"ל דכיון דקרא כתי' שדך לא תזרע כלאים דוקא זריעה א\"כ כי מייתינן מדרשא דכלאים שדך לא ה\"ד במקיים דעביד מעשה בגופן של זרעים דומיא דלא תזרע אמנם היכא דאינו עושה מעשה בזרעים גופייהו אע\"ג דקא עביד מעשה א\"ה לא מחייב דדומייא דזריעה דוקא הוא דאסר רחמנא והוצרך היש מי שאומר לזה משום דלישנא דרבינו שכתב ואם קיימן אינו לוקה סתמא משמע בכל אופן מקיים ואפי' מקיים עי\"מ שעושה גדר סביב לה דאל\"כ הו\"ל לרבינו למיהב טעמא דמה שאינו לוקה הוא משום דהוי לאו שאין בו מעש' כדרך שכתב בכל לאו שאין בו מעשה אלא ע\"כ דבכל אופן קאמר דאינו לוקה והיינו משום דקרא לא אסר אלא דוקא במנכש או מחפה דעביד מעשה בזרעים עצמן והיינו שלא כתב רבינו אלא איסור גרידתא ולא כתב עובר בל\"ת כדרכו בכל המקומות והשתא היינו דק\"ל למרן ז\"ל שפיר דאם כן מנ\"ל שאסור משום דבשלמא בכל לאוין שאין בהן מעשה דעלמא דאמרינן דעובר בל\"ת ואינו לוקה ה\"ט משום דבפי' אזהר רחמנא עליה אפילו אין בו מעשה אלא דאפ\"ה אינו לוקה משום דלא דמי לאויה ללאו דחסימה דעביד מעשה אמנם לדעת היש מי שאומר דפיטורא דמקיים שלא על ידי מעשה לאו היינו משום דהוי לאו ��אב\"מ שהרי אפי' היכא דעביד מעש' דהיינו שעשה ג\"ס אפ\"ה קאמר דפטור מטעמ' דכי אזהר רחמנא מקיים היינו דוקא דומייא דזריעה א\"כ איסורא גופיה מנ\"ל כיון דבהא לא אזהר רחמנא ונמצא אם כן שדברי היש מי שאומר הללו רחוקים הן מדברי רש\"י והתוס' ז\"ל שלדעת רש\"י אפי' בעושה גדר סביב לה מחייב ר\"ע ולדעת היש מי שאומר לא מחייב אלא דוקא במנכש ומחפה ומאי דלא ק\"ל למרן ז\"ל לפי דרכו שכת' דלרבנן במקיים ע\"י מעשה מודו דמחייב וכי פטרי רבנן במקיים שלא ע\"י מעשה דאם כן איסור' מנ\"ל ה\"ט משום דלפי דרכו ז\"ל איכא למימר שפיר דודאי כי דרשינן סמיכותא דכלא' שדך לא משמעותא משמע שלא ימצא כלאים בשדהו ואף הוא מחוייב לחזור אחריו לבער קוצים מן הכרם וכל שלא ביערם הרי הוא עובר אלא דבהא פליגי ר\"ע ורבנן דר\"ע ס\"ל דדרשה גמורה היא וחייבין עליה כזריע' עצמה ורבנן ס\"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו שדך לא תזרע היינו זריעה ממש או מנכש ומחפה דעביד מעשה בזרעים עצמם ודרשה דכלאים שדך לא לא אתא אלא לאיסור בעלמ' וה\"ז דומה לחצי שיעור דמרבינן לה מרובייא דכל חלב ואינו אלא איסורא בעלמא אמנם לדעת היש מי שאומר שכ' מרן דס\"ל דאפי' ר\"ע לא מחייב אלא במנכש ומחפה וע\"כ משום דס\"ל דדרשא דכלאים שדך לא מיירי דוק' במנכש ומחפה אמנם במקיי' שלא ע\"י מעשה בהא לא אזהר רחמנא ק\"ל שפיר דכיון דבהא לא מיירי קרא א\"כ איסורא מנ\"ל זה הנ\"ל כפתור ופרח ליישב דברי מרן ז\"ל ואולם דברי התוס' ז\"ל דפ\"ב דע\"ז תמוהים הם בעיני שהק' לפרש\"י שפי' דהמקיים בכלאים דלוקה לר\"ע ה\"ד בדעביד מעשה שעשה להם על ידי סייג וז\"ל וא\"ת האיך ס\"ד להוכיח דלעקור היה איסור כו' התם הוא שעושה מעשה באיסור שעושה גדר אבל הכא אין כאן מעשה כלל באיסור כו' יע\"ש והשתא ק\"ט דמאי קושיא נימא דס\"ל לרש\"י דקרא דדרשינן שדך לא בכל מקיי' אזהר רחמנא ואפילו שאין בו מעשה אלא דלענין מלקות הוא דקאמר רש\"י ז\"ל דלא לקי אלא דוקא בעושה מעשה אבל בשאינו עושה מעשה אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה אבל הא מיהא עובר בל\"ת כדין לשאב\"מ דעלמ' ובדוחק יש ליישב דהיינו דק\"ל דבשלמא לפי' הערוך שכתב דאף המקיים דקאמר ר\"ע בפשיטות מיירי ואפילו בשלא ע\"מ היינו דס\"ד להוכיח שפיר כיון דס\"ל לר\"ע בהדיא דאפי' במקיים שלא ע\"מ אזהר רחמנ' אמנם לפירש\"י שפי' דאף המקיים דר\"ע לא מיירי אלא במקיים על ידי מעשה אם כן מסתבר לומר דקרא דכלאים שדך לא אפי' לרבי עקיבא לא אזהר רחמנא אלא היכא דעביד מעשה דומיא דזריעה אבל היכא דלא עביד מעשה אפילו רבי עקיבא מודה דאפושי פלוגתא לא מפשינן כנ\"ל ודע שרש\"י ז\"ל במכות נראה בהדייא שהוא סובר כפי' הערוך ז\"ל דלר\"ע המקיים כלאים בכרם אפילו מבלי מעשה חייב דס\"ל לר\"ע דלאו שאין ב\"מ לוקין עליו שכתב בד\"ה מי וזה לשונו אי לאו דאמרי לך חורש דמחייב משום כלאים לאו משום זורע אלא משום מקיים דשביק להו ולא עקר להו יע\"ש והדבר תמוה דמלבד משה\"ק התוס' לפי' הערוך דר\"ע ס\"ל דלאו שאין ב\"מ אין לוקין עליו עוד אני תמיה ממש\"כ רש\"י שם בד\"ה אי לאו וז\"ל והודה לך דמחפה חייב משום זורע לכ\"ע דמדקאמר רבי ינאי המחפה בכלאים לוקה ולא קאמר מקיים בכלאים לוקה ש\"מ דעדיף ליה מחפה ממקיים דמחפה כזורע חשיב ליה כו' והיותר ק\"ט דאכתי נימא דטעמא דרבי ינאי דקאמר המחפה בכלאים לוקה משום מקיים הוא וכר\"ע ולא משום זורע הוא ומאי דנקט רבי ינאי מחפה ולא מקיים משום דר\"י וכל החבורה ס\"ל דלאו שאב\"מ אל\"ע כדקיי\"ל בעלמא ומש\"ה נקט דוקא מחפה דעביד מעשה ולכן הנראה אצלי שדעת רש\"י ז\"ל כדעת ה\"ה שכתב בפ' י\"ג מה' שכירות ליישב דעת רבינו שכתב דאם חסמה בקול לוקה דאע\"ג דהוי לאו שאין בו מעשה ותירץ דשאני החסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול הויא כמעשה יע\"ש וא\"כ ה\"נ גבי מקיים כלאים כיון דאפשר לעבור עליו ע\"י מעשה דעביד לה סייג אפילו היכא דלא עביד מעשה נמי חייב ועיין בהרב מש\"ל פ\"ד מה' מו\"ל ד\"ד הן אמת דק' לדברי ה\"ה ז\"ל ממה שפסק רבינו פ\"ה מה' חו\"מ דהמניח חמץ ברשותו אינו לוקה אלא א\"כ חמצו בידים ובהדייא אמרו בתוספתא הביא ה\"ה שם המניח חמץ ברשותו והמקיים בכלאים אינו לוקה מטעמא דהוי לאו שאין בו מעשה אע\"ג דאפשר לעבור עליו ע\"י מעשה וצ\"ע כעת ועיין מ\"ש רש\"י בפ\"ק דמ\"ק ד\"ג ע\"ב ד\"ה אף המקיים שדבריו סותרים למ\"ש בע\"ז וצ\"ע:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> לפי </b> מה שהסיק הרב פה דמתניתין אתי' כרבי עקיבא בהאי דחריש וקציר תשבות. וכן מוכח דעל כרחך בהאי דאמר ר\"ל אי לאו דקילסך כו' ה\"א ר\"ע היא דאמר המקיים בכלאים לוקה. וא\"כ קשיא תינח כלאים. שביעית מאי איכא למימר. וע\"כ כדעת המפרש דחורש בשביעית לוקה. וקשיא הא אי אפשר לרבי יוחנן לומר הכי דהא רבי יוחנן הוא האי מאן דאמר דסבירא ליה חורש בשביעית אינו לוקה (וזה אפשר לומר דהוי כונת המהרש\"א בקושייתו) לא מיבעיא לחד תירוצא בתוס' במועד קטן (ד' ב') ד\"ה ר' אליעזר שכתבו דמוכח דר' אלעזר הוא המ\"ד דסובר לוקה אלא אפילו לתרוצא השני שם דכתבו דלא מוכח מידי. מ\"מ הרי מפורש בירושלמי בהדי' בסנהדרין דרבי יוחנן סובר חורש בשביעית אינו לוקה. וכן הביא האי ירושלמי רבינו לקמן פ\"א מהלכות שמיטה ויובל הלכה א' עיין עליו. קשיא לי הא ע\"כ מתניתין לאו ר\"ע בזה. דהא רבינו הקשה בפרק ח' מהל' מ\"א הלכה ויו על הש\"ס מכות שם דאמרינן בסוף הסוגי' האי תנא איסור כולל לית לי' איך חל איסור י\"ט על שביעית דקדים. ואי דאיירי בי\"ט של ר\"ה. מ\"מ הרי איסור לחרוש שלשים יום קודם ר\"ה והסיק דמתני' איירי בעשר נטיעות דבשבילן מותר לחרוש. וכל זה לר' ישמעאל דאית ליה איסור חרישה מהל' למשה. אבל לרבי עקיבא דס\"ל איסור חרישה מבחריש ובקציר אין כאן הלכה כלל בעשר נטיעות. כמו שמסיק הש\"ס מ\"ק (ד\"א) הלכתא לרבי ישמעאל קרא לרבי עקיבא ואמרתי בחדושי בזה גרגיר אחד דריש לקיש הכי אזיל לשיטתי' בזה. דהא ריש לקיש אית לי' שבועות (כ\"ד א') היכי אמרינן איסור כולל. באיסור הבא מאליו. באיסור הבא מעצמו לא אמרינן א\"כ לפי דברי ריש לקיש ל\"ק היאך חל איסור י\"ה על איסור שביעית הא י\"ל דחל בכולל כיון די\"ט גם שאר מלאכות אסור. וכמ\"ש רבינו שם בעצמו ול\"ק הא ע\"כ המתניתין לית לי' איסור כולל. דאל\"כ לתני שבועה שלא אחרוש בין בחול בין בי\"ט. וע\"כ האי תנא א\"כ לית ליה כדמסיק הש\"ס במכות זה ליתא לדברי ר\"ל די\"ל דלהכי לא חייל גבי שבועה כיון דהוי איסור הבא מעצמו. אבל באיסור הבא מאליו כמו י\"ט ושביעית מודה המתניתין דחל בכולל וכן כתב הריטב\"א שם בפי' ע\"ע. וא\"כ הכי קאמר ריש לקיש אי לאו דקילסך גברא רבה. ה\"א כלומר אנכי אמרתי מתניתין מני רבי עקיבא ודאי לדידך הוי מוכח דמחפה הוי זורע דאל\"כ קשיא תינח כלאים. שביעית מא\"ל. ואי בזה נמי כר\"ע וחורש בשביעית לוקה. הא ע\"כ מתניתין כרבי ישמעאל בזה דלא דרשינן חריש וקציר לחריש' של ערב שביעית אלא הלכה למשה מסיני הוא. דאם לא כן לא משכחת שביעית וי\"ט דהא לא חייל בכולל. וע\"כ בב\"א איירי והיינו בי\"ט של ר\"ה ואו בי' נטיעות ואו בזמן שאין בית המקדש קיים דמותר לחרוש עד ערב ר��ש השנה. ואם מתניתין כרבי ישמעאל בזה הרי חורש בשביעית אינו לוקה וע\"כ דמחפה הוי זורע. אבל לדידי יש לומר מחפה לאו זורע ומשום מקיים. והמתני' אתי' נמי בזה כרבי עקיבא דחורש בשביעית לוקה. ובאמת לא הוי שביעית וי\"ט בב\"א אלא חל בכולל. ומתניתין איסור כולל אית לי' זולת גבי שבועה ל\"ל למתניתין כולל משום דהוי איסור הבא מאיליו ועיין עוד בדברינו בדברי רבינו פ\"ה מהל' מ\"א הלכה ויו בסוף דבריו שם עיין היטב. וזה לא קשיא אי מתניתין כר\"ע הא רבי עקיבא לית ליה כלל איסור חל על איסור כמו שמוכח בסוגי' דחולין (ק\"א ב') זה לא קשי' דמתני' סבירא לי' כוותי' בחדא. ופליג עלי' בחדא. אבל בהך דחורש כולה חדא מילתא ונקשרים הענינים בעצמם ודוק והבין:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שסד) </b> דקשה לדברי ה\"ה ז\"ל ממה שפסק רבינו פ\"ה מה' חו\"מ דהמניח חמץ ברשותו אינו לוקה אלא א\"כ חמצו בידים כו'. במקום אחר הארכתי בזה גם כתבתי על הגליון בס' מגלת ספר דלא דמי חמץ לחסימה דעד כאן לא קאמר ה\"ה ז\"ל אלא היכא דעכשיו בידו לעבור ע\"י מעשה ממילא לוקה כאילו עשה מעשה דהא בהמה זו עצמה שחסמה בקול הרי היה בידו לחסמה בפועל ממש בידו משא\"כ חמץ שהניח ברשותו ולא השביתו קודם פסח תו א\"א לו לעבור עליו ע\"י מעשה אע\"ג דיכול לחמץ עיסה חדשה או לקנות חמץ במעשה מ\"מ הא בחמץ זה שהוא שלו תו אין בו מעשה במציאות: (מנ\"ה מו\"ז זצ\"ל בחלוקו כוון לדברי הנוב\"י מה\"ת או\"ח סי' ע\"ו עיי\"ש). גם פלפלתי בסברת הרא\"ה ז\"ל שהיא להיפך מסברא זו והיינו דהיכא דמשכחת לה לעבור על הלאו בשב ואל תעשה אפי' בדעביד מעשה שוב אינו לוקה ואכמ\"ל:<br><b> (שסה) </b> ונראה דלפי מה שפסק רבינו ז\"ל כו'. דאפי' בזא\"ז חייב כו'. תמהני אם בא להוכיח מסתמיות הלשון דעל כוי לא משכחת לה לעולם דלוקה ואפי' בשהרביעה על חיה ועל בהמה בזה אחר זה א\"כ הא יש להוכיח נמי דאפי' אם הרביעה עם בהמה וחיה בבת אחת דהיינו שבידו האחת הכניס בהמה כמכחול בשפופרת דכוי ובידו השני' הכניס חיה כמב\"ש דכוי בב\"א או להיפך דג\"כ אינו לוקה ולמה לי' לאתויי עלה מטעם דהתראת ספק שמה התראה הרי בבת אחת לכ\"ע חייב ור\"א דס\"ל לחד תנא אליבא דר' יהודה ביבמות דף ק\"א ע\"א דאפי' בקלל או הכה שניהם בבת אחת נמי פטור היינו משום דיליף ברכה דלמטה מדלמעלה ומקיש הכאה לקללה אבל בלא\"ה ליכא למ\"ד דבבת אחת פטור ועכ\"ר צריך אתה לומר דהרמב\"ם לא קאמר ואין לוקין אלא כפשוטו ולא לעולם דהא משכחת לה בבת אחת דלוקה וא\"כ ה\"נ י\"ל דאפי' בזה אחר זה נמי לוקה משום דהתראת ספק שמה התראה: אבל באמת לא מצאנו בפירוש דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דהתראת ספק שמה התראה בכהאי גוונא היכא דיש ספק בגוף העבירה דהא דפסק כר\"י בנשבע שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל להאיסורא ואח\"כ אכל להתנאי דחייב עיין בפ\"ד הי\"ז מה' שבועות שאני התם דאין שם ספק בגוף האיסור אלא דהדבר תלוי בדעת הנשבע אי יאכל להתנאי או לא יאכל וכן בנותר אי ישרפנו או לא ישרפנו משא\"כ בכוי כיון דהספק הוא בגוף האיסור שגם המרביע לא ידע אם הוא עובר או לא בזה לא מצינו כלל שיפסוק הרמב\"ם ז\"ל מידי:<br><b> ואע\"ג </b> דת\"ק ור' יהודה פליגי בהא מלתא מ\"מ הא ר' יוחנן ור\"ל לא פליגי בהא מלתא מידי וניהו נמי דר\"ל לא ס\"ל לחלק בזה דהא קאמרינן במכות דף ט\"ז ע\"א דר\"ל ס\"ל כאידך תנא דר\"י דס\"ל דבזה אחר זה פטור מ\"מ הא ר' יוחנן שפיר מחלק ביניהם ומש\"ה אע\"פ דס\"ל לר' יוחנן גבי נותר דהתראת ספק שמה התראה מ\"מ ס\"ל בהכה את זה כו' דפטור משום דבכה\"ג דאיכא ספק על גוף העבירה ס\"ל לר' ��וחנן דלא שמה התראה: וראיה לסברתינו זו מדברי התוס' יבמות דף פ' ע\"א בד\"ה נעשה סריס כו' שכתבו וז\"ל אע\"ג דבשעת התראה היה ספק כו' ע\"ש וקשה דהאי מאי קושיא היא וכי כעורה זו הסברא לומר דרב ס\"ל כר' יוחנן דקיי\"ל כוותי' דהתראת ספק שמה התראה אלא עכ\"ר צ\"ל משום דבכה\"ג דאיכא ספק על גוף האיסור אפי' לר' יוחנן אמרינן דלא שמה התראה וה\"ה בכוי וכדומה דבזה אחר זה פטור: ועוד ראיה לדברינו מדברי הרמב\"ם גופיה ממ\"ש בפ\"ה ה\"ב מהלכות שבועות בנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו וז\"ל ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק הוא שאין לוקין עליה כו' עכ\"ל וקשה דהרי הרמב\"ם ז\"ל כר' יוחנן פוסק דהתראת ספק שמה התראה אע\"כ צ\"ל דדוקא בדבר התלוי ברצון המותרה אמרינן דשמה התראה. וא\"כ הרי הדברים ק\"ו השתא ומה התם דאע\"פ שהדבר עומד להתברר אם ישמעו ממנו האחרים או לא ואפ\"ה אמרינן דלא שמה התראה א\"כ מכש\"כ בכוי שאינו עומד להתברר לעולם (ועיין בלחם משנה שם) דודאי אמרינן דלא שמה התראה: ונמצא לפ\"ז דכיון דר' יהודה גופיה ס\"ל דהתראת ספק לא שמה התראה גבי הכה את זה וחזר והכה את זה ואפ\"ה קאמר גבי נותר דאינו לוקה מטעמא דהוי ניתק לעשה מכלל דמשום התראת ספק אי אפשר למפטרי' היינו משום דהספק דהתם הוא תלוי ברצון המותרה דבכה\"ג בלבד שמה התראה אבל היכא דתלוי בדעת אחרים הוי כאלו הספק הוא בעיקר האיסור ואמרינן דלא שמה התראה וא\"כ לפ\"ז כיון שפסק הרמב\"ם בפ\"ה מה' שבועות הנ\"ל דבתלוי בדעת אחרים הוי התראת ספק ולא שמה התראה א\"כ תו לא צריך להביא בהלכות ממרים דבהכה את זה וחזר והכה את זה הוא פטור משום דזה כבר נלמד ממ\"ש בפ\"ה מהלכות שבועות הנ\"ל ובזה נתיישב קושייתו של הרב הגאון המחבר ז\"ל:<br><b> אמר </b> עקיבא סופר נ\"ה המלה\"ד דברי מו\"ז ז\"ל נפלאו ממני הא בש\"ס חולין (פ\"ב צ\"א ע\"א) מוכח דהש\"ס לא ס\"ל חילוק זה שכתב מו\"ז ז\"ל דמקשי על ר' יהודה מ\"ט מחייב באכל גיה\"נ מזה כזית ומזה כזית הא ס\"ל ה\"ס ל\"ש התראה בהכה את זה וחזר והכה את זה ומשני סבר לה כאידך תנא דר' יהודה דאמר ה\"ס שמה התראה דתניא לא תותירו ממנו עד בקר וכו' עיי\"ש ולפי חלוקו של מו\"ז זצ\"ל אכתי תקשי הא באכל גיה\"נ למאי דס\"ד דספוקי מספקא ליה הספק הוא בגוף האיסור ול\"ד לנותר דהדבר תלוי ביד המותרה אם ישרפנו או לא משמע דהש\"ס ס\"ל שאין לחלק כחלוקו של מו\"ז ז\"ל ועוד ראיה מדברי התוס' נדה מ\"ו ע\"ב ד\"ה ר\"י ור\"ל דאמרי וכו' שהקשו והא סבר ר\"ל התראת ספק ל\"ש התראה עיי\"ש והנה לפי חלוקו של מו\"ז ז\"ל דר' יוחנן אזיל ומודה אם הספק בגוף העבירה דה\"ס ל\"ש התראה מדוע לא הקשו התוס' גם לר' יוחנן הא הוי ה\"ס שמא לא יביא ב' שערות עד ג' שנים והוי ספק אם אכל הקדש אלא מוכח דליתא לחילוק זה. אמנם גברא רבא אמר מילתא אין מזניחין אותו די\"ל דסוגיא דחולין אזלא אליבא דר\"ל ומו\"ז ז\"ל כתב חלוקו רק אליבא דר' יוחנן כמו שכתב פה. ומה שהעירותי מדברי התוס' נדה מ\"ו ע\"ב ד\"ה ר\"י ור\"ל נלע\"ד לישב דלכאורה קשה על דברי התו' הללו מדבריהם מיבמות דף פ' ע\"א בד\"ה נעשה סריס שכתבו דל\"ה בכה\"ג התראת ספק כיון דאיגלאי מילתא שהיה גדול בשעת התראה וכבר הקשה המל\"מ בפט\"ו מהלכות סנהדרין הלכה ד' דבריהם אהדדי והניח בצ\"ע. אמנם נלע\"ד לישב שהתוס' ביבמות כתבו סתמא דזה ל\"ה ה\"ס כיון דאיגלאי מילתא למפרע וליכא להוכיח דרב ס\"ל ה\"ס שמה התראה (ועיין חולין פ\"א דרבא שהוא בתרא ס\"ל ה\"ס ל\"ש התראה) אך בנדה מ\"ו ע\"ב הקשו בפירוש לר\"ש בן לקיש ולדידיה ליכא לתרץ כמו שכתבו ביבמות דאיגלאי מילתא למפרע דהא ר\"ל לשטתו ביבמות ריש פרק החולץ דס\"ל איגלי מילתא למפרע לא אמרינן. ולפ\"ז יש לקיים סברת מו\"ז ז\"ל דבספק בגוף העבירה גם ר' יוחנן מודה דה\"ס ל\"ש התראה ומה שלא הקשו התוס' בנדה גם לר' יוחנן משום דלדידיה יש לתרץ כמו שכתבו ביבמות דהיכא דאיגלאי מילתא למפרע ל\"ה התראת ספק ע\"כ הקשו רק לר\"ל ונזקקו לתירוץ אחר עיי\"ש כנלע\"ד לאמר בדרך הפלפול: ע\"כ הגה\"ה:<br><b> אלא </b> דאכתי קשה מה שהשמיט הרמב\"ם ז\"ל דינא דהכה שניהם בבת אחת דהא אמרינן ביבמות בדף הנ\"ל דפליגי תרי תנאי אליבא דר' יהודה ולאידך תנא אפי' בבת אחת פטור משום דילפינן מטה ממעלה ומקשינן הכאה לקללה וכנ\"ל וא\"כ הרי היה להרמב\"ם ז\"ל להביא מאי דינו של הכה שניהם בבת אחת וכן הקשה הנוב\"י מה\"ת חאהע\"ז סי' ע\"ז ע\"ש: ומה שהקשה שם על מה דהשמיט הרמב\"ם ז\"ל דינא דהכה את זה וחזר והכה את זה מתרץ שם הגאון הנ\"ל בענין אחר והוא עפ\"י נוסחא משובשת בהרמב\"ם בסוף הלכה ב' בפ\"ה מה' שבועות הנ\"ל שכתוב שם בזה\"ל ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אא\"כ היה לאו שבו מפורש בתורה וקאמר הגאון הנ\"ל דדוקא בלאו שבא האזהרה על התראת ספק אמרינן דשמה התראה והיינו בנותר ולא היכא דמשכח הלאו בודאי נמי וע\"ש אבל אפשר דיפה כיון הגאון ז\"ל מווילנא שהוא מגיה בדברי רמב\"ם אלו שכצ\"ל ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה. ואח\"כ הוי לאו שאין בו מעשה. (והיינו שהיה כתוב כ\"ז בר\"ת ונתחלפו האותיות) הן אמת שגם על הגהה זו יש לפקפק הרבה ואכמ\"ל: ודע דמה שכתבתי בהתחלת הגהתי זו דמשכחת לה איסור בת אחת בהרבעה דכוי כגון דבידו אחת הכניס בהמה כמכחול בשפופרת דכוי ובידו השניה הכניס חיה בכוי או להיפך כתבתי כן עפ\"י דברי רש\"י ביבמות דף ק\"א ע\"א בד\"ה בבת אחת כו' שכתב שם וז\"ל שחבטן במקל בהכאה אחת ע\"ש אבל לפי מה שפירש\"י במכות דף ט\"ז ע\"א בד\"ה בבת אחת וז\"ל בהתראה אחת בתוך כדי דיבור דהו\"ל התראת ודאי דממנ\"פ חד מנייהו אבוהו הוא וע\"ש. (וצע\"ק על רש\"י ז\"ל בשנותו את טעמו). פשיטא דקשה טפי לפ\"ז על הרב המחבר ז\"ל דדייק מדברי הרמב\"ם ז\"ל דלא משכחת לה מלקות בכלאים דכוי והרי בהתראה תוך כ\"ד ודאי משכחת לה וא\"כ אפי' אי נימא דלא שכיח שיכניס בבת אחת שני מינים בהמה בכוי וחיה בכוי או להיפך ומש\"ה נקט הרמב\"ם ז\"ל סתמא דאין לוקין על הרבעה דכוי מ\"מ הא בהתראה תוך כדי דיבור שפיר משכחת לה וא\"כ למה סתים הרמב\"ם ז\"ל דאין לוקין על כוי אי דיוקו של המחבר הוי דיוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הזורע </b>\n<b> זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כו'.</b> כ\"כ הטור ז\"ל ס\"ס רצ\"ד וכתב מרן הב\"י ז\"ל שם וז\"ל והטעם שהן מדמין הרכבת האילן לכלאי זרעים שהן מותרין באכילה ע\"ש וק\"ל על דבריו שהרי בפרק כל הבשר דקט\"ו פרכינן כלאי זרעים ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא כו' ומשנינן איתקוש לכלאי בהמתך היוצא ממנה מותרת אף שדך היוצא ממנו מותר וכלאי בהמה גופה מנ\"ל מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ע\"כ הרי מבואר מסוגיא הלזו דהרכבת האילן פירותיהן מותרים באכילה שהרי עיקר היקשא דבהמתך לא תרביע כלאים כו' להרכבת האילן הוא דאתא כדאיתא בקידושין דל\"ט מה בהמתך בהרכבה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בח\"ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בח\"ל ואדרבא בכלאי זרעים לא כתיב בהדי�� היתרא אלא משום דילפינן מהרכבת האילן דכי היכי הרכבת האילן מותר באכילה ה\"נ כלאי זרעים ודוקא לענין ח\"ל הוא דמעטינהו קרא ממעוט' דשדך וא\"כ איך כתב מרן ז\"ל דהיינו טעמא דרבינו והטור מפני שהן מדמין הרכבת האילן לכלאי זרעים והלא נהפוך הוא דעיקר היתרא בהרכבת האילן כתיבה וכלאי זרעים הוא דילפינן מהרכבת האילן ועיין בתוס' ב\"ב דכ\"ד ע\"א ד\"ה סאה שכ' בתוך דבריהם וז\"ל מה שפי' שאם נשרשו אין להם תקנה אגב חורפיה לא עיין דלא אמר הכי בפרק כל שעה אלא גבי כלאי הכרם אבל כלאי זרעים מותרים באכילה ובהנאה כדמשמע בפ' כ\"ה דפריך אלא מעתה כלאי זרעים ליתסרו ודבריהם לעין הקורא הוא מן המתמיהין במ\"ש כדמשמע בפרק כ\"ה שהרי בפי' אתמר התם דכלאי זרעים מותרין באכילה ואולם לפי האמור מקום יש בראש ליישב דבריהם דמש\"ה כתב כדמשמע משום דא\"ל דמאי דקאמר בגמרא כלאי זרעים ליתסרו להרכבת האילן קרי כלאי זרעים וכמו כן כתבו התוס' בפ\"ט דשבת דפ\"ט ע\"ב ד\"ה מנין ע\"ש ודוקא הרכבת האילן דעיקר היקש' דבהמתך להרכבת האילן הוא דאתא כדאיתא בקידושין הוא דשרינן באכילה אבל כלאי זרעים ה\"נ נימא דאסור באכילה מיהו עיקר דבריהם תמוהים למה זה הוצרכו להביא ראיה מפ' כ\"ה והלא משנה שלימה שנינו ריש פ\"ח דכלאים כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה וכ\"ש בהנאה ובדוחק יש ליישב דאי ממתניתין הו\"א דהא דקתני מותרין באכילה ה\"ד שצמחו מעצמם דלא קא עבר אלאו דשדך לא תזרע ואאסיר לקיימ' דסמיך ליה קאי דאע\"ג דאפי' צמחו מעצמם אסורין מלקיים מותרין הם באכילה אמנם בזרעיה בידים דקא עבר אלאו דשדך אסורים באכילה ובהכי נתיישבו דברי רשב\"ם ז\"ל כמובן להכי הוצרכו להביא ראיה מההיא דפ' כ\"ה דאפילו היכא דעבר על הלאו מישרא שרי כנ\"ל ועיין בתוס' פ' מרובה דפ\"א ע\"א ד\"ה במ' שהקשה שם לפירוש רש\"י דאין מחייבין משמע דאין איסור בהנאתו כו' ודבריהם תמוהים שסותרים למ\"ש הם עצמם בב\"ב ובמתני' דריש פ\"ח דכלאים והנר' אצלי שט\"ס נפל בדבריהם ובמקום בהנאתו באל\"ף צ\"ל בהנחתו וכוונתם להק' דאין מחייבין משמע דאין איסור בהנחתו ומותר לקיימו ועיין בהרב תיו\"ט בריש פרק קמא דשקלים ופ\"ב דכלאים משנה ה' ודוק ועיין במ\"ש מרן הב\"י ריש סי' רצ\"ז וז\"ל הנולד מכלאים מותר בהנאה ובאכילה כו' כ\"כ הרמב\"ם וכן משמע בפ\"ב דבכורים דכוי חלבו אסור משמע דבשרו מותר ע\"כ והן דברי' תמוהים דלמה זה הוצרך להביא ראיה ממשמעות דורשין ממתני' דפ\"ב דביכורים והלא תלמוד ערוך בפ' כ\"ה דכלאי בהמה שרו כמ\"ש וצ\"ע גם מש\"כ וכן משמע פ\"ב דביכורים ק\"ט דמאי משמע דקאמר הרי בהדייא מבואר דבשרו מותר ואפשר דה\"ט משום דאיכא למידחי דמתני' דביכורים אתיא כמ\"ד כוי בריה בפני עצמה ועיין בתוס' פ\"ק דקידושין ד\"ב ד\"ה לא לחיה ומ\"מ לא ידעתי אדמייתי ראיה מרן ז\"ל מסיפא דקתני חלבו אסור אמאי לא מייתי ראיה מרישא דמתני' דהתם דקתני ודמו טעון כיסוי הרי בהדייא דהותר באכילה ודוק ובגופא דשמעתתא דפ' כ\"ה קל\"ט דמדהוצרך להוכיח דכלאי בהמה שרו מדאסר רחמנא כלאי' לגבוה אמאי לא משני עדיפא מינה דבפירוש שרי רחמנא להדיוט מדאמרינן פ' הזרוע דקל\"ב גבי מתנות כהונה שור מה ת\"ל אם שור לרבות את הכלאים ואי כלאי בהמה אסורין באכילה פשיטא דאינו חייב במתנות כהונה כדאמרינן פ' ראשית הגז דקל\"ה ע\"ב חומר בראשית הגז שנוהג בטריפה משא\"כ במתנות וליכא למימר דתלמודא ה\"פ דכיון דכלאי בהמה דבר שתעבתי לך הוא מנ\"ל דשרי אימא דאסור ואם שור דגבי מתנות כהו��ה ע\"כ איצטריך לדרשא אחריתי וכעין זה כ' התוס' פ' או\"ב דע\"ח ע\"ב ד\"ה או לרבות את הכלאים שהקשה דהיכא פריך התם ואימא במוקדשין אין בחולין לא הא מדאצטריך או לרבות את הכלאים ע\"כ בחולין איירי דכלאים בקדשים ליכא ותירצו דאי הוה מוקמינן קרא דאו\"ב במוקדשין ע\"כ היה דרשינן או לדרשא אחריתי ע\"ש דהא ודאי ליתא דא\"כ מאי משני מדאסר רחמנא כלא' לגבוה הא מאי דאסר רחמנא כלאים לגבוה לאו בפי' איתמר אלא מדרשא דאו כשב או עז נפקא לן כמ\"ש רש\"י וא\"כ אכתי תיקשי דכלאי בהמה מנ\"ל דשרי אימא דאסור מקרא דלא תאכל כל תועב' ואו דגבי שור או כשב איצטריך לדרשא אחריתי וצ\"ע ודע דמסוגייא הלזו קל\"ט על מ\"ש הרא\"ם סדר ראה גבי צורם אוזן בכור דמקרא דלא תאכל כל תועבה לא מתסר אלא דוקא היכא דנפל בו מום על ידי אחרים ואפילו ע\"י גוי אבל היכא דנפל בו מום מעצמו משרא שרי ע\"ש באורך והשתא לפי דבריו ק\"ט מאי משני בגמרא מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי אכתי נימא דכלאי בהמה אסירי מקרא דלא תאכל כל תועבה מיהו ה\"ד היכא דנרבע על ידי אדם ואפי' ע\"י גוי אמנם היכא דנרבעו ע\"י עצמם שרי וקרא דאסר כלאים לגבוה אצטריך לאסור אפילו נרבעו מעצמם דליכא משום לא תאכל כל תועבה ועוד יש לעמוד בזה והדברים עתיקים ועיין בהפר\"ח סי' ס\"ד ס\"ק כ\"ו ובהרב מש\"ל פ\"ד מה' בכורות בתוך התשובה ע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בצל </b>\n<b> שנטעו בכרם כו'.</b> עיין מה שכתבתי פרק ג' מהלכות אישות הלכה יו\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והכוי </b>\n<b> כלאים עם החיה ועם הבהמה כו'.</b> משנה פ\"ב דבכורים ודע שהתוס' פ\"ק דקדושין דפ\"ג ע\"א ד\"ה לא לחיה כו' הק' וז\"ל הק' הר' אליעזר למ\"ד כוי בריה בפ\"ע מאי אירייא משום דמספ\"ל אפי' ידעינן דחיה היא לא מרבעינן כו' וכתב מורימ\"ט שם וז\"ל דכונת' דמעיקרא היה ס\"ל דע\"כ הך מתני' לא מתוקמא אלא כמ\"ד בריה בפ\"ע דמ\"ד כוי זה תיש הבא על הצביה לאו ספיקא הוי אלא יש בו צד חיה וצד בהמה ולא שייך לומר יש בו דרכים שוה לחיה דלאו משום דשוה הוא אלא שחלבה אסור משום צד בהמה שבו וטעון כסוי משום צד חיה שבו ועוד היכי מסיים מתני' שאין חייבין על חלבו ואין מכסין אותו ביום טוב אלמא משום ספיקא הוא וז\"ש פי' משום דמספקא ליה כו' כלומר דכולה מתניתין מוכח דמשום ספק הוא ולא מתוקמא אלא כמ\"ד בריה בפ\"ע ואהא הק' דהיכי מתוקמא לענין הרבעה ותי' כו' אלו תורף דבריו יע\"ש ויש לדקדק לפי זה אמאי ל\"ק להו מרישא דמתני' דקתני וחייב בזרוע ולחיים כבהמה דכיון דס\"ל דכוי בריה בפ\"ע אמאי חייב הא ק\"ל המע\"ה ונראה דס\"ל להתוס' ז\"ל דמההיא ל\"ק להו דה\"ט דרבנן דאמרי חייב בזרוע ולחיים כדאמרי' בפ' הזרוע דף קל\"ב כי אתא רבין אר\"י כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות דתניא שור כו' שה מת\"ל אם שה לרבות את הכוי וס\"ל ז\"ל כמו שכתב הר\"ן ז\"ל שם וז\"ל פירוש רש\"י ז\"ל דאף על גב דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב להכי אהני רבויה דאפילו לית ביה אלא מקצת שה חייב אף בחצי האחר כו' והאי פי' לא נהירא דאם כן כו' ובריש פ\"ב דיומא גבי הא דתניא כוי וחצי שיעור מנין מוכחינן מינה דכוי בריה בפ\"ע היא דאי ס' היא וכי אצטריך קרא לרבויי ס' לפיכך נראה דרבין ור\"י כו' לאו בצבי הבא על התיישה מוקי לה אלא ס\"ל דכוי בריה בפ\"ע היא ורבי' קרא לשוייה כבהמה כו' ומדברי הרמב\"ם למדתי כן שכתב הכוי אע\"פ שהוא ס' מפרישין ממנו כל המתנות כו' א\"ד ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו דכיון שהוא ז\"ל דחה דברי רש\"י ז\"ל מכח ההיא דיומא דפרכינן אצטריך קרא לרבוי ס' אם כן היא גופא תיקשי ליה ז\"ל דאי ס\"ל דכוי בריה בפ\"ע היא ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה אי מין בהמה וכי אצטריך קרא לרבויי ס' הא קמיה שמיא גליא אי בהמה הי' אי חיה וכדפריך התם וכמ\"ש רש\"י ז\"ל והתוס' שם וליכא למימר דמ\"ש הר\"ן דס\"ל דכוי בריה בפ\"ע היא לאו היינו סברת ר\"י דס\"ל בפ' אותו ואת בנו דברי' בפ\"ע ולא הכריעו בו חכמים אלא הך ברייתא אתייא כברייתא דפ' יה\"ך דמוקמינן לה כמ\"ד בריה בפ\"ע וכתבו התוס' שם וז\"ל האי בריה בפ\"ע היינו שאינו ס' חיה או בהמה אבל הא דאר\"י כו' יע\"ש דהא ליתא חדא דא\"כ כי קא' התם ה\"נ מסתברא דאלת\"ה הא דאמר רב אף כל לאתויי כו' אמאי לא מייתי עדיפא מינה מהך ברייתא דקתני אם שה לרבות את הכוי כוי ס' הוא אצטריך קרא לרבויי ס' אלא בריה כו' מדלא מייתי לה משמע דמהך ברייתא ליכא למשמע מינה מידי ותו דאם איתא דלרבין ור\"י מתוקמא הך ברייתא כמ\"ד בריה בפ\"ע ולא הוה לא חיה ולא בהמה א\"כ תקשי ליה רישא דברייתא דקתני ודמו חייב לכסות ואי ס\"ל כברייתא דהתם לאו בר כסויי הוא כלל כיון שאינו מין חיה כמ\"ש התוס' שם ותו שהר\"ן ז\"ל כתב שלמד כן מדעת הרמב\"ם ורבינו ז\"ל כתב כוי אף על פי שהוא ס' וכיון שכן תיקשי ליה וכי אצטריך קרא הא קמיה שמיא גליה ועיין בפ\"ח י\"ד סי' ס\"ה ומ\"ש הרב החבי\"ב ז\"ל בי\"ד סימן ס\"א בהגהת ב\"י אות כ\"ה במ\"ש רבינו אע\"פ שהוא ס' אין הכונ' אע\"פ שהוא ס' בהמה או חיה אלא אע\"פ שהוא ס' לנו אם חייב במתנות או לא קרא רבייה ולעולם דבריה בפ\"ע היא ולא הוי לא חיה ולא בהמה יע\"ש אין דבריו נכונים דא\"כ קשה איך פסק רבינו בפי\"ב מה' שחיטה דהכוי טעון כסוי הא כיון דבריה היא ליכא ס' כלל כמ\"ש התוס' וכן ק\"ט להרי\"ף כפי מ\"ש הרא\"ש בפ' אותו ואת בנו שהרי\"ף ז\"ל השמיט כל ההיא סוגייא דהתם משום דס\"ל דקי\"ל כריב\"ל דאין בהמה מתעברת מחיה ולא חיה מבהמה יע\"ש דא\"כ איך הביא בפ' הזרוע ברייתא דאם שה לרבות את הכוי הא כיון שלפי דעתו ז\"ל ע\"כ כוי לא הוי אלא בריה בפ\"ע ולא הכריעו בו חכמים כו' א\"כ ק' אצטריך קרא לרבויי ס' וליכא למימר דס\"ל דכוי בריה בפ\"ע ולא הוי לא חיה ולא בהמה וכברייתא דפרק יה\"כ שהרי בפרק כסוי הדם פסק כר\"י דכוי אין שוחטין אותו בי\"ט וטעון כסוי מס' וצ\"ע ועל הרא\"ש יש לתמוה דבפרק אותו ואת בנו דחה דברי הרי\"ף וכתב וז\"ל ואיכא רביה דבטמאה וטהורה הלכה כריב\"ל אבל לא בבהמה וחיה כו' ובחיה ובהמה אפשר דהלכה כר\"א יע\"ש ואלו בפ\"ק דבכורות כתב וז\"ל וקי\"ל כריב\"ל הילכך כוי שדברו חכמים בריה בפ\"ע היא ולא הכריעו בו אי מין חיה או מין בהמה מבואר מדבריו דס\"ל דקי\"ל כריב\"ל בכל מילי דאין חיה מתעברת מבהמה וצ\"ל דבפ' או\"ב לא כתב כן אלא לדחות ראית הרי\"ף ובדרך אפשר אבל בבכורות הסכימה דעתו כדעת הרי\"ף ז\"ל אלא שאני תמיה על הטור ז\"ל בסימן ס\"א שכתב שדעת הרא\"ש דתיש הבא על הצביה חייב בכל המתנות וצבי הבא על התיישה פטור והדבר תמוה שהרי לדעת הרא\"ש לא מצאנו צבי הבא על התיישה כלל וצ\"ע: עוד יש לדקדק כפי מה שהבין הר\"ש בדעת הרי\"ף דפסק כריב\"ל דאין חיה מתעברת מבהמה אם כן מאי האי דכתב בפרק הזרוע כוי ח��יב בכל המתנות דתניא כו' ומאי רבותיה לומר דחייב בכל המתנות הא כיון דכוי ס' חי' ס' בהמה פשיטא ודאי דאי חייב במתנות מרובייא דקר' דחייב בכל המתנות ואי נימא דפטור פטור מכל וכל ובשלמא אי כוי שכתב הרי\"ף מיירי בצבי הבא על התיישה או איפכא איכא למימר שפיר דאשמועינן דלא נימא חוששין לזרע האב ואיכא מקצת שה ואינו חייב אלא בחצי מתנות כדאסיקנא בפרק או\"ב קמ\"ל דחייב בכולן דקי\"ל כרבין אמר ר\"י אמנם אי מיירי בכוי ס' חיה ס' בהמה לא ידעתי למאי הלכתא הוצרך לומר דחייב בכל המתנות וצ\"ע ומה שהקשה הר\"ן לפי' רש\"י ז\"ל דאם כן תיפשוט מינה דחוששין לזרע האב עיין בתוס' פרק או\"ב דע\"ט ד\"ה עיין לי שהקשה כן ותי' דלר\"י אצטריך קרא לאתויי תיש הבא על הצביה דבין חוששין בין אין חוששין אצטריך קרא לחייבן בכל המתנות ע\"ש ועיין עוד שם שהקשה דמשמע התם דלא פטר ר\"א אלא ממתנות וכיסוי אבל הא דאמרינן חלבו אסורה חלב בהמה לא פלוג (לא היה להו להק' ממשמעות דבהדיא אמרינן בכריתות פרק ספק אכל דר\"א אומר כוי חייבין על חלבו אשם תלוי וצ\"ע) ואמאי אפילו חוששין לזרע האב הא אית ליה לר\"א דשה ולא מקצת שה כו' א\"נ לעולם ס\"ל דשה ולא מקצת שה ושאני חלב דרביה קרא כדדרשינן בריש פרק בתרא דיומא כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור עכ\"ל ויש לי לדקדק בדבריהם טובא דאם כן כי פרכינן התם כוי ספקא הוא אצטריך קרא לרבויי ספקא אמאי הוצרך תלמודא לשנויי הא ל\"ק קסבר כוי בריה בפ\"ע דהיינו לא חיה ולא בהמה כמ\"ש התוס' שם דסברא זאת לא אשכחן שום תנא דס\"ל הכי ואמאי לא משני עדיפא מינה דהך ברייתא ר\"א היא דס\"ל שה ולא מקצת שה ואצטריך קרא לרבויי דחייב על חלבו בשלמא כרבנן לא מצי מוקי לה דכיון דרבנן ס\"ל דשה ואפילו מקצת שה דמספקא להו אי חוששין לזרע האב אם כן ע\"כ קרא לא אתיא לרבויי כוי דבין בתיש הבא על הצביה ובין בצבי הבא על התישה הא איכא מקצת שה ואי נימא דקרא אצטריך לתיש הבא על הצביה דלא נימא דאין חוששין וליכא מקצת שה אם כן תיפשוט מינה דאין חוששין דאי חוששין למה לי קרא אכן כר\"א הוה מצי לאוקמי שפיר וצ\"ע כעת. ודע דהתוספות שם בקידושין תירצו לקושיא הלזו וזה לשונו וי\"ל דאתיא כמ\"ד כוי זה הבא מן התיש כו' ומספ\"ל אי חוששין כו' דאי אין חוששין היינו מרביעין עליה צבי ועיין בהרב לחם חמודות בה' כלאים דק\"ט ע\"ב ספ\"א שכתב וז\"ל תו תנן בפ\"ב דבכורים הכוי אסור עם החיה כו' ונחלקו החכמים בפי' כוי וכאן אין לפרש כמו שכתב בשם הרמב\"ן סי' ט\"ו (דהיינו הבא מתיש וצביה) אלא נ\"ל לפרש כמ\"ד כוי בריה בפ\"ע היא ולא הכריעו בו חכמים אלו דבריו יע\"ש והן דברים תמוהים דאיך אשתמיט מיניה דברי התוס' הללו ואדרבא נהפוך הוא דלא מתוקמ' אלא בכוי הבא מתייש וצביה וכמ\"ש ועל מ\"ש רבינו ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק יש לדקדק טובא בדבריו דבמאי עסקינן אי מיירי בכוי דתיש הבא על הצביה אם כן איך כתב דהוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואינו לוקה ובשלמ' בחיה דהיינו צבי ניחא דאינו לוקה משום דמס\"ל שמא אין חוששין לזרע האב וה\"ל מיב\"מ כמ\"ש התוס' ז\"ל אמנם אם הרכיבו על הבהמה דהיינו תיש משמע דלוקה ממ\"נ דאי אין חוששין הו\"ל מרכיב חיה עם בהמה ואי חוששין נמי ודאי לוקה מידי דהוי אפרד עם אמו דאמרי' פרק או\"ב דלמ\"ד חוששין לזרע האב הו\"ל מבש\"מ וכמו שפסק סמוך ונראה ואי מיירי בכוי דצבי הבא על התיישה ק' איפכא דעל הבהמה לא לילקי ועל החיה לילקי. והיותר ק' לפי מש\"כ מרן כ\"מ פ\"ט דביכורים שדעת רבינו דכוי שדברו חכמים בכל מקום ה��א בריה בפ\"ע וכר\"י דקאמר הכי בפ' או\"ב ומש\"כ רבינו בפ\"א מהמ\"א כלאים הבא מן בהמה וחיה הוא הנקרא כוי היא גרסא משובשת ע\"ש דאם כן ק\"ט איך כ' כאן דהכוי דהיינו בריה בפ\"ע אסור עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק הא אפילו ידעינן דחיה היא אין מרביעין עליה חיה אחרת דהו\"ל מבש\"מ כמו שכתבו התוס' וראיתי להרשב\"א בחידושיו שתי' לקו' התוס' הלזו וז\"ל א\"נ י\"ל אפי' כמ\"ד כוי בריה בפ\"ע וספקתו מפני שהוא דומה בצורתו לצבי בחיות ולעז בבהמות כו' והיינו דנקט התם תייש הבא על הצביה והילכך אילו היה ידוע שהוא מין בהמה היה מותר להרביעו עם התייש שהוא מינו וכאילו היה מביא עז מדברי על עז ישובי וכן אילו היה ידוע שהוא מין חיה היה מותר עם הצבי ולפיכך אם מביאו על התיישה אסור ואינו לוקה אבל אם מביאו על השור או חמור לוקה דודאי כלאים זה בזה הוא עכ\"ד ע\"ש: ואף לפי תי' זה לא יגהה מזור לדעת רבינו שהוא כ' הכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו והיה לו לפ' דה\"ד כשהרביעו עם תיש או צבי אבל אם הרביעו על בהמה או חיה אחרת ודאי לוקה ובר מן דין תי' הרשב\"א שכתב דאילו היה ידוע שהוא מין בהמה היה מותר עם התיש וכאילו היה מביא עז מדברי עם עז ישובי לע\"ד הוא תמוה שהרי אמרינן בירוש' פ\"ח דכלאים משנ' ו' הביאו הר\"ש והרא\"ה דלרבנן דס\"ל התם דשור הבר מין בהמה ומותר להרביעו עם השור דהיינו טעמא משום דס\"ל לרבנן דשור הבר עיקרו מן הישוב אלא שפרח למדבר ונעשה שור בר ע\"ש ואם כן מה דמות תערכו לו לכוי שדברו חכמים דהיינו ברייה בפ\"ע שברא הקב\"ה בעולמו לעז מדברי עם עז ישובי דהתם שאני דעז מדברי הוא אינהו עז ישובי מתחילת ברייתו משא\"כ כוי דהן לו יהי שהוא דומה לתייש בצורתו מכל מקום כיון דברייה בפ\"ע הוא מתחילת ברייתו פשיטא ודאי דהוי מבש\"מ ולוקה עליו משום כלאים וליכא למימר דס\"ל דכוי נמי מספקא להו לרבנן אם מין חיה הוא דהיינו צבי שברח למדבר ונעשה צבי הבר או מין בהמה דהיינו עז מדברי דהא ודאי ליתא דא\"כ לא הול\"ל כוי ברי' בפ\"ע אלא הכי הול\"ל כוי לא הכריעו בו חכמים אם הוא עז הבר או צבי הבר וכן מבואר מלשון הרשב\"א שכתב וכאילו היה מביא עז מדברי עם עז ישובי הנה מבואר מדבריו דכוי לאו היינו עז מדברי אלא שרוצה לדמותו לדין עז מדברי ואין זה דמיון כלל וכמ\"ש ודרך אגב ראיתי להרב תיו\"ט שם דברים תמוהים בעיני שכתב וז\"ל כתב הרב וחלבו אסור וטעמו דאילו לענין כלאים לא נפק\"ל מידי דכל שני מינין אפי' שניהם מין בהמה או מין חיה אסורים זה עם זה כדתנן במ\"ב לענין לחרוש וכ\"ש לענין הרבעה ומיהו למ\"ש לעיל דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה מדרבנן א\"ל דנפ\"ל מינה לענין מלקות ולכן נראה דתרי מתלת נקט אבל לקמן בד\"ה כלב לא משמע הכי וצ\"ע עכ\"ל:<br><b> והנה </b> מ\"ש דלענין כלאים לא נ\"מ מידי אשתמיט מיניה לשון הירושלמי שכתבנו דאמרינן בהדיא דלרבנן מותר להרביע שור הבר עם השור וכן פסק רבינו בדין שלפנינו והוא עצמו הביאו בלחם חמודות דף הנז' יע\"ש וכן ראיתי להרב ש\"ך י\"ד סי' רצ\"ז ס\"ק שתמה עליו כן גם מ\"ש שלדעת הרמב\"ם דטמאה עם טמאה מדרבנן נ\"מ לענין מלקות לא הבינותי דבריו דאכתי לא נ\"מ מידי דבמאי עסקי' אי במנהיג שור הבר עם בהמה טמאה א\"כ בין לרבנן בין לר\"י פשיטא ודאי דלוקה שהרי המנהיג טמאה עם טהורה בין בהמה ע\"ב בין בהמה עם חי' לוקין כמ\"ש רבינו בדין ז' ואם מיירי במנהיג עם בהמה או חיה טהורה א\"כ בין לרבנן דס\"ל דשור הבר מין בהמה בין לר\"י דס\"ל מין חיה אינו לוקה ד��ל ששניהם טהורים אף בהמה עם חיה לדעת רבינו אינו אסור מן התורה דקרא לא אסר אלא שור וחמור בלבד וכן משמע ממ\"ש בדין ח' וז\"ל ואחד שור וחמור כו' שאחד טמא ואחד טהור בין בהמה כו' או חיה עם בהמה ככלב עם העז או צבי עם החזיר כו' יע\"ש הרי מבואר דאפילו בחיה עם בהמה אינו לוקה אלא בצבי עם החזיר או כלב עם העז הא בששני' טמאים או טהורים אינו לוקה וכן ראיתי להרב מש\"ל ה' י\"א גבי החורש בשור פסולי המוקדשין דלוקה וכתב הראב\"ד אנו אין בידינו אלא כחיה עם בהמה כו' שתמה על הראב\"ד דפי' זה לא יתכן לדעת רבינו דס\"ל דלא הזהיר הכתוב אלא במין אחד טהור ומין אחד טמא דומייא דשור וחמור אבל בשניהם טהורים אפילו חיה עם בהמה אינו אסור אלא מדרבנן ואם כן איך יתכן שילקה החורש בשור פסולי המוקדשין מפני שהוא כחיה עם בהמה ואם הראב\"ד חולק עליו וס\"ל דכל ב' מינים אפילו שניהם טהורים או טמאים אסור להנהיגם מדין תורה אם כן היה לו להשיגו בעיקר הדין אך מאחר שלא השיגו ושתיקה כהודאה דמייא איך כתב טעם זה כאן עיין שם שהניחו בצ\"ע הרי מבואר מדבריו שלדעת רבינו כל ששניהם טהורים או טמאים אפי' בהמה עם חיה מותר מן התורה וכן מתבאר מדברי מוהר\"י קורקוס שם יע\"ש וכיון שכן הרי מן התימה על הרב בעל תי\"ט איך כתב דנ\"מ לענין מלקות:<br><b> ואולם </b> אחר העיון רואה אני את דברי הרב בתי\"ט ז\"ל שלדעת רבינו בהמה עם חיה אפי' בשניהם טהורים לוקה מן התורה וכמו שכן נראה מדקדוק לשון הרא\"ש בה' כלאים שכתב וז\"ל ונראה דס\"ל דאע\"ג דילפי' שור שור משבת הכי ילפינן לעשות כל בהמה וחיה כשור וחמור ומיהו בעינן דומיא דשור וחמור אבל שני מיני בהמה טהורה או שני מיני בהמה טמאה אינן אסורין אלא מדרבנן יע\"ש משמע דדוקא בשני מיני בהמה טהורה או טמאה קאמר דמותר מן התורה אבל חיה עם בהמה אפי' שניהם טהורים אסור מן התורה ואע\"ג דקרא לא כתיב אלא דוקא שור וחמור דהיינו מין אחד טמא ומין אחד טהור איכא למימר דכיון דאסרה תורה שני מיני בהמה מכיון שחלוקים בטומאה וטהרה מכ\"ש יש ללמוד בבהמה וחיה אפי' שניהם טהורים כיון שחלוקים הם במינם שזה חיה וזה בהמה וסמך לדבר מ\"ש בת\"ך ס' קדושים בהמתך לא תרביע כלאים אין לי אלא בהמה על חיה וחיה על בהמה טמאה על טהורה מנין ת\"ל את חקותי תשמורו משמע דטפי הוה מסתבר לאסור בהמה על חיה מטמאה על טהורה ואם כן מכיון שאסרה תורה טמאה עם טהורה בשני מיני בהמה מכ\"ש חיה עם בהמה אפי' ב' טהורים וזה נראה מוכרח ממ\"ש רבינו בסמוך וז\"ל ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שבוט' ואם עשה כן פטור והיא בעייא בגמ' בסוף פרק הפרה ומדבריו משמע דלענין מלקות מפרש לה מדקאמר פטור והשתא קשה דת\"ל כיון דשניהם טהורים אפי' ביבשה נמי פטור ומוהר\"י קורקוס ז\"ל כתב דס\"ל לרבינו דשבוטה הוא חיה שבים טמאה ע\"ש וק' לדבריו דשבוטה משמע שהוא מין טהור כדאמרי' בפרק כל הבשר דף קט\"ו א\"ל ילתא לר\"נ כו' אסר לן בשר חזיר שרא לן מוחא דשבוטה ע\"ש אכן לפי מ\"ש דבריו נכונים דס\"ל לרבינו דבהמה עם חיה אפי' ב' טהורים אסורים מן התורה כמו שכתבתי ובהכי נתישב גם כן השגת הראב\"ד ז\"ל ואין בו מן הקושי כמו שתמה עליו הרב מש\"ל וכמובן ואחר כל האמור ע\"כ לומר שמ\"ש רבינו או חיה עם בהמה ככלב עם העז לאו בדוקא אלא ה\"ה אפי' שניהם טהורים וסמך אמ\"ש סמוך ונראה ואסור להנהיג כו' כגון עז עם שבוטי אשר מבואר מדבריו דאפי' בשניהם טהורים בהמה עם חיה אסור מן התורה ואם כנים אנחנו בכל מ\"ש הנה מקום ליישב דברי רבינו ז\"ל שכתב דכוי כלאים עם חיה ועם בהמה ואין לוקין עליו דרבינו בכוי דבפ\"ע מיירי וכר\"י דקי\"ל כותיה וכמ\"ש מרן וס\"ל לרבינו דמתני' דקתני ואסור עם החיה ועם הבהמה לא מיירי לענין הרבעה כמ\"ש התוס' אלא בהנהגה מיירי וניחא נמי דקתני סתמא אסור עם החיה ועם הבהמה דלפי פי' התוס' מתני' לא צריכא אלא לתיש וצבי אכן לדעת רבינו ז\"ל מתני' מתפרש' כפשטה לענין הנהגה ולענין איסור תורה קאמר והיינו דכתב דאין לוקין עליו בין אם הנהיגו עם חיה או בהמה מפני שהוא ס' דשמא חיה היא ואינו אסור מן התורה כל ששניהן טהורין וכן נמי על הבהמה אינו לוקה דשמא בהמה היא זה הנראה אצלי ליישב דעת רבינו ז\"ל האמנם הטור ז\"ל בסי' רצ\"ז העתיק לשון רבינו ז\"ל כדמותו בצלמו עם שהוא ז\"ל חולק על רבינו וס\"ל דאיסור הנהגה כאיסור רביעה ולפי דבריו הדק\"ל וצ\"ע:<br><b> ודע </b> דמסתמיות לשון רבי' ז\"ל שכתב ואין לוקין עליו כו' משמע דאפי' אם הרביעו על שניהם על החיה ועל הבהמה אינו לוקה אע\"ג דממ\"נ עובר משום כלאים ונראה שדין זה דומה למ\"ש פ' אלו הן הלוקין די\"ו הכה את זה וחזר והכה את זה חייב ר\"י אומר בבת אחת חייב בזא\"ז פטור יע\"ש ונראה דלפי מה שפסק רבינו ז\"ל דהתראת ס' שמה התראה יש לפסוק כת\"ק דאפי' בזא\"ז חייב ורבינו בה' ממרים השמיט דין זה ולא ידעתי למה וצ\"ע כעת:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך </b>\n<b> החורש בשור פסולי המוקדשין כו'.</b> הנה רבינו ז\"ל לשיטתיה קא אזיל שכתב בפרק זה שלא הזהיר הכתוב אלא דוקא במין אחד טהור ומין אחד טמא דומיא דשור בחמור ומשו\"ה הוצרך לומר דעשאו הכתוב כשני גופים אחד טמא ואחד טהור ואולם מדברי התוס' ז\"ל פ\"ק דמכות דף כ\"ב ע\"א ד\"ה שהרי מבואר דס\"ל דאפי' בשני מינין טהורין לוקה משום מנהיג בכלאים וכן מבואר דעת רש\"י ז\"ל ממ\"ש שם דכ\"א ע\"ב ד\"ה והן מוקדשין וז\"ל בכור שור ופטר חמור וקעבר בהם משום לא תעבוד בבכור שורך כו' א\"נ מתני' כמאן דאסר פטר חמור בהנאה ושור וחמור דקתני מתני' לאו דוקא דשור ושה קאמר והא דנקט חמור משום לישנא דקרא כו' ומשום הנאה דמתהני מהקדש כו' לא לקי דבכור לאו בר מעילה יע\"ש וכונת דבריו ז\"ל מבואר דלהך א\"נ שכתב רש\"י ז\"ל עכ\"ל דחמור דקתני מתני' בחמור של קדשי ב\"ה מיירי וקעבר אשור משום לא תעבוד ואחמור משום הזיד במעיל' וכן מבואר ממ\"ש רש\"י פ' אלו עוברין דמ\"ז והתו' שם בד\"ה והם מוקדשים הק' עליו וז\"ל ובחנם דחק דבשור גופיה מחייב משום מעילה אם הוא עולה או חטאת כו' יע\"ש וכונת דבריהם מבוארת דק\"ל למה הוצרך רש\"י ז\"ל לפרש דחמור דקתני מתני' מיירי בחמור של קב\"ה הא אפילו בחמור של חולין מצי מתוקמא מתני' ומיירי בשור של עולה דחייב משום לא תעבוד ומשום לאו דמעילה ואני תמיה על דבריהם דטפי הו\"ל להקשות דאדתני מתני' יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום ח' לאוין ליתני חייב עליו משום עשרה ובחורש בשור ושה דמיחייב אשור תרתי משום לא תעבוד ומשום לאו דמעילה ואשה נמי מיחייב ב' וכמו כן ק\"ט לפי' ר\"י שכתב דלאו דמעילה לא קא חשיב דלא חשיב אלא הנך לאוי דעובר אחרישה כ\"ש דאכתי קשה דאדתני שור וחמור אמאי לא תני שור ושה וליתני ט' דאשור עובר משום לא תעבוד ואשה נמי עובר משום לא תעבוד ובשלמא לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דלא לקי אלא מין א' טמא ומין אחד טהור ניחא וכמובן אכן לדעת התוס' ורש\"י ז\"ל ק\"ט וליכא למימר דכיון דמתני' בהתראה אחת איירי א\"כ אלאו דלא תעבוד ואלאו דמעילה לא לקי אלא חדא כיון דלאו אחד הוא שהרי לפי' ראשון שכתב רש\"י דחמור דמתני' היינו פטר חמור כתב דקעבר בהם משום לאו דלא תעבוד הרי דאלאו דלא תעבוד לוקה שנים משום שור ומשום חמור ובהדייא אמרינן פרק עשרה יוחסין דע\"ז האי אלמנה היכי דמי אילימא שבא על אלמנת ראובן ועל אלמנת לוי כו' הרי גופין מוחלקין ושמות מוחלקין הרי מבואר דבגופין ושמות מוחלקין בהתראה אחת לוקה על כל א' ואחת וה\"נ שור ושה אין לך גופין מוחלקין ושמות מוחלקין גדול מזה ובשלמא לפי' ר\"י ז\"ל אפשר לומר דע\"כ לא אמרו דבגופין מוחלקין לוקה ב' אלא דוקא כההיא דבעל חמש אלמנות או חמש נדות שכתבו התוס' שם דהוי בזא\"ז אמנם הכא גבי חורש כיון דבבת א' הוא אפי' על גופין מוחלקין אינו חייב אלא אחת וגדולה מזו כתב מוהרימ\"ט ז\"ל שם דגבי אוכל אבר מ\"ה מב' בהמות אפילו בזא\"ז לא מחייב אלא אחת כיון שיכול לאוכלן בבת אחת דדוקא גבי בעילו' שהן מוחלקות לגמרי הוא דחייב ב' יע\"ש: ועוד אפשר לומר שע\"כ לא אמרינן גופין מוחלקין אלא דוקא בבני אדם אבל לא בבהמה ושלא כדעת תוס' רי\"ד שכתבו שם דאפילו בבהמה נמי אמרינן גופין מוחלקין ועיין בהרב מש\"ל פ\"א מה' אישות הלכה א' ופ\"ו מה' שגגות הלכה ב' וכבר כתבתי בזה באורך פי\"ז מה' איסורי ביאה הלכה י\"א אכן לדעת רש\"י כפי פי' ראשון מבואר דס\"ל דאפילו גבי בהמות ובבת א' אמרינן גופין מוחלקין ואם כן קשה טובא דליתני עשרה ובר מן דין קשה טובא לפי' ראשון שכתב רש\"י ממ\"ש פ' ד\"מ הנרבע לזכר ולנקבה לר\"י אינו חייב אלא א' והתוס' שם כתבו וז\"ל אע\"ג דגופין מוחלקין הן לא מחייב לר\"י אלא א' וגבי ה' נדות דמיחייב משום דדרשינן ואשה לחלק יע\"ש והשתא לפי פי' רש\"י תקשי ליה לר\"י מתני' דיש חורש תלם א' דמיחייב אלאו דלא תעבוד ב' מטעמא דגופין מוחלקין ובשלמא ההיא דעשרה יוחסין לא תקשי דאיכא למימר דסוגייא דהתם פליגא אדר\"י אכן מתני' לר\"י ק' ואולי נאמר דלר\"י מפרשה מתני' דיש חורש תלם א' כפי' ב' שכתב רש\"י כנ\"ל: ודע דבעיקר טעמא דהחורש בשור פהמ\"ו לוקה משום כלאים נאמרו ב' טעמים כי הנה רש\"י במכות פי' דמיירי בשנפדו וה\"ט דחשיבי כלאים משום דחולין וקדשים מעורבין בו דהחולין הוא שמותר לשוחטו ולאכלו והקדשים הוא שאסור בגיזה ועבודה כמו שאר קדשים והראב\"ד והתוס' ס\"ל דה\"ט משום דכתיב כצבי וכאיל עשאו הכתוב כב' מינין ולפי טעמים אלו נראו ודאי דהמרביע והמנהיג פהמ\"ו קודם שנפדו אינו לוקה משום כלאים לפי' רש\"י משום דאין כאן תערובת חולין ולפי' הראב\"ד והתוספות דוקא לאחר שנפדו הוא דעשאו הכתוב כב' מינין אבל קודם שנפדו כיון דלא אשכחן דקראו הכתוב כב' מינין אינו לוקה משום כלאים וכ\"כ הרב בעל מש\"ל יעש\"ב ויש להוכיח כן בהדיא ממ\"ש התוס' פ' אלו עוברין דמ\"ז ד\"ה ומוקדשין בס\"ד וז\"ל ולפי' ר\"י קשה אמאי נקט שור וחמור ליתני שור לחודיה בפהמ\"ו כדאמרינן במכות כו' ולפירוש הקונט' ניחא דליכא בפהמ\"ו לאו דמעילה יע\"ש והשתא אם איתא דאפילו קודם שנפדו לוקה משום כלאים אכתי תקשי להו לפי' רש\"י דליתני שור לחודיה ובשלא נפדה דאיכא לאו דמעילה אלא מבואר דקודם שנפדו אינו לוקה משום כלאים ולטעם רבינו שכתב מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וחול מעורבין זה בזה ונמצאת בהמה זו כבהמה טהורה עם הטמאה המעורבין כאחד כתב הרב בעל מש\"ל דרבינו חולק על רש\"י והתוס' וס\"ל דדוקא קודם שנפדו הוא דלוק' משום כלאים משום דלדעתו מאי דחשיבי ב' מינין הוא משום דכתיב ואם בבהמה טמאה כו' והאי קרא בקודם שנפדו מיירי דבתר הכי כתיב והעמיד והעריך והב' מינ��ן הם שהיא קודש ואסור לשוחטה ויש בה מעילה ככל הקדשים והיא חולין שאינה ראויה למזבח וצד זה קראו הכתוב טמאה דחשיב כטמאה דאסור למזבח אבל אחר שנפדו אין כאן קדושה שהרי הם מותרין באכילה ומה שאסורין בגיזה לא חשיבה קדושה וליכא למימר דלרבינו אף אחר שנפדי' חשיב קודש וחולין מעורבין וחלק החולין קראו הכתוב טמאה כו' דהא ליתא דאם כן לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש דמה יענה לההיא סוגיא דמועד קטן דקתני אין מרביעין בפהמ\"ו מטעם איסור עבודה והביאה רבינו פ\"א מה' מעילה ומוכח מדבריו דליכא כי אם איסורא דרבנן בעלמא והשתא מאי אירייא משום עבודה ת\"ל משום כלאים אלא ודאי דלרבינו אינו לוקה כי אם קודם שנפדה וברייתא דמ\"ק מיירי לאחר פדיון והשתא פליג רבינו עם רש\"י והתוס' מן הקצה אל הקצה את\"ד יע\"ש והנה מה שהכריע שלדעת רבינו לאחר פדיון אינו לוקה מכח ברייתא דמ\"ק נראה לע\"ד דלא מכרעה כלל שהרי מבואר מדברי רבינו שאינו לוקה על בהמת פהמ\"ו משום כלאי' אלא דוקא בהקדיש תם ונעשית בעלת מום שהרי כתב מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וחול הנה מבואר דדוקא בשהיתה קדש וראויה למזבח אלא שנפל בה מום אחר כך היא דלוקה אבל במקדיש ב\"מ מעיקרא לא ואם כן איכא למימר דההיא ברייתא דמ\"ק דקתני אין מרביעין בבכור ובשור פהמ\"ו מטעם איסור עבודה אצטריך למקדיש ב\"מ מעיקרו דמשום כלאים ליכא ומשום איסור עבודה הוא דאסור ובהכי ניחא לי הא דקתני בברייתא אין מרביעין בבכור ובפהמ\"ו דלפי דברי הרב מש\"ל כיון דבכור דקתני בברייתא לדעת רבינו מיירי בבכור ב\"מ אם כן קשה טובא דתרתי ל\"ל היינו בכור שהומם היינו פהמ\"ו וליתני פהמ\"ו גריד' ובכור בכלל וכבר הוקשה לו מעין זה להרב הנז' פ\"א מה' מעילה אכן כפי מ\"ש ניחא דתני בכור לגלויי אפהמ\"ו דאפי' שמקדיש ב\"מ מעיקר' אסור להרביע דומיא דבכור דאפילו נולד במומו עובר אלאו דלא תעבוד כמ\"ש רבינו פ\"א דה' מעילה דין ט': ואולם בעיקר הדין שכתב הרב דרבינו פליג על רש\"י והתוס' מן הקצה אל הקצה וכן נמי לפי מ\"ש שלדעת רבינו אפילו לאחר פדיון לוקה משום כלאים אין נראה כן מדברי הראב\"ד שכתב אנו אין בידינו אלא בחיה עם בהמה שהרי עשאה הכתוב כצבי ואיל הנה המתבאר מדבריו שלא בא להשיג על רבינו אלא בטעמא דמלתא אבל בעיקר הדין משמע דאין שום נפקות' ביניהם ולפי דברי הרב הי\"ל להראב\"ד להשיג עליו ולומר ודוקא לאחר פדיון אבל קודם פדיון אין בו משום כלאים ולאפוקי מדעת רבינו ובר מן דין לפי דעת הרב דהאי דחשיב ב' מינין טמאה עם טהורה לדעת רבינו הוא משום שהיא קדש ואסור לשוחטה ויש בה מעילה ככל הקדשים והיא חולין שאינה ראוי' למזבח וצד זה קראו הכתוב טמאה ק' טובא דא\"כ אפי' במקדיש ב\"מ מעיקרו נמי נימא דלוקה משום כלאים כיון שהיא קדש ויש בה מעילה קודם שנפדו כנודע ויש בו צד חולין שקראו הכתוב טמאה מטעם שאינה ראויה למזבח ומדברי רבינו מבואר דדוקא בנפל בו מום אח\"כ שכ\"כ מפני שהיתה קודש ונעשת כקדש וחול ולכן הנראה אצלי שאף לטעם רבינו דוקא לאחר שנפדו הוא דלוקה משום כלאים וכדעת הראב\"ד ורש\"י והתוס' וה\"ט דס\"ל דהב' מינין הם דמה שהוא אסור למזבח נקראת טמאה כמ\"ש ואם בבהמה טמאה ומה שהוא חולין לאחר שנפדו ומותרין להדיוט אותו צד הוא קרוי טהורה משא\"כ קודם שנפדו כיון שאסור למזבח ולהדיוט אין כאן אלא מין אחד טמאה כדרך שכתוב ואם בבהמה טמאה ומשום הכי אין בו משום כלאים ומעתה ה\"ט דבמקדיש ב\"מ מעיקרו אין בו משום כלאים משום דאי קודם שנפדו אין כאן אלא מין אחד טמא כיון שאסור למזבח ולהדיוט ואי לאחר שנפדו הרי הן חולין גמור שהרי מותרים הם אפי' בגיזה ועבודה כמ\"ש רבינו פ\"א מה' מעילה וכ\"ת הא אכתי הו\"ל שני מינין צד טמא במה שאינו ראוי למזבח וצד טהור במה שהוא מותר להדיוט הא ודאי ליתא דכיון דבתחלת הקדש לא היה ראוי למזבח ולא חלה עליה אלא קדושת דמים לא חשיבא בהמה טמאה דהו\"ל כמקדיש עצים ואבנים ואטו מי נימא דבהמת חולין ב\"מ כיון שאינה ראוי למזבח ומותר להדיוט הו\"ל כב' מינין ויהיה חייב משום כלאים הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר ודוקא במקדיש תם ונפל בה מום כיון דמעיקרא חלה עליו קדושת מזבח ונפל בו מום אח\"כ ואפי' לאחר פדיון אסור בגיזה ועבוד' ד\"ת אכתי שם בהמת הקדש עליו וחשיבא בהכי בהמה טמאה משא\"כ בב\"מ מעיקרו דמעיקרא גופא לא חזי אלא לקדושת דמים ולאחר פדיון אין כאן סרך הקדש כלל שהרי מותר בגיזה ועבודה והיינו דהראב\"ד לא השיג על רבינו אלא מילתא בטעמא גרידא משום דלענין דינא לא נפ\"ל מידי שהרי לדעת ר' ז\"ל דוקא בלאחר פדיון הדברים אמורים כנ\"ל אמיתות דעת רבינו ז\"ל ודוק: ודע שזה שכתבנו דאסור להרביע שור פהמ\"ו אפי' במקדיש ב\"מ מעיקרו נראה שאין דין זה פשוט ואמינא לה מילתא בטעמא משום דכיון דהא דאסור להרביע' משום לתא דעבודה נגעו בה משום דמחזי כעבודה בקדשים ואין איסורו אלא מדרבנן איכא למימר דדוקא בתם ונעשה ב\"מ דאסורה בעבודה ד\"ת גזרו משום דמחזי כעבודה בקדשים משא\"כ במקדיש ב\"מ מעיקרו כיון דאיסור עבודה גופיה אינו אלא מדרבנן כמ\"ש רבינו פ\"ה מה' מעילה איכא למימר דלא גזרו הרבעה אטו רביעה ומאי דנקט בברייתא בכור איכא למימר לאידך גיסא לאשמועינן דפסולי המוק' דקתני היינו דוקא היכא דאסור בעבודה ד\"ת דהיינו תם ונעשה ב\"מ דומיא דבכור דאסור בעבודה ד\"ת אפי' בנולד במומו אבל כל היכא דאין איסורו אלא מדרבנן לא אסרו להרביע ותדע מדלא קתני אלא שור פסולי המוקדשין ולא קתני שור בדק הבית משמע דבקדשי בדק הבית כיון דאיסור עבודה אינו אלא מדרבנן לא אסרו להרביע כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כיון </b>\n<b> שנתחבר הצמר עם הפשתן כו'.</b> התו' ספ\"ק דביצה בד\"ה אלא בקשין כתבו דגמדא אינו אלא כלאים דרבנן כדאמרינן בנדה דמדאורייתא בעינן שיהיה שוע טווי ונוז והלבדים דאסורים אינו אלא דרבנן ושלא כדעת רבינו ז\"ל דסביר' ליה דלבדים הוי כלאים מדאורייתא וכבר השיג עליו הראב\"ד ז\"ל בזה ועיין במרן הכ\"מ מה שהאריך ונדחק בזה ומצאתי להמאירי ז\"ל שם בשיטה כ\"י שכתב משם הרב בדראשי ז\"ל שטעם רבינו ז\"ל הוא מפני שגמר מלאכתן בכך דכיון שעשה מהן בגד והוא גמר עשייתו אע\"פ שאינן אלא שועי' חשוב הוא כבגד ואסור מן התורה וכי אמרינן דשוע בלחוד הוא מדרבנן דוקא בשלא נגמרה מלאכתו שעדיין יש לעשות מהן בגד אבל אם גמר עשייתו בשוע לבדו כגון לבדים אסורי מן התורה והוכרח רבינו לזה משום דבספרי פ' קדושים מפיק לה דלבדים אסורים מדכתיב שעטנז משמע דמדאורייתא הם אסורים עכ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומדברי </b>\n<b> סופרים אפי' עשר מצעות כו'.</b> בפ\"ק דביצה וכתב הר\"ן שם וז\"ל ותמהני מאי איריא שמא תכרך דמשמע דלא מפסיק מידי אפי' עשר מצעות אסור גזרה שמא יעלה אותן עליו כו' אלא כך נ\"ל דברייתא נקיט לה הכי משום דאפילו בכלאים שאין דרכן בהעלאה אלא בהצעה אסור אבל כל היכי דמפסיק כל ש��ין דרכן בהעלאה שרי והיינו דתנן הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן עכ\"ל ועיין בהרב ב\"ש פ\"ק דתמיד דכ\"א ע\"ג שהקשה לדעת הר\"ן ז\"ל דא\"כ מאי פריך בגמ' כלאים למאי חזו ומשני בקשין ואמאי לא משני בשאין עשויין להעלא' אלא להצעה וצ\"ע עכ\"ל והם דברים תמוהים ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה מ\"ש הר\"ן סמוך ונראה וז\"ל ומיהו כי שני ליה בקשין ה\"ה דהו\"מ לשנויי בשאין עשויין להעלאה אלא דהא לא אצטריכא ליה דמתני' היא הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים עכ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהנים </b>\n<b> שלבשו בגדי כהונה כו'.</b> עיין במ\"ש הראב\"ד ז\"ל בפ\"ח מה' כלי המקדש ובמ\"ש מרן שם ועיין בספר בתי כהונה למורינו הרב ז\"ל חלק בית ועד דס\"ב מה שהאריך בזה וכלל דבריו שדעת הראב\"ד ז\"ל דכי אשתרו כהנים כלאים לגבייהו לא הותר אלא בשעה שראויה לעבודה שהוא יום ולא לילה וז\"ש בערכין נהי דאשתרי כלאים לגבייהו הני מילי בעידן עבודה כלומר בשעת שראויה לעבודה יע\"ש והנראה דאשתמיט מיניה מ\"ש הראב\"ד ז\"ל הובאו דבריו בס' תמים דעים בהשגותיו על הרז\"ה ז\"ל בשמעתין שכתב כן משם י\"א והוא ז\"ל דחה דבריהם וכתב דלילה נמי עידן עבודה מקרי שהרי אברים ופרקים קרבין כל הלילה יע\"ש ולכן הנכון שדעת הראב\"ד ז\"ל כדעת ר\"ת שכתבו התוס' במנחות דמ\"ה ד\"ה תכלת ובפ' כל הבשר דף ק\"י ע\"ב ד\"ה טלית שאולה יע\"ש ודוק ועיין במ\"ש הרע\"ב פ\"א דתמיד מ' א' ד\"ה ומניחין אותן וז\"ל כנגד ראשיהן ולא תחת ראשיהן ממש לפי שיש בבגדי כהונה כלאים כגון אבנט כו' ודבריו תמוהים שהרי במשנתינו כתב כאוקמת' דשמעתין דבקשין מותרין בהצעה וכ\"כ פ\"ט דכלאים מ\"ב וא\"נ הי\"ל לפסוק כר\"א דס\"ל דמניחין אותם תחת ראשיהן משום דבגדי כהונה קשין הם ומותרים בהצעה ואפשר ליישב דבריו דס\"ל דודאי סתמא דתלמודא התם פ' בא לו דקא' ה\"נ מסתברא דכנגד ראשיהן דאי ס\"ד תחת ראשיהן ת\"ל משום כלאים ע\"כ דלאו היינו משום דס\"ל דקשין יש בהן משום כלאים אפי' בהצעה דא\"כ ת\"ל מתני' דפ\"ט דכלאים דקתני הכרי' והכסתות אין בהם משום כלאים וה\"ט משום דקשים הם כמ\"ש הרע\"ב ז\"ל שם אלא ע\"כ דתלמודא התם בעי למימר דבגדי כהונה לא מיקרו קשים ויש בהן משום כלאים ופסק הרע\"ב כסתמא דתלמודא דהתם כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות כלאים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות </b>\n<b> עשה לשבות מעבודת הארץ כו'.</b> הנה מבואר מדברי רבינו דאע\"ג דקי\"ל דחורש בשביעית אינו לוקה היינו דוקא לענין מלקות אבל עובר הוא בעשה שהרי כתיב ושבתה הארץ וכתיב בחריש ובקציר תשבות ואפילו לר\"י דדריש ליה לענין שבת ולומר מה חריש רשות כו' מ\"מ שביתת הארץ מחרישה משתמע נמי וכן מוכח בהדיא מהא דפרכינן התם במ\"ק תנן משקין בית השלחין במועד ובשביעית בשלמא מועד כו' אלא שביעי' בין למ\"ד משום זורע בין למ\"ד משום חורש חרישה וזריעה בשביעית מי שרי והשתא אם איתא דלמ\"ד אינו לוקה אין איסורו אלא מדרבנן היכי פריך בפשיטות חרישה מי שרי ומאי קו' נימא דמ\"ד משום חורש ס\"ל כמ\"ד דחורש בשביעית אינו לוקה ואינו אסור אלא מדרבנן ומשום פסידא התירו וכן מבואר מדברי רש\"י שם יע\"ש ועוד אמרינן התם בסמוך אמרי ר\"א אמר ר\"י משום רבי נחוניא עשר נטיעות כו' הל\"מ משמע דלכ\"ע אסור מן התורה ולומר דלמ\"ד חורש אינו לוקה לית ליה הל\"מ זה ודאי אינו ותו דר\"י גופיה ס\"ל בירושלמי דחורש בשביעית אינו לוקה (עיין בהתוס' שם ד\"ה ר\"א דכתבו לחד תי' דר\"י ס\"ל דלוקה וצ\"ע איך אשתמיט מהם ירושלמי הלזו) כמ\"ש מרן ואיהו קאמר דהוי הל\"מ אלא מבואר הוא דלכ\"ע חרישה בשביעית עובר בעשה ולא פליגו אלא בענין מלקות וכן מבואר בהדיא בחידושי הריטב\"א שם במ\"ק:<br><b> ואולם </b> ראיתי להרמב\"ן ז\"ל בשיטה כ\"י למסכת מכות אמתני' דיש חורש תלם אחד כו' שהק' לפום מאי דמסקינן התם דמחפה את הזרעים חייב משום זורע וז\"ל ואי קשיא לך וליחייב נמי משום חורש בשביעית איכא למימר דאין חילוק מלאכות בשביעית כשם שאין חילוק מלאכות בי\"ט ואיכא דאמר בריש מס' משקין דחורש בשביעית אינו לוקה ומדרבנן הוא וטעמא כדאיתא התם בגמ' א\"ד יע\"ש והוא תימא שהרי כפי מ\"ש מבואר דלכ\"ע איסור עשה מיהא איכא ואולי שמ\"ש ומדרבנן הוא לענין מלקות הוא דקאמר דמדרבנן הוא דלוקה מכת מרדות ואין זה במשמעות דבריו כלל ומ\"מ למדנו מדבריו דכי היכי דאין חילוק מלאכות בי\"ט ה\"נ אין חילוק מלאכות בשביעית: ודע שאני מסתפק בהא דאמרינן חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי\"ט אי י\"ה דינו כשבת ויש חילוק מלאכות בי\"ה או דינו כי\"ט דדוקא בשבת דבסקילה גזרת הכתוב הוא אבל י\"ה דבכרת לא א\"ד אין חילוק מלאכות לי\"ט דוקא קאמר דהוי איסור לאו אבל י\"ה דינו כשבת והיה נ\"ל להוכיח דאין חילוק מלאכות לי\"ה ממתני' דמכות דקתני יש חורש תלם אחד וחייב עליו כו' ושביעית וי\"ט ופי' רש\"י בפסחים דמ\"ז וז\"ל וי\"ט הרי ששה ושבת לא תני משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד הוא ואין לוקין עליו יע\"ש וכונתו מבוארת דקשיא ליה אמאי לא תני שבת וי\"ט וליתני חייב עליו משום ט' לאוין ותריץ יתיב דבשבת ליתיה למלקות כלל משום דהוי לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין והשתא אם איתא דבי\"ה יש חילוק מלאכות אם כן קשה טובא דאמאי לא תני עובר בט' לאוין וליתני י\"ה דהשתא חייב משום חורש ומשום זורע אלא משמע דבי\"ה נמ�� אין חילוק מלאכות דהשתא משום הכי תני י\"ט דהוי הווה טפי מי\"ה ואולם לדידי חזי לי שדין זה תלוי בפלוגתא דר' נתן ורבי יוסי דלר\"ן דסבירא ליה דחילוק מלאכות לשבת נפ\"ל מקרא דלא תבערו אש דלחלק יצאתה איכא למימר שפיר דדוקא בשבת דחמיר הוא דגלי קרא אבל בי\"ה דזדונו בכרת לא אמנם לר\"י דנפ\"ל חילוק מלאכות מקרא דועשה אחת מהנה כדאיתא פ' כלל גדול א\"כ כיון דקרא באיסורין דאית בהו חיוב חטאת כתיב כמ\"ש רש\"י במכות דף הנז' ד\"ה ואין חילוק משמע ודאי די\"ה נמי כיון דמחייבי חטאת נינהו אמרינן ודאי דיש חילוק מלאכות ומתני' דלא תני י\"ה איכא למימר דבפלוגתא לא מיירי כנ\"ל אחר זמן רב מצאתי להרמ\"ע מפאנו ז\"ל סי' קכ\"ג דקכ\"ב ע\"א שכתב וז\"ל ועוד מאן לימא לן די\"ה חמור משום כרת דאכילה הא ודאי שבת חמירא דיש בה חילוק מלאכות ובסקילה כו' הנה הרב ז\"ל מפשט פשיטא לי' כביעתא בכותחא דבי\"ה אין בו חילוק מלאכות ולדעתי נר' כמ\"ש:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> דברי </b> רבינו צדקו יחדיו דלכולי עלמא מיהא עשה איכא. אלא דלר' עקיבא דסובר בחריש ובקציר תשבות לחרישה של ערב שביעית איכא חד תירוצא בתוס' מ\"ק (ג' ב') ד\"ה שהרי שלוחן עיי' עליו ואולם על רבינו הרמב\"ם תמה אנכי מדוע נקט וכתיב נמי בחריש ובקציר תשבות וזהו דעת ר\"ע והרי הר\"מ פוסק (פ\"ח מהל' תמידין ומוספין) דמצוה לקצור חרישת עומר בשבת וזהו דעת ר' ישמעאל. ועוד הרי הרמב\"ם פוסק (פ\"ב מהל' שמיטה ויובל) דבזמן הזה מותר לחרוש עד ער\"ה והיינו כרבי ישמעאל דאמר חרישה בשביעית הלמ\"מ ודומי' דניסוך המים. מה ניסוך המים בזמן שבית המקדש קיים כמו שמסיק הש\"ס מ\"ק (ד' א') עיי' עליו וא\"כ אוחז הר\"מ החבל בתרין ראשין וצ\"ע קצת ולא ראיתי מימי מי שהרגיש בזה: ועל דברת רבינו פה בענין חילוק מלאכות ליה\"כ הנה גם הרב בעל טורי אבן בחדושיו למגלה עומד בזה ורוצה להביא ראי' ממתנ' דמגילה (ז' ב') אין בין יה\"כ לשבת אלא כו' ואם איתא דאין חלוק מלאכות ליה\"כ הא טובא איכא בינייהו. והעלה הוא גם כן די\"ל מתני' ר' יוסי היא דנפקא לי' חלוק מלאכות ממאחת מהנה. ואין חילוק בין שבת ליה\"כ עייש\"ה ובאמת צדקו דבריהם ונאמנים לכל דורשיהם. וכן מפורש הדבר בירושלמי פ\"ג דשביעית על מתני' שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה כו' וז\"ל הירושלמי הצריך לענינינו הדא אמרה אין אבות מלאכות ביה\"כ. פי' שאין כל המלאכות שחייב עליו בשבת חייב עליו ביה\"כ כגון הוצאה ועירוב. אלו מי שעשה כולם בהעלם אחד כלום חייב אלא אחת. כלומר בזה אין חילוק בין שבת ליה\"כ דכל המלאכות שחייב עליו בשבת חייב ביה\"כ אלא זאת הוא ההבדל בין שבת ליה\"כ שאין חייב ביה\"כ על מלאכות הרבה בהעלם אחת דאין חילוק מלאכות ביה\"כ ועיי' שם בהרב פני משה. ומה שהרב פה רוצה להביא ראי' אי יש חילוק מלאכות ליה\"כ מדוע נקט המתני' דיש חורש י\"ט ולא נקט יה\"כ והוי תשעה משום זורע ומשום חורש. אמרתי לפי מה שכ' המחבר עצמו בפ\"ח מהל' מאכלות אסורות סוף הל' ו' והקשה שם איך חל איסור י\"ט על איסור שביעית. ואי משום כולל הא מתני' דידן לית ליה כולל כדמסיק הש\"ס במכות שם ומפרש רבינו דאיירי ביו\"ט של ר\"ה ואיסור שביעית ואיסור י\"ט באין בבת אחת וא\"כ לפ\"ז אי אפשר לנקוט בגונא אחרינא זולת י\"ט וקושי' רש\"י ושבת לא קתני היינו כמו שפי' הרב בעצמו לתני י\"ט שחל בשבת. ואולם האמת אגיד כי פי' הרב לא נייח לי בדברי רש\"י דאי אפשר לומר ולפרש כונת רש\"י כן דקשי' ליה ושבת לא קתני דהיינו י\"ט שחל להיות בשבת הא רש\"י פי' שם בתחלה דדוקא לאוין חלוקין קתני והאי לא חלוקין הן. דעל שתיהן עובר משום ל\"ת כל מלאכה. ועיי' במפרש במתני' דמכות שם. אלא לי נראה כונת רש\"י ושבת לא קתני תמורת י\"ט. דשבת שכיחי יותר והוה הווה טפי מי\"ט ועוד יש לפ' בכונת רש\"י לתני שבת תמורת י\"ט ואייתר לן דגבי י\"ט ליכא חילוק מלאכות ושבת איכא חילוק מלאכות וחייב תשעה כמו שהקשה הרב לענין יה\"כ ובאמת דברי הרב קשי' להבין מדוע לא פירש הוא כן בדברי רש\"י והעמיד כונה אחרת ודוחקתי בכונת רש\"י ז\"ל. ולפי דברינו דאין לומר ולפ' בכונת רש\"י לנקוט שבת וי\"ט דזה לא הוי לאוין חלוקין כאשר יעדנו. אלא הפי' לנקוט שבת תמורת י\"ט א\"נ קושי' רש\"י באמת לפי הייעוד לעיל נמי ל\"ק דע\"כ צריך לנקוט י\"ט דאיירי בי\"ט של ר\"ה ואי אפשר בגונא אחרת. ואולם יש לומר דאפ\"ה קשי' לתני י\"ט של ר\"ה שחל בשבת. ואפ\"ה הוי לאוין חלוקין כיון דעל י\"ט אינן לוקין אלא על זורע לחוד או על חורש לחוד ומשום שבת לוקין תרתי ולא דמי' לשני שורים ושני חמורים שעמד עליו המפרש במכות וכונת רש\"י פה עיי' בזה ודו\"ק:<br><b> עוד </b> אמרתי לפי מה שתרצתי בפ\"ח מהל' מ\"א הקושי' שהק' הרב על המתני' איך יחול איסור נזיר על כהן ואמרתי דמתני' ריה\"ג היא דא\"ל אין איסור חל על איסור בכולל זולת בכולל וחמור על קל כדאמרי' חולין (ק\"א א') ונזיר הוי חמור דלוקין עליו שמונים עייש\"ה בדברינו ולפ\"ז אכתי קשי' לתני תמורת י\"ט יה\"כ ואפ\"ה יחול איסור יה\"כ על איסור שביעית דהוי חמור על קל דבשביעית בלאו ויה\"כ בכרת:<br><b> ועוד </b> יש להביא ראיה דאין חילוק מלאכות ליה\"כ מהאי דאמרי' בפסחי' ופה בסוגיין במכות בברייתא המבשל ג\"ה בחלב בי\"ט כו' ומסיק הש\"ס דאפיק הבערה ועייל עצי הקדש והקשה מורי הגאון נר\"ו בצל\"ח לתני המבשל ג\"ה בחלב ביה\"כ והוי שש דביה\"כ לא שייך הואיל ואף אי לא מחייב כו' מ\"מ חייב על בישול והבערה ביה\"כ עייש\"ה ואי אמרי' אין חילוק מלאכות לק\"מ כמבואר מאיליו: ואגב ארחין אזכיר מה שקשה לי על דברי הש\"ס פסחים (מ\"ז א') דהקשה הש\"ס ואי אמרת הואיל אחרישה לא לחייב ופירש\"י ותוס' בד\"ה כתישה דעיקר קושי' הש\"ס אחרישה לא לחייב דהוי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה וק\"ל לפ\"ז מאי הקשה הש\"ס כלל וכלל והא בש\"ס מכות הקשה ולילקי נמי משום זורע בי\"ט ומשני הגמרא יש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב ולכך אין לוקין שתי' על יום טוב ולפ\"ז איך ראה רב חסדא בפסחים דחייב משום חרישה ביום טוב דלמא באמת אינו חייב משום חרישה דהוי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה אלא חייב משום זורע. דהא ודאי זורע הוי. וכן קשי' לכאורה איפכא על גמר' מכות דפריך וללקי נמי משום זורע: דלמא באמת משום זורע לחוד חייב אבל משום חורש אינו חייב. דאמרי' הואיל. ואולי זה יש לדחות. דהא ע\"כ ר' יוחנן לית ליה הואיל מדאמר בביצה (י\"ב א') פוק תני לברא הבערה ובישול כו' ואת\"ל משנה ב\"ש הוא דאמר מתוך ע\"כ ואי אית ליה הואיל אכתי משנה מצד הואיל ומאי אהני לן שב\"ש היא וא\"כ לפ\"ז הש\"ס במכות דעל ר' יוחנן סובב והולך דסבור דהא איהו אמר שם מחפה הוי זורע. ושפיר הקשה וללקי נמי משום זורע. דהא על חרישה נמי חייב. אבל על הש\"ס פסחים קשי' לכאורה טובא דלמא באמת חייב משום זורע לבד ולא משום חורש. ולמאי צריך לדחוק ולוקמי במתונתא. ויש לתרץ דרבה לשיטתי' אזיל דהא רבה מוקים לי' במועד קטן (ב' ב') מתני' דקתני המנכש והמחפה בכלאים לוקה כולה כר\"ע משום מקיים. וא\"כ לדידי' מוכח דמחפה בכלאים לא הוי זורע. דאל\"כ תקשה מדוע נקט הברייתא מחפה ומשום מקיים אליבא דר\"ע. וע\"כ מחפה לאו זורע ומתני' דמכות לאו משום זורע בכלאים חייב אלא משום מקיים ותינח כלאים דחייב משום מקיים אבל י\"ט מאי איכא למימר וע\"כ דעל י\"ט חייב משום חורש. ואולם לפ\"ז קשה קצת מדוע משני רבה במכות עלה דהאי קושי' חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי\"ט (ואף שהגירסא לפנינו הוא רבא באל\"ף מ\"מ מוכח שהוא רבה בה\"א חדא מדאקשי לי' אביי ועיין תוס' סנהדרין (ס\"ב א') וגיטין (כ\"ו א') ועוד הרי בפסחים (מח א') אמרי בפי' והא את הוא דאמרת אין חילוק מלאכות לי\"ט ומפרש רש\"י והא את הוא דאמרת במכות והא בענין פלוגתת הואיל הוא רבה בה\"א) וא\"כ קשי' לכאורה מאי צריך רבה לפ' כן הא לדידי' אין צריך לזה. דהא איהו ס\"ל מחפה הוי מקיים. וצ\"ע קצת. ועוד קשי' לי במכות מאי הקשה עולא וללקי נמי משום זורע בי\"ט דלמא באמת אינו חייב אלא משום זורע. ואחרישה אינו חייב כלל דאיירי מתני' בעפר תחוח. ובעפר תחוח לא הוי חרישה כמו שמפורש בכמה מקומות ועיין ביצה (ח' ב') ובתוס' שם במכות (כ\"ב א') ד\"ה אמר ליה ואין לתרץ דהא מוקמי' ע\"כ בפסחים (מ\"ז ב') במתונתא זה ליתא דהא יעדנו לעיל זה הוא למ\"ד הואיל אבל לר' יוחנן לית ליה הואיל כאשר בארנו (ואי לא אסיק אדעתן הכא פשיטא דל\"ק אפי' לא איירי בעפר תחוח כאשר הערנו דלמא אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לדם צפור והוי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה. אבל משום זורע חייב) והיכן ראה דאיירי במתונתא וי\"ל דעולא הוכיח דע\"כ המתני' לאו בעפר תחוח איירי דאל\"כ קושי' הש\"ס בסמוך לתני שבועה שלא אחרוש כו' קיימת ואין לפרק כפרוקא של הש\"ס דמושבע ועומד מהר סיני הוא. קשי' הא בעפר תחוח מותר לחרוש בי\"ט ושבועה חלה. וע\"כ המתני' לאו בעפר תחוח איירי אלא בסתם עפר. ול\"ק באמת מדוע לא נקט המתני' שבועה ובעפר תחוח ומשום י\"ט אפ\"ה משום זורע חייב. והוי תשעה זה לאו קושי' היא דהמתני' בסתם איירי וסתם עפר לאו תחוח הוא. ובחדושי הארכתי מאוד ואין כאן מקומו אלא להעיר על המעיין קצת. כי הענין רחוב ועמוק. ומסתעף להרבה סעיפי' ודו\"ק: והנה לא אכחד תחת לשוני דבר נחמד ונעים מה ששמעתי בענין הזה מפי ידיד נפשי רעי ועמיתי הרב המופלג החריף והבקי מוה' איסרל ליסא ר\"ו והוא במה שעומד הרב שאגת ארי' בתשובתו. והרב המחבר פ\"ח מה' מ\"א סוף הל' ו'. על הש\"ס במכות דמשני האי תנא איסור כולל לית ליה וא\"כ איך יצויר מאי דקתני במתני' י\"ט ושביעית איך חל איסור י\"ט על איסור שביעית ואמר הרב הנ\"ל דל\"ק דאף דבעלמא לא אמרי' איסור חל על איסור. מ\"מ באיסור הזה גלי לן קרא דחל. דהנה איתא במכילתא הובאה ברש\"י פ' משפטים דלהכי סמך הכתוב שמירת שבת לאזהרת שביעית לומר לך אפילו שבת שבתוך שביעית תשמור דברים אלה סתומים וכי מפני שנוהג קדושה בשאר ימות השנה מגרע גרע קדושת שבת להקל בשבת של שביעית יותר משאר שבתות השנה. אבל הדבר ברור דכונת המכילתא היא להשמיענו דאיסור שבת חייל על איסור שביעית. ולא תימא כיון דבלא\"ה מוזהר ועומד על החרישה ועבודת האדמה משום שביעית. אם חרש וזרע בשבת שבתוך השביעית לא אתיא איסור שבת וחייל אשמוע' קרא דחייל איסור שבת על איסור שביעית וה\"ה י\"ט דאיקרי שבת ואין בין י\"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואין ספק שחל נמי על איסור שביעית והנה הרב האריך עוד בזה לפלפל דקשיא לפ\"ז לילף מיניה לכל אחע\"א. והרים ידו בפלפול גדול ואין פה המקום להאריך. שוב נזכרתי הלכה במסכת הוריות (ד' ב') בעי ר' זירא אין שבת בשביעית מאי. במאי טעו בהדין קרא בחריש ובקציר תשבות בזמן דאיכא חרישה. איכא שבת. בזמן דליכא חרישה. ליכא שבת. ופירש\"י בזמן דאיכא בשאר שני שבוע כו' עייש\"ה עינינו רואות דאיכא למטעי וא\"כ לזה צריך המכילת' לאשמועי' דלית לן לומר כן והתורה להכי אסמכי' שביתות שבת לשביתות שביעית לומר לך דיש שבת בשביעית וק\"ל: ובעוד אנכי מעתיק הקונטריס הנוכחי הנה לפני עלה א' מעלים לתרופה ספר הורה גבר על מסכ' הוריות אשר כעת הוא תחת מכבש הדפוס ויצא לאור תוך ימים לא כבירים אי\"ה חברו כבוד ידיד נפשי ועמיתי הרב המובהק מופלג בתורה מוהר\"ר בצלאל ראנשבורג נר\"ו והנה הוא הביא תוס' הרא\"ש על מס' זו וז\"ל הרא\"ש את\"ל אין חרישה בשבת דלעקור כל הגוף דמי ופטורין אמרו אין חרישה וקציר בשבת בשביעית מאי עכ\"ל והרב בעל הורה גבר האריך מאוד למעניתו בדברי רא\"ש אלו דמשיטת הש\"ס משמע ומרהיטת הלשון נשמע דלענין כל המלאכות בשבת בשביעית איירי והנה הוא העלה שם דלהרא\"ש קשיא לי' שם קושי' תוס' בד\"ה ש\"מ אין שבת בשביעית. וכתבו התו' וז\"ל משמע דאין צדוקי' מודין בהאי דרשא אע\"ג דדרשי יהי' לה לשומרת וכוונת תוס' בקצרה דהא יותר פשיטא האי דרשא מהאי דרשא. ואם בדרשא דלעיל מודין מכ\"ש הכא וס\"ל ודאי לצדוקי' דיש שבת בשביעית. ובלא\"ה פטורין כיון דהצדוקים מודין כדאמר לעיל בש\"ס א\"ש אין כ\"ד חייבין כו' ולכך המציא הרא\"ש דודאי לאו לענין כל מלאכות איירי אלא לענין חרישה בשביעית עייש\"ה בדברי הרב בעל הורה גבר. ולפי דברי הרב ידידי מוהר\"ר איסרל נר\"ו הנה נמתק הדבר יותר דלכך סברי הצדוקים לחלק בין שאר מלאכות שנוהגין בשביעית ובין חרישה כיון דיש כאן אחע\"א. ולכך סברי דאין חרישה בשביעית ואולי זה כוונת הרא\"ש בכל דבריו ועיין בזה: ומדי דברי בענין הזאת לא אחדל מלהזכיר עוד דבר נחמד בשם הרב בעל הורה גבר שם. והוא לתרץ קושיית תוספות שזכרנו הא ודאי האי יותר פשוט מויהי' לה לדרוש מני' לשומרת ואמאי אין הצדוקין מודין ודרשי דאין שבת בשביעית וכ' הרב הנזכר בקונטרס הנזכר והנלענ\"ד בזה בישוב קושייתו משום דקשי' להו לצדוקי' יתורא דקרא בחריש ובקציר תשבות ל\"ל מכדי כתיב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות וחז\"ל דרשו באמת מזה בר\"ה (ט' א') תו' שביעית והצדוקי' תו' לא משמע להו דגם בשבת ויה\"כ לית להו תוס' ומה שדרשו עוד שם לקציר מצוה שדוחה שבת דהיינו קצירת העומר הא ודאי לית להו לצדוקי' דהא אמרי עצרת לעולם אחר השבת כדאית' במנחות (ס\"ה א') וא\"כ לדידהו עצרת לא חל בשבת כלל וליכא לאשכוחי קצירה של מצוה שידחה שבת ואייתר להו קרא דבחריש ובקציר תשבות לפיכך דורשין בזמן דאיכא חרישה איכא שבת ובזמן דליכא חרישה ליכא שבת עכ\"ל הזהב מקונטרס הורה גבר:<br><b> ועוד </b> אחת אזכור משם ידידי הרב מוהר\"א ליסא נרו בענין הזאת והוא לתרץ הרמב\"ם בפי' המשניות במכות שכ' הרמב\"ם על המתני' דיש חורש אין בכל אלה איסור חל על איסור אבל הם איסורים הרבה נכפלו בזמן א' עייש\"ה ודברים אלו מרפסין איגרא מדוע ליכא בכל הני איסורי אחע\"א הלא שביעית וי\"ט כהן ונזיר לא ימלט לאמור דחייב על כל א' וא' אם לא נאמר דאחע\"א בפרט מה. וכמו שבאמת עמדו בזה הרב ש\"א בתשובותיו בהל' יה\"כ ורבינו המחבר בפ\"ח מהל' מ\"א סוף הל' ו' יעוי\"ש, ואמר הרב מוהר\"א נר\"ו כי ס\"ל להר\"מ ז\"ל שיטה אחרת בזה. והוא מאי דמשני הש\"ס במכות האי תנא אחע\"א לית לי' אין הכונה דנסב לה לציורי דמתני' לדברי האומר אחע\"א דא\"כ תקשי סתמא אהדדי (כמו שהקשה בעל קיקיון דיונה בתו' ריש פ' ג\"ה והובא בדברי רבינו פ\"ח מהל' א\"ב בקונטרס אחע\"א) אלא כונת הש\"ס דהתנא לא חשיב כלל אסורים בתוך הענינים האלו אשר הוא מונה ענין אשר לא יתכן בו חיוב מלקות אם לא דנימא אחע\"א וס\"ל דהך שינוי דעל שביעית חייב משום זורע ועל י\"ט משום חורש יעיי' בחדושי אבן העוזר במס' פסחים (מז' ב'). ולא שייך מעתה אאחע\"א אע\"ג דחרישה אסורה ג\"כ בשביעית דע\"כ לא אמרי' אין אחע\"א אלא אם כבר חייב על איסור א' אינו במס' עוד בזה משום איסור השני וכסברת הרא\"ש הביאו המהרי\"ט בחדושיו לקדושין פ' עשרה יוחסין וכיון דעדיין אינו לוקה משום חורש חייב בי\"ט משום איסור חרישה או איפכא אם היה לוקה בשביעית משום חורש שפיר יכול ללקות על איסור זורע משום י\"ט (ועיי' מה שכתבנו ת\"ל בעניותינו בפ\"ח מהל' א\"ב הל' א' בקונטרס אחע\"א) וגבי כהן ונזיר שחייב על הטומאה משום שני שמות ס\"ל להאי תנא דילפי' מיתורא דעל כל נפש מת לא יבוא דכתיב בנזיר ולמאי אצטרך לי' לילף נזיר בק\"ו מכהן ומה כהן הדיוט דאינו מוזהר על הקרובים ואפ\"ה מוזהר על טומאת רחוקים נזיר שמוזהר על הקרובי' לא כ\"ש אלא ע\"כ לעבור בשני לאוין הוא דאתי שאם הי' כהן ונזיר חייב ב'. ועיי' בש\"ס נזיר ר\"פ כהן גדול דשקיל וטרי התם טובא בזה ומש\"ה השמיט הר\"מ ז\"ל בס' יד החזקה ולא הביא להך מתני' דמשכחת רבוי לאוין על פעולה אחת דסברת מהרי\"ט דחוי' היא מכמה מקומות וכן בנזיר לאו יתורא היא לפי מסקנת הש\"ס בנזיר. והנה הרב נר\"ו האריך מאוד לסתור דעת המהרי\"ט הנזכרת ורוב ראיותיו כאשר הביאן רבינו המחבר בהל' א\"ב ואשר כתבנו עליו בעניותינו שם. גם האריך הרב נר\"ו עוד בענין הזה בכמה דברי' ואנכי את גדרי אשמור בלתי צאת מגדר הקונטרוס ולקצר אנכי צריך במקום שראוי להאריך. ועיי' בכל הדברים כי נאמרי' בקצור נמרץ. ועיי' היטב בפ\"א מהל' א\"ב בקונטרס אחע\"א ובהל' מ\"א בכמה מקומות:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ומד\"ס </b>\n<b> שיהיו כל הספיחים אסורין כו'.</b> וכתב מרן משנה פ\"ט דשביעית וחכ\"א כל הספיחים אסורין כו' ודע שהתוספות פ\"ק דקדושין ד\"ה אתרוג כתבו בתוך דבריהם וז\"ל וההיא דמקום שנהגו דקתני כל הספי' מיירי בספיחין שגדלו בשביעית ואליבא דר\"ע דדריש וכי מאחר שלא נזרעו כו' יע\"ש וראיתי להרב מאיר עיני חכמים בפרק מקום שנהגו הק' לדבריהם דלר\"ע דס\"ל דספיחים אסורים קודם הביעור הא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דבשלמא הא דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור ל\"ק לחכמים דיש לפרש כמו שפרש\"י לא תקצור מן המשומר אבל אתה קוצר מן המופקר אבל לר\"ע קשה והעולם מיישבין זה דר\"ע דס\"ל דספיחין אסורים היינו מן המשומר אבל מן המופקר ה\"נ דמותר וזה נראה דוחק ועוד דבהדיא כתב הרא\"ם ס' בהר דלר\"ע אסור בכל ענין יע\"ש. ואנכי הרואה נראה שיש סמוכות ליישוב העולם ממ\"ש התוס' פ\"ק דר\"ה ד\"ט ד\"ה וקציר של שביעי' שכתבו וז\"ל פי' ריב\"א בקציר ספיחין שהביאו שליש בשביעית כו' ואכתי קשה דהא נמי מהן לא נזרע נפקא לפי' ר\"ת דאסר ספיחים אפילו קודם הביעור כו' וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית דוקא כי אורחיה אסור לקצור אבל ע\"י שינוי מותר אף בשביעית כדאיתא בת\"כ דדריש ואת ענבי נזירך כו' והא דתניא בתורת כהנים מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר מופקר נמי כדרך בצירה אסור וע\"י שינוי שרי כו' יע\"ש הרי מבואר שכתבו דקציר של שביעית ע\"י שינוי ובמופקר מותר אפי' בשביעית והתם אליבא דר\"ע הוא דקיימי דברייתא דהתם ר\"ע היא האמנם הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר ממ\"ש בפ\"ק דמנחות תיתי ממנחת העומר מה למנחות העומר שכן מתרת החדש ומשני בשביעית ופריך שכן מתרת ספיחין ומשני כר\"ע דאמר ספיחין אסורין כו' והשתא אכתי לר\"ע נמי איכא למיפרך שכן מתרת ספיחים מן המופקר אלא ודאי דלר\"ע אפילו מן המופקר ס\"ל דספיחים אסורין ד\"ת ולפי זה צ\"ל דמ\"ש התוספות דקציר של שביעית ע\"י שינוי מותר אפילו בשביעית היינו לפום הלכתא דקי\"ל כרבנן דר\"ע ולאו אברייתא דרבי עקיבא דקאי התם הוא דקאמרי אלא דאכתי קשה דלרבנן נמי ספיחין אסורין מדרבנן והיכי כתבו דעל ידי שינוי מותר ושמא מותר מן התורה הוא דקאמרי וזה דוחק: ודע דהא דאסור ספיחים לר\"ע ד\"ת היינו דוקא בזרעים אבל בפירות האילן לכ\"ע מותר וזה מבואר מדברי התוס' דפרק מקום שנהגו דנ\"א ד\"ה כל הספיחים דלר\"ש ספיחי כרוב מותר דלא אסרה תורה אלא ספיחים דומיא דזרעים כו' אבל ספיחי כרוב דדמי לאילן מותר כו' יע\"ש וכן מבואר ג\"כ מדברי הר\"ש פ\"ט דשביעית ויש לי מן התימא על הרב קרבן אהרן סדר בהר דרס\"ז ע\"ג שכתב אברייתא דקתני התם את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים כו' כתב וז\"ל לפי שאין איסור ספיחים אסורים מן התורה אלא מדרבנן כדלקמן לזה אמר סמכו ולא אמר מכאן אמרו אבל הרמב\"ן והרא\"ם סוברים דברייתא זו אתיא אליבא דר\"ע דאמר לא תקצור בכל אופן משמע ומדאורייתא אסורים הספיחים ומ\"ש לקמן לא תבצור כדרך הבוצרים אתיא אליבא דחכמים א\"ד והוא תימא דההיא דלא תבצור כדרך הבוצרים אפילו כר\"ע אתיא דבאילן לכ\"ע מותר כמ\"ש ומהיותר תימא דסמוך ונראה גבי ההיא דלא תבצור כדרך הבוצרים כתב וז\"ל וזה שא\"א שתהיה שלילה החלטית שלא יבצור אותם כלל שהרי אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ובהכרח יבצור אותו כו' ואם כן איך כתב לעיל דההיא אתיא כחכמים דלר\"ע אפי' שלא כדרך הבוצרים אסור דאם כן קרא דוהיתה שבת הארץ מאי עביד ליה הן אמת דמקרא דוהיתה שבת הארץ אין כאן קושיא דאיכא למימר דקרא דוהיתה שבת הארץ בספיחי ששית הנכנסים לז' מיירי דר\"ע לא אסר ספיחים אלא בספיחים שגדלו בז' וכמ\"ש הרא\"ש גם מה שהכריח ממ\"ש סמכו ולא אמר מכאן אמרו יש לתמוה שהרי לקמן כתב בת\"כ בקרא דהן לא נזרע קאמר ר\"ע מכאן סמכו אע\"ג דהוי מדאורייתא ואדרבא נראה שיש להוכיח סברת הרמב\"ן והרא\"ם דברייתא זו ר\"ע ממה שדרשו בקרא דואת ענבי נזירך לא תבצור לא תבצור כדרך הבוצרים ולא דרשו כן בקרא דלעיל מזה לא תקצור כדרך הקוצרים והכי היל\"ל לא תקצור כדרך הקוצרים אבל שלא כדרך הקוצרים מותר אבל אמרו חכמים ספיחים אסורים אלא משמע דברייתא זו ר\"ע היא דס\"ל בכל אופן אסור ואין להקשות דאי ר\"ע אם כן תרי קראי ל\"ל הא נפ\"ל מקרא דהן לא נזרע וכעין מה שהקשה התוס' בר\"ה ד\"ה הנז' די\"ל דאי מקרא דלא תקצור גרידא י\"ל דכדרך הקוצרים גרידא אסור ואי מקרא דהן לא נזרע איכא למימר כחכמים דהתם להכי צריכי תרווייהו לגלויי כל חד אחבריה ומדברי מרן כ\"מ נראה שהבין כדברי הרב קרבן אהרן דברייתא זו אתיא כחכמים יע\"ש ודוק:<br><b> ודע </b> דהא דאסור ספיחים לר\"ע נראה ודאי דהיינו דוקא באכילה אבל בהנאה מותרים וכן נראה מדברי התוס' וכל הפוסקים ז\"ל דלא הזכירו אלא איסור אכילה וזה מוכרח שהרי מקרא דוכי תאמרו מה נאכל בשנה הז' נפקא דהיינו דוקא אכילה ואפילו לר' אבהו דס\"ל דכ\"מ שנאמר לא תאכלו א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע כבר כתבו התוס' בפ' כל שעה דכי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו דלא נאמר זה אלא דוקא באזהרה ועל פי זה יש מקום ליי��ב מה שהק' הר\"ש בפ\"ט דשביעית וז\"ל וצריך לדקדק לר\"ע במאי מיתוקמא דין ביעור דדרשינן מכלה לחיה בשדה דהא יש ביעור בירק כו' וכפי מ\"ש לק\"מ דאפילו לר\"ע דספיחים אסורים יש בו דין ביעור לאוסרם בהנאה וצ\"ע: ולענין הלכה הנה דעת רבינו מבואר לפסוק כחכמים דר\"ע וכמ\"ש מרן ויש לדקדק טובא במ\"ש כל הספיחים אסורים דהיל\"ל דספיחי כרוב מותר כר\"ש דס\"ל הכי בפ' מקום שנהגו וליכא למימר דפסק כחכמים דר\"ש דס\"ל התם דגזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים שהרי כתבו התוס' שם משם ר\"ת וז\"ל ור\"ש ורבנן פליגי הכא אליבא דר\"ע ומתיר ר\"ש ספיחי כרוב דלא אסרה תורה אלא דומיא דזריעה כו' ורבנן גזרו ודוקא אליבא דר\"ע דאסר ספיחים מדאורייתא פליגי אבל לרבנן דס\"ל דאיסור ספיחי' מדרבנן ליכא למיגזר ע\"כ וליכא למימר דס\"ל לרבי' דלרבנן דרבי עקיבא נמי גזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים וכולה חדא גזירה דאם כן אמאי הוצרכו בגמרא התם לומר ותרוייהו אליבא דר\"ע כו' גם אין לומר דרבינו מפרש ההיא דמקום שנהגו כפי' רבינו נסים שכתבו התוס' שם דסוגייא דהתם מיירי בספיחי ז' שיצאו למוצאי ז' דלפי' רבינו נסים בספיחי ז' בז' אפילו ספיחי כרוב אסור כמו שיר' המעיין שם ומשום הכי סתם וכתב דכל הספיחים אסורים מדרבנן דאכתי קשה דאם כן כשכתב בדין ה' דספיחים של ז' שיצאו למוצאי ז' אסורים היל\"ל דספיחי כרוב מותרים מיד שהרי לפי' רבינו נסים עכ\"ל דספיחי כרוב שיצאו למוצאי ז' מותרים מיד לרבנן דר\"ע דס\"ל דספיחים אסורים מדרבנן וכמ\"ש שם בס\"ד וז\"ל ותרווייהו אליבא דר\"ע דאיסור ספיחים מדאורייתא אבל לרבנן דפליגי עליה ליכא למיגזר ע\"כ והוא מוכרח ממ\"ש ותרוייהו אליבא דר\"ע גם ליכא למימר דרבינו מפרש ההיא דמקום שנהגו בלאחר הביעור ופלוגתא דרבנן ור\"ע בלאחר הביעור מיירי כמ\"ש רש\"י שם שהרי מדברי רבינו מבואר דמפרש פלוגתייהו דרבנן ור\"ע בספיחי שביעית בז' וכמבואר והנראה אצלי ליישב דברי רבינו בשום שכל והבין למה זה פסק רבינו ז\"ל כרבנן דר\"ע דאיסור ספיחים מדרבנן מאחר שר\"ש ורבנן דר\"ש כולהו ס\"ל כר\"ע גם מההיא עובד' דמייתי התם תלמוד' דר\"ש ן' לקונייא דנכנס לגינה ונטל ספיחי כרוב ואכל ונתן לר' יוחנן בן אלעזר וא\"ל בני בפני אכול שלא בפני לא תיכול אני שראיתי את רשב\"י כו' מוכח נמי דס\"ל כר\"ע דאי כרבנן דר\"ע לכ\"ע ספיחי כרוב מותרים ומאחר שכן הי\"ל לרבינו לפסוק כר\"ע והנראה שטעמו של רבינו משום דק\"ל מה שהקשה הר\"ש פ\"ט דשביעית וז\"ל וי\"ל דהשתא ספיחי ז' לר\"ע אסורים באכילה מדאורייתא כו' ובכמה משניות אשכחן דשרו באכילה מתני' דהכא הפיגם והירבוזין וההיא דהאומר לפועל הילך סלע זה ולקוט לי ירק היום בפ\"ח ולוקח ירקות שדה ובנו מוכר ע\"י בפ\"ז והר\"ש ז\"ל תי' דכל הנהו מתני' מיירי בספיחים שגדלו בששית כו' יע\"ש אמנם רבינו ז\"ל ס\"ל כדי ליישב כל זה דכל הנהו מתניתין מיירי בירקות שאין דרך האדם לזורען ואתו כל הנהו מתניתין אליבא דרבנן דר\"ע דס\"ל דאיסור ספיחים מדרבנן גזירה שמא יזרע ויאמר שהם ספיחים שצמחו מאליהן ומשום הכי בירקות שאין דרך האדם לזרען לא גזרו וזהו שכתב רבינו ז\"ל בדין ג' הא למדת שאין אוכלין מפירות ז' כו' והעשבים שאין דרך האדם לזורען כגון הפוגם כו' הנה כ\"כ ליישב קו' הר\"ש ז\"ל וכן ראיתי לרמב\"ן ז\"ל בפי' על התורה ס' בהר שכתב ליישב כל הנהו מתני' כתי' הר\"ש וכתב עוד וי\"א שאלו הנזכרים וכיוצא שאין דרך רוב האדם לזורעם כו' יע\"ש והיא היא סברת רבינו ז\"ל שכתבנו ומאחר עלות מ\"ש יש מקום ליישב דברי רבינו ז\"ל דס\"ל דכל הנהו מתני' דשרי ירקות שאין דרך רוב האדם לזורעם היינו משום דס\"ל כרבנן דר\"ע דאיסור ספיחים מדרבנן גזירה שמא יזרע והלכך בירקות שאין דרך רוב האדם לזורען לא גזרו אמנם לר\"ע דס\"ל דאיסור ספיחים מדאורייתא אין לחלק בין ירקות שאין דרך בני אדם לזורען לירקות שדרך בני אדם לזורען דגזירת הכתוב היא בספיחים שיהיו אסורים ומשום הכי פסק כרבנן דר\"ע מאחר דכל הנהו מתני' אתי' דלא כר\"ע כמ\"ש וסוגייא דשמעתא הכי מפרש לה רבינו דמה שהוצרכו בגמ' לומר ותרוייהו אליבא דר\"ע לאו היינו משום דלרבנן דר\"ע ליכא למיגזר כמ\"ש התוס' דהא ודאי איכא למימר דלרבנן נמי גזרו דכולה חדא גזירה היא וההיא דר\"ש בן לקוניא הכי מוכחא דאפי' לרבנן דר\"ע ספיחי כרוב אסורי' כמ\"ש ותו דאי כדברי התוס' אמאי הוצרכו בגמ' לומר ותרוייהו אליבא דרבי עקיבא ולמה לא קאמר דר\"ש ורבנן בהא פליגי דר\"ש סבירא ליה דספיחים אסורים מדאוריי' וגזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים ורבנן דר\"ש ס\"ל כרבנן דרבי עקיבא דספיחים אסורים מדרבנן והו\"ל גזירה לגזירה אלא רבינו מפרש דמה שהוצרכו לומר דתרוייהו אליבא דרבי עקיבא משום דלישנא דברייתא דקאמר כל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב וכן נמי רבנן דאמרי כל הספיחים אסורים משמע דכללא הוא ואי ס\"ל כרבנן דר\"ע הי\"ל לומר חוץ מן הפיגם והירבוזין וכל הני ודוגמא לזה הקש' התוס' לפי' רש\"י דהו\"ל למעוטי עיקר הלוף השוטה כו' אלא מוכרח דתרוייהו ס\"ל כר\"ע דלר\"ע גזרת הכתוב הוא ואין לחלק בין דרך לזורען לאין דרך לזורען כמ\"ש אמנם לענין ספיחי כרוב ה\"נ דאסורים מדרבנן כשאר ספיחים דכולה חדא גזיר' היא וכשגזרו על הספיחים שדרך לזורען גזרו נמי על ספיחי כרוב שדרכן לזורען דמהשתא ההיא דר\"ש בן לקוניא אתיא אליבא דהלכתא אפילו לרבנן דר\"ע זה הנראה אצלי ליישב דעת רבינו ועוד י\"ל שרבינו מפרש היפך פי' ר\"ת דמ\"ש ותרוייהו אליבא דר\"ע לאו משום דלרבנן דר\"ע ליכא למיגזר אטו שאר ספיחים דהא ליתא כמ\"ש אלא ס\"ל דבשלמא לר\"ע דס\"ל דאיסור ספיחים מדאורייתא איכא למימר שפיר דכיון דספיחי כרוב דומה לאילן מותר דלא אסרה תור' אלא דומיא דזריעה אמנם לרבנן דר\"ע כיון דטעמא דספיחים הוא משום גזירה דעוברי עבירה שיזרעו בז' ויאמרו שצמחו מאליהן אם כן מה\"ט נמי ספיחי כרוב אסורים דאע\"ג דדמו לאילן מ\"מ כיון שדרך האדם לזורען איכא למיגזר בהו כשאר ספיחים וא\"כ מ\"ש ותרוייהו אליבא דר\"ע לדעת רבינו איפכא מתפרשא ומשום הכי כיון דרבינו ז\"ל פסק כרבנן דר\"ע משום הכי אסר כל הספיחים וגם זה נכון ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האורז </b>\n<b> והדוחן.</b> עיין מ\"ש פ\"א מהלכות מעשר שני הלכה ה':"
+            ],
+            [
+                "<b>והאתרוג </b>\n<b> אפי' היה כפול קודם ר\"ה כו' הרי הוא כפירות שביעית להחמיר.</b> מה שכתב מרן שדעת רבינו נראה דספוקי מספ\"ל אי אזלינן בתר חנטה לז' כה' זקנים וכמתני' דבכורים או אחר לקיטה כרבותינו דבאושא וכסתם מתני' דפרק לולב הגזול וכן מספ\"ל אי אזלינן בתר חנטה למעשרות כר\"א וכר\"י ור\"ל דבתראי נינהו או אזלינן בתר לקיטה כר\"ג כו' ופסק כתרוייהו לחומרא את\"ד הרואה יראה שדבריו מן המתמיהים דמאחר דבפ\"ק דר\"ה דט\"ו ע\"א קאמר התם רבה דאתרוג בת ששית הנכנס לז' פטור' מן הביעור ופטורה מן המעשר משום דס\"ל דאזלינן בתר חנטה לז' וכן רב המנונא התם ס\"ל הכי גם ר\"י ור\"ל כולהו ס\"ל התם דאחר חנטה לז' אם כן מה ראה על ככה רבי' להכניס עצמו לבית הספק אי קי\"ל כרבותינו שבאושא דאמרי אחר לקיטה לז' ותו קשה דכיון דרבינו ז\"ל ס\"ל דאתרוג בת ששית הנכנס לז' חייב בו מכח ספק אם כן ממילא נימא דפטור מן המעשר מאחר דחייבו חכמים להפקיר מס' וראיה לזה ממ\"ש שם בר\"ה אמר רבה אתרוג בת ששית כו' אתרוג בת ז' הנכנס כו' א\"ל אביי בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאזלינן בתר חנטה א\"ה תתחייב במעשר כו' ופרש\"י וז\"ל בשלמא סיפא דאזלה בה בתר חנטה לענין הפקר ז' כו' כל הך סיפא אע\"ג דסתרא לרישא דאמרה בת ששית ד\"ה פטור מן המעשר דהפקר הוא משום ז' דאזלת בתר לקיטה כו' הא לא הוה ק\"ל דאמינא ספוקי מספ\"ל אי אזלינן באתרוג בתר חנטה לענין ז' או בתר לקיטה ואזלת לחומרא ע\"כ והנראה מבואר שהכריחו לרש\"י לפרש כן דאי מ\"ש אביי בשלמא סיפא לחומרא היינו סיפא גרידא דאתרוג בת ז' הנכנס לח' אמאי אצטריך למימר משום חומרא ולא הי\"ל לומר אלא בשלמא סיפא דאמרינן זיל בתר חנטה ותו כי קאמר אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאמרינן זיל בתר חנטה א\"ה תחייב במעשר כו' אמאי הוצרך להקשות מרישא בפשיטות הי\"ל להקשות בשלמא סיפא דאזיל בתר חנטה אלא רישא פטורה מן המעשר אמאי אלא משמע ודאי דאחלוקת פטורה מן המעשר קאמר ולא קאי אסיפא משום דאזיל לחומרא דמספ\"ל אי בתר חנטה או בתר לקיטה גם התוס' ז\"ל שם כתבו מעין פי' רש\"י יע\"ש הנה כי כן מבואר הוא דכל שאנו מחייבים אותו מס' לנהוג בו דין ז' ממילא פטור מן המעשר כיון דחייב להפקיר מס' וא\"כ כיון שרבינו ז\"ל מספ\"ל הלכתא כמאן וס\"ל דחייב לנהוג בו דין ז' מס' היל\"ל דפטור מן המעשר גם מ\"ש וכן מספ\"ל אי אזיל בתר חנטה למעשרות כר\"א קשה טובא דא\"כ נפקא מינה לאתרוג שחנט בשנה ב' ונלקט בשנה ג' צריך לנהוג בו ב' עישורים כדקאמר התם אליבא דר\"ע ואלו בפ\"א מה' מעשר כתב רבינו ז\"ל וכן האתרוג הרי הוא כירק לז' כיצד אם נלקט בג' כו' מפרישין ממנו מעשר עני אע\"פ שנגמר בשניה כו' הרי שלא חייב לנהוג בו ב' עישורים (ומ\"ש מרן שם וז\"ל וכן האתרוג כו' משנה פ\"ב דבכורים וכר\"ג יע\"ש הם דברים תמוהים דלר\"ג אתרוג בתר חנטה לז' ואלו רבינו שם כתב והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לז' והיל\"ל שפסק כרבותי' שבאושא גם מ\"ש דר\"י ור\"ל ס\"ל כר\"א דאתרוג אחר חנטה למעשר לא ידעתי היכא רמיזא דר\"י ור\"ל לא איירי התם אלא לענין ז' אי משום דקאמר לעולם ששית ופי' רש\"י חייבת במעשר ופטורה מן הביעור ואי ס\"ל דבתר לקיטה למעשר היל\"ל פטור מן המעשר בשביעית משום דאזלינן בתר לקיטה ופטורה מן הביעור דאזלינן בתר חנטה לז' הא ליתא שהרי רש\"י ז\"ל כתב לעיל מזה בד\"ה חסורי וז\"ל ורבה ור\"ה ס\"ל כאפטולמוס כו' ומיפלג פליגי במילתיה דאפטולמוס ר\"ה סבר כיון דפטורה מן הביעור חייבת במעשר דלאו הפקרה דמלכא הוא כו' הרי דאפי' לאפטולמוס דס\"ל דאחר לקיטה למעשר אפי\"ה קאמר ר\"ה דאתרוג בת ששית הנכנס לז' חייבת במעשר ונראה דה\"ט דס\"ל לרש\"י דע\"כ לא אמרו אחר לקיטה למעשר אלא לענין חדש וישן ולענין שניה הנכנס לג' לנהוג בו בשנה ג' אבל לענין שנה ששית הנכנס לז' כיון דטעמא דז' פטורה מן המעשר הוא משום הפקרא דמלכא והפקר פטור מן המעשר א\"כ באתרוג בת ששית הנכנס לז' כי נמי נימא דאחר לקיטה למעשר אפי' הכי חייבת במעשר כיון דלאו הפקרא דמלכא הוא ועיין במוהר\"י קורקוס הנדפס מחדש פ\"א מה' מעשר שגם הוא ז\"ל הבין מדברי רש\"י הללו שכתב חייבת במעשר ופטורה מן הביעור דס\"ל דר\"י אתי כר\"א ותמה עליו דא\"כ הי\"ל לר\"י לומר הלכה כר\"א ואחר המחילה לא דק בזה כמ\"ש ואולם מדברי התוס' בד\"ה יד הכל נראה דס\"ל דהא דר\"ה ודר\"י ודר\"ל דקאמרי לעולם ששית ע\"כ משום דס\"ל כר\"א הוא ממ\"ש וז\"ל לא נקט האי טעמא למ\"ד שוה לאילן לכל דבר כו' דלמאי דסבר אפטולמוס דאחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לז' לא היה צריך לטעם זה כו' הנה מבואר דס\"ל דלאפטולמוס דס\"ל דאחר לקיטה למעשר אתרוג בת ששית הנכנס לז' פטורה מן המעשר כדין פירות ז' ופטורה מן הביעור כדין ששית משום דאחר חנטה לז' ונראה דטעמייהו משום דס\"ל דז' פטור מן המעשר מכח אפקעתא דמלכא ולאו משום הפקרא דמלכא פטירי וא\"כ ע\"כ דר\"ה ור\"י ור\"ל דס\"ל דחייבת במעשר הוא משום דס\"ל כר\"א ואולי שלזה נתכוין מרן ז\"ל כדעת התוס' ומ\"מ לא הו\"ל למסתם סתומי ועיין במוהר\"ם ן' חביב בקונט' כפו' תמרים דל\"ח ע\"א ואשר אני אחזה ליישב דעת רבינו ז\"ל דלרבינו קשיתיה דאי כפי' רש\"י ז\"ל דלעולם ששית דקאמר ר\"י ור\"ל הוא לומר שחייבת במעשר ופטורה מן הביעור כפי' רש\"י א\"כ ע\"כ דס\"ל כמתני' דבכורים דאחר חנטה לז' וק' טובא דא\"כ הי\"ל לתלמודא להקשות ומי אמר ר\"י הכי והאר\"י הלכה כסתם משנה וסתם מתני' דפרק לולב הגזול כרבותינו דאושא דאחר לקיטה בין למעשר בין לז' כדמסיק התם וכדפריך בכמה דוכתי וליכא למימר דטעמא דר\"י משום דסתמא אחרינא אשכח דהיינו מתני' דבכורים דקתני דאתרוג אחר חנטה לז' בין לר\"ג בין לר\"א דאכתי תקשי מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא כדפריך בדוכתי טובא כי על כן מכח קו' זו הוכרח רבינו ז\"ל לומר דמ\"ש ר\"י ור\"ל לעולם ששית היינו דוקא לענין שחייבת במעשר אבל לפוטרו מן הביעור לא אמר דדוקא לענין חיוב מעשר אזיל לחומרא משום דכיון דאיכא תרי סתמי דסתרי אהדדי מס' אזלינן לחומרא דלא ידעינן סתמא בתרא איזו היא וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ' ע\"פ והביאו הרב יבין שמועה כלל ס\"ז ומשום הכי כיון דלסתמא דבכורים דס\"ל אחר חנטה לז' הרי הוא חייב במעשר קאמר ר\"י דלעולם ששית אמנם לענין ז' ודאי דס\"ל לר\"י דבת ששית הנכנס לז' חייבת בביעור דכיון דסתמא דפרק לולב הגזול ס\"ל כרבותינו דאושא דאחר לקיטה לז' מס' חייבת בביעור דשמא סתמא דלולב הגזול בתראה היא והילכך חייב בביעור מס' ומעתה לא תיקשי לן מאי דאקשי' לעיל דכיון דס\"ל לרבינו דחייב בביעור מס' ממילא פטורה מן המעשר כדמוכח בהדיא מההיא דאביי דקאמר בשלמא סיפא לחומרא דס\"ל לרבינו דאביי ל\"ק הכי אלא ליתובי מלתא דרבה דמסיפא לא הוה ק\"ל משום דאיכא למימר דלחומרא קאמר וס\"ל לרבה דכיון דחייבוהו חכמים להפקיר מס' ממילא הם פטורים אמנם ר\"י דקאמר לעולם ששית ודאי דלית ליה הך סברא אלא ס\"ל כיון דמספ\"ל אזלינן בתרוייהו לחומרא וכהוה ק\"ל להתוס' ז\"ל מעיקרא ד\"ה בשלמא יע\"ש: ובהכי מתרצתא נמי מה שפסק בה' מ\"ש דאתרוג שחנט בשניה ונלקט בג' דמפרישין ממנו מעשר עני גרידה משום דס\"ל דודאי לענין מעשר ליכא לספוקי כלל הלכתא כמאן דכיון דלרבותינו שבאושא ור\"ג ואבטולמוס ס\"ל דאחר לקיטה למעשר ודאי דלא קי\"ל כר\"א דשמותי הוא וכי מספ\"ל היינו דוקא לענין ז' משום דאיכא תרי סתמי דסתרי אהדדי כדכתיב' וס\"ל לרבי' כדעת רש\"י ז\"ל שכתבנו לעיל דאפי' לאבטולמוס דס\"ל אחר לקיטה למעשר אפי\"ה אתרוג בת ששית הנכנס לז' חייבת במעשר דז' משום הפקר הוא והא ליכא והלכך לענין מעשר כיון דמספ\"ל אי קי\"ל כסתמא דבכורים דאחר חנטה לז' ממילא חייבת במעשר ומשום הכי אזלינן לחומרא זה הנ\"ל אמת ויציב בדעת רבי' ז\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Sabbatical_Year_and_the_Jubilee",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות </b>\n<b> עשה לשבות מעבודת הארץ כו'.</b> הנה מבואר מדברי רבינו דאע\"ג דקי\"ל דחורש בשביעית אינו לוקה היינו דוקא לענין מלקות אבל עובר הוא בעשה שהרי כתיב ושבתה הארץ וכתיב בחריש ובקציר תשבות ואפילו לר\"י דדריש ליה לענין שבת ולומר מה חריש רשות כו' מ\"מ שביתת הארץ מחרישה משתמע נמי וכן מוכח בהדיא מהא דפרכינן התם במ\"ק תנן משקין בית השלחין במועד ובשביעית בשלמא מועד כו' אלא שביעי' בין למ\"ד משום זורע בין למ\"ד משום חורש חרישה וזריעה בשביעית מי שרי והשתא אם איתא דלמ\"ד אינו לוקה אין איסורו אלא מדרבנן היכי פריך בפשיטות חרישה מי שרי ומאי קו' נימא דמ\"ד משום חורש ס\"ל כמ\"ד דחורש בשביעית אינו לוקה ואינו אסור אלא מדרבנן ומשום פסידא התירו וכן מבואר מדברי רש\"י שם יע\"ש ועוד אמרינן התם בסמוך אמרי ר\"א אמר ר\"י משום רבי נחוניא עשר נטיעות כו' הל\"מ משמע דלכ\"ע אסור מן התורה ולומר דלמ\"ד חורש אינו לוקה לית ליה הל\"מ זה ודאי אינו ותו דר\"י גופיה ס\"ל בירושלמי דחורש בשביעית אינו לוקה (עיין בהתוס' שם ד\"ה ר\"א דכתבו לחד תי' דר\"י ס\"ל דלוקה וצ\"ע איך אשתמיט מהם ירושלמי הלזו) כמ\"ש מרן ואיהו קאמר דהוי הל\"מ אלא מבואר הוא דלכ\"ע חרישה בשביעית עובר בעשה ולא פליגו אלא בענין מלקות וכן מבואר בהדיא בחידושי הריטב\"א שם במ\"ק:<br><b> ואולם </b> ראיתי להרמב\"ן ז\"ל בשיטה כ\"י למסכת מכות אמתני' דיש חורש תלם אחד כו' שהק' לפום מאי דמסקינן התם דמחפה את הזרעים חייב משום זורע וז\"ל ואי קשיא לך וליחייב נמי משום חורש בשביעית איכא למימר דאין חילוק מלאכות בשביעית כשם שאין חילוק מלאכות בי\"ט ואיכא דאמר בריש מס' משקין דחורש בשביעית אינו לוקה ומדרבנן הוא וטעמא כדאיתא התם בגמ' א\"ד יע\"ש והוא תימא שהרי כפי מ\"ש מבואר דלכ\"ע איסור עשה מיהא איכא ואולי שמ\"ש ומדרבנן הוא לענין מלקות הוא דקאמר דמדרבנן הוא דלוקה מכת מרדות ואין זה במשמעות דבריו כלל ומ\"מ למדנו מדבריו דכי היכי דאין חילוק מלאכות בי\"ט ה\"נ אין חילוק מלאכות בשביעית: ודע שאני מסתפק בהא דאמרינן חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי\"ט אי י\"ה דינו כשבת ויש חילוק מלאכות בי\"ה או דינו כי\"ט דדוקא בשבת דבסקילה גזרת הכתוב הוא אבל י\"ה דבכרת לא א\"ד אין חילוק מלאכות לי\"ט דוקא קאמר דהוי איסור לאו אבל י\"ה דינו כשבת והיה נ\"ל להוכיח דאין חילוק מלאכות לי\"ה ממתני' דמכות דקתני יש חורש תלם אחד וחייב עליו כו' ושביעית וי\"ט ופי' רש\"י בפסחים דמ\"ז וז\"ל וי\"ט הרי ששה ושבת לא תני משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד הוא ואין לוקין עליו יע\"ש וכונתו מבוארת דקשיא ליה אמאי לא תני שבת וי\"ט וליתני חייב עליו משום ט' לאוין ותריץ יתיב דבשבת ליתיה למלקות כלל משום דהוי לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין והשתא אם איתא דבי\"ה יש חילוק מלאכות אם כן קשה טובא דאמאי לא תני עובר בט' לאוין וליתני י\"ה דהשתא חייב משום חורש ומשום זורע אלא משמע דבי\"ה נמי אין חילוק מלאכות דהשתא משום הכי תני י\"ט דהוי הווה טפי מי\"ה ואולם לדידי חזי לי שדין זה תלוי בפלוגתא דר' נתן ורבי יוסי דלר\"ן דסבירא ליה דחילוק מלאכות לשבת נפ\"ל מקרא דלא תבערו אש דלחלק יצאתה איכא למימר שפיר דדוקא בשבת דחמיר הוא דגלי קרא אבל בי\"ה דזדונו בכרת לא אמנם לר\"י דנפ\"ל חילוק מלאכות מקרא דועשה אחת מהנה כדאיתא פ' כלל גדול א\"כ כיון דקרא באיסורין דאית בהו חיוב חטאת כתיב כמ\"ש רש\"י במכות דף הנז' ד\"ה ואין חילוק משמע ודאי די\"ה נמי כיון דמחייבי חטאת נינהו אמרינן ודאי דיש חילוק מלאכות ומתני' דלא תני י\"ה איכא למימר דבפלוגתא לא מיירי כנ\"ל אחר זמן רב מצאתי להרמ\"ע מפאנו ז\"ל סי' קכ\"ג דקכ\"ב ע\"א שכתב וז\"ל ועוד מאן לימא לן די\"ה חמור משום כרת דאכילה הא ודאי שבת חמירא דיש בה חילוק מלאכות ובסקילה כו' הנה הרב ז\"ל מפשט פשיטא לי' כביעתא בכותחא דבי\"ה אין בו חילוק מלאכות ולדעתי נר' כמ\"ש:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> דברי </b> רבינו צדקו יחדיו דלכולי עלמא מיהא עשה איכא. אלא דלר' עקיבא דסובר בחריש ובקציר תשבות לחרישה של ערב שביעית איכא חד תירוצא בתוס' מ\"ק (ג' ב') ד\"ה שהרי שלוחן עיי' עליו ואולם על רבינו הרמב\"ם תמה אנכי מדוע נקט וכתיב נמי בחריש ובקציר תשבות וזהו דעת ר\"ע והרי הר\"מ פוסק (פ\"ח מהל' תמידין ומוספין) דמצוה לקצור חרישת עומר בשבת וזהו דעת ר' ישמעאל. ועוד הרי הרמב\"ם פוסק (פ\"ב מהל' שמיטה ויובל) דבזמן הזה מותר לחרוש עד ער\"ה והיינו כרבי ישמעאל דאמר חרישה בשביעית הלמ\"מ ודומי' דניסוך המים. מה ניסוך המים בזמן שבית המקדש קיים כמו שמסיק הש\"ס מ\"ק (ד' א') עיי' עליו וא\"כ אוחז הר\"מ החבל בתרין ראשין וצ\"ע קצת ולא ראיתי מימי מי שהרגיש בזה: ועל דברת רבינו פה בענין חילוק מלאכות ליה\"כ הנה גם הרב בעל טורי אבן בחדושיו למגלה עומד בזה ורוצה להביא ראי' ממתנ' דמגילה (ז' ב') אין בין יה\"כ לשבת אלא כו' ואם איתא דאין חלוק מלאכות ליה\"כ הא טובא איכא בינייהו. והעלה הוא גם כן די\"ל מתני' ר' יוסי היא דנפקא לי' חלוק מלאכות ממאחת מהנה. ואין חילוק בין שבת ליה\"כ עייש\"ה ובאמת צדקו דבריהם ונאמנים לכל דורשיהם. וכן מפורש הדבר בירושלמי פ\"ג דשביעית על מתני' שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה כו' וז\"ל הירושלמי הצריך לענינינו הדא אמרה אין אבות מלאכות ביה\"כ. פי' שאין כל המלאכות שחייב עליו בשבת חייב עליו ביה\"כ כגון הוצאה ועירוב. אלו מי שעשה כולם בהעלם אחד כלום חייב אלא אחת. כלומר בזה אין חילוק בין שבת ליה\"כ דכל המלאכות שחייב עליו בשבת חייב ביה\"כ אלא זאת הוא ההבדל בין שבת ליה\"כ שאין חייב ביה\"כ על מלאכות הרבה בהעלם אחת דאין חילוק מלאכות ביה\"כ ועיי' שם בהרב פני משה. ומה שהרב פה רוצה להביא ראי' אי יש חילוק מלאכות ליה\"כ מדוע נקט המתני' דיש חורש י\"ט ולא נקט יה\"כ והוי תשעה משום זורע ומשום חורש. אמרתי לפי מה שכ' המחבר עצמו בפ\"ח מהל' מאכלות אסורות סוף הל' ו' והקשה שם איך חל איסור י\"ט על איסור שביעית. ואי משום כולל הא מתני' דידן לית ליה כולל כדמסיק הש\"ס במכות שם ומפרש רבינו דאיירי ביו\"ט של ר\"ה ואיסור שביעית ואיסור י\"ט באין בבת אחת וא\"כ לפ\"ז אי אפשר לנקוט בגונא אחרינא זולת י\"ט וקושי' רש\"י ושבת לא קתני היינו כמו שפי' הרב בעצמו לתני י\"ט שחל בשבת. ואולם האמת אגיד כי פי' הרב לא נייח לי בדברי רש\"י דאי אפשר לומר ולפרש כונת רש\"י כן דקשי' ליה ושבת לא קתני דהיינו י\"ט שחל להיות בשבת הא רש\"י פי' שם בתחלה דדוקא לאוין חלוקין קתני והאי לא חלוקין הן. דעל שתיהן עובר משום ל\"ת כל מלאכה. ועיי' במפרש במתני' דמכות שם. אלא לי נראה כונת רש\"י ושבת לא קתני תמורת י\"ט. דשבת שכיחי יותר והוה הווה טפי מי\"ט ועוד יש לפ' בכונת רש\"י לתני שבת תמורת י\"ט ואייתר לן דגבי י\"ט ליכא חילוק מלאכות ושבת איכא חילוק מלאכות וחייב תשעה כמו שהקשה הרב לענין יה\"כ ובאמת דברי הרב קשי' להבין מדוע לא פירש הוא כן בדברי רש\"י והעמיד כונה אחרת ודוחקתי בכונת רש\"י ז\"ל. ולפי דברינו דאין לומר ולפ' בכונת רש\"י לנקוט שבת וי\"ט דזה לא הוי לאוין חלוקין כאשר יעדנו. אלא הפי' לנקוט שבת תמורת י\"ט א\"נ קושי' רש\"י באמת לפי הייעוד לעיל נמי ל\"ק דע\"כ צריך לנקוט י\"ט דאיירי בי\"ט של ר\"ה ואי אפשר בגונא אחרת. ואולם יש לומר דאפ\"ה קשי' לתני י\"ט של ר\"ה שחל בשבת. ואפ\"ה הוי לאוין חלוקין כיון דעל י\"ט אינן לוקין אלא על זורע לחוד או על חורש לחוד ומשום שבת לוקין תרתי ולא דמי' לשני שורים ושני חמורים שעמד עליו המפרש במכות וכונת רש\"י פה עיי' בזה ודו\"ק:<br><b> עוד </b> אמרתי לפי מה שתרצתי בפ\"ח מהל' מ\"א הקושי' שהק' הרב על המתני' איך יחול איסור נזיר על כהן ואמרתי דמתני' ריה\"ג היא דא\"ל אין איסור חל על איסור בכולל זולת בכולל וחמור על קל כדאמרי' חולין (ק\"א א') ונזיר הוי חמור דלוקין עליו שמונים עייש\"ה בדברינו ולפ\"ז אכתי קשי' לתני תמורת י\"ט יה\"כ ואפ\"ה יחול איסור יה\"כ על איסור שביעית דהוי חמור על קל דבשביעית בלאו ויה\"כ בכרת:<br><b> ועוד </b> יש להביא ראיה דאין חילוק מלאכות ליה\"כ מהאי דאמרי' בפסחי' ופה בסוגיין במכות בברייתא המבשל ג\"ה בחלב בי\"ט כו' ומסיק הש\"ס דאפיק הבערה ועייל עצי הקדש והקשה מורי הגאון נר\"ו בצל\"ח לתני המבשל ג\"ה בחלב ביה\"כ והוי שש דביה\"כ לא שייך הואיל ואף אי לא מחייב כו' מ\"מ חייב על בישול והבערה ביה\"כ עייש\"ה ואי אמרי' אין חילוק מלאכות לק\"מ כמבואר מאיליו: ואגב ארחין אזכיר מה שקשה לי על דברי הש\"ס פסחים (מ\"ז א') דהקשה הש\"ס ואי אמרת הואיל אחרישה לא לחייב ופירש\"י ותוס' בד\"ה כתישה דעיקר קושי' הש\"ס אחרישה לא לחייב דהוי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה וק\"ל לפ\"ז מאי הקשה הש\"ס כלל וכלל והא בש\"ס מכות הקשה ולילקי נמי משום זורע בי\"ט ומשני הגמרא יש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב ולכך אין לוקין שתי' על יום טוב ולפ\"ז איך ראה רב חסדא בפסחים דחייב משום חרישה ביום טוב דלמא באמת אינו חייב משום חרישה דהוי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה אלא חייב משום זורע. דהא ודאי זורע הוי. וכן קשי' לכאורה איפכא על גמר' מכות דפריך וללקי נמי משום זורע: דלמא באמת משום זורע לחוד חייב אבל משום חורש אינו חייב. דאמרי' הואיל. ואולי זה יש לדחות. דהא ע\"כ ר' יוחנן לית ליה הואיל מדאמר בביצה (י\"ב א') פוק תני לברא הבערה ובישול כו' ואת\"ל משנה ב\"ש הוא דאמר מתוך ע\"כ ואי אית ליה הואיל אכתי משנה מצד הואיל ומאי אהני לן שב\"ש היא וא\"כ לפ\"ז הש\"ס במכות דעל ר' יוחנן סובב והולך דסבור דהא איהו אמר שם מחפה הוי זורע. ושפיר הקשה וללקי נמי משום זורע. דהא על חרישה נמי חייב. אבל על הש\"ס פסחים קשי' לכאורה טובא דלמא באמת חייב משום זורע לבד ולא משום חורש. ולמאי צריך לדחוק ולוקמי במתונתא. ויש לתרץ דרבה לשיטתי' אזיל דהא רבה מוקים לי' במועד קטן (ב' ב') מתני' דקתני המנכש והמחפה בכלאים לוקה כולה כר\"ע משום מקיים. וא\"כ לדידי' מוכח דמחפה בכלאים לא הוי זורע. דאל\"כ תקשה מדוע נקט הברייתא מחפה ומשום מקיים אליבא דר\"ע. וע\"כ מחפה לאו זורע ומתני' דמכות לאו משום זורע בכלאים חייב אלא משום מקיים ותינח כלאים דחייב משום מקיים אבל י\"ט מאי איכא למימר וע\"כ דעל י\"ט חייב משום חורש. ואולם לפ\"ז קשה קצת מדוע משני רבה במכות עלה דהאי קושי' חילוק מלאכות לשבת ואין ח��לוק מלאכות לי\"ט (ואף שהגירסא לפנינו הוא רבא באל\"ף מ\"מ מוכח שהוא רבה בה\"א חדא מדאקשי לי' אביי ועיין תוס' סנהדרין (ס\"ב א') וגיטין (כ\"ו א') ועוד הרי בפסחים (מח א') אמרי בפי' והא את הוא דאמרת אין חילוק מלאכות לי\"ט ומפרש רש\"י והא את הוא דאמרת במכות והא בענין פלוגתת הואיל הוא רבה בה\"א) וא\"כ קשי' לכאורה מאי צריך רבה לפ' כן הא לדידי' אין צריך לזה. דהא איהו ס\"ל מחפה הוי מקיים. וצ\"ע קצת. ועוד קשי' לי במכות מאי הקשה עולא וללקי נמי משום זורע בי\"ט דלמא באמת אינו חייב אלא משום זורע. ואחרישה אינו חייב כלל דאיירי מתני' בעפר תחוח. ובעפר תחוח לא הוי חרישה כמו שמפורש בכמה מקומות ועיין ביצה (ח' ב') ובתוס' שם במכות (כ\"ב א') ד\"ה אמר ליה ואין לתרץ דהא מוקמי' ע\"כ בפסחים (מ\"ז ב') במתונתא זה ליתא דהא יעדנו לעיל זה הוא למ\"ד הואיל אבל לר' יוחנן לית ליה הואיל כאשר בארנו (ואי לא אסיק אדעתן הכא פשיטא דל\"ק אפי' לא איירי בעפר תחוח כאשר הערנו דלמא אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לדם צפור והוי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה. אבל משום זורע חייב) והיכן ראה דאיירי במתונתא וי\"ל דעולא הוכיח דע\"כ המתני' לאו בעפר תחוח איירי דאל\"כ קושי' הש\"ס בסמוך לתני שבועה שלא אחרוש כו' קיימת ואין לפרק כפרוקא של הש\"ס דמושבע ועומד מהר סיני הוא. קשי' הא בעפר תחוח מותר לחרוש בי\"ט ושבועה חלה. וע\"כ המתני' לאו בעפר תחוח איירי אלא בסתם עפר. ול\"ק באמת מדוע לא נקט המתני' שבועה ובעפר תחוח ומשום י\"ט אפ\"ה משום זורע חייב. והוי תשעה זה לאו קושי' היא דהמתני' בסתם איירי וסתם עפר לאו תחוח הוא. ובחדושי הארכתי מאוד ואין כאן מקומו אלא להעיר על המעיין קצת. כי הענין רחוב ועמוק. ומסתעף להרבה סעיפי' ודו\"ק: והנה לא אכחד תחת לשוני דבר נחמד ונעים מה ששמעתי בענין הזה מפי ידיד נפשי רעי ועמיתי הרב המופלג החריף והבקי מוה' איסרל ליסא ר\"ו והוא במה שעומד הרב שאגת ארי' בתשובתו. והרב המחבר פ\"ח מה' מ\"א סוף הל' ו'. על הש\"ס במכות דמשני האי תנא איסור כולל לית ליה וא\"כ איך יצויר מאי דקתני במתני' י\"ט ושביעית איך חל איסור י\"ט על איסור שביעית ואמר הרב הנ\"ל דל\"ק דאף דבעלמא לא אמרי' איסור חל על איסור. מ\"מ באיסור הזה גלי לן קרא דחל. דהנה איתא במכילתא הובאה ברש\"י פ' משפטים דלהכי סמך הכתוב שמירת שבת לאזהרת שביעית לומר לך אפילו שבת שבתוך שביעית תשמור דברים אלה סתומים וכי מפני שנוהג קדושה בשאר ימות השנה מגרע גרע קדושת שבת להקל בשבת של שביעית יותר משאר שבתות השנה. אבל הדבר ברור דכונת המכילתא היא להשמיענו דאיסור שבת חייל על איסור שביעית. ולא תימא כיון דבלא\"ה מוזהר ועומד על החרישה ועבודת האדמה משום שביעית. אם חרש וזרע בשבת שבתוך השביעית לא אתיא איסור שבת וחייל אשמוע' קרא דחייל איסור שבת על איסור שביעית וה\"ה י\"ט דאיקרי שבת ואין בין י\"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואין ספק שחל נמי על איסור שביעית והנה הרב האריך עוד בזה לפלפל דקשיא לפ\"ז לילף מיניה לכל אחע\"א. והרים ידו בפלפול גדול ואין פה המקום להאריך. שוב נזכרתי הלכה במסכת הוריות (ד' ב') בעי ר' זירא אין שבת בשביעית מאי. במאי טעו בהדין קרא בחריש ובקציר תשבות בזמן דאיכא חרישה. איכא שבת. בזמן דליכא חרישה. ליכא שבת. ופירש\"י בזמן דאיכא בשאר שני שבוע כו' עייש\"ה עינינו רואות דאיכא למטעי וא\"כ לזה צריך המכילת' לאשמועי' דלית לן לומר כן והתורה להכי אסמכי' שביתות שבת לשביתות שביעית לומר לך דיש שבת בשביעית וק\"ל: ובעוד אנכי מעתיק הקונטריס הנוכחי הנה לפני עלה א' מעלים לתרופה ספר הורה גבר על מסכ' הוריות אשר כעת הוא תחת מכבש הדפוס ויצא לאור תוך ימים לא כבירים אי\"ה חברו כבוד ידיד נפשי ועמיתי הרב המובהק מופלג בתורה מוהר\"ר בצלאל ראנשבורג נר\"ו והנה הוא הביא תוס' הרא\"ש על מס' זו וז\"ל הרא\"ש את\"ל אין חרישה בשבת דלעקור כל הגוף דמי ופטורין אמרו אין חרישה וקציר בשבת בשביעית מאי עכ\"ל והרב בעל הורה גבר האריך מאוד למעניתו בדברי רא\"ש אלו דמשיטת הש\"ס משמע ומרהיטת הלשון נשמע דלענין כל המלאכות בשבת בשביעית איירי והנה הוא העלה שם דלהרא\"ש קשיא לי' שם קושי' תוס' בד\"ה ש\"מ אין שבת בשביעית. וכתבו התו' וז\"ל משמע דאין צדוקי' מודין בהאי דרשא אע\"ג דדרשי יהי' לה לשומרת וכוונת תוס' בקצרה דהא יותר פשיטא האי דרשא מהאי דרשא. ואם בדרשא דלעיל מודין מכ\"ש הכא וס\"ל ודאי לצדוקי' דיש שבת בשביעית. ובלא\"ה פטורין כיון דהצדוקים מודין כדאמר לעיל בש\"ס א\"ש אין כ\"ד חייבין כו' ולכך המציא הרא\"ש דודאי לאו לענין כל מלאכות איירי אלא לענין חרישה בשביעית עייש\"ה בדברי הרב בעל הורה גבר. ולפי דברי הרב ידידי מוהר\"ר איסרל נר\"ו הנה נמתק הדבר יותר דלכך סברי הצדוקים לחלק בין שאר מלאכות שנוהגין בשביעית ובין חרישה כיון דיש כאן אחע\"א. ולכך סברי דאין חרישה בשביעית ואולי זה כוונת הרא\"ש בכל דבריו ועיין בזה: ומדי דברי בענין הזאת לא אחדל מלהזכיר עוד דבר נחמד בשם הרב בעל הורה גבר שם. והוא לתרץ קושיית תוספות שזכרנו הא ודאי האי יותר פשוט מויהי' לה לדרוש מני' לשומרת ואמאי אין הצדוקין מודין ודרשי דאין שבת בשביעית וכ' הרב הנזכר בקונטרס הנזכר והנלענ\"ד בזה בישוב קושייתו משום דקשי' להו לצדוקי' יתורא דקרא בחריש ובקציר תשבות ל\"ל מכדי כתיב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות וחז\"ל דרשו באמת מזה בר\"ה (ט' א') תו' שביעית והצדוקי' תו' לא משמע להו דגם בשבת ויה\"כ לית להו תוס' ומה שדרשו עוד שם לקציר מצוה שדוחה שבת דהיינו קצירת העומר הא ודאי לית להו לצדוקי' דהא אמרי עצרת לעולם אחר השבת כדאית' במנחות (ס\"ה א') וא\"כ לדידהו עצרת לא חל בשבת כלל וליכא לאשכוחי קצירה של מצוה שידחה שבת ואייתר להו קרא דבחריש ובקציר תשבות לפיכך דורשין בזמן דאיכא חרישה איכא שבת ובזמן דליכא חרישה ליכא שבת עכ\"ל הזהב מקונטרס הורה גבר:<br><b> ועוד </b> אחת אזכור משם ידידי הרב מוהר\"א ליסא נרו בענין הזאת והוא לתרץ הרמב\"ם בפי' המשניות במכות שכ' הרמב\"ם על המתני' דיש חורש אין בכל אלה איסור חל על איסור אבל הם איסורים הרבה נכפלו בזמן א' עייש\"ה ודברים אלו מרפסין איגרא מדוע ליכא בכל הני איסורי אחע\"א הלא שביעית וי\"ט כהן ונזיר לא ימלט לאמור דחייב על כל א' וא' אם לא נאמר דאחע\"א בפרט מה. וכמו שבאמת עמדו בזה הרב ש\"א בתשובותיו בהל' יה\"כ ורבינו המחבר בפ\"ח מהל' מ\"א סוף הל' ו' יעוי\"ש, ואמר הרב מוהר\"א נר\"ו כי ס\"ל להר\"מ ז\"ל שיטה אחרת בזה. והוא מאי דמשני הש\"ס במכות האי תנא אחע\"א לית לי' אין הכונה דנסב לה לציורי דמתני' לדברי האומר אחע\"א דא\"כ תקשי סתמא אהדדי (כמו שהקשה בעל קיקיון דיונה בתו' ריש פ' ג\"ה והובא בדברי רבינו פ\"ח מהל' א\"ב בקונטרס אחע\"א) אלא כונת הש\"ס דהתנא לא חשיב כלל אסורים בתוך הענינים האלו אשר הוא מונה ענין אשר לא יתכן בו חיוב מלקות אם לא דנימא אחע\"א וס\"ל דהך שינוי דעל שביעית חייב משום זורע ועל י\"ט משום חורש יעיי' בחדושי אבן העוזר במס' פסחים (מז' ב'). ולא שייך מעתה אאחע\"א אע\"ג דחרישה אסורה ג\"כ בשביעית דע\"כ לא אמרי' אין אחע\"א אלא אם כבר חייב על איסור א' אינו במס' עוד בזה משום איסור השני וכסברת הרא\"ש הביאו המהרי\"ט בחדושיו לקדושין פ' עשרה יוחסין וכיון דעדיין אינו לוקה משום חורש חייב בי\"ט משום איסור חרישה או איפכא אם היה לוקה בשביעית משום חורש שפיר יכול ללקות על איסור זורע משום י\"ט (ועיי' מה שכתבנו ת\"ל בעניותינו בפ\"ח מהל' א\"ב הל' א' בקונטרס אחע\"א) וגבי כהן ונזיר שחייב על הטומאה משום שני שמות ס\"ל להאי תנא דילפי' מיתורא דעל כל נפש מת לא יבוא דכתיב בנזיר ולמאי אצטרך לי' לילף נזיר בק\"ו מכהן ומה כהן הדיוט דאינו מוזהר על הקרובים ואפ\"ה מוזהר על טומאת רחוקים נזיר שמוזהר על הקרובי' לא כ\"ש אלא ע\"כ לעבור בשני לאוין הוא דאתי שאם הי' כהן ונזיר חייב ב'. ועיי' בש\"ס נזיר ר\"פ כהן גדול דשקיל וטרי התם טובא בזה ומש\"ה השמיט הר\"מ ז\"ל בס' יד החזקה ולא הביא להך מתני' דמשכחת רבוי לאוין על פעולה אחת דסברת מהרי\"ט דחוי' היא מכמה מקומות וכן בנזיר לאו יתורא היא לפי מסקנת הש\"ס בנזיר. והנה הרב נר\"ו האריך מאוד לסתור דעת המהרי\"ט הנזכרת ורוב ראיותיו כאשר הביאן רבינו המחבר בהל' א\"ב ואשר כתבנו עליו בעניותינו שם. גם האריך הרב נר\"ו עוד בענין הזה בכמה דברי' ואנכי את גדרי אשמור בלתי צאת מגדר הקונטרוס ולקצר אנכי צריך במקום שראוי להאריך. ועיי' בכל הדברים כי נאמרי' בקצור נמרץ. ועיי' היטב בפ\"א מהל' א\"ב בקונטרס אחע\"א ובהל' מ\"א בכמה מקומות:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ומד\"ס </b>\n<b> שיהיו כל הספיחים אסורין כו'.</b> וכתב מרן משנה פ\"ט דשביעית וחכ\"א כל הספיחים אסורין כו' ודע שהתוספות פ\"ק דקדושין ד\"ה אתרוג כתבו בתוך דבריהם וז\"ל וההיא דמקום שנהגו דקתני כל הספי' מיירי בספיחין שגדלו בשביעית ואליבא דר\"ע דדריש וכי מאחר שלא נזרעו כו' יע\"ש וראיתי להרב מאיר עיני חכמים בפרק מקום שנהגו הק' לדבריהם דלר\"ע דס\"ל דספיחים אסורים קודם הביעור הא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דבשלמא הא דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור ל\"ק לחכמים דיש לפרש כמו שפרש\"י לא תקצור מן המשומר אבל אתה קוצר מן המופקר אבל לר\"ע קשה והעולם מיישבין זה דר\"ע דס\"ל דספיחין אסורים היינו מן המשומר אבל מן המופקר ה\"נ דמותר וזה נראה דוחק ועוד דבהדיא כתב הרא\"ם ס' בהר דלר\"ע אסור בכל ענין יע\"ש. ואנכי הרואה נראה שיש סמוכות ליישוב העולם ממ\"ש התוס' פ\"ק דר\"ה ד\"ט ד\"ה וקציר של שביעי' שכתבו וז\"ל פי' ריב\"א בקציר ספיחין שהביאו שליש בשביעית כו' ואכתי קשה דהא נמי מהן לא נזרע נפקא לפי' ר\"ת דאסר ספיחים אפילו קודם הביעור כו' וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית דוקא כי אורחיה אסור לקצור אבל ע\"י שינוי מותר אף בשביעית כדאיתא בת\"כ דדריש ואת ענבי נזירך כו' והא דתניא בתורת כהנים מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר מופקר נמי כדרך בצירה אסור וע\"י שינוי שרי כו' יע\"ש הרי מבואר שכתבו דקציר של שביעית ע\"י שינוי ובמופקר מותר אפי' בשביעית והתם אליבא דר\"ע הוא דקיימי דברייתא דהתם ר\"ע היא האמנם הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר ממ\"ש בפ\"ק דמנחות תיתי ממנחת העומר מה למנחות העומר שכן מתרת החדש ומשני בשביעית ופריך שכן מתרת ספיחין ומשני כר\"ע דאמר ספיחין אסורין כו' והשתא אכתי לר\"ע נמי איכא למיפרך שכן מתרת ספיחים מן המופקר אלא ודאי דלר\"ע אפילו מן המופקר ס\"ל דספיחים אסורין ד\"ת ולפי זה צ\"ל דמ\"ש התוספות דקציר של שביעית ע\"י שינוי מותר אפילו בשביעית היינו לפום הלכתא דקי\"ל כרבנן דר\"ע ולאו אברייתא דרבי עקיבא דקאי התם הוא דקאמרי אלא דאכתי קשה דלרבנן נמי ספיחין אסורין מדרבנן והיכי כתבו דעל ידי שינוי מותר ושמא מותר מן התורה הוא דקאמרי וזה דוחק: ודע דהא דאסור ספיחים לר\"ע ד\"ת היינו דוקא בזרעים אבל בפירות האילן לכ\"ע מותר וזה מבואר מדברי התוס' דפרק מקום שנהגו דנ\"א ד\"ה כל הספיחים דלר\"ש ספיחי כרוב מותר דלא אסרה תורה אלא ספיחים דומיא דזרעים כו' אבל ספיחי כרוב דדמי לאילן מותר כו' יע\"ש וכן מבואר ג\"כ מדברי הר\"ש פ\"ט דשביעית ויש לי מן התימא על הרב קרבן אהרן סדר בהר דרס\"ז ע\"ג שכתב אברייתא דקתני התם את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים כו' כתב וז\"ל לפי שאין איסור ספיחים אסורים מן התורה אלא מדרבנן כדלקמן לזה אמר סמכו ולא אמר מכאן אמרו אבל הרמב\"ן והרא\"ם סוברים דברייתא זו אתיא אליבא דר\"ע דאמר לא תקצור בכל אופן משמע ומדאורייתא אסורים הספיחים ומ\"ש לקמן לא תבצור כדרך הבוצרים אתיא אליבא דחכמים א\"ד והוא תימא דההיא דלא תבצור כדרך הבוצרים אפילו כר\"ע אתיא דבאילן לכ\"ע מותר כמ\"ש ומהיותר תימא דסמוך ונראה גבי ההיא דלא תבצור כדרך הבוצרים כתב וז\"ל וזה שא\"א שתהיה שלילה החלטית שלא יבצור אותם כלל שהרי אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ובהכרח יבצור אותו כו' ואם כן איך כתב לעיל דההיא אתיא כחכמים דלר\"ע אפי' שלא כדרך הבוצרים אסור דאם כן קרא דוהיתה שבת הארץ מאי עביד ליה הן אמת דמקרא דוהיתה שבת הארץ אין כאן קושיא דאיכא למימר דקרא דוהיתה שבת הארץ בספיחי ששית הנכנסים לז' מיירי דר\"ע לא אסר ספיחים אלא בספיחים שגדלו בז' וכמ\"ש הרא\"ש גם מה שהכריח ממ\"ש סמכו ולא אמר מכאן אמרו יש לתמוה שהרי לקמן כתב בת\"כ בקרא דהן לא נזרע קאמר ר\"ע מכאן סמכו אע\"ג דהוי מדאורייתא ואדרבא נראה שיש להוכיח סברת הרמב\"ן והרא\"ם דברייתא זו ר\"ע ממה שדרשו בקרא דואת ענבי נזירך לא תבצור לא תבצור כדרך הבוצרים ולא דרשו כן בקרא דלעיל מזה לא תקצור כדרך הקוצרים והכי היל\"ל לא תקצור כדרך הקוצרים אבל שלא כדרך הקוצרים מותר אבל אמרו חכמים ספיחים אסורים אלא משמע דברייתא זו ר\"ע היא דס\"ל בכל אופן אסור ואין להקשות דאי ר\"ע אם כן תרי קראי ל\"ל הא נפ\"ל מקרא דהן לא נזרע וכעין מה שהקשה התוס' בר\"ה ד\"ה הנז' די\"ל דאי מקרא דלא תקצור גרידא י\"ל דכדרך הקוצרים גרידא אסור ואי מקרא דהן לא נזרע איכא למימר כחכמים דהתם להכי צריכי תרווייהו לגלויי כל חד אחבריה ומדברי מרן כ\"מ נראה שהבין כדברי הרב קרבן אהרן דברייתא זו אתיא כחכמים יע\"ש ודוק:<br><b> ודע </b> דהא דאסור ספיחים לר\"ע נראה ודאי דהיינו דוקא באכילה אבל בהנאה מותרים וכן נראה מדברי התוס' וכל הפוסקים ז\"ל דלא הזכירו אלא איסור אכילה וזה מוכרח שהרי מקרא דוכי תאמרו מה נאכל בשנה הז' נפקא דהיינו דוקא אכילה ואפילו לר' אבהו דס\"ל דכ\"מ שנאמר לא תאכלו א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע כבר כתבו התוס' בפ' כל שעה דכי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו דלא נאמר זה אלא דוקא באזהרה ועל פי זה יש מקום ליישב מה שהק' הר\"ש בפ\"ט דשביעית וז\"ל וצריך לדקדק לר\"ע במאי מיתוקמא דין ביעור דדרשינן מכלה לחיה בשדה דהא יש ביעור בירק כו' וכפי מ\"ש לק\"מ דאפילו לר\"ע דספיחים אסורים יש בו דין ביעור לאוסרם בהנאה וצ\"ע: ולענין הלכה הנה דעת רבינו מבואר לפסוק כחכמים דר\"ע וכמ\"ש מרן ויש לד��דק טובא במ\"ש כל הספיחים אסורים דהיל\"ל דספיחי כרוב מותר כר\"ש דס\"ל הכי בפ' מקום שנהגו וליכא למימר דפסק כחכמים דר\"ש דס\"ל התם דגזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים שהרי כתבו התוס' שם משם ר\"ת וז\"ל ור\"ש ורבנן פליגי הכא אליבא דר\"ע ומתיר ר\"ש ספיחי כרוב דלא אסרה תורה אלא דומיא דזריעה כו' ורבנן גזרו ודוקא אליבא דר\"ע דאסר ספיחים מדאורייתא פליגי אבל לרבנן דס\"ל דאיסור ספיחי' מדרבנן ליכא למיגזר ע\"כ וליכא למימר דס\"ל לרבי' דלרבנן דרבי עקיבא נמי גזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים וכולה חדא גזירה דאם כן אמאי הוצרכו בגמרא התם לומר ותרוייהו אליבא דר\"ע כו' גם אין לומר דרבינו מפרש ההיא דמקום שנהגו כפי' רבינו נסים שכתבו התוס' שם דסוגייא דהתם מיירי בספיחי ז' שיצאו למוצאי ז' דלפי' רבינו נסים בספיחי ז' בז' אפילו ספיחי כרוב אסור כמו שיר' המעיין שם ומשום הכי סתם וכתב דכל הספיחים אסורים מדרבנן דאכתי קשה דאם כן כשכתב בדין ה' דספיחים של ז' שיצאו למוצאי ז' אסורים היל\"ל דספיחי כרוב מותרים מיד שהרי לפי' רבינו נסים עכ\"ל דספיחי כרוב שיצאו למוצאי ז' מותרים מיד לרבנן דר\"ע דס\"ל דספיחים אסורים מדרבנן וכמ\"ש שם בס\"ד וז\"ל ותרווייהו אליבא דר\"ע דאיסור ספיחים מדאורייתא אבל לרבנן דפליגי עליה ליכא למיגזר ע\"כ והוא מוכרח ממ\"ש ותרוייהו אליבא דר\"ע גם ליכא למימר דרבינו מפרש ההיא דמקום שנהגו בלאחר הביעור ופלוגתא דרבנן ור\"ע בלאחר הביעור מיירי כמ\"ש רש\"י שם שהרי מדברי רבינו מבואר דמפרש פלוגתייהו דרבנן ור\"ע בספיחי שביעית בז' וכמבואר והנראה אצלי ליישב דברי רבינו בשום שכל והבין למה זה פסק רבינו ז\"ל כרבנן דר\"ע דאיסור ספיחים מדרבנן מאחר שר\"ש ורבנן דר\"ש כולהו ס\"ל כר\"ע גם מההיא עובד' דמייתי התם תלמוד' דר\"ש ן' לקונייא דנכנס לגינה ונטל ספיחי כרוב ואכל ונתן לר' יוחנן בן אלעזר וא\"ל בני בפני אכול שלא בפני לא תיכול אני שראיתי את רשב\"י כו' מוכח נמי דס\"ל כר\"ע דאי כרבנן דר\"ע לכ\"ע ספיחי כרוב מותרים ומאחר שכן הי\"ל לרבינו לפסוק כר\"ע והנראה שטעמו של רבינו משום דק\"ל מה שהקשה הר\"ש פ\"ט דשביעית וז\"ל וי\"ל דהשתא ספיחי ז' לר\"ע אסורים באכילה מדאורייתא כו' ובכמה משניות אשכחן דשרו באכילה מתני' דהכא הפיגם והירבוזין וההיא דהאומר לפועל הילך סלע זה ולקוט לי ירק היום בפ\"ח ולוקח ירקות שדה ובנו מוכר ע\"י בפ\"ז והר\"ש ז\"ל תי' דכל הנהו מתני' מיירי בספיחים שגדלו בששית כו' יע\"ש אמנם רבינו ז\"ל ס\"ל כדי ליישב כל זה דכל הנהו מתניתין מיירי בירקות שאין דרך האדם לזורען ואתו כל הנהו מתניתין אליבא דרבנן דר\"ע דס\"ל דאיסור ספיחים מדרבנן גזירה שמא יזרע ויאמר שהם ספיחים שצמחו מאליהן ומשום הכי בירקות שאין דרך האדם לזרען לא גזרו וזהו שכתב רבינו ז\"ל בדין ג' הא למדת שאין אוכלין מפירות ז' כו' והעשבים שאין דרך האדם לזורען כגון הפוגם כו' הנה כ\"כ ליישב קו' הר\"ש ז\"ל וכן ראיתי לרמב\"ן ז\"ל בפי' על התורה ס' בהר שכתב ליישב כל הנהו מתני' כתי' הר\"ש וכתב עוד וי\"א שאלו הנזכרים וכיוצא שאין דרך רוב האדם לזורעם כו' יע\"ש והיא היא סברת רבינו ז\"ל שכתבנו ומאחר עלות מ\"ש יש מקום ליישב דברי רבינו ז\"ל דס\"ל דכל הנהו מתני' דשרי ירקות שאין דרך רוב האדם לזורעם היינו משום דס\"ל כרבנן דר\"ע דאיסור ספיחים מדרבנן גזירה שמא יזרע והלכך בירקות שאין דרך רוב האדם לזורען לא גזרו אמנם לר\"ע דס\"ל דאיסור ספיחים מדאורייתא אין לחלק בין ירקות שאין דרך בני אדם לזורען לירקות שדרך בני אדם לזורען דגזירת הכתוב היא בספיחים שיהיו אסורים ומשום הכי פסק כרבנן דר\"ע מאחר דכל הנהו מתני' אתי' דלא כר\"ע כמ\"ש וסוגייא דשמעתא הכי מפרש לה רבינו דמה שהוצרכו בגמ' לומר ותרוייהו אליבא דר\"ע לאו היינו משום דלרבנן דר\"ע ליכא למיגזר כמ\"ש התוס' דהא ודאי איכא למימר דלרבנן נמי גזרו דכולה חדא גזירה היא וההיא דר\"ש בן לקוניא הכי מוכחא דאפי' לרבנן דר\"ע ספיחי כרוב אסורי' כמ\"ש ותו דאי כדברי התוס' אמאי הוצרכו בגמ' לומר ותרוייהו אליבא דרבי עקיבא ולמה לא קאמר דר\"ש ורבנן בהא פליגי דר\"ש סבירא ליה דספיחים אסורים מדאוריי' וגזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים ורבנן דר\"ש ס\"ל כרבנן דרבי עקיבא דספיחים אסורים מדרבנן והו\"ל גזירה לגזירה אלא רבינו מפרש דמה שהוצרכו לומר דתרוייהו אליבא דרבי עקיבא משום דלישנא דברייתא דקאמר כל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב וכן נמי רבנן דאמרי כל הספיחים אסורים משמע דכללא הוא ואי ס\"ל כרבנן דר\"ע הי\"ל לומר חוץ מן הפיגם והירבוזין וכל הני ודוגמא לזה הקש' התוס' לפי' רש\"י דהו\"ל למעוטי עיקר הלוף השוטה כו' אלא מוכרח דתרוייהו ס\"ל כר\"ע דלר\"ע גזרת הכתוב הוא ואין לחלק בין דרך לזורען לאין דרך לזורען כמ\"ש אמנם לענין ספיחי כרוב ה\"נ דאסורים מדרבנן כשאר ספיחים דכולה חדא גזיר' היא וכשגזרו על הספיחים שדרך לזורען גזרו נמי על ספיחי כרוב שדרכן לזורען דמהשתא ההיא דר\"ש בן לקוניא אתיא אליבא דהלכתא אפילו לרבנן דר\"ע זה הנראה אצלי ליישב דעת רבינו ועוד י\"ל שרבינו מפרש היפך פי' ר\"ת דמ\"ש ותרוייהו אליבא דר\"ע לאו משום דלרבנן דר\"ע ליכא למיגזר אטו שאר ספיחים דהא ליתא כמ\"ש אלא ס\"ל דבשלמא לר\"ע דס\"ל דאיסור ספיחים מדאורייתא איכא למימר שפיר דכיון דספיחי כרוב דומה לאילן מותר דלא אסרה תור' אלא דומיא דזריעה אמנם לרבנן דר\"ע כיון דטעמא דספיחים הוא משום גזירה דעוברי עבירה שיזרעו בז' ויאמרו שצמחו מאליהן אם כן מה\"ט נמי ספיחי כרוב אסורים דאע\"ג דדמו לאילן מ\"מ כיון שדרך האדם לזורען איכא למיגזר בהו כשאר ספיחים וא\"כ מ\"ש ותרוייהו אליבא דר\"ע לדעת רבינו איפכא מתפרשא ומשום הכי כיון דרבינו ז\"ל פסק כרבנן דר\"ע משום הכי אסר כל הספיחים וגם זה נכון ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האורז </b>\n<b> והדוחן.</b> עיין מ\"ש פ\"א מהלכות מעשר שני הלכה ה':"
+            ],
+            [
+                "<b>והאתרוג </b>\n<b> אפי' היה כפול קודם ר\"ה כו' הרי הוא כפירות שביעית להחמיר.</b> מה שכתב מרן שדעת רבינו נראה דספוקי מספ\"ל אי אזלינן בתר חנטה לז' כה' זקנים וכמתני' דבכורים או אחר לקיטה כרבותינו דבאושא וכסתם מתני' דפרק לולב הגזול וכן מספ\"ל אי אזלינן בתר חנטה למעשרות כר\"א וכר\"י ור\"ל דבתראי נינהו או אזלינן בתר לקיטה כר\"ג כו' ופסק כתרוייהו לחומרא את\"ד הרואה יראה שדבריו מן המתמיהים דמאחר דבפ\"ק דר\"ה דט\"ו ע\"א קאמר התם רבה דאתרוג בת ששית הנכנס לז' פטור' מן הביעור ופטורה מן המעשר משום דס\"ל דאזלינן בתר חנטה לז' וכן רב המנונא התם ס\"ל הכי גם ר\"י ור\"ל כולהו ס\"ל התם דאחר חנטה לז' אם כן מה ראה על ככה רבי' להכניס עצמו לבית הספק אי קי\"ל כרבותינו שבאושא דאמרי אחר לקיטה לז' ותו קשה דכיון דרבינו ז\"ל ס\"ל דאתרוג בת ששית הנכנס לז' חייב בו מכח ספק אם כן ממילא נימא דפטור מן המעשר מאחר דחייבו חכמים להפקיר מס' וראיה לזה ממ\"ש שם בר\"ה אמר רבה את��וג בת ששית כו' אתרוג בת ז' הנכנס כו' א\"ל אביי בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאזלינן בתר חנטה א\"ה תתחייב במעשר כו' ופרש\"י וז\"ל בשלמא סיפא דאזלה בה בתר חנטה לענין הפקר ז' כו' כל הך סיפא אע\"ג דסתרא לרישא דאמרה בת ששית ד\"ה פטור מן המעשר דהפקר הוא משום ז' דאזלת בתר לקיטה כו' הא לא הוה ק\"ל דאמינא ספוקי מספ\"ל אי אזלינן באתרוג בתר חנטה לענין ז' או בתר לקיטה ואזלת לחומרא ע\"כ והנראה מבואר שהכריחו לרש\"י לפרש כן דאי מ\"ש אביי בשלמא סיפא לחומרא היינו סיפא גרידא דאתרוג בת ז' הנכנס לח' אמאי אצטריך למימר משום חומרא ולא הי\"ל לומר אלא בשלמא סיפא דאמרינן זיל בתר חנטה ותו כי קאמר אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאמרינן זיל בתר חנטה א\"ה תחייב במעשר כו' אמאי הוצרך להקשות מרישא בפשיטות הי\"ל להקשות בשלמא סיפא דאזיל בתר חנטה אלא רישא פטורה מן המעשר אמאי אלא משמע ודאי דאחלוקת פטורה מן המעשר קאמר ולא קאי אסיפא משום דאזיל לחומרא דמספ\"ל אי בתר חנטה או בתר לקיטה גם התוס' ז\"ל שם כתבו מעין פי' רש\"י יע\"ש הנה כי כן מבואר הוא דכל שאנו מחייבים אותו מס' לנהוג בו דין ז' ממילא פטור מן המעשר כיון דחייב להפקיר מס' וא\"כ כיון שרבינו ז\"ל מספ\"ל הלכתא כמאן וס\"ל דחייב לנהוג בו דין ז' מס' היל\"ל דפטור מן המעשר גם מ\"ש וכן מספ\"ל אי אזיל בתר חנטה למעשרות כר\"א קשה טובא דא\"כ נפקא מינה לאתרוג שחנט בשנה ב' ונלקט בשנה ג' צריך לנהוג בו ב' עישורים כדקאמר התם אליבא דר\"ע ואלו בפ\"א מה' מעשר כתב רבינו ז\"ל וכן האתרוג הרי הוא כירק לז' כיצד אם נלקט בג' כו' מפרישין ממנו מעשר עני אע\"פ שנגמר בשניה כו' הרי שלא חייב לנהוג בו ב' עישורים (ומ\"ש מרן שם וז\"ל וכן האתרוג כו' משנה פ\"ב דבכורים וכר\"ג יע\"ש הם דברים תמוהים דלר\"ג אתרוג בתר חנטה לז' ואלו רבינו שם כתב והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לז' והיל\"ל שפסק כרבותי' שבאושא גם מ\"ש דר\"י ור\"ל ס\"ל כר\"א דאתרוג אחר חנטה למעשר לא ידעתי היכא רמיזא דר\"י ור\"ל לא איירי התם אלא לענין ז' אי משום דקאמר לעולם ששית ופי' רש\"י חייבת במעשר ופטורה מן הביעור ואי ס\"ל דבתר לקיטה למעשר היל\"ל פטור מן המעשר בשביעית משום דאזלינן בתר לקיטה ופטורה מן הביעור דאזלינן בתר חנטה לז' הא ליתא שהרי רש\"י ז\"ל כתב לעיל מזה בד\"ה חסורי וז\"ל ורבה ור\"ה ס\"ל כאפטולמוס כו' ומיפלג פליגי במילתיה דאפטולמוס ר\"ה סבר כיון דפטורה מן הביעור חייבת במעשר דלאו הפקרה דמלכא הוא כו' הרי דאפי' לאפטולמוס דס\"ל דאחר לקיטה למעשר אפי\"ה קאמר ר\"ה דאתרוג בת ששית הנכנס לז' חייבת במעשר ונראה דה\"ט דס\"ל לרש\"י דע\"כ לא אמרו אחר לקיטה למעשר אלא לענין חדש וישן ולענין שניה הנכנס לג' לנהוג בו בשנה ג' אבל לענין שנה ששית הנכנס לז' כיון דטעמא דז' פטורה מן המעשר הוא משום הפקרא דמלכא והפקר פטור מן המעשר א\"כ באתרוג בת ששית הנכנס לז' כי נמי נימא דאחר לקיטה למעשר אפי' הכי חייבת במעשר כיון דלאו הפקרא דמלכא הוא ועיין במוהר\"י קורקוס הנדפס מחדש פ\"א מה' מעשר שגם הוא ז\"ל הבין מדברי רש\"י הללו שכתב חייבת במעשר ופטורה מן הביעור דס\"ל דר\"י אתי כר\"א ותמה עליו דא\"כ הי\"ל לר\"י לומר הלכה כר\"א ואחר המחילה לא דק בזה כמ\"ש ואולם מדברי התוס' בד\"ה יד הכל נראה דס\"ל דהא דר\"ה ודר\"י ודר\"ל דקאמרי לעולם ששית ע\"כ משום דס\"ל כר\"א הוא ממ\"ש וז\"ל לא נקט האי טעמא למ\"ד שוה לאילן לכל דבר כו' דלמאי דסבר אפטולמוס דאחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לז' לא היה צריך לטעם זה כו' הנה מבואר דס\"ל דלאפטולמוס דס\"ל דאחר לקיטה למעשר אתרוג בת ששית הנכנס לז' פטורה מן המעשר כדין פירות ז' ופטורה מן הביעור כדין ששית משום דאחר חנטה לז' ונראה דטעמייהו משום דס\"ל דז' פטור מן המעשר מכח אפקעתא דמלכא ולאו משום הפקרא דמלכא פטירי וא\"כ ע\"כ דר\"ה ור\"י ור\"ל דס\"ל דחייבת במעשר הוא משום דס\"ל כר\"א ואולי שלזה נתכוין מרן ז\"ל כדעת התוס' ומ\"מ לא הו\"ל למסתם סתומי ועיין במוהר\"ם ן' חביב בקונט' כפו' תמרים דל\"ח ע\"א ואשר אני אחזה ליישב דעת רבינו ז\"ל דלרבינו קשיתיה דאי כפי' רש\"י ז\"ל דלעולם ששית דקאמר ר\"י ור\"ל הוא לומר שחייבת במעשר ופטורה מן הביעור כפי' רש\"י א\"כ ע\"כ דס\"ל כמתני' דבכורים דאחר חנטה לז' וק' טובא דא\"כ הי\"ל לתלמודא להקשות ומי אמר ר\"י הכי והאר\"י הלכה כסתם משנה וסתם מתני' דפרק לולב הגזול כרבותינו דאושא דאחר לקיטה בין למעשר בין לז' כדמסיק התם וכדפריך בכמה דוכתי וליכא למימר דטעמא דר\"י משום דסתמא אחרינא אשכח דהיינו מתני' דבכורים דקתני דאתרוג אחר חנטה לז' בין לר\"ג בין לר\"א דאכתי תקשי מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא כדפריך בדוכתי טובא כי על כן מכח קו' זו הוכרח רבינו ז\"ל לומר דמ\"ש ר\"י ור\"ל לעולם ששית היינו דוקא לענין שחייבת במעשר אבל לפוטרו מן הביעור לא אמר דדוקא לענין חיוב מעשר אזיל לחומרא משום דכיון דאיכא תרי סתמי דסתרי אהדדי מס' אזלינן לחומרא דלא ידעינן סתמא בתרא איזו היא וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ' ע\"פ והביאו הרב יבין שמועה כלל ס\"ז ומשום הכי כיון דלסתמא דבכורים דס\"ל אחר חנטה לז' הרי הוא חייב במעשר קאמר ר\"י דלעולם ששית אמנם לענין ז' ודאי דס\"ל לר\"י דבת ששית הנכנס לז' חייבת בביעור דכיון דסתמא דפרק לולב הגזול ס\"ל כרבותינו דאושא דאחר לקיטה לז' מס' חייבת בביעור דשמא סתמא דלולב הגזול בתראה היא והילכך חייב בביעור מס' ומעתה לא תיקשי לן מאי דאקשי' לעיל דכיון דס\"ל לרבינו דחייב בביעור מס' ממילא פטורה מן המעשר כדמוכח בהדיא מההיא דאביי דקאמר בשלמא סיפא לחומרא דס\"ל לרבינו דאביי ל\"ק הכי אלא ליתובי מלתא דרבה דמסיפא לא הוה ק\"ל משום דאיכא למימר דלחומרא קאמר וס\"ל לרבה דכיון דחייבוהו חכמים להפקיר מס' ממילא הם פטורים אמנם ר\"י דקאמר לעולם ששית ודאי דלית ליה הך סברא אלא ס\"ל כיון דמספ\"ל אזלינן בתרוייהו לחומרא וכהוה ק\"ל להתוס' ז\"ל מעיקרא ד\"ה בשלמא יע\"ש: ובהכי מתרצתא נמי מה שפסק בה' מ\"ש דאתרוג שחנט בשניה ונלקט בג' דמפרישין ממנו מעשר עני גרידה משום דס\"ל דודאי לענין מעשר ליכא לספוקי כלל הלכתא כמאן דכיון דלרבותינו שבאושא ור\"ג ואבטולמוס ס\"ל דאחר לקיטה למעשר ודאי דלא קי\"ל כר\"א דשמותי הוא וכי מספ\"ל היינו דוקא לענין ז' משום דאיכא תרי סתמי דסתרי אהדדי כדכתיב' וס\"ל לרבי' כדעת רש\"י ז\"ל שכתבנו לעיל דאפי' לאבטולמוס דס\"ל אחר לקיטה למעשר אפי\"ה אתרוג בת ששית הנכנס לז' חייבת במעשר דז' משום הפקר הוא והא ליכא והלכך לענין מעשר כיון דמספ\"ל אי קי\"ל כסתמא דבכורים דאחר חנטה לז' ממילא חייבת במעשר ומשום הכי אזלינן לחומרא זה הנ\"ל אמת ויציב בדעת רבי' ז\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,82 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והולכין </b>\n<b> אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית.</b> הנה התוס' פ\"ק דר\"ה די\"ד ע\"ב ד\"ה ולשביעית הק' וז\"ל וא\"ת דהכא משמע דאזלינן בתר לקיטה לשביעית ובמס' שביעית תנן כל הספיחים כו' ותי' וז\"ל ונראה לפרש דהא דאמר בירק בתר לקיטה היינו כשלא נגמר גדולם בששית אבל נגמר גדולם שרי כו' ומיהו קשה מאתרוג דבסמוך דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט\"ו דאידך שבט ומשמע דמספ\"ל כו' נהג ב' עישורים כו' אע\"ג דנגמר פרי דהרי חנט בשבט של שנה שעברה ולא נלקט עד שבט אחר ושמא כו' יע\"ש ודבריהם ז\"ל לעין הקורא הן מן המתמיהין דמאי ק\"ל הלא התם חנטה בשניה קודם ט\"ו דאידך שבט ובג' נגמר פרי שלה ולכך הצריך ב' עישורי' משום דמספ\"ל אי אזלי' בתר חנטה או בתר לקיטה דשנה ג' דהיינו גמר פרי וכבר נתקשו בזה הרב ח\"ה ומוהרש\"ל ז\"ל ונדחקו הרבה בתי' קו' זו וראיתי למוהר\"ם ן' חבי\"ב ז\"ל בקונט' כפות תמרים דל\"ז ע\"ב שתי' וז\"ל ולדידי הדברים פשוטים דמ\"ש שם דחנטו פירותי' קודם ט\"ו דאידך שבט לא למימרא דחנטה בטבת דשנה שניה דנמצא דגמר פריו בשנה ג' דמעולם לא ראינו שום אילן של אתרוג שחנטו פירותיו מתשרי ואילך דחנטה שלהם היא בימי הקיץ מסיון עד אלול ורוב האתרוגים בחג הסוכות נגמר פיריין וע\"כ מ\"ש באתרוג שחנט קודם ט\"ו דאידך שבט הכונה לו' שחנטו בקיץ ונמצא דגמר פיריין בשנה השני' ואם כן היינו דק\"ל דלמה נהג ב' עישורים מס' דשמא אזלינן בתר לקיטה הא כיון שחנטו בקיץ בודאי דנגמר פריין בשנה שחנטו א\"ד ז\"ל ואין דבריו נראין לי דכפי דבריו אמאי הוצרכו התוס' להק' קו' מאוקימתא דרבי חנינא דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט\"ו דאידך שבט בפשיטות הוי לי' להק' מדר\"ע גופיה דקאמר ר\"י לא מנהג ב\"ש וב\"ה נהג בו אלא מנהג ר\"ג ור\"א כו' דכיון דר\"ע לקט אתרוג בשבט אם כן בודאי דחנטו פירותיה בימי הקיץ ונגמר פיריין בשנה ב' ולמה נהג ב' עישורים ותו דכפי דבריו ז\"ל לא אדע שכול מ\"ש דהרי חנט בשבט של שנה שעברה ולא נלקט עד שבט אחר כו' ומה לנו אם לא נלקט עד שבט אחר הא עיקר קו' אינו אלא משום דנגמר פריו קודם ט\"ו דאידך שבט ומה שלא נלקט עד שנה שעברה לא אהני לן מידי לקו' ז\"ל ולכן נראה דהא ודאי ליתא והנראה אצלי בכונת דבריהם ז\"ל דקו' ז\"ל לאו היינו מאוקמתא דר' חנינא דמהתם ודאי ל\"ק להו מידי כמ\"ש אלא כונתם ז\"ל דמשמע להו דאוקמתא דרבי חנינא דקאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט\"ו דאידך שבט קושטא קאי לרבינא דאמר כרוך ותני לא אחד בשבט היה אלא ט\"ו בשבט היה כו' דלהך אוקימתא דרבינא נמי מצינן למימר דאתרוג שלקט ר\"ע בט\"ו בשבט דשנה ג' חנט קודם ט\"ו בשבט דשנה ב' דנמצא חנטה בשנה ראשונה וזה נראה כמוכרח דאם נאמר דלהך אוקמתא דרבינא מעשה דר\"ע לא מתוקמא אלא באתרוג שחנט קודם ט\"ו בשבט דאותה שנה דהיינו בשנה שניה דא\"כ הו\"ל לרבינא לאפלוגי אאוקמתא דר\"ח ולומר הכי רבינא אמר הכא באתרוג שחנט�� פירותיה קודם ט\"ו בשבט דאותה שנה דכיון דאתרוג דר באילנו ב' או ג' שנים כמ\"ש רש\"י ז\"ל הי\"ל לפרש ולומר דאתרוג שלקט ר\"ע הוה קים ליה בנפשיה דחנט באותו שנה אלא משמע דלהך אוקמתא דרבינא מצינן לאוקמא להא דר\"ע בכל גוונא ואפי' באתרוג שחנט קודם ט\"ו בשבט דשנה ב' דהיינו שנה ראשונה והיינו דק\"ל שפיר דכיון דחנט קודם ט\"ו בשבט דשנה ב' הרי נגמר פריו קודם ט\"ו בשבט דשנה ג' וא\"כ לא הי\"ל להפריש אלא מע\"ב גרידא כדין שנה א' ושנה ב' זה הנ\"ל אמת ויציב בכונת דבריהם ז\"ל: ודע שמדברי רבינו ז\"ל פ\"ד מה' שביעית נראה שחולק אדברי התוס' הללו וס\"ל דאפילו בגמר פרי אזלינן בתר לקיטה וזה שבדין י\"א כתב האורז והדוחן כו' הולכין אחר גמר פרי וסמוך לזה כתב הירק בשעת לקיטתו כו' מבואר מדבריו דבירק אפי' בגמר פרי הולכין אחר לקיטה וראיתי למרן ז\"ל שכתב וז\"ל הירק בשעת לקיטתו פ\"ק דר\"ה עלה י\"ב לענין תרומה ומעשר ומשמע לרבינו דה\"ה לענין שביעית ע\"כ ולעין הקורא דבריו תמוהים דלמה זה הוצרך להביא עצות מרחוק ממ\"ש פ\"ק דר\"ה לענין תרומה ובמשמעות דורשין לענין שביעית והלא דבר זה מבואר מעצמו לענין שביעית ממתני' דידן דקתני אתרוג שוה לאילן לשביעית שהולכין בו אחר חנטה באילן ולא כירק דבתר לקיטה ובהדיא אמרו שם בר\"ה דרבותינו שבאושה נמנו וגמרו הולכין אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית הנה מבואר דבירק הולכין אחר לקיטה לשביעית והנראה שכונת דבריו ז\"ל להוכיח ממה שנראה מדברי רבינו ז\"ל דבירק אפילו נגמר פריו בשנה ששית ואפילו לא גדל כלל בשביעית הולכין בו אחר לקיטה ושלא כדעת התוס' ז\"ל ואהא כתב דזה יצא לו לרבינו ממ\"ש בר\"ה עלה י\"ב דהיינו מ\"ש שם בברייתא ליקט ירק עד שלא תבא השמש וחזר וליקט עד שתבא השמש אין תורמין ומעשרין זה על זה ומשמע דאפילו לא גדל כלל וכבר ראיתי להר\"ש ז\"ל בפה\"מ פ\"ט דשביעית שכתב ליישב קו' התוס' הלזו וז\"ל וכתב דמכל מקום בעינן שיגדלו קצת בשביעית והכא בשנגמרו גדוליו בששית הא משמע התם דאגידול לא חיישינן אלא אלקיטה דתניא התם ליקט ערב ר\"ה כו' ושמא יש לחלק בין מעשר לשביעית דלענין איסור שביעית בעינן גידול קצת כו' יע\"ש וא\"כ היינו שהוצרך מרן להביא ראיה מההיא דר\"ה ולומר דמשמע ליה לרבי' דה\"ה לענין שביעית דהולכין אחר לקיטה אפי' לא גדל כלל שלא כדעת הר\"ש דממתני' דידן אין ראיה דאיכא למימר דמיירי בשגדל קצת בשביעית כנ\"ל ודוק:<br><b> ודע </b> שהתוס' פ\"ק דקידושין ד\"ג הקשה שהרי אתרוג שהוא גדל על כל מים ואפי\"ה אמרינן ששוה לאילן לענין שביעית לילך בתר חנטה ושמא י\"ל דהא דאזלינן בתר חנטה להחמיר כגון אם חנט בשביעית כו' והק' הרב עצמות יוסף ז\"ל דאי כדברי התוס' מאי פריך בפ' לולב הגזול אמתני' דהלוקח לולב מחברו בשביעית כו' א\"ה לולב נמי ומשני לולב בששית כו' והדר פריך א\"ה אתרוג נמי בת ששית כו' ומשני אתרוג בתר לקיטה והדר פריך והא בין לר\"ג בין לר\"א אתרוג בתר חנטה כו' ומאי קושיא הא לר\"ג נמי לא קאמר דאתרוג בתר חנטה לשביעית אלא להחמיר כגון אם חנט בשביעית אבל היכא דחנט בששית ונלקט בשביעית ס\"ל לר\"ג דאזלינן בתר לקיטה כירק ועוד קשה דרבה ורב המנונא ור\"י ור\"ל ס\"ל בפ\"ק דר\"ה דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית דפטור מן הביעור משום דאזלינן בתר חנטה אם כן אמאי לא פריך להו מהך מתני' דלא אזיל בתר חנטה אלא להחמיר את\"ד יע\"ש מה שתי' שהם דברים תמוהים כמו שיראה המעיין: ולע\"ד מה שהק' מההיא דרבה ור\"ה דפ\"ק דר\"ה לק\"מ דע\"כ לא כתבו התוס' דאזלינן בתר חנטה להחמיר אלא דוקא לר\"ג דס\"ל דהולכין אחר לקיטה למעשר משום דגדל על כל מים ואהא ק\"ל דאם כן לענין שביעית היה לנו לו' דאזלינן בתר לקיטה כירק דהא עיקר קרא לענין שביעית הוא דכתיב והוצרכו לומר דהיינו דוקא לחומרא אבל לר\"א דס\"ל דהרי הוא כאילן לכל דבר פשיטא ודאי דאזלינן בתר חנטה בין להחמיר בין להקל ורבה ור\"ה דפ\"ק דר\"ה איכא למימר דס\"ל כר\"א ומשום הכי ס\"ל דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית פטורה מן הביעור וכן מבואר מדברי התוס' שם ד\"ה יד הכל שכתבו וז\"ל לא נקט האי טעמא אלא למ\"ד שוה לאילן לכל דבר כו' דלמ\"ד אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית לא היה צריך לטעם זה ע\"כ אשר מבואר מדבריהם דר\"ה דס\"ל לעולם ששית ע\"כ ס\"ל כר\"א דאלו לאבטולמוס אפילו נימא דטעמא דיד הכל ממשמשין לית ליה אכתי פטורה מן המעשר משום דאזלינן בתר לקיטה למעשר ואדרבא מסוגייא דהתם נראה שיש סעד לתי' התוס' דידן דלפי דבריהם דהתם ניחא מ\"ש דרבה אצטריך לטעמא דיד הכל כו' למ\"ד שוה לאילן לכל דבר אבל מ\"מ תקשי להו למאי דפריך אביי התם אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאמרינן זיל בתר חנטה א\"ה תחייב במעשר דמאי פריך וכי לא שמיע ליה מתני' דבכורים דס\"ל לר\"ג דאתרוג בתר חנטה לשביעית ובתר לקיטה למעשר ואימא דרבה כוותיה ס\"ל אכן כפי דברי התוס' דפ\"ק דקדושין ניחא שפיר דע\"כ רבה דקאמר פטורה מן הביעור כר\"א ס\"ל דאי כר\"ג חייב בביעור דאזיל בתר לקיטה להחמיר גם מאי דקאמר אביי התם בשלמא סיפא לחומרא ופי' רש\"י והתוס' שם דהיינו משום דמספ\"ל אי אזלינן בתר חנטה לשביעית או בתר לקיטה במעשר יש לגמגם דהא אכתי לא שמיע לן הא דרבותינו שבאושה דס\"ל בתר לקיטה לשביעית אדנימא דמספ\"ל לרבה אי הלכתא כוותייהו אכן לדברי התוס' דקדושין ניחא שפיר דמאי דקאמר אביי בשלמא סיפא לחומרא היינו ממש כר\"ג ודוק מיהו מה שהק' מההיא דפ' לולב הגזול הא ודאי קו' אלימתא היא דאמאי לא משני דמתני' ר\"ג היא דס\"ל דאזלי' בתר חנטה להחמיר דוקא ולפי חומר הנושא נ\"ל לומר דמאי דקשיא להו להתוס' מעיקרא דהרי אתרוג שגדל על כל מים ואפי' הכי אזלי' בתר חנטה לשביעית לאו מדאורייתא ק\"ל דודאי ד\"ת אין לנו לחלקו משאר אילנות כמו שלא חלקתו תורה לענין ערלה ורבעי כמ\"ש בתי' הב' וכדנפ\"ל מקרא דבשנה הד' פעמים שברביעי ואסור משום ערלה אלא דק\"ל דכיון דחזינן דלענין מעשר דרבנן תקינו רבנן לילך אחר לקיטה כירק הואיל ודמי לירק שגדל על כל מים אם כן ה\"נ לענין שביעית הי\"ל לחכמים להחמיר ולומר שיהא שוה לירק לילך אחר לקיטה הואיל ודמי לירק ואהא תי' דאה\"נ ולא אמרו אחר חנטה אלא להחמיר ואם כן איכא למימר דתלמודא התם הכי פריך דכיון דהא דאין מוסרין דמי שביעית לע\"ה הוא משום דחיישינן שמא לא ינהוג בהן דיני שביעית וקעבר אלפני עור אין לנו לאסור אלא במה שהוא אסור מן התורה אבל באיסור דרבנן לית לן בה ואף למ\"ש התוס' ספ\"ק דע\"ז דבאיסורא דרבנן נמי עבר משום לפני עור איכא למימר דלא כ\"כ אלא בדספי ליה ודאי איסורא אבל הכא דאין כאן ודאי איסור אלא מס' שמא לא ינהוג בהן מנהג שביעית איכא למימר דבאיסור דרבנן לא חיישי' והיינו דפריך והא בין לר\"ג בין לר\"א אתרוג בתר חנטה ד\"ת וכיון שכן לענין איסור אין מוסרין דמי שביעית פשיטא דלא חיישינן ותי' הוא דאמר כי האי תנא דאתרוג אחר לקיטה ד\"ת ואפילו לקולא כנ\"ל. ומ\"ש מרן שרבינו פסק כר\"ג הן דברים תמוהים עיין מה שכתבתי פ\"ד מהלכות שמיטה ויובל דין י\"ב ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פירות </b>\n<b> שניה כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ומ\"ש מרן משם מוהרי\"ק וז\"ל לא ידעתי איך הק' כן דא\"כ זו נקר' טבל תיקשי ליה אמתני' דמכשירין שאמרו בהדיא והולכין אחר הרוב כו' וצ\"ע דאכתי מה יענה לסיפא דמתני' דהתם דקתני פירות שנה ששית שנתערבו עם שביעית הולכין אחר הרוב מחצה למחצה להחמיר דהרי קי\"ל דח' אוסרה בכ\"ש לביעור וצ\"ע ומ\"ש עוד מרן בסוף לשונו ומשום דק\"ל ההיא דפ\"ק דר\"ה דר\"ע הפריש ב' עישורין כתב לחלק ביניהם הן דברים שאינם מובנים והנראה דט\"ס נפל בדבריו וצ\"ל ומאי דק\"ל וכוונתו לומר דמאי דק\"ל להראב\"ד מההיא דר\"ע כתב מוהרי\"ק לחלק ביניהם וכבר מבואר ובא בספרו הנדפס שכתב ליישב דהתם ר\"ע גמריה אסתפק לי' אי ב\"ה סוברים דר\"ה לאילן בא' בשבט או בט\"ו ולכן הוציא ב' עישורין כו' ועוד דאם היה מוציא ב' לבד יהיו סבורים דק\"ל דב\"ה בא' בשבט אמרו ולכן הוציא שנים להודיע שהי' מסופק בתלמודו ועוד תי' דר\"ע הי' מחבב את המעשרות והי' מחמיר על עצמו לחוש בספיקו א\"ד ועל פי דבריו יש ליישב מה שהוקשה אצלי וכתבתיו בפנים פ\"י מה' מקואות בכללי ס' דרבנן לדעת הסוברים דתרומת פירות דרבנן מהא דר\"ע יע\"ש מיהו הא ק\"ל לתי' מוהרי\"ק ז\"ל מה יענה למ\"ש בירוש' ספ\"ד דמעשרות אביונות נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים שאם היתה שניה נכנסת לשלישי שהוא מפריש ופודהו ונותנו לעני כו' וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הפטור ממעשר ראשון פטור מן הב' כו'.</b> הנה הסמ\"ג ז\"ל בעשין קל\"ו כתב דבספרי פ' ראה משמע דמע\"ב נוהג בכל דבר ומשמע מדבריו שם דאפילו בירק נוהג מן התורה וכ\"כ בעשין קס\"א יע\"ש האמנם מדברי התוס' ז\"ל פ\"ק דקדושין ד\"ג ד\"ה מה ירק שכתבו וז\"ל ואע\"ג דמעשר ירק דרבנן כו' אסמכוהו דרבנן אקראי ור\"י פי' אם אינו ענין למעשר תנהו ענין לשביעית כו' יע\"ש נראה בהדיא דס\"ל דאפי' במע\"ב מעשר ירק מדרבנן ממה שלא כתבו עדיפא מינה דקרא אצטריך למעשר גופיה לענין מע\"ב שאם חנט בשנה שניה ונלקט בג' הולכין אחר לקיטתו ואינו חייב במע\"ב ואם חנט בג' ונלקט בד' הרי הוא חייב במע\"ב וכן נראה ג\"כ מדברי רש\"י שם שכתב אף כל כו' מתעשרין לשעבר ואע\"ג דמעשר דידהו דרבנן כו' הרי דלענין מע\"ב דקאי רש\"י ז\"ל כמ\"ש מתעשרין לשעבר קאמר דהוי מדרבנן ועוד נראה שכן הוא מוכרח לדעת התוס' ורש\"י והראב\"ד וסיעתייהו דס\"ל דמעשר פירות דרבנן כמ\"ש בפ\"ק דר\"ה ד\"ה תנא וכתבו שם דמ\"ש בגמ' שם דט\"ו אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן ואת אמרת לי שביעית דאורייתא דחרובין לאו דוקא אלא כל מעשר פירות האילן דרבנן ולא מיירי בחרובי שיטה וצלמונה כמ\"ש רבינו ז\"ל בפ' זה דין ג' ועכ\"ל דאפילו מע\"ב נמי אינו נוהג ד\"ת אלא בדגן תירוש ויצהר שהרי תלמודא התם לענין מע\"ב מיירי דקאמר ר\"י דנהוג עלמא בחרובין כר\"ג דמתעשרין לשנה הבאה ואם לקטן בשנה הג' פטורים ממע\"ב ויש לי מן התימה על הרב מש\"ל ז\"ל שכתב בדין שלפנינו וז\"ל ודין זה שכתב הסמ\"ג הוא תימא בעיני לחלק בין מע\"ב לשאר מעשרות ולא ראיתי לשום אחד מהגדולים שחילקו חילוק זה ואין ס' שסוברים דברייתא זו דספרי אסמכתא בעלמא היא יע\"ש והוא תימא שהרי ממקומו הוא מוכרח שלדעת החולקים על רבינו וס\"ל דמעשר פירות דרבנן עכ\"ל דמע\"ב נמי דינא הכי כמ\"ש ועיין בפ' כל שעה דל\"ט ע\"ב במה שפי' רש\"י שם וז\"ל מרור דמעשר ירק דרבנן ומדאורייתא אית ליה היתר בכל מושבות כו' הרי מבואר דס\"ל לרש\"י ז\"ל דמע\"ב נמי הוי מדרבנן וכנראה דאשתמיטתיה מ��ניה: ודע שלכאורה היה נראה להביא ראיה לדעת הסמ\"ג ז\"ל מההיא דגרסינן פ' התקבל דס\"ה מתיב רב אויא מערימין על מע\"ב כו' ודחיק לאוקומא במע\"ב בזה\"ז דרבנן ובתר הכי פריך ואמה העבריה בזמן הזה מי איכא ומסיק אלא בעציץ שאינו נקוב מדרבנן והשתא אמאי לא מוקי לה בפשיטות במעשר ירק או שאר אילנות דרבנן אלא משמע דמע\"ב נוהג אפילו בירק מדאורייתא: וראיתי להריטב\"א ז\"ל שם שנתקשה בזה וכתב וז\"ל והא דלא משני במע\"ב דרבנן כגון מע\"ב דאילנות וירקות משום דההיא אית ליה עיקר מן התורה וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל בעציץ שאינו נקוב אין לו עיקר מן התורה כלל עכ\"ל אלא דא\"כ קשה למאי דהוה בעי לאוקמא במע\"ב בזמן הזה דרבנן אמאי לא ק\"ל כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וליכא למימר דס\"ל לתלמודא דמע\"ב בזמן הזה כיון דאין שום מעשר מן התורה חשיבא כמי שאין לו עיקר מן התורה וכבר ראיתי מי שרצה לומר כן ורצה ללמוד מסוגיא זו דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מדרבנן דומייא דמע\"ב בזמן הזה והא ודאי ליתא שהרי ללישנא אחרינא שכתב רש\"י ז\"ל בההיא דפ' כל שעה מבואר דס\"ל דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מן התורה ואמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ורש\"י ז\"ל מדלא דחי לה משום האי טעמא משמע דהכי ס\"ל ובפ' ע\"פ דף קי\"ז ע\"ב אמרינן והא רב אחא בר\"י הוא דאמר מצה בזמן הזה דרבנן קסבר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון הרי מבואר דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מן התורה ולכן נראה דתלמודא התם ה\"נ דהו\"מ למיפרך כל דתקון כו' אלא דעדיפא מינה פריך ואמה עבריה בזמן הזה מי איכא ועיין בתוס' שם ד\"ה ואמה שכתבו דה\"נ הו\"מ למיפרך אי בזה\"ז ל\"ל להערים יע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מעשר </b>\n<b> שני ממון גבוה כו'.</b> פ' הא\"מ דנ\"ד ע\"ב אמרינן הלכה כר\"מ במעשר הואיל וסתם לן תנא כותיה וראיתי להרשב\"א ז\"ל בחידושיו שהק' וז\"ל וא\"ת הא בתרי מסכתי אין ס' למשנה ודילמא סתם ואח\"כ מחלוקת היא ותי' בתו' דנהי דסתם גמור לא הוי מ\"מ הוי כרבים אצל יחיד יע\"ש וכלל זה כתבוהו התוס' פ' החולץ דף מ\"ב ע\"ב ד\"ה סתם ובפ\"ק דע\"ז ד\"ז ד\"ה פשיטא ובעירובין פ' כל גגות דל\"ב ע\"א ד\"ה והאמר ר\"י יע\"ש וראיתי להרב יבין שמועה כלל רצ\"ט דצ\"א ע\"ב הק' דכיון דיחיד ורבים הלכה כרבים א\"כ מאי נ\"מ אם נחשב כסתם או יחשב כרבים לעולם כך הלכה יע\"ש מה שהאריך בזה ובכלל ר\"ג דקי\"א תי' דנ\"מ טובא דאי הוי סתם גמור הוי פסק הלכה גמורה אע\"ג דמסתבר טעמיה דיחיד דפליג אבל כשהסתם חשוב כרבי' אז התנא לא נחית לפסוק הלכה אלא גלי לן שהוא דעת רבים ואז חזינן אי מסתבר טעמיה דיחיד פסקינן כיחיד א\"ד יע\"ש וכדבריו ממש כתב הרשב\"א בתשובה סי' קי\"ד וכתב עוד דמש\"ה פסק רבי יוחנן בההיא דהחולץ כר\"י משום דמסתבר טעמיה דר\"י יע\"ש ודע דכל זה שכתבנו היינו דוקא כשהסתם הוא אליבא דיחיד אז אע\"ג דחשיב כרבים אפי\"ה פסקינן כיחיד היכא דמסתבר טעמיה אך היכא דהסתם הוי אליבא דרבים אז אע\"ג דמסתבר טעמי' דיחיד אפי\"ה פסקינן כההיא סתמא וזה מבואר מההיא דפ' החולץ דאמרינן התם הכי אמר ר\"י הלכה כרבי יוסי מכלל דיחידאה פליג עליה אין משמע דאי הוי סתמא אליבא דרבים אין כח ביד ר\"י לפסוק כרבי יוסי אף ע\"ג דמסתבר טעמיה וכ\"כ הרב ח\"ה שם יע\"ש אלא דק\"ל ממ\"ש התוס' בעירובין דף הנז' ד\"ה והאמר וז\"ל וקשה דסתם ואח\"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם ואע\"ג דלכל הפחות חשיב סתם כרבים כלפי היחיד הכא אין נ\"מ דבל\"א פליגי רבנן עליו יע\"ש וכונתם ז\"ל לומר דליכא למימר דמאי דפריך התם והאמר ר\"י כו' משום דחשיב ההוא סתמא כרבים פריך דאם כן בלא\"ה תיפוק ליה דאמאי פסק כר\"ש דיחידאה הוא לגבי רבנן דפליגי עליה התם והוצרכתי לזה מפני שראיתי להרב י\"ש כלל רנ\"ט שנראה מדבריו שרצה להבין במ\"ש התוספות דבלא\"ה רבנן פליגי עליה שכונ' לומר דרבנן פליגי אההוא סתמא וכיון שכן אף ע\"ג דההוא סתמא חשיבא כרבים אפי\"ה הוי רבים כנגד רבים ושקולי' הם ופעמים כך ופעמים כך ואין אלו אלא דברי תימא שכונתם מבוארת כמ\"ש דבהדייא תנן התם בריש פרק כל גגות דחכמים ס\"ל דאפי' גגות כל אחד ואחד רשות לעצמו ור\"ש פליג עלייהו וס\"ל דאפי' חצירות רשות אחד הן וא\"כ ההיא סתמא ודאי אתיא כרבנן והשתא קשה טובא דמאי ק\"ל הא שפיר איכא למימר דמאי דפריך ואמר ר\"י כו' הוא משום דחשיב כרבים ואף על גב דבלא\"ה פליגי רבנן עליה אפי' הכי אי לאו משום ההוא סתמא לא הו\"מ למיפרך לר\"י משום דאיכא למימר דפסק כר\"ש משום דמסתבר ליה טעמיה אכן כיון דאיכא סתמא אליבא דרבים קשיא ליה שפיר דאפילו מסתבר ליה טעמיה דר\"ש לא הי\"ל לפסוק כמותו כדמוכח מההיא דפ' החולץ וכמ\"ש ושמא י\"ל דס\"ל דהא דמוכח פ' החולץ דהיכא דסתמא הוי אליבא דרבים אין כח ביד האמורא לפסוק כיחיד אע\"ג דמסתבר טעמי' היינו דוקא כשהמחלוקת בסמוך באותה משנה כההיא דהתם דליכא למימר דהדר ביה רבי אבל כשאין המחלוקת בסמוך אע\"ג דההוא סתמא הוי אליבא דרבים יש כח ביד האמורא לפסוק כיחיד היכא דמסתבר טעמיה כיון דאיכא למימר דר' הדר ביה ומסתבר ליה טעמא דיחיד ושנאה באחרונה וכעין זה חילקו התוספות ז\"ל פרק יש נוחלין יע\"ש ודוק:<br><b> וראיתי </b> למוהרנ\"ח ז\"ל ח\"ב סימן ע\"א שהקשה על דברי הרמב\"ן ז\"ל שכתב פ' אלו עוברין דההיא סתמא דריש פ' אלו עוברין דאתיא כר\"א דאמר על עירובו בלאו לאו דסמכא היא משום דהוי סתם ואח\"כ מחלוקת בשלהי ההוא פירקא דקתני שאור ישרף והאוכלו פטור יע\"ש וז\"ל ויש להבין שהרי הכריחו התוספות דסתם ואחר כך מחלוקת נהי דלא חשיב סתם גמור מ\"מ חשיב כרבים לגבי יחיד ומן הסתם פסקינן כההוא סתמא ואם כן הרמב\"ן איך דחה ההוא סתמא בלי ראיה א\"ד יע\"ש ואחר המחילה רבה לא ידענא מאי ק\"ל שהרי מבואר מדברי הרמב\"ן ז\"ל שם שלא כ\"כ אלא ליישב לרבי יוחנן דפסק כרבנן אע\"ג דאיהו הוא דקאמר הלכה כסתם משנה ולא רמינן עליה דידיה אדידיה כדפריך בדוכתי טובא אהא הוא דכתב דלא חשיב סתמא משום דהוי סתם ואח\"כ מחלוקת וא\"כ מעתה מה מקום להקשות דסתמא חשיב כרבים הא אע\"ג דסתמא חשיב כרבים סבירא ליה לר\"י דלא כוותייהו דיש כח ביד האמורא לפסוק כיחיד וכדס\"ל בההיא דהחולץ נגד סתם משנה דחשיב כרבים ובר מן דין דהכא רבנן הוא דפליגי אההוא סתמא ואם כן הו\"ל רבים כנגד רבים ומדברי תלמידי הרשב\"א ז\"ל שהביא מוהרי\"ק בכללי הגמרא משמע דכל שהסתם אליבא דיחיד ורבים פליגי אההוא סתמא אין הלכה כההוא סתם ואף למה שפי' הרב יבין שמועה בכונתם מ\"מ הא מיהא ס\"ל כיון דרבים נגד רבים הם יש כח ביד האמורא לפסוק פעמים כך ופעמים כך וזה פשוט גם מה שהקשה עוד שם על מה שתי' הרשב\"א בקידושין לקו' התוס' ז\"ל דר\"ן משום דברייתא קאי כותיה דר\"מ קאמר וז\"ל ועוד דמה יאמר ברב יאודה דפסק כותיה משום דסתם לן תנא כותיה אע\"ג דליכא התם בר' דקאי כוותיה ואע\"ג דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י מ\"מ כיון דאצטריך לומר הלכה כר\"י הואיל שסתם לן תנא כותיה נראה דלית ליה להאי כללא וכרב דלא ס\"ל הכי בפ' הוציאו לו יע\"ש מה שהאריך ליישב זה גם בזה אחר המחילה לא ידענא מאי ק\"ל שהרי הרשב\"א ז\"ל עצמו נרגש מזה ויישבו שכתב בס\"ד וז\"ל והא דאמרינן וכר\"י בהקדש משום דסתם לן תנא כותיה בדוכתה דהי' עיקר עכ\"ל ומהפלא על הרב איך אשתמיט מיניה ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>וכשם </b>\n<b> שאין כו' כך אין נטע רבעי בסוריא כו'.</b> כתב מרן ובתשובה להרמב\"ן ז\"ל סימן קנ\"ו העלה דנטע רבעי נוהג אפילו בח\"ל כו' ועיין בתוס' פ\"ק דקדושין ד\"ה אתרוג שוה לאילן שכתבו וז\"ל וי\"מ דאפילו מאן דתני כרם רבעי מודה כו' ויש נפקותא דאי פליגי דמאן דתני כרם רבעי דוקא אבל נטע רבעי אין נוהג כלל אפילו מדרבנן אם כן עכשיו בח\"ל אין דין רבעי נוהג באילנות ואמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל כו' יע\"ש ויש לדקדק דבסוף פ\"ק דקדושין דף ל\"ט אמרינן רב יוסף מערב ביזרני וזרע א\"ל אביי והאנן תנן הכלאים מד\"ס א\"ל ל\"ק כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים כלאי הכרם דבארץ אסורים בהנאה בח\"ל נמי גזרו רבנן כלאי זרעים דבארץ לא אסרי בהנאה בח\"ל לא גזרו רבנן וא\"כ דכוותא נמי בנטע רבעי אפי' נימא דבארץ נוהג נטע רבעי מדרבנן אפ\"ה בח\"ל לא גזרו רבנן כיון דבארץ גופיה לא אסור בהנאה בנטע רבעי אלא דוקא באכילה אסור וגדולה מזו כתב הרא\"ש בה' כלאים הביאו מרן הב\"י בי\"ד סימן רצ\"ו לענין כלאי הכרם דקי\"ל כר\"י דאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכתב הראב\"ד דאינו חייב מלקות אבל איסורא מדרבנן מיהא איכא כתב וז\"ל ואף לדעת הראב\"ד נראה דלא אסירי בח\"ל דאע\"ג דאסור בהנאה בארץ כיון דלא אסורי אלא מדרבנן לא עדיף מכלאי זרעים דאסור מדאורייתא בארץ ולא גזרו עליה בח\"ל יע\"ש ואם כן כ\"ש בנטע רבעי דאפילו בארץ אינו אסור בהנאה אלא באכילה ומדרבנן ואף לדעת הרמ\"ה שכתב הרא\"ש שם דאפי' בח\"ל אסור היינו משום דבארץ גופיה אסור בהנאה אבל בנטע רבעי דאינו אסור בהנאה מודה וצריך לומר דס\"ל להתוספות ז\"ל דהא דקאמר התם כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה בח\"ל לא גזרו לאו ה\"ט משום איסור הנאה אלא עיקר טעמא משום דכלאי זרעים אפילו בארץ מותרים באכילה כדתנן פ\"ח דכלאים אלא כיון דגבי כלאי הכרם נקט איסור הנאה נקט גבי זרעים היתר הנאה והילכך גבי נטע רבעי דכיון דבארץ אסור באכילה מדרבנן בח\"ל נמי גזרו רבנן ודע שראיתי להרא\"ש בסוף פרקין שכתב לענין מבריך ומרכיב ולשינוייא דפ' משוח מלחמה לראב\"י לא הוי מבריך ומרכיב בכלל נוטע אם כן אין ערלה נוהגת בח\"ל אלא נוטע אילן מעיקרו שהרי פסקו התוספות שאין נטע רבעי נוהג בח\"ל כמאן דתני כרם דקי\"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל א\"כ בח\"ל נאמר כו' כראב\"י עכ\"ל ויש לדקדק דלמה זה הוצרך הרא\"ש להביא ראיה לדבריו ממה שפסקו התוס' גבי נטע רבעי והלא כלל זה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל גמ' ערוכה היא בר\"פ כיצד מברכין ובפ' תולין דקל\"ט ונראה שכונתו ז\"ל כלפי מ\"ש תלמידי הר' יונה ז\"ל בר\"פ כיצד מברכין וז\"ל אבל ר\"י הזקן ז\"ל היה אומר שאין זו ראיה שנוכל לומר שלא אמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל אלא דוקא גבי צלף כו' אבל בשאר מילי לא אזלינן לקולא דהיכא דאיתמר איתמר ועוד קשה למורי נר\"ו מדאמרינן בקידושין ר\"ן ורב ענן הוו אזלי באורחא חזו ההוא גברא דהוה זרע כו' א\"ל לא צהריתו לא קי\"ל כר\"י דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כו' ואם איתא אמאי הוצרך לומר הא קי\"ל כר\"י לימא ליה כל המיקל בארץ כו' ומדלא הדר להו הכי שמעינן שאין זה הכלל אמור בכל מקום עכ\"ד יע\"ש הנה כי כן מבוארין הן דברי הרא\"ש ז\"ל שהוא ז\"ל רצה לומר דבח\"ל קי\"ל כראב\"י דמבריך ומרכיב אינו בכלל נוטע מטעמא דכל המיקל בארץ כדאמרינן בפ' כיצד מברכין ומשום דלא נימא דאין זה הכלל אמור אלא היכא דאיתמר בגמ' כס' ר\"י הזקן לזה הוצרך להביא ראיה מדברי התוס' שפסקו דאין נטע רבעי נוהג בח\"ל מטעמא דכל המיקל בארץ דס\"ל דכללא הוא בכל מילי זה הנראה פשוט אצלי בכונת הרא\"ש ז\"ל ולדעת התוס' צ\"ל דההיא דר\"ן עדיפא מינה קאמר דאפילו בא\"י קי\"ל כר\"י וכ\"כ בס' מע\"מ וזה ודאי דוחק ועוד נ\"ל לחלק ולומר דע\"כ לא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל אלא דוקא כי ההיא דפ' כיצד מברכין גבי צלף של ערלה וכיוצא דהספק בא לפנינו ומספ\"ל אי חייב בערלה או אינו חייב כר\"ע ומש\"ה אמרינן כל המיקל כו' משום דכיון דאינו אלא מדרבנן הו\"ל כספקא דרבנן ולקולא וכן נמי ההיא דפ' תולין דאמר ולישלח להו כר' טרפון דאמר כשותא אינו כלאים בכרם קי\"ל כל המיקל בארץ כו' היינו משום דלישנא דלוי דקאמר כשותא בכרמא ערובא משמע דאפילו אם זרעו הוי כלאים בכרם ואסור בהנאה ואהא פריך ולישלח להו כר\"ט דאם עבר וזרעו מותר דכל המיקל בארץ כו' אבל לכתחילה ודאי דאסור לזרוע דאין לנו ליכנס לבית הס' לכתחלה והיינו דהוצרך ר\"ן לומר לא צהריתו הא קי\"ל כר\"י משום דהתם הוה זרע שערי ביני גופני לכתחילה ולכתחלה ודאי לא היה להם ליכנס לבית הס' אי לאו מטעמא דקי\"ל כר\"י וראיה לדבר מ\"ש ה\"ה ז\"ל פ\"ו מה' ערובין דבס' חשיכה אין מערבין עירובי תחומין לכתחילה ומ\"מ אם עירב ספק חשיכה עירובו עירוב וכתב שם ה\"ה דהטעם דלכתחילה אין מערבין שאין לו ליכנס לבית הספק שיהיה התחלת העירוב בספק יע\"ש ועיין בהרב מש\"ל ה' בכורות פ\"ד בתוך התשובה וכמ\"ש פ\"י מה' מקואות בכללי ספק דרבנן כנ\"ל נכון ועיין בתוספות בפ' תולין ד\"ה ולישלח שכפי מ\"ש שם בתוך דבריהם אין מקום לקו' תלמידי הר' יונה והנראה שאשתמיט מיניה מהרב מע\"מ דברי התוספות הללו ודוק: ומכלל האמור יש לי לתמוה על מרן הב\"י ז\"ל דבש\"ע י\"ד סימן רצ\"ד סעיף ז' כתב וזה לשונו דין נטע רבעי נוהג אף בחוצה לארץ ויש מי שאומר שאינו נוהג אלא בארץ כו' הנה מבואר מדבריו שהרב ז\"ל סתם כסברת תלמידי הר' יונה ור\"י הזקן שכתב בב\"י דנטע רבעי נוהג בח\"ל והיינו משום דלא אמרינן כל המיקל בארץ אלא דוקא היכא דאתמר בגמ' אלא שאח\"כ כתב סברת רבינו בשם יש מי שאומר דאפי' כרם רבעי אינו נוהג בח\"ל כמ\"ש בב\"י ואלו שם בסעיף י\"ז כתב וז\"ל אע\"פ שמנהג עובדי אדמה להבריך גפנים בכל שנה כו' ואפי' בכרמים שישראל עובדים אותם ומבריכין אותם בכל שנה מותר משום דמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה אלא בארץ אבל לא בח\"ל ע\"כ ומבואר הוא שסברא זו הוא סברת הרא\"ש שכתבנו דס\"ל דמבריך ומרכיב אין בו משום ערלה בח\"ל מטעמא דכל המיקל בארץ והיינו כס' התוספות שכתבנו גבי נטע רבעי דאמרינן כל המיקל דאילו לדעת ר\"י הזקן כיון דס\"ל גבי נ\"ר דלא אמרינן כל המיקל אלא דוקא היכא דאיתמר בגמ' ה\"נ אית לן למימר גבי מבריך ומרכיב וכיון דמרן ז\"ל פסק בנטע רבעי כס' ר\"י הזקן איך פסק במבריך ומרכיב כסברת הרא\"ש ז\"ל דאזיל כסברת התוס' ולומר דמה שפסק מרן גבי נטע רבעי דנוהג בח\"ל לאו היינו מטעמא דתלמידי הר\"י ז\"ל אלא דס\"ל כדעת י\"מ שכתבו התוספות דידן דאפי' למ\"ד כר�� רבעי נטע רבעי נוהג מדרבנן הא ודאי דחיקא מילתא טובא לומר שלדעת זו סמך מרן ז\"ל בש\"ע אחר שבב\"י לא זכר שם דברי הי\"מ הללו וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,79 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Second_Tithes_and_Fourth_Year's_Fruit",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והולכין </b>\n<b> אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית.</b> הנה התוס' פ\"ק דר\"ה די\"ד ע\"ב ד\"ה ולשביעית הק' וז\"ל וא\"ת דהכא משמע דאזלינן בתר לקיטה לשביעית ובמס' שביעית תנן כל הספיחים כו' ותי' וז\"ל ונראה לפרש דהא דאמר בירק בתר לקיטה היינו כשלא נגמר גדולם בששית אבל נגמר גדולם שרי כו' ומיהו קשה מאתרוג דבסמוך דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט\"ו דאידך שבט ומשמע דמספ\"ל כו' נהג ב' עישורים כו' אע\"ג דנגמר פרי דהרי חנט בשבט של שנה שעברה ולא נלקט עד שבט אחר ושמא כו' יע\"ש ודבריהם ז\"ל לעין הקורא הן מן המתמיהין דמאי ק\"ל הלא התם חנטה בשניה קודם ט\"ו דאידך שבט ובג' נגמר פרי שלה ולכך הצריך ב' עישורי' משום דמספ\"ל אי אזלי' בתר חנטה או בתר לקיטה דשנה ג' דהיינו גמר פרי וכבר נתקשו בזה הרב ח\"ה ומוהרש\"ל ז\"ל ונדחקו הרבה בתי' קו' זו וראיתי למוהר\"ם ן' חבי\"ב ז\"ל בקונט' כפות תמרים דל\"ז ע\"ב שתי' וז\"ל ולדידי הדברים פשוטים דמ\"ש שם דחנטו פירותי' קודם ט\"ו דאידך שבט לא למימרא דחנטה בטבת דשנה שניה דנמצא דגמר פריו בשנה ג' דמעולם לא ראינו שום אילן של אתרוג שחנטו פירותיו מתשרי ואילך דחנטה שלהם היא בימי הקיץ מסיון עד אלול ורוב האתרוגים בחג הסוכות נגמר פיריין וע\"כ מ\"ש באתרוג שחנט קודם ט\"ו דאידך שבט הכונה לו' שחנטו בקיץ ונמצא דגמר פיריין בשנה השני' ואם כן היינו דק\"ל דלמה נהג ב' עישורים מס' דשמא אזלינן בתר לקיטה הא כיון שחנטו בקיץ בודאי דנגמר פריין בשנה שחנטו א\"ד ז\"ל ואין דבריו נראין לי דכפי דבריו אמאי הוצרכו התוס' להק' קו' מאוקימתא דרבי חנינא דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט\"ו דאידך שבט בפשיטות הוי לי' להק' מדר\"ע גופיה דקאמר ר\"י לא מנהג ב\"ש וב\"ה נהג בו אלא מנהג ר\"ג ור\"א כו' דכיון דר\"ע לקט אתרוג בשבט אם כן בודאי דחנטו פירותיה בימי הקיץ ונגמר פיריין בשנה ב' ולמה נהג ב' עישורים ותו דכפי דבריו ז\"ל לא אדע שכול מ\"ש דהרי חנט בשבט של שנה שעברה ולא נלקט עד שבט אחר כו' ומה לנו אם לא נלקט עד שבט אחר הא עיקר קו' אינו אלא משום דנגמר פריו קודם ט\"ו דאידך שבט ומה שלא נלקט עד שנה שעברה לא אהני לן מידי לקו' ז\"ל ולכן נראה דהא ודאי ליתא והנראה אצלי בכונת דבריהם ז\"ל דקו' ז\"ל לאו היינו מאוקמתא דר' חנינא דמהתם ודאי ל\"ק להו מידי כמ\"ש אלא כונתם ז\"ל דמשמע להו דאוקמתא דרבי חנינא דקאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט\"ו דאידך שבט קושטא קאי לרבינא דאמר כרוך ותני לא אחד בשבט היה אלא ט\"ו בשבט היה כו' דלהך אוקימתא דרבינא נמי מצינן למימר דאתרוג שלקט ר\"ע בט\"ו בשבט דשנה ג' חנט קודם ט\"ו בשבט דשנה ב' דנמצא חנטה בשנה ראשונה וזה נראה כמוכרח דאם נאמר דלהך אוקמתא דרבינא מעשה דר\"ע לא מתוקמא אלא באתרוג שחנט קודם ט\"ו בשבט דאותה שנה דהיינו בשנה שניה דא\"כ הו\"ל לרבינא לאפלוגי אאוקמתא דר\"ח ולומר הכי רבינא אמר הכא באתרוג שחנטו פירותיה קודם ט\"ו בשבט דאותה שנה דכיון דאתרוג דר באילנו ב' או ג' שנים כמ\"ש רש\"י ז\"ל הי\"ל לפרש ולומר דאתרוג שלקט ר\"ע הוה קים ליה בנפשיה דחנט באותו שנה אלא משמע דלהך אוקמתא דרבינא מצינן לאוקמא להא דר\"ע בכל גוונא ואפי' באתרוג שחנט קודם ט\"ו בשבט דשנה ב' דהיינו שנה ראשו��ה והיינו דק\"ל שפיר דכיון דחנט קודם ט\"ו בשבט דשנה ב' הרי נגמר פריו קודם ט\"ו בשבט דשנה ג' וא\"כ לא הי\"ל להפריש אלא מע\"ב גרידא כדין שנה א' ושנה ב' זה הנ\"ל אמת ויציב בכונת דבריהם ז\"ל: ודע שמדברי רבינו ז\"ל פ\"ד מה' שביעית נראה שחולק אדברי התוס' הללו וס\"ל דאפילו בגמר פרי אזלינן בתר לקיטה וזה שבדין י\"א כתב האורז והדוחן כו' הולכין אחר גמר פרי וסמוך לזה כתב הירק בשעת לקיטתו כו' מבואר מדבריו דבירק אפי' בגמר פרי הולכין אחר לקיטה וראיתי למרן ז\"ל שכתב וז\"ל הירק בשעת לקיטתו פ\"ק דר\"ה עלה י\"ב לענין תרומה ומעשר ומשמע לרבינו דה\"ה לענין שביעית ע\"כ ולעין הקורא דבריו תמוהים דלמה זה הוצרך להביא עצות מרחוק ממ\"ש פ\"ק דר\"ה לענין תרומה ובמשמעות דורשין לענין שביעית והלא דבר זה מבואר מעצמו לענין שביעית ממתני' דידן דקתני אתרוג שוה לאילן לשביעית שהולכין בו אחר חנטה באילן ולא כירק דבתר לקיטה ובהדיא אמרו שם בר\"ה דרבותינו שבאושה נמנו וגמרו הולכין אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית הנה מבואר דבירק הולכין אחר לקיטה לשביעית והנראה שכונת דבריו ז\"ל להוכיח ממה שנראה מדברי רבינו ז\"ל דבירק אפילו נגמר פריו בשנה ששית ואפילו לא גדל כלל בשביעית הולכין בו אחר לקיטה ושלא כדעת התוס' ז\"ל ואהא כתב דזה יצא לו לרבינו ממ\"ש בר\"ה עלה י\"ב דהיינו מ\"ש שם בברייתא ליקט ירק עד שלא תבא השמש וחזר וליקט עד שתבא השמש אין תורמין ומעשרין זה על זה ומשמע דאפילו לא גדל כלל וכבר ראיתי להר\"ש ז\"ל בפה\"מ פ\"ט דשביעית שכתב ליישב קו' התוס' הלזו וז\"ל וכתב דמכל מקום בעינן שיגדלו קצת בשביעית והכא בשנגמרו גדוליו בששית הא משמע התם דאגידול לא חיישינן אלא אלקיטה דתניא התם ליקט ערב ר\"ה כו' ושמא יש לחלק בין מעשר לשביעית דלענין איסור שביעית בעינן גידול קצת כו' יע\"ש וא\"כ היינו שהוצרך מרן להביא ראיה מההיא דר\"ה ולומר דמשמע ליה לרבי' דה\"ה לענין שביעית דהולכין אחר לקיטה אפי' לא גדל כלל שלא כדעת הר\"ש דממתני' דידן אין ראיה דאיכא למימר דמיירי בשגדל קצת בשביעית כנ\"ל ודוק:<br><b> ודע </b> שהתוס' פ\"ק דקידושין ד\"ג הקשה שהרי אתרוג שהוא גדל על כל מים ואפי\"ה אמרינן ששוה לאילן לענין שביעית לילך בתר חנטה ושמא י\"ל דהא דאזלינן בתר חנטה להחמיר כגון אם חנט בשביעית כו' והק' הרב עצמות יוסף ז\"ל דאי כדברי התוס' מאי פריך בפ' לולב הגזול אמתני' דהלוקח לולב מחברו בשביעית כו' א\"ה לולב נמי ומשני לולב בששית כו' והדר פריך א\"ה אתרוג נמי בת ששית כו' ומשני אתרוג בתר לקיטה והדר פריך והא בין לר\"ג בין לר\"א אתרוג בתר חנטה כו' ומאי קושיא הא לר\"ג נמי לא קאמר דאתרוג בתר חנטה לשביעית אלא להחמיר כגון אם חנט בשביעית אבל היכא דחנט בששית ונלקט בשביעית ס\"ל לר\"ג דאזלינן בתר לקיטה כירק ועוד קשה דרבה ורב המנונא ור\"י ור\"ל ס\"ל בפ\"ק דר\"ה דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית דפטור מן הביעור משום דאזלינן בתר חנטה אם כן אמאי לא פריך להו מהך מתני' דלא אזיל בתר חנטה אלא להחמיר את\"ד יע\"ש מה שתי' שהם דברים תמוהים כמו שיראה המעיין: ולע\"ד מה שהק' מההיא דרבה ור\"ה דפ\"ק דר\"ה לק\"מ דע\"כ לא כתבו התוס' דאזלינן בתר חנטה להחמיר אלא דוקא לר\"ג דס\"ל דהולכין אחר לקיטה למעשר משום דגדל על כל מים ואהא ק\"ל דאם כן לענין שביעית היה לנו לו' דאזלינן בתר לקיטה כירק דהא עיקר קרא לענין שביעית הוא דכתיב והוצרכו לומר דהיינו דוקא לחומרא אבל לר\"א דס\"ל דהרי הוא כאילן לכל דבר פשיטא ודאי דאזלינן בתר חנטה בין להחמיר בין להקל ורבה ור\"ה דפ\"ק דר\"ה איכא למימר דס\"ל כר\"א ומשום הכי ס\"ל דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית פטורה מן הביעור וכן מבואר מדברי התוס' שם ד\"ה יד הכל שכתבו וז\"ל לא נקט האי טעמא אלא למ\"ד שוה לאילן לכל דבר כו' דלמ\"ד אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית לא היה צריך לטעם זה ע\"כ אשר מבואר מדבריהם דר\"ה דס\"ל לעולם ששית ע\"כ ס\"ל כר\"א דאלו לאבטולמוס אפילו נימא דטעמא דיד הכל ממשמשין לית ליה אכתי פטורה מן המעשר משום דאזלינן בתר לקיטה למעשר ואדרבא מסוגייא דהתם נראה שיש סעד לתי' התוס' דידן דלפי דבריהם דהתם ניחא מ\"ש דרבה אצטריך לטעמא דיד הכל כו' למ\"ד שוה לאילן לכל דבר אבל מ\"מ תקשי להו למאי דפריך אביי התם אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאמרינן זיל בתר חנטה א\"ה תחייב במעשר דמאי פריך וכי לא שמיע ליה מתני' דבכורים דס\"ל לר\"ג דאתרוג בתר חנטה לשביעית ובתר לקיטה למעשר ואימא דרבה כוותיה ס\"ל אכן כפי דברי התוס' דפ\"ק דקדושין ניחא שפיר דע\"כ רבה דקאמר פטורה מן הביעור כר\"א ס\"ל דאי כר\"ג חייב בביעור דאזיל בתר לקיטה להחמיר גם מאי דקאמר אביי התם בשלמא סיפא לחומרא ופי' רש\"י והתוס' שם דהיינו משום דמספ\"ל אי אזלינן בתר חנטה לשביעית או בתר לקיטה במעשר יש לגמגם דהא אכתי לא שמיע לן הא דרבותינו שבאושה דס\"ל בתר לקיטה לשביעית אדנימא דמספ\"ל לרבה אי הלכתא כוותייהו אכן לדברי התוס' דקדושין ניחא שפיר דמאי דקאמר אביי בשלמא סיפא לחומרא היינו ממש כר\"ג ודוק מיהו מה שהק' מההיא דפ' לולב הגזול הא ודאי קו' אלימתא היא דאמאי לא משני דמתני' ר\"ג היא דס\"ל דאזלי' בתר חנטה להחמיר דוקא ולפי חומר הנושא נ\"ל לומר דמאי דקשיא להו להתוס' מעיקרא דהרי אתרוג שגדל על כל מים ואפי' הכי אזלי' בתר חנטה לשביעית לאו מדאורייתא ק\"ל דודאי ד\"ת אין לנו לחלקו משאר אילנות כמו שלא חלקתו תורה לענין ערלה ורבעי כמ\"ש בתי' הב' וכדנפ\"ל מקרא דבשנה הד' פעמים שברביעי ואסור משום ערלה אלא דק\"ל דכיון דחזינן דלענין מעשר דרבנן תקינו רבנן לילך אחר לקיטה כירק הואיל ודמי לירק שגדל על כל מים אם כן ה\"נ לענין שביעית הי\"ל לחכמים להחמיר ולומר שיהא שוה לירק לילך אחר לקיטה הואיל ודמי לירק ואהא תי' דאה\"נ ולא אמרו אחר חנטה אלא להחמיר ואם כן איכא למימר דתלמודא התם הכי פריך דכיון דהא דאין מוסרין דמי שביעית לע\"ה הוא משום דחיישינן שמא לא ינהוג בהן דיני שביעית וקעבר אלפני עור אין לנו לאסור אלא במה שהוא אסור מן התורה אבל באיסור דרבנן לית לן בה ואף למ\"ש התוס' ספ\"ק דע\"ז דבאיסורא דרבנן נמי עבר משום לפני עור איכא למימר דלא כ\"כ אלא בדספי ליה ודאי איסורא אבל הכא דאין כאן ודאי איסור אלא מס' שמא לא ינהוג בהן מנהג שביעית איכא למימר דבאיסור דרבנן לא חיישי' והיינו דפריך והא בין לר\"ג בין לר\"א אתרוג בתר חנטה ד\"ת וכיון שכן לענין איסור אין מוסרין דמי שביעית פשיטא דלא חיישינן ותי' הוא דאמר כי האי תנא דאתרוג אחר לקיטה ד\"ת ואפילו לקולא כנ\"ל. ומ\"ש מרן שרבינו פסק כר\"ג הן דברים תמוהים עיין מה שכתבתי פ\"ד מהלכות שמיטה ויובל דין י\"ב ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פירות </b>\n<b> שניה כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ומ\"ש מרן משם מוהרי\"ק וז\"ל לא ידעתי איך הק' כן דא\"כ זו נקר' טבל תיקשי ליה אמתני' דמכשירין שאמרו בהדיא והולכין אחר הרוב כו' וצ\"ע דאכתי מה יענה לסיפא דמתני' דהתם דקתני פירות שנה ששית שנתערב�� עם שביעית הולכין אחר הרוב מחצה למחצה להחמיר דהרי קי\"ל דח' אוסרה בכ\"ש לביעור וצ\"ע ומ\"ש עוד מרן בסוף לשונו ומשום דק\"ל ההיא דפ\"ק דר\"ה דר\"ע הפריש ב' עישורין כתב לחלק ביניהם הן דברים שאינם מובנים והנראה דט\"ס נפל בדבריו וצ\"ל ומאי דק\"ל וכוונתו לומר דמאי דק\"ל להראב\"ד מההיא דר\"ע כתב מוהרי\"ק לחלק ביניהם וכבר מבואר ובא בספרו הנדפס שכתב ליישב דהתם ר\"ע גמריה אסתפק לי' אי ב\"ה סוברים דר\"ה לאילן בא' בשבט או בט\"ו ולכן הוציא ב' עישורין כו' ועוד דאם היה מוציא ב' לבד יהיו סבורים דק\"ל דב\"ה בא' בשבט אמרו ולכן הוציא שנים להודיע שהי' מסופק בתלמודו ועוד תי' דר\"ע הי' מחבב את המעשרות והי' מחמיר על עצמו לחוש בספיקו א\"ד ועל פי דבריו יש ליישב מה שהוקשה אצלי וכתבתיו בפנים פ\"י מה' מקואות בכללי ס' דרבנן לדעת הסוברים דתרומת פירות דרבנן מהא דר\"ע יע\"ש מיהו הא ק\"ל לתי' מוהרי\"ק ז\"ל מה יענה למ\"ש בירוש' ספ\"ד דמעשרות אביונות נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים שאם היתה שניה נכנסת לשלישי שהוא מפריש ופודהו ונותנו לעני כו' וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הפטור ממעשר ראשון פטור מן הב' כו'.</b> הנה הסמ\"ג ז\"ל בעשין קל\"ו כתב דבספרי פ' ראה משמע דמע\"ב נוהג בכל דבר ומשמע מדבריו שם דאפילו בירק נוהג מן התורה וכ\"כ בעשין קס\"א יע\"ש האמנם מדברי התוס' ז\"ל פ\"ק דקדושין ד\"ג ד\"ה מה ירק שכתבו וז\"ל ואע\"ג דמעשר ירק דרבנן כו' אסמכוהו דרבנן אקראי ור\"י פי' אם אינו ענין למעשר תנהו ענין לשביעית כו' יע\"ש נראה בהדיא דס\"ל דאפי' במע\"ב מעשר ירק מדרבנן ממה שלא כתבו עדיפא מינה דקרא אצטריך למעשר גופיה לענין מע\"ב שאם חנט בשנה שניה ונלקט בג' הולכין אחר לקיטתו ואינו חייב במע\"ב ואם חנט בג' ונלקט בד' הרי הוא חייב במע\"ב וכן נראה ג\"כ מדברי רש\"י שם שכתב אף כל כו' מתעשרין לשעבר ואע\"ג דמעשר דידהו דרבנן כו' הרי דלענין מע\"ב דקאי רש\"י ז\"ל כמ\"ש מתעשרין לשעבר קאמר דהוי מדרבנן ועוד נראה שכן הוא מוכרח לדעת התוס' ורש\"י והראב\"ד וסיעתייהו דס\"ל דמעשר פירות דרבנן כמ\"ש בפ\"ק דר\"ה ד\"ה תנא וכתבו שם דמ\"ש בגמ' שם דט\"ו אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן ואת אמרת לי שביעית דאורייתא דחרובין לאו דוקא אלא כל מעשר פירות האילן דרבנן ולא מיירי בחרובי שיטה וצלמונה כמ\"ש רבינו ז\"ל בפ' זה דין ג' ועכ\"ל דאפילו מע\"ב נמי אינו נוהג ד\"ת אלא בדגן תירוש ויצהר שהרי תלמודא התם לענין מע\"ב מיירי דקאמר ר\"י דנהוג עלמא בחרובין כר\"ג דמתעשרין לשנה הבאה ואם לקטן בשנה הג' פטורים ממע\"ב ויש לי מן התימה על הרב מש\"ל ז\"ל שכתב בדין שלפנינו וז\"ל ודין זה שכתב הסמ\"ג הוא תימא בעיני לחלק בין מע\"ב לשאר מעשרות ולא ראיתי לשום אחד מהגדולים שחילקו חילוק זה ואין ס' שסוברים דברייתא זו דספרי אסמכתא בעלמא היא יע\"ש והוא תימא שהרי ממקומו הוא מוכרח שלדעת החולקים על רבינו וס\"ל דמעשר פירות דרבנן עכ\"ל דמע\"ב נמי דינא הכי כמ\"ש ועיין בפ' כל שעה דל\"ט ע\"ב במה שפי' רש\"י שם וז\"ל מרור דמעשר ירק דרבנן ומדאורייתא אית ליה היתר בכל מושבות כו' הרי מבואר דס\"ל לרש\"י ז\"ל דמע\"ב נמי הוי מדרבנן וכנראה דאשתמיטתיה מיניה: ודע שלכאורה היה נראה להביא ראיה לדעת הסמ\"ג ז\"ל מההיא דגרסינן פ' התקבל דס\"ה מתיב רב אויא מערימין על מע\"ב כו' ודחיק לאוקומא במע\"ב בזה\"ז דרבנן ובתר הכי פריך ואמה העבריה בזמן הזה מי איכא ומסיק אלא בעציץ שאינו נקוב מדרבנן והשתא אמאי לא מוקי לה בפשיטות במעשר ירק או שאר אילנות דרבנן אלא משמע דמע\"ב נוהג אפילו בירק מדאורייתא: וראיתי להריטב\"א ז\"ל שם שנתקשה בזה וכתב וז\"ל והא דלא משני במע\"ב דרבנן כגון מע\"ב דאילנות וירקות משום דההיא אית ליה עיקר מן התורה וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל בעציץ שאינו נקוב אין לו עיקר מן התורה כלל עכ\"ל אלא דא\"כ קשה למאי דהוה בעי לאוקמא במע\"ב בזמן הזה דרבנן אמאי לא ק\"ל כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וליכא למימר דס\"ל לתלמודא דמע\"ב בזמן הזה כיון דאין שום מעשר מן התורה חשיבא כמי שאין לו עיקר מן התורה וכבר ראיתי מי שרצה לומר כן ורצה ללמוד מסוגיא זו דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מדרבנן דומייא דמע\"ב בזמן הזה והא ודאי ליתא שהרי ללישנא אחרינא שכתב רש\"י ז\"ל בההיא דפ' כל שעה מבואר דס\"ל דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מן התורה ואמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ורש\"י ז\"ל מדלא דחי לה משום האי טעמא משמע דהכי ס\"ל ובפ' ע\"פ דף קי\"ז ע\"ב אמרינן והא רב אחא בר\"י הוא דאמר מצה בזמן הזה דרבנן קסבר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון הרי מבואר דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מן התורה ולכן נראה דתלמודא התם ה\"נ דהו\"מ למיפרך כל דתקון כו' אלא דעדיפא מינה פריך ואמה עבריה בזמן הזה מי איכא ועיין בתוס' שם ד\"ה ואמה שכתבו דה\"נ הו\"מ למיפרך אי בזה\"ז ל\"ל להערים יע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מעשר </b>\n<b> שני ממון גבוה כו'.</b> פ' הא\"מ דנ\"ד ע\"ב אמרינן הלכה כר\"מ במעשר הואיל וסתם לן תנא כותיה וראיתי להרשב\"א ז\"ל בחידושיו שהק' וז\"ל וא\"ת הא בתרי מסכתי אין ס' למשנה ודילמא סתם ואח\"כ מחלוקת היא ותי' בתו' דנהי דסתם גמור לא הוי מ\"מ הוי כרבים אצל יחיד יע\"ש וכלל זה כתבוהו התוס' פ' החולץ דף מ\"ב ע\"ב ד\"ה סתם ובפ\"ק דע\"ז ד\"ז ד\"ה פשיטא ובעירובין פ' כל גגות דל\"ב ע\"א ד\"ה והאמר ר\"י יע\"ש וראיתי להרב יבין שמועה כלל רצ\"ט דצ\"א ע\"ב הק' דכיון דיחיד ורבים הלכה כרבים א\"כ מאי נ\"מ אם נחשב כסתם או יחשב כרבים לעולם כך הלכה יע\"ש מה שהאריך בזה ובכלל ר\"ג דקי\"א תי' דנ\"מ טובא דאי הוי סתם גמור הוי פסק הלכה גמורה אע\"ג דמסתבר טעמיה דיחיד דפליג אבל כשהסתם חשוב כרבי' אז התנא לא נחית לפסוק הלכה אלא גלי לן שהוא דעת רבים ואז חזינן אי מסתבר טעמיה דיחיד פסקינן כיחיד א\"ד יע\"ש וכדבריו ממש כתב הרשב\"א בתשובה סי' קי\"ד וכתב עוד דמש\"ה פסק רבי יוחנן בההיא דהחולץ כר\"י משום דמסתבר טעמיה דר\"י יע\"ש ודע דכל זה שכתבנו היינו דוקא כשהסתם הוא אליבא דיחיד אז אע\"ג דחשיב כרבים אפי\"ה פסקינן כיחיד היכא דמסתבר טעמיה אך היכא דהסתם הוי אליבא דרבים אז אע\"ג דמסתבר טעמי' דיחיד אפי\"ה פסקינן כההיא סתמא וזה מבואר מההיא דפ' החולץ דאמרינן התם הכי אמר ר\"י הלכה כרבי יוסי מכלל דיחידאה פליג עליה אין משמע דאי הוי סתמא אליבא דרבים אין כח ביד ר\"י לפסוק כרבי יוסי אף ע\"ג דמסתבר טעמיה וכ\"כ הרב ח\"ה שם יע\"ש אלא דק\"ל ממ\"ש התוס' בעירובין דף הנז' ד\"ה והאמר וז\"ל וקשה דסתם ואח\"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם ואע\"ג דלכל הפחות חשיב סתם כרבים כלפי היחיד הכא אין נ\"מ דבל\"א פליגי רבנן עליו יע\"ש וכונתם ז\"ל לומר דליכא למימר דמאי דפריך התם והאמר ר\"י כו' משום דחשיב ההוא סתמא כרבים פריך דאם כן בלא\"ה תיפוק ליה דאמאי פס�� כר\"ש דיחידאה הוא לגבי רבנן דפליגי עליה התם והוצרכתי לזה מפני שראיתי להרב י\"ש כלל רנ\"ט שנראה מדבריו שרצה להבין במ\"ש התוספות דבלא\"ה רבנן פליגי עליה שכונ' לומר דרבנן פליגי אההוא סתמא וכיון שכן אף ע\"ג דההוא סתמא חשיבא כרבים אפי\"ה הוי רבים כנגד רבים ושקולי' הם ופעמים כך ופעמים כך ואין אלו אלא דברי תימא שכונתם מבוארת כמ\"ש דבהדייא תנן התם בריש פרק כל גגות דחכמים ס\"ל דאפי' גגות כל אחד ואחד רשות לעצמו ור\"ש פליג עלייהו וס\"ל דאפי' חצירות רשות אחד הן וא\"כ ההיא סתמא ודאי אתיא כרבנן והשתא קשה טובא דמאי ק\"ל הא שפיר איכא למימר דמאי דפריך ואמר ר\"י כו' הוא משום דחשיב כרבים ואף על גב דבלא\"ה פליגי רבנן עליה אפי' הכי אי לאו משום ההוא סתמא לא הו\"מ למיפרך לר\"י משום דאיכא למימר דפסק כר\"ש משום דמסתבר ליה טעמיה אכן כיון דאיכא סתמא אליבא דרבים קשיא ליה שפיר דאפילו מסתבר ליה טעמיה דר\"ש לא הי\"ל לפסוק כמותו כדמוכח מההיא דפ' החולץ וכמ\"ש ושמא י\"ל דס\"ל דהא דמוכח פ' החולץ דהיכא דסתמא הוי אליבא דרבים אין כח ביד האמורא לפסוק כיחיד אע\"ג דמסתבר טעמי' היינו דוקא כשהמחלוקת בסמוך באותה משנה כההיא דהתם דליכא למימר דהדר ביה רבי אבל כשאין המחלוקת בסמוך אע\"ג דההוא סתמא הוי אליבא דרבים יש כח ביד האמורא לפסוק כיחיד היכא דמסתבר טעמיה כיון דאיכא למימר דר' הדר ביה ומסתבר ליה טעמא דיחיד ושנאה באחרונה וכעין זה חילקו התוספות ז\"ל פרק יש נוחלין יע\"ש ודוק:<br><b> וראיתי </b> למוהרנ\"ח ז\"ל ח\"ב סימן ע\"א שהקשה על דברי הרמב\"ן ז\"ל שכתב פ' אלו עוברין דההיא סתמא דריש פ' אלו עוברין דאתיא כר\"א דאמר על עירובו בלאו לאו דסמכא היא משום דהוי סתם ואח\"כ מחלוקת בשלהי ההוא פירקא דקתני שאור ישרף והאוכלו פטור יע\"ש וז\"ל ויש להבין שהרי הכריחו התוספות דסתם ואחר כך מחלוקת נהי דלא חשיב סתם גמור מ\"מ חשיב כרבים לגבי יחיד ומן הסתם פסקינן כההוא סתמא ואם כן הרמב\"ן איך דחה ההוא סתמא בלי ראיה א\"ד יע\"ש ואחר המחילה רבה לא ידענא מאי ק\"ל שהרי מבואר מדברי הרמב\"ן ז\"ל שם שלא כ\"כ אלא ליישב לרבי יוחנן דפסק כרבנן אע\"ג דאיהו הוא דקאמר הלכה כסתם משנה ולא רמינן עליה דידיה אדידיה כדפריך בדוכתי טובא אהא הוא דכתב דלא חשיב סתמא משום דהוי סתם ואח\"כ מחלוקת וא\"כ מעתה מה מקום להקשות דסתמא חשיב כרבים הא אע\"ג דסתמא חשיב כרבים סבירא ליה לר\"י דלא כוותייהו דיש כח ביד האמורא לפסוק כיחיד וכדס\"ל בההיא דהחולץ נגד סתם משנה דחשיב כרבים ובר מן דין דהכא רבנן הוא דפליגי אההוא סתמא ואם כן הו\"ל רבים כנגד רבים ומדברי תלמידי הרשב\"א ז\"ל שהביא מוהרי\"ק בכללי הגמרא משמע דכל שהסתם אליבא דיחיד ורבים פליגי אההוא סתמא אין הלכה כההוא סתם ואף למה שפי' הרב יבין שמועה בכונתם מ\"מ הא מיהא ס\"ל כיון דרבים נגד רבים הם יש כח ביד האמורא לפסוק פעמים כך ופעמים כך וזה פשוט גם מה שהקשה עוד שם על מה שתי' הרשב\"א בקידושין לקו' התוס' ז\"ל דר\"ן משום דברייתא קאי כותיה דר\"מ קאמר וז\"ל ועוד דמה יאמר ברב יאודה דפסק כותיה משום דסתם לן תנא כותיה אע\"ג דליכא התם בר' דקאי כוותיה ואע\"ג דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י מ\"מ כיון דאצטריך לומר הלכה כר\"י הואיל שסתם לן תנא כותיה נראה דלית ליה להאי כללא וכרב דלא ס\"ל הכי בפ' הוציאו לו יע\"ש מה שהאריך ליישב זה גם בזה אחר המחילה לא ידענא מאי ק\"ל שהרי הרשב\"א ז\"ל עצמו נרגש מזה ויישבו שכתב בס\"ד וז\"ל והא דאמרינן וכר\"י בהקדש משום דסתם לן תנא כותיה בדוכתה דהי' עיקר עכ\"ל ומהפלא על הרב איך אשתמיט מיניה ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>וכשם </b>\n<b> שאין כו' כך אין נטע רבעי בסוריא כו'.</b> כתב מרן ובתשובה להרמב\"ן ז\"ל סימן קנ\"ו העלה דנטע רבעי נוהג אפילו בח\"ל כו' ועיין בתוס' פ\"ק דקדושין ד\"ה אתרוג שוה לאילן שכתבו וז\"ל וי\"מ דאפילו מאן דתני כרם רבעי מודה כו' ויש נפקותא דאי פליגי דמאן דתני כרם רבעי דוקא אבל נטע רבעי אין נוהג כלל אפילו מדרבנן אם כן עכשיו בח\"ל אין דין רבעי נוהג באילנות ואמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל כו' יע\"ש ויש לדקדק דבסוף פ\"ק דקדושין דף ל\"ט אמרינן רב יוסף מערב ביזרני וזרע א\"ל אביי והאנן תנן הכלאים מד\"ס א\"ל ל\"ק כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים כלאי הכרם דבארץ אסורים בהנאה בח\"ל נמי גזרו רבנן כלאי זרעים דבארץ לא אסרי בהנאה בח\"ל לא גזרו רבנן וא\"כ דכוותא נמי בנטע רבעי אפי' נימא דבארץ נוהג נטע רבעי מדרבנן אפ\"ה בח\"ל לא גזרו רבנן כיון דבארץ גופיה לא אסור בהנאה בנטע רבעי אלא דוקא באכילה אסור וגדולה מזו כתב הרא\"ש בה' כלאים הביאו מרן הב\"י בי\"ד סימן רצ\"ו לענין כלאי הכרם דקי\"ל כר\"י דאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכתב הראב\"ד דאינו חייב מלקות אבל איסורא מדרבנן מיהא איכא כתב וז\"ל ואף לדעת הראב\"ד נראה דלא אסירי בח\"ל דאע\"ג דאסור בהנאה בארץ כיון דלא אסורי אלא מדרבנן לא עדיף מכלאי זרעים דאסור מדאורייתא בארץ ולא גזרו עליה בח\"ל יע\"ש ואם כן כ\"ש בנטע רבעי דאפילו בארץ אינו אסור בהנאה אלא באכילה ומדרבנן ואף לדעת הרמ\"ה שכתב הרא\"ש שם דאפי' בח\"ל אסור היינו משום דבארץ גופיה אסור בהנאה אבל בנטע רבעי דאינו אסור בהנאה מודה וצריך לומר דס\"ל להתוספות ז\"ל דהא דקאמר התם כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה בח\"ל לא גזרו לאו ה\"ט משום איסור הנאה אלא עיקר טעמא משום דכלאי זרעים אפילו בארץ מותרים באכילה כדתנן פ\"ח דכלאים אלא כיון דגבי כלאי הכרם נקט איסור הנאה נקט גבי זרעים היתר הנאה והילכך גבי נטע רבעי דכיון דבארץ אסור באכילה מדרבנן בח\"ל נמי גזרו רבנן ודע שראיתי להרא\"ש בסוף פרקין שכתב לענין מבריך ומרכיב ולשינוייא דפ' משוח מלחמה לראב\"י לא הוי מבריך ומרכיב בכלל נוטע אם כן אין ערלה נוהגת בח\"ל אלא נוטע אילן מעיקרו שהרי פסקו התוספות שאין נטע רבעי נוהג בח\"ל כמאן דתני כרם דקי\"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל א\"כ בח\"ל נאמר כו' כראב\"י עכ\"ל ויש לדקדק דלמה זה הוצרך הרא\"ש להביא ראיה לדבריו ממה שפסקו התוס' גבי נטע רבעי והלא כלל זה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל גמ' ערוכה היא בר\"פ כיצד מברכין ובפ' תולין דקל\"ט ונראה שכונתו ז\"ל כלפי מ\"ש תלמידי הר' יונה ז\"ל בר\"פ כיצד מברכין וז\"ל אבל ר\"י הזקן ז\"ל היה אומר שאין זו ראיה שנוכל לומר שלא אמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל אלא דוקא גבי צלף כו' אבל בשאר מילי לא אזלינן לקולא דהיכא דאיתמר איתמר ועוד קשה למורי נר\"ו מדאמרינן בקידושין ר\"ן ורב ענן הוו אזלי באורחא חזו ההוא גברא דהוה זרע כו' א\"ל לא צהריתו לא קי\"ל כר\"י דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כו' ואם איתא אמאי הוצרך לומר הא קי\"ל כר\"י לימא ליה כל המיקל בארץ כו' ומדלא הדר להו הכי שמעינן שאין זה הכלל אמור בכל מקום עכ\"ד יע\"ש הנה כי כן מבוארין הן דברי הרא\"ש ז\"ל שהוא ז\"ל רצה לומר דבח\"ל קי\"ל כראב\"י דמבריך ומרכיב אינו בכלל נוטע מטעמא דכל המיקל בארץ כדאמרינן בפ' כיצד מברכין ומשום דלא נימא דאין זה הכלל אמור אלא היכא דאיתמר בגמ' כס' ר\"י הזקן לזה הוצרך להביא ראיה מדברי התוס' שפסקו דאין נטע רבעי נוהג בח\"ל מטעמא דכל המיקל בארץ דס\"ל דכללא הוא בכל מילי זה הנראה פשוט אצלי בכונת הרא\"ש ז\"ל ולדעת התוס' צ\"ל דההיא דר\"ן עדיפא מינה קאמר דאפילו בא\"י קי\"ל כר\"י וכ\"כ בס' מע\"מ וזה ודאי דוחק ועוד נ\"ל לחלק ולומר דע\"כ לא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל אלא דוקא כי ההיא דפ' כיצד מברכין גבי צלף של ערלה וכיוצא דהספק בא לפנינו ומספ\"ל אי חייב בערלה או אינו חייב כר\"ע ומש\"ה אמרינן כל המיקל כו' משום דכיון דאינו אלא מדרבנן הו\"ל כספקא דרבנן ולקולא וכן נמי ההיא דפ' תולין דאמר ולישלח להו כר' טרפון דאמר כשותא אינו כלאים בכרם קי\"ל כל המיקל בארץ כו' היינו משום דלישנא דלוי דקאמר כשותא בכרמא ערובא משמע דאפילו אם זרעו הוי כלאים בכרם ואסור בהנאה ואהא פריך ולישלח להו כר\"ט דאם עבר וזרעו מותר דכל המיקל בארץ כו' אבל לכתחילה ודאי דאסור לזרוע דאין לנו ליכנס לבית הס' לכתחלה והיינו דהוצרך ר\"ן לומר לא צהריתו הא קי\"ל כר\"י משום דהתם הוה זרע שערי ביני גופני לכתחילה ולכתחלה ודאי לא היה להם ליכנס לבית הס' אי לאו מטעמא דקי\"ל כר\"י וראיה לדבר מ\"ש ה\"ה ז\"ל פ\"ו מה' ערובין דבס' חשיכה אין מערבין עירובי תחומין לכתחילה ומ\"מ אם עירב ספק חשיכה עירובו עירוב וכתב שם ה\"ה דהטעם דלכתחילה אין מערבין שאין לו ליכנס לבית הספק שיהיה התחלת העירוב בספק יע\"ש ועיין בהרב מש\"ל ה' בכורות פ\"ד בתוך התשובה וכמ\"ש פ\"י מה' מקואות בכללי ספק דרבנן כנ\"ל נכון ועיין בתוספות בפ' תולין ד\"ה ולישלח שכפי מ\"ש שם בתוך דבריהם אין מקום לקו' תלמידי הר' יונה והנראה שאשתמיט מיניה מהרב מע\"מ דברי התוספות הללו ודוק: ומכלל האמור יש לי לתמוה על מרן הב\"י ז\"ל דבש\"ע י\"ד סימן רצ\"ד סעיף ז' כתב וזה לשונו דין נטע רבעי נוהג אף בחוצה לארץ ויש מי שאומר שאינו נוהג אלא בארץ כו' הנה מבואר מדבריו שהרב ז\"ל סתם כסברת תלמידי הר' יונה ור\"י הזקן שכתב בב\"י דנטע רבעי נוהג בח\"ל והיינו משום דלא אמרינן כל המיקל בארץ אלא דוקא היכא דאתמר בגמ' אלא שאח\"כ כתב סברת רבינו בשם יש מי שאומר דאפי' כרם רבעי אינו נוהג בח\"ל כמ\"ש בב\"י ואלו שם בסעיף י\"ז כתב וז\"ל אע\"פ שמנהג עובדי אדמה להבריך גפנים בכל שנה כו' ואפי' בכרמים שישראל עובדים אותם ומבריכין אותם בכל שנה מותר משום דמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה אלא בארץ אבל לא בח\"ל ע\"כ ומבואר הוא שסברא זו הוא סברת הרא\"ש שכתבנו דס\"ל דמבריך ומרכיב אין בו משום ערלה בח\"ל מטעמא דכל המיקל בארץ והיינו כס' התוספות שכתבנו גבי נטע רבעי דאמרינן כל המיקל דאילו לדעת ר\"י הזקן כיון דס\"ל גבי נ\"ר דלא אמרינן כל המיקל אלא דוקא היכא דאיתמר בגמ' ה\"נ אית לן למימר גבי מבריך ומרכיב וכיון דמרן ז\"ל פסק בנטע רבעי כס' ר\"י הזקן איך פסק במבריך ומרכיב כסברת הרא\"ש ז\"ל דאזיל כסברת התוס' ולומר דמה שפסק מרן גבי נטע רבעי דנוהג בח\"ל לאו היינו מטעמא דתלמידי הר\"י ז\"ל אלא דס\"ל כדעת י\"מ שכתבו התוספות דידן דאפי' למ\"ד כרם רבעי נטע רבעי נוהג מדרבנן הא ודאי דחיקא מילתא טובא לומר שלדעת זו סמך מרן ז\"ל בש\"ע אחר שבב\"י לא זכר שם דברי הי\"מ הללו וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}