04d20b48c501859f5326e7e742648f529a49ade42123490c51138c2f8298d9ac

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,128 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Blessings",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ברכות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המברך ברכה שאינה צריכה כו'.</b> בפרק אין עומדין ומוכח מדברי הריב\"ש סי' ת\"ח דלאו דוקא במזכיר שם בן ד' דה\"ה נמי אלהינו אסור לאומרו יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שאכל ושכח ולא בירך וכו'.</b> משנה ס\"פ אלו דברים. וכתב הרא\"ש וכן לענין שתיית יין ואכילת פירות אם אינו צמא או רעב ותאב לאותם פירות יברך. ומ\"ש על זה מרן וז\"ל ותמיה לי מילתא אם אכל פירות ונתעכלו שהוא רעב אע\"פ שאינו מתאוה לאותם פירות למה לא יברך ע\"כ. דברים אלו אינם מובנים ודברי הרא\"ש נמוקם עמם דמשוה שתיה לאכילה ואי אפשר ליישב דברי מרן כי אם בט\"ס ודו\"ק. (א\"ה וצ\"ל למה יברך וכונת מרן דהבין בדברי הרא\"ש דאו או קתני דאם אינו תאב אע\"ג דרעב וכן אם רעב אע\"ג דתאב יברך ואהא תמיהא ליה דהיכא דרעב מאי איכפת לן אם אינו תאב. אבל איכא לפרושי דה\"ק אם אינו רעב וגם אינו תאב יברך לאפוקי תאב אע\"ג דאינו רעב או איפכא דלא יברך וק\"ל. ודע דמכאן הביא ראיה הריב\"ש סימן פ\"ב דיש לברך ברכת אירוסין אחר הקידושין אם לא בירך קודם כיון דשם ארוסה עליה ועיין מ\"ש הרב המחבר סוף פ\"ג מהלכות אישות): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והשותה פחות מרביעית וכו'.</b> שמעתי באומרים לי שעל שתיית הקאוו\"י מברכין לאחריו ואע\"פ שיש מתחלת השתיה עד סוף השתיה יותר מכדי שתיית רביעית או יותר מכדי אכילת פרס למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה שאני הכא משום דדרך שתייתו בכך ומצטרף אף שיש יותר מכשיעור מתחלת שתיה ראשונה ע\"ס שתיה אחרונה. ולי נראה דחילוק זה ליתיה וראיה ממ\"ש רבינו ז\"ל בספ\"ח מהלכות שאר אבות הטומאה וז\"ל אשה שהיא ראשון לטומאה ומניקה את בנה הרי הבן טהור ולא גזרו עליו טומאה שאפילו תאמר שינק רביעית אפשר שיש מתחלה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס שהרי אינו יונק בבת אחת והרי גבי יניקה שדרך שתייתו בכך ואפ\"ה אמרו שאם יש מתחלה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס אינו מצטרף וזה פשוט. (א\"ה עיין בספר שיורי כנה\"ג ובני חייא סי' ר\"ד והרמ\"ז מהר\"ם ן' חביב בחידושיו לפרק יום הכפורים (דף י\"ב:) האריך בזה ומסיק כדברי הרב המחבר שלא לברך יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק נטל ידיו ספק לא נטל ידיו ספיקו טהור כו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר ז\"ל ריש פ\"ד מהלכות בכורות ופי\"ד מהלכות שאר אבות הטומאות ע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גמרו מלאכול מסלקין את השלחן כו'.</b> כתב מהר\"י ויי\"ל בחדושיו שיש להסיר פת שלם מן השלחן כשמברכין ברהמ\"ז והרב באר שבע בחידושיו לפרק חלק דחה דברים אלו דליכא קפידא אלא להביא פת שלם אבל להניח לא ואדרבא ראוי הוא להניח פת שלם ושכ\"כ בספר הזוהר פרשת תרומה יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>הביאו להם מים לנטילה כו'.</b> בר\"פ שלשה שאכלו אמרינן מים אחרונים בזמן שהן ה' מתחילין מן הגדול. וכתב מרן הב\"י סימן קפ\"א בשם הרשב\"א דבשיעור זה ליכא הפסק בין נטילה לברכה וש\"מ דהא דאמרינן תכף לנטילה ברכה לאו דוקא תכף ממש אלא בכדי שיעור זה. ועיין במ\"ש מרן סי' קכ\"ח בשם התוס' בשיעור תכיפה ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הביאו לפניו שמן והדס מברך על ההדס וכו'.</b> פלוגתא דב\"ש וב\"ה בפרק כיצד מברכין ופסק כב\"ה וכן פסק הרי\"ף. ובגמרא אמרינן אמר ר\"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו וכו' א\"ר יוחנן הלכה כדברי המכריע. וכתב מרן שלא רצה לפסוק כר\"ג משום דלאו מכריע הוא אלא נותן טעם לדברי ב\"ש. ואני תמיה דלא היה צריך לטעם זה דאפילו את\"ל דר\"ג היה מכריע גמור מ\"מ לא היה הלכה כמותו משום דכלל זה לא נאמר כי אם במשנה ולא בברייתא. הן אמת שקושיא זו היא על הרא\"ש ג\"כ דבפרק כיצד מברכין כתב כדברי מרן דהכרעת ר\"ג לאו הכרעה היא אלא שנתן טעם לדברי ב\"ש והרא\"ש עצמו בפ\"ק דקידושין עלה דשן ועין כתב בפירוש דכלל זה דהלכה כדברי המכריע לא נאמר בברייתא. ואולי דקושטא דמילתא נקטו דאף אם היתה הכרעה זו דר\"ג במתני' לא היתה הכרעה לפי שלא בא כי אם לתת טעם לדברי ב\"ש. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"א מהלכות בית הבחירה דין ח' באורך):      סליק הלכות ברכות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,127 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Blessings",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Blessings",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המברך ברכה שאינה צריכה כו'.</b> בפרק אין עומדין ומוכח מדברי הריב\"ש סי' ת\"ח דלאו דוקא במזכיר שם בן ד' דה\"ה נמי אלהינו אסור לאומרו יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שאכל ושכח ולא בירך וכו'.</b> משנה ס\"פ אלו דברים. וכתב הרא\"ש וכן לענין שתיית יין ואכילת פירות אם אינו צמא או רעב ותאב לאותם פירות יברך. ומ\"ש על זה מרן וז\"ל ותמיה לי מילתא אם אכל פירות ונתעכלו שהוא רעב אע\"פ שאינו מתאוה לאותם פירות למה לא יברך ע\"כ. דברים אלו אינם מובנים ודברי הרא\"ש נמוקם עמם דמשוה שתיה לאכילה ואי אפשר ליישב דברי מרן כי אם בט\"ס ודו\"ק. (א\"ה וצ\"ל למה יברך וכונת מרן דהבין בדברי הרא\"ש דאו או קתני דאם אינו תאב אע\"ג דרעב וכן אם רעב אע\"ג דתאב יברך ואהא תמיהא ליה דהיכא דרעב מאי איכפת לן אם אינו תאב. אבל איכא לפרושי דה\"ק אם אינו רעב וגם אינו תאב יברך לאפוקי תאב אע\"ג דאינו רעב או איפכא דלא יברך וק\"ל. ודע דמכאן הביא ראיה הריב\"ש סימן פ\"ב דיש לברך ברכת אירוסין אחר הקידושין אם לא בירך קודם כיון דשם ארוסה עליה ועיין מ\"ש הרב המחבר סוף פ\"ג מהלכות אישות): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והשותה פחות מרביעית וכו'.</b> שמעתי באומרים לי שעל שתיית הקאוו\"י מברכין לאחריו ואע\"פ שיש מתחלת השתיה עד סוף השתיה יותר מכדי שתיית רביעית או יותר מכדי אכילת פרס למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה שאני הכא משום דדרך שתייתו בכך ומצטרף אף שיש יותר מכשיעור מתחלת שתיה ראשונה ע\"ס שתיה אחרונה. ולי נראה דחילוק זה ליתיה וראיה ממ\"ש רבינו ז\"ל בספ\"ח מהלכות שאר אבות הטומאה וז\"ל אשה שהיא ראשון לטומאה ומניקה את בנה הרי הבן טהור ולא גזרו עליו טומאה שאפילו תאמר שינק רביעית אפשר שיש מתחלה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס שהרי אינו יונק בבת אחת והרי גבי יניקה שדרך שתייתו בכך ואפ\"ה אמרו שאם יש מתחלה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס אינו מצטרף וזה פשוט. (א\"ה עיין בספר שיורי כנה\"ג ובני חייא סי' ר\"ד והרמ\"ז מהר\"ם ן' חביב בחידושיו לפרק יום הכפורים (דף י\"ב:) האריך בזה ומסיק כדברי הרב המחבר שלא לברך יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק נטל ידיו ספק לא נטל ידיו ספיקו טהור כו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר ז\"ל ריש פ\"ד מהלכות בכורות ופי\"ד מהלכות שאר אבות הטומאות ע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גמרו מלאכול מסלקין את השלחן כו'.</b> כתב מהר\"י ויי\"ל בחדושיו שיש להסיר פת שלם מן השלחן כשמברכין ברהמ\"ז והרב באר שבע בחידושיו ��פרק חלק דחה דברים אלו דליכא קפידא אלא להביא פת שלם אבל להניח לא ואדרבא ראוי הוא להניח פת שלם ושכ\"כ בספר הזוהר פרשת תרומה יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>הביאו להם מים לנטילה כו'.</b> בר\"פ שלשה שאכלו אמרינן מים אחרונים בזמן שהן ה' מתחילין מן הגדול. וכתב מרן הב\"י סימן קפ\"א בשם הרשב\"א דבשיעור זה ליכא הפסק בין נטילה לברכה וש\"מ דהא דאמרינן תכף לנטילה ברכה לאו דוקא תכף ממש אלא בכדי שיעור זה. ועיין במ\"ש מרן סי' קכ\"ח בשם התוס' בשיעור תכיפה ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הביאו לפניו שמן והדס מברך על ההדס וכו'.</b> פלוגתא דב\"ש וב\"ה בפרק כיצד מברכין ופסק כב\"ה וכן פסק הרי\"ף. ובגמרא אמרינן אמר ר\"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו וכו' א\"ר יוחנן הלכה כדברי המכריע. וכתב מרן שלא רצה לפסוק כר\"ג משום דלאו מכריע הוא אלא נותן טעם לדברי ב\"ש. ואני תמיה דלא היה צריך לטעם זה דאפילו את\"ל דר\"ג היה מכריע גמור מ\"מ לא היה הלכה כמותו משום דכלל זה לא נאמר כי אם במשנה ולא בברייתא. הן אמת שקושיא זו היא על הרא\"ש ג\"כ דבפרק כיצד מברכין כתב כדברי מרן דהכרעת ר\"ג לאו הכרעה היא אלא שנתן טעם לדברי ב\"ש והרא\"ש עצמו בפ\"ק דקידושין עלה דשן ועין כתב בפירוש דכלל זה דהלכה כדברי המכריע לא נאמר בברייתא. ואולי דקושטא דמילתא נקטו דאף אם היתה הכרעה זו דר\"ג במתני' לא היתה הכרעה לפי שלא בא כי אם לתת טעם לדברי ב\"ש. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"א מהלכות בית הבחירה דין ח' באורך):      סליק הלכות ברכות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ברכות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,44 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Circumcision",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד שאם היתה בהרת בראש הערלה כו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר רפ\"י מהלכות טומאת צרעת): "
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שמילת הבנים דוחה את השבת וכו'.</b> וכתב הטי\"ד סימן רס\"ו דישראל שהמיר ונשוי ישראלית מלין בנו בשבת. וז\"ל מרן בב\"ה ול\"נ דאפילו נשוי מומרת נמי מלין בשבת בן הנולד מהם שהרי הם חייבים בכל המצות וישראלית דנקט הטור אפשר דלאו לאפוקי מומרת אלא לאפוקי כותית ע\"כ ופשט דברי הטור אינן מורין כן שהרי סיים דבריו וכתב ואין אנו מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה כיון שאמו ישראלית משמע דבמומר שנשא מומרת אין מלין את בניהם משום דאנו מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה וכ\"כ הר\"ב ט\"ז והש\"ך וכ\"כ הטור א\"ח כלל ב' סימן ל\"א. ועיין עוד שם שכתב דמומר שנשא מומרת אין מלין בנו אפילו בחול ואין דבריו נראין בעיני: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Circumcision",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Circumcision",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד שאם היתה בהרת בראש הערלה כו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר רפ\"י מהלכות טומאת צרעת): "
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שמילת הבנים דוחה את השבת וכו'.</b> וכתב הטי\"ד סימן רס\"ו דישראל שהמיר ונשוי ישראלית מלין בנו בשבת. וז\"ל מרן בב\"ה ול\"נ דאפילו נשוי מומרת נמי מלין בשבת בן הנולד מהם שהרי הם חייבים בכל המצות וישראלית דנקט הטור אפשר דלאו לאפוקי מומרת אלא לאפוקי כותית ע\"כ ופשט דברי הטור אינן מורין כן שהרי סיים דבריו וכתב ואין אנו מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה כיון שאמו ישראלית משמע דבמומר שנשא מומרת אין מלין את בניהם משום דאנו מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה וכ\"כ הר\"ב ט\"ז והש\"ך וכ\"כ הטור א\"ח כלל ב' סימן ל\"א. ועיין עוד שם שכתב דמומר שנשא מומרת אין מלין בנו אפילו בחול ואין דבריו נראין בעיני: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,62 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fringes",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ציצית",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם נתכוין להוסיף אע\"פ שחתך אחת מהן ה\"ז פסולה.</b> (א\"ה עיין מה שכתב בהלכות ממרים): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תכלת האמורה בתורה כו'.</b> (א\"ה עיין מה שכתב הרב המחבר ז\"ל בפרק ח' מהלכות כלי המקדש דין י\"ג): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהשעטנז מותר לענין ציצית שהרי התכלת צמר הוא ומטילין אותה לפשתן.</b> בפ\"ק דיבמות (דף ד':) תנא דבי רבי ישמעאל כל בגדים צמר ופשתים הם ואמר רחמנא עביד להו תכלת ותכלת עמרא הוא וממאי דתכלת עמרא מדשש כיתנא תכל' עמרא הוא. וכתבו התוס' בד\"ה ואמר רחמנא וז\"ל אבל קשה דאכתי נימא דאמר רחמנא לעביד להו תכלת בלא קשירה דלא הוי כלאים דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור. ובמנחות דקדק דקשר העליון דאורייתא מדשרי רחמנא כלאים בציצית ושמעתי בשם ר\"י קלצון דע\"כ אמר רחמנא ליעבד להו תכלת בענין דליהוי כלאים דאי דוקא בלא כלאים א\"כ לשתוק קרא מיחדיו ומדאמר רחמנא עביד להו תכלת ידעינן דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור אלא ודאי בענין דהוי כלאים אמר רחמנא לעביד תכלת ולא שמעינן להו מהכא מידי אי תוכף תכיפה אחד הוי חיבור או לא להכי איצטריך יחדיו ע\"כ. והרואה יראה דתירוץ זה צריך ביאור דכיון דעיקר קושייתם לא הוי אלא משום דכתב רחמנא יחדיו דמשמע דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור ועל כן הקשו דאי לאו דכתב רחמנא צמר ופשתים הו\"א דכלאים בציצית אסר רחמנא והא דקאמר רחמנא עביד להו תכלת היינו בלא קשירה דלא הוי כלאים אבל אי לא כתב רחמנא יחדיו פשיטא דהו\"א דתוכף תכיפה אחת הוי חיבור ומדקאמר רחמנא עביד להו תכלת משמע דכלאים בציצית שרי רחמנא א\"כ איך תירץ ר\"י קלצון דאם דוקא בלא כלאים לישתוק קרא מיחדיו ומדאמר רחמנא עביד להו תכלת ידעינן דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור. והלא אי לא כתב רחמנא יחדיו הו\"א דתוכף תכיפה אחת הוי חיבור ומדכתב רחמנא עביד להו תכלת משמע דכלאים בציצית שרי רחמנא. ונ\"ל דכוונת התוס' היא לומר דע\"כ הא דאמר רחמנא עביד להו תכלת הוי בענין דהוי כלאים דאם [לא] כן לישתוק קרא מיחדיו ולכתוב צמר ופשתים ובגדיהם ואנא אמינא אי אמרת בשלמא דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור משום הכי איצטריך קרא למימר צמר ופשתים למישרי כלאים בציצית דאי לא כתב רחמנא צמר ופשתים הו\"א דכלאים בציצית אסור והא דקאמר רחמנא עביד להו תכלת הוי בלא קשירה דלא הוי כלאים. אלא אי אמרת דתוכף תכיפה אחת הוי חיבור למה ליה למימר צמר ופשתים למישרי כלאים בציצית הא מדקאמר רחמנא עביד להו תכלת ש\"מ דכלאים הותר לגבי ציצית. ומעתה קושיית הגמרא היא בזה האופן שהמקשה זה ראה דאית כאן תלת קראי צמר ופשתים ויחדיו ובגדיהם והאי קרא דבגדיהם סובל שני פירושים דאפשר דהא דקאמר רחמנא עביד להו תכלת הוי בענין דהוי כלאים ואפשר שיהיה בענין דלא הוי כלאים. והמקשה הקשה לו דע\"כ סבירא לך דהאי דקאמר רחמנא עביד להו תכלת אי אפשר לפרשו אלא בענין דהוי כלאים ומש\"ה איצטריך קרא למימר יחדיו לאשמועינן דלא הוי כלאים אלא בקשירה. דאי סבירא לך דהאי דקאמר רחמנא עביד להו תכלת אפשר לפרשו בענין דלא הוי כלאים א\"כ לשתוק קרא מיחדיו ונימא צמר ופשתים ובגדיהם ומינה שמעינן דתוכף תכיפה אחת לא הוי חיבור כמ\"ש למעלה. וכיון דסבירא לך דהאי דקאמר רחמנא עביד להו תכלת אי אפשר לפרשו אלא בענין דהוי כלאים א\"כ למאי איצטריך קרא למימר צמר ופשתים למישרי כלאים בציצית הא מדכתב רחמנא בגדיהם וקאמר עביד להו תכלת שמעינן מינה דכלאים הותר לגבי ציצית דהא אי אפשר לפרשו בענין אחר:       סליקו להו הלכות ציצית "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,61 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fringes",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Fringes",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם נתכוין להוסיף אע\"פ שחתך אחת מהן ה\"ז פסולה.</b> (א\"ה עיין מה שכתב בהלכות ממרים): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תכלת האמורה בתורה כו'.</b> (א\"ה עיין מה שכתב הרב המחבר ז\"ל בפרק ח' מהלכות כלי המקדש דין י\"ג): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהשעטנז מותר לענין ציצית שהרי התכלת צמר הוא ומטילין אותה לפשתן.</b> בפ\"ק דיבמות (דף ד':) תנא דבי רבי ישמעאל כל בגדים צמר ופשתים הם ואמר רחמנא עביד להו תכלת ותכלת עמרא הוא וממאי דתכלת עמרא מדשש כיתנא תכל' עמרא הוא. וכתבו התוס' בד\"ה ואמר רחמנא וז\"ל אבל קשה דאכתי נימא דאמר רחמנא לעביד להו תכלת בלא קשירה דלא הוי כלאים דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור. ובמנחות דקדק דקשר העליון דאורייתא מדשרי רחמנא כלאים בציצית ושמעתי בשם ר\"י קלצון דע\"כ אמר רחמנא ליעבד להו תכלת בענין דליהוי כלאים דאי דוקא בלא כלאים א\"כ לשתוק קרא מיחדיו ומדאמר רחמנא עביד להו תכלת ידעינן דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור אלא ודאי בענין דהוי כלאים אמר רחמנא לעביד תכלת ולא שמעינן להו מהכא מידי אי תוכף תכיפה אחד הוי חיבור או לא להכי איצטריך יחדיו ע\"כ. והרואה יראה דתירוץ זה צריך ביאור דכיון דעיקר קושייתם לא הוי אלא משום דכתב רחמנא יחדיו דמשמע דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור ועל כן הקשו דאי לאו דכתב רחמנא צמר ופשתים הו\"א דכלאים בציצית אסר רחמנא והא דקאמר רחמנא עביד להו תכלת היינו בלא קשירה דלא הוי כלאים אבל אי לא כתב רחמנא יחדיו פשיטא דהו\"א דתוכף תכיפה אחת הוי חיבור ומדקאמר רחמנא עביד להו תכלת משמע דכלאים בציצית שרי רחמנא א\"כ איך תירץ ר\"י קלצון דאם דוקא בלא כלאים לישתוק קרא מיחדיו ומדאמר רחמנא עביד להו תכלת ידעינן דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור. והלא אי לא כתב רחמנא יחדיו הו\"א דתוכף תכיפה אחת הוי חיבור ומדכתב רחמנא עביד להו תכלת משמע דכלאים בציצית שרי רחמנא. ונ\"ל דכוונת התוס' היא לומר דע\"כ הא דאמר רחמנא עביד להו תכלת הוי בענין דהוי כלאים דאם [לא] כן לישתוק קרא מיחדיו ולכתוב צמר ופשתים ובגדיהם ואנא אמינא אי אמרת בשלמא דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור משום הכי איצטריך קרא למימר צמר ופשתים למישרי כלאים בציצית דאי לא כתב רחמנא צמר ופשתים הו\"א דכלאים בציצית אסור והא דקאמר רחמנא עביד להו תכלת הוי בלא קשירה דלא הוי כלאים. אלא אי אמרת דתוכף תכיפה אחת הוי חיבור למה ליה למימר צמר ופשתים למישרי כלאים בציצית הא מדקאמר רחמנא עביד להו תכלת ש\"מ דכלאים הותר לגבי ציצית. ומעתה קושיית הגמרא היא בזה האופן שהמקשה זה ראה דאית כאן תלת קראי צמר ופשתים ויחדיו ובגדיהם והאי קרא דבגדיהם סובל שני פירושים דאפשר דהא דקאמר רחמנא עביד להו תכלת הוי בענין דהוי כלאים ואפשר שיהיה בענין דלא הוי כלאים. והמקשה הקשה לו דע\"כ סבירא לך דהאי דקאמר רחמנא עביד להו תכלת אי אפשר לפרשו אלא בענין דהוי כלאים ומש\"ה איצטריך קרא למימר יחדיו לאשמועינן דלא הוי כלאים אלא בקשירה. דאי סבירא לך דהאי דקאמר רחמנא עביד להו תכלת אפשר לפרשו בענין דלא הוי כלאים א\"כ לשתוק קרא מיחדיו ונימא צמר ופשתים ובגדיהם ומינה שמעינן דתוכף תכיפה אחת לא הוי חיבור כמ\"ש למעלה. וכיון דסבירא לך דהאי דקאמר רחמנא עביד להו תכלת אי אפשר לפרשו אלא בענין דהוי כלאים א\"כ למאי איצטריך קרא למימר צמר ופשתים למישרי כלאים בציצית הא מדכתב רחמנא בגדיהם וקאמר עביד להו תכלת שמעינן מינה דכלאים הותר לגבי ציצית דהא אי אפשר לפרשו בענין אחר:       סליקו להו הלכות ציצית "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ציצית",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד ברכת כהנים במקדש וכו'.</b> פלוגתא דר' יהודה ורבנן במתניתין פרק ואלו נאמרים (דף ל\"ח) ופסק כחכמים ודע דרש\"י ז\"ל בפרשת שמיני כתב וזה לשונו ויברכם ברכת כהנים יברכך יאר ישא. והרמב\"ן פירש שהברכה הזאת אינה ברכת כהנים רק היא כברכת שלמה שנאמר בו ויפרוש כפיו השמים ושם נאמר ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל. והקשה עליו הרא\"ם מדאמרינן בפרק ואלו נאמרים אמר ריב\"ל כל כהן שאינו עולה לעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה, ובפ\"ב דמגילה (י\"ח.) אמרו מה ראו לומר ברכת כהנים לאחר הודאה שנאמר וישא אהרן את ידיו ויברכם אלמא ברכה זו ברכת כהנים היא דאי סלקא דעתך ברכה אחרת היא היכי ילפי מינה לברכת כהנים ע\"כ. ויש לדקדק דאמאי לא הקשה ממתניתין (סוטה ל\"ח.) דתנן רבי יהודה אומר אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם אלמא ברכה זו ברכת כהנים היא דאי סלקא דעתך ברכה אחרת היא היכי יליף מינה לברכת כהנים. וי\"ל דממתניתין ליכא תברא להרמב\"ן משום דטעמא דתנא קמא דקאמר דכהן גדול אינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ היינו משום דהשם כתוב על הציץ ואינו דרך כבוד להגביה ידיו למעלה מן השם ועל זה בא רבי יהודה לומר דאין זה הקפדה שהרי מצינו שאהרן הגביה ידיו למעלה מן הציץ ואף דהתם לא היה ברכת כהנים הרי למדנו שאין הקפדה בנשיאות כפיו למעלה מן השם ומשום הכי לא קשיא ליה ממתניתין. אך תמהני על הרא\"ם איך לא השגיח במאי דאיתא התם כה תברכו בנשיאות כפים אתה אומר בנשיאות כפים או אינו אלא שלא בנשיאות כפים נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם מה להלן בנשיאות כפים אף כאן בנשיאות כפים קשיא ליה לר' יונתן אי מה להלן כהן גדול ור\"ח ועבודת צבור אף כאן כהן גדול ור\"ח ועבודת צבור ר' נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר הוא ובניו כל הימים מה הוא בנשיאות כפים אף בניו בנשיאות כפים ואיתקש ברכה לשירות ע\"כ. והנה מפשטא דברייתא דקתני נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן כו' משמע דסבירא ליה דקרא דוישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם לאו בברכת כהנים מיירי אלא דעביד ג\"ש כה תברכו מויברכם וכי היכי דברכה דהתם היתה בנשיאות כפים הכי נמי ברכה דהכא בנשיאות כפים דומיא דמאי דתניא לעיל כה תברכו בלשון הקדש אתה אומר בלשון הקדש או אינו אלא בכל לשון נאמר כאן כו' דאי לא תימא הכי לא הול\"ל נאמר כאן אלא הול\"ל תלמוד לומר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. וכן כתב רש\"י בהדיא דמכח ג\"ש הוא דיליף נשיאות כפים. ורבי נתן נמי הכי סבירא ליה דקרא דוישא אהרן לאו בברכת כהנים מיירי אלא משום דפרכא ליה ג\"ש מייתי לה מהיקשא דהוא ובניו כל הימים דכי היכי דהוא היתה ברכתו בנשיאות כפים הכי נמי ברכת בניו דהיינו ברכת כהנים תהיה בנשיאות כפים. ואם כן מאי דקאמר ריב\"ל כל כהן שאינו עולה לעבודה שוב אינו עולה אפשר דסבירא ליה כת\"ק דברייתא דיליף נשיאות כפים מג\"ש ואיהו נמי יליף מג\"ש זו דכי היכי דויברכם היתה בעבודה ה\"נ כה תברכו בעבודה או כר' נתן דיליף בהיקשא. וכן נמי הא דפ\"ב דמגילה (י\"ח.) דמה ראו לומר ברכת כהנים לאחר הודאה הוי נמי מכח ג\"ש או היקשא אלא שקצרו במובן. ומיהו לרש\"י דס\"ל דקרא דויברכם בברכת כהנים קא מיירי אפשר לתרץ ולומר דלעולם דת\"ק דברייתא ס\"ל דקרא דויברכם בנשיאות כפים מיירי ומאי דאצטריך לג\"ש הוה משום קושיית דמה להלן כהן גדול ור\"ח ועבודת צבור ומש\"ה מייתי לה מג\"ש משום דס\"ל דג\"ש זו מופנה היא ואין משיבין עליה. ור' יונתן ס\"ל דאינה מופנה ומשום הכי הקשה דמה להלן שכן כהן גדול ור\"ח. א\"נ אפשר לומר דלעולם אי לאו ג\"ש ה\"א דקרא דויברכם לאו בברכת כהנים מיירי אלא ברכה דעלמא כעין ברכת שלמה אבל עכשיו דאית לן ג\"ש כי היכי דילפינן מינה נשיאות כפים ה\"נ ילפינן דקרא דויברכם בברכת כהנים מיירי. ור' יונתן נמי אפשר דמודה דמג\"ש זו ילפינן דקרא דויברכם בברכת כהנים מיירי אלא דסבירא ליה דלא ילפינן מינה נשיאות כפים משום דאיכא למיפרך מה להלן שכן כהן גדול כו'. ואף דנימא דלא סבירא ליה לרבי יונתן ג\"ש זו מ\"מ מהיקשא דקא יליף איהו נשיאות כפים איכא למימר נמי דקרא דויברכם בברכת כהנים מיירי דמה בניו ברכת כהנים אף הוא ברכת כהנים דאין היקש למחצה. ומכל מקום כל זה הוא לתרץ בעד רש\"י אבל לדעת הרמב\"ן אתו דברי הברייתא כפשטן דסבירא ליה דקרא דויברכם לאו בברכת כהנים מיירי:        סליקו להו הלכות נשיאת כפים "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,53 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד ברכת כהנים במקדש וכו'.</b> פלוגתא דר' יהודה ורבנן במתניתין פרק ואלו נאמרים (דף ל\"ח) ופסק כחכמים ודע דרש\"י ז\"ל בפרשת שמיני כתב וזה לשונו ויברכם ברכת כהנים יברכך יאר ישא. והרמב\"ן פירש שהברכה הזאת אינה ברכת כהנים רק היא כברכת שלמה שנאמר בו ויפרוש כפיו השמים ושם נאמר ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל. והקשה עליו הרא\"ם מדאמרינן בפרק ואלו נאמרים אמר ריב\"ל כל כהן שאינו עולה לעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה, ובפ\"ב דמגילה (י\"ח.) אמרו מה ראו לומר ברכת כהנים לאחר הודאה שנאמר וישא אהרן את ידיו ויברכם אלמא ברכה זו ברכת כהנים היא דאי סלקא דעתך ברכה אחרת היא היכי ילפי מינה לברכת כהנים ע\"כ. ויש לדקדק דאמאי לא הקשה ממתניתין (סוטה ל\"ח.) דתנן רבי יהודה אומר אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם אלמא ברכה זו ברכת כהנים היא דאי סלקא דעתך ברכה אחרת היא היכי יליף מינה לברכת כהנים. וי\"ל דממתניתין ליכא תברא להרמב\"ן משום דטעמא דתנא קמא דקאמר דכהן גדול אינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ היינו משום דהשם כתוב על הציץ ואינו דרך כבוד להגביה ידיו למעלה מן השם ועל זה בא רבי יהודה לומר דאין זה הקפדה שהרי מצינו שאהרן הגביה ידיו למעלה מן הציץ ואף דהתם לא היה ברכת כהנים הרי למדנו שאין הקפדה בנשיאות כפיו למעלה מן השם ומשום הכי לא קשיא ליה ממתניתין. אך תמהני על הרא\"ם איך לא השגיח במאי דאיתא התם כה תברכו בנשיאות כפים אתה אומר בנשיאות כפים או אינו אלא שלא בנשיאות כפים נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם מה להלן בנשיאות כפים אף כאן בנשיאות כפים קשיא ליה לר' יונתן אי מה להלן כהן גדול ור\"ח ועבודת צבור אף כאן כהן גדול ור\"ח ועבודת צבור ר' נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר הוא ובניו כל הימים מה הוא בנשיאות כפים אף בניו בנשיאות כפים ואיתקש ברכה לשירות ע\"כ. והנה מפשטא דברייתא דקתני נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן כו' משמע דסבירא ליה דקרא דוישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם לאו בברכת כהנים מיירי אלא דעביד ג\"ש כה תברכו מויברכם וכי היכי דברכה דהתם היתה בנשיאות כפים הכי נמי ברכה דהכא בנשיאות כפים דומיא דמאי דתניא לעיל כה תברכו בלשון הקדש אתה אומר בלשון הקדש או אינו אלא בכל לשון נאמר כאן כו' דאי לא תימא הכי לא הול\"ל נאמר כאן אלא הול\"ל תלמוד לומר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. וכן כתב רש\"י בהדיא דמכח ג\"ש הוא דיליף נשיאות כפים. ורבי נתן נמי הכי סבירא ליה דקרא דוישא אהרן לאו בברכת כהנים מיירי אלא משום דפרכא ליה ג\"ש מייתי לה מהיקשא דהוא ובניו כל הימים דכי היכי דהוא היתה ברכתו בנשיאות כפים הכי נמי ברכת בניו דהיינו ברכת כהנים תהיה בנשיאות כפים. ואם כן מאי דקאמר ריב\"ל כל כהן שאינו עולה לעבודה שוב אינו עולה אפשר דסבירא ליה כת\"ק דברייתא דיליף נשיאות כפים מג\"ש ואיהו נמי יליף מג\"ש זו דכי היכי דויברכם היתה בעבודה ה\"נ כה תברכו בעבודה או כר' נתן דיליף בהיקשא. וכן נמי הא דפ\"ב דמגילה (י\"ח.) דמה ראו לומר ברכת כהנים לאחר הודאה הוי נמי מכח ג\"ש או היקשא אלא שקצרו במובן. ומיהו לרש\"י דס\"ל דקרא דויברכם בברכת כהנים קא מיירי אפשר לתרץ ולומר דלעולם דת\"ק דברייתא ס\"ל דקרא דויברכם בנשיאות כפים מיירי ומאי דאצטריך לג\"ש הוה משום קושיית דמה להלן כהן גדול ור\"ח ועבודת צבור ומש\"ה מייתי לה מג\"ש משום דס\"ל דג\"ש זו מופנה היא ואין משיבין עליה. ור' יונתן ס\"ל דאינה מופנה ומשום הכי הקשה דמה להלן שכן כהן גדול ור\"ח. א\"נ אפשר לומר דלעולם אי לאו ג\"ש ה\"א דקרא דויברכם לאו בברכת כהנים מיירי אלא ברכה דעלמא כעין ברכת שלמה אבל עכשיו דאית לן ג\"ש כי היכי דילפינן מינה נשיאות כפים ה\"נ ילפינן דקרא דויברכם בברכת כהנים מיירי. ור' יונתן נמי אפשר דמודה דמג\"ש זו ילפינן דקרא דויברכם בברכת כהנים מיירי אלא דסבירא ליה דלא ילפינן מינה נשיאות כפים משום דאיכא למיפרך מה להלן שכן כהן גדול כו'. ואף דנימא דלא סבירא ליה לרבי יונתן ג\"ש זו מ\"מ מהיקשא דקא יליף איהו נשיאות כפים איכא למימר נמי דקרא דויברכם בברכת כהנים מיירי דמה בניו ברכת כהנים אף הוא ברכת כהנים דאין היקש למחצה. ומכל מקום כל זה הוא לתרץ בעד רש\"י אבל לדעת הרמב\"ן אתו דברי הברייתא כפשטן דסבירא ליה דקרא דויברכם לאו בברכת כהנים מיירי:        סליקו להו הלכות נשיאת כפים "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Reading the Shema",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות קריאת שמע",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>פעמים בכל יום קוראין ק\"ש כו'.</b> (א\"ה הנה מנה קריאות ג\"פ אלו למצוה אחת ועיין מ\"ש בזה ה' המחבר בספר דרשותיו בדרך מצותיך ח\"א דף ס\"ג ע\"ב): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קראה סירוגין יצא כו'.</b> בפרק מי שמתו (כ\"ג.) אמרינן דכ\"ע אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ובירושלמי פרק היה קורא נסתפקו בהא דאמרינן דאם שהה והפסיק בה כדי לגמור את כולה דלא יצא אם הוא ק\"ש וברכותיה או ברכותיה ולא היא או היא ולא ברכותיה. עוד נסתפק אם הפסיק שליש וחזר והפסיק שליש אם מצטרפין השהיות ושני בעיות אלו לא נפשטו שם. עוד נסתפקו אם בקורא משערין או בכל אדם ופשטוה דבקורא משערינן וע\"ש:       סליק הלכות קריאת שמע "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Reading the Shema",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Reading_the_Shema",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>פעמים בכל יום קוראין ק\"ש כו'.</b> (א\"ה הנה מנה קריאות ג\"פ אלו למצוה אחת ועיין מ\"ש בזה ה' המחבר בספר דרשותיו בדרך מצותיך ח\"א דף ס\"ג ע\"ב): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קראה סירוגין יצא כו'.</b> בפרק מי שמתו (כ\"ג.) אמרינן דכ\"ע אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ובירושלמי פרק היה קורא נסתפקו בהא דאמרינן דאם שהה והפסיק בה כדי לגמור את כולה דלא יצא אם הוא ק\"ש וברכותיה או ברכותיה ולא היא או היא ולא ברכותיה. עוד נסתפק אם הפסיק שליש וחזר והפסיק שליש אם מצטרפין השהיות ושני בעיות אלו לא נפשטו שם. עוד נסתפקו אם בקורא משערין או בכל אדם ופשטוה דבקורא משערינן וע\"ש:       סליק הלכות קריאת שמע "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות קריאת שמע",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ספר תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור לאדם למכור ס\"ת וכו'.</b> בפרק בני העיר אמר רשב\"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ספר תורה או בתו אינו רואה סימן ברכה וכתב מרן הב\"י יו\"ד סימן ע\"ר ומשמע דכיון דאינו רואה סימן ברכה אסור למוכרו. והא דכתב מרן בא\"ח סי' תקפ\"א דהא דקאמר אינו רואה סימן ברכה משמע דליכא איסורא (א\"ה עיין פר\"ח א\"ח סי' תצ\"ה בדיני מנהגי איסור סי\"ח) שאני הכא דכיון דחלוקת ההיתר לא היתה אלא כדי שיהנה מאלו המעות א\"כ כיון דקאמר דאינו רואה סימן ברכה פשיטא דאסור. ואם היה טעות בס\"ת כתב מור\"ם סימן רפ\"ב סי\"ח דמותר למוכרו והוא מדברי הריב\"ש שהביא מרן בא\"ח סימן קכ\"ג. אך אני מסתפק לדעת הרא\"ש דאפילו חומשים אסור למכור כמ\"ש הטיו\"ד סי' ע\"ר וכי גרע ספר תורה שיש בו טעיות מחומשים ועיין בגו\"ר א\"ח כלל ב' סי' ל\"א:          סליקו להו הלכות ספר תורה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Tefillin,_Mezuzah_and_the_Torah_Scroll",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור לאדם למכור ס\"ת וכו'.</b> בפרק בני העיר אמר רשב\"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ספר תורה או בתו אינו רואה סימן ברכה וכתב מרן הב\"י יו\"ד סימן ע\"ר ומשמע דכיון דאינו רואה סימן ברכה אסור למוכרו. והא דכתב מרן בא\"ח סי' תקפ\"א דהא דקאמר אינו רואה סימן ברכה משמע דליכא איסורא (א\"ה עיין פר\"ח א\"ח סי' תצ\"ה בדיני מנהגי איסור סי\"ח) שאני הכא דכיון דחלוקת ההיתר לא היתה אלא כדי שיהנה מאלו המעות א\"כ כיון דקאמר דאינו רואה סימן ברכה פשיטא דאסור. ואם היה טעות בס\"ת כתב מור\"ם סימן רפ\"ב סי\"ח דמותר למוכרו והוא מדברי הריב\"ש שהביא מרן בא\"ח סימן קכ\"ג. אך אני מסתפק לדעת הרא\"ש דאפילו חומשים אסור למכור כמ\"ש הטיו\"ד סי' ע\"ר וכי גרע ספר תורה שיש בו טעיות מחומשים ועיין בגו\"ר א\"ח כלל ב' סי' ל\"א:          סליקו להו הלכות ספר תורה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ספר תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,123 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בד\"א כשנאנס שלא בשעת מלאכה כו'.</b> כתב מרן בכ\"מ קשה לי בדברי רבינו וכו'. ואילו היה רואה הרב ז\"ל דברי ה\"ה לא היה מקשה זה דהא מאי דנקט רבינו ז\"ל או שרכב עליה או דש בה ומתה בשעת רכיבה כו' היינו לומר דאם שאלה לחרישה ודש בה או רכב עליה אע\"פ ששינה בה למלאכה קלה ומתה בשעת מלאכה חייב אע\"פ שאם לא שינה היה פטור: "
+            ],
+            [
+                "<b>אם היה המקום ששאלה לילך בו מקום שבני אדם מצויים כו'.</b> מהרימ\"ט ח\"מ סימן פ\"ט כתב וז\"ל ועי\"ל דאפילו חשבת ליה מקום האונס יש רואה ואומר איני יודעם ואיני יכול לחזר אחריהם אבל באמת באונס נלקחו ממני נאמן במגו דאי בעי הוה טעין בתוך מבואות העיר נאנסתי דלא שכיחי רבים כו'. ודין זה צל\"ע ועיין במ\"ש הרז\"ה בפרק חזקת עלה דקריביה דרב אידי ודוק היטב בדבריו שנראה סותר דברי הרב וצ\"ע, (*א\"ה עיין לקמן פכ\"א מהלכות מלוה ולוה דין א' בסוף התשובה יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השואל כלי מחבירו וכו'.</b> כתב ה\"ה אבל שאלה שהיא חוזרת בעין אין לה זמן ע\"כ. הרשב\"א ז\"ל כתב בסימן אלף דהאומר לחבירו דבר זה נתון לך במתנה ע\"מ שתחזירהו ולא אמר לי שמחזירו כ\"ז שירצה המקבל ע\"כ. ואע\"ג דהדרא בעיניה דומיא דהשואל לחבירו סתם נראה דיש לחלק בין היכא דהתחיל להתנות ופסיק דבוריה כגון דאמר ע\"מ שתחזירהו ולא גמר לומר באיזה זמן מסתמא כל זמן שירצה קאמר אבל בסתם שאלה שלא פירש כלום כל שעתא לחזרה קיימא ודו\"ק: <b>ואם הניח להם אביהם נכסים ומתה.</b> נראה דגירסת רבינו היא הגירסא הנכונה שלא היה גורס ופליגא דרב פפא דלאו הא בהא תליא דאפילו נימא דאיסור גניבה ושבת באין כאחד מ\"מ אם הניח להם אביהם אחריות נכסים דין הוא שיהיו חייבים לשלם אפילו שהחיוב הוא אחר מותו מידי דהוי אנתחייב שאם יהיה כך וכך יתחייב ליתן לו כך וכך ומת בינתים שנשתעבדו נכסיו לאחר מותו אע\"פ שהחיוב בא אחר מותו שנעשה אז אותו דבר שבעבורו בא החיוב וה\"נ הכי הוי שנתחייב שאם יאנס יפרע הוא ובא החיוב אחר מותו חייב וכבר ביאר מוהריק\"א ז\"ל דבר זה אלא דנקטה בסגנון אחר. ועוד יש להכריח דבר זה דע\"כ אכולה מילתא קאי מה שאמרו בגמרא דאם הניח אחריות נכסים חייבים ולפי מי שפירשו דקאי לטבחוה ואכלוה קשה דמאיזה טעם חייבים ומה שפירשו קצת מפרשים מטעמא דפשע אביהן בשלא הודיעם קשה דמאי פשיעותא איכא הגע עצמך שמת פתאום או בדרך וכי היה לו לומר לבנו בעודו בריא דבר זה של פלוני הוא ואי לא אמר הכי פושע מיקרי וגם מה שפירש\"י אינו ברור ולשיטת רבינו ניחא דקאי אכולה מילתא בין בהניח להם פרה שאולה ומתה בין טבחוה ואכלוה וטעמא דהיכא דהניח אחריות נכסים נשתעבדו נכסיו מחיים למיתה וטביחה והו\"ל כאילו בשעת שאלה התנה שאם יארע אונס בדבר ההוא שמחוייב לשלם ולפיכך אם מתה או אכלוה היורשים חל חיובו למפרע מכח תנאו כשאר חיובין דעלמא ע\"ת ומת קודם שיבא החיוב שנשתעבדו נכסיו וה\"נ דכוותה ודו\"ק. והרב שלטי הגבורים כתב בפרק השואל דרבינו ז\"ל סובר דאם מתה באונס אין חייבין באונסיה כרב פפא דאמר איסור גנבה ושבת באים כאחד והיינו דכתב רבינו הניח להם פרה שאולה ומתה אין חייבין וכו' ומאי דכתב גבי הניח נכסים מתה היינו דמתה מחמת פשיעה ומטעמא דחייב בטבחוה בהניח אחריות נכסים משום דפשע אביהן בשלא הודיען מהאי טעמא גופיה חייב במתה בפשיעה דאילו הוו ידעי שאינה שלהן היו נזהרין ממיתתה בפשיעה: ומ\"מ <b>הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבים באונסיה</b> ואף ע\"ג דאם מת השואל משתמשים היורשים כל ימי שאלתה בע\"כ של המשאיל וא\"כ הוה לן למימר דאם מתה דחייבין באונסיה דמצי למימר לא השאלתיה אלא כדי שיתחייב השואל באונסיה. הא פירש הרא\"ש דלא אמרינן דאין חייבין באונסיה אלא בסתמא אבל אם המשאיל אמר ליתומים או קבלו עלייכו אונס או החזירו לי הפרה הדין עם המשאיל ודו\"ק. כתב מהר\"ר בצלאל בפרק אלו נערות דאפילו אמרינן סתם שאלה ל' יום ה\"מ לגבי דידיה אבל מת לא אמרינן הכי לגבי יורשיו יע\"ש. ויש להסתפק בשואל בסתם למ\"ד דהוי ל' יום דומיא דהלואה לאחר ל' יום מה דינו ועיין במ\"ש בעל בני יעקב בתשובה סי' י\"ב: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו השאילני שוקת זו של מים כו'.</b> טעות מפורסם יש בדברי רבינו ז\"ל דבשוקת זו אם נהרסה אינו חוזר לבנותה דזו קאמר וכשנפל אזדא ליה וכן הוא מפורש בגמרא ומ\"מ קשיא דלמה השמיט חלוקת שוקת מים סתם דאי נפלה בני לה וכמו שמבואר בגמרא ואולי הסופר השמיטה והיתה כתובה בדברי רבינו וזה ברור: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו אמר לחבירו השקני מים כו'.</b> כתב מהרי\"א בכתביו סי' ר' וז\"ל דכיון דהשאילה אשת ראובן לאשת שמעון העיגולים הטובים שוין ג' זקוקים אע\"פ שהיא היתה ג\"כ צריכה לעיגולים שהרי שאלה ממנה ג\"כ עיגולים פחותים נראין הדברים שהיתה כפופה לה ומשועבדת דלא גרע מאשקיין מיא וכה\"ג מיקרי שאלה בבעלים ע\"כ. ולא ידעתי כוונת הרב בזה ומה שייך לדמותו לההיא דאשקיין מיא דההיא הוי המשאיל עמו במלאכתו ממש וכן מ\"ש שהיתה כפופה ומשועבדת לעיגולים פחותים היינו ממש השאילני ואשאילך דלא קרי ליה רש\"י שאלה בבעלים ולכך פירש\"י דקאי אשמור לי ואשמור לך וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ביום שהוא יושב בו לעסוק במלאכתו. </b> מדקדוק דברי רבינו ז\"ל משמע דביום שמחוייב לעשות המלאכה נקרא שמירה בבעלים אע\"פ שעדיין לא נתעסק במלאכתם והריב\"ש בסימן תל\"ו כתב אם בעת שעושים המלאכה שנשכרו בה כו' משמע דבעי שיהיו עסוקים ממש במלאכה בשעת שאלה ועיין בהלכות אישות פכ\"א גבי האשה ששברה כלים כו' מ\"ש הראב\"ד וה\"ה בזה וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן השותפים ששאלו וכו'.</b> דברי רבינו ז\"ל סתומים כי לא פירש בדבריו אי חשיב שאלה בבעלים ופטור מכל הפרה דאעפ\"י שלא נשאל השותף האחר מ\"מ שותפו במקומו עומד וקרינא ביה אם בעליו עמו ומאי דנסתפק בגמרא הוי לחלק שותפו דלחלק השותף שנשאל עמו פשיטא דקרי ביה בעליו עמו ונמוקי יוסף הכריח פי' זה בדברי רבינו מדכתב לפיכך אם מתה אינו משלם ומשמע דקאי נמי לשאל מן השותפים ונשאל לו אחד מהם ואי לענין חלק אותו שנשאל לו קיימינן אמאי פטור מחלק חבירו דכתב אינו משלם. ואולי דרבינו קאי למאי דסליק דהיינו שותפים ששאלו ואינו משלם קאי לשותף ששאל את בעליו ולפיכך פסיק ותני אינו משלם. והטור ז\"ל בסי' שמ\"ו פירש דד��קא בחלק אותו שנשאלו לו מספקינן אבל חבירו שלא נשאל פשיטא דמשלם דליכא אצלו שמירה בבעלים: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ומגלגלין עליו בתוך השבועה כו'.</b> כתוב בתה\"ד סי' של\"ג וז\"ל ואם יטעון שמעון מאן לימא לן דבההיא שעתא שחיפש לוי בחדרו היה הפקדון תחת המטה דלמא כבר נגנב ע\"י אחר ובההיא לא מחייבנא כי שמרתי כדרך השומרים נראה דטענת שמעון אינה טענה והטעם דכיון דכל שומר צריך לישבע שלא פשע היאך יוכל לישבע כאן בודאי שלא פשע כו'. ומהרש\"ך ח\"ג סי' פ\"ז תמה עליו דתיפוק ליה משום דשמעון הוי ברי בחיובא וספק בחזרה כו' יע\"ש. ונראה ברור שיש לחלק בין האומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך לההיא דמהר\"ר ישראל בענין הפקדון דאע\"ג דהוא ברי בחיובא וספק בחזרה מ\"מ השמא אינו גרוע דלא הו\"ל למידע אבל גבי איני יודע אם פרעתיך השמא הוא גרוע דהו\"ל למידע אם פרע אם לאו ומדלא ידע בבירור ודאי דלא פרע. (*א\"ה עיין בס' בני שמואל סי' ט\"ז שכתב בשם הרב מהרשד\"ם דהיינו דוקא היכא דהמלוה טוען ברי שלא פרעו אבל אם גם הוא מסופק פטור אפילו בבא לצאת ידי שמים והשיג עליו מדברי הרשב\"א בחידושיו פרק הזורק ומתוך דברי הרב המחבר משמע דאזיל בשיטת מוהרשד\"ם. ובבית מותבא רבה של הרב הכולל שר וגדול בישראל כמהר\"ח קמחי שמעתי מפי הרב כמוהר\"ר אפרים נבון דעל המלוה רמיא טפי למידק אם נפרע מחובו אם לא טפי מהלוה וכן נראה מדברי הטור סי' ע\"ה סכ\"ד וכיון שכן יפה דן הרב מוהרשד\"ם דהיכא דשניהם מסופקים בפרעון דפטור הנתבע מלשלם משום דהו\"ל למלוה למידק וכיון דלא דק איהו דאפסיד אנפשיה משא\"כ בההיא דהרשב\"א ודו\"ק ולכאורה יראה דהו\"מ מהרש\"ח לדחות דינו של מהרשד\"ם מסוגיית הגמרא בעצמה דלפי אוקימתא דרבה ור\"י דאיירי בב' כיתי עדים אמאי יחלוקו כיון דשניהם מסופקים קם דינא דפטור. אלא דהוצרך לאתויי דברי הרשב\"א משום דיש לדחות דרבה ור\"י מוקמי למתני' בדא\"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין וכיון שכן דינא הוא דיחלוקו כי היכי דבגט הויא ספק מגורשת דהא בזרקו לחוב קרוב למלוה נמי חייב הלוה כל שלא בא ליד המלוה אם לא משום דא\"ל בתורת גיטין כ\"ש שיועיל דבור זה לחייבו המחצית ואע\"ג דלא מוקמינן הכי אלא לר\"י דאמר לגיטין אמרו כו' כבר כתב הרשב\"א דכולהו אמוראי מפלגי בין גט לשאר דברים יע\"ש) ובהכי ניחא כל תיקו שבתלמוד דפסקינן קולא לנתבע אע\"פ שיש מהם טובא דהספק הוא אם נפטר מחיובו אם לאו משום דאין השמא גרוע וכ\"כ התוס' בפ\"ק דכתובות גבי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע והראנ\"ח בח\"ב סי' א' ובח\"א חילק כה\"ג יע\"ש (*א\"ה וכ\"כ הר\"ב התרומות שער ל\"ח ח\"ד ועיין בתשובת הראנ\"ח ח\"ב סי' י\"ט ופרח מטה אהרן ח\"א סי' ל\"א). וע\"ק לי דשאני הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דהמלוה טוען ברי שעדיין חייב לו והלה אינו יודע אם פרעו אבל הכא מי טוען ברי המפקיד שחייב לו הא המפקיד נמי אינו יודע אם פשע וחייב או לא פשע ופטור ואין זה טוען ברי כההיא דהלויתיך ולא פרעתני. ותדע לך שיסוד זה שעשה הרב דכל מפקיד הוא כאומר הלויתיך דאינו כמו שחשב הרב דהרי בפרק השואל גבי מתני' דשאלה היום ושכרה למחר ומתה זה אומר ביום שהיתה שאולה מתה וזה אומר איני יודע מייתי תלמודא לימא תיהוי תיובתא דר\"נ דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ומוקי לה בשיש עסק שבועה ביניהם ולדברי הרב כיון שזה אינו יודע אם ביום שהיתה שאולה או שכורה מתה הו\"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך ומאי קושיא ויש בזה הרבה להאריך ואין כאן מקומו להאריך ודברי הרב צ\"ע [ועי' בלח\"מ פ\"ג ה\"ג]: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואע\"פ שהניח הפקדון וכו'.</b> עיין מוהרשד\"ם חה\"מ ר\"ס ע\"ו ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם ת\"ח הוא כו'.</b> מרן הב\"י סי' רצ\"א תמה על רבינו דאפילו אם אין המפקיד ת\"ח למה לא ישהה הנפקד עד שיבדיל. ולדעתי נראה דרבינו קאי לגבי מפקיד דאם הוא ת\"ח וידע הנפקד שעדיין לא הבדיל אינו חייב לקברם עד שיבדיל ולגבי דידיה הנפקד מיד חייב להבדיל כדי לקברם משא\"כ אם יודע שלא הבדיל המפקיד ודו\"ק. כתב המבי\"ט ח\"א סי' שמ\"א על ראובן ששלח לשמעון בגדי משי וכתב לו שישלחם ללוי דפקדון כזה שהוא צריך להיות מזומן בידו לעת מצוא חמר נאמן להוליכו לא היה חייב לטרוח להניחו תוך תיבה וע\"מ כן קבלו שיהיה מזומן בקרן זוית והביא ראיה מדין זה היכא דהמפקיד ת\"ח יע\"ש. ואין דבריו נראין אצלי ועיין במהריק\"ו שורש ו' הביא דבריו מרן סי' רצ\"ח ס\"ך ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>שהרי תחילתו בפשיעה וכו'.</b> דברי רבינו תמוהים הם דהא כיון שהאונס לא בא מחמת הפשיעה לא מיחייב משום דפשע בתחלה והכי כתב הוא ז\"ל בפ\"ג מהלכות שכירות דאם פשע בה ויצאה לאגם ומתה פטור שאין יציאתה גרמה לה שתבא לידי אונס וה\"נ כתב שם ברועה שהניח עדרו ובא לעיר אפילו בשעה שאין דרך הרועים ליכנס אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור וטעמא דאפילו שפשע שנכנס לעיר כיון דס\"ס לא היה יכול להציל פטור ואולי דכוונת רבינו לומר דאם נאנסה בעניין שאם היו בידו או על בטנו לא היה רואה אותם האנס ועכשיו שהיו צרורים מלאחריו ראה האנס אותם דהו\"ל אונס הבא מחמת הפשיעה ודוחק וצ\"ע: <br><b>כתב </b>הרב מהרי\"ט צהלון בס\"ס א' וז\"ל ואין לומר שפשעה במה שהתירה הצרור ונתנה הגרוש בידה שמחמת כן אפשר שנפלו הגרושים מידה שאם היו צרורין לא היו נופלין הא ליתא דכפי לשון השאלה נראה שלא נתנתם רחל ללאה צרורין אלא שלאה צררתם וא\"כ ליכא פשיעה כלל ע\"כ. והנה דבר ברור הוא שמ\"ש הרב שמחמת כן אפשר שנפלו מידה אין הכוונה על רחל המפקדת אלא על לאה הנפקדת דאפשר דבאותה שעה שהתירה הצרור נפלה מידה ועכ\"ז לא ברירא לי מילתא משום דאף דנימא שרחל נתנה הצרור צרור ביד לאה ולאה בשעת חזרה התירה הצרור ונתנה המעות. ביד רחל למה תתחייב לאה בשביל מה שהתירה ואמאי לא תשבע שלא נפלו מידה וכ\"ת דלא תוכל להשבע מפני שנפלו מידה ולאו אדעתה הנה מלבד שהסברא היא זרה בעיני שלא תוכל להשבע משום דדלמא נפלו מידה ולא הרגישה זאת ועוד דאמאי לא נאמר חששא זו גבי רחל שהרי לא מצא החסרון עד בואה באמצע הדרך וא\"כ אפשר דבהיותה מהלכת נפלו מידה והיא חששא יותר קרובה ממה שנאמר שנפלו מיד לאה בשעת חזרה ולא ידעתי למה לא צדד הרב חששא זו דאימר נפלו מיד רחל ומה גם דרגלים לדבר שרחל נטלה הנר והלכה לחפש בר\"ה פעם ושתים והשכימה בבקר לבקש בר\"ה וכמו שנזכר בשאלה שכל זה מורה שהיא חוששת אולי נפלו מידה בהיותה מהלכת והדבר צריך אצלי תלמוד. עוד כתב הרב באותה תשובה שאם היתה אומרת שימי בלבד אולי היה מקום לומר הרי אמרה בפירוש שמתרצית במה שתשים אותה בארגז בלבד אבל השתא דאמרה שמרי כו' ע\"כ. ולדידי אין ספק שאפילו אמרה שימי בלבד כוונתה היא שתשמור כדרך השומרים ואם לא נטלה הארגז פשעה לאה ומה שאמרה שימי בארגז לא באה אלא לומר שרצונה היא שהשמירה תהיה בארגז ונראה שאף הרב יודה בזה אלא משום דבנדון שלו אמרה שמרי לא הוצרך למ\"ש. עוד כתב הרב בסימן ב' על ראובן שהיה לו ולאחותו דינה בית בשותפות והוציאה שטר שכתוב בו ואחיה ר' שואל נתחייב לתת לאחותו מחלקו כשימכרנו עשרה גרושים ע\"כ וראובן לא מכר אלא הקדיש ונשאל הרב אם חייב לתת העשרה כיון שלא מכר והשיב שאם היא היתה תובעת ממנו איזו תביעה ולהפטר מתביעותיה נתחייב בזה אז חייב אפילו אם הקדיש ואם לא לא יתחייב ע\"כ. והנה דין זה צריך אצלי תלמוד ועוד אעמוד עליו בע\"ה (*א\"ה חבל על דאבדין): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המפקיד אצל בע\"ה וכו'.</b> כתב הטור סי' ע\"ב סכ\"ד וז\"ל ואם פשע לוי בשמירת המשכון ואין לו ממון לשלם אע\"פ שראובן רגיל להפקיד אצל לוי שמעון חייב לשלם לראובן דינר וכו' שהרי שמעון הוא בעל דבר של ראובן ע\"כ וכתב על זה מרן דהרמב\"ם חלוק על זה בפ\"ד מהלכות שאלה ע\"כ. ולי נראה דשאני כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד דהו\"ל כאילו אמר המפקיד לנפקד שאם ירצה למוסרם לאשתו ובניו שימסרם שהרי אורחיה דנפקד הוא למימסריה לאשתו ובניו ומש\"ה אם פשעו אשתו ובניו ואין להם מה לשלם פטור הנפקד שהרי כשהפקיד בידו הו\"ל כאילו נתן לו רשות למוסרם ביד אשתו ובניו אבל היכא שמסר הפקדון ליד מי שרגיל המפקיד להפקיד פשיטא שדינו של מפקיד הוא עם הנפקד שהרי לא הפקידם אצלו אדעתא שימסרם ביד מי שרגיל להפקיד שאין סתמיות הדבר שהנפקד מוסר הפקדון ליד מי שרגיל המפקיד להפקיד כמו אשתו ובניו דמסתמא הנפקד מוסר הפקדון לאשתו ובניו ולא אהני האי מילתא דרגיל אלא לשבועה דלא מצי המפקיד למימר את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה כיון שזה המפקיד היה מאמינו אבל לעולם שדינו של מפקיד הוא עם הנפקד מפני ששמעון הוא בעל דבר של ראובן וכמ\"ש הטור. ובזה ניחא דברי מור\"ם בהג\"ה שבסי' רצ\"א גבי כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד הביא מחלוקת רבינו והרא\"ש ולא הכריע ואילו הכא כתב כדברי הטור ולא הביא מחלוקת משמע דס\"ל דבהאי דינא כ\"ע לא פליגי שדינו של מפקיד הוא עם הנפקד וכדכתיבנא. ומצינו כעין חילוק זה במרדכי פרק המפקיד דאפילו לר\"ת שפסק דהבעל חייב לשלם היכא שפשעו בו אשתו ובניו שאני ההיא דהכונס דמסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ומוקי לה בגמרא משום דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה ומדקתני נכנס הרועה תחתיו מכלל דרועה ראשון פטור לגמרי וכדאמרינן התם ושומר קמא איפטר לגמרי משום דההיא דהכונס מיירי ברועה גדול שידוע לכל שאינו מרעה שום פעם בעצמו ואז אין המפקיד יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל הכא נהי דהמפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד מ\"מ סבור הוא שהוא בעצמו ישמור וכ\"כ בהגהת הרא\"ש דהיכא שידע שהנפקד אין רגיל לשמור פקדון בעצמו אלא בברור שכל פקדון שמפקידין בידו הוא מוסר לשל תחתיו ואין משמרו בעצמו כלל הו\"ל כאילו המפקיד בעצמו מסר פקדונו ביד מי שרגיל הנפקד למסור ונסתלק הנפקד לגמרי ואם פשע מי שהפקדון בידו פטור הנפקד לגמרי. והנה מאי דפליגי רבינו והרא\"ש היכא שפשעו אשתו ובניו הוא דרבינו מדמי לה לרועה דמסר לברזיליה דהו\"ל כאילו המפקיד בעצמו מסר פקדונו ביד מי שרגיל הנפקד למסור והרא\"ש ס\"ל דלא דמי דשאני רועה שידוע לכל שאינו מרעה שום פעם בעצמו אבל גבי אשתו ובניו אינו מוכרח שבשום פעם לא ישמרם בעצמו אלא ימסרם לאשתו ובניו וסבור היה המפקיד שהוא בעצמו ישמור וכמ\"ש המרדכי אבל לעולם שאם ידוע שזה הנפקד אינו שומר לעולם שום פקדון אלא מוסר לאשר תחתיו אפילו הרא\"ש יודה דפטור הנפקד וכמ\"ש בהגהת אשירי והיכא שמסר הפקדון ליד מי שרגיל המפקיד להפקיד אפילו הרמב\"ם יודה שהנפקד הוא בעל דברים של מפקיד ולא הוי פלוגתייהו אלא היכא שמסר לאשתו ובניו ומאי דדמו להו. ואע\"ג דהרא\"ש בפרק המפקיד מוקי לההיא דרועה בגוונא אחרינא היינו משום דס\"ל דמתני' בסתם רועה מיירי ולאו דוקא ברועה גדול שאינו שומר לעולם שום פקדון שזה דוחק אבל לעולם דלענין דינא לא פליג ועוד היה נראה לכאורה לומר דע\"כ לא קאמר הרא\"ש דהבעל חייב אלא משום טעמא דאלת\"ה כל פקדון המופקד ביד אדם יאכלוה אשתו ובניו ואין להם לשלם ויפטר גם הוא אבל היכא דלא שייך ה\"ט יודה הרא\"ש שנסתלק הנפקד ופטור לגמרי וכ\"כ רש\"ל בפ\"ק דבבא קמא סימן ל\"ב דשאני אשתו ובניו כשאין להם לשלם שצריך הראשון לשלם משום שלא ילך כל אחד וימסור פקדון לבני ביתו והם יאכלו אותו וכמו שכתבו ר\"ת והרא\"ש ע\"כ ומ\"ש הריב\"ה שאם פשע לוי בשמירת המשכון ואין לו ממון לשלם ששמעון חייב אע\"ג דליכא טעמא דאשתו ובניו שאני התם דהסברא היתה נותנת שיפטר הבעל משום דכיון דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד הו\"ל כאילו נתן לו רשות שימסרם לאשתו ובניו מש\"ה איצטריך לחיוביה מטעמא אחרינא אבל הכא בלאו ההוא טעמא פשיטא דשמעון חייב שהרי ראובן הוא בעל דבר דשמעון דלא עלה בדעת ראובן שימסרם שמעון ללוי אע\"פ שהיה רגיל אצלו, ומיהו כד מעיינינן שפיר נראה דהאי טעמא אינו מעלה ומוריד לענין דינא אלא שהתוספות והרא\"ש הכריחו שעל פי הדין הוא שהבעל חייב מדינא דאלת\"ה כל פקדון המופקד ביד אדם יאכלוהו אשתו ובניו אבל לא משום ה\"ט מחייבינן לבעל וכן נראה מדברי בעה\"ת בשער מ\"ט ח\"ג סי' ג' שנסתפק בדין זה דהריב\"ה אם פשע לוי ואין לו מה לשלם והכריח הדין ממ\"ש ר\"ת דאע\"ג דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד אם הבנים פשעו ואין להם לשלם לא יפטר הנפקד ע\"י טענה זו אלא דיינינן בה שומר שמסר לשומר חייב שאל\"כ כל פקדונות שיפקיד אדם לחבירו ימסרם לאשתו ובניו ותאכל אשתו וחדי והכא נמי דכוותה היא שאם אין לו לשלם ישלם שמעון תחתיו ע\"כ ואי איתא לדברי רש\"ל היכי יליף מהתם שאני התם דאיכא טעמא אחרינא א\"ו כדכתיבנא שטעם זה הוא להכריח הדין אבל לא שבסיבתו ישתנה הדין וכן נראה מדברי המרדכי שכתבנו לעיל שרצה ליישב דברי ר\"ת דלא תיקשי ליה מההיא דמסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ומדלא חילק חילוק זה דרש\"ל משמע דס\"ל דטעם זה אינו מעלה ומוריד לענין דינא. ומ\"מ דינו של רש\"ל אמת הוא שהרי איהו קאי היכא שידוע שהנפקד זה אינו רגיל לשמור בעצמו אלא מוסר כל הפקדונות והמשכונות ביד אחר ובאופן זה כבר כתבנו לעיל שאפי' הרא\"ש מודה שנפטר הנפקד ולא דמי להיכא שמסר הפקדון ביד אשתו ובניו וכמו שחילק המרדכי. ובעל ש\"ך דחה דברי רש\"ל ולי נראה דהלכתא כוותיה ולא מטעמיה וכדכתיבנא. ובמ\"ש מרן שרבינו חולק בדין זה דהריב\"ה הסכימו הב\"ח ובעל ש\"ך כוותיה אך סמ\"ע כתב דבהאי דינא אפילו רבינו יודה ולא ביאר טעמו היטב ואפשר להעמיס מה שכתבנו בדבריו. ומדברי בעת\"ה שהכריח דינו מסברת ר\"ת ולא הביא דברי רבינו שחולק עליו משמע דס\"ל דאפשר שיודה בדינו והוא הכריח הדין במכ\"ש דסברת ר\"ת אבל מדברי רבינו ליכא לא סייעתא ולא תיובתא לדינו וכיון שכן פשיטא דלא מפשינן פלוגתא ודין זה דהריב\"ה ז\"ל הוא מוסכם לדברי הכל. אך ראיתי לה\"ה בפ\"א מהלכות שכירות שכתב עלה דרגיל שאפילו הלך לו השני ולא נשבע או שאין לו כלום להשתלם ממנו פטור הראשון ע\"כ וכ\"כ הרב הנמוקי בפרק המ��קיד דבין היכא שמסר הנפקד לאשתו ובניו או למי שהיה רגיל המפקיד להפקיד אצלו בכולהו מיפטר השומר הראשון לגמרי ואפילו שאין לב' לשלם באופן שדין זה דרגיל לא נפקא מפלוגתא. עוד ראיתי בדברי הרב הנמוקי שכתב בסוף דבריו שר\"ת חולק בענין אשתו ובניו שאלו אין משתמרין לעולם לדעת בעלים אלא לדעת אביהן ע\"כ משמע דס\"ל דר\"ת יודה ברגיל שמיפטר שומר ראשון לגמרי אלא דשאני אשתו ובניו מהטעם שכתב וחילוק זה לא נמצא לראשונים שהרי בעל התרומות הוכיח הדין גבי רגיל מסברת ר\"ת גבי אשתו ובניו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהפקידו אצלו ממון של עניים.</b> (*א\"ה עיין לקמן פ\"ד מהלכות מלוה ולוה דין י\"ד): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעל הפקדון אומר כך וכך היו כו'.</b> כתב הרשב\"א בתשובה הביאה מרן בטח\"מ סימן ע\"ב מחודשין כ\"ד (ובסימן ש\"מ) על השואל כלי מחבירו ונאבד המשאיל אומר סלע היה שוה והשואל אומר איני יודע ועד אחד מעידו שאינו שוה אלא שקל אילו לא היה כאן עד אחד היה המשאיל נוטל בלא שבועה משום דה\"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע אבל עכשיו שיש עד אחד המכחיש את המשאיל אם רצה השואל משביעו שבועת המשנה כענין עד אחד מעידה שהיא פרועה ואם רצה נותן לו סלע בפני עד זה ואח\"כ מביאו לידי שבועה דאורייתא וכההיא דפרק הכותב וזה לדברי הרי\"ף שכתב ששבועת עד אחד באה אפילו במקום שאינו תובע ברי אלא ע\"פ העד שאומר לו כן וכמו שכתב בפרק כל הנשבעין אבל יש מהגדולים שחלקו עליו ומ\"מ אינו נוטל אלא בשבועת המשנה כענין עד אחד מעידה שהיא פרועה עכ\"ד ויש לדקדק בדברי הרשב\"א הלזו במ\"ש דהיכא דהשואל אומר איני יודע דהוי מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם דמשמע דרצה לדמותו לההיא דחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוי מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם והרי הרב המגיד ז\"ל בפרקין כתב וז\"ל ומ\"מ יש לטענה האחרת מקום בשלא עירבן ונאבדו בפשיעה שישבע הלה ויטול ואפשר שכן הוא הדין וגם הרשב\"א כתב כן בהכונס שלא יכול הלה ליטול בלא שבועה כלל שלא היה לו לנתבע לידע כלל אע\"פ שהוא מודה מקצת ואינו יכול לישבע על השאר ע\"כ משמע מדבריו דלא אמרינן בשטוען איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא דוקא בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא או כשעירבן עם פירותיו דאז ודאי הו\"ל למידע ואמרינן אערומי קא מערים אבל כשלא עירבן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כיון דלא הוה ליה למידע וא\"כ איך כתב הרשב\"א דהיכא דהשואל אומר איני יודע דהו\"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם הא לא הו\"ל למידע: <br><b>ואפשר</b>לומר דעד כאן לא קאמר הרשב\"א דבשלא עירבן דלא הו\"ל למידע אלא דוקא בשומר חנם והטעם דכיון דכל חיובו לא הוי אלא בפשיעה ומצי לאסתלוקי מהאי חיובא מש\"ה כשאמר איני יודע לא אמרינן הו\"ל למידע ואערומי קא מערים אלא אמרינן דהאמת הוא שאינו יודע מפני שסמך על שמירתו ומש\"ה לא איכפת ליה למידע ערכו כיון דמצי לאיסתלוקי מחיוביה אבל בשומר שכר דחייב בגניבה ואבידה וכ\"ש השואל דחיובם לא אתי מצד עצמם ולא מצו לאיסתלוקי מחיובם א\"כ כשטוענים איני יודע אמרינן דהוה להו למידע ואיערומי קא מערים ודמי לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא ואמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ובזה אתי שפיר מה שהביא מרן בסימן ע\"ב מחודשין י\"ד בשם הרשב\"א על המלוה את חבירו על טבעת שיש בו אבן כו' וכתב בסוף דבריו דאם המלוה טוען איני יודע דאמרינן מתוך שאינו יכו�� לישבע משלם ואין אנו צריכים למה שכתב הרב ש\"ך בסימן ע\"ב ס\"ק מ\"ט בשם הרב המבי\"ט דשאני מלוה על המשכון דאמרינן הו\"ל למידע דסתם מלוה מדקדק כמה שוה בשביל הלואתו וכפי דבריו אלו בשואל דלא שייך האי טעמא לא הו\"ל להרשב\"א ז\"ל לומר מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא ודאי דטעמיה דהרשב\"א לא הוי אלא משום דמלוה על המשכון הוי שומר שכר וחייב בגניבה ואבידה וא\"כ הו\"ל למידע כמו שכתבנו לעיל ונראה דלזה כיון מרן ז\"ל במ\"ש לאחר שהביא דברי הרשב\"א וז\"ל אע\"פ שזה נאמר לענין שאלה כתבתיו פה כדי ללמוד ממנו לענין משכון ע\"כ והכוונה היא לומר דכיון דבשאלה אמרינן הו\"ל למידע והטעם מפני דלא מצי לאיסתלוקי חיוביה הוא הדין במשכון דכיון דחייב בגניבה דאמרינן הו\"ל למידע והיכא דטען המלוה איני יודע דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. עוד יש לדקדק בדברי הרשב\"א הללו במ\"ש אבל עכשיו שיש עד אחד המכחיש את המשאיל אם רצה השואל משביעו כו' דלפי סברת התוספות דס\"ל דעד המסייע לנתבע פוטרו משבועה דלא מיעט קרא לעד אחד בין לחיוב שבועה בין להפטר ממנה וכמו שהביא מרן ז\"ל דבריהם סימן ע\"ה ס\"ג יע\"ש הכי נמי בנדון הרשב\"א כיון שיש עד אחד שאינו שוה אלא שקל ליפטריה משבועה וכ\"ת עד כאן לא קא אמרי רבוואתא דעד אחד המסייעו פוטרו מן השבועה אלא דוקא כשטוען ברי אבל כשטוען איני יודע אינו פוטרו להא אמינא דהרי מצינו להרי\"ף בפרק כל הנשבעין דהיכא דאינו טוען ברי אלא על פי עד אחד דמחייבו שבועה וכמו שהובאו דבריו בטור ח\"מ סימן ע\"ה סל\"ג א\"כ ה\"נ בעד אחד המסייע לנתבע אפילו שלא יטעון ברי אלא ע\"פ העד ליפטריה משבועה דהא מחד קרא גמרינן לה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה בנדון דהרשב\"א ז\"ל למה יטול הלה בשבועה כיון שיש עד אחד המסייע לשואל. ומדי חפשי באמתחות הפוסקים מצאתי להרשב\"א סימן אלף קס\"א דס\"ל דעד אחד אינו פוטר אלא משבועה דרבנן אבל משבועה דאורייתא אינו פוטרו וא\"כ מש\"ה פסק הכא דישבע הלה ויטול כיון דהשואל מחוייב שבועה דאורייתא ואינו פוטרו העד ואה\"נ דלמאן דס\"ל דעד אחד פוטר אפילו משבועה דאורייתא דיודה דאפילו בשטוען הנתבע איני יודע שיפטרנו משבועה: <br><b>עוד </b>נ\"ל דאף למאן דסבר דעד אחד פוטר אפילו משבועה דאורייתא הכא בנדון דהרשב\"א יודה דיטול הלה בשבועה משום דכיון דאי לא הוה העד היה נוטל המשאיל בלא שבועה משום דהוי מתוך שאינו יכול לישבע ומשלם א\"כ היכא דאיכא עד אחד דיינו שנאמר שלא יטול הלה אלא בשבועה דאי אמרינן שלא יטול הלה אפילו בשבועה נמצא דעד אחד קם לממון דעד עכשיו היה נוטל שלא בשבועה ועכשיו אפילו בשבועה אינו נוטל והתורה אמרה דעד אחד לא יקום אלא לשבועה וכיוצא בזה כתב הרא\"ש בריש מציעא יע\"ש: <br><b>ועוד </b>נראה דע\"כ לא קאמר הרי\"ף דאפילו בטענת איני יודע משביעו אלא דוקא בעד אחד המכחיש את הנתבע דכיון דטעמא דעד אחד דמחייב שבועה לא הוי בשביל שמסייע את התובע אלא בשביל שמכחיש את הנתבע מש\"ה אף כשטוען התובע איני יודע כיון דאיכא הכחשת הנתבע משביעו אף שאינו מסייע ממש לתובע אבל בעד אחד המסייע לנתבע דטעמא לא הוי בשביל שהוא מכחיש את התובע אלא בשביל שהוא מסייע לנתבע מש\"ה אמינא דדוקא כשטוען ברי הנתבע דאז מסייעו ממש פוטרו מן השבועה אבל כשטוען איני יודע דאז אינו מסייע ממש אינו פוטר אותו מן השבועה אף שהוא מכחיש ממש לתובע: <br><b>עוד </b>יש לדקדק בדברי הרשב\"א ז\"ל הללו במ\"ש בסוף לשונו ומ\"מ אינו נוטל אלא בשבועת המשנה דהא למאן דאית ליה דבטענת ספק אינו משביעו שבועה דאורייתא הוא הדין בשבועת המשנה ויטול הלה בלא שבועה ונראה דהרשב\"א ספוקי מספקא ליה הלכתא כמאן (*א\"ה עיין מ\"ש ה\"ה פ\"ג מהלכות טוען ונטען דין ו' בשם הרשב\"א) ומש\"ה היכא דנתן לו הסלע ומביאו לידי שבועה דאורייתא דאז הוי השואל מוציא מחבירו יכול למימר המשאיל קים לי כמ\"ד דבטענת ספק אינו יכול להשביעו אבל כשלא נתן לו הסלע דאז משביעו שבועת המשנה וא\"כ הוי המשאיל מוציא מחבירו מצי למימר השואל קים לי כמ\"ד דאף בטענת איני יודע עד אחד מביאו לידי שבועה ולא תטול אלא בשבועה ומש\"ה אחר שכתב ואם רצה מביא אותו לידי שבועה דאורייתא כו' כתב וכל זה אינו אלא לדברי הרי\"ף אבל יש מהגדולים שחלקו עליו וכיון דאיכא פלוגתא מצי למימר המשאיל קים לי ומ\"מ אינו נוטל אלא בשבועת המשנה הכוונה לומר שאם זה לא נתן לו הסלע לא יטול אלא בשבועה דמצי למימר השואל קים לי כהרי\"ף ולא יטול אלא בשבועה וכ\"ת דאף דנתן לו הסלע לא מצי המשאיל לאיפטורי משבועה ולמימר קים לי וכמ\"ש מוהרש\"ך ז\"ל בתשובה דלא אמרינן קים לי לאפטורי משבועה להא אמינא דסברא הלזו דמוהרש\"ך חלקו עלה רובא דרבוותא וכמו שהביא דבריהם הרב כנה\"ג סימן כ\"ה בהגהת ב\"י אות ע\"ד ולפע\"ד יש סיוע לסברתם מתשובה הלזו של הרשב\"א ומ\"מ כפי סברת מהרש\"ך דס\"ל דלא אמרינן קים לי לאפטורי משבועה ע\"כ אית לן למימר דס\"ל להרשב\"א דעד כאן לא פליגי רבוותא אם בטענת איני יודע יכול להשביעו על פי העד אלא דוקא בשבועה דאורייתא אבל בשבועת המשנה דמצינו דבאה על הספק כגון שבועת השותפין הוא הדין כשטען אינו יודע דמשביעין ליה שבועת המשנה: <br><b>וראיתי </b>להרב הגדול בכ\"מ שכתב בפכ\"ה מהלכות אישות וז\"ל והא דתנן עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה התם כשהבעל טוען ברי עכ\"ד וזה היפך דברי הרשב\"א הללו ואי הוה ס\"ל לרבינו דבטענת איני יודע אינו יכול להשביעו וכסברת החולקים על הרי\"ף הוה מצינא לתרוצי דברי הרשב\"א הללו כמו שתירצנו מעיקרא ולא הוה קשיא ליה למהריק\"א מדברי הרשב\"א הללו אבל כבר כתב רבינו בפירוש בפ\"ד מהלכות גזילה ואבידה כסברת הרי\"ף דאף באיני יודע משביעו על פי העד וא\"כ לא מיבעיא לסברת מהרש\"ך דס\"ל דאף לחולקים על הרי\"ף בשבועת המשנה מודו דבאה אף על הספק דא\"כ דברי מהריק\"א הם מן הקצה אל הקצה האחר אלא אף שנאמר דאף שבועת המשנה במחלוקת הוא שנוי סוף סוף הא ס\"ל לרבינו כסברת הרי\"ף וא\"כ ה\"ה בשבועת המשנה כללו של דבר דברי מוהריק\"א הללו צריכים לי תלמוד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טען השומר שתנאי היה בינינו כו'.</b> מ\"ש מרן ואני אומר שלא דקדק ה\"ה בדבריו כו' לא ידעתי מה ראה לשווייה לה\"ה ז\"ל טועה בדבר פשוט שהרי הדבר ברור שלא הביא ה\"ה ההיא דהנח לפניך אלא לומר דיהא נאמן לומר תנאי היה בינינו במגו דאי בעי אמר הנח לפניך אמרתי לך וישבע היסת דאפילו טעין הכי היסת הוא דנשבע ואילו השתא למ\"ש רבינו דנאמן משום מגו דנאנסו צריך לישבע בנקיטת חפץ כשבועת נאנסו אם היה טוען וכל דברי ה\"ה סובבים על דרך זה וכבר חלק מהריק\"א על ה\"ה ז\"ל ופירש דרך זה בדברי רבינו בפ\"ב מהלכות שכירות יע\"ש. (*א\"ה עיין לעיל פ\"ו מהלכות מכירה דין י'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מעשה באחד שהפקיד שומשמין כו'.</b> (*א\"ה עיין פי\"ג מהלכות מלוה ולוה דין ג'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפקיד מעות אצל בע\"ה כו' ה\"ז לא ישתמש בהם כו'.</b> (*א\"ה כתב מור\"ם בספר המפה סימן רצ\"ב ס\"ז דאם הרויח במעות אפילו אין לו רשות להשתמש בהם זכה בשלו וא\"צ ליתן הריוח לבעל הפקדון מיהו אם בעל הפקדון א\"ל תן לי פקדוני ואני ארויח לעצמי כו' ועיין מ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ז מהלכות מלוה ולוה דין י\"א): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפקדון והאבידה לא ניתנו ליתבע אלא במקומם כו'.</b> מ\"ש ה\"ה שאם הפקיד אצלו לזמן ידוע שאינו יכול להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן כו' כתב בשה\"ג בפרק הגוזל ומאכיל (דף מ\"ז) ובפרק המפקיד (דף פ\"ו) שדברי ה\"ה הם כשבא להחזיר במדבר כו' ודברים הללו לא ניתנו ליכתב דאי במדבר מאי איריא הפקיד לזמן אפילו בסתם נמי כל שהפקיד בישוב אינו מחזיר במדבר. אלא טעמא דה\"ה ז\"ל הוא משום דזמן דפקדון לתועלת המפקיד הוא ונתחייב הנפקד לשמור כל אותו זמן, שוב ראיתי להר\"ב התרומות שער נ' ח\"א סימן ד' שכתב כן בשם הראב\"ד ואוקמוה לההיא דפ\"ק דקידושין (דף י\"ב) דאמרינן סברה אי שדינא להו מתברי ומתחייבנא כשקבלה הפקדון לזמן ומש\"ה אינה יכולה לכופו שיקבל הפקדון. וראיתי למהרח\"ש בספר תורת חיים ח\"א סימן פ\"ב שכתב שדין זה של ה\"ה לא מצאו בשום פוסק ואנו בעניותינו מצאנו לו לה\"ה חבר רב גדול ומוסמך. שוב ראיתי להריטב\"א בחידושיו לקידושין באותה סוגיא עצמה שכתב כן בשם הראב\"ד ומ\"ש בעה\"ת בשם הרמב\"ן וז\"ל ויש מחכמי הדור שהעמידוה בפקדון לזמן וכו' והוא שבוש כו' לאו למימרא דחולק בדינו של הראב\"ד אלא שיש לו שיטה אחרת בסוגיא וכמו שנתבאר שם ולפי פירושו אותה סוגיא מיירי אפילו שלא קבלה הפקדון לזמן. שוב ראיתי להרשב\"א בחידושיו לקידושין שאחר שהביא דברי הראב\"ד כתב ואני מסופק בדינו שאפילו הפקיד לזמן ידוע על מה לא תוכל להחזיר תוך זמן דלא עדיף ש\"ח מפועל שיכול לחזור אפילו בחצי היום ע\"כ. והיא היא החקירה שעמד עליה מהרח\"ש יע\"ש:      נשלמו להו הלכות שאלה ופקדון "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,122 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Borrowing_and_Deposit",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בד\"א כשנאנס שלא בשעת מלאכה כו'.</b> כתב מרן בכ\"מ קשה לי בדברי רבינו וכו'. ואילו היה רואה הרב ז\"ל דברי ה\"ה לא היה מקשה זה דהא מאי דנקט רבינו ז\"ל או שרכב עליה או דש בה ומתה בשעת רכיבה כו' היינו לומר דאם שאלה לחרישה ודש בה או רכב עליה אע\"פ ששינה בה למלאכה קלה ומתה בשעת מלאכה חייב אע\"פ שאם לא שינה היה פטור: "
+            ],
+            [
+                "<b>אם היה המקום ששאלה לילך בו מקום שבני אדם מצויים כו'.</b> מהרימ\"ט ח\"מ סימן פ\"ט כתב וז\"ל ועי\"ל דאפילו חשבת ליה מקום האונס יש רואה ואומר איני יודעם ואיני יכול לחזר אחריהם אבל באמת באונס נלקחו ממני נאמן במגו דאי בעי הוה טעין בתוך מבואות העיר נאנסתי דלא שכיחי רבים כו'. ודין זה צל\"ע ועיין במ\"ש הרז\"ה בפרק חזקת עלה דקריביה דרב אידי ודוק היטב בדבריו שנראה סותר דברי הרב וצ\"ע, (*א\"ה עיין לקמן פכ\"א מהלכות מלוה ולוה דין א' בסוף התשובה יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השואל כלי מחבירו וכו'.</b> כתב ה\"ה אבל שאלה שהיא חוזרת בעין אין לה זמן ע\"כ. הרשב\"א ז\"ל כתב בסימן אלף דהאומר לחבירו דבר זה נתון לך במתנה ע\"מ שתחזירהו ולא אמר לי שמחזירו כ\"ז שירצה המקבל ע\"כ. ואע\"ג דהדרא בעיניה דומיא דהשואל לחבירו סתם נראה דיש לחלק בין היכא דהתחיל להתנות ופסיק דבוריה כגון דאמר ע\"מ שתחזירהו ולא גמר לומר באיזה זמן מסתמא כל זמן שירצה קאמר אבל בסתם שאלה שלא פירש כלום כל שעתא לחזרה קיימא ודו\"ק: <b>ואם הניח להם אביהם נכסים ומתה.</b> נראה דגירסת רבינו היא הגירסא הנכונה שלא היה גורס ופליגא דרב פפא דלאו הא בהא תליא דאפילו נימא דאיסור גניבה ושבת באין כאחד מ\"מ אם הניח להם אביהם אחריות נכסים דין הוא שיהיו חייבים לשלם אפילו שהחיוב הוא אחר מותו מידי דהוי אנתחייב שאם יהיה כך וכך יתחייב ליתן לו כך וכך ומת בינתים שנשתעבדו נכסיו לאחר מותו אע\"פ שהחיוב בא אחר מותו שנעשה אז אותו דבר שבעבורו בא החיוב וה\"נ הכי הוי שנתחייב שאם יאנס יפרע הוא ובא החיוב אחר מותו חייב וכבר ביאר מוהריק\"א ז\"ל דבר זה אלא דנקטה בסגנון אחר. ועוד יש להכריח דבר זה דע\"כ אכולה מילתא קאי מה שאמרו בגמרא דאם הניח אחריות נכסים חייבים ולפי מי שפירשו דקאי לטבחוה ואכלוה קשה דמאיזה טעם חייבים ומה שפירשו קצת מפרשים מטעמא דפשע אביהן בשלא הודיעם קשה דמאי פשיעותא איכא הגע עצמך שמת פתאום או בדרך וכי היה לו לומר לבנו בעודו בריא דבר זה של פלוני הוא ואי לא אמר הכי פושע מיקרי וגם מה שפירש\"י אינו ברור ולשיטת רבינו ניחא דקאי אכולה מילתא בין בהניח להם פרה שאולה ומתה בין טבחוה ואכלוה וטעמא דהיכא דהניח אחריות נכסים נשתעבדו נכסיו מחיים למיתה וטביחה והו\"ל כאילו בשעת שאלה התנה שאם יארע אונס בדבר ההוא שמחוייב לשלם ולפיכך אם מתה או אכלוה היורשים חל חיובו למפרע מכח תנאו כשאר חיובין דעלמא ע\"ת ומת קודם שיבא החיוב שנשתעבדו נכסיו וה\"נ דכוותה ודו\"ק. והרב שלטי הגבורים כתב בפרק השואל דרבינו ז\"ל סובר דאם מתה באונס אין חייבין באונסיה כרב פפא דאמר איסור גנבה ושבת באים כאחד והיינו דכתב רבינו הניח להם פרה שאולה ומתה אין חייבין וכו' ומאי דכתב גבי הניח נכסים מתה היינו דמתה מחמת פשיעה ומטעמא דחייב בטבחוה בהניח אחריות נכסים משום דפשע אביהן בשלא הודיען מהאי טעמא גופיה חייב במתה בפשיעה דאילו הוו ידעי שאינה שלהן היו נזהרין ממיתתה בפשיעה: ומ\"מ <b>הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבים באונסיה</b> ואף ע\"ג דאם מת השואל משתמשים היורשים כל ימי שאלתה בע\"כ של המשאיל וא\"כ הוה לן למימר דאם מתה דחייבין באונסיה דמצי למימר לא השאלתיה אלא כדי שיתחייב השואל באונסיה. הא פירש הרא\"ש דלא אמרינן דאין חייבין באונסיה אלא בסתמא אבל אם המשאיל אמר ליתומים או קבלו עלייכו אונס או החזירו לי הפרה הדין עם המשאיל ודו\"ק. כתב מהר\"ר בצלאל בפרק אלו נערות דאפילו אמרינן סתם שאלה ל' יום ה\"מ לגבי דידיה אבל מת לא אמרינן הכי לגבי יורשיו יע\"ש. ויש להסתפק בשואל בסתם למ\"ד דהוי ל' יום דומיא דהלואה לאחר ל' יום מה דינו ועיין במ\"ש בעל בני יעקב בתשובה סי' י\"ב: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו השאילני שוקת זו של מים כו'.</b> טעות מפורסם יש בדברי רבינו ז\"ל דבשוקת זו אם נהרסה אינו חוזר לבנותה דזו קאמר וכשנפל אזדא ליה וכן הוא מפורש בגמרא ומ\"מ קשיא דלמה השמיט חלוקת שוקת מים סתם דאי נפלה בני לה וכמו שמבואר בגמרא ואולי הסופר השמיטה והיתה כתובה בדברי רבינו וזה ברור: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו אמר לחבירו השקני מים כו'.</b> כתב מהרי\"א בכתביו סי' ר' וז\"ל דכיון דהשאילה אשת ראובן לאשת שמעון העיגולים הטובים שוין ג' זקוקים אע\"פ שהיא היתה ג\"כ צריכה לעיגולים שהרי שאלה ממנה ג\"כ עיגולים פחותים נראין הדברים שהיתה כפופה לה ומשועבדת דלא גרע מאשקיין מיא וכה\"ג מיקרי שאלה בבעלים ע\"כ. ולא ידעתי כוונת הרב בזה ומה שייך לדמותו לההיא דאשקיין מיא דההיא הוי המשאיל עמו במלאכתו ממש וכן מ\"ש שהיתה כפופה ומשועבדת לעיגולים פחותים היינו ממש השאילני ואשאילך דלא קרי ליה רש\"י שאלה בבעלים ולכך פירש\"י דקאי אשמור לי ואשמור לך וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ביום שהוא יושב בו לעסוק במלאכתו. </b> מדקדוק דברי רבינו ז\"ל משמע דביום שמחוייב לעשות המלאכה נקרא שמירה בבעלים אע\"פ שעדיין לא נתעסק במלאכתם והריב\"ש בסימן תל\"ו כתב אם בעת שעושים המלאכה שנשכרו בה כו' משמע דבעי שיהיו עסוקים ממש במלאכה בשעת שאלה ועיין בהלכות אישות פכ\"א גבי האשה ששברה כלים כו' מ\"ש הראב\"ד וה\"ה בזה וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן השותפים ששאלו וכו'.</b> דברי רבינו ז\"ל סתומים כי לא פירש בדבריו אי חשיב שאלה בבעלים ופטור מכל הפרה דאעפ\"י שלא נשאל השותף האחר מ\"מ שותפו במקומו עומד וקרינא ביה אם בעליו עמו ומאי דנסתפק בגמרא הוי לחלק שותפו דלחלק השותף שנשאל עמו פשיטא דקרי ביה בעליו עמו ונמוקי יוסף הכריח פי' זה בדברי רבינו מדכתב לפיכך אם מתה אינו משלם ומשמע דקאי נמי לשאל מן השותפים ונשאל לו אחד מהם ואי לענין חלק אותו שנשאל לו קיימינן אמאי פטור מחלק חבירו דכתב אינו משלם. ואולי דרבינו קאי למאי דסליק דהיינו שותפים ששאלו ואינו משלם קאי לשותף ששאל את בעליו ולפיכך פסיק ותני אינו משלם. והטור ז\"ל בסי' שמ\"ו פירש דדוקא בחלק אותו שנשאלו לו מספקינן אבל חבירו שלא נשאל פשיטא דמשלם דליכא אצלו שמירה בבעלים: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ומגלגלין עליו בתוך השבועה כו'.</b> כתוב בתה\"ד סי' של\"ג וז\"ל ואם יטעון שמעון מאן לימא לן דבההיא שעתא שח��פש לוי בחדרו היה הפקדון תחת המטה דלמא כבר נגנב ע\"י אחר ובההיא לא מחייבנא כי שמרתי כדרך השומרים נראה דטענת שמעון אינה טענה והטעם דכיון דכל שומר צריך לישבע שלא פשע היאך יוכל לישבע כאן בודאי שלא פשע כו'. ומהרש\"ך ח\"ג סי' פ\"ז תמה עליו דתיפוק ליה משום דשמעון הוי ברי בחיובא וספק בחזרה כו' יע\"ש. ונראה ברור שיש לחלק בין האומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך לההיא דמהר\"ר ישראל בענין הפקדון דאע\"ג דהוא ברי בחיובא וספק בחזרה מ\"מ השמא אינו גרוע דלא הו\"ל למידע אבל גבי איני יודע אם פרעתיך השמא הוא גרוע דהו\"ל למידע אם פרע אם לאו ומדלא ידע בבירור ודאי דלא פרע. (*א\"ה עיין בס' בני שמואל סי' ט\"ז שכתב בשם הרב מהרשד\"ם דהיינו דוקא היכא דהמלוה טוען ברי שלא פרעו אבל אם גם הוא מסופק פטור אפילו בבא לצאת ידי שמים והשיג עליו מדברי הרשב\"א בחידושיו פרק הזורק ומתוך דברי הרב המחבר משמע דאזיל בשיטת מוהרשד\"ם. ובבית מותבא רבה של הרב הכולל שר וגדול בישראל כמהר\"ח קמחי שמעתי מפי הרב כמוהר\"ר אפרים נבון דעל המלוה רמיא טפי למידק אם נפרע מחובו אם לא טפי מהלוה וכן נראה מדברי הטור סי' ע\"ה סכ\"ד וכיון שכן יפה דן הרב מוהרשד\"ם דהיכא דשניהם מסופקים בפרעון דפטור הנתבע מלשלם משום דהו\"ל למלוה למידק וכיון דלא דק איהו דאפסיד אנפשיה משא\"כ בההיא דהרשב\"א ודו\"ק ולכאורה יראה דהו\"מ מהרש\"ח לדחות דינו של מהרשד\"ם מסוגיית הגמרא בעצמה דלפי אוקימתא דרבה ור\"י דאיירי בב' כיתי עדים אמאי יחלוקו כיון דשניהם מסופקים קם דינא דפטור. אלא דהוצרך לאתויי דברי הרשב\"א משום דיש לדחות דרבה ור\"י מוקמי למתני' בדא\"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין וכיון שכן דינא הוא דיחלוקו כי היכי דבגט הויא ספק מגורשת דהא בזרקו לחוב קרוב למלוה נמי חייב הלוה כל שלא בא ליד המלוה אם לא משום דא\"ל בתורת גיטין כ\"ש שיועיל דבור זה לחייבו המחצית ואע\"ג דלא מוקמינן הכי אלא לר\"י דאמר לגיטין אמרו כו' כבר כתב הרשב\"א דכולהו אמוראי מפלגי בין גט לשאר דברים יע\"ש) ובהכי ניחא כל תיקו שבתלמוד דפסקינן קולא לנתבע אע\"פ שיש מהם טובא דהספק הוא אם נפטר מחיובו אם לאו משום דאין השמא גרוע וכ\"כ התוס' בפ\"ק דכתובות גבי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע והראנ\"ח בח\"ב סי' א' ובח\"א חילק כה\"ג יע\"ש (*א\"ה וכ\"כ הר\"ב התרומות שער ל\"ח ח\"ד ועיין בתשובת הראנ\"ח ח\"ב סי' י\"ט ופרח מטה אהרן ח\"א סי' ל\"א). וע\"ק לי דשאני הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דהמלוה טוען ברי שעדיין חייב לו והלה אינו יודע אם פרעו אבל הכא מי טוען ברי המפקיד שחייב לו הא המפקיד נמי אינו יודע אם פשע וחייב או לא פשע ופטור ואין זה טוען ברי כההיא דהלויתיך ולא פרעתני. ותדע לך שיסוד זה שעשה הרב דכל מפקיד הוא כאומר הלויתיך דאינו כמו שחשב הרב דהרי בפרק השואל גבי מתני' דשאלה היום ושכרה למחר ומתה זה אומר ביום שהיתה שאולה מתה וזה אומר איני יודע מייתי תלמודא לימא תיהוי תיובתא דר\"נ דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ומוקי לה בשיש עסק שבועה ביניהם ולדברי הרב כיון שזה אינו יודע אם ביום שהיתה שאולה או שכורה מתה הו\"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך ומאי קושיא ויש בזה הרבה להאריך ואין כאן מקומו להאריך ודברי הרב צ\"ע [ועי' בלח\"מ פ\"ג ה\"ג]: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואע\"פ שהניח הפקדון וכו'.</b> עיין מוהרשד\"ם חה\"מ ר\"ס ע\"ו ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם ת\"ח הוא כו'.</b> מרן הב\"י סי' רצ\"א תמה על רבינו דאפילו אם אין המפקיד ת\"ח למה לא ישהה הנפקד עד שיבדיל. ולדעתי נראה דרבינו קאי לגבי מפקיד דאם הוא ת\"ח וידע הנפקד שעדיין לא הבדיל אינו חייב לקברם עד שיבדיל ולגבי דידיה הנפקד מיד חייב להבדיל כדי לקברם משא\"כ אם יודע שלא הבדיל המפקיד ודו\"ק. כתב המבי\"ט ח\"א סי' שמ\"א על ראובן ששלח לשמעון בגדי משי וכתב לו שישלחם ללוי דפקדון כזה שהוא צריך להיות מזומן בידו לעת מצוא חמר נאמן להוליכו לא היה חייב לטרוח להניחו תוך תיבה וע\"מ כן קבלו שיהיה מזומן בקרן זוית והביא ראיה מדין זה היכא דהמפקיד ת\"ח יע\"ש. ואין דבריו נראין אצלי ועיין במהריק\"ו שורש ו' הביא דבריו מרן סי' רצ\"ח ס\"ך ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>שהרי תחילתו בפשיעה וכו'.</b> דברי רבינו תמוהים הם דהא כיון שהאונס לא בא מחמת הפשיעה לא מיחייב משום דפשע בתחלה והכי כתב הוא ז\"ל בפ\"ג מהלכות שכירות דאם פשע בה ויצאה לאגם ומתה פטור שאין יציאתה גרמה לה שתבא לידי אונס וה\"נ כתב שם ברועה שהניח עדרו ובא לעיר אפילו בשעה שאין דרך הרועים ליכנס אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור וטעמא דאפילו שפשע שנכנס לעיר כיון דס\"ס לא היה יכול להציל פטור ואולי דכוונת רבינו לומר דאם נאנסה בעניין שאם היו בידו או על בטנו לא היה רואה אותם האנס ועכשיו שהיו צרורים מלאחריו ראה האנס אותם דהו\"ל אונס הבא מחמת הפשיעה ודוחק וצ\"ע: <br><b>כתב </b>הרב מהרי\"ט צהלון בס\"ס א' וז\"ל ואין לומר שפשעה במה שהתירה הצרור ונתנה הגרוש בידה שמחמת כן אפשר שנפלו הגרושים מידה שאם היו צרורין לא היו נופלין הא ליתא דכפי לשון השאלה נראה שלא נתנתם רחל ללאה צרורין אלא שלאה צררתם וא\"כ ליכא פשיעה כלל ע\"כ. והנה דבר ברור הוא שמ\"ש הרב שמחמת כן אפשר שנפלו מידה אין הכוונה על רחל המפקדת אלא על לאה הנפקדת דאפשר דבאותה שעה שהתירה הצרור נפלה מידה ועכ\"ז לא ברירא לי מילתא משום דאף דנימא שרחל נתנה הצרור צרור ביד לאה ולאה בשעת חזרה התירה הצרור ונתנה המעות. ביד רחל למה תתחייב לאה בשביל מה שהתירה ואמאי לא תשבע שלא נפלו מידה וכ\"ת דלא תוכל להשבע מפני שנפלו מידה ולאו אדעתה הנה מלבד שהסברא היא זרה בעיני שלא תוכל להשבע משום דדלמא נפלו מידה ולא הרגישה זאת ועוד דאמאי לא נאמר חששא זו גבי רחל שהרי לא מצא החסרון עד בואה באמצע הדרך וא\"כ אפשר דבהיותה מהלכת נפלו מידה והיא חששא יותר קרובה ממה שנאמר שנפלו מיד לאה בשעת חזרה ולא ידעתי למה לא צדד הרב חששא זו דאימר נפלו מיד רחל ומה גם דרגלים לדבר שרחל נטלה הנר והלכה לחפש בר\"ה פעם ושתים והשכימה בבקר לבקש בר\"ה וכמו שנזכר בשאלה שכל זה מורה שהיא חוששת אולי נפלו מידה בהיותה מהלכת והדבר צריך אצלי תלמוד. עוד כתב הרב באותה תשובה שאם היתה אומרת שימי בלבד אולי היה מקום לומר הרי אמרה בפירוש שמתרצית במה שתשים אותה בארגז בלבד אבל השתא דאמרה שמרי כו' ע\"כ. ולדידי אין ספק שאפילו אמרה שימי בלבד כוונתה היא שתשמור כדרך השומרים ואם לא נטלה הארגז פשעה לאה ומה שאמרה שימי בארגז לא באה אלא לומר שרצונה היא שהשמירה תהיה בארגז ונראה שאף הרב יודה בזה אלא משום דבנדון שלו אמרה שמרי לא הוצרך למ\"ש. עוד כתב הרב בסימן ב' על ראובן שהיה לו ולאחותו דינה בית בשותפות והוציאה שטר שכתוב בו ואחיה ר' שואל נתחייב לתת לאחותו מחלקו כשימכרנו עשרה גרושים ע\"כ וראובן לא מכר אלא הקדיש ונשאל הרב אם חייב לתת העשרה כיון שלא מכר והשיב שאם היא היתה תובעת ממנו איזו תביעה ולהפטר מתביעותיה נתחייב בזה אז חייב אפילו אם הקדיש ואם לא לא יתחייב ע\"כ. והנה דין זה צריך אצלי תלמוד ועוד אעמוד עליו בע\"ה (*א\"ה חבל על דאבדין): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המפקיד אצל בע\"ה וכו'.</b> כתב הטור סי' ע\"ב סכ\"ד וז\"ל ואם פשע לוי בשמירת המשכון ואין לו ממון לשלם אע\"פ שראובן רגיל להפקיד אצל לוי שמעון חייב לשלם לראובן דינר וכו' שהרי שמעון הוא בעל דבר של ראובן ע\"כ וכתב על זה מרן דהרמב\"ם חלוק על זה בפ\"ד מהלכות שאלה ע\"כ. ולי נראה דשאני כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד דהו\"ל כאילו אמר המפקיד לנפקד שאם ירצה למוסרם לאשתו ובניו שימסרם שהרי אורחיה דנפקד הוא למימסריה לאשתו ובניו ומש\"ה אם פשעו אשתו ובניו ואין להם מה לשלם פטור הנפקד שהרי כשהפקיד בידו הו\"ל כאילו נתן לו רשות למוסרם ביד אשתו ובניו אבל היכא שמסר הפקדון ליד מי שרגיל המפקיד להפקיד פשיטא שדינו של מפקיד הוא עם הנפקד שהרי לא הפקידם אצלו אדעתא שימסרם ביד מי שרגיל להפקיד שאין סתמיות הדבר שהנפקד מוסר הפקדון ליד מי שרגיל המפקיד להפקיד כמו אשתו ובניו דמסתמא הנפקד מוסר הפקדון לאשתו ובניו ולא אהני האי מילתא דרגיל אלא לשבועה דלא מצי המפקיד למימר את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה כיון שזה המפקיד היה מאמינו אבל לעולם שדינו של מפקיד הוא עם הנפקד מפני ששמעון הוא בעל דבר של ראובן וכמ\"ש הטור. ובזה ניחא דברי מור\"ם בהג\"ה שבסי' רצ\"א גבי כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד הביא מחלוקת רבינו והרא\"ש ולא הכריע ואילו הכא כתב כדברי הטור ולא הביא מחלוקת משמע דס\"ל דבהאי דינא כ\"ע לא פליגי שדינו של מפקיד הוא עם הנפקד וכדכתיבנא. ומצינו כעין חילוק זה במרדכי פרק המפקיד דאפילו לר\"ת שפסק דהבעל חייב לשלם היכא שפשעו בו אשתו ובניו שאני ההיא דהכונס דמסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ומוקי לה בגמרא משום דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה ומדקתני נכנס הרועה תחתיו מכלל דרועה ראשון פטור לגמרי וכדאמרינן התם ושומר קמא איפטר לגמרי משום דההיא דהכונס מיירי ברועה גדול שידוע לכל שאינו מרעה שום פעם בעצמו ואז אין המפקיד יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל הכא נהי דהמפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד מ\"מ סבור הוא שהוא בעצמו ישמור וכ\"כ בהגהת הרא\"ש דהיכא שידע שהנפקד אין רגיל לשמור פקדון בעצמו אלא בברור שכל פקדון שמפקידין בידו הוא מוסר לשל תחתיו ואין משמרו בעצמו כלל הו\"ל כאילו המפקיד בעצמו מסר פקדונו ביד מי שרגיל הנפקד למסור ונסתלק הנפקד לגמרי ואם פשע מי שהפקדון בידו פטור הנפקד לגמרי. והנה מאי דפליגי רבינו והרא\"ש היכא שפשעו אשתו ובניו הוא דרבינו מדמי לה לרועה דמסר לברזיליה דהו\"ל כאילו המפקיד בעצמו מסר פקדונו ביד מי שרגיל הנפקד למסור והרא\"ש ס\"ל דלא דמי דשאני רועה שידוע לכל שאינו מרעה שום פעם בעצמו אבל גבי אשתו ובניו אינו מוכרח שבשום פעם לא ישמרם בעצמו אלא ימסרם לאשתו ובניו וסבור היה המפקיד שהוא בעצמו ישמור וכמ\"ש המרדכי אבל לעולם שאם ידוע שזה הנפקד אינו שומר לעולם שום פקדון אלא מוסר לאשר תחתיו אפילו הרא\"ש יודה דפטור הנפקד וכמ\"ש בהגהת אשירי והיכא שמסר הפקדון ליד מי שרגיל המפקיד להפקיד אפילו הרמב\"ם יודה שהנפקד הוא בעל דברים של מפקיד ולא הוי פלוגתייהו אלא היכא שמסר לאשתו ובניו ומאי דדמו להו. ואע\"ג דהרא\"ש בפרק המפקיד מוקי לההיא דרועה בגוונא אחרינא היינו משום דס\"ל דמתני' בסתם רועה מיירי ולאו דוקא ברועה גדול שאינו שומר לעולם שום פקדון שזה דוחק אבל לעולם דלענין דינא לא פליג ועוד היה נראה לכאורה לומר דע\"כ לא קאמר הרא\"ש דהבעל חייב אלא משום טעמא דאלת\"ה כל פקדון המופקד ביד אדם יאכלוה אשתו ובניו ואין להם לשלם ויפטר גם הוא אבל היכא דלא שייך ה\"ט יודה הרא\"ש שנסתלק הנפקד ופטור לגמרי וכ\"כ רש\"ל בפ\"ק דבבא קמא סימן ל\"ב דשאני אשתו ובניו כשאין להם לשלם שצריך הראשון לשלם משום שלא ילך כל אחד וימסור פקדון לבני ביתו והם יאכלו אותו וכמו שכתבו ר\"ת והרא\"ש ע\"כ ומ\"ש הריב\"ה שאם פשע לוי בשמירת המשכון ואין לו ממון לשלם ששמעון חייב אע\"ג דליכא טעמא דאשתו ובניו שאני התם דהסברא היתה נותנת שיפטר הבעל משום דכיון דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד הו\"ל כאילו נתן לו רשות שימסרם לאשתו ובניו מש\"ה איצטריך לחיוביה מטעמא אחרינא אבל הכא בלאו ההוא טעמא פשיטא דשמעון חייב שהרי ראובן הוא בעל דבר דשמעון דלא עלה בדעת ראובן שימסרם שמעון ללוי אע\"פ שהיה רגיל אצלו, ומיהו כד מעיינינן שפיר נראה דהאי טעמא אינו מעלה ומוריד לענין דינא אלא שהתוספות והרא\"ש הכריחו שעל פי הדין הוא שהבעל חייב מדינא דאלת\"ה כל פקדון המופקד ביד אדם יאכלוהו אשתו ובניו אבל לא משום ה\"ט מחייבינן לבעל וכן נראה מדברי בעה\"ת בשער מ\"ט ח\"ג סי' ג' שנסתפק בדין זה דהריב\"ה אם פשע לוי ואין לו מה לשלם והכריח הדין ממ\"ש ר\"ת דאע\"ג דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד אם הבנים פשעו ואין להם לשלם לא יפטר הנפקד ע\"י טענה זו אלא דיינינן בה שומר שמסר לשומר חייב שאל\"כ כל פקדונות שיפקיד אדם לחבירו ימסרם לאשתו ובניו ותאכל אשתו וחדי והכא נמי דכוותה היא שאם אין לו לשלם ישלם שמעון תחתיו ע\"כ ואי איתא לדברי רש\"ל היכי יליף מהתם שאני התם דאיכא טעמא אחרינא א\"ו כדכתיבנא שטעם זה הוא להכריח הדין אבל לא שבסיבתו ישתנה הדין וכן נראה מדברי המרדכי שכתבנו לעיל שרצה ליישב דברי ר\"ת דלא תיקשי ליה מההיא דמסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ומדלא חילק חילוק זה דרש\"ל משמע דס\"ל דטעם זה אינו מעלה ומוריד לענין דינא. ומ\"מ דינו של רש\"ל אמת הוא שהרי איהו קאי היכא שידוע שהנפקד זה אינו רגיל לשמור בעצמו אלא מוסר כל הפקדונות והמשכונות ביד אחר ובאופן זה כבר כתבנו לעיל שאפי' הרא\"ש מודה שנפטר הנפקד ולא דמי להיכא שמסר הפקדון ביד אשתו ובניו וכמו שחילק המרדכי. ובעל ש\"ך דחה דברי רש\"ל ולי נראה דהלכתא כוותיה ולא מטעמיה וכדכתיבנא. ובמ\"ש מרן שרבינו חולק בדין זה דהריב\"ה הסכימו הב\"ח ובעל ש\"ך כוותיה אך סמ\"ע כתב דבהאי דינא אפילו רבינו יודה ולא ביאר טעמו היטב ואפשר להעמיס מה שכתבנו בדבריו. ומדברי בעת\"ה שהכריח דינו מסברת ר\"ת ולא הביא דברי רבינו שחולק עליו משמע דס\"ל דאפשר שיודה בדינו והוא הכריח הדין במכ\"ש דסברת ר\"ת אבל מדברי רבינו ליכא לא סייעתא ולא תיובתא לדינו וכיון שכן פשיטא דלא מפשינן פלוגתא ודין זה דהריב\"ה ז\"ל הוא מוסכם לדברי הכל. אך ראיתי לה\"ה בפ\"א מהלכות שכירות שכתב עלה דרגיל שאפילו הלך לו השני ולא נשבע או שאין לו כלום להשתלם ממנו פטור הראשון ע\"כ וכ\"כ הרב הנמוקי בפרק המפקיד דבין היכא שמסר הנפקד לאשתו ובניו או למי שהיה רגיל המפקיד להפקיד אצלו בכולהו מיפטר השומר הראשון לגמרי ואפילו שאין לב' לשלם באופן שדין זה דרגיל לא נפקא מפלוגתא. עוד ראיתי בדברי הרב הנמוקי שכתב בסוף דבריו שר\"ת חולק בענין אשתו ובניו שא��ו אין משתמרין לעולם לדעת בעלים אלא לדעת אביהן ע\"כ משמע דס\"ל דר\"ת יודה ברגיל שמיפטר שומר ראשון לגמרי אלא דשאני אשתו ובניו מהטעם שכתב וחילוק זה לא נמצא לראשונים שהרי בעל התרומות הוכיח הדין גבי רגיל מסברת ר\"ת גבי אשתו ובניו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהפקידו אצלו ממון של עניים.</b> (*א\"ה עיין לקמן פ\"ד מהלכות מלוה ולוה דין י\"ד): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעל הפקדון אומר כך וכך היו כו'.</b> כתב הרשב\"א בתשובה הביאה מרן בטח\"מ סימן ע\"ב מחודשין כ\"ד (ובסימן ש\"מ) על השואל כלי מחבירו ונאבד המשאיל אומר סלע היה שוה והשואל אומר איני יודע ועד אחד מעידו שאינו שוה אלא שקל אילו לא היה כאן עד אחד היה המשאיל נוטל בלא שבועה משום דה\"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע אבל עכשיו שיש עד אחד המכחיש את המשאיל אם רצה השואל משביעו שבועת המשנה כענין עד אחד מעידה שהיא פרועה ואם רצה נותן לו סלע בפני עד זה ואח\"כ מביאו לידי שבועה דאורייתא וכההיא דפרק הכותב וזה לדברי הרי\"ף שכתב ששבועת עד אחד באה אפילו במקום שאינו תובע ברי אלא ע\"פ העד שאומר לו כן וכמו שכתב בפרק כל הנשבעין אבל יש מהגדולים שחלקו עליו ומ\"מ אינו נוטל אלא בשבועת המשנה כענין עד אחד מעידה שהיא פרועה עכ\"ד ויש לדקדק בדברי הרשב\"א הלזו במ\"ש דהיכא דהשואל אומר איני יודע דהוי מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם דמשמע דרצה לדמותו לההיא דחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוי מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם והרי הרב המגיד ז\"ל בפרקין כתב וז\"ל ומ\"מ יש לטענה האחרת מקום בשלא עירבן ונאבדו בפשיעה שישבע הלה ויטול ואפשר שכן הוא הדין וגם הרשב\"א כתב כן בהכונס שלא יכול הלה ליטול בלא שבועה כלל שלא היה לו לנתבע לידע כלל אע\"פ שהוא מודה מקצת ואינו יכול לישבע על השאר ע\"כ משמע מדבריו דלא אמרינן בשטוען איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא דוקא בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא או כשעירבן עם פירותיו דאז ודאי הו\"ל למידע ואמרינן אערומי קא מערים אבל כשלא עירבן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כיון דלא הוה ליה למידע וא\"כ איך כתב הרשב\"א דהיכא דהשואל אומר איני יודע דהו\"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם הא לא הו\"ל למידע: <br><b>ואפשר</b>לומר דעד כאן לא קאמר הרשב\"א דבשלא עירבן דלא הו\"ל למידע אלא דוקא בשומר חנם והטעם דכיון דכל חיובו לא הוי אלא בפשיעה ומצי לאסתלוקי מהאי חיובא מש\"ה כשאמר איני יודע לא אמרינן הו\"ל למידע ואערומי קא מערים אלא אמרינן דהאמת הוא שאינו יודע מפני שסמך על שמירתו ומש\"ה לא איכפת ליה למידע ערכו כיון דמצי לאיסתלוקי מחיוביה אבל בשומר שכר דחייב בגניבה ואבידה וכ\"ש השואל דחיובם לא אתי מצד עצמם ולא מצו לאיסתלוקי מחיובם א\"כ כשטוענים איני יודע אמרינן דהוה להו למידע ואיערומי קא מערים ודמי לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא ואמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ובזה אתי שפיר מה שהביא מרן בסימן ע\"ב מחודשין י\"ד בשם הרשב\"א על המלוה את חבירו על טבעת שיש בו אבן כו' וכתב בסוף דבריו דאם המלוה טוען איני יודע דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואין אנו צריכים למה שכתב הרב ש\"ך בסימן ע\"ב ס\"ק מ\"ט בשם הרב המבי\"ט דשאני מלוה על המשכון דאמרינן הו\"ל למידע דסתם מלוה מדקדק כמה שוה בשביל הלואתו וכפי דבריו אלו בשואל דלא שייך האי טעמא לא הו\"ל להרשב\"א ז\"ל לומר מתוך שאינו יכול ל��שבע משלם אלא ודאי דטעמיה דהרשב\"א לא הוי אלא משום דמלוה על המשכון הוי שומר שכר וחייב בגניבה ואבידה וא\"כ הו\"ל למידע כמו שכתבנו לעיל ונראה דלזה כיון מרן ז\"ל במ\"ש לאחר שהביא דברי הרשב\"א וז\"ל אע\"פ שזה נאמר לענין שאלה כתבתיו פה כדי ללמוד ממנו לענין משכון ע\"כ והכוונה היא לומר דכיון דבשאלה אמרינן הו\"ל למידע והטעם מפני דלא מצי לאיסתלוקי חיוביה הוא הדין במשכון דכיון דחייב בגניבה דאמרינן הו\"ל למידע והיכא דטען המלוה איני יודע דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. עוד יש לדקדק בדברי הרשב\"א הללו במ\"ש אבל עכשיו שיש עד אחד המכחיש את המשאיל אם רצה השואל משביעו כו' דלפי סברת התוספות דס\"ל דעד המסייע לנתבע פוטרו משבועה דלא מיעט קרא לעד אחד בין לחיוב שבועה בין להפטר ממנה וכמו שהביא מרן ז\"ל דבריהם סימן ע\"ה ס\"ג יע\"ש הכי נמי בנדון הרשב\"א כיון שיש עד אחד שאינו שוה אלא שקל ליפטריה משבועה וכ\"ת עד כאן לא קא אמרי רבוואתא דעד אחד המסייעו פוטרו מן השבועה אלא דוקא כשטוען ברי אבל כשטוען איני יודע אינו פוטרו להא אמינא דהרי מצינו להרי\"ף בפרק כל הנשבעין דהיכא דאינו טוען ברי אלא על פי עד אחד דמחייבו שבועה וכמו שהובאו דבריו בטור ח\"מ סימן ע\"ה סל\"ג א\"כ ה\"נ בעד אחד המסייע לנתבע אפילו שלא יטעון ברי אלא ע\"פ העד ליפטריה משבועה דהא מחד קרא גמרינן לה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה בנדון דהרשב\"א ז\"ל למה יטול הלה בשבועה כיון שיש עד אחד המסייע לשואל. ומדי חפשי באמתחות הפוסקים מצאתי להרשב\"א סימן אלף קס\"א דס\"ל דעד אחד אינו פוטר אלא משבועה דרבנן אבל משבועה דאורייתא אינו פוטרו וא\"כ מש\"ה פסק הכא דישבע הלה ויטול כיון דהשואל מחוייב שבועה דאורייתא ואינו פוטרו העד ואה\"נ דלמאן דס\"ל דעד אחד פוטר אפילו משבועה דאורייתא דיודה דאפילו בשטוען הנתבע איני יודע שיפטרנו משבועה: <br><b>עוד </b>נ\"ל דאף למאן דסבר דעד אחד פוטר אפילו משבועה דאורייתא הכא בנדון דהרשב\"א יודה דיטול הלה בשבועה משום דכיון דאי לא הוה העד היה נוטל המשאיל בלא שבועה משום דהוי מתוך שאינו יכול לישבע ומשלם א\"כ היכא דאיכא עד אחד דיינו שנאמר שלא יטול הלה אלא בשבועה דאי אמרינן שלא יטול הלה אפילו בשבועה נמצא דעד אחד קם לממון דעד עכשיו היה נוטל שלא בשבועה ועכשיו אפילו בשבועה אינו נוטל והתורה אמרה דעד אחד לא יקום אלא לשבועה וכיוצא בזה כתב הרא\"ש בריש מציעא יע\"ש: <br><b>ועוד </b>נראה דע\"כ לא קאמר הרי\"ף דאפילו בטענת איני יודע משביעו אלא דוקא בעד אחד המכחיש את הנתבע דכיון דטעמא דעד אחד דמחייב שבועה לא הוי בשביל שמסייע את התובע אלא בשביל שמכחיש את הנתבע מש\"ה אף כשטוען התובע איני יודע כיון דאיכא הכחשת הנתבע משביעו אף שאינו מסייע ממש לתובע אבל בעד אחד המסייע לנתבע דטעמא לא הוי בשביל שהוא מכחיש את התובע אלא בשביל שהוא מסייע לנתבע מש\"ה אמינא דדוקא כשטוען ברי הנתבע דאז מסייעו ממש פוטרו מן השבועה אבל כשטוען איני יודע דאז אינו מסייע ממש אינו פוטר אותו מן השבועה אף שהוא מכחיש ממש לתובע: <br><b>עוד </b>יש לדקדק בדברי הרשב\"א ז\"ל הללו במ\"ש בסוף לשונו ומ\"מ אינו נוטל אלא בשבועת המשנה דהא למאן דאית ליה דבטענת ספק אינו משביעו שבועה דאורייתא הוא הדין בשבועת המשנה ויטול הלה בלא שבועה ונראה דהרשב\"א ספוקי מספקא ליה הלכתא כמאן (*א\"ה עיין מ\"ש ה\"ה פ\"ג מהלכות טוען ונטען דין ו' בשם הרשב\"א) ומש\"ה היכא דנתן לו הסלע ומביאו לידי שבועה דאורייתא דאז הוי השואל מוציא מחבירו יכול למימר המשאיל קים לי כמ\"ד דבטענת ספק אינו יכול להשביעו אבל כשלא נתן לו הסלע דאז משביעו שבועת המשנה וא\"כ הוי המשאיל מוציא מחבירו מצי למימר השואל קים לי כמ\"ד דאף בטענת איני יודע עד אחד מביאו לידי שבועה ולא תטול אלא בשבועה ומש\"ה אחר שכתב ואם רצה מביא אותו לידי שבועה דאורייתא כו' כתב וכל זה אינו אלא לדברי הרי\"ף אבל יש מהגדולים שחלקו עליו וכיון דאיכא פלוגתא מצי למימר המשאיל קים לי ומ\"מ אינו נוטל אלא בשבועת המשנה הכוונה לומר שאם זה לא נתן לו הסלע לא יטול אלא בשבועה דמצי למימר השואל קים לי כהרי\"ף ולא יטול אלא בשבועה וכ\"ת דאף דנתן לו הסלע לא מצי המשאיל לאיפטורי משבועה ולמימר קים לי וכמ\"ש מוהרש\"ך ז\"ל בתשובה דלא אמרינן קים לי לאפטורי משבועה להא אמינא דסברא הלזו דמוהרש\"ך חלקו עלה רובא דרבוותא וכמו שהביא דבריהם הרב כנה\"ג סימן כ\"ה בהגהת ב\"י אות ע\"ד ולפע\"ד יש סיוע לסברתם מתשובה הלזו של הרשב\"א ומ\"מ כפי סברת מהרש\"ך דס\"ל דלא אמרינן קים לי לאפטורי משבועה ע\"כ אית לן למימר דס\"ל להרשב\"א דעד כאן לא פליגי רבוותא אם בטענת איני יודע יכול להשביעו על פי העד אלא דוקא בשבועה דאורייתא אבל בשבועת המשנה דמצינו דבאה על הספק כגון שבועת השותפין הוא הדין כשטען אינו יודע דמשביעין ליה שבועת המשנה: <br><b>וראיתי </b>להרב הגדול בכ\"מ שכתב בפכ\"ה מהלכות אישות וז\"ל והא דתנן עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה התם כשהבעל טוען ברי עכ\"ד וזה היפך דברי הרשב\"א הללו ואי הוה ס\"ל לרבינו דבטענת איני יודע אינו יכול להשביעו וכסברת החולקים על הרי\"ף הוה מצינא לתרוצי דברי הרשב\"א הללו כמו שתירצנו מעיקרא ולא הוה קשיא ליה למהריק\"א מדברי הרשב\"א הללו אבל כבר כתב רבינו בפירוש בפ\"ד מהלכות גזילה ואבידה כסברת הרי\"ף דאף באיני יודע משביעו על פי העד וא\"כ לא מיבעיא לסברת מהרש\"ך דס\"ל דאף לחולקים על הרי\"ף בשבועת המשנה מודו דבאה אף על הספק דא\"כ דברי מהריק\"א הם מן הקצה אל הקצה האחר אלא אף שנאמר דאף שבועת המשנה במחלוקת הוא שנוי סוף סוף הא ס\"ל לרבינו כסברת הרי\"ף וא\"כ ה\"ה בשבועת המשנה כללו של דבר דברי מוהריק\"א הללו צריכים לי תלמוד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טען השומר שתנאי היה בינינו כו'.</b> מ\"ש מרן ואני אומר שלא דקדק ה\"ה בדבריו כו' לא ידעתי מה ראה לשווייה לה\"ה ז\"ל טועה בדבר פשוט שהרי הדבר ברור שלא הביא ה\"ה ההיא דהנח לפניך אלא לומר דיהא נאמן לומר תנאי היה בינינו במגו דאי בעי אמר הנח לפניך אמרתי לך וישבע היסת דאפילו טעין הכי היסת הוא דנשבע ואילו השתא למ\"ש רבינו דנאמן משום מגו דנאנסו צריך לישבע בנקיטת חפץ כשבועת נאנסו אם היה טוען וכל דברי ה\"ה סובבים על דרך זה וכבר חלק מהריק\"א על ה\"ה ז\"ל ופירש דרך זה בדברי רבינו בפ\"ב מהלכות שכירות יע\"ש. (*א\"ה עיין לעיל פ\"ו מהלכות מכירה דין י'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מעשה באחד שהפקיד שומשמין כו'.</b> (*א\"ה עיין פי\"ג מהלכות מלוה ולוה דין ג'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפקיד מעות אצל בע\"ה כו' ה\"ז לא ישתמש בהם כו'.</b> (*א\"ה כתב מור\"ם בספר המפה סימן רצ\"ב ס\"ז דאם הרויח במעות אפילו אין לו רשות להשתמש בהם זכה בשלו וא\"צ ליתן הריוח לבעל הפקדון מיהו אם בעל הפקדון א\"ל תן לי פקדוני ואני ארויח לעצמי כו' ועיין מ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ז מהלכות מלוה ולוה דין י\"א): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפקדון והאבידה לא ניתנו ליתבע אלא במקומם כו'.</b> מ\"ש ה\"ה שאם הפקיד אצלו לזמן ידוע שאינו יכול להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן כו' כתב בשה\"ג בפרק הגוזל ומאכיל (דף מ\"ז) ובפרק המפקיד (דף פ\"ו) שדברי ה\"ה הם כשבא להחזיר במדבר כו' ודברים הללו לא ניתנו ליכתב דאי במדבר מאי איריא הפקיד לזמן אפילו בסתם נמי כל שהפקיד בישוב אינו מחזיר במדבר. אלא טעמא דה\"ה ז\"ל הוא משום דזמן דפקדון לתועלת המפקיד הוא ונתחייב הנפקד לשמור כל אותו זמן, שוב ראיתי להר\"ב התרומות שער נ' ח\"א סימן ד' שכתב כן בשם הראב\"ד ואוקמוה לההיא דפ\"ק דקידושין (דף י\"ב) דאמרינן סברה אי שדינא להו מתברי ומתחייבנא כשקבלה הפקדון לזמן ומש\"ה אינה יכולה לכופו שיקבל הפקדון. וראיתי למהרח\"ש בספר תורת חיים ח\"א סימן פ\"ב שכתב שדין זה של ה\"ה לא מצאו בשום פוסק ואנו בעניותינו מצאנו לו לה\"ה חבר רב גדול ומוסמך. שוב ראיתי להריטב\"א בחידושיו לקידושין באותה סוגיא עצמה שכתב כן בשם הראב\"ד ומ\"ש בעה\"ת בשם הרמב\"ן וז\"ל ויש מחכמי הדור שהעמידוה בפקדון לזמן וכו' והוא שבוש כו' לאו למימרא דחולק בדינו של הראב\"ד אלא שיש לו שיטה אחרת בסוגיא וכמו שנתבאר שם ולפי פירושו אותה סוגיא מיירי אפילו שלא קבלה הפקדון לזמן. שוב ראיתי להרשב\"א בחידושיו לקידושין שאחר שהביא דברי הראב\"ד כתב ואני מסופק בדינו שאפילו הפקיד לזמן ידוע על מה לא תוכל להחזיר תוך זמן דלא עדיף ש\"ח מפועל שיכול לחזור אפילו בחצי היום ע\"כ. והיא היא החקירה שעמד עליה מהרח\"ש יע\"ש:      נשלמו להו הלכות שאלה ופקדון "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,211 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Hiring",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שכירות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין השואל רשאי להשאיל כו'.</b> כתב מרן סימן פ\"ג בשם הריטב\"א וז\"ל והיכא שהשאיל ראובן כליו לשמעון וחזר שמעון והשאילן ללוי ובא לוי לתפוס בהם בשביל ראובן ויש לו מגו מהו יכול שמעון ללוי היה ראובן נשבע ונפטר וצ\"ע: <b>לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד כו'.</b> עיין מ\"ש הכ\"מ בשם מהרי\"ו גם הרא\"ם במחודשים כתב דמשום פעם אחת שהאמין מצי למימר אין רצוני כו' ודקדק רבינו ז\"ל שכתב תמיד וכל מה שדחה הרב יש להשיב על דבריו ואין לדחות דברי הני תרי ארייוותא ודו\"ק (*א\"ה כתב ה\"ה שאפילו הלך לו השני ולא נשבע כו' ועיין לקמן פ\"ד מהל' שאלה ופקדון דין ח'): <b>והוא שלא ימעט בשמירתו וכו'.</b> מ\"ש מרן בכ\"מ ומיעט בשמירתו חשיב כמזיק חמזיק בידים לא ידעתי טעם לדברים אלו שכתב הרב דחשיב כמזיק בידים מטעם שמיעט בשמירתו והא שמירה בבעלים הוא לראשון ואפילו מפשיעה פטור אדרבה הראשון הוסיף על שמירתו כשמסרה לאחר שחייב השני בכל דהו אף אם יהיה ש\"ח מה שהראשון פטור לגמרי וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם הביא השומר השני הראיה שיפטר בה כו'.</b> קשיא לי דלמאי איצטריך שיביא ראיה הא כיון שדרך הבעלים להפקיד אצלו לא שייך לומר את מהימן לי בשבועה ודי שישבע השומר השני שנאנסה דמה לי שהאמינו לשבועת ש\"ח או לשבועת שומר שכר ומריהטא דלישניה דרבינו משמע דקאי אמ\"ש והוא שלא ימעט שמירתו והיינו בשרגילים להפקיד אצל השומר השני וכמ\"ש ה\"ה. ואין לומר דוהוא שלא ימעט דכתב רבינו קאי בין כשאין דרך הבעלים להפקיד אצלו ובין כשדרך הבעלים להפקיד אצלו צריך שלא יפחות שמירתו ומה שסיים ואם הביא ראיה קאי להיכא דאין דרך הבעלים להפקיד, דא\"כ מה בא רבינו להודיענו דמילתא דפשיטא היא אלא ע\"כ לא קאי אלא כשדרך הבעלים להפקיד אצלו בחנם וטעמא כמ\"ש ה\"ה ז\"ל. ור' ירוחם נתיב ו' ח\"ב כתב וז\"ל כתב הרמב\"ם שאם מיעט בשמירתו כגון שמסרה ש\"ש לש\"ח שחייב אע\"פ שהבעלים רגילים להפקיד אצל שומר השני עד שיביא השומר השני עדים שמתה כדרכה ותמהו עליו רוב הפוסקים ז\"ל דמאחר שרגילים בעלים להפקיד אצלו שפטור הראשון אפילו שמיעט בשמירתו שנתנו לש\"ח ע\"כ. ולא ידעתי מה ראו על ככה לתמוה על רבינו בדין זה דנהי שרגיל להפקיד אצלו בש\"ח הרי לא נתרצה עכשיו בהאי שמירה ודוקא לענין שבועה נאמר זה בגמרא ומה שיש לתמוה על רבינו דלמה איצטריך שיביא ראיה השני ולא נאמן בשבועתו מאחר שהבעלים רגילים להפקיד אצלו לא תמהו עליו. ונראה דהאי דנקט רבינו שאם הביא עדים השומר השני בענין שיפטר הראשון לאו דוקא עדים דהא אילו בעי לישבע מהימן. אלא משום דע\"כ לא ירצה לישבע שנאנסה אלא שלא פשע בה והראשון חייב לישבע שנאנסה כדי ליפטר דהא ש\"ש הוי נקט עדים וה\"ה אם רוצה לישבע ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>היה בידו פקדון ושלחו ביד אחר כו'.</b> מ\"ש ה\"ה ונ\"מ שאם היו הבעלים רגילין להפקיד אצל האחר כו' אין נראין כן הדברים שאפילו היה דרך הבעלים להפקיד אצל האחר שמסר לו אין נפטר מאחריותו דהא פשע במה ששלחו בדרכים ע\"י אחר דאין לך פשיעה גדולה מזו דכל הדרכים בחזקת סכנה הם ואיהו גופיה אם היה מוליך בדרך אפילו שנאנס חייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב וא\"כ מה יתן ומה יוסיף אם מסרו למי שהוא נאמן אצל המפקיד. ואפשר הרב ז\"ל גייז לדבוריה ומיירי בשאין פושע בהולכתו בדרך לבעליו וכדיניה ודוק שזה דוחק גדול. ועיין בהרא\"ם ח\"ב סימן ז' מסכים הולך בכל דבריו בסגנון זה יע\"ש. (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לקמן פי\"ז מהלכות מלוה ולוה דין ב'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה לי שאם פשע השומר כו'.</b> יש להקשות בדברי רבינו שסובר דלא מיעט הכתוב גבי הקדשות ועבדים אלא שבועה שלא פשע אבל אם ידוע שפשע חייב וטעמא דבקרא בהדיא לא הוזכר בש\"ח שחייב בפשיעה אלא שחייב שבועה כמו שנאמר ונקרב בעל הבית אל האלהים וכו' א\"כ כי מיעט רחמנא לשומר קרקע או הקדשות מתשלומין דוקא גבי גניבה ואבידה או שבורה שנזכר תשלומין בהדיא אבל גבי פושע משבועה הוא דפטור. וקשה דבס\"פ החובל גבי ההוא דפשע בארנקי של צדקה דאפקידו גביה ופטריה אביי מברייתא דלשמור ולא לחלק לעניים ורב יוסף לא חייבו אלא משום דעניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו אלמא כי ממעטינן מדין השומרים לגמרי ממעטינן ואפי' מפשיעה ולא משבועה דוקא ולדברי רבינו הוה לן למעוטי דוקא משבועה שלא פשע ולא מתשלומי פשיעה וי\"ל דכיון דמסברא הוה לן לומר דלחלק לעניים פטור מן התשלומין אפילו אפסדיה דמאן קא תבע עניים לא מצו תבעי דלכל חד מצי למימר לאידך יהיבנא והמפקיד נמי תו לאו דיליה נינהו. אלא דאי כתב רחמנא כי יתן איש אל רעהו הוה אמינא דסתם הכתוב ואפילו בלחלק לעניים מצי תבע המפקיד דהוא הנותן. השתא דמיעט רחמנא לשמור ולא לחלק לעניים ממעטינן מסברא כל תשלומין דמאן קא תבע משא\"כ הכא ודוק: <br><b>ומ\"ש </b>הראב\"ד ואין פושע מזיק שאם היה כן פשיעה בבעלים למה פטור לאו משום דס\"ל דמזיק בבעלים חייב דבהדיא כתב ע\"ד רבינו בהלכות אישות על מ\"ש האשה ששברה כלים בעת מלאכתה דפטורה ולא מן הדין אלא מתקנה משום שלום הבית והשיג עליו דמן הדין נמי פטורה דהוי שמירה בבעלים הרי דסובר דמזיק בבעלים נמי פטור א\"כ נמצאו דברי הראב\"ד סותרים זה לזה. וע\"כ צריכין אנו לומר דהכא לדברי רבינו קאמר דרבינו ס\"ל דמזיק בבעלים חייב והכי מוכח ממ\"ש בפ\"ה מהלכות שלוחין ושותפין בדין אחד מהשותפין שמכר בהקפה וכמ\"ש שם. ולהכי מקשה הכא לסברת רבינו דכל פושע מזיק פשיעה בבעלים למה פטור מאחר שהוא סובר דמזיק בבעלים חייב. והכי משמע דאי לאו הכי מאי קושיא שאני פשיעה בבעלים דאפילו חשיב מזיק פטור מגזירת הכתוב ולעולם גבי שומרים בקרקעות ועבדים מזיק חייב דהיינו פשיעה וצריך להתיישב ודוק. ומה שנ\"ל נכון בהשגת הראב\"ד דלא קשיא לדידיה מההיא דאשה ששברה כלים בשעת מלאכתה דהתם כיון שלא כיונה להזיק לא מיקריא אלא פושע אע\"ג דאדם מועד לעולם היינו לשלם מה שהזיק אבל לענין מזיק לא מתחייב ודוק. (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פכ\"א מהלכות אישות דין ט' ופ\"ה מהלכות שלוחין ושותפין דין ב' ועיין פ\"ד מהלכות מלוה ולוה דין י\"ד): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו שמור לי זה וא\"ל הנח לפני וכו'.</b> מ\"ש ה\"ה יראה לי דהניח לפניו בסימטא וכו' עיין בהר\"ן פרק האיש מקדש גבי התקדשי לי במנה תנהו על הסלע דאינה מקודשת כתב בשם הרשב\"א דמש\"ה לא מיחייב משום ערב משום שאינו מוציא לרשות אחר בן דעת ולפיכך האומר לחבירו זרוק מנה לים ואתחייב אני לך לא מהני וכן ואקדש אני לך כו'. ולפי דבריו קשה דהיכי אוקי הנח לפני דהכא בהכישה במקל והיא תבא דהא סוף סוף היכי מהניא בלא משיכה דאי משום ערב כיון שעל פ\"ו עשה מעשה כיון שאינו בן דעת לא מהני ואולי דין השומרים שאני להתחייב כל שעל פיו עשה מעשה אע\"פ שלא מסרו לבן דעת ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מתנה בעל הפקדון על ש\"ח וכו'.</b> מדברי התוספות בפרק הזהב אמתניתין דאלו דברים שאין נשבעין עליהם כתבו לחד שינויא דדוקא ש\"ח או ש\"ש מתנה להיות כשואל בדברים אבל ש\"ח להיות כש\"ש בעי קנין מטעמא דדוקא משום דסבורים העולם שהשאיל לו גמר ומשעבד נפשיה. והג\"א בשם הא\"ז הוסיפו להסתפק אי דוקא ש\"ח מתנה להיות כשואל אבל ש\"ש להיות כשואל לא ודוק בס\"פ האומנין. כתוב בהג\"א בס\"פ הפועלים בשם רבינו ברוך דמדלא נקט גבי ש\"ח להיות פטור מלשלם כדקתני גבי ש\"ש משמע דלא מיפטר אם פשע אפילו התנה. ומהריב\"ל ח\"א דף קנ\"א כתב דאין חולק בסברת ר' ברוך הלזו. ונראה דתשובת מהר\"ם שהביא המרדכי בס\"פ האומנין הביאה מרן סימן ע\"ב מח\"ז היא היפך סברת ר' ברוך ועיין בל\"ר סימן רכ\"ב וסימן קכ\"ד ועיין בתשובת מיימונית דספר משפטים סימן י\"א הביאה מרן סימן ש\"ג ס\"ה יע\"ש. וכתוב בל\"ר ס\"ס רכ\"ב איברא דמודינא לך דאפילו אם לוי הביא עדים שהנכסים היו שוין יותר מן החוב דאין לחייב לראובן מטעם פשיעה דדילמא לא פשע ומוקמינן ממונא בחזקתיה ע\"כ. כלומר דאליבא דמהר\"ש ליכא פשיעה כיון שהתנה כן ומצי למימר קים לי כמהר\"ם: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טען שהפקיד אצלו כו'.</b> דברי מהריק\"א קשים לשומעם שהרי בהדיא כתב רבינו או שאמר כן היה אבל החזרתי נשבע שבועת היסת והרי מודה שנעשה עליו שומר ואינו נשבע אלא היסת וכבר כתב הרב לח\"מ ז\"ל לשון רבינו וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א כשהיה השומר יכול לטעון ולומר נאנסו כו'.</b> (*א\"ה עיין פכ\"א מהלכות מלוה ולוה דין א' בסוף התשובה): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם נאנס במקום שהעדים מצויים שם וכו'.</b> עיין בתשובת מהרש\"ך ח\"ב סימן רכ\"ח דהניח על ראובן חבילות של פשיעות וכדי שלא יאמר בתר דידי קא אזיל האי גברא אשים מחסום לפי להרחיב הדברים אך דרך כלל אומר דרואה אני דברי ראובן לפוטרו מן הדין ורוב טענותיו הבאות בשאלה הם בריאות וטובות והמשכיל יבין וצ\"ע. כתוב בתשובת הרא\"ש כלל י\"ג סימן ט\"ו וז\"ל הטעם שאנו מחייבים לבן אחותו שישבע תחלה לפי שכל זמן שלא נשבע אין טענתו טענה כי אם דברים בעלמא כו'. ולא נתיישב בעיני למה יהיו דברי בן אחותו דברים בעלמא מאחר שהם בידו ואי טעין שבמתנה נתנם לו הספרים היה נאמן דע\"כ מיירי דליכא עדי פקדון וראיה דאי לאו הכי אפילו בשבועה אינו נאמן. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"א מהלכות שאלה ופקדון ע\"ד מהרימ\"ט): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם לא עשה כן וכו'.</b> מ\"ש ה\"ה ונראין דברי הראב\"ד ז\"ל שכתב הדין בפשוט כו'. ה\"ה הבין בדברי הרמב\"ן במה שסיים וצ\"ע דאכולה מילתא קאי ונסתפק אם מנכין מהשומר שכר רועים ומקלות ולכך כתב עליו שנראין דברי הראב\"ד שכתב הדין בפשוט שמנכין לו השכר אבל זה אינו במשמע דברי הרמב\"ן דפשיטא ליה דמנכין השכר אבל אם לא היה יכול לקדם אלא עד כדי דמי הבהמה אם משלם כושרא של חיותא או דמי טירחא כיון שאין גופו ממו�� אפשר דלא אמרו בגמרא ועד כמה עד כדי דמיו אלא לענין שחייב מן הדין לעשות לא שישלם כושרא דבהמה והראב\"ד פסיקא ליה שישלם וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רועה שהניח עדרו ובא לעיר כו'.</b> (*א\"ה עיין לקמן פ\"ד מהלכות שאלה ופקדון דין ו' ועיין בתשובת מהריק\"ו ז\"ל שורש ג' ובמה שחילק הרב המחבר לעיל פ\"ו מהלכות גזילה ואבידה דין ב' יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פשע בה ויצא לאגם כו'.</b> (*א\"ה עיין פ\"ד מהלכות שאלה ופקדון דין ו'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מתה הבהמה או נשברה כו'.</b> רש\"י פירש אמתניתין דקתני מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור וז\"ל חייב המשכיר למכור הנבלה והעור לכלבים ולהוסיף מעות ולהעמיד לו חמור או ישכור אחר בדמי הנבלה או יחזיר שכרו ע\"כ. וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל דדבריו מגומגמים מדכתב ולהוסיף מעות משמע דבחמור סתם מוקי למתניתין ואח\"כ כתב שהרי חמור זה שיעבד לו משמע דבחמור זה מוקי לה ולמה צריך להוסיף מעות. ונ\"ל דרש\"י ז\"ל בשיטת רבינו קאי דאף בחמור סתם אין מכריחין את המשכיר למכור ולשכור מנכסיו דבמה נתחייב המשכיר לעשות זה משלו כמ\"ש רבינו ומיהו לגבי למכור הנבלה ולהשכיר בחמור זה נשתעבד הנבלה לזה והיינו דכתב רש\"י שהרי חמור זה שיעבד לו ולהא מכריחין למשכיר ואם אין כדי בנבלה יחזיר שכרו במה שלא עשה ולא כל שכרו ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את הספינה וטבעה כו'.</b> מ\"ש ה\"ה כתבו הרמב\"ן והרשב\"א לאו למימרא דמעיקרא וכו' נראה לומר דדוקא גבי שוכר בעלמא לא שייך קפידא דמה לי יין זה או אחר לבעל הספינה אם לא דמצאה קפידא מקום לנוח אבל גבי משכיר בספינה זו אפילו בעלמא הוי קפידא שפעמים שהיא בריאה וטובה או עשויה באמת וישר וכל שנותן אחרת טובה הימנה יש מקום לתלות שאינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה והם דברי רבינו ז\"ל שכתב גבי ספינה זו שקפידא גדולה יש בספינה זו ואי משום טעמא דמצאה קפידא מקום לנוח לא הוה קרי ליה קפידא גדולה והוצרכתי לכתוב זה מפני שהרב הסמ\"ע לא כתב כן ולא ידעתי למה: "
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך כו'.</b> מ\"ש ה\"ה ופירשו ז\"ל ואינו מנכה לו כלום וכו' לא יכולתי לעמוד על עיקר חילוק זה דמה לי אם הספינה קיימת הרי נהנה ממנה שלא טרח והלא גבי פועלים שהלכו ולא מצאו תבואה דאמרינן נותן להם שכרם כפועל בטל אף שעומדים ואומרים הרי אנו מזומנים לעשות מלאכת בעה\"ב כמ\"ש רבינו בפ\"ב בכמה בבות גבי שכירות פועלים שנותן שכרן כפועל בטל וע\"ק לי בדבריו במה שסיים דאינו דומה לספינה סתם ויין זה שלשם אין הספינה קיימת וזה תימה דכל מה שאנו מחייבים לשוכר משום שיכול המשכיר לקיים תנאו והרי הוא כאילו הביא ספינה אחרת וזה אין יכול להביא יין זה היאך יועיל לו זה שלא לנכות כפועל בטל ונ\"ל דכוונת ה\"ה ז\"ל לומר דהכא שאני דאף שלא מצא מי שישכיר מ\"מ אינו נהנה בעל הספינה כלום כי הולך הוא לדרכו ואינו נשאר לשם בחצי הדרך וכעין מה שפירש\"י גבי נכוי דמתא דסבור הייתי ללכת מהר ולחזור מהר א\"כ לא נהנה כלום וזהו מ\"ש אנא הא קאימנא שהולך לביתו ולא נתעכב שם כלל ומה לי מלאה או ריקם אבל בשטבעה ע\"כ יושב ובטל שאין לו ספינה מזומנת והרי נהנה ולכך מנכין לו וזה נראה ברור בפירוש דבריו ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל בקרקע או בספינה שהרי בעלה עמה אין אומר כן.</b> (*א\"ה בתשובת מהרא\"ש סימן ר\"ח כתב דאם קבל המש��יר דמי השכירות יכול לומר לו הא ביתא קמך קום ודור בה אבל איני רוצה שתכניס בו אחרים והרמב\"ם איירי בשלא קבל השכירות ועיין בדברי הרב המחבר לעיל פכ\"ג מהלכות מכירה דין ח' שגמגם בדין זה יע\"ש): <b>וכן אני אומר אם א\"ל בע\"ה לשוכר כו' צא והניחו ואתה פטור משכירותו. </b> ואם חזר בו המשכיר ואינו פוטרו כתב הרב בעל דרכי נועם סימן ד' דחייב השוכר לדור או להשכיר לאחר. ולפי מ\"ש מהראנ\"ח ח\"א סימן א' נפטר השוכר בדיבורא בעלמא ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השכיר לו בית סתם כו'.</b> (*א\"ה עיין לקמן פ\"ט דין ז'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר כו'.</b> כתב מרן הב\"י סימן שי\"ג וז\"ל ומ\"מ יש לתמוה על דברי הרמב\"ם דכיון דקי\"ל דשכירות ליומיה ממכר הוא חצירו של שוכר הוא וזוכה לו ולא היה לו לקנות למשכיר ע\"כ ועיין מהרימ\"ט חה\"מ סימן פ\"ג ובח\"א סימן ס\"ה מהר\"י אדרבי סימן שכ\"ו. ועיין סימן ר\"ס ס\"ג במה שפסק מרן שם ובמה שפסק כאן וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפל בית המשכיר שהיה דר בו כו'.</b> כתב ה\"ה דבשוכר לזמן ידוע אינו יכול להוציאו תוך זמנו וכן מוכח בירושלמי. ומהריט\"ץ סימן פ\"ט נסתפק בראובן שהשכיר ביתו לזמן שנה אחת אם יכול להשכירה לאחר בתוך הזמן ולומר לו הרי ביתי שכורה לך אחר שישלים השוכר שכירותו משום דהוי דבר שאינו ברשותו ולבסוף העלה דיכול להשכירה וכ\"כ המבי\"ט ח\"א סימן שמ\"ו יע\"ש. ולדידי הדבר פשוט ולא ניתן ליכתב וראיה מהירושלמי הזה (הביאו הטור ר\"ס שי\"ב יע\"ש) דקאמר דהמקח קיים ובפרק אע\"פ (דף נ\"ט) אמרינן האומר שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה ועיין פמ\"א ח\"א סימן אב\"ג ודו\"ק. ועיין מהרשד\"ם חה\"מ סימן רפ\"ז ורפ\"ח ודבריו תמוהים בעיני וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כשם שמתנה אדם כו'.</b> (*א\"ה עיין מהריק\"ו שורש כ' ובדברי הרב המחבר פ\"ז מהלכות מתנות עניים דין י\"ב יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>שהקרקע בחזקת בעלים כו'.</b> כתב הרב ל\"ר סימן קנ\"ד וז\"ל וכיון דנ\"ד הוי פלוגתא אית לן למימר דאוקי ארעא בחזקת מי שהוא עכשיו כו' ועיין במ\"ש הרב לעיל סימן קמ\"ט במ\"ש וכ\"ת הרי בנ\"ד לא כפל תנאו וכו' ומשום ספיקא דדינא פסק דמאריה קמא הוי מוחזק היפך מ\"ש כאן וצ\"ע ועיין סימן קכ\"ח ורי\"ט וקס\"ג וקע\"א יע\"ש. כתב מהרי\"ח אלפאנדרי ז\"ל בתשובה הובאו דבריו בספר מעשה חייא סימן א' על ההיא דהביא מרן סימן שי\"ב סי\"ד בשם הרשב\"א ז\"ל וז\"ל ועוד דאפוקי ממונא הוא ולראשונים שאמרו שנתעברה לשוכר ואין מוציאין מידו שומעין והקשה הרב הנזכר דאדרבה נימא דהקרקע בחזקת בעליה עומדת וכמ\"ש הרשב\"א בסוף הסימן וכ\"כ הטור גבי היכא דמספקינן אלשון ראשון או אחרון כו' והרב מעשה חייא ז\"ל בתירוץ קושיא זו באו דבריו סתומים יע\"ש. ולי נראה דמעיקרא קושיא ליתא שהרי כתבו התוס' (*א\"ה בפרק חזקת דף ל\"ב) על ההיא דגרסינן התם והלכתא כוותיה דרבה בארעא פירש\"י דמספקא לן כמאן הלכתא וצריך לדחוק ולפרש ולחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא כו' נקטינן מדבריהם דבפלוגתא דרבוותא לא אמרינן אוקי ארעא בחזקת מאריה קמא. והנה מהרא\"ש בתשובה סימן ר\"ז נסתפק היכא דליכא פלוגתא אלא דהדין הוא מסופק אי מדמינן ליה לתרי ותרי או לפלוגתא דרבוותא ולבסוף הכריע הן מסברא דנפשיה הן ממשמעות דברי התוס' דמדמינן ליה לתרי ותרי ואמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא יע\"ש. וא\"כ בההיא דהשכיר לו חדש ושנה דפסקו הפוסקים כר\"נ דמספקא ליה אי תפסינן לשון ראשון או אחרון ולא ידעינן דינא היכי הוי אמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא אבל בההיא דהרשב\"א דהוי פלוגתא בפירוש א\"כ הוי כההיא דרבה ורב יוסף דאמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום. ומהודענא דאף דנימא דהיכא דהדין מסופק דמדמינן ליה לפלוגתא דרבוותא מ\"מ שניא ההיא דהשכיר לו לחדש ולשנה דהספק הוי דלא ידעינן המציאות היכי הוי משום דכי אמרינן דתפסינן לשון אחרון הוי טעמא משום דאמרינן מיהדר קא הדר ביה ואי תפסינן לשון ראשון אמרינן דלאו מיהדר קא הדר ביה אלא שדבריו השניים הם טעות וא\"כ הספק הוי דלא ידעינן המציאות היכי הוי וע\"כ מדמינן ליה לתרי ותרי אבל בההיא דהרשב\"א דליכא ספיקא בדבריו אלא דלדידן מספקא לן אם בזה הלשון שאמר שנה אחת אם פירושו הוי דוקא שנה פשוטה או מעוברת דליכא ספיקא בדבריו הא ודאי הוי כההיא פלוגתא דרבה ור\"י דהתם נמי ליכא ספיקא בדבריו אלא דלדידן מספקא לן אי מהימנינן ליה במגו או לא ומש\"ה אמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום: <br><b>עוד </b>כתב הרב הנזכר על ההיא דכתב מרן סימן שי\"ב סכ\"ב לכך לא ידור בבית ואם דר אין מוציאין מידו כן כתב הרמב\"ם ופשוט הוא ע\"כ דאדרבה נימא דקרקע בחזקת בעליה עומדת כדלעיל כו' והרב מעשה חייא הסכים לזאת הקושיא ותירץ שם שינויי דחיקי כמו שיע\"ש. ולדידי אף דהוי בעיא דסלקא בתיקו והרי כתבנו לעיל בשם מהרא\"ש דהיכא דמספקא לן דינא היכי הוי דמדמינן ליה לתרי ותרי ואמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא מ\"מ לא דמיא לההיא דהשכיר לשנה ולחדש כמ\"ש לעיל דהספק הוי דלא ידעינן המציאות היכי הוה אבל בההיא דהשכיר לו את התחתונה ונפחתה דליכא ספיקא בדבריו אלא דמספקא לן דילמא עלייה עליונה הוי נמי בית כמ\"ש התוס' שם מש\"ה אמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום ואם דר אין מוציאין ממנו. (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פט\"ו מהלכות טוען ונטען דין י\"א. ודע דאף שהתוס' חילקו כן לדעת רשב\"ם וכתב הרב פמ\"א ח\"ב סימן צ\"ז דסברא יחידאה היא וכל גדולי האחרונים לא חשו לה גם הרב ל\"ר סימן קנ\"ד כתב דאין הדבר ברור בעיניו לפסוק כרשב\"ם והביא דבריו הר\"ב כנה\"ג סימן כ\"ה. מ\"מ כל היד המרבה לבדוק יראה בעיניו דשפיר מיישב הרב המחבר ז\"ל דברי הרשב\"א ע\"פ סברת רשב\"ם דמאותה תשובה שהביא מרן ס\"ס קנ\"ה בדין היזק ראיה שכתב שדעתו נוטה כדעת ר\"ת ז\"ל דאפילו שטר אינו מועיל אבל הרבה מחכמי ישראל חולקין עליו ולפיכך אני אומר למעשה אם כבר פתח חלונות אין מחייבין אותו לסלק דומיא דמ\"ש ארעא היכא דקיימא תיקום, מוכח דהרשב\"א אזיל בשיטתיה דרשב\"ם דאי הוה ס\"ל כפירוש ר\"י דטעמא משום מגו מה דמיון הביא לנדון שלו וכ\"כ מהרימ\"ט ח\"מ סימן ע\"ה והל\"ר סי' קמ\"ד גם הרמב\"ן בחידושיו פרק חזקת מפרש כפרשב\"ם וזה דעת הריטב\"א הביא דבריו הרב פמ\"א ח\"א סימן כ\"ו. ובתשובת הרא\"ש כלל א' סימן ח' כתב כך קבלתי מפי ר\"מ ז\"ל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן מספק וכו' וכ\"כ בכלל פ\"ה סימן י'. ואע\"ג דבפסקיו כתב כפירוש ר\"י דכתב הרב פמ\"א ח\"א סימן י\"א דאין לומר דסובר הרא\"ש כפרשב\"ם דהא חזינן דלא סבר אלא כפר\"י והרב לחם רב סימן קנ\"ד כתב דאין לתמוה על זה שכן מצינו בהרבה מקומות. הדבר תמוה לומר כן דמעולם לא מצינו שיחלוק הרא\"ש על מהר\"ם רבו כי אם באיזה מקומות שמביא דבריו וחולק עליו במורא גדול אבל שיחלוק עליו מבלתי שיזכיר סברתו לא ראינו וכ\"ש שבתשובה כתב כך קבלתי כו' דכיון שקבל דברי מהר\"ם איך אפשר לומר דחזר בו אבל עיקרן של דברים דבפסקיו דקאי הרא\"ש בגופא דעובדא דגמרא דאיירי דלא שני חזקה לא הסכים לדברי רשב\"ם דכיון דלא החזיק כראוי ואין לו שטר הו\"ל מוציא קרקע מחזקת בעליה ועליו הראיה. אבל בתשובה איירי בסתם מחזיק דעלמא דכיון דהחזיק כראוי מודה הוא לרשב\"ם דהא ודאי כל שהחזיק ג\"ש כ\"ע מודו דארעא היכא דקיימא תיקום דכבר יצאה הקרקע מרשות בעלים ועמדה ברשות המחזיק כמ\"ש מהרימ\"ט ח\"מ סימן כ\"ח גם מהרח\"ש בתשובה ח\"א סימן נ\"ו כתב דכל שהחזיק ג\"ש לא חשבינן ליה מגו להוציא ועיין בתשובת מהר\"י הלוי ס\"ס ג\"ן. באופן דבמקום חזקת ג\"ש לא פליגי התוס' על רשב\"ם. ועיין בהרא\"ש פ' אחד דיני ממונות דף קנ\"ז ע\"ד הביא דבריו מרן הב\"י ס\"ס כ\"ה שכתב היכא דנחלקו שני גדולים בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק כמי שארצה כו' ואם לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק כדאמרינן בפרק חזקת והלכתא כרבה בארעא אלמא כל ספיקא דדינא אין מוציאין מיד המוחזק ע\"כ. גם מהריק\"ו שורש קי\"ח תופס עיקר כרשב\"ם ומרן בש\"ע סימן קנ\"ד ס\"ו פסק כמ\"ד דיש חזקה להיזק ראיה וכתב מהרימ\"ט ח\"א סימן קי\"ד וז\"ל ולפי שראה הרב ז\"ל שבמחלוקת היא שנויה תפס סברא זו לסייע את המוחזק כאותה שאמרו והלכתא כרבה כו'. וזה דעת מהר\"ש יפה הביא דבריו הר\"ב כנה\"ג סימן ק\"מ אות י\"ד יע\"ש. כללו של דבר דכל הני רבוותא קיימי בשיטת רשב\"ם ולא מצינו מי שיחלוק עליו בפירוש כי אם ר\"י בעל התוספות ויחידאה הוא. ועל אודות מה שנסתפק מהרא\"ש היכא דליכא פלוגתא אלא דהדין מסופק היכי לידיינוה ראיתי להרב פמ\"א ח\"א סימן כ\"ו דפשיטא ליה דבהא מודה רשב\"ם דמוקמינן ארעא בחזקת מריה קמא והביא ראיה מדברי מהרד\"ך בית ב' חי\"ב יע\"ש. וכן נראה מדברי מהרי\"א בכתביו סימן ג\"ן הביא דבריו מהרש\"ך ח\"ב סימן ח' וסימן קע\"ד שכתב בההיא דנחלקו הראשונים אי אסמכתא מהניא בצדקה או לא דאין לחייב מטעם זה משום דניזיל לחומרא דבפרק מי שמת בעי בגמרא הקדיש נכסיו מהו תיקו ופסק הא\"ז דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא זכו עניים והקדש כיון דסלקא בתיקו וכ\"ש בפלוגתא דרבוותא ע\"כ. הרי דטפי אית לן להקל בפלוגתא דרבוותא מאיבעיא דלא איפשיטא ובודאי דהיינו טעמא משום דבפלוגתא איכא למימר דמצי המוחזק לומר קים לי כפוסק פלוני המזכה אותי משא\"כ בבעיא דלא איפשיטא. אך ראיתי למהריק\"ו שורש קי\"ח שכתב ועוד דאפילו את\"ל דבנ\"ד הוה מסתפק ראב\"ן מ\"מ כיון דשמעון מוחזק מספיקא לא מפקינן מיניה ולא מיבעיא לפירוש רשב\"ם כו' אלא אפילו לפר\"י כו' יע\"ש. מבואר דס\"ל דבספיקא דדינא אף דליכא שום פלוגתא הדין נותן לדעת רשב\"ם לאוקומי ארעא ביד המחזיק וזה סותר דברי מהרא\"ש והרב פמ\"א הנזכר וצ\"ע): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו לו הבא שטרך כו'.</b> עיין בשער אפרים סימן קכ\"ח מה שחידש בדין זה ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>מקום שנהגו שלא להשכים כו'.</b> בפרק הפועלים אמר ר\"ל פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעה\"ב שנאמר תזרח השמש יאספון כו' וכתב מרן סימן של\"א והרי\"ף והרמב\"ם השמיטו כל זה ונ\"ל שהטעם לפי שהם מפרשים הא דר\"ל כמו שפירש ר\"ח כו' יע\"ש. ולא יגהה מזור לקושייתו שלפירוש ר\"ח בעיר חדשה או שאמר אוגרנא לכו כפועלים דאורייתא צריכין לצאת למלאכתם מהנץ החמה ולהחשיך במלאכת בע\"ה ואמאי השמיטו דעלה בעי תלמודא וליחזי היכי מיתגרו ומוקי לה בעיר חדשה או בפועלים דאורייתא ומילתא דלא שכיחא נמי שכתב הרב דוחק הוא ובפרט לרבינו שדרכו לכתוב הכל וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם התחיל הפועל במלאכה וחזר בו כו'.</b> נראה בעיני דאפילו הקדים לו בע\"ה שכרו והתחיל במלאכת בע\"ה חוזר בו ומחזיר לו שכרו וכן בדין שהרי מכיון שהתחיל במלאכתו אין בע\"ה יכול לחזור וה\"ה הפועל אלא מגזירת הכתוב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים א\"כ נתינת השכר לא תוסיף תת כח השוכר וכן משמע קצת מדברי הרשב\"א שהביא ה\"ה פ\"ז מהלכות מלוה ולוה בדין השוכר את הפועל בימי החורף וכו' ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השוכר את הפועל וכו'.</b> כתב ה\"ה וכתב הרשב\"א כי אמרינן דדוקא כמותה כו'. ונראה סיוע לזה ממ\"ש רבינו (*א\"ה לעיל פ\"ה דין ז') השכיר לו בית סתם ונתן לו בית ונפל חייב לבנותו או יתן לו בית אחר ואם היה קטן מן הבית הראשון אין השוכר יכול לעכב והוא שיהיה קרוי בית שלא השכיר לו אלא בית סתם ע\"כ וידיעת ההפכים אחד ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו על המשכון כו'.</b> עיין בתשובת מהריט\"ץ סימן י\"ב ואחר המחילה טעה בזה שהוא סבור דכל משכון שבא אחר הלואה מיקרי משכנו שלא בשעת הלואתו להתחייב באונסין לפי אותם הסוברים דשלא בשעת הלואתו חייב באונסין וזה אינו אלא במשכנו לבסוף ע\"י ב\"ד ששם הוזהר המלוה להחזיר כסות של יום ביום וכסות לילה בלילה ושם הוא דא\"ר יצחק ב\"ח קונה משכון. ולדעת רש\"י ודעמיה היינו להתחייב באונסין. אבל במשכון הבא ליד המלוה מיד הלוה ברצונו כך הוא שעת ההלואה או אחר ימים לכ\"ע אין בו למרבה אלא ש\"ש ואלו דברים ברורים הם. וממה שתפסו גדולי המחברים בספריהם משכנו שלא בשעת הלואתו בא לכלל טעות שהם תפסו לשון קצרה ופירושו כמו שכתבתי ודו\"ק. כתב מהרש\"ך ח\"ב סימן קס\"ט גבי מלוה על המשכון דאפילו למ\"ד דהוי ש\"ש משום פרוטה דרב יוסף מיהו לא דיינינן האי דאמרינן בגמרא גבי ההוא רעיא להכי יהיבנא לך שכר לנטורי נטירא יתירתא דדוקא בנותן לו שכר בהדיא על שמירתו איכא למימר הכי אבל בש\"ש הנעשה משום פרוטה דרב יוסף מצי לומר הא נטרי כדנטרי אינשי יע\"ש. ובעיני יפלא דמאי פליג ליה בהאי מילתא דאי נעשה ש\"ש משום האי כל דיני ש\"ש עליו וכן מבואר בתשובת מהריק\"ו שורש קנ\"ה גבי עלילת המוכסין של אלכסנדריאה דחשיב ליה ש\"ש משום פרוטה דר\"י ודן עליו דכיון דחשיב ש\"ש חייב אפילו בגניבה ואבידה קרוב לאונס ומייתי מהאי הלכתא עד היכן ש\"ש חייב עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וסיים דלהכי יהיב ליה שכר כדי לנטורי נטירא יתירתא יע\"ש ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לו שמור לי היום כו'.</b> דברי רבינו תמוהים עד מאד דאפילו נימא דבהשאילני ואשאילך הוי שאלה בבעלים דבאותה השאלה שמשאיל לו השואל הוי כשואל גופו לשמור כליו מה שאינו כן האמת כמ\"ש רש\"י ז\"ל, עדיין קשה דבשמור לי ואשאילך אין גופו שאול לאידך לשום דבר דהרי הוא המשאיל וכי פשע בו השומר אין כאן פשיעה בבעלים וכן נמי בהשאילני ואשמור לך אין כאן לגבי המשאיל שום שמירה כלל ואפילו כליו של אידך אינם אצלו ואדרבה השואל שואל גופו לשמור כליו. ובודאי שלא מיעט רש\"י אלא דלא לימא דקאי אהשאילני ואשאילך ומטעמא דכתב וכעת צל\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל האומנין שומרי שכר הם כו'.</b> הרב ב\"ח (*א\"ה סימן ש\"ו) כתב דהיינו דוקא באומנים העושים מלאכה בביתם אבל אם עושין מלאכה בבית בע\"ה אפילו ש\"ח לא הוו ודקדק כן מדברי רש\"י והתוס' יע\"ש. ולא דק דהתם בעינן לאוקומי מתניתין כר\"מ דאמר שוכר כש\"ח וא\"כ טעמא דאומנין ע\"כ הוא משום דתפיס אאגירה ולפי זה מיירי מתניתין דוקא בעושים מלאכה בביתם. אבל לדידן דקי\"ל דשוכר הוי כשומר שכר טעמא דאומנין הוא דמשתכרים וא\"כ כי עושים מלאכה בבית בעה\"ב נמי הוו שומרי שכר ופשוט. כתב הסמ\"ע דאומן שהוא שכיר אינו ש\"ש ודוקא בקבלן הוי ש\"ש ולא מצאתי טעם ברור לחילוק זה וגם חכמי אשכנז חלקו עליו יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות.</b> עיין בתשובת הריב\"ש סימן קי\"ג שכתב וז\"ל אבל טעם הפיטור הוא מפני שלא שלא נאסרה בברי אלא מחמת ספק וחשד וכל כיוצא בזה אין מחייבין הטבח לשלם כו' ולא ירדתי לסוף דעת הרב דאף שהיו אוסרים אותם בודאי כגון שהיו מעידים שהיה בה טרפות הפוסל אין כאן חיוב דמים לשוחט שהוא לא גרם הטרפות ועיין בסימן תצ\"ט: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו היה השכיר קטן כו'. </b> מ\"ש ה\"ה דכשהשכיר קטן לא הפסיד דינו אע\"פ שאינו בר עונשין ואין בשבועתו לשוא עונש כו' דבר תימה הוא למסור שבועה לקטן דאפילו למ\"ד קטן אוכל נבילות אין ב\"ד מצווים להפרישו לספות לו בידים אסור וזה כיון שאינו יודע חומר השבועה הו\"ל כאילו נמסר לשבועת שוא והרי רבינו ז\"ל בפ\"ה מהלכות טוען כתב שאין מוסרים שבועה לקטן כלל ואי משום דבלא שבועה הוה שקיל מבה\"ב לשקול נמי עכשיו בלא שבועה וכן מה שמצא מהריק\"א ז\"ל בקצת נוסחאות אפילו היה השוכר קטן לשון אפילו לפי נוסחא זו לא ניחא לי דאדרבה אם כשבעה\"ב גדול דטענתו ברי לא משגחינן ביה ונשבע הפועל ונוטל כ\"ש כשהוא קטן דאין טענתו ודאי דשקיל פועל בשבועה ואין לומר דחל עליו חיוב ממון ע\"פ שכירות הקטן אין זו עסק למה שכתב השכיר נשבע דמשמע דעל עסקי השבועה בא ללמד וה\"ל למימר השוכר חייב ליתן ונשבע השכיר ונוטל ועוד דאין זה מקומו אלא בפ\"ה מהלכות טוען ששם דיבר בזה ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה בחטים וכיוצא בהם אחר שעשו כו'.</b> בקצת נוסחאות מצאתי שכתוב אחר שעשר ויש מקום דקדוק דמאי איצטריך לכתוב אחר שעשר מאחר שאוכלין מן הדין מעשר ומאכילן דהרי בסמוך גבי נתפרסו עגוליו כתב ואם לא הודיען מעשר ומאכילן וזה קשה לנוסחאות שלנו שלא כתוב אחר שעשר דהא כיון דסתמא כתב הרי אלו אוכלין ומסתמא אחר שיעשר הוא גבי לא הודיען הו\"ל לכתוב סתמא הרי אוכלין ובודאי אחר מעשר הוא כמו שסתם ברישא ודו\"ק: ומ\"ש <b>והרי הן טבל.</b> לא ידעתי מה הוא דטבל לאו דבר המעכב לאכילת פועל היא דאם מן הדין אוכל הרי בעל הבית מעשר ומאכילן כמ\"ש גבי אם לא הודיעם ואם שיטפא דלישנא הוא דאף דהם טבל נגמרה מלאכתו למעשר ואע\"פ שכתב והרי נגמרה מלאכתן למעשר קשה לי דא\"כ גבי הבודל בתמרים שכתב שאינם אוכלים מפני שנגמרה מלאכתו למעשר הוה ליה לסיים בלשונו והרי הן טבל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והעושה בגפן זו אינו אוכל בגפן אחרת.</b> יש לדקדק בדברי רבינו דלא כתב דאם היה מודלת גפן זה על גבי חבירתה אם היה עושה בגפן זה אוכל בגפן אחרת שהרי בגמרא בעו למיפשטה ממתניתין דהיה עושה בגפנים לא יאכל בענבים הא גפנים וגפנים אכיל ומוקי לה בגפן הסמוך לתאנים ��כו' ודכוותה גבי ענבים וענבים אכיל אע\"ג דמספקא לן אם עשה בגפן זו אם אוכל בגפן אחרת וע\"כ אי לא מוקמינן הכי בעיין איפשיטא ממתניתין דעשה בגפן זו אוכל בגפן אחרת וראיתי ג\"כ לבעל הטורים שכתבו וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פועל שאמר תנו לאשתי ובני כו'.</b> מהרימ\"ט ח\"א סימן קנ\"א נסתפק באורחים המסובים אצל בע\"ה אם זוכים במתנותיהם משיגביהם או עד שיתנו לתוך פיהם יע\"ש והנה ה\"ר יונה ז\"ל בס\"פ אלו דברים אדתניא לא יתן פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכוס ביד בע\"ה כתב וז\"ל ודוקא לשמש אבל שאר בני הסעודה יכולים לתת זה לזה שמאחר שהוא זימן אותן אינו מקפיד במה שהם נותנים אלו לאלו ע\"כ. ולפי דברי הרב ז\"ל הרי בע\"ה מקפיד שאינו מזכה להם אלא משיתנו לתוך פיהם וצריך עיון: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו חסמה בקול לוקה.</b> (*א\"ה עיין מ\"ש ה\"ה ליישב אמאי לקי כיון דאין בו מעשה ועיין לקמן פ\"ד מהלכות מלוה ולוה דין ו'): "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לעכו\"ם חסום פרתי ודוש בה כו'.</b> כתב הסמ\"ג בלאוין קפ\"ד וז\"ל אמר לעכו\"ם חסום פרתי ודוש בה היא בעיא ולא איפשיטא הלכך אסור ואינו לוקה עכ\"ד. והם דברים תמוהים בעיני דלדידיה דלא איפשיטא אמאי אסור הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא דעיקר איסור שבות דרבנן הוא ודוקא לשאר רבוותא דאסרי הוא משום דסבירא להו מדחזינן כמה בתראי דאסרי גבי סירוס דעכו\"ם ולא קי\"ל כר' חידקא דאמר בן נח מוזהר על הסירוס סבירא להו דאיפשיטא בעיין לאיסור אבל לדידיה דסמ\"ג דס\"ל דלא איפשיטא למה והא אסור וכ\"ש דאיהו פסק כר\"ח דב\"נ מוזהר על הסירוס דהשתא כל מאי דמוכח בגמרא דאסרי גבי הני תורי דגנבי ארמאי איכא למימר טעמא משום דבן נח מוזהר על הסירוס ולא פשיט בעיין לאיסור ועוד קשה מ\"ש לא איפשיטא בעיין הלכך אסור ואינו לוקה דמהיכא תיסק אדעתין מלקות באיסורי שבות דאפילו נפשטה בעיין אינו אלא איסור דרבנן וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>ופרות המהלכות על התבואה כו'.</b> נראה בעיני דהכי פירושה דפרה זו היתה מהלכת לדוש בתבואה שבמקום אחד וכדי לקצר הליכתה העבירה ע\"ג תבואה שבמקום אחר שלא היתה כוונת בע\"ה לדוש באותו מקום אע\"פ שדרך הלוכה היתה דשה בתבואה זו אינו עובר משום לא תחסום אחר שלא היתה כוונת בע\"ה לדוש שם דאם לא היתה דשה באותו מקום שירט להם הדרך מאי חסימה שייך דהא אינה עושה שום פעולת דישה באותו מקום ואי משום דמהלך כעושה מעשה הוי אמאי לא פשטו מינה בגמרא במאי דמספקא להו אי מהלך כעושה דמי או לא ועוד דאין סברא לומר דמהלך כעושה מעשה דמי אלא בשכבר התחילו לעשות הפועלין בכרם ובהליכתן מאומן לאומן אבל פועל שהלך לעשות מלאכת בע\"ה בכרם ידוע ועבר דרך כרם אחר לא שמענו שיהא מותר לאכול דרך העברתו באותו הכרם ודו\"ק:         סליקו להו הלכות שכירות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,210 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Hiring",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Hiring",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין השואל רשאי להשאיל כו'.</b> כתב מרן סימן פ\"ג בשם הריטב\"א וז\"ל והיכא שהשאיל ראובן כליו לשמעון וחזר שמעון והשאילן ללוי ובא לוי לתפוס בהם בשביל ראובן ויש לו מגו מהו יכול שמעון ללוי היה ראובן נשבע ונפטר וצ\"ע: <b>לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד כו'.</b> עיין מ\"ש הכ\"מ בשם מהרי\"ו גם הרא\"ם במחודשים כתב דמשום פעם אחת שהאמין מצי למימר אין רצוני כו' ודקדק רבינו ז\"ל שכתב תמיד וכל מה שדחה הרב יש להשיב על דבריו ואין לדחות דברי הני תרי ארייוותא ודו\"ק (*א\"ה כתב ה\"ה שאפילו הלך לו השני ולא נשבע כו' ועיין לקמן פ\"ד מהל' שאלה ופקדון דין ח'): <b>והוא שלא ימעט בשמירתו וכו'.</b> מ\"ש מרן בכ\"מ ומיעט בשמירתו חשיב כמזיק חמזיק בידים לא ידעתי טעם לדברים אלו שכתב הרב דחשיב כמזיק בידים מטעם שמיעט בשמירתו והא שמירה בבעלים הוא לראשון ואפילו מפשיעה פטור אדרבה הראשון הוסיף על שמירתו כשמסרה לאחר שחייב השני בכל דהו אף אם יהיה ש\"ח מה שהראשון פטור לגמרי וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם הביא השומר השני הראיה שיפטר בה כו'.</b> קשיא לי דלמאי איצטריך שיביא ראיה הא כיון שדרך הבעלים להפקיד אצלו לא שייך לומר את מהימן לי בשבועה ודי שישבע השומר השני שנאנסה דמה לי שהאמינו לשבועת ש\"ח או לשבועת שומר שכר ומריהטא דלישניה דרבינו משמע דקאי אמ\"ש והוא שלא ימעט שמירתו והיינו בשרגילים להפקיד אצל השומר השני וכמ\"ש ה\"ה. ואין לומר דוהוא שלא ימעט דכתב רבינו קאי בין כשאין דרך הבעלים להפקיד אצלו ובין כשדרך הבעלים להפקיד אצלו צריך שלא יפחות שמירתו ומה שסיים ואם הביא ראיה קאי להיכא דאין דרך הבעלים להפקיד, דא\"כ מה בא רבינו להודיענו דמילתא דפשיטא היא אלא ע\"כ לא קאי אלא כשדרך הבעלים להפקיד אצלו בחנם וטעמא כמ\"ש ה\"ה ז\"ל. ור' ירוחם נתיב ו' ח\"ב כתב וז\"ל כתב הרמב\"ם שאם מיעט בשמירתו כגון שמסרה ש\"ש לש\"ח שחייב אע\"פ שהבעלים רגילים להפקיד אצל שומר השני עד שיביא השומר השני עדים שמתה כדרכה ותמהו עליו רוב הפוסקים ז\"ל דמאחר שרגילים בעלים להפקיד אצלו שפטור הראשון אפילו שמיעט בשמירתו שנתנו לש\"ח ע\"כ. ולא ידעתי מה ראו על ככה לתמוה על רבינו בדין זה דנהי שרגיל להפקיד אצלו בש\"ח הרי לא נתרצה עכשיו בהאי שמירה ודוקא לענין שבועה נאמר זה בגמרא ומה שיש לתמוה על רבינו דלמה איצטריך שיביא ראיה השני ולא נאמן בשבועתו מאחר שהבעלים רגילים להפקיד אצלו לא תמהו עליו. ונראה דהאי דנקט רבינו שאם הביא עדים השומר השני בענין שיפטר הראשון לאו דוקא עדים דהא אילו בעי לישבע מהימן. אלא משום דע\"כ לא ירצה לישבע שנאנסה אלא שלא פשע בה והראשון חייב לישבע שנאנסה כדי ליפטר דהא ש\"ש הוי נקט עדים וה\"ה אם רוצה לישבע ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>היה בידו פקדון ושלחו ביד אחר כו'.</b> מ\"ש ה\"ה ונ\"מ שאם היו הבעלים רגילין להפקיד אצל האחר כו' אין נראין כן הדברים שאפילו היה דרך הבעלים להפקיד אצל האחר שמסר לו אין נפטר מאחריותו דהא פשע במה ששלחו בדרכים ע\"י אחר דאין לך פשיעה גדולה מזו דכל הדרכים בחזקת סכנה הם ואיהו גופיה אם היה מוליך בדרך אפילו שנאנס חייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב וא\"כ מה יתן ומה יוסיף אם מסרו למי שהוא נאמן אצל המפקיד. ואפשר הרב ז\"ל גייז לדבוריה ומיירי בשאין פושע בהולכתו בדרך לבעליו וכדיניה ודוק שזה דוחק גדול. ועיין בהרא\"ם ח\"ב סימן ז' מסכים הולך בכל דבריו בסגנון זה יע\"ש. (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לקמן פי\"ז מהלכות מלוה ולוה דין ב'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה לי שאם פשע השומר כו'.</b> יש להקשות בדברי רבינו שסובר דלא מיעט הכתוב גבי הקדשות ועבדים אלא שבועה שלא פשע אבל אם ידוע שפשע חייב וטעמא דבקרא בהדיא לא הוזכר בש\"ח שחייב בפשיעה אלא שחייב שבועה כמו שנאמר ונקרב בעל הבית אל האלהים וכו' א\"כ כי מיעט רחמנא לשומר קרקע או הקדשות מתשלומין דוקא גבי גניבה ואבידה או שבורה שנזכר תשלומין בהדיא אבל גבי פושע משבועה הוא דפטור. וקשה דבס\"פ החובל גבי ההוא דפשע בארנקי של צדקה דאפקידו גביה ופטריה אביי מברייתא דלשמור ולא לחלק לעניים ורב יוסף לא חייבו אלא משום דעניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו אלמא כי ממעטינן מדין השומרים לגמרי ממעטינן ואפי' מפשיעה ולא משבועה דוקא ולדברי רבינו הוה לן למעוטי דוקא משבועה שלא פשע ולא מתשלומי פשיעה וי\"ל דכיון דמסברא הוה לן לומר דלחלק לעניים פטור מן התשלומין אפילו אפסדיה דמאן קא תבע עניים לא מצו תבעי דלכל חד מצי למימר לאידך יהיבנא והמפקיד נמי תו לאו דיליה נינהו. אלא דאי כתב רחמנא כי יתן איש אל רעהו הוה אמינא דסתם הכתוב ואפילו בלחלק לעניים מצי תבע המפקיד דהוא הנותן. השתא דמיעט רחמנא לשמור ולא לחלק לעניים ממעטינן מסברא כל תשלומין דמאן קא תבע משא\"כ הכא ודוק: <br><b>ומ\"ש </b>הראב\"ד ואין פושע מזיק שאם היה כן פשיעה בבעלים למה פטור לאו משום דס\"ל דמזיק בבעלים חייב דבהדיא כתב ע\"ד רבינו בהלכות אישות על מ\"ש האשה ששברה כלים בעת מלאכתה דפטורה ולא מן הדין אלא מתקנה משום שלום הבית והשיג עליו דמן הדין נמי פטורה דהוי שמירה בבעלים הרי דסובר דמזיק בבעלים נמי פטור א\"כ נמצאו דברי הראב\"ד סותרים זה לזה. וע\"כ צריכין אנו לומר דהכא לדברי רבינו קאמר דרבינו ס\"ל דמזיק בבעלים חייב והכי מוכח ממ\"ש בפ\"ה מהלכות שלוחין ושותפין בדין אחד מהשותפין שמכר בהקפה וכמ\"ש שם. ולהכי מקשה הכא לסברת רבינו דכל פושע מזיק פשיעה בבעלים למה פטור מאחר שהוא סובר דמזיק בבעלים חייב. והכי משמע דאי לאו הכי מאי קושיא שאני פשיעה בבעלים דאפילו חשיב מזיק פטור מגזירת הכתוב ולעולם גבי שומרים בקרקעות ועבדים מזיק חייב דהיינו פשיעה וצריך להתיישב ודוק. ומה שנ\"ל נכון בהשגת הראב\"ד דלא קשיא לדידיה מההיא דאשה ששברה כלים בשעת מלאכתה דהתם כיון שלא כיונה להזיק לא מיקריא אלא פושע אע\"ג דאדם מועד לעולם היינו לשלם מה שהזיק אבל לענין מזיק לא מתחייב ודוק. (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פכ\"א מהלכות אישות דין ט' ופ\"ה מהלכות שלוחין ושותפין דין ב' ועיין פ\"ד מהלכות מלוה ולוה דין י\"ד): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו שמור לי זה וא\"ל הנח לפני וכו'.</b> מ\"ש ה\"ה יראה לי דהניח לפניו בסימטא וכו' עיין בהר\"ן פרק האיש מקדש גבי התקדשי לי במנה תנהו על הסלע דאינה מקודשת כתב בשם הרשב\"א דמש\"ה לא מיחייב משום ערב משום שאינו מוציא לרשות אחר בן דעת ולפיכך האומר לחבירו זרוק מנה לים ואתחייב אני לך לא מהני וכן ואקדש אני לך כו'. ולפי דבריו קשה דהיכי אוקי הנח לפני דהכא בהכישה במקל והיא תבא דהא סוף סוף היכי מהניא בלא משיכה דאי משום ערב כיון שעל פ\"ו ��שה מעשה כיון שאינו בן דעת לא מהני ואולי דין השומרים שאני להתחייב כל שעל פיו עשה מעשה אע\"פ שלא מסרו לבן דעת ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מתנה בעל הפקדון על ש\"ח וכו'.</b> מדברי התוספות בפרק הזהב אמתניתין דאלו דברים שאין נשבעין עליהם כתבו לחד שינויא דדוקא ש\"ח או ש\"ש מתנה להיות כשואל בדברים אבל ש\"ח להיות כש\"ש בעי קנין מטעמא דדוקא משום דסבורים העולם שהשאיל לו גמר ומשעבד נפשיה. והג\"א בשם הא\"ז הוסיפו להסתפק אי דוקא ש\"ח מתנה להיות כשואל אבל ש\"ש להיות כשואל לא ודוק בס\"פ האומנין. כתוב בהג\"א בס\"פ הפועלים בשם רבינו ברוך דמדלא נקט גבי ש\"ח להיות פטור מלשלם כדקתני גבי ש\"ש משמע דלא מיפטר אם פשע אפילו התנה. ומהריב\"ל ח\"א דף קנ\"א כתב דאין חולק בסברת ר' ברוך הלזו. ונראה דתשובת מהר\"ם שהביא המרדכי בס\"פ האומנין הביאה מרן סימן ע\"ב מח\"ז היא היפך סברת ר' ברוך ועיין בל\"ר סימן רכ\"ב וסימן קכ\"ד ועיין בתשובת מיימונית דספר משפטים סימן י\"א הביאה מרן סימן ש\"ג ס\"ה יע\"ש. וכתוב בל\"ר ס\"ס רכ\"ב איברא דמודינא לך דאפילו אם לוי הביא עדים שהנכסים היו שוין יותר מן החוב דאין לחייב לראובן מטעם פשיעה דדילמא לא פשע ומוקמינן ממונא בחזקתיה ע\"כ. כלומר דאליבא דמהר\"ש ליכא פשיעה כיון שהתנה כן ומצי למימר קים לי כמהר\"ם: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טען שהפקיד אצלו כו'.</b> דברי מהריק\"א קשים לשומעם שהרי בהדיא כתב רבינו או שאמר כן היה אבל החזרתי נשבע שבועת היסת והרי מודה שנעשה עליו שומר ואינו נשבע אלא היסת וכבר כתב הרב לח\"מ ז\"ל לשון רבינו וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א כשהיה השומר יכול לטעון ולומר נאנסו כו'.</b> (*א\"ה עיין פכ\"א מהלכות מלוה ולוה דין א' בסוף התשובה): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם נאנס במקום שהעדים מצויים שם וכו'.</b> עיין בתשובת מהרש\"ך ח\"ב סימן רכ\"ח דהניח על ראובן חבילות של פשיעות וכדי שלא יאמר בתר דידי קא אזיל האי גברא אשים מחסום לפי להרחיב הדברים אך דרך כלל אומר דרואה אני דברי ראובן לפוטרו מן הדין ורוב טענותיו הבאות בשאלה הם בריאות וטובות והמשכיל יבין וצ\"ע. כתוב בתשובת הרא\"ש כלל י\"ג סימן ט\"ו וז\"ל הטעם שאנו מחייבים לבן אחותו שישבע תחלה לפי שכל זמן שלא נשבע אין טענתו טענה כי אם דברים בעלמא כו'. ולא נתיישב בעיני למה יהיו דברי בן אחותו דברים בעלמא מאחר שהם בידו ואי טעין שבמתנה נתנם לו הספרים היה נאמן דע\"כ מיירי דליכא עדי פקדון וראיה דאי לאו הכי אפילו בשבועה אינו נאמן. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"א מהלכות שאלה ופקדון ע\"ד מהרימ\"ט): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם לא עשה כן וכו'.</b> מ\"ש ה\"ה ונראין דברי הראב\"ד ז\"ל שכתב הדין בפשוט כו'. ה\"ה הבין בדברי הרמב\"ן במה שסיים וצ\"ע דאכולה מילתא קאי ונסתפק אם מנכין מהשומר שכר רועים ומקלות ולכך כתב עליו שנראין דברי הראב\"ד שכתב הדין בפשוט שמנכין לו השכר אבל זה אינו במשמע דברי הרמב\"ן דפשיטא ליה דמנכין השכר אבל אם לא היה יכול לקדם אלא עד כדי דמי הבהמה אם משלם כושרא של חיותא או דמי טירחא כיון שאין גופו ממון אפשר דלא אמרו בגמרא ועד כמה עד כדי דמיו אלא לענין שחייב מן הדין לעשות לא שישלם כושרא דבהמה והראב\"ד פסיקא ליה שישלם וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רועה שהניח עדרו ובא לעיר כו'.</b> (*א\"ה עיין לקמן פ\"ד מהלכות שאלה ופקדון דין ו' וע��ין בתשובת מהריק\"ו ז\"ל שורש ג' ובמה שחילק הרב המחבר לעיל פ\"ו מהלכות גזילה ואבידה דין ב' יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פשע בה ויצא לאגם כו'.</b> (*א\"ה עיין פ\"ד מהלכות שאלה ופקדון דין ו'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מתה הבהמה או נשברה כו'.</b> רש\"י פירש אמתניתין דקתני מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור וז\"ל חייב המשכיר למכור הנבלה והעור לכלבים ולהוסיף מעות ולהעמיד לו חמור או ישכור אחר בדמי הנבלה או יחזיר שכרו ע\"כ. וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל דדבריו מגומגמים מדכתב ולהוסיף מעות משמע דבחמור סתם מוקי למתניתין ואח\"כ כתב שהרי חמור זה שיעבד לו משמע דבחמור זה מוקי לה ולמה צריך להוסיף מעות. ונ\"ל דרש\"י ז\"ל בשיטת רבינו קאי דאף בחמור סתם אין מכריחין את המשכיר למכור ולשכור מנכסיו דבמה נתחייב המשכיר לעשות זה משלו כמ\"ש רבינו ומיהו לגבי למכור הנבלה ולהשכיר בחמור זה נשתעבד הנבלה לזה והיינו דכתב רש\"י שהרי חמור זה שיעבד לו ולהא מכריחין למשכיר ואם אין כדי בנבלה יחזיר שכרו במה שלא עשה ולא כל שכרו ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את הספינה וטבעה כו'.</b> מ\"ש ה\"ה כתבו הרמב\"ן והרשב\"א לאו למימרא דמעיקרא וכו' נראה לומר דדוקא גבי שוכר בעלמא לא שייך קפידא דמה לי יין זה או אחר לבעל הספינה אם לא דמצאה קפידא מקום לנוח אבל גבי משכיר בספינה זו אפילו בעלמא הוי קפידא שפעמים שהיא בריאה וטובה או עשויה באמת וישר וכל שנותן אחרת טובה הימנה יש מקום לתלות שאינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה והם דברי רבינו ז\"ל שכתב גבי ספינה זו שקפידא גדולה יש בספינה זו ואי משום טעמא דמצאה קפידא מקום לנוח לא הוה קרי ליה קפידא גדולה והוצרכתי לכתוב זה מפני שהרב הסמ\"ע לא כתב כן ולא ידעתי למה: "
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך כו'.</b> מ\"ש ה\"ה ופירשו ז\"ל ואינו מנכה לו כלום וכו' לא יכולתי לעמוד על עיקר חילוק זה דמה לי אם הספינה קיימת הרי נהנה ממנה שלא טרח והלא גבי פועלים שהלכו ולא מצאו תבואה דאמרינן נותן להם שכרם כפועל בטל אף שעומדים ואומרים הרי אנו מזומנים לעשות מלאכת בעה\"ב כמ\"ש רבינו בפ\"ב בכמה בבות גבי שכירות פועלים שנותן שכרן כפועל בטל וע\"ק לי בדבריו במה שסיים דאינו דומה לספינה סתם ויין זה שלשם אין הספינה קיימת וזה תימה דכל מה שאנו מחייבים לשוכר משום שיכול המשכיר לקיים תנאו והרי הוא כאילו הביא ספינה אחרת וזה אין יכול להביא יין זה היאך יועיל לו זה שלא לנכות כפועל בטל ונ\"ל דכוונת ה\"ה ז\"ל לומר דהכא שאני דאף שלא מצא מי שישכיר מ\"מ אינו נהנה בעל הספינה כלום כי הולך הוא לדרכו ואינו נשאר לשם בחצי הדרך וכעין מה שפירש\"י גבי נכוי דמתא דסבור הייתי ללכת מהר ולחזור מהר א\"כ לא נהנה כלום וזהו מ\"ש אנא הא קאימנא שהולך לביתו ולא נתעכב שם כלל ומה לי מלאה או ריקם אבל בשטבעה ע\"כ יושב ובטל שאין לו ספינה מזומנת והרי נהנה ולכך מנכין לו וזה נראה ברור בפירוש דבריו ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל בקרקע או בספינה שהרי בעלה עמה אין אומר כן.</b> (*א\"ה בתשובת מהרא\"ש סימן ר\"ח כתב דאם קבל המשכיר דמי השכירות יכול לומר לו הא ביתא קמך קום ודור בה אבל איני רוצה שתכניס בו אחרים והרמב\"ם איירי בשלא קבל השכירות ועיין בדברי הרב המחבר לעיל פכ\"ג מהלכות מכירה דין ח' שגמגם בדין זה יע\"ש): <b>וכן אני אומר אם א\"ל בע\"ה לשוכר כו' צא והניחו ואתה פטו�� משכירותו. </b> ואם חזר בו המשכיר ואינו פוטרו כתב הרב בעל דרכי נועם סימן ד' דחייב השוכר לדור או להשכיר לאחר. ולפי מ\"ש מהראנ\"ח ח\"א סימן א' נפטר השוכר בדיבורא בעלמא ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השכיר לו בית סתם כו'.</b> (*א\"ה עיין לקמן פ\"ט דין ז'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר כו'.</b> כתב מרן הב\"י סימן שי\"ג וז\"ל ומ\"מ יש לתמוה על דברי הרמב\"ם דכיון דקי\"ל דשכירות ליומיה ממכר הוא חצירו של שוכר הוא וזוכה לו ולא היה לו לקנות למשכיר ע\"כ ועיין מהרימ\"ט חה\"מ סימן פ\"ג ובח\"א סימן ס\"ה מהר\"י אדרבי סימן שכ\"ו. ועיין סימן ר\"ס ס\"ג במה שפסק מרן שם ובמה שפסק כאן וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפל בית המשכיר שהיה דר בו כו'.</b> כתב ה\"ה דבשוכר לזמן ידוע אינו יכול להוציאו תוך זמנו וכן מוכח בירושלמי. ומהריט\"ץ סימן פ\"ט נסתפק בראובן שהשכיר ביתו לזמן שנה אחת אם יכול להשכירה לאחר בתוך הזמן ולומר לו הרי ביתי שכורה לך אחר שישלים השוכר שכירותו משום דהוי דבר שאינו ברשותו ולבסוף העלה דיכול להשכירה וכ\"כ המבי\"ט ח\"א סימן שמ\"ו יע\"ש. ולדידי הדבר פשוט ולא ניתן ליכתב וראיה מהירושלמי הזה (הביאו הטור ר\"ס שי\"ב יע\"ש) דקאמר דהמקח קיים ובפרק אע\"פ (דף נ\"ט) אמרינן האומר שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה ועיין פמ\"א ח\"א סימן אב\"ג ודו\"ק. ועיין מהרשד\"ם חה\"מ סימן רפ\"ז ורפ\"ח ודבריו תמוהים בעיני וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כשם שמתנה אדם כו'.</b> (*א\"ה עיין מהריק\"ו שורש כ' ובדברי הרב המחבר פ\"ז מהלכות מתנות עניים דין י\"ב יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>שהקרקע בחזקת בעלים כו'.</b> כתב הרב ל\"ר סימן קנ\"ד וז\"ל וכיון דנ\"ד הוי פלוגתא אית לן למימר דאוקי ארעא בחזקת מי שהוא עכשיו כו' ועיין במ\"ש הרב לעיל סימן קמ\"ט במ\"ש וכ\"ת הרי בנ\"ד לא כפל תנאו וכו' ומשום ספיקא דדינא פסק דמאריה קמא הוי מוחזק היפך מ\"ש כאן וצ\"ע ועיין סימן קכ\"ח ורי\"ט וקס\"ג וקע\"א יע\"ש. כתב מהרי\"ח אלפאנדרי ז\"ל בתשובה הובאו דבריו בספר מעשה חייא סימן א' על ההיא דהביא מרן סימן שי\"ב סי\"ד בשם הרשב\"א ז\"ל וז\"ל ועוד דאפוקי ממונא הוא ולראשונים שאמרו שנתעברה לשוכר ואין מוציאין מידו שומעין והקשה הרב הנזכר דאדרבה נימא דהקרקע בחזקת בעליה עומדת וכמ\"ש הרשב\"א בסוף הסימן וכ\"כ הטור גבי היכא דמספקינן אלשון ראשון או אחרון כו' והרב מעשה חייא ז\"ל בתירוץ קושיא זו באו דבריו סתומים יע\"ש. ולי נראה דמעיקרא קושיא ליתא שהרי כתבו התוס' (*א\"ה בפרק חזקת דף ל\"ב) על ההיא דגרסינן התם והלכתא כוותיה דרבה בארעא פירש\"י דמספקא לן כמאן הלכתא וצריך לדחוק ולפרש ולחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא כו' נקטינן מדבריהם דבפלוגתא דרבוותא לא אמרינן אוקי ארעא בחזקת מאריה קמא. והנה מהרא\"ש בתשובה סימן ר\"ז נסתפק היכא דליכא פלוגתא אלא דהדין הוא מסופק אי מדמינן ליה לתרי ותרי או לפלוגתא דרבוותא ולבסוף הכריע הן מסברא דנפשיה הן ממשמעות דברי התוס' דמדמינן ליה לתרי ותרי ואמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא יע\"ש. וא\"כ בההיא דהשכיר לו חדש ושנה דפסקו הפוסקים כר\"נ דמספקא ליה אי תפסינן לשון ראשון או אחרון ולא ידעינן דינא היכי הוי אמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא אבל בההיא דהרשב\"א דהוי פלוגתא בפירוש א\"כ ��וי כההיא דרבה ורב יוסף דאמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום. ומהודענא דאף דנימא דהיכא דהדין מסופק דמדמינן ליה לפלוגתא דרבוותא מ\"מ שניא ההיא דהשכיר לו לחדש ולשנה דהספק הוי דלא ידעינן המציאות היכי הוי משום דכי אמרינן דתפסינן לשון אחרון הוי טעמא משום דאמרינן מיהדר קא הדר ביה ואי תפסינן לשון ראשון אמרינן דלאו מיהדר קא הדר ביה אלא שדבריו השניים הם טעות וא\"כ הספק הוי דלא ידעינן המציאות היכי הוי וע\"כ מדמינן ליה לתרי ותרי אבל בההיא דהרשב\"א דליכא ספיקא בדבריו אלא דלדידן מספקא לן אם בזה הלשון שאמר שנה אחת אם פירושו הוי דוקא שנה פשוטה או מעוברת דליכא ספיקא בדבריו הא ודאי הוי כההיא פלוגתא דרבה ור\"י דהתם נמי ליכא ספיקא בדבריו אלא דלדידן מספקא לן אי מהימנינן ליה במגו או לא ומש\"ה אמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום: <br><b>עוד </b>כתב הרב הנזכר על ההיא דכתב מרן סימן שי\"ב סכ\"ב לכך לא ידור בבית ואם דר אין מוציאין מידו כן כתב הרמב\"ם ופשוט הוא ע\"כ דאדרבה נימא דקרקע בחזקת בעליה עומדת כדלעיל כו' והרב מעשה חייא הסכים לזאת הקושיא ותירץ שם שינויי דחיקי כמו שיע\"ש. ולדידי אף דהוי בעיא דסלקא בתיקו והרי כתבנו לעיל בשם מהרא\"ש דהיכא דמספקא לן דינא היכי הוי דמדמינן ליה לתרי ותרי ואמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא מ\"מ לא דמיא לההיא דהשכיר לשנה ולחדש כמ\"ש לעיל דהספק הוי דלא ידעינן המציאות היכי הוה אבל בההיא דהשכיר לו את התחתונה ונפחתה דליכא ספיקא בדבריו אלא דמספקא לן דילמא עלייה עליונה הוי נמי בית כמ\"ש התוס' שם מש\"ה אמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום ואם דר אין מוציאין ממנו. (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פט\"ו מהלכות טוען ונטען דין י\"א. ודע דאף שהתוס' חילקו כן לדעת רשב\"ם וכתב הרב פמ\"א ח\"ב סימן צ\"ז דסברא יחידאה היא וכל גדולי האחרונים לא חשו לה גם הרב ל\"ר סימן קנ\"ד כתב דאין הדבר ברור בעיניו לפסוק כרשב\"ם והביא דבריו הר\"ב כנה\"ג סימן כ\"ה. מ\"מ כל היד המרבה לבדוק יראה בעיניו דשפיר מיישב הרב המחבר ז\"ל דברי הרשב\"א ע\"פ סברת רשב\"ם דמאותה תשובה שהביא מרן ס\"ס קנ\"ה בדין היזק ראיה שכתב שדעתו נוטה כדעת ר\"ת ז\"ל דאפילו שטר אינו מועיל אבל הרבה מחכמי ישראל חולקין עליו ולפיכך אני אומר למעשה אם כבר פתח חלונות אין מחייבין אותו לסלק דומיא דמ\"ש ארעא היכא דקיימא תיקום, מוכח דהרשב\"א אזיל בשיטתיה דרשב\"ם דאי הוה ס\"ל כפירוש ר\"י דטעמא משום מגו מה דמיון הביא לנדון שלו וכ\"כ מהרימ\"ט ח\"מ סימן ע\"ה והל\"ר סי' קמ\"ד גם הרמב\"ן בחידושיו פרק חזקת מפרש כפרשב\"ם וזה דעת הריטב\"א הביא דבריו הרב פמ\"א ח\"א סימן כ\"ו. ובתשובת הרא\"ש כלל א' סימן ח' כתב כך קבלתי מפי ר\"מ ז\"ל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן מספק וכו' וכ\"כ בכלל פ\"ה סימן י'. ואע\"ג דבפסקיו כתב כפירוש ר\"י דכתב הרב פמ\"א ח\"א סימן י\"א דאין לומר דסובר הרא\"ש כפרשב\"ם דהא חזינן דלא סבר אלא כפר\"י והרב לחם רב סימן קנ\"ד כתב דאין לתמוה על זה שכן מצינו בהרבה מקומות. הדבר תמוה לומר כן דמעולם לא מצינו שיחלוק הרא\"ש על מהר\"ם רבו כי אם באיזה מקומות שמביא דבריו וחולק עליו במורא גדול אבל שיחלוק עליו מבלתי שיזכיר סברתו לא ראינו וכ\"ש שבתשובה כתב כך קבלתי כו' דכיון שקבל דברי מהר\"ם איך אפשר לומר דחזר בו אבל עיקרן של דברים דבפסקיו דקאי הרא\"ש בגופא דעובדא דגמרא דאיירי דלא שני חזקה לא הסכים לדברי רשב\"ם דכיון דלא החזיק כראוי ואין לו שטר הו\"ל מוציא קרקע מחזקת בעליה ועליו הראיה. אבל בתשובה איירי בסתם מחזיק דעלמא דכיון דהחזיק כראוי מודה הוא לרשב\"ם דהא ודאי כל שהחזיק ג\"ש כ\"ע מודו דארעא היכא דקיימא תיקום דכבר יצאה הקרקע מרשות בעלים ועמדה ברשות המחזיק כמ\"ש מהרימ\"ט ח\"מ סימן כ\"ח גם מהרח\"ש בתשובה ח\"א סימן נ\"ו כתב דכל שהחזיק ג\"ש לא חשבינן ליה מגו להוציא ועיין בתשובת מהר\"י הלוי ס\"ס ג\"ן. באופן דבמקום חזקת ג\"ש לא פליגי התוס' על רשב\"ם. ועיין בהרא\"ש פ' אחד דיני ממונות דף קנ\"ז ע\"ד הביא דבריו מרן הב\"י ס\"ס כ\"ה שכתב היכא דנחלקו שני גדולים בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק כמי שארצה כו' ואם לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק כדאמרינן בפרק חזקת והלכתא כרבה בארעא אלמא כל ספיקא דדינא אין מוציאין מיד המוחזק ע\"כ. גם מהריק\"ו שורש קי\"ח תופס עיקר כרשב\"ם ומרן בש\"ע סימן קנ\"ד ס\"ו פסק כמ\"ד דיש חזקה להיזק ראיה וכתב מהרימ\"ט ח\"א סימן קי\"ד וז\"ל ולפי שראה הרב ז\"ל שבמחלוקת היא שנויה תפס סברא זו לסייע את המוחזק כאותה שאמרו והלכתא כרבה כו'. וזה דעת מהר\"ש יפה הביא דבריו הר\"ב כנה\"ג סימן ק\"מ אות י\"ד יע\"ש. כללו של דבר דכל הני רבוותא קיימי בשיטת רשב\"ם ולא מצינו מי שיחלוק עליו בפירוש כי אם ר\"י בעל התוספות ויחידאה הוא. ועל אודות מה שנסתפק מהרא\"ש היכא דליכא פלוגתא אלא דהדין מסופק היכי לידיינוה ראיתי להרב פמ\"א ח\"א סימן כ\"ו דפשיטא ליה דבהא מודה רשב\"ם דמוקמינן ארעא בחזקת מריה קמא והביא ראיה מדברי מהרד\"ך בית ב' חי\"ב יע\"ש. וכן נראה מדברי מהרי\"א בכתביו סימן ג\"ן הביא דבריו מהרש\"ך ח\"ב סימן ח' וסימן קע\"ד שכתב בההיא דנחלקו הראשונים אי אסמכתא מהניא בצדקה או לא דאין לחייב מטעם זה משום דניזיל לחומרא דבפרק מי שמת בעי בגמרא הקדיש נכסיו מהו תיקו ופסק הא\"ז דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא זכו עניים והקדש כיון דסלקא בתיקו וכ\"ש בפלוגתא דרבוותא ע\"כ. הרי דטפי אית לן להקל בפלוגתא דרבוותא מאיבעיא דלא איפשיטא ובודאי דהיינו טעמא משום דבפלוגתא איכא למימר דמצי המוחזק לומר קים לי כפוסק פלוני המזכה אותי משא\"כ בבעיא דלא איפשיטא. אך ראיתי למהריק\"ו שורש קי\"ח שכתב ועוד דאפילו את\"ל דבנ\"ד הוה מסתפק ראב\"ן מ\"מ כיון דשמעון מוחזק מספיקא לא מפקינן מיניה ולא מיבעיא לפירוש רשב\"ם כו' אלא אפילו לפר\"י כו' יע\"ש. מבואר דס\"ל דבספיקא דדינא אף דליכא שום פלוגתא הדין נותן לדעת רשב\"ם לאוקומי ארעא ביד המחזיק וזה סותר דברי מהרא\"ש והרב פמ\"א הנזכר וצ\"ע): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו לו הבא שטרך כו'.</b> עיין בשער אפרים סימן קכ\"ח מה שחידש בדין זה ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>מקום שנהגו שלא להשכים כו'.</b> בפרק הפועלים אמר ר\"ל פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעה\"ב שנאמר תזרח השמש יאספון כו' וכתב מרן סימן של\"א והרי\"ף והרמב\"ם השמיטו כל זה ונ\"ל שהטעם לפי שהם מפרשים הא דר\"ל כמו שפירש ר\"ח כו' יע\"ש. ולא יגהה מזור לקושייתו שלפירוש ר\"ח בעיר חדשה או שאמר אוגרנא לכו כפועלים דאורייתא צריכין לצאת למלאכתם מהנץ החמה ולהחשיך במלאכת בע\"ה ואמאי השמיטו דעלה בעי תלמודא וליחזי היכי מיתגרו ומוקי לה בעיר חדשה או בפועלים דאורייתא ומילתא דלא שכיחא נמי שכתב הרב דוחק הוא ובפרט לרבינו שדרכו לכתוב הכל וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם התחיל הפועל במלאכה וחזר בו כו'.</b> נראה בעיני דאפילו הקדים לו בע\"ה שכרו והתחיל במל��כת בע\"ה חוזר בו ומחזיר לו שכרו וכן בדין שהרי מכיון שהתחיל במלאכתו אין בע\"ה יכול לחזור וה\"ה הפועל אלא מגזירת הכתוב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים א\"כ נתינת השכר לא תוסיף תת כח השוכר וכן משמע קצת מדברי הרשב\"א שהביא ה\"ה פ\"ז מהלכות מלוה ולוה בדין השוכר את הפועל בימי החורף וכו' ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השוכר את הפועל וכו'.</b> כתב ה\"ה וכתב הרשב\"א כי אמרינן דדוקא כמותה כו'. ונראה סיוע לזה ממ\"ש רבינו (*א\"ה לעיל פ\"ה דין ז') השכיר לו בית סתם ונתן לו בית ונפל חייב לבנותו או יתן לו בית אחר ואם היה קטן מן הבית הראשון אין השוכר יכול לעכב והוא שיהיה קרוי בית שלא השכיר לו אלא בית סתם ע\"כ וידיעת ההפכים אחד ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו על המשכון כו'.</b> עיין בתשובת מהריט\"ץ סימן י\"ב ואחר המחילה טעה בזה שהוא סבור דכל משכון שבא אחר הלואה מיקרי משכנו שלא בשעת הלואתו להתחייב באונסין לפי אותם הסוברים דשלא בשעת הלואתו חייב באונסין וזה אינו אלא במשכנו לבסוף ע\"י ב\"ד ששם הוזהר המלוה להחזיר כסות של יום ביום וכסות לילה בלילה ושם הוא דא\"ר יצחק ב\"ח קונה משכון. ולדעת רש\"י ודעמיה היינו להתחייב באונסין. אבל במשכון הבא ליד המלוה מיד הלוה ברצונו כך הוא שעת ההלואה או אחר ימים לכ\"ע אין בו למרבה אלא ש\"ש ואלו דברים ברורים הם. וממה שתפסו גדולי המחברים בספריהם משכנו שלא בשעת הלואתו בא לכלל טעות שהם תפסו לשון קצרה ופירושו כמו שכתבתי ודו\"ק. כתב מהרש\"ך ח\"ב סימן קס\"ט גבי מלוה על המשכון דאפילו למ\"ד דהוי ש\"ש משום פרוטה דרב יוסף מיהו לא דיינינן האי דאמרינן בגמרא גבי ההוא רעיא להכי יהיבנא לך שכר לנטורי נטירא יתירתא דדוקא בנותן לו שכר בהדיא על שמירתו איכא למימר הכי אבל בש\"ש הנעשה משום פרוטה דרב יוסף מצי לומר הא נטרי כדנטרי אינשי יע\"ש. ובעיני יפלא דמאי פליג ליה בהאי מילתא דאי נעשה ש\"ש משום האי כל דיני ש\"ש עליו וכן מבואר בתשובת מהריק\"ו שורש קנ\"ה גבי עלילת המוכסין של אלכסנדריאה דחשיב ליה ש\"ש משום פרוטה דר\"י ודן עליו דכיון דחשיב ש\"ש חייב אפילו בגניבה ואבידה קרוב לאונס ומייתי מהאי הלכתא עד היכן ש\"ש חייב עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וסיים דלהכי יהיב ליה שכר כדי לנטורי נטירא יתירתא יע\"ש ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לו שמור לי היום כו'.</b> דברי רבינו תמוהים עד מאד דאפילו נימא דבהשאילני ואשאילך הוי שאלה בבעלים דבאותה השאלה שמשאיל לו השואל הוי כשואל גופו לשמור כליו מה שאינו כן האמת כמ\"ש רש\"י ז\"ל, עדיין קשה דבשמור לי ואשאילך אין גופו שאול לאידך לשום דבר דהרי הוא המשאיל וכי פשע בו השומר אין כאן פשיעה בבעלים וכן נמי בהשאילני ואשמור לך אין כאן לגבי המשאיל שום שמירה כלל ואפילו כליו של אידך אינם אצלו ואדרבה השואל שואל גופו לשמור כליו. ובודאי שלא מיעט רש\"י אלא דלא לימא דקאי אהשאילני ואשאילך ומטעמא דכתב וכעת צל\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל האומנין שומרי שכר הם כו'.</b> הרב ב\"ח (*א\"ה סימן ש\"ו) כתב דהיינו דוקא באומנים העושים מלאכה בביתם אבל אם עושין מלאכה בבית בע\"ה אפילו ש\"ח לא הוו ודקדק כן מדברי רש\"י והתוס' יע\"ש. ולא דק דהתם בעינן לאוקומי מתניתין כר\"מ דאמר שוכר כש\"ח וא\"כ טעמא דאומנין ע\"כ הוא משום דתפיס אאגירה ולפי זה מיירי מתניתין דוקא בעושים מלאכה בביתם. אבל לדידן דקי\"ל דשוכר הוי ��שומר שכר טעמא דאומנין הוא דמשתכרים וא\"כ כי עושים מלאכה בבית בעה\"ב נמי הוו שומרי שכר ופשוט. כתב הסמ\"ע דאומן שהוא שכיר אינו ש\"ש ודוקא בקבלן הוי ש\"ש ולא מצאתי טעם ברור לחילוק זה וגם חכמי אשכנז חלקו עליו יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות.</b> עיין בתשובת הריב\"ש סימן קי\"ג שכתב וז\"ל אבל טעם הפיטור הוא מפני שלא שלא נאסרה בברי אלא מחמת ספק וחשד וכל כיוצא בזה אין מחייבין הטבח לשלם כו' ולא ירדתי לסוף דעת הרב דאף שהיו אוסרים אותם בודאי כגון שהיו מעידים שהיה בה טרפות הפוסל אין כאן חיוב דמים לשוחט שהוא לא גרם הטרפות ועיין בסימן תצ\"ט: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו היה השכיר קטן כו'. </b> מ\"ש ה\"ה דכשהשכיר קטן לא הפסיד דינו אע\"פ שאינו בר עונשין ואין בשבועתו לשוא עונש כו' דבר תימה הוא למסור שבועה לקטן דאפילו למ\"ד קטן אוכל נבילות אין ב\"ד מצווים להפרישו לספות לו בידים אסור וזה כיון שאינו יודע חומר השבועה הו\"ל כאילו נמסר לשבועת שוא והרי רבינו ז\"ל בפ\"ה מהלכות טוען כתב שאין מוסרים שבועה לקטן כלל ואי משום דבלא שבועה הוה שקיל מבה\"ב לשקול נמי עכשיו בלא שבועה וכן מה שמצא מהריק\"א ז\"ל בקצת נוסחאות אפילו היה השוכר קטן לשון אפילו לפי נוסחא זו לא ניחא לי דאדרבה אם כשבעה\"ב גדול דטענתו ברי לא משגחינן ביה ונשבע הפועל ונוטל כ\"ש כשהוא קטן דאין טענתו ודאי דשקיל פועל בשבועה ואין לומר דחל עליו חיוב ממון ע\"פ שכירות הקטן אין זו עסק למה שכתב השכיר נשבע דמשמע דעל עסקי השבועה בא ללמד וה\"ל למימר השוכר חייב ליתן ונשבע השכיר ונוטל ועוד דאין זה מקומו אלא בפ\"ה מהלכות טוען ששם דיבר בזה ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה בחטים וכיוצא בהם אחר שעשו כו'.</b> בקצת נוסחאות מצאתי שכתוב אחר שעשר ויש מקום דקדוק דמאי איצטריך לכתוב אחר שעשר מאחר שאוכלין מן הדין מעשר ומאכילן דהרי בסמוך גבי נתפרסו עגוליו כתב ואם לא הודיען מעשר ומאכילן וזה קשה לנוסחאות שלנו שלא כתוב אחר שעשר דהא כיון דסתמא כתב הרי אלו אוכלין ומסתמא אחר שיעשר הוא גבי לא הודיען הו\"ל לכתוב סתמא הרי אוכלין ובודאי אחר מעשר הוא כמו שסתם ברישא ודו\"ק: ומ\"ש <b>והרי הן טבל.</b> לא ידעתי מה הוא דטבל לאו דבר המעכב לאכילת פועל היא דאם מן הדין אוכל הרי בעל הבית מעשר ומאכילן כמ\"ש גבי אם לא הודיעם ואם שיטפא דלישנא הוא דאף דהם טבל נגמרה מלאכתו למעשר ואע\"פ שכתב והרי נגמרה מלאכתן למעשר קשה לי דא\"כ גבי הבודל בתמרים שכתב שאינם אוכלים מפני שנגמרה מלאכתו למעשר הוה ליה לסיים בלשונו והרי הן טבל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והעושה בגפן זו אינו אוכל בגפן אחרת.</b> יש לדקדק בדברי רבינו דלא כתב דאם היה מודלת גפן זה על גבי חבירתה אם היה עושה בגפן זה אוכל בגפן אחרת שהרי בגמרא בעו למיפשטה ממתניתין דהיה עושה בגפנים לא יאכל בענבים הא גפנים וגפנים אכיל ומוקי לה בגפן הסמוך לתאנים וכו' ודכוותה גבי ענבים וענבים אכיל אע\"ג דמספקא לן אם עשה בגפן זו אם אוכל בגפן אחרת וע\"כ אי לא מוקמינן הכי בעיין איפשיטא ממתניתין דעשה בגפן זו אוכל בגפן אחרת וראיתי ג\"כ לבעל הטורים שכתבו וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פועל שאמר תנו לאשתי ובני כו'.</b> מהרימ\"ט ח\"א סימן קנ\"א נסתפק באורחים המסובים אצל בע\"ה אם זוכים במתנותיהם משיגביהם או עד שיתנו לתוך פיהם יע\"ש והנה ה\"ר יונה ז\"ל בס\"פ אלו דברים אדתניא לא יתן פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכוס ביד בע\"ה כתב וז\"ל ודוקא לשמש אבל שאר בני הסעודה יכולים לתת זה לזה שמאחר שהוא זימן אותן אינו מקפיד במה שהם נותנים אלו לאלו ע\"כ. ולפי דברי הרב ז\"ל הרי בע\"ה מקפיד שאינו מזכה להם אלא משיתנו לתוך פיהם וצריך עיון: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו חסמה בקול לוקה.</b> (*א\"ה עיין מ\"ש ה\"ה ליישב אמאי לקי כיון דאין בו מעשה ועיין לקמן פ\"ד מהלכות מלוה ולוה דין ו'): "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לעכו\"ם חסום פרתי ודוש בה כו'.</b> כתב הסמ\"ג בלאוין קפ\"ד וז\"ל אמר לעכו\"ם חסום פרתי ודוש בה היא בעיא ולא איפשיטא הלכך אסור ואינו לוקה עכ\"ד. והם דברים תמוהים בעיני דלדידיה דלא איפשיטא אמאי אסור הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא דעיקר איסור שבות דרבנן הוא ודוקא לשאר רבוותא דאסרי הוא משום דסבירא להו מדחזינן כמה בתראי דאסרי גבי סירוס דעכו\"ם ולא קי\"ל כר' חידקא דאמר בן נח מוזהר על הסירוס סבירא להו דאיפשיטא בעיין לאיסור אבל לדידיה דסמ\"ג דס\"ל דלא איפשיטא למה והא אסור וכ\"ש דאיהו פסק כר\"ח דב\"נ מוזהר על הסירוס דהשתא כל מאי דמוכח בגמרא דאסרי גבי הני תורי דגנבי ארמאי איכא למימר טעמא משום דבן נח מוזהר על הסירוס ולא פשיט בעיין לאיסור ועוד קשה מ\"ש לא איפשיטא בעיין הלכך אסור ואינו לוקה דמהיכא תיסק אדעתין מלקות באיסורי שבות דאפילו נפשטה בעיין אינו אלא איסור דרבנן וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>ופרות המהלכות על התבואה כו'.</b> נראה בעיני דהכי פירושה דפרה זו היתה מהלכת לדוש בתבואה שבמקום אחד וכדי לקצר הליכתה העבירה ע\"ג תבואה שבמקום אחר שלא היתה כוונת בע\"ה לדוש באותו מקום אע\"פ שדרך הלוכה היתה דשה בתבואה זו אינו עובר משום לא תחסום אחר שלא היתה כוונת בע\"ה לדוש שם דאם לא היתה דשה באותו מקום שירט להם הדרך מאי חסימה שייך דהא אינה עושה שום פעולת דישה באותו מקום ואי משום דמהלך כעושה מעשה הוי אמאי לא פשטו מינה בגמרא במאי דמספקא להו אי מהלך כעושה דמי או לא ועוד דאין סברא לומר דמהלך כעושה מעשה דמי אלא בשכבר התחילו לעשות הפועלין בכרם ובהליכתן מאומן לאומן אבל פועל שהלך לעשות מלאכת בע\"ה בכרם ידוע ועבר דרך כרם אחר לא שמענו שיהא מותר לאכול דרך העברתו באותו הכרם ודו\"ק:         סליקו להו הלכות שכירות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שכירות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,143 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Inheritances",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות נחלות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משפחת האם אינה קרויה משפחה וכו'. </b> ואפילו במקום דליכא יורש מצד האב כגון שתוקי א\"נ גר שנשא ישראלית והוליד בן דליכא יורש מצד האב אפ\"ה אין האם יורשת אלא הנכסים הרי הם הפקר ועיין במ\"ש התוס' פרק יש נוחלין (דף קי\"ד) ד\"ה אף ובפ\"ק דכתובות (דף י\"א) ד\"ה מטבילין ובתה\"ד סימן שנ\"ב ובתשובת מהרש\"ל חה\"מ סי' ל\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והבעל יורש את כל נכסי אשתו מדברי סופרים וכו'.</b> כתב מהריט\"ץ בתשובה ס\"ס כ\"ה וז\"ל ועוד דכל היכא דאיכא פלוגתא וספיקא אוקי ממונא בחזקתיה ה\"נ אוקי ממונא בחזקת יורשים דמיקרו מוחזקים כיון דהם יורשים בכח תקנת טוליטולא דאלמוה למעקר ירושת הבעל כו'. ואין הוראה זו נכונה מכמה אנפי. חדא דמה שדן מלשון בכל אופן שבא לטפויי אפי' נתינה דמחיים דמודה הרא\"ש בה אין זה כדאי. ועוד דמכירה שמכרה לאחר מכירה מעליא לכ\"ע הגע עצמך שהוצרכה לדמים וקבלה כתובתה מבעלה והוא רצה לפורעה מחיים כלום יש כאן תקנת טוליטולה הלא אין כאן כתובה שיירשו יורשי האשה. גם מה שסיים הרב המחבר ז\"ל דאוקי ממונא בחזקת יורשי האשה בפלוגתא דרבוותא הם דברים תמוהים רחוקים מדרכי ההוראה דכל הבא מחמת התקנה במקום שיש זוכה מן הדין עליו הראיה וכן כתבו גדולי המורים בחבוריהם בנדון כיוצא בזה דיד בעל התקנה על התחתונה בכל ספק דאתיליד בה (א\"ה עיין באורך תשובת הרב המחבר לעיל פכ\"א מהל' מלוה ולוה הלכה א').וקרוב לזה כתבו גבי תקנת השוק גבי גנב שאינו מפורסם בהנך גווני דמספקא ליה לתלמודא אי עשו תקנה זו או לא פסקו הדין עם הנגזל דהלוקח בא מכח התקנה והנגזל בא מכח דינא. ומ\"ש דקלישא זכות הקונה שהיא מכירת שטרות דרבנן ואפילו יורש מוחל לאו מילי דסמכא נינהו כי אם מילי דכדי וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעל שמתה אשתו ואח\"כ מת אביה כו'.</b> עיין בתשובות להרמב\"ן סימן ס\"ג דיש לדקדק מדבריו דאע\"פ שמחלוקת הר\"י ן' מיגאש והרי\"ף הוא לגמרי דלמהר\"י יורש הבעל בכל גוונא ולהרי\"ף אינו יורש בכל גוונא הכריע הרב ביניהם דיש להודות למהר\"י ן' מיגאש היכא דזכה בהם כבר הבעל ולהודות להרי\"ף היכא דלא זכה. וכ\"ת ס\"ס קשיא על הרב כיון שכבר הכריע לעיל איך חזר וכתב דמלוה שעל הבעל פליג ואמאי פליג בזה נראה ליישב דאע\"פ שהכריע הרב ביניהם היינו כשאין הבעל מוחזק בהם אבל כשהבעל מוחזק בהם דהיינו מלוה שעמו לא רצה לסמוך על דעתו להוציא מידו ולכך פליגי כדין בכור זה הנלע\"ד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בן שנסתפק לנו אם הוא בכור כו'.</b> מימרא בפרק יש נוחלין וכתב מרן הב\"י סימן רע\"ז בשם ר' ירוחם ז\"ל דה\"מ בשטוענים על ענין בכורה אבל בחלק פשוט ובשאר זכיות כותבין הרשאה זה לזה אפילו לא הוכרו מתחלה ופשוט הוא ע\"כ. ונראה לרשב\"ם דכתב הטור ס\"ס רע\"ח דאית ליה דאין לפשוט קודם חלוקה למכור וליתן ולמאן ד��ית ליה דאין כותבין הרשאה אלא בדבר שיכול להקנות כמבואר בסי' קכ\"ג הפשוט אינו יכול לכתוב הרשאה אפילו הוכרה מדינא דגמ' ועיין בתשובות הרשב\"א ח\"ב סימן רנ\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם כו'.</b> לענין כתובת בנין דכרין אם יטול הבכור חלק בכורה מתוך דברי ריא\"ז שהביא בשה\"ג פ' נערה עלה דמתני' דלא כתב לה בנין דכרין כו' מוכח דס\"ל דנוטל ולא חשיבי נכסי האם אך מתשובת הרשב\"ץ שהביא הר\"ב נתיבות משפט נכ\"ג ח\"ו מוכח דס\"ל דאין הבכור נוטל פי שנים משום דהוו נכסי האם יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלשה נאמנים על הבכור כו'.</b> כתב מהרימ\"ט הובאו דבריו בספר בני אהרן סי' כ\"ו דלא מהני היכרא אלא בחיי הבכור אבל לא לאחר מיתתו וכן בנכסים שנתנו לו ע\"מ שלא יתנם במתנה לא מהני היכרא ועיין במהריק\"ו שורש קמ\"ה שכתב בפירוש דמהני היכר אף לאחר מיתת הבכור וצ\"ע. כתב מהריב\"ל בח\"ב סי' מ\"ה דאנוס שאמר על אחד שהוא בנו שנולד לו בארץ העמים במקום גזרת השמד דיש לספק בדבריו דלמא בנו הבא מן העכו\"ם קאמר דדלמא האנוסים לא קפדי אביאת עכו\"ם בהיותם בארץ מושבותם. אך מדברי מהרשד\"ם ח\"מ סי' ש\"ה נראה דפליג עלה וס\"ל דאפילו חזר ואמר דבנו מן העכו\"ם קאמר דלא מהימן משום דאינו חוזר ומגיד ועיין פ\"מ ח\"א סי' צ\"ב: <b>וכן אם אמר על המוחזק לנו וכו'.</b> כתב הטור סי' רע\"ז ופרשב\"ם לאו בעדים מיירי שאם יש עדים עליו שהוא בכור אין האב נאמן להכחישם אלא בקול בעלמא והרמב\"ן פירש דאיפכא מסתברא כו' ולהרמב\"ן אינו אלא כשאינו מכחיש לעדים בפירוש דאפשר הגדול אינו בנו אבל אם מכחיש לעדים בפירוש פשיטא דלא מהימן ואפילו דאית ליה מגו כ\"כ מהרשד\"ם ח\"מ סי' ש\"ה פ\"מ ח\"א סימן צ\"ב. ומהריב\"ל ח\"א סימן ס\"ב ומשפטי שמואל סימן ק\"ג חולקים בזה וס\"ל דאף דמודה שהם בניו נאמן על האחד שהוא בכור נגד עדים. והתימה מהרב פ\"מ שהסכים עם מהרשד\"ם ולא הביא שמהריב\"ל חלוק עליו והרב הביא תשובה זו דמהריב\"ל שם לענין אחר וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויין וכו'.</b> (א\"ה עיין לקמן פ\"ה מהלכות אלו הלכה ח' ע\"ד הרב פ\"מ): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל נאמן הוא וכו'.</b> כתב הריב\"ש סי' מ\"ב וז\"ל וכיון שהאמינתו תורה שאינו בנו הדבר פשוט שאינו חייב ליטפל בו וגם שאין כאן שבועת היסת שאם היינו מחייבים אותו היסת הרי הוא כשאר כופר בכל ומה הועיל מה שהאמינתו תורה וכו'. וקשיא לי הרי כופר בכל נמי התורה האמינתו ואפ\"ה חכמים חייבוהו שבועת היסת וא\"כ ה\"נ אף שהאמינתו תורה אי איכא דררא דממונא לישתבע שבועת היסת. עוד כתב הריב\"ש שם וז\"ל ואף אם היינו אומרים ששמעון חייב שבועת היסת כו'. ונ\"ל שכוונת הרב היא דכיון שאינו חייב לישבע אלא שאינו יודע שהוא בנו אין כאן חיוב שבועה כלל דדוקא בעלמא חייב לישבע שאינו יודע לפי שהתובע טוען שהנתבע יודע שחייב לו ומש\"ה רמו עליה שבועה שאינו יודע אבל הכא שגם התובע יודע שהנתבע אינו יודע כלום אין כאן חיוב שבועה כלל ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר שמעון אין לוי זה אחי כו'.</b> יש להקשות דאמאי לא יטול שמעון בנכסי לוי כלום כשאומר שמעון אין זה אחי דהא כי היכי דיש הודאת שמעון דאין לו חלק בנכסי לוי כמו כן יש הודאת ראובן שנכסים אלו של שמעון הם דהרי אמר זה אחינו הוא. ובפ' השולח גבי כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן דאמרינן הודאת בע\"ד כמאה עדים דמי הקשו התוס' כעין מה שכתבנו דאמאי דאמרינן הודאת בע\"ד גבי מקבל ולא גבי נותן. ותירצו דעדיפא הודאת המקבל משום דנותן קדמה לו מחשבה קודם נתינה וסבור שנתן הא לאו הכי יש לחוש נמי להודאה שכנגדו וכתבו נמי ה\"ה בפ\"ד מהלכות זכיה והרא\"ש ז\"ל בשמעתין כנראה דהוקשה לו זה וכתב מכאן דקדק הר\"ם דאם ראובן אמר חייב אני לך מנה ושמעון אומר אין אתה חייב לי דאין חייב ראובן לתת לו כלום אע\"פ שברי לו דהוי כאילו מוחל לו. ויש לתמוה דמה יושיענו זה דהא צריך הקנאת דבר בגוף הנכסים שהרי הודה דיש חלק לשמעון בהם ומחילה לא שייך בגוייהו כי היכי דנימא דמחל שמעון לראובן. ועוד דנכסים שנפלו ללוי בתר הודאת שמעון למה יטלה ראובן דהרי הו\"ל דבר שלא בא לעולם ולא מהני. ולענין עיקר קושייתנו אפשר לומר דכיון דלקח שמעון חלקו משלם במה שאמר אין זה אחי ודאי שוב אין הודאת ראובן בנכסים שנפלו ללוי שמודה שהם של שמעון מזקת לו כיון דשמעון נמי מודה שאין בנכסים אלו שם זכות בגוייהו ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם נפל הבית עליו ועל אמו וכו'.</b> בפרק מי שמת נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו ופירש רשב\"ם ז\"ל כגון שנפל הבית על רחל אשת יעקב באלמנותה ועל יוסף בנה מיעקב ולא היה לה עוד בן מיעקב ולא מאיש אחר שעכשיו טענותיהן שוות כו'. והתוס' הקשו על דברי רשב\"ם הללו מכמה מקומות דלא אמרינן דבשביל שהוא ודאי בחצי דיטול הכל והנראה דהרשב\"ם ס\"ל דע\"כ לא אמרינן דמי שהוא זוכה בחצי ודאי שיטול הכל אלא כששניהם באים מכח ירושה כגון הך דנפל הבית עליו ועל אמו דראובן בן יעקב מלאה ובנימין בן רחל מאיש אחר שניהם באים מכח ירושה ומש\"ה אמרינן דיטול הכל בנימין כיון דאף לדברי ראובן מחצית הנכסים הם לבנימין. אבל כשאינם באים מכח ירושה כגון ההיא דזה אומר כולה שלי וכן ההיא דפ' בית כור דאינם באים מכח ירושה אלא או מכח טענה או מכח ספיקא דדינא בהא לא אמרינן דבשביל שהוא ודאי בחצי שיטול הכל. וכן ההיא דנפל הבית עליו ועל אביו אינם באים שניהם לזכות מכח שהם יורשים והב\"ח בא מכח שטרו ומש\"ה אמרינן דאף שב\"ח מודה שאין לו חלק במחצית הנכסים מ\"מ נוטל חלק באידך פלגא דהוי ספק וספק. אבל בנדון רשב\"ם ז\"ל דשניהם באים לזכות מכח ירושה אמרינן כיון שהאחד יורש ודאי מחצית הנכסים זוכה בכל. כתב מרן הב\"י סי' ר\"פ וז\"ל ומ\"ש לא שנא אם היה לה עוד בן מאיש אחר ל\"ש אין לה בן מאיש אחר בס\"פ מי שמת כתבו הג\"א ואפילו כתובה ותוספת כו'. כך פירש רשב\"ם ונחלקו עליו ריב\"א וריב\"ם כו'. ומחלוקת זה מבואר בתוספות על דברי ת\"ק דאמר יחלוקו ומינה נשמע לדידן כו'. ודברי מרן תמוהים הם בעיני: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נפל עליו הבית ועל אביו או שאר מורישין כו'.</b> ז\"ל הטור סי' ק\"ד לוה שנפל הבית עליו ועל אביו או עליו ועל אחיו ואין שם יורש אלא הוא ובני הלוה אומרים אבינו מת ראשון וירש את מורישו בקבר והורישו לנו ואין לב\"ח ליטול ממנו כלום שאינו נוטל בראוי ע\"כ. ותימה דלמה הוצרך לטעם דאין ב\"ח נוטל בראוי ת\"ל דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא וכמ\"ש בסי' רי\"א גבי בן שמכר בנכסי אביו דאינו חייב להחזיר אפילו הדמים משום דתחת אבותיך יהיו בניך אמרינן לענין דינא בסי' רי\"א קשה דלענין הדמים למה לי ה��י טעמא ת\"ל משום דאין ב\"ח נוטל בראוי וכמו שכתב בסי' ק\"ד וכבר עמד על זה הרב בעל נתיבות משפט בנתיב ו' ח\"ג יע\"ש. ונראה דמה שכתב בסי' ק\"ד מטעמא דראוי הוא משום שרצה להשוות הדינים דבין היכא דנפל הבית על יעקב ועל ראובן ובין היכא דנפל הבית על ראובן ועל חנוך ובא יעקב לומר שראובן מת תחלה ואח\"כ חנוך דאילו אמרינן דאין ב\"ח נוטל בראוי בהאי גוונא נמי דנפל הבית על ראובן ועל חנוך אין ב\"ח נוטל כלום אבל אילו היה אומר דטעמא דנפל הבית עליו ועל אביו הוא משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קאתינא א\"כ היכא דנפל הבית עליו ועל בנו הוה אמינא דהדין עם הבע\"ח משום דתחת אבותיך יהיו בניך שמענו אבל תחת בניך יהיו אבותיך לא שמענו וכמ\"ש מוהרח\"ש סי' כ\"ח וא\"כ יכול ב\"ח לומר ליעקב אף שתימצי לומר כדבריך שראובן מת תחלה מ\"מ הרי חזרה הירושה לראובן וירושת ראובן אני נוטל בחובי מש\"ה כתב טעמא דראוי שהוא טעם כולל לשתי החלוקות ומ\"ש בסי' רי\"א טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא משום דס\"ל דהא דאמרינן בגמ' בן שמכר בנכסי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות לאו לענין דמים בלבד אתמר וכמ\"ש התוס' אלא לענין הקרקע נמי אתמר וכגון שהיה אביו גוסס ואמר מה שאירש מאבא היום מכור לך שתקנו חכמים שהוא מכור וזהו שכתב אפילו אמר מה שאירש מאבא היום מכור לך ומת הבן בחיי האב ואח\"כ מת האב בן הבן מוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא אבל אם לא היה יורש אלא את אביו פשיטא דאינו יכול להוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר אבוך קא מזבין ואת מפקת וא\"כ מה שכתב שכיון שמת כו' לא קאי אלא למה שכתב מוציא מיד הלקוחות אבל לענין הדמים לא איצטריך זה הטעם וכבר הביא טעמו בסי' ק\"ד: <br><b>כתב </b>בעל התרומות בשער מ\"ח ח\"ג ס\"ב ומצאתי כתוב דאיכא לעיוני אי אמרינן הכי בשאר יורשין או לא כגון חנוך שירש שמעון אחי אבא אי ב\"ח דראובן גובה מחנוך מי אמרינן דאבי אביו הוא דאיתיה להאי דינא משום דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך או דלמא לא שנא ע\"כ. וכתב הרב בעל ג\"ת שמדברי ה\"ה ספ\"ה מהל' נחלות שכתב ומסקנא דגמ' דבכל יורשין כן אפילו בבן ואב שמתו כו'. משמע דס\"ל דבבן ואב הוא חדוש יותר הפך סברת ב\"ה והניחו בצ\"ע. וכבר נתעורר ג\"כ בזה הרב כנה\"ג בס\"ס ק\"ד. ובמחילה רבה מכבוד תורתם נראה דה\"ה לא בא לאשמועינן אלא דלא נימא דדין זה דנפל הבית הוא דוקא היכא דיורשי האב הם אחיו של ראובן דלאו מכח ראובן באים לירש שהרי הם גם ראויים לירש את יעקב כמוהו וכדדחינן בגמ' לא יורשיו אחיו מורישיו אחי דאבוה אבל היכא דהיורש הוא הבן הוה אמינא דהדין עם הב\"ח משום דכי נמי מת הבן ואח\"כ האב נימא להן ב\"ח ירושת אבוהון קא שקילנא לזה כתב ה\"ה דאפילו בבן ואב הדין כך משום דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא משום דס\"ל דדחיה בעלמא הוא דאמרינן אבל בקושטא דמילתא דיורשי האב בני וכמ\"ש רשב\"ם אבל בספקו של בעה\"ת בזה לא גילה דעתו ה\"ה: <br><b>כתב </b>מהר\"ם בח\"א סי' צ\"ט דמאי דלא כתב הרמב\"ם ז\"ל דין הראוי לגבי אשה וב\"ח הוא משום דלא משכחת לה וההיא דנפל הבית הוי מטעמא דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא והא דתנן הבכור אינו נוטל בשבח ולא בראוי ולא האשה בכתובתה משום דלגבי בכור משכחת לה ראוי כגון מלוה תני נמי ולא האשה בכתובתה אע\"ג דלגבי אשה לאו מטעם ראוי נגעו בה ועוד האריך יע\"ש. וקשה לי ממ\"ש רבינו ברפ\"ג מהלכות אלו אין הבכור נוטל פי שנים כו' כיצד אחד ממורישי אביו שמת כו'. ואי כדברי מהר\"ם דס\"ל לרבינו דההיא ��נפל הבית לאו מטעם ראוי נגעו בה ומאי דתנן דאין הבכור נוטל בראוי איצטריך למלוה אם כן איך כתב דטעם דאין הבכור נוטל היכא שמת אחד ממורישי אביו לאחר מיתת אביו מטעם ראוי דהא אפילו אי אמרינן דהבכור נוטל בראוי אפילו הכי לא הוה שקיל בכה\"ג משום דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא ובשלמא מדברי הגמ' דפרק יש בכור דאמרינן דוכולם אין נוטלין בראוי אתי לאתויי נכסי דאבא לא תיקשי משום דאפשר לומר דבגמרא לפום הקס\"ד דלא אמרינן תחת אבותיך יהיו בניך לענין דינא קיימי אבל אה\"נ דלפי המסקנא ראוי דלגבי בכור לא איקני אלא משום מלוה אבל מדברי רבינו קשה דלמה ליה משום טעמא דראוי. עוד קשה לי דאיך נוכל לומר דלא משכחת לה דין ראוי הרי כופר דהוא ראוי משום דאינו משתלם אלא לאחר מיתה וכדאמרינן בפ\"ד דקמא (דף מ\"ב) (*א\"ה עיין בתשובת הרב המחבר לעיל פכ\"א מהל' מלוה ולוה): <br><b>עוד </b>כתב הרב שם דאם תפסה לחשבון הנדוניא דמהני לה תפיסה משום דיכולה לומר תרי קים לי קים לי כמ\"ד דב\"ח גובה מן הראוי וקים לי כמ\"ד דנדוניא דין חוב יש לה ע\"כ. וקשיא ליה דהא למ\"ד דמתני' דנפל הבית לאו מטעם ראוי נגעו בה אלא משום דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא צריכה לומר תלת קים לי קים לי כמ\"ד דבע\"ח גובה מראוי וקים לי כמ\"ד דכל היכא דגובה מן הראוי לא מצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא וקים לי כמ\"ד דנדוניא דין חוב יש לה ובתלת קים לי מוציאין מן המוחזק. (*א\"ה עיין לעיל פ\"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ז'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום.</b> כתב הטור סי' רפ\"א בשם הרמ\"ה אי נמי אמר פלוני לא יירש אלא כך וכך א\"נ אמר ראובן בני יירש חלקו וחלק שמעון לא אמר כלום ועיין בתשובות הרא\"ש כלל פ\"ב סי' ה' על שכ\"מ שאמר מנה לפלוני בני ולא יירש ומנה לפלוני בני ויירש אי הוי חזרה וצ\"ע. כתב מהרש\"ך ח\"ג סי' ל\"ו וז\"ל כ\"ש ששמעון המוריש צוה בשעת מיתתו שיתנו כל נכסי עזבונו לבת הנזכרת ואל יתנו שום דבר לבן המומר ואפילו את\"ל שהיה המומר יורש כדין ישראל כשר במה שצוה שמעון נפקעה הירושה ממנו וזכתה הבת וכו' והנה אם היה יורש כדין ישראל כשר היה מקום לומר שאין להפקיע ירושתו משום שאמר פלוני לא יטול בירושתי ובראוי ליורשו אין דבריו כלום ואע\"פ שנתן הכל לבת בלשון מתנה איכא לספוקי לענין דינא בכמה מילי: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>וכן שלשה אחים שחלקו ובא ב\"ח וכו'.</b> כתב הרא\"ש בתשובה כלל ע\"ט סי' ח' וז\"ל ואם ראובן ושמעון רצו לפרוע חוב אביהם ליהודה בלא שיבאו לדין בשל חלקם היה הרשות בידם אבל בחלקו של לוי לאו כל כמינייהו וכו'. ודוקא שאותו הממון שנתנו האחים ליהודה בפרעון חובו היה ידוע בעדים שהיה מממון יעקב אביהם אבל אם אינו ידוע אותו ממון ליעקב מורישם נאמנים האחים לומר ידענו בחוב אבינו ליהודה ופרענו חובו במגו דלא הניח אביהם כלום וכ\"כ הרב לקמן פ\"ח סי' י' יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהניח יתומים מקצתן גדולים ומקצתן קטנים כו'.</b> (*א\"ה עיין לעיל פכ\"ב מהל' מלוה ולוה דין ט\"ו): "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שמת והניח יורשים גדולים וקטנים צריך למנות אפוטרופוס וכו'.</b> כתב מרן הב\"י סי' ר\"נ מ\"י וז\"ל וכתב עוד שנשאל על שכ\"מ שאמר אני ממנה את פלוני אפוטרופוס על בני ולא היה לו אלא בן אחד ילוד והניח אשתו מעוברת כו'. ועיין במ\"ש מרן סי' ר\"צ מט\"ו בשם הרב רבינו שלמה בן אדרת ודו\"ק ועיין בלחם רב סי' קי\"ב מהר\"ש הלוי סי' י\"א ועיין מ\"ץ ח\"א סי' מ\"ב ודבריו לא קיימין. עוד כתב שם וז\"ל אלא שאם היינו באים מזה הצד לא היו יכולים למכור בקרקעות אלא כאפוטרופוס סתם כו'. וזה סותר מ\"ש הטור סי' ר\"ץ סל\"א בשם הרמ\"ה. וכן נראה מתשובת הרמב\"ן סי' פ\"ז ודו\"ק ועיין בל\"ר סי' קע\"ו מהרימ\"ט ח\"מ סי' ל\"ז ועיין בהרשב\"א ח\"ב סי' מ\"ב דגם משם מוכח דחולק על הרמ\"ה. אב שמנה שני אפוטרופסים ומת אחד מהם עיין בתשובות מהריב\"ל ח\"ג סי' י\"ז מהרא\"ש סי' נ\"ב מ\"ץ ח\"א סי' ע\"ב ומ\"ב מבי\"ט ח\"א סי' של\"ה. ועיין בתשובות הרשב\"א ח\"ב סי' שנ\"א ובתשובת הרשב\"א שהביא מר\"ן הב\"י יו\"ד ס\"ס רנ\"ט ודו\"ק. כתב הריב\"ש סי' ע' וז\"ל ואם נסתפק לך מפני שרבי יעקב לא אמר בפיו שהיה רבי חיים דודו שליט כו'. והנה גדולה מזאת אמרו בגמ' בפרק יש נוחלין ההוא דהוה קא שכיב אמרו ליה נכסים למאן דלמא לפלוני אמר להו ואלא למאן. ומשמע משם דלשון זה מהני והוו נכסים שלו אף על פי שהוא לא הוציא לשון מתנה מפיו וראיתו אפשר לדחותה ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ב\"ד שהעמידו אפוטרופוס ושמעו עליו שהוא אוכל כו'.</b> כתב מר\"ן סי' ר\"ץ מי\"ח בשם מהר\"ם וזה לשונו ששאלתם על אפוטרופוס שפשע שטען בב\"ד מה שלא צוהו לטעון כו'. וכבר שנה מר\"ן דין זה בס\"פ קפ\"ג ועיין פ\"מ ח\"א סי' נ\"ב שנסתפק באפוטרופוס שהיה לו לישבע וליטול והפך השבועה לשכנגדו ונשבע ונפטר אי חשיב פשיעה יע\"ש ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשיגדילו היתומים כו'.</b> עיין בתשובת מהריט\"ץ סי' ל\"ח שדבריו הם תמוהים בעיני עד מאד דפשיטא דכיון דיש פלוגתא דרבוותא אי אפוטרופוס שפשע חייב לשלם דהמוציא מחבירו עליו הראיה ופטור ומה ראיה ממ\"ש הריב\"ש דאוקי ממונא בחזקת היורשים דלא דמי כאוכלא לדנא דהתם היינו טעמא דהספק הוא אם זכה המקבל מתנה או היורש דנכסים בחזקתו מתורת ירושה דממילא אבל בשאר ספיקות דעלמא מה שייך לומר נכסי בחזקת היורשים ולא ראיתי סברא גרועה מזו. אבירא דממקום אחר יש לחייב לאפוטרופוס דאם פשע והזיק בידים דחייב ולא איפליגו גבי אפוטרופוס דפשע אם משלם אלא כשפשע ולא שמר כדרך השומרים אבל מזיק בידים חייב לכ\"ע. וגם זה ראיתי שהדבר תלוי בפלוגתא דרבוותא גבי ההוא אפוטרופוס דזבן תורא ולא הו\"ל ככי ושיני משמע מדברי התוס' שם דלא שאני להו בין פושע למזיק בידים. ורבינו ז\"ל בה' שלוחין גבי שותף ששינה ואבד דחייב לשלם משמע דמחלק בין פושע למזיק בידים וכן משמע מדבריו בהלכות אישות גבי האשה ששברה כלים בשעת מלאכתה ומדברי הראב\"ד שם מוכח דלא שאני ליה בין מזיק לפושע וכבר כתוב אצלי במקום אחר בהרחבה אין כאן מקום להאריך והרב הזה מתהלך בתומו וצ\"ע. (*א\"ה עיין במה שכתב הרב המחבר בפח\"י מהל' אישות ובפ\"ו מהל' חובל ומזיק): "
+            ],
+            [
+                "<b>יש לאפוטרופוס למכור כו'.</b> יתומים שסמכו אצל בע\"ה ולוה בע\"ה לצורך היתומים כתב מהר\"ם דין בוטון סי' מ\"ד דיש לו כח למכור קרקע אף לסברת הרמ\"ה שכתב הטור ס\"ס ר\"ץ יע\"ש ולדידי אין דבריו מחוורים שהרי אף להאכיל אין בידו למכור קרקע וא\"כ אף אם לוה אינו מוכר כי אם ברשות ב\"ד ודו\"ק. כתב מהרימ\"ט ח\"מ סי' ל\"ו בשם הריטב\"א שכתב בשם רבו דיתומים שסמכו אצל בעל הבית אינו אפוטרופוס אלא במה שהוא מחזיק בידו אבל להוסיף עליו ולתת בידו מנכסי יתומים לא וגם אין להם להוציא מיד אחרים ע\"כ. וסברא זו הוזכרה שם מבלי שום חולק ועיין בהרשב\"א ח\"ב סי' מ\"ט שחולק בזה ודו\"ק עיין הרב בעל פני משה ח\"א סי' ס\"ט שכתב בפשיטות דיש לו דין אפוטרופוס אף להוציא מיד אחרים. וכתב הטור סי' ר\"ץ סעיף ל\"א בשם הראב\"ד דאין משביעין אותו ועיין במ\"ש התוס' בפרק הכותב (דף פ\"ח) ד\"ה ומיפלגי ודוק היטב. עוד כתב הרב מהרימ\"ט שם וז\"ל מצורף לזה שיתומים שסמכו צריך שיהיו בני ט' כמ\"ש הטור בשם הרמ\"ה וכל הפוסקים אין מי שיחלוק על זה זולת הרא\"ש שכתב הטור כן משמו ע\"כ. והרשב\"א חולק על סברת הרמ\"ה כן מתבאר ממ\"ש בח\"ב סי' מ\"ט וכן מתבאר ממ\"ש בסי' קנ\"ט הביאה מר\"ן סי' ר\"ן מחודשין י' וכן מתבאר מתשובת הרמב\"ן ז\"ל סי' פ\"ז ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אין רשאין לדון ולחוב כו'.</b> ועיין בתשובת הרא\"ש כלל ס\"ח סי' ב' במה שכתב ועוד נראה דאפוטרופוס הממונה על נכסי בעה\"ב כו'. ולא כתב הרב כן אלא בנכסים מסויימין אבל ביודע שבעה\"ב חייב חוב לאדם אחר אף שהוא אפוטרופוס וממונה וידע בבירור החוב אינו רשאי לפרוע כלום לאותו אדם דמאן שם ליה ליזקק בנכסי יתומים ואי עביד הכי חייב לפרוע משלו מדין מזיק ונשא ונתן ביד ויש להוכיח כן מדברי הרב בתשובות אחרות ודו\"ק והוצרכתי לזה מפני שראיתי בספר הרב בעל פני משה חלק ב' בסוף הספר תשובה למהר\"ש ן' ולייסיד ז\"ל שלא חילק בדברי הרא\"ש ז\"ל בין פקדון למלוה ודבריו תמוהים בעיני וצ\"ע. עוד כתב הרא\"ש שם וז\"ל נאמנת על החצי שלה במגו שאם היתה שותקת כו' ויש לדקדק שהחצי שהוא חלקה למה הוצרך להאמינה משום מגו תיפוק ליה משום הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ובדוחק נראה ליישב דאיצטריך טעמא דמגו לא מחמת היורשים אלא שיש נפקותא אם הודאתה היתה חב לאחרים לא היתה נאמנת ומשום מגו היא נאמנת וצ\"ע:       סליקו להו הלכות נחלות בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,142 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Inheritances",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Inheritances",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משפחת האם אינה קרויה משפחה וכו'. </b> ואפילו במקום דליכא יורש מצד האב כגון שתוקי א\"נ גר שנשא ישראלית והוליד בן דליכא יורש מצד האב אפ\"ה אין האם יורשת אלא הנכסים הרי הם הפקר ועיין במ\"ש התוס' פרק יש נוחלין (דף קי\"ד) ד\"ה אף ובפ\"ק דכתובות (דף י\"א) ד\"ה מטבילין ובתה\"ד סימן שנ\"ב ובתשובת מהרש\"ל חה\"מ סי' ל\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והבעל יורש את כל נכסי אשתו מדברי סופרים וכו'.</b> כתב מהריט\"ץ בתשובה ס\"ס כ\"ה וז\"ל ועוד דכל היכא דאיכא פלוגתא וספיקא אוקי ממונא בחזקתיה ה\"נ אוקי ממונא בחזקת יורשים דמיקרו מוחזקים כיון דהם יורשים בכח תקנת טוליטולא דאלמוה למעקר ירושת הבעל כו'. ואין הוראה זו נכונה מכמה אנפי. חדא דמה שדן מלשון בכל אופן שבא לטפויי אפי' נתינה דמחיים דמודה הרא\"ש בה אין זה כדאי. ועוד דמכירה שמכרה לאחר מכירה מעליא לכ\"ע הגע עצמך שהוצרכה לדמים וקבלה כתובתה מבעלה והוא רצה לפורעה מחיים כלום יש כאן תקנת טוליטולה הלא אין כאן כתובה שיירשו יורשי האשה. גם מה שסיים הרב המחבר ז\"ל דאוקי ממונא בחזקת יורשי האשה בפלוגתא דרבוותא הם דברים תמוהים רחוקים מדרכי ההוראה דכל הבא מחמת התקנה במקום שיש זוכה מן הדין עליו הראיה וכן כתבו גדולי המורים בחבוריהם בנדון כיוצא בזה דיד בעל התקנה על התחתונה בכל ספק דאתיליד בה (א\"ה עיין באורך תשובת הרב המחבר לעיל פכ\"א מהל' מלוה ולוה הלכה א').וקרוב לזה כתבו גבי תקנת השוק גבי גנב שאינו מפורסם בהנך גווני דמספקא ליה לתלמודא אי עשו תקנה זו או לא פסקו הדין עם הנגזל דהלוקח בא מכח התקנה והנגזל בא מכח דינא. ומ\"ש דקלישא זכות הקונה שהיא מכירת שטרות דרבנן ואפילו יורש מוחל לאו מילי דסמכא נינהו כי אם מילי דכדי וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעל שמתה אשתו ואח\"כ מת אביה כו'.</b> עיין בתשובות להרמב\"ן סימן ס\"ג דיש לדקדק מדבריו דאע\"פ שמחלוקת הר\"י ן' מיגאש והרי\"ף הוא לגמרי דלמהר\"י יורש הבעל בכל גוונא ולהרי\"ף אינו יורש בכל גוונא הכריע הרב ביניהם דיש להודות למהר\"י ן' מיגאש היכא דזכה בהם כבר הבעל ולהודות להרי\"ף היכא דלא זכה. וכ\"ת ס\"ס קשיא על הרב כיון שכבר הכריע לעיל איך חזר וכתב דמלוה שעל הבעל פליג ואמאי פליג בזה נראה ליישב דאע\"פ שהכריע הרב ביניהם היינו כשאין הבעל מוחזק בהם אבל כשהבעל מוחזק בהם דהיינו מלוה שעמו לא רצה לסמוך על דעתו להוציא מידו ולכך פליגי כדין בכור זה הנלע\"ד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בן שנסתפק לנו אם הוא בכור כו'.</b> מימרא בפרק יש נוחלין וכתב מרן הב\"י סימן רע\"ז בשם ר' ירוחם ז\"ל דה\"מ בשטוענים על ענין בכורה אבל בחלק פשוט ובשאר זכיות כותבין הרשאה זה לזה אפילו לא הוכרו מתחלה ופשוט הוא ע\"כ. ונראה לרשב\"ם דכתב הטור ס\"ס רע\"ח דאית ליה דאין לפשוט קודם חלוקה למכור וליתן ולמאן דאית ליה דאין כותבין הרשאה אלא בדבר שיכול להקנות כמבואר בסי' קכ\"ג הפשוט אינו יכול לכתוב הרשאה אפילו הוכרה מדינא דגמ' ועיין בתשובות הרשב\"א ח\"ב סימן רנ\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם כו'.</b> לעני�� כתובת בנין דכרין אם יטול הבכור חלק בכורה מתוך דברי ריא\"ז שהביא בשה\"ג פ' נערה עלה דמתני' דלא כתב לה בנין דכרין כו' מוכח דס\"ל דנוטל ולא חשיבי נכסי האם אך מתשובת הרשב\"ץ שהביא הר\"ב נתיבות משפט נכ\"ג ח\"ו מוכח דס\"ל דאין הבכור נוטל פי שנים משום דהוו נכסי האם יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלשה נאמנים על הבכור כו'.</b> כתב מהרימ\"ט הובאו דבריו בספר בני אהרן סי' כ\"ו דלא מהני היכרא אלא בחיי הבכור אבל לא לאחר מיתתו וכן בנכסים שנתנו לו ע\"מ שלא יתנם במתנה לא מהני היכרא ועיין במהריק\"ו שורש קמ\"ה שכתב בפירוש דמהני היכר אף לאחר מיתת הבכור וצ\"ע. כתב מהריב\"ל בח\"ב סי' מ\"ה דאנוס שאמר על אחד שהוא בנו שנולד לו בארץ העמים במקום גזרת השמד דיש לספק בדבריו דלמא בנו הבא מן העכו\"ם קאמר דדלמא האנוסים לא קפדי אביאת עכו\"ם בהיותם בארץ מושבותם. אך מדברי מהרשד\"ם ח\"מ סי' ש\"ה נראה דפליג עלה וס\"ל דאפילו חזר ואמר דבנו מן העכו\"ם קאמר דלא מהימן משום דאינו חוזר ומגיד ועיין פ\"מ ח\"א סי' צ\"ב: <b>וכן אם אמר על המוחזק לנו וכו'.</b> כתב הטור סי' רע\"ז ופרשב\"ם לאו בעדים מיירי שאם יש עדים עליו שהוא בכור אין האב נאמן להכחישם אלא בקול בעלמא והרמב\"ן פירש דאיפכא מסתברא כו' ולהרמב\"ן אינו אלא כשאינו מכחיש לעדים בפירוש דאפשר הגדול אינו בנו אבל אם מכחיש לעדים בפירוש פשיטא דלא מהימן ואפילו דאית ליה מגו כ\"כ מהרשד\"ם ח\"מ סי' ש\"ה פ\"מ ח\"א סימן צ\"ב. ומהריב\"ל ח\"א סימן ס\"ב ומשפטי שמואל סימן ק\"ג חולקים בזה וס\"ל דאף דמודה שהם בניו נאמן על האחד שהוא בכור נגד עדים. והתימה מהרב פ\"מ שהסכים עם מהרשד\"ם ולא הביא שמהריב\"ל חלוק עליו והרב הביא תשובה זו דמהריב\"ל שם לענין אחר וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויין וכו'.</b> (א\"ה עיין לקמן פ\"ה מהלכות אלו הלכה ח' ע\"ד הרב פ\"מ): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל נאמן הוא וכו'.</b> כתב הריב\"ש סי' מ\"ב וז\"ל וכיון שהאמינתו תורה שאינו בנו הדבר פשוט שאינו חייב ליטפל בו וגם שאין כאן שבועת היסת שאם היינו מחייבים אותו היסת הרי הוא כשאר כופר בכל ומה הועיל מה שהאמינתו תורה וכו'. וקשיא לי הרי כופר בכל נמי התורה האמינתו ואפ\"ה חכמים חייבוהו שבועת היסת וא\"כ ה\"נ אף שהאמינתו תורה אי איכא דררא דממונא לישתבע שבועת היסת. עוד כתב הריב\"ש שם וז\"ל ואף אם היינו אומרים ששמעון חייב שבועת היסת כו'. ונ\"ל שכוונת הרב היא דכיון שאינו חייב לישבע אלא שאינו יודע שהוא בנו אין כאן חיוב שבועה כלל דדוקא בעלמא חייב לישבע שאינו יודע לפי שהתובע טוען שהנתבע יודע שחייב לו ומש\"ה רמו עליה שבועה שאינו יודע אבל הכא שגם התובע יודע שהנתבע אינו יודע כלום אין כאן חיוב שבועה כלל ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר שמעון אין לוי זה אחי כו'.</b> יש להקשות דאמאי לא יטול שמעון בנכסי לוי כלום כשאומר שמעון אין זה אחי דהא כי היכי דיש הודאת שמעון דאין לו חלק בנכסי לוי כמו כן יש הודאת ראובן שנכסים אלו של שמעון הם דהרי אמר זה אחינו הוא. ובפ' השולח גבי כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן דאמרינן הודאת בע\"ד כמאה עדים דמי הקשו התוס' כעין מה שכתבנו דאמאי דאמרינן הודאת בע\"ד גבי מקבל ולא גבי נותן. ותירצו דעדיפא הודאת המקבל משום דנותן קדמה לו מחשבה קו��ם נתינה וסבור שנתן הא לאו הכי יש לחוש נמי להודאה שכנגדו וכתבו נמי ה\"ה בפ\"ד מהלכות זכיה והרא\"ש ז\"ל בשמעתין כנראה דהוקשה לו זה וכתב מכאן דקדק הר\"ם דאם ראובן אמר חייב אני לך מנה ושמעון אומר אין אתה חייב לי דאין חייב ראובן לתת לו כלום אע\"פ שברי לו דהוי כאילו מוחל לו. ויש לתמוה דמה יושיענו זה דהא צריך הקנאת דבר בגוף הנכסים שהרי הודה דיש חלק לשמעון בהם ומחילה לא שייך בגוייהו כי היכי דנימא דמחל שמעון לראובן. ועוד דנכסים שנפלו ללוי בתר הודאת שמעון למה יטלה ראובן דהרי הו\"ל דבר שלא בא לעולם ולא מהני. ולענין עיקר קושייתנו אפשר לומר דכיון דלקח שמעון חלקו משלם במה שאמר אין זה אחי ודאי שוב אין הודאת ראובן בנכסים שנפלו ללוי שמודה שהם של שמעון מזקת לו כיון דשמעון נמי מודה שאין בנכסים אלו שם זכות בגוייהו ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם נפל הבית עליו ועל אמו וכו'.</b> בפרק מי שמת נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו ופירש רשב\"ם ז\"ל כגון שנפל הבית על רחל אשת יעקב באלמנותה ועל יוסף בנה מיעקב ולא היה לה עוד בן מיעקב ולא מאיש אחר שעכשיו טענותיהן שוות כו'. והתוס' הקשו על דברי רשב\"ם הללו מכמה מקומות דלא אמרינן דבשביל שהוא ודאי בחצי דיטול הכל והנראה דהרשב\"ם ס\"ל דע\"כ לא אמרינן דמי שהוא זוכה בחצי ודאי שיטול הכל אלא כששניהם באים מכח ירושה כגון הך דנפל הבית עליו ועל אמו דראובן בן יעקב מלאה ובנימין בן רחל מאיש אחר שניהם באים מכח ירושה ומש\"ה אמרינן דיטול הכל בנימין כיון דאף לדברי ראובן מחצית הנכסים הם לבנימין. אבל כשאינם באים מכח ירושה כגון ההיא דזה אומר כולה שלי וכן ההיא דפ' בית כור דאינם באים מכח ירושה אלא או מכח טענה או מכח ספיקא דדינא בהא לא אמרינן דבשביל שהוא ודאי בחצי שיטול הכל. וכן ההיא דנפל הבית עליו ועל אביו אינם באים שניהם לזכות מכח שהם יורשים והב\"ח בא מכח שטרו ומש\"ה אמרינן דאף שב\"ח מודה שאין לו חלק במחצית הנכסים מ\"מ נוטל חלק באידך פלגא דהוי ספק וספק. אבל בנדון רשב\"ם ז\"ל דשניהם באים לזכות מכח ירושה אמרינן כיון שהאחד יורש ודאי מחצית הנכסים זוכה בכל. כתב מרן הב\"י סי' ר\"פ וז\"ל ומ\"ש לא שנא אם היה לה עוד בן מאיש אחר ל\"ש אין לה בן מאיש אחר בס\"פ מי שמת כתבו הג\"א ואפילו כתובה ותוספת כו'. כך פירש רשב\"ם ונחלקו עליו ריב\"א וריב\"ם כו'. ומחלוקת זה מבואר בתוספות על דברי ת\"ק דאמר יחלוקו ומינה נשמע לדידן כו'. ודברי מרן תמוהים הם בעיני: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נפל עליו הבית ועל אביו או שאר מורישין כו'.</b> ז\"ל הטור סי' ק\"ד לוה שנפל הבית עליו ועל אביו או עליו ועל אחיו ואין שם יורש אלא הוא ובני הלוה אומרים אבינו מת ראשון וירש את מורישו בקבר והורישו לנו ואין לב\"ח ליטול ממנו כלום שאינו נוטל בראוי ע\"כ. ותימה דלמה הוצרך לטעם דאין ב\"ח נוטל בראוי ת\"ל דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא וכמ\"ש בסי' רי\"א גבי בן שמכר בנכסי אביו דאינו חייב להחזיר אפילו הדמים משום דתחת אבותיך יהיו בניך אמרינן לענין דינא בסי' רי\"א קשה דלענין הדמים למה לי האי טעמא ת\"ל משום דאין ב\"ח נוטל בראוי וכמו שכתב בסי' ק\"ד וכבר עמד על זה הרב בעל נתיבות משפט בנתיב ו' ח\"ג יע\"ש. ונראה דמה שכתב בסי' ק\"ד מטעמא דראוי הוא משום שרצה להשוות הדינים דבין היכא דנפל הבית על יעקב ועל ראובן ובין היכא דנפל הבית על ראו��ן ועל חנוך ובא יעקב לומר שראובן מת תחלה ואח\"כ חנוך דאילו אמרינן דאין ב\"ח נוטל בראוי בהאי גוונא נמי דנפל הבית על ראובן ועל חנוך אין ב\"ח נוטל כלום אבל אילו היה אומר דטעמא דנפל הבית עליו ועל אביו הוא משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קאתינא א\"כ היכא דנפל הבית עליו ועל בנו הוה אמינא דהדין עם הבע\"ח משום דתחת אבותיך יהיו בניך שמענו אבל תחת בניך יהיו אבותיך לא שמענו וכמ\"ש מוהרח\"ש סי' כ\"ח וא\"כ יכול ב\"ח לומר ליעקב אף שתימצי לומר כדבריך שראובן מת תחלה מ\"מ הרי חזרה הירושה לראובן וירושת ראובן אני נוטל בחובי מש\"ה כתב טעמא דראוי שהוא טעם כולל לשתי החלוקות ומ\"ש בסי' רי\"א טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא משום דס\"ל דהא דאמרינן בגמ' בן שמכר בנכסי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות לאו לענין דמים בלבד אתמר וכמ\"ש התוס' אלא לענין הקרקע נמי אתמר וכגון שהיה אביו גוסס ואמר מה שאירש מאבא היום מכור לך שתקנו חכמים שהוא מכור וזהו שכתב אפילו אמר מה שאירש מאבא היום מכור לך ומת הבן בחיי האב ואח\"כ מת האב בן הבן מוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא אבל אם לא היה יורש אלא את אביו פשיטא דאינו יכול להוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר אבוך קא מזבין ואת מפקת וא\"כ מה שכתב שכיון שמת כו' לא קאי אלא למה שכתב מוציא מיד הלקוחות אבל לענין הדמים לא איצטריך זה הטעם וכבר הביא טעמו בסי' ק\"ד: <br><b>כתב </b>בעל התרומות בשער מ\"ח ח\"ג ס\"ב ומצאתי כתוב דאיכא לעיוני אי אמרינן הכי בשאר יורשין או לא כגון חנוך שירש שמעון אחי אבא אי ב\"ח דראובן גובה מחנוך מי אמרינן דאבי אביו הוא דאיתיה להאי דינא משום דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך או דלמא לא שנא ע\"כ. וכתב הרב בעל ג\"ת שמדברי ה\"ה ספ\"ה מהל' נחלות שכתב ומסקנא דגמ' דבכל יורשין כן אפילו בבן ואב שמתו כו'. משמע דס\"ל דבבן ואב הוא חדוש יותר הפך סברת ב\"ה והניחו בצ\"ע. וכבר נתעורר ג\"כ בזה הרב כנה\"ג בס\"ס ק\"ד. ובמחילה רבה מכבוד תורתם נראה דה\"ה לא בא לאשמועינן אלא דלא נימא דדין זה דנפל הבית הוא דוקא היכא דיורשי האב הם אחיו של ראובן דלאו מכח ראובן באים לירש שהרי הם גם ראויים לירש את יעקב כמוהו וכדדחינן בגמ' לא יורשיו אחיו מורישיו אחי דאבוה אבל היכא דהיורש הוא הבן הוה אמינא דהדין עם הב\"ח משום דכי נמי מת הבן ואח\"כ האב נימא להן ב\"ח ירושת אבוהון קא שקילנא לזה כתב ה\"ה דאפילו בבן ואב הדין כך משום דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא משום דס\"ל דדחיה בעלמא הוא דאמרינן אבל בקושטא דמילתא דיורשי האב בני וכמ\"ש רשב\"ם אבל בספקו של בעה\"ת בזה לא גילה דעתו ה\"ה: <br><b>כתב </b>מהר\"ם בח\"א סי' צ\"ט דמאי דלא כתב הרמב\"ם ז\"ל דין הראוי לגבי אשה וב\"ח הוא משום דלא משכחת לה וההיא דנפל הבית הוי מטעמא דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא והא דתנן הבכור אינו נוטל בשבח ולא בראוי ולא האשה בכתובתה משום דלגבי בכור משכחת לה ראוי כגון מלוה תני נמי ולא האשה בכתובתה אע\"ג דלגבי אשה לאו מטעם ראוי נגעו בה ועוד האריך יע\"ש. וקשה לי ממ\"ש רבינו ברפ\"ג מהלכות אלו אין הבכור נוטל פי שנים כו' כיצד אחד ממורישי אביו שמת כו'. ואי כדברי מהר\"ם דס\"ל לרבינו דההיא דנפל הבית לאו מטעם ראוי נגעו בה ומאי דתנן דאין הבכור נוטל בראוי איצטריך למלוה אם כן איך כתב דטעם דאין הבכור נוטל היכא שמת אחד ממורישי אביו לאחר מיתת אביו מטעם ראוי דהא אפילו אי אמרינן דהבכור נוטל בראוי אפילו הכי לא הוה שקיל בכה\"ג משום ��מצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא ובשלמא מדברי הגמ' דפרק יש בכור דאמרינן דוכולם אין נוטלין בראוי אתי לאתויי נכסי דאבא לא תיקשי משום דאפשר לומר דבגמרא לפום הקס\"ד דלא אמרינן תחת אבותיך יהיו בניך לענין דינא קיימי אבל אה\"נ דלפי המסקנא ראוי דלגבי בכור לא איקני אלא משום מלוה אבל מדברי רבינו קשה דלמה ליה משום טעמא דראוי. עוד קשה לי דאיך נוכל לומר דלא משכחת לה דין ראוי הרי כופר דהוא ראוי משום דאינו משתלם אלא לאחר מיתה וכדאמרינן בפ\"ד דקמא (דף מ\"ב) (*א\"ה עיין בתשובת הרב המחבר לעיל פכ\"א מהל' מלוה ולוה): <br><b>עוד </b>כתב הרב שם דאם תפסה לחשבון הנדוניא דמהני לה תפיסה משום דיכולה לומר תרי קים לי קים לי כמ\"ד דב\"ח גובה מן הראוי וקים לי כמ\"ד דנדוניא דין חוב יש לה ע\"כ. וקשיא ליה דהא למ\"ד דמתני' דנפל הבית לאו מטעם ראוי נגעו בה אלא משום דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא צריכה לומר תלת קים לי קים לי כמ\"ד דבע\"ח גובה מראוי וקים לי כמ\"ד דכל היכא דגובה מן הראוי לא מצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא וקים לי כמ\"ד דנדוניא דין חוב יש לה ובתלת קים לי מוציאין מן המוחזק. (*א\"ה עיין לעיל פ\"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ז'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום.</b> כתב הטור סי' רפ\"א בשם הרמ\"ה אי נמי אמר פלוני לא יירש אלא כך וכך א\"נ אמר ראובן בני יירש חלקו וחלק שמעון לא אמר כלום ועיין בתשובות הרא\"ש כלל פ\"ב סי' ה' על שכ\"מ שאמר מנה לפלוני בני ולא יירש ומנה לפלוני בני ויירש אי הוי חזרה וצ\"ע. כתב מהרש\"ך ח\"ג סי' ל\"ו וז\"ל כ\"ש ששמעון המוריש צוה בשעת מיתתו שיתנו כל נכסי עזבונו לבת הנזכרת ואל יתנו שום דבר לבן המומר ואפילו את\"ל שהיה המומר יורש כדין ישראל כשר במה שצוה שמעון נפקעה הירושה ממנו וזכתה הבת וכו' והנה אם היה יורש כדין ישראל כשר היה מקום לומר שאין להפקיע ירושתו משום שאמר פלוני לא יטול בירושתי ובראוי ליורשו אין דבריו כלום ואע\"פ שנתן הכל לבת בלשון מתנה איכא לספוקי לענין דינא בכמה מילי: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>וכן שלשה אחים שחלקו ובא ב\"ח וכו'.</b> כתב הרא\"ש בתשובה כלל ע\"ט סי' ח' וז\"ל ואם ראובן ושמעון רצו לפרוע חוב אביהם ליהודה בלא שיבאו לדין בשל חלקם היה הרשות בידם אבל בחלקו של לוי לאו כל כמינייהו וכו'. ודוקא שאותו הממון שנתנו האחים ליהודה בפרעון חובו היה ידוע בעדים שהיה מממון יעקב אביהם אבל אם אינו ידוע אותו ממון ליעקב מורישם נאמנים האחים לומר ידענו בחוב אבינו ליהודה ופרענו חובו במגו דלא הניח אביהם כלום וכ\"כ הרב לקמן פ\"ח סי' י' יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהניח יתומים מקצתן גדולים ומקצתן קטנים כו'.</b> (*א\"ה עיין לעיל פכ\"ב מהל' מלוה ולוה דין ט\"ו): "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שמת והניח יורשים גדולים וקטנים צריך למנות אפוטרופוס וכו'.</b> כתב מרן הב\"י סי' ר\"נ מ\"י וז\"ל וכתב עוד שנשאל על שכ\"מ שאמר אני ממנה את פלוני אפוטרופוס על בני ולא היה לו אלא בן אחד ילוד והניח אשתו מעוברת כו'. ועיין במ\"ש מרן סי' ר\"צ מט\"ו בשם הרב רבינו שלמה בן אדרת ודו\"ק ועיין בלחם רב סי' קי\"ב מהר\"ש הלוי סי' י\"א ועיין מ\"ץ ח\"א סי' מ\"ב ודבריו לא קיימין. עוד כתב שם וז\"ל אלא שאם היינו באים מזה הצד לא היו יכולים למכור בקרקעות אלא כאפוטרופוס סתם כו'. וזה סותר מ\"ש הטור סי' ר\"ץ סל\"א בשם הרמ\"��. וכן נראה מתשובת הרמב\"ן סי' פ\"ז ודו\"ק ועיין בל\"ר סי' קע\"ו מהרימ\"ט ח\"מ סי' ל\"ז ועיין בהרשב\"א ח\"ב סי' מ\"ב דגם משם מוכח דחולק על הרמ\"ה. אב שמנה שני אפוטרופסים ומת אחד מהם עיין בתשובות מהריב\"ל ח\"ג סי' י\"ז מהרא\"ש סי' נ\"ב מ\"ץ ח\"א סי' ע\"ב ומ\"ב מבי\"ט ח\"א סי' של\"ה. ועיין בתשובות הרשב\"א ח\"ב סי' שנ\"א ובתשובת הרשב\"א שהביא מר\"ן הב\"י יו\"ד ס\"ס רנ\"ט ודו\"ק. כתב הריב\"ש סי' ע' וז\"ל ואם נסתפק לך מפני שרבי יעקב לא אמר בפיו שהיה רבי חיים דודו שליט כו'. והנה גדולה מזאת אמרו בגמ' בפרק יש נוחלין ההוא דהוה קא שכיב אמרו ליה נכסים למאן דלמא לפלוני אמר להו ואלא למאן. ומשמע משם דלשון זה מהני והוו נכסים שלו אף על פי שהוא לא הוציא לשון מתנה מפיו וראיתו אפשר לדחותה ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ב\"ד שהעמידו אפוטרופוס ושמעו עליו שהוא אוכל כו'.</b> כתב מר\"ן סי' ר\"ץ מי\"ח בשם מהר\"ם וזה לשונו ששאלתם על אפוטרופוס שפשע שטען בב\"ד מה שלא צוהו לטעון כו'. וכבר שנה מר\"ן דין זה בס\"פ קפ\"ג ועיין פ\"מ ח\"א סי' נ\"ב שנסתפק באפוטרופוס שהיה לו לישבע וליטול והפך השבועה לשכנגדו ונשבע ונפטר אי חשיב פשיעה יע\"ש ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשיגדילו היתומים כו'.</b> עיין בתשובת מהריט\"ץ סי' ל\"ח שדבריו הם תמוהים בעיני עד מאד דפשיטא דכיון דיש פלוגתא דרבוותא אי אפוטרופוס שפשע חייב לשלם דהמוציא מחבירו עליו הראיה ופטור ומה ראיה ממ\"ש הריב\"ש דאוקי ממונא בחזקת היורשים דלא דמי כאוכלא לדנא דהתם היינו טעמא דהספק הוא אם זכה המקבל מתנה או היורש דנכסים בחזקתו מתורת ירושה דממילא אבל בשאר ספיקות דעלמא מה שייך לומר נכסי בחזקת היורשים ולא ראיתי סברא גרועה מזו. אבירא דממקום אחר יש לחייב לאפוטרופוס דאם פשע והזיק בידים דחייב ולא איפליגו גבי אפוטרופוס דפשע אם משלם אלא כשפשע ולא שמר כדרך השומרים אבל מזיק בידים חייב לכ\"ע. וגם זה ראיתי שהדבר תלוי בפלוגתא דרבוותא גבי ההוא אפוטרופוס דזבן תורא ולא הו\"ל ככי ושיני משמע מדברי התוס' שם דלא שאני להו בין פושע למזיק בידים. ורבינו ז\"ל בה' שלוחין גבי שותף ששינה ואבד דחייב לשלם משמע דמחלק בין פושע למזיק בידים וכן משמע מדבריו בהלכות אישות גבי האשה ששברה כלים בשעת מלאכתה ומדברי הראב\"ד שם מוכח דלא שאני ליה בין מזיק לפושע וכבר כתוב אצלי במקום אחר בהרחבה אין כאן מקום להאריך והרב הזה מתהלך בתומו וצ\"ע. (*א\"ה עיין במה שכתב הרב המחבר בפח\"י מהל' אישות ובפ\"ו מהל' חובל ומזיק): "
+            ],
+            [
+                "<b>יש לאפוטרופוס למכור כו'.</b> יתומים שסמכו אצל בע\"ה ולוה בע\"ה לצורך היתומים כתב מהר\"ם דין בוטון סי' מ\"ד דיש לו כח למכור קרקע אף לסברת הרמ\"ה שכתב הטור ס\"ס ר\"ץ יע\"ש ולדידי אין דבריו מחוורים שהרי אף להאכיל אין בידו למכור קרקע וא\"כ אף אם לוה אינו מוכר כי אם ברשות ב\"ד ודו\"ק. כתב מהרימ\"ט ח\"מ סי' ל\"ו בשם הריטב\"א שכתב בשם רבו דיתומים שסמכו אצל בעל הבית אינו אפוטרופוס אלא במה שהוא מחזיק בידו אבל להוסיף עליו ולתת בידו מנכסי יתומים לא וגם אין להם להוציא מיד אחרים ע\"כ. וסברא זו הוזכרה שם מבלי שום חולק ועיין בהרשב\"א ח\"ב סי' מ\"ט שחולק בזה ודו\"ק עיין הרב בעל פני משה ח\"א סי' ס\"ט שכתב בפשיטות דיש לו דין אפוטרופוס אף להוציא מיד אחרים. וכתב הטור סי' ר\"ץ סעיף ל\"א בשם הראב\"ד דאין משביעין אותו ועיין במ\"ש התוס' בפרק הכותב (דף פ\"ח) ד\"ה ומיפלגי ודוק היטב. עוד כתב הרב מהרימ\"ט שם וז\"ל מצורף לזה שיתומים שסמכו צריך שיהיו בני ט' כמ\"ש הטור בשם הרמ\"ה וכל הפוסקים אין מי שיחלוק על זה זולת הרא\"ש שכתב הטור כן משמו ע\"כ. והרשב\"א חולק על סברת הרמ\"ה כן מתבאר ממ\"ש בח\"ב סי' מ\"ט וכן מתבאר ממ\"ש בסי' קנ\"ט הביאה מר\"ן סי' ר\"ן מחודשין י' וכן מתבאר מתשובת הרמב\"ן ז\"ל סי' פ\"ז ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אין רשאין לדון ולחוב כו'.</b> ועיין בתשובת הרא\"ש כלל ס\"ח סי' ב' במה שכתב ועוד נראה דאפוטרופוס הממונה על נכסי בעה\"ב כו'. ולא כתב הרב כן אלא בנכסים מסויימין אבל ביודע שבעה\"ב חייב חוב לאדם אחר אף שהוא אפוטרופוס וממונה וידע בבירור החוב אינו רשאי לפרוע כלום לאותו אדם דמאן שם ליה ליזקק בנכסי יתומים ואי עביד הכי חייב לפרוע משלו מדין מזיק ונשא ונתן ביד ויש להוכיח כן מדברי הרב בתשובות אחרות ודו\"ק והוצרכתי לזה מפני שראיתי בספר הרב בעל פני משה חלק ב' בסוף הספר תשובה למהר\"ש ן' ולייסיד ז\"ל שלא חילק בדברי הרא\"ש ז\"ל בין פקדון למלוה ודבריו תמוהים בעיני וצ\"ע. עוד כתב הרא\"ש שם וז\"ל נאמנת על החצי שלה במגו שאם היתה שותקת כו' ויש לדקדק שהחצי שהוא חלקה למה הוצרך להאמינה משום מגו תיפוק ליה משום הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ובדוחק נראה ליישב דאיצטריך טעמא דמגו לא מחמת היורשים אלא שיש נפקותא אם הודאתה היתה חב לאחרים לא היתה נאמנת ומשום מגו היא נאמנת וצ\"ע:       סליקו להו הלכות נחלות בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות נחלות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,238 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement of Foods",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>והטל והשמן.</b> כתבו התוספות פרק לא יחפור (דף י\"ט) ד\"ה מי בשם ר\"ח דשמן אינו מכשיר וכבר דחו התוספות דבריו יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכרשינין אם ייחדן כו'.</b> עיין לעיל פ\"ב מהלכות תרומות דין ב': "
+            ],
+            [
+                "<b>הקור הרי הוא כעץ כו'.</b> עיין לעיל פ\"ה מהלכות שמיטה ויובל דין כ\"א. והמלח אינו מקבל טומאה תוספות פרק לא יחפור (דף כ') ועיין במ\"ש רבינו פי\"ג מהלכות טומאת מת דין ה' ופט\"ו דין ב': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השמן הקרוש כו'.</b> עיין לקמן ריש פ\"ט ועיין ברכת הזבח (דף צ\"ט ע\"א) ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השלג אינו אוכל כו'.</b> התוספות פרק לא יחפור (דף כ') ד\"ה והמלח כתבו דשלג אם חשב לאכילה מקבל טומאה והוא תימה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אילן שנפשח כו'.</b> דברי מרן בזה תמוהים הם דהראב\"ד ז\"ל לא השיג כי אם ביבש האילן וכ\"נ ממ\"ש ואולי מבכורים גמר לה. ומ\"ש אבל אם יבשו בו פירות ט\"ס הוא והכוונה אבל אם יבש ופירות בו ודין זה לא נזכר בפרק העור והרוטב ופשוט הוא: (*א\"ה עיין בספר בני יעקב (דף קכ\"ה) ובהגהותיו בספר בני חיי א\"ח סימן של\"ז): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שיצאת חוץ לעציץ כו'.</b> כתב מרן ומ\"ש הראב\"ד וכן שנוי במשנה לא ידענא כו'. ולי נראה דהראב\"ד הוקשה לו לפי פירושו דהיכן מצינו דבר שנטמא שיחזור לידי טהרה על ידי זריעה לזה כתב וכן הוא שנוי במשנה והיא בספ\"ט דתרומות דתנן שתילי תרומה שנטמאו שתלן טהרו ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אוכלין שמחוברים לכלים וכו'.</b> דין זה הביאו רבינו בפרק כ\"ה מהלכות כלים דין י\"ב אבל מ\"ש כאן יצא לו מסוגיית הגמרא דפרק אלו עוברין (דף מ\"ו) דוק ותשכח: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו.</b> כתבו התוספות בפרק בא סימן (דף נ') דאין הכשר מועיל אף באוכל אדם אי הוי הכשר לצורך בהמה יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בשר הפורש מן החי כו'.</b> ורבינו שינה לשון המשנה דקתני החותך מן האדם כו' ועיין בדין ט' ובמה שכתב מרן שם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החותך בשר כו'.</b> פרק ה' דכריתות (דף כ\"א) ועיין ברכת הזבח (דף קע\"ו ע\"ב): "
+            ],
+            [
+                "<b>שיש להם מעשה כו'.</b> עיין לקמן רפי\"ד וברפ\"ב מהלכות כלים ובפרק כ\"ה דין י\"א ועיין בפ\"א מהלכות פסולי המוקדשין: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כמה שיעור אוכלין לטומאה כו'.</b> עיין בפרק המצניע (דף צ\"ה) ד\"ה אי לענין ובדברי הרז\"ה שם ועיי�� בדברי הרמב\"ן בפי' התורה ועיין בפ\"ט דחולין (דף קי\"ח) אההיא דאין יד לפחות מכזית ועיין במ\"ש התוספות שם ובהרשב\"א שם ועיין במ\"ש רש\"י פרק העור והרוטב (דף קכ\"ח) אההיא דחותך כזית בשר יע\"ש. (*א\"ה עיין לקמן פכ\"ג מהלכות כלים דין ט' מה שפלפל הרב המחבר ע\"ד רש\"י הנזכר): <br><b>נסתפקתי </b>למ\"ד דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה אם שני חצאי ביצה נטמאו כל אחד בפני עצמו וחזרו ונצטרפו ונעשו כביצה מי הוו טמאים או דילמא כיון דבשעת קבלת הטומאה לא היה בו כשיעור נמצא שלא קיבל טומאה וא\"כ כי נצטרפו אח\"כ אינו מעלה ומוריד. וההיא דכתב רבינו בפ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאה דין י\"ג פחות מכעדשה מן השרץ ופחות מכזית מן הנבילה שתפחו ועמדו על כשיעור מטמאים מד\"ס אינו ענין לזה דשאני שרץ ונבילה שהטומאה היא מצד עצמה ולא קבלו אותה ממקום אחר ולפיכך כל שיש כשיעור מצטרפין אף שבתחילה לא היה בו שיעור ופשיטא דאם צירף שני חצאי נבילה דמטמאים. אבל בדבר המקבל טומאה מאחר דבשעת קבלתו לא היה בו שיעור נ\"ל שאף אם תפח ועמד על כשיעור אינו מעלה ומוריד כלל תפיחה זו. וכן אם צירף שני חצאי ביצה דינא הכי. שוב ראיתי בתוספתא הביאה הר\"ש פ\"ח דפרה מ\"ו קדרה שהיא מלאה משקין טהורים ותורמוסין טמאים פחות מכביצה נתונין לתוכה נתפחו ונעשו כביצה הרי זו אומר טמאני וטמאתיו ע\"כ. ופירושה דהמשקין גרמו התפוח וכמה שכתב הר\"ש והתורמוסין אומרים למשקין שעשו אותי כביצה ואני חזרתי וטמאתי המשקין. וא\"כ מוכח מהכא דאוכלים טמאים פחות מכביצה שתפחו ועמדו על כביצה שהם טמאים. ולפי זה נראה דה\"ה אם צירף שני חצאי ביצה והדבר צריך תלמוד. ודע שמתוספתא זו נראה כסברת החולקים על רבינו וס\"ל דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה אך לרבינו דמקבל טומאה בכל שהוא לא שייך לומר טמאני וטמאתיו דהא קודם התפוח היה טמא אלא שלא היה מטמא וצ\"ע. ודע די\"ל דהתוספתא מיירי כשהיה בו כביצה מתחילה וצמקה וחזרה ותפחה דאז חזרה לטומאתו הראשונה כמ\"ש רבינו סוף פ\"ד מהלכות אבות הטומאה ובפירקין אבל לעולם דכל שלא היה בו שיעור בשעת קבלת הטומאה התפיחה אינו מעלה ומוריד כלל וזה נראה אצלי נכון ועיין מה שכתבתי לעיל סימן מ' ודוק. (*א\"ה תמצאנו לקמן פכ\"ג מהלכות כלים דין ט' יע\"ש.) ועיין בסוגיא דפרק המצניע (דף צ\"א) בבעיית זרק תרומה לבית דאמרינן כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לכביצה מדמצטרף לעניין טומאה מחייב נמי לענין שבת כו' משמע דוקא היכא דזרק לבית טמא אבל לבית טהור אף שהשני זיתים היו כבר טמאים אינם מצטרפין ודוק בדברי התוספות שם ד\"ה אי לענין שבת שכתבנו דה\"מ למפרך אמאי נקט לבית טמא משמע דאי הבעיא היא לענין טומאה ניחא דנקט לבית טמא דבענין אחר לא משכחת לה הבעיא. ועיין במ\"ש הרב המחבר בפי\"ח מהלכות שבת דין כ\"ז ופי\"ב מהלכות שאר אבות הטומאה סוף דין י'. ודע דלכ\"ע פחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן כמו שהוכיח מרן זקני בס' תוספות יום הכפורים (דף ט') ולפי זה אף לסברת החולקים על רבינו קשה לשון התוספתא דקתני טמאני דהא קודם נמי היה טמא א\"ו דלישנא לאו דוקא אלא היינו לומר דהוסיף לו טומאה דמעיקרא היה טמא מדרבנן והשתא מדאורייתא א\"כ איפוא לדעת רבינו נמי מ\"ש טמאני וטמאתיו ר\"ל דהוסיף על הטומאה דמעיקרא לא היה מטמא אחרים והשתא טמאתיו. ועיין בחידושי הרשב\"א ז\"ל פרק העור והרוטב (דף קי\"ח) דנראה מדבריו דס\"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן והיא סברא מחודשת ויש לתת סמך ל��ברתו מתוספתא הלזו דפשטה משמע הכי מדקאמר טמאני וטמאתיו ועיין רשב\"ם פרק הספינה (דף פ') ועיין בפרק שלשה שאכלו ובפסחים פרק אלו עוברין (דף מ\"ט) דאמרינן חזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצה כו' דמוכח מאותה סוגיא דבין לר\"מ בין לרבי יהודה פחות מכביצה אינו מקבל טומאתו דאין סברא לומר דהתם נקט שיעורא דלטמא אחרים חדא דלישנא דטומאתו מוכח דבטומאת עצמו משערינן דקים להו דאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה ותו דמה ראית להשוות חזרתו למה שמטמא אחרים ולא לטומאת עצמו דמטמא בכל שהוא. תו צ\"ע בחולין (דף ל\"ד) דקאמר מצינו שהמאכל חמור מן האוכל דאילו מאכל בכביצה ואוכל עד דאכל כחצי פרס. ושני סוגיות אלו צריכין יישוב אליבא דמ\"ד דכל שהוא מקבל טומאה מן התורה ועיין בספר שער אפרים סימן א' דמדמה ברכת המוציא לדין טומאה יע\"ש. ולפי זה קשיא ההיא דירושלמי שהביאו הפוסקים דבריה כמות שהיא חשיב שיעור לענין ברכה ואילו הכא בתוספתא זו בדין התורמוסין מוכח דתורמוס אחד כיון שהוא פחות משיעורא אינו מקבל טומאה): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל האוכלין מצטרפין לכביצה.</b> דוקא כשהם מחוברים שנעשו גוף אחד אבל אינם מחוברין אלא שנוגעים זה בזה אינם מצטרפים ואפילו במין אחד ואף שמדברי רש\"י בפרק העור והרוטב (דף קיז) נראה דס\"ל דכל שנוגעים זה בזה מצטרפין לכביצה כבר הכריחו התוס' שם בד\"ה אין והרשב\"א שם בחידושיו דכל שלא נעשו גוף אחד לא מצטרפי והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ומיהו נראה מדבריהם דכל שהוא מחובר קצת אף שאם היה מגביה האחד היה ניתק חבירו חשיב חיבור ומצטרף: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ידות האוכלין כו'.</b> מדברי התוספות פ\"ט דחולין (דף קי\"ח) ד\"ה אין נראה דס\"ל דלא חשיב יד אלא כל שהוא מחובר כ\"כ שאילו יגביה היד לא יהיה ניתק האוכל אבל אם אינו מחובר כ\"כ ואם יגביה היד יהיה ניתק האוכל לא הוי יד לאוכל ואף דלענין צירוף דכביצה חשיב מחובר בענין זה (א\"ה כמבואר בפרק הקודם דין ג') לגבי יד לא חשיב: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש יד לפחות מכזית.</b> רש\"י ז\"ל פירש דדוקא פחות מכזית והוא שיהא בו כפול הא פחות מפול אין לו יד והרשב\"א בחידושיו כתב בשם הרמב\"ן ז\"ל דה\"ה לפחות מפול וכבר הכריח הרשב\"א כסברת רש\"י יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויד כל הנקצרים כו'.</b> כתב הרא\"ש בתשובה כלל נ\"ד סי\"א על הפינוייל שהיד שלו הוא עד ג' טפחים יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין חיבורי אדם חיבור.</b> עיין לעיל פ\"ד מהלכות טומאת מת דין ה': "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>השמן או הדבש כו'.</b> עיין לעיל פ\"א דין י\"ט ובמה שכתב מרן שם ועיין ברכת הזבח (דף צ\"ט ע\"א) ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בין גדולים בין קטנים.</b> עיין בהר\"ש ותיו\"ט ובספר חוט השני סי' כ\"ט וסי' ל' ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>הדם המנוי כו'.</b> בירושלמי פרק עגלה ערופה אמרינן דם עגלה ערופה מהו שיכשיר מן מה דתני רבי יוסא דמה טמא דמה מכשיר ע\"כ: "
+            ],
+            [
+                "<b>בין שיצא שלא לרצון כו'.</b> פ\"ק דכריתות (דף י\"ג) יע\"ש ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והוא דם הקדשים כו'.</b> עיין במה שכתב מרן בסוף פ\"א מהלכות פסולי המוקדשין: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א להיות הבשר טמא כו'.</b> עיין בפ\"ו מהלכות איסורי מזבח דין ח' ובמ\"ש מרן בפי\"ב מהלכות שאר אבות הטומאה דין י\"ג יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>והוא שינתן עליהם ברצון בעלים.</b> (*א\"ה כתב מרן בשם הרשב\"א דהוכיחו התוספות דגבי הכשר אוכלים לא בעינן רצון בעלים. ועיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פכ\"ד מהלכות כלים דין ז'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שיש להם מעשה כו'.</b> עיין לעיל ספ\"ג ולקמן רפי\"ד ובפ\"ב מהלכות כלים ופ\"ח דין י\"א ובפרק כ\"ה דין י\"א ובפ\"א מהלכות פסה\"מ יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הפכו בהם קטנים על הגג וכו'.</b> דע שרש\"י והתוספות נחלקו בדין זה בפ\"ק דחולין דלרש\"י היכא דעשו מעשה דהפכו ואמרו בפירוש שרוצים שירד הטל עליהם מקבלים טומאה מן התורה ואם הפכו ולא אמרו היינו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו והוכשרו מדרבנן ואם אמרו ולא הפכו אינם בהכשר אפילו מדרבנן. ולדעתו אין הפרש בין מעשה למעשה אלא הכל תלוי באמירה. ולפי זה הא דכתב רבינו בריש פ\"ב מהלכות כלים חקקום התינוקות למוד בהם את העפר הרי אלו מקבלים טומאה וכן ההיא דכתב בפ\"ח מהלכות כלים דין י' לדברי רש\"י אם חקק ולא אמר שחקקו למוד אינו מקבל טומאה כי אם מדרבנן ואם חקק ואמר מקבל טומאה מן התורה אמר ולא חקק אינו מקבל טומאה כלל וכן ההיא דריש פ\"א מהלכות פס\"ה שאפילו היתה עומדת בדרום ומשכה הקטן והביאה לצפון שהיא פסולה לדעת רש\"י אם אמר שחיטתו כשירה. והתוספות ס\"ל דאמירה אינה מעלה ומורדת בדינים אלו כלל אלא הכל תלוי במעשה שאם הוא מעשה גמור כגון ההיא דחקק דפשיטא שאם חוקקים לצורך בית קבול הם מקבלים טומאה מן התורה אפילו בלא אמירה ואם המעשה אינו גמור כגון ההיא דהפכו בהם וכגון ההיא דהיתה בדרום ומשכה לצפון שאפשר לספק עדיין במחשבתם למה נתכוונו אין מחשבתם מחשבה מן התורה אפילו שאמרו בפה אבל מדרבנן לחומרא מחשבתם מחשבה אפילו שלא אמרו. ודעת רבינו נ\"ל שהוא כדעת התוספות ומש\"ה גבי חקק סתם וכתב מקבלים טומאה ולא כתב שהיא מדרבנן לפי שהוא מעשה גמור וגבי הפוך ביאר דבריו שהוא מדרבנן וכ\"כ הרב ל\"מ בפ\"א מהלכות פס\"ה שדעת רבינו הוא כדעת התוספות. ודע שאף שכתבנו דלרש\"י אין חילוק בין מעשה למעשה איכא מעשה דגריע טובא אפילו מדרבנן לא חשיב כגון קטן המעלה פירותיו לגג כדי שירד עליהם הטל משום דהעלאה לא חשיב מעשה כלל דדלמא מפני הכנימה העלום ודין זה הוא מוכרח מן הסוגיא לדעת רש\"י ומיהו אם העלה ואמר הקטן הוכשר לרש\"י וז\"ש רש\"י העלו חש\"ו מפני הכנימה כלומר דאל\"כ היכי קתני אע\"פ שנתכוון אינו בכי יותן והכוונה לרש\"י הוי דבור ואע\"ג דאמירה לחודיה לא מהני כלל והעלאה לחודה לא מהני כלל מ\"מ בהצטרפות האמירה נעשית ההעלאה מעשה אלא שאני מסתפק היכא דהעלה ואמר אם הוכשר מן התורה שהרי איכא מעשה ואמירה או דילמא כיון שהעלאה לחודה לא חשיבא כלל לא מהני אמירה אלא לעשותו כמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וא\"כ לא הוכשר כי אם מדרבנן. ומ\"ש דלרש\"י עלייה לחודה לא מהני כלל ושהוא מוכרח מן הסוגיא הוא משום דאי לא תימ�� הכי אמאי נקט רבי יוחנן לא שנו אלא שלא הפך בהם ליפלוג וליתני בדידיה לא שנו אלא שהעלם מפני הכנימה אבל אם לא העלם מפני הכנימה ה\"ז בכי יותן. וכ\"ת מהכרח זה ניפשוט בעיין אם העלה ואמר אי מהני מן התורה דע\"כ מהני מן התורה דאי לא מהני אלא מדרבנן אמאי לא נקט רבי יוחנן כה\"ג דהיינו העלה ואמר הא ליתא דלעולם שהוא מדרבנן אלא שר\"י רצה ללמדנו במעשה בלא אמירה ומ\"מ קשה דמנ\"ל לרש\"י שהכוונה שהוזכרה במשנה היא אמירה עד שיצטרך לומר דהעלום חש\"ו הוא מפני הכנימה אימא שהכוונה היא מחשבה דאף שהעלום כדי שירד הטל אינו בכי יותן לפי שמחשבת קטן אינו מחשבה והעלאה לא חשיב מעשה. ולענין מה שנסתפקנו נ\"ל דלא הוכשר אלא מדרבנן כיון דעלייה לחודא לא מהני כלל כשאמר חות דרגא ומהני מדרבנן ובזה ניחא דלא פליגי התוספות ורש\"י מן הקצה אל הקצה שהרי מדברי התוספות מוכח דעלייה אפילו פירש לא מהני אפילו מדרבנן שכן כתבו ואפילו פירש לא מהני כי ההיא דהעלוהו חש\"ו ומה שכתבו אבל העלאת קטן סתם לא הוי בכי יותן לאו דוקא סתם אלא אפילו פירש אלא משום דבעו לסיים ואפילו העלאת גדול סתם שמא לא היתה מועלת נקטו נמי גבי קטן סתם וכ\"ת ממה שהקשו התוס' לרש\"י מוכח דס\"ל דלרש\"י עלייה עם אמירה הוי מן התורה שהרי הקשו הא דקתני אפילו נתכוונו לכך אינו בכי יותן והלא יש מעשה ודבור ועוד אפילו העלום סתם ליהוי בכי יותן לר\"י כו' משמע שהקושיא הראשונה אינה אליבא דר\"י אלא אליבא דכ\"ע דכיון דאיכא מעשה ודבור הוי בכי יותן מן התורה הא ליתא משום דזה הוא קודם דאסיקו אדעתייהו לומר דעלייה הוא מעשה גרוע ומש\"ה כתבו דלרש\"י עלייה ואמירה הוי מן התורה בכי יותן אבל לפי האמת שכתבו ומיהו שמא אותו מעשה גרוע וכו' כי היכי דמהני האי טעמא לעלייה סתם דלא ליהוי בכי יותן אפילו מדרבנן הכי נמי מהני לעלייה ואמירה דלא ליהוי בכי יותן מן התורה וזה ברור. הכלל העולה דבג' דינים פליגי התוספות ורש\"י האחד הוא מעשה גמור בלא אמירה דלדעת התוספות הוא מן התורה ולרש\"י מדרבנן והשני מעשה שאינו גמור ואמירה דלדעת התוספות הוא מדרבנן ולרש\"י מן התורה והשלישי מעשה גרוע ואמירה דלדעת התוספות אינו בכי יותן אפילו מדרבנן ולרש\"י הוי בכי יותן מדרבנן. וכתבו התוספות דאם כשהטל יורד מעלה אותם וכשהטל פוסק מוריד דחשיב מעשה ולא נתבאר בדבריהם אי חשיב מעשה גמור או לא ורבינו לא הביא ירושלמי זה ואפשר דמפרש בתפוס בהן בטל דהיינו הופך דקאמר רבי יוחנן וכמו שצידדו התוספות ואם פירוש תפוס בהן הוא כפי הפירוש השני שכתבו דהיינו כשהטל יורד כו' יש להכריח מכאן מה שכתבנו לעיל דעלייה לחודא לא חשיב מעשה כלל. ודע דהיכא דהעלום חש\"ו בשעת הטל ולא הורידו כשפסק ספוקי מספקא להו להתוספות אי חשיב מעשה או לא. ועיין במ\"ש הר\"ש בפרק ח' דטהרות מ\"ו ודוק. ועיין במה שפירש\"י פ\"ד די\"ט (דף ל\"ד) אההיא דתינוקות שטמנו תאנים הביאו רבינו בפ\"ה מהלכות מעשר דין כ\"א יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הכתוב בתורה כו'.</b> עיין במה שכתבו התוספות פרק קמא דחולין (דף ב') ד\"ה טמא ובמה שכתבו פרק ג' דכריתות (דף י\"ג) ד\"ה התירו: "
+            ],
+            [
+                "<b>ויש לו לטמא את החולין כו'.</b> כתב מרן צ\"ע דבפ\"ק דנדה כו'. ועיין במ\"ש הרב בעל תיו\"ט סוף פ\"ה דשביעית שהאריך לבאר דברי רבינו. ועיין בתוספות פ\"ק דחולין (דף ב') ד\"ה טמא דבבשר לכ\"ע מותר ��גרום טומאה ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ז מהלכות בכורים דין י\"ב ובמה שכתב מרן שם ועיין במ\"ש מרן ריש פ\"י מהלכות מטמאי משכב ומושב: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל ישראל מוזהרים להיות טהורים בכל רגל כו'.</b> כתבו התוספות בריש פ\"ק דחולין עלה ב' ד\"ה טמא דאסור לטמא גופו באוכלין טמאין כדדרשינן והתקדשתם והייתם קדושים אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה ע\"כ. אך ראיתי לתוספות בפרק ג' דכריתות עלה י\"ג ד\"ה התירו שהקשו וא\"ת אפילו בלא סכנה נמי והכריחו הדבר מהא דתנן בפ\"ב דטהרות והשלישי נאכל בנזיד הדמע ולכאורה נראה שההכרח הוא מדקתני השלישי נאכל בנזיד כלומר דליכא ג' בחולין אם איתא דאסור לטמא גופו ליתני דהשלישי מותר לאוכלו וממילא שמעינן דליכא טומאה בשלישי שבחולין ועוד הכריחו מההיא דחולין שכתבנו שהקשו בגמרא טמא בחולין מאי למימרא ואע\"ג שחולין טמאין כלומר ואם איתא שאסור לטמא גופו חידושא אשמעינן דיכול לשחוט טמא בחולין ולא חיישינן דילמא יגע בבשר ויטמא החולין ויאכלם ונמצא שמטמא גופו אלא ודאי דליכא איסור לטמא גופו והנה מלבד שהכרח זה אין בו כדאי משום דאף דנימא דאסור לטמא גופו מ\"מ אפשר דליכא איסור לטמא אוכלי חולין וא\"כ שפיר הקשו בגמרא טמא בחולין מאי למימרא והלא מותר הוא לטמא חולין ויאכלם בימי טומאתו או ימכרם לטמא וכי תימא דס\"ל דאסור לטמא בשר חולין הא ליתא דא\"כ מה הקשו מאי למימרא וכמבואר זאת ועוד שדברי התוספות הם סותרים זה לזה. שוב ראיתי שדין זה הוא מחלוקת קדום בין הראשונים ודעת רש\"י בפ\"ב דחולין עלה ל\"ה הוא דאסור לטמא גופו ומדרבנן מיהא איכא איסורא אך התוספות שם חלקו עליו וכתבו דליכא איסור כלל לטמא גופו וכן הוא דעת הר\"ש פרק ב' דטהרות וכן כתב בסוף מסכת מקואות וכן כתב רבינו סוף ה' טומאת אוכלין דין ח' יע\"ש ורש\"י עצמו בפרק בתרא דיומא עלה פ\"א מדבריו שם מוכח דס\"ל דקרא לא אתא אלא לומר דאם אכל אוכלין טמאים דנטמא גופו אבל לכ\"ע אזהרה שלא יטמא גופו ליכא ולפי זה כי משני נמי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לא קאי אלא לענין שאם אכל אוכלין טמאין שנטמא גופו אבל שיהא אסור לטמא גופו לא ואפילו איסורא דרבנן ליכא. ודע שאף שכתבנו דליכא איסור כלל במי שמטמא את עצמו ואפילו הכהנים לא הוזהרו כי אם ממגע מת מ\"מ ברגל איכא איסורא לטמא את עצמו כדאמרינן בפ\"ק דר\"ה עלה י\"ו אמר רבי יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו תניא נמי הכי ובנבלתם לא תגעו יכול יהיו ישראל מוזהרין על מגע נבילה כו' אלא מה ת\"ל ובנבלתם לא תגעו ברגל ע\"כ. אלא שיש להסתפק אם הוא איסור תורה או אינו אלא כי אם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומדברי רבינו שכתב כל ישראל מוזהרין להיות טהורין בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד ואם נטמא אינו לוקה אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר ע\"כ מפשטן של דברים הללו נראה דס\"ל דאיכא איסור תורה במי שמטמא את עצמו ברגל אלא שאינו לוקה ואין זה מן התימה אי ס\"ל דאיכא איסור תורה למה אינו לוקה שהרי מצינו לו דומה לזה בפרק י\"א מהלכות טומאת צרעת דין ז' גבי צפור השחוטה שהוא דין תורה לכ\"ע וכמו שהכריח הרמב\"ן במנין ל\"ת שלו ואפילו הכי נראה מדברי רבינו דאינו לוקה מדלא כתבו שם וכן בהלכות סנהדרין כשמנה הלוקין לא מנה אותו שמעת מינה דאינו לוקה ואף שאיסורו דבר תורה והטעם נראה אצלי דכיון דפשטא דקרא לא מיירי בהכי אף דמכח יתורא דרשינן איזו דרשא אף שהיא דבר תורה אינו לוקה עליה דומיא דנהנה מבשר בחלב דאף דאיכא חד לא תבשל לאיסור הנאה אינו לוקה על ההנאה וכמבואר (א\"ה עיין בדברי המחבר פ\"ה מהלכות יסודי התורה) וראיתי למרן שכתב ומ\"ש ואם נטמא אינו לוקה בת\"כ ובנבלתם לא תגעו ברגל וקתני עלה אחרים אומרים יכול אם נגע בנבילה ילקה ת\"ל ולאלה תטמאו הוי אומר רשות ומשמע לרבינו דלת\"ק נמי אינו לוקה ברגל ע\"כ. ולא ידעתי איך נלמד מדברי אחרים דלת\"ק אינו לוקה ובכוונת הת\"כ נראה דאחרים חולקים עם ת\"ק דלת\"ק אתא ובנבלתם לא תגעו לרגל ולאחרים אין חילוק בין רגל לשאר ימות השנה ומאי דכתיב ובנבלתם לא תגעו איצטריך משום דכתיב ולאלה תטמאו סד\"א חובה קמ\"ל קרא ובנבלתם לא תגעו ומהכרח שני פסוקים הללו אנו לומדים שהוא רשות וכל זה הוא מבואר למי שיעיין היטב בדברי ת\"כ. שוב ראיתי להרמב\"ן בפירוש התורה בפרשת שמיני עלה דקרא דובנבלתם לא תגעו שכתב דמה שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל הוא מצוה מד\"ס ואין בזה מן התורה עשה או לא תעשה כו' ועיין עוד שם בכל מה שכתב שדבריו צריכין ישוב יע\"ש. ודע שרש\"י הביא דרשא זו דובנבלתם לא תגעו דמיירי ברגל בפרשת ראה ולא ידעתי למה לא הביאה בפרשת שמיני וכמו שהיא שנויה בת\"כ. וראיתי להרא\"ם שהקשה עלה דדרשא זו דאמרינן דמאי דכתיב ובנבלתם לא תגעו דמיירי ברגל מהא דתנן בפרק חומר בקודש הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתו על גב הרגל רבי יהודה אומר יגמור וחכמים אומרים לא יגמור וכו' אלמא ברגל מקילין בהן ובשאר ימות השנה מחמירין בהן ואילו גבי מגע נבילה החמיר הכתוב ברגל והיקל בשאר ימות השנה ע\"כ. ולא הבינותי דבריו כלל שאם עיקר קושיית הרב הוא שמצינו במקום שהותרה טומאה ברגל ואילו גבי מגע נבילה ראינו בהפך מה לו להביא מחלוקת זה דרבי יהודה וחכמים היה לו להביא עיקר הדין דתנן בפרק חומר בקדש ובשעת הרגל אף על התרומה ואמרינן בגמרא מנא הני מילי אמר רבי יהושע בן לוי דאמר קרא ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים הכתוב עשאן כולם חברים אלמא דמקילינן ברגל יותר משאר ימות השנה ואולי דעת הרב הוא דאי מהתם הוה אמינא דלא משום קולא הוא שהתירו טומאת עם הארץ ברגל אלא לפי שהכל מטהרים עצמן ועולין לרגל ואף שבשאר ימות השנה אינם מקפידים על הטומאות ברגל מקפידים ומטהרין עצמן דומיא דההיא דכתב רבינו סוף פי\"ג מהלכות פרה דהכל נאמנין על טהרת החטאת ואפילו עמי הארץ מפני חומרתה וא\"כ אין לנו להוכיח מכאן שהקלו ברגל בטומאה יותר משאר ימות השנה אך מאותה משנה שהביא הרב דקתני וחכמים אומרים לא יגמור מוכיח מינה דע\"כ טעמא הוא לפי שהותרה טומאת ע\"ה ברגל ומש\"ה אמרו חכמים דלא יגמור אחר הרגל שאם היה הטעם לפי שהכל מטהרים עצמן ברגל אין חילוק בין רגל לאחר הרגל וכן נראה שהיא כוונת הרב ממה שהאריך להביא דברי רש\"י שבפירוש המשנה אלא שאני תמיה לפי זה שנמצאו דברי רבינו סותרים זה לזה שהרי בפי\"א מהלכות משכב ומושב דין ט' כתב טומאת עמי הארץ ברגל כטהרה היא חשובה כו' מפני שהכל מטהרין עצמן ועולין לרגל כו' ואח\"כ כתב הפותח חביתו ברגל כו' הרי שאר החבית ושאר העיסה בחזקת טומאה שהרי נגעו בו עמי הארץ כו' הרי דס\"ל שאף שהטעם הוא לפי שהכל מטהרין עצמן ברגל אפ\"ה לאחר הרגל לא יגמור והנראה אצלי בדעת רבינו הוא שעיקר הטעם הוא לפי שחכמים לא רצו לגזור טומאה על ע\"ה ברגל משום שהכל מתקבצין בירושלים ואם היינו גוזרים עליהם טומאה הוה אתו לאינצויי והיה כל אחד ואחד עושה במה לעצמו ומצאו טעם להיתר זה לפי שהכל מטהרין עצמן ברגל אבל לאחר הרגל שבטל עיקר הטעם חזר הדבר לעיקרו ולפי זה אין מקום כלל לקושיית הרב ואף אם היינו אומרים שאין הטעם כי אם משום דלא גזרו טומאה ברגל לא מצאתי מקום לקושיית הרב דמה ענין טומאת עם הארץ שהיא גזירה דרבנן דאמרינן דברגל לא גזרו לפי שכל ישראל היו באים שם ואיכא למיחש למחלוקת לטומאת מגע נבילה שהיא מן התורה דאמרינן דכיון דברגל הכל צריכין לעלות וליראות ולאכול שלמי שמחה ושלמי חגיגה דאמרינן דצריכין ליזהר שלא יגעו בנבילה או בטומאה אחרת ברגל סוף דבר דברי הרב נעלמו ממנו:       סליקו להו הלכות טומאת אוכלין "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,237 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement of Foods",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Defilement_of_Foods",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>והטל והשמן.</b> כתבו התוספות פרק לא יחפור (דף י\"ט) ד\"ה מי בשם ר\"ח דשמן אינו מכשיר וכבר דחו התוספות דבריו יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכרשינין אם ייחדן כו'.</b> עיין לעיל פ\"ב מהלכות תרומות דין ב': "
+            ],
+            [
+                "<b>הקור הרי הוא כעץ כו'.</b> עיין לעיל פ\"ה מהלכות שמיטה ויובל דין כ\"א. והמלח אינו מקבל טומאה תוספות פרק לא יחפור (דף כ') ועיין במ\"ש רבינו פי\"ג מהלכות טומאת מת דין ה' ופט\"ו דין ב': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השמן הקרוש כו'.</b> עיין לקמן ריש פ\"ט ועיין ברכת הזבח (דף צ\"ט ע\"א) ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השלג אינו אוכל כו'.</b> התוספות פרק לא יחפור (דף כ') ד\"ה והמלח כתבו דשלג אם חשב לאכילה מקבל טומאה והוא תימה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אילן שנפשח כו'.</b> דברי מרן בזה תמוהים הם דהראב\"ד ז\"ל לא השיג כי אם ביבש האילן וכ\"נ ממ\"ש ואולי מבכורים גמר לה. ומ\"ש אבל אם יבשו בו פירות ט\"ס הוא והכוונה אבל אם יבש ופירות בו ודין זה לא נזכר בפרק העור והרוטב ופשוט הוא: (*א\"ה עיין בספר בני יעקב (דף קכ\"ה) ובהגהותיו בספר בני חיי א\"ח סימן של\"ז): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שיצאת חוץ לעציץ כו'.</b> כתב מרן ומ\"ש הראב\"ד וכן שנוי במשנה לא ידענא כו'. ולי נראה דהראב\"ד הוקשה לו לפי פירושו דהיכן מצינו דבר שנטמא שיחזור לידי טהרה על ידי זריעה לזה כתב וכן הוא שנוי במשנה והיא בספ\"ט דתרומות דתנן שתילי תרומה שנטמאו שתלן טהרו ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אוכלין שמחוברים לכלים וכו'.</b> דין זה הביאו רבינו בפרק כ\"ה מהלכות כלים דין י\"ב אבל מ\"ש כאן יצא לו מסוגיית הגמרא דפרק אלו עוברין (דף מ\"ו) דוק ותשכח: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו.</b> כתבו התוספות בפרק בא סימן (דף נ') דאין הכשר מועיל אף באוכל אדם אי הוי הכשר לצורך בהמה יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בשר הפורש מן החי כו'.</b> ורבינו שינה לשון המשנה דקתני החותך מן האדם כו' ועיין בדין ט' ובמה שכתב מרן שם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החותך בשר כו'.</b> פרק ה' דכריתות (דף כ\"א) ועיין ברכת הזבח (דף קע\"ו ע\"ב): "
+            ],
+            [
+                "<b>שיש להם מעשה כו'.</b> עיין לקמן רפי\"ד וברפ\"ב מהלכות כלים ובפרק כ\"ה דין י\"א ועיין בפ\"א מהלכות פסולי המוקדשין: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כמה שיעור אוכלין לטומאה כו'.</b> עיין בפרק המצניע (דף צ\"ה) ד\"ה אי לענין ובדברי הרז\"ה שם ועיין בדברי הרמב\"ן בפי' התורה ועיין בפ\"ט דחולין (דף קי\"ח) אההיא דאין יד לפחות מכזית ועיין במ\"ש התוספות שם ובהרשב\"א שם ועיין במ\"ש רש\"י פרק העור והרוטב (דף קכ\"ח) אההיא דחותך כזית בשר יע\"ש. (*א\"ה עיין לקמן פכ\"ג מהלכות כלים דין ט' מה שפלפל הרב המחבר ע\"ד רש\"י הנזכר): <br><b>נסתפקתי </b>למ\"ד דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה אם שני חצאי ביצה נטמאו כל אחד בפני עצמו וחזרו ונצטרפו ונעשו כביצה מי הוו טמאים או דילמא כיון דבשעת קבלת הטומאה לא היה בו כשיעור נמצא שלא קיבל טומאה וא\"כ כי נצטרפו אח\"כ אינו מעלה ומוריד. וההיא דכתב רבינו בפ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאה דין י\"ג פחות מכעדשה מן השרץ ופחות מכזית מן הנבילה שתפחו ועמדו על כשיעור מטמאים מד\"ס אינו ענין לזה דשאני שרץ ונבילה שהטומאה היא מצד עצמה ולא קבלו אותה ממקום אחר ולפיכך כל שיש כשיעור מצטרפין אף שבתחילה לא היה בו שיעור ופשיטא דאם צירף שני חצאי נבילה דמטמאים. אבל בדבר המקבל טומאה מאחר דבשעת קבלתו לא היה בו שיעור נ\"ל שאף אם תפח ועמד על כשיעור אינו מעלה ומוריד כלל תפיחה זו. וכן אם צירף שני חצאי ביצה דינא הכי. שוב ראיתי בתוספתא הביאה הר\"ש פ\"ח דפרה מ\"ו קדרה שהיא מלאה משקין טהורים ותורמוסין טמאים פחות מכביצה נתונין לתוכה נתפחו ונעשו כביצה הרי זו אומר טמאני וטמאתיו ע\"כ. ופירושה דהמשקין גרמו התפוח וכמה שכתב הר\"ש והתורמוסין אומרים למשקין שעשו אותי כביצה ואני חזרתי וטמאתי המשקין. וא\"כ מוכח מהכא דאוכלים טמאים פחות מכביצה שתפחו ועמדו על כביצה שהם טמאים. ולפי זה נראה דה\"ה אם צירף שני חצאי ביצה והדבר צריך תלמוד. ודע שמתוספתא זו נראה כסברת החולקים על רבינו וס\"ל דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה אך לרבינו דמקבל טומאה בכל שהוא לא שייך לומר טמאני וטמאתיו דהא קודם התפוח היה טמא אלא שלא היה מטמא וצ\"ע. ודע די\"ל דהתוספתא מיירי כשהיה בו כביצה מתחילה וצמקה וחזרה ותפחה דאז חזרה לטומאתו הראשונה כמ\"ש רבינו סוף פ\"ד מהלכות אבות הטומאה ובפירקין אבל לעולם דכל שלא היה בו שיעור בשעת קבלת הטומאה התפיחה אינו מעלה ומוריד כלל וזה נראה אצלי נכון ועיין מה שכתבתי לעיל סימן מ' ודוק. (*א\"ה תמצאנו לקמן פכ\"ג מהלכות כלים דין ט' יע\"ש.) ועיין בסוגיא דפרק המצניע (דף צ\"א) בבעיית זרק תרומה לבית דאמרינן כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לכביצה מדמצטרף לעניין טומאה מחייב נמי לענין שבת כו' משמע דוקא היכא דזרק לבית טמא אבל לבית טהור אף שהשני זיתים היו כבר טמאים אינם מצטרפין ודוק בדברי התוספות שם ד\"ה אי לענין שבת שכתבנו דה\"מ למפרך אמאי נקט לבית טמא משמע דאי הבעיא היא לענין טומאה ניחא דנקט לבית טמא דבענין אחר לא משכחת לה הבעיא. ועיין במ\"ש הרב המחבר בפי\"ח מהלכות שבת דין כ\"ז ופי\"ב מהלכות שאר אבות הטומאה סוף דין י'. ודע דלכ\"ע פחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן כמו שהוכיח מרן זקני בס' תוספות יום הכפורים (דף ט') ולפי זה אף לסברת החולקים על רבינו קשה לשון התוספתא דקתני טמאני דהא קודם נמי היה טמא א\"ו דלישנא לאו דוקא אלא היינו לומר דהוסיף לו טומאה דמעיקרא היה טמא מדרבנן והשתא מדאורייתא א\"כ איפוא לדעת רבינו נמי מ\"ש טמאני וטמאתיו ר\"ל דהוסיף על הטומאה דמעיקרא לא היה מטמא אחרים והשתא טמאתיו. ועיין בחידושי הרשב\"א ז\"ל פרק העור והרוטב (דף קי\"ח) דנראה מדבריו דס\"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן והיא סברא מחודשת ויש לתת סמך לסברתו מתוספתא הלזו דפשטה משמע הכי מדקאמר טמאני וטמאתיו ועיין רשב\"ם פרק הספינה (דף פ') ועיין בפרק שלשה שאכלו ובפסחים פרק אלו עוברין (דף מ\"ט) דאמרינן חזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצה כו' דמוכח מאותה סוגיא דבין לר\"מ בין לרבי יהודה פחות מכביצה אינו מקבל טומאתו דאין סברא לומר דהתם נקט שיעורא דלטמא אחרים חדא דלישנא דטומאתו מוכח דבטומאת עצמו משערינן דקים להו דאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה ותו דמה ראית להשוות חזרתו למה שמטמא אחרים ולא לטומאת עצמו דמטמא בכל שהוא. תו צ\"ע בחולין (דף ל\"ד) דקאמר מצינו שהמאכל חמור מן האוכל דאילו מאכל בכביצה ואוכל עד דאכל כחצי פרס. ושני סוגיות אלו צריכין יישוב אליבא דמ\"ד דכל שהוא מקבל טומאה מן התורה ועיין בספר שער אפרים סימן א' דמדמה ברכת המוציא לדין טומאה יע\"ש. ולפי זה קשיא ההיא דירושלמי שהביאו הפוסקים דבריה כמות שהיא חשיב שיעור לענין ברכה ואילו הכא בתוספתא זו בדין התורמוסין מוכח דתורמוס אחד כיון שהוא פחות משיעורא אינו מקבל טומאה): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל האוכלין מצטרפין לכביצה.</b> דוקא כשהם מחוברים שנעשו גוף אחד אבל אינם מחוברין אלא שנוגעים זה בזה אינם מצטרפים ואפילו במין אחד ואף שמדברי רש\"י בפרק העור והרוטב (דף קיז) נראה דס\"ל דכל שנוגעים זה בזה מצטרפין לכביצה כבר הכריחו התוס' שם בד\"ה אין והרשב\"א שם בחידושיו דכל שלא נעשו גוף אחד לא מצטרפי והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ומיהו נראה מדבריהם דכל שהוא מחובר קצת אף שאם היה מגביה האחד היה ניתק חבירו חשיב חיבור ומצטרף: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ידות האוכלין כו'.</b> מדברי התוספות פ\"ט דחולין (דף קי\"ח) ד\"ה אין נראה דס\"ל דלא חשיב יד אלא כל שהוא מחובר כ\"כ שאילו יגביה היד לא יהיה ניתק האוכל אבל אם אינו מחובר כ\"כ ואם יגביה היד יהיה ניתק האוכל לא הוי יד לאוכל ואף דלענין צירוף דכביצה חשיב מחובר בענין זה (א\"ה כמבואר בפרק הקודם דין ג') לגבי יד לא חשיב: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש יד לפחות מכזית.</b> רש\"י ז\"ל פירש דדוקא פחות מכזית והוא שיהא בו כפול הא פחות מפול אין לו יד והרשב\"א בחידושיו כתב בשם הרמב\"ן ז\"ל דה\"ה לפחות מפול וכבר הכריח הרשב\"א כסברת רש\"י יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויד כל הנקצרים כו'.</b> כתב הרא\"ש בתשובה כלל נ\"ד סי\"א על הפינוייל שהיד שלו הוא עד ג' טפחים יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין חיבורי אדם חיבור.</b> עיין לעיל פ\"ד מהלכות טומאת מת דין ה': "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>השמן או הדבש כו'.</b> עיין לעיל פ\"א דין י\"ט ובמה שכתב מרן שם ועיין ברכת הזבח (דף צ\"ט ע\"א) ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בין גדולים בין קטנים.</b> עיין בהר\"ש ותיו\"ט ובספר חוט השני סי' כ\"ט וסי' ל' ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>הדם המנוי כו'.</b> בירושלמי פרק עגלה ערופה אמרינן דם עגלה ערופה מהו שיכשיר מן מה דתני רבי יוסא דמה טמא דמה מכשיר ע\"כ: "
+            ],
+            [
+                "<b>בין שיצא שלא לרצון כו'.</b> פ\"ק דכריתות (דף י\"ג) יע\"ש ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והוא דם הקדשים כו'.</b> עיין במה שכתב מרן בסוף פ\"א מהלכות פסולי המוקדשין: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א להיות הבשר טמא כו'.</b> עיין בפ\"ו מהלכות איסורי מזבח דין ח' ובמ\"ש מרן בפי\"ב מהלכות שאר אבות הטומאה דין י\"ג יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>והוא שינתן עליהם ברצון בעלים.</b> (*א\"ה כתב מרן בשם הרשב\"א דהוכיחו התוספות דגבי הכשר אוכלים לא בעינן רצון בעלים. ועיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פכ\"ד מהלכות כלים דין ז'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שיש להם מעשה כו'.</b> עיין לעיל ספ\"ג ולקמן רפי\"ד ובפ\"ב מהלכות כלים ופ\"ח דין י\"א ובפרק כ\"ה דין י\"א ובפ\"א מהלכות פסה\"מ יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הפכו בהם קטנים על הגג וכו'.</b> דע שרש\"י והתוספות נחלקו בדין זה בפ\"ק דחולין דלרש\"י היכא דעשו מעשה דהפכו ואמרו בפירוש שרוצים שירד הטל עליהם מקבלים טומאה מן התורה ואם הפכו ולא אמרו היינו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו והוכשרו מדרבנן ואם אמרו ולא הפכו אינם בהכשר אפילו מדרבנן. ולדעתו אין הפרש בין מעשה למעשה אלא הכל תלוי באמירה. ולפי זה הא דכתב רבינו בריש פ\"ב מהלכות כלים חקקום התינוקות למוד בהם את העפר הרי אלו מקבלים טומאה וכן ההיא דכתב בפ\"ח מהלכות כלים דין י' לדברי רש\"י אם חקק ולא אמר שחקקו למוד אינו מקבל טומאה כי אם מדרבנן ואם חקק ואמר מקבל טומאה מן התורה אמר ולא חקק אינו מקבל טומאה כלל וכן ההיא דריש פ\"א מהלכות פס\"ה שאפילו היתה עומדת בדרום ומשכה הקטן והביאה לצפון שהיא פסולה לדעת רש\"י אם אמר שחיטתו כשירה. והתוספות ס\"ל דאמירה אינה מעלה ומורדת בדינים אלו כלל אלא הכל תלוי במעשה שאם הוא מעשה גמור כגון ההיא דחקק דפשיטא שאם חוקקים לצורך בית קבול הם מקבלים טומאה מן התורה אפילו בלא אמירה ואם המעשה אינו גמור כגון ההיא דהפכו בהם וכגון ההיא דהיתה בדרום ומשכה לצפון שאפשר לספק עדיין במחשבתם למה נתכוונו אין מחשבתם מחשבה מן התורה אפילו שאמרו בפה אבל מדרבנן לחומרא מחשבתם מחשבה אפילו שלא אמרו. ודעת רבינו נ\"ל שהוא כדעת התוספות ומש\"ה גבי חקק סתם וכתב מקבלים טומאה ולא כתב שהיא מדרבנן לפי שהוא מעשה גמור וגבי הפוך ביאר דבריו שהוא מדרבנן וכ\"כ הרב ל\"מ בפ\"א מהלכות פס\"ה שדעת רבינו הוא כדעת התוספות. ודע שאף שכתבנו דלרש\"י אין חילוק בין מעשה למעשה איכא מעשה דגריע טובא אפילו מדרבנן לא חשיב כגון קטן המעלה פירותיו לגג כדי שירד עליהם הטל משום דהעלאה לא חשיב מעשה כלל דדלמא מפני הכנימה העלום ודין זה הוא מוכרח מן הסוגיא לדעת רש\"י ומיהו אם העלה ואמר הקטן הוכשר לרש\"י וז\"ש רש\"י העלו חש\"ו מפני הכנימה כלומר דאל\"כ היכי קתני אע\"פ שנתכוון אינו בכי יותן והכוונה לרש\"י הוי דבור ואע\"ג דאמירה לחודיה לא מהני כלל והעלאה לחודה לא מהני כלל מ\"מ בהצטרפות האמירה נעשית ההעלאה מעשה אלא שאני מסתפק היכא דהעלה ואמר אם הוכשר מן התורה שהרי איכא מעשה ואמירה או דילמא כיון שהעלאה לחודה לא חשיבא כלל לא מהני אמירה אלא לעשותו כמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וא\"כ לא הוכשר כי אם מדרבנן. ומ\"ש דלרש\"י עלייה לחודה לא מהני כלל ושהוא מוכרח מן הסוגיא הוא משום דאי לא תימא הכי אמאי נקט רבי יוחנן לא שנו אלא שלא הפך בהם ליפלוג וליתני בדידיה לא שנו אלא שהעלם מפני הכנימה אבל אם לא העלם מפני הכנימה ה\"ז בכי יותן. וכ\"ת מהכרח זה ניפשוט בעיין אם העלה ואמר אי מהני מן התורה דע\"כ מהני מן התורה דאי לא מהני אלא מדרבנן אמאי לא נקט רבי יוחנן כה\"ג דהיינו העלה ואמר הא ליתא דלעולם שהוא מדרבנן אלא שר\"י רצה ללמדנו במעשה בלא אמירה ומ\"מ קשה דמנ\"ל לרש\"י שהכוונה שהוזכרה במשנה היא אמירה עד שיצטרך לומר דהעלום חש\"ו הוא מפני הכנימה אימא שהכוונה היא מחשבה דאף שהעלום כדי שירד הטל אינו בכי יותן לפי שמחשבת קטן אינו מחשבה והעלאה לא חשיב מעשה. ולענין מה שנסתפקנו נ\"ל דלא הוכשר אלא מדרבנן כיון דעלייה לחודא לא מהני כלל כשאמר חות דרגא ומהני מדרבנן ובזה ניחא דלא פליגי התוספות ורש\"י מן הקצה אל הקצה שהרי מדברי התוספות מוכח דעלייה אפילו פירש לא מהני אפילו מדרבנן שכן כתבו ואפילו פירש לא מהני כי ההיא דהעלוהו חש\"ו ומה שכתבו אבל העלאת קטן סתם לא הוי בכי יותן לאו דוקא סתם אלא אפילו פירש אלא משום דבעו לסיים ואפילו העלאת גדול סתם שמא לא היתה מועלת נקטו נמי גבי קטן סתם וכ\"ת ממה שהקשו התוס' לרש\"י מוכח דס\"ל דלרש\"י עלייה עם אמירה הוי מן התורה שהרי הקשו הא דקתני אפילו נתכוונו לכך אינו בכי יותן והלא יש מעשה ודבור ועוד אפילו העלום סתם ליהוי בכי יותן לר\"י כו' משמע שהקושיא הראשונה אינה אליבא דר\"י אלא אליבא דכ\"ע דכיון דאיכא מעשה ודבור הוי בכי יותן מן התורה הא ליתא משום דזה הוא קודם דאסיקו אדעתייהו לומר דעלייה הוא מעשה גרוע ומש\"ה כתבו דלרש\"י עלייה ואמירה הוי מן התורה בכי יותן אבל לפי האמת שכתבו ומיהו שמא אותו מעשה גרוע וכו' כי היכי דמהני האי טעמא לעלייה סתם דלא ליהוי בכי יותן אפילו מדרבנן הכי נמי מהני לעלייה ואמירה דלא ליהוי בכי יותן מן התורה וזה ברור. הכלל העולה דבג' דינים פליגי התוספות ורש\"י האחד הוא מעשה גמור בלא אמירה דלדעת התוספות הוא מן התורה ולרש\"י מדרבנן והשני מעשה שאינו גמור ואמירה דלדעת התוספות הוא מדרבנן ולרש\"י מן התורה והשלישי מעשה גרוע ואמירה דלדעת התוספות אינו בכי יותן אפילו מדרבנן ולרש\"י הוי בכי יותן מדרבנן. וכתבו התוספות דאם כשהטל יורד מעלה אותם וכשהטל פוסק מוריד דחשיב מעשה ולא נתבאר בדבריהם אי חשיב מעשה גמור או לא ורבינו לא הביא ירושלמי זה ואפשר דמפרש בתפוס בהן בטל דהיינו הופך דקאמר רבי יוחנן וכמו שצידדו התוספות ואם פירוש תפוס בהן הוא כפי הפירוש השני שכתבו דהיינו כשהטל יורד כו' יש להכריח מכאן מה שכתבנו לעיל דעלייה לחודא לא חשיב מעשה כלל. ודע דהיכא דהעלום חש\"ו בשעת הטל ולא הורידו כשפסק ספוקי מספקא להו להתוספות אי חשיב מעשה או לא. ועיין במ\"ש הר\"ש בפרק ח' דטהרות מ\"ו ודוק. ועיין במה שפירש\"י פ\"ד די\"ט (דף ל\"ד) אההיא דתינוקות שטמנו תאנים הביאו רבינו בפ\"ה מהלכות מעשר דין כ\"א יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הכתוב בתורה כו'.</b> עיין במה שכתבו התוספות פרק קמא דחולין (דף ב') ד\"ה טמא ובמה שכתבו פרק ג' דכריתות (דף י\"ג) ד\"ה התירו: "
+            ],
+            [
+                "<b>ויש לו לטמא את החולין כו'.</b> כתב מרן צ\"ע דבפ\"ק דנדה כו'. ועיין במ\"ש הרב בעל תיו\"ט סוף פ\"ה דשביעית שהאריך לבאר דברי רבינו. ועיין בתוספות פ\"ק דחולין (דף ב') ד\"ה טמא דבבשר לכ\"ע מותר לגרום טומאה ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ז מהלכות בכורים דין י\"ב ובמה שכתב מרן שם ועיין במ\"ש מרן ריש פ\"י מהלכות מטמאי משכב ומושב: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל ישראל מוזהרים להיות טהורים בכל רגל כו'.</b> כתבו התוספות בריש פ\"ק דחולין עלה ב' ד\"ה טמ�� דאסור לטמא גופו באוכלין טמאין כדדרשינן והתקדשתם והייתם קדושים אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה ע\"כ. אך ראיתי לתוספות בפרק ג' דכריתות עלה י\"ג ד\"ה התירו שהקשו וא\"ת אפילו בלא סכנה נמי והכריחו הדבר מהא דתנן בפ\"ב דטהרות והשלישי נאכל בנזיד הדמע ולכאורה נראה שההכרח הוא מדקתני השלישי נאכל בנזיד כלומר דליכא ג' בחולין אם איתא דאסור לטמא גופו ליתני דהשלישי מותר לאוכלו וממילא שמעינן דליכא טומאה בשלישי שבחולין ועוד הכריחו מההיא דחולין שכתבנו שהקשו בגמרא טמא בחולין מאי למימרא ואע\"ג שחולין טמאין כלומר ואם איתא שאסור לטמא גופו חידושא אשמעינן דיכול לשחוט טמא בחולין ולא חיישינן דילמא יגע בבשר ויטמא החולין ויאכלם ונמצא שמטמא גופו אלא ודאי דליכא איסור לטמא גופו והנה מלבד שהכרח זה אין בו כדאי משום דאף דנימא דאסור לטמא גופו מ\"מ אפשר דליכא איסור לטמא אוכלי חולין וא\"כ שפיר הקשו בגמרא טמא בחולין מאי למימרא והלא מותר הוא לטמא חולין ויאכלם בימי טומאתו או ימכרם לטמא וכי תימא דס\"ל דאסור לטמא בשר חולין הא ליתא דא\"כ מה הקשו מאי למימרא וכמבואר זאת ועוד שדברי התוספות הם סותרים זה לזה. שוב ראיתי שדין זה הוא מחלוקת קדום בין הראשונים ודעת רש\"י בפ\"ב דחולין עלה ל\"ה הוא דאסור לטמא גופו ומדרבנן מיהא איכא איסורא אך התוספות שם חלקו עליו וכתבו דליכא איסור כלל לטמא גופו וכן הוא דעת הר\"ש פרק ב' דטהרות וכן כתב בסוף מסכת מקואות וכן כתב רבינו סוף ה' טומאת אוכלין דין ח' יע\"ש ורש\"י עצמו בפרק בתרא דיומא עלה פ\"א מדבריו שם מוכח דס\"ל דקרא לא אתא אלא לומר דאם אכל אוכלין טמאים דנטמא גופו אבל לכ\"ע אזהרה שלא יטמא גופו ליכא ולפי זה כי משני נמי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לא קאי אלא לענין שאם אכל אוכלין טמאין שנטמא גופו אבל שיהא אסור לטמא גופו לא ואפילו איסורא דרבנן ליכא. ודע שאף שכתבנו דליכא איסור כלל במי שמטמא את עצמו ואפילו הכהנים לא הוזהרו כי אם ממגע מת מ\"מ ברגל איכא איסורא לטמא את עצמו כדאמרינן בפ\"ק דר\"ה עלה י\"ו אמר רבי יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו תניא נמי הכי ובנבלתם לא תגעו יכול יהיו ישראל מוזהרין על מגע נבילה כו' אלא מה ת\"ל ובנבלתם לא תגעו ברגל ע\"כ. אלא שיש להסתפק אם הוא איסור תורה או אינו אלא כי אם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומדברי רבינו שכתב כל ישראל מוזהרין להיות טהורין בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד ואם נטמא אינו לוקה אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר ע\"כ מפשטן של דברים הללו נראה דס\"ל דאיכא איסור תורה במי שמטמא את עצמו ברגל אלא שאינו לוקה ואין זה מן התימה אי ס\"ל דאיכא איסור תורה למה אינו לוקה שהרי מצינו לו דומה לזה בפרק י\"א מהלכות טומאת צרעת דין ז' גבי צפור השחוטה שהוא דין תורה לכ\"ע וכמו שהכריח הרמב\"ן במנין ל\"ת שלו ואפילו הכי נראה מדברי רבינו דאינו לוקה מדלא כתבו שם וכן בהלכות סנהדרין כשמנה הלוקין לא מנה אותו שמעת מינה דאינו לוקה ואף שאיסורו דבר תורה והטעם נראה אצלי דכיון דפשטא דקרא לא מיירי בהכי אף דמכח יתורא דרשינן איזו דרשא אף שהיא דבר תורה אינו לוקה עליה דומיא דנהנה מבשר בחלב דאף דאיכא חד לא תבשל לאיסור הנאה אינו לוקה על ההנאה וכמבואר (א\"ה עיין בדברי המחבר פ\"ה מהלכות יסודי התורה) וראיתי למרן שכתב ומ\"ש ואם נטמא אינו לוקה בת\"כ ובנבלתם לא תגעו ברגל וקתנ�� עלה אחרים אומרים יכול אם נגע בנבילה ילקה ת\"ל ולאלה תטמאו הוי אומר רשות ומשמע לרבינו דלת\"ק נמי אינו לוקה ברגל ע\"כ. ולא ידעתי איך נלמד מדברי אחרים דלת\"ק אינו לוקה ובכוונת הת\"כ נראה דאחרים חולקים עם ת\"ק דלת\"ק אתא ובנבלתם לא תגעו לרגל ולאחרים אין חילוק בין רגל לשאר ימות השנה ומאי דכתיב ובנבלתם לא תגעו איצטריך משום דכתיב ולאלה תטמאו סד\"א חובה קמ\"ל קרא ובנבלתם לא תגעו ומהכרח שני פסוקים הללו אנו לומדים שהוא רשות וכל זה הוא מבואר למי שיעיין היטב בדברי ת\"כ. שוב ראיתי להרמב\"ן בפירוש התורה בפרשת שמיני עלה דקרא דובנבלתם לא תגעו שכתב דמה שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל הוא מצוה מד\"ס ואין בזה מן התורה עשה או לא תעשה כו' ועיין עוד שם בכל מה שכתב שדבריו צריכין ישוב יע\"ש. ודע שרש\"י הביא דרשא זו דובנבלתם לא תגעו דמיירי ברגל בפרשת ראה ולא ידעתי למה לא הביאה בפרשת שמיני וכמו שהיא שנויה בת\"כ. וראיתי להרא\"ם שהקשה עלה דדרשא זו דאמרינן דמאי דכתיב ובנבלתם לא תגעו דמיירי ברגל מהא דתנן בפרק חומר בקודש הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתו על גב הרגל רבי יהודה אומר יגמור וחכמים אומרים לא יגמור וכו' אלמא ברגל מקילין בהן ובשאר ימות השנה מחמירין בהן ואילו גבי מגע נבילה החמיר הכתוב ברגל והיקל בשאר ימות השנה ע\"כ. ולא הבינותי דבריו כלל שאם עיקר קושיית הרב הוא שמצינו במקום שהותרה טומאה ברגל ואילו גבי מגע נבילה ראינו בהפך מה לו להביא מחלוקת זה דרבי יהודה וחכמים היה לו להביא עיקר הדין דתנן בפרק חומר בקדש ובשעת הרגל אף על התרומה ואמרינן בגמרא מנא הני מילי אמר רבי יהושע בן לוי דאמר קרא ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים הכתוב עשאן כולם חברים אלמא דמקילינן ברגל יותר משאר ימות השנה ואולי דעת הרב הוא דאי מהתם הוה אמינא דלא משום קולא הוא שהתירו טומאת עם הארץ ברגל אלא לפי שהכל מטהרים עצמן ועולין לרגל ואף שבשאר ימות השנה אינם מקפידים על הטומאות ברגל מקפידים ומטהרין עצמן דומיא דההיא דכתב רבינו סוף פי\"ג מהלכות פרה דהכל נאמנין על טהרת החטאת ואפילו עמי הארץ מפני חומרתה וא\"כ אין לנו להוכיח מכאן שהקלו ברגל בטומאה יותר משאר ימות השנה אך מאותה משנה שהביא הרב דקתני וחכמים אומרים לא יגמור מוכיח מינה דע\"כ טעמא הוא לפי שהותרה טומאת ע\"ה ברגל ומש\"ה אמרו חכמים דלא יגמור אחר הרגל שאם היה הטעם לפי שהכל מטהרים עצמן ברגל אין חילוק בין רגל לאחר הרגל וכן נראה שהיא כוונת הרב ממה שהאריך להביא דברי רש\"י שבפירוש המשנה אלא שאני תמיה לפי זה שנמצאו דברי רבינו סותרים זה לזה שהרי בפי\"א מהלכות משכב ומושב דין ט' כתב טומאת עמי הארץ ברגל כטהרה היא חשובה כו' מפני שהכל מטהרין עצמן ועולין לרגל כו' ואח\"כ כתב הפותח חביתו ברגל כו' הרי שאר החבית ושאר העיסה בחזקת טומאה שהרי נגעו בו עמי הארץ כו' הרי דס\"ל שאף שהטעם הוא לפי שהכל מטהרין עצמן ברגל אפ\"ה לאחר הרגל לא יגמור והנראה אצלי בדעת רבינו הוא שעיקר הטעם הוא לפי שחכמים לא רצו לגזור טומאה על ע\"ה ברגל משום שהכל מתקבצין בירושלים ואם היינו גוזרים עליהם טומאה הוה אתו לאינצויי והיה כל אחד ואחד עושה במה לעצמו ומצאו טעם להיתר זה לפי שהכל מטהרין עצמן ברגל אבל לאחר הרגל שבטל עיקר הטעם חזר הדבר לעיקרו ולפי זה אין מקום כלל לקושיית הרב ואף אם היינו אומרים שאין הטעם כי אם משום דלא גזרו טומאה ברגל לא מצאתי מקום לקושיית הרב דמה ענין טומאת עם הארץ שהיא גזירה דרבנן דאמרינן דברגל לא גזרו לפי שכל ישראל היו באים שם ואיכא למיחש למחלוקת לטומאת מגע נבילה שהיא מן התורה דאמרינן דכיון דברגל הכל צריכין לעלות וליראות ולאכול שלמי שמחה ושלמי חגיגה דאמרינן דצריכין ליזהר שלא יגעו בנבילה או בטומאה אחרת ברגל סוף דבר דברי הרב נעלמו ממנו:       סליקו להו הלכות טומאת אוכלין "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,199 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Red Heifer",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות פרה אדומה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות פרה אדומה וכו'.</b> מדברי רבינו הללו נראה שזקינה אינה נקראת כי אם ביותר מד' שנים וקשה שהרי בפ\"א מהלכות מעה\"ק דין י\"א כתב והגדולים בבקר עד ג' שנים שלמות מיום ליום כו' יתר על זה הרי הוא זקן אלמא דיתר מג' נקרא זקן וא\"כ ה\"ה בפרה וי\"ל דע\"כ אין שיעור שנות הפרש שוה לשנות הפרה שהרי פר נקרא מבן ב' שנים ופרה אינה נקראת כי אם מבת שלש וכבר הארכתי בזה לקמן יע\"ש וא\"כ כשם שבפר ששנותיו מתחילים מבן ב' אינו נקרא זקן עד שיעברו עליו שתי שנים שהוא שיהיה מבן ג' ואילך הכי נמי בפרה ששנותיה מתחילים מבת ג' אינה נקראת זקנה עד שיעברו עליה ב' שנים דהיינו שתהיה מבת ד' שנים ואילך. והנה בעיקר הדין דפרה הזקנה כשירה ואילו בשאר הקרבנות קי\"ל דהזקן פסול לקרבן וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות מעה\"ק ובפ\"ב מהלכות איסורי מזבח דין ו' נראה שהטעם הוא משום דפרה אינה קדשי מזבח כי אם קדשי ב\"ה ומש\"ה איצטריך קרא לומר אשר אין בה מום אע\"ג דכל הקרבנות צריך שלא יהיה בהם מום משום דסד\"א כיון שהיא קדשי ב\"ה לא יהיה מום פוסל בה קמ\"ל דלא וא\"כ אין לנו לומר שפוסל כי אם מום דכתיב בהדיא אבל זקן אע\"ג דממעטינן ליה מקרא וכדאיתא בסוף פ\"ו דבכורות מ\"מ כיון דאין פסולו מחמת מום כשר לפרה ולפ\"ז היה נ\"ל דמזוהם וחולה נמי דפסולים לשאר קרבנות דכשר בפרה דהא הני תלת דהיינו זקן ומזוהם וחולה מחד קרא ממעטינן להו וכדאיתא התם. הן אמת שאני תמיה בזה דבפרק קמא דחולין עלה י\"א דטריפה פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא ורבינו בדין ז' כתב היתה יוצא דופן או מחיר או אתנן או טריפה או שנרבעה פסולה שכל הפסולין לקדשים למזבח פוסל את הפרה ואע\"פ שהיא כקדשי ב\"ה הואיל וקראה הכתוב חטאת ע\"כ וא\"כ יש לתמוה דמאחר דכל דבר הפוסל בשאר הקרבנות פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא מ\"ש זקן דפסול בכל הקרבנות וכשר בפרה ומיהו לפי מ\"ש בעלה קע\"ט (*א\"ה תמצאנו פ\"ב מהלכות איסורי מזבח) שיש ב' מיני זקנה הא' הוא הזקן שתשש כחו שהרי באדם שפסול הזקן אינו זקן בשנים אלא שהגיע להיות רותת וכמו שפסק בפ\"ז מהלכות ביאת מקדש דין י\"ב ובפ\"ב מהלכות איסורי מזבח כתב כל המומין הפוסלין באדם ובבהמה כו' וכבר נמנו וא\"כ פסול הזקנה בבהמה הוא דומיא דזקנה דאדם וזקנה כזו הוא דדרשינן לה מקרא אבל הזקנה שהוא מצד רבוי השנים כגון איל יותר מבן ב' ופר יותר מבן ג' זה אין פסולו כי אם מדרבנן ואפשר דאפילו מדרבנן ליכא פסולא שאינו אלא משום כבוד בעלמא ומ\"מ בין הכי ובין הכי ניחא דדוקא בפסול שפוסל בקדשים מן התורה פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא אבל בזקן בשנים דלרבינו אינו פסול כי אם מדרבנן אינו פוסל בפרה משום דקדשי ב\"ה היא ולפי זה אם הגיעה הפרה לשיעור הזקנה שכנגדה באדם פוסל שאז פסולה מן התורה גם בפרה פוסל משום דחטאת קרייה. ואף לדברי התוס' שבפרק ב' שעירי עלה ס\"ו דמשמע מדבריהם דפסול השנים הוא מן התורה וכמו שנכתוב לקמן ל\"ק כלל שהרי המתבאר מתוך דברי התוס' שם הוא דס\"ל דר\"מ פליג עם חכמים דס\"�� דאין שנים פוסלים כי אם מפני הכבוד ואליבא דחכמים הוא דשנים פוסלים בפר מן התורה. ולפ\"ז מאי דאמרינן דכשירה הזקנה הוא מאמר ר\"מ דוקא ואזיל לטעמיה דאית ליה דאין שנים פוסלין כי אם מפני הכבוד וגבי פרה שנעשית בחוץ ליכא כבוד אבל לרבנן אה\"נ דפרה יתירה מבת ד' פסולה ולפי פי' זה פשיטא דקי\"ל כרבנן דהזקינה שהיא יתירה מבת ד' פסולה ולרבינו דפסק דהזקנה כשירה צ\"ל דס\"ל דר\"מ לא פליג אדרבנן אלא פרושי קא מפרש דמאי דקא אמרי רבנן בת ג' או בת ד' לא בעו למעט יותר מבת ד' דהא הזקנה כשירה לפרה אלא דאורחא דמילתא נקטו דאין ממתינין לה שמא תשחיר דאלת\"ה אלא דפליגי רבנן עם ר\"מ ולרבנן יתירה מבת ד' פסולה היא תימה איך פסק כר\"מ נגד חכמים. ובאידך פלוגתא דפרים דפ\"ק דפרה מ\"ב ראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב הלכה כחכמים והיות הזקנים מן הבהמות מתועבים בכל הקרבנות הנה הוא מאמר אמיתי וכאילו ענינו קרוב ממום ר\"ל הזקן ותש כח וכבר קדם לך זה בספ\"ו מבכורות ע\"כ. והנראה אצלי מתוך דברי רבינו הללו דס\"ל דגם במשנה לא נחלקו ר\"מ עם חכמים אלא דר\"מ מפרש דברי חכמים דמאי דנקטו חכמים אף בני ג' לאו למימרא דיתר מבן ג' פסולים אלא שאין מביאין אותו מפני הכבוד אך אם הגיע לשיעור הזקנה שתש כחו אז מתועב לגמרי וענינו קרוב ממום וזהו הזקן שכתב בפ\"ג מהלכות איסורי מזבח ואתיא פשט ההלכה דפרק ב' שעירי דמוכח מינה דאין שנים פוסלים בפר ככ\"ע ודוק: <br><b>תנן </b>בריש פרה רא\"א עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וחכ\"א עגלה בת ב' ופרה בת ג' או בת ד' רמ\"א אף בת ה' כשירה הזקנה אלא שאין ממתינים לה שמא תשחיר ר\"י הגלילי אומר פרים בני ב' שנא' ופר שני בן בקר תקח לחטאת וחכ\"א אף בני ג' רבי מאיר אומר אף בני ד' וה' כשרים אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד ע\"כ. והנה אומרו ר\"א עגלה בת שנתה הוא למעט יותר ובאומרו פרה בת שתים נסתפק הר\"ש וכתב דמצ\"ל דבת שתים למעוטי נמי טפי כמו בת שנתה דאתא למעוטי טפי ואע\"ג דכ\"ש דבת ג' פרה היא דלמא פסל ר\"א שמא תשחיר אבל לא יתיישב הא דמכשיר ר\"א בפ\"ב פרה מעוברת ושמא דיעבד קאמר דכשירה. ובריש פ\"ב נטה יותר הרב לומר דלאו למעט טפי אתא ומ\"ש חכמים דעגלה בת שתים לאו למעט בת שנתה דכ\"ש הוא דילדא טפי אלא משום דר\"א פסל בת ב' קאמרי רבנן דאף בת שתים כשירה דעגלה היא כ\"כ הר\"ש וכן פסק רבינו רפ\"י מהלכות רוצח וז\"ל ע\"ע בת ב' שנים או פחות אבל אם היתה בת ב' שנים ויום אחד פסולה ע\"כ. והנה מ\"ש רבינו יום אחד לא ידעתי מקור דין זה דהא קי\"ל דשעות פוסלות בקדשים וכמו שפסק בפ\"א מהלכות מעה\"ק דין י\"ג וע\"כ אית לן למימר דשאני ע\"ע דאינה מקדשי מזבח ומצינו קולות אחרות בע\"ע ואפשר דגם זו היא מהם דדוקא יום א' משום דיום אחד בשנה חשיב שנה אבל שעות לא פסלי בה: <br><b>ודע </b>דאף דקי\"ל דעגל הוא בן שנה ולא יותר וכדאיתא פ\"ק דר\"ה שאני הכא דכתיב עגלת בקר ולא כתיב עגלה סתם כ\"כ הר\"ש ורבינו. וא\"ת מאחר שיש חילוק בין עגל לעגלת בקר למה לא ביאר לנו בפ\"א מהלכות מעה\"ק דעגלת בקר הוא בת שתים. וכ\"ת משום דליכא שום קרבן חובה מעגלת בקר הא ליתא שהרי כתב שם דעגל ה\"ז בן שנה וקרבן חובה לא מצינו מעגל וע\"כ מ\"ש רבינו הוא ללמד על הנודר שאם נדר עגל שהוא בן שנה וא\"כ היה לו לפרש שאם נדר עגלת בקר שהיא בת ב'. וי\"ל דכיון דקי\"ל דנדר קטן והביא גדול יצא וכמו שפסק רבינו ר\"פ י\"ו מהלכות מעה\"ק לא נפקא לן מידי ממחלוקת זה דר\"א וחכמים דהא כולהו מודו דאף בת שנתה מיקרי עגלת בקר אלא שחכמים הוסיפו דאף בת ב' מיקרי עגלת בקר וא\"כ לגבי נודר לא נפקא לן מידי דאם נדר עגלת בקר ורצה להביא בת שתים פשיטא דיצא אף לר\"א ואם רצה להביא בת שנתה יצא אף לרבנן דהא בת א' נמי כולהו מודו דמיקרי עגלת בקר ואע\"ג דבת א' נמי מיקרי עגלת בקר מ\"מ יכול להביא בת ב' דומיא דנודר פר דאף דבן ג' נמי מיקרי פר יכול להביא בן ב' כיון דמיקרי פר וכמ\"ש מרן בפ\"א מהלכות מעה\"ק ומ\"ש רבינו דעגל הוא בן א' הוא לאשמועינן דלא נימא דסתם עגל הוא יותר מבן א' קמ\"ל דלא ואם נדר עגל יכול להביא בן שנתו אבל הכא דעיקר פלוגתייהו הוא אם בת שתים מיקרי עגלת בקר או לא לא נ\"מ לענין דינא: <br><b>ומ\"ש </b>חכמים שפרה בת ג' ובת ד' יש להסתפק בדבריהם אי כוונתם לומר דבת ב' לא מיקרי פרה א\"ד דמודו דבת ב' נמי מיקרי פרה אלא שבאו לומר דאף בת ג' ובת ד' מיקרי פרה. והנה אם נאמר דכוונת ר\"א באמרו בת ב' הוא כפי מ\"ש הר\"ש ברפ\"ב דלא בא למעט יותר א\"כ מוכרחים אנו לומר דחכמים ס\"ל דבת ב' לא מיקרי פרה דאלת\"ה במאי פליגי אך אם נאמר דר\"א ממעט פרה יותר מבת ב' בזה יש להסתפק בסברת חכמים אם בת ב' מיקרי פרה והר\"ש הכריח דמאי דאמרי רבנן דפרה בת ג' ע\"כ לאו אף בת שלש קאמרי דמדעגלה בת שתים ש\"מ דפרה לאו בת ב' דפרה קשישא מינה והקשה הר\"ש דבסוטה (דף מ\"ו) משמע דשנים פוסלות בעגלה ולא בפרה ותירץ דהיינו כרבנן א\"נ אפי' כר\"א והתם מדאורייתא דא\"א שיפסול ר\"א מדאורייתא כו' עכ\"ד. ואני תמיה בדברי הרב דאף דנימא דמאי דקאמר ר\"א פרה בת שתים הוא למעט טפי ע\"כ מכח ההיא דרפ\"ב דמכשיר ר\"א פרה מעוברת צריכין אנו לומר דבדיעבד כשירה וא\"כ מה הוקשה לו מההיא דסוטה דעגלה פשיטא דשנים פוסלות בה אף בדיעבד דרחמנא אמר עגלת בקר אבל פרה שאין הטעם כי אם משום שמא תשחיר לא הוי כי אם לכתחילה דוקא ובגמרא שפיר עבדו ק\"ו אף דפרה נמי לכתחילה פוסלות בה שנים ומה פרה שאין שנים פוסלות בה בדיעבד מום פוסל בה עגלה ששנים פוסלות בה בדיעבד אינו דין שיהא מום פוסל בה. ועוד אני תמיה דאיך יעלה על הדעת שיפסול ר\"א לכתחילה דוקא אבל לא בדיעבד אם הוא סבור דמדאורייתא איכא קפידא שלא תהא יותר מבת ב' ובשלמא אם הוא דוקא דרבנן ניחא דאפשר דרבנן לא גזרו כי אם לכתחילה אבל בדיעבד לא אא\"א שהוא מן התורה מנ\"ל לר\"א לחלק בין בדיעבד לכתחילה. ודע שכפי מ\"ש הר\"ש ברפ\"ב בשם ר\"י מסמפונט דמאי דפליגי ר\"א וחכמים בחטאת המעוברת לא באם פליגי אלא בעובר אם כשר לפרה כו' אפשר לומר דמאי דקאמר ר\"א פרה בת שתים הוא למעט טפי נמי ופסולו הוא מן התורה כמו פחות מבת ב' ולפ\"ז צ\"ל דסוגיא דסוטה דקאמר דאין שנים פוסלות בפרה אתיא כרבנן. ודע שראיתי לרש\"י בסוטה עלה ההיא דאמרינן עגלה ששנים פוסלות בה וכו' שכתב עגלה בת שנתה היא ואם עברה שנתה פסולה דכ\"מ שנאמר עגל בן שנה הוא וכו' ע\"כ. ואני תמיה למה שנה משנתו כר\"א ולא כחכמים דאמרו דעגלה בת ב' דהלכתא כוותייהו ולרבנן שנים נמי פוסלות בעגלה אם היא יתירה מבת ב' וכמבואר וצ\"ע ועיין במ\"ש שם עלה דההיא דאמרינן יבא דבר שאינו עושה פירות כו' ובאידך פלוגתא דפרים דר\"י אומר פרים בני ב' וחכ\"א אף בני ג' ורמ\"א אף בני ד' וה' מפשטא דמתניתין מוכח דכולהו מודו לר\"י דפרים בני ב' אלא דחכמים מוסיפים דאף בני ג' נקראים פרים לאפוקי דר\"י דס\"ל דדוקא בן ב' ור\"מ מוסיף אף בני ד' וה' ובתוס' בפ\"ק דר\"ה עלה י' עלה ההיא דאמרי' רמ\"א כ\"מ שנאמר עגל בתורה סתם בן שנה בן בקר בן ב' פר בן ג' כתבו דע\"כ בן בקר בן ב' דאמרינן היינו עגל בן בקר ולא פר בן בקר כדמוכח בת\"כ גבי פר כהן משיח דתניא פר יכול אפילו זקן ת\"ל בן אי בן יכול אפילו קטן ת\"ל פר הא כיצד בן ג' כדברי חכמים רמ\"א אף בן ד' ובן ה' כשרים ותימה דתנן בפ\"ק דפרה רי\"א פרים בני ב' וחכ\"א אף בני ג' רמ\"א אף בני ד' וה' כשרים אלמא מכשיר ר\"מ בפר אפילו בני ב' שנים דהא מוסיף אדר\"י והכא משמע מדעגל בן בקר לר\"מ בן ב' פר בן בקר בן ג' אבל פחות מבן ג' לא ע\"כ. ויש לדקדק דלמה הוצרכו להכריח דמאי דקאמר ר\"מ בן בקר בן ב' הוא עגל בן בקר לקושייתם דהא אף דנימא דבן בקר דקאמר ר\"מ הוא פר בן בקר אכתי קשה מתני' דפרה דקאמר ר\"מ אף בני ד' וה' כשרים דבמאי מיירי אי בפר בן בקר הא איהו ס\"ל דפר בן בקר הוא בן ב' דוקא ואי בפר סתם הא מדפר בן בקר בן ב' פר סתם בן ג' אבל פחות לא והיכי קאמר דבן ב' נקרא פר וי\"ל דאי הוה אמינא דמאי דקאמר ר\"מ בן בקר בן ב' הוא פר בן בקר הוה ניחא משום דהוה אמינא דפר נמי בן ב' הוא וההפרש הוא דפר בן בקר הוא בן ב' דוקא ולא יותר אבל פר נקרא בן ב' ובן ג' ולא שייך כאן לומר מדפר בן בקר בן ב' פר סתם בן ג' ופחות לא משום דכולם שמותם שוין דפר מיקרו אלא שכשבא למעט בן ג' כתיב פר בן בקר והיכא דליכא קפידא שיהיה בן ב' או בן ג' כתיב פר ור\"מ דפרה מיירי בפר אבל עכשיו שהכריחו דעגל בן בקר הוא בן ב' ע\"כ פר בן בקר אינו בן ב' דאם נקרא עגל אינו נקרא פר. וא\"ת מה הכריחו מההיא דת\"כ אם כוונתם לומר דמההיא מוכח דר\"מ אית ליה דפר בן בקר אינו בן ב' משום דר\"מ לא בא כי אם להוסיף אדרבנן וקאמר אף בן ד' וה' אבל במאי דקאמרי רבנן שאינו בן ב' משמע דמודה ר\"מ לחכמים א\"כ למאי הוצרכו בסוף דבריהם לומר ומעגל בן בקר כו' דמשמע דמסוגיא דראש השנה קשה לר\"מ הא בלאו ההיא סוגיא קשה לר\"מ מדידיה אדידיה דבת\"כ משמע שפר בן בקר אינו בן ב' ואילו במתני' קאמר דפר בן בקר הוא בן ב'. ונראה דכוונת התוס' אינו משום דמשמע דמודה ר\"מ לחכמים שפר בן בקר אינו בן ב' לפי שאינו מוכרח שעדיין אפשר לומר דר\"מ בתרתי פליג אלא משום דשמעינהו לרבנן דבן שלש דוקא ולא יותר אתא איהו להוסיף דאף בן ד' וה' ואה\"נ דלר\"מ אף בן ב' מיקרי פר בן בקר אלא הכרח התוס' הוא דאי אמרינן דבן בקר דקאמר ר\"מ שהוא בן ב' הוא פר בן בקר ע\"כ הכוונה היא דיותר מבן ב' אינו נקרא פר בן בקר דומיא דעגל בן שנה ועל זה הקשו דהא ליתא דבת\"כ מוכח דפר בן בקר לר\"מ הוא אף בן ג' וד' וא\"כ ע\"כ בן בקר דקאמר ר\"מ הוא עגל בן בקר. וא\"כ כיון דעגל בן בקר הוא בן ב' ע\"כ פר בן בקר הוא בן ג' דוקא דלא יתכן שבזמן אחד יקרא עגל ופר שהם דברים סותרים זה לזה ותירצו דאף דקאמר ר\"מ במסכת פרה אדרבנן קאי ולא ארבי יוסי ובת\"כ מיתניא דרבי יוסי בתר מלתא דר\"מ וחכמים ורבנן דהתם לאו רבנן דפרה ע\"כ. והנה הר\"ש כתב כדברי התוס' הללו והוסיף עוד לומר דאי לא הוה גרסינן הכא אף במלתייהו דרבנן הוה ניחא טפי ע\"כ כלומר דהוה ניחא נמי דרבנן דפרה הם חכמים דת\"ק: <br><b>ודע </b>שכפי הגירסא דגרסי בדרבנן דפרה אף בת ג' דמשמע דאית להו דאף בן ב' הוא פר קשה מאי דתנן בריש מסכת פרה דפרה לחכמים היא בת ג' ולא פחות וע\"כ מאי דקאמרי חכמים פרה בת שלש הוא למעט בת ב' דמדעגלה בת ב' פרה בת שלש אבל פחות לא ואילו גבי פר אית להו דאף בן ב' איקרי פר. והר\"ש כתב דרבנן דפרים היינו כר\"א דאית ליה דפרה בת ב' ומש\"ה פר נמי הוא בן שני ומאי דפסל ר\"א גבי פרה יותר מבת ב' הוא מדרבנן אבל בעלמא אף בן שלש נקרא פר. והנה כפי דברי הר\"ש הללו דס\"ל דחכמים דפרים ס\"ל כר\"א אפשר לומר דקי\"ל כר\"א מאחר דסתם לנו רבי סברת ר\"א בלשון חכמים וכיון דקי\"ל כר\"א בפרה שהיא בת ב' ע\"כ בעגלה נמי קי\"ל כוותיה שהיא בת שנתה דמדפרה בת ב' עגלה בת שנתה. ובזה ניחא מה שהקשינו לרש\"י דאמאי פירש בסוטה כר\"א דעגלה בת שנתה דאפשר דס\"ל דהלכתא כר\"א מטעמא דכתיבנא ואע\"ג דבפ\"ק דנדה עלה ז' אמרינן דבד' דברים בלבד הלכה כר\"א אפשר דשאני הכא דחכמים קיימי כוותיה. ודע דלפי זה רבנן דפרה הם רבנן דת\"כ דס\"ל דפר הוא בן שלש דוקא. אך יש לתמוה על רבינו דבעגלה ופרה פסק כחכמים דעגלה בת ב' ופרה בת שלש וכמבואר ואילו בפלוגתא דפרים פסק דפר מיקרי אף בן ב' ובן שלש וכמבואר במ\"ש בפ\"א מהלכות מעשה הקרבנות וכמ\"ש מרן שם. וראיתי להרב בעל קרית ספר בריש הלכות פרה שכתב דפר אינו נקרא בפחות משתי שנים ואפילו פר בן בקר אינו בפחות משלש שנים כו' והרואה יראה דהא ליתא וכבר הרב עצמו בפ\"ב מהלכות מעה\"ק כתב דפר נקרא מבן שתי שנים ופשוט הוא ולפי הנראה גירסת רבינו היתה וחכ\"א אף בני שלש ומודו לרבי יוסי בבן ב' וא\"כ יש לתמוה מאי שנא דפר איקרי בן ב' ופרה אינה נקראת בת ב' ואפשר דס\"ל לרבינו דשאני פר דגלי קרא ופר שני ואפשר דרבנן מודו לרבי יוסי במה שדרש ופר שני שבא ללמד שהוא בן ב' שנים ולא נחלקו עליו אלא דרבי יוסי סבר דבא למעט בן שלש ורבנן לית להו דין זה אבל במאי דמוכח מקרא דבן ב' מיקרי פר בזה לא פליגי רבנן. אבל בפרה דלית לן קרא ס\"ל דבעינן בת שלש ולא בת שתים. והנה מלבד מה שיש מהדוחק בתירוץ זה לחלק בין פר לפרה. עוד אני תמיה דלמה לא ביאר לנו רבינו בהלכות מעה\"ק דפרה היא בת שלש ונפקא מינה לנודר פרה שיביא בת שלש אבל פחות מבת שלש לא. עוד סבור הייתי לומר דמ\"ש בריש הלכות פרה מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים או בת ד' הוא למצוה מן המובחר שתהיה מן הגדולים שבמין וכמ\"ש בפי\"ו מהלכות מעה\"ק דין ג'. וזהו שלא סיים כאן בהלכות פרה דפחות מכאן פסולה. והנה מלבד מה שיש מהדוחק בתירוץ זה אכתי קשה דמדעגלה בת ב' ע\"כ פרה בת שלש דוקא ופחות לא וכמ\"ש הר\"ש וא\"כ ע\"כ אם הביא פרה בת ב' פסולה משום דעגלה היא ולא פרה. באופן שדברי רבינו צריכים אצלי תלמוד: <br><b>ודע </b>שמתוך מה שכתבנו יתבאר לך שמה שאמר ר\"מ בר\"ה דכל מקום שנאמר עגל בן בקר הוא בן ב' שנים הוא דוקא כפי סברתו דפר בן בקר הוא בן שלש אבל פחות לא. אבל לדידן דקי\"ל כרבנן דפר הוא אף בן שנים ע\"כ דעגל בן בקר אינו בן ב' וכמו שכתבו התוס' והר\"ש דאי עגל בן בקר הוא בן ב' פר בן בקר הוא בן שלש דוקא. ובזה ניחא מה שתמה הרא\"ם בפרשת שמיני על מ\"ש רש\"י דכ\"מ שנאמר עגל הוא בן שנה דלמה לא אמר ג\"כ דכ\"מ שנאמר בן בקר הוא בן שתי שנים והלא שניהם דברי ר\"ש כו' ע\"כ. ולפי מה שכתבנו קושיא ליתא משום דתחלת דברי ר\"ש הם הלכה שלא מצינו מי שיחלוק עליו אבל מה שאמר דכ\"מ שנאמר עגל בן בקר הוא בן ב' שנים הוא דוקא אליבא דמ\"ד דפר בן בקר הוא בן שלש אבל לדידן דקי\"ל כרבנן דפרים דאית להו אף בני שלש וכמו שפסק רבינו עגל בן בקר נמי הוא בן שנה. וזהו שרבינו בריש הלכות מעה\"ק לא הביא דין זה דעגל בן בקר אלא כתב סתם דעגל הוא בן שנה והוא כולל אף לעגל בן בקר. ועיין במ\"ש הרב בעל קרבן אהרן בשם הראב\"ד עלה דהך ברייתא דר\"ש ודוק. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ב מהלכות איסורי מזבח דין ו'): <br><b>ומ\"ש </b>רבינו ולוקחים אותה מתרומת הלשכה. מיהו יכול אדם להתנדב ולמסור לציבור הר\"ש בפ\"ב דפרה סוף משנה ג' ועיין לעיל פ\"ז מהלכות כלי המקדש דין ז': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וגוזז במספרים.</b> בפרק שלישי דבכורות (דף כ\"ה): "
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך שישאר מן המאדים כו'</b> (א\"ה עיין מ\"ש מרן בשם הר\"י קורקוס ובמ\"ש עליו הרב המחבר לקמן פ\"ב מהלכות טומאת צרעת יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם היתה מורדת כו'.</b> עיין בהג\"א ריש פרק במה בהמה דפסק ככל האוקימתות ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והעושה אותה לובש ד' כלים כו'.</b> דין זה הוא משנה רפ\"ד דפרה דתנן ובכלי לבן היתה נעשית וכבר ביאר רבינו בפ\"ד דין ג' שאם עשאה מחוסר בגדים או בבגדי זהב פסולה. וטעמא דמלתא איתא בספרי זאת חוקת ר\"א אומר נאמר כאן חוקה ונאמר להלן חוקה מה חוקה האמורה להלן בבגדי לבן אף חוקה האמורה כאן בבגדי לבן הכתוב מדבר וכבר הביא רבינו ברייתא זו בפי' המשנה. והנה דבר ידוע הוא דבגדי לבן שהיה לובש כ\"ג ביום הכפורים אינן דומים לבגדי כהן הדיוט לפי שבגדי כהן הדיוט האבנט היה כלאים אך בגדי לבן שהיה לובש כ\"ג ביום הצום לא היה בו כלאים כלל. וכל זה מבואר בפ\"ח מהלכות כלי המקדש. ולפי מ\"ש דמג\"ש דחוקה האמורה ביוה\"כ ילפינן לה נראה דהבגדים שלובש כהן השורף את הפרה הם דוקא הבגדים שלובש כ\"ג ביום הצום ולא בגדי כהן הדיוט. והכי דייק לישנא דמתניתין דקתני ובכלי לבן היתה נעשית ומשמעות כלי לבן הם הבגדים שלבש כ\"ג ביום הצום וכמ\"ש רבינו בפ\"ח מהלכות כלי המקדש דין ג'. ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב והעושה אותה לובש ארבעה כלים של כהן הדיוט דמנ\"ל דין זה מאחר דמג\"ש דיום הצום מייתינן לה ואע\"ג דבתוס' פ\"ג דפרה תנן מצותה בד' בגדי לבן של כהן הדיוט אין זה מהקושי דאפשר דהתוספתא סברה דאבנט של כהן הדיוט גם כן היה של בוץ ולא היה כלאים שהרי דבר זה מחלוקת דתנאים הוא כדאיתא בפ\"ק דיומא (דף י\"ב) ובפ\"ב (דף כ\"ג) אך לרבינו שפסק דאבנטו של כהן הדיוט היה כלאים יש לתמוה דאיך פסק כאן דלובש ד' כלים של כהן הדיוט. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב וכלי לבן הם אותם שהיה לובש כ\"ג ביום הכפורים לעבודת היום כמו שהתבאר בפסוק ואמנם הם ד' כלים שהיה לובש כהן הדיוט לעבודה ולשון התוספתא מצותה בד' כלי לבן של כהן הדיוט ע\"כ. ולא יכולתי להלום דבריו שרצה להשוות בגדי כהן הדיוט לבגדי לבן של כ\"ג והדבר צריך אצלי תלמוד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מטמאין את הכהן השורף את הפרה וכו'.</b> התוס' בריש פ\"ק דיומא ד\"ה להוציא כתבו דלאו בטומאה דאורייתא מטמו ליה דלא הוו מזלזלי ביה כולי האי אלא בטומאה דרבנן וכ\"כ בפרק ג' דחגיגה (דף כ\"ג) ד\"ה מטמאין יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שבעת ימים קודם שריפת הפרה וכו' ודבר זה קבלה מפי משה רבינו ע\"כ.</b> וכ\"כ בפ\"א מהלכות עבודת יום הכפורים דין ג' ואני תמיה דבפ\"ק דיומא עלה ג' אמרינן כי אתא רב דימי אמר ר\"י מתני חדא ר\"ל מתני תרתי ר\"י מתני חדא לעשות לכפר אלו מעשה יום הכפורים כו' ופריך והא תנן שבעת ימים קודם יוה\"כ ושבעת ימים קודם שריפת הפרה מעלה בעלמא היא ע\"כ הרי דלר\"י הפרשה דיום הכפורים הוא דוקא מן התורה אבל הפרשה דשריפת הפרה הויא דרבנן משום מעלה בעלמא וא\"כ היכי שבק ר\"י ופסק כר\"ל דס\"ל דתרווייהו מן התורה ועוד יגדל התימה כפי מה שכתבו התוס' שם דרבנן פליגי עליה דרבי ישמעאל ור\"י ס\"ל כרבנן דפשיטא דהלכה כרבנן וכר\"י דס\"ל כוותייהו. שוב ראיתי להר\"י קורקוס ז\"ל שעמד על זה ותירץ שהר\"ם היה גורס בברייתא דסיעתיה דר\"י כגירסתנו לעשות אלו מעשה פרה ולא ידעתי ה��אך יתיישב גירסא זו דהיכי פליג רבי יוחנן עליה דברייתא ואם נאמר דס\"ל דההיא רבי ישמעאל היא ואיהו דאמר כרבנן א\"כ הדרא קושיין לדוכתה דאמאי פסק רבינו כרבי ישמעאל וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפי שלא נאמר בה ריח ניחוח.</b> משמע דקרבנות שנאמר בהם ריח ניחוח נפסלים במחשבה זו ותימה הוא ממ\"ש רבינו לעיל פי\"ד מהלכות פסולי המוקדשין דין ח' והר\"ש פירש דטעמא דכשירה דבכל הקרבנות נמי כשר בהני מחשבות ודברי רבינו שבפירוש המשנה וכאן צ\"ע ועיין בתיו\"ט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפשיטה ונתחה כו'.</b> פירש הר\"ש דאת עורה ואת בשרה כתיב רצה בהפשט ונתוח רצה בהפשט משמע דאפילו לכתחילה. וקשה מההיא דפ\"ק דחולין (דף י\"א) ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלמה אף שריפתה כשהיא שלמה. ואולי קרא אתא שלא ינתח נתחים לנתחים דומיא דעולה ובזה יתקיימו הב' כתובים. אך מדברי רבינו נראה דלא אתא תרא אלא לבדיעבד ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר בתורה כו'.</b> עיין במ\"ש רש\"י בפ\"ק דבתרא (דף ט'). (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פט\"ז מהלכות טומאת צרעת דין ו'). ועיין ברפ\"א מהלכות שאר אבות הטומאה. ומ\"ש והפרה עצמה אינה מטמאה כו'. עיין במ\"ש התוס' בבבא קמא (דף ע\"ז) ד\"ה פרה ובחולין (דף פ\"א) ובדברי רש\"י שם ועיין בסוף פירקין: <br><b>כתב </b>מוהרימ\"ט ח\"מ סי' כ\"ג על האומר והחניות ישבו בהם חתניו דמשמעות הלשון אחתניו הנמצאים קאמר ומנא תימרא דחתניו דהשתא משמע שהרי באוכל נבלת עוף הטהור כתיב והאוכל יכבס בגדיו ובזב כתיב והנוגע במשכבו כו' אלמא אין במשמע בגדיו בגדים שלבש לאחר מכאן אע\"פ שהוא ראשון לטומאה לטמא אוכלין ומשקין וטעון טבילה והערב שמש דבגדיו דהשתא משמע הכא נמי חתניו דהשתא משמע עכ\"ד. ואני תמיה על הרב בזה דשאני כל הני בגדיו דמייתי הרב דדינא הוא דדוקא בשעה שנוגע הוא מטמא בגדים אבל פירש הוי ראשון ואינו מטמא כי אם אוכלין ומשקין דהתם מיתורא דקרא הוא דמפקי להאי דינא דהו\"ל וכבס בגדים דהא אין חילוק בין בגדיו לבגדים של אחרים כל זמן שלא פירש הוא מטמא אותם וא\"כ ע\"כ כינוי זה דכתב קרא הוא לאשמועינן דדוקא בגדיו דמעיקרא דהיינו בשעה שנוגע בטומאה הוא שמטמא אותם וכן כתב רבינו בריש פירקין כ\"מ שנאמר בתורה יכבס בגדיו לא בא ללמדנו שהבגדים שעליו בלבד הם טמאים אלא ללמד שכל בגד או כלי שיגע בו הטמא הזה בשעת חיבורו במטמאיו הרי הם טמאים אבל אחר שיפרוש ממטמאיו אינו מטמא בגדים ע\"כ. והנה דעת שפתיו ברור מללו דמכינוי בגדיו הוא דנפיק האי דינא אבל בנדון הרב שהכינוי לגופיה איצטריך וצ\"ל חתניו דאם לאו מה יאמר מנין לנו למעט חתניו הבאים לאחר מכאן. וראיתי להרב בעל קרבן אהרן בפרשת מצורע עלה דההיא דתניא והנוגע במשכבו יכבס בגדיו בשעת מגעו מטמא בגדים ואינו מטמא לאחר שפירש דדרשינן ליה מדכתיב אשר יגע ולא אמר אשר נגע כו' עכ\"ד. ולפי דברי הרב בשאר המקומות נמי דכתיב יכבס בגדיו וקי\"ל דאם פירש אינו מטמא בגדים הוא משום דבכולהו כתיב לשון הוה ולא כתיב לשון עבר ולשון הוה כמו והאוכל או והנושא וכן והשורף מורה שאינו מטמא אלא בזמן שעושה הפעולה. ולפי דברי הרב הללו אין מקום לדמיון מהרימ\"ט כלל וזה ברור ומ\"מ נ\"ל דדין זה דאם פירש שאינו מטמא בגדים לאו מלשון הוה או עתיד מפקי ליה כדברי הרב בעל קרבן אהרן אלא משום דכנוי בגדיו מורה שבא למעט בגדי אחרים דומיא דוהנוגע במשכבו דממעטינן גנוב או גזול למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכדאיתא במרובה או שבא למעט שאר כלים שאינו לבוש בהם ושני החלוקות הללו ליתנהו דאין חילוק בין בגדיו לבגדים גנובים או גזולים וכן אין חילוק בין בגדים שהוא לבוש בהם לשאר כלים וכל זה הוא פשוט ומש\"ה הוצרכו לומר שכנוי בגדיו בא ללמדנו לומר דדוקא בגדיו דמעיקרא ולמעט בגדים שנגע בהם לאחר שפירש אבל בנדון הרב מוהרימ\"ט שכנוי חתניו אתי כפשוטו מנ\"ל שבא למעט חתניו הבאים לאחר מכאן וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשאום במוטות כו'.</b> בפרק כיצד צולין (דף פ\"ה) מוקי למתניתין בנגררין הא לאו הכי אף אלו שיצאו אינם מתטמאים משום דהוצאה כתיב בה דכתיב והוציא את הפר. ויש לתמוה על רבינו ז\"ל איך הביא משנה זו בסתם דהא פסק כרבי אמי בפ\"ט מהלכות קרבן פסח ועיין במ\"ש התוס' בפרק טבול יום (דף ק\"ד) אההיא דבעי ר\"א פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצא רובו במיעוט אבר מהו ועיין במ\"ש הראב\"ד בפי\"ט מהלכות פסולי המוקדשין דין ג': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנוגע בפרים ובשעירים הנשרפים כו'.</b> עיין לקמן פ\"ו מהלכות שאר אבות הטומאה דין ט\"ו ובמ\"ש מרן שם ועיין ברכת הזבח (דף ע\"א ע\"א): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>השכר פסול בקידוש כו'.</b> עיין במ\"ש מרן בפ\"ח דין ו': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הממלא דלי לשתות כו'.</b> כתב מרן אע\"ג דקי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו במשנתנו דוקא אמרו ולא בברייתא. ועיין לעיל ספ\"ב מהלכות בית הבחירה שכתב מרן חילוק זה כמסתפק ועיין במ\"ש מרן פרק ט' מהלכות טומאת מת דין ה': "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מים מקודשין כו'.</b> עיין במ\"ש מרן בשם הר\"י קורקוס ועיין ברכת הזבח (דף ס\"ג ע\"ב) ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>מים מקודשין כו'.</b> כתבו התוספות בפ\"ק דפסחים (דף י\"ח) דדוקא קודם קידוש נפסלים אבל לאחר קידוש אינן נפסלים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי חטאת שנתמעטו כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות מעשה הקרבנות דין ט'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וטובל ראשי גבעולין וכו'.</b> אם הטביל שלשה אזובות זה בפ\"ע וזה בפ\"ע עיין בירושלמי ריש פרק ג' שאכלו ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>בין קודם טבילה כו'.</b> עיין מה שכתב מרן בשם הר\"ש. וכן כתבו התוספות פרק ב' דמגילה (דף ך') ד\"ה ולא ובפרק ב' דחגיגה (דף כ\"ג) ד\"ה מטמאין יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או על ראש שפתו כו'.</b> אודם שבשפתים חשיב גילוי לענין הזאה וטבילה כ\"כ מרן לקמן רפ\"ו מהלכות טומאת צרעת יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו לתוך מים שנתמלאו לחטאת נטמא מפני שהם שאובין ומדברי סופרים שהבא ראשו ורובו במים שאובים נטמא כמו שיתבאר.</b> דין זה הוא משנה בפי\"א דפרה הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת נטמא. והנה יש להסתפק אי בעינן שיהיה שלשה לוגין של מי חטאת שהרי מים שאובין אינם פוסלים אלא בשלשה לוגין וכדאיתא בפ\"ק דשבת, הן אמת שאני מסתפק בשיעור זה דאפשר דדוקא דרך נפילה בעינן שלשה לוגין אבל דרך ביאה לא בעינן והכי דייק לישנא דמתני' דסוף זבים הבא ראשו ורובו במים שאובים וטהור שנפלו על ראשו שלשה לוגין כו' הרי שלא הזכירו שיעור כי אם בנפילה ובפ\"ק דשבת ובפ\"ב דגיטין שהביאו משנה זו הביאו אותה בסדר זה וכן בפ\"ד ממסכת טהרות תנן בא ראשו ורובו במים שאובים או שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין כו' וכן בתוספתא שהביא הר\"ש בפ\"ג דמקואות מ\"ג לא הזכירו שיעור דשלשה לוגין כי אם בנפילה ולא ראיתי בשום מקום שיאמרו שיעור דשלשה לוגין בדרך ביאה ולפ\"ז ניחא הא דאמרינן סתם במתניתין הטהור לחטאת כו' משום דכיון דהוא דרך ביאה לא בעינן שיעור אך כבר כתבתי לעיל סי' ס\"ה (א\"ה תמצאנו לקמן פ\"ט מהלכות שאר אבות הטומאה יע\"ש) דהרב בעל תיו\"ט כתב דאף דרך ביאה בעינן שיעור דשלשה לוגין ואף שממקום שהכריח דבר זה לדידי לא מכרעא מ\"מ כבר כתבתי שם דמדברי רש\"י בפ\"ק דמכות יש להוכיח דס\"ל דאף דרך ביאה בעינן שיעור דשלשה לוגין ולפי דרך זה אפשר גבי מי חטאת דהחמירו בהם כמו שמצינו שעשו בה כמה מעלות ואפשר שלזה כיון הר\"ש שכתב שהכניס ראשו ורובו מעלה בעלמא ועוד אפשר לומר דהר\"ש אזיל לשיטתיה שכתבנו לעיל דאית ליה דדוקא בטמא גזרו בין דרך ביאה בין דרך נפילה אבל בטהור לא גזרו כי אם דרך נפילה והיא שיטת התוספות בפ\"ק דשבת ובפרק ב' דגיטין וכמו שיעו\"ש וממתניתין דקתני הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו כו' משמע דאף בטהור גזור דרך ביאה לזה כתב דמעלה בעלמא היא. ודע דסברת הר\"ש הלזו שכתב דדינא דמתניתין הוא מעלה הוא דבר מוכרח לפי דעתי דאי לא מאי קמ\"ל מתניתין וכי משום דהוו מי חטאת אין להם דין מים שאובים אלא ודאי דהכא מדינא לא נטמא או משום דליכא שיעור דשלשה לוגין או משום דהוו דרך ביאה ובטהור לא גזרו ומשום מעלה דמי חטאת החמירו בהם ופסלו את הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת. הן אמת דרבינו ס\"ל דאף בטהור גזרו דרך ביאה וכמו שהכרחנו מדבריו לעיל סי' ס\"ה ולפי זה צ\"ל דמאי דאיצטריך מתניתין לומר דין זה במי חטאת הוא לומר שמי חטאת לא בעו שיעור ומשום מעלה נגעו בה. <br><b>ומ\"ש </b>רבינו, ומדברי סופרים שהבא ראשו ורובו במים שאובים נטמא, אין הכוונה דדין זה דמי חטאת הוא מגזירת י\"ח דבר שגזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובים אלא הכוונה היא לומר דכיון דמד\"ס הבא ראשו ורובו במים שאובים נטמא נהי דהתם בעינן שיעור דשלשה לוגין הכא משום חומרא ומעלה דמי חטאת לא בעינן שלשה לוגין אלא כל שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת נטמא שאם לא היתה הגזירה פשיטא שלא היו מחדשים דין חדש במי חטאת אבל כיון שקדמה הגזירה דמים שאובים החמירו עוד במי חטאת. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב ועוד ביארנו שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת בעת לוקחו אותם ועוד יתבאר בסוף זבים מי שהביא ראשו ורובו במים שאובים הנה הוא טמא מדרבנן ופוסל את התרומה וידוע הוא שמי חטאת מים שאובים הם ואם הכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת טמא לחטאת מצד מים שאובים ומעת שנטמא לחטאת טמאוהו מי חטאת אשר נגע בהם וישוב ראשון לטומאה ע\"כ. ונראה דבא ליישב דלמאי נשנית משנה זו במי חטאת ובטהור לחטאת דהא מילתא דפשיטא היא דמי חטאת מים שאובים הם ולזה תי��ץ דמאי דתנן נטמא הוא משום דנגע במים שאובין והוא ראשון לטומאה דאילו משום מים שאובים לא היה כי אם שני לטומאה וכמבואר ובתחילה שהיה טהור לחטאת אין מי חטאת מטמאים אותו אבל עכשיו שנטמא לחטאת מחמת שבא ראשו ורובו במים שאובים חזרו מי חטאת וטמאו אותו ועשו אותו ראשון לטומאה. והנה דברי רבינו הללו איני יכול להעמיסם במ\"ש בחיבורו חדא דהעיקר חסר שהוא שמי חטאת חוזרים ומטמאים אותו ורבינו ז\"ל לא כתב אלא נטמא מפני שהם שאובים וחלוקה זו היא מילתא דפשיטא ועוד דנקט מים שנתמלאו לחטאת ואי מאי דאתא ללמדנו הוא דנעשה ראשון לא היה לו לומר אלא מי חטאת דהיינו אחר קידוש שאלו הם המטמאים את האדם לא המים שנתמלאו לקדוש. והתימה ממרן שהעתיק דברי רבינו שבפי' המשנה כאילו דברי רבינו שבחיבורו עם דבריו שבפירוש המשנה הם שפה אחת ודברים אחדים ולא ראי זה כראי זה. שוב אינה ה' לידי חידושי מהר\"י קורקוס ולפי שאין ספר זה מצוי אעתיק כל דבריו וז\"ל והטעם לדעת רבינו מפני שהם שאובים ונתבארה גזירת מים שאובים פ\"ק דשבת גם בסוף זבים אלא שדעת המפרש נראה שלא גזרו אלא ביום הטבילה ורבינו כתב סתם כלשון המשנה ומשמע אפילו אינו יום הטבילה נטמא ואפשר דלכך נתכוון ר\"ש דהויא מעלה בעלמא משום דאי מגזירת בא ראשו ורובו במים שאובים לחוד מאי רבותא דחטאת ומאי שייכא גבי חטאת וכי מפני שהם מי חטאת אינם שאובים ואפשר בזה לומר דה\"א כיון שעיקרה אינה אלא גזירה מפני שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו משמע דבכה\"ג לא שייך גזירה ולא שכיחא לא גזרו א\"נ ה\"א כיון שעיקר טבילה זו אינה אלא מעלה לא גזרו בה כולי האי וזהו שכתב הטהור לחטאת כו' וכתבתי זה דלא תיקשי למי שסובר שגם גזירת מים השאובים אפילו כשאינו יום הטבילה גזרו ויראה שהוא דעת רבינו כמו שיתבאר פ\"ט מהלכות אבות הטומאה ושם יתבאר הכרח לרבינו בזה. ומ\"מ דעת רש\"י והתוספות ור\"ש כאשר כתבתי דדוקא ביום הטבילה הוא שגזרו לדידהו בגזירה זו דהוי בכל זמן והיינו דשייכא הכא דאיכא רבותא ומעלה דחטאת ובפירוש המשנה כתב רבינו ז\"ל וכבר ביארנו שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת כו' וידוע הוא שמי חטאת מים שאובים הם ואם הכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת טמא לחטאת מצד מים שאובים ומעת שנטמא לחטאת יטמאוהו מי חטאת אשר נגע בהם וישוב ראשון לטומאה ע\"כ. ובהא ניחא דשייך דין זה הכא וכמ\"ש הטהור לחטאת כו' נטמא אלא שכאן כתב הדבר סתם ולא ביאר כי אם ע\"י זה ישוב ראשון והעיקר חסר מן הספר וגם כי איני רואה שנתבאר בדבריו כאן שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת ומה טעם בזה ואפשר שכל הטהור לחטאת ראוי להזות בהם והוי נושא או נוגע לצורך והוא כבר כתב פט\"ו שאינו טמא אלא כשנושא או נוגע שלא לצורך הזאה ומ\"מ נראה כי כיון שאין כוונתו בנגיעה זו להזות שלא לצורך נקרא וכאשר נכתוב בזה פי\"ד גם הכריח היפך מדבריו אלה פט\"ו ובר מן דין כד דייקת תשכח שכאן נשמר מדרך זה כי במשנה כתב מי חטאת כלשון המשנה ולא ביאר דבר וסתם מי חטאת היינו מקודשין ובהם שייך שיטמאו אותו מי חטאת שנגע בהם וכאן כתב לתוך מים שנתמלאו לחטאת משמע שאינן עדיין מקודשין ואילו נוגע או נושא לא נטמא אלא נוגע או נושא המים המקודשים והם שקרויים מי נדה לפי זה לא שייך מ\"ש במשנה וצריך לפרש לדעת רבינו כאשר כתבתי כנ\"ל עכ\"ל הרב ז\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבילה של תר��מה כו'.</b> (א\"ה כתב מרן בשם הר\"י קורקוס ואם תאמר והרי נטמאו המים כו' ועיין במה שכתב הרב המחבר פרק שביעי מהלכות תרומות דין א'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנוגע במי חטאת כו'.</b> כתב מרן ושמא י\"ל דסבר רבינו כו' וקצת משמע מדברי הר\"ש כו' והנה בפירוש כתב הר\"ש בפ\"ה דזבים משנה ח' דהנוגע במי חטאת שיש בהם כדי הזיה אינו מטמא בגדים וכ\"כ רש\"י בפרשת חקת וכ\"כ התוספות בפ\"ק דסוכה (דף י\"ד): והתימה מהרא\"ם שהבין דברי רבינו כפשטן שאין חילוק בין מגע למשא ונסתייע מברייתא דספרי מה יעשה מדברי רבינו פ\"ו מהלכות שאר אבות הטומאה והיא תוספתא פ\"ה דזבים דמוכח מינה דאי לאו משום מסיט לא היה מטמא בגדים משום מגע ועיין בקרבן אהרן פרשת ויקרא פי\"ב דין ג'. ובפירוש כתב רבינו בפרק קמא דכלים מ\"ג גבי מרכב שחלוק מגעו ממשאו כמו נבילה ומי חטאת שיש בהם כדי הזייה וכ\"כ בסוף משנה ב' יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפר פרה שנתערב כו'.</b> (א\"ה עיין במה שכתב הרב המחבר לקמן פ\"א מהלכות מטמאי משכב ומושב דין י\"ד):         סליקו להו הלכות פרה אדומה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,198 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Red Heifer",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Red_Heifer",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות פרה אדומה וכו'.</b> מדברי רבינו הללו נראה שזקינה אינה נקראת כי אם ביותר מד' שנים וקשה שהרי בפ\"א מהלכות מעה\"ק דין י\"א כתב והגדולים בבקר עד ג' שנים שלמות מיום ליום כו' יתר על זה הרי הוא זקן אלמא דיתר מג' נקרא זקן וא\"כ ה\"ה בפרה וי\"ל דע\"כ אין שיעור שנות הפרש שוה לשנות הפרה שהרי פר נקרא מבן ב' שנים ופרה אינה נקראת כי אם מבת שלש וכבר הארכתי בזה לקמן יע\"ש וא\"כ כשם שבפר ששנותיו מתחילים מבן ב' אינו נקרא זקן עד שיעברו עליו שתי שנים שהוא שיהיה מבן ג' ואילך הכי נמי בפרה ששנותיה מתחילים מבת ג' אינה נקראת זקנה עד שיעברו עליה ב' שנים דהיינו שתהיה מבת ד' שנים ואילך. והנה בעיקר הדין דפרה הזקנה כשירה ואילו בשאר הקרבנות קי\"ל דהזקן פסול לקרבן וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות מעה\"ק ובפ\"ב מהלכות איסורי מזבח דין ו' נראה שהטעם הוא משום דפרה אינה קדשי מזבח כי אם קדשי ב\"ה ומש\"ה איצטריך קרא לומר אשר אין בה מום אע\"ג דכל הקרבנות צריך שלא יהיה בהם מום משום דסד\"א כיון שהיא קדשי ב\"ה לא יהיה מום פוסל בה קמ\"ל דלא וא\"כ אין לנו לומר שפוסל כי אם מום דכתיב בהדיא אבל זקן אע\"ג דממעטינן ליה מקרא וכדאיתא בסוף פ\"ו דבכורות מ\"מ כיון דאין פסולו מחמת מום כשר לפרה ולפ\"ז היה נ\"ל דמזוהם וחולה נמי דפסולים לשאר קרבנות דכשר בפרה דהא הני תלת דהיינו זקן ומזוהם וחולה מחד קרא ממעטינן להו וכדאיתא התם. הן אמת שאני תמיה בזה דבפרק קמא דחולין עלה י\"א דטריפה פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא ורבינו בדין ז' כתב היתה יוצא דופן או מחיר או אתנן או טריפה או שנרבעה פסולה שכל הפסולין לקדשים למזבח פוסל את הפרה ואע\"פ שהיא כקדשי ב\"ה הואיל וקראה הכתוב חטאת ע\"כ וא\"כ יש לתמוה דמאחר דכל דבר הפוסל בשאר הקרבנות פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא מ\"ש זקן דפסול בכל הקרבנות וכשר בפרה ומיהו לפי מ\"ש בעלה קע\"ט (*א\"ה תמצאנו פ\"ב מהלכות איסורי מזבח) שיש ב' מיני זקנה הא' הוא הזקן שתשש כחו שהרי באדם שפסול הזקן אינו זקן בשנים אלא שהגיע להיות רותת וכמו שפסק בפ\"ז מהלכות ביאת מקדש דין י\"ב ובפ\"ב מהלכות איסורי מזבח כתב כל המומין הפוסלין באדם ובבהמה כו' וכבר נמנו וא\"כ פסול הזקנה בבהמה הוא דומיא דזקנה דאדם וזקנה כזו הוא דדרשינן לה מקרא אבל הזקנה שהוא מצד רבוי השנים כגון איל יותר מבן ב' ופר יותר מבן ג' זה אין פסולו כי אם מדרבנן ואפשר דאפילו מדרבנן ליכא פסולא שאינו אלא משום כבוד בעלמא ומ\"מ בין הכי ובין הכי ניחא דדוקא בפסול שפוסל בקדשים מן התורה פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא אבל בזקן בשנים דלרבינו אינו פסול כי אם מדרבנן אינו פוסל בפרה משום דקדשי ב\"ה היא ולפי זה אם הגיעה הפרה לשיעור הזקנה שכנגדה באדם פוסל שאז פסולה מן התורה גם בפרה פוסל משום דחטאת קרייה. ואף לדברי התוס' שבפרק ב' שעירי עלה ס\"ו דמשמע מדבריהם דפסול השנים הוא מן התורה וכמו שנכתוב לקמן ל\"ק כלל שהרי המתבאר מתוך דברי התוס' שם הוא דס\"ל דר\"מ פליג עם חכמים דס\"ל דאין שנים פוסלים כי אם מפני הכבוד ואליבא דחכמים הוא דשנים פוסלים בפר מן התורה. ולפ\"ז מאי דאמרינן דכשירה הזקנה הוא מאמר ר\"מ דוקא ואזיל לטעמיה דאית ליה דאין שנים פוסלין כי אם מפני הכבוד וגבי פרה שנעשית בחוץ ליכא כבוד אבל לרבנן אה\"נ דפרה יתירה מבת ד' פסולה ולפי פי' זה פשיטא דקי\"ל כרבנן דהזקינה שהיא יתירה מבת ד' פסולה ולרבינו דפסק דהזקנה כשירה צ\"ל דס\"ל דר\"מ לא פליג אדרבנן אלא פרושי קא מפרש דמאי דקא אמרי רבנן בת ג' או בת ד' לא בעו למעט יותר מבת ד' דהא הזקנה כשירה לפרה אלא דאורחא דמילתא נקטו דאין ממתינין לה שמא תשחיר דאלת\"ה אלא דפליגי רבנן עם ר\"מ ולרבנן יתירה מבת ד' פסולה היא תימה איך פסק כר\"מ נגד חכמים. ובאידך פלוגתא דפרים דפ\"ק דפרה מ\"ב ראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב הלכה כחכמים והיות הזקנים מן הבהמות מתועבים בכל הקרבנות הנה הוא מאמר אמיתי וכאילו ענינו קרוב ממום ר\"ל הזקן ותש כח וכבר קדם לך זה בספ\"ו מבכורות ע\"כ. והנראה אצלי מתוך דברי רבינו הללו דס\"ל דגם במשנה לא נחלקו ר\"מ עם חכמים אלא דר\"מ מפרש דברי חכמים דמאי דנקטו חכמים אף בני ג' לאו למימרא דיתר מבן ג' פסולים אלא שאין מביאין אותו מפני הכבוד אך אם הגיע לשיעור הזקנה שתש כחו אז מתועב לגמרי וענינו קרוב ממום וזהו הזקן שכתב בפ\"ג מהלכות איסורי מזבח ואתיא פשט ההלכה דפרק ב' שעירי דמוכח מינה דאין שנים פוסלים בפר ככ\"ע ודוק: <br><b>תנן </b>בריש פרה רא\"א עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וחכ\"א עגלה בת ב' ופרה בת ג' או בת ד' רמ\"א אף בת ה' כשירה הזקנה אלא שאין ממתינים לה שמא תשחיר ר\"י הגלילי אומר פרים בני ב' שנא' ופר שני בן בקר תקח לחטאת וחכ\"א אף בני ג' רבי מאיר אומר אף בני ד' וה' כשרים אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד ע\"כ. והנה אומרו ר\"א עגלה בת שנתה הוא למעט יותר ובאומרו פרה בת שתים נסתפק הר\"ש וכתב דמצ\"ל דבת שתים למעוטי נמי טפי כמו בת שנתה דאתא למעוטי טפי ואע\"ג דכ\"ש דבת ג' פרה היא דלמא פסל ר\"א שמא תשחיר אבל לא יתיישב הא דמכשיר ר\"א בפ\"ב פרה מעוברת ושמא דיעבד קאמר דכשירה. ובריש פ\"ב נטה יותר הרב לומר דלאו למעט טפי אתא ומ\"ש חכמים דעגלה בת שתים לאו למעט בת שנתה דכ\"ש הוא דילדא טפי אלא משום דר\"א פסל בת ב' קאמרי רבנן דאף בת שתים כשירה דעגלה היא כ\"כ הר\"ש וכן פסק רבינו רפ\"י מהלכות רוצח וז\"ל ע\"ע בת ב' שנים או פחות אבל אם היתה בת ב' שנים ויום אחד פסולה ע\"כ. והנה מ\"ש רבינו יום אחד לא ידעתי מקור דין זה דהא קי\"ל דשעות פוסלות בקדשים וכמו שפסק בפ\"א מהלכות מעה\"ק דין י\"ג וע\"כ אית לן למימר דשאני ע\"ע דאינה מקדשי מזבח ומצינו קולות אחרות בע\"ע ואפשר דגם זו היא מהם דדוקא יום א' משום דיום אחד בשנה חשיב שנה אבל שעות לא פסלי בה: <br><b>ודע </b>דאף דקי\"ל דעגל הוא בן שנה ולא יותר וכדאיתא פ\"ק דר\"ה שאני הכא דכתיב עגלת בקר ולא כתיב עגלה סתם כ\"כ הר\"ש ורבינו. וא\"ת מאחר שיש חילוק בין עגל לעגלת בקר למה לא ביאר לנו בפ\"א מהלכות מעה\"ק דעגלת בקר הוא בת שתים. וכ\"ת משום דליכא שום קרבן חובה מעגלת בקר הא ליתא שהרי כתב שם דעגל ה\"ז בן שנה וקרבן חובה לא מצינו מעגל וע\"כ מ\"ש רבינו הוא ללמד על הנודר שאם נדר עגל שהוא בן שנה וא\"כ היה לו לפרש שאם נדר עגלת בקר שהיא בת ב'. וי\"ל דכיון דקי\"ל דנדר קטן והביא גדול יצא וכמו שפסק רבינו ר\"פ י\"ו מהלכות מעה\"ק לא נפקא לן מידי ממחלוקת זה דר\"א וחכמים דהא כולהו מודו דאף בת שנתה מיקרי עגלת בקר אלא שחכמים הוסיפו דאף בת ב' מיקרי עגלת בקר וא\"כ לגבי נודר לא נפקא לן מידי דאם נדר עגלת בקר ורצה להביא בת שתים פשיטא דיצא אף לר\"א ואם רצה להביא בת שנתה יצא אף לרבנן דהא בת א' נמי כולהו מודו דמיקרי עגלת בקר ואע\"ג דבת א' נמי מיקרי עגלת בקר מ\"מ יכול להביא בת ב' דומיא דנודר פר דאף דבן ג' נמי מיקרי פר יכול להביא בן ב' כיון דמיקרי פר וכמ\"ש מרן בפ\"א מהלכות מעה\"ק ומ\"ש רבינו דעגל הוא בן א' הוא לאשמועינן דלא נימא דסתם עגל הוא יותר מבן א' קמ\"ל דלא ואם נדר עגל יכול להביא בן שנתו אבל הכא דעיקר פלוגתייהו הוא אם בת שתים מיקרי עגלת בקר או לא לא נ\"מ לענין דינא: <br><b>ומ\"ש </b>חכמים שפרה בת ג' ובת ד' יש להסתפק בדבריהם אי כוונתם לומר דבת ב' לא מיקרי פרה א\"ד דמודו דבת ב' נמי מיקרי פרה אלא שבאו לומר דאף בת ג' ובת ד' מיקרי פרה. והנה אם נאמר דכוונת ר\"א באמרו בת ב' הוא כפי מ\"ש הר\"ש ברפ\"ב דלא בא למעט יותר א\"כ מוכרחים אנו לומר דחכמים ס\"ל דבת ב' לא מיקרי פרה דאלת\"ה במאי פליגי אך אם נאמר דר\"א ממעט פרה יותר מבת ב' בזה יש להסתפק בסברת חכמים אם בת ב' מיקרי פרה והר\"ש הכריח דמאי דאמרי רבנן דפרה בת ג' ע\"כ לאו אף בת שלש קאמרי דמדעגלה בת שתים ש\"מ דפרה לאו בת ב' דפרה קשישא מינה והקשה הר\"ש דבסוטה (דף מ\"ו) משמע דשנים פוסלות בעגלה ולא בפרה ותירץ דהיינו כרבנן א\"נ אפי' כר\"א והתם מדאורייתא דא\"א שיפסול ר\"א מדאורייתא כו' עכ\"ד. ואני תמיה בדברי הרב דאף דנימא דמאי דקאמר ר\"א פרה בת שתים הוא למעט טפי ע\"כ מכח ההיא דרפ\"ב דמכשיר ר\"א פרה מעוברת צריכין אנו לומר דבדיעבד כשירה וא\"כ מה הוקשה לו מההיא דסוטה דעגלה פשיטא דשנים פוסלות בה אף בדיעבד דרחמנא אמר עגלת בקר אבל פרה שאין הטעם כי אם משום שמא תשחיר לא הוי כי אם לכתחילה דוקא ובגמרא שפיר עבדו ק\"ו אף דפרה נמי לכתחילה פוסלות בה שנים ומה פרה שאין שנים פוסלות בה בדיעבד מום פוסל בה עגלה ששנים פוסלות בה בדיעבד אינו דין שיהא מום פוסל בה. ועוד אני תמיה דאיך יעלה על הדעת שיפסול ר\"א לכתחילה דוקא אבל לא בדיעבד אם הוא סבור דמדאורייתא איכא קפידא שלא תהא יותר מבת ב' ובשלמא אם הוא דוקא דרבנן ניחא דאפשר דרבנן לא גזרו כי אם לכתחילה אבל בדיעבד לא אא\"א שהוא מן התורה מנ\"ל לר\"א לחלק בין בדיעבד לכתחילה. ודע שכפי מ\"ש הר\"ש ברפ\"ב בשם ר\"י מסמפונט דמאי דפליגי ר\"א וחכמים בחטאת המעוברת לא באם פליגי אלא בעובר אם כשר לפרה כו' אפשר לומר דמאי דקאמר ר\"א פרה בת שתים הוא למעט טפי נמי ופסולו הוא מן התורה כמו פחות מבת ב' ולפ\"ז צ\"ל דסוגיא דסוטה דקאמר דאין שנים פוסלות בפרה אתיא כרבנן. ודע שראיתי לרש\"י בסוטה עלה ההיא דאמרינן עגלה ששנים פוסלות בה וכו' שכתב עגלה בת שנתה היא ואם עברה שנתה פסולה דכ\"מ שנאמר עגל בן שנה הוא וכו' ע\"כ. ואני תמיה למה שנה משנתו כר\"א ולא כחכמים דאמרו דעגלה בת ב' דהלכתא כוותייהו ולרבנן שנים נמי פוסלות בעגלה אם היא יתירה מבת ב' וכמבואר וצ\"ע ועיין במ\"ש שם עלה דההיא דאמרינן יבא דבר שאינו עושה פירות כו' ובאידך פלוגתא דפרים דר\"י אומר פרים בני ב' וחכ\"א אף בני ג' ורמ\"א אף בני ד' וה' מפשטא דמתניתין מוכח דכולהו מודו לר\"י דפרים בני ב' אלא דחכמים מוסיפים דאף בני ג' נקראים פרים לאפוקי דר\"י דס\"ל דדוקא בן ב' ור\"מ מוסיף אף בני ד' וה' ובתוס' בפ\"ק דר\"ה עלה י' עלה ההיא דאמרי' רמ\"א כ\"מ שנאמר עגל בתורה סתם בן שנה בן בקר בן ב' פר בן ג' כתבו דע\"כ בן בקר בן ב' דאמרינן היינו עגל בן בקר ולא פר בן בקר כדמוכח בת\"כ גבי פר כהן משיח דתניא פר יכול אפילו זקן ת\"ל בן אי בן יכול אפילו קטן ת\"ל פר הא כיצד בן ג' כדברי חכמים רמ\"א אף בן ד' ובן ה' כשרים ותימה דתנן בפ\"ק דפרה רי\"א פרים בני ב' וחכ\"א אף בני ג' רמ\"א אף בני ד' וה' כשרים אלמא מכשיר ר\"מ בפר אפילו בני ב' שנים דהא מוסיף אדר\"י והכא משמע מדעגל בן בקר לר\"מ בן ב' פר בן בקר בן ג' אבל פחות מבן ג' לא ע\"כ. ויש לדקדק דלמה הוצרכו להכריח דמאי דקאמר ר\"מ בן בקר בן ב' הוא עגל בן בקר לקושייתם דהא אף דנימא דבן בקר דקאמר ר\"מ הוא פר בן בקר אכתי קשה מתני' דפרה דקאמר ר\"מ אף בני ד' וה' כשרים דבמאי מיירי אי בפר בן בקר הא איהו ס\"ל דפר בן בקר הוא בן ב' דוקא ואי בפר סתם הא מדפר בן בקר בן ב' פר סתם בן ג' אבל פחות לא והיכי קאמר דבן ב' נקרא פר וי\"ל דאי הוה אמינא דמאי דקאמר ר\"מ בן בקר בן ב' הוא פר בן בקר הוה ניחא משום דהוה אמינא דפר נמי בן ב' הוא וההפרש הוא דפר בן בקר הוא בן ב' דוקא ולא יותר אבל פר נקרא בן ב' ובן ג' ולא שייך כאן לומר מדפר בן בקר בן ב' פר סתם בן ג' ופחות לא משום דכולם שמותם שוין דפר מיקרו אלא שכשבא למעט בן ג' כתיב פר בן בקר והיכא דליכא קפידא שיהיה בן ב' או בן ג' כתיב פר ור\"מ דפרה מיירי בפר אבל עכשיו שהכריחו דעגל בן בקר הוא בן ב' ע\"כ פר בן בקר אינו בן ב' דאם נקרא עגל אינו נקרא פר. וא\"ת מה הכריחו מההיא דת\"כ אם כוונתם לומר דמההיא מוכח דר\"מ אית ליה דפר בן בקר אינו בן ב' משום דר\"מ לא בא כי אם להוסיף אדרבנן וקאמר אף בן ד' וה' אבל במאי דקאמרי רבנן שאינו בן ב' משמע דמודה ר\"מ לחכמים א\"כ למאי הוצרכו בסוף דבריהם לומר ומעגל בן בקר כו' דמשמע דמסוגיא דראש השנה קשה לר\"מ הא בלאו ההיא סוגיא קשה לר\"מ מדידיה אדידיה דבת\"כ משמע שפר בן בקר אינו בן ב' ואילו במתני' קאמר דפר בן בקר הוא בן ב'. ונראה דכוונת התוס' אינו משום דמשמע דמודה ר\"מ לחכמים שפר בן בקר אינו בן ב' לפי שאינו מוכרח שעדיין אפשר לומר דר\"מ בתרתי פליג אלא משום דשמעינהו לרבנן דבן שלש דוקא ולא יותר אתא איהו להוסיף דאף בן ד' וה' ואה\"נ דלר\"מ אף בן ב' מיקרי פר בן בקר אלא הכרח התוס' הוא דאי אמרינן דבן בקר דקאמר ר\"מ שהוא בן ב' הוא פר בן בקר ע\"כ הכוונה היא דיותר מבן ב' אינו נקרא פר בן בקר דומיא דעגל בן שנה ועל זה הקשו דהא ליתא דבת\"כ מוכח דפר בן בקר לר\"מ הוא אף בן ג' וד' וא\"כ ע\"כ בן בקר דקאמר ר\"מ הוא עגל בן בקר. וא\"כ כיון דעגל בן בקר הוא בן ב' ע\"כ פר בן בקר הוא בן ג' דוקא דלא יתכן שבזמן אחד יקרא עגל ופר שהם דברים סותרים זה לזה ותירצו דאף דקאמר ר\"מ במסכת פרה אדרבנן קאי ולא ארבי יוסי ובת\"כ מיתניא דרבי יוסי בתר מלתא דר\"מ וחכמים ורבנן דהתם לאו רבנן דפרה ע\"כ. והנה הר\"ש כתב כדברי התוס' הללו והוסיף עוד לומר דאי לא הוה גרסינן הכא אף במלתייהו דרבנן הוה ניחא טפי ע\"כ כלומר דהוה ניחא נמי דרבנן דפרה הם חכמים דת\"ק: <br><b>ודע </b>שכפי הגירסא דגרסי בדרבנן דפרה אף בת ג' דמשמע דאית להו דאף בן ב' הוא פר קשה מאי דתנן בריש מסכת פרה דפרה לחכמים היא בת ג' ולא פחות וע\"כ מאי דקאמרי חכמים פרה בת שלש הוא למעט בת ב' דמדעגלה בת ב' פרה בת שלש אבל פחות לא ואילו גבי פר אית להו דאף בן ב' איקרי פר. והר\"ש כתב דרבנן דפרים היינו כר\"א דאית ליה דפרה בת ב' ומש\"ה פר נמי הוא בן שני ומאי דפסל ר\"א גבי פרה יותר מבת ב' הוא מדרבנן אבל בעלמא אף בן שלש נקרא פר. והנה כפי דברי הר\"ש הללו דס\"ל דחכמים דפרים ס\"ל כר\"א אפשר לומר דקי\"ל כר\"א מאחר דסתם לנו רבי סברת ר\"א בלשון חכמים וכיון דקי\"ל כר\"א בפרה שהיא בת ב' ע\"כ בעגלה נמי קי\"ל כוותיה שהיא בת שנתה דמדפרה בת ב' עגלה בת שנתה. ובזה ניחא מה שהקשינו לרש\"י דאמאי פירש בסוטה כר\"א דעגלה בת שנתה דאפשר דס\"ל דהלכתא כר\"א מטעמא דכתיבנא ואע\"ג דבפ\"ק דנדה עלה ז' אמרינן דבד' דברים בלבד הלכה כר\"א אפשר דשאני הכא דחכמים קיימי כוותיה. ודע דלפי זה רבנן דפרה הם רבנן דת\"כ דס\"ל דפר הוא בן שלש דוקא. אך יש לתמוה על רבינו דבעגלה ופרה פסק כחכמים דעגלה בת ב' ופרה בת שלש וכמבואר ואילו בפלוגתא דפרים פסק דפר מיקרי אף בן ב' ובן שלש וכמבואר במ\"ש בפ\"א מהלכות מעשה הקרבנות וכמ\"ש מרן שם. וראיתי להרב בעל קרית ספר בריש הלכות פרה שכתב דפר אינו נקרא בפחות משתי שנים ואפילו פר בן בקר אינו בפחות משלש שנים כו' והרואה יראה דהא ליתא וכבר הרב עצמו בפ\"ב מהלכות מעה\"ק כתב דפר נקרא מבן שתי שנים ופשוט הוא ולפי הנראה גירסת רבינו היתה וחכ\"א אף בני שלש ומודו לרבי יוסי בבן ב' וא\"כ יש לתמוה מאי שנא דפר איקרי בן ב' ופרה אינה נקראת בת ב' ואפשר דס\"ל לרבינו דשאני פר דגלי קרא ופר שני ואפשר דרבנן מודו לרבי יוסי במה שדרש ופר שני שבא ללמד שהוא בן ב' שנים ולא נחלקו עליו אלא דרבי יוסי סבר דבא למעט בן שלש ורבנן לית להו דין זה אבל במאי דמוכח מקרא דבן ב' מיקרי פר בזה לא פליגי רבנן. אבל בפרה דלית לן קרא ס\"ל דבעינן בת שלש ולא בת שתים. והנה מלבד מה שיש מהדוחק בתירוץ זה לחלק בין פר לפרה. עוד אני תמיה דלמה לא ביאר לנו רבינו בהלכות מעה\"ק דפרה היא בת שלש ונפקא מינה לנודר פרה שיביא בת שלש אבל פחות מבת שלש לא. עוד סבור הייתי לומר דמ\"ש בריש הלכות פרה מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים או בת ד' הוא למצוה מן המובחר שתהיה מן הגדולים שבמין וכמ\"ש בפי\"ו מהלכות מעה\"ק דין ג'. וזהו שלא סיים כאן בהלכות פרה דפחות מכאן פסולה. והנה מלבד מה שיש מהדוחק בתירוץ זה אכתי קשה דמדעגלה בת ב' ע\"כ פרה בת שלש דוקא ופחות לא וכמ\"ש הר\"ש וא\"כ ע\"כ אם הביא פרה בת ב' פסולה משום דעגלה היא ולא פרה. באופן שדברי רבינו צריכים אצלי תלמוד: <br><b>ודע </b>שמתוך מה שכתבנו יתבאר לך שמה שאמר ר\"מ בר\"ה דכל מקום שנאמר עגל בן בקר הוא בן ב' שנים הוא דוקא כפי סברתו דפר בן בקר הוא בן שלש אבל פחות לא. אבל לדידן דקי\"ל כרבנן דפר הוא אף בן שנים ע\"כ דעגל בן בקר אינו בן ב' וכמו שכתבו התוס' והר\"ש דאי עגל בן בקר הוא בן ב' פר בן בקר הוא בן שלש דוקא. ובזה ניחא מה שתמה הרא\"ם בפרשת שמיני על מ\"ש רש\"י דכ\"מ שנאמר עגל הוא בן שנה דלמה לא אמר ג\"כ דכ\"מ שנאמר בן בקר הוא בן שתי שנים והלא שניהם דברי ר\"ש כו' ע\"כ. ולפי מה שכתבנו קושיא ליתא משום דתחלת דברי ר\"ש הם הלכה שלא מצינו מי שיחלוק עליו אבל מה שאמר דכ\"מ שנאמר עגל בן בקר הוא בן ב' שנים הוא דוקא אליבא דמ\"ד דפר בן בקר הוא בן שלש אבל לדידן דקי\"ל כרבנן דפרים דאית להו אף בני שלש וכמו שפסק רבינו עגל בן בקר נמי הוא בן שנה. וזהו שרבינו בריש הלכות מעה\"ק לא הביא דין זה דעגל בן בקר אלא כתב סתם דעגל הוא בן שנה והוא כולל אף לעגל בן בקר. ועיין במ\"ש הרב בעל קרבן אהרן בשם הראב\"ד עלה דהך ברייתא דר\"ש ודוק. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ב מהלכות איסורי מזבח דין ו'): <br><b>ומ\"ש </b>רבינו ולוקחים אותה מתרומת הלשכה. מיהו יכול אדם להתנדב ולמסור לציבור הר\"ש בפ\"ב דפרה סוף משנה ג' ועיין לעיל פ\"ז מהלכות כלי המקדש דין ז': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וגוזז במספרים.</b> בפרק שלישי דבכורות (דף כ\"ה): "
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך שישאר מן המאדים כו'</b> (א\"ה עיין מ\"ש מרן בשם הר\"י קורקוס ובמ\"ש עליו הרב המחבר לקמן פ\"ב מהלכות טומאת צרעת יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם היתה מורדת כו'.</b> עיין בהג\"א ריש פרק במה בהמה דפסק ככל האוקימתות ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והעושה אותה לובש ד' כלים כו'.</b> דין זה הוא משנה רפ\"ד דפרה דתנן ובכלי לבן היתה נעשית וכבר ביאר רבינו בפ\"ד דין ג' שאם עשאה מחוסר בגדים או בבגדי זהב פסולה. וטעמא דמלתא איתא בספרי זאת חוקת ר\"א אומר נאמר כאן חוקה ונאמר להלן חוקה מה חוקה האמורה להלן בבגדי לבן אף חוקה האמורה כאן בבגדי לבן הכתוב מדבר וכבר הביא רבינו ברייתא זו בפי' המשנה. והנה דבר ידוע הוא דבגדי לבן שהיה לובש כ\"ג ביום הכפורים אינן דומים לבגדי כהן הדיוט לפי שבגדי כהן הדיוט האבנט היה כלאים אך בגדי לבן שהיה לובש כ\"ג ביום הצום לא היה בו כלאים כלל. וכל זה מבואר בפ\"ח מהלכות כלי המקדש. ולפי מ\"ש דמג\"ש דחוקה האמורה ביוה\"כ ילפינן לה נראה דהבגדים שלובש כהן השורף את הפרה הם דוקא הבגדים שלובש כ\"ג ביום הצום ולא בגדי כהן הדיוט. והכי דייק לישנא דמתניתין דקתני ובכלי לבן היתה נעשית ומשמעות כלי לבן הם הבגדים שלבש כ\"ג ביום הצום וכמ\"ש רבינו בפ\"ח מהלכות כלי המקדש דין ג'. ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב והעושה אותה לובש ארבעה כלים של כהן הדיוט דמנ\"ל דין זה מאחר דמג\"ש דיום הצום מייתינן לה ואע\"ג דבתוס' פ\"ג דפרה תנן מצותה בד' בגדי לבן של כהן הדיוט אין זה מהקושי דאפשר דהתוספתא סברה דאבנט של כהן הדיוט גם כן היה של בוץ ולא היה כלאים שהרי דבר זה מחלוקת דתנאים הוא כדאיתא בפ\"ק דיומא (דף י\"ב) ובפ\"ב (דף כ\"ג) אך לרבינו שפסק דאבנטו של כהן הדיוט היה כלאים יש לתמוה דאיך פסק כאן דלובש ד' כלים של כהן הדיוט. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב וכלי לבן הם אותם שהיה לובש כ\"ג ביום הכפורים לעבודת היום כמו שהתבאר בפסוק ואמנם הם ד' כלים שהיה לובש כהן הדיוט לעבודה ולשון התוספתא מצותה בד' כלי לבן של כהן הדיוט ע\"כ. ולא יכולתי להלום דבריו שרצה להשוות בגדי כהן הדיוט לבגדי לבן של כ\"ג והדבר צריך אצלי תלמוד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מטמאין את הכהן השורף את הפרה וכו'.</b> התוס' בריש פ\"ק דיומא ד\"ה להוציא כתבו דלאו בטומאה דאורייתא מטמו ליה דלא הוו מזלזלי ביה כולי האי אלא בטומאה דרבנן וכ\"כ בפרק ג' דחגיגה (דף כ\"ג) ד\"ה מטמאין יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שבעת ימים קודם שריפת הפרה וכו' ודבר זה קבלה מפי משה רבינו ע\"כ.</b> וכ\"כ בפ\"א מהלכות עבודת יום הכפורים דין ג' ואני תמיה דבפ\"ק דיומא עלה ג' אמרינן כי אתא רב דימי אמר ר\"י מתני חדא ר\"ל מתני תרתי ר\"י מתני חדא לעשות לכפר אלו מעשה יום הכפורים כו' ופריך והא תנן שבעת ימים קודם יוה\"כ ושבעת ימים קודם שריפת הפרה מעלה בעלמא היא ע\"כ הרי דלר\"י הפרשה דיום הכפורים הוא דוקא מן התורה אבל הפרשה דשריפת הפרה הויא דרבנן משום מעלה בעלמא וא\"כ היכי שבק ר\"י ופסק כר\"ל דס\"ל דתרווייהו מן התורה ועוד יגדל התימה כפי מה שכתבו התוס' שם דרבנן פליגי עליה דרבי ישמעאל ור\"י ס\"ל כרבנן דפשיטא דהלכה כרבנן וכר\"י דס\"ל כוותייהו. שוב ראיתי להר\"י קורקוס ז\"ל שעמד על זה ותירץ שהר\"ם היה גורס בברייתא דסיעתיה דר\"י כגירסתנו לעשות אלו מעשה פרה ולא ידעתי היאך יתיישב גירסא זו דהיכי פליג רבי יוחנן עליה דברייתא ואם נאמר דס\"ל דההיא רבי ישמעאל היא ואיהו דאמר כרבנן א\"כ הדרא קושיין לדוכתה דאמאי פסק רבינו כרבי ישמעאל וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפי שלא נאמר בה ריח ניחוח.</b> משמע דקרבנות שנאמר בהם ריח ניחוח נפסלים במחשבה זו ותימה הוא ממ\"ש רבינו לעיל פי\"ד מהלכות פסולי המוקדשין דין ח' והר\"ש פירש דטעמא דכשירה דבכל הקרבנות נמי כשר בהני מחשבות ודברי רבינו שבפירוש המשנה וכאן צ\"ע ועיין בתיו\"ט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפשיטה ונתחה כו'.</b> פירש הר\"ש דאת עורה ואת בשרה כתיב רצה בהפשט ונתוח רצה בהפשט משמע דאפילו לכתחילה. וקשה מההיא דפ\"ק דחולין (דף י\"א) ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלמה אף שריפתה כשהיא שלמה. ואולי קרא אתא שלא ינתח נתחים לנתחים דומיא דעולה ובזה יתקיימו הב' כתובים. אך מדברי רבינו נראה דלא אתא תרא אלא לבדיעבד ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר בתורה כו'.</b> עיין במ\"ש רש\"י בפ\"ק דבתרא (דף ט'). (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פט\"ז מהלכות טומאת צרעת דין ו'). ועיין ברפ\"א מהלכות שאר אבות הטומאה. ומ\"ש והפרה עצמה אינה מטמאה כו'. עיין במ\"ש התוס' בבבא קמא (דף ע\"ז) ד\"ה פרה ובחולין (דף פ\"א) ובדברי רש\"י שם ועיין בסוף פירקין: <br><b>כתב </b>מוהרימ\"ט ח\"מ סי' כ\"ג על האומר והחניות ישבו בהם חתניו דמשמעות הלשון אחתניו הנמצאים קאמר ומנא תימרא דחתניו דהשתא משמע שהרי באוכל נבלת עוף הטהור כתיב והאוכל יכבס בגדיו ובזב כתיב והנוגע במשכבו כו' אלמא אין במשמע בגדיו בגדים שלבש לאחר מכאן אע\"פ שהוא ראשון לטומאה לטמא אוכלין ומשקין וטעון טבילה והערב שמש דבגדיו דהשתא משמע הכא נמי חתניו דהשתא משמע עכ\"ד. ואני תמיה על הרב בזה דשאני כל הני בגדיו דמייתי הרב דדינא הוא דדוקא בשעה שנוגע הוא מטמא בגדים אבל פירש הוי ראשון ואינו מטמא כי אם אוכלין ומשקין דהתם מיתורא דקרא הוא דמפקי להאי דינא דהו\"ל וכבס בגדים דהא אין חילוק בין בגדיו לבגדים של אחרים כל זמן שלא פירש הוא מטמא אותם וא\"כ ע\"כ כינוי זה דכתב קרא הוא לאשמועינן דדוקא בגדיו דמעיקרא דהיינו בשעה שנוגע בטומאה הוא שמטמא אותם וכן כתב רבינו בריש פירקין כ\"מ שנאמר בתורה יכבס בגדיו לא בא ללמדנו שהבגדים שעליו בלבד הם טמאים אלא ללמד שכל בגד או כלי שיגע בו הטמא הזה בשעת חיבורו במטמאיו הרי הם טמאים אבל אחר שיפרוש ממטמאיו אינו מטמא בגדים ע\"כ. והנה דעת שפתיו ברור מללו דמכינוי בגדיו הוא דנפיק האי דינא אבל בנדון הרב שהכינוי לגופיה איצטריך וצ\"ל חתניו דאם לאו מה יאמר מנין לנו למעט חתניו הבאים לאחר מכאן. וראיתי להרב בעל קרבן אהרן בפרשת מצורע עלה דההיא דתניא והנוגע במשכבו יכבס בגדיו בשעת מגעו מטמא בגדים ואינו מטמא לאחר שפירש דדרשינן ליה מדכתיב אשר יגע ולא אמר אשר נגע כו' עכ\"ד. ולפי דברי הרב בשאר המקומות נמי דכתיב יכבס בגדיו וקי\"ל דאם פירש אינו מטמא בגדים הוא משום דבכולהו כתיב לשון הוה ולא כתיב לשון עבר ולשון הוה כמו והאוכל או והנושא וכן והשורף מורה שאינו מטמא אלא בזמן שעושה הפעולה. ולפי דברי הרב הללו אין מקום לדמיון מהרימ\"ט כלל וזה ברור ומ\"מ נ\"ל דדין זה דאם פירש שאינו מטמא בגדים לאו מלשון הוה או עתיד מפקי ליה כדברי הרב בעל קרבן אהרן אלא משום דכנוי בגדיו מורה שבא למעט בגדי אחרים דומיא דוהנוגע במשכבו דממעטינן גנוב או גזול למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכדאיתא במרובה או שבא למעט שאר כלים שאינו לבוש בהם ושני החלוקות הללו ליתנהו דאין חילוק בין בגדיו לבגדים גנובים או גזולים וכן אין חילוק בין בגדים שהוא לבוש בהם לשאר כלים וכל זה הוא פשוט ומש\"ה הוצרכו לומר שכנוי בגדיו בא ללמדנו לומר דדוקא בגדיו דמעיקרא ולמעט בגדים שנגע בהם לאחר שפירש אבל בנדון הרב מוהרימ\"ט שכנוי חתניו אתי כפשוטו מנ\"ל שבא למעט חתניו הבאים לאחר מכאן וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשאום במוטות כו'.</b> בפרק כיצד צולין (דף פ\"ה) מוקי למתניתין בנגררין הא לאו הכי אף אלו שיצאו אינם מתטמאים משום דהוצאה כתיב בה דכתיב והוציא את הפר. ויש לתמוה על רבינו ז\"ל איך הביא משנה זו בסתם דהא פסק כרבי אמי בפ\"ט מהלכות קרבן פסח ועיין במ\"ש התוס' בפרק טבול יום (דף ק\"ד) אההיא דבעי ר\"א פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצא רובו במיעוט אבר מהו ועיין במ\"ש הראב\"ד בפי\"ט מהלכות פסולי המוקדשין דין ג': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנוגע בפרים ובשעירים הנשרפים כו'.</b> עיין לקמן פ\"ו מהלכות שאר אבות הטומאה דין ט\"ו ובמ\"ש מרן שם ועיין ברכת הזבח (דף ע\"א ע\"א): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>השכר פסול בקידוש כו'.</b> עיין במ\"ש מרן בפ\"ח דין ו': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הממלא דלי לשתות כו'.</b> כתב מרן אע\"ג דקי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו במשנתנו דוקא אמרו ולא בברייתא. ועיין לעיל ספ\"ב מהלכות בית הבחירה שכתב מרן חילוק זה כמסתפק ועיין במ\"ש מרן פרק ט' מהלכות טומאת מת דין ה': "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מים מקודשין כו'.</b> עיין במ\"ש מרן בשם הר\"י קורקוס ועיין ברכת הזבח (דף ס\"ג ע\"ב) ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>מים מקודשין כו'.</b> כתבו התוספות בפ\"ק דפסחים (דף י\"ח) דדוקא קודם קידוש נפסלים אבל לאחר קידוש אינן נפסלים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי חטאת שנתמעטו כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות מעשה הקרבנות דין ט'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וטובל ראשי גבעולין וכו'.</b> אם הטביל שלשה אזובות זה בפ\"ע וזה בפ\"ע עיין בירושלמי ריש פרק ג' שאכלו ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>בין קודם טבילה כו'.</b> עיין מה שכתב מרן בשם הר\"ש. וכן כתבו התוספות פרק ב' דמגילה (דף ך') ד\"ה ולא ובפרק ב' דחגיגה (דף כ\"ג) ד\"ה מטמאין יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או על ראש שפתו כו'.</b> אודם שבשפתים חשיב גילוי לענין הזאה וטבילה כ\"כ מרן לקמן רפ\"ו מהלכות טומאת צרעת יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו לתוך מים שנתמלאו לחטאת נטמא מפני שהם שאובין ומדברי סופרים שהבא ראשו ורובו במים שאובים נטמא כמו שיתבאר.</b> דין זה הוא משנה בפי\"א דפרה הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת נטמא. והנה יש להסתפק אי בעינן שיהיה שלשה לוגין של מי חטאת שהרי מים שאובין אינם פוסלים אלא בשלשה לוגין וכדאיתא בפ\"ק דשבת, הן אמת שאני מסתפק בשיעור זה דאפשר דדוקא דרך נפילה בעינן שלשה לוגין אבל דרך ביאה לא בעינן והכי דייק לישנא דמתני' דסוף זבים הבא ראשו ורובו במים שאובים וטהור שנפלו על ראשו שלשה לוגין כו' הרי שלא הזכירו שיעור כי אם בנפילה ובפ\"ק דשבת ובפ\"ב דגיטין שהביאו משנה זו הביאו אותה בסדר זה וכן בפ\"ד ממסכת טהרות תנן בא ראשו ורובו במים שאובים או שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין כו' וכן בתוספתא שהביא הר\"ש בפ\"ג דמקואות מ\"ג לא הזכירו שיעור דשלשה לוגין כי אם בנפילה ולא ראיתי בשום מקום שיאמרו שיעור דשלשה לוגין בדרך ביאה ולפ\"ז ניחא הא דאמרינן סתם במתניתין הטהור לחטאת כו' משום דכיון דהוא דרך ביאה לא בעינן שיעור אך כבר כתבתי לעיל סי' ס\"ה (א\"ה תמצאנו לקמן פ\"ט מהלכות שאר אבות הטומאה יע\"ש) דהרב בעל תיו\"ט כתב דאף דרך ביאה בעינן שיעור דשלשה לוגין ואף שממקום שהכריח דבר זה לדידי לא מכרעא מ\"מ כבר כתבתי שם דמדברי רש\"י בפ\"ק דמכות יש להוכיח דס\"ל דאף דרך ביאה בעינן שיעור דשלשה לוגין ולפי דרך זה אפשר גבי מי חטאת דהחמירו בהם כמו שמצינו שעשו בה כמה מעלות ואפשר שלזה כיון הר\"ש שכתב שהכניס ראשו ורובו מעלה בעלמא ועוד אפשר לומר דהר\"ש אזיל לשיטתיה שכתבנו לעיל דאית ליה דדוקא בטמא גזרו בין דרך ביאה בין דרך נפילה אבל בטהור לא גזרו כי אם דרך נפילה והיא שיטת התוספות בפ\"ק דשבת ובפרק ב' דגיטין וכמו שיעו\"ש וממתניתין דקתני הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו כו' משמע דאף בטהור גזור דרך ביאה לזה כתב דמעלה בעלמא היא. ודע דסברת הר\"ש הלזו שכתב דדינא דמתניתין הוא מעלה הוא דבר מוכרח לפי דעתי דאי לא מאי קמ\"ל מתניתין וכי משום דהוו מי חטאת אין להם דין מים שאובים אלא ודאי דהכא מדינא לא נטמא או משום דליכא שיעור דשלשה לוגין או משום דהוו דרך ביאה ובטהור לא גזרו ומשום מעלה דמי חטאת החמירו בהם ופסלו את הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת. הן אמת דרבינו ס\"ל דאף בטהור גזרו דרך ביאה וכמו שהכרחנו מדבריו לעיל סי' ס\"ה ולפי זה צ\"ל דמאי דאיצטריך מתניתין לומר דין זה במי חטאת הוא לומר שמי חטאת לא בעו שיעור ומשום מעלה נגעו בה. <br><b>ומ\"ש </b>רבינו, ומדברי סופרים שהבא ראשו ורובו במים שאובים נטמא, אין הכוונה דדין זה דמי חטאת הוא מגזירת י\"ח דבר שגזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובים אלא הכוונה היא לומר דכיון דמד\"ס הבא ראשו ורובו במים שאובים נטמא נהי דהתם בעינן שיעור דשלשה לוגין הכא משום חומרא ומעלה דמי חטאת לא בעינן שלשה לוגין אלא כל שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת נטמא שאם לא היתה הגזירה פשיטא שלא היו מחדשים דין חדש במי חטאת אבל כיון שקדמה הגזירה דמים שאובים החמירו עוד במי חטאת. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב ועוד ביארנו שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת בעת לוקחו אותם ועוד יתבאר בסוף זבים מי שהביא ראשו ורובו במים שאובים הנה הוא טמא מדרבנן ופוסל את התרומה וידוע הוא שמי חטאת מים שאובים הם ואם הכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת טמא לחטאת מצד מים שאובים ומעת שנטמא לחטאת טמאוהו מי חטאת אשר נגע בהם וישוב ראשון לטומאה ע\"כ. ונראה דבא ליישב דלמאי נשנית משנה זו במי חטאת ובטהור לחטאת דהא מילתא דפשיטא היא דמי חטאת מים שאובים הם ולזה תירץ דמאי דתנן נטמא הוא משום דנגע במים שאובין והוא ראשון לטומאה דאילו משום מים שאובים לא היה כי אם שני לטומאה וכמבואר ובתחילה שהיה טהור לחטאת אין מי חטאת מטמאים אותו אבל עכשיו שנטמא לחטאת מחמת שבא ראשו ורובו במים שאובים חזרו מי חטאת וטמאו א��תו ועשו אותו ראשון לטומאה. והנה דברי רבינו הללו איני יכול להעמיסם במ\"ש בחיבורו חדא דהעיקר חסר שהוא שמי חטאת חוזרים ומטמאים אותו ורבינו ז\"ל לא כתב אלא נטמא מפני שהם שאובים וחלוקה זו היא מילתא דפשיטא ועוד דנקט מים שנתמלאו לחטאת ואי מאי דאתא ללמדנו הוא דנעשה ראשון לא היה לו לומר אלא מי חטאת דהיינו אחר קידוש שאלו הם המטמאים את האדם לא המים שנתמלאו לקדוש. והתימה ממרן שהעתיק דברי רבינו שבפי' המשנה כאילו דברי רבינו שבחיבורו עם דבריו שבפירוש המשנה הם שפה אחת ודברים אחדים ולא ראי זה כראי זה. שוב אינה ה' לידי חידושי מהר\"י קורקוס ולפי שאין ספר זה מצוי אעתיק כל דבריו וז\"ל והטעם לדעת רבינו מפני שהם שאובים ונתבארה גזירת מים שאובים פ\"ק דשבת גם בסוף זבים אלא שדעת המפרש נראה שלא גזרו אלא ביום הטבילה ורבינו כתב סתם כלשון המשנה ומשמע אפילו אינו יום הטבילה נטמא ואפשר דלכך נתכוון ר\"ש דהויא מעלה בעלמא משום דאי מגזירת בא ראשו ורובו במים שאובים לחוד מאי רבותא דחטאת ומאי שייכא גבי חטאת וכי מפני שהם מי חטאת אינם שאובים ואפשר בזה לומר דה\"א כיון שעיקרה אינה אלא גזירה מפני שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו משמע דבכה\"ג לא שייך גזירה ולא שכיחא לא גזרו א\"נ ה\"א כיון שעיקר טבילה זו אינה אלא מעלה לא גזרו בה כולי האי וזהו שכתב הטהור לחטאת כו' וכתבתי זה דלא תיקשי למי שסובר שגם גזירת מים השאובים אפילו כשאינו יום הטבילה גזרו ויראה שהוא דעת רבינו כמו שיתבאר פ\"ט מהלכות אבות הטומאה ושם יתבאר הכרח לרבינו בזה. ומ\"מ דעת רש\"י והתוספות ור\"ש כאשר כתבתי דדוקא ביום הטבילה הוא שגזרו לדידהו בגזירה זו דהוי בכל זמן והיינו דשייכא הכא דאיכא רבותא ומעלה דחטאת ובפירוש המשנה כתב רבינו ז\"ל וכבר ביארנו שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת כו' וידוע הוא שמי חטאת מים שאובים הם ואם הכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת טמא לחטאת מצד מים שאובים ומעת שנטמא לחטאת יטמאוהו מי חטאת אשר נגע בהם וישוב ראשון לטומאה ע\"כ. ובהא ניחא דשייך דין זה הכא וכמ\"ש הטהור לחטאת כו' נטמא אלא שכאן כתב הדבר סתם ולא ביאר כי אם ע\"י זה ישוב ראשון והעיקר חסר מן הספר וגם כי איני רואה שנתבאר בדבריו כאן שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת ומה טעם בזה ואפשר שכל הטהור לחטאת ראוי להזות בהם והוי נושא או נוגע לצורך והוא כבר כתב פט\"ו שאינו טמא אלא כשנושא או נוגע שלא לצורך הזאה ומ\"מ נראה כי כיון שאין כוונתו בנגיעה זו להזות שלא לצורך נקרא וכאשר נכתוב בזה פי\"ד גם הכריח היפך מדבריו אלה פט\"ו ובר מן דין כד דייקת תשכח שכאן נשמר מדרך זה כי במשנה כתב מי חטאת כלשון המשנה ולא ביאר דבר וסתם מי חטאת היינו מקודשין ובהם שייך שיטמאו אותו מי חטאת שנגע בהם וכאן כתב לתוך מים שנתמלאו לחטאת משמע שאינן עדיין מקודשין ואילו נוגע או נושא לא נטמא אלא נוגע או נושא המים המקודשים והם שקרויים מי נדה לפי זה לא שייך מ\"ש במשנה וצריך לפרש לדעת רבינו כאשר כתבתי כנ\"ל עכ\"ל הרב ז\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבילה של תרומה כו'.</b> (א\"ה כתב מרן בשם הר\"י קורקוס ואם תאמר והרי נטמאו המים כו' ועיין במה שכתב הרב המחבר פרק שביעי מהלכות תרומות דין א'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנוגע במי חטאת כו'.</b> כתב מרן ושמא י\"ל דסבר רבינו כו' וקצת משמע מדברי הר\"ש ��ו' והנה בפירוש כתב הר\"ש בפ\"ה דזבים משנה ח' דהנוגע במי חטאת שיש בהם כדי הזיה אינו מטמא בגדים וכ\"כ רש\"י בפרשת חקת וכ\"כ התוספות בפ\"ק דסוכה (דף י\"ד): והתימה מהרא\"ם שהבין דברי רבינו כפשטן שאין חילוק בין מגע למשא ונסתייע מברייתא דספרי מה יעשה מדברי רבינו פ\"ו מהלכות שאר אבות הטומאה והיא תוספתא פ\"ה דזבים דמוכח מינה דאי לאו משום מסיט לא היה מטמא בגדים משום מגע ועיין בקרבן אהרן פרשת ויקרא פי\"ב דין ג'. ובפירוש כתב רבינו בפרק קמא דכלים מ\"ג גבי מרכב שחלוק מגעו ממשאו כמו נבילה ומי חטאת שיש בהם כדי הזייה וכ\"כ בסוף משנה ב' יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפר פרה שנתערב כו'.</b> (א\"ה עיין במה שכתב הרב המחבר לקמן פ\"א מהלכות מטמאי משכב ומושב דין י\"ד):         סליקו להו הלכות פרה אדומה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות פרה אדומה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,138 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הזב והזבה וכו'.</b> כתב רבינו בריש מסכת כלים דדוקא ש\"ז דגדול וכו' ומדכתיב איש נפקא ע\"כ. ואע\"ג דבפ' בנות כותים עלה מ\"ג אמרינן דהלכתא גמירי לה ואדרבא ממשמעות קרא דכתיב ואיש הוה משמע אפילו קטן בן יומו דומיא דואשה דכתיב גבי נדה דמרבינן מינה אפילו תינוקת בת יום אחד י\"ל דלעולם מאיש ממעטינן קטן אלא דאתא הלכתא לומר דהאי איש לאו שיהיה בן י\"ג שנה אלא אפילו בן תשע כיון שביאתו ביאה נקרא איש במקום הזה וקרא דואשה אשר ישכב איש אותה מאשה ממעטינן קטנה ואתא הלכתא ללמדנו דלא נימא דבעינן שתהיה בת י\"ב שנה אלא בת שלש שנים נקראת אשה במקום הזה כיון שביאתן ביאה והווי\"ן של ואיש ואשה איצטריכו לדרשא אחריתי וכדאיתא התם. וראיתי לרבינו בפ\"ה מהלכות אבות הטומאה דין ט' שכתב והוא שתהיה בת שלש שנים ויום אחד שנאמר ואשה אשר ישכב איש אותה ע\"כ. וכתב מרן דלא מרבינן בת ג' שנים אלא מוי\"ו דואשה וזה תימה דהא כולה סוגיא מוכח דוי\"ו זו אתא לדרשא אחריתי ולא מרבינן בת שלש שנים אלא משום דהלכתא גמירי לה ואתו רבנן ואסמכוה אקרא וא\"כ היה לו לרבינו לבאר דהלכה היא ולא נפיק ממשמעותיה דקרא דהא קרא אפילו בת יום אחד משמע עוד י\"ל דבדין ב' כתב סתם אין ש\"ז של קטן כו' ולא הביא סמך לדבריו מן הפסוק וגבי אשה הביא סמך ולא ידעתי למה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא כו' ע\"כ.</b> בגמרא פרק בנות כותים עלה ל\"ה משמע דלאו מהאי קרא קא מפיק ליה אלא משום דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה ודרשינן לזכר לרבות מצורע למעיינותיו אלמא האי זכר מצורע הוא ואיתקש לזב מה זב גמור זובו מטמא במשא אף מצורע זובו מטמא במשא ואפילו ראיה ראשונה: "
+            ],
+            [
+                "<b>רוק הזב וש\"ז כו'.</b> עמדתי על מ\"ש המרדכי בסוף חולין שהקשה רבינו משולם עלה דההיא דאמרי' דש\"ז של זב דמטמא במשא לפי שא\"א בלא ציחצוחי זיבה וכה\"ג אמרינן דיבמה שרקקה דם דחליצתה כשירה לפי שא\"א בלא ציחצוחי רוק דהא קי\"ל דדם מבטל רוק וא\"כ הכא נמי נימא הכי ע\"כ. והנה יש לדקדק בעיקר קושייתו שהקשה מהא דש\"ז דזב דהתם בטומאת משא עסקינן דאילו למגע תיפוק ליה משום ש\"ז ובטומאת משא לא שייך ביטול וכדאמרינן בפ\"ג דבכורות [דף כג] דנבלה בטלה בשחוטה ואמר רבי חייא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא משום דטומאה כמאן דאיתא היא וכן ההיא דיבמה שרקקה דם מיתרצא בהכי דהא סוף סוף רקקה רוק ודוקא גבי אכילה שייך ביטול משום דכל משהו ומשהו שירד לבית הבליעה אמרינן דהיתרא נחית וכן טומאת מגע משום דהדבר שנוגע בזה אינו נוגע בזה וכמ\"ש התוספות שם אבל כל שהוא בבת אחת כגון טומאת משא ורוק יבמה לא שייך ביטול ברוב. ונראה דס\"ל לרבינו משולם דהא דאמרינן דאין ביטול לטומאת משא הוא מדרבנן וכמ\"ש התוספות ועל זה הוקשה לו מזב דהוי מן התורה דהא מעיינות הזב הם מן ��תורה וכן ההיא דיבמה דהוי מן התורה ובזה הוה ניחא לי מה שהקשו התוספות בפ\"ט דנדה [דף ס\"א:] דבגד שאבד בו כלאים דליבטל ברובא ולכאורה קשה דמה שייך ביטול כיון דסוף סוף נהנה מן הכלאים ודמי לטומאת משא ובמ\"ש ניחא דס\"ל לתוספות דההיא דבגד שאבד בו כלאים הוי איסורו מן התורה ומש\"ה הקשו דמן התורה מיהא ליבטל ברובא אך אכתי קשה ההיא דסוף תמורה [דף ל\"ד.] דפריך וליבטל שק ברובא ולמאי דמוקי לה רב פפא בציפורתא אין איסורו כי אם מדרבנן דמן התורה כל הדברים בטלים ברוב ואולי דשאני דבר חשוב דאין לו ביטול מן התורה דומה למ\"ש לעיל (א\"ה נתבאר בהלכות מעילה יע\"ש) בשם התוספות דמטבע חשיב ולא בטל מן התורה. וראיתי לרבינו בסוף הלכות פסה\"מ שכתב האורג מלא היסט משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק ע\"כ ולא חילק בין עבד מיניה ציפורתא ללא עבד וכבר תמה מרן על זה בספ\"ג מבכורות ונדחק הרבה בתירוץ קושיא זו וכתב דס\"ל שאותה קושיא ואותו תירוץ הם דלא כהלכתא דהא קי\"ל דבגד שאבד בו כלאים אינו בטל והא נמי דכוותה עכ\"ד ולא ביאר לנו מרן מה טעם לא שייך ביטול באיסורים אלו ולפי מ\"ש ניחא דטעמא דרבינו הוא דס\"ל דבהני לא שייך ביטול משום דדמי לטומאת משא כיון דבבת אחת נהנה מן הבגד ודחה ההיא דסוף תמורה משום ההיא דרבי חייא דקאמר דלטומאת משא לא שייך ביטול ותבלין מצא לדמיון זה דהא קי\"ל דבגד שאבד בו כלאים אינו בטל וכמ\"ש מרן: <br><b>עוד </b>נראה לומר דס\"ל לרבינו משולם דע\"כ לא אמרינן דמטמא במשא אלא ביבש דכל אחד ואחד עומד בפני עצמו אבל בתערובת לח בלח אינו מטמא אפילו במשא וכבר בא חילוק זה בדברי מרן סוף פ\"א מהלכות אבות הטומאה בשם הר\"י קורקוס כדי ליישב דברי רבינו שכתב דבהמה שהפילה חררת דם דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא. הן אמת שדברי רבינו הם תמוהים כפי הסוגיא הנזכרת בפרק ג' דבכורות דהתם מדמו ההיא דחררת דם לההיא דנבילה שנתערבה בשחוטה ומלבד זה עוד זאת אדרש דבסוף הלכות פרה אדומה פסק דאפר פרה שנתערב באפר מקלה דאף שהרוב הוא אפר מקלה מטמא במשא. ולפי מ\"ש הראשונים ז\"ל דקמח בקמח הוי לח בלח קשיא אפר פרה לחררת דם. שוב ראיתי שדין זה שכתבנו בשם הראשונים אינו מוסכם ובמחלוקת הוא שנוי ואיכא מ\"ד דקמח בקמח חשיב יבש ביבש ומדברי רבינו בפי\"ג מהלכות תרומות נראה דבשיטה זו קאי ולפי זה אתי שפיר ההיא דאפר מקלה דמטמא במשא אך הקושיא הראשונה במקומה עומדת וכעת צל\"ע: <br><b>עוד </b>ראיתי שהוקשה לרבינו משולם מההיא דפרק המפלת ותירץ דהתם נמי הולד היה ניכר קודם שנימוח ויש לדקדק דהא תנן גבי שליא נימוק הולד עד שלא יצא ולפי הנראה מתחילת דברי המרדכי שכל דבר שתחילת ביאתו לעולם מעורב לא בטיל וא\"כ קשיא ליה שליא שתחילת ביאתו לעולם היה מעורב ואפ\"ה בטל ברוב. ונראה דעיקר החילוק הוא שכל דבר שתחילת איסורו או טומאתו היה מעורב לא שייך ביה ביטול והיינו ההיא דזב ויבמה אבל גבי שליא דאף קודם שיצא לאויר העולם חלה עליו טומאה כל שניכר הולד קודם שנימוק שייך בו ביטול שהרי תחילת חלות טומאתו לא היה מעורב: <br><b>ובעיקר </b>החילוק שחילק שכל דבר שתחילת ביאתו לעולם הוא מעורב דלא שייך ביה ביטול נראה דיש סעד לחילוק זה מההיא דאיבעיא לן בפרק בהמה המקשה עלה ס\"ט מהו לגמוע את חלבו כו' ולכאורה קשה דאף דנימא דיש לחלק בין חלב זה לחלב דעלמא אכתי לישתרי מטעם ביטול דאף דאבר זה מסייע בהויית החלב מ\"מ פשיטא שהחלב מתהוה מרמ\"ח איברים והוה ליה כחלב טריפה שנתערבה בכשירה דבטל ורבינו בפ\"ה מהלכות מאכלות אסורות כשהביא דין זה כתב דאסור לשתותו מספק הואיל והוא בא מכלל האיברים ויש בה אבר אחד אסור וה\"ז כחלב טריפה שנתערבה בחלב טהורה ע\"כ. ואתמהא דממקום שבאת מה התם מהני ליה ביטול הכא נמי ליהני ליה ביטול אלא ודאי דשאני התם שתחילת ביאתו לעולם היה מעורב ומש\"ה לא מהני ליה ביטול. שוב ראיתי לחכמי אשכנז שכתבו דאם היה ששים בבהמה ובשר וגידין ועצמות כנגד האבר האסור כל החלב מותר מטעם תערובת שנתבטל בששים עכ\"ד. ואני תמיה על דבריהם דאי שייך בזה ביטול הרי יצא חלב זה מחשש איסור תורה דהא פשיטא דאיכא רובא דהיתרא וא\"כ אין כאן כי אם איסור דרבנן דבעינן ששים וכיון דהוי בעיא דלא איפשיטא הוה לן למיזל לקולא כדין כל ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא וכמ\"ש הראשונים ז\"ל דאם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולים לעמוד עליו לשערו אם נודע שהיה רובו היתר מותר אלא ודאי דהכא לא שייך ביטול וכסברת רבינו משולם, וראיתי למעכ\"ת (א\"ה הוא הרב מהור\"ר יעקב אלפאנדרי זלה\"ה) שרצה להליץ בעד חכמי אשכנז דכתב דשאני הכא דחלב של האבר מתחילה בעודה בתוך האבר לא היתה מעורבת עם שאר כל החלב שבגוף כיון שיש לה מקום מיוחד משא\"כ בההיא דרוק יבמה וזב דמעולם לא היה להם מקום מיוחד בלתי תערובות ונסתייע לחילוק זה ממ\"ש התוספות בפ\"ב דזבחים עלה דשחט ואח\"כ חתך וכמו שיע\"ש. והנה כפי חילוק זה הליץ מעכ\"ת בעד חכמי אשכנז והגדיל התימה על כל הפוסקים ז\"ל שפסקו בעיא זו לחומרא והיה להם לפסוק לקולא כיון שכבר נתבטל ברוב וכמ\"ש למעלה, ויותר נראה לי שהראשונים ז\"ל לא שמיע להו חילוק זה וס\"ל דלא שייך ביטול בחלב זה כיון שתחילת ביאתו לעולם היה מעורב והתוספות בפ\"ב דזבחים קושטא דמלתא קא אמרי דאפילו נתערב דם כשר עם דם פסול אינו בטל ברוב משום דגזרינן גזירה במקדש: <br><b>עוד </b>עמדתי על מ\"ש המרדכי [יעוין במ\"ש לעיל בהלכות מתנות עניים פ\"ד דין ט'] דטעמא דלא אזלינן בתר רובא בחורי נמלים הוא משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכל דבר שאין ב\"ח כ\"מ שמונח שם הוא קביעותו וכו' ע\"כ. ואני תמיה על זה דהא קי\"ל ובנמצא הלך אחר הרוב וא\"כ אף דנימא דהיה כאן מקום מיוחד שהיו בו חטים של עניים כל שלא ראינו בשעה שפירש פשיטא דאזלינן בתר רובא וכדכתיבנא והא דאמרינן בפ\"ק דפסחים [דף ט'] ט' צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל היינו תשע חנויות כבר כתבו התוספות שם דמיירי כשראינו שלקח מן הקבוע שנולד הספק במקום קביעות אבל אם לא ראינו ה\"ל כפירש ואזלינן בתר רובא וכ\"כ ר\"ש רפ\"ה דטהרות יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תשעה משקין בזב כו'.</b>הראב\"ד השיג על רבינו ב' השגות ומרן ז\"ל לא נרגש אלא מהשניה ולא ידעתי למה ועיין ברכת הזבח (דף קע\"ב ע\"א) ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם היו המים פושרין בתחילתן וכו'.</b> דין זה הוא מחלוקת ר\"י בן נקוסא ורשב\"ג בברייתא ר\"פ דם הנדה ופסק רבי כר\"י ולא ידעתי למה דאף שכתב הנמק\"י בפרק יש נוחלין דכללא דכ\"מ ששנה רשב\"ג אינו אלא במשנה וכ\"כ מרן לעיל שפ\"ז מהלכות פרה אדומה מ\"מ לגבי ר\"י בן נקוסא הו\"ל למפסק כרשב\"ג דהוא מארי דתלמודא טפי ועוד דמרן ז\"ל כתב בפ\"ט מהלכות טומאת מת דין ה' דרבינו ס\"ל דכלל זה הוא אף בברייתא. ומ\"ש מרן כאן דרבי פסק לחומרא בדאורייתא הם דברים תמוהים בעיני דאדרבה לקולא פסק דלר\"י אם שרה אותם במים שהיו פושרין מתחילתן ולא סופן ולא חזר לכמות שהיה ה\"ז יבש יותר מדאי וטהור ו��רשב\"ג עדיין חשיב לח עד שיהיו המים פושרין מתחלתם ועד סופן וכ\"כ רש\"י בפירוש דר\"י מיקל וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בועל נדה כנדה שהוא אב מאבות הטומאה של תורה וכו'. </b> מתוך דברי רבינו נראה שהנוגע בבועל נדה מטמא בגדים כל זמן שלא פירש דומיא דנדה שהרי כתב בסוף דבריו כנדה ולא חילק ביניהם אלא לענין משכב וכן נראה ממה שהשרישנו בפ\"ו מהלכות אבות הטומאה דין י\"ב שכל אב שמטמא במגע ובמשא הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים ולא הוציא מן הכלל אלא נבילה ומרבב לענין מגע דוקא משמע ששאר האבות שוים הם וכ\"כ רש\"י בפרק בנות כותים עלה ל\"ג וכן נראה מהתוספתא שהביא הר\"ש בפ\"ה דזבים מי\"א דקתני פירש מטמא א' ופוסל א' משמע דאם לא פירש מטמא ב' ופוסל אחד ולפי זה הא דתני ברישא מטמא אחד הוא טעות וצריך לגרוס ב' וע\"ז דתני הוא אליבא דר\"ע דאקשיה לנדה וכולם דקתני הוא מדרבנן וכמ\"ש הר\"ש ברפ\"ה דזבים ובקשתי ברייתא זו בתוספתא ונראה שגירסא אחרת היה לו להר\"ש ולפי גירסתו נראה דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים אך רבינו אברהם זעירא ורבינו ישעיה הביאם הרא\"ם בפרשת מצורע כתבו שאינו מטמא אדם לטמא בגדים וא\"כ הנוגע בבועל נדה אף שלא פירש אינו אלא ולד ואינו מטמא כי אם אוכלים ושוה משכבו למגעו וכ\"כ הר\"ש בפ\"ק דכלים מ\"ג והנראה מדבריו שם דבמגע פשיטא ליה דאינו מטמא בגדים אך במשא ספוקי מספקא ליה אי מטמא דומיא דנבילה או דלמא דגרע מנבילה ולדבריהם אתי שפיר מתניתין דריש כלים דקתני למעלה מהם זובו של זב כו' וכמ\"ש שם בעל תוי\"ט. ומיהו נראה דלדברי הכל מטמא במשא וכמ\"ש הר\"ש ובהיסט נמי נראה שמטמא וכי תימא מאחר שלדבריהם היקשא דותהי נדתה עליו אינו כולל שהרי אינו מטמא אדם לטמא בגדים א\"כ מנא לן שיטמא במשא וכ\"ש בהיסט שהיא טומאה מחודשת בזב שלא מצינו כמותה י\"ל שההיקש שכל מה שיטמא הנדה ובאיזה צד שיטמא יטמא בועל נדה אבל אינו עושה הפעולה עצמה שתעשה הנדה שהנדה תעשה את האדם כל זמן שלא פירש הימנה אב ומטמא בגדים אבל בועל נדה אינו עושה כי אם ולד ואינו מטמא כי אם אוכלים ואף שאין היקש למחצה דבר זה למדנו אותו ממשכבו דלמדנו קרא דאף שעושה משכב כנדה אינו עושה המשכב אב כנדה אלא ולד וא\"כ למדנו מהמשכב שאין ההיקש אלא שיטמא בועל נדה כל מה שתטמא הנדה ובאיזה אופן שתטמא הנדה יטמא בועל נדה אבל בפעולות נשתנה דינו שהנדה תעשה את האדם אב וכן המשכב אבל בועל נדה לא יעשה אלא ולד כשרץ דומיא דמשכבו. ולפי זה בועל נדה מטמא במגע ובמשא ובהיסט וכן נמי עושה מרכב ומושב ואע\"פ שמרכב לא נזכר בתורה מ\"מ למדנו אותו מן ההיקש ותהי נדתה עליו שכל מה שהנדה תטמא יטמא בועל נדה וכן אין חילוק בין מגע למשא בגדים שלעולם אינו מטמא אדם לטמא בגדים שהרי אינו עושה כי אם ולד ואף שכתבנו לעיל דלהר\"ש מספקא ליה במשא אם מטמא אדם לטמא בגדים המעיין בדבריו יראה דלפי המסקנא לא שנא ליה בין מגע למשא ולעולם אינו מטמא אדם לטמא בגדים וכן כתב הרב בעל תיו\"ט בפ\"ק דכלים מ\"ג ובמה שכתבנו שהמשכב מלמד על ההיקש שאינו לגמרי יתורץ מה שהקשו הרב בעל קרבן אהרן והרא\"ם בפרשת מצורע לרבינו אברהם ורבינו ישעיה אך הא קשיא לי עלייהו דמאי מייתו ראיה לסברתם ממאי דתנן בזבים בועל נדה כטמא מת ותניא בתוספתא דכלים חומר בבועל נדה מטמא מת שבועל נדה מטמא הכר התחתון כעליון הא לענין לטמא זה וזה שוין ע\"כ הא לכ\"ע אינו דומה לטמא מת שהרי מטמא במשא ובהיסט מה שאין טמא מת מטמא שהרי אינו מטמא במשא וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מהלכות טומאת מת דין ט' וכ\"ש בהיסט וכמ\"ש ברפ\"ח ואולי דס\"ל שאין בועל נדה מטמא במשא אלא בהיסט והרי טומאתו כשרץ וזה נלמד ממשכבו שאין ההיקש אלא לדבר אחד דהיינו לטמא אדם וכלי חרס אבל לשאר הדברים לא. ולפ\"ז יפה הוכיחו ממתני' דזבים ומברייתא דכלים וצ\"ע. שוב ראיתי לתוספות בפ\"ט דנדה עלה ע\"א ד\"ה מערה דפשיטא להו שאינו מטמא בהיסט אבל במשא ספוקי מספקא להו אי מטמא והתוספתא שהביאו שם התוספות דקתני הכל כשרים ליטול ידים ואפילו טמא מת ואפילו בועל נדה מוכחת בהדיא שבועל נדה אינו מטמא בהיסט ולא ידעתי איך יתיישב תוספתא זו לדעת רבינו דאית ליה דבועל נדה מטמא בהיסט וצ\"ע. ולענין מעיינות בועל נדה נסתפק הר\"ש אם יש לו כנדה. והנראה אצלי שהספק הוא משום דע\"כ לא אמרינן דאין בועל נדה עושה אב אלא בטומאה שאינה יוצאה מגופו דהוי דומיא דמשכב אבל בטומאה יוצאה מגופו לא ילפינן ממשכב פש גבן היקשא כשם שנדה עושה המעיינות אב הכי נמי בועל נדה או דלמא לעולם לא יעשה בועל נדה אב ויהיו מעיינותיו כמשקין שנוגע בהם וכשאר הטמאים וכמ\"ש רבינו בהלכות אבות הטומאה פ\"י דין ו' ולדעת רבינו ז\"ל דס\"ל שההיקש הוא כולל לכל הדינים ולא נשתנה דינו כי אם לגבי משכב דוקא דפרטו הכתוב נראה דבועל נדה יש לו מעיינות כנדה מכח ההיקש ועיין במ\"ש רבינו גבי מעיינות הזב וצ\"ע. ודע דלפי מ\"ש לסברת ר\"ש שההיקש הוא לחצאים ידוקדק היטב לישנא דת\"כ דבתר דדרש קרא דבועל נדה ומשכבו קתני נמצאת אתה אומר משכבו כמגעו ולשיטת רבינו קשה שהרי אינם דומים המשכב למגע וכבר הוקשה זה להרב ק\"א יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומשכב בועל נדה ומרכבו ולד טומאה כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ג מהלכות ביאת מקדש דין י\"ז): "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המערה ואחד הגומר כו'.</b> כתב מרן משנה פרק הבא על יבמתו. ולפי הנראה היינו מאי דתנן גבי יבמה אחד המערה ואחד הגומר ואמרינן התם וכן הבא על אחת מכל העריות וכו' ואם מרן כיון לזה הם דברים תמוהים דמה ענין טומאה אצל איסורי ביאה ואף דהעראה בכל העריות מנדה גמרי' ליה כדאיתא ביבמות (דף נ\"ד) מ\"מ הדבר פשוט דלא גמרינן לטומאה מהתם אלא דרבינו כתב דין זה מהא דאמרינן בת\"כ אם שכב ישכב לרבות המערה. וראיתי להרב קרבן אהרן שכתב דנפקא להו מדלא כתיב כאן ש\"ז כמ\"ש למעלה ואשה אשר ישכב איש אותה ש\"ז וכמו שהתם דכתיב ש\"ז מיעטנו פרט למערה כן הכא מדלא כתיב ש\"ז ריבה אף המערה וכן בשפחה חרופה כתיב ואיש כי ישכב את אשה ש\"ז ובאשת איש כתיב לא תתן שכבתך לזרע ובסוטה כתיב ושכב איש אותה ש\"ז נמצא דבכ\"מ שהוא מתנה בגמר ביאה כתב ש\"ז וא\"כ הכא דאמר סתם שכיבה ריבה המערה ע\"כ. והנה כד ניים ושכיב אמרה להאי מלתא דמעולם לא שמענו שיאמר גבי אשת איש דבעינן שיגמור ביאתו וכן גבי סוטה נמי הכי הוי דינא למר בנשיקה ולמר בהכנסת עטרה אבל דליבעי גמר ביאה לא אמרה אדם מעולם ומאי דכתיב ש\"ז גבי א\"א הוא למעט משמש מתה וגבי סוטה נמי איצטריך למעוטי מי שקינא דרך איברים כדאיתא ביבמות (דף נ\"ה) והם דברים פשוטים ועוד אני תמיה לפי שראיתי שהרב ז\"ל נדחק בכל זה לפי שראה שהברייתא דרש ואם שכב ישכב לרבות שתי שכיבות ואם שכב ישכב לרבות למערה והוקשה לו דמאחר שדרש מכפל השכיבות לרבות שלא כדרכה איך חזר וריבה למערה ולזה תירץ בתחילה דממלת ישכב ילפי דהול\"ל אם שכב שכב כו'. ולא ידעתי מי הכניסו בתגר זה ובתחילה דרשו מכפל השכיבות לרבות שלא כדרכה וחזרו לרבות מוי\"ו הנוספת במלת ואם לרבות המערה וכדאמרינן בריש תמורה גבי ואם המר ימיר דר\"מ דריש לרבות אשה ויורש ואמרינן התם דדריש כפל ההמרות ווי\"ו הנוספת במלת ואם ובת\"כ פרשת בחקותי איכא טובא כה\"ג דאמרינן ואם גאל יגאל לרבות את האשה ואת היורש וכתב שם הרב המחבר דחדא דרשי מכפל הגאולות וחדא מוי\"ו הנוספת ואלו הם דברים פשוטים ולפי הנראה שהרב לא נחה דעתו בזה משום דסיימו בברייתא איש פרט לקטן או יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד ת\"ל ואם שכב ישכב הרי שכבר דרשו וי\"ו הנוספת לרבות בן תשע שנים ויום אחד. ומיהו מצינו כיוצא בזה בת\"כ פרשת בחקותי גבי פודה מעשר שני ואם גאל יגאל לרבות את האשה ואם גאל יגאל לרבות את היורש איש פרט לקטן או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד ת\"ל ואם גאל יגאל ע\"כ. והנה מה שדרשו תחילה לרבות את האשה והיורש הוא מכפל הגאולות ווי\"ו הנוספת וכמ\"ש שם הרב המחבר גבי מקדיש שדה אחוזה. והנראה אצלי דטעמא דמילתא הוא דכל היכא דהכתוב ראינו שבתחילה כתב ריבויים ולבסוף מיעט אין לך למעט אלא הפחות. ויש בזה אריכות דברים אלא שאין כאן מקומו. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל בפ\"ג מהלכות ביאת מקדש דין ג'): "
+            ],
+            [
+                "<b>כולם מטמאות למפרע מעת לעת כו'.</b> דע שזהו דוקא בודאי אבל בספק אינה מטמאה למפרע וכן טומטום ואנדרוגינוס שראו דיין שעתן לפי שטומאתם היא מספק וכמ\"ש רבינו פ\"א מהלכות אלו דן ז' וכיון שטומאת מעת לעת היא מן הספק לא גזרו אלא על הודאי ולא על הספק הכי איתא בירושלמי ריש נדה ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה: <b>וזהוהנקרא מעת לעת שבנדה.</b> דקדק הרב המנהיר בריש נדה מדברי רש\"י דמשנה קמייתא דנדה דאין פקידה ממעטת מעת לעת אלא בפקידה שהיא תקנת חכמים כגון שחרית וערבית שאז בודקת יפה אבל אם בדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה וחזרה ובדקה בחצי היום ומצאה טהורה ואח\"כ בדקה בדקה ומצאה דם אין אומרים שלא תטמא אלא מחצי היום ואילך שהרי בדקה עצמה בחצי היום ומצאה טהורה אלא מטמאה משחרית משום דבדיקה דחצי היום לא חשיב בדיקה דאימור לא בדקה עצמה יפה כיון שלא תקנו לה חכמים לבדוק באותה העת: <br><b>ומ\"ש </b>רבינו כיצד אשה שהיתה טהורה ואין לה וסת ובדקה עצמה כו'. דע שנחלקו הראשונים ז\"ל אם גזרו בטומאה זו דמעת לעת אף בר\"ה או דוקא ברה\"י ככל שאר הטומאות דגמרינן מסוטה והתוס' בריש נדה ס\"ל דאין חילוק ברשויות לטומאה זו וכ\"כ הרשב\"א שם. אך כתב בשם י\"א דוקא ברה\"י אבל בר\"ה טהור. וכן נראה שהוא דעת הרמב\"ן ממ\"ש הרשב\"א בפ\"ק דנדה עלה דההיא דזעירי דמוקי למתני' שחברותיה נושאות אותה במטה יע\"ש. ועיין במ\"ש התוס' פ' כשם (דף כ\"ח) ד\"ה בר\"ה ודוק. ודע דאליבא דכ\"ע בעינן שיהיה בן דעת לישאל עליו וכדאיתא בריש נדה (דף ה') ואף דקי\"ל כר\"י בספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה אף בכלי מונח על גבי קרקע מ\"מ נפקא מינה לשוטה ועיין במ\"ש התוספות ריש נדה (דף ג') ד\"ה מודה שמאי בשוטה יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהם ראשון לטומאה כו'.</b> עיין בחוט השני סימן כ\"ט וסימן ל' ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהנושא ראשון לטומאה.</b> היינו דוקא אחר שפירש אך קודם שפירש מטמא שנים ופוסל אחד חוט השני סי' ל' ודו\"ק: <br><b>ראיתי </b>לבאר ברייתא אחת בת\"כ פרשת מצורע ז\"ל ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו אדם הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין המשכב הנוגע במש��ב מטמא בגדים והלא דין הוא ומה אם במקום שלא נטמא אדם מחמת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים נטמא משכב מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים מקום שנטמא אדם במגע משכב לטמא אדם לטמא בגדים אינו דין שיטמא משכב במגע משכב לטמא אדם לטמא בגדים ת\"ל ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו אדם הנוגע במשכבו מטמא בגדים ואין המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים ע\"כ. והנראה אצלי בכוונת ברייתא זו הוא דהוה ס\"ד דכי היכי דאדם הנוגע במשכב מטמא בגדים עד שלא פירש ממטמאיו ה\"נ משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים עד שלא פירש המשכב מן המשכב ואופן הק\"ו הוא בזה האופן ומה אדם שאינו עלול לקבל טומאה מן הזב לטמא אדם אפי' בעודו מחובר לטומאה וכן אינו מטמא הבגדים לאחר שפירש והיינו דנקט לטמא בגדים שהם שתי חלוקות דקיל טומאתו של אדם שהרי אינו מטמא אדם כלל וכן אינו מטמא בגדים לאחר שפירש אפ\"ה המשכב חמור הימנו שהרי מטמא אדם וכן בגדים אף לאחר שפירש הזב מן המשכב הרי למדנו שהמשכב עלול לקבל טומאה יותר מהאדם מקום שנטמא אדם במגע משכב לטמא בגדים דהיינו קודם שפירש מהמשכב אינו דין שהמשכב הנוגע במשכב שיטמא בגדים קודם שפירש המשכב מן המשכב ומעולם לא ס\"ד אלא שיהא המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים קודם שפירש דומיא דאדם מאחר שראינו שהמשכב עלול יותר לקבל טומאה מן האדם ולפ\"ז נ\"ל דצריך להגיה לשון הברייתא ולומר כן מקום שנטמא אדם במגע משכב לטמא בגדים אינו דין שיטמא משכב במגע משכב לטמא בגדים כו' ולא גרסינן לטמא אדם בשתי החלוקות האחרונות שהרי אדם הנוגע במשכב אינו מטמא אדם אף קודם שפירש ומראש הברייתא ומסופה מוכח בהדיא דמעולם לא עלה על הדעת שיהיה המשכב הנוגע במשכב מטמא אדם וכ\"נ מן הברייתא השנויה אחר זו דהס\"ד הוא שיהיה המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים קודם שפירש דומיא דאדם ודרך זה הוא פשוט בעיני בכוונת הברייתא והברייתא השנויה אחר זו על דרך זה מתפרשת והוא ק\"ו שיטמא אדם מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים כלומר שיהיה האדם הניטמא מחמת הזב אב הטומאה ויטמא אדם וכן כלים אפילו לאחר שפירש כמו המשכב שהרי האדם יותר עלול לקבל טומאה מן המשכב שהרי האדם שנגע במשכב מטמא בגדים קודם שפירש והמשכב שנגע במשכב אינו מטמא בגדים והשתא ומה אם במקום שלא נטמא משכב במגע משכב לטמא בגדים אפילו הכי נטמא אדם במגע משכב לטמא בגדים אלמא האדם הוא יותר עלול לקבל טומאה מן המשכב במקום שנטמא המשכב ונעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים אף לאחר שפירש והיינו מתחת הזב אינו דין שהאדם שהוא יותר עלול לקבל טומאה שיטמא אדם מתחת הזב ויהיה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים אף לאחר שפירש ת\"ל כל המשכב כו' למעט ולומר דוקא משכב נעשה אב הטומאה ולא האדם. הכלל העולה דבחלוקה ראשונה האדם עלול יותר לקבל טומאה מן המשכב והוא דאדם הנוגע במשכב מטמא בגדים והמשכב הנוגע במשכב אינו מטמא בגדים. ובחלוקה האחרת המשכב עלול לקבל טומאה יותר מן האדם והוא שהמשכב שנטמא בזב נעשה אב הטומאה ומטמא אדם וכלים אף לאחר שפירש ואדם שנטמא מחמת הזב אינו נעשה אב הטומאה ואינו מטמא אדם כלל זולת בגדים קודם שפירש ושתי החלוקות הללו נשנו במשנה במסכת אהלות פרק א' משנה ה' אדם ובגדים טמאים בזב חומר באדם מבבגדים ובבגדים מבאדם שהאדם הנוגע בזב מטמא בגדים ואין בגדים הנוגעים בזב מטמאין בגדים חומר בבגדים שהבגדים הנושאין את הזב מטמאין אדם ואין אדם הנושא את הזב מטמא אדם ע\"כ. ודע דבגדים השנויים במשנה זו הם בגדים הראויין למשכב מדקתני סיפא שהבגדים הנושאין את הזב כו' וזה אינו אלא בראויים למשכב וזה פשוט וכ\"כ ר\"ש נמצא דשתי ברייתות הם שנויות במשנתנו במלות קצרות וכבר רמז ר\"ש לברייתא הראשונה בפירושו. וראיתי להר\"ש בריש פ\"ד דזבים מ\"א שכתב ואע\"פ שהעריבה טמאה במגע הזב אפשר דבגדים שבה טהורים לגמרי דאין מגע הזב מטמא בגדים כו' והביא ברייתא זו דת\"כ ולא ידעתי למה כתבו בלשון אפשר מאחר שהוא משנה ערוכה בפ\"א דאהלות וכמ\"ש וצ\"ע. ודע שהרב בעל קרבן אהרן כתב שני אופנים בצורת הק\"ו והכל הולך אל מקום אחד אך לא ידעתי איך לא הרגיש בלישנא דברייתא דקתני אינו דין שיטמא משכב במגע משכב לטמא אדם לטמא בגדים ע\"כ. דמהיכא ס\"ד שהמשכב הנוגע במשכב יטמא והלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואדם הנוגע במשכב אינו מטמא אדם כלל וכדתניא בההיא פרשתא בת\"כ יכול יטמא אדם וכלי חרס ת\"ל בגד כו'. לכן נ\"ל להגיה הברייתא ובשתי החלוקות האחרות לא גרסינן לטמא אדם אדם וכמש\"ל: <br><b>ודע </b>שאף שכתבנו דכלים הנוגעים בזב או במשכב אף שלא פירשו מן הזב או מן המשכב מ\"מ אינם מטמאים כלים וכ\"ש אדם וכלי חרס נמצא דלגבי כלים הנוגעים בזב או במשכב אין חילוק בין פירש ללא פירש והיינו דתנן בפ\"ה דזבים מ\"י זה הכלל כל הנוגע באחד מכל אבות הטומאה שבתורה מטמא א' ופוסל א' חוץ מן האדם פירש מטמא א' ופוסל א'. ופי' הר\"ש כל הנוגע כגון אוכלין וכלים כו' ולפ\"ז הני אבות הטומאה הוו אפילו אותם דמטמו אדם לטמא בגדים מ\"מ לגבי אוכלין יש חילוק בין פירשו הכלים מטומאתם כשנגעו באוכלין ללא פירשו דאם לא פירשו הוו האוכלים ראשון ואוכלין אלו מטמאין אוכלים אחרים אבל אם פירשו הכלים האוכלין הן שניים ופוסלין אוכלין אחרים. כללו של דבר הכלים לגבי אוכלין הם כאדם דעד שלא פירשו מטמאין ב' ופוסלין א' פירשו מטמאין אחד ופוסלין א' ודין זה נלמד מההיא דתניא בתוספתא דזבים והביאה הר\"ש ריש פ\"ה דזבים וז\"ל כלים הנוגעים בזב וזבה כו' מטמאין ב' ופוסלין א' פירשו מטמאין א' ופוסלין א' וכתב הר\"ש מטמאין ב' ופוסלין א' דבשעת מגען חשובין הכלים כאב הטומאה לגבי אוכלין ועושין א' ב' ג' אע\"פ שאין חשובין כאב הטומאה לגבי כלים אחרים אפילו בשעת מגען כדפרישית לעיל כו'. והא דתנן זה הכלל כל הנוגע באחד מכל אבות הטומאה שבתורה מטמא א' ופוסל א' חוץ מן האדם ההוא כללא מדאורייתא דאילו מדרבנן כלים כאדם לאוכלים והא דקתני במתניתין כלל א\"ר יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו וכו' דמשמע דמי שאינו מטמא בגדים בשעת מגעו דאינו מטמא אוכלין להיות תחלה כולי כללא משום סיפא נקטיה דהיינו לאחר פרישתו אי נמי כל אדם קאמר ולמעוטי אדם הנוגע בשרץ ונבילה דאין מטמאין בגדים בשעת מגען ואין מטמאין אוכלין להיות תחלה והא דלא קאמר דמתניתין דכלל אמר ר' יהושע דהוי מדאורייתא ולא מדרבנן דומיא דמתניתין דכל הנוגע היינו משום דע\"כ מתניתין דר' יהושע בדרבנן קאי מדקאמר והידים להיות שניות וטומאת הידים אינו אלא כי אם מדרבנן וזה פשוט א\"נ מדקתני סיפא לאחר פרישתו מטמאין משקין להיות תחלה וטומאת משקין שיהיו לעולם תחלה אינו אלא כי אם גזירה מדבריהם. עוד נ\"ל דמ\"ש הר\"ש במתניתין דכל הנוגע דההוא כללא מדאורייתא לאו למימרא דמן התורה אוכלין שנגעו בכלים עד שלא פירשו דהוי שני לטומאה אוכלין אלו ואתו רבנן וגזרו שיהיו אוכלין אלו ראשון דומיא דכלים שנגעו באדם עד שלא פירש ממטמאיו דהא היכן רמיזא גזירה זו דרבנן אלא לעולם האוכלין הם ראשון לטומאה מן התורה כל שנגעו בכלים קודם שפירשו דומיא דהיכא דנגעו באדם קודם שפירש דהאוכלין הם ראשון. והנראה אצלי דטומאה זו דחיבורין אינה מטמאה לא לגדול הימנו ולא לשוה לו ולפ\"ז אדם שנגע בזב אינו מטמא אדם אבל לגבי כלים דהוו למטה ממנו נחשב אב לטומאה וכן לגבי אוכלין נחשב אב לעשותם ראשון אבל הכלים אינם נחשבים כאב לטמא כלים דכוותם דומיא דאדם דאינו נחשב אב לטמא אדם דכוותיה אבל לגבי אוכלים שהם למטה מן הכלים נחשבים אב לעשותם ראשון ולפ\"ז נ\"ל דאוכלים שנגעו בזב ונגעו באוכלין אחרים עד שלא פירשו האוכלים הראשונים מן הזב שהאוכלין הם שניים שאין האוכלין הראשונים נחשבין כאב לעשות האוכלים דכוותם ראשונים דומיא דאדם וכלי דאינם נחשבים כאב לטמא אדם וכלים דכוותם ומה שחלק הר\"ש בין מדאורייתא למדרבנן היינו טעמא משום דמן התורה אין אוכל מטמא אוכל אף שהוא ראשון והאוכל קי\"ל דנעשה שני לטומאה מן התורה מדכתיב וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו יטמא נמצא שהשרץ אב והתנור ראשון והאוכלין שניים מ\"מ אין האוכל מקבל טומאה מן הראשון מן התורה אלא מן האדם או מן הכלים אבל מאוכל אחר אף שהוא ראשון אינו מקבל טומאה וכמ\"ש רבינו רפ\"ז מהלכות אבות הטומאה ולפ\"ז הא דקתני דכל הנוגע באחד מכל אבות הטומאה דפירושו לדעת הר\"ש הוא דכל הכלים הנוגעים מה שמטמא אחד הוא מן התורה אבל שנים לא מטמא מן התורה לפי שאף שהאוכל שנוגע בכלים הוא ראשון מ\"מ אין אוכל מטמא אוכל ובשלמא גבי אדם משכחת לה שיטמא שני מן התורה כגון אדם שנגע בכלים וכלים שנגעו באוכלין שהכלים הם ראשון והאוכלין הם שניים וכולם טומאתם מן התורה אבל כלים שנטמאו בזב כיון שאינם מטמאים כי אם אוכלין נמצא שאינם מטמאים שנים כי אם מדרבנן אף שהאוכלים שנגעו בכלים הוו ראשון מן התורה ולפ\"ז ע\"כ מתניתין דר' יהושע בדרבנן קאי מדקא מחלק בין היכא דהאוכלין הם ראשון או שני ומן התורה אין הפרש לגבי אוכלין בין שיהיו ראשון או שני דהא לעולם אין האוכל מטמא דבר אחר אף שיהיה ראשון. אלא שלפי דרך זה אני תמיה דאיך יתכן דההיא דכל הנוגע הוי מן התורה דהא קתני ופוסל אחד דהא מן התורה אין האוכל פוסל וכמבואר ולומר דמאי דקתני מטמא אחד הוא מן התורה ופוסל אחד הוא מדרבנן הוא דבר זר עד מאד. הן אמת שגם לפי הס\"ד דמן התורה אוכל שנגע בכלים דהוו שניים מן התורה קשה דאיך יתכן לומר ופוסל אחד מן התורה ובמקום אחר נאריך בזה בע\"ה. הכלל העולה דלדעת הר\"ש כלים הנוגעים באוכלין הוי האוכלין ראשון מדרבנן. ודע שדברי הרב בעל תי\"ט במשנה א' דפ\"ה דזבים בהא דכל המטמא בגדים כו' לא יכולתי להולמם ועיין בתוספתא שהביא הר\"ש בפ\"ה דזבים מי\"א. ודע שרבינו לא הזכיר דין זה דאוכלים שנגעו בכלים קודם שפירשו דהוו האוכלים ראשון נראה דלא ס\"ל הכי ואולי יצא לו ממאי דתנן בכמה משניות דאין הכלים מטמאין כלים אחרים אלמא דלעולם הכלים חשיבי ראשון ואינם נחשבים כאב וכיון דאינם נחשבים כאב לטומאת כלים ה\"ה לטומאת אוכלין דאין האוכלין ראשון כי אם שני ומ\"מ עדיין הדבר צריך תלמוד ועיין בחוט השני סימן ל' דר\"ל שגם הר\"ם ס\"ל כסברת הר\"ש וע\"ש (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות טומאת מת דין ג'). ודע דבפרק כ\"ח דכלים מ\"ו תנן מטלית שטלייה על הקופה מטמא אחד ופוסל אחד הפרישה מן הקופה הקופה מטמאה אחד ופוסל אחד והמטלית טהורה טלייה על הבגד מטמא שנים ופוסל אחד הפרישה מן הבגד הבגד מטמא א' ופוסל א' והמטלית מטמא ב' ופוסל א' ע\"כ. והר\"ש פירשה למתניתי�� כפי שיטתו שכתבנו דכלים הנוגעים באחד מאבות הטומאה לגבי אוכלין ומשקין יש חילוק בין פירשו ללא פירשו והיינו פירושה דמתניתין דמטלית זה שהוא טמא מדרס וטלייה על הבגד הנה הבגד טמא מגע מדרס לפי שזה הבגד נגע במדרס וכ\"ז שהוא מחובר מטמא שנים ופוסל אחד לפי שזה הבגד כאשר נגע באוכלין בהיותו מחובר למטלית חשיבי האוכלין ראשון לפי שהבגד בהיותו מחובר חשיב כאב הטומאה אבל כשפירשה מן הבגד הבגד מטמא א' ופוסל א' לפי שחזר הבגד לאחר שפירש להיות ראשון לטומאה כדין כל הנוגעים באב מכל אבות הטומאה דלאחר שפירשו הוו ראשון לטומאה אבל המטלית מטמא ב' ופוסל א' כדינה מקודם שהיתה אב הטומאה לפי שלא נתבטלה מתורת מדרס בשביל טלייתה. אך היכא שטלייה על הקופה כשנגמר טלייתה פרח ממנה טומאת מדרס משום דקופה לא חזיא למדרס והקופה היא טמאה מגע מדרס והיא ולד הטומאה ומש\"ה אפילו בהיותה מחוברת מטמא אחד ופוסלת אחד לפי שאינה מחוברת עם אב שהרי המטלית פרח ממנה טומאתה בשביל טלייתה והנה אין הפרש ביניהם בין קודם שפירשה הקופה מן המטלית לאחר שפירשה. ודע דדברי הר\"ש באו קצת דבריו שלא כסדרן ומ\"מ כוונתו מבואר שהיא כמ\"ש וכן כתב רבינו עובדיה וביאר כל הצדדים באר היטב יע\"ש נמצא לפ\"ז דאין הבגד אפילו בעודו מחובר למטלית נחשב כאב אלא לגבי אוכלין ומשקין אבל לעולם לא חשיב כאב לטמא כלים ואדם. אך מדברי רבינו בפי' המשנה נראה פירוש אחר במשנה זו והוא דהיכא דטלייה למטלית עם הבגד הנה הבגד כולו ישוב כמדרגת המשכב בשוה דומה לההיא דתנן בפרק כ\"ז מכלים משנה ח' הבגד שארג בו ג' על ג' ונטמא מדרס והשלים עליו את כל הבגד הבגד כולו מדרס כו' ע\"כ. ואף שיש בספרים דלא גרסי הבגד כולו מדרס מתוך דברי רבינו בפי' המשנה נראה שכך היתה גירסתו וכן כתב בחיבורו פ' כ\"ג מה' כלים דין ז' וכבר הובאה גירסא זו בתי\"ט וא\"כ הכא נמי היכא דטלייה עם הבגד נעשה כל הבגד כולו מדרס והרי הוא אב הטומאה גמור ומטמא אדם וכלים כדין משכב ומושב וזהו שכתב רבינו בפי' המשנה עלה דהך דמטלית כמו שהתבאר בפרק אשר לפני זה וכיון על המשנה דבגד שארג בו ג' על ג' שכתבנו וכן בחיבורו כתב דינים אלו דבגד שארג ודין המטלית סמוכים זה לזה דכולם חד טעמא אית להו. ודע שמה שכתבנו דלרבינו טעמא דמטלית הוא לפי שטלאה עם הבגד ונעשה הכל גוף אחד וחזר הבגד להיות מדרס ומטמא אדם וכלים כדין מדרס מלבד שמדבריו בפי' המשנה נראה כן ממ\"ש בחיבורו ג\"כ יש להכריח פירוש זה שהרי כתב טלאה על הבגד או על השק נעשה הכל מדרס והרי הכל אב הטומאה ע\"כ הרי דבריו ברור מללו שהוא כמ\"ש. ודע שלאחר משנה זו דמטלית תנן טלייה על הבגד מרוח אחת אינו חיבור משתי רוחות זו כנגד זו חבור כו'. והנה כפי מה שפירש רבינו במתניתין דמטלית משנה זו דמחלק בין מרוח אחת לשתי רוחות קאי עלה דדינא דמטלית ולומר דהא דאמרינן דאם טלאה על הבגד דנעשה הכל מדרס והרי הכל אב הטומאה הוא דוקא היכא שטלאה למטלית משתי רוחות אבל טלאה מרוח אחת אינו חיבור ולא נעשה הכל אב אלא מגע מדרס לבד וכן כתב בחיבורו בהדיא אבל כפי פי' ר\"ש ורבינו עובדיה דטעמא דמטלית הוא משום כלים הנוגעים במשכב דבעודם מחוברים חשיבי כאב לגבי אוכלין ע\"כ מתניתין דמרוח אחת לא קאי עלה דמתניתין דמטלית דפשיטא דלא גרע מרוח אחת מנגיעה בעלמא בלא תפירה דקי\"ל דבעודן מחוברים מטמאין שנים ופוסלין אחד אלא מילתא באנפי נפשה היא לומר דהיכא דטלאה מרוח אחת אינו חיבור כדי שיעשה הבגד מדרס ממש לטמא אד�� וכלים אלא שיש לו דין כלים הנוגעים במשכב ולא חשיב כאב אלא לגבי אוכלין ומשקין אבל טלאה משתי רוחות הוי חיבור ונעשה הכל מדרס ומטמא אדם וכלים וכן כתב רבינו עובדיה דהא דמחלקינן בין רוח אחת לשתי רוחות הוא כדי שיהיה הבגד טמא מדרס ומ\"מ אפשר לומר דקאי עלה דמתניתין דמטלית והכוונה דהא דאמרינן דאם טלאה על הקופה מטמא אחד ואם טלייה על הבגד מטמא שנים דמשמע דאב גמור לא הוי לטמא אדם וכלים הוא דוקא מרוח אחת דלא הוי חיבור אבל משתי רוחות הוי חיבור ונעשה הכל מדרס והוא אב הטומאה גמור לטמא אדם וכלים ודוק. באופן דהר\"ש ורבינו עובדיה מודים לרבינו בדינו ורבינו אינו מודה להם בדינם דאיהו ס\"ל דחיבורי כלים לא חשיבי כאן לגבי אוכלין ומשקין וכדכתיבנא. וא\"ת כפי פי' הר\"ש והר\"ע אמאי נקט תנא דמתניתין טלייה על הבגד לישמעינן רבותא דאפילו אם נגע הבגד במטלית דבעודו מחובר דהיינו כשהוא נוגע מטמא שנים ופוסל אחד י\"ל דאה\"נ אלא אגב דברישא בעי למימר מטלית שטלאה על הקופה כו' דהתם דוקא שטלייה שפרח מן המטלית דין מדרס ומש\"ה מטמא אחד ופוסל אחד וכן כשהפרישה מן הקופה המטלית טהורה אבל אם לא טלאה אלא שנגע הקופה במטלית מלבד דפשיטא דהמטלית טמאה מדרס כדינה שהרי לא נתבטלה עוד נ\"ל שגם הקופה בהיותה נוגעת במטלית מטמא שנים ופוסל אחד דאף דקופה לא חזיא למדרס מ\"מ הוה ליה ככלים הנוגעים בזב או בזבה דס\"ל להר\"ש דבהיותם נוגעים מטמאים שנים ופוסלים אחד וכמ\"ש לעיל וכיון דאיצטריך למנקט טלייה גבי קופה נקט נמי טלייה גבי בגד אבל לעולם דלאו דוקא טלייה דה\"ה בנגיעה בעלמא דבעודו הבגד מחובר מטמא שנים ופוסל אחד א\"נ משום בבא עצמה דבגד נקט טלייה והיינו טעמא משום דבעי למימר דהיכא דהפרישה מן הבגד דהמטלית מטמא שנים ופוסל אחד ואתא לאשמועינן דלא נתבטל המטלית אגב הבגד או השק או העור אליבא דמ\"ד ודין זה לא יתכן כי אם בטלייה וזהו פשוט: ודע שמה שהכריחו להר\"ש לומר דטעמא דמתניתין הוא משום כלים הנוגעים במשכב ולא פירשה מטעמא דנעשה הכל מדרס וכמו שפירש רבינו הוא משום דלישנא דמתניתין קשיתיה דקתני מטמא אחד ופוסל אחד וכן מטמא שנים ופוסל אחד ואם כפירוש רבינו הוה ליה למימר במקום מטמא אחד ה\"ז טמא מגע מדרס ובמקום מטמא שנים ה\"ז טמא מדרס וכמ\"ש רבינו בחיבורו דלשונות הללו דמגע מדרס וטמא מדרס הם המורגלים בכולה מכילתין דכלים אך לשון זה דמטמא אחד נזכר במסכת זבים פעמים רבות והוא בדברים שיש הפרש בין קודם פרישתן לאחר פרישתן ונקטו כי האי לישנא התם לפי שהאדם שנוגע באחת מכל הטומאות אפילו בשעת חיבורו אינו אב גמור שהרי אינו מטמא אדם וכלי חרס ומש\"ה לא אמרו דקודם שפירש הוא אב אלא אמרו מטמא שנים דלגבי הך מלתא חשיבי כאב דוקא. וזהו מה שהכריחו להר\"ש לומר דהאי בגד לא הוי אב גמור אלא מטמא שנים ופוסל אחד והא דקתני במתניתין והמטלית מטמאה שנים ופוסלת אחד אגב דנקט גבי בגד מטמא שנים ופוסל אחד נקט נמי גבי מטלית אבל לעולם דהמטלית הוי אב גמור לכל דיניו ועוד נ\"ל דאפילו בעודו מחובר המטלית עם הבגד המטלית הוא אב גמור ומטמא אדם וכלים וזה פשוט: <br><b>ויש </b>להסתפק בהא דאמרינן דמטלית שטלייה על הקופה דפרח מן המטלית טומאת מדרס אם הוא דוקא היכא שטלאה משתי רוחות אבל מרוח אחת לא כי היכי דלא חשיב חבור מרוח אחת להיות נעשה הבגד כולו מדרס או דלמא דכדי להתבטל המדרס מן המטלית סגי בטלייה מרוח אחת. והנה אליבא דרבינו ע\"כ מיירי כשטלאה משתי רוחות מדקתני מטמא אחד ופוסל אחד ואי מרוח אחת מאי איריא שטלאה על הקופה אפילו שטלאה על הבגד כל שהוא מרוח אחת מטמא אחד שהרי אינו אלא מגע מדרס שהוא ראשון לטומאה אלא ודאי דמיירי בשטלאה משתי רוחות דומיא דטלאה על הבגד דקתני מטמא שנים ופוסל אחד דמיירי משתי רוחות וכדכתיבנא. אך אליבא דהר\"ש ורבינו עובדיה ז\"ל דמתני' דטלייה על הבגד מיירי מרוח אחת דאי משתי רוחות הרי נעשה הכל מדרס א\"כ נראה דגם רישא דקתני שטלייה על הקופה מיירי מרוח אחת ואפ\"ה פרח מן המטלית טומאת מדרס כיון שטלייה על הקופה אף שהוא מרוח אחת. ולפ\"ז פליגי רבינו והר\"ש במטלית שטלייה על הקופה מרוח אחת והפרישה מן הקופה דלרבינו המטלית טמאה מדרס ולר\"ש טהורה. וכן נמי אפילו בהיות המטלית טלויה לרבינו המטלית הוא טמא מדרס ולהר\"ש לא נדע דאם נאמר דלדידיה אינו מתבטל המטלית כי אם בשטלאה משתי רוחות אם טלאה מרוח אחת הקופה מטמא שנים ופוסל אחד כדין כלים הנוגעים באחד מאבות הטומאה דלגבי אוכלין ומשקין חשיבי כאב וזה פשוט: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ומה הן דברי חבירות כו'.</b> כתב מרן ורבינו סובר שאינה הלכה כמו שנתבאר בפ\"ח כו' והוא בפ\"ז דין י\"ב ועיין לקמן פרק אחרון מהלכות טומאת אוכלין דין ט' ובמ\"ש מרן שם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשת עם הארץ או בתו כו'.</b> לעיל פרק י' מהלכות מעשר דין ג' יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הביא לו ע\"ה חבית של תרומה כו'.</b> עיין במ\"ש התוספות בפרק המזבח מקדש (דף פ\"ח) ד\"ה ולא מן המדומע יע\"ש. ועיין בפ\"ב דחולין (דף ל\"ה) ובמ\"ש התוספות שם ד\"ה ואם ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טומאת עם הארץ ברגל כטהורה היא חשובה כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פט\"ז מה' טומאות אוכלין דין י'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחר הרגל כו' היו אומרים להם אל תגעו בשולחן בשעה שמראין אותו לעולי רגלים.</b> דין זה הוא בפרק בתרא דחגיגה אך הטעם שכתב רבינו לא נזכר שם והתוספות שם כתבו שלא תגעו בשלחן בכהנים עמי הארץ ההולכין להיכל להשתחוות קאמר שאילו ישראל לא היו ראויין לילך אף בין האולם ולמזבח וכן פירש\"י ע\"כ. ונראה שהתוספות לא רצו לומר שהאזהרה היתה אף לישראל ובשעה שמראין אותו לעולי רגלים משום דס\"ל דלא היו מוציאין את השולחן לחוץ אלא מגביהין אותו והיו רואין אותו מרחוק וא\"כ לא היו צריכים לאזהרה שלא יגעו בו שהמציאות הוא נמנע ומש\"ה הוצרכו לומר דבכהנים עמי הארץ איירי ורבינו נראה דס\"ל שהיו מוציאין אותו לחוץ. ויש ראיה לזה מההיא דאמרי' בפ\"ק דיומא (דף כ\"א) נסי דבראי לא קא חשיב ופריך אי הכי לחם הפנים נסי דגואי הוא ומשני לחם הפנים נסי דבראי הוא דאמר ר\"ל וכו' שמגביהין אותו לעולי רגלים ע\"כ. ואם איתא שלא היו מוציאין אותו לחוץ היכי הוי נסי דבראי בשביל ההגבהה וכ\"כ רש\"י ז\"ל שמגביהין אותו ומוציאין אותו לחוץ ע\"כ. הן אמת שגירסא זו ראיתי בדפוס קושטאנטי' אך בדפוס קראקא ראיתי שהגירסא הוא שמגביהין אותו ומראין אותו לחוץ ולמה שהקשינו דהיכי חשיב ליה נסי דבראי בשביל ההגבהה נ\"ל דנסים שהיו ידועים לעומדים בחוץ קא חשיב לאפוקי גם דכרובים שלא היה ידוע אלא לאותם העומדים בפנים וכמבואר ונראה שלזה כיון רש\"י שכתב דבראי מבחוץ בעזרה נסים הידועים לכל ע\"כ. נראה שנתכוין ל��\"ש. ונראה דאף דנימא דרש\"י ז\"ל ס\"ל שהיו מוציאין השולחן לחוץ אפשר ליישב דברי רש\"י הללו שכוונתו הוא לתת טעם למה שחלקו בגמרא דנסי דבראי קא חשיב נסי דגואי לא קא חשיב דמאחר דכולם הם נסים הנעשין במקדש מה נשתנו אלו מאלו לזה כתב דנסים הידועים לכל קא חשיב לאפוקי נסי דגואי דאינם ידועים לכל ומיהו דעת רבינו נראה דס\"ל שהיו מוציאין השלחן לחוץ וכפשטא דשמעתא ולסברת התוספות דס\"ל שלא היו מוציאין אלא מגביהין ומראין קשה לי דמנא הוו ידעי הנס מרחוק. שוב ראיתי בירושלמי סוף חגיגה דאמרינן השלחן למה טמא מפני שמוציאין אותו ומראין אותו לעולי רגלים וזה ממש כסברת רבינו. שוב ראיתי שיש להכריח שהיו מוציאין אותו לחוץ דאלת\"ה אלא לפי שהיה ניכר הנס מבחוץ מש\"ה חשיב ליה א\"כ כרובים נמי אמאי לא חשיב הא אמרינן שהיו מגביהין את הפרוכת והיו אומרים ראו חבתכם לפני המקום כו' אלא ודאי דשאני לחם הפנים שהיו מוציאים אותו לחוץ וכדכתיבנא: <br><b>ומ\"ש </b>רבינו כדי שלא יהיה טמא במגעו וכו'. ולא הוי כלי עץ העשוי לנחת דהוא טהור לפי שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים וכו' ואע\"פ שהיה מצופה זהב וקי\"ל דכלים המצופים אינם מקבלים טומאה שאני שולחן דרחמנא קרייה עץ הכי איתא בסוף חגיגה ובפרק שתי הלחם (דף צ\"ו) יע\"ש. (א\"ה ועיין לקמן במ\"ש הרב המחבר פ\"ד מהלכות כלים דין ד'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המפקיד כלים אצל ע\"ה כו'.</b> (א\"ה בדין זה שאדם מטמא מדרס אפילו כלים שאינם שלו עיין מ\"ש הרב המחבר לקמן פכ\"ד מהלכות כלים דין ז' על דברי הרב בעל קרבן אהרן יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה עושה עמו בטהרות כו'.</b> כתב הראב\"ד נ\"ל שאם היה עושה עמו בשכר כו'. ועיין במ\"ש רבינו ספי\"ב מהלכות מעשר ודוק:      סליקו להו הלכות מטמאי משכב ומושב "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,137 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Those_Who_Defile_Bed_or_Seat",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הזב והזבה וכו'.</b> כתב רבינו בריש מסכת כלים דדוקא ש\"ז דגדול וכו' ומדכתיב איש נפקא ע\"כ. ואע\"ג דבפ' בנות כותים עלה מ\"ג אמרינן דהלכתא גמירי לה ואדרבא ממשמעות קרא דכתיב ואיש הוה משמע אפילו קטן בן יומו דומיא דואשה דכתיב גבי נדה דמרבינן מינה אפילו תינוקת בת יום אחד י\"ל דלעולם מאיש ממעטינן קטן אלא דאתא הלכתא לומר דהאי איש לאו שיהיה בן י\"ג שנה אלא אפילו בן תשע כיון שביאתו ביאה נקרא איש במקום הזה וקרא דואשה אשר ישכב איש אותה מאשה ממעטינן קטנה ואתא הלכתא ללמדנו דלא נימא דבעינן שתהיה בת י\"ב שנה אלא בת שלש שנים נקראת אשה במקום הזה כיון שביאתן ביאה והווי\"ן של ואיש ואשה איצטריכו לדרשא אחריתי וכדאיתא התם. וראיתי לרבינו בפ\"ה מהלכות אבות הטומאה דין ט' שכתב והוא שתהיה בת שלש שנים ויום אחד שנאמר ואשה אשר ישכב איש אותה ע\"כ. וכתב מרן דלא מרבינן בת ג' שנים אלא מוי\"ו דואשה וזה תימה דהא כולה סוגיא מוכח דוי\"ו זו אתא לדרשא אחריתי ולא מרבינן בת שלש שנים אלא משום דהלכתא גמירי לה ואתו רבנן ואסמכוה אקרא וא\"כ היה לו לרבינו לבאר דהלכה היא ולא נפיק ממשמעותיה דקרא דהא קרא אפילו בת יום אחד משמע עוד י\"ל דבדין ב' כתב סתם אין ש\"ז של קטן כו' ולא הביא סמך לדבריו מן הפסוק וגבי אשה הביא סמך ולא ידעתי למה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא כו' ע\"כ.</b> בגמרא פרק בנות כותים עלה ל\"ה משמע דלאו מהאי קרא קא מפיק ליה אלא משום דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה ודרשינן לזכר לרבות מצורע למעיינותיו אלמא האי זכר מצורע הוא ואיתקש לזב מה זב גמור זובו מטמא במשא אף מצורע זובו מטמא במשא ואפילו ראיה ראשונה: "
+            ],
+            [
+                "<b>רוק הזב וש\"ז כו'.</b> עמדתי על מ\"ש המרדכי בסוף חולין שהקשה רבינו משולם עלה דההיא דאמרי' דש\"ז של זב דמטמא במשא לפי שא\"א בלא ציחצוחי זיבה וכה\"ג אמרינן דיבמה שרקקה דם דחליצתה כשירה לפי שא\"א בלא ציחצוחי רוק דהא קי\"ל דדם מבטל רוק וא\"כ הכא נמי נימא הכי ע\"כ. והנה יש לדקדק בעיקר קושייתו שהקשה מהא דש\"ז דזב דהתם בטומאת משא עסקינן דאילו למגע תיפוק ליה משום ש\"ז ובטומאת משא לא שייך ביטול וכדאמרינן בפ\"ג דבכורות [דף כג] דנבלה בטלה בשחוטה ואמר רבי חייא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא משום דטומאה כמאן דאיתא היא וכן ההיא דיבמה שרקקה דם מיתרצא בהכי דהא סוף סוף רקקה רוק ודוקא גבי אכילה שייך ביטול משום דכל משהו ומשהו שירד לבית הבליעה אמרינן דהיתרא נחית וכן טומאת מגע משום דהדבר שנוגע בזה אינו נוגע בזה וכמ\"ש התוספות שם אבל כל שהוא בבת אחת כגון טומאת משא ורוק יבמה לא שייך ביטול ברוב. ונראה דס\"ל לרבינו משולם דהא דאמרינן דאין ביטול לטומאת משא הוא מדרבנן וכמ\"ש התוספות ועל זה הוקשה לו מזב דהוי מן התורה דהא מעיינות הזב הם מן התורה וכן ההיא דיבמה דהוי מן התורה ובזה הוה ניחא לי מה שהקשו התוספות בפ\"ט דנדה [דף ס\"א:] דבגד שאבד בו כלאים דליבטל ברובא ולכאורה קשה דמה שייך ביטול כיון דסוף סוף נהנה מן הכלאים ודמי לטומאת משא ובמ\"ש ניחא דס\"ל לתוספות דההיא דבגד שאבד בו כ��אים הוי איסורו מן התורה ומש\"ה הקשו דמן התורה מיהא ליבטל ברובא אך אכתי קשה ההיא דסוף תמורה [דף ל\"ד.] דפריך וליבטל שק ברובא ולמאי דמוקי לה רב פפא בציפורתא אין איסורו כי אם מדרבנן דמן התורה כל הדברים בטלים ברוב ואולי דשאני דבר חשוב דאין לו ביטול מן התורה דומה למ\"ש לעיל (א\"ה נתבאר בהלכות מעילה יע\"ש) בשם התוספות דמטבע חשיב ולא בטל מן התורה. וראיתי לרבינו בסוף הלכות פסה\"מ שכתב האורג מלא היסט משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק ע\"כ ולא חילק בין עבד מיניה ציפורתא ללא עבד וכבר תמה מרן על זה בספ\"ג מבכורות ונדחק הרבה בתירוץ קושיא זו וכתב דס\"ל שאותה קושיא ואותו תירוץ הם דלא כהלכתא דהא קי\"ל דבגד שאבד בו כלאים אינו בטל והא נמי דכוותה עכ\"ד ולא ביאר לנו מרן מה טעם לא שייך ביטול באיסורים אלו ולפי מ\"ש ניחא דטעמא דרבינו הוא דס\"ל דבהני לא שייך ביטול משום דדמי לטומאת משא כיון דבבת אחת נהנה מן הבגד ודחה ההיא דסוף תמורה משום ההיא דרבי חייא דקאמר דלטומאת משא לא שייך ביטול ותבלין מצא לדמיון זה דהא קי\"ל דבגד שאבד בו כלאים אינו בטל וכמ\"ש מרן: <br><b>עוד </b>נראה לומר דס\"ל לרבינו משולם דע\"כ לא אמרינן דמטמא במשא אלא ביבש דכל אחד ואחד עומד בפני עצמו אבל בתערובת לח בלח אינו מטמא אפילו במשא וכבר בא חילוק זה בדברי מרן סוף פ\"א מהלכות אבות הטומאה בשם הר\"י קורקוס כדי ליישב דברי רבינו שכתב דבהמה שהפילה חררת דם דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא. הן אמת שדברי רבינו הם תמוהים כפי הסוגיא הנזכרת בפרק ג' דבכורות דהתם מדמו ההיא דחררת דם לההיא דנבילה שנתערבה בשחוטה ומלבד זה עוד זאת אדרש דבסוף הלכות פרה אדומה פסק דאפר פרה שנתערב באפר מקלה דאף שהרוב הוא אפר מקלה מטמא במשא. ולפי מ\"ש הראשונים ז\"ל דקמח בקמח הוי לח בלח קשיא אפר פרה לחררת דם. שוב ראיתי שדין זה שכתבנו בשם הראשונים אינו מוסכם ובמחלוקת הוא שנוי ואיכא מ\"ד דקמח בקמח חשיב יבש ביבש ומדברי רבינו בפי\"ג מהלכות תרומות נראה דבשיטה זו קאי ולפי זה אתי שפיר ההיא דאפר מקלה דמטמא במשא אך הקושיא הראשונה במקומה עומדת וכעת צל\"ע: <br><b>עוד </b>ראיתי שהוקשה לרבינו משולם מההיא דפרק המפלת ותירץ דהתם נמי הולד היה ניכר קודם שנימוח ויש לדקדק דהא תנן גבי שליא נימוק הולד עד שלא יצא ולפי הנראה מתחילת דברי המרדכי שכל דבר שתחילת ביאתו לעולם מעורב לא בטיל וא\"כ קשיא ליה שליא שתחילת ביאתו לעולם היה מעורב ואפ\"ה בטל ברוב. ונראה דעיקר החילוק הוא שכל דבר שתחילת איסורו או טומאתו היה מעורב לא שייך ביה ביטול והיינו ההיא דזב ויבמה אבל גבי שליא דאף קודם שיצא לאויר העולם חלה עליו טומאה כל שניכר הולד קודם שנימוק שייך בו ביטול שהרי תחילת חלות טומאתו לא היה מעורב: <br><b>ובעיקר </b>החילוק שחילק שכל דבר שתחילת ביאתו לעולם הוא מעורב דלא שייך ביה ביטול נראה דיש סעד לחילוק זה מההיא דאיבעיא לן בפרק בהמה המקשה עלה ס\"ט מהו לגמוע את חלבו כו' ולכאורה קשה דאף דנימא דיש לחלק בין חלב זה לחלב דעלמא אכתי לישתרי מטעם ביטול דאף דאבר זה מסייע בהויית החלב מ\"מ פשיטא שהחלב מתהוה מרמ\"ח איברים והוה ליה כחלב טריפה שנתערבה בכשירה דבטל ורבינו בפ\"ה מהלכות מאכלות אסורות כשהביא דין זה כתב דאסור לשתותו מספק הואיל והוא בא מכלל האיברים ויש בה אבר אחד אסור וה\"ז כחלב טריפה שנתערבה בחלב טהורה ע\"כ. ואתמהא דממקום שבאת מה התם מהני ליה ביטול הכא נמי ליהני ליה ביטול אלא ודאי דשאני התם שתחילת ביאתו לעולם היה מעורב ומש\"ה לא מהני ליה ביטול. שוב ראיתי לחכמי אשכנז שכתבו דאם היה ששים בבהמה ובשר וגידין ועצמות כנגד האבר האסור כל החלב מותר מטעם תערובת שנתבטל בששים עכ\"ד. ואני תמיה על דבריהם דאי שייך בזה ביטול הרי יצא חלב זה מחשש איסור תורה דהא פשיטא דאיכא רובא דהיתרא וא\"כ אין כאן כי אם איסור דרבנן דבעינן ששים וכיון דהוי בעיא דלא איפשיטא הוה לן למיזל לקולא כדין כל ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא וכמ\"ש הראשונים ז\"ל דאם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולים לעמוד עליו לשערו אם נודע שהיה רובו היתר מותר אלא ודאי דהכא לא שייך ביטול וכסברת רבינו משולם, וראיתי למעכ\"ת (א\"ה הוא הרב מהור\"ר יעקב אלפאנדרי זלה\"ה) שרצה להליץ בעד חכמי אשכנז דכתב דשאני הכא דחלב של האבר מתחילה בעודה בתוך האבר לא היתה מעורבת עם שאר כל החלב שבגוף כיון שיש לה מקום מיוחד משא\"כ בההיא דרוק יבמה וזב דמעולם לא היה להם מקום מיוחד בלתי תערובות ונסתייע לחילוק זה ממ\"ש התוספות בפ\"ב דזבחים עלה דשחט ואח\"כ חתך וכמו שיע\"ש. והנה כפי חילוק זה הליץ מעכ\"ת בעד חכמי אשכנז והגדיל התימה על כל הפוסקים ז\"ל שפסקו בעיא זו לחומרא והיה להם לפסוק לקולא כיון שכבר נתבטל ברוב וכמ\"ש למעלה, ויותר נראה לי שהראשונים ז\"ל לא שמיע להו חילוק זה וס\"ל דלא שייך ביטול בחלב זה כיון שתחילת ביאתו לעולם היה מעורב והתוספות בפ\"ב דזבחים קושטא דמלתא קא אמרי דאפילו נתערב דם כשר עם דם פסול אינו בטל ברוב משום דגזרינן גזירה במקדש: <br><b>עוד </b>עמדתי על מ\"ש המרדכי [יעוין במ\"ש לעיל בהלכות מתנות עניים פ\"ד דין ט'] דטעמא דלא אזלינן בתר רובא בחורי נמלים הוא משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכל דבר שאין ב\"ח כ\"מ שמונח שם הוא קביעותו וכו' ע\"כ. ואני תמיה על זה דהא קי\"ל ובנמצא הלך אחר הרוב וא\"כ אף דנימא דהיה כאן מקום מיוחד שהיו בו חטים של עניים כל שלא ראינו בשעה שפירש פשיטא דאזלינן בתר רובא וכדכתיבנא והא דאמרינן בפ\"ק דפסחים [דף ט'] ט' צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל היינו תשע חנויות כבר כתבו התוספות שם דמיירי כשראינו שלקח מן הקבוע שנולד הספק במקום קביעות אבל אם לא ראינו ה\"ל כפירש ואזלינן בתר רובא וכ\"כ ר\"ש רפ\"ה דטהרות יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תשעה משקין בזב כו'.</b>הראב\"ד השיג על רבינו ב' השגות ומרן ז\"ל לא נרגש אלא מהשניה ולא ידעתי למה ועיין ברכת הזבח (דף קע\"ב ע\"א) ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם היו המים פושרין בתחילתן וכו'.</b> דין זה הוא מחלוקת ר\"י בן נקוסא ורשב\"ג בברייתא ר\"פ דם הנדה ופסק רבי כר\"י ולא ידעתי למה דאף שכתב הנמק\"י בפרק יש נוחלין דכללא דכ\"מ ששנה רשב\"ג אינו אלא במשנה וכ\"כ מרן לעיל שפ\"ז מהלכות פרה אדומה מ\"מ לגבי ר\"י בן נקוסא הו\"ל למפסק כרשב\"ג דהוא מארי דתלמודא טפי ועוד דמרן ז\"ל כתב בפ\"ט מהלכות טומאת מת דין ה' דרבינו ס\"ל דכלל זה הוא אף בברייתא. ומ\"ש מרן כאן דרבי פסק לחומרא בדאורייתא הם דברים תמוהים בעיני דאדרבה לקולא פסק דלר\"י אם שרה אותם במים שהיו פושרין מתחילתן ולא סופן ולא חזר לכמות שהיה ה\"ז יבש יותר מדאי וטהור ולרשב\"ג עדיין חשיב לח עד שיהיו המים פושרין מתחלתם ועד סופן וכ\"כ רש\"י בפירוש דר\"י מיקל וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בועל נדה כנדה שהוא אב מאבות הטומאה של תורה וכו'. </b> מתוך דברי רבינו נראה שהנוגע בבועל נדה מטמא בגדים כל ��מן שלא פירש דומיא דנדה שהרי כתב בסוף דבריו כנדה ולא חילק ביניהם אלא לענין משכב וכן נראה ממה שהשרישנו בפ\"ו מהלכות אבות הטומאה דין י\"ב שכל אב שמטמא במגע ובמשא הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים ולא הוציא מן הכלל אלא נבילה ומרבב לענין מגע דוקא משמע ששאר האבות שוים הם וכ\"כ רש\"י בפרק בנות כותים עלה ל\"ג וכן נראה מהתוספתא שהביא הר\"ש בפ\"ה דזבים מי\"א דקתני פירש מטמא א' ופוסל א' משמע דאם לא פירש מטמא ב' ופוסל אחד ולפי זה הא דתני ברישא מטמא אחד הוא טעות וצריך לגרוס ב' וע\"ז דתני הוא אליבא דר\"ע דאקשיה לנדה וכולם דקתני הוא מדרבנן וכמ\"ש הר\"ש ברפ\"ה דזבים ובקשתי ברייתא זו בתוספתא ונראה שגירסא אחרת היה לו להר\"ש ולפי גירסתו נראה דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים אך רבינו אברהם זעירא ורבינו ישעיה הביאם הרא\"ם בפרשת מצורע כתבו שאינו מטמא אדם לטמא בגדים וא\"כ הנוגע בבועל נדה אף שלא פירש אינו אלא ולד ואינו מטמא כי אם אוכלים ושוה משכבו למגעו וכ\"כ הר\"ש בפ\"ק דכלים מ\"ג והנראה מדבריו שם דבמגע פשיטא ליה דאינו מטמא בגדים אך במשא ספוקי מספקא ליה אי מטמא דומיא דנבילה או דלמא דגרע מנבילה ולדבריהם אתי שפיר מתניתין דריש כלים דקתני למעלה מהם זובו של זב כו' וכמ\"ש שם בעל תוי\"ט. ומיהו נראה דלדברי הכל מטמא במשא וכמ\"ש הר\"ש ובהיסט נמי נראה שמטמא וכי תימא מאחר שלדבריהם היקשא דותהי נדתה עליו אינו כולל שהרי אינו מטמא אדם לטמא בגדים א\"כ מנא לן שיטמא במשא וכ\"ש בהיסט שהיא טומאה מחודשת בזב שלא מצינו כמותה י\"ל שההיקש שכל מה שיטמא הנדה ובאיזה צד שיטמא יטמא בועל נדה אבל אינו עושה הפעולה עצמה שתעשה הנדה שהנדה תעשה את האדם כל זמן שלא פירש הימנה אב ומטמא בגדים אבל בועל נדה אינו עושה כי אם ולד ואינו מטמא כי אם אוכלים ואף שאין היקש למחצה דבר זה למדנו אותו ממשכבו דלמדנו קרא דאף שעושה משכב כנדה אינו עושה המשכב אב כנדה אלא ולד וא\"כ למדנו מהמשכב שאין ההיקש אלא שיטמא בועל נדה כל מה שתטמא הנדה ובאיזה אופן שתטמא הנדה יטמא בועל נדה אבל בפעולות נשתנה דינו שהנדה תעשה את האדם אב וכן המשכב אבל בועל נדה לא יעשה אלא ולד כשרץ דומיא דמשכבו. ולפי זה בועל נדה מטמא במגע ובמשא ובהיסט וכן נמי עושה מרכב ומושב ואע\"פ שמרכב לא נזכר בתורה מ\"מ למדנו אותו מן ההיקש ותהי נדתה עליו שכל מה שהנדה תטמא יטמא בועל נדה וכן אין חילוק בין מגע למשא בגדים שלעולם אינו מטמא אדם לטמא בגדים שהרי אינו עושה כי אם ולד ואף שכתבנו לעיל דלהר\"ש מספקא ליה במשא אם מטמא אדם לטמא בגדים המעיין בדבריו יראה דלפי המסקנא לא שנא ליה בין מגע למשא ולעולם אינו מטמא אדם לטמא בגדים וכן כתב הרב בעל תיו\"ט בפ\"ק דכלים מ\"ג ובמה שכתבנו שהמשכב מלמד על ההיקש שאינו לגמרי יתורץ מה שהקשו הרב בעל קרבן אהרן והרא\"ם בפרשת מצורע לרבינו אברהם ורבינו ישעיה אך הא קשיא לי עלייהו דמאי מייתו ראיה לסברתם ממאי דתנן בזבים בועל נדה כטמא מת ותניא בתוספתא דכלים חומר בבועל נדה מטמא מת שבועל נדה מטמא הכר התחתון כעליון הא לענין לטמא זה וזה שוין ע\"כ הא לכ\"ע אינו דומה לטמא מת שהרי מטמא במשא ובהיסט מה שאין טמא מת מטמא שהרי אינו מטמא במשא וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מהלכות טומאת מת דין ט' וכ\"ש בהיסט וכמ\"ש ברפ\"ח ואולי דס\"ל שאין בועל נדה מטמא במשא אלא בהיסט והרי טומאתו כשרץ וזה נלמד ממשכבו שאין ההיקש אלא לדבר אחד דהיינו לטמא אדם וכלי חרס אבל לשאר הדברים לא. ולפ\"ז יפה הוכיחו ��מתני' דזבים ומברייתא דכלים וצ\"ע. שוב ראיתי לתוספות בפ\"ט דנדה עלה ע\"א ד\"ה מערה דפשיטא להו שאינו מטמא בהיסט אבל במשא ספוקי מספקא להו אי מטמא והתוספתא שהביאו שם התוספות דקתני הכל כשרים ליטול ידים ואפילו טמא מת ואפילו בועל נדה מוכחת בהדיא שבועל נדה אינו מטמא בהיסט ולא ידעתי איך יתיישב תוספתא זו לדעת רבינו דאית ליה דבועל נדה מטמא בהיסט וצ\"ע. ולענין מעיינות בועל נדה נסתפק הר\"ש אם יש לו כנדה. והנראה אצלי שהספק הוא משום דע\"כ לא אמרינן דאין בועל נדה עושה אב אלא בטומאה שאינה יוצאה מגופו דהוי דומיא דמשכב אבל בטומאה יוצאה מגופו לא ילפינן ממשכב פש גבן היקשא כשם שנדה עושה המעיינות אב הכי נמי בועל נדה או דלמא לעולם לא יעשה בועל נדה אב ויהיו מעיינותיו כמשקין שנוגע בהם וכשאר הטמאים וכמ\"ש רבינו בהלכות אבות הטומאה פ\"י דין ו' ולדעת רבינו ז\"ל דס\"ל שההיקש הוא כולל לכל הדינים ולא נשתנה דינו כי אם לגבי משכב דוקא דפרטו הכתוב נראה דבועל נדה יש לו מעיינות כנדה מכח ההיקש ועיין במ\"ש רבינו גבי מעיינות הזב וצ\"ע. ודע דלפי מ\"ש לסברת ר\"ש שההיקש הוא לחצאים ידוקדק היטב לישנא דת\"כ דבתר דדרש קרא דבועל נדה ומשכבו קתני נמצאת אתה אומר משכבו כמגעו ולשיטת רבינו קשה שהרי אינם דומים המשכב למגע וכבר הוקשה זה להרב ק\"א יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומשכב בועל נדה ומרכבו ולד טומאה כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ג מהלכות ביאת מקדש דין י\"ז): "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המערה ואחד הגומר כו'.</b> כתב מרן משנה פרק הבא על יבמתו. ולפי הנראה היינו מאי דתנן גבי יבמה אחד המערה ואחד הגומר ואמרינן התם וכן הבא על אחת מכל העריות וכו' ואם מרן כיון לזה הם דברים תמוהים דמה ענין טומאה אצל איסורי ביאה ואף דהעראה בכל העריות מנדה גמרי' ליה כדאיתא ביבמות (דף נ\"ד) מ\"מ הדבר פשוט דלא גמרינן לטומאה מהתם אלא דרבינו כתב דין זה מהא דאמרינן בת\"כ אם שכב ישכב לרבות המערה. וראיתי להרב קרבן אהרן שכתב דנפקא להו מדלא כתיב כאן ש\"ז כמ\"ש למעלה ואשה אשר ישכב איש אותה ש\"ז וכמו שהתם דכתיב ש\"ז מיעטנו פרט למערה כן הכא מדלא כתיב ש\"ז ריבה אף המערה וכן בשפחה חרופה כתיב ואיש כי ישכב את אשה ש\"ז ובאשת איש כתיב לא תתן שכבתך לזרע ובסוטה כתיב ושכב איש אותה ש\"ז נמצא דבכ\"מ שהוא מתנה בגמר ביאה כתב ש\"ז וא\"כ הכא דאמר סתם שכיבה ריבה המערה ע\"כ. והנה כד ניים ושכיב אמרה להאי מלתא דמעולם לא שמענו שיאמר גבי אשת איש דבעינן שיגמור ביאתו וכן גבי סוטה נמי הכי הוי דינא למר בנשיקה ולמר בהכנסת עטרה אבל דליבעי גמר ביאה לא אמרה אדם מעולם ומאי דכתיב ש\"ז גבי א\"א הוא למעט משמש מתה וגבי סוטה נמי איצטריך למעוטי מי שקינא דרך איברים כדאיתא ביבמות (דף נ\"ה) והם דברים פשוטים ועוד אני תמיה לפי שראיתי שהרב ז\"ל נדחק בכל זה לפי שראה שהברייתא דרש ואם שכב ישכב לרבות שתי שכיבות ואם שכב ישכב לרבות למערה והוקשה לו דמאחר שדרש מכפל השכיבות לרבות שלא כדרכה איך חזר וריבה למערה ולזה תירץ בתחילה דממלת ישכב ילפי דהול\"ל אם שכב שכב כו'. ולא ידעתי מי הכניסו בתגר זה ובתחילה דרשו מכפל השכיבות לרבות שלא כדרכה וחזרו לרבות מוי\"ו הנוספת במלת ואם לרבות המערה וכדאמרינן בריש תמורה גבי ואם המר ימיר דר\"מ דריש לרבות אשה ויורש ואמרינן התם דדריש כפל ההמרות ווי\"ו הנוספת במלת ואם ובת\"כ פרשת בחקותי איכא טובא כה\"ג דאמרינן ואם גאל יגאל לרבות את האשה ואת היורש וכתב שם הרב המחבר דחדא דרשי מכפל הגאולות וחדא מוי\"ו הנוספת ואלו הם דברים פשוטים ולפי הנראה שהרב לא נחה דעתו בזה משום דסיימו בברייתא איש פרט לקטן או יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד ת\"ל ואם שכב ישכב הרי שכבר דרשו וי\"ו הנוספת לרבות בן תשע שנים ויום אחד. ומיהו מצינו כיוצא בזה בת\"כ פרשת בחקותי גבי פודה מעשר שני ואם גאל יגאל לרבות את האשה ואם גאל יגאל לרבות את היורש איש פרט לקטן או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד ת\"ל ואם גאל יגאל ע\"כ. והנה מה שדרשו תחילה לרבות את האשה והיורש הוא מכפל הגאולות ווי\"ו הנוספת וכמ\"ש שם הרב המחבר גבי מקדיש שדה אחוזה. והנראה אצלי דטעמא דמילתא הוא דכל היכא דהכתוב ראינו שבתחילה כתב ריבויים ולבסוף מיעט אין לך למעט אלא הפחות. ויש בזה אריכות דברים אלא שאין כאן מקומו. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל בפ\"ג מהלכות ביאת מקדש דין ג'): "
+            ],
+            [
+                "<b>כולם מטמאות למפרע מעת לעת כו'.</b> דע שזהו דוקא בודאי אבל בספק אינה מטמאה למפרע וכן טומטום ואנדרוגינוס שראו דיין שעתן לפי שטומאתם היא מספק וכמ\"ש רבינו פ\"א מהלכות אלו דן ז' וכיון שטומאת מעת לעת היא מן הספק לא גזרו אלא על הודאי ולא על הספק הכי איתא בירושלמי ריש נדה ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה: <b>וזהוהנקרא מעת לעת שבנדה.</b> דקדק הרב המנהיר בריש נדה מדברי רש\"י דמשנה קמייתא דנדה דאין פקידה ממעטת מעת לעת אלא בפקידה שהיא תקנת חכמים כגון שחרית וערבית שאז בודקת יפה אבל אם בדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה וחזרה ובדקה בחצי היום ומצאה טהורה ואח\"כ בדקה בדקה ומצאה דם אין אומרים שלא תטמא אלא מחצי היום ואילך שהרי בדקה עצמה בחצי היום ומצאה טהורה אלא מטמאה משחרית משום דבדיקה דחצי היום לא חשיב בדיקה דאימור לא בדקה עצמה יפה כיון שלא תקנו לה חכמים לבדוק באותה העת: <br><b>ומ\"ש </b>רבינו כיצד אשה שהיתה טהורה ואין לה וסת ובדקה עצמה כו'. דע שנחלקו הראשונים ז\"ל אם גזרו בטומאה זו דמעת לעת אף בר\"ה או דוקא ברה\"י ככל שאר הטומאות דגמרינן מסוטה והתוס' בריש נדה ס\"ל דאין חילוק ברשויות לטומאה זו וכ\"כ הרשב\"א שם. אך כתב בשם י\"א דוקא ברה\"י אבל בר\"ה טהור. וכן נראה שהוא דעת הרמב\"ן ממ\"ש הרשב\"א בפ\"ק דנדה עלה דההיא דזעירי דמוקי למתני' שחברותיה נושאות אותה במטה יע\"ש. ועיין במ\"ש התוס' פ' כשם (דף כ\"ח) ד\"ה בר\"ה ודוק. ודע דאליבא דכ\"ע בעינן שיהיה בן דעת לישאל עליו וכדאיתא בריש נדה (דף ה') ואף דקי\"ל כר\"י בספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה אף בכלי מונח על גבי קרקע מ\"מ נפקא מינה לשוטה ועיין במ\"ש התוספות ריש נדה (דף ג') ד\"ה מודה שמאי בשוטה יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהם ראשון לטומאה כו'.</b> עיין בחוט השני סימן כ\"ט וסימן ל' ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהנושא ראשון לטומאה.</b> היינו דוקא אחר שפירש אך קודם שפירש מטמא שנים ופוסל אחד חוט השני סי' ל' ודו\"ק: <br><b>ראיתי </b>לבאר ברייתא אחת בת\"כ פרשת מצורע ז\"ל ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו אדם הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים והלא דין הוא ומה אם במקום שלא נטמא אדם מחמת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים נטמא משכב מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים מקום שנטמא אדם במגע משכב לטמא אדם לטמא בגדים אינו דין שיטמא משכב במגע משכב לטמא אדם לטמא בגדים ת\"ל ואיש אשר יגע במ��כבו יכבס בגדיו אדם הנוגע במשכבו מטמא בגדים ואין המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים ע\"כ. והנראה אצלי בכוונת ברייתא זו הוא דהוה ס\"ד דכי היכי דאדם הנוגע במשכב מטמא בגדים עד שלא פירש ממטמאיו ה\"נ משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים עד שלא פירש המשכב מן המשכב ואופן הק\"ו הוא בזה האופן ומה אדם שאינו עלול לקבל טומאה מן הזב לטמא אדם אפי' בעודו מחובר לטומאה וכן אינו מטמא הבגדים לאחר שפירש והיינו דנקט לטמא בגדים שהם שתי חלוקות דקיל טומאתו של אדם שהרי אינו מטמא אדם כלל וכן אינו מטמא בגדים לאחר שפירש אפ\"ה המשכב חמור הימנו שהרי מטמא אדם וכן בגדים אף לאחר שפירש הזב מן המשכב הרי למדנו שהמשכב עלול לקבל טומאה יותר מהאדם מקום שנטמא אדם במגע משכב לטמא בגדים דהיינו קודם שפירש מהמשכב אינו דין שהמשכב הנוגע במשכב שיטמא בגדים קודם שפירש המשכב מן המשכב ומעולם לא ס\"ד אלא שיהא המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים קודם שפירש דומיא דאדם מאחר שראינו שהמשכב עלול יותר לקבל טומאה מן האדם ולפ\"ז נ\"ל דצריך להגיה לשון הברייתא ולומר כן מקום שנטמא אדם במגע משכב לטמא בגדים אינו דין שיטמא משכב במגע משכב לטמא בגדים כו' ולא גרסינן לטמא אדם בשתי החלוקות האחרונות שהרי אדם הנוגע במשכב אינו מטמא אדם אף קודם שפירש ומראש הברייתא ומסופה מוכח בהדיא דמעולם לא עלה על הדעת שיהיה המשכב הנוגע במשכב מטמא אדם וכ\"נ מן הברייתא השנויה אחר זו דהס\"ד הוא שיהיה המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים קודם שפירש דומיא דאדם ודרך זה הוא פשוט בעיני בכוונת הברייתא והברייתא השנויה אחר זו על דרך זה מתפרשת והוא ק\"ו שיטמא אדם מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים כלומר שיהיה האדם הניטמא מחמת הזב אב הטומאה ויטמא אדם וכן כלים אפילו לאחר שפירש כמו המשכב שהרי האדם יותר עלול לקבל טומאה מן המשכב שהרי האדם שנגע במשכב מטמא בגדים קודם שפירש והמשכב שנגע במשכב אינו מטמא בגדים והשתא ומה אם במקום שלא נטמא משכב במגע משכב לטמא בגדים אפילו הכי נטמא אדם במגע משכב לטמא בגדים אלמא האדם הוא יותר עלול לקבל טומאה מן המשכב במקום שנטמא המשכב ונעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים אף לאחר שפירש והיינו מתחת הזב אינו דין שהאדם שהוא יותר עלול לקבל טומאה שיטמא אדם מתחת הזב ויהיה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים אף לאחר שפירש ת\"ל כל המשכב כו' למעט ולומר דוקא משכב נעשה אב הטומאה ולא האדם. הכלל העולה דבחלוקה ראשונה האדם עלול יותר לקבל טומאה מן המשכב והוא דאדם הנוגע במשכב מטמא בגדים והמשכב הנוגע במשכב אינו מטמא בגדים. ובחלוקה האחרת המשכב עלול לקבל טומאה יותר מן האדם והוא שהמשכב שנטמא בזב נעשה אב הטומאה ומטמא אדם וכלים אף לאחר שפירש ואדם שנטמא מחמת הזב אינו נעשה אב הטומאה ואינו מטמא אדם כלל זולת בגדים קודם שפירש ושתי החלוקות הללו נשנו במשנה במסכת אהלות פרק א' משנה ה' אדם ובגדים טמאים בזב חומר באדם מבבגדים ובבגדים מבאדם שהאדם הנוגע בזב מטמא בגדים ואין בגדים הנוגעים בזב מטמאין בגדים חומר בבגדים שהבגדים הנושאין את הזב מטמאין אדם ואין אדם הנושא את הזב מטמא אדם ע\"כ. ודע דבגדים השנויים במשנה זו הם בגדים הראויין למשכב מדקתני סיפא שהבגדים הנושאין את הזב כו' וזה אינו אלא בראויים למשכב וזה פשוט וכ\"כ ר\"ש נמצא דשתי ברייתות הם שנויות במשנתנו במלות קצרות וכבר רמז ר\"ש לברייתא הראשונה בפירושו. וראיתי להר\"ש בריש פ\"ד דזבים מ\"א שכתב ואע\"פ שהעריבה טמאה במגע הז�� אפשר דבגדים שבה טהורים לגמרי דאין מגע הזב מטמא בגדים כו' והביא ברייתא זו דת\"כ ולא ידעתי למה כתבו בלשון אפשר מאחר שהוא משנה ערוכה בפ\"א דאהלות וכמ\"ש וצ\"ע. ודע שהרב בעל קרבן אהרן כתב שני אופנים בצורת הק\"ו והכל הולך אל מקום אחד אך לא ידעתי איך לא הרגיש בלישנא דברייתא דקתני אינו דין שיטמא משכב במגע משכב לטמא אדם לטמא בגדים ע\"כ. דמהיכא ס\"ד שהמשכב הנוגע במשכב יטמא והלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואדם הנוגע במשכב אינו מטמא אדם כלל וכדתניא בההיא פרשתא בת\"כ יכול יטמא אדם וכלי חרס ת\"ל בגד כו'. לכן נ\"ל להגיה הברייתא ובשתי החלוקות האחרות לא גרסינן לטמא אדם אדם וכמש\"ל: <br><b>ודע </b>שאף שכתבנו דכלים הנוגעים בזב או במשכב אף שלא פירשו מן הזב או מן המשכב מ\"מ אינם מטמאים כלים וכ\"ש אדם וכלי חרס נמצא דלגבי כלים הנוגעים בזב או במשכב אין חילוק בין פירש ללא פירש והיינו דתנן בפ\"ה דזבים מ\"י זה הכלל כל הנוגע באחד מכל אבות הטומאה שבתורה מטמא א' ופוסל א' חוץ מן האדם פירש מטמא א' ופוסל א'. ופי' הר\"ש כל הנוגע כגון אוכלין וכלים כו' ולפ\"ז הני אבות הטומאה הוו אפילו אותם דמטמו אדם לטמא בגדים מ\"מ לגבי אוכלין יש חילוק בין פירשו הכלים מטומאתם כשנגעו באוכלין ללא פירשו דאם לא פירשו הוו האוכלים ראשון ואוכלין אלו מטמאין אוכלים אחרים אבל אם פירשו הכלים האוכלין הן שניים ופוסלין אוכלין אחרים. כללו של דבר הכלים לגבי אוכלין הם כאדם דעד שלא פירשו מטמאין ב' ופוסלין א' פירשו מטמאין אחד ופוסלין א' ודין זה נלמד מההיא דתניא בתוספתא דזבים והביאה הר\"ש ריש פ\"ה דזבים וז\"ל כלים הנוגעים בזב וזבה כו' מטמאין ב' ופוסלין א' פירשו מטמאין א' ופוסלין א' וכתב הר\"ש מטמאין ב' ופוסלין א' דבשעת מגען חשובין הכלים כאב הטומאה לגבי אוכלין ועושין א' ב' ג' אע\"פ שאין חשובין כאב הטומאה לגבי כלים אחרים אפילו בשעת מגען כדפרישית לעיל כו'. והא דתנן זה הכלל כל הנוגע באחד מכל אבות הטומאה שבתורה מטמא א' ופוסל א' חוץ מן האדם ההוא כללא מדאורייתא דאילו מדרבנן כלים כאדם לאוכלים והא דקתני במתניתין כלל א\"ר יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו וכו' דמשמע דמי שאינו מטמא בגדים בשעת מגעו דאינו מטמא אוכלין להיות תחלה כולי כללא משום סיפא נקטיה דהיינו לאחר פרישתו אי נמי כל אדם קאמר ולמעוטי אדם הנוגע בשרץ ונבילה דאין מטמאין בגדים בשעת מגען ואין מטמאין אוכלין להיות תחלה והא דלא קאמר דמתניתין דכלל אמר ר' יהושע דהוי מדאורייתא ולא מדרבנן דומיא דמתניתין דכל הנוגע היינו משום דע\"כ מתניתין דר' יהושע בדרבנן קאי מדקאמר והידים להיות שניות וטומאת הידים אינו אלא כי אם מדרבנן וזה פשוט א\"נ מדקתני סיפא לאחר פרישתו מטמאין משקין להיות תחלה וטומאת משקין שיהיו לעולם תחלה אינו אלא כי אם גזירה מדבריהם. עוד נ\"ל דמ\"ש הר\"ש במתניתין דכל הנוגע דההוא כללא מדאורייתא לאו למימרא דמן התורה אוכלין שנגעו בכלים עד שלא פירשו דהוי שני לטומאה אוכלין אלו ואתו רבנן וגזרו שיהיו אוכלין אלו ראשון דומיא דכלים שנגעו באדם עד שלא פירש ממטמאיו דהא היכן רמיזא גזירה זו דרבנן אלא לעולם האוכלין הם ראשון לטומאה מן התורה כל שנגעו בכלים קודם שפירשו דומיא דהיכא דנגעו באדם קודם שפירש דהאוכלין הם ראשון. והנראה אצלי דטומאה זו דחיבורין אינה מטמאה לא לגדול הימנו ולא לשוה לו ולפ\"ז אדם שנגע בזב אינו מטמא אדם אבל לגבי כלים דהוו למטה ממנו נחשב אב לטומאה וכן לגבי או��לין נחשב אב לעשותם ראשון אבל הכלים אינם נחשבים כאב לטמא כלים דכוותם דומיא דאדם דאינו נחשב אב לטמא אדם דכוותיה אבל לגבי אוכלים שהם למטה מן הכלים נחשבים אב לעשותם ראשון ולפ\"ז נ\"ל דאוכלים שנגעו בזב ונגעו באוכלין אחרים עד שלא פירשו האוכלים הראשונים מן הזב שהאוכלין הם שניים שאין האוכלין הראשונים נחשבין כאב לעשות האוכלים דכוותם ראשונים דומיא דאדם וכלי דאינם נחשבים כאב לטמא אדם וכלים דכוותם ומה שחלק הר\"ש בין מדאורייתא למדרבנן היינו טעמא משום דמן התורה אין אוכל מטמא אוכל אף שהוא ראשון והאוכל קי\"ל דנעשה שני לטומאה מן התורה מדכתיב וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו יטמא נמצא שהשרץ אב והתנור ראשון והאוכלין שניים מ\"מ אין האוכל מקבל טומאה מן הראשון מן התורה אלא מן האדם או מן הכלים אבל מאוכל אחר אף שהוא ראשון אינו מקבל טומאה וכמ\"ש רבינו רפ\"ז מהלכות אבות הטומאה ולפ\"ז הא דקתני דכל הנוגע באחד מכל אבות הטומאה דפירושו לדעת הר\"ש הוא דכל הכלים הנוגעים מה שמטמא אחד הוא מן התורה אבל שנים לא מטמא מן התורה לפי שאף שהאוכל שנוגע בכלים הוא ראשון מ\"מ אין אוכל מטמא אוכל ובשלמא גבי אדם משכחת לה שיטמא שני מן התורה כגון אדם שנגע בכלים וכלים שנגעו באוכלין שהכלים הם ראשון והאוכלין הם שניים וכולם טומאתם מן התורה אבל כלים שנטמאו בזב כיון שאינם מטמאים כי אם אוכלין נמצא שאינם מטמאים שנים כי אם מדרבנן אף שהאוכלים שנגעו בכלים הוו ראשון מן התורה ולפ\"ז ע\"כ מתניתין דר' יהושע בדרבנן קאי מדקא מחלק בין היכא דהאוכלין הם ראשון או שני ומן התורה אין הפרש לגבי אוכלין בין שיהיו ראשון או שני דהא לעולם אין האוכל מטמא דבר אחר אף שיהיה ראשון. אלא שלפי דרך זה אני תמיה דאיך יתכן דההיא דכל הנוגע הוי מן התורה דהא קתני ופוסל אחד דהא מן התורה אין האוכל פוסל וכמבואר ולומר דמאי דקתני מטמא אחד הוא מן התורה ופוסל אחד הוא מדרבנן הוא דבר זר עד מאד. הן אמת שגם לפי הס\"ד דמן התורה אוכל שנגע בכלים דהוו שניים מן התורה קשה דאיך יתכן לומר ופוסל אחד מן התורה ובמקום אחר נאריך בזה בע\"ה. הכלל העולה דלדעת הר\"ש כלים הנוגעים באוכלין הוי האוכלין ראשון מדרבנן. ודע שדברי הרב בעל תי\"ט במשנה א' דפ\"ה דזבים בהא דכל המטמא בגדים כו' לא יכולתי להולמם ועיין בתוספתא שהביא הר\"ש בפ\"ה דזבים מי\"א. ודע שרבינו לא הזכיר דין זה דאוכלים שנגעו בכלים קודם שפירשו דהוו האוכלים ראשון נראה דלא ס\"ל הכי ואולי יצא לו ממאי דתנן בכמה משניות דאין הכלים מטמאין כלים אחרים אלמא דלעולם הכלים חשיבי ראשון ואינם נחשבים כאב וכיון דאינם נחשבים כאב לטומאת כלים ה\"ה לטומאת אוכלין דאין האוכלין ראשון כי אם שני ומ\"מ עדיין הדבר צריך תלמוד ועיין בחוט השני סימן ל' דר\"ל שגם הר\"ם ס\"ל כסברת הר\"ש וע\"ש (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות טומאת מת דין ג'). ודע דבפרק כ\"ח דכלים מ\"ו תנן מטלית שטלייה על הקופה מטמא אחד ופוסל אחד הפרישה מן הקופה הקופה מטמאה אחד ופוסל אחד והמטלית טהורה טלייה על הבגד מטמא שנים ופוסל אחד הפרישה מן הבגד הבגד מטמא א' ופוסל א' והמטלית מטמא ב' ופוסל א' ע\"כ. והר\"ש פירשה למתניתין כפי שיטתו שכתבנו דכלים הנוגעים באחד מאבות הטומאה לגבי אוכלין ומשקין יש חילוק בין פירשו ללא פירשו והיינו פירושה דמתניתין דמטלית זה שהוא טמא מדרס וטלייה על הבגד הנה הבגד טמא מגע מדרס לפי שזה הבגד נגע במדרס וכ\"ז שהוא מחובר מטמא שנים ופוסל אחד לפי שזה הבגד כאשר נגע באוכלין בהיותו מחובר למטלית חשיבי האוכלין ראשון לפי שהבגד בהיותו מחובר חשיב כאב הטומאה אבל כשפירשה מן הבגד הבגד מטמא א' ופוסל א' לפי שחזר הבגד לאחר שפירש להיות ראשון לטומאה כדין כל הנוגעים באב מכל אבות הטומאה דלאחר שפירשו הוו ראשון לטומאה אבל המטלית מטמא ב' ופוסל א' כדינה מקודם שהיתה אב הטומאה לפי שלא נתבטלה מתורת מדרס בשביל טלייתה. אך היכא שטלייה על הקופה כשנגמר טלייתה פרח ממנה טומאת מדרס משום דקופה לא חזיא למדרס והקופה היא טמאה מגע מדרס והיא ולד הטומאה ומש\"ה אפילו בהיותה מחוברת מטמא אחד ופוסלת אחד לפי שאינה מחוברת עם אב שהרי המטלית פרח ממנה טומאתה בשביל טלייתה והנה אין הפרש ביניהם בין קודם שפירשה הקופה מן המטלית לאחר שפירשה. ודע דדברי הר\"ש באו קצת דבריו שלא כסדרן ומ\"מ כוונתו מבואר שהיא כמ\"ש וכן כתב רבינו עובדיה וביאר כל הצדדים באר היטב יע\"ש נמצא לפ\"ז דאין הבגד אפילו בעודו מחובר למטלית נחשב כאב אלא לגבי אוכלין ומשקין אבל לעולם לא חשיב כאב לטמא כלים ואדם. אך מדברי רבינו בפי' המשנה נראה פירוש אחר במשנה זו והוא דהיכא דטלייה למטלית עם הבגד הנה הבגד כולו ישוב כמדרגת המשכב בשוה דומה לההיא דתנן בפרק כ\"ז מכלים משנה ח' הבגד שארג בו ג' על ג' ונטמא מדרס והשלים עליו את כל הבגד הבגד כולו מדרס כו' ע\"כ. ואף שיש בספרים דלא גרסי הבגד כולו מדרס מתוך דברי רבינו בפי' המשנה נראה שכך היתה גירסתו וכן כתב בחיבורו פ' כ\"ג מה' כלים דין ז' וכבר הובאה גירסא זו בתי\"ט וא\"כ הכא נמי היכא דטלייה עם הבגד נעשה כל הבגד כולו מדרס והרי הוא אב הטומאה גמור ומטמא אדם וכלים כדין משכב ומושב וזהו שכתב רבינו בפי' המשנה עלה דהך דמטלית כמו שהתבאר בפרק אשר לפני זה וכיון על המשנה דבגד שארג בו ג' על ג' שכתבנו וכן בחיבורו כתב דינים אלו דבגד שארג ודין המטלית סמוכים זה לזה דכולם חד טעמא אית להו. ודע שמה שכתבנו דלרבינו טעמא דמטלית הוא לפי שטלאה עם הבגד ונעשה הכל גוף אחד וחזר הבגד להיות מדרס ומטמא אדם וכלים כדין מדרס מלבד שמדבריו בפי' המשנה נראה כן ממ\"ש בחיבורו ג\"כ יש להכריח פירוש זה שהרי כתב טלאה על הבגד או על השק נעשה הכל מדרס והרי הכל אב הטומאה ע\"כ הרי דבריו ברור מללו שהוא כמ\"ש. ודע שלאחר משנה זו דמטלית תנן טלייה על הבגד מרוח אחת אינו חיבור משתי רוחות זו כנגד זו חבור כו'. והנה כפי מה שפירש רבינו במתניתין דמטלית משנה זו דמחלק בין מרוח אחת לשתי רוחות קאי עלה דדינא דמטלית ולומר דהא דאמרינן דאם טלאה על הבגד דנעשה הכל מדרס והרי הכל אב הטומאה הוא דוקא היכא שטלאה למטלית משתי רוחות אבל טלאה מרוח אחת אינו חיבור ולא נעשה הכל אב אלא מגע מדרס לבד וכן כתב בחיבורו בהדיא אבל כפי פי' ר\"ש ורבינו עובדיה דטעמא דמטלית הוא משום כלים הנוגעים במשכב דבעודם מחוברים חשיבי כאב לגבי אוכלין ע\"כ מתניתין דמרוח אחת לא קאי עלה דמתניתין דמטלית דפשיטא דלא גרע מרוח אחת מנגיעה בעלמא בלא תפירה דקי\"ל דבעודן מחוברים מטמאין שנים ופוסלין אחד אלא מילתא באנפי נפשה היא לומר דהיכא דטלאה מרוח אחת אינו חיבור כדי שיעשה הבגד מדרס ממש לטמא אדם וכלים אלא שיש לו דין כלים הנוגעים במשכב ולא חשיב כאב אלא לגבי אוכלין ומשקין אבל טלאה משתי רוחות הוי חיבור ונעשה הכל מדרס ומטמא אדם וכלים וכן כתב רבינו עובדיה דהא דמחלקינן בין רוח אחת לשתי רוחות הוא כדי שיהיה הבגד טמא מדרס ומ\"מ אפשר לו��ר דקאי עלה דמתניתין דמטלית והכוונה דהא דאמרינן דאם טלאה על הקופה מטמא אחד ואם טלייה על הבגד מטמא שנים דמשמע דאב גמור לא הוי לטמא אדם וכלים הוא דוקא מרוח אחת דלא הוי חיבור אבל משתי רוחות הוי חיבור ונעשה הכל מדרס והוא אב הטומאה גמור לטמא אדם וכלים ודוק. באופן דהר\"ש ורבינו עובדיה מודים לרבינו בדינו ורבינו אינו מודה להם בדינם דאיהו ס\"ל דחיבורי כלים לא חשיבי כאן לגבי אוכלין ומשקין וכדכתיבנא. וא\"ת כפי פי' הר\"ש והר\"ע אמאי נקט תנא דמתניתין טלייה על הבגד לישמעינן רבותא דאפילו אם נגע הבגד במטלית דבעודו מחובר דהיינו כשהוא נוגע מטמא שנים ופוסל אחד י\"ל דאה\"נ אלא אגב דברישא בעי למימר מטלית שטלאה על הקופה כו' דהתם דוקא שטלייה שפרח מן המטלית דין מדרס ומש\"ה מטמא אחד ופוסל אחד וכן כשהפרישה מן הקופה המטלית טהורה אבל אם לא טלאה אלא שנגע הקופה במטלית מלבד דפשיטא דהמטלית טמאה מדרס כדינה שהרי לא נתבטלה עוד נ\"ל שגם הקופה בהיותה נוגעת במטלית מטמא שנים ופוסל אחד דאף דקופה לא חזיא למדרס מ\"מ הוה ליה ככלים הנוגעים בזב או בזבה דס\"ל להר\"ש דבהיותם נוגעים מטמאים שנים ופוסלים אחד וכמ\"ש לעיל וכיון דאיצטריך למנקט טלייה גבי קופה נקט נמי טלייה גבי בגד אבל לעולם דלאו דוקא טלייה דה\"ה בנגיעה בעלמא דבעודו הבגד מחובר מטמא שנים ופוסל אחד א\"נ משום בבא עצמה דבגד נקט טלייה והיינו טעמא משום דבעי למימר דהיכא דהפרישה מן הבגד דהמטלית מטמא שנים ופוסל אחד ואתא לאשמועינן דלא נתבטל המטלית אגב הבגד או השק או העור אליבא דמ\"ד ודין זה לא יתכן כי אם בטלייה וזהו פשוט: ודע שמה שהכריחו להר\"ש לומר דטעמא דמתניתין הוא משום כלים הנוגעים במשכב ולא פירשה מטעמא דנעשה הכל מדרס וכמו שפירש רבינו הוא משום דלישנא דמתניתין קשיתיה דקתני מטמא אחד ופוסל אחד וכן מטמא שנים ופוסל אחד ואם כפירוש רבינו הוה ליה למימר במקום מטמא אחד ה\"ז טמא מגע מדרס ובמקום מטמא שנים ה\"ז טמא מדרס וכמ\"ש רבינו בחיבורו דלשונות הללו דמגע מדרס וטמא מדרס הם המורגלים בכולה מכילתין דכלים אך לשון זה דמטמא אחד נזכר במסכת זבים פעמים רבות והוא בדברים שיש הפרש בין קודם פרישתן לאחר פרישתן ונקטו כי האי לישנא התם לפי שהאדם שנוגע באחת מכל הטומאות אפילו בשעת חיבורו אינו אב גמור שהרי אינו מטמא אדם וכלי חרס ומש\"ה לא אמרו דקודם שפירש הוא אב אלא אמרו מטמא שנים דלגבי הך מלתא חשיבי כאב דוקא. וזהו מה שהכריחו להר\"ש לומר דהאי בגד לא הוי אב גמור אלא מטמא שנים ופוסל אחד והא דקתני במתניתין והמטלית מטמאה שנים ופוסלת אחד אגב דנקט גבי בגד מטמא שנים ופוסל אחד נקט נמי גבי מטלית אבל לעולם דהמטלית הוי אב גמור לכל דיניו ועוד נ\"ל דאפילו בעודו מחובר המטלית עם הבגד המטלית הוא אב גמור ומטמא אדם וכלים וזה פשוט: <br><b>ויש </b>להסתפק בהא דאמרינן דמטלית שטלייה על הקופה דפרח מן המטלית טומאת מדרס אם הוא דוקא היכא שטלאה משתי רוחות אבל מרוח אחת לא כי היכי דלא חשיב חבור מרוח אחת להיות נעשה הבגד כולו מדרס או דלמא דכדי להתבטל המדרס מן המטלית סגי בטלייה מרוח אחת. והנה אליבא דרבינו ע\"כ מיירי כשטלאה משתי רוחות מדקתני מטמא אחד ופוסל אחד ואי מרוח אחת מאי איריא שטלאה על הקופה אפילו שטלאה על הבגד כל שהוא מרוח אחת מטמא אחד שהרי אינו אלא מגע מדרס שהוא ראשון לטומאה אלא ודאי דמיירי בשטלאה משתי רוחות דומיא דטלאה על הבגד דקתני מטמא שנים ופוסל אחד דמיירי משתי רוחות וכדכתיבנא. אך אליבא דהר\"ש ורבינו עובדיה ז\"ל דמתני' דטלייה על הבגד מיירי מרוח אחת דאי משתי רוחות הרי נעשה הכל מדרס א\"כ נראה דגם רישא דקתני שטלייה על הקופה מיירי מרוח אחת ואפ\"ה פרח מן המטלית טומאת מדרס כיון שטלייה על הקופה אף שהוא מרוח אחת. ולפ\"ז פליגי רבינו והר\"ש במטלית שטלייה על הקופה מרוח אחת והפרישה מן הקופה דלרבינו המטלית טמאה מדרס ולר\"ש טהורה. וכן נמי אפילו בהיות המטלית טלויה לרבינו המטלית הוא טמא מדרס ולהר\"ש לא נדע דאם נאמר דלדידיה אינו מתבטל המטלית כי אם בשטלאה משתי רוחות אם טלאה מרוח אחת הקופה מטמא שנים ופוסל אחד כדין כלים הנוגעים באחד מאבות הטומאה דלגבי אוכלין ומשקין חשיבי כאב וזה פשוט: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ומה הן דברי חבירות כו'.</b> כתב מרן ורבינו סובר שאינה הלכה כמו שנתבאר בפ\"ח כו' והוא בפ\"ז דין י\"ב ועיין לקמן פרק אחרון מהלכות טומאת אוכלין דין ט' ובמ\"ש מרן שם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשת עם הארץ או בתו כו'.</b> לעיל פרק י' מהלכות מעשר דין ג' יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הביא לו ע\"ה חבית של תרומה כו'.</b> עיין במ\"ש התוספות בפרק המזבח מקדש (דף פ\"ח) ד\"ה ולא מן המדומע יע\"ש. ועיין בפ\"ב דחולין (דף ל\"ה) ובמ\"ש התוספות שם ד\"ה ואם ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טומאת עם הארץ ברגל כטהורה היא חשובה כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פט\"ז מה' טומאות אוכלין דין י'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחר הרגל כו' היו אומרים להם אל תגעו בשולחן בשעה שמראין אותו לעולי רגלים.</b> דין זה הוא בפרק בתרא דחגיגה אך הטעם שכתב רבינו לא נזכר שם והתוספות שם כתבו שלא תגעו בשלחן בכהנים עמי הארץ ההולכין להיכל להשתחוות קאמר שאילו ישראל לא היו ראויין לילך אף בין האולם ולמזבח וכן פירש\"י ע\"כ. ונראה שהתוספות לא רצו לומר שהאזהרה היתה אף לישראל ובשעה שמראין אותו לעולי רגלים משום דס\"ל דלא היו מוציאין את השולחן לחוץ אלא מגביהין אותו והיו רואין אותו מרחוק וא\"כ לא היו צריכים לאזהרה שלא יגעו בו שהמציאות הוא נמנע ומש\"ה הוצרכו לומר דבכהנים עמי הארץ איירי ורבינו נראה דס\"ל שהיו מוציאין אותו לחוץ. ויש ראיה לזה מההיא דאמרי' בפ\"ק דיומא (דף כ\"א) נסי דבראי לא קא חשיב ופריך אי הכי לחם הפנים נסי דגואי הוא ומשני לחם הפנים נסי דבראי הוא דאמר ר\"ל וכו' שמגביהין אותו לעולי רגלים ע\"כ. ואם איתא שלא היו מוציאין אותו לחוץ היכי הוי נסי דבראי בשביל ההגבהה וכ\"כ רש\"י ז\"ל שמגביהין אותו ומוציאין אותו לחוץ ע\"כ. הן אמת שגירסא זו ראיתי בדפוס קושטאנטי' אך בדפוס קראקא ראיתי שהגירסא הוא שמגביהין אותו ומראין אותו לחוץ ולמה שהקשינו דהיכי חשיב ליה נסי דבראי בשביל ההגבהה נ\"ל דנסים שהיו ידועים לעומדים בחוץ קא חשיב לאפוקי גם דכרובים שלא היה ידוע אלא לאותם העומדים בפנים וכמבואר ונראה שלזה כיון רש\"י שכתב דבראי מבחוץ בעזרה נסים הידועים לכל ע\"כ. נראה שנתכוין למ\"ש. ונראה דאף דנימא דרש\"י ז\"ל ס\"ל שהיו מוציאין השולחן לחוץ אפשר ליישב דברי רש\"י הללו שכוונתו הוא לתת טעם למה שחלקו בגמרא דנסי דבראי קא חשיב נסי דגואי לא קא חשיב דמאחר דכולם הם נסים הנעשין במקדש מה נשתנו אלו מאלו לזה כתב דנסים הידועים ל��ל קא חשיב לאפוקי נסי דגואי דאינם ידועים לכל ומיהו דעת רבינו נראה דס\"ל שהיו מוציאין השלחן לחוץ וכפשטא דשמעתא ולסברת התוספות דס\"ל שלא היו מוציאין אלא מגביהין ומראין קשה לי דמנא הוו ידעי הנס מרחוק. שוב ראיתי בירושלמי סוף חגיגה דאמרינן השלחן למה טמא מפני שמוציאין אותו ומראין אותו לעולי רגלים וזה ממש כסברת רבינו. שוב ראיתי שיש להכריח שהיו מוציאין אותו לחוץ דאלת\"ה אלא לפי שהיה ניכר הנס מבחוץ מש\"ה חשיב ליה א\"כ כרובים נמי אמאי לא חשיב הא אמרינן שהיו מגביהין את הפרוכת והיו אומרים ראו חבתכם לפני המקום כו' אלא ודאי דשאני לחם הפנים שהיו מוציאים אותו לחוץ וכדכתיבנא: <br><b>ומ\"ש </b>רבינו כדי שלא יהיה טמא במגעו וכו'. ולא הוי כלי עץ העשוי לנחת דהוא טהור לפי שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים וכו' ואע\"פ שהיה מצופה זהב וקי\"ל דכלים המצופים אינם מקבלים טומאה שאני שולחן דרחמנא קרייה עץ הכי איתא בסוף חגיגה ובפרק שתי הלחם (דף צ\"ו) יע\"ש. (א\"ה ועיין לקמן במ\"ש הרב המחבר פ\"ד מהלכות כלים דין ד'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המפקיד כלים אצל ע\"ה כו'.</b> (א\"ה בדין זה שאדם מטמא מדרס אפילו כלים שאינם שלו עיין מ\"ש הרב המחבר לקמן פכ\"ד מהלכות כלים דין ז' על דברי הרב בעל קרבן אהרן יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה עושה עמו בטהרות כו'.</b> כתב הראב\"ד נ\"ל שאם היה עושה עמו בשכר כו'. ועיין במ\"ש רבינו ספי\"ב מהלכות מעשר ודוק:      סליקו להו הלכות מטמאי משכב ומושב "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,61 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Eruvin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות עירובין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבין השמשות ספק הוא וספק העירוב כשר.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ד מהלכות בכורות דין א'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרוצה לשלח עירובו ביד אחר וכו'.</b> (א\"ה מבואר בפרק בכל מערבין דהיינו משום דחזקה שליח עושה שליחותו, ועיין בדברי הרב המחבר פרק ד' מהלכות בכורות שהאריך למעניתו בפרט זה. ושם יתבאר דהיכא דהשליח מעצמו אמר שרוצה לעשות פעולה אחת סמכינן אחזקה זו אפילו לקולא יע\"ש):        סליקו להו הלכות עירובין "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,60 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Eruvin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Eruvin",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבין השמשות ספק הוא וספק העירוב כשר.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ד מהלכות בכורות דין א'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרוצה לשלח עירובו ביד אחר וכו'.</b> (א\"ה מבואר בפרק בכל מערבין דהיינו משום דחזקה שליח עושה שליחותו, ועיין בדברי הרב המחבר פרק ד' מהלכות בכורות שהאריך למעניתו בפרט זה. ושם יתבאר דהיכא דהשליח מעצמו אמר שרוצה לעשות פעולה אחת סמכינן אחזקה זו אפילו לקולא יע\"ש):        סליקו להו הלכות עירובין "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות עירובין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fasts",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות תעניות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות וכו'.</b> (א\"ה כתב ה\"ה וראיתי לרבינו וכו' ועיין בדברי הרב המחבר בספר דרשותיו בדרך מצותיך ח\"א (דף ס'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא יתענה בשבתות ולא במועדות ולא בר\"ח ולא בחנוכה ופורים.</b> (א\"ה עיין בפ\"ו מהלכות כלי מקדש דין ט' כי שם צידד הרב המחבר לומר דאסור להתענות בע\"פ מחצות ולמעלה יע\"ש): "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fasts",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Fasts",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות וכו'.</b> (א\"ה כתב ה\"ה וראיתי לרבינו וכו' ועיין בדברי הרב המחבר בספר דרשותיו בדרך מצותיך ח\"א (דף ס'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא יתענה בשבתות ולא במועדות ולא בר\"ח ולא בחנוכה ופורים.</b> (א\"ה עיין בפ\"ו מהלכות כלי מקדש דין ט' כי שם צידד הרב המחבר לומר דאסור להתענות בע\"פ מחצות ולמעלה יע\"ש): "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות תעניות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,133 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אינו לוקה משום בל יראה ובל ימצא אא\"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא בערו אלא הניחו ברשותו אע\"פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה ומכין אותו מכת מרדות.</b> דין זה מבואר בתוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה כמ\"ש הרב המגיד ז\"ל. ודע שראיתי להתוס' פרק כל שעה (דף כ\"ט ד\"ה רב) שכתבו ומכאן מוכיח ר\"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה דאי אמרת עובר אכתי [אמאי] מעל לר' יוסי הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו ומודה רבי יוסי דשלך אי אתה רואה אלא ודאי לא עבר וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף ע\"כ. ומ\"ש התוס' ודעתו לבערו לאו למימרא שאם אין דעתו לבערו דלוקה שהרי כל לאו הניתק לעשה אף שאין בדעתו לקיים העשה אינו לוקה כל זמן שהוא באפשרות שיקיים העשה אלא כונתם היא דנהי דאינו לוקה מ\"מ איסורא קא עביד במה שאינו מקיים העשה ועובר על הלאו כיון שאין בדעתו לקיים העשה וכל שבדעתו לקיים העשה אפילו איסורא ליכא אבל לענין מלקות אין חילוק דאפילו אם אין בדעתו לקיים העשה אינו לוקה, ועיין מ\"ש התוס' (דף כ\"ח) ד\"ה וחמץ ודוק: <br><b>והנה </b>עיקר דברי ר\"י הללו שכתב דלאו זה דלא יראה הוי ניתק לעשה הוא חידוש גדול בעיני. שוב ראיתי שדברי ר\"י לימוד ערוך הוא בידינו בפסחים (דף צ\"ה) דאמרינן התם בפרטיה מאי קא ממעט ליה לא יראה ולא ימצא דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה והאי אינו לוקה דהו\"ל לאו הניתק לעשה ע\"כ. וכ\"כ התוס' שם דמסוגיא זו מוכח כסברת ר\"י דלא יראה הוי לאו הניתק לעשה. ובפירוש הדבר דהיכי הוי לא יראה לאו הניתק לעשה פירש\"י שם דה\"ק לא יראה ואם נראה תשביתנו לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימי המועד ע\"כ. (א\"ה ע\"כ צריכין אנו לומר דהאי עמוד והשבת היינו לבערו מן הבית דבזמן איסורו אינו יכול לבטלו ולפי זה קשיא לי ממ\"ש רש\"י גופיה בריש פ\"ק דפסחים (דף ד') דהשבתה האמורה בתורה היא הביטול ואין לביעור עיקר מן התורה כמבואר סי' תל\"א וזה הוא דעת הרמב\"ם פ\"ב כמ\"ש מרן שם). ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב דאם קנה חמץ בפסח או חימצו דלקי משום דעשה מעשה והרי לפי סוגיא זו מוכח דטעמא דאינו לוקה היינו משום דלא יראה הוי ניתק לעשה וא\"כ אפילו עשה בו מעשה אינו לוקה דלגבי לאו הניתק לעשה אין חילוק בין עשה בו מעשה ללא עשה בו מעשה. והנראה דרבינו ז\"ל דחה סוגיא זו מהלכה משום דאתיא דלא כהלכתא במאי דקאמר דלאו דלא תוציא הוי לאו הניתק לעשה וזה אינו דהא קי\"ל דאם הוציאו נפסל ואסור באכילה מקרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו. וסמך רבינו על התוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה ומשמע דהיינו טעמא דהמשייר חמץ לית ביה מעשה דומיא דהמקיים בכלאים ותוספתא זו נראה דפליגא על אותה סוגיא הנזכרת וזה פשוט. (א\"ה ובתשו' הריב\"ש סי' ת\"א מבואר כדברי הרמב\"ם יע\"ש. ועיין בחי��ושי הלכות שהוכיח מדברי רש\"י והתוס' דל\"ג בגמרא דהוי לאו הניתק לעשה. ובס' דבר שמואל סי' ל\"ח הוקשה לו קושית הרב המחבר ותירץ דאיירי שחל שביעי של פסח בשבת וקנה חמץ בו ביום מן הנכרי שאי אפשר לקיים בו מצות שריפה ע\"כ. ומהר\"ר צבי אשכנזי בתשובה סי' מ\"ב תמה עליו שהרי הר\"ם פסק כחכמים דמפרר וזורה לרוח או מטיל לים וא\"כ אי אפשר לחייבו משום שאינו יכול לשרוף בשבת שהרי יכול הוא לפרר ולזרות לרוח או להטיל לים ע\"כ. ויש לתמוה עליו שהרי כתב ה\"ה בפ\"ג דהמוצא חמץ ביו\"ט אע\"פ שלא ביטל אינו יכול לשורפו ביו\"ט ולא לפררו ולזרותו לרוח יע\"ש, ואיך פשיטא ליה להיתרא אפילו בשבת. אך אכתי יש להתבונן אמאי הוצרך לאוקמי דחל שביעי של פסח בשבת והלא אף בחול אסור לשורפו. אמנם עיקרן של דברים כך הוא דביו\"ט אע\"ג דאינו יכול לשורפו ולא לפררו מ\"מ כיון דלא אסיר אלא מדרבנן לא קרינן ביה שבטל העשה דזה אנוס הוא שאסרו חכמים את הדבר אבל בשבת דמן התורה אינו יכול לשורפו וגם לא לפררו דאע\"ג דלדעת רשב\"ם מותר לפרר הלחם בשבת דלא מצינו טוחן אחר טוחן וכמ\"ש הר\"ן בפ' כלל גדול וכן פסק מור\"ם בספר המפה סימן שכ\"א מ\"מ לדעת הרמב\"ם אסור לפרר הלחם בשבת דהוי תולדה דטוחן וכמ\"ש בתשובת הרשב\"א שהביא מרן בכ\"מ פכ\"א מהלכות שבת דין י\"ח וכן נראה מדברי הרב בעל תה\"ד שהביא מרן סי' שכ\"א וע\"ש. ועוד נראה דבנדון כזה שצריך לפרר עד אשר דק כדי לזרותו לרוח כ\"ע מודו דהוי תולדה דטוחן וחייב חטאת וכדמוכח מדברי התוספות שבת (דף קי\"ד:) יע\"ש. וכיון שכן נמצא שאינו יכול לקיים העשה וזהו שהוצרך הדב\"ש לאוקמה בשבת דוקא): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב החמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להם מדבריהם שהחמץ מעורב בהם אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו.</b> בפרק אלו עוברין (דף מ\"ג.) אמרינן מאן תנא דחמץ דגן גמור ע\"י תערובת ונוקשה בעיניה בלאו א\"ר יהודה אמר רב ר\"מ היא וכו' שמעינן ליה לר\"מ נוקשה בעיניה בלאו וכ\"ש חמץ דגן גמור ע\"י תערובת רב נחמן אמר ר\"א היא דתניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי ר\"א וכו' ושמעינן ליה לר\"א דאמר חמץ דגן גמור ע\"י תערובת בלאו וכ\"ש נוקשה בעיניה ור\"נ מ\"ט לא אמר כרב יהודה אמר לך דלמא ע\"כ לא קאמר ר\"מ התם אלא נוקשה בעיניה אבל חמץ דגן גמור ע\"י תערובת לא ורב יהודה מ\"ט לא אמר כר\"נ אמר לך ע\"כ לא קאמר ר\"א התם אלא חמץ דגן גמור ע\"י תערובת אבל נוקשה בעיניה לא אמר תניא כותיה דרב יהודה וכו'. והנה הטור ז\"ל סי' תמ\"ב כתב וז\"ל כל דבר שאינו חמץ גמור אלא תערובת חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי או חמץ בלא תערובת אלא שאינו חמץ גמור והוא שחכמים קורין אותו חמץ נוקשה כגון זוהמא של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים כל אלו לר\"א הם בלאו ואין בהני כרת ע\"כ והקשה עליו מרן הב\"י דבגמרא מוכח דהלכתא כר\"י דקאמר דע\"כ לא קאמר ר\"א אלא חמץ גמור ע\"י תערובת אבל נוקשה בעיניה לא קאמר מדאמרינן תניא כותיה דר\"י וכו' ומדברי מרן שם בתירוץ קושיא זו נראה שהיה גורס דר\"נ יליף נוקשה מתערובת בהוא הדין ואחרי בקשת המחילה הראויה נ\"ל דאי אפשר להלום גירסא זו על פי סוגית הגמרא דאמרינן ור\"נ מ\"ט לא אמר כר\"י אמר לך דלמא ע\"כ לא קאמר ר\"מ התם אלא נוקשה בעיניה אבל חמץ דגן גמור ע\"י תערובת לא ואם איתא דר\"נ ס\"ל דשוים הם אימא דר\"מ דקאמר דנוקשה עו��ר בלאו ה\"ה לתערובת ומאי אולמיה דר\"א דלא קאמר דעובר בלאו אלא תערובת ומוקמת מתני' כותיה מר\"מ כיון דנוקשה ותערובת שקולים הם. ובעיקר תירוצו של מרן שכתב דמאי דאמרינן תניא כותיה דרב יהודה הוי אליבא דרב יהודה דס\"ל דחמץ ע\"י תערובת חמור מחמץ נוקשה לא יכולתי להלום דבריו וצ\"ע. (א\"ה וכבר השיגו הב\"ח יע\"ש ועיין בספר פר\"ח (דף י\"ז) שכתב על קושית מרן דלק\"מ דלמסקנא דאתי הך ברייתא כרבנן לעולם מצי סבר ר\"א דנוקשה בעיניה בלאו). ואיני מבין דבריו דכיון דשמעינן מהך ברייתא דתערובת חמיר מנוקשה ולא שמעינן ליה לר\"א דאסר אלא בעירוב מנ\"ל לאפושי פלוגתא בינייהו ולומר דלר\"א לקי נמי אנוקשה. והא דאמרינן בגמרא מאן שמעת ליה דדריש כל ר\"א ואילו נוקשה לא קאמר לאו למימרא דאם היינו יודעים דיש שום תנא דדריש כל לא הוה ק\"ל דהא ליתא דאטו תנאי שקלת מעלמא וכיון דסוף סוף שמעינן מינה דתערובת חמיר תקשי לרב נחמן: אמנם בעיקר הקושיא שהקשה מרן על הטור נ\"ל לתרץ דהטור הוקשה לו בדברי הגמ' שלש קושיות. חדא מאי דקשיא להו להתוס' דמאי סייעתא מייתי לרב יהודה מדלא הזכיר ר\"א חמץ נוקשה אימא משום דכ\"ש הוא ותו אמאי לא אייתי סייעתא לרב יהודה מהברייתא עצמה שהביא ר\"נ ומאי אולמיה דהאי ברייתא מהאי, ותו דכפי סברת ר\"נ דס\"ל דנוקשה בעיניה חמור מתערובת היכי יליף לר\"א דעל תערובת חמץ עובר בלאו מריבויא דמחמצת אימא דלא אתא לרבות אלא נוקשה שהוא החמור אבל תערובת אימא בולא כלום. ומכח קושיות הללו הבין הטור דרך אחרת בסוגית הגמרא והוא דמאי דמייתי סייעתא לרב יהודה הוא משום דרב יהודה ס\"ל דתערובת חמץ חמור מחמץ נוקשה וא\"כ א\"ש הא דיליף ר\"א דתערובת חמץ מריבויא דכל מחמצת אלא לדברי ר\"נ דנוקשה חמור מתערובת מנ\"ל לר\"א דתערובת עובר בלאו אימא דריבויא דכל מחמצת לא אתא אלא לרבויי נוקשה דחמיר והאי דלא הקשה מהברייתא דהביא ר\"נ משום דהתם לא קאמר ר\"א מהיכא קא יליף דתערובת חמץ עובר בלאו ואפשר אית ליה לר\"א תרי ריבויי חד לנוקשה וחד לתערובת וכן נמי לר\"מ כפי סברת רב יהודה דס\"ל דר\"מ על חמץ נוקשה ועל תערובת חמץ ס\"ל דעובר בלאו לא תקשי לרב יהודה דמהיכא קא יליף ר\"מ דחמץ נוקשה עובר בלאו אימא דריבויא דכל מחמצת אתא לתערובת חמץ דחמיר משום דר\"מ לא הזכיר הילפותא מהיכא היא ואפשר דאית ליה תרי ריבויי אבל ר\"א שביאר שהילפותא היא מריבויא דכל מחמצת תיקשי ליה דמהיכא קא יליף ר\"א דעל תערובת חמץ עובר בלאו אימא דרבויא אתא לחמץ נוקשה דחמיר. וכל זה הוא לפום מאי דס\"ד דהילפותא דר\"א הוי מריבויא דמחמצת אבל לפי המסקנא דהילפותא לא הוי אלא מריבויא דכל אין זו סייעתא לר\"י משום דלעולם דנוקשה חמיר מתערובת והא דקא מרבה אפילו תערובת הוא משום דכתיב כל מחמצת ומרבינן כל דבר שהוא מחמצת בין שיהיה נוקשה בין שיהיה תערובת. משום דהפרש גדול יש בין היכא דמרבינן ממחמצת להיכא דמרבינן מכל. והטעם דמחמצת אין במשמעותו לא תערובת ולא נוקשה אלא דמשום ריבויא דלא קאמר כל חמץ אמרינן דאתא לרבויי וא\"כ לא מרבינן מהאי רבויא אלא חדא מלתא אבל כשאנו מרבים מכל הוי ממשמעות כל א\"כ אנו מרבים כל דבר שיכנס תחת סוג אחד אפילו שיהיה האחד קל והשני חמור וא\"כ דל מהכא סיעתא דר\"י כי היכי דנימא דהלכתא כותיה וס\"ל להטור דהלכה כר\"נ משום דמסתבר טעמיה וכמ\"ש מרן שם ע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא ה\"ז אסור מן התורה שנאמר לא יאכל.</b> יומא פ' יוה\"כ (דף ע\"ד) גו��א חצי שיעור ר\"י אמר אסור מן התורה ור\"ל אמר מותר מן התורה ר\"י אמר אסור כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל ר\"ל אמר מותר אכילה אמר רחמנא וליכא. ובתר הכי אמרינן תניא כותיה דר\"י כל חלב לרבות חצי שיעור וכתבו התוס' דמאי דאיצטרך לר\"י טעמא דחזי לאיצטרופי אע\"ג דאית ליה ברייתא דמרבה לחצי שיעור מקרא דכל חלב הוא משום דאי מקרא דכל חלב הו\"א עיקר קרא לכוי אצטריך ואסמכוה אקרא אבל השתא דקאמר טעמא דחזי לאצטרופי סברא הוא מהאי טעמא דדרשא גמורה היא לחצי שיעור ע\"כ. (א\"ה עיין מ\"ש לעיל פי\"ח מהל' שבת הלכה א') ומדברי הר\"ן בפ\"ג דשבועות נראה דמש\"ה אצטריך לטעמא דחזי לאצטרופי משום דאי מקרא דכל חלב לא הוה ילפינן מיניה לשאר איסורין משום דהו\"א גזירת הכתוב היא בחלב דאף חצי שיעור יהיה אסור משא\"כ בשאר איסורין אבל השתא דאמרינן טעמא מסתברא דכי אסר קרא בחלב חצי שיעור הוא משום דחזי לאיצטרופי וא\"כ טעם זה שייך בכל האיסורים וילפינן מחלב לכל האיסורין דפחות מכשיעור אסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי וקי\"ל כר\"י וכן פסקו כל הפוסקים דחצי שיעור אסור מן התורה. ולפי זה יש לתמוה על רבינו דל\"ל קרא בחמץ בפסח הא בכל איסורין שבתורה קי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה. ותו דאי מקרא איפכא הוה ליה למילף מינה דלא יאכל שיעור אכילה משמע וכבר הקשה זה מרן בכ\"מ והניחו בצ\"ע. וראיתי לרב מהרלנ\"ח בתשובה סי' נ\"א דהוקשה לו קושית מרן ז\"ל הלזו ותירץ דאיסור חמץ דלא דמי לחלב דמשם למדו דחצי שיעור אסור משום דחלב אסור לעולם ולא היה לו שעת היתר מה שאין כן בחמץ שמותר קודם הפסח ולכן הוצרך פסוק בפני עצמו בחמץ לאסור חצי שיעור (קודם הפסח) והוליד הרב ז\"ל מזה דביום י\"ד משעה ששית ולמעלה אין איסור תורה בפחות מכשיעור. ולקושיא השניה הנזכרת גם בזה האריך הרב יע\"ש: וראיתי להרא\"ם ז\"ל בתוספותיו על הסמ\"ג הלכות חמץ שכתב וז\"ל והאוכל חמץ בפסח כל שהוא וכו' שנאמר לא יאכל חמץ ואכילה כל דהוא משמע ואע\"ג דאינו חייב כרת או קרבן אלא בכזית שאני התם דאתא הלכתא ואפיקתיה משמעותיה אבל לאיסורא כדקאי קאי והא דקאמר בגמרא מ\"ט דר\"י משום דחזי לאיצטרופי ה\"פ מאי טעמא לא מוקמי לה להלכתא אאיסורא כי היכי דמוקמי לה אעונשין משום דחזי לאיצטרופי לעבור עליו בלאו או בכרת וכתב עוד ואעפ\"כ אינו חייב קרבן או כרת אע\"ג דלענין איסור אמרינן דאכילה כל דהוא משמע לענין כרת או קרבן אינו אלא בכזית דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה עכ\"ל. וא\"ת דתיקשי לדברי הרב דהא בגמרא מוכח דטעמא דחצי שיעור הוא מריבויא דכל חלב. וי\"ל דגם לסברת הרב אפשר לתרץ כמו שכתבו התוספות או כדברי הר\"ן דהכונה כך היא דכל מקום שנאמר בתורה אכילה כל דהוא משמע אלא דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה ור\"ל סבירא ליה דמוקמינן לה להלכתא אאיסורא כי היכי דמוקמינן לה אעונשין וליכא בחצי שיעור איסור מן התורה ור\"י ס\"ל דלא אתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה אלא לעונשין אבל לאיסורא כדקאי קאי וראיה לזה מדכתב רחמנא כל חלב לרבות חצי שיעור אלא דאי מהאי קרא לחוד הו\"א דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא וקרא דכל חלב אסמכתא בעלמא אבל השתא דאית לן טעמא דחזי לאיצטרופי אמרינן דדרשא דכל חלב דרשא גמורה היא ולא מיעט הלכתא אלא לכרת או לקרבן. ולדרך הר\"ן ז\"ל נמי איכא למימר דאי לאו טעמא דחזי לאצטרופי הו\"א דלעולם אתא הלכתא ואפקי' לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא וקרא דכל חלב גזרת הכתוב הוא גבי חלב דלא ��פקיה הלכתא לקרא ממשמעותיה אלא לענין עונשין ולא לאיסורא, אבל בשאר איסורין אתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה [מכל וכל אף לאיסורא, אבל השתא דאית לן דחזי לאיצטרופי לא אתיא הלכתא לאפוקיה] אלא לענין עונשין אבל לאיסורא לא משום דחזי לצירוף. והנה כפי דברי הרא\"ם ז\"ל הללו אף האוכל חמץ קודם הפסח אסור בכל שהוא מן התורה וכן כתב הרא\"ם ז\"ל בפירוש ודלא כהרב מוהרלנ\"ח ז\"ל. ומיהו אני תמיה כפי סברת הרא\"ם דאית ליה דאכילה בכל שהוא משמע מאי האי דאמרינן בגמרא וריש לקיש אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנא וליכא והלא אכילה כל שהוא משמע. וכי תימא דס\"ל דבהא פליגי רבי יוחנן ור\"ל דר' יוחנן סבירא ליה דאכילה כל שהו במשמע ומשום הכי אית ליה דחצי שיעור אסור מן התורה ור\"ל ס\"ל דאכילה הוי כזית ומשום הכי אית ליה דחצי שיעור מותר מה\"ת. אכתי יש לתמוה דמנא ליה לסתמא דתלמודא דר\"ל חולק עם רבי יוחנן במשמעות אכילה אימא דר\"ל נמי מודה דאכילה כל שהו במשמע אלא דסבירא ליה דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה אף לאיסורא דהא ר\"י הוקשה לו קושיא זו והוצרך לומר טעמא דצירוף וכמו שכתב הרא\"ם ז\"ל ור\"ל דלית ליה האי טעמא ס\"ל דברים כפשטן דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף מאיסורא: עוד אני תמיה דבמצות לא תעשה סימן ס\"ט כתב הסמ\"ג מחלוקת זה דר' יוחנן ור\"ל וכתב דטעמיה דר' יוחנן הוא משום דחזי לאיצטרופי וסיים וכתב לפיכך האוכל או השותה חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות ע\"כ. וכתב הרא\"ם ז\"ל על זה וזה לשונו כיון דחזי לאיצטרופי אע\"ג דטעמיה דר\"י אינו אלא משום דאכילה כל דהוא משמע כדמשמע מדברי הסמ\"ג בהלכות חמץ דהלכה בשיעורים אינו אלא לעונשים מ\"מ הוצרך לזה הטעם להודיענו למה לא נאמר שהלכה היא אף לענין איסורא כו' ע\"כ. והנה יש לחקור מה ס\"ל לר\"י בפי' תענו אי ס\"ל דתענו אפילו כל שהוא במשמע דומיא דאכילה אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונשין ואוקמיה אככותבת א\"כ מאי האי דאמרינן בפ' בתרא דיומא (דף פ\"א) מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית ומלבד דפשטן של דברים דקאמר אכילה בכזית משמע דסתם אכילה היא כזית עוד יש לתמוה דהשתא נמי דכתב רחמנא תענו ומשמעותיה הוא בכל שהו אלא דאתא הלכתא ואוקמיה אככותבת א\"כ ליכתוב נמי קרא לא תאכל וליתי הלכתא ולוקמיה לקרא לעונשין אככותבת. ובשלמא במאי דהוה סבירא לן דסתם אכילה היא כזית ואף דהשיעורין הם הלכה למשה מסיני הכונה היא דההלכה למדנו דאפילו אכילה כזית ניחא דלא מצי למימר במקום תענו לא תאכל משום דסתם אכילה היא כזית ולעולם לא אתי הלכתא לאפוקי לקרא ממשמעותיה ומש\"ה שינה ואמר תענו לומר דפירוש ענוי היא ככותבת אך לדברי הרא\"ם דההלכה באה ואפקיה לקרא ממשמעותיה דהא סתם אכילה היא בכל שהו א\"כ נכתוב רחמנא לא תאכל וליתי הלכתא ולוקמיה לקרא לעונשין בשיעור כותבת. וי\"ל דסברת הרב שכתבנו אינה אלא לר' יוחנן אבל ר\"ל חולק בזה וסבירא ליה דסתם אכילה אינה אלא בכזית וכמ\"ש למעלה ור\"ל הוא דקאמר הכא מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי כו'. ובזה ניחא נמי מה שהקשינו לעיל לסברת הרב דמנ\"ל לתלמודא דר\"ל ס\"ל דאכילה בכזית דאימא דלעולם ס\"ל דאכילה כל דהו משמע אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא. אלא נראה דהתלמוד הכריח זה מדברי ר\"ל הללו דקאמר מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי כו' דמלבד דקאמר בפירוש אכילה בכזית עוד יש להקשות דליכתוב קרא לא תאכל וליתי הלכתא וליפקיה ליה לקרא ממשמעותיה ולוקמיה אככותבת. אלא ודאי דס\"ל לר\"א דלעולם לא אתי הלכתא ומפיק לקרא ממשמעותיה אלא דההלכה פירשה לנו דסתם אכילה היא כזית ומשום הכי לא מצי למימר לא תאכל אבל לעולם דלר\"י לית ליה טעם זה דר\"ל, ולפי מה שכתבנו מאחר שהוא פוסק כר\"י איך הביא דברי ר\"ל הללו והלא הם דברים סותרים אלו את אלו וכדכתיבנא: עוד אני תמיה על סברת הרא\"ם הלזו דאית ליה דסתם אכילה היא בכל שהוא אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונש דלא הוי כי אם בכזית ושבקיה לקרא במשמעותו לאיסורא דהא תינח במצות לא תעשה דכי אתא הלכתא לא עקריה לקרא ממשמעותיה מכל וכל דהא לדידיה כי אסר רחמנא בכל שהוא אסר. אך במצות עשה אי אמרת דאכילה אפילו כל שהוא במשמע א\"כ כי אתא הלכתא עקריה לקרא מכל וכל דהא האוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום. (א\"ה עיין בפ\"ד מה' שבועות כי שם יתבאר עוד מאי דשקיל וטרי הרב המחבר בדברי הרא\"ם ז\"ל הללו יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה וכו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ה מהל' יסודי התורה שהאריך לתת טעם לדברי רבינו אמאי לא לקי על ההנאה, הלום ראיתי בספר באר שבע בתשובה סי' כ\"ח שעמד בחקירה זו ומי שיעיין היטב בדברי הרב המחבר במקום הנזכר יתברר לו ביטול כל דברי הרב באר שבע ודוק): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם ראה עכבר וכו' עד ולפיכך חוזר ובודק.</b> מימרא דרבא בפ\"ק דפסחים וכ\"כ הטור ר\"ס תל\"ח וז\"ל עכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין אפילו כדי כל הככר צריך לבדוק כל הבית שאין דרכו של עכבר לפרר והני פירורין מעלמא אתי וצריך לבדוק אחר הככר שהכניס העכבר ע\"כ. והך בבא מיירי אפילו בבטול ואע\"ג דליכא איסורא כי אם מדרבנן ואיכא ספיקא דאימור אכלתיה אפ\"ה לא אזלינן לקולא ולא דמי לההיא דתשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל או מצה שקל שפסק הטור ר\"ס תל\"ט דאם ביטל א\"צ לבדוק אע\"פ שהככר גדול שאי אפשר שיאכלנו כולו דכיון דספיקא דרבנן הוא אזלינן ביה לקולא דשאני התם דלא אתחזיק חמץ בבית והספק הוא אעיקרא דדינא אם מה שהכניס לבית זה הוא מצה או חמץ ומשום הכי כיון דלא הוי אלא מדרבנן אזלינן לקולא אבל הכא דאיכא ודאי חמץ וספק אם אכלתיה או לא אין ספק מוציא מידי ודאי ואפילו בדרבנן אזלינן לחומרא. אך התוס' בפ\"ק דפסחים ד\"ה כדי שתהא הבהמה אוכלת כתבו לחד תירוצא דבדרבנן ספק מוציא מידי ודאי ומאי דאמרינן בגמרא דאי חזינן דשקל בעי בדיקה היינו כשלא ביטל דהוי ודאי דאורייתא אבל בביטל דהוי ודאי דרבנן אתי ספק דאימור אכלתיה ומוציא מידי ודאי דרבנן ולא צריך בדיקה. ומ\"ש רבינו אם לא מצא כלום הרי זה בודק כל הבית ואם מצא אותו הפת שנטלה העכבר ונכנס א\"צ בדיקה. יש לדקדק דמאי אתי לאשמועינן הרי לקמן בפרקין דין י\"א פסק כרבי דאמרינן זה שאבד זהו שנמצא. וי\"ל דסד\"א דדוקא כשלא מצא אלא אחד אז הוא דאמרינן זה שאבד זהו שנמצא ואין לנו לחדש דבר ולומר דהאי מעלמא קא אתי אבל במצא שנים אפשר דבעי בדיקה כל הבית דכי היכי דחד אתי מעלמא ה\"נ אידך אתי מעלמא ואם כן הכא גבי עכבר ה\"א כיון דפירורין אתו מעלמא ה\"נ הככר קמ\"ל דלא. ואפשר עוד לומר כשנדייק בדברי רבינו ז\"ל שכתב ואם מצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס אין צריך בדיקה דלמה ליה להאריך ��ל כך בלשונו לא הו\"ל למימר אלא ואם מצא פת א\"צ בדיקה אלא כונת דבריו כך היא דדוקא כשמצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס שמכירה אז הוא דא\"צ בדיקה דאע\"ג דפירורין אתו מעלמא ליכא למיחש דלמא איכא פת אחר דאתי מעלמא מאחר דלא ידעינן אם נכנס פת אחר לבית זה שהרי הפת שנטל העכבר כבר מצא אותו. אבל אם לא מצא אותו הפת עצמו שנטל העכבר אף שמצא פת שלם צריך בדיקה ולא אמרינן זה שאבד זהו שנמצא כיון דע\"כ איכא חד דאתי מעלמא דהיינו פירורין ואשמעינן הכא חלוק זה דבין מצא אחד למצא שנים. והכי דייקי דברי הטור שכתב וצריך לבדוק אחר הככר שהכניס העכבר דכונתו היא דאם לא מצא אותו הככר שהכניס העכבר אף שמצאו ככר אחר צריך בדיקה וכי תימא מנא לן הא אימר דהטור אזל לשיטתיה דפסק כרשב\"ג דאמר תבדק כל השדה כולה ומשום הכי כתב דצריך לבדוק אחר הככר שהכניס העכבר אבל לרבי דאמר זה שאבד זהו שנמצא אין חילוק בין חד לתרי הא ליתא שהרי כתבנו לעיל דהך בבא מיירי אפילו בביטל ובביטל פסק כרבי דאמר זה שאבד זהו שנמצא וא\"כ ע\"כ אית לן למימר דשאני התם דלא מצא אלא חד דלא אתייליד כאן ריעותא דדלמא אתי מעלמא אז הוא דאמרינן דבדרבנן אזלינן לקולא ואמרינן זה שאבד זהו שנמצא. אבל הכא דאתייליד ריעותא דהני פירורין ע\"כ אתו מעלמא אפילו בדרבנן אזלינן לחומרא וצריך לבדוק כל הבית אם לא כשמצא הככר עצמו שהכניס העכבר דאז דוקא אין צריך בדיקה וכדכתיבנא: "
+            ],
+            [
+                "<b>ראה תינוק שנכנס וכו' עד שדרך התינוק לפרר בעת אכילתו.</b> גם זה מימרא דרבא שם וכתב הטור ר\"ס תל\"ח וז\"ל ותינוק שנכנס וככר בידו ונכנס אחריו ומצא פירורין כדי כל הככר אין צריך לבדוק שדרכו של תינוק לפרר ואנו תולין הפירורין בככר שהכניס התינוק כו'. והך בבא מיירי אפילו שלא ביטל דהוי ספיקא דאורייתא ואע\"ג דבסי' תל\"ט פסק דאם בדק קצת מהבית ומצא דאם לא ביטל צריך לגמור בדיקת כל הבית. כבר כתבו התוס' דשאני הכא דרגלים לדבר שהפירורין מן הככר שהרי מיד נכנס אחריו ע\"כ. וזהו שדקדק הטור שכתב ונכנס אחריו ומשום הכי לא בעי בדיקה אפילו אם לא ביטל אבל אם לא נכנס אחריו או אם לא ביטל צריך לבדוק כל הבית, ובדין עכבר נקט ונכנס אחריו לחדושא לומר דאפ\"ה בעי בדיקה: "
+            ],
+            [
+                "<b>הניח תשעה צבורין וכו' עד שכל הקבוע כמחצה על מחצה.</b> שם בגמרא אמרינן דהיינו ההיא דתשע חנויות דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. וכתב הטור ר\"ס תל\"ט וז\"ל תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל ונכנס לבית בדוק אם נטלו ממקום קביעותו אז הוי דינא הכי אם ביטל או אפילו לא ביטל והככר אינו גדול שאפשר שיאכלנו העכבר כולו אינו צריך בדיקה דהוי ספק ספיקא ספק מצה ספק חמץ ואת\"ל חמץ שמא אכלו כולו ואם הוא גדול שאי אפשר שיאכלנו כולו ולא ביטל צריך לבדוק אבל אם ביטל בכל ענין אין צריך לבדוק ע\"כ. והנה דין זה שכתב הטור דהיכא דהככר אינו גדול דאז אפילו אם לא ביטל דאין צריך לבדוק משום דהוי ספק ספיקא כתבוהו התוס' שם בד\"ה היינו שתי קופות. והא דלא כתבוהו גבי ט' צבורין של מצה משום דלא מפרשי לה לענין בדיקה אלא לענין אי שרי באכילה או לא אבל לעולם דלמאן דמפרש לה לענין בדיקה פשיטא דמיירי בככר גדול. אך רבינו ז\"ל לא הזכיר חילוק זה ונראה דס\"ל כדעת בעל המאור שכתב דסוגיא דשמעתתא כר' זירא דאמר בלחם משיירא ודלא כרבא וא\"כ ליכא ספק דאכילה. ועוד כתב דיש מי שאומר דמודה רבא בעכבר דודאי שיורי משייר ע\"כ. ודעת רבינו נראה שהוא כסברא ראשונה דאי כסברת היש מי שאומר הו\"ל לרבינו ז\"ל לחלק בין עכבר לחולדה ודעת בעל המאור הוא כסברת הטור ז\"ל שאם ביטל אינו צריך לבדוק משום דהוי ספיקא דרבנן אך רבינו ס\"ל דאפילו בביטל צריך לבדוק וכבר השיגו הראב\"ד בזה. וה\"ה ז\"ל כתב דטעם רבינו דכיון דבדיקת חמץ תחלתה על הספק החמירו בספיקו יותר משאר ספק של דבריהם. וקשה דא\"כ גבי ככר בבור למה פסק לקולא וכן ככר בפי עכבר ויצתה חולדה וככר ועכבר בפיה. והרב לחם משנה נתקשה בזה ותירץ דשאני ספיקא דעניינא מספיקא דדינא דספיקא דעניינא דבדיקת חמץ נתקנה על זה הספק מחמרינן בספיקה אבל ספיקא דדינא דלא נתקן בדיקת החמץ על ספק זה לא החמירו בספיקה ועיין בתשובת מהרימ\"ט חי\"ד סי' ב'. (א\"ה ועיין בכה\"ג א\"ח סי' ס\"ו ובתשובת הרשב\"א ס\"ס תרנ\"ו ובעירובין (דף ל\"א) בדין ספק עירוב ונתבאר בא\"ח סי' שנ\"ד ס\"א וסי' ת\"ט ס\"ו. ועיין מ\"ש בספר הלכות קטנות ח\"ב סי' רכ\"ז ושי\"ג וע\"פ חילוק הלח\"מ שהביא הרב המחבר יש מקום לדחות דבריו ודו\"ק). ודע שמדברי התוס' נראה דאפילו לא ביטל אין צריך בדיקה משום דמוקמינן לה בחזקת בדוקה ולא דמי לט' חנויות דליכא חזקת היתר וע\"ש (א\"ה עיין עוד לקמן בפרקין הלכה י\"ג מ\"ש הרב המחבר על דברי הטור הנזכר): "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס.</b> שם בגמרא צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים ואתא עכבר ונטל ולא ידעינן להי עייל היינו שני שבילין דתנן שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות ר' יהודה אומר אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפ\"ע טהורים בבת אחת טמאים ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים ע\"כ. וכתב הטור ר\"ס תל\"ט וז\"ל צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן להי מנייהו עייל אם שני הבתים של אדם אחד או של שנים ובאו לשאול בבת אחת או שבא האחד לשאול עליו ועל חברו שניהם צריכים בדיקה אפילו אם ביטלו באו לשאול זה אחר זה אין שום אחד מהם צריך בדיקה אם ביטלו ע\"כ (א\"ה עיין לקמן בפרקין הלכה י\"ג מ\"ש הרב המחבר ע\"ד הטור הללו ועיין עוד בפי\"ט מהלכות שאר אבות הטומאה) וכן פסק בעל המאור ז\"ל דביטול לעולם בעי ואם נשאלו בבת אחת לעולם בעי בדיקה ונראה דגריס ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורים ופסק כר' יוסי ולפי זה אפילו בבא לשאול עליו ועל חברו אין צריך בדיקה ומרן שם בב\"י כתב וז\"ל אבל יש לתמוה על מ\"ש שניהם צריכין בדיקה אפילו אם ביטלו דאע\"פ שאין זה ספק גמור דהא ודאי נכנס חמץ ברשותו של זה מ\"מ הוה ליה לחלק בין שהככר גדול לכשאינו גדול דכשאינו גדול הוי ספק אם אכלו כולו ואם ביטלו הוי חד ספיקא בדרבנן ולקולא כו'. וכתב לחד תירוצא וז\"ל ועוד דדין כל קבוע כמחצה על מחצה דמי הוי חידוש והלכך ספק זה דשמא אכלו כולו חשיב התם אבל הכא לא חשיב ע\"כ. ולא יכולתי להלום דברי מרן הללו שהרי גבי שני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתו שני עכברים אחד שקל חמץ ואחד שקל מצה כתב הטור דאם אין הככר גדול אפילו אם לא ביטל א\"צ לבדוק משום דהוי ס\"ס והתם ליכא חדושא כלל שהרי ספק שקול הוא ואפ\"ה ספק דשמא אכלו כולו חשיב וכן גבי צבור אחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ונכנס לחצר שלפני הבית ואין ידוע אם נכנס לבית אם לאו חשיב ספק שמא אכלו וצ\"ע: והנה רבינו ז\"ל סתם ולא חילק בין בבת אחת לבזה אחר זה ומשמע דאפילו באו לישאל בבת אחת דתלינן לקולא והקשה ה\"ה ז\"ל מאי שנא דין הטומאה מדין הבדיקה ותירץ וז\"ל דהתם בשבילין משום דאי אפשר שלא יהיה אחד מהם טמא אמרו כשבאו לישאל בבת אחת שהן טמאין אבל כאן בביטול סגי ליה וצ\"ע עכ\"ל. ומרן ז\"ל בכ\"מ הביא דברי ה\"ה וכתב וז\"ל ולי היינו טעמא דכיון דשני שבילין כי באו לישאל בבת אחת דטמאים היינו מדרבנן דמדאורייתא טהורים נינהו דספק טומאה ברה\"ר טהור לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה ע\"כ. ונראה שלזה כיון ה\"ה ג\"כ ולא יכולתי להלום פירוש אחר בדברי ה\"ה כי אם זה ומדברי מרן נראה שהבין בדברי ה\"ה חילוק אחר ולא ידעתי מהו. ומ\"מ בין הכי ובין הכי אני תמיה על דברי מרן ז\"ל שכתב דשאני בדיקת חמץ דהוי דרבנן ונראה מדבריו דבטומאה דרבנן אפילו באו לשאול כאחד שניהם טהורים הא דתנן בפ\"ה דטהרות שני ככרים אחד טמא ואחד טהור כו' ר\"י אומר בין כך ובין כך טמאים הרי דאף בטומאה דרבנן כל שבאו לישאל כאחד אזלינן לחומרא וכן פסק רבינו בהלכות שאר אבות הטומאה יע\"ש וקושיא זו היא עצומה בעיני וצ\"ע. (א\"ה ובפי\"ד מהל' שאר אבות הטומאה יתבאר לך מאי דשקיל וטרי הרב המחבר בשורש דין זה באריכות כי הוא מקצוע גדול יע\"ש ויאורו עיניך). ולעיקר הקושיא שתמהו על רבינו ז\"ל לא ידעתי למה חרדו את כל החרדה הזאת שדינו של רבינו ז\"ל ברור הוא בגמרא פ\"ב דכתובות (דף כ\"ז) עלה דההיא דעיר שכבשוה כרכום דאמר ר' יצחק אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות והיכא דאינה מחזקת אלא אחת הוה בעי תלמודא לדמויי לההיא דשני שבילין ודחינן הכי השתא התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמא. אלמא דכל דבר שאיסורו מחמת ספק אפילו בבת אחת תולין להקל ה\"נ דבדיקה זו אין חיובה אלא משום ספק חמץ ואפילו ראינו שנכנס עכבר לבית אימור אכלתיה וכיון שכן כל הבתים בחזקת בדוקים הם ובכולה תלינן להקל דומיא דעיר שכבשוה כרכום דתלינן להקל היכא דאיכא מחבואה אחת אף שאינה מחזקת אלא אחת. הן אמת שדברי מרן הכ\"מ בתירוצו השני מסכים למה שכתבנו שכתב וז\"ל א\"נ משום דהוי ס\"ס ספק לבית זו נכנס או לאותו בית ואת\"ל לבית זה ספק אכלתיה או לא ע\"כ. אלא שלא היה צריך לטעמא דספק ספיקא. וטעמא דמילתא הוא משום דבשלמא בדבר הודאי מיחזי כשקרא כשבאו לישאל בבת אחת אם אנו מטהרים שניהם אבל בדבר שהוא משום ספק לא מיחזי כשקרא דאמרי קים להו לרבנן שלא נטמאת אחת מהם וכן גבי בתים דליכא חמץ בשום אחת מהם ומשום הכי אוקמוה בהני אדינא דאורייתא דאפילו באו לישאל כאחת שניהם טהורים. וכל כך פשוט נראה בעיני דין זה עד שאני תמיה על החולקים על רבינו ומשוים דין הבדיקה לדין הטומאה איך לא השגיחו בסוגיא דכתובות דמוכח מינה דהכא גבי בדיקה אפילו בבת אחת כולם בחזקת בדוקים הם. ומיהו אפשר לחלק דשאני התם דלהחמיר צריך לומר שהיה שם מעשה משום הכי תלינן לקולא ואמרינן שלא נטמאת אחת מהן אבל הכא גבי בדיקה דאדרבה להקל צריך לומר שהיה שם מעשה דאימור העכברים אכלוהו אפשר דלא דמי והדבר צריך אצלי תלמוד: והנראה אצלי דסבירא להו דהכא מיירי דהככר גדול דליכא למימר אכלתיה וכ\"כ התוס' בפ\"ק דפסחים (דף ט') ד\"ה היינו דכולה שמעתין מיירי שהככר כ\"כ גדול דליכא למימר אכלתיה. וכיון שכן הוי ודאי דרבנן ומדמינן לה לשני שבילין. ורבינו ז\"ל לא ניחא ליה בזה דאפילו שהככר גדול אימור עכברים נמצאו שם ואכלוהו. ונראה דבלא ביטל אפילו רבינו יודה דאפילו באו בזה אחר זה דבעי בדיקה דהא ספיקא דאורייתא הוא ולחומרא ולא פליגי אלא בביטל ובאו בבת אחת דלרבינו ז\"ל לא בעי בדיקה ולהטור וסיעתו בעי בדיקה דומיא דשני שבילין דאף ע\"ג דספק טומאה ברה\"ר להקל בבת אחת אזלינן לחומרא ה\"נ לענין בדיקה וכן פירש\"י ז\"ל. אך איכא לעיוני טובא בדברי רבינו שהרי פסק בדין י\"ב דספק נכנס ספק לא נכנס צריך לבדוק ולפי זה היה לו להחמיר אפילו בזה אחר זה דע\"כ לא אמרינן דתולין להקל אלא במלתא דכל צד וצד בפני עצמו היו תולין בו להקל ולפיכך כשהם סותרים אלו לאלו מחמרינן בבת אחת ומקלינן בזה אחר זה אבל בדבר שכל צד וצד בפני עצמו ראוי להחמיר מעולם לא שמענו שיהיו תולין בו להקל שהרי שני שבילין ברה\"י אליבא דכ\"ע אף בזה אחר זה שניהם טמאים. והראב\"ד ז\"ל כתב בהשגות וז\"ל שתולין לקולא דהוה ליה כספק ביאה לענין בדיקה ותולין זה בזה. וי\"ל אף לענין ביטול דומיא דטומאה וי\"א דלא אמרו תולין זה בזה לטומאה אלא לאוכלי טהרות וכן לענין בדיקה אבל לביטול אזלינן לחומרא ע\"כ. וכתב על זה הרב לחם משנה י\"ל אף לענין ביטול דומיא דטומאה דהתם הם טהורים לדברי ר\"י או אולי שהוא גורס בדברי ר' יוסי בין כך ובין כך טהורים ע\"כ. ואין צורך לזה דהא כי נמי אתי כר\"י או דגריס בר' יוסי טהורים ופסק כותיה הא לאו בכל מלתא מטהרי דהא בבת אחת כ\"ע מודו דטמא וא\"כ איכא לאוקומי דברי הראב\"ד בבאו לישאל זא\"ז וכגירסתנו ופסק כר' יוסי. אך איכא לאתמוהי בדברי הראב\"ד הללו דהיכי יליף ביטול מטומאה שאני התם משום דהוי טומאה בר\"ה וקי\"ל דספיקו טהור משום הכי תולין זה בזה אבל גבי ביטול דהו\"ל לחומרא מנ\"ל דתולין זה בזה וצ\"ע: שם <b>או שבדק ומצא ככר.</b> שם בגמרא על ובדק ואשכח פלוגתא דרבי ורשב\"ג. וכתב הטור סי' תל\"ט ראה שהכניס הככר לבית ונכנס אחריו ובדק כל הבית ולא מצא אין צריך לבדוק יותר ואפילו אם לא ביטל אין צריך לבדוק ואם בדק קצת מהבית ומצא אם ביטל תלינן להקל שזהו שהכניס ואין צריך לבדוק עוד ואם לא ביטל צריך לגמור בדיקת כל הבית ע\"כ. ובעל המאור פסק כרבי דאפילו ביטול לא בעינן וכן נראה שהוא דעת הראב\"ד אלא שטעות נפל בספרים שכתוב כרשב\"ג דפליג עליה דרבי וצ\"ל כרבי דפליג עליה דרבי שמעון בן גמליאל שהרי גבי דברים דאפילו בדאורייתא אזלינן לקולא מייתי לה ורבינו ז\"ל לא ביאר דעתו אך ממ\"ש ה\"ה דטעמא משום דפסק כרבי משמע אפילו לא ביטל: "
+            ],
+            [
+                "<b>הניח החמץ בזוית זו ומצאו בזוית אחרת כו'.</b> פלוגתא דרשב\"ג ורבנן ופסק רבינו כרבנן ונראה מדבריו דאפילו ביטל צריך לבדוק משום דבספק זה החמירו וכתב הטור ז\"ל הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת אם לא ביטל צריך לבדוק ע\"כ וכ\"כ בעל המאור. והראב\"ד פסק כרשב\"ג ולדידיה אפילו לא ביטל ומ\"ש הניח בזוית זו א\"צ לבדוק כרשב\"ג לאו דוקא לבדוק דאפילו ביטול לא בעי וכמבואר בדבריו בהשגה שלמעלה מזו. ודע דלסברת בעל המאור שפסק כרבנן צ\"ל דמיירי כגון שאינו יודע כמה ככרות הניח וצריך בדיקה שמא לא מצא כלום. דאי לא תימא הכי תיקשי דהא איהו פסק כרבי דאמר ככר שאבד זהו ככר שנמצא ואפילו ביטול לא בעי וא\"כ היכי פסק כחכמים בהניח בזוית זו ומצא באחרת אימא ככר שאבד זהו שנמצא אלא ודאי כדכתיבנא וכן כתבו התוס': ומ\"ש רבינו או שהניח תשע חלות ומצא עשר. מדסתם וכתב צריך לבדוק משמע דסבירא ליה דאפילו ביטל צריך לבדוק וכמו שדקדק מרן וכן דעת הראב\"ד. וכ\"כ הטור וז\"ל הניח תשע ככרות ומצא עשר צריך לבדוק אחר כל התשע וכן אם הניח עשר ומצא תשע צריך לבדוק אחר כל העשר ואפילו אם ביטל ע\"כ. וטעמו משום דאי מ��ירי בלא ביטל אפילו אי אמרינן מנה מונח ומנה מוטל צריך לבדוק כל הבית דהא קי\"ל כרשב\"ג דאמר תבדק כל השדה. ודוחק לומר דמאי דאמרינן הניח עשר ומצא תשע האי סיפא אליבא דרבי דוקא אלא אף כרשב\"ג אתי ומיירי בשביטל משום דהוי כאלו ליכא ספק. ומינה דחלוקה קמייתא נמי דהניח תשע ומצא עשר הוי דכותיה. ובעל המאור פסק כרבנן אך דוקא כשלא ביטל אבל אם ביטל אזלינן לקולא וטעמו משום דס\"ל דהאי סוגיא אתיא כרבי אלא דשאני הכא דאיכא ריעותא קמן: "
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס עכבר לבית וככר בפיו ויצא עכבר משם וככר בפיו אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא ואינו צריך לבדוק.</b> הנה הטור ז\"ל כתב וז\"ל ואם עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו כו' אם לא ביטל צריך לחזור ולבדוק דהוי ספיקא דאורייתא ואם ביטל הוי ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק ע\"כ. וא\"ת אפילו אם לא ביטל למה צריך בדיקה והא ספק ספיקא הוא ספק זה הככר שנכנס בפי העכבר הוא זה שיצא ואת\"ל דלא אימור אכלתיה דהא בדין תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ דאמרינן דאפילו לא בטל אם הככר אינו גדול דאפשר שיאכלנו אין צריך לבדוק משום דאיכא ספק ספיקא ומדלא חילק הכא בין ככר גדול לככר קטן משמע דבכל גונא אם לא ביטל צריך לבדוק. וי\"ל דהאי ספק דאימור אכלתיה הוי ספק גרוע ודוקא גבי תשעה צבורין של מצה דלא איתחזק איסורא דחמץ מעולם מהני ספק זה לעשותו סניף לספק דחמץ או מצה והוי ספק ספיקא ואין צריך לבדוק אפילו אם לא ביטל וכן בשני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתו שני עכברים וכו' מהני האי ספק דאימור אכלתיה להיות ס\"ס מאחר דלא איתחזק איסורא בבית לבדוק דאימר מצה נכנס. אבל הכא דאיתחזק איסורא דע\"כ חמץ נכנס לבית זה לא מהני ספק דאימור אכלתיה להיות ס\"ס וכ\"כ מרן הב\"י גבי צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים. וכן צריך לומר במ\"ש הטור דאם בדק קצת מהבית ומצא אם לא ביטל צריך לגמור בדיקת כל הבית והתם נמי איכא ס\"ס ספק אם זה שמצא הוא אותו שנאבד ואת\"ל דלא אימור אכלתיה. אלא ודאי דשאני היכא דאתחזק איסורא דלא מהני ספק דאימור אכלתיה ואע\"ג דגבי על ובדק ולא אשכח תלינן באכילה כבר כתב מרן דשאני התם דאיכא ידים מוכיחות שהרי בדק ולא מצא: והא דאם ביטל הוה ספיקא דרבנן וא\"צ לבדוק לאו משום ספק דאימור אכלתיה דהא כתיבנא לעיל דספק זה לא מהני אפילו בדרבנן כל היכא דאיכא ודאי חמץ. אלא טעמא דאזלינן לקולא היינו משום דאמרינן ככר זה שיצא בפי העכבר הוא אותו שנכנס ואע\"ג דלגבי ספק ספיקא כתבנו לעיל דלא חשיב האי ספק לאו משום דלא מיקרי ספק אלא דלא חשיבא טובא לאחשוביה לספק דאכילה בספק כמו ספק דחמץ או מצה אבל אה\"נ דספק מיקרי. ולפי זה בדרבנן דלא בעינן אלא חד ספיקא אזלינן לקולא. וכן צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים אם באו לשאול זא\"ז אין שום אחד מהם צריך בדיקה אם ביטל. וכן אם בדק קצת מהבית ומצא אם ביטל תלינן להקל דאע\"ג דלא חשיבא ספק לגבי ספק ספיקא מ\"מ לגבי עצמו ספק מיקרי ובדרבנן דלא בעינן אלא חד ספק תלינן להקל. אבל לעולם בספק דאכילה לחודיה לא מהני אפילו בדרבנן ומשום הכי כתב הטור שאם בא האחד לשאול עליו ועל חבירו שניהם צריכים בדיקה אפילו אם בטלו משום דהשתא ליכא אלא ספק דאכילה וכיון דאיתחזק איסורא לא מהני ספק זה אפילו בדרבנן וכדכתיבנא. ורבינו ז\"ל פסק באלו הבעיות בראשונה ובאחרונה לקולא ובאמצעיות לחומרא וכבר כתב ה\"ה דהטעם משום דפוסק כאת\"ל. והא דאצטריך לומר בחלוקה קמייתא דטעמו של רבינו הוא משום דפסק כאת\"ל ולא קאמר משום דסבר כרבי דאמר זה שאבד זהו שנמצא היינו משום דהכא איכא למיחש אפילו לרבי דמסתמא הראשונה נשארה בבית וזהו אחר שיצא וכמ\"ש התוס' ומשום הכי איצטריך לומר דפסק כאת\"ל. ובעל המאור פסק כהטור דלענין ביטול נקטינן לחומרא ולענין בדיקה נקטינן לקולא: "
+            ],
+            [
+                "<b>כזית חמץ בשמי קורה מחייבים אותו להביא סולם להורידו שפעמים יפול משמי קורה. היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו.</b> בעיות בגמרא שם בפ\"ק. וכתב הטור סי' תל\"ח וז\"ל ותו מיבעיא ככר למעלה על הקורה אם צריך סולם להורידו ואם הוא בבור אם צריך סולם להעלותו ואם הוא בפי נחש אם צריך חבר להוציאו ולא איפשיטו כו' אבל הראב\"ד כתב דהנך בעיין לאו לכתחילה בעי אם צריך להוציאו אם לאו דודאי צריך שאל\"כ הו\"ל כמטמין בבורות אלא כשבדק וביטל מיירי ולאחר איסורו מצא. וכתב על זה מרן הב\"י וז\"ל הראב\"ד לא כתב כן אלא על חמץ בבור ורבינו ז\"ל מפני שסובר שכל אלו הבעיות עלו בתיקו א\"כ בענין שנפרש אחד מהם יתפרשו כולם. ומאחר שהראב\"ד כתב גבי חמץ בבור דלא בעי בלכתחלה אלא כשבדק וביטל א\"כ הוא סובר דכל הנך בעיין נמי לא הוו לכתחלה אלא בבדק וביטל אבל ה\"ה סבור שלא חילק הראב\"ד אלא בזו דחמץ בבור בלבד ע\"כ. ולא ידעתי כונת דברי מרן בזה דפשיטא דלדעת הראב\"ד כי היכי דבעיית ככר בבור מיירי בבדק ובטלו לאחר איסורו מצאו ה\"נ ככר בפי נחש וככר בשמי קורה מיירי בכה\"ג שהרי טעמו דהראב\"ד הוא דכל שמצאו קודם זמן איסורו אע\"פ שביטלו צריך להוציאו כיון שבשעה שחל איסורו יודע בו ואם אינו מוציאו הו\"ל מטמין בבור דביטול לא מהני אלא לחמץ שלא היה ידוע לו בשעה שחל זמן איסורו. וטעם זה שייך בשני הבעיות האחרות. ומה שלא השיגו הראב\"ד באחרות הוא משום דליכא הוכחה מהתם דסבר רבינו דלכתחלה מיבעיא ליה דאפשר דרבינו נמי מפרש לה במצא לאחר זמן איסורו. אבל גבי חמץ בבור דכתב מבטלו בלבו ודיו ע\"כ דלאו במצא לאחר זמן איסורו מיירי דאז אינו יכול לבטל וא\"כ ס\"ל לרבינו דבעיי דרבא הוי לכתחלה ומשום הכי השיגו הראב\"ד. ולא ראיתי בדברי ה\"ה דבר שיורה הפך מזה ובעל המאור פסק בהנך בעיי לחומרא אפילו אם ביטל יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם של הקדש הוא א\"צ לכפות עליו כלי שהכל פורשין ממנו.</b> (א\"ה אתיא כמ\"ד דהאוכל חמץ של הקדש במועד מעל כדאיתא בפרק כל שעה (דף כ\"ט.) ועיין בדברי הרב המחבר בה' מלוה ולוה מ\"ש ע\"ד המרדכי יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד ביעור חמץ שורפו וכו' עד ואחר כך זורקו לים.</b> משנה בפ' כל שעה ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ\"א אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ובגמרא (דף כ\"ח.) איבעיא להו היכי קאמר מפרר וזורה לרוח ומפרר ומטיל לים או דלמא מפרר וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה ותנן נמי גבי ע\"ז כה\"ג ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים ואיבעיא להו היכי קאמר שוחק וזורה לרוח ושוחק ומטיל לים או דלמא שוחק וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה אמר רבה מסתברא ע\"ז דלים המלח קא אזלא לא בעי שחיקה חמץ דלשאר נהרות קא אזיל בעי פירור א\"ל רב יוסף אדרבה איפכא מסתברא ע\"ז דלא ממיס בעי שחיקה חמץ דממיס לא בעי פירור תניא כותיה דרבה תניא כותיה דרב יוסף וכו'. והנה אליבא דרבה הדבר פשוט שאין הדבר תלוי אלא בהיות ההשלכה לים המלח או לשאר נהרות שאם הוא לים המלח פשיטא דלא בעי החמץ פירור דלא יהא החמץ חמור מע\"ז וכי היכי דבע\"ז לא בעי שחיקה בים המלח ה\"נ בחמץ לא בעי פירור בים המלח. ובע\"ז נמי מהני שחיקה בשאר נהרות כי היכי דמהני פירור גבי חמץ בשאר נהרות. דהא ברייתא דקתני שחיקה בע\"ז אוקמה רבה בשאר נהרות אך בסברת ר\"י דמחלק בין דבר דממיס לדבר דלא ממיס יש להסתפק במאי מיירי דאפשר דרב יוסף לא בעי שחיקה בע\"ז אלא בשאר נהרות משום דלא ממיס אבל בים המלח מודה ר\"י דלא בעי שחיקה אף דלא ממיס. ולפי זה לא פליג ר\"י ארבה אלא בחמץ דמימס דלרבה בשאר נהרות בעי פירור ולר\"י אף בשאר נהרות לא בעי פירור משום דממיס אך בע\"ז לא פליג עליה כלל ולכ\"ע בים המלח לא בעי שחיקה אף דלא ממיס ובשאר נהרות לכ\"ע בעי שחיקה. ואפשר עוד לצדד ולומר דר\"י ס\"ל דאף בים המלח בעי שחיקה משום דלא ממיס אבל בחמץ דממיס לא בעי פירור בים המלח אבל בשאר נהרות בעי פירור אף דממיס. ולפי זה לא פליג ר\"י ארבה כי אם בע\"ז ובים המלח דלרבה לא בעי שחיקה אך בע\"ז בשאר נהרות אין מחלוקת ביניהם דאף רבה מודה דבעי שחיקה ובחמץ נמי אין מחלוקת ביניהם כלל דאי בים המלח לכ\"ע לא בעי פירור ואי בשאר נהרות לכ\"ע בעי פירור. ואפשר עוד לצדד לומר דרב יוסף ס\"ל דהיות ההשלכה לים המלח או לשאר נהרות אינו מעלה ומוריד כלל ואין הדבר תלוי אלא בממיס ולא ממיס דאי ממיס כגון חמץ אף בשאר נהרות לא בעי פירור ואי לא ממיס כגון ע\"ז אף בים המלח בעי שחיקה. ולפי זה פליג ר\"י עליה דרבה בתרתי בע\"ז בים המלח דלרבה לא בעי שחיקה ולרב יוסף בעי שחיקה ובחמץ בשאר נהרות דלרבה בעי פירור ולרב יוסף לא בעי פירור: הכלל העולה דארבע חלוקות הם. האחת הוא חמץ בים המלח. והשנית חמץ בשאר נהרות. והשלישית ע\"ז בשאר נהרות. והרביעית ע\"ז בים המלח. והנה החלוקה הראשונה דהיינו חמץ בים המלח אליבא דכ\"ע לא בעי פירור ואין בזה מחלוקת כלל. וכן בע\"ז בשאר נהרות דהיינו החלוקה השלישית אליבא דכולי עלמא בעי שחיקה ואין בזה מחלוקת כלל. אך בחלוקה השנית דהיינו חמץ בשאר נהרות והחלוקה הרביעית דהיינו ע\"ז בים המלח בהא פליגי רבה ורב יוסף. ולפי הצד הראשון שכתבנו לעיל דרב יוסף לא מיירי אלא בשאר נהרות נמצא דגם בחלוקה הרביעית דהיינו ע\"ז בים המלח לא נחלקו דכ\"ע לא בעי שחיקה ואין בין רבה ור\"י אלא החלוקה השניה דהיינו חמץ בשאר נהרות דלרבה בעי פירור ולרב יוסף לא בעי פירור. ולפי הצד השני שכתבנו לעיל דר\"י לא מיירי אלא בים המלח נמצא דהחלוקה השניה דהיינו חמץ בשאר נהרות לא נחלקו בה ולכ\"ע בעי פירור ואין בין רבה לרב יוסף אלא החלוקה הרביעית דהיינו ע\"ז בים המלח דלרבה לא בעי שחיקה ולר\"י בעי שחיקה. ולפי הצד השלישי שכתבנו לעיל דרבה מיירי בין בים המלח ובין בשאר נהרות נחלקו רבה ור\"י בחלוקה השניה דהיינו חמץ בשאר נהרות ובחלוקה הרביעית דהיינו ע\"ז בים המלח דלרבה חמץ בשאר נהרות בעי פירור ולר\"י לא בעי פירור וע\"ז בים המלח לרבה לא בעי שחיקה ולר\"י בעי שחיקה: וראיתי להתוס' ז\"ל שכתבו וז\"ל ע\"ז דלא ממיס בעיא שחיקה לכאורה משמע דלר\"י בעי שחיקה אפילו בים המלח דמסתמא אמאי דקאמר רבה אין צריך שחיקה דהיינו בים המלח קאמר רב יוסף דבעי שחיקה ועוד אי בשאר נהרות דוקא קאמר רב יוסף דבעי שחיקה ולא בים המלח ולא פליג ארבה בע\"ז אלא בחמץ א\"כ מאי קאמר תניא כותיה דרב יוסף ומאי קאמר נמי שחיקה קשיא לרבה ע\"כ. והנה התוספו�� שללו הצד הראשון שכתבנו לעיל דרב יוסף לא מיירי אלא בשאר נהרות ולא פליג ארבה כי אם בחמץ בשאר נהרות מכח ג' הכרחיות. האחד דמסתמא כי קאמר ר\"י ע\"ז דלא ממיס בעי שחיקה היינו במאי דקאמר רבה דלא בעי שחיקה אתא איהו למימר דכיון דלא ממיס בעי שחיקה וא\"כ ע\"כ דמיירי בים המלח דלרבה לא בעי שחיקה ולר\"י בעי שחיקה. וההכרח השני הוא דאם איתא דלא פליג בע\"ז מאי קאמר תניא כותיה דר\"י ומייתי ברייתא דע\"ז והלא בע\"ז לא נחלקו. ותו דקאמר שחיקה קשיא לרבה ואי בע\"ז לא נחלקו היכי קשיא לרבה טפי מרב יוסף והא לר\"י נמי צריך לאוקומי לברייתא בשאר נהרות דוקא. אלא ודאי דלר\"י בעי שחיקה אפילו בים המלח ומשום הכי קאמר תניא כותיה דר\"י דתני סתמא דבעי שחיקה בע\"ז וסתמא דע\"ז הוא לים המלח ואפילו הכי קתני דבעי שחיקה והוי תיובתא לרבה והוצרך לדחוק לאוקומה בשאר נהרות. עוד כתבו התוספות ולפי זה לר\"י בשאר נהרות לא מהני שחיקה מדקא מצריך להוליך לים המלח ע\"כ. וכונתם היא דאי ר\"י מיירי בים המלח ואפילו הכי בעי שחיקה ע\"כ ס\"ל דבשאר נהרות לא מהני שחיקה דאי אמרת דבשאר נהרות מהני שחיקה א\"כ לאיזה תכלית הוזכר בע\"ז הולכה לים המלח בשלמא לרבה ניחא דהולכה לים המלח מהני דלא נבעי שחיקה אך לרב יוסף דגם בים המלח בעי שחיקה אם איתא דגם בשאר נהרות מהני שחיקה אמאי מצרכינן להוליך לים המלח אלא ודאי דלר\"י בשאר נהרות לא מהני שחיקה. (א\"ה ועיין לעיל בפ\"ח מה' עכו\"ם דין ו'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם קיבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו ה\"ז חייב לבערו וכו'.</b> ז\"ל הריב\"ש סי' ת\"א ולקנות חמץ לצורך העכו\"ם במעותיו של עכו\"ם בחוה\"מ איסור גמור הוא וכו' ולא עוד אלא שהוא עובר עליו בבל יראה לפי שכשהוא קונה אותו בשביל העכו\"ם אין העכו\"ם בעל המעות קונה אותו שהרי אין ישראל זה נעשה שליח לעכו\"ם ואינו זוכה בשבילו וכו'. ולא הבנתי כונת הרב בזה דהן לו יהי דיש שליחות לעכו\"ם הרי עובר בבל יראה דאף דנימא דהעכו\"ם בעל המעות קונה אותו מטעם דהישראל הוא שלוחו מ\"מ הוה ליה חמצו של עכו\"ם ביד ישראל ואחריותו עליו דעבר משום בל יראה. גם מ\"ש מ\"מ גם העכו\"ם לא קנה אותו והרי הוא ברשות העכו\"ם הראשון והוה ליה כחמצו של עכו\"ם ביד ישראל כשקיבל עליו אחריות וכו' גם בזה לא ירדתי לסוף דעת הרב דלא דמי כלל לחמצו של עכו\"ם ברשות ישראל וקבל עליו אחריות דהתם שניהם בעלים מיקרו זה מפני שגוף החמץ שלו וזה מפני שאחריותו עליו אבל הכא עכו\"ם הראשון כיון שלקח דמיו נסתלק לגמרי והוי הפקר וישראל לא ניחא ליה דליקני שלא לעבור כמו שכתב הרב למעלה אם כן אין כאן חמצו של ישראל כלל דומה למאי דאמרינן בפרק חזקת הבתים נכסי העכו\"ם הרי הן כהפקר כל המחזיק בהם קנה מה\"ט דעכו\"ם כיון דשקיל זוזי איסתלק וישראל לא קנה עד שיכתוב לו את השטר וה\"נ דכוותה (א\"ה וגם העכו\"ם השני לא זכה מטעם דאין שליחות). סוף דבר שדברי הרב ז\"ל מרפסן איגרי וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל ט\"ו שנאמר בערב תאכלו מצות.</b> מבואר בס\"פ ערבי פסחים דמצה בזמן הזה דאורייתא אליבא דרבא וקי\"ל כותיה (א\"ה ולענין אם אכל מצה שלא כדרך הנאה אם יצא י\"ח עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מהל' יסודי התורה). ובת\"כ פ' אמור גרסינן ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה והלא דין הוא ומה אם זה שאין טעון סוכה ��עון מצה זה שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה ת\"ל הזה חג המצות זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה ע\"כ. תו גרסינן התם הזה חג הסוכות זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה והלא דין הוא ומה אם זה שאינו טעון מצה טעון סוכה חג המצות שהוא טעון מצה אינו דין שטעון סוכה ת\"ל הזה חג הסוכות זה (חג הסוכות) טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה ע\"כ. וכתב הרב קרבן אהרן במאי דשנו בשני הברייתות הללו והלא דין הוא דלזה איצטריך קרא למעוטי משום דאי לאו ק\"ו לא הוה אצטריך זה למעוטי דמהיכא תיתי לרבויי. ותמיהא לי מלתא דלמאי איצטריך קרא למכתב זה גבי מצה למעוטי חג הסוכות ממצה וגבי סוכה למעוטי חג המצות מסוכה לא ליכתוב אלא או זה דחג המצות או זה דחג הסוכות ואנו ממעטים סוכה ממצה ומצה מסוכה. משום הכי כתב קרא זה גבי חג המצות ממשמעותיה דקרא מימעיט חג הסוכות ממצה דהכי קאמר הזה חג המצות יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה ומדאיצטריך קרא למעוטי חג הסוכות ממצה על כרחך למדנו דאין חג המצות טעון סוכה דאי אמרת בשלמא דאין חג המצות טעון סוכה משום הכי איצטריך קרא למכתב הזה למעוטי חג הסוכות ממצה משום דאי לאו דמיעטיה קרא ה\"א שחג הסוכות טעון מצה מק\"ו ומה אם זה שאין טעון סוכה טעון מצה זה שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה. אלא אי אמרת דחג המצות טעון סוכה לא איצטריך הזה דחג המצות למעוטי חג הסוכות ממצה דמהיכא תיתי דחג הסוכות טעון מצה דאיצטריך קרא למעוטי הא ליכא ק\"ו כיון דחג המצות טעון סוכה. אלא ודאי מדמיעט קרא חג הסוכות ממצה ע\"כ למדנו ג\"כ שאין חג המצות טעון סוכה. וכן נמי אי הוה כתיב קרא דהזה גבי חג הסוכות היינו ממעטים חג המצות מסוכה ממשמעותיה דקרא וחג הסוכות ממצה מדאיצטריך קרא למעוטי חג המצות מסוכה וכדכתיבנא לעיל: ונראה לומר דאי לא כתב קרא הזה אלא גבי חג המצות לא הוה ממעטינן אלא חג הסוכות ממצה אבל חג המצות היינו אומרים דטעון סוכה ומאי דאצטריך קרא למעוטי חג הסוכות ממצה הוא משום דאי לא כתב קרא הזה גבי חג המצות לא היינו יודעים אם חג המצות טעון סוכה אי לא ואי חג הסוכות טעון מצה אי לא, משום דאם היינו אומרים דאין חג המצות טעון סוכה ע\"כ היינו אומרים דחג הסוכות טעון מצה מק\"ו ומה אם חג המצות שאינו טעון סוכה טעון מצה חג הסוכות שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה. ואם היינו אומרים דאין חג הסוכות טעון מצה ע\"כ היינו אומרים דחג המצות טעון סוכה מק\"ו ומה חג הסוכות שאינו טעון מצה טעון סוכה זה שטעון מצה אינו דין שטעון סוכה א\"כ לא היינו יודעין באיזה מקום נאמר הק\"ו אי בחג המצות או בחג הסוכות ואפשר דמספיקא היינו אומרים שחג המצות יהא טעון סוכה וחג הסוכות יהא טעון מצה. ולפי זה אם לא כתב קרא אלא הזה דגבי חג המצות הו\"א דקרא לא אתא אלא ללמדנו המקום שנעשה בו הק\"ו שלא נעשה אותו בחג הסוכות ויהיה טעון מצה להכי כתב הזה לומר זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה. אבל אה\"נ שנעשה הק\"ו גבי חג המצות ונאמר אם חג הסוכות שאינו טעון מצה טעון סוכה חג המצות שטעון מצה אינו דין שטעון סוכה להכי כתב קרא הזה דגבי חג הסוכות ללמדנו שלא נעשה הק\"ו לגבי חג המצות ואי כתב קרא הזה דגבי חג הסוכות לבד הו\"א איפכא דקרא לא אתא למעוטי אלא שלא נעשה הק\"ו לגבי חג המצות אבל אה\"נ שנעשה הק\"ו לגבי חג הסוכות ונאמר אם חג המצות שאינו טעון סוכה טעון מצה חג הסוכות שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה לזה כתב קרא הזה דגבי חג המצות ללמדנו שאין חג הסוכות טעון מצה ולפי זה אצטריכו תרוייהו הזה דגבי חג המצות והזה דגבי חג הסוכות (א\"ה עיין בזה בהלכות שמיטה ויובל כי שם באר\"ה ברייתא אחרת דוגמא לזה יע\"ש בס\"ד): "
+            ],
+            [
+                "<b>כרכן בסיב וכיוצא בו ובלען אף ידי מצה לא יצא.</b> (א\"ה ולענין אם כרך דבר איסור בסיב ואכלו עיין בדברי הרב המחבר בפי\"ד מהל' מאכלות אסורות דין י\"ב): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו.</b> דין זה יצא לרבינו מהא דאמרינן בירושלמי א\"ר לוי האוכל מצה בע\"פ כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. ונשאל הריב\"ש סי' ת\"ב אם האיסור הוא לבד במצה השמורה לצאת בה או בכל מצה ואם מותר לאכול מצה עשירה. והשיב הא דר\"ל בכל מצה היא וזה הוא שאמרו בירושלמי רבי לא הוה אכיל לא חמץ ולא מצה. ונראה שם שהיה מתענה שהרי אמרו שם טעם אחר משום דהוה בכור ואם כן שבכל מצה אסור אבל מצה עשירה מותר וכו'. ולא ירדתי לסוף דעתו דלדידיה נמי קשה דלמה היה מתענה היה לו לאכול מצה עשירה. ופי' מכת מרדות מדרבנן כמ\"ש ה\"ה ועיין בתוס' ריש פ\"ד דנזיר שכתבו דהא דמכת מרדות אין לה שיעור הוא דוקא כשמכין אותו על העתיד אבל כשלוקה על מה שעבר אינו לוקה יותר מארבעים יע\"ש: שם <b>וכן אסור לאכול ערב הפסח קודם המנחה.</b> (א\"ה עיין מה שכתב הרב המחבר פ\"ו מהל' כלי מקדש דין ט'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו.</b> (א\"ה בפרק ערבי פסחים אמרינן אמרי לה תרי כסי קמאי צריך הסיבה תרי כסי בתראי לא צריך הסיבה ואמרי לה איפכא והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעו הסיבה, ועיין בדברי הרב המחבר לקמן פ\"א מהל' מגילה דין י\"א מ\"ש ע\"ד הר\"ן בזה יע\"ש):       סליקו להו הלכות חמץ ומצה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,132 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Leavened_and_Unleavened_Bread",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אינו לוקה משום בל יראה ובל ימצא אא\"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא בערו אלא הניחו ברשותו אע\"פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה ומכין אותו מכת מרדות.</b> דין זה מבואר בתוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה כמ\"ש הרב המגיד ז\"ל. ודע שראיתי להתוס' פרק כל שעה (דף כ\"ט ד\"ה רב) שכתבו ומכאן מוכיח ר\"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה דאי אמרת עובר אכתי [אמאי] מעל לר' יוסי הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו ומודה רבי יוסי דשלך אי אתה רואה אלא ודאי לא עבר וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף ע\"כ. ומ\"ש התוס' ודעתו לבערו לאו למימרא שאם אין דעתו לבערו דלוקה שהרי כל לאו הניתק לעשה אף שאין בדעתו לקיים העשה אינו לוקה כל זמן שהוא באפשרות שיקיים העשה אלא כונתם היא דנהי דאינו לוקה מ\"מ איסורא קא עביד במה שאינו מקיים העשה ועובר על הלאו כיון שאין בדעתו לקיים העשה וכל שבדעתו לקיים העשה אפילו איסורא ליכא אבל לענין מלקות אין חילוק דאפילו אם אין בדעתו לקיים העשה אינו לוקה, ועיין מ\"ש התוס' (דף כ\"ח) ד\"ה וחמץ ודוק: <br><b>והנה </b>עיקר דברי ר\"י הללו שכתב דלאו זה דלא יראה הוי ניתק לעשה הוא חידוש גדול בעיני. שוב ראיתי שדברי ר\"י לימוד ערוך הוא בידינו בפסחים (דף צ\"ה) דאמרינן התם בפרטיה מאי קא ממעט ליה לא יראה ולא ימצא דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה והאי אינו לוקה דהו\"ל לאו הניתק לעשה ע\"כ. וכ\"כ התוס' שם דמסוגיא זו מוכח כסברת ר\"י דלא יראה הוי לאו הניתק לעשה. ובפירוש הדבר דהיכי הוי לא יראה לאו הניתק לעשה פירש\"י שם דה\"ק לא יראה ואם נראה תשביתנו לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימי המועד ע\"כ. (א\"ה ע\"כ צריכין אנו לומר דהאי עמוד והשבת היינו לבערו מן הבית דבזמן איסורו אינו יכול לבטלו ולפי זה קשיא לי ממ\"ש רש\"י גופיה בריש פ\"ק דפסחים (דף ד') דהשבתה האמורה בתורה היא הביטול ואין לביעור עיקר מן התורה כמבואר סי' תל\"א וזה הוא דעת הרמב\"ם פ\"ב כמ\"ש מרן שם). ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב דאם קנה חמץ בפסח או חימצו דלקי משום דעשה מעשה והרי לפי סוגיא זו מוכח דטעמא דאינו לוקה היינו משום דלא יראה הוי ניתק לעשה וא\"כ אפילו עשה בו מעשה אינו לוקה דלגבי לאו הניתק לעשה אין חילוק בין עשה בו מעשה ללא עשה בו מעשה. והנראה דרבינו ז\"ל דחה סוגיא זו מהלכה משום דאתיא דלא כהלכתא במאי דקאמר דלאו דלא תוציא הוי לאו הניתק לעשה וזה אינו דהא קי\"ל דאם הוציאו נפסל ואסור באכילה מקרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו. וסמך רבינו על התוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה ומשמע דהיינו טעמא דהמשייר חמץ לית ביה מעשה דומיא דהמקיים בכלאים ותוספתא זו נראה דפליגא על אותה סוגיא הנזכרת וזה פשוט. (א\"ה ובתשו' הריב\"ש סי' ת\"א מבואר כדברי הרמב\"ם יע\"ש. ועיין בחידושי הלכות שהוכיח מדברי רש\"י והתוס' דל\"ג בגמרא דהוי לאו הניתק לעשה. ובס' דבר שמואל סי' ל\"ח הוקשה לו קושית הרב המחבר ותירץ דאיירי שחל שביעי של פסח בשבת וקנה חמץ בו ביום מן הנכרי שאי אפשר לקיים בו מצות שריפה ע\"כ. ומהר\"ר צבי אשכנזי בתשובה סי' מ\"ב תמה עליו שהרי הר\"ם פסק כחכמים דמפרר וזורה לרוח או מטיל לים וא\"כ אי אפשר לחייבו משום שאינו יכול לשרוף בשבת שהרי יכול הוא לפרר ולזרות לרוח או להטיל לים ע\"כ. ויש לתמוה עליו שהרי כתב ה\"ה בפ\"ג דהמוצא חמץ ביו\"ט אע\"פ שלא ביטל אינו יכול לשורפו ביו\"ט ולא לפררו ולזרותו לרוח יע\"ש, ואיך פשיטא ליה להיתרא אפילו בשבת. אך אכתי יש להתבונן אמאי הוצרך לאוקמי דחל שביעי של פסח בשבת והלא אף בחול אסור לשורפו. אמנם עיקרן של דברים כך הוא דביו\"ט אע\"ג דאינו יכול לשורפו ולא לפררו מ\"מ כיון דלא אסיר אלא מדרבנן לא קרינן ביה שבטל העשה דזה אנוס הוא שאסרו חכמים את הדבר אבל בשבת דמן התורה אינו יכול לשורפו וגם לא לפררו דאע\"ג דלדעת רשב\"ם מותר לפרר הלחם בשבת דלא מצינו טוחן אחר טוחן וכמ\"ש הר\"ן בפ' כלל גדול וכן פסק מור\"ם בספר המפה סימן שכ\"א מ\"מ לדעת הרמב\"ם אסור לפרר הלחם בשבת דהוי תולדה דטוחן וכמ\"ש בתשובת הרשב\"א שהביא מרן בכ\"מ פכ\"א מהלכות שבת דין י\"ח וכן נראה מדברי הרב בעל תה\"ד שהביא מרן סי' שכ\"א וע\"ש. ועוד נראה דבנדון כזה שצריך לפרר עד אשר דק כדי לזרותו לרוח כ\"ע מודו דהוי תולדה דטוחן וחייב חטאת וכדמוכח מדברי התוספות שבת (דף קי\"ד:) יע\"ש. וכיון שכן נמצא שאינו יכול לקיים העשה וזהו שהוצרך הדב\"ש לאוקמה בשבת דוקא): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב החמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להם מדבריהם שהחמץ מעורב בהם אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו.</b> בפרק אלו עוברין (דף מ\"ג.) אמרינן מאן תנא דחמץ דגן גמור ע\"י תערובת ונוקשה בעיניה בלאו א\"ר יהודה אמר רב ר\"מ היא וכו' שמעינן ליה לר\"מ נוקשה בעיניה בלאו וכ\"ש חמץ דגן גמור ע\"י תערובת רב נחמן אמר ר\"א היא דתניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי ר\"א וכו' ושמעינן ליה לר\"א דאמר חמץ דגן גמור ע\"י תערובת בלאו וכ\"ש נוקשה בעיניה ור\"נ מ\"ט לא אמר כרב יהודה אמר לך דלמא ע\"כ לא קאמר ר\"מ התם אלא נוקשה בעיניה אבל חמץ דגן גמור ע\"י תערובת לא ורב יהודה מ\"ט לא אמר כר\"נ אמר לך ע\"כ לא קאמר ר\"א התם אלא חמץ דגן גמור ע\"י תערובת אבל נוקשה בעיניה לא אמר תניא כותיה דרב יהודה וכו'. והנה הטור ז\"ל סי' תמ\"ב כתב וז\"ל כל דבר שאינו חמץ גמור אלא תערובת חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי או חמץ בלא תערובת אלא שאינו חמץ גמור והוא שחכמים קורין אותו חמץ נוקשה כגון זוהמא של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים כל אלו לר\"א הם בלאו ואין בהני כרת ע\"כ והקשה עליו מרן הב\"י דבגמרא מוכח דהלכתא כר\"י דקאמר דע\"כ לא קאמר ר\"א אלא חמץ גמור ע\"י תערובת אבל נוקשה בעיניה לא קאמר מדאמרינן תניא כותיה דר\"י וכו' ומדברי מרן שם בתירוץ קושיא זו נראה שהיה גורס דר\"נ יליף נוקשה מתערובת בהוא הדין ואחרי בקשת המחילה הראויה נ\"ל דאי אפשר להלום גירסא זו על פי סוגית הגמרא דאמרינן ור\"נ מ\"ט לא אמר כר\"י אמר לך דלמא ע\"כ לא קאמר ר\"מ התם אלא נוקשה בעיניה אבל חמץ דגן גמור ע\"י תערובת לא ואם איתא דר\"נ ס\"ל דשוים הם אימא דר\"מ דקאמר דנוקשה עובר בלאו ה\"ה לתערובת ומאי אולמיה דר\"א דלא קאמר דעובר בלאו אלא תערובת ומוקמת מתני' כותיה מר\"מ כיון דנוקשה ותערובת שקולים הם. ובעיקר תירוצו של מרן שכתב דמאי דאמרינן תניא כותיה דרב יהודה הוי אליבא דרב יהודה דס\"ל דחמץ ע\"י תערובת חמ��ר מחמץ נוקשה לא יכולתי להלום דבריו וצ\"ע. (א\"ה וכבר השיגו הב\"ח יע\"ש ועיין בספר פר\"ח (דף י\"ז) שכתב על קושית מרן דלק\"מ דלמסקנא דאתי הך ברייתא כרבנן לעולם מצי סבר ר\"א דנוקשה בעיניה בלאו). ואיני מבין דבריו דכיון דשמעינן מהך ברייתא דתערובת חמיר מנוקשה ולא שמעינן ליה לר\"א דאסר אלא בעירוב מנ\"ל לאפושי פלוגתא בינייהו ולומר דלר\"א לקי נמי אנוקשה. והא דאמרינן בגמרא מאן שמעת ליה דדריש כל ר\"א ואילו נוקשה לא קאמר לאו למימרא דאם היינו יודעים דיש שום תנא דדריש כל לא הוה ק\"ל דהא ליתא דאטו תנאי שקלת מעלמא וכיון דסוף סוף שמעינן מינה דתערובת חמיר תקשי לרב נחמן: אמנם בעיקר הקושיא שהקשה מרן על הטור נ\"ל לתרץ דהטור הוקשה לו בדברי הגמ' שלש קושיות. חדא מאי דקשיא להו להתוס' דמאי סייעתא מייתי לרב יהודה מדלא הזכיר ר\"א חמץ נוקשה אימא משום דכ\"ש הוא ותו אמאי לא אייתי סייעתא לרב יהודה מהברייתא עצמה שהביא ר\"נ ומאי אולמיה דהאי ברייתא מהאי, ותו דכפי סברת ר\"נ דס\"ל דנוקשה בעיניה חמור מתערובת היכי יליף לר\"א דעל תערובת חמץ עובר בלאו מריבויא דמחמצת אימא דלא אתא לרבות אלא נוקשה שהוא החמור אבל תערובת אימא בולא כלום. ומכח קושיות הללו הבין הטור דרך אחרת בסוגית הגמרא והוא דמאי דמייתי סייעתא לרב יהודה הוא משום דרב יהודה ס\"ל דתערובת חמץ חמור מחמץ נוקשה וא\"כ א\"ש הא דיליף ר\"א דתערובת חמץ מריבויא דכל מחמצת אלא לדברי ר\"נ דנוקשה חמור מתערובת מנ\"ל לר\"א דתערובת עובר בלאו אימא דריבויא דכל מחמצת לא אתא אלא לרבויי נוקשה דחמיר והאי דלא הקשה מהברייתא דהביא ר\"נ משום דהתם לא קאמר ר\"א מהיכא קא יליף דתערובת חמץ עובר בלאו ואפשר אית ליה לר\"א תרי ריבויי חד לנוקשה וחד לתערובת וכן נמי לר\"מ כפי סברת רב יהודה דס\"ל דר\"מ על חמץ נוקשה ועל תערובת חמץ ס\"ל דעובר בלאו לא תקשי לרב יהודה דמהיכא קא יליף ר\"מ דחמץ נוקשה עובר בלאו אימא דריבויא דכל מחמצת אתא לתערובת חמץ דחמיר משום דר\"מ לא הזכיר הילפותא מהיכא היא ואפשר דאית ליה תרי ריבויי אבל ר\"א שביאר שהילפותא היא מריבויא דכל מחמצת תיקשי ליה דמהיכא קא יליף ר\"א דעל תערובת חמץ עובר בלאו אימא דרבויא אתא לחמץ נוקשה דחמיר. וכל זה הוא לפום מאי דס\"ד דהילפותא דר\"א הוי מריבויא דמחמצת אבל לפי המסקנא דהילפותא לא הוי אלא מריבויא דכל אין זו סייעתא לר\"י משום דלעולם דנוקשה חמיר מתערובת והא דקא מרבה אפילו תערובת הוא משום דכתיב כל מחמצת ומרבינן כל דבר שהוא מחמצת בין שיהיה נוקשה בין שיהיה תערובת. משום דהפרש גדול יש בין היכא דמרבינן ממחמצת להיכא דמרבינן מכל. והטעם דמחמצת אין במשמעותו לא תערובת ולא נוקשה אלא דמשום ריבויא דלא קאמר כל חמץ אמרינן דאתא לרבויי וא\"כ לא מרבינן מהאי רבויא אלא חדא מלתא אבל כשאנו מרבים מכל הוי ממשמעות כל א\"כ אנו מרבים כל דבר שיכנס תחת סוג אחד אפילו שיהיה האחד קל והשני חמור וא\"כ דל מהכא סיעתא דר\"י כי היכי דנימא דהלכתא כותיה וס\"ל להטור דהלכה כר\"נ משום דמסתבר טעמיה וכמ\"ש מרן שם ע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא ה\"ז אסור מן התורה שנאמר לא יאכל.</b> יומא פ' יוה\"כ (דף ע\"ד) גופא חצי שיעור ר\"י אמר אסור מן התורה ור\"ל אמר מותר מן התורה ר\"י אמר אסור כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל ר\"ל אמר מותר אכילה אמר רחמנא וליכא. ובתר הכי אמרינן תניא כותיה דר\"י כל חלב לרבות חצי שיעור וכתבו התוס' דמאי דאיצטרך לר\"י ט��מא דחזי לאיצטרופי אע\"ג דאית ליה ברייתא דמרבה לחצי שיעור מקרא דכל חלב הוא משום דאי מקרא דכל חלב הו\"א עיקר קרא לכוי אצטריך ואסמכוה אקרא אבל השתא דקאמר טעמא דחזי לאצטרופי סברא הוא מהאי טעמא דדרשא גמורה היא לחצי שיעור ע\"כ. (א\"ה עיין מ\"ש לעיל פי\"ח מהל' שבת הלכה א') ומדברי הר\"ן בפ\"ג דשבועות נראה דמש\"ה אצטריך לטעמא דחזי לאצטרופי משום דאי מקרא דכל חלב לא הוה ילפינן מיניה לשאר איסורין משום דהו\"א גזירת הכתוב היא בחלב דאף חצי שיעור יהיה אסור משא\"כ בשאר איסורין אבל השתא דאמרינן טעמא מסתברא דכי אסר קרא בחלב חצי שיעור הוא משום דחזי לאיצטרופי וא\"כ טעם זה שייך בכל האיסורים וילפינן מחלב לכל האיסורין דפחות מכשיעור אסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי וקי\"ל כר\"י וכן פסקו כל הפוסקים דחצי שיעור אסור מן התורה. ולפי זה יש לתמוה על רבינו דל\"ל קרא בחמץ בפסח הא בכל איסורין שבתורה קי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה. ותו דאי מקרא איפכא הוה ליה למילף מינה דלא יאכל שיעור אכילה משמע וכבר הקשה זה מרן בכ\"מ והניחו בצ\"ע. וראיתי לרב מהרלנ\"ח בתשובה סי' נ\"א דהוקשה לו קושית מרן ז\"ל הלזו ותירץ דאיסור חמץ דלא דמי לחלב דמשם למדו דחצי שיעור אסור משום דחלב אסור לעולם ולא היה לו שעת היתר מה שאין כן בחמץ שמותר קודם הפסח ולכן הוצרך פסוק בפני עצמו בחמץ לאסור חצי שיעור (קודם הפסח) והוליד הרב ז\"ל מזה דביום י\"ד משעה ששית ולמעלה אין איסור תורה בפחות מכשיעור. ולקושיא השניה הנזכרת גם בזה האריך הרב יע\"ש: וראיתי להרא\"ם ז\"ל בתוספותיו על הסמ\"ג הלכות חמץ שכתב וז\"ל והאוכל חמץ בפסח כל שהוא וכו' שנאמר לא יאכל חמץ ואכילה כל דהוא משמע ואע\"ג דאינו חייב כרת או קרבן אלא בכזית שאני התם דאתא הלכתא ואפיקתיה משמעותיה אבל לאיסורא כדקאי קאי והא דקאמר בגמרא מ\"ט דר\"י משום דחזי לאיצטרופי ה\"פ מאי טעמא לא מוקמי לה להלכתא אאיסורא כי היכי דמוקמי לה אעונשין משום דחזי לאיצטרופי לעבור עליו בלאו או בכרת וכתב עוד ואעפ\"כ אינו חייב קרבן או כרת אע\"ג דלענין איסור אמרינן דאכילה כל דהוא משמע לענין כרת או קרבן אינו אלא בכזית דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה עכ\"ל. וא\"ת דתיקשי לדברי הרב דהא בגמרא מוכח דטעמא דחצי שיעור הוא מריבויא דכל חלב. וי\"ל דגם לסברת הרב אפשר לתרץ כמו שכתבו התוספות או כדברי הר\"ן דהכונה כך היא דכל מקום שנאמר בתורה אכילה כל דהוא משמע אלא דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה ור\"ל סבירא ליה דמוקמינן לה להלכתא אאיסורא כי היכי דמוקמינן לה אעונשין וליכא בחצי שיעור איסור מן התורה ור\"י ס\"ל דלא אתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה אלא לעונשין אבל לאיסורא כדקאי קאי וראיה לזה מדכתב רחמנא כל חלב לרבות חצי שיעור אלא דאי מהאי קרא לחוד הו\"א דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא וקרא דכל חלב אסמכתא בעלמא אבל השתא דאית לן טעמא דחזי לאיצטרופי אמרינן דדרשא דכל חלב דרשא גמורה היא ולא מיעט הלכתא אלא לכרת או לקרבן. ולדרך הר\"ן ז\"ל נמי איכא למימר דאי לאו טעמא דחזי לאצטרופי הו\"א דלעולם אתא הלכתא ואפקי' לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא וקרא דכל חלב גזרת הכתוב הוא גבי חלב דלא אפקיה הלכתא לקרא ממשמעותיה אלא לענין עונשין ולא לאיסורא, אבל בשאר איסורין אתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה [מכל וכל אף לאיסורא, אבל השתא דאית לן דחזי לאיצטרופי לא אתיא הלכתא לאפוקיה] אלא לענין עונשין אבל לאיסורא לא משום דחזי לצ��רוף. והנה כפי דברי הרא\"ם ז\"ל הללו אף האוכל חמץ קודם הפסח אסור בכל שהוא מן התורה וכן כתב הרא\"ם ז\"ל בפירוש ודלא כהרב מוהרלנ\"ח ז\"ל. ומיהו אני תמיה כפי סברת הרא\"ם דאית ליה דאכילה בכל שהוא משמע מאי האי דאמרינן בגמרא וריש לקיש אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנא וליכא והלא אכילה כל שהוא משמע. וכי תימא דס\"ל דבהא פליגי רבי יוחנן ור\"ל דר' יוחנן סבירא ליה דאכילה כל שהו במשמע ומשום הכי אית ליה דחצי שיעור אסור מן התורה ור\"ל ס\"ל דאכילה הוי כזית ומשום הכי אית ליה דחצי שיעור מותר מה\"ת. אכתי יש לתמוה דמנא ליה לסתמא דתלמודא דר\"ל חולק עם רבי יוחנן במשמעות אכילה אימא דר\"ל נמי מודה דאכילה כל שהו במשמע אלא דסבירא ליה דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה אף לאיסורא דהא ר\"י הוקשה לו קושיא זו והוצרך לומר טעמא דצירוף וכמו שכתב הרא\"ם ז\"ל ור\"ל דלית ליה האי טעמא ס\"ל דברים כפשטן דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף מאיסורא: עוד אני תמיה דבמצות לא תעשה סימן ס\"ט כתב הסמ\"ג מחלוקת זה דר' יוחנן ור\"ל וכתב דטעמיה דר' יוחנן הוא משום דחזי לאיצטרופי וסיים וכתב לפיכך האוכל או השותה חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות ע\"כ. וכתב הרא\"ם ז\"ל על זה וזה לשונו כיון דחזי לאיצטרופי אע\"ג דטעמיה דר\"י אינו אלא משום דאכילה כל דהוא משמע כדמשמע מדברי הסמ\"ג בהלכות חמץ דהלכה בשיעורים אינו אלא לעונשים מ\"מ הוצרך לזה הטעם להודיענו למה לא נאמר שהלכה היא אף לענין איסורא כו' ע\"כ. והנה יש לחקור מה ס\"ל לר\"י בפי' תענו אי ס\"ל דתענו אפילו כל שהוא במשמע דומיא דאכילה אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונשין ואוקמיה אככותבת א\"כ מאי האי דאמרינן בפ' בתרא דיומא (דף פ\"א) מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית ומלבד דפשטן של דברים דקאמר אכילה בכזית משמע דסתם אכילה היא כזית עוד יש לתמוה דהשתא נמי דכתב רחמנא תענו ומשמעותיה הוא בכל שהו אלא דאתא הלכתא ואוקמיה אככותבת א\"כ ליכתוב נמי קרא לא תאכל וליתי הלכתא ולוקמיה לקרא לעונשין אככותבת. ובשלמא במאי דהוה סבירא לן דסתם אכילה היא כזית ואף דהשיעורין הם הלכה למשה מסיני הכונה היא דההלכה למדנו דאפילו אכילה כזית ניחא דלא מצי למימר במקום תענו לא תאכל משום דסתם אכילה היא כזית ולעולם לא אתי הלכתא לאפוקי לקרא ממשמעותיה ומש\"ה שינה ואמר תענו לומר דפירוש ענוי היא ככותבת אך לדברי הרא\"ם דההלכה באה ואפקיה לקרא ממשמעותיה דהא סתם אכילה היא בכל שהו א\"כ נכתוב רחמנא לא תאכל וליתי הלכתא ולוקמיה לקרא לעונשין בשיעור כותבת. וי\"ל דסברת הרב שכתבנו אינה אלא לר' יוחנן אבל ר\"ל חולק בזה וסבירא ליה דסתם אכילה אינה אלא בכזית וכמ\"ש למעלה ור\"ל הוא דקאמר הכא מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי כו'. ובזה ניחא נמי מה שהקשינו לעיל לסברת הרב דמנ\"ל לתלמודא דר\"ל ס\"ל דאכילה בכזית דאימא דלעולם ס\"ל דאכילה כל דהו משמע אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא. אלא נראה דהתלמוד הכריח זה מדברי ר\"ל הללו דקאמר מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי כו' דמלבד דקאמר בפירוש אכילה בכזית עוד יש להקשות דליכתוב קרא לא תאכל וליתי הלכתא וליפקיה ליה לקרא ממשמעותיה ולוקמיה אככותבת. אלא ודאי דס\"ל לר\"א דלעולם לא אתי הלכתא ומפיק לקרא ממשמעותיה אלא דההלכה פירשה לנו דסתם אכילה היא כזית ומשום הכי לא מצי למימר לא תאכל אבל לעולם דלר\"י לית ליה טעם זה דר\"ל, ולפי מה שכתבנו מאחר שהוא פוסק כר\"י איך הביא דברי ר\"ל הללו והלא הם דברים סותרים אלו את אלו וכדכתיבנא: עוד אני תמיה על סברת הרא\"ם הלזו דאית ליה דסתם אכילה היא בכל שהוא אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונש דלא הוי כי אם בכזית ושבקיה לקרא במשמעותו לאיסורא דהא תינח במצות לא תעשה דכי אתא הלכתא לא עקריה לקרא ממשמעותיה מכל וכל דהא לדידיה כי אסר רחמנא בכל שהוא אסר. אך במצות עשה אי אמרת דאכילה אפילו כל שהוא במשמע א\"כ כי אתא הלכתא עקריה לקרא מכל וכל דהא האוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום. (א\"ה עיין בפ\"ד מה' שבועות כי שם יתבאר עוד מאי דשקיל וטרי הרב המחבר בדברי הרא\"ם ז\"ל הללו יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה וכו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ה מהל' יסודי התורה שהאריך לתת טעם לדברי רבינו אמאי לא לקי על ההנאה, הלום ראיתי בספר באר שבע בתשובה סי' כ\"ח שעמד בחקירה זו ומי שיעיין היטב בדברי הרב המחבר במקום הנזכר יתברר לו ביטול כל דברי הרב באר שבע ודוק): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם ראה עכבר וכו' עד ולפיכך חוזר ובודק.</b> מימרא דרבא בפ\"ק דפסחים וכ\"כ הטור ר\"ס תל\"ח וז\"ל עכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין אפילו כדי כל הככר צריך לבדוק כל הבית שאין דרכו של עכבר לפרר והני פירורין מעלמא אתי וצריך לבדוק אחר הככר שהכניס העכבר ע\"כ. והך בבא מיירי אפילו בבטול ואע\"ג דליכא איסורא כי אם מדרבנן ואיכא ספיקא דאימור אכלתיה אפ\"ה לא אזלינן לקולא ולא דמי לההיא דתשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל או מצה שקל שפסק הטור ר\"ס תל\"ט דאם ביטל א\"צ לבדוק אע\"פ שהככר גדול שאי אפשר שיאכלנו כולו דכיון דספיקא דרבנן הוא אזלינן ביה לקולא דשאני התם דלא אתחזיק חמץ בבית והספק הוא אעיקרא דדינא אם מה שהכניס לבית זה הוא מצה או חמץ ומשום הכי כיון דלא הוי אלא מדרבנן אזלינן לקולא אבל הכא דאיכא ודאי חמץ וספק אם אכלתיה או לא אין ספק מוציא מידי ודאי ואפילו בדרבנן אזלינן לחומרא. אך התוס' בפ\"ק דפסחים ד\"ה כדי שתהא הבהמה אוכלת כתבו לחד תירוצא דבדרבנן ספק מוציא מידי ודאי ומאי דאמרינן בגמרא דאי חזינן דשקל בעי בדיקה היינו כשלא ביטל דהוי ודאי דאורייתא אבל בביטל דהוי ודאי דרבנן אתי ספק דאימור אכלתיה ומוציא מידי ודאי דרבנן ולא צריך בדיקה. ומ\"ש רבינו אם לא מצא כלום הרי זה בודק כל הבית ואם מצא אותו הפת שנטלה העכבר ונכנס א\"צ בדיקה. יש לדקדק דמאי אתי לאשמועינן הרי לקמן בפרקין דין י\"א פסק כרבי דאמרינן זה שאבד זהו שנמצא. וי\"ל דסד\"א דדוקא כשלא מצא אלא אחד אז הוא דאמרינן זה שאבד זהו שנמצא ואין לנו לחדש דבר ולומר דהאי מעלמא קא אתי אבל במצא שנים אפשר דבעי בדיקה כל הבית דכי היכי דחד אתי מעלמא ה\"נ אידך אתי מעלמא ואם כן הכא גבי עכבר ה\"א כיון דפירורין אתו מעלמא ה\"נ הככר קמ\"ל דלא. ואפשר עוד לומר כשנדייק בדברי רבינו ז\"ל שכתב ואם מצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס אין צריך בדיקה דלמה ליה להאריך כל כך בלשונו לא הו\"ל למימר אלא ואם מצא פת א\"צ בדיקה אלא כונת דבריו כך היא דדוקא כשמצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס שמכירה אז הוא דא\"צ בדיקה דאע\"ג דפירורין אתו מעלמא ליכא למיחש דלמא איכא פת אחר דאתי מעלמא מאחר דלא ידעינן אם נכנס פת אחר לבית זה שהרי הפת שנטל העכבר כבר מצא אותו. אבל אם לא מצא אותו הפת עצמו שנטל העכבר אף שמצא פת שלם צריך בדיקה ולא אמרינן זה שאבד זהו שנמצא כיון דע\"כ איכא חד דאתי מעלמא דהיינו פירורין ואשמעינן הכא חלוק זה דבין מצא אחד למצא שנים. והכי דייקי דברי הטור שכתב וצריך לבדוק אחר הככר שהכניס העכבר דכונתו היא דאם לא מצא אותו הככר שהכניס העכבר אף שמצאו ככר אחר צריך בדיקה וכי תימא מנא לן הא אימר דהטור אזל לשיטתיה דפסק כרשב\"ג דאמר תבדק כל השדה כולה ומשום הכי כתב דצריך לבדוק אחר הככר שהכניס העכבר אבל לרבי דאמר זה שאבד זהו שנמצא אין חילוק בין חד לתרי הא ליתא שהרי כתבנו לעיל דהך בבא מיירי אפילו בביטל ובביטל פסק כרבי דאמר זה שאבד זהו שנמצא וא\"כ ע\"כ אית לן למימר דשאני התם דלא מצא אלא חד דלא אתייליד כאן ריעותא דדלמא אתי מעלמא אז הוא דאמרינן דבדרבנן אזלינן לקולא ואמרינן זה שאבד זהו שנמצא. אבל הכא דאתייליד ריעותא דהני פירורין ע\"כ אתו מעלמא אפילו בדרבנן אזלינן לחומרא וצריך לבדוק כל הבית אם לא כשמצא הככר עצמו שהכניס העכבר דאז דוקא אין צריך בדיקה וכדכתיבנא: "
+            ],
+            [
+                "<b>ראה תינוק שנכנס וכו' עד שדרך התינוק לפרר בעת אכילתו.</b> גם זה מימרא דרבא שם וכתב הטור ר\"ס תל\"ח וז\"ל ותינוק שנכנס וככר בידו ונכנס אחריו ומצא פירורין כדי כל הככר אין צריך לבדוק שדרכו של תינוק לפרר ואנו תולין הפירורין בככר שהכניס התינוק כו'. והך בבא מיירי אפילו שלא ביטל דהוי ספיקא דאורייתא ואע\"ג דבסי' תל\"ט פסק דאם בדק קצת מהבית ומצא דאם לא ביטל צריך לגמור בדיקת כל הבית. כבר כתבו התוס' דשאני הכא דרגלים לדבר שהפירורין מן הככר שהרי מיד נכנס אחריו ע\"כ. וזהו שדקדק הטור שכתב ונכנס אחריו ומשום הכי לא בעי בדיקה אפילו אם לא ביטל אבל אם לא נכנס אחריו או אם לא ביטל צריך לבדוק כל הבית, ובדין עכבר נקט ונכנס אחריו לחדושא לומר דאפ\"ה בעי בדיקה: "
+            ],
+            [
+                "<b>הניח תשעה צבורין וכו' עד שכל הקבוע כמחצה על מחצה.</b> שם בגמרא אמרינן דהיינו ההיא דתשע חנויות דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. וכתב הטור ר\"ס תל\"ט וז\"ל תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל ונכנס לבית בדוק אם נטלו ממקום קביעותו אז הוי דינא הכי אם ביטל או אפילו לא ביטל והככר אינו גדול שאפשר שיאכלנו העכבר כולו אינו צריך בדיקה דהוי ספק ספיקא ספק מצה ספק חמץ ואת\"ל חמץ שמא אכלו כולו ואם הוא גדול שאי אפשר שיאכלנו כולו ולא ביטל צריך לבדוק אבל אם ביטל בכל ענין אין צריך לבדוק ע\"כ. והנה דין זה שכתב הטור דהיכא דהככר אינו גדול דאז אפילו אם לא ביטל דאין צריך לבדוק משום דהוי ספק ספיקא כתבוהו התוס' שם בד\"ה היינו שתי קופות. והא דלא כתבוהו גבי ט' צבורין של מצה משום דלא מפרשי לה לענין בדיקה אלא לענין אי שרי באכילה או לא אבל לעולם דלמאן דמפרש לה לענין בדיקה פשיטא דמיירי בככר גדול. אך רבינו ז\"ל לא הזכיר חילוק זה ונראה דס\"ל כדעת בעל המאור שכתב דסוגיא דשמעתתא כר' זירא דאמר בלחם משיירא ודלא כרבא וא\"כ ליכא ספק דאכילה. ועוד כתב דיש מי שאומר דמודה רבא בעכבר דודאי שיורי משייר ע\"כ. ודעת רבינו נראה שהוא כסברא ראשונה דאי כסברת היש מי שאומר הו\"ל לרבינו ז\"ל לחלק בין עכבר לחולדה ודעת בעל המאור הוא כסברת הטור ז\"ל שאם ביטל אינו צריך לבדוק משום דהוי ספיקא דרבנן אך רבינו ס\"ל דאפילו בביטל צריך לבדוק וכבר השיגו הראב\"ד בזה. וה\"ה ז\"ל כתב דטעם רבינו דכיון דבדיקת חמץ תחלתה על הספק החמירו בספיקו יותר משאר ספק של דבריהם. וקשה דא\"כ גבי ככר בבור למה פסק לקולא וכן ככר בפי עכבר ויצתה חולדה וככר ועכבר בפיה. והרב לחם משנה נתקשה בזה ותירץ דשאני ספיקא דעניינא מספיקא דדינא דספיקא דעניינא דבדיקת חמץ נתקנה על זה הספק מחמרינן בספיקה אבל ספיקא דדינא דלא נתקן בדיקת החמץ על ספק זה לא החמירו בספיקה ועיין בתשובת מהרימ\"ט חי\"ד סי' ב'. (א\"ה ועיין בכה\"ג א\"ח סי' ס\"ו ובתשובת הרשב\"א ס\"ס תרנ\"ו ובעירובין (דף ל\"א) בדין ספק עירוב ונתבאר בא\"ח סי' שנ\"ד ס\"א וסי' ת\"ט ס\"ו. ועיין מ\"ש בספר הלכות קטנות ח\"ב סי' רכ\"ז ושי\"ג וע\"פ חילוק הלח\"מ שהביא הרב המחבר יש מקום לדחות דבריו ודו\"ק). ודע שמדברי התוס' נראה דאפילו לא ביטל אין צריך בדיקה משום דמוקמינן לה בחזקת בדוקה ולא דמי לט' חנויות דליכא חזקת היתר וע\"ש (א\"ה עיין עוד לקמן בפרקין הלכה י\"ג מ\"ש הרב המחבר על דברי הטור הנזכר): "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס.</b> שם בגמרא צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים ואתא עכבר ונטל ולא ידעינן להי עייל היינו שני שבילין דתנן שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות ר' יהודה אומר אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפ\"ע טהורים בבת אחת טמאים ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים ע\"כ. וכתב הטור ר\"ס תל\"ט וז\"ל צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן להי מנייהו עייל אם שני הבתים של אדם אחד או של שנים ובאו לשאול בבת אחת או שבא האחד לשאול עליו ועל חברו שניהם צריכים בדיקה אפילו אם ביטלו באו לשאול זה אחר זה אין שום אחד מהם צריך בדיקה אם ביטלו ע\"כ (א\"ה עיין לקמן בפרקין הלכה י\"ג מ\"ש הרב המחבר ע\"ד הטור הללו ועיין עוד בפי\"ט מהלכות שאר אבות הטומאה) וכן פסק בעל המאור ז\"ל דביטול לעולם בעי ואם נשאלו בבת אחת לעולם בעי בדיקה ונראה דגריס ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורים ופסק כר' יוסי ולפי זה אפילו בבא לשאול עליו ועל חברו אין צריך בדיקה ומרן שם בב\"י כתב וז\"ל אבל יש לתמוה על מ\"ש שניהם צריכין בדיקה אפילו אם ביטלו דאע\"פ שאין זה ספק גמור דהא ודאי נכנס חמץ ברשותו של זה מ\"מ הוה ליה לחלק בין שהככר גדול לכשאינו גדול דכשאינו גדול הוי ספק אם אכלו כולו ואם ביטלו הוי חד ספיקא בדרבנן ולקולא כו'. וכתב לחד תירוצא וז\"ל ועוד דדין כל קבוע כמחצה על מחצה דמי הוי חידוש והלכך ספק זה דשמא אכלו כולו חשיב התם אבל הכא לא חשיב ע\"כ. ולא יכולתי להלום דברי מרן הללו שהרי גבי שני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתו שני עכברים אחד שקל חמץ ואחד שקל מצה כתב הטור דאם אין הככר גדול אפילו אם לא ביטל א\"צ לבדוק משום דהוי ס\"ס והתם ליכא חדושא כלל שהרי ספק שקול הוא ואפ\"ה ספק דשמא אכלו כולו חשיב וכן גבי צבור אחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ונכנס לחצר שלפני הבית ואין ידוע אם נכנס לבית אם לאו חשיב ספק שמא אכלו וצ\"ע: והנה רבינו ז\"ל סתם ולא חילק בין בבת אחת לבזה אחר זה ומשמע דאפילו באו לישאל בבת אחת דתלינן לקולא והקשה ה\"ה ז\"ל מאי שנא דין הטומאה מדין הבדיקה ותירץ וז\"ל דהתם בשבילין משום דאי אפשר שלא יהיה אחד מהם טמא אמרו כשבאו לישאל בבת אחת שהן טמאין אבל כאן בביטול סגי ליה וצ\"ע עכ\"ל. ומרן ז\"ל בכ\"מ הביא דברי ה\"ה וכתב וז\"ל ולי היינו טעמא דכיון דשני שבילין כי באו לישאל בבת אחת דטמאים היינו מדרבנן דמדאורייתא טהורים נינהו דספק טומאה ברה\"ר טהור לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה ע\"כ. ונראה שלזה כיון ה\"ה ג\"כ ולא יכולתי להלום פירוש אחר בדברי ה\"ה כי אם זה ומדברי מרן נראה שהבין בדברי ה\"ה חילוק אחר ולא ידעתי מהו. ומ\"מ בין הכי ובין הכי אני תמיה על דברי מרן ז\"ל שכתב דשאני בדיקת חמץ דהוי דרבנן ונראה מדבריו דבטומאה דרבנן אפילו באו לשאול כאחד שניהם טהורים הא דתנן בפ\"ה דטהרות שני ככרים אחד טמא ואחד טהור כו' ר\"י אומר בין כך ובין כך טמאים הרי דאף בטומאה דרבנן כל שבאו לישאל כאחד אזלינן לחומרא וכן פסק רבינו בהלכות שאר אבות הטומאה יע\"ש וקושיא זו היא עצומה בעיני וצ\"ע. (א\"ה ובפי\"ד מהל' שאר אבות הטומאה יתבאר לך מאי דשקיל וטרי הרב המחבר בשורש דין זה באריכות כי הוא מקצוע גדול יע\"ש ויאורו עיניך). ולעיקר הקושיא שתמהו על רבינו ז\"ל לא ידעתי למה חרדו את כל החרדה הזאת שדינו של רבינו ז\"ל ברור הוא בגמרא פ\"ב דכתובות (דף כ\"ז) עלה דההיא דעיר שכבשוה כרכום דאמר ר' יצחק אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות והיכא דאינה מחזקת אלא אחת הוה בעי תלמודא לדמויי לההיא דשני שבילין ודחינן הכי השתא התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמא. אלמא דכל דבר שאיסורו מחמת ספק אפילו בבת אחת תולין להקל ה\"נ דבדיקה זו אין חיובה אלא משום ספק חמץ ואפילו ראינו שנכנס עכבר לבית אימור אכלתיה וכיון שכן כל הבתים בחזקת בדוקים הם ובכולה תלינן להקל דומיא דעיר שכבשוה כרכום דתלינן להקל היכא דאיכא מחבואה אחת אף שאינה מחזקת אלא אחת. הן אמת שדברי מרן הכ\"מ בתירוצו השני מסכים למה שכתבנו שכתב וז\"ל א\"נ משום דהוי ס\"ס ספק לבית זו נכנס או לאותו בית ואת\"ל לבית זה ספק אכלתיה או לא ע\"כ. אלא שלא היה צריך לטעמא דספק ספיקא. וטעמא דמילתא הוא משום דבשלמא בדבר הודאי מיחזי כשקרא כשבאו לישאל בבת אחת אם אנו מטהרים שניהם אבל בדבר שהוא משום ספק לא מיחזי כשקרא דאמרי קים להו לרבנן שלא נטמאת אחת מהם וכן גבי בתים דליכא חמץ בשום אחת מהם ומשום הכי אוקמוה בהני אדינא דאורייתא דאפילו באו לישאל כאחת שניהם טהורים. וכל כך פשוט נראה בעיני דין זה עד שאני תמיה על החולקים על רבינו ומשוים דין הבדיקה לדין הטומאה איך לא השגיחו בסוגיא דכתובות דמוכח מינה דהכא גבי בדיקה אפילו בבת אחת כולם בחזקת בדוקים הם. ומיהו אפשר לחלק דשאני התם דלהחמיר צריך לומר שהיה שם מעשה משום הכי תלינן לקולא ואמרינן שלא נטמאת אחת מהן אבל הכא גבי בדיקה דאדרבה להקל צריך לומר שהיה שם מעשה דאימור העכברים אכלוהו אפשר דלא דמי והדבר צריך אצלי תלמוד: והנראה אצלי דסבירא להו דהכא מיירי דהככר גדול דליכא למימר אכלתיה וכ\"כ התוס' בפ\"ק דפסחים (דף ט') ד\"ה היינו דכולה שמעתין מיירי שהככר כ\"כ גדול דליכא למימר אכלתיה. וכיון שכן הוי ודאי דרבנן ומדמינן לה לשני שבילין. ורבינו ז\"ל לא ניחא ליה בזה דאפילו שהככר גדול אימור עכברים נמצאו שם ואכלוהו. ונראה דבלא ביטל אפילו רבינו יודה דאפילו באו בזה אחר זה דבעי בדיקה דהא ספיקא דאורייתא הוא ולחומרא ולא פליגי אלא בביטל ובאו בבת אחת דלרבינו ז\"ל לא בעי בדיקה ולהטור וסיעתו בעי בדיקה דומיא דשני שבילין דאף ע\"ג דספק טומאה ברה\"ר להקל בבת אחת אזלינן לחומרא ה\"נ לענין בדיקה וכן פירש\"י ז\"ל. אך איכא לעיוני טובא בדברי רבינו שהרי פסק בדין י\"ב דספק נכנס ספק לא נכנס צריך לבדוק ולפי זה היה לו להחמיר אפילו בזה אחר זה דע\"כ לא אמרינן דתולין להקל אלא במלתא דכל צד וצד בפני עצמו היו תולין בו להקל ולפיכך כשהם סותרים אלו לאלו מחמרינן בבת אחת ומקלינן בזה אחר זה אבל בדבר שכל צד וצד בפני עצמו ראוי להחמיר מעולם לא שמענו שיהיו תולין בו להקל שהרי שני שבילין ברה\"י אליבא דכ\"ע אף בזה אחר זה שניהם טמאים. והראב\"ד ז\"ל כתב בהשגות וז\"ל שתולין לקולא דהוה ליה כספק ביאה לענין בדיקה ותולין זה בזה. וי\"ל אף לענין ביטול דומיא דטומאה וי\"א דלא אמרו תולין זה בזה לטומאה אלא לאוכלי טהרות וכן לענין בדיקה אבל לביטול אזלינן לחומרא ע\"כ. וכתב על זה הרב לחם משנה י\"ל אף לענין ביטול דומיא דטומאה דהתם הם טהורים לדברי ר\"י או אולי שהוא גורס בדברי ר' יוסי בין כך ובין כך טהורים ע\"כ. ואין צורך לזה דהא כי נמי אתי כר\"י או דגריס בר' יוסי טהורים ופסק כותיה הא לאו בכל מלתא מטהרי דהא בבת אחת כ\"ע מודו דטמא וא\"כ איכא לאוקומי דברי הראב\"ד בבאו לישאל זא\"ז וכגירסתנו ופסק כר' יוסי. אך איכא לאתמוהי בדברי הראב\"ד הללו דהיכי יליף ביטול מטומאה שאני התם משום דהוי טומאה בר\"ה וקי\"ל דספיקו טהור משום הכי תולין זה בזה אבל גבי ביטול דהו\"ל לחומרא מנ\"ל דתולין זה בזה וצ\"ע: שם <b>או שבדק ומצא ככר.</b> שם בגמרא על ובדק ואשכח פלוגתא דרבי ורשב\"ג. וכתב הטור סי' תל\"ט ראה שהכניס הככר לבית ונכנס אחריו ובדק כל הבית ולא מצא אין צריך לבדוק יותר ואפילו אם לא ביטל אין צריך לבדוק ואם בדק קצת מהבית ומצא אם ביטל תלינן להקל שזהו שהכניס ואין צריך לבדוק עוד ואם לא ביטל צריך לגמור בדיקת כל הבית ע\"כ. ובעל המאור פסק כרבי דאפילו ביטול לא בעינן וכן נראה שהוא דעת הראב\"ד אלא שטעות נפל בספרים שכתוב כרשב\"ג דפליג עליה דרבי וצ\"ל כרבי דפליג עליה דרבי שמעון בן גמליאל שהרי גבי דברים דאפילו בדאורייתא אזלינן לקולא מייתי לה ורבינו ז\"ל לא ביאר דעתו אך ממ\"ש ה\"ה דטעמא משום דפסק כרבי משמע אפילו לא ביטל: "
+            ],
+            [
+                "<b>הניח החמץ בזוית זו ומצאו בזוית אחרת כו'.</b> פלוגתא דרשב\"ג ורבנן ופסק רבינו כרבנן ונראה מדבריו דאפילו ביטל צריך לבדוק משום דבספק זה החמירו וכתב הטור ז\"ל הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת אם לא ביטל צריך לבדוק ע\"כ וכ\"כ בעל המאור. והראב\"ד פסק כרשב\"ג ולדידיה אפילו לא ביטל ומ\"ש הניח בזוית זו א\"צ לבדוק כרשב\"ג לאו דוקא לבדוק דאפילו ביטול לא בעי וכמבואר בדבריו בהשגה שלמעלה מזו. ודע דלסברת בעל המאור שפסק כרבנן צ\"ל דמיירי כגון שאינו יודע כמה ככרות הניח וצריך בדיקה שמא לא מצא כלום. דאי לא תימא הכי תיקשי דהא איהו פסק כרבי דאמר ככר שאבד זהו ככר שנמצא ואפילו ביטול לא בעי וא\"כ היכי פסק כחכמים בהניח בזוית זו ומצא באחרת אימא ככר שאבד זהו שנמצא אלא ודאי כדכתיבנא וכן כתבו התוס': ומ\"ש רבינו או שהניח תשע חלות ומצא עשר. מדסתם וכתב צריך לבדוק משמע דסבירא ליה דאפילו ביטל צריך לבדוק וכמו שדקדק מרן וכן דעת הראב\"ד. וכ\"כ הטור וז\"ל הניח תשע ככרות ומצא עשר צריך לבדוק אחר כל התשע וכן אם הניח עשר ומצא תשע צריך לבדוק אחר כל העשר ואפילו אם ביטל ע\"כ. וטעמו משום דאי מיירי בלא ביטל אפילו אי אמרינן מנה מונח ומנה מוטל צריך לבדוק כל הבית דהא קי\"ל כרשב\"ג דאמר תבדק כל השדה. ודוחק לומר דמאי דאמרינן הניח עשר ומצא תשע האי סיפא אליבא דרבי דוקא אלא אף כרשב\"ג אתי ומיירי בשביטל משום דהוי כאלו ליכא ספק. ו��ינה דחלוקה קמייתא נמי דהניח תשע ומצא עשר הוי דכותיה. ובעל המאור פסק כרבנן אך דוקא כשלא ביטל אבל אם ביטל אזלינן לקולא וטעמו משום דס\"ל דהאי סוגיא אתיא כרבי אלא דשאני הכא דאיכא ריעותא קמן: "
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס עכבר לבית וככר בפיו ויצא עכבר משם וככר בפיו אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא ואינו צריך לבדוק.</b> הנה הטור ז\"ל כתב וז\"ל ואם עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו כו' אם לא ביטל צריך לחזור ולבדוק דהוי ספיקא דאורייתא ואם ביטל הוי ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק ע\"כ. וא\"ת אפילו אם לא ביטל למה צריך בדיקה והא ספק ספיקא הוא ספק זה הככר שנכנס בפי העכבר הוא זה שיצא ואת\"ל דלא אימור אכלתיה דהא בדין תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ דאמרינן דאפילו לא בטל אם הככר אינו גדול דאפשר שיאכלנו אין צריך לבדוק משום דאיכא ספק ספיקא ומדלא חילק הכא בין ככר גדול לככר קטן משמע דבכל גונא אם לא ביטל צריך לבדוק. וי\"ל דהאי ספק דאימור אכלתיה הוי ספק גרוע ודוקא גבי תשעה צבורין של מצה דלא איתחזק איסורא דחמץ מעולם מהני ספק זה לעשותו סניף לספק דחמץ או מצה והוי ספק ספיקא ואין צריך לבדוק אפילו אם לא ביטל וכן בשני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתו שני עכברים וכו' מהני האי ספק דאימור אכלתיה להיות ס\"ס מאחר דלא איתחזק איסורא בבית לבדוק דאימר מצה נכנס. אבל הכא דאיתחזק איסורא דע\"כ חמץ נכנס לבית זה לא מהני ספק דאימור אכלתיה להיות ס\"ס וכ\"כ מרן הב\"י גבי צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים. וכן צריך לומר במ\"ש הטור דאם בדק קצת מהבית ומצא אם לא ביטל צריך לגמור בדיקת כל הבית והתם נמי איכא ס\"ס ספק אם זה שמצא הוא אותו שנאבד ואת\"ל דלא אימור אכלתיה. אלא ודאי דשאני היכא דאתחזק איסורא דלא מהני ספק דאימור אכלתיה ואע\"ג דגבי על ובדק ולא אשכח תלינן באכילה כבר כתב מרן דשאני התם דאיכא ידים מוכיחות שהרי בדק ולא מצא: והא דאם ביטל הוה ספיקא דרבנן וא\"צ לבדוק לאו משום ספק דאימור אכלתיה דהא כתיבנא לעיל דספק זה לא מהני אפילו בדרבנן כל היכא דאיכא ודאי חמץ. אלא טעמא דאזלינן לקולא היינו משום דאמרינן ככר זה שיצא בפי העכבר הוא אותו שנכנס ואע\"ג דלגבי ספק ספיקא כתבנו לעיל דלא חשיב האי ספק לאו משום דלא מיקרי ספק אלא דלא חשיבא טובא לאחשוביה לספק דאכילה בספק כמו ספק דחמץ או מצה אבל אה\"נ דספק מיקרי. ולפי זה בדרבנן דלא בעינן אלא חד ספיקא אזלינן לקולא. וכן צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים אם באו לשאול זא\"ז אין שום אחד מהם צריך בדיקה אם ביטל. וכן אם בדק קצת מהבית ומצא אם ביטל תלינן להקל דאע\"ג דלא חשיבא ספק לגבי ספק ספיקא מ\"מ לגבי עצמו ספק מיקרי ובדרבנן דלא בעינן אלא חד ספק תלינן להקל. אבל לעולם בספק דאכילה לחודיה לא מהני אפילו בדרבנן ומשום הכי כתב הטור שאם בא האחד לשאול עליו ועל חבירו שניהם צריכים בדיקה אפילו אם בטלו משום דהשתא ליכא אלא ספק דאכילה וכיון דאיתחזק איסורא לא מהני ספק זה אפילו בדרבנן וכדכתיבנא. ורבינו ז\"ל פסק באלו הבעיות בראשונה ובאחרונה לקולא ובאמצעיות לחומרא וכבר כתב ה\"ה דהטעם משום דפוסק כאת\"ל. והא דאצטריך לומר בחלוקה קמייתא דטעמו של רבינו הוא משום דפסק כאת\"ל ולא קאמר משום דסבר כרבי דאמר זה שאבד זהו שנמצא היינו משום דהכא איכא למיחש אפילו לרבי דמסתמא הראשונה נשארה בבית וזהו אחר שיצא וכמ\"ש התוס' ומשום הכי איצטריך לומ�� דפסק כאת\"ל. ובעל המאור פסק כהטור דלענין ביטול נקטינן לחומרא ולענין בדיקה נקטינן לקולא: "
+            ],
+            [
+                "<b>כזית חמץ בשמי קורה מחייבים אותו להביא סולם להורידו שפעמים יפול משמי קורה. היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו.</b> בעיות בגמרא שם בפ\"ק. וכתב הטור סי' תל\"ח וז\"ל ותו מיבעיא ככר למעלה על הקורה אם צריך סולם להורידו ואם הוא בבור אם צריך סולם להעלותו ואם הוא בפי נחש אם צריך חבר להוציאו ולא איפשיטו כו' אבל הראב\"ד כתב דהנך בעיין לאו לכתחילה בעי אם צריך להוציאו אם לאו דודאי צריך שאל\"כ הו\"ל כמטמין בבורות אלא כשבדק וביטל מיירי ולאחר איסורו מצא. וכתב על זה מרן הב\"י וז\"ל הראב\"ד לא כתב כן אלא על חמץ בבור ורבינו ז\"ל מפני שסובר שכל אלו הבעיות עלו בתיקו א\"כ בענין שנפרש אחד מהם יתפרשו כולם. ומאחר שהראב\"ד כתב גבי חמץ בבור דלא בעי בלכתחלה אלא כשבדק וביטל א\"כ הוא סובר דכל הנך בעיין נמי לא הוו לכתחלה אלא בבדק וביטל אבל ה\"ה סבור שלא חילק הראב\"ד אלא בזו דחמץ בבור בלבד ע\"כ. ולא ידעתי כונת דברי מרן בזה דפשיטא דלדעת הראב\"ד כי היכי דבעיית ככר בבור מיירי בבדק ובטלו לאחר איסורו מצאו ה\"נ ככר בפי נחש וככר בשמי קורה מיירי בכה\"ג שהרי טעמו דהראב\"ד הוא דכל שמצאו קודם זמן איסורו אע\"פ שביטלו צריך להוציאו כיון שבשעה שחל איסורו יודע בו ואם אינו מוציאו הו\"ל מטמין בבור דביטול לא מהני אלא לחמץ שלא היה ידוע לו בשעה שחל זמן איסורו. וטעם זה שייך בשני הבעיות האחרות. ומה שלא השיגו הראב\"ד באחרות הוא משום דליכא הוכחה מהתם דסבר רבינו דלכתחלה מיבעיא ליה דאפשר דרבינו נמי מפרש לה במצא לאחר זמן איסורו. אבל גבי חמץ בבור דכתב מבטלו בלבו ודיו ע\"כ דלאו במצא לאחר זמן איסורו מיירי דאז אינו יכול לבטל וא\"כ ס\"ל לרבינו דבעיי דרבא הוי לכתחלה ומשום הכי השיגו הראב\"ד. ולא ראיתי בדברי ה\"ה דבר שיורה הפך מזה ובעל המאור פסק בהנך בעיי לחומרא אפילו אם ביטל יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם של הקדש הוא א\"צ לכפות עליו כלי שהכל פורשין ממנו.</b> (א\"ה אתיא כמ\"ד דהאוכל חמץ של הקדש במועד מעל כדאיתא בפרק כל שעה (דף כ\"ט.) ועיין בדברי הרב המחבר בה' מלוה ולוה מ\"ש ע\"ד המרדכי יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד ביעור חמץ שורפו וכו' עד ואחר כך זורקו לים.</b> משנה בפ' כל שעה ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ\"א אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ובגמרא (דף כ\"ח.) איבעיא להו היכי קאמר מפרר וזורה לרוח ומפרר ומטיל לים או דלמא מפרר וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה ותנן נמי גבי ע\"ז כה\"ג ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים ואיבעיא להו היכי קאמר שוחק וזורה לרוח ושוחק ומטיל לים או דלמא שוחק וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה אמר רבה מסתברא ע\"ז דלים המלח קא אזלא לא בעי שחיקה חמץ דלשאר נהרות קא אזיל בעי פירור א\"ל רב יוסף אדרבה איפכא מסתברא ע\"ז דלא ממיס בעי שחיקה חמץ דממיס לא בעי פירור תניא כותיה דרבה תניא כותיה דרב יוסף וכו'. והנה אליבא דרבה הדבר פשוט שאין הדבר תלוי אלא בהיות ההשלכה לים המלח או לשאר נהרות שאם הוא לים המלח פשיטא דלא בעי החמץ פירור דלא יהא החמץ חמור מע\"ז וכי היכי דבע\"ז לא בעי שחיקה בים המלח ה\"נ בחמץ לא בעי פירור בים המלח. ובע\"ז נמי מהני שחיקה בשאר נהר��ת כי היכי דמהני פירור גבי חמץ בשאר נהרות. דהא ברייתא דקתני שחיקה בע\"ז אוקמה רבה בשאר נהרות אך בסברת ר\"י דמחלק בין דבר דממיס לדבר דלא ממיס יש להסתפק במאי מיירי דאפשר דרב יוסף לא בעי שחיקה בע\"ז אלא בשאר נהרות משום דלא ממיס אבל בים המלח מודה ר\"י דלא בעי שחיקה אף דלא ממיס. ולפי זה לא פליג ר\"י ארבה אלא בחמץ דמימס דלרבה בשאר נהרות בעי פירור ולר\"י אף בשאר נהרות לא בעי פירור משום דממיס אך בע\"ז לא פליג עליה כלל ולכ\"ע בים המלח לא בעי שחיקה אף דלא ממיס ובשאר נהרות לכ\"ע בעי שחיקה. ואפשר עוד לצדד ולומר דר\"י ס\"ל דאף בים המלח בעי שחיקה משום דלא ממיס אבל בחמץ דממיס לא בעי פירור בים המלח אבל בשאר נהרות בעי פירור אף דממיס. ולפי זה לא פליג ר\"י ארבה כי אם בע\"ז ובים המלח דלרבה לא בעי שחיקה אך בע\"ז בשאר נהרות אין מחלוקת ביניהם דאף רבה מודה דבעי שחיקה ובחמץ נמי אין מחלוקת ביניהם כלל דאי בים המלח לכ\"ע לא בעי פירור ואי בשאר נהרות לכ\"ע בעי פירור. ואפשר עוד לצדד לומר דרב יוסף ס\"ל דהיות ההשלכה לים המלח או לשאר נהרות אינו מעלה ומוריד כלל ואין הדבר תלוי אלא בממיס ולא ממיס דאי ממיס כגון חמץ אף בשאר נהרות לא בעי פירור ואי לא ממיס כגון ע\"ז אף בים המלח בעי שחיקה. ולפי זה פליג ר\"י עליה דרבה בתרתי בע\"ז בים המלח דלרבה לא בעי שחיקה ולרב יוסף בעי שחיקה ובחמץ בשאר נהרות דלרבה בעי פירור ולרב יוסף לא בעי פירור: הכלל העולה דארבע חלוקות הם. האחת הוא חמץ בים המלח. והשנית חמץ בשאר נהרות. והשלישית ע\"ז בשאר נהרות. והרביעית ע\"ז בים המלח. והנה החלוקה הראשונה דהיינו חמץ בים המלח אליבא דכ\"ע לא בעי פירור ואין בזה מחלוקת כלל. וכן בע\"ז בשאר נהרות דהיינו החלוקה השלישית אליבא דכולי עלמא בעי שחיקה ואין בזה מחלוקת כלל. אך בחלוקה השנית דהיינו חמץ בשאר נהרות והחלוקה הרביעית דהיינו ע\"ז בים המלח בהא פליגי רבה ורב יוסף. ולפי הצד הראשון שכתבנו לעיל דרב יוסף לא מיירי אלא בשאר נהרות נמצא דגם בחלוקה הרביעית דהיינו ע\"ז בים המלח לא נחלקו דכ\"ע לא בעי שחיקה ואין בין רבה ור\"י אלא החלוקה השניה דהיינו חמץ בשאר נהרות דלרבה בעי פירור ולרב יוסף לא בעי פירור. ולפי הצד השני שכתבנו לעיל דר\"י לא מיירי אלא בים המלח נמצא דהחלוקה השניה דהיינו חמץ בשאר נהרות לא נחלקו בה ולכ\"ע בעי פירור ואין בין רבה לרב יוסף אלא החלוקה הרביעית דהיינו ע\"ז בים המלח דלרבה לא בעי שחיקה ולר\"י בעי שחיקה. ולפי הצד השלישי שכתבנו לעיל דרבה מיירי בין בים המלח ובין בשאר נהרות נחלקו רבה ור\"י בחלוקה השניה דהיינו חמץ בשאר נהרות ובחלוקה הרביעית דהיינו ע\"ז בים המלח דלרבה חמץ בשאר נהרות בעי פירור ולר\"י לא בעי פירור וע\"ז בים המלח לרבה לא בעי שחיקה ולר\"י בעי שחיקה: וראיתי להתוס' ז\"ל שכתבו וז\"ל ע\"ז דלא ממיס בעיא שחיקה לכאורה משמע דלר\"י בעי שחיקה אפילו בים המלח דמסתמא אמאי דקאמר רבה אין צריך שחיקה דהיינו בים המלח קאמר רב יוסף דבעי שחיקה ועוד אי בשאר נהרות דוקא קאמר רב יוסף דבעי שחיקה ולא בים המלח ולא פליג ארבה בע\"ז אלא בחמץ א\"כ מאי קאמר תניא כותיה דרב יוסף ומאי קאמר נמי שחיקה קשיא לרבה ע\"כ. והנה התוספות שללו הצד הראשון שכתבנו לעיל דרב יוסף לא מיירי אלא בשאר נהרות ולא פליג ארבה כי אם בחמץ בשאר נהרות מכח ג' הכרחיות. האחד דמסתמא כי קאמר ר\"י ע\"ז דלא ממיס בעי שחיקה היינו במאי דקאמר רבה דלא בעי שחיקה אתא איהו למימר דכיון דלא ממיס בע�� שחיקה וא\"כ ע\"כ דמיירי בים המלח דלרבה לא בעי שחיקה ולר\"י בעי שחיקה. וההכרח השני הוא דאם איתא דלא פליג בע\"ז מאי קאמר תניא כותיה דר\"י ומייתי ברייתא דע\"ז והלא בע\"ז לא נחלקו. ותו דקאמר שחיקה קשיא לרבה ואי בע\"ז לא נחלקו היכי קשיא לרבה טפי מרב יוסף והא לר\"י נמי צריך לאוקומי לברייתא בשאר נהרות דוקא. אלא ודאי דלר\"י בעי שחיקה אפילו בים המלח ומשום הכי קאמר תניא כותיה דר\"י דתני סתמא דבעי שחיקה בע\"ז וסתמא דע\"ז הוא לים המלח ואפילו הכי קתני דבעי שחיקה והוי תיובתא לרבה והוצרך לדחוק לאוקומה בשאר נהרות. עוד כתבו התוספות ולפי זה לר\"י בשאר נהרות לא מהני שחיקה מדקא מצריך להוליך לים המלח ע\"כ. וכונתם היא דאי ר\"י מיירי בים המלח ואפילו הכי בעי שחיקה ע\"כ ס\"ל דבשאר נהרות לא מהני שחיקה דאי אמרת דבשאר נהרות מהני שחיקה א\"כ לאיזה תכלית הוזכר בע\"ז הולכה לים המלח בשלמא לרבה ניחא דהולכה לים המלח מהני דלא נבעי שחיקה אך לרב יוסף דגם בים המלח בעי שחיקה אם איתא דגם בשאר נהרות מהני שחיקה אמאי מצרכינן להוליך לים המלח אלא ודאי דלר\"י בשאר נהרות לא מהני שחיקה. (א\"ה ועיין לעיל בפ\"ח מה' עכו\"ם דין ו'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם קיבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו ה\"ז חייב לבערו וכו'.</b> ז\"ל הריב\"ש סי' ת\"א ולקנות חמץ לצורך העכו\"ם במעותיו של עכו\"ם בחוה\"מ איסור גמור הוא וכו' ולא עוד אלא שהוא עובר עליו בבל יראה לפי שכשהוא קונה אותו בשביל העכו\"ם אין העכו\"ם בעל המעות קונה אותו שהרי אין ישראל זה נעשה שליח לעכו\"ם ואינו זוכה בשבילו וכו'. ולא הבנתי כונת הרב בזה דהן לו יהי דיש שליחות לעכו\"ם הרי עובר בבל יראה דאף דנימא דהעכו\"ם בעל המעות קונה אותו מטעם דהישראל הוא שלוחו מ\"מ הוה ליה חמצו של עכו\"ם ביד ישראל ואחריותו עליו דעבר משום בל יראה. גם מ\"ש מ\"מ גם העכו\"ם לא קנה אותו והרי הוא ברשות העכו\"ם הראשון והוה ליה כחמצו של עכו\"ם ביד ישראל כשקיבל עליו אחריות וכו' גם בזה לא ירדתי לסוף דעת הרב דלא דמי כלל לחמצו של עכו\"ם ברשות ישראל וקבל עליו אחריות דהתם שניהם בעלים מיקרו זה מפני שגוף החמץ שלו וזה מפני שאחריותו עליו אבל הכא עכו\"ם הראשון כיון שלקח דמיו נסתלק לגמרי והוי הפקר וישראל לא ניחא ליה דליקני שלא לעבור כמו שכתב הרב למעלה אם כן אין כאן חמצו של ישראל כלל דומה למאי דאמרינן בפרק חזקת הבתים נכסי העכו\"ם הרי הן כהפקר כל המחזיק בהם קנה מה\"ט דעכו\"ם כיון דשקיל זוזי איסתלק וישראל לא קנה עד שיכתוב לו את השטר וה\"נ דכוותה (א\"ה וגם העכו\"ם השני לא זכה מטעם דאין שליחות). סוף דבר שדברי הרב ז\"ל מרפסן איגרי וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל ט\"ו שנאמר בערב תאכלו מצות.</b> מבואר בס\"פ ערבי פסחים דמצה בזמן הזה דאורייתא אליבא דרבא וקי\"ל כותיה (א\"ה ולענין אם אכל מצה שלא כדרך הנאה אם יצא י\"ח עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מהל' יסודי התורה). ובת\"כ פ' אמור גרסינן ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה והלא דין הוא ומה אם זה שאין טעון סוכה טעון מצה זה שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה ת\"ל הזה חג המצות זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה ע\"כ. תו גרסינן התם הזה חג הסוכות זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה והלא דין הוא ומה אם זה שאינו טעון מצה טעון סוכה חג המצות שהוא טעו�� מצה אינו דין שטעון סוכה ת\"ל הזה חג הסוכות זה (חג הסוכות) טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה ע\"כ. וכתב הרב קרבן אהרן במאי דשנו בשני הברייתות הללו והלא דין הוא דלזה איצטריך קרא למעוטי משום דאי לאו ק\"ו לא הוה אצטריך זה למעוטי דמהיכא תיתי לרבויי. ותמיהא לי מלתא דלמאי איצטריך קרא למכתב זה גבי מצה למעוטי חג הסוכות ממצה וגבי סוכה למעוטי חג המצות מסוכה לא ליכתוב אלא או זה דחג המצות או זה דחג הסוכות ואנו ממעטים סוכה ממצה ומצה מסוכה. משום הכי כתב קרא זה גבי חג המצות ממשמעותיה דקרא מימעיט חג הסוכות ממצה דהכי קאמר הזה חג המצות יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה ומדאיצטריך קרא למעוטי חג הסוכות ממצה על כרחך למדנו דאין חג המצות טעון סוכה דאי אמרת בשלמא דאין חג המצות טעון סוכה משום הכי איצטריך קרא למכתב הזה למעוטי חג הסוכות ממצה משום דאי לאו דמיעטיה קרא ה\"א שחג הסוכות טעון מצה מק\"ו ומה אם זה שאין טעון סוכה טעון מצה זה שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה. אלא אי אמרת דחג המצות טעון סוכה לא איצטריך הזה דחג המצות למעוטי חג הסוכות ממצה דמהיכא תיתי דחג הסוכות טעון מצה דאיצטריך קרא למעוטי הא ליכא ק\"ו כיון דחג המצות טעון סוכה. אלא ודאי מדמיעט קרא חג הסוכות ממצה ע\"כ למדנו ג\"כ שאין חג המצות טעון סוכה. וכן נמי אי הוה כתיב קרא דהזה גבי חג הסוכות היינו ממעטים חג המצות מסוכה ממשמעותיה דקרא וחג הסוכות ממצה מדאיצטריך קרא למעוטי חג המצות מסוכה וכדכתיבנא לעיל: ונראה לומר דאי לא כתב קרא הזה אלא גבי חג המצות לא הוה ממעטינן אלא חג הסוכות ממצה אבל חג המצות היינו אומרים דטעון סוכה ומאי דאצטריך קרא למעוטי חג הסוכות ממצה הוא משום דאי לא כתב קרא הזה גבי חג המצות לא היינו יודעים אם חג המצות טעון סוכה אי לא ואי חג הסוכות טעון מצה אי לא, משום דאם היינו אומרים דאין חג המצות טעון סוכה ע\"כ היינו אומרים דחג הסוכות טעון מצה מק\"ו ומה אם חג המצות שאינו טעון סוכה טעון מצה חג הסוכות שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה. ואם היינו אומרים דאין חג הסוכות טעון מצה ע\"כ היינו אומרים דחג המצות טעון סוכה מק\"ו ומה חג הסוכות שאינו טעון מצה טעון סוכה זה שטעון מצה אינו דין שטעון סוכה א\"כ לא היינו יודעין באיזה מקום נאמר הק\"ו אי בחג המצות או בחג הסוכות ואפשר דמספיקא היינו אומרים שחג המצות יהא טעון סוכה וחג הסוכות יהא טעון מצה. ולפי זה אם לא כתב קרא אלא הזה דגבי חג המצות הו\"א דקרא לא אתא אלא ללמדנו המקום שנעשה בו הק\"ו שלא נעשה אותו בחג הסוכות ויהיה טעון מצה להכי כתב הזה לומר זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה. אבל אה\"נ שנעשה הק\"ו גבי חג המצות ונאמר אם חג הסוכות שאינו טעון מצה טעון סוכה חג המצות שטעון מצה אינו דין שטעון סוכה להכי כתב קרא הזה דגבי חג הסוכות ללמדנו שלא נעשה הק\"ו לגבי חג המצות ואי כתב קרא הזה דגבי חג הסוכות לבד הו\"א איפכא דקרא לא אתא למעוטי אלא שלא נעשה הק\"ו לגבי חג המצות אבל אה\"נ שנעשה הק\"ו לגבי חג הסוכות ונאמר אם חג המצות שאינו טעון סוכה טעון מצה חג הסוכות שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה לזה כתב קרא הזה דגבי חג המצות ללמדנו שאין חג הסוכות טעון מצה ולפי זה אצטריכו תרוייהו הזה דגבי חג המצות והזה דגבי חג הסוכות (א\"ה עיין בזה בהלכות שמיטה ויובל כי שם באר\"ה ברייתא אחרת דוגמא לזה יע\"ש בס\"ד): "
+            ],
+            [
+                "<b>כרכן בסיב וכיוצא בו ובלען אף ידי מצה לא יצא.</b> (א\"ה ולענין אם כרך דבר איסור בסיב ואכלו עיין בדברי הרב המחבר בפי\"ד מהל' מאכלות אסורות דין י\"ב): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו.</b> דין זה יצא לרבינו מהא דאמרינן בירושלמי א\"ר לוי האוכל מצה בע\"פ כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. ונשאל הריב\"ש סי' ת\"ב אם האיסור הוא לבד במצה השמורה לצאת בה או בכל מצה ואם מותר לאכול מצה עשירה. והשיב הא דר\"ל בכל מצה היא וזה הוא שאמרו בירושלמי רבי לא הוה אכיל לא חמץ ולא מצה. ונראה שם שהיה מתענה שהרי אמרו שם טעם אחר משום דהוה בכור ואם כן שבכל מצה אסור אבל מצה עשירה מותר וכו'. ולא ירדתי לסוף דעתו דלדידיה נמי קשה דלמה היה מתענה היה לו לאכול מצה עשירה. ופי' מכת מרדות מדרבנן כמ\"ש ה\"ה ועיין בתוס' ריש פ\"ד דנזיר שכתבו דהא דמכת מרדות אין לה שיעור הוא דוקא כשמכין אותו על העתיד אבל כשלוקה על מה שעבר אינו לוקה יותר מארבעים יע\"ש: שם <b>וכן אסור לאכול ערב הפסח קודם המנחה.</b> (א\"ה עיין מה שכתב הרב המחבר פ\"ו מהל' כלי מקדש דין ט'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו.</b> (א\"ה בפרק ערבי פסחים אמרינן אמרי לה תרי כסי קמאי צריך הסיבה תרי כסי בתראי לא צריך הסיבה ואמרי לה איפכא והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעו הסיבה, ועיין בדברי הרב המחבר לקמן פ\"א מהל' מגילה דין י\"א מ\"ש ע\"ד הר\"ן בזה יע\"ש):       סליקו להו הלכות חמץ ומצה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,165 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on a Holiday",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות יום טוב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המבשל ביו\"ט וכו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בדרשותיו בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ט ע\"ג): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש ביו\"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה שהמוקצה אסור ביו\"ט ומותר בשבת וכו'.</b> בפ\"ק דיו\"ט (דף ב') אמרינן מכדי מאן סתמיה למתניתין רבי מאי שנא בשבת דסתם לן כר\"ש ומ\"ש ביו\"ט דסתם לן כר\"י אמרי שבת דחמיר ולא אתי לזלזולי בה סתם לן כר\"ש דמיקל יו\"ט דקיל ואתו לזלזולי ביה סתם לן כר\"י דמחמיר. ומכאן קשיא לי אהא דאמרינן בפרק חרש (דף קי\"ב) שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן יו\"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן (א\"ה עיין בתוס' פ\"ק דסוכה (דף ו'.) ע\"א ד\"א אמרו לו. ובשיטה כ\"י מהרשב\"א ר\"פ משילין כתוב וז\"ל יו\"ט דקיל ואתו לזלזולי ביה איכא למידק דהא במתני' טפי שריא ביו\"ט מבשבת. ונ\"ל דבעיקרי מלאכות גופייהו שרי ביו\"ט אבל במה שהותר קצתו כאן וכאן יותר יש להחמיר ביו\"ט מבשבת זת\"ד.) ובפ\"ב דיו\"ט (דף כ\"א) אמרינן שאני שבות שבת משבות יו\"ט ופירש\"י דהחמירו חכמים בדבריהם בשבת מביו\"ט. גם הר\"ן פ\"ב דיו\"ט אההיא שכתב ומהא משמע דלהרבות מותר וכו' כתב בשם ר\"י דבשבת דאיסור סקילה גזרו אבל ביו\"ט דאיסור לאו הקילו ועיין ביבמות ר\"פ האשה רבה (דף קי\"ט.) דאמרינן א\"ר בר אבהו רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו א\"ר מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו. ורש\"י ז\"ל מחלק בין חששא להרחקה דבהרחקה מחלקינן בין איסור כרת לאיסור לאו. וקשיא לדבריו סוגיא דפרק הערל (דף פ\"ב) דאיירי לענין אם תעלה בק\"א ואמרינן עלה דאין לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת. (אמר המגיה עיין בתרומת הדשן סימן ר\"נ שהשיגו לרש\"י מסוגיא זו ועיין מהריק\"ו שרש ע\"ב בסופו) ובפרק הנחנקין (דף פ\"ד) אמרינן רב לא שביק לבריה למשקל ליה סילוא ופריך אי הכי אחר נמי ומשני אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק. ובפרק השוכר את הפועלים (דף צ') איבעיא לן אי מאי דגזרו רבנן אמירה לכותי שבות הוי דוקא לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דלמא לא שנא ולא איפשיטא (אמר המגיה ועיין עוד בפרט זה בתרומת הדשן סימן רכ\"ג הרשב\"א בחדושיו ליבמות (דף כ\"ד.) הריב\"ש סימן כ\"ד תוספות קדושין (דף י\"ד). ועיין מ\"ש הרמ\"ז בספר גט פשוט (דף קכ\"ו ע\"ג) ובחדושיו ליומא בס' תוספת יום הכפורים (דף כ\"א ע\"ג) מהרימ\"ט חי\"ד סי' א' ובחדושיו לקדושין שם. ונראה מדברי התוס' שם דס\"ל דמאי דאמרינן מה לי איסור לאו וכו' היינו לומר דאפילו באיסור כרת יש להקל כיון דמקילינן באיסור לאו וטעמם משום דהתם הוא בחזקת היתר וסמכינן אחזקה וכן הבין מדבריהם מהרימ\"ט שם. ועל דבריו בתשובה הנזכרת ק\"ל דנראה דס\"ל דאע\"ג דלא איתחזק היתרא כל דלא איתחזק איסורא אמרינן מה לי איסור לאו וכו' ולזה אין לו ראיה מסוגיא דיבמות דשאני התם דאיתחזק היתרא. ועיין מ\"ש הרא\"ש בפ\"ב דכתובות דבאשת איש החמירו טפי מגרושה שהיא בלאו ונתבאר בטאה\"ע סי' קי\"ט ועיין בספר בית שמואל סי' ו' ס' קי\"ד ובפ' בן סורר בעובדא דההוא גברא דהעלה לבו טינא פריך בגמרא בשלמא למ\"ד אשת איש היתה שפיר אלא למ\"ד פנויה היתה מאי כולי האי ואיכא למידק דפנויה נמי כל שאינה מיוחדת לאדם אחד אסורה מדאורייתא לכ\"ע כמבואר בריש הלכות אישות וא\"כ מה לי איסור לאו וכו'. ויש ליישב ע\"פ מ\"ש ה\"ה ר\"פ ה' מהלכות איסורי ביאה וע\"ש. ולפי זה עלה בידינו דלא אמרינן מה לי איסור לאו וכו' אלא באיסור לאוין שחייבים עליהם מלקות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות וכו'.</b> (א\"ה הנה הר\"ן בס\"פ אין צדין כתב דלוקח ביצים מן הכותי ביו\"ט שהוא חוכך בזה אי אזלינן בתר רובא בדבר שיש לו מתירין, ועיין בדברי הרב המחבר בפ\"ז מהלכות מעילה): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד המת ביו\"ט ראשון יתעסקו בקבורתו הכותים.</b> מימרא דרבא פ\"ק דביצה וכתבו התוס' רפ\"ז דנזיר (דף מ\"ז. ד\"ה וכן) דקבורת מת מצוה לא דחי יום טוב וכ\"ש שבת יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפרוח שנולד ביו\"ט אסור וכו'.</b> כתב ה\"ה ועגל שנולד בשבת יש מי שאסרו אותו ביו\"ט הסמוך לו ויש מתירים ואפילו ביומו מותר לחולה וכן עיקר ולזה הסכים הרשב\"א. ולא ידעתי כונת ה\"ה במ\"ש ואפילו ביומו מותר לחולה בודאי בחולה שיש בו סכנה מיירי דאי לאו הכי איך מותר לשחוט בשבת ואי הכי אפילו נבלות וטריפות מאכילין אותו ומה טעם לתלות היתר זה גבי בריא לענין עגל שנולד בשבת, אולי משגה הוא וט\"ס וצ\"ע: *(ע' בעבה\"ק להרשב\"א): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"א מהלכות מעילה דין י\"א): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפני זה אסרו להראות סכין לחכם ביו\"ט כו'.</b> בבדיקה דלאחר שחיטה כתב הרב בעל הלבוש דיש אוסרין ויש מתירין והרב בעל באר שבע הסכים להתיר: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אין קורעין במועד אלא קרוביו של מת.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פרק י\"א מה' אבל): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומטהרין את המצורע.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בדין זה לקמן בפרקין הלכה י\"ט ד\"ה נחזור לעניננו יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>ודנין דיני ממונות ודיני מכות ודיני נפשות במועד ומי שלא קבל עליו הדין משמתין אותו במועד.</b> בפרק ואלו מגלחין (דף י\"ד:) מנודה מהו שינהוג נדויו ברגל א\"ר יוסף ת\"ש דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות ואי לא ציית דינא משמתינן ליה ואי ס\"ד אינו נוהג נדויו ברגל משומת ואתי מעיקרא אתי רגל ודחי ליה השתא משמתינן ליה אנן א\"ל אביי ודלמא לעיוני בדיניה וכו' אמר אביי ת\"ש ומנודה שהתירו לו חכמים אמר רבא מי קתני שהתירוהו חכמים שהתירו לו חכמים קתני דאזל ופייסיה לבעל דיניה ואתי קמי רבנן ושרו ליה. וראיתי להטי\"ד ר\"ס של\"ד שכתב אפילו פגע הרגל בתוך שלשים יום של נדוי אינו מבטל אותו וכתב על זה מרן הב\"י כן משמע בר\"פ אלו מגלחין והרב הב\"ח כתב דהיינו מדתנן והמנודה שהתירו לו חכמים והתוספות כתבו בשם הירושלמי דמקשה והלא פשע שלא בא לפני המועד לפני חכמים להתיר לו נדויו ומשני שכלו לו שלשים יום של נדוי במועד דאין נדוי פחות משלשים יום אלמא דהרגל אינו מבטל הנדוי ע\"כ. ותמהני דלמה לו לבקש עצות מרחוק בדבר שהיא בעיא בש\"ס ופשטוה מברייתא כדבר האמור. גם על מרן ז\"ל תלונותי שכתב כן משמע דאמאי לא הביא סוגיא זו דהביאה הרי\"ף שם בהלכות וכתב ומנודה נוהג נדוי ברגל ובהכי סלקא שמעתתא וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל דהיינו מדתנן דנין דיני ממונות במועד ואי לא ציית דינא משמתינן ליה ע\"כ. גם רבינו ז\"ל אע\"ג דלא הזכיר דין זה בהלכות ת\"ת מ\"מ כבר כתבו הכא בפרקין באומרו ומי שלא קבל עליו הדין משמתין אותו במועד ומכאן מוכח דנוהג הנדוי ברגל דאי לא משומת ואתי מעיקרא אתי רגל ודחי ליה השתא משמתינן ליה: ודע  דבתר הכי גרסינן התם בגמרא מצורע מהו שינהוג צרעתו ברגל אמר אביי ת\"ש והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו הא בימי טומאתו נוהג לא מבעיא קאמר לא מיבעיא בימי טומאתו דלא נהיג אבל לטהרתו ניגזור שמא ישהא קרבנותיו קמ\"ל. וק\"ל טובא דלעיל בסוגיא הנזכר רצה רב יוסף להוכיח דמנודה נוהג נידוי ברגל ודחי ליה אביי ושוב רצה אביי להוכיח דאינו נוהג מדקתני ומנודה שהתירו לו חכמים והוה ס\"ד דאביי דהכונה היא שהתירו לכל מנודה נדוי ברגל דאין נדוי נוהג ברגל ודחי ליה רבא מי קתני שהתירוהו חכמים שהתירו לו חכמים קתני דאזל ופייסיה לבעל דיניה וכו'. והשתא כפי רבא אמאי לא פשיט אביי להפך דנוהג נדויו ברגל מדקתני והמנודה שהתירו לו חכמים משמע הא בימי נדויו אסור כי היכי דפשיט הכא הא בימי טומאתו נוהג. והכא לא שייך דיחוייא דמצורע דדחינן לא מיבעיא קאמר דהכא גבי נדוי לא שייך למגזר שמא ישהא קרבנותיו: ואולי דלישנא דמתני' דתני והמנודה שהתירו לו חכמים סובל ב' פירושים אפשר שהכונה היא דחכמים התירו לכל מנודה נדוי ברגל והם אמרו דאין נדוי נוהג ברגל. או אפשר דאזל פייסיה לבעל דינו ואתא קמי רבנן והתירו לו והא בימי נדויו אסיר ואביי הוה סבר דפשטא דמתני' היא שהתירו חכמים נדוי ברגל ורבא דחי ליה מי קתני שהתירוהו חכמים דאז הוה מוכרח פירוש אביי שהתירו חכמים נדוי ברגל שהתירו לו קתני ואפשר דהכונה היא דאזל פייסיה לבעל דיניה ואם כן ליכא לאוכוחי ממתני' כלל לא שנוהג ולא שאינו נוהג. ומה שכל המפרשים ז\"ל כתבו דפירוש דמתני' דאזל ופייסיה לבעל דיניה הוא משום דכיון דקי\"ל דנוהג מפשיטותא דרב יוסף דקאמר דנין דיני ממונות במועד א\"כ ע\"כ פירושא דמתני' הוא דאזל ופייסיה לבעל דיניה. א\"נ אפשר לומר דרבא ה\"ק מי קתני שהתירו חכמים שהתירו לו קתני וא\"כ אדרבא זיל דוק לאידך גיסא דנוהג נדויו ברגל מדקתני שהתירו לו משמע הא בימי נדויו נוהג: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין רואין את הנגעים במועד שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל. </b> משנה פ\"ק דמ\"ק ר\"מ אומר רואים את הנגעים בתחלה להקל אבל לא להחמיר וחכ\"א לא להקל ולא להחמיר. ובגמרא תניא ר\"מ אומר רואים את הנגעים להקל אבל לא להחמיר ר' יוסי אומר לא להקל ולא להחמיר שאם אתה נזקק לו להקל נזקק לו אף להחמיר אמר רבי נראין דברי ר\"מ במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט אמר רבא בטהור כ\"ע לא פליגי ��לא חזי בהסגר ראשון כ\"ע לא פליגי דחזי כי פליגי בהסגר שני מר סבר בכהן תליא מלתא אי טהור אמר ליה טהור ואי טמא שתיק ומר סבר לטהרו או לטמאו כתיב. אמר מר אמר רבי נראין דברי ר\"מ במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט והתניא איפכא תנאי היא אליבא דרבי מר סבר צוותא דעלמא עדיף ליה ומר סבר צוותא דאשתו עדיף ליה למימרא דמוחלט מותר בתשמיש המטה אין וכו'. ודע שכדי לבאר סוגיא זו אליבא דרש\"י צריך להקדים קצת הקדמות אליבא דרש\"י ואח\"כ תתבאר הסוגיא בנקל. והנה אליבא דרש\"י המוסגר אסור בתשמיש המטה והמוחלט מותר ובימי ספרו אסור. ועוד ס\"ל לרש\"י דמוסגר אינו משתלח חוץ לשלש מחנות ומוחלט משתלח ובימי ספרו מותר ליכנס תוך המחנה. ופי' צוותא דעלמא אליבא דרש\"י הוא כניסתו לתוך המחנה וצוותא דאשתו הוא מה שמותר בתשמיש המטה. ועוד תדע דפלוגתא דר\"מ ור' יוסי הוא בין בהסגר שני בין במוחלט ור\"מ ס\"ל דאי בעי כהן לשתוק כשיראה סימן טומאה הרשות בידו וגם ס\"ל דלכולי עלמא צוותא דעלמא ניחא ליה מצוותא דאשתו. ור\"י פליג עליה דר\"מ בתרתי חדא דס\"ל דהכהן אינו יכול לשתוק כשיראה סימני טומאה ועוד דלא פסיקא ליה מלתא אי צוותא דעלמא עדיף אי צוותא דאשתו עדיף ואית ליה דאיכא מאן דניחא ליה בצוותא דעלמא מצוותא דאשתו ואיכא מאן דניחא ליה בצוותא דאשתו מצוותא דעלמא. ורבי ס\"ל כר' יוסי בחדא דהיינו שהכהן אינו יכול לשתוק כשיראה סימני טומאה אך במאי דלא פסיק ליה לר' יוסי פליג עליה רבי ופסיקא ליה. אלא שנחלקו אליבא דרבי מאי פסיקא ליה איכא מ\"ד דלרבי צוותא דעלמא עדיפא ליה ואיכא מ\"ד דצוותא דאשתו עדיפא ליה: ועכשיו בוא נבא לביאור הסוגיא. והנה בטהור מתחלתו שנתנגע כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה דאי חזי ליה אין כאן תועלת דאי מטהר ליה מאי קא עביד ליה הא בלאו הכי טהור הוה ואף דאליבא דר\"מ ליכא הפסד דהא ס\"ל דאם רואה בו שהוא טמא יכול לשתוק מ\"מ כיון דליכא תועלת פשיטא דלא חזי ליה וכ\"ש אליבא דר' יוסי דלא חזי ליה דתועלת ליכא ואפשר שיבא לידי הפסד אם יראה בו סימני טומאה דר\"י ס\"ל דאינו יכול לשתוק. ובהסגר ראשון דהיינו אם חל שביעי שלו בחוה\"מ אליבא דכ\"ע חזי ליה דאי מטהר ליה הא שמחה היא לו ואם רואה בו סימן טומאה לא מבעיא לר\"מ דאין זה הפסד דהא יכול לשתוק אלא אפילו לר' יוסי דמוכרח להסגירו פעם אחרת לא חשיב הפסד דהא מעיקרא נמי מוסגר היה ובבית הכלא היה עומד נמצא שאינו מפסידו בשום דבר בהסגר זה השני והרי הוא קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד. כי פליגי ר\"מ ור\"י הוא במוסגר שני וכן פליגי נמי במוחלט. והנה בהסגר שני דהיינו שחל יום י\"ג בחוה\"מ ס\"ל לר\"מ דרואין אותו אם הוא טהור יטהרנו ואם הוא טמא ישתוק משום שאם יטמאנו הרי הוא מוחלט ומשתלח חוץ לשלש מחנות ואע\"ג דנשכר בצוותא דאשתו דבימי הסגרו היה אסור בתשמיש והשתא בימי חלוטו מותר ס\"ל לר\"מ דצוותא דעלמא עדיפא ליה מצוותא דאשתו ומש\"ה רואין את הנגעים להקל ולא להחמיר וכן כשהוא מוחלט ורוצה להראות אל הכהן אם נרפא הנגע ס\"ל דרואין שאם יטהרנו הרי משמחו שנכנס למחנה ואית ליה צוותא דעלמא ואף דמפסיד צוותא דאשתו דבימי ספרו אסור בתשמיש ובימי חלוטו היה מותר כבר כתבנו דלר\"מ צוותא דעלמא עדיף ליה מצוותא דאשתו ואם הוא טמא יטמאנו והכא לא שייך לומר ולא להחמיר דהכא ליכא חומרא דמעיקרא טמא והשתא טמא אלא דנקט האי לישנא דולא להחמיר משום הסגר שני דשייך ביה האי לישנא וכדכתיבנא. ור' יוסי פליג עליה דר\"מ בין בהסגר שני בין במוחלט בהסגר שני פליג עליה משום דס\"ל דהכהן אינו יכול לשתוק כשיראה סימני טומאה ומשום הכי ס\"ל דאינו רואה אותו כלל משום דלמא יטמאנו ויהיה מוחלט וישתלח חוץ לשלש מחנות ומפסיד צוותא דעלמא ואע\"ג דנשכר בצוותא דאשתו אפ\"ה אין רואין דלמא האי גברא ניחא ליה בצוותא דעלמא טפי מצוותא דאשתו וכן נמי במוחלט ס\"ל דאין רואין משום דאם יטהרנו הרי הוא מפסיד צוותא דאשתו דבימי ספרו אסור בתשמיש ואע\"ג דנשכר בצוותא דעלמא דנכנס לתוך המחנה בימי ספרו דלמא האי גברא ניחא ליה בצוותא דאשתו מצוותא דעלמא ומש\"ה אין רואין. נמצא דלר' יוסי בהסגר שני אין רואין דלמא יטמאנו ובמוחלט אין רואין דלמא יטהרנו. ורבי פליג עליה דר\"מ במאי דס\"ל דהכהן יכול לשתוק וס\"ל כר\"י דאינו יכול לשתוק דלטהרו או לטמאו כתיב אך במאי דלא פסיקא ליה מלתא לר\"י אי צוותא דעלמא עדיף או צוותא דאשתו עדיף פליג עליה רבי ופסיקא ליה מלתא הי מינייהו עדיף אך נחלקו התנאים במאי פסיקא ליה איכא מ\"ד דלרבי פסיקא ליה דצוותא דעלמא עדיף ומש\"ה נראו לו דברי ר\"מ במוחלט ולא מטעמיה אלא משום דאי מטהרו שמחה היא לו דאית ליה צוותא דעלמא ואע\"ג דמפסיד צוותא דאשתו מ\"מ צוותא דעלמא עדיפא ליה ומשום הכי א\"ל דרואין במוחלט ובמוסגר נראו לו דברי ר\"י דאין רואין משום דלמא יראה בו סימני טומאה ואינו יכול לשתוק ויחליטנו ונמצא מפסיק צוותא דעלמא דמוסגר אינו משתלח ומוחלט משתלח ואע\"ג דנשכר בצוותא דאשתו דמוסגר אסור בתשמיש ומוחלט מותר צוותא דעלמא עדיף ליה. ואיכא מ\"ד דלרבי פסיקא ליה מלתא דצוותא דאשתו עדיף מצוותא דעלמא ומש\"ה נראו לו דברי ר\"מ במוסגר ולאו מטעמיה אלא משום דאם יטהרנו הרי משמחו ואם יראה בו סימני טומאה ויחליטנו הרי הוא נשכר בצוותא דאשתו ואע\"ג דמפסיד צוותא דעלמא צוותא דאשתו עדיפא ליה מצוותא דעלמא ומש\"ה אית ליה דרואין. אבל במוחלט נראו לו דברי ר\"י דאין רואין משום דאם מטהרו מפסיד צוותא דאשתו ואע\"ג דנשכר בצוותא דעלמא מ\"מ צוותא דאשתו עדיפא ליה מצוותא דעלמא. זהו פירוש הסוגיא לדעת רש\"י ואף דברש\"י שבנוסחת הגמרא באו דברי רש\"י בפירוש הסוגיא בקיצור ברש\"י שבהרי\"ף נתבאר הכל באר היטב. והנה כפי פשט הסוגיא מתפרשת יפה כפי סגנון זה אך יש על פירוש זה קושיות עצומות כפי שרשי הדינים וכבר התוס' השיגוהו: והנה במה שפירש\"י עלה דרבא דאמר בהסגר ראשון כ\"ע לא פליגי דחזי ליה דהיינו אם חל שביעי שלו בחוה\"מ וטעמא דרואין הוא משום דאי טהור שפיר ואם עומד בעינו מתחלה נמי בבית כלא היה עומד. הקשו עליו דלמא פשה הנגע ויהיה טמא מוחלט מחמת הפשיון והביאו ראיה לזה ממתני' דנגעים. ואני תמיה דהא מלבד קושית הפשיון הא איכא סימני טומאה אחרים דהיינו שער לבן והמחיה. וא\"כ היתכן לומר דרש\"י היה סובר דאין מחליטין את המוסגר בהסגר ראשון זהו דבר שאין הדעת סובלתו ושני סימנין אלו דהיינו שער לבן והמחיה מלבד שמחליטין עליהם בהסגר ראשון אפילו בתחלת הראיה אם ראה הכהן שער לבן או מחיה הרי זה מחליטו תכף ומיד ואין כאן הסגר כלל וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות טומאת צרעת והם הלכות קבועות לא נחלק בהם אדם מעולם: והנראה  אצלי בדעת רש\"י הוא דס\"ל דלר' יוסי אין אנו נמנעין מלהראות המנוגע לכהן משום דלמא יתחדש לו שום דבר המחליטו דמשום ספק אין אנו נמנעין מלהראותו כיון שכבר נזקק לכהן מתחלה אלא שאם יש איזו חששא שאף שלא יתחדש שום דבר יבא לידי החלט בזה הוא שחשש רבי יוסי ואמר דאין רואין. ורש\"י ז\"ל אזיל לשיטתי�� שכתב בפירוש החומש דאין העומד בעינו בסוף שבוע שני פוטרו אא\"כ נשתנה מראה הנגע ממה שהיה אז הוא דאם עמד בשיעורו טהור ואם פשה טמא אבל אם לא נשתנה מראה הנגע אף שלא פשה מחליטו וזהו דוקא בסוף שבוע שני אבל בסוף שבוע ראשון אף שלא נשתנה המראה כל שלא פשה אינו מחליטו אלא מסגירו. וכבר עמדו על דברי רש\"י הללו הרא\"ם והרב בעל קרבן אהרן ויישבו כל המקומות שנראה מהם סתירה לסברא זו יע\"ש. ולפי זה ס\"ל לרש\"י דבסוף הסגר ראשון לכ\"ע רואין דאין אנו חוששין שמא יולד לו סימני טומאה דהיינו פשיון או שער לבן או מחיה ואם לא יתחדש לו שום דבר יסגירנו שנית והרי הוא בבית כלא כמו שהיה מקודם ודלמא ימצא לו סימני טהרה ויטהרנו. אבל בסוף שבוע שני שאף שלא נתחדש לו שום דבר אלא שעמד בשיעורו ובמראהו טמא הוא משום הכי אית ליה לר\"י דאין רואין. ומה שחושש רבי יוסי במוחלט דאין רואין דלמא יתחדש לו סימני טהרה אלמא דחייש דלמא יתחדש לו שום דבר. הא לא קשיא כלל דשאני התם במוחלט דכל עצמנו אין אנו מראים אותו לכהן אלא משום דלמא נתחדש לו סימני טהרה ויטהרנו דאי לאו הכי הרי הוא טמא כמו שהיה והכהן אינו עושה שום פעולה בראייתו משום הכי קאמר דאין רואין. אבל הכא גבי הסגר ראשון קאמר דרואין דאי מטהר ליה הרי טוב ואם לאו מסגירו שנית ואין לנו לחוש דלמא יתחדש לו דבר המחליטו. זה נ\"ל כפתור ופרח בדברי רש\"י: אך התוס' ז\"ל הקשו על רש\"י קושיות חזקות אם במה שפירש דמוסגר אסור בתשמיש ומוחלט מותר דזו מנין לו ולא נמצא בשום מקום חילוק זה דהא מאן דאית ליה דבימי חלוטו שרי בתשמיש משום דמאי דגלי גלי מאי דלא גלי לא גלי ה\"ה מוסגר דשרי דמהיכא תיתי ליה איסור שהרי לא מצינו איסור זה כי אם בימי ספרו. ומאן דאית ליה דבימי חלוטו אסור מק\"ו דימי ספרו א\"כ ק\"ו זה עבדינן ליה לימי הסגרו מימי ספרו וכולם אסורים וא\"כ אין סברא לחלק בין ימי הסגרו לימי חלוטו לענין תשמיש. גם מה שפירש דמוסגר משתלח חוץ לשלש מחנות הוא תימה דבפ\"ק דמגילה (דף ז'.) אמרינן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה ואמרינן בגמרא הא לענין שלוח זה וזה שוין, אשר ע\"כ מכח קושיות אלו דחו פירש\"י ופירשו פירוש אחר בסוגיא דפירוש צוותא דעלמא הוא פריעה ופרימה שהוא מוזהר בהם כשהוא מוחלט וגם טמא טמא יקרא ופורש מבני אדם בימי חלוטו וכשהוא מוסגר אינו מוזהר בכל זה. אבל לענין אחר אין חילוק בין מוסגר למוחלט דלענין תשמיש מוסגר ומוחלט שרו ואי לענין שילוח מוסגר ומוחלט משתלחים חוץ למחנה: וראיתי להרב תיו\"ט בפ\"ק דמגילה משנה ז' שכתב דמ\"ש התוס' וגם טמא טמא יקרא לאו דוקא שהרי דין זה הוא אף במוסגר שהרי כל הטמאים חייבים בזה אלא שהתוספות לפום ריהטא כתבו כן. ולי אין דבריו נראין בעיני שהרי כל עצמן של התוס' לא באו אלא ליישב לישנא דצוותא דעלמא ולא יתיישב אלא בטמא טמא יקרא שיפרשו בני אדם ממנו ונמצא שבשביל אלו הדברים לית ליה צוותא דעלמא ונקט נמי פריעה ופרימה דאפשר דס\"ל דטעמא דהני נמי הוא כדי שיהא ניכר לכל ויפרשו ממנו. ומאי דלא נקט בפ\"ק דמגילה כי אם פריעה ופרימה לאו דוקא אלא דרישא דקרא נקט וה\"ה לכלהו דהא לא נקט נמי ועל שפם יעטה שהוא דין מיוחד במוחלט. ובפ\"ק דכלים משנה ה' לא נקט אלא פריעה ופרימה ובודאי דלאו דוקא אלא דרישא דקרא נקט. וראיתי לרבינו ז\"ל בפ\"ו מהל' טומאת צרעת דין ו' שכתב מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט וכו' ומודיע העוברים עליו שהוא טמא ואם כדברי הרב בעל תיו\"ט למה כתב רבינו דין זה דהמודיע העוברים בדינים המיוחדים למוחלט שהרי רבינו בדין זה בא ללמדנו מה שחייב המוחלט יותר מהמוסגר. אלא ודאי דס\"ל כסברת התוס' דחיוב זה דוטמא טמא יקרא אינו במוסגר כי אם במוחלט כפשטיה דקרא דבמוחלט איירי. ולא ידעתי איך יתכן לומר שדברי התוס' לאו דוקא שהרי כתבו פעמים דבמוחלט איכא וטמא טמא יקרא ועוד כתבו ופורש מבני אדם בימי חלוטו יותר מבימי הסגרו. וכל זה מטעמא דוטמא טמא יקרא ולא משום חומר טומאה שהרי המוסגר והמוחלט שוין בטומאתם כמ\"ש רבינו בפ\"י מהל' טומאת צרעת דין י\"א. ומה שכתב רבינו באותו פרק דין ח' ולא המצורעים בלבד אלא כל המטמאים את האדם חייבים להודיע לכל שהם טמאים כדי שיפרשו מהם הוא אסמכתא בעלמא וכההיא דאמרינן בפ\"ק דמ\"ק (דף ה'.) רמז לציון מן התורה מנין רבי אבהו אמר מהכא וטמא טמא יקרא טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש, ורבינו ז\"ל כשכתב דין זה גבי מוחלט לא נתן טעם לדבריו אלא כתב סתם ומודיע העוברים עליו משום דרבינו לא בא בחיבורו לתת טעם למצות ה'. אך כשכתב ולא המצורעים בלבד שהוא מדבריהם ואסמכוה אקרא כתב דטעמם של חכמים הוא כדי שלא יטמאו בהם בני אדם דומיא דציון דכתבנו: והנראה אצלי בסברת התוס' הוא דנהי דס\"ל דכל המטמאים צריכים להודיע שהם טמאים היינו כדי שלא יבאו בני אדם ויגעו בהם ויתטמאו אבל במוחלט טעמיה דקרא הוא שיודיע שהוא מוחלט ויפרשו בני אדם ממנו דכל עיקר הכתוב הוא שיהא מובדל ומופרש מבני אדם ולא תיהוי ליה צוותא דעלמא. וזהו שכתבו התוספות ופורש מבני אדם בימי חלוטו יותר מבימי הסגרו דבימי הסגרו אף שהוא מודיע שהוא מוסגר אינן פורשים ממנו אלא מנגיעה אבל במוחלט פורשים ממנו מכל וכל שאינן יושבים עמו ומ\"מ עיקר הצווי הוא במוחלט דוקא. ומ\"ש רבינו באותו פרק דין ט' וטומטום ואנדרוגינוס פורע ופורם ועוטה על שפם מפני שהוא ספק ולא כתב ג\"כ שמודיע לרבים. היינו טעמא כיון דבלאו הכי הרי צריך להודיע טומאתו כדי שיפרשו ממנו בני אדם ובזה פשיטא שאין הנשים חייבות בזה וכמ\"ש שם בדין אף שאין חיוב זה כי אם מדרבנן לא הוצרך לאומרו גבי טומטום כיון שכבר יש לו חיוב אף אם הוא אשה: ודע שגם לפי דברי התוס' ר\"מ ס\"ל דהכהן יכול לשתוק אם יראה סימני טומאה ואית ליה ג\"כ דצוותא דעלמא עדיפא מצוותא דאשתו. ור\"י פליג עליה בתרתי חדא דס\"ל דהכהן אינו יכול לשתוק כשיראה סימני טומאה דלטהרו או לטמאו כתיב וס\"ל נמי דצוותא דאשתו עדיפא מצוותא דעלמא ופסיקא ליה מלתא ולאו ספוקי מספקא ליה כמו שפירשנו לדעת רש\"י. וס\"ל נמי דנהי דצוותא דאשתו עדיפא מצוותא דעלמא מ\"מ היכא דליכא למיחש לצוותא דאשתו יש לחוש לצוותא דעלמא ואף שהוא הפסד מועט. וכן אליבא דהתוס' נמי ר\"מ ור\"י פליגי בין במוסגר בין במוחלט ורבי פליג עליה דר\"מ וס\"ל דאין הכהן יכול לשתוק כשיראה סימני טומאה וכסברת ר' יוסי ואיכא מ\"ד דפליג עליה דר' יוסי וס\"ל דצוותא דעלמא עדיפא מצוותא דאשתו וכסברת ר\"מ ואיכא מ\"ד דבהא נמי ס\"ל לרבי כר\"י דצוותא דאשתו עדיפא מצוותא דעלמא ולא פליג עליה אלא דמאי דאית ליה לר\"י דהיכא דליכא למחש לצוותא דאשתו דיש לחוש לצוותא דעלמא בזה חולק עליו וס\"ל דצוותא דעלמא לא חשיב הפסד כלל ואין לחוש לו: ועל פי כל ההקדמות אלו תתבאר כל הסוגיא בנקל דר\"מ סבר דבמוסגר רואין שאם יטהרנו הרי טוב ואם יראה סימני טומאה ישתוק שאם יחליטנו הרי הוא מחייבו בפריעה ופרימה ומפסידו צוותא דעלמא. ובמוחלט נמי ס\"ל דרואין דשמא יטהרנו ונשכר צוותא דעלמא דהיינו פריעה ופרימה ואע\"ג דמפסיד צוותא דאשתו צוותא דעלמא עדיפא ליה ור' יוסי חולק עליו וס\"ל דהכהן אינו יכול לשתוק ומשום הכי אית ליה דמוסגר אינו רואה דלמא ימצא בו סימני טומאה ויחליטנו ויתחייב בפריעה ופרימה ובמוחלט נמי אין רואין שאם יטהר אותו נאסר בתשמיש בימי ספרו ומפסיד צוותא דאשתו ואע\"ג דנשכר צוותא דעלמא דהיינו פריעה ופרימה ס\"ל לר\"י דצוותא דאשתו עדיפא ליה מצוותא דעלמא. ודע דגם לפי פירוש התוס' גבי מוחלט לא שייך לומר ולא להחמיר דהא טמא היה מקודם אלא משום הסגר נקט ליה וכמו שכתבנו לעיל אליבא דרש\"י. ורבי פליג עליה דר\"מ במאי דס\"ל דכהן יכול לשתוק אלא ס\"ל כר\"י דכהן אינו יכול לשתוק אלא דאיכא מ\"ד דרבי פליג עליה דר\"י וס\"ל דצוותא דעלמא עדיפא מצוותא דאשתו ומש\"ה נראו לו דברי ר\"מ במוחלט דרואין אותו דדלמא יטהרנו ונשכר צוותא דעלמא דהיינו פריעה ופרימה ואע\"ג דמפסיד צוותא דאשתו דבימי ספרו אסור בתשמיש צוותא דעלמא עדיפא ליה מצוותא דאשתו. ונראו לו דברי ר' יוסי במוסגר דאין רואין שמא יחליטנו ומפסיד צוותא דעלמא מבלי שיהיה נשכר בשום דבר. ואיכא מ\"ד דרבי נמי מודה לר' יוסי דצוותא דאשתו עדיף ליה מצוותא דעלמא אלא דפליג עליה דרבי סבר דצוותא דעלמא לא חשיב כלל הפסד ומש\"ה אית ליה דבמוסגר רואין כסברת ר\"מ משום דאף שיטמאנו אינו מפסיד כלום דאי משום צוותא דאשתו מוסגר ומוחלט שניהם שוים בדין זה וכולם אסורין בתשמיש ואי משום צוותא דעלמא דהיינו פריעה ופרימה הא לא חשיב הפסד כלל. אבל במוחלט ס\"ל כר' יוסי דאין רואין משום דלמא יטהרנו ומפסיד צוותא דאשתו ואע\"ג דנשכר בצוותא דעלמא צוותא דאשתו עדיפא ליה. ומתוך מ\"ש יתבאר דלא שייך לומר אי צוותא דעלמא עדיף או צוותא דאשתו עדיף אלא במוחלט שהוא נעתק מהחלט לימי ספרו דבהחלטו אית ליה צוותא דאשתו ול\"ל צוותא דעלמא ובימי ספרו אית ליה צוותא דעלמא ול\"ל צוותא דאשתו ומש\"ה שייך לומר הי מינייהו עדיף. אבל בהסגר שהוא נעתק להחלט לא שייך האי לישנא משום דבין בהסגר בין בהחלט א\"ל צוותא דאשתו ובהסגר א\"ל נמי צוותא דעלמא ובהחלט ל\"ל צוותא דעלמא וא\"כ לא שייך לומר הי מינייהו עדיף וזה פשוט. וזהו שכתבו התוס' דהא דקאמר מר סבר צוותא דעלמא ניחא ליה ומ\"ס צוותא דאשתו עדיף ליה אמוחלט קאי וכמבואר. אך מ\"ש התוס' אמ\"ד דנראין דברי ר\"י במוסגר וז\"ל וגם יפסיד שיצטער שעד עתה היה מצפה להיות טהור ואין מצפה עתה להיות טהור ע\"כ. לא ידעתי לאיזה תכלית כתבו דברים אלו דהא אינהו קיימי אליבא דמ\"ד דרבי צוותא דעלמא עדיפא ליה מצוותא דאשתו ומשום הכי אית ליה לר\"י דבמוחלט רואין דאף שמפסיד צוותא דאשתו מ\"מ נשכר בצוותא דעלמא וא\"כ דלפי סברא זו במוסגר אין רואין דהא מפסיד צוותא דעלמא ואינו נשכר בשום דבר. וא\"כ למאי איצטריכו לטעמים אחרים גבי מוסגר למה נראו לרבי דברי ר' יוסי והלא הדברים פשוטים וכדכתיבנא: ודע דבמלתא דרבא דקאמר בהסגר ראשון כ\"ע לא פליגי דחזי ליה הקשו התוס' על פירש\"י. וכבר הארכנו בזה לעיל ויישבנו דבריו. והתוס' כתבו דיש מי שפירש דבהסגר ראשון כ\"ע לא פליגי דחזי ליה הוי הטעם משום דלטהרו או לטמאו לא שייך למדרש עד שעה שצריך לטמאתו דהיינו בסוף הסגר שני אבל בסוף הסגר ראשון ראוי הוא להסגר עוד ולא יטמאנו ע\"כ. פירוש דלא שייך קרא דלטהרו או לטמאו אלא בזמן דלא שייך אלא או טהרה או החלט בזה הוא דצוה הכתוב דיטהרנו או יחליטנו ולא ישתוק אבל בסוף שבוע ראשון עדיין יש חלוקה שלישית דהיינו הסגר דהיינו היכא דעמד הנגע בעינו ולא נולדו בו סימני טומאה וא\"כ קרא לא מיירי בהכי ולפיכך אף אם רואה סימני טומאה יכול לשתוק. ומ\"מ כתבו דזה דוחק וכתבו דנראין דברי ר\"י שפירש בהסגר ראשון היינו תחלת הסגר ראשון שיכול לשמוח בהם דהא לא שייך השתא לטהרו או לטמאו כלל שהרי לא נזקק לו הכהן עדיין כי פליגי בהסגר שני והוא בתחלת הסגר שני שמא אינו יכול לשתוק וה\"ה בסוף הסגר שני ע\"כ. ואין כונתם לומר דבתחלת הסגר ראשון לא משכחת לה טומאה שיחליטנו דהא ודאי ליתא דנהי דפשיון אינו סימן טומאה בתחלה כמ\"ש רבינו בפ\"ד מהלכות טומאת צרעת דין ב' מ\"מ שער לבן ומחיה מטמאין בתחלה להחליט וכמ\"ש שם בפ\"א דין י' וכל אלו הם הלכות פסוקות ובת\"כ דריש להו מקראי. אלא כונת התוס' היא דגזרה זו דלטהרו או לטמאו דמשמע דאין הכהן יכול לשתוק אלא יאמר ויפסוק הדין כפי מה שרואה הוא דוקא משנזקק לטומאה דהסגירו כבר ולפיכך בין בשבוע ראשון בין בסוף שבוע שני אינו יכול לשתוק. אבל בתחלה קודם שיסגירנו יכול לשתוק הוה ליה כאלו לא ראה הנגע ומשום הכי בתחלה לכ\"ע חזי ליה דאי מטהר ליה ה\"ז משמחו ואי חזי ביה סימני טומאה שתיק דקודם שנזקק לו רשאי הוא לשתוק. ועוד סבור הייתי לומר פירוש אחר בדברי התוס' דמעולם לא חששו התוס' לא לשער לבן ולא למחיה שהם דברים מחודשים וס\"ל דר' יוסי לא חשש לאלו כי אם לפשיון. וזהו כשהקשו לפירש\"י לא הקשו כי אם מפשיון. ולפיכך פירש ר\"י דה\"ק בהסגר ראשון דהיינו בתחלה חזי ליה דהא לא שייך לטמאו דליכא למיחש לטומאה דאי משום פשיון אינו סימן טומאה בתחלה ואי משום שער לבן או מחיה אין לחוש להם ומש\"ה רואין בתחלה. אבל בתחלת הסגר שני אין רואין משום חשש פשיון. אבל מ\"מ כוונת התוס' האמיתית היא מה שכתבנו בתחלה והכי דייקי דבריהם שכתבו שהרי לא נזקק לו הכהן עדיין. והחכם בעל חדושי הלכות ז\"ל לא ירד לעומקן של דברים יע\"ש: ומ\"מ לא יכולתי להלום כפי פירוש זה של ר\"י ז\"ל מאי האי דקאמר רבא בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה טהור זה מהו שהרי לדברי ר\"י שפירש הסגר ראשון דהיינו תחלת הסגר ראשון היינו טהור. ואולי דלא גרסי ליה ובפירש\"י שבגמרא לא פירש דברי רבא דבטהור משמע דלא גריס ליה אך בפירש\"י שבהלכות הרי\"ף גריס ליה. ומוכרח הוא דאי לא רבא שבא ללמדנו במאי פליגי ובמאי לא פליגי למה לא למדנו חלוקה זו דטהור אי פליגי או לא. סוף דבר שכפי פירוש ר\"י לא ידעתי פירוש דברי רבא דקאמר בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה וצ\"ע: הנה הארכנו מילין לבאר סוגית הגמרא כפי פירוש התוס' ואף שיש בו קצת מהדוחק מ\"מ נסבול אותו לפי שפירושו הוא אליבא דהלכתא. ודע שראיתי להר\"ש רפ\"ג דנגעים שכתב בסוגיא זו דברים תמוהים בעיני וז\"ל בהסגר שני ר\"מ סבר רואין סבר בכהן תלה רחמנא אף בהסגר שני אם טהור א\"ל טהור אי טמא שתיק ור\"י דאמר אין רואין לטהרו או לטמאו כתיב דאתא לרבויי בסוף שבוע שני דאי טמא טמא אפילו שתיק כהן ע\"כ. ופשט הסוגיא היא דלכ\"ע שתיק אינו טמא אף בהסגר שני אלא דלר\"מ אי בעי שתיק ולר\"י לא מצי למשתק דלטהרו או לטמאו כתיב דמחוייב הכהן כשיראה הנגע לומר הדין אם טמא אם טהור ומשום הכי אין רואין כלל וכן הוא דעת רש\"י והתוס' יע\"ש. אך מה שהקשה לכל הפירושים הוא לישנא דרבי דקאמר נראין דברי ר\"מ בהא וכו' דהא רבי לעולם פליג עליה דר\"מ דס\"ל דהכהן אינו מחוייב לומר הדין ואי בעי שתיק ורבי ס\"ל דהכהן אינו יכול לשתוק וא\"כ הול\"ל נראין דברי ר' יוסי בזה ואינן נראין בזה וכיוצא בזה פריך בגמרא בפ' כל הבשר (דף ק\"ט.) והתוס' כבר נתעוררו בזה יע\"ש. אך מ\"ש בסוף דבריהם וז\"ל ולדברי רבי לא תמצא ביום אחד רואין להקל ולא להחמיר דאינו רשאי לשתוק כלל ע\"כ, לא ירדתי לסוף דעתם דהניחא לפי' רש\"י לא משכחת לה כלל אליבא דרבי רואין להקל ולא להחמיר דאי בטהור לא חזי ליה כלל ואי בהסגר ראשון חזי ליה להקל ולהחמיר ואי בהסגר שני ובהחלט לא חזי ליה כלל וכמו שכתבנו. אך כפי פירוש התוס' שכתבו בשם ר\"י הא משכחת לה אליבא דרבי להקל ולא להחמיר בתחלת הסגר ראשון וכמו שכתבנו הטעם למעלה וצ\"ע: ודע דבמתני' תנן ר\"מ אומר רואין את הנגעים בתחלה וכו' ואם כך היא הגירסא לא יכולתי ליישב דברי רבא דקאמר בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה דהא במתני' קאמר דבתחלה לר\"מ רואין להקל. וכי תימא דלא גרסינן במלתיה דרבא חלוקה זו דבטהור כ\"ע לא פליגי. אכתי קשה לאותו הפירוש שהביאו התוס' דבהסגר ראשון לא שייך לטהרו או לטמאו וכו' וא\"כ בתחלה דלא שייך דהא עדיין ראוי לשני הסגרים וא\"כ לכ\"ע חזי ליה להקל ולא להחמיר וכן כפי מה שכתבו בשם ר\"י דהסגר ראשון היינו תחלת הסגר ראשון ולכ\"ע רואין להקל ולא להחמיר קשיא להו מתניתין דקתני דבתחלה אליבא דחכמים אינם רואים לא להקל ולא להחמיר וכי תימא דרבא אליבא דרבי יוסי קאי וחכמים פליגי וס\"ל דאף בהסגר ראשון אינן רואין לא להקל ולא להחמיר. לא ידעתי מנ\"ל לרבא הך מלתא לשים מחלוקת בין חכמים לר' יוסי. הן אמת דבפירש\"י דמתני' לא נקט כלל מלת בתחלה וכן הר\"ן ורבי עובדיה לא נקטי ליה אך עדיין הדבר צריך תלמוד ועיין בפירוש המשניות לרבינו ז\"ל דנראה דלא גריס במתני' בתחלה ודוק (א\"ה ועיין לקמן בד\"ה ומה שכתב הרב המחבר ז\"ל דגירסא זו מוכרחת בירושלמי יע\"ש): ודע דבגמרא אמרינן תניא וביום הראות בו וגו' יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו ומכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל ע\"כ. והקשו התוס' תימה לר\"מ למה אינו רואה להקל. והנה מכאן הוכחה דלא הוו גרסי התוס' כמתני' בתחלה דאי הוו גרסי הא בפירוש ר\"מ חולק על הברייתא וע\"כ ברייתא זו ר' יוסי היא. וכן לא הוו גרסי במלתיה דרבא בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה דאי הוו גרסי אמאי לא הקשו קושיא זו על מלתיה דרבא דקאמר דבטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה דלר\"מ למה אינו רואה להקל. ודע דלפי פירש\"י ליכא קושיא כלל משום דנהי דלר\"מ רואה להקל היינו דוקא בהסגר ראשון שכבר הוזקק לראותו בתחלה א\"כ בשביעי רואה אותו להקל אבל בתחלה שעדיין לא ראה אותו והרי הוא טהור למה נזקיק אותו לראותו מאחר דליכא נפקותא בראייתו ומוטב שלא יראה אותו כלל וכמו שכתבנו למעלה בתחלת פירושנו בדברי רש\"י ואפשר שאם יראה אותו וישתוק מצערו בשתיקתו שרואה ששותק אלמא טמא הוא ואי מטהרו אין לו כ\"כ שמחה דהא בלאו הכי טהור היה. ומ\"מ לא ידעתי כונת התוס' דאם קודם ראותם הברייתא הלזו הוו ס\"ל דלר\"מ לעולם אף בתחלה רואה להקל א\"כ מאי קשיא להו מהברייתא דמאן אמר לן דר\"מ דריש לקרא הכי. והנראה דבגמרא הביאו ברייתא זו על קושיא למימרא דבכהן תליא מלתא והיא סברת ר\"מ דאמרינן בתחלת הסוגיא מ\"ס בכהן תליא מלתא וכו' והכונה דאי הוה סבירא לן דטומאה זו דצרעת היתה כשאר הטומאות דמאליהן הם טמאים לא היה חלות לדברי ר\"מ במאי דאמר ולא להחמיר דהא ממילא באה לו החומרא. אלא ודאי דכל זמן שלא יאמר הכהן שהוא טמא אינו טמא ומשום הכי ס\"ל ל��\"מ רואין להקל ולא להחמיר ועל זה שאלו בגמרא למימרא דבכהן תליא מלתא דמנ\"ל האי מלתא ותירצו דנפקא לן מאותה ברייתא ומדקאמר רחמנא יש יום שאי אתה רואה ש\"מ דבכהן תליא מלתא דאי לא מאי נ\"מ אם רואה או לא והלא מן שמיא טמאוהו ועל זה הקשו התוס' דאיך יתכן זה אליבא דר\"מ דהא כפי סברתו אכתי תיקשי דאמאי כתב רחמנא ויש יום שאי אתה רואה יראה להקל. עוד הקשו למאי דפירש ר\"י דלכ\"ע בתחלת הסגר רואין להקל לעולם יכול לראות ועוד ופנו את הבית עד שיראה למה טורח לפנות שמא ימצא טהור ע\"כ. ודע שקושיא זו האחרונה דופנו את הבית היא לר\"מ ולר' יצחק שהקשו בתחלה מדברי הברייתא חזרו והקשו להם מקרא דופנו כלומר דבשלמא לדידן דדרשינן לטהרו או לטמאו דאין הכהן יכול לשתוק א\"כ תיכף ומיד שיראה הנגע צריך שיאמר הדין ומשום הכי אמר קרא ופנו שאם יבא הכהן תיכף ומיד יטמא אבל לר\"מ ולר' יצחק למה טורח לפנות שמא ימצא טהור ואם ימצא טמא ישתוק עד שיפנו ואח\"כ יאמר הדין: ודע דבפ\"ק דנגעים משנה ד' תנן ר' חנינא סגן הכהנים אומר אין רואין את הנגעים בתחלה לאחר השבת ששבוע שלו חל להיות בשבת וכו' רע\"א לעולם רואין חל להיות בשבת מעבירין לאחר השבת ובפ\"ג משנה ב' תנן חתן שנראה בו נגע וכו' וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל ע\"כ. והנה אי אמרינן דהא דתנן וכן ברגל וכו' מיירי דוקא בתחלה קודם שהוזקק לטומאה אבל לאחר שהוזקק אף אם חל שביעי שלו או יום י\"ג ברגל רואין ניחא דמתני' קמייתא איפליגו בה רבי חנינא ור\"ע בשבת דוקא דס\"ל לר' חנינא דמתחלה עבדינן עובדא כי היכי דלא ניחול בשבת ור\"ע ס\"ל דדוחין לאחר השבת אבל במועד לא פליגי דלכ\"ע אף במועד רואין כיון שכבר הוזקק לטומאה. וכי תימא מה נשתנה שבת ממועד הא מחד קרא נפקי דהיינו או מקרא דוביום הראות בו או מקרא דופנו את הבית הא ליתא משום דלעולם מהני קראי לא ממעטינן אלא בתחלה קודם שהוזקק לטומאה דהא קרא דופנו בתחלה מיירי קודם שהוזקק לטומאה וכמבואר וקרא נמי דוביום הראות בו בכולהו קא מיירי אף בתחלה דהא מחיה מטמאה בתחלה. וליכא למימר דלרבי דמפיק ליה מקרא דופנו אה\"נ דלא ילפינן אלא בתחלה אבל לר\"י דמפיק ליה מקרא דוביום הראות בו ס\"ל דלעולם אין רואין במועד אפילו לאחר שנזקק דהא בגמרא שאלו מאי בינייהו ואביי אמר משמעות דורשין איכא בינייהו ורבא אמר דבר הרשות ואם איתא למה שכתבנו טובא איכא בינייהו דהיינו היכא דנזקק לטומאה אם רואין אותו במועד אלא ודאי דאליבא דכולהו לא ממעטינן אלא דוקא קודם שנזקק לטומאה. וטעמא דשבת דאין רואין בו היינו משום דקי\"ל דאין דנים בשבת וראיית הנגע דומה לדין מהדינים. וכ\"כ רבינו בפירוש המשנה ור' עובדיה ז\"ל שם. והיכא דנולד לו נגע בשבת לא הוצרך תנא דמתני' ללמדנו דהא מק\"ו דמועד נפקא. אך בזה דכבר הוזכר לטומאה דמקרא לא נפיק הוצרך התנא ללמדנו דבשבת אף שכבר הוזקק לטומאה אין רואין מפני שאין דנין בשבת אלא שנחלקו ר' חנינא ור\"ע באופן התקנה. והא דכתיבנא דטעמא דאין רואים את הנגעים בשבת וביו\"ט הוא משום דאין דנים לא נפלאת היא שהרי גבי בכור דקי\"ל דאין רואין מומין ביו\"ט כתבו מן הראשונים ז\"ל שהוא מטעם דהוי כדן את הדין והרז\"ה כתב דמטעם זה אין מראין סכין לחכם. ואף שרבינו ז\"ל לא כתב שם טעמים אלו אפשר דס\"ל דבדבר שהוא אוכל נפש דשרי ביו\"ט לא שייך טעמא דדן את הדין. אבל בנגעים הוא טעם ברור לכ\"ע ועיין מ\"ש הר\"ן פירוש המשנה ותראה איך לא פירשה למתני' אלא בתחלה יע\"ש. אך אי אמרינן דהא דתנן ו��ן ברגל וכו' מיירי אף לאחר שנזקק לטומאה ובין רבי יהודה בין רבי כולהו ס\"ל דמקרא ילפינן אף לאחר שנזקק לטומאה ומשום הכי לא אמרו בגמרא בינייא זו משום דאף למאן דמפיק לה מקרא דופנו ס\"ל דילפינן מיניה אף לאחר שנזקק לטומאה א\"כ כ\"ש בשבת נמי נפיק מהני קראי. וא\"כ יש לתמוה למה לא קבעו רבי חנינא ור\"ע מחלוקת זה בשבת ולא במועד דהא ממועד ילפינן מכ\"ש בשבת אבל משבת לא נפיק מועד. ועוד למה קבע רבי שתי משניות הללו בשני מקומות כיון דכולהו מחד טעמא נינהו אלא ודאי דאינם שוים לא בדינם ולא בטעמם דשבת הוי טעמא משום דאין דנים בשבת וטעם זה כולל בין קודם שנזקק לטומאה בין לאחר שנזקק לטומאה אבל טעמא דמועד הוא משום שלא יצטער במועד אם יטמאנו וס\"ל דטעם זה לא שייך אלא קודם שנזקק לטומאה אבל לאחר שנזקק שכבר הוא טמא אין כאן עצבון אם יטמאנו. ומשום הכי חלקם רבי לשני משניות הללו בשני מקומות לומר דלא ראי זה כראי זה: ומעתה בוא נבא לבאר דברי רבינו בפרקין שכתב אין רואין את הנגעים במועד שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל. וכתב ה\"ה וז\"ל ויש שם סוגיא דמשמע דאם חל ז' של הסגר ראשון בחוה\"מ דחזי ליה כדאיתא התם ורבינו כתב משנה כפשטה ואפשר שהוא סובר דאליבא דחכמים דמתני' אין רואין כלל ופ\"ט מהלכות טומאת צרעת נתבאר יותר ע\"כ. ונראה שהבין בדברי רבינו דאין רואין הנגעים כלל אפילו אחר שנזקק לטומאה דהיינו היכא דחל ז' שלו במועד. והדבר הוא תימה אצלי דאלו הדברים הם כפשטם דרבינו ס\"ל דלעולם אין רואין הנגעים במועד הוא כולל לכל הזמנים א\"כ אף במוחלט אין רואין והתם הטעם הוא משום שמא יטהרנו ואוסרו בתשמיש בימי ספרו וכמו שכתבנו לעיל ואיך כתב רבינו שמא ימצא טמא והרי במוחלט לא שייך טעם זה שהרי טמא היה מעיקרא ולא יתחדש לו שום דבר אם יטמאנו. ואולי יאמר הרב לזה דרבינו ז\"ל במוחלט פסק כרבי דנראו לו דברי ר\"מ במוחלט משום דצוותא דעלמא עדיפא ליה ומש\"ה לא נקט רבינו אלא טעמא דשמא יטמאנו וטעם זה לא שייך אלא בתחלה או בתוך הסגר שמא יטמאנו ויעשנו מוחלט אבל במוחלט ס\"ל לרבינו דרואין. אך תמהני דאיך לא השגיח בדברי רבינו פ\"ט מהלכות טומאת צרעת שהרי בתחלה כתב דאין רואין הנגעים ביו\"ט ובשבת ואח\"כ כתב הדין של חוה\"מ ואם כדברי הרב אין שום חילוק בין יו\"ט ושבת לחוה\"מ ועוד איך לא השגיח בדברי רבינו שבפי' המשנה שכתב גבי שבת ויו\"ט דאין רואין משום דאין דנין ת\"ל מטעמא דחול המועד וכ\"ת דהוצרך רבינו ז\"ל לומר אותו הטעם משום מוחלט דאף דבמועד רואין את המוחלט משום דלא שייך טעמא דשמא יטמאנו בשבת אין רואין משום דאין דנין. הא ליתא דהא התם במתני' לא מיירי כ\"א במוסגר וכמבואר שם וא\"כ לא היה שם מקום לטעמא דאין דנין: ועוד יגדל התימה על מרן בכ\"מ שם בהלכות טומאת צרעת שהביא מתני' דפ\"ק דנגעים דאין רואין בשבת וכתב וז\"ל ומשמע לרבינו דה\"ה ליו\"ט. ואח\"כ כתב ולענין חוה\"מ איפליגו במשנה בפ\"ק דמו\"ק ומשמע דהלכה כחכמים דאמרי דאפילו בחוה\"מ אין רואין את הנגעים ומשמע דחוה\"מ הוי בכלל יו\"ט שכתב רבינו וכ\"כ בפ\"ז מהל' יו\"ט וכו' ע\"כ. ודבריו הם תמוהים דמלבד דמ\"ש דחוה\"מ הוי בכלל יו\"ט הוא דבר תימה דאיך בכלל יו\"ט נכנס חוה\"מ ולא ראי זה כראי זה. תו קשה איך לא השגיח בדברי רבינו שתיכף לזה כתב הדין של חוה\"מ דמוכח דמאי דקאמר בתחלה יו\"ט הוא דוקא ואין חוה\"מ בכלל. ועוד כתב מרן שם ואמרינן בגמ' בהסגר ראשון כ\"ע לא פליגי וכו' ויש לתמוה למה השמיטו רבינו ואפשר שסובר דלא ק��י אלא אתנא דברייתא ולא אחכמים דמתני' ע\"כ. והן הן דברי ה\"ה כאן שכתב דלרבינו אף בהסגר ראשון לא חזי ליה וכבר כתבנו מה שיש מן התימה על פירוש זה. והנראה בעיני דרבינו ז\"ל ס\"ל דדוקא בשבת ויו\"ט הוא דאין רואין את הנגעים כלל לא בתחלה ולא בסוף ואפילו לאחר החלט אין רואין משום דהוי כמו דין וקיי\"ל דאין דנין בשבת. וז\"ש בתחלה בכל יום רואין את הנגעים חוץ משבת ויו\"ט והוא כולל לכל זמן שלא יראה נגע בזמנים אלו. אך בחוה\"מ ס\"ל דדוקא בתחלה קודם שנזקק לטומאה אין רואין משום דלמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל וטעם זה אינו אלא בתחלה אבל משנזקק לטומאה שכבר הוא טמא רואין אותו בחוה\"מ ואותם הטעמים דצוותא דעלמא וצוותא דאשתו לא ס\"ל כלל. ובהל' טומאת צרעת אף שלא הזכיר הטעם דלמה אין רואין בחוה\"מ מ\"מ כבר ביאר דלא מיירי אלא בתחלה שהרי כתב חתן שנראה בו נגע דהיינו בתחלה קודם שנזקק לטומאה ועלה כתב וכן ברגל דהיינו ג\"כ בתחלה: ומה שהביאו לרבינו לכל זה הוא דמלבד המשניות דמס' נגעים דמורות כל זה דשבת וחוה\"מ אין דינן שוה ואין טעמם שוה וכמש\"ל עוד נראה שהכריח רבינו זה משום דראה דבמתני' דפ\"ק דמ\"ק תנן ר\"מ אומר רואין את הנגעים בתחלה וגירסא זו נראה שהיא מוכרחת מדברי הירושלמי שם וכמו שיראה המעיין ואילו בברייתא לא גרס בתחלה. עוד הוקשה לו לרבינו דלמה תנא דברייתא הביא דוקא לר\"י בר פלוגתיה דר\"מ ולא קאמר וחכמים ור' יוסי אומרים לא להקל ולא להחמיר. ועוד הוקשה לו דלמה זה רבי קבע סברתו על הברייתא ואמר נראין דברי ר\"מ במוחלט ודברי ר\"י במוסגר ולא קבע סברתו אמתני' ולימא נראין דברי חכמים וכו'. אשר מכח כל הכרחיות אלו הכריח רבינו ז\"ל דפלוגתא דמתני' אינו דומה לפלוגתא דברייתא. והוא דבמתני' נחלקו קודם שנזקק לטומאה דר\"מ סבר רואין להקל משום דאי בעי שתיק אבל חכמים דרשי לטהרו או לטמאו ומש\"ה אמרו דאין רואין כלל משום שמא יטמאנו אבל היכא דנזקק לטומאה זה לא נזכר במשנתנו משום דחכמים ס\"ל בהפך דהיינו דרואים להקל ולהחמיר ואף דר\"מ ס\"ל דאף משנזקק לטומאה אין רואין להחמיר דשמא יצערנו חכמים לא ס\"ל הכי אלא דליכא צער אלא בתחלה ומש\"ה חכמים לא קבעו סברתם דולא להקל ולא להחמיר כי אם בתחלה משום דמשנזקק לטומאה ס\"ל דרואין אף להחמיר אך תנא דברייתא הביא מחלוקת והוא דר\"י מודה לר\"מ דאף משנזקק לטומאה אין רואין דלמא יצערנו אלא שחולק עם ר\"מ במאי דאמר רואין להקל ואיהו קאמר לא להקל ולא להחמיר. ועל זה בא רבי וקבע סברתו עליה דברייתא דגם איהו ס\"ל דאף לאחר שנזקק לטומאה לא שייך דלמא יצערנו אלא דנראו לו דבריו בזה ולא נראו לו דבריו בזה. וכל דברי רבא דקאמר בהא פליגי ובהא לא פליגי לא שייכי אלא עלה דברייתא דקא סבר דאף משנזקק לטומאה איכא למיחש דלמא יצערנו או משום צוותא דעלמא או משום צוותא דאשתו. אבל לחכמים דמתני' לא שייך זה כלל דאינהו סברי דליכא צער אלא בתחלה דוקא קודם שנזקק אבל משנזקק דכבר הוא טמא רואין וכ\"ש במוחלט דרואין אולי יטהרנו וצוותא דעלמא וצוותא דאשתו לא ס\"ל כלל. ופסק רבינו כחכמים אי משום דהיא סתם מתני' ואי משום דהמשניות דנגעים בשיטתייהו אזלי וכמו שכתבנו וזה נ\"ל שהוא פשוט בדעת רבינו ז\"ל והנה אמת נכון הדבר. ואין מי שיעמוד אצלי בזה אלא דברי רבינו שבפירוש המשנה בפ\"ק דמ\"ק שכתב ומחלוקתם הוא בראייתו בהסגר שני וכו' דמשמע דס\"ל דהמשנה והברייתא בחדא גוונא קא מיירי וזה הפך מ\"ש והפך ג\"כ ממ\"ש ה\"ה ומרן. אבל נ\"ל שאין זה מהקושי לפי שמצינו במקומות רבים שרבינו בחיבורו כתב הפך ממ\"ש בפירוש המשניות. והטעם שרבינו בתחלה עשה פירוש המשניות ואח\"כ עשה החיבור הגדול והעמיק בו ובירר אוכל מתוך פסולת וגם זה כאחד מהם. סוף דבר שדברי רבינו אינם מתיישבים כי אם על פי מה שכתבנו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכולן שהיה להם פנאי לגלח קודם המועד ולא גלחו אסורים אבל הנזיר והמצורע שהגיע זמן תגלחתם בין בתוך המועד בין קודם הרגל אע\"פ שהיה להם פנאי מותרים לגלח במועד שלא ישהו קרבנותיהם וכל היוצא מטומאתו לטהרתו מותר לגלח במועד.</b> כל זה מתבאר במתני' פ' ואלו מגלחין דתנן והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו כך היא גירסת הר\"ן ז\"ל. ופי' והנזיר שהשלים נזירותו בחוה\"מ ומצורע העולה מטומאתו לטהרתו דכתיב ביום השמיני יגלח את כל שערו וכשהגיע שביעי שלו בחוה\"מ מותר בתספורת ולא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל דהוא בטל ממלאכה ע\"כ. וכן הוא בפירש\"י שבהלכות הרי\"ף אלא שטעם זה שהזכיר הר\"ן דלא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו לא הזכירו רש\"י. אך ה\"ה בפרקין הביא גירסא זו בשם רש\"י וסיים ולא גזרינן שמא ישהא קרבנותיו. והוצרכו לטעם זה לפי שהוקשה להם דמאי אצטריך מתני' לאשמעינן דנזיר ומצורע מגלחין במועד דהשתא הבא ממדינת הים שהוא דבר הרשות כיון שלא היה לו פנאי לגלח קודם הרגל הותר לו הגילוח במועד נזיר ומצורע שהתגלחת היתה נמנעת להם מקודם ועכשיו בא זמנה ואיכא מצוה מיבעיא דשרי. וכ\"ת דאיצטריך לאשמעינן אפילו היכא דהיה יכול לגלח קודם. הא ליתא דהא בגמרא נסתפקו בזה (דף י\"ז.) ופשטוה מברייתא משמע דממתני' ליכא לאוכוחי כלל. ומש\"ה הוצרכו לומר דאיצטריך משום דסד\"א דהני נזיר ומצורע אף שלא היה להם פנאי מקודם דניגזור עליהם שלא יסתפרו במועד דלמא יבאו להשהות קרבנותם עד הרגל קמ\"ל דלא גזרינן. והרב בעל ל\"מ הבין דברי רש\"י שכתב ולא גזרינן שמא ישהא קרבנותיו וכתב וז\"ל כלומר ולא גזרינן כשחל שביעי שלו במועד שיהא אסור לגלח משום דלמא יהא לו פנאי לגלח קודם המועד וישהה עד המועד דלהא לא גזרינן משום דשמא ישהה קרבנותיו. זה נ\"ל ליישב הלשון ומ\"מ אינו נאות ואינו מיושב ע\"כ: ולא ידעתי למה לא נחה דעתו בזה שטעם זה מוכרחין אנו לאומרו לכל הגירסאות. ואף לגירסת רבינו דגריס והעולה מטומאתו מ\"מ קשה דנזיר ומצורע אמאי איצטריך למיתני דהשתא שאר הטמאים שהיו יכולים לגלח קודם הרגל וליכא השתא מצוה בהתגלחתם אמרינן דמגלחין במועד משום דאין הטמא מתקשט קודם הרגל נזיר ומצורע מיבעיא. אלא ודאי ע\"כ אית לן למימר כמ\"ש רש\"י והר\"ן דהוה ס\"ד דהני אף שהגיע זמנם במועד דניגזור עליהם שלא יגלחו משום דלמא יהיה להם פנאי לגלח קודם הרגל ואתי לשהויי: ועוד אני תמה על הרב ז\"ל שדברי רש\"י הללו הם גמרא ערוכה שם (בדף י\"ד.) דאמרינן התם מצורע מהו שינהוג צרעתו ברגל אמר אביי ת\"ש והנזיר והמצורע העולה מטומאתו הא בימי טומאתו נהיג ותירצו לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בימי טומאתו דלא נהיג אבל לטהרתו ניגזור שמא ישהא קרבנותיו קמ\"ל ע\"כ. הרי לך בפירוש הטעם שכתבו רש\"י והר\"ן. הן אמת דראיתי לרש\"י שם שכתב וז\"ל ניגזור שלא יהא מגלח במועד דכיון דגילח צריך להביא קרבן ושמא משהה קרבנותיו עד יו\"ט האחרון ומקריבו ואסור להקריב קרבנות יחיד ביו\"ט ע\"כ. ולפי זה מ\"ש רש\"י במתני' דלא גזרינן דלמא אתי לשהויי אין הכונה כמו שהבין הרב בעל ל\"מ ז\"ל אלא כמ\"ש רש\"י כאן דהכונה היא שמא ישהא הקרבן ליו\"ט האחרון אלא שהרב ז\"ל לא השגיח בסוגיא זו ונמשך אחר דברי הר\"ן שכתב שהוא בטל ממלאכה ומש\"ה כתב דהכונה היא דלמא יהיה לו פנאי לגלח קודם המועד: והנראה אצלי שהרב ז\"ל גם בדברי הר\"ן ז\"ל לא השגיח ולא ראה אלא דברי רש\"י שכתב ולא גזרינן שמא ישהא קרבנותיו וסבור הרב דמה שכתב שמא הוא טעם למה שכתב ולא גזרינן כלומר דהגזרה היא שמא יהיה לו פנאי לגלח קודם המועד וישהא עד המועד. ועל זה כתב דלא גזרינן משום דשמא ישהה קרבנותיו ועל זה כתב דאינו נאות. והדין עמו דודאי הלשון אינו מיושב כלל דלא שייך שמא בזה דהא ודאי שהה קרבנותיו. אך כפי דברי הר\"ן הדברים הם כפשטן דמ\"ש שמא ישהא קרבנותיו היא הגזרה עצמה כלומר דהחששא היא שמא יהיה לו פנאי לגלח קודם המועד ולא יגלח מקודם כדי לשהות קרבנותיו ברגל שהוא בטל ממלאכה. ומה שלא אמרו הטעם בקיצור דהיינו דס\"ד דלמא יהיה לו פנאי לגלח ולא יגלח עד המועד. הא לא קשיא כלל משום דמתני' איירי בשלא היה לו פנאי דהכי מוקמי לה שחל שביעי שלו במועד. וא\"כ מהיכא תיתי שנגזור דהא גבי מנודה ומי שנשאל לחכם לא גזרי היכא דלא היה להם פנאי אטו היכא דהיה להם פנאי ומהיכא תיתי שניגזור גבי נזיר ומצורע דמסתמא היכא דיש להם פנאי עושים מצותן בזמנה המצורע כדי ליטהר מקצת טומאות וכן הנזיר תיכף שמביא קרבנותיו מגלח עצמו כדי לשתות יין וא\"כ פשיטא דאין לחוש. לזה הוצרכו לומר דהחששא היא שלא יגלח קודם המועד כדי לשהות הקרבנות במועד שהוא בטל ממלאכה. ולדברי רש\"י ז\"ל הדברים הם כפשטן דהיינו דהיה עולה על הדעת שלא יגלח במועד שמא יבא לשהות הקרבנות עד יו\"ט האחרון: וא\"ת לפי הס\"ד של הגמרא דלא התירו במתני' לנזיר ולמצורע אלא דוקא היכא שלא היה להם פנאי לגלח קודם המועד שלא עלו מטומאתם עד הרגל. א\"כ מהיכא תיתי שנגזור דלמא יהיה לו פנאי ולא יגלח והלא לזה לא הותר לגלח במועד. י\"ל דזה יעשה חלוקה אחת כדי לשהות קרבנותיו והוא שהדבר ידוע דתגלחת זו של מצורע שהיתה אחריה קרבנות כבר קדמה תגלחת אחרת ביום שנרפא נגע הצרעת מן הצרוע ואחרי כן סופר שבעה ימים ומגלח תגלחת שניה וכמו שנתבאר כל זה בדברי רבינו ריש פי\"א מהל' טומאת צרעת יע\"ש. וכל שלא גילח תגלחת ראשונה אינו יכול לגלח תגלחת שניה אלא צריך שאחר תגלחת ראשונה ישהה שבעה ימים ויגלח תגלחת שניה וכמו שכתב רבינו באותו פרק דין ג' ואם שייר שתי שערות בתגלחת ראשונה וגלחן בשניה לא עלתה לו אלא תגלחת אחת בלבד והרי היא ראשונה. וכתב הר\"ש בפי\"ד ממסכת נגעים וסופר שבעה ומגלח ע\"כ. וא\"כ אפשר שזה ישהה תגלחתו הראשונה לכתחלה עד כדי שיבא יום השביעי במועד כדי שיביא קרבנותיו במועד שהוא בטל ממלאכה וזה לפי האמת חל שביעי שלו במועד אלא שהיה יכול לעשות תגלחת ראשונה בזמנה ואז היתה חלה תגלחתו שניה קודם המועד קמ\"ל דלא גזרינן הכא. ומיהו כל זה ניחא גבי מצורע אבל גבי נזיר קשה שהרי אם שלמה נזירותו קודם הרגל אין בידו לדחות התגלחת שיבא זמנה בתוך המועד. ואם היינו אומרים דנזיר זה דמתני' מיירי בנזיר טמא היה אפשר לומר דגם זה בידו לדחות תגלחת שיבא זמנה במועד שהרי תגלחת דנזיר טמא לא היתה כי אם ביום השביעי להזאתו וכמ\"ש רבינו בפ\"ז מהלכות נזירות דין י\"א וא\"כ היה יכול לדחות ההזאה כדי שיבא יום השביעי ברגל. ומ\"מ כל זה נראה דוחק בעיני אבל הנכון הוא דאפשר שיהיה זה טועה בדין וסובר דאף שיהיה לו פנאי לגלח קודם המועד יהיה סבור לגלח במועד וסד\"א דניגזור דשום נזיר ומצורע לא יגלחו במועד משום גזרה זו קמ\"ל דלא גזרינן: ובגמרא אמרינן תניא כל אלו שאמרו מותרים לגלח במועד וכו' נזיר ומצורע אע\"פ שהיה להם פנאי מותרים שלא ישהו קרבנותיהם ע\"כ. ופירש\"י שלא ישהו קרבנותיהם בתגלחתם עד לאחר הרגל דנזיר ומצורע אין מביאים קרבנותיהם עד לאחר גילוח כדכתיב ביה קראי הלכך לא קנסינן להו בדלא עבדי מקמי רגל דזמנין דלא עבוד קמי רגל ואי אסרי להו במועד נמצא שמשהין הקרבנות ואינן קרבים ביום השמיני בזמנן לפיכך אמרו מגלח במועד דמוטב לקרב זמן הקרבה ולא לאחר ע\"כ. והנה מה שכתב דאין מביאין קרבנותיהם עד אחר גילוח גבי מצורע מקרא מלא הוא וכן גבי נזיר טמא מקרא מפורש הוא. אך גבי נזיר טהור לא הוזכר בכתוב תגלחת כי אם אחר הקרבנות. הן אמת דרש\"י פירש לנזיר דמתני' בנזיר טמא וכמ\"ש רש\"י (בדף י\"ז.) אך ראיתי להר\"ן דאף שפירש דנזיר דמתני' מיירי בנזיר טהור כתב עלה דברייתא זו דנזיר ומצורע אינן רשאין להביא קרבן עד לאחר גילוח. ואפשר דס\"ל להר\"ן כר' אליעזר דאית ליה בפ\"ו דנזיר דאחר החטאת היה מגלח נמצא דהעולה והשלמים היו אחר התגלחת ואף לר\"י דאית ליה דלאחר השלמים מגלח מ\"מ אפשר דס\"ל כסברת התוספות דאית להו התם דהשלמים קודמים לחטאת ולעולם גבי נזיר טהור וא\"כ נמצא דהחטאת והעולה היו אחר התגלחת ואף אליבא דרבינו שפסק בפ\"ח מהלכות נזירות דתגלחת נזיר טהור היתה אחר כל הקרבנות כולם מ\"מ כיון דאיכא מצוה לגלח שערו תחת הדוד של השלמים נמצא שקרבנותיו תלויים בתגלחת. אך מ\"ש רש\"י ואינם קרבים ביום השמיני בזמנן לא הבנתי כונתו דהא השתא נמי אינם קרבים ביום השמיני שהוא זמנם שהרי אנן קיימין במי שהיה לו פנאי לגלח וא\"כ הרי עבר יום השמיני. והר\"ן ז\"ל כתב בקיצור הלכך לא קנסינן להו כי היכי דלא נישהו קרבנותיהם ודברי רש\"י צל\"ע: ודע דאליבא דהר\"ן ז\"ל לא הוזכר במתני' דין נזיר טמא וכן תגלחת ראשונה דמצורע ואליבא דרש\"י מתניתין איירי בנזיר טמא וגרסינן הנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו וקאי העולה לנזיר ומצורע אך אליבא דהר\"ן לא קאי העולה כי אם למצורע ואליבא דרש\"י לא הוזכר במתני' דין נזיר טהור וכן תגלחת ראשונה דמצורע. ור' עובדיה ז\"ל פירשה למתני' כהר\"ן וכדברי רש\"י שבהלכות הרי\"ף וכתב שם הרב תיו\"ט וא\"ת פשיטא מסיים הר\"ן ולא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל וכו' אבל בש\"ס מסיק מברייתא דתנן בהדיא נזיר ומצורע אע\"פ שיש להם פנאי מותרים שלא ישהו קרבנותיהם וכן פסק הר\"ם ע\"כ. ולא ידעתי כונתו וכי רש\"י והר\"ן לא ראו סוגיא זו והלא הם פירשוה להך ברייתא אלא דאינהו קיימי במתניתין ופירשוה לפי הס\"ד דלא מיירי אלא בשלא היה להם פנאי אבל אה\"נ דלפי האמת מתני' איירי אפילו בשהיה להם פנאי וכבר כתבתי לעיל מה שהכריחם לרש\"י והר\"ן ולומר דאף כשחל שביעי במועד אשמעינן מתניתין דמותרים לגלח דהוה ס\"ד דלא ליגלחו דאם חידושא דמתני' לא היה אלא היכא דהיה להם פנאי במה נסתפק רבי ירמיה והוכרח לפסוק הדין מהברייתא תיפוק ליה ממתני' הן אמת דלרבינו עובדיה ז\"ל קשה שדרכו לפרש המשנה אליבא דהלכתא ודוק: ודע דתגלחת ראשונה דמצורע נ\"ל דמותרת במועד שהרי זה לא היה יכול לגלח מקודם שהרי מוזהר היה בתגלחת מקרא דוראשו יהיה פרוע. ומה שלא הזכירו דין זה הוא מפני דאליבא דר' יוסי אין רואין את הנגעים במועד כדאיתא פ\"ק דמ\"ק ואף במוחלט הבא ליטהר (כמו שנתבאר לעיל) ומה גם דאיכא תנא דאית ליה דרבי ס\"ל כר' יוסי במוחלט ומשום הכי לא פירשוה למתני' בתגלחת ראשונה כיון דאיכא פלוגתא וכי תימא הא משכחת לה כגון שראהו הכהן קודם הרגל וטהר את הנגע ובמועד רוצה להביא צפרים ולהתגלח. וכן נמי משכחת לה שהביא ג\"כ הצפרים קודם הרגל ולא נתגלח דהצפרים והתגלחת אינם מעכבין זה את זה וכמ\"ש רבינו פי\"א מהלכות טומאת צרעת דין ד' וכמו שפירש שם מרן. הא לא קשיא כלל משום דאי מיירי בהכי אינם מותרים להתגלח כיון שהיה להם פנאי קודם המועד ודוקא גבי תגלחת ב' דאיכא קרבנות אמרינן דלא קנסינן להו משום שיהוי הקרבן אבל צפרים ודאי לא חשיבי קרבן כלל דהא קי\"ל טהרת מצורע נוהגת בארץ ובח\"ל בפני הבית ושלא בפני הבית. וכ\"ת תיפוק ליה משום שיהוי הקרבנות האחרים הא לא קשיא דלא חיישינן אשיהוי אלא בהגיע זמנן של הקרבנות דהיינו לאחר תגלחת וטבילה והזאה אבל אי מיירי כשלא הביא צפרים א\"נ הביא ולא נתגלח א\"כ עדיין לא הגיע זמן הקרבנות ואם אנו אומרים שלא יגלח במועד ליכא משום שיהוי הקרבן כלל. ואפשר דמטעם זה לא פירשו למתני' בתגלחת ראשונה משום דלפי האמת מתני' איירי אפילו בשהיה לו פנאי לגלח קודם המועד ומשום הכי אוקמוה למתני' בתגלחת שניה דאי בתגלחת ראשונה כל שהיה לו פנאי לגלח קודם המועד אינו מגלח במועד וכדכתיבנא אבל לעולם דלענין דינא דקיי\"ל דרואין את הנגעים במועד לאחר שהוזקק לטומאה וכ\"ש במוחלט שהראיה היא לטהרו (וכמו שהארכנו בזה לעיל כל שלא היה לו פנאי לראות קודם המועד מגלח במועד): ולכאורה היה נראה להביא ראיה לזה ממאי דאמרינן התם בגמרא מצורע מהו שינהוג צרעתו ברגל אמר אביי ת\"ש והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו הא בימי טומאתו נהיג. ופירש\"י שינהוג צרעתו שלא יבא אל המחנה ולא יגלח. והנה דינים אלו אינם אלא במוחלט אבל בימי ספרו לא נאסר באלו כמבואר. וא\"כ כי פשיט הא בימי טומאתו נהיג משמע דאית ליה דכי אמרינן העולה מטומאתו היינו מטומאת החלט לימי ספרו ומאי דקאמר לטהרתו הוא משום דקרא נמי קרי ליה טהור וכדכתיב ורחץ במים וטהר והיינו דטהור מליטמא בביאה ומלטמא משכב ומושב ונכנס לפנים מן החומה אבל עדיין הוא אב הטומאה ומטמא אדם וכלים במגע. וכי תימא דלמא לעולם דסבירא ליה דמתניתין איירי בתגלחת שניה ומכל מקום פשט דכי היכי דבתגלחת שניה קאמר מטומאתו לטהרתו דמשמע דבימי טומאתו דהיינו ימי ספרו נוהג ברגל הכי נמי הטומאה שנוהגת בימי החלטו נוהג ברגל. הא ודאי ליתא דודאי מעולם לא נסתפקו בגמרא בטומאת המצורע אם נוהגת ברגל דהא ודאי פשיטא דכל הטמאים בטומאתם הם עומדין בין ברגל בין בשבת ולא נסתפקו אלא בשלוח ובתגלחת דכל אלו מדין אבלות נגעו בה דהיינו מופרש ומובדל וכן נמי אסור בתספורת כאבל וזהו שרש\"י לא פירש הבעיא בטומאה אלא באלו בלבד והטעם כמו שכתבנו וא\"כ חזרנו למה שכתבנו אי מתני' איירי בתגלחת שנייה מאי קאמר הא בימי טומאתו נהיג הא ודאי דנהיג אלא ודאי דמשמע ליה דמתני' איירי בתגלחת ראשונה וכמו שכתבנו. והנראה דהפשטן היה רוצה ללמוד דע\"כ נוהג צרעתו ברגל מדאמרינן דהמצורע מגלח במועד ואם איתא דמצורע אינו נוהג למאי אצטריך לומר דהמצורע מגלח במועד השתא הדינים המחוייבים במצורע מדין תורה הרגל מבטלם ומותר לגלח ולהכנס לפנים מן החומה ברגל כ\"ש היכא דחל שביעי שלו ברגל שיתגלח ודחו דס\"ד דניגזור שמא ישהה קמ\"ל. ומ\"מ לא נתיישבה דעתי בפירוש זה. והנכון הוא דאביי סבור דמצורע דמתני' כולל בין מצורע מתוך החלט ובא להתיר תגלחת ראשונה וכן לאחר ימי ספרו שהיא תגלחת שנ��ה ומאי דקאמר מטומאתו לטהרתו שייך בשני התגלחות אם בתגלחת ראשונה דהיינו מהחלט לימי ספרו ואם בתגלחת שניה דהיינו מימי ספרו לטהרתו הגמורה. ועל זה רצה להוכיח דמדקתני מטומאתו לטהרתו מוכח דדוקא כשעולה מותר לגלח הא כשהוא בטומאתו לא וע\"כ טעמא הוא משום דנוהג צרעתו ברגל דאי משום הרגל עצמו דאסור לגלח פשיטא דהכא שרי שהרי לא היה יכול לגלח קודם המועד שהיה מצורע. ועל זה דחו דלחידושא נקטיה. ומיהו אף אם נאמר דמתני' לא איירי אלא בתגלחת שניה נראה דיש ליישב דבגמ' בעו אם מצורע נוהג צרעתו ברגל ואם נוהג פשיטא דמותר לגלח וליכא איסורא משום מועד דהא לא היה יכול לגלח קודם המועד ועל זה השיב אביי מדתנן המצורע העולה מטומאתו לטהרתו וגירסת אביי היתה כגירסת רש\"י והר\"ן ועל זה רצה להוכיח דאם איתא דאינו נוהג ליתני והמצורע לבד והיה כולל בין כשהוא בטומאתו בין כשעולה מטומאתו ומדנקט העולה משמע דבימי טומאתו אסיר ועל זה דחו דלרבותא נקטי העולה לומר לא מיבעיא בימי טומאתו דלא נהיג ופשיטא דשרי לגלח במועד אבל לטהרתו ניגזור שמא ישהא קרבנותיו קמ\"ל: ודע דמסוגיא זו יש להוכיח דהגירסא במתני' הוא כגירסת רש\"י והר\"ן דגרסי והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו ודלא כגירסת רבינו ז\"ל דגריס והעולה מטומאתו לטהרתו והוה מלתא אחריתי וכמו שנבאר. וא\"ת אביי דרצה להוכיח ממתני' דמצורע נוהג צרעתו ברגל מה היה סבור בטעמא דמתני' דקתני דהנזיר והמצורע מותרים לגלח פשיטא וכי גרעי מהבא ממדינת הים ויוצא מבית האסורים דהא לא עלה בדעתו טעם זה דשמא ישהא שכתבו רש\"י והר\"ן. וי\"ל דהוה ס\"ל דאצטריך מתני' לאשמועינן בהני דאפילו היה להם פנאי מותרים לגלח משום שיהוי מצוה דקרבנות אך לא עלה בדעתו דלכתחלה ישהה אדם קרבנותיו ושניגזור אטו הא. ואפשר עוד לדחות ולומר דלעולם היה יודע אביי דמאי דאצטריך מתני' ללמדנו דנזיר ומצורע מגלחין הוא דלא נימא דלא יגלחו משום גזרה דדלמא ישהו קרבנותיהם אלא שרצה לפשוט דאכתי לימא סתמא והמצורע והיה כולל הכל ומדנקט העולה משמע שבא למעט ותירצו דאי לא הוה קאמר העולה הייתי אומר דדוקא המצורע מגלח אבל לא העולה משום דלמא ישהה וכמו שכתבנו: נחזור לענייננו דנראה לי דתגלחת ראשונה של מצורע כל שהגיע זמנה במועד שרי. ורבינו ז\"ל כתב לעיל בפרקין דין י\"א ומטהרין את המצורע והנה טהרת המצורע הוא הבאת הצפרים והזאה וע\"כ איכא תגלחת דאי לא לא נטהר דהא תגלחת מעכב כמבואר. ולומר דיביא הצפרים ויזה ואחר כך יתגלח לאחר המועד הא ליתא דהא משום צרכי רבים נגעו בה ואי לא מהני ליה הבאת הצפרים והזאה כיון דליכא גילוח לאיזה תכלית יביא צפרים במועד. ומיהו נראה דדוקא כשחל טהרתו במועד אבל אם נטהר מקודם אינו מגלח כיון שהיה לו פנאי מקודם המועד ולא דמיא לתגלחת שניה דאיכא שיהוי קרבנות. ומכאן הוכחה למה שכתבת לעיל דלא קיי\"ל כר' יוסי דאית ליה דאין רואין נגעים במועד אף במוחלט דהא לפי מה שכתבנו דין זה דמטהרין את המצורע לא משכחת לה אלא כשנרפא הנגע במועד וכדכתיבנא. ומיהו עדיין י\"ל דאף שנרפא קודם הרגל מותר לגלח במועד משום דע\"כ לא אצטריכו בגמרא לומר טעמא דשיהוי קרבן אלא דוקא בתגלחת שניה משום דהתגלחת היה קודם הקרבן וא\"כ היה מן הדין דכל שהיה לו פנאי לגלח קודם המועד ולא גילח שיהיה אסור לגלח במועד אלא דמשום שיהוי קרבן שרינן ליה. אבל בתגלחת ראשונה שהיתה אחר הבאת צפרים והזאה אף שנטהר קודם המועד כל שלא הביא צפרים לא קרינן ביה שה��ה יכול לגלח ואף שהיה בידו להביא צפרים מ\"מ לגבי תגלחת לא קרינן שהיה בידו לגלח. והרי גבי מנודה ומי שנשבע שלא לגלח כתבו מן הראשונים ז\"ל דאף שהיה בידו לישאל על נדרו קודם המועד וכן לפייס לבעל דינו מ\"מ כיון שלא היה בידו לגלח ממילא אלא ע\"י מעשה מותר לגלח במועד. וא\"כ הכא נמי כיון שלא היה בידו לגלח כי אם אחר הבאת צפרים חשיב דאין בידו לגלח. ולפי זה מצינו למימר דהא דמטהרין את המצורע במועד אתיא אף כר' יוסי דאית ליה דאין רואין את המוחלט במועד ומיירי בשנטהר קודם המועד והשתא במועד מביא צפרים ומזין עליו ומתגלח: הכלל העולה מה שנראה לי הוא דדוקא היכא דנרפא הנגע במועד מתגלח והיכא דנרפא קודם המועד אם הביא הצפרים קודם המועד אסור לו לגלח במועד כיון שהיה בידו לגלח קודם המועד. אך אם לא הביא הצפרים קודם המועד זה תלוי במחלוקת דלמ\"ד דמנודה ומי שנשבע שלא לגלח דלא הותר אלא במי שלא היה בידו לישאל על נדרו או על נידויו אבל אם היה בידו אסור ה\"נ אסור לגלח כיון שהיה בידו להביא צפרים ולגלח. אך למ\"ד דלעולם שרי לגלח במועד ה\"נ שרי ומחלוקת זה נתבאר באורך בטא\"ח. ונזיר טמא ונזיר טהור פשיטא דמותרים לגלח במועד אף שהיה בידם לגלח קודם המועד דהא איכא לטעמא דשיהוי קרבנות כמבואר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך יום י\"ד בניסן אסור בעשיית מלאכה וכו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ג מהלכות כלי מקדש דין ט' דצידד לומר דע\"פ אסור בהספד ותענית מחצות ולמעלה יע\"ש):         סליקו להו הלכות שביתת יום טוב "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,164 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on a Holiday",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_a_Holiday",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המבשל ביו\"ט וכו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בדרשותיו בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ט ע\"ג): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש ביו\"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה שהמוקצה אסור ביו\"ט ומותר בשבת וכו'.</b> בפ\"ק דיו\"ט (דף ב') אמרינן מכדי מאן סתמיה למתניתין רבי מאי שנא בשבת דסתם לן כר\"ש ומ\"ש ביו\"ט דסתם לן כר\"י אמרי שבת דחמיר ולא אתי לזלזולי בה סתם לן כר\"ש דמיקל יו\"ט דקיל ואתו לזלזולי ביה סתם לן כר\"י דמחמיר. ומכאן קשיא לי אהא דאמרינן בפרק חרש (דף קי\"ב) שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן יו\"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן (א\"ה עיין בתוס' פ\"ק דסוכה (דף ו'.) ע\"א ד\"א אמרו לו. ובשיטה כ\"י מהרשב\"א ר\"פ משילין כתוב וז\"ל יו\"ט דקיל ואתו לזלזולי ביה איכא למידק דהא במתני' טפי שריא ביו\"ט מבשבת. ונ\"ל דבעיקרי מלאכות גופייהו שרי ביו\"ט אבל במה שהותר קצתו כאן וכאן יותר יש להחמיר ביו\"ט מבשבת זת\"ד.) ובפ\"ב דיו\"ט (דף כ\"א) אמרינן שאני שבות שבת משבות יו\"ט ופירש\"י דהחמירו חכמים בדבריהם בשבת מביו\"ט. גם הר\"ן פ\"ב דיו\"ט אההיא שכתב ומהא משמע דלהרבות מותר וכו' כתב בשם ר\"י דבשבת דאיסור סקילה גזרו אבל ביו\"ט דאיסור לאו הקילו ועיין ביבמות ר\"פ האשה רבה (דף קי\"ט.) דאמרינן א\"ר בר אבהו רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו א\"ר מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו. ורש\"י ז\"ל מחלק בין חששא להרחקה דבהרחקה מחלקינן בין איסור כרת לאיסור לאו. וקשיא לדבריו סוגיא דפרק הערל (דף פ\"ב) דאיירי לענין אם תעלה בק\"א ואמרינן עלה דאין לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת. (אמר המגיה עיין בתרומת הדשן סימן ר\"נ שהשיגו לרש\"י מסוגיא זו ועיין מהריק\"ו שרש ע\"ב בסופו) ובפרק הנחנקין (דף פ\"ד) אמרינן רב לא שביק לבריה למשקל ליה סילוא ופריך אי הכי אחר נמי ומשני אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק. ובפרק השוכר את הפועלים (דף צ') איבעיא לן אי מאי דגזרו רבנן אמירה לכותי שבות הוי דוקא לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דלמא לא שנא ולא איפשיטא (אמר המגיה ועיין עוד בפרט זה בתרומת הדשן סימן רכ\"ג הרשב\"א בחדושיו ליבמות (דף כ\"ד.) הריב\"ש סימן כ\"ד תוספות קדושין (דף י\"ד). ועיין מ\"ש הרמ\"ז בספר גט פשוט (דף קכ\"ו ע\"ג) ובחדושיו ליומא בס' תוספת יום הכפורים (דף כ\"א ע\"ג) מהרימ\"ט חי\"ד סי' א' ובחדושיו לקדושין שם. ונראה מדברי התוס' שם דס\"ל דמאי דאמרינן מה לי איסור לאו וכו' היינו לומר דאפילו באיסור כרת יש להקל כיון דמקילינן באיסור לאו וטעמם משום דהתם הוא בחזקת היתר וסמכינן אחזקה וכן הבין מדבריהם מהרימ\"ט שם. ועל דבריו בתשובה הנזכרת ק\"ל דנראה דס\"ל דאע\"ג דלא איתחזק היתרא כל דלא איתחזק איסורא אמרינן מה לי איסור לאו וכו' ולזה אין לו ראיה מסוגיא דיבמות דשאני התם דאיתחזק היתרא. ועיין מ\"ש הרא\"ש בפ\"ב דכתובות דבאשת איש החמירו טפי מגרושה שהיא בלאו ונתבאר בטאה\"ע סי' קי\"ט ועיין בספר בית שמואל סי' ו' ס' קי\"ד ובפ' בן סורר בעובדא דההוא גברא דהעלה לבו טינא פריך בגמרא בשלמא למ\"ד אשת איש היתה שפיר אלא למ\"ד פנויה היתה מאי כולי האי ואיכא למידק דפנויה נמי כל שאינה מיוחדת לאדם אחד אסורה מדאורייתא לכ\"ע כמבואר בריש הלכות אישות וא\"כ מה לי איסור לאו וכו'. ויש ליישב ע\"פ מ\"ש ה\"ה ר\"פ ה' מהלכות איסורי ביאה וע\"ש. ולפי זה עלה בידינו דלא אמרינן מה לי איסור לאו וכו' אלא באיסור לאוין שחייבים עליהם מלקות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות וכו'.</b> (א\"ה הנה הר\"ן בס\"פ אין צדין כתב דלוקח ביצים מן הכותי ביו\"ט שהוא חוכך בזה אי אזלינן בתר רובא בדבר שיש לו מתירין, ועיין בדברי הרב המחבר בפ\"ז מהלכות מעילה): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד המת ביו\"ט ראשון יתעסקו בקבורתו הכותים.</b> מימרא דרבא פ\"ק דביצה וכתבו התוס' רפ\"ז דנזיר (דף מ\"ז. ד\"ה וכן) דקבורת מת מצוה לא דחי יום טוב וכ\"ש שבת יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפרוח שנולד ביו\"ט אסור וכו'.</b> כתב ה\"ה ועגל שנולד בשבת יש מי שאסרו אותו ביו\"ט הסמוך לו ויש מתירים ואפילו ביומו מותר לחולה וכן עיקר ולזה הסכים הרשב\"א. ולא ידעתי כונת ה\"ה במ\"ש ואפילו ביומו מותר לחולה בודאי בחולה שיש בו סכנה מיירי דאי לאו הכי איך מותר לשחוט בשבת ואי הכי אפילו נבלות וטריפות מאכילין אותו ומה טעם לתלות היתר זה גבי בריא לענין עגל שנולד בשבת, אולי משגה הוא וט\"ס וצ\"ע: *(ע' בעבה\"ק להרשב\"א): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"א מהלכות מעילה דין י\"א): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפני זה אסרו להראות סכין לחכם ביו\"ט כו'.</b> בבדיקה דלאחר שחיטה כתב הרב בעל הלבוש דיש אוסרין ויש מתירין והרב בעל באר שבע הסכים להתיר: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אין קורעין במועד אלא קרוביו של מת.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פרק י\"א מה' אבל): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומטהרין את המצורע.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בדין זה לקמן בפרקין הלכה י\"ט ד\"ה נחזור לעניננו יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>ודנין דיני ממונות ודיני מכות ודיני נפשות במועד ומי שלא קבל עליו הדין משמתין אותו במועד.</b> בפרק ואלו מגלחין (דף י\"ד:) מנודה מהו שינהוג נדויו ברגל א\"ר יוסף ת\"ש דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות ואי לא ציית דינא משמתינן ליה ואי ס\"ד אינו נוהג נדויו ברגל משומת ואתי מעיקרא אתי רגל ודחי ליה השתא משמתינן ליה אנן א\"ל אביי ודלמא לעיוני בדיניה וכו' אמר אביי ת\"ש ומנודה שהתירו לו חכמים אמר רבא מי קתני שהתירוהו חכמים שהתירו לו חכמים קתני דאזל ופייסיה לבעל דיניה ואתי קמי רבנן ושרו ליה. וראיתי להטי\"ד ר\"ס של\"ד שכתב אפילו פגע הרגל בתוך שלשים יום של נדוי אינו מבטל אותו וכתב על זה מרן הב\"י כן משמע בר\"פ אלו מגלחין והרב הב\"ח כתב דהיינו מדתנן והמנודה שהתירו לו חכמים והתוספות כתבו בשם הירושלמי דמקשה והלא פשע ש��א בא לפני המועד לפני חכמים להתיר לו נדויו ומשני שכלו לו שלשים יום של נדוי במועד דאין נדוי פחות משלשים יום אלמא דהרגל אינו מבטל הנדוי ע\"כ. ותמהני דלמה לו לבקש עצות מרחוק בדבר שהיא בעיא בש\"ס ופשטוה מברייתא כדבר האמור. גם על מרן ז\"ל תלונותי שכתב כן משמע דאמאי לא הביא סוגיא זו דהביאה הרי\"ף שם בהלכות וכתב ומנודה נוהג נדוי ברגל ובהכי סלקא שמעתתא וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל דהיינו מדתנן דנין דיני ממונות במועד ואי לא ציית דינא משמתינן ליה ע\"כ. גם רבינו ז\"ל אע\"ג דלא הזכיר דין זה בהלכות ת\"ת מ\"מ כבר כתבו הכא בפרקין באומרו ומי שלא קבל עליו הדין משמתין אותו במועד ומכאן מוכח דנוהג הנדוי ברגל דאי לא משומת ואתי מעיקרא אתי רגל ודחי ליה השתא משמתינן ליה: ודע  דבתר הכי גרסינן התם בגמרא מצורע מהו שינהוג צרעתו ברגל אמר אביי ת\"ש והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו הא בימי טומאתו נוהג לא מבעיא קאמר לא מיבעיא בימי טומאתו דלא נהיג אבל לטהרתו ניגזור שמא ישהא קרבנותיו קמ\"ל. וק\"ל טובא דלעיל בסוגיא הנזכר רצה רב יוסף להוכיח דמנודה נוהג נידוי ברגל ודחי ליה אביי ושוב רצה אביי להוכיח דאינו נוהג מדקתני ומנודה שהתירו לו חכמים והוה ס\"ד דאביי דהכונה היא שהתירו לכל מנודה נדוי ברגל דאין נדוי נוהג ברגל ודחי ליה רבא מי קתני שהתירוהו חכמים שהתירו לו חכמים קתני דאזל ופייסיה לבעל דיניה וכו'. והשתא כפי רבא אמאי לא פשיט אביי להפך דנוהג נדויו ברגל מדקתני והמנודה שהתירו לו חכמים משמע הא בימי נדויו אסור כי היכי דפשיט הכא הא בימי טומאתו נוהג. והכא לא שייך דיחוייא דמצורע דדחינן לא מיבעיא קאמר דהכא גבי נדוי לא שייך למגזר שמא ישהא קרבנותיו: ואולי דלישנא דמתני' דתני והמנודה שהתירו לו חכמים סובל ב' פירושים אפשר שהכונה היא דחכמים התירו לכל מנודה נדוי ברגל והם אמרו דאין נדוי נוהג ברגל. או אפשר דאזל פייסיה לבעל דינו ואתא קמי רבנן והתירו לו והא בימי נדויו אסיר ואביי הוה סבר דפשטא דמתני' היא שהתירו חכמים נדוי ברגל ורבא דחי ליה מי קתני שהתירוהו חכמים דאז הוה מוכרח פירוש אביי שהתירו חכמים נדוי ברגל שהתירו לו קתני ואפשר דהכונה היא דאזל פייסיה לבעל דיניה ואם כן ליכא לאוכוחי ממתני' כלל לא שנוהג ולא שאינו נוהג. ומה שכל המפרשים ז\"ל כתבו דפירוש דמתני' דאזל ופייסיה לבעל דיניה הוא משום דכיון דקי\"ל דנוהג מפשיטותא דרב יוסף דקאמר דנין דיני ממונות במועד א\"כ ע\"כ פירושא דמתני' הוא דאזל ופייסיה לבעל דיניה. א\"נ אפשר לומר דרבא ה\"ק מי קתני שהתירו חכמים שהתירו לו קתני וא\"כ אדרבא זיל דוק לאידך גיסא דנוהג נדויו ברגל מדקתני שהתירו לו משמע הא בימי נדויו נוהג: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין רואין את הנגעים במועד שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל. </b> משנה פ\"ק דמ\"ק ר\"מ אומר רואים את הנגעים בתחלה להקל אבל לא להחמיר וחכ\"א לא להקל ולא להחמיר. ובגמרא תניא ר\"מ אומר רואים את הנגעים להקל אבל לא להחמיר ר' יוסי אומר לא להקל ולא להחמיר שאם אתה נזקק לו להקל נזקק לו אף להחמיר אמר רבי נראין דברי ר\"מ במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט אמר רבא בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי בהסגר ראשון כ\"ע לא פליגי דחזי כי פליגי בהסגר שני מר סבר בכהן תליא מלתא אי טהור אמר ליה טהור ואי טמא שתיק ומר סבר לטהרו או לטמאו כתיב. אמר מר אמר רבי נראין דברי ר\"מ במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט והתניא איפכא תנאי היא אליבא דרבי מר סבר צוותא דעלמא עדיף ליה ומר סבר צוותא דאשתו עדיף ליה למימרא דמוחלט מותר בתשמיש המטה אין וכו'. ודע שכדי לבאר סוגיא זו אליבא דרש\"י צריך להקדים קצת הקדמות אליבא דרש\"י ואח\"כ תתבאר הסוגיא בנקל. והנה אליבא דרש\"י המוסגר אסור בתשמיש המטה והמוחלט מותר ובימי ספרו אסור. ועוד ס\"ל לרש\"י דמוסגר אינו משתלח חוץ לשלש מחנות ומוחלט משתלח ובימי ספרו מותר ליכנס תוך המחנה. ופי' צוותא דעלמא אליבא דרש\"י הוא כניסתו לתוך המחנה וצוותא דאשתו הוא מה שמותר בתשמיש המטה. ועוד תדע דפלוגתא דר\"מ ור' יוסי הוא בין בהסגר שני בין במוחלט ור\"מ ס\"ל דאי בעי כהן לשתוק כשיראה סימן טומאה הרשות בידו וגם ס\"ל דלכולי עלמא צוותא דעלמא ניחא ליה מצוותא דאשתו. ור\"י פליג עליה דר\"מ בתרתי חדא דס\"ל דהכהן אינו יכול לשתוק כשיראה סימני טומאה ועוד דלא פסיקא ליה מלתא אי צוותא דעלמא עדיף אי צוותא דאשתו עדיף ואית ליה דאיכא מאן דניחא ליה בצוותא דעלמא מצוותא דאשתו ואיכא מאן דניחא ליה בצוותא דאשתו מצוותא דעלמא. ורבי ס\"ל כר' יוסי בחדא דהיינו שהכהן אינו יכול לשתוק כשיראה סימני טומאה אך במאי דלא פסיק ליה לר' יוסי פליג עליה רבי ופסיקא ליה. אלא שנחלקו אליבא דרבי מאי פסיקא ליה איכא מ\"ד דלרבי צוותא דעלמא עדיפא ליה ואיכא מ\"ד דצוותא דאשתו עדיפא ליה: ועכשיו בוא נבא לביאור הסוגיא. והנה בטהור מתחלתו שנתנגע כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה דאי חזי ליה אין כאן תועלת דאי מטהר ליה מאי קא עביד ליה הא בלאו הכי טהור הוה ואף דאליבא דר\"מ ליכא הפסד דהא ס\"ל דאם רואה בו שהוא טמא יכול לשתוק מ\"מ כיון דליכא תועלת פשיטא דלא חזי ליה וכ\"ש אליבא דר' יוסי דלא חזי ליה דתועלת ליכא ואפשר שיבא לידי הפסד אם יראה בו סימני טומאה דר\"י ס\"ל דאינו יכול לשתוק. ובהסגר ראשון דהיינו אם חל שביעי שלו בחוה\"מ אליבא דכ\"ע חזי ליה דאי מטהר ליה הא שמחה היא לו ואם רואה בו סימן טומאה לא מבעיא לר\"מ דאין זה הפסד דהא יכול לשתוק אלא אפילו לר' יוסי דמוכרח להסגירו פעם אחרת לא חשיב הפסד דהא מעיקרא נמי מוסגר היה ובבית הכלא היה עומד נמצא שאינו מפסידו בשום דבר בהסגר זה השני והרי הוא קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד. כי פליגי ר\"מ ור\"י הוא במוסגר שני וכן פליגי נמי במוחלט. והנה בהסגר שני דהיינו שחל יום י\"ג בחוה\"מ ס\"ל לר\"מ דרואין אותו אם הוא טהור יטהרנו ואם הוא טמא ישתוק משום שאם יטמאנו הרי הוא מוחלט ומשתלח חוץ לשלש מחנות ואע\"ג דנשכר בצוותא דאשתו דבימי הסגרו היה אסור בתשמיש והשתא בימי חלוטו מותר ס\"ל לר\"מ דצוותא דעלמא עדיפא ליה מצוותא דאשתו ומש\"ה רואין את הנגעים להקל ולא להחמיר וכן כשהוא מוחלט ורוצה להראות אל הכהן אם נרפא הנגע ס\"ל דרואין שאם יטהרנו הרי משמחו שנכנס למחנה ואית ליה צוותא דעלמא ואף דמפסיד צוותא דאשתו דבימי ספרו אסור בתשמיש ובימי חלוטו היה מותר כבר כתבנו דלר\"מ צוותא דעלמא עדיף ליה מצוותא דאשתו ואם הוא טמא יטמאנו והכא לא שייך לומר ולא להחמיר דהכא ליכא חומרא דמעיקרא טמא והשתא טמא אלא דנקט האי לישנא דולא להחמיר משום הסגר שני דשייך ביה האי לישנא וכדכתיבנא. ור' יוסי פליג עליה דר\"מ בין בהסגר שני בין במוחלט בהסגר שני פליג עליה משום דס\"ל דהכהן אינו יכול לשתוק כשיראה סימני טומאה ומשום הכי ס\"ל דאינו רואה אותו כלל משום דלמא יטמאנו ויהיה מוחלט וישתלח חוץ לשלש מחנות ומפסיד צוותא דעלמא ואע\"ג דנשכר בצוותא דאשתו אפ\"ה אין רואין דלמא האי גברא ניחא לי�� בצוותא דעלמא טפי מצוותא דאשתו וכן נמי במוחלט ס\"ל דאין רואין משום דאם יטהרנו הרי הוא מפסיד צוותא דאשתו דבימי ספרו אסור בתשמיש ואע\"ג דנשכר בצוותא דעלמא דנכנס לתוך המחנה בימי ספרו דלמא האי גברא ניחא ליה בצוותא דאשתו מצוותא דעלמא ומש\"ה אין רואין. נמצא דלר' יוסי בהסגר שני אין רואין דלמא יטמאנו ובמוחלט אין רואין דלמא יטהרנו. ורבי פליג עליה דר\"מ במאי דס\"ל דהכהן יכול לשתוק וס\"ל כר\"י דאינו יכול לשתוק דלטהרו או לטמאו כתיב אך במאי דלא פסיקא ליה מלתא לר\"י אי צוותא דעלמא עדיף או צוותא דאשתו עדיף פליג עליה רבי ופסיקא ליה מלתא הי מינייהו עדיף אך נחלקו התנאים במאי פסיקא ליה איכא מ\"ד דלרבי פסיקא ליה דצוותא דעלמא עדיף ומש\"ה נראו לו דברי ר\"מ במוחלט ולא מטעמיה אלא משום דאי מטהרו שמחה היא לו דאית ליה צוותא דעלמא ואע\"ג דמפסיד צוותא דאשתו מ\"מ צוותא דעלמא עדיפא ליה ומשום הכי א\"ל דרואין במוחלט ובמוסגר נראו לו דברי ר\"י דאין רואין משום דלמא יראה בו סימני טומאה ואינו יכול לשתוק ויחליטנו ונמצא מפסיק צוותא דעלמא דמוסגר אינו משתלח ומוחלט משתלח ואע\"ג דנשכר בצוותא דאשתו דמוסגר אסור בתשמיש ומוחלט מותר צוותא דעלמא עדיף ליה. ואיכא מ\"ד דלרבי פסיקא ליה מלתא דצוותא דאשתו עדיף מצוותא דעלמא ומש\"ה נראו לו דברי ר\"מ במוסגר ולאו מטעמיה אלא משום דאם יטהרנו הרי משמחו ואם יראה בו סימני טומאה ויחליטנו הרי הוא נשכר בצוותא דאשתו ואע\"ג דמפסיד צוותא דעלמא צוותא דאשתו עדיפא ליה מצוותא דעלמא ומש\"ה אית ליה דרואין. אבל במוחלט נראו לו דברי ר\"י דאין רואין משום דאם מטהרו מפסיד צוותא דאשתו ואע\"ג דנשכר בצוותא דעלמא מ\"מ צוותא דאשתו עדיפא ליה מצוותא דעלמא. זהו פירוש הסוגיא לדעת רש\"י ואף דברש\"י שבנוסחת הגמרא באו דברי רש\"י בפירוש הסוגיא בקיצור ברש\"י שבהרי\"ף נתבאר הכל באר היטב. והנה כפי פשט הסוגיא מתפרשת יפה כפי סגנון זה אך יש על פירוש זה קושיות עצומות כפי שרשי הדינים וכבר התוס' השיגוהו: והנה במה שפירש\"י עלה דרבא דאמר בהסגר ראשון כ\"ע לא פליגי דחזי ליה דהיינו אם חל שביעי שלו בחוה\"מ וטעמא דרואין הוא משום דאי טהור שפיר ואם עומד בעינו מתחלה נמי בבית כלא היה עומד. הקשו עליו דלמא פשה הנגע ויהיה טמא מוחלט מחמת הפשיון והביאו ראיה לזה ממתני' דנגעים. ואני תמיה דהא מלבד קושית הפשיון הא איכא סימני טומאה אחרים דהיינו שער לבן והמחיה. וא\"כ היתכן לומר דרש\"י היה סובר דאין מחליטין את המוסגר בהסגר ראשון זהו דבר שאין הדעת סובלתו ושני סימנין אלו דהיינו שער לבן והמחיה מלבד שמחליטין עליהם בהסגר ראשון אפילו בתחלת הראיה אם ראה הכהן שער לבן או מחיה הרי זה מחליטו תכף ומיד ואין כאן הסגר כלל וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות טומאת צרעת והם הלכות קבועות לא נחלק בהם אדם מעולם: והנראה  אצלי בדעת רש\"י הוא דס\"ל דלר' יוסי אין אנו נמנעין מלהראות המנוגע לכהן משום דלמא יתחדש לו שום דבר המחליטו דמשום ספק אין אנו נמנעין מלהראותו כיון שכבר נזקק לכהן מתחלה אלא שאם יש איזו חששא שאף שלא יתחדש שום דבר יבא לידי החלט בזה הוא שחשש רבי יוסי ואמר דאין רואין. ורש\"י ז\"ל אזיל לשיטתיה שכתב בפירוש החומש דאין העומד בעינו בסוף שבוע שני פוטרו אא\"כ נשתנה מראה הנגע ממה שהיה אז הוא דאם עמד בשיעורו טהור ואם פשה טמא אבל אם לא נשתנה מראה הנגע אף שלא פשה מחליטו וזהו דוקא בסוף שבוע שני אבל בסוף שבוע ראשון אף שלא נשתנה המראה ��ל שלא פשה אינו מחליטו אלא מסגירו. וכבר עמדו על דברי רש\"י הללו הרא\"ם והרב בעל קרבן אהרן ויישבו כל המקומות שנראה מהם סתירה לסברא זו יע\"ש. ולפי זה ס\"ל לרש\"י דבסוף הסגר ראשון לכ\"ע רואין דאין אנו חוששין שמא יולד לו סימני טומאה דהיינו פשיון או שער לבן או מחיה ואם לא יתחדש לו שום דבר יסגירנו שנית והרי הוא בבית כלא כמו שהיה מקודם ודלמא ימצא לו סימני טהרה ויטהרנו. אבל בסוף שבוע שני שאף שלא נתחדש לו שום דבר אלא שעמד בשיעורו ובמראהו טמא הוא משום הכי אית ליה לר\"י דאין רואין. ומה שחושש רבי יוסי במוחלט דאין רואין דלמא יתחדש לו סימני טהרה אלמא דחייש דלמא יתחדש לו שום דבר. הא לא קשיא כלל דשאני התם במוחלט דכל עצמנו אין אנו מראים אותו לכהן אלא משום דלמא נתחדש לו סימני טהרה ויטהרנו דאי לאו הכי הרי הוא טמא כמו שהיה והכהן אינו עושה שום פעולה בראייתו משום הכי קאמר דאין רואין. אבל הכא גבי הסגר ראשון קאמר דרואין דאי מטהר ליה הרי טוב ואם לאו מסגירו שנית ואין לנו לחוש דלמא יתחדש לו דבר המחליטו. זה נ\"ל כפתור ופרח בדברי רש\"י: אך התוס' ז\"ל הקשו על רש\"י קושיות חזקות אם במה שפירש דמוסגר אסור בתשמיש ומוחלט מותר דזו מנין לו ולא נמצא בשום מקום חילוק זה דהא מאן דאית ליה דבימי חלוטו שרי בתשמיש משום דמאי דגלי גלי מאי דלא גלי לא גלי ה\"ה מוסגר דשרי דמהיכא תיתי ליה איסור שהרי לא מצינו איסור זה כי אם בימי ספרו. ומאן דאית ליה דבימי חלוטו אסור מק\"ו דימי ספרו א\"כ ק\"ו זה עבדינן ליה לימי הסגרו מימי ספרו וכולם אסורים וא\"כ אין סברא לחלק בין ימי הסגרו לימי חלוטו לענין תשמיש. גם מה שפירש דמוסגר משתלח חוץ לשלש מחנות הוא תימה דבפ\"ק דמגילה (דף ז'.) אמרינן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה ואמרינן בגמרא הא לענין שלוח זה וזה שוין, אשר ע\"כ מכח קושיות אלו דחו פירש\"י ופירשו פירוש אחר בסוגיא דפירוש צוותא דעלמא הוא פריעה ופרימה שהוא מוזהר בהם כשהוא מוחלט וגם טמא טמא יקרא ופורש מבני אדם בימי חלוטו וכשהוא מוסגר אינו מוזהר בכל זה. אבל לענין אחר אין חילוק בין מוסגר למוחלט דלענין תשמיש מוסגר ומוחלט שרו ואי לענין שילוח מוסגר ומוחלט משתלחים חוץ למחנה: וראיתי להרב תיו\"ט בפ\"ק דמגילה משנה ז' שכתב דמ\"ש התוס' וגם טמא טמא יקרא לאו דוקא שהרי דין זה הוא אף במוסגר שהרי כל הטמאים חייבים בזה אלא שהתוספות לפום ריהטא כתבו כן. ולי אין דבריו נראין בעיני שהרי כל עצמן של התוס' לא באו אלא ליישב לישנא דצוותא דעלמא ולא יתיישב אלא בטמא טמא יקרא שיפרשו בני אדם ממנו ונמצא שבשביל אלו הדברים לית ליה צוותא דעלמא ונקט נמי פריעה ופרימה דאפשר דס\"ל דטעמא דהני נמי הוא כדי שיהא ניכר לכל ויפרשו ממנו. ומאי דלא נקט בפ\"ק דמגילה כי אם פריעה ופרימה לאו דוקא אלא דרישא דקרא נקט וה\"ה לכלהו דהא לא נקט נמי ועל שפם יעטה שהוא דין מיוחד במוחלט. ובפ\"ק דכלים משנה ה' לא נקט אלא פריעה ופרימה ובודאי דלאו דוקא אלא דרישא דקרא נקט. וראיתי לרבינו ז\"ל בפ\"ו מהל' טומאת צרעת דין ו' שכתב מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט וכו' ומודיע העוברים עליו שהוא טמא ואם כדברי הרב בעל תיו\"ט למה כתב רבינו דין זה דהמודיע העוברים בדינים המיוחדים למוחלט שהרי רבינו בדין זה בא ללמדנו מה שחייב המוחלט יותר מהמוסגר. אלא ודאי דס\"ל כסברת התוס' דחיוב זה דוטמא טמא יקרא אינו במוסגר כי אם במוחלט כפשטיה דקרא דבמוחלט איירי. ולא ידעתי איך יתכן לומר שדברי התוס' לאו דוקא שהרי כתבו פעמים דבמוחלט איכא וטמא טמא יקרא ועוד כתבו ופורש מבני אדם בימי חלוטו יותר מבימי הסגרו. וכל זה מטעמא דוטמא טמא יקרא ולא משום חומר טומאה שהרי המוסגר והמוחלט שוין בטומאתם כמ\"ש רבינו בפ\"י מהל' טומאת צרעת דין י\"א. ומה שכתב רבינו באותו פרק דין ח' ולא המצורעים בלבד אלא כל המטמאים את האדם חייבים להודיע לכל שהם טמאים כדי שיפרשו מהם הוא אסמכתא בעלמא וכההיא דאמרינן בפ\"ק דמ\"ק (דף ה'.) רמז לציון מן התורה מנין רבי אבהו אמר מהכא וטמא טמא יקרא טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש, ורבינו ז\"ל כשכתב דין זה גבי מוחלט לא נתן טעם לדבריו אלא כתב סתם ומודיע העוברים עליו משום דרבינו לא בא בחיבורו לתת טעם למצות ה'. אך כשכתב ולא המצורעים בלבד שהוא מדבריהם ואסמכוה אקרא כתב דטעמם של חכמים הוא כדי שלא יטמאו בהם בני אדם דומיא דציון דכתבנו: והנראה אצלי בסברת התוס' הוא דנהי דס\"ל דכל המטמאים צריכים להודיע שהם טמאים היינו כדי שלא יבאו בני אדם ויגעו בהם ויתטמאו אבל במוחלט טעמיה דקרא הוא שיודיע שהוא מוחלט ויפרשו בני אדם ממנו דכל עיקר הכתוב הוא שיהא מובדל ומופרש מבני אדם ולא תיהוי ליה צוותא דעלמא. וזהו שכתבו התוספות ופורש מבני אדם בימי חלוטו יותר מבימי הסגרו דבימי הסגרו אף שהוא מודיע שהוא מוסגר אינן פורשים ממנו אלא מנגיעה אבל במוחלט פורשים ממנו מכל וכל שאינן יושבים עמו ומ\"מ עיקר הצווי הוא במוחלט דוקא. ומ\"ש רבינו באותו פרק דין ט' וטומטום ואנדרוגינוס פורע ופורם ועוטה על שפם מפני שהוא ספק ולא כתב ג\"כ שמודיע לרבים. היינו טעמא כיון דבלאו הכי הרי צריך להודיע טומאתו כדי שיפרשו ממנו בני אדם ובזה פשיטא שאין הנשים חייבות בזה וכמ\"ש שם בדין אף שאין חיוב זה כי אם מדרבנן לא הוצרך לאומרו גבי טומטום כיון שכבר יש לו חיוב אף אם הוא אשה: ודע שגם לפי דברי התוס' ר\"מ ס\"ל דהכהן יכול לשתוק אם יראה סימני טומאה ואית ליה ג\"כ דצוותא דעלמא עדיפא מצוותא דאשתו. ור\"י פליג עליה בתרתי חדא דס\"ל דהכהן אינו יכול לשתוק כשיראה סימני טומאה דלטהרו או לטמאו כתיב וס\"ל נמי דצוותא דאשתו עדיפא מצוותא דעלמא ופסיקא ליה מלתא ולאו ספוקי מספקא ליה כמו שפירשנו לדעת רש\"י. וס\"ל נמי דנהי דצוותא דאשתו עדיפא מצוותא דעלמא מ\"מ היכא דליכא למיחש לצוותא דאשתו יש לחוש לצוותא דעלמא ואף שהוא הפסד מועט. וכן אליבא דהתוס' נמי ר\"מ ור\"י פליגי בין במוסגר בין במוחלט ורבי פליג עליה דר\"מ וס\"ל דאין הכהן יכול לשתוק כשיראה סימני טומאה וכסברת ר' יוסי ואיכא מ\"ד דפליג עליה דר' יוסי וס\"ל דצוותא דעלמא עדיפא מצוותא דאשתו וכסברת ר\"מ ואיכא מ\"ד דבהא נמי ס\"ל לרבי כר\"י דצוותא דאשתו עדיפא מצוותא דעלמא ולא פליג עליה אלא דמאי דאית ליה לר\"י דהיכא דליכא למחש לצוותא דאשתו דיש לחוש לצוותא דעלמא בזה חולק עליו וס\"ל דצוותא דעלמא לא חשיב הפסד כלל ואין לחוש לו: ועל פי כל ההקדמות אלו תתבאר כל הסוגיא בנקל דר\"מ סבר דבמוסגר רואין שאם יטהרנו הרי טוב ואם יראה סימני טומאה ישתוק שאם יחליטנו הרי הוא מחייבו בפריעה ופרימה ומפסידו צוותא דעלמא. ובמוחלט נמי ס\"ל דרואין דשמא יטהרנו ונשכר צוותא דעלמא דהיינו פריעה ופרימה ואע\"ג דמפסיד צוותא דאשתו צוותא דעלמא עדיפא ליה ור' יוסי חולק עליו וס\"ל דהכהן אינו יכול לשתוק ומשום הכי אית ליה דמוסגר אינו רואה דלמא ימצא בו סימני טומאה ויחליטנו ויתחייב בפריעה ופרימה ובמוחלט נמי אין רוא��ן שאם יטהר אותו נאסר בתשמיש בימי ספרו ומפסיד צוותא דאשתו ואע\"ג דנשכר צוותא דעלמא דהיינו פריעה ופרימה ס\"ל לר\"י דצוותא דאשתו עדיפא ליה מצוותא דעלמא. ודע דגם לפי פירוש התוס' גבי מוחלט לא שייך לומר ולא להחמיר דהא טמא היה מקודם אלא משום הסגר נקט ליה וכמו שכתבנו לעיל אליבא דרש\"י. ורבי פליג עליה דר\"מ במאי דס\"ל דכהן יכול לשתוק אלא ס\"ל כר\"י דכהן אינו יכול לשתוק אלא דאיכא מ\"ד דרבי פליג עליה דר\"י וס\"ל דצוותא דעלמא עדיפא מצוותא דאשתו ומש\"ה נראו לו דברי ר\"מ במוחלט דרואין אותו דדלמא יטהרנו ונשכר צוותא דעלמא דהיינו פריעה ופרימה ואע\"ג דמפסיד צוותא דאשתו דבימי ספרו אסור בתשמיש צוותא דעלמא עדיפא ליה מצוותא דאשתו. ונראו לו דברי ר' יוסי במוסגר דאין רואין שמא יחליטנו ומפסיד צוותא דעלמא מבלי שיהיה נשכר בשום דבר. ואיכא מ\"ד דרבי נמי מודה לר' יוסי דצוותא דאשתו עדיף ליה מצוותא דעלמא אלא דפליג עליה דרבי סבר דצוותא דעלמא לא חשיב כלל הפסד ומש\"ה אית ליה דבמוסגר רואין כסברת ר\"מ משום דאף שיטמאנו אינו מפסיד כלום דאי משום צוותא דאשתו מוסגר ומוחלט שניהם שוים בדין זה וכולם אסורין בתשמיש ואי משום צוותא דעלמא דהיינו פריעה ופרימה הא לא חשיב הפסד כלל. אבל במוחלט ס\"ל כר' יוסי דאין רואין משום דלמא יטהרנו ומפסיד צוותא דאשתו ואע\"ג דנשכר בצוותא דעלמא צוותא דאשתו עדיפא ליה. ומתוך מ\"ש יתבאר דלא שייך לומר אי צוותא דעלמא עדיף או צוותא דאשתו עדיף אלא במוחלט שהוא נעתק מהחלט לימי ספרו דבהחלטו אית ליה צוותא דאשתו ול\"ל צוותא דעלמא ובימי ספרו אית ליה צוותא דעלמא ול\"ל צוותא דאשתו ומש\"ה שייך לומר הי מינייהו עדיף. אבל בהסגר שהוא נעתק להחלט לא שייך האי לישנא משום דבין בהסגר בין בהחלט א\"ל צוותא דאשתו ובהסגר א\"ל נמי צוותא דעלמא ובהחלט ל\"ל צוותא דעלמא וא\"כ לא שייך לומר הי מינייהו עדיף וזה פשוט. וזהו שכתבו התוס' דהא דקאמר מר סבר צוותא דעלמא ניחא ליה ומ\"ס צוותא דאשתו עדיף ליה אמוחלט קאי וכמבואר. אך מ\"ש התוס' אמ\"ד דנראין דברי ר\"י במוסגר וז\"ל וגם יפסיד שיצטער שעד עתה היה מצפה להיות טהור ואין מצפה עתה להיות טהור ע\"כ. לא ידעתי לאיזה תכלית כתבו דברים אלו דהא אינהו קיימי אליבא דמ\"ד דרבי צוותא דעלמא עדיפא ליה מצוותא דאשתו ומשום הכי אית ליה לר\"י דבמוחלט רואין דאף שמפסיד צוותא דאשתו מ\"מ נשכר בצוותא דעלמא וא\"כ דלפי סברא זו במוסגר אין רואין דהא מפסיד צוותא דעלמא ואינו נשכר בשום דבר. וא\"כ למאי איצטריכו לטעמים אחרים גבי מוסגר למה נראו לרבי דברי ר' יוסי והלא הדברים פשוטים וכדכתיבנא: ודע דבמלתא דרבא דקאמר בהסגר ראשון כ\"ע לא פליגי דחזי ליה הקשו התוס' על פירש\"י. וכבר הארכנו בזה לעיל ויישבנו דבריו. והתוס' כתבו דיש מי שפירש דבהסגר ראשון כ\"ע לא פליגי דחזי ליה הוי הטעם משום דלטהרו או לטמאו לא שייך למדרש עד שעה שצריך לטמאתו דהיינו בסוף הסגר שני אבל בסוף הסגר ראשון ראוי הוא להסגר עוד ולא יטמאנו ע\"כ. פירוש דלא שייך קרא דלטהרו או לטמאו אלא בזמן דלא שייך אלא או טהרה או החלט בזה הוא דצוה הכתוב דיטהרנו או יחליטנו ולא ישתוק אבל בסוף שבוע ראשון עדיין יש חלוקה שלישית דהיינו הסגר דהיינו היכא דעמד הנגע בעינו ולא נולדו בו סימני טומאה וא\"כ קרא לא מיירי בהכי ולפיכך אף אם רואה סימני טומאה יכול לשתוק. ומ\"מ כתבו דזה דוחק וכתבו דנראין דברי ר\"י שפירש בהסגר ראשון היינו תחלת הסגר ראשון שיכול ל��מוח בהם דהא לא שייך השתא לטהרו או לטמאו כלל שהרי לא נזקק לו הכהן עדיין כי פליגי בהסגר שני והוא בתחלת הסגר שני שמא אינו יכול לשתוק וה\"ה בסוף הסגר שני ע\"כ. ואין כונתם לומר דבתחלת הסגר ראשון לא משכחת לה טומאה שיחליטנו דהא ודאי ליתא דנהי דפשיון אינו סימן טומאה בתחלה כמ\"ש רבינו בפ\"ד מהלכות טומאת צרעת דין ב' מ\"מ שער לבן ומחיה מטמאין בתחלה להחליט וכמ\"ש שם בפ\"א דין י' וכל אלו הם הלכות פסוקות ובת\"כ דריש להו מקראי. אלא כונת התוס' היא דגזרה זו דלטהרו או לטמאו דמשמע דאין הכהן יכול לשתוק אלא יאמר ויפסוק הדין כפי מה שרואה הוא דוקא משנזקק לטומאה דהסגירו כבר ולפיכך בין בשבוע ראשון בין בסוף שבוע שני אינו יכול לשתוק. אבל בתחלה קודם שיסגירנו יכול לשתוק הוה ליה כאלו לא ראה הנגע ומשום הכי בתחלה לכ\"ע חזי ליה דאי מטהר ליה ה\"ז משמחו ואי חזי ביה סימני טומאה שתיק דקודם שנזקק לו רשאי הוא לשתוק. ועוד סבור הייתי לומר פירוש אחר בדברי התוס' דמעולם לא חששו התוס' לא לשער לבן ולא למחיה שהם דברים מחודשים וס\"ל דר' יוסי לא חשש לאלו כי אם לפשיון. וזהו כשהקשו לפירש\"י לא הקשו כי אם מפשיון. ולפיכך פירש ר\"י דה\"ק בהסגר ראשון דהיינו בתחלה חזי ליה דהא לא שייך לטמאו דליכא למיחש לטומאה דאי משום פשיון אינו סימן טומאה בתחלה ואי משום שער לבן או מחיה אין לחוש להם ומש\"ה רואין בתחלה. אבל בתחלת הסגר שני אין רואין משום חשש פשיון. אבל מ\"מ כוונת התוס' האמיתית היא מה שכתבנו בתחלה והכי דייקי דבריהם שכתבו שהרי לא נזקק לו הכהן עדיין. והחכם בעל חדושי הלכות ז\"ל לא ירד לעומקן של דברים יע\"ש: ומ\"מ לא יכולתי להלום כפי פירוש זה של ר\"י ז\"ל מאי האי דקאמר רבא בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה טהור זה מהו שהרי לדברי ר\"י שפירש הסגר ראשון דהיינו תחלת הסגר ראשון היינו טהור. ואולי דלא גרסי ליה ובפירש\"י שבגמרא לא פירש דברי רבא דבטהור משמע דלא גריס ליה אך בפירש\"י שבהלכות הרי\"ף גריס ליה. ומוכרח הוא דאי לא רבא שבא ללמדנו במאי פליגי ובמאי לא פליגי למה לא למדנו חלוקה זו דטהור אי פליגי או לא. סוף דבר שכפי פירוש ר\"י לא ידעתי פירוש דברי רבא דקאמר בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה וצ\"ע: הנה הארכנו מילין לבאר סוגית הגמרא כפי פירוש התוס' ואף שיש בו קצת מהדוחק מ\"מ נסבול אותו לפי שפירושו הוא אליבא דהלכתא. ודע שראיתי להר\"ש רפ\"ג דנגעים שכתב בסוגיא זו דברים תמוהים בעיני וז\"ל בהסגר שני ר\"מ סבר רואין סבר בכהן תלה רחמנא אף בהסגר שני אם טהור א\"ל טהור אי טמא שתיק ור\"י דאמר אין רואין לטהרו או לטמאו כתיב דאתא לרבויי בסוף שבוע שני דאי טמא טמא אפילו שתיק כהן ע\"כ. ופשט הסוגיא היא דלכ\"ע שתיק אינו טמא אף בהסגר שני אלא דלר\"מ אי בעי שתיק ולר\"י לא מצי למשתק דלטהרו או לטמאו כתיב דמחוייב הכהן כשיראה הנגע לומר הדין אם טמא אם טהור ומשום הכי אין רואין כלל וכן הוא דעת רש\"י והתוס' יע\"ש. אך מה שהקשה לכל הפירושים הוא לישנא דרבי דקאמר נראין דברי ר\"מ בהא וכו' דהא רבי לעולם פליג עליה דר\"מ דס\"ל דהכהן אינו מחוייב לומר הדין ואי בעי שתיק ורבי ס\"ל דהכהן אינו יכול לשתוק וא\"כ הול\"ל נראין דברי ר' יוסי בזה ואינן נראין בזה וכיוצא בזה פריך בגמרא בפ' כל הבשר (דף ק\"ט.) והתוס' כבר נתעוררו בזה יע\"ש. אך מ\"ש בסוף דבריהם וז\"ל ולדברי רבי לא תמצא ביום אחד רואין להקל ולא להחמיר דאינו רשאי לשתוק כלל ע\"כ, לא ירדתי לסוף דעתם דהניחא לפי' רש\"י לא משכחת לה כלל א��יבא דרבי רואין להקל ולא להחמיר דאי בטהור לא חזי ליה כלל ואי בהסגר ראשון חזי ליה להקל ולהחמיר ואי בהסגר שני ובהחלט לא חזי ליה כלל וכמו שכתבנו. אך כפי פירוש התוס' שכתבו בשם ר\"י הא משכחת לה אליבא דרבי להקל ולא להחמיר בתחלת הסגר ראשון וכמו שכתבנו הטעם למעלה וצ\"ע: ודע דבמתני' תנן ר\"מ אומר רואין את הנגעים בתחלה וכו' ואם כך היא הגירסא לא יכולתי ליישב דברי רבא דקאמר בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה דהא במתני' קאמר דבתחלה לר\"מ רואין להקל. וכי תימא דלא גרסינן במלתיה דרבא חלוקה זו דבטהור כ\"ע לא פליגי. אכתי קשה לאותו הפירוש שהביאו התוס' דבהסגר ראשון לא שייך לטהרו או לטמאו וכו' וא\"כ בתחלה דלא שייך דהא עדיין ראוי לשני הסגרים וא\"כ לכ\"ע חזי ליה להקל ולא להחמיר וכן כפי מה שכתבו בשם ר\"י דהסגר ראשון היינו תחלת הסגר ראשון ולכ\"ע רואין להקל ולא להחמיר קשיא להו מתניתין דקתני דבתחלה אליבא דחכמים אינם רואים לא להקל ולא להחמיר וכי תימא דרבא אליבא דרבי יוסי קאי וחכמים פליגי וס\"ל דאף בהסגר ראשון אינן רואין לא להקל ולא להחמיר. לא ידעתי מנ\"ל לרבא הך מלתא לשים מחלוקת בין חכמים לר' יוסי. הן אמת דבפירש\"י דמתני' לא נקט כלל מלת בתחלה וכן הר\"ן ורבי עובדיה לא נקטי ליה אך עדיין הדבר צריך תלמוד ועיין בפירוש המשניות לרבינו ז\"ל דנראה דלא גריס במתני' בתחלה ודוק (א\"ה ועיין לקמן בד\"ה ומה שכתב הרב המחבר ז\"ל דגירסא זו מוכרחת בירושלמי יע\"ש): ודע דבגמרא אמרינן תניא וביום הראות בו וגו' יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו ומכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל ע\"כ. והקשו התוס' תימה לר\"מ למה אינו רואה להקל. והנה מכאן הוכחה דלא הוו גרסי התוס' כמתני' בתחלה דאי הוו גרסי הא בפירוש ר\"מ חולק על הברייתא וע\"כ ברייתא זו ר' יוסי היא. וכן לא הוו גרסי במלתיה דרבא בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה דאי הוו גרסי אמאי לא הקשו קושיא זו על מלתיה דרבא דקאמר דבטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה דלר\"מ למה אינו רואה להקל. ודע דלפי פירש\"י ליכא קושיא כלל משום דנהי דלר\"מ רואה להקל היינו דוקא בהסגר ראשון שכבר הוזקק לראותו בתחלה א\"כ בשביעי רואה אותו להקל אבל בתחלה שעדיין לא ראה אותו והרי הוא טהור למה נזקיק אותו לראותו מאחר דליכא נפקותא בראייתו ומוטב שלא יראה אותו כלל וכמו שכתבנו למעלה בתחלת פירושנו בדברי רש\"י ואפשר שאם יראה אותו וישתוק מצערו בשתיקתו שרואה ששותק אלמא טמא הוא ואי מטהרו אין לו כ\"כ שמחה דהא בלאו הכי טהור היה. ומ\"מ לא ידעתי כונת התוס' דאם קודם ראותם הברייתא הלזו הוו ס\"ל דלר\"מ לעולם אף בתחלה רואה להקל א\"כ מאי קשיא להו מהברייתא דמאן אמר לן דר\"מ דריש לקרא הכי. והנראה דבגמרא הביאו ברייתא זו על קושיא למימרא דבכהן תליא מלתא והיא סברת ר\"מ דאמרינן בתחלת הסוגיא מ\"ס בכהן תליא מלתא וכו' והכונה דאי הוה סבירא לן דטומאה זו דצרעת היתה כשאר הטומאות דמאליהן הם טמאים לא היה חלות לדברי ר\"מ במאי דאמר ולא להחמיר דהא ממילא באה לו החומרא. אלא ודאי דכל זמן שלא יאמר הכהן שהוא טמא אינו טמא ומשום הכי ס\"ל לר\"מ רואין להקל ולא להחמיר ועל זה שאלו בגמרא למימרא דבכהן תליא מלתא דמנ\"ל האי מלתא ותירצו דנפקא לן מאותה ברייתא ומדקאמר רחמנא יש יום שאי אתה רואה ש\"מ דבכהן תליא מלתא דאי לא מאי נ\"מ אם רואה או לא והלא מן שמיא טמאוהו ועל זה הקשו התוס' דא��ך יתכן זה אליבא דר\"מ דהא כפי סברתו אכתי תיקשי דאמאי כתב רחמנא ויש יום שאי אתה רואה יראה להקל. עוד הקשו למאי דפירש ר\"י דלכ\"ע בתחלת הסגר רואין להקל לעולם יכול לראות ועוד ופנו את הבית עד שיראה למה טורח לפנות שמא ימצא טהור ע\"כ. ודע שקושיא זו האחרונה דופנו את הבית היא לר\"מ ולר' יצחק שהקשו בתחלה מדברי הברייתא חזרו והקשו להם מקרא דופנו כלומר דבשלמא לדידן דדרשינן לטהרו או לטמאו דאין הכהן יכול לשתוק א\"כ תיכף ומיד שיראה הנגע צריך שיאמר הדין ומשום הכי אמר קרא ופנו שאם יבא הכהן תיכף ומיד יטמא אבל לר\"מ ולר' יצחק למה טורח לפנות שמא ימצא טהור ואם ימצא טמא ישתוק עד שיפנו ואח\"כ יאמר הדין: ודע דבפ\"ק דנגעים משנה ד' תנן ר' חנינא סגן הכהנים אומר אין רואין את הנגעים בתחלה לאחר השבת ששבוע שלו חל להיות בשבת וכו' רע\"א לעולם רואין חל להיות בשבת מעבירין לאחר השבת ובפ\"ג משנה ב' תנן חתן שנראה בו נגע וכו' וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל ע\"כ. והנה אי אמרינן דהא דתנן וכן ברגל וכו' מיירי דוקא בתחלה קודם שהוזקק לטומאה אבל לאחר שהוזקק אף אם חל שביעי שלו או יום י\"ג ברגל רואין ניחא דמתני' קמייתא איפליגו בה רבי חנינא ור\"ע בשבת דוקא דס\"ל לר' חנינא דמתחלה עבדינן עובדא כי היכי דלא ניחול בשבת ור\"ע ס\"ל דדוחין לאחר השבת אבל במועד לא פליגי דלכ\"ע אף במועד רואין כיון שכבר הוזקק לטומאה. וכי תימא מה נשתנה שבת ממועד הא מחד קרא נפקי דהיינו או מקרא דוביום הראות בו או מקרא דופנו את הבית הא ליתא משום דלעולם מהני קראי לא ממעטינן אלא בתחלה קודם שהוזקק לטומאה דהא קרא דופנו בתחלה מיירי קודם שהוזקק לטומאה וכמבואר וקרא נמי דוביום הראות בו בכולהו קא מיירי אף בתחלה דהא מחיה מטמאה בתחלה. וליכא למימר דלרבי דמפיק ליה מקרא דופנו אה\"נ דלא ילפינן אלא בתחלה אבל לר\"י דמפיק ליה מקרא דוביום הראות בו ס\"ל דלעולם אין רואין במועד אפילו לאחר שנזקק דהא בגמרא שאלו מאי בינייהו ואביי אמר משמעות דורשין איכא בינייהו ורבא אמר דבר הרשות ואם איתא למה שכתבנו טובא איכא בינייהו דהיינו היכא דנזקק לטומאה אם רואין אותו במועד אלא ודאי דאליבא דכולהו לא ממעטינן אלא דוקא קודם שנזקק לטומאה. וטעמא דשבת דאין רואין בו היינו משום דקי\"ל דאין דנים בשבת וראיית הנגע דומה לדין מהדינים. וכ\"כ רבינו בפירוש המשנה ור' עובדיה ז\"ל שם. והיכא דנולד לו נגע בשבת לא הוצרך תנא דמתני' ללמדנו דהא מק\"ו דמועד נפקא. אך בזה דכבר הוזכר לטומאה דמקרא לא נפיק הוצרך התנא ללמדנו דבשבת אף שכבר הוזקק לטומאה אין רואין מפני שאין דנין בשבת אלא שנחלקו ר' חנינא ור\"ע באופן התקנה. והא דכתיבנא דטעמא דאין רואים את הנגעים בשבת וביו\"ט הוא משום דאין דנים לא נפלאת היא שהרי גבי בכור דקי\"ל דאין רואין מומין ביו\"ט כתבו מן הראשונים ז\"ל שהוא מטעם דהוי כדן את הדין והרז\"ה כתב דמטעם זה אין מראין סכין לחכם. ואף שרבינו ז\"ל לא כתב שם טעמים אלו אפשר דס\"ל דבדבר שהוא אוכל נפש דשרי ביו\"ט לא שייך טעמא דדן את הדין. אבל בנגעים הוא טעם ברור לכ\"ע ועיין מ\"ש הר\"ן פירוש המשנה ותראה איך לא פירשה למתני' אלא בתחלה יע\"ש. אך אי אמרינן דהא דתנן וכן ברגל וכו' מיירי אף לאחר שנזקק לטומאה ובין רבי יהודה בין רבי כולהו ס\"ל דמקרא ילפינן אף לאחר שנזקק לטומאה ומשום הכי לא אמרו בגמרא בינייא זו משום דאף למאן דמפיק לה מקרא דופנו ס\"ל דילפינן מיניה אף לאחר שנזקק לטומאה א\"כ כ\"ש בשבת נמי נפ��ק מהני קראי. וא\"כ יש לתמוה למה לא קבעו רבי חנינא ור\"ע מחלוקת זה בשבת ולא במועד דהא ממועד ילפינן מכ\"ש בשבת אבל משבת לא נפיק מועד. ועוד למה קבע רבי שתי משניות הללו בשני מקומות כיון דכולהו מחד טעמא נינהו אלא ודאי דאינם שוים לא בדינם ולא בטעמם דשבת הוי טעמא משום דאין דנים בשבת וטעם זה כולל בין קודם שנזקק לטומאה בין לאחר שנזקק לטומאה אבל טעמא דמועד הוא משום שלא יצטער במועד אם יטמאנו וס\"ל דטעם זה לא שייך אלא קודם שנזקק לטומאה אבל לאחר שנזקק שכבר הוא טמא אין כאן עצבון אם יטמאנו. ומשום הכי חלקם רבי לשני משניות הללו בשני מקומות לומר דלא ראי זה כראי זה: ומעתה בוא נבא לבאר דברי רבינו בפרקין שכתב אין רואין את הנגעים במועד שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל. וכתב ה\"ה וז\"ל ויש שם סוגיא דמשמע דאם חל ז' של הסגר ראשון בחוה\"מ דחזי ליה כדאיתא התם ורבינו כתב משנה כפשטה ואפשר שהוא סובר דאליבא דחכמים דמתני' אין רואין כלל ופ\"ט מהלכות טומאת צרעת נתבאר יותר ע\"כ. ונראה שהבין בדברי רבינו דאין רואין הנגעים כלל אפילו אחר שנזקק לטומאה דהיינו היכא דחל ז' שלו במועד. והדבר הוא תימה אצלי דאלו הדברים הם כפשטם דרבינו ס\"ל דלעולם אין רואין הנגעים במועד הוא כולל לכל הזמנים א\"כ אף במוחלט אין רואין והתם הטעם הוא משום שמא יטהרנו ואוסרו בתשמיש בימי ספרו וכמו שכתבנו לעיל ואיך כתב רבינו שמא ימצא טמא והרי במוחלט לא שייך טעם זה שהרי טמא היה מעיקרא ולא יתחדש לו שום דבר אם יטמאנו. ואולי יאמר הרב לזה דרבינו ז\"ל במוחלט פסק כרבי דנראו לו דברי ר\"מ במוחלט משום דצוותא דעלמא עדיפא ליה ומש\"ה לא נקט רבינו אלא טעמא דשמא יטמאנו וטעם זה לא שייך אלא בתחלה או בתוך הסגר שמא יטמאנו ויעשנו מוחלט אבל במוחלט ס\"ל לרבינו דרואין. אך תמהני דאיך לא השגיח בדברי רבינו פ\"ט מהלכות טומאת צרעת שהרי בתחלה כתב דאין רואין הנגעים ביו\"ט ובשבת ואח\"כ כתב הדין של חוה\"מ ואם כדברי הרב אין שום חילוק בין יו\"ט ושבת לחוה\"מ ועוד איך לא השגיח בדברי רבינו שבפי' המשנה שכתב גבי שבת ויו\"ט דאין רואין משום דאין דנין ת\"ל מטעמא דחול המועד וכ\"ת דהוצרך רבינו ז\"ל לומר אותו הטעם משום מוחלט דאף דבמועד רואין את המוחלט משום דלא שייך טעמא דשמא יטמאנו בשבת אין רואין משום דאין דנין. הא ליתא דהא התם במתני' לא מיירי כ\"א במוסגר וכמבואר שם וא\"כ לא היה שם מקום לטעמא דאין דנין: ועוד יגדל התימה על מרן בכ\"מ שם בהלכות טומאת צרעת שהביא מתני' דפ\"ק דנגעים דאין רואין בשבת וכתב וז\"ל ומשמע לרבינו דה\"ה ליו\"ט. ואח\"כ כתב ולענין חוה\"מ איפליגו במשנה בפ\"ק דמו\"ק ומשמע דהלכה כחכמים דאמרי דאפילו בחוה\"מ אין רואין את הנגעים ומשמע דחוה\"מ הוי בכלל יו\"ט שכתב רבינו וכ\"כ בפ\"ז מהל' יו\"ט וכו' ע\"כ. ודבריו הם תמוהים דמלבד דמ\"ש דחוה\"מ הוי בכלל יו\"ט הוא דבר תימה דאיך בכלל יו\"ט נכנס חוה\"מ ולא ראי זה כראי זה. תו קשה איך לא השגיח בדברי רבינו שתיכף לזה כתב הדין של חוה\"מ דמוכח דמאי דקאמר בתחלה יו\"ט הוא דוקא ואין חוה\"מ בכלל. ועוד כתב מרן שם ואמרינן בגמ' בהסגר ראשון כ\"ע לא פליגי וכו' ויש לתמוה למה השמיטו רבינו ואפשר שסובר דלא קאי אלא אתנא דברייתא ולא אחכמים דמתני' ע\"כ. והן הן דברי ה\"ה כאן שכתב דלרבינו אף בהסגר ראשון לא חזי ליה וכבר כתבנו מה שיש מן התימה על פירוש זה. והנראה בעיני דרבינו ז\"ל ס\"ל דדוקא בשבת ויו\"ט הוא דאין רואין את הנגעים כלל לא בתחלה ולא בסוף ו��פילו לאחר החלט אין רואין משום דהוי כמו דין וקיי\"ל דאין דנין בשבת. וז\"ש בתחלה בכל יום רואין את הנגעים חוץ משבת ויו\"ט והוא כולל לכל זמן שלא יראה נגע בזמנים אלו. אך בחוה\"מ ס\"ל דדוקא בתחלה קודם שנזקק לטומאה אין רואין משום דלמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל וטעם זה אינו אלא בתחלה אבל משנזקק לטומאה שכבר הוא טמא רואין אותו בחוה\"מ ואותם הטעמים דצוותא דעלמא וצוותא דאשתו לא ס\"ל כלל. ובהל' טומאת צרעת אף שלא הזכיר הטעם דלמה אין רואין בחוה\"מ מ\"מ כבר ביאר דלא מיירי אלא בתחלה שהרי כתב חתן שנראה בו נגע דהיינו בתחלה קודם שנזקק לטומאה ועלה כתב וכן ברגל דהיינו ג\"כ בתחלה: ומה שהביאו לרבינו לכל זה הוא דמלבד המשניות דמס' נגעים דמורות כל זה דשבת וחוה\"מ אין דינן שוה ואין טעמם שוה וכמש\"ל עוד נראה שהכריח רבינו זה משום דראה דבמתני' דפ\"ק דמ\"ק תנן ר\"מ אומר רואין את הנגעים בתחלה וגירסא זו נראה שהיא מוכרחת מדברי הירושלמי שם וכמו שיראה המעיין ואילו בברייתא לא גרס בתחלה. עוד הוקשה לו לרבינו דלמה תנא דברייתא הביא דוקא לר\"י בר פלוגתיה דר\"מ ולא קאמר וחכמים ור' יוסי אומרים לא להקל ולא להחמיר. ועוד הוקשה לו דלמה זה רבי קבע סברתו על הברייתא ואמר נראין דברי ר\"מ במוחלט ודברי ר\"י במוסגר ולא קבע סברתו אמתני' ולימא נראין דברי חכמים וכו'. אשר מכח כל הכרחיות אלו הכריח רבינו ז\"ל דפלוגתא דמתני' אינו דומה לפלוגתא דברייתא. והוא דבמתני' נחלקו קודם שנזקק לטומאה דר\"מ סבר רואין להקל משום דאי בעי שתיק אבל חכמים דרשי לטהרו או לטמאו ומש\"ה אמרו דאין רואין כלל משום שמא יטמאנו אבל היכא דנזקק לטומאה זה לא נזכר במשנתנו משום דחכמים ס\"ל בהפך דהיינו דרואים להקל ולהחמיר ואף דר\"מ ס\"ל דאף משנזקק לטומאה אין רואין להחמיר דשמא יצערנו חכמים לא ס\"ל הכי אלא דליכא צער אלא בתחלה ומש\"ה חכמים לא קבעו סברתם דולא להקל ולא להחמיר כי אם בתחלה משום דמשנזקק לטומאה ס\"ל דרואין אף להחמיר אך תנא דברייתא הביא מחלוקת והוא דר\"י מודה לר\"מ דאף משנזקק לטומאה אין רואין דלמא יצערנו אלא שחולק עם ר\"מ במאי דאמר רואין להקל ואיהו קאמר לא להקל ולא להחמיר. ועל זה בא רבי וקבע סברתו עליה דברייתא דגם איהו ס\"ל דאף לאחר שנזקק לטומאה לא שייך דלמא יצערנו אלא דנראו לו דבריו בזה ולא נראו לו דבריו בזה. וכל דברי רבא דקאמר בהא פליגי ובהא לא פליגי לא שייכי אלא עלה דברייתא דקא סבר דאף משנזקק לטומאה איכא למיחש דלמא יצערנו או משום צוותא דעלמא או משום צוותא דאשתו. אבל לחכמים דמתני' לא שייך זה כלל דאינהו סברי דליכא צער אלא בתחלה דוקא קודם שנזקק אבל משנזקק דכבר הוא טמא רואין וכ\"ש במוחלט דרואין אולי יטהרנו וצוותא דעלמא וצוותא דאשתו לא ס\"ל כלל. ופסק רבינו כחכמים אי משום דהיא סתם מתני' ואי משום דהמשניות דנגעים בשיטתייהו אזלי וכמו שכתבנו וזה נ\"ל שהוא פשוט בדעת רבינו ז\"ל והנה אמת נכון הדבר. ואין מי שיעמוד אצלי בזה אלא דברי רבינו שבפירוש המשנה בפ\"ק דמ\"ק שכתב ומחלוקתם הוא בראייתו בהסגר שני וכו' דמשמע דס\"ל דהמשנה והברייתא בחדא גוונא קא מיירי וזה הפך מ\"ש והפך ג\"כ ממ\"ש ה\"ה ומרן. אבל נ\"ל שאין זה מהקושי לפי שמצינו במקומות רבים שרבינו בחיבורו כתב הפך ממ\"ש בפירוש המשניות. והטעם שרבינו בתחלה עשה פירוש המשניות ואח\"כ עשה החיבור הגדול והעמיק בו ובירר אוכל מתוך פסולת וגם זה כאחד מהם. סוף דבר שדברי רבינו אינם מתיישבים כי אם על פי מה שכתבנו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכולן שהיה להם פנאי לגלח קודם המועד ולא גלחו אסורים אבל הנזיר והמצורע שהגיע זמן תגלחתם בין בתוך המועד בין קודם הרגל אע\"פ שהיה להם פנאי מותרים לגלח במועד שלא ישהו קרבנותיהם וכל היוצא מטומאתו לטהרתו מותר לגלח במועד.</b> כל זה מתבאר במתני' פ' ואלו מגלחין דתנן והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו כך היא גירסת הר\"ן ז\"ל. ופי' והנזיר שהשלים נזירותו בחוה\"מ ומצורע העולה מטומאתו לטהרתו דכתיב ביום השמיני יגלח את כל שערו וכשהגיע שביעי שלו בחוה\"מ מותר בתספורת ולא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל דהוא בטל ממלאכה ע\"כ. וכן הוא בפירש\"י שבהלכות הרי\"ף אלא שטעם זה שהזכיר הר\"ן דלא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו לא הזכירו רש\"י. אך ה\"ה בפרקין הביא גירסא זו בשם רש\"י וסיים ולא גזרינן שמא ישהא קרבנותיו. והוצרכו לטעם זה לפי שהוקשה להם דמאי אצטריך מתני' לאשמעינן דנזיר ומצורע מגלחין במועד דהשתא הבא ממדינת הים שהוא דבר הרשות כיון שלא היה לו פנאי לגלח קודם הרגל הותר לו הגילוח במועד נזיר ומצורע שהתגלחת היתה נמנעת להם מקודם ועכשיו בא זמנה ואיכא מצוה מיבעיא דשרי. וכ\"ת דאיצטריך לאשמעינן אפילו היכא דהיה יכול לגלח קודם. הא ליתא דהא בגמרא נסתפקו בזה (דף י\"ז.) ופשטוה מברייתא משמע דממתני' ליכא לאוכוחי כלל. ומש\"ה הוצרכו לומר דאיצטריך משום דסד\"א דהני נזיר ומצורע אף שלא היה להם פנאי מקודם דניגזור עליהם שלא יסתפרו במועד דלמא יבאו להשהות קרבנותם עד הרגל קמ\"ל דלא גזרינן. והרב בעל ל\"מ הבין דברי רש\"י שכתב ולא גזרינן שמא ישהא קרבנותיו וכתב וז\"ל כלומר ולא גזרינן כשחל שביעי שלו במועד שיהא אסור לגלח משום דלמא יהא לו פנאי לגלח קודם המועד וישהה עד המועד דלהא לא גזרינן משום דשמא ישהה קרבנותיו. זה נ\"ל ליישב הלשון ומ\"מ אינו נאות ואינו מיושב ע\"כ: ולא ידעתי למה לא נחה דעתו בזה שטעם זה מוכרחין אנו לאומרו לכל הגירסאות. ואף לגירסת רבינו דגריס והעולה מטומאתו מ\"מ קשה דנזיר ומצורע אמאי איצטריך למיתני דהשתא שאר הטמאים שהיו יכולים לגלח קודם הרגל וליכא השתא מצוה בהתגלחתם אמרינן דמגלחין במועד משום דאין הטמא מתקשט קודם הרגל נזיר ומצורע מיבעיא. אלא ודאי ע\"כ אית לן למימר כמ\"ש רש\"י והר\"ן דהוה ס\"ד דהני אף שהגיע זמנם במועד דניגזור עליהם שלא יגלחו משום דלמא יהיה להם פנאי לגלח קודם הרגל ואתי לשהויי: ועוד אני תמה על הרב ז\"ל שדברי רש\"י הללו הם גמרא ערוכה שם (בדף י\"ד.) דאמרינן התם מצורע מהו שינהוג צרעתו ברגל אמר אביי ת\"ש והנזיר והמצורע העולה מטומאתו הא בימי טומאתו נהיג ותירצו לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בימי טומאתו דלא נהיג אבל לטהרתו ניגזור שמא ישהא קרבנותיו קמ\"ל ע\"כ. הרי לך בפירוש הטעם שכתבו רש\"י והר\"ן. הן אמת דראיתי לרש\"י שם שכתב וז\"ל ניגזור שלא יהא מגלח במועד דכיון דגילח צריך להביא קרבן ושמא משהה קרבנותיו עד יו\"ט האחרון ומקריבו ואסור להקריב קרבנות יחיד ביו\"ט ע\"כ. ולפי זה מ\"ש רש\"י במתני' דלא גזרינן דלמא אתי לשהויי אין הכונה כמו שהבין הרב בעל ל\"מ ז\"ל אלא כמ\"ש רש\"י כאן דהכונה היא שמא ישהא הקרבן ליו\"ט האחרון אלא שהרב ז\"ל לא השגיח בסוגיא זו ונמשך אחר דברי הר\"ן שכתב שהוא בטל ממלאכה ומש\"ה כתב דהכונה היא דלמא יהיה לו פנאי לגלח קודם המועד: והנראה אצלי שהרב ז\"ל גם בדברי הר\"ן ז\"ל לא השגיח ולא ראה אלא דברי רש\"י שכתב ולא גזרינן שמא ישהא קרבנותיו וסבור הרב דמה שכתב שמא הוא טעם למה שכתב ולא גזרינן כלומר דהגזרה היא שמא יהיה לו פנאי לגלח קודם המועד וישהא עד המועד. ועל זה כתב דלא גזרינן משום דשמא ישהה קרבנותיו ועל זה כתב דאינו נאות. והדין עמו דודאי הלשון אינו מיושב כלל דלא שייך שמא בזה דהא ודאי שהה קרבנותיו. אך כפי דברי הר\"ן הדברים הם כפשטן דמ\"ש שמא ישהא קרבנותיו היא הגזרה עצמה כלומר דהחששא היא שמא יהיה לו פנאי לגלח קודם המועד ולא יגלח מקודם כדי לשהות קרבנותיו ברגל שהוא בטל ממלאכה. ומה שלא אמרו הטעם בקיצור דהיינו דס\"ד דלמא יהיה לו פנאי לגלח ולא יגלח עד המועד. הא לא קשיא כלל משום דמתני' איירי בשלא היה לו פנאי דהכי מוקמי לה שחל שביעי שלו במועד. וא\"כ מהיכא תיתי שנגזור דהא גבי מנודה ומי שנשאל לחכם לא גזרי היכא דלא היה להם פנאי אטו היכא דהיה להם פנאי ומהיכא תיתי שניגזור גבי נזיר ומצורע דמסתמא היכא דיש להם פנאי עושים מצותן בזמנה המצורע כדי ליטהר מקצת טומאות וכן הנזיר תיכף שמביא קרבנותיו מגלח עצמו כדי לשתות יין וא\"כ פשיטא דאין לחוש. לזה הוצרכו לומר דהחששא היא שלא יגלח קודם המועד כדי לשהות הקרבנות במועד שהוא בטל ממלאכה. ולדברי רש\"י ז\"ל הדברים הם כפשטן דהיינו דהיה עולה על הדעת שלא יגלח במועד שמא יבא לשהות הקרבנות עד יו\"ט האחרון: וא\"ת לפי הס\"ד של הגמרא דלא התירו במתני' לנזיר ולמצורע אלא דוקא היכא שלא היה להם פנאי לגלח קודם המועד שלא עלו מטומאתם עד הרגל. א\"כ מהיכא תיתי שנגזור דלמא יהיה לו פנאי ולא יגלח והלא לזה לא הותר לגלח במועד. י\"ל דזה יעשה חלוקה אחת כדי לשהות קרבנותיו והוא שהדבר ידוע דתגלחת זו של מצורע שהיתה אחריה קרבנות כבר קדמה תגלחת אחרת ביום שנרפא נגע הצרעת מן הצרוע ואחרי כן סופר שבעה ימים ומגלח תגלחת שניה וכמו שנתבאר כל זה בדברי רבינו ריש פי\"א מהל' טומאת צרעת יע\"ש. וכל שלא גילח תגלחת ראשונה אינו יכול לגלח תגלחת שניה אלא צריך שאחר תגלחת ראשונה ישהה שבעה ימים ויגלח תגלחת שניה וכמו שכתב רבינו באותו פרק דין ג' ואם שייר שתי שערות בתגלחת ראשונה וגלחן בשניה לא עלתה לו אלא תגלחת אחת בלבד והרי היא ראשונה. וכתב הר\"ש בפי\"ד ממסכת נגעים וסופר שבעה ומגלח ע\"כ. וא\"כ אפשר שזה ישהה תגלחתו הראשונה לכתחלה עד כדי שיבא יום השביעי במועד כדי שיביא קרבנותיו במועד שהוא בטל ממלאכה וזה לפי האמת חל שביעי שלו במועד אלא שהיה יכול לעשות תגלחת ראשונה בזמנה ואז היתה חלה תגלחתו שניה קודם המועד קמ\"ל דלא גזרינן הכא. ומיהו כל זה ניחא גבי מצורע אבל גבי נזיר קשה שהרי אם שלמה נזירותו קודם הרגל אין בידו לדחות התגלחת שיבא זמנה בתוך המועד. ואם היינו אומרים דנזיר זה דמתני' מיירי בנזיר טמא היה אפשר לומר דגם זה בידו לדחות תגלחת שיבא זמנה במועד שהרי תגלחת דנזיר טמא לא היתה כי אם ביום השביעי להזאתו וכמ\"ש רבינו בפ\"ז מהלכות נזירות דין י\"א וא\"כ היה יכול לדחות ההזאה כדי שיבא יום השביעי ברגל. ומ\"מ כל זה נראה דוחק בעיני אבל הנכון הוא דאפשר שיהיה זה טועה בדין וסובר דאף שיהיה לו פנאי לגלח קודם המועד יהיה סבור לגלח במועד וסד\"א דניגזור דשום נזיר ומצורע לא יגלחו במועד משום גזרה זו קמ\"ל דלא גזרינן: ובגמרא אמרינן תניא כל אלו שאמרו מותרים לגלח במועד וכו' נזיר ומצורע אע\"פ שהיה להם פנאי מותרים שלא ישהו קרבנותיהם ע\"כ. ופירש\"י שלא ישהו קרבנותיהם בתגלחתם עד לאחר הרגל דנזיר ומצורע אין מביאים קרבנותיהם עד לאחר גילוח כדכתיב ביה קראי הלכך לא קנסינן להו בדלא עבדי מקמי רגל דזמנין דלא עבוד קמי רגל ואי אסרי להו במועד נמצא שמשהין הקרבנות ואינן קרבים ביום השמיני בזמנן לפיכך אמרו מגלח במועד דמוטב לקרב זמן הקרבה ולא לאחר ע\"כ. והנה מה שכתב דאין מביאין קרבנותיהם עד אחר גילוח גבי מצורע מקרא מלא הוא וכן גבי נזיר טמא מקרא מפורש הוא. אך גבי נזיר טהור לא הוזכר בכתוב תגלחת כי אם אחר הקרבנות. הן אמת דרש\"י פירש לנזיר דמתני' בנזיר טמא וכמ\"ש רש\"י (בדף י\"ז.) אך ראיתי להר\"ן דאף שפירש דנזיר דמתני' מיירי בנזיר טהור כתב עלה דברייתא זו דנזיר ומצורע אינן רשאין להביא קרבן עד לאחר גילוח. ואפשר דס\"ל להר\"ן כר' אליעזר דאית ליה בפ\"ו דנזיר דאחר החטאת היה מגלח נמצא דהעולה והשלמים היו אחר התגלחת ואף לר\"י דאית ליה דלאחר השלמים מגלח מ\"מ אפשר דס\"ל כסברת התוספות דאית להו התם דהשלמים קודמים לחטאת ולעולם גבי נזיר טהור וא\"כ נמצא דהחטאת והעולה היו אחר התגלחת ואף אליבא דרבינו שפסק בפ\"ח מהלכות נזירות דתגלחת נזיר טהור היתה אחר כל הקרבנות כולם מ\"מ כיון דאיכא מצוה לגלח שערו תחת הדוד של השלמים נמצא שקרבנותיו תלויים בתגלחת. אך מ\"ש רש\"י ואינם קרבים ביום השמיני בזמנן לא הבנתי כונתו דהא השתא נמי אינם קרבים ביום השמיני שהוא זמנם שהרי אנן קיימין במי שהיה לו פנאי לגלח וא\"כ הרי עבר יום השמיני. והר\"ן ז\"ל כתב בקיצור הלכך לא קנסינן להו כי היכי דלא נישהו קרבנותיהם ודברי רש\"י צל\"ע: ודע דאליבא דהר\"ן ז\"ל לא הוזכר במתני' דין נזיר טמא וכן תגלחת ראשונה דמצורע ואליבא דרש\"י מתניתין איירי בנזיר טמא וגרסינן הנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו וקאי העולה לנזיר ומצורע אך אליבא דהר\"ן לא קאי העולה כי אם למצורע ואליבא דרש\"י לא הוזכר במתני' דין נזיר טהור וכן תגלחת ראשונה דמצורע. ור' עובדיה ז\"ל פירשה למתני' כהר\"ן וכדברי רש\"י שבהלכות הרי\"ף וכתב שם הרב תיו\"ט וא\"ת פשיטא מסיים הר\"ן ולא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל וכו' אבל בש\"ס מסיק מברייתא דתנן בהדיא נזיר ומצורע אע\"פ שיש להם פנאי מותרים שלא ישהו קרבנותיהם וכן פסק הר\"ם ע\"כ. ולא ידעתי כונתו וכי רש\"י והר\"ן לא ראו סוגיא זו והלא הם פירשוה להך ברייתא אלא דאינהו קיימי במתניתין ופירשוה לפי הס\"ד דלא מיירי אלא בשלא היה להם פנאי אבל אה\"נ דלפי האמת מתני' איירי אפילו בשהיה להם פנאי וכבר כתבתי לעיל מה שהכריחם לרש\"י והר\"ן ולומר דאף כשחל שביעי במועד אשמעינן מתניתין דמותרים לגלח דהוה ס\"ד דלא ליגלחו דאם חידושא דמתני' לא היה אלא היכא דהיה להם פנאי במה נסתפק רבי ירמיה והוכרח לפסוק הדין מהברייתא תיפוק ליה ממתני' הן אמת דלרבינו עובדיה ז\"ל קשה שדרכו לפרש המשנה אליבא דהלכתא ודוק: ודע דתגלחת ראשונה דמצורע נ\"ל דמותרת במועד שהרי זה לא היה יכול לגלח מקודם שהרי מוזהר היה בתגלחת מקרא דוראשו יהיה פרוע. ומה שלא הזכירו דין זה הוא מפני דאליבא דר' יוסי אין רואין את הנגעים במועד כדאיתא פ\"ק דמ\"ק ואף במוחלט הבא ליטהר (כמו שנתבאר לעיל) ומה גם דאיכא תנא דאית ליה דרבי ס\"ל כר' יוסי במוחלט ומשום הכי לא פירשוה למתני' בתגלחת ראשונה כיון דאיכא פלוגתא וכי תימא הא משכחת לה כגון שראהו הכהן קודם הרגל וטהר את הנגע ובמועד רוצה להביא צפרים ולהתגלח. וכן נמי משכחת לה שהביא ג\"כ הצפרים קודם הרגל ולא נתגלח דהצפרים והתגלחת אינם מעכבין זה את זה וכמ\"ש רבינו פי\"א מהלכות טומאת צרעת דין ד' וכמו שפירש שם מרן. הא לא קשיא כלל משום דאי מיירי בהכי אינם מותרים להתגלח כיון שהיה להם פנאי קודם המועד ודוקא גבי תגלחת ב' דאיכא קרבנות אמרינן דלא קנסינן להו משום שיהוי הקרבן אבל צפרים ודאי לא חשיבי קרבן כלל דהא קי\"ל טהרת מצורע נוהגת בארץ ובח\"ל בפני הבית ושלא בפני הבית. וכ\"ת תיפוק ליה משום שיהוי הקרבנות האחרים הא לא קשיא דלא חיישינן אשיהוי אלא בהגיע זמנן של הקרבנות דהיינו לאחר תגלחת וטבילה והזאה אבל אי מיירי כשלא הביא צפרים א\"נ הביא ולא נתגלח א\"כ עדיין לא הגיע זמן הקרבנות ואם אנו אומרים שלא יגלח במועד ליכא משום שיהוי הקרבן כלל. ואפשר דמטעם זה לא פירשו למתני' בתגלחת ראשונה משום דלפי האמת מתני' איירי אפילו בשהיה לו פנאי לגלח קודם המועד ומשום הכי אוקמוה למתני' בתגלחת שניה דאי בתגלחת ראשונה כל שהיה לו פנאי לגלח קודם המועד אינו מגלח במועד וכדכתיבנא אבל לעולם דלענין דינא דקיי\"ל דרואין את הנגעים במועד לאחר שהוזקק לטומאה וכ\"ש במוחלט שהראיה היא לטהרו (וכמו שהארכנו בזה לעיל כל שלא היה לו פנאי לראות קודם המועד מגלח במועד): ולכאורה היה נראה להביא ראיה לזה ממאי דאמרינן התם בגמרא מצורע מהו שינהוג צרעתו ברגל אמר אביי ת\"ש והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו הא בימי טומאתו נהיג. ופירש\"י שינהוג צרעתו שלא יבא אל המחנה ולא יגלח. והנה דינים אלו אינם אלא במוחלט אבל בימי ספרו לא נאסר באלו כמבואר. וא\"כ כי פשיט הא בימי טומאתו נהיג משמע דאית ליה דכי אמרינן העולה מטומאתו היינו מטומאת החלט לימי ספרו ומאי דקאמר לטהרתו הוא משום דקרא נמי קרי ליה טהור וכדכתיב ורחץ במים וטהר והיינו דטהור מליטמא בביאה ומלטמא משכב ומושב ונכנס לפנים מן החומה אבל עדיין הוא אב הטומאה ומטמא אדם וכלים במגע. וכי תימא דלמא לעולם דסבירא ליה דמתניתין איירי בתגלחת שניה ומכל מקום פשט דכי היכי דבתגלחת שניה קאמר מטומאתו לטהרתו דמשמע דבימי טומאתו דהיינו ימי ספרו נוהג ברגל הכי נמי הטומאה שנוהגת בימי החלטו נוהג ברגל. הא ודאי ליתא דודאי מעולם לא נסתפקו בגמרא בטומאת המצורע אם נוהגת ברגל דהא ודאי פשיטא דכל הטמאים בטומאתם הם עומדין בין ברגל בין בשבת ולא נסתפקו אלא בשלוח ובתגלחת דכל אלו מדין אבלות נגעו בה דהיינו מופרש ומובדל וכן נמי אסור בתספורת כאבל וזהו שרש\"י לא פירש הבעיא בטומאה אלא באלו בלבד והטעם כמו שכתבנו וא\"כ חזרנו למה שכתבנו אי מתני' איירי בתגלחת שנייה מאי קאמר הא בימי טומאתו נהיג הא ודאי דנהיג אלא ודאי דמשמע ליה דמתני' איירי בתגלחת ראשונה וכמו שכתבנו. והנראה דהפשטן היה רוצה ללמוד דע\"כ נוהג צרעתו ברגל מדאמרינן דהמצורע מגלח במועד ואם איתא דמצורע אינו נוהג למאי אצטריך לומר דהמצורע מגלח במועד השתא הדינים המחוייבים במצורע מדין תורה הרגל מבטלם ומותר לגלח ולהכנס לפנים מן החומה ברגל כ\"ש היכא דחל שביעי שלו ברגל שיתגלח ודחו דס\"ד דניגזור שמא ישהה קמ\"ל. ומ\"מ לא נתיישבה דעתי בפירוש זה. והנכון הוא דאביי סבור דמצורע דמתני' כולל בין מצורע מתוך החלט ובא להתיר תגלחת ראשונה וכן לאחר ימי ספרו שהיא תגלחת שניה ומאי דקאמר מטומאתו לטהרתו שייך בשני התגלחות אם בתגלחת ראשונה דהיינו מהחלט לימי ספרו ואם בתגלחת שניה דהיינו מימי ספרו לטהרתו הגמורה. ועל זה רצה להוכיח דמדקתני מטומאתו לטהרתו מוכח דדוקא כשעולה מותר לגלח הא כשהוא בטומאתו לא וע\"כ ט��מא הוא משום דנוהג צרעתו ברגל דאי משום הרגל עצמו דאסור לגלח פשיטא דהכא שרי שהרי לא היה יכול לגלח קודם המועד שהיה מצורע. ועל זה דחו דלחידושא נקטיה. ומיהו אף אם נאמר דמתני' לא איירי אלא בתגלחת שניה נראה דיש ליישב דבגמ' בעו אם מצורע נוהג צרעתו ברגל ואם נוהג פשיטא דמותר לגלח וליכא איסורא משום מועד דהא לא היה יכול לגלח קודם המועד ועל זה השיב אביי מדתנן המצורע העולה מטומאתו לטהרתו וגירסת אביי היתה כגירסת רש\"י והר\"ן ועל זה רצה להוכיח דאם איתא דאינו נוהג ליתני והמצורע לבד והיה כולל בין כשהוא בטומאתו בין כשעולה מטומאתו ומדנקט העולה משמע דבימי טומאתו אסיר ועל זה דחו דלרבותא נקטי העולה לומר לא מיבעיא בימי טומאתו דלא נהיג ופשיטא דשרי לגלח במועד אבל לטהרתו ניגזור שמא ישהא קרבנותיו קמ\"ל: ודע דמסוגיא זו יש להוכיח דהגירסא במתני' הוא כגירסת רש\"י והר\"ן דגרסי והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו ודלא כגירסת רבינו ז\"ל דגריס והעולה מטומאתו לטהרתו והוה מלתא אחריתי וכמו שנבאר. וא\"ת אביי דרצה להוכיח ממתני' דמצורע נוהג צרעתו ברגל מה היה סבור בטעמא דמתני' דקתני דהנזיר והמצורע מותרים לגלח פשיטא וכי גרעי מהבא ממדינת הים ויוצא מבית האסורים דהא לא עלה בדעתו טעם זה דשמא ישהא שכתבו רש\"י והר\"ן. וי\"ל דהוה ס\"ל דאצטריך מתני' לאשמועינן בהני דאפילו היה להם פנאי מותרים לגלח משום שיהוי מצוה דקרבנות אך לא עלה בדעתו דלכתחלה ישהה אדם קרבנותיו ושניגזור אטו הא. ואפשר עוד לדחות ולומר דלעולם היה יודע אביי דמאי דאצטריך מתני' ללמדנו דנזיר ומצורע מגלחין הוא דלא נימא דלא יגלחו משום גזרה דדלמא ישהו קרבנותיהם אלא שרצה לפשוט דאכתי לימא סתמא והמצורע והיה כולל הכל ומדנקט העולה משמע שבא למעט ותירצו דאי לא הוה קאמר העולה הייתי אומר דדוקא המצורע מגלח אבל לא העולה משום דלמא ישהה וכמו שכתבנו: נחזור לענייננו דנראה לי דתגלחת ראשונה של מצורע כל שהגיע זמנה במועד שרי. ורבינו ז\"ל כתב לעיל בפרקין דין י\"א ומטהרין את המצורע והנה טהרת המצורע הוא הבאת הצפרים והזאה וע\"כ איכא תגלחת דאי לא לא נטהר דהא תגלחת מעכב כמבואר. ולומר דיביא הצפרים ויזה ואחר כך יתגלח לאחר המועד הא ליתא דהא משום צרכי רבים נגעו בה ואי לא מהני ליה הבאת הצפרים והזאה כיון דליכא גילוח לאיזה תכלית יביא צפרים במועד. ומיהו נראה דדוקא כשחל טהרתו במועד אבל אם נטהר מקודם אינו מגלח כיון שהיה לו פנאי מקודם המועד ולא דמיא לתגלחת שניה דאיכא שיהוי קרבנות. ומכאן הוכחה למה שכתבת לעיל דלא קיי\"ל כר' יוסי דאית ליה דאין רואין נגעים במועד אף במוחלט דהא לפי מה שכתבנו דין זה דמטהרין את המצורע לא משכחת לה אלא כשנרפא הנגע במועד וכדכתיבנא. ומיהו עדיין י\"ל דאף שנרפא קודם הרגל מותר לגלח במועד משום דע\"כ לא אצטריכו בגמרא לומר טעמא דשיהוי קרבן אלא דוקא בתגלחת שניה משום דהתגלחת היה קודם הקרבן וא\"כ היה מן הדין דכל שהיה לו פנאי לגלח קודם המועד ולא גילח שיהיה אסור לגלח במועד אלא דמשום שיהוי קרבן שרינן ליה. אבל בתגלחת ראשונה שהיתה אחר הבאת צפרים והזאה אף שנטהר קודם המועד כל שלא הביא צפרים לא קרינן ביה שהיה יכול לגלח ואף שהיה בידו להביא צפרים מ\"מ לגבי תגלחת לא קרינן שהיה בידו לגלח. והרי גבי מנודה ומי שנשבע שלא לגלח כתבו מן הראשונים ז\"ל דאף שהיה בידו לישאל על נדרו קודם המועד וכן לפייס לבעל דינו מ\"מ כיון שלא היה בידו לגלח ממילא אלא ע\"י ��עשה מותר לגלח במועד. וא\"כ הכא נמי כיון שלא היה בידו לגלח כי אם אחר הבאת צפרים חשיב דאין בידו לגלח. ולפי זה מצינו למימר דהא דמטהרין את המצורע במועד אתיא אף כר' יוסי דאית ליה דאין רואין את המוחלט במועד ומיירי בשנטהר קודם המועד והשתא במועד מביא צפרים ומזין עליו ומתגלח: הכלל העולה מה שנראה לי הוא דדוקא היכא דנרפא הנגע במועד מתגלח והיכא דנרפא קודם המועד אם הביא הצפרים קודם המועד אסור לו לגלח במועד כיון שהיה בידו לגלח קודם המועד. אך אם לא הביא הצפרים קודם המועד זה תלוי במחלוקת דלמ\"ד דמנודה ומי שנשבע שלא לגלח דלא הותר אלא במי שלא היה בידו לישאל על נדרו או על נידויו אבל אם היה בידו אסור ה\"נ אסור לגלח כיון שהיה בידו להביא צפרים ולגלח. אך למ\"ד דלעולם שרי לגלח במועד ה\"נ שרי ומחלוקת זה נתבאר באורך בטא\"ח. ונזיר טמא ונזיר טהור פשיטא דמותרים לגלח במועד אף שהיה בידם לגלח קודם המועד דהא איכא לטעמא דשיהוי קרבנות כמבואר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך יום י\"ד בניסן אסור בעשיית מלאכה וכו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ג מהלכות כלי מקדש דין ט' דצידד לומר דע\"פ אסור בהספד ותענית מחצות ולמעלה יע\"ש):         סליקו להו הלכות שביתת יום טוב "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות יום טוב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,34 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שביתת עשור",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>האוכל ביוה\"כ מאכלין הראויין לאוכל אדם וכו'.</b> (א\"ה כתב ה\"ה ובגמרא שאלו באיכות כותבת זו אם לחה אם יבשה וכו' ועיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהל' טומאת מת דין י'):         סליקו להו הלכות שביתת עשור "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,33 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_the_Tenth_of_Tishrei",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>האוכל ביוה\"כ מאכלין הראויין לאוכל אדם וכו'.</b> (א\"ה כתב ה\"ה ובגמרא שאלו באיכות כותבת זו אם לחה אם יבשה וכו' ועיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהל' טומאת מת דין י'):         סליקו להו הלכות שביתת עשור "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שביתת עשור",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,197 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbath",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שבת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות.</b> (כתב ה\"ה שהוא מפני שעבר על לא תעשה של דבריהם בדבר שיש לו עיקר מן התורה, ועיין בדברי הרב המחבר פי\"ז מהלכות איסורי ביאה דין ו'. ומ\"ש ה\"ה בדבר שיש לו עיקר מן התורה נראה שדעתו כההיא דכתב הר\"ן הביא דבריו מרן הכ\"מ פ\"ו מה' ת\"ת דין י\"ד יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דברים המותרים וכו'.</b> פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון ואיפסקא הלכה כר' שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר כדאיתא בפרק ב\"מ ובפ' המצניע. ואיכא לספוקי אי פלוגתייהו באיסור תורה דוקא אבל באיסור דרבנן מודה ר\"י דשרי או דלמא דאפי' באיסורין דרבנן אסר ר\"י. ומסוגיא דפ' כירה (דף מ\"ז) דאמרינן כל היכא דכי קא מכוין איכא איסור תורה כי לא קא מכוין גזר ר\"ש וכל היכא דכי קא מכוין ליכא איסור תורה כי לא קא מכוין לא גזר. כפי הנחה זו דר\"ש אינו מתיר כי אם באיסורין דרבנן ע\"כ לומר דר\"י דפליג עליה אוסר אפי' באיסורין דרבנן ואע\"ג דלפי האמת לא קיימא ההיא סוגיא אלא דר\"ש מתיר אפי' באיסור תורה. ומ\"מ מאי דהוה ס\"ל דההיא דגורר אדם מטה וספסל דהוא איסור דרבנן משום דהוי חורש כלאחר יד הך סברא קיימא אף לפי המסקנא. ואע\"ג דר\"ש מתיר אפי' באיסור תורה מ\"מ נקט פלוגתייהו באיסור דרבנן להודיעך דר\"י אוסר אפי' באיסורין דרבנן. הכלל העולה דמסוגיא זו נראה דר\"ש מתיר אפי' באיסור תורה ור\"י אוסר אפי' באיסור דרבנן אך מגירסת רש\"י ביומא (דף ל\"ד) דגריס ה\"מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא מוכח בהדיא דס\"ל דר\"י לא אסר דבר שאינו מתכוין כי אם באיסור תורה אבל באיסור דרבנן אף ר\"י מודה דשרי. והתוס' שם דחו דברי רש\"י מכח סוגיא דפ' כירה שכתבנו. וראיתי להתוס' פ\"ק דכתובות (דף ה') ד\"ה אם שכתבו ומיהו הכא מותר לכתחלה משום דאיכא תרתי מקלקל בחבורה ודבר שאינו מתכוין. ונראה שכונתם היא משום דמקלקל לא אסור כי אם מדרבנן ומש\"ה כל שאינו מכוין שרי אף לר\"י. (א\"ה נראה דעל הגמ' עצמה לא קשיא ליה דאילו הכא אמרינן אפילו אם תמצא לומר דהלכה כר\"י מקלקל הוא ושרי ורב גופיה דפסק כר\"י סבר דהכא שרי כמבואר בסוגיא וזה הפך סוגיא דפ' כירה. דאיכא למימר דר\"י אסר בכל גוונא ואנן ס\"ל כותיה בחדא וגבי מקלקל לא ס\"ל כותיה והכי מוכח מדאמרינן בברייתא לא יבעול בתחלה בשבת וחכמים מתירין ואמרינן מאן חכמים ר\"ש דאלמא לר' יהודה ה\"נ אסור אע\"ג דהוי מקלקל. ואפשר היה להעמיס כן בדברי התוס' ומשום הכי לא הוקשה להם מסוגיא דפ' כירה ושם ביומא דשקלינן וטרינן אליבא דר\"י גופיה קשיא להו שפיר. אלא דלא ניחא ליה להרב המחבר לפרש כן בדברי התוס' דא\"כ מאי קשיא להו מההיא דגורר אדם ודוק): ותמהני איך לא הוקשה להם מאותה סוגיא דפ' כירה דמוכח מינה דאפי' באיסורין דרבנן אוסר ר\"י וכמו שהקשו לרש\"י מסוגיא זו ביומא כנזכר ולחלק ולומר דשאני מקלקל משאר איסורין דרבנן כגון חורש כלאחר יד או צירוף דרבנן דהני אף שאין איסורן כי אם מדרבנן אף שאינו מכוין אסור אבל מקלקל ��יל וכל שאינו מכוין שרי לא מצאתי טעם לחילוק זה: וראיתי להתוס' בפ\"ג דבכורות דף נ\"ד שכתבו בפירוש דעוקר דבר מגידולו כלאחר יד שרי באינו מכוין אף לר\"י משום דאף במכוין לא אסיר כי אם מדרבנן וא\"כ יש לתמוה דאיך לא הוקשה להם מאותה סוגיא דפ' כירה דמוכח מינה דחורש כלאחר יד אסור לר\"י אף שאינו מכוין וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: ודע דאף למאן דאית ליה דר\"י דאוסר דבר שאינו מכוין שהוא דוקא באיסור תורה אבל באיסורין דרבנן אף ר\"י מודה דשרי באינו מכוין לא כל איסורין דרבנן שוין לענין זה דדוקא באיסור דרבנן דאין איסורין הללו מן התורה בשום מקום אז הוא דאמרינן דכל שאינו מכוין שרי אף לר\"י אבל באיסורין דרבנן דבמקום אחר איסור זה כדמותו אסור מן התורה אף שבמקום זה אינו אסור כי אם מדרבנן מכל מקום אף שאינו מכוין אסור לר\"י משום דכל דתקון כעין דאורייתא תקון כ\"כ התוס' פ\"ג דבכורות דף כ\"ד (א\"ה וכ\"כ הרשב\"א בחדושיו למס' שבת פ' כירה דף מ\"ז יע\"ש): ודע דאף למ\"ד דר\"י דאוסר שהוא אף באיסורין דרבנן מ\"מ היכא דאיכא מצוה שרי כיון דאיכא תרתי דהיינו דליכא איסור תורה וגם אינו מכוין כ\"כ התוס' פ\"ק דכתובות דף ה' ובפ\"ג דבכורות דף כ\"ד כתבו דיש לחלק בין במקום מצוה למקום שאין מצוה יע\"ש (א\"ה ועיין עוד בדברי ה\"ה רפ\"י מה' טומאת צרעת): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכורך דבר שמדליקין בו וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דשבת כרך דבר שמדליקין בו ע\"ג דבר שאין מדליקין בו אין מדליקין בו בד\"א להדליק אבל להקפות מותר. וכתב ה\"ה וז\"ל ופירש רבינו להדליק להעבות הפתילה כדי להוסיף אורה וכ\"ה בהלכות זה הלשון להקפות להקשות הפתילה וכן פירש רש\"י ז\"ל כדי שתהא הפתילה צפה ולא תטבע בשמן וכו'. וז\"ל הטור סימן רס\"ד ואם כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו אם כיון להדליק אסור להקפות שרי ופירש\"י ז\"ל שלא כרכו סביביו אלא נתן דבר פסול תחת הפתילה שתהא צפה שלא תטבע בשמן ורב אלפס פירש אפילו כרכו סביבה שרי וכן פירש הרא\"ש ומטעם זה מותר לתת גמי בפתילה כדי שתהא זקופה ע\"כ. וכתב מרן הב\"י דהטור מפרש דברי רש\"י כמו ה\"ה ודלא כהרא\"ש. ותמהני מגדולת חכמתו שהרי לפי דבריו אין חילוק בין רש\"י והרי\"ף אלא היכא שכיון להעבות הפתילה ולהרבות אורה דלרש\"י אסור ולהרי\"ף שרי אבל היכא שכיון להקשות הפתילה כדי שתהא עומדת שלא תשתלשל למטה אף רש\"י יודה דשרי. ומדברי הטור שכתב פירש\"י שלא כרך סביבו והרי\"ף פירש אפילו כרך סביבו שרי משמע דס\"ל דלרש\"י כל היכא דכרך סביבו אסור אפילו שכיון להקשות הפתילה דאי לא תימא הכי אלא דאף לרש\"י היכא דכיון להקשות שרי ולא פליגי אלא בכיון להרבות אורה. לא הו\"ל להטור לתלות מחלוקתם בכרך או לא כרך אלא בכיון להקשות הפתילה או להרבות אורה. וממ\"ש גם כן בסוף דבריו ומטעם זה מותר לתת גמי בפתילה כדי שתהא זקופה מוכח נמי שהבין בדברי רש\"י דכל היכא שכרך סביבו אף שכיון להקשות אסור ומשום הכי כתב דזה הדין נפיק מתוך פירוש הרי\"ף ולא מדברי רש\"י. ואם כדברי מרן אף רש\"י מודה בדין זה דמותר לתת גמי כדי שתהא זקופה וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חלב שהתיכו וכו'.</b> בפ' ב\"מ (דף כ\"א) א\"ר ברונא אמר רב חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו אדם נותן לתוכו שמן כל שהוא ומדליק. ואהא דתנן התם (דף כ\"ד:) וחכמים מתירים בכל השמנים בשמן שומשמין בשמן אגוזים בשמן צנונות בשמן דגים, פירש\"י שמן דגים מקרבי דגים שנימוחו. וכתב מרן הב\"י סימן רס\"ד וז\"ל. ורש\"י פירש בשמן דגים מקרבי דגים שנימוחו ודייק למיכתב מקרבי כלומר שמהקרבים שנימוחו מסננין אותו ומוציאין הצלול וזהו שמן צלול דשריא מתני' אבל כל שלא הוציאו הצלול היינו קרבי דגים דרב ברונא, ע\"כ. ותמיהא לי מלתא מהא דפריך בגמ' (דף כ\"ו) סומכוס היינו ת\"ק ותירצו איכא בינייהו דרב ברונא ולא מסיימי ופירש\"י איכא בינייהו דרב ברונא דאמר צריך לתת לתוכו שמן כל שהוא א\"נ דאכשר חלב מהותך בתערובת שמן כל שהוא ואחד מהנך תנאי סבר לדרב ברונא דחלב ניתר בתערובת אבל שמן דגים אפילו בעיניה וחד סבר שמן דגים ע\"י תערובת אבל חלב כלל כלל לא. משמע דבמאי דהצריך רב ברונא תערובת שמן בקרבי דגים פליגי ת\"ק וסומכוס. ואם כדברי מרן ז\"ל דשמן דגים לאו היינו קרבי דגים דרב ברונא לא פליגי בקרבי דגים דרב ברונא וליכא למימר דס\"ל דיש חילוק בין שמן דגים דמתני' לשמן דגים דברייתא דשמן דגים דמתני' הוא שמהקרבים שנימוחו מסננין אותו ומוציאין הצלול ושמן דגים דברייתא הוא קרבי דגים דרב ברונא. דמאי דוחקיה דרש\"י לומר דשמן דגים הוא קרבי דגים. וא\"כ תרווייהו לא סברי בכולה מלתא כרב ברונא לימא דשמן דגים דברייתא הוי כמו דמתני' ולא פליגי אלא בחלב מהותך כההיא דלעיל (דף כ\"ד) אלא ע\"כ אית לן למימר דרש\"י ס\"ל דקרבי דגים ושמן דגים כולה חדא מלתא ומש\"ה לא ס\"ל לחד מינייהו בכולה מלתא כרב ברונא דאי מה שאסרו בחלב מהותך הוא אפילו על ידי תערובת הא לא ס\"ל כרב ברונא שהתיר ע\"י תערובת. ואי מה שאסרו חלב מהותך הוא בעיניה אבל ע\"י תערובת שרי כרב ברונא א\"כ כשהתירו שמן דגים הוא אפילו בעיניה והא לא אתי כרב ברונא דהוא לא התיר אלא ע\"י תערובת, ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר שאינו מלאכה וכו'.</b> זה מוסכם מכל הגאונים כמ\"ש ה\"ה ז\"ל. ודע דכתב המרדכי בפ\"ק דשבת על אודות היהודים הקונים המכסים בשבת ושוכרים להם נכרי לקבל מכס בשבת נראה דבקבולת מותר דב\"ה מתירים עם השמש ליתן עורות לעבדן אע\"ג דמלאכה דאורייתא היא ואת\"ל שיש לחלק בין הנך שאין הישראל קובע מלאכתו לנכרי לעשות רק בשבת ובנדון זה קובע לו ליטול המכס בשבת מ\"מ נ\"ל להביא ראיה להתיר מדתניא בפ' מי שהחשיך דמשום פסידא שרו ליה רבנן דאי לא שרו ליה אתי לאתויי ד' אמות ברה\"ר ה\"נ לא שנא וכ\"ש להציל מידם דאי לא שרו ליה יפסיד כל חובו בדיחוי כל שהוא, עכ\"ל. ומרן הב\"י סימן רמ\"ד הקשה ע\"ז דל\"ל למהר\"ם לאהדורי אפרק מי שהחשיך למיפרק מאי דקשיא ליה דבהנך אין ישראל קובע מלאכתו בשבת ובנדון זה קובע לו ליטול מכס בשבת לימא דשאני הכא שאין בקבלת המכס איסור דאורייתא י\"ל דסתם מקבלין המכס צריכין לכתוב והא איכא מלאכה דאורייתא ועי\"ל דלא שני לן באמירה לנכרי שלא במקום מצוה בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן, ע\"כ. ויש לתמוה דאיך עלה בדעתו של מרן ז\"ל למימרא דאמירה לנכרי לא אסירא אלא במלאכה דאורייתא אבל במלאכה דרבנן שרי שהרי רבינו ז\"ל הכא בפרקין לא התיר לומר לו לנכרי לעשות בשבת דבר שהוא אסור משום שבות אלא בדאיכא מקצת חולי או צורך מצוה. וכבר עמד ע\"ז מהר\"א ששון בתשובה סימן קנ\"ו ותירץ דע\"כ לא הצריך רבינו מקצת חולי או צורך מצוה אלא כשבשבת אומר לנכרי לעשותו אבל אם אומר לנכרי בימי החול לעשותו בשבת אז שאני לן בין מלאכה דאורייתא למלאכה דר��נן ובתירוץ שני שתירץ מרן חידש לנו חידוש גמור דאפילו דבר שאינו אסור לעשותו אלא משום שבות אסור לומר לנכרי לעשות ואפילו קודם השבת, עכ\"ד. ולפי דעתי עדיין לא נתיישבו דברי מרן בזה דאף דמדברי רבינו ז\"ל ליכא הוכחה לזה מ\"מ מדברי שאר פוסקים משמע דאית להו דאפי' בדאיכא תרתי לטיבותא דהיינו קודם השבת ואיסור שבות אסור. דהרי הרא\"ש ז\"ל בפרק השוכר את הפועלים הביא בשם ר' סעדיה דאסור לומר לנכרי מע\"ש הילך מעות וקנה לי כך וכך. וכן הר\"ש בר ברוך והסמ\"ג אסרו בפירוש אפילו בדאיכא תרתי לטיבותא. ומדברי הטור סימן ש\"ז נמי משמע הכי שכתב אסור לו לשכור פועלים ולא לומר לנכרי לשכור לו פועלים ואסור לומר לו אפילו קודם השבת לעשותו בשבת, ע\"כ. ובודאי דלא מיירי ששוכר פועלים שיבנו לו בשבת שהרי דינים אלו כבר ביאר אותם הטור בריש הלכות שבת. א\"ו דלא מיירי אלא שהוא שוכר אותם שיבנו בחול ואפ\"ה אסור ואע\"פ ששכירות פועלים אינו אסור אלא משום שבות ואומר לו קודם השבת. באופן דהדרא קושיין לדוכתא דאיך עלה בדעתו של מרן ז\"ל לחלק באמירה לנכרי דקודם השבת בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן: ונ\"ל דלא דמי נדון דמהר\"ם לדברי רבינו משום דמה שאסר רבינו אפי' בשבות ואפילו קודם השבת הוי דוקא כשהמלאכה שעושה הנכרי בשבת אדעתא דישראל קא עביד ולא אדעתא דנפשיה ומש\"ה אף שיאמר לו קודם השבת ואינו אסור אלא משום שבות אסור. וכן נמי דברי ר' סעדיה ור\"ש בר ברוך והסמ\"ג והטור בהכי קא מיירי שהנכרי עושה המלאכה בשבת אדעתא דישראל. אבל בנדון דמהר\"ם שהיה הדבר בקבולת דודאי דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד ודמי לההיא דנותנין כלים לכובס ועורות לעבדן. ואפ\"ה רצה מהר\"ם לחלק בקבלנות בין כשהישראל קובע מלאכתו בשבת ובין כשאינו קובע מלאכתו בשבת. לזה הקשה מרן דאף דנימא דיש חילוק בקבלנות הוי דוקא במלאכה דאורייתא אבל במלאכה דרבנן ובקבלנות אף שיהיה קובע מלאכתו בשבת שרי. ולפי זה נמצא דתירוצו השני של מרן שכתב דאף בקבלנות אין הפרש בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן הוי חידוש גמור: עוד כתב מרן ז\"ל על דברי מהר\"מ הנזכר וז\"ל ואין להקשות דהתם בפ' מי שהחשיך לא שרינן ליה משום פסידא אלא כי היכי דלא ליעביד איסורא רבה דהיינו הולכת ד\"א ברה\"ר דהוי איסורא דאורייתא אבל הכא דכי מקבל המכס ליכא אלא איסור דרבנן אמאי נישרי איסור אמירה לנכרי דהא ה\"נ איכא למיחש לאיסורא דאורייתא דהיינו שמא יכתוב שכן דרך מקבלי המכס ע\"כ. והקשה ע\"ז מהרא\"ש בסי' הנזכר דהתינח לפי תירוץ הראשון אבל לפי תירוץ ועי\"ל דמשמע דלא אצטריך לתירוץ דכתיבה מאי מתרץ עכ\"ד. ונראה דבין לפי התירוץ הראשון בין לפי התירוץ השני לעולם איכא ספיקא דשמא יכתוב אלא דלעיל שאנו באים לאסור מטעם קובע מלאכתו ולפי דברי מרן קובע מלאכתו לא שייך אלא במלאכה דאורייתא אי כתיבת המכס לא הוי ודאי שלעולם כותבין לא הוה אסור משום דכיון דאינו אלא ספק שמא יכתוב אין הישראל קובע מלאכתו שיכתוב ומש\"ה הוצרך מרן לתרץ דסתם מקבלי המכס צריכין לכתוב כלומר דהוי ודאי דלעולם כותבים ומש\"ה אסור דהוי כקובע לו שיכתוב בשבת. ולפי תירוץ השני ס\"ל דאף דנימא דאינו ודאי שיכתוב אלא ספק אפ\"ה אסור מטעם דלא שאני לן וכו'. אבל הכא שאנו באים לאוסרו מטעם שלא יבא לאיסורא דאורייתא אף שלא יהיה ודאי שיכתוב אלא משום ספק ספיקא שרינן ליה: א\"נ אפשר לתרץ באנפא אחרינא והוא בהקדים קושיא אחת דחילוק זה שחילק מרן בין היכא דאיכא למיחש שיבא לאיסורא ד��ורייתא להיכא דליכא למיחש אלא לאיסורא דרבנן אינו מוסכם מכל הפוסקים והתוס' ובעה\"ת ז\"ל חולקים בזה כמבואר בטור סימן של\"ד יע\"ש. וא\"כ מאי קשיא ליה למרן לימא דמהר\"ם ס\"ל כהתוס' ובעה\"ת. אשר ע\"כ נ\"ל דכונת מרן ז\"ל אינו אלא לומר שלא נוכל להכריח מכאן דס\"ל למהר\"ם כסברת התוס' ובעה\"ת מדהשוה דין המכס לדין מי שהחשיך משום דכי היכי דמספקא לן לעיל אי ס\"ל למהר\"ם דקובע מלאכתו בשבת לא אסור אלא במלאכה דאורייתא ובמכס איכא למיחש לשמא יכתוב או דלמא דאף דליכא למיחש לשמא יכתוב אסור משום דלא שאני לן בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן. ה\"נ איכא לספוקי דשמא ס\"ל למהר\"ם דאיכא חששא דשמא יכתוב ומש\"ה ליכא הוכחה כלל והכי דייק לישנא דמרן שכתב ואין להקשות בלשון שלילה. אך קשיא לי בדברי מרן ז\"ל במה שהקשה דלמה ליה לאהדורי אפרק מי שהחשיך דהן לו יהי שאין כאן איסור אמירה לנכרי סוף סוף אסור ליקח שכר שבת וכ\"כ הטור סי' רמ\"ג וז\"ל אבל אם היה משכירה לימים אסור ליקח שכר שבת. ובודאי דמיירי אף שאינו אומר לנכרי לעשות בשבת דאי מיירי כשאומר לנכרי לעשות בשבת ת\"ל דאסור משום אמירה לנכרי ונכרי נמי אדעתיה דישראל קא עביד ואפ\"ה אסור ליקח שכר שבת אם לא בהבלעה. ומרן ז\"ל ג\"כ בהסכמה עלה דאההיא דישראל ונכרי שקבלו מטבע הוקשה לו דהיכי התיר להשכירה ליום שבת דהא נוטל שכר שבת ותירץ דמשום פסידא שרו ליה. ה\"נ בנדון דמהר\"ם נימא דמש\"ה הוצרך לטעמא דפסידא כדי להתיר לו ליקח שכר שבת: ונראה דמרן נמי ס\"ל דאי לאו טעמא דפסידא היה אסור ליקח שכר שבת אף דליכא איסור אמירה אלא דממשמעות דברי מהר\"ם דקאמר בין הנך שאין הישראל קובע מלאכתו לנכרי לעשות רק בשבת ובנדון זה קובע מלאכתו וכו' משמע דכל עצמו לא הוצרך לטעמא דפסידא אלא משום איסור אמירה לנכרי דאי משום שכר שבת ל\"ל למימר דהתם אין הישראל קובע מלאכתו לימא דשאני התם דאין הישראל נוטל שכר שבת. ומש\"ה הוקשה לו דמטעם איסור אמירה לנכרי לא צריכנא לטעמא דפסידא. ומ\"מ צריך להתיישב בדבר משום דחזינן דבנדון מהר\"ם הוקשה לו דמכס דנכרי הוי מלתא דפרהסיא ולא הקשה מטעמא דנוטל שכר שבת משמע דהוה קס\"ד דאף דטעמא דפסידא מהני לנוטל שכר שבת למלתא פרהסיא לא מהני. ואילו בההיא הג\"א שהביא מרן הב\"י סי' רמ\"ה לא הוקשה לו אלא מטעמא דנוטל שכר שבת ואלו מטעמא דפרהסיא לא הוקשה לו. משמע דס\"ל דיותר ראוי להחמיר בנוטל שכר שבת ממלתא דפרהסיא. וכתב הטא\"ח סי' ש\"ה וכן מותר לומר לנכרי לחלוב בהמתו וכתב מרן שכ\"כ המרדכי בפ' מי שהחשיך ועיין במרדכי ספ\"ב דמציעא סי' של\"ח ובהגהות מרדכי דשבת סי' קפ\"ה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר להשאיל כלים כו'.</b> מבואר בפ\"ק דע\"ז וכתב הסמ\"ק ישראל שהשכיר שוורים לנכרי יש מתירים אם הנכרי קבל עליו אחריות וכו' ויש אוסרים. אעפ\"כ כיון דאין הנכרי יכול למוכרה אם ירצה נקראת בהמת ישראל בכל מקום וישראל מצווה על שביתת בהמתו ע\"כ. ומרן הב\"י סי' רמ\"ה כתב שדברי ריצב\"א שהתיר אפי' כשאין רשות בידו להוציאם כדעת המתירים ע\"כ. ואני תמה על זה משום דע\"כ לא התיר ריצב\"א אפי' כשאין רשות ביד הנכרי להוציאם אלא כשמכרם או כשהלוה אותם בהלואה גמורה דנמצא דהשורים הם של נכרי ומש\"ה אף שמשכנם אח\"כ ואין רשות ביד הנכרי להוציאם אפ\"ה שרי משום דהשורים הם של נכרי. אבל בנדון הסמ\"ק דהשורים הם של ישראל אף שקיבל עליו אחריות מיתה וגזלה וגנבה ויוקרא וזולא אפ\"ה אסור משום דהשוורים הם של ישראל וא\"כ ריצב\"א ז\"ל אפשר דס\"ל כדעת האוסרים: "
+            ],
+            [
+                "<b>המשתתף עם הנכרי במלאכה או בסחורה וכו'.</b> ברייתא ספ\"ק דע\"ז ישראל ונכרי שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לנכרי טול חלקך בשבת ונסתפקנו במי שקונה הגאבילה אם מותר ליקח גאבילה משחיטת יו\"ט אי מיחזי כנוטל שכר שבת. ומדברי הריב\"ש סי' תצ\"ח ות\"ק מוכח דשרי דהא התם בליל י\"ט שחטה וצידד הרבה לומר דאסורה משום נוגע בדבר ש\"מ דמותר ליקח גאבילה משחיטת יו\"ט: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואחד המעבד ואחד המולח וכו'.</b> דברי רבינו מבוארים בגמרא בפרק כלל גדול. ודע דבפרק הקומץ רבה (דף כ\"א) דריש בברייתא תקריב מלח ואפי' בשבת. וקשיא לי דלמאי אצטריך קרא והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר דהא קי\"ל דאין עיבוד באוכלין. ובהתוכחי בזה עם החכם השלם הדיין המצויין כמהר\"ר יעקב אלפאנדארי כתב אלי וז\"ל זאת אומרת שנמצא בידי שטה למסכת מנחות לראשונים לא נודע למי היא וכתוב בגוה דכרונא וז\"ל. ויש להקשות איזה מלאכה כאן דאיצטריך קרא לומר דדחי שבת והלא מולח אינו אלא משום מעבד ואין עיבוד באוכלים. ונ\"ל דכיון דקרבן תמיד דמוסף שבת היה כליל ואינו נאכל לאו כעיבוד אוכלים דמי כיון שאינו נאכל א\"נ תיקון קרבן הוא כמעבד דמי ע\"כ: אמנם היה נראה לענ\"ד דמשכחת לה בשתי דרכים האחד ששנינו בת\"כ ונתח אותה יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט ונתוח ת\"ל אותה כשרה ולא פסולה ופסולה שעלתה ע\"ג המזבח קרבה כמו שהיא ופירושה דכל שנפסלה בקדש כגון שלא לשמה וכיוצא אם עלתה לא תרד ועלה קאמר דאינה צריכה הפשט ועוד שנינו שם והקטיר אע\"פ שפסול אע\"פ שנותר אע\"פ שפגול אע\"פ שיוצא כו' עולה אע\"פ שלא הפשיט כו' וא\"כ זכינו לדין דצריכה מלח כדין כל קרבן דלא ממעטי ממלח וכיון שהיא בעורה הרי מעבד גמור. עוד דרך שני דאמרינן בפרק אלו דברים משמחן בשעירי הרגלים ומקשה חדא דשעירי הרגלים חי הם נאכלים צלי אין נאכלים כו' ושנינו בת\"כ פ' צו חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור מתנה לכהן רצו להפשיט מפשיטין רצו לאוכלם אוכלים אותם ואת עורותיהם. והרא\"ה בספר בדק הבית עלה ס\"ח כתב דמ\"ש בגמרא וכן לצלי הוא דגם מה שנאכל לכהנים צריך מליחה והוא בכלל על כל קרבנך וכתב דההיא דשעירי הרגלים הנאכלים חיים אבל צריכים מליחה א\"כ זכינו לדין דאצטריך קרא למשרי מליחה אם רצו לאכלם בעורם עכ\"ל: (א\"ה ומה שעמד הרב המחבר על תירוץ הראשון אכתבנו בהלכות תמידין בס\"ד כי שם ביתו יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד:</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בהלכות מלוה ולוה): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ארבע רשויות לשבת רה\"י ור\"ה וכרמלית וכו'.</b> (א\"ה לענין עיר קדשנו ירושלים אם היא כרמלית או רה\"ר עיין בדברי הרב המחבר פ\"ב מהלכות ביאת מקדש דין י\"ט. ועיין מ\"ש ה\"ה פ\"א מה' עירובין ד\"ה וכן יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>המוציא דבר מרה\"י לרה\"ר או מרה\"ר לרה\"י אינו חייב עד שיוציא ממנו שיעור שמועיל כלום וכו'.</b> שיעורי ההוצאה נאמרו בס\"פ כלל גדול ובפרקים הבאים אחריו. וכל השיעורין שנאמרו במס' שבת לגבי ט\"ל מלאכות הוא דוקא לחיוב חטאת אבל איסור מן התורה איכא אף בפחות מכשיעור דקי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה וכ\"כ רש\"י בפ' כלל גדול (דף ע\"ד) אההיא דאמרינן התם וכי מותר לאפות פחות מכשיעור וכ\"כ בהג\"א ר\"פ המוציא יין: (א\"ה ובתשובת מהר\"ר צבי סי' פ\"ו הביא דברי התוס' פרק בתרא דיומא בסוגיא דחצי שיעור שכתבו דאיצטריך ר\"י לטעמא דחזו לאיצטרופי אע\"ג דאית לן ריבויא דכל חלב וסיים וז\"ל ולפ\"ז בכל שאר איסורי תורה כגון התולש שער אחד בנזיר או בשבת או מוציא פחות מכשיעור אין בו איסור תורה כלל דטעמא דחזי לאצטרופי בלחוד לא מהני ע\"כ. ולא זכר דברי רש\"י והג\"א הנז'). וכל השיעורין שאמרו כגון תבן כמלא פי פרה לא בעינן שתהיה כוונתו בהוצאה זו לפרה ולא עוד אלא אפי' במוציא תבן לגמל אם הוציא כמלא פי פרה חייב וזה מבואר בגמרא (דף מ\"ו) דלא אזלינן בתר כוונתו מאחר שהוציא כשיעור משום דחיוב ההוצאה תליא אם אותו הדבר שהוציא מצניעין כמוהו וחכמים שיערו כל הדברים באיזה שיעור מצניעין: ודע  דכל דבר הראוי לשני דברים ושיעורו של זה אינו כשיעורו של זה בהא אמרי' בגמרא (דף ע\"ח) כל מלתא דשכיח ולא שכיח אזול רבנן בתר דשכיח לקולא שכיחא ושכיחא אזול רבנן בתר דשכיח לחומרא. וכל זה הוא במוציא בסתם ואינו מכוין בהוצאה זו לא לדבר דשכיח ולא לדבר דלא שכיח אבל במכוין לאיזה דבר בזה יש חילוק דיין דשתייתו שכיח ורפואתו לא שכיח דאזול רבנן לקולא בתר שתיה אם הוציא לרפואה פשיטא דחייב אפי' בכל שהוא וכדתנן המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכל שהוא ואמרי' בגמרא ליתני המוציא לרפואה וכו' אלמא כל שהוא מוציא לרפואה לא אזלינן בתר השיעורין השנויין במשנה. ובדבש דאכילתו ורפואתו שכיחא דאזול רבנן בתר רפואתו לחומרא בזה אין חילוק בין מוציא בסתם למוציא בכוונה דאם הוציא דבש לאכילה נראה ששיעורו כדי ליתן על הכתית ודמי למוציא תבן לגמל דאם הוציא כמלא פי פרה חייב כיון שיש בו כשיעור ה\"נ כיון שיש בו שיעור כדי ליתן על הכתית חייב עד שהוציאו לאכילה: ולפי זה צריך לומר דמ\"ש רבינו ז\"ל בפרקין הלכה ו' המוציא מורסן אם לאכילה שיעורו כגרוגרת וכו'. השכיח דהתם הוא לאכילה שהוא השיעור המרובה אלא שאם הוציאו לבהמה שיעורו הוא כמלא פי גדי. וכן אם הוציאו לצביעה שיעורו הוא כדי לצבוע בגד קטן. וכן במוציא גרעינין השכיח הוא השיעור המרובה ואם הוציאו בסתם אזלינן בתר השכיח ולקולא. ומאי דכתב רבינו אם לאכילה לאו דוקא דאפי' בסתם נמי שיעורו כגרוגרת אלא משום דבעי למימר לבהמה ולצביעה לאשמועינן דאף דלא שכיחי אזלינן בתר כוונתו לחומרא נקט נמי ברישא אם לאכילה: עוד נ\"ל לומר דכל דבר דשכיח ושכיח אף דבסתמא אזלינן לחומרא בתר שיעורא זוטא מ\"מ אזלינן בתר מחשבתו לקולא כיון דהשיעור המרובה גם כן שכיח וכן הני דכתב רבינו כגון מורסן וגרעינין הוו שכיח ושכיח ואם היה מוציא בסתם היה שיעורו כדי לצבוע. ומ\"מ כיון דהוי שכיח ושכיח אם הוציאו לאכילה הוי כגרוגרת. ומאי דכתב ואם לצביעה אגב אחריני נקטיה דה\"ה בסתם וכן גרעינין הוו שכיח ושכיח. אך היכא דהוי שכיח ולא שכיח והשיעור המועט הוא שכיח והמרובה לא שכיח לא מיבעיא בסתמא דאזלינן בתר שיעור המועט שהוא השכיח אלא אפי' במוציא לדבר דלא שכיח שיעורו כשיעור המועט דהיינו השכיח והיינו ההיא דהמוציא תבן כמלא פי פרה לגמל דחייב משום דתבן הוי שכיח לפרה ולא שכיח לגמל. ולפ\"ז עשבים דראויים לטלה ולגדי נהי דבסתמא חייב כמלא פי גדי אם הוציא כמלא פי גדי לטלה אינו חייב משום דעשבים שכיחי לגדי ולטלה וכדכתיבנא: הכלל העולה דכל דבר ששכיח ולא שכיח אם השכיח הוא השיעור המועט לא מיבעיא בסתם דחייב כשיעור המועט אלא אפי' במוציא לשיעור המרובה חייב כשיעור המועט והיינו ההיא דמוציא תבן כמלא פי פרה לגמל. ואם השכיח הוא השיעור המרובה בסתמא אזלינן בתר השיעור המרובה לקולא אבל אם הוציא לשיעור המועט חייב כשיעור המועט דהא עצה לפרה לא שכיח ואפ\"ה קי\"ל דמוציא עצה כמלא פי פרה לפרה חייב. אך בשכיח ולא שכיח דבסתם אזלי' לחומרא בהא מספקא לי אי אזלינן בתר מחשבתו לקולא וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: ודע דמ\"ש רבינו המוציא מורסן אם לאכילה שיעורו כגרוגרת וכו' וכ\"כ גבי גרעינין אם לאכילה חמש פשטא דמלתא נראה דבכוונת המוציא מיירי רבינו. אלא שלפי זה קשה מ\"ש ואם לזריעה שתים ובמוציא לזרע חייב בכל שהוא וכמו שפסק רבינו בפרקין דין כ'. והתוס' מכח קושיא זו כתבו אם לנטיעה שתים, פירוש אותן שהן ראויין לנטיעה א\"נ כלומר במקום שרגילין לנוטעם והוי סתמא לנטוע ע\"כ. ולפ\"ז אפשר לפרש כולהו בבי על פי סגנון זה שאם המורסן ראוי לאכילה או במקום שרגילין לאוכלו שיעורו בסתם כגרוגרת ואם ראוי ג\"כ לבהמה שיעורו כמלא פי גדי דשכיח ושכיח אזלינן לחומרא. וכי אם היה ראוי לצביעה אזלינן בתר צביעה. וכן בבא דגרעינין ה\"נ הוי פירושא. והנך רואה דרבינו ז\"ל בכל השני בבות נקט בתחלה השיעור המרובה ואח\"כ השיעור המועט לומר שאם היה ראוי לשיעור המועט אזלינן בתריה לחומרא ולא אזלינן בתר השיעור המרובה אלא היכא דהשיעור המרובה הוא השכיח והשיעור המועט הוא דלא שכיח: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המת והנבלה והשרץ כשיעור טומאתן כך שיעור הוצאתן.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פי\"ד מהל' אבל): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המצניע דבר לזריעה או לרפואה וכו'.</b> משנה ר\"פ המצניע ואמרינן בגמרא (דף ע\"ח) בד\"א במוציא אבל במצניע כל שהוא חייב. ואין הכונה דכל מצניע חייב ואם הצניע פחות מכגרוגרת לאכילה שהוא חייב. דפשיטא דבטלה דעתו של זה שהצניע פחות מגרוגרת לאכילה ולא מצינו שיהיה המצניע חייב אלא בהני דתנן ר\"פ המצניע שהם לזרע ולדוגמא ולרפואה דכל הני אף דבסתמא בעו שיעורא הוא משום דכל הני לא שכיחי ומש\"ה כיון שהצניע לדבר זה חייב דהא אחשביה גביה ולא שייך בזה לומר בטלה דעתו אצל כל אדם דהא איכא קצת בני אדם שמצניעין לזרע ולדוגמא ולרפואה כל שהוא. אבל במצניע פחות מכשיעור חוץ מהני דתנן בפ' המצניע פשיטא דאמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם דאלת\"ה המצניע פחות מכשיעור חייב. והתוס' (דף ע\"ו) ד\"ה הואיל כתבו וה\"ה דהו\"מ למינקט הכא ולזרע ולרפואה אלא דלא כל דברים שייך בהו רפואה. אלמא דבדברים דלא שייכי בהו זרע ורפואה אין המצניע חייב אם הצניעם לאכילה. דאלת\"ה תיקשי דשוו בשיעורייהו במצניע לאכילה אלא ודאי דכל המצניע פחות מהשיעורים האמורים במשנה לא עשה ולא כלום אלא במצניע לזרע ודכותיה. ומאי דאמרינן (בדף ע\"ז) אי אצנעיה רבו מיחייב עילויה וכו' מיירי במצניע לרפואה או לדוגמא אבל אם הצניע רבו פחות מגרוגרת לאכילה לא מיחייב: "
+            ],
+            [
+                "<b>דבר שאין דרך בני אדם להצניעו וכו'.</b> (א\"ה כתב ה\"ה ומכאן שדם נדה או עצי אשרה וכיוצא בהן בשום שיעור אין חייבין עליהם. ועיין מ\"ש הרב המחבר פרק י\"ד מה' אבל): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זרק כזית אוכלין לבית טמא והשלים כזית זה לאוכלים שהיו שם ונעשה הכל כביצה הרי זה ספק וכו'.</b> בעיא דגמרא פרק המצניע (דף צ\"א) זרק כזית תרומה לבית טמא מהו למאי אי לענין שבת כגרוגרת בעינן אי לענין טומאת אוכלין כביצה בעינן ואסיקנא לעולם לענין שבת וכו'. וכתב ה\"ה ויש לתמוה למה כתב רבינו אוכלין סתם ולא כתב אוכלי תרומה כלשון הבעיא וכו'. ואני תמה על ה\"ה ז\"ל לפי שיש מחלוקת בין הראשונים אם אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה דהתוס' והרמב\"ן והרשב\"א ס\"ל דפחות מכביצה אין מקבל טומאה ורבינו ס\"ל דלא נאמר שיעור זה דכביצה אלא לטמא אוכל אחר אבל לקבל טומאה אפי' כל שהוא וכמ\"ש ברפ\"ד מהל' טומאת אוכלין. והנה לסברת החולקים דס\"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה א\"כ מה שנסתפקו בגמרא הוא משום דאם זרק כזית אוכלין לבית טמא והיו שם אוכלים אחרים ונעשה הכל כביצה שנמצא שנעשה הכל דבר חשוב שהרי נטמא אם חשוב שיעור גם לענין שבת, לפי דרך זה יש לחלק בין תרומה לחולין דדוקא תרומה שטומאתה אוסרתה איכא למימר דאף שזרק כזית כיון שהשלימו לכביצה ועשה מעשה שאסרו באכילה איכא למימר דגם לשבת חשיב הוצאה אבל בחולין שאין טומאתן אוסרתן לא חשיבא הוצאה פחות מגרוגרת. (א\"ה עיין בתוס' ד\"ה או לענין שבת שכתבו דהו\"מ למפרך אמאי נקט תרומה. ובד\"ה כגון כתבו כדברי הרב המחבר דכזית חולין כיון דאין איסור לאוכלו בטומאה לא שייך לומר מיגו דמצטרף לענין טומאה מצטרף לענין שבת). אבל לדעת רבינו דאף פחות מכביצה מקבל טומאה ע\"כ מה שנסתפקו בגמרא אינו לפי שזה הכזית מקבל טומאה לפי שלא היה צריך לקבלת טומאה שיהיו שם אוכלין וישלימו לכביצה. אלא הטעם הוא לפי שעכשיו נעשה דבר חשוב דמטמא אחרים לפי שלטמא אחרים צריך כביצה. ולפ\"ז פשיטא דאין חילוק בין תרומה לחולין דהכל הוא שוה שמטמאים את אחרים בכביצה ולא פחות והדבר מוכרח לדעתי דרבינו ז\"ל לא גריס תרומה בלשון הבעיא: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המכסכס את הסודר אסור מפני שהוא מלבנו כו'.</b> כתב ה\"ה דבמקצת ספרים כתוב הכא מיחזי כאולודי (ריחא) [חיורא] התם לא מיחזי כו' ולפי גירסא זו אין בפירושה הכרע רק משיקול הדעת. ולא ידעתי מהו כי היכי דכתב לפי גירסת רש\"י דגריס התם מיחזי כאולודי (ריחא) [חיורא] בע\"כ התם קאי אסודרא ה\"נ לגירסת הרמב\"ן דגריס הכא מיחזי כו' ע\"כ תיבת הכא קאי אכתניתא דהוא מיירי בה והתם לא מיחזי כו' קאי אסודרא א\"כ ע\"כ תרוייהו שרו ומה שיקול הדעת צריך בדבר שנפשט בהדיא בתלמוד וצ\"ע. (א\"ה עיין מ\"ש הרב בעל ל\"מ): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו להכות באצבע על הקרקע כו'.</b> (א\"ה ע' בכתבי מהרי\"א סי' קנ\"ד ובמ\"ש הרב המחבר פ' שמונה מהל' בית הבחירה): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין עונשין בשבת אע\"פ שהעונש מ\"ע אינה דוחה את השבת. </b> נסתפקתי בהא דכתב רבינו בפ\"א מהל' רוצח שהרודף אחר חבירו ניתן להצילו בנפשו ויש בזה עשה דכתיב וקצותה את כפה ולא תעשה דכתיב לא תחוס עינך. וכן הרודף אחר אחת מכל העריות חוץ מן הבהמה ניתן להצי��ו מן העבירה בנפשו. אם היה זה בשבת מהו שנחלל שבת בשביל הצלתו מן העבירה. והנה ברודף אחר חברו להורגו פשיטא לי דמחללין שבת כדי להצילו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ודמו של רודף כבר התירתו תורה ובשביל שהוא שבת פשיטא שלא נניחנו להורגו. אך מאי דמספקא לי הוא ברודף אחר אחת מכל העריות דאף שהתורה התירה דמו אפשר שלא נחלל שבת. ויש דוגמא לזה שהרי אף שהוא מצות עשה להרוג מחוייבי מיתת ב\"ד מ\"מ הוזהרנו שלא לענוש בשבת וכמ\"ש רבינו בפרקין וא\"כ ה\"נ ברודף אחר הערוה שניתן רשות להורגו הוא אחד מדיני העונשים ואפשר שלא נחלל שבת בשביל זה. וכי תימא דלא חשיב חלול שבת משום דהוי מקלקל בחבורה. הא ליתא שהרי כתבו התוס' סנהדרין דף ל\"ה ד\"ה אין רציחה דוחה שבת דהרציחה חשיב תקון משום דיש לו כפרה. וה\"נ חשיב תקון כיון שמצילו מן העבירה וכ\"כ התוספות בפ' בן סורר דף ע\"ג ד\"ה חד למעוטי ע\"ז יע\"ש. ומההיא דאמרינן בפרק בן סורר דף ע\"ד דר\"א בר ר\"ש אומר המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו דאלמא שרי לחלל שבת בשביל להצילו מן העבירה אף דאנן לא קי\"ל כותיה היינו משום דס\"ל דשבת אינה מן העבירות דניתן להצילו בנפשו וכמבואר שם. מ\"מ נראה דליכא ראיה מהתם לנ\"ד משום דע\"כ התם גזרת הכתוב הוא דאיך יתכן דבשביל שלא יחלל זה שבת שנחלל אנחנו וכמו שתמהו שם התוספות בד\"ה חד למעוטי ע\"ז. וא\"כ איכא למימר דאף לר\"א בר\"ש שאני חלול שבת שהתורה התירה חלול שבת כדי שלא יחלל זה שבת אבל משום עבירה אחרת מנין לנו שנחלל שבת: שוב ראיתי להרי\"ף בס\"פ אלו עוברין דאוקמה לההיא דאמר בגמרא דף מ\"ט אר\"א ע\"ה מותר לנוחרו ביוה\"כ שחל להיות בשבת דמיירי כגון שהיה רץ אחר הזכור או אחר נערה המאורסה ביום הכפורים כו' שמותר להצילו בנפשו כדתנן ואלו שמצילין אותם בנפשם ע\"כ. הרי לך מבואר דס\"ל דכל אותם שמצילין אותם בנפשם הוא אפילו בשבת וכן מדברי רב שרירא גאון שהביא הר\"ן שם בפירוש דברי ר\"א הללו יש ללמוד כן דרודף אחר אחת מכל העריות מותר להורגו בשבת. אך כפי מ\"ש התוס' דאוקמוה לההיא דר\"א בע\"ה שכופר להכעיס דהו\"ל הריגתו כמו פקוח נפש שהוא לסטים וחשוד על הדמים דאי לאו הכי היאך מותר להורגו ביה\"כ שחל להיות בשבת וכו'. אין ללמוד דין זה משום דשאני פקוח נפש דהא קי\"ל דדוחה את השבת וכיון שהתורה התירה דמו של רודף פשיטא דנהרג אף בשבת וכדכתיבנא. אך ברודף אחר אחת מכל העריות עדין אפשר שאין מצילין אותו בנפשו בשבת שלא הותר לנו לחלל שבת בשביל להצילו מן העבירה והדבר צריך תלמוד. ודע דאליבא דר' יהודה דאית ליה דהאומר הניחו לו שלא יהרגני דאין הורגין אותו ואמרינן התם דר\"י ס\"ל דהא דקאמר רחמנא קטליה משום דמסר נפשיה לקטלא ואמרה תורה הצל דמה בדמו. נראה דפשיטא דאף בשבת הורגין אותו משום דחשיב רודף. אבל לרבנן דאית להו דאפגימתה קפיד רחמנא יש להסתפק אם הורגין אותו בשבת וצ\"ע:         סליק הלכות שבת "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,196 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbath",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Sabbath",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות.</b> (כתב ה\"ה שהוא מפני שעבר על לא תעשה של דבריהם בדבר שיש לו עיקר מן התורה, ועיין בדברי הרב המחבר פי\"ז מהלכות איסורי ביאה דין ו'. ומ\"ש ה\"ה בדבר שיש לו עיקר מן התורה נראה שדעתו כההיא דכתב הר\"ן הביא דבריו מרן הכ\"מ פ\"ו מה' ת\"ת דין י\"ד יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דברים המותרים וכו'.</b> פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון ואיפסקא הלכה כר' שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר כדאיתא בפרק ב\"מ ובפ' המצניע. ואיכא לספוקי אי פלוגתייהו באיסור תורה דוקא אבל באיסור דרבנן מודה ר\"י דשרי או דלמא דאפי' באיסורין דרבנן אסר ר\"י. ומסוגיא דפ' כירה (דף מ\"ז) דאמרינן כל היכא דכי קא מכוין איכא איסור תורה כי לא קא מכוין גזר ר\"ש וכל היכא דכי קא מכוין ליכא איסור תורה כי לא קא מכוין לא גזר. כפי הנחה זו דר\"ש אינו מתיר כי אם באיסורין דרבנן ע\"כ לומר דר\"י דפליג עליה אוסר אפי' באיסורין דרבנן ואע\"ג דלפי האמת לא קיימא ההיא סוגיא אלא דר\"ש מתיר אפי' באיסור תורה. ומ\"מ מאי דהוה ס\"ל דההיא דגורר אדם מטה וספסל דהוא איסור דרבנן משום דהוי חורש כלאחר יד הך סברא קיימא אף לפי המסקנא. ואע\"ג דר\"ש מתיר אפי' באיסור תורה מ\"מ נקט פלוגתייהו באיסור דרבנן להודיעך דר\"י אוסר אפי' באיסורין דרבנן. הכלל העולה דמסוגיא זו נראה דר\"ש מתיר אפי' באיסור תורה ור\"י אוסר אפי' באיסור דרבנן אך מגירסת רש\"י ביומא (דף ל\"ד) דגריס ה\"מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא מוכח בהדיא דס\"ל דר\"י לא אסר דבר שאינו מתכוין כי אם באיסור תורה אבל באיסור דרבנן אף ר\"י מודה דשרי. והתוס' שם דחו דברי רש\"י מכח סוגיא דפ' כירה שכתבנו. וראיתי להתוס' פ\"ק דכתובות (דף ה') ד\"ה אם שכתבו ומיהו הכא מותר לכתחלה משום דאיכא תרתי מקלקל בחבורה ודבר שאינו מתכוין. ונראה שכונתם היא משום דמקלקל לא אסור כי אם מדרבנן ומש\"ה כל שאינו מכוין שרי אף לר\"י. (א\"ה נראה דעל הגמ' עצמה לא קשיא ליה דאילו הכא אמרינן אפילו אם תמצא לומר דהלכה כר\"י מקלקל הוא ושרי ורב גופיה דפסק כר\"י סבר דהכא שרי כמבואר בסוגיא וזה הפך סוגיא דפ' כירה. דאיכא למימר דר\"י אסר בכל גוונא ואנן ס\"ל כותיה בחדא וגבי מקלקל לא ס\"ל כותיה והכי מוכח מדאמרינן בברייתא לא יבעול בתחלה בשבת וחכמים מתירין ואמרינן מאן חכמים ר\"ש דאלמא לר' יהודה ה\"נ אסור אע\"ג דהוי מקלקל. ואפשר היה להעמיס כן בדברי התוס' ומשום הכי לא הוקשה להם מסוגיא דפ' כירה ושם ביומא דשקלינן וטרינן אליבא דר\"י גופיה קשיא להו שפיר. אלא דלא ניחא ליה להרב המחבר לפרש כן בדברי התוס' דא\"כ מאי קשיא להו מההיא דגורר אדם ודוק): ותמהני איך לא הוקשה להם מאותה סוגיא דפ' כירה דמוכח מינה דאפי' באיסורין דרבנן אוסר ר\"י וכמו שהקשו לרש\"י מסוגיא זו ביומא כנזכר ולחלק ולומר דשאני מקלקל משאר איסורין דרבנן כגון חורש כלאחר יד או צירוף דרבנן דהני אף שאין איסורן כי אם מדרבנן אף שאינו מכוין אסור אבל מקלקל קיל וכל שאינו מכוין שרי לא מצאתי טעם לחילוק זה: וראיתי להתוס' בפ\"ג דבכורות דף נ\"ד שכתבו בפירוש דעוקר דבר מגידולו כלאחר יד שרי באינו מכוין אף לר\"י משום דאף במכוין לא אסיר כי אם מדרבנן וא\"כ יש לתמוה דאיך לא הוקשה להם מאותה סוגיא דפ' כירה ��מוכח מינה דחורש כלאחר יד אסור לר\"י אף שאינו מכוין וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: ודע דאף למאן דאית ליה דר\"י דאוסר דבר שאינו מכוין שהוא דוקא באיסור תורה אבל באיסורין דרבנן אף ר\"י מודה דשרי באינו מכוין לא כל איסורין דרבנן שוין לענין זה דדוקא באיסור דרבנן דאין איסורין הללו מן התורה בשום מקום אז הוא דאמרינן דכל שאינו מכוין שרי אף לר\"י אבל באיסורין דרבנן דבמקום אחר איסור זה כדמותו אסור מן התורה אף שבמקום זה אינו אסור כי אם מדרבנן מכל מקום אף שאינו מכוין אסור לר\"י משום דכל דתקון כעין דאורייתא תקון כ\"כ התוס' פ\"ג דבכורות דף כ\"ד (א\"ה וכ\"כ הרשב\"א בחדושיו למס' שבת פ' כירה דף מ\"ז יע\"ש): ודע דאף למ\"ד דר\"י דאוסר שהוא אף באיסורין דרבנן מ\"מ היכא דאיכא מצוה שרי כיון דאיכא תרתי דהיינו דליכא איסור תורה וגם אינו מכוין כ\"כ התוס' פ\"ק דכתובות דף ה' ובפ\"ג דבכורות דף כ\"ד כתבו דיש לחלק בין במקום מצוה למקום שאין מצוה יע\"ש (א\"ה ועיין עוד בדברי ה\"ה רפ\"י מה' טומאת צרעת): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכורך דבר שמדליקין בו וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דשבת כרך דבר שמדליקין בו ע\"ג דבר שאין מדליקין בו אין מדליקין בו בד\"א להדליק אבל להקפות מותר. וכתב ה\"ה וז\"ל ופירש רבינו להדליק להעבות הפתילה כדי להוסיף אורה וכ\"ה בהלכות זה הלשון להקפות להקשות הפתילה וכן פירש רש\"י ז\"ל כדי שתהא הפתילה צפה ולא תטבע בשמן וכו'. וז\"ל הטור סימן רס\"ד ואם כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו אם כיון להדליק אסור להקפות שרי ופירש\"י ז\"ל שלא כרכו סביביו אלא נתן דבר פסול תחת הפתילה שתהא צפה שלא תטבע בשמן ורב אלפס פירש אפילו כרכו סביבה שרי וכן פירש הרא\"ש ומטעם זה מותר לתת גמי בפתילה כדי שתהא זקופה ע\"כ. וכתב מרן הב\"י דהטור מפרש דברי רש\"י כמו ה\"ה ודלא כהרא\"ש. ותמהני מגדולת חכמתו שהרי לפי דבריו אין חילוק בין רש\"י והרי\"ף אלא היכא שכיון להעבות הפתילה ולהרבות אורה דלרש\"י אסור ולהרי\"ף שרי אבל היכא שכיון להקשות הפתילה כדי שתהא עומדת שלא תשתלשל למטה אף רש\"י יודה דשרי. ומדברי הטור שכתב פירש\"י שלא כרך סביבו והרי\"ף פירש אפילו כרך סביבו שרי משמע דס\"ל דלרש\"י כל היכא דכרך סביבו אסור אפילו שכיון להקשות הפתילה דאי לא תימא הכי אלא דאף לרש\"י היכא דכיון להקשות שרי ולא פליגי אלא בכיון להרבות אורה. לא הו\"ל להטור לתלות מחלוקתם בכרך או לא כרך אלא בכיון להקשות הפתילה או להרבות אורה. וממ\"ש גם כן בסוף דבריו ומטעם זה מותר לתת גמי בפתילה כדי שתהא זקופה מוכח נמי שהבין בדברי רש\"י דכל היכא שכרך סביבו אף שכיון להקשות אסור ומשום הכי כתב דזה הדין נפיק מתוך פירוש הרי\"ף ולא מדברי רש\"י. ואם כדברי מרן אף רש\"י מודה בדין זה דמותר לתת גמי כדי שתהא זקופה וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חלב שהתיכו וכו'.</b> בפ' ב\"מ (דף כ\"א) א\"ר ברונא אמר רב חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו אדם נותן לתוכו שמן כל שהוא ומדליק. ואהא דתנן התם (דף כ\"ד:) וחכמים מתירים בכל השמנים בשמן שומשמין בשמן אגוזים בשמן צנונות בשמן דגים, פירש\"י שמן דגים מקרבי דגים שנימוחו. וכתב מרן הב\"י סימן רס\"ד וז\"ל. ורש\"י פירש בשמן דגים מקרבי דגים שנימוחו ודייק למיכתב מקרבי כלומר שמהקרבים שנימוחו מסננין אותו ומוציאין הצלול וזהו שמן צלול דשריא מתני' אבל כל שלא הוציאו הצלול היינו קרבי דגים דרב ברונא, ע\"כ. ותמיהא לי מלתא מהא דפריך בגמ' (דף כ\"ו) סומכוס היינו ת\"ק ותירצו איכא בינייהו דרב ברונא ולא מסיימי ופירש\"י איכא בינייהו דרב ברונא דאמר צריך לתת לתוכו שמן כל שהוא א\"נ דאכשר חלב מהותך בתערובת שמן כל שהוא ואחד מהנך תנאי סבר לדרב ברונא דחלב ניתר בתערובת אבל שמן דגים אפילו בעיניה וחד סבר שמן דגים ע\"י תערובת אבל חלב כלל כלל לא. משמע דבמאי דהצריך רב ברונא תערובת שמן בקרבי דגים פליגי ת\"ק וסומכוס. ואם כדברי מרן ז\"ל דשמן דגים לאו היינו קרבי דגים דרב ברונא לא פליגי בקרבי דגים דרב ברונא וליכא למימר דס\"ל דיש חילוק בין שמן דגים דמתני' לשמן דגים דברייתא דשמן דגים דמתני' הוא שמהקרבים שנימוחו מסננין אותו ומוציאין הצלול ושמן דגים דברייתא הוא קרבי דגים דרב ברונא. דמאי דוחקיה דרש\"י לומר דשמן דגים הוא קרבי דגים. וא\"כ תרווייהו לא סברי בכולה מלתא כרב ברונא לימא דשמן דגים דברייתא הוי כמו דמתני' ולא פליגי אלא בחלב מהותך כההיא דלעיל (דף כ\"ד) אלא ע\"כ אית לן למימר דרש\"י ס\"ל דקרבי דגים ושמן דגים כולה חדא מלתא ומש\"ה לא ס\"ל לחד מינייהו בכולה מלתא כרב ברונא דאי מה שאסרו בחלב מהותך הוא אפילו על ידי תערובת הא לא ס\"ל כרב ברונא שהתיר ע\"י תערובת. ואי מה שאסרו חלב מהותך הוא בעיניה אבל ע\"י תערובת שרי כרב ברונא א\"כ כשהתירו שמן דגים הוא אפילו בעיניה והא לא אתי כרב ברונא דהוא לא התיר אלא ע\"י תערובת, ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר שאינו מלאכה וכו'.</b> זה מוסכם מכל הגאונים כמ\"ש ה\"ה ז\"ל. ודע דכתב המרדכי בפ\"ק דשבת על אודות היהודים הקונים המכסים בשבת ושוכרים להם נכרי לקבל מכס בשבת נראה דבקבולת מותר דב\"ה מתירים עם השמש ליתן עורות לעבדן אע\"ג דמלאכה דאורייתא היא ואת\"ל שיש לחלק בין הנך שאין הישראל קובע מלאכתו לנכרי לעשות רק בשבת ובנדון זה קובע לו ליטול המכס בשבת מ\"מ נ\"ל להביא ראיה להתיר מדתניא בפ' מי שהחשיך דמשום פסידא שרו ליה רבנן דאי לא שרו ליה אתי לאתויי ד' אמות ברה\"ר ה\"נ לא שנא וכ\"ש להציל מידם דאי לא שרו ליה יפסיד כל חובו בדיחוי כל שהוא, עכ\"ל. ומרן הב\"י סימן רמ\"ד הקשה ע\"ז דל\"ל למהר\"ם לאהדורי אפרק מי שהחשיך למיפרק מאי דקשיא ליה דבהנך אין ישראל קובע מלאכתו בשבת ובנדון זה קובע לו ליטול מכס בשבת לימא דשאני הכא שאין בקבלת המכס איסור דאורייתא י\"ל דסתם מקבלין המכס צריכין לכתוב והא איכא מלאכה דאורייתא ועי\"ל דלא שני לן באמירה לנכרי שלא במקום מצוה בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן, ע\"כ. ויש לתמוה דאיך עלה בדעתו של מרן ז\"ל למימרא דאמירה לנכרי לא אסירא אלא במלאכה דאורייתא אבל במלאכה דרבנן שרי שהרי רבינו ז\"ל הכא בפרקין לא התיר לומר לו לנכרי לעשות בשבת דבר שהוא אסור משום שבות אלא בדאיכא מקצת חולי או צורך מצוה. וכבר עמד ע\"ז מהר\"א ששון בתשובה סימן קנ\"ו ותירץ דע\"כ לא הצריך רבינו מקצת חולי או צורך מצוה אלא כשבשבת אומר לנכרי לעשותו אבל אם אומר לנכרי בימי החול לעשותו בשבת אז שאני לן בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן ובתירוץ שני שתירץ מרן חידש לנו חידוש גמור דאפילו דבר שאינו אסור לעשותו אלא משום שבות אסור לומר לנכרי לעשות ואפילו קודם השבת, עכ\"ד. ולפי דעתי עדיין לא נתיישבו דברי מרן בזה דאף דמדברי רבינו ז\"ל ליכא הוכחה לזה מ\"מ מדברי שאר פוסקים מש��ע דאית להו דאפי' בדאיכא תרתי לטיבותא דהיינו קודם השבת ואיסור שבות אסור. דהרי הרא\"ש ז\"ל בפרק השוכר את הפועלים הביא בשם ר' סעדיה דאסור לומר לנכרי מע\"ש הילך מעות וקנה לי כך וכך. וכן הר\"ש בר ברוך והסמ\"ג אסרו בפירוש אפילו בדאיכא תרתי לטיבותא. ומדברי הטור סימן ש\"ז נמי משמע הכי שכתב אסור לו לשכור פועלים ולא לומר לנכרי לשכור לו פועלים ואסור לומר לו אפילו קודם השבת לעשותו בשבת, ע\"כ. ובודאי דלא מיירי ששוכר פועלים שיבנו לו בשבת שהרי דינים אלו כבר ביאר אותם הטור בריש הלכות שבת. א\"ו דלא מיירי אלא שהוא שוכר אותם שיבנו בחול ואפ\"ה אסור ואע\"פ ששכירות פועלים אינו אסור אלא משום שבות ואומר לו קודם השבת. באופן דהדרא קושיין לדוכתא דאיך עלה בדעתו של מרן ז\"ל לחלק באמירה לנכרי דקודם השבת בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן: ונ\"ל דלא דמי נדון דמהר\"ם לדברי רבינו משום דמה שאסר רבינו אפי' בשבות ואפילו קודם השבת הוי דוקא כשהמלאכה שעושה הנכרי בשבת אדעתא דישראל קא עביד ולא אדעתא דנפשיה ומש\"ה אף שיאמר לו קודם השבת ואינו אסור אלא משום שבות אסור. וכן נמי דברי ר' סעדיה ור\"ש בר ברוך והסמ\"ג והטור בהכי קא מיירי שהנכרי עושה המלאכה בשבת אדעתא דישראל. אבל בנדון דמהר\"ם שהיה הדבר בקבולת דודאי דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד ודמי לההיא דנותנין כלים לכובס ועורות לעבדן. ואפ\"ה רצה מהר\"ם לחלק בקבלנות בין כשהישראל קובע מלאכתו בשבת ובין כשאינו קובע מלאכתו בשבת. לזה הקשה מרן דאף דנימא דיש חילוק בקבלנות הוי דוקא במלאכה דאורייתא אבל במלאכה דרבנן ובקבלנות אף שיהיה קובע מלאכתו בשבת שרי. ולפי זה נמצא דתירוצו השני של מרן שכתב דאף בקבלנות אין הפרש בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן הוי חידוש גמור: עוד כתב מרן ז\"ל על דברי מהר\"מ הנזכר וז\"ל ואין להקשות דהתם בפ' מי שהחשיך לא שרינן ליה משום פסידא אלא כי היכי דלא ליעביד איסורא רבה דהיינו הולכת ד\"א ברה\"ר דהוי איסורא דאורייתא אבל הכא דכי מקבל המכס ליכא אלא איסור דרבנן אמאי נישרי איסור אמירה לנכרי דהא ה\"נ איכא למיחש לאיסורא דאורייתא דהיינו שמא יכתוב שכן דרך מקבלי המכס ע\"כ. והקשה ע\"ז מהרא\"ש בסי' הנזכר דהתינח לפי תירוץ הראשון אבל לפי תירוץ ועי\"ל דמשמע דלא אצטריך לתירוץ דכתיבה מאי מתרץ עכ\"ד. ונראה דבין לפי התירוץ הראשון בין לפי התירוץ השני לעולם איכא ספיקא דשמא יכתוב אלא דלעיל שאנו באים לאסור מטעם קובע מלאכתו ולפי דברי מרן קובע מלאכתו לא שייך אלא במלאכה דאורייתא אי כתיבת המכס לא הוי ודאי שלעולם כותבין לא הוה אסור משום דכיון דאינו אלא ספק שמא יכתוב אין הישראל קובע מלאכתו שיכתוב ומש\"ה הוצרך מרן לתרץ דסתם מקבלי המכס צריכין לכתוב כלומר דהוי ודאי דלעולם כותבים ומש\"ה אסור דהוי כקובע לו שיכתוב בשבת. ולפי תירוץ השני ס\"ל דאף דנימא דאינו ודאי שיכתוב אלא ספק אפ\"ה אסור מטעם דלא שאני לן וכו'. אבל הכא שאנו באים לאוסרו מטעם שלא יבא לאיסורא דאורייתא אף שלא יהיה ודאי שיכתוב אלא משום ספק ספיקא שרינן ליה: א\"נ אפשר לתרץ באנפא אחרינא והוא בהקדים קושיא אחת דחילוק זה שחילק מרן בין היכא דאיכא למיחש שיבא לאיסורא דאורייתא להיכא דליכא למיחש אלא לאיסורא דרבנן אינו מוסכם מכל הפוסקים והתוס' ובעה\"ת ז\"ל חולקים בזה כמבואר בטור סימן של\"ד יע\"ש. וא\"כ מאי קשיא ליה למרן לימא דמהר\"ם ס\"ל כהתוס' ובעה\"ת. אשר ע\"כ נ\"ל דכונת מרן ז\"ל אינו אלא לומר שלא נוכל להכריח מכאן דס\"ל למהר\"ם כסברת התוס' ובעה\"ת מדהשוה דין המכס לדין מי שהחשיך משום דכי היכי דמספקא לן לעיל אי ס\"ל למהר\"ם דקובע מלאכתו בשבת לא אסור אלא במלאכה דאורייתא ובמכס איכא למיחש לשמא יכתוב או דלמא דאף דליכא למיחש לשמא יכתוב אסור משום דלא שאני לן בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן. ה\"נ איכא לספוקי דשמא ס\"ל למהר\"ם דאיכא חששא דשמא יכתוב ומש\"ה ליכא הוכחה כלל והכי דייק לישנא דמרן שכתב ואין להקשות בלשון שלילה. אך קשיא לי בדברי מרן ז\"ל במה שהקשה דלמה ליה לאהדורי אפרק מי שהחשיך דהן לו יהי שאין כאן איסור אמירה לנכרי סוף סוף אסור ליקח שכר שבת וכ\"כ הטור סי' רמ\"ג וז\"ל אבל אם היה משכירה לימים אסור ליקח שכר שבת. ובודאי דמיירי אף שאינו אומר לנכרי לעשות בשבת דאי מיירי כשאומר לנכרי לעשות בשבת ת\"ל דאסור משום אמירה לנכרי ונכרי נמי אדעתיה דישראל קא עביד ואפ\"ה אסור ליקח שכר שבת אם לא בהבלעה. ומרן ז\"ל ג\"כ בהסכמה עלה דאההיא דישראל ונכרי שקבלו מטבע הוקשה לו דהיכי התיר להשכירה ליום שבת דהא נוטל שכר שבת ותירץ דמשום פסידא שרו ליה. ה\"נ בנדון דמהר\"ם נימא דמש\"ה הוצרך לטעמא דפסידא כדי להתיר לו ליקח שכר שבת: ונראה דמרן נמי ס\"ל דאי לאו טעמא דפסידא היה אסור ליקח שכר שבת אף דליכא איסור אמירה אלא דממשמעות דברי מהר\"ם דקאמר בין הנך שאין הישראל קובע מלאכתו לנכרי לעשות רק בשבת ובנדון זה קובע מלאכתו וכו' משמע דכל עצמו לא הוצרך לטעמא דפסידא אלא משום איסור אמירה לנכרי דאי משום שכר שבת ל\"ל למימר דהתם אין הישראל קובע מלאכתו לימא דשאני התם דאין הישראל נוטל שכר שבת. ומש\"ה הוקשה לו דמטעם איסור אמירה לנכרי לא צריכנא לטעמא דפסידא. ומ\"מ צריך להתיישב בדבר משום דחזינן דבנדון מהר\"ם הוקשה לו דמכס דנכרי הוי מלתא דפרהסיא ולא הקשה מטעמא דנוטל שכר שבת משמע דהוה קס\"ד דאף דטעמא דפסידא מהני לנוטל שכר שבת למלתא פרהסיא לא מהני. ואילו בההיא הג\"א שהביא מרן הב\"י סי' רמ\"ה לא הוקשה לו אלא מטעמא דנוטל שכר שבת ואלו מטעמא דפרהסיא לא הוקשה לו. משמע דס\"ל דיותר ראוי להחמיר בנוטל שכר שבת ממלתא דפרהסיא. וכתב הטא\"ח סי' ש\"ה וכן מותר לומר לנכרי לחלוב בהמתו וכתב מרן שכ\"כ המרדכי בפ' מי שהחשיך ועיין במרדכי ספ\"ב דמציעא סי' של\"ח ובהגהות מרדכי דשבת סי' קפ\"ה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר להשאיל כלים כו'.</b> מבואר בפ\"ק דע\"ז וכתב הסמ\"ק ישראל שהשכיר שוורים לנכרי יש מתירים אם הנכרי קבל עליו אחריות וכו' ויש אוסרים. אעפ\"כ כיון דאין הנכרי יכול למוכרה אם ירצה נקראת בהמת ישראל בכל מקום וישראל מצווה על שביתת בהמתו ע\"כ. ומרן הב\"י סי' רמ\"ה כתב שדברי ריצב\"א שהתיר אפי' כשאין רשות בידו להוציאם כדעת המתירים ע\"כ. ואני תמה על זה משום דע\"כ לא התיר ריצב\"א אפי' כשאין רשות ביד הנכרי להוציאם אלא כשמכרם או כשהלוה אותם בהלואה גמורה דנמצא דהשורים הם של נכרי ומש\"ה אף שמשכנם אח\"כ ואין רשות ביד הנכרי להוציאם אפ\"ה שרי משום דהשורים הם של נכרי. אבל בנדון הסמ\"ק דהשורים הם של ישראל אף שקיבל עליו אחריות מיתה וגזלה וגנבה ויוקרא וזולא אפ\"ה אסור משום דהשוורים הם של ישראל וא\"כ ריצב\"א ז\"ל אפשר דס\"ל כדעת האוסרים: "
+            ],
+            [
+                "<b>המשתתף עם הנכרי במלאכה או בסחורה וכו'.</b> ברייתא ספ\"ק דע\"ז ישראל ונכרי שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לנכרי טול חלקך בשבת ונסתפק��ו במי שקונה הגאבילה אם מותר ליקח גאבילה משחיטת יו\"ט אי מיחזי כנוטל שכר שבת. ומדברי הריב\"ש סי' תצ\"ח ות\"ק מוכח דשרי דהא התם בליל י\"ט שחטה וצידד הרבה לומר דאסורה משום נוגע בדבר ש\"מ דמותר ליקח גאבילה משחיטת יו\"ט: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואחד המעבד ואחד המולח וכו'.</b> דברי רבינו מבוארים בגמרא בפרק כלל גדול. ודע דבפרק הקומץ רבה (דף כ\"א) דריש בברייתא תקריב מלח ואפי' בשבת. וקשיא לי דלמאי אצטריך קרא והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר דהא קי\"ל דאין עיבוד באוכלין. ובהתוכחי בזה עם החכם השלם הדיין המצויין כמהר\"ר יעקב אלפאנדארי כתב אלי וז\"ל זאת אומרת שנמצא בידי שטה למסכת מנחות לראשונים לא נודע למי היא וכתוב בגוה דכרונא וז\"ל. ויש להקשות איזה מלאכה כאן דאיצטריך קרא לומר דדחי שבת והלא מולח אינו אלא משום מעבד ואין עיבוד באוכלים. ונ\"ל דכיון דקרבן תמיד דמוסף שבת היה כליל ואינו נאכל לאו כעיבוד אוכלים דמי כיון שאינו נאכל א\"נ תיקון קרבן הוא כמעבד דמי ע\"כ: אמנם היה נראה לענ\"ד דמשכחת לה בשתי דרכים האחד ששנינו בת\"כ ונתח אותה יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט ונתוח ת\"ל אותה כשרה ולא פסולה ופסולה שעלתה ע\"ג המזבח קרבה כמו שהיא ופירושה דכל שנפסלה בקדש כגון שלא לשמה וכיוצא אם עלתה לא תרד ועלה קאמר דאינה צריכה הפשט ועוד שנינו שם והקטיר אע\"פ שפסול אע\"פ שנותר אע\"פ שפגול אע\"פ שיוצא כו' עולה אע\"פ שלא הפשיט כו' וא\"כ זכינו לדין דצריכה מלח כדין כל קרבן דלא ממעטי ממלח וכיון שהיא בעורה הרי מעבד גמור. עוד דרך שני דאמרינן בפרק אלו דברים משמחן בשעירי הרגלים ומקשה חדא דשעירי הרגלים חי הם נאכלים צלי אין נאכלים כו' ושנינו בת\"כ פ' צו חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור מתנה לכהן רצו להפשיט מפשיטין רצו לאוכלם אוכלים אותם ואת עורותיהם. והרא\"ה בספר בדק הבית עלה ס\"ח כתב דמ\"ש בגמרא וכן לצלי הוא דגם מה שנאכל לכהנים צריך מליחה והוא בכלל על כל קרבנך וכתב דההיא דשעירי הרגלים הנאכלים חיים אבל צריכים מליחה א\"כ זכינו לדין דאצטריך קרא למשרי מליחה אם רצו לאכלם בעורם עכ\"ל: (א\"ה ומה שעמד הרב המחבר על תירוץ הראשון אכתבנו בהלכות תמידין בס\"ד כי שם ביתו יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד:</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בהלכות מלוה ולוה): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ארבע רשויות לשבת רה\"י ור\"ה וכרמלית וכו'.</b> (א\"ה לענין עיר קדשנו ירושלים אם היא כרמלית או רה\"ר עיין בדברי הרב המחבר פ\"ב מהלכות ביאת מקדש דין י\"ט. ועיין מ\"ש ה\"ה פ\"א מה' עירובין ד\"ה וכן יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>המוציא דבר מרה\"י לרה\"ר או מרה\"ר לרה\"י אינו חייב עד שיוציא ממנו שיעור שמועיל כלום וכו'.</b> שיעורי ההוצאה נאמרו בס\"פ כלל גדול ובפרקים הבאים אחריו. וכל השיעורין שנאמרו במס' שבת לגבי ט\"ל מלאכות הוא דוקא לחיוב חטאת אבל איסור מן התורה איכא אף בפחות מכשיעור דקי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה וכ\"כ רש\"י בפ' כלל גדול (דף ע\"ד) אההיא דאמרינן התם וכי מותר לאפות פחות מכשיעור וכ\"כ בהג\"א ר\"פ המוציא יין: (א\"ה ובתשובת מהר\"ר צבי סי' פ\"ו הביא דברי התוס' פרק בתרא דיומא בסוגיא דחצי שיעור שכתבו דאיצטריך ר\"י לטעמא דחזו לאיצטרופי אע\"ג דאית לן ריבויא דכל חלב וסיים וז\"ל ולפ\"ז בכל שאר איסורי תורה כגון התולש שער אחד בנזיר או בשבת או מוציא פחות מכשיעור אין בו איסור תורה כלל דטעמא דחזי לאצטרופי בלחוד לא מהני ע\"כ. ולא זכר דברי רש\"י והג\"א הנז'). וכל השיעורין שאמרו כגון תבן כמלא פי פרה לא בעינן שתהיה כוונתו בהוצאה זו לפרה ולא עוד אלא אפי' במוציא תבן לגמל אם הוציא כמלא פי פרה חייב וזה מבואר בגמרא (דף מ\"ו) דלא אזלינן בתר כוונתו מאחר שהוציא כשיעור משום דחיוב ההוצאה תליא אם אותו הדבר שהוציא מצניעין כמוהו וחכמים שיערו כל הדברים באיזה שיעור מצניעין: ודע  דכל דבר הראוי לשני דברים ושיעורו של זה אינו כשיעורו של זה בהא אמרי' בגמרא (דף ע\"ח) כל מלתא דשכיח ולא שכיח אזול רבנן בתר דשכיח לקולא שכיחא ושכיחא אזול רבנן בתר דשכיח לחומרא. וכל זה הוא במוציא בסתם ואינו מכוין בהוצאה זו לא לדבר דשכיח ולא לדבר דלא שכיח אבל במכוין לאיזה דבר בזה יש חילוק דיין דשתייתו שכיח ורפואתו לא שכיח דאזול רבנן לקולא בתר שתיה אם הוציא לרפואה פשיטא דחייב אפי' בכל שהוא וכדתנן המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכל שהוא ואמרי' בגמרא ליתני המוציא לרפואה וכו' אלמא כל שהוא מוציא לרפואה לא אזלינן בתר השיעורין השנויין במשנה. ובדבש דאכילתו ורפואתו שכיחא דאזול רבנן בתר רפואתו לחומרא בזה אין חילוק בין מוציא בסתם למוציא בכוונה דאם הוציא דבש לאכילה נראה ששיעורו כדי ליתן על הכתית ודמי למוציא תבן לגמל דאם הוציא כמלא פי פרה חייב כיון שיש בו כשיעור ה\"נ כיון שיש בו שיעור כדי ליתן על הכתית חייב עד שהוציאו לאכילה: ולפי זה צריך לומר דמ\"ש רבינו ז\"ל בפרקין הלכה ו' המוציא מורסן אם לאכילה שיעורו כגרוגרת וכו'. השכיח דהתם הוא לאכילה שהוא השיעור המרובה אלא שאם הוציאו לבהמה שיעורו הוא כמלא פי גדי. וכן אם הוציאו לצביעה שיעורו הוא כדי לצבוע בגד קטן. וכן במוציא גרעינין השכיח הוא השיעור המרובה ואם הוציאו בסתם אזלינן בתר השכיח ולקולא. ומאי דכתב רבינו אם לאכילה לאו דוקא דאפי' בסתם נמי שיעורו כגרוגרת אלא משום דבעי למימר לבהמה ולצביעה לאשמועינן דאף דלא שכיחי אזלינן בתר כוונתו לחומרא נקט נמי ברישא אם לאכילה: עוד נ\"ל לומר דכל דבר דשכיח ושכיח אף דבסתמא אזלינן לחומרא בתר שיעורא זוטא מ\"מ אזלינן בתר מחשבתו לקולא כיון דהשיעור המרובה גם כן שכיח וכן הני דכתב רבינו כגון מורסן וגרעינין הוו שכיח ושכיח ואם היה מוציא בסתם היה שיעורו כדי לצבוע. ומ\"מ כיון דהוי שכיח ושכיח אם הוציאו לאכילה הוי כגרוגרת. ומאי דכתב ואם לצביעה אגב אחריני נקטיה דה\"ה בסתם וכן גרעינין הוו שכיח ושכיח. אך היכא דהוי שכיח ולא שכיח והשיעור המועט הוא שכיח והמרובה לא שכיח לא מיבעיא בסתמא דאזלינן בתר שיעור המועט שהוא השכיח אלא אפי' במוציא לדבר דלא שכיח שיעורו כשיעור המועט דהיינו השכיח והיינו ההיא דהמוציא תבן כמלא פי פרה לגמל דחייב משום דתבן הוי שכיח לפרה ולא שכיח לגמל. ולפ\"ז עשבים דראויים לטלה ולגדי נהי דבסתמא חייב כמלא פי גדי אם הוציא כמלא פי גדי לטלה אינו חייב משום דעשבים שכיחי לגדי ולטלה וכדכתיבנא: הכלל העולה דכל דבר ששכיח ולא שכיח אם השכיח הוא השיעור המועט לא מיבעיא בסתם דחייב כשיעור המועט אלא אפי' במוציא לשיעור המרובה חייב כשיעור המועט והיינו ההיא דמוציא תבן כמלא פי פרה לגמל. ואם השכיח הוא השיעור המרובה בסתמא אזלינן בתר השיעור המרובה לקולא אבל אם הוציא לשיעור המועט חייב כשיעור המועט דהא עצה לפרה לא שכיח ואפ\"ה קי\"ל דמוציא עצה כמלא פי פרה לפרה חייב. אך בשכיח ולא שכיח דבסתם אזלי' לחומרא בהא מספקא לי אי אזלינן בתר מחשבתו לקולא וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: ודע דמ\"ש רבינו המוציא מורסן אם לאכילה שיעורו כגרוגרת וכו' וכ\"כ גבי גרעינין אם לאכילה חמש פשטא דמלתא נראה דבכוונת המוציא מיירי רבינו. אלא שלפי זה קשה מ\"ש ואם לזריעה שתים ובמוציא לזרע חייב בכל שהוא וכמו שפסק רבינו בפרקין דין כ'. והתוס' מכח קושיא זו כתבו אם לנטיעה שתים, פירוש אותן שהן ראויין לנטיעה א\"נ כלומר במקום שרגילין לנוטעם והוי סתמא לנטוע ע\"כ. ולפ\"ז אפשר לפרש כולהו בבי על פי סגנון זה שאם המורסן ראוי לאכילה או במקום שרגילין לאוכלו שיעורו בסתם כגרוגרת ואם ראוי ג\"כ לבהמה שיעורו כמלא פי גדי דשכיח ושכיח אזלינן לחומרא. וכי אם היה ראוי לצביעה אזלינן בתר צביעה. וכן בבא דגרעינין ה\"נ הוי פירושא. והנך רואה דרבינו ז\"ל בכל השני בבות נקט בתחלה השיעור המרובה ואח\"כ השיעור המועט לומר שאם היה ראוי לשיעור המועט אזלינן בתריה לחומרא ולא אזלינן בתר השיעור המרובה אלא היכא דהשיעור המרובה הוא השכיח והשיעור המועט הוא דלא שכיח: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המת והנבלה והשרץ כשיעור טומאתן כך שיעור הוצאתן.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פי\"ד מהל' אבל): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המצניע דבר לזריעה או לרפואה וכו'.</b> משנה ר\"פ המצניע ואמרינן בגמרא (דף ע\"ח) בד\"א במוציא אבל במצניע כל שהוא חייב. ואין הכונה דכל מצניע חייב ואם הצניע פחות מכגרוגרת לאכילה שהוא חייב. דפשיטא דבטלה דעתו של זה שהצניע פחות מגרוגרת לאכילה ולא מצינו שיהיה המצניע חייב אלא בהני דתנן ר\"פ המצניע שהם לזרע ולדוגמא ולרפואה דכל הני אף דבסתמא בעו שיעורא הוא משום דכל הני לא שכיחי ומש\"ה כיון שהצניע לדבר זה חייב דהא אחשביה גביה ולא שייך בזה לומר בטלה דעתו אצל כל אדם דהא איכא קצת בני אדם שמצניעין לזרע ולדוגמא ולרפואה כל שהוא. אבל במצניע פחות מכשיעור חוץ מהני דתנן בפ' המצניע פשיטא דאמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם דאלת\"ה המצניע פחות מכשיעור חייב. והתוס' (דף ע\"ו) ד\"ה הואיל כתבו וה\"ה דהו\"מ למינקט הכא ולזרע ולרפואה אלא דלא כל דברים שייך בהו רפואה. אלמא דבדברים דלא שייכי בהו זרע ורפואה אין המצניע חייב אם הצניעם לאכילה. דאלת\"ה תיקשי דשוו בשיעורייהו במצניע לאכילה אלא ודאי דכל המצניע פחות מהשיעורים האמורים במשנה לא עשה ולא כלום אלא במצניע לזרע ודכותיה. ומאי דאמרינן (בדף ע\"ז) אי אצנעיה רבו מיחייב עילויה וכו' מיירי במצניע לרפואה או לדוגמא אבל אם הצניע רבו פחות מגרוגרת לאכילה לא מיחייב: "
+            ],
+            [
+                "<b>דבר שאין דרך בני אדם להצניעו וכו'.</b> (א\"ה כתב ה\"ה ומכאן שדם נדה או עצי אשרה וכיוצא בהן בשום שיעור אין חייבין עליהם. ועיין מ\"ש הרב המחבר פרק י\"ד מה' אבל): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זרק כזית אוכלין לבית טמא והשלים כזית זה לאוכלים שהיו שם ונעשה הכל כביצה הרי זה ספק וכו'.</b> בעיא דגמרא פרק המצניע (דף צ\"א) זרק כזית תרומה לבית טמא מהו למאי אי ��ענין שבת כגרוגרת בעינן אי לענין טומאת אוכלין כביצה בעינן ואסיקנא לעולם לענין שבת וכו'. וכתב ה\"ה ויש לתמוה למה כתב רבינו אוכלין סתם ולא כתב אוכלי תרומה כלשון הבעיא וכו'. ואני תמה על ה\"ה ז\"ל לפי שיש מחלוקת בין הראשונים אם אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה דהתוס' והרמב\"ן והרשב\"א ס\"ל דפחות מכביצה אין מקבל טומאה ורבינו ס\"ל דלא נאמר שיעור זה דכביצה אלא לטמא אוכל אחר אבל לקבל טומאה אפי' כל שהוא וכמ\"ש ברפ\"ד מהל' טומאת אוכלין. והנה לסברת החולקים דס\"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה א\"כ מה שנסתפקו בגמרא הוא משום דאם זרק כזית אוכלין לבית טמא והיו שם אוכלים אחרים ונעשה הכל כביצה שנמצא שנעשה הכל דבר חשוב שהרי נטמא אם חשוב שיעור גם לענין שבת, לפי דרך זה יש לחלק בין תרומה לחולין דדוקא תרומה שטומאתה אוסרתה איכא למימר דאף שזרק כזית כיון שהשלימו לכביצה ועשה מעשה שאסרו באכילה איכא למימר דגם לשבת חשיב הוצאה אבל בחולין שאין טומאתן אוסרתן לא חשיבא הוצאה פחות מגרוגרת. (א\"ה עיין בתוס' ד\"ה או לענין שבת שכתבו דהו\"מ למפרך אמאי נקט תרומה. ובד\"ה כגון כתבו כדברי הרב המחבר דכזית חולין כיון דאין איסור לאוכלו בטומאה לא שייך לומר מיגו דמצטרף לענין טומאה מצטרף לענין שבת). אבל לדעת רבינו דאף פחות מכביצה מקבל טומאה ע\"כ מה שנסתפקו בגמרא אינו לפי שזה הכזית מקבל טומאה לפי שלא היה צריך לקבלת טומאה שיהיו שם אוכלין וישלימו לכביצה. אלא הטעם הוא לפי שעכשיו נעשה דבר חשוב דמטמא אחרים לפי שלטמא אחרים צריך כביצה. ולפ\"ז פשיטא דאין חילוק בין תרומה לחולין דהכל הוא שוה שמטמאים את אחרים בכביצה ולא פחות והדבר מוכרח לדעתי דרבינו ז\"ל לא גריס תרומה בלשון הבעיא: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המכסכס את הסודר אסור מפני שהוא מלבנו כו'.</b> כתב ה\"ה דבמקצת ספרים כתוב הכא מיחזי כאולודי (ריחא) [חיורא] התם לא מיחזי כו' ולפי גירסא זו אין בפירושה הכרע רק משיקול הדעת. ולא ידעתי מהו כי היכי דכתב לפי גירסת רש\"י דגריס התם מיחזי כאולודי (ריחא) [חיורא] בע\"כ התם קאי אסודרא ה\"נ לגירסת הרמב\"ן דגריס הכא מיחזי כו' ע\"כ תיבת הכא קאי אכתניתא דהוא מיירי בה והתם לא מיחזי כו' קאי אסודרא א\"כ ע\"כ תרוייהו שרו ומה שיקול הדעת צריך בדבר שנפשט בהדיא בתלמוד וצ\"ע. (א\"ה עיין מ\"ש הרב בעל ל\"מ): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו להכות באצבע על הקרקע כו'.</b> (א\"ה ע' בכתבי מהרי\"א סי' קנ\"ד ובמ\"ש הרב המחבר פ' שמונה מהל' בית הבחירה): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין עונשין בשבת אע\"פ שהעונש מ\"ע אינה דוחה את השבת. </b> נסתפקתי בהא דכתב רבינו בפ\"א מהל' רוצח שהרודף אחר חבירו ניתן להצילו בנפשו ויש בזה עשה דכתיב וקצותה את כפה ולא תעשה דכתיב לא תחוס עינך. וכן הרודף אחר אחת מכל העריות חוץ מן הבהמה ניתן להצילו מן העבירה בנפשו. אם היה זה בשבת מהו שנחלל שבת בשביל הצלתו מן העבירה. והנה ברודף אחר חברו להורגו פשיטא לי דמחללין שבת כדי להצילו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ודמו של רודף כבר התירתו תורה ובשביל שהוא שבת פשיטא שלא נניחנו להורגו. אך ��אי דמספקא לי הוא ברודף אחר אחת מכל העריות דאף שהתורה התירה דמו אפשר שלא נחלל שבת. ויש דוגמא לזה שהרי אף שהוא מצות עשה להרוג מחוייבי מיתת ב\"ד מ\"מ הוזהרנו שלא לענוש בשבת וכמ\"ש רבינו בפרקין וא\"כ ה\"נ ברודף אחר הערוה שניתן רשות להורגו הוא אחד מדיני העונשים ואפשר שלא נחלל שבת בשביל זה. וכי תימא דלא חשיב חלול שבת משום דהוי מקלקל בחבורה. הא ליתא שהרי כתבו התוס' סנהדרין דף ל\"ה ד\"ה אין רציחה דוחה שבת דהרציחה חשיב תקון משום דיש לו כפרה. וה\"נ חשיב תקון כיון שמצילו מן העבירה וכ\"כ התוספות בפ' בן סורר דף ע\"ג ד\"ה חד למעוטי ע\"ז יע\"ש. ומההיא דאמרינן בפרק בן סורר דף ע\"ד דר\"א בר ר\"ש אומר המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו דאלמא שרי לחלל שבת בשביל להצילו מן העבירה אף דאנן לא קי\"ל כותיה היינו משום דס\"ל דשבת אינה מן העבירות דניתן להצילו בנפשו וכמבואר שם. מ\"מ נראה דליכא ראיה מהתם לנ\"ד משום דע\"כ התם גזרת הכתוב הוא דאיך יתכן דבשביל שלא יחלל זה שבת שנחלל אנחנו וכמו שתמהו שם התוספות בד\"ה חד למעוטי ע\"ז. וא\"כ איכא למימר דאף לר\"א בר\"ש שאני חלול שבת שהתורה התירה חלול שבת כדי שלא יחלל זה שבת אבל משום עבירה אחרת מנין לנו שנחלל שבת: שוב ראיתי להרי\"ף בס\"פ אלו עוברין דאוקמה לההיא דאמר בגמרא דף מ\"ט אר\"א ע\"ה מותר לנוחרו ביוה\"כ שחל להיות בשבת דמיירי כגון שהיה רץ אחר הזכור או אחר נערה המאורסה ביום הכפורים כו' שמותר להצילו בנפשו כדתנן ואלו שמצילין אותם בנפשם ע\"כ. הרי לך מבואר דס\"ל דכל אותם שמצילין אותם בנפשם הוא אפילו בשבת וכן מדברי רב שרירא גאון שהביא הר\"ן שם בפירוש דברי ר\"א הללו יש ללמוד כן דרודף אחר אחת מכל העריות מותר להורגו בשבת. אך כפי מ\"ש התוס' דאוקמוה לההיא דר\"א בע\"ה שכופר להכעיס דהו\"ל הריגתו כמו פקוח נפש שהוא לסטים וחשוד על הדמים דאי לאו הכי היאך מותר להורגו ביה\"כ שחל להיות בשבת וכו'. אין ללמוד דין זה משום דשאני פקוח נפש דהא קי\"ל דדוחה את השבת וכיון שהתורה התירה דמו של רודף פשיטא דנהרג אף בשבת וכדכתיבנא. אך ברודף אחר אחת מכל העריות עדין אפשר שאין מצילין אותו בנפשו בשבת שלא הותר לנו לחלל שבת בשביל להצילו מן העבירה והדבר צריך תלמוד. ודע דאליבא דר' יהודה דאית ליה דהאומר הניחו לו שלא יהרגני דאין הורגין אותו ואמרינן התם דר\"י ס\"ל דהא דקאמר רחמנא קטליה משום דמסר נפשיה לקטלא ואמרה תורה הצל דמה בדמו. נראה דפשיטא דאף בשבת הורגין אותו משום דחשיב רודף. אבל לרבנן דאית להו דאפגימתה קפיד רחמנא יש להסתפק אם הורגין אותו בשבת וצ\"ע:         סליק הלכות שבת "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שבת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מגילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיר שהוא ספק ואין ידוע אם היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון או אח\"כ הוקפה קוראין בשני הימים וכו'.</b> בפ\"ק דמגילה, וכתב הר\"ן וז\"ל ולענין עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון או לא הורו הגאונים שהולכין בהן אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה וקורין בהן בי\"ד ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק שקול הו\"ל ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פוטרו בשניהם ובטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני ע\"כ. וכונת דבריו נראה דכיון דמן הדין הוי ספק של דבריהם ולקולא אלא דלא אפשר למיזל לקולא דא\"כ נמצא אתה פוטרו בשניהם דבכל יומא ויומא איכא למימר שמא אינו חייב ביום זה מש\"ה אמרינן דיקרא בראשון ופטור בשני משום דהוי ספק של דבריהם דשמא נפטר במה שקרא בראשון ומאי דאמרינן דיקרא בראשון הוא משום דכיון דעכ\"פ צריך לקרות יום אחד או בי\"ד או בט\"ו צריך לקרות בי\"ד דתיכף שבאה המצוה לידו צריך שיקיימנה: ויש לדקדק מההיא דאיבעיא לן בפרק התכלת (דף מ\"ט.) תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא תמידין עדיפי שכן תדיר או דלמא מוספין עדיפי דהו\"ל מקודש ולא איפשיטא. וכתב רבינו בספ\"ח מהלכות תמידין וז\"ל לא מצאו אלא שני כבשים וכו' הרי הדבר שקול אם הקריבום למוסף היום הקריבו ואם רצו להניחם למחר לתמידין יניחו ע\"כ. ואם כפי מה שכתבנו כיון דמספקא לן איזה מהם קודם הול\"ל דיקריבו אותם למוסף היום שהיא המצוה שבאה לידו תחלה. ונראה דלא דמי דשאני מצות חלוקות כגון תמידין ומוספין דמספקא לן איזה מהם עדיף וכיון דלא ידעינן הרשות בידו לעשות המצוה שירצה אבל במצוה אחת דלא ידעינן אם יקיימנה היום או למחר ובקיום יום אחד סגי פשיטא דאמרינן ליה שיקיימנה היום ולא יניחנה עד למחר. (א\"ה ובזה נתיישבו דברי הרדב\"ז בתשובה סי' י\"ג שכתב על מי שנתן לו השר רשות לצאת מבית הסוהר יום אחד לשנה דוקא כדי להתפלל שראוי הוא שלא להחמיץ המצוה, והקשה עליו מהר\"ר צבי אשכנזי בתשובה סי' ק\"ו מהאי בעיא דפרק התכלת דלא איפשיטא יע\"ש, וע\"פ דברי הרב המחבר לק\"מ, ועיין בלקט הקמח א\"ח (דף י\"א.) ובספר דרך הקדש (דף ע\"א.) שתירצו באופן אחר יע\"ש): אך מה שיש לי לדקדק בדברי הר\"ן הללו הוא דכיון דלא מצינא למימר דהו\"ל ספק של דבריהם ולקולא משום דא\"כ אתה פוטרו בשניהם ומבטל ממנו מקרא מגילה א\"כ נחייב אותו שיקרא בי\"ד ובט\"ו דמאי חזית דנקיל בט\"ו טפי מי\"ד. והר\"ן עצמו בפרק ערבי פסחים עלה דההיא דאמרינן והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי כולהו צריכי היסבה כתב דאע\"ג דבעלמא קי\"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא מ\"מ הכא בעו למעבד היסבה בכולהו דאי ניזול לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני ואי ניקל בתרוייהו הא מיעקרא מצות היסבה לגמרי ע\"כ. ולפי מ\"ש הר\"ן במגילה ה\"נ גבי היסבה הול\"ל שיעשה היסבה בתרי קמאי דוקא. ונראה דיש לחלק בין כשהספק הוא בתקנת חכמים דאז כדי שלא ת��עקר תקנתם צריך לקיים בכל מאי דאפשר שתקנו כגון במצות היסבה דאי אמרת דדוקא קמאי צריכי את\"ל דתקנת חכמים היתה בכסי בתראי נמצא שנתבטלה תקנת חכמים מכל וכל וכן איפכא אבל גבי מגילה דתקנת חכמים במקומה עומדת אלא דיש קצת עיירות שמסופקות באיזה יום יקראו נהי דלא מהני טעמא דספק של דבריהם לפוטרם מכל וכל מ\"מ היכא דקרא בי\"ד מהני טעמא דספק של דבריהם לפוטרו מקריאה בט\"ו. ועיין בתשובת המבי\"ט חלק א' סי' כ\"א שכתבו ז\"ל ואחר מעט שנים נולד בין החכמים מחלוקת על שנת השמיטה איזו היא ואפשר כי על זה רפו ידיהם מלנהוג איסור בפירות שביעית של עכו\"ם דשביעית בזמן הזה דרבנן והוי ספיקא דרבנן איזו שנה היא ולקולא ע\"כ: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Scroll_of_Esther_and_Hanukkah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיר שהוא ספק ואין ידוע אם היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון או אח\"כ הוקפה קוראין בשני הימים וכו'.</b> בפ\"ק דמגילה, וכתב הר\"ן וז\"ל ולענין עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון או לא הורו הגאונים שהולכין בהן אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה וקורין בהן בי\"ד ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק שקול הו\"ל ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פוטרו בשניהם ובטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני ע\"כ. וכונת דבריו נראה דכיון דמן הדין הוי ספק של דבריהם ולקולא אלא דלא אפשר למיזל לקולא דא\"כ נמצא אתה פוטרו בשניהם דבכל יומא ויומא איכא למימר שמא אינו חייב ביום זה מש\"ה אמרינן דיקרא בראשון ופטור בשני משום דהוי ספק של דבריהם דשמא נפטר במה שקרא בראשון ומאי דאמרינן דיקרא בראשון הוא משום דכיון דעכ\"פ צריך לקרות יום אחד או בי\"ד או בט\"ו צריך לקרות בי\"ד דתיכף שבאה המצוה לידו צריך שיקיימנה: ויש לדקדק מההיא דאיבעיא לן בפרק התכלת (דף מ\"ט.) תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא תמידין עדיפי שכן תדיר או דלמא מוספין עדיפי דהו\"ל מקודש ולא איפשיטא. וכתב רבינו בספ\"ח מהלכות תמידין וז\"ל לא מצאו אלא שני כבשים וכו' הרי הדבר שקול אם הקריבום למוסף היום הקריבו ואם רצו להניחם למחר לתמידין יניחו ע\"כ. ואם כפי מה שכתבנו כיון דמספקא לן איזה מהם קודם הול\"ל דיקריבו אותם למוסף היום שהיא המצוה שבאה לידו תחלה. ונראה דלא דמי דשאני מצות חלוקות כגון תמידין ומוספין דמספקא לן איזה מהם עדיף וכיון דלא ידעינן הרשות בידו לעשות המצוה שירצה אבל במצוה אחת דלא ידעינן אם יקיימנה היום או למחר ובקיום יום אחד סגי פשיטא דאמרינן ליה שיקיימנה היום ולא יניחנה עד למחר. (א\"ה ובזה נתיישבו דברי הרדב\"ז בתשובה סי' י\"ג שכתב על מי שנתן לו השר רשות לצאת מבית הסוהר יום אחד לשנה דוקא כדי להתפלל שראוי הוא שלא להחמיץ המצוה, והקשה עליו מהר\"ר צבי אשכנזי בתשובה סי' ק\"ו מהאי בעיא דפרק התכלת דלא איפשיטא יע\"ש, וע\"פ דברי הרב המחבר לק\"מ, ועיין בלקט הקמח א\"ח (דף י\"א.) ובספר דרך הקדש (דף ע\"א.) שתירצו באופן אחר יע\"ש): אך מה שיש לי לדקדק בדברי הר\"ן הללו הוא דכיון דלא מצינא למימר דהו\"ל ספק של דבריהם ולקולא משום דא\"כ אתה פוטרו בשניהם ומבטל ממנו מקרא מגילה א\"כ נחייב אותו שיקרא בי\"ד ובט\"ו דמאי חזית דנקיל בט\"ו טפי מי\"ד. והר\"ן עצמו בפרק ערבי פסחים עלה דההיא דאמרינן והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי כולהו צריכי היסבה כתב דאע\"ג דבעלמא קי\"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא מ\"מ הכא בעו למעבד היסבה בכולהו דאי ניזול לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני ואי ניקל בתרוייהו הא מיעקרא מצות היסבה לגמרי ע\"כ. ולפי מ\"ש הר\"ן במגילה ה\"נ גבי היסבה הול\"ל שיעשה היסבה בתרי קמאי דוקא. ונראה דיש לחלק בין כשהספק הוא בתקנת חכמים דאז כדי שלא תיעקר תקנתם צריך לקיים בכל מאי דאפשר שתקנו כגון במצות היסבה דאי אמרת דדוקא קמאי צריכי את\"ל דתקנת חכמים היתה בכסי בתראי נמצא שנתבטלה תקנת חכמים מכל וכל וכן איפכא אבל גבי מגילה דתקנת חכמים במקומה עומדת אלא דיש קצת עיירות שמסופקות באיזה יום יקראו נהי דלא מהני טעמא דספק של דבריהם לפוטרם מכל וכל מ\"מ היכא דקרא בי\"ד מהני טעמא דספק של דבריהם לפוטרו מקריאה בט\"ו. ועיין בתשובת המבי\"ט חלק א' סי' כ\"א שכתבו ז\"ל ואחר מעט שנים נולד בין החכמים מחלוקת על שנת השמיטה איזו היא ואפשר כי על זה רפו ידיהם מלנהוג איסור בפירות שביעית של עכו\"ם דשביעית בזמן הזה דרבנן והוי ספיקא דרבנן איזו שנה היא ולקולא ע\"כ: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מגילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sheqel Dues",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שקלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>חמישית למי שהתנדב מעות לקנות עצים למערכה בהן.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ' ט\"ז ממעשה הקרבנות דין י\"ג): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ושעיר המשתלח ולשון של זהורית שקושר בין קרניו כל אלו באין מתרומת הלשכה.</b> נראה דט\"ס הוא דהא לשון זהורית שקושרין בקרני שעיר המשתלח לא היה בא כי אם משירי הלשכה וכדתנן בפ\"ד דמס' שקלים משנה ב'. ונראה דל\"ג שקושרין בין קרניו אלא ולשון של זהורית לחוד והיינו לשון של זהורית שהיו משליכין אל תוך שריפת הפרה. ולקמן בפרקין דין ח' שכתב רבינו וכבש שמוציאין עליו שעיר המשתלח ושניהן נעשין משירי הלשכה שם צריך לגרוס ולשון שקושרין בין קרניו. והדבר צריך תלמוד ועיין בסמ\"ג בהלכות שקלים ובהל' עבודת יוה\"כ ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>המנורה וכלי שרת מצותן שיבאו ממותר הנסכים.</b> פלוגתא דתנאי בפ' שני דייני גזרות ופסק רבינו כר\"ע. ולא ידעתי למה לא כתב שגם מזבח הזהב ולבונה מצותן שיבאו ממותר הנסכים וכדאיתא בברייתא שם (דף ק\"ו) וכבר הביא הראב\"ד ברייתא זו בסוף הלכות תרומה יע\"ש. ודע דגרסינן התם בעא מיניה רב הונא מרב כלי שרת מהו שיעשו מקדשי בדק הבית צורך מזבח נינהו ומקדשי בדה\"ב אתו או צורך קרבן נינהו ומתרומת הלשכה אתו א\"ל אין נעשין אלא מתרומת הלשכה איתיביה וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע כו' ל\"ק כאן שגבו והותירו כאן שגבו ולא הותירו וכי גבו והותירו מאי הוי א\"ר אבהו לב ב\"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לכלי שרת ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ וז\"ל ויש לתמוה דמשמע דפליגי אר' ישמעאל ור\"ע דמר אמר מתרומת הלשכה ומר אמר ממותר נסכים אבל מקדשי בדה\"ב לא וצ\"ל דכי לב ב\"ד מתנה עליהם חזרו אותם מעות כמותר נסכים או כתרומת הלשכה ע\"כ: ולא ידעתי מאי קשיא ליה למרן דהא לפי המסקנא רבי ישמעאל ור\"ע לא מיירו אלא היכא דליכא מותר בקדשי בדק הבית ומה שגבו יש בו צורך לדברים אחרים במציאות זה הוא דפליגי ר\"י ור\"ע היכא דהוצרכו לכלי שרת ממה היו מביאים אותם אבל היכא דיש בקדשי בדק הבית מותר שאין צורך בו בהא כ\"ע מודו דמקדשי בדק הבית היו לוקחים כלי שרת. ואם קושיתו היא דלמה לא הזכירו ר\"י ור\"ע דכלי שרת היו באים ממותר קדשי בדק הבית לא תירץ לזה כלום. גם מ\"ש מרן דכי לב ב\"ד מתנה כו' לא ירדתי לסוף דעתו וכי ב\"ד יש להם כח לשנות קדשי בדק הבית ולומר שהם מותר נסכים או תרומת הלשכה. ובגמרא לא אמרו לב ב\"ד מתנה עליהם אלא לפי שהוקשה להם דאיך יכולים להביא כלי שרת מקדשי בדה\"ב והלא לא לקדושת קרבן גבו ואיך משנים מדעת הבעלים. לזה תירצו דלב ב\"ד מתנה והרי הוא כאלו דעת המקדשים היה שאם לא הוצרכו לקדשי בדק הבית שיהיו לכלי שרת. אבל שיאמרו ב\"ד שאם לא הוצרכו שיהיו מותר נסכים או תרומת הלשכה זה לא שמענו. (א\"ה ועיין בדברי הרב המחבר פ\"ח מה' כלי מקדש דין ו' יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהתנדב לשמור בחנם וכו'.</b> בס\"פ בתרא דמציעא גרסינן תנן שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ר' יוסי אומר הרוצה מתנדב הוא ושומר חנם אמרו לו אתה אומר כן אין באים משל צבור ובגמרא נחלקו במאי פליגי ת\"ק ור\"י דרבה אמר בהבטה בהפקר פליגי דת\"ק סבר הבטה בהפקר קני ואי יהבי ליה אגרא אין אי לא לא ור\"י סבר הבטה בהפקר לא קני וכי אזלי צבור ומייתו השתא הוא דזכי בהו ע\"כ. ונראה דלפי אוקמתא זו כ\"ע אית להו דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ומשום הכי ת\"ק דאית ליה דהבטה בהפקר קני אין היחיד מתנדב לשמור חנם אף שימסרם לצבור משום דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ורבי יוסי אית ליה דהבטה בהפקר לא קני ומשום הכי מתנדב יחיד. ואפשר עוד דלכ\"ע לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה והכא בעיקר דינא פליגי היכא דלא מסרם דרבנן ס\"ל שאין היחיד מתנדב משום דבהבטה קני וכיון שלא מסרם נמצא קרבן צבור קרב משל יחיד ור\"י אית ליה דאף אם לא ימסרם מתנדב משום דהבטה לא קני. באופן שדין זה אי חיישינן שמא לא ימסרם יפה אין להכריע אותו ממחלוקת זה כפי אוקמתא זו. וראיתי לאחד מגדולי הדור (הוא ניהו החכם השלם הרב כמוהר\"ר יעקב אלפאנדארי ז\"ל) שהקשה דנהי דת\"ק אית ליה דהבטה בהפקר קני הא קי\"ל דהמחזיק בהפקר צריך כונה ואם לא היה דעתו לקנות לא קנה ואם כן יתנדב לשמור ולא יתכוין לקנות עכ\"ד. (א\"ה עיין בספר אסיפת זקנים בשלהי מציעא דהרשב\"א ז\"ל הוקשה לו כן וניחא ליה דכיון דהשומר יודע שאין הצבור קונים בהבטתו נותן בדעתו לקנות לעצמו כדי שלא יבאו אחרים ויטלום לעצמם ובשם התוס' כתב דאה\"נ דבאינו מתכוין לקנות מהני יע\"ש ועיין בתוי\"ט פ\"ד דשקלים). והנה כפי הצד האחד שצדדנו דכפי אוקמתא זו כ\"ע אית להו דחיישינן שמא לא ימסרם יפה אין כאן קושיא כלל דהוא הדין דחיישינן שמא יהיה דעתו לקנות משום דנוח לו שיקרבו משלו וכמו שפירש\"י בחששת שמא לא ימסרם יפה. ואי אמרינן דכ\"ע אית להו דלא חיישינן שמא לא ימסרם יפה והכא בעיקר דינא פליגי כשלא מסרם דאי מסרם אף ת\"ק מודה דמתנדב. אף אתה אמור דלעולם בשלא נתכוין לקנות דכ\"ע לא פליגי דמתנדב והכא בשנתכוין לקנות פליגי דת\"ק אית ליה דאינו מתנדב משום דהבטה קני ור' יוסי אית ליה דאף במתכוין לקנות מתנדב משום דהבטה לא קני. ועוד נ\"ל דאף דנימא דכ\"ע אית להו דלא חיישינן שמא לא ימסרם מ\"מ לא מהני מה שאומר שאין דעתו לקנות משום דדוקא במוסרם לצבור הוא דאמרינן דלא חיישינן שמא לא ימסרם יפה דמאחר דבפיו ובשפתיו אומר שמוסרם לצבור לא חיישינן דלמא רחק ממנו לבו ובקרבו ישים ארבו ואינו מוסרם יפה. אבל באומר שאין דעתו לקנות איכא למיחש שמא יחזור בו בעוד שהוא שומר הספיחים ויהיה דעתו לקנות ואף אם בשעת גמר מלאכה אומר שמעולם לא היה דעתו לקנות מ\"מ חיישינן דלמא לאו אדעתיה ובאי זה זמן היה דעתו לקנות ומש\"ה לא מהני מה שאומר שמעולם לא היה דעתו לקנות אבל לעולם אם מוסרם לצבור מהני: ועוד נ\"ל לומר דאף למאן דאית ליה דלא חיישינן דלמא לא ימסרם יפה מודה דלא מהני מה שאומר שאין בדעתו לקנות משום דאני סבור דטעמא הוא משום דאף דנימא שבלבו אינו מוסכם מ\"מ מהני המסירה דהא קי\"ל דדברים שבלב אינם דברים כדאיתא בכמה דוכתי. וליכא למימר דהא דאמרינן דאינם דברים הוא משום דלא מהימן לומר דבלבו היה הפך מה שהוציא בפיו אבל באיסור חיישינן מספק. הא ליתא כדמוכח מההיא דאמרינן בקדושין ובכולן אע\"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אעפ\"כ אינה מקודשת ומדלא אמרינן שתהיה היא אסורה בקרוביו ש\"מ דאפילו לקולא ��מרינן דדברים שבלב אינם דברים. (א\"ה עיין מ\"ש הרא\"ש נדרים (דף כ\"ח) והתוס' שם דדברים שבלב המוכיחין הויין דברים דכיון דאנן סהדי הו\"ל כאלו פירש בהדיא ולא הוו דברים שבלב. והנה הכא פירש\"י שנוח לו שיקרבו משלו. ועיין מוהר\"ם בספר המפה ח\"מ סי' ר\"ז דבמתנה הויין דברים יע\"ש ועיין גופי הלכות סי' קל\"ו). ומאי דקאמר ר\"י לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה הכונה היא דליכא למיחש דלמא לא מסר יפה משום דאפילו אם לא מסר להו בלבו מהני משום דדברים שבלב אינם דברים. אבל באומר שאין דעתו לקנות אף ר\"י מודה דחיישינן דלמא יהיה דעתו לקנות וכדכתיבנא דספק איסור הוא וחיישינן. הן אמת דלרבנן דאית להו דחיישינן צריך נגר ליישב דמה חששא היא זו מאחר דקי\"ל דדברים שבלב אינם דברים וכעת צל\"ע: תו אמרינן התם אמר רבא דכ\"ע הבטה בהפקר קני והכא אי חיישינן שמא לא ימסרם יפה קמיפלגי דרבנן סברי יהבינן להו אגרא ואי לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה ור\"י סבר לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה. והנה כפי אוקמתא זו דת\"ק ור\"י לאו בעיקר דינא פליגי אלא דרבנן ס\"ל דלית תקנתא למתנדב לשמור חנם משום דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה ור\"י אית ליה דלא חיישינן, מאי דלא אמרינן דפליגי באומר שאין בדעתו לקנות דת\"ק ס\"ל דחיישינן שמא יהיה בדעתו לקנות ור\"י סבר דלא חיישינן כפי הצד שצידדנו לעיל דמאן דחייש דלמא לא ימסרם יפה חייש נמי דלמא יהיה בדעתו לקנות, צ\"ל דהכא חדא מינייהו נקט וה\"ה לאידך וכונת ת\"ק היא דמאחר דהבטה קני ליכא שום תקנה לשמור חנם שאם ימסרם לצבור חיישינן שמא לא ימסרם יפה ואם יאמר נמי שאין בדעתו לקנות חיישינן שמא יהיה בדעתו לקנות כי היכי דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה, ולר\"י שפיר מתנדב יחיד לשמור ושימסור לצבור משום דלא חיישינן דלמא לא ימסרם וה\"ה דמהני באומר שאין בדעתו לקנות דלא חיישינן דלמא יהיה בדעתו לקנות כי היכי דלא חיישינן דלמא לא ימסרם יפה נמצא דלר\"י שתי תקנות יש למתנדב יחיד לשמור או שיאמר שאין בדעתו לקנות או שימסור לצבור. והא דלא קאמר ליה ר\"י הוא משום דשמעיה לת\"ק דקאמר דתקנה דמסירה לצבור לא מהני אמר ליה דמהני אבל לעולם דאיכא נמי תקנה אחריתי דהיינו שיאמר שאין בדעתו לקנות. אך כפי השני חילוקים שכתבנו שיש לחלק בין חששת דלמא יהיה בדעתו לקנות לחששת דלמא לא ימסרם יפה אתיא סוגיית הגמרא כפשטה דאליבא דכ\"ע תקנה שיאמר שאין בדעתו לקנות לא מהני דחיישינן שמא יהיה בדעתו לקנות אך בתקנה דמסירה לצבור נחלקו דת\"ק אית ליה דאף תקנה זו לא מהני ור' יוסי סבר דחששא זו ליתא מהטעמים שכתבנו. ולפי זה לר\"י לית ליה תקנה למתנדב לשמור כי אם במסירה לצבור אך במה שאומר שאין בדעתו לקנות לא מהני אף לר\"י: תו אמרינן התם איכא דאמרי רבא אמר דכ\"ע הבטה בהפקר לא קני והכא בחיישינן לבעלי זרועות קא מפלגי דת\"ק סבר דתקינו רבנן למיהב ליה ד' זוזי כי היכי דלישמעו בעלי זרועות וליפרשו מינייהו ור' יוסי סבר לא תקינו ומה אתה אומר ה\"ק ליה מדבריך לדברינו אין באים משל צבור ע\"כ. ופירש רש\"י מדבריך דקא אמרת ישמרם חנם לדברינו דס\"ל דתקינו רבנן ד' זוזי מן התרומה לשומרי ספיחים וזה מוחל עליהם ונמצאו לו בתרומה ד' זוזים שאין לצבור חלק בהם ואם קונים מהם תמידין ומוספין ושאר קרבנות צבור אין תמידין באים משל צבור ע\"כ. ונראה דדוקא הני הוא דאמרינן דכיון דתקינו רבנן ד' זוזי וזה מוחל עליהם נמצא דאין תמידין באים משל צבור. אך בשאר דברים דתקינו רבנן שיקחו מתרומת הלשכה וכדתנן ב��רק שני דייני גזרות שפיר מחיל להו. וטעמא דרבנן דלא תקינו להו אלא אם ירצו ליקח אבל אם לא ירצו לא תקינו להו ועליהם תבא ברכת טוב. אך בהך דשומרי ספיחים דרבנן תקינו להו משום בעלי זרועות ואף אם לא ירצו ליקח תק\"ח היא שיקחו משום בעלי זרועות אי מחיל להו נמצאו תמידין ומוספין באין משל יחיד וזה פשוט: והנה כפי אוקמתא זו היה נראה דרבנן ס\"ל דחיישינן שמא לא ימסרם יפה דאי לא היכי קאמרי מדבריך לדברינו אינן באין משל צבור הא איכא תקנה במסירת הד' זוזין לצבור. (א\"ה והכי מוכח מדברי התוס' ר\"ה (דף ז') שהביא הרב המחבר לקמן דאל\"כ אין מקום לקושיתם דנימא דסוגיא דהתם ס\"ל כלשנא בתרא דהכא. אך ק\"ל להאי לישנא אמאי איצטריך לדחוקי ולומר דר' יוסי סבר לא תקינו דהוא מחלוקת במציאות בעיקר התקנה לימא דבהא פליגי דר\"י ס\"ל לא חיישינן ורבנן סברי חיישינן שמא לא ימסרם יפה). ומיהו אפשר לומר דלעולם במסירה מהני אף לרבנן דלא חיישינן דלמא לא ימסור יפה אלא דלסברת ר\"י דלא תקינו יכול למחול אף בלא מסירה ועל זה אמרו לו רבנן לר\"י מדבריך שאתה אומר שיכול להתנדב חנם בלא מסירה לדברינו שאנו אומרים דתקינו להו רבנן ד' זוזים נמצאו תמידין ומוספין אינן באים משל צבור. וא\"ת כפי הצד הזה דמסירה מהני לרבנן א\"כ מאי קאמר דכ\"ע הבטה בהפקר לא קני לימא דכ\"ע הבטה בהפקר קני ואעפ\"כ היה יכול להתנדב חנם לפי שהיה מוסרם לצבור ולא חיישינן דילמא לא ימסרם יפה אלא שחכמים תיקנו למיהב ליה ד' זוזי משום בעלי זרועות ור\"י סבר דלא חיישינן לבעלי זרועות ומש\"ה מתנדב חנם ואמרו לו רבנן לר\"י כפי דבריך שאתה אומר שלא תיקנו חכמים משום בעלי זרועות ונמצא שיכול למחול עליהם נמצא שתמידין ומוספין הבאים מד' זוזים אלו אינן באין משל צבור ואף שיש תקנה שימסרם לצבור דומיא דספיחים שימסרם לצבור מ\"מ לר\"י דאית ליה דלא תקינו רבנן למיהב ליה ד' זוזי ונמצא שאינו צריך למוסרם לצבור נמצאו תמידין ומוספין באין משל יחיד אליבא דרבנן דאית להו דרבנן תקינו להו. הא ל\"ק משום דרבה הוא דס\"ל דהבטה בהפקר תנאי היא והביא משנה זו לומר דת\"ק ור\"י נחלקו בזה ועל זה בא רבא לומר דליתא אלא דכ\"ע אית להו דהבטה בהפקר קני א\"נ דכ\"ע אית להו דהבטה בהפקר לא קני כלומר דאין להכריח ממשנה זו שום צד מהצדדים דאפשר דכ\"ע אית להו דקני ואפשר דכ\"ע אית להו דלא קני: העולה  ממ\"ש דבין אליבא דרבה דקאמר דפליגי בהבטה בהפקר אי קני או לא בין אליבא דרבא דקאמר דפליגי אי חיישינן לבעלי זרועות חלוקה זו אי חיישינן דלמא לא ימסרם יפה או לא אין להכריח בה שום צד מהצדדים דאפשר דכ\"ע אית להו דלא חיישינן ואפשר דכ\"ע אית להו דחיישינן וכדכתיבנא. אך לרבא דקאמר לכ\"ע הבטה בהפקר קני דין זה הוא מחלוקת ת\"ק ור\"י דלת\"ק חיישינן דלמא לא ימסרם יפה ולר\"י לא חיישינן דלמא לא ימסרם יפה: וראיתי לר' עובדיה בפ\"ד דשקלים דפירשה למתניתין כאוקימתא קמייתא דרבא דפליגי אי חיישינן שמא לא ימסרם יפה והקשה הרב בעל תוי\"ט שם דמ\"ש הכא דחיישינן שמא לא ימסרם יפה משקלים דמקבלים מנשים ועבדים וקטנים וכדתנן בפ\"ק ולא חיישינן דלמא לא ימסרו יפה. (א\"ה עיין מה שכתב מהור\"ר בצלאל בשלהי מציעא בשם הראב\"ד). ותירץ דשאני שקלים שאין גופן קרב וכשמשתנין שיקנו בהם דבר הקרב נשתנה נמי לשל צבור. ואח\"כ לא נחה דעתו של הרב ז\"ל בתירוץ זה וחילק דשאני עומר ושתי הלחם דהיו פעם אחת בשנה איכא למיחש דלמא לא ימסרם יפה משום דנוח להם שיקרבו משלהם אבל שקלים דלקרבנ��ת דכולה שתא ליכא למימר נוח להם וא\"ש נמי ללישנא בתרא דהבטה בהפקר לא קני ולאותו לשון טעמא דרבנן שתקנו שכר כדי שיהיה קול כו' וכשמוחלין נמצא שיש לשומרים אותן מעות בתרומה ואין לצבור חלק בהן ולפ\"ז אין לחלק משום שאין גופן קרב ע\"כ. ומדברי רבינו נראה דס\"ל דללישנא בתרא ס\"ל לת\"ק דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה ומ\"ה אמרו לר\"י מדבריך לדברינו אין באין משל צבור וכבר כתבנו דאפשר דלפי אוקמתא זו ס\"ל לת\"ק דלא חיישינן דלמא לא כו'. ובעיקר החילוק שחילק הרב בין דבר הבא פ\"א בשנה לשקלים לא ידעתי מהו: ולפי חומר הנושא נ\"ל לחלק דשאני שומרי ספיחים דלעולם יש לשומר חלק בהם כיון דבאים משל צבור חיישינן דלמא לא ימסרם יפה דסבור השומר דמה שב\"ד אומרים לו שימסרם יפה הוא כדי שיהיה לכל ישראל חלק במצוה ומש\"ה אינו מוסרן יפה דניחא ליה שיקרבו משלו. אבל גבי שקלים דרחמנא אמר דכהנים ונשים ועבדים לא יהיה להם חלק בקרבנות כי מסרי לצבור ליכא למיחש דלמא לא ימסרו יפה משום דניחא להו שיקרבו משלהם דלאו ברשיעי עסקינן מאחר שרואים דאפילו בשותפות אין חפץ לה' שיהיה להם חלק בקרבנות צבור מש\"ה לא חיישינן דלמא לא ימסרו יפה: שוב ראיתי שהתוספות הקשו קושיא זו פ\"ג (דף ל\"ה) ולפי שיש לי משא ומתן בדבריהם אעתיק סוגיית הגמ' ומ\"ש התוס' שם. גרסינן התם תני רב הונא בר יהודה ואמרי לה רב שמואל בר יהודה אחר שכלתה עבודת צבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצבור פשיטא מהו דתימא ניחוש דלמא לא ימסרנה יפה יפה קמ\"ל ע\"כ. ופירש\"י עבודת יחיד הוצאת כף ומחתה שאינה צריכה צבור אלא לפי שמוטלת עליו לפנות את המקום לפיכך קורא לה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצבור דס\"ס מעבודת צבור היא כך נראה בעיני. ואני שמעתי עבודת יחיד מקרא פרשה דתנן בה התם קורא באצטלית לבן משלו וקשיא לי בגוה דלא תנן התם ובלבד שימסרנה לצבור. פשיטא דעובד בה כיון דאמרת דמוסרה לצבור דצבור היא ע\"כ. וכתבו התוספות ליחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ\"ל ואפילו לרבנן דר\"י בפרק הבית והעליה דס\"ל שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומה הלשכה ור\"י אומר אף הרוצה להתנדב חנם עושה וקאמר דפליגי במיחש דלמא לא מסר לצבור יפה דרבנן סברי חיישינן הכא מודו דאנן סהדי דכ\"ג מסר לה יפה שהוא גדול בתורה וידע שיש למסור יפה ועוד דכיון שכל כבוד כהונה שלו מסר לה יפה אגב חביבות שעובד בה עכ\"ל: והנה נוראות נפלאתי על רבותינו בעלי התוס' דמה הוקשה להם דבפירוש אמרינן אחר שכלתה עבודת צבור וכו' עובד בה עבודת יחיד דמשמע דלא הותר אלא עבודת יחיד אבל עבודת צבור לא הותר וע\"כ טעמא דמלתא הוא משום דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה ודוקא בעבודת יחיד הוא דלא חיישינן אבל בעבודת צבור חיישינן וא\"כ אתיא סוגיא זו כרבנן דפרק הבית והעליה דלגבי מנחת העומר שהיא של צבור חיישינן דלמא לא ימסרם יפה. (א\"ה תו ק\"ל ע\"ד התוס' מסוגיא דירושלמי רפ\"ד דשקלים וזה פריה תני האשה שעשתה כתונת לבנה צריכה שתמסרנה לצבור א\"ר אחא דר' יוסי היא דר\"י אמר הרוצה מתנדב שומר חנם ור' אסי בשם ר' אילא אמר כדברי הכל היא במה פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירין של קרבן דכ\"ע מודו דמשתנה קרבן יחיד לקרבן צבור, ע\"כ. תו גרסינן התם בשעה שעלו ישראל מן הגולה לא מצאו עצים בלשכת העצים עמדו אלו והתנדבו עצים ומסרום לצבור והתנו עמהם נביאים שביניהן שאפילו לשכה מלאה עצים יעמדו אלו ויתנדבו עצים משלהן שלא יהא קרבן מתקרב אלא משלהן ��חלה א\"ר אחא דר' יוסי היא דר\"י אמר אף הרוצה מתנדב ש\"ח כו' יע\"ש ורמז סוגיא זו הרב תוי\"ט. וצ\"ל דהירושלמי פליג אש\"ס דילן דבהדיא אמרינן בפרק הקומץ רבה (דף כ':) דתניא קרבן מלמד שמתנדבים עצים והכי איתא במנחות (דף ק\"ו:) ושמא הירושלמי דריש ליה ליתורא דקרבן לדרשא אחריתי ומש\"ה אוקמה למתניתין דעצים כר\"י. אך קשה דהתם מייתי מקרא מלא בנחמיה דכתיב והגורלות הפלנו על קורבן העצים הכהנים והלוים והעם להביא לבית אלהינו והכי איתא בפ\"ד דתעניות (דף כ\"ח. יע\"ש). הן אמת דבעיקר הסוגיא אני תמיה דמלבד מה שקשה על זה החילוק שחילקו בין עבודת יחיד לעבודת צבור דלא ימנע אם עבודת יחיד הלזו צריכה בגדי כהונה וצריך שיהיו משל צבור כי היכי דחיישינן בעבודת צבור דלמא לא ימסרם יפה ה\"נ ניחוש בעבודת יחיד ואם אינה צריכה שתהיה בבגדי כהונה למה לי שימסרם לצבור. ועוד יש לתמוה דמה הקשו פשיטא וכי לא ראה דלא התיר כי אם עבודת יחיד ולא עבודת צבור וע\"כ טעמא הוא משום דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה וא\"כ זהו מאי דאשמעינן דבעבודת יחיד לא חיישינן וחדוש גדול אשמעינן. ושמעתי אומרים דלעולם מסירה לצבור מהני אף לעבודת צבור והכא הוא משום דצבור אינן רוצין שיהיו בגדי כהונה משל יחיד אף שמסרם לצבור משום דרוצים שיהיו הבגדים משקליהם כדי שיכפרו עליהם ולא שיבאו משל יחיד אף שמסרם לצבור אך בעבודת יחיד שאינה צריכה צבור ליכא קפידא ועל זה הקשה פשיטא דמהני דמאחר שאינה של צבור ליכא קפידא ותירצו דאצטריך משום דסד\"א שיש קפידא אחרת דהיינו דלמא לא ימסרם יפה קמ\"ל דחששא זו ליתא ומה שאינו עובד בה עבודת צבור אינו משום חששא דדלמא לא ימסרם יפה דאי משום חששא זו אין לחלק בין עבודת יחיד לעבודת צבור אלא הטעם הוא דכל שהוא עבודת צבור אין הצבור רוצים שתהיה העבודה כי אם בבגדים הבאים משל צבור ולפי זה א\"ש קושיית הגמ'. אלא שעדין אני תמיה דלפי זה סוגיא זו אתיא דלא כמאן דהא מאותה סוגיא דפרק הבית והעליה מוכח דע\"כ לא נחלקו רבנן ור\"י אלא אי חיישינן דלמא לא ימסרם יפה אבל אי לאו הך חששא לכ\"ע יכול יחיד להתנדב משלו ולא אמרינן דלא ניחא להו שיביאו מנחת העומר שהוא דבר של צבור כי אם משקליהם ולא משל יחיד ואף שימסרם לצבור וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. ועל מ\"ש התוספות דשאני כ\"ג שהוא גדול בתורה וכו' קשה דהא בבית שני לא היו חכמים וכדאמרינן בפ\"ק דיומא (דף י\"ח) שהיו אומרים לו שמא לא למדת כו' ואמרינן בגמ' דמיירי בבית שני. ומימרא זו דרב הונא היא בכל הדורות ולא חילקו בין זמן לזמן. גם התירוץ השני שכתבו ועוד כיון שכל כבוד כהונה הוא שלו וכו' לא ידעתי כונתם דמה טעם הוא דמשום דכל כבוד כהונה שלו הוא מסר להו יפה: עוד כתבו התוס' וכן לבן בוכרי דאמר בפרק הקומץ רבה כל כהן ששוקל אינו חוטא ופריך כיון דלכתחלה לא מיחייב לאתויי כי קא מייתי מעייל חולין בעזרה ומשני דמסר ליה לצבור איכא למימר אפילו את\"ל דס\"ל כרבנן דפרק הבית והעליה בההיא אפילו רבנן מודו כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לצבור יפה ועוד כיון שכל ריוח הקרבנות הבאים מן השקלים שלהם הוא גמרי ומסרי יפה עכ\"ל. ולא הבינותי דבריהם כלל דמה טענה היא שכל ישראל מביאים שקלים שימסרו יפה. וסבור הייתי להעמיס בדבריהם החילוק שכתבתי לעיל דכיון דכל ישראל מביאין שקלים ואינהו פטירי כבר רואים שאין ה' חפץ בשלהם ומש\"ה מסרי יפה דלאו ברשיעי עסקינן. אלא שלשונם דחוק לפי פירוש זה. ומ\"ש עוד כיון שכל רי��ח הקרבנות כו' מלבד שלא ידעתי כונתם עוד אני תמיה דמה יענו ביום שידובר בהם מתניתין דפ\"ק דשקלים משנה ה' אע\"פ שאמרו אין ממשכנים נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלים מידם. והכא איכא לאקשויי כההיא דפריך בפרק הקומץ דכיון דפטירי היכי מייתו וצ\"ל דמסרי לצבור וכן פירש שם ר' עובדיה וז\"ל. מקבלים מידם ובלבד שימסרום לצבור כי היכי דלא ליהוי קרבן צבור קרב משל יחיד ע\"כ. והכא לא שייך לומר שכל ריוח הקרבנות כו' וליכא למימר שסמכו על תירוץ ראשון דכיון דתירוץ ראשון מכח מתניתין דנשים ועבדים וקטנים מנ\"ל לחלק בענין אחר. ועוד אני תמיה מהא דאמרינן בפרק חטאת העוף (דף ט') הלמדין לפני חכמים אומרים יביא דבר שכולו למזבח ומאי נינהו קטרת וע\"כ בדמסר לצבור מיירי דאי לא קטרת יחיד הוי קטרת זרה וכמ\"ש התוס' בפרק התכלת (דף נ') ד\"ה יכול (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ב מהל' כלי המקדש דין ו' יע\"ש ועיין בתוס' ישנים פ\"ג דיומא (דף ל\"ה) ד\"ה ובלבד שהוקשה להם קושיא זו וז\"ל ולא ידע רבינו יהודה מ\"ש מקטרת שיכולין להקטיר אם עשאה יחיד ומסרה לצבור עכ\"ל): עוד אני תמיה מהא דאמרינן בפ\"ק דר\"ה (דף ז') כל קרבנות הצבור דיחיד שהתנדב משלו כשרים ובלבד שימסרם לצבור ופריך בגמרא פשיטא ומשני מהו דתימא ליחוש שמא לא ימסרם יפה קמ\"ל ע\"כ. והנה מן הסוגיות הללו נדחו שני התירוצים שכתבו התוס' וראיתי להתוס' שם בד\"ה שמא שכתבו וז\"ל שמא לא ימסרם יפה פלוגתא דתנאי היא בס\"פ הבית והעליה גבי שומרי ספיחים בשביעית אי מתנדב ש\"ח וקצת תימה דפריך הכא פשיטא במלתא דהוי פלוגתא דתנאי ושמא יש לחלק דהכא ל\"ל כולי האי כמו בשומר ע\"כ. והנה כפי דברי התוס' הללו דשאני שומר דחיישינן אין צורך לשום אחד מהחילוקים שכתבו התוס' דדוקא גבי שומר חיישינן דלמא לא ימסרם אבל בההיא דבן בוכרי וכן ההיא דנשים ועבדים וקטנים וכן ההיא דקטרת וההיא דבגדי כהונה לא חיישינן דלמא לא ימסרם יפה (א\"ה עיין פ\"ח מהלכות כלי מקדש דין ז' מ\"ש הרב המחבר יע\"ש ובפ\"ו מהלכות כלי מקדש דין ט'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכך היו עושים במותר הקטורת וכו'.</b> משנה פ\"ד דשקלים מותר הקטרת מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין ומחללין אותה על שכר האומנין ונותנין אותה לאומנים בשכרם וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה ע\"כ. והובאה משנה זו בגמרא פ\"ק דשבועות (דף י':) ופירש\"י דהאי שכר האומנין הוא שכר מפטמי הקטרת כו'. עוד כתב דהא דתנן ומחללין אותה על שכר האומנין הוא דמזכין המעות לאומנין על ידי אחד מן הגזברין והרי הוא חולין ואח\"כ יחללו הקטרת עליהן ונותנין אותה לאומנין והרי היא חולין חוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה ע\"כ. ומה שהוצרך רש\"י לומר דמזכין המעות כו' הוא משום דס\"ל דכל שלא זיכה המעות ע\"י אחד מן הגזברין לא יצאו המעות מקדושתם וא\"כ אינם יכולין לחלל הקטרת על מעות אלו לפי שאין הקדש מתחלל על הקדש וכמו שפירש\"י שם עלה דההיא דתמידין שלא הוצרכו לצבור יע\"ש. ולסברת רש\"י מאי דתנן ומחללין אותה על מעות האומנין היינו מדעת האומנין מאחר שכבר זכו בהם וכ\"כ התוס' לסברת רש\"י אך התוס' ס\"ל דלא היו מזכין המעות וכתבו דלב ב\"ד מתנה עליהם ובהפרשה בעלמא יהיו חולין ע\"כ: וראיתי לר' עובדיה שכתב וז\"ל וחוזרין המעות לאומנין ע\"י אחד מהגזברין והרי הם חולין ואע\"פ שאין הקדש יוצא לחולין אם לא שיכנס דבר אחר תחתיו לקדושה תרומת הלשכה שאני דב\"ד מתנה עליהם ליתנם לכמה דברים ע\"כ. והנראה דהוקשה לו ז\"ל דקי\"ל דאין הקדש מתחלל על המלאכה וכסברת בן עזאי ובודאי דבן עזאי לא אמרה כי אם בדבר שקדוש קדושת הגוף אבל במעות לא שהרי בר\"פ שני דייני גזרות אמרינן שהיו נותנים מתרומת הלשכה למבקרי מומין ולדנין דיני גזרות ועוד יש דברים רבים שנויים שם שהיו נותנין מתרומת הלשכה אע\"פ שלא נכנס דבר אחר תחתיו. ולפי דברי הרב ר\"ע צ\"ל דלעולם מה שנותנים לאומנים ממעות תרומת הלשכה הוא מטעם דלב ב\"ד מתנה אלא דבדבר שיש בו קדושת הגוף נחלקו ר\"ע ובן עזאי דבן עזאי ס\"ל דנהי דקדושת דמים מתחלל על המלאכה משום דלב ב\"ד מתנה עליהם אבל בקדושת הגוף לא אמרינן לב ב\"ד מתנה עליהם ואינו מתחלל על המלאכה ור\"ע ס\"ל דכשם דקדושת דמים מתחלל משום דלב בית דין מתנה הכא נמי קדושת הגוף אמרינן לב בית דין מתנה ומתחלל על המלאכה, ואין דעתי מתיישב לומר דמחלוקת ר\"ע ובן עזאי הוא אי אמרינן בדבר שקדוש קדושת הגוף לב ב\"ד מתנה עליהם משום דע\"כ לא אמרינן לב ב\"ד מתנה אלא בהקדש צבור שתלוי בדעת ב\"ד אבל בהקדש יחיד לא שייך לומר לב ב\"ד מתנה. (א\"ה עיין מ\"ש מור\"ם ז\"ל בספר המפה א\"ח סי' קנ\"ד ס\"ט. ודברי רש\"י שבועות (דף י\"א.) שכתב וז\"ל וכל מידי דצבור נותנין ב\"ד לב ע\"כ דייקי כדברי הרב המחבר ז\"ל וכן מבואר בתוספות פרק שתי מדות (דף פ\"ח.) ד\"ה בירוצי המדות ועיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהל' מעשה הקרבנות). ומלבד שהסברא מצד עצמה היא נכונה מצאתי כן להתוספות בפ\"ג דמעילה (דף י\"ד) ד\"ה בונין שכתבו דלא שייך לומר לב ב\"ד מתנה בהקדש נדבת יחיד אפילו הקדישה למוסרה לצבור יע\"ש. והנה משנה זו דנחלקו בה ר\"ע ובן עזאי בהקדש יחיד היא. אשר על כן נראה לומר דטעמא דר\"ע לאו משום דלב ב\"ד מתנה אלא משום דשורת הדין כן הוא דמתחלל על המלאכה. זהו דר' עובדיה ז\"ל כשפירש דברי ר\"ע שאמר ינתנו לאומנין בשכרן כתב ויוצאין לחולין אע\"פ שאין דבר אחר נכנס תחתיו דקסבר הקדש מתחלל על מלאכה דכתיב ועשו לי מקדש שתהיה המלאכה נעשית מן ההקדש ע\"כ. ודעת שפתיו ברור מללו דס\"ל דטעמא דר\"ע דאית ליה דהקדש מתחלל על המלאכה אינו משום דלב ב\"ד מתנה עליהם אלא מן הדין הגמור. ובן עזאי ס\"ל דמן הדין אין הקדש מתחלל על המלאכה. וא\"ת עדיין קשה דהא בפ\"ק דשבועות (דף י\"א) הקשו אמתני' דמותר הקטרת מה היו עושין בה כו' וכי קדושה שבהם היכן הלכה ותירץ רבה לב ב\"ד מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהן ואי אמרת דבהקדש דיחיד לא שייך לומר לב ב\"ד מתנה א\"כ קשיא מתני' דמקדיש נכסיו דמיירי בקטרת וכדאיתא בפ\"ק דכריתות (דף ו') ובין לר\"ע ובין לבן עזאי תיקשי קדושה שבהם להיכן הלכה. ונראה דלא קשיא מידי משום דע\"כ לא הוצרכו בגמ' לומר לב ב\"ד מתנה אלא משום דהכריחו דקטרת הוי קדושת הגוף שהרי בתחלה רצו לתרץ שאני קטרת דקדושת דמים הוא אלא שאחר כך הכריחו דקדושת הגוף הוא והוכרחו לומר לב ב\"ד מתנה עליהם. ודין זה דקטרת הוי קדושת הגוף אינו אלא בקטרת דצבור דמכתשת מקדש להו אך במקדיש נכסיו והיה בו קטרת אף שהקטרת זה נתקדש מתחלתו קדושת הגוף מ\"מ כיון שכבר חללו אותו ונתנו אותו לאומנין כבר פקע מיניה קדושתיה ואח\"כ כשהקדיש אותו אין לו כי אם קדושת דמים. ואף למה שכתבו התוספות ז\"ל שם בפ\"ק דשבועות ד\"ה מכל דמכתשת לא היתה כלי שרת אלא שהקטרת היה נקדש קדושת הגוף בדבורו כו'. מ\"מ במקדיש קטרת שכבר נתחלל אין בו קדושת הגוף שהרי דבור זה שאומר יהא לקטרת צריך שיאמרו אותו הגזברים לאחר שלוקחין אותו. וכ\"ש שהנראה מדברי התוס' הוא שדבור זה היה כשהיה במכתשת ואפשר שהיה צריך להחזירו במכתשת ולומר יהא זה לקטרת. ואין זה מן התימה שהרי למ\"ד דמכתשת דוקא מקדש פשיטא ליה דמקדיש קטרת שכבר נתקדש דצריך להחזירו למכתשת כדי לקדשו קדושת הגוף. וא\"כ אף למ\"ד דבדבור היה מקדשו אפשר שהיה מחזירו למכתשת ומקדישו בדבור. באופן דלכל הפירושים במקדיש קטרת שכבר נתחלל אין בו כי אם קדושת דמים. וכ\"ש כפי האוקמתא דפ\"ק דכריתות דמוקמינן למתניתין במקדיש א' מסממני הקטרת דפשיטא דלית בהו קדושת הגוף ומש\"ה אין להקשות במתני' דמקדיש קדושה שבהן להיכן הלכה:       סליקו להו הלכות שקלים בס\"ד: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sheqel Dues",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Sheqel_Dues",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>חמישית למי שהתנדב מעות לקנות עצים למערכה בהן.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ' ט\"ז ממעשה הקרבנות דין י\"ג): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ושעיר המשתלח ולשון של זהורית שקושר בין קרניו כל אלו באין מתרומת הלשכה.</b> נראה דט\"ס הוא דהא לשון זהורית שקושרין בקרני שעיר המשתלח לא היה בא כי אם משירי הלשכה וכדתנן בפ\"ד דמס' שקלים משנה ב'. ונראה דל\"ג שקושרין בין קרניו אלא ולשון של זהורית לחוד והיינו לשון של זהורית שהיו משליכין אל תוך שריפת הפרה. ולקמן בפרקין דין ח' שכתב רבינו וכבש שמוציאין עליו שעיר המשתלח ושניהן נעשין משירי הלשכה שם צריך לגרוס ולשון שקושרין בין קרניו. והדבר צריך תלמוד ועיין בסמ\"ג בהלכות שקלים ובהל' עבודת יוה\"כ ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>המנורה וכלי שרת מצותן שיבאו ממותר הנסכים.</b> פלוגתא דתנאי בפ' שני דייני גזרות ופסק רבינו כר\"ע. ולא ידעתי למה לא כתב שגם מזבח הזהב ולבונה מצותן שיבאו ממותר הנסכים וכדאיתא בברייתא שם (דף ק\"ו) וכבר הביא הראב\"ד ברייתא זו בסוף הלכות תרומה יע\"ש. ודע דגרסינן התם בעא מיניה רב הונא מרב כלי שרת מהו שיעשו מקדשי בדק הבית צורך מזבח נינהו ומקדשי בדה\"ב אתו או צורך קרבן נינהו ומתרומת הלשכה אתו א\"ל אין נעשין אלא מתרומת הלשכה איתיביה וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע כו' ל\"ק כאן שגבו והותירו כאן שגבו ולא הותירו וכי גבו והותירו מאי הוי א\"ר אבהו לב ב\"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לכלי שרת ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ וז\"ל ויש לתמוה דמשמע דפליגי אר' ישמעאל ור\"ע דמר אמר מתרומת הלשכה ומר אמר ממותר נסכים אבל מקדשי בדה\"ב לא וצ\"ל דכי לב ב\"ד מתנה עליהם חזרו אותם מעות כמותר נסכים או כתרומת הלשכה ע\"כ: ולא ידעתי מאי קשיא ליה למרן דהא לפי המסקנא רבי ישמעאל ור\"ע לא מיירו אלא היכא דליכא מותר בקדשי בדק הבית ומה שגבו יש בו צורך לדברים אחרים במציאות זה הוא דפליגי ר\"י ור\"ע היכא דהוצרכו לכלי שרת ממה היו מביאים אותם אבל היכא דיש בקדשי בדק הבית מותר שאין צורך בו בהא כ\"ע מודו דמקדשי בדק הבית היו לוקחים כלי שרת. ואם קושיתו היא דלמה לא הזכירו ר\"י ור\"ע דכלי שרת היו באים ממותר קדשי בדק הבית לא תירץ לזה כלום. גם מ\"ש מרן דכי לב ב\"ד מתנה כו' לא ירדתי לסוף דעתו וכי ב\"ד יש להם כח לשנות קדשי בדק הבית ולומר שהם מותר נסכים או תרומת הלשכה. ובגמרא לא אמרו לב ב\"ד מתנה עליהם אלא לפי שהוקשה להם דאיך יכולים להביא כלי שרת מקדשי בדה\"ב והלא לא לקדושת קרבן גבו ואיך משנים מדעת הבעלים. לזה תירצו דלב ב\"ד מתנה והרי הוא כאלו דעת המקדשים היה שאם לא הוצרכו לקדשי בדק הבית שיהיו לכלי שרת. אבל שיאמרו ב\"ד שאם לא הוצרכו שיהיו מותר נסכים או תרומת הלשכה זה לא שמענו. (א\"ה ועיין בדברי הרב המחבר פ\"ח מה' כלי מקדש דין ו' יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהתנדב לשמור בחנם וכו'.</b> בס\"פ בתרא דמציעא גרסינן תנן שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ר' יוסי אומר הרוצה מתנדב הוא ושומר חנם אמרו לו אתה אומר כן אין באים משל צבור ובגמרא נחלקו במאי פליגי ת\"ק ור\"י דרבה אמר בהבטה בהפקר פליגי דת\"ק סבר הבטה בהפקר קני ואי יהבי ליה אגרא אין אי לא לא ור\"י סבר הבטה בהפקר לא קני וכי אזלי צבור ומייתו השתא הוא דזכי בהו ע\"כ. ונראה דלפי אוקמתא זו כ\"ע אית להו דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ומשום הכי ת\"ק דאית ליה דהבטה בהפקר קני אין היחיד מתנדב לשמור חנם אף שימסרם לצבור משום דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ורבי יוסי אית ליה דהבטה בהפקר לא קני ומשום הכי מתנדב יחיד. ואפשר עוד דלכ\"ע לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה והכא בעיקר דינא פליגי היכא דלא מסרם דרבנן ס\"ל שאין היחיד מתנדב משום דבהבטה קני וכיון שלא מסרם נמצא קרבן צבור קרב משל יחיד ור\"י אית ליה דאף אם לא ימסרם מתנדב משום דהבטה לא קני. באופן שדין זה אי חיישינן שמא לא ימסרם יפה אין להכריע אותו ממחלוקת זה כפי אוקמתא זו. וראיתי לאחד מגדולי הדור (הוא ניהו החכם השלם הרב כמוהר\"ר יעקב אלפאנדארי ז\"ל) שהקשה דנהי דת\"ק אית ליה דהבטה בהפקר קני הא קי\"ל דהמחזיק בהפקר צריך כונה ואם לא היה דעתו לקנות לא קנה ואם כן יתנדב לשמור ולא יתכוין לקנות עכ\"ד. (א\"ה עיין בספר אסיפת זקנים בשלהי מציעא דהרשב\"א ז\"ל הוקשה לו כן וניחא ליה דכיון דהשומר יודע שאין הצבור קונים בהבטתו נותן בדעתו לקנות לעצמו כדי שלא יבאו אחרים ויטלום לעצמם ובשם התוס' כתב דאה\"נ דבאינו מתכוין לקנות מהני יע\"ש ועיין בתוי\"ט פ\"ד דשקלים). והנה כפי הצד האחד שצדדנו דכפי אוקמתא זו כ\"ע אית להו דחיישינן שמא לא ימסרם יפה אין כאן קושיא כלל דהוא הדין דחיישינן שמא יהיה דעתו לקנות משום דנוח לו שיקרבו משלו וכמו שפירש\"י בחששת שמא לא ימסרם יפה. ואי אמרינן דכ\"ע אית להו דלא חיישינן שמא לא ימסרם יפה והכא בעיקר דינא פליגי כשלא מסרם דאי מסרם אף ת\"ק מודה דמתנדב. אף אתה אמור דלעולם בשלא נתכוין לקנות דכ\"ע לא פליגי דמתנדב והכא בשנתכוין לקנות פליגי דת\"ק אית ליה דאינו מתנדב משום דהבטה קני ור' יוסי אית ליה דאף במתכוין לקנות מתנדב משום דהבטה לא קני. ועוד נ\"ל דאף דנימא דכ\"ע אית להו דלא חיישינן שמא לא ימסרם מ\"מ לא מהני מה שאומר שאין דעתו לקנות משום דדוקא במוסרם לצבור הוא דאמרינן דלא חיישינן שמא לא ימסרם יפה דמאחר דבפיו ובשפתיו אומר שמוסרם לצבור לא חיישינן דלמא רחק ממנו לבו ובקרבו ישים ארבו ואינו מוסרם יפה. אבל באומר שאין דעתו לקנות איכא למיחש שמא יחזור בו בעוד שהוא שומר הספיחים ויהיה דעתו לקנות ואף אם בשעת גמר מלאכה אומר שמעולם לא היה דעתו לקנות מ\"מ חיישינן דלמא לאו אדעתיה ובאי זה זמן היה דעתו לקנות ומש\"ה לא מהני מה שאומר שמעולם לא היה דעתו לקנות אבל לעולם אם מוסרם לצבור מהני: ועוד נ\"ל לומר דאף למאן דאית ליה דלא חיישינן דלמא לא ימסרם יפה מודה דלא מהני מה שאומר שאין בדעתו לקנות משום דאני סבור דטעמא הוא משום דאף דנימא שבלבו אינו מוסכם מ\"מ מהני המסירה דהא קי\"ל דדברים שבלב אינם דברים כדאיתא בכמה דוכתי. וליכא למימר דהא דאמרינן דאינם דברים הוא משום דלא מהימן לומר דבלבו היה הפך מה שהוציא בפיו אבל באיסור חיישינן מספק. הא ליתא כדמוכח מההיא דאמרינן בקדושין ובכולן אע\"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אעפ\"כ אינה מקודשת ומדלא אמרינן שתהיה היא אסורה בקרוביו ש\"מ דאפילו לקולא אמרינן דדברים שבלב אינם דברים. (א\"ה עיין מ\"ש הרא\"ש נדרים (דף כ\"ח) והתוס' שם דדברים שבלב המוכיחין הויין דברים דכיון דאנן סהדי הו\"ל כאלו פירש בהדיא ולא הוו דברים שבלב. והנה הכא פירש\"י שנוח לו שיקרבו משלו. ועיין מוהר\"ם בספר המפה ח\"מ סי' ר\"ז דבמתנה הויין דברים יע\"ש ועיין גופי הלכות סי' קל\"ו). ומאי דקאמר ר\"י לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה הכונה היא דליכא למיחש דלמא לא מסר יפה משום דאפילו אם לא מסר להו בלבו מהני משום דדברים שבלב אינם דברים. אבל באומר שאין דעתו לקנות אף ר\"י מודה דחיישינן דלמא יהיה דעתו לקנות וכדכתיבנא דספק איסור הוא וחיישינן. הן אמת דלרבנן דאית להו דחיישינן צריך נגר ליישב דמה חששא היא זו מאחר דקי\"ל דדברים שבלב אינם דברים וכעת צל\"ע: תו אמרינן התם אמר רבא דכ\"ע הבטה בהפקר קני והכא אי חיישינן שמא לא ימסרם יפה קמיפלגי דרבנן סברי יהבינן להו אגרא ואי לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה ור\"י סבר לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה. והנה כפי אוקמתא זו דת\"ק ור\"י לאו בעיקר דינא פליגי אלא דרבנן ס\"ל דלית תקנתא למתנדב לשמור חנם משום דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה ור\"י אית ליה דלא חיישינן, מאי דלא אמרינן דפליגי באומר שאין בדעתו לקנות דת\"ק ס\"ל דחיישינן שמא יהיה בדעתו לקנות ור\"י סבר דלא חיישינן כפי הצד שצידדנו לעיל דמאן דחייש דלמא לא ימסרם יפה חייש נמי דלמא יהיה בדעתו לקנות, צ\"ל דהכא חדא מינייהו נקט וה\"ה לאידך וכונת ת\"ק היא דמאחר דהבטה קני ליכא שום תקנה לשמור חנם שאם ימסרם לצבור חיישינן שמא לא ימסרם יפה ואם יאמר נמי שאין בדעתו לקנות חיישינן שמא יהיה בדעתו לקנות כי היכי דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה, ולר\"י שפיר מתנדב יחיד לשמור ושימסור לצבור משום דלא חיישינן דלמא לא ימסרם וה\"ה דמהני באומר שאין בדעתו לקנות דלא חיישינן דלמא יהיה בדעתו לקנות כי היכי דלא חיישינן דלמא לא ימסרם יפה נמצא דלר\"י שתי תקנות יש למתנדב יחיד לשמור או שיאמר שאין בדעתו לקנות או שימסור לצבור. והא דלא קאמר ליה ר\"י הוא משום דשמעיה לת\"ק דקאמר דתקנה דמסירה לצבור לא מהני אמר ליה דמהני אבל לעולם דאיכא נמי תקנה אחריתי דהיינו שיאמר שאין בדעתו לקנות. אך כפי השני חילוקים שכתבנו שיש לחלק בין חששת דלמא יהיה בדעתו לקנות לחששת דלמא לא ימסרם יפה אתיא סוגיית הגמרא כפשטה דאליבא דכ\"ע תקנה שיאמר שאין בדעתו לקנות לא מהני דחיישינן שמא יהיה בדעתו לקנות אך בתקנה דמסירה לצבור נחלקו דת\"ק אית ליה דאף תקנה זו לא מהני ור' יוסי סבר דחששא זו ליתא מהטעמים שכתבנו. ולפי זה לר\"י לית ליה תקנה למתנדב לשמור כי אם במסירה לצבור אך במה שאומר שאין בדעתו לקנות לא מהני אף לר\"י: תו אמרינן התם איכא דאמרי רבא אמר דכ\"ע הבטה בהפקר לא קני והכא בחיישינן לבעלי זרועות קא מפלגי דת\"ק סבר דתקינו רבנן למיהב ליה ד' זוזי כי היכי דלישמעו בעלי זרועות וליפרשו מינייהו ור' יוסי סבר לא תקינו ומה אתה אומר ה\"ק ליה מדבריך לדברינו אין באים משל צבור ע\"כ. ופירש רש\"י מדבריך דקא אמרת ישמרם חנם לדברינו דס\"ל דתקינו רבנן ד' זוזי מן התרומה לשומרי ספיחים וזה מוחל עליהם ונמצאו לו בתרומה ד' זוזים שאין לצבור חלק בהם ואם קונים מהם תמידין ומוספין ושאר קרבנות צבור אין תמידין באים משל צבור ע\"כ. ונראה דדוקא הני הוא דאמרינן דכיון דתקינו רבנן ד' זוזי וזה מוחל עליהם נמצא דאין תמידין באים משל צבור. אך בשאר דברים דתקינו רבנן שיקחו מתרומת הלשכה וכדתנן בפרק שני דייני גזרות שפיר מחיל להו. וטעמא דרבנן דלא תקינו להו אלא אם ירצו ליקח אבל אם לא ירצו לא תקינו להו ועליהם תבא ברכת טוב. אך בהך דשומרי ספיחים דרבנן תקינו להו משום בעלי זרועות ואף אם לא ירצו ליקח תק\"ח היא שיקחו משום בעלי זרועות אי מחיל להו נמצאו תמידין ומוספין באין משל יחיד וזה פשוט: והנה כפי אוקמתא זו היה נראה דרבנן ס\"ל דחיישינן שמא לא ימסרם יפה דאי לא היכי קאמרי מדבריך לדברינו אינן באין משל צבור הא איכא תקנה במסירת הד' זוזין לצבור. (א\"ה והכי מוכח מדברי התוס' ר\"ה (דף ז') שהביא הרב המחבר לקמן דאל\"כ אין מקום לקושיתם דנימא דסוגיא דהתם ס\"ל כלשנא בתרא דהכא. אך ק\"ל להאי לישנא אמאי איצטריך לדחוקי ולומר דר' יוסי סבר לא תקינו דהוא מחלוקת במציאות בעיקר התקנה לימא דבהא פליגי דר\"י ס\"ל לא חיישינן ורבנן סברי חיישינן שמא לא ימסרם יפה). ומיהו אפשר לומר דלעולם במסירה מהני אף לרבנן דלא חיישינן דלמא לא ימסור יפה אלא דלסברת ר\"י דלא תקינו יכול למחול אף בלא מסירה ועל זה אמרו לו רבנן לר\"י מדבריך שאתה אומר שיכול להתנדב חנם בלא מסירה לדברינו שאנו אומרים דתקינו להו רבנן ד' זוזים נמצאו תמידין ומוספין אינן באים משל צבור. וא\"ת כפי הצד הזה דמסירה מהני לרבנן א\"כ מאי קאמר דכ\"ע הבטה בהפקר לא קני לימא דכ\"ע הבטה בהפקר קני ואעפ\"כ היה יכול להתנדב חנם לפי שהיה מוסרם לצבור ולא חיישינן דילמא לא ימסרם יפה אלא שחכמים תיקנו למיהב ליה ד' זוזי משום בעלי זרועות ור\"י סבר דלא חיישינן לבעלי זרועות ומש\"ה מתנדב חנם ואמרו לו רבנן לר\"י כפי דבריך שאתה אומר שלא תיקנו חכמים משום בעלי זרועות ונמצא שיכול למחול עליהם נמצא שתמידין ומוספין הבאים מד' זוזים אלו אינן באין משל צבור ואף שיש תקנה שימסרם לצבור דומיא דספיחים שימסרם לצבור מ\"מ לר\"י דאית ליה דלא תקינו רבנן למיהב ליה ד' זוזי ונמצא שאינו צריך למוסרם לצבור נמצאו תמידין ומוספין באין משל יחיד אליבא דרבנן דאית להו דרבנן תקינו להו. הא ל\"ק משום דרבה הוא דס\"ל דהבטה בהפקר תנאי היא והביא משנה זו לומר דת\"ק ור\"י נחלקו בזה ועל זה בא רבא לומר דליתא אלא דכ\"ע אית להו דהבטה בהפקר קני א\"נ דכ\"ע אית להו דהבטה בהפקר לא קני כלומר דאין להכריח ממשנה זו שום צד מהצדדים דאפשר דכ\"ע אית להו דקני ואפשר דכ\"ע אית להו דלא קני: העולה  ממ\"ש דבין אליבא דרבה דקאמר דפליגי בהבטה בהפקר אי קני או לא בין אליבא דרבא דקאמר דפליגי אי חיישינן לבעלי זרועות חלוקה זו אי חיישינן דלמא לא ימסרם יפה או לא אין להכריח בה שום צד מהצדדים דאפשר דכ\"ע אית להו דלא חיישינן ואפשר דכ\"ע אית להו דחיישינן וכדכתיבנא. אך לרבא דקאמר לכ\"ע הבטה בהפקר קני דין זה הוא מחלוקת ת\"ק ור\"י דלת\"ק חיישינן דלמא לא ימסרם יפה ולר\"י לא חיישינן דלמא לא ימסרם יפה: וראיתי לר' עובדיה בפ\"ד דשקלים דפירשה למתניתין כאוקימתא קמייתא דרבא דפליגי אי חיישינן שמא לא ימסרם יפה והקשה הרב בעל תוי\"ט שם דמ\"ש הכא דחיישינן שמא לא ימסרם יפה משקלים דמקבלים מנשים ועבדים וקטנים וכדתנן בפ\"ק ולא חיישינן דלמא לא ימסרו יפה. (א\"ה עיין מה שכתב מהור\"ר בצלאל בשלהי מציעא בשם הראב\"ד). ותירץ דשאני שקלים שאין גופן קרב וכשמשתנין שיקנו בהם דבר הקרב נשתנה נמי לשל צבור. ואח\"כ לא נחה דעתו של הרב ז\"ל בתירוץ זה וחילק דשאני עומר ושתי הלחם דהיו פעם אחת בשנה איכא למיחש דלמא לא ימסרם יפה משום דנוח להם שיקרבו משלהם אבל שקלים דלקרבנות דכולה שתא ליכא למימר נוח להם וא\"ש נמי ללישנא בתרא דהבטה בהפקר לא קני ולאותו לשון טעמא דרבנן שתקנו שכר כדי שיהיה קול כו' וכשמוחלין נמצא שיש לשומרים אותן מעות בתרומה ואין לצבור חלק בהן ולפ\"ז אין לחלק משום שאין גופן קרב ע\"כ. ומדברי רבינו נראה דס\"ל דללישנא בתרא ס\"ל לת\"ק דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה ומ\"ה אמרו לר\"י מדבריך לדברינו אין באין משל צבור וכבר כתבנו דאפשר דלפי אוקמתא זו ס\"ל לת\"ק דלא חיישינן דלמא לא כו'. ובעיקר החילוק שחילק הרב בין דבר הבא פ\"א בשנה לשקלים לא ידעתי מהו: ולפי חומר הנושא נ\"ל לחלק דשאני שומרי ספיחים דלעולם יש לשומר חלק בהם כיון דבאים משל צבור חיישינן דלמא לא ימסרם יפה דסבור השומר דמה שב\"ד אומרים לו שימסרם יפה הוא כדי שיהיה לכל ישראל חלק במצוה ומש\"ה אינו מוסרן יפה דניחא ליה שיקרבו משלו. אבל גבי שקלים דרחמנא אמר דכהנים ונשים ועבדים לא יהיה להם חלק בקרבנות כי מסרי לצבור ליכא למיחש דלמא לא ימסרו יפה משום דניחא להו שיקרבו משלהם דלאו ברשיעי עסקינן מאחר שרואים דאפילו בשותפות אין חפץ לה' שיהיה להם חלק בקרבנות צבור מש\"ה לא חיישינן דלמא לא ימסרו יפה: שוב ראיתי שהתוספות הקשו קושיא זו פ\"ג (דף ל\"ה) ולפי שיש לי משא ומתן בדבריהם אעתיק סוגיית הגמ' ומ\"ש התוס' שם. גרסינן התם תני רב הונא בר יהודה ואמרי לה רב שמואל בר יהודה אחר שכלתה עבודת צבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצבור פשיטא מהו דתימא ניחוש דלמא לא ימסרנה יפה יפה קמ\"ל ע\"כ. ופירש\"י עבודת יחיד הוצאת כף ומחתה שאינה צריכה צבור אלא לפי שמוטלת עליו לפנות את המקום לפיכך קורא לה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצבור דס\"ס מעבודת צבור היא כך נראה בעיני. ואני שמעתי עבודת יחיד מקרא פרשה דתנן בה התם קורא באצטלית לבן משלו וקשיא לי בגוה דלא תנן התם ובלבד שימסרנה לצבור. פשיטא דעובד בה כיון דאמרת דמוסרה לצבור דצבור היא ע\"כ. וכתבו התוספות ליחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ\"ל ואפילו לרבנן דר\"י בפרק הבית והעליה דס\"ל שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומה הלשכה ור\"י אומר אף הרוצה להתנדב חנם עושה וקאמר דפליגי במיחש דלמא לא מסר לצבור יפה דרבנן סברי חיישינן הכא מודו דאנן סהדי דכ\"ג מסר לה יפה שהוא גדול בתורה וידע שיש למסור יפה ועוד דכיון שכל כבוד כהונה שלו מסר לה יפה אגב חביבות שעובד בה עכ\"ל: והנה נוראות נפלאתי על רבותינו בעלי התוס' דמה הוקשה להם דבפירוש אמרינן אחר שכלתה עבודת צבור וכו' עובד בה עבודת יחיד דמשמע דלא הותר אלא עבודת יחיד אבל עבודת צבור לא הותר וע\"כ טעמא דמלתא הוא משום דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה ודוקא בעבודת יחיד הוא דלא חיישינן אבל בעבודת צבור חיישינן וא\"כ אתיא סוגיא זו כרבנן דפרק הבית והעליה דלגבי מנחת העומר שהיא של צבור חיישינן דלמא לא ימסרם יפה. (א\"ה תו ק\"ל ע\"ד התוס' מסוגיא דירושלמי רפ\"ד דשקלים וזה פריה תני האשה שעשתה כתונת לבנה צריכה שתמסרנה לצבור א\"ר אחא דר' יוסי היא דר\"י אמר הרוצה מתנדב שומר חנם ור' אסי בשם ר' אילא אמר כדברי הכל היא במה פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירין של קרבן דכ\"ע מודו דמשתנה קרבן יחיד לקרבן צבור, ע\"כ. תו גרסינן התם בשעה שעלו ישראל מן הגולה לא מצאו עצים בלשכת העצים עמדו אלו והתנדבו עצים ומסרום לצבור והתנו עמהם נביאים שביניהן שאפילו לשכה מלאה עצים יעמדו אלו ויתנדבו עצים משלהן שלא יהא קרבן מתקרב אלא משלהן תחלה א\"ר אחא דר' יוסי היא דר\"י אמר אף הרוצה מתנדב ש\"ח כו' יע\"ש ורמז סוגיא זו הרב תוי\"ט. וצ\"ל דהירושלמי פליג אש\"ס דילן דבהדיא אמרינן בפרק הקומץ רבה (דף כ':) דתניא קרבן מלמד שמתנדבים עצים והכי איתא במנחות (דף ק\"ו:) ושמא הירושלמי דריש ליה ליתורא דקרבן לדרשא אחריתי ומש\"ה אוקמה למתניתין דעצים כר\"י. אך קשה דהתם מייתי מקרא מלא בנחמיה דכתיב והגורלות הפלנו על קורבן העצים הכהנים והלוים והעם להביא לבית אלהינו והכי איתא בפ\"ד דתעניות (דף כ\"ח. יע\"ש). הן אמת דבעיקר הסוגיא אני תמיה דמלבד מה שקשה על זה החילוק שחילקו בין עבודת יחיד לעבודת צבור דלא ימנע אם עבודת יחיד הלזו צריכה בגדי כהונה וצריך שיהיו משל צבור כי היכי דחיישינן בעבודת צבור דלמא לא ימסרם יפה ה\"נ ניחוש בעבודת יחיד ואם אינה צריכה שתהיה בבגדי כהונה למה לי שימסרם לצבור. ועוד יש לתמוה דמה הקשו פשיטא וכי לא ראה דלא התיר כי אם עבודת יחיד ולא עבודת צבור וע\"כ טעמא הוא משום דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה וא\"כ זהו מאי דאשמעינן דבעבודת יחיד לא חיישינן וחדוש גדול אשמעינן. ושמעתי אומרים דלעולם מסירה לצבור מהני אף לעבודת צבור והכא הוא משום דצבור אינן רוצין שיהיו בגדי כהונה משל יחיד אף שמסרם לצבור משום דרוצים שיהיו הבגדים משקליהם כדי שיכפרו עליהם ולא שיבאו משל יחיד אף שמסרם לצבור אך בעבודת יחיד שאינה צריכה צבור ליכא קפידא ועל זה הקשה פשיטא דמהני דמאחר שאינה של צבור ליכא קפידא ותירצו דאצטריך משום דסד\"א שיש קפידא אחרת דהיינו דלמא לא ימסרם יפה קמ\"ל דחששא זו ליתא ומה שאינו עובד בה עבודת צבור אינו משום חששא דדלמא לא ימסרם יפה דאי משום חששא זו אין לחלק בין עבודת יחיד לעבודת צבור אלא הטעם הוא דכל שהוא עבודת צבור אין הצבור רוצים שתהיה העבודה כי אם בבגדים הבאים משל צבור ולפי זה א\"ש קושיית הגמ'. אלא שעדין אני תמיה דלפי זה סוגיא זו אתיא דלא כמאן דהא מאותה סוגיא דפרק הבית והעליה מוכח דע\"כ לא נחלקו רבנן ור\"י אלא אי חיישינן דלמא לא ימסרם יפה אבל אי לאו הך חששא לכ\"ע יכול יחיד להתנדב משלו ולא אמרינן דלא ניחא להו שיביאו מנחת העומר שהוא דבר של צבור כי אם משקליהם ולא משל יחיד ואף שימסרם לצבור וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. ועל מ\"ש התוספות דשאני כ\"ג שהוא גדול בתורה וכו' קשה דהא בבית שני לא היו חכמים וכדאמרינן בפ\"ק דיומא (דף י\"ח) שהיו אומרים לו שמא לא למדת כו' ואמרינן בגמ' דמיירי בבית שני. ומימרא זו דרב הונא היא בכל הדורות ולא חילקו בין זמן לזמן. גם התירוץ השני שכתבו ועוד כיון שכל כבוד כהונה הוא שלו וכו' לא ידעתי כונתם דמה טעם הוא דמשום דכל כבוד כהונה שלו הוא מסר להו יפה: עוד כתבו התוס' וכן לבן בוכרי דאמר בפרק הקומץ רבה כל כהן ששוקל אינו חוטא ופריך כיון דלכתחלה לא מיחייב לאתויי כי קא מייתי מעייל חולין בעזרה ומשני דמסר ליה לצבור איכא למימר אפילו את\"ל דס\"ל כרבנן דפרק הבית והעליה בההיא אפילו רבנן מודו כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לצבור יפה ועוד כיון שכל ריוח הקרבנות הבאים מן השקלים שלהם הוא גמרי ומסרי יפה עכ\"ל. ולא הבינותי דבריהם כלל דמה טענה היא שכל ישראל מביאים שקלים שימסרו יפה. וסבור הייתי להעמיס בדבריהם החילוק שכתבתי לעיל דכיון דכל ישראל מביאין שקלים ואינהו פטירי כבר רואים שאין ה' חפץ בשלהם ומש\"ה מסרי יפה דלאו ברשיעי עסקינן. אלא שלשונם דחוק לפי פירוש זה. ומ\"ש עוד כיון שכל ריוח הקרבנות כו' מלבד שלא ידעתי כונתם עוד אני תמיה דמה יענו ביום שידובר בהם מתניתין דפ\"ק דשקלים משנה ה' אע\"פ שאמרו אין ממשכנים נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלים מידם. והכא איכא לאקשויי כההיא דפריך בפרק הקומץ דכיון דפטירי היכי מייתו וצ\"ל דמסרי לצבור וכן פירש שם ר' עובדיה וז\"ל. מקבלים מידם ובלבד שימסרום לצבור כי היכי דלא ליהוי קרבן צבור קרב משל יחיד ע\"כ. והכא לא שייך לומר שכל ריוח הקרבנות כו' וליכא למימר שסמכו על תירוץ ראשון דכיון דתירוץ ראשון מכח מתניתין דנשים ועבדים וקטנים מנ\"ל לחלק בענין אחר. ועוד אני תמיה מהא דאמרינן בפרק חטאת העוף (דף ט') הלמדין לפני חכמים אומרים יביא דבר שכולו למזבח ומאי נינהו קטרת וע\"כ בדמסר לצבור מיירי דאי לא קטרת יחיד הוי קטרת זרה וכמ\"ש התוס' בפרק התכלת (דף נ') ד\"ה יכול (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ב מהל' כלי המקדש דין ו' יע\"ש ועיין בתוס' ישנים פ\"ג דיומא (דף ל\"ה) ד\"ה ובלבד שהוקשה להם קושיא זו וז\"ל ולא ידע רבינו יהודה מ\"ש מקטרת שיכולין להקטיר אם עשאה יחיד ומסרה לצבור עכ\"ל): עוד אני תמיה מהא דאמרינן בפ\"ק דר\"ה (דף ז') כל קרבנות הצבור דיחיד שהתנדב משלו כשרים ובלבד שימסרם לצבור ופריך בגמרא פשיטא ומשני מהו דתימא ליחוש שמא לא ימסרם יפה קמ\"ל ע\"כ. והנה מן הסוגיות הללו נדחו שני התירוצים שכתבו התוס' וראיתי להתוס' שם בד\"ה שמא שכתבו וז\"ל שמא לא ימסרם יפה פלוגתא דתנאי היא בס\"פ הבית והעליה גבי שומרי ספיחים בשביעית אי מתנדב ש\"ח וקצת תימה דפריך הכא פשיטא במלתא דהוי פלוגתא דתנאי ושמא יש לחלק דהכא ל\"ל כולי האי כמו בשומר ע\"כ. והנה כפי דברי התוס' הללו דשאני שומר דחיישינן אין צורך לשום אחד מהחילוקים שכתבו התוס' דדוקא גבי שומר חיישינן דלמא לא ימסרם אבל בההיא דבן בוכרי וכן ההיא דנשים ועבדים וקטנים וכן ההיא דקטרת וההיא דבגדי כהונה לא חיישינן דלמא לא ימסרם יפה (א\"ה עיין פ\"ח מהלכות כלי מקדש דין ז' מ\"ש הרב המחבר יע\"ש ובפ\"ו מהלכות כלי מקדש דין ט'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכך היו עושים במותר הקטורת וכו'.</b> משנה פ\"ד דשקלים מותר הקטרת מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין ומחללין אותה על שכר האומנין ונותנין אותה לאומנים בשכרם וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה ע\"כ. והובאה משנה זו בגמרא פ\"ק דשבועות (דף י':) ופירש\"י דהאי שכר האומנין הוא שכר מפטמי הקטרת כו'. עוד כתב דהא דתנן ומחללין אותה על שכר האומנין הוא דמזכין המעות לאומנין על ידי אחד מן הגזברין והרי הוא חולין ואח\"כ יחללו הקטרת עליהן ונותנין אותה לאומנין והרי היא חולין חוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה ע\"כ. ומה שהוצרך רש\"י לומר דמזכין המעות כו' הוא משום דס\"ל דכל שלא זיכה המעות ע\"י אחד מן הגזברין לא יצאו המעות מקדושתם וא\"כ אינם יכולין לחלל הקטרת על מעות אלו לפי שאין הקדש מתחלל על הקדש וכמו שפירש\"י שם עלה דההיא דתמידין שלא הוצרכו לצבור יע\"ש. ולסברת רש\"י מאי דתנן ומחללין אותה על מעות האומנין היינו מדעת האומנין מאחר שכבר זכו בהם וכ\"כ התוס' לסברת רש\"י אך התוס' ס\"ל דלא היו מזכין המעות וכתבו דלב ב\"ד מתנה עליהם ובהפרשה בעלמא יהיו חולין ע\"כ: וראיתי לר' עובדיה שכתב וז\"ל וחוזרין המעות לאומנין ע\"י אחד מהגזברין והרי הם חולין ואע\"פ שאין הקדש יוצא לחולין אם לא שיכנס דבר אחר תחתיו לקדושה תרומת הלשכה שאני דב\"ד מתנה עליהם ליתנם לכמה דברים ע\"כ. והנראה דהוקשה לו ז\"ל דקי\"ל דאין הקדש מתחלל על המלאכה וכסברת בן עזאי ובודאי דבן עזאי לא אמרה כי אם בדבר שקדוש קדושת הגוף אבל במעות לא שהרי בר\"פ שני דייני גזרות אמרינן שהיו נותנים מתרומת הלשכה למבקרי מומין ולדנין דיני גזר��ת ועוד יש דברים רבים שנויים שם שהיו נותנין מתרומת הלשכה אע\"פ שלא נכנס דבר אחר תחתיו. ולפי דברי הרב ר\"ע צ\"ל דלעולם מה שנותנים לאומנים ממעות תרומת הלשכה הוא מטעם דלב ב\"ד מתנה אלא דבדבר שיש בו קדושת הגוף נחלקו ר\"ע ובן עזאי דבן עזאי ס\"ל דנהי דקדושת דמים מתחלל על המלאכה משום דלב ב\"ד מתנה עליהם אבל בקדושת הגוף לא אמרינן לב ב\"ד מתנה עליהם ואינו מתחלל על המלאכה ור\"ע ס\"ל דכשם דקדושת דמים מתחלל משום דלב בית דין מתנה הכא נמי קדושת הגוף אמרינן לב בית דין מתנה ומתחלל על המלאכה, ואין דעתי מתיישב לומר דמחלוקת ר\"ע ובן עזאי הוא אי אמרינן בדבר שקדוש קדושת הגוף לב ב\"ד מתנה עליהם משום דע\"כ לא אמרינן לב ב\"ד מתנה אלא בהקדש צבור שתלוי בדעת ב\"ד אבל בהקדש יחיד לא שייך לומר לב ב\"ד מתנה. (א\"ה עיין מ\"ש מור\"ם ז\"ל בספר המפה א\"ח סי' קנ\"ד ס\"ט. ודברי רש\"י שבועות (דף י\"א.) שכתב וז\"ל וכל מידי דצבור נותנין ב\"ד לב ע\"כ דייקי כדברי הרב המחבר ז\"ל וכן מבואר בתוספות פרק שתי מדות (דף פ\"ח.) ד\"ה בירוצי המדות ועיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהל' מעשה הקרבנות). ומלבד שהסברא מצד עצמה היא נכונה מצאתי כן להתוספות בפ\"ג דמעילה (דף י\"ד) ד\"ה בונין שכתבו דלא שייך לומר לב ב\"ד מתנה בהקדש נדבת יחיד אפילו הקדישה למוסרה לצבור יע\"ש. והנה משנה זו דנחלקו בה ר\"ע ובן עזאי בהקדש יחיד היא. אשר על כן נראה לומר דטעמא דר\"ע לאו משום דלב ב\"ד מתנה אלא משום דשורת הדין כן הוא דמתחלל על המלאכה. זהו דר' עובדיה ז\"ל כשפירש דברי ר\"ע שאמר ינתנו לאומנין בשכרן כתב ויוצאין לחולין אע\"פ שאין דבר אחר נכנס תחתיו דקסבר הקדש מתחלל על מלאכה דכתיב ועשו לי מקדש שתהיה המלאכה נעשית מן ההקדש ע\"כ. ודעת שפתיו ברור מללו דס\"ל דטעמא דר\"ע דאית ליה דהקדש מתחלל על המלאכה אינו משום דלב ב\"ד מתנה עליהם אלא מן הדין הגמור. ובן עזאי ס\"ל דמן הדין אין הקדש מתחלל על המלאכה. וא\"ת עדיין קשה דהא בפ\"ק דשבועות (דף י\"א) הקשו אמתני' דמותר הקטרת מה היו עושין בה כו' וכי קדושה שבהם היכן הלכה ותירץ רבה לב ב\"ד מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהן ואי אמרת דבהקדש דיחיד לא שייך לומר לב ב\"ד מתנה א\"כ קשיא מתני' דמקדיש נכסיו דמיירי בקטרת וכדאיתא בפ\"ק דכריתות (דף ו') ובין לר\"ע ובין לבן עזאי תיקשי קדושה שבהם להיכן הלכה. ונראה דלא קשיא מידי משום דע\"כ לא הוצרכו בגמ' לומר לב ב\"ד מתנה אלא משום דהכריחו דקטרת הוי קדושת הגוף שהרי בתחלה רצו לתרץ שאני קטרת דקדושת דמים הוא אלא שאחר כך הכריחו דקדושת הגוף הוא והוכרחו לומר לב ב\"ד מתנה עליהם. ודין זה דקטרת הוי קדושת הגוף אינו אלא בקטרת דצבור דמכתשת מקדש להו אך במקדיש נכסיו והיה בו קטרת אף שהקטרת זה נתקדש מתחלתו קדושת הגוף מ\"מ כיון שכבר חללו אותו ונתנו אותו לאומנין כבר פקע מיניה קדושתיה ואח\"כ כשהקדיש אותו אין לו כי אם קדושת דמים. ואף למה שכתבו התוספות ז\"ל שם בפ\"ק דשבועות ד\"ה מכל דמכתשת לא היתה כלי שרת אלא שהקטרת היה נקדש קדושת הגוף בדבורו כו'. מ\"מ במקדיש קטרת שכבר נתחלל אין בו קדושת הגוף שהרי דבור זה שאומר יהא לקטרת צריך שיאמרו אותו הגזברים לאחר שלוקחין אותו. וכ\"ש שהנראה מדברי התוס' הוא שדבור זה היה כשהיה במכתשת ואפשר שהיה צריך להחזירו במכתשת ולומר יהא זה לקטרת. ואין זה מן התימה שהרי למ\"ד דמכתשת דוקא מקדש פשיטא ליה דמקדיש קטרת שכבר נתקדש דצריך להחזירו למכתשת כדי לקדשו קדושת הגוף. וא\"כ אף למ\"ד דבדבור ��יה מקדשו אפשר שהיה מחזירו למכתשת ומקדישו בדבור. באופן דלכל הפירושים במקדיש קטרת שכבר נתחלל אין בו כי אם קדושת דמים. וכ\"ש כפי האוקמתא דפ\"ק דכריתות דמוקמינן למתניתין במקדיש א' מסממני הקטרת דפשיטא דלית בהו קדושת הגוף ומש\"ה אין להקשות במתני' דמקדיש קדושה שבהן להיכן הלכה:       סליקו להו הלכות שקלים בס\"ד: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שקלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות לולב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעת מינים האלו שהן לולב והדס וערבה ואתרוג שהיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב וכו'.</b> (א\"ה דע דנסתפק הרב המחבר במי שקנה אתרוג בדמים יקרים מפני חשיבותו ובא אחר וגנבו ממנו אי מצי גנב פטר נפשיה בנתינת אתרוג אחר כשר א\"ד מצי א\"ל אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ויתבאר סברתו בזה בפי\"ו מהלכות מעשה הקרבנות דין ז' כי שם ביתו ע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עלתה חזזית עליו אם בשנים ושלשה מקומות פסול.</b> כתב מרן וז\"ל מעולם הוקשה לי בין בגמ' בין בפוסקים השתא שנים פסול שלשה מיבעיא ולא מצאתי לשום מחבר בזה דבר וצ\"ע ע\"כ. ודע דבפרק במה אשה (דף ס') תנן לא יצא האיש בסנדל המסומר כו' נשרו רוב מסמרותיו ונשתיירו בו ד' או ה' מותר ופריך בגמרא השתא חמשה שרי ארבעה מיבעיא. והקשו התוס' דבפ\"ק דסוכה (דף ב') גבי ר\"י מכשיר עד מ' ונ' אמה לא פריך השתא נ' מכשיר מ' מיבעיא וכן בריש אע\"פ גבי משהה אדם עם אשתו ב' וג' שנים בלא כתובה ולא פריך השתא ג' משהה ב' מבעיא. ותירצו בשם ר\"י דכל היכא דפשיטא ליה דבעי למימר אפילו טובא לא פריך אבל הכא ד' וה' ולא אפילו טובא דא\"כ התרת סנדל המסומר וכן בפרק בנות כותים (דף ל\"ח) גבי וכמה היא קשויה ר\"מ אומר אפילו מ' ונ' יום ופריך השתא נ' מקשה מ' מיבעיא דליכא למימר אפילו טובא דאין סברא שיחשב דם הקישוי מתחלת עבורה. ובר\"ש מפנין אפילו ד' וה' קופות פריך השתא ה' מפנין ד' מיבעיא משום דמשמע ליה דטפי לא שרינן משום טורח שבת כו'. וא\"ת דבפ' אע\"פ (דף ס') אמרינן תינוק יונק והולך אפילו ד' וה' שנים ולא פריך אע\"ג דהוי דוקא מדפריך התם מחבילתו על כתפו ומשני אידי ואידי חד שיעור וי\"ל הא בכחוש הא בבריא. והא דאמרינן בפרק הזרוע (דף קל\"ב) כהן טבח ב' וג' שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות אומר ר\"י דנקט ב' לרבי דאית ליה בפ' הבא על יבמתו דבתרי זמני הויא חזקה וג' לרשב\"ג זהו תורף דברי התוס'. והנה חילוק זה שכתבו התוס' דכל היכא דפשיטא ליה לתלמודא דבעי למימר אפילו טובא לא פריך, מלבד הראיות שהביאו לאמת חילוק זה יש להביא ראיה ממקום אחר והוא דבר\"פ בית שמאי (דף ק\"ז) תנן אמרו להם ב\"ה לב\"ש ממאנת והיא קטנה אפילו ד' וה' פעמים, ובפרק אלמנה נזונית (דף צ\"ז) תנן וחכ\"א מוכרת היא ואפילו ד' וה' פעמים. וברפ\"ד דב\"ק תנן שור שנגח ד' וה' שוורים זאח\"ז. ובפרק אלו מציאות (דף ל') תנן החזירה וברחה אפילו ד' וה' פעמים חייב להחזירה. ובר\"פ נגמר הדין תנן הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אותו אפילו ד' וה' פעמים. ובפרק שלוח הקן (דף קמ\"א) תנן שלחה והחזירה אפילו ד' וה' פעמים חייב. ודע דחילוק זה כתבוהו התוס' ביומא (דף כ\"ג) ד\"ה שתים ובפ\"ק דסוכה (דף ב') ד\"ה עד ובפרק בנות כותים (דף ל\"ז) ד\"ה ארבעים ובפרק אע\"פ (דף ס') ד\"ה רבי יהושע: אך חזות קשה ראיתי בדברי התוס' בפרק בנות כותים שכתבו וז\"ל ובפרק אע\"פ תינוק יונק אפילו ד' וה' שנים נמי לא דייק משום דלאו דוקא ה' אלא לפי צרכו כדאמר התם דאפילו חבילתו על כתיפו עכ\"ל. וכ\"כ התוס' בפ\"ק דסוכה. ובפ\"ב דיומא צידדו דאיכא למימר דפשיטא ליה דההיא דתינוק דה\"ה אפילו טובא. ומלבד שדבריהם סותרים למ\"ש בפרק במה אשה ובפ' אע\"פ מסוגית הגמרא דפרק אע\"פ נראה שהדבר מוכרח בעצמו בההיא דתינוק הוי דוקא עד חמש שנים אבל טפי לא מדפריך עליה דר' יהושע מדתניא ר' יהושע אומר אפילו חבילתו על כתיפו ומשני אידי ואידי חד שיעורא וכמ\"ש התוס' שם הכרח זה. ולא די לנו זה הצער אלא שהתוספות בפרק בנות כותים הכריחו דלאו דוקא ה' אלא אפילו טובא נמי מהך דאפילו חבילתו על כתיפו וזה דבר מתמיה וכעת צל\"ע: ודע שכתבו התוספות בפ\"ב דיומא דהא דפריך בגמ' בפרק אלמנה נזונית אההיא דאלמנה ששהתה ב' וג' שנים ולא תבעה מזונותיה השתא שתים איבדה שלש מיבעיא אע\"ג דהתם לאו דוקא דכ\"ש אם שהתה יותר דאבדה. י\"ל משום דהתם הוו ב' וג' זו ואצ\"ל זו והלכך פריך ליה וכן בסוף ב\"ק גבי לוקח מן הרועים ד' וה' צאן אבל לא ב' וג' פריך השתא ד' מזבין (ג') [ה'] מיבעיא התם נמי הוי זו ואצ\"ל זו ע\"כ וכ\"כ התוס' בריש סוכה יע\"ש: ול\"נ עוד לחלק דע\"כ לא אמרינן דהיכא דפשיטא לן דבעי למימר אפילו טובא דלא פריך אלא היכא דהשיעור דנקט אינו גדול לא למעלה ולא למטה כגון ההיא דריש סוכה וריש עירובין דרב יהודה מכשיר עד מ' ונ' אמה דשיעור זה דנקט ר\"י איננו גדול לא למעלה ולא למטה וכל הנהו דאייתינן לעיל הוו דכותיה אבל ההיא דפרק אלמנה נזונית דקתני ב' וג' שנים ואתא למעט פחות משתים דלא איבדה וכן ההיא דבסוף ב\"ק דאתא למעט דשלש אין לוקחין וא\"כ ע\"כ לישנא דדוקא נקט לא שייך לומר התם ואפילו טובא כדאמרי אינשי ודוק: עוד נראה לחלק דע\"כ לא אמרינן דהיכא דבעי למימר אפילו טובא דלא פריך אלא היכא דאם לא היה שונה כי אם החלוקה המחודשת הוה ס\"ד דעד כאן ותו לא כגון ההיא דפ' מפנין דאם היה שונה מפנין חמש קופות הוה ס\"ד דדוקא ה' אבל טפי לא משום טירחא וכדס\"ל לרב חסדא מש\"ה קאמר שמואל דלהכי נקט ד' וה' לומר לך אפילו טובא נמי ונקט ד' וה' כדאמרי אינשי ללמדנו אפילו טובא. וכן ההיא דר' יהודה דריש סוכה וריש עירובין אי הוה נקט ר\"י מכשיר אפילו עד נ' אפשר היה להעלות על הדעת דטפי מנ' אפילו ר' יהודה מודה דלא מהני להכי נקט מ' ונ' לומר לך ואפילו טובא נמי כדאמרי אינשי. וכן כל הנהו דכתבנו לעיל יש חדוש במה שלמדנו דאפילו טובא ומשום הכי נקט בלשונו כלשון בני אדם. אבל ההיא דפרק אלמנה נזונית וההיא דסוף ב\"ק אין שום חדוש כלל במה שלמדנו דאפילו טובא דכיון דבשתי שנים איבדה כתובתה כ\"ש טובא וכן כיון דד' לוקחים מן הרועה כ\"ש ה' וא\"כ לאיזה תכלית דברה תורה כלשון בני אדם וחילוק זה נכון הוא בעיני: ויש לדקדק כפי מ\"ש התוס' מהא דתנן בפ\"ב דפרה משנה ב' היו בה שתי שערות ר\"ע אומר אפילו ד' אפילו ה' והן מפוזרות יתלוש ר\"א אומר אפילו חמשים. ועיין בר\"פ האומנין (דף ע\"ו) ועד כמה שוכר עליהם עד מ' ונ' זוז ועיין בזה בדברי רבינו פ\"ט מהלכות שכירות בדין ד' ובמ\"ש ה\"ה שם. ועיין בפרק השוכר את הפועלים (דף צ\"ג) המשמר ד' וה' מקשאות ה\"ז לא ימלא כריסו מאחד מהן אלא מכל אחד ואחד אוכל לפי חשבון. ועיין בפרק אע\"פ (דף ס\"ב) דאמרינן התלמידים יוצאים לת\"ת ב' וג' שנים שלא ברשות, והרב בעל ב\"ח אה\"ע סי' ע\"ו נסתפק אם ב' וג' שנים דוקא ולא יותר או נימא דלאו דוקא דה\"ה טפי וכתב בשם מהרש\"ל דדוקא ג' שנים וב' דנקט לאורחא דמלתא ולכל היתר ג' שנים וכבר הביא דבריה�� בעל חלקת מחוקק סי' ע\"ו יע\"ש. ובפרק ראשית הגז דף קל\"ו אמרינן היו לו שתי רחלות גזז והניח גזז והניח ב' וג' שנים אין מצטרפות. ובפ\"ב דחולין (דף ל') אר\"י אמר רב השוחט בב' וג' מקומות שחיטתו כשרה. ובפ\"ג דפאה משנה ב' תנן מודים חכמים לר\"מ בזורע שבת או חרדל בב' וג' מקומות שנותן פאה מכל אחד ואחד עיין שם בתוי\"ט. ובפ\"ו דנדה (דף נ\"א) מייתי לה. ובפרק ט\"ו דשבת (דף קי\"ג) תנן מקפלין את הכלים אפילו ד' וה' פעמים. ובפרק ב' דסוכה (דף כ\"ז) וכמה אכילת עראי אמר ר' יוסף תרתי או תלת ביעי ועיין שם ברש\"י ותוס'. ובפ' קמא דסנהדרין (דף ט\"ז) זימנין אמר רב בבית דין אחד הוא דאין עושין הא בשנים או בג' בתי דינין עושין וזימנין אמר רב אפילו בשנים ושלשה בתי דינין לעולם אין עושין. ותו אמרינן התם אמר ר\"ל לא שנו אלא במקום אחד אבל בב' וג' מקומות עושין. ובר\"פ נגמר הדין (דף מ\"ב) ואפילו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אותו אפילו ד' וה' פעמים. ושם (בדף מ\"ג) תניא פעם ראשונה ושניה בין שיש ממש בדבריו בין שאין ממש בדבריו מחזירין אותו. ובפ\"ח דעירובין (דף פ\"ב) וכמה כבר ד' כבר ה'. וברפ\"ב דעירובין (דף י\"ח) תנן אפילו בת ה' כורין אפילו בת י' כורין. ובפ\"ג דשביעית משנה ג' ר\"י אומר אבני כתף כשמם כל שהן ניטלות ב' וג' על הכתף. ובפ\"ב דמעשרות משנה ה' אמר ר\"י מעשה בגנת ורדים שהיתה בירושלים והיו תאנים שלה נמכרות משלש ומארבע באיסר ולא הופרש מהם תרומה ומעשר מעולם. ובפ\"ב דערלה משנה י' תבלין ב' וג' שמות ממין אחד יע\"ש. ובפ\"ק דעדיות משנה ז' בש\"א רובע עצמות מן העצמים בין מב' בין מג'. ובפ\"ג דמקואות משנה ד' מכלי א' מב' מג' מצטרפין מד' אין מצטרפין יע\"ש. וברפ\"ק דידים מי רביעית נוטלין לידים לאחד אף לב' מחצי לוג אף לד' מלוג לה' ולעשרה אף למאה. ובפ\"ב דידים משנה ג' נוטלין ד' וה' זה בצד זה. ובפ\"ב דכלאים משנה ה' אימתי בזמן שהיו נטועות על ד' ד' או על ה' ה' כו' יע\"ש. ובפ\"ד דשביעית משנה ד' איזהו המדל אחד או שנים המחליק שלשה זה בצד זה. ובפרק ב' דכלאים משנה ט' היתה קרחת אחת או שתים זורעם חרדל שלשה לא יזרעם חרדל. ועיין בירושלמי פ\"ה דברכות אמתני' דהאומר על קן צפור יגיעו רחמיך א\"ר סימון בשם ריב\"ל שליח צבור שהשגיר ב' ג' ברכות אין מחזירין אותו והביאו הטור א\"ח סי' קנ\"ו יע\"ש. ובפ\"ט דאהלות משנה ט' בין עומדת בין מוטה על צדה בין אחת בין שתים:     סליקו להו הלכות לולב, שבח לבוחן כליות ולב: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,47 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Shofar,_Sukkah_and_Lulav",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעת מינים האלו שהן לולב והדס וערבה ואתרוג שהיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב וכו'.</b> (א\"ה דע דנסתפק הרב המחבר במי שקנה אתרוג בדמים יקרים מפני חשיבותו ובא אחר וגנבו ממנו אי מצי גנב פטר נפשיה בנתינת אתרוג אחר כשר א\"ד מצי א\"ל אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ויתבאר סברתו בזה בפי\"ו מהלכות מעשה הקרבנות דין ז' כי שם ביתו ע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עלתה חזזית עליו אם בשנים ושלשה מקומות פסול.</b> כתב מרן וז\"ל מעולם הוקשה לי בין בגמ' בין בפוסקים השתא שנים פסול שלשה מיבעיא ולא מצאתי לשום מחבר בזה דבר וצ\"ע ע\"כ. ודע דבפרק במה אשה (דף ס') תנן לא יצא האיש בסנדל המסומר כו' נשרו רוב מסמרותיו ונשתיירו בו ד' או ה' מותר ופריך בגמרא השתא חמשה שרי ארבעה מיבעיא. והקשו התוס' דבפ\"ק דסוכה (דף ב') גבי ר\"י מכשיר עד מ' ונ' אמה לא פריך השתא נ' מכשיר מ' מיבעיא וכן בריש אע\"פ גבי משהה אדם עם אשתו ב' וג' שנים בלא כתובה ולא פריך השתא ג' משהה ב' מבעיא. ותירצו בשם ר\"י דכל היכא דפשיטא ליה דבעי למימר אפילו טובא לא פריך אבל הכא ד' וה' ולא אפילו טובא דא\"כ התרת סנדל המסומר וכן בפרק בנות כותים (דף ל\"ח) גבי וכמה היא קשויה ר\"מ אומר אפילו מ' ונ' יום ופריך השתא נ' מקשה מ' מיבעיא דליכא למימר אפילו טובא דאין סברא שיחשב דם הקישוי מתחלת עבורה. ובר\"ש מפנין אפילו ד' וה' קופות פריך השתא ה' מפנין ד' מיבעיא משום דמשמע ליה דטפי לא שרינן משום טורח שבת כו'. וא\"ת דבפ' אע\"פ (דף ס') אמרינן תינוק יונק והולך אפילו ד' וה' שנים ולא פריך אע\"ג דהוי דוקא מדפריך התם מחבילתו על כתפו ומשני אידי ואידי חד שיעור וי\"ל הא בכחוש הא בבריא. והא דאמרינן בפרק הזרוע (דף קל\"ב) כהן טבח ב' וג' שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות אומר ר\"י דנקט ב' לרבי דאית ליה בפ' הבא על יבמתו דבתרי זמני הויא חזקה וג' לרשב\"ג זהו תורף דברי התוס'. והנה חילוק זה שכתבו התוס' דכל היכא דפשיטא ליה לתלמודא דבעי למימר אפילו טובא לא פריך, מלבד הראיות שהביאו לאמת חילוק זה יש להביא ראיה ממקום אחר והוא דבר\"פ בית שמאי (דף ק\"ז) תנן אמרו להם ב\"ה לב\"ש ממאנת והיא קטנה אפילו ד' וה' פעמים, ובפרק אלמנה נזונית (דף צ\"ז) תנן וחכ\"א מוכרת היא ואפילו ד' וה' פעמים. וברפ\"ד דב\"ק תנן שור שנגח ד' וה' שוורים זאח\"ז. ובפרק אלו מציאות (דף ל') תנן החזירה וברחה אפילו ד' וה' פעמים חייב להחזירה. ובר\"פ נגמר הדין תנן הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אותו אפילו ד' וה' פעמים. ובפרק שלוח הקן (דף קמ\"א) תנן שלחה והחזירה אפילו ד' וה' פעמים חייב. ודע דחילוק זה כתבוהו התוס' ביומא (דף כ\"ג) ד\"ה שתים ובפ\"ק דסוכה (דף ב') ד\"ה עד ובפרק בנות כותים (דף ל\"ז) ד\"ה ארבעים ובפרק אע\"פ (דף ס') ד\"ה רבי יהושע: אך חזות קשה ראיתי בדברי התוס' בפרק בנות כותים שכתבו וז\"ל ובפרק אע\"פ תינוק יונק אפילו ד' וה' שנים נמי לא דייק משום דלאו דוקא ה' אלא לפי צרכו כדאמר התם דאפילו חבילתו על כתיפו עכ\"ל. וכ\"כ התוס' בפ\"ק דסוכה. ובפ\"ב דיומא צידדו דאיכא למימר דפשיטא ליה דההיא דתינוק דה\"ה אפילו טובא. ומלבד שדבריהם סותרים למ\"ש בפרק במה אשה ובפ' אע\"פ מסוגית הגמרא דפרק אע\"פ נראה שהדבר מוכרח בעצמו בההיא דתינוק הוי דוקא עד חמש שנים אבל טפי לא מדפריך עליה דר' יהושע מדתניא ר' יהושע אומר אפילו חבילתו על כתיפו ומשני אידי ואידי חד שיעורא וכמ\"ש התוס' שם הכרח זה. ולא די לנו זה הצער אלא שהתוספות בפרק בנות כותים הכריחו דלאו דוקא ה' אלא אפילו טובא נמי מהך דאפילו חבילתו על כתיפו וזה דבר מתמיה וכעת צל\"ע: ודע שכתבו התוספות בפ\"ב דיומא דהא דפריך בגמ' בפרק אלמנה נזונית אההיא דאלמנה ששהתה ב' וג' שנים ולא תבעה מזונותיה השתא שתים איבדה שלש מיבעיא אע\"ג דהתם לאו דוקא דכ\"ש אם שהתה יותר דאבדה. י\"ל משום דהתם הוו ב' וג' זו ואצ\"ל זו והלכך פריך ליה וכן בסוף ב\"ק גבי לוקח מן הרועים ד' וה' צאן אבל לא ב' וג' פריך השתא ד' מזבין (ג') [ה'] מיבעיא התם נמי הוי זו ואצ\"ל זו ע\"כ וכ\"כ התוס' בריש סוכה יע\"ש: ול\"נ עוד לחלק דע\"כ לא אמרינן דהיכא דפשיטא לן דבעי למימר אפילו טובא דלא פריך אלא היכא דהשיעור דנקט אינו גדול לא למעלה ולא למטה כגון ההיא דריש סוכה וריש עירובין דרב יהודה מכשיר עד מ' ונ' אמה דשיעור זה דנקט ר\"י איננו גדול לא למעלה ולא למטה וכל הנהו דאייתינן לעיל הוו דכותיה אבל ההיא דפרק אלמנה נזונית דקתני ב' וג' שנים ואתא למעט פחות משתים דלא איבדה וכן ההיא דבסוף ב\"ק דאתא למעט דשלש אין לוקחין וא\"כ ע\"כ לישנא דדוקא נקט לא שייך לומר התם ואפילו טובא כדאמרי אינשי ודוק: עוד נראה לחלק דע\"כ לא אמרינן דהיכא דבעי למימר אפילו טובא דלא פריך אלא היכא דאם לא היה שונה כי אם החלוקה המחודשת הוה ס\"ד דעד כאן ותו לא כגון ההיא דפ' מפנין דאם היה שונה מפנין חמש קופות הוה ס\"ד דדוקא ה' אבל טפי לא משום טירחא וכדס\"ל לרב חסדא מש\"ה קאמר שמואל דלהכי נקט ד' וה' לומר לך אפילו טובא נמי ונקט ד' וה' כדאמרי אינשי ללמדנו אפילו טובא. וכן ההיא דר' יהודה דריש סוכה וריש עירובין אי הוה נקט ר\"י מכשיר אפילו עד נ' אפשר היה להעלות על הדעת דטפי מנ' אפילו ר' יהודה מודה דלא מהני להכי נקט מ' ונ' לומר לך ואפילו טובא נמי כדאמרי אינשי. וכן כל הנהו דכתבנו לעיל יש חדוש במה שלמדנו דאפילו טובא ומשום הכי נקט בלשונו כלשון בני אדם. אבל ההיא דפרק אלמנה נזונית וההיא דסוף ב\"ק אין שום חדוש כלל במה שלמדנו דאפילו טובא דכיון דבשתי שנים איבדה כתובתה כ\"ש טובא וכן כיון דד' לוקחים מן הרועה כ\"ש ה' וא\"כ לאיזה תכלית דברה תורה כלשון בני אדם וחילוק זה נכון הוא בעיני: ויש לדקדק כפי מ\"ש התוס' מהא דתנן בפ\"ב דפרה משנה ב' היו בה שתי שערות ר\"ע אומר אפילו ד' אפילו ה' והן מפוזרות יתלוש ר\"א אומר אפילו חמשים. ועיין בר\"פ האומנין (דף ע\"ו) ועד כמה שוכר עליהם עד מ' ונ' זוז ועיין בזה בדברי רבינו פ\"ט מהלכות שכירות בדין ד' ובמ\"ש ה\"ה שם. ועיין בפרק השוכר את הפועלים (דף צ\"ג) המשמר ד' וה' מקשאות ה\"ז לא ימלא כריסו מאחד מהן אלא מכל אחד ואחד אוכל לפי חשבון. ועיין בפרק אע\"פ (דף ס\"ב) דאמרינן התלמידים יוצאים לת\"ת ב' וג' שנים שלא ברשות, והרב בעל ב\"ח אה\"ע סי' ע\"ו נסתפק אם ב' וג' שנים דוקא ולא יותר או נימא דלאו דוקא דה\"ה טפי וכתב בשם מהרש\"ל דדוקא ג' שנים וב' דנקט לאורחא דמלתא ולכל היתר ג' שנים וכבר הביא דבריהם בעל חלקת מחוקק סי' ע\"ו יע\"ש. ובפרק ראשית הגז דף קל\"ו אמרינן היו לו שתי רחלות גזז והניח גזז והניח ב' וג' שנים אין מצטרפות. ובפ\"ב דחולין (דף ל') אר\"י אמר רב השוחט בב' וג' מקומות שחיטתו כשרה. ובפ\"ג דפאה משנה ב' תנן מודים חכמים לר\"מ בז��רע שבת או חרדל בב' וג' מקומות שנותן פאה מכל אחד ואחד עיין שם בתוי\"ט. ובפ\"ו דנדה (דף נ\"א) מייתי לה. ובפרק ט\"ו דשבת (דף קי\"ג) תנן מקפלין את הכלים אפילו ד' וה' פעמים. ובפרק ב' דסוכה (דף כ\"ז) וכמה אכילת עראי אמר ר' יוסף תרתי או תלת ביעי ועיין שם ברש\"י ותוס'. ובפ' קמא דסנהדרין (דף ט\"ז) זימנין אמר רב בבית דין אחד הוא דאין עושין הא בשנים או בג' בתי דינין עושין וזימנין אמר רב אפילו בשנים ושלשה בתי דינין לעולם אין עושין. ותו אמרינן התם אמר ר\"ל לא שנו אלא במקום אחד אבל בב' וג' מקומות עושין. ובר\"פ נגמר הדין (דף מ\"ב) ואפילו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אותו אפילו ד' וה' פעמים. ושם (בדף מ\"ג) תניא פעם ראשונה ושניה בין שיש ממש בדבריו בין שאין ממש בדבריו מחזירין אותו. ובפ\"ח דעירובין (דף פ\"ב) וכמה כבר ד' כבר ה'. וברפ\"ב דעירובין (דף י\"ח) תנן אפילו בת ה' כורין אפילו בת י' כורין. ובפ\"ג דשביעית משנה ג' ר\"י אומר אבני כתף כשמם כל שהן ניטלות ב' וג' על הכתף. ובפ\"ב דמעשרות משנה ה' אמר ר\"י מעשה בגנת ורדים שהיתה בירושלים והיו תאנים שלה נמכרות משלש ומארבע באיסר ולא הופרש מהם תרומה ומעשר מעולם. ובפ\"ב דערלה משנה י' תבלין ב' וג' שמות ממין אחד יע\"ש. ובפ\"ק דעדיות משנה ז' בש\"א רובע עצמות מן העצמים בין מב' בין מג'. ובפ\"ג דמקואות משנה ד' מכלי א' מב' מג' מצטרפין מד' אין מצטרפין יע\"ש. וברפ\"ק דידים מי רביעית נוטלין לידים לאחד אף לב' מחצי לוג אף לד' מלוג לה' ולעשרה אף למאה. ובפ\"ב דידים משנה ג' נוטלין ד' וה' זה בצד זה. ובפ\"ב דכלאים משנה ה' אימתי בזמן שהיו נטועות על ד' ד' או על ה' ה' כו' יע\"ש. ובפ\"ד דשביעית משנה ד' איזהו המדל אחד או שנים המחליק שלשה זה בצד זה. ובפרק ב' דכלאים משנה ט' היתה קרחת אחת או שתים זורעם חרדל שלשה לא יזרעם חרדל. ועיין בירושלמי פ\"ה דברכות אמתני' דהאומר על קן צפור יגיעו רחמיך א\"ר סימון בשם ריב\"ל שליח צבור שהשגיר ב' ג' ברכות אין מחזירין אותו והביאו הטור א\"ח סי' קנ\"ו יע\"ש. ובפ\"ט דאהלות משנה ט' בין עומדת בין מוטה על צדה בין אחת בין שתים:     סליקו להו הלכות לולב, שבח לבוחן כליות ולב: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות לולב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}