2586c5ec06ee860178446229367dc754d7cf234b2ad442918a4746e4c4b7b1d4

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Festival Offering",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות חגיגה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ויביא </b>\n<b> עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה כו'.</b> כתב מרן ז\"ל וז\"ל יש לתמוה על זה דהא תניא פ\"ק דחגיגה לא יראו פני ריקם בזבחים אתה אומר בזבחים או אינו אלא בעופות כו' עד ומשמע ליה דעופות בכלל זבחים הם ע\"כ ועיין בס' מש\"ל ז\"ל שתמה עליו מההיא דאמרינן פרק פרת חטאת דף קי\"ט אמר רב ששת לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה ולדברי האומר אין מנחה בבמה אין עופות בבמה זבחים ולא מנחות זבחים ולא עופות יע\"ש הרי דמלת זבחים שוללת מנחות ועופות ומדברי רש\"י שם שכתב וכתיב אותה מיעוטא כו' נראה יש ליישב דהתם שאני דאיכא מיעוטא ועיין פ\"ק דזבחים ד\"ח ע\"ב דאמרינן התם הא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא כללא קמא מרבה זבחים ותו לא כללא בתרא לה' כל דלה' ואפי' עופות ואפי' מנחות הנה מבואר דעופות לא מקרו זבחים כלל ועיין בתוספות פ\"ק דחגיגה ד\"ח ע\"ב בד\"ה מי שחגיגה שכתבו בס\"ד וזה לשונו ובירושלמי איכא אבל לא בעופות ומנחות דכתיב זבח בהר עיבל הרי דעוף לא איקרי זבח ועיין בתוספות פרק תמיד נשחט דס\"ב ע\"ב ד\"ה ערל משלח שכתבו וז\"ל וקשה לר\"י טמא האיך משלח קרבנותיו והא בעי סמיכה כו' ותי' ר\"י דהכא מיירי בעופות יע\"ש הרי דברייתא קתני התם אינו נוהג בזבחים דאלו בכל הזבחים כו' ואפי\"ה כתבו ז\"ל דמיירי בעופות אלמא דס\"ל דעופות בכלל זבחים הן וכדברי מרן ז\"ל ובפ' כל הזבחים דע\"ו ע\"ב ד\"ה והא בעי סמיכה כתבו וז\"ל וא\"ת לוקמא בערל וטמא דמשלחים קרבנותיהם וכ\"ת בעופות איירי הא אמרינן התם דאלו בכל הזבחים ועוף לאו זבח הוא כו' הנה דבריהם ז\"ל סותרים למ\"ש משם ר\"י פ' תמיד נשחט ויש לתמוה לדברי ר\"י דס\"ל דעופות איקרו זבח מה יענה לכל הני דוכתי דכתיבנא דמבואר הוא דעופות לא איקרו זבח וכבר ראיתי במכתב לא' קדוש מדבר שתמה על דבריהם כן (ועיין בתוספות זבחים דע\"ב ע\"א ד\"ה אלא למ\"ד שכתבו דאף ע\"ג דעוף לאו בכלל זבח מ\"מ כל היכא דקתני כל הזבחים משמע אפי' עוף בכלל) והנראה לע\"ד דס\"ל לר\"י דודאי זבחים כי כתיבי בקר' דייקינן מינה דעופות לאו בכלל זבח הם כיון שאינן טעונים שחיטה אלא מליקה מיהו בלישנא דמתניתין כי קתני זבחים איכא למימר דלעוף נמי קרי ליה זבח דמליקתו זו היא שחיטתו דלישנא דקרא דייק טפי מלשון המשנה וגדולה מזו כתבו התוספות פ\"ג דתמורה ד\"ה ולדן דלשון הכתוב בשטר דייק טפי מלשון המשנה יע\"ש ובהכי נתיישבו ג\"כ דברי מרן ז\"ל דמ\"ש ומשמע ליה דעופות בכלל זבחים ה\"ד גבי לשון המשנה ודוק ומיהו הא ק\"ל טובא מהא דגרסינן פרק תמיד נשחט דס\"ג ע\"ב תניא כוותיה דר\"פ השוחט את הפסח על החמץ עובר בל\"ת כו' אחד השוחט ואחד הזורק חייב אבל המולק את הפסח אינו עובר ורמינהו השוחט את הפסח כו' אחד השוחט ואחד המולק חייב אבל הקומץ את המנחה אינו עובר כו' קשיא מליקה אמליקה כו' מליקה אמליקה ל\"ק כאן בי\"ד כאן בחש\"מ ואידי ואידי ר\"ש היא ופרש\"י קמייתא דפטר בי\"ד קאי כדתני בהדיא ותנא עוף וה\"ה לשאר זבחים כו' ואשמועינן חיובא לזורק ולמולק כשוחט דלא תימא שחיטה דוקא יע\"ש והשתא קשה טובא דמ\"ש מההיא דפרת חטאת דאמרינן דעופו' ומנחות בחדא שריין ומלת זבחים שולל מנחות ועופות ה\"נ נימא דזבחי דכתיב בקרא ממעט תרווייהו ואמאי קתני ברייתא דהמולק את העוף חייב והקומץ את המנחה פטור ופי' רש\"י שם דמנחה ודאי לאו שחיטה היא ומהתימה על רש\"י שכתב ואשמועינן דלא תימה שחיטה דוקא ולא ביאר לנו למה לא נאמר דשחיטה דוקא דומיא דההיא דפרת חטאת ושוב אחר החיפוש מצאתי בירושלמי פרק הנזכר דגרסינן התם מלק את העוף אי' תנויי תני חייב ואי' תנויי תני פטור מאן דתני חייב דם מ\"מ מאן דתני פטור זבח יצא עוף שאינו זבח ונראה דה\"ט נמי דתלמודא דידן משום דכתיב דם מ\"מ ובהא פליגי תלמודא דידן עם הירוש' דתלמודא דידן לא פליגי ברייתות אהדדי ודכ\"ע ס\"ל דדם אמר רחמנא מ\"מ אלא דברייתא דקתני המולק פטור מיירי בי\"ד ותנא עוף וה\"ה שאר זבחים וברייתא דקתני המולק חייב מיירי בחש\"מ ואשמועינן דאפי' מולק את העוף חייב מטעמא דדם כתיב ודוק עוד ראיתי במכתב שהקשה לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דעולות ראיה באה מן העוף מה יענה למה שהקשה התוספות פ\"ק דחגיגה ד\"ד ד\"ה אלא טומטום שהקשה וז\"ל ויש להק' ליתי ע\"ת ואם הוא אשם ליהוי נדב' כו' וי\"ל דמבטל לי' מסמיכה אע\"ג דסמיכה לא מעכבא כו' מ\"מ לכתחילה אין לנו לתקן קרבן כדי לבטל מסמיכה כו' יע\"ש וכ\"כ בפ\"ק דחולין דכ\"ב ופ' ר\"א דמילה דף קל\"ה והשתא לדעת רבינו ז\"ל קשה טובא דאכתי ליתי עולת ראיה על תנאי מן העוף דעוף לא בעי סמיכה א\"ד ז\"ל ולדידי חזי לי דאין כאן מקום קו' דהתוספות ז\"ל לא ק\"ל הכי אלא משום דס\"ל בעלמא דהא דאמרי ספק דאורייתא לחומרא היינו מדאורייתא והילכך הוצרכו לפרש דהא דפריך בגמרא אצטריך קרא למעוטי ספק הוא משום דהואיל ונשים פטורות והאי אימור אשה הוא ממילא הוה פטרינן ליה כי היכי דלא ליתי חולין בעזרה ואהא ק\"ל דאי משום טעמא דחולין בעזרה אכתי איתיה בתקנתא דליתי על תנאי והילכך אי לאו קרא הייתי אומר דטומטום חייב בראיה מספק ויביא על תנאי והוצרכו לפרש משום טעמא דסמיכה אכן לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל בעלמא דספק דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן כנודע קושיא מעיקרא ליתא דתלמודא הכי פריך איצטריך קרא למעוטי ספק דכיון דנשים פטורות מראיה ממילא נמי טומטום פטור דכיון דספק אשה הוא אזלינן לקולא ואע\"ג דמצי לאתויי על תנאי אפ\"ה פטור כיון דספק הוא וכן להפר\"ח ז\"ל בכללי ס\"ס סעיף א' שכתב דממ\"ש התוספות ליישב ההיא דחגיגה זכורך ולא טומטום מוכח דס\"ל כדעת הרשב\"א דספק דאורייתא לחומרא היינו מדאורייתא יע\"ש ודוק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> דבלשון המשנה כי קתני זבחים י\"ל דלגוף נמי קרי לי' זבח עיין חולין דף מ' מאי אריי' חטאת לתני זבח ע\"ש ברש\"י וצ\"ע ועיין תוס' מנחות ס\"ב ע\"ב ד\"ה וכן ועיין זבחים דף פ\"ט במשנה ועיין מנחות דף צ' ע\"ב ועוף אין לו זבח ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ </b>\n<b> שאין קרבין נדרים ונדבות בי\"ט כו'.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו נראה דבין עולות נדבה בין שלמי נדבה דינן שוה דאין קרבין בי\"ט האמנם התוספות פ\"ק דביצה די\"ב ד\"ה השוחט כתבו בתוך דבריהם וז\"ל אבל שלמי נדבה פטור כיון דאיכא בהו צורך הדיוט כו' יע\"ש ומ\"כ למוהר\"א לאסאפה ז\"ל בשיטה כ\"י שהקשה וז\"ל וצ\"ע דלקמן בפ' י\"ט שחל משמע דגם שלמי נדבה אין קרבין למ\"ד נו\"נ אין קרבין בי\"ט עכ\"ל ולכאורה עלה בדעתי לומר דמאי דמשמע התם בגמ' דגם שלמי נדבה אין קרבין בי\"ט למ\"ד כו' מדאמרינן תנאי היא דתניא שלמים הבאים מחמת י\"ט ב\"ש אומרים כו' וב\"ה אומרים סומך עליהם בי\"ט ושוחטן אבל נו\"נ ד\"ה אין קרבין ואפי' לאידך ברייתא דקאמר נו\"נ קרבין בי\"ט ה\"ד לב\"ה אבל ב\"ש ס\"ל דשלמי נדבה אין קרבין בי\"ט כדקאמר התם בהדיא נראה דהיינו דוקא מדרבנן דגזרינן שלמי נדבה אטו עולת נדבה אבל מדאורייתא כיון דאיכא בהו צורך הדיוט שרי ומ\"ש התוספות דנו\"נ אין קריבין ביו\"ט מקרא דלכם ה\"ד עולת נדבה דליכא ביה צורך הדיוט כלל אלא דנראה דהא ליתא מדאמרי התם ד\"כ ע\"ב אמר ר\"ה לדברי האומר נו\"נ אין קרבין בי\"ט לא תימא מדאורייתא מיחזא חזו ורבנן הוא דגזרו בהו אלא אפילו מדאורייתא נמי לא דהא שתי הלחם דחובת היום נינהו כו' ואינו דוחה לא את השבת ולא את י\"ט הרי משמע דאע\"ג דשתי הלחם אית ביה צורך הדיוט דומי' דשלמי נדבה שהרי לאחר שחיטת הכבשים הן נאכלין ואפ\"ה קאמר דמדאורייתא לא חזי ולזה היינו יכולים לדחות דר\"ה ה\"ק לדברי האומר נו\"נ אין קרבין לא תימה דמדאורייתא אפי' עול' נדבה מיחזא חזו אלא דרבנן הוא דגזרו בי' שמא ישהה אלא מדאורייתא נמי לא חזו עונ\"ד ורבנן הוא דגזור שלמי נדבה אטו עולות דאי אמרת דמדאורייתא אפילו עולת נדבה היא קרבה אלא משום גזירה שמא ישהה הוא דאסרו א\"כ שתי הלחם דליכא למיחש משום גזירה שמא ישהה אמאי אינו דוחה י\"ט אלא ודאי דבעולת נדבה מדאורייתא אינה קריבה וגזרו שלמי נדבה אטו עולת נדבה ומשו\"ה שתי הלחם אע\"ג דהוי כשלמי נדבה דאיכא בהו צורך הדיוט אינו דוחה י\"ט משום גזירה האמנם מדברי התוספות פרק אין צדין דכ\"ו ע\"א ד\"ה ועל החלה ובפ' א\"ע דמ\"ו ד\"ה לא תקרא לה שם מבואר דס\"ל דנו\"נ אין קרבין בי\"ט מדאורייתא אפילו בשלמי נדבה וכן מבואר ממ\"ש פ\"ק דפסחים ד\"ה ד\"ה ואומר וז\"ל אע\"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר כו' א\"נ כיון דמתחלת ההבערה אינו יכול ליהנות ממנו אח\"כ אסור כמו נו\"נ דאין קרבין בי\"ט למ\"ד אע\"פ שיש בהם לבסוף מאכל הדיוט עכ\"ל הרי מבואר דס\"ל דשלמי נדבה אין קריבין בי\"ט מדאורייתא דהא אקרא דאך ביום הראשון תשביתו קיימינן התם וממ\"ש התוספות ריש חגיגה ד\"ה איזהו קטן וז\"ל ול\"ל דלמ\"ד נו\"נ אינן קריבין ביו\"ט מדרבנן הוא דהא בפ\"ק דביצה משמע דמדאורייתא דהא שתי הלחם ולחם הפנים לא דחו י\"ט עכ\"ל אין ראיה מדבריהם דהתם איירי בעולות נדבה אמנם בשלמי נדבה אפשר דס\"ל דהוה מדרבנן מיהו מ\"ש דפ\"ק דביצה משמע דהוה מדאורייתא קשה טובא אמאי לא הביאו מההיא דפרק שני דקאמר התם בהדיא דהוי מדאורייתא דמפ\"ק דביצה אין ראיה כלל דאדרבא מדקאמר הא מני ב\"ש היא משמע דלב\"ה שרו משום דנו\"נ אין קרבין אלא מדרבנן והנראה דט\"ס נפל בדבריהם וצ\"ל פ\"ב דביצה והנראה אצלי דס\"ל להתוספות ז\"ל דאע\"ג דשלמי נדבה אין קרבין בי\"ט מקרא דלכם מ\"מ לא לקי עלייהו ואין כאן אלא איסור עשה דכיון דאיכא בהו צורך אוכל נפש הרי הותרו בהדיא מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש והילכך לא אמרינן דאהדריה לאיסוריה אלא למאי דאהדריה אהדריה משא\"כ בעולת נדבה דכיון דאין בו צורך או\"נ לב\"ש דלית להו מתוך לא הותרו בהדיא ואמרינן דאהדריה לאיסוריה קמא כנ\"ל נכון ושוב אחר זמן רב מצאתי להתוספות פ\"ק דחגיגה ד\"ה ד\"ה עולת ראיה שכתבו כן בהדיא ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל שם ובמ\"ש התוספות ז\"ל דלב\"ש לוקה על עולת ראיה דדרשינן וחגותם כו' נראה שכונתם מבוארת דליכא למימר דכיון דנפ\"ל מוח��ותם אותו הו\"ל לאו הבא מכלל עשה ומש\"ה אינו לוקה שהרי כתב בס\"ד דלב\"ה דס\"ל דאמרינן מתוך כיון דאו\"נ הותר בהדיא ה\"ה נו\"נ מטעם מתוך וכיון דהותרו בהדיא לא אמרינן אהדריה לאיסוריה אבל גבי גוזז פסולי המוקדשין דלא הותרו פה\"מ בהדיא אמרינן דאהדריה לאיסוריה וא\"כ הכי נמי לב\"ש כיון דלית להו מתוך לא הותרו בהדיא ואמרינן דאהדריה לאיסוריה דומיא דגוזז פהמ\"ו וזה פשוט:<br><b> האמנם </b> ראיתי בס' תמים דעים סי' רמ\"ב ד\"ע שהקשה משם הראב\"ד כקו' התוספות הלזו ותי' וז\"ל ואיכא למימר משום דההוא הכתוב נתקו לעשה עכ\"ל ויש לתמוה דמה יענה הראב\"ד ז\"ל לההוא דגוזז פהמ\"ו דאמרינן דלוקה משום דאהדריה לאיסוריה וא\"כ ה\"נ נימא הכי דהכא לא שייך כתי' התוספות ז\"ל דהא לב\"ש קיימינן דלית להו מתוך ואפשר לומר דס\"ל להראב\"ד ז\"ל דבעולת ראיה אפילו לב\"ש דלית להו מתוך לא אמרינן אהדריה לאיסוריה וה\"ט משום דבפ\"ב דביצה דף כ' ע\"ב אמרינן א\"ל ב\"ה לב\"ש ומה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה במקום שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה אמרו להו בית שמאי נו\"נ יוכיחו שמותר להדיוט ואסור לגבוה א\"ל ב\"ה מה לנו\"נ שאין קבוע להן זמן תאמר בעולת ראיה שקבוע לו זמן כו' א\"ל אף זו אין קבוע להו זמן כו' יע\"ש וא\"כ כיון דמק\"ו הוה נפ\"ל דעולת ראיה קריבה בי\"ט הו\"ל כאלו הותר בהדיא ולא אמרינן דאהדריה לאיסוריה אלא למאי דאהדריה אהדריה ואע\"ג דב\"ש דחו התם וקאמרי אף זו אין קבוע לו זמן דתנן מי שלא חג בי\"ט כו' מ\"מ משמע דלמאי דאהדר להו ב\"ה ואמרי אף זו קבוע לו זמן דתנן עבר הרגל כו' קבלוה מב\"ה מדהוצרכו להביא ראיה מקרא דלכם ולא לגבו' אמנם בנו\"נ דליכא ק\"ו משבת דאיכא למימר דיו לבא מ\"ה להיות כנדון וכי היכי דבשבת לא הותר אלא בקבוע לו זמן ה\"נ גבי י\"ט ומש\"ה אמרינן דלב\"ש אהדריה לאיסוריה קמא כיון דלא הותרו בהדיא ולדעת התוספות צ\"ל דס\"ל דמאי דהוצרכו בית שמאי לאתויי מקרא דלכם ולא לגבוה היינו לאקשויי לשיטתייהו דב\"ה דס\"ל דעולת ראיה קבוע לה זמן וקריבה בי\"ט אמנם ב\"ש גופייהו ה\"נ דס\"ל דאין קבוע לה זמן מיקרי כנ\"ל: ודע שכפי מה שהוכחנו לעיל בראיות ברורות דלמ\"ד נו\"נ אין קריבין בי\"ט אפי\"ה שלמי נדבה נמי אין קריבין מדאורייתא מקום אתנו ליישב מה שהקשה הרב ח\"ה ז\"ל שם בפ\"ב ד\"ך אההיא דר\"ה דאמר לדברי האומר נו\"נ אין קרבי' כו' וז\"ל יראה דר\"ה לא קאי אהני תנאי דבסמוך דת\"ק דאבא שאול לפי' רש\"י ע\"כ ודאי ס\"ל דנו\"נ אין קרבין בי\"ט מדאורייתא דאל\"כ איך קאמרי ב\"ש נו\"נ יוכיחו כיון דמדאורייתא מישרא שרי ואין אסורים אלא משום גזירה דשמא ישהה עכ\"ל ודבריו תמוהים דא\"כ מאי קא מייתי ר\"ה ראיה משתי הלחם דחובת היום נינהו וליכא למיגזר שמא ישהה ואינו דוחה י\"ט אימא דת\"ק דרשב\"ג דס\"ל דלא דחי י\"ט ס\"ל כת\"ק דאבא שאול דנו\"נ אין קרבין בי\"ט מדאורייתא ולעולם דהנהו תנאי דלעיל ס\"ל דאין קרבין מדרבנן משום גזירה דשמא ישהה ולדידהו ה\"נ דשתי הלחם דוחה י\"ט כדס\"ל לרשב\"ג התם ותו דכיון דלת\"ק דאבא שאול עכ\"ל דס\"ל נו\"נ אין קרבין בי\"ט מדאורייתא מנין לנו לאפושי במחלוקת ולומר דלהנהו תנאי דלעיל ס\"ל דהוי מדרבנן אדהוצרך ר\"ה להביא ראיה ממתניתין דשתי הלחם אמנם כפי מ\"ש יש ליישב דר\"ה לא קאי אלא אנו\"נ דשלמים דכיון דאיכא בהו מאכל הדיוט הוה ס\"ד לו' דלכם קרינן ביה ולכ\"ע אינו אסור אלא מדרבנן גזירה שמא ישהה ואהא מייתי ראיה מב' הלחם דאע\"ג דאיכא בהו מאכל הדיוט שהרי לאחר שחיטת כבשים הן מותרין לאכול וליכא למיגזר שמא ישהה ואפי\"ה אינו דוחה אמנם בעולת נדבה כיון דכולה כליל פשיטא ליה לר\"ה ודאי דמדאורייתא אינה קריבה בי\"ט דממעטינן ליה שפיר מדכתיב לכם ולא לגבוה ואם כן מברייתא דלעיל ליכא למשמע מידי דס\"ל דהוי מדאורייתא דאיכא למימר דכי קאמרי ב\"ש נו\"נ יוכיחו לא קאי אשלמי נדבה אלא אעולת נדבה דהנהו מדאורייתא אסורי וכן מוכח ג\"כ ממ\"ש רש\"י שם ד\"ה שמא ישהה וז\"ל עד המועד שיהא לו בשר מצוי ברגל כו' והשתא אי ס\"ל לרש\"י ז\"ל דר\"ה קאי אעולת נדבה ג\"כ אם כן בעולה מאי גזירה שמא ישהה איכא הרי כולה לגבוה אזלא ואין כאן גזירה שמא (לא) יהא לו בשר מצוי ברגל אלא מוכח דעולה כיון דכולה לגבוה אזלא פשיטא ליה לר\"ה דמדאורייתא אסור ור\"ה לא קאי אלא אשלמי נדבה כנ\"ל וראיתי בס' קול בן לוי ד\"ד שהקשה בסוגיא הלזו וז\"ל וקשה דהא בהדייא תניא במ' חגיגה ד\"ז ע\"ב דנו\"נ באו' במועד ואפי' למ\"ד בי\"ט א\"ב במועד באו' ואי טעמא משום שמא ישהה הא הואיל ובמועד באו' שפיר ישהה אלא עכ\"ל דמדאורייתא הוא עכ\"ד ולא דק דההיא ברייתא דקתני עולות במועד באות בי\"ט אינן באות ס\"ל דנו\"נ דשלמים קרבין בי\"ט מדקתני עולות גרידא וכ\"כ התוספות שם בד\"ה עולות דמתניתין דהתם דקתני עולות במועד באות ומתרצינן לה דחסורי מחסרא וה\"ק עולות נו\"נ במועד באות בי\"ט אינן באות והך ברייתא אתיא כמ\"ד דנו\"נ דשלמים קרבין בי\"ט מדקתני עולות דוקא ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל שם ואם כן כיון דס\"ל דנו\"נ דשלמים קרבין בי\"ט ע\"כ דלא ס\"ל גזירה שמא ישהה ומש\"ה קאמר דבמועד באות אמנם אה\"נ דלמ\"ד נו\"נ דשלמים אין קרבין בי\"ט משום גזירה שמא ישהה ה\"נ דבמועד ג\"כ איכא למגזר אלא אי קשיא מברייתא דלעיל קשה דקתני אין מביאין תוד' בחג המצות ולא בעצרת מפני שהוא י\"ט אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות ואמרינן לעיל דמביא אדם תודתו בחג הסוכות דקאמר היינו בחול המועד אבל בי\"ט לא משום דקסבר נו\"נ אין קרבין בי\"ט הרי דאע\"ג דס\"ל להך ברייתא דנו\"נ דשלמים אין קרבין בי\"ט אפי\"ה ס\"ל דבח\"ה קרבין ואי משום גזירה שמא ישהה בחה\"מ נמי ניגזור וי\"ל דמש\"ה לא מייתי ר\"ה ראיה מהך ברייתא משום דאיכא למימר דכי קתני מביא אדם תודתו בחג הסוכות מיירי בשנדר בחה\"מ להביא תודה דהתם ליכא גזירה שמא ישהה כיון שלא היה נדור ובא מקודם י\"ט ועוד י\"ל דעדיפא ליה לאתויי ממתני' ולא מברייתא כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שחציו עבד וחציו בן חורין כו' פטור מפני צד עבדות כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ודע שהתו' פ\"ק דחגיגה ד\"ד ד\"ה לא נצרכה הק' וז\"ל אך קשה דהכא משמע דחציו עבד וחציו בן חורין לפי משנה אחרונה כו' ואלו בגיטין מיבעיא לן מי שחציו עבד אם יש לו קנס כו' והכא פשיטא לן דאין לו אלא אדון אחד ויש לדחות דע\"כ לא מחייביה הכא אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשחרר דמי אבל התם כיון דמית איגלאי מילתא דלא היה עומד לשחרור ע\"כ ושמעתי מקשי' משם מורינו הרב המובהק כמוהר\"י הכהן ה\"י דכפי תי' ז\"ל דלא מיבעיא ליה אלא משום דמיית מאי פריך התם ת\"ש הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן דמי עינו ואי אמרת יש לו קנס וקנס לרבו השתא חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרביה חביל ביה רביה גופיה יהיב ליה לדידיה ומאי קושיא התם שאני דכיון דעומד לכוף את רבו כמשוחרר דמי והאי לאו אדון הוא אבל גבי קנס כיון דמיית איגלאי מילתא דלאו לשחרור הוה קאי ומש\"ה מיבעיא ליה אי קנסא דרבו ולע\"ד נראה לומר דע\"כ לא כתבו התוספות דכיון דעומד לכוף כמ��ן דשחרר דמי אלא דוקא גבי מי שחציו עבד למשנה אחרונה דכיון דאסור בשפחה ובבת חורין כפינן ליה לרביה משום לא תהו בראה והכי מדוקדק לישנא דמתניתין שם בגיטין דקאמר לישא שפחה כו' אלא מפני תקון העולם כופין את רבו כו' משא\"כ במעוכב גט שחרור דעלמא כגון מפקיר או מפיל את שינו וכיוצא דהרי כתבו התוס' שם בדף מ' ד\"ה אותו העבד דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה והכריחו הדבר בכמה ראיות דלא כדעת רש\"י דס\"ל דאסור בשפחה ובב\"ח יע\"ש וכ\"כ ג\"כ בסוגיין ד\"ה מעוכב גט שחרור וכ\"כ ג\"כ הרשב\"א ז\"ל שם משם התוס' דכל מעוכב גט שחרור מותר בשפחה וא\"כ איכא למימר דכיון דמותר בשפחה לא כפינן ליה לרביה וא\"כ מש\"ה פריך שפיר בגמ' מהפיל את שינו דאע\"ג דלא כפינן ליה לרביה ולאו כמשוחרר דמי קאמר דנותן לו דמי עינו משום דהרי הוא בן חורין וא\"כ אה\"נ גבי מי שחציו עבד היכא דמיית אע\"ג דלא קאי לשחרור דאין לו קנס ותרוייהו שוים הם בהדרגה אחת וזה מדוקדק בדברי התוס' שכתבו ואלו בגיטין מיבעיא מי שחציו עבד כו' ולא תפסו לישנא דתלמודא דקאמר מעוכב גט שחרור אם יש לו קנס משום דמשאר מעוכב ג\"ש דמיבעיא ליה לתלמודא לא קשיא להו משום דכיון דמותר בשפחה ולא כפינן ליה אכתי אדון קרינן ביה ושפיר מיבעיא ליה התם ולא קשיא להו אלא ממעוכב גט שחרור דמי שחציו עבד דעלה נמי קאי בעיא דהתם מדבעי למיפשט מברייתא דהמית מי שחציו עבד ודחי ליה לא הא במשנה ראשונה כו' כנ\"ל אלא מיהו מדברי רי\"ו נר' שחולק אמ\"ש דבס' משרים נתיב י\"ג כתב וז\"ל מעוכב ג\"ש כלומר שהוא משוחרר אבל לא מסר לו הגט או מאותם שצריך לכפות את רבו לכתוב לו גט ועדיין לא כפוהו נראה מדברי רש\"י דאסור בשפחה אבל התוספות כתבו דמותר בשפחה יע\"ש נראה מדבריו דאע\"ג דמותר בשפחה אפ\"ה כפינן ליה לרביה לכתוב לו ג\"ש וכ\"כ שם גבי מפקיר עבדו ומפיל את שינו וכל הני דכופין את רבו ומשמע דהיינו אפילו לדעת התוספות מדלא הביא חולק ע\"ז: ושוב ראיתי להרב פמ\"א ח\"א סימן ע' דבתחילה נטה דעתו ז\"ל כמ\"ש דלדעת התוספות דמעוכב ג\"ש מותר בשפחה אין כופין את רבו ולבסוף הסכימה דעתו ז\"ל דלא פליגי תוספות עליה דרש\"י אלא לענין אי מעוכב ג\"ש אסור בשפחה או מותר אבל כ\"ע מודו דמעוכב ג\"ש כופין והביא ראיה מסוגיא דהשולח דל\"ח דאמרינן עבד שברח מבית האסירים כופין את רבו לכתוב לו ג\"ש וכ\"כ הריטב\"א והר\"ן שם דכיון דפקע זכותו מיניה לענין מעשה ידיו כופין את רבו לכתוב לו ג\"ש להתירו בב\"ח עכ\"ד יע\"ש מ\"מ אכתי תי' דתריצנא ניתן ליאמר אפילו נימא דס\"ל להתוספו' דמעוכב ג\"ש כופין את רבו להתירו בב\"ח וכדעת הריטב\"א והר\"ן ז\"ל על אופן זה דס\"ל ז\"ל דע\"כ לא אמרי' בחגיגה דמי שחציו עבד אין לו אלא אדון א' קרינן בי' למשנה אחרונה אלא דוקא גבי מי שחציו עבד דכיון דע\"כ לשחרור קאי וא\"א בלא\"ה שהרי אסור בשפחה ובב\"ח כמשוחרר דמי ולאו אדון מיקרי ודוקא היכא דמית הוא דאיבעיא ליה במי שחציו עבד דאיגלאי מילתא כמ\"ש ז\"ל משא\"כ בשאר מעוכב ג\"ש אע\"ג דכפינן ליה לרביה היינו דוקא כדי להתירו בב\"ח אבל אי בעי העבד ליקח שפחה מסתברא ודאי דליכא כפיה לרביה כלל כנראה מדברי הריטב\"א והר\"ן שכתבו כופין את רבו להתירו בב\"ח וא\"כ כיון דזמנין משכחת ביה דליכא כפיה לענין קנס אדון קרינן ביה ולא אמרינן כמשוחרר דמי דהא לאו לשחרור קאי ודאי דאדרבא עבדא בהפקרא ניחא ליה ולא דמי למי שחציו עבד כדכתיבנא ומש\"ה פריך תלמוד' שפיר מהפיל את שינו דקתני נותן דמי עינו וברייתא נמי סתמא קתני דמשמע אפילו אי בעי העבד לישא שפחה דלאו לשחרור קאי כנ\"ל: ועפ\"י האמור יש ליישב מה שהקשה הרב לח\"מ בפ\"ד מהלכות חובל ומזיק על מ\"ש הטור ז\"ל בח\"מ סי' תכ\"ד מי שחציו עבד וחציו בן חורין אם בעליו בני כפיה חבלתו לעצמו דהא כיון דהוא מעוכב ג\"ש הוי בעייא דלא איפשיטה אי הוי לרבו או לא דהא בגמרא מייתי ההיא דמפיל שן עבדו דמינה משמע כדכתב ה\"ה ז\"ל דאם אין לו קנס אין לו נזק דמה לי קטליה כולה מה לי קטליה פלגא וכ\"כ התוס' שם ד\"ה חבלי' יע\"ש שהניחו בצ\"ע ואולם כפי מ\"ש יש ליישב דס\"ל להטור ז\"ל כתי' התוספות שכתבו בחגיגה דדוקא גבי קנס מיבעיא ליה משום דכיון דמית איגלאי מילתא דלאו לשחרור קאי אמנם גבי נזק דחי היא כיון דעומד לכוף את רבו וע\"כ לפדיה קאי לאו אדון הוא כמ\"ש בחגיגה דלמשנה אחרונה חייב משום דלא קרינן ביה אדון אחר ומאי דמייתי מהפיל את שינו דמשמע דאם אין לו קנס אין לו נזק היינו משום דהתם לאו לשחרור ודאי קאי דהא אי בעי נסיב שפחה ולא כפינן ליה ואכתי אדון קרינן ביה דומיא דחציו עבד היכא דמית כנ\"ל ובהיותי דרך אגב ראיתי למרן הב\"י בטור אה\"ע סימן ד' דברים תמוהים בעיני לא ראיתי מי שנתעורר עליו שכתב וזה לשונו ומ\"ש ולאחר ששחררו או הפקירו הרי הוא כישראל לכל דבר כו' ומ\"מ יש לתמוה על רבינו זכרונו לברכה שכתב הרי הוא כישראל לכל דבר דמשמע דמותר בבת ישראל ובמפקיר עבדו אמרינן התם בגמ' דצריך ג\"ש כו' וכיון דמעוכב ג\"ש איך מותר בבת ישראל וי\"ל דס\"ל דכל היכא דאמרינן יצא לחירות וצריך ג\"ש מותר בבת ישראל מהטעם שכתב הרא\"ש גבי משיא עבדו כו' עכ\"ל ודבריו תמוהים שהרי בסוגיא דהשולח מבואר בהדיא דאסור בישראלית מדאמרינן התם אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מ\"ט כו' איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לבריה לא מורית הרי מבואר דאסור בבת ישראל לדעת התוס' ולדעת רש\"י אפילו בשפחה וא\"כ איך אפשר שדעת הטור דאפילו בבת ישראל מותר הפך סוגיית הגמ' והתוס' ורש\"י ז\"ל גם מההיא דכריתות נראה בהדיא דאסור בישראלי' מדאמרינן דסבר רשב\"ג דמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט ומעוכב ג\"ש אוכל בתרומה ואי מותר בישראלי' כישראל גמור היכי תיסק אדעתין לומר דאוכל בתרומה והרי הוא כישראל לכל דבר גם מ\"ש דמותר בבת ישראל מאותו הטעם שכתב הרא\"ש במשיא אשה נראה פשוט דע\"כ לא כתב הרא\"ש זכרונו לברכה אלא דוקא במשיא אשה דקא עביד איסורא וקעבר אלפני עור אמרינן דודאי שחרריה כדיניה בשטר וכ\"כ מוהרשד\"ם י\"ד סימן קצ\"ו משם הרא\"ה וז\"ל עבד שהשיאו רבו בידוע שכבר שחררו וכתב לו גט שחרור אע\"ג שהעבד אינו יודע שמא זיכה לו ע\"י אחר שאם לא כן לא הי' משיאו אשה האסורה לו וכופין את רבו שיכתוב לו גט שחרור להיות בידו לראיה עכ\"ל אבל גבי מפקיר עבדו מהי תיתי לומר שיהא מותר בלי ג\"ש סוף דבר דבריו צל\"ע: וראיתי להרשב\"א ז\"ל בחדושיו לגיטין בדף הנזכר תירץ משם התוס' לקו' זו שהקשה הכא וז\"ל דהתם ה\"ט משום דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו והילכך גבי עלי' הרגל באדון שמעשה ידיו שלו תליא מילתא דטעמא דמילתא דהקפידה התורה באדון מפני בטול מלאכתו והילכך מי שחציו עבד אין רבו מעכבו משום מעשה ידיו דאינו אלא לעצמו אבל הכא גבי קנס אע\"פ שאין לו במעשה ידיו כלום למשנה אחרונה אדון קרינן ביה עכ\"ל וק\"ל לפי תי' זה דעליית הרגל במעשה ידיו תליא מילתא אם כן כי פריך התם ברפ\"ק דחגיגה הכל לאתויי מאי אמאי לא קאמר דאתא לאתויי מעוכב ג\"ש כגון מפקיר עבדו וכיוצא דמעשה ידיו לעצמו והשתא א\"ש ��יוקא דמתני' דקתני ועבדים שאין משוחררין דאתו למי שחציו עבד למשנה ראשונה והילכך פטור ואמאי דחיק לאוקומי לאתויי מי שחציו עבד למשנה אחרונה וסיפא דקתני ועבדים שאינן משוחררין אדיוקא לא חש כמ\"ש התוס' טפי הוה ניחא לאוקומא לאתויי מעוכב ג\"ש ודיוקא דעבדים שאינן משוחררין אתי שפיר למשנה אחרונה וכעת צ\"ע אחר זמן רב זה כמו עשרים שנה נדפס ובא ספר בתי כהונה ח\"ב וראיתי לו שם שהקשה תו' הנ\"ל משם מוהר\"י הלוי ז\"ל ומה שתי' כמדומה שדרך בדרך שכתבתי ולאפס פנאי לא יכולתי לעמוד על דבריו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,46 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Festival Offering",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Festival_Offering",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ויביא </b>\n<b> עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה כו'.</b> כתב מרן ז\"ל וז\"ל יש לתמוה על זה דהא תניא פ\"ק דחגיגה לא יראו פני ריקם בזבחים אתה אומר בזבחים או אינו אלא בעופות כו' עד ומשמע ליה דעופות בכלל זבחים הם ע\"כ ועיין בס' מש\"ל ז\"ל שתמה עליו מההיא דאמרינן פרק פרת חטאת דף קי\"ט אמר רב ששת לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה ולדברי האומר אין מנחה בבמה אין עופות בבמה זבחים ולא מנחות זבחים ולא עופות יע\"ש הרי דמלת זבחים שוללת מנחות ועופות ומדברי רש\"י שם שכתב וכתיב אותה מיעוטא כו' נראה יש ליישב דהתם שאני דאיכא מיעוטא ועיין פ\"ק דזבחים ד\"ח ע\"ב דאמרינן התם הא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא כללא קמא מרבה זבחים ותו לא כללא בתרא לה' כל דלה' ואפי' עופות ואפי' מנחות הנה מבואר דעופות לא מקרו זבחים כלל ועיין בתוספות פ\"ק דחגיגה ד\"ח ע\"ב בד\"ה מי שחגיגה שכתבו בס\"ד וזה לשונו ובירושלמי איכא אבל לא בעופות ומנחות דכתיב זבח בהר עיבל הרי דעוף לא איקרי זבח ועיין בתוספות פרק תמיד נשחט דס\"ב ע\"ב ד\"ה ערל משלח שכתבו וז\"ל וקשה לר\"י טמא האיך משלח קרבנותיו והא בעי סמיכה כו' ותי' ר\"י דהכא מיירי בעופות יע\"ש הרי דברייתא קתני התם אינו נוהג בזבחים דאלו בכל הזבחים כו' ואפי\"ה כתבו ז\"ל דמיירי בעופות אלמא דס\"ל דעופות בכלל זבחים הן וכדברי מרן ז\"ל ובפ' כל הזבחים דע\"ו ע\"ב ד\"ה והא בעי סמיכה כתבו וז\"ל וא\"ת לוקמא בערל וטמא דמשלחים קרבנותיהם וכ\"ת בעופות איירי הא אמרינן התם דאלו בכל הזבחים ועוף לאו זבח הוא כו' הנה דבריהם ז\"ל סותרים למ\"ש משם ר\"י פ' תמיד נשחט ויש לתמוה לדברי ר\"י דס\"ל דעופות איקרו זבח מה יענה לכל הני דוכתי דכתיבנא דמבואר הוא דעופות לא איקרו זבח וכבר ראיתי במכתב לא' קדוש מדבר שתמה על דבריהם כן (ועיין בתוספות זבחים דע\"ב ע\"א ד\"ה אלא למ\"ד שכתבו דאף ע\"ג דעוף לאו בכלל זבח מ\"מ כל היכא דקתני כל הזבחים משמע אפי' עוף בכלל) והנראה לע\"ד דס\"ל לר\"י דודאי זבחים כי כתיבי בקר' דייקינן מינה דעופות לאו בכלל זבח הם כיון שאינן טעונים שחיטה אלא מליקה מיהו בלישנא דמתניתין כי קתני זבחים איכא למימר דלעוף נמי קרי ליה זבח דמליקתו זו היא שחיטתו דלישנא דקרא דייק טפי מלשון המשנה וגדולה מזו כתבו התוספות פ\"ג דתמורה ד\"ה ולדן דלשון הכתוב בשטר דייק טפי מלשון המשנה יע\"ש ובהכי נתיישבו ג\"כ דברי מרן ז\"ל דמ\"ש ומשמע ליה דעופות בכלל זבחים ה\"ד גבי לשון המשנה ודוק ומיהו הא ק\"ל טובא מהא דגרסינן פרק תמיד נשחט דס\"ג ע\"ב תניא כוותיה דר\"פ השוחט את הפסח על החמץ עובר בל\"ת כו' אחד השוחט ואחד הזורק חייב אבל המולק את הפסח אינו עובר ורמינהו השוחט את הפסח כו' אחד השוחט ואחד המולק חייב אבל הקומץ את המנחה אינו עובר כו' קשיא מליקה אמליקה כו' מליקה אמליקה ל\"ק כאן בי\"ד כאן בחש\"מ ואידי ואידי ר\"ש היא ופרש\"י קמייתא דפטר בי\"ד קאי כדתני בהדיא ותנא עוף וה\"ה לשאר זבחים כו' ואשמועינן חיובא לזורק ולמולק כשוחט דלא תימא שחיטה דוקא יע\"ש והשתא קשה טובא דמ\"ש מההיא דפרת חטאת דאמרינן דעופו' ומנחות בחדא שריין ומלת זבחים שולל מנחות ועופות ה\"נ נימא דזבחי דכתיב בקרא ממעט תרווייהו ואמאי קתני ברייתא דהמולק את העוף חייב והקומץ את המנחה פטור ופי' רש\"י שם דמנחה ודאי לאו שחיטה היא ומהתימה על רש\"י שכתב ואשמועינן דלא תימה שחיטה דוקא ולא ביאר לנו למה לא נאמר דשחיטה דוקא דומיא דההיא דפרת חטאת ושוב אחר החיפוש מצאתי בירושלמי פרק הנזכר דגרסינן התם מלק את העוף אי' תנויי תני חייב ואי' תנויי תני פטור מאן דתני חייב דם מ\"מ מאן דתני פטור זבח יצא עוף שאינו זבח ונראה דה\"ט נמי דתלמודא דידן משום דכתיב דם מ\"מ ובהא פליגי תלמודא דידן עם הירוש' דתלמודא דידן לא פליגי ברייתות אהדדי ודכ\"ע ס\"ל דדם אמר רחמנא מ\"מ אלא דברייתא דקתני המולק פטור מיירי בי\"ד ותנא עוף וה\"ה שאר זבחים וברייתא דקתני המולק חייב מיירי בחש\"מ ואשמועינן דאפי' מולק את העוף חייב מטעמא דדם כתיב ודוק עוד ראיתי במכתב שהקשה לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דעולות ראיה באה מן העוף מה יענה למה שהקשה התוספות פ\"ק דחגיגה ד\"ד ד\"ה אלא טומטום שהקשה וז\"ל ויש להק' ליתי ע\"ת ואם הוא אשם ליהוי נדב' כו' וי\"ל דמבטל לי' מסמיכה אע\"ג דסמיכה לא מעכבא כו' מ\"מ לכתחילה אין לנו לתקן קרבן כדי לבטל מסמיכה כו' יע\"ש וכ\"כ בפ\"ק דחולין דכ\"ב ופ' ר\"א דמילה דף קל\"ה והשתא לדעת רבינו ז\"ל קשה טובא דאכתי ליתי עולת ראיה על תנאי מן העוף דעוף לא בעי סמיכה א\"ד ז\"ל ולדידי חזי לי דאין כאן מקום קו' דהתוספות ז\"ל לא ק\"ל הכי אלא משום דס\"ל בעלמא דהא דאמרי ספק דאורייתא לחומרא היינו מדאורייתא והילכך הוצרכו לפרש דהא דפריך בגמרא אצטריך קרא למעוטי ספק הוא משום דהואיל ונשים פטורות והאי אימור אשה הוא ממילא הוה פטרינן ליה כי היכי דלא ליתי חולין בעזרה ואהא ק\"ל דאי משום טעמא דחולין בעזרה אכתי איתיה בתקנתא דליתי על תנאי והילכך אי לאו קרא הייתי אומר דטומטום חייב בראיה מספק ויביא על תנאי והוצרכו לפרש משום טעמא דסמיכה אכן לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל בעלמא דספק דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן כנודע קושיא מעיקרא ליתא דתלמודא הכי פריך איצטריך קרא למעוטי ספק דכיון דנשים פטורות מראיה ממילא נמי טומטום פטור דכיון דספק אשה הוא אזלינן לקולא ואע\"ג דמצי לאתויי על תנאי אפ\"ה פטור כיון דספק הוא וכן להפר\"ח ז\"ל בכללי ס\"ס סעיף א' שכתב דממ\"ש התוספות ליישב ההיא דחגיגה זכורך ולא טומטום מוכח דס\"ל כדעת הרשב\"א דספק דאורייתא לחומרא היינו מדאורייתא יע\"ש ודוק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> דבלשון המשנה כי קתני זבחים י\"ל דלגוף נמי קרי לי' זבח עיין חולין דף מ' מאי אריי' חטאת לתני זבח ע\"ש ברש\"י וצ\"ע ועיין תוס' מנחות ס\"ב ע\"ב ד\"ה וכן ועיין זבחים דף פ\"ט במשנה ועיין מנחות דף צ' ע\"ב ועוף אין לו זבח ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ </b>\n<b> שאין קרבין נדרים ונדבות בי\"ט כו'.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו נראה דבין עולות נדבה בין שלמי נדבה דינן שוה דאין קרבין בי\"ט האמנם התוספות פ\"ק דביצה די\"ב ד\"ה השוחט כתבו בתוך דבריהם וז\"ל אבל שלמי נדבה פטור כיון דאיכא בהו צורך הדיוט כו' יע\"ש ומ\"כ למוהר\"א לאסאפה ז\"ל בשיטה כ\"י שהקשה וז\"ל וצ\"ע דלקמן בפ' י\"ט שחל משמע דגם שלמי נדבה אין קרבין למ\"ד נו\"נ אין קרבין בי\"ט עכ\"ל ולכאורה עלה בדעתי לומר דמאי דמשמע התם בגמ' דגם שלמי נדבה אין קרבין בי\"ט למ\"ד כו' מדאמרינן תנאי היא דתניא שלמים הבאים מחמת י\"ט ב\"ש אומרים כו' וב\"ה אומרים סומך עליהם בי\"ט ושוחטן אבל נו\"נ ד\"ה אין קרבין ואפי' לאידך ברייתא דקאמר נו\"נ קרבין בי\"ט ה\"ד לב\"ה אבל ב\"ש ס\"ל דשלמי נדבה אין קרבין בי\"ט כדקאמר התם בהדיא נראה דהיינו דוקא מדרבנן דגזרינן שלמי נדבה אטו עולת נדבה אבל מדאורייתא כיון דאיכא בהו צורך הדיוט שרי ומ\"ש התוספות דנו\"נ אין קריבין ביו\"ט מקרא דלכם ה\"ד עולת נדבה דליכא ביה צורך הדיוט כלל אלא דנראה דהא ליתא מדאמרי התם ד\"כ ע\"ב אמר ר\"ה לדברי האומר נו\"נ אין קרבין בי\"ט לא תימא מדאורייתא מיחזא חזו ורבנן הוא דגזרו בהו אלא אפילו מדאורייתא נמי לא דהא שתי הלחם דחובת היום נינהו כו' ואינו דוחה לא את השבת ולא את י\"ט הרי משמע דאע\"ג דשתי הלחם אית ביה צורך הדיוט דומי' דשלמי נדבה שהרי לאחר שחיטת הכבשים הן נאכלין ואפ\"ה קאמר דמדאורייתא לא חזי ולזה היינו יכולים לדחות דר\"ה ה\"ק לדברי האומר נו\"נ אין קרבין לא תימה דמדאורייתא אפי' עול' נדבה מיחזא חזו אלא דרבנן הוא דגזרו בי' שמא ישהה אלא מדאורייתא נמי לא חזו עונ\"ד ורבנן הוא דגזור שלמי נדבה אטו עולות דאי אמרת דמדאורייתא אפילו עולת נדבה היא קרבה אלא משום גזירה שמא ישהה הוא דאסרו א\"כ שתי הלחם דליכא למיחש משום גזירה שמא ישהה אמאי אינו דוחה י\"ט אלא ודאי דבעולת נדבה מדאורייתא אינה קריבה וגזרו שלמי נדבה אטו עולת נדבה ומשו\"ה שתי הלחם אע\"ג דהוי כשלמי נדבה דאיכא בהו צורך הדיוט אינו דוחה י\"ט משום גזירה האמנם מדברי התוספות פרק אין צדין דכ\"ו ע\"א ד\"ה ועל החלה ובפ' א\"ע דמ\"ו ד\"ה לא תקרא לה שם מבואר דס\"ל דנו\"נ אין קרבין בי\"ט מדאורייתא אפילו בשלמי נדבה וכן מבואר ממ\"ש פ\"ק דפסחים ד\"ה ד\"ה ואומר וז\"ל אע\"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר כו' א\"נ כיון דמתחלת ההבערה אינו יכול ליהנות ממנו אח\"כ אסור כמו נו\"נ דאין קרבין בי\"ט למ\"ד אע\"פ שיש בהם לבסוף מאכל הדיוט עכ\"ל הרי מבואר דס\"ל דשלמי נדבה אין קריבין בי\"ט מדאורייתא דהא אקרא דאך ביום הראשון תשביתו קיימינן התם וממ\"ש התוספות ריש חגיגה ד\"ה איזהו קטן וז\"ל ול\"ל דלמ\"ד נו\"נ אינן קריבין ביו\"ט מדרבנן הוא דהא בפ\"ק דביצה משמע דמדאורייתא דהא שתי הלחם ולחם הפנים לא דחו י\"ט עכ\"ל אין ראיה מדבריהם דהתם איירי בעולות נדבה אמנם בשלמי נדבה אפשר דס\"ל דהוה מדרבנן מיהו מ\"ש דפ\"ק דביצה משמע דהוה מדאורייתא קשה טובא אמאי לא הביאו מההיא דפרק שני דקאמר התם בהדיא דהוי מדאורייתא דמפ\"ק דביצה אין ראיה כלל דאדרבא מדקאמר הא מני ב\"ש היא משמע דלב\"ה שרו משום דנו\"נ אין קרבין אלא מדרבנן והנראה דט\"ס נפל בדבריהם וצ\"ל פ\"ב דביצה והנראה אצלי דס\"ל להתוספות ז\"ל דאע\"ג דשלמי נדבה אין קרבין בי\"ט מקרא דלכם מ\"מ לא לקי עלייהו ואין כאן אלא איסור עשה דכיון דאיכא בהו צורך אוכל נפש הרי הותרו בהדיא מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש והילכך לא אמרינן דאהדריה לאיסוריה אלא למאי דאהדריה אהדריה משא\"כ בעולת נדבה דכיון דאין בו צורך או\"נ לב\"ש דלית להו מתוך לא הותרו בהדיא ואמרינן דאהדריה לאיסוריה קמא כנ\"ל נכון ושוב אחר זמן רב מצאתי להתוספות פ\"ק דחגיגה ד\"ה ד\"ה עולת ראיה שכתבו כן בהדיא ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל שם ובמ\"ש התוספות ז\"ל דלב\"ש לוקה על עולת ראיה דדרשינן וחגותם כו' נראה שכונתם מבוארת דליכא למימר דכיון דנפ\"ל מוחגותם אותו הו\"ל לאו הבא מכלל עשה ומש\"ה אינו לוקה שהרי כתב בס\"ד דלב\"ה דס\"ל דאמרינן מתוך כיון דאו\"נ הותר בהדיא ה\"ה נו\"נ מטעם מתוך וכיון דהותרו בהדיא לא אמרינן אהדריה לאיסוריה אבל גבי גוזז פסולי המוקדשין דלא הותרו פה\"מ בהדיא אמרינן דאהדריה לאיסוריה וא\"כ הכי נמי לב\"�� כיון דלית להו מתוך לא הותרו בהדיא ואמרינן דאהדריה לאיסוריה דומיא דגוזז פהמ\"ו וזה פשוט:<br><b> האמנם </b> ראיתי בס' תמים דעים סי' רמ\"ב ד\"ע שהקשה משם הראב\"ד כקו' התוספות הלזו ותי' וז\"ל ואיכא למימר משום דההוא הכתוב נתקו לעשה עכ\"ל ויש לתמוה דמה יענה הראב\"ד ז\"ל לההוא דגוזז פהמ\"ו דאמרינן דלוקה משום דאהדריה לאיסוריה וא\"כ ה\"נ נימא הכי דהכא לא שייך כתי' התוספות ז\"ל דהא לב\"ש קיימינן דלית להו מתוך ואפשר לומר דס\"ל להראב\"ד ז\"ל דבעולת ראיה אפילו לב\"ש דלית להו מתוך לא אמרינן אהדריה לאיסוריה וה\"ט משום דבפ\"ב דביצה דף כ' ע\"ב אמרינן א\"ל ב\"ה לב\"ש ומה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה במקום שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה אמרו להו בית שמאי נו\"נ יוכיחו שמותר להדיוט ואסור לגבוה א\"ל ב\"ה מה לנו\"נ שאין קבוע להן זמן תאמר בעולת ראיה שקבוע לו זמן כו' א\"ל אף זו אין קבוע להו זמן כו' יע\"ש וא\"כ כיון דמק\"ו הוה נפ\"ל דעולת ראיה קריבה בי\"ט הו\"ל כאלו הותר בהדיא ולא אמרינן דאהדריה לאיסוריה אלא למאי דאהדריה אהדריה ואע\"ג דב\"ש דחו התם וקאמרי אף זו אין קבוע לו זמן דתנן מי שלא חג בי\"ט כו' מ\"מ משמע דלמאי דאהדר להו ב\"ה ואמרי אף זו קבוע לו זמן דתנן עבר הרגל כו' קבלוה מב\"ה מדהוצרכו להביא ראיה מקרא דלכם ולא לגבו' אמנם בנו\"נ דליכא ק\"ו משבת דאיכא למימר דיו לבא מ\"ה להיות כנדון וכי היכי דבשבת לא הותר אלא בקבוע לו זמן ה\"נ גבי י\"ט ומש\"ה אמרינן דלב\"ש אהדריה לאיסוריה קמא כיון דלא הותרו בהדיא ולדעת התוספות צ\"ל דס\"ל דמאי דהוצרכו בית שמאי לאתויי מקרא דלכם ולא לגבוה היינו לאקשויי לשיטתייהו דב\"ה דס\"ל דעולת ראיה קבוע לה זמן וקריבה בי\"ט אמנם ב\"ש גופייהו ה\"נ דס\"ל דאין קבוע לה זמן מיקרי כנ\"ל: ודע שכפי מה שהוכחנו לעיל בראיות ברורות דלמ\"ד נו\"נ אין קריבין בי\"ט אפי\"ה שלמי נדבה נמי אין קריבין מדאורייתא מקום אתנו ליישב מה שהקשה הרב ח\"ה ז\"ל שם בפ\"ב ד\"ך אההיא דר\"ה דאמר לדברי האומר נו\"נ אין קרבי' כו' וז\"ל יראה דר\"ה לא קאי אהני תנאי דבסמוך דת\"ק דאבא שאול לפי' רש\"י ע\"כ ודאי ס\"ל דנו\"נ אין קרבין בי\"ט מדאורייתא דאל\"כ איך קאמרי ב\"ש נו\"נ יוכיחו כיון דמדאורייתא מישרא שרי ואין אסורים אלא משום גזירה דשמא ישהה עכ\"ל ודבריו תמוהים דא\"כ מאי קא מייתי ר\"ה ראיה משתי הלחם דחובת היום נינהו וליכא למיגזר שמא ישהה ואינו דוחה י\"ט אימא דת\"ק דרשב\"ג דס\"ל דלא דחי י\"ט ס\"ל כת\"ק דאבא שאול דנו\"נ אין קרבין בי\"ט מדאורייתא ולעולם דהנהו תנאי דלעיל ס\"ל דאין קרבין מדרבנן משום גזירה דשמא ישהה ולדידהו ה\"נ דשתי הלחם דוחה י\"ט כדס\"ל לרשב\"ג התם ותו דכיון דלת\"ק דאבא שאול עכ\"ל דס\"ל נו\"נ אין קרבין בי\"ט מדאורייתא מנין לנו לאפושי במחלוקת ולומר דלהנהו תנאי דלעיל ס\"ל דהוי מדרבנן אדהוצרך ר\"ה להביא ראיה ממתניתין דשתי הלחם אמנם כפי מ\"ש יש ליישב דר\"ה לא קאי אלא אנו\"נ דשלמים דכיון דאיכא בהו מאכל הדיוט הוה ס\"ד לו' דלכם קרינן ביה ולכ\"ע אינו אסור אלא מדרבנן גזירה שמא ישהה ואהא מייתי ראיה מב' הלחם דאע\"ג דאיכא בהו מאכל הדיוט שהרי לאחר שחיטת כבשים הן מותרין לאכול וליכא למיגזר שמא ישהה ואפי\"ה אינו דוחה אמנם בעולת נדבה כיון דכולה כליל פשיטא ליה לר\"ה ודאי דמדאורייתא אינה קריבה בי\"ט דממעטינן ליה שפיר מדכתיב לכם ולא לגבוה ואם כן מברייתא דלעיל ליכא למשמע מידי דס\"ל דהוי מדאורייתא דאיכא למימר דכי קאמרי ב\"ש נו\"נ יוכיחו לא קאי אשלמי נדבה אלא אעולת נדבה דהנהו מדאורייתא אסורי וכן מוכח ג\"כ ממ\"ש רש\"י שם ד\"ה שמא ישהה וז\"ל עד המועד שיהא לו בשר מצוי ברגל כו' והשתא אי ס\"ל לרש\"י ז\"ל דר\"ה קאי אעולת נדבה ג\"כ אם כן בעולה מאי גזירה שמא ישהה איכא הרי כולה לגבוה אזלא ואין כאן גזירה שמא (לא) יהא לו בשר מצוי ברגל אלא מוכח דעולה כיון דכולה לגבוה אזלא פשיטא ליה לר\"ה דמדאורייתא אסור ור\"ה לא קאי אלא אשלמי נדבה כנ\"ל וראיתי בס' קול בן לוי ד\"ד שהקשה בסוגיא הלזו וז\"ל וקשה דהא בהדייא תניא במ' חגיגה ד\"ז ע\"ב דנו\"נ באו' במועד ואפי' למ\"ד בי\"ט א\"ב במועד באו' ואי טעמא משום שמא ישהה הא הואיל ובמועד באו' שפיר ישהה אלא עכ\"ל דמדאורייתא הוא עכ\"ד ולא דק דההיא ברייתא דקתני עולות במועד באות בי\"ט אינן באות ס\"ל דנו\"נ דשלמים קרבין בי\"ט מדקתני עולות גרידא וכ\"כ התוספות שם בד\"ה עולות דמתניתין דהתם דקתני עולות במועד באות ומתרצינן לה דחסורי מחסרא וה\"ק עולות נו\"נ במועד באות בי\"ט אינן באות והך ברייתא אתיא כמ\"ד דנו\"נ דשלמים קרבין בי\"ט מדקתני עולות דוקא ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל שם ואם כן כיון דס\"ל דנו\"נ דשלמים קרבין בי\"ט ע\"כ דלא ס\"ל גזירה שמא ישהה ומש\"ה קאמר דבמועד באות אמנם אה\"נ דלמ\"ד נו\"נ דשלמים אין קרבין בי\"ט משום גזירה שמא ישהה ה\"נ דבמועד ג\"כ איכא למגזר אלא אי קשיא מברייתא דלעיל קשה דקתני אין מביאין תוד' בחג המצות ולא בעצרת מפני שהוא י\"ט אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות ואמרינן לעיל דמביא אדם תודתו בחג הסוכות דקאמר היינו בחול המועד אבל בי\"ט לא משום דקסבר נו\"נ אין קרבין בי\"ט הרי דאע\"ג דס\"ל להך ברייתא דנו\"נ דשלמים אין קרבין בי\"ט אפי\"ה ס\"ל דבח\"ה קרבין ואי משום גזירה שמא ישהה בחה\"מ נמי ניגזור וי\"ל דמש\"ה לא מייתי ר\"ה ראיה מהך ברייתא משום דאיכא למימר דכי קתני מביא אדם תודתו בחג הסוכות מיירי בשנדר בחה\"מ להביא תודה דהתם ליכא גזירה שמא ישהה כיון שלא היה נדור ובא מקודם י\"ט ועוד י\"ל דעדיפא ליה לאתויי ממתני' ולא מברייתא כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שחציו עבד וחציו בן חורין כו' פטור מפני צד עבדות כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ודע שהתו' פ\"ק דחגיגה ד\"ד ד\"ה לא נצרכה הק' וז\"ל אך קשה דהכא משמע דחציו עבד וחציו בן חורין לפי משנה אחרונה כו' ואלו בגיטין מיבעיא לן מי שחציו עבד אם יש לו קנס כו' והכא פשיטא לן דאין לו אלא אדון אחד ויש לדחות דע\"כ לא מחייביה הכא אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשחרר דמי אבל התם כיון דמית איגלאי מילתא דלא היה עומד לשחרור ע\"כ ושמעתי מקשי' משם מורינו הרב המובהק כמוהר\"י הכהן ה\"י דכפי תי' ז\"ל דלא מיבעיא ליה אלא משום דמיית מאי פריך התם ת\"ש הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן דמי עינו ואי אמרת יש לו קנס וקנס לרבו השתא חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרביה חביל ביה רביה גופיה יהיב ליה לדידיה ומאי קושיא התם שאני דכיון דעומד לכוף את רבו כמשוחרר דמי והאי לאו אדון הוא אבל גבי קנס כיון דמיית איגלאי מילתא דלאו לשחרור הוה קאי ומש\"ה מיבעיא ליה אי קנסא דרבו ולע\"ד נראה לומר דע\"כ לא כתבו התוספות דכיון דעומד לכוף כמאן דשחרר דמי אלא דוקא גבי מי שחציו עבד למשנה אחרונה דכיון דאסור בשפחה ובבת חורין כפינן ליה לרביה משום לא תהו בראה והכי מדוקדק לישנא דמתניתין שם בגיטין דקאמר לישא שפחה כו' אלא מפני תקון העולם כופין את רבו כו' משא\"כ במעוכב גט שחרור דעלמא כגון מפקיר או מפיל את שינו וכיוצא דהרי כתבו התוס' שם בדף מ' ד\"ה אותו העבד דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה והכריחו הדבר בכמה ראיות דלא כדעת רש\"י דס\"ל דאסור בשפחה ובב\"ח יע\"ש וכ\"כ ג\"כ בסוגיין ד\"ה מעוכב גט שחרור וכ\"כ ג\"כ הרשב\"א ז\"ל שם משם התוס' דכל מעוכב גט שחרור מותר בשפחה וא\"כ איכא למימר דכיון דמותר בשפחה לא כפינן ליה לרביה וא\"כ מש\"ה פריך שפיר בגמ' מהפיל את שינו דאע\"ג דלא כפינן ליה לרביה ולאו כמשוחרר דמי קאמר דנותן לו דמי עינו משום דהרי הוא בן חורין וא\"כ אה\"נ גבי מי שחציו עבד היכא דמיית אע\"ג דלא קאי לשחרור דאין לו קנס ותרוייהו שוים הם בהדרגה אחת וזה מדוקדק בדברי התוס' שכתבו ואלו בגיטין מיבעיא מי שחציו עבד כו' ולא תפסו לישנא דתלמודא דקאמר מעוכב גט שחרור אם יש לו קנס משום דמשאר מעוכב ג\"ש דמיבעיא ליה לתלמודא לא קשיא להו משום דכיון דמותר בשפחה ולא כפינן ליה אכתי אדון קרינן ביה ושפיר מיבעיא ליה התם ולא קשיא להו אלא ממעוכב גט שחרור דמי שחציו עבד דעלה נמי קאי בעיא דהתם מדבעי למיפשט מברייתא דהמית מי שחציו עבד ודחי ליה לא הא במשנה ראשונה כו' כנ\"ל אלא מיהו מדברי רי\"ו נר' שחולק אמ\"ש דבס' משרים נתיב י\"ג כתב וז\"ל מעוכב ג\"ש כלומר שהוא משוחרר אבל לא מסר לו הגט או מאותם שצריך לכפות את רבו לכתוב לו גט ועדיין לא כפוהו נראה מדברי רש\"י דאסור בשפחה אבל התוספות כתבו דמותר בשפחה יע\"ש נראה מדבריו דאע\"ג דמותר בשפחה אפ\"ה כפינן ליה לרביה לכתוב לו ג\"ש וכ\"כ שם גבי מפקיר עבדו ומפיל את שינו וכל הני דכופין את רבו ומשמע דהיינו אפילו לדעת התוספות מדלא הביא חולק ע\"ז: ושוב ראיתי להרב פמ\"א ח\"א סימן ע' דבתחילה נטה דעתו ז\"ל כמ\"ש דלדעת התוספות דמעוכב ג\"ש מותר בשפחה אין כופין את רבו ולבסוף הסכימה דעתו ז\"ל דלא פליגי תוספות עליה דרש\"י אלא לענין אי מעוכב ג\"ש אסור בשפחה או מותר אבל כ\"ע מודו דמעוכב ג\"ש כופין והביא ראיה מסוגיא דהשולח דל\"ח דאמרינן עבד שברח מבית האסירים כופין את רבו לכתוב לו ג\"ש וכ\"כ הריטב\"א והר\"ן שם דכיון דפקע זכותו מיניה לענין מעשה ידיו כופין את רבו לכתוב לו ג\"ש להתירו בב\"ח עכ\"ד יע\"ש מ\"מ אכתי תי' דתריצנא ניתן ליאמר אפילו נימא דס\"ל להתוספו' דמעוכב ג\"ש כופין את רבו להתירו בב\"ח וכדעת הריטב\"א והר\"ן ז\"ל על אופן זה דס\"ל ז\"ל דע\"כ לא אמרי' בחגיגה דמי שחציו עבד אין לו אלא אדון א' קרינן בי' למשנה אחרונה אלא דוקא גבי מי שחציו עבד דכיון דע\"כ לשחרור קאי וא\"א בלא\"ה שהרי אסור בשפחה ובב\"ח כמשוחרר דמי ולאו אדון מיקרי ודוקא היכא דמית הוא דאיבעיא ליה במי שחציו עבד דאיגלאי מילתא כמ\"ש ז\"ל משא\"כ בשאר מעוכב ג\"ש אע\"ג דכפינן ליה לרביה היינו דוקא כדי להתירו בב\"ח אבל אי בעי העבד ליקח שפחה מסתברא ודאי דליכא כפיה לרביה כלל כנראה מדברי הריטב\"א והר\"ן שכתבו כופין את רבו להתירו בב\"ח וא\"כ כיון דזמנין משכחת ביה דליכא כפיה לענין קנס אדון קרינן ביה ולא אמרינן כמשוחרר דמי דהא לאו לשחרור קאי ודאי דאדרבא עבדא בהפקרא ניחא ליה ולא דמי למי שחציו עבד כדכתיבנא ומש\"ה פריך תלמוד' שפיר מהפיל את שינו דקתני נותן דמי עינו וברייתא נמי סתמא קתני דמשמע אפילו אי בעי העבד לישא שפחה דלאו לשחרור קאי כנ\"ל: ועפ\"י האמור יש ליישב מה שהקשה הרב לח\"מ בפ\"ד מהלכות חובל ומזיק על מ\"ש הטור ז\"ל בח\"מ סי' תכ\"ד מי שחציו עבד וחציו בן חורין אם בעליו בני כפיה חבלתו לעצמו דהא כיון דהוא מעוכב ג\"ש הוי בעייא דלא איפשיטה אי הוי לרבו או לא דהא ��גמרא מייתי ההיא דמפיל שן עבדו דמינה משמע כדכתב ה\"ה ז\"ל דאם אין לו קנס אין לו נזק דמה לי קטליה כולה מה לי קטליה פלגא וכ\"כ התוס' שם ד\"ה חבלי' יע\"ש שהניחו בצ\"ע ואולם כפי מ\"ש יש ליישב דס\"ל להטור ז\"ל כתי' התוספות שכתבו בחגיגה דדוקא גבי קנס מיבעיא ליה משום דכיון דמית איגלאי מילתא דלאו לשחרור קאי אמנם גבי נזק דחי היא כיון דעומד לכוף את רבו וע\"כ לפדיה קאי לאו אדון הוא כמ\"ש בחגיגה דלמשנה אחרונה חייב משום דלא קרינן ביה אדון אחר ומאי דמייתי מהפיל את שינו דמשמע דאם אין לו קנס אין לו נזק היינו משום דהתם לאו לשחרור ודאי קאי דהא אי בעי נסיב שפחה ולא כפינן ליה ואכתי אדון קרינן ביה דומיא דחציו עבד היכא דמית כנ\"ל ובהיותי דרך אגב ראיתי למרן הב\"י בטור אה\"ע סימן ד' דברים תמוהים בעיני לא ראיתי מי שנתעורר עליו שכתב וזה לשונו ומ\"ש ולאחר ששחררו או הפקירו הרי הוא כישראל לכל דבר כו' ומ\"מ יש לתמוה על רבינו זכרונו לברכה שכתב הרי הוא כישראל לכל דבר דמשמע דמותר בבת ישראל ובמפקיר עבדו אמרינן התם בגמ' דצריך ג\"ש כו' וכיון דמעוכב ג\"ש איך מותר בבת ישראל וי\"ל דס\"ל דכל היכא דאמרינן יצא לחירות וצריך ג\"ש מותר בבת ישראל מהטעם שכתב הרא\"ש גבי משיא עבדו כו' עכ\"ל ודבריו תמוהים שהרי בסוגיא דהשולח מבואר בהדיא דאסור בישראלית מדאמרינן התם אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מ\"ט כו' איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לבריה לא מורית הרי מבואר דאסור בבת ישראל לדעת התוס' ולדעת רש\"י אפילו בשפחה וא\"כ איך אפשר שדעת הטור דאפילו בבת ישראל מותר הפך סוגיית הגמ' והתוס' ורש\"י ז\"ל גם מההיא דכריתות נראה בהדיא דאסור בישראלי' מדאמרינן דסבר רשב\"ג דמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט ומעוכב ג\"ש אוכל בתרומה ואי מותר בישראלי' כישראל גמור היכי תיסק אדעתין לומר דאוכל בתרומה והרי הוא כישראל לכל דבר גם מ\"ש דמותר בבת ישראל מאותו הטעם שכתב הרא\"ש במשיא אשה נראה פשוט דע\"כ לא כתב הרא\"ש זכרונו לברכה אלא דוקא במשיא אשה דקא עביד איסורא וקעבר אלפני עור אמרינן דודאי שחרריה כדיניה בשטר וכ\"כ מוהרשד\"ם י\"ד סימן קצ\"ו משם הרא\"ה וז\"ל עבד שהשיאו רבו בידוע שכבר שחררו וכתב לו גט שחרור אע\"ג שהעבד אינו יודע שמא זיכה לו ע\"י אחר שאם לא כן לא הי' משיאו אשה האסורה לו וכופין את רבו שיכתוב לו גט שחרור להיות בידו לראיה עכ\"ל אבל גבי מפקיר עבדו מהי תיתי לומר שיהא מותר בלי ג\"ש סוף דבר דבריו צל\"ע: וראיתי להרשב\"א ז\"ל בחדושיו לגיטין בדף הנזכר תירץ משם התוס' לקו' זו שהקשה הכא וז\"ל דהתם ה\"ט משום דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו והילכך גבי עלי' הרגל באדון שמעשה ידיו שלו תליא מילתא דטעמא דמילתא דהקפידה התורה באדון מפני בטול מלאכתו והילכך מי שחציו עבד אין רבו מעכבו משום מעשה ידיו דאינו אלא לעצמו אבל הכא גבי קנס אע\"פ שאין לו במעשה ידיו כלום למשנה אחרונה אדון קרינן ביה עכ\"ל וק\"ל לפי תי' זה דעליית הרגל במעשה ידיו תליא מילתא אם כן כי פריך התם ברפ\"ק דחגיגה הכל לאתויי מאי אמאי לא קאמר דאתא לאתויי מעוכב ג\"ש כגון מפקיר עבדו וכיוצא דמעשה ידיו לעצמו והשתא א\"ש דיוקא דמתני' דקתני ועבדים שאין משוחררין דאתו למי שחציו עבד למשנה ראשונה והילכך פטור ואמאי דחיק לאוקומי לאתויי מי שחציו עבד למשנה אחרונה וסיפא דקתני ועבדים שאינן משוחררין אדיוקא לא חש כמ\"ש התוס' טפי הוה ניחא לאוקומא לאתויי מעוכב ג\"ש ודיוקא דעבדים שאינן משוחררין אתי שפיר למשנה אחרונה וכעת צ\"ע אחר זמן רב זה כמו עשרים שנה נדפס ובא ספר בתי כהונה ח\"ב וראיתי לו שם שהקשה תו' הנ\"ל משם מוהר\"י הלוי ז\"ל ומה שתי' כמדומה שדרך בדרך שכתבתי ולאפס פנאי לא יכולתי לעמוד על דבריו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות חגיגה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,66 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שגגות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שתק </b>\n<b> ולא הפליג כו' אפי' אמרה לו אשה אכלת חלב כו' ושתק חייב להביא חטאת כו'.</b> מימרא דאביי פ' האומר דקדושין דס\"ה ע\"ב וכתבו התוס' שם בד\"ה אמר לו וז\"ל פי' דשתיקה כהודאה דמיא והוי נודע לו מעצמו אבל אמר לו איני יודע אינו נאמן לחייבו קרבן כו' ודוקא אחד אבל ב' נאמנים ומביא קרבן על ידם כדאמרי' התם ואם הביאו ב' יע\"ש וכן נראה מדברי רבינו שדעתו כדעת התוס' ז\"ל ממ\"ש ושתק משמע דבאומר איני יודע אינו חייב קרבן אך קשה דבפ\"ח מה' אלו דין ג' כתב וז\"ל האוכל חתיכה ועד אחד אומר לו כו' והוא אינו יודע אם חטא הרי זה מביא אשם תלוי הרי משמע דאפי' באומר איני יודע חייב וכבר ראיתי להרב ל\"מ ז\"ל שם שנתקשה בזה וכתב דליכא למימר דס\"ל לרבינו דבאומר איני יודע אינו חייב חטאת אבל מביא אשם תלוי דא\"כ קשה דבריש פרק האשה רבה דדקדקו ממתני' דקתני עד א' אומר אכלת והוא אומר לא אכלתי פטור הא אישתיק מהימן מנ\"ל דנאמן להביא חטאת נימא דמתני' הכי דייקי' מינ' הא אשתיק מביא אשם תלוי א\"ו דאין לחלק בין חטאת לאש\"ת גבי עד א' דאי נאמן לגמרי נאמן ואי אינו נאמן אפי' לאשם תלוי אינו נאמן אשר מכח זה דחק את עצמו בדברי רבינו ז\"ל וכתב דאינו יודע שכתב בפ\"ח לאו דוקא יע\"ש באורך ולכאורה אין דבריו מובנים דבאומר איני יודע דל מהכא נאמנותו של עד פשיטא ודאי דמביא אשם תלוי כדין ספק אכל חלב דעלמא וא\"כ הדר' קו' לדוכתא דמנ\"ל דשתיקה כהודאה נימא דמתני' הכי דייקינן מינה טעמא דאמר לא אכלתי פטור אפי' מאשם תלוי הא אשתיק מביא אשם תלוי ולאו משום נאמנותו של עד אלא כיון דאשתיק הו\"ל כאומר איני יודע ומש\"ה חייב אשם תלוי כדין ס' אכל חלב דעלמא אמנם הא ודאי בורכא היא דלענין אשם תלוי בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות כנודע וא\"כ לו יהי דמספ\"ל אי אכל חלב או לא אינו חייב להביא אשם תלוי דמתני' כי קתני עד א' אומר אכלת חלב סתמא קתני ולא מיירי בשאמר לו העד שהיו שם ב' חתיכות אחד של חלב ואחד של שומן ושל חלב אכל כדי שנאמר דכי אשתיק הו\"ל כאומר איני יודע איזה מהן אכלתי דה\"ל חתיכה א' מב' חתיכות דסתמא קתני אך אכתי ק' למ\"ש הר\"ן והרשב\"א ז\"ל שם לחד תי' דאביי ס\"ל דהך מתני' ר\"מ היא הפך סוגיא דר\"פ האשה רבה יע\"ש דא\"כ הא שמעינן לר\"מ בעלמא דלא בעינן חתיכה א' מב' חתיכו' כדאי' בפרק ס' אכל חלב ואם כן הדרא קו' לדוכתה דאימא דהכי דייקינן מינה הא אשתיק מביא אשם תלוי ואפשר לומר דהיינו דדייק דאם איתא הו\"ל למתני' לאשמועינן האי דינא באומר איני יודע והכי הול\"ל עד א' אומר אכלת חלב והלה אומר איני יודע ה\"ז מביא אשם תלוי וממילא שמעי' דבאומר לא אכלתי פטור לגמרי ולא הו\"ל למתני באומר לא אכלתי דהשתא איכא למטעי בדיוקא דאיני יודע אי חייב חטאת או אשם תלוי אלא ש\"מ דבשתיק מהימן לגמרי ובהכי יתיישב ג\"כ דברי רבינו ז\"ל כנ\"ל ובמ\"ש התוס' ודוקא א' אבל ב' נאמנים ראיתי להרב ח\"ה שכתב וז\"ל והיא סיפא דהך דא\"ל עד א' כו' בר\"פ אמרו לו ואליבא דר\"מ קאמרי דב' נאמנים כמ\"ש התוס' לקמן אבל רבנן פליגי עליה וס\"ל דב' נמי אין נאמנים עכ\"ל ואין דבריו נראין בעיני דלא זו הדרך בדבריהם למסתם סתומי אליבא דר\"מ דלית הלכתא כותיה ותו דלאיזה תכלית הוכרחו להביא זה מאחר דמשנה מפורשת היא ולכן נראה שדבריהם ז\"ל אליבא דרבנן דר\"מ היא דע\"כ לא פליגי רבנן עליה דר\"מ אלא באומר לא אכלתי ומטעמא דאם ירצה לומר מזיד הייתי אבל באומר איני יודע אפי' רבנן נמי מודו וכמ\"ש התוס' בר\"פ אמרו לו והכא אאיני יודע דסליקו מיניה קאי וקאמרי דדוקא בעד אחד אינו נאמן כל שאומר איני יודע אבל בב' ואומר איני יודע נאמנים כנ\"ל פשוט ודע דהא דאמרינן דבשתק חייב להביא חטאת כתבו התוס' בד\"ה הנזכר דהיינו דוקא בשא\"ל העד אכלת חלב והיה לך לידע כו' הא לא\"ה השתיקה חשיב כאומר איני יודע דאינו נאמן יע\"ש ולפ\"ז סיפא דקתני עד אחד אומר אכל ועד אחד אומר לא אכל מביא אשם תלוי אע\"ג דכיון דשתק לדברי העד שאומר אכל הרי הודה לדברי העד וסמך עליו וא\"כ הי\"ל להביא חטאת י\"ל כיון דעד אחד מכחישו לא חשיב שתיקה כהודאה די\"ל דסומך אעד המכחישו ויודע קצת רגלים לדבר זה ולזה שהרי כשבאו שניהם בבת אחת מיירי התם כמ\"ש התוס' שם ואע\"ג דהיכא דשותק שאינו יודע בבירור הדבר אינו נאמן לדעת התוס' ואפי' אשם תלוי ליכא כבר כתב הרב ש\"ך ז\"ל י\"ד סי' קכ\"ו סק\"ט דשאני חלבים שכן אפי' לבו נוקפו מביא אשם תלוי כמ\"ש בירושלמי אך קשה לתירוץ זה ממתניתין דספ\"ה דטהרות דקתני עד אחד אומר נטמא ועד אחד אומר לא נטמא ברה\"י טמא והשתא לדעת התוס' אפי' ברה\"י נמי טהור כיון דלא חשיב שתיקה כהודאה דאיכא למימר דסומך אעד המכחישו והו\"ל כאומר איני יודע דאינו נאמן כלל ולפי תי' הא' שכתב הרב ש\"ך ז\"ל א\"ש ודוק ודע שהתוס' ז\"ל פרק מי שקינ' דל\"א ע\"ב ד\"ה הא הק' וז\"ל ותימא היכי היה מתרץ ר' יצחק מתני' דר\"פ אמרו לו דתנן עד אחד אומר אכל ועד אחד אומר לא אכל מביא אשם תלוי הא כיון דהאמינ' תורה עד אחד הרי כאן שנים וחטאת הו\"ל לאתויי בשלמא ר\"ת מוקי לה בבת אחת אבל לר\"י דס\"ל דאפי' בבת אחת אמרינן כל מקום כו' יע\"ש ולא הבינותי קו' ז\"ל שהרי לפי שיטתם דס\"ל דדוקא היכא דשתק מחמת דהו\"ל לידע הוא דנאמן משום דחשיבא שתיקה כהודאה אבל באומר איני יודע אין עד אחד נאמן וכ\"כ ז\"ל בריש פרק האשה רבה ובפרק הניזקין א\"כ אין כאן קושיא כלל דבשלמא גבי סוטה דהתורה האמינה עד אחד אפי' היכא דבעל דבר מכחישו וכמ\"ש התוס' בקדושין ד\"ה אמר אביי וברפ\"ק דסוטה ד\"ה ת\"ל יע\"ש איכא למימר שפיר דכיון דהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים כו' ואפי' בבאו בבת א' אבל גבי עד אחד אומר אכלת חלב דנאמנותו של עד תלוי בשתיקתו של בעל דבר א\"כ דוקא בעד אחד אומר אכלת חלב איכא למימר שפיר דחשיב שתיקה כהודאה דהו\"ל לידע אבל בעד אחד אומר אכל ואחד אומר לא אכל דאין שתיקתו הודאה דכיון דעד אחד מכחישו מאן פלג לן לומר דמאי דשתק הוא משום דהודה לדברי העד האומר אכל ולא נימא איפכא ולפחות מיהא נאמר דחשיב כאינו יודע ואם כן אדרבא אפי' אשם תלוי הי\"ל לומר דאינו חייב וכמ\"ש ואפי' נימא דהתוס' ז\"ל בסוטה מחלפא שיטתייהו דס\"ל כדעת הרשב\"א והריטב\"א דס\"ל דאפי' בשותק מחמת שאינו יודע הדבר בבירור נאמן מבואר הוא שלא כ\"כ אלא אליבא דאביי דשמעתין וס\"ל דאביי פליג אההיא דאמרינן בר\"פ האשה רבה ודילמא שאני התם משום דשתיקה כהודאה דמיא וכמבואר בדבריהם באורך וא\"כ איכא למימר שפיר דר\"י ס\"ל כההיא דר\"פ האשה רבה ופליג אדאביי סוף דבר שדבריהם צריכים אצלי עיון: כתב מרן הב\"י י\"ד סימן קכ\"ו וז\"ל מ\"כ מה שפי' ר\"ת דעד אחד שאמר נתנסך יינך ומכחישו כו' אינו נאמן נראה דהיינו דוקא לבנה ובני ביתו שמפסידו ממון להם אבל אחרים לאו כל כמינייהו לסמוך על הכחשת דב\"ה דעד אחד נאמן באיסורין ומורי הגבור אמר דעד אחד נאמן להתיר היכא דלא איתחזק איסורא אבל לאסור דבר שבחזק' היתר לאו כל כמיניה כיון דמכחישי ליה כו' וק\"ל דבפרק האומר אמרינן מקוה פסולו ביחיד עכ\"ל יע\"ש ודבריו לעין הקורא סתומים כספר החתום במאי דק\"ל מההיא דמקוה דאליבא דמאן ק\"ל דאי לרבא הא מוקי לה התם לקמן בדשתיק ולהכי מהימן כמו עד אחד דעלמא דנאמן כל שהלה שותק ואי לאביי הא מתרץ לה שפיר דאפי' במכחישו נאמן דס\"ל שלח אחוי וכן גבי מקוה הרי מקוה לפנינו ויכולים אנו למודדו וכבר מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סימן ט\"ו תמה עליו בזה והניח דבריו בצ\"ע והנראה אצלי שכונתו ז\"ל להקשות לדעת מורי הגבור שכתב דכנראה דס\"ל דכל שהלה מכחישו או אומר איני יודע דאינו נאמן כלל ואפי' לאחרים מההיא דמקוה דמוקי לה בהלה שותק והשתא קשה לדעת ר\"ת דס\"ל דבעינן שתיקה מחמת הודאה דהי\"ל לידע דהתם גבי מקוה מאי הודאה איכא ואשתיקה דמאן מיתסר ועיין בהריטב\"א שתמה לדעת ר\"ת מההיא דמקוה יע\"ש וליכא למימר דההיא דמקוה מיירי בשאומר לבעל הטהרות או לטמא שטבל שם שבפניו מדדו ונמצא חסר דהתם ודאי לא חשיב שתיקה כהודאה דאם איתא לא היה עושה טהרות על גבו ועיין בחידושי מוהרימ\"ט ז\"ל שם אכן לפי שיטתו ז\"ל שם דסבירא ליה דלאחרים אפי' כשבעל דבר מכחישו אינו נאמן ניחא שפיר דההיא דמקוה דקאמר דמקוה פסולו ביחיד ונאמן לומר שהוא חסר מיירי לפוסלו לאחרים דלא בעייא שתיקה מחמת הודאה והאי דפריך בגמ' האי בעל מום היכי דמי אי דקא מכחיש ליה מי מהימן אב\"מ דוקא הוא דפריך ומשום דלגבי דידיה אינו נאמן כיון שמפסידו אבל גבי מקוה אפי' בשמכחישו ב\"ה נאמן לפוסלו לאחרים ומה מאד מדוקדק לפי זה לישנא דתלמודא דקאמר האי ב\"מ היכי דמי כו' ול\"ק האי מקוה דפסולו ביחיד היכי דמי דנשנית בברייתא מקמי חלוקת ב\"מ אלא משום דגבי מקוה נאמן לפוסלו לאחרים ולא ק\"ל לרבא אלא מחלוקת ב\"מ דפיסולו גבי דידיה כנ\"ל: כתבו התוס' שם בד\"ה נטמאו דהא דאמרינן דבדבר שהוא בידו כגון אכלת חלב ושורך נרבע אי שתיק מהימן ואי לא שתיק מהימן ה\"ד בדבר שאינו יכול להתברר אבל בדבר שיכול להתברר כגון שאמר לו יש שרץ בטהרותיך כו' בהא ודאי יש לחוש לדבריו כדאמרינן לקמן גבי ב\"מ דמצי א\"ל שלח אחוי כו' יע\"ש ודבריהם ז\"ל הן מן המתמיהים דההיא דלקמן אביי הוא דקאמר לה כדאמרינן ואביי אמר לעולם דקא מכחיש ליה כו' אבל לרבא דקי\"ל כותיה משמע ודאי דלא ס\"ל הך סברא מדקאמר האי ב\"מ ה\"ד אי דקא מכחיש ליה מי מהימן כו' ואם איתא מאי ק\"ל ולולי דבריהם דלקמן היה אפשר ליישב דבריהם דהכא דס\"ל דאפי' רבא לא פליג אדאביי אלא דוקא בשבעל דבר מכחישו אבל כל שאומר איני יודע מסתברא ודאי דאפי' רבא מודה דיש לחוש לדבריו כיון דאפשר להתברר ומאי דלא מוקי לה הכי לברייתא משום דגבי ב\"מ לא משכחת לה באומר איני יודע שהרי ידע איניש בנפשיה אי ב\"מ הוא או לא וניחא השתא מאי דהוצרך רבא להקשות מחלוקת ב\"מ ולא מחלוקת מקוה פיסולו ביחיד דנשנית בברייתא ראשונה משום דההיא דמקוה מצינן לאוקמא בשתיקה דלאו מחמת הודאה דאפ\"ה נאמן כל שיכול להתברר כך היה נראה ליישב דבריהם ז\"ל אבל במ\"ש לקמן בד\"ה שלח אחוי וז\"ל מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר ע\"א נאמן ואפי' ע\"א מכחישו לא ניתן ליאמר תי' זה אלא מבואר מדבריהם דס\"ל דקי\"ל בהא כאביי ולא כרבא ונראה שלזה היתה כונתו של הרב משפטי שמואל ז\"ל סימן פ\"ה שתמה על דברי רי\"ו ז\"ל נכ\"ב ח\"ב שכתב וז\"ל ע\"א נאמן לומר אמו נשבית אם הוא כהן לשוייה חלל והוא ששותק ואין מי שיכחישנו כו' דלמה פסק כאביי במקום רבא דלרבא ע\"א אינו נאמן ואפי' הלה שותק משום דהו\"ל דבר שבערוה כדאיתא בשמעתין וכתב שהמעיין בתוס' פרק האומר יתיישב לו דברי רי\"ו כי מדבריהם יש לו סעד ע\"כ דנראה שכוון למ\"ש דס\"ל דהתוס' ג\"כ ס\"ל דקי\"ל בהא כאביי גם מדברי רי\"ו שכתב בנתיב כ\"ב ח\"ב וז\"ל א\"ל ע\"א אשתך זנתה ושתק אין העד נאמן כו' ונראה שאם א\"ל העד זנתה בפניך ושתק שאסורה עליו כו' ובנתיב ט\"ו דקנ\"ז כתב שהעיקר כדברי ר\"ת דאין ע\"א נאמן באיסורין אלא דוקא בשא\"ל בפניך נטמאו כו' יע\"ש וא\"כ כי קאמר רבא דאין דבר שבערוה כו' ע\"כ מיירי אפי' באומר בפניך זנתה ואיך כתב רי\"ו דאם א\"ל זנתה בפניך ושתק שאסורה עליו אלא ע\"כ שדעתו ז\"ל לפסוק כאביי והרב כנה\"ג חא\"ה סימן קט\"ו בהגהת ב\"י אות כ\"ט הביא דברי הרב בעל משפטי שמואל הללו וכתב וזה לשונו וחושב אני שכוון למה שכתבו התוס' עלה דההיא דרבא וז\"ל וא\"ת כיון דשותק ושתיקה כהודאה דמייא כו' וי\"ל דקסבר רבא דטעמא דשותק לאו משום דשתיקה כהודאה דמייא אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהימני ע\"כ ולפי זה היכא דאמר לו אשתך זנתה בפניך והוא שותק נאמן דהא שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא בשתיקתו ועל פי זה כתב רי\"ו דע\"א אומר אמו נשבית והוא שותק נאמן ומיירי באומר אמך נשבית ואתה יודע בדבר הזה נראה כונת הרב ז\"ל עכ\"ל והן דברים תמוהים דכנראה שהבין מדברי התוס' דהא דרבא מיירי באומר אשתך זנתה שלא בפניך אבל באומר זנתה בפניך אפי' רבא מודה וזה ודאי ליתא שהרי לפי שיטת התוס' דהא דע\"א נאמן באיסורין מיירי באומר נטמאו טהרותיך בפניך וכן היא שיטת רי\"ו כמ\"ש ע\"כ כי קאמר אביי אשתך זנתה כו' היא היא מיירי נמי בכה\"ג באומר אשתך זנתה בפניך ועלה קאמר רבא דאין דבר שבערוה פחות מב' אלא ודאי דכונת התוס' ז\"ל דאפי' באומר זנתה בפניך ס\"ל לרבא דלא חשיב שתיקה כהודאה וכ\"כ הש\"ך ז\"ל י\"ד סימן קכ\"ז בכונת דברי התוס' וזה פשוט גם מ\"ש ליישב דברי רי\"ו ז\"ל משם מהור\"ר יום טוב ן' יעיש ז\"ל ותמה הרב הנזכר על דבריו מדברי רי\"ו שכתב ואם הכחישו אותו נאמן וחזר הרב הנז' והודה לדבריו ודחק עצמו בדברי רי\"ו ז\"ל לומר דהכחשה דקאמר פי' הזמה כמו שיעויין שם באורך נראה דל\"ק דאפשר דרי\"ו ז\"ל מפרש הסוגיא כפי' הריטב\"א ז\"ל דמאי דפריך בגמ' מאי חזית דסמכת אהני כו' לאו אעיקר דינא קפריך למה הכשירוהו אלא אלישנא דויבוקש הדבר ולא נמצא דקאמר דמשמע שלא נשאר חשש כלל ולעולם דלענין דינא אפי' איכא תרי ותרי נמי אמרינן אוקמיה אחזקתיה אך זו היא שקשה לפי דרכו ז\"ל דכיון דכל עיקר יסודו של רי\"ו ז\"ל שכתב דכל דאיכא רגלים לדבר חשיב כשני עדים הוא משום דק\"ל דאמאי ל\"ק רבא דמיירי בע\"א ויבוקש הדבר ולא נמצא שלא נמצאו עדים אחרים והחזיקוהו בכשרות משום דאין דבר שבערוה פחות משנים א\"כ אכתי תקשי ליה קו' הלזו לאביי דס\"ל דאע\"ג דאיכא רגלים לדבר לא חשיב כב' עדים כמ\"ש הרב שם מאי קפריך ליה לרבא אימא דמיירי בע\"א אלא עכ\"ל כמ\"ש הריטב\"א ז\"ל וא\"כ מעתה נפל כל הבנין ארצה ובאמת שיש לתמוה על עוצם חכמתו ז\"ל איך לא נרגש בזה והיותר נ\"ל עיקר שדעתו של רי\"ו ז\"ל לפסוק כאביי כמו שנראה מדברי התוס' שכתבנו אלא דתמיהא מלתא טובא דהא קי\"ל בעלמא דהלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע\"ל קג\"ם ואפשר דה\"ט משום מ\"ש התוס' לקמן דרבא ס\"ל דטעמא דשותק לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא כו' אשר נראה מדבריהם דאביי ורבא בהא פליגי דאביי ס\"ל דשתיקה כהודאה דמיא וכ\"כ מוהרימ\"ט ז\"ל בחידושיו ומש\"ה פסקו כאביי משום דסתמא דתלמודא פרק האשה רבא אזלא אליבא דאביי דקאמר שתיקה כהודאה דמיא: שבתי וראה שמדברי רי\"ו ז\"ל שכתב בנכ\"ג ח\"ב גבי אשתך זנתה נראה בהדיא שפוסק כרבא ממ\"ש וז\"ל ונראה שאם א\"ל העד זנתה בפניך כו' זולתי אם חזר ואמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד משא\"כ בשאר איסורין שאם א\"ל נתנסך יינך בפניך ושתק נאמן אפי' חזר ואמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד ע\"כ והשתא אי ס\"ל דבהא קי\"ל כאביי א\"כ אין הפרש בין שאר איסורין לדבר שבערוה כדקאמר אביי היא היא אלא מבואר דס\"ל דהלכתא כרבא אלא דס\"ל דאפי' רבא דקאמר אין דבר שבערוה כו' אינו אלא באומר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי הא לא\"ה וכגון שאומר שמה ששתק הוא מפני שלא היה יודע אפי' בדבר שבערוה נאמן וא\"כ מ\"ש בנתיב כ\"ג דע\"א נאמן לומר שאמו נשבית והוא שותק מיירי בכה\"ג וסמך אמ\"ש כאן כנ\"ל:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מ\"ש </b> דלמה מביאים ראי' מדברי אביי וכו' עיי\"ש שהעלה דהתוספות ס\"ל דהלכה כאביי. עפ\"ז תמוה דהרי הש\"ך ביו\"ד סי' קכ\"ז סעיף ג' בהג\"ה שכתב שם די\"א דהיכי דאיכא לברורי וכו' צריך לחוש לדבריו ותמה הש\"ך למה כתב בלשון י\"א שהרי הוא ש\"ס ערוך ממש ודבריו תמוהין שבש\"ס משני כן לאביי אבל רבא ס\"ל להיפוך דאף באיכא לברורי א\"צ לחוש ולכך כותבו הרב בשם י\"א שהם פוסקים בזה כאביי או דמחלקין דבאינו מכחיש רק אומר איני יודע אף רבא מודה ולכך י\"ל דדייק הרב וכתב דצריך לחוש לדבריו ולא העתיק דאפילו מכחיש נאמן דס\"ל באמת במכחיש אין צריך לחוש כרבא רק באינו יודע ס\"ל מסברא אף רבא מודה דלא כהש\"ך שם שהעתיק בפשיטות דאפילו מכחיש נאמן. מיהו כדי ליישב דברי התוספות הנ\"ל שאפילו במכחיש נאמן נראה דהתוס' לשיטתם אזלי שכתבו לעיל דבתרתי פליגי ר\"ע ור\"ט דר\"ט ס\"ל דאף אם נודע שהיתה המקוה חסר למפרע ג\"כ טהור ולזה מביא ראי' מבן גרושה ור\"ע מטמא למפרע ולכך מביא ראי' מבעל מום עיי\"ש והנה לפי דבריהם צריכין אנחנו לפרש פרכת ר\"ע לר\"ט דבע\"מ פסולו ביחיד וכו' דבשלמא אם הי' עיקר הוכחת ר\"ט מבן גרושה לענין אם יש לו ספק אימתי נעשה הריעותא שהי' ר\"ט ס\"ל דאזלינן בתר חזקת המקוה ואמרינן השתא דאיתרעי וע\"ז הי' מביא ראי' מב\"ג ור\"ע ס\"ל דאמרינן אולי למפרע איתרעי דלא אלים החזקה כ\"כ לומר השתא הוא דאיתרעי בזה שפיר הי' שייך הקושיא דבע\"מ פסולו ביחיד ומישך שייך זה בזה דכיון דחזינן שפסולו ביחיד הרי שחזקת היתר שלו לא אלים כ\"כ שיחיד יכול לפסלו ה\"ה נמי ספק אם כעת חזינן ריעותא לפנינו יכול לקלקל החזקה למפרע אבל בן גרושה פסולו בשנים ואלימא החזקה דידי' שאין אחד יכול לקלקלה ולכך ה\"ה ספק אין יכול לקלקל אבל לפירוש התוספות שהפלפול שלהם לא הי' לענין ספק כלל רק אם ידוע שהי' חסר למפרע אם טמא למפרע או לא וע\"ז מביאים ראי' מב\"ג ובע\"מ אם כן לענין זה מה שייך הפרכא דבע\"מ פסולו ביחיד ומה ענין יש זה לזה שלכך יהי' טמא או טהור אם נודע שלמפרע הי' חסר וצריך לפרש כך שהטעם של ר\"ט דס\"ל אם נודע שהי' למפרע חסר אעפ\"כ טהור משום דס\"ל דכיון דמקודם שנודע היו הטהרות הללו מוחזקין בטהרות לנו לכך הוי כאלו היינו אנן סהדי שהטהרות הללו טהורים ואם הי' לכאן עדים שהמקוה לא הי' חסר לא הי' מועיל אחר כך עדים שיבואו ויאמרו שהוא חסר דתרי ותרי ספקא דרבנן ומן התורה מוקמינן לי' אחזקה וכו' וכיון שיש לזה חזקת טהרות היו טהורין אם כן ה\"ה באין כאן עדים שלא הי' חסר כיון שהי' מוחזק לנו בטהרות (וכיוצא בזה כתבו התוספות בכתובות בסוגיא דכת\"י הוא זה ד\"ה הרי אלו נאמנין דאנן סהדי שלא היו אנוסים ונחשבים כתרי ותרי עיי\"ש והיינו ממש כנ\"ד) והי' מותרין היתר גמור הוי כאלו אנן סהדי שהוא טהור ולא מצי העדים לטמאם למפרע וכן הטעם בב\"ג וב\"ח ור\"ע מחלק כך שבשלמא בב\"ג שפסולו בשנים דוקא אז בשעה שהכהן עובד עבודה כל זמן שלא נודע שהוא בן גרושה הוי העבודה בחזקת כשרות ברור בלי פקפוק שהרי אף אם יבוא אחד ויעיד שהוא ב\"ג לא יהי' נאמן רק ע\"פ שנים וזה לא שכיח ולכך כל זמן שלא באו העדים היתה העבודה בחזקת כשרות בודאי וכיון שהי' בחזקת כשרות לנו לא מהני עדים אח\"כ לפוסלו אבל בבע\"מ שפסולו ביחיד ואם נאמר שאם נודע שהוא בע\"מ עבודתו פסולה למפרע אז אף אם רק אחד יעיד שהוא בע\"מ ג\"כ יופסל למפרע ולכך אף קודם שנודע לנו זה אף שהוא כשר וא\"צ לחשוש שהוא בע\"מ מ\"מ לא הוי הדבר מוחלט לנו לודאי להשוותו אנן סהדי ולכך אם בא אחד להעיד אח\"כ שהוא בעל מום נעשה באמת פסולה העבודה למפרע וכן נמי במקוה ולפ\"ז כיון שכוונת הש\"ס במה שאמר פסולו ביחיד היינו שאם העד יחיד נפסלה העבודה למפרע ולכך שפיר ס\"ל לרבא דלא אמרינן בזה היכא דאיכא לברורי צריך לחוש לדבריו דלענין למפרע יש סברא דודאי אינו בע\"מ דאם הי' בעל מום לא הי' עובד עבודה לעבור בלאו וזה דומה למה דאמרינן בסוגיא שאם איתא דלא קים לי' חולין בעזרה לא הוי מייתי וכו' וכן נמי אמרינן הכא להיפוך דאם איתא שהוא בע\"מ לא הוי מחלל עבודה למפרע ויש הוכחה גדולה שאינו בע\"מ ולכך אף דאיכא לברורי א\"צ לברר והוכחה לזה ממה שנקט הש\"ס בלשונו האי בע\"מ היכי דמי ולא פריך האי מקוה היכי דמי וכבר העיר השעה\"מ ולפי הנ\"ל א\"ש דבמקוה אף למפרע שייך לומר היכי דאיכא לברורי דבזה לא עשה הטובל איסורא חדא דאפשר שהוא לא ידע שהוא חסר כלל ואף אם ידע מה עבודה עשה שהפסיד לעצמו שעסק בטהרות בטומאתו ולכך אף לענין למפרע אם אפשר לברורי צריך לחוש רק בבע\"מ ס\"ל לרבא דלמפרע אף באיכא לברורי א\"צ לחוש דיש חזקה גדולה שאינו בע\"מ דבלא\"ה לא הוי עביד איסורא לחלל עבודה ולכך ס\"ל לרבא דבכה\"ג במכחיש אינו נאמן העד ואביי ס\"ל דנאמן ומזה הוכיחו התוספות דבעלמא היכא דאיכא לברורי צריך לחוש לכ\"ע כן נראה:<br><b> ועוד </b> נראה והוא העיקר בעיני בכוונת התוספות דלא לחנם נקטו בלשונם ואפילו אחר מכחישו ולא הזכירו היכי שהבע\"ד מכחיש ואין לומר שאחר מכחיש עדיף דאדרבא לענין איסורין קיי\"ל דהכחשת הבעלים עדיף דע\"א בהכחשת בע\"ד אינו נאמן לכ\"ע וכשאין הבעלים מכחישים רק אחר יש פלוגתא עיי\"ש בש\"ך סי' קכ\"ז לכך נראה דס\"ל להתוס' דודאי בהכחשת הבעלים עצמו אף באיכא לברורי א\"צ לחוש כיון דהבעלים אומרים שכבר בררו והכיר שהוא שקר וא\"צ לחוש כלל דהתורה נתנה לבעלים נאמנות רק דבכהן המקריב קרבן של אחר בהא פליגי אביי ורבא דרבא ס\"ל כיון דהעדות שהוא בע\"מ טמא להכהן עצמו אם הוא מכחיש נחשב הכחשת בע\"ד עצמו וא\"צ לברורי ואביי ס\"ל כיון דעיקר העדות הוא לענין הקרבן אם הוא כשר או לא ובע\"מ הקרבן אינו יודע אם הוא בע\"מ צריך לחוש לדברי העד אף שהכהן מכחישו בברי ומזה הוציאו התוס' שה\"ה בעד אחד מכחיש צריכין הבעל��ם לחוש אם אפשר לברור והוא אינו מכחיש לכ\"ע ולכך דייקו התוספות בלשונם וכתבו צריך לחוש לדבריו וכן כתב הרב רמ\"א ביו\"ד הך לישנא ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבא </b>\n<b> על עריות הרבה.</b> עיין מ\"ש פי\"ז מה' איסורי ביאה הל' י\"א:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשה </b>\n<b> תולדה של אב זה ותולדה של אב כו'.</b> עיין במרן כ\"מ ז\"ל מה שתמה בזה משם הר\"א בנו של רבינו למה תלה הדבר בירא' לי והלא גמ' ערוכה בריש ב\"ק דאמרי' נפקא מינה דאי עביד ב' אבות בהדי הדדי א\"נ ב' תולדות בהדי הדדי מחייב וסוף דבר העלה מוהר\"י קורקוס ז\"ל שלא היה גורס בגמ' א\"נ ב' תולדות כו' יע\"ש ולדעתי אכתי ק\"ל למה תלה הדבר ביראה לי שדין זה תלמוד ערוך הוא במכות פ\"ב דכ\"א דפרכינן התם אמתני' דקתני יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין מתקיף לה רב אדא ולילקי נמי משום זורע בי\"ט ואמרי' אמר רבה הדא אמרה חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי\"ט והשתא אם איתא דגבי תולדות לא מחייב אחילוק מלאכות א\"כ מאי פריך ולילקי נמי משום זורע ואמאי קאמר חילוק מלאכות לשבת כו' הא אפי' לשבת עצמו כיון דמחפה את הזרעים אינו אלא תולדה דזורע כמ\"ש רש\"י פ' אלו עוברין דמ\"ז ע\"א ד\"ה ושביעית יע\"ש וגבי תולדה לא אמרינן חילוק מלאכות והנראה שדעת רבינו ז\"ל דמחפה את הזרעים חשיב אב מלאכה ושלא כדעת רש\"י ז\"ל מיהו הא ק\"ל טובא מהא דגרסינן בריש מ\"ק ד\"ב ע\"ב אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע א\"ל אביי לרבה לדידך קשיא ולר\"י קשיא משום חורש אין משום זורע לא כו' וכ\"ת כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא אחד והאמר ר\"כ זומר וצריך לעצים חייב ב' יע\"ש: והנה המתבאר שם מאותה סוגיא דהמנכש והמשקה את הזרעים לא הוו אלא תולדות חורש או זורע כדאמרינן התם בסמוך רבא אמר אפי' תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא וכ\"כ רבי' פ\"ח מה' שבת הרי בהדיא דאפילו בעשה מלאכה אחת שיש בה ב' תולדות מחייב ב' ע\"ש וק\"ו בעשה ב' מלאכות של שני תולדות שהוא חייב ב' והנראה אצלי ליישב דעת רבינו ז\"ל דמש\"ה תלה הדבר ביראה לי משום דההיא דמ\"ק איכא למימר דאדרבה משם ראיה להפך משום דאיכא למימר דלהכי אסיקו עלה התם בק' ולא בתיובתא משום דס\"ל לרבה ור\"י דדוקא בההיא דזומר וצריך לעצים הוא דמיחייב רב כהנא שתים משום דהוי אבות דזומר ובוצר אבות נינהו לדעת רבי' ז\"ל כמבואר פ\"ז מה' שבת והלכך כיון דאאבות מחייב רחמנא אחילוק מלאכות אה\"נ בעשה מלאכה אחת שיש בה ב' אבות דחייב ב' משא\"כ מנכש ומשקה את הזרעים כיון דתולדות נינהו לא אמרינן חילוק מלאכות וכ\"ש במלאכה אחת שיש בה ב' תולדות ועל פי האמור מקום אתנו ליישב מה שתמה בזה הר\"א בנו מההיא דריש ב\"ק משום דהיה מקום לומר דסוגיא דהתם דקאמר א\"נ ב' תולדות כו' אתיא אליבא דאביי דסבירא ליה דאפי' אתולדות אמרינן חילוק מלאכות אמנם אנן בדידן קי\"ל כרבה ור\"י דאתולדות לא מיחייב ב' מדאסיקו עלה בקו' ולא בתיובתא אמטו להכי תלה הדבר ביראה לי לומר שכך עלה בהסכמת דעתו ז\"ל דסוגיא דמ\"ק לא פליגא אההוא דריש ב\"ק דלעולם כל היכא דעשה ב' מלאכות של ב' תולדות מחייב שתים לכ\"ע מדחזינן התם בב\"ק דקאמר בפשיטות א\"נ ב' תולדות כו' משמע דמילתא דפשיטא היא וליכא מאן דפליג עליה ודוקא בעשה מלאכה א' שיש בה ב' תולדות הוא דפליגי אביי ורבה ד��ביי ס\"ל דכיון דאמרינן חילוק מלאכות אתולדות הה\"נ בעשה מלאכה א' שיש בה ב' תולדות ורבה ור\"י ס\"ל דדוקא באבות מלאכות כההיא דזומר וצריך לעצים הוא דמיחייב רב כהנא אמנם במנכש ומשקה את הזרעים כיון דתולדות נינהו לא מיחייב בעשה מלאכה אח' שיש בה ב' תולדות וכן מדוקדקים דברי רבינו ז\"ל שלא כתב דין זה דב' תלדות אלא בעושה ב' מלאכות מב' תולדות משמע דבמלאכה א' שיש בה ב' תולדות לא מיחייב: ובהכי ניחא לי מה שרבינו ז\"ל בפ\"ח מה' שבת פסק דהמשקה את הזרעים חייב משום תולדות זורע ולא כתב חייב ב' כדרך שכתב שם גבי זומר וצריך לעצי' אלא ה\"ט משום דמשקה את הזרעים כיון דתולדות נינהו לא מיחייב אלא א' ופסק כרבה ור\"י ודלא כאביי מדלא אסיקו עלה בתיובתא כנ\"ל מיהו ק\"ל מהא דגרסי' פ' כלל גדול ד\"פ ר\"י אומר ועשה א' ועשה הנה פעמים שחייב א' על כולן ופעמים שחייבים א' על כל אחת ואחת ואמר ריב\"ח מ\"ט דר\"י א' מאחת כו' הנה אבות מהנה תולדות כו' אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגות מלאכות כו' הרי מבואר דאפי' אתולדות אמרינן חילוק מלאכות שהרי מהנה אצטריך לתולדות ואתולדות גופייהו דרשינן אחת שהיא הנה וא\"כ ק\"ט למה תלה הדבר ביראה לי ויש ליישב משום דהיה מקום לומר דודאי לר\"י דנפ\"ל חילוק מלאכות מועשה מאחת מהנה ה\"נ דאפי' אתולדות מיחייב כדנפ\"ל מקרא דמהנה מיהו לר\"ן דקי\"ל כותיה דהבער' לחלק יצאת ה\"נ דאתולדות לא מיחייב דדוקא אאבות הוא דגלי קרא וסעד לזה דבמתני' ריש פרק כלל גדול קתני היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכ' משמע דאאבות דוקא הוא דמיחייב אבל לא אתולדות משום דמתני' אתיא כרבי נתן דהבערה לחלק יצאת כדקתני בתר הכי המבעיר וכבר רש\"י נרגש מזה וכתב אב מלאכה דנקט לאו למעוטי תולדות דה\"ה לתולדות כו' אלא למעוטי היכא דהוו ב' תולדות מאב א' יע\"ש כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>יראה </b>\n<b> לי שכל אלו כו'.</b> עיין מ\"ש פ\"ב מה' שחיטה הלכה ב':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,63 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Offerings_for_Unintentional_Transgressions",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שתק </b>\n<b> ולא הפליג כו' אפי' אמרה לו אשה אכלת חלב כו' ושתק חייב להביא חטאת כו'.</b> מימרא דאביי פ' האומר דקדושין דס\"ה ע\"ב וכתבו התוס' שם בד\"ה אמר לו וז\"ל פי' דשתיקה כהודאה דמיא והוי נודע לו מעצמו אבל אמר לו איני יודע אינו נאמן לחייבו קרבן כו' ודוקא אחד אבל ב' נאמנים ומביא קרבן על ידם כדאמרי' התם ואם הביאו ב' יע\"ש וכן נראה מדברי רבינו שדעתו כדעת התוס' ז\"ל ממ\"ש ושתק משמע דבאומר איני יודע אינו חייב קרבן אך קשה דבפ\"ח מה' אלו דין ג' כתב וז\"ל האוכל חתיכה ועד אחד אומר לו כו' והוא אינו יודע אם חטא הרי זה מביא אשם תלוי הרי משמע דאפי' באומר איני יודע חייב וכבר ראיתי להרב ל\"מ ז\"ל שם שנתקשה בזה וכתב דליכא למימר דס\"ל לרבינו דבאומר איני יודע אינו חייב חטאת אבל מביא אשם תלוי דא\"כ קשה דבריש פרק האשה רבה דדקדקו ממתני' דקתני עד א' אומר אכלת והוא אומר לא אכלתי פטור הא אישתיק מהימן מנ\"ל דנאמן להביא חטאת נימא דמתני' הכי דייקי' מינ' הא אשתיק מביא אשם תלוי א\"ו דאין לחלק בין חטאת לאש\"ת גבי עד א' דאי נאמן לגמרי נאמן ואי אינו נאמן אפי' לאשם תלוי אינו נאמן אשר מכח זה דחק את עצמו בדברי רבינו ז\"ל וכתב דאינו יודע שכתב בפ\"ח לאו דוקא יע\"ש באורך ולכאורה אין דבריו מובנים דבאומר איני יודע דל מהכא נאמנותו של עד פשיטא ודאי דמביא אשם תלוי כדין ספק אכל חלב דעלמא וא\"כ הדר' קו' לדוכתא דמנ\"ל דשתיקה כהודאה נימא דמתני' הכי דייקינן מינה טעמא דאמר לא אכלתי פטור אפי' מאשם תלוי הא אשתיק מביא אשם תלוי ולאו משום נאמנותו של עד אלא כיון דאשתיק הו\"ל כאומר איני יודע ומש\"ה חייב אשם תלוי כדין ס' אכל חלב דעלמא אמנם הא ודאי בורכא היא דלענין אשם תלוי בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות כנודע וא\"כ לו יהי דמספ\"ל אי אכל חלב או לא אינו חייב להביא אשם תלוי דמתני' כי קתני עד א' אומר אכלת חלב סתמא קתני ולא מיירי בשאמר לו העד שהיו שם ב' חתיכות אחד של חלב ואחד של שומן ושל חלב אכל כדי שנאמר דכי אשתיק הו\"ל כאומר איני יודע איזה מהן אכלתי דה\"ל חתיכה א' מב' חתיכות דסתמא קתני אך אכתי ק' למ\"ש הר\"ן והרשב\"א ז\"ל שם לחד תי' דאביי ס\"ל דהך מתני' ר\"מ היא הפך סוגיא דר\"פ האשה רבה יע\"ש דא\"כ הא שמעינן לר\"מ בעלמא דלא בעינן חתיכה א' מב' חתיכו' כדאי' בפרק ס' אכל חלב ואם כן הדרא קו' לדוכתה דאימא דהכי דייקינן מינה הא אשתיק מביא אשם תלוי ואפשר לומר דהיינו דדייק דאם איתא הו\"ל למתני' לאשמועינן האי דינא באומר איני יודע והכי הול\"ל עד א' אומר אכלת חלב והלה אומר איני יודע ה\"ז מביא אשם תלוי וממילא שמעי' דבאומר לא אכלתי פטור לגמרי ולא הו\"ל למתני באומר לא אכלתי דהשתא איכא למטעי בדיוקא דאיני יודע אי חייב חטאת או אשם תלוי אלא ש\"מ דבשתיק מהימן לגמרי ובהכי יתיישב ג\"כ דברי רבינו ז\"ל כנ\"ל ובמ\"ש התוס' ודוקא א' אבל ב' נאמנים ראיתי להרב ח\"ה שכתב וז\"ל והיא סיפא דהך דא\"ל עד א' כו' בר\"פ אמרו לו ואליבא דר\"מ קאמרי דב' נאמנים כמ\"ש התוס' לקמן אבל רבנן פליגי עליה וס\"ל דב' נמי אין נאמנים עכ\"ל ואין דבריו נראין בעיני דלא זו הדרך בדבריהם למסתם סתומי אליבא דר\"מ דלית הלכתא כותיה ותו דלאיזה תכלית הוכרחו להביא זה מאחר דמשנה מפורשת היא ולכן נר��ה שדבריהם ז\"ל אליבא דרבנן דר\"מ היא דע\"כ לא פליגי רבנן עליה דר\"מ אלא באומר לא אכלתי ומטעמא דאם ירצה לומר מזיד הייתי אבל באומר איני יודע אפי' רבנן נמי מודו וכמ\"ש התוס' בר\"פ אמרו לו והכא אאיני יודע דסליקו מיניה קאי וקאמרי דדוקא בעד אחד אינו נאמן כל שאומר איני יודע אבל בב' ואומר איני יודע נאמנים כנ\"ל פשוט ודע דהא דאמרינן דבשתק חייב להביא חטאת כתבו התוס' בד\"ה הנזכר דהיינו דוקא בשא\"ל העד אכלת חלב והיה לך לידע כו' הא לא\"ה השתיקה חשיב כאומר איני יודע דאינו נאמן יע\"ש ולפ\"ז סיפא דקתני עד אחד אומר אכל ועד אחד אומר לא אכל מביא אשם תלוי אע\"ג דכיון דשתק לדברי העד שאומר אכל הרי הודה לדברי העד וסמך עליו וא\"כ הי\"ל להביא חטאת י\"ל כיון דעד אחד מכחישו לא חשיב שתיקה כהודאה די\"ל דסומך אעד המכחישו ויודע קצת רגלים לדבר זה ולזה שהרי כשבאו שניהם בבת אחת מיירי התם כמ\"ש התוס' שם ואע\"ג דהיכא דשותק שאינו יודע בבירור הדבר אינו נאמן לדעת התוס' ואפי' אשם תלוי ליכא כבר כתב הרב ש\"ך ז\"ל י\"ד סי' קכ\"ו סק\"ט דשאני חלבים שכן אפי' לבו נוקפו מביא אשם תלוי כמ\"ש בירושלמי אך קשה לתירוץ זה ממתניתין דספ\"ה דטהרות דקתני עד אחד אומר נטמא ועד אחד אומר לא נטמא ברה\"י טמא והשתא לדעת התוס' אפי' ברה\"י נמי טהור כיון דלא חשיב שתיקה כהודאה דאיכא למימר דסומך אעד המכחישו והו\"ל כאומר איני יודע דאינו נאמן כלל ולפי תי' הא' שכתב הרב ש\"ך ז\"ל א\"ש ודוק ודע שהתוס' ז\"ל פרק מי שקינ' דל\"א ע\"ב ד\"ה הא הק' וז\"ל ותימא היכי היה מתרץ ר' יצחק מתני' דר\"פ אמרו לו דתנן עד אחד אומר אכל ועד אחד אומר לא אכל מביא אשם תלוי הא כיון דהאמינ' תורה עד אחד הרי כאן שנים וחטאת הו\"ל לאתויי בשלמא ר\"ת מוקי לה בבת אחת אבל לר\"י דס\"ל דאפי' בבת אחת אמרינן כל מקום כו' יע\"ש ולא הבינותי קו' ז\"ל שהרי לפי שיטתם דס\"ל דדוקא היכא דשתק מחמת דהו\"ל לידע הוא דנאמן משום דחשיבא שתיקה כהודאה אבל באומר איני יודע אין עד אחד נאמן וכ\"כ ז\"ל בריש פרק האשה רבה ובפרק הניזקין א\"כ אין כאן קושיא כלל דבשלמא גבי סוטה דהתורה האמינה עד אחד אפי' היכא דבעל דבר מכחישו וכמ\"ש התוס' בקדושין ד\"ה אמר אביי וברפ\"ק דסוטה ד\"ה ת\"ל יע\"ש איכא למימר שפיר דכיון דהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים כו' ואפי' בבאו בבת א' אבל גבי עד אחד אומר אכלת חלב דנאמנותו של עד תלוי בשתיקתו של בעל דבר א\"כ דוקא בעד אחד אומר אכלת חלב איכא למימר שפיר דחשיב שתיקה כהודאה דהו\"ל לידע אבל בעד אחד אומר אכל ואחד אומר לא אכל דאין שתיקתו הודאה דכיון דעד אחד מכחישו מאן פלג לן לומר דמאי דשתק הוא משום דהודה לדברי העד האומר אכל ולא נימא איפכא ולפחות מיהא נאמר דחשיב כאינו יודע ואם כן אדרבא אפי' אשם תלוי הי\"ל לומר דאינו חייב וכמ\"ש ואפי' נימא דהתוס' ז\"ל בסוטה מחלפא שיטתייהו דס\"ל כדעת הרשב\"א והריטב\"א דס\"ל דאפי' בשותק מחמת שאינו יודע הדבר בבירור נאמן מבואר הוא שלא כ\"כ אלא אליבא דאביי דשמעתין וס\"ל דאביי פליג אההיא דאמרינן בר\"פ האשה רבה ודילמא שאני התם משום דשתיקה כהודאה דמיא וכמבואר בדבריהם באורך וא\"כ איכא למימר שפיר דר\"י ס\"ל כההיא דר\"פ האשה רבה ופליג אדאביי סוף דבר שדבריהם צריכים אצלי עיון: כתב מרן הב\"י י\"ד סימן קכ\"ו וז\"ל מ\"כ מה שפי' ר\"ת דעד אחד שאמר נתנסך יינך ומכחישו כו' אינו נאמן נראה דהיינו דוקא לבנה ובני ביתו שמפסידו ממון להם אבל אחרים לאו כל כמינייהו לסמוך על הכחשת דב\"ה דעד אחד נאמן באיסורי�� ומורי הגבור אמר דעד אחד נאמן להתיר היכא דלא איתחזק איסורא אבל לאסור דבר שבחזק' היתר לאו כל כמיניה כיון דמכחישי ליה כו' וק\"ל דבפרק האומר אמרינן מקוה פסולו ביחיד עכ\"ל יע\"ש ודבריו לעין הקורא סתומים כספר החתום במאי דק\"ל מההיא דמקוה דאליבא דמאן ק\"ל דאי לרבא הא מוקי לה התם לקמן בדשתיק ולהכי מהימן כמו עד אחד דעלמא דנאמן כל שהלה שותק ואי לאביי הא מתרץ לה שפיר דאפי' במכחישו נאמן דס\"ל שלח אחוי וכן גבי מקוה הרי מקוה לפנינו ויכולים אנו למודדו וכבר מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סימן ט\"ו תמה עליו בזה והניח דבריו בצ\"ע והנראה אצלי שכונתו ז\"ל להקשות לדעת מורי הגבור שכתב דכנראה דס\"ל דכל שהלה מכחישו או אומר איני יודע דאינו נאמן כלל ואפי' לאחרים מההיא דמקוה דמוקי לה בהלה שותק והשתא קשה לדעת ר\"ת דס\"ל דבעינן שתיקה מחמת הודאה דהי\"ל לידע דהתם גבי מקוה מאי הודאה איכא ואשתיקה דמאן מיתסר ועיין בהריטב\"א שתמה לדעת ר\"ת מההיא דמקוה יע\"ש וליכא למימר דההיא דמקוה מיירי בשאומר לבעל הטהרות או לטמא שטבל שם שבפניו מדדו ונמצא חסר דהתם ודאי לא חשיב שתיקה כהודאה דאם איתא לא היה עושה טהרות על גבו ועיין בחידושי מוהרימ\"ט ז\"ל שם אכן לפי שיטתו ז\"ל שם דסבירא ליה דלאחרים אפי' כשבעל דבר מכחישו אינו נאמן ניחא שפיר דההיא דמקוה דקאמר דמקוה פסולו ביחיד ונאמן לומר שהוא חסר מיירי לפוסלו לאחרים דלא בעייא שתיקה מחמת הודאה והאי דפריך בגמ' האי בעל מום היכי דמי אי דקא מכחיש ליה מי מהימן אב\"מ דוקא הוא דפריך ומשום דלגבי דידיה אינו נאמן כיון שמפסידו אבל גבי מקוה אפי' בשמכחישו ב\"ה נאמן לפוסלו לאחרים ומה מאד מדוקדק לפי זה לישנא דתלמודא דקאמר האי ב\"מ היכי דמי כו' ול\"ק האי מקוה דפסולו ביחיד היכי דמי דנשנית בברייתא מקמי חלוקת ב\"מ אלא משום דגבי מקוה נאמן לפוסלו לאחרים ולא ק\"ל לרבא אלא מחלוקת ב\"מ דפיסולו גבי דידיה כנ\"ל: כתבו התוס' שם בד\"ה נטמאו דהא דאמרינן דבדבר שהוא בידו כגון אכלת חלב ושורך נרבע אי שתיק מהימן ואי לא שתיק מהימן ה\"ד בדבר שאינו יכול להתברר אבל בדבר שיכול להתברר כגון שאמר לו יש שרץ בטהרותיך כו' בהא ודאי יש לחוש לדבריו כדאמרינן לקמן גבי ב\"מ דמצי א\"ל שלח אחוי כו' יע\"ש ודבריהם ז\"ל הן מן המתמיהים דההיא דלקמן אביי הוא דקאמר לה כדאמרינן ואביי אמר לעולם דקא מכחיש ליה כו' אבל לרבא דקי\"ל כותיה משמע ודאי דלא ס\"ל הך סברא מדקאמר האי ב\"מ ה\"ד אי דקא מכחיש ליה מי מהימן כו' ואם איתא מאי ק\"ל ולולי דבריהם דלקמן היה אפשר ליישב דבריהם דהכא דס\"ל דאפי' רבא לא פליג אדאביי אלא דוקא בשבעל דבר מכחישו אבל כל שאומר איני יודע מסתברא ודאי דאפי' רבא מודה דיש לחוש לדבריו כיון דאפשר להתברר ומאי דלא מוקי לה הכי לברייתא משום דגבי ב\"מ לא משכחת לה באומר איני יודע שהרי ידע איניש בנפשיה אי ב\"מ הוא או לא וניחא השתא מאי דהוצרך רבא להקשות מחלוקת ב\"מ ולא מחלוקת מקוה פיסולו ביחיד דנשנית בברייתא ראשונה משום דההיא דמקוה מצינן לאוקמא בשתיקה דלאו מחמת הודאה דאפ\"ה נאמן כל שיכול להתברר כך היה נראה ליישב דבריהם ז\"ל אבל במ\"ש לקמן בד\"ה שלח אחוי וז\"ל מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר ע\"א נאמן ואפי' ע\"א מכחישו לא ניתן ליאמר תי' זה אלא מבואר מדבריהם דס\"ל דקי\"ל בהא כאביי ולא כרבא ונראה שלזה היתה כונתו של הרב משפטי שמואל ז\"ל סימן פ\"ה שתמה על דברי רי\"ו ז\"ל נכ\"ב ח\"ב שכתב וז\"ל ע\"א נאמן לומר אמו נשבית אם הוא כהן לשוייה חלל והוא ששותק ואין מי שיכחישנו כו' דלמה פסק כאביי במקום רבא דלרבא ע\"א אינו נאמן ואפי' הלה שותק משום דהו\"ל דבר שבערוה כדאיתא בשמעתין וכתב שהמעיין בתוס' פרק האומר יתיישב לו דברי רי\"ו כי מדבריהם יש לו סעד ע\"כ דנראה שכוון למ\"ש דס\"ל דהתוס' ג\"כ ס\"ל דקי\"ל בהא כאביי גם מדברי רי\"ו שכתב בנתיב כ\"ב ח\"ב וז\"ל א\"ל ע\"א אשתך זנתה ושתק אין העד נאמן כו' ונראה שאם א\"ל העד זנתה בפניך ושתק שאסורה עליו כו' ובנתיב ט\"ו דקנ\"ז כתב שהעיקר כדברי ר\"ת דאין ע\"א נאמן באיסורין אלא דוקא בשא\"ל בפניך נטמאו כו' יע\"ש וא\"כ כי קאמר רבא דאין דבר שבערוה כו' ע\"כ מיירי אפי' באומר בפניך זנתה ואיך כתב רי\"ו דאם א\"ל זנתה בפניך ושתק שאסורה עליו אלא ע\"כ שדעתו ז\"ל לפסוק כאביי והרב כנה\"ג חא\"ה סימן קט\"ו בהגהת ב\"י אות כ\"ט הביא דברי הרב בעל משפטי שמואל הללו וכתב וזה לשונו וחושב אני שכוון למה שכתבו התוס' עלה דההיא דרבא וז\"ל וא\"ת כיון דשותק ושתיקה כהודאה דמייא כו' וי\"ל דקסבר רבא דטעמא דשותק לאו משום דשתיקה כהודאה דמייא אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהימני ע\"כ ולפי זה היכא דאמר לו אשתך זנתה בפניך והוא שותק נאמן דהא שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא בשתיקתו ועל פי זה כתב רי\"ו דע\"א אומר אמו נשבית והוא שותק נאמן ומיירי באומר אמך נשבית ואתה יודע בדבר הזה נראה כונת הרב ז\"ל עכ\"ל והן דברים תמוהים דכנראה שהבין מדברי התוס' דהא דרבא מיירי באומר אשתך זנתה שלא בפניך אבל באומר זנתה בפניך אפי' רבא מודה וזה ודאי ליתא שהרי לפי שיטת התוס' דהא דע\"א נאמן באיסורין מיירי באומר נטמאו טהרותיך בפניך וכן היא שיטת רי\"ו כמ\"ש ע\"כ כי קאמר אביי אשתך זנתה כו' היא היא מיירי נמי בכה\"ג באומר אשתך זנתה בפניך ועלה קאמר רבא דאין דבר שבערוה פחות מב' אלא ודאי דכונת התוס' ז\"ל דאפי' באומר זנתה בפניך ס\"ל לרבא דלא חשיב שתיקה כהודאה וכ\"כ הש\"ך ז\"ל י\"ד סימן קכ\"ז בכונת דברי התוס' וזה פשוט גם מ\"ש ליישב דברי רי\"ו ז\"ל משם מהור\"ר יום טוב ן' יעיש ז\"ל ותמה הרב הנזכר על דבריו מדברי רי\"ו שכתב ואם הכחישו אותו נאמן וחזר הרב הנז' והודה לדבריו ודחק עצמו בדברי רי\"ו ז\"ל לומר דהכחשה דקאמר פי' הזמה כמו שיעויין שם באורך נראה דל\"ק דאפשר דרי\"ו ז\"ל מפרש הסוגיא כפי' הריטב\"א ז\"ל דמאי דפריך בגמ' מאי חזית דסמכת אהני כו' לאו אעיקר דינא קפריך למה הכשירוהו אלא אלישנא דויבוקש הדבר ולא נמצא דקאמר דמשמע שלא נשאר חשש כלל ולעולם דלענין דינא אפי' איכא תרי ותרי נמי אמרינן אוקמיה אחזקתיה אך זו היא שקשה לפי דרכו ז\"ל דכיון דכל עיקר יסודו של רי\"ו ז\"ל שכתב דכל דאיכא רגלים לדבר חשיב כשני עדים הוא משום דק\"ל דאמאי ל\"ק רבא דמיירי בע\"א ויבוקש הדבר ולא נמצא שלא נמצאו עדים אחרים והחזיקוהו בכשרות משום דאין דבר שבערוה פחות משנים א\"כ אכתי תקשי ליה קו' הלזו לאביי דס\"ל דאע\"ג דאיכא רגלים לדבר לא חשיב כב' עדים כמ\"ש הרב שם מאי קפריך ליה לרבא אימא דמיירי בע\"א אלא עכ\"ל כמ\"ש הריטב\"א ז\"ל וא\"כ מעתה נפל כל הבנין ארצה ובאמת שיש לתמוה על עוצם חכמתו ז\"ל איך לא נרגש בזה והיותר נ\"ל עיקר שדעתו של רי\"ו ז\"ל לפסוק כאביי כמו שנראה מדברי התוס' שכתבנו אלא דתמיהא מלתא טובא דהא קי\"ל בעלמא דהלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע\"ל קג\"ם ואפשר דה\"ט משום מ\"ש התוס' לקמן דרבא ס\"ל דטעמא דשותק לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא כו' אשר נראה מדבריהם דאביי ורבא בהא פליגי דאביי ס\"ל דשתיקה כהודאה דמיא וכ\"כ מוהרימ\"ט ז\"ל בחידושיו ומש\"ה פסקו כאביי משום דסתמא דתלמודא פרק האשה רבא אזלא אליבא דאביי דקאמר שתיקה כהודאה דמיא: שבתי וראה שמדברי רי\"ו ז\"ל שכתב בנכ\"ג ח\"ב גבי אשתך זנתה נראה בהדיא שפוסק כרבא ממ\"ש וז\"ל ונראה שאם א\"ל העד זנתה בפניך כו' זולתי אם חזר ואמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד משא\"כ בשאר איסורין שאם א\"ל נתנסך יינך בפניך ושתק נאמן אפי' חזר ואמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד ע\"כ והשתא אי ס\"ל דבהא קי\"ל כאביי א\"כ אין הפרש בין שאר איסורין לדבר שבערוה כדקאמר אביי היא היא אלא מבואר דס\"ל דהלכתא כרבא אלא דס\"ל דאפי' רבא דקאמר אין דבר שבערוה כו' אינו אלא באומר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי הא לא\"ה וכגון שאומר שמה ששתק הוא מפני שלא היה יודע אפי' בדבר שבערוה נאמן וא\"כ מ\"ש בנתיב כ\"ג דע\"א נאמן לומר שאמו נשבית והוא שותק מיירי בכה\"ג וסמך אמ\"ש כאן כנ\"ל:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מ\"ש </b> דלמה מביאים ראי' מדברי אביי וכו' עיי\"ש שהעלה דהתוספות ס\"ל דהלכה כאביי. עפ\"ז תמוה דהרי הש\"ך ביו\"ד סי' קכ\"ז סעיף ג' בהג\"ה שכתב שם די\"א דהיכי דאיכא לברורי וכו' צריך לחוש לדבריו ותמה הש\"ך למה כתב בלשון י\"א שהרי הוא ש\"ס ערוך ממש ודבריו תמוהין שבש\"ס משני כן לאביי אבל רבא ס\"ל להיפוך דאף באיכא לברורי א\"צ לחוש ולכך כותבו הרב בשם י\"א שהם פוסקים בזה כאביי או דמחלקין דבאינו מכחיש רק אומר איני יודע אף רבא מודה ולכך י\"ל דדייק הרב וכתב דצריך לחוש לדבריו ולא העתיק דאפילו מכחיש נאמן דס\"ל באמת במכחיש אין צריך לחוש כרבא רק באינו יודע ס\"ל מסברא אף רבא מודה דלא כהש\"ך שם שהעתיק בפשיטות דאפילו מכחיש נאמן. מיהו כדי ליישב דברי התוספות הנ\"ל שאפילו במכחיש נאמן נראה דהתוס' לשיטתם אזלי שכתבו לעיל דבתרתי פליגי ר\"ע ור\"ט דר\"ט ס\"ל דאף אם נודע שהיתה המקוה חסר למפרע ג\"כ טהור ולזה מביא ראי' מבן גרושה ור\"ע מטמא למפרע ולכך מביא ראי' מבעל מום עיי\"ש והנה לפי דבריהם צריכין אנחנו לפרש פרכת ר\"ע לר\"ט דבע\"מ פסולו ביחיד וכו' דבשלמא אם הי' עיקר הוכחת ר\"ט מבן גרושה לענין אם יש לו ספק אימתי נעשה הריעותא שהי' ר\"ט ס\"ל דאזלינן בתר חזקת המקוה ואמרינן השתא דאיתרעי וע\"ז הי' מביא ראי' מב\"ג ור\"ע ס\"ל דאמרינן אולי למפרע איתרעי דלא אלים החזקה כ\"כ לומר השתא הוא דאיתרעי בזה שפיר הי' שייך הקושיא דבע\"מ פסולו ביחיד ומישך שייך זה בזה דכיון דחזינן שפסולו ביחיד הרי שחזקת היתר שלו לא אלים כ\"כ שיחיד יכול לפסלו ה\"ה נמי ספק אם כעת חזינן ריעותא לפנינו יכול לקלקל החזקה למפרע אבל בן גרושה פסולו בשנים ואלימא החזקה דידי' שאין אחד יכול לקלקלה ולכך ה\"ה ספק אין יכול לקלקל אבל לפירוש התוספות שהפלפול שלהם לא הי' לענין ספק כלל רק אם ידוע שהי' חסר למפרע אם טמא למפרע או לא וע\"ז מביאים ראי' מב\"ג ובע\"מ אם כן לענין זה מה שייך הפרכא דבע\"מ פסולו ביחיד ומה ענין יש זה לזה שלכך יהי' טמא או טהור אם נודע שלמפרע הי' חסר וצריך לפרש כך שהטעם של ר\"ט דס\"ל אם נודע שהי' למפרע חסר אעפ\"כ טהור משום דס\"ל דכיון דמקודם שנודע היו הטהרות הללו מוחזקין בטהרות לנו לכך הוי כאלו היינו אנן סהדי שהטהרות הללו טהורים ואם הי' לכאן עדים שהמקוה לא הי' חסר לא הי' מועיל אחר כך עדים שיבואו ויאמרו שהוא חסר דתרי ותרי ספקא דרבנן ומן התורה מוקמינן לי' אחזקה וכו' וכיון שיש לזה חזקת טהרות היו טהורין אם כן ה\"ה באין כאן עדים שלא הי' חסר כיון שהי' מוחזק לנו בטהרות (וכיוצא בזה כתבו התוספות בכתובות בסוגיא דכת\"י הוא זה ד\"ה הרי אלו נאמנין דאנן סהדי שלא היו אנוסים ונחשבים כתרי ותרי עיי\"ש והיינו ממש כנ\"ד) והי' מותרין היתר גמור הוי כאלו אנן סהדי שהוא טהור ולא מצי העדים לטמאם למפרע וכן הטעם בב\"ג וב\"ח ור\"ע מחלק כך שבשלמא בב\"ג שפסולו בשנים דוקא אז בשעה שהכהן עובד עבודה כל זמן שלא נודע שהוא בן גרושה הוי העבודה בחזקת כשרות ברור בלי פקפוק שהרי אף אם יבוא אחד ויעיד שהוא ב\"ג לא יהי' נאמן רק ע\"פ שנים וזה לא שכיח ולכך כל זמן שלא באו העדים היתה העבודה בחזקת כשרות בודאי וכיון שהי' בחזקת כשרות לנו לא מהני עדים אח\"כ לפוסלו אבל בבע\"מ שפסולו ביחיד ואם נאמר שאם נודע שהוא בע\"מ עבודתו פסולה למפרע אז אף אם רק אחד יעיד שהוא בע\"מ ג\"כ יופסל למפרע ולכך אף קודם שנודע לנו זה אף שהוא כשר וא\"צ לחשוש שהוא בע\"מ מ\"מ לא הוי הדבר מוחלט לנו לודאי להשוותו אנן סהדי ולכך אם בא אחד להעיד אח\"כ שהוא בעל מום נעשה באמת פסולה העבודה למפרע וכן נמי במקוה ולפ\"ז כיון שכוונת הש\"ס במה שאמר פסולו ביחיד היינו שאם העד יחיד נפסלה העבודה למפרע ולכך שפיר ס\"ל לרבא דלא אמרינן בזה היכא דאיכא לברורי צריך לחוש לדבריו דלענין למפרע יש סברא דודאי אינו בע\"מ דאם הי' בעל מום לא הי' עובד עבודה לעבור בלאו וזה דומה למה דאמרינן בסוגיא שאם איתא דלא קים לי' חולין בעזרה לא הוי מייתי וכו' וכן נמי אמרינן הכא להיפוך דאם איתא שהוא בע\"מ לא הוי מחלל עבודה למפרע ויש הוכחה גדולה שאינו בע\"מ ולכך אף דאיכא לברורי א\"צ לברר והוכחה לזה ממה שנקט הש\"ס בלשונו האי בע\"מ היכי דמי ולא פריך האי מקוה היכי דמי וכבר העיר השעה\"מ ולפי הנ\"ל א\"ש דבמקוה אף למפרע שייך לומר היכי דאיכא לברורי דבזה לא עשה הטובל איסורא חדא דאפשר שהוא לא ידע שהוא חסר כלל ואף אם ידע מה עבודה עשה שהפסיד לעצמו שעסק בטהרות בטומאתו ולכך אף לענין למפרע אם אפשר לברורי צריך לחוש רק בבע\"מ ס\"ל לרבא דלמפרע אף באיכא לברורי א\"צ לחוש דיש חזקה גדולה שאינו בע\"מ דבלא\"ה לא הוי עביד איסורא לחלל עבודה ולכך ס\"ל לרבא דבכה\"ג במכחיש אינו נאמן העד ואביי ס\"ל דנאמן ומזה הוכיחו התוספות דבעלמא היכא דאיכא לברורי צריך לחוש לכ\"ע כן נראה:<br><b> ועוד </b> נראה והוא העיקר בעיני בכוונת התוספות דלא לחנם נקטו בלשונם ואפילו אחר מכחישו ולא הזכירו היכי שהבע\"ד מכחיש ואין לומר שאחר מכחיש עדיף דאדרבא לענין איסורין קיי\"ל דהכחשת הבעלים עדיף דע\"א בהכחשת בע\"ד אינו נאמן לכ\"ע וכשאין הבעלים מכחישים רק אחר יש פלוגתא עיי\"ש בש\"ך סי' קכ\"ז לכך נראה דס\"ל להתוס' דודאי בהכחשת הבעלים עצמו אף באיכא לברורי א\"צ לחוש כיון דהבעלים אומרים שכבר בררו והכיר שהוא שקר וא\"צ לחוש כלל דהתורה נתנה לבעלים נאמנות רק דבכהן המקריב קרבן של אחר בהא פליגי אביי ורבא דרבא ס\"ל כיון דהעדות שהוא בע\"מ טמא להכהן עצמו אם הוא מכחיש נחשב הכחשת בע\"ד עצמו וא\"צ לברורי ואביי ס\"ל כיון דעיקר העדות הוא לענין הקרבן אם הוא כשר או לא ובע\"מ הקרבן אינו יודע אם הוא בע\"מ צריך לחוש לדברי העד אף שהכהן מכחישו בברי ומזה הוציאו התוס' שה\"ה בעד אחד מכחיש צריכין הבעלים לחוש אם אפשר לברור והוא אינו מכחיש לכ\"ע ולכך דייקו התוספות בלשונם וכתבו צריך לחוש לדבריו וכן כתב הרב רמ\"א ביו\"ד הך לישנא ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבא </b>\n<b> על עריות הרבה.</b> עיין מ\"ש פי\"ז מה' איסורי ביאה הל' י\"א:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשה </b>\n<b> תולדה של אב זה ותולדה של אב כו'.</b> עיין במרן כ\"מ ז\"ל מה שתמה בזה משם הר\"א בנו של רבינו למה תלה הדבר בירא' לי והלא גמ' ערוכה בריש ב\"ק דאמרי' נפקא מינה דאי עביד ב' אבות בהדי הדדי א\"נ ב' תולדות בהדי הדדי מחייב וסוף דבר העלה מוהר\"י קורקוס ז\"ל שלא היה גורס בגמ' א\"נ ב' תולדות כו' יע\"ש ולדעתי אכתי ק\"ל למה תלה הדבר ביראה לי שדין זה תלמוד ערוך הוא במכות פ\"ב דכ\"א דפרכינן התם אמתני' דקתני יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין מתקיף לה רב אדא ולילקי נמי משום זורע בי\"ט ואמרי' אמר רבה הדא אמרה חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי\"ט והשתא אם איתא דגבי תולדות לא מחייב אחילוק מלאכות א\"כ מאי פריך ולילקי נמי משום זורע ואמאי קאמר חילוק מלאכות לשבת כו' הא אפי' לשבת עצמו כיון דמחפה את הזרעים אינו אלא תולדה דזורע כמ\"ש רש\"י פ' אלו עוברין דמ\"ז ע\"א ד\"ה ושביעית יע\"ש וגבי תולדה לא אמרינן חילוק מלאכות והנראה שדעת רבינו ז\"ל דמחפה את הזרעים חשיב אב מלאכה ושלא כדעת רש\"י ז\"ל מיהו הא ק\"ל טובא מהא דגרסינן בריש מ\"ק ד\"ב ע\"ב אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע א\"ל אביי לרבה לדידך קשיא ולר\"י קשיא משום חורש אין משום זורע לא כו' וכ\"ת כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא אחד והאמר ר\"כ זומר וצריך לעצים חייב ב' יע\"ש: והנה המתבאר שם מאותה סוגיא דהמנכש והמשקה את הזרעים לא הוו אלא תולדות חורש או זורע כדאמרינן התם בסמוך רבא אמר אפי' תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא וכ\"כ רבי' פ\"ח מה' שבת הרי בהדיא דאפילו בעשה מלאכה אחת שיש בה ב' תולדות מחייב ב' ע\"ש וק\"ו בעשה ב' מלאכות של שני תולדות שהוא חייב ב' והנראה אצלי ליישב דעת רבינו ז\"ל דמש\"ה תלה הדבר ביראה לי משום דההיא דמ\"ק איכא למימר דאדרבה משם ראיה להפך משום דאיכא למימר דלהכי אסיקו עלה התם בק' ולא בתיובתא משום דס\"ל לרבה ור\"י דדוקא בההיא דזומר וצריך לעצים הוא דמיחייב רב כהנא שתים משום דהוי אבות דזומר ובוצר אבות נינהו לדעת רבי' ז\"ל כמבואר פ\"ז מה' שבת והלכך כיון דאאבות מחייב רחמנא אחילוק מלאכות אה\"נ בעשה מלאכה אחת שיש בה ב' אבות דחייב ב' משא\"כ מנכש ומשקה את הזרעים כיון דתולדות נינהו לא אמרינן חילוק מלאכות וכ\"ש במלאכה אחת שיש בה ב' תולדות ועל פי האמור מקום אתנו ליישב מה שתמה בזה הר\"א בנו מההיא דריש ב\"ק משום דהיה מקום לומר דסוגיא דהתם דקאמר א\"נ ב' תולדות כו' אתיא אליבא דאביי דסבירא ליה דאפי' אתולדות אמרינן חילוק מלאכות אמנם אנן בדידן קי\"ל כרבה ור\"י דאתולדות לא מיחייב ב' מדאסיקו עלה בקו' ולא בתיובתא אמטו להכי תלה הדבר ביראה לי לומר שכך עלה בהסכמת דעתו ז\"ל דסוגיא דמ\"ק לא פליגא אההוא דריש ב\"ק דלעולם כל היכא דעשה ב' מלאכות של ב' תולדות מחייב שתים לכ\"ע מדחזינן התם בב\"ק דקאמר בפשיטות א\"נ ב' תולדות כו' משמע דמילתא דפשיטא היא וליכא מאן דפליג עליה ודוקא בעשה מלאכה א' שיש בה ב' תולדות הוא דפליגי אביי ורבה דאביי ס\"ל דכיון דאמרינן חילוק מלאכות אתולדות הה\"נ בעשה מלאכה א' שיש בה ב' תולדות ורבה ור\"י ס\"ל דדוקא באבות מלאכות כההיא דזומר וצריך לעצים הוא דמיחייב רב כהנא אמנם במנכש ומשקה את הזרעים כיון דתולדות נינהו לא מיחייב בעשה מלאכה אח' שיש בה ב' תולדות וכן מדוקדקים דברי רבינו ז\"ל שלא כתב דין זה דב' תלדות אלא בעושה ב' מלאכות מב' תולדות משמע דבמלאכה א' שיש בה ב' תולדות לא מיחייב: ובהכי ניחא לי מה שרבינו ז\"ל בפ\"ח מה' שבת פסק דהמשקה את הזרעים חייב משום תולדות זורע ולא כתב חייב ב' כדרך שכתב שם גבי זומר וצריך לעצי' אלא ה\"ט משום דמשקה את הזרעים כיון דתולדות נינהו לא מיחייב אלא א' ופסק כרבה ור\"י ודלא כאביי מדלא אסיקו עלה בתיובתא כנ\"ל מיהו ק\"ל מהא דגרסי' פ' כלל גדול ד\"פ ר\"י אומר ועשה א' ועשה הנה פעמים שחייב א' על כולן ופעמים שחייבים א' על כל אחת ואחת ואמר ריב\"ח מ\"ט דר\"י א' מאחת כו' הנה אבות מהנה תולדות כו' אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגות מלאכות כו' הרי מבואר דאפי' אתולדות אמרינן חילוק מלאכות שהרי מהנה אצטריך לתולדות ואתולדות גופייהו דרשינן אחת שהיא הנה וא\"כ ק\"ט למה תלה הדבר ביראה לי ויש ליישב משום דהיה מקום לומר דודאי לר\"י דנפ\"ל חילוק מלאכות מועשה מאחת מהנה ה\"נ דאפי' אתולדות מיחייב כדנפ\"ל מקרא דמהנה מיהו לר\"ן דקי\"ל כותיה דהבער' לחלק יצאת ה\"נ דאתולדות לא מיחייב דדוקא אאבות הוא דגלי קרא וסעד לזה דבמתני' ריש פרק כלל גדול קתני היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכ' משמע דאאבות דוקא הוא דמיחייב אבל לא אתולדות משום דמתני' אתיא כרבי נתן דהבערה לחלק יצאת כדקתני בתר הכי המבעיר וכבר רש\"י נרגש מזה וכתב אב מלאכה דנקט לאו למעוטי תולדות דה\"ה לתולדות כו' אלא למעוטי היכא דהוו ב' תולדות מאב א' יע\"ש כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>יראה </b>\n<b> לי שכל אלו כו'.</b> עיין מ\"ש פ\"ב מה' שחיטה הלכה ב':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שגגות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Substitution",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות תמורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העופות </b>\n<b> והמנחות אינם עושים תמורה כו'.</b> דין זה פשוט פ\"ק דתמורה ומשמע שם דהלכה פסוקה היא האמנם ראיתי להרא\"ש ז\"ל בפי' למס' קינים פ\"ב משנה ח' שנדפסו מחדש בשיטת הרב החדושין וז\"ל והר\"י מאורליינש היה רוצה לתרץ דהתם מיירי בעוף כו' ועוף לא שייך בו תמורה והיה ק' לו דאמרינן סתם ספרא ר\"י ואיהו סבר דיש תמורה בעוף ע\"כ יע\"ש: ואנכי הרואה חפשתי ולא מצאתי היכא כתיבא סברת ר\"י הלזו ובריש פ\"ג דתמורה פרכינן וכלל הוא והרי עופות דקרבן יחיד ואינו עושה תמורה ומשני כי קתני בבהמה קתני והדר פריך ולד דקרבן יחיד הוא ואינו עושה תמורה ומשני הא מני ר\"י היא ומדלא משנינן אקושי' דהרי עופות הא מני ר\"י היא משמע דלכ\"ע אינה עושה תמורה ודוק. ועיין בחידושי הריטב\"א פ\"ק דקידושין ד\"ז ד\"ה הא לא דמיא שכתב בסוף לשונו וז\"ל ובההוא דרבי הושעיא דמס' כריתות דעשיר שהפריש קרבן עני ואמרינן עלה קדושת דמים מדחה אין פי' שמדחה תמורה כאידך דכריתות דהתם לא איירי ר\"א כלל אלא פי' דקדוש' דמים היא עצמה נדחית ויש גירסאות שגורסי' מידחייה והוא כמ\"ש ויש לאומרה כפי חברותיה ואע\"ג דר\"א לא איירי בתמורה קים ליה לתלמוד' דה\"נ דינא כאידך שעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה א\"ד יע\"ש והדבר תמוה שהרי משנה שלימה שנינו אין תמורה בעופות ואיך כתב דה\"נ דינא כאידך וי\"ל בדוחק וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השוחט </b>\n<b> את החטאת כו' שולדי קדשים במעי אמן הם קדושים.</b> עיין במרן כ\"מ שתמה על רבי' דהא קי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו ורשב\"ג ס\"ל דבהוייתן הם קדושים ועיין בהרב ברכת הזבח פ\"ב די\"ז ע\"א מה שתי' ולי נראה ליישב עוד שרבינו סמך אההיא מימרא דר\"א פ\"ג דזבחים דל\"ה ע\"א דקאמר התם פיגל בזבח נתפגל בשליל וע\"כ משום דס\"ל כמ\"ד דבמעי אמן הם קדושים וכמ\"ש התוס' שם יע\"ש עוד הק' הרב ל\"מ ז\"ל וז\"ל אבל קשה על רבינו דבפ' בתרא דזבחים תנן הרובע והנרבע שהקריבן בחוץ פטור שנא' לפני משכן ה' והק' בגמ' ות\"ל מואל פתח אהל מועד ומסיק בולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים ואם כן רבינו ז\"ל דפסק כאן דבמעי אמן הם קדושים איך כתב פ' י\"ח מה' מעה\"ק מתנית' כפשטה מקרא דואל משכן ה' את\"ק יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולי נראה ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' שם ד\"ה וקסבר וז\"ל וא\"ת ולוקמי נמי הכא כמ\"ד במעי אמן הם קדושים וכגון שהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר כר\"י דאמר בפ' כיצד מערימין אם שיירו משוייר כו' ואע\"ג דר\"י איתותב התם הא לבסוף מסיק כתנאי וי\"ל דניחא ליה לאוקמיה בפשיטות כמ\"ד בהוייתן הם קדושים עכ\"ל ומאחר שרבינו ז\"ל פסק כר\"י דשיירו משויר כמו שנראה ממה שפסק בפ\"ד מה' פסהמ\"ו דין ו' גבי הפריש חטאת מעוברת וכ\"כ רש\"ל בס' יש\"ש בב\"ק פ\"ז סי' ל' יע\"ש ומש\"ה הוצרך להביא ראיה מקרא דלפני משכ�� ה' ונפקא מינא להיכא דהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר ואף למ\"ש הרב ל\"מ בפ\"ז מה' עבדים דין ה' שדעת רבינו לפסוק דשיירו אינו משוייר וכבר הכרחתי בדבריו עיין מ\"ש בפ\"ב מה' גניבה דין י\"ב י\"ל דאכתי נפקא מינה למ\"ש התוס' וז\"ל ועוד מצי לאוקמא בבהמה של חולין מעוברת ועשה העובר אתנן או מחיר ואח\"כ הקדישה יע\"ש כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,51 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Substitution",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Substitution",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העופות </b>\n<b> והמנחות אינם עושים תמורה כו'.</b> דין זה פשוט פ\"ק דתמורה ומשמע שם דהלכה פסוקה היא האמנם ראיתי להרא\"ש ז\"ל בפי' למס' קינים פ\"ב משנה ח' שנדפסו מחדש בשיטת הרב החדושין וז\"ל והר\"י מאורליינש היה רוצה לתרץ דהתם מיירי בעוף כו' ועוף לא שייך בו תמורה והיה ק' לו דאמרינן סתם ספרא ר\"י ואיהו סבר דיש תמורה בעוף ע\"כ יע\"ש: ואנכי הרואה חפשתי ולא מצאתי היכא כתיבא סברת ר\"י הלזו ובריש פ\"ג דתמורה פרכינן וכלל הוא והרי עופות דקרבן יחיד ואינו עושה תמורה ומשני כי קתני בבהמה קתני והדר פריך ולד דקרבן יחיד הוא ואינו עושה תמורה ומשני הא מני ר\"י היא ומדלא משנינן אקושי' דהרי עופות הא מני ר\"י היא משמע דלכ\"ע אינה עושה תמורה ודוק. ועיין בחידושי הריטב\"א פ\"ק דקידושין ד\"ז ד\"ה הא לא דמיא שכתב בסוף לשונו וז\"ל ובההוא דרבי הושעיא דמס' כריתות דעשיר שהפריש קרבן עני ואמרינן עלה קדושת דמים מדחה אין פי' שמדחה תמורה כאידך דכריתות דהתם לא איירי ר\"א כלל אלא פי' דקדוש' דמים היא עצמה נדחית ויש גירסאות שגורסי' מידחייה והוא כמ\"ש ויש לאומרה כפי חברותיה ואע\"ג דר\"א לא איירי בתמורה קים ליה לתלמוד' דה\"נ דינא כאידך שעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה א\"ד יע\"ש והדבר תמוה שהרי משנה שלימה שנינו אין תמורה בעופות ואיך כתב דה\"נ דינא כאידך וי\"ל בדוחק וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השוחט </b>\n<b> את החטאת כו' שולדי קדשים במעי אמן הם קדושים.</b> עיין במרן כ\"מ שתמה על רבי' דהא קי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו ורשב\"ג ס\"ל דבהוייתן הם קדושים ועיין בהרב ברכת הזבח פ\"ב די\"ז ע\"א מה שתי' ולי נראה ליישב עוד שרבינו סמך אההיא מימרא דר\"א פ\"ג דזבחים דל\"ה ע\"א דקאמר התם פיגל בזבח נתפגל בשליל וע\"כ משום דס\"ל כמ\"ד דבמעי אמן הם קדושים וכמ\"ש התוס' שם יע\"ש עוד הק' הרב ל\"מ ז\"ל וז\"ל אבל קשה על רבינו דבפ' בתרא דזבחים תנן הרובע והנרבע שהקריבן בחוץ פטור שנא' לפני משכן ה' והק' בגמ' ות\"ל מואל פתח אהל מועד ומסיק בולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים ואם כן רבינו ז\"ל דפסק כאן דבמעי אמן הם קדושים איך כתב פ' י\"ח מה' מעה\"ק מתנית' כפשטה מקרא דואל משכן ה' את\"ק יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולי נראה ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' שם ד\"ה וקסבר וז\"ל וא\"ת ולוקמי נמי הכא כמ\"ד במעי אמן הם קדושים וכגון שהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר כר\"י דאמר בפ' כיצד מערימין אם שיירו משוייר כו' ואע\"ג דר\"י איתותב התם הא לבסוף מסיק כתנאי וי\"ל דניחא ליה לאוקמיה בפשיטות כמ\"ד בהוייתן הם קדושים עכ\"ל ומאחר שרבינו ז\"ל פסק כר\"י דשיירו משויר כמו שנראה ממה שפסק בפ\"ד מה' פסהמ\"ו דין ו' גבי הפריש חטאת מעוברת וכ\"כ רש\"ל בס' יש\"ש בב\"ק פ\"ז סי' ל' יע\"ש ומש\"ה הוצרך להביא ראיה מקרא דלפני משכן ה' ונפקא מינא להיכא דהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר ואף למ\"ש הרב ל\"מ בפ\"ז מה' עבדים דין ה' שדעת רבינו לפסוק דשיירו אינו משוייר וכבר הכרחתי בדבריו עיין מ\"ש בפ\"ב מה' גניבה דין י\"ב י\"ל דאכתי נפקא מינה למ\"ש התוס' וז\"ל ועוד מצי לאוקמא בבהמה של חולין מעוברת ועשה העובר אתנן או מחיר ואח\"כ הקדישה יע\"ש כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות תמורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,65 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומטמא </b>\n<b> משכב ומושב כו'.</b> עיין בתוס' פ\"ק דיומא ד\"ו ע\"ב ד\"ה שמטמא שכתבו שרש\"י ז\"ל חזר בו ממ\"ש פ' א\"ד דמצורע אינו מטמא מו\"מ לטמא אדם ובגדים אלא לטומאה קלה דאתו מק\"ו מזב כו' יע\"ש וכפי דברי רש\"י המוצגים לפנינו שם נרא' שדברים אחדים ושפה אחת הן שכ\"כ שם וז\"ל בד\"ה זב וז\"ל אבל מצורע אע\"ג דתניא בתוס' דמטמא מו\"מ לאו אב הטומאה היא לטמא אדם ובגדים אלא לטמא אוכלין יע\"ש ואפשר לומר שכונתו דמצורע אינו עושה משכב לטמא אדם ובגדים שעליו כזב אלא לטמא אדם כדי לטמא אוכלין מיהו אדם וכלים מיהא מטמא במגעו דמיעוטא דזבה לא אהני אלא למעוטי שאינו מטמא אדם ובגדים שעליו כמו זב אבל לטמא אדם ולעשות ראשון לטומאה כדי שיטמא אוכלין מיהא מטמא מק\"ו דאהני קרא ואהני ק\"ו ומשום הכי הכא בשמעתין דקיימינן השתא לבועל נדה שאינו מטמא משכב ומושב שלו אדם וכלים במגעו אלא אוכלין דוקא כדין ראשון לטומאה שאינו מטמא אדם וכלים וכדאיתא בפרק בנות כותים שפיר כתב רש\"י ז\"ל ולא לטמא אדם וכלים כשאר כל עושה מו\"מ כגון זב ומצורע דטומאתן אב הטומאה לטמא אדם וכלים ודייקי דברי רש\"י ז\"ל שכתב לטמא בגדים כמ\"ש בפסחים משום דמצורע אינו מטמא בגדים שעליו אלא אדם וכלים במגען גם מדברי התוס' ז\"ל שם נראה שהבינו כדברי רש\"י ז\"ל כמ\"ש הכא דמצורע אינו מטמא מו\"מ לטמא בגדים במגעו ואפשר דמשמע להו הכי ממ\"ש לאו אב הטומאה לטמא אדם כו' ואם איתא הא ע\"כ אב הטומאה הוא מדמטמא אדם וכלים אלא שאינו מטמא בגדים שעליו והכי הול\"ל אע\"ג דתניא כו' לאו לטמא בגדים שעליו אלא לטמא אדם ובגדים במגען ועיין ברש\"ל שם ודוק מיהו מ\"ש דמצורע ואבן המנוגעת אתו בק\"ו מזב לטומאה קלה קשה שהרי מת יוכיח דאע\"ג דמטמא בביאה אינו עושה מו\"מ כדתנן במס' זבים פ\"ד מ\"ה. ועיין בתוס' בפרק דם הנדה ואפשר לומר דס\"ל דמת נמי מטמא מו\"מ לטומאה קלה מקל וחומר דזבים וההוא מתני' דזבים דקתני חומר בזב מבמת כו' איירי לטומאה חמורה דמת אינו מטמא טומאה חמורה ממיעוטא דזב ומתני' דהכא דקתני אלא שחמור ממנו בועל נדה שמטמא מו\"מ לטומאה קלה היינו דוקא לטמא מת שאינו מטמא בביאה ולא אתי מק\"ו מזב אבל מת גופיה ה\"נ דמטמא טומאה קלה כיון שמטמא בביאה ואתי מק\"ו מזב ועיין בפיה\"מ לרבינו פ\"ג דזבים מי\"א שכתב דמת אינו מטמא משכב ומושב אפילו טומאה קלה אלא שאכתי קשה דבת\"כ תניא דקמ\"ז הזב ולא טמא מת והלא דין הוא ומה הזב שאינו טעון הזאה שלישי ושביעי מטמא משכב ומושב. טמא מת שטעון הזאה שלישי ושביעי אינו דין שמטמא מו\"מ כו' והשתא קשה דכפי דבריהם דמיעוטא דזב לא אהני אלא לטומאה חמורה אבל לטומאה קלה אתי בק\"ו א\"כ ה\"נ נימא הכי שמטמא טומאה קלה מק\"ו דזב ובמתניתין בהדיא קתני דאינו מטמא טומאה קלה וצ\"ע כע��: עוד ראיתי לעמוד עמ\"ש התוס' ז\"ל שם וז\"ל ולי הוקשה על מה שפי' התוס' כו' דהיכי אתו מק\"ו דזב דאיכא למיפרך מה לזב שעושה מו\"מ לטומאה חמורה מיהו הא ל\"ק דאיכא למימר בועל נדה יוכיח וראיתי להרב חד\"ה ז\"ל שהקשה וז\"ל ק\"ק במה שפירש דמצורע ואבן המנוגעת אתו מק\"ו מזב כו' ואם ניפרוך מה לזב שכן מטמא מו\"מ כו' צ\"ל ובועל נדה יוכיח דאתי חדא מתרתי הוה ליה לפרושי בפשיטות טפי חדא מחדא דמצורע ואבן המנוגעת אתו בק\"ו דבועל נדה יע\"ש ולי נראה ליישב במאי דקשה עוד אבריית' דריש פרק דם נדה דהיכי בעי למילף דאבן המנוגעת מטמא מו\"מ מק\"ו דזב הא איכא למיפרך מה לזב שכן מטמא במשהו תאמר באבן המנוגעת ששעורו כב' גריסין כדנפ\"ל מקרא בת\"כ וכי האי גונא פריך תלמודא בפרק א\"ד גבי שילוח מחנות דלא אתיא מק\"ו דבעל קרי משום דאיכא למפרך מה לב\"ק שכן מטמא במשהו ולכן נראה דהך ברייתא ס\"ל כר\"נ דס\"ל דזב צריך כחתימת פי האמה וכדמשני התם תלמודא לר\"ש דס\"ל הכי וא\"כ מש\"ה לא אתי חדא מחדא מצורעת ואבן המנוגעת מק\"ו דבועל נדה משום דאיכא למיפרך מה לבועל נדה שכן חמור דמטמא במשהו דאפי' ראתה דם כטיפת חרדל הבועלה טמא לכ\"ע משא\"כ מצורע דבעינן כגריס אלא חדא מתרתי כי פרכת מה לבועל נדה שמטמא במשהו איכא למימר זב יוכיח דאע\"ג דאינו מטמא במשהו מטמא מו\"מ וכי פריך מה לזב שכן עושה מו\"מ לטומאה חמורה איכא למימר בועל נדה יוכיח ודוק: עוד כתבו התוספות דבועל נדה מטמא כ\"ח בהסט כמו שהוכיח שם ר\"י מדאמר בפ' ב\"כ מה היא מטמא' כ\"ח אף הוא מטמא כ\"ח שאין מטמא מגבו מ\"מ מטמא בהיסט צ\"ע שהרי התוס' כתבו בפרק תינוקת דף ע\"א ע\"ב ד\"ה מערה משם דבועל נדה מטמא במשא ואינו מטמא בהיסט שכן כתבו וז\"ל ואומר ר\"י דל\"ק מידי דאפילו אם מטמא במשא כנבלה היינו דמטמא את הטהור הנושאו אבל כשהוא נושא את הטהור כגון הכא שהוא נושא המים לא מטמא כדאמרינן בפ' ר\"ע זה הסיטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התורה עכ\"ל וא\"כ נמצאו דברי ר\"י סותרים וצ\"ע: וראיתי להרב חד\"ה ז\"ל שם שהקשה לדעת ר\"י דבועל נדה אינו מטמא בהיסט מההיא דפ' בנות כותים והיא הראי' שהביאו התוס' ז\"ל בפ\"ק דיומא והנראה שאשתמיט מיניה ז\"ל מדלא הזכירו על דל שפתיו. ולי נראה שהתוס' בפרק תינוקות ס\"ל דהא דאמרינן בפרק בנות כותיים מה היא מטמא' כ\"ח אף הוא מטמא לאו למימרא דכמו שהיא מטמא' כ\"ח בהיסט אף הוא מטמא בהיסט וכמו שנראה מדברי רש\"י שם וכן כתב הרא\"ם והרב ק\"א ז\"ל אלא ברייתא ה\"ק דאלו לא נאמר ותהי נדתה עליו הייתי אומר דבועל נדה דינו כנוגע בה דהוי ראשון לטומאה וראשון לטומאה אינו מטמא אדם וכלים במגען להכי כתיב ותהי נדתה לומר מה היא אב הטומאה ומטמאה אדם וכלי חרס אף הוא כן וכ\"ח דנקט לרבותא כמ\"ש התוס' והר\"ש מיהו לענין טומאתן חלוקים הם דנדה מטמא כ\"ח בהיסט ובועל נדה אינו מטמא אלא מאוירו ואין זה מן הדוחק שהרי לדעת הר' אברהם זעירא ורבינו ישעיה שכתב הרא\"ש ז\"ל בפ' מצורע בד\"ה ותהי נדתה חלוקת מה היא מטמאה אדם אף הוא מטמא אדם ה\"נ מתפרשה ולא משוי להו לגמרי אלא לטמא אדם מיהו חלוקים הם שנדה מטמא' אדם לבגדים שעליו ובועל נדה אינו מטמא בגדים שעליו ה\"נ איכא למימר גבי כ\"ח דלא משוי להו אלא לענין קבלת טומאה דמקבלים טומאת הנדה מיהו בעיקר דינא חלוקים הם כמ\"ש ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל ה' מטמאי מו\"מ דין א' ואפשר שדעת התוס' ג\"כ כדעת רבינו ישעיה דבועל נדה אינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו וכן הוא דעת הר\"ש ז\"ל בפ\"ק דכלים ובהכי ניחא מתני' דריש כלי�� דקתני למעלה מהם זובו של זב שמטמאין במגע ובמשא כלומר לטמא בגדים שעליו מה שאין הנבלה ובועל נדה מטמא ואין צורך למ\"ש הרב חד\"ה יע\"ש ועיין בהרע\"ב ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומאימתי </b>\n<b> תיאסר משעת שחיטה כו'.</b> פרק האיש מקדש דנ\"ו ע\"א וכתבו התוס' בד\"ה משעת שחיטה וז\"ל פי' ומשולחת נמי תיאסר משחיטת חברתה עד השילוח ואין לפרש כו' דהא תנא צפורי מצורע דמשמע תרוייהו עכ\"ל. וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפרק זה הלכה א' דף י\"ד הקשה דהכרח זה איכא למשדי ביה נרגא דהא בסוף תמורה תנן ואלו הן הנקברים כו' צפורי מצורע והתם ע\"כ לאו דוקא אלא ע\"כ אצפורי' דעלמא קאי וא\"כ ה\"נ לאו דוקא ולע\"ד נרא' בכונתם דבשלמא אם נאמר דהמשולחת אסורה משעת שחיטה עד שעת שילוח וצפורי מצורע דנקט הכא במתני' בדוקא וכן נמי מתני' דפרק השוכר את הפועל דקתני אלו דברים אסורין ואיסורן בכ\"ש כו' וצפורי מצורע התם נמי דוקא קתני ובשנתערבה לאחר שחיטת חבירתה איכא למימר דאיידי דתני בכל הני צפורי מצורע תני נמי התם ואשגרת לישן הוא כההיא דפ\"ק דמגילה דקתני הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחש\"ו ואמרי' בירושלמי דחרש אשגרת לישנ' הוא דחרש שדברו בו חכמים בכ\"מ הוא שאינו מדבר ואינו שומע אלא איידי דרגיל התנא למיתני בכ\"מ חרש בהדי שוטה וקטן תנא נמי הכא אכן אם נאמר דבמשולחת ליכא איסור כלל ק' דאמאי תני בכל הני צפרי מצורע ועוד אפשר לומר דלפ\"ד התוס' דס\"ל דהמשולחת אסורה משעת שחיטה עד שעת שילוח א\"כ נראה דאם עבר ושחטה באיסור' קאי וטעון קבורה וא\"כ נאמר דצ\"מ דנקט בתמורה אתרוייהו קאמר ובשעבר ושחטה משא\"כ לדעת רש\"י דס\"ל דמשולח מותרת אם עבר ושחטה ודאי מותרת באכילה אלא דעבר אעשה דושלח את הצפור כנ\"ל. עוד ראיתי להרב הנז' שהקשה אמ\"ש התוס' בפרק שילוח דק\"ע אההיא דאמרינן התם רבא אסר למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שילוחיה וז\"ל שלא לזווג לה אחרת צ\"ע איך משמע זה מטהורות ע\"כ והקשה הרב הנז' וז\"ל ודבריהם תמוהים בעיני דהא כי היכי דלר\"ן בר יצחק דאמר למעוטי צפורי עיר הנדחת הוי משמעות הכתוב טהורות ולא אסורות ה\"נ לרבא הוי הכי דקודם שילוח אף המשתלחת אסורה הן אמת דאליבא דרש\"י דס\"ל דהמשולחת לא חייל עליה איסור כלל שייכא קו' זו דהאיך משמע זה מטהורות ואולי יאמר דרבא אית ליה כר\"ל דאמר משעת לקיחה ולדידיה אף המשולחת נאסרה משעת לקיחה עד שעת שילוח כו' אך אליבא דהתוספות דסבירא להו דאף לר\"י נאסר המשתלחת משעת שחיטה לא ידעתי מה זו תמיה וצ\"ע עכ\"ד והנה מה שרצה ליישב לדעת רש\"י דרבא ס\"ל כר\"ל דאמר משעת לקיחה הוא דבר תמוה שהרי מבואר בשמעתין דטעמא דר\"ל הוא משום דיליף מכשיר ממכפר וס\"ל דע\"ע אסורה מחיים ובהדיא פרכינן פ' אותו ואת בנו למאי דהוה בעי למימר דר\"ל ס\"ל דע\"ע אינה משנה ואינה אסורה מחיים מהא דר\"ל דקאמר דצ\"מ אסורין משעת לקיחה הרי מבואר דאם הוה ס\"ל דע\"ע אינה אסורה מחיים ציפורי מצורע נמי לא אסירי משעת לקיחה וכיון שכן איך אפשר לומר דסבירא ליה כר\"ל דצ\"מ אסורין משעת לקיחה הא רבא ס\"ל בהדי' בפ' המביא אשם דע\"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה הן אמת שקו' הלזו קשה ג\"כ לדעת התוס' דפ' נגמר הדין דף מ\"ז שכתבו וז\"ל תימא כי נמי גמר מע\"ע הא אמר ר\"י בפרק אותו ואת בנו עריפתה אוסרתה ורבא פסק כר\"י בר משלש כו' יע\"ש וקשה דאמאי הוצרכו להקשות ממאי דפסק רבא בפרק החולץ כר\"י לבר משלש ותיקשי להו בפשיטות מדרבא גופיה בפרק המביא ואולי נוסחא אחרת היתה להם ובמקום רבא גרסי רבה ומ\"מ אכתי דברי הרב מש\"ל יש בו מן הקושי דהן לו יהי דנימא דרבא ס\"ל כר\"ל מ\"מ הא אמרינן בשמעתין דהא דר\"ל תנאי היא ור\"י ור\"ש ס\"ל דאינן חוזרות משעת לקיחה וכיון שכן היכי משני התם רבא בפשיטות דטהורות אצטריך למעוטי שלא לזווג לה אחרת ותיקשי ליה הניחא למ\"ד צ\"מ אסור משעת לקיחה אלא לר\"י ולר\"ש דסבירא להו משעת שחיט' מאי איכא למימר וכדפריך התם לעיל מיניה הניחא למ\"ד טרפה אינה חיה כו' ויש ליישב דלר\"י ולר\"ש איכא למימר דסבירא להו כמ\"ד טריפה חיה וטהורות אצטריך למעוטי טריפה וזה דוחק ולכן נראה דאע\"ג דס\"ל לרש\"י דהמשולחת מותרת היינו דוקא בהנאה אבל לשוחטה כדי לאוכלה ודאי אסור משום דעבר אעשה דושלח את הצפור החיה וא\"כ שפיר ממעטינן מטהורות דמשמע מותרת לשוחטן כדי לאוכלן יצא זה שאסורות לשוחטן כדי לאוכלן כנ\"ל:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> במה </b> שעומד הרב ז\"ל על דברי תוס' סנהדרין מדוע הביאו ממרחק לחמם והלא מפורש בכריתות (ק\"ה א) דרבא ס\"ל עגלה ערופה לאחר עריפה נאסרת וכתב ואולי נוסחא אחרת היה להם ובמקום רבא גרסי רבה הנה בזה אין ספק כלל דודאי היה להם הגירסא רבה ובכ\"מ מצינו בר פלוגתא דרב המנונא הוא רבה ועיין בסנהדרין. וראיתי נמי לרב ב\"ש במס' הוריות (י\"א א) יעוי\"ש. אבל אכתי קשה היאך פריך מרבא על רב המנונא והלא רב המנונא תלמיד דרב היה כדאמרינן סוף פ\"ק דסנהדרין (י\"ז ב) ובפרק חלון (ע\"ו ב) ובפ' כיצד מערבין (נ\"ד א) ובהגוזל קמא (ק\"ו א) ואפילו לר\"ת דלא גרס בסוף פ\"ק דסנהדרין אלא אימא רב המנונא. מ\"מ הא ודאי דרב המנונא גדול מרבא דהוי רב המנונא תלמיד חבר דרב חסדא כדאיתא בפ' המפקיד ובדוכתא טובא עכ\"ל. הרי עינינו רואות דנדחק נמי בזה ולכן נראה ודאי דצ\"ל רבה דהא רב המנונא תלמיד דרב היה וכן רבה תלמיד דרב הי' כמו שמצינו הרבה פעמים בש\"ס והראיות ללא צורך וא\"כ רב המנונא ורבה בזמן א' היו והי' בעל פלוגתי' ואי קשיא על המ\"ל הא קשיא לכאורה הא ודאי דרבא כר\"י ס\"ל משום דאמר שבכל מקום הל' כר\"י לגבי ר\"ל בר מהני תלת וכמו שהוכיחו תוס' שהביאו רבינו זה נמי ליתא דכלל זה הוא היכא שאין בזה פלוגתא זולת פלוגתת ר\"י ור\"ל אבל הכא הרי ר' ינאי דאמר כפרה כתיב בה כקדשים ס\"ל כר\"ל וכמ\"ש תוס' קדושין ד\"ה כפרה ועיי\"ש במהרש\"א ובמהרש\"ל ופ\"י וכן עיין בדברי רבינו הל' רוצח ושמירת הנפש ומה שכתבנו שם בעניותינו ועיין בתוס' בכורות (י\"ג ב) ד\"ה רב אשי:<br><b> והנה </b> המ\"ל רוצה להוכיח מדברי הר\"ם שכ' בדין זה וכן צפור המשולחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה ומדכתב הרמב\"ם מאחר שנשתלחה ומותר באכילה משמע דקודם השלוח אסורה והיינו כדעת תוס' דצפור המשולחת נמי אסורה דהא קיי\"ל כר\"י שמשעת שחיטה נאסרה עיין במ\"ל היטב. והנה אנכי רואה (בפ\"י מהל' מ\"א הלכה ז') שכ' וז\"ל וכל בעלי חיים חשובים ואינם בטלים כגון שור הנסקל וצפור מצורע השחוטה ומדנקט הרמב\"ם ודייק בפי' צפור מצורע השחוטה לומר דוקא השחוטה ולא המשולחת מוכח דס\"ל כרש\"י דבצפור המשולחת ליכא איסור כלל דאלו אמרינן כתוס' הא המשולחת לר\"י קודם השילוח נמי אסורה ולמאי נקט צפור השחוטה הא המשולחת נמי משכחת לה אם נתערבה קודם שלוחה לאחר שנשחטה השחוטה ואדרבה היא יותר בסוג בעלת חיים שחשוב מצפורי השחוטה ומזה ע\"כ מוכח כדעת רש\"י דוקא השחוטה אסורה ולא המשולחת ולא תימא דלפ\"ז מוכח אפילו דלא כסברת רבינו האח��ונה פה שסובר דלרש\"י עכ\"פ אסורה באכילה דהוי כמו לאו הבא מכלל עשה ושלח אותה ע\"פ השדה ולא לאוכלה דא\"כ אכתי קשה אמאי נקט הרמב\"ם ז\"ל צפור השחוטה והלא צפור המשולחת מי אסורה ואע\"ג שאינה אסור' בהנאה מ\"מ הרי אסורה באכילה ואינה בטלה להיות מותר באכילה והלא לאו בהנאה תליא מלתא וכמו שחשיב שם הרמב\"ם (הל' ה') חתיכה של נבלה די\"ל דאף שגם צפור המשולחת אינה בטלה לענין אכילה מ\"מ בהאי הלכה איירי הרמב\"ם לענין איסורי הנאה וקחשיב דוקא דברים שאסורין בהנאה לענין שאסורין בהנאה אפילו אם נתערבו לכך לא נקט אלא צפור השחוטה ובאמת בצפור המשולחת נמי אינה בטלה לענין איסור אכילה והיא בכלל כל בעלי חיים. ועיין בתשובת פנים מאירות ח\"ב סי' קכ\"ז שהעמיק ג\"כ בענין הזאת במה שעומד בו המ\"ל. ואולם הוא כ' שם בתחלת דבריו דמדברי הרמב\"ם הלכה ז' שכתב צפור המשולחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה אין ראיה שהוא דעת רבא שלא לזווג לה אחרת דהיינו כונת הרמב\"ם דלאחר השלוח מותר לטהר בה ולהיות אפילו צפור השחוטה משא\"כ קודם השלוח אסורה להיות צפור השחוטה אבל להיות שמשולחות מי יימר דאסור עייש\"ה והנה ודאי אף אם יהבינן ליה דעתיה בזה מ\"מ מסמיכת לשון הרמב\"ם שכתב ומאחר שנשתלחה ומותרת באכילה משמע דוקא מאחר שנשתלחה מותרת באכילה ולא קודם לכן ומזה לכאורה מוכח כדעת המ\"ל בזה דרמב\"ם סובר כפי' תוס' דאף לר' יוחנן צפור המשולחת אסורה עד אחר השלוח ונסתר בזה סוף דברי פנים מאירות שרוצה לומר היפך דברי המ\"ל לכך הביא הרמב\"ם דעת רבא שלא לזווג לה אחרת דרבא אליבא דר\"ל קאי ור\"מ פוסק כר\"י דצפור השחוטה אסורה ולא המשולחת ולא נפקא מטהורות וכבר עמד בזה הר\"ב מרכבת המשנה לסתור דעת בעל פנים מאירות עיין עליו אמנם כאשר הוכחנו אנו אין לנו אלא לומר דמ\"ש הרמב\"ם ומאחר שנשתלחה ומותרת באכילה היינו לומר דלאחר השלוח מותרת אפילו באכילה וקודם השלוח אף שבהנאה מותרת כדמוכח מדעת הרמב\"ם פ\"ח מהל' מ\"א וכאשר הוכחנו לעיל מ\"מ באכילה היתה אסורה לדעת רבינו פה ונקטי' בידן קצת כדברי המ\"ל דכונת הרמב\"ם בהל' ז' דקודם השלוח אסור לזווג לה אחרת אפי' לשלחה ובמה נקטי' כדעת הרב פה דהר\"מ היה סובר אף שאינה אסורה בהנאה מ\"מ אסורה באכילה והכל על נכון. ועיין עוד בהל' רוצח ושמירת הנפש ואם כך נקטי' אפשר לתרץ נמי קושית הריטב\"א דהביא ראיה ממשנה נגעים (פי\"ד משנה ה) דתנן התם נשפך הדם תמות המשתלחת הרי חזינן דאסורה וא\"כ קשיא לדעת רש\"י אליבא דר\"י דהא על האי מתני' אין חולק דנאמר תנא דבי ר' ישמעאל היא ולפי דעת רבינו ל\"ק דודאי תמוה כיון דעכ\"פ אסורה באכילה ותו לא מידי:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,62 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Defilement_by_Leprosy",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומטמא </b>\n<b> משכב ומושב כו'.</b> עיין בתוס' פ\"ק דיומא ד\"ו ע\"ב ד\"ה שמטמא שכתבו שרש\"י ז\"ל חזר בו ממ\"ש פ' א\"ד דמצורע אינו מטמא מו\"מ לטמא אדם ובגדים אלא לטומאה קלה דאתו מק\"ו מזב כו' יע\"ש וכפי דברי רש\"י המוצגים לפנינו שם נרא' שדברים אחדים ושפה אחת הן שכ\"כ שם וז\"ל בד\"ה זב וז\"ל אבל מצורע אע\"ג דתניא בתוס' דמטמא מו\"מ לאו אב הטומאה היא לטמא אדם ובגדים אלא לטמא אוכלין יע\"ש ואפשר לומר שכונתו דמצורע אינו עושה משכב לטמא אדם ובגדים שעליו כזב אלא לטמא אדם כדי לטמא אוכלין מיהו אדם וכלים מיהא מטמא במגעו דמיעוטא דזבה לא אהני אלא למעוטי שאינו מטמא אדם ובגדים שעליו כמו זב אבל לטמא אדם ולעשות ראשון לטומאה כדי שיטמא אוכלין מיהא מטמא מק\"ו דאהני קרא ואהני ק\"ו ומשום הכי הכא בשמעתין דקיימינן השתא לבועל נדה שאינו מטמא משכב ומושב שלו אדם וכלים במגעו אלא אוכלין דוקא כדין ראשון לטומאה שאינו מטמא אדם וכלים וכדאיתא בפרק בנות כותים שפיר כתב רש\"י ז\"ל ולא לטמא אדם וכלים כשאר כל עושה מו\"מ כגון זב ומצורע דטומאתן אב הטומאה לטמא אדם וכלים ודייקי דברי רש\"י ז\"ל שכתב לטמא בגדים כמ\"ש בפסחים משום דמצורע אינו מטמא בגדים שעליו אלא אדם וכלים במגען גם מדברי התוס' ז\"ל שם נראה שהבינו כדברי רש\"י ז\"ל כמ\"ש הכא דמצורע אינו מטמא מו\"מ לטמא בגדים במגעו ואפשר דמשמע להו הכי ממ\"ש לאו אב הטומאה לטמא אדם כו' ואם איתא הא ע\"כ אב הטומאה הוא מדמטמא אדם וכלים אלא שאינו מטמא בגדים שעליו והכי הול\"ל אע\"ג דתניא כו' לאו לטמא בגדים שעליו אלא לטמא אדם ובגדים במגען ועיין ברש\"ל שם ודוק מיהו מ\"ש דמצורע ואבן המנוגעת אתו בק\"ו מזב לטומאה קלה קשה שהרי מת יוכיח דאע\"ג דמטמא בביאה אינו עושה מו\"מ כדתנן במס' זבים פ\"ד מ\"ה. ועיין בתוס' בפרק דם הנדה ואפשר לומר דס\"ל דמת נמי מטמא מו\"מ לטומאה קלה מקל וחומר דזבים וההוא מתני' דזבים דקתני חומר בזב מבמת כו' איירי לטומאה חמורה דמת אינו מטמא טומאה חמורה ממיעוטא דזב ומתני' דהכא דקתני אלא שחמור ממנו בועל נדה שמטמא מו\"מ לטומאה קלה היינו דוקא לטמא מת שאינו מטמא בביאה ולא אתי מק\"ו מזב אבל מת גופיה ה\"נ דמטמא טומאה קלה כיון שמטמא בביאה ואתי מק\"ו מזב ועיין בפיה\"מ לרבינו פ\"ג דזבים מי\"א שכתב דמת אינו מטמא משכב ומושב אפילו טומאה קלה אלא שאכתי קשה דבת\"כ תניא דקמ\"ז הזב ולא טמא מת והלא דין הוא ומה הזב שאינו טעון הזאה שלישי ושביעי מטמא משכב ומושב. טמא מת שטעון הזאה שלישי ושביעי אינו דין שמטמא מו\"מ כו' והשתא קשה דכפי דבריהם דמיעוטא דזב לא אהני אלא לטומאה חמורה אבל לטומאה קלה אתי בק\"ו א\"כ ה\"נ נימא הכי שמטמא טומאה קלה מק\"ו דזב ובמתניתין בהדיא קתני דאינו מטמא טומאה קלה וצ\"ע כעת: עוד ראיתי לעמוד עמ\"ש התוס' ז\"ל שם וז\"ל ולי הוקשה על מה שפי' התוס' כו' דהיכי אתו מק\"ו דזב דאיכא למיפרך מה לזב שעושה מו\"מ לטומאה חמורה מיהו הא ל\"ק דאיכא למימר בועל נדה יוכיח וראיתי להרב חד\"ה ז\"ל שהקשה וז\"ל ק\"ק במה שפירש דמצורע ואבן המנוגעת אתו מק\"ו מזב כו' ואם ניפרוך מה לזב שכן מטמא מו\"מ כו' צ\"ל ובועל נדה יוכיח דאתי חדא מתרתי הוה ליה לפרושי בפשיטות טפי חדא מחדא דמצורע ואבן המנוגעת אתו בק\"ו דבועל נדה יע\"ש ולי נראה ליישב במאי דקשה עוד אבריית' דריש פרק דם נדה דהיכי בעי למילף דאבן המנוגעת מטמא מו\"מ מק\"ו דזב הא איכא למיפרך מה לזב שכן מטמא במשהו תאמר באבן המנוגעת ששעורו כב' גריסין כדנפ\"ל מקרא בת\"כ וכי האי גונא פריך תלמודא בפרק א\"ד גבי שילוח מחנות דלא אתיא מק\"ו דבעל קרי משום דאיכא למפרך מה לב\"ק שכן מטמא במשהו ולכן נראה דהך ברייתא ס\"ל כר\"נ דס\"ל דזב צריך כחתימת פי האמה וכדמשני התם תלמודא לר\"ש דס\"ל הכי וא\"כ מש\"ה לא אתי חדא מחדא מצורעת ואבן המנוגעת מק\"ו דבועל נדה משום דאיכא למיפרך מה לבועל נדה שכן חמור דמטמא במשהו דאפי' ראתה דם כטיפת חרדל הבועלה טמא לכ\"ע משא\"כ מצורע דבעינן כגריס אלא חדא מתרתי כי פרכת מה לבועל נדה שמטמא במשהו איכא למימר זב יוכיח דאע\"ג דאינו מטמא במשהו מטמא מו\"מ וכי פריך מה לזב שכן עושה מו\"מ לטומאה חמורה איכא למימר בועל נדה יוכיח ודוק: עוד כתבו התוספות דבועל נדה מטמא כ\"ח בהסט כמו שהוכיח שם ר\"י מדאמר בפ' ב\"כ מה היא מטמא' כ\"ח אף הוא מטמא כ\"ח שאין מטמא מגבו מ\"מ מטמא בהיסט צ\"ע שהרי התוס' כתבו בפרק תינוקת דף ע\"א ע\"ב ד\"ה מערה משם דבועל נדה מטמא במשא ואינו מטמא בהיסט שכן כתבו וז\"ל ואומר ר\"י דל\"ק מידי דאפילו אם מטמא במשא כנבלה היינו דמטמא את הטהור הנושאו אבל כשהוא נושא את הטהור כגון הכא שהוא נושא המים לא מטמא כדאמרינן בפ' ר\"ע זה הסיטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התורה עכ\"ל וא\"כ נמצאו דברי ר\"י סותרים וצ\"ע: וראיתי להרב חד\"ה ז\"ל שם שהקשה לדעת ר\"י דבועל נדה אינו מטמא בהיסט מההיא דפ' בנות כותים והיא הראי' שהביאו התוס' ז\"ל בפ\"ק דיומא והנראה שאשתמיט מיניה ז\"ל מדלא הזכירו על דל שפתיו. ולי נראה שהתוס' בפרק תינוקות ס\"ל דהא דאמרינן בפרק בנות כותיים מה היא מטמא' כ\"ח אף הוא מטמא לאו למימרא דכמו שהיא מטמא' כ\"ח בהיסט אף הוא מטמא בהיסט וכמו שנראה מדברי רש\"י שם וכן כתב הרא\"ם והרב ק\"א ז\"ל אלא ברייתא ה\"ק דאלו לא נאמר ותהי נדתה עליו הייתי אומר דבועל נדה דינו כנוגע בה דהוי ראשון לטומאה וראשון לטומאה אינו מטמא אדם וכלים במגען להכי כתיב ותהי נדתה לומר מה היא אב הטומאה ומטמאה אדם וכלי חרס אף הוא כן וכ\"ח דנקט לרבותא כמ\"ש התוס' והר\"ש מיהו לענין טומאתן חלוקים הם דנדה מטמא כ\"ח בהיסט ובועל נדה אינו מטמא אלא מאוירו ואין זה מן הדוחק שהרי לדעת הר' אברהם זעירא ורבינו ישעיה שכתב הרא\"ש ז\"ל בפ' מצורע בד\"ה ותהי נדתה חלוקת מה היא מטמאה אדם אף הוא מטמא אדם ה\"נ מתפרשה ולא משוי להו לגמרי אלא לטמא אדם מיהו חלוקים הם שנדה מטמא' אדם לבגדים שעליו ובועל נדה אינו מטמא בגדים שעליו ה\"נ איכא למימר גבי כ\"ח דלא משוי להו אלא לענין קבלת טומאה דמקבלים טומאת הנדה מיהו בעיקר דינא חלוקים הם כמ\"ש ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל ה' מטמאי מו\"מ דין א' ואפשר שדעת התוס' ג\"כ כדעת רבינו ישעיה דבועל נדה אינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו וכן הוא דעת הר\"ש ז\"ל בפ\"ק דכלים ובהכי ניחא מתני' דריש כלים דקתני למעלה מהם זובו של זב שמטמאין במגע ובמשא כלומר לטמא בגדים שעליו מה שאין הנבלה ובועל נדה מטמא ואין צורך למ\"ש הרב חד\"ה יע\"ש ועיין בהרע\"ב ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומאימתי </b>\n<b> תיאסר משעת שחיטה כו'.</b> פרק האיש מקדש דנ\"ו ע\"א וכתבו התוס' בד\"ה משעת שחיטה וז\"ל פי' ומשולחת נמי תיאסר משחיטת חברתה עד השילוח ואין לפרש כו' דהא תנא צפורי מצורע דמשמע תרוייהו עכ\"ל. וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפרק זה הלכה א' דף י\"ד הקשה דהכרח זה איכא למשדי ביה נרגא דהא בסוף תמורה תנן ואלו הן הנקברים כו' צפורי מצורע והתם ע\"כ לאו דוקא אלא ע\"כ אצפורי' דעלמא קאי וא\"כ ה\"נ לאו דוקא ולע\"ד נרא' בכונתם דבשלמא אם נאמר דהמשולחת אסורה משעת שחיטה עד שעת שילוח וצפורי מצורע דנקט הכא במתני' בדוקא וכן נמי מתני' דפרק השוכר את הפועל דקתני אלו דברים אסורין ואיסורן בכ\"ש כו' וצפורי מצורע התם נמי דוקא קתני ובשנתערבה לאחר שחיטת חבירתה איכא למימר דאיידי דתני בכל הני צפורי מצורע תני נמי התם ואשגרת לישן הוא כההיא דפ\"ק דמגילה דקתני הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחש\"ו ואמרי' בירושלמי דחרש אשגרת לישנ' הוא דחרש שדברו בו חכמים בכ\"מ הוא שאינו מדבר ואינו שומע אלא איידי דרגיל התנא למיתני בכ\"מ חרש בהדי שוטה וקטן תנא נמי הכא אכן אם נאמר דבמשולחת ליכא איסור כלל ק' דאמאי תני בכל הני צפרי מצורע ועוד אפשר לומר דלפ\"ד התוס' דס\"ל דהמשולחת אסורה משעת שחיטה עד שעת שילוח א\"כ נראה דאם עבר ושחטה באיסור' קאי וטעון קבורה וא\"כ נאמר דצ\"מ דנקט בתמורה אתרוייהו קאמר ובשעבר ושחטה משא\"כ לדעת רש\"י דס\"ל דמשולח מותרת אם עבר ושחטה ודאי מותרת באכילה אלא דעבר אעשה דושלח את הצפור כנ\"ל. עוד ראיתי להרב הנז' שהקשה אמ\"ש התוס' בפרק שילוח דק\"ע אההיא דאמרינן התם רבא אסר למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שילוחיה וז\"ל שלא לזווג לה אחרת צ\"ע איך משמע זה מטהורות ע\"כ והקשה הרב הנז' וז\"ל ודבריהם תמוהים בעיני דהא כי היכי דלר\"ן בר יצחק דאמר למעוטי צפורי עיר הנדחת הוי משמעות הכתוב טהורות ולא אסורות ה\"נ לרבא הוי הכי דקודם שילוח אף המשתלחת אסורה הן אמת דאליבא דרש\"י דס\"ל דהמשולחת לא חייל עליה איסור כלל שייכא קו' זו דהאיך משמע זה מטהורות ואולי יאמר דרבא אית ליה כר\"ל דאמר משעת לקיחה ולדידיה אף המשולחת נאסרה משעת לקיחה עד שעת שילוח כו' אך אליבא דהתוספות דסבירא להו דאף לר\"י נאסר המשתלחת משעת שחיטה לא ידעתי מה זו תמיה וצ\"ע עכ\"ד והנה מה שרצה ליישב לדעת רש\"י דרבא ס\"ל כר\"ל דאמר משעת לקיחה הוא דבר תמוה שהרי מבואר בשמעתין דטעמא דר\"ל הוא משום דיליף מכשיר ממכפר וס\"ל דע\"ע אסורה מחיים ובהדיא פרכינן פ' אותו ואת בנו למאי דהוה בעי למימר דר\"ל ס\"ל דע\"ע אינה משנה ואינה אסורה מחיים מהא דר\"ל דקאמר דצ\"מ אסורין משעת לקיחה הרי מבואר דאם הוה ס\"ל דע\"ע אינה אסורה מחיים ציפורי מצורע נמי לא אסירי משעת לקיחה וכיון שכן איך אפשר לומר דסבירא ליה כר\"ל דצ\"מ אסורין משעת לקיחה הא רבא ס\"ל בהדי' בפ' המביא אשם דע\"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה הן אמת שקו' הלזו קשה ג\"כ לדעת התוס' דפ' נגמר הדין דף מ\"ז שכתבו וז\"ל תימא כי נמי גמר מע\"ע הא אמר ר\"י בפרק אותו ואת בנו עריפתה אוסרתה ורבא פסק כר\"י בר משלש כו' יע\"ש וקשה דאמאי הוצרכו להקשות ממאי דפסק רבא בפרק החולץ כר\"י לבר משלש ותיקשי להו בפשיטות מדרבא גופיה בפרק המביא ואולי נוסחא אחרת היתה להם ובמקום רבא גרסי רבה ומ\"מ אכתי דברי הרב מש\"ל יש בו מן הקושי דהן לו יהי דנימא דרבא ס\"ל כר\"ל מ\"מ הא אמרינן בשמעתין דהא דר\"ל תנאי היא ור\"י ור\"ש ס\"ל דאינן חוזרות משעת לקיחה וכיון שכן היכי משני התם רבא בפשיטות דטהורות אצטריך למעוטי שלא לזווג לה אחרת ותיקשי ליה הניחא למ\"ד צ\"מ אסור משעת לקיחה אלא לר\"י ולר\"ש דסבירא להו משעת שחיט' מאי איכא למימר וכדפריך התם לעיל מיניה הניחא למ\"ד טרפה אינה חיה כו' ויש ליישב דלר\"י ולר\"ש איכא למימר דסבירא להו כמ\"ד טריפה חיה וטהורות אצטריך למעוטי טריפה וזה דוחק ולכן נראה דאע\"ג דס\"ל לרש\"י דהמשולחת מותרת היינו דוקא בהנאה אבל לשוחטה כדי לאוכלה ודאי אסור משום דעבר אעשה דושלח את הצפור החיה וא\"כ שפיר ממעטינן מטהורות דמשמע מותרת לשוחטן כדי לאוכלן יצא זה שאסורות לשוחטן כדי לאוכלן כנ\"ל:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> במה </b> שעומד הרב ז\"ל על דברי תוס' סנהדרין מדוע הביאו ממרחק לחמם והלא מפורש בכריתות (ק\"ה א) דרבא ס\"ל עגלה ערופה לאחר עריפה נאסרת וכתב ואולי נוסחא אחרת היה להם ובמקום רבא גרסי רבה הנה בזה אין ספק כלל דודאי היה להם הגירסא רבה ובכ\"מ מצינו בר פלוגתא דרב המנונא הוא רבה ועיין בסנהדרין. וראיתי נמי לרב ב\"ש במס' הוריות (י\"א א) יעוי\"ש. אבל אכתי קשה היאך פריך מרבא על רב המנונא והלא רב המנונא תלמיד דרב היה כדאמרינן סוף פ\"ק דסנהדרין (י\"ז ב) ובפרק חלון (ע\"ו ב) ובפ' כיצד מערבין (נ\"ד א) ובהגוזל קמא (ק\"ו א) ואפילו לר\"ת דלא גרס בסוף פ\"ק דסנהדרין אלא אימא רב המנונא. מ\"מ הא ודאי דרב המנונא גדול מרבא דהוי רב המנונא תלמיד חבר דרב חסדא כדאיתא בפ' המפקיד ובדוכתא טובא עכ\"ל. הרי עינינו רואות דנדחק נמי בזה ולכן נראה ודאי דצ\"ל רבה דהא רב המנונא תלמיד דרב היה וכן רבה תלמיד דרב הי' כמו שמצינו הרבה פעמים בש\"ס והראיות ללא צורך וא\"כ רב המנונא ורבה בזמן א' היו והי' בעל פלוגתי' ואי קשיא על המ\"ל הא קשיא לכאורה הא ודאי דרבא כר\"י ס\"ל משום דאמר שבכל מקום הל' כר\"י לגבי ר\"ל בר מהני תלת וכמו שהוכיחו תוס' שהביאו רבינו זה נמי ליתא דכלל זה הוא היכא שאין בזה פלוגתא זולת פלוגתת ר\"י ור\"ל אבל הכא הרי ר' ינאי דאמר כפרה כתיב בה כקדשים ס\"ל כר\"ל וכמ\"ש תוס' קדושין ד\"ה כפרה ועיי\"ש במהרש\"א ובמהרש\"ל ופ\"י וכן עיין בדברי רבינו הל' רוצח ושמירת הנפש ומה שכתבנו שם בעניותינו ועיין בתוס' בכורות (י\"ג ב) ד\"ה רב אשי:<br><b> והנה </b> המ\"ל רוצה להוכיח מדברי הר\"ם שכ' בדין זה וכן צפור המשולחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה ומדכתב הרמב\"ם מאחר שנשתלחה ומותר באכילה משמע דקודם השלוח אסורה והיינו כדעת תוס' דצפור המשולחת נמי אסורה דהא קיי\"ל כר\"י שמשעת שחיטה נאסרה עיין במ\"ל היטב. והנה אנכי רואה (בפ\"י מהל' מ\"א הלכה ז') שכ' וז\"ל וכל בעלי חיים חשובים ואינם בטלים כגון שור הנסקל וצפור מצורע השחוטה ומדנקט הרמב\"ם ודייק בפי' צפור מצורע השחוטה לומר דוקא השחוטה ולא המשולחת מוכח דס\"ל כרש\"י דבצפור המשולחת ליכא איסור כלל דאלו אמרינן כתוס' הא המשולחת לר\"י קודם השילוח נמי אסורה ולמאי נקט צפור השחוטה הא המשולחת נמי משכחת לה אם נתערבה קודם שלוחה לאחר שנשחטה השחוטה ואדרבה היא יותר בסוג בעלת חיים שחשוב מצפורי השחוטה ומזה ע\"כ מוכח כדעת רש\"י דוקא השחוטה אסורה ולא המשולחת ולא תימא דלפ\"ז מוכח אפילו דלא כסברת רבינו האחרונה פה שסובר דלרש\"י עכ\"פ אסורה באכילה דהוי כמו לאו הבא מכלל עשה ושלח אותה ע\"פ השדה ולא לאוכלה דא\"כ אכתי קשה אמאי נקט הרמב\"ם ז\"ל צפור השחוטה והלא צפור המשולחת מי אסורה ואע\"ג שאינה אסור' בהנאה מ\"מ הרי אסורה באכילה ואינה בטלה להיות מותר באכילה והלא לאו בהנאה תליא מלת�� וכמו שחשיב שם הרמב\"ם (הל' ה') חתיכה של נבלה די\"ל דאף שגם צפור המשולחת אינה בטלה לענין אכילה מ\"מ בהאי הלכה איירי הרמב\"ם לענין איסורי הנאה וקחשיב דוקא דברים שאסורין בהנאה לענין שאסורין בהנאה אפילו אם נתערבו לכך לא נקט אלא צפור השחוטה ובאמת בצפור המשולחת נמי אינה בטלה לענין איסור אכילה והיא בכלל כל בעלי חיים. ועיין בתשובת פנים מאירות ח\"ב סי' קכ\"ז שהעמיק ג\"כ בענין הזאת במה שעומד בו המ\"ל. ואולם הוא כ' שם בתחלת דבריו דמדברי הרמב\"ם הלכה ז' שכתב צפור המשולחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה אין ראיה שהוא דעת רבא שלא לזווג לה אחרת דהיינו כונת הרמב\"ם דלאחר השלוח מותר לטהר בה ולהיות אפילו צפור השחוטה משא\"כ קודם השלוח אסורה להיות צפור השחוטה אבל להיות שמשולחות מי יימר דאסור עייש\"ה והנה ודאי אף אם יהבינן ליה דעתיה בזה מ\"מ מסמיכת לשון הרמב\"ם שכתב ומאחר שנשתלחה ומותרת באכילה משמע דוקא מאחר שנשתלחה מותרת באכילה ולא קודם לכן ומזה לכאורה מוכח כדעת המ\"ל בזה דרמב\"ם סובר כפי' תוס' דאף לר' יוחנן צפור המשולחת אסורה עד אחר השלוח ונסתר בזה סוף דברי פנים מאירות שרוצה לומר היפך דברי המ\"ל לכך הביא הרמב\"ם דעת רבא שלא לזווג לה אחרת דרבא אליבא דר\"ל קאי ור\"מ פוסק כר\"י דצפור השחוטה אסורה ולא המשולחת ולא נפקא מטהורות וכבר עמד בזה הר\"ב מרכבת המשנה לסתור דעת בעל פנים מאירות עיין עליו אמנם כאשר הוכחנו אנו אין לנו אלא לומר דמ\"ש הרמב\"ם ומאחר שנשתלחה ומותרת באכילה היינו לומר דלאחר השלוח מותרת אפילו באכילה וקודם השלוח אף שבהנאה מותרת כדמוכח מדעת הרמב\"ם פ\"ח מהל' מ\"א וכאשר הוכחנו לעיל מ\"מ באכילה היתה אסורה לדעת רבינו פה ונקטי' בידן קצת כדברי המ\"ל דכונת הרמב\"ם בהל' ז' דקודם השלוח אסור לזווג לה אחרת אפי' לשלחה ובמה נקטי' כדעת הרב פה דהר\"מ היה סובר אף שאינה אסורה בהנאה מ\"מ אסורה באכילה והכל על נכון. ועיין עוד בהל' רוצח ושמירת הנפש ואם כך נקטי' אפשר לתרץ נמי קושית הריטב\"א דהביא ראיה ממשנה נגעים (פי\"ד משנה ה) דתנן התם נשפך הדם תמות המשתלחת הרי חזינן דאסורה וא\"כ קשיא לדעת רש\"י אליבא דר\"י דהא על האי מתני' אין חולק דנאמר תנא דבי ר' ישמעאל היא ולפי דעת רבינו ל\"ק דודאי תמוה כיון דעכ\"פ אסורה באכילה ותו לא מידי:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות טומאת מת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר </b>\n<b> ידוע שכל אלו הספקות כו' בין בטומאה בין במאכלות אסורות אינן אלא מד\"ס.</b> הנה הרשב\"א בחידושיו בפ' י' יוחסין ובתורת הבית דקכ\"ב כתב דמסוגיא דפ' עשרה יוחסין דאמרינן התם אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ\"ט כו' ממזר ודאי הוא בלא יבוא הא ספק ממזר יבוא הביא ראיה רבינו ז\"ל בתשו' דספקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן שהרי התירה תורה ספק ממזר כו' ע\"ש וכ\"כ הר\"ן סוף פ\"ק דקדושין ודחו הם עצמם ראייתם דאין מכאן ראיה דדוקא ספק ממזר שרי משום דרבייה קרא להתירה כו' ואולי סבור הרב ז\"ל דגלי קרא בממזר וגמרינן מיניה לכל התורה כולה יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב בני שמואל סימן מ\"א ומוהרימ\"ט ז\"ל חי\"ד סי' א' שהקשו עוד דכפי דברי רבינו ז\"ל א\"כ מאי האי דקאמר רבא ומה טעם אמרו שתוקי פסול שמא ישא אחותו מאמו ומאי קו' שהרי מן הטעם שראו חכמים להחמיר בכל ס' איסור החמירו בכאן דמ\"ט החמירו בכל הס' לאו משום דלא ליגע באיסור תורה ה\"נ הכא בשלמא אי איסור הס' דאורייתא ניחא דכיון שהשתוקי התירו הכתוב מה ראו חכמים על ככה להחמיר ומוהרימ\"ט ז\"ל תי' דמשמע ליה לרבינו ז\"ל דכי שרי רחמנא ס' ממזר לגמרי שרי מתורת ס' ונ\"מ שיהא מותר בבת ישראל ובממזרת דאי מחמת ספק הוו תרתי דסתרן אהדדי ולא שרינן ומ\"ה פריך מ\"ט אמרו שתוקי פסול כו' יע\"ש ולכאורה דבריו ז\"ל מן המתמיהין דכפי דבריו ז\"ל אם כן מאי ראיה מייתי רבינו ז\"ל מסוגייא זו דס' דאורייתא מותר מן התורה הא אפילו לפי דעתו ז\"ל עכ\"ל דבס' ממזר דוקא הקילה תורה שהרי בשאר איסורין כל דאיכא תרתי דסתרן אהדדי אפי' רבינו ז\"ל מודה דאסור מן התו' ואפי' הכי בס' ממזר התירה תורה ואם כן ה\"נ נימא דבעלמא ספקא דאורייתא אסור מן התורה והכא שאני דגלי קרא ובס' ממזר דוקא הוא דגלי קרא ולא ילפינן מיניה לעלמא כי היכי דלא ילפינן מיניה להתירה היכא דאיכא תרתי דסתרן אהדדי וכבר ראיתי למוהר\"ם ן' חביב ז\"ל בקונטריס כ\"ת דמ\"ט שתמה עליו בזה: האמנם אחר ההתבוננות בדבריו ז\"ל נראה שיש בו מן הישוב במ\"ש במתק לשונו וז\"ל ועלה בדעתי לומר דמשמע ליה להרמב\"ם ז\"ל מדקאמר רבא ד\"ת שתוקי כשר וטרח טובא למצוא טעם מפני מה אמרו שתוקי פסול והא מדקאמר דבר תורה שתוקי כשר משמע דמדברי סופרים אסור דבכל התורה כולה מצינו שחכמים עשו גדר וסייג לתורה ומ\"ט תלה הדבר במעלת יוחסין אלא דמשמע ליה דכי שרי רחמנא ס' ממזר לגמרי שרייוה כו' ואפי' תרתי דסתרי אהדדי רחמנא שרינהו דאלו לס' גרידא לא אתא קרא למשרייה דבלאו קרא אין בו איסור תורה כו' יע\"ש וא\"כ כפי דבריו ז\"ל מבואר הוא שראיות רבינו ז\"ל לאו מעיקר קרא הוא דמייתי מדהתירה התורה ס' ממזר אלא ראייתו הוא על אופן זה דמדס\"ל לתלמודא דס' ממזר מותר אפילו היכא דאיכא תרתי דסתרי אהדדי אדמש\"ה פריך מפני מה אמרו שתוקי פסול ע\"כ דס\"ל לתלמודא דספקא דאורייתא בעלמא מותר מן התורה ומש\"ה צרכינן למימר דכי שרי רחמנא ס' ממזר ע\"כ לגמרי שרי ומתורת ודאי דאלו לס' גרידא לא צרכינן קרא להכי דבלא קרא מותר כמ\"ש הרב ז\"ל ולהכי ק\"ל דמ\"מ שתוקי פסול כיון דמתורת ודאי שרייה רחמנא כמ\"ש הרב ז\"ל אמנם אי ס\"ל דבעלמא ס' דאורייתא אסור מן התורה והכא שאני דגלי קרא אם כן מנ\"ל דכי שרי רחמנא ס' ממזר מתורת ודאי שרייה אדתיקשי לן מ\"מ אמרו שתוקי פסול ונימא דכי שרי רחמנא אינו אלא מתורת ס' ונ\"מ שאסור בבת ישראל ובממזרת כאחת דמהשתא לא הוה ק\"ל מ\"מ אמרו שתוקי פסול דאיכא למימר דכיון דאיכא ס' איסור עשו חכמים סייג וגדר לתורה דלא ליתו לאכשולי בודאי איסור ונמצא א\"כ שבדרך זו דרך ובא לו הרב ז\"ל לישב ג\"כ מה שהשיגו עליו הרשב\"א והר\"ן דמאי ראייה מייתי הרמב\"ם מהכא דשאני הכא דגלי קרא וכפי דבריו ז\"ל הנה נכון ומבואר זהו הנראה בכונת דבריו ז\"ל בלי ספק האמנם זו היא שקשה בעיני לפי מ\"ש הרב ז\"ל דע\"כ כי שרי רחמנא לגמרי שרי דאלו לס' גרידא לא צריך קרא להכי דבלאו קרא אין בו איסור תורה שהרי בגמרא אמרינן דתרי קראי כתיבי חד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל ותרוייהו צריכי והשתא לפי דברי הרב ק\"ט דלמאי אצטריכו תרי קראי הא בחד קרא סגי דעל כרחין כי אתא קרא למשרי ממזר בשתוקי מתורת ודאי ולגמרי שרי דאי מתורת ס' ודוקא ממזר בשתוקי מותר הא שתוקי בישראל אסור ל\"ל קרא הא בלאו קרא אין בו איסור תורה דכל ס' רחמנא שרי ואפשר ליישב שאף הרב ז\"ל לא כ\"כ אלא לבתר דכתיבי תרי קהלי הוא דאמרינן דאיצטריכו תרי קהלי למשרי תרוייהו שתוקי בישראלית ובממזרת כאחת מתורת ודאי דאילו לס' גרידא הלא שרי לן קרא אלא שתוקי בממזר דלא הוה צריך קרא להכי דבלאו קהל יתירא אין בו איסור תורה וכיון דשרי רחמנא ממזר בשתוקי הכי נמי אמרינן דשתוקי בישראלית שרי דכל ספק רחמנא שרי דמיני' ילפינן לעלמא אמנם אי לא הוה כתיב אלא חד קהל גרידא הוה אמינא דלא שרי קרא אלא מתורת ספק ואתא קרא לאשמועינן דכל ספק רחמנא שרייה ומינה ילפינן לעלמא וראיית רבינו ז\"ל היא על אופן זה דבשלמא אם נאמר דספיקא דאורייתא מותר דבר תורה ניחא שפיר מאי דפריך בגמ' מפני מה אמרו שתוקי פסול משום דס\"ל דע\"כ כי כתיב קהל יתירא למשרייה שתוקי בישראלית ובממזרת כאחת הוא דאתא דאם למשרייה שתוקי בישראלית או בממזרת ומתורת ספק א\"כ לא לכתוב אלא חד קהל ומינה ילפינן דכי היכי דשתוקי בממזרת מותר ה\"נ שתוקי בישראלית דכל ספק רחמנא שרייה ומשום הכי פריך דכיון דמתורת ודאי שרי מפני מה אמרו כו' אמנם אם נאמר דספיקא דאורייתא בעלמא אסור ד\"ת ושאני הכא דגלי קרא קשה דמ\"ל דכי שרי רחמנא ס' ממזר לגמרי שרי אדתקשי ליה מפני מה אמרו שתוקי פסול כו' אכתי נימא דהתורה לא התירה אלא מתורת ספק ותרי קהלי אצטריכו דאי כתיב חד קהל הו\"א דדוקא שתוקי בממזרת מותר אבל שתוקי בישראלית אסור דהיכא דגלי גלי להכי אצטריכו תרוייהו ולעולם דאכתי מתורת ספק הוא דשרי רחמנא כנל\"ד ועל קוטב זה יש ליישב גם כן מה שהקשה מוהר\"ם בן חביב זלה\"ה בתי' הפרי חדש ע\"ש ובהכי ניחא לי מה שהוקשה לו למוהרימ\"ט ז\"ל בחידושיו בגופא דשמעתתא דלמאי הלכתא הוצרך רבא לאתויי דרש' דבקהל ודאי הוא דלא יבוא דלא אצטריך ליה השתא יע\"ש מה שתירץ שדבריו סתומים ותמוהים וכבר תמה עליו הרב אליהו רבא דמ\"ח יע\"ש אכן כפי מ\"ש נראה נכון שהוצרך רבא לאתויי דרשה דבקהל ��דאי כו' כדי לאלומי קושייתו שהקשה מפני מה אמרו שתוקי פסול דמתרי קהלי הוא דנפ\"ל דכי שרייה רחמנא ספק ממזר מתורת ודאי שרייה וכמ\"ש ודוק. מיהו בעיקר הכרעתו ז\"ל שהכריח ממאי דפריך בגמ' מ\"מ אמרו שתוקי פסול כו' דע\"כ ס\"ל לתלמודא דכי שרי רחמנא ספק ממזר מתורת ודאי דאי מתורת ספק מאי פריך הא בכל התורה כולה מצינו שחכמים עשו סייג וגדר לתורה ומאי טעמא תלה הדבר במעלת יוחסין אשר מכח קושיא זו הכריח רבינו ממנה דס' דאורייתא מותר מן התורה כמו שכתבתי נר' דהא ודאי ליתא כלל דאיך אפשר לומר דטעמא דשתוקי פסול הוא משום גדר וסייג דא\"כ מהאי טעמ' נמי יהא אסור שתוקי לישא ממזרת ומה ראו חכמים על ככה לעשות גדר וסייג לשתוקי בישראלית גרידא אי משום דגזרו בשתוקי שלא ישא ישראלית אטו ממזר בישראלי' מה\"ט נמי הול\"ל שתוקי בממזרת אטו ישראל בממזרת דכי היכי דשתוקי בישראלי' איכא ספק איסור' ה\"נ שתוקי בממזרת ובמתני' קתני דשתוקי בממזרת מותר ומש\"ה הוכרח תלמוד' לומר דהיינו טעמא משום מעלה עשו ביוחסין דהשתא ניחא שפיר דדוקא בישראלית אסרו משום דאיכא מעלת היוחסין אבל בממזרת כיון דפסולי קהל נינהו ליכא משום מעלה כמ\"ש הר\"ן ובר מן דין מדברי הר\"ן והרשב\"א ז\"ל שהביאו ראי' הלזו משם רבינו נראה שעיקר ראייתו היא מעיקר מימרא דרבא דקאמר דבר תורה שתוקי כשר ולא ממאי דפריך עלה מ\"מ אמרו שתוקי פסול כו' דכל כי האי הי\"ל לרבינו לפרש ומוהר\"ם בן חביב ז\"ל תירץ דמאי דפריך רב' מ\"ט אמרו שתוקי פסול הוא משום דסבר רבא דבשלמא בכל ספק איסורים דעלמ' כגון חתיכה ס' חלב גזרו שלא יאכל ספק חלב גזירה שלא יבא לאכול ודאי חלב וכן בכל האיסורי' גזרו התירא אטו איסורא אבל בספק ממזר דהוא מותר מן התור' לבא בקהל לא שייך גזירה הא אטו הא שלא יבא על אשה כשירה שהרי כל הנשים כשרות הותרו לספק ממזר וא\"כ מ\"ט אמרו שתוקי פסול אלו דבריו וק\"ל לתירוץ זה דאיברא ודאי דבשתוקי גופיה ליכא גזירה הא אטו הא אבל אכתי נימא דגזרו משום ישראל שלא ישא ישראל שתוקי דהוי ספק ממזרת גזרה שמא ישא ישראל ודאי ממזרת וכן נמי שתוקי לא ישא ישראלי' שמא ימות או יגרשנה ותנשא לממזר מש\"ה אמרו דשתוקי בשתוקי מותרים משום דליכא למיגזר כלל דתרוייהו שרי מן התורה לישא ממזרת וישראל' ואפילו נימא דלשמא ימות או יגרשנה לא שכיח ולא חיישינן לה מ\"מ כיון דישר' בשתוקי שייך שפיר למיגזר כמ\"ש אם כן ממילא ודאי דשתוקי ביש' אסור דאי לא מיחזי כחוכא ואיטלולא וכפי מ\"ש לעיל נרא' דקו' מעיקרא ליתא דמש\"ה לא קאמר בגמרא דשתוקי הוא מן הטעם שאסרו חכמים בכל מקום ס' איסור דלא ליתי ליגע באיסור תור' דא\"כ מה\"ט נמי הי' להם לגזור בשתוקי שלא ישא ממזרת שהרי הוא ג\"כ ס' איסור תורה לגבי ממזרת ואדרבא איפכא הי\"ל להקשות דלפי דעת רבינו דבכל ספק איסור תורה גזרו חכמים א\"כ מה\"ט נמי הי' להם לגזור בשתוקי בממזרת כיון דספק איסור תורה הוא וליכא למימר דהוי טעמ' משום דשתוקי לא שכיח ולא גזרו רבנן דהאי טעמא ניחא לפי המסקנ' דשתוקי לא שכיח והוי טעמא משום דמעלה עשו ביוחסין אמנם למאי דמשני מעיקרא דטעמא דשתוקי משום גזירה שמא ישא אחותו מאביו ולא אסיק אדעתיה טעמא דשתוקי לא שכיח א\"כ אדפריך מ\"ט אמרו שתוקי פסול איפכא הי\"ל להקשות מאי טעמא אמרו שתוקי כשר בממזרת ולא גזרו כשאר ס' איסור תור' דעלמא ואפשר ליישב דודאי רבא מסיק אדעתיה טעמ' דשתוקי לא שכיח ומש\"ה לא גזרו שתוקי בממזרת אלא דהוה ס\"ל דע\"כ לא אמרינן מילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן אלא דוקא במלתא דליכא חשש איסור תור' כלל אלא דעשו גדר וסייג לתור' וגזרו התירא אטו איסורא דאמרינן דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו התירא אטו איסורא אמנם במידי דאיכא חשש איסור תורה כמו שתוקי בישראל דחששו שמא יקח אחותו מאביו אז אע\"ג דהוי מילתא דלא שכיח חששו חכמים ואהא פריך תלמודא אלא מעתה בת שתוקית לא ישא כו' אלא לא שכיח הכא נמי לא שכיח כלו' דע\"כ צרכינן לומר דאפילו במידי דאיכא חשש איסור תורה כל דהוי מילתא דל\"ש לא חששו חכמים ומסיק משום מעלה ביוחסין כנ\"ל:<br><b> ועוד </b> נראה דמשום הכי לא פריך איפכא אמאי לא גזרו שתוקי בממזרת כשאר ספק איסור תורה משום דכיון דחכמים אסרו שתוקי ביש' תו ליכא למיחש שלא ישא שתוקי ממזרת דילמא אתו למשרי ישראל בממזרת דכיון דשתוקי אסור ביש' א\"כ ודאי מימר אמרי דהא דשרו ליה שתוקי בממזרת משום ספק הוא ולא משום דישראל מותר בממזרת דאם כן איך אסרו לו חכמים לשתוקי שלא ישא ישראלית ולא אתו למיטעי כלל והשתא דאתית להכי יש ליישב קו' מוהרימ\"ט ז\"ל דמאי דפריך בגמ' מ\"ט אמרו שתוקי פסול ולא משני דגזרו חכמים כשאר ספק איסור תורה הוא משום דהכי פריך משום האי טעמ' הוא דשתוקי פסול א\"כ מה ראו חכמים על ככה לומר דאסור בישראלי' ומותר בממזרת ואדרבא איפכא הול\"ל דמותר בישראלית ואסור בממזרת דמהשתא כיון דאסור בממזרת תו ליכא למיגזר דלא אתו למטעי ולומר דממזר ודאי מותר בישראל דא\"כ אמאי אסרו בממזרת ומשני משום מעלה עשו ביוחסין כלומר דראו חכמים לאוסרו בישראלי' משום דאיכא טעמא דיוחסין משא\"כ בממזר ודו\"ק. אך אכתי ק\"ל בראית רבינו ז\"ל שהרי משמע ודאי דאפילו לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דכל ספק רחמנא שריא היינו דוקא בספק שקול אמנם היכא דאיכא ספק ספקא להחמיר ודאי דאף רבינו מודה דאסור מן התורה שהרי ס\"ס חשיב כרובא וכ\"כ הפר\"ח ז\"ל י\"ד בכללי ס\"ס דף ק\"ז ע\"ג ליישב לדעת רבינו ההיא דפרק בהמה המקשה יע\"ש וכיון שכן ק\"ט שהרי בשתוקי קתני מתניתין דמותר בממזר' ואע\"ג דאיכא ס\"ס לחומרא לאסרו בממזר' שהרי אמרו בגמ' ד\"ת שתוקי כשר מ\"ט רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולים אצלה מאי אמרת דילמא אזלה איהו לגבייהו הו\"ל קבוע כו' והתורה אמרה כו' הרי דאיכא ס\"ס ספק אי אזלי אינהו לגבה ואת\"ל אזלי איהי לגבייהו שמא לכשר נבעלה ואפי\"ה קתני מתניתין דמותר בממזר' וע\"כ היינו משום דס\"ל דקהל דקאמר היינו דוקא קהל ודאי אבל קהל ספק אע\"ג דאית ביה ס\"ס להחשיבו כישראל ולאוסרו בממזר' אפילו הכי התירו הכתוב והקילה תורה גבי ממזר מה שאין כן בשאר איסורין דעלמא וא\"כ היכי מייתי מינה ראיה רבינו ז\"ל למילף מיניה לשאר איסורין דעלמא נימא דהכא שאני דהקילה תורה כי היכי דהקילה תורה אפילו היכי דאיכא ס\"ס ועיין בהרשב\"א והריטב\"א ז\"ל שהקשו דלמה לי קרא למישרי שתוקי בישראלית תיפוק ליה משום דהו\"ל ס\"ס ותירץ דקרא אצטריך להיכי דידעינן דאזלי איהי לגבייהו דליכא אלא חד ספק יע\"ש ומ\"מ ודאי דס\"ל דהיתרא דשתוקי בממזרת אפילו היכי דאיכא ס\"ס הוא שהרי קתני מתניתין סתם דשתוקי בממזרת שרי וסתמא דמילתא אית ביה ס\"ס ועיין במוהרי\"ט ז\"ל שם בחידושיו ולומר דמתניתין מיירי היכא דידעינן דאזלא איהי לגבייהו זה ודאי מה שאין הפה יכול לדבר וכדמוכח לקמן דע\"ג דמתניתין ברוב כשרים אצלה מיירי יע\"ש ושמא נאמר דראיית רבינו ז\"ל היא על אופן זה דמדחזינן דשתוקי מותר בממזרת אפילו היכא דאיכא ס\"ס ע\"כ דספק דאורייתא מותר מן התורה ומשו\"ה מוקמינן לה לקרא דקהל ודאי הוא דלא יבא הא קהל ספק יבא אפילו היכא דאיכא ס\"ס דאי בספק שקול ל\"ל קרא בלא\"ה ספק דאורייתא לקולא דאי ספק דאורייתא לחומרא ד\"ת אם כן מנ\"ל דכי שרי רחמנא ממזר בשתוקי הוא אפילו היכא דאיכא ס\"ס אימר דקרא לא שרי אלא בספק שקול גרידא כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> ואולם </b> חזות קשה הוגד לי על מ\"ש ה\"ה ז\"ל בפרק ט\"ו מה' א\"ב הלכה י\"א על מ\"ש רבינו ז\"ל שם דפנויה שנתעברה נאמנת לומר שנבעלה לכשר ואינה נאמנת לומר שנבעלה לממזר וכתב ה\"ה ז\"ל דה\"ט דלהכשיר ד\"ת אין אנו צריכין לנאמנותה דהא מדינא לא הוה אלא ספק ממזר וספק ממזר מותר לבוא בקהל מן התורה אלא דרבנן גזרו והמינוה בשל דבריהם אבל לפוסלו כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית אם היו מאמינין אותה ומתירין אותה בממזרת ודאי היו מקילין בשל תורה כו' יע\"ש והנה מבואר שדעתו ז\"ל דאע\"ג דבשמעתין אמרינן דה' קהלי כתיבי חד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראלי' היינו דוקא לתנא דמתניתין דס\"ל דשתוקי מותר בממזרת אמנם לר\"א דקי\"ל כותיה דס\"ל דודאן בספק וס' בס' אסור ה\"ט משום דס\"ל דממזרת בשתוקי אסור ד\"ת דלא דריש הך דרשה דקהל ודאי הוא דלא יבא ומש\"ה אסר ספק בספק דחיישינן שמא חד מיניהו כשר ושלא כדעת הר\"ן ז\"ל שכתב דטעמא דר\"א הוא משום מעלה ביוחסין אלא ר\"א מדאורייתא קאמר והיינו משום דר\"א לא דריש אלא ד' קהלי דקהל דפצוע דכה לא חשיב דלאו מן פסולי יוחסין הוא וקהל דגבי מצרי לא חשיב דלהתיר דור ג' אצטריך וכמ\"ש הראב\"ד וכבר בא מבואר כל זה בארוכה בס' אליהו רבה כיד ה' הטובה עליו יע\"ש וכן נראה גם מבואר מדברי תוספות רי\"ד ז\"ל שכתבו בשמעתין שדעתם ז\"ל כמ\"ש ה\"ה ז\"ל יע\"ש האמנם זו היא שקשה בעיני טובא דבשלמא לדעת הסוברים דספק דאורייתא אסור ד\"ת ושאני הכא דגלי קרא ניתן ליאמר דבר זה דר\"א ס\"ל דדוקא שתוקי בישראלי' מותר משום דגלי קרא אבל ממזרת בשתוקי כיון דליכא יתורא דקרא אסור דהיכא דגלי גלי אמנם לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דספק דאורייתא מותר מן התורה ויליף לה מממזר איך אפשר לומר דלר\"א דוקא שתוקי בישראלי' דגלי קרא מותר אבל שתוקי בממזרת דליכא יתורא אסור וזה ודאי מן התימה דכי היכי דילפינן דשאר איסורין שבתורה מותר מדהתירה תורה ספק ממזר לבא בקהל א\"כ הכי נמי נילף מיניה דשתוקי בממזרת מותר דכל ספק רחמנא שריא ולפי מ\"ש לעיל ניחא דמש\"ה אסור שתוקי בממזרת משום דאיכא ס\"ס להחמיר ולאוסרו בישראלי' וכל דאיכא ס\"ס אסור מן התורה אפילו לדעת רבינו ז\"ל וא\"נ י\"ל דשתוקי בממזרת אסור ד\"ת לדעת רבינו משום דהוי ליה איתחזק איסור' דהאם בחזקת איסור לממזרת עומדת וחזקת האם מהני לבן כמ\"ש התוספות בההיא דינאי המלך וכמ\"ש הפר\"ח ז\"ל וכל דאיתחזק איסורא אף רבינו ז\"ל מודה דאסור מן התורה אלא דאכתי קשה ממ\"ש שם ה\"ה ז\"ל באותו פרק הלכה כ\"ה גבי אסופי דאסופי אסור בממזרת ד\"ת וכתב שכן הוא דעת הראב\"ד ז\"ל והוא תימ' שהרי לדעת רבינו והראב\"ד ז\"ל בפ\"י מה' כלאים דס\"ל דכל ספק רחמנא שריה משמע ודאי דכי היכי דאסופי מותר בישראלי' ה\"נ מותר בממזרת כשאר ספק איסור תורה דעלמא כמ\"ש שהרי גבי אסופי אין כאן אלא ספק אחד וגם חזקת האם ליכא שהרי אין אנו יודעים מי היא אמו וצ\"ע ובר מן דין ק\"ט דאיך אפשר לומר דלר\"א ספק ממזר מותר בישראלי' ואסור בממזר' ודאית דהא כיון דר\"א לא דריש אלא ד' קהלי ולא אייתר ליה קהל למידרש דבקהל ספק יבא היכי שמעינן דממזר ספק מותר לבא בקהל ואף ע\"ג דאייתר לן חד קהל מ\"מ היכי מדריש דשתוקי בישראלי' מותר מיתורא דקהל ואדרבא טפי אית לן למדרש מיתורא דקהל למישרי ממזר ודאי בקהל ספק לא למדרש מיניה ספק ממזר דלא משתמע מקהל וכבר הרב חד\"ה ז\"ל הוקשה לו כן בפשטא דשמעתתא משם תו' דהיכי מדריש מיתורא דקהל שתוקי בישראלי' ותי' דמקיש ממזר לקהל מה לגבי קהל ממעטינן קהל ספק הכי נמי גבי ממזר ממעטינן ספק ממזר עכ\"ל יע\"ש האמנם לדעת ה\"ה ז\"ל דס\"ל דלר\"א לא דריש קהל יתורי למישרי קהל ספק ק\"ט דהיכי מדריש מיתורא דקהל דשתוקי בישראלי' מותר וצ\"ע והרשב\"א והר\"ן ז\"ל הקשו לסברת רבינו ז\"ל מהא דאיבעי' לן בפ\"ק דחולין מנה\"מ דאזלינן בתר רובא ואתינן למיפשטא משבירת עצם בפסח דאמר רחמנא ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא משום דאזלינן בתר רובא ואם איתא מאי ראיה מייתי לרובא דעלמא התם שאני דאפילו לא אזלינן בתר רובא הני שרו דהא ספק טריפות נינהו וכל ספק איסור רחמנא שריה ומהרימ\"ט ז\"ל תירץ לקו' הלזו דכי שרי רחמנא לס' ה\"ד היכא דלא אפשר להתברר כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן וכיוצא אבל ספק דסמיה בידן לברורי אי טריפה היא או לא ספק כי האי לא שרי רחמנא וכתב עוד דמה\"ט דחי תלמודא בסוף הסוגיא ילפותא דרב אשי דיליף לה משחיטה עצמה וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט ודחי ודילמא היכא דלא אפשר שאני אלמא הנך ילפותא דלעיל ניחא דאע\"ג דאפשר לא הצריך קרא בדיקה יע\"ש ומורינו הרב בספר עץ החיים דפ\"ד ובלשונות ד\"ז תמה עליו דרש\"י ז\"ל בסוף הסוגיא כתב דהא דאזלינן בתר רובא אפילו היכא דאפשר להתברר הלכה ל\"מ היא א\"נ אחרי רבים להטות משמע בין רובא דאיתיה קמן כו' ואם כדברי מוהרימ\"ט ז\"ל אמאי הוצרך לומר דההיא הל\"מ והלא אף דשחיטה אפשר להתברר נילף מפרה אדומה דאף ע\"ג דאפשר להתברר אזלינן בתר רובא (ומ\"ש שם נילף מעצם בפסח ומהנך דמפקינן לקטלא אשגרת לישן הוא דעצם בפסח כבר דחו לה בגמ' דמשכחת לה ע\"י גומרתא והנך דמפקי לקטלא אי אפשר להתברר כמובן) יע\"ש ואני אומר דאיברא ודאי שמדברי רש\"י ז\"ל מוכח כן בהדיא מ\"מ הרב ז\"ל לא כתב כן אלא לדעת רבינא דאיכא למימר דס\"ל דהנך כולהו אפשר להתברר הוי ושלא כדעת רש\"י דהשתא אתי שפיר הא דדחי בגמ' בסוף הסוגיא דמשמע דדוקא לרב אשי הוא דדחי לה ושלא כדעת רש\"י וכן נראה דעת הר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות שם שכתב וז\"ל ושמעינן משמעתין דאפי' בבדיקת סירכות הריאה אזלינן בתר רובא דהא בפרה אדומה מצינן למיבדק ומעמידין אותה בחזקת כשירה יע\"ש הרי בהדיא דס\"ל שלא כדעת רש\"י ז\"ל מיהו הא ק\"ל לכאורה לתי' מוהרימ\"ט ז\"ל דאכתי תקשי ליה מההיא דרב אשי דאתי למיפשטא משחיטה עצמה דאמר רחמנא שחוט ואכול וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט הרי שחיטה אי אפשר להתברר וא\"כ מאי מייתי התם שאני דלא יהא אלא ספק רחמנא שרייה וליכא למימר דהיינו דדחי לה רב כהנא ודילמא היכא דאפשר אפשר כו' שהרי אפילו רב כהנא ל\"ק היכא דלא אפשר לא אפשר אלא משום טעמא דאזלינן בתר רובא וכמבואר ממאי דקאמר דאלת\"ה לר\"מ היכי אכיל בשרא כו' ואם איתא בפשיטות הו\"ל לדחויי דהתם שאני דלא יהא אלא ספק אפי\"ה מן התורה שרי מיהו הא ודאי ל\"ק דהתם בשחיטה שאני דאף ע\"ג דאי אפשר להתברר אפ\"ה ספק אסור מן התורה לדעת רבינו ז\"ל כיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומספ\"ל בשחיטה עצמה אמרינן ודאי דאוקמא אחזקת איסור דמעיקרא וכל דאיתחזק איסורא אף רבינו ז\"ל מודה דאסור מן התורה דוק אלא מיהו הא ק\"ל לדברי מוהרימ\"ט ממ\"ש רבינו בדין שלפנינו דבור שמטילין בו נפלים טמא ד\"ת אבל אם הפילה שם נפלים ואין יודע אם הפילה דבר טמא ספקו טהור ומבואר מדברי הכ\"מ שם דה\"ט משום דס' דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן אע\"ג דסמיה בידן לברורי לירד לבור ואפשר שיוצא שם נפל ודבר טמא וכמו כן קשה על מ\"ש הרב בעל לח\"מ ז\"ל פ\"י מה' עדות שלדעת רבינו בגד שהוא ספק אם אבד בו כלאים אפילו קודם הצביעה אין איסורו אלא מדרבנן אע\"ג דסמיה בידן לברורי ע\"י צבעיה והנ' דמעולם לא אמרה מוהרימ\"ט ז\"ל אלא בדסמי בידן לברורי דבר והפכו בודאי כההיא דספק טריפה דבידינו לברר אם היא כשרה או טריפה משא\"כ בהנך דאע\"ג דאפשר לברר אם ימצא שם נפל או בגד של כלאים מ\"מ אכתי אפשר שלא ימצא שם נפל או כלאים ועדיין נשאר הדבר בס' כנ\"ל ונ\"ל להביא ראיה לדעת רבינו ז\"ל דס' דאורייתא לחומרא מדרבנן מההיא דפ\"ק דחולין דבעי למיפשט דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו ודחינן כגון שהיו חבושים בבי' האסורין והקשה הרב תורת חיים ז\"ל שם דאכתי אמאי לא מוכח ממ\"ש תורה דקרבנות יקריבו הכהנים ודילמא לאו כהן הוא והכא ליכא לשנויי כשהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים דאכתי ניחוש שמא אביו לא היה כהן ע\"ש ולדעת רבינו ז\"ל יציבא מילתא דמקרבנות ליכא לאתויי דאיכא למימר דכיון דספיקא היא אזלינן בספקו להקל ומותר להקריב קרבנות ולעולם דלאו משום רובא הוא אמנם ממכה אביו מוכח שפיר משום דספק נפשות להקל ומההיא דשבירת עצם ופרה אדומה נמי מוכח שפיר כיון דסמיה בידיה לברורי כמ\"ש מוהרימ\"ט אמנם גבי קרבנות כיון דלא אפשר לברורי ליכא להוכוחי מידי דהתם משום ספיקא הוא דאזלינן לקולא זה נראה לי ראיה נכונה לדעת רבינו ז\"ל ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד הרב הנז' דאמאי לא מוכח מדשרי רחמנא למיסב איתתא וניחוש שמא ממזרת היא ובהא לא שייך לשנויי כשהיו חבושים כו' דאכתי ניחוש שמא אביה ואמה ממזר' היתה אכן כפי דעת רבינו הנה נכון דהתם שאני דכל ספק רחמנא שריה כיון דלא אפשר לברורי ובר מן דין נר' דאפי' לדעת החולקים על רבי' קו' מעיקרא ליתא דבס' ממזר לכ\"ע מותר מן התורה כדנפקא לן מקהל ודאי כו' וכמו שהארכנו בזה לעיל וא\"כ הן לו יהי דספק הוי ספק ממזר מותר ולעולם דרובא לא חשיב כודאי וז\"פ ועוד היה אפשר ליישב במה ששמעתי מקשים דמאי ראיה מייתי ממכה אביו הא אמרינן בפ' החולץ דממזר לא חיי ואמרינן בירושלמי דאינו חי יותר מל' יום וא\"כ היכא איכא למיחש דילמא לאו אביו והרי זה ממזר הרי אם היה ממזר לא היה חי ולע\"ד נראה לומר דמאי דפריך בגמ' ודילמא לאו אביו הוא לאו משום חשש ממזרות קאמר דהא ודאי ממזר לא חיי אלא כלפי מאי דקי\"ל בפ' החולץ דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין בנשואה ואם כן היינו דק\"ל ודילמא לאו אביו הוא דשמא בא עליה נכרי ועבד וא\"כ למה שהתירה תורה לישא אשה ליכא להוכוחי מידי דהתם ליכא למיחש דילמא ממזר הוא שהרי ממזר לא חיי ושוב שמעתי באומרים דאיתא בילקוט דהא דממזר לא חיי אינו אלא מנביאים ואילך שהתפללו שלא יחיה כדי שלא יתערבו ממזרים בישראל ומעתה ל\"ק מידי כמובן ודרך אגב ראיתי להקשות על סוגייא דפ\"ק דחולין דאמאי לא מוכח דאזלינן בתר רובא מקרא דכתיב ופדוייו מבן חדש תפדה ואם איתא ניחוש שמא טריפה הואי וקי\"ל דבכור שנטרף בתוך ל' יום אין פודין אותו דנפ\"ל מדכתיב אך כדאי' בפ\"ק דב\"ק די\"א ע\"ב וכפי' ר\"ת שם וכן הוא דעת רבינו וכן כתב השפתי כהן יורה דעה דבכור שנולד לו ספק טריפות אין פודין אותו עד לאחר י\"ב חדש והשתא אם איתא דחיישינן למיעוטא היכי קאמר קרא מבן חדש תפדה ניחוש שמא טריפה הוא שבתי וראה דהן עוד היום קשה דהא קי\"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ופדיון הבן ממונא הוא וצ\"ע לעת הפנאי עוד הקשה הרפ\"ח ז\"ל לסברת רבינו מהא דגרסינן פרק בהמה המקשה כל בהמה תאכלו לרבות את השליא יכול אפי' יצתה מקצתה ת\"ל אותה ולא שליתה ופרכינן מכדי אין שליא בלא ולד ל\"ל קרא ופרש\"י ל\"ל קרא למימר ולא שליתה פשיטא דאסירא דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד ומשני קרא אסמכתא בעלמא אלמא דמשום חששא דשמא יצא הולד אסורה מן התורה ותי' דכיון דיצתה מקצת שליא איכא תרי ספיקי להחמיר שמא יצא רוב הולד ואת\"ל מקצתו שמא יצא ראשו וכיון דאיכא תרי ספיקי להחמיר וחדא להקל הו\"ל כרוב ואסור מן התורה והוקשה לו לתי' זה דפ\"ק דב\"ק די\"ו בעי למפשט ממתניתין דקתני שלי' שיצתה מקצתה אסורה באכילה דעל כרחין אין מקצת שלי' בלא ולד דאי יש מקצת שליא בלא ולד לישתרי דהוה ליה ס\"ס שמא יש באותו מקצת היוצא ולד ואת\"ל יצא שמא לא יצא רובו והשתא לו יהי דאיכא ס\"ס להקל אכתי איכא ס\"ס להחמיר והו\"ל כספק שקול והיכי שרי ותי' כתירוץ הב' דאפילו תימא דשקולין הן מן התורה הו\"ל למשרי דומייא דשאר ספיקא דעלמא ומשמע ליה למקשן דהתם דמתני' דקתני אסורה באכילה מן התורה קאמר וא\"כ דמאי דדייק תלמודא לאו משום דאי איכא מקצת שליא בלא ולד הוה ליה להתיר משום ס\"ס כמ\"ש התוס' אלא משום דמשמע ליה למקשן דסיפא דקתני סימן ולד באשה כו' אמקצתה קאי כפשט דמתני' את\"ד יע\"ש וק\"ל על דבריו דנהי דהמקשה ס\"ד דאסורא באכילה איסורא דאורייתא משמע מ\"מ אכתי תיקשי למאי דמשני התם אי ממתני' הו\"א דיש מקצת שליא בלא ולד וגזירה מקצתה אטו כולה דכיון דחדית ליה השתא דאסורה באכילה דמתני' מדרבנן קאמר אמאי הוצרך לומר גזירה מקצתה כו' ולישני ליה בפשיטות אי ממתני' הו\"א מאי אסורה באכילה דקתני מדרבנן מיהא אסור כשאר ספיקי דאורייתא ותו לא ידעתי אמאי ל\"ק ליה להרב ז\"ל מרישא דסוגי' דקאמר אלא אמר רבא לחוש חוששת ופריך מאי קמ\"ל דאין מקצת שליא בלא ולד ופרש\"י דמש\"ה חוששת שמא רוב מיחוי הולד היה שם כו' דאי יש מקצת שליא בלא ולד לא הוה חיישי' כולי האי דנימא תרי חומרי דילמא נפקא ורוב נפקא והשתא לו יהי דנימא דיש מקצת שליא בלא ולד ואיכא ס\"ס להקל אפ\"ה כיון דאיכא ס\"ס להחמיר הוה ליה ספק שקול וחיישינן מיהא מדרבנן כשאר ספיקי דאורייתא דהכא ודאי ליכא למימר דמשמע ליה דחוששת מדאורייתא קאמר דלישנא דחוששת אדרבא משמע טפי מדרבנן ותו ק\"ל לפי תי' ז\"ל מההיא דאמרינן התם אמר עולא שליא שיצתה מקצתה ביום א' ומקצתה ביום ב' מונים לה מיום א' א\"ל רבא מאי דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מטהרת לה מראשון והשתא מאי קו' הא משום הכי מטהרינן לה מראשון והדמים שתראה בט\"ו טהורין משום דאיכא ס\"ס להקל שמא יצא ראשו והתוס' ז\"ל שם הקשו וז\"ל וא\"ת דאמאי לא יהיו טהורין מס\"ס דילמא יצא ראשו או רובו ואת\"ל לא יצא דילמא הוא זכר ותי' דלא מצינן למשרי משום ס\"ס משום דהוה ליה תרי קולי דסתרי אהדדי שאם תראה יום מ\"א תשתרי נמי מס\"ס שמא לא יצא ואת\"ל יצא שמא נקבה היא והשתא בתחילה התרנוהו משום דשמא זכר השתא נתירהו משום דשמא נקבה כו' יע\"ש והשתא אמאי ל\"ק להו בפשיטות דאיכא ס\"ס שמא יצא רובא ואת\"ל מקצתו שמא יצא ראשו דמתחלה לא התרנוהו אותה משום דשמא זכר כי היכי דתיהוי תרתי דסתרן דאפילו במונח דנקבה היא אפי\"ה יש להתיר אותה מכח ס\"ס וליכא למימר דהכא נמי הו\"ל תרי קולא דסתרי אהדדי דבתחלה התרנו��ו משום ספק דשמא יצא ראשו או רובו והשתא נתירהו משום דשמא לא יצא דהא ודאי ליתא דעכ\"ל דע\"כ לא כתבו התוס' דכל היכא דהוו תרתי דסתרן אהדדי לא מקלינן בס\"ס אלא דוקא היכא דהוו תרתי דסתרן אהדדי בשני צדדי הספק וכגוונא דכתבו התוס' דבתחלה התרנו מס\"ס שמא יצא ראשו או שמא זכר הוא ועכשיו נתירהו מס\"ס שמא לא יצא או שמא נקבה דלכל ב' צדדים הוו תרתי דסתרן אהדדי אבל היכא דלא הוו תרתי דסתרן בב' צדדי הס' כנ\"ד אע\"ג דבחד צד הוי תרתי דסתרן מ\"מ לא מיקרי סתרן אהדדי כיון דאיכא למיתלי דמשום טעמא דשמא נקבה התרנו אותה בסופה וזה מוכרח ממאי דקאמר בגמרא מאי קמשמע לן דאין מקצת שליא בלא ולד דאי יש מקצת שליא בלא ולד לא חיישינן משום דהוי ס\"ס והשתא כפי דברי התוס' קשה דאפילו נימא דיש מקצת שליא בלא ולד אין להתיר משום ס\"ס דהו\"ל תרי קולי דסתרי אהדדי שאם תראה ביום ט\"ו תשתרי נמי מס\"ס שמא יצא רובו ואת\"ל לא יצא שמא זכר הוא ובתחלה התרנו משום דלא יצא ועכשיו נתירהו משום שמא יצא אלא ודאי משמע דהא כיון דלא הוי תרתי דסתרן אהדדי בב' צדדי הספק לא חשיב תרתי דסתרן אהדדי. שוב ראיתי בספר לחם אבירים שהוקשה לו כן בדברי התוס' ותירץ דהכא אין להתיר ביום ט\"ו מטעם ס\"ס דשמא יצא רובו דכיון דביום ראשון איכא ס\"ס למי' דלא יצא חשיב כודאי ותו ליכא לספוקי כלל שמא יצא יע\"ש וא\"כ מה\"ט נמי י\"ל בקו' דידן דלא חשיב תרתי דסתרן דכיון דביום ט\"ו התרנו מס\"ס שמא יצא ראשו או רובו אין להתיר ביום מ\"א מטעמא דשמא לא יצא אלא ודאי משמע ודאי לא חשיב ס\"ס דכשאנו אומרים שמא יצא רובו הרי ראשו בכלל דראשו חשיב כרובו ומעתה אזלה לה תי' תוס' ז\"ל ולעיקר קושייתו נ\"ל לתרץ דהכא אף רבינו ז\"ל מודה דס' אסור מן התורה דכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ושלייתה ג\"כ היתה בכלל איסור ומספ\"ל בעיקר שחיטה אי שחיטת אמו טהרתה או לא איכא למימר ודאי העמד דבר אחזקתיה דקודם שחיטה והו\"ל איתחזק איסור' דאסור מדאורייתא אף לדעת רבינו כנ\"ל ודו\"ק. ומוהרימ\"ט ז\"ל הביא ראיה לדעת רבינו ז\"ל מההיא דפ\"ק די\"ט דאמרינן כוי אין שוחטין אותו בי\"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ומפ' רבא דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק ואי ס\"ד דספיקא דאורייתא הוא אמאי אין דעתו על הספק הרי חייב לכסות דודאי הוא ועוד מפרש התם טעמא דאסור לכסות גזירה משום התרת חלבו ומסיק דבחול מספיקא אמרי ליה רבנן זיל טרח וכסי בי\"ט אי מספיקא מי אמרי ליה רבנן זיל טרח ואי ס\"ד דמדאורייתא חייב לכסות מי לא אמרינן זיל טרח והיכי אתו לאסור לפי שטרח בי\"ט הא טירחא לצורך היא את\"ד יע\"ש: ולע\"ד נראה שכפי מ\"ש מוהר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת שם משם הרשב\"א ז\"ל אההיא דאמרינן התם אתי עשה ודחי ל\"ת וז\"ל הקשה הרשב\"א ז\"ל ואמאי דחי שהרי אפשר לקיים את ב' דימתין לערב ויכסה ותי' ז\"ל דכיון דאי אפשר לקיים את שתיהם לאלתר ודאי דחי יע\"ש יש ליישב דאע\"ג דספיקא דאורייתא לחומרא ד\"ת אפי\"ה לא חשיב כודאי איסור וכמ\"ש מוהרנ\"ח ז\"ל ח\"א סימן א' וא\"כ מש\"ה קאמר בגמ' דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק דאע\"ג דמדאורייתא חייב לכסות מספק מ\"מ הרי אפשר לכסותו בערב ולא מיעקרא מצות כיסוי כלל וטעי וסבר דכיון דמס' הוא לא מחייב לקיים מצות כיסוי לאלתר כמו שמחויב על הודאו והיינו נמי דאמרינן דבחול מספיקא אמרי ליה רבנן זיל טרח בי\"ט אי מס' מי אמרי ליה רבנן כיון דאפשר לכסותו בערב הו\"ל טירחא שלא לצורך כנ\"ל ואדרבא מהך סוגיא נראה שיש להוכיח קצת דס' אסו�� מדאורייתא מדקאמר דטעמא דאסור לכסות גזירה משום התרת חלבו ואי ספק דרבנן הוא אם כן חלב הכוי לא אסור אלא מדרבנן והיכי גזרו שלא לכסות אטו התרת חלבו והא הו\"ל גזירה לגזרה גם מה שהביא הפר\"ח ז\"ל ראיה לדעת רבינו ז\"ל מההיא דר\"פ בתרא דיומא דאותביה ר\"י לר\"ל דאמר חצי שיעור אסור מדרבנן מברייתא דקתני אין לי אלא כל שיש בו בעונש יש בו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת\"ל כל ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הרי דלר\"ל דסבר חצי שיעור אינו אסור אלא מדרבנן מינה שמעינן לכוי ואכולה ברייתא משני דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לע\"ד נראה שאין ראיה כלל ומאי דקאמר בגמ' מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לאו למימרא דמדאורייתא שרי אלא הכי קאמר דמדאוריי' ודאי לא אתי קרא לרבויי כוי וחצי שיעור האי כי טעמיה והאי כי טעמיה חצי שיעור משום טעמ' דמדאוריית' שרי וכוי משום דבלא\"ה אסור מן התורה דס' אסורה מדאוריי' ודכוותא אשכחן בדוכתי טובא דקאמר תלמודא אסמכתא בעלמא ולאו למימר דאיסור מדרבנן אלא דקרא לא אצטריך דבלאו קרא אסור וראיה מההיא דפרק בהמה המקשה דפריך מכדי אין שליא בלא ולד למה לי קרא ומשני קרא אסמכתא בעלמא הרי דאע\"ג דבלאו קרא אסור מן התורה אפי' הכי קאמר אסמכתא בעלמא ודכוותא נמי הכא ועיין במוהר\"ם בן חביב ז\"ל מה שהשיג על הפר\"ח בזה שדבריו תמוהים כמו שיראה הרואה ומהחכם השלם רב ועצום כמוהר\"י אשכנזי ז\"ל שמעתי ישוב על זה ע\"פ מ\"ש התוס' פרק ג' דבכורות ד\"ב ע\"ב וז\"ל ואי הוה אמרינן דלא חשיב דאיכא חזקה בהדה מה שהיתה בחזקת שלא ילדה שאדרבא העמד ולד בחזקת שאינו קדוש שהוא חולין במעי אמו ע\"ש וכן כתבו ביבמות דקי\"ט ע\"א ד\"ה מחוורת' ובחולין די\"ח ע\"ב ע\"ש הנה מבואר דס\"ל דחזקה דמעי אמו חזקה היא וא\"כ הכא נמי גבי כוי כיון דקי\"ל דחלב השליל מותר ואפי' בן תשעה חי כמ\"ש הטור ז\"ל י\"ד סי' ס\"ד אם כן משמע ודאי דכוי אינו אסור אלא מדרבנן דמדאוריי' איכא למימר העמד חלב על חזקתו א\"ד ואולם אחר העיון נראה ודאי דאין מקום לתי' זה דא\"כ לפי דבריו חלב הכוי לכ\"ע אינו אסור אלא מדרבנן ובפ\"ד דכריתות מותנינן התם למ\"ד דבעינן חתיכה א' משני חתיכות מברייתא דקתני ר\"א אומר כוי חייבים על חלבו אשם תלוי ומשנינן דר\"א סבר דלא בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות והשתא קשה דלו יהי דר\"א ס\"ל דאפי' בחתיכה אחת מיחייב אשם תלוי ה\"ד היכי דליכא לא חזקת איסור ולא חזקת היתר דהו\"ל ספיקא דאורייתא ומדאורייתא לחומרא אמנם בכוי דאיכא חזקת היתר כיון דמדאורייתא מותר איך קאמר דחייב אשם תלוי ותדע שהרי הרשב\"א ז\"ל הביא ראיה דספק דאורייתא לחומרא מהא דכריתות דמחייב ר\"א אשם תלוי אפי' בחתיכה אחת ואפי' מאן דפליג וס' דבעינן ב' חתיכות ה\"ד לענין אשם תלוי אבל איסורא דאורייתא מיהו איכא ולדעת רבינו צ\"ל דס\"ל דבהא פליגי כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל ועיי מהרימ\"ט ז\"ל הרי מבואר דמאן דמחייב אשם תלוי בחתיכה א' הוא משום דס\"ל דספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא וא\"כ אי גבי כוי לכ\"ע מדאורייתא שרי היכי מחייב ר\"א אשם תלוי ובר מן דין קשה לי על דברי התוס' ז\"ל דבכורות שכתב דחזקת מעי אמו חשובה חזקה א\"כ היכי בעי למיפשט התם פ\"ק דחולין דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה דאמר קרא וניתח אותה לנתחיה כו' וניחוש שמא ניקב קרום של מוח וכן מפרה אדומה כדאית' התם ודילמא התם ה\"ט משום דאזלינן בתר חזקת מעי אמו שאין טריפות פוסל כדקי\"ל בי\"ד סי' י\"ג דהשוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי אפי' הפריס ע\"ג קרקע אין טריפות פוסל בה וכבר התוס' שם בד\"ה אתיא מפרה אדומה הקשו שם וז\"ל וא\"ת כיון דפרה בת שתים א\"כ דילמא ה\"ט משום דהעמידנה אחזקתה שאינו טריפה למ\"ד טריפה אינה חיה כו' ותירץ דכל חזקה שלא נתבררה ולא נודע אפי' שעה אחת לא אזלינן בתרה כו' יע\"ש ותי' ז\"ל לא יגהה מזור לקו' כמובן:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שיש לדקדק בדברי התוס' דמאי ק\"ל הא לעיל סמוך ונראה ד\"ה מנה\"מ הק' וז\"ל וא\"ת כיון דאזלינן בתר חזקה כ\"ש דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף וי\"ל דלראב\"י בעי דלא קים ליה חזקה מקרא למאי דמפ' ר\"ח כו' יע\"ש והשתא כפי תי' ז\"ל מאי קשיא להו הכא הא כי נמי נימא דטעמא דפרה אדומה משום חזקה הוא שפיר איכא למיפשט מינה דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף ולומר דקו' אינו אלא לפי תי' הר' חיים שכתבו לעיל זה ודאי דוחק דכל כי האי הי\"ל לפרש האמנם הנראה ברור בכונתם ז\"ל דק' להו כלפי מה דגרסינן ביבמות ובדוכתא טובא דכל דאיכא רובא וחזקה אפי' ר\"מ דחייש למיעוטא מודה דלא חיישינן משום דהוה ליה מעוטא דמיעוטא וא\"כ היינו דק' להו דמנ\"ל למילף מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא דילמא התם ה\"ט דאיכא נמי חזקה והו\"ל מיעוטא דמיעוטא ולעולם דברובא גרידא חיישינן למיעוטא ושוב ראיתי להרשב\"א ז\"ל שתירץ כן לקו' התוס' ולדעתי איכא למישדי ביה נרגא כמ\"ש וצ\"ע: ואיך שיהי' לדאתן עלה לדברי התוס' ז\"ל שכתבו דחזקה דמעי אמו חשיבא חזקה נראה דמעולם לא כתבו התוס' כן אלא דוקא גבי בכור משום דכל זמן שהוא במעי אמו אין כאן קדושה עליו כלל דגזירת הכתוב היא דבפטר רחם תלה רחמנא ואפי' נתנבלה או נטרפה אמו אין קדושה חלה עליו משא\"כ גבי טריפה דטעמא דאין טריפה פוסל בה היינו משום דשחיטת אמו מטהרתו ועובר ירך אמו וחשיבה כחתיכת בשר דעלמא ואם נתנבלה או נטרפה אמו טעון שחיטה מדאורייתא וכל טרפות פוסל בה כדאיתא התם וכיון שכן ודאי דחזקה דמעי אמו לא חשיבא חזקה ודאית דדילמא טרפה היא או תתנבל אמו כנ\"ל נכון ומעתה הא דכוי נמי דכוות' היא דשחיטת אמו הוא דמטהרתו דומיא דטריפה וכנודע עוד ראיתי מי שהקשה לדעת רבינו ז\"ל מההיא דגרסינן פרק נערה שנתפתתה דנ\"ה ע\"ב אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישי' שמא תחילתה באונס וסופה ברצון וכתבו התוס' שם דחיישינן דמדאורייתא קאמר בתר הכי ולאבוה דשמואל אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה והשתא לדעת רבינו ז\"ל כל ספק רחמנא שרי ואפשר לומר דרבינו ס\"ל דחיישינן מדרבנן קאמר ומאי דפריך בגמ' אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה הכי פריך כיון דמס' התירו מדאורייתא אין להם כח לחכמים לאסור וכמ\"ש הטורי זהב בי\"ד סימן קי\"ז ומשני דמשכחת לה כגון דקאמרי עדים דקא צוחה מתחילה ועד סוף וכיון שכן נמצא שלא בא התירו מפו' ומש\"ה אסורה מדרבנן כנ\"ל כתב הרב מקור ברוך ז\"ל בתשו' סי' ל\"א שדעת הרא\"ש כדעת הרשב\"א ז\"ל דספק אסור' מדאורייתא ממ\"ש בפ\"ב דיומא התוס' י\"ה צריך שיהיה קודם בין השמשות דאלו בה\"ש ס' יום ס' לילה כו' ובלאו ריבוייא דקרא צריך לפרוש מס' כו' יע\"ש ולע\"ד אין מדברי הרא\"ש ז\"ל ראיה כלל דאיכא למימר הרא\"ש ז\"ל ס\"ל דבה\"ש חשיב כחתיכה אחת מב' חתיכות מדמחייב אשם תלוי שהרי יום חול ויום שבת לפניו וכ\"כ הר\"ן ז\"ל שם וז\"ל יש לשאול זמן תוס' מאימת כו' וא\"א לומר שיהיה זמן בה\"ש שהרי תוס' זה אינו אלא בעשה ובה\"ש ס' כרת הוא וחייב אשם תלוי וכ\"כ הפר\"ח ז\"ל בכללי ס\"ס שכן דעת רש\"י ורבינו ז\"ל שלא כדעת התוס' שכתבו בכריתות דמתניתין דקתני שבת ויום חול ואינו יודע באיזה מהן עשה מלאכה הרי זה מביא אשם מיירי בבה\"ש דמוצאי שבת דהוקבע איסורא כל היום יע\"ש אלא שדברי הר\"ן ז\"ל תמוהים בעיני ממ\"ש בפרק המביא ד\"ב וז\"ל ולי נראה דכיון דצותה תורה תוס' צריך להוסיף חוץ מן הזמן שהוא אסור מס' דאל\"כ לא היה צריך להזהיר על התוס' וזה על דעת מי שסובר דס' דאורייתא לחומרא מדאורייתא הוא ע\"כ וכונתו לומר שלדעת רבינו ודעימיה דס\"ל דספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן מצינן לומר דהתוס' נכלל בזמן בה\"ש ולא בעי להוסיף מידי קודם בה\"ש ועיין בפר\"ח ז\"ל ה' יה\"כ סי' תר\"ח סק\"ו והשתא קשה שכפי מ\"ש בפרק יה\"כ דבה\"ש חשיב כחתיכה אחת מב' חתיכות וחייב אשם תלוי לכ\"ע מדאורייתא אסור ושוב אחר זמן רב שכתבתי זה נדפס ס' לשון למודים למו\"ה הי\"ו וראיתי לו שם בה' יוה\"כ סי' רי\"ח הק' קו' הלזו משם הרב מו\"ח כמוהר\"א חאקי ז\"ל ע\"ש מה שתי' בדוחק ותו ק\"ל דהא לו יהי דנימא דבה\"ש לא חשיב כחתיכה אחת מב' חתיכות וכדברי התוס' אכתי איך אפשר לומר שלדעת רבינו ודעימיה תוס' יה\"כ בכלל בה\"ש הוא שהרי בפרק יה\"כ קתני בברייתא ועניתם את נפשותיכם כו' הא כיצד מתחיל ומתענה מבע\"י שהן מוסיפין מחול על הקודש אין לי אלא לפניו לאחריו מנין ת\"ל מערב עד ערב והשתא אי תוס' יה\"כ היינו בה\"ש איך קאמר בבריי' לאחריו מנין לכ\"ע איקבע איסורא מיקרי ומתניתין היא בהדיא וא\"כ ל\"ל קרא וי\"ל דמ\"ש הר\"ן ז\"ל דלמ\"ד ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן מוקמינן לתוס' בה\"ש היינו דוקא לתוס' דכניסה אבל תוס' דיציאה ודאי דהיינו אחר זמן בה\"ש וברייתא ה\"ק אין לי אלא לפניו שצריך להוסיף בה\"ש לאחריו מנין שצריך להוסיף אף אחר בה\"ש ת\"ל מערב עד ערב ומ\"מ זה דוחק דא\"כ ערב בתרא לא הוי דומיא דערב קמא וצ\"ע: עוד ראיתי לעמוד על מ\"ש מוהרימ\"ט חי\"ד סי' הנזכר ליישב מה שהקשה מרן הכ\"מ ז\"ל על מה שפסק רבינו ז\"ל בהלכות שגגות פ\"ח דין ד' מי שהיה לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ובא גוי ואכל את הראשונה ובא ישראל ואכל את השניה כו' הרי זה חייב באשם תלוי הואי"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,51 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Defilement_by_a_Corpse",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר </b>\n<b> ידוע שכל אלו הספקות כו' בין בטומאה בין במאכלות אסורות אינן אלא מד\"ס.</b> הנה הרשב\"א בחידושיו בפ' י' יוחסין ובתורת הבית דקכ\"ב כתב דמסוגיא דפ' עשרה יוחסין דאמרינן התם אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ\"ט כו' ממזר ודאי הוא בלא יבוא הא ספק ממזר יבוא הביא ראיה רבינו ז\"ל בתשו' דספקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן שהרי התירה תורה ספק ממזר כו' ע\"ש וכ\"כ הר\"ן סוף פ\"ק דקדושין ודחו הם עצמם ראייתם דאין מכאן ראיה דדוקא ספק ממזר שרי משום דרבייה קרא להתירה כו' ואולי סבור הרב ז\"ל דגלי קרא בממזר וגמרינן מיניה לכל התורה כולה יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב בני שמואל סימן מ\"א ומוהרימ\"ט ז\"ל חי\"ד סי' א' שהקשו עוד דכפי דברי רבינו ז\"ל א\"כ מאי האי דקאמר רבא ומה טעם אמרו שתוקי פסול שמא ישא אחותו מאמו ומאי קו' שהרי מן הטעם שראו חכמים להחמיר בכל ס' איסור החמירו בכאן דמ\"ט החמירו בכל הס' לאו משום דלא ליגע באיסור תורה ה\"נ הכא בשלמא אי איסור הס' דאורייתא ניחא דכיון שהשתוקי התירו הכתוב מה ראו חכמים על ככה להחמיר ומוהרימ\"ט ז\"ל תי' דמשמע ליה לרבינו ז\"ל דכי שרי רחמנא ס' ממזר לגמרי שרי מתורת ס' ונ\"מ שיהא מותר בבת ישראל ובממזרת דאי מחמת ספק הוו תרתי דסתרן אהדדי ולא שרינן ומ\"ה פריך מ\"ט אמרו שתוקי פסול כו' יע\"ש ולכאורה דבריו ז\"ל מן המתמיהין דכפי דבריו ז\"ל אם כן מאי ראיה מייתי רבינו ז\"ל מסוגייא זו דס' דאורייתא מותר מן התורה הא אפילו לפי דעתו ז\"ל עכ\"ל דבס' ממזר דוקא הקילה תורה שהרי בשאר איסורין כל דאיכא תרתי דסתרן אהדדי אפי' רבינו ז\"ל מודה דאסור מן התו' ואפי' הכי בס' ממזר התירה תורה ואם כן ה\"נ נימא דבעלמא ספקא דאורייתא אסור מן התורה והכא שאני דגלי קרא ובס' ממזר דוקא הוא דגלי קרא ולא ילפינן מיניה לעלמא כי היכי דלא ילפינן מיניה להתירה היכא דאיכא תרתי דסתרן אהדדי וכבר ראיתי למוהר\"ם ן' חביב ז\"ל בקונטריס כ\"ת דמ\"ט שתמה עליו בזה: האמנם אחר ההתבוננות בדבריו ז\"ל נראה שיש בו מן הישוב במ\"ש במתק לשונו וז\"ל ועלה בדעתי לומר דמשמע ליה להרמב\"ם ז\"ל מדקאמר רבא ד\"ת שתוקי כשר וטרח טובא למצוא טעם מפני מה אמרו שתוקי פסול והא מדקאמר דבר תורה שתוקי כשר משמע דמדברי סופרים אסור דבכל התורה כולה מצינו שחכמים עשו גדר וסייג לתורה ומ\"ט תלה הדבר במעלת יוחסין אלא דמשמע ליה דכי שרי רחמנא ס' ממזר לגמרי שרייוה כו' ואפי' תרתי דסתרי אהדדי רחמנא שרינהו דאלו לס' גרידא לא אתא קרא למשרייה דבלאו קרא אין בו איסור תורה כו' יע\"ש וא\"כ כפי דבריו ז\"ל מבואר הוא שראיות רבינו ז\"ל לאו מעיקר קרא הוא דמייתי מדהתירה התורה ס' ממזר אלא ראייתו הוא על אופן זה דמדס\"ל לתלמודא דס' ממזר מותר אפילו היכא דאיכא תרתי דסתרי אהדדי אדמש\"ה פריך מפני מה אמרו שתוקי פסול ע\"כ דס\"ל לתלמודא דספקא דאורייתא בעלמא מותר מן התורה ומש\"ה צרכינן למימר דכי שרי רחמנא ס' ממזר ע\"כ לגמרי שרי ומתורת ודאי דאלו לס' גרידא לא צרכינן קרא להכי דבלא קרא מותר כמ\"ש הרב ז\"ל ולהכי ק\"ל דמ\"מ שתוקי פסול כיון דמתורת ודאי שרייה רחמנא כמ\"ש הרב ז\"ל אמנם אי ס\"ל דבעלמא ס' דאורייתא אסור מן התורה והכא שאני דגלי קרא אם כן מנ\"ל דכי שרי רחמנא ס' ממזר מתורת ודאי שרייה אדתיקשי לן מ\"מ אמרו שתוקי פסול ונימא דכי שרי רחמנא אינו אלא מתורת ס' ונ\"מ שאסור בבת ישראל ובממזרת כאחת דמהשתא לא הוה ק\"ל מ\"מ אמרו שתוקי פסול דאיכא למימר דכיון דאיכא ס' איסור עשו חכמים סייג וגדר לתורה דלא ליתו לאכשולי בודאי איסור ונמצא א\"כ שבדרך זו דרך ובא לו הרב ז\"ל לישב ג\"כ מה שהשיגו עליו הרשב\"א והר\"ן דמאי ראייה מייתי הרמב\"ם מהכא דשאני הכא דגלי קרא וכפי דבריו ז\"ל הנה נכון ומבואר זהו הנראה בכונת דבריו ז\"ל בלי ספק האמנם זו היא שקשה בעיני לפי מ\"ש הרב ז\"ל דע\"כ כי שרי רחמנא לגמרי שרי דאלו לס' גרידא לא צריך קרא להכי דבלאו קרא אין בו איסור תורה שהרי בגמרא אמרינן דתרי קראי כתיבי חד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל ותרוייהו צריכי והשתא לפי דברי הרב ק\"ט דלמאי אצטריכו תרי קראי הא בחד קרא סגי דעל כרחין כי אתא קרא למשרי ממזר בשתוקי מתורת ודאי ולגמרי שרי דאי מתורת ס' ודוקא ממזר בשתוקי מותר הא שתוקי בישראל אסור ל\"ל קרא הא בלאו קרא אין בו איסור תורה דכל ס' רחמנא שרי ואפשר ליישב שאף הרב ז\"ל לא כ\"כ אלא לבתר דכתיבי תרי קהלי הוא דאמרינן דאיצטריכו תרי קהלי למשרי תרוייהו שתוקי בישראלית ובממזרת כאחת מתורת ודאי דאילו לס' גרידא הלא שרי לן קרא אלא שתוקי בממזר דלא הוה צריך קרא להכי דבלאו קהל יתירא אין בו איסור תורה וכיון דשרי רחמנא ממזר בשתוקי הכי נמי אמרינן דשתוקי בישראלית שרי דכל ספק רחמנא שרי דמיני' ילפינן לעלמא אמנם אי לא הוה כתיב אלא חד קהל גרידא הוה אמינא דלא שרי קרא אלא מתורת ספק ואתא קרא לאשמועינן דכל ספק רחמנא שרייה ומינה ילפינן לעלמא וראיית רבינו ז\"ל היא על אופן זה דבשלמא אם נאמר דספיקא דאורייתא מותר דבר תורה ניחא שפיר מאי דפריך בגמ' מפני מה אמרו שתוקי פסול משום דס\"ל דע\"כ כי כתיב קהל יתירא למשרייה שתוקי בישראלית ובממזרת כאחת הוא דאתא דאם למשרייה שתוקי בישראלית או בממזרת ומתורת ספק א\"כ לא לכתוב אלא חד קהל ומינה ילפינן דכי היכי דשתוקי בממזרת מותר ה\"נ שתוקי בישראלית דכל ספק רחמנא שרייה ומשום הכי פריך דכיון דמתורת ודאי שרי מפני מה אמרו כו' אמנם אם נאמר דספיקא דאורייתא בעלמא אסור ד\"ת ושאני הכא דגלי קרא קשה דמ\"ל דכי שרי רחמנא ס' ממזר לגמרי שרי אדתקשי ליה מפני מה אמרו שתוקי פסול כו' אכתי נימא דהתורה לא התירה אלא מתורת ספק ותרי קהלי אצטריכו דאי כתיב חד קהל הו\"א דדוקא שתוקי בממזרת מותר אבל שתוקי בישראלית אסור דהיכא דגלי גלי להכי אצטריכו תרוייהו ולעולם דאכתי מתורת ספק הוא דשרי רחמנא כנל\"ד ועל קוטב זה יש ליישב גם כן מה שהקשה מוהר\"ם בן חביב זלה\"ה בתי' הפרי חדש ע\"ש ובהכי ניחא לי מה שהוקשה לו למוהרימ\"ט ז\"ל בחידושיו בגופא דשמעתתא דלמאי הלכתא הוצרך רבא לאתויי דרש' דבקהל ודאי הוא דלא יבוא דלא אצטריך ליה השתא יע\"ש מה שתירץ שדבריו סתומים ותמוהים וכבר תמה עליו הרב אליהו רבא דמ\"ח יע\"ש אכן כפי מ\"ש נראה נכון שהוצרך רבא לאתויי דרשה דבקהל ודאי כו' כדי לאלומי קושייתו שהקשה מפני מה אמרו שתוקי פסול דמתרי קהלי הוא דנפ\"ל דכי שרייה רחמנא ספק ממזר מתורת ודאי שרייה וכמ\"ש ודוק. מיהו בעיקר הכרעתו ז\"ל שהכריח ממאי דפריך בגמ' מ\"מ אמרו שתוקי פסול כו' דע\"כ ס\"ל לתלמודא דכי שרי רחמנא ספק ממזר מתורת ודאי דאי מתורת ס��ק מאי פריך הא בכל התורה כולה מצינו שחכמים עשו סייג וגדר לתורה ומאי טעמא תלה הדבר במעלת יוחסין אשר מכח קושיא זו הכריח רבינו ממנה דס' דאורייתא מותר מן התורה כמו שכתבתי נר' דהא ודאי ליתא כלל דאיך אפשר לומר דטעמא דשתוקי פסול הוא משום גדר וסייג דא\"כ מהאי טעמ' נמי יהא אסור שתוקי לישא ממזרת ומה ראו חכמים על ככה לעשות גדר וסייג לשתוקי בישראלית גרידא אי משום דגזרו בשתוקי שלא ישא ישראלית אטו ממזר בישראלי' מה\"ט נמי הול\"ל שתוקי בממזרת אטו ישראל בממזרת דכי היכי דשתוקי בישראלי' איכא ספק איסור' ה\"נ שתוקי בממזרת ובמתני' קתני דשתוקי בממזרת מותר ומש\"ה הוכרח תלמוד' לומר דהיינו טעמא משום מעלה עשו ביוחסין דהשתא ניחא שפיר דדוקא בישראלית אסרו משום דאיכא מעלת היוחסין אבל בממזרת כיון דפסולי קהל נינהו ליכא משום מעלה כמ\"ש הר\"ן ובר מן דין מדברי הר\"ן והרשב\"א ז\"ל שהביאו ראי' הלזו משם רבינו נראה שעיקר ראייתו היא מעיקר מימרא דרבא דקאמר דבר תורה שתוקי כשר ולא ממאי דפריך עלה מ\"מ אמרו שתוקי פסול כו' דכל כי האי הי\"ל לרבינו לפרש ומוהר\"ם בן חביב ז\"ל תירץ דמאי דפריך רב' מ\"ט אמרו שתוקי פסול הוא משום דסבר רבא דבשלמא בכל ספק איסורים דעלמ' כגון חתיכה ס' חלב גזרו שלא יאכל ספק חלב גזירה שלא יבא לאכול ודאי חלב וכן בכל האיסורי' גזרו התירא אטו איסורא אבל בספק ממזר דהוא מותר מן התור' לבא בקהל לא שייך גזירה הא אטו הא שלא יבא על אשה כשירה שהרי כל הנשים כשרות הותרו לספק ממזר וא\"כ מ\"ט אמרו שתוקי פסול אלו דבריו וק\"ל לתירוץ זה דאיברא ודאי דבשתוקי גופיה ליכא גזירה הא אטו הא אבל אכתי נימא דגזרו משום ישראל שלא ישא ישראל שתוקי דהוי ספק ממזרת גזרה שמא ישא ישראל ודאי ממזרת וכן נמי שתוקי לא ישא ישראלי' שמא ימות או יגרשנה ותנשא לממזר מש\"ה אמרו דשתוקי בשתוקי מותרים משום דליכא למיגזר כלל דתרוייהו שרי מן התורה לישא ממזרת וישראל' ואפילו נימא דלשמא ימות או יגרשנה לא שכיח ולא חיישינן לה מ\"מ כיון דישר' בשתוקי שייך שפיר למיגזר כמ\"ש אם כן ממילא ודאי דשתוקי ביש' אסור דאי לא מיחזי כחוכא ואיטלולא וכפי מ\"ש לעיל נרא' דקו' מעיקרא ליתא דמש\"ה לא קאמר בגמרא דשתוקי הוא מן הטעם שאסרו חכמים בכל מקום ס' איסור דלא ליתי ליגע באיסור תור' דא\"כ מה\"ט נמי הי' להם לגזור בשתוקי שלא ישא ממזרת שהרי הוא ג\"כ ס' איסור תורה לגבי ממזרת ואדרבא איפכא הי\"ל להקשות דלפי דעת רבינו דבכל ספק איסור תורה גזרו חכמים א\"כ מה\"ט נמי הי' להם לגזור בשתוקי בממזרת כיון דספק איסור תורה הוא וליכא למימר דהוי טעמ' משום דשתוקי לא שכיח ולא גזרו רבנן דהאי טעמא ניחא לפי המסקנ' דשתוקי לא שכיח והוי טעמא משום דמעלה עשו ביוחסין אמנם למאי דמשני מעיקרא דטעמא דשתוקי משום גזירה שמא ישא אחותו מאביו ולא אסיק אדעתיה טעמא דשתוקי לא שכיח א\"כ אדפריך מ\"ט אמרו שתוקי פסול איפכא הי\"ל להקשות מאי טעמא אמרו שתוקי כשר בממזרת ולא גזרו כשאר ס' איסור תור' דעלמא ואפשר ליישב דודאי רבא מסיק אדעתיה טעמ' דשתוקי לא שכיח ומש\"ה לא גזרו שתוקי בממזרת אלא דהוה ס\"ל דע\"כ לא אמרינן מילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן אלא דוקא במלתא דליכא חשש איסור תור' כלל אלא דעשו גדר וסייג לתור' וגזרו התירא אטו איסורא דאמרינן דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו התירא אטו איסורא אמנם במידי דאיכא חשש איסור תורה כמו שתוקי בישראל דחששו שמא יקח אחותו מאביו אז אע\"ג דהוי מילתא דלא שכיח חששו חכמים ואהא פריך תלמודא אלא מעתה בת שתוקית לא ישא כו' אלא לא שכיח הכא נמי לא שכיח כלו' דע\"כ צרכינן לומר דאפילו במידי דאיכא חשש איסור תורה כל דהוי מילתא דל\"ש לא חששו חכמים ומסיק משום מעלה ביוחסין כנ\"ל:<br><b> ועוד </b> נראה דמשום הכי לא פריך איפכא אמאי לא גזרו שתוקי בממזרת כשאר ספק איסור תורה משום דכיון דחכמים אסרו שתוקי ביש' תו ליכא למיחש שלא ישא שתוקי ממזרת דילמא אתו למשרי ישראל בממזרת דכיון דשתוקי אסור ביש' א\"כ ודאי מימר אמרי דהא דשרו ליה שתוקי בממזרת משום ספק הוא ולא משום דישראל מותר בממזרת דאם כן איך אסרו לו חכמים לשתוקי שלא ישא ישראלית ולא אתו למיטעי כלל והשתא דאתית להכי יש ליישב קו' מוהרימ\"ט ז\"ל דמאי דפריך בגמ' מ\"ט אמרו שתוקי פסול ולא משני דגזרו חכמים כשאר ספק איסור תורה הוא משום דהכי פריך משום האי טעמ' הוא דשתוקי פסול א\"כ מה ראו חכמים על ככה לומר דאסור בישראלי' ומותר בממזרת ואדרבא איפכא הול\"ל דמותר בישראלית ואסור בממזרת דמהשתא כיון דאסור בממזרת תו ליכא למיגזר דלא אתו למטעי ולומר דממזר ודאי מותר בישראל דא\"כ אמאי אסרו בממזרת ומשני משום מעלה עשו ביוחסין כלומר דראו חכמים לאוסרו בישראלי' משום דאיכא טעמא דיוחסין משא\"כ בממזר ודו\"ק. אך אכתי ק\"ל בראית רבינו ז\"ל שהרי משמע ודאי דאפילו לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דכל ספק רחמנא שריא היינו דוקא בספק שקול אמנם היכא דאיכא ספק ספקא להחמיר ודאי דאף רבינו מודה דאסור מן התורה שהרי ס\"ס חשיב כרובא וכ\"כ הפר\"ח ז\"ל י\"ד בכללי ס\"ס דף ק\"ז ע\"ג ליישב לדעת רבינו ההיא דפרק בהמה המקשה יע\"ש וכיון שכן ק\"ט שהרי בשתוקי קתני מתניתין דמותר בממזר' ואע\"ג דאיכא ס\"ס לחומרא לאסרו בממזר' שהרי אמרו בגמ' ד\"ת שתוקי כשר מ\"ט רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולים אצלה מאי אמרת דילמא אזלה איהו לגבייהו הו\"ל קבוע כו' והתורה אמרה כו' הרי דאיכא ס\"ס ספק אי אזלי אינהו לגבה ואת\"ל אזלי איהי לגבייהו שמא לכשר נבעלה ואפי\"ה קתני מתניתין דמותר בממזר' וע\"כ היינו משום דס\"ל דקהל דקאמר היינו דוקא קהל ודאי אבל קהל ספק אע\"ג דאית ביה ס\"ס להחשיבו כישראל ולאוסרו בממזר' אפילו הכי התירו הכתוב והקילה תורה גבי ממזר מה שאין כן בשאר איסורין דעלמא וא\"כ היכי מייתי מינה ראיה רבינו ז\"ל למילף מיניה לשאר איסורין דעלמא נימא דהכא שאני דהקילה תורה כי היכי דהקילה תורה אפילו היכי דאיכא ס\"ס ועיין בהרשב\"א והריטב\"א ז\"ל שהקשו דלמה לי קרא למישרי שתוקי בישראלית תיפוק ליה משום דהו\"ל ס\"ס ותירץ דקרא אצטריך להיכי דידעינן דאזלי איהי לגבייהו דליכא אלא חד ספק יע\"ש ומ\"מ ודאי דס\"ל דהיתרא דשתוקי בממזרת אפילו היכי דאיכא ס\"ס הוא שהרי קתני מתניתין סתם דשתוקי בממזרת שרי וסתמא דמילתא אית ביה ס\"ס ועיין במוהרי\"ט ז\"ל שם בחידושיו ולומר דמתניתין מיירי היכא דידעינן דאזלא איהי לגבייהו זה ודאי מה שאין הפה יכול לדבר וכדמוכח לקמן דע\"ג דמתניתין ברוב כשרים אצלה מיירי יע\"ש ושמא נאמר דראיית רבינו ז\"ל היא על אופן זה דמדחזינן דשתוקי מותר בממזרת אפילו היכא דאיכא ס\"ס ע\"כ דספק דאורייתא מותר מן התורה ומשו\"ה מוקמינן לה לקרא דקהל ודאי הוא דלא יבא הא קהל ספק יבא אפילו היכא דאיכא ס\"ס דאי בספק שקול ל\"ל קרא בלא\"ה ספק דאורייתא לקולא דאי ספק דאורייתא לחומרא ד\"ת אם כן מנ\"ל דכי שרי רחמנא ממזר בשתוקי הוא אפילו היכא דאיכא ס\"ס אימר דקרא לא שרי אלא בספק שקול גרידא כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> ואולם </b> חזות קשה הוגד לי על מ\"ש ה\"ה ז\"ל בפרק ט\"ו מה' א\"ב הלכה י\"א על מ\"ש רבינו ז\"ל שם דפנויה שנתעברה נאמנת לומר שנבעלה לכשר ואינה נאמנת לומר שנבעלה לממזר וכתב ה\"ה ז\"ל דה\"ט דלהכשיר ד\"ת אין אנו צריכין לנאמנותה דהא מדינא לא הוה אלא ספק ממזר וספק ממזר מותר לבוא בקהל מן התורה אלא דרבנן גזרו והמינוה בשל דבריהם אבל לפוסלו כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית אם היו מאמינין אותה ומתירין אותה בממזרת ודאי היו מקילין בשל תורה כו' יע\"ש והנה מבואר שדעתו ז\"ל דאע\"ג דבשמעתין אמרינן דה' קהלי כתיבי חד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראלי' היינו דוקא לתנא דמתניתין דס\"ל דשתוקי מותר בממזרת אמנם לר\"א דקי\"ל כותיה דס\"ל דודאן בספק וס' בס' אסור ה\"ט משום דס\"ל דממזרת בשתוקי אסור ד\"ת דלא דריש הך דרשה דקהל ודאי הוא דלא יבא ומש\"ה אסר ספק בספק דחיישינן שמא חד מיניהו כשר ושלא כדעת הר\"ן ז\"ל שכתב דטעמא דר\"א הוא משום מעלה ביוחסין אלא ר\"א מדאורייתא קאמר והיינו משום דר\"א לא דריש אלא ד' קהלי דקהל דפצוע דכה לא חשיב דלאו מן פסולי יוחסין הוא וקהל דגבי מצרי לא חשיב דלהתיר דור ג' אצטריך וכמ\"ש הראב\"ד וכבר בא מבואר כל זה בארוכה בס' אליהו רבה כיד ה' הטובה עליו יע\"ש וכן נראה גם מבואר מדברי תוספות רי\"ד ז\"ל שכתבו בשמעתין שדעתם ז\"ל כמ\"ש ה\"ה ז\"ל יע\"ש האמנם זו היא שקשה בעיני טובא דבשלמא לדעת הסוברים דספק דאורייתא אסור ד\"ת ושאני הכא דגלי קרא ניתן ליאמר דבר זה דר\"א ס\"ל דדוקא שתוקי בישראלי' מותר משום דגלי קרא אבל ממזרת בשתוקי כיון דליכא יתורא דקרא אסור דהיכא דגלי גלי אמנם לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דספק דאורייתא מותר מן התורה ויליף לה מממזר איך אפשר לומר דלר\"א דוקא שתוקי בישראלי' דגלי קרא מותר אבל שתוקי בממזרת דליכא יתורא אסור וזה ודאי מן התימה דכי היכי דילפינן דשאר איסורין שבתורה מותר מדהתירה תורה ספק ממזר לבא בקהל א\"כ הכי נמי נילף מיניה דשתוקי בממזרת מותר דכל ספק רחמנא שריא ולפי מ\"ש לעיל ניחא דמש\"ה אסור שתוקי בממזרת משום דאיכא ס\"ס להחמיר ולאוסרו בישראלי' וכל דאיכא ס\"ס אסור מן התורה אפילו לדעת רבינו ז\"ל וא\"נ י\"ל דשתוקי בממזרת אסור ד\"ת לדעת רבינו משום דהוי ליה איתחזק איסור' דהאם בחזקת איסור לממזרת עומדת וחזקת האם מהני לבן כמ\"ש התוספות בההיא דינאי המלך וכמ\"ש הפר\"ח ז\"ל וכל דאיתחזק איסורא אף רבינו ז\"ל מודה דאסור מן התורה אלא דאכתי קשה ממ\"ש שם ה\"ה ז\"ל באותו פרק הלכה כ\"ה גבי אסופי דאסופי אסור בממזרת ד\"ת וכתב שכן הוא דעת הראב\"ד ז\"ל והוא תימ' שהרי לדעת רבינו והראב\"ד ז\"ל בפ\"י מה' כלאים דס\"ל דכל ספק רחמנא שריה משמע ודאי דכי היכי דאסופי מותר בישראלי' ה\"נ מותר בממזרת כשאר ספק איסור תורה דעלמא כמ\"ש שהרי גבי אסופי אין כאן אלא ספק אחד וגם חזקת האם ליכא שהרי אין אנו יודעים מי היא אמו וצ\"ע ובר מן דין ק\"ט דאיך אפשר לומר דלר\"א ספק ממזר מותר בישראלי' ואסור בממזר' ודאית דהא כיון דר\"א לא דריש אלא ד' קהלי ולא אייתר ליה קהל למידרש דבקהל ספק יבא היכי שמעינן דממזר ספק מותר לבא בקהל ואף ע\"ג דאייתר לן חד קהל מ\"מ היכי מדריש דשתוקי בישראלי' מותר מיתורא דקהל ואדרבא טפי אית לן למדרש מיתורא דקהל למישרי ממזר ודאי בקהל ספק לא למדרש מיניה ספק ממזר דלא משתמע מקהל וכבר הרב חד\"ה ז\"ל הוקשה לו כן בפשטא דשמעתתא משם תו' דהיכי מדריש מיתורא דקהל שתוקי בישראלי' ותי' דמקיש ממזר לקהל מה לגבי קהל ממעטינן קהל ספק הכ�� נמי גבי ממזר ממעטינן ספק ממזר עכ\"ל יע\"ש האמנם לדעת ה\"ה ז\"ל דס\"ל דלר\"א לא דריש קהל יתורי למישרי קהל ספק ק\"ט דהיכי מדריש מיתורא דקהל דשתוקי בישראלי' מותר וצ\"ע והרשב\"א והר\"ן ז\"ל הקשו לסברת רבינו ז\"ל מהא דאיבעי' לן בפ\"ק דחולין מנה\"מ דאזלינן בתר רובא ואתינן למיפשטא משבירת עצם בפסח דאמר רחמנא ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא משום דאזלינן בתר רובא ואם איתא מאי ראיה מייתי לרובא דעלמא התם שאני דאפילו לא אזלינן בתר רובא הני שרו דהא ספק טריפות נינהו וכל ספק איסור רחמנא שריה ומהרימ\"ט ז\"ל תירץ לקו' הלזו דכי שרי רחמנא לס' ה\"ד היכא דלא אפשר להתברר כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן וכיוצא אבל ספק דסמיה בידן לברורי אי טריפה היא או לא ספק כי האי לא שרי רחמנא וכתב עוד דמה\"ט דחי תלמודא בסוף הסוגיא ילפותא דרב אשי דיליף לה משחיטה עצמה וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט ודחי ודילמא היכא דלא אפשר שאני אלמא הנך ילפותא דלעיל ניחא דאע\"ג דאפשר לא הצריך קרא בדיקה יע\"ש ומורינו הרב בספר עץ החיים דפ\"ד ובלשונות ד\"ז תמה עליו דרש\"י ז\"ל בסוף הסוגיא כתב דהא דאזלינן בתר רובא אפילו היכא דאפשר להתברר הלכה ל\"מ היא א\"נ אחרי רבים להטות משמע בין רובא דאיתיה קמן כו' ואם כדברי מוהרימ\"ט ז\"ל אמאי הוצרך לומר דההיא הל\"מ והלא אף דשחיטה אפשר להתברר נילף מפרה אדומה דאף ע\"ג דאפשר להתברר אזלינן בתר רובא (ומ\"ש שם נילף מעצם בפסח ומהנך דמפקינן לקטלא אשגרת לישן הוא דעצם בפסח כבר דחו לה בגמ' דמשכחת לה ע\"י גומרתא והנך דמפקי לקטלא אי אפשר להתברר כמובן) יע\"ש ואני אומר דאיברא ודאי שמדברי רש\"י ז\"ל מוכח כן בהדיא מ\"מ הרב ז\"ל לא כתב כן אלא לדעת רבינא דאיכא למימר דס\"ל דהנך כולהו אפשר להתברר הוי ושלא כדעת רש\"י דהשתא אתי שפיר הא דדחי בגמ' בסוף הסוגיא דמשמע דדוקא לרב אשי הוא דדחי לה ושלא כדעת רש\"י וכן נראה דעת הר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות שם שכתב וז\"ל ושמעינן משמעתין דאפי' בבדיקת סירכות הריאה אזלינן בתר רובא דהא בפרה אדומה מצינן למיבדק ומעמידין אותה בחזקת כשירה יע\"ש הרי בהדיא דס\"ל שלא כדעת רש\"י ז\"ל מיהו הא ק\"ל לכאורה לתי' מוהרימ\"ט ז\"ל דאכתי תקשי ליה מההיא דרב אשי דאתי למיפשטא משחיטה עצמה דאמר רחמנא שחוט ואכול וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט הרי שחיטה אי אפשר להתברר וא\"כ מאי מייתי התם שאני דלא יהא אלא ספק רחמנא שרייה וליכא למימר דהיינו דדחי לה רב כהנא ודילמא היכא דאפשר אפשר כו' שהרי אפילו רב כהנא ל\"ק היכא דלא אפשר לא אפשר אלא משום טעמא דאזלינן בתר רובא וכמבואר ממאי דקאמר דאלת\"ה לר\"מ היכי אכיל בשרא כו' ואם איתא בפשיטות הו\"ל לדחויי דהתם שאני דלא יהא אלא ספק אפי\"ה מן התורה שרי מיהו הא ודאי ל\"ק דהתם בשחיטה שאני דאף ע\"ג דאי אפשר להתברר אפ\"ה ספק אסור מן התורה לדעת רבינו ז\"ל כיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומספ\"ל בשחיטה עצמה אמרינן ודאי דאוקמא אחזקת איסור דמעיקרא וכל דאיתחזק איסורא אף רבינו ז\"ל מודה דאסור מן התורה דוק אלא מיהו הא ק\"ל לדברי מוהרימ\"ט ממ\"ש רבינו בדין שלפנינו דבור שמטילין בו נפלים טמא ד\"ת אבל אם הפילה שם נפלים ואין יודע אם הפילה דבר טמא ספקו טהור ומבואר מדברי הכ\"מ שם דה\"ט משום דס' דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן אע\"ג דסמיה בידן לברורי לירד לבור ואפשר שיוצא שם נפל ודבר טמא וכמו כן קשה על מ\"ש הרב בעל לח\"מ ז\"ל פ\"י מה' עדות שלדעת רבינו בגד שהוא ספק אם אבד בו כלא��ם אפילו קודם הצביעה אין איסורו אלא מדרבנן אע\"ג דסמיה בידן לברורי ע\"י צבעיה והנ' דמעולם לא אמרה מוהרימ\"ט ז\"ל אלא בדסמי בידן לברורי דבר והפכו בודאי כההיא דספק טריפה דבידינו לברר אם היא כשרה או טריפה משא\"כ בהנך דאע\"ג דאפשר לברר אם ימצא שם נפל או בגד של כלאים מ\"מ אכתי אפשר שלא ימצא שם נפל או כלאים ועדיין נשאר הדבר בס' כנ\"ל ונ\"ל להביא ראיה לדעת רבינו ז\"ל דס' דאורייתא לחומרא מדרבנן מההיא דפ\"ק דחולין דבעי למיפשט דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו ודחינן כגון שהיו חבושים בבי' האסורין והקשה הרב תורת חיים ז\"ל שם דאכתי אמאי לא מוכח ממ\"ש תורה דקרבנות יקריבו הכהנים ודילמא לאו כהן הוא והכא ליכא לשנויי כשהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים דאכתי ניחוש שמא אביו לא היה כהן ע\"ש ולדעת רבינו ז\"ל יציבא מילתא דמקרבנות ליכא לאתויי דאיכא למימר דכיון דספיקא היא אזלינן בספקו להקל ומותר להקריב קרבנות ולעולם דלאו משום רובא הוא אמנם ממכה אביו מוכח שפיר משום דספק נפשות להקל ומההיא דשבירת עצם ופרה אדומה נמי מוכח שפיר כיון דסמיה בידיה לברורי כמ\"ש מוהרימ\"ט אמנם גבי קרבנות כיון דלא אפשר לברורי ליכא להוכוחי מידי דהתם משום ספיקא הוא דאזלינן לקולא זה נראה לי ראיה נכונה לדעת רבינו ז\"ל ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד הרב הנז' דאמאי לא מוכח מדשרי רחמנא למיסב איתתא וניחוש שמא ממזרת היא ובהא לא שייך לשנויי כשהיו חבושים כו' דאכתי ניחוש שמא אביה ואמה ממזר' היתה אכן כפי דעת רבינו הנה נכון דהתם שאני דכל ספק רחמנא שריה כיון דלא אפשר לברורי ובר מן דין נר' דאפי' לדעת החולקים על רבי' קו' מעיקרא ליתא דבס' ממזר לכ\"ע מותר מן התורה כדנפקא לן מקהל ודאי כו' וכמו שהארכנו בזה לעיל וא\"כ הן לו יהי דספק הוי ספק ממזר מותר ולעולם דרובא לא חשיב כודאי וז\"פ ועוד היה אפשר ליישב במה ששמעתי מקשים דמאי ראיה מייתי ממכה אביו הא אמרינן בפ' החולץ דממזר לא חיי ואמרינן בירושלמי דאינו חי יותר מל' יום וא\"כ היכא איכא למיחש דילמא לאו אביו והרי זה ממזר הרי אם היה ממזר לא היה חי ולע\"ד נראה לומר דמאי דפריך בגמ' ודילמא לאו אביו הוא לאו משום חשש ממזרות קאמר דהא ודאי ממזר לא חיי אלא כלפי מאי דקי\"ל בפ' החולץ דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין בנשואה ואם כן היינו דק\"ל ודילמא לאו אביו הוא דשמא בא עליה נכרי ועבד וא\"כ למה שהתירה תורה לישא אשה ליכא להוכוחי מידי דהתם ליכא למיחש דילמא ממזר הוא שהרי ממזר לא חיי ושוב שמעתי באומרים דאיתא בילקוט דהא דממזר לא חיי אינו אלא מנביאים ואילך שהתפללו שלא יחיה כדי שלא יתערבו ממזרים בישראל ומעתה ל\"ק מידי כמובן ודרך אגב ראיתי להקשות על סוגייא דפ\"ק דחולין דאמאי לא מוכח דאזלינן בתר רובא מקרא דכתיב ופדוייו מבן חדש תפדה ואם איתא ניחוש שמא טריפה הואי וקי\"ל דבכור שנטרף בתוך ל' יום אין פודין אותו דנפ\"ל מדכתיב אך כדאי' בפ\"ק דב\"ק די\"א ע\"ב וכפי' ר\"ת שם וכן הוא דעת רבינו וכן כתב השפתי כהן יורה דעה דבכור שנולד לו ספק טריפות אין פודין אותו עד לאחר י\"ב חדש והשתא אם איתא דחיישינן למיעוטא היכי קאמר קרא מבן חדש תפדה ניחוש שמא טריפה הוא שבתי וראה דהן עוד היום קשה דהא קי\"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ופדיון הבן ממונא הוא וצ\"ע לעת הפנאי עוד הקשה הרפ\"ח ז\"ל לסברת רבינו מהא דגרסינן פרק בהמה המקשה כל בהמה תאכלו לרבות את השליא יכול אפי' יצתה מקצתה ת\"ל אותה ולא שליתה ופרכינן מכדי אין שליא בלא ולד ל\"ל קרא ופרש\"י ל\"ל קרא למימר ולא שליתה פשיטא דאסירא דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד ומשני קרא אסמכתא בעלמא אלמא דמשום חששא דשמא יצא הולד אסורה מן התורה ותי' דכיון דיצתה מקצת שליא איכא תרי ספיקי להחמיר שמא יצא רוב הולד ואת\"ל מקצתו שמא יצא ראשו וכיון דאיכא תרי ספיקי להחמיר וחדא להקל הו\"ל כרוב ואסור מן התורה והוקשה לו לתי' זה דפ\"ק דב\"ק די\"ו בעי למפשט ממתניתין דקתני שלי' שיצתה מקצתה אסורה באכילה דעל כרחין אין מקצת שלי' בלא ולד דאי יש מקצת שליא בלא ולד לישתרי דהוה ליה ס\"ס שמא יש באותו מקצת היוצא ולד ואת\"ל יצא שמא לא יצא רובו והשתא לו יהי דאיכא ס\"ס להקל אכתי איכא ס\"ס להחמיר והו\"ל כספק שקול והיכי שרי ותי' כתירוץ הב' דאפילו תימא דשקולין הן מן התורה הו\"ל למשרי דומייא דשאר ספיקא דעלמא ומשמע ליה למקשן דהתם דמתני' דקתני אסורה באכילה מן התורה קאמר וא\"כ דמאי דדייק תלמודא לאו משום דאי איכא מקצת שליא בלא ולד הוה ליה להתיר משום ס\"ס כמ\"ש התוס' אלא משום דמשמע ליה למקשן דסיפא דקתני סימן ולד באשה כו' אמקצתה קאי כפשט דמתני' את\"ד יע\"ש וק\"ל על דבריו דנהי דהמקשה ס\"ד דאסורא באכילה איסורא דאורייתא משמע מ\"מ אכתי תיקשי למאי דמשני התם אי ממתני' הו\"א דיש מקצת שליא בלא ולד וגזירה מקצתה אטו כולה דכיון דחדית ליה השתא דאסורה באכילה דמתני' מדרבנן קאמר אמאי הוצרך לומר גזירה מקצתה כו' ולישני ליה בפשיטות אי ממתני' הו\"א מאי אסורה באכילה דקתני מדרבנן מיהא אסור כשאר ספיקי דאורייתא ותו לא ידעתי אמאי ל\"ק ליה להרב ז\"ל מרישא דסוגי' דקאמר אלא אמר רבא לחוש חוששת ופריך מאי קמ\"ל דאין מקצת שליא בלא ולד ופרש\"י דמש\"ה חוששת שמא רוב מיחוי הולד היה שם כו' דאי יש מקצת שליא בלא ולד לא הוה חיישי' כולי האי דנימא תרי חומרי דילמא נפקא ורוב נפקא והשתא לו יהי דנימא דיש מקצת שליא בלא ולד ואיכא ס\"ס להקל אפ\"ה כיון דאיכא ס\"ס להחמיר הוה ליה ספק שקול וחיישינן מיהא מדרבנן כשאר ספיקי דאורייתא דהכא ודאי ליכא למימר דמשמע ליה דחוששת מדאורייתא קאמר דלישנא דחוששת אדרבא משמע טפי מדרבנן ותו ק\"ל לפי תי' ז\"ל מההיא דאמרינן התם אמר עולא שליא שיצתה מקצתה ביום א' ומקצתה ביום ב' מונים לה מיום א' א\"ל רבא מאי דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מטהרת לה מראשון והשתא מאי קו' הא משום הכי מטהרינן לה מראשון והדמים שתראה בט\"ו טהורין משום דאיכא ס\"ס להקל שמא יצא ראשו והתוס' ז\"ל שם הקשו וז\"ל וא\"ת דאמאי לא יהיו טהורין מס\"ס דילמא יצא ראשו או רובו ואת\"ל לא יצא דילמא הוא זכר ותי' דלא מצינן למשרי משום ס\"ס משום דהוה ליה תרי קולי דסתרי אהדדי שאם תראה יום מ\"א תשתרי נמי מס\"ס שמא לא יצא ואת\"ל יצא שמא נקבה היא והשתא בתחילה התרנוהו משום דשמא זכר השתא נתירהו משום דשמא נקבה כו' יע\"ש והשתא אמאי ל\"ק להו בפשיטות דאיכא ס\"ס שמא יצא רובא ואת\"ל מקצתו שמא יצא ראשו דמתחלה לא התרנוהו אותה משום דשמא זכר כי היכי דתיהוי תרתי דסתרן דאפילו במונח דנקבה היא אפי\"ה יש להתיר אותה מכח ס\"ס וליכא למימר דהכא נמי הו\"ל תרי קולא דסתרי אהדדי דבתחלה התרנוהו משום ספק דשמא יצא ראשו או רובו והשתא נתירהו משום דשמא לא יצא דהא ודאי ליתא דעכ\"ל דע\"כ לא כתבו התוס' דכל היכא דהוו תרתי דסתרן אהדדי לא מקלינן בס\"ס אלא דוקא היכא דהוו תרתי דסתרן אהדדי בשני צדדי הספק וכגוונא דכתבו התוס' דבתחלה התרנו מס\"ס שמא יצא ראשו או שמא זכר הוא ועכשיו נתירהו מס\"ס שמא לא יצא או שמא נקבה דלכל ב' צדדים הוו תרתי דסתרן אהדדי אבל היכא דלא הוו תרתי דסתרן בב' צדדי הס' כנ\"ד אע\"ג דבחד צד הוי תרתי דסתרן מ\"מ לא מיקרי סתרן אהדדי כיון דאיכא למיתלי דמשום טעמא דשמא נקבה התרנו אותה בסופה וזה מוכרח ממאי דקאמר בגמרא מאי קמשמע לן דאין מקצת שליא בלא ולד דאי יש מקצת שליא בלא ולד לא חיישינן משום דהוי ס\"ס והשתא כפי דברי התוס' קשה דאפילו נימא דיש מקצת שליא בלא ולד אין להתיר משום ס\"ס דהו\"ל תרי קולי דסתרי אהדדי שאם תראה ביום ט\"ו תשתרי נמי מס\"ס שמא יצא רובו ואת\"ל לא יצא שמא זכר הוא ובתחלה התרנו משום דלא יצא ועכשיו נתירהו משום שמא יצא אלא ודאי משמע דהא כיון דלא הוי תרתי דסתרן אהדדי בב' צדדי הספק לא חשיב תרתי דסתרן אהדדי. שוב ראיתי בספר לחם אבירים שהוקשה לו כן בדברי התוס' ותירץ דהכא אין להתיר ביום ט\"ו מטעם ס\"ס דשמא יצא רובו דכיון דביום ראשון איכא ס\"ס למי' דלא יצא חשיב כודאי ותו ליכא לספוקי כלל שמא יצא יע\"ש וא\"כ מה\"ט נמי י\"ל בקו' דידן דלא חשיב תרתי דסתרן דכיון דביום ט\"ו התרנו מס\"ס שמא יצא ראשו או רובו אין להתיר ביום מ\"א מטעמא דשמא לא יצא אלא ודאי משמע ודאי לא חשיב ס\"ס דכשאנו אומרים שמא יצא רובו הרי ראשו בכלל דראשו חשיב כרובו ומעתה אזלה לה תי' תוס' ז\"ל ולעיקר קושייתו נ\"ל לתרץ דהכא אף רבינו ז\"ל מודה דס' אסור מן התורה דכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ושלייתה ג\"כ היתה בכלל איסור ומספ\"ל בעיקר שחיטה אי שחיטת אמו טהרתה או לא איכא למימר ודאי העמד דבר אחזקתיה דקודם שחיטה והו\"ל איתחזק איסור' דאסור מדאורייתא אף לדעת רבינו כנ\"ל ודו\"ק. ומוהרימ\"ט ז\"ל הביא ראיה לדעת רבינו ז\"ל מההיא דפ\"ק די\"ט דאמרינן כוי אין שוחטין אותו בי\"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ומפ' רבא דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק ואי ס\"ד דספיקא דאורייתא הוא אמאי אין דעתו על הספק הרי חייב לכסות דודאי הוא ועוד מפרש התם טעמא דאסור לכסות גזירה משום התרת חלבו ומסיק דבחול מספיקא אמרי ליה רבנן זיל טרח וכסי בי\"ט אי מספיקא מי אמרי ליה רבנן זיל טרח ואי ס\"ד דמדאורייתא חייב לכסות מי לא אמרינן זיל טרח והיכי אתו לאסור לפי שטרח בי\"ט הא טירחא לצורך היא את\"ד יע\"ש: ולע\"ד נראה שכפי מ\"ש מוהר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת שם משם הרשב\"א ז\"ל אההיא דאמרינן התם אתי עשה ודחי ל\"ת וז\"ל הקשה הרשב\"א ז\"ל ואמאי דחי שהרי אפשר לקיים את ב' דימתין לערב ויכסה ותי' ז\"ל דכיון דאי אפשר לקיים את שתיהם לאלתר ודאי דחי יע\"ש יש ליישב דאע\"ג דספיקא דאורייתא לחומרא ד\"ת אפי\"ה לא חשיב כודאי איסור וכמ\"ש מוהרנ\"ח ז\"ל ח\"א סימן א' וא\"כ מש\"ה קאמר בגמ' דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק דאע\"ג דמדאורייתא חייב לכסות מספק מ\"מ הרי אפשר לכסותו בערב ולא מיעקרא מצות כיסוי כלל וטעי וסבר דכיון דמס' הוא לא מחייב לקיים מצות כיסוי לאלתר כמו שמחויב על הודאו והיינו נמי דאמרינן דבחול מספיקא אמרי ליה רבנן זיל טרח בי\"ט אי מס' מי אמרי ליה רבנן כיון דאפשר לכסותו בערב הו\"ל טירחא שלא לצורך כנ\"ל ואדרבא מהך סוגיא נראה שיש להוכיח קצת דס' אסור מדאורייתא מדקאמר דטעמא דאסור לכסות גזירה משום התרת חלבו ואי ספק דרבנן הוא אם כן חלב הכוי לא אסור אלא מדרבנן והיכי גזרו שלא לכסות אטו התרת חלבו והא הו\"ל גזירה לגזרה גם מה שהביא הפר\"ח ז\"ל ראיה לדעת רבינו ז\"ל מההיא דר\"פ בתרא דיומא דאותביה ר\"י לר\"ל דאמר חצי שיעור א��ור מדרבנן מברייתא דקתני אין לי אלא כל שיש בו בעונש יש בו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת\"ל כל ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הרי דלר\"ל דסבר חצי שיעור אינו אסור אלא מדרבנן מינה שמעינן לכוי ואכולה ברייתא משני דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לע\"ד נראה שאין ראיה כלל ומאי דקאמר בגמ' מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לאו למימרא דמדאורייתא שרי אלא הכי קאמר דמדאוריי' ודאי לא אתי קרא לרבויי כוי וחצי שיעור האי כי טעמיה והאי כי טעמיה חצי שיעור משום טעמ' דמדאוריית' שרי וכוי משום דבלא\"ה אסור מן התורה דס' אסורה מדאוריי' ודכוותא אשכחן בדוכתי טובא דקאמר תלמודא אסמכתא בעלמא ולאו למימר דאיסור מדרבנן אלא דקרא לא אצטריך דבלאו קרא אסור וראיה מההיא דפרק בהמה המקשה דפריך מכדי אין שליא בלא ולד למה לי קרא ומשני קרא אסמכתא בעלמא הרי דאע\"ג דבלאו קרא אסור מן התורה אפי' הכי קאמר אסמכתא בעלמא ודכוותא נמי הכא ועיין במוהר\"ם בן חביב ז\"ל מה שהשיג על הפר\"ח בזה שדבריו תמוהים כמו שיראה הרואה ומהחכם השלם רב ועצום כמוהר\"י אשכנזי ז\"ל שמעתי ישוב על זה ע\"פ מ\"ש התוס' פרק ג' דבכורות ד\"ב ע\"ב וז\"ל ואי הוה אמרינן דלא חשיב דאיכא חזקה בהדה מה שהיתה בחזקת שלא ילדה שאדרבא העמד ולד בחזקת שאינו קדוש שהוא חולין במעי אמו ע\"ש וכן כתבו ביבמות דקי\"ט ע\"א ד\"ה מחוורת' ובחולין די\"ח ע\"ב ע\"ש הנה מבואר דס\"ל דחזקה דמעי אמו חזקה היא וא\"כ הכא נמי גבי כוי כיון דקי\"ל דחלב השליל מותר ואפי' בן תשעה חי כמ\"ש הטור ז\"ל י\"ד סי' ס\"ד אם כן משמע ודאי דכוי אינו אסור אלא מדרבנן דמדאוריי' איכא למימר העמד חלב על חזקתו א\"ד ואולם אחר העיון נראה ודאי דאין מקום לתי' זה דא\"כ לפי דבריו חלב הכוי לכ\"ע אינו אסור אלא מדרבנן ובפ\"ד דכריתות מותנינן התם למ\"ד דבעינן חתיכה א' משני חתיכות מברייתא דקתני ר\"א אומר כוי חייבים על חלבו אשם תלוי ומשנינן דר\"א סבר דלא בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות והשתא קשה דלו יהי דר\"א ס\"ל דאפי' בחתיכה אחת מיחייב אשם תלוי ה\"ד היכי דליכא לא חזקת איסור ולא חזקת היתר דהו\"ל ספיקא דאורייתא ומדאורייתא לחומרא אמנם בכוי דאיכא חזקת היתר כיון דמדאורייתא מותר איך קאמר דחייב אשם תלוי ותדע שהרי הרשב\"א ז\"ל הביא ראיה דספק דאורייתא לחומרא מהא דכריתות דמחייב ר\"א אשם תלוי אפי' בחתיכה אחת ואפי' מאן דפליג וס' דבעינן ב' חתיכות ה\"ד לענין אשם תלוי אבל איסורא דאורייתא מיהו איכא ולדעת רבינו צ\"ל דס\"ל דבהא פליגי כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל ועיי מהרימ\"ט ז\"ל הרי מבואר דמאן דמחייב אשם תלוי בחתיכה א' הוא משום דס\"ל דספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא וא\"כ אי גבי כוי לכ\"ע מדאורייתא שרי היכי מחייב ר\"א אשם תלוי ובר מן דין קשה לי על דברי התוס' ז\"ל דבכורות שכתב דחזקת מעי אמו חשובה חזקה א\"כ היכי בעי למיפשט התם פ\"ק דחולין דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה דאמר קרא וניתח אותה לנתחיה כו' וניחוש שמא ניקב קרום של מוח וכן מפרה אדומה כדאית' התם ודילמא התם ה\"ט משום דאזלינן בתר חזקת מעי אמו שאין טריפות פוסל כדקי\"ל בי\"ד סי' י\"ג דהשוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי אפי' הפריס ע\"ג קרקע אין טריפות פוסל בה וכבר התוס' שם בד\"ה אתיא מפרה אדומה הקשו שם וז\"ל וא\"ת כיון דפרה בת שתים א\"כ דילמא ה\"ט משום דהעמידנה אחזקתה שאינו טריפה למ\"ד טריפה אינה חיה כו' ותירץ דכל חזקה שלא נתבררה ולא נודע אפי' שעה אחת לא אזלינן בתרה כו' יע\"ש ותי' ז\"ל לא יגהה מז��ר לקו' כמובן:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שיש לדקדק בדברי התוס' דמאי ק\"ל הא לעיל סמוך ונראה ד\"ה מנה\"מ הק' וז\"ל וא\"ת כיון דאזלינן בתר חזקה כ\"ש דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף וי\"ל דלראב\"י בעי דלא קים ליה חזקה מקרא למאי דמפ' ר\"ח כו' יע\"ש והשתא כפי תי' ז\"ל מאי קשיא להו הכא הא כי נמי נימא דטעמא דפרה אדומה משום חזקה הוא שפיר איכא למיפשט מינה דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף ולומר דקו' אינו אלא לפי תי' הר' חיים שכתבו לעיל זה ודאי דוחק דכל כי האי הי\"ל לפרש האמנם הנראה ברור בכונתם ז\"ל דק' להו כלפי מה דגרסינן ביבמות ובדוכתא טובא דכל דאיכא רובא וחזקה אפי' ר\"מ דחייש למיעוטא מודה דלא חיישינן משום דהוה ליה מעוטא דמיעוטא וא\"כ היינו דק' להו דמנ\"ל למילף מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא דילמא התם ה\"ט דאיכא נמי חזקה והו\"ל מיעוטא דמיעוטא ולעולם דברובא גרידא חיישינן למיעוטא ושוב ראיתי להרשב\"א ז\"ל שתירץ כן לקו' התוס' ולדעתי איכא למישדי ביה נרגא כמ\"ש וצ\"ע: ואיך שיהי' לדאתן עלה לדברי התוס' ז\"ל שכתבו דחזקה דמעי אמו חשיבא חזקה נראה דמעולם לא כתבו התוס' כן אלא דוקא גבי בכור משום דכל זמן שהוא במעי אמו אין כאן קדושה עליו כלל דגזירת הכתוב היא דבפטר רחם תלה רחמנא ואפי' נתנבלה או נטרפה אמו אין קדושה חלה עליו משא\"כ גבי טריפה דטעמא דאין טריפה פוסל בה היינו משום דשחיטת אמו מטהרתו ועובר ירך אמו וחשיבה כחתיכת בשר דעלמא ואם נתנבלה או נטרפה אמו טעון שחיטה מדאורייתא וכל טרפות פוסל בה כדאיתא התם וכיון שכן ודאי דחזקה דמעי אמו לא חשיבא חזקה ודאית דדילמא טרפה היא או תתנבל אמו כנ\"ל נכון ומעתה הא דכוי נמי דכוות' היא דשחיטת אמו הוא דמטהרתו דומיא דטריפה וכנודע עוד ראיתי מי שהקשה לדעת רבינו ז\"ל מההיא דגרסינן פרק נערה שנתפתתה דנ\"ה ע\"ב אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישי' שמא תחילתה באונס וסופה ברצון וכתבו התוס' שם דחיישינן דמדאורייתא קאמר בתר הכי ולאבוה דשמואל אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה והשתא לדעת רבינו ז\"ל כל ספק רחמנא שרי ואפשר לומר דרבינו ס\"ל דחיישינן מדרבנן קאמר ומאי דפריך בגמ' אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה הכי פריך כיון דמס' התירו מדאורייתא אין להם כח לחכמים לאסור וכמ\"ש הטורי זהב בי\"ד סימן קי\"ז ומשני דמשכחת לה כגון דקאמרי עדים דקא צוחה מתחילה ועד סוף וכיון שכן נמצא שלא בא התירו מפו' ומש\"ה אסורה מדרבנן כנ\"ל כתב הרב מקור ברוך ז\"ל בתשו' סי' ל\"א שדעת הרא\"ש כדעת הרשב\"א ז\"ל דספק אסור' מדאורייתא ממ\"ש בפ\"ב דיומא התוס' י\"ה צריך שיהיה קודם בין השמשות דאלו בה\"ש ס' יום ס' לילה כו' ובלאו ריבוייא דקרא צריך לפרוש מס' כו' יע\"ש ולע\"ד אין מדברי הרא\"ש ז\"ל ראיה כלל דאיכא למימר הרא\"ש ז\"ל ס\"ל דבה\"ש חשיב כחתיכה אחת מב' חתיכות מדמחייב אשם תלוי שהרי יום חול ויום שבת לפניו וכ\"כ הר\"ן ז\"ל שם וז\"ל יש לשאול זמן תוס' מאימת כו' וא\"א לומר שיהיה זמן בה\"ש שהרי תוס' זה אינו אלא בעשה ובה\"ש ס' כרת הוא וחייב אשם תלוי וכ\"כ הפר\"ח ז\"ל בכללי ס\"ס שכן דעת רש\"י ורבינו ז\"ל שלא כדעת התוס' שכתבו בכריתות דמתניתין דקתני שבת ויום חול ואינו יודע באיזה מהן עשה מלאכה הרי זה מביא אשם מיירי בבה\"ש דמוצאי שבת דהוקבע איסורא כל היום יע\"ש אלא שדברי הר\"ן ז\"ל תמוהים בעיני ממ\"ש בפרק המביא ד\"ב וז\"ל ולי נראה דכיון דצותה תורה תוס' צריך להוסיף חוץ מן הזמן שהוא אסור מס' דאל\"כ לא היה צריך להזהיר על ה��וס' וזה על דעת מי שסובר דס' דאורייתא לחומרא מדאורייתא הוא ע\"כ וכונתו לומר שלדעת רבינו ודעימיה דס\"ל דספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן מצינן לומר דהתוס' נכלל בזמן בה\"ש ולא בעי להוסיף מידי קודם בה\"ש ועיין בפר\"ח ז\"ל ה' יה\"כ סי' תר\"ח סק\"ו והשתא קשה שכפי מ\"ש בפרק יה\"כ דבה\"ש חשיב כחתיכה אחת מב' חתיכות וחייב אשם תלוי לכ\"ע מדאורייתא אסור ושוב אחר זמן רב שכתבתי זה נדפס ס' לשון למודים למו\"ה הי\"ו וראיתי לו שם בה' יוה\"כ סי' רי\"ח הק' קו' הלזו משם הרב מו\"ח כמוהר\"א חאקי ז\"ל ע\"ש מה שתי' בדוחק ותו ק\"ל דהא לו יהי דנימא דבה\"ש לא חשיב כחתיכה אחת מב' חתיכות וכדברי התוס' אכתי איך אפשר לומר שלדעת רבינו ודעימיה תוס' יה\"כ בכלל בה\"ש הוא שהרי בפרק יה\"כ קתני בברייתא ועניתם את נפשותיכם כו' הא כיצד מתחיל ומתענה מבע\"י שהן מוסיפין מחול על הקודש אין לי אלא לפניו לאחריו מנין ת\"ל מערב עד ערב והשתא אי תוס' יה\"כ היינו בה\"ש איך קאמר בבריי' לאחריו מנין לכ\"ע איקבע איסורא מיקרי ומתניתין היא בהדיא וא\"כ ל\"ל קרא וי\"ל דמ\"ש הר\"ן ז\"ל דלמ\"ד ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן מוקמינן לתוס' בה\"ש היינו דוקא לתוס' דכניסה אבל תוס' דיציאה ודאי דהיינו אחר זמן בה\"ש וברייתא ה\"ק אין לי אלא לפניו שצריך להוסיף בה\"ש לאחריו מנין שצריך להוסיף אף אחר בה\"ש ת\"ל מערב עד ערב ומ\"מ זה דוחק דא\"כ ערב בתרא לא הוי דומיא דערב קמא וצ\"ע: עוד ראיתי לעמוד על מ\"ש מוהרימ\"ט חי\"ד סי' הנזכר ליישב מה שהקשה מרן הכ\"מ ז\"ל על מה שפסק רבינו ז\"ל בהלכות שגגות פ\"ח דין ד' מי שהיה לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ובא גוי ואכל את הראשונה ובא ישראל ואכל את השניה כו' הרי זה חייב באשם תלוי הואי"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות טומאת מת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Immersion Pools",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מקואות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הטמא </b>\n<b> שירד לטבול כו'. הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם הרי ספיקו טהור כמו שביארנו כו'</b> אמר המחבר ראיתי לכתוב כאן כללי ספקא דרבנן וזה החלי בס\"ד:<br><b> כלל א </b> אי אמרי' ספיקא דרבנן לקולא כל היכא דאתחזק איסורא כתב הש\"ך בכללי ס\"ס סי' ק\"י ס\"ק ל\"א דהא דאמרינן ס' דרבנן לקולא היינו כשאין לו חזקת איסור אבל בס' שיש חזקת איסור אמרינן בפרק בכל מערבין דל\"ה דאזלינן לחומרא ואע\"ג דאיתא התם חד שינוייא דדוקא גבי טומאה דעיקרו מן התורה אמרינן הכי מ\"מ הא איתא שנויי אחרינא דר\"י מחמיר אפילו בדבר שאין לו עיקר מן התורה וקי\"ל כר\"י ע\"כ והפר\"ח ז\"ל בכללי ס\"ס ס\"ק ט\"ו השיג עליו וז\"ל מ\"ש דקי\"ל כר\"י נמשך אחר הרשב\"א שכתב כן בתשו' סי' ת\"א וליתא כמ\"ש מ\"ט וכן פסק הרמב\"ם בפרק יו\"ד דמקואות והילך לשונו הטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל כו' ספיקו טמא לפי שהטמא בחזקתו כו' אבל אם טבל מטומאה חמורה כגון אכל אוכלין טמאין הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם הוי ספיקו טהור ע\"כ ולפי זה דברים שאין להם עיקר מן התורה כגון גבינה של נכרים וכיוצא אף בדאתחזק איסורא הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא אבל דברים שיש להם עיקר מן התורה אי לא אתחזק איסורא הו\"ל ס' דרבנן ולקולא אבל אם אתחזק איסורא אזלינן לחומרא כל זה ע\"פ שיטת הש\"ך אמנם לדעתי נראה דבכיוצא בזה לא גמרינן איסור מטומאה וראיה לדבר מדתנן ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ואין יודע איזוהי של תרומה ואיזו היא של חולין נפל אחד מהם לתוך החולין אינו מדמעתן ופסקו רבינו בה' תרומות פי\"ג והמחבר בסי' קי\"א העתיק דינים אלו לענין חתיכות כו' וביאר הש\"ך שם לפי שיטתו שבכאן דמיירי בשהחתיכות היו ניכרות דאי לא הו\"ל איתחזק איסורא ותלינן להקל ואשתמיט מיניה משנה שלימה כו' ואף בדברים שיש להם עיקר מן התורה ועוד אני תמיה עליו דאף שניכרים החתיכות איקבע איסורא מקרי וחזקת איסורא איכא הכא וכה\"ג מביא אשם תלוי דומיא דאשתו ואחותו עמו בבית דאיתא בפ\"ה דכריתות וזו הלכה העלה בס\"ד דאפילו בשיש לו עיקר מן התורה ואיתחזק איסורא אמרי' ספק דרבנן לקולא ודחה דברי הש\"ך יע\"ש ולפי שיש לי לישא וליתן ברוב דבריו העתקתי רוב לשונו ראשונה מה שרצה להביא בדברי רבינו דבטומאה דוקא בדבר שעיקרו מדברי' אמרינן דספיקו טהור אבל בטומאה שעיקרו מן התורה אי אתחזק איסורא ספיקו טמא ועל פי זה דן את הדין דבאיסור ג\"כ דינא הכי לפי שיטת הש\"ך נראה שהבין כן ממ\"ש רבינו הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם דמשמע שכונתו דוקא בטומאות כאלו דאכל אוכלים טמאים דעיקר מדבריהם אמנם בשאר טומאה מדבריהם שעיקרם מן התור' ספיקו טמא הואיל ואתחזק איסורא ועל פי זה מדוקדקים דברי רבינו ז\"ל שכתב בראש אמיר דספיקו טמא לפי שהטמא בחזקתו דיש לדקדק דלמה זה הוצרך לטעמא דהטמא בחזקתו מאחר דקי\"ל ספק דאורייתא לחומרא והרב ט\"ז י\"ד סי' ר\"א ס\"ק פ\"ז נרגש בזה וכתב וז\"ל הוצרך לזה אע\"ג דספק דאורייתא לחומרא אפי' בלא חזקה לריעותא לפי שכאן מיירי אפי' בטמא טומאה דרבנן יע\"ש והמש\"ל תמה עליו דדברים אלו נאמרו שלא בהשגחה וכן תמה עליו הרב אליהו רבה יע\"ש אכן כפי מ\"ש הפר\"ח ז\"ל יש מן הישוב שהוצרך רבינו לטעם זה להיכא שנטמא בטומאה דרבנן שיש להן עיקר מן התורה ואף שממ\"ש הרב ט\"ז בס\"ד מבואר דסובר דהלכה כר\"י מ\"מ דרכו ז\"ל יש בו מן היישוב ע\"ד שכתבנו האמנם דברי הפר\"ח ז\"ל תמוהים הם בעיני דאיך חשב כזאת לומר דאכל אוכלין טמאים מיקרי עיקרן מד\"ס שהרי בפ' בכל מערבין דל\"ו רמינן מדר\"י דס\"ל ספק עירוב כשר אדר\"י דס\"ל דאם נטמא בטומאה קלה ספיקו טמא ומתרצינן אמר ר\"ה בר חנינא שאני טומאה הואיל ויש להן עיקר מן התורה ופרכינן שבת נמי דאורייתא היא ומשנינן קסבר ר\"י תחומין דרבנן ועיין בפי' רש\"י שם הרי מבואר דאכל אוכלין טמאים וכל הני דקתני מתניתין טומאה שעיקרה מן התורה מיקרי וליכא למימר דאע\"ג דר\"ה ב\"ח ס\"ל דטומאה דאכל אוכלין טמאין מיקרי עיקרו מן התורה מ\"מ רבא דנייד התם מתי' דר\"ה וקאמר התם ה\"ט דר\"י העמד טמא על חזקתו כו' פליג אדר\"ה וס\"ל דמיקרי עיקרו מדרבנן דהא ליתא דמנין לנו לומר דרבא פליג בהא דא\"כ הכי הול\"ל רבא אמר טומא' נמי עיקרו מדרבנן והתם ה\"ט כו' אלא משמע ודאי דרבא ס\"ל דכיון דספק דרבנן לקולא אין לחלק בין עקרו מן התו' לשאין עיקרו מן התורה ותו דאף דנימא דרבא ס\"ל דאכל אוכלין טמאין עיקרו מדרבנן ומשו\"ה נייד מתי' דר\"ה מ\"מ מנין לנו אליבא דרבא לחלק בהכי בין טו' שעיקרו מן התורה לדרבנן מאחר דלא אשכחן מאן דמפליג וכן ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ד מה' בכורות דק\"ב ע\"ד שהוכיח דספק רבנן לקולא אפילו בדבר שעיקרו מן התורה ממה שפסק רבינו דטו' קלה ספק טהור יע\"ש והדבר מוכרח כמ\"ש גם מ\"ש דבכיוצא בזה לא ילפינן איסור מטו' ובאיסורין אפי' בדבר שיש לו עיקר מן התו' ספק דרבנן לקולא אני תמה עליו דא\"כ כי פרכינן התם מדר\"י דאמר ספק עירב כשר אדר\"י דאמר בטו' קלה ספק טמא אמאי לא משני בפשיט' דאיסור מטו' לא ילפינן וגבי עירוב דאיסורא הוא ס\"ל דספק דרבנן לחומרא וגבי טומאה ס\"ל דספק דבריהם טהור כדמפליג רבי' ז\"ל לפי האמת בדבר שיש לו עיקר מן התורה אלא משמע דליכא לאפלוגי כלל בין איסור לטו': גם מה שהביא ראיה דבאיסורין אפילו בשיש לו עיקר מן התורה ספק דרבנן לקולא מההי' דב' קופות דפסק רבינו פ' י\"ג מה' תרומות דין י\"ד דבתרומה בזה\"ז תלינן להקל נראה שחשב הרב ז\"ל דתרומה בזה\"ז מיקרי עיקרו מן התורה וזה ודאי ליתא וראיה לדבר מאותה שאמרו פרק המקבל דס\"ה דמע\"ב בזה\"ז לא אמרינן ביה כל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקינו משום דלית ליה עיקר מן התורה ואולי דמה שהכריח הרב ז\"ל דאפילו בדבר שיש לו עיקר מן התורה ספיקא דרבנן לקולא לאו היינו ממתניתין דב' קופות ומדין תרומה בזה\"ז שכתב רבינו אלא ממ\"ש רבינו שם אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה דהתם ודאי עיקר איסורו מדאורייתא הוא ואפ\"ה תלינן להקל כיון דהשתא מיהא איסורו מדרבנן אלא דכל כי האי הי\"ל להרב ז\"ל לפרש ולהביא ראיה מלשון רבינו ולא ממתני' דב' קופות וכן קשה למ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל פ\"ד מהלכות בכורות דק\"ב ע\"ג שהכריח לדעת רבינו ז\"ל דבדבר שיש לו עיקר מן התורה אף שאיסורו מד\"ס לא אמרינן חזקת שליח כו' ממה שהביא ראיה רב ששת ממעשר שאין חיובו בזה\"ז אלא מדרבנן יע\"ש ולא ידעתי איך אש��מיט מיניה סוגיא הלזו דפרק התקבל עכ\"ל דרב ששת ס\"ל דההיא דהאומר לחבירו צא ולקט לי כו' אפי' בזמן הבית מיירי כנ\"ל ועיין במ\"ש בכלל ה' (וכפי מ\"ש בפ\"א מהל' מעשר שני דין י\"ב דמעשר בזה\"ז חשוב עיקרו דאורייתא והכרחתי כן מלשון רש\"י ז\"ל פרק כ\"ש ומסוגיא דפרק ע\"פ דברי הפר\"ח והמ\"ל מצודקים אחר זמן כה הראוני בס' כהונת עולם ה' ריבית סימן קע\"ג ע\"ד שכ\"כ משם הרב מש\"ל ז\"ל שהשיב לו פה אל פה ושמח לבי שכונתי לדעתו ועיין בס' דברי אמת הנדפס מקרוב קונט' ט' סימן ד'): ובעיקר הדין שדחה דברי הש\"ך והרשב\"א מהלכה שכתבו דקי\"ל כר\"י ממה שפסק רבי' כר\"מ אומר אני שדברי הש\"ך והרשב\"א עיקר דקי\"ל כר\"נ ורבינו ז\"ל יחיד הוא בדין זה ואמינא לה מאותה שאמרו בפרק במה מדליקין דל\"ד ע\"א ואמר רבא אמרו לו שנים צא וערב עלינו כו' שניהם קנו עירוב וכתבו התוס' ז\"ל וז\"ל פירש בקונטר' דרבא איירי בע\"ת וכן משמע לשון צא וערב עלינו כו' ואע\"ג דס' חשיכה אין מערבין כו' בדיעבד כשר דקי\"ל כר\"י דאמר ס' עירב כשר וק' לרשב\"א דר\"י דלי' ליה התם גבי נפל עליו גל ונשרף או תרומה ונטמאת ס' עירב כשר אלא משום חזקה כדתני התם בהדיא כיצד אמר ר\"י ס' עירב כשר כגון עירב בתרומה כו' אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה אין זה ספק עירב כשר אבל בספק כי האי שהניחו בה\"ש או נאכל בה\"ש לא מכשר ומפ' ר\"ת דהכא מיירי בע\"ח ע\"ש גם הרא\"ש והר\"ן והרמב\"ן והרשב\"א שם בחידושיו דחו פי' רש\"י מכח קו' הלזו ופירשוה בע\"ח והנה לעין הקורא דבריהם מן המתמיהים דאיך דחו פרש\"י ז\"ל מההיא דעירב בתרומה ספק טמאה דס\"ל לר\"י דכיון דאין כאן חזקה לא אמרינן ספק עירב כשר הא ר\"י לא קאמר הכי אלא משום דס\"ל דספק דרבנן כל דאתחזק איסורא אזלינן להחמיר כדס\"ל גבי טומאה וכדקאמר רבא התם ה\"ט דר\"י העמד טמא על חזקתו אמנם לר\"מ דס\"ל גבי טומאה דאפי' בדאתחזק איסורא ספיקא טהור ה\"נ גבי עירוב אע\"ג דליכא חזקה ספק דרבנן לקולא וא\"כ לדידן דקי\"ל כר\"מ כמ\"ש רבינו מתפרש' מימרא דרב' כפשטא אליבא דהלכתא דקי\"ל גבי עירוב כר\"י דספק עירב כשר משום משום דתחומין דרבנן וקי\"ל כר\"מ דספק דרבנן לקולא אפילו בדאיתחזק איסורא וליכא למימר דדוקא גבי טומאה ס\"ל לרבנן דבדבר שהוא מדבריהם ס' טהור אפי' יש חזקה כנגדו אבל גבי איסורא לא דאיסור מטומאה לא ילפינן דהא ליתא דא\"כ כי פרכינן התם בפרק בכל מערבין וסבר ר\"מ ספיקו לחומרא והתנן טמא שירד לטבול כו' והוצרכו לדחוקי קסבר ר\"מ תחומין דאורייתא והא דידיה והא דרביה אמאי לא משני בפשיטות דגבי עירוב דאיסורא הוא אזלינן לחומרא דאיסור מטומאה לא ילפינן אלא מוכרח הדבר לומר דסבירא ליה ללהקת הנביאים הללו גבי טומאה דכל דאיתחזק איסורא ספיקו טמא ואם כן מאחר שהרשב\"א ור\"ח ור\"ת והרא\"ש והרמב\"ן והר\"ן והטור ז\"ל א\"ח סימן שצ\"ד וסימן ת\"ט והריטב\"א בשיטה כ\"י ס\"ל דהלכה כר\"י פשיטא ודאי דכותייהו נקטינן ורבינו פ\"ו מה' עירובין פירשה לההיא מימרא דרבא בע\"ת וכפירוש רש\"י ז\"ל והנראה ודאי דהיינו משום דלשיטתיה קא אזיל שפסק כאן כר\"מ דבטו' קלה ספק טהור האמנם זו היא שקשה שפסק רבינו ז\"ל שם באותו פרק דין ט\"ו לההיא דר\"י דפרק בכל מערבין דאם ערב בתרומה שהיא ספק טמאה אינו עירוב וכפי מ\"ש הא דר\"י מסקנא היא לפום מאי דס\"ל דהלכה כר\"מ ואין לנו מן הישוב בזה אלא מ\"ש ה\"ה ז\"ל שם בדין י\"ג דה\"ט משום דבעינן סעודה הראוי' לו מב\"י וליכא דאדרבא פשיטא לן שלא היתה ראויה זו לאכילה ואע\"פ שאסורה מחמת ספק מ\"מ לגבי אכילה חזר הס��ק כודאי ע\"כ אלא שאני תמיה על ה\"ה ז\"ל במ\"ש בס\"ד והכי מסתברא לי מסוגיא דפרק בכל מערבין דלדידן דקי\"ל תחומין דרבנן ספק עירב אפילו לא הויא ליה חזקה ברורה כל שאין חזקה כנגדו כשר וכן בדין דהוי ספיקא דרבנן ולקולא ע\"כ אשר מבואר מדבריו דדוקא כשאין חזקה כנגדו הוא דאמרינן דספק דרבנן לקולא אבל כל שיש חזקה כנגדו ספק דרבנן לחומרא וכדעת הש\"ך ז\"ל והדבר תמוה שהרי לדעת רבינו אפילו בדאתחזק איסורא אמרי' ספק דרבנן לקולא: ואולי שהרב ז\"ל כלפי דעת הרשב\"א שחולק על רבינו וס\"ל דאם הניחו בה\"ש אינו עירוב ולא הו\"ל חזקה ברורה לזה בא לסתור דבריו דכן בדין דכל שאין חזקה כנגדו הו\"ל ספק דרבנן ולקולא כלומר דאפי' ר\"י דפליג גבי טומאה מודה הכא משום דליכא חזקה כנגדו ועפ\"י האמור יש ליישב מה שהשמיט רבינו בפ\"ו מה' הנזכר חלוקה דאם עירב בפירות ספק מבע\"י נתקנו ספק משחשיכה נתקנו דאינו עירוב וכדפרכינן התם מ\"ש תרומה דאמרינן העמד תרומה על חזקתה ואימא טהורה היא פירות נמי העמד על חזקתו כו' והרשב\"א ז\"ל בספר עבודת הקודש הביא דין זה יע\"ש אכן כפי מ\"ש ניחא שפיר דכי פרכינן התם פירות נמי כו' היינו דוקא אליבא דר\"י דס\"ל דכל דאיכא חזקה כנגדו לא אמרינן ספק דרבנן לקולא אמנם למאי דקי\"ל כר\"מ לגבי טומאה דאפי' כנגד חזקה אמרינן ספיקו טהור ה\"נ דאם עירב בפירות ספק מבע\"י נתקנו דהו\"ל ספק עירוב וכשר דהכא לא שייך טעמא דבעינן סעודה הראויה לו כיון שכבר נתקנו אלא דמספקא לן אי מבע\"י אי משחשיכה הוה ליה ספיקא דרבנן כן נראה נכון: ודע שלדעת הרשב\"א וסייעתיה דס\"ל דטעמא דעירב בתרומה ספק טמאה כו' הוא משום דליכא חזקה ברורה ושלא כדעת ה\"ה יש לדקדק טובא דא\"כ אליבא דר\"ה ב\"ח דס\"ל דטעמא דר\"י גבי טו' משום דעיקרו מדאורייתא משמע ודאי דס\"ל דבתחומין כיון דעיקרו מדרבנן אמרינן ספק דרבנן לקולא אפילו היכא דאיתחזק איסורא דומי' דטו' וכיון שכן קשה טובא דא\"כ תקשי לר\"ה ברייתא הלזו דקתני דאם עירב בתרומה ספק טמאה דאינו עירוב ובגמרא כי מייתי להך ברייתא קאמר תניא כיצד אמר ר\"י כו' והיל\"ל תניא כותיה דרבא כיצד אמנם לדעת ה\"ה ז\"ל ניחא שפיר ואפשר שזו היתה כונת ה\"ה ז\"ל במ\"ש וז\"ל וכן בדין דהו\"ל ספק דרבנן ולקולא דזו היא אוקמתה דר\"ה ב\"ח שחילק בין תחומין לטומאה כדאיתא התם כו' אשר דבריו ז\"ל חתומים למאי הלכתא הביא דר\"ה אי לאשמועינן דלמאי דקיי\"ל תחומין דרבנן ספק עירוב כשר אפילו היכא דליכא חזקה ברורה הא לרבא נמי דינא הכי אמנם כפי מ\"ש נראה דכונתו להכריח כדעת רבינו ושלא כדעת הרשב\"א זלה\"ה דס\"ל דכל שאין חזקה ברורה ספק עירוב כשר והכריח הדבר מההיא דעירב בתרומה ספק טמאה שהרי לאוקמתא דר\"ה ע\"כ צ\"ל דאפילו שאין לו חזקה ברורה ספק עירוב כשר מדחי' בין תחומין לטו' ובההיא דטמא שירד לטבול ליכא חזק' ברורה ואפ\"ה אי לאו טעמא דעיקרו מדאורייתא הוה אזלינן לקולא וא\"כ תקשי ליה לר\"ה הך ברייתא אלא דאכתי קשה שהרי לר\"ה אפילו דאיכא חזקה כנגדו ס\"ל דספק דרבנן לקולא דומיא דטומא' וא\"כ איך כתב ה\"ה דכל שאין חזקה כנגדו ספק עירוב כשר וכתב שזו היא אוקמתא דר\"ה הא לר\"ה אפילו בדאיכא חזקה כנגדו נמי ספיקא דרבנן לקולא ואפשר לומר דס\"ל לה\"ה דר\"ה נמי מודה דכל דאיכא חזקה כנגדו הא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ומה שהוצרך למיהב טעמא גבי טומאה משום דעיקרו מדאורייתא הוא משום דמשמע ליה דמתני' בסתמא מיירי ואפי' במקוה שנמדד דהשתא איכא למימר העמד מקוה על חזקתו דכיון דאיכא חז��ה לקולא ולחומרא הו\"ל כספק שקול דומיא דספק עירוב ומן האמור בזה מקום יש בראש ליישב מה שהקשינו לדעת הרשב\"א וסייעתיה דלר\"ע תקשי ליה הך ברייתא דעירב בתרומה ספק טמאה דאיכא למימר דס\"ל דר\"ה נמי מודה דכל דאתחזק דאיסורא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא וה\"ט דעירב בתרומה ספק טמאה משום דאיכא חזקה כנגד' דהיינו העמד גברא אחזקת תחום ביתו שלא עירב כמ\"ש רש\"י והתוספת ד\"ה ר' ירמיה ומה שהוצרך ר\"ה למיהב טעמא משום דטומאה עיקרו מן התורה היינו משום דמשמע ליה דמתניתין מיירי אפילו במקוה שנמדד דאיכא חזקה לקולא ולחומרא ודומי' דהכי גבי עירוב איכא חזקה לקולא דהיינו העמד תרומה אחזקת טהרה וחזקה לחומרא דהיינו העמד גברא בחזקת תחום ביתו ומשו\"ה הוצרך לשנויי דה\"ט משום דעיקרו מן התורה ומן האמור בזה מבואר דמ\"ש התוס' והרשב\"א והר\"ן דלא אמרינן ס' עירוב כשר אלא כשהיתה לו חזקת כושר ברורה לאו למימרא דכל דליכא חזקה ברורה אע\"ג דהוי ס' שקול אזלינן לחומרא אלא כונתם לומר דכל דאיכא חזקת כושר ברורה הו\"ל ס' שקול דאיכא חזקה לקולא ולחומרא וכל דליכא חזקת כושר ברורה הו\"ל איתחזק איסורא וזה נראה מוכרח דאם הדברים כפשטן דס\"ל דכל דליכא חזקת כושר ברורה אפי' בס' שקול אזלינן לחומרא קשה טובא דא\"כ אמאי הוצרך רבא למיהב טעמא גבי טומא' משום דהעמד טמא על חזקתו והיל\"ל דשאני ס' עירב דאיכא חזקת כושר דהעמד תרומה אחזקת טהרה משא\"כ גבי טו' ומאי ק\"ל לתלמודא אדרבא העמד מקוה על חזקתו ומאי קו' התם שאני דאיכא חזקה לקולא ולחומרא ומשו\"ה הו\"ל ס' שקול משא\"כ גבי עירוב דאיכא חזקה לקולא וכן ראיתי הדבר מפורש בס' עבודת הקודש שכתב בהדיא דאוקי גברא אחזקת תחום ביתו שלא עירב יע\"ש:<br><b> ואולם </b> ה\"ה ז\"ל נראה שסובר דאוקי גברא אחזקת שלא עירב לא אמרינן ולא מקרי אתחזק איסורא ממ\"ש כל שאין חזקה כנגדו כשר ואי ס\"ל דאמרינן אוקי גברא אחזקת שלא עירב הא הכא נמי איכא חזקה כנגדו דאוקי גברא אחזקת תחום ביתו וכן ראיתי להריטב\"א ז\"ל שכתב כן משם התוס' ולפי דעתם ז\"ל קשה מ\"ש בגמ' מ\"ש תרומה דאמרינן העמד תרומה אחזקתה ואימא טהורה היא כו' והשתא ל\"ל טעמא דהעמד תרומה אחזקתה אפילו בלאו טעמא דהעמד תרומה אחזקתה כל דליכא חזקה כנגדו מישרא שרי וצריך ישוב: ודע שהתוס' שם בפרק בכל מערבין ד\"ה אבל אם ערב בתרומה ס' טמאה כתבו וז\"ל כגון שהיו שני צבורין לפניו אחד היה תרומה טמאה ואחד היה תרומה טהורה ועירב בא' מהן דליכא חזקה ע\"כ והנה המתבאר מדבריהם דאם עירב בתרומה שהיא ס' טמאה או טהורה ה\"ז ס' עירוב וכשר משום דאמרינן אוקי תרומה אחזקתה דומיא דתרומה ונטמאת ואינו יודע אי מבע\"י או משחשיכה ואדרבא עדיפא מההיא דאלו התם איתרע חזקתה דהרי טמאה בפנינו (דמה\"ט נראה דלא אשמועינן בברייתא דתרו' שהיא ספק טמאה ה\"ז ס' עירוב כשר משום דמכ\"ש דתרומה ונטמאת נפקא ועיין בס' קקיון דיונה) ונראה דהיינו משום דאזלי לפי שיטתם דפרק במה מדליקין דאם עירב בה\"ש אינו עירוב וטעמא דתרומה שהיא ס' טמאה הוא משום דליכא חזקת טהרה אמנם לדעת רבינו כפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל דה\"ט משום דבעינן סעודה הראויה אין עירובו עירוב כלל אפילו אם עירב בתרומה שהיא בעצמה ס' טמאה ס' טהורה וכן מדוקדק מלשון רבינו שכתב אם עירב בתרומה שהיא ס' טמאה כו' משמע שהס' בתרומה גופא ועוד נראה דאיכא נפקותא לענין דינא דלפי' רבינו ז\"ל דטעמא משום דבעינן סעודה הראויה אין עירובו עירוב כלל ואפי' חמר גמל לא הוי ויש לו אלפים אמה שמתחום ביתו ואילך כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם בד\"ה בעינן סעודה הראויה וכן מדוקדק לשון רבי' שכתב אינו עירוב אמנם לדעת התוס' ז\"ל נראה דה\"ט דאם עירב בתרומה הבאה משני צבורי' דלא אמרי' ס' עירוב כשר משום דליכא חזקה אזלינן לחו' מ\"מ מידי ספיקא לא נפקא וה\"ז חמר גמל וכדס\"ל לר\"מ וזה פשוט ואולם יש לי מן התימה על ה\"ה ז\"ל שכתב משמו דמכאן יש ללמוד דמי שעירב ס' יום ספק לילה שאינו עירוב וכלשון הזה כתב בס' עבודת הקודש והוא תימא שהרי לו יהי דנימא דלא אמרינן ס' עירוב כשר אלא בדאיכא חזקת כושר ברורה מ\"מ מידי ספיקא לא נפקא וה\"ז חמר גמל כדס\"ל לר\"מ ואיך כ' שאינו עירוב דמשמע דאפי' חמר גמל לא הוי ויש לו תחום ביתו כדרך שכתב שם גבי תרומה שנטמאת מבע\"י דאינו עירוב והיל\"ל דה\"ז חמר גמל כדס\"ל לר\"מ ובשלמא לדעת התוס' והר\"ן והרמב\"ן ז\"ל שדחו פי' רש\"י שפי' לההיא דרבא בע\"ת איכא למימר שכונתם לומר דבע\"ת אם עירב בה\"ש לא אמרינן ספק עירוב כשר וה\"ז חמר גמל כדס\"ל לר\"מ אמנם לדברי הרשב\"א ז\"ל קשה וצ\"ע ובמ\"ש התוס' ועירב באחד מהן דליכא חזקה נראה שיש לדקדק דמשמע מדבריהם דליכא חזקת טהרה ולא חזקת טומאה והדבר ק' דכיון שיש כאן ב' צבורי' הרי אתחזק איסורא מיקרי דומי' דחתיכה אחת משני חתיכות והיל\"ל דעדיפה מיניה דאיכא חזקת טומאה והיה נראה להוכיח מדבריהם אלו כמ\"ש הש\"ך ז\"ל דכל שניכרים האיסור והיתר לא קרינן ביה אתחזק איסורא ושלא כדעת הפר\"ח ז\"ל שדחה דבריו וכתב דאפילו בניכרין איקבע איסורא מיקרי ואע\"ג דלענין אשם תלוי חשיב איקבע איסורא כדמוכח מההיא דאשתו ואחותו מ\"מ לענין ס' דרבנן לא אזלינן לחומרא אלא בדאיתחזק איסור' לגמרי ועוד אני מביא ראיה לדברי הש\"ך ז\"ל ממה שהקשה התוס' ז\"ל והר\"ן והרשב\"א ז\"ל לדעת רש\"י דס\"ל דאם עירב בה\"ש עירובו עירוב ואע\"ג דליכא חזקה מהך ברייתא דעירב ס' טמאה ספק טהורה היא והשתא קשה טובא דאי ס\"ל דברייתא מיירי בתרומה שהיא בעצמה ספק טמאה א\"כ תקשי להו לדידהו דהא הכא נמי איכא חזקת טהרה דומיא דטמאה ונטמאת ואי ס\"ל דמיירי בשני צבורין א\"כ מאי ק\"ל מהכא התם שאני דאיכא חזקת איסור דתרומה טמאה ואיכא חזקה דאוקי גברא אתחום ביתו משא\"כ אם עירב בה\"ש אלא מוכח ודאי דס\"ל דכל דניכרים האיסור והיתר לא מיקרי איתחזק איסורא וזה נראה דבר מוכרח ממה שהוצרכו להקשות לפרש\"י מהך ברייתא וק\"ט דאמאי ל\"ק מתי' דרבא גופי' דקאמר התם מקמי ברייתא זו התם שאני דהעמד טמא על חזקתו דהא עדיפא להק' מדרבא אדרבא גופיה דאתמר התם מקמי ברייתא זו אלא משמע ודאי דמדרבא ל\"ק להו דהוה מצינן למימר דהתם שאני דאיכא חזקה כנגדו משא\"כ בעירב בה\"ש דליכא חזקה כנגדו להכי ק\"ל שפיר מהך ברייתא דעירב בתרומה ס' טהורה דליכא חזקה כנגדו וכמ\"ש ולדעתי היא ראיה עצומה לדעת הש\"ך כנ\"ל ועמ\"ש לקמן כלל ב' ודע שה\"ה ז\"ל תמה על הרשב\"א ז\"ל וזה לשונו ויש תימא בדברי הרשב\"א ז\"ל שפי' בע\"ח וכתב דאם עירב בחצירות בתרומה שהיא ספק טמאה כו' שאינו עירוב וכתב בדין עירובי תחומין שאינו עירוב בה\"ש שלמדו ממ\"ש בס' תרומה שאינו עירוב ואומר אני לדבריו עירובי חצירות יוכיחו א\"ד יע\"ש ובאמת שהוא תימא על הרשב\"א ז\"ל וכמו כן יש לתמוה על הטור ז\"ל א\"ח סימן שצ\"ד שכתב בדין ע\"ח וז\"ל ספק עירוב כגון ספק אם היה קיים בה\"ש כו' כשר אבל אם לא היה בו חזקת כשרות כגון ספק אם הונח שם אם לאו לא עכ\"ל וכתב מרן הב\"י שם וז\"ל ומ\"ש רבינו אם לא היה לו חזקת כשרות כו' שם בגמ' עלה ל\"ד משמע הכי גבי הא דתניא כיצד אמר ר\"י ס' ��ירוב כשר עכ\"ל והוא תימא דאפילו לדעת התוס' וסייעתם החולקים על רש\"י וס\"ל דבעינן חזקת כשרות היינו דוקא בע\"ת דמה\"ט ס\"ל דאם עירב בע\"ת בה\"ש אינו עירוב אמנם גבי ע\"ח דמערבין בה\"ש אע\"ג דליכא חזקה דכשרות ה\"נ משמע ודאי דאם עירב בתרומה ס' טמאה אע\"ג דליכא חזקת כשרות עירובו עירוב ואי ס\"ל להטור דטעמא דתרומה ס' טמאה הוא משום דבעינן סעודה הראויה כמ\"ש ה\"ה א\"כ איך כ' מרן דמההיא דכיצד אמר ר\"י משמע הכי הא התם שאני דבעינן סעודה הראויה ולעולם דס' אם הונח כשר אע\"ג דליכא חזקת כשרות ועיין במג\"א סי' הנז' והנה דברי הרשב\"א ז\"ל שכתב ה\"ה דבע\"ח אם עירב בתרומה ס' טמאה שאינו עירוב הן הן בספר עבודת הקדש בדיני ע\"ח סי' ד' ובדיני ע\"ת סי' כ' כתב וז\"ל נסתפק הדבר אם אירע כן קודם שחשיכה או לאחר שחשיכה ה\"ז עירוב שמעמידין אותו על חזקתו וזה הוא ס' עירוב שאמרו כשר אבל אם עירב בתרומה ונסתפק אם בתרומה טהורה עירב או בתרומה טמאה עירב וכן בפירות ספק נתקנו או לא נתקנו ועדיין הן טבל אין זה ס' עירוב שאין לומר כאן העמד עירוב על חזקתו שלא הוחזק בכשרות אלא אדרבא י\"ל העמד האיש בחזקת ביתו כו' ומכאן נלמוד במי שעירב בה\"ש שאינו עירוב עכ\"ד ולפי הנראה שהבין ה\"ה ז\"ל שמ\"ש ומכאן נלמוד למי שעירב בה\"ש הוא ממ\"ש דאם עירב בתרומה ס' טמאה שאינו עירוב ועל פי זה תמה עליו דע\"ח יוכיחו האמנם הנראה לע\"ד בכונת דבריו דודאי ס\"ל להרשב\"א דתרומה ס' טמאה בלאו טעמא דליכא חזקת כשרות אפי\"ה אינו עירוב משום דבעינן סעודה הראויה לו כמ\"ש ה\"ה ומ\"ש דמכאן יש ללמוד כו' כונתו ז\"ל כמ\"ש בתחלת דבריו דאם נסתפק אם נטמאת מבע\"י כו' שמעמידין בחזקתו וכן מ\"ש בגמ' דאם עירב בפירות ספק נתקנו מבע\"י או לא נתקנו מבע\"י אינו עירוב דלא שייך טעמא דסעודה שאינה ראויה כיון שכבר נתקנו וכמש\"ל (ובלשון הרשב\"א שכ' ספק נתקנו או לא נתקנו חיסור לשון יש בדבריו וכצ\"ל ספק נתקנו מבע\"י) וכמבואר בגמרא שדברי אלו הן הן מ\"ש בגמ' מ\"ש תרומה דאמרינן העמד אותה אחזקתה ואימא טהורה היא פירות נמי כו' דמשמע בהדיא דטעמא דהיתרא הוא משום דאיכא חזקת טהרה אבל היכא דליכא חזקה לא אמרינן ספק עירוב וכמו שהקשינו לעיל לדעת ה\"ה ומשו\"ה פסק בע\"ח דאם עירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב מטעמא דבעינן סעודה הראויה לו ומ\"ש דאם עירב בתרומה ספק טמאה כו' טעמא דליכא חזקת כשרות קושטא דמילתא קאמר לפום שיטתו דס\"ל דבעינן חזקת כשרות אמנם בלאו ה\"ט נמי אינו עירוב משום דבעינן סעודה הראויה זה הנראה ליישב דברי הרשב\"א ז\"ל:<br><b> ואולם </b> זו היא שקשה ממה שראיתי להרשב\"א ז\"ל בחי' בפ' ב\"מ שתמה על פירש\"י ז\"ל מההיא דאם עירב בתרומה ספק טמאה ולפי מ\"ש מאי ק\"ל התם ה\"ט משום דבעינן סעודה הראויה לו כמ\"ש ה\"ה ולא הי\"ל להק' אלא ממ\"ש בגמרא דטעמא דתרומה ונטמאת הוא משום דאיכא חזקת טהרה ולכן הנראה אצלי ליישב דבריהם בשום שכל והבין בעיקר ראייתם שהביאו מההיא דתרומה ספק טמאה דראיה מעיקרא ליתא דהתם ודאי איכא למימר דאינו עירוב מטעמא דבעינן סעודה הראויה לו ואע\"ג דמחמת ספק נאסרה מ\"מ הא מיהא איסורא באכילה מדרבנן איכא ואפי' במערב בטבל טבול מדרבנן קי\"ל דאינו עירוב כדאיתא בפרק בכל מערבין וליכא למימר דס\"ל דהתם שאני דודאי איסור הוא משא\"כ הכא דכיון דאיסורו מחמת ספק אע\"ג דהיא גופא אסורה באכילה משום ספק איסור תורה מ\"מ לענין עירוב דהוא דרבנן חשבינן ליה ס' דרבנן ואזלינן לקולא ואמרינן אימור טהורה היא דהא ודאי ליתא שהרי בה��ו לפניו ב' ככרות כו' ואמר עירבו לי בטהורה מסקינן התם בפרק בכל מערבין שאינו עירוב משום דבעי' סעודה הראויה אע\"ג דכל חדא וחדא אינו אסורה אלא מספק דהו\"ל כחתיכה אחת מב' חתיכות דאינו חייב אלא אשם תלוי מס' ואפי\"ה חשבינן ליה סעודה שאינה ראויה כ\"ש בעירב בתרומה ספק טמאה דלא חשיבא סעודה הראויה אף ע\"ג דאיסורה מחמת ספק וכבר ראיתי לה\"ה שכתב ויעיד על זה כו' מ\"ש אם היו לפניו ב' ככרות כו' והנראה ודאי שכונתו להביא ראיה דאע\"ג דאין איסורו אלא מחמת ספק אפ\"ה לא חשיבא סעודה הראויה וכמ\"ש והנראה אצלי בכונתם ז\"ל בראיה הלזו דמשמע להו דטעמא דאם עירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב בלאו טעמא דבעינן סעודה הראויה אינו עירוב מטעמא דליכא חזקת כשרות וזה דבר מוכרח ממ\"ש בפרק בכל מערבין בעא מיניה רב שמואל מר\"ה היו לפניו ב' ככרות אחד טמאה ואחד טהורה כו' מהו תבעי לר\"מ תבעי לר\"י ע\"כ ל\"ק ר\"י אלא התם דאם איתא דטהורה היא ידע לה אבל הכא הא לא ידע לה א\"ל בין לר\"י כו' בעינן סעודה הראויה וליכא והשתא אם איתא דטעמא דספק טמאה דאינו עירוב לר\"י הוא משום דבעינן סעודה הראויה ואע\"ג שאסורה מחמת ספק מ\"מ לגבי אכילה חזר איסורו כודאי אם כן מאי קא בעיא ליה לשמואל הא פשיטא ודאי דבשני ככרות נמי אין עירובו עירוב מה\"ט גופיה כיון ששניהם אסורות מחמת ספק אלא משמע ודאי דהוה ס\"ל לשמואל דכל שאיסורו מחמת ספק לא חשיב איסורו כודאי לגבי אכילה וטעמיה דר\"י הוא משום דליכא חזקת כשרות ומש\"ה מיבעייא ליה ואיכא למימר דדוקא בספק טמאה אין עירובו עירוב משום דליכא טהורה ודאית וחדית ליה ר\"ה דאע\"ג דאין איסורו אלא מחמת ספק חשיב לגבי אכילה כודאי איסור ולא הוי סעודה הראויה ומ\"מ במאי דהוה ס\"ל לשמואל דטעמא דר\"י משום דבעינן חזקת כשרות בהא ודאי לא אשכחן דפליג ר\"ה דאי הכי הי\"ל לר\"ה להקשות לשמואל מברייתא דעירב בתרומה ספק טמאה זה הנראה אצלי אמת ויציב בכונת דבריהם ז\"ל ומעתה דברי הרשב\"א נכונים וברורים דגבי ע\"ת כתב דעירב בתרומה ספק טמאה דאינו עירוב מטעמא דליכא חזקת כשרות קושטא דמילתא נקט לאשמועינן דלכ\"ע אסור ואפילו לרב שמואל דס\"ל דכיון דאיסורו מחמת ספק חשיב סעודה הראויה כמ\"ש האמנם גבי ע\"ח פסק דאם עירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב משום דבעינן סעודה הראויה לדידן דקי\"ל כר\"ה דאפילו שאיסורו מחמת ספק לא חשיבא סעודה הראויה אמנם לרב שמואל ודאי דבע\"ח ה\"ז עירוב דכיון דאיסורו מחמת ספק חשיב סעודה הראויה ומ\"ש ומכאן נלמד שאם עירב בה\"ש כו' ראייתו על אופן שכתבתי וזה מדוקדק ממה שהרשב\"א ז\"ל בדיני ע\"ח כשכתב דין זה דאם עירב בתרומה ספק טמאה כתב סתם דאינו עירוב ולא כתב טעמא דליכא חזקת כשרות כדרך שכתב בדיני ע\"ת זה הנראה אצלי כפתור ופרח בדעת הרשב\"א ז\"ל ומעתה יגדל התימא על ה\"ה ז\"ל שכתב דה\"ט דעירב בתרומה ספק טמאה משום דבעינן סעודה הראויה וכל דליכא חזקה כנגדה ספק עירוב כשר לר\"י דאכתי לרב שמואל דלית ליה האי סברא מ\"ט דר\"י וכיון דלרב שמואל ע\"כ צ\"ל דס\"ל דכל דליכא חזקת כשרות לא אמרינן ספק עירוב כשר מאן פלג לן לומר דר\"ה פליג עליה בהא דבהא לא אשכחן דפליגי ואולם לדעת רבי' ז\"ל יש ליישב דאע\"ג דמשמע התם בהדיא דטעמיה דר\"י משום חזקת כשרות היינו דוקא לר\"י דס\"ל גבי מקוה ספיקו טמא משום דאיכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו אמנם לדידן דקי\"ל כר\"מ דאפי' בדאתחזק איסור' ספיקו טהור ה\"נ בעירב בה\"ש עירובו עירוב כנ\"ל דעת הרע\"ב ז\"ל נראה שהוא כדעת התוס' וה��מב\"ן ולהקת הנביאים שכתבנו לעיל דס\"ל דספק עירוב כשר דוקא בדאיכ' חזקת כשרות והיינו משום דס\"ל דקי\"ל כר\"י גבי טומאה דכל דאיכא חזקה כנגדו לא אמרינן ספק דרבנן לקולא וכמש\"ל באורך וזה שכתב אמתניתין דבכל מערבין וז\"ל ר\"י ור\"ש אומרים ספק עירוב כשר דאמרינן העמד עירוב על חזקתו וכשהניחו היה בתוך התחום והיה טהור כו' וכן הלכה עכ\"ד אך אני תמיה עליו דבפ\"ב דמקואות משנה ג' כתב דאין הלכה כר\"י אלא כר\"מ דאמר ספיקו טהור אפילו כנגד חזקה דהעמד טמא על חזקתו וכדעת רבינו ז\"ל וכיון שכן הו\"ל תרתי דסתרי אהדדי ואולי נאמר דבפ' בכל מערבין לא כ\"כ אלא אליבא דר\"י דע\"כ ל\"ק ר\"י דספק עירוב כשר אלא דוקא היכא דאיכא חזקת כשרות אמנם היכא דליכא חזקת כשרות לא משום דאיכא חזקה דהעמד גברא אחזקתו שלא עירב דומיא דטומאה אמנם למאי דקי\"ל כר\"מ אפי' בדאיכא חזקה אחרת כנגדה ספק עירוב כשר ומ\"ש הרע\"ב וכן הלכה אעיקר דינא דספק עירב כשר קאי ולאפוקי מדר\"מ ולא למאי דסמיך ליה וזה ודאי דוחק ולפמ\"ש לקמן יש ליישב ודוק. ודע שלדעת כל הנהו רבוותא ז\"ל שכתבנו דספק עירב כשר דוקא בדאיכא חזקת כשרות יש ליישב מה שהקשה הרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ד מה' בכורות אההיא דפרכינן התם בפרק בכל מערבין דל\"ג אמתניתין דהשולח עירובו ביד חש\"ו דפרכינן ודילמא לא שקיל מיניה ותי' כדרב דאמר חזקה שליח עושה שליחותו כו' דמאי קו' הא דל מהכא טעמא דחזקה שליח עושה שליחותו ולא יהי אלא ספק הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא והרב ז\"ל נשא ונתן בקו' הלזו כיד ה' הטובה עליו וזו הלכה העלה בס\"ד דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא שנעשה שום דבר המתירו ואין אנו יודעים אם נעשה בזמן המתירו או בדבר המתירו אבל אם אנו מסתפקים אם אעיקרא דדינא נעשה לו דבר המתירו בכי הא לא אזלינן לקולא ומש\"ה פריך הכא ודילמא לא שקיל וכתב שראה הדבר מפורש להטור ז\"ל בסימן שצ\"ד שכתב ספק עירב כו' אבל אם לא היה לו חזקת כשרות כגון ספק אם הונח שם או לאו לא מהני ופסקו מרן ז\"ל בשולחנו הטהור והוקשה לו ממ\"ש הטור בסימן ק\"ס דספק אם נטל ידיו או לא נטל ספק טהור וה\"ז דומיא ממש לספק הניח ומכח זה נדחק בדבריו וכתב דמ\"ש ספק נטל היינו אם היה דבר חוץ בידו או לא או שהיה כולה יתירא בטו' ידים לחולין אבל בשאר ספיקי דרבנן לא את\"ד יע\"ש ולפי דעת התוספות וסיעתייהו נראה דקושיתו ליתא דהוצרכו בגמ' לטעמא דחזקה שליח עושה שליחותו משום דאע\"ג דהוי ספק דרבנן כיון דליכא חזקת כשרות לא אמרינן ספק עירב כשר דקי\"ל כר\"י ודחיקא ליה לתלמודא לאוקומי למתניתין כר\"מ דלית הלכתא כותיה ותמהני על הרב ז\"ל איך סתם לן סתומי בקושיא הלזו כאלו היא הלכה פסוקה והי\"ל לברר שיחותיו דקו' זו אינו אלא לדעת רבי' ואף לדעת רבינו ז\"ל דפסק דאם עירב בה\"ש עירובו עירוב כפי מש\"ל שטעמו ז\"ל דאע\"ג דר\"י ס\"ל דבעינן חזקת כשרות אפ\"ה לא קי\"ל בהא כר\"י אלא כר\"מ דגבי טומאה נראה שיש ליישב דלא מצי לשנויי דטעמא דהשולח עירובו כו' משום דס' עירוב כשר אפי' בדליכא חזקת כשרות משום דא\"כ קשה דמתני' מני אי ר\"מ הא איהו ס\"ל דספק עירוב ה\"ז חמר גמל ואי ר\"י הא ר\"י ס\"ל דבעינן חזקת כשרות וצ\"ל דמתני' ר\"י היא ונסיב לה אליבא דתנאי וזה ודאי דוחק. גם מה שרצ\"ל דלא אמרינן ס' דרבנן אלא בשנעשה דבר המתירו והכריח הדבר מדברי הטור ז\"ל הנה מדברי מרן ז\"ל שם שכתב שדבר זה נלמד מההיא דכיצד אמר ר\"י מבואר דטעמא דס' הינוח לאו היינו מטעמא שכתב הרב ז\"ל שהרי בההיא דר\"י דעירב בתרומה ספק טמאה הרי נעשה דבר המתירו ואפי\"ה אינו עירוב ועיין בהרב ט\"ז ז\"ל י\"ד סימן ס\"ט ס\"ק כ\"ד שכתב וז\"ל מעשה בא לידינו באשה אחת שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותה תחלה אם לאו והתרנו מכח זה דלא הוי אלא ס' דרבנן ולקולא ואין לומר דמוקמינן ליה אחזקה דמעיקרא שלא היתה מלוחה כו' דיש רוב נגד החזקה דרוב פעמים מולחין תחלה ורוב עדיף מחזקה א\"ד יע\"ש גם הרב כנה\"ג סי' הנזכר בהגהת ב\"י ס\"ק ל\"א הביא דברי הרב ט\"ז הללו לענין הלכה יע\"ש הרי מבואר הפך דברי הרב מש\"ל ז\"ל שהרי ספק מלח או לא הוי ממש כס' הניח דמספ\"ל אם נעשה דבר המתירו או לא ואפ\"ה ס\"ל דאמרינן ס' דרבנן לקולא ומ\"ש הרב ט\"ז שם דמטעם אחר יש להתיר דודאי עשתה זו כדרכה ומלחה תחלה כעין ההיא דאמרינן גבי ק\"ש טעה בוכתבתם והתחיל למען ירבו ימיכם כו' דסירכיה נקיט ואזיל נראה שיש להקשות לכאורה מהא דספק הניח שכתב הטור דלא הוי עירוב ולא אמרינן סירכיה נקיט ואזיל שמעורב ע\"ח בכל ע\"ש אמנם יש לחלק דהכא שאני דאתחזק ריעותא שאינו מוצא העירוב שם וא\"נ דוקא גבי מליחה שעשתה מעשה שבשלה את הבשר אמרינן דודאי מלחה תחלה משא\"כ הכא דליכא שום מעשה בהא ודאי לא אמרינן סירכיה נקיט ואזיל ודוק: גם ממ\"ש פרק מי שמתו דכ\"א ר\"י אמר שמואל ס' קרא ק\"ש ס' לא קרא ק\"ש אינו חוזר וקורא מ\"ט ק\"ש דרבנן נראה שק' לדעת הרב מש\"ל שהרי ספק קרא הוי ממש כס' הניח דמספ\"ל אעיקר' דדינא אם קיים המצוה או לא וי\"ל בין ספק ביטול מצוה דרבנן לס' איסור דרבנן דהתם שאני דלא עביד איסורא אלא שבטל מצוה דרבנן והילכך הקילו משא\"כ הכא דקא עבר אאיסור תחומין דרבנן ומ\"מ מדברי הרב ט\"ז והרב כנה\"ג שכתבנו מבואר שהם חולקים על הרב מש\"ל ז\"ל ומעתה פש גבן ליישב דברי הטור ז\"ל שכתב דספק אם הונח שם לא מהני והנראה אצלי ליישב דבריו דמ\"ש אבל אם לא הי\"ל חזקת כשרות כגון ספק אם הונח כו' אדלעיל קאי שכתב ס' עירב כו' כגון ס' אם היה קיים בה\"ש או לא כשר אהא כתב דהיינו דוקא שהי\"ל חזקת כשרות כגון שהניחו שם ולא מצאו אח\"כ אבל אם לא היה חזקה כגון ספק אם הונח כו' לא מהני דאע\"ג דס' דרבנן לקולא שאני הכא דכיון דלא מצא שם עירוב איכא תרי ספיקי להחמיר דהיינו ספק אם הונח שם או לאו ואת\"ל הונח שמא לא היה קיים בה\"ש וכל דאיכא תרי ספיקא להחמיר לא אמרינן ספק דרבנן לקולא כמ\"ש הרב מש\"ל שם ואף שיש חולקים על זה כמ\"ש לקמן בכלל מ\"מ לא נפלאת היא ליחס סברא הלזו לדעת הטור ז\"ל כנ\"ל ודע שאני מסתפק בהא דקי\"ל דספק עירב כשר אם הכונה לומר דאם רוצה לילך אלפים אמה לכל רוח ממקום שעירב ולהפסיד אלפים אמה שמעבר ביתו והלאה רשאי משום דתחומין דרבנן וסד\"ר להקל ולאפוקי מדר\"מ דאמר ה\"ז חמר גמל וכן נמי מה\"ט אם רצה לילך אלפים אמה לכל רוח מתחום ביתו ואילך ורוצה להפסיד אלפים אמה שממקום עירובו רשאי דכיון דספיקא הוא כי היכי דאמרינן דמותר לילך ממקום עירובו ואילך אע\"ג דס' הוא שמא לא עירב משום דהוי ספק דרבנן ואזלינן לקולא ה\"נ מה\"ט מותר לילך מתחום ביתו ואילך דאע\"ג דספק הוא שמא עירובו עירוב כיון דהוי דרבנן אזלינן לקולא ולענין שיהא מותר לילך בשניהן באלפים אמה שמתחום ביתו והלאה ובאלפים אמה שממקום עירובו ואילך מטעמא דספק דרבנן לקולא הא ודאי לא קא מבעי' לי דכיון דהוו תרתי דסתרן פשיטא ודאי דלא אמרינן ס' דרבנן לקולא דממ\"נ עביד איסור' וההיא דב' שאמרו לאחד צא וערב עלינו דפרק ב\"מ שאני דהוו בתרי גברי אבל בחד גברא לא אמרינן לכ\"ע ס' דרבנן לקולא היכא דהוו תרתי דסתרן ועיין בפר\"ח בכללי ס\"ס סי' י\"א כי קא מבעי' לי אם רוצה לילך מתחום ביתו ואילך ולהפסיד ממקום עירובו או אם הכונה במ\"ש ספק עירוב כשר דאין לו אלפים אמה אלא ממקום עירובו בלבד ואם רוצה לילך באלפים אמה שממקום ביתו והלאה אינו יכול ואם כנים הדברים בהצד הראשון שכתבנו יש ליישב שפיר מה שהק' הרב מש\"ל דאמאי לא משני דטעמא דמתני' דהשולח עירובו ביד חש\"ו משום דהו\"ל ספק עירב כשר די\"ל דמתני' קתני ה\"ז עירוב דמשמע בהדיא דאינו יכול לילך אלא ממקום עירובו בלבד ואי טעמא דמתני' משום דהוי ס' דרבנן הוה לי' למתני ה\"ז ספק עירב כשר ואמנם יש לדקדק בצד זה דא\"כ מפני מה אמרו ספק עירב כשר מטעמא דס' דרבנן לקולא הא כיון דהוו תרי קולי דסתרי אהדדי משמע ודאי דאזלינן לחומרא בתרוייהו וראיה לדבר ממ\"ש התוס' פ\"ק דב\"ק די\"א גבי ס\"ס דקי\"ל דאזלינן לקולא דהיכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי דאזלינן לחומרא בתרוייהו משום דאי נימא דנקיל בהאי טפי מהאי אמרינן מאי חזית יע\"ש וא\"כ גבי ספק דרבנן נמי דכוותא ודאי דהיכא דהוו תרי קולי דסתרי אהדדי דניזל לחומרא בתרוייהו דחד ספיקא בדרבנן הו\"ל כתרי ספיקי בדאורייתא ואולם לדעת התוס' וסיעתייהו דס\"ל דדוקא גבי תרומה ונטמאת דאיכא חזקה דטהרה הוא דאמרינן ספק עירוב כשר יש ליישב שפיר דמאי דאמרינן ספק עירב כשר היינו לומר דאין לו אלפים אמה אלא ממקום עירובו בלבד ואע\"ג דאיכא ביה תרי קולי דסתרו אהדדי ואפ\"ה לא אזלינן לקולא בתרוייהו משום דשאני הכא דטפי מסתבר לומר דניזל לקולא ויש לו אלפים אמה ממקום שעירב כיון דאיכא חזקה דמסייע לן ובהכי יש ליישב שפיר מה שהקשינו לעיל לדעת הרע\"ב שפסק פ\"ב דמקואות כר\"מ וכדעת רבינו ובפרק בכ\"מ גבי עירב פסק כדעת התוס' וסיעתייהו דבעינן חזקת כשרות די\"ל דהכא גבי עירב ה\"ט דבעינן חזקת כשרות כנגדה משום דאי לא\"ה כיון דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי אית לן למיזל לקולא בתרוייהו כנ\"ל נכון. ואיך שיהי' הכלל העולה לענין הלכה דס' דרבנן היכא דאיכא חזקת איסור כנגדה נקטינן ודאי כדעת הש\"ך ז\"ל מאחר שרובא דרבוותא ז\"ל ס\"ל דקי\"ל כר\"י זולתי רש\"י ורבינו ז\"ל דיחידאי נינהו בדין זה ומאחר עלות כל האמור בענין נראה מבואר שמ\"ש מרן בא\"ח סימן ק\"ס וז\"ל מים שיש להן ס' כו' או שיש להן ס' אם בהן כשיעור או לא טהור והן הן דברי רבינו ז\"ל פ\"ו מה' ברכות שדין זה לא ניתן ליאמר אלא לדעת רבינו ורש\"י שפסקו דלא כר\"י אמנם לדעת ר\"ח ור\"ת ורשב\"א והרא\"ש והר\"ן והטור ז\"ל א\"ח סי' שצ\"ד וסי' ת\"ט שפסקו כר\"י ה\"נ משמע דבספק ידים ג\"כ קי\"ל נמי כר\"י דמס' ידים פ\"ב משנה ד' דספק ליטהר טמא דומיא דספק אכל אוכלין טמאין דקי\"ל כר\"י ויש לי מן התימא על הטור ז\"ל סי' הנזכר שפסק בפשיטות דספק ידים טהור הפך ממה שפסק בסי' שצ\"ד ואולי דס\"ל דבספק ידים היקלו טפי ולא קי\"ל בהא כר\"י משום דסתם לן תנא בפ\"ד דטהרות דלא כותיה ודוק: ואולם אכתי פש גבן ליישב מה שהקשה הפר\"ח ז\"ל ממתני' דספ\"ז דתרומות וכמ\"ש לעיל ואפילו למש\"ל דתרומה בזה\"ז עיקרו מדרבנן מיקרי ושלא כדמשמע מדברי הפר\"ח ז\"ל מ\"מ ודאי שלדעת כל הנהו רבוותא אפי' באיסורין דעיקרן מדרבנן לא אמרינן ספק דרבנן לקולא שהרי ע\"ת חשיב להו בגמ' עיקרו מדרבנן ואפ\"ה ס\"ל דבעינן חזקת כשרות ואולם אחר ההשקפה נראה דאי מהא לא תברא דמתני' דהתם ר\"מ היא כדקתני בהדיא נפלה אחת מהן לתוך החולין אינן מדמעתן והב' נוהג בה כתרומה וחייבת בחלה דברי ר\"מ ור\"מ לטעמיה דס\"ל גבי טומא' דאפי' בדאיתחזק איסורא אמרינן ��פיקא דרבנן לקולא ולא קי\"ל כותיה ואין להק' שהרי הא קתני התם ר\"י פוטר ומדפליג אר\"מ בשניה ולא פליג אריש' דקתני אינן מדמעתן משמע דמודה לר\"מ דהא ל\"ק דברישא לא פליג ר\"י משום דכבר איפליגו בה חדא זימנא ותדע שהרי טעמא דר\"מ משום דתרומה בזה\"ז דרבנן ור\"י ס\"ל בהדיא דתרומה בזה\"ז דאורייתא כדאיתא בהערל דע\"ב ע\"ב אלא מוכרח דר\"י ארישא לא פליג משום דהא איפליגו בה חדא זמנא כנ\"ל ועוד נראה דכפי מה שהוכחתי לקמן בכלל ב' מהתוספתא דמס' ידים ומדברי התוס' דפרק בכ\"מ דאפי' בשאין החתיכות ניכרות כל שנפל לתוך קדירה של היתר הקדרה מותרת דאוקי קדרה אחזקת היתר ושלא כדעת הש\"ך ז\"ל מתני' דב' קופות אתיא נמי כר\"י דכיון דנפל לתוך קופה של חולין אוקי אחזקתה דחולין היתה דומה ממש לההיא דידו אחת טמאה דהטהרות טהורות ועוד אני מביא ראיה לס' הש\"ך דכל דאיתחזק איסורא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא מההיא דגרסינן פ\"ק דפסחים ד\"ד בעא מיניה מר\"ן ב\"י המשכיר בית לחבירו חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק כו' והשתא קשה דכיון דבדיקת חמץ דרבנן אפי' נימא דאין חזקתו בדוק מ\"מ לא יהי אלא ספק ספיקא דרבנן לקולא ובשלמא לדעת רבינו פ\"ב מהלכות חמץ ומצה דס\"ל דכיון דבדיקת חמץ תחילתה ספק החמירו בספקה יותר משאר איסורין דרבנן כמ\"ש ה\"ה שם ניחא אכן לדעת הראב\"ד והמאור והטור ושאר הפוסקים החולקים על רבי' ק' אמנם אם נאמר דכל דאתחזק איסורא לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ניחא שפיר דהתם שאני דאי אמרינן דאין חזקתו בדוק איכא חזקת איסור דכל השנה כולה ולפמ\"ש הרב מש\"ל דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא שנעשה דבר המתירו כמש\"ל נראה דה\"נ ספק בדק ספק לא בדק הוה ליה כס' אם הונח שם עירוב אך כבר כתבנו לעיל שדבריו ז\"ל סותרים למ\"ש הט\"ז והרב בעל כנה\"ג ז\"ל ותו לא מידי:<br><b> כלל ב </b> כתב הש\"ך ז\"ל הביאו הפר\"ח סי' קי\"א סק\"ג דאתחזק איסורא לא מיקרי אלא דוקא כשהב' חתיכות אינן ניכרות אבל אם חתיכות של איסור והיתר ניכרות בפ\"ע ק"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,46 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Immersion Pools",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Immersion_Pools",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הטמא </b>\n<b> שירד לטבול כו'. הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם הרי ספיקו טהור כמו שביארנו כו'</b> אמר המחבר ראיתי לכתוב כאן כללי ספקא דרבנן וזה החלי בס\"ד:<br><b> כלל א </b> אי אמרי' ספיקא דרבנן לקולא כל היכא דאתחזק איסורא כתב הש\"ך בכללי ס\"ס סי' ק\"י ס\"ק ל\"א דהא דאמרינן ס' דרבנן לקולא היינו כשאין לו חזקת איסור אבל בס' שיש חזקת איסור אמרינן בפרק בכל מערבין דל\"ה דאזלינן לחומרא ואע\"ג דאיתא התם חד שינוייא דדוקא גבי טומאה דעיקרו מן התורה אמרינן הכי מ\"מ הא איתא שנויי אחרינא דר\"י מחמיר אפילו בדבר שאין לו עיקר מן התורה וקי\"ל כר\"י ע\"כ והפר\"ח ז\"ל בכללי ס\"ס ס\"ק ט\"ו השיג עליו וז\"ל מ\"ש דקי\"ל כר\"י נמשך אחר הרשב\"א שכתב כן בתשו' סי' ת\"א וליתא כמ\"ש מ\"ט וכן פסק הרמב\"ם בפרק יו\"ד דמקואות והילך לשונו הטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל כו' ספיקו טמא לפי שהטמא בחזקתו כו' אבל אם טבל מטומאה חמורה כגון אכל אוכלין טמאין הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם הוי ספיקו טהור ע\"כ ולפי זה דברים שאין להם עיקר מן התורה כגון גבינה של נכרים וכיוצא אף בדאתחזק איסורא הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא אבל דברים שיש להם עיקר מן התורה אי לא אתחזק איסורא הו\"ל ס' דרבנן ולקולא אבל אם אתחזק איסורא אזלינן לחומרא כל זה ע\"פ שיטת הש\"ך אמנם לדעתי נראה דבכיוצא בזה לא גמרינן איסור מטומאה וראיה לדבר מדתנן ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ואין יודע איזוהי של תרומה ואיזו היא של חולין נפל אחד מהם לתוך החולין אינו מדמעתן ופסקו רבינו בה' תרומות פי\"ג והמחבר בסי' קי\"א העתיק דינים אלו לענין חתיכות כו' וביאר הש\"ך שם לפי שיטתו שבכאן דמיירי בשהחתיכות היו ניכרות דאי לא הו\"ל איתחזק איסורא ותלינן להקל ואשתמיט מיניה משנה שלימה כו' ואף בדברים שיש להם עיקר מן התורה ועוד אני תמיה עליו דאף שניכרים החתיכות איקבע איסורא מקרי וחזקת איסורא איכא הכא וכה\"ג מביא אשם תלוי דומיא דאשתו ואחותו עמו בבית דאיתא בפ\"ה דכריתות וזו הלכה העלה בס\"ד דאפילו בשיש לו עיקר מן התורה ואיתחזק איסורא אמרי' ספק דרבנן לקולא ודחה דברי הש\"ך יע\"ש ולפי שיש לי לישא וליתן ברוב דבריו העתקתי רוב לשונו ראשונה מה שרצה להביא בדברי רבינו דבטומאה דוקא בדבר שעיקרו מדברי' אמרינן דספיקו טהור אבל בטומאה שעיקרו מן התורה אי אתחזק איסורא ספיקו טמא ועל פי זה דן את הדין דבאיסור ג\"כ דינא הכי לפי שיטת הש\"ך נראה שהבין כן ממ\"ש רבינו הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם דמשמע שכונתו דוקא בטומאות כאלו דאכל אוכלים טמאים דעיקר מדבריהם אמנם בשאר טומאה מדבריהם שעיקרם מן התור' ספיקו טמא הואיל ואתחזק איסורא ועל פי זה מדוקדקים דברי רבינו ז\"ל שכתב בראש אמיר דספיקו טמא לפי שהטמא בחזקתו דיש לדקדק דלמה זה הוצרך לטעמא דהטמא בחזקתו מאחר דקי\"ל ספק דאורייתא לחומרא והרב ט\"ז י\"ד סי' ר\"א ס\"ק פ\"ז נרגש בזה וכתב וז\"ל הוצרך לזה אע\"ג דספק דאורייתא לחומרא אפי' בלא חזקה לריעותא לפי שכאן מיירי אפי' בטמא טומאה דרבנן יע\"ש והמש\"ל תמה עליו דדברים אלו נאמרו שלא בהשגחה וכן תמה עליו הרב אליהו רבה יע\"ש אכן כפי מ\"ש הפ��\"ח ז\"ל יש מן הישוב שהוצרך רבינו לטעם זה להיכא שנטמא בטומאה דרבנן שיש להן עיקר מן התורה ואף שממ\"ש הרב ט\"ז בס\"ד מבואר דסובר דהלכה כר\"י מ\"מ דרכו ז\"ל יש בו מן היישוב ע\"ד שכתבנו האמנם דברי הפר\"ח ז\"ל תמוהים הם בעיני דאיך חשב כזאת לומר דאכל אוכלין טמאים מיקרי עיקרן מד\"ס שהרי בפ' בכל מערבין דל\"ו רמינן מדר\"י דס\"ל ספק עירוב כשר אדר\"י דס\"ל דאם נטמא בטומאה קלה ספיקו טמא ומתרצינן אמר ר\"ה בר חנינא שאני טומאה הואיל ויש להן עיקר מן התורה ופרכינן שבת נמי דאורייתא היא ומשנינן קסבר ר\"י תחומין דרבנן ועיין בפי' רש\"י שם הרי מבואר דאכל אוכלין טמאים וכל הני דקתני מתניתין טומאה שעיקרה מן התורה מיקרי וליכא למימר דאע\"ג דר\"ה ב\"ח ס\"ל דטומאה דאכל אוכלין טמאין מיקרי עיקרו מן התורה מ\"מ רבא דנייד התם מתי' דר\"ה וקאמר התם ה\"ט דר\"י העמד טמא על חזקתו כו' פליג אדר\"ה וס\"ל דמיקרי עיקרו מדרבנן דהא ליתא דמנין לנו לומר דרבא פליג בהא דא\"כ הכי הול\"ל רבא אמר טומא' נמי עיקרו מדרבנן והתם ה\"ט כו' אלא משמע ודאי דרבא ס\"ל דכיון דספק דרבנן לקולא אין לחלק בין עקרו מן התו' לשאין עיקרו מן התורה ותו דאף דנימא דרבא ס\"ל דאכל אוכלין טמאין עיקרו מדרבנן ומשו\"ה נייד מתי' דר\"ה מ\"מ מנין לנו אליבא דרבא לחלק בהכי בין טו' שעיקרו מן התורה לדרבנן מאחר דלא אשכחן מאן דמפליג וכן ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ד מה' בכורות דק\"ב ע\"ד שהוכיח דספק רבנן לקולא אפילו בדבר שעיקרו מן התורה ממה שפסק רבינו דטו' קלה ספק טהור יע\"ש והדבר מוכרח כמ\"ש גם מ\"ש דבכיוצא בזה לא ילפינן איסור מטו' ובאיסורין אפי' בדבר שיש לו עיקר מן התו' ספק דרבנן לקולא אני תמה עליו דא\"כ כי פרכינן התם מדר\"י דאמר ספק עירב כשר אדר\"י דאמר בטו' קלה ספק טמא אמאי לא משני בפשיט' דאיסור מטו' לא ילפינן וגבי עירוב דאיסורא הוא ס\"ל דספק דרבנן לחומרא וגבי טומאה ס\"ל דספק דבריהם טהור כדמפליג רבי' ז\"ל לפי האמת בדבר שיש לו עיקר מן התורה אלא משמע דליכא לאפלוגי כלל בין איסור לטו': גם מה שהביא ראיה דבאיסורין אפילו בשיש לו עיקר מן התורה ספק דרבנן לקולא מההי' דב' קופות דפסק רבינו פ' י\"ג מה' תרומות דין י\"ד דבתרומה בזה\"ז תלינן להקל נראה שחשב הרב ז\"ל דתרומה בזה\"ז מיקרי עיקרו מן התורה וזה ודאי ליתא וראיה לדבר מאותה שאמרו פרק המקבל דס\"ה דמע\"ב בזה\"ז לא אמרינן ביה כל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקינו משום דלית ליה עיקר מן התורה ואולי דמה שהכריח הרב ז\"ל דאפילו בדבר שיש לו עיקר מן התורה ספיקא דרבנן לקולא לאו היינו ממתניתין דב' קופות ומדין תרומה בזה\"ז שכתב רבינו אלא ממ\"ש רבינו שם אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה דהתם ודאי עיקר איסורו מדאורייתא הוא ואפ\"ה תלינן להקל כיון דהשתא מיהא איסורו מדרבנן אלא דכל כי האי הי\"ל להרב ז\"ל לפרש ולהביא ראיה מלשון רבינו ולא ממתני' דב' קופות וכן קשה למ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל פ\"ד מהלכות בכורות דק\"ב ע\"ג שהכריח לדעת רבינו ז\"ל דבדבר שיש לו עיקר מן התורה אף שאיסורו מד\"ס לא אמרינן חזקת שליח כו' ממה שהביא ראיה רב ששת ממעשר שאין חיובו בזה\"ז אלא מדרבנן יע\"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה סוגיא הלזו דפרק התקבל עכ\"ל דרב ששת ס\"ל דההיא דהאומר לחבירו צא ולקט לי כו' אפי' בזמן הבית מיירי כנ\"ל ועיין במ\"ש בכלל ה' (וכפי מ\"ש בפ\"א מהל' מעשר שני דין י\"ב דמעשר בזה\"ז חשוב עיקרו דאורייתא והכרחתי כן מלשון רש\"י ז\"ל פרק כ\"ש ומסוגיא דפרק ע\"פ דברי הפר\"ח והמ\"ל מצודקים אחר זמן כה הראוני בס' כהונת עולם ה' ריבית סימן קע\"ג ע\"ד שכ\"כ משם הרב מש\"ל ז\"ל שהשיב לו פה אל פה ושמח לבי שכונתי לדעתו ועיין בס' דברי אמת הנדפס מקרוב קונט' ט' סימן ד'): ובעיקר הדין שדחה דברי הש\"ך והרשב\"א מהלכה שכתבו דקי\"ל כר\"י ממה שפסק רבי' כר\"מ אומר אני שדברי הש\"ך והרשב\"א עיקר דקי\"ל כר\"נ ורבינו ז\"ל יחיד הוא בדין זה ואמינא לה מאותה שאמרו בפרק במה מדליקין דל\"ד ע\"א ואמר רבא אמרו לו שנים צא וערב עלינו כו' שניהם קנו עירוב וכתבו התוס' ז\"ל וז\"ל פירש בקונטר' דרבא איירי בע\"ת וכן משמע לשון צא וערב עלינו כו' ואע\"ג דס' חשיכה אין מערבין כו' בדיעבד כשר דקי\"ל כר\"י דאמר ס' עירב כשר וק' לרשב\"א דר\"י דלי' ליה התם גבי נפל עליו גל ונשרף או תרומה ונטמאת ס' עירב כשר אלא משום חזקה כדתני התם בהדיא כיצד אמר ר\"י ס' עירב כשר כגון עירב בתרומה כו' אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה אין זה ספק עירב כשר אבל בספק כי האי שהניחו בה\"ש או נאכל בה\"ש לא מכשר ומפ' ר\"ת דהכא מיירי בע\"ח ע\"ש גם הרא\"ש והר\"ן והרמב\"ן והרשב\"א שם בחידושיו דחו פי' רש\"י מכח קו' הלזו ופירשוה בע\"ח והנה לעין הקורא דבריהם מן המתמיהים דאיך דחו פרש\"י ז\"ל מההיא דעירב בתרומה ספק טמאה דס\"ל לר\"י דכיון דאין כאן חזקה לא אמרינן ספק עירב כשר הא ר\"י לא קאמר הכי אלא משום דס\"ל דספק דרבנן כל דאתחזק איסורא אזלינן להחמיר כדס\"ל גבי טומאה וכדקאמר רבא התם ה\"ט דר\"י העמד טמא על חזקתו אמנם לר\"מ דס\"ל גבי טומאה דאפי' בדאתחזק איסורא ספיקא טהור ה\"נ גבי עירוב אע\"ג דליכא חזקה ספק דרבנן לקולא וא\"כ לדידן דקי\"ל כר\"מ כמ\"ש רבינו מתפרש' מימרא דרב' כפשטא אליבא דהלכתא דקי\"ל גבי עירוב כר\"י דספק עירב כשר משום משום דתחומין דרבנן וקי\"ל כר\"מ דספק דרבנן לקולא אפילו בדאיתחזק איסורא וליכא למימר דדוקא גבי טומאה ס\"ל לרבנן דבדבר שהוא מדבריהם ס' טהור אפי' יש חזקה כנגדו אבל גבי איסורא לא דאיסור מטומאה לא ילפינן דהא ליתא דא\"כ כי פרכינן התם בפרק בכל מערבין וסבר ר\"מ ספיקו לחומרא והתנן טמא שירד לטבול כו' והוצרכו לדחוקי קסבר ר\"מ תחומין דאורייתא והא דידיה והא דרביה אמאי לא משני בפשיטות דגבי עירוב דאיסורא הוא אזלינן לחומרא דאיסור מטומאה לא ילפינן אלא מוכרח הדבר לומר דסבירא ליה ללהקת הנביאים הללו גבי טומאה דכל דאיתחזק איסורא ספיקו טמא ואם כן מאחר שהרשב\"א ור\"ח ור\"ת והרא\"ש והרמב\"ן והר\"ן והטור ז\"ל א\"ח סימן שצ\"ד וסימן ת\"ט והריטב\"א בשיטה כ\"י ס\"ל דהלכה כר\"י פשיטא ודאי דכותייהו נקטינן ורבינו פ\"ו מה' עירובין פירשה לההיא מימרא דרבא בע\"ת וכפירוש רש\"י ז\"ל והנראה ודאי דהיינו משום דלשיטתיה קא אזיל שפסק כאן כר\"מ דבטו' קלה ספק טהור האמנם זו היא שקשה שפסק רבינו ז\"ל שם באותו פרק דין ט\"ו לההיא דר\"י דפרק בכל מערבין דאם ערב בתרומה שהיא ספק טמאה אינו עירוב וכפי מ\"ש הא דר\"י מסקנא היא לפום מאי דס\"ל דהלכה כר\"מ ואין לנו מן הישוב בזה אלא מ\"ש ה\"ה ז\"ל שם בדין י\"ג דה\"ט משום דבעינן סעודה הראוי' לו מב\"י וליכא דאדרבא פשיטא לן שלא היתה ראויה זו לאכילה ואע\"פ שאסורה מחמת ספק מ\"מ לגבי אכילה חזר הספק כודאי ע\"כ אלא שאני תמיה על ה\"ה ז\"ל במ\"ש בס\"ד והכי מסתברא לי מסוגיא דפרק בכל מערבין דלדידן דקי\"ל תחומין דרבנן ספק עירב אפילו לא הויא ליה חזקה ברורה כל שאין חזקה כנגדו כשר וכן בדין דהוי ספיקא דרבנן ולקולא ע\"כ אשר מבואר מדבריו דדוקא כשאין חזקה כנגדו הוא דאמרינן דספק דרבנן לקולא אבל כל שיש חזקה כנגדו ספק דרבנן לחומרא וכדעת הש\"ך ז\"ל והדבר תמוה שהרי לדעת רבינו אפילו בדאתחזק איסורא אמרי' ספק דרבנן לקולא: ואולי שהרב ז\"ל כלפי דעת הרשב\"א שחולק על רבינו וס\"ל דאם הניחו בה\"ש אינו עירוב ולא הו\"ל חזקה ברורה לזה בא לסתור דבריו דכן בדין דכל שאין חזקה כנגדו הו\"ל ספק דרבנן ולקולא כלומר דאפי' ר\"י דפליג גבי טומאה מודה הכא משום דליכא חזקה כנגדו ועפ\"י האמור יש ליישב מה שהשמיט רבינו בפ\"ו מה' הנזכר חלוקה דאם עירב בפירות ספק מבע\"י נתקנו ספק משחשיכה נתקנו דאינו עירוב וכדפרכינן התם מ\"ש תרומה דאמרינן העמד תרומה על חזקתה ואימא טהורה היא פירות נמי העמד על חזקתו כו' והרשב\"א ז\"ל בספר עבודת הקודש הביא דין זה יע\"ש אכן כפי מ\"ש ניחא שפיר דכי פרכינן התם פירות נמי כו' היינו דוקא אליבא דר\"י דס\"ל דכל דאיכא חזקה כנגדו לא אמרינן ספק דרבנן לקולא אמנם למאי דקי\"ל כר\"מ לגבי טומאה דאפי' כנגד חזקה אמרינן ספיקו טהור ה\"נ דאם עירב בפירות ספק מבע\"י נתקנו דהו\"ל ספק עירוב וכשר דהכא לא שייך טעמא דבעינן סעודה הראויה לו כיון שכבר נתקנו אלא דמספקא לן אי מבע\"י אי משחשיכה הוה ליה ספיקא דרבנן כן נראה נכון: ודע שלדעת הרשב\"א וסייעתיה דס\"ל דטעמא דעירב בתרומה ספק טמאה כו' הוא משום דליכא חזקה ברורה ושלא כדעת ה\"ה יש לדקדק טובא דא\"כ אליבא דר\"ה ב\"ח דס\"ל דטעמא דר\"י גבי טו' משום דעיקרו מדאורייתא משמע ודאי דס\"ל דבתחומין כיון דעיקרו מדרבנן אמרינן ספק דרבנן לקולא אפילו היכא דאיתחזק איסורא דומי' דטו' וכיון שכן קשה טובא דא\"כ תקשי לר\"ה ברייתא הלזו דקתני דאם עירב בתרומה ספק טמאה דאינו עירוב ובגמרא כי מייתי להך ברייתא קאמר תניא כיצד אמר ר\"י כו' והיל\"ל תניא כותיה דרבא כיצד אמנם לדעת ה\"ה ז\"ל ניחא שפיר ואפשר שזו היתה כונת ה\"ה ז\"ל במ\"ש וז\"ל וכן בדין דהו\"ל ספק דרבנן ולקולא דזו היא אוקמתה דר\"ה ב\"ח שחילק בין תחומין לטומאה כדאיתא התם כו' אשר דבריו ז\"ל חתומים למאי הלכתא הביא דר\"ה אי לאשמועינן דלמאי דקיי\"ל תחומין דרבנן ספק עירוב כשר אפילו היכא דליכא חזקה ברורה הא לרבא נמי דינא הכי אמנם כפי מ\"ש נראה דכונתו להכריח כדעת רבינו ושלא כדעת הרשב\"א זלה\"ה דס\"ל דכל שאין חזקה ברורה ספק עירוב כשר והכריח הדבר מההיא דעירב בתרומה ספק טמאה שהרי לאוקמתא דר\"ה ע\"כ צ\"ל דאפילו שאין לו חזקה ברורה ספק עירוב כשר מדחי' בין תחומין לטו' ובההיא דטמא שירד לטבול ליכא חזק' ברורה ואפ\"ה אי לאו טעמא דעיקרו מדאורייתא הוה אזלינן לקולא וא\"כ תקשי ליה לר\"ה הך ברייתא אלא דאכתי קשה שהרי לר\"ה אפילו דאיכא חזקה כנגדו ס\"ל דספק דרבנן לקולא דומיא דטומא' וא\"כ איך כתב ה\"ה דכל שאין חזקה כנגדו ספק עירוב כשר וכתב שזו היא אוקמתא דר\"ה הא לר\"ה אפילו בדאיכא חזקה כנגדו נמי ספיקא דרבנן לקולא ואפשר לומר דס\"ל לה\"ה דר\"ה נמי מודה דכל דאיכא חזקה כנגדו הא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ומה שהוצרך למיהב טעמא גבי טומאה משום דעיקרו מדאורייתא הוא משום דמשמע ליה דמתני' בסתמא מיירי ואפי' במקוה שנמדד דהשתא איכא למימר העמד מקוה על חזקתו דכיון דאיכא חזקה לקולא ולחומרא הו\"ל כספק שקול דומיא דספק עירוב ומן האמור בזה מקום יש בראש ליישב מה שהקשינו לדעת הרשב\"א וסייעתיה דלר\"ע תקשי ליה הך ברייתא דעירב בתרומה ספק טמאה דאיכא למימר דס\"ל דר\"ה נמי מודה דכל דאתחזק דאיסורא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא וה\"ט דעירב בתרומה ספק טמאה משום דאיכא חזקה כנגד' דהיינו העמד גברא אחזקת תחום ביתו שלא עירב כמ\"ש רש\"י והתוספת ד\"ה ר' ירמיה ומה שהוצרך ר\"ה למיהב טעמא משום דטומאה עיקרו מן התורה היינו משום דמשמע ליה דמתניתין מיירי אפילו במקוה שנמדד דאיכא חזקה לקולא ולחומרא ודומי' דהכי גבי עירוב איכא חזקה לקולא דהיינו העמד תרומה אחזקת טהרה וחזקה לחומרא דהיינו העמד גברא בחזקת תחום ביתו ומשו\"ה הוצרך לשנויי דה\"ט משום דעיקרו מן התורה ומן האמור בזה מבואר דמ\"ש התוס' והרשב\"א והר\"ן דלא אמרינן ס' עירוב כשר אלא כשהיתה לו חזקת כושר ברורה לאו למימרא דכל דליכא חזקה ברורה אע\"ג דהוי ס' שקול אזלינן לחומרא אלא כונתם לומר דכל דאיכא חזקת כושר ברורה הו\"ל ס' שקול דאיכא חזקה לקולא ולחומרא וכל דליכא חזקת כושר ברורה הו\"ל איתחזק איסורא וזה נראה מוכרח דאם הדברים כפשטן דס\"ל דכל דליכא חזקת כושר ברורה אפי' בס' שקול אזלינן לחומרא קשה טובא דא\"כ אמאי הוצרך רבא למיהב טעמא גבי טומא' משום דהעמד טמא על חזקתו והיל\"ל דשאני ס' עירב דאיכא חזקת כושר דהעמד תרומה אחזקת טהרה משא\"כ גבי טו' ומאי ק\"ל לתלמודא אדרבא העמד מקוה על חזקתו ומאי קו' התם שאני דאיכא חזקה לקולא ולחומרא ומשו\"ה הו\"ל ס' שקול משא\"כ גבי עירוב דאיכא חזקה לקולא וכן ראיתי הדבר מפורש בס' עבודת הקודש שכתב בהדיא דאוקי גברא אחזקת תחום ביתו שלא עירב יע\"ש:<br><b> ואולם </b> ה\"ה ז\"ל נראה שסובר דאוקי גברא אחזקת שלא עירב לא אמרינן ולא מקרי אתחזק איסורא ממ\"ש כל שאין חזקה כנגדו כשר ואי ס\"ל דאמרינן אוקי גברא אחזקת שלא עירב הא הכא נמי איכא חזקה כנגדו דאוקי גברא אחזקת תחום ביתו וכן ראיתי להריטב\"א ז\"ל שכתב כן משם התוס' ולפי דעתם ז\"ל קשה מ\"ש בגמ' מ\"ש תרומה דאמרינן העמד תרומה אחזקתה ואימא טהורה היא כו' והשתא ל\"ל טעמא דהעמד תרומה אחזקתה אפילו בלאו טעמא דהעמד תרומה אחזקתה כל דליכא חזקה כנגדו מישרא שרי וצריך ישוב: ודע שהתוס' שם בפרק בכל מערבין ד\"ה אבל אם ערב בתרומה ס' טמאה כתבו וז\"ל כגון שהיו שני צבורין לפניו אחד היה תרומה טמאה ואחד היה תרומה טהורה ועירב בא' מהן דליכא חזקה ע\"כ והנה המתבאר מדבריהם דאם עירב בתרומה שהיא ס' טמאה או טהורה ה\"ז ס' עירוב וכשר משום דאמרינן אוקי תרומה אחזקתה דומיא דתרומה ונטמאת ואינו יודע אי מבע\"י או משחשיכה ואדרבא עדיפא מההיא דאלו התם איתרע חזקתה דהרי טמאה בפנינו (דמה\"ט נראה דלא אשמועינן בברייתא דתרו' שהיא ספק טמאה ה\"ז ס' עירוב כשר משום דמכ\"ש דתרומה ונטמאת נפקא ועיין בס' קקיון דיונה) ונראה דהיינו משום דאזלי לפי שיטתם דפרק במה מדליקין דאם עירב בה\"ש אינו עירוב וטעמא דתרומה שהיא ס' טמאה הוא משום דליכא חזקת טהרה אמנם לדעת רבינו כפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל דה\"ט משום דבעינן סעודה הראויה אין עירובו עירוב כלל אפילו אם עירב בתרומה שהיא בעצמה ס' טמאה ס' טהורה וכן מדוקדק מלשון רבינו שכתב אם עירב בתרומה שהיא ס' טמאה כו' משמע שהס' בתרומה גופא ועוד נראה דאיכא נפקותא לענין דינא דלפי' רבינו ז\"ל דטעמא משום דבעינן סעודה הראויה אין עירובו עירוב כלל ואפי' חמר גמל לא הוי ויש לו אלפים אמה שמתחום ביתו ואילך כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם בד\"ה בעינן סעודה הראויה וכן מדוקדק לשון רבי' שכתב אינו עירוב אמנם לדעת התוס' ז\"ל נראה דה\"ט דאם עירב בתרומה הבאה משני צבורי' דלא אמרי' ס' עירוב כשר משום דליכא חזקה אזלינן לחו' מ\"מ מידי ספיקא לא נפקא וה\"ז חמר גמל וכדס\"ל לר\"מ וזה פשוט ואולם יש לי מן התימה על ה\"ה ז\"ל שכתב משמו דמכאן יש ללמוד דמי שעירב ס' יום ספק לילה שאינו עירוב וכלשון הזה כתב בס' עבודת הקודש והוא תימא שהרי לו יהי דנימא דלא אמרינן ס' עירוב כשר אלא בדאיכא חזקת כושר ברורה מ\"מ מידי ספיקא לא נפקא וה\"ז חמר גמל כדס\"ל לר\"מ ואיך כ' שאינו עירוב דמשמע דאפי' חמר גמל לא הוי ויש לו תחום ביתו כדרך שכתב שם גבי תרומה שנטמאת מבע\"י דאינו עירוב והיל\"ל דה\"ז חמר גמל כדס\"ל לר\"מ ובשלמא לדעת התוס' והר\"ן והרמב\"ן ז\"ל שדחו פי' רש\"י שפי' לההיא דרבא בע\"ת איכא למימר שכונתם לומר דבע\"ת אם עירב בה\"ש לא אמרינן ספק עירוב כשר וה\"ז חמר גמל כדס\"ל לר\"מ אמנם לדברי הרשב\"א ז\"ל קשה וצ\"ע ובמ\"ש התוס' ועירב באחד מהן דליכא חזקה נראה שיש לדקדק דמשמע מדבריהם דליכא חזקת טהרה ולא חזקת טומאה והדבר ק' דכיון שיש כאן ב' צבורי' הרי אתחזק איסורא מיקרי דומי' דחתיכה אחת משני חתיכות והיל\"ל דעדיפה מיניה דאיכא חזקת טומאה והיה נראה להוכיח מדבריהם אלו כמ\"ש הש\"ך ז\"ל דכל שניכרים האיסור והיתר לא קרינן ביה אתחזק איסורא ושלא כדעת הפר\"ח ז\"ל שדחה דבריו וכתב דאפילו בניכרין איקבע איסורא מיקרי ואע\"ג דלענין אשם תלוי חשיב איקבע איסורא כדמוכח מההיא דאשתו ואחותו מ\"מ לענין ס' דרבנן לא אזלינן לחומרא אלא בדאיתחזק איסור' לגמרי ועוד אני מביא ראיה לדברי הש\"ך ז\"ל ממה שהקשה התוס' ז\"ל והר\"ן והרשב\"א ז\"ל לדעת רש\"י דס\"ל דאם עירב בה\"ש עירובו עירוב ואע\"ג דליכא חזקה מהך ברייתא דעירב ס' טמאה ספק טהורה היא והשתא קשה טובא דאי ס\"ל דברייתא מיירי בתרומה שהיא בעצמה ספק טמאה א\"כ תקשי להו לדידהו דהא הכא נמי איכא חזקת טהרה דומיא דטמאה ונטמאת ואי ס\"ל דמיירי בשני צבורין א\"כ מאי ק\"ל מהכא התם שאני דאיכא חזקת איסור דתרומה טמאה ואיכא חזקה דאוקי גברא אתחום ביתו משא\"כ אם עירב בה\"ש אלא מוכח ודאי דס\"ל דכל דניכרים האיסור והיתר לא מיקרי איתחזק איסורא וזה נראה דבר מוכרח ממה שהוצרכו להקשות לפרש\"י מהך ברייתא וק\"ט דאמאי ל\"ק מתי' דרבא גופי' דקאמר התם מקמי ברייתא זו התם שאני דהעמד טמא על חזקתו דהא עדיפא להק' מדרבא אדרבא גופיה דאתמר התם מקמי ברייתא זו אלא משמע ודאי דמדרבא ל\"ק להו דהוה מצינן למימר דהתם שאני דאיכא חזקה כנגדו משא\"כ בעירב בה\"ש דליכא חזקה כנגדו להכי ק\"ל שפיר מהך ברייתא דעירב בתרומה ס' טהורה דליכא חזקה כנגדו וכמ\"ש ולדעתי היא ראיה עצומה לדעת הש\"ך כנ\"ל ועמ\"ש לקמן כלל ב' ודע שה\"ה ז\"ל תמה על הרשב\"א ז\"ל וזה לשונו ויש תימא בדברי הרשב\"א ז\"ל שפי' בע\"ח וכתב דאם עירב בחצירות בתרומה שהיא ספק טמאה כו' שאינו עירוב וכתב בדין עירובי תחומין שאינו עירוב בה\"ש שלמדו ממ\"ש בס' תרומה שאינו עירוב ואומר אני לדבריו עירובי חצירות יוכיחו א\"ד יע\"ש ובאמת שהוא תימא על הרשב\"א ז\"ל וכמו כן יש לתמוה על הטור ז\"ל א\"ח סימן שצ\"ד שכתב בדין ע\"ח וז\"ל ספק עירוב כגון ספק אם היה קיים בה\"ש כו' כשר אבל אם לא היה בו חזקת כשרות כגון ספק אם הונח שם אם לאו לא עכ\"ל וכתב מרן הב\"י שם וז\"ל ומ\"ש רבינו אם לא היה לו חזקת כשרות כו' שם בגמ' עלה ל\"ד משמע הכי גבי הא דתניא כיצד אמר ר\"י ס' עירוב כשר עכ\"ל והוא תימא דאפילו לדעת התוס' וסייעתם החולקים על רש\"י וס\"ל דבעינן חזקת כשרות היינו דוקא בע\"ת דמה\"ט ס\"ל דאם עירב בע\"ת בה\"ש אינו עירוב אמנם גבי ע\"ח דמערבין בה\"ש אע\"ג דליכא חזקה דכשרות ה\"נ משמע ודאי דאם עירב בתרומה ס' טמאה אע\"ג דליכא חזקת כשרות עירובו עירוב ואי ס\"ל להטור דטעמא דתרומה ס' טמאה הוא משום דבעינן סעודה הראויה כמ\"ש ה\"ה א\"כ איך כ' מרן דמההיא דכיצד אמר ר\"י משמע הכי הא התם שאני דבעינן סעודה הראויה ולעולם דס' אם הונח כשר אע\"ג דליכא חזקת כשרות ועיין במג\"א סי' הנז' והנה דברי הרשב\"א ז\"ל שכתב ה\"ה דבע\"ח אם עירב בתרומה ס' טמאה שאינו עירוב הן הן בספר עבודת הקדש בדיני ע\"ח סי' ד' ובדיני ע\"ת סי' כ' כתב וז\"ל נסתפק הדבר אם אירע כן קודם שחשיכה או לאחר שחשיכה ה\"ז עירוב שמעמידין אותו על חזקתו וזה הוא ס' עירוב שאמרו כשר אבל אם עירב בתרומה ונסתפק אם בתרומה טהורה עירב או בתרומה טמאה עירב וכן בפירות ספק נתקנו או לא נתקנו ועדיין הן טבל אין זה ס' עירוב שאין לומר כאן העמד עירוב על חזקתו שלא הוחזק בכשרות אלא אדרבא י\"ל העמד האיש בחזקת ביתו כו' ומכאן נלמוד במי שעירב בה\"ש שאינו עירוב עכ\"ד ולפי הנראה שהבין ה\"ה ז\"ל שמ\"ש ומכאן נלמוד למי שעירב בה\"ש הוא ממ\"ש דאם עירב בתרומה ס' טמאה שאינו עירוב ועל פי זה תמה עליו דע\"ח יוכיחו האמנם הנראה לע\"ד בכונת דבריו דודאי ס\"ל להרשב\"א דתרומה ס' טמאה בלאו טעמא דליכא חזקת כשרות אפי\"ה אינו עירוב משום דבעינן סעודה הראויה לו כמ\"ש ה\"ה ומ\"ש דמכאן יש ללמוד כו' כונתו ז\"ל כמ\"ש בתחלת דבריו דאם נסתפק אם נטמאת מבע\"י כו' שמעמידין בחזקתו וכן מ\"ש בגמ' דאם עירב בפירות ספק נתקנו מבע\"י או לא נתקנו מבע\"י אינו עירוב דלא שייך טעמא דסעודה שאינה ראויה כיון שכבר נתקנו וכמש\"ל (ובלשון הרשב\"א שכ' ספק נתקנו או לא נתקנו חיסור לשון יש בדבריו וכצ\"ל ספק נתקנו מבע\"י) וכמבואר בגמרא שדברי אלו הן הן מ\"ש בגמ' מ\"ש תרומה דאמרינן העמד אותה אחזקתה ואימא טהורה היא פירות נמי כו' דמשמע בהדיא דטעמא דהיתרא הוא משום דאיכא חזקת טהרה אבל היכא דליכא חזקה לא אמרינן ספק עירוב וכמו שהקשינו לעיל לדעת ה\"ה ומשו\"ה פסק בע\"ח דאם עירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב מטעמא דבעינן סעודה הראויה לו ומ\"ש דאם עירב בתרומה ספק טמאה כו' טעמא דליכא חזקת כשרות קושטא דמילתא קאמר לפום שיטתו דס\"ל דבעינן חזקת כשרות אמנם בלאו ה\"ט נמי אינו עירוב משום דבעינן סעודה הראויה זה הנראה ליישב דברי הרשב\"א ז\"ל:<br><b> ואולם </b> זו היא שקשה ממה שראיתי להרשב\"א ז\"ל בחי' בפ' ב\"מ שתמה על פירש\"י ז\"ל מההיא דאם עירב בתרומה ספק טמאה ולפי מ\"ש מאי ק\"ל התם ה\"ט משום דבעינן סעודה הראויה לו כמ\"ש ה\"ה ולא הי\"ל להק' אלא ממ\"ש בגמרא דטעמא דתרומה ונטמאת הוא משום דאיכא חזקת טהרה ולכן הנראה אצלי ליישב דבריהם בשום שכל והבין בעיקר ראייתם שהביאו מההיא דתרומה ספק טמאה דראיה מעיקרא ליתא דהתם ודאי איכא למימר דאינו עירוב מטעמא דבעינן סעודה הראויה לו ואע\"ג דמחמת ספק נאסרה מ\"מ הא מיהא איסורא באכילה מדרבנן איכא ואפי' במערב בטבל טבול מדרבנן קי\"ל דאינו עירוב כדאיתא בפרק בכל מערבין וליכא למימר דס\"ל דהתם שאני דודאי איסור הוא משא\"כ הכא דכיון דאיסורו מחמת ספק אע\"ג דהיא גופא אסורה באכילה משום ספק איסור תורה מ\"מ לענין עירוב דהוא דרבנן חשבינן ליה ס' דרבנן ואזלינן לקולא ואמרינן אימור טהורה היא דהא ודאי ליתא שהרי בהיו לפניו ב' ככרות כו' ואמר עירבו לי בטהורה מסקינן התם בפרק בכל מערבין שאינו עירוב משום דבעי' סעודה הראויה אע\"ג דכל חדא וחדא אינו אסורה אלא מספק דהו\"ל כחתיכה אחת מב' חתיכות דאינו חייב אלא אשם תלוי מס' ואפי\"ה חשבינן ליה סעודה שאינה ראויה כ\"ש בעירב בתרומה ספק טמאה דלא ח��יבא סעודה הראויה אף ע\"ג דאיסורה מחמת ספק וכבר ראיתי לה\"ה שכתב ויעיד על זה כו' מ\"ש אם היו לפניו ב' ככרות כו' והנראה ודאי שכונתו להביא ראיה דאע\"ג דאין איסורו אלא מחמת ספק אפ\"ה לא חשיבא סעודה הראויה וכמ\"ש והנראה אצלי בכונתם ז\"ל בראיה הלזו דמשמע להו דטעמא דאם עירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב בלאו טעמא דבעינן סעודה הראויה אינו עירוב מטעמא דליכא חזקת כשרות וזה דבר מוכרח ממ\"ש בפרק בכל מערבין בעא מיניה רב שמואל מר\"ה היו לפניו ב' ככרות אחד טמאה ואחד טהורה כו' מהו תבעי לר\"מ תבעי לר\"י ע\"כ ל\"ק ר\"י אלא התם דאם איתא דטהורה היא ידע לה אבל הכא הא לא ידע לה א\"ל בין לר\"י כו' בעינן סעודה הראויה וליכא והשתא אם איתא דטעמא דספק טמאה דאינו עירוב לר\"י הוא משום דבעינן סעודה הראויה ואע\"ג שאסורה מחמת ספק מ\"מ לגבי אכילה חזר איסורו כודאי אם כן מאי קא בעיא ליה לשמואל הא פשיטא ודאי דבשני ככרות נמי אין עירובו עירוב מה\"ט גופיה כיון ששניהם אסורות מחמת ספק אלא משמע ודאי דהוה ס\"ל לשמואל דכל שאיסורו מחמת ספק לא חשיב איסורו כודאי לגבי אכילה וטעמיה דר\"י הוא משום דליכא חזקת כשרות ומש\"ה מיבעייא ליה ואיכא למימר דדוקא בספק טמאה אין עירובו עירוב משום דליכא טהורה ודאית וחדית ליה ר\"ה דאע\"ג דאין איסורו אלא מחמת ספק חשיב לגבי אכילה כודאי איסור ולא הוי סעודה הראויה ומ\"מ במאי דהוה ס\"ל לשמואל דטעמא דר\"י משום דבעינן חזקת כשרות בהא ודאי לא אשכחן דפליג ר\"ה דאי הכי הי\"ל לר\"ה להקשות לשמואל מברייתא דעירב בתרומה ספק טמאה זה הנראה אצלי אמת ויציב בכונת דבריהם ז\"ל ומעתה דברי הרשב\"א נכונים וברורים דגבי ע\"ת כתב דעירב בתרומה ספק טמאה דאינו עירוב מטעמא דליכא חזקת כשרות קושטא דמילתא נקט לאשמועינן דלכ\"ע אסור ואפילו לרב שמואל דס\"ל דכיון דאיסורו מחמת ספק חשיב סעודה הראויה כמ\"ש האמנם גבי ע\"ח פסק דאם עירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב משום דבעינן סעודה הראויה לדידן דקי\"ל כר\"ה דאפילו שאיסורו מחמת ספק לא חשיבא סעודה הראויה אמנם לרב שמואל ודאי דבע\"ח ה\"ז עירוב דכיון דאיסורו מחמת ספק חשיב סעודה הראויה ומ\"ש ומכאן נלמד שאם עירב בה\"ש כו' ראייתו על אופן שכתבתי וזה מדוקדק ממה שהרשב\"א ז\"ל בדיני ע\"ח כשכתב דין זה דאם עירב בתרומה ספק טמאה כתב סתם דאינו עירוב ולא כתב טעמא דליכא חזקת כשרות כדרך שכתב בדיני ע\"ת זה הנראה אצלי כפתור ופרח בדעת הרשב\"א ז\"ל ומעתה יגדל התימא על ה\"ה ז\"ל שכתב דה\"ט דעירב בתרומה ספק טמאה משום דבעינן סעודה הראויה וכל דליכא חזקה כנגדה ספק עירוב כשר לר\"י דאכתי לרב שמואל דלית ליה האי סברא מ\"ט דר\"י וכיון דלרב שמואל ע\"כ צ\"ל דס\"ל דכל דליכא חזקת כשרות לא אמרינן ספק עירוב כשר מאן פלג לן לומר דר\"ה פליג עליה בהא דבהא לא אשכחן דפליגי ואולם לדעת רבי' ז\"ל יש ליישב דאע\"ג דמשמע התם בהדיא דטעמיה דר\"י משום חזקת כשרות היינו דוקא לר\"י דס\"ל גבי מקוה ספיקו טמא משום דאיכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו אמנם לדידן דקי\"ל כר\"מ דאפי' בדאתחזק איסור' ספיקו טהור ה\"נ בעירב בה\"ש עירובו עירוב כנ\"ל דעת הרע\"ב ז\"ל נראה שהוא כדעת התוס' והרמב\"ן ולהקת הנביאים שכתבנו לעיל דס\"ל דספק עירוב כשר דוקא בדאיכ' חזקת כשרות והיינו משום דס\"ל דקי\"ל כר\"י גבי טומאה דכל דאיכא חזקה כנגדו לא אמרינן ספק דרבנן לקולא וכמש\"ל באורך וזה שכתב אמתניתין דבכל מערבין וז\"ל ר\"י ור\"ש אומרים ספק עירוב כשר דאמרינן העמד עירוב על חזק��ו וכשהניחו היה בתוך התחום והיה טהור כו' וכן הלכה עכ\"ד אך אני תמיה עליו דבפ\"ב דמקואות משנה ג' כתב דאין הלכה כר\"י אלא כר\"מ דאמר ספיקו טהור אפילו כנגד חזקה דהעמד טמא על חזקתו וכדעת רבינו ז\"ל וכיון שכן הו\"ל תרתי דסתרי אהדדי ואולי נאמר דבפ' בכל מערבין לא כ\"כ אלא אליבא דר\"י דע\"כ ל\"ק ר\"י דספק עירוב כשר אלא דוקא היכא דאיכא חזקת כשרות אמנם היכא דליכא חזקת כשרות לא משום דאיכא חזקה דהעמד גברא אחזקתו שלא עירב דומיא דטומאה אמנם למאי דקי\"ל כר\"מ אפי' בדאיכא חזקה אחרת כנגדה ספק עירוב כשר ומ\"ש הרע\"ב וכן הלכה אעיקר דינא דספק עירב כשר קאי ולאפוקי מדר\"מ ולא למאי דסמיך ליה וזה ודאי דוחק ולפמ\"ש לקמן יש ליישב ודוק. ודע שלדעת כל הנהו רבוותא ז\"ל שכתבנו דספק עירב כשר דוקא בדאיכא חזקת כשרות יש ליישב מה שהקשה הרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ד מה' בכורות אההיא דפרכינן התם בפרק בכל מערבין דל\"ג אמתניתין דהשולח עירובו ביד חש\"ו דפרכינן ודילמא לא שקיל מיניה ותי' כדרב דאמר חזקה שליח עושה שליחותו כו' דמאי קו' הא דל מהכא טעמא דחזקה שליח עושה שליחותו ולא יהי אלא ספק הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא והרב ז\"ל נשא ונתן בקו' הלזו כיד ה' הטובה עליו וזו הלכה העלה בס\"ד דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא שנעשה שום דבר המתירו ואין אנו יודעים אם נעשה בזמן המתירו או בדבר המתירו אבל אם אנו מסתפקים אם אעיקרא דדינא נעשה לו דבר המתירו בכי הא לא אזלינן לקולא ומש\"ה פריך הכא ודילמא לא שקיל וכתב שראה הדבר מפורש להטור ז\"ל בסימן שצ\"ד שכתב ספק עירב כו' אבל אם לא היה לו חזקת כשרות כגון ספק אם הונח שם או לאו לא מהני ופסקו מרן ז\"ל בשולחנו הטהור והוקשה לו ממ\"ש הטור בסימן ק\"ס דספק אם נטל ידיו או לא נטל ספק טהור וה\"ז דומיא ממש לספק הניח ומכח זה נדחק בדבריו וכתב דמ\"ש ספק נטל היינו אם היה דבר חוץ בידו או לא או שהיה כולה יתירא בטו' ידים לחולין אבל בשאר ספיקי דרבנן לא את\"ד יע\"ש ולפי דעת התוספות וסיעתייהו נראה דקושיתו ליתא דהוצרכו בגמ' לטעמא דחזקה שליח עושה שליחותו משום דאע\"ג דהוי ספק דרבנן כיון דליכא חזקת כשרות לא אמרינן ספק עירב כשר דקי\"ל כר\"י ודחיקא ליה לתלמודא לאוקומי למתניתין כר\"מ דלית הלכתא כותיה ותמהני על הרב ז\"ל איך סתם לן סתומי בקושיא הלזו כאלו היא הלכה פסוקה והי\"ל לברר שיחותיו דקו' זו אינו אלא לדעת רבי' ואף לדעת רבינו ז\"ל דפסק דאם עירב בה\"ש עירובו עירוב כפי מש\"ל שטעמו ז\"ל דאע\"ג דר\"י ס\"ל דבעינן חזקת כשרות אפ\"ה לא קי\"ל בהא כר\"י אלא כר\"מ דגבי טומאה נראה שיש ליישב דלא מצי לשנויי דטעמא דהשולח עירובו כו' משום דס' עירוב כשר אפי' בדליכא חזקת כשרות משום דא\"כ קשה דמתני' מני אי ר\"מ הא איהו ס\"ל דספק עירוב ה\"ז חמר גמל ואי ר\"י הא ר\"י ס\"ל דבעינן חזקת כשרות וצ\"ל דמתני' ר\"י היא ונסיב לה אליבא דתנאי וזה ודאי דוחק. גם מה שרצ\"ל דלא אמרינן ס' דרבנן אלא בשנעשה דבר המתירו והכריח הדבר מדברי הטור ז\"ל הנה מדברי מרן ז\"ל שם שכתב שדבר זה נלמד מההיא דכיצד אמר ר\"י מבואר דטעמא דס' הינוח לאו היינו מטעמא שכתב הרב ז\"ל שהרי בההיא דר\"י דעירב בתרומה ספק טמאה הרי נעשה דבר המתירו ואפי\"ה אינו עירוב ועיין בהרב ט\"ז ז\"ל י\"ד סימן ס\"ט ס\"ק כ\"ד שכתב וז\"ל מעשה בא לידינו באשה אחת שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותה תחלה אם לאו והתרנו מכח זה דלא הוי אלא ס' דרבנן ולקולא ואין לומר דמוקמינן ליה אחזקה דמעיקרא שלא היתה מלוחה כו' דיש רוב נגד החזקה דרוב פעמים מולחין תחלה ורוב עדיף מחזקה א\"ד יע\"ש גם הרב כנה\"ג סי' הנזכר בהגהת ב\"י ס\"ק ל\"א הביא דברי הרב ט\"ז הללו לענין הלכה יע\"ש הרי מבואר הפך דברי הרב מש\"ל ז\"ל שהרי ספק מלח או לא הוי ממש כס' הניח דמספ\"ל אם נעשה דבר המתירו או לא ואפ\"ה ס\"ל דאמרינן ס' דרבנן לקולא ומ\"ש הרב ט\"ז שם דמטעם אחר יש להתיר דודאי עשתה זו כדרכה ומלחה תחלה כעין ההיא דאמרינן גבי ק\"ש טעה בוכתבתם והתחיל למען ירבו ימיכם כו' דסירכיה נקיט ואזיל נראה שיש להקשות לכאורה מהא דספק הניח שכתב הטור דלא הוי עירוב ולא אמרינן סירכיה נקיט ואזיל שמעורב ע\"ח בכל ע\"ש אמנם יש לחלק דהכא שאני דאתחזק ריעותא שאינו מוצא העירוב שם וא\"נ דוקא גבי מליחה שעשתה מעשה שבשלה את הבשר אמרינן דודאי מלחה תחלה משא\"כ הכא דליכא שום מעשה בהא ודאי לא אמרינן סירכיה נקיט ואזיל ודוק: גם ממ\"ש פרק מי שמתו דכ\"א ר\"י אמר שמואל ס' קרא ק\"ש ס' לא קרא ק\"ש אינו חוזר וקורא מ\"ט ק\"ש דרבנן נראה שק' לדעת הרב מש\"ל שהרי ספק קרא הוי ממש כס' הניח דמספ\"ל אעיקר' דדינא אם קיים המצוה או לא וי\"ל בין ספק ביטול מצוה דרבנן לס' איסור דרבנן דהתם שאני דלא עביד איסורא אלא שבטל מצוה דרבנן והילכך הקילו משא\"כ הכא דקא עבר אאיסור תחומין דרבנן ומ\"מ מדברי הרב ט\"ז והרב כנה\"ג שכתבנו מבואר שהם חולקים על הרב מש\"ל ז\"ל ומעתה פש גבן ליישב דברי הטור ז\"ל שכתב דספק אם הונח שם לא מהני והנראה אצלי ליישב דבריו דמ\"ש אבל אם לא הי\"ל חזקת כשרות כגון ספק אם הונח כו' אדלעיל קאי שכתב ס' עירב כו' כגון ס' אם היה קיים בה\"ש או לא כשר אהא כתב דהיינו דוקא שהי\"ל חזקת כשרות כגון שהניחו שם ולא מצאו אח\"כ אבל אם לא היה חזקה כגון ספק אם הונח כו' לא מהני דאע\"ג דס' דרבנן לקולא שאני הכא דכיון דלא מצא שם עירוב איכא תרי ספיקי להחמיר דהיינו ספק אם הונח שם או לאו ואת\"ל הונח שמא לא היה קיים בה\"ש וכל דאיכא תרי ספיקא להחמיר לא אמרינן ספק דרבנן לקולא כמ\"ש הרב מש\"ל שם ואף שיש חולקים על זה כמ\"ש לקמן בכלל מ\"מ לא נפלאת היא ליחס סברא הלזו לדעת הטור ז\"ל כנ\"ל ודע שאני מסתפק בהא דקי\"ל דספק עירב כשר אם הכונה לומר דאם רוצה לילך אלפים אמה לכל רוח ממקום שעירב ולהפסיד אלפים אמה שמעבר ביתו והלאה רשאי משום דתחומין דרבנן וסד\"ר להקל ולאפוקי מדר\"מ דאמר ה\"ז חמר גמל וכן נמי מה\"ט אם רצה לילך אלפים אמה לכל רוח מתחום ביתו ואילך ורוצה להפסיד אלפים אמה שממקום עירובו רשאי דכיון דספיקא הוא כי היכי דאמרינן דמותר לילך ממקום עירובו ואילך אע\"ג דס' הוא שמא לא עירב משום דהוי ספק דרבנן ואזלינן לקולא ה\"נ מה\"ט מותר לילך מתחום ביתו ואילך דאע\"ג דספק הוא שמא עירובו עירוב כיון דהוי דרבנן אזלינן לקולא ולענין שיהא מותר לילך בשניהן באלפים אמה שמתחום ביתו והלאה ובאלפים אמה שממקום עירובו ואילך מטעמא דספק דרבנן לקולא הא ודאי לא קא מבעי' לי דכיון דהוו תרתי דסתרן פשיטא ודאי דלא אמרינן ס' דרבנן לקולא דממ\"נ עביד איסור' וההיא דב' שאמרו לאחד צא וערב עלינו דפרק ב\"מ שאני דהוו בתרי גברי אבל בחד גברא לא אמרינן לכ\"ע ס' דרבנן לקולא היכא דהוו תרתי דסתרן ועיין בפר\"ח בכללי ס\"ס סי' י\"א כי קא מבעי' לי אם רוצה לילך מתחום ביתו ואילך ולהפסיד ממקום עירובו או אם הכונה במ\"ש ספק עירוב כשר דאין לו אלפים אמה אלא ממקום עירובו בלבד ואם רוצה לילך באלפים אמה שממקום ביתו והלאה אינו יכול ואם כנים הדברים בהצד הראשון שכתבנו יש ליישב שפיר מה שהק' הרב מש\"ל דאמאי לא משני דטעמא דמתני' דהשולח עירובו ביד חש\"ו משום דהו\"ל ספק עירב כשר די\"ל דמתני' קתני ה\"ז עירוב דמשמע בהדיא דאינו יכול לילך אלא ממקום עירובו בלבד ואי טעמא דמתני' משום דהוי ס' דרבנן הוה לי' למתני ה\"ז ספק עירב כשר ואמנם יש לדקדק בצד זה דא\"כ מפני מה אמרו ספק עירב כשר מטעמא דס' דרבנן לקולא הא כיון דהוו תרי קולי דסתרי אהדדי משמע ודאי דאזלינן לחומרא בתרוייהו וראיה לדבר ממ\"ש התוס' פ\"ק דב\"ק די\"א גבי ס\"ס דקי\"ל דאזלינן לקולא דהיכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי דאזלינן לחומרא בתרוייהו משום דאי נימא דנקיל בהאי טפי מהאי אמרינן מאי חזית יע\"ש וא\"כ גבי ספק דרבנן נמי דכוותא ודאי דהיכא דהוו תרי קולי דסתרי אהדדי דניזל לחומרא בתרוייהו דחד ספיקא בדרבנן הו\"ל כתרי ספיקי בדאורייתא ואולם לדעת התוס' וסיעתייהו דס\"ל דדוקא גבי תרומה ונטמאת דאיכא חזקה דטהרה הוא דאמרינן ספק עירוב כשר יש ליישב שפיר דמאי דאמרינן ספק עירב כשר היינו לומר דאין לו אלפים אמה אלא ממקום עירובו בלבד ואע\"ג דאיכא ביה תרי קולי דסתרו אהדדי ואפ\"ה לא אזלינן לקולא בתרוייהו משום דשאני הכא דטפי מסתבר לומר דניזל לקולא ויש לו אלפים אמה ממקום שעירב כיון דאיכא חזקה דמסייע לן ובהכי יש ליישב שפיר מה שהקשינו לעיל לדעת הרע\"ב שפסק פ\"ב דמקואות כר\"מ וכדעת רבינו ובפרק בכ\"מ גבי עירב פסק כדעת התוס' וסיעתייהו דבעינן חזקת כשרות די\"ל דהכא גבי עירב ה\"ט דבעינן חזקת כשרות כנגדה משום דאי לא\"ה כיון דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי אית לן למיזל לקולא בתרוייהו כנ\"ל נכון. ואיך שיהי' הכלל העולה לענין הלכה דס' דרבנן היכא דאיכא חזקת איסור כנגדה נקטינן ודאי כדעת הש\"ך ז\"ל מאחר שרובא דרבוותא ז\"ל ס\"ל דקי\"ל כר\"י זולתי רש\"י ורבינו ז\"ל דיחידאי נינהו בדין זה ומאחר עלות כל האמור בענין נראה מבואר שמ\"ש מרן בא\"ח סימן ק\"ס וז\"ל מים שיש להן ס' כו' או שיש להן ס' אם בהן כשיעור או לא טהור והן הן דברי רבינו ז\"ל פ\"ו מה' ברכות שדין זה לא ניתן ליאמר אלא לדעת רבינו ורש\"י שפסקו דלא כר\"י אמנם לדעת ר\"ח ור\"ת ורשב\"א והרא\"ש והר\"ן והטור ז\"ל א\"ח סי' שצ\"ד וסי' ת\"ט שפסקו כר\"י ה\"נ משמע דבספק ידים ג\"כ קי\"ל נמי כר\"י דמס' ידים פ\"ב משנה ד' דספק ליטהר טמא דומיא דספק אכל אוכלין טמאין דקי\"ל כר\"י ויש לי מן התימא על הטור ז\"ל סי' הנזכר שפסק בפשיטות דספק ידים טהור הפך ממה שפסק בסי' שצ\"ד ואולי דס\"ל דבספק ידים היקלו טפי ולא קי\"ל בהא כר\"י משום דסתם לן תנא בפ\"ד דטהרות דלא כותיה ודוק: ואולם אכתי פש גבן ליישב מה שהקשה הפר\"ח ז\"ל ממתני' דספ\"ז דתרומות וכמ\"ש לעיל ואפילו למש\"ל דתרומה בזה\"ז עיקרו מדרבנן מיקרי ושלא כדמשמע מדברי הפר\"ח ז\"ל מ\"מ ודאי שלדעת כל הנהו רבוותא אפי' באיסורין דעיקרן מדרבנן לא אמרינן ספק דרבנן לקולא שהרי ע\"ת חשיב להו בגמ' עיקרו מדרבנן ואפ\"ה ס\"ל דבעינן חזקת כשרות ואולם אחר ההשקפה נראה דאי מהא לא תברא דמתני' דהתם ר\"מ היא כדקתני בהדיא נפלה אחת מהן לתוך החולין אינן מדמעתן והב' נוהג בה כתרומה וחייבת בחלה דברי ר\"מ ור\"מ לטעמיה דס\"ל גבי טומא' דאפי' בדאיתחזק איסורא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ולא קי\"ל כותיה ואין להק' שהרי הא קתני התם ר\"י פוטר ומדפליג אר\"מ בשניה ולא פליג אריש' דקתני אינן מדמעתן משמע דמודה לר\"מ דהא ל\"ק דברישא לא פליג ר\"י משום דכבר איפליגו בה חדא זימנא ותדע שהרי טעמא דר\"מ משום דתרומה בזה\"ז דרבנן ור\"י ס\"ל בהדיא דתרומה בזה\"�� דאורייתא כדאיתא בהערל דע\"ב ע\"ב אלא מוכרח דר\"י ארישא לא פליג משום דהא איפליגו בה חדא זמנא כנ\"ל ועוד נראה דכפי מה שהוכחתי לקמן בכלל ב' מהתוספתא דמס' ידים ומדברי התוס' דפרק בכ\"מ דאפי' בשאין החתיכות ניכרות כל שנפל לתוך קדירה של היתר הקדרה מותרת דאוקי קדרה אחזקת היתר ושלא כדעת הש\"ך ז\"ל מתני' דב' קופות אתיא נמי כר\"י דכיון דנפל לתוך קופה של חולין אוקי אחזקתה דחולין היתה דומה ממש לההיא דידו אחת טמאה דהטהרות טהורות ועוד אני מביא ראיה לס' הש\"ך דכל דאיתחזק איסורא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא מההיא דגרסינן פ\"ק דפסחים ד\"ד בעא מיניה מר\"ן ב\"י המשכיר בית לחבירו חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק כו' והשתא קשה דכיון דבדיקת חמץ דרבנן אפי' נימא דאין חזקתו בדוק מ\"מ לא יהי אלא ספק ספיקא דרבנן לקולא ובשלמא לדעת רבינו פ\"ב מהלכות חמץ ומצה דס\"ל דכיון דבדיקת חמץ תחילתה ספק החמירו בספקה יותר משאר איסורין דרבנן כמ\"ש ה\"ה שם ניחא אכן לדעת הראב\"ד והמאור והטור ושאר הפוסקים החולקים על רבי' ק' אמנם אם נאמר דכל דאתחזק איסורא לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ניחא שפיר דהתם שאני דאי אמרינן דאין חזקתו בדוק איכא חזקת איסור דכל השנה כולה ולפמ\"ש הרב מש\"ל דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא שנעשה דבר המתירו כמש\"ל נראה דה\"נ ספק בדק ספק לא בדק הוה ליה כס' אם הונח שם עירוב אך כבר כתבנו לעיל שדבריו ז\"ל סותרים למ\"ש הט\"ז והרב בעל כנה\"ג ז\"ל ותו לא מידי:<br><b> כלל ב </b> כתב הש\"ך ז\"ל הביאו הפר\"ח סי' קי\"א סק\"ג דאתחזק איסורא לא מיקרי אלא דוקא כשהב' חתיכות אינן ניכרות אבל אם חתיכות של איסור והיתר ניכרות בפ\"ע ק"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מקואות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זבה </b>\n<b> שנעקרה מימי רגליה כו'.</b> עיין מ\"ש מרן ובמ\"ש פ\"ג מהלכות אישות הלכה י':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בועל </b>\n<b> נדה כנדה כו' ומטמא מו\"מ כנדה.</b> הנה משמעות דברי רבינו ז\"ל נראה דס\"ל דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים שעליו וכ\"כ הרב מש\"ל ואולם דעת הר' אברהם זעירא ורבינו ישעיה הראשון הביאו הרא\"ם ז\"ל בס' מצורע ד\"ה ותהי נדתה דמה שאמרו בת\"כ ובפ' בנות כותי' מה היא מטמא אדו\"כ אף הוא מטמא אדו\"כ אינו ר\"ל לשיט' אדם הנוגע בו לטמא בגדים שעליו כמו שהיא מטמא כו' ועוד הרי שנינו בהדיא בועל נדה כטמא מת ש\"מ בועל נדה אינו מטמא אלא אדם ולא בגדים שעליו ע\"ש. וקשה לי טובא לפי שיטתם מהא דפרכינן פ\"ק דיומא ד\"ו מתיבי ב\"ק כמגע שרץ בועל נדה כטמא מת מאי לאו לטבילתן לא לטומאתן טומאתן בהדיא כתיב בהו כו' ודחיק לשנויי לעולם לטומאתן וסיפא אצטריכא ליה והשתא מאי קו' נימא דמתני' לטומאתן והא אתא לאשמועי' דאינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו דומיא דטמא מת ואמאי אצטריך לדחוק סיפא אצטריכ' ליה וכן נמי קשה מההיא דאלו דברים דאמאי אצטריך לשנוי למחנותם והא כדאיתא והא כדאיתא ואפשר לומר דמ\"ש הם ז\"ל דבועל נדה אינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו היינו לפום מאי דמסקינן בגמרא דבועל נדה טבילתן ביום והיינו משום דאע\"ג דכתיב ותהי נדתה עליו לא מדמינן ליה אלא למאי דכתיבי בהדיא אבל למאי דלא רבינהו קרא יש לנו לדמות כטמא מת מסברא משום דהוי טומאת מגע כמותו וכמ\"ש התוס' בד\"ה סיפא אית לן למימר נמי דמאי דמרבינן מקרא דותהי נדתה אינו אלא לטמא אדם וכלים במגע אבל לטמא אדם ובגדים שעליו כנדה לא דטפי יש לנו לדמותו לטמא מת ותפסת מועט תפסת מיהו למאי דהוה בעי למימר דבועל נדה כנדה וטבילת' בליל' ע\"כ משום דס\"ל כיון דכתיב ותהי נדתה עליו אית לן לדמויי לנדה לכל מילי וא\"כ ה\"נ אית לן למימר דמטמא אדם לטמא בגדים שעליו כנדה א\"כ משו\"ה לא משני לעולם לטומאתם ואשמועינן דאינו מטמא בגדים משום דא\"כ ע\"כ היינו טעמא דלא אתקש אלא למאי דכתיבי בהדיא וא\"כ לטבילתם נמי יש לנו לומר שדינו כטמא מת ובפסחים נמי משו\"ה לא משני הכי משום דכי היכי דלענין לטמא בגדים אמרינן שדינו כטמא מת מכח הסברא ה\"נ למחנותם דח\"כ מדסיפא למחנותם רישא נמי למחנותם וכעין מ\"ש התוס' אלא דקצת קשה לפי זה דא\"כ אמאי לא פריך תלמוד' למ\"ד דבועל נדה כנדה וטובל בלילה מברייתא דקתני חומר בבועל נדה מטמא מת כו' הא לענין לטמא זה וזה שוין וכמו שהכריחו הן ז\"ל וא\"נ מדלענין טומאתן שוה לטמא מת דאינו מטמא בגדים שעליו ה\"נ לטבילתם ותו דאמאי לא תני חומר בבועל נדה מטמא מת שטובל בלילה וא\"נ מברייתא גופא דמייתי אלא שחמור ממנו בועל נדה כו' אמאי לא חשיב הא ויש לומר דניחא לי' לתלמודא להקשות מברייתא מפורשת דקתני טובל ביום ולא מהך ברייתא דאיכא לדחויי דתנא ושייר דהדוחה דוחה בקש מיהו לפי האמת לית לן לדחוקי בהכי ואית לן למימר שדינו כטמא מת מסברא דומיא דטבילתן ובהא ניחא מה שהקשה הרב בעל קרבן אהרן בפרשת מצורע דק\"ס ע\"ג דמאי ראי' מייתי מהך מתני' הא כבר פירש הר\"ש בפי' המשנה דלאו לענין טומאה מיירי אלא למחנותן דאינה משתלח אלא חוץ למחנה אחד ואם לא ירצו להודות להר\"ש כי פירוש דחוק הוא זה דסיפא למחנותן ורישא איירי לטומאה אלא דמפ' כו' יע\"ש והנה מ\"ש אם לא ירצו להודות להר\"ש בזה כו' הן דברים תמוהים שהרי דברי הר\"ש הללו הן הם דברי הגמ' דפ' א\"ד והנראה דאישתמיט מיניה וחשב הרב ז\"ל שהם פירוש הר\"ש מיהו לעיקר קו' כפי מש\"כ לא ק\"מ דס\"ל דאע\"ג דהתם מוקמי' לה דאיירי למחנותן מיני' תשמע דלענין טומא' לטמא בגדים שוה לטמא מת דאם נאמר שדינו כנדה ומטמא בגדים אע\"ג דלמחנותן דינו כט\"מ אמאי איצטריך התם לדחוקי דלמחנותן קאמר והא כדאיתא כו' ואמאי לא משני דלעולם לטומאתן וסיפא אצטריכא לי' כמו שהקשו התוס' וא\"נ לטבילתן קאמר ולעולם דלמחנותן בועל נדה כנדה ומשתלח לב' מחנות דומיא דלטמא בגדים דאמרינן שדינו כנדה אלא ע\"כ דס\"ל דכיון דלטבילתן שוין לטמא מת ה\"נ למחנותן דלכל מילי אית לן לדמויי לט\"מ אם לא למאי דכתיב בהדיא דוקא כמ\"ש התוס' וא\"כ ה\"נ לענין לטמא בגדים אית לן למימר שדינו כט\"מ מה\"ט כנ\"ל ודוק. מיהו ממה שדחה הרא\"ם ז\"ל ראייתם דאיכא למימר בועל נדה כט\"מ שמטמא אדם אבל לא כטמא מת לכל דבר כו' נרא' דאי מהא לא איכפת לי' וא\"כ לא ידעתי אמאי הוצרך הרב ז\"ל לזה ולא כתב דההיא מתניתין למחנותן קאמר כמו שאמרו בגמ' וא\"נ לטבילתן וכמסקנא דשמעתין ואע\"ג דלמחנותן ולטבילתן שוין לטמא מת לטמא בגדים מרבינן ליה מקרא דותהי נדתה עליו ודוק ורש\"י ז\"ל בפ' ב\"כ דל\"ה ס\"ל דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים שעליו יע\"ש בד\"ה מאי היא ועיין בקרבן אהרן דף הנז' שצדד לומר שמ\"ש רש\"י אינו אלא במשא לחוד אבל במגע לא ועיין במ\"ש הר\"ש בריש כלים ולע\"ד מדברי רש\"י ז\"ל שם באותה סוגיא בד\"ה אימא כהיא מבואר מדבריו דאפי' במגע ס\"ל דמטמא בגדים שעליו יע\"ש ויש לתמוה על הרב ז\"ל איך לא השגיח בזה ודוק ועיין במ\"ש המש\"ל בדין זה גם מ\"ש עוד הרב הנז' גם זה הפירוש אי אפשר לפרשו דאם אינו מטמא אלא אחד כו' הן דברים תמוהים וחתומים לא זכיתי להבינם כמו שיראה המעיין אך קל\"ט לדעת הר' אברהם זעירא ור\"י מהא דפריך התם בפ' ב\"כ מתקיף לה ר\"י אימא כהיא מה היא לא חלקת בה בין מגעה למשכבה לטמא אדם ולטמא בגדים אף הוא לא תחלק בו בין מגעו למשכבו לט\"א ול\"ב ולקולא אמר קרא עליו להטעינו משמע והשתא לפי דעתם ז\"ל ע\"כ מאי דפריך בגמ' הוא לומר דכי היכי דהיא שוה משא' למשכבה דמטמא אדם ובגדים הכי נמי הוא יהא שוה מגעו למשכבו וכי היכי דמשכבו אינו מטמא אדם ובגדים אם נגעו בו ה\"נ לא יטמא מגעו אדם ובגדים דאם נגעו אדם ובגדים בו לא יטמא אלא דוקא אם נגעו אוכלין ושלא כפירוש רש\"י שכתב דהיינו לומר דאם נגע אדם בבועל נדה לא יטמא בגדים שעליו כמו שאינו מטמא משכב שהרי לפי דעתם האמת כן הוא וכיון שכן קשה דמאי קו' ואיך יעלה על דעתך לומר כן דא\"כ ק' דמה ת\"ל ותהי נדתה עליו לא לכתוב אלא וטמא שבעת ימים וממילא שמעינן דמטמא אוכלין ובגדים שעליו וכדין הנוגע בה וכדקאמרן בברייתא בהדיא א\"כ מת\"ל ותהי נדתה כו' ועיין בהרב קרבן אהרן ובשלמא לפירש\"י ניחא דתלמודא הכי פריך דאימא דותהי נדתה אצטריך לאשמועינן דמטמא אדם ושלא כדין הנוגע בה דאינו מטמא אדם וכ\"ח בשעת מגעו אלא בגדים שעליו בשעת מגעו אבל שיטמא לטמא הנוגע בו בגדים שעליו אימא דלא יהא טמא כמו משכב אך לפי דעתם ז\"ל קשה וצ\"ע ואפשר לומר בדוחק דר\"י הכי פריך דאימא דקרא דותהי נדתה אתא לאשמועינן דלא נימא שדינו כדין הנוגע בה דאינו מטמא אלא בגדים בשעת מגעו אבל אדם וכ\"ח אפילו בשעת מגעו אינו מטמא וכדאיתא בת\"כ דקנ\"ו ע\"ב ועיין בקרבן אהרן שם אלא בועל נדה נשתנה דינו מהנוגע בה דכל זמן שבועלה ונוגע בה מטמא אדם וכ\"ח כמו שהיא מטמא' אבל לאחר שפירש ממנה נימא שדינו כמשכבה דאינו מטמא אדם ובגדים ואהא משני דעליו להטעינו משמע ודוק. ועוד אפשר לומר דהכי פריך דאימא דקרא דותהי נדת' לא אתא אלא לומר דכי היכי דהיא מטמא בהיסט אדם וכ\"ח ה\"נ הוא מטמא בהיסט מיהו לענין טומא' חלוקים הם שזה מטמא אדו\"כ בהיסט וזה אינו מטמא בהיסט אלא אוכלין ומנא לן לומר דתרוייהו נפק' מק' דמטמא אדם וכ\"ח וגם דמטמא בהיסט אימא דלא אתא אלא לחדא גרידא ואף למ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל בה' הנז' שלדעת הר' אברהם הנז' בועל נדה אינו מטמא בהיסט איכא למימר דהיינו לפי האמת דקרא דותהי נדתה אתא לומר דמטמא אדם וכ\"ח כאב הטומאה משו\"ה אמרינן דדוקא למאי דרבינהו קרא בתדי' אבל למאי דלא רבינהו מסבר' אית לן לומר שדינו כט\"מ אמנם למאי דפריך תלמודא אימא כהיא טפי הוה מסתבר לומר דקרא דותהי נדתה אתא לומר שמטמא אוכלין בהיסט מלומר שמטמא אדם ובגדים דבהא הוי משכבו כמגעו דומיא דהיא ממש ודוק ובגופא דשמעתתא דפ\"ק דיומא דקאמר אלא לאו לטבילתן אין להקשות דאם כן אמאי לא ערבינהו ותני ב\"ק ובועל נדה כמגע שרץ או כטמא מת דאיכא למימר דתני להו לטבילתן כפי טומאתן דבעל קרי טובל ביום טומאתו ובועל נדה טובל ביום ז' וכ\"כ הרב בח\"ה בפרק אלו דברים למאי דבעי למימר התם בגמ' דמסיפ' למחנותן כו' אינו משתלח חוץ לב' מחנות דאמאי לא עריב ותני להו יע\"ש אלא דהתם לע\"ד נרא' דלק\"מ דלמאי דהוה בעי תלמודא למימר דב\"ק כמגע שרץ דקתני בברייתא למחנותן קאמר מש\"ה לא ערב ותני להו משום דבפ\"ק דכלים תנן החיל מקודש ממנו שאין נכרי וטמאי מת נכנסים לשם ומשמע דוקא ט\"מ דהוי אב הטומאה אבל טמאי שרץ לא וכ\"כ התוס' ז\"ל בפ\"ק דחולין ד\"ז ע\"ב יע\"ש וא\"כ אי הוה תנא ב\"ק ובועל נדה כמגע שרץ הוה משמע שדינו כטמא שרץ ומותר ליכנס בחיל ואי הוה תני כטמא מת הוה משמע דבעל קרי אסור ליכנס בחיל משום הכי הוצרך התנא למעבדינהו תרתי בבי ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,46 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Those_Who_Defile_Bed_or_Seat",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זבה </b>\n<b> שנעקרה מימי רגליה כו'.</b> עיין מ\"ש מרן ובמ\"ש פ\"ג מהלכות אישות הלכה י':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בועל </b>\n<b> נדה כנדה כו' ומטמא מו\"מ כנדה.</b> הנה משמעות דברי רבינו ז\"ל נראה דס\"ל דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים שעליו וכ\"כ הרב מש\"ל ואולם דעת הר' אברהם זעירא ורבינו ישעיה הראשון הביאו הרא\"ם ז\"ל בס' מצורע ד\"ה ותהי נדתה דמה שאמרו בת\"כ ובפ' בנות כותי' מה היא מטמא אדו\"כ אף הוא מטמא אדו\"כ אינו ר\"ל לשיט' אדם הנוגע בו לטמא בגדים שעליו כמו שהיא מטמא כו' ועוד הרי שנינו בהדיא בועל נדה כטמא מת ש\"מ בועל נדה אינו מטמא אלא אדם ולא בגדים שעליו ע\"ש. וקשה לי טובא לפי שיטתם מהא דפרכינן פ\"ק דיומא ד\"ו מתיבי ב\"ק כמגע שרץ בועל נדה כטמא מת מאי לאו לטבילתן לא לטומאתן טומאתן בהדיא כתיב בהו כו' ודחיק לשנויי לעולם לטומאתן וסיפא אצטריכא ליה והשתא מאי קו' נימא דמתני' לטומאתן והא אתא לאשמועי' דאינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו דומיא דטמא מת ואמאי אצטריך לדחוק סיפא אצטריכ' ליה וכן נמי קשה מההיא דאלו דברים דאמאי אצטריך לשנוי למחנותם והא כדאיתא והא כדאיתא ואפשר לומר דמ\"ש הם ז\"ל דבועל נדה אינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו היינו לפום מאי דמסקינן בגמרא דבועל נדה טבילתן ביום והיינו משום דאע\"ג דכתיב ותהי נדתה עליו לא מדמינן ליה אלא למאי דכתיבי בהדיא אבל למאי דלא רבינהו קרא יש לנו לדמות כטמא מת מסברא משום דהוי טומאת מגע כמותו וכמ\"ש התוס' בד\"ה סיפא אית לן למימר נמי דמאי דמרבינן מקרא דותהי נדתה אינו אלא לטמא אדם וכלים במגע אבל לטמא אדם ובגדים שעליו כנדה לא דטפי יש לנו לדמותו לטמא מת ותפסת מועט תפסת מיהו למאי דהוה בעי למימר דבועל נדה כנדה וטבילת' בליל' ע\"כ משום דס\"ל כיון דכתיב ותהי נדתה עליו אית לן לדמויי לנדה לכל מילי וא\"כ ה\"נ אית לן למימר דמטמא אדם לטמא בגדים שעליו כנדה א\"כ משו\"ה לא משני לעולם לטומאתם ואשמועינן דאינו מטמא בגדים משום דא\"כ ע\"כ היינו טעמא דלא אתקש אלא למאי דכתיבי בהדיא וא\"כ לטבילתם נמי יש לנו לומר שדינו כטמא מת ובפסחים נמי משו\"ה לא משני הכי משום דכי היכי דלענין לטמא בגדים אמרינן שדינו כטמא מת מכח הסברא ה\"נ למחנותם דח\"כ מדסיפא למחנותם רישא נמי למחנותם וכעין מ\"ש התוס' אלא דקצת קשה לפי זה דא\"כ אמאי לא פריך תלמוד' למ\"ד דבועל נדה כנדה וטובל בלילה מברייתא דקתני חומר בבועל נדה מטמא מת כו' הא לענין לטמא זה וזה שוין וכמו שהכריחו הן ז\"ל וא\"נ מדלענין טומאתן שוה לטמא מת דאינו מטמא בגדים שעליו ה\"נ לטבילתם ותו דאמאי לא תני חומר בבועל נדה מטמא מת שטובל בלילה וא\"נ מברייתא גופא דמייתי אלא שחמור ממנו בועל נדה כו' אמאי לא חשיב הא ויש לומר דניחא לי' לתלמודא להקשות מברייתא מפורשת דקתני טובל ביום ולא מהך ברייתא דאיכא לדחויי דתנא ושייר דהדוחה דוחה בקש מיהו לפי האמת לית לן לדחוקי בהכי ואית לן למימר שדינו כטמא מת מסברא דומיא דטבילתן ובהא ניחא מה שהקשה הרב בעל קרבן אהרן בפרשת מצורע דק\"ס ע\"ג דמאי ראי' מייתי מהך מתני' הא כבר פירש הר\"ש בפי' המשנה דלאו לענין טומאה מיירי אלא למחנותן דאינה משתלח אלא חוץ למחנה אחד ואם לא ירצו להודות להר\"ש כי פירוש דחוק הוא זה דסיפא למחנותן ורישא איירי לטומאה אלא דמפ' כו' יע\"ש והנה מ\"ש אם לא ירצו להודות להר\"ש בזה כו' הן דברים תמוהים שהרי דברי הר\"ש הללו הן הם דברי הגמ' דפ' א\"ד והנראה דאישתמיט מיניה וחשב הרב ז\"ל שהם פירוש הר\"ש מיהו לעיקר קו' כפי מש\"כ לא ק\"מ דס\"ל דאע\"ג דהתם מוקמי' לה דאיירי למחנותן מיני' תשמע דלענין טומא' לטמא בגדים שוה לטמא מת דאם נאמר שדינו כנדה ומטמא בגדים אע\"ג דלמחנותן דינו כט\"מ אמאי איצטריך התם לדחוקי דלמחנותן קאמר והא כדאיתא כו' ואמאי לא משני דלעולם לטומאתן וסיפא אצטריכא לי' כמו שהקשו התוס' וא\"נ לטבילתן קאמר ולעולם דלמחנותן בועל נדה כנדה ומשתלח לב' מחנות דומיא דלטמא בגדים דאמרינן שדינו כנדה אלא ע\"כ דס\"ל דכיון דלטבילתן שוין לטמא מת ה\"נ למחנותן דלכל מילי אית לן לדמויי לט\"מ אם לא למאי דכתיב בהדיא דוקא כמ\"ש התוס' וא\"כ ה\"נ לענין לטמא בגדים אית לן למימר שדינו כט\"מ מה\"ט כנ\"ל ודוק. מיהו ממה שדחה הרא\"ם ז\"ל ראייתם דאיכא למימר בועל נדה כט\"מ שמטמא אדם אבל לא כטמא מת לכל דבר כו' נרא' דאי מהא לא איכפת לי' וא\"כ לא ידעתי אמאי הוצרך הרב ז\"ל לזה ולא כתב דההיא מתניתין למחנותן קאמר כמו שאמרו בגמ' וא\"נ לטבילתן וכמסקנא דשמעתין ואע\"ג דלמחנותן ולטבילתן שוין לטמא מת לטמא בגדים מרבינן ליה מקרא דותהי נדתה עליו ודוק ורש\"י ז\"ל בפ' ב\"כ דל\"ה ס\"ל דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים שעליו יע\"ש בד\"ה מאי היא ועיין בקרבן אהרן דף הנז' שצדד לומר שמ\"ש רש\"י אינו אלא במשא לחוד אבל במגע לא ועיין במ\"ש הר\"ש בריש כלים ולע\"ד מדברי רש\"י ז\"ל שם באותה סוגיא בד\"ה אימא כהיא מבואר מדבריו דאפי' במגע ס\"ל דמטמא בגדים שעליו יע\"ש ויש לתמוה על הרב ז\"ל איך לא השגיח בזה ודוק ועיין במ\"ש המש\"ל בדין זה גם מ\"ש עוד הרב הנז' גם זה הפירוש אי אפשר לפרשו דאם אינו מטמא אלא אחד כו' הן דברים תמוהים וחתומים לא זכיתי להבינם כמו שיראה המעיין אך קל\"ט לדעת הר' אברהם זעירא ור\"י מהא דפריך התם בפ' ב\"כ מתקיף לה ר\"י אימא כהיא מה היא לא חלקת בה בין מגעה למשכבה לטמא אדם ולטמא בגדים אף הוא לא תחלק בו בין מגעו למשכבו לט\"א ול\"ב ולקולא אמר קרא עליו להטעינו משמע והשתא לפי דעתם ז\"ל ע\"כ מאי דפריך בגמ' הוא לומר דכי היכי דהיא שוה משא' למשכבה דמטמא אדם ובגדים הכי נמי הוא יהא שוה מגעו למשכבו וכי היכי דמשכבו אינו מטמא אדם ובגדים אם נגעו בו ה\"נ לא יטמא מגעו אדם ובגדים דאם נגעו אדם ובגדים בו לא יטמא אלא דוקא אם נגעו אוכלין ושלא כפירוש רש\"י שכתב דהיינו לומר דאם נגע אדם בבועל נדה לא יטמא בגדים שעליו כמו שאינו מטמא משכב שהרי לפי דעתם האמת כן הוא וכיון שכן קשה דמאי קו' ואיך יעלה על דעתך לומר כן דא\"כ ק' דמה ת\"ל ותהי נדתה עליו לא לכתוב אלא וטמא שבעת ימים וממילא שמעינן דמטמא אוכלין ובגדים שעליו וכדין הנוגע בה וכדקאמרן בברייתא בהדיא א\"כ מת\"ל ותהי נדתה כו' ועיין בהרב קרבן אהרן ובשלמא לפירש\"י ניחא דתלמודא הכי פריך דאימא דותהי נדתה אצטריך לאשמועינן דמטמא אדם ושלא כדין הנוגע בה דאינו מטמא אדם וכ\"ח בשעת מגעו אלא בגדים שעליו בשעת מגעו אבל שיטמא לטמא הנוגע בו בגדים שעליו אימא דלא יהא טמא כמו משכב אך לפי דעתם ז\"ל קשה וצ\"ע ואפשר לומר בדוחק דר\"י הכי פריך דאימא דקרא דותהי נדתה אתא לאשמועינן דלא נימא שדינו כדין הנוגע בה דאינו מטמא אלא בגדים בשעת מגעו אבל אדם וכ\"ח אפילו בשעת מגעו אינו מטמא וכדאיתא בת\"כ דקנ\"ו ע\"ב ועיין בקרבן אהרן שם אלא בועל נדה נשתנה דינו מהנוגע בה דכל זמן שבועלה ונוגע בה מטמא אדם וכ\"ח כמו שהיא מטמא' אבל לאחר שפירש ממנה נימא שדינו כמשכבה דאינו מטמא אדם ובגדים ואהא משני דעליו להטעינו משמע ודוק. ועוד אפשר לומר דהכי פריך דאימא דקרא דותהי נדת' לא אתא אלא לומר דכי היכי דהיא מטמא בהיסט אדם וכ\"ח ה\"נ הוא מטמא בהיסט מיהו לענין טומא' חלוקים הם שזה מטמא אדו\"כ בהיסט וזה אינו מטמא בהיסט אלא אוכלין ומנא לן לומר דתרוייהו נפק' מק' דמטמא אדם וכ\"ח וגם דמטמא בהיסט אימא דלא אתא אלא לחדא גרידא ואף למ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל בה' הנז' שלדעת הר' אברהם הנז' בועל נדה אינו מטמא בהיסט איכא למימר דהיינו לפי האמת דקרא דותהי נדתה אתא לומר דמטמא אדם וכ\"ח כאב הטומאה משו\"ה אמרינן דדוקא למאי דרבינהו קרא בתדי' אבל למאי דלא רבינהו מסבר' אית לן לומר שדינו כט\"מ אמנם למאי דפריך תלמודא אימא כהיא טפי הוה מסתבר לומר דקרא דותהי נדתה אתא לומר שמטמא אוכלין בהיסט מלומר שמטמא אדם ובגדים דבהא הוי משכבו כמגעו דומיא דהיא ממש ודוק ובגופא דשמעתתא דפ\"ק דיומא דקאמר אלא לאו לטבילתן אין להקשות דאם כן אמאי לא ערבינהו ותני ב\"ק ובועל נדה כמגע שרץ או כטמא מת דאיכא למימר דתני להו לטבילתן כפי טומאתן דבעל קרי טובל ביום טומאתו ובועל נדה טובל ביום ז' וכ\"כ הרב בח\"ה בפרק אלו דברים למאי דבעי למימר התם בגמ' דמסיפ' למחנותן כו' אינו משתלח חוץ לב' מחנות דאמאי לא עריב ותני להו יע\"ש אלא דהתם לע\"ד נרא' דלק\"מ דלמאי דהוה בעי תלמודא למימר דב\"ק כמגע שרץ דקתני בברייתא למחנותן קאמר מש\"ה לא ערב ותני להו משום דבפ\"ק דכלים תנן החיל מקודש ממנו שאין נכרי וטמאי מת נכנסים לשם ומשמע דוקא ט\"מ דהוי אב הטומאה אבל טמאי שרץ לא וכ\"כ התוס' ז\"ל בפ\"ק דחולין ד\"ז ע\"ב יע\"ש וא\"כ אי הוה תנא ב\"ק ובועל נדה כמגע שרץ הוה משמע שדינו כטמא שרץ ומותר ליכנס בחיל ואי הוה תני כטמא מת הוה משמע דבעל קרי אסור ליכנס בחיל משום הכי הוצרך התנא למעבדינהו תרתי בבי ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,88 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות כלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כלי </b>\n<b> מתכות שנטמאו וכו'.</b> עיין בספר קול בן לוי ובמ\"ש פרק ג' מהלכות אישות:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סנדל </b>\n<b> של סיידין וכו'.</b> כתב מרן הכ\"מ ז\"ל וז\"ל בפ\"ג דעדיות סנדל של סיידין ר\"ע מטמא כו' ופסק רבינו כר\"ע משום דאמרינן בפרק במה אשה דר\"מ סבר כותיה ור\"י או ריב\"ן פליגי עליה וא\"כ הוה ליה ר\"ע ור\"מ רבים ע\"כ. וראיתי להרב גופיה הלכות ז\"ל דק\"ה ע\"ב שהקשה על דבריו וז\"ל וצ\"ע דכיון דתלי טעמא דפסק כר\"ע בסנדל של סיידין משום דסבר כר\"מ אע\"ג דר\"מ לא איירי במתני' לענין טומאה אלא לענין שבת מ\"מ משמע ליה דהא בהא תליא דמאיזה טעם יוצא בשבת משום דמנעל הוא גביה א\"כ מה\"ט ראוי לטמא מדרס א\"כ ק\"ט דרבינו סתר מדידיה אדידי' דהכא פסק לענין סנדל של סיידין דמטמא כר\"ע ופ' י\"ט מה' שבת פסק דאין הקטע יוצא בקב שלו כר\"י והיכי מזכה שטרא לבי תרי כיון דמאי דיליף רבינו לפסוק כר\"ע בסנדל של סיידין לענין טומאה הוא משום דאתי כר\"מ לענין קטע דיוצא בשבת וא\"כ אין לתרץ שאני טומאה משבת א\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע: ולעד\"נ דל\"ק שהרי אמרו בפ' יוה\"כ דמ\"ח ע\"ב אלא אמר רבא דכ\"ע מנעל הוא ובשבת בהא פליגי מ\"ס גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות בר\"ה ומ\"ס לא גזרינן וא\"כ י\"ל דמאי דפסק רבינו פי\"ט מה' שבת דאין הקטע יוצא בקב שלו כר\"י לאו משום דלאו מנעל הוא אלא משום דגזרינן דילמא אתי לאתויי ד\"א בר\"ה וכאוקמת' דרבא ואע\"ג דר\"ה קאמר בפרק במה אשה מאן לא הודו לו ר\"י דס\"ל דטעמא דר\"י משום דלאו מנעל הוא רבי' ז\"ל פסק כרבא דבתראה וכן רב יוסף דנייד ממאי דקאמר ר\"ה מאן לא הודו לו ר\"י וקאמר מאן לא הודו לו ר\"י בן נורי הוא משום דס\"ל נמי כרבא דטעמא דר\"י לאו משום דלאו מנעל הוא אלא משום גזירה וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו פ' יוה\"כ יע\"ש ומ\"ש מרן ז\"ל ופסק רבינו כר\"ע משום דר\"מ סבר כותיה ור\"י או ריב\"ן פליגי עליה ולפי מ\"ש ר\"י נמי כותיה דר\"ע ס\"ל כונתו ז\"ל לומר דפסק רבינו שפסק בסנדל של סיידין כר\"ע אתייא אליבא דכ\"ע ואפי' לר\"ה דס\"ל דטעמא דר\"י משום דלאו מנעל הוא משום דכיון דר\"מ ע\"כ לכ\"ע צריך לומר דס\"ל דמנעל הוא אלא דר\"י אליבא דר\"ה פליג עליה א\"כ הו\"ל ר\"ע ור\"מ רבים מיהו מה שפסק רבי' ז\"ל גבי שבת דאין הקטע יוצא בקב שלו היינו משום דס\"ל כרבא דטעמא דר\"י משום גזרה ואין להקשות ממה שפסק רבינו ז\"ל בפ' מה' יבום וחליצה דאין חולצין בסנדל של עץ ומשמע דה\"ט משום דלאו מנעל הוא ולא ס\"ל כרבא דאמר דכ\"ע מנעל הוא די\"ל כמ\"ש התוס' שם בפ' יוה\"כ משם ר\"י דה\"ט דר\"י דכי היכי דחייש דילמא נפיל משום שהוא רחב מה\"ט נמי אין חולצת בו כדאמרינן בפ' מ\"ח נעלו הראוי לו פרט לגדול שאינו יכול להלוך בו: ואגב ראיתי להתוס' ז\"ל דברים תמוהים בעיני שכתבו וז\"ל והקשה הר\"ש מדתניא בפ' מ\"ח כו' באנפולייא של בגד חליצתה פסולה כו' אתאן לרבנן והיכי משמע דהתם לרבנן טפי מדר\"מ ותי' ר\"י דודאי המק' הוה ס\"ד דטעמא דר\"י משום דלאו מנעל הוא דבענין אחר לא מתוקמא ליה הא דקתני באנפוליי' של בגד חליצתה פסולה כו' ובמסקנא דאמר כולה ר\"מ היא כו' מצי למהוי שפיר טעמא דר\"י משום דילמא מיפסיק וא\"ת כיון דמעיקרא ס\"ד דטעמא דר\"י משום דילמא מיפסיק מאי קא משני מדסיפ' רבנן רישא נמי רבנן ובמחופה עור אמאי שרי אפילו מחופה עור נמי איכא למיחש דילמא מיפסיק עכ\"ל:<br><b> וראיתי </b> להרב חד\"ה ז\"ל שכתב וז\"ל המק' ודאי לא הוה ס\"ד הכי אלא טעמא דר\"י משום דלא חשיב מנעל כמ\"ש התוס' מכח קו' אלא דר\"ל מעיקרא היינו כתי' קמא דאביי דמשני מדסיפא רבנן כו' דאיהו נמי ודאי ס\"ל כדמסיק הכא דטעמא דר\"י משום דילמא מיפסיק עכ\"ד ולא הבנותי דבריו דאיך אפשר לומר דאביי ודאי ס\"ל כדמסיק רבא הא אביי גופי' בפ' יה\"ך משני לההיא ברייתא דקתני ושוין דאסור לצאת ביה\"ך דמיירי בדאית ביה כתיתין ולא משני כדמשני רבא דכ\"ע מנעל הוא כו' ואפילו תימא דס\"ל דבתר דאקשי ליה רבא ואי לאו מנעל הוא כתיתין משוי ליה מנעל כו' חזר והודה לתי' דרבא אכתי קשה שהרי כיון שכתבו התוס' ז\"ל דהמקשה ודאי הוה ס\"ד דטעמא דר\"י הוא משום דלא חשיב מנעל משום דבעניין אחר לא מתוקמא לסיפא דקאמר באנפיליא של בגד חליצתה פסולה א\"כ מה\"ט נמי ע\"כ דאביי ס\"ל דטעמא דר\"י משום דלא חשיב מנעל כיון דלתי' דאביי נמי סיפא לא אתייא אלא כרבנן כדס\"ד דמקשה וכדאמר מדסיפא רבנן ובאמת שהוא דבר מתמיה עד שמכח זה נראה שט\"ס נפל בדבריהם במ\"ש מאי קא משני מדסיפא רבנן כו' וצריך להגיה בדבריהם כך וא\"ת כיון דמעיקרא ס\"ד כו' מאי קא משני במחופ' עור ודברי הכל אמאי שרי כו' וכונתם ז\"ל אההיא דאמרינן התם פ' מ\"ח אפיסקא דסנדל של עץ מאן תנא א\"ש ר\"מ היא כו' אבוה דשמואל אמר במחופה עור ודברי הכל והיינו דקשיא להו משום דמשמע להו דאבוה דשמואל ודאי ס\"ל כדמסיק רבא הכא דטעמא דר\"י משום דילמא מיפסק ולא כתי' דאביי דאידחייא ליה מכח קו' דרבא ואהא קשייא להו דכיון דטעמא משום דילמא מיפסק במחופה עור נמי אמאי שרי ועיין בתוס' ישנים שם שהק' כן מהא דאבוה דשמואל יע\"ש והשתא ניחא לישנא דמעיקרא ס\"ד שכתבו התוס' דהיינו תי' דרבא דקאמר התם כולה ר\"מ דאיתמר התם מתמהה ההיא דאבוה דשמואל טובא כנ\"ל ודברי הרב חד\"ה ז\"ל צ\"ע ודע שכפי דברי התוס' הללו נראה ליישב מה שהקשה הרב ל\"מ ז\"ל בפ\"ו מה' שביתת עשור וז\"ל הרי\"ף ז\"ל הביא בהלכות בעייא דסנדל של שעם ופשיטותא להיתרא וכ' שם הר\"ן ז\"ל שדעת הרי\"ף דבשל עץ מותר לצאת ביום הכפורים ושלא כדעת רש\"י ז\"ל וקשה על הר\"ן ז\"ל מנין לו כן בדעת הרי\"ף שהרי\"ף לא הזכיר אלא היתרא של שעם וקש ומי אמר לו דבשל עץ לית ליה דרש\"י ז\"ל דאימא דס\"ל דאסור ותי' דטעמו מבואר דכיון דהרי\"ף ז\"ל פסק בפ' מצות חליצה דסנדל של עץ חליצתה פסולה ה\"ה לענין יום הכפורים דאין לומר דהחמירו בחליצה כדדחה שם הרמב\"ן ז\"ל וזה נראה להר\"ן דוחק וע\"פ זה תמה על מרן הב\"י ז\"ל א\"ח סי' תרי\"ד שאחר שהביא דברי הר\"ן ז\"ל שכתב שדעת הרי\"ף דאפי' בשל עץ מותר שלא כדעת רש\"י כתב וז\"ל ורבינו כתב אסור לנעול מנעל כו' ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גמי (וכורך) אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש בו שהוא יחף ע\"כ ודבריו סתומים עכ\"ל וקשה דודאי נוטין לדברי הרי\"ף שהכרח שיש על הרי\"ף ז\"ל לומר דאית ליה בסנדל של עץ מותר מכח ההיא דפ' מ\"ח שפסק דסנדל של עץ חליצתו פסולה איהו גופיה התיר לדעת רבינו שכן פסק ג\"כ הוא ז\"ל בפ' מה' יבום וחליצה א\"ד יע\"ש ולפי דברי התוס' ז\"ל שכתבנו נראה לומר דודאי ממה שפסק גבי חליצה דסנדל של עץ פסול אין ראיה דס\"ל דלא חשיב מנעל דאי' למימר דהיינו משום דבעי נעלו הראוי לו כמ\"ש התוס' ז\"ל ולעולם דחשיב מנעל ואסור לצאת בו ביה\"כ כדעת רש\"י ז\"ל אלא מה שהכריחו להר\"ן לומר שדעת הרי\"ף דאפי' בשל עץ אסור הוא ממה שהשמיט רי\"ף ז\"ל ברייתא דקתני בקב הקטע ושוין שאסור לצאת ביו\"כ משמע דס\"ל דלא קי\"ל כהך ברייתא אלא כרבנן דפליגי אר\"מ ור\"י דהיינו ר\"י בן נורי דס\"ל דלא חשיב מנעל כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל שם במלחמותיו אמנם בדברי רבינו אין הכרח כל כך ממה שלא הביא הך בריי' דאסור לצאת בקב הקטע ביה\"כ שהרי ממ\"ש ונ\"ט מפני שקושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש בו שהוא יחף מה\"ט נראה שלא התיר אלא בשל שעם וכיוצא דשייך ה\"ט אבל בשל עץ דמגין הוא טפי משל עור דלא שייך ה\"ט ה\"נ דאסור ואיכא למימר דמשום הכי לא כתבו בפירוש שכבר מלתיה אמורה מהטעם שכתב ומש\"ה כתב מרן ז\"ל שדבריו סתומים כנ\"ל ודוק עוד יש ליישב לקו' מהר\"ש אלגאזי ז\"ל שהקשה לעיל ע\"פ מ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל שם דלר\"י בן נורי דס\"ל דסנדל של סיידין לא חשיב כלי לענין טומאה בודאי דכ\"ש דלא חשיב מנעל לענין יציאת שבת וחליצה מיהו אנן אף על גב דלא קי\"ל כר\"י בן נורי לענין טומאה לענין שבת וחליצה קי\"ל כותיה משום דהנהו רבנן דנפקו בשל שעם ס\"ל בהא כותיה כו' יע\"ש וא\"כ יש ליישב דברי מרן על אופן זה דכנותו ז\"ל לומר דלענין טומאה פסקינן כר\"ע דס\"ל דחשיב כלי משום דר\"מ סבר כותיה דכיון דס\"ל דאפי' לענין שבת חשוב כלי כ\"ש לענין טומאה וא\"כ חשיב ר\"ע ור\"מ רבים לענין טומאה ופסקינן כותיה מיהו לענין שבת לא קי\"ל כר\"מ משום דא\"ל דאף ר\"ע ל\"ק דחשיב כלי אלא גבי טומאה אבל לגבי שבת מודה לר\"י ומש\"ה פסקי' הלכה כר\"י כדקי\"ל בעלמא הלכה כר\"י מחבירו ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,85 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Vessels",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כלי </b>\n<b> מתכות שנטמאו וכו'.</b> עיין בספר קול בן לוי ובמ\"ש פרק ג' מהלכות אישות:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סנדל </b>\n<b> של סיידין וכו'.</b> כתב מרן הכ\"מ ז\"ל וז\"ל בפ\"ג דעדיות סנדל של סיידין ר\"ע מטמא כו' ופסק רבינו כר\"ע משום דאמרינן בפרק במה אשה דר\"מ סבר כותיה ור\"י או ריב\"ן פליגי עליה וא\"כ הוה ליה ר\"ע ור\"מ רבים ע\"כ. וראיתי להרב גופיה הלכות ז\"ל דק\"ה ע\"ב שהקשה על דבריו וז\"ל וצ\"ע דכיון דתלי טעמא דפסק כר\"ע בסנדל של סיידין משום דסבר כר\"מ אע\"ג דר\"מ לא איירי במתני' לענין טומאה אלא לענין שבת מ\"מ משמע ליה דהא בהא תליא דמאיזה טעם יוצא בשבת משום דמנעל הוא גביה א\"כ מה\"ט ראוי לטמא מדרס א\"כ ק\"ט דרבינו סתר מדידיה אדידי' דהכא פסק לענין סנדל של סיידין דמטמא כר\"ע ופ' י\"ט מה' שבת פסק דאין הקטע יוצא בקב שלו כר\"י והיכי מזכה שטרא לבי תרי כיון דמאי דיליף רבינו לפסוק כר\"ע בסנדל של סיידין לענין טומאה הוא משום דאתי כר\"מ לענין קטע דיוצא בשבת וא\"כ אין לתרץ שאני טומאה משבת א\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע: ולעד\"נ דל\"ק שהרי אמרו בפ' יוה\"כ דמ\"ח ע\"ב אלא אמר רבא דכ\"ע מנעל הוא ובשבת בהא פליגי מ\"ס גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות בר\"ה ומ\"ס לא גזרינן וא\"כ י\"ל דמאי דפסק רבינו פי\"ט מה' שבת דאין הקטע יוצא בקב שלו כר\"י לאו משום דלאו מנעל הוא אלא משום דגזרינן דילמא אתי לאתויי ד\"א בר\"ה וכאוקמת' דרבא ואע\"ג דר\"ה קאמר בפרק במה אשה מאן לא הודו לו ר\"י דס\"ל דטעמא דר\"י משום דלאו מנעל הוא רבי' ז\"ל פסק כרבא דבתראה וכן רב יוסף דנייד ממאי דקאמר ר\"ה מאן לא הודו לו ר\"י וקאמר מאן לא הודו לו ר\"י בן נורי הוא משום דס\"ל נמי כרבא דטעמא דר\"י לאו משום דלאו מנעל הוא אלא משום גזירה וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו פ' יוה\"כ יע\"ש ומ\"ש מרן ז\"ל ופסק רבינו כר\"ע משום דר\"מ סבר כותיה ור\"י או ריב\"ן פליגי עליה ולפי מ\"ש ר\"י נמי כותיה דר\"ע ס\"ל כונתו ז\"ל לומר דפסק רבינו שפסק בסנדל של סיידין כר\"ע אתייא אליבא דכ\"ע ואפי' לר\"ה דס\"ל דטעמא דר\"י משום דלאו מנעל הוא משום דכיון דר\"מ ע\"כ לכ\"ע צריך לומר דס\"ל דמנעל הוא אלא דר\"י אליבא דר\"ה פליג עליה א\"כ הו\"ל ר\"ע ור\"מ רבים מיהו מה שפסק רבי' ז\"ל גבי שבת דאין הקטע יוצא בקב שלו היינו משום דס\"ל כרבא דטעמא דר\"י משום גזרה ואין להקשות ממה שפסק רבינו ז\"ל בפ' מה' יבום וחליצה דאין חולצין בסנדל של עץ ומשמע דה\"ט משום דלאו מנעל הוא ולא ס\"ל כרבא דאמר דכ\"ע מנעל הוא די\"ל כמ\"ש התוס' שם בפ' יוה\"כ משם ר\"י דה\"ט דר\"י דכי היכי דחייש דילמא נפיל משום שהוא רחב מה\"ט נמי אין חולצת בו כדאמרינן בפ' מ\"ח נעלו הראוי לו פרט לגדול שאינו יכול להלוך בו: ואגב ראיתי להתוס' ז\"ל דברים תמוהים בעיני שכתבו וז\"ל והקשה הר\"ש מדתניא בפ' מ\"ח כו' באנפולייא של בגד חליצתה פסולה כו' אתאן לרבנן והיכי משמע דהתם לרבנן טפי מדר\"מ ותי' ר\"י דודאי המק' הוה ס\"ד דטעמא דר\"י משום דלאו מנעל הוא דבענין אחר לא מתוקמא ליה הא דקתני באנפוליי' של בגד חליצתה פסולה כו' ובמסקנא דאמר כולה ר\"מ היא כו' מצי למהוי שפיר טעמא דר\"י משום דילמא מיפסיק וא\"ת כיון דמעיקרא ס\"ד דטעמא דר\"י משום דילמא מיפסיק מאי קא משני מדסיפ' רבנן רישא נמי רבנן ובמחופה עור אמאי שרי אפילו מחופה עור נמי איכא למיחש דילמא מיפסיק עכ\"ל:<br><b> וראיתי </b> להרב חד\"ה ז\"ל שכתב וז\"ל המק' ודאי לא הוה ס\"ד הכי אלא טעמא דר\"י משום דלא חשיב מנעל כמ\"ש התוס' מכח קו' אלא דר\"ל מעיקרא היינו כתי' קמא דאביי דמשני מדסיפא רבנן כו' דאיהו נמי ודאי ס\"ל כדמסיק הכא דטעמא דר\"י משום דילמא מיפסיק עכ\"ד ולא הבנותי דבריו דאיך אפשר לומר דאביי ודאי ס\"ל כדמסיק רבא הא אביי גופי' בפ' יה\"ך משני לההיא ברייתא דקתני ושוין דאסור לצאת ביה\"ך דמיירי בדאית ביה כתיתין ולא משני כדמשני רבא דכ\"ע מנעל הוא כו' ואפילו תימא דס\"ל דבתר דאקשי ליה רבא ואי לאו מנעל הוא כתיתין משוי ליה מנעל כו' חזר והודה לתי' דרבא אכתי קשה שהרי כיון שכתבו התוס' ז\"ל דהמקשה ודאי הוה ס\"ד דטעמא דר\"י הוא משום דלא חשיב מנעל משום דבעניין אחר לא מתוקמא לסיפא דקאמר באנפיליא של בגד חליצתה פסולה א\"כ מה\"ט נמי ע\"כ דאביי ס\"ל דטעמא דר\"י משום דלא חשיב מנעל כיון דלתי' דאביי נמי סיפא לא אתייא אלא כרבנן כדס\"ד דמקשה וכדאמר מדסיפא רבנן ובאמת שהוא דבר מתמיה עד שמכח זה נראה שט\"ס נפל בדבריהם במ\"ש מאי קא משני מדסיפא רבנן כו' וצריך להגיה בדבריהם כך וא\"ת כיון דמעיקרא ס\"ד כו' מאי קא משני במחופ' עור ודברי הכל אמאי שרי כו' וכונתם ז\"ל אההיא דאמרינן התם פ' מ\"ח אפיסקא דסנדל של עץ מאן תנא א\"ש ר\"מ היא כו' אבוה דשמואל אמר במחופה עור ודברי הכל והיינו דקשיא להו משום דמשמע להו דאבוה דשמואל ודאי ס\"ל כדמסיק רבא הכא דטעמא דר\"י משום דילמא מיפסק ולא כתי' דאביי דאידחייא ליה מכח קו' דרבא ואהא קשייא להו דכיון דטעמא משום דילמא מיפסק במחופה עור נמי אמאי שרי ועיין בתוס' ישנים שם שהק' כן מהא דאבוה דשמואל יע\"ש והשתא ניחא לישנא דמעיקרא ס\"ד שכתבו התוס' דהיינו תי' דרבא דקאמר התם כולה ר\"מ דאיתמר התם מתמהה ההיא דאבוה דשמואל טובא כנ\"ל ודברי הרב חד\"ה ז\"ל צ\"ע ודע שכפי דברי התוס' הללו נראה ליישב מה שהקשה הרב ל\"מ ז\"ל בפ\"ו מה' שביתת עשור וז\"ל הרי\"ף ז\"ל הביא בהלכות בעייא דסנדל של שעם ופשיטותא להיתרא וכ' שם הר\"ן ז\"ל שדעת הרי\"ף דבשל עץ מותר לצאת ביום הכפורים ושלא כדעת רש\"י ז\"ל וקשה על הר\"ן ז\"ל מנין לו כן בדעת הרי\"ף שהרי\"ף לא הזכיר אלא היתרא של שעם וקש ומי אמר לו דבשל עץ לית ליה דרש\"י ז\"ל דאימא דס\"ל דאסור ותי' דטעמו מבואר דכיון דהרי\"ף ז\"ל פסק בפ' מצות חליצה דסנדל של עץ חליצתה פסולה ה\"ה לענין יום הכפורים דאין לומר דהחמירו בחליצה כדדחה שם הרמב\"ן ז\"ל וזה נראה להר\"ן דוחק וע\"פ זה תמה על מרן הב\"י ז\"ל א\"ח סי' תרי\"ד שאחר שהביא דברי הר\"ן ז\"ל שכתב שדעת הרי\"ף דאפי' בשל עץ מותר שלא כדעת רש\"י כתב וז\"ל ורבינו כתב אסור לנעול מנעל כו' ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גמי (וכורך) אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש בו שהוא יחף ע\"כ ודבריו סתומים עכ\"ל וקשה דודאי נוטין לדברי הרי\"ף שהכרח שיש על הרי\"ף ז\"ל לומר דאית ליה בסנדל של עץ מותר מכח ההיא דפ' מ\"ח שפסק דסנדל של עץ חלי��תו פסולה איהו גופיה התיר לדעת רבינו שכן פסק ג\"כ הוא ז\"ל בפ' מה' יבום וחליצה א\"ד יע\"ש ולפי דברי התוס' ז\"ל שכתבנו נראה לומר דודאי ממה שפסק גבי חליצה דסנדל של עץ פסול אין ראיה דס\"ל דלא חשיב מנעל דאי' למימר דהיינו משום דבעי נעלו הראוי לו כמ\"ש התוס' ז\"ל ולעולם דחשיב מנעל ואסור לצאת בו ביה\"כ כדעת רש\"י ז\"ל אלא מה שהכריחו להר\"ן לומר שדעת הרי\"ף דאפי' בשל עץ אסור הוא ממה שהשמיט רי\"ף ז\"ל ברייתא דקתני בקב הקטע ושוין שאסור לצאת ביו\"כ משמע דס\"ל דלא קי\"ל כהך ברייתא אלא כרבנן דפליגי אר\"מ ור\"י דהיינו ר\"י בן נורי דס\"ל דלא חשיב מנעל כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל שם במלחמותיו אמנם בדברי רבינו אין הכרח כל כך ממה שלא הביא הך בריי' דאסור לצאת בקב הקטע ביה\"כ שהרי ממ\"ש ונ\"ט מפני שקושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש בו שהוא יחף מה\"ט נראה שלא התיר אלא בשל שעם וכיוצא דשייך ה\"ט אבל בשל עץ דמגין הוא טפי משל עור דלא שייך ה\"ט ה\"נ דאסור ואיכא למימר דמשום הכי לא כתבו בפירוש שכבר מלתיה אמורה מהטעם שכתב ומש\"ה כתב מרן ז\"ל שדבריו סתומים כנ\"ל ודוק עוד יש ליישב לקו' מהר\"ש אלגאזי ז\"ל שהקשה לעיל ע\"פ מ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל שם דלר\"י בן נורי דס\"ל דסנדל של סיידין לא חשיב כלי לענין טומאה בודאי דכ\"ש דלא חשיב מנעל לענין יציאת שבת וחליצה מיהו אנן אף על גב דלא קי\"ל כר\"י בן נורי לענין טומאה לענין שבת וחליצה קי\"ל כותיה משום דהנהו רבנן דנפקו בשל שעם ס\"ל בהא כותיה כו' יע\"ש וא\"כ יש ליישב דברי מרן על אופן זה דכנותו ז\"ל לומר דלענין טומאה פסקינן כר\"ע דס\"ל דחשיב כלי משום דר\"מ סבר כותיה דכיון דס\"ל דאפי' לענין שבת חשוב כלי כ\"ש לענין טומאה וא\"כ חשיב ר\"ע ור\"מ רבים לענין טומאה ופסקינן כותיה מיהו לענין שבת לא קי\"ל כר\"מ משום דא\"ל דאף ר\"ע ל\"ק דחשיב כלי אלא גבי טומאה אבל לגבי שבת מודה לר\"י ומש\"ה פסקי' הלכה כר\"י כדקי\"ל בעלמא הלכה כר\"י מחבירו ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות כלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fasts",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות תעניות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכח </b>\n<b> ואכל משלים תעניתו כו'.</b> כתב הראב\"ד ירוש' כשאמר יום זה אבל אמר יום סתם איבד תעניתו ועיין בה\"ה ודע שמהירוש' הלזו הביאו הראשונים ראיה דמ\"ש בפ\"ק דתעניות די\"ב אמר\"י אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע הנ\"מ כשקבל עליו יום סתם כו' והנה בפירוש דהאי שמעתתא נחלקו הראשונים יש מהם אומרים דכי אמרינן לוה אדם ופורע הנ\"מ כשקבל עליו יום סתם דהיינו שנדר להתענות סך ימים ולא פי' ימים ידועים ואח\"כ בירר להתענות יום ידוע בעד אחד מאותן הימים כו' אבל אם אמר בתחלת נדרו יום זה אינו לוה ופורע (וסמכו לה מהא דגרסינן בירושלמי נדר להתענות ושכח ואכל אבד תעניתו רב בשם רבנן אמרי ההוא דאמר יום סתם אבל אמר יום זה מתענה ומשלים) דמשמע להו דהיינו טעמא דיום סתם אבד תעניתו מפני שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל ביום זה דלא שייך לומר לוה ופורע מתענה ומשלים וכתב הרא\"ש ז\"ל שם דמגמרא דילן לא משמע הכי מדקאמר שמואל כלישנא קמא וכי נדר הוא דלא סגי דלא משלם צערא הוא דקביל עליה כו' והשתא אי איירי ביום זה ניחא דכי לא מצי אין זקוק לשלם דאי ביום סתם למה לא ישלם אי לא מצי השתא ליעבד ביומא אחרינא כשהוא בריא וחזק עכ\"ד יע\"ש והנה המתבאר מדבריו ז\"ל שהוא סובר דלישנא קמא ולישנא בתרא בהא פליגי דלל\"ק ס\"ל לשמואל דאי לא מצי מצער נפשיה אינו חייב לשלם כלל כיון דיום זה קאמר והרי אבד תעניתו ואתא שמואל לאפלוגי ארב דאמר לוה ופורע וללישנא בתרא שמואל לא פליג אדרב אלא ס\"ל נמי דצריך לפרוע אלא דקאמר שדין פשוט בעצמו דלא יהא אלא נדר מי לא מצי לשלומי כו' וכן מתבאר גם כן מדברי הר\"ן ז\"ל שם דבהא פליגי ושלא כדעת רש\"י שכתב וז\"ל לצעורי בעלמא אי מצי מצער נפשיה ואי לא לא יהא אלא ליומא אחרינא ע\"כ הנה דעתו דשמואל לא פליג אדרב במאי דקאמר לוה ופורע ולפי דעתו ל\"ק ול\"ב בהא הוא דפליגי דלל\"ק דוקא בקבלת תענית כגון דאמר הריני בתענית נדבה למחר הוא דאמרי' לוה ופורע אבל בנדר להתענות לא וכדקאמר וכי נדר הוא וללישנא בתרא אפילו בנדר להתענות דינא הכי ולפי דבריו ז\"ל קשה דא\"כ לל\"ק מאי הוא אתקפתא דשמואל דקא' וכי נדר הוא כו' הא היא גופי' היינו מימרא דרב ואי כונתו להק' שדין זה פשיט' א\"כ הי\"ל לומר בהדיא פשיטא כדקא' בלישנא בתרא אלא משמע כפי' הרא\"ש דשמואל לאפלוגי אדרב דאמר לוה ופורע הוא דאתא ועל קוטב זה נראה כונת הרא\"ש במ\"ש שם לקמן וז\"ל הרי\"ף ז\"ל לא הביא ל\"ק משום דאף לל\"ק הלכתא כרב באיסורי ע\"כ דכונתו לומר שהרי\"ף ז\"ל פסק כלישנא בתרא דצריך לפרוע כדקאמר שמואל מי לא מצי משלם ואזיל ושלא כל\"ק דאמר דא\"צ לפרוע כלל ואהא קאמר דפסק כלישנא בתרא משום דאף לל\"ק דס\"ל לשמואל דא\"צ לפרוע ופליג אדרב אפ\"ה קי\"ל כרב דאמר לוה ופורע דהלכתא כרב באיסורי. זה הנראה פשוט בכונת דבריו:<br><b> האמנם </b> ראיתי למרן הב\"י ז\"ל דברים תמוהים בעיני שכתב בא\"ח סי' תקס\"ח על מ\"ש הטור נדר להתענות ומצטער יכול ללותו וז\"ל והרי\"ף שלא הביא אלא לישנא בתרא נראה דאפילו בלי שום טענה ואונס יכול ללותו דלא יהי אלא נדר והאומר סלע זו לצדקה יכול ללותו בלי שום טענה ואונס ולשלומי ליומא אחרינא ועוד שהרא\"ש כתב שהרי\"ף לא הביא ל\"ק כו' משמע לכאורה דלרב ברצונו הדבר תלוי אם רצה ללות לוה אע\"פ שאין לו אונס כלל אלא שממ\"ש הרא\"ש פיר' ר\"ח היכא דאיכא צערא לוה תעניתו ופורע ושמעינן האי סברא משמואל דאמר צערא קביל עליה אלמא דרב במצטער קאמר משמע דאפי' לרב לא שרי ללות אלא במצטער את\"ד יע\"ש ואתמהא שכונת הרא\"ש מבואר כמו שכתבתי ולאו לענין דבעינן שום אונס קאי הרא\"ש אלא לומר שחייב לפורעו משא\"כ לל\"ק דלשמואל אינו חייב לפורעו וזה שכתב הרא\"ש ז\"ל דאפי' לל\"ק דהלכתא כרב דאמר לוה ופורע ולפי מה שהבין מרן ז\"ל דלל\"ק לא בעינן אונס כלל ומ\"ש הרא\"ש ז\"ל דאפילו לל\"ק הלכתא כרב באיסורי היינו לומר דרב סתמא קאמר לוה ופורע אפי' בלי שום אונס אם כן נמצאו דבריו סותרין למ\"ש בראש דבריו משם ר\"ח דלרב נמי בעי מצטער ולפחות הי\"ל להרא\"ש ז\"ל לומר שהרי\"ף ז\"ל חולק על ר\"ח ז\"ל וס\"ל דלרב לא בעינן מצטער ותו דאיך הפה יכולה לדבר דלרב לא בעינן מצטער ולשמואל בעי' דאם כן מאי האי דקא' שמואל וכי נדר קביל עליה דלא סגי כו' ומאי קו' הא רב הא אתא לאשמועינן דאפי' בלי שום אונס משרא שרי ואי אתא לאפלוגי עליה דרב הי\"ל לשמואל לומר לא שנו אלא היכא דלא מצי לצער נפשיה כו' ולא לומר כהאי לישנא וכי נדר הוא כו' דמבואר הוא דאתא לאפלוגי ולהקל עליו ממ\"ש רב ולא להחמיר ותו דכפי דבריו דללישנא בתרא לא בעי' אונס דומיא דנדר אם כן נמצא דס' ר\"ח שכתב הרא\"ש בראש דבריו היכא דאיכא צערא כו' ע\"כ היינו משום דס\"ל לר\"ח דהלכה כלישנא קמא וכ\"כ מרן בכ\"מ פ\"ד מהל' נדרים ואם כן כשהביא הרא\"ש ז\"ל דברי ר\"ח ז\"ל סמוך ונראה הי\"ל להביא דברי הרי\"ף ולומר אבל הרי\"ף ז\"ל לא הביא לישנא קמא ולא להפסיק בין הדבקים ולהביא דברי הרי\"ף באחרונה כאלו הוא ענין בפני עצמו גם מה שהכריח דללישנא בתרא אפי' בלי שום אונס יכול ללותו מטעמא דלא יהי אלא נדר כו' לא זכיתי להבין דבריו דאי משום האי טעמא אמרינן ללישנא בתרא אפילו בלי שום אונס יכול ללות דומיא דנדר כ\"ש וק\"ו דצריך לומר האי ללישנא קמא שהרי לל\"ק קבלת תענית גריע מנדר כדקאמר וכי נדר הוא כו' וא\"כ תקשי לן ללישנא קמא כיון דבנדר יכול לשלם אפילו בלי שום אונס כ\"ש בקבלת תענית אלא ודאי דנדר שאני מהטעם שאכתוב בסמוך ולכן הנראה ברור דהא דר\"ח לא תליא בפלוגתא דל\"ק ול\"ב דאפי' לל\"ב נמי בעינן צערא ומה שהכריח מרן ז\"ל ממ\"ש שמואל לא יהי אלא נדר ונדר בלי שום אונס כלל יכול לשלומי ליומא אחרינא נראה דאין זה הכרח שהרי מ\"ש האומר סלע זו לצדקה לוה ופורע היינו דוקא היכי דלא קיימי עניים התם אבל היכא דקיימי עניים לא וכנודע וא\"כ ה\"נ בנודר להתענות דומה להיכא דקיימי עניים שהרי הא קאי איהו והתחיל להתענות ובידו להתענות אלא דכל דאיכא צערא הוא דשרינן ליה משום צערא זה נראה לי פשוט בכונת דברי הרא\"ש ז\"ל גם מ\"ש עוד מרן בסוף דבריו וז\"ל ולענין הלכה כיון שרבינו והרא\"ש ז\"ל פסקו כלישנא קמא הכי נקטינן דבעינן מצטער דוקא לא ידעתי היכן מצא בדברי הרא\"ש ז\"ל דפסק כלישנא קמא ואי משום מה שהביא דברי ר\"ח אדרבא ממה שהביא דברי הרי\"ף ז\"ל באחרונה ועשה לו סמוכות מטעמא דאף ללישנא קמא הלכתא כרב באיסורי משמע שדעתו כדעת הרי\"ף ז\"ל סוף דבר שדבריו צ\"ע איך שיהיה באומר יום זה דעת הרא\"ש והטור וסיעתיהו דאינו יכול ללות ודעת הראב\"ד והרשב\"א ז\"ל הביאו הר\"ן ז\"ל וכן דעת הא\"ז הובאו דבריו בהגהת אשירי שם דאפילו בנדר להתענות יום ידוע יכול ללותו וההיא דהירושלמי מיירי כשיש לו יום קבוע להתענות בכל שנה ושנה כגון יום שמת בו אביו וכיוצא דאז לכ\"ע אינו יכול ללותו את\"ד יע\"ש: וראיתי להרב מחנה אפרים בה' שבועות סי' י\"ד ובהלכ' נדרים סי' ט\"ו שהקשה לסברא הלזו דאפי' ביום זה מצי ללותו מהא דתניא בפ\"ק דתענית יחיד שקבל עליו להתענות בה\"ב של כל השנה ופגע בהם י\"ט הכתובים במג\"ת אם נדרו קודם לגזרתינו ידחה נדרו את גזירתינו ואם גזרתינו קדמה לנדרו ידח' גזרתינו את נדרו והשתא ק' דאמאי ידחה נדרו את גזרתינו הלא יכול ללות וליפרוע וכ\"ש הכא דהוי במקום מצוה ואין לומר דההיא מיירי בנדר גמור שהרי כתב הר\"ן ז\"ל שם דאיירי בקבלת התענית ואולם לדעת הסוברים דביום זה אינו יכול ללותו ניחא שפיר וכמובן אלו דבריו ז\"ל ואנכי הרואה לא ידעתי איך אשתמיט מיניה מ\"ש מרן הב\"י ז\"ל סימן הנז' וז\"ל כתב הכלבו משם הראב\"ד שאפי' באומר יום זה לוה ופורע ומיהו מי שקבל עליו להתענות בה\"ב של כל השנה אינו לוה תעניתו לפי שלצער עצמו צער גדול נתכוון ע\"כ ואם כן מעתה מה מקום להקשות מאותה ברייתא דבפ\"ק דתענית דהתם ביחיד שקבל להתענות בה\"ב של כל השנה מיירי כדקתני בהדיא ושוב ראיתי להרב תה\"ד בסי' רע\"ה שכתב דמי שקבל עליו להתענות בה\"ב של כל השנה נראה דדמיין ימים הללו כימים קבועים וכיום שמת בו אביו וכיוצא הואיל ובירר ימים הללו משאר ימי השבוע משום דיומי דרחמי אינון ולא מצי ללוותן וכתב עוד וז\"ל וכן משמע מהא דגרסינן פרק קמא דתענית יחיד שקבל כו' אם גזרתנו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפניהם ולא גרסינן דילוה ויפרע (הנה הרב ז\"ל הביא סיפא דברייתא ונראה ודאי דאשגר' לישן הוא דמסיפא דברייתא אין ראיה דאימא ה\"נ וה\"ק ידחה גזרתינו את נדרו ויפרע אחר כך וכמו שכן הוא דעת התוס' ואף לדעת רש\"י ז\"ל שכתב אינו חייב לפרוע התם ה\"ט דמעיקרא לא חל נדרו ביום זה כלל והילכך אינו צריך לפרוע אבל בעלמא ה\"נ דמצי ללות אלא ודאי עיקר ראייתו מרישא דברייתא אם נדרו קודם לגזרתינו כו') אפס י\"ל אם לא ירצה לפרוע עכ\"ד יע\"ש והדבר תמוה איך אשתמיט מהרב מח\"א ז\"ל ודרך אגב ראיתי להרב ט\"ז סק\"א שכתב על דברי רמ\"א שהביא דברי הרב תה\"ד הללו להלכה וז\"ל ומ\"ש דבה\"ב מקרי יום זה ולא מהני הלואה נראה דהיינו דוקא כשרוצה להתענות יום אחר עבור יום ב' או ה' דאמרינן שהוא קבל להתענות דוקא ב' וה' שהם יומי דרחמי אבל אם רוצה להתענות ולהלוות מיום ב' זה אל יום ב' אחר דהיינו אחר שישלמו מספר ימי נדרו שקצב עליו שפיר מצי לעשות כן דהוי כמו יום סתם עכ\"ד ויש לתמוה עליו דאם כן היכי מיתבא ליה להרב תה\"ד ברייתא דיחיד שקבל עליו להתענות בה\"ב הא אכתי תקשי ליה לפי דעתו אמאי ידחה נדרו את גזרתינו הא איתיה בתקנתא דילוה נדרו ליום ב' אחר אחר שישלימו ימי נדרו שקצב אם לא נאמר בדוחק דברייתא מיירי בנודר להתענות בה\"ב של כל ימי חייו דמהשתא תו ליתיה בתשלומין וזה ודאי דוחק דברייתא יחיד שקבל להתענות בה\"ב של כל ימות השנה כולה קתני ולא כל ימי חייו אלא ודאי דליתא ועל פי דברי הרב בעל תה\"ד נראה שלזה היתה כונת הגהת אשירי ז\"ל פ\"ק דשבת שכתב וז\"ל ונ\"ל דיום זה דקאמר בירושלמי היינו שהיום גורם כגון שקבל להת��נות יום שמת בו אביו כו' והשתא ל\"ק ממסכ' תענית אי גרסינן התם שבשנה זו עכ\"ד אשר דבריו ז\"ל באו סתומים כספר החתום ולא אדע שכול תנא אהיכא קאי ואולם לפי דברי התה\"ד ז\"ל אפשר שכונתו היתה אברייתא הלזו דקתני יחיד שקבל להתענות דר\"ל קו' התה\"ד ז\"ל דלמה זה קתני ברייתא דידחה נדרו ואמאי לא ילוה נדרו אהא תריץ יתיב דאי גרסינן שקבל להתענות בה\"ב שבשנה זו ניחא דהו\"ל יום קבוע דדוקא בה\"ב קביל עליה שהם יומי דרחמי והנראה שכתב אי גרסי' התם כו' כלפי קצת גרסאות שהיו גורסין יחיד שקבל להתענות בה\"ב גרידא דמהשתא יש במשמע שכל עיקר נדרו היתה להתענות שלשה תעניות כסדר הזה בה\"ב ולא פי' באיזה שבוע ובאיזה שנה והתחיל להתענות ולהשלים נדרו בשני וחמישי שפגע בהם י\"ט דמג\"ת דודאי לגירסא זו הו\"ל כנודר להתענות יום סתם כיון שלא קבל אלא סתם אכתי מצי ללותן ולהתענות ג' תעניות הללו אחר עבור י\"ט הכתובים במג\"ת ואהא כתב דאי גרסינן התם שבשנה זו ניחא זה הנראה אצלי כונת הגהות אשירי ז\"ל ואיך שיהי' ממ\"ש מבואר דבנדר להתענות בה\"ב של כל השנה כולה לא מצי ללוותן וכמ\"ש הכלבו משם הראב\"ד ז\"ל והתה\"ד ואולם מצאתי להריטב\"א ז\"ל בחידושיו שנראה חולק אסברא זו וס\"ל דאפי' בכה\"ג דמצי ללות וזה שכתב שם להכריח מ\"ש בבריי' ידחה גזרתינו את נדרו דאינו חייב לפרוע אחר כך כלל ושלא כדעת התוס' שנסתפקו משום דאי מיירי דוקא בלוה ופורע אחר כך מאי רבותייהו די\"ט הכתובים במג\"ת הא בלא\"ה מצי ללות וכדקאמר רב לוה ופורע א\"ד יע\"ש והשתא אי ס\"ל כדעת התה\"ד מאי קו' וכמובן ואולי שגרסתו היתה בברייתא יחיד שקבל להתענות בה\"ב גרידה ולא היה גורס של כל השנה כולה דמהשתא הוה ליה כיום סתם וכמ\"ש כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רי) </b> והרי\"ף שלא הביא כו'. יכול ללותו בלי שום טענה ואונס ולשלומי ליומא אחרינא. לא זכיתי להבין בעניי דברי מרן הב\"י בזה דאיך אפשר לומר דאפי' בנדר גמור מותר ללות בלי אונס ומאי שנא מהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דחייל עליו נזירות מעכשיו והיינו משום דחיישינן שמא ימות ואע\"ג דלא נתכוין להיות נזיר מיד מדלא קיבל עליו נזירות בסתם וא\"כ מכש\"כ בנדר סכום תעניות מעכשיו. והא דמייתי ראיה מהאומר סלע זו לצדקה מאי ראי' היא התם דמותר ללותו היינו משום דאיכא שעבוד נכסי' עלי' לפורעה ופשיטא נמי דהא דקאמר דיכול לשלומי ליומא אחרינא לאו דוקא לפורעו למחר קאמר דנימא בזה דה\"ט משום דדוקא לזמן מרובה חיישינן לשמא ימות ולא לזמן מועט דז\"א דבודאי דה\"ה דליום אחר יכול לפרוע דמי לא עסקינן בעומד בכ\"ט באדר והוא ממנין הימים שנדר להתענות ואם ילוה יום זה הרי לא יכול לפורעו עד אייר לכמה פוסקים דס\"ל דגם אחר הפסח אין מתענין בניסן ושלשים יום ודאי מקרי זמן מרובה ועיין מ\"ש הב\"י ביו\"ד סי' רכ\"ח (ועיין מ\"ש לעיל דף ע\"ג ע\"א על הגליון בד\"ה בחידושי לנדרים (אות קע\"ט) בביאור הא דלא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר ולפי דברינו שם היה מקום ליישב דברי הב\"י אלו שבאו\"ח סי' תקס\"ח אבל באמת הב\"י ס\"ל דלזמן מרובה ודאי חיישינן לשמא ימות). ובתשובות הרדב\"ז סי' י\"ג כתב במי שנשבה והרשה לו השר שיום אחד בשנה יכול לקיים המצות שנצטוה עליהן איש ישראל דחייב לבחור לו היום הראשון שעומד בו ולא להרחיב הזמן עד יוה\"כ ועיין בתשובת חכ\"צ סימן ק\"ו ואפי' באונס כל שנדר נדר גמור קשה הדבר לומר דמותר לו ללוות ובאמת ס\"ל לרש\"י ז\"ל דדוקא בקבלת תענית לחוד דקיל הוא דמותר ללוות והיינו רק במקום צער�� אבל למימר דאפי' בנדר גמור ואפי' שלא באונס יהיה מותר לכתחילה ללוות ולשלם ואפי' לזמן מרובה הוא לכאורה נגד דברי הרא\"ש עצמו בפ\"ק דנדרים ונגד דברי עצמו ביו\"ד סי' רכ\"ח וע\"ש ודו\"ק:<br><b> (ריא) </b> דאי מיירי דוקא בלוה ופורע אח\"כ כו'. הא בלא\"ה מצי ללות כו'. לכאורה ראי' זו תמוה דהא משום ימים טובים הכתובים במגילת תענית יכול ללוות אפי' בלי צערא ונראה מדברי הריטב\"א אלו דס\"ל כדעת הב\"י דאפי' בלא שום טענה יכול ללוות ונמצא לפ\"ז שהרי\"ף ז\"ל לאו יחיד הוא בזה דהא גם הריטב\"א ז\"ל ס\"ל כוותי' וכמ\"ש. ולפ\"ז צ\"ע במה דפסק דבעינן שיצטער והיינו משום דהרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל קאי בחד שיטה וס\"ל כן והרי\"ף יחיד הוא בזה דלפמ\"ש לאו יחיד הוא:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fasts",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Fasts",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכח </b>\n<b> ואכל משלים תעניתו כו'.</b> כתב הראב\"ד ירוש' כשאמר יום זה אבל אמר יום סתם איבד תעניתו ועיין בה\"ה ודע שמהירוש' הלזו הביאו הראשונים ראיה דמ\"ש בפ\"ק דתעניות די\"ב אמר\"י אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע הנ\"מ כשקבל עליו יום סתם כו' והנה בפירוש דהאי שמעתתא נחלקו הראשונים יש מהם אומרים דכי אמרינן לוה אדם ופורע הנ\"מ כשקבל עליו יום סתם דהיינו שנדר להתענות סך ימים ולא פי' ימים ידועים ואח\"כ בירר להתענות יום ידוע בעד אחד מאותן הימים כו' אבל אם אמר בתחלת נדרו יום זה אינו לוה ופורע (וסמכו לה מהא דגרסינן בירושלמי נדר להתענות ושכח ואכל אבד תעניתו רב בשם רבנן אמרי ההוא דאמר יום סתם אבל אמר יום זה מתענה ומשלים) דמשמע להו דהיינו טעמא דיום סתם אבד תעניתו מפני שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל ביום זה דלא שייך לומר לוה ופורע מתענה ומשלים וכתב הרא\"ש ז\"ל שם דמגמרא דילן לא משמע הכי מדקאמר שמואל כלישנא קמא וכי נדר הוא דלא סגי דלא משלם צערא הוא דקביל עליה כו' והשתא אי איירי ביום זה ניחא דכי לא מצי אין זקוק לשלם דאי ביום סתם למה לא ישלם אי לא מצי השתא ליעבד ביומא אחרינא כשהוא בריא וחזק עכ\"ד יע\"ש והנה המתבאר מדבריו ז\"ל שהוא סובר דלישנא קמא ולישנא בתרא בהא פליגי דלל\"ק ס\"ל לשמואל דאי לא מצי מצער נפשיה אינו חייב לשלם כלל כיון דיום זה קאמר והרי אבד תעניתו ואתא שמואל לאפלוגי ארב דאמר לוה ופורע וללישנא בתרא שמואל לא פליג אדרב אלא ס\"ל נמי דצריך לפרוע אלא דקאמר שדין פשוט בעצמו דלא יהא אלא נדר מי לא מצי לשלומי כו' וכן מתבאר גם כן מדברי הר\"ן ז\"ל שם דבהא פליגי ושלא כדעת רש\"י שכתב וז\"ל לצעורי בעלמא אי מצי מצער נפשיה ואי לא לא יהא אלא ליומא אחרינא ע\"כ הנה דעתו דשמואל לא פליג אדרב במאי דקאמר לוה ופורע ולפי דעתו ל\"ק ול\"ב בהא הוא דפליגי דלל\"ק דוקא בקבלת תענית כגון דאמר הריני בתענית נדבה למחר הוא דאמרי' לוה ופורע אבל בנדר להתענות לא וכדקאמר וכי נדר הוא וללישנא בתרא אפילו בנדר להתענות דינא הכי ולפי דבריו ז\"ל קשה דא\"כ לל\"ק מאי הוא אתקפתא דשמואל דקא' וכי נדר הוא כו' הא היא גופי' היינו מימרא דרב ואי כונתו להק' שדין זה פשיט' א\"כ הי\"ל לומר בהדיא פשיטא כדקא' בלישנא בתרא אלא משמע כפי' הרא\"ש דשמואל לאפלוגי אדרב דאמר לוה ופורע הוא דאתא ועל קוטב זה נראה כונת הרא\"ש במ\"ש שם לקמן וז\"ל הרי\"ף ז\"ל לא הביא ל\"ק משום דאף לל\"ק הלכתא כרב באיסורי ע\"כ דכונתו לומר שהרי\"ף ז\"ל פסק כלישנא בתרא דצריך לפרוע כדקאמר שמואל מי לא מצי משלם ואזיל ושלא כל\"ק דאמר דא\"צ לפרוע כלל ואהא קאמר דפסק כלישנא בתרא משום דאף לל\"ק דס\"ל לשמואל דא\"צ לפרוע ופליג אדרב אפ\"ה קי\"ל כרב דאמר לוה ופורע דהלכתא כרב באיסורי. זה הנראה פשוט בכונת דבריו:<br><b> האמנם </b> ראיתי למרן הב\"י ז\"ל דברים תמוהים בעיני שכתב בא\"ח סי' תקס\"ח על מ\"ש הטור נדר להתענות ומצטער יכול ללותו וז\"ל והרי\"ף שלא הביא אלא לישנא בתרא נראה דאפילו בלי שום טענה ואונס יכול ללותו דלא יהי אלא נדר והאומר סלע זו לצדקה יכול ללותו בלי שום טענה ואונס ולשלומי ליומא אחרינא ועוד שהרא\"ש כתב שהרי\"ף לא הביא ל\"ק כו' משמע לכאורה דלרב ברצונו הדבר תלוי אם רצה ללות לוה אע\"פ שאין לו אונס כלל אלא שממ\"ש הרא\"ש פיר' ר\"ח היכא דאיכא צערא לוה תעניתו ופורע ושמעינן האי סברא משמואל דאמר צערא קביל עליה אלמא דרב במצטער קאמר משמע דאפי' לרב לא שרי ללות אלא במצטער את\"ד יע\"ש ואתמהא שכונת הרא\"ש מבואר כמו שכתבתי ולאו לענין דבעינן שום אונס קאי הרא\"ש אלא לומר שחייב לפורעו משא\"כ לל\"ק דלשמואל אינו חייב לפורעו וזה שכתב הרא\"ש ז\"ל דאפי' לל\"ק דהלכתא כרב דאמר לוה ופורע ולפי מה שהבין מרן ז\"ל דלל\"ק לא בעינן אונס כלל ומ\"ש הרא\"ש ז\"ל דאפילו לל\"ק הלכתא כרב באיסורי היינו לומר דרב סתמא קאמר לוה ופורע אפי' בלי שום אונס אם כן נמצאו דבריו סותרין למ\"ש בראש דבריו משם ר\"ח דלרב נמי בעי מצטער ולפחות הי\"ל להרא\"ש ז\"ל לומר שהרי\"ף ז\"ל חולק על ר\"ח ז\"ל וס\"ל דלרב לא בעינן מצטער ותו דאיך הפה יכולה לדבר דלרב לא בעינן מצטער ולשמואל בעי' דאם כן מאי האי דקא' שמואל וכי נדר קביל עליה דלא סגי כו' ומאי קו' הא רב הא אתא לאשמועינן דאפי' בלי שום אונס משרא שרי ואי אתא לאפלוגי עליה דרב הי\"ל לשמואל לומר לא שנו אלא היכא דלא מצי לצער נפשיה כו' ולא לומר כהאי לישנא וכי נדר הוא כו' דמבואר הוא דאתא לאפלוגי ולהקל עליו ממ\"ש רב ולא להחמיר ותו דכפי דבריו דללישנא בתרא לא בעי' אונס דומיא דנדר אם כן נמצא דס' ר\"ח שכתב הרא\"ש בראש דבריו היכא דאיכא צערא כו' ע\"כ היינו משום דס\"ל לר\"ח דהלכה כלישנא קמא וכ\"כ מרן בכ\"מ פ\"ד מהל' נדרים ואם כן כשהביא הרא\"ש ז\"ל דברי ר\"ח ז\"ל סמוך ונראה הי\"ל להביא דברי הרי\"ף ולומר אבל הרי\"ף ז\"ל לא הביא לישנא קמא ולא להפסיק בין הדבקים ולהביא דברי הרי\"ף באחרונה כאלו הוא ענין בפני עצמו גם מה שהכריח דללישנא בתרא אפי' בלי שום אונס יכול ללותו מטעמא דלא יהי אלא נדר כו' לא זכיתי להבין דבריו דאי משום האי טעמא אמרינן ללישנא בתרא אפילו בלי שום אונס יכול ללות דומיא דנדר כ\"ש וק\"ו דצריך לומר האי ללישנא קמא שהרי לל\"ק קבלת תענית גריע מנדר כדקאמר וכי נדר הוא כו' וא\"כ תקשי לן ללישנא קמא כיון דבנדר יכול לשלם אפילו בלי שום אונס כ\"ש בקבלת תענית אלא ודאי דנדר שאני מהטעם שאכתוב בסמוך ולכן הנראה ברור דהא דר\"ח לא תליא בפלוגתא דל\"ק ול\"ב דאפי' לל\"ב נמי בעינן צערא ומה שהכריח מרן ז\"ל ממ\"ש שמואל לא יהי אלא נדר ונדר בלי שום אונס כלל יכול לשלומי ליומא אחרינא נראה דאין זה הכרח שהרי מ\"ש האומר סלע זו לצדקה לוה ופורע היינו דוקא היכי דלא קיימי עניים התם אבל היכא דקיימי עניים לא וכנודע וא\"כ ה\"נ בנודר להתענות דומה להיכא דקיימי עניים שהרי הא קאי איהו והתחיל להתענות ובידו להתענות אלא דכל דאיכא צערא הוא דשרינן ליה משום צערא זה נראה לי פשוט בכונת דברי הרא\"ש ז\"ל גם מ\"ש עוד מרן בסוף דבריו וז\"ל ולענין הלכה כיון שרבינו והרא\"ש ז\"ל פסקו כלישנא קמא הכי נקטינן דבעינן מצטער דוקא לא ידעתי היכן מצא בדברי הרא\"ש ז\"ל דפסק כלישנא קמא ואי משום מה שהביא דברי ר\"ח אדרבא ממה שהביא דברי הרי\"ף ז\"ל באחרונה ועשה לו סמוכות מטעמא דאף ללישנא קמא הלכתא כרב באיסורי משמע שדעתו כדעת הרי\"ף ז\"ל סוף דבר שדבריו צ\"ע איך שיהיה באומר יום זה דעת הרא\"ש והטור וסיעתיהו דאינו יכול ללות ודעת הראב\"ד והרשב\"א ז\"ל הביאו הר\"ן ז\"ל וכן דעת הא\"ז הובאו דבריו בהגהת אשירי שם דאפילו בנדר להתענות יום ידוע יכול ללותו וההיא דהירושלמי מייר�� כשיש לו יום קבוע להתענות בכל שנה ושנה כגון יום שמת בו אביו וכיוצא דאז לכ\"ע אינו יכול ללותו את\"ד יע\"ש: וראיתי להרב מחנה אפרים בה' שבועות סי' י\"ד ובהלכ' נדרים סי' ט\"ו שהקשה לסברא הלזו דאפי' ביום זה מצי ללותו מהא דתניא בפ\"ק דתענית יחיד שקבל עליו להתענות בה\"ב של כל השנה ופגע בהם י\"ט הכתובים במג\"ת אם נדרו קודם לגזרתינו ידחה נדרו את גזירתינו ואם גזרתינו קדמה לנדרו ידח' גזרתינו את נדרו והשתא ק' דאמאי ידחה נדרו את גזרתינו הלא יכול ללות וליפרוע וכ\"ש הכא דהוי במקום מצוה ואין לומר דההיא מיירי בנדר גמור שהרי כתב הר\"ן ז\"ל שם דאיירי בקבלת התענית ואולם לדעת הסוברים דביום זה אינו יכול ללותו ניחא שפיר וכמובן אלו דבריו ז\"ל ואנכי הרואה לא ידעתי איך אשתמיט מיניה מ\"ש מרן הב\"י ז\"ל סימן הנז' וז\"ל כתב הכלבו משם הראב\"ד שאפי' באומר יום זה לוה ופורע ומיהו מי שקבל עליו להתענות בה\"ב של כל השנה אינו לוה תעניתו לפי שלצער עצמו צער גדול נתכוון ע\"כ ואם כן מעתה מה מקום להקשות מאותה ברייתא דבפ\"ק דתענית דהתם ביחיד שקבל להתענות בה\"ב של כל השנה מיירי כדקתני בהדיא ושוב ראיתי להרב תה\"ד בסי' רע\"ה שכתב דמי שקבל עליו להתענות בה\"ב של כל השנה נראה דדמיין ימים הללו כימים קבועים וכיום שמת בו אביו וכיוצא הואיל ובירר ימים הללו משאר ימי השבוע משום דיומי דרחמי אינון ולא מצי ללוותן וכתב עוד וז\"ל וכן משמע מהא דגרסינן פרק קמא דתענית יחיד שקבל כו' אם גזרתנו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפניהם ולא גרסינן דילוה ויפרע (הנה הרב ז\"ל הביא סיפא דברייתא ונראה ודאי דאשגר' לישן הוא דמסיפא דברייתא אין ראיה דאימא ה\"נ וה\"ק ידחה גזרתינו את נדרו ויפרע אחר כך וכמו שכן הוא דעת התוס' ואף לדעת רש\"י ז\"ל שכתב אינו חייב לפרוע התם ה\"ט דמעיקרא לא חל נדרו ביום זה כלל והילכך אינו צריך לפרוע אבל בעלמא ה\"נ דמצי ללות אלא ודאי עיקר ראייתו מרישא דברייתא אם נדרו קודם לגזרתינו כו') אפס י\"ל אם לא ירצה לפרוע עכ\"ד יע\"ש והדבר תמוה איך אשתמיט מהרב מח\"א ז\"ל ודרך אגב ראיתי להרב ט\"ז סק\"א שכתב על דברי רמ\"א שהביא דברי הרב תה\"ד הללו להלכה וז\"ל ומ\"ש דבה\"ב מקרי יום זה ולא מהני הלואה נראה דהיינו דוקא כשרוצה להתענות יום אחר עבור יום ב' או ה' דאמרינן שהוא קבל להתענות דוקא ב' וה' שהם יומי דרחמי אבל אם רוצה להתענות ולהלוות מיום ב' זה אל יום ב' אחר דהיינו אחר שישלמו מספר ימי נדרו שקצב עליו שפיר מצי לעשות כן דהוי כמו יום סתם עכ\"ד ויש לתמוה עליו דאם כן היכי מיתבא ליה להרב תה\"ד ברייתא דיחיד שקבל עליו להתענות בה\"ב הא אכתי תקשי ליה לפי דעתו אמאי ידחה נדרו את גזרתינו הא איתיה בתקנתא דילוה נדרו ליום ב' אחר אחר שישלימו ימי נדרו שקצב אם לא נאמר בדוחק דברייתא מיירי בנודר להתענות בה\"ב של כל ימי חייו דמהשתא תו ליתיה בתשלומין וזה ודאי דוחק דברייתא יחיד שקבל להתענות בה\"ב של כל ימות השנה כולה קתני ולא כל ימי חייו אלא ודאי דליתא ועל פי דברי הרב בעל תה\"ד נראה שלזה היתה כונת הגהת אשירי ז\"ל פ\"ק דשבת שכתב וז\"ל ונ\"ל דיום זה דקאמר בירושלמי היינו שהיום גורם כגון שקבל להתענות יום שמת בו אביו כו' והשתא ל\"ק ממסכ' תענית אי גרסינן התם שבשנה זו עכ\"ד אשר דבריו ז\"ל באו סתומים כספר החתום ולא אדע שכול תנא אהיכא קאי ואולם לפי דברי התה\"ד ז\"ל אפשר שכונתו היתה אברייתא הלזו דקתני יחיד שקבל להתענות דר\"ל קו' התה\"ד ז\"ל דלמה זה קתני ברייתא דידחה נדרו ואמאי לא ילוה נדרו אהא תריץ יתיב דאי גרסינן שקבל להתענות בה\"ב שבשנה זו ניחא דהו\"ל יום קבוע דדוקא בה\"ב קביל עליה שהם יומי דרחמי והנראה שכתב אי גרסי' התם כו' כלפי קצת גרסאות שהיו גורסין יחיד שקבל להתענות בה\"ב גרידא דמהשתא יש במשמע שכל עיקר נדרו היתה להתענות שלשה תעניות כסדר הזה בה\"ב ולא פי' באיזה שבוע ובאיזה שנה והתחיל להתענות ולהשלים נדרו בשני וחמישי שפגע בהם י\"ט דמג\"ת דודאי לגירסא זו הו\"ל כנודר להתענות יום סתם כיון שלא קבל אלא סתם אכתי מצי ללותן ולהתענות ג' תעניות הללו אחר עבור י\"ט הכתובים במג\"ת ואהא כתב דאי גרסינן התם שבשנה זו ניחא זה הנראה אצלי כונת הגהות אשירי ז\"ל ואיך שיהי' ממ\"ש מבואר דבנדר להתענות בה\"ב של כל השנה כולה לא מצי ללוותן וכמ\"ש הכלבו משם הראב\"ד ז\"ל והתה\"ד ואולם מצאתי להריטב\"א ז\"ל בחידושיו שנראה חולק אסברא זו וס\"ל דאפי' בכה\"ג דמצי ללות וזה שכתב שם להכריח מ\"ש בבריי' ידחה גזרתינו את נדרו דאינו חייב לפרוע אחר כך כלל ושלא כדעת התוס' שנסתפקו משום דאי מיירי דוקא בלוה ופורע אחר כך מאי רבותייהו די\"ט הכתובים במג\"ת הא בלא\"ה מצי ללות וכדקאמר רב לוה ופורע א\"ד יע\"ש והשתא אי ס\"ל כדעת התה\"ד מאי קו' וכמובן ואולי שגרסתו היתה בברייתא יחיד שקבל להתענות בה\"ב גרידה ולא היה גורס של כל השנה כולה דמהשתא הוה ליה כיום סתם וכמ\"ש כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רי) </b> והרי\"ף שלא הביא כו'. יכול ללותו בלי שום טענה ואונס ולשלומי ליומא אחרינא. לא זכיתי להבין בעניי דברי מרן הב\"י בזה דאיך אפשר לומר דאפי' בנדר גמור מותר ללות בלי אונס ומאי שנא מהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דחייל עליו נזירות מעכשיו והיינו משום דחיישינן שמא ימות ואע\"ג דלא נתכוין להיות נזיר מיד מדלא קיבל עליו נזירות בסתם וא\"כ מכש\"כ בנדר סכום תעניות מעכשיו. והא דמייתי ראיה מהאומר סלע זו לצדקה מאי ראי' היא התם דמותר ללותו היינו משום דאיכא שעבוד נכסי' עלי' לפורעה ופשיטא נמי דהא דקאמר דיכול לשלומי ליומא אחרינא לאו דוקא לפורעו למחר קאמר דנימא בזה דה\"ט משום דדוקא לזמן מרובה חיישינן לשמא ימות ולא לזמן מועט דז\"א דבודאי דה\"ה דליום אחר יכול לפרוע דמי לא עסקינן בעומד בכ\"ט באדר והוא ממנין הימים שנדר להתענות ואם ילוה יום זה הרי לא יכול לפורעו עד אייר לכמה פוסקים דס\"ל דגם אחר הפסח אין מתענין בניסן ושלשים יום ודאי מקרי זמן מרובה ועיין מ\"ש הב\"י ביו\"ד סי' רכ\"ח (ועיין מ\"ש לעיל דף ע\"ג ע\"א על הגליון בד\"ה בחידושי לנדרים (אות קע\"ט) בביאור הא דלא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר ולפי דברינו שם היה מקום ליישב דברי הב\"י אלו שבאו\"ח סי' תקס\"ח אבל באמת הב\"י ס\"ל דלזמן מרובה ודאי חיישינן לשמא ימות). ובתשובות הרדב\"ז סי' י\"ג כתב במי שנשבה והרשה לו השר שיום אחד בשנה יכול לקיים המצות שנצטוה עליהן איש ישראל דחייב לבחור לו היום הראשון שעומד בו ולא להרחיב הזמן עד יוה\"כ ועיין בתשובת חכ\"צ סימן ק\"ו ואפי' באונס כל שנדר נדר גמור קשה הדבר לומר דמותר לו ללוות ובאמת ס\"ל לרש\"י ז\"ל דדוקא בקבלת תענית לחוד דקיל הוא דמותר ללוות והיינו רק במקום צערא אבל למימר דאפי' בנדר גמור ואפי' שלא באונס יהיה מותר לכתחילה ללוות ולשלם ואפי' לזמן מרובה הוא לכאורה נגד דברי הרא\"ש עצמו בפ\"ק דנדרים ונגד דברי עצמו ביו\"ד סי' רכ\"ח וע\"ש ודו\"ק:<br><b> (ריא) </b> דאי מיירי דוקא בלוה ופורע אח\"כ כו'. הא בלא\"ה מצי ללות כו'. לכאורה ראי' זו תמוה דהא משום ��מים טובים הכתובים במגילת תענית יכול ללוות אפי' בלי צערא ונראה מדברי הריטב\"א אלו דס\"ל כדעת הב\"י דאפי' בלא שום טענה יכול ללוות ונמצא לפ\"ז שהרי\"ף ז\"ל לאו יחיד הוא בזה דהא גם הריטב\"א ז\"ל ס\"ל כוותי' וכמ\"ש. ולפ\"ז צ\"ע במה דפסק דבעינן שיצטער והיינו משום דהרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל קאי בחד שיטה וס\"ל כן והרי\"ף יחיד הוא בזה דלפמ\"ש לאו יחיד הוא:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות תעניות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,39 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת עשור",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו כו'.</b> הנה הר\"ן הקשה לדעת רבינו מהך דתניא פ' יה\"כ דף ע\"ח ע\"ב התנוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמ' התם דמותרים לכתחלה קתני שאם בא לימלך אומרים לו האכילהו רחוץ אותו והא ודאי לתענוג עבדי ואי מנעי חד יומא מינייהו לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי שרינן והא כתיב לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים אלא מוכח דמדרבנן וכל שהוא לצורכו של תינוק מאכילין אותו איסור דרבנן בידים עכ\"ל יע\"ש. וק\"ל על דבריו דלפי דעתו נמי תקשי ליה שהרי ממ\"ש הר\"ן בפ' כל כתבי אמתני' דקטן שבא לכבות אין אומרים לו כבה כו' מבואר דהא דאיסור דרבנן מאכילין אותו בידים היינו למאן דס\"ל בפ' חרש דקטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין להפרישו ומש\"ה באיסורים דרבנן נחתינן דרגא דמאכילין אותו בידים. אמנם לר\"י דספוקי מס\"ל התם אי ב\"ד מצווין אע\"ג דבאיסורין דרבנן ס\"ל דאין ב\"ד מצווין להפרישו מ\"מ להאכילו בידים אסור וזה מבואר בסוגיא דפרק חרש דבעי למפשט התם דקטן אונס אין ב\"ד מצווין להפרישו מברייתא דקתני בן חבר כהן כו' ומוקי לה בתרומה דרבנן הרי אע\"ג דאיסורא דרבנן הוא קתני בברייתא אין חוששין שמא יאכילנו ואם מצא בידו פירות אין זקוק לו משמע דלהאכילו בידים אסור דאל\"כ מאי אין חוששין דקאמר וכ\"כ הר\"ב מש\"ל בה' מאכ\"א יע\"ש וכיון שכן קשה דתקשי ליה לר\"י הך ברייתא דקתני התנוקות מותרין בכולן דאע\"ג דאיסורא דרבנן הוא מ\"מ להאכילו בידים אסור וצ\"ע כעת:<br><b> תו </b> ק\"ל לדעת הר\"ן והרשב\"א דבאיסורא דרבנן מאכילין אותו לתנוקות בידים ואפילו בהגיע לחינוך מהא דגרסינן ר\"פ מפנין מפנין תרומה טהורה ודמאי כו' אבל לא את הטבל ולא את המעשר כו' ופרכינן עלה בגמ' פשיטא ל\"צ דמנחא ביד ישראל מ\"ד כיון דלא חזיא ליה אסירא קמ\"ל כיון דחזיא לכהן ש\"ד ותו פרכינן עלה אבל לא את הטבל פשיטא ומשני בטבל טבול מדרבנן והשתא א\"א דאיסורא דרבנן מאכילין לתינוק בידים א\"כ טט\"מ אמאי אין מטלטלין אותו כיון דחזיא לקטנים דומיא דתרומה טהורה דשרינן לה לטלטלה מטעמא דחזי לכהן וליכא למימר דבעינן מידי דחזי לגדולים אבל כל דלא חזי לגדולים לא יהיב דעתיה עלויה ומקצה דעתו מיניה דהא ליתא דמי גרעי קטנים משברי זכוכית ותורמוסים יבשים דמפנין אותן מפני שראויין לנעמיות ולעורבים וא\"כ כ\"ש מידי דחזי לקטנים דמטלטלין אותן והיה נראה לחלק ולומר דע\"כ לא כתבו הר\"ן והרשב\"א דאיסורים דרבנן מאכילין אותו בידים אלא דוקא באיסורין דרבנן דלית בהו תקנתא להיתרא משא\"כ טבל כיון דבידו לתקוני לא ספינן להו איסורא בידים וכעין זה ראיתי להרב פר\"ח סימן תרי\"א סק\"א שחילק כן יע\"ש אלא שראיתי להרשב\"א ז\"ל בחי' יבמות בפ' חרש שהקשה לפי דעתו ז\"ל מהא דגרסינן בפ' בכל מערבין דל\"א מערבין בדמאי כו' אבל לא בטבל ואמרינן בגמ' דלא נצרכה אלא בטבל טבול מדרבנן ואי איסור דרבנן מאכילין אותו בידים אמאי אין מערבין כיון דחזי לקטנים ואמרינן התם דמערבין לגדול ביה\"כ מטעמא דחזי לקטן שאינו בר עונשין ותי' הוא ז\"ל דיה\"כ שהמאכל עצמו מותר הוא אלא דיומא הוא דקא גרים ומשו\"ה כל דחזי לקטנים מערבין משא\"כ טבל טבול מדרבנן כיון דהמאכל אסור כל דלא חזי לגדולים אין מערבין יע\"ש:<br><b> הנה </b> מבואר מדבריו דס\"ל דבטבל טבול מדרבנן מאכילין אותו בידים אע\"ג דאיתי' בתקנתא וכיון שכן קשה מההוא דפ' מפנין. ואפשר ליישב ע\"פ מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בפ' מפנין וז\"ל דמאי הא לא חזי ליה כו' איכא למידק אמאי אצטריך ליה למימר הכי כו' יש מעמידי' הגירסא ואומרים דגבי תרומה הואיל וע\"כ יהיב לכהנים וזכוכית נמי הואיל ולא חזי אלא לנעמיות כו' אלא דמאי שהוא מצניעו עד למחר לתקנו לאכילתו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה אלא כיון דאי בעי חזי ליה עכ\"ד יע\"ש. וא\"כ ה\"נ גבי טבל טבול מדרבנן אסור לטלטלו מה\"ט דכיון דחזי ליה למחר כשהוא מתקנו מסתמא מקצה דעתו מניה ולא יהיב אדעתיה ליתנו לקטנים אלא שמדבריו שם נראה שהרשב\"א ז\"ל לא החליט דעתו ז\"ל להיכן נוטה אי כדעת יש מעמידים הגירסא או כדעת התוס' שכתבו דל\"ג ליה ומריהוט לשונו משמע שדעתו ז\"ל נוטה יותר לדעת התוס' ותו שנראה פשוט שאפילו ליש מעמידים הגירסא שכתב הרשב\"א שניא היא הכא דכיון דמזונותיו עליו כחזי לדידי' דמי וצ\"ע כעת:<br><b> ודע </b> דמסוגיא דפ' הישן דכ\"ח נראה שיש להוכיח כדעת הר\"ן דשאר עינויים דרבנן כדגרסינן התם האזרח לרבות את הנשים האזרחיות שחייבות בעינוי ופרכינן עלה י\"הכ מדר\"י א\"ר נפקא כו' ומשני לא נצרכה אלא לתוספת עינוי סד\"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספת עינוי מעונש ומאזהרה לא ליחייבו נשים כלל קמ\"ל והשתא לדעת רבינו דס\"ל דשאר עינויים הן מדאורייתא מקרא דשבת שבתון אמאי לא משני עדיפא מינה דקרא איצטרך לשאר עינויים דלית ביה עונש ואזהרה וסד\"א דנשים פטורות קמ\"ל. תו ק\"ל מהך סוגיא לפי מ\"ש רש\"י בפ' אלו דברים דף ס\"ח ע\"ב ד\"ה כל האוכל וז\"ל בפרק בתרא דיומא מוקמינן להא דרשא אליבא דמ\"ד אין אדם מוזהר על תוספת עינוי להתחיל ולהתענות מבע\"י כו' ולפי הנראה רש\"י ז\"ל סותר את עצמו ממ\"ש בפ' יו\"הכ דפ\"א ע\"ב ד\"ה ותנא עצם עצם וזה לשונו מדאיצטרך ליה למיעוט לתוספות החול מעונש ומאזהרה ממילא שמעינן דמוספין כו' ואלו לפימ\"ש כאן משמע שמפרש מ\"ש בגמ' ותנא דעצם עצם האי ועיני' מאי עביד ליה כלומר דלתנא דעצם עצם דמעטיה מעונש ומאזהרה לית תוספת לעינוי כלל מדאוריית' וכ\"כ הר\"ב לח\"מ ז\"ל שדעת רבינו לפרש כן וכתב עוד שם דרבינו ז\"ל סובר דמ\"ש בפ\"ק דר\"ה דף ט' ור\"ע האי ועיניתם מאי עביד ליה הכונה לומר דלר\"ע לית תוספת בעינוי כלל שלא כפי' התוס' שם וכיון שכן ק' טובא דאם כן כשתירץ בגמר' לא נצרכה אלא לתוספת עינוי סד\"א הואיל ומיעטה מעונש כו' אמאי לא פריך בגמרא הניחא למ\"ד תוספ' דאוריית' אלא לתנא דעצם עצם ולר\"ע דלית ליה תוספת עינוי דאוריי' מאי איכא למימר אלא משמע דתוספת יה\"כ לכולי עלמא דאורייתא וצ\"ע כעת:<br><b> ומ\"ש </b> רבינו אסור לרחוץ בו בפרק יה\"כ דע\"ו ע\"ב אמרי' רחיצה וסיכה מנ\"ל דאקרי עינוי דכתיב לחם חמודות כו' אשכחן סיכה רחיצה מנ\"ל אמר מר זוטרא בר טוביא אמר קרא ותבא כמים בקרבו כו' ואימא כשתיה דומיא דשמן מה שמן מאבראי אף מים מאבראי והא תנא איפכא קא נסיב לה דתנן מנין לסיכ' שהיא כשתיה כו' אלא אמר רב אשי רחיצה מגופיה דקרא נפקא דכתיב וסוך לא סכתי ע\"כ. ויש לדקדק טובא דבפ' ואלו מגלחין דף ט\"ו ע\"ב אמרי' אבל אסור ברחיצה דכתיב ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה ופי' רש\"י דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו והוא תימא שהרי בפרק יה\"כ הוה בעי למילף מהכא ודחי לה משום דתנא איפכ' קא נסיב לה ועיין בהר\"ב ל\"מ בפרק ה' מה' אבל דין ג' שהקשה כן והניחו בצ\"ע ולפי הנרא' מדבריו שם שגירסתו שם בפרק אלו מגלחין היתה כפירוש רש\"י ע\"ש. ולע\"ד נ\"ל ליישב על פי מ\"ש התוס' בפרק אמר ר\"ע דף פ\"ט ע\"א ד\"ה אע\"פ שאין ראיה לדבר וז\"ל מיהו ראיה גמורה ליכא משום דקרא לא משתעי בשתיה אלא ברחיצה משום דמשמע מים דומיא דשמן וקשה לר\"י דבפ\"ב דיומא קאמר דרחיצה דמקרי עינוי מנ\"ל אמר מ\"ז מהכא ותבא כמים כו' ופריך והא תנא איפכא קא נסיב לה כו' ומאי פריך הא תנא דמתני' קאמר אף על פי שאין ראיה לדבר משום דמים דומיא דשמן ואומר ר\"י דפריך הכא דאי חשיבה ראיה גמורה דרחיצה כסיכ' כדקאמרת לא הוי ליה להאי תנא למיעבד מינה אפילו זכר בעלמא עכ\"ל ואם כן איכא למימר דבפרק יוה\"כ דבעי למילף עיקר מילתא דרחיצה מקרי עינוי כסיכה מקרא דותבא כמים דחי לה שפיר דאם איתא דחשיבא ראיה גמורה למילף מינה דינא דרחיצה כסיכה לא היה ליה לתנא למיעבד אפילו זכר בעלמא אמנם לבתר דמייתינן מקרא דוסוך לא סכתי דרחיצה מקרי עינוי כסיכה והשוה הכתוב רחיצה לסיכה לענין עינוי אם כן מצינן שפיר למילף מקרא ותבא כמים דרחיצה בכלל סיכה כיון שמצינו בלא\"ה דהשוה הכתוב רחיצה לסיכה ומשום הכי בפ' ואלו מגלחין קאמר דאע\"ג דבקרא לא כתיב אלא ואל תסוכי שמן רחיצה בכלל סיכה מקרא דותבא כמים דאינו אלא גלוי מלתא בעלמא דבלא\"ה שמעינן לה כיון דרחיצה חשיבא עינוי כסיכה ומה שלא פירש רש\"י דרחיצה בכלל סיכה מקרא דוסוך לא סכתי דאפקיה לרחיצה בלשון סיכה י\"ל דהוצרך רש\"י לפרש כן משום דבפרק יה\"כ קאמר ואי בעית אימא רחיצה דאקרי עינוי מנ\"ל מדכתיב ולאביתר הכהן כו' ומשמע דכאותו אב\"א עיקר מדהביאוהו הרי\"ף והרא\"ש והשמיטו תירוץ דרב אשי יע\"ש ועיין במוהר\"ם ן' חביב בקונטרס תיה\"ך מ\"ש בזה וכנראה שאשתמיט מיניה דברי התוס' דפ' ר\"ע שכתבנו יע\"ש ודוק:<br><b> והתוספות </b> ז\"ל בפ' יה\"כ ד\"ה מנין לסיכה הקשו וז\"ל תימה לי אמאי אצטריך תלמודא למיגמר סיכה מוסוך לא סכתי הא מהא קרא נפקא מותבא כמים כו' ונראה לי דאיצטריך דאי לא כתיב אלא האי קרא דותבא כמים היינו אוסרים אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתיה להכי אייתי מקרא דדניאל דמשמע שלא נמנע אלא מסיכה של תענוג מדכתיב להתענות ואי לא הוה כתיב אלא קרא דדניאל לא הוה אסרינן סיכה דכמה עינויין של צער שהיה מענה ומצער נפשו ולא גמרינן מהתם דדילמא חד משאר ענויין שעשה הוה אסרינן עכ\"ל:<br><b> וראיתי </b> למוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בס' גו\"ה די\"ב כלל מ\"ז שהקשה במ\"ש דכמה ענויים הי' עושה דאם כן היכי כתבו לעיל בד\"ה מנ\"ל וז\"ל וי\"ל דהאי לאו עינוי הוא מי שאינו אוכל לחם חמודות ואוכל לחם אחר כו' אלא ודאי אסיכה קאי ודילמא אשאר עינוים שהיה עושה קאי כמ\"ש הכא וכן קשה דלעיל היכי קאמר אשכחן סיכה ודילמא להתענות דכתיב אשאר עינוים דעבד וכ\"ת תלמוד' קאמר הכי לפי האמת דאית לן קרא דותבא כמים אם כן מאי מקשה התוספ' דלמא להתענות אסיכה קאי וממ\"נ קשיא עכ\"ל יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב ולומר דודאי תלמודא דקאמר אשכחן סיכה היינו לפי האמת דאית לן קרא דותבא כמים בקרבו דמהשתא אין סברא לומר דלהתענות אשאר עינויין שעשה קאי משום דפשטיה דקרא דכי קא\"ל מלאך מן היום אשר נתת לבך להתענות אלחם חמו��ות לא אכלתי וסוך לא סכתי דכתיבי בהדיא לעיל מיניה קאי ולא אשאר עינויים שלא הוזכרו שם בכתוב אלא דאי לא הוה כתיב קרא דותבא כמים כו' הוה דחקינן לאוקומי קרא דלהתענות אשאר עינויים שלא הוזכרו שם בכתוב כי היכי דלא נילף מינה דסיכה חשיבא עינוי ומשום הכי לעיל בד\"ה מנ\"ל קשיא להו להתוספ' שפיר דאכתי מנ\"ל דלהתענות אסיכה קאי דילמא אלחם חמודות דכתיבי לעיל מיניה בהדיא קאי ואהא תי' דהאי לאו עינוי כו' וכיון שכן ע\"כ אסיכה קאי דאשאר עינויים אין סברא כיון דלא כתיבי בהדיא בההוא קרא כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנז' במ\"ש דלמא חד משאר עינויים כו' דא\"כ אי לא הוה ותבא כמים בקרבו הוה אמרינן דלא גמרינן סיכה מדניאל א\"כ רחיצה דלא גלי במקום אחר דהוי עינוי אלא נפ\"ל מוסוך יתירא נימא דלא ניגמר מדניאל ולהתענות אשאר עינויים קאי יע\"ש ולע\"ד לק\"מ דרחיצה נפ\"ל מדאפקיה קרא בלשון סיכה ש\"מ דחשיבא כסיכה וזה פשוט:<br><b> ודע </b> שכפי דעת רבינו שכתב בפ\"ג מה' אלו דין ט' דסיכה בין של תענוג בין אינה של תענוג אסורה יש ליישב שפיר קוש' התוס' דמשום הכי אצטריכו תרי קראי דאי מקרא דדניאל הו\"א דוקא של תענוג מדכתיב להתענות כמ\"ש התוס' להכי אצטריך קרא דותבא כמים למילף אפילו שאינה של תענוג ודייקא נמי לישנא דמתניתין דקתני מנין לסיכה שהיא כשתיה דמשמע כשתי' ממש דאין חילוק בין של תענוג לאין של תענוג ואי מקר' ותבא כמים הוי אמרינן דקרא לא משתעי בשתיה אלא ברחיצה דומיא דשמן דמש\"ה קתני מתני' דאין ראיה לדבר וכמ\"ש התוס' בפרק ר\"ע ואפשר שמכח קושיא זו הוציא רבינו דין זה ולא מהירוש' לבד כמ\"ש ה\"ה ודו\"ק. ודע שהתוספו' ז\"ל בפ' ואלו מגלחין דף הנז' ד\"ה לא אשארה הקשו דמ\"ש בט' באב ויה\"כ אסור לרחוץ אפי' אצבעותיו ובאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן הא תרווייהו מסיכה נפקא אבילות מואל תסוכי שמן ויה\"כ מוסוך לא סכתי וכתבו משם רשב\"ם דלפי מאי דמסיק בפ\"ק דתעניות דאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן ה\"ה ט\"ב ויה\"כ כו' יע\"ש ויש לדקדק ממ\"ש הגמיי' משמו בפ\"ג מהלכו' הנז' והביאו מרן הב\"י סימן תרי\"ד וז\"ל ופיר' רשב\"ם וריב\"א שאם הסיך רגליו מותר לרחוץ ידיו משום הכון לקראת כו' וקשה דמאי איריא הסיך רגליו משום הכון לקראת כו' הא בלא\"ה מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן כמו שכתבו התוספות משמו ויש ליישב בדוחק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (סד) </b> קשה דתקשי לי' לר\"י הך ברייתא דקתני התנוקות מותרין בכולן. למ\"ש המג\"א סי' רס\"ט ס\"ק א' דיש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן האסור ע\"ש. לק\"מ מהך ברייתא דהתנוקות מותרין בכולן לר\"י משום דשאני תרומה דרבנן דאסורה מצד עצמ' ולא דהזמן קא גרים כמו ביוה\"כ והיינו אי אמרינן דשאר עינויים מדרבנן אבל להרמב\"ם דס\"ל דמדאורייתא נינהו פשיטא דאין לחלק בזה ומש\"ה שפיר הקשה הגאון המחבר ז\"ל. מ\"מ אפילו אי ס\"ל להר\"ן עצמו דאפילו איסור דרבנן דלאו יומא קא גרים נמי מאכילין אותו לקטן בידים וברייתא דיבמות דבן חבר כהן אפילו בתרומה דאורייתא מיירי מ\"מ לא מצי הש\"ס דיבמות למיפרך אר\"י אי ס\"ל דקטן אוכל נבילות ב\"ד מצווין להפרישו ומוקי להברייתא דיבמות דבן חבר כהן בתרומה דרבנן מהא דהתנוקות מותרין בכולן משום דאיכא לשנויי דשאני דבר היתר בזמן האסור מדבר האסור בעצמו ועיין מג\"א סי' שמ\"ג מ\"ש בשם הר\"ן ועיין בחידושי הרשב\"א פ' חרש ומביאו הגאון המחבר לקמן דנחית לסברא זו שכתב המג\"א לחלק בין דבר האסור מעצמו לדבר המותר ויומא ��גרים לאסור. לענין זה דלא תקשי האי דאין מערבין בטבל דרבנן וצ\"ע:<br><b> (סה) </b> לדעת רבינו דס\"ל דשאר עינויים הם מדאורייתא כו'. לכאורה קשה דלהר\"ן מי ניחא הא אכתי קשה אמאי לא משני דעדיפא מינה דקרא איצטרך לחצי שיעור דנפקא לן דאסור מה\"ת מרבוי דכל חלב והיינו לאיסור ולא לעונש ואזהרה וזה מדר\"י אמר רב לא נפקא וסד\"א דנשים מותרות משו\"ה איצטרך האי קרא דהאזרח לרבות את הנשים לח\"ש. ואין לומר דח\"ש דאסור מה\"ת הוא מסברא דחזי לאצטרופי וא\"כ תו אין חילוק בין איש לאשה דז\"א שהרי כתבו התוס' ביומא דף ע\"ד ריש ע\"א בד\"ה כיון כו' דעיקר טעמא דר\"י הוא מקרא דכל חלב אלא דמשום שהי' ס\"ד לומר דקרא לכוי לחודי' איצטרך מש\"ה יהיב טעמא דחזי לאצטרופי דמה\"ט דרשה גמורה היא לח\"ש וא\"כ הא י\"ל דסד\"א כיון דלית בח\"ש עונש ואזהרה דנשים מותרות בח\"ש מש\"ה איצטרך קרא דהאזרח לרבויינהו.<br><b> ונ\"ל </b> דהנה הש\"ס בפ' הישן בעי לשנויי לר\"ל דס\"ל דח\"ש מותר מה\"ת האי האזרח מאי עביד לי' ואיצטרך למימר התם דאתי לתוספות עינוי דיוה\"כ ודע דלמאי דקאמר הש\"ס התם דאצטריך האזרח לרבות נשים לתוספות עינוי היינו משום דלית בי' עונש ואזהרה ולא נפקא לי' מדר\"י א\"ר שהשוה הכתוב אשה לאיש כו' וא\"כ קשה מנ\"ל תו דח\"ש אסור מה\"ת לאשה כיון דלא אתי אלא מרבויא דכל חלב ולא מסברא דחזי לאצטרופי לחוד וכמ\"ש התוס' שהבאתי לעיל. ודוחק לומר דילפינן גם זה מהאזרח והיינו דכיון דנשים חייבות בתוספות עינוי דיוה\"כ אע\"פ שאין בו עונש ואזהרה א\"כ גם בכל מקום אמרינן כן דילפינן במה מצינו מהתם דהא רק לענין עונש בלבד אצטריך היקשא. וגם דוחק לומר דהאזרח גלוי מלתא היא שההיקש קאי אפילו על דבר שאין בו עונש ואזהרה נמי שגם בי' השוה הכתוב אשה לאיש, כ\"ז הוא דוחק. ועוד דא\"כ הא לפירש\"י בפסחים דאיכא מ\"ד דס\"ל דאין אדם מוזהר על תוספות עינוי דיוה\"כ וכ\"כ הלח\"מ בדעת הרמב\"ם שהוא ג\"כ ס\"ל כן מאי איכא למימר גם קשה כן משאר איסורים דאין בהם עונש ואזהרה כגון תוספות שביעית וכדומה מנ\"ל דנשים חייבות בהן. וע\"כ נראה דעד כאן לא קאמר הש\"ס התם אלא בתוספות עינוי דיוה\"כ דכיון דקרא דבעצם היום מיעטינהו לנשים מעונש ומאזהרה כדאמרינן ביומא דף פ\"א א\"כ י\"ל דאימעוטי נמי נשים מהיקשא הנ\"ל כיון דההיקש הוא במקום העונש אבל בשאר איסורי תורה דממילא לית בהו עונש ואזהרה ולאו משום מיעוטא א\"כ פשיטא דאין חילוק בין אשה לאיש דכיון דגם אשה חייבת על עיקר העבירה. א\"כ חייבת נמי באביזרייהו דידהו כגון תוספות שבת ותוספות שביעית וחצי שיעור ושבועה בלי שם לדעת הראב\"ד ז\"ל וכהנה רבות:<br><b> וא\"כ </b> לפ\"ז ממילא לא קשה קושיית הגאון המחבר על הרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דשאר עינויים מדאורייתא מהא דלא משני בש\"ס עדיפא מינה דקרא דהאזרח אתא לשאר עינויים דנפקא להו מקרא דשבת שבתון ולית בהו עונש ואזהרה וסד\"א כו' וכנ\"ל דז\"א משום דמה בכך דלית בהו עונש ואזהרה הרי ליכא בהו מיעוטא למעטינהו מעונש ואזהרה אלא דממילא ליכא בהו עונש ואזהרה. וא\"כ פשיטא דאין חילוק בהם בין אשה לאיש וכנ\"ל ובודאי דגם נשים חייבות בהו כמו בח\"ש וכדומה וא\"כ הרי לא מצי הש\"ס לשנויי דהאי קרא דהאזרח אצטריך לחייבי נשים בשאר עינויים ודוק. ואע\"פ דלפמ\"ש הר\"ן פ\"ג דשבועות להכריע כשיטת הסוברים שגם לענין שבועה אסור מה\"ת בח\"ש אע\"ג דהוא רק על כזית נשבע משום דכיון דטעמא דח\"ש אסור מה\"ת הוא משום דחזי לאצטרופי והא סברא זו שייך לומר נמי בשבועה עד כאן תוכן דבריו. הר�� משמע מזה דלא סבירא ליה להר\"ן ז\"ל כתוספות יומא הנ\"ל שכתבו דסברא דחזי לאצטרופי צריכה רק לגלוי מלתא דכל חלב אתי נמי לח\"ש אלא דס\"ל דמשום הך סברא לחוד דחזי לאצטרופי אסור מה\"ת ח\"ש ולפ\"ז הרי אפשר דח\"ש אסור גם לנשים מסברא זו דחזי לאצטרופי דבזה אין חילוק בין איש לאשה וכנ\"ל ומשו\"ה ניחא להר\"ן הא דלא משני הש\"ס דעדיפא מינה לענין ח\"ש וכנ\"ל ולכן הקשה המחבר רק להרמב\"ם ז\"ל:<br><b> ואפשר </b> לומר דהגאון המחבר ז\"ל כתב להוכיח כהר\"ן דשאר עינויים דרבנן והוכחתו היא רק להר\"ן לשיטתי' דס\"ל דהא דחצי שיעור אסור מה\"ת הוא מכח הסברא דחזי לאצטרופי לחוד ולא מגזה\"כ מרבוי דכל חלב וא\"כ הרי לא מצי הש\"ס לשנויי דאיצטרך האזרח לאסור על הנשים ח\"ש משום דזה ידעינן מהך סברא דחזי לאצטרופי ולכן כתב והשתא לדעת רבינו דס\"ל דשאר עינויים הן מדאורייתא כו' אמאי לא משני עדיפא מינה דקרא אצטריך לשאר עינויים דלית בהו עונש ואזהרה וסד\"א דנשים פטורות קמ\"ל דחייבות. מ\"מ אכתי קשה דמנ\"ל דנשים חייבות בשאר איסורי תורה שאין בהם עונש ואזהרה כגון חמץ בע\"פ מו' שעות ולמעלה וכן טעמו ולא ממשו וכהנה רבות אלא ע\"כ כמו שכתבתי דדוקא גבי תוספות עינוי דיוה\"כ הוי ס\"ד למימר הכי מכח מיעוטא דבעצם היום דמעטינהו מעונש ואזהרה ולכן אי לאו האי קרא דהאזרח הוי אמינא דנשים אינן חייבות בתוספות עינוי משום די\"ל דכי היכי דאימעוטי נשים מעונש ה\"נ אימעוטי מחיובא כיון דהיקשא דידהו לאנשים בעונש כתיב וכנ\"ל אבל בשאר איסורי תורה דליכא בהו מיעוטא אלא דממילא לית בהו עונש ואזהרה פשיטא דאין בהם חילוק בין אשה לאיש ובודאי דגם הנשים חייבות בהן: [אמר נכד המחבר המבלבה\"ד עיין פמ\"ג בפתיחה כוללת ועיין מנחת חנוך מצוה ח' שהאריך בזה עיי\"ש]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,36 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_the_Tenth_of_Tishrei",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו כו'.</b> הנה הר\"ן הקשה לדעת רבינו מהך דתניא פ' יה\"כ דף ע\"ח ע\"ב התנוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמ' התם דמותרים לכתחלה קתני שאם בא לימלך אומרים לו האכילהו רחוץ אותו והא ודאי לתענוג עבדי ואי מנעי חד יומא מינייהו לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי שרינן והא כתיב לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים אלא מוכח דמדרבנן וכל שהוא לצורכו של תינוק מאכילין אותו איסור דרבנן בידים עכ\"ל יע\"ש. וק\"ל על דבריו דלפי דעתו נמי תקשי ליה שהרי ממ\"ש הר\"ן בפ' כל כתבי אמתני' דקטן שבא לכבות אין אומרים לו כבה כו' מבואר דהא דאיסור דרבנן מאכילין אותו בידים היינו למאן דס\"ל בפ' חרש דקטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין להפרישו ומש\"ה באיסורים דרבנן נחתינן דרגא דמאכילין אותו בידים. אמנם לר\"י דספוקי מס\"ל התם אי ב\"ד מצווין אע\"ג דבאיסורין דרבנן ס\"ל דאין ב\"ד מצווין להפרישו מ\"מ להאכילו בידים אסור וזה מבואר בסוגיא דפרק חרש דבעי למפשט התם דקטן אונס אין ב\"ד מצווין להפרישו מברייתא דקתני בן חבר כהן כו' ומוקי לה בתרומה דרבנן הרי אע\"ג דאיסורא דרבנן הוא קתני בברייתא אין חוששין שמא יאכילנו ואם מצא בידו פירות אין זקוק לו משמע דלהאכילו בידים אסור דאל\"כ מאי אין חוששין דקאמר וכ\"כ הר\"ב מש\"ל בה' מאכ\"א יע\"ש וכיון שכן קשה דתקשי ליה לר\"י הך ברייתא דקתני התנוקות מותרין בכולן דאע\"ג דאיסורא דרבנן הוא מ\"מ להאכילו בידים אסור וצ\"ע כעת:<br><b> תו </b> ק\"ל לדעת הר\"ן והרשב\"א דבאיסורא דרבנן מאכילין אותו לתנוקות בידים ואפילו בהגיע לחינוך מהא דגרסינן ר\"פ מפנין מפנין תרומה טהורה ודמאי כו' אבל לא את הטבל ולא את המעשר כו' ופרכינן עלה בגמ' פשיטא ל\"צ דמנחא ביד ישראל מ\"ד כיון דלא חזיא ליה אסירא קמ\"ל כיון דחזיא לכהן ש\"ד ותו פרכינן עלה אבל לא את הטבל פשיטא ומשני בטבל טבול מדרבנן והשתא א\"א דאיסורא דרבנן מאכילין לתינוק בידים א\"כ טט\"מ אמאי אין מטלטלין אותו כיון דחזיא לקטנים דומיא דתרומה טהורה דשרינן לה לטלטלה מטעמא דחזי לכהן וליכא למימר דבעינן מידי דחזי לגדולים אבל כל דלא חזי לגדולים לא יהיב דעתיה עלויה ומקצה דעתו מיניה דהא ליתא דמי גרעי קטנים משברי זכוכית ותורמוסים יבשים דמפנין אותן מפני שראויין לנעמיות ולעורבים וא\"כ כ\"ש מידי דחזי לקטנים דמטלטלין אותן והיה נראה לחלק ולומר דע\"כ לא כתבו הר\"ן והרשב\"א דאיסורים דרבנן מאכילין אותו בידים אלא דוקא באיסורין דרבנן דלית בהו תקנתא להיתרא משא\"כ טבל כיון דבידו לתקוני לא ספינן להו איסורא בידים וכעין זה ראיתי להרב פר\"ח סימן תרי\"א סק\"א שחילק כן יע\"ש אלא שראיתי להרשב\"א ז\"ל בחי' יבמות בפ' חרש שהקשה לפי דעתו ז\"ל מהא דגרסינן בפ' בכל מערבין דל\"א מערבין בדמאי כו' אבל לא בטבל ואמרינן בגמ' דלא נצרכה אלא בטבל טבול מדרבנן ואי איסור דרבנן מאכילין אותו בידים אמאי אין מערבין כיון דחזי לקטנים ואמרינן התם דמערבין לגדול ביה\"כ מטעמא דחזי לקטן שאינו בר עונשין ותי' הוא ז\"ל דיה\"כ שהמאכל עצמו מותר הוא אלא דיומא הוא דקא גרים ומשו\"ה כל דחזי לקטנים מערבין משא\"כ טבל טבול מדרבנן כיון דהמאכל אסור כל דלא חזי לגדולים אין מערבין יע\"ש:<br><b> הנה </b> מבואר מדבריו דס\"ל דבטבל טבול מדרבנן מאכילין אותו בידים אע\"ג דאיתי' בתקנתא וכיון שכן קשה מההוא דפ' מפנין. ואפשר ליישב ע\"פ מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בפ' מפנין וז\"ל דמאי הא לא חזי ליה כו' איכא למידק אמאי אצטריך ליה למימר הכי כו' יש מעמידי' הגירסא ואומרים דגבי תרומה הואיל וע\"כ יהיב לכהנים וזכוכית נמי הואיל ולא חזי אלא לנעמיות כו' אלא דמאי שהוא מצניעו עד למחר לתקנו לאכילתו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה אלא כיון דאי בעי חזי ליה עכ\"ד יע\"ש. וא\"כ ה\"נ גבי טבל טבול מדרבנן אסור לטלטלו מה\"ט דכיון דחזי ליה למחר כשהוא מתקנו מסתמא מקצה דעתו מניה ולא יהיב אדעתיה ליתנו לקטנים אלא שמדבריו שם נראה שהרשב\"א ז\"ל לא החליט דעתו ז\"ל להיכן נוטה אי כדעת יש מעמידים הגירסא או כדעת התוס' שכתבו דל\"ג ליה ומריהוט לשונו משמע שדעתו ז\"ל נוטה יותר לדעת התוס' ותו שנראה פשוט שאפילו ליש מעמידים הגירסא שכתב הרשב\"א שניא היא הכא דכיון דמזונותיו עליו כחזי לדידי' דמי וצ\"ע כעת:<br><b> ודע </b> דמסוגיא דפ' הישן דכ\"ח נראה שיש להוכיח כדעת הר\"ן דשאר עינויים דרבנן כדגרסינן התם האזרח לרבות את הנשים האזרחיות שחייבות בעינוי ופרכינן עלה י\"הכ מדר\"י א\"ר נפקא כו' ומשני לא נצרכה אלא לתוספת עינוי סד\"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספת עינוי מעונש ומאזהרה לא ליחייבו נשים כלל קמ\"ל והשתא לדעת רבינו דס\"ל דשאר עינויים הן מדאורייתא מקרא דשבת שבתון אמאי לא משני עדיפא מינה דקרא איצטרך לשאר עינויים דלית ביה עונש ואזהרה וסד\"א דנשים פטורות קמ\"ל. תו ק\"ל מהך סוגיא לפי מ\"ש רש\"י בפ' אלו דברים דף ס\"ח ע\"ב ד\"ה כל האוכל וז\"ל בפרק בתרא דיומא מוקמינן להא דרשא אליבא דמ\"ד אין אדם מוזהר על תוספת עינוי להתחיל ולהתענות מבע\"י כו' ולפי הנראה רש\"י ז\"ל סותר את עצמו ממ\"ש בפ' יו\"הכ דפ\"א ע\"ב ד\"ה ותנא עצם עצם וזה לשונו מדאיצטרך ליה למיעוט לתוספות החול מעונש ומאזהרה ממילא שמעינן דמוספין כו' ואלו לפימ\"ש כאן משמע שמפרש מ\"ש בגמ' ותנא דעצם עצם האי ועיני' מאי עביד ליה כלומר דלתנא דעצם עצם דמעטיה מעונש ומאזהרה לית תוספת לעינוי כלל מדאוריית' וכ\"כ הר\"ב לח\"מ ז\"ל שדעת רבינו לפרש כן וכתב עוד שם דרבינו ז\"ל סובר דמ\"ש בפ\"ק דר\"ה דף ט' ור\"ע האי ועיניתם מאי עביד ליה הכונה לומר דלר\"ע לית תוספת בעינוי כלל שלא כפי' התוס' שם וכיון שכן ק' טובא דאם כן כשתירץ בגמר' לא נצרכה אלא לתוספת עינוי סד\"א הואיל ומיעטה מעונש כו' אמאי לא פריך בגמרא הניחא למ\"ד תוספ' דאוריית' אלא לתנא דעצם עצם ולר\"ע דלית ליה תוספת עינוי דאוריי' מאי איכא למימר אלא משמע דתוספת יה\"כ לכולי עלמא דאורייתא וצ\"ע כעת:<br><b> ומ\"ש </b> רבינו אסור לרחוץ בו בפרק יה\"כ דע\"ו ע\"ב אמרי' רחיצה וסיכה מנ\"ל דאקרי עינוי דכתיב לחם חמודות כו' אשכחן סיכה רחיצה מנ\"ל אמר מר זוטרא בר טוביא אמר קרא ותבא כמים בקרבו כו' ואימא כשתיה דומיא דשמן מה שמן מאבראי אף מים מאבראי והא תנא איפכא קא נסיב לה דתנן מנין לסיכ' שהיא כשתיה כו' אלא אמר רב אשי רחיצה מגופיה דקרא נפקא דכתיב וסוך לא סכתי ע\"כ. ויש לדקדק טובא דבפ' ואלו מגלחין דף ט\"ו ע\"ב אמרי' אבל אסור ברחיצה דכתיב ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה ופי' רש\"י דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו והוא תימא שהרי בפרק יה\"כ הוה בעי למילף מהכא ודחי לה משום דתנא איפכ' קא נסיב לה ועיין בהר\"ב ל\"מ בפרק ה' מה' אבל דין ג' שהקשה כן והניחו בצ\"ע ול��י הנרא' מדבריו שם שגירסתו שם בפרק אלו מגלחין היתה כפירוש רש\"י ע\"ש. ולע\"ד נ\"ל ליישב על פי מ\"ש התוס' בפרק אמר ר\"ע דף פ\"ט ע\"א ד\"ה אע\"פ שאין ראיה לדבר וז\"ל מיהו ראיה גמורה ליכא משום דקרא לא משתעי בשתיה אלא ברחיצה משום דמשמע מים דומיא דשמן וקשה לר\"י דבפ\"ב דיומא קאמר דרחיצה דמקרי עינוי מנ\"ל אמר מ\"ז מהכא ותבא כמים כו' ופריך והא תנא איפכא קא נסיב לה כו' ומאי פריך הא תנא דמתני' קאמר אף על פי שאין ראיה לדבר משום דמים דומיא דשמן ואומר ר\"י דפריך הכא דאי חשיבה ראיה גמורה דרחיצה כסיכ' כדקאמרת לא הוי ליה להאי תנא למיעבד מינה אפילו זכר בעלמא עכ\"ל ואם כן איכא למימר דבפרק יוה\"כ דבעי למילף עיקר מילתא דרחיצה מקרי עינוי כסיכה מקרא דותבא כמים דחי לה שפיר דאם איתא דחשיבא ראיה גמורה למילף מינה דינא דרחיצה כסיכה לא היה ליה לתנא למיעבד אפילו זכר בעלמא אמנם לבתר דמייתינן מקרא דוסוך לא סכתי דרחיצה מקרי עינוי כסיכה והשוה הכתוב רחיצה לסיכה לענין עינוי אם כן מצינן שפיר למילף מקרא ותבא כמים דרחיצה בכלל סיכה כיון שמצינו בלא\"ה דהשוה הכתוב רחיצה לסיכה ומשום הכי בפ' ואלו מגלחין קאמר דאע\"ג דבקרא לא כתיב אלא ואל תסוכי שמן רחיצה בכלל סיכה מקרא דותבא כמים דאינו אלא גלוי מלתא בעלמא דבלא\"ה שמעינן לה כיון דרחיצה חשיבא עינוי כסיכה ומה שלא פירש רש\"י דרחיצה בכלל סיכה מקרא דוסוך לא סכתי דאפקיה לרחיצה בלשון סיכה י\"ל דהוצרך רש\"י לפרש כן משום דבפרק יה\"כ קאמר ואי בעית אימא רחיצה דאקרי עינוי מנ\"ל מדכתיב ולאביתר הכהן כו' ומשמע דכאותו אב\"א עיקר מדהביאוהו הרי\"ף והרא\"ש והשמיטו תירוץ דרב אשי יע\"ש ועיין במוהר\"ם ן' חביב בקונטרס תיה\"ך מ\"ש בזה וכנראה שאשתמיט מיניה דברי התוס' דפ' ר\"ע שכתבנו יע\"ש ודוק:<br><b> והתוספות </b> ז\"ל בפ' יה\"כ ד\"ה מנין לסיכה הקשו וז\"ל תימה לי אמאי אצטריך תלמודא למיגמר סיכה מוסוך לא סכתי הא מהא קרא נפקא מותבא כמים כו' ונראה לי דאיצטריך דאי לא כתיב אלא האי קרא דותבא כמים היינו אוסרים אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתיה להכי אייתי מקרא דדניאל דמשמע שלא נמנע אלא מסיכה של תענוג מדכתיב להתענות ואי לא הוה כתיב אלא קרא דדניאל לא הוה אסרינן סיכה דכמה עינויין של צער שהיה מענה ומצער נפשו ולא גמרינן מהתם דדילמא חד משאר ענויין שעשה הוה אסרינן עכ\"ל:<br><b> וראיתי </b> למוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בס' גו\"ה די\"ב כלל מ\"ז שהקשה במ\"ש דכמה ענויים הי' עושה דאם כן היכי כתבו לעיל בד\"ה מנ\"ל וז\"ל וי\"ל דהאי לאו עינוי הוא מי שאינו אוכל לחם חמודות ואוכל לחם אחר כו' אלא ודאי אסיכה קאי ודילמא אשאר עינוים שהיה עושה קאי כמ\"ש הכא וכן קשה דלעיל היכי קאמר אשכחן סיכה ודילמא להתענות דכתיב אשאר עינוים דעבד וכ\"ת תלמוד' קאמר הכי לפי האמת דאית לן קרא דותבא כמים אם כן מאי מקשה התוספ' דלמא להתענות אסיכה קאי וממ\"נ קשיא עכ\"ל יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב ולומר דודאי תלמודא דקאמר אשכחן סיכה היינו לפי האמת דאית לן קרא דותבא כמים בקרבו דמהשתא אין סברא לומר דלהתענות אשאר עינויין שעשה קאי משום דפשטיה דקרא דכי קא\"ל מלאך מן היום אשר נתת לבך להתענות אלחם חמודות לא אכלתי וסוך לא סכתי דכתיבי בהדיא לעיל מיניה קאי ולא אשאר עינויים שלא הוזכרו שם בכתוב אלא דאי לא הוה כתיב קרא דותבא כמים כו' הוה דחקינן לאוקומי קרא דלהתענות אשאר עינויים שלא הוזכרו שם בכתוב כי היכי דלא נילף מינה דסיכה חשיבא עינוי ומשום הכי לעיל בד\"ה מנ\"ל קש��א להו להתוספ' שפיר דאכתי מנ\"ל דלהתענות אסיכה קאי דילמא אלחם חמודות דכתיבי לעיל מיניה בהדיא קאי ואהא תי' דהאי לאו עינוי כו' וכיון שכן ע\"כ אסיכה קאי דאשאר עינויים אין סברא כיון דלא כתיבי בהדיא בההוא קרא כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנז' במ\"ש דלמא חד משאר עינויים כו' דא\"כ אי לא הוה ותבא כמים בקרבו הוה אמרינן דלא גמרינן סיכה מדניאל א\"כ רחיצה דלא גלי במקום אחר דהוי עינוי אלא נפ\"ל מוסוך יתירא נימא דלא ניגמר מדניאל ולהתענות אשאר עינויים קאי יע\"ש ולע\"ד לק\"מ דרחיצה נפ\"ל מדאפקיה קרא בלשון סיכה ש\"מ דחשיבא כסיכה וזה פשוט:<br><b> ודע </b> שכפי דעת רבינו שכתב בפ\"ג מה' אלו דין ט' דסיכה בין של תענוג בין אינה של תענוג אסורה יש ליישב שפיר קוש' התוס' דמשום הכי אצטריכו תרי קראי דאי מקרא דדניאל הו\"א דוקא של תענוג מדכתיב להתענות כמ\"ש התוס' להכי אצטריך קרא דותבא כמים למילף אפילו שאינה של תענוג ודייקא נמי לישנא דמתניתין דקתני מנין לסיכה שהיא כשתיה דמשמע כשתי' ממש דאין חילוק בין של תענוג לאין של תענוג ואי מקר' ותבא כמים הוי אמרינן דקרא לא משתעי בשתיה אלא ברחיצה דומיא דשמן דמש\"ה קתני מתני' דאין ראיה לדבר וכמ\"ש התוס' בפרק ר\"ע ואפשר שמכח קושיא זו הוציא רבינו דין זה ולא מהירוש' לבד כמ\"ש ה\"ה ודו\"ק. ודע שהתוספו' ז\"ל בפ' ואלו מגלחין דף הנז' ד\"ה לא אשארה הקשו דמ\"ש בט' באב ויה\"כ אסור לרחוץ אפי' אצבעותיו ובאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן הא תרווייהו מסיכה נפקא אבילות מואל תסוכי שמן ויה\"כ מוסוך לא סכתי וכתבו משם רשב\"ם דלפי מאי דמסיק בפ\"ק דתעניות דאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן ה\"ה ט\"ב ויה\"כ כו' יע\"ש ויש לדקדק ממ\"ש הגמיי' משמו בפ\"ג מהלכו' הנז' והביאו מרן הב\"י סימן תרי\"ד וז\"ל ופיר' רשב\"ם וריב\"א שאם הסיך רגליו מותר לרחוץ ידיו משום הכון לקראת כו' וקשה דמאי איריא הסיך רגליו משום הכון לקראת כו' הא בלא\"ה מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן כמו שכתבו התוספות משמו ויש ליישב בדוחק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (סד) </b> קשה דתקשי לי' לר\"י הך ברייתא דקתני התנוקות מותרין בכולן. למ\"ש המג\"א סי' רס\"ט ס\"ק א' דיש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן האסור ע\"ש. לק\"מ מהך ברייתא דהתנוקות מותרין בכולן לר\"י משום דשאני תרומה דרבנן דאסורה מצד עצמ' ולא דהזמן קא גרים כמו ביוה\"כ והיינו אי אמרינן דשאר עינויים מדרבנן אבל להרמב\"ם דס\"ל דמדאורייתא נינהו פשיטא דאין לחלק בזה ומש\"ה שפיר הקשה הגאון המחבר ז\"ל. מ\"מ אפילו אי ס\"ל להר\"ן עצמו דאפילו איסור דרבנן דלאו יומא קא גרים נמי מאכילין אותו לקטן בידים וברייתא דיבמות דבן חבר כהן אפילו בתרומה דאורייתא מיירי מ\"מ לא מצי הש\"ס דיבמות למיפרך אר\"י אי ס\"ל דקטן אוכל נבילות ב\"ד מצווין להפרישו ומוקי להברייתא דיבמות דבן חבר כהן בתרומה דרבנן מהא דהתנוקות מותרין בכולן משום דאיכא לשנויי דשאני דבר היתר בזמן האסור מדבר האסור בעצמו ועיין מג\"א סי' שמ\"ג מ\"ש בשם הר\"ן ועיין בחידושי הרשב\"א פ' חרש ומביאו הגאון המחבר לקמן דנחית לסברא זו שכתב המג\"א לחלק בין דבר האסור מעצמו לדבר המותר ויומא קגרים לאסור. לענין זה דלא תקשי האי דאין מערבין בטבל דרבנן וצ\"ע:<br><b> (סה) </b> לדעת רבינו דס\"ל דשאר עינויים הם מדאורייתא כו'. לכאורה קשה דלהר\"ן מי ניחא הא אכתי קשה אמאי לא משני דעדיפא מינה דקרא איצטרך לחצי שיעור דנפקא לן דאסור מה\"ת מרבוי דכל חלב והיינו לאיסור ולא לעו��ש ואזהרה וזה מדר\"י אמר רב לא נפקא וסד\"א דנשים מותרות משו\"ה איצטרך האי קרא דהאזרח לרבות את הנשים לח\"ש. ואין לומר דח\"ש דאסור מה\"ת הוא מסברא דחזי לאצטרופי וא\"כ תו אין חילוק בין איש לאשה דז\"א שהרי כתבו התוס' ביומא דף ע\"ד ריש ע\"א בד\"ה כיון כו' דעיקר טעמא דר\"י הוא מקרא דכל חלב אלא דמשום שהי' ס\"ד לומר דקרא לכוי לחודי' איצטרך מש\"ה יהיב טעמא דחזי לאצטרופי דמה\"ט דרשה גמורה היא לח\"ש וא\"כ הא י\"ל דסד\"א כיון דלית בח\"ש עונש ואזהרה דנשים מותרות בח\"ש מש\"ה איצטרך קרא דהאזרח לרבויינהו.<br><b> ונ\"ל </b> דהנה הש\"ס בפ' הישן בעי לשנויי לר\"ל דס\"ל דח\"ש מותר מה\"ת האי האזרח מאי עביד לי' ואיצטרך למימר התם דאתי לתוספות עינוי דיוה\"כ ודע דלמאי דקאמר הש\"ס התם דאצטריך האזרח לרבות נשים לתוספות עינוי היינו משום דלית בי' עונש ואזהרה ולא נפקא לי' מדר\"י א\"ר שהשוה הכתוב אשה לאיש כו' וא\"כ קשה מנ\"ל תו דח\"ש אסור מה\"ת לאשה כיון דלא אתי אלא מרבויא דכל חלב ולא מסברא דחזי לאצטרופי לחוד וכמ\"ש התוס' שהבאתי לעיל. ודוחק לומר דילפינן גם זה מהאזרח והיינו דכיון דנשים חייבות בתוספות עינוי דיוה\"כ אע\"פ שאין בו עונש ואזהרה א\"כ גם בכל מקום אמרינן כן דילפינן במה מצינו מהתם דהא רק לענין עונש בלבד אצטריך היקשא. וגם דוחק לומר דהאזרח גלוי מלתא היא שההיקש קאי אפילו על דבר שאין בו עונש ואזהרה נמי שגם בי' השוה הכתוב אשה לאיש, כ\"ז הוא דוחק. ועוד דא\"כ הא לפירש\"י בפסחים דאיכא מ\"ד דס\"ל דאין אדם מוזהר על תוספות עינוי דיוה\"כ וכ\"כ הלח\"מ בדעת הרמב\"ם שהוא ג\"כ ס\"ל כן מאי איכא למימר גם קשה כן משאר איסורים דאין בהם עונש ואזהרה כגון תוספות שביעית וכדומה מנ\"ל דנשים חייבות בהן. וע\"כ נראה דעד כאן לא קאמר הש\"ס התם אלא בתוספות עינוי דיוה\"כ דכיון דקרא דבעצם היום מיעטינהו לנשים מעונש ומאזהרה כדאמרינן ביומא דף פ\"א א\"כ י\"ל דאימעוטי נמי נשים מהיקשא הנ\"ל כיון דההיקש הוא במקום העונש אבל בשאר איסורי תורה דממילא לית בהו עונש ואזהרה ולאו משום מיעוטא א\"כ פשיטא דאין חילוק בין אשה לאיש דכיון דגם אשה חייבת על עיקר העבירה. א\"כ חייבת נמי באביזרייהו דידהו כגון תוספות שבת ותוספות שביעית וחצי שיעור ושבועה בלי שם לדעת הראב\"ד ז\"ל וכהנה רבות:<br><b> וא\"כ </b> לפ\"ז ממילא לא קשה קושיית הגאון המחבר על הרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דשאר עינויים מדאורייתא מהא דלא משני בש\"ס עדיפא מינה דקרא דהאזרח אתא לשאר עינויים דנפקא להו מקרא דשבת שבתון ולית בהו עונש ואזהרה וסד\"א כו' וכנ\"ל דז\"א משום דמה בכך דלית בהו עונש ואזהרה הרי ליכא בהו מיעוטא למעטינהו מעונש ואזהרה אלא דממילא ליכא בהו עונש ואזהרה. וא\"כ פשיטא דאין חילוק בהם בין אשה לאיש וכנ\"ל ובודאי דגם נשים חייבות בהו כמו בח\"ש וכדומה וא\"כ הרי לא מצי הש\"ס לשנויי דהאי קרא דהאזרח אצטריך לחייבי נשים בשאר עינויים ודוק. ואע\"פ דלפמ\"ש הר\"ן פ\"ג דשבועות להכריע כשיטת הסוברים שגם לענין שבועה אסור מה\"ת בח\"ש אע\"ג דהוא רק על כזית נשבע משום דכיון דטעמא דח\"ש אסור מה\"ת הוא משום דחזי לאצטרופי והא סברא זו שייך לומר נמי בשבועה עד כאן תוכן דבריו. הרי משמע מזה דלא סבירא ליה להר\"ן ז\"ל כתוספות יומא הנ\"ל שכתבו דסברא דחזי לאצטרופי צריכה רק לגלוי מלתא דכל חלב אתי נמי לח\"ש אלא דס\"ל דמשום הך סברא לחוד דחזי לאצטרופי אסור מה\"ת ח\"ש ולפ\"ז הרי אפשר דח\"ש אסור גם לנשים מסברא זו דחזי לאצטרופי דבזה אין חילוק בין איש לאשה ו��נ\"ל ומשו\"ה ניחא להר\"ן הא דלא משני הש\"ס דעדיפא מינה לענין ח\"ש וכנ\"ל ולכן הקשה המחבר רק להרמב\"ם ז\"ל:<br><b> ואפשר </b> לומר דהגאון המחבר ז\"ל כתב להוכיח כהר\"ן דשאר עינויים דרבנן והוכחתו היא רק להר\"ן לשיטתי' דס\"ל דהא דחצי שיעור אסור מה\"ת הוא מכח הסברא דחזי לאצטרופי לחוד ולא מגזה\"כ מרבוי דכל חלב וא\"כ הרי לא מצי הש\"ס לשנויי דאיצטרך האזרח לאסור על הנשים ח\"ש משום דזה ידעינן מהך סברא דחזי לאצטרופי ולכן כתב והשתא לדעת רבינו דס\"ל דשאר עינויים הן מדאורייתא כו' אמאי לא משני עדיפא מינה דקרא אצטריך לשאר עינויים דלית בהו עונש ואזהרה וסד\"א דנשים פטורות קמ\"ל דחייבות. מ\"מ אכתי קשה דמנ\"ל דנשים חייבות בשאר איסורי תורה שאין בהם עונש ואזהרה כגון חמץ בע\"פ מו' שעות ולמעלה וכן טעמו ולא ממשו וכהנה רבות אלא ע\"כ כמו שכתבתי דדוקא גבי תוספות עינוי דיוה\"כ הוי ס\"ד למימר הכי מכח מיעוטא דבעצם היום דמעטינהו מעונש ואזהרה ולכן אי לאו האי קרא דהאזרח הוי אמינא דנשים אינן חייבות בתוספות עינוי משום די\"ל דכי היכי דאימעוטי נשים מעונש ה\"נ אימעוטי מחיובא כיון דהיקשא דידהו לאנשים בעונש כתיב וכנ\"ל אבל בשאר איסורי תורה דליכא בהו מיעוטא אלא דממילא לית בהו עונש ואזהרה פשיטא דאין בהם חילוק בין אשה לאיש ובודאי דגם הנשים חייבות בהן: [אמר נכד המחבר המבלבה\"ד עיין פמ\"ג בפתיחה כוללת ועיין מנחת חנוך מצוה ח' שהאריך בזה עיי\"ש]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת עשור",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,148 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ע\"ו ע\"ד."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף צ\"ו ע\"ד."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והמלביש והמנעיל.</b> כן הוא במתני' דסנהדרין דף ס\"ג ומדחשיב מנעיל בפני עצמו והמלביש בפנ\"ע רצה לידון לכאורה הגאון בשער אפרים סי' קכ\"ד לאדם שהתקשר נגד חבירו להלבישו ושוב טוען שלא להנעילו דאינו חייב דמלביש לחוד ומנעיל לחוד וסיים דיש לדחות ופשוט דודאי דמ\"ש הכא במתני' והמנעיל לחידושא דאפי' שהוא דבר קל חייב ולכאורה היה נראה להביא ראיה דלא הוי מנעיל בכלל מלביש ממ\"ש רש\"י ז\"ל בחומש סדר קדושים איזהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל וכו' הרי דמלביש לחוד ומנעיל לחוד ברם הא ליתא ואדרבא משם ראיה להפך דמנעיל הוא בכלל מלביש דאין זה נוסחא אמיתית דבש\"ס קדושין שהובאה ברייתא זאת גריס כן מלביש ומכסה וכן בתורת כהנים סדר קדושים גרסינן כן וכן נראה בפירוש מתוך דברי הרא\"ם.<br><b> ושוב</b> חפשתי בפירוש רש\"י דפוסים ישנים וראיתי דכתוב בהן כלשון הש\"ס והתורת כהנים מלביש ומכסה ופירושו לכסותו במיטה כשהוא שוכב ברם מנעיל בכלל מלביש ולכן לא הזכירו לחוד דודאי גם בהנעלה חייב כהלבשה ונכנס בכלל מלביש נ\"ל דמנעיל בכלל מלביש. והחכם השלם רפאל אשכנזי הי\"ו הביא ראיה להפך דלא הוי בכלל ממתני' סוף פ\"ו דערכין אחד המקדיש וכו' אין לו בכסות אשתו וכו' ולא בסנדלין חדשים שלקחן לשמן וכו' הרי דלא נכנס בכלל כסות סנדל וליתא דאדרבא נהפוך הוא והוא במה שיש לדקדק במה דנקט גבי סנדלים תיבת חדשים דגם בכסות הוא גם כן חדשים וכמ\"ש רש\"י בב\"ק דכן נראה בפירוש מחלוקת ולא בצבע שצבען לשמן וא\"כ ה\"ה בסנדלים ולמה נקט חדשים אלא ודאי דמאי דנקט האי חילוקא הוא לחידושא דאף דבסנדלים לא נעשה מלאכה לשם אשתו ובניו אלא לשמן לחוד לפי דכך הם נלקחים כמו שהן לשמן חשיב דידהו משא\"כ כסות שנעשית בה מלאכה לשמן וכן בצבע שנצבעין לשמן נעשית בהן מלאכה לשמן קמ\"ל אף בסנדלין שלקוחין לשמן אין להקדש בהם כלום ומשו\"ה פרט סנדלין אף דנכנס בכלל כסות וא\"כ נמצא דמשום הך חידושא נקט לה הא לא\"ה היה נכנס בכלל כסות ועוד נ\"ל להביא ראיה דמנעל בכלל לבוש מסוגית ביצה דף ט\"ו אמר ר' פפא ערדלין אין בהם משום כלאים ופרש\"י מנעלין וכו' דקשין הן הא לאו קשין אסורין דכתיב לא תלבש שעטנז הרי דמנעל הוי בכלל לבישה וכן כתב הריטב\"א הובאו דבריו בשיטה מקובצת שם וז\"ל כללו של דבר הוא כעין תחתית מנעל שעושין אותו מבגד קשה תחת פרסת הרגל והמנעל ואוירו עד העקב אבל קלסונס של בגד רך ודאי יש בהן משום כלאים שהוא מחמם עכ\"ל. ועיין להרדב\"ז פ\"י מהל' כלאים הט\"ו וכן למהר\"י קורקוס שם במ\"ש על דברי רבינו דלכולם מה שיש מן הפיטור במנעל כשהוא קשה אבל באינו קשה אסור משום כלאים ונכנס בלא תלבש שעטנז וכמ\"ש הריטב\"א בקאלסוניס ופשוט.",
+                "<b> המגפף וכו'.</b> עיין מ\"ש פרק כ\"א מהל' איסורי ביאה ה\"א."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן [העושה] עבודה זרה בידו לאחרים וכו'.</b> וכתב רבינו בספר המצות מצות ל\"ת ב' וז\"ל שהזהירנו מעשות ע\"ז וכו' וחייב מלקות ואפי' שעשאה לו זולתו במצותו ואפי' לא עבדה ע\"כ וקשה לי כיון דקי\"ל אין שליח לדבר עבירה והמשלח פטור אמאי לא נאמר דלא תעשה לך פסל הוי דוקא בעשאה בעצמו אבל ע\"י זולתו פטור וי\"ל דשאני הכא דהוי שוכר שיעשה לו דאינו עושה לו בחנם וכבר כתב רבינו בפ\"ב מהל' רוצח דהשוכר הורג להרוג וכו' חייב מיתה לשמים וזה הוא דעת הריטב\"א דדוקא שוכר דעביד מעשה אבל בדיבורא בעלמא לא וכתב שם הרב משנה למלך דזה הוא דעת רבינו יעו\"ש וכיון שמצינו מיתה בידי שמים ע\"י שכירות ה\"ה מלקות ועדיין נראה דיש לגמגם דשאני ההיא מיתה שהוא בגדי שמים משא\"כ מלקות דהוי בידי אדם ואף דהוי קיל ולפשוט זה צריך ראיה מבחוץ ומ\"מ יותר יש לגמגם דהו\"ל לרבינו לפרש דאי מצוה שיעשה לו בחנם פטור ואחר זמן מצאתי למהר\"ם די בוטון דף קכ\"ח ע\"ב דקשיא ליה הכי משם החבי\"ב על דברי הרב לח\"מ יעו\"ש והרב המחבר טרח טובא להליץ בעד מר אביו ואנכי תמיה על הני אשלי רברבי מה להם לצעק על הלח\"מ בלא\"ה תקשי להו לרבינו כמו שהקשתי אני הדיוט ובכל מה שישב שם יש לגמגם כמו שגמגמתי בהלצתי.<br><b> ושוב</b> כתב מהר\"ם ז\"ל וז\"ל אבל אפשר לומר דמה שכתב רבינו אע\"פ שלא עשאה בידו ה\"ק שלא עשאה אלא קנה עבודה זרה מאחר ושהה אצלו והקנין הוי מעשה כמ\"ש בריש הל' חמץ ומצה אינו עובר בבל יראה ובל ימצא אא\"כ קנה וכו' ויש קצת ראיה לזה הפירוש ממ\"ש רבינו במצות ל\"ת מצוה ג' וז\"ל ועובר ג\"כ משום שקנו ע\"ז וכו' אלו תוכן דבריו.<br><b> ואנכי</b> הדיוט ישבתי משתומם דמאחר שירד לראות מ\"ש בספר המצות איך לא ראה מ\"ש בסמוך מצוה ב' ואע\"פ שעשאה לו זולתו במצותו הרי דאף דלא איירי בקנין ואפ\"ה לקי וחזרה קושיא לדוכתא ועיין בספרי תועפת ראם דף ל\"ח ע\"ג."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה חציה וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן ומה שהקשה עליו הרב זרע אברהם חלק יו\"ד סי' כ\"ז דף קי\"א ע\"א דכיון דאכתי לא ידע אי שחיטה מטהרתה מידי נבלה דבתר הכי קא מבעי ליה וסלקא בתיקו ועל צד דשחיטתה מטהרתה מידי נבלה הא שפיר מהניא ליה שחיטה וכמאן דפליגא דמיא והנכון לו על פי מ\"ש פרק משילין דף ל\"ז גבי מ\"ש שנים שלקחו בהמה וחבית בשותפות רב אמר בהמה אסורה חבית מותרת והיינו טעמא דשאני בהמה דינקי תחומין מהדדי וא\"כ היינו טעמא דבהמה דהכא דבהמה בחייה ינקי אבריה מהדדי יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> בריה קלה במ\"ש יש לי לידון בדבריו אלה והוא דמה שהקשה ז\"ל כבר הרגיש רש\"י בסוגיא עצמה גבי דבעיא וז\"ל בד\"ה לא שנא שחטה משחט וכו' אבל דרך שחיטה מהניא ליה לטהרה מידי נבלה דנהי דלאכילה איתסר ואיסור הנאה הוא אבל תיהני לטהרה מידי נבלה עכ\"ל וכונתו פשוטה דשאני איסור אכילה והנאה מאיסור נבלה. ובעל ספר פרשת הכסף חילק ביניהם מדעתו ואמת יהגה חכו וכבר רש\"י ביארו באותות ב' ונעלם גם מעיניו ואף גם זאת מה שחילק מהר\"א יצחקי ז\"ל דבהמה ינקי תחומין מהדדי הוא אמת ויציב ורמזו רש\"י ז\"ל בד\"ה עיסה כל אימת דבעי פליג לה ואין חלק של עיר הנדחת מעורב בו ע\"כ ויש לדקדק בכונתו דאיך כתב דאי��ו מעורב והא מעורב הוא בכל חלק וחלק אין לך כל שהוא שאינו מעורב אלא ודאי כונתו דאינו מעורב כ\"כ דיניק קצתו מקצתו ויכולים להתחלק קצתו מקצתו משא\"כ בהמה דינקי תחומין מהדדי וחילוק זה איצטריך לן לכשהבהמה בחייה והוא פשוט מעצמו אלא דרש\"י אתי למאי דקשיא לן עדיין דניחא כשהבהמה קיימת אבל כשנפלוג אותה לאבריה מאי איכא למימר ואהא קאמר חדא דאי אפשר לפלוגא בלא שחיטה וא\"ת לאחר שחיטה מאי איכא למימר ואהא כתב דאין בשחיטה כלום כיון דלמיתה קיימא וכו' נמצא דכל מ\"ש רש\"י הוא לחלק בין בהמה לעיסה כשמתה ברם בחייה החילוק ברור ופירשו גבי עיסה נמצא דעל פי ראות מ\"ש רש\"י ז\"ל בכל הסוגיא הזאת ליכא קושיא ותימה.<br><b> ולענ\"ד</b> דברי מרן ורש\"י הם דברים אחדים אלא שמרן לא העתיק הדברים כלשונם ולעולם מ\"ש רש\"י כתב ואף גם זאת מ\"ש הרב מרכבת המשנה שגירסת רש\"י היתה בש\"ס אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה לא ידעתי מה ראה על ככה בדברי רש\"י ולא שהם דברי רש\"י וע\"פ מה שהקדמתי בכונת רש\"י בסוגיין אין מקום למ\"ש עוד הרב הנזכר יעו\"ש ושוב ראיתי לספר יצא מחדש קרבן אליצור בקונטרס ברירה דף קפ\"ה שהבין מדברי רש\"י כמו שהבין הרב הנזכר דהיה גורס בש\"ס אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וגם דא\"א לפרש בש\"ס כההיא דפרק משילין וכבר כתיבנא דליכא מדברי רש\"י גלוי וההיא דפרק משילין יתכן בסוגין גם כדברי רש\"י.<br><b> ודע</b> עוד דע\"פ דברי רש\"י שהבאתי בבעית הש\"ס בד\"ה לא שנא שחטה משחט שכתב אבל דרך שחיטה מהניא ליה לטהרה מידי נבלה וכו' לא באתי לכונת הפר\"ח ז\"ל בחידושיו על רבינו שכתב וממית דכתב רש\"י לאו דווקא דא\"כ היכי מבעיא לן תו אי מהניא שחיטה לטהרו מידי נבלה אלא הכי קאמר וכו' והא רש\"י הרגיש בזה וישבו. גם מה שכתב ומסתברא דחציה של עיר הנדחת לא אסירא אלא באכילה משום דליכא סימנים להתירה אבל בהנאה שריא דבלא שחיטה וכו' כמו עיסה עכ\"ל והא רש\"י ז\"ל כתב בפירוש וז\"ל אבל דרך שחיטה מהניא ליה לטהרה מידי נבלה דנהי דלאכילה איתסר ואיסור הנאה וכו' הרי לך להדיא דגם בהנאה אסור ועיין בספר יצא מחדש הנזכר שקיל בזה דהנאה ולא הבנתי גם לו יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> למהרא\"י ז\"ל שם דקשיא ליה לרב חסדא דהא אין ברירה בדאורייתא אם לא שנאמר דס\"ל דכל מידי דקאי לחלק לא שייך בזה ברירה וכמאן דפליגא דמיא ולא אמרינן אין ברירה בדאורייתא ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא להאי חילוק דהא בפרק השולח רבי דס\"ל אין ברירה אמרו גם במידי דקאי לחלק דהיינו גבי טבל וחולין מעורבין זה בזה יעו\"ש. ושוב ראיתי להפר\"ח שהקשה כן ובכלל הקושיא כתב ואמרינן בפרק השולח וכו' טבל וחולין מעורבין זה בזה ונראה ודאי דרצונו לשלול חילוק זה דליתיה."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכתבי הקדש שבתוכה הרי אלו יגנזו.</b> ואמרו שם בגמ' מתני' דלא כר' אליעזר דאמר כל עיר שיש בה מזוזה אפי' אחת אינה נעשית עיר הנדחת שנא' לא תעשון כן לה' אלהיכם ופרש\"י הואיל וכתיב בה אזכרות אי אפשר לשרפה והקשה הגדול בעל משנה למלך הביאו בספר בני דוד דליתי עשה דושרפת ולידחי לא תעשה דלא תעשון כן. וראיתי להרב מרכבת המשנה ז\"ל תירץ דשאני הכא דעובר הלאו בכל אזכרה ואזכרה דבמזוזה וכה\"ג לא אמרינן אתי עשה ודוחה ל\"ת והכי דייק לה מלשון רש\"י דכתב וכתיב בה (אזכרה) [אזכרות] אלו דבריו ואחר המחילה רבה ליתא דלפי דבריו יוצא דאם ימחוק אדם מזוזה בבת אחת עובר על כל אזכרה ואזכרה ואין הדין כן אלא דעובר דוקא הלאו אחד ומנא אמינא לה ממאי דגרסינן במסכת מכות דף כ' ת\"ר לא יקרחו קרחה יכול אפי' קרח ד' וה' קרחות לא יהא חייב אלא אחת ת\"ל קרחה לחייב על כל קרחה וקרחה הני ד' וה' קרחות היכי דמי אילימא בזה אחר זה וה' התראות פשיטא אלא בחדא התראה מי מחייב והתנן וכו' לא צריכא דסך ה' אצבעותיו נשא ואותבינהו בבת אחת דהויא התראה לכל אחד ואחד והיינו טעמא מיתורא דקרחה וכמ\"ש התוס' שם בפירוש דאי לא תימא הכי אוכל ב' זתים מאיסור בבת אחת יהא לוקה שתים יעו\"ש וכן בשריטה על דרך זה שעשאו בבת אחת לוקה הרבה דשם נמי איכא קרא יתירה כמו קרחה ואף דלא פסקו רבינו אלא בקרחה יעו\"ש בפי\"ב מהלכות אלו הט\"ו ולא כתב כן בשריטה הלכה י\"ג משום דבש\"ס אתמר בקרחה כן כתבו ג\"כ הוא בקרחה וה\"ה בשריטה דאל\"ה מה נענה ומה נאמר להכרח הש\"ס בקרחה דהוי ג\"כ בשריטה דהקשו אילימא בזה אחר זה וה' התראות פשיטא אלא בחדא התראה מי מיחייב וכו' יעו\"ש והש\"ס כתב כן בקרחה וה\"ה בשריטה המורם מן האמור דמשום יתורא דקרא הוא דחייב על כל אחת ואחת אפי' שהם בבת אחת משא\"כ בשאר לאוי דאם עשאם בבת אחת כגון אוכל ב' זתים מאיסורא וכן מוחק שמות בבת אחת בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת ומ\"ש רש\"י ז\"ל אזכרות כיון דאיכא אזכרות טובא נקט אזכרות ולא אזכרה.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא לפי חומר הנושא נראה דלא ס\"ל לר' אליעזר אתי עשה ודחי ל\"ת דזה הוא נלמד מכלאים בציצית מסמיכות לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך יעו\"ש ביבמות דף ב' ואמרו שם דאף מאן דלא דריש סמוכים במשנה תורה דריש שכן ר' יהודה דלא דריש ובמשנה תורה דריש גבי אנוסת אביו ואמרו שם דא\"כ ת\"ק דפליג עליה דר\"י אמאי פליג כיון דאיכא סמיכות ומשני דלא חשיב ליה סמיכות יעו\"ש וההוא [ת\"ק] דר\"י הוא ר' אליעזר כמו שנראה בברייתא בברכות דף כ\"א נמצא ר\"א לא דריש סמיכות אלא סמיכות דאלים טובא וא\"כ האי סמיכות דלא תלבש שעטנז עם גדילים תעשה לך לא אלים טובא דשם ביבמות נושא ונותן טובא בסמיכות הזה עד דמסיק בדף ה' ע\"ב אלא משעטנז כולה נפקא ועיי\"ש בתוס' ד\"ה כולה שהקשו כמה קושיות בזה ואף שתירץ לא ניחא ליה לר\"א בהכי ומשו\"ה נייד מסמיכות הזה ולא דריש להתיר כלאים בציצית ולא נפקא [ליה] האי דינא דאתי עשה ודחי ל\"ת.<br><b> ואחר</b> סמוך קצת ימים מצאתי להתוס' פרק ר' אליעזר דמילה דף ק\"ל ע\"ב ד\"ה שלא שהקשה לר\"א דהתיר מכשירי מילה בשבת דרך רשות הרבים דהא אפשר דרך גגות וכל מקום דאפשר לקיים שניהם לא אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת יעו\"ש דלא תירצו כלום ולפי קדימתינו דלא ס\"ל לר\"א אתי עשה ודחי ל\"ת ומילה היא היתר ולא דיחוי והיא הלכה למשה מסיני אף מכשירי מילה שרו ליה כמילה גופא דהותרה היא מילה ומכשיריה לדידיה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנוטע וכו'.</b> עיין בדינא דחיי לאוין מ\"ד מה שהקשה על רבינו דלא כתב ג\"כ דאסור ליטע אשירה שהוא ענין אחר ומבואר בכתוב וכמו דאיתא בסיפרי ועי\"ש מה שתירץ והיה בהניח דס\"ל לרבינו דלא תטע לך אשירה עם אצל מזבח הוא נרדף ולא דהוי ב' עניינים יעו\"ש וכ\"כ מהר\"י הכהן איש ירושלמי הובאו דבריו במרכבת המשנה יעו\"ש ודבר ה' בפיהם אמת שכן בפתיחת הלכות ע\"ז שמנה מ\"ט מצוות לא תעשה כתב וז\"ל שלא ליטע אשירה וכאן כתב הנוטע אילן אצל המזבח ובמנין המצוות ל\"ת בתחילת ספר היד כתב שלא ליטע אילן במקדש שנאמר לא תטע לך אשירה כל עץ נראה דס\"ל דכל הכתובים הוא ענין אחד ודוק ועיין במ\"ש מרן ובמ\"ש בסיפרי תועפות ראם סדר שופטים."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואינו לוקה אלא הנודר בשמה.</b> ועיין השגת הר\"א והלצת מרן בעד רבינו בדוחק לפי חומר הנושא וראיתי להרב מרכבת המשנה דגמגם עליו דא\"כ אמאי לא אמרו בש\"ס דלעולם דסבר תנא דידן דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והכא שאני או דדמי לנשבע או משום חומרא דעבודה זרה גם כתב שמהרש\"ך תירץ כתירוץ מרן וכו' יעו\"ש ואחר המחילה רבה לא ירד לדעת מרן דמ\"ש מרן לחלק בין לאו זה לשאר לאוין דאין בהן מעשה לאו לדעת רבינו בלחוד הוא דכתב כן אלא גם לדעת התנא והוא דרבינו הבין דמ\"ש בש\"ס דתנא דמתני' הוא כר' יהודה רצונו לומר בלאו זה דוקא ופליג עליה בשאר לאוין יעו\"ש היטב בדברי מרן וזה אפשר ג\"כ בכונת מהרש\"ך שכתב דדחקיה ליה לרבינו כלומר ומשו\"ה מפרש הש\"ס הכי ונמצא דהוא בעד הש\"ס ומ\"מ איני מחליט בכונת מהרש\"ך שאין לשונו בידי מ\"מ בכונת מרן פשוט ושוב ראיתי למהר\"ם די בוטון עמד ג\"כ על דברי מרן ולענ\"ד הן פשוטים ומרוב פשיטותן איני מאריך.<br><b> ורגע</b> אדבר לפרש דמאי דנייד הש\"ס מלאוקומי מתני' אליבא דמ\"ד לאו שבכללות אין לוקין עליו הכא שאני לפי שלא מצינו לשום אדם דפליג ואמר דלוקין משא\"כ בלאו שאין בו מעשה דכיון דהא מיהא איכא מ\"ד דלוקין עליו אף דמתני' סברה דאין לוקין בעבודה זרה והנשבע מודה דלוקין ודוק ועיין להרב דינא דחיי לאוין ל\"ב על שם הרב אחיו וז\"ל ודבריו צריכין ביאור כי עיקר תירוצו הוא בהניח דליכא מאן דפליג אלאו שבכללות ויאמר דלוקין עליו ואינו כן דהא מצינו אביי ורבא בפ\"ב דפסחים דנחלקו דמר אמר לוקין ומר אמר אין לוקין וכן שם בזג וחרצן ובמנחות בשאור ודבש ואיך כתב דליכא מאן דפליג אלו דבריו ותהי עליה מרנא ז\"ל וז\"ל ושותיה דמר אחי לא ידענא דכונת הרב לומר דלא מצינו תנא שיחלוק ויאמר דלוקין על לאו שבכללות כמו שמצינו לר' יהודה שהוא תנא דסובר בלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ומשו\"ה עדיף טפי לומר שסובר תנא דידן דלוקין על לאו שאין בו מעשה כזה מלומר שסובר תנא דידן דלוקה על לאו שבכללות ואם מצינו לאמוראים שנחלקו על לאו שבכללות מה בכך כיון דליכא תנא דסובר דלוקין ואין סברה לומר דתנא דידן סובר דלוקין עליו דא\"כ יקשה על מי שאומר דאין לוקין וכו' יעו\"ש שאר דבריו.<br><b> ואני</b> הדיוט לא זכיתי להבינו בכל דבריו אלו חדא במ\"ש כי הן אמת שמצינו אמוראים אבל תנא לא מצינו והמה דברים תמוהים דאי לא מצינו תנא דיסבור דלוקין אלאו שבכללות והוא מוסכם מכל התנאים איך איכא אמורא דסובר דלוקין נגד כולהו תנאי ואיך הש\"ס לא קא מותיב אמאן דאמר לוקין כיון דליכא תנא דיסבור הכי וכדרך הש\"ס בכל מקום כידוע אלא ודאי דידיע לש\"ס דאיכא מאן דסבר הכי דלוקין אלאו שבכללות ומשו\"ה לא מותיב הש\"ס אמאן דאמר לוקין מהברייתא דאמרו דאין לוקין דידע דאיכא תנא דסבר דלוקין ועיין בחידושי בפ\"א מהל' איסורי מזבח ה\"ד מה שאכתוב.<br><b> גם</b> מ\"ש ואין סברא לומר דתנא דידן וכו' דא\"כ יקשה וכו' לא באתי לכונתו דהן עוד היום נחזי אנן דכיון דאמרינן דכולהו תנאי הכי סבירא להו דאין לוקין א\"כ איך חד מהני אמוראי סברי דלקי ואיך הש\"ס לא מותיב ליה וכן איני מבין לכל מ\"ש אח\"כ בזה דבזמן רב דימי לא היה עדיין מחלוקת זה וכו' ואתמהא דכיון שהוא מוסכם דאין לוקין איך יבא אח\"כ האמורא ויחלוק על דבר מוסכם.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא של הרב אחיו אחר נשיקת ידיו ורגליו לא קשיא דאינו ענין לאו שבכללות דילן להה��א דפסחים וכמ\"ש התוס' בסוגיין דף ס\"ג ד\"ה על כולן אינו לוקה ואפי' למ\"ד בסוף פרק כל שעה דלקי אנא ומבושל הנהו מפרשי טפי מקרא דלא תעבדם וכו' עכ\"ל הרי דאין עניינם אחד וז\"ל הרשב\"א סי' קמ\"א ומיהו הדברים עתיקים שענין לאו שבכללות בש\"ס אינו כולו על צד אחד אלא יש שכולן מודים בו שאין לוקין עליו כההיא דסנהדרין המגפף וכו' ויש לוקין עליו על דעת רבא בתמורה גבי המעלה אברים וכו' ויש שנחלקו בהן אביי ורבא בנא ובמבושל וכו' יעו\"ש הבאתי לשונו בפ\"א מאסורי מזבח ה\"ד ושוב ראיתי שם בסמוך שתירץ כדברי משם הרב אחיו ז\"ל ושפיר דחי ליה רב החבי\"ב מדבריו בספר המצות בשרש הט' שכתב שאביי שאמר שלוקין אלאו שבכללות אלאו דכי אם צלי אש קאמר שהוא לאו שבכללות שהוא דומה ללאו דלא תאכלו על הדם וכו' יעו\"ש נמצא דאין תירוץ זה מועיל לדעת רבינו שכבר כתב שאין דעתו מסכים עם התוס' והרשב\"א.<br><b> ומ\"מ</b> י\"ל דאף דכתב כן בסה\"מ לא דק בזה כי אינו יוצא מזה לענין דינא כי כבר כתב הוא ז\"ל שם דסברת אביי נדחה ולא כתב כן בדקדוק ואה\"נ דסובר דיש לחלק בין הא דמגפף וכו' לההיא דנא ומבושל וכמ\"ש התוס' כאן והרשב\"א ואזלא ההיא ש\"ס דפסחים עם פי' רש\"י ומוכרח הוא כן דאל\"כ קשה כאן בסנהדרין כמו שהרגישו בתוס' ויעו\"ש בספר יד מלאכי כללי הרמב\"ם סי' כ\"ג כדברינו ונמצא א\"כ תירוץ הרב אחיו נכון ועיין בפרטים אלו בחידושי הלכות קרבן פסח פ\"ח ה\"ד וה\"ו.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז\"ל דגלי קרא בנשבע לשם שהוא לוקה וכו' ה\"ה בנשבע לשם ע\"ז עכ\"ל והקשה עליו שם בדינא דחיי לאוין דמה ענין נשבע בשם ע\"ז לנשבע לשוא דנשבע לשוא חייב מלקות משום מוציא שם שמים לבטלה וכו' אבל בנשבע בשם ע\"ז דליכא האי טעמא למה ילקה אי ליכא מעשה אלו דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> כונת מרן פשוטה לומר דכי היכי דבהזכרת ה' יהיה מה שיהיה או לשוא או לשקר חשיבא כל כך ללקות אף דהוא ענין דאין בו מעשה א\"כ גם בנשבע לע\"ז חשיבא האזכרה כ\"כ דאף דליכא מעשה לוקה עליה ורצה ללמוד דהאזכרה חשיבא מעשה ללקות ומה לי איסור הזכרה מכח שם שמים לבטלה ומה לי איסור הזכרה מכח שם אלהים אחרים לא תזכירו דרבינו ס\"ל דהזכרת שם שמים לבטלה הוי דאורייתא.<br><b> והלח\"מ</b> הל' סנהדרין פי\"ט ה\"ד כתב לישב דברי רבינו ממה שהקשה לו מרן וז\"ל דמ\"ש רבינו דלוקה הוא בעשה מעשה וכגון שנשבע שלא אוכל ואכל כדאמרינן פ\"ק דתמורה גבי חוץ מנשבע ומימר היכי דמי אי דאמר שבועה שלא אוכל ואכל מעשה עשה אלו תורף דבריו והחבי\"ב בדינא דחיי שם כתב עליו ולא הבינותי דבריו וכו' שאני התם בנשבע לשם ה' שלא יאכל אין האיסור במה שנשבע אלא במה שנשבע לשקר ולא קיים שבועתו ובשעת השבועה עדיין לא עשה איסור משו\"ה חשיב לאו שיש בו מעשה אבל בנשבע לשם ע\"ז האיסור הוא משום שנשבע בשם אלהים אחרים בין יאכל בין לא יאכל ובשעת השבועה עבר האיסור ומה שאכל אח\"כ ועשה מעשה לא מקרי מעשה לענין שיקרא לאו שיש בו מעשה אלו תורף דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> עניינם אחד דומה בדומה דכשם שאסור להזכיר שם ע\"ז כך אסור להזכיר שם שמים לבטלה מדאורייתא ואפי' ברכה לבטלה רובא דרברבתא סברי שהוא דאורייתא בלאו דלא תשא וכו' וא\"כ כשמזכיר שם שמים לבטלה בלא מעשה איכא איסורא דאורייתא ובעבד מעשה אח\"כ מכח השבועה לקי מכח השבועה וא\"כ ה\"ה בנשבע בשם ע\"ז אם לא עשה מעשה ליכא אלא איסורא דאורייתא ברם אי עשה מעשה מכח השבועה שנשבע על שם ע\"ז לקי והוי דומה בדומה ועיין להלח\"מ עוד שם בהל' סנהדרין במה שתמה על רבינו במנין הלוקין שמנה והצריך עיון. וראיתי להרב מרכבת המשנה שתמה אדרבא על הלח\"מ וכתב שרבינו לא מנאן אלא ללאו אחד כמו שיראה המונה יעו\"ש אלו דבריו והגדתי היום שלא ידעתי למונם ולא מצאתי דבר חדש אלא כמ\"ש הלח\"מ ומי יתן ידעתי כונתו בזה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וגחלת עבודה זרה אסורה והשלהבת מותרת וכו'.</b> ברייתא פרק בתרא דיו\"ט וכתב בשיטה מקובצת וז\"ל ואע\"ג דבפסחים דף כ\"ו אמר בשלה ע\"ג גחלים דברי הכל מותרת פירושו בדיעבד אבל לכתחילה אסורה אי נמי הכא כשנאסרו הגחלים עצמן בתקרובת ע\"ז או בגחלי הקדש ממש והתם כשנאסרו מעצים אסורים עכ\"ל.<br><b> והנה</b> תירוצו הראשון תמוה טובא דמוקי לאיסורא דגחלת דברייתא בלכתחילה מאי שנא דגחלת דהקדש מועלין בה דהוא דאורייתא דבגחלת חד איירי ולא בשתי מיני גחלת ועוד דא\"כ דשאני גחלת של הקדש מגחלת ע\"ז מטעם שיהיה ושאני זה מזה דשל הקדש איסורו מדאורייתא ושל ע\"ז מדרבנן א\"כ מה הקשה הש\"ס שם גבי שלהבת מאי שנא של ע\"ז דשריא ומאי שנא דהקדש דאסיר והוצרך לתרץ כמו שתירץ הא לא קשיא כלל [ד]גחלת של ע\"ז דאיסורו מדרבנן לא גזרו בשלהבת גחלת של הקדש דהוא דאורייתא גזרו בשלהבת וראיתי להרב שער המלך שהקשה כן למרן בב\"י ובשו\"ע סי' קמ\"ב ביו\"ד שפסק דפת שבשלה ע\"ג גחלים של אשירה מותרת כמו שהקשינו וניחא ליה דעד כאן לא כתב מרן כן אלא בגחלת של עצי אשירה דאיסור אשירה אזל ובש\"ס איירי כשהגחלים עצמן הם תקרובת ע\"ז ונמצא א\"כ דאיסור ע\"ז לא אזל וראוים הדברים למי שאמרן ברם לדעת מוה\"ר בצלאל [השיטמ\"ק] בתירוץ א' דמוקי לברייתא דידן דגחלת של ע\"ז אסורה בלכתחילה קשה טובא כמו שהקשתי וצ\"ע.<br><b> אמנם</b> מה שתירץ שנית נכון דגחלת דברייתא בין דהקדש בין דע\"ז הוא דהגחלת עצמה היא לשם ע\"ז ולא דהיה גחלת דנעשה מעצי ע\"ז או מעצי הקדש ובשלהבת שאינה קשורה בגחלת יש הפרש בין הקדש לע\"ז וכמ\"ש טעמא בש\"ס ברם בקשורה בגחלת גם בעבודה זרה אף דנהנה מן השלהבת לחוד אסור וכמ\"ש הרא\"ש בשמעתין וטעמו עמו דכיון דקשורה בגחלת וגחלת גופא היא דע\"ז נעשה השלהבת כגופה דגחלת משא\"כ אי הגחלת גופא לאו דע\"ז אלא דהיה גחלת מעצי אשירה כשנעשה גחלת אזדא ליה איסורה ופנים חדשות באו לכאן ודאי שרי הגחלת גופא וא\"כ ברכת המאור במוצאי שבת שאסור לברך בנר של עבודה זרה הוא משום דהגחלת ושלהבת עמה קשורה הוא של ע\"ז דאיירי מתני' במסיבה לשם עבודה זרה והנר להאיר להם נמצא דהיא גופא לשם ע\"ז ולא הוי בגחלת מעצי אשירה זו היא סברת הרא\"ש והרע\"ב שכתבו גבי נר ובשמים דאסורים בהנאה והיינו כדכתיבנא דהנר גופא היא ע\"ז ולפי\"ז לא קשה מה שהקשה הרב בעל שער המלך להרא\"ש והרע\"ב דלדידהו קשה להירושלמי דפרק החליל הביאוהו התוס' דף נ\"ג שהקשו איך היתה אשה בוררת חיטים מאור בית השואבה ותירצו דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה וא\"כ כל שכן בע\"ז דקיל טפי ואיך אסרו בברכות מלברך על של גוים דקיל טפי מהקדש יעו\"ש דגבי ברכת מאור במוצאי שבת היא גופא דהיינו הנר הוי ע\"ז משו\"ה אסור משא\"כ גבי אור בית השואבה שהגחלת גופא לא הוי הקדש אלא הפתילות והשמן א\"כ כשנעשה גחלת ושלהבת ההקדש אזדא ליה ומדאורייתא שרי אלא רבנן גזרו בהקדש ליהנות גם בזה כמ\"ש בש\"ס דביצה בדוגמא לזה אלא דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה משו\"ה שרי לגמרי מה שאין כן בע\"ז דהגחלת גופא בנדון כזה שריא דליכא למגזר בה דבדילי מינה אינשי.<br><b> ובזה</b> יתורץ קושית התוס' בסוכה ובפסחים שהקשו מש\"ס דילן עם הירושלמי דבש\"ס דילן אמרו קול ומראה וריח אין בו משום מעילה אבל איסורא איכא ובירושלמי על שהקשו היאך בוררת אשה חיטים מאור השואבה והא איכא מעילה ותירצו קול ומראה וכו' אין בו משום מעילה ואפי' איסור ליכא דהתם בברירת חיטין הפתילה והשמן הוא הקדש וכשנעשה גחלת ושלהבת כבר יצא מהקדש ובזה אמר קול ומראה וכו' אין בו משום מעילה משא\"כ בפסחים דאמרו דאיסורא איכא הוא כשנהנה מהקדש גופיה ולא מהיוצא מההקדש והרב שער המלך כדי לישב הירושלמי עם מתני' דברכות כתב ע\"פ מה שתירץ הבאר שבע לקושית התוס' דפליג הירושלמי עם ש\"ס דילן בחילוק דכשבא ליקרב להריח או לראות יותר אז איכא איסורא משא\"כ היכא שהאור בא לו למקום אשר הוא חונה כההיא דאשה בוררת חיטים שרי א\"כ הכא נמי י\"ל דטעמא דאין מברכין על נר של ע\"ז משום שמקרב עצמו ליהנות מאורה אלו דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> אינו מן הישוב דהא תניא שם דף נ\"ג היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב כותים אינו מברך וכו' והא התם דדמיא לברירת חיטים מאור השואבה והתם שרי והכא אסור לברך ודוק.<br><b> ומתוך</b> האמור בסוגיין דשאני שלהבת עבודה זרה משלהבת הקדש דשל ע\"ז בדילי מיניה אינשי ולכן אין לגזור בשלהבתו ושרי אין מקום למ\"ש השושנים לדוד בברכות פ\"ח מ\"ו וז\"ל דהנך דע\"ז לאו מדינא דאורייתא הוא דאסירי דהא לא הויא הנאה מדאורייתא דבהדיא קי\"ל בפרק כל שעה דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה וה\"ה לאיסור ע\"ז אלא דמ\"מ משום חומרא דע\"ז גזרו בה שאסור דהא מיהא נהנה או בראיה או בריח אלו דבריו וליתא כמו שנראה ברור.<br><b> ולהתוס'</b> יומא שהקשו להירושלמי מש\"ס דילן וכן בפסחים שהקשו כן דבירושלמי מוכח דקול ומראה וכו' אין בהם משום מעילה ואפי' איסורא ליכא ובש\"ס דילן ס\"ל דאיסורא איכא יעו\"ש י\"ל דעדיפא מינה תיקשי להירושלמי ממתני' דברכות דאוסר לברך על מאור של ע\"ז ולמה יהא אסור כיון דקול ומראה וכו' אין בהם משום מעילה דבזה א\"א לומר דפליגי דהוי הקושיא ממתני' וי\"ל דלא קשיא להו ממתני' די\"ל דשאני מצוה דאף בשריא ממאיס לגבוה וכמו שתירץ מהר\"ם על שם רבו וכדאמר רבא לולב של ע\"ז לא יטול ואם נטל יצא וטעמא דלא יטול משום דמאיס."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור וכו' אלא אם כן נודע וכו'.</b> ומרן והבאים אחריו לא הראו מקום מוצא דין זה והוא בע\"ז ס\"ה מהנהו עובדי דר' יהודה ורבא דשדרו לארמאי דורונא ביום אידם דידעי בהו דלא פלחי ע\"ז."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש הגהות מיימוני ומ\"ש בספר אגורה באהלך דף כ\"ט ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שגלחה וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן ומ\"ש הלח\"מ ומ\"ש עליהם המשנה למלך שהיא קושיא עצמית וראיתי באחרונים מה שצדדו לתרץ ולא נחה דעתי ולענ\"ד נראה לדעת רבינו דס\"ל דכל הך שקלא וטרייא דהש\"ס דקאמר והתניא זקן אשה וסריס וכו' עד ש\"מ תרתי אינו אלא לאי בעית אימא בתרא דאמר קרא לא תקיפו וכו' וכמ\"ש התוס' ד\"ה להשחתה והיינו טעמא דהך דשני קרא בדבוריה אינו דבר מוכרח כל דחזינן בברייתא איפכא אמנם לאי בעית אימא קמא מסברא לא קשה מההיא ברייתא דמיד נדחית להשחתת לא מצית אמרת וכו' וכמו שהעלו אח\"כ כיון דהוי הפך הסברה ותדע שהוא הכי דהרי התוס' נדחקו בפירוש הש\"ס ואמרו דאף דשני קרא בדבוריה מ\"מ מכח הברייתא הוה דחינן השינוי בכתוב ואם איתא דהסברא הוה מצינן למדמי מכח הברייתא יותר היה להם לפרש השקלא וטריא הזאת לאי בעית אימא קמא ולא לפרש לאבע\"א בתרא ולא הוה דחינן שינוי הכתוב שהוא נראה יותר לרואי השמש אלא ודאי דלסברא הוא יותר קשה לנו מהברייתא משינוי הכתוב ונמצא א\"כ דלאבע\"א קמא שהוא מסברא ליכא שום שקלא וטריא ולהך אבע\"א קמא הגזירה שוה דפאת פאת לא אתא אלא לכדתניא לא יגלחו יכול וכו' לחוד ומאי דלא כתב קרא את שבזקנך לא ס\"ל להאי אבע\"א זה נ\"ל דלאבע\"א קמא נשאר הילפותא מסברא לחוד וכמ\"ש רבינו ולכן לא הזכיר עוד מדברי הש\"ס והוליד דינו לעבדים דחייבים ומן האמור קשה טובא על הטור ביו\"ד סי' קפ\"א דפסק כרבינו דעבדים חייבים וכדעת רבינו וכן הביא מרן בב\"י שם דברי הנמוק\"י על שם הרמ\"ה מטעם דנשים לית להו זקן כאבע\"א קמא והוא העלים עין מדברי אביו הרא\"ש דשם בקידושין לא הביא האבע\"א קמא כי אם האבע\"א בתרא זקנך ולא זקן אשתך ונפק\"מ לפי זה דעבדים פטורים מכח ההקישא דלה לה ומן התימא על מרן שלא הרגיש בזה וכן הט\"ז והש\"ך הביאו האבע\"א קמא כמו דליכא עוד מזה בש\"ס וכן הב\"ח ולא הרגישו מהרא\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> [אני] בנו נראה לדעת רבינו דס\"ל דהך גזירה שוה אידחייא והוא דאח\"כ אמרו בגמ' שם איסי תני אף בבל יקרחו נשים פטורות ויהיב טעמא שם אביי דיליף קרחה קרחה מבני אהרן והקשו בגמ' ואי ס\"ד דבני אהרן אכוליה עניינא קאי למה לי ג\"ש השתא כהנים וכו' ישראל לא כ\"ש ותירצו אי לאו ג\"ש הו\"א איפסיק הענין וכו' ע\"כ והקשו בתוס' בד\"ה אי לאו ג\"ש דהיכי תיסק אדעתין לומר הכי הא מפקינן לעיל מפאת וכו' וכ\"ש דקאי אקרחה וכן לת\"ק היכי פליג אקרחה הא אפי' מפאת אמרינן דקאי אבני אהרן כ\"ש אקרחה דקרובה לבני אהרן ועיי\"ש מה שתירץ והשתא קשיא ליה לרבינו קושית התוס' הלזו ודחיקא ליה לומר כתירוץ התוס' משום דכיון דילפינן ג\"ש פאת פאת נמצא דבני אהרן לכוליה קרא קאי וכ\"ש אקרחה דכתוב למעלה מפאת ולא יש ס\"ד למילף מקרא דעם קדוש לחיובא מאחר דמצינן לאוקמא אשריטה וגדידה וכן לת\"ק קשה היאך חייבות אקרחה ומכח קושיא זו ס\"ל לרבינו דלא אמר אביי הך ג\"ש דפאת פאת אלא קודם שנודע לו דברי איסי דהוה ס\"ד לומר דת\"ק סבר כאיסי דנשים פטורות בבל יקרחו ג\"כ ואין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ ואז לא הוה צרכינן לג\"ש דקרחה קרחה אלא מג\"ש דפאת פאת נפקא במכל שכן וכאמור ברם השתא דמדברי איסי מוכח דת\"ק סבר נשים חייבות בבל יקרחו מוכרח דלית להו ג\"ש דפאת פאת אלא מסברא ס\"ל דנשים ליתנהו בהקפה ובהשחתה וכיון דלת\"ק לית ליה ג\"ש דפאת אמרינן דאיסי ג\"כ לא פליג ליה בהכי בטעמא דבל תשחית דפטורות דכולהו מודו בהכי דהוא מסברא אלא איסי דתני אף בל יקרחו נשים פטורות הוא משום דגמר קרחה קרחה דאי לאו ג\"ש הו\"א הפסיק הענין וג\"ש דפאת פאת אצטריך לההיא דתניא לא יגלחו וכו' דלא מייתר להו פאה לתרתי וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בחידושיו לקדושין בדעת איסי ה\"נ ס\"ל לרבינו לדעת כו\"ע וכדכתיבנא ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>וכל מצות עשה וכו' נשים פטורות.</b> נ\"ב אי איכא לאו בהנך מצות עשה שהזמן גרמן מוזהרות הן אף בעשה כמ\"ש רבינו בספר המצות בסוף מנין מ\"ע וכן דעת הרב החינוך סדר אמור סי' רס\"ט ורפ\"ג יעו\"ש אמנם הרב פרשת דרכים בהגהותיו על החינוך הביא מחלוקת בזה וכתב שדעת התוס' בקדושין דף ל\"ד ד\"ה מעקה במ\"ש ויש מפרשים וכו' חולקים וס\"ל דלעולם אין הנשים מוזהרות בעשה דהזמן גרמא אף דאיכא לאו יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא כן אדמה דעד כאן לא כתבו התוס' כן אלא בכהאי גוונא דאיכא עשה נגד ל\"ת ועשה דקי\"ל אתי עשה ודחי ל\"ת ונשאר העשה שבצד הל\"ת אז אמרינן האשה אינה מוזהרת בעשה שהזמן גרמא כיון דנשאר עשה לחוד ברם היכא דליכא עשה נגד העשה ול\"ת ודאי דהאשה מוזהרת אף על העשה דמכח הלאו שבה מתחייבת על העשה וכסברת רבינו והחינוך ולא משוינן פלוגתא זו היא סברת היש מפרשים. ולפ\"ז אין מקום למה שהקשה הרב שער המלך לדברי הי\"מ אלו והצריך עיון יעו\"ש והר' יוסף איש ירושלים הקשה עליהם מכח שרפת קדשים ביו\"ט ודחה לדבריהם יעו\"ש והרב בשער המלך ז\"ל הסכימה דעתו בדעת התוס' כמו שהבין הרב תנא הוא. ולפ\"ז קמה קושית מהר\"ש אלגאזי בשמע שלמה דא\"כ מאי מקשה בש\"ס סוכה דף כ\"ח דלמה לי קרא לחייב נשים בעינוי תיפו\"ל דחייבות משום לאו דאית בה וכו' דאימא דאתא קרא לאחיובי לנשים גם בעשה יעו\"ש ותריץ יתיב לה דכונת הש\"ס בקושיא זו לאו דקרא למה לי דאה\"נ דאצטריך לחייב נשים בעשה אלא לתנא דברייתא דקאמר לרבות הנשים שחייבות בעינוי שנראה דאי לא\"ה פטורות ואינו דגם בלא\"ה חייבות מכח הלא תעשה והוי ליה למימר שמוזהרות בעשה אלו דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> לא נהירא בכונת הש\"ס חדא דלא דמי קושיא האחרת דסוכה למה לי לקושיא דיום הכפורים וכו' ועוד דלפי סגנון הש\"ס הי קרא והי הלכתא ותו קרא למ\"ל וכו' המעיין היטב יראה דהקושיא היא כפשוטה דקרא יתר וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ולפי מ\"ש דאין חולק לסברת רבינו והחינוך מעיקרא קושיא ליכא וכמ\"ש הרב שער המלך ז\"ל ואם נפשך לחלוק במאי דכתיבא בדברי היש מפרשים נראה דאה\"נ דקשה לדבריהם מהך סוגייא קושית הרב שמע שלמה ז\"ל ובלא\"ה כבר הקשה על דבריהם הר\"י איש ירושלמי ואה\"נ דאף מהכא קשה להו ומ\"מ הנראה אמת דכל דאיכא עשה ול\"ת גם הנשים מוזהרות בעשה דכולה חדא היא.<br><b> וראיתי</b> לו שם להרב שער המלך שהביא ראיה לזה מש\"ס פסחים דף צ\"א ע\"ב ממ\"ש רש\"י גבי נשים בפסח ומה שפירש הש\"ס אליביה מהיכא נפקא לן דהיינו דמאיש פטרינהו וממכסת למד לעשותן טפלה ואי לאו דכתיב איש למעוטינהו הוה מרבינן מקרא דמכסת חייובן לגמרי אלו דבריו ז\"ל. ולא באתי לכונתו איך מזה נלמד להך סברא דכל דאיכא לאו ועשה דהנשים מוזהרות גם בעשה דהתם איכא ב' קראי חד איש וחד מכסת דאיש ממעט נשים ומכסת מרבה ולקיים שניהם אמרינן דאיש ממעט נשים ומכסת מרבה להו לטפלה והתם הוא לעיקר החיוב ולא לאיסור העשה ואינו ענין לענינינו כלל.<br><b> עוד</b> כתב שם דאין להקשות מהא דאמרו שם מאי טעמא דר' יוסי דכתיב במכסת נפשות וכו' דלמה לי קרא לחייובינהו תיפוק ליה כיון דעשה שיש בו כרת הוא מוזהרת עליו די\"ל דהוה ילפינן מפסח שני לפיטורא אלו דבריו. ומה יענה אבנ\"ר כשנקשה כן מר' יוסי דס\"ל דבין בראשון בין בשני נשים חייבות ונפקא ליה בש\"ס ממכסת נפשות ונכרתה הנפש ההיא ולמ\"ל הנך קראי תיפול דחייבות משום דאיכא כרת. ונראה לומר דאי לאו קראי הו\"א דחטאו ישא האיש ההוא הוה ממעט לאשה ברם כיון דאיכא קראי לחיובא מוקמינן לחטאו ישא האיש ההוא למעט קטן מכרת ואתי שפיר למאי דקי\"ל דכל דאיכא לאו וכרת נשים מוזהרות.<br><b> והרב</b> גופי הלכות סי' שי\"ד כתב דמ\"ע שהזמן גרמא נשים פטורות אף דאיכא לאו וכרת ולמד כן מקושית התוס' בקדושין דף כ\"ט ד\"ה אותו שהקשו דלמ\"ל קרא דאותו לפטור אשה ממילה תיפו\"ל דהוי מ\"ע שהזמן גרמא ואף דאית בה כרת. והרב בשער המלך שם כתב דכונתו דנשים פטורות מעונש העשה אמנם ודאי דעל עונש הלאו או כרת מחייבות מטעם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה.<br><b> ולענ\"ד</b> לא כן אדמה אלא כונתו דפטורות מכל וכל דהא למודו הוא מאותו שהקשו דל\"ל קרא דאותו לפטור אשה ממילה תיפו\"ל דהוי מ\"ע שהזמן גרמא והא הפיטור דאותו ולא אותה הוא לפוטרה מכל וכל ומדהקשו כן נראה דפטורות לגמרי אף דאיכא כרת ואם תאמר למאי נפק\"מ כתב הרב כלל זה כיון דליכא מצות עשה שיהא חייב כרת אלא פסח ומילה וממילה היא פטורה ובפסח היא חייבת כר' יוסי דנפק\"ל מקרא יעו\"ש פסחים דף צ\"א לא קשיא די\"ל דאה\"נ דלא נפקא מינה למצוה אחרת ומ\"מ יוצא מזה דלא תיקשי לן דלר\"י דהוא הלומד דשוחטין עליה בראשון ובשני בש\"ס הנ\"ל מקראי למ\"ל קרא תיפו\"ל דאיכא כרת והשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וודאי חייבת ברם כפי כלל זה דאף דאיכא לאו או כרת אפ\"ה כל שהיא מ\"ע שהזמן גרמא פטורות ניחא דמשו\"ה אצטריך לקראי לאחיובי לאשה דאי לאו הכי פטורות וזה ניחא ג\"כ לר' יהודה דס\"ל דבראשון שוחטין עליה בפני עצמה ברם לר\"ש דס\"ל דבראשון עושין אותה טפלה ונפקא ליה בש\"ס משום דכתיב איש ולא אשה למ\"ל קרא לפוטרה מ\"ע שהז\"ג היא ואף דאיכא כרת נשים פטורות וי\"ל דלר\"ש נשים פטורות אף דאיכא כרת ומ\"מ אצטריך קרא דסד\"א כיון דאיכא כרת הי\"א דגם בזה נאמר השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים קמ\"ל דאף דאיכא כרת נשים פטורות כיון דהוי שהזמן גרמא ואם כן אף לר\"ש מצות עשה שהז\"ג אף דאיכא לאו או כרת נשים פטורות וסברא זו דכתבינן לדעת ר\"ש כתבה הרב גופי הלכות שם בדעת רש\"י שם יעו\"ש וסיים וז\"ל וכעין זה הקשו התוס' דף ל\"ד ד\"ה מעקה יעו\"ש והיינו שהקשו דאיך אמר דמעקה וכו' הוו שלא הזמן גרמא ומשו\"ה נשים חייבות והא בלא\"ה חייבות משום ולא תשים דמים וכו' וכן שאר הנך ברם אין זה דומה למ\"ש בדעת רש\"י דמ\"ש בדעת רש\"י הוא דסד\"א דכיון דאיכא לא תעשה בצד העשה אף דהוי מ\"ע שהזמן גרמא הו\"א דנשים חייבות קמ\"ל דפטורות והתוס' שכתבו דכל דאיכא לאו חייבות הוא במ\"ע שלא הזמן גרמא והתם ודאי חייבות.<br><b> ואחר</b> זמן שכתבתי זה ראיתי להרב רוח אליהו בשיטת קדושין דף ל\"ד גבי תוס' ד\"ה מעקה שהביא דברי הרב גופי הלכות אלו והאריך בכונתו וכעת נראה לי דכונתו של הרב גופי הלכות דמאי דקא פשיט מדברי התוס' הוא דבמ\"ע שהזמן גרמא שיש בה בעונשה כרת או אם יש בעונשה עונש לאו דהיינו מלקות אפ\"ה נשים פטורות ולא אזלינן בתר העונש כדי לומר השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים אלא בתר המצוה שהיא מ\"ע שהזמן גרמא שכן נראה מדברי התוס' ד\"ה אותו במצות מילה שהיא מ\"ע שהזמן גרמא ורצו לומר דמטעם זה יהיו פטורות ואף דהעונש הוא כרת וכ\"ש אי העונש לא הוי כרת אלא עונש לאו דהיינו מלקות דאזלינן בתר עיקר המצוה ולא בתר העונש ואף דליכא מ\"ע דעונשה מלקות מ\"מ אגב כרת נקט מלקות דמילה ופסח הוו מ\"ע שהזמן גרמא ועונשם כרת ולא הוי כונתו דאיכא במ\"ע שהזמן גרמא ג\"כ לאו בצדה כמו שהבינו הרב רוח אליהו והרב שער המלך ז\"ל ועפי\"ז נתלבטו בכונתו ונשאו ונתנו ועירבו דברי התוס' ד\"ה מעקה עם זה דאינן ענין אחד דמאי דכתבו בד\"ה מעקה הוא דמ\"ע שהזמן גרמא איכא ג\"כ לאו דהיינו עשה ולא תעשה ומ\"ש הרב גופי הלכות מדבריהם [ד\"ה] דאותו הוא דבמ\"ע שהז\"ג איכא עונש כרת או מלקות ולא דאיכא לאו בהכי ואם תאמר דמאי נפ\"מ מכלל זה כבר כתיבנן בסמוך יעו\"ש ונמצא דברי הרב גופי הלכות ענין אחד ודברי התוס' ד\"ה מעקה ענין אחר."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש בספרי תועפות ראם דף פ\"א ופ\"ב."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,145 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Foreign_Worship_and_Customs_of_the_Nations",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ע\"ו ע\"ד."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף צ\"ו ע\"ד."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והמלביש והמנעיל.</b> כן הוא במתני' דסנהדרין דף ס\"ג ומדחשיב מנעיל בפני עצמו והמלביש בפנ\"ע רצה לידון לכאורה הגאון בשער אפרים סי' קכ\"ד לאדם שהתקשר נגד חבירו להלבישו ושוב טוען שלא להנעילו דאינו חייב דמלביש לחוד ומנעיל לחוד וסיים דיש לדחות ופשוט דודאי דמ\"ש הכא במתני' והמנעיל לחידושא דאפי' שהוא דבר קל חייב ולכאורה היה נראה להביא ראיה דלא הוי מנעיל בכלל מלביש ממ\"ש רש\"י ז\"ל בחומש סדר קדושים איזהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל וכו' הרי דמלביש לחוד ומנעיל לחוד ברם הא ליתא ואדרבא משם ראיה להפך דמנעיל הוא בכלל מלביש דאין זה נוסחא אמיתית דבש\"ס קדושין שהובאה ברייתא זאת גריס כן מלביש ומכסה וכן בתורת כהנים סדר קדושים גרסינן כן וכן נראה בפירוש מתוך דברי הרא\"ם.<br><b> ושוב</b> חפשתי בפירוש רש\"י דפוסים ישנים וראיתי דכתוב בהן כלשון הש\"ס והתורת כהנים מלביש ומכסה ופירושו לכסותו במיטה כשהוא שוכב ברם מנעיל בכלל מלביש ולכן לא הזכירו לחוד דודאי גם בהנעלה חייב כהלבשה ונכנס בכלל מלביש נ\"ל דמנעיל בכלל מלביש. והחכם השלם רפאל אשכנזי הי\"ו הביא ראיה להפך דלא הוי בכלל ממתני' סוף פ\"ו דערכין אחד המקדיש וכו' אין לו בכסות אשתו וכו' ולא בסנדלין חדשים שלקחן לשמן וכו' הרי דלא נכנס בכלל כסות סנדל וליתא דאדרבא נהפוך הוא והוא במה שיש לדקדק במה דנקט גבי סנדלים תיבת חדשים דגם בכסות הוא גם כן חדשים וכמ\"ש רש\"י בב\"ק דכן נראה בפירוש מחלוקת ולא בצבע שצבען לשמן וא\"כ ה\"ה בסנדלים ולמה נקט חדשים אלא ודאי דמאי דנקט האי חילוקא הוא לחידושא דאף דבסנדלים לא נעשה מלאכה לשם אשתו ובניו אלא לשמן לחוד לפי דכך הם נלקחים כמו שהן לשמן חשיב דידהו משא\"כ כסות שנעשית בה מלאכה לשמן וכן בצבע שנצבעין לשמן נעשית בהן מלאכה לשמן קמ\"ל אף בסנדלין שלקוחין לשמן אין להקדש בהם כלום ומשו\"ה פרט סנדלין אף דנכנס בכלל כסות וא\"כ נמצא דמשום הך חידושא נקט לה הא לא\"ה היה נכנס בכלל כסות ועוד נ\"ל להביא ראיה דמנעל בכלל לבוש מסוגית ביצה דף ט\"ו אמר ר' פפא ערדלין אין בהם משום כלאים ופרש\"י מנעלין וכו' דקשין הן הא לאו קשין אסורין דכתיב לא תלבש שעטנז הרי דמנעל הוי בכלל לבישה וכן כתב הריטב\"א הובאו דבריו בשיטה מקובצת שם וז\"ל כללו של דבר הוא כעין תחתית מנעל שעושין אותו מבגד קשה תחת פרסת הרגל והמנעל ואוירו עד העקב אבל קלסונס של בגד רך ודאי יש בהן משום כלאים שהוא מחמם עכ\"ל. ועיין להרדב\"ז פ\"י מהל' כלאים הט\"ו וכן למהר\"י קורקוס שם במ\"ש על דברי רבינו דלכולם מה שיש מן הפיטור במנעל כשהוא קשה אבל באינו קשה אסור משום כלאים ונכנס בלא תלבש שעטנז וכמ\"ש הריטב\"א בקאלסוניס ופשוט.",
+                "<b> המגפף וכו'.</b> עיין מ\"ש פרק כ\"א מהל' איסורי ביאה ה\"א."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן [העושה] עבודה זרה בידו לאחרים וכו'.</b> וכתב רבינו בספר המצות מצות ל\"ת ב' וז\"ל שהזהירנו מעשות ע\"ז וכו' וחייב מלקות ואפי' שעשאה לו זולתו במצותו ואפי' לא עבדה ע\"כ וקשה לי כיון דקי\"ל אין שליח לדבר עבירה והמשלח פטור אמאי לא נאמר דלא תעשה לך פסל הוי דוקא בעשאה בעצמו אבל ע\"י זולתו פטור וי\"ל דשאני הכא דהוי שוכר שיעשה לו דאינו עושה לו בחנם וכבר כתב רבינו בפ\"ב מהל' רוצח דהשוכר הורג להרוג וכו' חייב מיתה לשמים וזה הוא דעת הריטב\"א דדוקא שוכר דעביד מעשה אבל בדיבורא בעלמא לא וכתב שם הרב משנה למלך דזה הוא דעת רבינו יעו\"ש וכיון שמצינו מיתה בידי שמים ע\"י שכירות ה\"ה מלקות ועדיין נראה דיש לגמגם דשאני ההיא מיתה שהוא בגדי שמים משא\"כ מלקות דהוי בידי אדם ואף דהוי קיל ולפשוט זה צריך ראיה מבחוץ ומ\"מ יותר יש לגמגם דהו\"ל לרבינו לפרש דאי מצוה שיעשה לו בחנם פטור ואחר זמן מצאתי למהר\"ם די בוטון דף קכ\"ח ע\"ב דקשיא ליה הכי משם החבי\"ב על דברי הרב לח\"מ יעו\"ש והרב המחבר טרח טובא להליץ בעד מר אביו ואנכי תמיה על הני אשלי רברבי מה להם לצעק על הלח\"מ בלא\"ה תקשי להו לרבינו כמו שהקשתי אני הדיוט ובכל מה שישב שם יש לגמגם כמו שגמגמתי בהלצתי.<br><b> ושוב</b> כתב מהר\"ם ז\"ל וז\"ל אבל אפשר לומר דמה שכתב רבינו אע\"פ שלא עשאה בידו ה\"ק שלא עשאה אלא קנה עבודה זרה מאחר ושהה אצלו והקנין הוי מעשה כמ\"ש בריש הל' חמץ ומצה אינו עובר בבל יראה ובל ימצא אא\"כ קנה וכו' ויש קצת ראיה לזה הפירוש ממ\"ש רבינו במצות ל\"ת מצוה ג' וז\"ל ועובר ג\"כ משום שקנו ע\"ז וכו' אלו תוכן דבריו.<br><b> ואנכי</b> הדיוט ישבתי משתומם דמאחר שירד לראות מ\"ש בספר המצות איך לא ראה מ\"ש בסמוך מצוה ב' ואע\"פ שעשאה לו זולתו במצותו הרי דאף דלא איירי בקנין ואפ\"ה לקי וחזרה קושיא לדוכתא ועיין בספרי תועפת ראם דף ל\"ח ע\"ג."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה חציה וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן ומה שהקשה עליו הרב זרע אברהם חלק יו\"ד סי' כ\"ז דף קי\"א ע\"א דכיון דאכתי לא ידע אי שחיטה מטהרתה מידי נבלה דבתר הכי קא מבעי ליה וסלקא בתיקו ועל צד דשחיטתה מטהרתה מידי נבלה הא שפיר מהניא ליה שחיטה וכמאן דפליגא דמיא והנכון לו על פי מ\"ש פרק משילין דף ל\"ז גבי מ\"ש שנים שלקחו בהמה וחבית בשותפות רב אמר בהמה אסורה חבית מותרת והיינו טעמא דשאני בהמה דינקי תחומין מהדדי וא\"כ היינו טעמא דבהמה דהכא דבהמה בחייה ינקי אבריה מהדדי יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> בריה קלה במ\"ש יש לי לידון בדבריו אלה והוא דמה שהקשה ז\"ל כבר הרגיש רש\"י בסוגיא עצמה גבי דבעיא וז\"ל בד\"ה לא שנא שחטה משחט וכו' אבל דרך שחיטה מהניא ליה לטהרה מידי נבלה דנהי דלאכילה איתסר ואיסור הנאה הוא אבל תיהני לטהרה מידי נבלה עכ\"ל וכונתו פשוטה דשאני איסור אכילה והנאה מאיסור נבלה. ובעל ספר פרשת הכסף חילק ביניהם מדעתו ואמת יהגה חכו וכבר רש\"י ביארו באותות ב' ונעלם גם מעיניו ואף גם זאת מה שחילק מהר\"א יצחקי ז\"ל דבהמה ינקי תחומין מהדדי הוא אמת ויציב ורמזו רש\"י ז\"ל בד\"ה עיסה כל אימת דבעי פליג לה ואין חלק של עיר הנדחת מעורב בו ע\"כ ויש לדקדק בכונתו דאיך כתב דאינו מעורב והא מעורב הוא בכל חלק וחלק אין לך כל שהוא שאינו מעורב אלא ודאי כונתו דאינו מעורב כ\"כ דיניק קצתו מקצתו ויכולים להתחלק קצתו מקצתו משא\"כ בהמה דינקי תחומין מהדדי וחילוק זה איצטריך לן לכשהבהמה בחייה והוא פשוט מעצמו אלא דרש\"י אתי למאי דקשיא לן עדיין דניחא כשהבהמה קיימת אבל כשנפלוג אותה לאבריה מאי איכא למימר ואהא קאמר חדא דאי אפשר לפלוגא בלא שחיטה וא\"ת לאחר שחיטה מאי איכא למימר ואהא כתב דאין בשחיטה כלום כיון דלמיתה קיימא וכו' נמצא דכל מ\"ש רש\"י הוא לחלק בין בהמה לעיסה כשמתה ברם בחייה החילוק ברור ופירשו גבי עיסה נמצא דעל פי ראות מ\"ש רש\"י ז\"ל בכל הסוגיא הזאת ליכא קושיא ותימה.<br><b> ולענ\"ד</b> דברי מרן ורש\"י הם דברים אחדים אלא שמרן לא העתיק הדברים כלשונם ולעולם מ\"ש רש\"י כתב ואף גם זאת מ\"ש הרב מרכבת המשנה שגירסת רש\"י היתה בש\"ס אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה לא ידעתי מה ראה על ככה בדברי רש\"י ולא שהם דברי רש\"י וע\"פ מה שהקדמתי בכונת רש\"י בסוגיין אין מקום למ\"ש עוד הרב הנזכר יעו\"ש ושוב ראיתי לספר יצא מחדש קרבן אליצור בקונטרס ברירה דף קפ\"ה שהבין מדברי רש\"י כמו שהבין הרב הנזכר דהיה גורס בש\"ס אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וגם דא\"א לפרש בש\"ס כההיא דפרק משילין וכבר כתיבנא דליכא מדברי רש\"י גלוי וההיא דפרק משילין יתכן בסוגין גם כדברי רש\"י.<br><b> ודע</b> עוד דע\"פ דברי רש\"י שהבאתי בבעית הש\"ס בד\"ה לא שנא שחטה משחט שכתב אבל דרך שחיטה מהניא ליה לטהרה מידי נבלה וכו' לא באתי לכונת הפר\"ח ז\"ל בחידושיו על רבינו שכתב וממית דכתב רש\"י לאו דווקא דא\"כ היכי מבעיא לן תו אי מהניא שחיטה לטהרו מידי נבלה אלא הכי קאמר וכו' והא רש\"י הרגיש בזה וישבו. גם מה שכתב ומסתברא דחציה של עיר הנדחת לא אסירא אלא באכילה משום דליכא סימנים להתירה אבל בהנאה שריא דבלא שחיטה וכו' כמו עיסה עכ\"ל והא רש\"י ז\"ל כתב בפירוש וז\"ל אבל דרך שחיטה מהניא ליה לטהרה מידי נבלה דנהי דלאכילה איתסר ואיסור הנאה וכו' הרי לך להדיא דגם בהנאה אסור ועיין בספר יצא מחדש הנזכר שקיל בזה דהנאה ולא הבנתי גם לו יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> למהרא\"י ז\"ל שם דקשיא ליה לרב חסדא דהא אין ברירה בדאורייתא אם לא שנאמר דס\"ל דכל מידי דקאי לחלק לא שייך בזה ברירה וכמאן דפליגא דמיא ולא אמרינן אין ברירה בדאורייתא ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא להאי חילוק דהא בפרק השולח רבי דס\"ל אין ברירה אמרו גם במידי דקאי לחלק דהיינו גבי טבל וחולין מעורבין זה בזה יעו\"ש. ושוב ראיתי להפר\"ח שהקשה כן ובכלל הקושיא כתב ואמרינן בפרק השולח וכו' טבל וחולין מעורבין זה בזה ונראה ודאי דרצונו לשלול חילוק זה דליתיה."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכתבי הקדש שבתוכה הרי אלו יגנזו.</b> ואמרו שם בגמ' מתני' דלא כר' אליעזר דאמר כל עיר שיש בה מזוזה אפי' אחת אינה נעשית עיר הנדחת שנא' לא תעשון כן לה' אלהיכם ופרש\"י הואיל וכתיב בה אזכרות אי אפשר לשרפה והקשה הגדול בעל משנה למלך הביאו בספר בני דוד דליתי עשה דושרפת ולידחי לא תעשה דלא תעשון כן. וראיתי להרב מרכבת המשנה ז\"ל תירץ דשאני הכא דעובר הלאו בכל אזכרה ואזכרה דבמזוזה וכה\"ג לא אמרינן אתי עשה ודוחה ל\"ת והכי דייק לה מלשון רש\"י דכתב וכתיב בה (אזכרה) [אזכרות] אלו דבריו ואחר המחילה רבה ליתא דלפי דבריו יוצא דאם ימחוק אדם מזוזה בבת אחת עובר על כל אזכרה ואזכרה ואין הדין כן אלא דעובר דוקא הלאו אחד ומנא אמינא לה ממאי דגרסינן במסכת מכות דף כ' ת\"ר לא יקרחו קרחה יכול אפי' קרח ד' וה' קרחות לא יהא חייב אלא אחת ת\"ל קרחה לחייב על כל קרחה וקרחה הני ד' וה' קרחות היכי דמי אילימא בזה אחר זה וה' התראות פשיטא אלא בחדא התראה מי מחייב והתנן וכו' לא צריכא דסך ה' אצבעותיו נשא ואותבינהו ��בת אחת דהויא התראה לכל אחד ואחד והיינו טעמא מיתורא דקרחה וכמ\"ש התוס' שם בפירוש דאי לא תימא הכי אוכל ב' זתים מאיסור בבת אחת יהא לוקה שתים יעו\"ש וכן בשריטה על דרך זה שעשאו בבת אחת לוקה הרבה דשם נמי איכא קרא יתירה כמו קרחה ואף דלא פסקו רבינו אלא בקרחה יעו\"ש בפי\"ב מהלכות אלו הט\"ו ולא כתב כן בשריטה הלכה י\"ג משום דבש\"ס אתמר בקרחה כן כתבו ג\"כ הוא בקרחה וה\"ה בשריטה דאל\"ה מה נענה ומה נאמר להכרח הש\"ס בקרחה דהוי ג\"כ בשריטה דהקשו אילימא בזה אחר זה וה' התראות פשיטא אלא בחדא התראה מי מיחייב וכו' יעו\"ש והש\"ס כתב כן בקרחה וה\"ה בשריטה המורם מן האמור דמשום יתורא דקרא הוא דחייב על כל אחת ואחת אפי' שהם בבת אחת משא\"כ בשאר לאוי דאם עשאם בבת אחת כגון אוכל ב' זתים מאיסורא וכן מוחק שמות בבת אחת בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת ומ\"ש רש\"י ז\"ל אזכרות כיון דאיכא אזכרות טובא נקט אזכרות ולא אזכרה.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא לפי חומר הנושא נראה דלא ס\"ל לר' אליעזר אתי עשה ודחי ל\"ת דזה הוא נלמד מכלאים בציצית מסמיכות לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך יעו\"ש ביבמות דף ב' ואמרו שם דאף מאן דלא דריש סמוכים במשנה תורה דריש שכן ר' יהודה דלא דריש ובמשנה תורה דריש גבי אנוסת אביו ואמרו שם דא\"כ ת\"ק דפליג עליה דר\"י אמאי פליג כיון דאיכא סמיכות ומשני דלא חשיב ליה סמיכות יעו\"ש וההוא [ת\"ק] דר\"י הוא ר' אליעזר כמו שנראה בברייתא בברכות דף כ\"א נמצא ר\"א לא דריש סמיכות אלא סמיכות דאלים טובא וא\"כ האי סמיכות דלא תלבש שעטנז עם גדילים תעשה לך לא אלים טובא דשם ביבמות נושא ונותן טובא בסמיכות הזה עד דמסיק בדף ה' ע\"ב אלא משעטנז כולה נפקא ועיי\"ש בתוס' ד\"ה כולה שהקשו כמה קושיות בזה ואף שתירץ לא ניחא ליה לר\"א בהכי ומשו\"ה נייד מסמיכות הזה ולא דריש להתיר כלאים בציצית ולא נפקא [ליה] האי דינא דאתי עשה ודחי ל\"ת.<br><b> ואחר</b> סמוך קצת ימים מצאתי להתוס' פרק ר' אליעזר דמילה דף ק\"ל ע\"ב ד\"ה שלא שהקשה לר\"א דהתיר מכשירי מילה בשבת דרך רשות הרבים דהא אפשר דרך גגות וכל מקום דאפשר לקיים שניהם לא אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת יעו\"ש דלא תירצו כלום ולפי קדימתינו דלא ס\"ל לר\"א אתי עשה ודחי ל\"ת ומילה היא היתר ולא דיחוי והיא הלכה למשה מסיני אף מכשירי מילה שרו ליה כמילה גופא דהותרה היא מילה ומכשיריה לדידיה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנוטע וכו'.</b> עיין בדינא דחיי לאוין מ\"ד מה שהקשה על רבינו דלא כתב ג\"כ דאסור ליטע אשירה שהוא ענין אחר ומבואר בכתוב וכמו דאיתא בסיפרי ועי\"ש מה שתירץ והיה בהניח דס\"ל לרבינו דלא תטע לך אשירה עם אצל מזבח הוא נרדף ולא דהוי ב' עניינים יעו\"ש וכ\"כ מהר\"י הכהן איש ירושלמי הובאו דבריו במרכבת המשנה יעו\"ש ודבר ה' בפיהם אמת שכן בפתיחת הלכות ע\"ז שמנה מ\"ט מצוות לא תעשה כתב וז\"ל שלא ליטע אשירה וכאן כתב הנוטע אילן אצל המזבח ובמנין המצוות ל\"ת בתחילת ספר היד כתב שלא ליטע אילן במקדש שנאמר לא תטע לך אשירה כל עץ נראה דס\"ל דכל הכתובים הוא ענין אחד ודוק ועיין במ\"ש מרן ובמ\"ש בסיפרי תועפות ראם סדר שופטים."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואינו לוקה אלא הנודר בשמה.</b> ועיין השגת הר\"א והלצת מרן בעד רבינו בדוחק לפי חומר הנושא וראיתי להרב מרכבת המשנה דגמגם עליו דא\"כ אמאי לא אמרו בש\"ס דלעולם דסבר תנא דידן דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והכא שאני או דדמי לנשבע או משום חומרא דעבודה זרה גם כתב שמהרש\"ך תירץ כתירוץ מרן וכו' יעו\"ש ואחר המחילה רבה לא ירד לדעת מרן דמ\"ש מרן לחלק בין לאו זה לשאר לאוין דאין בהן מעשה לאו לדעת רבינו בלחוד הוא דכתב כן אלא גם לדעת התנא והוא דרבינו הבין דמ\"ש בש\"ס דתנא דמתני' הוא כר' יהודה רצונו לומר בלאו זה דוקא ופליג עליה בשאר לאוין יעו\"ש היטב בדברי מרן וזה אפשר ג\"כ בכונת מהרש\"ך שכתב דדחקיה ליה לרבינו כלומר ומשו\"ה מפרש הש\"ס הכי ונמצא דהוא בעד הש\"ס ומ\"מ איני מחליט בכונת מהרש\"ך שאין לשונו בידי מ\"מ בכונת מרן פשוט ושוב ראיתי למהר\"ם די בוטון עמד ג\"כ על דברי מרן ולענ\"ד הן פשוטים ומרוב פשיטותן איני מאריך.<br><b> ורגע</b> אדבר לפרש דמאי דנייד הש\"ס מלאוקומי מתני' אליבא דמ\"ד לאו שבכללות אין לוקין עליו הכא שאני לפי שלא מצינו לשום אדם דפליג ואמר דלוקין משא\"כ בלאו שאין בו מעשה דכיון דהא מיהא איכא מ\"ד דלוקין עליו אף דמתני' סברה דאין לוקין בעבודה זרה והנשבע מודה דלוקין ודוק ועיין להרב דינא דחיי לאוין ל\"ב על שם הרב אחיו וז\"ל ודבריו צריכין ביאור כי עיקר תירוצו הוא בהניח דליכא מאן דפליג אלאו שבכללות ויאמר דלוקין עליו ואינו כן דהא מצינו אביי ורבא בפ\"ב דפסחים דנחלקו דמר אמר לוקין ומר אמר אין לוקין וכן שם בזג וחרצן ובמנחות בשאור ודבש ואיך כתב דליכא מאן דפליג אלו דבריו ותהי עליה מרנא ז\"ל וז\"ל ושותיה דמר אחי לא ידענא דכונת הרב לומר דלא מצינו תנא שיחלוק ויאמר דלוקין על לאו שבכללות כמו שמצינו לר' יהודה שהוא תנא דסובר בלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ומשו\"ה עדיף טפי לומר שסובר תנא דידן דלוקין על לאו שאין בו מעשה כזה מלומר שסובר תנא דידן דלוקה על לאו שבכללות ואם מצינו לאמוראים שנחלקו על לאו שבכללות מה בכך כיון דליכא תנא דסובר דלוקין ואין סברה לומר דתנא דידן סובר דלוקין עליו דא\"כ יקשה על מי שאומר דאין לוקין וכו' יעו\"ש שאר דבריו.<br><b> ואני</b> הדיוט לא זכיתי להבינו בכל דבריו אלו חדא במ\"ש כי הן אמת שמצינו אמוראים אבל תנא לא מצינו והמה דברים תמוהים דאי לא מצינו תנא דיסבור דלוקין אלאו שבכללות והוא מוסכם מכל התנאים איך איכא אמורא דסובר דלוקין נגד כולהו תנאי ואיך הש\"ס לא קא מותיב אמאן דאמר לוקין כיון דליכא תנא דיסבור הכי וכדרך הש\"ס בכל מקום כידוע אלא ודאי דידיע לש\"ס דאיכא מאן דסבר הכי דלוקין אלאו שבכללות ומשו\"ה לא מותיב הש\"ס אמאן דאמר לוקין מהברייתא דאמרו דאין לוקין דידע דאיכא תנא דסבר דלוקין ועיין בחידושי בפ\"א מהל' איסורי מזבח ה\"ד מה שאכתוב.<br><b> גם</b> מ\"ש ואין סברא לומר דתנא דידן וכו' דא\"כ יקשה וכו' לא באתי לכונתו דהן עוד היום נחזי אנן דכיון דאמרינן דכולהו תנאי הכי סבירא להו דאין לוקין א\"כ איך חד מהני אמוראי סברי דלקי ואיך הש\"ס לא מותיב ליה וכן איני מבין לכל מ\"ש אח\"כ בזה דבזמן רב דימי לא היה עדיין מחלוקת זה וכו' ואתמהא דכיון שהוא מוסכם דאין לוקין איך יבא אח\"כ האמורא ויחלוק על דבר מוסכם.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא של הרב אחיו אחר נשיקת ידיו ורגליו לא קשיא דאינו ענין לאו שבכללות דילן לההיא דפסחים וכמ\"ש התוס' בסוגיין דף ס\"ג ד\"ה על כולן אינו לוקה ואפי' למ\"ד בסוף פרק כל שעה דלקי אנא ומבושל הנהו מפרשי טפי מקרא דלא תעבדם וכו' עכ\"ל הרי דאין עניינם אחד וז\"ל הרשב\"א סי' קמ\"א ומיהו הדברים עתיקים שענין לאו שבכללות בש\"ס אינו כולו על צד אחד אלא יש שכולן מודים בו שא��ן לוקין עליו כההיא דסנהדרין המגפף וכו' ויש לוקין עליו על דעת רבא בתמורה גבי המעלה אברים וכו' ויש שנחלקו בהן אביי ורבא בנא ובמבושל וכו' יעו\"ש הבאתי לשונו בפ\"א מאסורי מזבח ה\"ד ושוב ראיתי שם בסמוך שתירץ כדברי משם הרב אחיו ז\"ל ושפיר דחי ליה רב החבי\"ב מדבריו בספר המצות בשרש הט' שכתב שאביי שאמר שלוקין אלאו שבכללות אלאו דכי אם צלי אש קאמר שהוא לאו שבכללות שהוא דומה ללאו דלא תאכלו על הדם וכו' יעו\"ש נמצא דאין תירוץ זה מועיל לדעת רבינו שכבר כתב שאין דעתו מסכים עם התוס' והרשב\"א.<br><b> ומ\"מ</b> י\"ל דאף דכתב כן בסה\"מ לא דק בזה כי אינו יוצא מזה לענין דינא כי כבר כתב הוא ז\"ל שם דסברת אביי נדחה ולא כתב כן בדקדוק ואה\"נ דסובר דיש לחלק בין הא דמגפף וכו' לההיא דנא ומבושל וכמ\"ש התוס' כאן והרשב\"א ואזלא ההיא ש\"ס דפסחים עם פי' רש\"י ומוכרח הוא כן דאל\"כ קשה כאן בסנהדרין כמו שהרגישו בתוס' ויעו\"ש בספר יד מלאכי כללי הרמב\"ם סי' כ\"ג כדברינו ונמצא א\"כ תירוץ הרב אחיו נכון ועיין בפרטים אלו בחידושי הלכות קרבן פסח פ\"ח ה\"ד וה\"ו.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז\"ל דגלי קרא בנשבע לשם שהוא לוקה וכו' ה\"ה בנשבע לשם ע\"ז עכ\"ל והקשה עליו שם בדינא דחיי לאוין דמה ענין נשבע בשם ע\"ז לנשבע לשוא דנשבע לשוא חייב מלקות משום מוציא שם שמים לבטלה וכו' אבל בנשבע בשם ע\"ז דליכא האי טעמא למה ילקה אי ליכא מעשה אלו דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> כונת מרן פשוטה לומר דכי היכי דבהזכרת ה' יהיה מה שיהיה או לשוא או לשקר חשיבא כל כך ללקות אף דהוא ענין דאין בו מעשה א\"כ גם בנשבע לע\"ז חשיבא האזכרה כ\"כ דאף דליכא מעשה לוקה עליה ורצה ללמוד דהאזכרה חשיבא מעשה ללקות ומה לי איסור הזכרה מכח שם שמים לבטלה ומה לי איסור הזכרה מכח שם אלהים אחרים לא תזכירו דרבינו ס\"ל דהזכרת שם שמים לבטלה הוי דאורייתא.<br><b> והלח\"מ</b> הל' סנהדרין פי\"ט ה\"ד כתב לישב דברי רבינו ממה שהקשה לו מרן וז\"ל דמ\"ש רבינו דלוקה הוא בעשה מעשה וכגון שנשבע שלא אוכל ואכל כדאמרינן פ\"ק דתמורה גבי חוץ מנשבע ומימר היכי דמי אי דאמר שבועה שלא אוכל ואכל מעשה עשה אלו תורף דבריו והחבי\"ב בדינא דחיי שם כתב עליו ולא הבינותי דבריו וכו' שאני התם בנשבע לשם ה' שלא יאכל אין האיסור במה שנשבע אלא במה שנשבע לשקר ולא קיים שבועתו ובשעת השבועה עדיין לא עשה איסור משו\"ה חשיב לאו שיש בו מעשה אבל בנשבע לשם ע\"ז האיסור הוא משום שנשבע בשם אלהים אחרים בין יאכל בין לא יאכל ובשעת השבועה עבר האיסור ומה שאכל אח\"כ ועשה מעשה לא מקרי מעשה לענין שיקרא לאו שיש בו מעשה אלו תורף דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> עניינם אחד דומה בדומה דכשם שאסור להזכיר שם ע\"ז כך אסור להזכיר שם שמים לבטלה מדאורייתא ואפי' ברכה לבטלה רובא דרברבתא סברי שהוא דאורייתא בלאו דלא תשא וכו' וא\"כ כשמזכיר שם שמים לבטלה בלא מעשה איכא איסורא דאורייתא ובעבד מעשה אח\"כ מכח השבועה לקי מכח השבועה וא\"כ ה\"ה בנשבע בשם ע\"ז אם לא עשה מעשה ליכא אלא איסורא דאורייתא ברם אי עשה מעשה מכח השבועה שנשבע על שם ע\"ז לקי והוי דומה בדומה ועיין להלח\"מ עוד שם בהל' סנהדרין במה שתמה על רבינו במנין הלוקין שמנה והצריך עיון. וראיתי להרב מרכבת המשנה שתמה אדרבא על הלח\"מ וכתב שרבינו לא מנאן אלא ללאו אחד כמו שיראה המונה יעו\"ש אלו דבריו והגדתי היום שלא ידעתי למונם ולא מצאתי דבר חדש אלא כמ\"ש הלח\"מ ומי יתן ידעתי כונתו בזה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וגחלת עבודה זרה אסורה והשלהבת מותרת וכו'.</b> ברייתא פרק בתרא דיו\"ט וכתב בשיטה מקובצת וז\"ל ואע\"ג דבפסחים דף כ\"ו אמר בשלה ע\"ג גחלים דברי הכל מותרת פירושו בדיעבד אבל לכתחילה אסורה אי נמי הכא כשנאסרו הגחלים עצמן בתקרובת ע\"ז או בגחלי הקדש ממש והתם כשנאסרו מעצים אסורים עכ\"ל.<br><b> והנה</b> תירוצו הראשון תמוה טובא דמוקי לאיסורא דגחלת דברייתא בלכתחילה מאי שנא דגחלת דהקדש מועלין בה דהוא דאורייתא דבגחלת חד איירי ולא בשתי מיני גחלת ועוד דא\"כ דשאני גחלת של הקדש מגחלת ע\"ז מטעם שיהיה ושאני זה מזה דשל הקדש איסורו מדאורייתא ושל ע\"ז מדרבנן א\"כ מה הקשה הש\"ס שם גבי שלהבת מאי שנא של ע\"ז דשריא ומאי שנא דהקדש דאסיר והוצרך לתרץ כמו שתירץ הא לא קשיא כלל [ד]גחלת של ע\"ז דאיסורו מדרבנן לא גזרו בשלהבת גחלת של הקדש דהוא דאורייתא גזרו בשלהבת וראיתי להרב שער המלך שהקשה כן למרן בב\"י ובשו\"ע סי' קמ\"ב ביו\"ד שפסק דפת שבשלה ע\"ג גחלים של אשירה מותרת כמו שהקשינו וניחא ליה דעד כאן לא כתב מרן כן אלא בגחלת של עצי אשירה דאיסור אשירה אזל ובש\"ס איירי כשהגחלים עצמן הם תקרובת ע\"ז ונמצא א\"כ דאיסור ע\"ז לא אזל וראוים הדברים למי שאמרן ברם לדעת מוה\"ר בצלאל [השיטמ\"ק] בתירוץ א' דמוקי לברייתא דידן דגחלת של ע\"ז אסורה בלכתחילה קשה טובא כמו שהקשתי וצ\"ע.<br><b> אמנם</b> מה שתירץ שנית נכון דגחלת דברייתא בין דהקדש בין דע\"ז הוא דהגחלת עצמה היא לשם ע\"ז ולא דהיה גחלת דנעשה מעצי ע\"ז או מעצי הקדש ובשלהבת שאינה קשורה בגחלת יש הפרש בין הקדש לע\"ז וכמ\"ש טעמא בש\"ס ברם בקשורה בגחלת גם בעבודה זרה אף דנהנה מן השלהבת לחוד אסור וכמ\"ש הרא\"ש בשמעתין וטעמו עמו דכיון דקשורה בגחלת וגחלת גופא היא דע\"ז נעשה השלהבת כגופה דגחלת משא\"כ אי הגחלת גופא לאו דע\"ז אלא דהיה גחלת מעצי אשירה כשנעשה גחלת אזדא ליה איסורה ופנים חדשות באו לכאן ודאי שרי הגחלת גופא וא\"כ ברכת המאור במוצאי שבת שאסור לברך בנר של עבודה זרה הוא משום דהגחלת ושלהבת עמה קשורה הוא של ע\"ז דאיירי מתני' במסיבה לשם עבודה זרה והנר להאיר להם נמצא דהיא גופא לשם ע\"ז ולא הוי בגחלת מעצי אשירה זו היא סברת הרא\"ש והרע\"ב שכתבו גבי נר ובשמים דאסורים בהנאה והיינו כדכתיבנא דהנר גופא היא ע\"ז ולפי\"ז לא קשה מה שהקשה הרב בעל שער המלך להרא\"ש והרע\"ב דלדידהו קשה להירושלמי דפרק החליל הביאוהו התוס' דף נ\"ג שהקשו איך היתה אשה בוררת חיטים מאור בית השואבה ותירצו דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה וא\"כ כל שכן בע\"ז דקיל טפי ואיך אסרו בברכות מלברך על של גוים דקיל טפי מהקדש יעו\"ש דגבי ברכת מאור במוצאי שבת היא גופא דהיינו הנר הוי ע\"ז משו\"ה אסור משא\"כ גבי אור בית השואבה שהגחלת גופא לא הוי הקדש אלא הפתילות והשמן א\"כ כשנעשה גחלת ושלהבת ההקדש אזדא ליה ומדאורייתא שרי אלא רבנן גזרו בהקדש ליהנות גם בזה כמ\"ש בש\"ס דביצה בדוגמא לזה אלא דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה משו\"ה שרי לגמרי מה שאין כן בע\"ז דהגחלת גופא בנדון כזה שריא דליכא למגזר בה דבדילי מינה אינשי.<br><b> ובזה</b> יתורץ קושית התוס' בסוכה ובפסחים שהקשו מש\"ס דילן עם הירושלמי דבש\"ס דילן אמרו קול ומראה וריח אין בו משום מעילה אבל איסורא איכא ובירושלמי על שהקשו היאך בוררת אשה חיטים מאור השואבה והא איכא מעילה ותירצו קול ומראה וכו' אין בו ��שום מעילה ואפי' איסור ליכא דהתם בברירת חיטין הפתילה והשמן הוא הקדש וכשנעשה גחלת ושלהבת כבר יצא מהקדש ובזה אמר קול ומראה וכו' אין בו משום מעילה משא\"כ בפסחים דאמרו דאיסורא איכא הוא כשנהנה מהקדש גופיה ולא מהיוצא מההקדש והרב שער המלך כדי לישב הירושלמי עם מתני' דברכות כתב ע\"פ מה שתירץ הבאר שבע לקושית התוס' דפליג הירושלמי עם ש\"ס דילן בחילוק דכשבא ליקרב להריח או לראות יותר אז איכא איסורא משא\"כ היכא שהאור בא לו למקום אשר הוא חונה כההיא דאשה בוררת חיטים שרי א\"כ הכא נמי י\"ל דטעמא דאין מברכין על נר של ע\"ז משום שמקרב עצמו ליהנות מאורה אלו דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> אינו מן הישוב דהא תניא שם דף נ\"ג היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב כותים אינו מברך וכו' והא התם דדמיא לברירת חיטים מאור השואבה והתם שרי והכא אסור לברך ודוק.<br><b> ומתוך</b> האמור בסוגיין דשאני שלהבת עבודה זרה משלהבת הקדש דשל ע\"ז בדילי מיניה אינשי ולכן אין לגזור בשלהבתו ושרי אין מקום למ\"ש השושנים לדוד בברכות פ\"ח מ\"ו וז\"ל דהנך דע\"ז לאו מדינא דאורייתא הוא דאסירי דהא לא הויא הנאה מדאורייתא דבהדיא קי\"ל בפרק כל שעה דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה וה\"ה לאיסור ע\"ז אלא דמ\"מ משום חומרא דע\"ז גזרו בה שאסור דהא מיהא נהנה או בראיה או בריח אלו דבריו וליתא כמו שנראה ברור.<br><b> ולהתוס'</b> יומא שהקשו להירושלמי מש\"ס דילן וכן בפסחים שהקשו כן דבירושלמי מוכח דקול ומראה וכו' אין בהם משום מעילה ואפי' איסורא ליכא ובש\"ס דילן ס\"ל דאיסורא איכא יעו\"ש י\"ל דעדיפא מינה תיקשי להירושלמי ממתני' דברכות דאוסר לברך על מאור של ע\"ז ולמה יהא אסור כיון דקול ומראה וכו' אין בהם משום מעילה דבזה א\"א לומר דפליגי דהוי הקושיא ממתני' וי\"ל דלא קשיא להו ממתני' די\"ל דשאני מצוה דאף בשריא ממאיס לגבוה וכמו שתירץ מהר\"ם על שם רבו וכדאמר רבא לולב של ע\"ז לא יטול ואם נטל יצא וטעמא דלא יטול משום דמאיס."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור וכו' אלא אם כן נודע וכו'.</b> ומרן והבאים אחריו לא הראו מקום מוצא דין זה והוא בע\"ז ס\"ה מהנהו עובדי דר' יהודה ורבא דשדרו לארמאי דורונא ביום אידם דידעי בהו דלא פלחי ע\"ז."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש הגהות מיימוני ומ\"ש בספר אגורה באהלך דף כ\"ט ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שגלחה וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן ומ\"ש הלח\"מ ומ\"ש עליהם המשנה למלך שהיא קושיא עצמית וראיתי באחרונים מה שצדדו לתרץ ולא נחה דעתי ולענ\"ד נראה לדעת רבינו דס\"ל דכל הך שקלא וטרייא דהש\"ס דקאמר והתניא זקן אשה וסריס וכו' עד ש\"מ תרתי אינו אלא לאי בעית אימא בתרא דאמר קרא לא תקיפו וכו' וכמ\"ש התוס' ד\"ה להשחתה והיינו טעמא דהך דשני קרא בדבוריה אינו דבר מוכרח כל דחזינן בברייתא איפכא אמנם לאי בעית אימא קמא מסברא לא קשה מההיא ברייתא דמיד נדחית להשחתת לא מצית אמרת וכו' וכמו שהעלו אח\"כ כיון דהוי הפך הסברה ותדע שהוא הכי דהרי התוס' נדחקו בפירוש הש\"ס ואמרו דאף דשני קרא בדבוריה מ\"מ מכח הברייתא הוה דחינן השינוי בכתוב ואם איתא דהסברא הוה מצינן למדמי מכח הברייתא יותר היה להם לפרש השקלא וטריא הזאת לאי בעית אימא קמא ולא לפרש לאבע\"א בתרא ולא הוה דחינן שינוי הכתוב שהוא נראה יותר לרואי השמש אלא ודאי דלסברא הוא יותר קשה לנו מהברייתא משינוי הכתוב ונמצא א\"כ דלאבע\"א קמא שהוא מסברא ליכא שום שקלא וטריא ולהך אבע\"א קמא הגזירה שוה דפאת פאת לא אתא אלא לכדתניא לא יגלחו יכול וכו' לחוד ומאי דלא כתב קרא את שבזקנך לא ס\"ל להאי אבע\"א זה נ\"ל דלאבע\"א קמא נשאר הילפותא מסברא לחוד וכמ\"ש רבינו ולכן לא הזכיר עוד מדברי הש\"ס והוליד דינו לעבדים דחייבים ומן האמור קשה טובא על הטור ביו\"ד סי' קפ\"א דפסק כרבינו דעבדים חייבים וכדעת רבינו וכן הביא מרן בב\"י שם דברי הנמוק\"י על שם הרמ\"ה מטעם דנשים לית להו זקן כאבע\"א קמא והוא העלים עין מדברי אביו הרא\"ש דשם בקידושין לא הביא האבע\"א קמא כי אם האבע\"א בתרא זקנך ולא זקן אשתך ונפק\"מ לפי זה דעבדים פטורים מכח ההקישא דלה לה ומן התימא על מרן שלא הרגיש בזה וכן הט\"ז והש\"ך הביאו האבע\"א קמא כמו דליכא עוד מזה בש\"ס וכן הב\"ח ולא הרגישו מהרא\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> [אני] בנו נראה לדעת רבינו דס\"ל דהך גזירה שוה אידחייא והוא דאח\"כ אמרו בגמ' שם איסי תני אף בבל יקרחו נשים פטורות ויהיב טעמא שם אביי דיליף קרחה קרחה מבני אהרן והקשו בגמ' ואי ס\"ד דבני אהרן אכוליה עניינא קאי למה לי ג\"ש השתא כהנים וכו' ישראל לא כ\"ש ותירצו אי לאו ג\"ש הו\"א איפסיק הענין וכו' ע\"כ והקשו בתוס' בד\"ה אי לאו ג\"ש דהיכי תיסק אדעתין לומר הכי הא מפקינן לעיל מפאת וכו' וכ\"ש דקאי אקרחה וכן לת\"ק היכי פליג אקרחה הא אפי' מפאת אמרינן דקאי אבני אהרן כ\"ש אקרחה דקרובה לבני אהרן ועיי\"ש מה שתירץ והשתא קשיא ליה לרבינו קושית התוס' הלזו ודחיקא ליה לומר כתירוץ התוס' משום דכיון דילפינן ג\"ש פאת פאת נמצא דבני אהרן לכוליה קרא קאי וכ\"ש אקרחה דכתוב למעלה מפאת ולא יש ס\"ד למילף מקרא דעם קדוש לחיובא מאחר דמצינן לאוקמא אשריטה וגדידה וכן לת\"ק קשה היאך חייבות אקרחה ומכח קושיא זו ס\"ל לרבינו דלא אמר אביי הך ג\"ש דפאת פאת אלא קודם שנודע לו דברי איסי דהוה ס\"ד לומר דת\"ק סבר כאיסי דנשים פטורות בבל יקרחו ג\"כ ואין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ ואז לא הוה צרכינן לג\"ש דקרחה קרחה אלא מג\"ש דפאת פאת נפקא במכל שכן וכאמור ברם השתא דמדברי איסי מוכח דת\"ק סבר נשים חייבות בבל יקרחו מוכרח דלית להו ג\"ש דפאת פאת אלא מסברא ס\"ל דנשים ליתנהו בהקפה ובהשחתה וכיון דלת\"ק לית ליה ג\"ש דפאת אמרינן דאיסי ג\"כ לא פליג ליה בהכי בטעמא דבל תשחית דפטורות דכולהו מודו בהכי דהוא מסברא אלא איסי דתני אף בל יקרחו נשים פטורות הוא משום דגמר קרחה קרחה דאי לאו ג\"ש הו\"א הפסיק הענין וג\"ש דפאת פאת אצטריך לההיא דתניא לא יגלחו וכו' דלא מייתר להו פאה לתרתי וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בחידושיו לקדושין בדעת איסי ה\"נ ס\"ל לרבינו לדעת כו\"ע וכדכתיבנא ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>וכל מצות עשה וכו' נשים פטורות.</b> נ\"ב אי איכא לאו בהנך מצות עשה שהזמן גרמן מוזהרות הן אף בעשה כמ\"ש רבינו בספר המצות בסוף מנין מ\"ע וכן דעת הרב החינוך סדר אמור סי' רס\"ט ורפ\"ג יעו\"ש אמנם הרב פרשת דרכים בהגהותיו על החינוך הביא מחלוקת בזה וכתב שדעת התוס' בקדושין דף ל\"ד ד\"ה מעקה במ\"ש ויש מפרשים וכו' חולקים וס\"ל דלעולם אין הנשים מוזהרות בעשה דהזמן גרמא אף דאיכא לאו יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא כן אדמה דעד כאן לא כתבו התוס' כן אלא בכהאי גוונא דאיכא עשה נגד ל\"ת ועשה דקי\"ל אתי עשה ודחי ל\"ת ונשאר העשה שבצד הל\"ת אז אמרינן האשה אינה מוזהרת בעשה שהזמן גרמא כיון דנשאר עשה לחוד ברם היכא דליכא עשה נגד העשה ול\"ת ודאי דהאשה מוזהרת אף על העשה דמכח הלאו שבה מ��חייבת על העשה וכסברת רבינו והחינוך ולא משוינן פלוגתא זו היא סברת היש מפרשים. ולפ\"ז אין מקום למה שהקשה הרב שער המלך לדברי הי\"מ אלו והצריך עיון יעו\"ש והר' יוסף איש ירושלים הקשה עליהם מכח שרפת קדשים ביו\"ט ודחה לדבריהם יעו\"ש והרב בשער המלך ז\"ל הסכימה דעתו בדעת התוס' כמו שהבין הרב תנא הוא. ולפ\"ז קמה קושית מהר\"ש אלגאזי בשמע שלמה דא\"כ מאי מקשה בש\"ס סוכה דף כ\"ח דלמה לי קרא לחייב נשים בעינוי תיפו\"ל דחייבות משום לאו דאית בה וכו' דאימא דאתא קרא לאחיובי לנשים גם בעשה יעו\"ש ותריץ יתיב לה דכונת הש\"ס בקושיא זו לאו דקרא למה לי דאה\"נ דאצטריך לחייב נשים בעשה אלא לתנא דברייתא דקאמר לרבות הנשים שחייבות בעינוי שנראה דאי לא\"ה פטורות ואינו דגם בלא\"ה חייבות מכח הלא תעשה והוי ליה למימר שמוזהרות בעשה אלו דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> לא נהירא בכונת הש\"ס חדא דלא דמי קושיא האחרת דסוכה למה לי לקושיא דיום הכפורים וכו' ועוד דלפי סגנון הש\"ס הי קרא והי הלכתא ותו קרא למ\"ל וכו' המעיין היטב יראה דהקושיא היא כפשוטה דקרא יתר וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ולפי מ\"ש דאין חולק לסברת רבינו והחינוך מעיקרא קושיא ליכא וכמ\"ש הרב שער המלך ז\"ל ואם נפשך לחלוק במאי דכתיבא בדברי היש מפרשים נראה דאה\"נ דקשה לדבריהם מהך סוגייא קושית הרב שמע שלמה ז\"ל ובלא\"ה כבר הקשה על דבריהם הר\"י איש ירושלמי ואה\"נ דאף מהכא קשה להו ומ\"מ הנראה אמת דכל דאיכא עשה ול\"ת גם הנשים מוזהרות בעשה דכולה חדא היא.<br><b> וראיתי</b> לו שם להרב שער המלך שהביא ראיה לזה מש\"ס פסחים דף צ\"א ע\"ב ממ\"ש רש\"י גבי נשים בפסח ומה שפירש הש\"ס אליביה מהיכא נפקא לן דהיינו דמאיש פטרינהו וממכסת למד לעשותן טפלה ואי לאו דכתיב איש למעוטינהו הוה מרבינן מקרא דמכסת חייובן לגמרי אלו דבריו ז\"ל. ולא באתי לכונתו איך מזה נלמד להך סברא דכל דאיכא לאו ועשה דהנשים מוזהרות גם בעשה דהתם איכא ב' קראי חד איש וחד מכסת דאיש ממעט נשים ומכסת מרבה ולקיים שניהם אמרינן דאיש ממעט נשים ומכסת מרבה להו לטפלה והתם הוא לעיקר החיוב ולא לאיסור העשה ואינו ענין לענינינו כלל.<br><b> עוד</b> כתב שם דאין להקשות מהא דאמרו שם מאי טעמא דר' יוסי דכתיב במכסת נפשות וכו' דלמה לי קרא לחייובינהו תיפוק ליה כיון דעשה שיש בו כרת הוא מוזהרת עליו די\"ל דהוה ילפינן מפסח שני לפיטורא אלו דבריו. ומה יענה אבנ\"ר כשנקשה כן מר' יוסי דס\"ל דבין בראשון בין בשני נשים חייבות ונפקא ליה בש\"ס ממכסת נפשות ונכרתה הנפש ההיא ולמ\"ל הנך קראי תיפול דחייבות משום דאיכא כרת. ונראה לומר דאי לאו קראי הו\"א דחטאו ישא האיש ההוא הוה ממעט לאשה ברם כיון דאיכא קראי לחיובא מוקמינן לחטאו ישא האיש ההוא למעט קטן מכרת ואתי שפיר למאי דקי\"ל דכל דאיכא לאו וכרת נשים מוזהרות.<br><b> והרב</b> גופי הלכות סי' שי\"ד כתב דמ\"ע שהזמן גרמא נשים פטורות אף דאיכא לאו וכרת ולמד כן מקושית התוס' בקדושין דף כ\"ט ד\"ה אותו שהקשו דלמ\"ל קרא דאותו לפטור אשה ממילה תיפו\"ל דהוי מ\"ע שהזמן גרמא ואף דאית בה כרת. והרב בשער המלך שם כתב דכונתו דנשים פטורות מעונש העשה אמנם ודאי דעל עונש הלאו או כרת מחייבות מטעם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה.<br><b> ולענ\"ד</b> לא כן אדמה אלא כונתו דפטורות מכל וכל דהא למודו הוא מאותו שהקשו דל\"ל קרא דאותו לפטור אשה ממילה תיפו\"ל דהוי מ\"ע שהזמן גרמא והא הפיטור דאותו ולא אותה הוא לפוטרה מכל וכל ומדהקשו כן נראה דפטורות לגמרי אף דאיכא כרת ואם תאמר למאי נפק\"מ כתב הרב כלל זה כיון דליכא מצות עשה שיהא חייב כרת אלא פסח ומילה וממילה היא פטורה ובפסח היא חייבת כר' יוסי דנפק\"ל מקרא יעו\"ש פסחים דף צ\"א לא קשיא די\"ל דאה\"נ דלא נפקא מינה למצוה אחרת ומ\"מ יוצא מזה דלא תיקשי לן דלר\"י דהוא הלומד דשוחטין עליה בראשון ובשני בש\"ס הנ\"ל מקראי למ\"ל קרא תיפו\"ל דאיכא כרת והשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וודאי חייבת ברם כפי כלל זה דאף דאיכא לאו או כרת אפ\"ה כל שהיא מ\"ע שהזמן גרמא פטורות ניחא דמשו\"ה אצטריך לקראי לאחיובי לאשה דאי לאו הכי פטורות וזה ניחא ג\"כ לר' יהודה דס\"ל דבראשון שוחטין עליה בפני עצמה ברם לר\"ש דס\"ל דבראשון עושין אותה טפלה ונפקא ליה בש\"ס משום דכתיב איש ולא אשה למ\"ל קרא לפוטרה מ\"ע שהז\"ג היא ואף דאיכא כרת נשים פטורות וי\"ל דלר\"ש נשים פטורות אף דאיכא כרת ומ\"מ אצטריך קרא דסד\"א כיון דאיכא כרת הי\"א דגם בזה נאמר השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים קמ\"ל דאף דאיכא כרת נשים פטורות כיון דהוי שהזמן גרמא ואם כן אף לר\"ש מצות עשה שהז\"ג אף דאיכא לאו או כרת נשים פטורות וסברא זו דכתבינן לדעת ר\"ש כתבה הרב גופי הלכות שם בדעת רש\"י שם יעו\"ש וסיים וז\"ל וכעין זה הקשו התוס' דף ל\"ד ד\"ה מעקה יעו\"ש והיינו שהקשו דאיך אמר דמעקה וכו' הוו שלא הזמן גרמא ומשו\"ה נשים חייבות והא בלא\"ה חייבות משום ולא תשים דמים וכו' וכן שאר הנך ברם אין זה דומה למ\"ש בדעת רש\"י דמ\"ש בדעת רש\"י הוא דסד\"א דכיון דאיכא לא תעשה בצד העשה אף דהוי מ\"ע שהזמן גרמא הו\"א דנשים חייבות קמ\"ל דפטורות והתוס' שכתבו דכל דאיכא לאו חייבות הוא במ\"ע שלא הזמן גרמא והתם ודאי חייבות.<br><b> ואחר</b> זמן שכתבתי זה ראיתי להרב רוח אליהו בשיטת קדושין דף ל\"ד גבי תוס' ד\"ה מעקה שהביא דברי הרב גופי הלכות אלו והאריך בכונתו וכעת נראה לי דכונתו של הרב גופי הלכות דמאי דקא פשיט מדברי התוס' הוא דבמ\"ע שהזמן גרמא שיש בה בעונשה כרת או אם יש בעונשה עונש לאו דהיינו מלקות אפ\"ה נשים פטורות ולא אזלינן בתר העונש כדי לומר השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים אלא בתר המצוה שהיא מ\"ע שהזמן גרמא שכן נראה מדברי התוס' ד\"ה אותו במצות מילה שהיא מ\"ע שהזמן גרמא ורצו לומר דמטעם זה יהיו פטורות ואף דהעונש הוא כרת וכ\"ש אי העונש לא הוי כרת אלא עונש לאו דהיינו מלקות דאזלינן בתר עיקר המצוה ולא בתר העונש ואף דליכא מ\"ע דעונשה מלקות מ\"מ אגב כרת נקט מלקות דמילה ופסח הוו מ\"ע שהזמן גרמא ועונשם כרת ולא הוי כונתו דאיכא במ\"ע שהזמן גרמא ג\"כ לאו בצדה כמו שהבינו הרב רוח אליהו והרב שער המלך ז\"ל ועפי\"ז נתלבטו בכונתו ונשאו ונתנו ועירבו דברי התוס' ד\"ה מעקה עם זה דאינן ענין אחד דמאי דכתבו בד\"ה מעקה הוא דמ\"ע שהזמן גרמא איכא ג\"כ לאו דהיינו עשה ולא תעשה ומ\"ש הרב גופי הלכות מדבריהם [ד\"ה] דאותו הוא דבמ\"ע שהז\"ג איכא עונש כרת או מלקות ולא דאיכא לאו בהכי ואם תאמר דמאי נפ\"מ מכלל זה כבר כתיבנן בסמוך יעו\"ש ונמצא דברי הרב גופי הלכות ענין אחד ודברי התוס' ד\"ה מעקה ענין אחר."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש בספרי תועפות ראם דף פ\"א ופ\"ב."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foundations of the Torah",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות יסודי התורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>יסוד וכו'.</b> וכתב רבינו בספר המצות מצות עשה וז\"ל מצוה ראשונה היא הציווי בהאמנת האלהות וכו' נתבאר שאנכי היא מכלל התרי\"ג והרמב\"ן הודה לו אלא שהביא לבעל הלכות גדולות שלא מנאה וכתב בעדו דהיינו טעמא כי קבלת המלכות ענין בפני עצמו ומצות הנגזרות ענין בפני עצמו ולדעת זה מ\"ש במכות בתשובת השאלה תורה (תרי\"ג) [תרי\"א] הוו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום לומר שיש בדבור לא יהיה לך ב' מצוות לתרי\"ג לא יהיה לך ולא תעשה לך וכו' כי עד כאן הדברות מפי הגבורה מובנות כאשר הם בלשון מדבר על עצמו וכו' אלו תוכן דבריו. והרב מגילת אסתר סייע לרבינו מההיא דהוריות דף ח' דאמר איזו היא מצוה שנאמרה בתחילה הוי אומר זו עבודת אלילים ופי' רש\"י דכתיב בתחילת הדברות אנכי ולא יהיה לך דהיינו עבודת אלילים ע\"כ ומדפירש רש\"י כן נשמע דגם האמנה באלהים נאמרה והיא מצוה ראשונה מ\"מ בו נכלל גם ענין עבודת אלילים ומי שאינו מאמין היינו כעובד עבודת אלילים אלו דבריו. ולא ידעתי מה זו סמיכה דליכא ראיה אלא מדברי רש\"י ובה\"ג אינו מפרש הכי ואדרבה מסוגיא זו היא ראיה לה\"ג דקרי ליה לעבודת אלילים מצוה ראשונה ש\"מ דאנכי אינה מצוה אלא היא ענין אחר וכן ראיתי למהראנ\"ח סדר יתרו שהביא מסוגיא זאת סעד לסברת ה\"ג, ושוב דחי לה דהתם לא קאי אלא (המ') [אמצוות] לא תעשה ואה\"נ דאנכי היא מצות עשה ומן התימה עליו איך לא זכר שר מדברי רש\"י לפרש דעתו ושוב ראיתי כן להתשב\"ץ ח\"א סי' קל\"ט יעו\"ש כדברי מהראנ\"ח.<br><b> ומ\"מ</b> דעת רש\"י שהזכיר אנכי ולא יהיה לך משום דס\"ל כדעת רבינו דאנכי היא מצות עשה בפני עצמה אלא כיון דענין הך מצות עשה דהאמנת ה' ולא תעשה דלא יהיה לך הכל הוא ענין אחד שלא לעבוד עבודת אלילים אלא דאית בה עשה ולא תעשה וכ\"כ רבינו בפירוש בהלכה ו' לקמן שפירש קאמרינן בש\"ס שמצות עבודת אלילים היא תחילה והזכיר רש\"י העשה ול\"ת שיש בה ודברי אלה מבוררות יותר ממ\"ש המגילת אסתר ומ\"מ עדיין יש לצדד בדברי רש\"י דס\"ל כדעת הלכות גדולות דאנכי אינה מצוה אלא על דרך המכילתא שהביא הרמב\"ן אנכי היא שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך ונמצא דאנכי היא הצעה ללא יהיה לך ולכן כתב רש\"י בתחילה תחילת עשרת הדברות אנכי ולא יהיה לך כלומר דמיד אחר אנכי כתיב לא יהיה לך שהיא מצוה ראשונה.<br><b> עוד</b> כתב המגילת אסתר וז\"ל ומ\"ש עוד כי דעת בה\"ג כי לא מנאו שאנכי הוא יסוד לא יגרע היות ג\"כ מצוה להאמין ביסוד הזה עכ\"ל ואין זו קושייא דכוונת הרב לומר דאין זה בכלל מנין המצוות כיון שהוא סוג אחר מופרד מכל המצוות שהיא הצעה לכל המצוות ואינה נמנית אף שמצוה להאמין ביסוד זה.<br><b> עוד</b> כתב המגילת אסתר וז\"ל ומ\"ש עוד וכו' עד משלמות החשבון עכ\"ל ולזה יש להשיב כי כל כונת התירוץ הוא לתרץ דאלו הכתובים מורים שהם דברי ה' מכח הלשון אשר הוצאתיך וכן על פני וא\"כ ה\"ה קרא דלא תשתחוה דסיים כי אנכי ה' אלהיך אל קנא והזכירו שנית וה\"ה לשאר ��כן ראיתי למהראנ\"ח שם כשהעתיק דברי הרמב\"ן בלשון קצר פירש דבריו כדפרשנו ועיין להראנ\"ח שם גמגם בדבריו שנראה שהביא לעצמו סיוע לבעל הלכות גדולות מהמכילתא והמה דברי הרמב\"ן.<br><b> עוד</b> כתב המגילת אסתר להליץ בעד רבינו למה שהקשה הרמב\"ן עליו שמנה בדבור לא יהיה לך ארבע מניעות לא יהיה לך לא תעשה לא תשתחוה לא תעבדם וא\"כ יהיה מפי הגבורה ה' ומפי משה תר\"ח וכו' וז\"ל לא ידעתי איך יוצא זאת התולדה עד ולא כל פסוק לא יהיה לך יעו\"ש ונראה דכוונת הרמב\"ן הוא דמידי היינו טעמא דאנכי ולא יהיה לך אמר דהם מפי ה' משום דלשון אשר הוצאתיך וכן לשון על פני מורים כן וא\"כ לשון כי אנכי ה' אלהיך אל קנא מורה ג\"כ הכי דמה הפרש יש ביניהם."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האל הנכבד וכו'.</b> וכתב רבינו בספר המצות מצות עשה ד' וז\"ל היא שציונו להאמין יראתו וכו' זה אומרו את ה' אלהיך תירא ובש\"ס סנהדרין אמרו על דרך ויכוח גבי נוקב שם ה' יומת ואימא פירושי דכתיב אשר נקבו בשמות ואזהרה מקרא דה' אלהיך תירא רוצה לומר דנוקב שם יומת הוא שהזכיר שם לבד וא\"ת איזה עון בזה כי לא יזכיר שמו לבטלה וכו' עכ\"ל נראה בבירור שנטה פירושו בש\"ס מפירוש רש\"י דפירוש בש\"ס וז\"ל אימא פרושי שמיה באותיותיו ופירושיה עכ\"ל ולא בהזכרת שם שמים לבטלה לבד הו\"א יומת ולכאורה נימוקו עמו דמלשון פרושי שמיה משמע כמ\"ש רש\"י ברם דברי רבינו נראין יותר נכוחין דיש לידחק בלשון הש\"ס מכח הראיה דמייתי בש\"ס ממאי דכתיב אשר נקבו ושם ליכא אלא הזכרת השמות לבד ולא כמ\"ש רש\"י ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ועיין </b> להרב פרי חדש בנימוקיו על הרמב\"ם שכתב באות ג' דכתב דכשהגזרה היא להנאת המלכות בדרך משל כגון לבעול כל בתולה הנכנסת לחופה או כגון שיזרעו בשביעית כדי שירויח המלכות הארנונא יעברו ולא יהרגו וכמו שהביא מהירושלמי יעו\"ש ויכול היה להביא מסוגיית ריש כתובות דף ג' דקאמר בש\"ס שם ולידרוש להו דאונס שרי והא התם שעת השמד היה דהיה גזרה לכל ישראל ואפ\"ה אמרו דאונס שרי כיון דהיה הנאת עצמן ואף דכתב הנמוק\"י דאסתר לאו שעת שמד מקרי היינו טעמא משום דלאו לישראל לחוד היתה הגזרה אלא לכל האומות בכלל מכלל דאי היתה הגזרה לאומה ישראלית לבדה היתה נקראת שמד וא\"כ ההיא דריש כתובות שמד מקרי ולהנאת עצמן שרי. ונראה דעתו דעת עליון דשאני ההיא דריש כתובות שהוא בענין שב ואל תעשה לפי שהנשים קרקע עולם נינהו ולא עבדי מעשה ומשו\"ה להנאת עצמן שרי אבל כשהגזרה היא בקום עשה אפי' שהגזרה היא להנאת עצמן יש להסתפק ואמטו להכי הביא מהירושלמי שהוא בקום עשה שיזרעו בשביעית.<br><b> ברם</b> מ\"ש עוד הפר\"ח וז\"ל ובהגהות אשרי הניח ספק זה בצ\"ע דבריו תמוהים שאין זה מה שנסתפק בהגהות אשרי. אלא מה שנסתפק עוד הרב וז\"ל ואיכא לספוקי בשעת השמד אי אתי גוי וקאמר לישראל קטול אספסתא [בשבתא] כיון דלא מכוון אלא להנאת עצמו אי מחייב לממסר נפשיה או לא דהיינו דהשמד לאו להנאתם הוא אלא לעבורי על דברי תורה ובכל המצות אלא דזה הגוי לחוד מכוון להנאת עצמו דבזה איכא לספוקי אף דנאמר דכשהשמד הוא להנאת עצמן שרי לפי שבזה איכא צדדין להחמיר למעיין דכן נראה לשונו דהגהות אשרי כמו שיעו\"ש למדקדק היטב וכן הרב מהר\"י הכהן איש ירושלמי הביאו הרב מרכבת המשנה נסתפק לעצמו הך ספיקא דכשהגזרה היא להנאת עצמן ולא זכר שר להגהות אשרי לפי שהבין שאין זה ספק ההגהות אשרי.<br><b> עוד</b> כתב הפר\"�� בתוך הלשון וז\"ל וקשה לי דא\"כ דמיירי רבא בצינעה אמאי קאמר רבא ברישא קטול אספסתא וכו' עיי\"ש הלשון פירוש לפירושו דכפי ההנחה שהניח דג' חלוקים יש מוכרח דסיפא דרבא איירי בצינעה א\"כ ברישא ודאי שהוא בצינעה ג\"כ והלא אפי' בקטול אספסתא לחודיה יעבור ואל יהרג וא\"צ שיאמר ושדי לחיותא."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם יחדוהו להם וכו'.</b> עיין כ\"מ וכתב מרן עליו וז\"ל ואני אומר שאין טענתו טענה על התוספתא וכו'. וכתב עליו הרב בעץ החיים דף ל\"ט וז\"ל וליתא דקושית הרמ\"ך גם על התוספתא דאפי' בלא יחדוהו אמאי לא ימסרו אחד להציל כולם אחר דהוא והן נהרגין ולא שייך טעמא דמאי חזית והיינו דמסיים בתוספתא אמר ר' יהודה אימתי וכו' אלו דבריו. וכמה תמוהים דבריו במה שכתב דאף בלא יחדוהו כיון שהוא והן נהרגין לא שייך מאי חזית דאמאי לא שייך והא אמרינן למוסר הזה כדי להנצל כולהו מאי חזית דדמך ודחברך סומק טפי מהאי גברא שאתם מוסרים אותו אדרבא תמסרו אחד מכם וינצל אגביו זה באופן דלכל אחד איכא מאי חזית וכבר ביאר מרן בפירוש וז\"ל בכל אחד (שירצה) [שירצו] למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותנצלו את זה דמאי חזיתו וכו' גם מה שהביא מדברי ר\"י בתוס' אין זה כוונת התוס' וכמו שאבאר.<br><b> והן</b> קדם אבאר דברי הרמ\"ך ולא תיקשי ליה קושית מרן ז\"ל הנה מ\"ש הרמ\"ך אע\"פ שנמצא כן בתוספתא לאו היינו הירושלמי כמו שנראה מדברי מרן ממ\"ש והיינו דקתני סיפא יחדוהו וכו' אבל ברישא וכו' אלא תוספתא אחרת פ\"ז דתרומות והובאה בבראשית רבה פרשה צ\"ד סימן ס' אחר שהביא הא דירושלמי דתני סיעה של בני אדם וכו' ואם יחדוהו וכו' אל יהרגו כולם וז\"ל אמר ר\"י במה דברים אמורים בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ אבל הוא מבפנים והן מבחוץ הואיל והוא והן נהרגין יתנו להן ואל יהרגו כולם כגון שהוא אומר ותבא האשה אל כל העם וכו' הואיל והוא נהרג ואתם נהרגים תנוהו להם ואל תהרגו כולכם ופירוש דהאי ברייתא כתב מהר\"ש יפה שם וז\"ל פירוש ת\"ק קאמר ואם יחדוהו כשבע בן בכרי שיהא חייב מיתה הא לאו הכי אין נותנים אע\"פ שיחדוהו ור\"י פליג ואמר בד\"א שיהא חייב מיתה בזמן שהוא מבפנים וכו' אבל כשכולם מבפנים כיון דסוף סוף כולם נהרגים יתנו להם המיוחד כי למה יסתכנו בעבורו בלא (הואיל) [הועיל] ומייתי ראיה מותבא וכו' שבאה בטענה זאת הואיל וכולכם נהרגים (תנהו) [תנוהו] להם וכו' וזו היא דעת הר\"מ שפסק כריש לקיש דסמך על ברייתא זאת דמינה ילפינן שדעת ת\"ק דקאמר והוא שיחדוהו רצונו לומר וחייב מיתה כשבע בן בכרי אלו דבריו בקצור נמצא לפי האמור שר\"מ ז\"ל סמך על התוספתא הלזו.<br><b> וזה</b> הוא פירוש דברי הרמ\"ך אע\"פ שנמצא בתוספתא כדבריו דהיינו האי תוספתא דפ\"ז דתרומות דמינה מוכח פירושו דת\"ק דצריך שיהיה חייב מיתה דוקא כדי למוסרו לא ידענא וכו' דהא מן הטעם דאמרו בש\"ס ביהרג ואל יעבור משום מאי חזית וכו' וא\"כ גם בשאינו חייב מיתה ליכא מאי חזית דמוטב שיהרג הוא ואל יהרגו גם הם ונמצא א\"כ דטענת הרמ\"ך על הר\"מ הוא בהיכא דיחדוהו ומה מקום לדברי מרן ז\"ל ועל פי קושית הרמ\"ך ממילא אזלא לה הלצת הרב מהר\"ש יפה בעד רבינו שפסק כת\"ק דאי הכי קשיא.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז\"ל ופסק רבינו כריש לקיש אע\"ג דמן הסתם לא קיי\"ל כוותיה לגבי ר' יוחנן משום דהוי ספק נפשות דלא ימסרוהו ביד הגוים עכ\"ל והקשה הרב בספר מקראי קודש דף ק\"ו וז\"ל וליתא דגם היכא דפליגי ר\"י ור\"ל וכו' בד��ני נפשות פסקינן כר' יוחנן ומ\"ש ספק נפשות לחומרא ליתא דמשום ספק נפשות דכולן הו\"ל למפסק לקולא דימסרוהו והוי חומרא דאתי לידי קולא עוד קשה לסברת ר\"י אמאי לא סיימה המשנה פ\"ח דתרומות נשים וכו' דאם יחדוה ימסרוה ולר\"ל ניחא ומחמת קושיא זאת שמעתי ממהר\"מ גלאנטי דפסק רבינו כר\"ל דמתני' מסייע ליה ועיין דף קכ\"ו גם כן ובעץ החיים סדר ויגש. והנה הקושיא השניה לא קשיא במה שנדקדק דברי מרן שכתב ספק נפשות ולהחמיר שלא ימסרוהו בידם של גוים כלומר דהן אמת דהוי ג\"כ ספק נפשות לכולן מ\"מ הכא שאני דלא לימסרוהו בידם של גוים והוי קום עשה בידים וספק נפשות כזה להורגו בידים אזלינן לקולא גם מה שהקשה ממתני' דתרומות לר' יוחנן לענ\"ד אדרבא הוי סייעתיה דאי כר\"ל דאפי' יחדוה אי אפשר למוסרה ליתני עדיפא מינה אפי' ששאלו ביחוד לאשה אחת יטמאו כולן ואל ימסרוה אבל לר\"י ניחא דנקט מתני' בדוקא ששאלו אחת מהן בלא יחוד ומשו\"ה אל ימסרוה ומינה נשמע דאי יחדו אשה אחת ימסרוה ואל יטמאו כולן ומדיוקא נשמע ולא הוצרך תנא לבארו וא\"כ מה מקום למה שהליץ המהר\"מ גלאנטי ברם למה שהקשה ראשונה צריך לעיין אי פסק כר\"י בדיני נפשות או לא וכעת לא מצאתי.<br><b> ובדברי</b> מהר\"ש יפה שהבאתי גם במה שסיים וז\"ל ויש מפרשים דגם בלא יחדוהו אמר ר' יהודה דאם הוא והן נהרגין (ימסרהו) [ימסרוהו] כתב עליו הרב בעץ החיים וז\"ל וליתא דאי הכי דמדברי ר\"י מוכח דשנים בעי ת\"ק מה חידש ר\"ל על הברייתא וכ\"ת שלא נפרש כפירוש [ה]יש מפרשים א\"ה אימא דר\"י מפרש הכי ומנא לן דאילו הוה שמיע הך ברייתא הוה הדר ביה עכ\"ל. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לק\"מ דכמו דאמר דר\"י לא ידע הך ברייתא כן נאמר דר\"ל לא ידעה ומה שהובא בבראשית רבה ר' שמעון אמר כך אמר להם כל המורד וכו' והוא ריש לקיש וכמ\"ש מהר\"ש יפה הביטה וראה שלא הובאו דבריו כמו שהובאו בירושלמי ולפום גירסת הבראשית רבה הוא מתרץ לת\"ק אבל בירושלמי שלא הובאו אלא דברי ת\"ק אמרו ר' שמעון בן לקיש אומר והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי ודוק ולו יהי שנאמר (הוכי) [הכי] תימה שכתב הוא הוא שלא נפרש כפירוש יש מפרשים וכו' לא קשה ג\"כ כי יש הפרש גדול בין לומר דאתא למעט פירוש הי\"מ לכשנאמר דנפרש הכי דקשה טובא דאי לא יחדוהו היאך ימסרוהו.<br><b> והנה</b> בפירושא דהאי תוספתא שהבאנו לא נתקררה דעתי בכל הפירושים שראיתי בספרים הפירוש הראשון הוא למהר\"ש יפה ז\"ל שזכרנו ולענ\"ד קשה דא\"כ כשאמר ר' שמעון אומר כל המורד במלכות בית דוד חייב משמע דת\"ק מדבר בשאין כאן חיוב מיתה ור\"ש חידש זה ומה גם שאין בדברי ת\"ק גלוי מזה וכמ\"ש הכנסת הגדולה חלק יו\"ד סי' קנ\"ז הגהות ב\"י אות מ\"ז. עוד פירש הרב כנה\"ג בתרי אנפי הראשון דבא לפרש דלא אמר ת\"ק שאם יחדוהו כשבע בן בכרי נותנים להם אלא כשהוא והם מבפנים דלכולם תדבק הרעה אבל כשהוא מבפנים והם מבחוץ אפי' יחדוהו יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל ועל זה הקשה דא\"כ הכי הו\"ל למימר במה דברים אמורים בזמן שהוא והם מבפנים אבל הם מבפנים והוא מבחוץ אין נותנים לו ולא שר' יהודה אומר בהפך במה ד\"א בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ אבל כשהוא והם מבפנים יתנוהו להם דמוכח מדבריו שבא להקל יותר מת\"ק דלא בעינן יחדוהו אלא (כשהוא והם מבפנים) [כשהוא מבפנים והן בחוץ] אבל (אם הוא מבפנים והן מבחוץ) [כשהוא והם מבפנים] לא בעינן יחדוהו עוד פירש במה ד\"א שבא ר\"י לומר שלא אמר ת\"ק שאם לא יחדוהו אין נותנין (לו) [להם] אלא כשהוא מבפנים והן מבחוץ אבל הוא והם מבפנים נותנים (לו) [להם] ואל יהרגו כולם אפילו בלא יחוד ולפי' זה קשה א\"כ דאין כאן יחוד (אל) [את] מי מכולם יתנו דמאי חזיתו דדם דידכו סומק טפי מדם האחר וכן מהר\"ש יפה דחה פי' זה מכח קושיא זאת ועוד קשה לפי' זה דא\"כ מה מביא ראיה דכשהם כולם מבפנים דיתנו אף בלא יחוד מקרא דותבא האשה בחכמתה וכו' אימא דשאני התם דיחדוהו ושתים גרמא לו הנתינה היחוד וגם כן הוא והם מבפנים או היחוד הוא העיקר והיא גרמא המסירה אבל בסתם אפי' הוא והם בפנים לעולם אימא לך דאסור וכן הרגיש הרב כלי יקר לפי' זה בשמואל ב' פרק י\"ח וניחא ליה ע\"פ מ\"ש בבראשית רבה פרשה צ\"ד סי' ח' ותבא האשה אל כל העם בחכמתה אמרה להון אלף גוברין (בעו) [בעי] מינן ולא טב אלף גוברין מלחרבה מדינתכון אמרין (ליה) [לה] כל חד וחד ליהב לפום מאי דאית ליה (אמר) [אמרה] להו דילמא אגב פיוסא שביק צבחר עבדא נפשא כמה דאזלא מפייסא והדרא מאלף לחמש מאות עד למאה לעשרה לחד והוא אכסנאי ומנו שבע בן בכרי מיד ויכרתו את ראשו ע\"כ וממאי דקא ס\"ד למסור האלף או הת\"ק ונתרצו למסור אלמא משמע שהוא מותר אפי' בסתם כיון דהוא והם מבפנים ונהרגים זהו שאמרו כמ\"ש ותבא האשה בחכמתה ונתרצו לתת לה אלף או ת\"ק וכו' ואפי' שלא נקבו בשמות ש\"מ דכשהוא והם מבפנים אפי' בלא יחוד נותנים אלו דבריו.<br><b> ואחרי</b> נשיקת ידיו ורגליו חוץ דמלשון התוספתא אינו מורה כן דאחר שהביא הכתוב ותבא האשה וכו' הואיל והוא נהרג והן נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם דמורה מלשון זה דהראיה לאו היא מקא ס\"ד אלא מנתינת שבע בן בכרי ועוד יותר קשה שבתוספתא לא מייתי ההיא דרשא דהבראשית רבה ואיך נסמך עלה והביא קרא לחוד לראיה וקושטא קאי דההיא דרשא דדריש בבראשית רבה לאו היינו חכמת דין אלא חכמה חיצונית כמ\"ש מהר\"ש יפה ז\"ל כי כן דרך החכם לבקש יותר ממה שבדעתו כדי שימעט בעין הנשאל אח\"כ שאלתו ולא שהיה על פי הדין באופן שאין לפירוש זה מקום לנוח בדברי ר\"י.<br><b> גם</b> מה שפי' הרב כנסת הגדולה בסוף דבריו וז\"ל ולכן נראה לדרוך בדרך אחרת במה שנבין בדברי ת\"ק דתחילה אמר יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל וסיים ואם יחדוהו כשבע בן בכרי נותנין לו ולא אמר ימסרו לו כמו שהתחיל ולא עוד אלא שר\"י חוזר ללשון מסירה אימתי וכו' ימסרוהו להם ובהקדים מ\"ש מהר\"ש יפה על ההיא דירושלמי דעולא וכו' וסיים וזו משנת חסידים ואע\"ג דפייסיה ואפייס הו\"ל אונס כי אין אדם שליט בעצמו למחול על דמו ועוד דהיה פיתוי ר' יהושע בן לוי וכו' באופן שאפי' ע\"י פיוס ופיתוי הויא מסירה וזה הוא טעם ת\"ק שהיה משים חילוק בין מסירה מדעתו למסירה שלא מדעתו וזה טעם ת\"ק (תני) [דתני] סיעה של בני אדם וכו' אל (ימסור) [ימסרו] להם בין מדעתו בין שלא מדעתו ואם יחדוהו כשבע בן בכרי נותנין להם כלומר ואפ\"ה אל ימסרוהו להם בעל כרחו אלא מדעתו כמו שעשו בני יהודה בשמשון ולכן אינו מזכיר כאן מסירה משום דמסירה בעל כרחו אין מוסרין אפי' יחדוהו אלא דוקא מדעתו שיחדוהו ועל זה בא ר\"י ופירש דברי ת\"ק בד\"א בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ כלומר בד\"א שבעל כרחו אל ימסרוהו אפי' יחדוהו כשהוא מבפנים והם מבחוץ כמו בשמשון וכן הביא הגירסא רד\"ק כמו שעשו בני יהודה בשמשון שהיה הוא לפנים מהסלע והם היו מבחוץ ואפי' שיחדוהו לא מסרוהו אלא מדעתו שנאמר השבעו לי אם תפגעו בי וכו' אבל הוא והם מבפנים דאם הם נהרגים אף הוא נהרג אפי' בעל כרחו מוסרים כמ\"ש ותבא האשה וכו' ומסרוהו בעל כרחו ור\"ש חולק אר\"י וסובר דלא אמר ת\"ק דאפי' יחדוהו אין מוסרין אותו בעל כרחו אלא כשאינו חייב מיתה אבל אם הוא חייב מיתה כשבע בן בכרי מוסרין אותו בעל כורחו בין הוא מבפנים והם מבחוץ ובין הוא והן מבפנים כל שיחדוהו והוא חייב מיתה מוסרין אותו בכל גוונא אלו דבריו ז\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> אחר נשיקת ידיו ורגליו גם פי' זה תמוה בעיני דודאי כדאפייסו ליה ואפייס לא חשיב איסור כלל אלא דלא מיקרייא חסיד אבל מן הדין מוסרין לו כמ\"ש ר' יהושע בן לוי ולא משנה עשיתי והשיב לו אליהו וכי היא משנת חסידים וא\"כ איך מחלק ועוד דא\"כ אדרבא יותר היה צריך למינקט בלישניה הת\"ק יהרגו כולם ואל יתנו נפש אחת דאפי' נתינה אסור כיון דאין כאן יחוד ולמה נקט לשון מסירה דמשמע מסירה גמורה והיה צודק לשון נתינה דנכנס בנתינה ויוצא בנתינה ואם יחדוהו נותנים לו ועוד כיון דלפי דברי ר\"י לדעת ת\"ק איירי האי ואם יחדוהו כנדון שמשון דהיה הוא מבפנים והם מבחוץ למה נקט כשבע בן בכרי הול\"ל ואם יחדוהו כשמשון יתנוהו לו דשם הוה יחוד והוה הוא מבפנים והם מבחוץ ועוד למה לא השמיענו ת\"ק כשהוא והן מבחוץ או מבפנים דימסרו אותו והאחרון הכביד דלפי דרכו דאיכא הפרש בין מסירה בעל כרחו לאפייסו ליה ואפייס דהיינו אם הוא מבפנים והם מבחוץ אי אפייסו לו נותנין אי לא בעל כרחו אל ימסרוהו ואי הוא והם מבפנים אף בעל כרחו ימסרוהו א\"כ בנדון ריב\"ל היה הוא והם מבפנים כמ\"ש אכפין מדינתא וא\"כ משו\"ה היה יכול למוסרו בעל כרחו ואפ\"ה אפייס ליה נמצא עשה הדרגה יותר מן הדין וזו היא מדת חסידות ואיך אמר לו אליהו וכי היא משנת חסידים והא עשה לפנים משורת הדין אלא ודאי קושטא קאי דבין מסירה בידים בין ע\"י פיוס הכל חשיב מסירה ומהר\"ש יפה בקושיתו חשב דהפיוס חשיב כמידת חסידות והשיב דחשיב מסירה ולא עשה מדת חסידות אלא שורת הדין וכמו שהשיב ר' יהושע בן לוי ולא משנה עשיתי וכו' ואי לא היה מפייס היה מוסרו בידים בעל כרחו והכל אחד ונמצא דגם פי' זה ליתא בהאי תוספתא.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דהאי בד\"א דר\"י לאו לפרש אתא אלא לחלוק וכסברת אצילי רברבי דסברי דההיא כללא דכל מקום שאמר ר\"י אימתי ובמה לפרש דברי חכמים אינו אלא במשנה אבל לא בברייתא יעו\"ש בספר יד מלאכי מערכה לקראת מערכה וסיים הוא ואין בידי להכריח יעו\"ש כלל הכ\"ף ואנא בריה קלה מכרענא לה מהכא דהיא ברייתא וליכא למפרשה אלא לחלוק והכי פירושו סיעה וכו' דת\"ק חילק בין יחדוהו ללא יחדוהו דאי לא יחדוהו אין נותנים מטעמא דמאי חזית ואי יחדוהו נותנים ור\"י חולק ואומר החילוק באופן אחר והוא דגם ביחדוהו יש הפרש אם ימסרוהו ללא ימסרוהו ואמר ר\"י בד\"א באף אם יחדוהו דאין נותנין אלא כשהוא מבפנים והם מבחוץ אבל כשהוא והם מבפנים נותנים ונקט תחילה איסור המסירה ואח\"כ ההתר כסיגנון הת\"ק ונמצא ר\"י החמיר במסירה יותר מת\"ק דלת\"ק כשיחדוהו לעולם נותנין ולר\"י צריך שיהיו כולם מבפנים והביא ראיה מותבא האשה אל העם בחכמתה דהיינו דהואיל והוא והן נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם ובא השלישי ר\"ש ואמר כך אמרה להם כל המורד במלכות בן דוד חייב מיתה אי חייב מיתה מוסרין אותו ואי לאו אין מוסרין אותו ופליג את\"ק באופן דלאו כמו שחילק הת\"ק בין יחדוהו ללא יחדוהו דלעולם גם ביחדוהו יש חילוק אי חייב מיתה מוסרין אותו ואי לאו אין מוסרין אותו כן נראה לי בפי' דהאי תוספתא.<br><b> ואחר</b> החיפוש ראיתי לרש\"י בסנהדרין דף ע\"ב על מאי דתנן התם יצא ראשו אין נוגעים בו דאין דוחין נפש מפני נפש דהוה ליה כילוד וא\"ת מעשה דשבע בן בכרי הנה ראשו מושלך וכו' דדחו נפש מפני נפש התם משום דאפי' לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפסנה יואב והם נהרגים עמו אבל אם היה הוא ניצל אע\"פ שהן נהרגין לא היו רשאין למוסרו אי נמי משום דמורד במלכות הוה והכי מפרש לה בתוספתא דתרומות עכ\"ל הנך רואה דהני שני תירוצים דתירץ רש\"י היינו דברי ר\"י ודברי ר\"ש דמורד במלכות היה וחייב מיתה ולפי מאי דפרישנא הו\"ל לתרץ תירוץ אחר לדעת הת\"ק דמחלק בין יחדוהו ללא יחדוהו דבלא יחדוהו אין נותנין וכאן שיצא ראשו וחשיב כילוד לא יחדוהו לו אלא דכדי להציל למקשה לילד רוצים להמית לולד ואין דוחין נפש מפני נפש ונמצא תירוץ שלישי לדעת ת\"ק נראה דלא הבין כפירושינו אלא דהוא (אפרש) [יפרש] וכחד מן הפירושים שדחינו שהוא דר\"י בא לפרש לת\"ק דלא אמר שאם לא יחדוהו אין נותנים אלא כשהוא מבפנים והם מבחוץ אבל אם כולם מבפנים גם אם לא יחדוהו נותנים נמצא דהכל תלוי באם כולן נהרגין כמוהו ונמצא דליכא [תירוץ] שלישי אלא דפירוש זה דחוי מעיקרו וכדכתיבנא דכאן לא שייך יחוד בולד.<br><b> ואיך</b> שיהיה נמצא ס\"ל לרש\"י דלא פליגי ר\"י ות\"ק אלא ר\"י בא לפרש דעת הת\"ק דס\"ל דיש הפרש בין הוא מבפנים והם מבחוץ לשכולם מבפנים דכשכולם מבפנים אף בלא יחדוהו נותנין אותו ולר\"ש כל שחייב מיתה נותנין אף בלא יחדוהו ואם אינו חייב מיתה אין נותנין אף ביחדוהו ומן התימה על הרב (זרך) [זרע] ברך סדר ויגש שכתב וז\"ל ומבואר שם ברש\"י ורד\"ק דבחייב מיתה כו\"ע מודו דמותר ואפי' בלא יחדוהו וביחדוהו מותר אפי' אינו חייב מיתה כי פליגי באינו חייב מיתה ולא יחדוהו וחוץ דרש\"י ורד\"ק לא דברו כלל מזה אלא הביאו התוספתא כדמותה עוד דמרש\"י שהבאנו נראה בפירוש דפליגי בזה למר אף בלא יחדוהו אם כולן נהרגין (יתנהו) [יתנוהו] ולמר דאם חייב מיתה יתנוהו והוא כתב דבחייב מיתה לכו\"ע נותנים והא לר\"ש יחוד לא מהני ועוד בלא יחדוהו ואינו חייב מיתה מי איכא מ\"ד דימסרו למי ימסרו מאי חזית וכו' ואפי' בבן נח אסור כמ\"ש הרב פרשת דרכים ומשנה למלך יעו\"ש ודבריו נעלמו מני.<br><b> וע\"פ</b> מחלוקת זה נראה שיובנו דברי הבראשית רבה פרק צ\"א סי' ו' אמר לו יהודה אבא אם הולך בנימין עמנו ספק נתפס ספק לא נתפס ואם אינו הולך עמנו כולנו מתים ברעב מוטב תניח הספק ותתפוס את הודאי אמר מי מערב בו אמר לו אני שנא' אנכי וכו' ולכאורה הוא דבר תמוה אחר שאמר לו דברים של טעם איך שואל מי מערב אלא הכונה הכי הוא דהא פסק הרמב\"ם כר\"ש דדוקא אי חייב מיתה מוסרין ואי לא אין מוסרין אף דיחדוהו ולכן טוען יהודה דהכא אף דבנימין אינו חייב מיתה אפ\"ה צריך ליתנו לו לפי שהוא ספק נתפס משא\"כ אי אין אנו נותנין לו כולנו מתים ברעב ואיך נניח את הספק ונתפוס את הודאי ויעקב אבינו חשש להו דסבירא להו כת\"ק דכל שיחדוהו אף שאינו חייב מיתה צריך למוסרו אלא דיראים מיעקב לומר דס\"ל כת\"ק לפי דיעקב לא סבירא ליה הכי ואינו נותנו לכן מודים לו בדין דהלכה כר\"ש ומטעם אחר מוסרים לו כי הוא ספק נתפס ואיך יניח את הספק ותתפוס את הודאי ולזה שואל יעקב מי מערב כלומר תן לי ערב דהאמת הוא שהוא ספק נתפס ומטעם זה הוא דאתם רוצים למוסרו ולא דודאי נתפס ואפ\"ה אתם רוצים למסרו כי אתם סוברים דהלכה כת\"ק דכל שיחדוהו נותנין והשיב יהודה אנכי אערבנו וכו' נתן לו ערבון גמור לבל יתפס בודאי."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש חכם בני בדברי המל\"מ בספר אגורה באהלך ��ף ל\"ח ול\"ט."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,55 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foundations of the Torah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Foundations_of_the_Torah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>יסוד וכו'.</b> וכתב רבינו בספר המצות מצות עשה וז\"ל מצוה ראשונה היא הציווי בהאמנת האלהות וכו' נתבאר שאנכי היא מכלל התרי\"ג והרמב\"ן הודה לו אלא שהביא לבעל הלכות גדולות שלא מנאה וכתב בעדו דהיינו טעמא כי קבלת המלכות ענין בפני עצמו ומצות הנגזרות ענין בפני עצמו ולדעת זה מ\"ש במכות בתשובת השאלה תורה (תרי\"ג) [תרי\"א] הוו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום לומר שיש בדבור לא יהיה לך ב' מצוות לתרי\"ג לא יהיה לך ולא תעשה לך וכו' כי עד כאן הדברות מפי הגבורה מובנות כאשר הם בלשון מדבר על עצמו וכו' אלו תוכן דבריו. והרב מגילת אסתר סייע לרבינו מההיא דהוריות דף ח' דאמר איזו היא מצוה שנאמרה בתחילה הוי אומר זו עבודת אלילים ופי' רש\"י דכתיב בתחילת הדברות אנכי ולא יהיה לך דהיינו עבודת אלילים ע\"כ ומדפירש רש\"י כן נשמע דגם האמנה באלהים נאמרה והיא מצוה ראשונה מ\"מ בו נכלל גם ענין עבודת אלילים ומי שאינו מאמין היינו כעובד עבודת אלילים אלו דבריו. ולא ידעתי מה זו סמיכה דליכא ראיה אלא מדברי רש\"י ובה\"ג אינו מפרש הכי ואדרבה מסוגיא זו היא ראיה לה\"ג דקרי ליה לעבודת אלילים מצוה ראשונה ש\"מ דאנכי אינה מצוה אלא היא ענין אחר וכן ראיתי למהראנ\"ח סדר יתרו שהביא מסוגיא זאת סעד לסברת ה\"ג, ושוב דחי לה דהתם לא קאי אלא (המ') [אמצוות] לא תעשה ואה\"נ דאנכי היא מצות עשה ומן התימה עליו איך לא זכר שר מדברי רש\"י לפרש דעתו ושוב ראיתי כן להתשב\"ץ ח\"א סי' קל\"ט יעו\"ש כדברי מהראנ\"ח.<br><b> ומ\"מ</b> דעת רש\"י שהזכיר אנכי ולא יהיה לך משום דס\"ל כדעת רבינו דאנכי היא מצות עשה בפני עצמה אלא כיון דענין הך מצות עשה דהאמנת ה' ולא תעשה דלא יהיה לך הכל הוא ענין אחד שלא לעבוד עבודת אלילים אלא דאית בה עשה ולא תעשה וכ\"כ רבינו בפירוש בהלכה ו' לקמן שפירש קאמרינן בש\"ס שמצות עבודת אלילים היא תחילה והזכיר רש\"י העשה ול\"ת שיש בה ודברי אלה מבוררות יותר ממ\"ש המגילת אסתר ומ\"מ עדיין יש לצדד בדברי רש\"י דס\"ל כדעת הלכות גדולות דאנכי אינה מצוה אלא על דרך המכילתא שהביא הרמב\"ן אנכי היא שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך ונמצא דאנכי היא הצעה ללא יהיה לך ולכן כתב רש\"י בתחילה תחילת עשרת הדברות אנכי ולא יהיה לך כלומר דמיד אחר אנכי כתיב לא יהיה לך שהיא מצוה ראשונה.<br><b> עוד</b> כתב המגילת אסתר וז\"ל ומ\"ש עוד כי דעת בה\"ג כי לא מנאו שאנכי הוא יסוד לא יגרע היות ג\"כ מצוה להאמין ביסוד הזה עכ\"ל ואין זו קושייא דכוונת הרב לומר דאין זה בכלל מנין המצוות כיון שהוא סוג אחר מופרד מכל המצוות שהיא הצעה לכל המצוות ואינה נמנית אף שמצוה להאמין ביסוד זה.<br><b> עוד</b> כתב המגילת אסתר וז\"ל ומ\"ש עוד וכו' עד משלמות החשבון עכ\"ל ולזה יש להשיב כי כל כונת התירוץ הוא לתרץ דאלו הכתובים מורים שהם דברי ה' מכח הלשון אשר הוצאתיך וכן על פני וא\"כ ה\"ה קרא דלא תשתחוה דסיים כי אנכי ה' אלהיך אל קנא והזכירו שנית וה\"ה לשאר וכן ראיתי למהראנ\"ח שם כשהעתיק דברי הרמב\"ן בלשון קצר פירש דבריו כדפרשנו ועיין להראנ\"ח שם גמגם בדבריו שנראה שהביא לעצמו סיוע לבעל הלכות גדולות מהמכילתא והמה דברי הרמב\"ן.<br><b> עוד</b> כתב המגילת אסתר להליץ בעד רבינו למה שהקשה הרמב\"ן עליו שמנה בדבור לא יהיה לך ארבע מניעות לא יהיה לך לא תעשה לא תשתחוה לא תעבדם וא\"כ יהיה מפי הגבורה ה' ומפי משה תר\"ח וכו' וז\"ל לא ידעתי איך יוצא זאת התולדה עד ולא כל פסוק לא יהיה לך יעו\"ש ונראה דכוונת הרמב\"ן הוא דמידי היינו טעמא דאנכי ולא יהיה לך אמר דהם מפי ה' משום דלשון אשר הוצאתיך וכן לשון על פני מורים כן וא\"כ לשון כי אנכי ה' אלהיך אל קנא מורה ג\"כ הכי דמה הפרש יש ביניהם."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האל הנכבד וכו'.</b> וכתב רבינו בספר המצות מצות עשה ד' וז\"ל היא שציונו להאמין יראתו וכו' זה אומרו את ה' אלהיך תירא ובש\"ס סנהדרין אמרו על דרך ויכוח גבי נוקב שם ה' יומת ואימא פירושי דכתיב אשר נקבו בשמות ואזהרה מקרא דה' אלהיך תירא רוצה לומר דנוקב שם יומת הוא שהזכיר שם לבד וא\"ת איזה עון בזה כי לא יזכיר שמו לבטלה וכו' עכ\"ל נראה בבירור שנטה פירושו בש\"ס מפירוש רש\"י דפירוש בש\"ס וז\"ל אימא פרושי שמיה באותיותיו ופירושיה עכ\"ל ולא בהזכרת שם שמים לבטלה לבד הו\"א יומת ולכאורה נימוקו עמו דמלשון פרושי שמיה משמע כמ\"ש רש\"י ברם דברי רבינו נראין יותר נכוחין דיש לידחק בלשון הש\"ס מכח הראיה דמייתי בש\"ס ממאי דכתיב אשר נקבו ושם ליכא אלא הזכרת השמות לבד ולא כמ\"ש רש\"י ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ועיין </b> להרב פרי חדש בנימוקיו על הרמב\"ם שכתב באות ג' דכתב דכשהגזרה היא להנאת המלכות בדרך משל כגון לבעול כל בתולה הנכנסת לחופה או כגון שיזרעו בשביעית כדי שירויח המלכות הארנונא יעברו ולא יהרגו וכמו שהביא מהירושלמי יעו\"ש ויכול היה להביא מסוגיית ריש כתובות דף ג' דקאמר בש\"ס שם ולידרוש להו דאונס שרי והא התם שעת השמד היה דהיה גזרה לכל ישראל ואפ\"ה אמרו דאונס שרי כיון דהיה הנאת עצמן ואף דכתב הנמוק\"י דאסתר לאו שעת שמד מקרי היינו טעמא משום דלאו לישראל לחוד היתה הגזרה אלא לכל האומות בכלל מכלל דאי היתה הגזרה לאומה ישראלית לבדה היתה נקראת שמד וא\"כ ההיא דריש כתובות שמד מקרי ולהנאת עצמן שרי. ונראה דעתו דעת עליון דשאני ההיא דריש כתובות שהוא בענין שב ואל תעשה לפי שהנשים קרקע עולם נינהו ולא עבדי מעשה ומשו\"ה להנאת עצמן שרי אבל כשהגזרה היא בקום עשה אפי' שהגזרה היא להנאת עצמן יש להסתפק ואמטו להכי הביא מהירושלמי שהוא בקום עשה שיזרעו בשביעית.<br><b> ברם</b> מ\"ש עוד הפר\"ח וז\"ל ובהגהות אשרי הניח ספק זה בצ\"ע דבריו תמוהים שאין זה מה שנסתפק בהגהות אשרי. אלא מה שנסתפק עוד הרב וז\"ל ואיכא לספוקי בשעת השמד אי אתי גוי וקאמר לישראל קטול אספסתא [בשבתא] כיון דלא מכוון אלא להנאת עצמו אי מחייב לממסר נפשיה או לא דהיינו דהשמד לאו להנאתם הוא אלא לעבורי על דברי תורה ובכל המצות אלא דזה הגוי לחוד מכוון להנאת עצמו דבזה איכא לספוקי אף דנאמר דכשהשמד הוא להנאת עצמן שרי לפי שבזה איכא צדדין להחמיר למעיין דכן נראה לשונו דהגהות אשרי כמו שיעו\"ש למדקדק היטב וכן הרב מהר\"י הכהן איש ירושלמי הביאו הרב מרכבת המשנה נסתפק לעצמו הך ספיקא דכשהגזרה היא להנאת עצמן ולא זכר שר להגהות אשרי לפי שהבין שאין זה ספק ההגהות אשרי.<br><b> עוד</b> כתב הפר\"ח בתוך הלשון וז\"ל וקשה לי דא\"כ דמיירי רבא בצינעה אמאי קאמר רבא ברישא קטול אספסתא וכו' עיי\"ש הלשון פירוש לפירושו דכפי ההנחה שהניח דג' חלוקים יש מוכרח דסיפא דרבא איירי בצינעה א\"כ ברישא ודאי שהוא בצינעה ג\"כ והלא אפי' בקטול אספסתא לחודיה יעבור ואל יהרג וא\"צ שיאמר ושדי ��חיותא."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם יחדוהו להם וכו'.</b> עיין כ\"מ וכתב מרן עליו וז\"ל ואני אומר שאין טענתו טענה על התוספתא וכו'. וכתב עליו הרב בעץ החיים דף ל\"ט וז\"ל וליתא דקושית הרמ\"ך גם על התוספתא דאפי' בלא יחדוהו אמאי לא ימסרו אחד להציל כולם אחר דהוא והן נהרגין ולא שייך טעמא דמאי חזית והיינו דמסיים בתוספתא אמר ר' יהודה אימתי וכו' אלו דבריו. וכמה תמוהים דבריו במה שכתב דאף בלא יחדוהו כיון שהוא והן נהרגין לא שייך מאי חזית דאמאי לא שייך והא אמרינן למוסר הזה כדי להנצל כולהו מאי חזית דדמך ודחברך סומק טפי מהאי גברא שאתם מוסרים אותו אדרבא תמסרו אחד מכם וינצל אגביו זה באופן דלכל אחד איכא מאי חזית וכבר ביאר מרן בפירוש וז\"ל בכל אחד (שירצה) [שירצו] למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותנצלו את זה דמאי חזיתו וכו' גם מה שהביא מדברי ר\"י בתוס' אין זה כוונת התוס' וכמו שאבאר.<br><b> והן</b> קדם אבאר דברי הרמ\"ך ולא תיקשי ליה קושית מרן ז\"ל הנה מ\"ש הרמ\"ך אע\"פ שנמצא כן בתוספתא לאו היינו הירושלמי כמו שנראה מדברי מרן ממ\"ש והיינו דקתני סיפא יחדוהו וכו' אבל ברישא וכו' אלא תוספתא אחרת פ\"ז דתרומות והובאה בבראשית רבה פרשה צ\"ד סימן ס' אחר שהביא הא דירושלמי דתני סיעה של בני אדם וכו' ואם יחדוהו וכו' אל יהרגו כולם וז\"ל אמר ר\"י במה דברים אמורים בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ אבל הוא מבפנים והן מבחוץ הואיל והוא והן נהרגין יתנו להן ואל יהרגו כולם כגון שהוא אומר ותבא האשה אל כל העם וכו' הואיל והוא נהרג ואתם נהרגים תנוהו להם ואל תהרגו כולכם ופירוש דהאי ברייתא כתב מהר\"ש יפה שם וז\"ל פירוש ת\"ק קאמר ואם יחדוהו כשבע בן בכרי שיהא חייב מיתה הא לאו הכי אין נותנים אע\"פ שיחדוהו ור\"י פליג ואמר בד\"א שיהא חייב מיתה בזמן שהוא מבפנים וכו' אבל כשכולם מבפנים כיון דסוף סוף כולם נהרגים יתנו להם המיוחד כי למה יסתכנו בעבורו בלא (הואיל) [הועיל] ומייתי ראיה מותבא וכו' שבאה בטענה זאת הואיל וכולכם נהרגים (תנהו) [תנוהו] להם וכו' וזו היא דעת הר\"מ שפסק כריש לקיש דסמך על ברייתא זאת דמינה ילפינן שדעת ת\"ק דקאמר והוא שיחדוהו רצונו לומר וחייב מיתה כשבע בן בכרי אלו דבריו בקצור נמצא לפי האמור שר\"מ ז\"ל סמך על התוספתא הלזו.<br><b> וזה</b> הוא פירוש דברי הרמ\"ך אע\"פ שנמצא בתוספתא כדבריו דהיינו האי תוספתא דפ\"ז דתרומות דמינה מוכח פירושו דת\"ק דצריך שיהיה חייב מיתה דוקא כדי למוסרו לא ידענא וכו' דהא מן הטעם דאמרו בש\"ס ביהרג ואל יעבור משום מאי חזית וכו' וא\"כ גם בשאינו חייב מיתה ליכא מאי חזית דמוטב שיהרג הוא ואל יהרגו גם הם ונמצא א\"כ דטענת הרמ\"ך על הר\"מ הוא בהיכא דיחדוהו ומה מקום לדברי מרן ז\"ל ועל פי קושית הרמ\"ך ממילא אזלא לה הלצת הרב מהר\"ש יפה בעד רבינו שפסק כת\"ק דאי הכי קשיא.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז\"ל ופסק רבינו כריש לקיש אע\"ג דמן הסתם לא קיי\"ל כוותיה לגבי ר' יוחנן משום דהוי ספק נפשות דלא ימסרוהו ביד הגוים עכ\"ל והקשה הרב בספר מקראי קודש דף ק\"ו וז\"ל וליתא דגם היכא דפליגי ר\"י ור\"ל וכו' בדיני נפשות פסקינן כר' יוחנן ומ\"ש ספק נפשות לחומרא ליתא דמשום ספק נפשות דכולן הו\"ל למפסק לקולא דימסרוהו והוי חומרא דאתי לידי קולא עוד קשה לסברת ר\"י אמאי לא סיימה המשנה פ\"ח דתרומות נשים וכו' דאם יחדוה ימסרוה ולר\"ל ניחא ומחמת קושיא זאת שמעתי ממהר\"מ גלאנטי דפסק רבינו כ��\"ל דמתני' מסייע ליה ועיין דף קכ\"ו גם כן ובעץ החיים סדר ויגש. והנה הקושיא השניה לא קשיא במה שנדקדק דברי מרן שכתב ספק נפשות ולהחמיר שלא ימסרוהו בידם של גוים כלומר דהן אמת דהוי ג\"כ ספק נפשות לכולן מ\"מ הכא שאני דלא לימסרוהו בידם של גוים והוי קום עשה בידים וספק נפשות כזה להורגו בידים אזלינן לקולא גם מה שהקשה ממתני' דתרומות לר' יוחנן לענ\"ד אדרבא הוי סייעתיה דאי כר\"ל דאפי' יחדוה אי אפשר למוסרה ליתני עדיפא מינה אפי' ששאלו ביחוד לאשה אחת יטמאו כולן ואל ימסרוה אבל לר\"י ניחא דנקט מתני' בדוקא ששאלו אחת מהן בלא יחוד ומשו\"ה אל ימסרוה ומינה נשמע דאי יחדו אשה אחת ימסרוה ואל יטמאו כולן ומדיוקא נשמע ולא הוצרך תנא לבארו וא\"כ מה מקום למה שהליץ המהר\"מ גלאנטי ברם למה שהקשה ראשונה צריך לעיין אי פסק כר\"י בדיני נפשות או לא וכעת לא מצאתי.<br><b> ובדברי</b> מהר\"ש יפה שהבאתי גם במה שסיים וז\"ל ויש מפרשים דגם בלא יחדוהו אמר ר' יהודה דאם הוא והן נהרגין (ימסרהו) [ימסרוהו] כתב עליו הרב בעץ החיים וז\"ל וליתא דאי הכי דמדברי ר\"י מוכח דשנים בעי ת\"ק מה חידש ר\"ל על הברייתא וכ\"ת שלא נפרש כפירוש [ה]יש מפרשים א\"ה אימא דר\"י מפרש הכי ומנא לן דאילו הוה שמיע הך ברייתא הוה הדר ביה עכ\"ל. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לק\"מ דכמו דאמר דר\"י לא ידע הך ברייתא כן נאמר דר\"ל לא ידעה ומה שהובא בבראשית רבה ר' שמעון אמר כך אמר להם כל המורד וכו' והוא ריש לקיש וכמ\"ש מהר\"ש יפה הביטה וראה שלא הובאו דבריו כמו שהובאו בירושלמי ולפום גירסת הבראשית רבה הוא מתרץ לת\"ק אבל בירושלמי שלא הובאו אלא דברי ת\"ק אמרו ר' שמעון בן לקיש אומר והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי ודוק ולו יהי שנאמר (הוכי) [הכי] תימה שכתב הוא הוא שלא נפרש כפירוש יש מפרשים וכו' לא קשה ג\"כ כי יש הפרש גדול בין לומר דאתא למעט פירוש הי\"מ לכשנאמר דנפרש הכי דקשה טובא דאי לא יחדוהו היאך ימסרוהו.<br><b> והנה</b> בפירושא דהאי תוספתא שהבאנו לא נתקררה דעתי בכל הפירושים שראיתי בספרים הפירוש הראשון הוא למהר\"ש יפה ז\"ל שזכרנו ולענ\"ד קשה דא\"כ כשאמר ר' שמעון אומר כל המורד במלכות בית דוד חייב משמע דת\"ק מדבר בשאין כאן חיוב מיתה ור\"ש חידש זה ומה גם שאין בדברי ת\"ק גלוי מזה וכמ\"ש הכנסת הגדולה חלק יו\"ד סי' קנ\"ז הגהות ב\"י אות מ\"ז. עוד פירש הרב כנה\"ג בתרי אנפי הראשון דבא לפרש דלא אמר ת\"ק שאם יחדוהו כשבע בן בכרי נותנים להם אלא כשהוא והם מבפנים דלכולם תדבק הרעה אבל כשהוא מבפנים והם מבחוץ אפי' יחדוהו יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל ועל זה הקשה דא\"כ הכי הו\"ל למימר במה דברים אמורים בזמן שהוא והם מבפנים אבל הם מבפנים והוא מבחוץ אין נותנים לו ולא שר' יהודה אומר בהפך במה ד\"א בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ אבל כשהוא והם מבפנים יתנוהו להם דמוכח מדבריו שבא להקל יותר מת\"ק דלא בעינן יחדוהו אלא (כשהוא והם מבפנים) [כשהוא מבפנים והן בחוץ] אבל (אם הוא מבפנים והן מבחוץ) [כשהוא והם מבפנים] לא בעינן יחדוהו עוד פירש במה ד\"א שבא ר\"י לומר שלא אמר ת\"ק שאם לא יחדוהו אין נותנין (לו) [להם] אלא כשהוא מבפנים והן מבחוץ אבל הוא והם מבפנים נותנים (לו) [להם] ואל יהרגו כולם אפילו בלא יחוד ולפי' זה קשה א\"כ דאין כאן יחוד (אל) [את] מי מכולם יתנו דמאי חזיתו דדם דידכו סומק טפי מדם האחר וכן מהר\"ש יפה דחה פי' זה מכח קושיא זאת ועוד קשה לפי' זה דא\"כ מה מביא ראיה דכשהם כולם מבפנים דיתנו אף בלא יחוד מקרא דותבא האשה בחכמתה וכו' אימא דשאני התם דיחדוהו ושתים גרמא לו הנתינה היחוד וגם כן הוא והם מבפנים או היחוד הוא העיקר והיא גרמא המסירה אבל בסתם אפי' הוא והם בפנים לעולם אימא לך דאסור וכן הרגיש הרב כלי יקר לפי' זה בשמואל ב' פרק י\"ח וניחא ליה ע\"פ מ\"ש בבראשית רבה פרשה צ\"ד סי' ח' ותבא האשה אל כל העם בחכמתה אמרה להון אלף גוברין (בעו) [בעי] מינן ולא טב אלף גוברין מלחרבה מדינתכון אמרין (ליה) [לה] כל חד וחד ליהב לפום מאי דאית ליה (אמר) [אמרה] להו דילמא אגב פיוסא שביק צבחר עבדא נפשא כמה דאזלא מפייסא והדרא מאלף לחמש מאות עד למאה לעשרה לחד והוא אכסנאי ומנו שבע בן בכרי מיד ויכרתו את ראשו ע\"כ וממאי דקא ס\"ד למסור האלף או הת\"ק ונתרצו למסור אלמא משמע שהוא מותר אפי' בסתם כיון דהוא והם מבפנים ונהרגים זהו שאמרו כמ\"ש ותבא האשה בחכמתה ונתרצו לתת לה אלף או ת\"ק וכו' ואפי' שלא נקבו בשמות ש\"מ דכשהוא והם מבפנים אפי' בלא יחוד נותנים אלו דבריו.<br><b> ואחרי</b> נשיקת ידיו ורגליו חוץ דמלשון התוספתא אינו מורה כן דאחר שהביא הכתוב ותבא האשה וכו' הואיל והוא נהרג והן נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם דמורה מלשון זה דהראיה לאו היא מקא ס\"ד אלא מנתינת שבע בן בכרי ועוד יותר קשה שבתוספתא לא מייתי ההיא דרשא דהבראשית רבה ואיך נסמך עלה והביא קרא לחוד לראיה וקושטא קאי דההיא דרשא דדריש בבראשית רבה לאו היינו חכמת דין אלא חכמה חיצונית כמ\"ש מהר\"ש יפה ז\"ל כי כן דרך החכם לבקש יותר ממה שבדעתו כדי שימעט בעין הנשאל אח\"כ שאלתו ולא שהיה על פי הדין באופן שאין לפירוש זה מקום לנוח בדברי ר\"י.<br><b> גם</b> מה שפי' הרב כנסת הגדולה בסוף דבריו וז\"ל ולכן נראה לדרוך בדרך אחרת במה שנבין בדברי ת\"ק דתחילה אמר יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל וסיים ואם יחדוהו כשבע בן בכרי נותנין לו ולא אמר ימסרו לו כמו שהתחיל ולא עוד אלא שר\"י חוזר ללשון מסירה אימתי וכו' ימסרוהו להם ובהקדים מ\"ש מהר\"ש יפה על ההיא דירושלמי דעולא וכו' וסיים וזו משנת חסידים ואע\"ג דפייסיה ואפייס הו\"ל אונס כי אין אדם שליט בעצמו למחול על דמו ועוד דהיה פיתוי ר' יהושע בן לוי וכו' באופן שאפי' ע\"י פיוס ופיתוי הויא מסירה וזה הוא טעם ת\"ק שהיה משים חילוק בין מסירה מדעתו למסירה שלא מדעתו וזה טעם ת\"ק (תני) [דתני] סיעה של בני אדם וכו' אל (ימסור) [ימסרו] להם בין מדעתו בין שלא מדעתו ואם יחדוהו כשבע בן בכרי נותנין להם כלומר ואפ\"ה אל ימסרוהו להם בעל כרחו אלא מדעתו כמו שעשו בני יהודה בשמשון ולכן אינו מזכיר כאן מסירה משום דמסירה בעל כרחו אין מוסרין אפי' יחדוהו אלא דוקא מדעתו שיחדוהו ועל זה בא ר\"י ופירש דברי ת\"ק בד\"א בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ כלומר בד\"א שבעל כרחו אל ימסרוהו אפי' יחדוהו כשהוא מבפנים והם מבחוץ כמו בשמשון וכן הביא הגירסא רד\"ק כמו שעשו בני יהודה בשמשון שהיה הוא לפנים מהסלע והם היו מבחוץ ואפי' שיחדוהו לא מסרוהו אלא מדעתו שנאמר השבעו לי אם תפגעו בי וכו' אבל הוא והם מבפנים דאם הם נהרגים אף הוא נהרג אפי' בעל כרחו מוסרים כמ\"ש ותבא האשה וכו' ומסרוהו בעל כרחו ור\"ש חולק אר\"י וסובר דלא אמר ת\"ק דאפי' יחדוהו אין מוסרין אותו בעל כרחו אלא כשאינו חייב מיתה אבל אם הוא חייב מיתה כשבע בן בכרי מוסרין אותו בעל כורחו בין הוא מבפנים והם מבחוץ ובין הוא והן מבפנים כל שיחדוהו והוא חייב מיתה מוסרין אותו בכל גוונא אלו דבריו ז\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> אחר נשיקת ידיו ורגליו גם פי' זה תמוה בעיני דודאי כדאפייסו ליה ואפייס לא חשיב איסור כלל אלא דלא מיקרייא חסיד אבל מן הדין מוסרין לו כמ\"ש ר' יהושע בן לוי ולא משנה עשיתי והשיב לו אליהו וכי היא משנת חסידים וא\"כ איך מחלק ועוד דא\"כ אדרבא יותר היה צריך למינקט בלישניה הת\"ק יהרגו כולם ואל יתנו נפש אחת דאפי' נתינה אסור כיון דאין כאן יחוד ולמה נקט לשון מסירה דמשמע מסירה גמורה והיה צודק לשון נתינה דנכנס בנתינה ויוצא בנתינה ואם יחדוהו נותנים לו ועוד כיון דלפי דברי ר\"י לדעת ת\"ק איירי האי ואם יחדוהו כנדון שמשון דהיה הוא מבפנים והם מבחוץ למה נקט כשבע בן בכרי הול\"ל ואם יחדוהו כשמשון יתנוהו לו דשם הוה יחוד והוה הוא מבפנים והם מבחוץ ועוד למה לא השמיענו ת\"ק כשהוא והן מבחוץ או מבפנים דימסרו אותו והאחרון הכביד דלפי דרכו דאיכא הפרש בין מסירה בעל כרחו לאפייסו ליה ואפייס דהיינו אם הוא מבפנים והם מבחוץ אי אפייסו לו נותנין אי לא בעל כרחו אל ימסרוהו ואי הוא והם מבפנים אף בעל כרחו ימסרוהו א\"כ בנדון ריב\"ל היה הוא והם מבפנים כמ\"ש אכפין מדינתא וא\"כ משו\"ה היה יכול למוסרו בעל כרחו ואפ\"ה אפייס ליה נמצא עשה הדרגה יותר מן הדין וזו היא מדת חסידות ואיך אמר לו אליהו וכי היא משנת חסידים והא עשה לפנים משורת הדין אלא ודאי קושטא קאי דבין מסירה בידים בין ע\"י פיוס הכל חשיב מסירה ומהר\"ש יפה בקושיתו חשב דהפיוס חשיב כמידת חסידות והשיב דחשיב מסירה ולא עשה מדת חסידות אלא שורת הדין וכמו שהשיב ר' יהושע בן לוי ולא משנה עשיתי וכו' ואי לא היה מפייס היה מוסרו בידים בעל כרחו והכל אחד ונמצא דגם פי' זה ליתא בהאי תוספתא.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דהאי בד\"א דר\"י לאו לפרש אתא אלא לחלוק וכסברת אצילי רברבי דסברי דההיא כללא דכל מקום שאמר ר\"י אימתי ובמה לפרש דברי חכמים אינו אלא במשנה אבל לא בברייתא יעו\"ש בספר יד מלאכי מערכה לקראת מערכה וסיים הוא ואין בידי להכריח יעו\"ש כלל הכ\"ף ואנא בריה קלה מכרענא לה מהכא דהיא ברייתא וליכא למפרשה אלא לחלוק והכי פירושו סיעה וכו' דת\"ק חילק בין יחדוהו ללא יחדוהו דאי לא יחדוהו אין נותנים מטעמא דמאי חזית ואי יחדוהו נותנים ור\"י חולק ואומר החילוק באופן אחר והוא דגם ביחדוהו יש הפרש אם ימסרוהו ללא ימסרוהו ואמר ר\"י בד\"א באף אם יחדוהו דאין נותנין אלא כשהוא מבפנים והם מבחוץ אבל כשהוא והם מבפנים נותנים ונקט תחילה איסור המסירה ואח\"כ ההתר כסיגנון הת\"ק ונמצא ר\"י החמיר במסירה יותר מת\"ק דלת\"ק כשיחדוהו לעולם נותנין ולר\"י צריך שיהיו כולם מבפנים והביא ראיה מותבא האשה אל העם בחכמתה דהיינו דהואיל והוא והן נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם ובא השלישי ר\"ש ואמר כך אמרה להם כל המורד במלכות בן דוד חייב מיתה אי חייב מיתה מוסרין אותו ואי לאו אין מוסרין אותו ופליג את\"ק באופן דלאו כמו שחילק הת\"ק בין יחדוהו ללא יחדוהו דלעולם גם ביחדוהו יש חילוק אי חייב מיתה מוסרין אותו ואי לאו אין מוסרין אותו כן נראה לי בפי' דהאי תוספתא.<br><b> ואחר</b> החיפוש ראיתי לרש\"י בסנהדרין דף ע\"ב על מאי דתנן התם יצא ראשו אין נוגעים בו דאין דוחין נפש מפני נפש דהוה ליה כילוד וא\"ת מעשה דשבע בן בכרי הנה ראשו מושלך וכו' דדחו נפש מפני נפש התם משום דאפי' לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפסנה יואב והם נהרגים עמו אבל אם היה הוא ניצל אע\"פ שהן נהרגין לא היו רשאין למוסרו אי נמי משום דמורד במלכות הוה והכי מפרש לה בתוספתא דתרומות עכ\"ל הנך ��ואה דהני שני תירוצים דתירץ רש\"י היינו דברי ר\"י ודברי ר\"ש דמורד במלכות היה וחייב מיתה ולפי מאי דפרישנא הו\"ל לתרץ תירוץ אחר לדעת הת\"ק דמחלק בין יחדוהו ללא יחדוהו דבלא יחדוהו אין נותנין וכאן שיצא ראשו וחשיב כילוד לא יחדוהו לו אלא דכדי להציל למקשה לילד רוצים להמית לולד ואין דוחין נפש מפני נפש ונמצא תירוץ שלישי לדעת ת\"ק נראה דלא הבין כפירושינו אלא דהוא (אפרש) [יפרש] וכחד מן הפירושים שדחינו שהוא דר\"י בא לפרש לת\"ק דלא אמר שאם לא יחדוהו אין נותנים אלא כשהוא מבפנים והם מבחוץ אבל אם כולם מבפנים גם אם לא יחדוהו נותנים נמצא דהכל תלוי באם כולן נהרגין כמוהו ונמצא דליכא [תירוץ] שלישי אלא דפירוש זה דחוי מעיקרו וכדכתיבנא דכאן לא שייך יחוד בולד.<br><b> ואיך</b> שיהיה נמצא ס\"ל לרש\"י דלא פליגי ר\"י ות\"ק אלא ר\"י בא לפרש דעת הת\"ק דס\"ל דיש הפרש בין הוא מבפנים והם מבחוץ לשכולם מבפנים דכשכולם מבפנים אף בלא יחדוהו נותנין אותו ולר\"ש כל שחייב מיתה נותנין אף בלא יחדוהו ואם אינו חייב מיתה אין נותנין אף ביחדוהו ומן התימה על הרב (זרך) [זרע] ברך סדר ויגש שכתב וז\"ל ומבואר שם ברש\"י ורד\"ק דבחייב מיתה כו\"ע מודו דמותר ואפי' בלא יחדוהו וביחדוהו מותר אפי' אינו חייב מיתה כי פליגי באינו חייב מיתה ולא יחדוהו וחוץ דרש\"י ורד\"ק לא דברו כלל מזה אלא הביאו התוספתא כדמותה עוד דמרש\"י שהבאנו נראה בפירוש דפליגי בזה למר אף בלא יחדוהו אם כולן נהרגין (יתנהו) [יתנוהו] ולמר דאם חייב מיתה יתנוהו והוא כתב דבחייב מיתה לכו\"ע נותנים והא לר\"ש יחוד לא מהני ועוד בלא יחדוהו ואינו חייב מיתה מי איכא מ\"ד דימסרו למי ימסרו מאי חזית וכו' ואפי' בבן נח אסור כמ\"ש הרב פרשת דרכים ומשנה למלך יעו\"ש ודבריו נעלמו מני.<br><b> וע\"פ</b> מחלוקת זה נראה שיובנו דברי הבראשית רבה פרק צ\"א סי' ו' אמר לו יהודה אבא אם הולך בנימין עמנו ספק נתפס ספק לא נתפס ואם אינו הולך עמנו כולנו מתים ברעב מוטב תניח הספק ותתפוס את הודאי אמר מי מערב בו אמר לו אני שנא' אנכי וכו' ולכאורה הוא דבר תמוה אחר שאמר לו דברים של טעם איך שואל מי מערב אלא הכונה הכי הוא דהא פסק הרמב\"ם כר\"ש דדוקא אי חייב מיתה מוסרין ואי לא אין מוסרין אף דיחדוהו ולכן טוען יהודה דהכא אף דבנימין אינו חייב מיתה אפ\"ה צריך ליתנו לו לפי שהוא ספק נתפס משא\"כ אי אין אנו נותנין לו כולנו מתים ברעב ואיך נניח את הספק ונתפוס את הודאי ויעקב אבינו חשש להו דסבירא להו כת\"ק דכל שיחדוהו אף שאינו חייב מיתה צריך למוסרו אלא דיראים מיעקב לומר דס\"ל כת\"ק לפי דיעקב לא סבירא ליה הכי ואינו נותנו לכן מודים לו בדין דהלכה כר\"ש ומטעם אחר מוסרים לו כי הוא ספק נתפס ואיך יניח את הספק ותתפוס את הודאי ולזה שואל יעקב מי מערב כלומר תן לי ערב דהאמת הוא שהוא ספק נתפס ומטעם זה הוא דאתם רוצים למוסרו ולא דודאי נתפס ואפ\"ה אתם רוצים למסרו כי אתם סוברים דהלכה כת\"ק דכל שיחדוהו נותנין והשיב יהודה אנכי אערבנו וכו' נתן לו ערבון גמור לבל יתפס בודאי."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש חכם בני בדברי המל\"מ בספר אגורה באהלך דף ל\"ח ול\"ט."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות יסודי התורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,62 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Human Dispositions",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות דעות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא יתגלו ראשן.</b> נ\"ב בתשובות רש\"ל בתשובה סי' ע\"ב דכיסוי הראש הוא מידת חסידות כדאיתא פרק כל כתבי אמר רב חסדא תיתי לי דלא סגינא ד' אמות בגילוי הראש והוא מידת חסידות כמו שאר הנך תיתי לי וכו' ודקדק מהר\"ח אלגאזי בבני חיי דהרי איתא התם תיתי לי דקיימית מצות ציצית ומוכרח לפרש דאין זה ממידת חסידות אלא כפי' רש\"י וכו' עכ\"ל נראה דחיסור לשון יש כאן דאדרבא מפי' רש\"י דהביא לסייעתיה הוי תברתיה דרש\"י פירש תיתי לי דקיימית מצות ציצית וכן תיתי לי דקיימית מצות תפילין שלא הלכו ד' אמות בלא ציצית ותפילין והוא דקשיא ליה דמה מעלה היא להשלמים אלו דקיימו מצות ציצית ותפילין דמקרא מלא הוא ועוד וכי לא קיימו אלא מצוות אלו מכל התורה אלא ודאי דרצונם לומר שעשו מידת חסידות שלא הלכו ד' אמות בלא ציצית ותפילין דתפילין אף שמצוותן כל היום כיון דצריך גוף נקי כאלישע התירו שלא להניחם כל היום ואפי' בשעת תפילה אם אי אפשר ליזהר פטור ומשו\"ה משבח עצמו שהיה מוזהר ולא היה נפטר ממצות תפילין ולא הלך ד' אמות בזולתן וכן בציצית שהיה יכול להפטר ממנו דהיינו שלא היה לובש לבוש בת ד' כנפות ואפ\"ה לא היה פוטר עצמו ולא הלך ד' אמות בלא ציצית.",
+                "<b> ולא יגלה בגדיו עד שישב.</b> וכן כתב בטור או\"ח סי' ג' ולא יגלה עצמו וכו' וכתב עליו הרב יד אהרן וז\"ל איני יודע אמאי השמיט הא דתמיד פרק א' תוב וגלי וכסי וקום דהיינו דאחר שעשה שיכסה קודם שיקום עכ\"ל ולק\"מ דחדא מכלל חברתה איתמר דכיון דכתבו דלא יגלה עד שישב מה לי תחילה מה לי סוף מידי הוא טעמא משום צניעות וכן בברכות דף ס\"ב בעובדא דר' עקיבא קאמר ולמדתי דאין נפרעין מעומד אלא מיושב ולא עוד וה\"ה דכיסה קודם עמידה וק\"ל.",
+                "<b> ואם נפנה אחורי הגדר וכו'. ואם נפנה בבקעה וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן ועיין בטור או\"ח סי' ג' דמזכה שטרא לבי תרי ותירץ הבית חדש דמאחר דאשכחן בבת רב חסדא דעבדא ליה לרבא כותא ומנחא ליה ידא ארישא אלמא דאחורי כותל נפנה מיד ומדחזינן דרב אשי שהוא בתרא קאמר בבקעה כל זמן שאין חבירו רואה פירועו הכי נקטינן עכ\"ל ולא ידעתי מה ראיה מביא מבת רב חסדא דהתם שאני שהיה מתפחד מן המזיקין ואי אפשר בלא\"ה ואינו מכריח ענין זה נגד הסכנה דמזיקים ואה\"נ דיסברו דאחורי הגדר ג\"כ צריך כדי שיתעטש ואינו שומע.<br><b> ובטור</b> או\"ח סי' ג' כתב ולא יקנח בחרס משום כשפים ולא בעשבים יבשים ולא בצרור שקינח בו חבירו והכל מש\"ס ואיני יודע למה השמיטם רבינו ורבינו ירוחם בנתיב י\"ג כתב צרור וחרס מקנח בחרס וכתב עליו הב\"ח וז\"ל ויש לתמוה דשם לא קא עסיק בהלכות שבת אלמא דאפי' בחול יקנח בחרס וזה סותר לש\"ס סוף פרק המוציא וצ\"ע עכ\"ל נראה מדבריו דאי הוה איירי בהלכות שבת ניחא אלא דלא איירי בהכי וזה אינו דאף בשבת בחרס לא משום סכנה וכמ\"ש בש\"ס ואולי רצונו לומר דהוה פרישנא דחרס דקא��ר היינו אוגני כלים דלית בהו משום סכנה אלא משום כשפים לחוד ואין זה במשמעות דבריו ועכ\"פ צ\"ע.",
+                "<b> ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן ובדף ט\"ו דברכות אמר ר\"י הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע וכן כתב הטור באו\"ח סי' ג' וכתב הב\"ח יש מדקדקין אמאי לא קאמר נמי וילבש ציצית וי\"ל דלא קתני לה משום דיכול ללובשו בלא ברכה וכו'.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דלא מזכיר ציצית לפי ששוכב עמו בלילה וכמ\"ש מרן משם אומרו לקמן סי' כ\"א ומכאן סייעתא למי שאמר כן לאפוקי דהמג\"א לקמן סי' כ\"א שהביא על שם האר\"י דיש לשכב בלילה בטלית קטן והביא ראיה ושדי ביה נרגא ועוד נראה להביא ראיה מההיא דפרק התכלת דף מ\"ג רב יהודה רמי וכו' ומברך עליה כל צפרא מדרמי קסבר מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא אמאי מברך כל צפרא וצפרא דקא ס\"ד שלא היה פושטו בלילה והוי כיומא אריכתא דאין לילה מפסיק. וכמ\"ש רש\"י שם וכ\"כ הרא\"ש בתשובה כלל ב' סי' [יג] וז\"ל ומשמע דמעיקרא היה סבור שלא היה פושטו בלילה יעו\"ש ומאי דלא אסיק כן הוא מכח הקושיא ואה\"נ דאין קפידה בזה הפך הכלבו."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וכו'.</b> הכי איתא בברכות ו' דברים גנאי לת\"ח וחד מינייהו הך ומ\"מ קשה דאמרו שם בש\"ס ואל יהלך בקומה זקופה דאמר מר המהלך בקומה זקופה אפי' ד' אמות כאילו דוחק רגלי שכינה דכתיב מלא כל הארץ כבודו נמצא דלא שנא ת\"ח לא שנא עם הארץ דלפי הטעם שוין נינהו וכן אמרו בפ\"ק דקידושין אמר רבי יהושע בן לוי אסור לילך בקומה זקופה שנא' מלא כל הארץ כבודו וכן הטור או\"ח סי' ב' סתם וכתב ויקום וילך בכפיפת קומה (לכ\"ע) [אכו\"ע] וא\"כ מוכרח דת\"ח לאו דווקא דומיא דלשון גנאי דנקט דלאו דוקא דהא איסורא נמי איכא דזיל בתר טעמא וכן אמר ריב\"ל בלשון איסור ואולי רבינו סירכיה דברייתא נקיט ועוד נראה דברייתא דתני גנאי לת\"ח היינו אפי' פחות מד' אמות וריב\"ל דאמר אסור דהיינו לכל אדם היינו ד' אמות אבל פחות לא ורבינו דאיירי בת\"ח איירי אפי' פחות מד' אמות ומאי דאמר בש\"ס בברכות דאמר מר רוצה לומר דמזה נמשך הגנאי לת\"ח אפי' בפחות מד' אמות וזה דוחק דהו\"ל לפרש דלת\"ח פחות מד' אמות הוי גנאי וביותר מד' אמות ואפי' בד' אמות איכא איסורא ואפי' לעם הארץ.<br><b> ובטור</b> אחר שכתב אסור לילך בקומה זקופה סיים ויכסה ראשו ודקדק הרב בית חדש דמעיקרא הו\"ל למימר דיכסה ראשו ואח\"כ יאמר דיקום וילך וניחא ליה דאפשר בא להורות דאין להיזהר כלל בגילוי הראש כשיושב ולכן הפך את הסדר ויש לגמגם דכיון דטעמא הוי משום שכינה למעלה מראשו מה לי יושב מה לי מהלך ונראה דסירכיה דש\"ס נקט דתחילה הביא שלא יהלך בקומה זקופה ואח\"כ הא דגילוי הראש יעו\"ש בקידושין."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד שיכהו.</b> ועיין מ\"ש מרן עד והאי מילתא איסורא היא פירוש ואף דר' אליעזר שמותי הוא כיון דחזינן לרב דס\"ל כוותיה וככללין דהלכה כרב באיסורי ומ\"מ יש לגמגם דנפסוק כבן עזאי ואף דר\"א ור' יהושע פליגי עליה כיון דמצינו לר' יוחנן דקאי כוותיה וי\"ל דשאני הא דבן עזאי דהוי מטעם דהוי יחיד נגד רבים ואין הלכה כיחיד וטעם זה הוא יותר מוסכם מטעם דאין הלכה כר\"א דשמותי הוא ועוד זאת דאי פסקינן בן עזאי והיינו כר' יוחנן גם ר\"י הוי יחיד נגד רב ושמואל והוי יחיד נגד רבים ובזה לא אזלינן אחר הכלל הלכה כר' יוחנן לגבי רב וק\"ל.<br><b> עוד</b> כתב מרן ואפי' תימא וכו'. פי' כאן איכא ספקא אי הלכה כבן עזאי אף דלא היה ראוי לפסוק כוותיה דהוי יחיד נגד רבים כיון דר\"י קאי כוותיה או הלכה כר\"א אף דשמותי הוא יען נדחה ר' יוחנן ונשאר רב ושמואל והלכה כרב מנקט לחומרא עדיף ועיין מהר\"י הכהן במרכבת המשנה."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,59 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Human Dispositions",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Human_Dispositions",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא יתגלו ראשן.</b> נ\"ב בתשובות רש\"ל בתשובה סי' ע\"ב דכיסוי הראש הוא מידת חסידות כדאיתא פרק כל כתבי אמר רב חסדא תיתי לי דלא סגינא ד' אמות בגילוי הראש והוא מידת חסידות כמו שאר הנך תיתי לי וכו' ודקדק מהר\"ח אלגאזי בבני חיי דהרי איתא התם תיתי לי דקיימית מצות ציצית ומוכרח לפרש דאין זה ממידת חסידות אלא כפי' רש\"י וכו' עכ\"ל נראה דחיסור לשון יש כאן דאדרבא מפי' רש\"י דהביא לסייעתיה הוי תברתיה דרש\"י פירש תיתי לי דקיימית מצות ציצית וכן תיתי לי דקיימית מצות תפילין שלא הלכו ד' אמות בלא ציצית ותפילין והוא דקשיא ליה דמה מעלה היא להשלמים אלו דקיימו מצות ציצית ותפילין דמקרא מלא הוא ועוד וכי לא קיימו אלא מצוות אלו מכל התורה אלא ודאי דרצונם לומר שעשו מידת חסידות שלא הלכו ד' אמות בלא ציצית ותפילין דתפילין אף שמצוותן כל היום כיון דצריך גוף נקי כאלישע התירו שלא להניחם כל היום ואפי' בשעת תפילה אם אי אפשר ליזהר פטור ומשו\"ה משבח עצמו שהיה מוזהר ולא היה נפטר ממצות תפילין ולא הלך ד' אמות בזולתן וכן בציצית שהיה יכול להפטר ממנו דהיינו שלא היה לובש לבוש בת ד' כנפות ואפ\"ה לא היה פוטר עצמו ולא הלך ד' אמות בלא ציצית.",
+                "<b> ולא יגלה בגדיו עד שישב.</b> וכן כתב בטור או\"ח סי' ג' ולא יגלה עצמו וכו' וכתב עליו הרב יד אהרן וז\"ל איני יודע אמאי השמיט הא דתמיד פרק א' תוב וגלי וכסי וקום דהיינו דאחר שעשה שיכסה קודם שיקום עכ\"ל ולק\"מ דחדא מכלל חברתה איתמר דכיון דכתבו דלא יגלה עד שישב מה לי תחילה מה לי סוף מידי הוא טעמא משום צניעות וכן בברכות דף ס\"ב בעובדא דר' עקיבא קאמר ולמדתי דאין נפרעין מעומד אלא מיושב ולא עוד וה\"ה דכיסה קודם עמידה וק\"ל.",
+                "<b> ואם נפנה אחורי הגדר וכו'. ואם נפנה בבקעה וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן ועיין בטור או\"ח סי' ג' דמזכה שטרא לבי תרי ותירץ הבית חדש דמאחר דאשכחן בבת רב חסדא דעבדא ליה לרבא כותא ומנחא ליה ידא ארישא אלמא דאחורי כותל נפנה מיד ומדחזינן דרב אשי שהוא בתרא קאמר בבקעה כל זמן שאין חבירו רואה פירועו הכי נקטינן עכ\"ל ולא ידעתי מה ראיה מביא מבת רב חסדא דהתם שאני שהיה מתפחד מן המזיקין ואי אפשר בלא\"ה ואינו מכריח ענין זה נגד הסכנה דמזיקים ואה\"נ דיסברו דאחורי הגדר ג\"כ צריך כדי שיתעטש ואינו שומע.<br><b> ובטור</b> או\"ח סי' ג' כתב ולא יקנח בחרס משום כשפים ולא בעשבים יבשים ולא בצרור שקינח בו חבירו והכל מש\"ס ואיני יודע למה השמיטם רבינו ורבינו ירוחם בנתיב י\"ג כתב צרור וחרס מקנח בחרס וכתב עליו הב\"ח וז\"ל ויש לתמוה דשם לא קא עסיק בהלכות שבת אלמא דאפי' בחול יקנח בחרס וזה סותר לש\"ס סוף פרק המוציא וצ\"ע עכ\"ל נראה מדבריו דאי הוה איירי בהלכות שבת ניחא אלא דלא איירי בהכי וזה אינו דאף בשבת בחרס לא משום סכנה וכמ\"ש בש\"ס ואולי רצונו לומר דהוה פרישנא דחרס דקאמר היינו אוגני כלים דלית בהו משום סכנה אלא משום כשפים לחוד ואין זה במשמעות דבריו ועכ\"פ צ\"ע.",
+                "<b> ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן ובדף ט\"ו דברכות אמר ר\"י הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע וכן כתב הטור באו\"ח סי' ג' וכתב הב\"ח יש מדקדקין אמאי לא קאמר נמי וילבש ציצית וי\"ל דלא קתני לה משום דיכול ללובשו בלא ברכה וכו'.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דלא מזכיר ציצית לפי ששוכב עמו בלילה וכמ\"ש מרן משם אומרו לקמן סי' כ\"א ומכאן סייעתא למי שאמר כן לאפוקי דהמג\"א לקמן סי' כ\"א שהביא על שם האר\"י דיש לשכב בלילה בטלית קטן והביא ראיה ושדי ביה נרגא ועוד נראה להביא ראיה מההיא דפרק התכלת דף מ\"ג רב יהודה רמי וכו' ומברך עליה כל צפרא מדרמי קסבר מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא אמאי מברך כל צפרא וצפרא דקא ס\"ד שלא היה פושטו בלילה והוי כיומא אריכתא דאין לילה מפסיק. וכמ\"ש רש\"י שם וכ\"כ הרא\"ש בתשובה כלל ב' סי' [יג] וז\"ל ומשמע דמעיקרא היה סבור שלא היה פושטו בלילה יעו\"ש ומאי דלא אסיק כן הוא מכח הקושיא ואה\"נ דאין קפידה בזה הפך הכלבו."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וכו'.</b> הכי איתא בברכות ו' דברים גנאי לת\"ח וחד מינייהו הך ומ\"מ קשה דאמרו שם בש\"ס ואל יהלך בקומה זקופה דאמר מר המהלך בקומה זקופה אפי' ד' אמות כאילו דוחק רגלי שכינה דכתיב מלא כל הארץ כבודו נמצא דלא שנא ת\"ח לא שנא עם הארץ דלפי הטעם שוין נינהו וכן אמרו בפ\"ק דקידושין אמר רבי יהושע בן לוי אסור לילך בקומה זקופה שנא' מלא כל הארץ כבודו וכן הטור או\"ח סי' ב' סתם וכתב ויקום וילך בכפיפת קומה (לכ\"ע) [אכו\"ע] וא\"כ מוכרח דת\"ח לאו דווקא דומיא דלשון גנאי דנקט דלאו דוקא דהא איסורא נמי איכא דזיל בתר טעמא וכן אמר ריב\"ל בלשון איסור ואולי רבינו סירכיה דברייתא נקיט ועוד נראה דברייתא דתני גנאי לת\"ח היינו אפי' פחות מד' אמות וריב\"ל דאמר אסור דהיינו לכל אדם היינו ד' אמות אבל פחות לא ורבינו דאיירי בת\"ח איירי אפי' פחות מד' אמות ומאי דאמר בש\"ס בברכות דאמר מר רוצה לומר דמזה נמשך הגנאי לת\"ח אפי' בפחות מד' אמות וזה דוחק דהו\"ל לפרש דלת\"ח פחות מד' אמות הוי גנאי וביותר מד' אמות ואפי' בד' אמות איכא איסורא ואפי' לעם הארץ.<br><b> ובטור</b> אחר שכתב אסור לילך בקומה זקופה סיים ויכסה ראשו ודקדק הרב בית חדש דמעיקרא הו\"ל למימר דיכסה ראשו ואח\"כ יאמר דיקום וילך וניחא ליה דאפשר בא להורות דאין להיזהר כלל בגילוי הראש כשיושב ולכן הפך את הסדר ויש לגמגם דכיון דטעמא הוי משום שכינה למעלה מראשו מה לי יושב מה לי מהלך ונראה דסירכיה דש\"ס נקט דתחילה הביא שלא יהלך בקומה זקופה ואח\"כ הא דגילוי הראש יעו\"ש בקידושין."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד שיכהו.</b> ועיין מ\"ש מרן עד והאי מילתא איסורא היא פירוש ואף דר' אליעזר שמותי הוא כיון דחזינן לרב דס\"ל כוותיה וככללין דהלכה כרב באיסורי ומ\"מ יש לגמגם דנפסוק כבן עזאי ואף דר\"א ור' יהושע פליגי עליה כיון דמצינו לר' יוחנן דקאי כוותיה וי\"ל דשאני הא דבן עזאי דהוי מטעם דהוי יחיד נגד רבים ואין הלכה כיחיד וטעם זה הוא יותר מוסכם מטעם דאין הלכה כר\"א דשמותי הוא ועוד זאת דאי פסקינן בן עזאי והיינו כר' יוחנן גם ר\"י הוי יחיד נגד רב ושמואל והוי יחיד נגד רבים ובזה לא אזלינן אחר הכלל הלכה כר' יוחנן לגבי רב וק\"ל.<br><b> עוד</b> כתב מרן ואפי' תימא וכו'. פי' כאן איכא ספקא אי הלכה כבן עזאי אף דלא היה ראוי לפסוק כוותיה דהוי יחיד נגד רבים כיון דר\"י קאי כוותיה או הלכה כר\"א אף דשמותי הוא יען נדחה ר' יוחנן ונשאר רב ושמואל והלכה כרב מנקט לחומרא עדיף ועיין ��הר\"י הכהן במרכבת המשנה."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות דעות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,52 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Repentance",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תשובה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>איש או אשה וכו'.</b> כתב מרן מצאתי כתוב וכו'. ונעלם ממנו מ\"ש רבינו בספר המצות מ\"ע ע\"ג.",
+                "<b> וכן החובל בחבירו וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן בזה. וקשה לי דרבינו לא נגע בה משום בקשת מחילה אלא משום וידוי ובפירוש כתב עד שיתודה ולא כתב עד שיבקש מחילה ואיך כתב משנה בהחובל ועוד קשה דאי כמו שהבין הוא הוי הפך ממ\"ש פ\"ה מהל' חובל ומזיק וז\"ל אינו דומה מזיק חבירו בגופו לממונו יעו\"ש הרי בפירוש דכתב דחובל בממונו כיון שהחזיר ההזק אין צריך שיבקש מחילה והוא הפך מכאן ואין לומר דבלא\"ה קשה מיניה וביה מהך לישנא דחובל ומזיק למ\"ש פ\"ב מהלכות אלו יעו\"ש דקאמר בפירוש החובל ממון חבירו אע\"פ (שחזר) [שהחזיר] ממון צריך שיבקש ממנו מחילה ואילו בחובל ומזיק מוכח הפך דלזה כבר הקשה הלח\"מ ותירץ יעו\"ש ותירוצו ניחא לפי מה שהקשה הלח\"מ אבל מכאן להלכות חובל לא שייך אותו תירוץ וא\"כ קשה לדעת מרן ועיין להרב מקראי קודש כתב על תירוץ הלח\"מ וז\"ל ליתא דאי הכי כשאמר אינו דומה וכו' למזיק ממונו לפלוג הכל בממון. ולענ\"ד לא קשיא דהא רבינו פסק המשנה דאיירי בחובל גופו ולזה מתנה דוקא כשחובל גופו אבל ממונו כיון ששילם א\"צ עוד מחילה וא\"כ נקט דינא דמתני' תחילה ואחר כך דין מחודש.<br><b> נחזור</b> לדברי מרן לפי דעתו עוד קשה דהדין כפול דכיון דכתב כן כאן למה חזר וכתבו בפרק ב' ולענ\"ד דברי רבינו פשוטים ולא נגע משום בקשת מחילה אלא משום וידוי ודבריו הם מכילתא סדר נשא והביאה בספר המצות לרבינו ובחינוך סדר הנזכר יעו\"ש. ואיהו ז\"ל דלא ירד להכי והבין שדבריו הם ממתני' דקמא כתב צ\"ע וכו' ודבריו צ\"ע ואחר זמן רב ראיתי להרב בעל קול יעקב בגליון רבינו כתב על דברי מרן אלו שכתב צ\"ע וכו' עיין בספרי ובב\"ק דף ט\"ו ע\"א עכ\"ל נראה דכונתו להשיגו דשם בב\"ק ובסיפרי מוקי לקרא דמכל חטאת האדם בנזיקין יעו\"ש ואיך כתב מרן כן ולפי מאי דכתיבנא לעיל כונת מרן ז\"ל הוא כלפי מה שהבין דרבינו איירי במחילה קשה לי איך כתב זה מכל חטאת האדם ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>שעיר וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן ומכלל דבריו כתב וז\"ל אליבא דנפשיה הוא דקאמר וכו' ולא מפליג וכו' ללא ניתק וכו' עכ\"ל נתקשינו אני ובני יצחק יצ\"ו דאיך הוה אפשר לחלק והא דבריו אלה הם בפירוש דמתני' דתני לישנא יתירא עשה ול\"ת וכו' ואי יפרש דלא תעשה ר\"ל הניתק לעשה א\"כ נשאר דלא תעשה דלא ניתק לעשה דהוו דומיא דכריתות ומיתות בי\"ד וא\"כ קשה אדתני מתני' כריתות ומיתות בי\"ד לישמועינן חידוש אפי' ל\"ת כיון דלא ניתק לעשה אלא ודאי דמאי דתני מתני' ל\"ת היינו אפי' לא ניתק לעשה ואפ\"ה הוי קיל (בעשה) [כעשה] ודוק ועיין בבית ועד דף מ\"ה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך לפרט וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן וז\"ל וההיא שנויא מצי אתי כר' עקיבא ופסקה רבינו לההיא שינויא וכו' עכ\"ל וקשה דכאן כתב דפסק רבינו כר' נחמן ומרן גופיה כתב לקמן בה\"ה כשני התירוצים התי' ונמצ�� דלא פליגי א\"כ כאן בה\"ג הו\"ל למימר דפסק כר' יהודה בן בבא לפי ששני התירוצים אזלי כר' יהודה בן בבא לפי דבריו לקמן מה שאין כן לר\"ע דלא אתי אלא כתירוצו דר' נחמן ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהתשובה וכו'.</b> עיין להרב פרשת דרכים דף כ\"ט מה שדקדק ולענ\"ד נראה כדעת מרן שדברי רבינו אינם ענין לדר' יצחק אלא דר' שמואל בר אונא ואוקימתא דש\"ס שם דהיינו דצבור נענים אפי' בגזר דין גם בשאר ימות השנה ויחיד בגזר דין דוקא בעשרת הימים שבין ר\"ה ליוה\"כ אבל בדליכא גזר דין אפי' בשאר ימות השנה נענים וכן נראה ג\"כ מדף ט\"ז ע\"ב דאמר ר' יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם ומותיב ליה מברייתא דשב וכו' לא שב בנתיים אפילו הביא כל אילי נביות אין מוחלין וזהו שכתב רבינו אע\"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם דאפשר שלא יהיה גזר דין ויועיל בעשרת הימים וכו' היא יפה ביותר וכו' כי אפי' שיש גזר דין נענה בד\"א ביחיד אבל בצבור אפי' בשאר הימים יועיל גם לאחר גזר דין.",
+                "<b> אבל צבור וצועקין בלב שלם הם נענים וכו'.</b> מקשים הספרים מההיא דפ\"ק דתענית דאמר ר' אמי אין תפילתו של אדם נשמעת וכו' הא ביחיד הא בצבור נמצא דצבור אין צריכין לב שלם היפך רבינו ז\"ל ולענ\"ד נראה דרבינו איירי כאן באיכא גזר דין ומשו\"ה אפי' צבור צריך לב שלם משא\"כ בש\"ס שם איירי דליכא גזר דין ואין להקשות דא\"כ שם בש\"ס אדתירצו הא ביחיד הא בצבור לוקמא הא בדאיכא גזר דין הא בדליכא גזר דין דלישנא דר' אמי דאמר אין תפילתו של אדם נשמעת משמע אפילו בדליכא גזר דין ומשו\"ה תירצו הא ביחיד הא בצבור ור' אמי איירי בקודם גזר דין."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Repentance",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Repentance",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>איש או אשה וכו'.</b> כתב מרן מצאתי כתוב וכו'. ונעלם ממנו מ\"ש רבינו בספר המצות מ\"ע ע\"ג.",
+                "<b> וכן החובל בחבירו וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן בזה. וקשה לי דרבינו לא נגע בה משום בקשת מחילה אלא משום וידוי ובפירוש כתב עד שיתודה ולא כתב עד שיבקש מחילה ואיך כתב משנה בהחובל ועוד קשה דאי כמו שהבין הוא הוי הפך ממ\"ש פ\"ה מהל' חובל ומזיק וז\"ל אינו דומה מזיק חבירו בגופו לממונו יעו\"ש הרי בפירוש דכתב דחובל בממונו כיון שהחזיר ההזק אין צריך שיבקש מחילה והוא הפך מכאן ואין לומר דבלא\"ה קשה מיניה וביה מהך לישנא דחובל ומזיק למ\"ש פ\"ב מהלכות אלו יעו\"ש דקאמר בפירוש החובל ממון חבירו אע\"פ (שחזר) [שהחזיר] ממון צריך שיבקש ממנו מחילה ואילו בחובל ומזיק מוכח הפך דלזה כבר הקשה הלח\"מ ותירץ יעו\"ש ותירוצו ניחא לפי מה שהקשה הלח\"מ אבל מכאן להלכות חובל לא שייך אותו תירוץ וא\"כ קשה לדעת מרן ועיין להרב מקראי קודש כתב על תירוץ הלח\"מ וז\"ל ליתא דאי הכי כשאמר אינו דומה וכו' למזיק ממונו לפלוג הכל בממון. ולענ\"ד לא קשיא דהא רבינו פסק המשנה דאיירי בחובל גופו ולזה מתנה דוקא כשחובל גופו אבל ממונו כיון ששילם א\"צ עוד מחילה וא\"כ נקט דינא דמתני' תחילה ואחר כך דין מחודש.<br><b> נחזור</b> לדברי מרן לפי דעתו עוד קשה דהדין כפול דכיון דכתב כן כאן למה חזר וכתבו בפרק ב' ולענ\"ד דברי רבינו פשוטים ולא נגע משום בקשת מחילה אלא משום וידוי ודבריו הם מכילתא סדר נשא והביאה בספר המצות לרבינו ובחינוך סדר הנזכר יעו\"ש. ואיהו ז\"ל דלא ירד להכי והבין שדבריו הם ממתני' דקמא כתב צ\"ע וכו' ודבריו צ\"ע ואחר זמן רב ראיתי להרב בעל קול יעקב בגליון רבינו כתב על דברי מרן אלו שכתב צ\"ע וכו' עיין בספרי ובב\"ק דף ט\"ו ע\"א עכ\"ל נראה דכונתו להשיגו דשם בב\"ק ובסיפרי מוקי לקרא דמכל חטאת האדם בנזיקין יעו\"ש ואיך כתב מרן כן ולפי מאי דכתיבנא לעיל כונת מרן ז\"ל הוא כלפי מה שהבין דרבינו איירי במחילה קשה לי איך כתב זה מכל חטאת האדם ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>שעיר וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן ומכלל דבריו כתב וז\"ל אליבא דנפשיה הוא דקאמר וכו' ולא מפליג וכו' ללא ניתק וכו' עכ\"ל נתקשינו אני ובני יצחק יצ\"ו דאיך הוה אפשר לחלק והא דבריו אלה הם בפירוש דמתני' דתני לישנא יתירא עשה ול\"ת וכו' ואי יפרש דלא תעשה ר\"ל הניתק לעשה א\"כ נשאר דלא תעשה דלא ניתק לעשה דהוו דומיא דכריתות ומיתות בי\"ד וא\"כ קשה אדתני מתני' כריתות ומיתות בי\"ד לישמועינן חידוש אפי' ל\"ת כיון דלא ניתק לעשה אלא ודאי דמאי דתני מתני' ל\"ת היינו אפי' לא ניתק לעשה ואפ\"ה הוי קיל (בעשה) [כעשה] ודוק ועיין בבית ועד דף מ\"ה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך לפרט וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן וז\"ל וההיא שנויא מצי אתי כר' עקיבא ופסקה רבינו לההיא שינויא וכו' עכ\"ל וקשה דכאן כתב דפסק רבינו כר' נחמן ומרן גופיה כתב לקמן בה\"ה כשני התירוצים התי' ונמצא דלא פליגי א\"כ כאן בה\"ג הו\"ל למימר דפסק כר' יהודה בן בבא לפי ששני התירוצים אזלי כר' יהודה בן בבא לפי דבריו לקמן מה שאין כן לר\"ע דלא אתי אלא כתירוצו דר' נחמן ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהתשובה וכו'.</b> עיין להרב פרשת דרכים דף כ\"ט מה שדקדק ו��ענ\"ד נראה כדעת מרן שדברי רבינו אינם ענין לדר' יצחק אלא דר' שמואל בר אונא ואוקימתא דש\"ס שם דהיינו דצבור נענים אפי' בגזר דין גם בשאר ימות השנה ויחיד בגזר דין דוקא בעשרת הימים שבין ר\"ה ליוה\"כ אבל בדליכא גזר דין אפי' בשאר ימות השנה נענים וכן נראה ג\"כ מדף ט\"ז ע\"ב דאמר ר' יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם ומותיב ליה מברייתא דשב וכו' לא שב בנתיים אפילו הביא כל אילי נביות אין מוחלין וזהו שכתב רבינו אע\"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם דאפשר שלא יהיה גזר דין ויועיל בעשרת הימים וכו' היא יפה ביותר וכו' כי אפי' שיש גזר דין נענה בד\"א ביחיד אבל בצבור אפי' בשאר הימים יועיל גם לאחר גזר דין.",
+                "<b> אבל צבור וצועקין בלב שלם הם נענים וכו'.</b> מקשים הספרים מההיא דפ\"ק דתענית דאמר ר' אמי אין תפילתו של אדם נשמעת וכו' הא ביחיד הא בצבור נמצא דצבור אין צריכין לב שלם היפך רבינו ז\"ל ולענ\"ד נראה דרבינו איירי כאן באיכא גזר דין ומשו\"ה אפי' צבור צריך לב שלם משא\"כ בש\"ס שם איירי דליכא גזר דין ואין להקשות דא\"כ שם בש\"ס אדתירצו הא ביחיד הא בצבור לוקמא הא בדאיכא גזר דין הא בדליכא גזר דין דלישנא דר' אמי דאמר אין תפילתו של אדם נשמעת משמע אפילו בדליכא גזר דין ומשו\"ה תירצו הא ביחיד הא בצבור ור' אמי איירי בקודם גזר דין."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תשובה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,95 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Torah Study",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>נשים וכו'.</b> ועיין מ\"ש הלח\"מ והוא תימה איך הביא ההיא דמדרבנן למ\"ש רבינו דאיירי מדאורייתא וצ\"ל דקאי לקמן ה\"ו דשם שייכי דברי הלח\"מ אלו."
+            ],
+            [
+                "<b>כשם וכו'.</b> ועיין מ\"ש הלח\"מ ולענ\"ד י\"ל דקא בעי עד היכן ורצונו לומר עד כמה דורות יש חיוב להקדימן ואמר עד בן בנו דיותר מכן אין דין קדימה והוא ממש כברייתא דתני דחייב ללמד את בן בנו תורה ומפרש רבינו דהך חיובא הוא להקדים דלקריאה לכל העולם חייב ללמד וכדכתב רבינו ולפי\"ז תורה יוצאה דלא כמ\"ש מרן דמסתברא דגם בן בנו חייב להקדימו לזולתו.<br><b> עוד</b> כתב הלח\"מ וז\"ל ועוד קשה אמאי לא תירצו בש\"ס וכו' יעו\"ש וי\"ל דדחיקא ליה להש\"ס לומר דעד היכן קאי לשכר דלא נרמז בשום דוכתא שצריך להשכיר מלמד כי היכי דתבעי בפשיטות ברמז."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מכניסין וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן ז\"ל ולפי מ\"ש התוס' שם בכתובות דף ג' ד\"ה בר שית דהיינו בר שית ויום אחד וכו' והכריחו כן בהכרח גמור אזלא לה לתירוץ מרן."
+            ],
+            [
+                "<b>מלמד התנוקות וכו'.</b> ועיין מ\"ש הלח\"מ ותמיה לי עליו טובא דרש\"י דבריו כמ\"ש ר\"ח שכתב דף כ\"א ע\"א דגריס ולא דייק שלומד הרבה ולא דייק בלמוד התנוקות שלא ישתבשו ע\"כ ואהא מייתי עובדא דיואב וכו' הרי בפירוש כפי' ר\"ח דמאי דלא דייק הוא בלימוד התינוקות."
+            ],
+            [
+                "<b>וכל אשה לא תלמד תנוקות וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן ונראה דדוקא בהיות אשתו עמו שמשמרתו הוא דשרי ברם בשאינה שרויה אצלו בבית הספר אסור וקשה דהרי רבינו פרק כ\"ב מאיסורי ביאה הי\"ג כתב וז\"ל ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה אצלו בבית הספר:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים וכו'.</b> דבריו לכאורה הם היפך ש\"ס ערוך וכבר העיר הלח\"מ בזה ומה שתירץ נ' בזה דרבינו סבור דלעולם צריך שיהיו שוין דהיינו או שניהם על גבי קרקע או שניהם על המטה וכמ\"ש ר' אבהו וכו' ואפ\"ה התלמידים מעומד והרב מיושב משום דמה שיושב אינו למעלתו אלא שצריך ישוב הדעת לערוך הדברים ולהבינם ואין זו מעלה אבל כשהוא יושב והתלמידים יושבים אלא שהוא על הכסא והתלמידים ע\"ג קרקע אז מעלה הוא לו ופחיתות לתלמידים ויש לעיין בתירוץ זה דמ\"ש דהרב יושב והתלמידים לא אדרבא אפכא מסתברא דיותר צריך ישוב הדעת לתלמיד מהרב ולתלמידים לא עבדינן תקנתא ולרב עבדינן ועוד דבש\"ס שתירצו לרומיא דקראי רכות מעומד קשות מיושב קאי למשה נמצא דמסתברא לעשות לתלמידים תקנתא ועוד יש להקשות דכיון דמוכרח לרב לישב מכח שצריך לערוך הדברים ולהבינם א\"כ ישבו גם התלמידים משום ואתה פה עמוד עמדי וכי יש איסור בדבר אם ישבו ועיין ישוב לזה בנחלת יעקב סדר יתרו על פסוק מדוע אתה יושב לבדך."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלשה שהיו מהלכין ��דרך וכו'.</b> ועיין להרב מקראי קודש דף ק\"ח ולהרב אש דת דף ט\"ז וספר חנן אלהים דף קל\"א מה שהקשו דלמה השמיט דאי השמאל פנוי גם במצדד אסור לימין וכפי' רש\"י יעו\"ש בדבריהם באורך. ולענ\"ד רבינו לא מפרש כפירוש רש\"י אלא באופן אחר כשמשני בש\"ס דמצדד אצדודי הכי פירושו דמ\"ש גדול מימינו וכן גבריאל בימינו היה במצדד אבל מי שהוא בשמאל גם בלא מצדד שרי וכן הא דשרי במצדד בימין הוי גם אם השמאל פנוי ומאי דנקטו בברייתא שלשה לאו דוקא ולפ\"ז מאי דתניא בעירובין דף נ\"ד נסתלק אהרן וישב לשמאל משה ולא ישב בימין במצדד אצדודי היינו משום שהיו יושבים סמוך לכותל ולא שייך מצדד לפי דאי אפשר בלא\"ה וחיליה דרבינו לפרש הכי נגד פי' רש\"י ממתני' דתמיד ופסקה רבינו ריש פ\"ה מכלי המקדש בזמן שכהן גדול היה רוצה להקטיר היה עולה בכבש והסגן בימינו והתם צד שמאל פנוי ואפ\"ה כיון דמצדד אצדודי שרי ורש\"י יתרץ לזה כיון דאח\"כ כשהיה באמצע הכבש היה אוחזו בימינו וכיון שלאותו הכרח אח\"כ צריך שיהיה לימינו מתחילה היה לימינו ורבינו לא ניחא ליה בהכי."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המכשיל את העור.</b> וכתב הר\"א כגון המכה בנו גדול ע\"כ וכתב מרן ויש לתמוה דלמה פירש דבר זה יותר מכל הדברים המוזכרים כאן ואפשר דרצונו לומר אף שבש\"ס לא נזכר אלא מכה בנו גדול יפה כיון רבינו לכתוב מכשיל את העור ללמדנו דמכה בנו גדול לאו דוקא וזהו שכתב הר\"א כגון המכה בנו גדול.<br><b> והנה</b> דבריו אלה דוחק ולענ\"ד נראה כוונת הראב\"ד והן קדם אבאר דעתי במאי דנסתפק הרב יד מלאכי סימן שס\"ז היכא דנתן מכשול לפני אדם ולא נכשל מי נימא כיון דנתן המכשול אף דלא נכשל עבר אלפני עור או דילמא כיון דלא נכשל לא עבר אף שכיון להכשילו ואיהו לדידיה החליט המאמר דעבר מההיא דואלו מגלחין דף י\"ז ע\"א דאמתא דרבי חזיא לההוא גברא דמחי בנו גדול שמתיה דקא עבר אלפני עור דתניא וכו' ופי' רש\"י דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו ונמצא מכשילו הרי דמיד דמכה לבנו עובר אף שאפשר שלא יבעט ושוב נרגש מש\"ס קידושין דף ל\"ב דאיתא שם רב הונא קרע שיראי באנפי בריה וכו' ודילמא רתח וקא עבר אלפני עור ומשני דמחיל ליה ומלישנא דילמא רתח וכו' משמע דכל (עיור) [היכא] דלא רתח לא עבר היפך ההיא במו\"ק ונדחק בישובו והעלה כמו שהבין בההיא דמו\"ק.<br><b> וכשאני</b> לעצמי לא כן אדמה ואדרבה נהפוך דכל עוד דלא נכשל אף שכיון המכשיל להכשילו אינו עובר וכפשטא דש\"ס דקידושין דקאמר ודילמא רתח וקעבר אלפני עור דמשמע בהדיא דדוקא כשרתח עובר המכשיל שהוא אביו ואי לא לא דמעולם לא מצינו עונש בישראל על המחשבה כידוע ומ\"ש באלו מגלחין אין ראיה משם כלל וה\"ק התם אמתיה דרבי חזיה לההוא גברא דמחי בנו גדול שמתיה דקא עבר אלפני עור דתניא ולפני עור זה המכה וכו' והיינו טעמא [שמא] מבעט באביו ונמצא מכשילו ופירוש דברייתא הוי דהמכה בנו גדול עובר היכא דמבעט וקמ\"ל ברייתא דאף דהאב מכוין להוכיחו וליסרו ולהדריכו בדרך ישר אפ\"ה כיון שהוא גדול ומתוך כך יבא לבעט איכא איסורא דלפני עור ולעולם היכא דמבעט ואמתיה דרבי דשמתיה מיד אף דלא חזא דביעט משום דהכה לבנו ולא חשש שמא יבעט ודעתו אף שיבעט ואף [דאפשר] דלא יבעט ואז אינו עובר מ\"מ כיון דלא חשש לשמא יבעט ראוי לשמתא ואיהו עבד הכי להכותו אף דיבעט והרי זה דומה למי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דצריך כפרה וסלי��ה והרי זה כיון ג\"כ (למכשיל) [להכשיל] אף שלא נכשל ראוי לשמתו וצריך סליחה וכפרה ומ\"מ הלאו אינו עובר אם לא נעשה האיסור דהיינו שנכשל חבירו במה שנתן המכשול לפניו.<br><b> ומה</b> שהביא ראיה מהרב זקן אהרן וסיים עליו הרי תנא דמסייע לי דלא שייך איסור דולפני עור אלא קודם שחטא וכו' לא הבנתיו דודאי הכי הוא דאם חטא כבר ליכא לפני עצמו ואנו עסוקים היכא דלא נכשל והוא ענין אחר ומה שסייע לעצמו מדברי מהר\"א ששון סי' קס\"ב מדין רבית דעובר מיד בשעת ההלואה אף שאפשר לא יתן וכו' יעו\"ש הא קא יהיב טעמא דגלי קרא דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך וכו' וא\"כ איך יליף מהתם ועוד אפשר דכוונתו דלעולם אם לא לקח ריבית אינו עובר אלא כשלקח משעת ההלואה הוא עובר וכעת אין הספר בידי לראות דבריו ואיך שיהיה דעתי בל עימו אלא דכל דלא נכשל אינו עובר המכשיל אלפני עור אבל הא מיהא בר שמתא הוא ונראה דזו היא דעת הר\"א בהשגה שכתב כגון המכה בנו גדול כלומר דהאי שמתא לאו במכשיל את העור דהיינו שעבר אלפני עור אלא אף באינו מכשילו אלא עשה מעשה שאפשר שיוכשל העור כגון מכה בנו גדול בר שמתא הוא וכעובדא דאמתה דרב ורבינו אפשר דזו היא כוונתו ג\"כ אלא שאין לשונו מבורר ויגיד עליו ריעו מ\"ש פ\"ו מהל' ממרים ה\"ט שכתב והמכה בנו גדול מנדין אותו שהרי הוא עובר אלפני עור לא תתן מכשול ומשו\"ה הר\"א ז\"ל כתב לשונו כמו פירוש לדברי רבינו."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מנודה אסור לספר ולכבס כאבל כל ימי נידוייו.</b> ולא כתב אי אסור בתשמיש המיטה או לא וכתב מרן בב\"י חלק יו\"ד סי' של\"ד דס\"ל כהרי\"ף לקולא כיון דלא אפשיטא בש\"ס יעו\"ש וכן הביא הטור שדעת הרי\"ף והרא\"ש להקל יעו\"ש ואין זה כ\"כ הכרח בדעתם דס\"ל להקל אי משום שכתבו וכל הני בעיי דלא אפשיטא להקל לא קיימי לבעיית המנודה דמנודה מהו בתשמיש המיטה אלא לשאר בעיי דלעיל דסלקן בתיקו וראיה דכתבו כן בבעיי דלעיל ואי דעתם גם בהאי בעיא הו\"ל לכתוב כן לקמן אחר הך בעיא דמנודה מהו בתשמיש המטה זאת ועוד דמלישנא דכתבו כל הני בעיי דסלקן בתיקו נראה דדוקא הנהו דלעיל דסלקן בתיקו ולא הא דתשמיש המטה דלא נאמרה בה האי לישנא דתיקו ואחרונה הכביד דברי הרא\"ש שהראנו החכם השלם שלמה בן עזרא נר\"ו בנדרים דף כ' ע\"ב גבי בני תשע מדות וחד מינייהו בני נידוי וכתב הרא\"ש אם הוא או היא מנודין ואסורין בתשמיש המטה וה\"ה נמי אבל אלא מילתא דשכיחא נקט הרי דעשה נידוי ואבל חד וכתב דאסורין ואיך אפשר לומר דפסק להקל אלא ודאי דלא קאי להאי בעיא דתשמיש המטה ולולי דבריו היינו אומרים דהנך ט' מידות לאו איסורא ממש נינהו אלא כמו עניני עזות ודברים מכוערים ברם לדידיה דפירש כן צ\"ל דנפשטא הבעיא (בהא) [מהא] דנדרים והש\"ס לא חש לפשוט ממנו דהוי אמורא וצ\"ע.<br><b> ונראה</b> לישב דהטור לא הוה ליה דברי הרא\"ש הנ\"ל דנדרים שכתב באו\"ח סי' ר\"מ וז\"ל בני נידוי בני נידה אע\"פ שאינו ממזר מן התורה ויש מפרשים שאם [הם] בנידוי או הוא או היא שאסורים בתשמיש המטה וה\"ה אם אחד משניהם אבל עכ\"ל ואי הוה גרסי כן בהרא\"ש הו\"ל למימר ואדוני אבי פירש פי' וכן מרן שם לא כתב שהם דברי הרא\"ש נראה דלא הוו גרסי כן ומ\"מ לא ימלט מן הגמגום בזה ושוב אחר זמן רב ראיתי לרבינו פרק כ\"א מהל' איסו\"ב הי\"ב כתב וכן אסרו חכמים שלא ישמש וכו' ולא כשהיה אחד מהם מנודה וצריך לעיין גם אחר זמן רב מזה ראיתי סוף משנה ב' מפי\"ד דמסכת (טהרות) [נגעים] דתני הכי נכנס לפנים מן החומה מנודה מביתו ז' ימים ואסור בתשמיש המטה וצריך לעיין גם בזה."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והשגת </b> הר\"א. עיין בספרי תועפות ראם דף כ\"ד ע\"א."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,92 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Torah Study",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Torah_Study",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>נשים וכו'.</b> ועיין מ\"ש הלח\"מ והוא תימה איך הביא ההיא דמדרבנן למ\"ש רבינו דאיירי מדאורייתא וצ\"ל דקאי לקמן ה\"ו דשם שייכי דברי הלח\"מ אלו."
+            ],
+            [
+                "<b>כשם וכו'.</b> ועיין מ\"ש הלח\"מ ולענ\"ד י\"ל דקא בעי עד היכן ורצונו לומר עד כמה דורות יש חיוב להקדימן ואמר עד בן בנו דיותר מכן אין דין קדימה והוא ממש כברייתא דתני דחייב ללמד את בן בנו תורה ומפרש רבינו דהך חיובא הוא להקדים דלקריאה לכל העולם חייב ללמד וכדכתב רבינו ולפי\"ז תורה יוצאה דלא כמ\"ש מרן דמסתברא דגם בן בנו חייב להקדימו לזולתו.<br><b> עוד</b> כתב הלח\"מ וז\"ל ועוד קשה אמאי לא תירצו בש\"ס וכו' יעו\"ש וי\"ל דדחיקא ליה להש\"ס לומר דעד היכן קאי לשכר דלא נרמז בשום דוכתא שצריך להשכיר מלמד כי היכי דתבעי בפשיטות ברמז."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מכניסין וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן ז\"ל ולפי מ\"ש התוס' שם בכתובות דף ג' ד\"ה בר שית דהיינו בר שית ויום אחד וכו' והכריחו כן בהכרח גמור אזלא לה לתירוץ מרן."
+            ],
+            [
+                "<b>מלמד התנוקות וכו'.</b> ועיין מ\"ש הלח\"מ ותמיה לי עליו טובא דרש\"י דבריו כמ\"ש ר\"ח שכתב דף כ\"א ע\"א דגריס ולא דייק שלומד הרבה ולא דייק בלמוד התנוקות שלא ישתבשו ע\"כ ואהא מייתי עובדא דיואב וכו' הרי בפירוש כפי' ר\"ח דמאי דלא דייק הוא בלימוד התינוקות."
+            ],
+            [
+                "<b>וכל אשה לא תלמד תנוקות וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן ונראה דדוקא בהיות אשתו עמו שמשמרתו הוא דשרי ברם בשאינה שרויה אצלו בבית הספר אסור וקשה דהרי רבינו פרק כ\"ב מאיסורי ביאה הי\"ג כתב וז\"ל ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה אצלו בבית הספר:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים וכו'.</b> דבריו לכאורה הם היפך ש\"ס ערוך וכבר העיר הלח\"מ בזה ומה שתירץ נ' בזה דרבינו סבור דלעולם צריך שיהיו שוין דהיינו או שניהם על גבי קרקע או שניהם על המטה וכמ\"ש ר' אבהו וכו' ואפ\"ה התלמידים מעומד והרב מיושב משום דמה שיושב אינו למעלתו אלא שצריך ישוב הדעת לערוך הדברים ולהבינם ואין זו מעלה אבל כשהוא יושב והתלמידים יושבים אלא שהוא על הכסא והתלמידים ע\"ג קרקע אז מעלה הוא לו ופחיתות לתלמידים ויש לעיין בתירוץ זה דמ\"ש דהרב יושב והתלמידים לא אדרבא אפכא מסתברא דיותר צריך ישוב הדעת לתלמיד מהרב ולתלמידים לא עבדינן תקנתא ולרב עבדינן ועוד דבש\"ס שתירצו לרומיא דקראי רכות מעומד קשות מיושב קאי למשה נמצא דמסתברא לעשות לתלמידים תקנתא ועוד יש להקשות דכיון דמוכרח לרב לישב מכח שצריך לערוך הדברים ולהבינם א\"כ ישבו גם התלמידים משום ואתה פה עמוד עמדי וכי יש איסור בדבר אם ישבו ועיין ישוב לזה בנחלת יעקב סדר יתרו על פסוק מדוע אתה יושב לבדך."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלשה שהיו מהלכין בדרך וכו'.</b> ועיין להרב מקראי קודש דף ק\"ח ולהרב אש דת דף ט\"ז וספר חנן אלהים דף קל\"א מה שהקשו דלמה השמיט דאי השמאל פנוי גם במצדד אסור לימין וכפי' רש\"י יעו\"ש בדבריהם באורך. ולענ\"ד רבינו לא מפרש כפירוש רש\"י אלא באופן אחר כשמשני בש\"ס דמצדד אצדודי הכי פירושו דמ\"ש גדול מימינו וכן גבריאל בימינו היה במצדד אבל מי שהוא בשמאל גם בלא מצדד שרי וכן הא דשרי במצדד בימין הוי גם אם השמאל פנוי ומאי דנקטו בברייתא שלשה לאו דוקא ולפ\"ז מאי דתניא בעירובין דף נ\"ד נסתלק אהרן וישב לשמאל משה ולא ישב בימין במצדד אצדודי היינו משום שהיו יושבים סמוך לכותל ולא שייך מצדד לפי דאי אפשר בלא\"ה וחיליה דרבינו לפרש הכי נגד פי' רש\"י ממתני' דתמיד ופסקה רבינו ריש פ\"ה מכלי המקדש בזמן שכהן גדול היה רוצה להקטיר היה עולה בכבש והסגן בימינו והתם צד שמאל פנוי ואפ\"ה כיון דמצדד אצדודי שרי ורש\"י יתרץ לזה כיון דאח\"כ כשהיה באמצע הכבש היה אוחזו בימינו וכיון שלאותו הכרח אח\"כ צריך שיהיה לימינו מתחילה היה לימינו ורבינו לא ניחא ליה בהכי."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המכשיל את העור.</b> וכתב הר\"א כגון המכה בנו גדול ע\"כ וכתב מרן ויש לתמוה דלמה פירש דבר זה יותר מכל הדברים המוזכרים כאן ואפשר דרצונו לומר אף שבש\"ס לא נזכר אלא מכה בנו גדול יפה כיון רבינו לכתוב מכשיל את העור ללמדנו דמכה בנו גדול לאו דוקא וזהו שכתב הר\"א כגון המכה בנו גדול.<br><b> והנה</b> דבריו אלה דוחק ולענ\"ד נראה כוונת הראב\"ד והן קדם אבאר דעתי במאי דנסתפק הרב יד מלאכי סימן שס\"ז היכא דנתן מכשול לפני אדם ולא נכשל מי נימא כיון דנתן המכשול אף דלא נכשל עבר אלפני עור או דילמא כיון דלא נכשל לא עבר אף שכיון להכשילו ואיהו לדידיה החליט המאמר דעבר מההיא דואלו מגלחין דף י\"ז ע\"א דאמתא דרבי חזיא לההוא גברא דמחי בנו גדול שמתיה דקא עבר אלפני עור דתניא וכו' ופי' רש\"י דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו ונמצא מכשילו הרי דמיד דמכה לבנו עובר אף שאפשר שלא יבעט ושוב נרגש מש\"ס קידושין דף ל\"ב דאיתא שם רב הונא קרע שיראי באנפי בריה וכו' ודילמא רתח וקא עבר אלפני עור ומשני דמחיל ליה ומלישנא דילמא רתח וכו' משמע דכל (עיור) [היכא] דלא רתח לא עבר היפך ההיא במו\"ק ונדחק בישובו והעלה כמו שהבין בההיא דמו\"ק.<br><b> וכשאני</b> לעצמי לא כן אדמה ואדרבה נהפוך דכל עוד דלא נכשל אף שכיון המכשיל להכשילו אינו עובר וכפשטא דש\"ס דקידושין דקאמר ודילמא רתח וקעבר אלפני עור דמשמע בהדיא דדוקא כשרתח עובר המכשיל שהוא אביו ואי לא לא דמעולם לא מצינו עונש בישראל על המחשבה כידוע ומ\"ש באלו מגלחין אין ראיה משם כלל וה\"ק התם אמתיה דרבי חזיה לההוא גברא דמחי בנו גדול שמתיה דקא עבר אלפני עור דתניא ולפני עור זה המכה וכו' והיינו טעמא [שמא] מבעט באביו ונמצא מכשילו ופירוש דברייתא הוי דהמכה בנו גדול עובר היכא דמבעט וקמ\"ל ברייתא דאף דהאב מכוין להוכיחו וליסרו ולהדריכו בדרך ישר אפ\"ה כיון שהוא גדול ומתוך כך יבא לבעט איכא איסורא דלפני עור ולעולם היכא דמבעט ואמתיה דרבי דשמתיה מיד אף דלא חזא דביעט משום דהכה לבנו ולא חשש שמא יבעט ודעתו אף שיבעט ואף [דאפשר] דלא יבעט ואז אינו עובר מ\"מ כיון דלא חשש לשמא יבעט ראוי לשמתא ואיהו עבד הכי להכותו אף דיבעט והרי זה דומה למי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דצריך כפרה וסליחה והרי זה כיון ג\"כ (למכשיל) [להכשיל] אף שלא נכשל ראוי לשמתו וצריך סליחה וכפרה ומ\"מ הלאו אינו עובר אם לא נעשה האיסור דהיינו שנכשל חבירו במה שנתן המכשול לפניו.<br><b> ומה</b> שהביא ראיה מהרב זקן אהרן וסיים עליו הרי תנא דמסייע לי דלא שייך איסור דולפני עור אלא קודם שחטא וכו' לא הבנ��יו דודאי הכי הוא דאם חטא כבר ליכא לפני עצמו ואנו עסוקים היכא דלא נכשל והוא ענין אחר ומה שסייע לעצמו מדברי מהר\"א ששון סי' קס\"ב מדין רבית דעובר מיד בשעת ההלואה אף שאפשר לא יתן וכו' יעו\"ש הא קא יהיב טעמא דגלי קרא דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך וכו' וא\"כ איך יליף מהתם ועוד אפשר דכוונתו דלעולם אם לא לקח ריבית אינו עובר אלא כשלקח משעת ההלואה הוא עובר וכעת אין הספר בידי לראות דבריו ואיך שיהיה דעתי בל עימו אלא דכל דלא נכשל אינו עובר המכשיל אלפני עור אבל הא מיהא בר שמתא הוא ונראה דזו היא דעת הר\"א בהשגה שכתב כגון המכה בנו גדול כלומר דהאי שמתא לאו במכשיל את העור דהיינו שעבר אלפני עור אלא אף באינו מכשילו אלא עשה מעשה שאפשר שיוכשל העור כגון מכה בנו גדול בר שמתא הוא וכעובדא דאמתה דרב ורבינו אפשר דזו היא כוונתו ג\"כ אלא שאין לשונו מבורר ויגיד עליו ריעו מ\"ש פ\"ו מהל' ממרים ה\"ט שכתב והמכה בנו גדול מנדין אותו שהרי הוא עובר אלפני עור לא תתן מכשול ומשו\"ה הר\"א ז\"ל כתב לשונו כמו פירוש לדברי רבינו."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מנודה אסור לספר ולכבס כאבל כל ימי נידוייו.</b> ולא כתב אי אסור בתשמיש המיטה או לא וכתב מרן בב\"י חלק יו\"ד סי' של\"ד דס\"ל כהרי\"ף לקולא כיון דלא אפשיטא בש\"ס יעו\"ש וכן הביא הטור שדעת הרי\"ף והרא\"ש להקל יעו\"ש ואין זה כ\"כ הכרח בדעתם דס\"ל להקל אי משום שכתבו וכל הני בעיי דלא אפשיטא להקל לא קיימי לבעיית המנודה דמנודה מהו בתשמיש המיטה אלא לשאר בעיי דלעיל דסלקן בתיקו וראיה דכתבו כן בבעיי דלעיל ואי דעתם גם בהאי בעיא הו\"ל לכתוב כן לקמן אחר הך בעיא דמנודה מהו בתשמיש המטה זאת ועוד דמלישנא דכתבו כל הני בעיי דסלקן בתיקו נראה דדוקא הנהו דלעיל דסלקן בתיקו ולא הא דתשמיש המטה דלא נאמרה בה האי לישנא דתיקו ואחרונה הכביד דברי הרא\"ש שהראנו החכם השלם שלמה בן עזרא נר\"ו בנדרים דף כ' ע\"ב גבי בני תשע מדות וחד מינייהו בני נידוי וכתב הרא\"ש אם הוא או היא מנודין ואסורין בתשמיש המטה וה\"ה נמי אבל אלא מילתא דשכיחא נקט הרי דעשה נידוי ואבל חד וכתב דאסורין ואיך אפשר לומר דפסק להקל אלא ודאי דלא קאי להאי בעיא דתשמיש המטה ולולי דבריו היינו אומרים דהנך ט' מידות לאו איסורא ממש נינהו אלא כמו עניני עזות ודברים מכוערים ברם לדידיה דפירש כן צ\"ל דנפשטא הבעיא (בהא) [מהא] דנדרים והש\"ס לא חש לפשוט ממנו דהוי אמורא וצ\"ע.<br><b> ונראה</b> לישב דהטור לא הוה ליה דברי הרא\"ש הנ\"ל דנדרים שכתב באו\"ח סי' ר\"מ וז\"ל בני נידוי בני נידה אע\"פ שאינו ממזר מן התורה ויש מפרשים שאם [הם] בנידוי או הוא או היא שאסורים בתשמיש המטה וה\"ה אם אחד משניהם אבל עכ\"ל ואי הוה גרסי כן בהרא\"ש הו\"ל למימר ואדוני אבי פירש פי' וכן מרן שם לא כתב שהם דברי הרא\"ש נראה דלא הוו גרסי כן ומ\"מ לא ימלט מן הגמגום בזה ושוב אחר זמן רב ראיתי לרבינו פרק כ\"א מהל' איסו\"ב הי\"ב כתב וכן אסרו חכמים שלא ישמש וכו' ולא כשהיה אחד מהם מנודה וצריך לעיין גם אחר זמן רב מזה ראיתי סוף משנה ב' מפי\"ד דמסכת (טהרות) [נגעים] דתני הכי נכנס לפנים מן החומה מנודה מביתו ז' ימים ואסור בתשמיש המטה וצריך לעיין גם בזה."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והשגת </b> הר\"א. עיין בספרי תועפות ראם דף כ\"ד ע\"א."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,144 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל היכול וכו'.</b> וכתב מרן משם הגהות מיימוני אפי' להכניס עצמו בספק סכנה חייב ונראה הטעם שזה ספק וזה ודאי ולי נראה הטעם דרבינו והרי\"ף והרא\"ש דהשמיטוהו משום דלא אזלא כהלכה דתניא פ' איזהו נשך דף ס\"ב שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קתון של מים אם שותים שניהם מתים ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו עד שבא ר' עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חברך ע\"כ וכבר ידוע דהל' כר\"ע וא\"כ בן פטורא דדרש ישתו שניהם וימותו ס\"ל כסברת הירושלמי שיכניס עצמו בספק סכנה דהשתא אפי' בודאי שימותו שניהם דרש בן פטורא כן כ\"ש בספק זה והלא ודאי דחייב ואף שאין הנדונות אחד מ\"מ שפיר משתמע כן משא\"כ לר\"ע דדרש חייך קודמין מתיבת עמך אפי' בספק אין לו להכניס דאפשר ימות וחייו קודמין ויש לדחות ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל השוכר הורג וכו'. וחייב מיתה לשמים.</b> וכתב המל\"מ דדייקי דברי רבינו כדעת הריטב\"א בפ' האיש מקדש דדוקא שוכר או עבדים שהם שכורים לו משא\"כ שליח דבדבורא בעלמא פטור אף בדיני שמים וע\"פ חילוק זה נראה לישב אותה שהקשה רב יהודאי ז\"ל גופיה בס' פרשת דרכים דף ו' בבראשית רבה פרשה ל\"ד סי' י\"ט מיד איש אחיו זה השוכר אחרים להרוג חבירו ואמרו תו התם אמר ר' חנינא כולהון כהלכות בני נח בעד אחד וכו' ע\"י שליח וכו' וכתב מהר\"ש יפה דבדיני ישראל השליח פטור דאין שליח לדבר עבירה וכו' אבל בבני נח הורגין אותו בבי\"ד אלו דבריו והקשה מההיא אגדה דפרק זה בורר מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני וכו' מאי הו\"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולפי הבראשית רבה מה היה מועיל לנחש טענה זאת הא לא מהניא בבני נח דהמשלח נהרג בבי\"ד זה תורף קושיתו ולפי החילוק דכתיבנא דיש הפרש בן שוכר לשליח וכו' אף אנו נאמר דבבן נח בשוכר הוא דחייב המשלח בבי\"ד אבל בשליח בדבור בעלמא אז שוה לישראל דאין שליח לדבר עבירה ובבראשית רבה בשוכר קאי וכן מ\"ש ר' חנינא שליח איירי בשכר כההיא דלעיל מיניה דאמרו אבל השוכר הורג וכו' כן נ\"ל לזווגם ואף שהוא דוחק.<br><b> אמנם</b> מה שהביא הרב החסיד בארעא דרבנן אות ו' מש\"ס דע\"ז דף נ\"ג דאמרו שם כי עבדו ישראל את העגל גלו אדעתייהו דניחא להו בע\"ז וכי אתו גויים שליחותייהו דישראל עבדו הרי דיש שליח לדבר עבירה ותמה על הרב פרשת דרכים שלא הביא מש\"ס זו שהוא כהבראשית רבה יעו\"ש. ואחר המחילה רבה אינו ענין זה לזה דהן אמת דלגבי נכרים נמי אין שליח לדבר עבירה וההיא דע\"ז דאמרו שליחותייהו דישראל עבדו ר\"ל דניחא לישראל בע\"ז וחשיב כאילו ישראל ממש עובדי ע\"ז ונמצא הוי ע\"ז של ישראל ואה\"נ דהגוים חייבים משום עבודתם ובלא\"ה נחזי אנן וכי הגוים בעד ישראל הם עובדים ע\"ז ולא להם ודאי דהם אדעתא דידהו עובדים ואיך יהיו פטורים אלא הם עובדים ע\"ז לעצמם דבזה לא שייך שליחות אלא כיון דישראל ניחא להו חשיב כשלוחם וכמי שהם עובדים ממש וכיון שהן עובדים ממש חשיב כע\"ז דישראל דאין לה ביטול ואינו ענין זה לזה כעוכלא לדנא.<br><b> איך</b> שיהיה על פי חילוק זה דשוכר לשליח נראה לתרץ ההיא שהקשה מהרימ\"ט למ\"ש רז\"ל כשבא יואב להלחם במואב הוציאו אפיסטולס שכתוב בהן אל תצר את מואב ושלח דוד ואמר להם הם פרצו את הגדר תחילה שנא' וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור וכו' ומה פשעו של מואב בזה יכול לומר אין שליח לדבר עבירה ובלעם הוא החוטא, והטירת כסף סדר בלק חיזק הקושיא לאדוננו דוד מלך ישראל דמעשיו סתרי אהדדי דהוא ציוה ליואב להמית לאוריה ודאי דס\"ל אין שליח לדבר עבירה וא\"כ מ\"ט נלחם עם מואב והא אין פשע במואב דאין שליח לדבר עבירה והוי תרתי דסתרן. ולפי האמור לק\"מ דמה שציוה ליואב לא היה בשכירות ואין שליח לדבר עבירה משא\"כ מואב ששלח בעד בלעם היה בשכר וחייב בדיני שמים המשלח ושפיר חזי ליאמר הם פרצו את הגדר כיון דחייבים בדיני שמים.<br><b> חוזרנו </b> להרב פרשת דרכים שהקשה האגדות אהדדי הביא עוד ההיא דשמות רבה פרשה א' סי' י\"ז גבי פסוק בילדכן את העבריות למה צוה להורגן ע\"י המילדות כדי שלא יתבע ה' ממנו והרי דגם בבני נח אמרינן אין שליח לדבר עבירה היפך ההיא דבראשית רבה, וכתב לומר דסבור לומר דיש לחלק בין שפיכות דמים לשאר עבירות וסיים ובהכי מתיישבה ההיא דאין טוענין למסית ואין דבריו מובנים למעיין בהם אם לא שנאמר דט\"ס נפל וצ\"ל ובהא לא מתיישבא אלא הא דאין טוענין למסית ומ\"מ גם בזה לא נח נפשי שכתב ועוד י\"ל דשאני נחש דהוי בדבר אכילה וכו' יעו\"ש וגם ההיא תירוץ אינו אלא לההיא דאין טוענין למסית דוקא דלעולם סתרי אהדדי הא דבראשית רבה עם שמות רבה דשניהם בשפיכות דמים קיימי וסתם דבריו והנראה מריהטא דלישנא דבא לישב הכל וליתא באופן דלא באתי לכוונתו ואיך שיהיה כפי תירוצינו דיש לחלק בין שוכר לשליח לא קשיא גם מההיא דשמות רבה דבההיא ליכא שכירות.<br><b> ועוד </b> י\"ל לההיא דשמות רבה דשאני ההיא דהוי השליחות למילדות ולאו בני נח נינהו דיצאו מכלל בני נח ואף למ\"ד דלא יצאו אינו אלא להקל אבל להחמיר יצאו וא\"כ הו\"ל להחמיר ולומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין.<br><b> הדרן</b> לחקירת הטירת כסף ראיתי לו בסדר ויחי כתב לתרץ דמידי הוא טעמא דאל תצורם משום שתי פרידות וכמ\"ש בב\"ק אם כן בזמן דוד כבר יצאת רות ממואב וכן נעמה העמונית וכו' יעו\"ש. ולא ידעתי את שיחו דמאי אהני לן למאי דשלח להו הם פרצו את הגדר והא אין שליח לדבר עבירה ואי ס\"ל יש שליח לדבר עבירה איך שלח להמית את אוריה אלא יש לתרץ כמ\"ש לחלק בין שוכר לשליח.<br><b> והנה</b> בחילוק זה דשוכר לשליח בדברים קשיא לי ממ\"ש בב\"ק פ\"ה דף נ\"א על מתני' בור של שני שותפין וכו' השני חייב והקשו בש\"ס בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרוייהו ואמרי ליה זיל כרי לן ואזל וכרא להו אין שליח לדבר עבירה וכו' ולוקמא בשהיה השליח שכיר וא\"כ המשלח חייב בדיני שמים והיינו חייב דתני מתני' בדיני שמים וי\"ל דדחיקא להו לאוקמי בהכי משום דא\"כ הו\"ל למתני להדיא חייב בדיני שמים כדאשכחן בכמה מקומות ועוד דלא הוי דומיא לשאר חייב האמורים שם באותו פרק ודו\"ק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר וכו'.</b> פסק כר' אליעזר דדריש כספו המיוחד לו ומזה דחה הרב מחנה אפרים בהל' שכירות סי' ה' קושית התוס' בפרק הזהב דף נ\"ה שהקשו למ\"ש שם שכירות ליומיה ממכר הוא ממ\"ש בפ\"ק דע\"ז דף ט\"ו דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה תרומה משום דשכירות לא קניא לעולם דשכירות ליומיה ממכר הוא לקנין פירות וביתו קרינן ליה כל זמן שהיא שכורה אצלו וכו' ואע\"פ כן לענין תרומה לא מצי להאכילה משום דכספו המיוחד לו בעינן כדאיתא בקמא אלו דבריו ז\"ל. והמה תמוהים דא\"כ מה מותיב הש\"ס שם בע\"ז מהך מתני' דלא יאכילנה תרומה למאי דקאמר שם דשכירות קניא ומכח מתני' זאת אמרו למסקנא אלא ש\"מ שכירות לא קניא וא\"כ נראה ודאי דליתא להאי. וא\"ת נחזי אנן בש\"ס גופיה אמאי לא קאמר הך מתני' דהיא ר\"א דדריש כספו המיוחד לו וכן רבינו דפסק הכא כותיה אמאי בתרומה לא יהיב האי טעמא אלא מטעם דאינו קנין כספו יעו\"ש בהל' תרומות, הא לא קשיא דעד כאן לא קאמר ר\"א אלא גבי כי כספו הוא דהוא יתר דבעבדו קיימינן משא\"כ גבי תרומה דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו דבא ללמד דבעבד כנעני הכתוב מדבר שהוא גופו קנוי בכספו וכן אשתו אוכל דהוי קנין כספו נמצא אצטריך לגופיה ולא לומר כספו המיוחד לו וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עי' </b> מ\"ש בספרי תועפות ראם דף ק\"ג ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואפי' בירידה שהיא צורך עליה אינו גולה. כיצד היה עולה בסולם וכו'.</b> וכתב מרן בסוף דבריו וז\"ל ורבינו מפרש איפכא דהא אייתינן ליה לפיטורא ע\"כ. ולא יכולתי להלום לפי פי' זה לפיטורא דמאי מותיב שם בש\"ס לזה איתיביה זה הכלל וכו' שלא בדרך ירידתו לאו לאתויי כה\"ג וכו' ולפי פי' מרן בדעת רבינו מאי מותיב ממתניתין דקאמר אינו גולה הא איהו נמי אינו גולה קאמר וצ\"ע כעת."
+            ],
+            [
+                "<b>ואפי' בירידה שהיא צורך עליה אינו גולה. כיצד היה עולה בסולם וכו'.</b> וכתב מרן בסוף דבריו וז\"ל ורבינו מפרש איפכא דהא אייתינן ליה לפיטורא ע\"כ. ולא יכולתי להלום לפי פי' זה לפיטורא דמאי מותיב שם בש\"ס לזה איתיביה זה הכלל וכו' שלא בדרך ירידתו לאו לאתויי כה\"ג וכו' ולפי פי' מרן בדעת רבינו מאי מותיב ממתניתין דקאמר אינו גולה הא איהו נמי אינו גולה קאמר וצ\"ע כעת."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד כ\"ג המשוח ואחד המרובה בגדים וכו'. כל אחד מארבע שמת מחזיר את הרוצח.</b> ותיבת מארבע שכתב לא יכולתי להלום דליכא אלא ג' משוח ומרובה בגדים וכהן שעבד דהעובד היינו משוח ומרובה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עי' </b> מ\"ש מרן כאן ומ\"ש פ\"ב מהלכות מעשר שני הט\"ו ודו\"ק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל המניח גגו בלא מעקה ביטל מ\"ע ו[עבר על] ל\"ת שנאמר ולא תשים דמים בביתך ואין לוקין וכו'.</b> והוא סיפרי והביאו התוס' פרק האיש מקדש דף ל\"ד ��\"ה מעקה יעו\"ש בקושייתם שהקשו דא\"כ איך יהיו נשים פטורות ותירצו דהיכא דנפל ליכא ל\"ת דלא תשים דמים יעו\"ש. ולא הבינותי מה הפרש יש בין היכא שנפל המעקה ולא עשאו להיכא שבנאו הבנין ולא עשה המעקה מתחילה דבין הכי ובין הכי דמים לא שם בידים ולעולם איכא עשה ול\"ת וכן נראה מסתמיות דברי רבינו והסיפרי והעיקרא בקושייתייהו דן אנכי דמאי קשה דמה דנקט בש\"ס מעקה אבידה וכו' הוא לסימן בעלמא דהנך לאו זמן גרמא נינהו ואה\"נ דאיכא בהו ל\"ת ג\"כ ולאו לומר דנשים פטורות ומזוזה לחוד הוא דנשים פטורות וכבר יש כמה מצות דומות לאלו שהן פטורות דלאו זמן גרמא נינהו כגון לקט שכחה ופאה וכו' דוגמא לזה כתבו התוס' בשבת דף קל\"ב ע\"ב ד\"ה האי עשה וז\"ל ואומר ר\"ת דלא נקטי אלא לסימן בעלמא וכו'.<br><b> וראיתי</b> למהרימ\"ט בחי' הקשה בדבריהם וז\"ל וא\"ת אבידה ושילוח הקן לאו שניתק לעשה הן ואין לוקין עליהן כדאמרינן בשלהי חולין שאין הלאו אלא לזרז על האשה ומצות ל\"ת נפקא לן לקמן מאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם והני לא מקרו חטאת שנתקן הכתוב לעשה עכ\"ל. ולי ההדיוט לא ידעתי קושיא זאת דלו יהי דכל הני הוו ניתק לעשה וכי משו\"ה לא חשיבי מצות ל\"ת כי היכי דלחייבו נשים כאנשים הא כל הפרש שיש בין ל\"ת ללאו הניתק לעשה הוא דבשניתק לעשה אינו לוקה דעדיין יכול לקיים דבידו הוא ברם כל דלא קיים דליכא תקוה עוד שיקיים הרי ביטל הל\"ת וכי לא חשיב חטא, ולדעתי מכח הסברא נראה דלקי דהא מיהא הא עקר ללאו אלא דכעת איני יכול לחפש בזה.<br><b> ומ\"מ</b> מידי חטא לא נפקא ואף דליכא מלקות ואחר זמן מצאתי סברתי זאת לרבינו פ\"א מהל' נערה בתולה ה\"ז ופי\"ג מהל' שחיטה ובריש הל' מתנות עניים ובריש הלכות מלוה ולוה יעו\"ש דכל דליכא תקוה עוד שיקיים העשה לוקה, ועוד ממקום שבאנו לחייב לנשים כאנשים בלאו הוי לאו הניתק לעשה דהיינו מדכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם וקאי בגזלה וכתיב ביה והשיב את הגזלה דהוי ניתק לעשה לכו\"ע וכמ\"ש בחולין דף קמ\"א סוף ע\"א יעו\"ש.<br><b> והרב</b> תירץ לקושיתו וז\"ל וי\"ל דמ\"מ מעקה אית ביה לאו גמור ולוקין עליו וכו' יעו\"ש. וראיתי במכתב לחכם בני הי\"ו דקשיא ליה דמעקה הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו וכו' וכמ\"ש רבינו הכא וכן ראיתי כעת שהקשה הרב רוח אליהו בחי' לקדושין שנדפס מחדש יעו\"ש והוא מתרץ לה דמשכחת לה דסתר המעקה דעבר הלאו בידים דומיא דחמץ דכתב רבינו דאם קנה חמץ לוקה יעו\"ש פ\"א דחמץ ומצה ה\"ג וכיוצא באלו אלו דבריו בקיצור.<br><b> ולענ\"ד</b> כוונת מהרימ\"ט הוא כלפי מה שהקשה דכל הנך הוו לאו הניתק לעשה והוי כמו מצות עשה ולא חשיב כמו חטא דלא הוי לאו אהא תירץ דמעקה הוי לאו גמור ולא הוי כעשה כיון שניתק לעשה כיון דהעשה הוא קודם הלאו דכיון דהלאו מאוחר חשיב כלאו גמור ולוקין דכתב כלפי נדון זה דלא חשיב ניתק לעשה כיון דכתיב הלאו אחר העשה אלא דמצד אחר אין לוקין דהוי לאו שאין בו מעשה ולו יהי דאין לוקין מ\"מ לאו הוא וחטא מיקרי ולאו במלקות תליא מילתא ומה שהקשה הוא למאי דהוה ס\"ל דהוי ניתק לעשה וחשיב כעשה וחידש בתירוצו דלא הוי ניתק לעשה ודוק. ועיין עוד להרב רוח אליהו מה שהקשה לתירוץ זה דמהרימ\"ט דהוי לאו שבכללות ומ\"ש עליו בחי' הלכות תמורה פרק א' ה\"א ועיין מ\"ש עוד הרב רוח אליהו בדברי התוס' ומ\"ש הל' ע\"ז פי\"ב ה\"ג."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,141 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Murderer_and_the_Preservation_of_Life",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל היכול וכו'.</b> וכתב מרן משם הגהות מיימוני אפי' להכניס עצמו בספק סכנה חייב ונראה הטעם שזה ספק וזה ודאי ולי נראה הטעם דרבינו והרי\"ף והרא\"ש דהשמיטוהו משום דלא אזלא כהלכה דתניא פ' איזהו נשך דף ס\"ב שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קתון של מים אם שותים שניהם מתים ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו עד שבא ר' עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חברך ע\"כ וכבר ידוע דהל' כר\"ע וא\"כ בן פטורא דדרש ישתו שניהם וימותו ס\"ל כסברת הירושלמי שיכניס עצמו בספק סכנה דהשתא אפי' בודאי שימותו שניהם דרש בן פטורא כן כ\"ש בספק זה והלא ודאי דחייב ואף שאין הנדונות אחד מ\"מ שפיר משתמע כן משא\"כ לר\"ע דדרש חייך קודמין מתיבת עמך אפי' בספק אין לו להכניס דאפשר ימות וחייו קודמין ויש לדחות ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל השוכר הורג וכו'. וחייב מיתה לשמים.</b> וכתב המל\"מ דדייקי דברי רבינו כדעת הריטב\"א בפ' האיש מקדש דדוקא שוכר או עבדים שהם שכורים לו משא\"כ שליח דבדבורא בעלמא פטור אף בדיני שמים וע\"פ חילוק זה נראה לישב אותה שהקשה רב יהודאי ז\"ל גופיה בס' פרשת דרכים דף ו' בבראשית רבה פרשה ל\"ד סי' י\"ט מיד איש אחיו זה השוכר אחרים להרוג חבירו ואמרו תו התם אמר ר' חנינא כולהון כהלכות בני נח בעד אחד וכו' ע\"י שליח וכו' וכתב מהר\"ש יפה דבדיני ישראל השליח פטור דאין שליח לדבר עבירה וכו' אבל בבני נח הורגין אותו בבי\"ד אלו דבריו והקשה מההיא אגדה דפרק זה בורר מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני וכו' מאי הו\"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולפי הבראשית רבה מה היה מועיל לנחש טענה זאת הא לא מהניא בבני נח דהמשלח נהרג בבי\"ד זה תורף קושיתו ולפי החילוק דכתיבנא דיש הפרש בן שוכר לשליח וכו' אף אנו נאמר דבבן נח בשוכר הוא דחייב המשלח בבי\"ד אבל בשליח בדבור בעלמא אז שוה לישראל דאין שליח לדבר עבירה ובבראשית רבה בשוכר קאי וכן מ\"ש ר' חנינא שליח איירי בשכר כההיא דלעיל מיניה דאמרו אבל השוכר הורג וכו' כן נ\"ל לזווגם ואף שהוא דוחק.<br><b> אמנם</b> מה שהביא הרב החסיד בארעא דרבנן אות ו' מש\"ס דע\"ז דף נ\"ג דאמרו שם כי עבדו ישראל את העגל גלו אדעתייהו דניחא להו בע\"ז וכי אתו גויים שליחותייהו דישראל עבדו הרי דיש שליח לדבר עבירה ותמה על הרב פרשת דרכים שלא הביא מש\"ס זו שהוא כהבראשית רבה יעו\"ש. ואחר המחילה רבה אינו ענין זה לזה דהן אמת דלגבי נכרים נמי אין שליח לדבר עבירה וההיא דע\"ז דאמרו שליחותייהו דישראל עבדו ר\"ל דניחא לישראל בע\"ז וחשיב כאילו ישראל ממש עובדי ע\"ז ונמצא הוי ע\"ז של ישראל ואה\"נ דהגוים חייבים משום עבודתם ובלא\"ה נחזי אנן וכי הגוים בעד ישראל הם עובדים ע\"ז ולא להם ודאי דהם אדעתא דידהו עובדים ואיך יהיו פטורים אלא הם עובדים ע\"ז לעצמם דבזה לא שייך שליחות אלא כיון דישראל ניחא להו חשיב כשלוחם וכמי שהם עובדים ממש וכיון שהן עובדים ממש חשיב כע\"ז דישראל דאין לה ביטול ואינו ענין זה לזה כעוכלא לדנא.<br><b> איך</b> שיהיה על פי חילוק זה דשוכר לשליח נראה לתרץ ההיא שהקשה מהרימ\"ט למ\"ש רז\"ל כשבא יואב להלחם במואב הוציאו אפיסטולס שכתוב בהן אל תצר את מואב ושלח דוד ואמר להם הם פרצו את הגדר תחילה שנא' וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור וכו' ומה פשעו של מואב בזה יכול לומר אין שליח לדבר עבירה ובלעם הוא החוטא, והטירת כסף סדר בלק חיזק הקושיא לאדוננו דוד מלך ישראל דמעשיו סתרי אהדדי דהוא ציוה ליואב להמית לאוריה ודאי דס\"ל אין שליח לדבר עבירה וא\"כ מ\"ט נלחם עם מואב והא אין פשע במואב דאין שליח לדבר עבירה והוי תרתי דסתרן. ולפי האמור לק\"מ דמה שציוה ליואב לא היה בשכירות ואין שליח לדבר עבירה משא\"כ מואב ששלח בעד בלעם היה בשכר וחייב בדיני שמים המשלח ושפיר חזי ליאמר הם פרצו את הגדר כיון דחייבים בדיני שמים.<br><b> חוזרנו </b> להרב פרשת דרכים שהקשה האגדות אהדדי הביא עוד ההיא דשמות רבה פרשה א' סי' י\"ז גבי פסוק בילדכן את העבריות למה צוה להורגן ע\"י המילדות כדי שלא יתבע ה' ממנו והרי דגם בבני נח אמרינן אין שליח לדבר עבירה היפך ההיא דבראשית רבה, וכתב לומר דסבור לומר דיש לחלק בין שפיכות דמים לשאר עבירות וסיים ובהכי מתיישבה ההיא דאין טוענין למסית ואין דבריו מובנים למעיין בהם אם לא שנאמר דט\"ס נפל וצ\"ל ובהא לא מתיישבא אלא הא דאין טוענין למסית ומ\"מ גם בזה לא נח נפשי שכתב ועוד י\"ל דשאני נחש דהוי בדבר אכילה וכו' יעו\"ש וגם ההיא תירוץ אינו אלא לההיא דאין טוענין למסית דוקא דלעולם סתרי אהדדי הא דבראשית רבה עם שמות רבה דשניהם בשפיכות דמים קיימי וסתם דבריו והנראה מריהטא דלישנא דבא לישב הכל וליתא באופן דלא באתי לכוונתו ואיך שיהיה כפי תירוצינו דיש לחלק בין שוכר לשליח לא קשיא גם מההיא דשמות רבה דבההיא ליכא שכירות.<br><b> ועוד </b> י\"ל לההיא דשמות רבה דשאני ההיא דהוי השליחות למילדות ולאו בני נח נינהו דיצאו מכלל בני נח ואף למ\"ד דלא יצאו אינו אלא להקל אבל להחמיר יצאו וא\"כ הו\"ל להחמיר ולומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין.<br><b> הדרן</b> לחקירת הטירת כסף ראיתי לו בסדר ויחי כתב לתרץ דמידי הוא טעמא דאל תצורם משום שתי פרידות וכמ\"ש בב\"ק אם כן בזמן דוד כבר יצאת רות ממואב וכן נעמה העמונית וכו' יעו\"ש. ולא ידעתי את שיחו דמאי אהני לן למאי דשלח להו הם פרצו את הגדר והא אין שליח לדבר עבירה ואי ס\"ל יש שליח לדבר עבירה איך שלח להמית את אוריה אלא יש לתרץ כמ\"ש לחלק בין שוכר לשליח.<br><b> והנה</b> בחילוק זה דשוכר לשליח בדברים קשיא לי ממ\"ש בב\"ק פ\"ה דף נ\"א על מתני' בור של שני שותפין וכו' השני חייב והקשו בש\"ס בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרוייהו ואמרי ליה זיל כרי לן ואזל וכרא להו אין שליח לדבר עבירה וכו' ולוקמא בשהיה השליח שכיר וא\"כ המשלח חייב בדיני שמים והיינו חייב דתני מתני' בדיני שמים וי\"ל דדחיקא להו לאוקמי בהכי משום דא\"כ הו\"ל למתני להדיא חייב בדיני שמים כדאשכחן בכמה מקומות ועוד דלא הוי דומיא לשאר חייב האמורים שם באותו פרק ודו\"ק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר וכו'.</b> פסק כר' אליעזר דדריש כספו המיוחד לו ומזה דחה הרב מחנה אפרים בהל' שכירות סי' ה' קושית התוס' בפרק הזהב דף נ\"ה שהקשו למ\"ש שם שכירות ליומיה ממכר הוא ממ\"ש בפ\"ק דע\"ז דף ט\"ו דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה תרומה משום דשכירות לא קניא לעולם דשכירות ליומיה ממכר הוא לקנין פירות וביתו קרינן ליה כל זמן שהיא שכורה אצלו וכו' ואע\"פ כן לענין תרומה לא מצי להאכילה משום דכספו המיוחד לו בעינן כדאיתא בקמא אלו דבריו ז\"ל. והמה תמוהים דא\"כ מה מותיב הש\"ס שם בע\"ז מהך מתני' דלא יאכילנה תרומה למאי דקאמר שם דשכירות קניא ומכח מתני' זאת אמרו למסקנא אלא ש\"מ שכירות לא קניא וא\"כ נראה ודאי דליתא להאי. וא\"ת נחזי אנן בש\"ס גופיה אמאי לא קאמר הך מתני' דהיא ר\"א דדריש כספו המיוחד לו וכן רבינו דפסק הכא כותיה אמאי בתרומה לא יהיב האי טעמא אלא מטעם דאינו קנין כספו יעו\"ש בהל' תרומות, הא לא קשיא דעד כאן לא קאמר ר\"א אלא גבי כי כספו הוא דהוא יתר דבעבדו קיימינן משא\"כ גבי תרומה דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו דבא ללמד דבעבד כנעני הכתוב מדבר שהוא גופו קנוי בכספו וכן אשתו אוכל דהוי קנין כספו נמצא אצטריך לגופיה ולא לומר כספו המיוחד לו וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עי' </b> מ\"ש בספרי תועפות ראם דף ק\"ג ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואפי' בירידה שהיא צורך עליה אינו גולה. כיצד היה עולה בסולם וכו'.</b> וכתב מרן בסוף דבריו וז\"ל ורבינו מפרש איפכא דהא אייתינן ליה לפיטורא ע\"כ. ולא יכולתי להלום לפי פי' זה לפיטורא דמאי מותיב שם בש\"ס לזה איתיביה זה הכלל וכו' שלא בדרך ירידתו לאו לאתויי כה\"ג וכו' ולפי פי' מרן בדעת רבינו מאי מותיב ממתניתין דקאמר אינו גולה הא איהו נמי אינו גולה קאמר וצ\"ע כעת."
+            ],
+            [
+                "<b>ואפי' בירידה שהיא צורך עליה אינו גולה. כיצד היה עולה בסולם וכו'.</b> וכתב מרן בסוף דבריו וז\"ל ורבינו מפרש איפכא דהא אייתינן ליה לפיטורא ע\"כ. ולא יכולתי להלום לפי פי' זה לפיטורא דמאי מותיב שם בש\"ס לזה איתיביה זה הכלל וכו' שלא בדרך ירידתו לאו לאתויי כה\"ג וכו' ולפי פי' מרן בדעת רבינו מאי מותיב ממתניתין דקאמר אינו גולה הא איהו נמי אינו גולה קאמר וצ\"ע כעת."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד כ\"ג המשוח ואחד המרובה בגדים וכו'. כל אחד מארבע שמת מחזיר את הרוצח.</b> ותיבת מארבע שכתב לא יכולתי להלום דליכא אלא ג' משוח ומרובה בגדים וכהן שעבד דהעובד היינו משוח ומרובה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עי' </b> מ\"ש מרן כאן ומ\"ש פ\"ב מהלכות מעשר שני הט\"ו ודו\"ק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל המניח גגו בלא מעקה ביטל מ\"ע ו[עבר על] ל\"ת שנאמר ולא תשים דמים בביתך ואין לוקין וכו'.</b> והוא סיפרי והביאו התוס' פרק האיש מקדש דף ל\"ד ד\"ה מעקה יעו\"ש בקושייתם שהקשו דא\"כ איך יהיו נשים פטורות ותירצו דהיכא דנפל ליכא ל\"ת דלא תשים דמים יעו\"ש. ולא הבינותי מה הפרש יש בין היכא שנפל המעקה ולא עשאו להיכא שבנאו הבנין ולא עשה המעקה מתחילה דבין הכי ובין הכי דמים לא שם בידים ולעולם איכא עשה ול\"ת וכן נראה מסת��יות דברי רבינו והסיפרי והעיקרא בקושייתייהו דן אנכי דמאי קשה דמה דנקט בש\"ס מעקה אבידה וכו' הוא לסימן בעלמא דהנך לאו זמן גרמא נינהו ואה\"נ דאיכא בהו ל\"ת ג\"כ ולאו לומר דנשים פטורות ומזוזה לחוד הוא דנשים פטורות וכבר יש כמה מצות דומות לאלו שהן פטורות דלאו זמן גרמא נינהו כגון לקט שכחה ופאה וכו' דוגמא לזה כתבו התוס' בשבת דף קל\"ב ע\"ב ד\"ה האי עשה וז\"ל ואומר ר\"ת דלא נקטי אלא לסימן בעלמא וכו'.<br><b> וראיתי</b> למהרימ\"ט בחי' הקשה בדבריהם וז\"ל וא\"ת אבידה ושילוח הקן לאו שניתק לעשה הן ואין לוקין עליהן כדאמרינן בשלהי חולין שאין הלאו אלא לזרז על האשה ומצות ל\"ת נפקא לן לקמן מאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם והני לא מקרו חטאת שנתקן הכתוב לעשה עכ\"ל. ולי ההדיוט לא ידעתי קושיא זאת דלו יהי דכל הני הוו ניתק לעשה וכי משו\"ה לא חשיבי מצות ל\"ת כי היכי דלחייבו נשים כאנשים הא כל הפרש שיש בין ל\"ת ללאו הניתק לעשה הוא דבשניתק לעשה אינו לוקה דעדיין יכול לקיים דבידו הוא ברם כל דלא קיים דליכא תקוה עוד שיקיים הרי ביטל הל\"ת וכי לא חשיב חטא, ולדעתי מכח הסברא נראה דלקי דהא מיהא הא עקר ללאו אלא דכעת איני יכול לחפש בזה.<br><b> ומ\"מ</b> מידי חטא לא נפקא ואף דליכא מלקות ואחר זמן מצאתי סברתי זאת לרבינו פ\"א מהל' נערה בתולה ה\"ז ופי\"ג מהל' שחיטה ובריש הל' מתנות עניים ובריש הלכות מלוה ולוה יעו\"ש דכל דליכא תקוה עוד שיקיים העשה לוקה, ועוד ממקום שבאנו לחייב לנשים כאנשים בלאו הוי לאו הניתק לעשה דהיינו מדכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם וקאי בגזלה וכתיב ביה והשיב את הגזלה דהוי ניתק לעשה לכו\"ע וכמ\"ש בחולין דף קמ\"א סוף ע\"א יעו\"ש.<br><b> והרב</b> תירץ לקושיתו וז\"ל וי\"ל דמ\"מ מעקה אית ביה לאו גמור ולוקין עליו וכו' יעו\"ש. וראיתי במכתב לחכם בני הי\"ו דקשיא ליה דמעקה הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו וכו' וכמ\"ש רבינו הכא וכן ראיתי כעת שהקשה הרב רוח אליהו בחי' לקדושין שנדפס מחדש יעו\"ש והוא מתרץ לה דמשכחת לה דסתר המעקה דעבר הלאו בידים דומיא דחמץ דכתב רבינו דאם קנה חמץ לוקה יעו\"ש פ\"א דחמץ ומצה ה\"ג וכיוצא באלו אלו דבריו בקיצור.<br><b> ולענ\"ד</b> כוונת מהרימ\"ט הוא כלפי מה שהקשה דכל הנך הוו לאו הניתק לעשה והוי כמו מצות עשה ולא חשיב כמו חטא דלא הוי לאו אהא תירץ דמעקה הוי לאו גמור ולא הוי כעשה כיון שניתק לעשה כיון דהעשה הוא קודם הלאו דכיון דהלאו מאוחר חשיב כלאו גמור ולוקין דכתב כלפי נדון זה דלא חשיב ניתק לעשה כיון דכתיב הלאו אחר העשה אלא דמצד אחר אין לוקין דהוי לאו שאין בו מעשה ולו יהי דאין לוקין מ\"מ לאו הוא וחטא מיקרי ולאו במלקות תליא מילתא ומה שהקשה הוא למאי דהוה ס\"ל דהוי ניתק לעשה וחשיב כעשה וחידש בתירוצו דלא הוי ניתק לעשה ודוק. ועיין עוד להרב רוח אליהו מה שהקשה לתירוץ זה דמהרימ\"ט דהוי לאו שבכללות ומ\"ש עליו בחי' הלכות תמורה פרק א' ה\"א ועיין מ\"ש עוד הרב רוח אליהו בדברי התוס' ומ\"ש הל' ע\"ז פי\"ב ה\"ג."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,74 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל החומד וכו'.</b> ובהגהות מיימוני כתב וז\"ל הרי זה עובר בל\"ת והיינו חמסן ואע\"ג דלא פסלינן ליה לעדות אלא מדרבנן כדאיתא פ' זה בורר היינו טעמא שאין סבור לעבור בלאו דלא תחמוד אלא בלא דמים כדאמרינן בב\"מ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו פי' להו משמע הכי אבל האמת גם בדמים עכ\"ל משם ריב\"ם. ולפי דבריו הכי מתפרש הש\"ס דסנהדרין דף כ\"ה מעיקרא סבור דמי קא יהיב ובלא דמי משמע להו ולא עבר אלא תחמוד לפי דעתו ומשו\"ה לא פסלינהו וא\"ת לפסילנהו מדרבנן אקראי בעלמא הוא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו כיון דחזו דקא חטפי וכו' גזרו עליהם מדרבנן ופסלינהו והוא פירוש נאה ומתקבל. אשר מזה אני תמיה על דברי התוס' שם ד\"ה מעיקרא סבור שהקשו וא\"ת ולפסול מדאורייתא דקא עבר אלאו דלא תחמוד וי\"ל דלא תחמוד משמע דלא יהיב דמי וכו' וא\"ת דהא אמרינן במציעא דלא תחמוד בלא דמי משמע להו דנראה לפי האמת אינו כן וי\"ל דר\"ל דהאמת כן הוא וכו', ומה להו לדחוק כל כך בלשון הש\"ס דאמר לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו דמורה בפי' דלהם משמע הכי ואינו כן, במקום דהיו יכולין לתרץ כתירוץ זה דריב\"ם דלא תחמוד הוא בדמים גם כן והא דקאמר במציעא הוא כפשטיה דמשמע להו ואינו כן ומשו\"ה הוסיפו עליהם מדרבנן החמסנים וריהטא דלישנא דש\"ס דסנהדרין כדכתיבנא ומה גם דהם בעצמם לעיל דף כ\"ד ע\"ב ד\"ה ואלו הן כתבו וז\"ל ואפי' מיירי בריבית קצוצה לא משמע ליה איסור כיון דמדעתיה וכו' עכ\"ל הרי דכתבו דכל דלא ידעי לאיסורא אינו נפסל מדאורייתא.<br><b> גם</b> מה שתירצו בתירוץ שני הוא דוחק הרבה דלדבריהם דקאמר הוו חטפי ושקלי הוא בלא רוצה אני נמצא דהם פסולים מדאורייתא ומלשון עוד הוסיפו עליהן משמע דרבנן ודוחק לומר דעוד הוסיפו עליהן הגזלנים והחמסנים חדא דרבנן וחדא דאורייתא ועוד דבחלוקת חמסנים לא פריך דאורייתא וכו' כנראה דזו הוי דרבנן בפשיטות משא\"כ לתירוץ דריב\"ם דכל דלא ידע דעבר האיסורא דאורייתא לא פסיל דאורייתא.<br><b> איך</b> שיהיה זו היא דעת רבינו ז\"ל דאף בנותן דמים עבר אלא תחמוד ואפי' הכי לא נפסל דאורייתא יען דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע ולא פסלום כי אם דרבנן כמ\"ש רבינו פ\"י מהל' עדות. ואין להקשות לפי\"ז במ\"ש בהל' עדות דהפיסול הוא בשלא נתרצה ואמאי אפי' בנתרצה יהיו פסולים מדרבנן מיהא, משום דכל דהיו מפייסים לא פסלום כיון דאינן סבורים דעברי אלאו דלא תחמוד ולא גזרו מדרבנן כיון דאקראי בעלמא וכיון דחזו דחטפי ולא היו מפייסים ואף דלא היו מתרצים הבעלים הוו שקלי אף דמדאורייתא כשרים כיון דהוי חציפותא יתירתא משום ממון פסלום. ואין להקשות במ\"ש רבינו שם וכן כל העובר על גזל של דבריהם הרי הוא פסול מדבריהם כיצד החמסנים וכו' דלדעתו דס\"ל דלא תחמוד עובר אף שנותן דמים א\"כ איך קרי ליה גזל מדבריהם והא הוי דאורייתא, די\"ל דהכי פירושו דלע��לם דלא תחמוד אף שנותן דמים הוי דאורייתא אלא כיון שהוא מורה התירה דס\"ל דלא תחמוד בלא דמי משמע נעשה כאיסורא דרבנן כיון שלא היו מפייסים לבעלים ופסלום לעדות מדרבנן ומשו\"ה קרי ליה גזל ואינו גזל דהא קא יהיב דמי וצ\"ל דהכי קרי ליה גזל אף דלא הוי גזל וה\"ה בתיבת של דבריהם אף דלא הוי ככל איסורא דדבריהם דזה הוי דאורייתא אלא דהם סוברים דאיכא בזה איסורא. נמצא דעת רבינו דאף דלא תחמוד הוי גם ביהיב דמי א\"ה אינו נפסל לעדות מדאורייתא כי לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ומשום הכי קאמר בש\"ס דסנהדרין דמדרבנן הוא דפסולין וכ\"כ הנמוק\"י כדעת רבינו דהיינו טעמא דהפיסול הוא מדרבנן דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו הרי דס\"ל דלא תחמוד אף בדמים הוי יעו\"ש. וראיתי דברים תמוהים להחבי\"ב חלק חו\"מ סי' ל\"ד הגהת ב\"י אות נ\"ח על מה שרצה להליץ בעד היש מי שכתב שהביא במשרים דחמסן פסול מדאורייתא ע\"פ דברי התוס' בתירוץ שני דפ' זה בורר דמוכח דגם מדאורייתא נפסל יעו\"ש דמדברי הנמוק\"י נראה דאין פיסולו מדאורייתא כי אם מדרבנן יעו\"ש.<br><b> ולא</b> זכיתי לכוונתו דמה הביא מהנמוק\"י להתוס' לא כתב הנמוק\"י כן אלא לדעתו שתירץ הך תירוץ לקושית התוס' וכמו שכן תירץ רבינו ולא הוי לדעת התוס' והוא פלא על מה ירד להבין כן בדעת הנמוק\"י כיון דלא הזכיר להתוס' לא לפנים ולא לאחור ועוד דא\"כ דעת התוס' כמ\"ש בנמוק\"י ל\"ל להתוספות לחלק בין נתרצה ללא נתרצה בפשיטות הו\"ל לחלק דמה שגזרו עליהם הכא מדרבנן משום דמדאורייתא לא פסילי כיון דמשמע להו אלא תחמוד בלא דמי וכמ\"ש לעיל שהקשיתי דאמאי לא תירצו התוס' הכי וגם מה שהרגיש במה שהוא פשט דבריהם מלשון הש\"ס דקאמר כיון דחזו דקא חטפי גזרו בהו רבנן דמשמע דמדרבנן פסלום ולא מדאורייתא נ\"ל דה\"פ כיון דתחילה היו מפייסים והיה פיוס גמור נמצא דלא עברי אלאו ומדרבנן לא היו גוזרים כיון דהוי אקראי בעלמא כיון דחזו דלא היו מפייסים וקא עברי אדאורייתא גם דהוי אקראי וכל דהוי אקראי לא גזרו הכא גזרו דתיקום אדאורייתא ואם נפשך לחלוק בזה הא בסמוך קאמר רועים וכו' כיון דשדו לכתחילה גזרו בהו רבנן והתם הוא גזלן דאורייתא דשדו לכתחילה ואיך הוא קאמר גזרו בהו רבנן אך אי יש לגמגם בתירוץ זה הוא כדכתיבנא לעיל.<br><b> אמנם</b> סוף סוף קשה למרן שלא הרגיש בתוס' שתירוצם השני הוא כהיש מי שכתב ונראה דמרן טעמו ונימוקו עמו דאין כונת התוס' כדכתיבנא וכמו שנראה כוונתם ממ\"ש בב\"ק דף ס\"ב ע\"א דהעלו דביהיב דמי ולא אמר רוצה אני פסול מדרבנן וקשיא להו ז\"ל דליהוו פסולים דאורייתא דעברי אלא תחמוד ותירצו דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וכיון דלא ידעי דעברי אלאו דלא תחמוד לא פסלום מדאורייתא אלא מדרבנן ולדבריהם הכי צ\"ל בש\"ס דסנהדרין מעיקרא סבור דמי קא יהיב וליכא איסורא דאורייתא וגם רבנן לא גזרו כיון דהוו מפייסי כיון דחזו דשקלי בעל כרחייהו דלא אמרי הבעלים רוצה אני גם דמדאורייתא אינו עובר אלא תחמוד ומדרבנן פסלום וא\"כ זהו כוונתם בדבריהם דפ' זה בורר בתירוץ שני וכ\"כ בחידושי הלכות דדבריהם מכווני אהדדי וגם מ\"ש בפ' איזהו נשך וא\"כ משו\"ה תפס מרן על יש מי שכתב דוקא מההיא ש\"ס דסנהדרין והיינו ההיא דהקשה בסמוך לתירוץ שני של תוס' לפי פירושינו."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן וכו' ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה.</b> וכתב הרב המגיד דכך היא גירסת ההלכות ורש\"י אבל אמת שאין צריכים לכך וכו' דתיפו\"ל בעידנא וכו' ואין הגירסא כדבריהם וכו' ע\"כ. וקשה טובא דמה יענה אבנר לש\"ס דר\"ה דף ל\"ב ע\"ב שופר של ר\"ה וכו' מ\"ט שופר עשה הוא ויו\"ט עשה ול\"ת ואין עשה דוחה עשה ול\"ת ע\"כ וכי שם נמי נשבש הגירסא והתם ליכא בעידנא כדהכא ולא משתמש הש\"ס מטעם זה וזה מורה כמ\"ש הנמוק\"י על שם הר\"ן דזה חשיב בעידנא ואי יש לתרץ לשיטת הרה\"מ לש\"ס זו דר\"ה הוא כמ\"ש התוס' יו\"ט גבי הך מתני' דקושטא דמילתא קאמר הש\"ס דהוי יו\"ט עשה ול\"ת ומיהו לא צרכינן להכי דלא הוי בעידנא וכו' וכן היה לו להרה\"מ לתרץ למאי דקשיא ליה מש\"ס דב\"מ ולא לומר דאיכא חילופי גירסאות גם מ\"ש ולענין דינא לא נפק\"מ מידי תמהני דנפקא ונפקא דאי נקטינן טעמא משום דלא אתי עשה ודחי ל\"ת ועשה מכלל דנדון כזה חשיב בעידנא אלא דמטעם אחר לא דחי משא\"כ אי נקטינן טעמא דלא הוי בעידנא נפק\"מ לבעלמא בנדון דומה לזה דלא הוי בעידנא וק\"ל."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,71 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Robbery_and_Lost_Property",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל החומד וכו'.</b> ובהגהות מיימוני כתב וז\"ל הרי זה עובר בל\"ת והיינו חמסן ואע\"ג דלא פסלינן ליה לעדות אלא מדרבנן כדאיתא פ' זה בורר היינו טעמא שאין סבור לעבור בלאו דלא תחמוד אלא בלא דמים כדאמרינן בב\"מ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו פי' להו משמע הכי אבל האמת גם בדמים עכ\"ל משם ריב\"ם. ולפי דבריו הכי מתפרש הש\"ס דסנהדרין דף כ\"ה מעיקרא סבור דמי קא יהיב ובלא דמי משמע להו ולא עבר אלא תחמוד לפי דעתו ומשו\"ה לא פסלינהו וא\"ת לפסילנהו מדרבנן אקראי בעלמא הוא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו כיון דחזו דקא חטפי וכו' גזרו עליהם מדרבנן ופסלינהו והוא פירוש נאה ומתקבל. אשר מזה אני תמיה על דברי התוס' שם ד\"ה מעיקרא סבור שהקשו וא\"ת ולפסול מדאורייתא דקא עבר אלאו דלא תחמוד וי\"ל דלא תחמוד משמע דלא יהיב דמי וכו' וא\"ת דהא אמרינן במציעא דלא תחמוד בלא דמי משמע להו דנראה לפי האמת אינו כן וי\"ל דר\"ל דהאמת כן הוא וכו', ומה להו לדחוק כל כך בלשון הש\"ס דאמר לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו דמורה בפי' דלהם משמע הכי ואינו כן, במקום דהיו יכולין לתרץ כתירוץ זה דריב\"ם דלא תחמוד הוא בדמים גם כן והא דקאמר במציעא הוא כפשטיה דמשמע להו ואינו כן ומשו\"ה הוסיפו עליהם מדרבנן החמסנים וריהטא דלישנא דש\"ס דסנהדרין כדכתיבנא ומה גם דהם בעצמם לעיל דף כ\"ד ע\"ב ד\"ה ואלו הן כתבו וז\"ל ואפי' מיירי בריבית קצוצה לא משמע ליה איסור כיון דמדעתיה וכו' עכ\"ל הרי דכתבו דכל דלא ידעי לאיסורא אינו נפסל מדאורייתא.<br><b> גם</b> מה שתירצו בתירוץ שני הוא דוחק הרבה דלדבריהם דקאמר הוו חטפי ושקלי הוא בלא רוצה אני נמצא דהם פסולים מדאורייתא ומלשון עוד הוסיפו עליהן משמע דרבנן ודוחק לומר דעוד הוסיפו עליהן הגזלנים והחמסנים חדא דרבנן וחדא דאורייתא ועוד דבחלוקת חמסנים לא פריך דאורייתא וכו' כנראה דזו הוי דרבנן בפשיטות משא\"כ לתירוץ דריב\"ם דכל דלא ידע דעבר האיסורא דאורייתא לא פסיל דאורייתא.<br><b> איך</b> שיהיה זו היא דעת רבינו ז\"ל דאף בנותן דמים עבר אלא תחמוד ואפי' הכי לא נפסל דאורייתא יען דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע ולא פסלום כי אם דרבנן כמ\"ש רבינו פ\"י מהל' עדות. ואין להקשות לפי\"ז במ\"ש בהל' עדות דהפיסול הוא בשלא נתרצה ואמאי אפי' בנתרצה יהיו פסולים מדרבנן מיהא, משום דכל דהיו מפייסים לא פסלום כיון דאינן סבורים דעברי אלאו דלא תחמוד ולא גזרו מדרבנן כיון דאקראי בעלמא וכיון דחזו דחטפי ולא היו מפייסים ואף דלא היו מתרצים הבעלים הוו שקלי אף דמדאורייתא כשרים כיון דהוי חציפותא יתירתא משום ממון פסלום. ואין להקשות במ\"ש רבינו שם וכן כל העובר על גזל של דבריהם הרי הוא פסול מדבריהם כיצד החמסנים וכו' דלדעתו דס\"ל דלא תחמוד עובר אף שנותן דמים א\"כ איך קרי ליה גזל מדבריהם והא הוי דאורייתא, די\"ל דהכי פירושו דלעולם דלא תחמוד אף שנותן דמים הוי דאורייתא אלא כיון שהוא מורה התירה דס\"ל דלא תחמוד בלא דמי משמע נעשה כאיסורא דרבנן כיון שלא היו מפייסים לבעלים ופסלום לעדות מדרבנן ומשו\"ה קרי ליה גזל ואינו גזל דהא קא יהיב דמי וצ\"ל דהכי קרי ליה גזל אף דלא הוי גזל וה\"ה בתיבת של דבריהם אף דלא הוי ככל איסורא דדבריהם דזה הוי דאורייתא אלא דהם סוברים דאיכא בזה איסורא. נמצא דעת רבינו דאף דלא תחמוד הוי גם ביהיב דמי א\"ה אינו נפסל לעדות מדאורייתא כי לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ומשום הכי קאמר בש\"ס דסנהדרין דמדרבנן הוא דפסולין וכ\"כ הנמוק\"י כדעת רבינו דהיינו טעמא דהפיסול הוא מדרבנן דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו הרי דס\"ל דלא תחמוד אף בדמים הוי יעו\"ש. וראיתי דברים תמוהים להחבי\"ב חלק חו\"מ סי' ל\"ד הגהת ב\"י אות נ\"ח על מה שרצה להליץ בעד היש מי שכתב שהביא במשרים דחמסן פסול מדאורייתא ע\"פ דברי התוס' בתירוץ שני דפ' זה בורר דמוכח דגם מדאורייתא נפסל יעו\"ש דמדברי הנמוק\"י נראה דאין פיסולו מדאורייתא כי אם מדרבנן יעו\"ש.<br><b> ולא</b> זכיתי לכוונתו דמה הביא מהנמוק\"י להתוס' לא כתב הנמוק\"י כן אלא לדעתו שתירץ הך תירוץ לקושית התוס' וכמו שכן תירץ רבינו ולא הוי לדעת התוס' והוא פלא על מה ירד להבין כן בדעת הנמוק\"י כיון דלא הזכיר להתוס' לא לפנים ולא לאחור ועוד דא\"כ דעת התוס' כמ\"ש בנמוק\"י ל\"ל להתוספות לחלק בין נתרצה ללא נתרצה בפשיטות הו\"ל לחלק דמה שגזרו עליהם הכא מדרבנן משום דמדאורייתא לא פסילי כיון דמשמע להו אלא תחמוד בלא דמי וכמ\"ש לעיל שהקשיתי דאמאי לא תירצו התוס' הכי וגם מה שהרגיש במה שהוא פשט דבריהם מלשון הש\"ס דקאמר כיון דחזו דקא חטפי גזרו בהו רבנן דמשמע דמדרבנן פסלום ולא מדאורייתא נ\"ל דה\"פ כיון דתחילה היו מפייסים והיה פיוס גמור נמצא דלא עברי אלאו ומדרבנן לא היו גוזרים כיון דהוי אקראי בעלמא כיון דחזו דלא היו מפייסים וקא עברי אדאורייתא גם דהוי אקראי וכל דהוי אקראי לא גזרו הכא גזרו דתיקום אדאורייתא ואם נפשך לחלוק בזה הא בסמוך קאמר רועים וכו' כיון דשדו לכתחילה גזרו בהו רבנן והתם הוא גזלן דאורייתא דשדו לכתחילה ואיך הוא קאמר גזרו בהו רבנן אך אי יש לגמגם בתירוץ זה הוא כדכתיבנא לעיל.<br><b> אמנם</b> סוף סוף קשה למרן שלא הרגיש בתוס' שתירוצם השני הוא כהיש מי שכתב ונראה דמרן טעמו ונימוקו עמו דאין כונת התוס' כדכתיבנא וכמו שנראה כוונתם ממ\"ש בב\"ק דף ס\"ב ע\"א דהעלו דביהיב דמי ולא אמר רוצה אני פסול מדרבנן וקשיא להו ז\"ל דליהוו פסולים דאורייתא דעברי אלא תחמוד ותירצו דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וכיון דלא ידעי דעברי אלאו דלא תחמוד לא פסלום מדאורייתא אלא מדרבנן ולדבריהם הכי צ\"ל בש\"ס דסנהדרין מעיקרא סבור דמי קא יהיב וליכא איסורא דאורייתא וגם רבנן לא גזרו כיון דהוו מפייסי כיון דחזו דשקלי בעל כרחייהו דלא אמרי הבעלים רוצה אני גם דמדאורייתא אינו עובר אלא תחמוד ומדרבנן פסלום וא\"כ זהו כוונתם בדבריהם דפ' זה בורר בתירוץ שני וכ\"כ בחידושי הלכות דדבריהם מכווני אהדדי וגם מ\"ש בפ' איזהו נשך וא\"כ משו\"ה תפס מרן על יש מי שכתב דוקא מההיא ש\"ס דסנהדרין והיינו ההיא דהקשה בסמוך לתירוץ שני של תוס' לפי פירושינו."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן וכו' ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה.</b> וכתב הרב המגיד דכך היא גירסת ההלכות ורש\"י אבל אמת שאין צריכים לכך וכו' דתיפו\"ל בעידנא וכו' ואין הגירסא כדבריהם וכו' ע\"כ. וקשה טובא דמה יענה אבנר לש\"ס דר\"ה דף ל\"ב ע\"ב שופר של ר\"ה וכו' מ\"ט שופר עשה הוא ויו\"ט עשה ול\"ת ואין עשה דוחה עשה ול\"ת ע\"כ וכי שם נמי נשבש הגירסא והתם ליכא בעידנא כדהכא ולא משתמש הש\"ס מטעם זה וזה מורה כמ\"ש הנמוק\"י על שם הר\"ן דזה חשיב בעידנא ואי יש לתרץ לשיטת הרה\"מ לש\"ס זו דר\"ה הוא כמ\"ש התוס' יו\"ט גבי הך מתני' דקושטא דמילתא קאמר הש\"ס דהוי יו\"ט עשה ול\"ת ומיהו לא צרכינן להכי דלא הוי בעידנא וכו' וכן היה לו להרה\"מ לתרץ למאי דקשיא ליה מש\"ס דב\"מ ולא לומר דאיכא חילופי גירסאות גם מ\"ש ולענין דינא לא נפק\"מ מידי תמהני דנפקא ונפקא דאי נקטינן טעמא משום דלא אתי עשה ודחי ל\"ת ועשה מכלל דנדון כזה חשיב בעידנא אלא דמטעם אחר לא דחי משא\"כ אי נקטינן טעמא דלא הוי בעידנא נפק\"מ לבעלמא בנדון דומה לזה דלא הוי בעידנא וק\"ל."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,143 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Kings and Wars",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כותב לו ס\"ת לעצמו יתר וכו'. </b> עיין מה שתמה מרן ומה שכתבתי בחי' להל' ספר תורה פ\"ז ה\"ב."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף ק\"ז ע\"א."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל ההורגים וכו' רשות יש למלך וכו'. </b> ומרן לא כתב מהיכן למד דין זה. ולי נראה מקראי דשמואל ב' א' שהרג למבשר מיתת שאול שאמר שהוא הרגו ולא היה בעדים והתראה וקי\"ל אין אדם משים עצמו רשע וכן קראי דסי' ה' שהרג לרכב ובענה אחיו לפי שהרגו לאיש בושת ולא היה אלא על פיהם ואף גם זאת דהרגוהו שניהם והא קי\"ל כרבנן דבין הרגוהו שניהם בבת אחת בין בזה אחר זה פטורים מדיני אדם וכמו שפסק רבינו פ\"ד מהל' רוצח ה\"ו יעו\"ש ואיך הרגם אלא ודאי רשות יש למלך להרוג באלו וכיוצא באלו."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומצות עשה וכו'. ואל תשכח בלב. </b> וכתב הרב עץ החיים משם מהר\"א צמח דהא אצטריך זכור ואל תשכח למצות עשה ולא תעשה כמו שמנאן רבינו בס' המצות ואי אצטריך לזכור בפה ואל תשכח בלב עשה ולא תעשה מנלן יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> י\"ל דעד כאן לא אמרינן בעלמא דאתא קרא לעשה ולא תעשה אלא היכא דלא מצינן למדרש ליה כלל אבל היכא דמצינן למדרש ודאי דרשינן וכאן דדרשינן זכור בפה ואל תשכח בלב וזהו שכתב בס' המצות מצות עשה לזכור מה שעשה עמלק ומצות לא תעשה שלא לשכח מעשיו הרעים וכמ\"ש רבינו כאן בריש הלכות אלו במנין המצות יעו\"ש וכי משום דרשא זאת ליכא עשה ולא תעשה ומ\"ש מצות עשה לזכור עמלק היינו בפה כמ\"ש בפנים בפ\"ה ובמנין המצות לא אתא אלא למנות הלאוין והעשין של תורה ולא לפרש פירושן של מצות."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר לחזור וכו'. ואין אסור אלא להשתקע שם ואין לוקין על לאו זה וכו' אין בו מעשה וכו'. </b> והנה רבינו אזיל לשיטתיה דס\"ל התראת ספק שמיה התראה וכמ\"ש פט\"ז מהל' סנהדרין יעו\"ש וא\"כ היה אפשר ללקות כאן אף שהיא התראת ספק אלא מטעם אחר נפטר דהוי לאו שאין בו מעשה ומרנא בעץ החיים בלשונות ד\"ב קשיא ליה להאי דינא ממ\"ש רבינו בהל' נזירות דס\"ל התם דשהיה כמעשה יעו\"ש ואני בעוניי בספרי תועפות ראם סדר בשלח בהשקפה ראשונה חילקתי בין הכניסות דכשהכניסה היא בהתר גמור אז השהיה לא חשיבה כמעשה ברם כשהכניסה היא באיסור אף שהיה בשוגג מ\"מ באיסור היא ואז השהיה חשיבה כמעשה ונסתייעתי מדברי הר\"ב אנג'יל בחי' למס' שבועות דף י\"ז והלח\"מ שם בהל' נזירות.<br><b> וכעת</b> חזינא דחילוק זה לאו דסמכה הוא דהא כתב רבינו שם בהל' נזירות פ\"ה הי\"ח נזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת המת או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גם התיבה מעליו הרי זה לוקה וכו' הרי דאף שנכנס בהיתר דהיינו קודם שמת וכן בשידה תיבה ומגדל דליכא טומאה ואפי' הכי לוקה בשהיה במה שהתרו ביה ��אמרו לו צא וכתב הרדב\"ז בחי' שם דהוי מדעתו דאי לאו מדעתו אין כאן מלקות אלו דבריו. ודבריו באו בקיצור דמה כוונתו במ\"ש מדעתו דאי ר\"ל דהוא ידע ורצונו בכך למה לי שרצונו בכך אפי' שלא מדעתו ורצונו כיון שהתרו בו שיצא ואיכא שיעורא שיצא ולא יצא לוקה דנמצא שדעתו בכך ואי ר\"ל מדעתו דהיינו שידע ולא יצא לאפוקי שלא ידע כלל וכי צריכא למימר זה הא לא מצינו מלקות על השוגג ועוד דאפי' ידע כל דליכא התראה מלקות ליכא ואי היה שוגג שלא ידע כלל היאך שייך התראה.<br><b> ובתוס' </b> נזיר דף מ\"ג אהך דינא כתבו וז\"ל ד\"ה כגון וכו' וצ\"ל [דהוא] מסייע להסיר את המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי ע\"כ ונראה כוונתם דאי ליכא מעשה מלקות ליכא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליהן ודבריהם סותרים למ\"ש הם עצמם בדף י\"ז ד\"ה אילימא להיכא שנזר והוא בבית הקברות והתרו בו שלא ינזור דלוקה וז\"ל ולא הוי האי לאו כלאו שאין בו מעשה במה שמקבל נזירות דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזירות עכ\"ד הרי דס\"ל דהשהיה שם חשיב מעשה ומה בין זה לזה והא דכתבו בדף י\"ז הוא מוכרח מהש\"ס דאי לאו הכי למה יהא הנודר בבית הקברות לוקה ואין לומר הטעם אחר משום דעקימת שפתים חשיב מעשה דאין זה אלא במימר ונשבע דוקא. ועיין לרבינו ריש הל' תמורה ובמרן שם ובהרב המגיד פי\"ג מהל' שכירות דבכל האמור שם ליכא למימר הכא דהנזירות חשיב מעשה ואולי נאמר דהך סוגיא אזלא כר' יהודה דס\"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו יעו\"ש במכות דף ד' ע\"ב והוא דוחק גדול ומ\"מ דבריהם סתרי אהדדי ומ\"מ אם נאמר דדעת רבינו כמ\"ש התוס' שהוא מסייע בהסרת המעזיבה חילוקינו נכון דשאני ההיא דינא דרבינו דהמלקות הוא משום המעשה ולא משום השהיה אמנם הא ליתא חדא דא\"כ הו\"ל לרבינו לומר שסייע להסיר המעזיבה שהוא עיקר למלקות ועוד דבהל' כ\"א גבי נדר והוא בבית הקברות כתב דלוקה וודאי טעמו כמ\"ש התוס' דהשהיה חשיבה מעשה וכמ\"ש הלח\"מ ולרבינו אי אפשר לומר כמ\"ש בש\"ס דאולי ס\"ל כר\"י דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דרבינו ס\"ל דאין לוקין עליו וכאן לא שייך לומר כדכתב מרן בפי\"ג משכירות גבי חוסם בקול יעו\"ש נמצא דרבינו ס\"ל בפי' דהשהיה חשיב כמעשה ואף שנכנס בהתר כדכתב בהל' י\"ח ובהל' כ\"א וא\"כ חזרה קושית הרב עץ החיים לדוכתה וקושית הלח\"מ לב' לישני דרבינו דהלכות נזיר.<br><b> ולעיקר</b> קושית הלח\"מ לרבינו בב' לשונות דנזיר נראה דמ\"ש בפ\"ו ה\"ט אע\"פ ששהא שם אינו לוקה אינו ר\"ל שהיה דהשתחויה אלא שהיה שלא יצא שהיה יכול לצאת ולא יצא אבל לא שהה כדי השתחויה והיינו בעית הש\"ס דלא אפשיטא וכיון דלא אפשיטא לא לקי וזהו שכתב רבינו אינו לוקה והכי דייק שכתב אע\"פ ששהא ולא כתב כדי השתחויה משא\"כ בפ\"ה הי\"ט שכתב והוא שישהא שם כדי השתחויה ומשו\"ה לוקה ובהל' י\"א שכתב סתם ולא הזכיר שהיה כלל היינו טעמא דשם לא בא רבינו אלא לומר גוונא דלוקה שנים וודאי שהוא כדינו כמו שהזכיר בהלכה י\"ט בשישהא כדי השתחויה ונמצא א\"כ דרבינו מפרש בבעיא כפשטא וכפי' המפרש והתוס' אלא דלפי פי' מרן בדברי רבינו פ\"ו קשה קושית הלח\"מ לרבינו ודברי מרן צ\"ע. איך שיהיה חילוקינו לקושית מרן בעץ החיים ליתא ברם החילוק הב' שכתבתי שם נאה ומתקבל דלגבי ארץ מצרים הכל הוא מחשבה.<br><b> וכעת</b> נדפס ס' בירך יצחק עיי\"ש בסוף סדר תבא הביא קושית מהר\"ח אבולעפיה הנזכר וכתב עליו דאדרבא יש לתמוה על הרב שהקשה כן דאם הוא מפ\"ו דנזיר אדרבא שם כתב דאינו לוקה וכו' ודבריו אלה דברי מותר דהא חזינן דלא קאי שם אף דכתוב בספר כן, גם מ\"ש וז\"ל ואם כונתו להקשות ממ\"ש פ\"ה הי\"ח או הנכנס בשידה וכו' הרי שם לא הזכיר שהיה ע\"כ לא ידעתי את שיחו דמה לי שלא הזכיר שהיה וכי בלא שהיה יהא חייב הא יצא מיד אלא ודאי ששהא אלא שלא הזכירו רבינו דכל עצמו בדין זה לא בא אלא לומר דחייב שנים ועיקר הדין כתבו אחריו וכמ\"ש בסמוך.<br><b> גם</b> מ\"ש וז\"ל ומ\"ש ונתן טעם הלח\"מ כמ\"ש התוס' לא על דין זה נתן טעם אלא על דין כ\"א והוא ש\"ס ערוך בדף י\"ז דנזיר והיינו שהתרו בו שלא ידור ולא קבל ונדר וכה\"ג אמרינן שהיה לו לקפוץ וליצא משא\"כ בנכנס בשידה תיבה ומגדל שנכנס בהתר ונזר שם שהיא בעיא דרבא אי חייב על השהיה או לא וכתבו התוס' דפרע באונס וכו' יעו\"ש וליתא דהרואה יראה שערבב הדברים שלא העמיק בפרט זה ומה חילוק יש בין כשנדר והוא בבית הקברות והתרו לו שלא ידור ולא קפץ ויצא דחשיב השהיה כמעשה לכשנכנס בשידה תיבה ומגדל ונדר שם הא בין הכא ובין הכא בהתר נכנס אלא דבהיותו או בבית הקברות או בשידה תיבה ומגדל נדר וקודם שנדר היה התר ישיבת בית הקברות או בשידה תיבה ומגדל ולכן הלח\"מ שכתב בהכ\"א הוא הדין בכל ההלכות אלא מחמת שהתוס' כתבו כן בדין זה כתבו הלח\"ם שם בהכ\"א והוא נוח לו מ\"ש רבינו פ\"ו הט\"ו ולכאורה לא אזלא עם פשטא דש\"ס וכמ\"ש לו הר\"א והכ\"מ נדחק הרבה בפי' דש\"ס ולדידיה נייחא ליה הכל ומדלג על ההרים וקא פסיק ותני לחלק בין נכנס בהתר לנכנס באיסור וכדברי הלח\"מ וכבר דחינא ליה וכדכתיבנא ודוק.<br><b> ואחר</b> זמן ראיתי להרב יד משה סדר שופטים כתב לקושית מהרח\"א הנזכר וז\"ל אבל הכא שאינו ידוע בודאי דנשתקע שם דמי יודע מה שבלבו של אדם דילמא דעתו לצאת משם ודר שם בדירת עראי היאך יתרו בו להלקותו והו\"ל כהתראת ספק דאין יכולין לומר לו צא ממצרים דיכול לתרץ עדיין לא נשתקעתי ודעתי לצאת אלו תוכן דבריו. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו דבריו בטלים ע\"פ מה שהקדמנו ריש אמיר וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף ק\"ז ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או שגזל כרם אינו חוזר וכן כרם של שני שותפין וכו'. </b> וכתב מרן וא\"ת למה לא כתב רבינו וכו' ותירץ בתירוץ ב' דמדחזינן לר' אליעזר בן יעקב דמיעט מחללו מבריך ומרכיב ולא מיעט גוזל כרם שמע מינה דנלמד כרם מבית אלו דבריו בקיצור. ולענ\"ד עדיין קשה דמדחזינן דהשוה הכתוב כרם לבית גבי גזל אף אנן נמי נילף בית מכרם בדין של ב' שותפין ומה גם דדין של ב' שותפין לא מקרא נפקא אלא מסברא שיהא כרמו המיוחד לו וא\"כ אף בבית נימא הכי. והלח\"מ הקשה למרן לשני התירוצים מהירושלמי יעו\"ש ונראה דקבע תמיהתו על מרן ולא על רבינו די\"ל בעד רבינו דכתב הדין בכרם והוא הדין בבית ומשום דבש\"ס דילן (נקשיה) [נקטיה] בכרם אף הוא נקט הכי וסמך על מה שהשום בדין גזל דבשניהם אינו חוזר.<br><b> עוד </b> ראיתי להלח\"מ עומד ומתמיה על רבינו דאמאי השמיט מ\"ש בירושלמי גבי בית מה ת\"ל אשר בנה פרט לשנפל ביתו ובנאו. ואנכי הרואה לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהא דרשה זאת דאשר בנה פרט לנפל ביתו הוא אליבא דר' יהודה במתני' דתני ר\"י אומר אף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר משום דדריש תבת בנה דלמאי כתביה קרא מכיון דאפי' לקח וירש חוזר אלא פרט לנפל ובנאו ורבינו לא פסק כר\"י בבונה בית על מכונו וכן בפי' המשנה כתב בפי' ואי�� הלכה כר\"י נמצא דהאי ירושלמי לאו דין מחודש הוא אלא דינא דר\"י.<br><b> ומה </b> שהקשה הרב מל\"מ ה\"ח אעיקרא דדינא בפסק זה וז\"ל ולא ידעתי מנא ליה דת\"ק חולק בזה ובש\"ס הביאו על דברי ר\"י אם הוסיף בו דימוס אחד חוזר ואם לא היה הלכה כר\"י לא הוו מפרשי דבריו וכו' אלו דבריו.<br><b> ואחרי </b> נשיקת ידיו ורגליו דבריו תמוהים חדא דמדתני ר' יהודה אומר שהקדים שמו לאמירתו ולא תני אמר ר\"י שמע מינה דפליג וכדכתבו בעלי הכללים ועוד אישתמטתיה ליה התוספתא פ\"ז דתני נפל ביתו ובנאו הרי זה חוזר ר\"י אומר אם חידש בה דבר חוזר ואם לאו אינו חוזר הרי בפירוש דרבנן פליגי עליה דר\"י והלכה כוותייהו ומה שהקשה שמה שפי' דבריו בש\"ס ואמרו תנא אם הוסיף בה דימוס אחד חוזר הא קא חזינן סימנא אחרינא להיפך דהא מחזיר גרושתו דאינו חוזר נפקא ליה בש\"ס דילן מקרא דאשה חדשה מי שחדשה לו והיינו טעמא דרבנן משא\"כ לר\"י דס\"ל אף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר א\"כ הוא הדין מחזיר גרושתו כמ\"ש ר\"י זאת אומרת מחזיר גרושתו אינו חוזר ואי איתא דהלכה כר\"י לימא טעמא דר\"י דמבורר טפי לפי דקרא דאשה חדשה לא כתיב גבי עניינא דמי שחוזר מעורכי המלחמה אלא גבי עניינא דנקי יהיה לביתו שנה אחת בסדר תצא וצ\"ל דמשם נלמד להכא ויותר היה נלמד מעניינא דהכא גופא אלא ודאי דס\"ל כרבנן דאף שלא חידש בה דבר חוזר נמצאו דברי רבינו נכונים.<br><b> גם</b> מ\"ש עוד המל\"מ גבי מ\"ש רבינו דמחזיר גרושתו אינו חוזר דהוא הדין גבי בית אם מכרה וחזר וקנאה דאינו חוזר ומיהו אפשר לומר דשאני אשה דכתיב בה חדשה למעוטי מחזיר אבל גבי בית דליכא מיעוטא דאפי' מכר וחזר ולקח חוזר אלו דבריו. והמה תמוהים חדא דהא קא חזינן לרבינו גופיה גבי גזלה למד כרם מבית אף דהמיעוט הוא בבית דכתיב ולא חנכו ואייתר ולא חללו דכרם ודרשו פרט למבריך ומרכיב כמ\"ש בש\"ס ואף הכא נלמוד בית מאשה, זאת ועוד דמקרא מלא דבר הכתוב מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו הרי דהשוום הכתוב בית לאשה ממש דבשניהם כתיב חדש ואדרבא קשה שניהם למה לי וילמוד חד מחבריה."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנאמר לא יצא ולא יעבור עליו לכל דבר לעבור עליו בב' לאוין. </b> עיין מ\"ש הלח\"מ דמדברי רבינו נראה דעליו קאי על האיש ולא על הצבא כדכתב הרמב\"ן בפי' התורה דהקשה עליו כמו שהקשה הרא\"ם וסיים וז\"ל ואולי נאמר דמ\"ש הרמב\"ן כן לאו לדעת רבינו אלא הוא מפרש פשט הכתוב שהוא כן וכו'.<br><b> ואחרי </b> נשיקת ידיו ורגליו ליתא דעל מה שהביא דברי רש\"י וסיים עליו שהוא מדברי רבותינו כתב וא\"כ יהיה עליו ועל הצבא הנזכר וכו' והוא פי' נכון ולענ\"ד גם הרמב\"ן מפרש כרש\"י ורבינו דעליו קאי על האיש אלא דמוסיף הרמב\"ן בפי' רש\"י שהוא מרבותינו דדבר דקרא ר\"ל דבר הצבא והיכא רמוז זה וכתב וז\"ל וא\"כ יהיה עליו ועל הצבא הנזכר יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא לכל דבר לא להיות פקיד וכו' אלו תוכן דבריו. והכי פירושו דהכתוב הזה כולו רמוז כדלעיל מיניה עליו דהיינו האיש הקדום לעיל ועל הצבא הנזכר לעיל וחזר ופי' דבריו יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא ותיבת לכל דכתיב עם דבר לא להיות פקיד ולא וכו' ואין מקום לתמיהת הרא\"ם עליו."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן בועל אשה בגיותה וכו'. </b> והיינו טעמא משום דישראל בני כבוש נינהו וכמ\"ש בש\"ס סנהדרין דף נ\"ט שהקשו והרי יפת תואר ותירצו התם משום דלאו בני כבוש נינהו ופי' רש\"י לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל שאף לישראל לא הותר יפת תואר אלא במלחמה ע\"י כבוש עכ\"ל והנה מ\"ש רש\"י לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל נראה דברים תמוהים דהא אמרינן בגיטין דף ל\"ח אמר ר' פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון והוא מוסכם משו\"ה באו ישראל ונטלו מסיחון ארצות עמון ומואב דכבר נקנו בחזקה לסיחון ואילולי דברי רש\"י יש לפרש בפשט השמועה דמ\"ש דאומות העולם לאו בני כבוש נינהו ר\"ל לענין שאין לאומות העולם קנין בגוף העבדים אלא למעשה ידיהם כמ\"ש בגיטין דף ל\"ז יעו\"ש וכאן לענין בעילה שהוא לשלוט בגופה של האמה השבויה לאו בני כבוש נינהו אבל לעולם לכבוש ארץ ודאי חשיב כבוש.<br><b> והנה</b> מש\"ס זאת דסנהדרין קשיא ליה להרב בס' יקרא דשכבי דרוש ס\"א דף קכ\"ט ע\"א למאי דמייתי מדברי הרשב\"א דגיטין דף ל\"ח והריטב\"א דקידושין דף י\"ח דבמלחמה קונה גוי ואפי' לישראל גמור דהא קאמר בש\"ס זו דלאו בני כבוש נינהו והצריך עיון ולא ידעתי מה לו אצל אצילי רברבי הנ\"ל דהא תיקשי ליה סוגיי אהדדי דהא בסוגיית גיטין מפורש דגוי קונה לישראל בשביה דכתיב וישב ממנו שבי ולתוס' וסיעת מרחמוהי הוי ישראל גמור ולרש\"י הוי עבד כנעני שחייב במצות כאשה והכא קאמר דלאו בני כבוש נינהו ודאי דיש לתרץ דבגיטין איירי למעשה ידיו ובסנהדרין איירי לגופן וכדכתיבנא ולא קשיא אלא לרש\"י בסנהדרין מש\"ס דגיטין דעמון ומואב טיהרו בסיחון ואחרי כתבי כן בקדש חזיתיו למרן מלכא ה\"ה מהר\"י הכהן זלה\"ה הובאו דבריו בס' שארית יעקב סדר שלח לך דקשיא ליה מהך דעמון ומואב טיהרו בסיחון והוא חזקת כבוש וכמ\"ש התוספות להך ש\"ס דסנהדרין דקאמר דנכרים לאו בני כבוש נינהו ולא קשיא ליה לפי' רש\"י כדהקשינו אלא מש\"ס עצמה וכבר כתבנו דלש\"ס גופא לא קשיא ודו\"ק.<br><b> גם</b> מה שהזכיר בקושייתו דההיא דטיהרו בסיחון הוא משום חזקת כבוש לא ידעתי את שיחו דגם לפי' רש\"י דחזקת שבאי לעבד הוא הלבישו הנעילו וכו' קשה מההיא דיפת תואר דאסרה רחמנא לנכרי דתהיה מותרת היפת תואר בחזקת דתלביש ותנעיל לרבה נבא לתירוצו שתירץ משם הרב המקשה במ\"ש בפ' אלו טרפות אמר הקב\"ה ליתי סיחון וליפוק ממואב וליתי ישראל וליפוק מסיחון והיינו דאמר ר' פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון וא\"כ אפשר דארץ בני עמון ומואב ע\"י סיחון שאני שכך היה חפץ ה' וכמו שפי' מהרימ\"ט בפסוק ונתן ארצם לנחלה נחלה לישראל וכו' אלו דבריו. ותמהני אם יצאו מפה קדוש דאעיקרא נבין אי הדין הוא דאף שכבשו הסיחונים מעמון ומואב עדיין ארעא בחזקת מארי קמא הוא והוי מעמון ומואב מה הועיל ה' בעשות זאת וכל דרכיו משפט וההוא אמר אל תצר את מואב וכו' ואי פירוש מהרימ\"ט ונתן ארצם לנחלה הוא שעשה ה' ככה ע\"פ הדין וזהו שאמרו בש\"ס אמר הקב\"ה ליתי סיחון וכו' לומר דסיבב ה' כן כדי ליתן לישראל ארצות עמון ומואב כפי הדין כי משפטי ה' צדקו ואף שלזה א\"צ ראיה מ\"מ נמצא מפורש בש\"ס דגיטין דלדיני שבאי דעכשיו דקאמר הש\"ס שבאי גופיה מי קני ליה אין למעשה ידיו וכו' אייתי עלה הא דרב פפא דקני בחזקת של כבוש מלחמה יעו\"ש ואי ההיא דעמון ומואב טיהרו בסיחון היה משום חפץ ה' ובההיא דוקא היאך מייתי הש\"ס מההיא דרב פפא גם הרב החסיד היאך לא נרגש מזה הדרן לקמייתא דלדידי לא קשה אלא לדברי רש\"י שכתב לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל.<br><b> ושוב</b> אחרי כותבי זכיתי וראיתי להר\"ן בחי' סנהדרין כתב כדברינו וז\"ל בסוגיית דף נ\"ז וז\"ל דהא מתרצינן לקמן גבי יפת תואר שאני התם דלאו בני כבוש נינהו ר\"ל שהכותים אין זוכים אלו באלו לקנות קנין הגוף זה בזה ומשו\"ה אסורין ביפת תואר דאכתי הויא אשת הכותי חבירו אבל ישראל הם בני כבוש שכובשין את הכותים קנין הגוף והם ממון שלהם ונפקעה מהם תורת אישות ומותר ללוקחה לאשה וכו' עכ\"ל הרי פי' בש\"ס כדפרישית ולא קשה כי אם לרש\"י וצ\"ע. ודע שבדברי הר\"ן אלו שהבאתי יש לי מקום עיון שכתב כן על דקשיא ליה בגופא דש\"ס וז\"ל וכי תימא גבי אשת איש איכא לאקשויי הכי דאיכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור שהרי אשת הכותי מותרת לישראל כדדרשינן לעיל אשת רעהו פרט לאשת אחרים ואילו כותי הבא על אשת חבירו חייב מיתה אלא דבהא איכא למימר דאיסורא מיהא איכא ומ\"מ לקושיא זאת אין לה מקום דהא מתרצינן וכו'. (הוא הלשון שהבאתי בסמוך).<br><b> ולענ\"ד</b> המה דברים תמוהים דמה יושיענו מ\"ש דשאני כותים מישראל דהני בני כבוש והני לא דקאי במלחמה לענין מה שהקשה דאשת כותי מותרת לישראל ולכותי אסירה והוי בלא מלחמה וקשיא לי וצ\"ע להבינו ושוב אחרי זמן ראיתי דברי רב כהנא הנ\"ל המה כתובים בס' קול בן לוי הל' מלכים דף כ\"ו ע\"א והרב תלמידו בס' קול יעקב בדף כ\"ד מזה ההלכה הקשה עליו כדהקשינו יעו\"ש אלא דמשתמש מהתי' לדרכו ולא ידעתי למה ועיין בהל' זאת בספרי תועפות ראם דף ק\"ח ע\"ב."
+            ],
+            [
+                "<b>בין אשת איש שאין אישות לגוי. </b> הקשה הרב מקראי קודש דף קל\"ח וז\"ל וא\"ת אם אין אישות לגוי תבת אשת למאי אתא וכו' יעו\"ש והקשה עליו הרב אור יקרות דף נ\"ו וז\"ל וקשיא לי כיון דהוה שרינן יפת תואר לכהן דאיכא איסורא דלאו ומלקות כ\"ש דשרינן אף אשת איש דאינו אלא איסור עשה לחד תירוצא או איסורא לחוד לחד תירוצא יעו\"ש עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> תירוץ הרב ניתן ליאמר דכיון דכל עיקר טעמא דהיתרא דאשת איש משום יצר הרע א\"כ גבי כהן אף דאיכא לאו ומלקות בעלמא שרא רחמנא משום יצר הרע דאי לא יתירנה במה יפיג יצרו משא\"כ בישראל ביפת תואר אשת איש כיון דאיכא איסורא או עשה הניחו רחמנא באיסוריה כיון דאפשר להפיג יצרו ביפת תואר פנויה וחשיב שפיר יש לו פת בסלו.",
+                "<b>עיין </b> מ\"ש הלח\"מ ומה שכתבתי בספרי אגורה באהלך דף פ\"ד."
+            ],
+            [
+                "<b>הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה. </b> כתב המרדכי סוף פ' מי שאחזו נשאל לה\"ר יצחק אם כהן יכול לגרש אשתו על תנאי וכו' ויכול להחזירה או לא אין להביא ראיה מכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו דהא ג' כהנים היו עמהם ולכל הפחות צריך להיות עמהם כהן אחד הקורא מי האיש הירא ורך הלבב דא\"כ מה שאל הש\"ס פ\"ק דקידושין כהן מהו ביפת תואר תיפו\"ל דכהן היה במלחמה אלא ודאי לא קאי עליה דשמא היה חוזר לביתו ולא היה נכנס לעורכי המלחמה גם בנדון זה לא תפשוט עכ\"ל ולשון זה צריך פירוש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דהכי פירושו אם איתא דגם הכהנים היו הולכים למלחמה כישראלים להלחם ונמצא א\"כ דגם הם היו מגרשים על תנאי ונלמד דכהן דגירש על תנאי יכול להחזירה א\"כ מאי קא מבעיא לש\"ס כהן מהו ביפת תואר הא קרא סתמא קאמר כי תצא למלחמה וראיתה בשביה אשת יפת תואר ולא הוציא לכהן מכללם אלא ודאי דלא היה מוזהר לילך עם הישראלים למלחמה אלא אפי' מי שהיה מוכרח לילך כדי לומר מי האיש הירא אפשר שהיה חוזר לביתו מיד אחר הקריאה ולא היה מוזהר להיות עמם עד שיחזרו עם השבי וא\"כ קרא דכי תצא לא איירי בכהנים והכי בעי הש\"ס כהן אם רצה להיות עם העם עד שיחזרו עם השבי מהו ביפת תואר כיון דחידוש הוא גם לכהן הנמצא שם התירו או דילמא שאני כהנים דריבה להם הכתוב מצוות יתירות ואפי' שנמצא שם אסירה ליה.<br><b> אך</b> קשה מה שהקשה החכם השלם נזר ישראל יו\"ט דאנון הי\"ו ממ\"ש בקידושין דף ע\"ח ויבמות דף ע\"ט תנא ר' שמעון בן יוחאי אומר גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשירה לכהונה שנאמר כל הטף בנשים החיו לכם ופנחס הוה בהדייהו ורבנן לעבדים ולשפחות וכו' ע\"כ ואי איתא להא דכתב המרדכי דהכהן לא היה מוזהר להלחם אלא היה חוץ למלחמה וכדכתיבנא מה ראיה מייתי רשב\"י מדכתיב החיו לכם הא קרא קאי בישראל הלוחמים שהביאו השבי ולא בפנחס דכתיב לעיל מיניה החייתם כל נקבה ועתה הרגו וכו' וכל הטף החיו לכם וכו' ולא בפנחס.<br><b> ונראה </b> לענ\"ד דבאותו ענין דפנחס מוכרח שלא חזר לביתו לחודיה כי הוכרח להיות שם (לחודיה) עמהם בשביל הכשפים של בלעם והמלכים כמ\"ש רש\"י בחומש שהיו פורחים והיה מראה להם הציץ והיו נופלים יעו\"ש וכן נראה מקרא שכתוב ויצאו משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי וכו' ואי איתא דפנחס כבר בא מהמלחמה ודאי שיצא עם משה ואלעזר והנשיאים א\"כ הו\"ל לקרא למימר ויצאו משה ואלעזר ופנחס וכל נשיאי העדה אלא ודאי דפנחס היה בא עם החלוצי צבא וודאי הוא רואה מה שהביאו טף ונשים ולא מיחה א\"כ התמיה קיימת גם עליו ונמצא דבור משה עליה דידיה קאי דקאמר החייתם כל נקבה וא\"כ גם דבור וכל הטף וכו' החיו לכם קאי גם לפנחס וכד חזינן שפיר לק\"מ והוא דבמלחמת מדין שהלך פנחס היה להלחם דוקא דבאותה מלחמה לא היתה קריאה דמי האיש הירא ורך הלבב ושאר קריאות כדי לומר ששלחו ה' יתברך כדי שיקרא קריאות אלו וק\"ל.<br><b> ובעיקר</b> פשיטותיה דמרדכי דכהן דגירש על תנאי יכול להחזירה דלאו גרושה הוי הקשה אלי זה רעי החכם השלם רעי ואהובי שלמה בן עזרא נר\"ו ממאי דאיתא ביבמות דף ל\"ח הכא גבי אשת כהן כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן אבל הכא כמאן נעביד אי כר' מאיר הא אמר יוצא ולא יחזיר עולמית אי כרבנן הא אמרי בגט ע\"כ ואי איתא דכהן דגירש על תנאי לא הוי גט ויכול להחזירה הא יכול לגרשה בגט על תנאי ויחזירנה ועבדינן תקנתא לכהן אלא ודאי דהכל אחד בין על תנאי בין שלא בתנאי ואסורה לכהן ולק\"מ דקושטא הכי הוי דעל תנאי לא הוי גט והוי תקנתא גמורה דומיא דתקנתא דהפרשה על תנאי כדי שישאנה אח\"כ ומסיק הש\"ס כיון דהתקנה אינה לא כמר ולא כמר לא עבדינן נמצא דאף דבגט על תנאי איכא תקנתא וכן בהפרשה מ\"מ כיון דלא הוי גט והוי דלא כמר אינו מועיל שום תקנתא וצריך גט דוקא ולא ישאנה אח\"כ וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הוסיף לנח אבר מן החי שנא' אך בשר וכו'. </b> והוא הלכה פסוקה אשר מזה אני תמיה על מ\"ש תוס' חצוניות כת\"י בפ\"ק דבכורות דף ו' ע\"ב גבי וחלב בהמה טהורה מנא לן דשרי וז\"ל וא\"ת אמאי לא ילפינן מדכתיב גבי אברהם ויקח חמאה וחלב ובן הבקר ובודאי לא האכילם איסור דאברהם אבינו קיים כל התורה כולה ואומר ר\"י מפריש דהוה סבור שהם בני נח ולא נצטוו ע\"ז כי אינה מז' מצות בני נח ואף בירושלמי משמע דאכלו בשר בחלב דקאמר שאמר להם הקב\"ה כשבקש שתנתן להם התורה אין אתם ראוים לקבלה שמיד שתינוק בא מבית הספר מביאין לו חלב אוכל מביאים לו בשר נוטל ידיו אבל אתם אכלתם בשר בחלב כדכתיב ויקח חמאה וחלב עכ\"ל.<br><b> והנה</b> בההיא סוגייא נאמר דאיכא למ\"ד דם נעכר ונעשה חלב ואיכא למ\"ד דאינו אלא אבריהם מתפרקין וכו' ולההיא מ\"ד אצטריך קרא לאסור חלב בהמה טמאה דסד\"א הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושריא רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי ושרי וה��כך אפי' בבהמה טמאה נמי לשתרי קמ\"ל דאסיר חלב בהמה טמאה ואהא קא בעי שם וחלב בהמה טהורה מנא לן דשרי כלומר או משום דם נעכר או משום אבר מן החי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואבר מן החי אסור לבן נח כדכתיבנא ריש אמיר וא\"כ תפשוט מויקח חמאה וחלב דלו יהי דסבור היה שהיו בני נח מ\"מ אסור לו לאברהם אבינו ע\"ה להאכילם איסור אלא ודאי דחלב בהמה טהורה שריא ואף דלמ\"ד דם נעכר ונעשה חלב ליכא למפשט דדם שרי לבן נח וממילא חלב ומשו\"ה האכילן חלב משא\"כ בישראל דממ\"ד משום אבר מן החי שמעינן למ\"ד דדם נעכר דכשם דלמ\"ד משום אבר מן החי חזינן דשרי רחמנא חלב אף דהוי אבר מן החי הוא הדין נמי למ\"ד משום דם נמי חלב רחמנא שריא דלא משוינן פלוגתא דלמ\"ד משום אבר מן החי חלב רחמנא שריא ולמ\"ד משום דם חלב רחמנא אסרה ואם כן תפשוט מויקח חמאה וחלב.<br><b> ושוב</b> ראיתי למופת דורינו הרב עץ החיים סדר וישב דברים תמוהים שהביא דברי רבינו דבן נח מותר בדם מן החי וסיים וז\"ל ועם זה תירצתי מה שהקשה לי דבפ\"ק דבכורות בעו למילף דחלב לית ביה משום אבר מן החי מקראי ודחי להו ואמאי לא פשטוה מאברהם אבינו ויקח חמאה וחלב וכו' וע\"ז אתי שפיר דדם נעכר ונעשה חלב ודם שריא והוא הדין חלב עכ\"ל ואתמהא דאיך עירב ב' הסברות דמ\"ד משום אבר מן החי אחד ומ\"ד משום דם אחד ואיהו בקושיתו נקט משום אבר מן החי ואיך תירץ עם מ\"ד דם נעכר יעו\"ש דלמ\"ד משום דם נעכר אה\"נ דליכא פשיטותא אבל למ\"ד משום אבר מן החי שפיר מפשט וכדכתיבנא וברור איך שיהיה מ\"מ קשה עדיין דלפשוט מקרא דבש וחלב תחת לשונך שתיתי ייני עם חלבי דהוא פשוט טפי מקרא דארץ זבת חלב ודבש וק\"ל.<br><b> ואחר</b> סמוך ראיתי להרב שער המלך הל' איסורי מזבח פ\"ג הי\"א כתב וז\"ל ודע דאמרינן בבכורות חלב בהמה טהורה מנא לן דשרי מדגלי רחמנא בפסולי המוקדשים בשר ולא חלב מכלל דחולין שרי ויש להקשות דאמאי לא משני דלעולם אסור משום אבר מן החי וקרא דבשר ולא חלב אצטריך לחלב בן פקועה דמשום אבר מן החי ליכא כיון דאינו טעון שחיטה וכו'.<br><b> וע\"פ</b> קדימתינו אין מקום לזה דזה ניחא למ\"ד משום איסור אבר מן החי ברם למ\"ד משום דם נעכר ונעשה חלב א\"כ גם בבן פקועה אסיר דבאיסור דם ליכא הפרש וק\"ל וע\"פ האמור דבבן פקועה ליכא איסור דאבר מן החי תריץ יתיב חכם בני פחד יצחק יגדל בתורה למאי דאקשינן בסמוך דלמה לא הביאו בש\"ס קראי דשיר השירים דיש לדחות דאיירי בבן פקועה ואף דלמ\"ד דם נעכר ונעשה חלב שפיר מפשט כיון דלא נפשט לכו\"ע לא הביאם משם.<br><b> ולענ\"ד</b> לפי מאי דכתיבנא לעיל על דברי תוס' חיצוניות דממ\"ד זה נלמוד למ\"ד אחר נמצא שפיר מפשט ועוד קשיא לי בש\"ס דהו\"ל להביא קרא דנביאים שמואל ב' סוף סי' י\"ז ודבש וחמאה הגישו לדוד וכו' לאכול וכו'."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בן נח שהרג וכו'. </b> ועיין מ\"ש מרן ומ\"ש עליו הלח\"מ. ודבריו תמוהים מאד איך שלט בעצמו להבין דמ\"ש רבינו וכן אם הרג רודף וכו' נהרג עליו ר\"ל מיתה בידי שמים ולא דיי לנו את הצער הזה אלא דישראל בישראל כתב רבינו דאין בי\"ד ממיתין אותו וצריך לדחוק בו דגם גוי בגוי וגוי בישראל נאמר כן ומה גם דאם כן הו\"ל לרבינו לפרש דאין בי\"ד ממיתין אותו דאף דר' יונתן בן שאול נקט נהרג עליו גבי ישראל בישראל ומפרש לה רבינו בידי שמים מ\"מ הרי פי' ולא סתם לא כן הכא דכתב נהרג עליו ואי איתא להא הו\"ל לפרש והאחרון הכביד דבברייתא תניא על שפיכות דמים גוי בגוי וגוי בישראל חייב ועלה הוא דתנ��א כל היכול להציל ולא הציל נהרג עליו וחייב דשפיכות דמים הוי בסייף וכמ\"ש רבינו בסוף הפרק ואיך אפשר לומר דחייב דשפיכות דמים הוי בסייף וחייב דכיוצא בו הוא בידי שמים והא חייב תני בכולהו.<br><b> ובעיקר</b> תמיהתו דאיך כתב רבינו משא\"כ בישראל לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהא כיון דהביא מ\"ש פ\"א מהל' רוצח דישראל בישראל אין בי\"ד ממיתין אותו שפיר כתב רבינו משא\"כ בישראל דאינו נהרג בבי\"ד אלא בידי שמים דאי אפשר לומר שבי\"ד ממיתין אותו דמאחר שלא נתכוון אלא להציל לא שייך ביה התראה ולא נקט ר' יונתן בן שאול נהרג עליו אלא לומר שהוא חייב מיתה לשמים והאי טעמא שייך בישראל בישראל דצריך התראה לא כן בגוי דאין צריך התראה וכמ\"ש רבינו גופיה סוף פ\"ט דמלכים ובן נח נהרג בעד אחד ובלא התראה וכו' ומשו\"ה מייתי בש\"ס אי משכחת לה דתניא היא ריב\"ש משום דלקושטא דמילתא ראוי למיתה בידי אדם אלא משום התראה הוא דנפטר.<br><b> ושוב </b> ראיתי סיום זה באהבת עולם דף פ\"ד גם בדין דלקמן דגזל אלא דקאי למ\"ש בתחילת ההלכה בן נח חייב על הגזל בין שגזל מגוי בין שגזל מישראל (ואינו) [והיינו] חייב מיתה וכמ\"ש בסוף הפרק בפי' דעל שבעה מצות מיתתן בסייף וכן במה שסיים או הכובש שכר שכיר וכו' על הכל הוא חייב ר\"ל מיתה שהרי הוא בכלל גזלן ואהא כתב משא\"כ בישראל דאינו חייב מיתה אלא בלאו דבגזל ליכא חיוב מיתה ולא קאי לגונב נפש דגונב נפש גם ישראל חייב מיתה והרב בספר אהבת עולם שם לא ניחא ליה בדברי מרן אלא דמ\"ש בש\"ס אי משכחת לה ריב\"ש היא לאו למימרא דרבנן פליגי עליה וגם דפליג עם רש\"י דכתב דישראל בישראל חייב כגוי בגוי אלא דשוים הם וכי קאמר בש\"ס וריב\"ש היא לאו היינו לומר דרבנן פליגי עליה אלא דסובר דבהא פליגי ריב\"ש ס\"ל דרודף אחר חבירו להורגו ויכול להציל ולא הציל נהרג עליו ולשון חבירו דקתני משמע גוי בגוי וגוי בישראל וישראל בישראל כל שהוא חבירו נהרג עליו וא\"כ כיוצא בו דשפיכות דמים מתוקמא כוותיה אמנם רבנן פליגי עליה וסברי דדוקא גוי הרודף אחר חבירו ויכול להציל נהרג עליו אבל ישראל אחר חבירו אין נהרג עליו בבי\"ד וא\"כ שפיר קאמר בש\"ס דכיוצא בו דשפיכות דמים דהיינו גוי בגוי וגוי בישראל וישראל בישראל חייב כמ\"ש רש\"י ז\"ל דריב\"ש היא דאילו לרבנן דוקא גוי בגוי וגוי בישראל נהרג הא ישראל פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וא\"כ כאן בהל' מלכים פסק כרבנן ודברי רבינו כדברי רש\"י אלא דרש\"י הוסיף דלרבנן דפליגי עליה מותר גמור ולרבינו בדיני שמים מיהא מחייב דלית לן לאפושי פלוגתא בינייהו וכן פסק בפ\"א מהל' רוצח כרבנן דאילו לריב\"ש נהרג עליו קאמר אלו דבריו.<br><b> ולי</b> אני הדיוט לא יתכן תירוץ זה דהא בברייתא לא תני אלא על שפיכות דמים גוי בגוי וגוי בישראל חייב וישראל בגוי פטור וא\"כ שפיר מצי אתי האי ברייתא כרבנן דגוי בגוי וגוי בישראל חייב ברם ישראל בישראל דלא תני ליה אין אומרים (חיוב) [חייב] מיתה בידי שמים ואמאי נדחק לאוקמי כר' יונתן בן שאול דלא הוי הלכתא כוותיה ועוד דלשון חבירו לא משמע אלא או גוי בגוי או ישראל בישראל שהם חברים זה לזה ולא גוי בישראל ועוד דאם כן נימא נמי ישראל בגוי נכנס בכלל וא\"כ לא אתי ברייתא כריב\"ש אלא ודאי מחוורתא כדכתב מרן וכדכתיבנא.<br><b> והראב\"ד </b> כתב על דברי רבינו קשיא ליה אבנר וכתב מרן הענין הוא ממ\"ש פ' נגמר הדין דף מ\"ט ויטהו יואב אל תוך השער אמר ר' יוחנן שדנו דין סנהדרין אמר ליה מאי טעמא קטלתיה לעשאל אמר ליה עשאל ��ודף הוה היה לך להצילו באחד מאבריו לא יכיל ליה וכו' ופשוטו של מאמר זה מורה כדברי הראב\"ד אבל רבינו נראה דסובר דלאו דין גמור קאמר ומאי דקאמר שדנו דין סנהדרין לאו גמור הוי אלא אסמכתא בעלמא ותו התראה לא אשכחן דהוה ותו אטו משום אומד הדעת דבדופן חמישית כיוון ליה קם ביה דינא וקטליה אלא על כרחך לא היה מחויב מיתה וניזל אבנר דאמר לו משום טענות אחרות אלו דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> ע\"פ הנחתו זאת דיואב טעה בדין ולא בדין גמור הוא שדנו לאבנר א\"צ לומר דניזל אבנר משום דהיו לו טענות אחרות אלא ממש פטור אתה עליו כפשטיה. והן קדם נקדים מ\"ש מהרש\"א באותו ענין שם וז\"ל על דברי מרן ותו י\"ל דכיון דלפי דבריו יואב טעה בדין רודף שיכול להציל דחייב מיתה א\"כ קשה דבסוף נגמר הדין דאתיוה ליואב ואמר ליה מאי טעמא קטלתיה לאבנר למה לא הקשו שם התוספות וא\"ת היאך נתחייב יואב במאי דקטלתיה לאבנר הא בעי התראה וא\"ת חבר א\"צ התראה הרי לא היה חבר בדבר זה שהיה טועה בדבר זה בדין רודף ולמה המתינו עד מאי טעמא קטלתיה לעמשא אלו דבריו.<br><b> וחוץ</b> דלא קשיא מדברי מרן לדעת רבינו להתוס' דגברא אגברא קא רמית דהתוס' יסברו כפשט השמועה פטור אתה עליו מן הדין וא\"כ אינו טועה יואב בדין מ\"מ ומה להם להקשות עוד זאת דלו יהי דסברי דיואב היה טועה בדין מ\"מ א\"א להקשות כלל לעיל דקודם טענת יואב דהשיב הו\"ל להצילו באחד מאבריו דנמצא היה טועה בדין זה דהוה ס\"ל דכל דיכול להציל ולא הציל נהרג בידי אדם א\"א להקשות דתיפו\"ל שהוא פטור יואב משום התראה דהא למ\"ד חבר אין צריך התראה לא קשיא דהא עדיין לא ידעינן שהיה טועה בדבר זה גם למ\"ד חבר צריך התראה וכן פסק פי\"ב מהלכות סנהדרין היינו להבחין בין שוגג למזיד כגון מחול לשבת או משומן לחלב אבל לא בענין הדין דחבר הוא וידע הדין וכמ\"ש מרן וכאן לא שייך התראה אלא בענין הדין אי חייב מיתה אבנר או לא וא\"כ א\"צ ואחר שהשיב יואב הו\"ל להצילו באחד מאבריו משום דהשתא בדופן החמישית כיוון ליה דהורה שהיה טועה בדין ולא היה לו התראה אמר ליה ניזיל אבנר וכפי' רש\"י פטור אתה עליו מטעם שטעה בדין והרגו וא\"כ בזה ניצול רבינו מהשגת הר\"א דמ\"ש פטור אתה עליו משום שהיה טועה בדין ולא היה התראה הא לאו הכי דהיה התראה חייב יואב בהריגת אבנר משום דאף דיכול להציל ולא הציל אינו נהרג עליו.<br><b> ועוד</b> לאלוה מילין לישב להשגת הר\"א ובהקדים מ\"ש הרא\"ם על מ\"ש רש\"י סדר וישלח ויצר לו שמא יהרוג את אחרים וז\"ל יש מפרשים שמא יהרג את עשו ויקללנו אבא וכו' אך קשה דילמא וכו' עד לפיכך צ\"ל וכו' עכ\"ל מדבריו אלו משמע בפי' דס\"ל דלא נאמר דין זה דיכול להציל באחד מאבריו אלא באיש אחר הבא להציל הנרדף מן הרודף אבל בנרדף עצמו לא נאמר דין זה ויכול להרוג לרודף אפי' שיכול להציל באחד מאבריו וכמו שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר וישלח דף י\"ח ע\"ג."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שאסור וכו' חייבים עליו וכו'. </b> והוא מוסכם מהש\"ס ואף דליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסיר הכא לישראל אסיר ג\"כ משום בהמה טמאה ומן התימה על הג\"ה פרישה ודרישה יו\"ד סי' ס\"ב דכתב בפשיטות באבר מן החי דטמאים שרו וליתא."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בספרי </b> תועפות ראם דף ד' ע\"ג."
+            ],
+            [
+                "<b>עיין</b> מ\"ש המל\"מ שם באורך וז\"ל וא\"ת איך כת��ו התוס' דעבדים חייבים בפריה ורביה דהא קי\"ל דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה וכן להיפך דגמרינן לה לה מאשה ופריה ורביה קי\"ל דאין האשה חייבת בה הא לא קשיא דלא נאמר כלל זה אלא במצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות להך מילתא איתקוש עבד לאשה מגזירה שוה דלה לה אבל במצות עשה שלא הזמן גרמא כגון פריה ורביה דמדינא היו הנשים חייבות אלא שמגזרת הכתוב הוא דמיעטן דכתיב וכבשוה יעו\"ש באורך עד ומיהו לזה יש ליישב יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> י\"ל באופן אחר התירוץ שתירץ הרב ז\"ל ולא תירץ כלל מה שהקשה הוא ז\"ל והוא דלעולם בכל מקום דמדינא היו חייבות ומיעטם הכתוב מיעט גם לעבדים דכולהו שוין נינהו משא\"כ בפריה ורביה דמיעטם הכתוב בלשון וכבשוה דר\"ל דרך איש לכבוש ולא אשה דמיניה נשמע דעבד דדרכו לכבוש חייב והיינו כמי שמגלה הכתוב דבפריה ורביה שאני עבד מאשה ולפי\"ז אין מקום למה שהקשה אח\"כ גם יתיישב למה שהקשה ה\"ה מהר\"י נוניש נר\"ו לחילוק הרב משקלים דנשים ועבדים פטורים וכתב הרע\"ב פ\"א דשקלים משנה ג' דהיינו טעמא משום דכתיב ונתנו איש כפר נפשו ולא אשה ועבדים פטורים כמותם וכפי דברי הרב קשה משקלים כמה שהקשה (מסמי') [משמיה] ברם כפי חלוקינו יתיישב הכל ועיין בלשון זה עוד בספרי תועפות ראם דף ד' ע\"ב וע\"ג ודף י\"ב ע\"ג."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בספרי </b> תועפות ראם ע\"א ע\"א וע\"ב וע\"ג."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,140 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Kings and Wars",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Kings_and_Wars",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כותב לו ס\"ת לעצמו יתר וכו'. </b> עיין מה שתמה מרן ומה שכתבתי בחי' להל' ספר תורה פ\"ז ה\"ב."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף ק\"ז ע\"א."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל ההורגים וכו' רשות יש למלך וכו'. </b> ומרן לא כתב מהיכן למד דין זה. ולי נראה מקראי דשמואל ב' א' שהרג למבשר מיתת שאול שאמר שהוא הרגו ולא היה בעדים והתראה וקי\"ל אין אדם משים עצמו רשע וכן קראי דסי' ה' שהרג לרכב ובענה אחיו לפי שהרגו לאיש בושת ולא היה אלא על פיהם ואף גם זאת דהרגוהו שניהם והא קי\"ל כרבנן דבין הרגוהו שניהם בבת אחת בין בזה אחר זה פטורים מדיני אדם וכמו שפסק רבינו פ\"ד מהל' רוצח ה\"ו יעו\"ש ואיך הרגם אלא ודאי רשות יש למלך להרוג באלו וכיוצא באלו."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומצות עשה וכו'. ואל תשכח בלב. </b> וכתב הרב עץ החיים משם מהר\"א צמח דהא אצטריך זכור ואל תשכח למצות עשה ולא תעשה כמו שמנאן רבינו בס' המצות ואי אצטריך לזכור בפה ואל תשכח בלב עשה ולא תעשה מנלן יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> י\"ל דעד כאן לא אמרינן בעלמא דאתא קרא לעשה ולא תעשה אלא היכא דלא מצינן למדרש ליה כלל אבל היכא דמצינן למדרש ודאי דרשינן וכאן דדרשינן זכור בפה ואל תשכח בלב וזהו שכתב בס' המצות מצות עשה לזכור מה שעשה עמלק ומצות לא תעשה שלא לשכח מעשיו הרעים וכמ\"ש רבינו כאן בריש הלכות אלו במנין המצות יעו\"ש וכי משום דרשא זאת ליכא עשה ולא תעשה ומ\"ש מצות עשה לזכור עמלק היינו בפה כמ\"ש בפנים בפ\"ה ובמנין המצות לא אתא אלא למנות הלאוין והעשין של תורה ולא לפרש פירושן של מצות."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר לחזור וכו'. ואין אסור אלא להשתקע שם ואין לוקין על לאו זה וכו' אין בו מעשה וכו'. </b> והנה רבינו אזיל לשיטתיה דס\"ל התראת ספק שמיה התראה וכמ\"ש פט\"ז מהל' סנהדרין יעו\"ש וא\"כ היה אפשר ללקות כאן אף שהיא התראת ספק אלא מטעם אחר נפטר דהוי לאו שאין בו מעשה ומרנא בעץ החיים בלשונות ד\"ב קשיא ליה להאי דינא ממ\"ש רבינו בהל' נזירות דס\"ל התם דשהיה כמעשה יעו\"ש ואני בעוניי בספרי תועפות ראם סדר בשלח בהשקפה ראשונה חילקתי בין הכניסות דכשהכניסה היא בהתר גמור אז השהיה לא חשיבה כמעשה ברם כשהכניסה היא באיסור אף שהיה בשוגג מ\"מ באיסור היא ואז השהיה חשיבה כמעשה ונסתייעתי מדברי הר\"ב אנג'יל בחי' למס' שבועות דף י\"ז והלח\"מ שם בהל' נזירות.<br><b> וכעת</b> חזינא דחילוק זה לאו דסמכה הוא דהא כתב רבינו שם בהל' נזירות פ\"ה הי\"ח נזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת המת או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גם התיבה מעליו הרי זה לוקה וכו' הרי דאף שנכנס בהיתר דהיינו קודם שמת וכן בשידה תיבה ומגדל דליכא טומאה ואפי' הכי לוקה בשהיה במה שהתרו ביה ואמרו לו צא וכתב הרדב\"ז בחי' שם דהוי מדעתו דאי לאו מדעתו אין כאן מלקות אלו דבריו. ודבריו באו בקיצור דמה כוונתו במ\"ש מדעתו דאי ר\"ל דהוא ידע ורצונו בכך למה לי שרצונו בכך אפי' שלא מדעתו ורצונו כיון שהתרו בו שיצא ואיכא שיעורא שיצא ולא יצא לוקה דנמצא שדעתו בכך ואי ר\"ל מדעתו דהיינו שידע ולא יצא לאפוקי שלא ידע כלל וכי צריכא למימר זה הא לא מצינו מלקות על השוגג ועוד דאפי' ידע כל דליכא התראה מלקות ליכא ואי היה שוגג שלא ידע כלל היאך שייך התראה.<br><b> ובתוס' </b> נזיר דף מ\"ג אהך דינא כתבו וז\"ל ד\"ה כגון וכו' וצ\"ל [דהוא] מסייע להסיר את המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי ע\"כ ונראה כוונתם דאי ליכא מעשה מלקות ליכא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליהן ודבריהם סותרים למ\"ש הם עצמם בדף י\"ז ד\"ה אילימא להיכא שנזר והוא בבית הקברות והתרו בו שלא ינזור דלוקה וז\"ל ולא הוי האי לאו כלאו שאין בו מעשה במה שמקבל נזירות דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזירות עכ\"ד הרי דס\"ל דהשהיה שם חשיב מעשה ומה בין זה לזה והא דכתבו בדף י\"ז הוא מוכרח מהש\"ס דאי לאו הכי למה יהא הנודר בבית הקברות לוקה ואין לומר הטעם אחר משום דעקימת שפתים חשיב מעשה דאין זה אלא במימר ונשבע דוקא. ועיין לרבינו ריש הל' תמורה ובמרן שם ובהרב המגיד פי\"ג מהל' שכירות דבכל האמור שם ליכא למימר הכא דהנזירות חשיב מעשה ואולי נאמר דהך סוגיא אזלא כר' יהודה דס\"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו יעו\"ש במכות דף ד' ע\"ב והוא דוחק גדול ומ\"מ דבריהם סתרי אהדדי ומ\"מ אם נאמר דדעת רבינו כמ\"ש התוס' שהוא מסייע בהסרת המעזיבה חילוקינו נכון דשאני ההיא דינא דרבינו דהמלקות הוא משום המעשה ולא משום השהיה אמנם הא ליתא חדא דא\"כ הו\"ל לרבינו לומר שסייע להסיר המעזיבה שהוא עיקר למלקות ועוד דבהל' כ\"א גבי נדר והוא בבית הקברות כתב דלוקה וודאי טעמו כמ\"ש התוס' דהשהיה חשיבה מעשה וכמ\"ש הלח\"מ ולרבינו אי אפשר לומר כמ\"ש בש\"ס דאולי ס\"ל כר\"י דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דרבינו ס\"ל דאין לוקין עליו וכאן לא שייך לומר כדכתב מרן בפי\"ג משכירות גבי חוסם בקול יעו\"ש נמצא דרבינו ס\"ל בפי' דהשהיה חשיב כמעשה ואף שנכנס בהתר כדכתב בהל' י\"ח ובהל' כ\"א וא\"כ חזרה קושית הרב עץ החיים לדוכתה וקושית הלח\"מ לב' לישני דרבינו דהלכות נזיר.<br><b> ולעיקר</b> קושית הלח\"מ לרבינו בב' לשונות דנזיר נראה דמ\"ש בפ\"ו ה\"ט אע\"פ ששהא שם אינו לוקה אינו ר\"ל שהיה דהשתחויה אלא שהיה שלא יצא שהיה יכול לצאת ולא יצא אבל לא שהה כדי השתחויה והיינו בעית הש\"ס דלא אפשיטא וכיון דלא אפשיטא לא לקי וזהו שכתב רבינו אינו לוקה והכי דייק שכתב אע\"פ ששהא ולא כתב כדי השתחויה משא\"כ בפ\"ה הי\"ט שכתב והוא שישהא שם כדי השתחויה ומשו\"ה לוקה ובהל' י\"א שכתב סתם ולא הזכיר שהיה כלל היינו טעמא דשם לא בא רבינו אלא לומר גוונא דלוקה שנים וודאי שהוא כדינו כמו שהזכיר בהלכה י\"ט בשישהא כדי השתחויה ונמצא א\"כ דרבינו מפרש בבעיא כפשטא וכפי' המפרש והתוס' אלא דלפי פי' מרן בדברי רבינו פ\"ו קשה קושית הלח\"מ לרבינו ודברי מרן צ\"ע. איך שיהיה חילוקינו לקושית מרן בעץ החיים ליתא ברם החילוק הב' שכתבתי שם נאה ומתקבל דלגבי ארץ מצרים הכל הוא מחשבה.<br><b> וכעת</b> נדפס ס' בירך יצחק עיי\"ש בסוף סדר תבא הביא קושית מהר\"ח אבולעפיה הנזכר וכתב עליו דאדרבא יש לתמוה על הרב שהקשה כן דאם הוא מפ\"ו דנזיר אדרבא שם כתב דאינו לוקה וכו' ודבריו אלה דברי מותר דהא חזינן דלא קאי שם אף דכתוב בספר כן, גם מ\"ש וז\"ל ואם כונתו להקשות ממ\"ש פ\"ה הי\"ח או הנכנס בשידה וכו' הרי שם לא הזכיר שהיה ע\"כ לא ידעתי את שיחו דמה לי שלא הזכיר שהיה וכי בלא שהיה יהא חייב הא יצא מיד אלא ודאי ששהא אלא שלא הזכירו רבינו דכל עצמו בדין זה לא בא אלא לומר דחייב שנים ועיקר הדין כתבו אחריו וכמ\"ש בסמוך.<br><b> גם</b> מ\"ש וז\"ל ומ\"ש ונתן טעם הלח\"מ כמ\"ש התוס' לא על דין זה נתן טעם אלא על דין כ\"א והוא ש\"ס ערוך בדף י\"ז דנזיר והיינו שהתרו בו שלא ידור ולא קבל ונדר וכה\"ג אמרינן שהיה לו לקפוץ וליצא משא\"כ בנכנס בשידה תיבה ומגדל שנכנס בהתר ונזר שם שהיא בעיא דרבא אי חייב על השהיה או לא וכתבו התוס' דפרע באונס וכו' יעו\"ש וליתא דהרואה יראה שערבב הדברים שלא העמיק בפרט זה ומה חילוק יש בין כשנדר והוא בבית הקברות והתרו לו שלא ידור ולא קפץ ויצא דחשיב השהיה כמעשה לכשנכנס בשידה תיבה ומגדל ונדר שם הא בין הכא ובין הכא בהתר נכנס אלא דבהיותו או בבית הקברות או בשידה תיבה ומגדל נדר וקודם שנדר היה התר ישיבת בית הקברות או בשידה תיבה ומגדל ולכן הלח\"מ שכתב בהכ\"א הוא הדין בכל ההלכות אלא מחמת שהתוס' כתבו כן בדין זה כתבו הלח\"ם שם בהכ\"א והוא נוח לו מ\"ש רבינו פ\"ו הט\"ו ולכאורה לא אזלא עם פשטא דש\"ס וכמ\"ש לו הר\"א והכ\"מ נדחק הרבה בפי' דש\"ס ולדידיה נייחא ליה הכל ומדלג על ההרים וקא פסיק ותני לחלק בין נכנס בהתר לנכנס באיסור וכדברי הלח\"מ וכבר דחינא ליה וכדכתיבנא ודוק.<br><b> ואחר</b> זמן ראיתי להרב יד משה סדר שופטים כתב לקושית מהרח\"א הנזכר וז\"ל אבל הכא שאינו ידוע בודאי דנשתקע שם דמי יודע מה שבלבו של אדם דילמא דעתו לצאת משם ודר שם בדירת עראי היאך יתרו בו להלקותו והו\"ל כהתראת ספק דאין יכולין לומר לו צא ממצרים דיכול לתרץ עדיין לא נשתקעתי ודעתי לצאת אלו תוכן דבריו. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו דבריו בטלים ע\"פ מה שהקדמנו ריש אמיר וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף ק\"ז ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או שגזל כרם אינו חוזר וכן כרם של שני שותפין וכו'. </b> וכתב מרן וא\"ת למה לא כתב רבינו וכו' ותירץ בתירוץ ב' דמדחזינן לר' אליעזר בן יעקב דמיעט מחללו מבריך ומרכיב ולא מיעט גוזל כרם שמע מינה דנלמד כרם מבית אלו דבריו בקיצור. ולענ\"ד עדיין קשה דמדחזינן דהשוה הכתוב כרם לבית גבי גזל אף אנן נמי נילף בית מכרם בדין של ב' שותפין ומה גם דדין של ב' שותפין לא מקרא נפקא אלא מסברא שיהא כרמו המיוחד לו וא\"כ אף בבית נימא הכי. והלח\"מ הקשה למרן לשני התירוצים מהירושלמי יעו\"ש ונראה דקבע תמיהתו על מרן ולא על רבינו די\"ל בעד רבינו דכתב הדין בכרם והוא הדין בבית ומשום דבש\"ס דילן (נקשיה) [נקטיה] בכרם אף הוא נקט הכי וסמך על מה שהשום בדין גזל דבשניהם אינו חוזר.<br><b> עוד </b> ראיתי להלח\"מ עומד ומתמיה על רבינו דאמאי השמיט מ\"ש בירושלמי גבי בית מה ת\"ל אשר בנה פרט לשנפל ביתו ובנאו. ואנכי הרואה לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהא דרשה זאת דאשר בנה פרט לנפל ביתו הוא אליבא דר' יהודה במתני' דתני ר\"י אומר אף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר משום דדריש תבת בנה דלמאי כתביה קרא מכיון דאפי' לקח וירש חוזר אלא פרט לנפל ובנאו ורבינו לא פסק כר\"י בבונה בית על מכונו וכן בפי' המשנה כתב בפי' ואין הלכה כר\"י נמצא דהאי ירושלמי לאו דין מחודש הוא אלא דינא דר\"י.<br><b> ומה </b> שהקשה הרב מל\"מ ה\"ח אעיקרא דדינא בפסק זה וז\"ל ולא ידעתי מנא ליה דת\"ק חולק בזה ובש\"ס הביאו על דברי ר\"י אם הוסיף בו דימוס אחד חוזר ואם לא היה הלכה כר\"י לא הוו מפרשי דבריו וכו' אלו דבריו.<br><b> ואחרי </b> נשיקת י��יו ורגליו דבריו תמוהים חדא דמדתני ר' יהודה אומר שהקדים שמו לאמירתו ולא תני אמר ר\"י שמע מינה דפליג וכדכתבו בעלי הכללים ועוד אישתמטתיה ליה התוספתא פ\"ז דתני נפל ביתו ובנאו הרי זה חוזר ר\"י אומר אם חידש בה דבר חוזר ואם לאו אינו חוזר הרי בפירוש דרבנן פליגי עליה דר\"י והלכה כוותייהו ומה שהקשה שמה שפי' דבריו בש\"ס ואמרו תנא אם הוסיף בה דימוס אחד חוזר הא קא חזינן סימנא אחרינא להיפך דהא מחזיר גרושתו דאינו חוזר נפקא ליה בש\"ס דילן מקרא דאשה חדשה מי שחדשה לו והיינו טעמא דרבנן משא\"כ לר\"י דס\"ל אף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר א\"כ הוא הדין מחזיר גרושתו כמ\"ש ר\"י זאת אומרת מחזיר גרושתו אינו חוזר ואי איתא דהלכה כר\"י לימא טעמא דר\"י דמבורר טפי לפי דקרא דאשה חדשה לא כתיב גבי עניינא דמי שחוזר מעורכי המלחמה אלא גבי עניינא דנקי יהיה לביתו שנה אחת בסדר תצא וצ\"ל דמשם נלמד להכא ויותר היה נלמד מעניינא דהכא גופא אלא ודאי דס\"ל כרבנן דאף שלא חידש בה דבר חוזר נמצאו דברי רבינו נכונים.<br><b> גם</b> מ\"ש עוד המל\"מ גבי מ\"ש רבינו דמחזיר גרושתו אינו חוזר דהוא הדין גבי בית אם מכרה וחזר וקנאה דאינו חוזר ומיהו אפשר לומר דשאני אשה דכתיב בה חדשה למעוטי מחזיר אבל גבי בית דליכא מיעוטא דאפי' מכר וחזר ולקח חוזר אלו דבריו. והמה תמוהים חדא דהא קא חזינן לרבינו גופיה גבי גזלה למד כרם מבית אף דהמיעוט הוא בבית דכתיב ולא חנכו ואייתר ולא חללו דכרם ודרשו פרט למבריך ומרכיב כמ\"ש בש\"ס ואף הכא נלמוד בית מאשה, זאת ועוד דמקרא מלא דבר הכתוב מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו הרי דהשוום הכתוב בית לאשה ממש דבשניהם כתיב חדש ואדרבא קשה שניהם למה לי וילמוד חד מחבריה."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנאמר לא יצא ולא יעבור עליו לכל דבר לעבור עליו בב' לאוין. </b> עיין מ\"ש הלח\"מ דמדברי רבינו נראה דעליו קאי על האיש ולא על הצבא כדכתב הרמב\"ן בפי' התורה דהקשה עליו כמו שהקשה הרא\"ם וסיים וז\"ל ואולי נאמר דמ\"ש הרמב\"ן כן לאו לדעת רבינו אלא הוא מפרש פשט הכתוב שהוא כן וכו'.<br><b> ואחרי </b> נשיקת ידיו ורגליו ליתא דעל מה שהביא דברי רש\"י וסיים עליו שהוא מדברי רבותינו כתב וא\"כ יהיה עליו ועל הצבא הנזכר וכו' והוא פי' נכון ולענ\"ד גם הרמב\"ן מפרש כרש\"י ורבינו דעליו קאי על האיש אלא דמוסיף הרמב\"ן בפי' רש\"י שהוא מרבותינו דדבר דקרא ר\"ל דבר הצבא והיכא רמוז זה וכתב וז\"ל וא\"כ יהיה עליו ועל הצבא הנזכר יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא לכל דבר לא להיות פקיד וכו' אלו תוכן דבריו. והכי פירושו דהכתוב הזה כולו רמוז כדלעיל מיניה עליו דהיינו האיש הקדום לעיל ועל הצבא הנזכר לעיל וחזר ופי' דבריו יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא ותיבת לכל דכתיב עם דבר לא להיות פקיד ולא וכו' ואין מקום לתמיהת הרא\"ם עליו."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן בועל אשה בגיותה וכו'. </b> והיינו טעמא משום דישראל בני כבוש נינהו וכמ\"ש בש\"ס סנהדרין דף נ\"ט שהקשו והרי יפת תואר ותירצו התם משום דלאו בני כבוש נינהו ופי' רש\"י לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל שאף לישראל לא הותר יפת תואר אלא במלחמה ע\"י כבוש עכ\"ל והנה מ\"ש רש\"י לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל נראה דברים תמוהים דהא אמרינן בגיטין דף ל\"ח אמר ר' פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון והוא מוסכם משו\"ה באו ישראל ונטלו מסיחון ארצות עמון ומואב דכבר נקנו ��חזקה לסיחון ואילולי דברי רש\"י יש לפרש בפשט השמועה דמ\"ש דאומות העולם לאו בני כבוש נינהו ר\"ל לענין שאין לאומות העולם קנין בגוף העבדים אלא למעשה ידיהם כמ\"ש בגיטין דף ל\"ז יעו\"ש וכאן לענין בעילה שהוא לשלוט בגופה של האמה השבויה לאו בני כבוש נינהו אבל לעולם לכבוש ארץ ודאי חשיב כבוש.<br><b> והנה</b> מש\"ס זאת דסנהדרין קשיא ליה להרב בס' יקרא דשכבי דרוש ס\"א דף קכ\"ט ע\"א למאי דמייתי מדברי הרשב\"א דגיטין דף ל\"ח והריטב\"א דקידושין דף י\"ח דבמלחמה קונה גוי ואפי' לישראל גמור דהא קאמר בש\"ס זו דלאו בני כבוש נינהו והצריך עיון ולא ידעתי מה לו אצל אצילי רברבי הנ\"ל דהא תיקשי ליה סוגיי אהדדי דהא בסוגיית גיטין מפורש דגוי קונה לישראל בשביה דכתיב וישב ממנו שבי ולתוס' וסיעת מרחמוהי הוי ישראל גמור ולרש\"י הוי עבד כנעני שחייב במצות כאשה והכא קאמר דלאו בני כבוש נינהו ודאי דיש לתרץ דבגיטין איירי למעשה ידיו ובסנהדרין איירי לגופן וכדכתיבנא ולא קשיא אלא לרש\"י בסנהדרין מש\"ס דגיטין דעמון ומואב טיהרו בסיחון ואחרי כתבי כן בקדש חזיתיו למרן מלכא ה\"ה מהר\"י הכהן זלה\"ה הובאו דבריו בס' שארית יעקב סדר שלח לך דקשיא ליה מהך דעמון ומואב טיהרו בסיחון והוא חזקת כבוש וכמ\"ש התוספות להך ש\"ס דסנהדרין דקאמר דנכרים לאו בני כבוש נינהו ולא קשיא ליה לפי' רש\"י כדהקשינו אלא מש\"ס עצמה וכבר כתבנו דלש\"ס גופא לא קשיא ודו\"ק.<br><b> גם</b> מה שהזכיר בקושייתו דההיא דטיהרו בסיחון הוא משום חזקת כבוש לא ידעתי את שיחו דגם לפי' רש\"י דחזקת שבאי לעבד הוא הלבישו הנעילו וכו' קשה מההיא דיפת תואר דאסרה רחמנא לנכרי דתהיה מותרת היפת תואר בחזקת דתלביש ותנעיל לרבה נבא לתירוצו שתירץ משם הרב המקשה במ\"ש בפ' אלו טרפות אמר הקב\"ה ליתי סיחון וליפוק ממואב וליתי ישראל וליפוק מסיחון והיינו דאמר ר' פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון וא\"כ אפשר דארץ בני עמון ומואב ע\"י סיחון שאני שכך היה חפץ ה' וכמו שפי' מהרימ\"ט בפסוק ונתן ארצם לנחלה נחלה לישראל וכו' אלו דבריו. ותמהני אם יצאו מפה קדוש דאעיקרא נבין אי הדין הוא דאף שכבשו הסיחונים מעמון ומואב עדיין ארעא בחזקת מארי קמא הוא והוי מעמון ומואב מה הועיל ה' בעשות זאת וכל דרכיו משפט וההוא אמר אל תצר את מואב וכו' ואי פירוש מהרימ\"ט ונתן ארצם לנחלה הוא שעשה ה' ככה ע\"פ הדין וזהו שאמרו בש\"ס אמר הקב\"ה ליתי סיחון וכו' לומר דסיבב ה' כן כדי ליתן לישראל ארצות עמון ומואב כפי הדין כי משפטי ה' צדקו ואף שלזה א\"צ ראיה מ\"מ נמצא מפורש בש\"ס דגיטין דלדיני שבאי דעכשיו דקאמר הש\"ס שבאי גופיה מי קני ליה אין למעשה ידיו וכו' אייתי עלה הא דרב פפא דקני בחזקת של כבוש מלחמה יעו\"ש ואי ההיא דעמון ומואב טיהרו בסיחון היה משום חפץ ה' ובההיא דוקא היאך מייתי הש\"ס מההיא דרב פפא גם הרב החסיד היאך לא נרגש מזה הדרן לקמייתא דלדידי לא קשה אלא לדברי רש\"י שכתב לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל.<br><b> ושוב</b> אחרי כותבי זכיתי וראיתי להר\"ן בחי' סנהדרין כתב כדברינו וז\"ל בסוגיית דף נ\"ז וז\"ל דהא מתרצינן לקמן גבי יפת תואר שאני התם דלאו בני כבוש נינהו ר\"ל שהכותים אין זוכים אלו באלו לקנות קנין הגוף זה בזה ומשו\"ה אסורין ביפת תואר דאכתי הויא אשת הכותי חבירו אבל ישראל הם בני כבוש שכובשין את הכותים קנין הגוף והם ממון שלהם ונפקעה מהם תורת אישות ומותר ללוקחה לאשה וכו' עכ\"ל הרי פי' בש\"ס כדפרישית ולא קשה כי אם לרש\"י וצ\"ע. ודע שבדברי הר\"ן אלו שהבאתי יש לי מקום עיון שכתב כן על דקשיא ליה בגופא דש\"ס וז\"ל וכי תימא גבי אשת איש איכא לאקשויי הכי דאיכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור שהרי אשת הכותי מותרת לישראל כדדרשינן לעיל אשת רעהו פרט לאשת אחרים ואילו כותי הבא על אשת חבירו חייב מיתה אלא דבהא איכא למימר דאיסורא מיהא איכא ומ\"מ לקושיא זאת אין לה מקום דהא מתרצינן וכו'. (הוא הלשון שהבאתי בסמוך).<br><b> ולענ\"ד</b> המה דברים תמוהים דמה יושיענו מ\"ש דשאני כותים מישראל דהני בני כבוש והני לא דקאי במלחמה לענין מה שהקשה דאשת כותי מותרת לישראל ולכותי אסירה והוי בלא מלחמה וקשיא לי וצ\"ע להבינו ושוב אחרי זמן ראיתי דברי רב כהנא הנ\"ל המה כתובים בס' קול בן לוי הל' מלכים דף כ\"ו ע\"א והרב תלמידו בס' קול יעקב בדף כ\"ד מזה ההלכה הקשה עליו כדהקשינו יעו\"ש אלא דמשתמש מהתי' לדרכו ולא ידעתי למה ועיין בהל' זאת בספרי תועפות ראם דף ק\"ח ע\"ב."
+            ],
+            [
+                "<b>בין אשת איש שאין אישות לגוי. </b> הקשה הרב מקראי קודש דף קל\"ח וז\"ל וא\"ת אם אין אישות לגוי תבת אשת למאי אתא וכו' יעו\"ש והקשה עליו הרב אור יקרות דף נ\"ו וז\"ל וקשיא לי כיון דהוה שרינן יפת תואר לכהן דאיכא איסורא דלאו ומלקות כ\"ש דשרינן אף אשת איש דאינו אלא איסור עשה לחד תירוצא או איסורא לחוד לחד תירוצא יעו\"ש עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> תירוץ הרב ניתן ליאמר דכיון דכל עיקר טעמא דהיתרא דאשת איש משום יצר הרע א\"כ גבי כהן אף דאיכא לאו ומלקות בעלמא שרא רחמנא משום יצר הרע דאי לא יתירנה במה יפיג יצרו משא\"כ בישראל ביפת תואר אשת איש כיון דאיכא איסורא או עשה הניחו רחמנא באיסוריה כיון דאפשר להפיג יצרו ביפת תואר פנויה וחשיב שפיר יש לו פת בסלו.",
+                "<b>עיין </b> מ\"ש הלח\"מ ומה שכתבתי בספרי אגורה באהלך דף פ\"ד."
+            ],
+            [
+                "<b>הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה. </b> כתב המרדכי סוף פ' מי שאחזו נשאל לה\"ר יצחק אם כהן יכול לגרש אשתו על תנאי וכו' ויכול להחזירה או לא אין להביא ראיה מכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו דהא ג' כהנים היו עמהם ולכל הפחות צריך להיות עמהם כהן אחד הקורא מי האיש הירא ורך הלבב דא\"כ מה שאל הש\"ס פ\"ק דקידושין כהן מהו ביפת תואר תיפו\"ל דכהן היה במלחמה אלא ודאי לא קאי עליה דשמא היה חוזר לביתו ולא היה נכנס לעורכי המלחמה גם בנדון זה לא תפשוט עכ\"ל ולשון זה צריך פירוש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דהכי פירושו אם איתא דגם הכהנים היו הולכים למלחמה כישראלים להלחם ונמצא א\"כ דגם הם היו מגרשים על תנאי ונלמד דכהן דגירש על תנאי יכול להחזירה א\"כ מאי קא מבעיא לש\"ס כהן מהו ביפת תואר הא קרא סתמא קאמר כי תצא למלחמה וראיתה בשביה אשת יפת תואר ולא הוציא לכהן מכללם אלא ודאי דלא היה מוזהר לילך עם הישראלים למלחמה אלא אפי' מי שהיה מוכרח לילך כדי לומר מי האיש הירא אפשר שהיה חוזר לביתו מיד אחר הקריאה ולא היה מוזהר להיות עמם עד שיחזרו עם השבי וא\"כ קרא דכי תצא לא איירי בכהנים והכי בעי הש\"ס כהן אם רצה להיות עם העם עד שיחזרו עם השבי מהו ביפת תואר כיון דחידוש הוא גם לכהן הנמצא שם התירו או דילמא שאני כהנים דריבה להם הכתוב מצוות יתירות ואפי' שנמצא שם אסירה ליה.<br><b> אך</b> קשה מה שהקשה החכם השלם נזר ישראל יו\"ט דאנון הי\"ו ממ\"ש בקידושין דף ע\"ח ויבמות דף ע\"ט תנא ר' שמעון בן יוחאי אומר גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשירה לכהונה שנאמר כל הטף בנשים החיו לכם ופנחס הוה בהדייהו ורבנן לעבדים ולשפחות וכו' ע\"כ ואי איתא להא דכתב המרדכי דהכהן לא היה מוזהר להלחם אלא היה חוץ למלחמה וכדכתיבנא מה ראיה מייתי רשב\"י מדכתיב החיו לכם הא קרא קאי בישראל הלוחמים שהביאו השבי ולא בפנחס דכתיב לעיל מיניה החייתם כל נקבה ועתה הרגו וכו' וכל הטף החיו לכם וכו' ולא בפנחס.<br><b> ונראה </b> לענ\"ד דבאותו ענין דפנחס מוכרח שלא חזר לביתו לחודיה כי הוכרח להיות שם (לחודיה) עמהם בשביל הכשפים של בלעם והמלכים כמ\"ש רש\"י בחומש שהיו פורחים והיה מראה להם הציץ והיו נופלים יעו\"ש וכן נראה מקרא שכתוב ויצאו משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי וכו' ואי איתא דפנחס כבר בא מהמלחמה ודאי שיצא עם משה ואלעזר והנשיאים א\"כ הו\"ל לקרא למימר ויצאו משה ואלעזר ופנחס וכל נשיאי העדה אלא ודאי דפנחס היה בא עם החלוצי צבא וודאי הוא רואה מה שהביאו טף ונשים ולא מיחה א\"כ התמיה קיימת גם עליו ונמצא דבור משה עליה דידיה קאי דקאמר החייתם כל נקבה וא\"כ גם דבור וכל הטף וכו' החיו לכם קאי גם לפנחס וכד חזינן שפיר לק\"מ והוא דבמלחמת מדין שהלך פנחס היה להלחם דוקא דבאותה מלחמה לא היתה קריאה דמי האיש הירא ורך הלבב ושאר קריאות כדי לומר ששלחו ה' יתברך כדי שיקרא קריאות אלו וק\"ל.<br><b> ובעיקר</b> פשיטותיה דמרדכי דכהן דגירש על תנאי יכול להחזירה דלאו גרושה הוי הקשה אלי זה רעי החכם השלם רעי ואהובי שלמה בן עזרא נר\"ו ממאי דאיתא ביבמות דף ל\"ח הכא גבי אשת כהן כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן אבל הכא כמאן נעביד אי כר' מאיר הא אמר יוצא ולא יחזיר עולמית אי כרבנן הא אמרי בגט ע\"כ ואי איתא דכהן דגירש על תנאי לא הוי גט ויכול להחזירה הא יכול לגרשה בגט על תנאי ויחזירנה ועבדינן תקנתא לכהן אלא ודאי דהכל אחד בין על תנאי בין שלא בתנאי ואסורה לכהן ולק\"מ דקושטא הכי הוי דעל תנאי לא הוי גט והוי תקנתא גמורה דומיא דתקנתא דהפרשה על תנאי כדי שישאנה אח\"כ ומסיק הש\"ס כיון דהתקנה אינה לא כמר ולא כמר לא עבדינן נמצא דאף דבגט על תנאי איכא תקנתא וכן בהפרשה מ\"מ כיון דלא הוי גט והוי דלא כמר אינו מועיל שום תקנתא וצריך גט דוקא ולא ישאנה אח\"כ וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הוסיף לנח אבר מן החי שנא' אך בשר וכו'. </b> והוא הלכה פסוקה אשר מזה אני תמיה על מ\"ש תוס' חצוניות כת\"י בפ\"ק דבכורות דף ו' ע\"ב גבי וחלב בהמה טהורה מנא לן דשרי וז\"ל וא\"ת אמאי לא ילפינן מדכתיב גבי אברהם ויקח חמאה וחלב ובן הבקר ובודאי לא האכילם איסור דאברהם אבינו קיים כל התורה כולה ואומר ר\"י מפריש דהוה סבור שהם בני נח ולא נצטוו ע\"ז כי אינה מז' מצות בני נח ואף בירושלמי משמע דאכלו בשר בחלב דקאמר שאמר להם הקב\"ה כשבקש שתנתן להם התורה אין אתם ראוים לקבלה שמיד שתינוק בא מבית הספר מביאין לו חלב אוכל מביאים לו בשר נוטל ידיו אבל אתם אכלתם בשר בחלב כדכתיב ויקח חמאה וחלב עכ\"ל.<br><b> והנה</b> בההיא סוגייא נאמר דאיכא למ\"ד דם נעכר ונעשה חלב ואיכא למ\"ד דאינו אלא אבריהם מתפרקין וכו' ולההיא מ\"ד אצטריך קרא לאסור חלב בהמה טמאה דסד\"א הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושריא רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי ושרי והלכך אפי' בבהמה טמאה נמי לשתרי קמ\"ל דאסיר חלב בהמה טמאה ואהא קא בעי שם וחלב בהמה טהורה מנא לן דשרי כלומר או משום דם נעכר או משום אבר מן החי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואבר מן החי אסור לבן נח כדכתיבנא ריש אמיר וא\"כ תפשוט מויקח חמאה וחלב דלו יהי דסבור היה שהיו בני נח מ\"מ אסור לו לאברהם אבינו ע\"ה להאכילם איסור אלא ודאי דחלב בהמה טהורה שריא ואף דלמ\"ד דם נעכר ונעשה חלב ליכא למפשט דדם שרי לבן נח וממילא חלב ומשו\"ה האכילן חלב משא\"כ בישראל דממ\"ד משום אבר מן החי שמעינן למ\"ד דדם נעכר דכשם דלמ\"ד משום אבר מן החי חזינן דשרי רחמנא חלב אף דהוי אבר מן החי הוא הדין נמי למ\"ד משום דם נמי חלב רחמנא שריא דלא משוינן פלוגתא דלמ\"ד משום אבר מן החי חלב רחמנא שריא ולמ\"ד משום דם חלב רחמנא אסרה ואם כן תפשוט מויקח חמאה וחלב.<br><b> ושוב</b> ראיתי למופת דורינו הרב עץ החיים סדר וישב דברים תמוהים שהביא דברי רבינו דבן נח מותר בדם מן החי וסיים וז\"ל ועם זה תירצתי מה שהקשה לי דבפ\"ק דבכורות בעו למילף דחלב לית ביה משום אבר מן החי מקראי ודחי להו ואמאי לא פשטוה מאברהם אבינו ויקח חמאה וחלב וכו' וע\"ז אתי שפיר דדם נעכר ונעשה חלב ודם שריא והוא הדין חלב עכ\"ל ואתמהא דאיך עירב ב' הסברות דמ\"ד משום אבר מן החי אחד ומ\"ד משום דם אחד ואיהו בקושיתו נקט משום אבר מן החי ואיך תירץ עם מ\"ד דם נעכר יעו\"ש דלמ\"ד משום דם נעכר אה\"נ דליכא פשיטותא אבל למ\"ד משום אבר מן החי שפיר מפשט וכדכתיבנא וברור איך שיהיה מ\"מ קשה עדיין דלפשוט מקרא דבש וחלב תחת לשונך שתיתי ייני עם חלבי דהוא פשוט טפי מקרא דארץ זבת חלב ודבש וק\"ל.<br><b> ואחר</b> סמוך ראיתי להרב שער המלך הל' איסורי מזבח פ\"ג הי\"א כתב וז\"ל ודע דאמרינן בבכורות חלב בהמה טהורה מנא לן דשרי מדגלי רחמנא בפסולי המוקדשים בשר ולא חלב מכלל דחולין שרי ויש להקשות דאמאי לא משני דלעולם אסור משום אבר מן החי וקרא דבשר ולא חלב אצטריך לחלב בן פקועה דמשום אבר מן החי ליכא כיון דאינו טעון שחיטה וכו'.<br><b> וע\"פ</b> קדימתינו אין מקום לזה דזה ניחא למ\"ד משום איסור אבר מן החי ברם למ\"ד משום דם נעכר ונעשה חלב א\"כ גם בבן פקועה אסיר דבאיסור דם ליכא הפרש וק\"ל וע\"פ האמור דבבן פקועה ליכא איסור דאבר מן החי תריץ יתיב חכם בני פחד יצחק יגדל בתורה למאי דאקשינן בסמוך דלמה לא הביאו בש\"ס קראי דשיר השירים דיש לדחות דאיירי בבן פקועה ואף דלמ\"ד דם נעכר ונעשה חלב שפיר מפשט כיון דלא נפשט לכו\"ע לא הביאם משם.<br><b> ולענ\"ד</b> לפי מאי דכתיבנא לעיל על דברי תוס' חיצוניות דממ\"ד זה נלמוד למ\"ד אחר נמצא שפיר מפשט ועוד קשיא לי בש\"ס דהו\"ל להביא קרא דנביאים שמואל ב' סוף סי' י\"ז ודבש וחמאה הגישו לדוד וכו' לאכול וכו'."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בן נח שהרג וכו'. </b> ועיין מ\"ש מרן ומ\"ש עליו הלח\"מ. ודבריו תמוהים מאד איך שלט בעצמו להבין דמ\"ש רבינו וכן אם הרג רודף וכו' נהרג עליו ר\"ל מיתה בידי שמים ולא דיי לנו את הצער הזה אלא דישראל בישראל כתב רבינו דאין בי\"ד ממיתין אותו וצריך לדחוק בו דגם גוי בגוי וגוי בישראל נאמר כן ומה גם דאם כן הו\"ל לרבינו לפרש דאין בי\"ד ממיתין אותו דאף דר' יונתן בן שאול נקט נהרג עליו גבי ישראל בישראל ומפרש לה רבינו בידי שמים מ\"מ הרי פי' ולא סתם לא כן הכא דכתב נהרג עליו ואי איתא להא הו\"ל לפרש והאחרון הכביד דבברייתא תניא על שפיכות דמים גוי בגוי וגוי בישראל חייב ועלה הוא דתניא כל היכול להציל ולא הציל נהרג עליו וחייב דשפיכות דמים הוי בסייף וכמ\"ש רבינו בסוף הפרק ואיך אפשר לומר דחייב דשפיכות דמים הוי בסייף וחייב דכיוצא בו הוא בידי שמים והא חייב תני בכולהו.<br><b> ובעיקר</b> תמיהתו דאיך כתב רבינו משא\"כ בישראל לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהא כיון דהביא מ\"ש פ\"א מהל' רוצח דישראל בישראל אין בי\"ד ממיתין אותו שפיר כתב רבינו משא\"כ בישראל דאינו נהרג בבי\"ד אלא בידי שמים דאי אפשר לומר שבי\"ד ממיתין אותו דמאחר שלא נתכוון אלא להציל לא שייך ביה התראה ולא נקט ר' יונתן בן שאול נהרג עליו אלא לומר שהוא חייב מיתה לשמים והאי טעמא שייך בישראל בישראל דצריך התראה לא כן בגוי דאין צריך התראה וכמ\"ש רבינו גופיה סוף פ\"ט דמלכים ובן נח נהרג בעד אחד ובלא התראה וכו' ומשו\"ה מייתי בש\"ס אי משכחת לה דתניא היא ריב\"ש משום דלקושטא דמילתא ראוי למיתה בידי אדם אלא משום התראה הוא דנפטר.<br><b> ושוב </b> ראיתי סיום זה באהבת עולם דף פ\"ד גם בדין דלקמן דגזל אלא דקאי למ\"ש בתחילת ההלכה בן נח חייב על הגזל בין שגזל מגוי בין שגזל מישראל (ואינו) [והיינו] חייב מיתה וכמ\"ש בסוף הפרק בפי' דעל שבעה מצות מיתתן בסייף וכן במה שסיים או הכובש שכר שכיר וכו' על הכל הוא חייב ר\"ל מיתה שהרי הוא בכלל גזלן ואהא כתב משא\"כ בישראל דאינו חייב מיתה אלא בלאו דבגזל ליכא חיוב מיתה ולא קאי לגונב נפש דגונב נפש גם ישראל חייב מיתה והרב בספר אהבת עולם שם לא ניחא ליה בדברי מרן אלא דמ\"ש בש\"ס אי משכחת לה ריב\"ש היא לאו למימרא דרבנן פליגי עליה וגם דפליג עם רש\"י דכתב דישראל בישראל חייב כגוי בגוי אלא דשוים הם וכי קאמר בש\"ס וריב\"ש היא לאו היינו לומר דרבנן פליגי עליה אלא דסובר דבהא פליגי ריב\"ש ס\"ל דרודף אחר חבירו להורגו ויכול להציל ולא הציל נהרג עליו ולשון חבירו דקתני משמע גוי בגוי וגוי בישראל וישראל בישראל כל שהוא חבירו נהרג עליו וא\"כ כיוצא בו דשפיכות דמים מתוקמא כוותיה אמנם רבנן פליגי עליה וסברי דדוקא גוי הרודף אחר חבירו ויכול להציל נהרג עליו אבל ישראל אחר חבירו אין נהרג עליו בבי\"ד וא\"כ שפיר קאמר בש\"ס דכיוצא בו דשפיכות דמים דהיינו גוי בגוי וגוי בישראל וישראל בישראל חייב כמ\"ש רש\"י ז\"ל דריב\"ש היא דאילו לרבנן דוקא גוי בגוי וגוי בישראל נהרג הא ישראל פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וא\"כ כאן בהל' מלכים פסק כרבנן ודברי רבינו כדברי רש\"י אלא דרש\"י הוסיף דלרבנן דפליגי עליה מותר גמור ולרבינו בדיני שמים מיהא מחייב דלית לן לאפושי פלוגתא בינייהו וכן פסק בפ\"א מהל' רוצח כרבנן דאילו לריב\"ש נהרג עליו קאמר אלו דבריו.<br><b> ולי</b> אני הדיוט לא יתכן תירוץ זה דהא בברייתא לא תני אלא על שפיכות דמים גוי בגוי וגוי בישראל חייב וישראל בגוי פטור וא\"כ שפיר מצי אתי האי ברייתא כרבנן דגוי בגוי וגוי בישראל חייב ברם ישראל בישראל דלא תני ליה אין אומרים (חיוב) [חייב] מיתה בידי שמים ואמאי נדחק לאוקמי כר' יונתן בן שאול דלא הוי הלכתא כוותיה ועוד דלשון חבירו לא משמע אלא או גוי בגוי או ישראל בישראל שהם חברים זה לזה ולא גוי בישראל ועוד דאם כן נימא נמי ישראל בגוי נכנס בכלל וא\"כ לא אתי ברייתא כריב\"ש אלא ודאי מחוורתא כדכתב מרן וכדכתיבנא.<br><b> והראב\"ד </b> כתב על דברי רבינו קשיא ליה אבנר וכתב מרן הענין הוא ממ\"ש פ' נגמר הדין דף מ\"ט ויטהו יואב אל תוך השער אמר ר' יוחנן שדנו דין סנהדרין אמר ליה מאי טעמא קטלתיה לעשאל אמר ליה עשאל רודף הוה היה לך להצילו באחד מאבריו לא יכיל ליה וכו' ופשוטו של מאמר זה מורה כדברי הראב\"ד אבל רבינו נראה דסובר דלאו דין גמור קאמר ומאי דקאמר שדנו דין סנהדרין לאו גמור הוי אלא אסמכתא בעלמא ותו התראה לא אשכחן דהוה ותו אטו משום אומד הדעת דבדופן חמישית כיוון ליה קם ביה דינא וקטליה אלא על כרחך לא היה מחויב מיתה וניזל אבנר דאמר לו משום טענות אחרות אלו דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> ע\"פ הנחתו זאת דיואב טעה בדין ולא בדין גמור הוא שדנו לאבנר א\"צ לומר דניזל אבנר משום דהיו לו טענות אחרות אלא ממש פטור אתה עליו כפשטיה. והן קדם נקדים מ\"ש מהרש\"א באותו ענין שם וז\"ל על דברי מרן ותו י\"ל דכיון דלפי דבריו יואב טעה בדין רודף שיכול להציל דחייב מיתה א\"כ קשה דבסוף נגמר הדין דאתיוה ליואב ואמר ליה מאי טעמא קטלתיה לאבנר למה לא הקשו שם התוספות וא\"ת היאך נתחייב יואב במאי דקטלתיה לאבנר הא בעי התראה וא\"ת חבר א\"צ התראה הרי לא היה חבר בדבר זה שהיה טועה בדבר זה בדין רודף ולמה המתינו עד מאי טעמא קטלתיה לעמשא אלו דבריו.<br><b> וחוץ</b> דלא קשיא מדברי מרן לדעת רבינו להתוס' דגברא אגברא קא רמית דהתוס' יסברו כפשט השמועה פטור אתה עליו מן הדין וא\"כ אינו טועה יואב בדין מ\"מ ומה להם להקשות עוד זאת דלו יהי דסברי דיואב היה טועה בדין מ\"מ א\"א להקשות כלל לעיל דקודם טענת יואב דהשיב הו\"ל להצילו באחד מאבריו דנמצא היה טועה בדין זה דהוה ס\"ל דכל דיכול להציל ולא הציל נהרג בידי אדם א\"א להקשות דתיפו\"ל שהוא פטור יואב משום התראה דהא למ\"ד חבר אין צריך התראה לא קשיא דהא עדיין לא ידעינן שהיה טועה בדבר זה גם למ\"ד חבר צריך התראה וכן פסק פי\"ב מהלכות סנהדרין היינו להבחין בין שוגג למזיד כגון מחול לשבת או משומן לחלב אבל לא בענין הדין דחבר הוא וידע הדין וכמ\"ש מרן וכאן לא שייך התראה אלא בענין הדין אי חייב מיתה אבנר או לא וא\"כ א\"צ ואחר שהשיב יואב הו\"ל להצילו באחד מאבריו משום דהשתא בדופן החמישית כיוון ליה דהורה שהיה טועה בדין ולא היה לו התראה אמר ליה ניזיל אבנר וכפי' רש\"י פטור אתה עליו מטעם שטעה בדין והרגו וא\"כ בזה ניצול רבינו מהשגת הר\"א דמ\"ש פטור אתה עליו משום שהיה טועה בדין ולא היה התראה הא לאו הכי דהיה התראה חייב יואב בהריגת אבנר משום דאף דיכול להציל ולא הציל אינו נהרג עליו.<br><b> ועוד</b> לאלוה מילין לישב להשגת הר\"א ובהקדים מ\"ש הרא\"ם על מ\"ש רש\"י סדר וישלח ויצר לו שמא יהרוג את אחרים וז\"ל יש מפרשים שמא יהרג את עשו ויקללנו אבא וכו' אך קשה דילמא וכו' עד לפיכך צ\"ל וכו' עכ\"ל מדבריו אלו משמע בפי' דס\"ל דלא נאמר דין זה דיכול להציל באחד מאבריו אלא באיש אחר הבא להציל הנרדף מן הרודף אבל בנרדף עצמו לא נאמר דין זה ויכול להרוג לרודף אפי' שיכול להציל באחד מאבריו וכמו שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר וישלח דף י\"ח ע\"ג."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שאסור וכו' חייבים עליו וכו'. </b> והוא מוסכם מהש\"ס ואף דליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסיר הכא לישראל אסיר ג\"כ משום בהמה טמאה ומן התימה על הג\"ה פרישה ודרישה יו\"ד סי' ס\"ב דכתב בפשיטות באבר מן החי דטמאים שרו וליתא."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בספרי </b> תועפות ראם דף ד' ע\"ג."
+            ],
+            [
+                "<b>עיין</b> מ\"ש המל\"מ שם באורך וז\"ל וא\"ת איך כתבו התוס' דעבדים חייבים בפריה ורביה דהא קי\"ל דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה וכן להיפך דגמרינן לה לה מאשה ופריה ורביה קי\"ל דאין האשה חייבת בה הא לא קשיא דלא נאמר כלל זה אלא במצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות להך מילתא איתקוש עבד לאשה מגזירה שוה דלה לה אבל במצות עשה שלא הזמן גרמא כגון פריה ורביה דמדינא היו הנשים חייבות אלא שמגזרת הכתוב הוא דמיעטן דכתיב וכבשוה יעו\"ש באורך עד ומיהו לזה יש ליישב יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> י\"ל באופן אחר התירוץ שתירץ הרב ז\"ל ולא תירץ כלל מה שהקשה הוא ז\"ל והוא דלעולם בכל מקום דמדינא היו חייבות ומיעטם הכתוב מיעט גם לעבדים דכולהו שוין נינהו משא\"כ בפריה ורביה דמיעטם הכתוב בלשון וכבשוה דר\"ל דרך איש לכבוש ולא אשה דמיניה נשמע דעבד דדרכו לכבוש חייב והיינו כמי שמגלה הכתוב דבפריה ורביה שאני עבד מאשה ולפי\"ז אין מקום למה שהקשה אח\"כ גם יתיישב למה שהקשה ה\"ה מהר\"י נוניש נר\"ו לחילוק הרב משקלים דנשים ועבדים פטורים וכתב הרע\"ב פ\"א דשקלים משנה ג' דהיינו טעמא משום דכתיב ונתנו איש כפר נפשו ולא אשה ועבדים פטורים כמותם וכפי דברי הרב קשה משקלים כמה שהקשה (מסמי') [משמיה] ברם כפי חלוקינו יתיישב הכל ועיין בלשון זה עוד בספרי תועפות ראם דף ד' ע\"ב וע\"ג ודף י\"ב ע\"ג."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בספרי </b> תועפות ראם ע\"א ע\"א וע\"ב וע\"ג."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,104 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rebels",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ממרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי השואל עם אותו בית דין וכו'. </b> עיין להלח\"מ שדקדק מאין הוציא ששואל גם הבי\"ד ותירץ שדקדק כן מסיפא דברייתא יעו\"ש וטעם לדבר נ\"ל דכיון דלא ידעו הבי\"ד נכון שילכו הם או שלוחיו כדי לידע דין זה לעתיד לבוא וללמד את העם וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הואיל וכו'. עד והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף וכו'.</b> בס' לשון למודים חלק או\"ח סי' כ\"ח הביא מכת\"י מר חמיו הרב מהר\"א חאקו ז\"ל שהקשה וז\"ל משמע מדברי רבינו דלעבור בעי כוונה שאינו עובר על בל תוסיף אם לא שאומר שכך נצטווה והדבר תמוה מההיא דפרק ראוהו בי\"ד דמסקינן התם דלעבור בזמנן לא בעי כוונה ובנדון שעסוק רבינו לא שייך שלא בזמנו דלבעי כוונה כמ\"ש רבא שם במסקנא דשלא בזמנו בעי כוונה דהכא כל שעתא ושעתא זמניה הוא אלו דבריו ודבריו תמוהים איך עירב נדון רבינו עם ההיא דרבא דפרק ראוהו בי\"ד דאין הנדונות שוות דההיא דפרק ראוהו בי\"ד קאי במצות עשה ורבינו קאי במצות לא תעשה ולכן גבי מצות עשה דוקא בזמנה א\"צ כוונה לעבור בבל תוסיף דממילא עובר על בל תוסיף משא\"כ שלא בזמנה דאי מכוון דוקא לשם מצוה עובר אבל כל דאינו מכוון לשם מצוה אינו עובר כי הוי מתעסק בעלמא במעשה ידיו ומעשה קוף הוא אמנם בנדון רבינו דקאי במצות לא תעשה דהתורה אסרה דבר אחד והוא מוסיף על האיסור אפילו דכל שעתא חשיב זימניה כל שאינו מכוין בתוספת הזה משום מצות ה' מה בכך וכי חייב לאכול בשר עוף בחלב וכיוצא דבר שהתירה תורה ואינו רוצה לעשות ואינו מכוין משום מצוה למה יהא נחשב עובר בבל תוסיף דבר זה אינו אלא סייג ולא שייך בל תוסיף ומה לתבן עם הבר אלא דהראב\"ד חלוק עם רבינו דבמצות לא תעשה ליכא כלל בל תוסיף אפילו במכוין לשם מצוה וכבר הליץ על רבינו מרן כ\"מ שם יעו\"ש.<br><b> ומסוגייא</b> זאת דפרק ראוהו בי\"ד ראיתי למרן ב\"י חלק או\"ח סי' תרנ\"א דקשיא ליה על מ\"ש הטור שם ולא יוסיף עליהם מין אחר אפילו לא יאגדנו אם יאחזנו בידו עמהם לשם מצות לולב איכא בל תוסיף וכו' וז\"ל קשה דהא אסיקנא בפרק ראוהו בי\"ד דלעבור בזמנו לא בעי כוונה עכ\"ל ואנא בריה קלה במ\"ש נראה דבלולב לא שייך לומר בזמנו לא בעי כוונה משום דאי כבר יצא ידי חובתו בפעם אחת אף דזמנו כל היום כיון דיצא ידי חובתו שאר היום לאו זימניה מקרי לאדם זה דדוקא בשופר וברכת כהנים שייך לומר כל היום זימניה הוא אף שתקע פעם אחת ואף שבירך פעם אחת משום דאי מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר ותקע וכן בברכת כהנים אי מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך וכן בבכור אילו איתרמי ליה בוכרא אחרינא בעי מזה יעו\"ש בסוגייא ותוס' פרק ראוהו בי\"ד וכן בפ\"ק שם וכן פרק לולב הגזול משא\"כ בלולב דלא שייך בו אי אתרמי ליה כיון שיצא ידי חובתו בפעם אחת שוב לאו זימניה הוא אפילו בו ביום ולפי\"ז שפיר מתפרשין דברי הטור ולא יוסיף וכו' אף בלי אגד אם יאחזנו בידו עמהם לשם מצות לולב פי' בפעם ראשונה שאז נוטלו לשם מצוה איכא בל תוסיף משא\"כ אחר שיצא ידי חובתו אפילו נוטלו באגד עם התוספת אין קפידה דלאו זמניה הוא אלא מעשה קוף בעלמא, נמצא דמ\"ש הטור לשם מצות לולב ר\"ל בפעם ראשונה לצאת ידי חובתו דאז מקרי זימניה וא\"צ שיכוין להוסיף במצוה ברם אם נטל פעם שניה דלאו זימניה וכדאמרן אז צריך שיכוין לעבור דהיינו לעשות המצוה בתוספת."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ק\"ז ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש לב\"ד וכו'.</b> עיין מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ל\"ח ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין לא תעשה וכו' לא ישמע לו וכו' כולכם חייבין בכבודי.</b> הכי איתא בב\"מ דף ל\"ב ואותביה בש\"ס טעמא דכתב רחמנא וכו' הא לאו הכי הו\"א צייתי ליה ואמאי האי עשה והאי לא תעשה ועשה ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אצטריך סד\"א הואיל והוקש כבוד אב ואם לכבודו של מקום וכו' לציית ליה קמ\"ל דלא ע\"כ ופרש\"י ד\"ה הו\"א צייתא וז\"ל דאתי עשה דכבוד ודחי לא תעשה דלא תוכל להתעלם אבידה עשה ולא תעשה השב תשיבם לא תוכל להתעלם עכ\"ל. ועיין בתשובה להרב שער אפרים סי' ע\"ח בדברי הרב הבן דקשיא ליה לרש\"י שפי' פרכת הש\"ס אחדא מינייהו ולא אשניהם כפשט הש\"ס ושם נאמר בדרך השני דקשיא ליה לרש\"י בש\"ס דאם נאמר דפריך גם אטומאה מאי קאמר אח\"כ אצטריך סד\"א הואיל והוקש כבודם וכו' לציית ליה וכו' ואיך ס\"ד האי סברא שהרי שקולים הם בהקש כבודם ומאי חזית דציית לאביו ולא להקב\"ה בשלמא אי פריך אאבידה לחוד סברה נכונה היא לציית לאביו מאחר שהוקש כבודו לכבוד המקום וזה כלל גדול שב ואל תעשה שאני וה' צוה לו להחזיר אבידה והוא קום עשה ואביו אמר לו אל תחזיר יש סברה שיציית לאביו בשב ואל תעשה משא\"כ בטומאה דהוי קום עשה מאי חזית דיציית לאביו ולזה נשמר רש\"י ופירש דקאי אאבידה לחוד ויעו\"ש שהאריך בזה.<br><b> ולענ\"ד</b> דבריו תמוהים טובא דהא ילפותא זו נפקא לה בברייתא מדכתיב ואת שבתותי תשמורו וכו' כולכם חייבין בכבודי וגבי שבת הענין הוא קום עשה שאומר לו אביו חלל שבת והוי כמו טומאה שאומר לו אביו להטמא והוצרך ה' לומר ואת שבתותי תשמורו משום דסד\"א כיון דהוקש כבודם לכבוד המקום ולפי דבריו מה ס\"ד הוא זה וכן רבינו ז\"ל כתב לעבור על דברי תורה בין לא תעשה וכו' היפך דבריו ומה שגמגם דמהיכא תיתי שיהיה חייב לציית לאביו ולעבור בקום עשה אין כוונת הש\"ס בס\"ד זה שיהיה חייב לציית לאביו מכח דהוקש כבודם לכבוד המקום עד דתיקשה ליה מאי חזית וכו' אלא דהוה ס\"ד דכיון דהוקש כבודם לכבוד המקום הוו שקולים ואם אדם זה נגרר אחר אביו ועשה כמאמר אביו היפך ה' אין עליו חטא משפט מות ומ\"ש סד\"א לציית ליה לאו דהדין הכי בהכרח אלא הכי פירושו סד\"א לציית ליה ואם ציית ליה אין בו חטא קמ\"ל ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי ואם עבר על מצות ה' חייב ויעויין בפי' רש\"י שם גבי שבת בפי' ומה שסייע את עצמו ממ\"ש רש\"י ד\"ה הוקש כבודם בגזרה שוה כבד וכו' כבד וכו' ליכא סייעתא כלל כי רש\"י הרגיש בלשון הש\"ס דקאמר הוקש כבודם וכו' דאינו הקש אלא גז\"ש ולזה כתב רש\"י דהאי לשון הקש הוא לשון מושאל ור\"ל גז\"ש דהיינו כבד וכבד ופשוט.<br><b> וזה</b> אצלי כוונת הפרישה ביו\"ד ריש סי' ר\"ס שהוקש וכו' לשון הוקש אינו מדוקדק כל כך שאין זה הקש ממש אלא מדאפקיה רחמנא כיבוד אב ואם בלשון דמפיק כיבוד המקום עכ\"ל וכוונתו דלשון הקש הוא לשון מושאל ועל האמת הוא גזירה שוה ולאפוקי מהרב הנזכר דקשיא ליה על הפרישה מדברי רש\"י אלו יעו\"ש בתחילת דבריו ברם מ\"ש בדרך הראשונה ע\"פ דברי התוס' נכון הדבר.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי למ\"ש אחרי זאת על מה דפשיט לשאלת הגאון אביו מהליכת יעקב מאת יצחק אביו וז\"ל ובאשר דשערי דחיות לא ננעלו כי י\"ל דמה שנענש היה שלא היה מאכילו וכו' יעו\"ש לענ\"ד אין זה דחיה אלא קושטא קאי גם במה שסיים והעיקר מאן לימא לן שהיה סומא דלא מצינו אלא כיהוי עינים אף שהוכחתי במקום אחר שהיה סומא ממש עכ\"ל לא ידעתי את שיחו דמקרא מלא הוא בסדר תולדות שלא היה רואה כלל כשנטל יעקב את הברכות."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומדברי סופרים שיהא אדם חייב בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו. </b> ומסתברא ליה להלכות קטנות ח\"א סי' קכ\"ה שהוא גדול האחים שנכנס במקום אב שהוא אב לכולם ומסברא ליה הרב שבות יעקב ח\"א סימן ע\"ו מההיא דפ' הנושא אע\"פ ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא שנאמר ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור וכיון שהוא נכנס במקום אביו ראוי לכבדו ומה שהרגיש מדברי רש\"י בחומש סדר ויחי גבי שמעון ולוי אחים שכתב שלא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים יעו\"ש כבר תריץ ליה בטוב טעם דלדבר בפני מי שגדול ממנו יהיה מי שיהיה הוי דרך ביזיון ושאני כבוד מבזיון וכמו שביאר בדבריו קחינו משם.<br><b> וראיתי</b> להרב כמה\"ר אהרן אמארילייו ז\"ל בסוף ס' מלכי בקדש דף קנ\"ז שדחה לו בדברים ונשתמש מדברי רש\"י הנ\"ל שהביא השבות יעקב וכן מתשובת הרא\"ש שהביא השבות יעקב ז\"ל שאפי' אח מאמו חייב בכבודו דלא שייך לומר שיורש גדולה יעו\"ש. וליתא דגם באם שייך ירושה דהגע עצמך דבמיתת האם איכא ירושה כגון שגבתה כתובתה ומתה ויורשים לה ב' אחים שהם בניה אף שהם מב' בני אדם וכן אם יש לה איזה גדולה יהיה מה שיהיה הגדול קודם דומיא דאב.<br><b> גם </b> מה שדחה דלפי טעמו לא יהיה חייב בכבוד אחיו הגדול כי אם לאחר מיתת אביו ולמה יהא חייב גם בחיי אביו וכן משמע מדברי הר\"מ וכמ\"ש הכנסת הגדולה יו\"ד סי' ר\"מ הגהת הטור וכ\"ש לדעת הרמב\"ן ז\"ל דדוקא בחיי אביו ולא לאחר מיתה ואילו לטעם הרב יותר מסתברא לכבד אחר מיתת אביו מבחיי אביו וכו' יעו\"ש ואי מהא לא אריא דכיון דבן זה הגדול ראוי לירש הגדולה של אביו לאחר מיתה חשיב לכבדו גם בחיי אביו גם לדעת הרמב\"ן כיון דהוי ראוי לירש לאביו הגדולה חשוב בעיני אביו הוא ויש לו נחת רוח לאביו בראותו שמכבד לבנו הראוי ליכנס במקומו ונמצא בזה מכבד לאביו משא\"כ לאחר מותו.<br><b> עוד </b> כתב וז\"ל ותו קשה דמאי ראיה מייתי מרבינו הקדוש שאמר שאע\"פ ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא שאני התם שאינו יורש המלכות רק הבן הגדול שאם הניח בנים הרבה אינו יורש המלוכה רק הבן הגדול דא\"א שיהיו כולם מלכים ומסתברא דהגדול קודם אבל גבי כבוד לאחיו הגדול מי מעכב שלא לכבד את כולם אלו דבריו ולא דק בראיה להבינה והכי פירושו מה מצינו התם דאף דשמעון חכם גמליאל נשיא משום היותו גדול ממנו ��\"כ נלמוד משם לכבד את הגדול דוקא כיון דלו נאה הירושה ליכנס במקום אביו אף דאיכא חכם אחריו מה שאין כן לשני ולשלישי דאינו יורש גדולת אביו והכל מסברא ודוק.<br><b> וראיתי</b> כתוב להרב חיים יהודה אלגאזי בן מהר\"ש אלגאזי ז\"ל בגליון הלכות קטנות וז\"ל קשה דאם כן וי\"ו יתירה לרבות גדול האחים (מ\"ל) [למה לי] ואפשר לומר לדעת הרב ז\"ל דאה\"נ אלא לישנא דקרא נקט דכתיב אביך בכינוי ולא קאמר אב ואם אמנם אכתי קשה דהו\"ל למימר וא\"ו יתירה לרבות גדול שבאחים ואפשר דכוונת הרב לומר דרבויה דוא\"ו דומיא דאב ואם דקרא מה אב ואם יחידים אף גדול האחים יחיד מיוחד שבאחים שהוא הגדול שבכולן וזהו שכתב שנכנס במקום האב שהוא אב לכולם. ואחר זמן ראיתי להרב ברכי יוסף בחלק יו\"ד שהביא משם האר\"י ז\"ל דחייב לכבד לכל האחים הגדולים ממנו יעו\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,101 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rebels",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Rebels",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי השואל עם אותו בית דין וכו'. </b> עיין להלח\"מ שדקדק מאין הוציא ששואל גם הבי\"ד ותירץ שדקדק כן מסיפא דברייתא יעו\"ש וטעם לדבר נ\"ל דכיון דלא ידעו הבי\"ד נכון שילכו הם או שלוחיו כדי לידע דין זה לעתיד לבוא וללמד את העם וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הואיל וכו'. עד והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף וכו'.</b> בס' לשון למודים חלק או\"ח סי' כ\"ח הביא מכת\"י מר חמיו הרב מהר\"א חאקו ז\"ל שהקשה וז\"ל משמע מדברי רבינו דלעבור בעי כוונה שאינו עובר על בל תוסיף אם לא שאומר שכך נצטווה והדבר תמוה מההיא דפרק ראוהו בי\"ד דמסקינן התם דלעבור בזמנן לא בעי כוונה ובנדון שעסוק רבינו לא שייך שלא בזמנו דלבעי כוונה כמ\"ש רבא שם במסקנא דשלא בזמנו בעי כוונה דהכא כל שעתא ושעתא זמניה הוא אלו דבריו ודבריו תמוהים איך עירב נדון רבינו עם ההיא דרבא דפרק ראוהו בי\"ד דאין הנדונות שוות דההיא דפרק ראוהו בי\"ד קאי במצות עשה ורבינו קאי במצות לא תעשה ולכן גבי מצות עשה דוקא בזמנה א\"צ כוונה לעבור בבל תוסיף דממילא עובר על בל תוסיף משא\"כ שלא בזמנה דאי מכוון דוקא לשם מצוה עובר אבל כל דאינו מכוון לשם מצוה אינו עובר כי הוי מתעסק בעלמא במעשה ידיו ומעשה קוף הוא אמנם בנדון רבינו דקאי במצות לא תעשה דהתורה אסרה דבר אחד והוא מוסיף על האיסור אפילו דכל שעתא חשיב זימניה כל שאינו מכוין בתוספת הזה משום מצות ה' מה בכך וכי חייב לאכול בשר עוף בחלב וכיוצא דבר שהתירה תורה ואינו רוצה לעשות ואינו מכוין משום מצוה למה יהא נחשב עובר בבל תוסיף דבר זה אינו אלא סייג ולא שייך בל תוסיף ומה לתבן עם הבר אלא דהראב\"ד חלוק עם רבינו דבמצות לא תעשה ליכא כלל בל תוסיף אפילו במכוין לשם מצוה וכבר הליץ על רבינו מרן כ\"מ שם יעו\"ש.<br><b> ומסוגייא</b> זאת דפרק ראוהו בי\"ד ראיתי למרן ב\"י חלק או\"ח סי' תרנ\"א דקשיא ליה על מ\"ש הטור שם ולא יוסיף עליהם מין אחר אפילו לא יאגדנו אם יאחזנו בידו עמהם לשם מצות לולב איכא בל תוסיף וכו' וז\"ל קשה דהא אסיקנא בפרק ראוהו בי\"ד דלעבור בזמנו לא בעי כוונה עכ\"ל ואנא בריה קלה במ\"ש נראה דבלולב לא שייך לומר בזמנו לא בעי כוונה משום דאי כבר יצא ידי חובתו בפעם אחת אף דזמנו כל היום כיון דיצא ידי חובתו שאר היום לאו זימניה מקרי לאדם זה דדוקא בשופר וברכת כהנים שייך לומר כל היום זימניה הוא אף שתקע פעם אחת ואף שבירך פעם אחת משום דאי מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר ותקע וכן בברכת כהנים אי מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך וכן בבכור אילו איתרמי ליה בוכרא אחרינא בעי מזה יעו\"ש בסוגייא ותוס' פרק ראוהו בי\"ד וכן בפ\"ק שם וכן פרק לולב הגזול משא\"כ בלולב דלא שייך בו אי אתרמי ליה כיון שיצא ידי חובתו בפעם אחת שוב לאו זימניה הוא אפילו בו ביום ולפי\"ז שפיר מתפרשין דברי הטור ולא יוסיף וכו' אף בלי אגד אם יאחזנו בידו עמהם לשם מצות לולב פי' בפעם ראשונה שאז נוטלו לשם מצוה איכא בל תוסיף משא\"כ אחר שיצא ידי חובתו אפילו נוטלו באגד עם התוספת אין קפידה דלאו זמניה הוא אלא מעשה קוף בעלמא, נמצא דמ\"ש הטור לשם מצות לולב ר\"ל בפעם ראשונה לצאת ידי חובתו דאז מקרי זימניה ��א\"צ שיכוין להוסיף במצוה ברם אם נטל פעם שניה דלאו זימניה וכדאמרן אז צריך שיכוין לעבור דהיינו לעשות המצוה בתוספת."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ק\"ז ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש לב\"ד וכו'.</b> עיין מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ל\"ח ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין לא תעשה וכו' לא ישמע לו וכו' כולכם חייבין בכבודי.</b> הכי איתא בב\"מ דף ל\"ב ואותביה בש\"ס טעמא דכתב רחמנא וכו' הא לאו הכי הו\"א צייתי ליה ואמאי האי עשה והאי לא תעשה ועשה ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אצטריך סד\"א הואיל והוקש כבוד אב ואם לכבודו של מקום וכו' לציית ליה קמ\"ל דלא ע\"כ ופרש\"י ד\"ה הו\"א צייתא וז\"ל דאתי עשה דכבוד ודחי לא תעשה דלא תוכל להתעלם אבידה עשה ולא תעשה השב תשיבם לא תוכל להתעלם עכ\"ל. ועיין בתשובה להרב שער אפרים סי' ע\"ח בדברי הרב הבן דקשיא ליה לרש\"י שפי' פרכת הש\"ס אחדא מינייהו ולא אשניהם כפשט הש\"ס ושם נאמר בדרך השני דקשיא ליה לרש\"י בש\"ס דאם נאמר דפריך גם אטומאה מאי קאמר אח\"כ אצטריך סד\"א הואיל והוקש כבודם וכו' לציית ליה וכו' ואיך ס\"ד האי סברא שהרי שקולים הם בהקש כבודם ומאי חזית דציית לאביו ולא להקב\"ה בשלמא אי פריך אאבידה לחוד סברה נכונה היא לציית לאביו מאחר שהוקש כבודו לכבוד המקום וזה כלל גדול שב ואל תעשה שאני וה' צוה לו להחזיר אבידה והוא קום עשה ואביו אמר לו אל תחזיר יש סברה שיציית לאביו בשב ואל תעשה משא\"כ בטומאה דהוי קום עשה מאי חזית דיציית לאביו ולזה נשמר רש\"י ופירש דקאי אאבידה לחוד ויעו\"ש שהאריך בזה.<br><b> ולענ\"ד</b> דבריו תמוהים טובא דהא ילפותא זו נפקא לה בברייתא מדכתיב ואת שבתותי תשמורו וכו' כולכם חייבין בכבודי וגבי שבת הענין הוא קום עשה שאומר לו אביו חלל שבת והוי כמו טומאה שאומר לו אביו להטמא והוצרך ה' לומר ואת שבתותי תשמורו משום דסד\"א כיון דהוקש כבודם לכבוד המקום ולפי דבריו מה ס\"ד הוא זה וכן רבינו ז\"ל כתב לעבור על דברי תורה בין לא תעשה וכו' היפך דבריו ומה שגמגם דמהיכא תיתי שיהיה חייב לציית לאביו ולעבור בקום עשה אין כוונת הש\"ס בס\"ד זה שיהיה חייב לציית לאביו מכח דהוקש כבודם לכבוד המקום עד דתיקשה ליה מאי חזית וכו' אלא דהוה ס\"ד דכיון דהוקש כבודם לכבוד המקום הוו שקולים ואם אדם זה נגרר אחר אביו ועשה כמאמר אביו היפך ה' אין עליו חטא משפט מות ומ\"ש סד\"א לציית ליה לאו דהדין הכי בהכרח אלא הכי פירושו סד\"א לציית ליה ואם ציית ליה אין בו חטא קמ\"ל ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי ואם עבר על מצות ה' חייב ויעויין בפי' רש\"י שם גבי שבת בפי' ומה שסייע את עצמו ממ\"ש רש\"י ד\"ה הוקש כבודם בגזרה שוה כבד וכו' כבד וכו' ליכא סייעתא כלל כי רש\"י הרגיש בלשון הש\"ס דקאמר הוקש כבודם וכו' דאינו הקש אלא גז\"ש ולזה כתב רש\"י דהאי לשון הקש הוא לשון מושאל ור\"ל גז\"ש דהיינו כבד וכבד ופשוט.<br><b> וזה</b> אצלי כוונת הפרישה ביו\"ד ריש סי' ר\"ס שהוקש וכו' לשון הוקש אי��ו מדוקדק כל כך שאין זה הקש ממש אלא מדאפקיה רחמנא כיבוד אב ואם בלשון דמפיק כיבוד המקום עכ\"ל וכוונתו דלשון הקש הוא לשון מושאל ועל האמת הוא גזירה שוה ולאפוקי מהרב הנזכר דקשיא ליה על הפרישה מדברי רש\"י אלו יעו\"ש בתחילת דבריו ברם מ\"ש בדרך הראשונה ע\"פ דברי התוס' נכון הדבר.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי למ\"ש אחרי זאת על מה דפשיט לשאלת הגאון אביו מהליכת יעקב מאת יצחק אביו וז\"ל ובאשר דשערי דחיות לא ננעלו כי י\"ל דמה שנענש היה שלא היה מאכילו וכו' יעו\"ש לענ\"ד אין זה דחיה אלא קושטא קאי גם במה שסיים והעיקר מאן לימא לן שהיה סומא דלא מצינו אלא כיהוי עינים אף שהוכחתי במקום אחר שהיה סומא ממש עכ\"ל לא ידעתי את שיחו דמקרא מלא הוא בסדר תולדות שלא היה רואה כלל כשנטל יעקב את הברכות."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומדברי סופרים שיהא אדם חייב בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו. </b> ומסתברא ליה להלכות קטנות ח\"א סי' קכ\"ה שהוא גדול האחים שנכנס במקום אב שהוא אב לכולם ומסברא ליה הרב שבות יעקב ח\"א סימן ע\"ו מההיא דפ' הנושא אע\"פ ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא שנאמר ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור וכיון שהוא נכנס במקום אביו ראוי לכבדו ומה שהרגיש מדברי רש\"י בחומש סדר ויחי גבי שמעון ולוי אחים שכתב שלא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים יעו\"ש כבר תריץ ליה בטוב טעם דלדבר בפני מי שגדול ממנו יהיה מי שיהיה הוי דרך ביזיון ושאני כבוד מבזיון וכמו שביאר בדבריו קחינו משם.<br><b> וראיתי</b> להרב כמה\"ר אהרן אמארילייו ז\"ל בסוף ס' מלכי בקדש דף קנ\"ז שדחה לו בדברים ונשתמש מדברי רש\"י הנ\"ל שהביא השבות יעקב וכן מתשובת הרא\"ש שהביא השבות יעקב ז\"ל שאפי' אח מאמו חייב בכבודו דלא שייך לומר שיורש גדולה יעו\"ש. וליתא דגם באם שייך ירושה דהגע עצמך דבמיתת האם איכא ירושה כגון שגבתה כתובתה ומתה ויורשים לה ב' אחים שהם בניה אף שהם מב' בני אדם וכן אם יש לה איזה גדולה יהיה מה שיהיה הגדול קודם דומיא דאב.<br><b> גם </b> מה שדחה דלפי טעמו לא יהיה חייב בכבוד אחיו הגדול כי אם לאחר מיתת אביו ולמה יהא חייב גם בחיי אביו וכן משמע מדברי הר\"מ וכמ\"ש הכנסת הגדולה יו\"ד סי' ר\"מ הגהת הטור וכ\"ש לדעת הרמב\"ן ז\"ל דדוקא בחיי אביו ולא לאחר מיתה ואילו לטעם הרב יותר מסתברא לכבד אחר מיתת אביו מבחיי אביו וכו' יעו\"ש ואי מהא לא אריא דכיון דבן זה הגדול ראוי לירש הגדולה של אביו לאחר מיתה חשיב לכבדו גם בחיי אביו גם לדעת הרמב\"ן כיון דהוי ראוי לירש לאביו הגדולה חשוב בעיני אביו הוא ויש לו נחת רוח לאביו בראותו שמכבד לבנו הראוי ליכנס במקומו ונמצא בזה מכבד לאביו משא\"כ לאחר מותו.<br><b> עוד </b> כתב וז\"ל ותו קשה דמאי ראיה מייתי מרבינו הקדוש שאמר שאע\"פ ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא שאני התם שאינו יורש המלכות רק הבן הגדול שאם הניח בנים הרבה אינו יורש המלוכה רק הבן הגדול דא\"א שיהיו כולם מלכים ומסתברא דהגדול קודם אבל גבי כבוד לאחיו הגדול מי מעכב שלא לכבד את כולם אלו דבריו ולא דק בראיה להבינה והכי פירושו מה מצינו התם דאף דשמעון חכם גמליאל נשיא משום היותו גדול ממנו א\"כ נלמוד משם לכבד את הגדול דוקא כיון דלו נאה הירושה ליכנס במקום אביו אף דאיכא חכם אחריו מה שאין כן לשני ולשלישי דאינו יורש גדולת אביו והכל מסברא ודוק.<br><b> וראיתי</b> כתוב להרב חיים יהודה אלגאזי בן מהר\"ש אלגאזי ז\"ל בגליון הלכות קטנות וז\"ל קשה דאם כן וי\"ו יתירה לרבות גדול ��אחים (מ\"ל) [למה לי] ואפשר לומר לדעת הרב ז\"ל דאה\"נ אלא לישנא דקרא נקט דכתיב אביך בכינוי ולא קאמר אב ואם אמנם אכתי קשה דהו\"ל למימר וא\"ו יתירה לרבות גדול שבאחים ואפשר דכוונת הרב לומר דרבויה דוא\"ו דומיא דאב ואם דקרא מה אב ואם יחידים אף גדול האחים יחיד מיוחד שבאחים שהוא הגדול שבכולן וזהו שכתב שנכנס במקום האב שהוא אב לכולם. ואחר זמן ראיתי להרב ברכי יוסף בחלק יו\"ד שהביא משם האר\"י ז\"ל דחייב לכבד לכל האחים הגדולים ממנו יעו\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ממרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Testimony",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עדות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד אחד אומר וכו' אבל אחר חצי החדש וכו'. </b> עד סוף הלשון. והוא מש\"ס סנהדרין דף מ\"א יעו\"ש והקשה מו\"ה מהרח\"א נר\"ו דא\"כ למה היו השלוחים יוצאים בכסלו מפני חנוכה והוא בכ\"ה לחדש והא אין אחר חצי החדש בא מבלי ידעו הכל אימתי היה ר\"ח.<br><b> ולענ\"ד</b> יש לחלק דעד כאן לא אמרינן כן דאחר חצי החדש ודאי ידעי אימתי היה ר\"ח אלא במי שבא להעיד ואומר ביום כך לחדש היה זה וודאי דייק ואמר כיון שעבר חצי החדש משא\"כ באינו בא להעיד אמר לא ידע וא\"כ לא ידעי לעשות חנוכה בכ\"ה ואמטו להכי השלוחין יוצאין וראיה לדברי ממאי דאמרינן בערכין דף י\"א ע\"ב אמר רמי בריה דרב ייבא כבש הבא עם העומר קמבעיא להו מי קבע ר\"ח דליקרב או לא יעו\"ש והא ט\"ז הוא אחר חצי החדש ואמאי אצטריך לשאול אימתי הוקבע ר\"ח אלא ודאי כדאמרן דלא נאמר זה דאחר חצי החדש יודע אדם אימתי היה ר\"ח אלא במעיד בכך וכך לחדש היה ענין זה אבל באינו מעיד אינו ודאי שידעו אימתי היה ר\"ח אף שהוא אחר חצי החדש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וכו' צריך וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן וכן תירצו התוספות בסנהדרין דף ל\"ב ע\"ב ד\"ה כאן בדין מרומה יעו\"ש ולענ\"ד לא הוה צריך לתירוץ זה דבלא\"ה יש לתרץ שפיר ואף שיודעין בו שהוא מרומה ולא קשיא מהכא להתם דהתם לא קאמר אלא שלא יחתכנו ע\"פ העדים באומרו קולר תלוי בצוארם משא\"כ הכא דקאמר שיחקור וידרוש דמהיות טוב אל תקרי רע דאה\"נ דאם אפשר לברר הדבר ולבער הרע עדיף טפי אבל כשא\"א לברר אה\"נ שיסתלק וכן מורים דברי רבינו בהל' סנהדרין אחר שהעתיק הברייתא דפרק שבועת העדות כתב עליה כיצד יעשה ידרוש וכו' ואם לבו נוקפו יסלק עצמו ולכן כתב כאן בהל' עדות וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה צריך דרישה וחקירה ר\"ל אם אפשר וזה מורה ברור בדברי רבינו יותר מתירוץ מרן."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Testimony",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Testimony",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד אחד אומר וכו' אבל אחר חצי החדש וכו'. </b> עד סוף הלשון. והוא מש\"ס סנהדרין דף מ\"א יעו\"ש והקשה מו\"ה מהרח\"א נר\"ו דא\"כ למה היו השלוחים יוצאים בכסלו מפני חנוכה והוא בכ\"ה לחדש והא אין אחר חצי החדש בא מבלי ידעו הכל אימתי היה ר\"ח.<br><b> ולענ\"ד</b> יש לחלק דעד כאן לא אמרינן כן דאחר חצי החדש ודאי ידעי אימתי היה ר\"ח אלא במי שבא להעיד ואומר ביום כך לחדש היה זה וודאי דייק ואמר כיון שעבר חצי החדש משא\"כ באינו בא להעיד אמר לא ידע וא\"כ לא ידעי לעשות חנוכה בכ\"ה ואמטו להכי השלוחין יוצאין וראיה לדברי ממאי דאמרינן בערכין דף י\"א ע\"ב אמר רמי בריה דרב ייבא כבש הבא עם העומר קמבעיא להו מי קבע ר\"ח דליקרב או לא יעו\"ש והא ט\"ז הוא אחר חצי החדש ואמאי אצטריך לשאול אימתי הוקבע ר\"ח אלא ודאי כדאמרן דלא נאמר זה דאחר חצי החדש יודע אדם אימתי היה ר\"ח אלא במעיד בכך וכך לחדש היה ענין זה אבל באינו מעיד אינו ודאי שידעו אימתי היה ר\"ח אף שהוא אחר חצי החדש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וכו' צריך וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן וכן תירצו התוספות בסנהדרין דף ל\"ב ע\"ב ד\"ה כאן בדין מרומה יעו\"ש ולענ\"ד לא הוה צריך לתירוץ זה דבלא\"ה יש לתרץ שפיר ואף שיודעין בו שהוא מרומה ולא קשיא מהכא להתם דהתם לא קאמר אלא שלא יחתכנו ע\"פ העדים באומרו קולר תלוי בצוארם משא\"כ הכא דקאמר שיחקור וידרוש דמהיות טוב אל תקרי רע דאה\"נ דאם אפשר לברר הדבר ולבער הרע עדיף טפי אבל כשא\"א לברר אה\"נ שיסתלק וכן מורים דברי רבינו בהל' סנהדרין אחר שהעתיק הברייתא דפרק שבועת העדות כתב עליה כיצד יעשה ידרוש וכו' ואם לבו נוקפו יסלק עצמו ולכן כתב כאן בהל' עדות וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה צריך דרישה וחקירה ר\"ל אם אפשר וזה מורה ברור בדברי רבינו יותר מתירוץ מרן."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עדות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,146 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה וכו'.</b> עיין מה שהקשה מרן ומ\"ש הלח\"מ לתרץ דפלך ופלך שכתב רבינו ר\"ל שבט ושבט וכן הברייתות יעו\"ש ונראין דבריו ולפי הנחה הלזו שפיר נאה לומר שיש לרבינו גירסא אחרת הפוכה וגורס שם במכות אבל בחו\"ל אי אתה מושיב בכל פלך ופלך אבל אתה מושיב בכל עיר ועיר וניחא הגירסא לומר תפשת מועט תפשת דהיינו בכל עיר ועיר ישבו בתי דינים אבל לא בכל פלך ופלך דהיינו בכל שבט ושבט דאם יהיו ב' שבטים בעיר אחת א\"צ ב' בתי דינים משום השבטים לאפוקי ממ\"ש הלח\"מ בהל' ב'."
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש הלח\"מ ומ\"ש בהל' א' ומ\"ש בדינא דחיי עשין צ\"ז דף ק\"ו ע\"ג."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש מרן משם הרמ\"ך ומה שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר דברים ומ\"ש המל\"מ ומ\"ש שם."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש הלח\"מ ומה שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר דברים."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>עיין</b> מ\"ש הלח\"מ ולדעתי אינו מן הישוב דעל זה היה בעית הש\"ס. ולענ\"ד נראה דס\"ל לרבינו כמ\"ש הלח\"מ ורמז לה במ\"ש דכהן גדול בדיני נפשות בע\"א מכלל דבדיני ממונות בעשרים ושלשה ושוב כתב דממונות דכהן גדול בשלשה הא כיצד שור הנסקל בעשרים ושלשה שאר ממונות בשלשה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מה שהקשה המל\"מ והצריך עיון ונראה דאה\"נ דהן רשאין בשלן והרא\"ש איירי דהן מתרצין שלא לעשות מה שפסק הדיין הזה ברם עדיין רוצין להדיין עם דיין אחר בזה יש לו כח להאי דיינא יען נתרצו להדיין עמו שלא לדיינו בבי\"ד אחר דאפשר ידין הבי\"ד אחר נגדו ושוב זכיתי ומצאתי לסברא הלזו למהרשד\"ם חו\"מ סי' י\"ב וז\"ל הצריך לעניננו גם יש לדעת שאם בעלי דין עמדו לדין אפי' לפני ג' הדיוטות וקבלו דינם עליהם דינם דין וכתב הנמוק\"י וז\"ל אבל אם היה ברצון בעלי דין הוי כפשרה ודיניהם דין דהא ברצונם נעשה ומכאן סתירה למ\"ש הרב על סמך שמעשה היה על ראובן שתבע את שמעון לפני פרנסי ק\"ק סיסלייא עד ששמעון תבע בפיו שידונו אותו ואחר שקבלו הדין מרו בקהל של סיסילייא והלכו לבי\"ד של כת\"ר ורצה כת\"ר להפך הדין ולסתור מה שכבר עשו פרנסי וממוני ק\"ק סיסילייא אם כנים הדברים לא ידעתי על מה ועל מה כת\"ר סומך שהרי מה שעשו עשוי ואין להרהר אחר שום בי\"ד עכ\"ל ומתוך הכתוב תפול התמה על מהרשד\"ם שלא הביא גם מדברי הרא\"ש אלו לתמוה על החכם ההוא."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו וכו'.</b> עיין מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף צ\"ז ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא</b> פסק רבינו משל צבור ועיין להלח\"מ מה שתירץ וראיתי למרן החבי\"ב בשיטת סנהדרין כת\"י [חמרא וחיי] כתב עליו וז\"ל והנכון דאחר דפשיט הש\"ס למאי דבעי עוד קורט של לבונה והיין משל מי ופשיט משל צבור והוי הצלה הוא הדין הנך אלו דבריו בקיצור. ולענ\"ד יש לבעל דין לחלוק דשאני הנך דמשל צבור משום דלאו הצלה ממש היא מהמיתה אלא בלבול הדעת שלא יצטער טובא וסוף סוף הכנה למיתה היא משא\"כ סודר שמניף וסוף סוף הוא לצורך הצלה ממש עדיין ספיקו כדקאי קאי. ולמה שהקשה החבי\"ב על רבינו אמאי לא מני פתילה של אבר לשריפה דלא שייך לתרץ אליביה כמ\"ש התוס' י\"ל כמו שתירץ בשיטת כת\"י להמאירי כיון דליכא שוה פרוטה לא מני ליה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף צ\"ו ע\"ד."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן נביא וכו'. </b> עיין מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ק\"ז ע\"ב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ע\"ח ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאל וכו' מדבריהם נזדכה פלוני.</b> והיינו כר' אלעזר דפליג אר' יוחנן וריש לקיש בסנהדרין דף ל' ע\"א ואף דר' אלעזר ור\"י דפליגי הלכה כר\"י דרביה דר\"א הוא והוא מוסכם דהלכה כר\"י מ\"מ שאני הכא דהלכה כר\"א כמ\"ש הרא\"ש דר\"א אית ליה דתרוייהו ומסתבר טעמיה. ולפ\"ז אין מקום להשיג מכאן על הפרי חדש במים חיים פ\"ג מהל' עבודת יוה\"כ ד' ע\"א ע\"ב שכתב דלשיהא הלכה כר\"א נגד ר\"י צריך שיזכיר הש\"ס דברי ר\"א ברישא והכא מזכיר דברי ר\"י ור\"ל ברישא ואפ\"ה הלכה כר\"א נמצא דאינו תלוי בקדימה דשאני הכא דמסתבר טעמיה וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ומשו\"ה לא חש לה הש\"ס לאקדומי לר\"א.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי להתוס' שם בש\"ס כתבו משום דמחזי כשיקרא ומשום לא תלך רכיל אין כאן עכ\"ל. ופירוש דבריהם לענ\"ד פשוט דקשיא להו דלמ\"ד מיחזי כשיקרא איך לא חשש ללא תלך רכיל דחזינן למתני' דחשש דתנן מנין שלא יאמר מה אעשה וכו' ת\"ל לא תלך רכיל וכו' ואהא תירצו לא תלך רכיל אין כאן בנדון זה והוא פשוט דלא תלך רכיל הוא שאומר להנידון שיצא חייב ומגלה לו מי המחייבו משא\"כ הכא שאינו אומר לנידון החייב אלא בפתקא של הזכאי הוא דכותבים לו פלוני ופלוני מזכים וכו' לא שייך לא תלך רכיל באופן דאין לתפוש ממתני' ושוב ראיתי שלא הונח זה להחידושי הלכות וז\"ל ודוחק הוא דודאי יש כאן לא תלך רכיל אלא דריש לקיש לא חש הכא משום טעמא דמחזי כשיקרא ולפי מ\"ש אין מקום לדבריו וק\"ל ונהפוך הוא דמ\"ש הוא בכונתם הוא דוחק גדול חדא שעשה ט\"ס ועוד לפי פירושו כדבריהם מ\"ש ז\"ל הוא דברי הגמ' בהדיא דאמר ור' אלעזר אית ליה דמר ואית ליה דמר וכו' וק\"ל ואינו ענין להנמוק\"י יעו\"ש.<br><b> והנה</b> מהאי דינא דהוינן בה דן הגאון מרן [הב\"י] בתשובת המבי\"ט ח\"ב סי' קע\"ג על בי\"ד של ג' ששנים מהם זיכו לאחד והדיין השלישי לא הודה להם דהדין הוא דאזלינן בתר רובא דצריך לחתום עמהם גם השלישי אף שאין דעתו כן משום אחרי רבים להטות שכן כתב בסוף התשובה וחיליה ודאי מהאי סוגיא שרמזה בתחילת התשובה למה שנתרעם על שנתן החכם אחר פסק דין נגד הב' ובא עליו הגאון שכנגדו המבי\"ט ז\"ל לחלוק עליו שא\"צ שיחתום השלישי נגד דעתו ואחר שהעתיק ש\"ס זה כתב הרי שאינו מוכרח לחתום כי יש ב' דרכים לפסוק הדין הגדו�� שבדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי או יכתבו הסופרים מדבריהם נזדכה פלוני אלו תוכן דבריו.<br><b> ואני</b> עפר ואפר מתחת כפות רגליהם באתי לידון לפניהם כי מהאי סוגייא קשה לשניהם למרן בית יוסף קשה שפסק שצריך לחתום דהוי שקר וכבר אמר בש\"ס דר' אלעזר אית ליה דשניהם והלכתא כוותיה הרי דלפום דינא חיישינן למחזי כשקרא ואיך יחתום ומה גם בנדון זה דחתימה אפי' ר' יוחנן מודה דלא יחתום דלא אמר ר\"י אלא שיכתבו לו זכאי ומשום לא תלך רכיל ולא חשש למחזי כשקרא לפי שיש במובן ג\"כ שהוא זכאי ע\"פ הרוב אלא משום דיש לפרש ג\"כ זכאי ע\"פ כולם משום לא תלך רכיל לא חיישינן להא דמחזי כשיקרא שהוא זכאי ע\"פ כולם וכן נראה מפשט הלשון מחזי כשקרא ברם לחתום המחייב עם המזכים אז לא מחזי כשקרא אלא שקר ממש נמצא דאף לר\"י אינו יכול לחתום אף אם ירצה, ולגאון שכנגדו הוא המבי\"ט דלמד מתוך הש\"ס זה שאינו מוכרח לחתום מכלל שאם ירצה לחתום רשאי ואינו כן כי אם ירצה לחתום אינו רשאי דמחזי כשקרא דגם ר\"א מודה לטעם זה כמ\"ש בש\"ס ר\"א אית ליה דמר ודמר ומה גם בנדון דחתימה דהוי שקר ממש דאפי' ר\"י מודה וכדכתיבנא ונמצא דלא דיי דלא כייפינן ליה לחתום אלא דאינו רשאי.<br><b> ומן </b> התימה על הרב מהר\"ש אמארילייו ז\"ל הביאו בנו הרב בס' דבר משה חלק חו\"מ סימן ד' דעבד עובדא וכפה לחתום לשלישי עם השנים נגד המבי\"ט. ולכאורה הדין עמו וכ\"ש למאי דכתיבנא לענ\"ד דאיכא טעמא דמחזי כשקרא יותר מנדון הש\"ס דזה הוי שקר ממש והוא מוסכם אף לר' יוחנן ובקונטריס בית הרואה ערבב דברים בזה ולא פנה להקשות כמו שהקשתי אחרי שראה דברי המבי\"ט ז\"ל וכעת לא ראיתי תשובת מרן בספרו שציין הרב דבר משה בדף קל\"ח ושוב חיפשתי אחריו וראיתי דתשובה זאת לאו ממרן מהר\"י קארו היא אלא מסרכין ג' רבני אשכנז וגם המה זלה\"ה לא כתבו דצריך לחתום נגד דעתו אלא שנתרעמו נגד רב אחד שהסכימה דעתו עמהם וז\"ל ושלחנו אל החכם שיחתום עמנו כאשר היה עמנו ונמנה עמנו (כאשר כתוב בשאלה) וראינו כי הטו אותו מחשבות זרות בבוקר השכם ורוח אחר נשב בו והשיב וכו' ואע\"פ שישב עמנו בדין ונמנה עמנו וכו' ואע\"פ שאין דעתו כן אינו רשאי לומר אני מזכה אדרבא החזיק יד היבם בדבור ובמעשה ואמר לו בהדייא שלא יחוש לגזרתינו וכו' עכ\"ל נמצא דמה ששלחו לו שיחתום עמהם היה קודם יודעם שחזר בו ברם אחרי יודעם בחזרתו תפשו לו דאינו רשאי לומר אני מזכה וכ\"ש לאמר שלא יחוש לשניהם ונמצאו דברי רבני אשכנז כדת וכהלכה ומעולם לא נתרעמו שיחתום עמהם אף שאין דעת החותם כן ומן התימה על הרב הגדול מהר\"ש אמארילייו דעבד עובדא וגם בנו מהרמ\"א לא נרגש כלל וכלל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. </b> משנה פ' עד כמה דף כ\"ט וסיים שם להעיד עדותיו בטלין ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו והטור ושו\"ע הך סיפא דמתני' ועיין להר\"ן הביאו הב\"י דפ' האיש מקדש כתב דמדתנן דיניו בטלין ולא תני דינו בטל דלא אותו דין שידוע שנטל בו שכר בלבד הוא שבטל אלא כל דינים שדן פסולים אא\"כ ידוע שלא נטל בהם שכר ע\"כ ועיין להחבי\"ב חלק חו\"מ סי' כ\"ח הגהת הטור אות קל\"ה נסתפק אי גם בעדות כל העדויות בטלים או דילמא בעדות אינו בטל אלא אותו עדות שנטל שכר וכו' אלו דבריו והנראה שלא ראה דברי הר\"ן במקומן אלא בב\"י דהר\"ן בפי' כתב בעדות כמ\"ש בדין יעו\"ש ועיין במל\"מ מ\"ש בפכ\"ג מהל' עדות ששייך ללשון זה ונכתב שם בטעות."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ע\"ה."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,143 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_The_Sanhedrin_and_the_Penalties_within_their_Jurisdiction",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה וכו'.</b> עיין מה שהקשה מרן ומ\"ש הלח\"מ לתרץ דפלך ופלך שכתב רבינו ר\"ל שבט ושבט וכן הברייתות יעו\"ש ונראין דבריו ולפי הנחה הלזו שפיר נאה לומר שיש לרבינו גירסא אחרת הפוכה וגורס שם במכות אבל בחו\"ל אי אתה מושיב בכל פלך ופלך אבל אתה מושיב בכל עיר ועיר וניחא הגירסא לומר תפשת מועט תפשת דהיינו בכל עיר ועיר ישבו בתי דינים אבל לא בכל פלך ופלך דהיינו בכל שבט ושבט דאם יהיו ב' שבטים בעיר אחת א\"צ ב' בתי דינים משום השבטים לאפוקי ממ\"ש הלח\"מ בהל' ב'."
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש הלח\"מ ומ\"ש בהל' א' ומ\"ש בדינא דחיי עשין צ\"ז דף ק\"ו ע\"ג."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש מרן משם הרמ\"ך ומה שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר דברים ומ\"ש המל\"מ ומ\"ש שם."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש הלח\"מ ומה שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר דברים."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>עיין</b> מ\"ש הלח\"מ ולדעתי אינו מן הישוב דעל זה היה בעית הש\"ס. ולענ\"ד נראה דס\"ל לרבינו כמ\"ש הלח\"מ ורמז לה במ\"ש דכהן גדול בדיני נפשות בע\"א מכלל דבדיני ממונות בעשרים ושלשה ושוב כתב דממונות דכהן גדול בשלשה הא כיצד שור הנסקל בעשרים ושלשה שאר ממונות בשלשה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מה שהקשה המל\"מ והצריך עיון ונראה דאה\"נ דהן רשאין בשלן והרא\"ש איירי דהן מתרצין שלא לעשות מה שפסק הדיין הזה ברם עדיין רוצין להדיין עם דיין אחר בזה יש לו כח להאי דיינא יען נתרצו להדיין עמו שלא לדיינו בבי\"ד אחר דאפשר ידין הבי\"ד אחר נגדו ושוב זכיתי ומצאתי לסברא הלזו למהרשד\"ם חו\"מ סי' י\"ב וז\"ל הצריך לעניננו גם יש לדעת שאם בעלי דין עמדו לדין אפי' לפני ג' הדיוטות וקבלו דינם עליהם דינם דין וכתב הנמוק\"י וז\"ל אבל אם היה ברצון בעלי דין הוי כפשרה ודיניהם דין דהא ברצונם נעשה ומכאן סתירה למ\"ש הרב על סמך שמעשה היה על ראובן שתבע את שמעון לפני פרנסי ק\"ק סיסלייא עד ששמעון תבע בפיו שידונו אותו ואחר שקבלו הדין מרו בקהל של סיסילייא והלכו לבי\"ד של כת\"ר ורצה כת\"ר להפך הדין ולסתור מה שכבר עשו פרנסי וממוני ק\"ק סיסילייא אם כנים הדברים לא ידעתי על מה ועל מה כת\"ר סומך שהרי מה שעשו עשוי ואין להרהר אחר שום בי\"ד עכ\"ל ומתוך הכתוב תפול התמה על מהרשד\"ם שלא הביא גם מדברי הרא\"ש אלו לתמוה על החכם ההוא."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו וכו'.</b> עיין מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף צ\"ז ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא</b> פסק רבינו משל צבור ועיין להלח\"מ מה שתירץ וראיתי למרן החבי\"ב בשיטת סנהדרין כת\"י [חמרא וחיי] כתב עליו וז\"ל והנכון דאחר דפשיט הש\"ס למאי דבעי עוד קורט של לבונה והיין משל מי ופשיט משל צבור והוי הצלה הוא הדין הנך אלו דבריו בקיצור. ולענ\"ד יש לבעל דין לחלוק דשאני הנך דמשל צבור משום דלאו הצלה ממש היא מהמיתה אלא בלבול הדעת שלא יצטער טובא וסוף סוף הכנה למיתה היא משא\"כ סודר שמניף וסו�� סוף הוא לצורך הצלה ממש עדיין ספיקו כדקאי קאי. ולמה שהקשה החבי\"ב על רבינו אמאי לא מני פתילה של אבר לשריפה דלא שייך לתרץ אליביה כמ\"ש התוס' י\"ל כמו שתירץ בשיטת כת\"י להמאירי כיון דליכא שוה פרוטה לא מני ליה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף צ\"ו ע\"ד."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן נביא וכו'. </b> עיין מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ק\"ז ע\"ב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ע\"ח ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאל וכו' מדבריהם נזדכה פלוני.</b> והיינו כר' אלעזר דפליג אר' יוחנן וריש לקיש בסנהדרין דף ל' ע\"א ואף דר' אלעזר ור\"י דפליגי הלכה כר\"י דרביה דר\"א הוא והוא מוסכם דהלכה כר\"י מ\"מ שאני הכא דהלכה כר\"א כמ\"ש הרא\"ש דר\"א אית ליה דתרוייהו ומסתבר טעמיה. ולפ\"ז אין מקום להשיג מכאן על הפרי חדש במים חיים פ\"ג מהל' עבודת יוה\"כ ד' ע\"א ע\"ב שכתב דלשיהא הלכה כר\"א נגד ר\"י צריך שיזכיר הש\"ס דברי ר\"א ברישא והכא מזכיר דברי ר\"י ור\"ל ברישא ואפ\"ה הלכה כר\"א נמצא דאינו תלוי בקדימה דשאני הכא דמסתבר טעמיה וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ומשו\"ה לא חש לה הש\"ס לאקדומי לר\"א.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי להתוס' שם בש\"ס כתבו משום דמחזי כשיקרא ומשום לא תלך רכיל אין כאן עכ\"ל. ופירוש דבריהם לענ\"ד פשוט דקשיא להו דלמ\"ד מיחזי כשיקרא איך לא חשש ללא תלך רכיל דחזינן למתני' דחשש דתנן מנין שלא יאמר מה אעשה וכו' ת\"ל לא תלך רכיל וכו' ואהא תירצו לא תלך רכיל אין כאן בנדון זה והוא פשוט דלא תלך רכיל הוא שאומר להנידון שיצא חייב ומגלה לו מי המחייבו משא\"כ הכא שאינו אומר לנידון החייב אלא בפתקא של הזכאי הוא דכותבים לו פלוני ופלוני מזכים וכו' לא שייך לא תלך רכיל באופן דאין לתפוש ממתני' ושוב ראיתי שלא הונח זה להחידושי הלכות וז\"ל ודוחק הוא דודאי יש כאן לא תלך רכיל אלא דריש לקיש לא חש הכא משום טעמא דמחזי כשיקרא ולפי מ\"ש אין מקום לדבריו וק\"ל ונהפוך הוא דמ\"ש הוא בכונתם הוא דוחק גדול חדא שעשה ט\"ס ועוד לפי פירושו כדבריהם מ\"ש ז\"ל הוא דברי הגמ' בהדיא דאמר ור' אלעזר אית ליה דמר ואית ליה דמר וכו' וק\"ל ואינו ענין להנמוק\"י יעו\"ש.<br><b> והנה</b> מהאי דינא דהוינן בה דן הגאון מרן [הב\"י] בתשובת המבי\"ט ח\"ב סי' קע\"ג על בי\"ד של ג' ששנים מהם זיכו לאחד והדיין השלישי לא הודה להם דהדין הוא דאזלינן בתר רובא דצריך לחתום עמהם גם השלישי אף שאין דעתו כן משום אחרי רבים להטות שכן כתב בסוף התשובה וחיליה ודאי מהאי סוגיא שרמזה בתחילת התשובה למה שנתרעם על שנתן החכם אחר פסק דין נגד הב' ובא עליו הגאון שכנגדו המבי\"ט ז\"ל לחלוק עליו שא\"צ שיחתום השלישי נגד דעתו ואחר שהעתיק ש\"ס זה כתב הרי שאינו מוכרח לחתום כי יש ב' דרכים לפסוק הדין הגדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי או יכתבו הסופרים מדבריהם נזדכה פלוני אלו תוכן דבריו.<br><b> ואני</b> עפר ואפר מתחת כפות רגליהם באתי לידון לפניהם כי מהאי סוגייא קשה לשניהם למרן בית יוסף קשה שפסק שצריך לחתום דהוי שקר וכבר אמר בש\"ס דר' אלעזר אית ליה דשניהם והלכתא כוותיה הרי דלפום דינא חיישינן למחזי כשקרא ואיך יחתום ומה גם בנדון זה דחתימה אפי' ר' יוחנן מודה דלא יחתום דלא אמר ר\"י אלא שיכתבו לו זכאי ומשום לא תלך רכיל ולא חשש למחזי כשקרא לפי שיש במובן ג\"כ שהוא זכאי ע\"פ הרוב אלא משום דיש לפרש ג\"כ זכאי ע\"פ כולם משום לא תלך רכיל לא חיישינן להא דמחזי כשיקרא שהוא זכאי ע\"פ כולם וכן נראה מפשט הלשון מחזי כשקרא ברם לחתום המחייב עם המזכים אז לא מחזי כשקרא אלא שקר ממש נמצא דאף לר\"י אינו יכול לחתום אף אם ירצה, ולגאון שכנגדו הוא המבי\"ט דלמד מתוך הש\"ס זה שאינו מוכרח לחתום מכלל שאם ירצה לחתום רשאי ואינו כן כי אם ירצה לחתום אינו רשאי דמחזי כשקרא דגם ר\"א מודה לטעם זה כמ\"ש בש\"ס ר\"א אית ליה דמר ודמר ומה גם בנדון דחתימה דהוי שקר ממש דאפי' ר\"י מודה וכדכתיבנא ונמצא דלא דיי דלא כייפינן ליה לחתום אלא דאינו רשאי.<br><b> ומן </b> התימה על הרב מהר\"ש אמארילייו ז\"ל הביאו בנו הרב בס' דבר משה חלק חו\"מ סימן ד' דעבד עובדא וכפה לחתום לשלישי עם השנים נגד המבי\"ט. ולכאורה הדין עמו וכ\"ש למאי דכתיבנא לענ\"ד דאיכא טעמא דמחזי כשקרא יותר מנדון הש\"ס דזה הוי שקר ממש והוא מוסכם אף לר' יוחנן ובקונטריס בית הרואה ערבב דברים בזה ולא פנה להקשות כמו שהקשתי אחרי שראה דברי המבי\"ט ז\"ל וכעת לא ראיתי תשובת מרן בספרו שציין הרב דבר משה בדף קל\"ח ושוב חיפשתי אחריו וראיתי דתשובה זאת לאו ממרן מהר\"י קארו היא אלא מסרכין ג' רבני אשכנז וגם המה זלה\"ה לא כתבו דצריך לחתום נגד דעתו אלא שנתרעמו נגד רב אחד שהסכימה דעתו עמהם וז\"ל ושלחנו אל החכם שיחתום עמנו כאשר היה עמנו ונמנה עמנו (כאשר כתוב בשאלה) וראינו כי הטו אותו מחשבות זרות בבוקר השכם ורוח אחר נשב בו והשיב וכו' ואע\"פ שישב עמנו בדין ונמנה עמנו וכו' ואע\"פ שאין דעתו כן אינו רשאי לומר אני מזכה אדרבא החזיק יד היבם בדבור ובמעשה ואמר לו בהדייא שלא יחוש לגזרתינו וכו' עכ\"ל נמצא דמה ששלחו לו שיחתום עמהם היה קודם יודעם שחזר בו ברם אחרי יודעם בחזרתו תפשו לו דאינו רשאי לומר אני מזכה וכ\"ש לאמר שלא יחוש לשניהם ונמצאו דברי רבני אשכנז כדת וכהלכה ומעולם לא נתרעמו שיחתום עמהם אף שאין דעת החותם כן ומן התימה על הרב הגדול מהר\"ש אמארילייו דעבד עובדא וגם בנו מהרמ\"א לא נרגש כלל וכלל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. </b> משנה פ' עד כמה דף כ\"ט וסיים שם להעיד עדותיו בטלין ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו והטור ושו\"ע הך סיפא דמתני' ועיין להר\"ן הביאו הב\"י דפ' האיש מקדש כתב דמדתנן דיניו בטלין ולא תני דינו בטל דלא אותו דין שידוע שנטל בו שכר בלבד הוא שבטל אלא כל דינים שדן פסולים אא\"כ ידוע שלא נטל בהם שכר ע\"כ ועיין להחבי\"ב חלק חו\"מ סי' כ\"ח הגהת הטור אות קל\"ה נסתפק אי גם בעדות כל העדויות בטלים או דילמא בעדות אינו בטל אלא אותו עדות שנטל שכר וכו' אלו דבריו והנראה שלא ראה דברי הר\"ן במקומן אלא בב\"י דהר\"ן בפי' כתב בעדות כמ\"ש בדין יעו\"ש ועיין במל\"מ מ\"ש בפכ\"ג מהל' עדות ששייך ללשון זה ונכתב שם בטעות."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ע\"ה."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}