c1091c6c01beea49e979e9b8751ec8f3660f1f031ea8eced97faea098b9f32b5

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,250 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה בכורות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שהיוצא כו'. </b>מ\"ש רע\"ב וחלב האדם מותר. כשפורש אבל לא פירש אסור מדרבנן. <b>כתב</b> הרא\"ש דטעמא משום דאתי לאחלופי בבהמה טמאה. כיון דאין דרך לאכול בשר אדם. <b>ר\"ל</b> מן החי. ומן המת אסור גם בהנאה. <b>וטפי</b> הוה ליה. למימר דאתי לאחלופי בחלב בהמה טמאה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפריש טלה אחד לעצמו</b> צ\"ע מ\"ט לא אמרינן הכא נמי. אם בא לצאת ידי שמים חייב. כי ההיא דאיני יודע אם הלויתני שלהי קמא. ",
+                "<b>וי\"ל </b>שאני התם. דספק הבא בידי אדם הוא. שהרי נפל לו ספק בדעתו שמא ארע שהלוהו ושכח. מכלל שיש מקום לדבר. שיפול בו הספק. לכן לבו נוקפו משא\"כ כאן הוי ספק הבא בידי שמים. ואין לבו נוקפו כלל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בחיה</b> צבי ואיל. בקמץ היו\"ד כו'. אבל איל שהוא מין בהמה. כולם היו\"ד חרוק\"ה. אם לא באס\"ף תי\"ט. <b>טעות</b> כי לא תקמ\"ץ בו היו\"ד לעולם. אלא האל\"ף שלו נקמצת באס\"ף. ",
+                "<b>ולא בכוי</b> ש\"מ דאיכא כוי בדקה כמו בגסה. דאי לאו הכי צריכא למימר. וכ\"מ מדר\"א שהוא ספק (והיינו הנולד מצבי הבא על התישה. או מתיש הבא על הצביה) כדאמרינן לענין או\"ב. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פסק רע\"ב </b>אין הלכה כרשב\"ג. <b>צ\"ע</b> מ\"ט. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכ\"א אי אפשר</b> קשיא לי. נהי דכה\"ג לא אפשר לצמצם. מיהא אי איתא לדתני ההוא סבא (מנחות דלד\"א) האיכא לאשכוחי בשני ראשין כאחת. ואיתא לדר\"י הגלילי. ואמאי לא אשתמיט תנא לאשמועינן. <b>שמא</b> זהו שהביאו לר\"מ ז\"ל להשמיט דין בכור שיש לו שני ראשין לענין פדיון. כמ\"ש במקומו בס\"ד. ועיין ברכות הורי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בנות שלש ודאי לכהן</b> עשי\"ע (ספ\"א). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ותולש השער</b> עמ\"ש בס\"ד בהשמטת לחם שמים ח\"א פ\"ד דפאה. <b>וכתב</b> תי\"ט ז\"ל. ואיכא למידק אמאי תנן שער. דהא בצאן צמר מקרי. ",
+                "<b>לזה </b>אני אומר. לא של כל צאן קרוי צמר. כי של עזים נמי לא צמר הוא. אלא נוצה של עזים מקרי. וגם שער הוא. כמו דפרה ושור. אבל הא דקתני בזכר של רחלים. ושערו. היינו משום שאינו נגזז (לפי שבכור היה) ושערו. מגודל וארוך. לפיכך הוא מדולדל. הילכך קרי ליה שפיר שער. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פטור אתה</b> פירש\"י וזה שהאכילה לכלבים איהו דאפסיד אנפשיה. <b>עיין</b> חי\"ג בס\"ד. ",
+                "<b>שאתה מומחה</b> מ\"ש רע\"ב ברפ\"ג דסנהדרין דאפילו נשא ונתן ביד פטור. <b>נ\"ל</b> טעמא משום קנסא. שהיה לו ללמוד. שכל ישראל חייבין לידע המשניות. שהן פירוש התורה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנוטל שכר לדון כו' </b>דכתיב ראה למדתי אתכם מה אני בחנם כו'. <b>פשוט</b> שהוא הדין לכל הוראות של תורה שאין רשאי להורות בשכר. דזיל בתר טעמא. <b>ורבותא</b> נקט תנא לדון. אע\"ג דאית ביה דררא דממונא. ס\"ד כיון דנהנה בע\"ד מדבר שבממון. מהני נמי להדיין בשכר טרחיה. קמ\"ל. וק\"ו לשאר הוראה דאיסורא והתרא. ",
+                "<b>ועתי\"ט </b>ובתורת שוחד אפי' לזכות את הזכאי כו'. ",
+                "<b>יותר </b>מזה אמרו. אפילו שקיל מתרווייהו. אסיר אם אינו שכר בטלה דמוכח <b>ז\"ל</b> רע\"ב וברבני אשכנז ראיתי שערוריה שלא יבוש הרב לטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד. והעדים החותמים על הגט שני זהובים כו'. ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס. לפי שהוא יודע שאין נותנין גט בעירו שלא ברשותו. ונותן הגט בע\"כ צריך שיתן לו כל חפצו. וחושש אני לגט שהוא פסול דהא תנן הנוטל שכר לדון כו' עכ\"ל. <b>הרבה</b> לענות על רב. ולא ידענא למאי ניחוש לה (אם אמנם מ\"ש בשם רמ\"א שלא אמר כלום כו'. ואינו אלא למוד בעלמא. <b>זה</b> אינו מספיק לייפות כחא דהתרא. כי מה בכך שהוא למוד. הלא הלמוד בשכר כל עקרו אסור הוא. דהכי ילפינן מקרא אשר למדתי כו'. לכן עדיין צריכין אנו למודעי. ובמ\"ש בס\"ד מבואר היטב) האי לאו דינא הוא. וכי היכן מצינו בתורה שבכתב או שבע\"פ שמוטל על הרב ומורה. לסדר נתינת גטין. והלא מדינא דמתני' האיש כותב את גטו. ויכול לגרש את אשתו בינו לבינה. בפני עדים שירצה (ואפילו עדים לא כתיבי באורייתא. דלא איברו סהדי אלא לשיקרא). ואינה אלא תקנת חכמים מפני תקון העולם כדי שלא יקלקלנה. ואין כתיבת ונתינת גט בכלל דינים לגמרי. <b>אלא</b> אם ארעו ספקות בדיני גטין. והוצרכו לשאול את פי החכם. בזה ודאי נראה פשוט. שחייב לפסוק הדין ולהורות בחנם. בלי שום שכר. כדרך שאמרו בדיני ממונות ובהוראות איסורים כדלעיל. <b>וכן</b> לדון בין איש לאשתו. אם צריך להוציאה בגט. או לקיימה (וכן הדבר בהוראת קדושין. עגונות וזקוקות). ודיני נדה וכתמים משפט אחד להם. שמחויב המורה הבקי לדון להורות ולפסוק על פי התורה בלי שום שכר כסף עובר. אע\"פ שיצטרך להאריך העיון כפי עומק הענין. ",
+                "<b>משא\"כ </b>להתעכב בסדורו של גט כתיבתו ונתינתו. אין זה כלל מעסקי החכם (ולדבריו. גם הסופר יהא אסור לטול שכר כתיבה) רק מנהג הוא שנהגו בדורות אחרונים. למנוע נתינת גט אם לא ע\"פ חכם העיר ובפומבי. מפני חומר הענין שארז\"ל כל מי שאינו יודע בטיב גטין וקדושין אל יהא לו עסק עמהן. שיכול להרבות ממזרים בישראל לפיכך נהגו ישראל קדושים לתת הגט בפני הרב המורה דווקא. כדי להשמר מן המכשול. גם שאם יארעו בו ספיקות ועכובים. כשיצטרך הדבר לישאל שיהא החכם מזומן שם להודיעם איך להתנהג. שלא יתקלקל הגט ויבוא לידי שיהוי ועיכוב ודחוי ועיגון. ביחוד בדורות אחרונים שהוסיפו חומרות הרבה בנתינת ויצטרך להתעכב בסדור נתינת הגט כמה שעות. אין מן הדין והחיוב שיטריח עצמו הרב בעסק זה. שלא הטילה עליו תורה כלל. ובדין הוא שיטול שכרו משלם. שמתעכב בו לפעמים זמן רב ובטורח גדול. ובימי חכמי התלמוד מצאנו שהיו ממנין חכם מיוחד לסדר גטין. כדאמרינן רב אחי הוה ממונה אגטי. שהיה מסודר לדבר זה בלבד. מהטעם הנ\"ל. ולא היו מטילין עסק זה אפילו על חכם הממונה בעיר לדון ולהורות. כי אין זה מדבריו המוטלין עליו. (על זו וודאי ידוו כל הדוים. שידעתי גם בילדותי (לפני דורי זה בזקנותי. פשיטא לא אכשור דרי. עכשיו זוהי כל חכמתם וחריצותם) מרבני אשכנז זקנים. גם שהיו חסידים יושבים בתענית מדי יום ביום. ודבר זה היה להם כחיוב. לטול שכר על עיונם בהוראת שאלת נשים ואפילו שהיו עשירים. שרי להו מרייהו. כבר ראיתי מי מהם בספר שו\"ת שחיבר. שהפציר מאד לחתור דרך התר לאשה מוצאת דם כל פעם בבדיקה. הלך אחר שיחה נאה. כל המקל לו מגיד לו. ודחה בקנה רצוץ דברי האוסר. גם אל דבר חכם רופא ישראל לא שמע להחמיר. ונרגש כי רק נטיית דעתו אחר השכר עשתה זאת. כפי שהגידו לי אחרים. גם שמעתיו מפי חתנו. ואין צ\"ל מן אותם הממלאים כרסם בתענוגות ב\"א. ונטרפה דעתם בי\"ש ומ\"ד. שמלא מוחם. והיה יין וחליל משתיהם. וכחגים ינקופו כל ימיהם. וכל העולם דומה כמישור בעיניהם. בשכרם שאוכלים תדיר בעוה\"ז מפרי פי מעשה הודאותיהם. כענין אותו המאורע שבקד\"ח. אטו בשופטני עסקינן. אלה ודאי אין דיניהם דין. וכל מעשיהם בטלים וכלים בעשן מאליהם. ועשי\"ע ואג\"ב דפו\"ח גם בהשמטה) עליהם צוח הנביא כהניה במחיר יורו. (אע\"ג דאמרינן האי צ\"מ כל מילי דמתא עליה רמיין) כנ\"ז. וכי תעלה על דעתך שלא נטל שכר על מינויו זה. ולפ\"ד הרע\"ב אם היה נוטל שכר על זאת. גט שסדר בטל הוא ח\"ו. ישתקע הדבר. <b>הרי</b> אמרו אפילו בדין ועדות. אם היה זקן ומתבטל ממלאכתו. נותן לו שכר בטלתו. <b>איברא</b> בהא משמע דשפיר קאמר. שלא יעשה הרב עצמו כמוכס העומד מאליו. ושאין לו קצבה. אלא צריך להשוות בו המדה (וכענין ששנינו באילא. שהתירו לו חכמים ליטול ארבע איסרות בדקה וששה בגסה. אע\"ג דלא דמי. התם איכא חשדא. הכא ליכא חשדא. ונפיש בטירחא טובא) לעשות לו שכר דבר קצוב ע\"פ טובי העיר. כדי להתרחק מן הכיעור. וכדרך מנהג קהלות שבישראל. להעמיד שכר קצוב לרב. בעד סידור קידושין. מאי שנא הא מהא. ולא עלה ע\"ד אדם שיהא נקרא גזלן בשביל כך. ואע\"פ שאין בו צורך כל כך לרב ומורה. ולא טורח. ובע\"כ הוא דיהיב. עאכ\"ו בסדור גט. דמדעתיה יהיב ליה אגר טרחיה. מיראת העונש הגדול. שיוכל לבוא לנותן הגט. בלי השגחת הרב. שאין כאן בית מיחוש משום דררא דממונא. ודאיסורא. ושרי ליה מריה לרע\"ב שהפריז על המדה. להוציא לעז על גטין הראשונים דסדרו קמאי וקמאי דקמיה נגרי בני נגרא. ושקלי אגרא ופגרא. ולית דחש לה. אע\"פ שהמונע ומוותר על שכר טרחתו. כמו שהיה נוהג אמ\"ה זצ\"ל. בודאי שכרו אתו. ועליו תבוא ברכת טוב. וברוך שהצילני מזה. מ\"מ לא נמנעתי מללמד זכות בדבר אמת. כל זה ברור בעזה\"י. <b>אך</b> מ\"ש תי\"ט בשם מהרמ\"א לדחות דברי הרע\"ב. משום דסדור הגט אינו אלא למוד בעלמא. אין זה מספיק כלל. כי מה בכך שהוא למוד. הלא הלמוד כל עצמו. הוא שאסור בשכר. כדילפינן ראה למדתי אתכם. על כן אין זה בנותן טעם. <b>אכן</b> מ\"ש בעזה\"י מתוקן יפה. דשאני למוד תורה. מטורח ובעול במעשה בדבר הרשות. <b>הא</b> למה זה דומה. למי שצריך למעקה לתפלין למזוזה לסוכה ודומיהם. האם יצטרך ללכת ולהראות המעשה בפועל. ולהטריח עצמו בכך. ולעמוד עליהן עד שיצא כלי ובנין למעשהו. וכן הענין בכתיבת ס\"ת תפלין ומזוזות. מי יאמר להטיל שחובה על החכם והרב המורה. שילך ויעמוד על הסופרים. וישגיח עליהן שיהו נעשין כהלכתן. וכן אתה אומר בכל המצות המעשיות בכלל. שיש בהן טורח פעולה ויגיעה. שאין זה מוטל על הלומד תורה ומורה החכמה בלבד והידיעה (עם שבודאי צריך שיהא עינו ולבו על זה וכל כיוצא בו. לחוש לתקנת הצבור. שיזכו בתורה ובמצות. ושיהיו נשמרים מכל מכשול ושלא יצא דבר שאינו מתוקן מת\"י העוסקים במלאכת שמים. ע\"י חקירה ודרישה. אם עושים באמונה. זה ודאי מוטל עליו. ואמרינן (ערובין [מו\"ק ו' ע\"א]) ש\"מ צ\"מ במתא כל מיני דמתא עליה רמיין. אבל אינו מחויב לבטל מלמודו ללכת אצל העוסקים להספיק צרכי וכלי תשמישי המצ' לרבים ללמדם האומנות. אם לא לתלמידים היושבים לפניו ועוסקים באותן הלכות. אז ודאי הוא צריך ללמדם גם אופן עשיית תשמישי מצות וכל השייך להם ג\"כ. בלי מחיר כסף). ",
+                "<b>אולם </b>בעד כתיבת השו\"ת רשאי לטול כדי הוצאה הצריכה לתת לסופר להעתיק (שאין המורה מחויב להוציא על זה מכיסו כלום. רק על טרחתו בלבד אינו רשאי לקחת מאומה בשכרו. אלא לא ירויח ולא יפסיד). שגם בימי חכמי התלמוד היה קצוב שכר כתיבת פס\"ד בזוז (כסף מדינה) כדאיתא בבתרא (דקנ\"ה) שטרא דמר בזוזא. זה היה שכרו של סופר הב\"ד. ואם מרבים שכר לסופריהם וחזניהם ושמשים נענשים. כמ\"ש בבני שמואל (פב\"ב דנה\"א) <b>כללא</b> דמילתא. סדר כתיבת הגט ונתינתו בפועל. וכן נתינת קדושין. אין בזה שייכות לדין ולמוד. ומותר לקבל עליהן שכר כמה דבעי. רק שיהא מרצון הנותן. או ע\"פ מנהג בני העיר. <b>אמנם</b> להורות בשאלות וספקות הנולדות בין בדיני קדושין בין בדיני גטין כתובות חליצות והדומה להם. הכל חייב המורה ללמוד בחנם. ואסור לטול עליהן שכר כל שהוא. בין קצוב בין שאינו קצוב. במקומו ושלא במקומו. בזה אין ספק. אלא שבעו\"ה נתקלקלו הדורות. משרבו בעלי הנאה. נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם. ",
+                "<b>ועדיין </b>נשאר לבאר. מה טיבו של היתר שכר עדי גט. דלכאורה בהא שפיר קאמר רע\"ב. ומ\"ש האחרונים להתנצל בזה. אינו מתקבל בדעת הישר. <b>איברא</b> לכי מעיינת בה. משכחת דמשום שכר עדות נמי ליכא קפידא בגט. מידי הוא טעמא. דהנוטל שכר להעיד עדותו בטלה. אלא משום חשדא. משא\"כ האידנא בסתם גט הניתן בפומבי דלא שייך למחשדינהו כלל. אנן וכ\"ע סהדי. ולא אצטריכו הני. אלא ליחודי ולאזמוני להו. ומה טעם לא יטלו שכר בטולם. במקום שאין חשד ופקפוק לעז של שקר כל עיקר. <b>הא</b> ודאי שבקה למתניתין דמוקמא נפשה. בעדות דבר שבצינעא כה\"ג דווקא הוא דאסור לקבל שכר. <b>ואם</b> ידענו שנטל שכר להעיד. ואין אנו יודעין באמתת הדבר. דהיינו שיש מקום לספק בעדות זו הנחשדת. אז היא לבטלה. <b>משא\"כ</b> בגט הנסדר וניתן בפרהסיא. שאין שייכות לחשד. וזה דבר ברור בטעמו ועד לעצמו. ובזה א\"צ לדחוק כלל. ולית בה חששא. ",
+                "<b>גם </b>אין דומה הנוטל שכר להעיד מה שיודע כבר ואינו נוטל שכרו רק בשביל העדתו בלבד. זהו שאסרו. משא\"כ במקבלין שכר הליכה שהוזמנו לבוא לראות. ולידע. למען יוכלו להעיד כשיצטרכו לעדותן. שזה אינו נוטל שכר עדות. אך שכר טרחא שהולך ומתבטל. כדי לראות אמתת הענין. ",
+                "<b>ואמנם </b>לענין מ\"ש הר\"מ בפ\"ג מהל' ת\"ת. ובס\"ד המשנה פ\"ד דאבות. עמ\"ש בס\"ד שם בעץ אבות. באורך וברוחב. <b>אבל</b> האחרונים שהשיגו עליו. ערבבו שני ענינים נפרדים. רחוקים זה מזה מאד. לא יקבלו השואה. ",
+                "<b>מקלה </b>מלשון אשר קלם מלך בבל באש. "
+            ],
+            [
+                "<b>עורות של נקבה </b>ות\"ק סבר דילמא חתיך כו' וכי משיילי ליה מה חתוך זה. לפי שהחתוך ניכר שאינו דומה. <b>ונ\"ל</b> דה\"פ. דכי שיילי ליה. הא לא דמי חתוך זה למקום נקבות. הוא משיב עכברים אכלוה למקום הנקבות. ומפני שהיה מאוס בכך. חתכתי מקום אכילת עכברים. לפיכך אינו דומה. ואידך סבר. אפ\"ה מידע ידיע וק\"ל. ",
+                "<b>וצואי </b>נקטיה לרבותא. אע\"ג דהוה ליה טירחא. ",
+                "<b>ולא </b>מיבעיא צמר שמכבנין אותו למילת. שלא היה צואי מעולם. והיינו דלא קאמר מצואי. כדי לרמוז על שני מיני צמר בלשון קצרה. ",
+                "<b>גם </b>יש במשמעו. והיה צואי בשכבר. ועכשיו נתלבן. כמו שנמצאים רבים דוגמתו במקרא. כוי\"ו דוירד מעשות החטאת. קצפת ונחטא. וירום תולעים ויבאש. וכן ומצאון ווי\"ן נוספים. כמו ואיה וענה והדומים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רש\"א כו'. </b>כרע\"ב והלכה כר\"ש. <b>הכי</b> מוכח בגמרא בעובדא דההוא טבחא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ב\"ה מתירין </b>עמ\"ש שלהי פרקין בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>הצורם </b>עיין מטפחת (ח\"ב סכ\"ד). "
+            ],
+            [
+                "<b>היה בכור</b> איל מנגח כו'. לרש\"י. ",
+                "<b>לא </b>אדע מדוע איל. ולא שור נגח. ושמא אורחא דמילתא היא. כי שור המועד לנגח. מסוכן הוא. ואין אדם ערב לגשת אליו לבעוט בו. גם קשה לעשות בו מום בבעיטה. ",
+                "<b>רמ\"א החשוד ע\"ד </b>כו'. צריך לדעת ולזכור דכל חשוד דהכא. דאפניגו ביה אי מהימן לגבי אחריני. <b>היינו</b> דווקא שאינו חשוד רק על הנאת עצמו. דאע\"ג דחטא. ישראל הוא. ואיכא למימר אע\"ג דחשיד גבי דידיה לא חשיד להכשיל לאחרים. שאין אדם חוטא ולא לו. ומאן דפליג סבר כיון דנחשד על הדבר. והוא דבר קל בעיניו ומזלזל בו. תו לא מהימן עליה לגמרי. ושייך ביה חשדא אפילו לגבי אחריני. <b>אבל</b> במומר להכעיס. אף רק לדבר אחד. ודאי לכ\"ע לא מהימנינן ליה ביה. וכדקיי\"ל דכוותה גבי שחיטה. ודבר פשוט הוא. דלאו ברשיעי עסקינן הכא. אלא במאי דמורי ביה היתרא. דוק ותשכח. ולא תטעה ותשכח. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא ישחוט אלא ע\"פ מומחה </b>נראה דר\"י נמוקו עמו. בהא נמי. טעמא רבה אית בה. משום דאי שרית להו. אתו למשרי נמי מומין שאינן מובהקין. "
+            ],
+            [
+                "<b>מכרוהו </b> אבשר קאי. והגהה שבתי\"ט מוטעת. הוא בינה דייק. ולא דק. ",
+                "<b>מכרוהו לנכרים </b>כרע\"ב. וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרים. דבכור תמים אסור בהנאה. ",
+                "<b>משו\"ה </b>לא מיתני ליה ישלמו לו דמי טרפה בזול. כיון דהנאתו אסורה. הרי הם כאילו לא קבלו מאומה בעד הבשר שמכרו ממנו. ולא סגי דלא מהדר כל הדמים שלקח במכירה. <b>וכתי\"ט</b> ואני תמה. שאע\"פ שאסור בהנאה. אינו תופס דמיו כו'. ",
+                "<b>ואני </b>אומר לו יהי כדבריו. שאין הדמים שקבלו אסורים בהנאה. מ\"מ אין אלו דמי המקח. אלא כמתנה חשובים. וכהפקעת מלוה דנכרי דשריא. איך שיהא. הנך זוזי לאו דמי בשר הבכור נינהו. אלא מציאה הן. הילכך מיבעי ליה ודאי לאהדורי ללוקחים. דמי זבינא כוליה. על כל פנים. כך נ\"ל. <b>משו\"ה</b> לא תני ליה גבי בכור. כדפרישית אליבא דרע\"ב. וא\"צ לדחקו של תי\"ט. ",
+                "<b>וראיתי </b>בקרמ\"ז. שהשיב על דתי\"ט וז\"ל. לק\"מ. דאע\"ג דאינו תופס דמיו. מ\"מ לכתחלה אסור למכרו. ולא נחשדו ישראל על כך. ע\"כ. <b>ולא</b> ידע מאי קאמר. דהא במכרו עסקינן. דכוותה בבכור הלוקחים שמכרוהו לגוים. בחזקת בעל מום מוכרים אותו. ולא עבדי איסורא. אמאי לא תנייה. אם לא כדתי\"ט. שנהגו בו סלסול. או כדאמינא בס\"ד. <b>ורמ\"ז</b> לא ידע בשותא דמפרשים הכא. כד ניים ושכיב אמרה להך מילתא. ",
+                "<b>ועדיין </b>צריך לבאר. דמכל מקום גם מ\"ש תי\"ט. לפי שישראל קדושים. ומחבבים דבר שהיה עליו קדושה. שלא להאכילו לנכרי ולכלב. ",
+                "<b>לא </b>דייק. שאי אפשר לומר כך בהחלט. דהא תנן ב\"ה מתירין. לכתחלה הוא ודאי. ",
+                "<b>הא </b>אין לך לומר אלא כלשון הזה. דווקא להמנות נכרי עם ישראל לטפלו עמו. הוא דשרו ב\"ה. מיהא למכרו לגוי. לא שרו אליבא דכ\"ע. <b>ותדע</b> דהא בהדיא תנן חוץ מן הבכור כו' שאינו נמכר באטליז ולא נשקל בליטרא. הא קמן דאפילו למזבן לישראל לא מזלזלינן ביה כולי האי. ובן נח מדקדק אפילו על פחות מש\"פ. סתמיה מקפיד על המשקל ואזיל שקיל בליטרא. ואפילו לא תקיל ליה. הרי זה ��דאי חשוב כמוכרו באטליז. דמאי שנא. וזלזול גדול הוא זה. יותר ממוכרו לישראל באטליז. <b>לכך</b> נראה בעיני שזה שחשב התי\"ט שחדש דבר מדעתו. אינו סלסול רצוני וחפצי בלבד. ומשום מילתא דלא שכיחא. גרידא. אלא דינא דמתני' הוא. דכה\"ג ודאי זלזול גמור הוא דהוי. ",
+                "<b>ישלמו לו דמי הטרפה </b> שהיא נמכרת בזול. כלומר שכן דרך טרפה שנמכרת בזול. והא ודאי שאם מכרוהו ביוקר. שמחשבין כפי הדמים שקבלו. עכ\"ל תי\"ט. <b>ואף</b> שהוא אצלו ז\"ל ודאי לא ברירא לי כולי האי אע\"ג דלכאורה הכי הוא. כי היאך הלה עושה סחורה בפרתו של חברו. <b>מ\"מ</b> יש לומר. כיון דקנסוהו רבנן. ואפקרוהו אפילו לקרן הנאכל. השתא נמי דהדר ליה קרנא. מיהא טפי לא בעו לשלומי ליה. וזכו הלוקחים בשבח וריוח. כיון דעבד איסורא וחשב להכשילם. <b>ותו</b> הא דינא נמי הוא. מידי דהוה אמוכר יפות ונמצאו רעות. דלוקח יכול לחזור. לא מוכר (עמ\"ש בס\"ד שם). ",
+                "<b>א\"כ </b>תמה על עצמך. מצינו חוטא נשכר. אלא הכא נמי המקח קיים. קנו ומחזיר אונאה. וכי זבני. דידהו זבני. וברשותייהו אייקור. ואין לו אלא דמי טרפה. כן נראה יותר (עמש\"ל גדולה מזו) ומתניתין נמי דיקא. מדלא מפליג בדידה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הסחוס </b>ע\"ל תי\"ט בדל אוזן מתורגם חסחוס. <b>א\"כ</b> הה\"א שרשית. כמדומה ר\"ל. לפי שאותיות הגרון מתחלפות. או רוצה. שתהא הגרסא כאן במשנה ג\"כ חסחוס. בחי\"ת כפילה בתיבה. <b>ושניהם</b> לא יתכנו (אף אם ודאי נמצא בתלמוד לרוב). ה\"א וחי\"ת מתחלפין. לא שייך כאן גם בלתי ה\"א הידיעה יש כאן זרות כפול. <b>וא\"צ</b> לומר כן. כי אות הכפל נופלת (בין בראשית תיבה. בין באמצע תיבה) פעמים רבות. וסובלת חסרונה והשמטתה בעברית וארמית. בין במקרא. בין במשנה וגמרא. דוק ותשכח טובא. "
+            ],
+            [
+                "<b>שחור ונכנס בלבן </b>הכי גרסינן. ולא גרסינן ב\"פ בשחור. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חוטמו שנפגם כו'. </b>אבל נקבה מחיצה החולקת את החוטם. אינו מום. <b>תדע</b> שהרי נוקבין אותה לנוי. לתלות בו נזמי האף. ",
+                "<b>שפתו כו'. </b>כלומר חודה החיצון. <b>נראה</b> היינו מקום שכלה האודם. ומתחיל העור. "
+            ],
+            [
+                "<b>נפגם הזובן </b>אבל ניטל לא. וא\"ת. שהרי בטרפות אתה מוצא כן. בניטל הטחול. תי\"ט. ",
+                "<b>לא </b>דק. התם לא הדר חלים טחול. אלא אע\"פ שנטול הוא. ואינו חוזר לעולם. חיה היא הבהמה (ואפי' האדם בלי טחול. חי) וכאן דבר אחר הוא. צריך שיהא לה זובן. מידי הוא טעמא. אלא משום דהדר בריא. הילכך לא דמי לגמרי. ",
+                "<b>במוקדשין </b>לאפוקי בכור דקדיש מאליו (גם לא נכלל במוקדשין אלא נקבות. כמש\"ל (זבחים ספ\"ג) אע\"ג דמצוה נמי להקדישו בפה. משא\"כ בנקבה. לא משכחת לה. אלא מוקדשת בפה דווקא. "
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ל אלא ביצה אחת </b>עמ\"ש בס\"ד בספר אגרת בקורת. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יבלת </b>אפילו היא בלובן כו'. <b>לשון</b> רע\"ב. לקוח מפיר\"מ. <b>ותמיהא</b> דלא אתי כמסקנא דסוגיא דגמרא. ותי\"ט לא חלי ולא מרגיש. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאינו מגיע לערקוב</b> נראה שהעי\"ן תחת האל\"ף שבארכובה. אותיות הגרון מתחלפות. אלא לפי שיש בארכובה פרקים. לפיכך יחדו לזה שבאמצע הירך (כדמפרש ואזיל) משקל שם בפ\"ע. מ\"מ נגזר הוא ממנה. לפי שהוא חלק ידוע שבה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובעל יבלת. </b>פרע\"ב בלובן שבעין ואין בה שער. <b>וליתא</b> אליבא דסוגיא דגמרא. כמש\"ל מ\"י. ",
+                "<b>וזקן </b>עמ\"ש בס\"ד ליישב תמיהת התו' זבחים (דנ\"ט סוף ע\"ב) שנדחקו בחנם יע\"ש. ",
+                "<b>ושנעבדה בו עברה. </b>דת\"ר כו' והרע\"ב לא דקדק בלשונו. שמתחלה כתב שרבע את האשה. ואח\"כ שנרבע תי\"ט. <b>וי\"ל</b> דדייק שפיר. מילתא אגב אורחא קמ\"ל. לא שנא רבע. ל\"ש נרבע. מיפסל. <b>ואע\"ג</b> דהכא בזכר עסקינן. אתיא כי הא דכתיבנא פ\"ז דסנהדרין מ\"ד. דחייבין גם על הבהמה בשני משכבות. וה\"ה ברובע זכר דבהמה. דחייב. ונפסל לקרבן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואם יש לו כשר </b>קמ\"ל אפילו אינה אלא שטה אחת בלבד כשר. ואי מרישא. הו\"א אפילו יש לו הרבה. אלא שחסרה לו שטה. פסול. צריכא. ",
+                "<b>שגביניו שוכבים </b>שערות גביניו ארוכים ומוטלים על עיניו. כענין רבי יוחנן כדאיתא בגמרא שלהי קמא (גבי עובדא דר\"כ) ואיהו מחמת זקנה הוא דהוה ליה הכי. <b>וזקן</b> גרידא. אע\"ג דלא הוי בעל מום. אבל אם נולד בו כזה מחמת זקנה. נראה דהוי מום גמור. ואפילו בשנמצאו כך בבחור בעל מום הוא. ואע\"פ שיכול לספר אותם. ולקחת מהם מה שהוא יותר מהראוי להם. משמע דמ\"מ לא נקרא מום עובר בכך. הכי מוכח קצת סתמא דמתני'. מדלא מפלגא. ועדיין צ\"ע בחבור הר\"מ. שמא אם יוכל להסתפר ולחזור מראית עיניו גם זהו פסול החוזר להכשרו. ולא פסול אלא כל זמן ששוכבים ור\"י שאני דאזקין ליה טובא. וקשיא ליה. תספורת כה\"ג. "
+            ],
+            [
+                "<b>זוגדס </b>בתלמודא גריס זוגדם. <b>והוא</b> נוטריקון. שתי מלות. ר\"ל זוג דומה ושוה. ע\"פ רע\"ב המכוון ע\"ד סגי נהור. וק\"ל. <b>ולפי</b> גרסת הספר בסמ\"ך. יל\"פ מורכב מלשון ארמי ולטיני ר\"ל זוג דוס זוג. ידוע בלשון חכמים. מורה על דבר כפול. ודוס. הוא שלים בלע\"ז. ר\"ל זוג בלתי מתאחד. אבל הוא בעל זוג משונה. חלוק לשנים נפרדים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאזניו קטנות</b> אבל גדולות לא קתני. <b>ובפ\"ג</b> דלעיל (גבי בהמה. וכולן פוסלין באדם) תנינן נמי אזנו אחת קטנה ואחת גדולה. ואילו גדולות. לא שמעינן לגמרי. <b>וצ\"ע</b> דהא גבי אדם. אזנים גדולות. הן מגונות. ונחשבות מום אף להדיוט. יותר מקטנות. אדרבה נוי הוא להם. והגדולות הן כשל חמור. גם לא הודיעונו שעורן של קטנות. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא ביצה אחת</b> עמ\"ש בס\"ד באגרת בקורת. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין ארכובותיו נושקות זו לזו</b> לפירש\"י דלעיל בהעיקל. אע\"פ שאינן עקומות. זו אין צריך לומר זו קתני. <b>איברא</b> יש לפרש המקיש. לא מחמת עיקום. אלא כמו המתחרד. וכענין שכתוב וארכובתיה דא לדא נקשן. ",
+                "<b>השולט בשתי ידיו </b>דוק מנה. הא אטר. לכ\"ע הוי מומא. <b>וצ\"ע</b> אמאי לא תנייה בהדיא. ותני ושייריה לתנא דברייתא. מיהו מכללא משתמע שפיר. ",
+                "<b>ר' פוסל</b> נ\"מ טובא לכמה הלכתא בדאוריי' גם לענין חייב מיתה שייכא פלוגתייהו. ע\"פ הבונה. והלכה כחכמים בכ\"מ ועמו\"ק א\"ח (סכ\"ז) מאי דשייך תו להך פלוגתא. "
+            ],
+            [
+                "<b>וטרפה</b> ויש טרפות פסולין באדם ודאי. כגון חתוכת רגל. או יתרת רגל. וכן בכל היתרים וחסרים אבר שבגלוי. ",
+                "<b>אלא </b>דהנהו לאו משום טרפות מפסלי. אלא מתורת מומין שבגלוי. והכוונה כאן. על טרפה שבסתר בלבד. <b>אבל</b> כל שאר טרפות שבגלוי. נ\"ל שאין נמלטין מדין מומין. דוק ותשכח. כך נ\"ל מבלי עיון. ועדיין צריך בדיקה בספרים. ",
+                "<b>עד שידיר הנאה </b>והוא שידיר ע\"ד רבים שא\"ל התרה. כ\"פ רע\"ב צ\"ע. <b>ונ\"ל</b> שבוש. דלפום מאי דמסיק. דצריך לפרש הנדר. א\"צ שיד��ר עד\"ר. דלא צריכינן להכי. אלא למ\"ד א\"צ לפרט. ",
+                "<b>וראיתי </b>שגם בפי' הר\"מ כן הוא וממנו לוקח. ולא דק. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבא אחר הנפלים</b> אחר הנפל הו\"ל למימר. כדמסיים ואמר שיצא ראשו. לשון יחיד. <b>דילמא</b> קמ\"ל בהכי. אפילו אירע כמה זימני. דינא הכי. ",
+                "<b>שיצא ראשו חי</b> שהיו תואמים. אחד מהם לא כלו חדשיו. יצא ראשו חי. והחזירו. וקדמו אחיו ויצא <b>כגון</b> שהראשון הוציא ראשו סוף שמונה. ואחר יצא אחיו בתחלת תשעה. וכמ\"ד יולדת לתשעה. יולדת למקוטעין. <b>א\"נ</b> בנשתהה הולד אחר חברו. וכדאיתא בפ' המפלת. מעשה ונשתהה שלשה חדשים (וכדתנן נמי פ\"ב דכריתות). ",
+                "<b>איברא </b>לא ידענא מאי דוחקיה. אמאי לא מפרש כפשוטו בלא תאומים. שאפילו אח\"כ יצא כולו מת. וגם כבר הוציא ראשו חי. אעפ\"כ הבא אחריו בכור לנחלה. <b>ושמא</b> משום דקבעי לאשמועינן. דאפי' לא יצא אלא ראשו חי קודם אחיו. הבא אחריו אינו בכור לכהן. <b>וש\"מ</b> אע\"ג דאמרינן טפה אחת היא ונחלקה לשנים. <b>מ\"מ</b> אפשר להיות האחד כפל. והשני בן קיימא. שאפילו מת השני מיד אחר שנולד. הרי הוא בכור לנחלה (וכן נוחל ומנחיל בן יומו) דחשיב שפיר בן קיימא. ואין נמשך אחר אחיו כלל. <b>ומכאן</b> תשובה למ\"ש בי\"ד (סי' שע\"ד) בתאומים שמת אחד מהם תוך שלשים כו'. ",
+                "<b>ולאו </b>ק\"ו הוא. אם בבני יום אחד. אין האחד נגרר אחר חברו. בבן שלשים גמורות. לא כל שכן. ועמ\"ש שם בס\"ד במו\"ק. ולקמן מ\"ד. ",
+                "<b>בן שמונה חי</b> כתבתי במגדל. פשוט שחייב בפדיון. ",
+                "<b>והיוצא מחותך </b>לכאורה נראה. דהכא מיירי בבן שמונה. הוא דבראש לחוד לא סגי. כפירוש רע\"ב. <b>אבל</b> בן תשעה. הא פריש לעיל. דכי יצא ראשו. פוטר. ואפילו החזירו. <b>ודילמא</b> בנחתך במעי אמו. גרע. ",
+                "<b>עד שיפטרו </b>אקרא קאי. דאינו פוטר עד שיפטור רחם בישראל. <b>ולא</b> ידענא אמאי לא ידע מר. תי\"ט. לפרושי. <b>ודנקיט</b> תנא לשון רבים שיפטרו. אוולדי שפחה ונכרית קאי. ",
+                "<b>נתגיירה מעוברת כו'. </b>אותו ולד בכור לכהן. ולא לנחלה. דכיון דהורתו שלא בקדושה. לאו בר נחלה הוא. <b>ונראה</b> פשוט דאף הבא אחריו אינו בכור לנחלה. דהא לאו ראשית אונו הוא. ",
+                "<b>וה\"ה </b>דאפילו לידתו של ראשון שלא בקדושה. ועיין בגמרא. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא לנחלה</b> משמע דיוצא דופן חי. "
+            ],
+            [
+                "<b>נותן חמש סלעים</b> אע\"ג דהנולד בשני ראשין נותן עשרה סלעים לכהן. ולאפוקי מר\"י הגלילי. דפרק שני משנה ב'. ",
+                "<b>האב פטור</b> המע\"ה. <b>ש\"מ</b> בהדיא. דכי הוי ודאי בכור. חייב בפדיון. ואינו נחשב נפל. אע\"פ שאחיו התאום מת בחזקת נפל. אינו גורר את אחיו החי אחריו. דלא כש\"ע (י\"ד סימן שע\"ד) וטעות הוא שם ודאי. כמ\"ש גם האחרונים ז\"ל. והרי מכאן ראיה ברורה. עמש\"ל ריש פרקין בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>בתוך שלשים </b> כלומר בתוך שלשים ויום אחד כו' תי\"ט. <b>ולא</b> ראה משנה השנויה כאן להלן משנה ו'. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עד שיאמרו לו שלא נפדה </b>ה\"ג רש\"י. וקפריש דהכא לא שייך למימר עד שיביא כהן ראיה. דהא יכול לומר לו הבן. לכהן דעלמא יהביה אבא. ",
+                "<b>לכאורה </b>קשיא האי לישנא כחומץ לשיניים. דמי לא עסקינן דמייתי ראיה דלא יהיב. לשום כהן בעולם. בעדים דאמרי לא זזו ידינו מתוך ידו אחר שלשים עד שמת. והא לא קאמר אלא שיביא ראיה שלא נפדה כלל. <b>וגם</b> יכולני לומר שלא יוכל לדחות לכהן לומר לכה�� אחר נתן אבא. דילמא מיירי במכירי כהונה. שעשו את שאינו זוכה כזוכה. וכגבוי דמי ולכן לא יוכל לשנותו. <b>הילכך</b> מ\"מ איני רואה הכרח לדחות הגרסא האחרת. כמדומה שהיא הקדומה והמוחזקת. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי </b>עמ\"ש בס\"ד פ\"ק דחלה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא בראוי כבמוחזק</b> הא דקשיא לתי\"ט לישנא יתירא דכבמוחזק. מיושב עם מ\"ש רע\"ב לאתויי כו' וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>יחזיר לבני משפחה </b> עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (ס\"ג). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בבקר ובצאן </b>בזכרים ובנקבות. <b>ולא</b> אצטריך לפרושי. דבקר וצאן הכי משמע. "
+            ],
+            [
+                "<b>הירדן מפסיק</b> לפי מה שראיתי בדברי כותבי הארצות ימים ונהרות. אין רחבו של ירדן אלא חמשים אמה. "
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח או שנתן לו במתנה </b>בגמרא ילפינן לה. מדכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך. מה בניך אינו בלקיחה ובמתנה כו'. ",
+                "<b>תמיהא </b>לי טובא. למאי אצטריך להאי דוחקא יתירא. והאיכא ילפותא עדיפא. מעשר תעשר. בשני מעשרות הכתוב מדבר. אחד מעשר דגן. ואחד מעשר בהמה. דמהאי טעמא. אינו מתעשר הישן על החדש. <b>אי</b> הכי. מניה נגמר נמי פטורא דלקוח ומתנה. דמדאורייתא הני פטירי ממעשר דגן. דדרשינן זרעך ולא לקוח. ולא מיחייבי לקוח ומתנה במעשר דגן אלא מדרבנן. ולהא ודאי לא אתי קרא למעוטי. אם כן אמאי דחיק לאשכוחי קרא אחרינא דלא שייך ביה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שמתה אמו</b> עמ\"ש בס\"ד בחי' גמרא חולין (דלח\"ב) ובהגהותי לסהר\"מ בפ\"ג מהלכות אסורי מזבח. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלש גרנות </b>עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש ח\"א רפ\"ג דשקלים. ",
+                "<b>רמ\"א באחד באלול ר\"ה </b>וחמשה לפני ר\"ה וחמשה לאחר ר\"ה. אין מצטרפין. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פטורים </b>עתי\"ט ובשי\"ע (סקנ\"ח). ",
+                "<b>המעושרים </b>גם המנויין קרויין מעושרין לעיל. דתנן שמנאם רבוצים כו' ה\"א מעושרים. לפי שגם הם מקבלי פעולת העישור. וכענין תבואה המעושרת. ",
+                "<b>מן המעושרים לתוכן</b> כההיא דתנן לעיל. לא סקרו בסיקרא. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,248 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Bekhorot",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שהיוצא כו'. </b>מ\"ש רע\"ב וחלב האדם מותר. כשפורש אבל לא פירש אסור מדרבנן. <b>כתב</b> הרא\"ש דטעמא משום דאתי לאחלופי בבהמה טמאה. כיון דאין דרך לאכול בשר אדם. <b>ר\"ל</b> מן החי. ומן המת אסור גם בהנאה. <b>וטפי</b> הוה ליה. למימר דאתי לאחלופי בחלב בהמה טמאה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפריש טלה אחד לעצמו</b> צ\"ע מ\"ט לא אמרינן הכא נמי. אם בא לצאת ידי שמים חייב. כי ההיא דאיני יודע אם הלויתני שלהי קמא. ",
+                "<b>וי\"ל </b>שאני התם. דספק הבא בידי אדם הוא. שהרי נפל לו ספק בדעתו שמא ארע שהלוהו ושכח. מכלל שיש מקום לדבר. שיפול בו הספק. לכן לבו נוקפו משא\"כ כאן הוי ספק הבא בידי שמים. ואין לבו נוקפו כלל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בחיה</b> צבי ואיל. בקמץ היו\"ד כו'. אבל איל שהוא מין בהמה. כולם היו\"ד חרוק\"ה. אם לא באס\"ף תי\"ט. <b>טעות</b> כי לא תקמ\"ץ בו היו\"ד לעולם. אלא האל\"ף שלו נקמצת באס\"ף. ",
+                "<b>ולא בכוי</b> ש\"מ דאיכא כוי בדקה כמו בגסה. דאי לאו הכי צריכא למימר. וכ\"מ מדר\"א שהוא ספק (והיינו הנולד מצבי הבא על התישה. או מתיש הבא על הצביה) כדאמרינן לענין או\"ב. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פסק רע\"ב </b>אין הלכה כרשב\"ג. <b>צ\"ע</b> מ\"ט. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכ\"א אי אפשר</b> קשיא לי. נהי דכה\"ג לא אפשר לצמצם. מיהא אי איתא לדתני ההוא סבא (מנחות דלד\"א) האיכא לאשכוחי בשני ראשין כאחת. ואיתא לדר\"י הגלילי. ואמאי לא אשתמיט תנא לאשמועינן. <b>שמא</b> זהו שהביאו לר\"מ ז\"ל להשמיט דין בכור שיש לו שני ראשין לענין פדיון. כמ\"ש במקומו בס\"ד. ועיין ברכות הורי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בנות שלש ודאי לכהן</b> עשי\"ע (ספ\"א). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ותולש השער</b> עמ\"ש בס\"ד בהשמטת לחם שמים ח\"א פ\"ד דפאה. <b>וכתב</b> תי\"ט ז\"ל. ואיכא למידק אמאי תנן שער. דהא בצאן צמר מקרי. ",
+                "<b>לזה </b>אני אומר. לא של כל צאן קרוי צמר. כי של עזים נמי לא צמר הוא. אלא נוצה של עזים מקרי. וגם שער הוא. כמו דפרה ושור. אבל הא דקתני בזכר של רחלים. ושערו. היינו משום שאינו נגזז (לפי שבכור היה) ושערו. מגודל וארוך. לפיכך הוא מדולדל. הילכך קרי ליה שפיר שער. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פטור אתה</b> פירש\"י וזה שהאכילה לכלבים איהו דאפסיד אנפשיה. <b>עיין</b> חי\"ג בס\"ד. ",
+                "<b>שאתה מומחה</b> מ\"ש רע\"ב ברפ\"ג דסנהדרין דאפילו נשא ונתן ביד פטור. <b>נ\"ל</b> טעמא משום קנסא. שהיה לו ללמוד. שכל ישראל חייבין לידע המשניות. שהן פירוש התורה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנוטל שכר לדון כו' </b>דכתיב ראה למדתי אתכם מה אני בחנם כו'. <b>פשוט</b> שהוא הדין לכל הוראות של תורה שאין רשאי להורות בשכר. דזיל בתר טעמא. <b>ורבותא</b> נקט תנא לדון. אע\"ג דאית ביה דררא דממונא. ס\"ד כיון דנהנה בע\"ד מדבר שבממון. מהני נמי להדיין בשכר טרחיה. קמ\"ל. וק\"ו לשאר הוראה דאיסורא והתרא. ",
+                "<b>ועתי\"ט </b>ובתורת שוחד אפי' לזכות את הזכאי כו'. ",
+                "<b>יותר </b>מזה אמרו. אפילו שקיל מתרווייהו. אסיר אם אינו שכר בטלה דמוכח <b>ז\"ל</b> רע\"ב וברבני אשכנז ראיתי שערוריה שלא יבוש הרב לטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד. והעדים החותמים על הגט שני זהובים כו'. ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס. לפי שהוא יודע שאין נותנין גט בעירו שלא ברשותו. ונותן הגט בע\"כ צריך שיתן לו כל חפצו. וחושש אני לגט שהוא פסול דהא תנן הנוטל שכר לדון כו' עכ\"ל. <b>הרבה</b> לענות על רב. ולא ידענא למאי ניחוש לה (אם אמנם מ\"ש בשם רמ\"א שלא אמר כלום כו'. ואינו אלא למוד בעלמא. <b>זה</b> אינו מספיק לייפות כחא דהתרא. כי מה בכך שהוא למוד. הלא הלמוד בשכר כל עקרו אסור הוא. דהכי ילפינן מקרא אשר למדתי כו'. לכן עדיין צריכין אנו למודעי. ובמ\"ש בס\"ד מבואר היטב) האי לאו דינא הוא. וכי היכן מצינו בתורה שבכתב או שבע\"פ שמוטל על הרב ומורה. לסדר נתינת גטין. והלא מדינא דמתני' האיש כותב את גטו. ויכול לגרש את אשתו בינו לבינה. בפני עדים שירצה (ואפילו עדים לא כתיבי באורייתא. דלא איברו סהדי אלא לשיקרא). ואינה אלא תקנת חכמים מפני תקון העולם כדי שלא יקלקלנה. ואין כתיבת ונתינת גט בכלל דינים לגמרי. <b>אלא</b> אם ארעו ספקות בדיני גטין. והוצרכו לשאול את פי החכם. בזה ודאי נראה פשוט. שחייב לפסוק הדין ולהורות בחנם. בלי שום שכר. כדרך שאמרו בדיני ממונות ובהוראות איסורים כדלעיל. <b>וכן</b> לדון בין איש לאשתו. אם צריך להוציאה בגט. או לקיימה (וכן הדבר בהוראת קדושין. עגונות וזקוקות). ודיני נדה וכתמים משפט אחד להם. שמחויב המורה הבקי לדון להורות ולפסוק על פי התורה בלי שום שכר כסף עובר. אע\"פ שיצטרך להאריך העיון כפי עומק הענין. ",
+                "<b>משא\"כ </b>להתעכב בסדורו של גט כתיבתו ונתינתו. אין זה כלל מעסקי החכם (ולדבריו. גם הסופר יהא אסור לטול שכר כתיבה) רק מנהג הוא שנהגו בדורות אחרונים. למנוע נתינת גט אם לא ע\"פ חכם העיר ובפומבי. מפני חומר הענין שארז\"ל כל מי שאינו יודע בטיב גטין וקדושין אל יהא לו עסק עמהן. שיכול להרבות ממזרים בישראל לפיכך נהגו ישראל קדושים לתת הגט בפני הרב המורה דווקא. כדי להשמר מן המכשול. גם שאם יארעו בו ספיקות ועכובים. כשיצטרך הדבר לישאל שיהא החכם מזומן שם להודיעם איך להתנהג. שלא יתקלקל הגט ויבוא לידי שיהוי ועיכוב ודחוי ועיגון. ביחוד בדורות אחרונים שהוסיפו חומרות הרבה בנתינת ויצטרך להתעכב בסדור נתינת הגט כמה שעות. אין מן הדין והחיוב שיטריח עצמו הרב בעסק זה. שלא הטילה עליו תורה כלל. ובדין הוא שיטול שכרו משלם. שמתעכב בו לפעמים זמן רב ובטורח גדול. ובימי חכמי התלמוד מצאנו שהיו ממנין חכם מיוחד לסדר גטין. כדאמרינן רב אחי הוה ממונה אגטי. שהיה מסודר לדבר זה בלבד. מהטעם הנ\"ל. ולא היו מטילין עסק זה אפילו על חכם הממונה בעיר לדון ולהורות. כי אין זה מדבריו המוטלין עליו. (על זו וודאי ידוו כל הדוים. שידעתי גם בילדותי (לפני דורי זה בזקנותי. פשיטא לא אכשור דרי. עכשיו זוהי כל חכמתם וחריצותם) מרבני אשכנז זקנים. גם שהיו חסידים יושבים בתענית מדי יום ביום. ודבר זה היה להם כחיוב. לטול שכר על עיונם בהוראת שאלת נשים ואפילו שהיו עשירים. שרי להו מרייהו. כבר ראיתי מי מהם בספר שו\"ת שחיבר. שהפציר מאד לחתור דרך התר לאשה מוצאת דם כל פעם בבדיקה. הלך אחר שיחה נאה. כל המקל לו מגיד לו. ודחה בקנה רצוץ דברי האוסר. גם אל דבר חכם רופא ישראל לא שמע להחמיר. ונרגש כי רק נטיית דעתו אחר השכר עשתה זאת. כפי שהגידו לי אחרים. גם שמעתיו מפי חתנו. ואין צ\"ל מן אותם הממלאים כרסם בתענוגות ב\"א. ונטרפה דעתם בי\"ש ומ\"ד. שמלא מוחם. והיה יין וחליל משתיהם. וכחגים ינקופו כל ימיהם. וכל העולם דומה כמישור בעיניהם. בשכרם שאוכלים תדיר בעוה\"ז מפרי פי מעשה הודאותיהם. כענין אותו המאורע שבקד\"ח. אטו בשופטני עסקינן. אלה ודאי אין דיניהם דין. וכל מעשיהם בטלים וכלים בעשן מאליהם. ועשי\"ע ואג\"ב דפו\"ח גם בהשמטה) עליהם צוח הנביא כהניה במחיר יורו. (אע\"ג דאמרינן האי צ\"מ כל מילי דמתא עליה רמיין) כנ\"ז. וכי תעלה על דעתך שלא נטל שכר על מינויו זה. ולפ\"ד הרע\"ב אם היה נוטל שכר על זאת. גט שסדר בטל הוא ח\"ו. ישתקע הדבר. <b>הרי</b> אמרו אפילו בדין ועדות. אם היה זקן ומתבטל ממלאכתו. נותן לו שכר בטלתו. <b>איברא</b> בהא משמע דשפיר קאמר. שלא יעשה הרב עצמו כמוכס העומד מאליו. ושאין לו קצבה. אלא צריך להשוות בו המדה (וכענין ששנינו באילא. שהתירו לו חכמים ליטול ארבע איסרות בדקה וששה בגסה. אע\"ג דלא דמי. התם איכא חשדא. הכא ליכא חשדא. ונפיש בטירחא טובא) לעשות לו שכר דבר קצוב ע\"פ טובי העיר. כדי להתרחק מן הכיעור. וכדרך מנהג קהלות שבישראל. להעמיד שכר קצוב לרב. בעד סידור קידושין. מאי שנא הא מהא. ולא עלה ע\"ד אדם שיהא נקרא גזלן בשביל כך. ואע\"פ שאין בו צורך כל כך לרב ומורה. ולא טורח. ובע\"כ הוא דיהיב. עאכ\"ו בסדור גט. דמדעתיה יהיב ליה אגר טרחיה. מיראת העונש הגדול. שיוכל לבוא לנותן הגט. בלי השגחת הרב. שאין כאן בית מיחוש משום דררא דממונא. ודאיסורא. ושרי ליה מריה לרע\"ב שהפריז על המדה. להוציא לעז על גטין הראשונים דסדרו קמאי וקמאי דקמיה נגרי בני נגרא. ושקלי אגרא ופגרא. ולית דחש לה. אע\"פ שהמונע ומוותר על שכר טרחתו. כמו שהיה נוהג אמ\"ה זצ\"ל. בודאי שכרו אתו. ועליו תבוא ברכת טוב. וברוך שהצילני מזה. מ\"מ לא נמנעתי מללמד זכות בדבר אמת. כל זה ברור בעזה\"י. <b>אך</b> מ\"ש תי\"ט בשם מהרמ\"א לדחות דברי הרע\"ב. משום דסדור הגט אינו אלא למוד בעלמא. אין זה מספיק כלל. כי מה בכך שהוא למוד. הלא הלמוד כל עצמו. הוא שאסור בשכר. כדילפינן ראה למדתי אתכם. על כן אין זה בנותן טעם. <b>אכן</b> מ\"ש בעזה\"י מתוקן יפה. דשאני למוד תורה. מטורח ובעול במעשה בדבר הרשות. <b>הא</b> למה זה דומה. למי שצריך למעקה לתפלין למזוזה לסוכה ודומיהם. האם יצטרך ללכת ולהראות המעשה בפועל. ולהטריח עצמו בכך. ולעמוד עליהן עד שיצא כלי ובנין למעשהו. וכן הענין בכתיבת ס\"ת תפלין ומזוזות. מי יאמר להטיל שחובה על החכם והרב המורה. שילך ויעמוד על הסופרים. וישגיח עליהן שיהו נעשין כהלכתן. וכן אתה אומר בכל המצות המעשיות בכלל. שיש בהן טורח פעולה ויגיעה. שאין זה מוטל על הלומד תורה ומורה החכמה בלבד והידיעה (עם שבודאי צריך שיהא עינו ולבו על זה וכל כיוצא בו. לחוש לתקנת הצבור. שיזכו בתורה ובמצות. ושיהיו נשמרים מכל מכשול ושלא יצא דבר שאינו מתוקן מת\"י העוסקים במלאכת שמים. ע\"י חקירה ודרישה. אם עושים באמונה. זה ודאי מוטל עליו. ואמרינן (ערובין [מו\"ק ו' ע\"א]) ש\"מ צ\"מ במתא כל מיני דמתא עליה רמיין. אבל אינו מחויב לבטל מלמודו ללכת אצל העוסקים להספיק צרכי וכלי תשמישי המצ' לרבים ללמדם האומנות. אם לא לתלמידים היושבים לפניו ועוסקים באותן הלכות. אז ודאי הוא צריך ללמדם גם אופן עשיית תשמישי מצות וכל השייך להם ג\"כ. בלי מחיר כסף). ",
+                "<b>אולם </b>בעד כתיבת השו\"ת רשאי לטול כדי הוצאה הצריכה לתת לסופר להעתיק (שאין המורה מחויב להוציא על זה מכיסו כלום. רק על טרחתו בלבד אינו רשאי לקחת מאומה בשכרו. אלא לא ירויח ולא יפסיד). שגם בימי ��כמי התלמוד היה קצוב שכר כתיבת פס\"ד בזוז (כסף מדינה) כדאיתא בבתרא (דקנ\"ה) שטרא דמר בזוזא. זה היה שכרו של סופר הב\"ד. ואם מרבים שכר לסופריהם וחזניהם ושמשים נענשים. כמ\"ש בבני שמואל (פב\"ב דנה\"א) <b>כללא</b> דמילתא. סדר כתיבת הגט ונתינתו בפועל. וכן נתינת קדושין. אין בזה שייכות לדין ולמוד. ומותר לקבל עליהן שכר כמה דבעי. רק שיהא מרצון הנותן. או ע\"פ מנהג בני העיר. <b>אמנם</b> להורות בשאלות וספקות הנולדות בין בדיני קדושין בין בדיני גטין כתובות חליצות והדומה להם. הכל חייב המורה ללמוד בחנם. ואסור לטול עליהן שכר כל שהוא. בין קצוב בין שאינו קצוב. במקומו ושלא במקומו. בזה אין ספק. אלא שבעו\"ה נתקלקלו הדורות. משרבו בעלי הנאה. נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם. ",
+                "<b>ועדיין </b>נשאר לבאר. מה טיבו של היתר שכר עדי גט. דלכאורה בהא שפיר קאמר רע\"ב. ומ\"ש האחרונים להתנצל בזה. אינו מתקבל בדעת הישר. <b>איברא</b> לכי מעיינת בה. משכחת דמשום שכר עדות נמי ליכא קפידא בגט. מידי הוא טעמא. דהנוטל שכר להעיד עדותו בטלה. אלא משום חשדא. משא\"כ האידנא בסתם גט הניתן בפומבי דלא שייך למחשדינהו כלל. אנן וכ\"ע סהדי. ולא אצטריכו הני. אלא ליחודי ולאזמוני להו. ומה טעם לא יטלו שכר בטולם. במקום שאין חשד ופקפוק לעז של שקר כל עיקר. <b>הא</b> ודאי שבקה למתניתין דמוקמא נפשה. בעדות דבר שבצינעא כה\"ג דווקא הוא דאסור לקבל שכר. <b>ואם</b> ידענו שנטל שכר להעיד. ואין אנו יודעין באמתת הדבר. דהיינו שיש מקום לספק בעדות זו הנחשדת. אז היא לבטלה. <b>משא\"כ</b> בגט הנסדר וניתן בפרהסיא. שאין שייכות לחשד. וזה דבר ברור בטעמו ועד לעצמו. ובזה א\"צ לדחוק כלל. ולית בה חששא. ",
+                "<b>גם </b>אין דומה הנוטל שכר להעיד מה שיודע כבר ואינו נוטל שכרו רק בשביל העדתו בלבד. זהו שאסרו. משא\"כ במקבלין שכר הליכה שהוזמנו לבוא לראות. ולידע. למען יוכלו להעיד כשיצטרכו לעדותן. שזה אינו נוטל שכר עדות. אך שכר טרחא שהולך ומתבטל. כדי לראות אמתת הענין. ",
+                "<b>ואמנם </b>לענין מ\"ש הר\"מ בפ\"ג מהל' ת\"ת. ובס\"ד המשנה פ\"ד דאבות. עמ\"ש בס\"ד שם בעץ אבות. באורך וברוחב. <b>אבל</b> האחרונים שהשיגו עליו. ערבבו שני ענינים נפרדים. רחוקים זה מזה מאד. לא יקבלו השואה. ",
+                "<b>מקלה </b>מלשון אשר קלם מלך בבל באש. "
+            ],
+            [
+                "<b>עורות של נקבה </b>ות\"ק סבר דילמא חתיך כו' וכי משיילי ליה מה חתוך זה. לפי שהחתוך ניכר שאינו דומה. <b>ונ\"ל</b> דה\"פ. דכי שיילי ליה. הא לא דמי חתוך זה למקום נקבות. הוא משיב עכברים אכלוה למקום הנקבות. ומפני שהיה מאוס בכך. חתכתי מקום אכילת עכברים. לפיכך אינו דומה. ואידך סבר. אפ\"ה מידע ידיע וק\"ל. ",
+                "<b>וצואי </b>נקטיה לרבותא. אע\"ג דהוה ליה טירחא. ",
+                "<b>ולא </b>מיבעיא צמר שמכבנין אותו למילת. שלא היה צואי מעולם. והיינו דלא קאמר מצואי. כדי לרמוז על שני מיני צמר בלשון קצרה. ",
+                "<b>גם </b>יש במשמעו. והיה צואי בשכבר. ועכשיו נתלבן. כמו שנמצאים רבים דוגמתו במקרא. כוי\"ו דוירד מעשות החטאת. קצפת ונחטא. וירום תולעים ויבאש. וכן ומצאון ווי\"ן נוספים. כמו ואיה וענה והדומים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רש\"א כו'. </b>כרע\"ב והלכה כר\"ש. <b>הכי</b> מוכח בגמרא בעובדא דההוא טבחא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ב\"ה מתירין </b>עמ\"ש שלהי פרקין בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>הצורם </b>עיין מטפחת (ח\"ב סכ\"ד). "
+            ],
+            [
+                "<b>היה בכור</b> איל מנגח כו'. לרש\"י. ",
+                "<b>לא </b>אדע מדוע איל. ולא שור נגח. ושמא אורחא דמילתא היא. כי שור המועד לנגח. מסוכן הוא. ואין אדם ערב לגשת אליו לבעוט בו. גם קשה לעשות בו מום בבעיטה. ",
+                "<b>רמ\"א החשוד ע\"ד </b>כו'. צריך לדעת ולזכור דכל חשוד דהכא. דאפניגו ביה אי מהימן לגבי אחריני. <b>היינו</b> דווקא שאינו חשוד רק על הנאת עצמו. דאע\"ג דחטא. ישראל הוא. ואיכא למימר אע\"ג דחשיד גבי דידיה לא חשיד להכשיל לאחרים. שאין אדם חוטא ולא לו. ומאן דפליג סבר כיון דנחשד על הדבר. והוא דבר קל בעיניו ומזלזל בו. תו לא מהימן עליה לגמרי. ושייך ביה חשדא אפילו לגבי אחריני. <b>אבל</b> במומר להכעיס. אף רק לדבר אחד. ודאי לכ\"ע לא מהימנינן ליה ביה. וכדקיי\"ל דכוותה גבי שחיטה. ודבר פשוט הוא. דלאו ברשיעי עסקינן הכא. אלא במאי דמורי ביה היתרא. דוק ותשכח. ולא תטעה ותשכח. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא ישחוט אלא ע\"פ מומחה </b>נראה דר\"י נמוקו עמו. בהא נמי. טעמא רבה אית בה. משום דאי שרית להו. אתו למשרי נמי מומין שאינן מובהקין. "
+            ],
+            [
+                "<b>מכרוהו </b> אבשר קאי. והגהה שבתי\"ט מוטעת. הוא בינה דייק. ולא דק. ",
+                "<b>מכרוהו לנכרים </b>כרע\"ב. וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרים. דבכור תמים אסור בהנאה. ",
+                "<b>משו\"ה </b>לא מיתני ליה ישלמו לו דמי טרפה בזול. כיון דהנאתו אסורה. הרי הם כאילו לא קבלו מאומה בעד הבשר שמכרו ממנו. ולא סגי דלא מהדר כל הדמים שלקח במכירה. <b>וכתי\"ט</b> ואני תמה. שאע\"פ שאסור בהנאה. אינו תופס דמיו כו'. ",
+                "<b>ואני </b>אומר לו יהי כדבריו. שאין הדמים שקבלו אסורים בהנאה. מ\"מ אין אלו דמי המקח. אלא כמתנה חשובים. וכהפקעת מלוה דנכרי דשריא. איך שיהא. הנך זוזי לאו דמי בשר הבכור נינהו. אלא מציאה הן. הילכך מיבעי ליה ודאי לאהדורי ללוקחים. דמי זבינא כוליה. על כל פנים. כך נ\"ל. <b>משו\"ה</b> לא תני ליה גבי בכור. כדפרישית אליבא דרע\"ב. וא\"צ לדחקו של תי\"ט. ",
+                "<b>וראיתי </b>בקרמ\"ז. שהשיב על דתי\"ט וז\"ל. לק\"מ. דאע\"ג דאינו תופס דמיו. מ\"מ לכתחלה אסור למכרו. ולא נחשדו ישראל על כך. ע\"כ. <b>ולא</b> ידע מאי קאמר. דהא במכרו עסקינן. דכוותה בבכור הלוקחים שמכרוהו לגוים. בחזקת בעל מום מוכרים אותו. ולא עבדי איסורא. אמאי לא תנייה. אם לא כדתי\"ט. שנהגו בו סלסול. או כדאמינא בס\"ד. <b>ורמ\"ז</b> לא ידע בשותא דמפרשים הכא. כד ניים ושכיב אמרה להך מילתא. ",
+                "<b>ועדיין </b>צריך לבאר. דמכל מקום גם מ\"ש תי\"ט. לפי שישראל קדושים. ומחבבים דבר שהיה עליו קדושה. שלא להאכילו לנכרי ולכלב. ",
+                "<b>לא </b>דייק. שאי אפשר לומר כך בהחלט. דהא תנן ב\"ה מתירין. לכתחלה הוא ודאי. ",
+                "<b>הא </b>אין לך לומר אלא כלשון הזה. דווקא להמנות נכרי עם ישראל לטפלו עמו. הוא דשרו ב\"ה. מיהא למכרו לגוי. לא שרו אליבא דכ\"ע. <b>ותדע</b> דהא בהדיא תנן חוץ מן הבכור כו' שאינו נמכר באטליז ולא נשקל בליטרא. הא קמן דאפילו למזבן לישראל לא מזלזלינן ביה כולי האי. ובן נח מדקדק אפילו על פחות מש\"פ. סתמיה מקפיד על המשקל ואזיל שקיל בליטרא. ואפילו לא תקיל ליה. הרי זה ודאי חשוב כמוכרו באטליז. דמאי שנא. וזלזול גדול הוא זה. יותר ממוכרו לישראל באטליז. <b>לכך</b> נראה בעיני שזה שחשב התי\"ט שחדש דבר מדעתו. אינו סלסול רצוני וחפצי בלבד. ומשום מילתא דלא שכיחא. גרידא. אלא דינא דמתני' הוא. דכה\"ג ודאי זלזול גמור הוא דהו��. ",
+                "<b>ישלמו לו דמי הטרפה </b> שהיא נמכרת בזול. כלומר שכן דרך טרפה שנמכרת בזול. והא ודאי שאם מכרוהו ביוקר. שמחשבין כפי הדמים שקבלו. עכ\"ל תי\"ט. <b>ואף</b> שהוא אצלו ז\"ל ודאי לא ברירא לי כולי האי אע\"ג דלכאורה הכי הוא. כי היאך הלה עושה סחורה בפרתו של חברו. <b>מ\"מ</b> יש לומר. כיון דקנסוהו רבנן. ואפקרוהו אפילו לקרן הנאכל. השתא נמי דהדר ליה קרנא. מיהא טפי לא בעו לשלומי ליה. וזכו הלוקחים בשבח וריוח. כיון דעבד איסורא וחשב להכשילם. <b>ותו</b> הא דינא נמי הוא. מידי דהוה אמוכר יפות ונמצאו רעות. דלוקח יכול לחזור. לא מוכר (עמ\"ש בס\"ד שם). ",
+                "<b>א\"כ </b>תמה על עצמך. מצינו חוטא נשכר. אלא הכא נמי המקח קיים. קנו ומחזיר אונאה. וכי זבני. דידהו זבני. וברשותייהו אייקור. ואין לו אלא דמי טרפה. כן נראה יותר (עמש\"ל גדולה מזו) ומתניתין נמי דיקא. מדלא מפליג בדידה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הסחוס </b>ע\"ל תי\"ט בדל אוזן מתורגם חסחוס. <b>א\"כ</b> הה\"א שרשית. כמדומה ר\"ל. לפי שאותיות הגרון מתחלפות. או רוצה. שתהא הגרסא כאן במשנה ג\"כ חסחוס. בחי\"ת כפילה בתיבה. <b>ושניהם</b> לא יתכנו (אף אם ודאי נמצא בתלמוד לרוב). ה\"א וחי\"ת מתחלפין. לא שייך כאן גם בלתי ה\"א הידיעה יש כאן זרות כפול. <b>וא\"צ</b> לומר כן. כי אות הכפל נופלת (בין בראשית תיבה. בין באמצע תיבה) פעמים רבות. וסובלת חסרונה והשמטתה בעברית וארמית. בין במקרא. בין במשנה וגמרא. דוק ותשכח טובא. "
+            ],
+            [
+                "<b>שחור ונכנס בלבן </b>הכי גרסינן. ולא גרסינן ב\"פ בשחור. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חוטמו שנפגם כו'. </b>אבל נקבה מחיצה החולקת את החוטם. אינו מום. <b>תדע</b> שהרי נוקבין אותה לנוי. לתלות בו נזמי האף. ",
+                "<b>שפתו כו'. </b>כלומר חודה החיצון. <b>נראה</b> היינו מקום שכלה האודם. ומתחיל העור. "
+            ],
+            [
+                "<b>נפגם הזובן </b>אבל ניטל לא. וא\"ת. שהרי בטרפות אתה מוצא כן. בניטל הטחול. תי\"ט. ",
+                "<b>לא </b>דק. התם לא הדר חלים טחול. אלא אע\"פ שנטול הוא. ואינו חוזר לעולם. חיה היא הבהמה (ואפי' האדם בלי טחול. חי) וכאן דבר אחר הוא. צריך שיהא לה זובן. מידי הוא טעמא. אלא משום דהדר בריא. הילכך לא דמי לגמרי. ",
+                "<b>במוקדשין </b>לאפוקי בכור דקדיש מאליו (גם לא נכלל במוקדשין אלא נקבות. כמש\"ל (זבחים ספ\"ג) אע\"ג דמצוה נמי להקדישו בפה. משא\"כ בנקבה. לא משכחת לה. אלא מוקדשת בפה דווקא. "
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ל אלא ביצה אחת </b>עמ\"ש בס\"ד בספר אגרת בקורת. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יבלת </b>אפילו היא בלובן כו'. <b>לשון</b> רע\"ב. לקוח מפיר\"מ. <b>ותמיהא</b> דלא אתי כמסקנא דסוגיא דגמרא. ותי\"ט לא חלי ולא מרגיש. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאינו מגיע לערקוב</b> נראה שהעי\"ן תחת האל\"ף שבארכובה. אותיות הגרון מתחלפות. אלא לפי שיש בארכובה פרקים. לפיכך יחדו לזה שבאמצע הירך (כדמפרש ואזיל) משקל שם בפ\"ע. מ\"מ נגזר הוא ממנה. לפי שהוא חלק ידוע שבה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובעל יבלת. </b>פרע\"ב בלובן שבעין ואין בה שער. <b>וליתא</b> אליבא דסוגיא דגמרא. כמש\"ל מ\"י. ",
+                "<b>וזקן </b>עמ\"ש בס\"ד ליישב תמיהת התו' זבחים (דנ\"ט סוף ע\"ב) שנדחקו בחנם יע\"ש. ",
+                "<b>ושנעבדה בו עברה. </b>דת\"ר כו' והרע\"ב לא דקדק בלשונו. שמתחלה כתב שרבע את האשה. ואח\"כ שנרבע תי\"ט. <b>וי\"ל</b> דדייק שפיר. מילתא אגב אורחא קמ\"ל. לא שנ�� רבע. ל\"ש נרבע. מיפסל. <b>ואע\"ג</b> דהכא בזכר עסקינן. אתיא כי הא דכתיבנא פ\"ז דסנהדרין מ\"ד. דחייבין גם על הבהמה בשני משכבות. וה\"ה ברובע זכר דבהמה. דחייב. ונפסל לקרבן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואם יש לו כשר </b>קמ\"ל אפילו אינה אלא שטה אחת בלבד כשר. ואי מרישא. הו\"א אפילו יש לו הרבה. אלא שחסרה לו שטה. פסול. צריכא. ",
+                "<b>שגביניו שוכבים </b>שערות גביניו ארוכים ומוטלים על עיניו. כענין רבי יוחנן כדאיתא בגמרא שלהי קמא (גבי עובדא דר\"כ) ואיהו מחמת זקנה הוא דהוה ליה הכי. <b>וזקן</b> גרידא. אע\"ג דלא הוי בעל מום. אבל אם נולד בו כזה מחמת זקנה. נראה דהוי מום גמור. ואפילו בשנמצאו כך בבחור בעל מום הוא. ואע\"פ שיכול לספר אותם. ולקחת מהם מה שהוא יותר מהראוי להם. משמע דמ\"מ לא נקרא מום עובר בכך. הכי מוכח קצת סתמא דמתני'. מדלא מפלגא. ועדיין צ\"ע בחבור הר\"מ. שמא אם יוכל להסתפר ולחזור מראית עיניו גם זהו פסול החוזר להכשרו. ולא פסול אלא כל זמן ששוכבים ור\"י שאני דאזקין ליה טובא. וקשיא ליה. תספורת כה\"ג. "
+            ],
+            [
+                "<b>זוגדס </b>בתלמודא גריס זוגדם. <b>והוא</b> נוטריקון. שתי מלות. ר\"ל זוג דומה ושוה. ע\"פ רע\"ב המכוון ע\"ד סגי נהור. וק\"ל. <b>ולפי</b> גרסת הספר בסמ\"ך. יל\"פ מורכב מלשון ארמי ולטיני ר\"ל זוג דוס זוג. ידוע בלשון חכמים. מורה על דבר כפול. ודוס. הוא שלים בלע\"ז. ר\"ל זוג בלתי מתאחד. אבל הוא בעל זוג משונה. חלוק לשנים נפרדים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאזניו קטנות</b> אבל גדולות לא קתני. <b>ובפ\"ג</b> דלעיל (גבי בהמה. וכולן פוסלין באדם) תנינן נמי אזנו אחת קטנה ואחת גדולה. ואילו גדולות. לא שמעינן לגמרי. <b>וצ\"ע</b> דהא גבי אדם. אזנים גדולות. הן מגונות. ונחשבות מום אף להדיוט. יותר מקטנות. אדרבה נוי הוא להם. והגדולות הן כשל חמור. גם לא הודיעונו שעורן של קטנות. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא ביצה אחת</b> עמ\"ש בס\"ד באגרת בקורת. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין ארכובותיו נושקות זו לזו</b> לפירש\"י דלעיל בהעיקל. אע\"פ שאינן עקומות. זו אין צריך לומר זו קתני. <b>איברא</b> יש לפרש המקיש. לא מחמת עיקום. אלא כמו המתחרד. וכענין שכתוב וארכובתיה דא לדא נקשן. ",
+                "<b>השולט בשתי ידיו </b>דוק מנה. הא אטר. לכ\"ע הוי מומא. <b>וצ\"ע</b> אמאי לא תנייה בהדיא. ותני ושייריה לתנא דברייתא. מיהו מכללא משתמע שפיר. ",
+                "<b>ר' פוסל</b> נ\"מ טובא לכמה הלכתא בדאוריי' גם לענין חייב מיתה שייכא פלוגתייהו. ע\"פ הבונה. והלכה כחכמים בכ\"מ ועמו\"ק א\"ח (סכ\"ז) מאי דשייך תו להך פלוגתא. "
+            ],
+            [
+                "<b>וטרפה</b> ויש טרפות פסולין באדם ודאי. כגון חתוכת רגל. או יתרת רגל. וכן בכל היתרים וחסרים אבר שבגלוי. ",
+                "<b>אלא </b>דהנהו לאו משום טרפות מפסלי. אלא מתורת מומין שבגלוי. והכוונה כאן. על טרפה שבסתר בלבד. <b>אבל</b> כל שאר טרפות שבגלוי. נ\"ל שאין נמלטין מדין מומין. דוק ותשכח. כך נ\"ל מבלי עיון. ועדיין צריך בדיקה בספרים. ",
+                "<b>עד שידיר הנאה </b>והוא שידיר ע\"ד רבים שא\"ל התרה. כ\"פ רע\"ב צ\"ע. <b>ונ\"ל</b> שבוש. דלפום מאי דמסיק. דצריך לפרש הנדר. א\"צ שידור עד\"ר. דלא צריכינן להכי. אלא למ\"ד א\"צ לפרט. ",
+                "<b>וראיתי </b>שגם בפי' הר\"מ כן הוא וממנו לוקח. ולא דק. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבא אחר הנפלים</b> אחר הנפל הו\"ל למימר. כדמסיים ואמר שיצא ראשו. לשון יחיד. <b>דילמא</b> קמ\"ל בהכי. אפילו אירע כמה זימני. דינא הכי. ",
+                "<b>שיצא ראשו חי</b> שהיו תואמים. אחד מהם לא כלו חדשיו. יצא ראשו חי. והחזירו. וקדמו אחיו ויצא <b>כגון</b> שהראשון הוציא ראשו סוף שמונה. ואחר יצא אחיו בתחלת תשעה. וכמ\"ד יולדת לתשעה. יולדת למקוטעין. <b>א\"נ</b> בנשתהה הולד אחר חברו. וכדאיתא בפ' המפלת. מעשה ונשתהה שלשה חדשים (וכדתנן נמי פ\"ב דכריתות). ",
+                "<b>איברא </b>לא ידענא מאי דוחקיה. אמאי לא מפרש כפשוטו בלא תאומים. שאפילו אח\"כ יצא כולו מת. וגם כבר הוציא ראשו חי. אעפ\"כ הבא אחריו בכור לנחלה. <b>ושמא</b> משום דקבעי לאשמועינן. דאפי' לא יצא אלא ראשו חי קודם אחיו. הבא אחריו אינו בכור לכהן. <b>וש\"מ</b> אע\"ג דאמרינן טפה אחת היא ונחלקה לשנים. <b>מ\"מ</b> אפשר להיות האחד כפל. והשני בן קיימא. שאפילו מת השני מיד אחר שנולד. הרי הוא בכור לנחלה (וכן נוחל ומנחיל בן יומו) דחשיב שפיר בן קיימא. ואין נמשך אחר אחיו כלל. <b>ומכאן</b> תשובה למ\"ש בי\"ד (סי' שע\"ד) בתאומים שמת אחד מהם תוך שלשים כו'. ",
+                "<b>ולאו </b>ק\"ו הוא. אם בבני יום אחד. אין האחד נגרר אחר חברו. בבן שלשים גמורות. לא כל שכן. ועמ\"ש שם בס\"ד במו\"ק. ולקמן מ\"ד. ",
+                "<b>בן שמונה חי</b> כתבתי במגדל. פשוט שחייב בפדיון. ",
+                "<b>והיוצא מחותך </b>לכאורה נראה. דהכא מיירי בבן שמונה. הוא דבראש לחוד לא סגי. כפירוש רע\"ב. <b>אבל</b> בן תשעה. הא פריש לעיל. דכי יצא ראשו. פוטר. ואפילו החזירו. <b>ודילמא</b> בנחתך במעי אמו. גרע. ",
+                "<b>עד שיפטרו </b>אקרא קאי. דאינו פוטר עד שיפטור רחם בישראל. <b>ולא</b> ידענא אמאי לא ידע מר. תי\"ט. לפרושי. <b>ודנקיט</b> תנא לשון רבים שיפטרו. אוולדי שפחה ונכרית קאי. ",
+                "<b>נתגיירה מעוברת כו'. </b>אותו ולד בכור לכהן. ולא לנחלה. דכיון דהורתו שלא בקדושה. לאו בר נחלה הוא. <b>ונראה</b> פשוט דאף הבא אחריו אינו בכור לנחלה. דהא לאו ראשית אונו הוא. ",
+                "<b>וה\"ה </b>דאפילו לידתו של ראשון שלא בקדושה. ועיין בגמרא. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא לנחלה</b> משמע דיוצא דופן חי. "
+            ],
+            [
+                "<b>נותן חמש סלעים</b> אע\"ג דהנולד בשני ראשין נותן עשרה סלעים לכהן. ולאפוקי מר\"י הגלילי. דפרק שני משנה ב'. ",
+                "<b>האב פטור</b> המע\"ה. <b>ש\"מ</b> בהדיא. דכי הוי ודאי בכור. חייב בפדיון. ואינו נחשב נפל. אע\"פ שאחיו התאום מת בחזקת נפל. אינו גורר את אחיו החי אחריו. דלא כש\"ע (י\"ד סימן שע\"ד) וטעות הוא שם ודאי. כמ\"ש גם האחרונים ז\"ל. והרי מכאן ראיה ברורה. עמש\"ל ריש פרקין בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>בתוך שלשים </b> כלומר בתוך שלשים ויום אחד כו' תי\"ט. <b>ולא</b> ראה משנה השנויה כאן להלן משנה ו'. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עד שיאמרו לו שלא נפדה </b>ה\"ג רש\"י. וקפריש דהכא לא שייך למימר עד שיביא כהן ראיה. דהא יכול לומר לו הבן. לכהן דעלמא יהביה אבא. ",
+                "<b>לכאורה </b>קשיא האי לישנא כחומץ לשיניים. דמי לא עסקינן דמייתי ראיה דלא יהיב. לשום כהן בעולם. בעדים דאמרי לא זזו ידינו מתוך ידו אחר שלשים עד שמת. והא לא קאמר אלא שיביא ראיה שלא נפדה כלל. <b>וגם</b> יכולני לומר שלא יוכל לדחות לכהן לומר לכהן אחר נתן אבא. דילמא מיירי במכירי כהונה. שעשו את שאינו זוכה כזוכה. וכגבוי דמי ולכן לא יוכל לשנותו. <b>הילכך</b> מ\"מ איני רואה הכרח לדחות הגרסא האחרת. כמדומה שהיא הקדומה והמוחזקת. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי </b>עמ\"ש בס\"ד פ\"ק דחלה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא בראוי כבמוחזק</b> הא דקשיא לתי\"ט לישנא יתירא דכבמוחזק. מיושב עם מ\"ש רע\"ב לאתויי כו' וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>יחזיר לבני משפחה </b> עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (ס\"ג). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בבקר ובצאן </b>בזכרים ובנקבות. <b>ולא</b> אצטריך לפרושי. דבקר וצאן הכי משמע. "
+            ],
+            [
+                "<b>הירדן מפסיק</b> לפי מה שראיתי בדברי כותבי הארצות ימים ונהרות. אין רחבו של ירדן אלא חמשים אמה. "
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח או שנתן לו במתנה </b>בגמרא ילפינן לה. מדכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך. מה בניך אינו בלקיחה ובמתנה כו'. ",
+                "<b>תמיהא </b>לי טובא. למאי אצטריך להאי דוחקא יתירא. והאיכא ילפותא עדיפא. מעשר תעשר. בשני מעשרות הכתוב מדבר. אחד מעשר דגן. ואחד מעשר בהמה. דמהאי טעמא. אינו מתעשר הישן על החדש. <b>אי</b> הכי. מניה נגמר נמי פטורא דלקוח ומתנה. דמדאורייתא הני פטירי ממעשר דגן. דדרשינן זרעך ולא לקוח. ולא מיחייבי לקוח ומתנה במעשר דגן אלא מדרבנן. ולהא ודאי לא אתי קרא למעוטי. אם כן אמאי דחיק לאשכוחי קרא אחרינא דלא שייך ביה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שמתה אמו</b> עמ\"ש בס\"ד בחי' גמרא חולין (דלח\"ב) ובהגהותי לסהר\"מ בפ\"ג מהלכות אסורי מזבח. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלש גרנות </b>עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש ח\"א רפ\"ג דשקלים. ",
+                "<b>רמ\"א באחד באלול ר\"ה </b>וחמשה לפני ר\"ה וחמשה לאחר ר\"ה. אין מצטרפין. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פטורים </b>עתי\"ט ובשי\"ע (סקנ\"ח). ",
+                "<b>המעושרים </b>גם המנויין קרויין מעושרין לעיל. דתנן שמנאם רבוצים כו' ה\"א מעושרים. לפי שגם הם מקבלי פעולת העישור. וכענין תבואה המעושרת. ",
+                "<b>מן המעושרים לתוכן</b> כההיא דתנן לעיל. לא סקרו בסיקרא. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה בכורות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,38 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Kinnim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>עולת </b>העוף למעלן יש לתת בו סימן קצר וכולל יותר משל המפרש. והוא לזכור רק שלשה עיינין. ממילא ידעינן ההפך במקביל. וק\"ל. ",
+                "<b>אחד חטאת</b> לשון זכר. קאי על העוף. ולקמן קרי לה פרידה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שתי קנים</b> לשון חכמים הוא. ובתורה קן לשון זכר הוא. ",
+                "<b>שנתערבה בחובה</b> כלומר בשתי קנין סתומות של חובה. <b>גופי</b> הלכות קונין יש לדקדק בהן הרבה. אלא לפי שאין בהן מקרא ולא תלמוד. אלא דבר מועט. לא ראיתי להעמיק העיון בהן בסברות חלושות. עד ירחיב ה' לי. אדברה וירוח לי. ",
+                "<b>בסיום </b>המסכתא <b>כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת</b> עיין רע\"ב ותי\"ט מ\"ש בשם הר\"מ. ואינו נוח לי. והרי הוא סותר בזה מ\"ש בה\"ל דעות. עיין תא ד' לנוה חכם שלנו. והוא אמנם דבר ידוע. בהחלש הגוף. יחלשו כחות הנפש כמו כן ובהכרח יסבלו גם החושים הפנימים בטול מלאכתם. כאשר ירבצו החושים החיצונים תחת משאם. שהם נקשרים זה בזה. <b>אכן</b> זקני תורה עוד ינובון בשיבה טובה. דשנים ורעננים ושכלם שלם דומה לענבים בשולות. מלא מדרישת החכמה ונסיונות הזמנים. שבלו בהם ימיהם. לכן רוב שנים יודיעו חכמה לחכמים. ותושיה לרוב יודיעו זקנים מלאי ימים. משא\"כ זקני ע\"ה שכלו ימיהם בהבל. השחיתו גופם ושכלם. לכן מתטפשים בהתמעט כחם נפשם באה בכבל. ידאגו לימי הרעה בבוא להם חבל ולב חכמים שהיה תמיד בבית אבל. והכינו צידה לרוב לא ימותו כמות נבל. יקוו לאור באור החיים הנצחיים בלי צער. לא יכשל עוד כח הסבל. לכן בזקנותם דעתם מתיישבת עליהם ישלחו שרשיהם על יובל. ועליהם לא יבל. ",
+                "ברוך שעזרני לסיים סדר קדשים. ועבודות סדורות. ערוכות ושמורות. בחצרות קטורות. דביר ועזרות. ולהאיר המנורות. והיו למאורות. הוא יעזרנו על דבר כבוד שמו החל וגמור גם. סדר טהרות. להשכיל להבין ולהורות. ללמוד וללמד לשעה ולדורות. ונזכה ונשוב לשקוד על משמרת הטהרה על אדמת הקודש בימינו בקרוב. לראות כהנים בעבודה ולוים על דוכן וישראל במשמרות. אמן כן יאמר ה' להחזיר מהרה העטרות. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה קינים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Gittin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,271 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Gittin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה גיטין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>המביא </b>ברישא לא קתני המוליך. עיין גמרא (דד\"א) ומ\"ש שם. ",
+                "<b>גט </b>עמ\"ש בס\"ד בעזר אור. ",
+                "<b>ממד\"ה </b>ז\"ל תו'. הוא דלא נקט המביא גט מח\"ל. כו' משום דבח\"ל הוה משמע אפילו רקם וחגר כו'. והוא דוחק. ונ\"ל דלק\"מ. דאי הוה תני מח\"ל. הו\"א דווקא המביא לא\"י. אבל מח\"ל לח\"ל. לית לן בה. אפילו ממד\"ה לשאר ח\"ל. או משאר חו\"ל למד\"ה. הכל אחד ושוה. ומצינן לתרוצי לכל חד לטעמיה. אב\"א כרבה. משו\"ה לא תני מח\"ל. דלא כולה ח\"ל שוה. אלא דווקא מד\"ה לא בקיאי. אבל בבל ודכוותה. ודאי בקיאי. ואב\"א כרבא. ולא נקט ח\"ל. דסד\"א מכל ח\"ל. אפילו היכא דשכיחי שיירתא דאתו דרך יבשה. וזה ישר. ",
+                "<b>ואשקלון </b>כדרום הקשה ר\"ת דאשקלון מא\"י היא דכתיב זאת הארץ וגו' ואח\"כ לכדוה. דכתיב וילכוד יהודה את עזה ואת אשקלון כו'. נעלם ממנו שחזרה ארץ פלשתים ליד סרני פלשתים. והיתה בידם כל ימי השופטים. וכל ימי מלכי בית ראשון. רק גת לפעמים באה לידי מלכי יהודה. ועמו\"ק (א\"ח סיש\"ז) בקונטרס גדר ישוב א\"י שם הארכתי בענין זה. גם בהגהותי לחבור הר\"מ פ\"א מהלכות תרומות. ובספ\"ו מה\"ל ב\"ה ועע\"ל. עוד כ' תו' אבל קשה דרקם וחגר משמע הכא דהוו ח\"ל. וכתיב ויקדישו את קדש בה\"כ. ",
+                "<b>תמהתי </b>מראות. מה ענין קדש בשש נקודות. שהיא באמצע א\"י לדרומה בהר נפתלי לקדש בשלש נקודות. והיא עומדת על הגבול (חוץ לארץ ודאי) במקצוע דרומי מערבי של א\"י. ככתוב ויסע משם אברם ארצה הנגב. בין קדש ובין שור. והיא ארץ פלשתים שבמערב א\"י ולדרומה. אבל ודאי צ\"ל דתרי רקם וחגר הוו. אלו כנגד אלו באלכסון. ורקם דהכא על כרחנו במזרחה של א\"י. והרי קדש בשש נקודות נמי הוו. כדאיתא מבואר. וכן תרי קדש בשלש נקודות. האחת עיר. ואחת מדבר קדש. ותרווייהו ח\"ל. ע\"ס אם לבינה פ' חוקת. דכוותייהו תרי הר ההר נינהו. חד בדרום א\"י. ואחרא בצפונה. והואי נמי רקם אחרינא. עיר בא\"י ממש. בחלקו של שבט בנימן. עלח\"ש פרק דם הנדה. ",
+                "<b>בפני </b>נכתב ובפנ\"ח פירש\"י דסתמא. כי מסהיד בפנ\"כ ובפנ\"ח. לשמה קמסהיד. ועתי\"ט בשם הר\"ן. ולי נראה שא\"צ לכל הטורח. דסתמא לשמה הוא. ומדאצרכו שתהא כתיבה וחתימה בפניו הרי יצאנו מידי חששה שמא נכתב לשם אחרת. והרי הוא נכתב ונחתם בפניו. הלכך הצריכוהו. שאל\"כ למה הטריחוהו לראות הכתיבה והחתימה בעיניו. משו\"ה ודאי כי קאמר בפ\"נ כו' סתמא. נמי כלשמה דמי. "
+            ],
+            [
+                "<b>למזרח </b>כתב רש\"י אבל מערב א\"י. א\"צ גבול. שהים הגדול גבולה. ",
+                "<b>ש\"מ </b>שארץ פלשתים מא\"י היא בכבוש שני. אע\"פ שבכל ימי ב\"ר היתה מארץ העמים. כי היתה ביד מלכי העמים. ומחוצה לארץ נחשבת. שכן מבואר. ממ\"ש דוד כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה' גו'. וארז\"ל וכי מי א\"ל לדוד לך עבוד ע\"א אלא לומר לך. כל היוצא מארץ לח\"ל. כאילו עובד ע\"ז. הרי בפירוש שאינה נקראת נחלת ה'. ודינה כח\"ל. כל זמן שמשלו בה עובדי אלילים. מ\"מ לכנעני תחשב. ככתוב בספר יהושע. וכשבאה ליד ישראל. חזרה להיות נחלת ה' באמת. ומעת שהגיעה ביד ישראל בימי ב\"ש. שוב לא יצאה מחמת ידיהם עד הגולה. ולא מצינו בכל ימי עמידת ב\"ש זכר עם פלשתים. כי נכבשה הארץ לפני ישראל. ונשמדה אומת פלשתים ונעקרה מן העולם. ",
+                "<b>ובכאן </b>חדושי הפך מ\"ש רז\"ל כרכים הרבה כבשום עולי מצרים. ולא כבשום עולי בבל. כי זאת הארץ לא כבשוה עולי מצרים בהחלט כלל. וכבשוה עולי בבל. ",
+                "<b>והנסין שבים </b>רואין כאילו חוט מתוח מקפלוריא עד ים אוקינוס. ומנחל מצרים עד ים אוקיאנוס. וכל הנסין שבין שני הגבולים א\"י הם. לדברי ר\"י. כדאיתא בגמרא. ולכן אין גבול למערב רק אותו שקבעה לו תורה. הים הגדול ופירושו אליבא דר\"י. אינו הים האמצעי הידוע. אלא הוא ים אוקיאנוס המערבי. שהוא ים הגדול המוחלט. שאין גדול ממנו. ולפ\"ז נכנסין בתוך גבול זה. בין שני חוטין הנ\"ל. כל (או רוב) איי אלישה תרשיש ויון. הנכללים בארצות פלגי היווני. וקנד\"יאה וצופריאה. ורודוס. אולי גם ציציליאה. ונאפלוס. מאיורקה. מינוריקא. איפוקא. וכן מאלטה. וזולתם איים רבים. רוב או כל איי הים הגדול שבתורה. יחשבו לא\"י לפ\"ז. ואין זה מן התימה. שהרי אפילו מחוז שפניא. הוא מא\"י. לפ\"ד קצת מחז\"ל. כמ\"ש בס\"ד בלח\"ש שילהי חלה. אבל קושית ה\"ר פטר לר\"ת ל\"ק. כמ\"ש בחי\"ג ע\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>אם </b>יש עליו עוררים לפמ\"ש הרע\"ב דאבעל קאי. א\"כ אינו יכול להיות בשו\"א. מהנפרד עורר בציר\"י. בפלס פועל בינוני או תואר. אלא צ\"ל שהוא שם דבר בלשון רבים. ר\"ל ערעורים. שי\"ל לבעל טענות עליו. ותהיה קריאת המלה בקמ\"ץ הרי\"ש. ברבוי. כמו ביחיד ממנו. ויהי על משקל עולם כוכב. וכן בלשון חז\"ל על משקלו. אוכלים שם דבר. אוכלים נגובים. כל האוכלים מצטרפין. קמו\"ץ. כמ\"ש בס\"ד במק\"א. ולא ישתנה. וכן צריך להיות אליבא דירו'. דאייתי בתי\"ט. ",
+                "<b>והירו' </b>נ\"ל לפרשו ע\"ד הר\"ן. כך. שבמקום שיש לקוחות. היינו ערעור. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואחד </b>שחרורי עבדים כתב רמ\"ז. איכא למידק כיון דקיי\"ל המשחרר עבדו עובר בעשה. למה הקלו רז\"ל בשחרורו כו'. ",
+                "<b>שכח </b>דמשום מצוה דרבים שרי. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה חוץ. צ\"ל ומקיימינן כולה שטרא. "
+            ],
+            [
+                "<b>בערכאות </b>נ\"ל לשון וערך עליה. דמתרגמינן ויסדר עלה. ובלשון חכמים מזה הענין. עורכי הדיינין. אבל לשון ערך איש ערך אשה. שהוא שווי דמים. אינו ענין לכאן. ומנהג המון השונים. לקרות ערכאות בחיר\"ק הענין ולדעתי יותר נכון בפת\"ח או בסגו\"ל. ",
+                "<b>ושחרורי </b>עבדים לכאורה כו'. ",
+                "<b>שלא </b>לזון עבדו עמ\"ש בחי\"ג בקדושין (ו\"א) וגטין (יג). ",
+                "<b>רשאי </b>שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך במקומו כתבתי. דהני מילי בעני אבל בעשיר. לאו כל כמיניה דרמי ליה אצבורא. ולא גרע מבנים דאכלי ולא עבדי. כ\"ש עבד. אטו נהום כרסיה לא שוי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועל הקרן של פרה. </b>נראה פשוט דעל קרן תלושה ודאי כותבין לד\"ה. דלא גרע ממחובר לקרקע שתלשו. דכשר לכתוב עליו כדתנן לקמן. והכי נמי בהדיא בהך בבא. על העלה של זית. אע\"ג דנקצץ מן המחובר הגמור. כ\"ש מן המחובר לב\"ח. דעדיף מניה ודאי. והא בבא יתירא היא. ולא צריכא אלא לאפוקי מדריה\"ג דפליג. ולא פסלינן במחוסר קציצה וקטימה. אלא בכתבו על המחובר ותלשו וקטמו. וביה שייך נמי גזרה דשמא יקטום. לא בקטום קודם שנכתב. וקרמ\"ז טעה בכך. ",
+                "<b>ולא </b>על האוכלין שכן עלה זית מאכל ליונים תי\"ט. וא\"כ תקשי לתנייה גבי הוצאה דשבת. ותו קשיא עליה. זיתים שכבשן בטרפיהן טהורין. הרי מפורש שאינן מאכל. ולא עדיפי נמי מפריצי זיתים. ואי איתא דהוי מאכל בהמה או עופות. ליתנינהו גבי הני דמהניא בהו מחשבה. אע\"ג דרש\"י בגמרא מפרש. דחזו למאכל בהמה. לאו בדווקא כתב כך. אלא בדרך אי נמי. ומיונה דנח אין ראיה. כי הביאה אותו לסימן מרירות. לומר אע\"פ שאינו ראוי למאכלה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עשי\"ע </b>(סך\"ו). ",
+                "<b>ואין </b>בין חש\"ו לנכרי בזה. אלא בלכתחלה. משו\"ה לא כייל ליה הכא נמי בהדייהו. כמו בבבא דסיפא. ",
+                "<b>האשה </b>כותבת את גטה ומקנתו לבעל כו' וכתב הר\"ן אע\"ג דמחוסר הקצאה בין כתיבה לכתיבה. לא הוי מחוסר מעשה כו'. ",
+                "<b>ולא </b>אדע הצורך שהביאו לכך. מי לא עסקינן דאקניתיה מקמי כתיבה. אלא סברא דנפשיה קאמר. וצ\"ע. ",
+                "<b>וחרש </b>קודם לשוטה דאינו בר דעת. וחרש איתיה בר דעתא קלישתא מיהא. וח\"ש דמי בכל דוכתא לקטן. דתרוויהו גדולים נינהו. וסומא אגב נכרי נקטיה בהדיה דדמו בדעת שלמה. ",
+                "<b>חרש </b>ונתפקח סומא ונתפתח. שוטה ונשתפה מ\"ש תי\"ט פקחות חרש שכיח טפי מפקוח סומא. ופתוח סומא טפי משפוי שוטה. מנליה הא. איברא איפכא הוא ודאי. כי מעשים בכל יום שסומין מתרפאין. ולא נראה ולא נשמע מעולם מחרש שנתפקח. ושוטה שנשתפה. מצוי יותר. מסומא שנתפתח. שאין רופאין הבקיאין ברפואת הסומא. מצויין כמו בשפוי שוטה. וכל זה דבר ידוע ומפורסם לכן מ\"ש בתי\"ט כאן. נראה כמכחיש הידוע. ונ\"ל דנקט תנא האי סדרא. ופתח השתא בקטן ע\"ד זו ואצ\"ל זו. אע\"ג דאשכחן אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן כו'. הכא לא מהימן. ואצ\"ל אינך. דלא אשכחן בהו קולא בשום דוכתא. וחרש טפי בר עדות הוא מסומא. דלא בר ראה. ואיהו עדיף משוטה. דלא בר ידע הוא. וראיתו נמי לא כלום היא. ",
+                "<b>פתוח </b>ונסתמא עמ\"ש בס\"ד במו\"ק א\"ע (סקמ\"ב). ",
+                "<b>וחזר </b>ונתפתח לא כדי נסבה. לפמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה עצמה כו' ובלבד כו'. </b>אבל אשה שגטה יוצא מת\"י בכ\"מ ה\"ז מגורשת. ואפילו שאין הגט מקוים. כ\"כ הר\"מ. ומסיים שאין חוששין שמא ימצא מזויף כו'. אלא נעמידנו על חזקתו כו'. ורשב\"א תמה. מדתנן כו' ואם יש עדים שהיתה א\"א אינה נאמנת. ",
+                "<b>והשיב </b>הכ\"מ. ז\"ל ואיני רואה מקום לתמיהא זו. דהתם איכא למימר דמיירי בשאין גט יוצא מת\"י ע\"כ. ואני אומר תמה עצמך. האי גיטא חספא בעלמא הוא. שהרי כשאתה מאמינה בגט. בלתי מקוים. להוציאה מחזקתה. תזייף ותכתוב. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לאלתר </b>אלתר. מלה מורכבת מן על ואתר. לשון מקום בארמי. כלומר על המקום ההוא שהרגיש שנאבד מיד. ואל הוא כמו על בעין. ורגיל לבוא גם בכתוב זה תחת זה. שאותיות הגרון מתחלפות. ובירו' נהגו לדבר בו בשתי מלות. כאמרם והוא שלמד על אתר. ומתוך שהרגילו מלה זו במקום מיד. מלה חדא. הטילו בה ג\"כ אות שימושית. עם שהיה מספיק בלתי הלמ\"ד. כלמ\"ד למבראשונה לבעבור וזולתם. ",
+                "<b>נותנו </b>לה כו'. ולא חיישינן שמא מת. ",
+                "<b>ואם </b>אחר כך נשמע שמת. ולא נודע אם קודם נתינה. ע\"ל ספ\"ז. ובמ\"ש בתי\"ט שם בשם הר\"ן. וצ\"ע בתשו' אמ\"ה (סס\"ג) ובשי\"ע (סקכ\"ח). ",
+                "<b>מקריבין </b>אותה. בגמרא מפרש בקרבן נשים. א\"נ חטאת העוף שא\"צ סמיכה. ואית לאוקמה כמו בערל וטמא. דמשלחין קרבנותיהן. כדאי' בתמיד נשחט. ומיירי דאניסי עבתו'. ומשו\"ה לא מוקי תלמודא למתניתין בהכי. משום דלא שכיחי ונסיב מילתא פסיקתא. ור\"ל נמי פליג בטמא פ\"ב דזבחים. משו\"ה דעדיפא משני. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד במו\"ק י\"ד סרנ\"ז. ",
+                "<b>להיות </b>מפריש עליהן מחלקן, עתי\"ט לשון רש\"י. דהוי כמאן דמטי לידייהו דהני ודאי הכי הוא. דהא אפילו הבכור נוטל פי שנים במכרי כהונה. דחשיב מוחזק. אע\"ג דהיא גופה קשיא לי. כמ\"ש במקומו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היה עושה ב\"ד </b>פירוש שלשה. כתב תי\"ט ותימה לי דלקמן אדתנן התקין ר\"ג כו' פירש שהשליח אינו יודע בדבר מוליכה לה והיא נשאת בו. וליתא למאן דמפרש דב\"ד דתנן היינו שלשה ע\"כ. והאריך בזה לדחות פירוש רש\"י. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>בחנם הטריח עצמו כאן להשיג על פירש\"י ורע\"ב. דנקטי מילתא פסיקתא. ופשיטא. דלכ\"ע איתנהו. לתרתי חששות. ",
+                "<b>ולא </b>איפליגו ר\"י ור\"ל. אלא בפירושא דב\"ד דתנן הכא. דאזדו לטעמייהו. מר סבר ב\"ד של שנים הוא דלא מפקי לקלא כולי האי. ונקט חששה רבה דממזרות. ומ\"ס ב\"ד. בי תלתא משמע. משו\"ה חשש דממזרות לא שכיח כולי האי. להכי נקיט חשש עיגון. דשכיח טפי בכל גוונא. ",
+                "<b>מיהו </b>ודאי איכא למיחש נמי לממזרות. מי לא עסקינן דשלח גט למד\"ה. ולהיכא דלא שכיחי שיירתא דמפקי לקלא. ואפילו ממדינה למדינה בא\"י. איתא לחששא. זימנין דלא ידעה בביטול. אלא דחששא רחוקה היא. ",
+                "<b>משו\"ה </b>נסיב מאי דפסיקא ליה. אפילו תימא דליתא לאידך חששה. זה פשוט. וצדק רש\"י בפירושו המרווח. דאתי שפיר אליבא דכ\"ע. ",
+                "<b>התקין ר\"ג </b>כו' בגמרא רשב\"ג אומר אינו יכול לבטלו כו' ומי איכא מידי דמדאורייתא בטל גטא כו' ושרינן א\"א לעלמא. אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מניה כו'. על כרחנו צריכין אנו לפרש דרבנן מיגז גייזי לקדושין ע\"י הגט. משעת נתינתו בלבד. לא עוקרין את הקידושין מעיקרן (אף דפירש\"י ותו' לא דייק הכי) דאל\"כ. לא מצאנו ידינו ורגלינו בבה\"מ. ותמה על עצמך. שאם תאמר הפקיעו קידושין כל עיקרן. א\"כ אם זנתה תחתיו במזיד. ונאסרה עליו. אח\"כ נתן לה גט כזה. וארעו אונס. תחזור להתר. או אם נשאת ע\"פ גט זה. תהא מותרת לחזור לו. ויהו קדושין תופסין לו באחותה ובקרובותיה. וכן היא מותרת לקרוביו. והבא עליה במזיד כשהיתה תחתיו. ונגמר דינן ליהרג. אח\"כ נתן לה גט כזה. או שבטלו במ\"א. פוטרין אותן (ואם כבר נהרג הבועל. הלא נהרג בחנם) ואם חטאו בשוגג והביאו קרבן. נפסל הקרבן למפרע. וכשעדיין לא הביאו. נפטרו ע\"י כך מקרבן. גם לא תמצא בה חיוב חטאת לעולם. דהו\"ל התראת ספק. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי אחרי רואי. שנגעו התו' בזה. עיין מ\"ש. אבל אין מנוס מליישב כל הנ\"ל. אם לא כמ\"ש שהפקיעוהו להבא. ",
+                "<b>ודפריך </b>תינח דקדיש בכספא. דכה\"ג פשיטא ליה טפי דמצו לאפקועי מכאן ולהבא. דאדעתא דרבנן הוא דקני לה עד השתא. והפקירו הכסף שהיה בדעתו שיקנה בו לעולם. אבל קדיש בביאה. ודעתו היה לקנין עולם. איך הפקיעו. ומשני הפקיעו ודאי. בעילתו להבא שויוה בעילת זנות. ויש לי כיוצא בזו. בקנין מטלטלין. ועמ\"ש בס\"ד בחי\"ג כתובות (דד\"א) ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>שתהא נודרת </b>עתי\"ט בשם התו'. שכתבו וא\"ת ידירוה בפני הבעל ויאמר קיים ליכי. שאז אינו יכול להפר וכו'. ",
+                "<b>קשיא </b>לי מאי מהני. הא קיי\"ל נשאלין על ההקם. ",
+                "<b>ונראה </b>פשוט דבעל כה\"ג א\"צ לפרט הנדר. עמ\"ש במקומו בי\"ד. וי\"ל בדוחק. דס\"ל שאין חכם מתיר אלא ביום שמעו. וכה\"ג קלא אית ליה. גם יכולין להשגיח על זה. שלא יתיר לו אדם באותו יום. וצ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>משחררו </b>פירוש משחרר הוא שכותב שטר על דמי החוב. אם אין לו לשלם. "
+            ],
+            [
+                "<b>לישא שפחה </b>אינו יכול. וחציה שפחה וחציה בת חורין אינו יכול לישא. דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות תו'. ",
+                "<b>ר\"ל </b>דאפילו את\"ל דאתי עשה ודחי גבי שפחה. מיהא גבי בת חורין ודאי לא אפשר. דהיא מוזהרת ג\"כ. ולא מיפקדא אפ\"ו. דכה\"ג ליתא לדחיה כלל. דאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה אחר. הילכך מ\"מ בחציה שפחה נמי לא אשתרי. כיון דאיכא צד חירות דלא מידחי. דוק. ",
+                "<b>עוד </b>כתבו תו' ז\"ל. וא\"ת ישא ממזרת דצד עבדות שרי בה כו'. וצד חירות נמי שרי בה כו' וכ\"ת דאתי צד עבדות ומשמש בא\"א <b>(קושטא</b> הכי הוא (ע\"ל) אע\"ג דאיכא סברא אפכא. כיון דלא מקדשה אלא לפלגיה. אפילו למ\"ד התקדשי לחציי מקודשת. דלא שייר בקנינו. אבל הכא. הא לא קדיש אלא חציה. לצד חירות. ואידך פלגא לצד עבדות. הו\"ל מקדש חצי אשה. דאינה מקודשת) ישאנה באיסור. כמו ממזר שנושא שפחה. וכמו לישא שפחה אינו יכול. כלומר כמו דאמר תנא דידן לישא שפחה אינו יכול. דמשמע הא אי הוה מותר בה. שרי לישא שפחה. אע\"ג דלא בת קדושין היא. ",
+                "<b>(זה </b>הדבור הנמשך כתבתי בימי חרפי מאד) ",
+                "<b>בת חורין </b>אינו יכול. מפני צד עבדות שבו. צ\"ע אם קדשה. אם קדושין תופסיו בה. דהו\"ל כמקדש לחציו דמקודשת. או דילמא לא דמי. כיון דלא חזיא לביאה. והא דקיי\"ל קדושין תופסין בחייבי לאוין. אע\"ג דלא חזיין לביאה (ול\"א קדושין שלא נמסרו לביאה אינו קידושין אלא בחייבי כריתות) שאני. דביאה אסורה בישראל. לא אפקריה רחמנא לזרעיה. כי הבנים כשרים ומותרים בישראל. משא\"כ עבד. דרחמנא אפקריה לזרעיה. והרי יש כאן צד עבדות. הדומה לבהמה. נמצא כשקדש בת ישראל הרי היא כאילו קדשה חצי אדם וחציו בהמה. דלחצי אדם. משמע דליכא קדושין. אלא דווקא המקדש לחציו. ושייר חציו. הוא דמקודשת. מטעמא דאי אפשר ליחלק. והרי היא מקודשת לכולו. והאיכא איש שלם. אבל זו לא נתקדשה לאיש שלם כלל. שהרי אין כאן. אלא חצי איש. וחציו אחר איננו. והכין מסתברא. דלא שנא עבד או חצי עבד. אין לו קדושין בבת חורין. אפילו בחציה בת חורין. ",
+                "<b>איברא </b>גרעא בת חורין. שאפילו לבן חורין. אינה מתקדשת. דקיי\"ל האומר לאשה חצייך מקודשת. אינה מקודשת. שאין מקדשין חצי אשה. ",
+                "<b>הילכך </b>מ\"ש התו' ישא ממזרת באיסור בלא קדושין הוו מצי למימר אפילו בקידושין. וכגון דאמר לה התקדשי לי חצייך. אלא משום. דלאו קדושין נינהו לגמרי. ",
+                "<b>(הך </b>בעיא דלעיל ופשיטותה דכתיבנא לה דינקותאי. תלמוד ערוך הוא. ואשתמיט מני. מתוך עצלות שלא עיינתי בגמרא. ואזדא לי בשטת רב ששת. ודרבר\"ה ורבא קמייתא. ואירע לי כמוהו שאין אדם עומד עד\"ת אא\"כ נכשל בהן אע\"ג דגירסא דינקותא היא. כי על כן הנחתיה כמו שהיא ראיתי לקחתי מוסר. מזג העיון לא יחסר. אפ\"ה חדאי נפשאי אם ספקות שלכם כך. דלעולם מידי ספק לא יצאנו. עמ\"ש בס\"ד פ\"ב דכריתות). ",
+                "<b>ומש\"ע </b>תו' שצד עבדות אסור גם בנתינה. משום דעדיף נתין מעבד. דלא שייך בקידושין. ועיין עוד שילהי הוריות. ",
+                "<b>שנא' לא תוהו בראה </b>לשון תו' ולא נקט קרא דאורייתא כו' י\"ל משום דלשבת. שייך אף בצד עבדות. אבל פ\"ו לא שייך אלא בצד חירות. וכתב תי\"ט דאיתתא ל\"מ אפ\"ו. וכל מצוה שאין האשה חייבת בה. אין העבד חייב בה ע\"כ. ולא היה צריך לומר כן. כי תלמוד ערוך פד\"מ (דנט\"ב) דב\"נ אינו מצווה על פ\"ו. אלא דס\"ד עבד עדיף. משום דאיתיה בקצת מצות. אבל באמת מגרע גרע בהא. דלית ליה חייס. וגוי אית ליה חייס. כ\"ש בן נח דעדיף. ואם הוא לא נצטוה. ק\"ו לעבד. (וגם לתו' אשתמיט הך מילתא. שנדחקו להוכיח כן מהירושלמי) ושמעינן מהכא דמשום שבת. אשה נמי מיפקדא אפ\"ו. וק\"ו מעבד. דאיהי ודאי עדיפא. וזהו ק\"ו שאין עליו תשובה. ",
+                "<b>כופין את רבו </b>אע\"ג דאסור לשחרר עבדו שלא לצורך מצוה. משא\"כ לתקן ישוב העולם. מצוה גדולה היא. ",
+                "<b>ועוד </b>שכבר הוקלש צד עבדותו של זה. שלא אסרה תורה אלא עבד גמור. ובזה מיושב מ\"ש תו' וכי אומרים לאדם חטוא שיזכה כו'. וא\"ת ומ\"ט לא יותר להוציא לחירות. אפילו עבד גמור. כדי לטהר בניו. כדשרי לממזר למעבד איסורא למנסב שפחה. וי\"ל דלא שרי ר\"א לממזר ליטהר. אלא משום דאיהו לנפשיה הוא דקעבד איסורא. משא\"כ לומר לבן חורין חטוא בקום עבור על ד\"ת שיזכה עבד לא אמר. אי נמי זרע ממזר. חשיב טפי. ולא אפקריה רחמנא. כזרע עבד. דלא קפיד אלא אלשבת בלחוד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אר\"י כו' </b>בגמרא פשיטא מאי ניחוש לה. מסברא הייתי אומר. ס\"ד ליחוש. דילמא איהי נתנה לו אצבע בין שיניו. וכיון שהיא גרמה לו שנדר. הו\"ל כאילו נדרה היא. ושייך טעמא שלא יהיו פרוצים בנדרים. גבי תרווייהו. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחכ\"א יחזיר </b>עתי\"ט. ז\"ל. ומ\"ש הר\"ב בפירוש דכפליה שאומר ואם (אין. כצ\"ל) את איילונית לא יהא גט כו'. וקשיא דא\"כ הטיל התנאי בגט עצמו. וכשלא נתקיים. נמצא שהגט עצמו בטל כו'. ע\"כ. ",
+                "<b>לא </b>ידעתי מניין לו זו. שאני אומר תקנת חכמים בטלה לתנאו. שאם לא תקנו כך. היה מקום לקלקלה מחמת התנאי. לפיכך לא יחזיר עולמית. לומר שאין תנאו מועיל לו כלום אחר תקנת חכמים. שכן כחם יפה. דאפילו אם תמצי לומר איתא לתנאיה. אפקעינהו רבנן לקידושי כה\"ג. היכא דאיכא חששא דקלקולא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עידית </b>נאות יעקב. תרגומו עידית בית יעקב. ",
+                "<b>יראה </b>שהמתרגם עשאו נגזר מן עדי עדיים. ענין פאר וקשוט ומכלול יופי. וכן נאות לפ\"ד. הוא מלשון נוי ונאה המצוי בדברי חז\"ל. ",
+                "<b>ואמנם </b>ענין זה הנזכר במשנתנו. יראה לי יותר שמוצאו מהארמי. עידוי. תרגום של הריון. שכן הארץ הטובה עושה פרי תבואה. עדית תקרא כאילו היא הרה. על שם שהיא עומדת לקבל הריון ולהרבות זרע. ובאמת האדמה הטובה היא הרה תמיד. זרעה הנקבי בה. ומצפה לקבל זרע זכר. הנזרע בה והולידה והצמיחה. ",
+                "<b>והפכה </b>הזיבורית. מלשון זיבורא ועקרבא. ע\"ש שעוקצת כדבורה. בהוצאה יתרה על השבח. וקוץ ודרדר תצמיח. ",
+                "<b>וכתובת אשה בזבורית </b>כתבו תו' טעמא דהפקיעו חכמים דינא דאורייתא כו' חשו שמא תקניטנו כדי שיגרשנה ותגבה מעדית ע\"כ. וכתב רמ\"ז. ועוד נראה שאפילו נתחייב בעדית. ניחוש שמא ימנע מלישא אשה. ולאו מילתא היא דסתמא איהי לאו לגירושין קיימא. ואיהו לאו למיתה בחייה קאי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לאכילת פירות </b>עיין לשון רע\"ב. שהרי מכרה לו באחריות. וכתב לו שטר מכירה. הקשה ש\"ך ל\"ל שטר. הא אמרינן. המוכר שדהו בעדים. גובה ממשועבדים. אפילו בלא שטר. דמאן דזבין בפרהסיא זבין. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>לק\"מ. דהיינו נמי שטר. דעדים מפקי לקלא. וכמאן דכתיב דמי. וא\"צ למ\"ש רמ\"ז. שהוא דוחק שאין בו ריוח. וק\"ל. ",
+                "<b>ולאכילת </b>נתקשה לרמ\"ז לשון מוציאין לאכילת. דהא ודאי מוציאין. שהפירות אכלן. ",
+                "<b>ותימה </b>דלא ידע לפרושי למ\"ד לאכילת. בשביל אכילת פירות. כמו למ\"ד דאמרי לי אחי. והדומים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם מתה בעלה יורשה </b>דהפקר ב\"ד הפקר. כי מתוך שהפקירו ממונה. והפקיעו ירושתה מיורשיה. ואמרו שבעלה יורשה. אף הוא קוברה ומיטמא לה. עשאוה כמ\"מ שאין לו קוברין. ",
+                "<b>שלא נודעה </b>הא נודעה. אינה מכפרת. היינו שאינה קריבה. כך פיר\"י. ",
+                "<b>ולא </b>בא להוציא אם כבר קרבה אחר שנודעה. דפשיטא אינה מכפרת. אחר שעברו הכהנים מזידים. אי אדאורייתא. אי אדרבנן. ",
+                "<b>ונראה </b>דאתא לאפוקי אם קרבה ואח\"כ נודעה. שכבר כפרה. ואינו מוכרח. דמ\"מ מצו רבנן לתקוני כה\"ג נמי. אמנם התו' כתבו. שאם נודעה לאחר זריקה. לא הצריכוהו לכפר באחרת. שאין כח ב\"ד יפה לעקור דבר מה\"ת בקום עשה (עמ\"ש בס\"ד בעשרה הלחם) וקריבה דאמר רש\"י היינו נמי זריקה. ולכל זה לא הוצרכנו אלא לר\"י. אבל לעולא ודאי אפילו כבר קרבה. אינה מכפרת. ",
+                "<b>שלא נודעה לרבים </b>דאי נודעה שהיא גזולה. מילתא דלא שכיחא היא. ולא תקנו תי\"ט ולחנם נדחק על דעתי. ברם איפכא מסתברא. כיון דלעולא מה\"ת לא קני אי הכי מסתיינהו לתקוני בלא נודעה דמכפרת. ",
+                "<b>איברא </b>ודאי משום דאי הוו מתקני גם בנודעה. היו מרגילין הגנבים לגנוב ולהביא. משו\"ה לא תקנו. משא\"כ בלא נודעה. מצו לתקוני. דלא נפיק מנה חורבא. ונשארה מילתא דלא שכיחא. כמו שהיא באמת. ובהפך מדעת תי\"ט. וזה ברור. ",
+                "<b>מכפרת מפני תקון המזבח </b>פריש רע\"ב שלא יהו כהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה. קאי בשטתיה דעולא. ומסקנא דגמרא כר\"י דנודעה אינה מכפרת. מפני תקון המזבח. שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות. אבל מן התורה. יאוש כי הכא קני. דאיכא נמי שינוי השם. מעיקרא חולין. והשתא קרבן. וכמ\"ש התו'. ולכן פסק גם הר\"מ ז\"ל כר\"י. ול\"ק אדידיה. כדרמי ליה הכ\"מ. גם הראב\"ד הודה לו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הפעוטות </b>לא נודע לו חבר. ומוצאו נעלם. ",
+                "<b>הפעוטות </b>הקטנים. כבן ז' כבן ח'. נ\"ל דשבע. לבת. ושמנה. לבן. לפי שבינה יתרה נתן הקב\"ה באשה. וממהרת לבא שנה לפני האיש. וכן לענין בריאות הגוף. כדקיי\"ל לענין השלמת תענית ביה\"כ. על כן מגעת לכלל דעת קודם לו. בעצם וראשונה אמנם ודאי גם הנקבות כזכרים יתחלפו בבינה. שחלק להם תולדתם במקרה. שהאחד מקדים שכלו לצאת אל הפועל. קודם חברו ובן גילו. לכן יש להם שעורין חלוקין. לפום חורפייהו. ",
+                "<b>מקחם </b>לפי מה שנוהגין לקרות מ\"ם מקח בסגו\"ל. תהיה קריאת מ\"ם מקחם בחיר\"ק. כבעלי הסגול בנטיה. כמו מכר. מכרם בכסף. כסף שברם. מן שבר. מצח מצחם נחושה. והדומים. כן בנחים מכסם לה' מן מכס. וכן בחסרים בשורש זה עצמו. הנפרד חרו\"ק כמש\"ל בס\"ד. אולם לפי נקוד שם הרבים ממנו. הנמצא בכתוב (נחמיה ז') נפתח\"ה המ\"ם. המקחות (עם שלדד\"ק גם היא חרוק\"ה. לא מצאנוה כן בכ\"ה) ויראה שכך הוא בנטיה כמו בקבוץ. ואולי גם בנפרד הוא פתו\"ח כמש\"ל. וא\"כ נשארה המ\"ם פתוח\"ה גם בכינוי. כמו תרומת מתנם. ממתן. מסעם. ממסע. וכן מגע. מצע. משע נצר מטעי ומכוש מבטם. מן מבט. כמ\"ש בס\"ד שילהי פ\"ד דאבות. ",
+                "<b>מקח </b>ע\"ש באבות. ועם שדעתי שם. היות מ\"ם מקח בחיר\"ק. <b>באמת</b> אין הכרח מהכתוב ומקח שוחד. כי יכול להיות שהוקל בסמיכות. ויתכן היותו בנפרד פתוח. ",
+                "<b>במטלטלין </b>אבל בקרקעות. אין ממכרם ממכר. ואין מקחן מקח. שאם רצה. חוזר. אבל המוכר. אינו יכול לחזור בו. ",
+                "<b>כך </b>נראה מסתימת הפוסקים. וכן משמע ממאי דכתב רמ\"ז בשם סמ\"ע בטעמא דמלתא. אבל לא בקרקעות. משום דמכירת קרקעות צריכה יותר חריפות ובקיאות. <b>וצ\"ע</b> תינח בקרקע שירש. אבל שקנה או שניתן לו. למה לא יוכל למכור כדרך שקנה. ",
+                "<b>ולי </b>היה נראה. משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת. וכשקנאה הקטן. עדיין לא יצאה מרשות בעלים. עד שיגדל. ",
+                "<b>והשתא </b>ניחא נמי דמשמע. מסתמא דמתני'. דבקרקע אין מקחו מקח. כמו שאין ממכרו ממכר. אע\"פ שהפוסקים שתקו מזה. ",
+                "<b>וטעמייהו </b>דודאי המוכר לו. מסתמא לא יחזור. אבל הקטן פשיטא דחוזר. ואין במעשיו כלום בקרקע. בשום אופן בעולם. והפוסקים מילתא דפסיקא נקטי. וה\"ה שהמוכר יכול לחזור. אלא דלא שכיח כה\"ג. משו\"ה שבקוה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כהן קורא ראשון מפני ד\"ש </b>דמדאורייתא יכול הכהן לתת רשות למי שירצה כו'. עכ\"ל רע\"ב. <b>דבר</b> זה לא נזכר בגמרא. ונראה שמפרוש המשנה להר\"מ לקחו. שכתב אם יתיר לכמותו או פחות ממנו. ",
+                "<b>ודברים </b>הללו תמוהים. כי בגמ' לא אמרו אלא אם בא לחלוק כבוד לרבו. ולמי שגדול ממנו כו'. אבל נשוה אליו ולפחות ממנו. ודאי אסור דבר תורה. שאינו רשאי לוותר על כבוד הכהונה. אם לא משום כבוד תורה דעדיף. ",
+                "<b>וכנראה </b>הכריחו לר\"מ לומר כך. הפך הלשון שבגמרא. משום דהוה קשיא ליה. היאך אפשר להעלות עה\"ד. אם בא לחלוק כבוד לרבו (בבה\"כ בשוי\"ט) שאינו רשאי. הלא אפילו בלי רשותו ושלא מדעתו. הגדול קורא ראשון בעל כרחו של כהן. כרב דקרי בכהני. וכמו שהשריש הר\"מ בהצעה לפירוש משנה זו. שהקדים לבאר שאין הכהן קורא לפני ת\"ח. מדין הגמרא. והרחיב פה האריך לשון בזה. להשיג גבול המנהג וכמ\"ש גם מאותה ששנינו בהוריות. אבל ממזר ת\"ח קודם לכ\"ג עם הארץ. ",
+                "<b>על פי </b>אותן הדברים המשיך מ\"ש אחר כך. והוצרך להפך הלשון מגדול ורב. לקטן ופחות. דבכה\"ג דווקא הוא דצריך לרשותו של כהן. ומצי מחיל ד\"ת. אפ\"ה אסרוה חז\"ל מפני ד\"ש. <b>זאת</b> היא שטתו. כי זולת זה לא היה יכול להלום המשנה עם הגמרא. ולפי הנחתו הקודמת. שלא חלק בין חכם לחכם. אלא השווה את המדה. שכל חכם הגדול מהכהן. הוא קודמו לקרות ראשון. ולא סלקא ליה שמעתא. עד דמפיך לישנא דתלמודא. ",
+                "<b>אבל </b>מי התיר זה לת\"ח. לדקדק בחלוקו להפכו שלא כדרכו. הפך ומחה על פיו. מה שלא עלה ע\"ד אדם. ולא ערב אל לבו אחד מהמחברים אנשי השם אשר מעולם. לעשות כזאת. לשנות לשון התלמוד מקצה אל הקצה. ולהפכו על פניו. <b>אמנם</b> א\"צ כלל לומר כן. בלא\"ה לק\"מ לשטת המפרשים. דרב דקרי בכהני. משום שכל הכהנים שבעולם הוו כייפי ליה. אבל בענין אחר. לא זו בלבד שאינו קורא ראשון בלי רשות כהן. אלא אפילו בא כהן לחלק רשות לגדול ממנו. לא מהני משום ד\"ש. כדאמר תלמודא בהדיא. ",
+                "<b>אלא </b>דאכתי קשיא ההיא דר' פרידא. דמוקי לה תלמודא בשוין. משמע דמדינא הוה מצי קרי לפני כהן. ומשום מדת חסידות בלבד נמנע. <b>איברא</b> לתו' משמע. דלא בשוין ממש עסקינן. דא\"כ מאי רבותיה דר\"פ. <b>ונ\"ל</b> דדיקא נמי. מדקאמר תלמודא אפילו לגדול אינו רשאי למחול. כ\"ש לשוין. אף מד\"ת נמי לא מצי מחיל. דהא לא אמרו אלא למי שגדול ממנו. ",
+                "<b>אפ\"ה </b>לא ניחא. אכתי קשיא. מאי רבותיה דר\"פ. וצ\"ל על כרחנו. דכ\"ע הוו כייפי ליה. א\"נ בברכות המזון איירי. לא בקה\"ת. דהכי דייק לישניה טפי. וכמ\"ש תו'. ",
+                "<b>ומאותה </b>שכל ת\"ח שמניח כהן ע\"ה לעלות לתורה לפניו שחייב מיתה. לק\"מ. דע\"ה דידהו ודאי שאני. ועמש\"כ במו\"ק סקל\"ה. ובתשובה ארוכה ססקצ\"ג. ",
+                "<b>ובעיר </b>שרובה או כולה כהנים. עמו\"ק שם. ",
+                "<b>ואחריו </b>ישראל מפני ד\"ש. ועמ\"ש בחידושי גמרא בס\"ד. ",
+                "<b>ושואלין בשלומם </b>עיין מ\"ש בחי\"ג. ובלח\"ש רפ\"ב דברכות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התקבל </b>וכן לשון המשנה כו' אע\"פ שהיה יכול לשנות קבל בלשון קל עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>לשון </b>מקרא הוא קבל לך (דה\"א כ\"א) קיימו וקבלו היהודים מהכבד. אבל לשון חכמים לחוד. <b>ונראה</b> שהוצרכו כאן לשינוי זה. לייחדו ולהכירו ולהפרידו מענין הנ\"ל שבכתוב. שהוא מורה קבלת דברים שבעל פה בלבד. לא דבר הנמסר ומתקבל מיד ליד בפועל ממש. ועוד לא לחנם עשו זאת. כדי שלא יתערב בענין קובלנא. לשון תלונה. המצוי בדברי רז\"ל. ובא מהקל. "
+            ],
+            [
+                "<b>וכל שאינה יכולה לשמור את גטה </b>משום שקדושיה קדושי תורה. וסתמא בקטנה שהיא ברשות אביה והשיאה. איירי תנא. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>ביתומה שהשיאוה אמה ואחיה או יתומה בחיי האב. שאין קדושיה אלא מדרבנן. מי נימא הואיל ויוצאה במאון. מתגר' נמי בכל גוונא. <b>א\"ד </b>כל דתקון רבנן. כעין דאורייתא תקון. וכ\"מ מסתימת הפוסקים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בלשון </b>רע\"ב ד\"ה פרנסוה. אי צרכי מלבוש. כצ\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שילמדו ויכתבו </b>לשון הר\"מ בפירושו. אינו מן הנמנע שב\"ד הגדול שבירושלים לא יהו בקיאין בכתיבה. ",
+                "<b>תימה </b>שנעלם ממנו הא דאמרינן פ\"ק דחולין (ט\"א) כל ת\"ח צריך שילמוד כתב. כ\"ש ב\"ד הגדול. <b>אבל</b> בחנם נסתבך הר\"מ בכך. כי אין ת\"ת צריך ללמוד אלא כתב אשורי ושל ישראל והגט נכתב בכל לשון. כההיא דתנן שלהי מכלתין גט שכתבו יוונית כו'. וה\"ה לכל שאר לשונות. <b>ומי</b> לא עסקינן הכא. דצריך לכתוב הגט בכתב ולשון שאין הב\"ד מכירין בו. כגון שהאיש והאשה הם יוונים (או שנשלח הגט לארץ יון. שאין שם בקיאין בכתב ולשון עברית) או ללעוזות. דלא סגי אלא באותו לשון שמכירין בו המגרש והמתגרשת (וב\"ד שנמסר בפניהם) דלהר\"מ גופיה מיהת בעינן שיהו העדים מכירין באותו לשון שנכתבו בו הגט. ",
+                "<b>ולדידי </b>אף האיש והאשה. צריכין לידע ולהכיר לשון הגט וכתבו. כדבעינן למימר בס\"ד. ובהכי מיירי ודאי הכא נמי. שילמדו. באופן שא\"צ לדחוק כלל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רי\"א מגורשת ואינה מגורשת </b>ע\"ל רע\"ב והבא עליה באשם תלוי. ",
+                "<b>היינו </b>למ\"ד דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כנסי מהקל. </b>הכ\"ף בחיר\"ק. בפלס אמרי לה. ואם מהכבד הכ\"ף בפת\"ח. בשקל כבסי מרעה לבך. ",
+                "<b>אינו גט </b>לשון רע\"ב אבל אם היה הגט ע\"ג קרקע כו'. אפילו אמר טלי גטך. אינו גט. <b>פירוש</b> קרקע שלו. ",
+                "<b>קרוב </b>כל שהיא אינה יכולה לשמרו. והוא יכול לשמרו. זהו קרוב לו. כצ\"ל בלשון רע\"ב. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שנתייחד עמה </b>לכאורה משמע לישנא מעליא. והיינו ביאה ממש. דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. <b>הילכך</b> צ\"ע בטעם הירושלמי שכתב בתי\"ט. <b>איברא</b> ב\"ש לא ס\"ל הן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה. <b>וצ\"ע</b> תרתי למה לי. ",
+                "<b>ושמעינן </b>ממתניתין דבן הפ��ויה פגום הוא. ועמ\"ש בבריכה עליונה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לשום מלכות מדי </b>למנין מלכותה. שהיתה מולכת בכיפה. וכן למלכות יון המתחלת מאלכסנדר מוקדון. שתפס המלכות הכללי בעולם. אחר פרס ומדי. והוא מנין שטרות שנהג זמן רב אחר חתימת התלמוד. ",
+                "<b>שנה שמו ושמה </b>עתי\"ט אע\"ג שאם לא כתב שם האיש והאשה כלל כשר. שינה גרע. <b>ויש</b> דוגמא לזה. מ\"ש בירו' לענין הזכרת גשם. ל\"ד ההוא דמצלי ומיקל כו'. וכ\"מ לענין הבדלה בתפלת תשלומין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פסול </b>אלא לאחר שנתנו לידה. מתנה. רע\"ב. <b>ואין</b> לשונו מדויק. אלא כך צ\"ל בשעת נתינה. וקודם שיצא הגט מידו לגמרי. ועד שלא אמר לה הא גיטך. דלאחר מעשה. אין בתנאו כלום. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולכל מי שא\"ל עליו קדושין </b>לאתוי' כו' עמוני ומואבי. <b>פירוש</b> שנתגיירו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ודן דיהוי ליכי </b>צ\"ע מ\"ט תקנו אז נוסח הגט בלשון ארמית. והא תנא בא\"י הוה קאי. אם אמנם בב\"ש עולי הגולה הם שיסדו ישוב הארץ. וכבר למדו לשונם שפת ארם. והנהיגוה גם בא\"י אחר שכבר הורגלו בה. ולכן מצינו לשונות שטרות. במשנה בלשון ארמית. וכן בשקלים. אכן מצאנו גם שטרות בעברית. כמו פרוזבול. וכן בגופה של כתובה כותב לכשתנשאי לאחר כו' (אע\"פ שקצתה כתובה ארמית את תהא יתבא כו') אכן גם בשמועות הלכות ומדרשות. מצינו לפעמים ארמית במשנה. כמו נגד שמה כו' וכן הרבה. וכל מג\"ת נתחברה בלשון תרגום. ואין אתנו יודע עד מה ועל מה זה. מדוע לא השוו מדותיהם בזה. לדבר כלשון עמם בכל תורה שבע\"פ שפה אחת בשוה. ",
+                "<b>הרי את </b>עתי\"ט ז\"ל. אבל בס\"א הרי את בן חורין כו'. ואין להגיה אתה. דכל אתה מתורגמין את ע\"כ. <b>אבל</b> נוסח הגט שחרור השנוי בכאן. לשון עברי הוא. ואינו סובל עירוב לשון ארמי בדבור אחד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים ששלחו שני גטין שוין </b>נראה פשוט דאורחא דמילתא נקט. שבאופן זה קרובים להתערב. והוא הדין לאחד. אם שתי נשיו אינן שוין בשמותיהן. ושכח השליח איזו שמה כך. ואיזה כך. ואין שם עדים במקום הנשים. לברר שמותיהן. והן אינן נאמנות בזה. לפי שיש לחוש לצרה שמכוונת לקלקל חברתה. לפיכך נותן שניהם לזו ולזו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושני עדים עברים </b>עתי\"ט דאי נמי כתב פלוני בן. תחת הראשון. ופלוני עד. אבתרא. שניהם כשרים. שהבן חתם ענ הראשון. והאב על השני. <b>היינו</b>. בסתמא. עד דידעינן דהך חתימה לאו דיעקב. "
+            ],
+            [
+                "<b>הקיף ראשון </b>כו' לאורך הדף. גגו אחד פונה לצד גג השני. ",
+                "<b>העדים באמצע </b>באויר שבין שני הגטין באורך והעדים חתמו ברוחב כדרכן. על פני שטות הגט. "
+            ],
+            [
+                "<b>גט שכתבו כו' יוונית </b>שהגט נכתב בכל לשון. ועתי\"ט בשם הר\"מ. והוא פשוט. דאל\"ה אין עדותן עדות. <b>ולי</b> נראה שגם המגרש צריך שיבין הלשון שבגט ויכיר הכתב. דאל\"ה. מצי מערער. דלא הוה ידע מאי דהוה כתיב ביה. והעדים החתומים על הגט אינם מעידים אלא על הכתיבה (ואם אין עדי מסירה כאן) יוכל לקלקלה. ועוד אני אומר שאפילו האשה המתגרשת ראוי שתהא בקיאה בלשון וכתב שנכתב בו הגט. כדי שתדע ודאי שהוא גט גמור. ותשגיח ותזהר בו לשמרו. שאל\"כ. יש לחוש שמא תחשוב שהוא שט\"ח או ד\"א. שאינו נראה בעיניה כמגרשה. אלא כמשחק בה. ולא הקפיד על שמירתו להצניעו. כההיא דרפ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>אמתלא </b>משל. מתלת. <b>וי\"ל</b> שהוסיפו בו אל\"ף בהור��ה זו. המיוחדת בענין טעם. לנוטריקון. והוא שתי מלות. אמת לא. ר\"ל (הקול) אמת אינו. כי יש בו סבה ומקרה. שאינו אמת גמור. עם היות בו קצת אמתיות בצד מה. לא נשלמה אמתתו ולא נתבררה. ולכן קדם רמז אמת. לפני השלילה. וק\"ל. ",
+                "<b>וזה </b>דרכם ז\"ל שכל למו. לרמוז בשם מיוחד. לכונה מיוחדת. בדרך זו. <b>ואף</b> בשמות דברים עצמיים. כמו דייתיקי אפותיקי. שהן מלות יווניות. מצינו שדרשום וסמכום בנוטריקון. וזהו מחמת שבאמת הלשון היונית. מהעברית לוקחה. כמ\"ש בס\"ד במ\"א. וכן שיערו חכמי הלשונות גם מן האומות. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,269 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Gittin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Gittin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>המביא </b>ברישא לא קתני המוליך. עיין גמרא (דד\"א) ומ\"ש שם. ",
+                "<b>גט </b>עמ\"ש בס\"ד בעזר אור. ",
+                "<b>ממד\"ה </b>ז\"ל תו'. הוא דלא נקט המביא גט מח\"ל. כו' משום דבח\"ל הוה משמע אפילו רקם וחגר כו'. והוא דוחק. ונ\"ל דלק\"מ. דאי הוה תני מח\"ל. הו\"א דווקא המביא לא\"י. אבל מח\"ל לח\"ל. לית לן בה. אפילו ממד\"ה לשאר ח\"ל. או משאר חו\"ל למד\"ה. הכל אחד ושוה. ומצינן לתרוצי לכל חד לטעמיה. אב\"א כרבה. משו\"ה לא תני מח\"ל. דלא כולה ח\"ל שוה. אלא דווקא מד\"ה לא בקיאי. אבל בבל ודכוותה. ודאי בקיאי. ואב\"א כרבא. ולא נקט ח\"ל. דסד\"א מכל ח\"ל. אפילו היכא דשכיחי שיירתא דאתו דרך יבשה. וזה ישר. ",
+                "<b>ואשקלון </b>כדרום הקשה ר\"ת דאשקלון מא\"י היא דכתיב זאת הארץ וגו' ואח\"כ לכדוה. דכתיב וילכוד יהודה את עזה ואת אשקלון כו'. נעלם ממנו שחזרה ארץ פלשתים ליד סרני פלשתים. והיתה בידם כל ימי השופטים. וכל ימי מלכי בית ראשון. רק גת לפעמים באה לידי מלכי יהודה. ועמו\"ק (א\"ח סיש\"ז) בקונטרס גדר ישוב א\"י שם הארכתי בענין זה. גם בהגהותי לחבור הר\"מ פ\"א מהלכות תרומות. ובספ\"ו מה\"ל ב\"ה ועע\"ל. עוד כ' תו' אבל קשה דרקם וחגר משמע הכא דהוו ח\"ל. וכתיב ויקדישו את קדש בה\"כ. ",
+                "<b>תמהתי </b>מראות. מה ענין קדש בשש נקודות. שהיא באמצע א\"י לדרומה בהר נפתלי לקדש בשלש נקודות. והיא עומדת על הגבול (חוץ לארץ ודאי) במקצוע דרומי מערבי של א\"י. ככתוב ויסע משם אברם ארצה הנגב. בין קדש ובין שור. והיא ארץ פלשתים שבמערב א\"י ולדרומה. אבל ודאי צ\"ל דתרי רקם וחגר הוו. אלו כנגד אלו באלכסון. ורקם דהכא על כרחנו במזרחה של א\"י. והרי קדש בשש נקודות נמי הוו. כדאיתא מבואר. וכן תרי קדש בשלש נקודות. האחת עיר. ואחת מדבר קדש. ותרווייהו ח\"ל. ע\"ס אם לבינה פ' חוקת. דכוותייהו תרי הר ההר נינהו. חד בדרום א\"י. ואחרא בצפונה. והואי נמי רקם אחרינא. עיר בא\"י ממש. בחלקו של שבט בנימן. עלח\"ש פרק דם הנדה. ",
+                "<b>בפני </b>נכתב ובפנ\"ח פירש\"י דסתמא. כי מסהיד בפנ\"כ ובפנ\"ח. לשמה קמסהיד. ועתי\"ט בשם הר\"ן. ולי נראה שא\"צ לכל הטורח. דסתמא לשמה הוא. ומדאצרכו שתהא כתיבה וחתימה בפניו הרי יצאנו מידי חששה שמא נכתב לשם אחרת. והרי הוא נכתב ונחתם בפניו. הלכך הצריכוהו. שאל\"כ למה הטריחוהו לראות הכתיבה והחתימה בעיניו. משו\"ה ודאי כי קאמר בפ\"נ כו' סתמא. נמי כלשמה דמי. "
+            ],
+            [
+                "<b>למזרח </b>כתב רש\"י אבל מערב א\"י. א\"צ גבול. שהים הגדול גבולה. ",
+                "<b>ש\"מ </b>שארץ פלשתים מא\"י היא בכבוש שני. אע\"פ שבכל ימי ב\"ר היתה מארץ העמים. כי היתה ביד מלכי העמים. ומחוצה לארץ נחשבת. שכן מבואר. ממ\"ש דוד כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה' גו'. וארז\"ל וכי מי א\"ל לדוד לך עבוד ע\"א אלא לומר לך. כל היוצא מארץ לח\"ל. כאילו עובד ע\"ז. הרי בפירוש שאינה נקראת נחלת ה'. ודינה כח\"ל. כל זמן שמשלו בה עובדי אלילים. מ\"מ לכנעני תחשב. ככתוב בספר יהושע. וכשבאה ליד ישראל. חזרה להיות נחלת ה' באמת. ומעת שהגיעה ביד ישראל בימי ב\"ש. שוב לא יצאה מחמת ידיהם עד הגולה. ולא מצינו בכל ימי עמידת ב\"ש זכר עם פלשתים. כי נכבשה הארץ לפני ישראל. ונשמדה אומת פלשתים ונעקרה מן העולם. ",
+                "<b>ובכאן </b>חדושי הפך מ\"ש רז\"ל כרכים הרבה כבשום עולי מצרים. ולא כבשום עולי בבל. כי זאת הא��ץ לא כבשוה עולי מצרים בהחלט כלל. וכבשוה עולי בבל. ",
+                "<b>והנסין שבים </b>רואין כאילו חוט מתוח מקפלוריא עד ים אוקינוס. ומנחל מצרים עד ים אוקיאנוס. וכל הנסין שבין שני הגבולים א\"י הם. לדברי ר\"י. כדאיתא בגמרא. ולכן אין גבול למערב רק אותו שקבעה לו תורה. הים הגדול ופירושו אליבא דר\"י. אינו הים האמצעי הידוע. אלא הוא ים אוקיאנוס המערבי. שהוא ים הגדול המוחלט. שאין גדול ממנו. ולפ\"ז נכנסין בתוך גבול זה. בין שני חוטין הנ\"ל. כל (או רוב) איי אלישה תרשיש ויון. הנכללים בארצות פלגי היווני. וקנד\"יאה וצופריאה. ורודוס. אולי גם ציציליאה. ונאפלוס. מאיורקה. מינוריקא. איפוקא. וכן מאלטה. וזולתם איים רבים. רוב או כל איי הים הגדול שבתורה. יחשבו לא\"י לפ\"ז. ואין זה מן התימה. שהרי אפילו מחוז שפניא. הוא מא\"י. לפ\"ד קצת מחז\"ל. כמ\"ש בס\"ד בלח\"ש שילהי חלה. אבל קושית ה\"ר פטר לר\"ת ל\"ק. כמ\"ש בחי\"ג ע\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>אם </b>יש עליו עוררים לפמ\"ש הרע\"ב דאבעל קאי. א\"כ אינו יכול להיות בשו\"א. מהנפרד עורר בציר\"י. בפלס פועל בינוני או תואר. אלא צ\"ל שהוא שם דבר בלשון רבים. ר\"ל ערעורים. שי\"ל לבעל טענות עליו. ותהיה קריאת המלה בקמ\"ץ הרי\"ש. ברבוי. כמו ביחיד ממנו. ויהי על משקל עולם כוכב. וכן בלשון חז\"ל על משקלו. אוכלים שם דבר. אוכלים נגובים. כל האוכלים מצטרפין. קמו\"ץ. כמ\"ש בס\"ד במק\"א. ולא ישתנה. וכן צריך להיות אליבא דירו'. דאייתי בתי\"ט. ",
+                "<b>והירו' </b>נ\"ל לפרשו ע\"ד הר\"ן. כך. שבמקום שיש לקוחות. היינו ערעור. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואחד </b>שחרורי עבדים כתב רמ\"ז. איכא למידק כיון דקיי\"ל המשחרר עבדו עובר בעשה. למה הקלו רז\"ל בשחרורו כו'. ",
+                "<b>שכח </b>דמשום מצוה דרבים שרי. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה חוץ. צ\"ל ומקיימינן כולה שטרא. "
+            ],
+            [
+                "<b>בערכאות </b>נ\"ל לשון וערך עליה. דמתרגמינן ויסדר עלה. ובלשון חכמים מזה הענין. עורכי הדיינין. אבל לשון ערך איש ערך אשה. שהוא שווי דמים. אינו ענין לכאן. ומנהג המון השונים. לקרות ערכאות בחיר\"ק הענין ולדעתי יותר נכון בפת\"ח או בסגו\"ל. ",
+                "<b>ושחרורי </b>עבדים לכאורה כו'. ",
+                "<b>שלא </b>לזון עבדו עמ\"ש בחי\"ג בקדושין (ו\"א) וגטין (יג). ",
+                "<b>רשאי </b>שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך במקומו כתבתי. דהני מילי בעני אבל בעשיר. לאו כל כמיניה דרמי ליה אצבורא. ולא גרע מבנים דאכלי ולא עבדי. כ\"ש עבד. אטו נהום כרסיה לא שוי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועל הקרן של פרה. </b>נראה פשוט דעל קרן תלושה ודאי כותבין לד\"ה. דלא גרע ממחובר לקרקע שתלשו. דכשר לכתוב עליו כדתנן לקמן. והכי נמי בהדיא בהך בבא. על העלה של זית. אע\"ג דנקצץ מן המחובר הגמור. כ\"ש מן המחובר לב\"ח. דעדיף מניה ודאי. והא בבא יתירא היא. ולא צריכא אלא לאפוקי מדריה\"ג דפליג. ולא פסלינן במחוסר קציצה וקטימה. אלא בכתבו על המחובר ותלשו וקטמו. וביה שייך נמי גזרה דשמא יקטום. לא בקטום קודם שנכתב. וקרמ\"ז טעה בכך. ",
+                "<b>ולא </b>על האוכלין שכן עלה זית מאכל ליונים תי\"ט. וא\"כ תקשי לתנייה גבי הוצאה דשבת. ותו קשיא עליה. זיתים שכבשן בטרפיהן טהורין. הרי מפורש שאינן מאכל. ולא עדיפי נמי מפריצי זיתים. ואי איתא דהוי מאכל בהמה או עופות. ליתנינהו גבי הני דמהניא בהו מחשבה. אע\"ג דרש\"י בגמרא מפרש. דחזו למאכל בהמה. לאו בדווקא כתב כך. אלא בדרך אי נמי. ומיו��ה דנח אין ראיה. כי הביאה אותו לסימן מרירות. לומר אע\"פ שאינו ראוי למאכלה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עשי\"ע </b>(סך\"ו). ",
+                "<b>ואין </b>בין חש\"ו לנכרי בזה. אלא בלכתחלה. משו\"ה לא כייל ליה הכא נמי בהדייהו. כמו בבבא דסיפא. ",
+                "<b>האשה </b>כותבת את גטה ומקנתו לבעל כו' וכתב הר\"ן אע\"ג דמחוסר הקצאה בין כתיבה לכתיבה. לא הוי מחוסר מעשה כו'. ",
+                "<b>ולא </b>אדע הצורך שהביאו לכך. מי לא עסקינן דאקניתיה מקמי כתיבה. אלא סברא דנפשיה קאמר. וצ\"ע. ",
+                "<b>וחרש </b>קודם לשוטה דאינו בר דעת. וחרש איתיה בר דעתא קלישתא מיהא. וח\"ש דמי בכל דוכתא לקטן. דתרוויהו גדולים נינהו. וסומא אגב נכרי נקטיה בהדיה דדמו בדעת שלמה. ",
+                "<b>חרש </b>ונתפקח סומא ונתפתח. שוטה ונשתפה מ\"ש תי\"ט פקחות חרש שכיח טפי מפקוח סומא. ופתוח סומא טפי משפוי שוטה. מנליה הא. איברא איפכא הוא ודאי. כי מעשים בכל יום שסומין מתרפאין. ולא נראה ולא נשמע מעולם מחרש שנתפקח. ושוטה שנשתפה. מצוי יותר. מסומא שנתפתח. שאין רופאין הבקיאין ברפואת הסומא. מצויין כמו בשפוי שוטה. וכל זה דבר ידוע ומפורסם לכן מ\"ש בתי\"ט כאן. נראה כמכחיש הידוע. ונ\"ל דנקט תנא האי סדרא. ופתח השתא בקטן ע\"ד זו ואצ\"ל זו. אע\"ג דאשכחן אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן כו'. הכא לא מהימן. ואצ\"ל אינך. דלא אשכחן בהו קולא בשום דוכתא. וחרש טפי בר עדות הוא מסומא. דלא בר ראה. ואיהו עדיף משוטה. דלא בר ידע הוא. וראיתו נמי לא כלום היא. ",
+                "<b>פתוח </b>ונסתמא עמ\"ש בס\"ד במו\"ק א\"ע (סקמ\"ב). ",
+                "<b>וחזר </b>ונתפתח לא כדי נסבה. לפמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה עצמה כו' ובלבד כו'. </b>אבל אשה שגטה יוצא מת\"י בכ\"מ ה\"ז מגורשת. ואפילו שאין הגט מקוים. כ\"כ הר\"מ. ומסיים שאין חוששין שמא ימצא מזויף כו'. אלא נעמידנו על חזקתו כו'. ורשב\"א תמה. מדתנן כו' ואם יש עדים שהיתה א\"א אינה נאמנת. ",
+                "<b>והשיב </b>הכ\"מ. ז\"ל ואיני רואה מקום לתמיהא זו. דהתם איכא למימר דמיירי בשאין גט יוצא מת\"י ע\"כ. ואני אומר תמה עצמך. האי גיטא חספא בעלמא הוא. שהרי כשאתה מאמינה בגט. בלתי מקוים. להוציאה מחזקתה. תזייף ותכתוב. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לאלתר </b>אלתר. מלה מורכבת מן על ואתר. לשון מקום בארמי. כלומר על המקום ההוא שהרגיש שנאבד מיד. ואל הוא כמו על בעין. ורגיל לבוא גם בכתוב זה תחת זה. שאותיות הגרון מתחלפות. ובירו' נהגו לדבר בו בשתי מלות. כאמרם והוא שלמד על אתר. ומתוך שהרגילו מלה זו במקום מיד. מלה חדא. הטילו בה ג\"כ אות שימושית. עם שהיה מספיק בלתי הלמ\"ד. כלמ\"ד למבראשונה לבעבור וזולתם. ",
+                "<b>נותנו </b>לה כו'. ולא חיישינן שמא מת. ",
+                "<b>ואם </b>אחר כך נשמע שמת. ולא נודע אם קודם נתינה. ע\"ל ספ\"ז. ובמ\"ש בתי\"ט שם בשם הר\"ן. וצ\"ע בתשו' אמ\"ה (סס\"ג) ובשי\"ע (סקכ\"ח). ",
+                "<b>מקריבין </b>אותה. בגמרא מפרש בקרבן נשים. א\"נ חטאת העוף שא\"צ סמיכה. ואית לאוקמה כמו בערל וטמא. דמשלחין קרבנותיהן. כדאי' בתמיד נשחט. ומיירי דאניסי עבתו'. ומשו\"ה לא מוקי תלמודא למתניתין בהכי. משום דלא שכיחי ונסיב מילתא פסיקתא. ור\"ל נמי פליג בטמא פ\"ב דזבחים. משו\"ה דעדיפא משני. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד במו\"ק י\"ד סרנ\"ז. ",
+                "<b>להיות </b>מפריש עליהן מחלקן, עתי\"ט לשון רש\"י. דהוי כמאן דמ��י לידייהו דהני ודאי הכי הוא. דהא אפילו הבכור נוטל פי שנים במכרי כהונה. דחשיב מוחזק. אע\"ג דהיא גופה קשיא לי. כמ\"ש במקומו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היה עושה ב\"ד </b>פירוש שלשה. כתב תי\"ט ותימה לי דלקמן אדתנן התקין ר\"ג כו' פירש שהשליח אינו יודע בדבר מוליכה לה והיא נשאת בו. וליתא למאן דמפרש דב\"ד דתנן היינו שלשה ע\"כ. והאריך בזה לדחות פירוש רש\"י. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>בחנם הטריח עצמו כאן להשיג על פירש\"י ורע\"ב. דנקטי מילתא פסיקתא. ופשיטא. דלכ\"ע איתנהו. לתרתי חששות. ",
+                "<b>ולא </b>איפליגו ר\"י ור\"ל. אלא בפירושא דב\"ד דתנן הכא. דאזדו לטעמייהו. מר סבר ב\"ד של שנים הוא דלא מפקי לקלא כולי האי. ונקט חששה רבה דממזרות. ומ\"ס ב\"ד. בי תלתא משמע. משו\"ה חשש דממזרות לא שכיח כולי האי. להכי נקיט חשש עיגון. דשכיח טפי בכל גוונא. ",
+                "<b>מיהו </b>ודאי איכא למיחש נמי לממזרות. מי לא עסקינן דשלח גט למד\"ה. ולהיכא דלא שכיחי שיירתא דמפקי לקלא. ואפילו ממדינה למדינה בא\"י. איתא לחששא. זימנין דלא ידעה בביטול. אלא דחששא רחוקה היא. ",
+                "<b>משו\"ה </b>נסיב מאי דפסיקא ליה. אפילו תימא דליתא לאידך חששה. זה פשוט. וצדק רש\"י בפירושו המרווח. דאתי שפיר אליבא דכ\"ע. ",
+                "<b>התקין ר\"ג </b>כו' בגמרא רשב\"ג אומר אינו יכול לבטלו כו' ומי איכא מידי דמדאורייתא בטל גטא כו' ושרינן א\"א לעלמא. אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מניה כו'. על כרחנו צריכין אנו לפרש דרבנן מיגז גייזי לקדושין ע\"י הגט. משעת נתינתו בלבד. לא עוקרין את הקידושין מעיקרן (אף דפירש\"י ותו' לא דייק הכי) דאל\"כ. לא מצאנו ידינו ורגלינו בבה\"מ. ותמה על עצמך. שאם תאמר הפקיעו קידושין כל עיקרן. א\"כ אם זנתה תחתיו במזיד. ונאסרה עליו. אח\"כ נתן לה גט כזה. וארעו אונס. תחזור להתר. או אם נשאת ע\"פ גט זה. תהא מותרת לחזור לו. ויהו קדושין תופסין לו באחותה ובקרובותיה. וכן היא מותרת לקרוביו. והבא עליה במזיד כשהיתה תחתיו. ונגמר דינן ליהרג. אח\"כ נתן לה גט כזה. או שבטלו במ\"א. פוטרין אותן (ואם כבר נהרג הבועל. הלא נהרג בחנם) ואם חטאו בשוגג והביאו קרבן. נפסל הקרבן למפרע. וכשעדיין לא הביאו. נפטרו ע\"י כך מקרבן. גם לא תמצא בה חיוב חטאת לעולם. דהו\"ל התראת ספק. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי אחרי רואי. שנגעו התו' בזה. עיין מ\"ש. אבל אין מנוס מליישב כל הנ\"ל. אם לא כמ\"ש שהפקיעוהו להבא. ",
+                "<b>ודפריך </b>תינח דקדיש בכספא. דכה\"ג פשיטא ליה טפי דמצו לאפקועי מכאן ולהבא. דאדעתא דרבנן הוא דקני לה עד השתא. והפקירו הכסף שהיה בדעתו שיקנה בו לעולם. אבל קדיש בביאה. ודעתו היה לקנין עולם. איך הפקיעו. ומשני הפקיעו ודאי. בעילתו להבא שויוה בעילת זנות. ויש לי כיוצא בזו. בקנין מטלטלין. ועמ\"ש בס\"ד בחי\"ג כתובות (דד\"א) ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>שתהא נודרת </b>עתי\"ט בשם התו'. שכתבו וא\"ת ידירוה בפני הבעל ויאמר קיים ליכי. שאז אינו יכול להפר וכו'. ",
+                "<b>קשיא </b>לי מאי מהני. הא קיי\"ל נשאלין על ההקם. ",
+                "<b>ונראה </b>פשוט דבעל כה\"ג א\"צ לפרט הנדר. עמ\"ש במקומו בי\"ד. וי\"ל בדוחק. דס\"ל שאין חכם מתיר אלא ביום שמעו. וכה\"ג קלא אית ליה. גם יכולין להשגיח על זה. שלא יתיר לו אדם באותו יום. וצ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>משחררו </b>פירוש משחרר הוא שכותב שטר על דמי החוב. אם אין לו לשלם. "
+            ],
+            [
+                "<b>לישא שפחה </b>��ינו יכול. וחציה שפחה וחציה בת חורין אינו יכול לישא. דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות תו'. ",
+                "<b>ר\"ל </b>דאפילו את\"ל דאתי עשה ודחי גבי שפחה. מיהא גבי בת חורין ודאי לא אפשר. דהיא מוזהרת ג\"כ. ולא מיפקדא אפ\"ו. דכה\"ג ליתא לדחיה כלל. דאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה אחר. הילכך מ\"מ בחציה שפחה נמי לא אשתרי. כיון דאיכא צד חירות דלא מידחי. דוק. ",
+                "<b>עוד </b>כתבו תו' ז\"ל. וא\"ת ישא ממזרת דצד עבדות שרי בה כו'. וצד חירות נמי שרי בה כו' וכ\"ת דאתי צד עבדות ומשמש בא\"א <b>(קושטא</b> הכי הוא (ע\"ל) אע\"ג דאיכא סברא אפכא. כיון דלא מקדשה אלא לפלגיה. אפילו למ\"ד התקדשי לחציי מקודשת. דלא שייר בקנינו. אבל הכא. הא לא קדיש אלא חציה. לצד חירות. ואידך פלגא לצד עבדות. הו\"ל מקדש חצי אשה. דאינה מקודשת) ישאנה באיסור. כמו ממזר שנושא שפחה. וכמו לישא שפחה אינו יכול. כלומר כמו דאמר תנא דידן לישא שפחה אינו יכול. דמשמע הא אי הוה מותר בה. שרי לישא שפחה. אע\"ג דלא בת קדושין היא. ",
+                "<b>(זה </b>הדבור הנמשך כתבתי בימי חרפי מאד) ",
+                "<b>בת חורין </b>אינו יכול. מפני צד עבדות שבו. צ\"ע אם קדשה. אם קדושין תופסיו בה. דהו\"ל כמקדש לחציו דמקודשת. או דילמא לא דמי. כיון דלא חזיא לביאה. והא דקיי\"ל קדושין תופסין בחייבי לאוין. אע\"ג דלא חזיין לביאה (ול\"א קדושין שלא נמסרו לביאה אינו קידושין אלא בחייבי כריתות) שאני. דביאה אסורה בישראל. לא אפקריה רחמנא לזרעיה. כי הבנים כשרים ומותרים בישראל. משא\"כ עבד. דרחמנא אפקריה לזרעיה. והרי יש כאן צד עבדות. הדומה לבהמה. נמצא כשקדש בת ישראל הרי היא כאילו קדשה חצי אדם וחציו בהמה. דלחצי אדם. משמע דליכא קדושין. אלא דווקא המקדש לחציו. ושייר חציו. הוא דמקודשת. מטעמא דאי אפשר ליחלק. והרי היא מקודשת לכולו. והאיכא איש שלם. אבל זו לא נתקדשה לאיש שלם כלל. שהרי אין כאן. אלא חצי איש. וחציו אחר איננו. והכין מסתברא. דלא שנא עבד או חצי עבד. אין לו קדושין בבת חורין. אפילו בחציה בת חורין. ",
+                "<b>איברא </b>גרעא בת חורין. שאפילו לבן חורין. אינה מתקדשת. דקיי\"ל האומר לאשה חצייך מקודשת. אינה מקודשת. שאין מקדשין חצי אשה. ",
+                "<b>הילכך </b>מ\"ש התו' ישא ממזרת באיסור בלא קדושין הוו מצי למימר אפילו בקידושין. וכגון דאמר לה התקדשי לי חצייך. אלא משום. דלאו קדושין נינהו לגמרי. ",
+                "<b>(הך </b>בעיא דלעיל ופשיטותה דכתיבנא לה דינקותאי. תלמוד ערוך הוא. ואשתמיט מני. מתוך עצלות שלא עיינתי בגמרא. ואזדא לי בשטת רב ששת. ודרבר\"ה ורבא קמייתא. ואירע לי כמוהו שאין אדם עומד עד\"ת אא\"כ נכשל בהן אע\"ג דגירסא דינקותא היא. כי על כן הנחתיה כמו שהיא ראיתי לקחתי מוסר. מזג העיון לא יחסר. אפ\"ה חדאי נפשאי אם ספקות שלכם כך. דלעולם מידי ספק לא יצאנו. עמ\"ש בס\"ד פ\"ב דכריתות). ",
+                "<b>ומש\"ע </b>תו' שצד עבדות אסור גם בנתינה. משום דעדיף נתין מעבד. דלא שייך בקידושין. ועיין עוד שילהי הוריות. ",
+                "<b>שנא' לא תוהו בראה </b>לשון תו' ולא נקט קרא דאורייתא כו' י\"ל משום דלשבת. שייך אף בצד עבדות. אבל פ\"ו לא שייך אלא בצד חירות. וכתב תי\"ט דאיתתא ל\"מ אפ\"ו. וכל מצוה שאין האשה חייבת בה. אין העבד חייב בה ע\"כ. ולא היה צריך לומר כן. כי תלמוד ערוך פד\"מ (דנט\"ב) דב\"נ אינו מצווה על פ\"ו. אלא דס\"ד עבד עדיף. משום דאיתיה בקצת מצות. אבל באמת מגרע גרע בהא. דלית ליה חייס. וגוי אית ליה חייס. כ\"ש בן נח דעדיף. ואם הוא לא נצטוה. ק\"ו לעבד. (וגם לתו' אשתמיט הך מילתא. שנדחקו להוכיח כן מהירושלמי) ושמעינן מהכא דמשום שבת. אשה נמי מיפקדא אפ\"ו. וק\"ו מעבד. דאיהי ודאי עדיפא. וזהו ק\"ו שאין עליו תשובה. ",
+                "<b>כופין את רבו </b>אע\"ג דאסור לשחרר עבדו שלא לצורך מצוה. משא\"כ לתקן ישוב העולם. מצוה גדולה היא. ",
+                "<b>ועוד </b>שכבר הוקלש צד עבדותו של זה. שלא אסרה תורה אלא עבד גמור. ובזה מיושב מ\"ש תו' וכי אומרים לאדם חטוא שיזכה כו'. וא\"ת ומ\"ט לא יותר להוציא לחירות. אפילו עבד גמור. כדי לטהר בניו. כדשרי לממזר למעבד איסורא למנסב שפחה. וי\"ל דלא שרי ר\"א לממזר ליטהר. אלא משום דאיהו לנפשיה הוא דקעבד איסורא. משא\"כ לומר לבן חורין חטוא בקום עבור על ד\"ת שיזכה עבד לא אמר. אי נמי זרע ממזר. חשיב טפי. ולא אפקריה רחמנא. כזרע עבד. דלא קפיד אלא אלשבת בלחוד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אר\"י כו' </b>בגמרא פשיטא מאי ניחוש לה. מסברא הייתי אומר. ס\"ד ליחוש. דילמא איהי נתנה לו אצבע בין שיניו. וכיון שהיא גרמה לו שנדר. הו\"ל כאילו נדרה היא. ושייך טעמא שלא יהיו פרוצים בנדרים. גבי תרווייהו. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחכ\"א יחזיר </b>עתי\"ט. ז\"ל. ומ\"ש הר\"ב בפירוש דכפליה שאומר ואם (אין. כצ\"ל) את איילונית לא יהא גט כו'. וקשיא דא\"כ הטיל התנאי בגט עצמו. וכשלא נתקיים. נמצא שהגט עצמו בטל כו'. ע\"כ. ",
+                "<b>לא </b>ידעתי מניין לו זו. שאני אומר תקנת חכמים בטלה לתנאו. שאם לא תקנו כך. היה מקום לקלקלה מחמת התנאי. לפיכך לא יחזיר עולמית. לומר שאין תנאו מועיל לו כלום אחר תקנת חכמים. שכן כחם יפה. דאפילו אם תמצי לומר איתא לתנאיה. אפקעינהו רבנן לקידושי כה\"ג. היכא דאיכא חששא דקלקולא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עידית </b>נאות יעקב. תרגומו עידית בית יעקב. ",
+                "<b>יראה </b>שהמתרגם עשאו נגזר מן עדי עדיים. ענין פאר וקשוט ומכלול יופי. וכן נאות לפ\"ד. הוא מלשון נוי ונאה המצוי בדברי חז\"ל. ",
+                "<b>ואמנם </b>ענין זה הנזכר במשנתנו. יראה לי יותר שמוצאו מהארמי. עידוי. תרגום של הריון. שכן הארץ הטובה עושה פרי תבואה. עדית תקרא כאילו היא הרה. על שם שהיא עומדת לקבל הריון ולהרבות זרע. ובאמת האדמה הטובה היא הרה תמיד. זרעה הנקבי בה. ומצפה לקבל זרע זכר. הנזרע בה והולידה והצמיחה. ",
+                "<b>והפכה </b>הזיבורית. מלשון זיבורא ועקרבא. ע\"ש שעוקצת כדבורה. בהוצאה יתרה על השבח. וקוץ ודרדר תצמיח. ",
+                "<b>וכתובת אשה בזבורית </b>כתבו תו' טעמא דהפקיעו חכמים דינא דאורייתא כו' חשו שמא תקניטנו כדי שיגרשנה ותגבה מעדית ע\"כ. וכתב רמ\"ז. ועוד נראה שאפילו נתחייב בעדית. ניחוש שמא ימנע מלישא אשה. ולאו מילתא היא דסתמא איהי לאו לגירושין קיימא. ואיהו לאו למיתה בחייה קאי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לאכילת פירות </b>עיין לשון רע\"ב. שהרי מכרה לו באחריות. וכתב לו שטר מכירה. הקשה ש\"ך ל\"ל שטר. הא אמרינן. המוכר שדהו בעדים. גובה ממשועבדים. אפילו בלא שטר. דמאן דזבין בפרהסיא זבין. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>לק\"מ. דהיינו נמי שטר. דעדים מפקי לקלא. וכמאן דכתיב דמי. וא\"צ למ\"ש רמ\"ז. שהוא דוחק שאין בו ריוח. וק\"ל. ",
+                "<b>ולאכילת </b>נתקשה לרמ\"ז לשון מוציאין לאכילת. דהא ודאי מוציאין. שהפירות אכלן. ",
+                "<b>ותימה </b>דלא ידע לפרושי למ\"ד לאכילת. בשביל אכילת פירות. כמו למ\"ד דאמרי לי אחי. והדומים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם מתה בעלה יורשה </b>דהפקר ב\"ד הפקר. כי מתוך שהפקירו ממונה. והפקיעו ירושתה מיורשיה. ואמרו שבעלה יורשה. אף הוא קוברה ומיטמא לה. עשאוה כמ\"מ שאין לו קוברין. ",
+                "<b>שלא נודעה </b>הא נודעה. אינה מכפרת. היינו שאינה קריבה. כך פיר\"י. ",
+                "<b>ולא </b>בא להוציא אם כבר קרבה אחר שנודעה. דפשיטא אינה מכפרת. אחר שעברו הכהנים מזידים. אי אדאורייתא. אי אדרבנן. ",
+                "<b>ונראה </b>דאתא לאפוקי אם קרבה ואח\"כ נודעה. שכבר כפרה. ואינו מוכרח. דמ\"מ מצו רבנן לתקוני כה\"ג נמי. אמנם התו' כתבו. שאם נודעה לאחר זריקה. לא הצריכוהו לכפר באחרת. שאין כח ב\"ד יפה לעקור דבר מה\"ת בקום עשה (עמ\"ש בס\"ד בעשרה הלחם) וקריבה דאמר רש\"י היינו נמי זריקה. ולכל זה לא הוצרכנו אלא לר\"י. אבל לעולא ודאי אפילו כבר קרבה. אינה מכפרת. ",
+                "<b>שלא נודעה לרבים </b>דאי נודעה שהיא גזולה. מילתא דלא שכיחא היא. ולא תקנו תי\"ט ולחנם נדחק על דעתי. ברם איפכא מסתברא. כיון דלעולא מה\"ת לא קני אי הכי מסתיינהו לתקוני בלא נודעה דמכפרת. ",
+                "<b>איברא </b>ודאי משום דאי הוו מתקני גם בנודעה. היו מרגילין הגנבים לגנוב ולהביא. משו\"ה לא תקנו. משא\"כ בלא נודעה. מצו לתקוני. דלא נפיק מנה חורבא. ונשארה מילתא דלא שכיחא. כמו שהיא באמת. ובהפך מדעת תי\"ט. וזה ברור. ",
+                "<b>מכפרת מפני תקון המזבח </b>פריש רע\"ב שלא יהו כהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה. קאי בשטתיה דעולא. ומסקנא דגמרא כר\"י דנודעה אינה מכפרת. מפני תקון המזבח. שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות. אבל מן התורה. יאוש כי הכא קני. דאיכא נמי שינוי השם. מעיקרא חולין. והשתא קרבן. וכמ\"ש התו'. ולכן פסק גם הר\"מ ז\"ל כר\"י. ול\"ק אדידיה. כדרמי ליה הכ\"מ. גם הראב\"ד הודה לו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הפעוטות </b>לא נודע לו חבר. ומוצאו נעלם. ",
+                "<b>הפעוטות </b>הקטנים. כבן ז' כבן ח'. נ\"ל דשבע. לבת. ושמנה. לבן. לפי שבינה יתרה נתן הקב\"ה באשה. וממהרת לבא שנה לפני האיש. וכן לענין בריאות הגוף. כדקיי\"ל לענין השלמת תענית ביה\"כ. על כן מגעת לכלל דעת קודם לו. בעצם וראשונה אמנם ודאי גם הנקבות כזכרים יתחלפו בבינה. שחלק להם תולדתם במקרה. שהאחד מקדים שכלו לצאת אל הפועל. קודם חברו ובן גילו. לכן יש להם שעורין חלוקין. לפום חורפייהו. ",
+                "<b>מקחם </b>לפי מה שנוהגין לקרות מ\"ם מקח בסגו\"ל. תהיה קריאת מ\"ם מקחם בחיר\"ק. כבעלי הסגול בנטיה. כמו מכר. מכרם בכסף. כסף שברם. מן שבר. מצח מצחם נחושה. והדומים. כן בנחים מכסם לה' מן מכס. וכן בחסרים בשורש זה עצמו. הנפרד חרו\"ק כמש\"ל בס\"ד. אולם לפי נקוד שם הרבים ממנו. הנמצא בכתוב (נחמיה ז') נפתח\"ה המ\"ם. המקחות (עם שלדד\"ק גם היא חרוק\"ה. לא מצאנוה כן בכ\"ה) ויראה שכך הוא בנטיה כמו בקבוץ. ואולי גם בנפרד הוא פתו\"ח כמש\"ל. וא\"כ נשארה המ\"ם פתוח\"ה גם בכינוי. כמו תרומת מתנם. ממתן. מסעם. ממסע. וכן מגע. מצע. משע נצר מטעי ומכוש מבטם. מן מבט. כמ\"ש בס\"ד שילהי פ\"ד דאבות. ",
+                "<b>מקח </b>ע\"ש באבות. ועם שדעתי שם. היות מ\"ם מקח בחיר\"ק. <b>באמת</b> אין הכרח מהכתוב ומקח שוחד. כי יכול להיות שהוקל בסמיכות. ויתכן היותו בנפרד פתוח. ",
+                "<b>במטלטלין </b>אבל בקרקעות. אין ממכרם ממכר. ואין מקחן מקח. שאם רצה. חוזר. אבל המוכר. אינו יכול לחזור בו. ",
+                "<b>כך </b>נראה מסתימת הפוסקים. וכן משמע ממאי דכתב רמ\"ז בשם סמ\"ע בטעמא דמלתא. אבל לא בקרקעות. משום דמכירת קרקעות צריכה יותר חריפות וב��יאות. <b>וצ\"ע</b> תינח בקרקע שירש. אבל שקנה או שניתן לו. למה לא יוכל למכור כדרך שקנה. ",
+                "<b>ולי </b>היה נראה. משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת. וכשקנאה הקטן. עדיין לא יצאה מרשות בעלים. עד שיגדל. ",
+                "<b>והשתא </b>ניחא נמי דמשמע. מסתמא דמתני'. דבקרקע אין מקחו מקח. כמו שאין ממכרו ממכר. אע\"פ שהפוסקים שתקו מזה. ",
+                "<b>וטעמייהו </b>דודאי המוכר לו. מסתמא לא יחזור. אבל הקטן פשיטא דחוזר. ואין במעשיו כלום בקרקע. בשום אופן בעולם. והפוסקים מילתא דפסיקא נקטי. וה\"ה שהמוכר יכול לחזור. אלא דלא שכיח כה\"ג. משו\"ה שבקוה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כהן קורא ראשון מפני ד\"ש </b>דמדאורייתא יכול הכהן לתת רשות למי שירצה כו'. עכ\"ל רע\"ב. <b>דבר</b> זה לא נזכר בגמרא. ונראה שמפרוש המשנה להר\"מ לקחו. שכתב אם יתיר לכמותו או פחות ממנו. ",
+                "<b>ודברים </b>הללו תמוהים. כי בגמ' לא אמרו אלא אם בא לחלוק כבוד לרבו. ולמי שגדול ממנו כו'. אבל נשוה אליו ולפחות ממנו. ודאי אסור דבר תורה. שאינו רשאי לוותר על כבוד הכהונה. אם לא משום כבוד תורה דעדיף. ",
+                "<b>וכנראה </b>הכריחו לר\"מ לומר כך. הפך הלשון שבגמרא. משום דהוה קשיא ליה. היאך אפשר להעלות עה\"ד. אם בא לחלוק כבוד לרבו (בבה\"כ בשוי\"ט) שאינו רשאי. הלא אפילו בלי רשותו ושלא מדעתו. הגדול קורא ראשון בעל כרחו של כהן. כרב דקרי בכהני. וכמו שהשריש הר\"מ בהצעה לפירוש משנה זו. שהקדים לבאר שאין הכהן קורא לפני ת\"ח. מדין הגמרא. והרחיב פה האריך לשון בזה. להשיג גבול המנהג וכמ\"ש גם מאותה ששנינו בהוריות. אבל ממזר ת\"ח קודם לכ\"ג עם הארץ. ",
+                "<b>על פי </b>אותן הדברים המשיך מ\"ש אחר כך. והוצרך להפך הלשון מגדול ורב. לקטן ופחות. דבכה\"ג דווקא הוא דצריך לרשותו של כהן. ומצי מחיל ד\"ת. אפ\"ה אסרוה חז\"ל מפני ד\"ש. <b>זאת</b> היא שטתו. כי זולת זה לא היה יכול להלום המשנה עם הגמרא. ולפי הנחתו הקודמת. שלא חלק בין חכם לחכם. אלא השווה את המדה. שכל חכם הגדול מהכהן. הוא קודמו לקרות ראשון. ולא סלקא ליה שמעתא. עד דמפיך לישנא דתלמודא. ",
+                "<b>אבל </b>מי התיר זה לת\"ח. לדקדק בחלוקו להפכו שלא כדרכו. הפך ומחה על פיו. מה שלא עלה ע\"ד אדם. ולא ערב אל לבו אחד מהמחברים אנשי השם אשר מעולם. לעשות כזאת. לשנות לשון התלמוד מקצה אל הקצה. ולהפכו על פניו. <b>אמנם</b> א\"צ כלל לומר כן. בלא\"ה לק\"מ לשטת המפרשים. דרב דקרי בכהני. משום שכל הכהנים שבעולם הוו כייפי ליה. אבל בענין אחר. לא זו בלבד שאינו קורא ראשון בלי רשות כהן. אלא אפילו בא כהן לחלק רשות לגדול ממנו. לא מהני משום ד\"ש. כדאמר תלמודא בהדיא. ",
+                "<b>אלא </b>דאכתי קשיא ההיא דר' פרידא. דמוקי לה תלמודא בשוין. משמע דמדינא הוה מצי קרי לפני כהן. ומשום מדת חסידות בלבד נמנע. <b>איברא</b> לתו' משמע. דלא בשוין ממש עסקינן. דא\"כ מאי רבותיה דר\"פ. <b>ונ\"ל</b> דדיקא נמי. מדקאמר תלמודא אפילו לגדול אינו רשאי למחול. כ\"ש לשוין. אף מד\"ת נמי לא מצי מחיל. דהא לא אמרו אלא למי שגדול ממנו. ",
+                "<b>אפ\"ה </b>לא ניחא. אכתי קשיא. מאי רבותיה דר\"פ. וצ\"ל על כרחנו. דכ\"ע הוו כייפי ליה. א\"נ בברכות המזון איירי. לא בקה\"ת. דהכי דייק לישניה טפי. וכמ\"ש תו'. ",
+                "<b>ומאותה </b>שכל ת\"ח שמניח כהן ע\"ה לעלות לתורה לפניו שחייב מיתה. לק\"מ. דע\"ה דידהו ודאי שאני. ועמש\"כ במו\"ק סקל\"ה. ובתשובה ארוכה ססקצ\"ג. ",
+                "<b>ובעיר </b>שרובה או כולה כהנים. עמו\"ק שם. ",
+                "<b>ואחריו </b>ישראל מפני ד\"ש. ועמ\"ש בחידושי גמרא בס\"ד. ",
+                "<b>ושואלין בשלומם </b>עיין מ\"ש בחי\"ג. ובלח\"ש רפ\"ב דברכות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התקבל </b>וכן לשון המשנה כו' אע\"פ שהיה יכול לשנות קבל בלשון קל עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>לשון </b>מקרא הוא קבל לך (דה\"א כ\"א) קיימו וקבלו היהודים מהכבד. אבל לשון חכמים לחוד. <b>ונראה</b> שהוצרכו כאן לשינוי זה. לייחדו ולהכירו ולהפרידו מענין הנ\"ל שבכתוב. שהוא מורה קבלת דברים שבעל פה בלבד. לא דבר הנמסר ומתקבל מיד ליד בפועל ממש. ועוד לא לחנם עשו זאת. כדי שלא יתערב בענין קובלנא. לשון תלונה. המצוי בדברי רז\"ל. ובא מהקל. "
+            ],
+            [
+                "<b>וכל שאינה יכולה לשמור את גטה </b>משום שקדושיה קדושי תורה. וסתמא בקטנה שהיא ברשות אביה והשיאה. איירי תנא. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>ביתומה שהשיאוה אמה ואחיה או יתומה בחיי האב. שאין קדושיה אלא מדרבנן. מי נימא הואיל ויוצאה במאון. מתגר' נמי בכל גוונא. <b>א\"ד </b>כל דתקון רבנן. כעין דאורייתא תקון. וכ\"מ מסתימת הפוסקים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בלשון </b>רע\"ב ד\"ה פרנסוה. אי צרכי מלבוש. כצ\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שילמדו ויכתבו </b>לשון הר\"מ בפירושו. אינו מן הנמנע שב\"ד הגדול שבירושלים לא יהו בקיאין בכתיבה. ",
+                "<b>תימה </b>שנעלם ממנו הא דאמרינן פ\"ק דחולין (ט\"א) כל ת\"ח צריך שילמוד כתב. כ\"ש ב\"ד הגדול. <b>אבל</b> בחנם נסתבך הר\"מ בכך. כי אין ת\"ת צריך ללמוד אלא כתב אשורי ושל ישראל והגט נכתב בכל לשון. כההיא דתנן שלהי מכלתין גט שכתבו יוונית כו'. וה\"ה לכל שאר לשונות. <b>ומי</b> לא עסקינן הכא. דצריך לכתוב הגט בכתב ולשון שאין הב\"ד מכירין בו. כגון שהאיש והאשה הם יוונים (או שנשלח הגט לארץ יון. שאין שם בקיאין בכתב ולשון עברית) או ללעוזות. דלא סגי אלא באותו לשון שמכירין בו המגרש והמתגרשת (וב\"ד שנמסר בפניהם) דלהר\"מ גופיה מיהת בעינן שיהו העדים מכירין באותו לשון שנכתבו בו הגט. ",
+                "<b>ולדידי </b>אף האיש והאשה. צריכין לידע ולהכיר לשון הגט וכתבו. כדבעינן למימר בס\"ד. ובהכי מיירי ודאי הכא נמי. שילמדו. באופן שא\"צ לדחוק כלל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רי\"א מגורשת ואינה מגורשת </b>ע\"ל רע\"ב והבא עליה באשם תלוי. ",
+                "<b>היינו </b>למ\"ד דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כנסי מהקל. </b>הכ\"ף בחיר\"ק. בפלס אמרי לה. ואם מהכבד הכ\"ף בפת\"ח. בשקל כבסי מרעה לבך. ",
+                "<b>אינו גט </b>לשון רע\"ב אבל אם היה הגט ע\"ג קרקע כו'. אפילו אמר טלי גטך. אינו גט. <b>פירוש</b> קרקע שלו. ",
+                "<b>קרוב </b>כל שהיא אינה יכולה לשמרו. והוא יכול לשמרו. זהו קרוב לו. כצ\"ל בלשון רע\"ב. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שנתייחד עמה </b>לכאורה משמע לישנא מעליא. והיינו ביאה ממש. דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. <b>הילכך</b> צ\"ע בטעם הירושלמי שכתב בתי\"ט. <b>איברא</b> ב\"ש לא ס\"ל הן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה. <b>וצ\"ע</b> תרתי למה לי. ",
+                "<b>ושמעינן </b>ממתניתין דבן הפנויה פגום הוא. ועמ\"ש בבריכה עליונה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לשום מלכות מדי </b>למנין מלכותה. שהיתה מולכת בכיפה. וכן למלכות יון המתחלת מאלכסנדר מוקדון. שתפס המלכות הכללי בעולם. אחר פרס ומדי. והוא מנין שטרות שנהג זמן רב אחר חתימת התלמוד. ",
+                "<b>שנה שמו ושמה </b>עתי\"ט אע\"ג שאם לא כתב שם האיש והאשה כלל כשר. שינה גרע. <b>ויש</b> דוגמא לזה. מ\"ש בירו' לענין הזכרת גשם. ל\"ד ההוא דמצלי ומיקל כו'. וכ\"מ לענין הבדלה בתפלת תשלומין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פסול </b>אלא לאחר שנתנו לידה. מתנה. רע\"ב. <b>ואין</b> לשונו מדויק. אלא כך צ\"ל בשעת נתינה. וקודם שיצא הגט מידו לגמרי. ועד שלא אמר לה הא גיטך. דלאחר מעשה. אין בתנאו כלום. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולכל מי שא\"ל עליו קדושין </b>לאתוי' כו' עמוני ומואבי. <b>פירוש</b> שנתגיירו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ודן דיהוי ליכי </b>צ\"ע מ\"ט תקנו אז נוסח הגט בלשון ארמית. והא תנא בא\"י הוה קאי. אם אמנם בב\"ש עולי הגולה הם שיסדו ישוב הארץ. וכבר למדו לשונם שפת ארם. והנהיגוה גם בא\"י אחר שכבר הורגלו בה. ולכן מצינו לשונות שטרות. במשנה בלשון ארמית. וכן בשקלים. אכן מצאנו גם שטרות בעברית. כמו פרוזבול. וכן בגופה של כתובה כותב לכשתנשאי לאחר כו' (אע\"פ שקצתה כתובה ארמית את תהא יתבא כו') אכן גם בשמועות הלכות ומדרשות. מצינו לפעמים ארמית במשנה. כמו נגד שמה כו' וכן הרבה. וכל מג\"ת נתחברה בלשון תרגום. ואין אתנו יודע עד מה ועל מה זה. מדוע לא השוו מדותיהם בזה. לדבר כלשון עמם בכל תורה שבע\"פ שפה אחת בשוה. ",
+                "<b>הרי את </b>עתי\"ט ז\"ל. אבל בס\"א הרי את בן חורין כו'. ואין להגיה אתה. דכל אתה מתורגמין את ע\"כ. <b>אבל</b> נוסח הגט שחרור השנוי בכאן. לשון עברי הוא. ואינו סובל עירוב לשון ארמי בדבור אחד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים ששלחו שני גטין שוין </b>נראה פשוט דאורחא דמילתא נקט. שבאופן זה קרובים להתערב. והוא הדין לאחד. אם שתי נשיו אינן שוין בשמותיהן. ושכח השליח איזו שמה כך. ואיזה כך. ואין שם עדים במקום הנשים. לברר שמותיהן. והן אינן נאמנות בזה. לפי שיש לחוש לצרה שמכוונת לקלקל חברתה. לפיכך נותן שניהם לזו ולזו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושני עדים עברים </b>עתי\"ט דאי נמי כתב פלוני בן. תחת הראשון. ופלוני עד. אבתרא. שניהם כשרים. שהבן חתם ענ הראשון. והאב על השני. <b>היינו</b>. בסתמא. עד דידעינן דהך חתימה לאו דיעקב. "
+            ],
+            [
+                "<b>הקיף ראשון </b>כו' לאורך הדף. גגו אחד פונה לצד גג השני. ",
+                "<b>העדים באמצע </b>באויר שבין שני הגטין באורך והעדים חתמו ברוחב כדרכן. על פני שטות הגט. "
+            ],
+            [
+                "<b>גט שכתבו כו' יוונית </b>שהגט נכתב בכל לשון. ועתי\"ט בשם הר\"מ. והוא פשוט. דאל\"ה אין עדותן עדות. <b>ולי</b> נראה שגם המגרש צריך שיבין הלשון שבגט ויכיר הכתב. דאל\"ה. מצי מערער. דלא הוה ידע מאי דהוה כתיב ביה. והעדים החתומים על הגט אינם מעידים אלא על הכתיבה (ואם אין עדי מסירה כאן) יוכל לקלקלה. ועוד אני אומר שאפילו האשה המתגרשת ראוי שתהא בקיאה בלשון וכתב שנכתב בו הגט. כדי שתדע ודאי שהוא גט גמור. ותשגיח ותזהר בו לשמרו. שאל\"כ. יש לחוש שמא תחשוב שהוא שט\"ח או ד\"א. שאינו נראה בעיניה כמגרשה. אלא כמשחק בה. ולא הקפיד על שמירתו להצניעו. כההיא דרפ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>אמתלא </b>משל. מתלת. <b>וי\"ל</b> שהוסיפו בו אל\"ף בהוראה זו. המיוחדת בענין טעם. לנוטריקון. והוא שתי מלות. אמת לא. ר\"ל (הקול) אמת אינו. כי יש בו סבה ומקרה. שאינו אמת גמור. עם היות בו קצת אמתיות בצד מה. לא נשלמה אמתתו ולא נתבררה. ולכן קדם רמז אמת. לפני השלילה. וק\"ל. ",
+                "<b>וזה </b>דרכם ז\"ל שכל למ��. לרמוז בשם מיוחד. לכונה מיוחדת. בדרך זו. <b>ואף</b> בשמות דברים עצמיים. כמו דייתיקי אפותיקי. שהן מלות יווניות. מצינו שדרשום וסמכום בנוטריקון. וזהו מחמת שבאמת הלשון היונית. מהעברית לוקחה. כמ\"ש בס\"ד במ\"א. וכן שיערו חכמי הלשונות גם מן האומות. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה גיטין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Ketubot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,365 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Ketubot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה כתובות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בתולה. </b>הא דלא קתני הבתולה בה\"א. עתי\"ט מ\"ש בזה. והם דברי הבאי במחילת כ\"ת. ומה שנראה מדבריו כאילו אין ה\"א הדעת באה. אלא להוראת חשיבות. זה אינו בשום פנים. אבל באמת בא גם בהפכו. וידוע לרוב (עלו\"א על מלת כעפר). ",
+                "<b>אמנם </b>לענ\"ד בא רבי להורות גם בחסרון הה\"א. שכל בתולה שתהיה. היא בכלל זה שתנשא ברביעי. ולא דוקא הבתולה הידועה בכל מקום. ר\"ל בתולת דמים (מטעמא דמפרשא מתני') אלא אפי' אינה בת דמים. כגון משפחת דורקטי. או הבוגרת. ",
+                "<b>ואפילו </b>כבר הזקינה והלבין ראשה. עודה פנויה. ובטרם ידעה איש. נ\"ל פשוט שכתובתה מאתים (ולדברי התו' אפילו נבעלה. ע\"ל ב\"ב) כל שלא היתה לאיש עד עכשיו. נשאת ברביעי. וכן כל כיוצא בה. כמו הסומא והאיילונית שהכיר בה. ומוכת עץ למ\"ד. הכלל כל שכתובתן מאתים. אע\"פ שאין להם טענת בתולים לפעמים כנ\"ז. מ\"מ לא נשתנה דין נשואיהן לרביעי. משום דלא פלוג. ומשום פגמא נמי. כי היכי דלא תיהוי להני זילותא. דאמרי אינשי מדלא אנסיבו ברביעי. לאו בתולות נינהו. ועוד כי היכי דלידעו בה אינשי דבתולה נשאה וכתובתה מאתים. כמו שאין משנין בהן בהוצאתן בהנומא וראש פרוע (אע\"ג דנשואין ברביעי לא הוו הוכחה גמורה למישווייה בתולה מהך טעמא גרידא. דפשיטא לא הויא מילתא פסיקתא. משו\"ה לא סגי בלא עדי הינומא או חילוק קליות. כפי המנהג המוחלט. אבל קביעות הימים. אינו דבר חיובי בכל הזמנים כל שכן האידנא דהדר דינא כי קודם תקנת עזרא. דנשאת בכל יום. פשיטא דאין זה מספיק להעיד עליה שבתולה היתה. לפי שנשאת ברביעי. אף במקום שנהגו כך אבל אע\"פ שאינו מוציא מידי ספק מכל וכל. מ\"מ סימנא ומילתא היא לאינשי. ואית להו היכירא לשיולי אבתרה. ולמידע קושטא דמילתא דבתולה הואי. ולבתר זימנא נמי. אי מדכרו להו מידכרי) אבל כל שאין כתובתן אלא מנה. אע\"פ שעדיין בתולות הן. כי הנך דאידך מתניתין דבסמוך. לא שני לן נמי בהו. ודינן בחמישי. כיון דבחזקת בעולות נינהו. ומתניתין עיקר דינא אשמעינן. להכי נקט טעמא משום איסורא ומטעמי דאמרן ליכא קפידא. אי איהי לא חיישא. ולא הוו מתקני רבנן יום מיוחד מהאי טעמא לחוד. מיהת ודאי אית בה משום תקנתא דידה. והשתא דתקון רבנן. לא שנא. ולא פלוג בכל הני דאמרן. היינו דקמ\"ל תנא דבצרה לה\"א. ",
+                "<b>ליום הרביעי </b>י\"ל סמך במקרא ממשתה דשמשון. ",
+                "<b>שאם הי\"ל טענת בתולים </b>שמא זנתה תחתיו כשהיתה ארוסה. ואסורה עליו. כשהיא אשת כהן. או שקבל ביה אביה קדושין. פחותה מבת שלש. ועכשיו גדולה היא. ופתויה פתוי. דליכא אלא חד ספיקא. שמא זנתה בעודה קטנה. דפתוי קטנה אונס הוא. איברא להר\"מ ז\"ל אפילו קטנה נאסרת בפתוי. וצ\"ל דלא ס\"ל כמ\"ד פתוי קטנה אונס. וקצת משמע הכי מהא דקאמר תלמודא. וא\"ת מעשה שהיה מ\"מ לא אסרוה. אונס הוא. ולא קאמר קטנה הואי. אלא שאינה הוכחה. דאיכא למימר אין הכי נמי הכי קאמר. אונס הוה משום דפתוי קטנה הוא. דהא באמת קטנה הואי (עמ\"ש בס\"ד בברכת גבעון תעלה\"ד גולה ב' ערוגה א') והדר קדחי אב\"א אפילו אם תמצא לומר פיתוי קטנה לאו אונס הוא. ודיחויא בעלמא. א\"נ דילמא פליגא הך סוגיא. וס\"ל דגדולה הוא. לפי האב\"א. מיהא לא מכרעא. ועיין גם מטפחת. "
+            ],
+            [
+                "<b>בתולה כתובתה מאתים </b>לדברי התו' פא\"נ אפי' כבר נבעלה באונס שלא כדרכה. ועדיין בתולה היא כתובתה מאתים. מדאית לה קנס כה\"ג. והדבר צריך תלמוד. לפי שבכל התורה כולה לא מצינו שחלק הכתוב. בין כדרכה. לשלא כדרכה. א\"כ הא ודאי בעולה היא. ואם לא הכיר בה. מקח טעות הוא. דמיהת פגומה היא. שאם נבעלה לפסול לה. פסלה גם בשלא כדרכה. ",
+                "<b>וכל שכן </b>לשטת התו' דכתובת בתולה דאורייתא. אי הכי בתולה דאורייתא בעיא מיהוי. ולא היינו בתולה דכתיבא באורייתא אלא דווקא הבתולה ואיש לא ידעה. וצ\"ע. איברא שטת התו' דכתובה דאורייתא. אינה מקובלת אצל רוב הפוסקים. והרבה נדחקו התו' לקיימה (ואמנם מה שהניחו בתימה בפא\"נ. אהא דאמרינן גבי אונס. יצא כסף קנסה בכתובתה. דמ\"ט שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ונתקשו בזה דמאי פסקא והא משכחת לה דבא עליה שלא כדרכה. דאכתי בתולה היא. ואית לה כתובה דאורייתא. ולא משום דלא תהא קלה להוציאה הוא. ולא תרצו כלום. ",
+                "<b>ואי </b>משום הא לא איריא ולק\"מ לענ\"ד. אע\"ג דלעולם אימא לך כתובה דאורייתא כה\"ג אית לה. מיהא היינו היכא דמדעתא נסבה. אבל היכא דבעל כרחיה הוא. מדאורייתא לית לה מאתיים אלא רבנן דתקינו כעין דאורייתא בכל בתולה שתהא כתובתה לעולם מאתים. ואפילו מחלה לו נמי דינא הכי כי היכי דלא תהא קלה בעיניו להוציאה. משו\"ה שפיר קאמר מ\"ט תקינו רבנן כתובה לאשה דעלמא. אפילו היכא דלא שייכא כתובה דאורייתא. כגון שנשאת לו באונס. או שמחלה על כתובתה. מ\"מ כתובתה קיימת. ואסור להשהותה זולתה. וס\"ד דהכא נמי אע\"ג דכבר נתן לה מוהר בתולות. ומקיימה על כרחו. לא יצא כסף קנסה בכתובתה. דדינא דאורייתא ליתא הכא כלל. מיהת מהאי טעמא דלא תהא קלה בעיניו להוציאה קס\"ד דצריך לכתוב לה כתובה נמי. ולא סגי בלא\"ה. כדלא פלוג רבנן בכל בתולות דעלמא כדאמרן. קמ\"ל דשאני אונס. כיון דהך טעמא לא שייך גביה. תו ליכא למיחש למידי ולא תקון רבנן כלל כה\"ג. אבל כתובה של תורה. פשיטא דלא שייכא גביה. כיון דכבר יהב לה מוהר בתולתא. ומן השמים הקנוה לו. שאין לה כתובה ממנו מן התורה. אפילו לכשתמצי לומר מאחר יש לה כה\"ג. כך נ\"ל פשוט ומספיק ליישב תמיהת התו'. ושלא לדחות שטתם ודוק) אכן גם לשטת שאר הפוסקים. דכתובה דרבנן. צע\"ג לדינא. אי כה\"ג בתולה הויא לענין כתובה דמאתים. וכ\"ש לדעת הר\"מ ז\"ל דאף בקנסה לא מיחייב אלא בכדרכה. ותו מי עדיפא מבתולה ממש שנתאלמנה מן הנשואין (או אפילו מסרה האב) דאין לה אלא מנה כבסמוך מ\"ד. אע\"ג דבתולה ודאית היא. ק\"ו לזו. שאפילו הכיר בה. י\"ל שאין לה אלא מנה ואצ\"ל בלא הכיר בה. דאיכא למימר מקח טעות לגמרי הוא. ולית לה מידי. ",
+                "<b>ומסתברא </b>כי היכי דבתולה כתובתה מאתים. אפילו לא בא עליה. רק שכנסה (וכי נפקא מניה בשני דרכים ונשאת. אין לה אלא מנה לד\"ה. או אפי' אירסה. כשכתב לה. הכי נמי איפכא. היכא דאינה בתולה כשרה. אפילו בא עליה וטעם טעם בתולה. לא נתחייב בכתובת בתולה. שאין הדבר תלוי אלא בכניסת הבתולה שלא טעמה טעם ביאה כלל. לא הפגומה והשתא ניחא טפי. ההיא דפא\"נ בלי שום דוחק. וכעין ראיה עוד. מההיא דבתולה מעבירין לפניה כוס של תרומה. כלומר ראויה זו לאכול בתרומה. א\"נ כתרומה ראשית דוק. ",
+                "<b>עוד </b>ראיה. מדקונה בביאה שלא כדרכה. ",
+                "<b>ועוד </b>אפילו בכדרכה יכולה להיות בתולה בהטיה. וגם בהעראה קונה ואפילו בשלא כדרכה. ועדיין בתולה היא. ולפ\"ז הא דתנן הכא מן האירוסין כתובתן מאתים. היינו דווקא באירוסי כסף ושטר בלבד. אבל בתולה אלמנה מקדושי ביאה. אע\"פ שלא בא עליה כדרכה אין כתובתה אלא מנה. ",
+                "<b>שאם הי\"ל טב\"ת </b>כו'. וטענה דידה מפרש תנא סוף פרקא. ",
+                "<b>היה משכים לב\"ד </b>ואם לא נסתרה עמו. יכול לטעון טב\"ת. אף לאחר כמה שנים. לאלתר משנסתרה עמו תו לא. אליבא דר' אסי. דכוותיה קיי\"ל (פב\"ש קיא\"ב) ואליבא דר\"י. נאמן עד ל' יום. "
+            ],
+            [
+                "<b>כתובתן מאתים </b>הא דלא קתני הכא נמי יש להן טב\"ת. משום דר\"מ משוי לה כבוגרת. דאין לה טב\"ת. אפ\"ה יש לה מאתים. "
+            ],
+            [
+                "<b>נאמנת </b>כו' לענין איסור. צל\"ע בתו'. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשוק </b>בסתר. הול\"ל. כלישנא דברייתא. ראה והבן מחכמת לשון המשנה. שרמז התנא בזה כל מה שאמרו בגמרא עליה. דלדברי המכשיר. מכשיר אפילו ברוב פסולים. והיינו דנקט שוק אע\"ג דשכיחי התם רוב פסולים. דאע\"ג דאמרי' ממתני' דשילהי פרקין בקרונה (במקום השוק) של צפורי. הצריכו תרי רובי. היינו היכא דלא נבדקה. אבל כי נבדקה. כדאיירי הכא. לא בעינן תרי רובי. אלא בכל גוונא מהימנא. ובדיעבד מיהת לכ\"ע. להכי תני שוק. דהיינו בקרונות. דאפ\"ה מכשר ר\"ג. להודיעך כחא דהתירא. אב\"א לכתחלה נמי. ואב\"א דיעבד. ודאי לא צריך תרי רובי כה\"ג. "
+            ],
+            [
+                "<b>נאמנת </b>מ\"ש תי\"ט כאן בשם הה\"מ והר\"ן. להחמיר בה יותר מבתה כו'. יש לי בו הרהורי דברים. שנראים מתנגדים לדר\"א מן הקצה אל הקצה. דלדידיה איהו עדיפא. דאית לה חזקה דכשרות. ולר\"י איהי ובתה שוין. ומנין לנו לחדש סברי הפוכה. ואי משום ההיא דמ\"ש. לק\"מ. התם לענין פסולי קהל מתניא. י\"ל היא ובתה שוין דלכתחלה צריכי תרי רובי בתרווייהו. וליכא למיחש מידי. אי מצרכי רובי דלפרשו מנה בקהל נמי דכמה חומרות יש בכהונה. משא\"כ בקהל. ולשון תי\"ט אינו נראה במ\"ש דאפשר אפילו לקהל פסולה. זוהי שפת יתר. חומץ על נתר. שמפסיד טעמו. דאם היה אפשר. לא היה מקום להכשיר. והוא יתיר נפיש לגמרי. וצריך למחקו. אלא כך צ\"ל לפיכך הקלו. ולא אמרו שלא תנשא לקהל לכתחלה לפי כו'. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היא אומרת כו' </b>בדלא נקיטא כתובה איירי ודאי. דאל\"ה ליחזיא כתובה. ובמקום שאין כותבין כתובה. דאי במקום שכותבין. הא קיי\"ל כשמואל. דעליה להביא ראיה (ותקשי לשמואל מהכא) ואי הכי. כי אתו עדי הינומא מהימנא. על כרחך צ\"ל דהיינו שני עדים כשרים. כפירושו בכל מקום. דאל\"ה אלא אפילו בחד דמעיד מה שראה בקטנו. כבשלהי פרקין. קשה להמניה לבעל. במגו דפרעתי. וליכא למימר דהו\"ל מגו במקום עדים. אימור דשמעת לה. במקום שני עדים ממש. כנגד חד דמסהיד מ\"ש בקטנו. מי שמעינן להו. וצ\"ע בגמרא. ",
+                "<b>בתולה נשאתני </b>נראה דלא בעינן שיבוא עליה דווקא. אלא מכיון שנכנסה לחופה אע\"פ שלא נבעלה. וכל שכן אם בא עליה שלא כדרכה. דחשיב כדרכה לכל דבר. כמש\"ל בס\"ד רפ\"ק מ\"ב. ",
+                "<b>וראשה פרוע </b>הקושיא נגלית בכאן. דהא מן התורה אסור. כדלקמן פ\"ז מ\"ב. וכר\"מ בפירוש שגם הפנויה בכלל האיסור. לכן רוצים לדחוק ולחלק. בין בתולה לאלמנה פנויה. ולדידי מעיקרא לק\"מ. ובמ\"כ בכדי טרחו כל האחרונים בכך. כי לא עמדו על פירוש משנתנו לפום ריהטייהו. ולא שערו דהכא תרתי בעינן. יוצאה בהנומ�� וראשה פרוע. והנומא (לשני הפירושים) ודאי לא גרע מקלתא דשריא בדאורייתא ואסירא רק מדת יהודית. והיינו לנשואה דווקא. שייכא דת יהודית. שהחמירו הנשים על עצמן. אבל לא חלה חומרא זו על הפנויות לגמרי. נמצאו כל דברי חכמים קיימים. ודר\"מ ברית הן הדברים שנאמרו למשה מסיני. שאין חלוק בפריעת ראש דקרא בין שום פנויה ובעולה. אלא בדת יהודית ודאי יש חילוק ביניהן. שזו הולכת בשוק פרועת ראש עם קלתא. וזו נאסרה מכל וכל. ולא סגי בלא\"ה. כדי להבדיל ביניהם. ולהכיר הנשואות להתרחק מהן. ולידע הבתולות הראויות להנשא. דלקפצו עליהו אינשי לנסובינהו. זה דבר ברור בס\"ד בלי שום גמגום. ועיין עוד מו\"ק א\"ח (סע\"ה) ומ\"ש בתשו' בס\"ד. ",
+                "<b>תו </b>איכא למידק מאי טעמא לא תני נמי אם נשאת ברביעי כתובתה מאתים. ופשוט ג\"כ דלק\"מ דהאיכא מפני האונס והסכנה. שהתירו לכנוס בשלישי וגם בשני. משו\"ה אפילו לא נשאת ברביעי אינה מפסדת. מציא למימר בתולה הואי. ואתנוסי הוא דאתניס כדאי' בגמ' גבי העברת חבית דאלמנה וה\"ה אפכא י\"ל שמא מפני הדוחק נשאת ברביעי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם יש עדים כו' </b>נראה פשוט שאם כ\"י יוצא ממ\"א. אינם נאמנים לומר אין זה כתב ידינו. אלא מזויף הוא. שאם לא כן היאך מקיימין ע\"פ אחרים. שמא עדי השטר יכירו הזיוף. אלא ודאי. בשום אופן אינן נאמנין לפסלו. ועמו\"ק ח\"ה (סמ\"ו) "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ע\"י נפשות אסורה </b>אפילו אחר שנצולה. וכ\"ש בעוד שלא נמלטה. שאסורה לו מזמן שנחבשה. אף אם מניחין אותה להזקק לבעלה. ונראה דלא בעינן נגמר דינה להריגה. ועדיין צ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>זה כתב ידו של אבא </b>דקיום שטרות דרבנן. דמשו\"ה עדים החתומים על השטר כמ\"ש בב\"ד נ\"ל עיקרא דהך מילתא בעדים הניכרים וידועים לנו. דכה\"ג ודאי לא חציף אינש לשקורי ולזיופי (כגוונא דאיירי הכא במתני') דמילתא דעבידא לאגלויי הוא. דקיי\"ל בעלמא דחד מהימן אף בשל תורה. ולאו דווקא עד כשר. אלא אפילו אשה ועבד וקטן נמי מהימני. כמו שנאמנין בעדות אשה. וכן להעיד על הקורבה. ודכוותה טובא. וכללא דמילתא. היכא דיכולין לעמוד על החקירה. ולקיים עדותם מיד בלי טורח. הרי היא כחקורה ומקוימת. דקיי\"ל כל הראוי לבילה כו'. אבל בעדים החתומים. שאין אנו בקיאין בהן ובשמותיהן. וכל שכן אם הם מעיר אחרת. ואין נודעים לנו לחקור אחריהם. אין הכי נמי דאין עדותן עדות דבר תורה. עד שתחקר. או עד שיוודעו ע\"י חתימתן. כגון שכתבו שם עירם. וידענו שאין שם בני אדם אחרים ששמם כשמם ועחי\"ג ומו\"ק סמ\"ו. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>כאן נדפסה הגהה משובשת (פרק קמא) וצריך למחקה. ",
+                "<b>שיצאה בהינומא </b>נ\"ל הכא איירי דלא טעני יורשין ברי. ולא דמי למתני' דריש פרקין דקכפר בעל או יורש ואמרי לא כי אלא אלמנה נשאת משו\"ה לא סגי בלא שני עדים גמורים כשרים. וצ\"ע ודדיקה בגמרא ופוסקים. ",
+                "<b>יוצא מבית הספר </b>ע\"פ רע\"ב. שאסור ללמוד את העבד תורה. צ\"ל בקביעות בבית הספר דווקא הוא דאסור. וטבי עבדו של ר\"ג יוכיח. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה יוצא. ועכשיו נשתחרר (או מכרו לישראל). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ועל אשת אחיו </b>כו'. שנתקדשה ונתגרשה. דאל\"ה מחייבי מיתת ב\"ד היא. ואין לה קנס כדלקמן. וליכא למידק אמאי לא תני לה גבי אלו שא\"ל קנס הבא על אשת אחיו. ואא\"א ארוסה. דלא תני אלא הני עריות. משום רבותא וחדושא. מה שאין כן בשאר נשים. אבל ארוסה לא אצטריכא ליה דשייכא בכלל נשי דעלמא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והמפתה אינו נותן את הצער </b>קשיא לי אליבא דרבנן דס\"ל קטנה נמי יש לה קנס. א\"כ גם את הצער יתן. דהא לאו מפתה איכא הכא. דפתוי קטנה אונס היא. וברישא איכא למידק איפכא. מאי פסקא דנותן לה בושת ופגם. אטו כל קטנה אית לה בושת. וצריך להעמידה בדמכלמו לה ומכלמא. ועמש\"ל מ\"ו בס\"ד. ",
+                "<b>בעציצו </b>עתי\"ט. נעלם ממנו תלמוד ערוך ספ\"ק דמגלה. שקלא עציצא דבה\"כ. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המפתה פטור </b>צ\"ע לדברי חכמים דקיי\"ל כוותייהו. דאיכא קנס בקטנה. היכי פסיק ותני המפתה פטור. אטו קטנה בת מחילה היא. ושמא יש להעמידה בשהגיעה לעונת הפעוטות. ובהא אתי שפיר נמי. הא דלעיל (מ\"ד) דאפשר מההיא שעתא דבת דעת היא לענין הנאת ממון. כל שכן שנחשבת פקחת לענין הנאת הגוף. ",
+                "<b>אי נמי </b>ההיא איכא לאוקמה בהגיעה לעונת נדרים אבל קטנה גמורה הכי נמי דאית לה צער בכל גוונא. והוא הדין לנתארסה ונתגרשה דצריך לפלוגי. אך דוחק הוא. מדלא אשתמיט תנא לפלוגי בין קטנה לקטנה בהך מילתא. וטפי משמע דכולא פרקא כר\"מ אזדא. ",
+                "<b>פגם רואין כאילו היא שפחה נמכרת </b>האי נזק הוא דאפחתה מכספה. כדתנן התם גבי חובל דחייב בה\"ד. וקרי ליה פגם. משום דנדון בכבודו ובכבודה. שהכל תלוי בחשיבות. שאם היא אשה חשובה. פגמה יותר גדול. והיינו דתנן בשילהי פ\"ג דערכין. הבושת והפגם. הכל לפי המבייש והמתבייש. וכ\"מ נמי בתו'. שהביא בתי\"ט וצ\"ע אם ביטלה ממלאכתה. מ\"ט לא ישלם גם שבת. אטו גרעא משאר חבלה דעלמא וצריך תלמוד. "
+            ],
+            [
+                "<b>כאילו היא שפחה </b>עיין ספ\"ג דערכין. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פתיתי בתו של פ' משלם עפ\"ע </b>עתי\"ט דקשיא ליה ארע\"ב היכא דלאביה הוא מאי נייחא איכא לדידה. <b>איברא</b> ודאי ניחא לה משום רווח ביתא. דמסתמא סמוכה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וגרשה ארסה ונתארמלה </b>נראה פשוט דהוא הדין איפכא. ר\"ל נתארמלה ברישא. והדר נתגרשה. חדא מילתא היא בתרווייהו בב\"י. אלא סדורא דכתיב בקרא. נקיט תנא נמי. ",
+                "<b>כתובתה שלו </b>נראה דנדוניא בכלל. ובזה י\"ל דהיינו דאיכא בין ת\"ק. לאמרו לו דלדידהו לא הפסיד אלא רשותה בלבד. אבל לא מה שהכניס לה משלו. שחוזר לו בגרושיה. אי נמי איפכא. ואב\"א סיפא פירושא מפרשא לרישא וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>הגיורת </b>עתי\"ט ז\"ל וכן יש להוכיח מסוגיא דספ\"ג דקדושין ע\"כ. ",
+                "<b>ואומר </b>אני אף זו מן התוכחה. שלא הבין דברי עצמו לפום ריהטיה. יעוין מ\"ש שם בס\"ד. ",
+                "<b>היתה הורתה ולדתה </b>כו' נ\"ל שאם נולדה זו (נערה מאורסה שזנתה) מעבד ונכרי שבא על בת ישראל. מועל הגיורת. הורתה ולדתה בקדושה היא קרויה. ודינה כבת ישראל כך פשוט בעיני. דוק. ",
+                "<b>שם </b>וז\"ל. וזאת פחותה משלש. אין בה דעת לתבוע. אומר אני אכתי מי לא משכחת לה בקנה שפחה קטנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובביאה </b>שמוסרה לביאה כו' לכל מי שירצה. ",
+                "<b>ובלבד </b>הכשר לה. עתי\"ט מ\"ש על מפרש הירו'. שלא כדת רדף אחריו ולא השיגו. כי הדבר פשוט שהדין עם המפרש. שכוונת רש\"י דהיינו זכותו דאב. דאי בעי מסר לה כו' ומקבל מעות בשביל כך. וזכות גדולה הוא זה לאב העני ודאי. וכמו שפירש\"י עצמו ספא\"נ. ואייתי להו תי\"ט גופיה לחובתיה. ובאמת דברי התי\"ט קטי הציור וחסרי הבנה הם בכאן. מה רצה בהביאו לשון רש\"י הנ\"ל ומה חשב בו ותו לא מידי. ",
+                "<b>וחייב במזונותיה </b>נ\"ל. פשוט דלא נקט תנא אלא הנהו מילי דשייכו בתרווייהו, ר\"ל באב ובעל כי הדדי. ולא שוו בחיובא דידהו. דכל הני תלתא דקחשיב. בעל חייב בהן. יתר על האב. שאינו חייב במזונות בתו (וכסות בכלל) ולא בפדיונה ובקבורתה. דהוה איכא למיטעי בהו. כיון דזכאי בכל שבח נעורים. אימא פשיטא דחיובי מיחייב בכל הני מילי דבעל חייב. שאינו בדין שיאכל גם אכול את כספה. ויחשבה כשבוית חרב. קמ\"ל דלאו מילתא היא. אלא יתר הוא בבעל מה שאין באב. אבל מידי דלא שייך בגויה דאב. כגון עונה צריכא למימר דיתר עליו הבעל. בהא ודאי לא קמיירי. זה ברור ופשוט. לחנם האריך בתי\"ט בכאן. ",
+                "<b>בפרקונה </b>מה שנשתמש התנא בלשון ארמי כאן. נ\"ל שעשה זה להבדיל ענין ההצלה מן השביה, מענין פדיית שפחות מישראל. ואיברא דאיכא למידק הא אב נמי חייב מיהא בפדיונה כשמכרה לאמה. כדאיתא פ\"ק דקדושין. ומפדין אותה בע\"כ. ואמאי לא תני לה (וליכא למימר דשיירה, דמאי שייר דהאי שייר) מי נימא דמסייעא לפירוש התו' התם, דאבני משפחה קאי. ותיובתא לרש\"י דפריש לאב כופין וי\"ל במאי דכתיבנא לעיל. דלא נסיב תנא דידן הכא אלא מאי דאיכא בין אב לבעל במידי דשייכן בגווייהו. מיתרצא הא נמי שפיר. דכיון דפדיית אמה. בבעל לא משכחת לה. באב נמי לא צריכא להו. אי נמי משום דלא דמי חיובא דבעל, דמילתא פסיקתא היא. בין יש לו בין אין לו. דאפילו עני שבישראל חיובי מיחייב בכל הני. דתנאי כתובה ככתובה. דאפילו מגלימא דעל כתפיה מגבינן. משא\"כ חיוב האב לפדות את בתו משפחות. דבדאית ליה הוא דמחייב. ואי לית ליה לא כייפינן. לא פסיקא ליה. משו\"ה לא תנן לה. ועמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (ס\"ג). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האב אינו חייב במזונות בתו </b>ולא בכל צרכיה (בחייה) בכלל. וכן אינו חייב בקבורתה. ומ\"מ אם ירש ממנה ממון שנפל לה מבית אבי אמה. או כסף קנסה. ודמי בשתה ופגמה וצערה וחבלתה, ומעשה ידיה. העודפים על מזונותיה. נראה ודאי שמוציאין לצרכי קבורתה. אע\"פ שלא תקנו לה מזונות תחת ירושתה. משום דלא שכיחא. ",
+                "<b>בתו </b>ה\"ה לבנו. ופשטא כר\"י. דנקט בתו לרבותא. אע\"ג דאיכא משום זילותא טפי. וק\"ו לבנו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רשאי </b>מ\"ש תי\"ט כאן. דברי הבאי הם במ\"כ. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מיגד </b>ומד\"ג מידר ברי\"ש. לא משתבש. הוא לשון דירה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יוסיף </b>עתי\"ט ז\"ל וגדולה מזו התירו כו'. ואני אומר אין זו גדולה. כי שם ודאי צ\"ל כך להשוות המדה לכל הכהונה. ברם הכא כי כתב לה דחזי ליכי. לדעתי לאו שפיר עביד. ומחינן ביה. ",
+                "<b>בתולה גובה מאתים </b>היינו בדלא הכניסה לו משלה כלום. כסתמא דמילתא בארוסה. מיהו אי הכניסה לו כספים. והוסיף לה שליש כדין הנשואה (כדלקמן פ\"ו מ\"ג) נראה דלכ\"ע אית לה ההוא תוספת שליש בכל גוונא. ",
+                "<b>ה\"ז בעילת זנות </b>צ\"ל אחר תקנת כתובה. דכתובה דרבנן היא. תדע דהא פילגש לגרסת ראב\"ד ורשב\"א. בקידושין בלא כתובה היא. ואפילו למ\"ד בגמרא (פ\"ק דיט\"א) כתובה בתולה דאורייתא. מיהת באלמנה כ\"ע מודו דהויא דרבנן. מיהו בגמר' דפרקין (נו\"ב) משמע דר\"מ ס\"ל כתובת אלמנה נמי דאורייתא (עחי\"ג שם). ",
+                "<b>אמנם </b>בפילגש הנוסחא הישרה היא בפכ\"ג בלא קידושין ובלא כתובה. כמ\"ש בחי\"ג שם בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>שנים עשר חדש </b>וכך מצינו אף בערלים. ככתוב מקץ היות לה כדת הנשים יב\"ח. נגד זה מצינו בעברים ההפך. כי כתוב מלא שבוע זאת ונתנה לך וגו'. ופירש\"י מיד אחר שבעת ימי המשתה. שמא מפני שרחל היא היתה באמת מיועדת ליעקב. אע\"פ שלבן נהג עמו מדת רמאות. והערים להשיא לו לאה בתחלה. מ\"מ לא היה בדעתו לעכב רחל. לבלתי תת גם אותה לו לאשה. כאשר כה עשה בסוף. לכן מתחלה כשהכין צרכי נשואי לאה. אז הכין מסעדי גבר. גם צרכי נשואי רחל בבת אחת בידעו שיעקב חפץ ברחל. ויעשה לו כל רצונו בצאן. בשבילה. על כן ודאי הזמין מיד גם צרכי השניה בפעם אחת כי לא ימנענה ממנו. אם יאות לו לעשות חפצו. בענין שמירת צאנו עוד. ",
+                "<b>כך נותנין לאיש </b>ואין משגיחין בו. אם הוא אלמון. נראה לי פשר דבר. דהיינו אם נושא בתולה. ",
+                "<b>ולא נשאו </b>עתי\"ט. ז\"ל. ומיהו ק\"ל דתנן התם ישאו קטנות. והו\"ל ינשאו. הא ל\"ק קרי ביה יִשָאו וכמנהג חסרי הפא. שהדגש עומד במקום החסרון. אלא מיהא נושאות קשיא. וי\"ל נשאות מהנפעל לא מצי למתני. כי אז הוא נפעל נשלם. ולא שייך התם אלא עתיד. לפיכך נשתמשו גם בקל. וזה מדרך לשון חז\"ל. להשתמש בפעלים. כפי צרכם. לדבר והפכו. כמו שיאמרו חולץ ונחלץ. תופס ותפוס. רוכב ורכוב. והרבה דומיהם. ואין זה חדוש כלל. אבל מ\"ש בנוסח ירו'. נישאו ביו\"ד. אינו אלא לסימן הנקודה. כי אי אפשר להיות כאן חיר\"ק מושך יו\"ד. זה ודאי טעות. "
+            ],
+            [
+                "<b>ב\"ד שלאחריהם אמרו </b>אע\"ג דנראה שלא היו גדולים מב\"ד שלפניהם. אעפ\"כ היו יכולים להחמיר על דברי הראשונים ולא חשוב בטול דבריהם. עפ\"ה דמ\"ש. ובתרא דנדרים. אע\"ג דהתם ודאי שאני דקלקול הדורות גרם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת. </b>תמהו התו' שאם הוא זן אותה. א\"כ מה מרויח הבעל. דבלא שפחה היא היתה עושה הכל. ולא היה זן אלא אותה לבדה. ועתה זן אותה ואת שפחתה. ואינה תימה כלל לענ\"ד. שהרי משתמש בשפחות בבית ובשדה לכל צרכו. ואוכל פירות ושבח שמביאות. אטו נהום כרסייהו לא שוי. ותו דאית ליה נמי מנייהו ולדות. ",
+                "<b>ונראה </b>דלאו דווקא בהכניסה לו שפחות. הדין כן. אלא אורחא דמילתא נקט. והוא הדין לעבדים. אע\"ג דלאו אורחייהו במלאכת נשים מיהו ודאי לא גריעי ממעות. ",
+                "<b>בסש\"א </b>כתוב סימן יפה לדברים הנ\"ל שהאשה חייבת לבעלה. והוא הפסוק שמחה לאיש במענה פיו. ר\"ל. ר\"ת. 'שבעה 'מלאכות 'חייבת 'האשה לאיש. 'בושלת (ואופה בכלל) 'מכבסת 'עושה בצמר 'טוחנת 'הצעת המטה. נותנת דד בפיו של בנה. וטוב הוא לזכרון. ",
+                "<b>יושבת </b>כו' לשון רש\"י שלא לילך בשליחותו. מבית לעליה. נשמר דלא תימא בלא הכניסה. שולחה אנה ואנה לשוק. להוליך ולהביא. כי זה בכל אשה אסור להשתמש בה. שכל כבודה פנימה. "
+            ],
+            [
+                "<b>העונה כו'. </b>עונות קצובות הללו השנויות כאן. עוד צריכות באור בגבול השנים. שבודאי הזקן אע\"פ שכבר נתחייב בעונה הקצובה כשנשא אשה ילדה בילדותו ובחרותו. א\"א שימשך חיובו זה לעת זקנתו ככלות כחו ונס ליחו. ויש לזה סעד מפורש בגמרא פ\"ד דקידושין. בעובדא דרחב\"א. דאמרה אשתו הא כמה שנין דפריש ליה מנאי. ומשמע קצת שפירש ממנה נגד רצונה. (מ\"מ אינו מוכרח. וי\"ל ג\"כ דמדעתה עבד פרישה). ",
+                "<b>ונראה </b>עכ\"פ כל עוד שיש לו גבורת אנשים לבעול ולפלוט ש\"ז בה. אינו רשאי לבטל עונתו. בלי רשות אשתו. ביחוד אם היא עדיין בת בנים. שעז\"א הכתוב. בבוקר זרע וגו'. וכל זמן שיכול לעמוד על רגלו אחת ולנעול ולחלוץ מנעלו ילד מקרי אפי' בן שמונים. וש\"ז שלו מטמאה. ",
+                "<b>הטיילים </b>עתי\"ט לשון תו'. אגמרא קאי כגון רשב\"ש. אבל עיקר תואר הלז נגזר מלשון טיול. הידוע ורגיל על לשונם ז\"ל. ",
+                "<b>הפועלים </b>יוצאין שלא ברשות שבת אחת. אע\"פ שיש עליו פעמיים בשבת. נראה דהיינו נמי. משום דכה\"ג מוקמינן להו אעונת חמר ות\"ח. אבל לחמר. אין נותנין לו יותר משבוע. וכן לטייל. נותנין לו פחות משבוע. אע\"פ שעונתו בכל יום משום שעיקר העונה בעצם וראשונה. כן היא אחת בשבוע. ",
+                "<b>הספנים </b>כו' עמו\"ק אה\"ע (סך\"ה) בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>שבעה דינרין </b>ז\"ל תו' בירו' מפרש. כנגד ז' מלאכות. שהאשה עושה לבעלה. וגבי המורד דמוסיפין שלשה דינרין. מפרש כנגד שארה כסותה ועונתה. והתלמוד שלנו אינו סובר כן כו'. ויש להשוותם דלק\"מ מצד זה שזכרו תו'. ותלמודין לא נחית אלא לפרושי מאי שנא מורד דלא קנסוהו כל כך כמו מורדת לזה יספיק טעם דיצרו גדול משלה. אך עדיין לא נתיישב מה טעם בערך שבעה ושלשה. למה לא יספיק שיעור מעט יתר באשה. ומדוע לא היה די אף הכפל. אטו לאו טעמא בעי. ",
+                "<b>אבל </b>יש לדקדק על תו' דעדיפא הל\"ל לאוכוחי בהדיא דגמרין לא ס\"ל כירו'. דהא פליגי בה. אי מורדת ממלאכה. ויש לומר דהירו' אתי אליבא דתרווייהו. ואמר לך. אב\"א מורדת מתשמיש. אע\"ג דאכתי לא אמרדא ממלאכה. פוחתין לה. כנגד המלאכות. משום דכיון דחזינן דמתשמיש מרדה. סופה להיות מורדת גם ממלאכות. ואב\"א כמ\"ד מורדת ממלאכה. פשיטא ניחא טעמיה דירושלמי. ואכתי צריכא רבה. עחי\"ג בס\"ד. ",
+                "<b>שבעה דינרין בשבת </b>דינר ליום. ואם חזרה בה. אין פוחתין לה אלא לפי מנין ימי מרדה. וזה אפילו לאשת ת\"ח. משום פת בסלו. ושמע מנה שכר ביאה קצוב לדינר. וכן יש להוכיח מן התורה ומן הנביאים דוק. וכיון דמפחית פחית. לא מיחזי כשכר שבת. אע\"פ שאין פוחתין. אלא כנגד הימים עיין לעיל. ",
+                "<b>ע\"פ </b>הרע\"ב שכתב ואפילו נדה. נראה פשוט דהיינו כשהתחילה למרוד בימי טהרה. ועמדה במרדה גם בימי נדה. אז אין פוסקין מלפחות או מלמנות ארבעה שבועות. עד שתתרצה. ",
+                "<b>אבל </b>אם התחילה לומר בימי נדתה שתמרוד בו מעתה. לא מיבעיא אם בימי טהרה חזרה בה. שאין מנכין לה כלום. אלא אפילו גזמה ועבדה. ונמשך מרדה גם בימי טהרה. אין ימי טומאה עולין לה לפחיתת כתובה. ולא לספירת ארבעה שבועות דעונה אחרונה. ",
+                "<b>שלשה דינרים </b>איהו כיון דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת. ואיני מותר מדין הבלעה. משום דאין מוסיפין לכל השבוע ביחד אלא מה שעולה בכל יום. כ\"פ התו'. וצ\"ל לדבריהם. דאע\"ג דמוסיפין נגד הימים שמורד. מ\"מ אין מחשבין לה יום שבת. אלא כך מחשבין. שלשה דינרים לששת הימים. ואם מרד ד\"מ חצי השבוע. מוסיפין לה דינר וחצי. בין שהתחיל מרדו בשבת. והתמיד עד סוף יום שלישי. בין התחיל ביום ראשון. וכן אם התחיל ביום רביעי. במרדו שלשה או ארבעה ימים. הכל אחת. ואינו מוסיף אלא מחצית השלשה דינרין. ולפי דרך זה. מוסיף חצי דינר לכל יום מששת ימי המעשה. שמורד. ואין מחשבין לו יום השבת כלל. דאל\"ה. ודאי לעולם מיחזי כשכר שבת. וזה ברור. ",
+                "<b>והא </b>דלדידה פחתינן גם כנגד יום השבת. אע\"ג דבודאי מחשבין לה כמו כן הימים. שעומדת במרדה. והרי פחתה קצוב דינר ליום. א\"כ ע\"כ צריך לחשב גם יום השבת. ",
+                "<b>אין </b>בכך כלום. דכיון דאינה נותנת כלום. אלא מפסדת. דבר שאין בו משום חסרון כיס. הילכך לא מינכר כשכר שבת כמש\"ל. ושמא אע\"פ ששכרה קצוב דינר ליום. היינו לימי החול בלבד. אבל אין יום השבת בכללם. ומ\"מ אין פוחתין לה אלא בהבלעה. דהיינו ד\"מ. אם מרדה חצי השבוע ויום השבת בכלל. אין פוחתין לה ארבעה דינרין. אלא שלשה דינריו וחצי (או אפשר רק שלשה בלבד). ואם מרדה שלשה ימים. פוחתין שלשה. אבל היכא דמרדה שבוע שלם. פוחתין שבעה. דהייני הבלעה. עכ\"פ דברי הגמרא והתו' צריכין באור. באחד משני הדרכים והתי\"ט לא כיון יפה בהעתקתם בלשון מגומגם וסתום. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יפחות משני קבין </b>מפרש בגמרא דתרי סעודות יתרות לארחי ופרחי. מכאן משמע שהאשה נשואה אינה פטורה מצדקה. ותקשי אדהר\"מ בי\"ד (סרמ\"ח) דס\"ל שהבעל יכול למחות באשתו שלא תתן אף כל שהוא. ובודאי כל שהוא לאו דווקא. דהא אפילו עבדו ושפחתו של בע\"ה. רשאין ליתן פרוסה לעני. מ\"מ קשיא דהכא מוכח איפכא. שמא יש לחלק בין אכילה לשאר דברים. שאין לה רשות לתת שלא מדעתו. ועיין בית ישראל. ",
+                "<b>וקב גרוגרות </b>הוא השעור גם לעני בגורן עימ\"ז דפאה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואוכלת עמו בל\"ש </b>עיין רע\"ב. ש\"מ דעונת שבת קבועה לכל אדם מישראל אפי' לפועלים ולחמרים. וכ\"מ נמי מתקנת עזרא. שוב ראיתי שכ\"כ גם תי\"ט בשם הר\"מ בפ\"ח דנדרים. ואם יכול להפטר מעונת שבת. ע\"י שקיים עונתו בימי החול. עמש\"ל מ\"ו ועחי\"ג. ",
+                "<b>בלילי </b>עלח\"ש פ\"ח דתרומות. ",
+                "<b>ואם אינו נותן לה מעה כסף </b>עמ\"ש תי\"ט דלאו בדידה תליא. ואינו מוכרח שהרי מחלוקתו בצדו. ועוד אני אומר. דשאני מותר לד\"ה. שעכ\"פ שניהם יכולים לעכב באמת. ",
+                "<b>חמש סלעים שתי </b>הוא שעור בגד קטן. כדתנן פרק ראשית הגז. ",
+                "<b>עשר סלעים ערב </b>שעורו כפול משל שתי. לפי שהוא עב כפלים בשל שתי. נמצא שהות המלאכה בשניהם אחד. מה גם שמלאכת השתי שהוא דק. כבד משל ערב. שזה מפני דקותו. נטווה כלפי היד. וזה כלאחר יד (כ\"כ הר\"ש בפי\"א דנגעים מ\"ח) ועושים הערב עב וגס בצמר הרך. מהני שהערב תנועתן יתרה מהשתי. שהוא לח. ועוד שחוטיו רבים יחד. ואינם נתקים מהרה. כערב שהוא חוט אחד ונזרק הנה והנה. אך של פשתן חזק הוא. לכן שניהם שוים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>משם הר\"מ באסור רבית דתוספת המטבע בחוב הכתובה. דברי תי\"ט בזה אינם נוטים לי כלל. "
+            ],
+            [
+                "<b>לכל מנה </b>עמ\"ש תו'. ואינו מוכרח. כי לא שמו לב דבגברא תגרא עסקינן דמרויח טובא במעות בעין. דמשו\"ה מוסיף נמי שלישן. והרי גדולה מזו מצינו. מי שי\"ל חמשים זוז ונושא ונותן בהם. לא יטול. ואפילו כמה שנים לא כלה קרנא. עם שבודאי אינו מספיק. אף לפרנסת שנה אחת בלבד. אם יתפרנס מהקרן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בכהנת </b>אשת כהן. נהגו חז\"ל לקרותה כהנת ג\"כ מטעם זה. לפי שנעשית זרה בנשואיה שנאסרת בדברים האמורים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מאכילתו שאינה מעושר </b>עתי\"ט דע\"פ הכחשת הכהן בלבד. אינה מפסדת כתובה. דעד אחד הוא. ולדידי קשיא לי לאידך גרסא. כי אמר נמי הן. לא ליהמניניה. דע\"א אינו נאמן. אלא בדבר שבידו לתקן. והכא הרי אין בידו לתקן הכרי. שלא מדעת בע\"ה. אי הכי מאי איריא דאשתכח שיקרא. כל שכן היכי דמכחיש לה נמי. אמאי לא להימן כה\"ג. אלא ע\"כ מיירי כגון דא\"ל איהו לכי אצל פלוני כהן שיתקן לי הכרי. ובעל מודה. והכא במאי עסקינן בע\"ה החשוד על הדמאי. דאורחיה לשדו��י לכהן חבר. שיתקן הכרי ויטול המעשרות. כדי שיהו פירותיו בחזקת מתוקנים לאחרים ג\"כ. וכיון דקמירי שנתן רשות לתרום ע\"י אותו כהן. משו\"ה כה\"ג ודאי כהן הוה מהימן. דהרי הוא בידו לתקנו גם עתה. והשתא דמכחישה. הו\"ל כתרי לגבי חד. דהא איהי לא מהימנא. דהוי דבר שאינו בידה. דוק. ונתיישב גם מ\"ש כהן דווקא. ",
+                "<b>יוצאה לר\"ה וראשה פרוע </b>עמש\"ל רפ\"ב. ",
+                "<b>ע\"פ רע\"ב ונשכה כלב </b>ונעשה מקומו צלקת נראה דלאו דווקא. אלא אורחא דמילתא נקטי. וה\"ה לפצע וחבורה עמוקה. באופן שנעשה מקומה צלקת. וזה בכל מקום שבגופה. ",
+                "<b>ולענין </b>צרעת אי הוי מום באשה. וכן באיש. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק. אה\"ע (סל\"ט). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האב צריך להביא ראיה </b>ואע\"פ שיש לאשה חזקה דגופה. שבלא מומין נונדה. צ\"ל במומין ידועים שנולדו בה אחר לידה. כגון נפצעה. ולא ידענו מתי. או שידוע לנו בודאי שלא היו בה כשנולדה. ונסתפק לנו אח\"כ ברשות מי נולדו בה. וא\"ל הלך אחר רוב נשים. שאין זו חזקה. ועוד שאין הולכין בממון אחר הרוב. ",
+                "<b>מוכה שחין </b>עמו\"ק. ",
+                "<b>סבורה הייתי </b>כתבו התו' תימה א\"כ כל אשה תערים ותשאנו כו'. ולא הבינותי מאי קושיא. דכיון שהוא יודע מומו. איהו דאפסיד אנפשיה. שלקחה ויודע שיכולה לטעון סבורה הייתי עכ\"ל תי\"ט. ולאו מילתא היא. דכ\"ע לאו דינא כי האי גמירי. והא ודאי לא אסיק אדעתיה. שיש אחר תנאי כלום. אלא מסברא טפי. דבאמת לית לה כתובה. ולא קמ\"ל ר\"מ אלא דכופין אותו להוציא בע\"כ. אף שכבר קבלה. מ\"מ מאחר שרוצה היא להפסיד כתובתה. מהימנא למימר עכשיו איני יכולה לקבל וכייפינן ליה. כדין הטוענת מאיס עלי. דיוצאה בלא כתובה. וכופין אותו להוציאה. שאינו בדין שתהיה כשבוית חרב. הכא נמי לא שנא. אע\"ג דסברה שיכולה לקבל. ועכשיו מוצאה שאין ביכלתה לקבל. לא גרע ממאיס בעלמא בלא טענה מוכחת. כל שכן כאן שעדיה בצדה. שהרי התנה מתחלה והודה. דדינא קאמרה. ומיהא כתובה לית לה מטעמא דהתו'. משו\"ה כדינא דטוענת מאיס דיינינן לה אליבא דר\"מ. וחכמים ס\"ל שאני הכא דאין אחר תנאי כלום. חיתא דקיטרא סבירא וקביל לא. וחיישי לגט מעושה שלא כדין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובה\"א </b>עתי\"ט מ\"ש על התו'. דמשומרת יבם מעיקרא לאו קושיא. דהתם הספק אם זיקה עושה ארוסה ע\"כ. ואני אומר היינו הך דהתו' ממש. שם בסוף העמוד. שלא מחינו בו. אין יכולין להוציא. כצ\"ל. ",
+                "<b>ג </b>",
+                "<b>ילקח בהן </b>בעד דעי שיווי פירות הללו. אם אינו רוצה למכרם. ואורחא דמילתא הוא. לפי שאדם רוצה בקב שלו. משו\"ה לא תני ימכרו וילקח בהם כו'. והא דלא נקט תנא בדר\"מ נמי ילקח בהם קרקע ותו לא. משום דמיירי במחוברים. שעדיין צריכים לקרקע. ומה שגדלים מכאן ואילך שלו הוא. מה שהם שוים יותר בשעת לקיטה. וא\"צ ליקח בהם קרקע. אלא כפי מה ששוין בעת שנפלו לה. לפיכך שמין אותן נכסים מיד. ויהיב דביני ביני. ",
+                "<b>שמין אותן </b>נכסים וקרקעות. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עבדים </b>כו' וזקנים אבל בחורים. כ\"ע מודו דאין מוכרן. ",
+                "<b>לא תמכור </b>אע\"פ שאינם ראוים למלאכה כבדה. אבל באינם ראוים אפילו למלאכה קלה. ודאי לא פליג רשב\"ג. פשיטא אין בהם שבח כל עיקר. ",
+                "<b>זקנים </b>לא ביבשו איירי. אלא שאין עושין כדי טפולן. שוב ראיתי בתו' שפירשו כן והנאני. "
+            ],
+            [
+                "<b>בחזקתן </b>עמ\"ש מ\"ג פ\"ד דיבמות בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>המחוברין בקרקע שלו </b>ע\"פ רע\"ב. דבגמרא משני תני שלה. ",
+                "<b>ואעפ\"כ </b>משנה לא זזה ממקומה ומלשונה כאשר כתבתי לך כמה פעמים. וכן כאן יש ליישב הלשון דלא משתבש מאן דתני שלו. ודעת לנבון נקל. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט משום דל\"צ הכא אלא איידי משו\"ה אשתביש תנא. עכ\"ל. לא נהירא חס לתנא דווקנא דלשתביש בין דבר וחלופו. ",
+                "<b>ותו </b>אי איתא דטעי תנא בהכי. אמאי לא סמינן לה. ובכמה דוכתי אשכחן בתלמודא. דתני תנא קמיה דמאן מאמוראי. ומשביש ליה וכד שאיל אסמייה. אהדר ליה לא. תתרגם מתניתך הכין. וקיימא בדוכתה. והיא מילתא דשכיחא נמי. כדמתמהינן בלישנא דמתניתין. ומתרצינן לה כאילו מיתניא בלישנא אחרינא. לאו לשבושי למתני' קמהדרינן אלא לפרושי שפיר. והכא נמי לישנא דשלו מתני ליה שפיר. כשהבעל קונה בעדם קרקע ואוכל הפירות. אדרבה דטבא ליה הוא. כדאיתא בגמרא (דפ\"ב) ודקאמר תלמודא תני שלה לא בעי אלא דלא ליתי למטעי. וק\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין לי </b>לשון חכמים הוא במקום לא יהא לי רשב\"ם עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מה צורך לכך. ומה טעם לא נאמר שהלשון מורה להווה. שהוא מודה מעתה שאין לו דו\"ד. והודאת בע\"ד היא. ",
+                "<b>שאם מכרה </b>כו' והקשה הר\"ן דהא בלאו תנאה נמי כו' עתי\"ט. וכתב קרמ\"ז נ\"ל דמתניתין אתא לדיוקא דדוקא בעודה ארוסה כו' ע\"כ. ולא אבין היכי רמיזא במשנה. ובגמרא מכח קושיא אתינן עלה. והיכי ניקו ונידוק ממאי דלא אתמר אלא מכללא. ומתניתין סתמא תנן. ",
+                "<b>שם </b>בתי\"ט. צ\"ל ולא אמרינן כאמרו לו. וי\"ל מיהא שמעינן כו'. ",
+                "<b>שם </b>בתי\"ט וא\"כ ע\"כ לתרץ קושית הר\"ן צ\"ל כו'. ואין זה הכרת של כלום. די\"ל אע\"ג דר\"י לא ס\"ל הכי. מ\"מ תנא דידן סבירא ליה הכי. "
+            ],
+            [
+                "<b>לכושל שבהן </b>עתי\"ט ז\"ל וכתב הר\"נ דצ\"ל כו' דאלת\"ה כו' לכתובה אמאי. דלא עדיפא ממטלטלי ע\"כ. צ\"ע בח\"מ ספ\"ו ס\"ב. וא\"ה אפכא הוא ממ\"ש רע\"ב. דאפילו את\"ל מטלטלי דיתמי נמי משתעבדי לכתובה. ה\"מ בני חרי. מיהא הני משעבדי נינהו ובכל גוונא לא משתעבדי כלל. אלא שי\"ל שלא נתנו להם דין משועבדים. אלא במקום שנמצאו ללוה בני חורין של מנה. עתי\"ט שכתב בשם התו' לא אתפריש שפיר טעמא דהא מל\"א. עמ\"ש בס\"ד בחידושי גמרא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הוציאה גט </b>עתי\"ט משמע דגמרא דקרעינן לגטא. עמ\"ש שם בס\"ד מ\"צ לקריעה. ",
+                "<b>וכן גר כו' כתובתה קיימת </b>עמו\"ק (סס\"ז) הפכתי בזכות דעת הר\"מ מה שחדש משה מדעתו בכאן. אכן לדעתי הדבר בהפך. שבגר כתובתה קיימת אפילו היא מאה שנה. כך הוא העיקר בעיני כמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ע\"פ </b>הרי\"ף בתשו' הרמ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>חולקות בשוה </b>ז\"ל תי\"ט. צ\"ע מאי קמ\"ל תנינא בריש מתני' דלעיל. ואני אומר ההוא איכא לאוקמה במטלטלין דמעיקרא לאו אסמכתייהו עלייהו. ומשו\"ה לית בה דין קדימה (וכמ\"ש הרע\"ב שם) אפילו אין זמנן שוה. ואכתי לא ידעינן במקרקעי דמהני זמן שוה. ס\"ד כיון דעיקר שעבוד כתובה עלייהו. לכל אחת לפי כתובתה נשתעבדו. היכא דזמנן שוה. להכי קמ\"ל משנה יתירה. "
+            ],
+            [
+                "<b>השניה מוציאה מהלוקח </b>בטעמא דהך מילתא. עמ\"ש בסוגיא בגמרא עלה דהך מתניתין. ולעיל בגמרא (צג\"א) ותנוח דעתך. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלמנה כו' מעשה </b>כו' גרסינן בלא ויו. דאי\"ג ומעשה בוי\"ו. היכי מב\"ל אי נזונת תנן כו' ע\"כ נזונת תנן. מדקתני ומעשי ידיה תו'. ",
+                "<b>אכתי </b>איכא למימר. דילמא תרתי קמבעיא ליה. וחדא נקט. ואידך ממילא משמע דאי נזונת תנן. ממילא ומעשה גרסינן. ואי הנזונת תנן. מעשה גרסינן. ",
+                "<b>ואין חייבין בקבורתה </b>עיין תו' מיהו תימה הא דלא קתני ואין חייבין בפרקונה. ר\"ל משום דפרקונה הוי תחת פירות. ולא שמעינן לה נמי במשנה. אלא ודאי משום מילתא דפשיטא היא. לא צריך למתנייה. א\"ה הדרא קושיא לדוכתה. ואי משום כו'. כ\"ה באור המשך לשון תו'. ",
+                "<b>יורשי כתובתה </b>עתי\"ט שהביא מחלוקת הר\"מ. והר\"א. וז\"ל. אבל הראב\"ד השיג עליו כו'. אבל זו שמפני שלא נשבעה. הוא שאין יורשיה נוטלין הכתובה. לא מפני כן נוכל לקרוא ליורשי הבעל יורשי כתובתה. ע\"כ. ",
+                "<b>ואומר </b>אני עם שטענת הר\"מ טענה. שבודאי א\"א לקרותן יורשי כתובתה במוחלט. דהא לאו בתורת כתובה שקלי. ולא מחמת ירושה נחתי לה. ולא ירתי דידה נינהו. אלא ירתי נכסי אבוהון בכלל. מ\"מ לענין דינא. מסתברא כוותיה דר\"מ. דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. דאע\"ג דלא מיקרי בכה\"ג יורשי כתובתה. מיהו יורשי נדוניתה שלא ירשי כלום. נמי פשיטא דלאו בכלל יורשי כתובתה נינהו השתא. אע\"ג דראוין לירש. ",
+                "<b>איברא </b>מידי ספקא לא נפקי. ואע\"ג דמספיקא לא מפקינן ממונא. מיהא מאי חזית דדמ\"א דהנך סומק טפי. והא יורשי נדוניתה נמי ספק נינהו. או חייבים בקבורתה. בדלא ירשו כלום. דמצי אמרו ירושתה גבייהו דאינך היא ועלייהו רמיא. ומי מפיק מינייהו מספיקא. תינח היכא דירתי מנה. דהו\"ל ספק וודאי. ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל כי לא ירתי. ספק וספק הוא. ",
+                "<b>ותו </b>דהא עדיף. דהעמידנה על חזקתה שלא נתקבלה כלום (וקיי\"ל נמי לענין מזונות עד שלא נסת על היתומים להביא ראיה דנכסי בחזקת אלמנה כו') וטענת צררי. גריעא. וחששה רחוקה היא. אלא שאין להוציא מיד המוחזק אפילו בספק רחוק. וכתובה בחזקת יורשי בעל הוא. ",
+                "<b>אבל </b>לגבי קבורתה. ודאי לא מהניא הך סברא מידי. תדע. דאי לא תימא הכי. בעל נמי מצי למפטר נפשיה מקבורתה. ומיהו סתמא לא ליחייב בה לעולם. דהא הוה ליה שבועה גבה. דוק. אי הכי לא עדיפי מניה. זה ברור. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו ד' וה' פעמים </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ג דסוכה. הכי נמי הכא. איכא לפרושי ארבעה לכתובה קטנה. וחמשה לגדולה. ",
+                "<b>ויש </b>להמתיק הענין עוד. דנקט תנא דוגמא בכתובה קטנה שבגדולות. הנזכרות במשנה. דהיינו כתובת כהנות. שהפחותה היא ארבע מאות זוז. כדלעיל פ\"ק. ומשום דאורחא למכור במנה פ\"א. כדתנן הכא. לזה במנה ולזה במנה. ש\"מ גילוי מילתא. דהתם שיעור שדה שוה מנה הוא (והיינו סתם שדה קרקע בינונית ובעדית היא שוה מאתים. שהם חמשים שקלים. שהוא שווי בית זרע חומר שעורים. ככתוב. והכתוב שיער בארץ משובחת. והיינו דתנן הכא בפרקין. מכרה שוה מנה במאתים. ואיפכא. משום שחלוף שווי בין שדה ושדה בכמות שוה. ישתנה בכפל) עליו אין להוסיף. ממנו אין לגרוע. במכירה אחת. משום פסידא דמוכר. ולוקח. ואתי שפיר דנסיב ארבעה לכתובה קטנה האפשרית. במיוחסין שבכהונה. דמוכרת ד\"פ. לא פחות ולא יותר. בדיוק גמור. וחמשה. תנהו ענין למוסיף חומש. כדרך ששנינו מ\"ג פ\"ו דלעיל. ובארבע מאות היא נותנת חמש מאות. והיינו בגברא קפדנא. ",
+                "<b>מיהו </b>במכובד. דלאו אורחיה להק��יד. אם קבל עליו לכתוב ארבע מאות. והיא הכניסה לו שום חמש מאות. כותב לה חמש מאות. כמו ששמו. אע\"פ שאינו שוה אלא ארבע מאות. והא נמי מידי דשכיח הוא. וקסמיך נמי אהתם. דעלה קאי. דקתני הכא לזמנין משכחת מוכרת חמשה פעמים. ותו לא. בסתם כתובה. דלמעלה מזו. בכתובת נשי עשירים גדולים. לא קמיירי. דאין לה שעור. ואי אפשר לתת גבול וקצבה לדבר. והרי זה מכוון ביותר. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שפחתו </b>עתי\"ט ז\"ל. וכ\"מ מאוקמתא איברא לחד אוקמתא לא מיירי בקרקע. "
+            ],
+            [
+                "<b>השניה </b>עתי\"ט שהעתיק לשון הרי\"ף. שכתב וא\"כ שניה דפליג בדידה. נמי בהכיר בה ע\"כ. וצריך באור. עמו\"ק אה\"ע סקי\"ו. שם בארתיו יפה. בס\"ד. ",
+                "<b>ולא בלאות </b>עתי\"ט שכתב והשניה כו'. אבל של צ\"ב יש לה. מהטעם שכתב הר\"מ בפי' מ\"ג פ\"ט (כצ\"ל) דביבמות כו' ע\"כ. ",
+                "<b>ואני </b>אומר אין בלשון הר\"מ ז\"ל. טעם מפורש למה שהביאו התי\"ט. אם לא בכח המאמר. ומה היה חסר לו בלשון הגמרא. דקנסו לדידה בדידיה. ולדידיה. בדידה. ",
+                "<b>יש לה כתובה </b>עתי\"ט. וק\"ל דבמ\"ה פ\"ט דיבמות מפורש כו' ולק\"מ ההיא יחידאה היא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ופסקה </b>עתי\"ט עד וזו דעת הרמב\"ם. לא ידענא מאן פליג עליה. ",
+                "<b>חמש שנים </b>עתי\"ט שנתן טעם הגון לחמש שנים אלו שדברו בהווה. שמקפדת שתהא נזונת עד שתהא בת שבע. ונכון הדבר לפי שבת שבע היא עונת הפעוטות. שאז יש בה דעת קצת. שתוכל להשיג כדי חייה מעצמה. דוק. עמ\"ש בס\"ד פ\"ה דגטין. ובזה דברי תי\"ט מוטעמים (אם אדם משתעבד לזון חברו כך וכך שנים. כדרך ששנינו בבת אשתו. עמ\"ש במו\"ק ח\"מ ס\"ס). ",
+                "<b>חייב לזונה ה\"ש </b>קמ\"ל דחשיבי כה\"ג קצובים. כיון דיש קצבה לשנים אע\"ג דליכא קצבה למזון. ובהכי לא תקשי לדעת הר\"מ. דס\"ל דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שלא נשתעבד. ",
+                "<b>מזונותיה </b>משלם. לא לפי ברכת הבית בלבד. עתי\"ט מ\"ג דלקמן. ",
+                "<b>ואחד נותן לה דמי מזונות </b>פשוט דהוא הדין אפילו טובא כה\"ג. ",
+                "<b>הבעל נותן לה מזונות </b>עתי\"ט עד מ\"מ כל תנאי שבממון קיים. נראה שר\"ל משום די\"ל לשמא יתנה הבעל מתחלה ברצונה. שלא יעלה לה מזונות. להכי אהני חיובא דהכי. ולא ידענא מאי הוה צריך לכך. ומי עדיף מנשאת לשנים. ופסק לה כל אחד בפני עצמו. ששניהם חייבים. ולא מצי ראשון למפטר נפשיה. אע\"ג דאית לה ודאי מזונות משני. וליכא טצדקי לאפקועי חיוביה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונותנין לה מדור </b>ואם נפל כו' ודבר תימה הוא כו' וכי סגי ליה לכתוב את תהא יתבא. עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>תימה </b>על תמיהתו. וכי אילו כתב לה את תהא מתזנא. כל ימי אלמנותיך. מה היה חסר בכך. ",
+                "<b>ואם אין את אצלינו א\"ל מזונות </b>עתי\"ט עד והר\"ן כתב כו' ותמיהני דא\"כ אפי' לפי ברכת הבית נמי לית לה ע\"כ. ולאו מידי הוא. דכל דומיא דבית. בבית קרי לה. ולפי ברכת הבית. בכלל בבית. ותו דבבית ודאי לגופיה אצטריך. לבית שנפל. כמש\"ל שדברי תי\"ט שם תמוהים. ואפ\"ה תרתי שמעינן מנה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תשבע בסוף </b>עתי\"ט שכתב וצ\"ע כו'. ולענ\"ד לכאורה לק\"מ. דודאי חיישינן לצררי במזונות. ולא סגי לה נמי בלא שבועה. אלא דא\"צ לישבע בתחלה. לפי שעתידה לישבע בסוף. ששבועה אחת עולה לה לשני הדברים. וס\"ל לחנן ולריב\"ז דלמעט שבועה עדיף. כיון דסוף סוף בעיא אשתבועי לכשתשקול כתובה. אבל מה שאינה טורפת למזונות ממשועבדי�� אפילו בשבועה. טעמא אחרינא הוא. לפי שאינן כתובים וקצובים. דתנן (מ\"ג פ\"ה דגטין) מפני תקון העולם. "
+            ],
+            [
+                "<b>קרן הצבי </b>לפירושא קמא דתי\"ט. נמי אתי שפיר דנקט קרן. מפני שהוא לשון נופל על הלשון. כלומר הניח קרן מעותיו (שנקרא הממון ג\"כ קרן. ע\"ש חזקו ועצומו. שמהראוי שיהא מובטח שלא ישיגו הפסד. ועוד כי זה כל מעשה תקפו וגבורתו של העשיר. ובהם הוא נוגח תימנה וצפונה. וכתוב הון עשיר קרית עוזו. שהיה ראוי שישתלם בראש) על קרן הצבי קל המרוץ מידו יבקשנו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בקנקנים </b>עתי\"ט. ונ\"ל עיקרא דמילתא הכי הוא. כד הוא שם כלי מחזיק מדה ידועה בלח. שמכניסין אותו לקיום ולאוצר. לעשות בו סחורה. וסתמו מלא. וקנקן. הוא שם לכל כלי שמשתמשים בו בלח. בין הוא גדול בין קטן. מלא או ריקן. אינו מונח למדה ידועה. שאינו עשוי אלא לשפוך על ידו. ולמלאות בו. ולערות ממנו. או לשתות מתוכו. ויש לו אזנים לתשמישו התדירי לאחוז בו ביד. אמנם סתמו אינו מלא. כי אם לעת הצורך אליו. ובזה יבא הכל אל נכון. וברור הוא בעיני. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואבדה דרך שדהו </b>נ\"ל דמיירי אפילו בעדים יודעים. שהיה לו דרך ושכחן באיזה צד. וליכא למימר דבסתמא נמי פליג אדמון. כיון דיש לו שדה זו. על כרחך הי\"ל דרך לצאת וליכנס אליה. דמאי פסקא. הא קיי\"ל האחין שחלקו. אין להם דרך זה על זה. ודכוותה תנן רפ\"ד דבתרא. ובסיפיה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שהוציאו ש\"ח זע\"ז </b>בגמרא מוקמינן לה. דלוה ראשון לחמש. ושני לעשר. ואתא ביום ראשון דמשלם זמניה. ",
+                "<b>וקשיא </b>לי נהי דלא עביד אנש דיזיף ליומא. מיהו לעשר ודאי יזיף. ואכתי מ\"ט דאדמון. תו צ\"ל. דתלמודא מקשי אר\"ש ממתני' דזגו\"ג. ודחיק בשינויא. הא לא דמיא פלוגתא דמתניתין. דלאדמון שני גובה. ולא ראשון. ורבנן ס\"ל זגו\"ג. ולעולם אימא אי כר\"ן. אי כר\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>יהודה ועבר הירדן והגליל </b>הכי תנן נמי פ\"ט דשביעית ובכמה מקומות. וטעמא דמילתא משום דתנא ממערב למזרח קחשיב לאורך העולם. וכל פינות שאדם פונה. אינן אלא דרך קדים למזרח. כדילפינן מקרא. וגליל לצפונה של א\"י היא. גם טבע האויר משתנה מאד. במדינות שאין שוין במצב הרוחב. מפני שינוי הזריחה והשקיעה בהם. משא\"כ במדינות שוות האורך. שאקלימן אחד. לפיכך יש בהם היחס והשווי יותר. ",
+                "<b>ולא מכרך לעיר </b>איכא נמי טעמא אחרינא לשבח דכרך. והיינו משום דכרך היינו עיר מוקפת חומה ובצורה. לפיכך היא שמורה מאויב. משא\"כ עיר פרזות מגור מסביב. ולא קחשיב ליה תלמודא. לפי שיש במעלה זו עצמה גריעותא. כי נגד השבח הלז גם יש טעם לפגם. כי בערי הפרזי. בבוא האויב. יוכלו יושבי העיר לברוח למלט נפשם. משא\"כ בכרך. כי יבנה האויב הנלחם בהם מצור ודייק מסביב. באופן שלא יהא ליושב בה ידים לנוס. ולא ימלט איש מידו. "
+            ],
+            [
+                "<b>רשבג\"א </b>ז\"ל תי\"ט. ול\"נ שעפימש\"ל כו'. לק\"מ דע\"כ ל\"פ אלא ביותר משעור ע\"כ. לא ירדתי לסוף דעתו בזה ומאי יתר ופחות מכשעור דקאמר. אטו מי איכא דפליג בסך מאתים ומנה. אלא בכסף צורי ומדינה. בלחוד הוא דפליגי. ",
+                "<b>אי הכי </b>כי קאמר ת\"ק בבא דרישא נותן לה ממעות א\"י. מ\"ט שתיק ליה רשב\"ג. לא ידעתי היאך יתיישב זה בדבריו. ונשאר אצלי בלי צורה לגמרי. ",
+                "סליק מסכתא כתובות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,363 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Ketubot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Ketubot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בתולה. </b>הא דלא קתני הבתולה בה\"א. עתי\"ט מ\"ש בזה. והם דברי הבאי במחילת כ\"ת. ומה שנראה מדבריו כאילו אין ה\"א הדעת באה. אלא להוראת חשיבות. זה אינו בשום פנים. אבל באמת בא גם בהפכו. וידוע לרוב (עלו\"א על מלת כעפר). ",
+                "<b>אמנם </b>לענ\"ד בא רבי להורות גם בחסרון הה\"א. שכל בתולה שתהיה. היא בכלל זה שתנשא ברביעי. ולא דוקא הבתולה הידועה בכל מקום. ר\"ל בתולת דמים (מטעמא דמפרשא מתני') אלא אפי' אינה בת דמים. כגון משפחת דורקטי. או הבוגרת. ",
+                "<b>ואפילו </b>כבר הזקינה והלבין ראשה. עודה פנויה. ובטרם ידעה איש. נ\"ל פשוט שכתובתה מאתים (ולדברי התו' אפילו נבעלה. ע\"ל ב\"ב) כל שלא היתה לאיש עד עכשיו. נשאת ברביעי. וכן כל כיוצא בה. כמו הסומא והאיילונית שהכיר בה. ומוכת עץ למ\"ד. הכלל כל שכתובתן מאתים. אע\"פ שאין להם טענת בתולים לפעמים כנ\"ז. מ\"מ לא נשתנה דין נשואיהן לרביעי. משום דלא פלוג. ומשום פגמא נמי. כי היכי דלא תיהוי להני זילותא. דאמרי אינשי מדלא אנסיבו ברביעי. לאו בתולות נינהו. ועוד כי היכי דלידעו בה אינשי דבתולה נשאה וכתובתה מאתים. כמו שאין משנין בהן בהוצאתן בהנומא וראש פרוע (אע\"ג דנשואין ברביעי לא הוו הוכחה גמורה למישווייה בתולה מהך טעמא גרידא. דפשיטא לא הויא מילתא פסיקתא. משו\"ה לא סגי בלא עדי הינומא או חילוק קליות. כפי המנהג המוחלט. אבל קביעות הימים. אינו דבר חיובי בכל הזמנים כל שכן האידנא דהדר דינא כי קודם תקנת עזרא. דנשאת בכל יום. פשיטא דאין זה מספיק להעיד עליה שבתולה היתה. לפי שנשאת ברביעי. אף במקום שנהגו כך אבל אע\"פ שאינו מוציא מידי ספק מכל וכל. מ\"מ סימנא ומילתא היא לאינשי. ואית להו היכירא לשיולי אבתרה. ולמידע קושטא דמילתא דבתולה הואי. ולבתר זימנא נמי. אי מדכרו להו מידכרי) אבל כל שאין כתובתן אלא מנה. אע\"פ שעדיין בתולות הן. כי הנך דאידך מתניתין דבסמוך. לא שני לן נמי בהו. ודינן בחמישי. כיון דבחזקת בעולות נינהו. ומתניתין עיקר דינא אשמעינן. להכי נקט טעמא משום איסורא ומטעמי דאמרן ליכא קפידא. אי איהי לא חיישא. ולא הוו מתקני רבנן יום מיוחד מהאי טעמא לחוד. מיהת ודאי אית בה משום תקנתא דידה. והשתא דתקון רבנן. לא שנא. ולא פלוג בכל הני דאמרן. היינו דקמ\"ל תנא דבצרה לה\"א. ",
+                "<b>ליום הרביעי </b>י\"ל סמך במקרא ממשתה דשמשון. ",
+                "<b>שאם הי\"ל טענת בתולים </b>שמא זנתה תחתיו כשהיתה ארוסה. ואסורה עליו. כשהיא אשת כהן. או שקבל ביה אביה קדושין. פחותה מבת שלש. ועכשיו גדולה היא. ופתויה פתוי. דליכא אלא חד ספיקא. שמא זנתה בעודה קטנה. דפתוי קטנה אונס הוא. איברא להר\"מ ז\"ל אפילו קטנה נאסרת בפתוי. וצ\"ל דלא ס\"ל כמ\"ד פתוי קטנה אונס. וקצת משמע הכי מהא דקאמר תלמודא. וא\"ת מעשה שהיה מ\"מ לא אסרוה. אונס הוא. ולא קאמר קטנה הואי. אלא שאינה הוכחה. דאיכא למימר אין הכי נמי הכי קאמר. אונס הוה משום דפתוי קטנה הוא. דהא באמת קטנה הואי (עמ\"ש בס\"ד בברכת גבעון תעלה\"ד גולה ב' ערוגה א') והדר קדחי אב\"א אפילו אם תמצא לומר פיתוי קטנה לאו אונס הוא. ודיחויא בעלמא. א\"נ דילמא פליגא הך סוגיא. וס\"ל דגדולה הוא. לפי האב\"א. מיהא לא מכרעא. ועיין גם מטפחת. "
+            ],
+            [
+                "<b>בתולה כתובתה מאתים </b>לדברי התו' פא\"נ אפי' כבר נבעלה באונס שלא כדרכה. ועדיין בתולה היא כתובתה מאתים. מדאית לה קנס כה\"ג. והדבר צריך תלמוד. לפי שבכל התורה כולה לא מצינו שחלק הכתוב. בין כדרכה. לשלא כדרכה. א\"כ הא ודאי בעולה היא. ואם לא הכיר בה. מקח טעות הוא. דמיהת פגומה היא. שאם נבעלה לפסול לה. פסלה גם בשלא כדרכה. ",
+                "<b>וכל שכן </b>לשטת התו' דכתובת בתולה דאורייתא. אי הכי בתולה דאורייתא בעיא מיהוי. ולא היינו בתולה דכתיבא באורייתא אלא דווקא הבתולה ואיש לא ידעה. וצ\"ע. איברא שטת התו' דכתובה דאורייתא. אינה מקובלת אצל רוב הפוסקים. והרבה נדחקו התו' לקיימה (ואמנם מה שהניחו בתימה בפא\"נ. אהא דאמרינן גבי אונס. יצא כסף קנסה בכתובתה. דמ\"ט שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ונתקשו בזה דמאי פסקא והא משכחת לה דבא עליה שלא כדרכה. דאכתי בתולה היא. ואית לה כתובה דאורייתא. ולא משום דלא תהא קלה להוציאה הוא. ולא תרצו כלום. ",
+                "<b>ואי </b>משום הא לא איריא ולק\"מ לענ\"ד. אע\"ג דלעולם אימא לך כתובה דאורייתא כה\"ג אית לה. מיהא היינו היכא דמדעתא נסבה. אבל היכא דבעל כרחיה הוא. מדאורייתא לית לה מאתיים אלא רבנן דתקינו כעין דאורייתא בכל בתולה שתהא כתובתה לעולם מאתים. ואפילו מחלה לו נמי דינא הכי כי היכי דלא תהא קלה בעיניו להוציאה. משו\"ה שפיר קאמר מ\"ט תקינו רבנן כתובה לאשה דעלמא. אפילו היכא דלא שייכא כתובה דאורייתא. כגון שנשאת לו באונס. או שמחלה על כתובתה. מ\"מ כתובתה קיימת. ואסור להשהותה זולתה. וס\"ד דהכא נמי אע\"ג דכבר נתן לה מוהר בתולות. ומקיימה על כרחו. לא יצא כסף קנסה בכתובתה. דדינא דאורייתא ליתא הכא כלל. מיהת מהאי טעמא דלא תהא קלה בעיניו להוציאה קס\"ד דצריך לכתוב לה כתובה נמי. ולא סגי בלא\"ה. כדלא פלוג רבנן בכל בתולות דעלמא כדאמרן. קמ\"ל דשאני אונס. כיון דהך טעמא לא שייך גביה. תו ליכא למיחש למידי ולא תקון רבנן כלל כה\"ג. אבל כתובה של תורה. פשיטא דלא שייכא גביה. כיון דכבר יהב לה מוהר בתולתא. ומן השמים הקנוה לו. שאין לה כתובה ממנו מן התורה. אפילו לכשתמצי לומר מאחר יש לה כה\"ג. כך נ\"ל פשוט ומספיק ליישב תמיהת התו'. ושלא לדחות שטתם ודוק) אכן גם לשטת שאר הפוסקים. דכתובה דרבנן. צע\"ג לדינא. אי כה\"ג בתולה הויא לענין כתובה דמאתים. וכ\"ש לדעת הר\"מ ז\"ל דאף בקנסה לא מיחייב אלא בכדרכה. ותו מי עדיפא מבתולה ממש שנתאלמנה מן הנשואין (או אפילו מסרה האב) דאין לה אלא מנה כבסמוך מ\"ד. אע\"ג דבתולה ודאית היא. ק\"ו לזו. שאפילו הכיר בה. י\"ל שאין לה אלא מנה ואצ\"ל בלא הכיר בה. דאיכא למימר מקח טעות לגמרי הוא. ולית לה מידי. ",
+                "<b>ומסתברא </b>כי היכי דבתולה כתובתה מאתים. אפילו לא בא עליה. רק שכנסה (וכי נפקא מניה בשני דרכים ונשאת. אין לה אלא מנה לד\"ה. או אפי' אירסה. כשכתב לה. הכי נמי איפכא. היכא דאינה בתולה כשרה. אפילו בא עליה וטעם טעם בתולה. לא נתחייב בכתובת בתולה. שאין הדבר תלוי אלא בכניסת הבתולה שלא טעמה טעם ביאה כלל. לא הפגומה והשתא ניחא טפי. ההיא דפא\"נ בלי שום דוחק. וכעין ראיה עוד. מההיא דבתולה מעבירין לפניה כוס של תרומה. כלומר ראויה זו לאכול בתרומה. א\"נ כתרומה ראשית דוק. ",
+                "<b>עוד </b>ראיה. מדקונה בביאה שלא כדרכה. ",
+                "<b>ועוד </b>אפילו בכדרכה יכולה להיות בתולה בהטיה. וגם בהעראה קונה ואפילו בשלא כדרכה. ועדיין בתולה היא. ולפ\"ז הא דתנן הכא מן האירוסין כתובתן מאתים. היינו דווקא באירוסי כסף ושטר בלבד. אבל בתולה אלמנה מקדושי ביאה. אע\"פ שלא בא עליה כדרכה אין כתובתה אלא מנה. ",
+                "<b>שאם הי\"ל טב\"ת </b>כו'. וטענה דידה מפרש תנא סוף פרקא. ",
+                "<b>היה משכים לב\"ד </b>ואם לא נסתרה עמו. יכול לטעון טב\"ת. אף לאחר כמה שנים. לאלתר משנסתרה עמו תו לא. אליבא דר' אסי. דכוותיה קיי\"ל (פב\"ש קיא\"ב) ואליבא דר\"י. נאמן עד ל' יום. "
+            ],
+            [
+                "<b>כתובתן מאתים </b>הא דלא קתני הכא נמי יש להן טב\"ת. משום דר\"מ משוי לה כבוגרת. דאין לה טב\"ת. אפ\"ה יש לה מאתים. "
+            ],
+            [
+                "<b>נאמנת </b>כו' לענין איסור. צל\"ע בתו'. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשוק </b>בסתר. הול\"ל. כלישנא דברייתא. ראה והבן מחכמת לשון המשנה. שרמז התנא בזה כל מה שאמרו בגמרא עליה. דלדברי המכשיר. מכשיר אפילו ברוב פסולים. והיינו דנקט שוק אע\"ג דשכיחי התם רוב פסולים. דאע\"ג דאמרי' ממתני' דשילהי פרקין בקרונה (במקום השוק) של צפורי. הצריכו תרי רובי. היינו היכא דלא נבדקה. אבל כי נבדקה. כדאיירי הכא. לא בעינן תרי רובי. אלא בכל גוונא מהימנא. ובדיעבד מיהת לכ\"ע. להכי תני שוק. דהיינו בקרונות. דאפ\"ה מכשר ר\"ג. להודיעך כחא דהתירא. אב\"א לכתחלה נמי. ואב\"א דיעבד. ודאי לא צריך תרי רובי כה\"ג. "
+            ],
+            [
+                "<b>נאמנת </b>מ\"ש תי\"ט כאן בשם הה\"מ והר\"ן. להחמיר בה יותר מבתה כו'. יש לי בו הרהורי דברים. שנראים מתנגדים לדר\"א מן הקצה אל הקצה. דלדידיה איהו עדיפא. דאית לה חזקה דכשרות. ולר\"י איהי ובתה שוין. ומנין לנו לחדש סברי הפוכה. ואי משום ההיא דמ\"ש. לק\"מ. התם לענין פסולי קהל מתניא. י\"ל היא ובתה שוין דלכתחלה צריכי תרי רובי בתרווייהו. וליכא למיחש מידי. אי מצרכי רובי דלפרשו מנה בקהל נמי דכמה חומרות יש בכהונה. משא\"כ בקהל. ולשון תי\"ט אינו נראה במ\"ש דאפשר אפילו לקהל פסולה. זוהי שפת יתר. חומץ על נתר. שמפסיד טעמו. דאם היה אפשר. לא היה מקום להכשיר. והוא יתיר נפיש לגמרי. וצריך למחקו. אלא כך צ\"ל לפיכך הקלו. ולא אמרו שלא תנשא לקהל לכתחלה לפי כו'. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היא אומרת כו' </b>בדלא נקיטא כתובה איירי ודאי. דאל\"ה ליחזיא כתובה. ובמקום שאין כותבין כתובה. דאי במקום שכותבין. הא קיי\"ל כשמואל. דעליה להביא ראיה (ותקשי לשמואל מהכא) ואי הכי. כי אתו עדי הינומא מהימנא. על כרחך צ\"ל דהיינו שני עדים כשרים. כפירושו בכל מקום. דאל\"ה אלא אפילו בחד דמעיד מה שראה בקטנו. כבשלהי פרקין. קשה להמניה לבעל. במגו דפרעתי. וליכא למימר דהו\"ל מגו במקום עדים. אימור דשמעת לה. במקום שני עדים ממש. כנגד חד דמסהיד מ\"ש בקטנו. מי שמעינן להו. וצ\"ע בגמרא. ",
+                "<b>בתולה נשאתני </b>נראה דלא בעינן שיבוא עליה דווקא. אלא מכיון שנכנסה לחופה אע\"פ שלא נבעלה. וכל שכן אם בא עליה שלא כדרכה. דחשיב כדרכה לכל דבר. כמש\"ל בס\"ד רפ\"ק מ\"ב. ",
+                "<b>וראשה פרוע </b>הקושיא נגלית בכאן. דהא מן התורה אסור. כדלקמן פ\"ז מ\"ב. וכר\"מ בפירוש שגם הפנויה בכלל האיסור. לכן רוצים לדחוק ולחלק. בין בתולה לאלמנה פנויה. ולדידי מעיקרא לק\"מ. ובמ\"כ בכדי טרחו כל האחרונים בכך. כי לא עמדו על פירוש משנתנו לפום ריהטייהו. ולא שערו דהכא תרתי בעינן. יוצאה בהנומא וראשה פרוע. והנומא (לשני הפירושים) ודאי לא גרע מקלתא דשריא בדאורייתא ואסירא רק מדת יהודית. והיינו לנשואה דווקא. שייכא דת יהודית. שהחמירו הנשים על עצמן. אבל לא חלה חומרא זו על הפנויות לגמרי. נמצאו כל דברי חכמים קיימים. ודר\"מ ברית הן הדברים שנאמרו למשה מסיני. שאין חלוק בפריעת ראש דקרא בין שום פנויה ובעולה. אלא בדת יהודית ודאי יש חילוק ביניהן. שזו הולכת בשוק פרועת ראש עם קלתא. וזו נאסרה מכל וכל. ולא סגי בלא\"ה. כדי להבדיל ביניהם. ולהכיר הנשואות להתרחק מהן. ולידע הבתולות הראויות להנשא. דלקפצו עליהו אינשי לנסובינהו. זה דבר ברור בס\"ד בלי שום גמגום. ועיין עוד מו\"ק א\"ח (סע\"ה) ומ\"ש בתשו' בס\"ד. ",
+                "<b>תו </b>איכא למידק מאי טעמא לא תני נמי אם נשאת ברביעי כתובתה מאתים. ופשוט ג\"כ דלק\"מ דהאיכא מפני האונס והסכנה. שהתירו לכנוס בשלישי וגם בשני. משו\"ה אפילו לא נשאת ברביעי אינה מפסדת. מציא למימר בתולה הואי. ואתנוסי הוא דאתניס כדאי' בגמ' גבי העברת חבית דאלמנה וה\"ה אפכא י\"ל שמא מפני הדוחק נשאת ברביעי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם יש עדים כו' </b>נראה פשוט שאם כ\"י יוצא ממ\"א. אינם נאמנים לומר אין זה כתב ידינו. אלא מזויף הוא. שאם לא כן היאך מקיימין ע\"פ אחרים. שמא עדי השטר יכירו הזיוף. אלא ודאי. בשום אופן אינן נאמנין לפסלו. ועמו\"ק ח\"ה (סמ\"ו) "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ע\"י נפשות אסורה </b>אפילו אחר שנצולה. וכ\"ש בעוד שלא נמלטה. שאסורה לו מזמן שנחבשה. אף אם מניחין אותה להזקק לבעלה. ונראה דלא בעינן נגמר דינה להריגה. ועדיין צ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>זה כתב ידו של אבא </b>דקיום שטרות דרבנן. דמשו\"ה עדים החתומים על השטר כמ\"ש בב\"ד נ\"ל עיקרא דהך מילתא בעדים הניכרים וידועים לנו. דכה\"ג ודאי לא חציף אינש לשקורי ולזיופי (כגוונא דאיירי הכא במתני') דמילתא דעבידא לאגלויי הוא. דקיי\"ל בעלמא דחד מהימן אף בשל תורה. ולאו דווקא עד כשר. אלא אפילו אשה ועבד וקטן נמי מהימני. כמו שנאמנין בעדות אשה. וכן להעיד על הקורבה. ודכוותה טובא. וכללא דמילתא. היכא דיכולין לעמוד על החקירה. ולקיים עדותם מיד בלי טורח. הרי היא כחקורה ומקוימת. דקיי\"ל כל הראוי לבילה כו'. אבל בעדים החתומים. שאין אנו בקיאין בהן ובשמותיהן. וכל שכן אם הם מעיר אחרת. ואין נודעים לנו לחקור אחריהם. אין הכי נמי דאין עדותן עדות דבר תורה. עד שתחקר. או עד שיוודעו ע\"י חתימתן. כגון שכתבו שם עירם. וידענו שאין שם בני אדם אחרים ששמם כשמם ועחי\"ג ומו\"ק סמ\"ו. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>כאן נדפסה הגהה משובשת (פרק קמא) וצריך למחקה. ",
+                "<b>שיצאה בהינומא </b>נ\"ל הכא איירי דלא טעני יורשין ברי. ולא דמי למתני' דריש פרקין דקכפר בעל או יורש ואמרי לא כי אלא אלמנה נשאת משו\"ה לא סגי בלא שני עדים גמורים כשרים. וצ\"ע ודדיקה בגמרא ופוסקים. ",
+                "<b>יוצא מבית הספר </b>ע\"פ רע\"ב. שאסור ללמוד את העבד תורה. צ\"ל בקביעות בבית הספר דווקא הוא דאסור. וטבי עבדו של ר\"ג יוכיח. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה יוצא. ועכשיו נשתחרר (או מכרו לישראל). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ועל אשת אחיו </b>כו'. שנתקדשה ונתגרשה. דאל\"ה מחייבי מיתת ב\"ד היא. ואין לה קנס כדלקמן. וליכא למידק אמאי לא תני לה גבי אלו שא\"ל קנס הבא על אשת אחיו. ואא\"א ארוסה. דלא תני אלא הני עריות. משום רבותא וחדושא. מה שאין כן בשאר נשים. אבל ארוסה לא אצטריכא ליה דשייכא בכלל נשי דעלמא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והמפתה אינו נותן את הצער </b>קשיא לי אליבא דרבנן דס\"ל קטנה נמי יש לה קנס. א\"כ גם את הצער יתן. דהא לאו מפתה איכא הכא. דפתוי קטנה אונס היא. וברישא איכא למידק איפכא. מאי פסקא דנותן לה בושת ופגם. אטו כל קטנה אית לה בושת. וצריך להעמידה בדמכלמו לה ומכלמא. ועמש\"ל מ\"ו בס\"ד. ",
+                "<b>בעציצו </b>עתי\"ט. נעלם ממנו תלמוד ערוך ספ\"ק דמגלה. שקלא עציצא דבה\"כ. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המפתה פטור </b>צ\"ע לדברי חכמים דקיי\"ל כוותייהו. דאיכא קנס בקטנה. היכי פסיק ותני המפתה פטור. אטו קטנה בת מחילה היא. ושמא יש להעמידה בשהגיעה לעונת הפעוטות. ובהא אתי שפיר נמי. הא דלעיל (מ\"ד) דאפשר מההיא שעתא דבת דעת היא לענין הנאת ממון. כל שכן שנחשבת פקחת לענין הנאת הגוף. ",
+                "<b>אי נמי </b>ההיא איכא לאוקמה בהגיעה לעונת נדרים אבל קטנה גמורה הכי נמי דאית לה צער בכל גוונא. והוא הדין לנתארסה ונתגרשה דצריך לפלוגי. אך דוחק הוא. מדלא אשתמיט תנא לפלוגי בין קטנה לקטנה בהך מילתא. וטפי משמע דכולא פרקא כר\"מ אזדא. ",
+                "<b>פגם רואין כאילו היא שפחה נמכרת </b>האי נזק הוא דאפחתה מכספה. כדתנן התם גבי חובל דחייב בה\"ד. וקרי ליה פגם. משום דנדון בכבודו ובכבודה. שהכל תלוי בחשיבות. שאם היא אשה חשובה. פגמה יותר גדול. והיינו דתנן בשילהי פ\"ג דערכין. הבושת והפגם. הכל לפי המבייש והמתבייש. וכ\"מ נמי בתו'. שהביא בתי\"ט וצ\"ע אם ביטלה ממלאכתה. מ\"ט לא ישלם גם שבת. אטו גרעא משאר חבלה דעלמא וצריך תלמוד. "
+            ],
+            [
+                "<b>כאילו היא שפחה </b>עיין ספ\"ג דערכין. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פתיתי בתו של פ' משלם עפ\"ע </b>עתי\"ט דקשיא ליה ארע\"ב היכא דלאביה הוא מאי נייחא איכא לדידה. <b>איברא</b> ודאי ניחא לה משום רווח ביתא. דמסתמא סמוכה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וגרשה ארסה ונתארמלה </b>נראה פשוט דהוא הדין איפכא. ר\"ל נתארמלה ברישא. והדר נתגרשה. חדא מילתא היא בתרווייהו בב\"י. אלא סדורא דכתיב בקרא. נקיט תנא נמי. ",
+                "<b>כתובתה שלו </b>נראה דנדוניא בכלל. ובזה י\"ל דהיינו דאיכא בין ת\"ק. לאמרו לו דלדידהו לא הפסיד אלא רשותה בלבד. אבל לא מה שהכניס לה משלו. שחוזר לו בגרושיה. אי נמי איפכא. ואב\"א סיפא פירושא מפרשא לרישא וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>הגיורת </b>עתי\"ט ז\"ל וכן יש להוכיח מסוגיא דספ\"ג דקדושין ע\"כ. ",
+                "<b>ואומר </b>אני אף זו מן התוכחה. שלא הבין דברי עצמו לפום ריהטיה. יעוין מ\"ש שם בס\"ד. ",
+                "<b>היתה הורתה ולדתה </b>כו' נ\"ל שאם נולדה זו (נערה מאורסה שזנתה) מעבד ונכרי שבא על בת ישראל. מועל הגיורת. הורתה ולדתה בקדושה היא קרויה. ודינה כבת ישראל כך פשוט בעיני. דוק. ",
+                "<b>שם </b>וז\"ל. וזאת פחותה משלש. אין בה דעת לתבוע. אומר אני אכתי מי לא משכחת לה בקנה שפחה קטנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובביאה </b>שמוסרה לביאה כו' לכל מי שירצה. ",
+                "<b>ובלבד </b>הכשר לה. עתי\"ט מ\"ש על מפרש הירו'. שלא כדת רדף אחריו ולא השיגו. כי הדבר פשוט שהדין עם המפרש. שכוונת רש\"י דהיינו זכותו דאב. דאי בעי מסר לה כו' ומקבל מעות בשביל כך. וזכות גדולה הוא זה לאב העני ודאי. וכמו שפירש\"י עצמו ספא\"נ. ואייתי להו תי\"ט גופיה לחובתיה. ובאמת דברי התי\"ט קטי הציור וחסרי הבנה הם בכאן. מה רצה בהביאו לשון רש\"י הנ\"ל ומה חשב בו ותו לא מידי. ",
+                "<b>וחייב במזונותיה </b>נ\"ל. פשוט דלא נקט תנא אלא הנהו מילי דשייכו בתרווייהו, ר\"ל באב ובעל כי הדדי. ולא שוו בחיובא דידהו. דכל הני תלתא דקחשיב. בעל חייב בהן. יתר על האב. ש��ינו חייב במזונות בתו (וכסות בכלל) ולא בפדיונה ובקבורתה. דהוה איכא למיטעי בהו. כיון דזכאי בכל שבח נעורים. אימא פשיטא דחיובי מיחייב בכל הני מילי דבעל חייב. שאינו בדין שיאכל גם אכול את כספה. ויחשבה כשבוית חרב. קמ\"ל דלאו מילתא היא. אלא יתר הוא בבעל מה שאין באב. אבל מידי דלא שייך בגויה דאב. כגון עונה צריכא למימר דיתר עליו הבעל. בהא ודאי לא קמיירי. זה ברור ופשוט. לחנם האריך בתי\"ט בכאן. ",
+                "<b>בפרקונה </b>מה שנשתמש התנא בלשון ארמי כאן. נ\"ל שעשה זה להבדיל ענין ההצלה מן השביה, מענין פדיית שפחות מישראל. ואיברא דאיכא למידק הא אב נמי חייב מיהא בפדיונה כשמכרה לאמה. כדאיתא פ\"ק דקדושין. ומפדין אותה בע\"כ. ואמאי לא תני לה (וליכא למימר דשיירה, דמאי שייר דהאי שייר) מי נימא דמסייעא לפירוש התו' התם, דאבני משפחה קאי. ותיובתא לרש\"י דפריש לאב כופין וי\"ל במאי דכתיבנא לעיל. דלא נסיב תנא דידן הכא אלא מאי דאיכא בין אב לבעל במידי דשייכן בגווייהו. מיתרצא הא נמי שפיר. דכיון דפדיית אמה. בבעל לא משכחת לה. באב נמי לא צריכא להו. אי נמי משום דלא דמי חיובא דבעל, דמילתא פסיקתא היא. בין יש לו בין אין לו. דאפילו עני שבישראל חיובי מיחייב בכל הני. דתנאי כתובה ככתובה. דאפילו מגלימא דעל כתפיה מגבינן. משא\"כ חיוב האב לפדות את בתו משפחות. דבדאית ליה הוא דמחייב. ואי לית ליה לא כייפינן. לא פסיקא ליה. משו\"ה לא תנן לה. ועמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (ס\"ג). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האב אינו חייב במזונות בתו </b>ולא בכל צרכיה (בחייה) בכלל. וכן אינו חייב בקבורתה. ומ\"מ אם ירש ממנה ממון שנפל לה מבית אבי אמה. או כסף קנסה. ודמי בשתה ופגמה וצערה וחבלתה, ומעשה ידיה. העודפים על מזונותיה. נראה ודאי שמוציאין לצרכי קבורתה. אע\"פ שלא תקנו לה מזונות תחת ירושתה. משום דלא שכיחא. ",
+                "<b>בתו </b>ה\"ה לבנו. ופשטא כר\"י. דנקט בתו לרבותא. אע\"ג דאיכא משום זילותא טפי. וק\"ו לבנו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רשאי </b>מ\"ש תי\"ט כאן. דברי הבאי הם במ\"כ. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מיגד </b>ומד\"ג מידר ברי\"ש. לא משתבש. הוא לשון דירה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יוסיף </b>עתי\"ט ז\"ל וגדולה מזו התירו כו'. ואני אומר אין זו גדולה. כי שם ודאי צ\"ל כך להשוות המדה לכל הכהונה. ברם הכא כי כתב לה דחזי ליכי. לדעתי לאו שפיר עביד. ומחינן ביה. ",
+                "<b>בתולה גובה מאתים </b>היינו בדלא הכניסה לו משלה כלום. כסתמא דמילתא בארוסה. מיהו אי הכניסה לו כספים. והוסיף לה שליש כדין הנשואה (כדלקמן פ\"ו מ\"ג) נראה דלכ\"ע אית לה ההוא תוספת שליש בכל גוונא. ",
+                "<b>ה\"ז בעילת זנות </b>צ\"ל אחר תקנת כתובה. דכתובה דרבנן היא. תדע דהא פילגש לגרסת ראב\"ד ורשב\"א. בקידושין בלא כתובה היא. ואפילו למ\"ד בגמרא (פ\"ק דיט\"א) כתובה בתולה דאורייתא. מיהת באלמנה כ\"ע מודו דהויא דרבנן. מיהו בגמר' דפרקין (נו\"ב) משמע דר\"מ ס\"ל כתובת אלמנה נמי דאורייתא (עחי\"ג שם). ",
+                "<b>אמנם </b>בפילגש הנוסחא הישרה היא בפכ\"ג בלא קידושין ובלא כתובה. כמ\"ש בחי\"ג שם בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>שנים עשר חדש </b>וכך מצינו אף בערלים. ככתוב מקץ היות לה כדת הנשים יב\"ח. נגד זה מצינו בעברים ההפך. כי כתוב מלא שבוע זאת ונתנה לך וגו'. ופירש\"י מיד אחר שבעת ימי המשתה. שמא מפני שרחל היא היתה באמת מיועדת ליעקב. אע\"פ שלבן נהג עמו מדת רמאות. ��הערים להשיא לו לאה בתחלה. מ\"מ לא היה בדעתו לעכב רחל. לבלתי תת גם אותה לו לאשה. כאשר כה עשה בסוף. לכן מתחלה כשהכין צרכי נשואי לאה. אז הכין מסעדי גבר. גם צרכי נשואי רחל בבת אחת בידעו שיעקב חפץ ברחל. ויעשה לו כל רצונו בצאן. בשבילה. על כן ודאי הזמין מיד גם צרכי השניה בפעם אחת כי לא ימנענה ממנו. אם יאות לו לעשות חפצו. בענין שמירת צאנו עוד. ",
+                "<b>כך נותנין לאיש </b>ואין משגיחין בו. אם הוא אלמון. נראה לי פשר דבר. דהיינו אם נושא בתולה. ",
+                "<b>ולא נשאו </b>עתי\"ט. ז\"ל. ומיהו ק\"ל דתנן התם ישאו קטנות. והו\"ל ינשאו. הא ל\"ק קרי ביה יִשָאו וכמנהג חסרי הפא. שהדגש עומד במקום החסרון. אלא מיהא נושאות קשיא. וי\"ל נשאות מהנפעל לא מצי למתני. כי אז הוא נפעל נשלם. ולא שייך התם אלא עתיד. לפיכך נשתמשו גם בקל. וזה מדרך לשון חז\"ל. להשתמש בפעלים. כפי צרכם. לדבר והפכו. כמו שיאמרו חולץ ונחלץ. תופס ותפוס. רוכב ורכוב. והרבה דומיהם. ואין זה חדוש כלל. אבל מ\"ש בנוסח ירו'. נישאו ביו\"ד. אינו אלא לסימן הנקודה. כי אי אפשר להיות כאן חיר\"ק מושך יו\"ד. זה ודאי טעות. "
+            ],
+            [
+                "<b>ב\"ד שלאחריהם אמרו </b>אע\"ג דנראה שלא היו גדולים מב\"ד שלפניהם. אעפ\"כ היו יכולים להחמיר על דברי הראשונים ולא חשוב בטול דבריהם. עפ\"ה דמ\"ש. ובתרא דנדרים. אע\"ג דהתם ודאי שאני דקלקול הדורות גרם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת. </b>תמהו התו' שאם הוא זן אותה. א\"כ מה מרויח הבעל. דבלא שפחה היא היתה עושה הכל. ולא היה זן אלא אותה לבדה. ועתה זן אותה ואת שפחתה. ואינה תימה כלל לענ\"ד. שהרי משתמש בשפחות בבית ובשדה לכל צרכו. ואוכל פירות ושבח שמביאות. אטו נהום כרסייהו לא שוי. ותו דאית ליה נמי מנייהו ולדות. ",
+                "<b>ונראה </b>דלאו דווקא בהכניסה לו שפחות. הדין כן. אלא אורחא דמילתא נקט. והוא הדין לעבדים. אע\"ג דלאו אורחייהו במלאכת נשים מיהו ודאי לא גריעי ממעות. ",
+                "<b>בסש\"א </b>כתוב סימן יפה לדברים הנ\"ל שהאשה חייבת לבעלה. והוא הפסוק שמחה לאיש במענה פיו. ר\"ל. ר\"ת. 'שבעה 'מלאכות 'חייבת 'האשה לאיש. 'בושלת (ואופה בכלל) 'מכבסת 'עושה בצמר 'טוחנת 'הצעת המטה. נותנת דד בפיו של בנה. וטוב הוא לזכרון. ",
+                "<b>יושבת </b>כו' לשון רש\"י שלא לילך בשליחותו. מבית לעליה. נשמר דלא תימא בלא הכניסה. שולחה אנה ואנה לשוק. להוליך ולהביא. כי זה בכל אשה אסור להשתמש בה. שכל כבודה פנימה. "
+            ],
+            [
+                "<b>העונה כו'. </b>עונות קצובות הללו השנויות כאן. עוד צריכות באור בגבול השנים. שבודאי הזקן אע\"פ שכבר נתחייב בעונה הקצובה כשנשא אשה ילדה בילדותו ובחרותו. א\"א שימשך חיובו זה לעת זקנתו ככלות כחו ונס ליחו. ויש לזה סעד מפורש בגמרא פ\"ד דקידושין. בעובדא דרחב\"א. דאמרה אשתו הא כמה שנין דפריש ליה מנאי. ומשמע קצת שפירש ממנה נגד רצונה. (מ\"מ אינו מוכרח. וי\"ל ג\"כ דמדעתה עבד פרישה). ",
+                "<b>ונראה </b>עכ\"פ כל עוד שיש לו גבורת אנשים לבעול ולפלוט ש\"ז בה. אינו רשאי לבטל עונתו. בלי רשות אשתו. ביחוד אם היא עדיין בת בנים. שעז\"א הכתוב. בבוקר זרע וגו'. וכל זמן שיכול לעמוד על רגלו אחת ולנעול ולחלוץ מנעלו ילד מקרי אפי' בן שמונים. וש\"ז שלו מטמאה. ",
+                "<b>הטיילים </b>עתי\"ט לשון תו'. אגמרא קאי כגון רשב\"ש. אבל עיקר תואר הלז נגזר מלשון טיול. הידוע ורגיל על לשונם ז\"ל. ",
+                "<b>הפועלים </b>יוצאין שלא ברשות שבת ��חת. אע\"פ שיש עליו פעמיים בשבת. נראה דהיינו נמי. משום דכה\"ג מוקמינן להו אעונת חמר ות\"ח. אבל לחמר. אין נותנין לו יותר משבוע. וכן לטייל. נותנין לו פחות משבוע. אע\"פ שעונתו בכל יום משום שעיקר העונה בעצם וראשונה. כן היא אחת בשבוע. ",
+                "<b>הספנים </b>כו' עמו\"ק אה\"ע (סך\"ה) בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>שבעה דינרין </b>ז\"ל תו' בירו' מפרש. כנגד ז' מלאכות. שהאשה עושה לבעלה. וגבי המורד דמוסיפין שלשה דינרין. מפרש כנגד שארה כסותה ועונתה. והתלמוד שלנו אינו סובר כן כו'. ויש להשוותם דלק\"מ מצד זה שזכרו תו'. ותלמודין לא נחית אלא לפרושי מאי שנא מורד דלא קנסוהו כל כך כמו מורדת לזה יספיק טעם דיצרו גדול משלה. אך עדיין לא נתיישב מה טעם בערך שבעה ושלשה. למה לא יספיק שיעור מעט יתר באשה. ומדוע לא היה די אף הכפל. אטו לאו טעמא בעי. ",
+                "<b>אבל </b>יש לדקדק על תו' דעדיפא הל\"ל לאוכוחי בהדיא דגמרין לא ס\"ל כירו'. דהא פליגי בה. אי מורדת ממלאכה. ויש לומר דהירו' אתי אליבא דתרווייהו. ואמר לך. אב\"א מורדת מתשמיש. אע\"ג דאכתי לא אמרדא ממלאכה. פוחתין לה. כנגד המלאכות. משום דכיון דחזינן דמתשמיש מרדה. סופה להיות מורדת גם ממלאכות. ואב\"א כמ\"ד מורדת ממלאכה. פשיטא ניחא טעמיה דירושלמי. ואכתי צריכא רבה. עחי\"ג בס\"ד. ",
+                "<b>שבעה דינרין בשבת </b>דינר ליום. ואם חזרה בה. אין פוחתין לה אלא לפי מנין ימי מרדה. וזה אפילו לאשת ת\"ח. משום פת בסלו. ושמע מנה שכר ביאה קצוב לדינר. וכן יש להוכיח מן התורה ומן הנביאים דוק. וכיון דמפחית פחית. לא מיחזי כשכר שבת. אע\"פ שאין פוחתין. אלא כנגד הימים עיין לעיל. ",
+                "<b>ע\"פ </b>הרע\"ב שכתב ואפילו נדה. נראה פשוט דהיינו כשהתחילה למרוד בימי טהרה. ועמדה במרדה גם בימי נדה. אז אין פוסקין מלפחות או מלמנות ארבעה שבועות. עד שתתרצה. ",
+                "<b>אבל </b>אם התחילה לומר בימי נדתה שתמרוד בו מעתה. לא מיבעיא אם בימי טהרה חזרה בה. שאין מנכין לה כלום. אלא אפילו גזמה ועבדה. ונמשך מרדה גם בימי טהרה. אין ימי טומאה עולין לה לפחיתת כתובה. ולא לספירת ארבעה שבועות דעונה אחרונה. ",
+                "<b>שלשה דינרים </b>איהו כיון דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת. ואיני מותר מדין הבלעה. משום דאין מוסיפין לכל השבוע ביחד אלא מה שעולה בכל יום. כ\"פ התו'. וצ\"ל לדבריהם. דאע\"ג דמוסיפין נגד הימים שמורד. מ\"מ אין מחשבין לה יום שבת. אלא כך מחשבין. שלשה דינרים לששת הימים. ואם מרד ד\"מ חצי השבוע. מוסיפין לה דינר וחצי. בין שהתחיל מרדו בשבת. והתמיד עד סוף יום שלישי. בין התחיל ביום ראשון. וכן אם התחיל ביום רביעי. במרדו שלשה או ארבעה ימים. הכל אחת. ואינו מוסיף אלא מחצית השלשה דינרין. ולפי דרך זה. מוסיף חצי דינר לכל יום מששת ימי המעשה. שמורד. ואין מחשבין לו יום השבת כלל. דאל\"ה. ודאי לעולם מיחזי כשכר שבת. וזה ברור. ",
+                "<b>והא </b>דלדידה פחתינן גם כנגד יום השבת. אע\"ג דבודאי מחשבין לה כמו כן הימים. שעומדת במרדה. והרי פחתה קצוב דינר ליום. א\"כ ע\"כ צריך לחשב גם יום השבת. ",
+                "<b>אין </b>בכך כלום. דכיון דאינה נותנת כלום. אלא מפסדת. דבר שאין בו משום חסרון כיס. הילכך לא מינכר כשכר שבת כמש\"ל. ושמא אע\"פ ששכרה קצוב דינר ליום. היינו לימי החול בלבד. אבל אין יום השבת בכללם. ומ\"מ אין פוחתין לה אלא בהבלעה. דהיינו ד\"מ. אם מרדה חצי השבוע ויום השבת בכלל. אין פוחתין לה ארבעה דינרין. אלא שלשה דינריו וחצי (או אפשר רק שלשה בלבד). ואם מרדה שלשה ימים. פוחתין שלשה. אבל היכא דמרדה שבוע שלם. פוחתין שבעה. דהייני הבלעה. עכ\"פ דברי הגמרא והתו' צריכין באור. באחד משני הדרכים והתי\"ט לא כיון יפה בהעתקתם בלשון מגומגם וסתום. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יפחות משני קבין </b>מפרש בגמרא דתרי סעודות יתרות לארחי ופרחי. מכאן משמע שהאשה נשואה אינה פטורה מצדקה. ותקשי אדהר\"מ בי\"ד (סרמ\"ח) דס\"ל שהבעל יכול למחות באשתו שלא תתן אף כל שהוא. ובודאי כל שהוא לאו דווקא. דהא אפילו עבדו ושפחתו של בע\"ה. רשאין ליתן פרוסה לעני. מ\"מ קשיא דהכא מוכח איפכא. שמא יש לחלק בין אכילה לשאר דברים. שאין לה רשות לתת שלא מדעתו. ועיין בית ישראל. ",
+                "<b>וקב גרוגרות </b>הוא השעור גם לעני בגורן עימ\"ז דפאה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואוכלת עמו בל\"ש </b>עיין רע\"ב. ש\"מ דעונת שבת קבועה לכל אדם מישראל אפי' לפועלים ולחמרים. וכ\"מ נמי מתקנת עזרא. שוב ראיתי שכ\"כ גם תי\"ט בשם הר\"מ בפ\"ח דנדרים. ואם יכול להפטר מעונת שבת. ע\"י שקיים עונתו בימי החול. עמש\"ל מ\"ו ועחי\"ג. ",
+                "<b>בלילי </b>עלח\"ש פ\"ח דתרומות. ",
+                "<b>ואם אינו נותן לה מעה כסף </b>עמ\"ש תי\"ט דלאו בדידה תליא. ואינו מוכרח שהרי מחלוקתו בצדו. ועוד אני אומר. דשאני מותר לד\"ה. שעכ\"פ שניהם יכולים לעכב באמת. ",
+                "<b>חמש סלעים שתי </b>הוא שעור בגד קטן. כדתנן פרק ראשית הגז. ",
+                "<b>עשר סלעים ערב </b>שעורו כפול משל שתי. לפי שהוא עב כפלים בשל שתי. נמצא שהות המלאכה בשניהם אחד. מה גם שמלאכת השתי שהוא דק. כבד משל ערב. שזה מפני דקותו. נטווה כלפי היד. וזה כלאחר יד (כ\"כ הר\"ש בפי\"א דנגעים מ\"ח) ועושים הערב עב וגס בצמר הרך. מהני שהערב תנועתן יתרה מהשתי. שהוא לח. ועוד שחוטיו רבים יחד. ואינם נתקים מהרה. כערב שהוא חוט אחד ונזרק הנה והנה. אך של פשתן חזק הוא. לכן שניהם שוים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>משם הר\"מ באסור רבית דתוספת המטבע בחוב הכתובה. דברי תי\"ט בזה אינם נוטים לי כלל. "
+            ],
+            [
+                "<b>לכל מנה </b>עמ\"ש תו'. ואינו מוכרח. כי לא שמו לב דבגברא תגרא עסקינן דמרויח טובא במעות בעין. דמשו\"ה מוסיף נמי שלישן. והרי גדולה מזו מצינו. מי שי\"ל חמשים זוז ונושא ונותן בהם. לא יטול. ואפילו כמה שנים לא כלה קרנא. עם שבודאי אינו מספיק. אף לפרנסת שנה אחת בלבד. אם יתפרנס מהקרן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בכהנת </b>אשת כהן. נהגו חז\"ל לקרותה כהנת ג\"כ מטעם זה. לפי שנעשית זרה בנשואיה שנאסרת בדברים האמורים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מאכילתו שאינה מעושר </b>עתי\"ט דע\"פ הכחשת הכהן בלבד. אינה מפסדת כתובה. דעד אחד הוא. ולדידי קשיא לי לאידך גרסא. כי אמר נמי הן. לא ליהמניניה. דע\"א אינו נאמן. אלא בדבר שבידו לתקן. והכא הרי אין בידו לתקן הכרי. שלא מדעת בע\"ה. אי הכי מאי איריא דאשתכח שיקרא. כל שכן היכי דמכחיש לה נמי. אמאי לא להימן כה\"ג. אלא ע\"כ מיירי כגון דא\"ל איהו לכי אצל פלוני כהן שיתקן לי הכרי. ובעל מודה. והכא במאי עסקינן בע\"ה החשוד על הדמאי. דאורחיה לשדורי לכהן חבר. שיתקן הכרי ויטול המעשרות. כדי שיהו פירותיו בחזקת מתוקנים לאחרים ג\"כ. וכיון דקמירי שנתן רשות לתרום ע\"י אותו כהן. משו\"ה כה\"ג ודאי כהן הוה מהימן. דהרי הוא בידו לתקנו גם עתה. והשתא דמכחישה. הו\"ל כתרי לגבי חד. דהא איהי לא מהימנא. דהוי דבר שאינו בידה. דוק. ונתיישב גם מ\"ש כהן דווקא. ",
+                "<b>יוצאה לר\"ה וראשה פרוע </b>עמש\"ל רפ\"ב. ",
+                "<b>ע\"פ רע\"ב ונשכה כלב </b>ונעשה מקומו צלקת נראה דלאו דווקא. אלא אורחא דמילתא נקטי. וה\"ה לפצע וחבורה עמוקה. באופן שנעשה מקומה צלקת. וזה בכל מקום שבגופה. ",
+                "<b>ולענין </b>צרעת אי הוי מום באשה. וכן באיש. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק. אה\"ע (סל\"ט). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האב צריך להביא ראיה </b>ואע\"פ שיש לאשה חזקה דגופה. שבלא מומין נונדה. צ\"ל במומין ידועים שנולדו בה אחר לידה. כגון נפצעה. ולא ידענו מתי. או שידוע לנו בודאי שלא היו בה כשנולדה. ונסתפק לנו אח\"כ ברשות מי נולדו בה. וא\"ל הלך אחר רוב נשים. שאין זו חזקה. ועוד שאין הולכין בממון אחר הרוב. ",
+                "<b>מוכה שחין </b>עמו\"ק. ",
+                "<b>סבורה הייתי </b>כתבו התו' תימה א\"כ כל אשה תערים ותשאנו כו'. ולא הבינותי מאי קושיא. דכיון שהוא יודע מומו. איהו דאפסיד אנפשיה. שלקחה ויודע שיכולה לטעון סבורה הייתי עכ\"ל תי\"ט. ולאו מילתא היא. דכ\"ע לאו דינא כי האי גמירי. והא ודאי לא אסיק אדעתיה. שיש אחר תנאי כלום. אלא מסברא טפי. דבאמת לית לה כתובה. ולא קמ\"ל ר\"מ אלא דכופין אותו להוציא בע\"כ. אף שכבר קבלה. מ\"מ מאחר שרוצה היא להפסיד כתובתה. מהימנא למימר עכשיו איני יכולה לקבל וכייפינן ליה. כדין הטוענת מאיס עלי. דיוצאה בלא כתובה. וכופין אותו להוציאה. שאינו בדין שתהיה כשבוית חרב. הכא נמי לא שנא. אע\"ג דסברה שיכולה לקבל. ועכשיו מוצאה שאין ביכלתה לקבל. לא גרע ממאיס בעלמא בלא טענה מוכחת. כל שכן כאן שעדיה בצדה. שהרי התנה מתחלה והודה. דדינא קאמרה. ומיהא כתובה לית לה מטעמא דהתו'. משו\"ה כדינא דטוענת מאיס דיינינן לה אליבא דר\"מ. וחכמים ס\"ל שאני הכא דאין אחר תנאי כלום. חיתא דקיטרא סבירא וקביל לא. וחיישי לגט מעושה שלא כדין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובה\"א </b>עתי\"ט מ\"ש על התו'. דמשומרת יבם מעיקרא לאו קושיא. דהתם הספק אם זיקה עושה ארוסה ע\"כ. ואני אומר היינו הך דהתו' ממש. שם בסוף העמוד. שלא מחינו בו. אין יכולין להוציא. כצ\"ל. ",
+                "<b>ג </b>",
+                "<b>ילקח בהן </b>בעד דעי שיווי פירות הללו. אם אינו רוצה למכרם. ואורחא דמילתא הוא. לפי שאדם רוצה בקב שלו. משו\"ה לא תני ימכרו וילקח בהם כו'. והא דלא נקט תנא בדר\"מ נמי ילקח בהם קרקע ותו לא. משום דמיירי במחוברים. שעדיין צריכים לקרקע. ומה שגדלים מכאן ואילך שלו הוא. מה שהם שוים יותר בשעת לקיטה. וא\"צ ליקח בהם קרקע. אלא כפי מה ששוין בעת שנפלו לה. לפיכך שמין אותן נכסים מיד. ויהיב דביני ביני. ",
+                "<b>שמין אותן </b>נכסים וקרקעות. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עבדים </b>כו' וזקנים אבל בחורים. כ\"ע מודו דאין מוכרן. ",
+                "<b>לא תמכור </b>אע\"פ שאינם ראוים למלאכה כבדה. אבל באינם ראוים אפילו למלאכה קלה. ודאי לא פליג רשב\"ג. פשיטא אין בהם שבח כל עיקר. ",
+                "<b>זקנים </b>לא ביבשו איירי. אלא שאין עושין כדי טפולן. שוב ראיתי בתו' שפירשו כן והנאני. "
+            ],
+            [
+                "<b>בחזקתן </b>עמ\"ש מ\"ג פ\"ד דיבמות בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>המחוברין בקרקע שלו </b>ע\"פ רע\"ב. דבגמרא משני תני שלה. ",
+                "<b>ואעפ\"כ </b>משנה לא זזה ממקומה ומלשונה כאשר כתבתי לך כמה פעמים. וכן כאן יש ליישב הלשון דלא משתבש מאן דתני שלו. ודעת לנבון נקל. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>��י\"ט משום דל\"צ הכא אלא איידי משו\"ה אשתביש תנא. עכ\"ל. לא נהירא חס לתנא דווקנא דלשתביש בין דבר וחלופו. ",
+                "<b>ותו </b>אי איתא דטעי תנא בהכי. אמאי לא סמינן לה. ובכמה דוכתי אשכחן בתלמודא. דתני תנא קמיה דמאן מאמוראי. ומשביש ליה וכד שאיל אסמייה. אהדר ליה לא. תתרגם מתניתך הכין. וקיימא בדוכתה. והיא מילתא דשכיחא נמי. כדמתמהינן בלישנא דמתניתין. ומתרצינן לה כאילו מיתניא בלישנא אחרינא. לאו לשבושי למתני' קמהדרינן אלא לפרושי שפיר. והכא נמי לישנא דשלו מתני ליה שפיר. כשהבעל קונה בעדם קרקע ואוכל הפירות. אדרבה דטבא ליה הוא. כדאיתא בגמרא (דפ\"ב) ודקאמר תלמודא תני שלה לא בעי אלא דלא ליתי למטעי. וק\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין לי </b>לשון חכמים הוא במקום לא יהא לי רשב\"ם עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מה צורך לכך. ומה טעם לא נאמר שהלשון מורה להווה. שהוא מודה מעתה שאין לו דו\"ד. והודאת בע\"ד היא. ",
+                "<b>שאם מכרה </b>כו' והקשה הר\"ן דהא בלאו תנאה נמי כו' עתי\"ט. וכתב קרמ\"ז נ\"ל דמתניתין אתא לדיוקא דדוקא בעודה ארוסה כו' ע\"כ. ולא אבין היכי רמיזא במשנה. ובגמרא מכח קושיא אתינן עלה. והיכי ניקו ונידוק ממאי דלא אתמר אלא מכללא. ומתניתין סתמא תנן. ",
+                "<b>שם </b>בתי\"ט. צ\"ל ולא אמרינן כאמרו לו. וי\"ל מיהא שמעינן כו'. ",
+                "<b>שם </b>בתי\"ט וא\"כ ע\"כ לתרץ קושית הר\"ן צ\"ל כו'. ואין זה הכרת של כלום. די\"ל אע\"ג דר\"י לא ס\"ל הכי. מ\"מ תנא דידן סבירא ליה הכי. "
+            ],
+            [
+                "<b>לכושל שבהן </b>עתי\"ט ז\"ל וכתב הר\"נ דצ\"ל כו' דאלת\"ה כו' לכתובה אמאי. דלא עדיפא ממטלטלי ע\"כ. צ\"ע בח\"מ ספ\"ו ס\"ב. וא\"ה אפכא הוא ממ\"ש רע\"ב. דאפילו את\"ל מטלטלי דיתמי נמי משתעבדי לכתובה. ה\"מ בני חרי. מיהא הני משעבדי נינהו ובכל גוונא לא משתעבדי כלל. אלא שי\"ל שלא נתנו להם דין משועבדים. אלא במקום שנמצאו ללוה בני חורין של מנה. עתי\"ט שכתב בשם התו' לא אתפריש שפיר טעמא דהא מל\"א. עמ\"ש בס\"ד בחידושי גמרא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הוציאה גט </b>עתי\"ט משמע דגמרא דקרעינן לגטא. עמ\"ש שם בס\"ד מ\"צ לקריעה. ",
+                "<b>וכן גר כו' כתובתה קיימת </b>עמו\"ק (סס\"ז) הפכתי בזכות דעת הר\"מ מה שחדש משה מדעתו בכאן. אכן לדעתי הדבר בהפך. שבגר כתובתה קיימת אפילו היא מאה שנה. כך הוא העיקר בעיני כמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ע\"פ </b>הרי\"ף בתשו' הרמ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>חולקות בשוה </b>ז\"ל תי\"ט. צ\"ע מאי קמ\"ל תנינא בריש מתני' דלעיל. ואני אומר ההוא איכא לאוקמה במטלטלין דמעיקרא לאו אסמכתייהו עלייהו. ומשו\"ה לית בה דין קדימה (וכמ\"ש הרע\"ב שם) אפילו אין זמנן שוה. ואכתי לא ידעינן במקרקעי דמהני זמן שוה. ס\"ד כיון דעיקר שעבוד כתובה עלייהו. לכל אחת לפי כתובתה נשתעבדו. היכא דזמנן שוה. להכי קמ\"ל משנה יתירה. "
+            ],
+            [
+                "<b>השניה מוציאה מהלוקח </b>בטעמא דהך מילתא. עמ\"ש בסוגיא בגמרא עלה דהך מתניתין. ולעיל בגמרא (צג\"א) ותנוח דעתך. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלמנה כו' מעשה </b>כו' גרסינן בלא ויו. דאי\"ג ומעשה בוי\"ו. היכי מב\"ל אי נזונת תנן כו' ע\"כ נזונת תנן. מדקתני ומעשי ידיה תו'. ",
+                "<b>אכתי </b>איכא למימר. דילמא תרתי קמבעיא ליה. וחדא נקט. ואידך ממילא משמע דאי נזונת תנן. מ��ילא ומעשה גרסינן. ואי הנזונת תנן. מעשה גרסינן. ",
+                "<b>ואין חייבין בקבורתה </b>עיין תו' מיהו תימה הא דלא קתני ואין חייבין בפרקונה. ר\"ל משום דפרקונה הוי תחת פירות. ולא שמעינן לה נמי במשנה. אלא ודאי משום מילתא דפשיטא היא. לא צריך למתנייה. א\"ה הדרא קושיא לדוכתה. ואי משום כו'. כ\"ה באור המשך לשון תו'. ",
+                "<b>יורשי כתובתה </b>עתי\"ט שהביא מחלוקת הר\"מ. והר\"א. וז\"ל. אבל הראב\"ד השיג עליו כו'. אבל זו שמפני שלא נשבעה. הוא שאין יורשיה נוטלין הכתובה. לא מפני כן נוכל לקרוא ליורשי הבעל יורשי כתובתה. ע\"כ. ",
+                "<b>ואומר </b>אני עם שטענת הר\"מ טענה. שבודאי א\"א לקרותן יורשי כתובתה במוחלט. דהא לאו בתורת כתובה שקלי. ולא מחמת ירושה נחתי לה. ולא ירתי דידה נינהו. אלא ירתי נכסי אבוהון בכלל. מ\"מ לענין דינא. מסתברא כוותיה דר\"מ. דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. דאע\"ג דלא מיקרי בכה\"ג יורשי כתובתה. מיהו יורשי נדוניתה שלא ירשי כלום. נמי פשיטא דלאו בכלל יורשי כתובתה נינהו השתא. אע\"ג דראוין לירש. ",
+                "<b>איברא </b>מידי ספקא לא נפקי. ואע\"ג דמספיקא לא מפקינן ממונא. מיהא מאי חזית דדמ\"א דהנך סומק טפי. והא יורשי נדוניתה נמי ספק נינהו. או חייבים בקבורתה. בדלא ירשו כלום. דמצי אמרו ירושתה גבייהו דאינך היא ועלייהו רמיא. ומי מפיק מינייהו מספיקא. תינח היכא דירתי מנה. דהו\"ל ספק וודאי. ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל כי לא ירתי. ספק וספק הוא. ",
+                "<b>ותו </b>דהא עדיף. דהעמידנה על חזקתה שלא נתקבלה כלום (וקיי\"ל נמי לענין מזונות עד שלא נסת על היתומים להביא ראיה דנכסי בחזקת אלמנה כו') וטענת צררי. גריעא. וחששה רחוקה היא. אלא שאין להוציא מיד המוחזק אפילו בספק רחוק. וכתובה בחזקת יורשי בעל הוא. ",
+                "<b>אבל </b>לגבי קבורתה. ודאי לא מהניא הך סברא מידי. תדע. דאי לא תימא הכי. בעל נמי מצי למפטר נפשיה מקבורתה. ומיהו סתמא לא ליחייב בה לעולם. דהא הוה ליה שבועה גבה. דוק. אי הכי לא עדיפי מניה. זה ברור. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו ד' וה' פעמים </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ג דסוכה. הכי נמי הכא. איכא לפרושי ארבעה לכתובה קטנה. וחמשה לגדולה. ",
+                "<b>ויש </b>להמתיק הענין עוד. דנקט תנא דוגמא בכתובה קטנה שבגדולות. הנזכרות במשנה. דהיינו כתובת כהנות. שהפחותה היא ארבע מאות זוז. כדלעיל פ\"ק. ומשום דאורחא למכור במנה פ\"א. כדתנן הכא. לזה במנה ולזה במנה. ש\"מ גילוי מילתא. דהתם שיעור שדה שוה מנה הוא (והיינו סתם שדה קרקע בינונית ובעדית היא שוה מאתים. שהם חמשים שקלים. שהוא שווי בית זרע חומר שעורים. ככתוב. והכתוב שיער בארץ משובחת. והיינו דתנן הכא בפרקין. מכרה שוה מנה במאתים. ואיפכא. משום שחלוף שווי בין שדה ושדה בכמות שוה. ישתנה בכפל) עליו אין להוסיף. ממנו אין לגרוע. במכירה אחת. משום פסידא דמוכר. ולוקח. ואתי שפיר דנסיב ארבעה לכתובה קטנה האפשרית. במיוחסין שבכהונה. דמוכרת ד\"פ. לא פחות ולא יותר. בדיוק גמור. וחמשה. תנהו ענין למוסיף חומש. כדרך ששנינו מ\"ג פ\"ו דלעיל. ובארבע מאות היא נותנת חמש מאות. והיינו בגברא קפדנא. ",
+                "<b>מיהו </b>במכובד. דלאו אורחיה להקפיד. אם קבל עליו לכתוב ארבע מאות. והיא הכניסה לו שום חמש מאות. כותב לה חמש מאות. כמו ששמו. אע\"פ שאינו שוה אלא ארבע מאות. והא נמי מידי דשכיח הוא. וקסמיך נמי אהתם. דעלה קאי. דקתני הכא לזמנין משכחת מוכרת חמשה פעמים. ותו לא. בסתם כתובה. דלמעלה מזו. בכתובת נשי עשירים גדולים. לא קמיירי. דאין לה שעור. ואי אפשר לתת גבול וקצבה לדבר. והרי זה מכוון ביותר. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שפחתו </b>עתי\"ט ז\"ל. וכ\"מ מאוקמתא איברא לחד אוקמתא לא מיירי בקרקע. "
+            ],
+            [
+                "<b>השניה </b>עתי\"ט שהעתיק לשון הרי\"ף. שכתב וא\"כ שניה דפליג בדידה. נמי בהכיר בה ע\"כ. וצריך באור. עמו\"ק אה\"ע סקי\"ו. שם בארתיו יפה. בס\"ד. ",
+                "<b>ולא בלאות </b>עתי\"ט שכתב והשניה כו'. אבל של צ\"ב יש לה. מהטעם שכתב הר\"מ בפי' מ\"ג פ\"ט (כצ\"ל) דביבמות כו' ע\"כ. ",
+                "<b>ואני </b>אומר אין בלשון הר\"מ ז\"ל. טעם מפורש למה שהביאו התי\"ט. אם לא בכח המאמר. ומה היה חסר לו בלשון הגמרא. דקנסו לדידה בדידיה. ולדידיה. בדידה. ",
+                "<b>יש לה כתובה </b>עתי\"ט. וק\"ל דבמ\"ה פ\"ט דיבמות מפורש כו' ולק\"מ ההיא יחידאה היא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ופסקה </b>עתי\"ט עד וזו דעת הרמב\"ם. לא ידענא מאן פליג עליה. ",
+                "<b>חמש שנים </b>עתי\"ט שנתן טעם הגון לחמש שנים אלו שדברו בהווה. שמקפדת שתהא נזונת עד שתהא בת שבע. ונכון הדבר לפי שבת שבע היא עונת הפעוטות. שאז יש בה דעת קצת. שתוכל להשיג כדי חייה מעצמה. דוק. עמ\"ש בס\"ד פ\"ה דגטין. ובזה דברי תי\"ט מוטעמים (אם אדם משתעבד לזון חברו כך וכך שנים. כדרך ששנינו בבת אשתו. עמ\"ש במו\"ק ח\"מ ס\"ס). ",
+                "<b>חייב לזונה ה\"ש </b>קמ\"ל דחשיבי כה\"ג קצובים. כיון דיש קצבה לשנים אע\"ג דליכא קצבה למזון. ובהכי לא תקשי לדעת הר\"מ. דס\"ל דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שלא נשתעבד. ",
+                "<b>מזונותיה </b>משלם. לא לפי ברכת הבית בלבד. עתי\"ט מ\"ג דלקמן. ",
+                "<b>ואחד נותן לה דמי מזונות </b>פשוט דהוא הדין אפילו טובא כה\"ג. ",
+                "<b>הבעל נותן לה מזונות </b>עתי\"ט עד מ\"מ כל תנאי שבממון קיים. נראה שר\"ל משום די\"ל לשמא יתנה הבעל מתחלה ברצונה. שלא יעלה לה מזונות. להכי אהני חיובא דהכי. ולא ידענא מאי הוה צריך לכך. ומי עדיף מנשאת לשנים. ופסק לה כל אחד בפני עצמו. ששניהם חייבים. ולא מצי ראשון למפטר נפשיה. אע\"ג דאית לה ודאי מזונות משני. וליכא טצדקי לאפקועי חיוביה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונותנין לה מדור </b>ואם נפל כו' ודבר תימה הוא כו' וכי סגי ליה לכתוב את תהא יתבא. עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>תימה </b>על תמיהתו. וכי אילו כתב לה את תהא מתזנא. כל ימי אלמנותיך. מה היה חסר בכך. ",
+                "<b>ואם אין את אצלינו א\"ל מזונות </b>עתי\"ט עד והר\"ן כתב כו' ותמיהני דא\"כ אפי' לפי ברכת הבית נמי לית לה ע\"כ. ולאו מידי הוא. דכל דומיא דבית. בבית קרי לה. ולפי ברכת הבית. בכלל בבית. ותו דבבית ודאי לגופיה אצטריך. לבית שנפל. כמש\"ל שדברי תי\"ט שם תמוהים. ואפ\"ה תרתי שמעינן מנה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תשבע בסוף </b>עתי\"ט שכתב וצ\"ע כו'. ולענ\"ד לכאורה לק\"מ. דודאי חיישינן לצררי במזונות. ולא סגי לה נמי בלא שבועה. אלא דא\"צ לישבע בתחלה. לפי שעתידה לישבע בסוף. ששבועה אחת עולה לה לשני הדברים. וס\"ל לחנן ולריב\"ז דלמעט שבועה עדיף. כיון דסוף סוף בעיא אשתבועי לכשתשקול כתובה. אבל מה שאינה טורפת למזונות ממשועבדים אפילו בשבועה. טעמא אחרינא הוא. לפי שאינן כתובים וקצובים. דתנן (מ\"ג פ\"ה דגטין) מפני תקון העולם. "
+            ],
+            [
+                "<b>קרן הצבי </b>לפירושא קמא דתי\"ט. נמי אתי שפיר דנקט קרן. מפני שהוא לשון נופל על הלשון. כלומר הניח קרן מעותיו (שנקרא המ��ון ג\"כ קרן. ע\"ש חזקו ועצומו. שמהראוי שיהא מובטח שלא ישיגו הפסד. ועוד כי זה כל מעשה תקפו וגבורתו של העשיר. ובהם הוא נוגח תימנה וצפונה. וכתוב הון עשיר קרית עוזו. שהיה ראוי שישתלם בראש) על קרן הצבי קל המרוץ מידו יבקשנו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בקנקנים </b>עתי\"ט. ונ\"ל עיקרא דמילתא הכי הוא. כד הוא שם כלי מחזיק מדה ידועה בלח. שמכניסין אותו לקיום ולאוצר. לעשות בו סחורה. וסתמו מלא. וקנקן. הוא שם לכל כלי שמשתמשים בו בלח. בין הוא גדול בין קטן. מלא או ריקן. אינו מונח למדה ידועה. שאינו עשוי אלא לשפוך על ידו. ולמלאות בו. ולערות ממנו. או לשתות מתוכו. ויש לו אזנים לתשמישו התדירי לאחוז בו ביד. אמנם סתמו אינו מלא. כי אם לעת הצורך אליו. ובזה יבא הכל אל נכון. וברור הוא בעיני. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואבדה דרך שדהו </b>נ\"ל דמיירי אפילו בעדים יודעים. שהיה לו דרך ושכחן באיזה צד. וליכא למימר דבסתמא נמי פליג אדמון. כיון דיש לו שדה זו. על כרחך הי\"ל דרך לצאת וליכנס אליה. דמאי פסקא. הא קיי\"ל האחין שחלקו. אין להם דרך זה על זה. ודכוותה תנן רפ\"ד דבתרא. ובסיפיה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שהוציאו ש\"ח זע\"ז </b>בגמרא מוקמינן לה. דלוה ראשון לחמש. ושני לעשר. ואתא ביום ראשון דמשלם זמניה. ",
+                "<b>וקשיא </b>לי נהי דלא עביד אנש דיזיף ליומא. מיהו לעשר ודאי יזיף. ואכתי מ\"ט דאדמון. תו צ\"ל. דתלמודא מקשי אר\"ש ממתני' דזגו\"ג. ודחיק בשינויא. הא לא דמיא פלוגתא דמתניתין. דלאדמון שני גובה. ולא ראשון. ורבנן ס\"ל זגו\"ג. ולעולם אימא אי כר\"ן. אי כר\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>יהודה ועבר הירדן והגליל </b>הכי תנן נמי פ\"ט דשביעית ובכמה מקומות. וטעמא דמילתא משום דתנא ממערב למזרח קחשיב לאורך העולם. וכל פינות שאדם פונה. אינן אלא דרך קדים למזרח. כדילפינן מקרא. וגליל לצפונה של א\"י היא. גם טבע האויר משתנה מאד. במדינות שאין שוין במצב הרוחב. מפני שינוי הזריחה והשקיעה בהם. משא\"כ במדינות שוות האורך. שאקלימן אחד. לפיכך יש בהם היחס והשווי יותר. ",
+                "<b>ולא מכרך לעיר </b>איכא נמי טעמא אחרינא לשבח דכרך. והיינו משום דכרך היינו עיר מוקפת חומה ובצורה. לפיכך היא שמורה מאויב. משא\"כ עיר פרזות מגור מסביב. ולא קחשיב ליה תלמודא. לפי שיש במעלה זו עצמה גריעותא. כי נגד השבח הלז גם יש טעם לפגם. כי בערי הפרזי. בבוא האויב. יוכלו יושבי העיר לברוח למלט נפשם. משא\"כ בכרך. כי יבנה האויב הנלחם בהם מצור ודייק מסביב. באופן שלא יהא ליושב בה ידים לנוס. ולא ימלט איש מידו. "
+            ],
+            [
+                "<b>רשבג\"א </b>ז\"ל תי\"ט. ול\"נ שעפימש\"ל כו'. לק\"מ דע\"כ ל\"פ אלא ביותר משעור ע\"כ. לא ירדתי לסוף דעתו בזה ומאי יתר ופחות מכשעור דקאמר. אטו מי איכא דפליג בסך מאתים ומנה. אלא בכסף צורי ומדינה. בלחוד הוא דפליגי. ",
+                "<b>אי הכי </b>כי קאמר ת\"ק בבא דרישא נותן לה ממעות א\"י. מ\"ט שתיק ליה רשב\"ג. לא ידעתי היאך יתיישב זה בדבריו. ונשאר אצלי בלי צורה לגמרי. ",
+                "סליק מסכתא כתובות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה כתובות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,217 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Kiddushin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה קידושין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בפתיחה </b>הביא תי\"ט לשון הר\"מ. ז\"ל. וי\"ל מ\"מ סדר קדושין באחרונה כו'. וא\"ת שלא סדר אותה קודם כתובות. בשביל שלא נפריש בין יבמות לכתובות. שענינם אחד ענין ביאה. ושהיו דבריהם נקשרים. וכו'. הי\"ל לכתוב בראשונה קדושין ואחריה גטין. עמ\"ש דוחק. <b>וי\"ל</b> בזה עם מה שאמרו חז\"ל כל שאינו יודע בטיב גטין וקדושין. לא יהא לו עסק עמהן. ורגילים לפרש בטיב דיני קדושין שאחר גטין דווקא הוא. משום דתקיפי למגמרינהו. ונפק מנייהו חורבא בדבר שבערוה. אם אינו יודע ובקי בהן ובהלכותיהן. ואיכא למימר דרמזה נמי רבי להך מילתא. בסידורא דמתניתין ועחי\"ג. ",
+                "<b>האשה </b>עמ\"ש בס\"ד בריש כתובות. <b>והכא</b> דנסיב לה בה\"א. נ\"ל שבא להורות על האשה המבוררת (וכמ\"ש גם התו'. אלא שלא פירשו מה ענין הבירור באשה דקרא) והידועה באשה גמורה. ",
+                "<b>לאפוקי </b>איילונית שלא הכיר בה. דאינה נקנית בשלשה דרכים לגמרי. ואפילו גיטא לא בעיא. כמ\"ש התו' ריש יבמות. והיינו משום דלאו אשה היא (אלא דוכרניתא) כי אם בשתוף השם. ולא הידועה הנרצית כאן. ",
+                "<b>הוא </b>הדין למי שקידושיה קידושי טעות דלא מהני בה. אפילו בנה מורכב על כתפה. אינה קנויה. ויוצאה בלא גט. משום דלא הויא האשה הידועה והברורה. ולא חלו קדושיה מעיקרא. ורמזה נמי רבי במתניתין. ",
+                "<b>נקנית </b>פריך גמרא ליתני מתקדשת. <b>ואע\"ג</b> דלא שייך לישנא דקידושין בסיפא. מיהו הוה ליה למתני ונתרת. דשייך גבי קדושין תו'. ",
+                "<b>בדינר </b>הוא קצ\"ב פרוטות (סימן לדבר. לשון כתוב קצב אחד. ר\"ל דבר קצוב) הוא ודאי דבר חשוב. והוא חלק ראשון של מטבע הגדול. שהוא הסלע. <b>היינו</b> דאמרינן בגמרא. כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמה אדינר. ולמה לא אמעה. או אפונדיון וכדומה ממטבעות קטנות. אלא משום דכל אחד ממטבעות הפחותות מדינר. חוזר ומתחלק עד פרוטה. א\"כ מאן מפיס הי מנייהו ניהו. להכי אוקמה אדינר. שלמעלה ממנו הוא הסלע. שהוא מטבע שלם. שאין למעלה ממנו בכסף. ",
+                "<b>ומחציתו </b>הוא כופר נפש. ש\"מ דנפש מישראל. שוה שני שקל (עיין ברכות הורי) ",
+                "<b>ועוד </b>דילפי מגירוע כסף כו'. ",
+                "<b>א\"נ </b>שיערו ב\"ש אחד ממאתים בכתובה של בתולה. ",
+                "<b>ומאתים </b>הם מזון לשנה (כמ\"ש שילהי פאה) אם יש לו מאתים חסר דינר. אפי' אלף נותנים כאחד. ה\"ז יטול. נמצא כשמחסר עצמו דינר. יוכל להתפרנס אם הוא עני. ",
+                "<b>בפרוטה </b>מלשון פרט וכלל. שהאיסר כולל פרוטות הרבה. והפרוטה פורטת חלקי האיסור כמה הם. ועיקרו מלשון תורה. ופרט כרמך. וסודו עיין בברכות הורי. ",
+                "<b>בפרוטה וש\"פ </b>ז\"ל תו' תימה. דלא הו\"ל למתני אלא בש\"פ כו'. וי\"ל משום דתני בכסף מפרש באיזה כסף כו' ופרוטה לב\"ה. ולפי שלא נטעה לומר כסף דווקא. ע\"כ. ",
+                "<b>ואכתי </b>לא מיחוורא. דהאמרינן פריטי דכספא לא עבדי אינשי. א\"כ הפרוטה דקתני אין זה כסף. אלא שוה. א\"ה הדרא קושיא לדוכתה. לא לתני אלא ש\"פ. ",
+                "<b>איברא </b>אורחיה דתנא למתני' לא זו אף ז��. והתם (בהזהב) באגב מייתי להו חמשה. נסיב דרך קצרה. ",
+                "<b>האיטלקי </b>מפרש ר\"ת ע\"ש איטליא של יון. כך נראה לפרש ודאי. וכ\"כ בערוך. אלא שיל\"ד מחמת אותה ששנינו ביין האיטלקי. עמ\"ש בפב\"ס בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובגרעון </b>עיין שי\"ע (סימן אבג). "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נכסים שיש להם אחריות </b>נראה שפירושו כמו עליהם. ר\"ל שהקרקעות יש עליהם האחריות. שמקבל עליו הלוה או המוכר. שאם אין לו לשלם. או נלקח המקח מיד הלוקח. מחמת המוכר. ואין לו לפייסו משלו. חוזר המלוה או הלוקח על קרקעותיו המשועבדים וטורפם ואפילו לא כתב לו האחריות בפירוש. הא קיי\"ל אחריות ט\"ס. <b>ואגב</b> אורחא קמ\"ל הא דמקרקעי משתעבדי לב\"ח. אבל לא מטלטלי. דלא סמכא דעתא דב\"ח עלייהו. ועל כן אין עליהן אחריות בסתמא. ואין נגבין מלקוחות. עד שיכתוב וישעבד בפירוש. מטלטלי אגב מקרקעי. דכה\"ג ודאי משתעבדי. וגובין אותן מלקוחות. לדינא דגמרא. ",
+                "<b>אבל </b>אין לפרש להם כמשמעו. ר\"ל שהקרקעות הנמכרים. יש להם אחריות. אם יצאו עליהם עוררים מחמת המוכר. חוזר הלוקח הנטרף וגובה מעותיו מקרקעותיו של המוכר. או מלקוחות שקנו אחריו. אם לא מצא מלגבות מהמוכר עצמו. משא\"כ במטלטלין שאין להם אחריות. אם נלקחו בסבת המוכר. מיהת שלא לחזור על המשועבדים. ",
+                "<b>דהא </b>ודאי ליתא. דאי מכר שלא בשטר. מאי שנא מקרקעי ממטלטלי. תרוויהון לית להון אחריות על הלקוחות. כיון דלית להו קלא. ואי בשטר אידי ואידי אית להו. וטרפי ממשעבדי אפילו לא פירש את האחריות. ט\"ס הוא. לא שנא קרקעות. לא שנא מטלטלי. כמקרקעי דמו. זה פשוט. ועח\"מ סרכ\"ה. ",
+                "<b>אחריות </b>נ\"ל שהוא מלשון אחרית ותקוה. ",
+                "<b>ובחזקה </b>כתב תי\"ט. ותמה אני אמאי שייר קנין חליפין ע\"כ. ",
+                "<b>לענ\"ד </b>דבר פשוט הוא שנכלל בקנין כסף. דשוה כסף. ככסף בכל מקום. אצל הדיוט. וכדאשכחן נמי לעיל לענין קידושי אשה וקנין עבד. וחליפין נמי מתורת כסף אתו. דאל\"ה מהיכא ניתו. דליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. והכי הוא ודאי. דהיינו קנין כסף ממש. דשוה כסף וכסף. דבר אחד הוא בכל הקנינים. ",
+                "<b>והיינו </b>דתנן בסמוך גבי חליפין. הנעשה דמים. דתורת דמים עליו. מאחר דנישום בדמים. <b>והא</b> דאין קונין במטבע. משום דדעתיה דאינש אצורתא. דעבידא דבטלה. אבל בלי משקל ובלי מנין. אין הכי נמי דקני. <b>ופירות</b> משום דלא הוי דומיא דנעל. דלא פסיד. וחשיב שוה פרוטה בכל שהו. ומשום דקונין בכלי כל שהו. ואפילו מחט מיקרי שוה פרוטה. כמו לענין שבועה. משא\"כ פירות. דמשכחת דלא הוו ש\"פ. משו\"ה ליתנהו בחליפין לגמרי. דוק. ",
+                "<b>אלא במשיכה </b>ערפ\"ד דמציעא. ",
+                "<b>במשיכה </b>ערפ\"ד דבתרא. ",
+                "<b>במשיכה </b>ה\"ה במסירה והגבהה. עתי\"ט. שכתב ואכתו קשיא חליפין <b>לא</b> יקנו כו'. ותירץ רמ\"ז נ\"ל כמ\"ש ח\"מ. סקצ\"ה דאין קנין סודר מועיל. אא\"כ מקנה לו החפץ מיד. אבל אם אמר קנה סודר זה. ותקנה לי חפצך אחר שלשים יום. לא קנה. דבשעה שיש לו להקנות. כבר החזיר הסודר לקונה. משא\"כ אם היה קונה במעות וכיון שק\"ס מקנה מיד. ילך ויביא מקנתו לביתו. ואם לא הלך. איהו דאפסיד אנפשיה עכ\"ל. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי קאמר. אי הכי. בכסף נמי איהו דאפסיד אנפשיה. דהא סתמא ודאי מהשתא הוא דקני. עד שיתנה בפירוש שלא יקנה עד אחר שלשים (ואפ\"ה חשו לה חז\"ל) וכן בסודר. השתא הוא דקני עד דמפרש. ומאי איכא בין קנין סודר. לקנין דכסף. ��ל כן אין הבנה לדבריו הללו. <b>וכמדומה</b> אני דקסבר בכסף בכל גוונא קני. ואפילו התנה שלא יקנה עד אחר שלשים. יקנה אחר שלשים כפי תנאו. ואפילו נתאכלו המעות הילכך כיון דהויא מילתא פסיקתא. דבכל ענין יכול להקנות בכסף. משו\"ה תקנו ליה משיכה. משא\"כ בק\"ס דליכא למימר הכי. משו\"ה לא חשו לו חז\"ל מטעם שכתב. <b>וגם</b> זו טעות היא בידו במ\"כ. דודאי בקנין כסף נמי דינא הכי. אי לא אקני ליה מעכשיו. כדאיתא בסי' קצ\"א. ובכה\"ג בק\"ס נמי קני. אלא לא שנא. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל </b>ע\"פ רע\"ב שכתב ואין שם דרך שיועיל בקניית המטבע. היכא דליתא בעינא אלא להקנותו אגב קרקע ע\"כ. <b>אי נמי</b> באודיתא כעובדא דאיסור גיורא. ",
+                "<b>ודווקא </b>בש\"מ. אבל לא בבריא. דלא כדמר אבא בתשו' (ט\"ז) הכ\"מ. מאן יהב לן מעפריה ומלינן עיינין. ברם בהך מילתא לא דק כמ\"ש במקומו בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל מצות הבן על האב. </b>המוטלות על האב. ז\"ל תי\"ט. ונ\"ל דעקים תנא לישנא וקתני מצות הבן כו' לאשמועינן דאלו המצות שחייב האב לבנו. הם ג\"כ מצות הבן עצמו. ע\"כ. ",
+                "<b>הא </b>פשיטא לא צריך לאשמועינן. זיל קרי בי רב וערל זכר אשר לא ימול. <b>על</b> כן אני אומר בלשון אחר. כי אלה המצות. של בן הם בעצם וראשונה. והאב אינו מתחייב בהם אלא מתורת שליחות וערבות. מאחר שהן מוטלות על הבן לקיימן. והוא אי אפשר לו לעשותן בעצמו. דאנוס. ואינו בכחו עדיין. לפיכך מוטל על האב לעשותן בשבילו. כי היכי דכי ליכא אב. מיחייבי ב\"ד וכל ישראל לממהליה. מדין ערב. שכל ישראל ערבים זה בזה. וכי איתיה. ודאי דעליה רמיא טפי. ",
+                "<b>הילכך </b>אני אומר. שאין כאן עיקום בלשון כלל. אבל לשון צח וברור בחרו להם חז\"ל. שבודאי מצות הבן על האב לעשותן במקומו ובחריקאיה. וסיפא נמי דווקא. שבודאי מחויב האב לחנוך את בנו בכבוד ובמורא. ולזכותו ג\"כ בשכר המצוה הגדולה. ואע\"פ שאם רצה למחול על כבודו. מחול. זה דבר אחר רשות בעלמא. ואפ\"ה מי לא מיבעי למעבד ליה הידור. ",
+                "<b>ונראה </b>משום דבן עקר. ובמילי טובא מיחייב ליה. נקטיה. מיהו לא דווקא בן אלא ה\"ה לבת. במילי דשייכא בה. כגון ללמדה מצות הנוהגות בנשים (אע\"ג דאינה בחינוך עיין מגדל) ולהשיאה. ולהשיטה בנהר נמי. דהאנשים חייבים (ונשים פטורות) דמאי שנא מבן. וה\"ה במצות האב שעל הבן. ודאי ל\"ש בן או בת. אלא דבנשואה איכא לפלוגי בין בן לבת. <b>אברא</b> סיפא עדיפא. דאב נמי לאו דווקא. דבמצות אב על בן. אב ואם שוין לכל דבר. אלא דכבוד אב עודף על כבוד אם. ",
+                "<b>וכל מצות האב </b>כו' עתי\"ט פירש\"י אם היה חולק עם אחד בדבר הלכה כו' והרמה\"פ זה א\"צ דהיינו סותר דבריו. <b>ואני</b> אומר צריכא רבה. כי מצינו כ\"פ רבי חולק ע\"ד אביו. ואמרו האב ובנו כו' נעשים אויבים זה לזה בשער כו'. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חוץ </b>לשון תו' וקשה. אמאי לא תני חוץ תרומה ומעשר. וי\"ל כו' משום דלא גזרו במקומות הרחוקים מא\"י. וטעמא משום דאינן מוטלות אלא על מי שי\"ל קרקע ע\"כ. וז\"ל תי\"ט. ואע\"פ שמי שקנה טבל ודאי שנתחייב לעשרן כו'. ",
+                "<b>שכח </b>דמן התורה פטור. דדרשינן זרעך. ולא לוקח. וכיון דאפילו בארץ ישראל פטור הלוקח. לא ס\"ד דליחייב בח\"ל אפילו מדרבנן. והיכי ליתנייה. לכן א\"צ לדוחקו כלל. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל העושה מצוה אחת </b>יתרה על זכיותיו. כדי שיהו זכיותיו מכריעות לכף זכות. מיטיבים לו ומאריכין ימיו. בעוה\"ז. ונוחל ארץ החיים בעוה\"ב. ככתוב והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי. <b>הכי</b> דייקא מתני' טפי. וכ\"ה פירש\"י. ואזדא למסקנא דגמ' אלימא דרבא. ",
+                "<b>ומתני' </b>דלא כר\"י. דס\"ל ש\"מ בה\"ע ליכא. אלא ודאי יש פירות למצות בעוה\"ז. וגם הקרן קיימת לעוה\"ב ברוב זכיות מיהא (משא\"כ במחצה על מחצה כדבעינן למימר. ובמעוט זכיות. אליבא דכ\"ע יש ש\"מ בעוה\"ז. אבל לא נשאר כלום לעוה\"ב. כי משלם לו ע\"פ להאבידו) והא דתנן התם אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם. הני ותו לא. מיתוקמא שאם היתה שקולה (הכף. ואית במחצה זכיות. חד מהני) מכרעת. וחשיב כרובא. ואינו צריך למצוה יתרה דמתני'. וכי לית בהו חד מהני בעינן יתרה. והא דאמרינן בבינונים רב חסד מטה כלפי חסד. היינו להטות הכף לזכות. למלטם מדינה של גיהנם. ולנחול חיי עוה\"ב. אבל אין להם פירות בעוה\"ז אדרבה צריכין מירוק עונותיהן בעוה\"ז. כך נ\"ל פשוט וברור בס\"ד בלי שום גמגום. ולא ידעתי מה ראו התו' ותי\"ט לדחוק בו. וסיפא דקתני כל שאינו עושה מצוה א' כו'. על כרחך לא היא דומיא דרישא. אלא מיירי שאינו עושה מצוה אחת אפי' רק להשלים למחצה זכיות (כפי' הר\"מ ז\"ל שהוא מוכרח ודאי כמ\"ש תי\"ט) ואז הדבר בהפך. כי הללו אוכלין קרן ופירות בעוה\"ז ומכלין הכל בפ\"א (ומ\"ש אין מטיבין כו'. היינו ע\"פ הדין אין מטיבין לו לזכותו. כדרישא. כי מה שי\"ל טובה לאלו בעוה\"ז. אינה ממדה טובה. אלא מדת פורענות. ולרעתם משא\"כ הטובה דרישא. שהיא ודאי טובה גמורה) אבל בינונים השקולין. אינן נוטלין כאן כלום. ונשאר להם הכל שמור לע\"ל. והמוכרעים בזכיותיהן היינו צדיקים גמורים. אוכלין בעוה\"ז. ונוחלין לעוה\"ב. כמו ששנינו בפ\"ה דאבות. הרי אלו שלש כתות ליום הדין. ושטה זו נוחה ומיושבת מאד ועמש\"ל בבית העצל בס\"ד ובסוף עלית הבטחון. ",
+                "<b>מטיבין לו </b>לעולם הבא כו' עתי\"ט דאזדא לה שטת רע\"ב בהא כאביי. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מאי שנא דאזיל בתר אביי. ולא פרשה למתני' כרבא. דביה סליק תלמודא. ובכל דוכתא הילכתא כוותיה (בר משית פסקי דדיני) ומתני' נמי דייקא טפי. וכמש\"ל בפ\"א. ועמ\"ש בס\"ד ריש פאה. ",
+                "<b>וכל מי שאינו עושה מצוה אחת. </b>שיהיה מחצה על מחצה. עתי\"ט שהאריך ויצא לחלק שאינו דומה צדיק מרובה בזכיותיו כו'. ",
+                "<b>וזהו </b>ממש מה שאמרו התו'. ועמ\"ש שם בס\"ד. ",
+                "<b>וצריך </b>לידע דהא דפליגי ר\"י ור\"ל בפסוק ופערה פיה לבלי חוק. דמר אמר אם לא קיים אפילו חוק אחד. ומר ס\"ל אפילו לא שייר אלא חוק אחד צריך לפרש דאליבא דמתניתין דהכא קמפלגי מאי אחת דתנן. היינו דברישא כי איכא אחת יתרה. סגיא ליה לר\"י להיטיב לו. למר כדאית ליה. בעוה\"ז ובעוה\"ב. ולמר כדאית ליה בעוה\"ב לחוד. ובסיפא. אפילו באחת משלמת למחצה זכיות בלבד. סגי למלטו מיד שאול. <b>אבל</b> לר\"ל. על כרחנו צ\"ל דה\"פ. סיפא דמתני' דומיא דרישא. דאם אינו עושה יתרה. עכ\"פ אינו נמלט מדינה של גיהנם. מאחר ששייר חוק שעליו לעשותו. להכריע הכף. להצילו מפי שאול. ודוק. ",
+                "<b>אינו </b>מן הישוב. ופסול לעדות. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד במו\"ק ח\"מ (סל\"ד). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מקדש </b>דאסר לה אכ\"ע כהקדש. ולשון התקדשי. כתו' כלומר להיות לי מקודש לעולם. בשבילי ע\"כ. ",
+                "<b>קשיא להו. </b>האי כי אמר לה התקדשי לי. או תהא מקודשת לי. הא קאסר לה אדידיה כהקדש. על כן הוצרכו לפרש אליבא דגמרא מלת לי. בשבילי. <b>ולפשטא</b> דמילתא. מקודשת מלישנא דקרא. לא תהיה קדשה. דקדשה סתמא. היינו העומדת ומיוחדת לזנות לכל העולם. וכשאומר מקודשת לי. הר�� בכך מייחדה ומייעדה לעצמו בלבד. כי ברוב אין קדש לגזרת בעלי הכבד. אלא לשון הזמנה. התקדשו למחר ואכלתם. והקדישם ליום הרגה. הקדיש קרואיו. קדשו עצרה. וכן האשה המקודשת. אם מוכנת למשכב נואפים. או מזומנת למשכב איש מיוחד. כך היא קרויה. ",
+                "<b>אלא </b>שבלשון חז\"ל. הרגילו להשתמש בלשון סתמי. על המקודשת לאיש מיוחד. וזה שהוא לשון פעול. יורה היותה מקודשת מזולתו. כי הפעול מקבל פעולתו מן הפועל בו. משא\"כ קדשה. אינה פעולה. אלא מזמנת עצמה למשכב. בלי שפעל בה אדם מאומה לזאת ההכנה. רק מנטייתה ותאותה לפעולה המגונה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ונמצא של זהב </b>אפשר למצוא מטבעות של כסף. חשובות משל זהב. כגון אותן של מלכים קדמונים ישנים מאד. החשובים הרבה ויקרים ביותר אצל מכיריהם. ולפי הצורה בלבד. נערכים. ואין משגיחין כלל על שיווי משקל הכסף והזהב. ולפעמים אפילו הם של נחושת. יקרי הערך הם מאד יותר הרבה משל זהב החדשים. ושוקלים תחתיהם הרבה של זהב. וכענין זה כתבתי בס\"ד במו\"ק ח\"מ (סרכ\"ז) לענין אונאה. ",
+                "<b>לשבח </b>לפמ\"ש לעיל. י\"ל לשבח מאי לשבח דמים. בכל ענין. איך שיהא שיווי הדמים יותר. ",
+                "<b>אע\"פ ששלח סבלונות לאחר מכן. </b>הא קודם חוששין. עמו\"ק (סמ\"ה). "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אינה מקודשת </b>כתו' וא\"ת מי גרע מהמקדש ע\"מ שאדבר עליך לשלטון. ",
+                "<b>ע\"ל </b>בתי\"ט ד\"ה רי\"ה אומר. "
+            ],
+            [
+                "<b>בשור הנסקל </b>מת ושחוט. אבל כל זמן שלא נסקל. כתו' דמותר בהנאה לדר\"ת. ",
+                "<b>וקשיא </b>לי' אי הכי. מ\"ט אם הקדישו בעליו. אינו מוקדש. ליקדיש לדמי הנאה. ושכר מלאכה שבו. כל זמן שהוא חי. וי\"ל בדוחק. לפי שבודאי אין משהין את דינו. אם משום דומיא דבעליו. דאין מענין דינו. <b>ועוד</b> משום דכל עוד שהוא חי. איכא תקלה. וקלון. על כן חיוב הוא למהר לסלקו. ולית ביה ש\"פ בשווי הנאתו ושכר פעולתו. הילכך אין הקדש חל עליו. <b>ולפ\"ז</b> אם קדש בו האשה אף מחיים. אינה מקודשת. וצ\"ע. ",
+                "<b>ובצפרי מצורע </b>כתו' דמשולחת נמי מתסרא משחיטת חברתה. <b>והכי</b> מסתברא. דאל\"ה. לא מיקיים קרא. ושלח את הצפור החיה. ",
+                "<b>נמצינו </b>למדין שגם כאן יש איסור חוזר להכשרו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואם הראה על השולחן </b>אינה מקודשת ודאי. עד שיעידו עדים שהן שלו. <b>ואם</b> ספק מקודשת בספק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאפילו בארץ כנען לא ינחלו </b>פירשו תו' ל\"מ בארץ גלעד. דכיון שהי\"ל יפוי כח בארץ גלעד אם יעברו כו'. א\"כ בדין הורע כחם א\"ל יעברו. אלא אפילו בארץ כנען. שלא יפה כחם אם יעברו. שהרי בשביל זה לא נתן להם בארץ כנען. אפ\"ה הורע כחם א\"ל יעברו. ",
+                "<b>צריך </b>טעם. וכי במה נשתעבדו. ולמה יגרע חלקם באמירה בעלמא. שבקשו ארץ הגלעד לאחוזה. אם לא משום קנס. על דרך גמלא בעי קרני כו'. כך צריך לדחוק. ",
+                "<b>אבל </b>מ\"ש תי\"ט בסמוך בשם התו' <b>לא</b> נהירא לגמרי. עם שיש לדמותה לאותה ששנינו מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו. ונתן להם דרך מן הצד. מה שנתן נתן כו'. <b>אברא</b> לא דמי כאוכלא לדנא. "
+            ],
+            [
+                "<b>כסבור </b>כתי\"ט לא ידעתי מה שמוש הכ\"ף. <b>נראה</b> לי שהיא כ\"ף הקירוב. כמו כאיפה שעורים. ור\"ל כמו סבור. לא שהיה חושב כך במחשבה גמורה. אלא מחשבת טעות הדמיון. ",
+                "<b>וי\"ל </b>גם בהפך שהיא כ\"ף ההתאמתות. ככ\"ף מכרה כיום והדומים. ושניהם כאחד טובים וקרובים יותר. ממ\"ש בתי\"ט בזה. ",
+                "<b>לאחר שיחלוץ לך יבמך </b>קסבר אין קדושין תופסין ביבמה. לשוק. כתי\"ט ואינה הלכה. ",
+                "<b>ואיכא </b>למידק הא מיהת ביבמה מספקא מילתא וקיי\"ל צריכה גט. אי הכא מ\"ט אינה מקודשת לגמרי. נהי דתצא. גיטא מי לא בעיא. וכי לא קא יהיב גט. ומת יבם או חלץ. ובא אחר וקדשה. מי תפסי בה קידושי ודאי. הא פשיטא צריכה גט משניהם. <b>וי\"ל</b> דהכא לכ\"ע אינה מקודשת כלל. כיון דלא קדשה האידנא. אלא לאחר שיחלוץ יבם. וכיון דתלי במעשה אדם אחר. ואינו בידו. ולא אתי ממילא כמו המקדש לאחר זמן קצוב. משו\"ה אינה מקודשת לד\"ה. <b>וצ\"ע</b> מאי דוחקיה דרש\"י. ",
+                "<b>והוכר עוברה דבריו קיימין </b>להחמיר. כ\"ד הר\"מ ז\"ל. <b>מכלל</b> דתפסי בה קדושי שני. ואת\"ל ספקא הוי. וצריכה גט משניהם. או מגרש ראשון. ונושא שני. וצ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>היו לו מקודשת </b>צ\"ע אם מקודשת ודאי. משום דתלי במעשה. <b>עמש\"ל</b> בד\"ה לאחר שיחלוץ. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קדשתיה וגרשתיה </b>והרי הוא פנויה לפנינו. ",
+                "<b>נשבית </b>עיין לשון הר\"ן. ואחרים אמרו כיון דמה שהאמינה תורה חדוש הוא. שהרי לא היה ראוי להיות נאמן יותר מע\"א דעלמא. ",
+                "<b>כך </b>היה צ\"ל. שלא היה ראוי להיות אפילו כע\"א דעלמא. שהרי קרוב הוא. ",
+                "<b>אין הבוגרות בכלל </b>אבל הקטנות והנערות כלן צריכות גט מספק. <b>ש\"מ</b> ליתא לדלבן. דלא יעשה כן במקומו לתת הצעירה לפני הבכירה. אלא כיעקב סברה מתניתין. ויעשה כן בישראל ע\"פ סבה. כאותה הכתובה. "
+            ],
+            [
+                "<b>משתי נשים </b>שנשא שניה לאחר מיתת ראשונה רש\"י. <b>נראה</b> דלאו דווקא אלא בהווה דבר. דמי לא משכחת לה נמי בנשאן כאחת. וילדה אחת קודם לחברתה. ",
+                "<b>קדשתי את בתי </b>כו' נראה בעיני דדומה לאותה ששנינו במ\"ז כו' ה\"נ כו'. אע\"ג שהמקדש יאמר שזוהי שקדש. אינו נאמן. דהתם ה\"ט כו' דחזקתה מקודשת. ואינו מוציאה מחזקתה. אבל הכא דילמא לא זוהי שקדש עכ\"ל תי\"ט. <b>ולא</b> אמר כלום. אטו ודאי היא. הלא אינה אלא ספק. וכי אמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים. להעיד על המוחזקת אשת איש ודאי. להתירה לומר נתגרשה. למשרייה לעלמא. או איפכא. <b>אבל</b> שלא במקום חזקה. הרי ודאי שמענו ממשנה דלעיל. שאחד נאמן להתירה לברר ספקה. שאף על פי שמעמידה בחזקתה. מ\"מ מידי ספק לא יצאה. שמא לאחר נתקדשה. <b>א\"כ</b> הכא נמי. אם יבוא המקדש ויאמר זוהי שקדש. פשיטא אין ספקו של אב מוציא ודאי של מקדש. ",
+                "<b>ולאו </b>ק\"ו הוא. אם אחר נאמן אע\"פ שאין האב מכירו אם הוא המקדש. מי שהאב מכירו. והרי זה ודאי קדש. צריך לומר שנאמן. ",
+                "<b>ובאמת </b>אפילו אחר נמי. פשיטא לי דמהימן הכא כה\"ג נמי. דחד דינא הוא כדלעיל. אע\"ג דהתם ודאי מקודשת. ומעמידה על חזקתה <b>וכאן</b> זו שאומר עליה שקדשה. הוא בא להוציאה מחזקתה. הרי אינה מכחישתו. ",
+                "<b>ושמא </b>אפילו במכחישתו. הוא נאמן. מפני האחיות שנשארו בחזקתן ע\"י כך (זיל בתר רובא) וזו שאומר עליה שקדשה. עכ\"פ בספק היא. ונאמן לברר ספקה. זה ברור בעיני. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>בשם הה\"מ דמוקי למתניתין בכתב לה כתובה. ובמקום שכותבין ואח\"כ מקדשין. <b>וזה</b> דוחק גדול. <b>וי\"ל </b>לעולם שקדש ואח\"כ כתב. וכששמות האם והבת שוין. והלכו עדים למדינת הים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ממזר שנשא שפחה </b>אע\"ג דלכתחלה ש\"ד כדכתב הרע\"ב. <b>נסיב</b> לשון דיעבד. משום דכל העושה מדוחק. כדיעבד דמי בכל דבר. <b>וכתי\"ט</b> דל\"ק אמאי לא נקט נכרית. משום דבשפחה יכול לקנות לו שפחה וישאנה. והרי הבן שלו. ובידו לשחררו. משא\"כ לגייר אין בידו. שאין מטבילין גר קטן ע\"ד ב\"ד. ע\"כ. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי קאמר. הא בהדיא אמרינן דמטבילין אותו. אלא שאם הגדיל יכול למחות. וכ\"ש ע\"ד אביו. דבודאי מגיירין אותו וכמו שהיא משנה ערוכה במקום שרשם בתי\"ט. שאפילו ע\"י אם מטבילין. <b>ובמ\"כ</b> לא הבין דברי עצמו. שלא כתבו התו' שם אלא. שאין דרך ב\"ד להטביל קטן פחות מבן שלש. ויותר מבן שלש אפילו ע\"י עצמו מטבילין. כ\"ש ע\"י אביו. <b>אלא</b> הכי הול\"ל: משום דקיי\"ל הגדילו יכולין למחות. משו\"ה לא פסיקא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עשרה יוחסין </b>ז\"ל תי\"ט שם היחס הונח על ידיעת האיש לבית אבותיו. ולפיכך נ\"ל אלו דתנינן ובאו במספר עשרה יוחסין. יצדק עליהם שם היחס. אחר שנודעו מי הם אביהם ע\"כ. <b>שמא</b> חושב רובן ככולם. כי באמת לא יצדק בכלם שם היחס בעצם. ועל צד הנחתו הראשונה. אלא על דרך העברה. ",
+                "<b>ורצו </b>לומר ביחוס שתוקי ואסופי. יחוס גרוע. כי ודאי אין להם יחוס אב ידוע. אבל מיוחסים לבית האסופים ומשפחת שתוקים. ",
+                "<b>יוחסין </b>בפלס כלי יוצר. יוקש יוקשים בני האדם. ככה חי\"ת יוחסין קמוצ\"ה. ",
+                "<b>כהני </b>כתי\"ט. הנו\"ן בחיר\"ק. <b>ואינו</b> נ\"ל. אלא צ\"ל בצירי כמו כהני הבמות. ובלו\"א כתבתי שהם שמות מקוצרים. מלשון רבים. על כן צרויים הם. כי מה צורך כאן ליו\"ד היחס. אחר שכולם נודעים בשם המשפחה. אלא לשון רבים הוא. ובא מקוצר על דרך הסמוך. כי כן מנהג חז\"ל. כמ\"ש בספר הנ\"ל. אמנם שתוקי ואסופי כשיבוא נפרד. אז ודאי הוא בחיר\"ק. כדין היחיד. ואין דרך חז\"ל לומר שתוק אסוף. שלא יתערב בהוראות אחרות שבאלו הגזרות. אך במשנתנו הוא צרוי כחבריו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנושא אשה כהנת </b>עתי\"ט כלומר ולדה. ר\"ל בתה. <b>ומש\"ע</b> שלא ישא למוזהר עליה. ",
+                "<b>הוא </b>נלעג לשון אין בינה. וכך צ\"ל שלא ישא את שמוזהר עליה. ",
+                "<b>ארבע </b>אמהות חלוקות הן ביחוס משפחותם <b>משא\"כ</b> הארבע האחרות. שהן בשורה אחת עם בנותיהן. חדא חשיב להו מעיקרא. כי היכי דלא ניתי למטעי ולמימר שכולן בשורה אחת. דמשפחת אב קרויה משפחה. ",
+                "<b>אי נמי </b>דמשפחת האם שהיא ודאית. קמ\"ל ברישא כלל קצר. להשמר מהטעות. "
+            ],
+            [
+                "<b>מן המזבח ולמעלה </b>אוקמוה תו' בעבודות הכשרות בזרים ובנשים ועבדים. והיינו בדיעבד. אבל לכתחלה לא עבדי אלא כשרים מיוחסים. <b>והוקשה</b> לתי\"ט. שא\"כ זה שמצאנוהו עובד. מאין נדע. אם הוא להתחלה. היתכן לומר שמצוים (מיוחסים) לשחוט ולהפשיט בכל פעם. ",
+                "<b>ואני </b>אומר ומדוע לא. בלי ספק היו ישראל כשרים הרבה. דוחקים להטפל בעבודות הללו לזכות במצוה. ובודאי לא היו מניחים לעסוק בה רק מיוחסים. <b>כך</b> אמרתי מסברא. ועפ\"ב דערכין לענין החליל משפחות בית הפגרים כו' היו משיאין לכהונה. <b>אכן</b> באמת משלשה מקומות במקרא עלה בידינו. שבודאי היו מקפידין בשחיטה והפשטה. שיהו נעשין ע\"י כהנים או לוים. כי כתוב בחנוך הבית דחזקיהו. רק הכהנים היו למעט ולא יכלו להפשיט וגו'. ויחזקום אחיהם הלוים. ובפסח חזקיהו כתוב והלוים על שחיטת הפסחים. וכן בפסח דיאשיהו. והלוים מפשיטים. וכן מפורש בכתוב לעתיד כי אם הלוים וגו' ומשרתים את הבית המה ישחט�� וגו'. הרי כי לא דבר רק הוא ודאי. והיינו כמו דבימי עלי הוו מהדרי אפילו בתר כהן. ולא טעו בהכי. ואטו עד דאתא שמואל. לא הוו ידעי. דשחיטה בזר כשרה. אלא משום דלכתחלה פשיטא איכא קפידא. ואינהו סברי דמצוה לאהדורי אכהנים. אע\"ג דליתינהו הכא. ואורי להו שמואל דשעת הדחק כדיעבד דמי. כה\"ג. דמה\"ת בזר כשרה. שהויי מצוה לא משהינן. והארכתי בזה עוד בכ\"מ. עיין רפ\"ב דזבחים ובהגהותי לרא\"ש ריש חולין. ובתשובה כ\"י. ובמטפחת. ",
+                "<b>הישנה </b>ע\"פ רע\"ב. וקשה שהוא מתנגד לכלל אצל בעלי הדקדוק. ששם העצם לא יוודע. עם היות נמצאו בכתוב דוגמת זה. העי הקריות. קרית הארבע. וזולתן. ",
+                "<b>אף מי שהיה מוכתב כו'. </b>כתי\"ט ותמיהני כו'. <b>האריך</b> בחנם. כי פשיטא לא היו לוקחים בצבא כי אם אנשים כשרים זה ידוע מעצמו. בלי שום ראיה. <b>ואי</b> איכא לאקשויי בדרחב\"א הא הוא דאיכא לתמוהי טובא. דהא אשכחן בקרא. שעשה דוד המלך ע\"ה. את אתי הגתי שר צבא חיילותיו. ואליבא דגמרא דידן גר הוה. כדאיתא פא\"מ. <b>א\"ה</b> הא ודאי ליתא לדרחב\"א. ולא ידענא לה פתר. דילמא לא הוה ס\"ל דגר הוה אתי. אלא כמ\"ש בעלי הפשע. עמ\"ש באם לבינה ולמסורת (מלכים) בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי כאן שלש מחלוקות במשנה </b>ורביעית בברייתא. שאף הגיורת שלא נבעלה. כשרה לכהונה. כדברי רשב\"י. דדריש שנזרעו בתוליה בישראל. ויליף מדכתיב החיו לכם. והלא פנחס היה עמהם. עיין יבמות (ס\"ב). "
+            ],
+            [
+                "<b>האומר בני זה ממזר </b>שבנו הוא. ואמו אסורה לו מחייבי כריתות. אינו נאמן. מטעם דקרוב הוא לו. א\"נ משום שכבר הוחזק בכשר. ",
+                "<b>אבל </b>באומר אינו בנו (אע\"פ שקורין אותו בנו) עם שבידו להעבירו מנחלה. כל זמן שלא הודה פעם שהוא בנו. וא\"כ אינו קרוב לו. וגם לא מהניא ליה חזקת כשרות. שהרי לא הוחזק מעולם בכה\"ג. מכל מקום אינו יכול לפסלו כלל. דשמא מעבד ונכרי הוא. וכשר. ועיין ברכות הורי. ",
+                "<b>ומכאן </b>אתה למד מ\"ש תי\"ט בד\"ה רי\"ה נאמנים בשם התו'. דמדנאמן האב לומר על הבן השני בכור הוא לירשו. א\"כ הראשון ממזר. אינו מוכרח לגמרי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מתה </b>במדינת הים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא ילמד רווק סופרים </b>מפני אמותיהם של תנוקות. דאילו תנוקות עצמן. לא נחשדו ישראל על הזכור. <b>שמע</b> מנה. דאין משלחין תנוקות נקבות לבית הספר. כמ\"ש בברכת גבעון. והבאתי עוד כמה ראיות לדבר. יע\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>הכל לפי זכותו </b>לתועלת הקוראים ההולכים לתומם. העוסקים במלאכת ה' ונהנים מיגיע כפם. אשריהם וטוב חלקיהם. ולהבין דבר לאשורו. מההכרח להציג תחלה לשון התי\"ט על משנה זו. כי הוא זה. וקשיא לי דאם הכל לפי זכותו א\"כ תפלה מאי מהניא ליה. שאם זכותו כדאי. אין הקב\"ה מקפח שכרו. ואם זכותו אינו כדאי. הא אמרן הכל לפי זכותו. וניחא לי במה שכתבו התו' בסוף מסכת שבת ובסוף מסכת מ\"ק שהקשו אדאמרינן בשבת אין מזל לישראל מדאמר בסוף מ\"ק בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ותרצו דלפעמים המזל משתנה ע\"י זכות גדול כדאיתא בפרק החולץ זכה מוסיפין לו כו'. ופעמים שאין משתנה כדאמרינן בתענית גבי ר\"א בן פדת דאמר ליה ניחא לך דאחריב בעלמא באולי דאברי' בעידנא דמזוני ע\"כ. ואומר אני שלענין כזה תועיל תפלתו וצריך לה כיון שהזכות לפעמים אינו משנה המזל. על כן על זאת יתפלל כל חסיד שתועיל זכותו להשתנות המזל. ואני תמה על התוספות דהכא שכתבו וז\"ל אלא הכל לפי זכותו פי' לפי מזלו. דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא. עכ\"ל. והאיך אפשר לפרש זכותו דתנן דהיינו מזלא והם ב' ענינים דלא ראי זה כראי זה. כמו שיורה לשון המאמר שהביאו לראיה. ועוד דכ\"ש דקשיא מה תועיל תפלתו כיון דבמזלא תליא ועולם כמנהגו נוהג. אלא דבתלוי במזלא לא עסקינן. שאם כן כל אומנות שבעולם לא יועילו ולא יזיקו לו. אלא כפי מזלו. שאם הגזירה אמת. אם כן החריצות שקר. והב\"ע לומר שאפילו שהמזל לא יורה על הצלחתו וגם הוא עוסק באומנות שאינו כדאי להתעשר. יתפלל למי שהעושר כו' כי הרבה רוח והצלה לפניו יתברך. ומסיים שהכל לפי זכותו. שאם אין זכות. אי אפשר שישתנה המזל. דהא אפילו זכות. כולי האי. ואולי שלא ישתנה כההיא דרבי אלעזר בן פדת. ולפיכך יתפלל כו' כדי שזכותו תגרום לשנות המזל. כך נראה בעיני. עכ\"ל. ",
+                "<b>הנה </b>מה שתמה הרב על התו'. האיך אפשר לפרש זכותו היינו מזלא. והם ב' ענינים כו'. כמו שיורה לשון המאמר שהביאו. צ\"ל דלק\"מ כי לשון גמרא לחוד. ולשון משנה לאוד. ודווקא גבי מזלא. קרי זכותא. זכות תורה ומעשים טובים (כדאמרינן בעלמא. מצוה לגבי חובה רשות קרי ליה ודכוותה) אבל זכות סתמא. ודאי כולל כל אופן הזכות שתבוא לידו. אם מפאת מולדו. או מצד תולדת הימים המשתנים. לפי ערך מצב הכוכבים יום יום. שהוא המזל הכללי היוצא שנה שנה. הנוגע לכללות ארץ ומחוז ומדינה. ואם מפאת זכות תורה וכשרון מעשים. הן שלו או של אבותיו. כמ\"ש הרבה בנים היו לאהרן ראוים לישרף. אלא שזכות אבותם גרמה להם. ותמה על עצמך אם יש כח בזכות פשוט להועיל להיטיב בעוה\"ז. הלא כבר הוסכם בתלמוד. ש\"מ בהאי עלמא ליכא. ואמרו עוד שאין הבטחה לצדיקים בעוה\"ז. ",
+                "<b>גם </b>מש\"ע הרב ז\"ל. אם הכל תלוי במזל. כל האומניות לא יועילו ולא יזיקו. ",
+                "<b>במ\"כ </b>דיבר כפי המורגל ומצוי בפי ההמון. לא מחכמה (וכבר יאמרו המושלים בחכמה. שב שני הוה כפנא. ואבבא אומנא לא חליף. והוא סותר לגזרה ההמונית הנ\"ל) לראותם פעמים טובי המזל יצליחו בכל אשר יפנו, מ\"מ אין להחליט במאמר. שלא יצטרכו למלאכה ועסק כלל. כי אין כח המזל יפה מכח הנביאים. שהוצרכו לדרכים טבעיים. יוציאו כח הנס אל הפועל. עאכ\"ו בגזרת המזל. ",
+                "<b>הגע </b>עצמך. המזל הורה גבר. הלא יעשר ויקים חילו. אפילו תאמר בלי טורח ולא יטה לארץ מנלו. כי ימצא מציאה ותבואהו ברכה לרגלו. ויהא טומן יד ולא ישלח ידו ויקחה ויבא אותה אליו אל התיב\"ה. ונעול הדלת אחריה וסגר בעדה לשמרה ולפקדה. האם יועילנו מזלו מאומה. אך לשקר שמר המזל הבטחתו. שוא תהיה תמורתו. להבל תהיה הוראתו. כי לא תוסיף תת כחה מבלי בחירת האיש הרמוז ורצונו. לעזור להוראת מזלו. להוציאה אל הפועל. אם במלאכה קלה. או כבדה. ואפילו הראה לו המזל פנים יפות להצליחו בכל דרכיו. לא יעלה בידו דבר מטובו. אם לא ישתדל בהגעתו. כי אז בכל אשר יפנה ישכיל. וכל אשר יעשה יצליח. אבל לא ייטיב בהשליכו כל המשא על המזל. וישב לו מנגד בלי עסק כלל. כמ\"ש ז\"ל אצל ההבטחה האלהית. יכול יושב ובטל ת\"ל בכל אשר תעשה. דלא סגי בלא\"ה על כן לא יסמוך אדם על הנס. אף מי שזכותו רבה ועתו מוצלחת. אל יטמין ידו בצלחת. השעה השוחקת ומשמחת. בראותו דרכיו יחילו בכל עת הולכים בשובה ונחת. אלא לעולם יהא לו עסק כל שהוא וישמור מלפול בפחת. ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו. כדי שיהיו לו עוזרים הרבה מאתו יתברך מצוים לו לברך מעשה ידיו. כי כמה וכמה הם אופני ההשגחה. להשיג בהם ההצלחה. ואינך יודע איזה יכשר. והבוטח בה' אלהיו יורנו בדרכיו ואורחותיו יישר. וכל זה נכלל בזכותו שזכרה משנתנו. והא למה זה דומה. אם לא יזרע אדם. בודאי לא יקצור. אף אם הורה מזלו שימצא מאה שערים. כמש\"ה מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין. שומר רוח לא יקצור. וכך הוא בכל הדברים העולמיים אורח עולם ינצור. ועל זה אמר החכם יד חרוצים תעשיר. עם שכבר העיד במ\"א. ומחשבות חרוץ אך למותר וכל אץ אך למחסור. ואמר אל תיגע להעשיר. ואמר עוד אץ להעשיר לא ינקה. כי אם הגזרת אמת. החריצות שקר. בעבורו לא ימוש המשפט האלהי ולא יעקר. וע\"ז נאמר אל תתחכם יותר. וכן מבינתך חדל. כי גם לא לנבונים לחם ולא ימעיט הדל. אמנם יצטרך החריצות להוציא כלי למעשהו. לסייע בהגעת ההוראה השמימיית. בדרכים טבעיים אשר סידר להם הבורא יתברך. בעסקים הגופניים. ועז\"א ואל תהי סכל. לשבות וליבטל מכל וכל. וכן הדבר בהשתדלויות רוחניות בעסקי תורה ומע\"ט ותפלה (וגם בעלייה לגדולה צריכים אמצעיים לפעמים. כמ\"ש בדוד כששלח לאנשי יבש וגו' והיו לבני חיל. ולשבטו לאחר שהומת אבשלום. ע\"י עמשא אחי אתם. אע\"פ שנצח ונעשה לו נס. מ\"מ לא הניח ידו גם מזה. להשתמש בדרכים טבעיים. ויעקב אבינו ע\"ה נשתמש במקלות. אע\"פ שהיה מובטח מו המלאך שיעשה לו נס. ויברך אותו ויפרוץ לרוב) אע\"פ שבודאי אין לקוות שיועילו ויצילו בהכרח עכ\"פ. בהשגת המבוקש מעושר והצלחה זמנית. כבני חיי ומזוני. כי לאו בדידהו תליא בהחלט. וש\"מ בה\"ע ליכא. מן הסתם. אין הדברים האנושיים תלויים בכך. שלא יסבלו התנגדות המזל. אבל בודאי יסייעו. אם בזכות האדם עצמו. אם מן הבא בידו מאבותיו. עם השתדלותו וזריזותו בפועל חומרי ורוחני. אך יש פרי לצדיק. ע\"י מעשה הצדקה שלום ועבודת ג\"ח ותורה אור זרוע לצדיק. והתפלה היא הפקידה להוליד ולהצמיח פרי טוב. ולשמרו ממקרים ופגע. כמעשה הזורע והמשגיח על עבודת האדמה. שלא יבטל ולא יתעצל מלעסוק המוטל עליו. עם היות אין הדבר תלוי בו בעצם. כי אם במקרה והכנה. כי לא כל זורע. יבטח שיראה בטוב ילקט הפרי וישמח. ולא כל הנזרע יקלט ויצמח. עם כל עוצם השתדלות וטוב השמירה. שקר הסוס לתשועה. ואם ה' לא ישמר עיר. שוא שקד שומר ולשוא עמלו בוני בית להמלט ביום רעה. אבל מכל מקום אי אפשר מבלעדי הבית למחסה ולמסתור. והסוס הוכן להצלה ולמנוס בעת הנצרך. כמו שאר כל עסקי בני אדם. אשר נתנם ה' בידם לעשותם. ושלחם על פני האדמה. לעבדה ולשמרה בגוף ונשמה. לא יתרשלו ולא ירפו ידם. ואז גם ה' יתן הטוב ה' בסומכי נפשם ותומך בידם. וזהו כל האדם וזכיתי ומצאתי כדברי בענין זכות המזל. מפורש בס' הזוהר פ' וישב (דקפע\"ב) יע\"ש. בכלל דבריו דברי ממש. דא ודא אחת היא. הבן ותהי לך אוזן שומעת ההודאה לחונן דעת. ",
+                "<b>ואפשר </b>לומר. שזהו שאמר אביי. על אותו האיש שנעשה לו נס שנפתחו לו דדים כאשה. והניק את בנו. כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית. שהוא דבר תמוה לכאורה. כי הלא בודאי צדיק גמור היה האדם ההוא. שנעשה לו נס כזה. וא\"כ ראב\"פ ורשב\"י שנברא לו חרוב במערה. וכל כיוצא בהם גרועים היו ח\"ו. הלא ע\"כ צ\"ל. לפי שאם היה עוסק במו\"מ ובמלאכה. ודאי היה ממציא לו הקב\"ה עכ\"פ שכר המניקה. אלא לפי שלא היה רוצה להשתדל כלל בעסקי עוה\"ז. הטריח לבוראו נמי לשנות סדרי בראשית בעבורו כי מ\"מ לא ירעיב ה' נפש צדיק. משו\"ה קרי ליה גרוע שלא נתעסק בצרכי פרנסה וישב לו בטל. ודוק. את זה ראיתי טוב ומועיל בחיי האדם האלה. כי יאחוז בזה. וגם מזה אל ינח ידו. להביא הגוף והנפש במסורת הברית הכרותה להם לראות טוב בעמלם. איש על משמרתו ופקודתו לשמור דרך החיים. העוברים והנצחיים. ",
+                "<b>מניח </b>אני כל אומנות. עלח\"ש מי\"ז פ\"ג דאבות. ועמ\"ש ספ\"ק דמכלתין. ועע\"ל בפ\"א דעלית הבטחון. ",
+                "<b>שותפו של עמלק </b>ודאי במזל מאדים. דהאי דבמאדים גבר אשיד דמא כו'. ",
+                "<b>מניח אני כל אומנות </b>עמ\"ש בס\"ד מי\"ז פ\"ג דאבות. ",
+                "<b>מצינו שקיים א\"א כל התורה </b>י\"ל למאי נ\"מ קמ\"ל הא. עיל\"ד אריכות לשון עד שלא נתנה. אטו לא ידעינן דלא ניתנה התורה עדיין. <b>וי\"ל</b> שנשמר התנא. דלא נימא דילמא שאני אברהם שלא נצטווה על ת\"ת. ",
+                "<b>ושמא </b>הלכה כמ\"ד גדול שאינו מצווה ועושה. א\"כ אין לנו ראיה ממנו. לזה מסיים שקיים עד שלא נתנה. <b>ובא</b> לתרץ קושיא אחרת ג\"כ. דאי הכי תיקשי הא אמרינן ב\"נ שעוסק בתורה חייב מיתה. וצ\"ל כמ\"ש תו' בפ' חזקת גבי ר\"ב מציין מערתא. דכיון שקיים כל התורה היה דינו כישראל (דגר הוא. ומצווה ועושה מיקרי. משא\"כ גוי שלומד ע\"מ שלא לעשות) זהו שרמז באריכות הלשון. כלומר הא בלא\"ה. צריך לומר מה שלמד תורה. לא עבר ח\"ו על התורה בזה. אלא ודאי הי\"ל שכר טוב על למוד תורה. כישראל המצווה ועושה. לפי שקיים כל התורה. והרי נחשב לישראל ממש. הילכך מוכח שפיר מניה. דנותנת אחרית ותקוה בזקנותו. ",
+                "ברוך נותן ליעף כח. לסיים סדר נשים לאין אונים ירבה עצמה. אלהים למדתני מנעורי ועד הנה אגיד נפלאותיך ולא אדומה. גם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני ואל תפקוד עלי עון נעורים חטא ואשמה, עד אגיד זרועך לדור לכל יבוא גבורתך אשיחה ואהימה. מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם הוא לי מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי מימים ימימה. תהי ידך לעזרני ה' יגמור בעדי מעשה ידיך אל תרף לבאר כל השש סדרי משנה באר היטב וחסרון פתרונה להשלימה, כי ה' יתן חכמה. מפיו דעת ותבונה לתת לפתאים ערמה. לנער דעת ומזימה. בריך שמא דאלהא מן עלמא עד עלמא. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,215 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Kiddushin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Kiddushin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בפתיחה </b>הביא תי\"ט לשון הר\"מ. ז\"ל. וי\"ל מ\"מ סדר קדושין באחרונה כו'. וא\"ת שלא סדר אותה קודם כתובות. בשביל שלא נפריש בין יבמות לכתובות. שענינם אחד ענין ביאה. ושהיו דבריהם נקשרים. וכו'. הי\"ל לכתוב בראשונה קדושין ואחריה גטין. עמ\"ש דוחק. <b>וי\"ל</b> בזה עם מה שאמרו חז\"ל כל שאינו יודע בטיב גטין וקדושין. לא יהא לו עסק עמהן. ורגילים לפרש בטיב דיני קדושין שאחר גטין דווקא הוא. משום דתקיפי למגמרינהו. ונפק מנייהו חורבא בדבר שבערוה. אם אינו יודע ובקי בהן ובהלכותיהן. ואיכא למימר דרמזה נמי רבי להך מילתא. בסידורא דמתניתין ועחי\"ג. ",
+                "<b>האשה </b>עמ\"ש בס\"ד בריש כתובות. <b>והכא</b> דנסיב לה בה\"א. נ\"ל שבא להורות על האשה המבוררת (וכמ\"ש גם התו'. אלא שלא פירשו מה ענין הבירור באשה דקרא) והידועה באשה גמורה. ",
+                "<b>לאפוקי </b>איילונית שלא הכיר בה. דאינה נקנית בשלשה דרכים לגמרי. ואפילו גיטא לא בעיא. כמ\"ש התו' ריש יבמות. והיינו משום דלאו אשה היא (אלא דוכרניתא) כי אם בשתוף השם. ולא הידועה הנרצית כאן. ",
+                "<b>הוא </b>הדין למי שקידושיה קידושי טעות דלא מהני בה. אפילו בנה מורכב על כתפה. אינה קנויה. ויוצאה בלא גט. משום דלא הויא האשה הידועה והברורה. ולא חלו קדושיה מעיקרא. ורמזה נמי רבי במתניתין. ",
+                "<b>נקנית </b>פריך גמרא ליתני מתקדשת. <b>ואע\"ג</b> דלא שייך לישנא דקידושין בסיפא. מיהו הוה ליה למתני ונתרת. דשייך גבי קדושין תו'. ",
+                "<b>בדינר </b>הוא קצ\"ב פרוטות (סימן לדבר. לשון כתוב קצב אחד. ר\"ל דבר קצוב) הוא ודאי דבר חשוב. והוא חלק ראשון של מטבע הגדול. שהוא הסלע. <b>היינו</b> דאמרינן בגמרא. כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמה אדינר. ולמה לא אמעה. או אפונדיון וכדומה ממטבעות קטנות. אלא משום דכל אחד ממטבעות הפחותות מדינר. חוזר ומתחלק עד פרוטה. א\"כ מאן מפיס הי מנייהו ניהו. להכי אוקמה אדינר. שלמעלה ממנו הוא הסלע. שהוא מטבע שלם. שאין למעלה ממנו בכסף. ",
+                "<b>ומחציתו </b>הוא כופר נפש. ש\"מ דנפש מישראל. שוה שני שקל (עיין ברכות הורי) ",
+                "<b>ועוד </b>דילפי מגירוע כסף כו'. ",
+                "<b>א\"נ </b>שיערו ב\"ש אחד ממאתים בכתובה של בתולה. ",
+                "<b>ומאתים </b>הם מזון לשנה (כמ\"ש שילהי פאה) אם יש לו מאתים חסר דינר. אפי' אלף נותנים כאחד. ה\"ז יטול. נמצא כשמחסר עצמו דינר. יוכל להתפרנס אם הוא עני. ",
+                "<b>בפרוטה </b>מלשון פרט וכלל. שהאיסר כולל פרוטות הרבה. והפרוטה פורטת חלקי האיסור כמה הם. ועיקרו מלשון תורה. ופרט כרמך. וסודו עיין בברכות הורי. ",
+                "<b>בפרוטה וש\"פ </b>ז\"ל תו' תימה. דלא הו\"ל למתני אלא בש\"פ כו'. וי\"ל משום דתני בכסף מפרש באיזה כסף כו' ופרוטה לב\"ה. ולפי שלא נטעה לומר כסף דווקא. ע\"כ. ",
+                "<b>ואכתי </b>לא מיחוורא. דהאמרינן פריטי דכספא לא עבדי אינשי. א\"כ הפרוטה דקתני אין זה כסף. אלא שוה. א\"ה הדרא קושיא לדוכתה. לא לתני אלא ש\"פ. ",
+                "<b>איברא </b>אורחיה דתנא למתני' לא זו אף זו. והתם (בהזהב) באגב מייתי להו חמשה. נסיב דרך קצרה. ",
+                "<b>האיטלקי </b>מפרש ר\"ת ע\"ש איטליא של יון. כך נראה לפרש ודאי. וכ\"כ בערוך. אלא שיל\"ד מחמת אותה ששנינו ביין האיטלקי. עמ\"ש בפב\"ס בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובגרעון </b>עיין שי\"ע (סימן אבג). "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נכסים שיש להם אחריות </b>נראה שפירושו כמו עליהם. ר\"ל שהקרקעות יש עליהם האחריות. שמקבל עליו הלוה או המוכר. שאם אין לו לשלם. או נלקח המקח מיד הלוקח. מחמת המוכר. ואין לו לפייסו משלו. חוזר המלוה או הלוקח על קרקעותיו המשועבדים וטורפם ואפילו לא כתב לו האחריות בפירוש. הא קיי\"ל אחריות ט\"ס. <b>ואגב</b> אורחא קמ\"ל הא דמקרקעי משתעבדי לב\"ח. אבל לא מטלטלי. דלא סמכא דעתא דב\"ח עלייהו. ועל כן אין עליהן אחריות בסתמא. ואין נגבין מלקוחות. עד שיכתוב וישעבד בפירוש. מטלטלי אגב מקרקעי. דכה\"ג ודאי משתעבדי. וגובין אותן מלקוחות. לדינא דגמרא. ",
+                "<b>אבל </b>אין לפרש להם כמשמעו. ר\"ל שהקרקעות הנמכרים. יש להם אחריות. אם יצאו עליהם עוררים מחמת המוכר. חוזר הלוקח הנטרף וגובה מעותיו מקרקעותיו של המוכר. או מלקוחות שקנו אחריו. אם לא מצא מלגבות מהמוכר עצמו. משא\"כ במטלטלין שאין להם אחריות. אם נלקחו בסבת המוכר. מיהת שלא לחזור על המשועבדים. ",
+                "<b>דהא </b>ודאי ליתא. דאי מכר שלא בשטר. מאי שנא מקרקעי ממטלטלי. תרוויהון לית להון אחריות על הלקוחות. כיון דלית להו קלא. ואי בשטר אידי ואידי אית להו. וטרפי ממשעבדי אפילו לא פירש את האחריות. ט\"ס הוא. לא שנא קרקעות. לא שנא מטלטלי. כמקרקעי דמו. זה פשוט. ועח\"מ סרכ\"ה. ",
+                "<b>אחריות </b>נ\"ל שהוא מלשון אחרית ותקוה. ",
+                "<b>ובחזקה </b>כתב תי\"ט. ותמה אני אמאי שייר קנין חליפין ע\"כ. ",
+                "<b>לענ\"ד </b>דבר פשוט הוא שנכלל בקנין כסף. דשוה כסף. ככסף בכל מקום. אצל הדיוט. וכדאשכחן נמי לעיל לענין קידושי אשה וקנין עבד. וחליפין נמי מתורת כסף אתו. דאל\"ה מהיכא ניתו. דליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. והכי הוא ודאי. דהיינו קנין כסף ממש. דשוה כסף וכסף. דבר אחד הוא בכל הקנינים. ",
+                "<b>והיינו </b>דתנן בסמוך גבי חליפין. הנעשה דמים. דתורת דמים עליו. מאחר דנישום בדמים. <b>והא</b> דאין קונין במטבע. משום דדעתיה דאינש אצורתא. דעבידא דבטלה. אבל בלי משקל ובלי מנין. אין הכי נמי דקני. <b>ופירות</b> משום דלא הוי דומיא דנעל. דלא פסיד. וחשיב שוה פרוטה בכל שהו. ומשום דקונין בכלי כל שהו. ואפילו מחט מיקרי שוה פרוטה. כמו לענין שבועה. משא\"כ פירות. דמשכחת דלא הוו ש\"פ. משו\"ה ליתנהו בחליפין לגמרי. דוק. ",
+                "<b>אלא במשיכה </b>ערפ\"ד דמציעא. ",
+                "<b>במשיכה </b>ערפ\"ד דבתרא. ",
+                "<b>במשיכה </b>ה\"ה במסירה והגבהה. עתי\"ט. שכתב ואכתו קשיא חליפין <b>לא</b> יקנו כו'. ותירץ רמ\"ז נ\"ל כמ\"ש ח\"מ. סקצ\"ה דאין קנין סודר מועיל. אא\"כ מקנה לו החפץ מיד. אבל אם אמר קנה סודר זה. ותקנה לי חפצך אחר שלשים יום. לא קנה. דבשעה שיש לו להקנות. כבר החזיר הסודר לקונה. משא\"כ אם היה קונה במעות וכיון שק\"ס מקנה מיד. ילך ויביא מקנתו לביתו. ואם לא הלך. איהו דאפסיד אנפשיה עכ\"ל. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי קאמר. אי הכי. בכסף נמי איהו דאפסיד אנפשיה. דהא סתמא ודאי מהשתא הוא דקני. עד שיתנה בפירוש שלא יקנה עד אחר שלשים (ואפ\"ה חשו לה חז\"ל) וכן בסודר. השתא הוא דקני עד דמפרש. ומאי איכא בין קנין סודר. לקנין דכסף. על כן אין הבנה לדבריו הללו. <b>וכמדומה</b> אני דקסבר בכסף בכל גוונא קני. ואפילו התנה שלא יקנה עד אחר שלשים. יקנה אחר שלשים כפי תנאו. ואפילו נתאכלו המעות הילכך כיון דהויא מילתא פסיקתא. דבכל ענין יכול להקנות בכסף. משו\"ה תקנו ליה משיכה. משא\"כ בק\"ס דליכא למימר הכי. משו\"ה לא חשו לו חז\"ל מטעם שכתב. <b>וגם</b> זו טעות היא בידו במ\"כ. דודאי בקנין כסף נמי דינא הכי. אי לא אקני ליה מעכשיו. כדאיתא בסי' קצ\"א. ובכה\"ג בק\"ס נמי קני. אלא לא שנא. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל </b>ע\"פ רע\"ב שכתב ואין שם דרך שיועיל בקניית המטבע. היכא דליתא בעינא אלא להקנותו אגב קרקע ע\"כ. <b>אי נמי</b> באודיתא כעובדא דאיסור גיורא. ",
+                "<b>ודווקא </b>בש\"מ. אבל לא בבריא. דלא כדמר אבא בתשו' (ט\"ז) הכ\"מ. מאן יהב לן מעפריה ומלינן עיינין. ברם בהך מילתא לא דק כמ\"ש במקומו בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל מצות הבן על האב. </b>המוטלות על האב. ז\"ל תי\"ט. ונ\"ל דעקים תנא לישנא וקתני מצות הבן כו' לאשמועינן דאלו המצות שחייב האב לבנו. הם ג\"כ מצות הבן עצמו. ע\"כ. ",
+                "<b>הא </b>פשיטא לא צריך לאשמועינן. זיל קרי בי רב וערל זכר אשר לא ימול. <b>על</b> כן אני אומר בלשון אחר. כי אלה המצות. של בן הם בעצם וראשונה. והאב אינו מתחייב בהם אלא מתורת שליחות וערבות. מאחר שהן מוטלות על הבן לקיימן. והוא אי אפשר לו לעשותן בעצמו. דאנוס. ואינו בכחו עדיין. לפיכך מוטל על האב לעשותן בשבילו. כי היכי דכי ליכא אב. מיחייבי ב\"ד וכל ישראל לממהליה. מדין ערב. שכל ישראל ערבים זה בזה. וכי איתיה. ודאי דעליה רמיא טפי. ",
+                "<b>הילכך </b>אני אומר. שאין כאן עיקום בלשון כלל. אבל לשון צח וברור בחרו להם חז\"ל. שבודאי מצות הבן על האב לעשותן במקומו ובחריקאיה. וסיפא נמי דווקא. שבודאי מחויב האב לחנוך את בנו בכבוד ובמורא. ולזכותו ג\"כ בשכר המצוה הגדולה. ואע\"פ שאם רצה למחול על כבודו. מחול. זה דבר אחר רשות בעלמא. ואפ\"ה מי לא מיבעי למעבד ליה הידור. ",
+                "<b>ונראה </b>משום דבן עקר. ובמילי טובא מיחייב ליה. נקטיה. מיהו לא דווקא בן אלא ה\"ה לבת. במילי דשייכא בה. כגון ללמדה מצות הנוהגות בנשים (אע\"ג דאינה בחינוך עיין מגדל) ולהשיאה. ולהשיטה בנהר נמי. דהאנשים חייבים (ונשים פטורות) דמאי שנא מבן. וה\"ה במצות האב שעל הבן. ודאי ל\"ש בן או בת. אלא דבנשואה איכא לפלוגי בין בן לבת. <b>אברא</b> סיפא עדיפא. דאב נמי לאו דווקא. דבמצות אב על בן. אב ואם שוין לכל דבר. אלא דכבוד אב עודף על כבוד אם. ",
+                "<b>וכל מצות האב </b>כו' עתי\"ט פירש\"י אם היה חולק עם אחד בדבר הלכה כו' והרמה\"פ זה א\"צ דהיינו סותר דבריו. <b>ואני</b> אומר צריכא רבה. כי מצינו כ\"פ רבי חולק ע\"ד אביו. ואמרו האב ובנו כו' נעשים אויבים זה לזה בשער כו'. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חוץ </b>לשון תו' וקשה. אמאי לא תני חוץ תרומה ומעשר. וי\"ל כו' משום דלא גזרו במקומות הרחוקים מא\"י. וטעמא משום דאינן מוטלות אלא על מי שי\"ל קרקע ע\"כ. וז\"ל תי\"ט. ואע\"פ שמי שקנה טבל ודאי שנתחייב לעשרן כו'. ",
+                "<b>שכח </b>דמן התורה פטור. דדרשינן זרעך. ולא לוקח. וכיון דאפילו בארץ ישראל פטור הלוקח. לא ס\"ד דליחייב בח\"ל אפילו מדרבנן. והיכי ליתנייה. לכן א\"צ לדוחקו כלל. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל העושה מצוה אחת </b>יתרה על זכיותיו. כדי שיהו זכיותיו מכריעות לכף זכות. מיטיבים לו ומאריכין ימיו. בעוה\"ז. ונוחל ארץ החיים בעוה\"ב. ככתוב והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי. <b>הכי</b> דייקא מתני' טפי. וכ\"ה פירש\"י. ואזדא למסקנא דגמ' אלימא דרבא. ",
+                "<b>ומתני' </b>דלא כר\"י. דס\"ל ש\"מ בה\"ע ליכא. אלא ודאי יש פירות למצות בעוה\"ז. וגם הקרן קיימת לעוה\"ב ברוב זכיות מיהא (משא\"כ במחצה על מחצה כדבעינן למימר. ובמעוט זכיות. אליבא דכ\"ע יש ש\"מ בעוה\"ז. אבל לא נשאר כלום לעוה\"ב. כי משלם לו ע\"פ להאבידו) והא דתנן התם אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם. הני ותו לא. מיתוקמא שאם היתה שקולה (הכף. ואית במחצה זכיות. חד מהני) מכרעת. וחשיב כרובא. ואינו צריך למצוה יתרה דמתני'. וכי לית בהו חד מהני בעינן יתרה. והא דאמרינן בבינונים רב חסד מטה כלפי חסד. היינו להטות הכף לזכות. למלטם מדינה של גיהנם. ולנחול חיי עוה\"ב. אבל אין להם פירות בעוה\"ז אדרבה צריכין מירוק עונותיהן בעוה\"ז. כך נ\"ל פשוט וברור בס\"ד בלי שום גמגום. ולא ידעתי מה ראו התו' ותי\"ט לדחוק בו. וסיפא דקתני כל שאינו עושה מצוה א' כו'. על כרחך לא היא דומיא דרישא. אלא מיירי שאינו עושה מצוה אחת אפי' רק להשלים למחצה זכיות (כפי' הר\"מ ז\"ל שהוא מוכרח ודאי כמ\"ש תי\"ט) ואז הדבר בהפך. כי הללו אוכלין קרן ופירות בעוה\"ז ומכלין הכל בפ\"א (ומ\"ש אין מטיבין כו'. היינו ע\"פ הדין אין מטיבין לו לזכותו. כדרישא. כי מה שי\"ל טובה לאלו בעוה\"ז. אינה ממדה טובה. אלא מדת פורענות. ולרעתם משא\"כ הטובה דרישא. שהיא ודאי טובה גמורה) אבל בינונים השקולין. אינן נוטלין כאן כלום. ונשאר להם הכל שמור לע\"ל. והמוכרעים בזכיותיהן היינו צדיקים גמורים. אוכלין בעוה\"ז. ונוחלין לעוה\"ב. כמו ששנינו בפ\"ה דאבות. הרי אלו שלש כתות ליום הדין. ושטה זו נוחה ומיושבת מאד ועמש\"ל בבית העצל בס\"ד ובסוף עלית הבטחון. ",
+                "<b>מטיבין לו </b>לעולם הבא כו' עתי\"ט דאזדא לה שטת רע\"ב בהא כאביי. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מאי שנא דאזיל בתר אביי. ולא פרשה למתני' כרבא. דביה סליק תלמודא. ובכל דוכתא הילכתא כוותיה (בר משית פסקי דדיני) ומתני' נמי דייקא טפי. וכמש\"ל בפ\"א. ועמ\"ש בס\"ד ריש פאה. ",
+                "<b>וכל מי שאינו עושה מצוה אחת. </b>שיהיה מחצה על מחצה. עתי\"ט שהאריך ויצא לחלק שאינו דומה צדיק מרובה בזכיותיו כו'. ",
+                "<b>וזהו </b>ממש מה שאמרו התו'. ועמ\"ש שם בס\"ד. ",
+                "<b>וצריך </b>לידע דהא דפליגי ר\"י ור\"ל בפסוק ופערה פיה לבלי חוק. דמר אמר אם לא קיים אפילו חוק אחד. ומר ס\"ל אפילו לא שייר אלא חוק אחד צריך לפרש דאליבא דמתניתין דהכא קמפלגי מאי אחת דתנן. היינו דברישא כי איכא אחת יתרה. סגיא ליה לר\"י להיטיב לו. למר כדאית ליה. בעוה\"ז ובעוה\"ב. ולמר כדאית ליה בעוה\"ב לחוד. ובסיפא. אפילו באחת משלמת למחצה זכיות בלבד. סגי למלטו מיד שאול. <b>אבל</b> לר\"ל. על כרחנו צ\"ל דה\"פ. סיפא דמתני' דומיא דרישא. דאם אינו עושה יתרה. עכ\"פ אינו נמלט מדינה של גיהנם. מאחר ששייר חוק שעליו לעשותו. להכריע הכף. להצילו מפי שאול. ודוק. ",
+                "<b>אינו </b>מן הישוב. ופסול לעדות. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד במו\"ק ח\"מ (סל\"ד). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מקדש </b>דאסר לה אכ\"ע כהקדש. ולשון התקדשי. כתו' כלומר להיות לי מקודש לעולם. בשבילי ע\"כ. ",
+                "<b>קשיא להו. </b>האי כי אמר לה התקדשי לי. או תהא מקודשת לי. הא קאסר לה אדידיה כהקדש. על כן הוצרכו לפרש אליבא דגמרא מלת לי. בשבילי. <b>ולפשטא</b> דמילתא. מקודשת מלישנא דקרא. לא תהיה קדשה. דקדשה סתמא. היינו העומדת ומיוחדת לזנות לכל העולם. וכשאומר מקודשת לי. הרי בכך מייחדה ומייעדה לעצמו בלבד. כי ברוב אין קדש לגזרת בעלי הכבד. אלא לשון הזמנה. התקדשו למחר ואכלתם. והקדישם ליום הרגה. הקדיש קרואיו. קדשו עצרה. וכן האשה המקודשת. אם מוכנת למשכב נואפים. או מזומנת למשכב איש מיוחד. כך היא קרויה. ",
+                "<b>��לא </b>שבלשון חז\"ל. הרגילו להשתמש בלשון סתמי. על המקודשת לאיש מיוחד. וזה שהוא לשון פעול. יורה היותה מקודשת מזולתו. כי הפעול מקבל פעולתו מן הפועל בו. משא\"כ קדשה. אינה פעולה. אלא מזמנת עצמה למשכב. בלי שפעל בה אדם מאומה לזאת ההכנה. רק מנטייתה ותאותה לפעולה המגונה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ונמצא של זהב </b>אפשר למצוא מטבעות של כסף. חשובות משל זהב. כגון אותן של מלכים קדמונים ישנים מאד. החשובים הרבה ויקרים ביותר אצל מכיריהם. ולפי הצורה בלבד. נערכים. ואין משגיחין כלל על שיווי משקל הכסף והזהב. ולפעמים אפילו הם של נחושת. יקרי הערך הם מאד יותר הרבה משל זהב החדשים. ושוקלים תחתיהם הרבה של זהב. וכענין זה כתבתי בס\"ד במו\"ק ח\"מ (סרכ\"ז) לענין אונאה. ",
+                "<b>לשבח </b>לפמ\"ש לעיל. י\"ל לשבח מאי לשבח דמים. בכל ענין. איך שיהא שיווי הדמים יותר. ",
+                "<b>אע\"פ ששלח סבלונות לאחר מכן. </b>הא קודם חוששין. עמו\"ק (סמ\"ה). "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אינה מקודשת </b>כתו' וא\"ת מי גרע מהמקדש ע\"מ שאדבר עליך לשלטון. ",
+                "<b>ע\"ל </b>בתי\"ט ד\"ה רי\"ה אומר. "
+            ],
+            [
+                "<b>בשור הנסקל </b>מת ושחוט. אבל כל זמן שלא נסקל. כתו' דמותר בהנאה לדר\"ת. ",
+                "<b>וקשיא </b>לי' אי הכי. מ\"ט אם הקדישו בעליו. אינו מוקדש. ליקדיש לדמי הנאה. ושכר מלאכה שבו. כל זמן שהוא חי. וי\"ל בדוחק. לפי שבודאי אין משהין את דינו. אם משום דומיא דבעליו. דאין מענין דינו. <b>ועוד</b> משום דכל עוד שהוא חי. איכא תקלה. וקלון. על כן חיוב הוא למהר לסלקו. ולית ביה ש\"פ בשווי הנאתו ושכר פעולתו. הילכך אין הקדש חל עליו. <b>ולפ\"ז</b> אם קדש בו האשה אף מחיים. אינה מקודשת. וצ\"ע. ",
+                "<b>ובצפרי מצורע </b>כתו' דמשולחת נמי מתסרא משחיטת חברתה. <b>והכי</b> מסתברא. דאל\"ה. לא מיקיים קרא. ושלח את הצפור החיה. ",
+                "<b>נמצינו </b>למדין שגם כאן יש איסור חוזר להכשרו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואם הראה על השולחן </b>אינה מקודשת ודאי. עד שיעידו עדים שהן שלו. <b>ואם</b> ספק מקודשת בספק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאפילו בארץ כנען לא ינחלו </b>פירשו תו' ל\"מ בארץ גלעד. דכיון שהי\"ל יפוי כח בארץ גלעד אם יעברו כו'. א\"כ בדין הורע כחם א\"ל יעברו. אלא אפילו בארץ כנען. שלא יפה כחם אם יעברו. שהרי בשביל זה לא נתן להם בארץ כנען. אפ\"ה הורע כחם א\"ל יעברו. ",
+                "<b>צריך </b>טעם. וכי במה נשתעבדו. ולמה יגרע חלקם באמירה בעלמא. שבקשו ארץ הגלעד לאחוזה. אם לא משום קנס. על דרך גמלא בעי קרני כו'. כך צריך לדחוק. ",
+                "<b>אבל </b>מ\"ש תי\"ט בסמוך בשם התו' <b>לא</b> נהירא לגמרי. עם שיש לדמותה לאותה ששנינו מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו. ונתן להם דרך מן הצד. מה שנתן נתן כו'. <b>אברא</b> לא דמי כאוכלא לדנא. "
+            ],
+            [
+                "<b>כסבור </b>כתי\"ט לא ידעתי מה שמוש הכ\"ף. <b>נראה</b> לי שהיא כ\"ף הקירוב. כמו כאיפה שעורים. ור\"ל כמו סבור. לא שהיה חושב כך במחשבה גמורה. אלא מחשבת טעות הדמיון. ",
+                "<b>וי\"ל </b>גם בהפך שהיא כ\"ף ההתאמתות. ככ\"ף מכרה כיום והדומים. ושניהם כאחד טובים וקרובים יותר. ממ\"ש בתי\"ט בזה. ",
+                "<b>לאחר שיחלוץ לך יבמך </b>קסבר אין קדושין תופסין ביבמה. לשוק. כתי\"ט ואינה הלכה. ",
+                "<b>ואיכא </b>למידק הא מיהת ביבמה מספקא מילתא וקיי\"ל צריכה גט. אי הכא מ\"ט אינה מקודשת לגמרי. נהי דתצא. גיטא מי לא בעיא. וכי לא קא יהיב גט. ומת יבם או חלץ. ובא אחר וקדשה. מי תפסי בה קידושי ודאי. הא פשיטא צריכה גט משניהם. <b>וי\"ל</b> דהכא לכ\"ע אינה מקודשת כלל. כיון דלא קדשה האידנא. אלא לאחר שיחלוץ יבם. וכיון דתלי במעשה אדם אחר. ואינו בידו. ולא אתי ממילא כמו המקדש לאחר זמן קצוב. משו\"ה אינה מקודשת לד\"ה. <b>וצ\"ע</b> מאי דוחקיה דרש\"י. ",
+                "<b>והוכר עוברה דבריו קיימין </b>להחמיר. כ\"ד הר\"מ ז\"ל. <b>מכלל</b> דתפסי בה קדושי שני. ואת\"ל ספקא הוי. וצריכה גט משניהם. או מגרש ראשון. ונושא שני. וצ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>היו לו מקודשת </b>צ\"ע אם מקודשת ודאי. משום דתלי במעשה. <b>עמש\"ל</b> בד\"ה לאחר שיחלוץ. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קדשתיה וגרשתיה </b>והרי הוא פנויה לפנינו. ",
+                "<b>נשבית </b>עיין לשון הר\"ן. ואחרים אמרו כיון דמה שהאמינה תורה חדוש הוא. שהרי לא היה ראוי להיות נאמן יותר מע\"א דעלמא. ",
+                "<b>כך </b>היה צ\"ל. שלא היה ראוי להיות אפילו כע\"א דעלמא. שהרי קרוב הוא. ",
+                "<b>אין הבוגרות בכלל </b>אבל הקטנות והנערות כלן צריכות גט מספק. <b>ש\"מ</b> ליתא לדלבן. דלא יעשה כן במקומו לתת הצעירה לפני הבכירה. אלא כיעקב סברה מתניתין. ויעשה כן בישראל ע\"פ סבה. כאותה הכתובה. "
+            ],
+            [
+                "<b>משתי נשים </b>שנשא שניה לאחר מיתת ראשונה רש\"י. <b>נראה</b> דלאו דווקא אלא בהווה דבר. דמי לא משכחת לה נמי בנשאן כאחת. וילדה אחת קודם לחברתה. ",
+                "<b>קדשתי את בתי </b>כו' נראה בעיני דדומה לאותה ששנינו במ\"ז כו' ה\"נ כו'. אע\"ג שהמקדש יאמר שזוהי שקדש. אינו נאמן. דהתם ה\"ט כו' דחזקתה מקודשת. ואינו מוציאה מחזקתה. אבל הכא דילמא לא זוהי שקדש עכ\"ל תי\"ט. <b>ולא</b> אמר כלום. אטו ודאי היא. הלא אינה אלא ספק. וכי אמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים. להעיד על המוחזקת אשת איש ודאי. להתירה לומר נתגרשה. למשרייה לעלמא. או איפכא. <b>אבל</b> שלא במקום חזקה. הרי ודאי שמענו ממשנה דלעיל. שאחד נאמן להתירה לברר ספקה. שאף על פי שמעמידה בחזקתה. מ\"מ מידי ספק לא יצאה. שמא לאחר נתקדשה. <b>א\"כ</b> הכא נמי. אם יבוא המקדש ויאמר זוהי שקדש. פשיטא אין ספקו של אב מוציא ודאי של מקדש. ",
+                "<b>ולאו </b>ק\"ו הוא. אם אחר נאמן אע\"פ שאין האב מכירו אם הוא המקדש. מי שהאב מכירו. והרי זה ודאי קדש. צריך לומר שנאמן. ",
+                "<b>ובאמת </b>אפילו אחר נמי. פשיטא לי דמהימן הכא כה\"ג נמי. דחד דינא הוא כדלעיל. אע\"ג דהתם ודאי מקודשת. ומעמידה על חזקתה <b>וכאן</b> זו שאומר עליה שקדשה. הוא בא להוציאה מחזקתה. הרי אינה מכחישתו. ",
+                "<b>ושמא </b>אפילו במכחישתו. הוא נאמן. מפני האחיות שנשארו בחזקתן ע\"י כך (זיל בתר רובא) וזו שאומר עליה שקדשה. עכ\"פ בספק היא. ונאמן לברר ספקה. זה ברור בעיני. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>בשם הה\"מ דמוקי למתניתין בכתב לה כתובה. ובמקום שכותבין ואח\"כ מקדשין. <b>וזה</b> דוחק גדול. <b>וי\"ל </b>לעולם שקדש ואח\"כ כתב. וכששמות האם והבת שוין. והלכו עדים למדינת הים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ממזר שנשא שפחה </b>אע\"ג דלכתחלה ש\"ד כדכתב הרע\"ב. <b>נסיב</b> לשון דיעבד. משום דכל העושה מדוחק. כדיעבד דמי בכל דבר. <b>וכתי\"ט</b> דל\"ק אמאי לא נקט נכרית. משום דבשפחה יכול לקנות לו שפחה וישאנה. והרי הבן שלו. ובידו לשחררו. משא\"כ לגייר אין בידו. שאין מטבילין גר קטן ע\"ד ב\"ד. ע\"כ. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי קאמר. הא בהדיא אמרינן דמטבילין אותו. אלא שאם הגדיל יכול למחות. וכ\"ש ע\"ד אביו. דבודאי מגיירין אותו וכמו שהיא משנה ערוכה במקום שרשם בתי\"ט. שאפילו ע\"י אם מטבילין. <b>ובמ\"כ</b> לא הבין דברי עצמו. שלא כתבו התו' שם אלא. שאין דרך ב\"ד להטביל קטן פחות מבן שלש. ויותר מבן שלש אפילו ע\"י עצמו מטבילין. כ\"ש ע\"י אביו. <b>אלא</b> הכי הול\"ל: משום דקיי\"ל הגדילו יכולין למחות. משו\"ה לא פסיקא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עשרה יוחסין </b>ז\"ל תי\"ט שם היחס הונח על ידיעת האיש לבית אבותיו. ולפיכך נ\"ל אלו דתנינן ובאו במספר עשרה יוחסין. יצדק עליהם שם היחס. אחר שנודעו מי הם אביהם ע\"כ. <b>שמא</b> חושב רובן ככולם. כי באמת לא יצדק בכלם שם היחס בעצם. ועל צד הנחתו הראשונה. אלא על דרך העברה. ",
+                "<b>ורצו </b>לומר ביחוס שתוקי ואסופי. יחוס גרוע. כי ודאי אין להם יחוס אב ידוע. אבל מיוחסים לבית האסופים ומשפחת שתוקים. ",
+                "<b>יוחסין </b>בפלס כלי יוצר. יוקש יוקשים בני האדם. ככה חי\"ת יוחסין קמוצ\"ה. ",
+                "<b>כהני </b>כתי\"ט. הנו\"ן בחיר\"ק. <b>ואינו</b> נ\"ל. אלא צ\"ל בצירי כמו כהני הבמות. ובלו\"א כתבתי שהם שמות מקוצרים. מלשון רבים. על כן צרויים הם. כי מה צורך כאן ליו\"ד היחס. אחר שכולם נודעים בשם המשפחה. אלא לשון רבים הוא. ובא מקוצר על דרך הסמוך. כי כן מנהג חז\"ל. כמ\"ש בספר הנ\"ל. אמנם שתוקי ואסופי כשיבוא נפרד. אז ודאי הוא בחיר\"ק. כדין היחיד. ואין דרך חז\"ל לומר שתוק אסוף. שלא יתערב בהוראות אחרות שבאלו הגזרות. אך במשנתנו הוא צרוי כחבריו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנושא אשה כהנת </b>עתי\"ט כלומר ולדה. ר\"ל בתה. <b>ומש\"ע</b> שלא ישא למוזהר עליה. ",
+                "<b>הוא </b>נלעג לשון אין בינה. וכך צ\"ל שלא ישא את שמוזהר עליה. ",
+                "<b>ארבע </b>אמהות חלוקות הן ביחוס משפחותם <b>משא\"כ</b> הארבע האחרות. שהן בשורה אחת עם בנותיהן. חדא חשיב להו מעיקרא. כי היכי דלא ניתי למטעי ולמימר שכולן בשורה אחת. דמשפחת אב קרויה משפחה. ",
+                "<b>אי נמי </b>דמשפחת האם שהיא ודאית. קמ\"ל ברישא כלל קצר. להשמר מהטעות. "
+            ],
+            [
+                "<b>מן המזבח ולמעלה </b>אוקמוה תו' בעבודות הכשרות בזרים ובנשים ועבדים. והיינו בדיעבד. אבל לכתחלה לא עבדי אלא כשרים מיוחסים. <b>והוקשה</b> לתי\"ט. שא\"כ זה שמצאנוהו עובד. מאין נדע. אם הוא להתחלה. היתכן לומר שמצוים (מיוחסים) לשחוט ולהפשיט בכל פעם. ",
+                "<b>ואני </b>אומר ומדוע לא. בלי ספק היו ישראל כשרים הרבה. דוחקים להטפל בעבודות הללו לזכות במצוה. ובודאי לא היו מניחים לעסוק בה רק מיוחסים. <b>כך</b> אמרתי מסברא. ועפ\"ב דערכין לענין החליל משפחות בית הפגרים כו' היו משיאין לכהונה. <b>אכן</b> באמת משלשה מקומות במקרא עלה בידינו. שבודאי היו מקפידין בשחיטה והפשטה. שיהו נעשין ע\"י כהנים או לוים. כי כתוב בחנוך הבית דחזקיהו. רק הכהנים היו למעט ולא יכלו להפשיט וגו'. ויחזקום אחיהם הלוים. ובפסח חזקיהו כתוב והלוים על שחיטת הפסחים. וכן בפסח דיאשיהו. והלוים מפשיטים. וכן מפורש בכתוב לעתיד כי אם הלוים וגו' ומשרתים את הבית המה ישחטו וגו'. הרי כי לא דבר רק הוא ודאי. והיינו כמו דבימי עלי הוו מהדרי אפילו בתר כהן. ולא טעו בהכי. ואטו עד דאתא שמואל. לא הוו ידעי. דשחיטה בזר כשרה. אלא משום דלכתחלה פשיטא איכא קפידא. ואינהו סברי דמצוה לאהדורי אכהנים. אע\"ג דליתינהו הכא. ואורי להו ��מואל דשעת הדחק כדיעבד דמי. כה\"ג. דמה\"ת בזר כשרה. שהויי מצוה לא משהינן. והארכתי בזה עוד בכ\"מ. עיין רפ\"ב דזבחים ובהגהותי לרא\"ש ריש חולין. ובתשובה כ\"י. ובמטפחת. ",
+                "<b>הישנה </b>ע\"פ רע\"ב. וקשה שהוא מתנגד לכלל אצל בעלי הדקדוק. ששם העצם לא יוודע. עם היות נמצאו בכתוב דוגמת זה. העי הקריות. קרית הארבע. וזולתן. ",
+                "<b>אף מי שהיה מוכתב כו'. </b>כתי\"ט ותמיהני כו'. <b>האריך</b> בחנם. כי פשיטא לא היו לוקחים בצבא כי אם אנשים כשרים זה ידוע מעצמו. בלי שום ראיה. <b>ואי</b> איכא לאקשויי בדרחב\"א הא הוא דאיכא לתמוהי טובא. דהא אשכחן בקרא. שעשה דוד המלך ע\"ה. את אתי הגתי שר צבא חיילותיו. ואליבא דגמרא דידן גר הוה. כדאיתא פא\"מ. <b>א\"ה</b> הא ודאי ליתא לדרחב\"א. ולא ידענא לה פתר. דילמא לא הוה ס\"ל דגר הוה אתי. אלא כמ\"ש בעלי הפשע. עמ\"ש באם לבינה ולמסורת (מלכים) בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי כאן שלש מחלוקות במשנה </b>ורביעית בברייתא. שאף הגיורת שלא נבעלה. כשרה לכהונה. כדברי רשב\"י. דדריש שנזרעו בתוליה בישראל. ויליף מדכתיב החיו לכם. והלא פנחס היה עמהם. עיין יבמות (ס\"ב). "
+            ],
+            [
+                "<b>האומר בני זה ממזר </b>שבנו הוא. ואמו אסורה לו מחייבי כריתות. אינו נאמן. מטעם דקרוב הוא לו. א\"נ משום שכבר הוחזק בכשר. ",
+                "<b>אבל </b>באומר אינו בנו (אע\"פ שקורין אותו בנו) עם שבידו להעבירו מנחלה. כל זמן שלא הודה פעם שהוא בנו. וא\"כ אינו קרוב לו. וגם לא מהניא ליה חזקת כשרות. שהרי לא הוחזק מעולם בכה\"ג. מכל מקום אינו יכול לפסלו כלל. דשמא מעבד ונכרי הוא. וכשר. ועיין ברכות הורי. ",
+                "<b>ומכאן </b>אתה למד מ\"ש תי\"ט בד\"ה רי\"ה נאמנים בשם התו'. דמדנאמן האב לומר על הבן השני בכור הוא לירשו. א\"כ הראשון ממזר. אינו מוכרח לגמרי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מתה </b>במדינת הים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא ילמד רווק סופרים </b>מפני אמותיהם של תנוקות. דאילו תנוקות עצמן. לא נחשדו ישראל על הזכור. <b>שמע</b> מנה. דאין משלחין תנוקות נקבות לבית הספר. כמ\"ש בברכת גבעון. והבאתי עוד כמה ראיות לדבר. יע\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>הכל לפי זכותו </b>לתועלת הקוראים ההולכים לתומם. העוסקים במלאכת ה' ונהנים מיגיע כפם. אשריהם וטוב חלקיהם. ולהבין דבר לאשורו. מההכרח להציג תחלה לשון התי\"ט על משנה זו. כי הוא זה. וקשיא לי דאם הכל לפי זכותו א\"כ תפלה מאי מהניא ליה. שאם זכותו כדאי. אין הקב\"ה מקפח שכרו. ואם זכותו אינו כדאי. הא אמרן הכל לפי זכותו. וניחא לי במה שכתבו התו' בסוף מסכת שבת ובסוף מסכת מ\"ק שהקשו אדאמרינן בשבת אין מזל לישראל מדאמר בסוף מ\"ק בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ותרצו דלפעמים המזל משתנה ע\"י זכות גדול כדאיתא בפרק החולץ זכה מוסיפין לו כו'. ופעמים שאין משתנה כדאמרינן בתענית גבי ר\"א בן פדת דאמר ליה ניחא לך דאחריב בעלמא באולי דאברי' בעידנא דמזוני ע\"כ. ואומר אני שלענין כזה תועיל תפלתו וצריך לה כיון שהזכות לפעמים אינו משנה המזל. על כן על זאת יתפלל כל חסיד שתועיל זכותו להשתנות המזל. ואני תמה על התוספות דהכא שכתבו וז\"ל אלא הכל לפי זכותו פי' לפי מזלו. דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא. עכ\"ל. והאיך אפשר לפרש זכותו דתנן דהיינו מזלא והם ב' ענינים דלא ראי זה כראי זה. כמו שיורה לשון המאמר שהביאו לראיה. ועוד דכ\"ש דקשיא מה ��ועיל תפלתו כיון דבמזלא תליא ועולם כמנהגו נוהג. אלא דבתלוי במזלא לא עסקינן. שאם כן כל אומנות שבעולם לא יועילו ולא יזיקו לו. אלא כפי מזלו. שאם הגזירה אמת. אם כן החריצות שקר. והב\"ע לומר שאפילו שהמזל לא יורה על הצלחתו וגם הוא עוסק באומנות שאינו כדאי להתעשר. יתפלל למי שהעושר כו' כי הרבה רוח והצלה לפניו יתברך. ומסיים שהכל לפי זכותו. שאם אין זכות. אי אפשר שישתנה המזל. דהא אפילו זכות. כולי האי. ואולי שלא ישתנה כההיא דרבי אלעזר בן פדת. ולפיכך יתפלל כו' כדי שזכותו תגרום לשנות המזל. כך נראה בעיני. עכ\"ל. ",
+                "<b>הנה </b>מה שתמה הרב על התו'. האיך אפשר לפרש זכותו היינו מזלא. והם ב' ענינים כו'. כמו שיורה לשון המאמר שהביאו. צ\"ל דלק\"מ כי לשון גמרא לחוד. ולשון משנה לאוד. ודווקא גבי מזלא. קרי זכותא. זכות תורה ומעשים טובים (כדאמרינן בעלמא. מצוה לגבי חובה רשות קרי ליה ודכוותה) אבל זכות סתמא. ודאי כולל כל אופן הזכות שתבוא לידו. אם מפאת מולדו. או מצד תולדת הימים המשתנים. לפי ערך מצב הכוכבים יום יום. שהוא המזל הכללי היוצא שנה שנה. הנוגע לכללות ארץ ומחוז ומדינה. ואם מפאת זכות תורה וכשרון מעשים. הן שלו או של אבותיו. כמ\"ש הרבה בנים היו לאהרן ראוים לישרף. אלא שזכות אבותם גרמה להם. ותמה על עצמך אם יש כח בזכות פשוט להועיל להיטיב בעוה\"ז. הלא כבר הוסכם בתלמוד. ש\"מ בהאי עלמא ליכא. ואמרו עוד שאין הבטחה לצדיקים בעוה\"ז. ",
+                "<b>גם </b>מש\"ע הרב ז\"ל. אם הכל תלוי במזל. כל האומניות לא יועילו ולא יזיקו. ",
+                "<b>במ\"כ </b>דיבר כפי המורגל ומצוי בפי ההמון. לא מחכמה (וכבר יאמרו המושלים בחכמה. שב שני הוה כפנא. ואבבא אומנא לא חליף. והוא סותר לגזרה ההמונית הנ\"ל) לראותם פעמים טובי המזל יצליחו בכל אשר יפנו, מ\"מ אין להחליט במאמר. שלא יצטרכו למלאכה ועסק כלל. כי אין כח המזל יפה מכח הנביאים. שהוצרכו לדרכים טבעיים. יוציאו כח הנס אל הפועל. עאכ\"ו בגזרת המזל. ",
+                "<b>הגע </b>עצמך. המזל הורה גבר. הלא יעשר ויקים חילו. אפילו תאמר בלי טורח ולא יטה לארץ מנלו. כי ימצא מציאה ותבואהו ברכה לרגלו. ויהא טומן יד ולא ישלח ידו ויקחה ויבא אותה אליו אל התיב\"ה. ונעול הדלת אחריה וסגר בעדה לשמרה ולפקדה. האם יועילנו מזלו מאומה. אך לשקר שמר המזל הבטחתו. שוא תהיה תמורתו. להבל תהיה הוראתו. כי לא תוסיף תת כחה מבלי בחירת האיש הרמוז ורצונו. לעזור להוראת מזלו. להוציאה אל הפועל. אם במלאכה קלה. או כבדה. ואפילו הראה לו המזל פנים יפות להצליחו בכל דרכיו. לא יעלה בידו דבר מטובו. אם לא ישתדל בהגעתו. כי אז בכל אשר יפנה ישכיל. וכל אשר יעשה יצליח. אבל לא ייטיב בהשליכו כל המשא על המזל. וישב לו מנגד בלי עסק כלל. כמ\"ש ז\"ל אצל ההבטחה האלהית. יכול יושב ובטל ת\"ל בכל אשר תעשה. דלא סגי בלא\"ה על כן לא יסמוך אדם על הנס. אף מי שזכותו רבה ועתו מוצלחת. אל יטמין ידו בצלחת. השעה השוחקת ומשמחת. בראותו דרכיו יחילו בכל עת הולכים בשובה ונחת. אלא לעולם יהא לו עסק כל שהוא וישמור מלפול בפחת. ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו. כדי שיהיו לו עוזרים הרבה מאתו יתברך מצוים לו לברך מעשה ידיו. כי כמה וכמה הם אופני ההשגחה. להשיג בהם ההצלחה. ואינך יודע איזה יכשר. והבוטח בה' אלהיו יורנו בדרכיו ואורחותיו יישר. וכל זה נכלל בזכותו שזכרה משנתנו. והא למה זה דומה. אם לא יזרע אדם. בודאי לא יקצור. אף אם הורה מזלו שימצא מאה שערים. כמש\"ה מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין. שומר רוח לא יקצור. וכך הוא בכל הדברים העולמיים אורח עולם ינצור. ועל זה אמר החכם יד חרוצים תעשיר. עם שכבר העיד במ\"א. ומחשבות חרוץ אך למותר וכל אץ אך למחסור. ואמר אל תיגע להעשיר. ואמר עוד אץ להעשיר לא ינקה. כי אם הגזרת אמת. החריצות שקר. בעבורו לא ימוש המשפט האלהי ולא יעקר. וע\"ז נאמר אל תתחכם יותר. וכן מבינתך חדל. כי גם לא לנבונים לחם ולא ימעיט הדל. אמנם יצטרך החריצות להוציא כלי למעשהו. לסייע בהגעת ההוראה השמימיית. בדרכים טבעיים אשר סידר להם הבורא יתברך. בעסקים הגופניים. ועז\"א ואל תהי סכל. לשבות וליבטל מכל וכל. וכן הדבר בהשתדלויות רוחניות בעסקי תורה ומע\"ט ותפלה (וגם בעלייה לגדולה צריכים אמצעיים לפעמים. כמ\"ש בדוד כששלח לאנשי יבש וגו' והיו לבני חיל. ולשבטו לאחר שהומת אבשלום. ע\"י עמשא אחי אתם. אע\"פ שנצח ונעשה לו נס. מ\"מ לא הניח ידו גם מזה. להשתמש בדרכים טבעיים. ויעקב אבינו ע\"ה נשתמש במקלות. אע\"פ שהיה מובטח מו המלאך שיעשה לו נס. ויברך אותו ויפרוץ לרוב) אע\"פ שבודאי אין לקוות שיועילו ויצילו בהכרח עכ\"פ. בהשגת המבוקש מעושר והצלחה זמנית. כבני חיי ומזוני. כי לאו בדידהו תליא בהחלט. וש\"מ בה\"ע ליכא. מן הסתם. אין הדברים האנושיים תלויים בכך. שלא יסבלו התנגדות המזל. אבל בודאי יסייעו. אם בזכות האדם עצמו. אם מן הבא בידו מאבותיו. עם השתדלותו וזריזותו בפועל חומרי ורוחני. אך יש פרי לצדיק. ע\"י מעשה הצדקה שלום ועבודת ג\"ח ותורה אור זרוע לצדיק. והתפלה היא הפקידה להוליד ולהצמיח פרי טוב. ולשמרו ממקרים ופגע. כמעשה הזורע והמשגיח על עבודת האדמה. שלא יבטל ולא יתעצל מלעסוק המוטל עליו. עם היות אין הדבר תלוי בו בעצם. כי אם במקרה והכנה. כי לא כל זורע. יבטח שיראה בטוב ילקט הפרי וישמח. ולא כל הנזרע יקלט ויצמח. עם כל עוצם השתדלות וטוב השמירה. שקר הסוס לתשועה. ואם ה' לא ישמר עיר. שוא שקד שומר ולשוא עמלו בוני בית להמלט ביום רעה. אבל מכל מקום אי אפשר מבלעדי הבית למחסה ולמסתור. והסוס הוכן להצלה ולמנוס בעת הנצרך. כמו שאר כל עסקי בני אדם. אשר נתנם ה' בידם לעשותם. ושלחם על פני האדמה. לעבדה ולשמרה בגוף ונשמה. לא יתרשלו ולא ירפו ידם. ואז גם ה' יתן הטוב ה' בסומכי נפשם ותומך בידם. וזהו כל האדם וזכיתי ומצאתי כדברי בענין זכות המזל. מפורש בס' הזוהר פ' וישב (דקפע\"ב) יע\"ש. בכלל דבריו דברי ממש. דא ודא אחת היא. הבן ותהי לך אוזן שומעת ההודאה לחונן דעת. ",
+                "<b>ואפשר </b>לומר. שזהו שאמר אביי. על אותו האיש שנעשה לו נס שנפתחו לו דדים כאשה. והניק את בנו. כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית. שהוא דבר תמוה לכאורה. כי הלא בודאי צדיק גמור היה האדם ההוא. שנעשה לו נס כזה. וא\"כ ראב\"פ ורשב\"י שנברא לו חרוב במערה. וכל כיוצא בהם גרועים היו ח\"ו. הלא ע\"כ צ\"ל. לפי שאם היה עוסק במו\"מ ובמלאכה. ודאי היה ממציא לו הקב\"ה עכ\"פ שכר המניקה. אלא לפי שלא היה רוצה להשתדל כלל בעסקי עוה\"ז. הטריח לבוראו נמי לשנות סדרי בראשית בעבורו כי מ\"מ לא ירעיב ה' נפש צדיק. משו\"ה קרי ליה גרוע שלא נתעסק בצרכי פרנסה וישב לו בטל. ודוק. את זה ראיתי טוב ומועיל בחיי האדם האלה. כי יאחוז בזה. וגם מזה אל ינח ידו. להביא הגוף והנפש במסורת הברית הכרותה להם לראות טוב בעמלם. איש על משמרתו ופקודתו לשמור דרך החיים. העוברים והנצחיים. ",
+                "<b>מניח </b>אני כל אומנות. עלח\"ש מי\"ז פ\"ג דאבות. ועמ\"ש ספ\"ק דמכלתין. ועע\"ל בפ\"א דעלית הבטחון. ",
+                "<b>שותפו של עמלק </b>ודאי במזל מאדים. דהאי דבמאדים גבר אשיד דמא כו'. ",
+                "<b>מניח אני כל אומנות </b>עמ\"ש בס\"ד מי\"ז פ\"ג דאבות. ",
+                "<b>מצינו שקיים א\"א כל התורה </b>י\"ל למאי נ\"מ קמ\"ל הא. עיל\"ד אריכות לשון עד שלא נתנה. אטו לא ידעינן דלא ניתנה התורה עדיין. <b>וי\"ל</b> שנשמר התנא. דלא נימא דילמא שאני אברהם שלא נצטווה על ת\"ת. ",
+                "<b>ושמא </b>הלכה כמ\"ד גדול שאינו מצווה ועושה. א\"כ אין לנו ראיה ממנו. לזה מסיים שקיים עד שלא נתנה. <b>ובא</b> לתרץ קושיא אחרת ג\"כ. דאי הכי תיקשי הא אמרינן ב\"נ שעוסק בתורה חייב מיתה. וצ\"ל כמ\"ש תו' בפ' חזקת גבי ר\"ב מציין מערתא. דכיון שקיים כל התורה היה דינו כישראל (דגר הוא. ומצווה ועושה מיקרי. משא\"כ גוי שלומד ע\"מ שלא לעשות) זהו שרמז באריכות הלשון. כלומר הא בלא\"ה. צריך לומר מה שלמד תורה. לא עבר ח\"ו על התורה בזה. אלא ודאי הי\"ל שכר טוב על למוד תורה. כישראל המצווה ועושה. לפי שקיים כל התורה. והרי נחשב לישראל ממש. הילכך מוכח שפיר מניה. דנותנת אחרית ותקוה בזקנותו. ",
+                "ברוך נותן ליעף כח. לסיים סדר נשים לאין אונים ירבה עצמה. אלהים למדתני מנעורי ועד הנה אגיד נפלאותיך ולא אדומה. גם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני ואל תפקוד עלי עון נעורים חטא ואשמה, עד אגיד זרועך לדור לכל יבוא גבורתך אשיחה ואהימה. מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם הוא לי מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי מימים ימימה. תהי ידך לעזרני ה' יגמור בעדי מעשה ידיך אל תרף לבאר כל השש סדרי משנה באר היטב וחסרון פתרונה להשלימה, כי ה' יתן חכמה. מפיו דעת ותבונה לתת לפתאים ערמה. לנער דעת ומזימה. בריך שמא דאלהא מן עלמא עד עלמא. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה קידושין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nazir/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,181 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Nazir",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה נזיר",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ה\"ז נזיר שמשון. </b>עתי\"ט הקושיא שנתחבטו בה גדולי הדור בשטת הרמב\"ם בנזיר שמשון. שתופס החבל בשני ראשיו דס\"ל שמותר להטמא למתים מפני שלא נדר בנזיר. ואפ\"ה פסק דהו\"ל דבר הנדור ומתפיס בנדר. ורמ\"ז חשב להושיטה בקנה רצוץ. ולפרש הא דמקשי בגמר' ושמשון לאו נדור הוה. פירושו כנזיר גמור. והא כתיב כו'. ומשני מלאך הוא דקאמר ליה. וי\"ל לפיכך לאו נזיר גמור הוה. אבל חלקי נזירות חלו עליו. ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאן פלג ליה בנזירות. ומאן לימא לן שהוא דבר שיש בו חלוקה. שקצתו אינו נתפס אלא בדבר הנדור. וקצתו גם בבלתי נדור. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>וטעמא רבא איכא. שהוא ודאי קבלו עליו. וכמו שאמר לדלילה נזיר אלהים אני. מה זו הוכחה. הוא לא אמר אלא שנזיר אלהים הוא. כלומר ע\"י מלאך. ולא נזיר סתם. ",
+                "<b>וכן </b>מ\"ש בדבור שאחר זה. כמו כן אינו מוכרח. ועשה תדע מן הקושיא. באמרו דאלת\"ה מ\"ט דמתניתין הריני כשמשון. והיא שקשה עלינו. ועליה אנו דנין. ",
+                "<b>ובהא </b>דפריך תלמודא והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן. ופירש\"י קס\"ד דמנוח קאמר להא. דהוה ליה נדור. דאדם מדיר בנו בנזיר ע\"כ. לכאורה איכא למידק. דהא ודאי לא חיילא נזירות על מי שעתיד לבוא לעולם. ",
+                "<b>ולא </b>דמי לקונמות. דאדם אוסר על חברו דבר שלא בא לעולם. משא\"כ במדיר את בנו. דהל\"מ וחידוש הוא. שיכול להטיל נזירות על בנו. הבו דלא לוסיף עלה. ואין לנו אלא חדושו. שמדירו כשהוא בעולם. לא בטרם היותו. ",
+                "<b>אפ\"ה </b>שפיר הו\"ל דבר נדור כה\"ג, אי איתא דמנוח הוא דאדריה. דאיכא למימר מנוח לא אדריה עד ההיא שעתא דהות מיעברא ביה אמיה. דחשיב כמו כן בא לעולם. משעה שנוצר בבטן. וכדקיי\"ל לענין קדושין. בהוכר העובר מקודשת. וקס\"ד דמלאך צוה למנוח להזירו לכשתתעבר. ויוכר עוברה. דכותה איכא למימר גבי שמואל אבל אין צורך. כמו שאכתוב שם בעזרת השם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלא </b>הבית רמ\"ז כתב מלא חבית גרסינן. אבל אינו מוכרח. כי מ\"ש תי\"ט איזה בית יבנה להקל עליו. אומר אני סתמו כפירושו. מבואר הוא מ\"ד פ\"ו דב\"ב. אם לא אמר בית זה. ",
+                "<b>רואין הקופה כאילו מלאה חרדל. </b>כתבו התו' דתלמודא הוה מצי למימר ולחזי כמאן דמלי בצק. ולא נתכוין אלא לנזירות אחת. וי\"ל הא מילתא דלא שכיחא לגמרי היא. ודאי ליכא למימר. ",
+                "<b>במהדורת </b>תי\"ט והיינו נמי דתנן סתם נדרים להחמיר. משום דאין חומרא בספק יותר מבודאי. ר\"ל כשאנו מחמירין בה. ואילו בנזיר ספקו חמור. פירושו. לפיכך הוא מותר. דלא מחית נפשיה לחומרא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אמרה פרה. </b>כתבו התו' ובלשון הכ' נמצא עד\"ז והאניה חשבה להשבר. כו' ותולה מחשבת האדם באניה. ה\"נ תולה המחשבה בפרה. ורמ\"ז כתב ע\"ז ולא דמי להתם דר\"ל וסיעת. או להקת האני' כמו וישמע בית פרעה ע\"כ. זוהי דעת הקמחי אבל אין בעלי התו' מחויבים לקבל כל מ\"ש הקמחי. לאמת מוחלט. ואמנם ודאי יותר נראה כפירוש התו'. שהוא פועל מושאל ומדומה. בלתי מכוון בעצם. כי אם לגלות ענין הפעל. כדרך עלות השחר וצאת הכוכבים. שהידוע ומפורסם שאין שייכות עליה בשחר. ואין יציאה נמצאת לכוכבים. שהם תמיד עומדים על מעמדם באופן אחד בגלגל. רק בהיות השמש זורח. אי אפשר לראותם. ובשוקעו והסתר אורו. הם נראים ומאירים. ומדומים יוצאים ונוקבים הגלגל בעת ההיא. מה שאינו באמת. והלשון הוא לפי הדמיון בלבד. ",
+                "<b>היה </b>כללו של ראב\"ע ידוע ואמיתי. ואם לא ראהו רמ\"ז. אינה ראיה. מ\"ש התי\"ט תיבת דלתים שהיא בסימן הרבים. דחה הרמ\"ז באמרו ומה בכך הרי ידים ורגלים. וכולן נקבות ע\"כ. דחי ליה בגילא דחיטתא. ולאו כלום קאמר. כי בידים ורגלים לא נמצא לשון רבות ע\"ד הנקבות (וכן נמצאים רבים מזה המין. כמו אבנים יונים וזולתו) כי אם בדרך השאלה. וארבע הידות. וידות אל מקום השבת. ומרגלותיו. הוא משקל אחר. ולא ימצא אלא בכינוי. ובבחינת המצב בלבד. משא\"כ באיברי האדם לא מצאנו קבוץ יד ורגל במשקל נקבי. אבל כאן נמצא הקבוץ בשני הדרכים דלתות ודלתים. והנפרד אחד הוא לשניהם. מכלל שגם היחיד ימצא בשתי הדרכים. ר\"ל מקבל תואר זכר ותואר נקבי. כי טבע החלק נמצא בכל. לכן היטיב לראות בתי\"ט. בראייתו זאת. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין. </b>ה\"ז אסור. שהנזיר מאחד מהן. אסור בכולן. ומשמע דאין לו התרה תי\"ט. ר\"ל בלי פתח וחרטה. ",
+                "<b>או שאני קובר המתים. </b>פירש\"י שאין קוברין באותו מקום אלא הוא ע\"כ. ",
+                "<b>ואפילו </b>יש שם אחר. איכא למימר דילמא מיקלע ליה אונסא. ",
+                "<b>ה\"ז </b>מותר עמ\"ש התו' שצריך להעמידה שבא האונס אח\"כ. ולפרש\"י הנ\"ל. י\"ל ג\"כ שאח\"כ באו או למדו אחרים לעסוק בקבורת המתים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אינו נזיר. </b>מ\"ד לכשאבנה הוא דקאמר. דבהני נמי הוי בנוי. דפוטרין מן החליצה ומן היבום. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנדר. </b>ע\"ל מ\"ב. ",
+                "<b>ואח\"כ בא לארץ. </b>ע\"פ רע\"ב. שמחייבין אותו לעלות. ופשוט דהאידנא שאין לנו מי חטאת. לא שייך דין זה. וצ\"ע בס' הי\"ד. שוב ראיתי שכן כתב הראב\"ד בהשגות בפשיטות סוף פ\"ב. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכת מרדות </b>כתב הר\"ן ולמה קורין אותה מכת מרדות. מפני שמרד בד\"ת. ובד\"ס ע\"כ. סבור היה שהמלה על משקל מלכות בשלמים. ואינו אלא מנחי למ\"ד. כמו טובה מרדות בלבו של אדם. לשון מוסר ורדיה. (ואולי יש לו חבר גם במקרא. בן נעות המרדות) וכמוהו במשקלו (ובענינו) מלקות בלשון חז\"ל שהמ\"ם בשניהם אינה שרשית. ויש להם דומה במקרא. בחסרי פ\"א ונחי למ\"ד. אנשי מצותך. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אינו יכול להפר </b>ויקרבו שלש הבהמות כהלכתן. ",
+                "<b>אף בתגלחת הטהרה יפר </b>דגלוח באשה ניוול הוא כו' שהרי שער באשה ערוה. אע\"פ שהוא אחד מעשר קללות שנתקללה חוה. וצ\"ע מאי דעתיה דרבי בקרבנות. ",
+                "<b>ולענין </b>פאה נכרית. עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (סי\"ז) א\"ח (ע\"ה). ",
+                "<b>האיש מדיר </b>בנו עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש פ\"ק דשקלים. ",
+                "<b>ואין האשה מדרת בנה </b>עספ\"ז דמכלתין. ומ\"ש שילהי מכלתין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שור שחור שיצא ראשון. </b>כתב רמ\"ז יש מקשים דילמא ה\"ק השור השחור שיצא ראשון לשחורים ולא נאמר שטעה. ע\"כ. ואינה קושיא דהא קיי\"ל סתם נדרים להח��יר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמתו </b>הוא שם מין מקנה. בקר וצאן. בהמה יקרא. ככתוב ובהמה רבה וגם אפילו חיה בכלל בהמה וכן הוא דרך התנא. כמ\"ש גם בפרק דלעיל מ\"ד. והפרישה את בהמתה וכן כולם. ולא אמר בהמותיה. ",
+                "<b>ואם לאחר שנגנבו כו' </b>ויתירנו החכם עמ\"ב פ\"ג דנדרים. ושם ספ\"ט. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא מי שלא נתקיימו דבריו </b>ע\"פ הר\"מ שכל שלא נתקיימו דבריו להנצל מן הנזירות. חל עליו. וזהו מפני שהדברים שיצילוהו מן הנזירות דברים שבלב הם. ואין במשמע דברים סתם. אלא אותן שבפיו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שכולכם </b>עתי\"ט עד ובאמת שלא מצאנו מספר ששה מתרבה. ר\"ל שיבוא עם הכינוי. ואין זה נקרא מתרבה. ואיך יתרבה יותר. וכבר יש בו ענין הריבוי בנפרד. ",
+                "<b>אך </b>אם יתכנה. אם לא. הי\"ל לומר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הזגין כו'. </b>נראה דפלוגתא אדראב\"ע דסליק מנה. קאי. דס\"ל לרי\"ה אליבי' אינו חייב עד שיאכל שני חרצנים. היינו שתי קלפות של גרגרי ענבים. עם כל הזגין שהיו טמונין בהן. והיינו דכתיב חרצנים. תרי משמע. דמיעוט רבים שנים. וזג לשון יחיד. אע\"ג דבודאי הגרעינים מרובים יותר מחרצנים. אלא לאורויי דכולהו גרעינין דידהו. כחד חשיבי. ",
+                "<b>ולר\"י </b>אליבא דר\"א. חייב משיאכל שני גרעינין וקלפה אחת. היינו דנפקא מנה מפלוגתייהו לדינא. ולא לפרושי קרא לחוד קאתי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תגלחת </b>הטומאה אקרא קאי. דנסיב נמי דטומאה ברישא. איידי דסליק מנה. ותו משום דנפישי מילי דתגלחת טהרה. נטר לה עד לבסוף. "
+            ],
+            [
+                "<b>היה מביא. </b>עתי\"ט עד ובגלוח על השלמים כר\"י (כצ\"ל) כו' אבל קשה קצת לשון דר\"א ע\"כ. וי\"ל דר\"א בא ליישב. דלא תקשה מנ\"ל דחטאת קדמה בנזיר. משום דחשיבא. וללמד שיגלח עליה. שמא לא הקדימה הכתוב אלא לעכב הגלוח. והבהמה האחרונה היא החשובה. כמ\"ש במ\"א אחרון חביב. לכן גם כאן עליה הוא מגלח מטעם זה. לפיכך אמר תדע. מדקדמה בכל מקום. אע\"ג דליכא טעמא לעכובא. אלא ודאי הטעם הפשוט הוא. שהקודם בזמן. קודם במעלה. אי נמי אי לאו דקודמת בכ\"מ. היל\"ל דשקולים הם. כמ\"ש כמה פעמים במקום שפעם הכתוב מקדים את זה. ופעם אחר מקדים חברו. לומר ששקולים הם. לכך הוצרך להודיעך שבכאן אינו כן. אלא חטאת בכ\"מ. על כרחך חשיבא. "
+            ],
+            [
+                "<b>הראויה </b>דכבש ואיל. אינם ראוים לחטאת. ",
+                "<b>לא היה משלח תחת הדוד </b>דכתיב ולקח כו' מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה. עמ\"ש פ\"ב דמדות. "
+            ],
+            [
+                "<b>נוטל </b>זרוע מלבד חזה ושוק שיש לו מן השלמים. וכולן בכלל התנופה. ",
+                "<b>כיון </b>עתי\"ט במ\"ש ואפשר דהא דאמרינן אין הלכה כסתם כו' עמ\"ש בס\"ד מ\"א פ\"ד דברכות בלח\"ש (ד\"ט ע\"ד). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היו </b>מהלכין בדרך. לאו דוקא בכ\"ג פליגי וקתני כ\"ג להודיעך כחו דר\"א. איידי דנסב רישא כ\"ג. לאשמועינן דכ\"ג נמי מיטמא למת מצוה אליבא דכ\"ע. ",
+                "<b>יטמא נזיר. </b>כתב תי\"ט ושאלני בני שהרי אפשר שיהיה נזיר מעולם. כשהדירו אביו ושמשון יוכיח. והשבתיו דסברא פשוטה היא שאין האב מדיר בנו כל עוד שאין הבן יודע להזהר בדיני הנזירות כו'. ע\"כ צריכין לומר דהא דתנן שמדיר את בנו בנזיר היינו משהגיע לחינוך ע\"כ. והנה האריך מאד באומדנות וסברות בעלמא. ודעדיפא הו\"ל למימר. דמדתנ�� שיכול הבן למחות. ש\"מ דאינו מדירו עד שיהא בן דעת שיוכל למחות אם לא יתרצה. כיון שצריכין לדעתו. א\"כ אין חבין לו שלא מדעתו (ואפילו לכשת\"ל דאפ\"ה מדירו כשהוא קטן ונוהג בו נזירות עד שיגדל וימחה. וכי ההיא דקיי\"ל גבי גר קטן מטבילין אותו ע\"ד ב\"ד. ואם הגדילו יכולין למחות. מיהא לא חשיב כה\"ג נזיר מעולם שהרי תלוי ועומד הוא. והתם נמי מדרבנן הוא דמטבילין אותו. הא ודאי לא דמי לכהן דקדושתו ודאית מבטן ומן התורה) זו ראיה מוכרחת. וכך הם דברי רמב\"ם בחבור. הרי שאמר האב בפני בנו. הרי אתה נזיר ושמע ולא מיחה כו' הא בהדיא דבעינן בר שמיעה וקבלה. והרי מכאן ראיה מפורשת כבתי\"ט. גברא דמריה סייעיה. ואמר מילתא דילמא כסומא בארובה. ומתאמרא משמא דג\"ר כוותיה. עם היות שמפני הקושיא אין אנו מוכרחים לכך. דפשיטא לא דמיא קדושת נזיר לקדושת כהן. שאינה צריכה קדושת פה. וכמ\"ש גם רמ\"ז. איברא מ\"ש דקדושתו מרחם וליתא בשאלה לאו מילתא היא. דבודאי פליגי אפילו בשמשון גופיה (ודדמי ליה) דנזיר מבטן הוה וליתיה בשאלה. אלא מחוורתא משום דאתיא ממילא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומזה בג' ובז'. </b>הביא בתי\"ט מחלוקתו של הסובר דהמיטמא בכלי מתכות שנגעו במת. צריך הזיה. ור\"ח כהן השיב לו איזה בית אשר תבנו לי דכל שהנזיר מגלח עליו הכהן מוזהר עליו. ומסיק דקושית הרח\"ך במקומה עומדת. ואנכי לא ידעתי כל כך חוזק בקושית הר\"ח שאינה אלא צחות בעלמא. שאין אחריות ביתו ודירתו עלינו. כאותה ששנינו בזבים. ואולי באמת היה להם לכהנים עכשיו לשכון באהלים כימי קדם בני רכב. גם אין רחוק לבנות בית בלי מסמרות ברזל. רק ביתדות של עץ בלבד. ",
+                "<b>ואמנם </b>אחר עיון שני נראה לי קושית רח\"כ טעות בעיקר דין טומאת אוהל. שהרי אין טומאת אהלים במחובר לקרקע. כמו ששנינו בפירוש שאינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. ובאוהל המטלטל כמשכן דווקא. וכ\"מ בהל' ט\"מ. להר\"מ פ\"ה בפירוש דבבנין אין שייך טומאת אוהלים הלכך קושית הרח\"ך מעיקרא שבוש. ופלא שגם הרמב\"ן (בפירושו לתורה פ' חוקת) לא הרגיש וכתב כדברי רח\"כ דקפחינהו לכמה סבי בטעותא. והוא ז\"ל בעצמו כתב שם שאין הבית המחובר מקבל טומאה. א\"כ הרי שנינו כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. "
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר אליעזר משום ר\"י. </b>ר\"א ור\"י דהכא מסתמא הם בלי ספק הידועים בשמם בכולהו ש\"ס. ויש כאן חדוש כפול. האחד שר\"א חברו של ר\"י וגדול ממנו אמר שמועה משם ר\"י בר פלוגתיה. ויותר נפלא מזה מה שנמצא כאן בגמרא אהך מתני'. שר\"א ראה ר\"מ שהיו יושבים לפני תלמידים הדנין בהלכה. וזה דבר מתמיה מאד. כי דבר ידוע הוא מר\"מ הנזכר בכמה מקומות במשנה. שהוא תלמידו של ר\"ע. ור\"ע תלמיד ר\"א. על כן אני אומר שר\"מ הנזכר כאן בתלמוד אינו סתם ר\"מ הידוע. אלא אחר הקודם אליו. והיה בזמנם של ר\"א ור\"י. ואולי הוא ר' מיאשא הנזכר בפ\"ב דפאה שהיה ג\"כ בדור אחד עם ר\"א ור\"י. כדמוכח התם מנחום הלבלר שקבל ממנו. והוא היה בסוף ב\"ש ועם ר\"ג הזקן. ומצאנו אלו השמות ר' מיאשא ור' מאיר נרדפים. שגם ר\"מ האחרון כך היה נקרא בשני השמות כנודע מגמרא דערובין ומיהו גם בפ\"ב דסוטה (דט\"ו) איתא דר\"ג שמעיה לר' מאיר דקאמר. ומשמע דהוא ר\"מ סתם. האמור בכל מקום. ואולי לאו דווקא דשמעיה לר\"מ גופיה. אלא שכך היו אומרים גם לפני ר\"ג, ויש לי כיוצא בזו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שא\"ל אחד. </b>שנים פשיטא דמהימני. אלא רבותא קמ\"ל באחד. אמנם בשנים אומרים נטמא. והוא מכחישם. אתאן לפלוגתא דר\"מ ורבנן רפ\"ג דכריתות. ",
+                "<b>מת אחד </b>כו' מביא קרבן טומאה. פירש\"י דעולת העוף לא צריך לאתויי. כדפי' רע\"ב להלן אליבא דב\"ז. איברא התם ניחא. דאתי ב\"ז כרבנן דלית להו תנאי באשם. אלא מיהו בהך בבא אליבא דר\"י (דקאי ביה רש\"י) מנלן בפשיטות כולי האי. האיהו דס\"ל כר\"ש דמייתא אשם בתנאי. כדאיתא שלהי נגעים א\"כ הכא נמי לא שנא. לייתיה ולתני אע\"ג דלא מעכב. מ\"מ מצוה היא. אמאי לא יצטרך להביאו ולהתנות עליו וכמ\"ש תוס' בעולת העוף שמביאה אע\"פ שאינה מעכבת. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומוחלט </b>בספק. לא ידענא פירושא. היכי דמי מוחלט בספק הלא אינו טמא אלא ע\"פ כהן. ואי בדאמר כהן מסופקני אי אחליטנו אי לא. לא מסתבר דבהכי להוי טמא מספק. דכל כמה דלא מטמא ליה כהן טהור הוא. וגם אוקי אחזקיה וטהר גברא. דכל ספק נגעים טהור. והא דתנן ספ\"ד דנגעים ספק טמא בר מההיא ע\"ש. והיינו נמי פירושא. דמטמא ליה כהן בהדיא אליבא דת\"ק כודאי. ולא בתורת ספק. אי הלכתא הכי. ולקב\"ה התם נמי טהור הוא ברם לפום מאי דכתיבנא בשי\"ע (סקל\"ח) ניחא ודוק. ומסייעא לן הך מתניתין. ",
+                "<b>ועולת </b>בהמה. עתי\"ט בשם תו'. כדי לגלח על אחד מן הדמים כו'. לא נהלם לי דבר זה. דהא מייתי קרבן טהרה בסוף שלשים כדתנן. והרי הוא מביא שלש בהמות ועליהן הוא מגלח. ועד שיספור שלשים ויביא קרבנו לא מגלח. ועל חטאת העוף הוא מונה (כמ\"ש רע\"ב) אי הכי למאי צריך לעולת בהמה שתי פעמים. לא ידענא לה פתר וחזרתי על כל צדדים. ולא מצאתי טעם לדברי ב\"ז אלא משום דחביבא מצוה בשעתה. והרי במאי עסקינן בדאמר העד שאחד מהם נטמא ביום שלשים. שסותר את הכל. ואינו יכול להביא קרבן טהרה עד שיחזור וימנה שלשים. וזה מחמת הספק שמא אינו הוא הטמא. וחייב עכשיו בקרבן טהרה דהאידנא זימנא הוא (שהויי מצוה לא משהינן. ואין מחמיצין את המצות) להכי מייתי מאי דאפשר ליה מקרבן טהרה נמי. היינו עולת בהמה דלא סגי בבציר מהכי לבר מקרבן טומאה. דהוא חטאת העוף לפחות כדי שימנה עליו. ומסתברא דה\"ה לעולת העוף כדתו' (ואשם נמי לדברי האומר שבא בתנאי) ולא נקט חטאת אלא לרבותא. אע\"ג דליתיה בתנאי לכ\"ע. קמ\"ל דאתי בספק נמי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שהוא כופה את עבדו. </b>כתב הרע\"ב ובשאר נדרים שיש בהם עינוי נפש כו' אין הרב צריך לכופו כו'. אבל נדרים שאין בהם עינוי נפש כו' חייב העבד לקיימם. ע\"כ. הא מילתא צריכא רבה. ועיינתי בפירוש הר\"מ דלא מפליג וז\"ל. והעיקר אצלינו בעבדים לנזירות כופתו (נ\"ל שצ\"ל כופהו) לנדרים אינו יכול לכפותו. ותמוה דהא בהדיא מסיק תלמודא א\"צ לכפותו לא לנדרים ולא לשבועה. שמא כוונתו על נדרים שאין בהם עינו נפש. ועדיין צ\"ע מנין לנו לחלק. ומש\"ע לשבועה א\"צ לכפותו. נראה מכוונתו. שאין בה חילוק בין עינוי נפש לזולתו. וכמ\"ש רע\"ב ועתי\"ט. ובחבור לא זכר מזה. ",
+                "<b>ואם </b>יכול האדון לכוף עבדו העברי ופועל שכיר עמ\"ש בס\"ד במו\"ק א\"ח סימן תקע\"א. ",
+                "<b>מפר נדרי אשתו. </b>שאם נתרצה בנדרה אחר שהפר לה ורוצה שתקיימנו אינה חייבת לקיימו. מכאן שאין האיש יכול לאסור איסר על אשתו שלא מדעתה. ",
+                "<b>הפר עולמית. </b>בדברים שיש בהם ענוי נפש. ומשום דבנזירות איירי סתם לה תנא. "
+            ],
+            [
+                "<b>שרגלים לדבר. </b>טעם ועקר כו' דלא גמירי הילכתא לטומאת התהום. אלא כשהיה הנזיר בחזקת טהור. כ\"פ התו'. והקשה תי\"ט מה הוסיף התנא באמרו שרגלים לדבר אם הרגלים הללו אינן אלא החזקות שכבר הזכיר. ואין כאן קושיא כלל. כי הלא צריך טעם. מנין לנו לילך אחר החזקה בדברים עלולים לקבל השינוי בקלות. ולזה אמר שרגלים לדבר. שהחזקה היא רגלי הדבר המעמידים אותו כמו שהאדם עומד על רגליו ובלתם אין לו תקומה. כן הוא החזקה לכל דבר שעל חזקתו הוא עומד. וזולתה הוא נופל ואין לו קיום. גם הר\"מ ז\"ל לכך נתכוין. וזהו שאמר שהענין יצא לאין תכלית. אם ילך אחר האפשרות. ולא תהיה לו עמידה ולא רגלים שינוח עליהם. זה פשוט. והבנת תי\"ט שרצה לתת טעם למה שלא נזכר בדברי התנא. והעיקר חסר. אין בזה טעם. והוא הפך המשמעות. "
+            ],
+            [
+                "<b>תבוסתו. </b>י\"ל שהוא על דרך החלוף באותיות המוצא כמו הפקר הבקר. ולדעתי נמצא גם בפסוק (ד\"ה ב' כב) ומאלהים היתה תבוסת אחזיה וגו'. שהוא כמו תפוסתו. וא\"צ לדוחק המפרשים. ",
+                "<b>עשרים אמה. </b>עתי\"ט סד\"ה בודק. שחשב וטעה וכצ\"ל וקו הרוחב ד'. יהיה רביעו דפ\"ד. שש עשרה. צרפם יהיו חמשים ושתים. "
+            ],
+            [
+                "<b>ספקו וש\"ז. </b>עתי\"ט שנזדקר טעות בלשונו. ונ\"ל ועד שלא נזקק לטומאה. הקרי מטהר את הזיבה. ובד\"ה שרגלים. אבל קאמר. צ\"ל אבל קשה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אף </b>מורה האמורה בשמואל נזיר. וא\"ת והא חנה היא דאמרה הכי. ותנן לעיל פ\"ד מ\"ו אין האשה מדרת את בנה. ואין לומר הא דאין האם מדירתו היינו כשהאב מוחה אין בהדרתה כלום. משא\"כ בחנה שאלקנה הסכים על ידה. דאי הכי. מאי בין איש לאשה בדבר זה. האיש נמי שהדיר את בנו. ומיחו אפילו קרוביו לא חל הנדר על הבן. וי\"ל דכי תנן אין האשה מדרת בנה. לומר שאין חל על פיה עד שיסכים הבן. ושמואל אין הכי נמי לא היה נזיר מבטן כשמשון. והיינו דאמרינן פ\"ק מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון. דשאני שמשון דנדרו חל מן הבטן על פי הדבור. אבל שמואל נזיר עולם היה ע\"פ נדר עצמו שקבל עליו הנזירות כפי שיעדה אמו על עצמו. כל ימי חייו. וזה מוכרח ונכון הדבר. ומיושב ג\"כ מה שיקשה שהרי עדיין לא בא לעולם. ועמ\"ש בס\"ד בפ\"ק. ",
+                "<b>הנה </b>לפני זמן מה הגיעני מכתב מבני הרב המאה\"ג כמו' משלם זלמן נר\"ו יאיר. שחשב להוכיח סתירת דרמב\"ם מדכתיב וישסף שמואל את אגג. ופירש\"י לארבעה. ושנינו נזיר עולם אינו מטמא למתים. ואמינא ליה אע\"ג דלכאורה שפיר קאמרת. אברא לאו מלתא היא. דאין הכרח לומר שבקעו שמואל בחרבו. אלא שעשה בו כמעשה בר הדיא דפרק הרואה. והיינו נמי דאיתא במדרש שהעמיד ד' קונדיסין ומתחו עליהם (וכעין ששנינו במוכה שחין ע\"פ שהולך אצל הרופא כו' ותוחבו בסירה והוא נמשך ממנו והלה והרופא עושים פסחם) ולאידך מ\"ד היה מחתך מבשרו כזיתים ומאכיל לנעמיות נמי בכה\"ג שלא עשאו חלל חרב בחתוכו (וכי הא דתנן התם אפילו ראוהו מגויד וחיה אוכלת בו אין מעידין עליו עד שתצא נפשו. חי הוא חשוב לכל דבריו) אלא מחמת יסורין מת. אחר שמשך ידיו ממנו ולא מת תחת ידו. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,179 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Nazir",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Nazir",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ה\"ז נזיר שמשון. </b>עתי\"ט הקושיא שנתחבטו בה גדולי הדור בשטת הרמב\"ם בנזיר שמשון. שתופס החבל בשני ראשיו דס\"ל שמותר להטמא למתים מפני שלא נדר בנזיר. ואפ\"ה פסק דהו\"ל דבר הנדור ומתפיס בנדר. ורמ\"ז חשב להושיטה בקנה רצוץ. ולפרש הא דמקשי בגמר' ושמשון לאו נדור הוה. פירושו כנזיר גמור. והא כתיב כו'. ומשני מלאך הוא דקאמר ליה. וי\"ל לפיכך לאו נזיר גמור הוה. אבל חלקי נזירות חלו עליו. ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאן פלג ליה בנזירות. ומאן לימא לן שהוא דבר שיש בו חלוקה. שקצתו אינו נתפס אלא בדבר הנדור. וקצתו גם בבלתי נדור. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>וטעמא רבא איכא. שהוא ודאי קבלו עליו. וכמו שאמר לדלילה נזיר אלהים אני. מה זו הוכחה. הוא לא אמר אלא שנזיר אלהים הוא. כלומר ע\"י מלאך. ולא נזיר סתם. ",
+                "<b>וכן </b>מ\"ש בדבור שאחר זה. כמו כן אינו מוכרח. ועשה תדע מן הקושיא. באמרו דאלת\"ה מ\"ט דמתניתין הריני כשמשון. והיא שקשה עלינו. ועליה אנו דנין. ",
+                "<b>ובהא </b>דפריך תלמודא והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן. ופירש\"י קס\"ד דמנוח קאמר להא. דהוה ליה נדור. דאדם מדיר בנו בנזיר ע\"כ. לכאורה איכא למידק. דהא ודאי לא חיילא נזירות על מי שעתיד לבוא לעולם. ",
+                "<b>ולא </b>דמי לקונמות. דאדם אוסר על חברו דבר שלא בא לעולם. משא\"כ במדיר את בנו. דהל\"מ וחידוש הוא. שיכול להטיל נזירות על בנו. הבו דלא לוסיף עלה. ואין לנו אלא חדושו. שמדירו כשהוא בעולם. לא בטרם היותו. ",
+                "<b>אפ\"ה </b>שפיר הו\"ל דבר נדור כה\"ג, אי איתא דמנוח הוא דאדריה. דאיכא למימר מנוח לא אדריה עד ההיא שעתא דהות מיעברא ביה אמיה. דחשיב כמו כן בא לעולם. משעה שנוצר בבטן. וכדקיי\"ל לענין קדושין. בהוכר העובר מקודשת. וקס\"ד דמלאך צוה למנוח להזירו לכשתתעבר. ויוכר עוברה. דכותה איכא למימר גבי שמואל אבל אין צורך. כמו שאכתוב שם בעזרת השם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלא </b>הבית רמ\"ז כתב מלא חבית גרסינן. אבל אינו מוכרח. כי מ\"ש תי\"ט איזה בית יבנה להקל עליו. אומר אני סתמו כפירושו. מבואר הוא מ\"ד פ\"ו דב\"ב. אם לא אמר בית זה. ",
+                "<b>רואין הקופה כאילו מלאה חרדל. </b>כתבו התו' דתלמודא הוה מצי למימר ולחזי כמאן דמלי בצק. ולא נתכוין אלא לנזירות אחת. וי\"ל הא מילתא דלא שכיחא לגמרי היא. ודאי ליכא למימר. ",
+                "<b>במהדורת </b>תי\"ט והיינו נמי דתנן סתם נדרים להחמיר. משום דאין חומרא בספק יותר מבודאי. ר\"ל כשאנו מחמירין בה. ואילו בנזיר ספקו חמור. פירושו. לפיכך הוא מותר. דלא מחית נפשיה לחומרא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אמרה פרה. </b>כתבו התו' ובלשון הכ' נמצא עד\"ז והאניה חשבה להשבר. כו' ותולה מחשבת האדם באניה. ה\"נ תולה המחשבה בפרה. ורמ\"ז כתב ע\"ז ולא דמי להתם דר\"ל וסיעת. או להקת האני' כמו וישמע בית פרעה ע\"כ. זוהי דעת הקמחי אבל אין בעלי התו' מחויבים לקבל כל מ\"ש הקמחי. לאמת מוחלט. ואמנם ודאי יותר נראה כפירוש התו'. שהוא פועל מושאל ומדומה. בלתי מכוון בעצם. כי אם לגלות ענין הפעל. כדרך עלות השחר וצאת הכוכבים. שהידוע ומפורסם שאין שייכות עליה בשחר. ואין יציאה נמצאת לכוכבים. שהם תמיד עומדים על מעמדם באופן אחד בגלגל. רק בהיות השמש זורח. אי אפשר לראו��ם. ובשוקעו והסתר אורו. הם נראים ומאירים. ומדומים יוצאים ונוקבים הגלגל בעת ההיא. מה שאינו באמת. והלשון הוא לפי הדמיון בלבד. ",
+                "<b>היה </b>כללו של ראב\"ע ידוע ואמיתי. ואם לא ראהו רמ\"ז. אינה ראיה. מ\"ש התי\"ט תיבת דלתים שהיא בסימן הרבים. דחה הרמ\"ז באמרו ומה בכך הרי ידים ורגלים. וכולן נקבות ע\"כ. דחי ליה בגילא דחיטתא. ולאו כלום קאמר. כי בידים ורגלים לא נמצא לשון רבות ע\"ד הנקבות (וכן נמצאים רבים מזה המין. כמו אבנים יונים וזולתו) כי אם בדרך השאלה. וארבע הידות. וידות אל מקום השבת. ומרגלותיו. הוא משקל אחר. ולא ימצא אלא בכינוי. ובבחינת המצב בלבד. משא\"כ באיברי האדם לא מצאנו קבוץ יד ורגל במשקל נקבי. אבל כאן נמצא הקבוץ בשני הדרכים דלתות ודלתים. והנפרד אחד הוא לשניהם. מכלל שגם היחיד ימצא בשתי הדרכים. ר\"ל מקבל תואר זכר ותואר נקבי. כי טבע החלק נמצא בכל. לכן היטיב לראות בתי\"ט. בראייתו זאת. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין. </b>ה\"ז אסור. שהנזיר מאחד מהן. אסור בכולן. ומשמע דאין לו התרה תי\"ט. ר\"ל בלי פתח וחרטה. ",
+                "<b>או שאני קובר המתים. </b>פירש\"י שאין קוברין באותו מקום אלא הוא ע\"כ. ",
+                "<b>ואפילו </b>יש שם אחר. איכא למימר דילמא מיקלע ליה אונסא. ",
+                "<b>ה\"ז </b>מותר עמ\"ש התו' שצריך להעמידה שבא האונס אח\"כ. ולפרש\"י הנ\"ל. י\"ל ג\"כ שאח\"כ באו או למדו אחרים לעסוק בקבורת המתים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אינו נזיר. </b>מ\"ד לכשאבנה הוא דקאמר. דבהני נמי הוי בנוי. דפוטרין מן החליצה ומן היבום. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנדר. </b>ע\"ל מ\"ב. ",
+                "<b>ואח\"כ בא לארץ. </b>ע\"פ רע\"ב. שמחייבין אותו לעלות. ופשוט דהאידנא שאין לנו מי חטאת. לא שייך דין זה. וצ\"ע בס' הי\"ד. שוב ראיתי שכן כתב הראב\"ד בהשגות בפשיטות סוף פ\"ב. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכת מרדות </b>כתב הר\"ן ולמה קורין אותה מכת מרדות. מפני שמרד בד\"ת. ובד\"ס ע\"כ. סבור היה שהמלה על משקל מלכות בשלמים. ואינו אלא מנחי למ\"ד. כמו טובה מרדות בלבו של אדם. לשון מוסר ורדיה. (ואולי יש לו חבר גם במקרא. בן נעות המרדות) וכמוהו במשקלו (ובענינו) מלקות בלשון חז\"ל שהמ\"ם בשניהם אינה שרשית. ויש להם דומה במקרא. בחסרי פ\"א ונחי למ\"ד. אנשי מצותך. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אינו יכול להפר </b>ויקרבו שלש הבהמות כהלכתן. ",
+                "<b>אף בתגלחת הטהרה יפר </b>דגלוח באשה ניוול הוא כו' שהרי שער באשה ערוה. אע\"פ שהוא אחד מעשר קללות שנתקללה חוה. וצ\"ע מאי דעתיה דרבי בקרבנות. ",
+                "<b>ולענין </b>פאה נכרית. עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (סי\"ז) א\"ח (ע\"ה). ",
+                "<b>האיש מדיר </b>בנו עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש פ\"ק דשקלים. ",
+                "<b>ואין האשה מדרת בנה </b>עספ\"ז דמכלתין. ומ\"ש שילהי מכלתין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שור שחור שיצא ראשון. </b>כתב רמ\"ז יש מקשים דילמא ה\"ק השור השחור שיצא ראשון לשחורים ולא נאמר שטעה. ע\"כ. ואינה קושיא דהא קיי\"ל סתם נדרים להחמיר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמתו </b>הוא שם מין מקנה. בקר וצאן. בהמה יקרא. ככתוב ובהמה רבה וגם אפילו חיה בכלל בהמה וכן הוא דרך התנא. כמ\"ש גם בפרק דלעיל מ\"ד. והפרישה את בהמתה וכן כולם. ולא אמר בהמותיה. ",
+                "<b>ואם לאחר שנגנבו כו' </b>ויתירנו החכם עמ\"ב פ\"ג דנדרים. ושם ספ\"ט. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא מי שלא נתקיימו דבריו </b>ע\"פ הר\"מ שכל שלא נתקיימו דבריו להנצל מן הנזירות. חל עליו. וזהו מפני שהדברים שיצילוהו מן הנזירות דברים שבלב הם. ואין במשמע דברים סתם. אלא אותן שבפיו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שכולכם </b>עתי\"ט עד ובאמת שלא מצאנו מספר ששה מתרבה. ר\"ל שיבוא עם הכינוי. ואין זה נקרא מתרבה. ואיך יתרבה יותר. וכבר יש בו ענין הריבוי בנפרד. ",
+                "<b>אך </b>אם יתכנה. אם לא. הי\"ל לומר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הזגין כו'. </b>נראה דפלוגתא אדראב\"ע דסליק מנה. קאי. דס\"ל לרי\"ה אליבי' אינו חייב עד שיאכל שני חרצנים. היינו שתי קלפות של גרגרי ענבים. עם כל הזגין שהיו טמונין בהן. והיינו דכתיב חרצנים. תרי משמע. דמיעוט רבים שנים. וזג לשון יחיד. אע\"ג דבודאי הגרעינים מרובים יותר מחרצנים. אלא לאורויי דכולהו גרעינין דידהו. כחד חשיבי. ",
+                "<b>ולר\"י </b>אליבא דר\"א. חייב משיאכל שני גרעינין וקלפה אחת. היינו דנפקא מנה מפלוגתייהו לדינא. ולא לפרושי קרא לחוד קאתי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תגלחת </b>הטומאה אקרא קאי. דנסיב נמי דטומאה ברישא. איידי דסליק מנה. ותו משום דנפישי מילי דתגלחת טהרה. נטר לה עד לבסוף. "
+            ],
+            [
+                "<b>היה מביא. </b>עתי\"ט עד ובגלוח על השלמים כר\"י (כצ\"ל) כו' אבל קשה קצת לשון דר\"א ע\"כ. וי\"ל דר\"א בא ליישב. דלא תקשה מנ\"ל דחטאת קדמה בנזיר. משום דחשיבא. וללמד שיגלח עליה. שמא לא הקדימה הכתוב אלא לעכב הגלוח. והבהמה האחרונה היא החשובה. כמ\"ש במ\"א אחרון חביב. לכן גם כאן עליה הוא מגלח מטעם זה. לפיכך אמר תדע. מדקדמה בכל מקום. אע\"ג דליכא טעמא לעכובא. אלא ודאי הטעם הפשוט הוא. שהקודם בזמן. קודם במעלה. אי נמי אי לאו דקודמת בכ\"מ. היל\"ל דשקולים הם. כמ\"ש כמה פעמים במקום שפעם הכתוב מקדים את זה. ופעם אחר מקדים חברו. לומר ששקולים הם. לכך הוצרך להודיעך שבכאן אינו כן. אלא חטאת בכ\"מ. על כרחך חשיבא. "
+            ],
+            [
+                "<b>הראויה </b>דכבש ואיל. אינם ראוים לחטאת. ",
+                "<b>לא היה משלח תחת הדוד </b>דכתיב ולקח כו' מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה. עמ\"ש פ\"ב דמדות. "
+            ],
+            [
+                "<b>נוטל </b>זרוע מלבד חזה ושוק שיש לו מן השלמים. וכולן בכלל התנופה. ",
+                "<b>כיון </b>עתי\"ט במ\"ש ואפשר דהא דאמרינן אין הלכה כסתם כו' עמ\"ש בס\"ד מ\"א פ\"ד דברכות בלח\"ש (ד\"ט ע\"ד). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היו </b>מהלכין בדרך. לאו דוקא בכ\"ג פליגי וקתני כ\"ג להודיעך כחו דר\"א. איידי דנסב רישא כ\"ג. לאשמועינן דכ\"ג נמי מיטמא למת מצוה אליבא דכ\"ע. ",
+                "<b>יטמא נזיר. </b>כתב תי\"ט ושאלני בני שהרי אפשר שיהיה נזיר מעולם. כשהדירו אביו ושמשון יוכיח. והשבתיו דסברא פשוטה היא שאין האב מדיר בנו כל עוד שאין הבן יודע להזהר בדיני הנזירות כו'. ע\"כ צריכין לומר דהא דתנן שמדיר את בנו בנזיר היינו משהגיע לחינוך ע\"כ. והנה האריך מאד באומדנות וסברות בעלמא. ודעדיפא הו\"ל למימר. דמדתנן שיכול הבן למחות. ש\"מ דאינו מדירו עד שיהא בן דעת שיוכל למחות אם לא יתרצה. כיון שצריכין לדעתו. א\"כ אין חבין לו שלא מדעתו (ואפילו לכשת\"ל דאפ\"ה מדירו כשהוא קטן ונוהג בו נזירות עד שיגדל וימחה. וכי ההיא דקיי\"ל גבי גר קטן מטבילין אותו ע\"ד ב\"ד. ואם הגדילו יכולין למחות. מיהא לא חשיב כה\"ג נזיר מעולם שהרי תלוי ועומד הוא. והתם נמי מדרבנן הוא דמטבילין אותו. הא ודאי לא דמי לכהן דקדושתו ודאית מבטן ומן התורה) זו ראיה מוכרחת. וכך הם דברי רמב\"ם בחבור. הרי שאמר האב בפני בנו. הרי אתה נזיר ושמע ולא מיחה כו' הא בהדיא דבעינן בר שמיעה וקבלה. והרי מכאן ראיה מפורשת כבתי\"ט. גברא דמריה סייעיה. ואמר מילתא דילמא כסומא בארובה. ומתאמרא משמא דג\"ר כוותיה. עם היות שמפני הקושיא אין אנו מוכרחים לכך. דפשיטא לא דמיא קדושת נזיר לקדושת כהן. שאינה צריכה קדושת פה. וכמ\"ש גם רמ\"ז. איברא מ\"ש דקדושתו מרחם וליתא בשאלה לאו מילתא היא. דבודאי פליגי אפילו בשמשון גופיה (ודדמי ליה) דנזיר מבטן הוה וליתיה בשאלה. אלא מחוורתא משום דאתיא ממילא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומזה בג' ובז'. </b>הביא בתי\"ט מחלוקתו של הסובר דהמיטמא בכלי מתכות שנגעו במת. צריך הזיה. ור\"ח כהן השיב לו איזה בית אשר תבנו לי דכל שהנזיר מגלח עליו הכהן מוזהר עליו. ומסיק דקושית הרח\"ך במקומה עומדת. ואנכי לא ידעתי כל כך חוזק בקושית הר\"ח שאינה אלא צחות בעלמא. שאין אחריות ביתו ודירתו עלינו. כאותה ששנינו בזבים. ואולי באמת היה להם לכהנים עכשיו לשכון באהלים כימי קדם בני רכב. גם אין רחוק לבנות בית בלי מסמרות ברזל. רק ביתדות של עץ בלבד. ",
+                "<b>ואמנם </b>אחר עיון שני נראה לי קושית רח\"כ טעות בעיקר דין טומאת אוהל. שהרי אין טומאת אהלים במחובר לקרקע. כמו ששנינו בפירוש שאינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. ובאוהל המטלטל כמשכן דווקא. וכ\"מ בהל' ט\"מ. להר\"מ פ\"ה בפירוש דבבנין אין שייך טומאת אוהלים הלכך קושית הרח\"ך מעיקרא שבוש. ופלא שגם הרמב\"ן (בפירושו לתורה פ' חוקת) לא הרגיש וכתב כדברי רח\"כ דקפחינהו לכמה סבי בטעותא. והוא ז\"ל בעצמו כתב שם שאין הבית המחובר מקבל טומאה. א\"כ הרי שנינו כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. "
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר אליעזר משום ר\"י. </b>ר\"א ור\"י דהכא מסתמא הם בלי ספק הידועים בשמם בכולהו ש\"ס. ויש כאן חדוש כפול. האחד שר\"א חברו של ר\"י וגדול ממנו אמר שמועה משם ר\"י בר פלוגתיה. ויותר נפלא מזה מה שנמצא כאן בגמרא אהך מתני'. שר\"א ראה ר\"מ שהיו יושבים לפני תלמידים הדנין בהלכה. וזה דבר מתמיה מאד. כי דבר ידוע הוא מר\"מ הנזכר בכמה מקומות במשנה. שהוא תלמידו של ר\"ע. ור\"ע תלמיד ר\"א. על כן אני אומר שר\"מ הנזכר כאן בתלמוד אינו סתם ר\"מ הידוע. אלא אחר הקודם אליו. והיה בזמנם של ר\"א ור\"י. ואולי הוא ר' מיאשא הנזכר בפ\"ב דפאה שהיה ג\"כ בדור אחד עם ר\"א ור\"י. כדמוכח התם מנחום הלבלר שקבל ממנו. והוא היה בסוף ב\"ש ועם ר\"ג הזקן. ומצאנו אלו השמות ר' מיאשא ור' מאיר נרדפים. שגם ר\"מ האחרון כך היה נקרא בשני השמות כנודע מגמרא דערובין ומיהו גם בפ\"ב דסוטה (דט\"ו) איתא דר\"ג שמעיה לר' מאיר דקאמר. ומשמע דהוא ר\"מ סתם. האמור בכל מקום. ואולי לאו דווקא דשמעיה לר\"מ גופיה. אלא שכך היו אומרים גם לפני ר\"ג, ויש לי כיוצא בזו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שא\"ל אחד. </b>שנים פשיטא דמהימני. אלא רבותא קמ\"ל באחד. אמנם בשנים אומרים נטמא. והוא מכחישם. אתאן לפלוגתא דר\"מ ורבנן רפ\"ג דכריתות. ",
+                "<b>מת אחד </b>כו' מביא קרבן טומאה. פירש\"י דעולת העוף לא צריך לאתויי. כדפי' רע\"ב להלן אליבא דב\"ז. איברא התם ניחא. דאתי ב\"ז כרבנן דלית להו תנאי באשם. אלא מיהו בהך בבא אליבא דר\"י (דקאי ביה רש\"י) מנלן בפשיטות כולי האי. האיהו דס\"ל כר\"ש דמייתא אשם בתנאי. כדאיתא שלהי נגעים א\"כ הכא נמי לא שנא. לייתיה ולתני אע\"ג דלא מעכב. מ\"מ מצוה היא. אמאי לא יצטרך להביאו ולהתנות עליו וכמ\"ש תוס' בעולת העוף שמביאה אע\"פ שאינה מעכבת. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומוחלט </b>בספק. לא ידענא פירושא. היכי דמי מוחלט בספק הלא אינו טמא אלא ע\"פ כהן. ואי בדאמר כהן מסופקני אי אחליטנו אי לא. לא מסתבר דבהכי להוי טמא מספק. דכל כמה דלא מטמא ליה כהן טהור הוא. וגם אוקי אחזקיה וטהר גברא. דכל ספק נגעים טהור. והא דתנן ספ\"ד דנגעים ספק טמא בר מההיא ע\"ש. והיינו נמי פירושא. דמטמא ליה כהן בהדיא אליבא דת\"ק כודאי. ולא בתורת ספק. אי הלכתא הכי. ולקב\"ה התם נמי טהור הוא ברם לפום מאי דכתיבנא בשי\"ע (סקל\"ח) ניחא ודוק. ומסייעא לן הך מתניתין. ",
+                "<b>ועולת </b>בהמה. עתי\"ט בשם תו'. כדי לגלח על אחד מן הדמים כו'. לא נהלם לי דבר זה. דהא מייתי קרבן טהרה בסוף שלשים כדתנן. והרי הוא מביא שלש בהמות ועליהן הוא מגלח. ועד שיספור שלשים ויביא קרבנו לא מגלח. ועל חטאת העוף הוא מונה (כמ\"ש רע\"ב) אי הכי למאי צריך לעולת בהמה שתי פעמים. לא ידענא לה פתר וחזרתי על כל צדדים. ולא מצאתי טעם לדברי ב\"ז אלא משום דחביבא מצוה בשעתה. והרי במאי עסקינן בדאמר העד שאחד מהם נטמא ביום שלשים. שסותר את הכל. ואינו יכול להביא קרבן טהרה עד שיחזור וימנה שלשים. וזה מחמת הספק שמא אינו הוא הטמא. וחייב עכשיו בקרבן טהרה דהאידנא זימנא הוא (שהויי מצוה לא משהינן. ואין מחמיצין את המצות) להכי מייתי מאי דאפשר ליה מקרבן טהרה נמי. היינו עולת בהמה דלא סגי בבציר מהכי לבר מקרבן טומאה. דהוא חטאת העוף לפחות כדי שימנה עליו. ומסתברא דה\"ה לעולת העוף כדתו' (ואשם נמי לדברי האומר שבא בתנאי) ולא נקט חטאת אלא לרבותא. אע\"ג דליתיה בתנאי לכ\"ע. קמ\"ל דאתי בספק נמי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שהוא כופה את עבדו. </b>כתב הרע\"ב ובשאר נדרים שיש בהם עינוי נפש כו' אין הרב צריך לכופו כו'. אבל נדרים שאין בהם עינוי נפש כו' חייב העבד לקיימם. ע\"כ. הא מילתא צריכא רבה. ועיינתי בפירוש הר\"מ דלא מפליג וז\"ל. והעיקר אצלינו בעבדים לנזירות כופתו (נ\"ל שצ\"ל כופהו) לנדרים אינו יכול לכפותו. ותמוה דהא בהדיא מסיק תלמודא א\"צ לכפותו לא לנדרים ולא לשבועה. שמא כוונתו על נדרים שאין בהם עינו נפש. ועדיין צ\"ע מנין לנו לחלק. ומש\"ע לשבועה א\"צ לכפותו. נראה מכוונתו. שאין בה חילוק בין עינוי נפש לזולתו. וכמ\"ש רע\"ב ועתי\"ט. ובחבור לא זכר מזה. ",
+                "<b>ואם </b>יכול האדון לכוף עבדו העברי ופועל שכיר עמ\"ש בס\"ד במו\"ק א\"ח סימן תקע\"א. ",
+                "<b>מפר נדרי אשתו. </b>שאם נתרצה בנדרה אחר שהפר לה ורוצה שתקיימנו אינה חייבת לקיימו. מכאן שאין האיש יכול לאסור איסר על אשתו שלא מדעתה. ",
+                "<b>הפר עולמית. </b>בדברים שיש בהם ענוי נפש. ומשום דבנזירות איירי סתם לה תנא. "
+            ],
+            [
+                "<b>שרגלים לדבר. </b>טעם ועקר כו' דלא גמירי הילכתא לטומאת התהום. אלא כשהיה הנזיר בחזקת טהור. כ\"פ התו'. והקשה תי\"ט מה הוסיף התנא באמרו שרגלים לדבר אם הרגלים הללו אינן אלא החזקות שכבר הזכיר. ואין כאן קושיא כלל. כי הלא צריך טעם. מנין לנו לילך אחר החזקה בדברים עלולים לקבל השינוי בקלות. ולזה אמר שרגלים לדבר. שהחזקה היא רגלי הדבר המעמידים אותו כמו שהאדם עומד על רגליו ובלתם אין לו תקומה. כן הוא החזקה לכל דבר שעל חזקתו הוא עומד. וזולתה הוא נופל ואין לו קיום. גם הר\"מ ז\"ל לכך נתכוין. וזהו שאמר שהענין יצא לאין תכלית. אם ילך אחר האפשרות. ולא תהיה לו עמידה ולא רגלים שינוח עליהם. זה פשוט. והבנת תי\"ט שרצה לתת טעם למה שלא נזכר בדברי התנא. והעיקר חסר. אין בזה טעם. והוא הפך המשמעות. "
+            ],
+            [
+                "<b>תבוסתו. </b>י\"ל שהוא על דרך החלוף באותיות המוצא כמו הפקר הבקר. ולדעתי נמצא גם בפסוק (ד\"ה ב' כב) ומאלהים היתה תבוסת אחזיה וגו'. שהוא כמו תפוסתו. וא\"צ לדוחק המפרשים. ",
+                "<b>עשרים אמה. </b>עתי\"ט סד\"ה בודק. שחשב וטעה וכצ\"ל וקו הרוחב ד'. יהיה רביעו דפ\"ד. שש עשרה. צרפם יהיו חמשים ושתים. "
+            ],
+            [
+                "<b>ספקו וש\"ז. </b>עתי\"ט שנזדקר טעות בלשונו. ונ\"ל ועד שלא נזקק לטומאה. הקרי מטהר את הזיבה. ובד\"ה שרגלים. אבל קאמר. צ\"ל אבל קשה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אף </b>מורה האמורה בשמואל נזיר. וא\"ת והא חנה היא דאמרה הכי. ותנן לעיל פ\"ד מ\"ו אין האשה מדרת את בנה. ואין לומר הא דאין האם מדירתו היינו כשהאב מוחה אין בהדרתה כלום. משא\"כ בחנה שאלקנה הסכים על ידה. דאי הכי. מאי בין איש לאשה בדבר זה. האיש נמי שהדיר את בנו. ומיחו אפילו קרוביו לא חל הנדר על הבן. וי\"ל דכי תנן אין האשה מדרת בנה. לומר שאין חל על פיה עד שיסכים הבן. ושמואל אין הכי נמי לא היה נזיר מבטן כשמשון. והיינו דאמרינן פ\"ק מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון. דשאני שמשון דנדרו חל מן הבטן על פי הדבור. אבל שמואל נזיר עולם היה ע\"פ נדר עצמו שקבל עליו הנזירות כפי שיעדה אמו על עצמו. כל ימי חייו. וזה מוכרח ונכון הדבר. ומיושב ג\"כ מה שיקשה שהרי עדיין לא בא לעולם. ועמ\"ש בס\"ד בפ\"ק. ",
+                "<b>הנה </b>לפני זמן מה הגיעני מכתב מבני הרב המאה\"ג כמו' משלם זלמן נר\"ו יאיר. שחשב להוכיח סתירת דרמב\"ם מדכתיב וישסף שמואל את אגג. ופירש\"י לארבעה. ושנינו נזיר עולם אינו מטמא למתים. ואמינא ליה אע\"ג דלכאורה שפיר קאמרת. אברא לאו מלתא היא. דאין הכרח לומר שבקעו שמואל בחרבו. אלא שעשה בו כמעשה בר הדיא דפרק הרואה. והיינו נמי דאיתא במדרש שהעמיד ד' קונדיסין ומתחו עליהם (וכעין ששנינו במוכה שחין ע\"פ שהולך אצל הרופא כו' ותוחבו בסירה והוא נמשך ממנו והלה והרופא עושים פסחם) ולאידך מ\"ד היה מחתך מבשרו כזיתים ומאכיל לנעמיות נמי בכה\"ג שלא עשאו חלל חרב בחתוכו (וכי הא דתנן התם אפילו ראוהו מגויד וחיה אוכלת בו אין מעידין עליו עד שתצא נפשו. חי הוא חשוב לכל דבריו) אלא מחמת יסורין מת. אחר שמשך ידיו ממנו ולא מת תחת ידו. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה נזיר",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nedarim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,265 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Nedarim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה נדרים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בפתיחה דתי\"ט </b>אבל האומר נדר שלא אוכל. אינו כלום. לא קיי\"ל הכי. אלא יד הוי ולדברי הטור גם הר\"מ עצמו סובר כך. ",
+                "<b>מנודה </b>מרוחק כנדה. ",
+                "<b>וכנדבותם </b>עתי\"ט וז\"ל הרמב\"ם כו' האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך כו' ה\"ז רשע. היינו בדבר הרשות. אבל לדבר מצוה ודאי שרי. ומצוה לזרוזי נפשיה כדנעיל ולא שלא נזירות משאר נדרים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לחולין </b>הלמ\"ד נקודה פתח לרע\"ב. ",
+                "<b>ואי </b>לאו דמסתפינא אמינא. שזה בא משבוש קריאת הספרדים. שאינם מבדילים בין הברת קמץ. להברת פתח. אכן לפי דרך הדקדוק. אין ענין לנקודת פת\"ח הלמ\"ד. להורות על מלת לא. אלא באומר לחולין בקמ\"ץ הלמ\"ד המשמשת איירי תנא דידן. כי אז ודאי יש בכחה מלת לא קמוצה. שהוראתה בארמית (שהיא שפת יושבי א\"י בזמן התנאים. כמו שיש עדים נאמנים על זה במשנתנו ביחוד ובכ\"מ) בהיותם קרובים בהברה. אבל האומר הלמ\"ד בפת\"ח. ודאי אינו נאסר לבקיאי הלשון. אלא לנלעג המדבר בלעגי שפה. ",
+                "<b>כהיכל </b>לרע\"ב כקרבנות שבהיכל. ר\"ל פר ושעיר דיה\"כ. ופרים ושעירים הנשרפים. שדמן טעון הזיה על הפרכת ומזבח הזהב. ",
+                "<b>כירושלם </b>כקרבנות שבירושלם. הם שלמים בכור ומעשר ופסח. שנאכלים בכל העיר. "
+            ],
+            [
+                "<b>האומר קרבן עולה </b>כו' כרע\"ב כל הני קרבנות חובה הם. ופריש תי\"ט דעולה ומנחה משכחת להו בתמידין ומוספין כו'. לא ידענא מאי דוחקיה. אטו בקרבן מי ליתינהו. ",
+                "<b>חטאות </b>לאו דווקא. אלא ה\"ה לאשם. כדתניא בגמרא (די\"ג) בגמרא קודם משנה זו. וצ\"ע מ\"ט שביק ליה תנא דידן. וטפי הו\"ל למתנייה. ולייתי לחטאת במכ\"ש. דהא חטאת שייך טפי בנדר. מאשם. דלא משכחת ליה בא ע\"י נדר לגמרי. אלא אליבא דבבא בב\"ט. משא\"כ בחטאת דמצי לחיוביה ע\"י נדר נזיר. וכמ\"ש הר\"מ רפ\"ב. אבל אשם נזיר אינו בא אלא בנטמא. ועמ\"ש במו\"ק א\"ח (ס\"א) בס\"ד. ולקמן רפ\"ב. ",
+                "<b>ר\"י מתיר </b>עתי\"ט. משמע דאי דאמרינן לאו חי מרגיש כו'. וכן מצינו בדברי חז\"ל שבירת כלים זוהי מיתתן (פ\"ה דב\"ק) וכן חי הנזכר בכוס של ברכה. י\"א בכלי. וי\"א ביין. כמ\"ש יין חי. וכן פירות חיין. ",
+                "<b>קונם פי </b>והפה דבר שיש בו ממש. והוא הדין לעיני בשינה. כדאיתא בהדיא. וא\"כ ה\"ה לעיני בראיה וחוטמי בריח ואזני בשמיעה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכתרומתו </b>אבל בתרומה סתם. פליגי בה. לקמן מ\"ד. ",
+                "<b>שאיני משמשך </b>כהר\"ן. וא\"ת והא מצות לאו ליהנות נתנו. וי\"ל. מ\"מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים המצוה. הנאה מיקריא. ע\"כ. ",
+                "<b>דכוותה </b>קיי\"ל במתעסק בעריות ובחלבים. חייב שכן נהנה. וקרמ\"ז כתב. דאפשר לו שלא ליהנות. ולא לכוין להנאה. דומיא דכפאו שד (הו\"ל לאתויי דעדיפא. מר\"י דבעל ה' בעילות ביבמה דרך סדין. שלא ליהנות מגופה כלל). ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי הלנו אם לצרינו. דאם איתא דיש ציור לשמש בלי הנאה כל שכן שתתחזק הקושיא. במה אסר עצמו. ואין קונם אלא משום הנא�� בעולם. וק\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ופירושן להקל </b>עתי\"ט בשם הרא\"ש ב",
+                "פסקיו שדחה פירוש עצמו. משום דק\"ל פשיטא ומאי קולא כו' ככל היוצא מפיו יעשה. ע\"כ. אין בזה מה שיקשה עלינו. כי הכ' לא בא אלא לחייבו לקיים אסורו. לא התרו. היכא דפירושו להקל. לא מהמנינן ליה. לסתור הנראה מכוונתו להפך. שהרי להתר לא היה צריך לדור ולומר כלום. א\"כ רבותא היא שהולכין אחר פירושו להקל. ",
+                "<b>אם של ע\"א </b>ע\"ל התו'. דאין רגילות לקרות בשר מליח של חולין. וזה היה בימיהם משום דבישרא מליחא לא מעלי. מיהו האידנא דרגילי ביה טובא. ודאי הולכין אחר פירושן. אם אמר שנתכוין לכך נאמן. משא\"כ בימיהם. אפילו אמר. לא מהימן. לפרש כוונתו מה שאינו נקרא כך כלל. ",
+                "<b>אם כמעשר בהמה אסור </b>דהוי דבר הנדור. ואין מ\"ב אוסר הדיר. לאפוקי תרומה אע\"ג דבעיא נמי קריאת שם. מקמי הכי נמי אסורה. כמש\"ל מ\"א. בתי\"ט בשם הרא\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומלמדין אותו </b>ז\"ל תי\"ט. לפי שבכאן הרי הוא כעושה חוכא וטלולא מנדרים ע\"כ. ולי נראה משום דגורם מכשול לאחרים. שילמדו ממנו להקל ראש בנדרים גמורים. שהרי הם סבורים שלנדר גמור נתכוין. ואינן יודעין מדברים שבלבו. לאפוקי בהרי את עלי כאימא. דלא נפיק מנה חורבא לאחריני. דרובא דעלמא ידעי דלאו נדר הוא. ועפ\"ז מדוקדק מאד לשון המשנה. כדי שלא ינהגו כו'. דמאי כדי. הכי הול\"ל ומלמדין אותן שלא ינהגו. אי בדידהו דנודרים משתעי. והשתא אתי שפיר. והכי קאמר כדי שלא ינהגו בני אדם הרואין ושומעין קלות כו'. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעה נדרים </b>ההיא דספ\"ב. לא התירו חכמים. אלא הוא יכול להפר את נדרו שלא ע\"פ חכם. וסיפא דההיא. נמי לא מהתרת חכם נגעו בה. אלא מחמת כוונת הנודר. אע\"ג דהכא נמי משום דאזלינן בתר כוונתו. שרו ליה רבנן. מ\"מ לא פסיקא כולי האי. דלזימנין מתכוין להעמיד. ואסור. ולכן ג\"כ אסור לדור בהם לכתחלה (א\"ל בהורגין) והיינו דקתני התירו. ולא תני מותרין לגמרי. אלא בדיעבד. התירום חכמים. כשנתכוין לדור על דעתם. ",
+                "<b>אומר כל נדר כו'. </b>עתי\"ט שהשיג על ב\"ם ולבוש. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק ושי\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהן של תרומה </b>שאין אוכלין דבר האסור. אי נמי תרומה לא חשיבא להו. עכ\"ל רע\"ב. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מאי קאמר א\"נ. כי שני הדברים צריכין זה לזה. ועקרמ\"ז שר\"ל קושית תו'. ולא ידענא מאי קאמר אפשר דחיישי כו'. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עקרמ\"ז </b>דברים הרבה מרבים הבל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ליקח בפחות </b>כו' אם שומעין לו. כי היכי דלא ליתפס תנא בלישנא עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>ואני </b>אומר בד\"א. סד\"א אם צריך לו מאד למכור ולקנות. לוקח בפחות ומוכר ביותר אף בע\"כ של האחר. כיון דאנוס הוא שאי אפשר לו להתעסק עם בני אדם באופן אחר. הו\"א דשרי להינות בדבר מועט. משום כדי חייו. כיוצא בה מצינו בסעודת הקוה. שהתירו כדומה לזה. משום פ\"נ. סד\"א הכא נמי שרי קמ\"ל דלא שריא אלא מדעתו. ואפי' אין האחר מכיר באונאה. ואף שאין בה כדי אונאה. ",
+                "<b>ואסור במולי </b>פשוט שאסור גם בנקבות. ",
+                "<b>אסור בערלי ישראל </b>והוא הדין לנקיבות דנשי כמאן דמהילי דמיין. ",
+                "<b>שנכרתו עליה י\"ג כריתות </b>קמ\"ל שהעובר עליה. אינו עובר ברית אחת בלבד. וכי הא דתנן התם והא במאמר אחד יכול לה��ראות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מקום שמשכירין </b>מ\"ש תי\"ט משום דא\"ה ל\"מ אלא הנאה מגוף המאכל. לא דק. וכ\"כ רמ\"ז. "
+            ],
+            [
+                "<b>שוקל לו שקלו. ופורע לו חובו </b>ז\"ל הרע\"ב ואית דמוקמי לה בכל חוב שבעולם. שאינו אלא מונע את בעל חובו שלא יתבענו. ומניעת התביעה. אינה בכלל הנאה. ע\"כ. הוכרח בעל פירוש זה לפרש כך. משום דקשיא ליה שוקל את שקלו. דלפירושא קמא. לא אתי אפילו כחנן. דבשלמא פורע חובו. ניחא. דס\"ל אבד את מעותיו. וכיון דלא הוה מצי מלוה ללחצו לא אהני ליה מידי. אבל שוקל שקלו. הא קמשתרשי ליה. דהרי ממשכנין עליה. ",
+                "<b>וקשיא </b>לי אהדין פירושא. איך אפשר לומר דמניעת תביעה אינה הנאה. והרי השוקל שקלו של חברו ע\"י עצמו. שם נתרמה תרומה. מעל שליח, א\"כ ע\"כ צ\"ל דאית בה הנאה בשוה פרוטה (דבבציר מהכי ליכא מעילה) שאם לא שקל. היו ממשכנין אותו. ושמע מנה דמניעת תביעה על כרחך הנאה היא. ובודאי קמשתרשי ליה. וקשיין מתניתי אהדדי. אמאי במודר שוקל לו שקלו. ואין לומר. התם דמעל. משום דקיום מצוה במעות הקדש. כאילו קנה בו בהמה והוציא המעות לחולין. דיקא נמי מדתנן קרבה הבהמה מעל הא מקמי הכי. לא. א\"כ לא מעל במה שמנע ממנו תביעה. הא ליתא. דהא פירש שם הר\"מ ז\"ל דמשו\"ה לא מעל. דמצות לאו ליהנות ניתנו. ולא בעינן קרבה בהמה. אלא משום דמהקדש להקדש קאתי. ואינו מועל. אלא ע\"י מעשה. אבל הנאה מיהא ליתא רק במה שהציל עצמו מיד הגזברים. שלא ימשכנוהו. לכן נ\"ל. דמתניתין דהכא מיירי ששוקל בשבילו קודם שישבו במקדש. כי אז התחילו למשכן. לא קודם לכן. ונמצא שאין כאן הנאה עתה. אלא גורם הנאה לאחר זמן. ותו מאן יימר דבשעת חיובא לא הוה שקיל איהו גופיה. השתא מיהת מצוה קעביד. ותו לא. ",
+                "<b>וההיא </b>דשקלים אפילו תימא קודם שהתחילו למשכן איירי. אפ\"ה מעל לכשקרבה בהמה. שהרי לא תבעוהו. נמצא נהנה. ונכון הדבר מאד בעז\"ה. דוק. ",
+                "<b>שוב </b>מצאתי ת\"ל סברא זו בתו' פשד\"ג ד\"ה הא מני חנן. אלא דקשיא קצת. דאי הכי מאי פריך הא מני. ולא מצי לאוקמה אלא כחנן. הא אפילו אליבא דרבנן מצינן לאוקמה. ההיא דפורע חובו. וכגון דקביע ליה זימנא. או בסתם הלואה שלשים יום. ודפרעיה בגו זימנא. ואכתי לא מטי זמן הפרעון. דליכא אלא גרמא. דלאחר זמן מתהני ליה. וי\"ל כיון דודאי משתרשי ליה. אליבא דרבנן לא הוי גרמא. אלא הנאה ממש. משו\"ה לא קאמר התו' הכא. אלא אליבא דחנן ולדידיה בפורע שקלו. לא משתרשי ליה ודאי. אפילו אליבא דרבנן. דמצוה קעבד. ומצות לאו ליהנות ניתנו. כדאיתא התם. דלרבנן לק\"מ וליכא אלא הנאת מניעת התביעה. וכיון דליתא אלא לאחר זמן בספק. והשתא אינה אלא גרמא שפיר קאמינא. ",
+                "<b>ומחזיר לו אבדתו </b>בגמרא חד אמר לא שנו אלא בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה. דכי מהדר ליה מידי דנפשיה קמהדר ליה. אבל נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר. לא קמהדר ליה. דקמתהני ליה פריטא דר\"י ע\"כ. וצ\"ע היכי דמי. אי באבדה גמורה. שחייב להחזיר דבר תורה. וכדמשמע לישנא דתלמודא. כי קמהדר ליה מדעם דנפשיה מהדר ליה. וכדמוכח נמי מפרוטה דר\"י. אי הכי. מי מצי לעכובי אבדתו לעבור על דברי תורה. ותו א\"כ פשיטא דמתהני מניה טובא. ואי בדלא מחייב לאהדורי. כגון המציל מזוטו של ים. כה\"ג רחמנא שרייה מאי פריטא דר\"י איכא. מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. ",
+                "<b>ותו </b>קשיא רישא. דל\"ש אלא שנכסי מחזיר אסורין כו'. דהא ודאי מהני ליה. ולא מדעם דנפשיה קמהדר. וי\"ל אב\"א באבדה שחייב בה ד\"ת. ודקאמר בנכסי בעל אבדה. אסורין. לא קמהדר. היינו איהו גופיה לא מהדר. ולא מצי לקיומי מצוה בגופיה. אלא אי איכא אחריני קרי להו ואינהו מהדרי ליה. ואי ליכא אחרינא. ודאי לא מצי שביק לאבדה. וכי טרח בה נמי לא מעכב לה גביה. אלא מהדר לה ע\"י אחרים. או קורא לבעל אבדה שיטלנה. ונ\"ל אם לא מצא מי שישיבנה אלא הוא. שמין שכרו מה שמרויח בפרוטה דר\"י ואותה הנאה תפול להקדש. דרחמנא חייביה לקיומי מצוה. ואי נמי אי בשל תורה איירי מתניתין. אין הכי נמי דבכל גוונא מהדר אליבא דכ\"ע. וליכא טצדקי למפטריה מחיובא דרמא רחמנא עליה. אלא הכי במאי עסקינן. באבדה דזכי ליה רחמנא בגווה. ואפ\"ה מצוה לאהדורה. לפנים משורת הדין. לא יהא אלא צדקה וג\"ח. נמי מיפטר מפריטא דר\"י בשעתא דעסיק בה. ",
+                "<b>ודאוקימנא </b>למתני' בשנכסי מחזיר אסורין כו'. דמהדר ליה מדי דנפשיה תוקמה בשהדירו מנכסיו. ולא אסר הנאתו עליו. וטרח בהשבת האבדה. על מנת שלא לזכות בה לעצמו. אלא לבעל אבדה. ודוק. כך נראה נכון. "
+            ],
+            [
+                "<b>לדעתו </b>עתי\"ט. וכתב רמ\"ז. ז\"ל. לפ\"ד טעמו דכל הרוצה. כו'. הוא דבר העתיד כו'. אבל כל השומע הוא בהווה. שבהכרח ישמעו. וא\"צ התעוררות רצון ע\"כ. ",
+                "<b>ואני </b>אומר. אין טעם ברצון. כי אם ישמע השומע. מכל מקום החדל יחדל. וגם באומר כל הזן. לא עם חרש הוא מדבר. ",
+                "<b>לא ילמדנו </b>מקרא כרע\"ב דלאו דאורייתא הוא עיין עלית הכתיבה. ",
+                "<b>זן את הטמאה </b>עתי\"ט בשם הר\"ן. דר\"א לא שרי בטמאה אלא מזונות יתרים. כיון דאינה עומדת אלא למלאכה. אין בעליה נהנין בפטומה. אדרבה מפנקה כו'. ע\"כ. ",
+                "<b>והיינו </b>בפרה סוס ופרד חמור וגמל וכיוצא בהם. איברא האיכא חזיר. דודאי נהנה מפטומו. ונראה דביה מודה ר\"א. שאפילו מזונות הצריכין לו אסור. כיון שאינו עומד אלא למכור. דלמלאכה לא חזי ליה. אלא משום דלא שכיח. דהא אסור לישראל לגדלו. וקאי ליה בארור. מניה ודאי לא קמיירי. אע\"ג דמשכחת ליה נמי בגר. והכלב נראה שבכלל בני מלאכה הוא. וגם שמזונותיו מועטין. להכי לא חשיבא פטומו הנאה. אדרבה גרועי גרעיה. כמ\"ש משח אודניה וחוטרא אבתריה אבל בחתול מסופקני. ועשי\"ע (סי\"ז) ומ\"ש תי\"ט ולפירש\"י לא איירי מתני' אפי' לת\"ק אלא למזונות יתרים. תמוה הוא. אע\"ג דנקט לשנא דפטומי פטומי מלי בעלמא הוא הכוונה ודאי על כל מזונותיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יושב </b>כו' דמצות בקור דינה בעמידה לר\"ן מהעתקת תי\"ט. ",
+                "<b>אשתמיטיה </b>הא דתניא המבקר כו' מתעטף ויושב לפניו. ולא כך הוא לשון הר\"ן. אלא די לה בעמידה. ושמא ט\"ס נזדקר כאן בתי\"ט. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מושכרין בעירן</b>‎ שהיו מושכרים. אבל השכירן לאחר מכן. לא כו'. דא\"א אפילו בשכירות שרי. ליתני השכירן עכ\"ל תי\"ט. ואיכא למימר משום סיפא נקטיה. משו\"ה אינו כל כך הכרח בעיני. אלא לעולם שכירות ביומיה ממכר הוא. ",
+                "<b>או שמכרו לאחר </b>כר\"ן ה\"ה אם נתנן כו' אלא להכי נקט מכרן לאשמועינן כו'. אבל אמר ביתך כו' ומכרו לו אסור ע\"כ. גם זה אינו מוכרח לדעתי. שי\"ל ג\"כ דקמ\"ל רבותא בסיפא דאפילו מכרו לאחר אסור. ולעולם אימא לך ברישא אפי' לדידיה שרי. והיינו בשאני נכנס. אבל בשאני לוקח. פשיטא לעולם אסור בין במכירה בין בנתינה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בדבר של עולי בבל </b>ע\"פ רע\"ב. לפ\"ז מכאן ראיה מפורשת. שדרי ח\"ל גם הם עולין לרגל ומסייעא למ\"ש בס\"ד בשי\"ע (קכ\"ז) יע\"ש. איברא פירושו אינו מוכרח. כי יש לפרש עולי בבל. על עולי הגולה מבבל לא\"י. שבנו בית שני בימי כורש. וזה נראה יותר. דאל\"כ מאי שנא עולי בבל דנקט, ",
+                "<b>ובטעם </b>הדבר ג\"כ אני אומרו בלשון אחר. מפני שהבור ההוא מוחזק לכל העולם. לא לבד לעולי רגלים. "
+            ],
+            [
+                "<b>הר </b>הבית והעזרות. עמ\"ש תי\"ט בשם הרא\"ש. דחומות ירושלם לא אתי משירי הלשכה. ",
+                "<b>וצ\"ל </b>דבאין משל אנשי ירושלם. דהוו להו בני העיר שותפין בגווה. ",
+                "<b>והספרים </b>עמ\"ש בס\"ד שילהי בכורים. ",
+                "<b>והכותב </b>חלקו. ה\"ק והכותב כו' כדי שיוכל להשתמש בדברים הללו. היאך דינו. מחלוקת ר\"י וחכמים. ומ\"ש רמ\"ז אין לו טעם ולא ריח. ",
+                "<b>וחכ\"א </b>כתב תוי\"ט חכמים היינו ת\"ק כו'. ואין לשונו מדוקדק. דאי קושיא היא ליתא לגמרי. איברא איפכא משמע לכאורה. דר\"י היינו ת\"ק. דמפליג בין נשים להדיוט. וחכמים לא מפלגי ואי בניחותא קאמר. מנליה הא. ואני אומר תרוויהו אליבא דת\"ק קאמרי. והכי הו\"ל לתי\"ט למימר ר\"י וחכמים לפרושי לדת\"ק קאתי. וז\"ל רמ\"ז נראה דר\"י וחכמים פליגי אליבא דת\"ק. דר\"י סבר כו' וחכ\"א דכתיבה דת\"ק אין לו זכיה. ע\"כ. ואם אין זכיה. למאי מהניא כתיבה. הלא לד\"ח זה וזה צריכין לזכות. אלא כך היה צריך לומר. כתיבה דת\"ק. היינו זכיה. וכותב שטר ראיה על הזכיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל מתנה שאינו </b>לפירוש הר\"ן צריך להיות העמדה בהפסקת טעם. במלת שאינה. ר\"ל כל מתנה שהיא כמו שאינה שהרי אם הקדישה. אינה מקודשת. איננה מתנה ועתי\"ט די\"ג תהא מקודשת. וי\"ג כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת כו' והכל אחד במכוון. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מותר בצלי </b>אע\"ג דבלשון תורה צלי בכלל בשול. ככתוב ובשלת ואכלת. ויבשלו את הפסח. בנדרים הלך אחר לשון ב\"א. ועיין בגמרא. ",
+                "<b>ובשלוק </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"י פ\"י דתרומות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כבוש שאינו טועם </b>עתי\"ט עד והר\"ן כתב עוד כו' אלא סיפא דקתני בכל הכבושין משום דקאמר איני טועם הוא וזה עיקר בעיני. ",
+                "<b>מן הצלי כו' ומותר במבושל </b>ער\"פ. "
+            ],
+            [
+                "<b>דג דגים </b>עתי\"ט עד והרמב\"ם כתב דע כי בלשוננו כשיתחבר שם האחד עם הרבים. הרי הוא מורה על הכלל. ועל הפלגה ברבוי. כגון הבל הבלים שיר השירים. ע\"כ. זה אינו נכנס באזני שתהא זו הכוונה בכאן. שא\"כ אני אומר שלא נאסר בשום דג המצוי אצלנו. כי לא נתכוין זה אלא על לויתן וכדומיו שהוא ודאי דג הדגים. ע\"פ דרך זה. אבל בשאר דגים. לא נאסר. כמו שאין הכוונה בשיר השירים. כי אם על השיר המופלג משאר השירים משובח וגדול מכולם. וק\"ל. ובאמת אם כך יאמר דג הדגים (בה\"א) שאיני טועם. לדעתי יוכל לפרש כוונתו כנזכר. שמשמעו כך הוא ודאי דג של הדגים. אמנם משנתינו דג דגים שנינו. שאין בלשון זה סמיכות ענין. אלא פורט הוא שני ענינים. דג גדול ודגים קטנים. "
+            ],
+            [
+                "<b>מן הקום מותר בחלב </b>דחלב אינו בכלל קום כצ\"ל לשון רש\"י. ובתי\"ט העתיקו בשבוש. ",
+                "<b>טפלים </b>עתי\"ט. וכתב רמ\"ז אין זו דעתי (שהטי\"ת מוחלפת בתי\"ו) כי למה יחליפו אות באות ע\"כ. ואני תמה עליו. וכי זה דבר חדש הוא אצלו. ועדיין לא ראה דוגמתו בלשון חז\"ל. טעות בטי\"ת. חלוף הת\"ו שבלשון מקרא וזולתו הרבה (אף שלפי דעתי יש להם ז\"ל בזה טעם נכון. לתת היכר לאיזה הבדל דק הנרגש בשתוף הענין המתדמה. גם בלשון מקרא לשון חטיפה בטי\"ת ובתי\"ו שוין). "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר בדבש תמרים. </b>שסתם דבש אינו אלא דבש דבורים בלשון בני אדם. אבל בלשון תורה אינו אלא דבש תמרים. ארץ זית שמן ודבש. אלא שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. "
+            ],
+            [
+                "<b>אספרגוס </b>המים ששלקו בהם הכרוב. והוא כמו כוס אספרגום דומיא פרק כ\"מ. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קונם מעשה ידיך עלי </b>אסור בכל הנאה. ",
+                "<b>קונם על פי </b>אינו אסור אלא בהנאת הפה. ",
+                "<b>אסור בחלופיהן ובגדוליהן </b>הא כדאיתא והא כדאיתא. ",
+                "<b>מותר לאכול ולהתכסות אחר הפסח </b>ולא אמרינן עד הפסח לא קאי כי אם על שאת עושה. עכ\"ל רא\"ש. ואע\"ג דאשכחן בקרא. כי כל אוכל מחמצת וגו' מיום הראשון עד יום השביעי. לשון תורה לחוד. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר ליכנס לתחומה </b>צ\"ע אם מותר בנהר המושך תוך תחומה. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק י\"ד (סרי\"ז) וא\"ע עקכ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>בחלופיהם ובגדוליהם </b>בטעימת חלופים וגדולים אסור אבל בשאר הנאתן ודאי לא נאסר. דלא קאסר עליה אלא הנאת מאכל. דהא לפי קאמר. להכי מ\"ש הרע\"ב בגדולי קונם אסורים כגדולי הקדש. לא לשוויינהו לגמרי. דהתם אסור בכל הנאה מהם. אלא בהא דמו. דגדולין נאסרין גם בכאן. ודווקא לאותו ענין שנדר. דהיינו להנאת הפה בלבד. זה פשוט בעיני. ורמ\"ז לא דק. ודוק. מיהו דוקא באומר קונם לפי. אבל בקונם עלי. ודאי נאסר בכל הנאת חלופים וגדולים נמי. כמו בעיקרן. ועמש\"ל במשנה הסמוכה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ור\"ה </b>ע\"ק רמ\"ז מכביר מילין. בלי תבלין. ",
+                "<b>חודש אחד </b>צ\"ע עמ\"ש בס\"ד במו\"ק לי\"ד סר\"ך. "
+            ],
+            [
+                "<b>עד לפני הפסח </b>בגמרא משמע דהגרסא עד פני בלא למ\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתעברה השנה </b>תנא בא\"י קאי. בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה. ומעברין על פי ב\"ד ונשיא. ובזה א\"צ לדוחק המפרשים. אלא בכל גוונא איירי. רק שקדם נדרו לעבור ב\"ד. דקמ\"ל רבותא. אע\"ג דהא ודאי לא ידע. ולא אסיק אדעתי' שתתעבר השנה. וכי קאמר השנה. עד תשלום שנה פשוטה נתכוין. לפי ענין השנה שהיה עומד בה בשעת הנדר. אפ\"ה נאסר בה עד שתצא כולה. ואין מונין לו יב\"ח מתחלת השנה. ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>אין מקום כלל למ\"ש המפרשים דבר חדש וזר. שאפילו נדר סתם. נאסר י\"ג חודש. כי מאין הרגלים. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. שכוונתם על רוב השנים. לכן לענ\"ד פשוט שאפילו עומד במעוברת. ונודר משנה סתם. מונה יב\"ח מיום ליום. ואם קדם נדרו לעבורה של שנה. בודאי נאסר עד שיכנסו כל כך ימים כחודש שנדר בו. אבל אם אח\"כ נדר. פשיטא שאין הכוונה אלא על סתם שנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינו אסור אלא עד ליל הצום. </b>עתי\"ט וקרמ\"ז כתב דאינו חייב לאכול בו בשר. ",
+                "<b>ואני </b>אומר לדברי ריה\"ג (דסתם לן תנא כותיה) חובה היא. שאל\"כ לא היו כופין את הטבח להפסידו. ולא גרעא ודאי ממצות ד' כוסות. שגם היא אינה אלא מדבריהם. ",
+                "<b>ממעשה </b>דחייט לא מוכח מידי. די\"ל שזה תוספות כבוד. יתר על בשר בהמה ועוף. "
+            ],
+            [
+                "<b>מסרבין </b>נראה שמעקר הלשון צ\"ל מסרהבין, וכן בסמוך מסרב. דילמא מסרהב גרסינן. שהוא לשון הפצרה. כמו בפ\"ק דחולין בעובדא דרפב\"י ורבי. ואולי הוא קצור בל��ון. גם עכ\"פ קרובים הם בענין. כי המסרהב ומפציר מסרב הוא גם כן. וממאן לקבל דברי המפציר ונותן לאל מלתו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>פותחין בנולד. </b>טעמא דר\"א עתי\"ט משמא דגמרא. ולכאורה משמע דאתיא כר\"מ דמתניתין לקמן בסמוך. וא\"כ על כרחך הגרסא ואין חכמים מודים עיקר. וצ\"ע בגמרא. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט בשם הב\"י. דלא חשבינן מיתה דאידך בחיי זה. שכיחא. צ\"ע דא\"כ בעוני נמי נימא הכי. ומאי עדיפותא דהא מהא בהך גוונא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראתה </b>פועל מדומה. שאול מן הפועל לנפעל כדרך לשון חכמים. שתוי חלוץ ארוס וכיוצא (ע\"ל מ\"ג פ\"י בתי\"ט) על שם הסבה שגרמה הפעולה. ואפשר ג\"כ שהוא פועל עומד. נגזר מן הראויות לתת לה. כלומר במה ראויה זו לכך. וראתה. כמו נראתה. על דרך לקתה. צמתה ידו. וזולתן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפר עד שלא תחשך. </b>ובדין הוא דלתני. אינו מפר אלא עד שתחשך כו'. כך צריך לתקן בלשון הר\"ן שהעתיקו בתי\"ט בטעות ולא תקנו. כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>פירות מדינה. </b>כתב הר\"ן ומסתברא דלר' יוסי נמי בנדרה מפירות מדינה. שהיא דרה בה. יפר. דלא גרעא מדינתה מחנוני המקיפו. ולדעתי אין בזה הכרח. כי אם אפשר לה להתפרנס ממדינה אחרת. ודאי מגרע גרעא. ואי איתא דלא גרעה היינו בדאי אפשר. אז ודאי הוה ליה ממש דומיא דחנוני המקיפו. ובכה\"ג לא מיירי בפירות מדינה. אלא ממדינה זו. וראיתי לרמ\"ז שכתב ר\"נ דגרעא טפי כו' ובהא ניחא דלא פליג בדידה בפירות (כצ\"ל) דמדינה זו. ע\"כ. כמדומה שלא הבין דברי הר\"ן. ולא ידע מר מאי מעלי ומאי גרע. לא יבקר בין טוב לרע. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המודר </b>עבתי\"ט חלופי גרסאות. ושניהן אינן מתיישבין על הלשון. וי\"ל שסתם מודר. הוא נודר ג\"כ. דאורח ארעא הוא. וכתוב כמים הפנים לפנים. עי\"ל דמודר הנאה משמע נמי שפיר. דחתנו הדיר עצמו מהנאתו. ומשו\"ה לא קתני המדיר. דהוה משמע דאיהו דאדריה לחתניה דווקא. הוי דינא הכי. אלא אע\"ג דחתנו הוא שאסר הנאת חמיו עליו. ונתן אצבע בין שניו אימא דלא שרי כה\"ג. קמ\"ל דלא שנא. עי\"ל ד\"א נכונה מאד. ותנא מילתא אגב אורחא קמ\"ל. דודאי זימנין משכחת דמדיר אסור נמי בנכסי מודר כגון דהוי אדם חשוב. דכי שקיל מניה מתנה נהנה ומהני. חשבינן ליה. כדקיי\"ל באשה דמתקדשת בההיא הנאה. נמצא הנאה זו שנאסרת כמו כן במודר הנאה. ומודר ומדיר שניהן אסורין זה בנכסי זה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והיא יתומה </b>תלתא והיא יתומה תנן. פירושן וכבר היא יתומה. ",
+                "<b>נערה בוגרת </b>ומת אביה. פירוש. נדרה כשהיא נערה. ובגרה אח\"כ מת. וכן בבא הסמוכה הכי מתפרשא. ר\"ל אח\"כ מת. ",
+                "<b>ושמת </b>אביה בגרה היינו בבא דרישא. אלא דהכא מיירי שנדרה כשהיא נערה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ותהא נטולה </b>עתי\"ט דאע\"ג דאסורה לעלמא. מגו דאתוסף אסור בנדרה על בעלה. חל נמי על האחרים (חשב ליישב ביה תמיהת התו') ואני אומר אין זה מגו טוב. דהא לבעלה משעבדא. ואינה יכולה לאסור עצמה עליו (אע\"ג דיכולה לאסור הנאתו עליה). ",
+                "<b>דעדיפא </b>הו\"ל למימר. מגו דאתוסף איסור לעלמא. לאחר מיתה וגירושין. חייל נמי האידנא. ומגו דחייל אכ\"ע. חייל נמי אבעל לאחר שיגרשנה. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,263 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Nedarim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Nedarim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בפתיחה דתי\"ט </b>אבל האומר נדר שלא אוכל. אינו כלום. לא קיי\"ל הכי. אלא יד הוי ולדברי הטור גם הר\"מ עצמו סובר כך. ",
+                "<b>מנודה </b>מרוחק כנדה. ",
+                "<b>וכנדבותם </b>עתי\"ט וז\"ל הרמב\"ם כו' האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך כו' ה\"ז רשע. היינו בדבר הרשות. אבל לדבר מצוה ודאי שרי. ומצוה לזרוזי נפשיה כדנעיל ולא שלא נזירות משאר נדרים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לחולין </b>הלמ\"ד נקודה פתח לרע\"ב. ",
+                "<b>ואי </b>לאו דמסתפינא אמינא. שזה בא משבוש קריאת הספרדים. שאינם מבדילים בין הברת קמץ. להברת פתח. אכן לפי דרך הדקדוק. אין ענין לנקודת פת\"ח הלמ\"ד. להורות על מלת לא. אלא באומר לחולין בקמ\"ץ הלמ\"ד המשמשת איירי תנא דידן. כי אז ודאי יש בכחה מלת לא קמוצה. שהוראתה בארמית (שהיא שפת יושבי א\"י בזמן התנאים. כמו שיש עדים נאמנים על זה במשנתנו ביחוד ובכ\"מ) בהיותם קרובים בהברה. אבל האומר הלמ\"ד בפת\"ח. ודאי אינו נאסר לבקיאי הלשון. אלא לנלעג המדבר בלעגי שפה. ",
+                "<b>כהיכל </b>לרע\"ב כקרבנות שבהיכל. ר\"ל פר ושעיר דיה\"כ. ופרים ושעירים הנשרפים. שדמן טעון הזיה על הפרכת ומזבח הזהב. ",
+                "<b>כירושלם </b>כקרבנות שבירושלם. הם שלמים בכור ומעשר ופסח. שנאכלים בכל העיר. "
+            ],
+            [
+                "<b>האומר קרבן עולה </b>כו' כרע\"ב כל הני קרבנות חובה הם. ופריש תי\"ט דעולה ומנחה משכחת להו בתמידין ומוספין כו'. לא ידענא מאי דוחקיה. אטו בקרבן מי ליתינהו. ",
+                "<b>חטאות </b>לאו דווקא. אלא ה\"ה לאשם. כדתניא בגמרא (די\"ג) בגמרא קודם משנה זו. וצ\"ע מ\"ט שביק ליה תנא דידן. וטפי הו\"ל למתנייה. ולייתי לחטאת במכ\"ש. דהא חטאת שייך טפי בנדר. מאשם. דלא משכחת ליה בא ע\"י נדר לגמרי. אלא אליבא דבבא בב\"ט. משא\"כ בחטאת דמצי לחיוביה ע\"י נדר נזיר. וכמ\"ש הר\"מ רפ\"ב. אבל אשם נזיר אינו בא אלא בנטמא. ועמ\"ש במו\"ק א\"ח (ס\"א) בס\"ד. ולקמן רפ\"ב. ",
+                "<b>ר\"י מתיר </b>עתי\"ט. משמע דאי דאמרינן לאו חי מרגיש כו'. וכן מצינו בדברי חז\"ל שבירת כלים זוהי מיתתן (פ\"ה דב\"ק) וכן חי הנזכר בכוס של ברכה. י\"א בכלי. וי\"א ביין. כמ\"ש יין חי. וכן פירות חיין. ",
+                "<b>קונם פי </b>והפה דבר שיש בו ממש. והוא הדין לעיני בשינה. כדאיתא בהדיא. וא\"כ ה\"ה לעיני בראיה וחוטמי בריח ואזני בשמיעה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכתרומתו </b>אבל בתרומה סתם. פליגי בה. לקמן מ\"ד. ",
+                "<b>שאיני משמשך </b>כהר\"ן. וא\"ת והא מצות לאו ליהנות נתנו. וי\"ל. מ\"מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים המצוה. הנאה מיקריא. ע\"כ. ",
+                "<b>דכוותה </b>קיי\"ל במתעסק בעריות ובחלבים. חייב שכן נהנה. וקרמ\"ז כתב. דאפשר לו שלא ליהנות. ולא לכוין להנאה. דומיא דכפאו שד (הו\"ל לאתויי דעדיפא. מר\"י דבעל ה' בעילות ביבמה דרך סדין. שלא ליהנות מגופה כלל). ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי הלנו אם לצרינו. דאם איתא דיש ציור לשמש בלי הנאה כל שכן שתתחזק הקושיא. במה אסר עצמו. ואין קונם אלא משום הנאה בעולם. וק\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ופירושן להקל </b>עתי\"ט בשם הרא\"ש ב",
+                "פסקיו שדחה פירוש עצמו. משום דק\"ל פשיטא ומאי קולא כו' ככל היוצא מפיו יעשה. ע\"כ. אין בזה מה שיקשה עלינו. כי הכ' לא בא אלא לחייבו לקיים ��סורו. לא התרו. היכא דפירושו להקל. לא מהמנינן ליה. לסתור הנראה מכוונתו להפך. שהרי להתר לא היה צריך לדור ולומר כלום. א\"כ רבותא היא שהולכין אחר פירושו להקל. ",
+                "<b>אם של ע\"א </b>ע\"ל התו'. דאין רגילות לקרות בשר מליח של חולין. וזה היה בימיהם משום דבישרא מליחא לא מעלי. מיהו האידנא דרגילי ביה טובא. ודאי הולכין אחר פירושן. אם אמר שנתכוין לכך נאמן. משא\"כ בימיהם. אפילו אמר. לא מהימן. לפרש כוונתו מה שאינו נקרא כך כלל. ",
+                "<b>אם כמעשר בהמה אסור </b>דהוי דבר הנדור. ואין מ\"ב אוסר הדיר. לאפוקי תרומה אע\"ג דבעיא נמי קריאת שם. מקמי הכי נמי אסורה. כמש\"ל מ\"א. בתי\"ט בשם הרא\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומלמדין אותו </b>ז\"ל תי\"ט. לפי שבכאן הרי הוא כעושה חוכא וטלולא מנדרים ע\"כ. ולי נראה משום דגורם מכשול לאחרים. שילמדו ממנו להקל ראש בנדרים גמורים. שהרי הם סבורים שלנדר גמור נתכוין. ואינן יודעין מדברים שבלבו. לאפוקי בהרי את עלי כאימא. דלא נפיק מנה חורבא לאחריני. דרובא דעלמא ידעי דלאו נדר הוא. ועפ\"ז מדוקדק מאד לשון המשנה. כדי שלא ינהגו כו'. דמאי כדי. הכי הול\"ל ומלמדין אותן שלא ינהגו. אי בדידהו דנודרים משתעי. והשתא אתי שפיר. והכי קאמר כדי שלא ינהגו בני אדם הרואין ושומעין קלות כו'. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעה נדרים </b>ההיא דספ\"ב. לא התירו חכמים. אלא הוא יכול להפר את נדרו שלא ע\"פ חכם. וסיפא דההיא. נמי לא מהתרת חכם נגעו בה. אלא מחמת כוונת הנודר. אע\"ג דהכא נמי משום דאזלינן בתר כוונתו. שרו ליה רבנן. מ\"מ לא פסיקא כולי האי. דלזימנין מתכוין להעמיד. ואסור. ולכן ג\"כ אסור לדור בהם לכתחלה (א\"ל בהורגין) והיינו דקתני התירו. ולא תני מותרין לגמרי. אלא בדיעבד. התירום חכמים. כשנתכוין לדור על דעתם. ",
+                "<b>אומר כל נדר כו'. </b>עתי\"ט שהשיג על ב\"ם ולבוש. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק ושי\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהן של תרומה </b>שאין אוכלין דבר האסור. אי נמי תרומה לא חשיבא להו. עכ\"ל רע\"ב. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מאי קאמר א\"נ. כי שני הדברים צריכין זה לזה. ועקרמ\"ז שר\"ל קושית תו'. ולא ידענא מאי קאמר אפשר דחיישי כו'. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עקרמ\"ז </b>דברים הרבה מרבים הבל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ליקח בפחות </b>כו' אם שומעין לו. כי היכי דלא ליתפס תנא בלישנא עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>ואני </b>אומר בד\"א. סד\"א אם צריך לו מאד למכור ולקנות. לוקח בפחות ומוכר ביותר אף בע\"כ של האחר. כיון דאנוס הוא שאי אפשר לו להתעסק עם בני אדם באופן אחר. הו\"א דשרי להינות בדבר מועט. משום כדי חייו. כיוצא בה מצינו בסעודת הקוה. שהתירו כדומה לזה. משום פ\"נ. סד\"א הכא נמי שרי קמ\"ל דלא שריא אלא מדעתו. ואפי' אין האחר מכיר באונאה. ואף שאין בה כדי אונאה. ",
+                "<b>ואסור במולי </b>פשוט שאסור גם בנקבות. ",
+                "<b>אסור בערלי ישראל </b>והוא הדין לנקיבות דנשי כמאן דמהילי דמיין. ",
+                "<b>שנכרתו עליה י\"ג כריתות </b>קמ\"ל שהעובר עליה. אינו עובר ברית אחת בלבד. וכי הא דתנן התם והא במאמר אחד יכול להבראות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מקום שמשכירין </b>מ\"ש תי\"ט משום דא\"ה ל\"מ אלא הנאה מגוף המאכל. לא דק. וכ\"כ רמ\"ז. "
+            ],
+            [
+                "<b>שוקל לו שקלו. ופורע לו חובו </b>ז\"ל הרע\"ב ואית דמוקמי לה בכל חוב שבעולם. שאינו אלא מ��נע את בעל חובו שלא יתבענו. ומניעת התביעה. אינה בכלל הנאה. ע\"כ. הוכרח בעל פירוש זה לפרש כך. משום דקשיא ליה שוקל את שקלו. דלפירושא קמא. לא אתי אפילו כחנן. דבשלמא פורע חובו. ניחא. דס\"ל אבד את מעותיו. וכיון דלא הוה מצי מלוה ללחצו לא אהני ליה מידי. אבל שוקל שקלו. הא קמשתרשי ליה. דהרי ממשכנין עליה. ",
+                "<b>וקשיא </b>לי אהדין פירושא. איך אפשר לומר דמניעת תביעה אינה הנאה. והרי השוקל שקלו של חברו ע\"י עצמו. שם נתרמה תרומה. מעל שליח, א\"כ ע\"כ צ\"ל דאית בה הנאה בשוה פרוטה (דבבציר מהכי ליכא מעילה) שאם לא שקל. היו ממשכנין אותו. ושמע מנה דמניעת תביעה על כרחך הנאה היא. ובודאי קמשתרשי ליה. וקשיין מתניתי אהדדי. אמאי במודר שוקל לו שקלו. ואין לומר. התם דמעל. משום דקיום מצוה במעות הקדש. כאילו קנה בו בהמה והוציא המעות לחולין. דיקא נמי מדתנן קרבה הבהמה מעל הא מקמי הכי. לא. א\"כ לא מעל במה שמנע ממנו תביעה. הא ליתא. דהא פירש שם הר\"מ ז\"ל דמשו\"ה לא מעל. דמצות לאו ליהנות ניתנו. ולא בעינן קרבה בהמה. אלא משום דמהקדש להקדש קאתי. ואינו מועל. אלא ע\"י מעשה. אבל הנאה מיהא ליתא רק במה שהציל עצמו מיד הגזברים. שלא ימשכנוהו. לכן נ\"ל. דמתניתין דהכא מיירי ששוקל בשבילו קודם שישבו במקדש. כי אז התחילו למשכן. לא קודם לכן. ונמצא שאין כאן הנאה עתה. אלא גורם הנאה לאחר זמן. ותו מאן יימר דבשעת חיובא לא הוה שקיל איהו גופיה. השתא מיהת מצוה קעביד. ותו לא. ",
+                "<b>וההיא </b>דשקלים אפילו תימא קודם שהתחילו למשכן איירי. אפ\"ה מעל לכשקרבה בהמה. שהרי לא תבעוהו. נמצא נהנה. ונכון הדבר מאד בעז\"ה. דוק. ",
+                "<b>שוב </b>מצאתי ת\"ל סברא זו בתו' פשד\"ג ד\"ה הא מני חנן. אלא דקשיא קצת. דאי הכי מאי פריך הא מני. ולא מצי לאוקמה אלא כחנן. הא אפילו אליבא דרבנן מצינן לאוקמה. ההיא דפורע חובו. וכגון דקביע ליה זימנא. או בסתם הלואה שלשים יום. ודפרעיה בגו זימנא. ואכתי לא מטי זמן הפרעון. דליכא אלא גרמא. דלאחר זמן מתהני ליה. וי\"ל כיון דודאי משתרשי ליה. אליבא דרבנן לא הוי גרמא. אלא הנאה ממש. משו\"ה לא קאמר התו' הכא. אלא אליבא דחנן ולדידיה בפורע שקלו. לא משתרשי ליה ודאי. אפילו אליבא דרבנן. דמצוה קעבד. ומצות לאו ליהנות ניתנו. כדאיתא התם. דלרבנן לק\"מ וליכא אלא הנאת מניעת התביעה. וכיון דליתא אלא לאחר זמן בספק. והשתא אינה אלא גרמא שפיר קאמינא. ",
+                "<b>ומחזיר לו אבדתו </b>בגמרא חד אמר לא שנו אלא בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה. דכי מהדר ליה מידי דנפשיה קמהדר ליה. אבל נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר. לא קמהדר ליה. דקמתהני ליה פריטא דר\"י ע\"כ. וצ\"ע היכי דמי. אי באבדה גמורה. שחייב להחזיר דבר תורה. וכדמשמע לישנא דתלמודא. כי קמהדר ליה מדעם דנפשיה מהדר ליה. וכדמוכח נמי מפרוטה דר\"י. אי הכי. מי מצי לעכובי אבדתו לעבור על דברי תורה. ותו א\"כ פשיטא דמתהני מניה טובא. ואי בדלא מחייב לאהדורי. כגון המציל מזוטו של ים. כה\"ג רחמנא שרייה מאי פריטא דר\"י איכא. מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. ",
+                "<b>ותו </b>קשיא רישא. דל\"ש אלא שנכסי מחזיר אסורין כו'. דהא ודאי מהני ליה. ולא מדעם דנפשיה קמהדר. וי\"ל אב\"א באבדה שחייב בה ד\"ת. ודקאמר בנכסי בעל אבדה. אסורין. לא קמהדר. היינו איהו גופיה לא מהדר. ולא מצי לקיומי מצוה בגופיה. אלא אי איכא אחריני קרי להו ואינהו מהדרי ליה. ואי ליכא אחרינא. ודאי לא מצי שביק לאבדה. וכי טרח בה נמי לא מעכב לה גביה. אלא מהדר לה ע\"י אחרים. או קורא לבעל אבדה שיטלנה. ונ\"ל אם לא מצא מי שישיבנה אלא הוא. שמין שכרו מה שמרויח בפרוטה דר\"י ואותה הנאה תפול להקדש. דרחמנא חייביה לקיומי מצוה. ואי נמי אי בשל תורה איירי מתניתין. אין הכי נמי דבכל גוונא מהדר אליבא דכ\"ע. וליכא טצדקי למפטריה מחיובא דרמא רחמנא עליה. אלא הכי במאי עסקינן. באבדה דזכי ליה רחמנא בגווה. ואפ\"ה מצוה לאהדורה. לפנים משורת הדין. לא יהא אלא צדקה וג\"ח. נמי מיפטר מפריטא דר\"י בשעתא דעסיק בה. ",
+                "<b>ודאוקימנא </b>למתני' בשנכסי מחזיר אסורין כו'. דמהדר ליה מדי דנפשיה תוקמה בשהדירו מנכסיו. ולא אסר הנאתו עליו. וטרח בהשבת האבדה. על מנת שלא לזכות בה לעצמו. אלא לבעל אבדה. ודוק. כך נראה נכון. "
+            ],
+            [
+                "<b>לדעתו </b>עתי\"ט. וכתב רמ\"ז. ז\"ל. לפ\"ד טעמו דכל הרוצה. כו'. הוא דבר העתיד כו'. אבל כל השומע הוא בהווה. שבהכרח ישמעו. וא\"צ התעוררות רצון ע\"כ. ",
+                "<b>ואני </b>אומר. אין טעם ברצון. כי אם ישמע השומע. מכל מקום החדל יחדל. וגם באומר כל הזן. לא עם חרש הוא מדבר. ",
+                "<b>לא ילמדנו </b>מקרא כרע\"ב דלאו דאורייתא הוא עיין עלית הכתיבה. ",
+                "<b>זן את הטמאה </b>עתי\"ט בשם הר\"ן. דר\"א לא שרי בטמאה אלא מזונות יתרים. כיון דאינה עומדת אלא למלאכה. אין בעליה נהנין בפטומה. אדרבה מפנקה כו'. ע\"כ. ",
+                "<b>והיינו </b>בפרה סוס ופרד חמור וגמל וכיוצא בהם. איברא האיכא חזיר. דודאי נהנה מפטומו. ונראה דביה מודה ר\"א. שאפילו מזונות הצריכין לו אסור. כיון שאינו עומד אלא למכור. דלמלאכה לא חזי ליה. אלא משום דלא שכיח. דהא אסור לישראל לגדלו. וקאי ליה בארור. מניה ודאי לא קמיירי. אע\"ג דמשכחת ליה נמי בגר. והכלב נראה שבכלל בני מלאכה הוא. וגם שמזונותיו מועטין. להכי לא חשיבא פטומו הנאה. אדרבה גרועי גרעיה. כמ\"ש משח אודניה וחוטרא אבתריה אבל בחתול מסופקני. ועשי\"ע (סי\"ז) ומ\"ש תי\"ט ולפירש\"י לא איירי מתני' אפי' לת\"ק אלא למזונות יתרים. תמוה הוא. אע\"ג דנקט לשנא דפטומי פטומי מלי בעלמא הוא הכוונה ודאי על כל מזונותיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יושב </b>כו' דמצות בקור דינה בעמידה לר\"ן מהעתקת תי\"ט. ",
+                "<b>אשתמיטיה </b>הא דתניא המבקר כו' מתעטף ויושב לפניו. ולא כך הוא לשון הר\"ן. אלא די לה בעמידה. ושמא ט\"ס נזדקר כאן בתי\"ט. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מושכרין בעירן</b>‎ שהיו מושכרים. אבל השכירן לאחר מכן. לא כו'. דא\"א אפילו בשכירות שרי. ליתני השכירן עכ\"ל תי\"ט. ואיכא למימר משום סיפא נקטיה. משו\"ה אינו כל כך הכרח בעיני. אלא לעולם שכירות ביומיה ממכר הוא. ",
+                "<b>או שמכרו לאחר </b>כר\"ן ה\"ה אם נתנן כו' אלא להכי נקט מכרן לאשמועינן כו'. אבל אמר ביתך כו' ומכרו לו אסור ע\"כ. גם זה אינו מוכרח לדעתי. שי\"ל ג\"כ דקמ\"ל רבותא בסיפא דאפילו מכרו לאחר אסור. ולעולם אימא לך ברישא אפי' לדידיה שרי. והיינו בשאני נכנס. אבל בשאני לוקח. פשיטא לעולם אסור בין במכירה בין בנתינה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בדבר של עולי בבל </b>ע\"פ רע\"ב. לפ\"ז מכאן ראיה מפורשת. שדרי ח\"ל גם הם עולין לרגל ומסייעא למ\"ש בס\"ד בשי\"ע (קכ\"ז) יע\"ש. איברא פירושו אינו מוכרח. כי יש לפרש עולי בבל. על עולי הגולה מבבל לא\"י. שבנו בית שני בימי כורש. וזה נראה יותר. דאל\"כ מאי שנא עולי בבל דנקט, ",
+                "<b>ובטעם </b>הדבר ג\"כ אני אומרו בלשון אחר. מפני שהבור ההוא מוחזק לכל העולם. לא לבד לעול�� רגלים. "
+            ],
+            [
+                "<b>הר </b>הבית והעזרות. עמ\"ש תי\"ט בשם הרא\"ש. דחומות ירושלם לא אתי משירי הלשכה. ",
+                "<b>וצ\"ל </b>דבאין משל אנשי ירושלם. דהוו להו בני העיר שותפין בגווה. ",
+                "<b>והספרים </b>עמ\"ש בס\"ד שילהי בכורים. ",
+                "<b>והכותב </b>חלקו. ה\"ק והכותב כו' כדי שיוכל להשתמש בדברים הללו. היאך דינו. מחלוקת ר\"י וחכמים. ומ\"ש רמ\"ז אין לו טעם ולא ריח. ",
+                "<b>וחכ\"א </b>כתב תוי\"ט חכמים היינו ת\"ק כו'. ואין לשונו מדוקדק. דאי קושיא היא ליתא לגמרי. איברא איפכא משמע לכאורה. דר\"י היינו ת\"ק. דמפליג בין נשים להדיוט. וחכמים לא מפלגי ואי בניחותא קאמר. מנליה הא. ואני אומר תרוויהו אליבא דת\"ק קאמרי. והכי הו\"ל לתי\"ט למימר ר\"י וחכמים לפרושי לדת\"ק קאתי. וז\"ל רמ\"ז נראה דר\"י וחכמים פליגי אליבא דת\"ק. דר\"י סבר כו' וחכ\"א דכתיבה דת\"ק אין לו זכיה. ע\"כ. ואם אין זכיה. למאי מהניא כתיבה. הלא לד\"ח זה וזה צריכין לזכות. אלא כך היה צריך לומר. כתיבה דת\"ק. היינו זכיה. וכותב שטר ראיה על הזכיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל מתנה שאינו </b>לפירוש הר\"ן צריך להיות העמדה בהפסקת טעם. במלת שאינה. ר\"ל כל מתנה שהיא כמו שאינה שהרי אם הקדישה. אינה מקודשת. איננה מתנה ועתי\"ט די\"ג תהא מקודשת. וי\"ג כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת כו' והכל אחד במכוון. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מותר בצלי </b>אע\"ג דבלשון תורה צלי בכלל בשול. ככתוב ובשלת ואכלת. ויבשלו את הפסח. בנדרים הלך אחר לשון ב\"א. ועיין בגמרא. ",
+                "<b>ובשלוק </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"י פ\"י דתרומות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כבוש שאינו טועם </b>עתי\"ט עד והר\"ן כתב עוד כו' אלא סיפא דקתני בכל הכבושין משום דקאמר איני טועם הוא וזה עיקר בעיני. ",
+                "<b>מן הצלי כו' ומותר במבושל </b>ער\"פ. "
+            ],
+            [
+                "<b>דג דגים </b>עתי\"ט עד והרמב\"ם כתב דע כי בלשוננו כשיתחבר שם האחד עם הרבים. הרי הוא מורה על הכלל. ועל הפלגה ברבוי. כגון הבל הבלים שיר השירים. ע\"כ. זה אינו נכנס באזני שתהא זו הכוונה בכאן. שא\"כ אני אומר שלא נאסר בשום דג המצוי אצלנו. כי לא נתכוין זה אלא על לויתן וכדומיו שהוא ודאי דג הדגים. ע\"פ דרך זה. אבל בשאר דגים. לא נאסר. כמו שאין הכוונה בשיר השירים. כי אם על השיר המופלג משאר השירים משובח וגדול מכולם. וק\"ל. ובאמת אם כך יאמר דג הדגים (בה\"א) שאיני טועם. לדעתי יוכל לפרש כוונתו כנזכר. שמשמעו כך הוא ודאי דג של הדגים. אמנם משנתינו דג דגים שנינו. שאין בלשון זה סמיכות ענין. אלא פורט הוא שני ענינים. דג גדול ודגים קטנים. "
+            ],
+            [
+                "<b>מן הקום מותר בחלב </b>דחלב אינו בכלל קום כצ\"ל לשון רש\"י. ובתי\"ט העתיקו בשבוש. ",
+                "<b>טפלים </b>עתי\"ט. וכתב רמ\"ז אין זו דעתי (שהטי\"ת מוחלפת בתי\"ו) כי למה יחליפו אות באות ע\"כ. ואני תמה עליו. וכי זה דבר חדש הוא אצלו. ועדיין לא ראה דוגמתו בלשון חז\"ל. טעות בטי\"ת. חלוף הת\"ו שבלשון מקרא וזולתו הרבה (אף שלפי דעתי יש להם ז\"ל בזה טעם נכון. לתת היכר לאיזה הבדל דק הנרגש בשתוף הענין המתדמה. גם בלשון מקרא לשון חטיפה בטי\"ת ובתי\"ו שוין). "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר בדבש תמרים. </b>שסתם דבש אינו אלא דבש דבורים בלשון בני אדם. אבל בלשון תורה אינו אלא דבש תמרים. ארץ זית שמן ודבש. אלא שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. "
+            ],
+            [
+                "<b>אספרגוס </b>המים ששלקו בהם הכרוב. והוא כמו כוס אספרגום דומיא פרק כ\"מ. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קונם מעשה ידיך עלי </b>אסור בכל הנאה. ",
+                "<b>קונם על פי </b>אינו אסור אלא בהנאת הפה. ",
+                "<b>אסור בחלופיהן ובגדוליהן </b>הא כדאיתא והא כדאיתא. ",
+                "<b>מותר לאכול ולהתכסות אחר הפסח </b>ולא אמרינן עד הפסח לא קאי כי אם על שאת עושה. עכ\"ל רא\"ש. ואע\"ג דאשכחן בקרא. כי כל אוכל מחמצת וגו' מיום הראשון עד יום השביעי. לשון תורה לחוד. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר ליכנס לתחומה </b>צ\"ע אם מותר בנהר המושך תוך תחומה. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק י\"ד (סרי\"ז) וא\"ע עקכ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>בחלופיהם ובגדוליהם </b>בטעימת חלופים וגדולים אסור אבל בשאר הנאתן ודאי לא נאסר. דלא קאסר עליה אלא הנאת מאכל. דהא לפי קאמר. להכי מ\"ש הרע\"ב בגדולי קונם אסורים כגדולי הקדש. לא לשוויינהו לגמרי. דהתם אסור בכל הנאה מהם. אלא בהא דמו. דגדולין נאסרין גם בכאן. ודווקא לאותו ענין שנדר. דהיינו להנאת הפה בלבד. זה פשוט בעיני. ורמ\"ז לא דק. ודוק. מיהו דוקא באומר קונם לפי. אבל בקונם עלי. ודאי נאסר בכל הנאת חלופים וגדולים נמי. כמו בעיקרן. ועמש\"ל במשנה הסמוכה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ור\"ה </b>ע\"ק רמ\"ז מכביר מילין. בלי תבלין. ",
+                "<b>חודש אחד </b>צ\"ע עמ\"ש בס\"ד במו\"ק לי\"ד סר\"ך. "
+            ],
+            [
+                "<b>עד לפני הפסח </b>בגמרא משמע דהגרסא עד פני בלא למ\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתעברה השנה </b>תנא בא\"י קאי. בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה. ומעברין על פי ב\"ד ונשיא. ובזה א\"צ לדוחק המפרשים. אלא בכל גוונא איירי. רק שקדם נדרו לעבור ב\"ד. דקמ\"ל רבותא. אע\"ג דהא ודאי לא ידע. ולא אסיק אדעתי' שתתעבר השנה. וכי קאמר השנה. עד תשלום שנה פשוטה נתכוין. לפי ענין השנה שהיה עומד בה בשעת הנדר. אפ\"ה נאסר בה עד שתצא כולה. ואין מונין לו יב\"ח מתחלת השנה. ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>אין מקום כלל למ\"ש המפרשים דבר חדש וזר. שאפילו נדר סתם. נאסר י\"ג חודש. כי מאין הרגלים. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. שכוונתם על רוב השנים. לכן לענ\"ד פשוט שאפילו עומד במעוברת. ונודר משנה סתם. מונה יב\"ח מיום ליום. ואם קדם נדרו לעבורה של שנה. בודאי נאסר עד שיכנסו כל כך ימים כחודש שנדר בו. אבל אם אח\"כ נדר. פשיטא שאין הכוונה אלא על סתם שנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינו אסור אלא עד ליל הצום. </b>עתי\"ט וקרמ\"ז כתב דאינו חייב לאכול בו בשר. ",
+                "<b>ואני </b>אומר לדברי ריה\"ג (דסתם לן תנא כותיה) חובה היא. שאל\"כ לא היו כופין את הטבח להפסידו. ולא גרעא ודאי ממצות ד' כוסות. שגם היא אינה אלא מדבריהם. ",
+                "<b>ממעשה </b>דחייט לא מוכח מידי. די\"ל שזה תוספות כבוד. יתר על בשר בהמה ועוף. "
+            ],
+            [
+                "<b>מסרבין </b>נראה שמעקר הלשון צ\"ל מסרהבין, וכן בסמוך מסרב. דילמא מסרהב גרסינן. שהוא לשון הפצרה. כמו בפ\"ק דחולין בעובדא דרפב\"י ורבי. ואולי הוא קצור בלשון. גם עכ\"פ קרובים הם בענין. כי המסרהב ומפציר מסרב הוא גם כן. וממאן לקבל דברי המפציר ונותן לאל מלתו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>פותחין בנולד. </b>טעמא דר\"א עתי\"ט משמא דגמרא. ולכאורה משמע דאתיא כר\"מ דמתניתין לקמן בס��וך. וא\"כ על כרחך הגרסא ואין חכמים מודים עיקר. וצ\"ע בגמרא. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט בשם הב\"י. דלא חשבינן מיתה דאידך בחיי זה. שכיחא. צ\"ע דא\"כ בעוני נמי נימא הכי. ומאי עדיפותא דהא מהא בהך גוונא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראתה </b>פועל מדומה. שאול מן הפועל לנפעל כדרך לשון חכמים. שתוי חלוץ ארוס וכיוצא (ע\"ל מ\"ג פ\"י בתי\"ט) על שם הסבה שגרמה הפעולה. ואפשר ג\"כ שהוא פועל עומד. נגזר מן הראויות לתת לה. כלומר במה ראויה זו לכך. וראתה. כמו נראתה. על דרך לקתה. צמתה ידו. וזולתן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפר עד שלא תחשך. </b>ובדין הוא דלתני. אינו מפר אלא עד שתחשך כו'. כך צריך לתקן בלשון הר\"ן שהעתיקו בתי\"ט בטעות ולא תקנו. כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>פירות מדינה. </b>כתב הר\"ן ומסתברא דלר' יוסי נמי בנדרה מפירות מדינה. שהיא דרה בה. יפר. דלא גרעא מדינתה מחנוני המקיפו. ולדעתי אין בזה הכרח. כי אם אפשר לה להתפרנס ממדינה אחרת. ודאי מגרע גרעא. ואי איתא דלא גרעה היינו בדאי אפשר. אז ודאי הוה ליה ממש דומיא דחנוני המקיפו. ובכה\"ג לא מיירי בפירות מדינה. אלא ממדינה זו. וראיתי לרמ\"ז שכתב ר\"נ דגרעא טפי כו' ובהא ניחא דלא פליג בדידה בפירות (כצ\"ל) דמדינה זו. ע\"כ. כמדומה שלא הבין דברי הר\"ן. ולא ידע מר מאי מעלי ומאי גרע. לא יבקר בין טוב לרע. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המודר </b>עבתי\"ט חלופי גרסאות. ושניהן אינן מתיישבין על הלשון. וי\"ל שסתם מודר. הוא נודר ג\"כ. דאורח ארעא הוא. וכתוב כמים הפנים לפנים. עי\"ל דמודר הנאה משמע נמי שפיר. דחתנו הדיר עצמו מהנאתו. ומשו\"ה לא קתני המדיר. דהוה משמע דאיהו דאדריה לחתניה דווקא. הוי דינא הכי. אלא אע\"ג דחתנו הוא שאסר הנאת חמיו עליו. ונתן אצבע בין שניו אימא דלא שרי כה\"ג. קמ\"ל דלא שנא. עי\"ל ד\"א נכונה מאד. ותנא מילתא אגב אורחא קמ\"ל. דודאי זימנין משכחת דמדיר אסור נמי בנכסי מודר כגון דהוי אדם חשוב. דכי שקיל מניה מתנה נהנה ומהני. חשבינן ליה. כדקיי\"ל באשה דמתקדשת בההיא הנאה. נמצא הנאה זו שנאסרת כמו כן במודר הנאה. ומודר ומדיר שניהן אסורין זה בנכסי זה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והיא יתומה </b>תלתא והיא יתומה תנן. פירושן וכבר היא יתומה. ",
+                "<b>נערה בוגרת </b>ומת אביה. פירוש. נדרה כשהיא נערה. ובגרה אח\"כ מת. וכן בבא הסמוכה הכי מתפרשא. ר\"ל אח\"כ מת. ",
+                "<b>ושמת </b>אביה בגרה היינו בבא דרישא. אלא דהכא מיירי שנדרה כשהיא נערה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ותהא נטולה </b>עתי\"ט דאע\"ג דאסורה לעלמא. מגו דאתוסף אסור בנדרה על בעלה. חל נמי על האחרים (חשב ליישב ביה תמיהת התו') ואני אומר אין זה מגו טוב. דהא לבעלה משעבדא. ואינה יכולה לאסור עצמה עליו (אע\"ג דיכולה לאסור הנאתו עליה). ",
+                "<b>דעדיפא </b>הו\"ל למימר. מגו דאתוסף איסור לעלמא. לאחר מיתה וגירושין. חייל נמי האידנא. ומגו דחייל אכ\"ע. חייל נמי אבעל לאחר שיגרשנה. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה נדרים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Sotah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,240 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Sotah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה סוטה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>המקנא לאשתו. </b>לשון תורה וקנא את אשתו. את לדרשה ולשון חכמים לחוד. וכענין הכתוב המקנא אתה לי. ודומיו. שהם נדרשים לטובת המוקנא לומר שיכוין לטובת אשתו ומאהבתו אותה. יפקוד נוהו. שלא תחטא ותאסר עליו. ולא בדרך קנאה הגורמת שנאה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שוברת כתובתה. </b>לשון רע\"ב כותבת שובר על כתובתה. לא על גבי גוף שטר הכתובה. אלא על חוב של כתובה קאמר. ",
+                "<b>ויוצאת </b>לשון תי\"ט אינה נהרגת שלא התרו בה עדים בשעת מעשה. ע\"כ. ואין צורך לכך. שהרי לא ראו שזינתה. ואינה נהרגת על פי עצמה. אע\"פ שנאסרת לבעלה בהודאתה. שרגלים לדבר. שהרי קינא לה ונסתרה. ולכן כבר אסורה ע\"פ עדי סתירה. ונאמנת על עצמה להשאר באיסורה. ובלא\"ה נמי מציא שויא נפשה חתיכא דאיסורא. היכא דמהימנא לבעל. וכ\"ש בדבר שבממון. שמאמינין אותה להפסיד עצמה אבל לא להרגה. ",
+                "<b>שעל </b>פתח שער ניקנור. עי' מה שכתבתי בס\"ד. ",
+                "<b>ומטהרין היולדות. </b>עפ\"ז דשקלים מ\"ג. ומ\"ש שם בס\"ד. ",
+                "<b>ומטהרין המצורעים. </b>הוא הדין למצורעות. ",
+                "<b>וכהן שעלה ע\"פ הגורל. </b>ואפילו הוא כ\"ג. והכי איתא בתוספתא. דכיון שהתחיל במצוה. אומרים לו גמור. וכמש\"ל בפ\"ג. ",
+                "<b>היה לבה נאה. </b>ששמע מפי בעלה. ועדיין דוחק הוא. כי סתם אשה כל יופי שלה שם הוא. וכמ\"ש ז\"ל בגיחזי שאחזה בהוד יפיה. אע\"פ שבודאי לא היתה עומדת ערומה לפני אלישע. וצ\"ל מ\"ש ר\"י אם היה לבה נאה. היינו שידוע לכהן שקשטה עצמה. ורחצה וסכה את לבה. לאפוקי אם ניוולה עצמה כראוי לה. ללכלך ולזהם גופה בעת ההיא (אפילו יודעת בעצמה שכשרה היא. מ\"מ צריכה כפרה ע\"י בזיון וניוול גופה. מאחר שגרמה מכשול עוון לעצמה ולאחרים לחשדה) כי אז אע\"פ שלבה נאה בעצם. מ\"מ הוא מתגנה על הרואים בה. מחמת הניוול והזיהום. ושמא י\"ל בזה קושית התו'. שיפרסו סדין כו' ויקוים קרא כדכתיב. דאיכא למימר ר\"י נמי דרש טעמא דקרא. כדתנן לקמן במדה שאדם מודד כו' היא קשטה עצמה לעברה כו'. ומיהו כי חזינן דהאידנא נמי כי אתי לב\"ד מקשטת עצמה. מכלל שאינה חוששת להתנוול. ולכך קשטה עצמה גם עכשיו. א\"כ אין בזה ענין לנוול. אדרבה היא חושקת לגלות יפיה לעיני הכל. ואין לה עונש בכך. לפיכך אז עושין לה הפך דעתה ולסתור כוונתה וזה נראה נכון. ולא הבינותי טעמו של הספרי. מ\"ט סדין של בוץ פורס. מאי שנא דבוץ. ול\"ד להא דתנן התם בסדר יומא. פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם. מידי הוא טעמא אלא כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הירך </b>התחילה בפסוק רגלים. כענין שכתוב ותפשקי רגליך וגו'. ",
+                "<b>ט </b>",
+                "<b>וכן לענין הטובה. </b>ומדה טובה מרובה. הקשו תו' הא מצינו מדת פורענות גדולה דכתיב איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה. ואילו גבי מדה טובה כתיב. ורדפו מכם חמשה מאה. וי\"ל גבי מדת פורענות מיירי רדיפה לא הריגה. אבל לענין הטובה כתיב ורדפו מכם חמשה מאה ומאה רבבה ירדופו. ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. ע\"כ. יפה תרצו ונכון הדבר ודאי. דרדיפת ישראל לאויבים היא אמתית. ונתקיימה בפועל. אבל רדיפת האויבים לישראל לא לבד שאינה להריגה לבלע ולהשחית חלילה. אלא אינה רק הגזמה בעלמא. וכמ\"ש גם ישעיה הנביא (ס\"ל) אחד אלף מפני גערת אחד. מפני גערת חמשה תנוסו. והיכן נתקיים שנסו ישראל אלף מגערת אחד. כ\"ש שכולם ינוסו מפני חמשה. הא אינה אלא הפחדה ואיום וגזום אכן הברכ' של רדיפת ישראל לאויבים מצינו מפורש. שנתקיימה בפועל ממש כפלי כפלים יותר מההבטחה (אפי' בסוף ב\"ש שהרעו מעשיהם) כמ\"ש בדברי יוסיפון פ\"ז מספר ששי. שארבעה בחורים עמדו נגד כל מחנה טיטוס עם רב כחול והבריחום והרגו מהם כמה אלפים גבורים. וכן עשו כמה פעמים יע\"ש. והנה הוא קורא לטיטוס ומחנהו לעדים (בהיותו שבוי בידם באופן שאין מקום להכזיבו ולהחשיבו במפליג ומגדיל דברים יתר מאד לאהבת בני עמו. אבל ניכרים דברי אמת. שמקוימים גם של פי אויבינו ומתנגדינו) ולכן יראה לפרש הכתוב בשירת האזינו. לו חכמו האויבים. יבינו איכה היה רודף אחד מישראל לאלף (שנעשה בימי יהושע. כמו שאמר אחד מכם ירדוף אלף. וכמו שכתוב בפירוש שנתקיים ע\"י גבורי דוד. אחד למאה הקטן. והגדול לאלף. ובפ' בחוקותי לא דבר הכתוב אלא מהחלשים שבישראל. כמו שדרשו רז\"ל. מכם מן החלשים שבכם) וא\"כ איך עתה נהפכה השטה. עליונים למטה. גבורים נרדפים ונסים מפני בעלי גבורה מעטה. אם לא כי צורם מכרם והפיל אימת קטן על גדול כי החטא הוא הגורם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כדי ליגעה </b>ולמ\"ד משקה ואח\"כ מקריב כו'. כדי שלא תמות מיתה מנוולת. שאע\"פ שנמחקה המגלה א\"א טמאה אני אינה שותה ע\"כ רע\"ב. והוא לשון מגומגם ומחוסר הבנה. שאחר שהשקה אמר שאינה שותה. ותי\"ט האריך לשון ולא חלי ולא מרגיש ומ\"ש הוא צ\"ע. אכן הברור כדברי רש\"י שכל זמן שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת. ושמא גם כך צ\"ל בלשון רע\"ב. שאע\"פ שנמחקה המגלה וכבר שתתה, א\"א טמאה אני אינה מתה. "
+            ],
+            [
+                "<b>היה מביא. </b>כהן שהתחיל בה הוא גומר ודאי. כמש\"ל פ\"א מ\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמן </b>על האלה אמן על השבועה. יש מקשים אהא דתנן בפרק דלקמן אם יש לה זכות תולה לה. הא אמרינן התם בשבועות. דשבועת שקר נפרעין ממנו מיד ולא מהני זכות. ונ\"ל שטעות היא בידיהם. לפי שיש כאן שתי עבירות. אחת הזנות. והשנית שבועת שקר. וכנגדן שתי פורעניות. האחת על הניאוף. וצבתה בטנה ונפלה ירכה. מפני שחטאה בהם. ומלבד זה נענשת על השבועה. בשאר מיני פורעניות. ביסורין ואיבוד ממון כמ\"ש וכלתו ואת ביתו וגו'. ועוד עונש אחר זולת זה. חוץ מנשילת איברים. שהוא לבדו נתלה לה בזכותה. אבל עונש שבועת שקר אין ממתינין לה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכהן </b>עמש\"ל פ\"א מ\"ה. ונ\"ל שזו אינה נעשית אלא ע\"י אחד מכהני בית אב. ע\"י פייס או ע\"פ סדר אחר. של קדימת זקנה או חכמה. וצ\"ע אם הוא עושה גם כל שאר מעשיה. כתיבת המגלה ומחיקתה והשקאה. והערכת המנחה. ",
+                "<b>ומניח </b>ידו תחתיה הביאו תו' ירושלמי (קושי') ואיך הדבר כיעור (תירוץ) מניח מפה (לשון הנמשך איני יודע אם היא קושיא. אם המשך התירוץ הוא) ואינו חוצץ. ומביא כהן זקן. אפילו תימא כהן ילד. הלשון היולי. אם הוא לשון בתמיהא. ר\"ל וכי אינו חוצץ. ומשני מביא זקן כו'. והשתא קהדר ביה משנויא קמא לגמרי. או דילמא מסקנא דשינויא הוא. דמשמע ליה דליכא קפידא בחציצה הכא. ואפילו הכי הדר משנ�� תו בגווני אחרינא וכולהו איתנהו. כאילו אמר אי נמי מביאין כהן זקן ואב\"א אפילו ילד. שאין יצה\"ר מצוי לשעה. פרוש לשעה קלה זו. אין פנאי ליצה\"ר ועשאוהו כבולשת. וכן מותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת דבעבידתיה טריד. שמעינן מהכא דאע\"ג דאיתא לדעולא בתרייתא. דכל קורבה אסורה. משום לך לך אמרינן נזירא מיהו במקום מצוה בעלמא. או בשעת טרדה לא חיישינן לה. וכדראב\"א. דמרכיב לכלה אכתפיה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אינה שותה </b>אין כופין אותה לשתות. אלא שוברת כתובתה ויוצאת. ונראה הוא הדין אם אינה רוצה לענות אמן אמן אחר האלה. ואז אין כותבין את המגלה. ",
+                "<b>ומנחתה </b>מתפזרת על הדשן ולא קאמר נשרפת. נראה לי משום שאין שם אש תדירה. ואם אין שם אש יוקדת. ממילא מתפזרת שם. ואין שורפין בשבילה עצי הקדש בפ\"ט. עד שתשרף בכלל פסולי המוקדשין. ",
+                "<b>המים נשפכין. </b>צ\"ע היכן שופכן. כי מים קדושים הם. בקדושת השם שנמחק בהם. ואין נראה לומר שהיו נשפכין לאמת המים בעזרה, אבל נ\"ל שהיו נשפכין כמו כן על בית הדשן כדמסיק וקאי אתרווייהו אשפיכה ופזור. דשתי המלאכות נעשות עליו. ",
+                "<b>איני שותה </b>אע\"פ שרוצה להפסיד כתובתה. מערערין כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלא תטמא העזרה </b>עתי\"ט ע\"ד ותאהיל. וערפ\"ב דמדות. ומ\"ש שם בס\"ד. ופ\"ה דאבות. ",
+                "<b>תולה לה </b>עיין מ\"ש פ\"ב דלעיל. ",
+                "<b>יש זכות תולה שנה. </b>צ\"ע למ\"ד לת\"ק מתכוונה נמי לא. איך מותרת לבעלה. וקשיא נמי אר\"ש דאמר מדהה א\"ה בפני כ\"ה כו'. תיפוק ליה משום בעלה. משמע דלבעלה שריא מיד לכ\"ע. ואמאי. ואפילו אי תימא. דהאי תנא סבר כמ\"ד בעל שמחל על קנויו. אפילו אחר סתירה קנויו מחול. מיהו אחר השקאה מי מצי מחיל. ואי איתא דזכות תולה. הא ודאי אתסרא עליה. ופשיטא דמשתריא בהשקאה כמש\"ל פ\"ד מ\"ד. ",
+                "<b>רוצה אשה בקב כו'. </b>ע\"פ רע\"ב. ותי\"ט בשם רה\"ג. ולדברי כולם קשה. מה ענין זה לכאן ללימוד התורה. מלבד דוחק אחר שבדבריהם. ואענה אף אני חלקי מה שנ\"ל בזה. וה\"פ דקאי אדלעיל. המלמד תורה כמלמדה תפלות. ור\"ל כפירוש הר\"מ. דברי הבאי. שמהפכת ד\"ת לדברים בטלים. ולומדת לשונה דבר שקר העוה ולצנות. על זה אמר ר\"י שהיא רוצה בכך. אע\"פ שעסק התורה במעוט שיחה. (שהוא אחד ממח\"ד שהתורה נקנית בהם) כשיעור קב של שיחה שנטלו אנשים. ואינו לפי טבען. אלא אחד מתשעה. יותר מבתשעה קבין שיחה. שנטלו נשים לחלקן (כדאיתא פ' האיש מקדש) אם הן של פרישות. וזה פירוש ישר. ובדרך רמז י\"ל. ק\"ב גי' בע\"ל. ר\"ל בבעל אחד המצוי לה תמיד. מתשעה אנשים בעלי פרישות. ",
+                "<b>מבלי עולם </b>שכן נקרא האדם עולם קטן. בפי כל החכמים. והוא מ\"ש בו הר\"מ. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו שמנחותיהן נשרפות </b>דדמיא לאשם כו'. וכתב ומ\"מ ל\"ד ממש כו' וצ\"ע טעמא מאי עכ\"ל תי\"ט. ופשיטא דלא דמיא התם כפר הספק והלך לו. אבל הכא לא כפרה ולא מידי. ולא בררה עון. אלא קדושת כלי מיהא תפסה בה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מה בין איש לאשה </b>ז\"ל תי\"ט שייר טובא דתנינן ספ\"ק דקידושין ע\"כ. ולא דמו להדדי. התם קתני מ\"ט שהאיש חייב בהן ולא האשה. והכא קתני מה בין איש לאשה. בדברים ששוין בעיניהם. אלא שחלוקין בפרטיהם. דוק ותשכח בכולהו הכי. בר מן האיש מקדש. דקתני ואין האשה מקדשת באגב. ולא מיקני ליה בדוכתא אחריתא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בתי\"ט ארוסה כו' </b>מותרת לבעלה. צ\"ל ליבמה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה וב\"ה. צ\"ל או שותות או לא נוטלות. "
+            ],
+            [
+                "<b>יכול </b>הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן ואין ממתינין לה עד שתלד. כמו שאם נתחייבה ודאי מיתת ב\"ד אין ממתינין לה עד שתלד. כך נ\"ל (אף שיל\"ד) ודלא כרמ\"ז. ",
+                "<b>איילונית </b>עתי\"ט כו'. והכי ס\"ל לרבנן (כצ\"ל) או אשה או בנים כמ\"ש מ\"ה פ\"ו דיבמות ע\"כ. עמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>אשת </b>כהן שותה ומותרת מ\"ד הואיל ונאנסה אסורה קמ\"ל. וקשיא דאשת כהן ששתתה מותרת מיבעי לי'. תי\"ט. במ\"כ לא דק. דאי ס\"ד דאינה ניתרת בשתיה. היכא שתיא. פשיטא שאין משקין ואין מוחקין השם לבטלה. ",
+                "<b>אשת סריס. </b>עיין מ\"ש באג\"ב בס\"ד. ",
+                "<b>חוץ מן הקטן כו'. </b>אבל מקנאין מן הסריס ומן השחוף. עתי\"ט שכתב בשם כ\"מ דלהרמב\"ם לא ממעט קטן אלא כשהוא פחות מבן ט' כו'. אבל ב\"ט וי\"א כיון דביאתו ביאה איש מקרי כו'. דברים זרים הם. אע\"ג דביאת בן ט' ביאה. ואם בא על אחת מכל העריות מומתין על ידו. כדתנן פי\"ד. היינו בעד טומאה. אבל ע\"י קינוי מקטן ודאי אינה נאסרת. פשיטא לאו איש הוא לכל דבר. וכן סתם קטן בכל מקום הוא פחות מבן י\"ג ויום אחד ואפילו הגיע לפרקו ולא הביא שתי שערות. עדיין קטן הוא עד שיצאו רוב שנותיו. ועמ\"ש בחי\"ג פר\"ג (נא\"ב) ועיין מגדל עוז. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אלא </b>יטמא ז\"ל רמ\"ז לפי' הרע\"ב קרי ביה יטמא מפועל הכבד. שהוא יוצא. ול\"נ דלא צרכינן לזה. דמצינו מלות שהקל בהם עומד גם יוצא כמו ישב. ע\"כ. ולאו מילתא היא. אטו משום שנמצא בגזרה אחת מלה. פעם עומד פעם יוצא. נאמר כך בכל הגזרות. מי שמע כזאת. אם שמע בעובר ושב. היכן שמע כיוצא בה בעתיד. הכי נאמר ג\"כ ישוב יקום שיהיו פועלים יוצאים. הא ודאי בדותא היא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ז\"ל </b>תי\"ט וממ\"ש הרע\"ב שתחום אלפים דרבנן. ש\"מ דלכ\"ע דאורייתא. וקשה דבערובין ובס\"פ דשבת כתב. דקראי אסמכתא בעלמא. כו' וצ\"ע. ולא ידענא מאי קשיא ליה כי כתב הרע\"ב קראי אסמכתא. היינו נמי אליבא דרבנן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ועדיין </b>הדבר שקול לשון הרע\"ב יש לו הכתוב בויו ומשמעו כאילו היה כתוב באלף. הן יקטלני לא איחל לו עוד. ",
+                "<b>ולע\"ד </b>א\"צ לומר כן. אלא אפילו תימא משמעו ככתבו בוי\"ו. יפורש בלשון בתמיהא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעוף </b>הפורח שדרך פריחתו חותך האויר. ונשמע הקול מלמעלה. כמ\"ש על חכמת הטייר. אבל אין לפרש ששמע מעוף המצפצף עצמו. דההיא צפצוף מיקרי. למאי נסיב פורח. ",
+                "<b>יוציא כו'. </b>אם אינו רוצה להשקותה. ובהכי י\"ל קצת תמיהת תי\"ט על חלוף הסדר. משום דבהכי עסיק ואזיל פרקא רביעאה. ואסיק תנא למילתיה דבועל. והדר תני לכולהו מילי דקנוי. ואיידי דנפישי. שבקינהו עד לבסוף. ושמא בא לרמוז שאע\"פ שבדקוה המים פ\"א. ונמצאת טהורה רשאי לקנא לה פ\"ב. אם חושדה שנית. ועושה לה ככל תורת הקנוי הראשון. ודילמא היינו טעמא דקרא דשני בדבוריה והפך סדריה. ותנא אקרא קאי. ",
+                "<b>מוזרות נכריות. </b>כמו מוזר הייתי לאחי. כלומר שאינן ניכרות מי הן. אין השומע דבריהן יכול לומר נשים הללו דברו כזאת על פלונית. ",
+                "<b>בלבנה </b>כתב תי\"ט. שהואיל וטוות בלילה הנה מפחד בלילות מתקבצות ע\"כ. ",
+                "<b>בדומה </b>שכח אותה שאמרו ירח כשלשה. דילמא סבר מר כשלשה. אבל לא כשלש. ",
+                "<b>ובכדי </b>טרח ואזיל בתר איפכא. ��אדרבה אינן מתקבצות אז אלא טוות מפוזרות ומפורדות. לפי שאין עליהן מורא ופחד. אך שם נקבצו דיו\"ת אשה רעותה. אפילו זוגי זוגי. די להן ולא קפדי אזוגות. וטעמא דמשיחות בה ההיא שעתא. נמי מה\"ט. לפי שאינן מקובצות. ולא ניכרות כדפרישנא. ע\"כ לא חרדו שאננות והנה בטוחות. להיות משיחות בלעז של פלונית אע\"פ שישמעום הולכי ארחות. לא יכירום ולא ידעום להעיד משמן. וזה פירוש ברור ומוכרח. דאילו ידעו והכירו מי הנה הנשים. המדברות בה. מאי קמ\"ל במו\"מ. אטו נשים בלבנה אצטריכא ליה. לימא עד שידברו או שישאו ויתנו בה נשים ותו לא. אלא ודאי קול דברים בעלמא הוא. שאין ידוע ממי יצא הקול והדבור. דומיא דעוף הפורח ולא פליג ר\"י אלא דבעי קול אדם כל דהו מיהת ואורחא דמילתא נקט דביום דניכרות ונראית להדיא עדיין מתייראות לדבר בה. אפ\"ה סגי בהכי. ואפילו מנשים שנטלו ט\"ק שיחה. ואצ\"ל אנשים. כך נ\"ל ברור. ונ\"מ טובא לדינא וק\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ותפלה </b>ע\"פ רע\"ב עמ\"ש בס\"ד במו\"ק א\"ח סק\"א. ועתי\"ט מ\"ש בשם התו'. ונראה לי דהוא הדין לספירת העומר. שנאמרת בכל לשון. ולפ\"ד התו' כאן. ל\"ל שיוצא בה אפילו בלשון. שאינו שומע. וזה שלא כדברי במג\"א (סתפ\"ט עמו\"ק שם) שכתב להפך. שאפילו בלה\"ק אינו יוצא. אם אינו מבין (עשי\"ע ס\"ס קל\"ט). "
+            ],
+            [
+                "<b>מקרא </b>בכורים התחיל התנא במ\"ב כמו שהתחילה תורה בפרשת כי תבוא. שהיא מצוה של קריאה התלויה בארץ. שקיימו בכניסתן תחלה. אח\"כ נצטוו על ברכות וקללות. ואע\"פ שקדמו בפועל לפי שלא היתה מצוה לדורות. אלא לשעה. ובדין הו\"ל להקדים חליצה דקדמה בתורה. אלא משום שחפץ לפתוח בברכה. ואח\"כ חזר לסדר שסדורים בתורה. דהיינו לפרשה הסמוכה מלפניה. והדר נסיב לב\"כ. דפגע בה ברישא. ממטה למעלה. ותו משום דכתיבא. וברכות כ\"ג לא כתיבן. ודלג על פרשת המלך. שאינה אלא פעם אחת בשמטה. וקתני תדיר ברישא. והדר נקטה לפרשת המלך. דלא סגי בלא\"ה. משא\"כ באינך תרתי. דסגי בלא דידהו. ולא חיובא נינהו. אלא כי מתרמו. ונסיב משוח מלחמה בסוף. כדי לסיים בדבר טוב. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשבעים לשון. </b>מ\"ש תי\"ט בשם רה\"ג לא שמיע לי כלומר לא ס\"ל. כי מה לנו עם אומדנות הרוכבות על כנפי רוח. שתכליתן אינו אלא למעט בעוצם הנס. והלא אף לפ\"ד אין הדבר נמנע מהיות נס נפלא. ומה לי נס גדול. או קטן ממנו. היפלא מה' דבר. ולא יבצר ממנו מאומה. לכן טרחא בכדי היא ודאי להתחכם בכאלה לבטלה בלי הכרח כל מאומה. ",
+                "<b>שנא' </b>באר היטב בחשבון מרובע ה'. ה\"י הי\"ט היט\"ב עולה שבעים. ובתי\"ט סרסו ברבועו. ולכך הוצרך להגיה בשם רבו. לצרף עוד פעם התיבה עצמה. ושבוש הוא. כי התיבה כתובה היטב. ביו\"ד אחר הה\"א בכל מקום. ששרשה יטב. "
+            ],
+            [
+                "<b>ברכת כהנים </b>עיין פיר\"מ ז\"ל. ואל תטה מחשבתך במה שמהבילים בו כותבי הקמיעות כו'. לכאורה יראה מלשונו זה שהיה מהביל כתיבת קמיעות לגמרי. וא\"כ נגע ח\"ו בכבוד חכמי התלמוד. ועמ\"ש בעקיצת עקרב. משם תראה קצת התנצלות על מ\"ש גם בסמ\"נ מענין זה כדומה לזה. אך מה שהפריז על המדה בענין באור שם המפורש. עם שהאמת אתו בזה. שכך קורין חז\"ל לשם הוי\"ה ב\"ה. אבל נקודו ודאי צריך למסורת עכ\"פ. כמו שנראה בבירור בכמה מקומות בתלמוד. ביחוד ביומא ובפ\"ד דקידושין וזולת. דוק ותשכח (ועמ\"ש בס\"ע דיוה\"כ בס\"ד במהדורא). ",
+                "<b>וכמדומה </b>שהיה חושב גם כן משתגע. למי שעוסק בידיעת צרופי שמות. וכן שם בן ע\"ב וכ\"ב (והמה מוזכרים בתלמוד שהפליגו חז\"ל בשבח היודעם וזהיר בהם) והדומים הידועים ומקובלים ליחידי סגולה. והנם אצלו נחשבים מהבילים ומשוגעים חלילה. אבל מחשבה כזאת היא חסרון ידיעה מסתרי תורה ודאי והעדר קבלה שלא זכה אליה. היא שגרמה לו לשום במלאכי ה' תהלה. שרי ליה מריה וימציא לו מחילה. ופעולת השמות. אמנם מפורש במקרא מאז בעלי המגדל ידעו מזה. כמ\"ש ונעשה לנו שם (אלא שרצו להשתמש בו לפנייה חיצונית. לכן לא עלתה בידם. ע\"י בלבול שפתם נתבטלה. לולי זאת היתה מחשבתם מתקיימת. כי חכמים גדולים היו כמ\"ש בס\"ה) בסוד ויעש דוד שם המ\"י. ",
+                "<b>כנגד </b>כתפותיהם עמו\"ק א\"ח (סכ\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>ברכות כ\"ג. </b>לשון תי\"ט לא אתפרש מנלן ולפיכך נראה בעיני כו' לא קפיד על הברכות. אלא על הקריאה בתורה כו'. ע\"כ. כל מ\"ש בכאן. הבל ורעיון רוח. אבל הדברים כמשמען. שעל הברכות עצמן הכוונה. כי על הקריאה. משנה שאינה צריכה היא כלל. ומי ישמע לו לדבר הזה. להוציא הלשון מפשטו. ודקשיא ליה מנלן. לק\"מ דכל ברכות המצות בכלל תפלה הן ורובן נאמרות ביחיד. ותפלה דיחיד אינה אלא בלה\"ק. אלא דהנך ברכות כיון דבצבור הן. ס\"ד דנאמרין בכל לשון. כתפלה. להכי אצטריך. טעמא פשוט משום דבתר קריאה נינהו כקריאה דמי. והוא הדין לברכות ק\"ש דשייכן לתפלה וכל דכוותייהו. כמו ברכת התורה. ושל מגלה. דפשיטא שאינו מברך אלא באותו לשון שקורא וכן במגלה. אע\"פ שקורין אותה ללועזית בלעז. מ\"מ אם נראה עברית ודאי לא יברך עליה בלעז. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט בשם הר\"מ שכל הברכות נאמרות בכל לשון וגם ברכת המצות. לא נזכר בלשונו שם ברכת המצות בפירוש. אלא מכללא שמע לה תי\"ט. איברא הוא כלל שצריך לפרט כמ\"ש עליו בס\"ד ריש הל' ק\"ש. ובהל' ברכות. והוא דבר מוכרח שע\"כ צ\"ל שיש יוצאין מן הכלל. כדי שלא יסתור הר\"מ ד\"ע (ועמש\"ל מ\"ח הסמוכה בס\"ד) ואפי' את\"ל דברכות המצות נמי בכלל. מ\"מ ברכות דקה\"ת. ודאי שאני. דדבר תורה הן ולא דמי לשאר ברכות (והיינו דאהני נמי לברכות המלך) ותו דדמי לקריאה. כיון דשייכי אבתרה. ואצ\"ל ברכות כ\"ג. בפרוש תני להו תנא. וסתמו כפירושו. "
+            ],
+            [
+                "<b>פרשת </b>המלך ז\"ל תי\"ט גם בכאן ל\"א מנ\"ל. והר\"מ כתב הקריאה והברכות בלה\"ק. וי\"ל ברכות מנלן כו' ועוד דבכ\"ג דתנן בהדיא ברכות נ\"כ בהן בחבורו שיהא בלה\"ק ע\"כ. ",
+                "<b>הוא </b>הדבר אשר דברתי. שלא הוצרך להזכירם. כיון דקריאת הפרשה. אילה אלא בלה\"ק. מיהו בפרשת המלך איידי דנסיב לה בהדיא. לאשמועינן דאינה אלא בלה\"ק (דסד\"א כיון דכתיב הקהל את העם כו' והנשים והטף וגו' למען ישמעו וגו'. יקרא לפניהם דברי התורה בלשון שהם מבינים דווקא. למען ישמעו וילמדו באר היטב. קמ\"ל אף היא בלשונה נאמרת. ובאגב נסבינהו נמי לברכותיה. ",
+                "<b>ודנקט </b>תנא פרשה. כבר שיער בתי\"ט האמת. ואין כאן דבר הצ\"ע מעתה. ",
+                "<b>מוצאי </b>י\"ט עושין ומעי\"ט לא. משום דדחקא עזרה. כמ\"ש רש\"י פ\"ק דמגלה. ובנין של עראי הוא דשרי בח\"ה. ",
+                "<b>בשמינית </b>נ\"ל כך היא הגרסא האמתית. ותלמודא לא קבעי אלא דלא ליתי למטעי (ודילמא איכא דשביש ותני בשמיני) ולמתני בשמיני. משום דלכאורה קשיא משנה יתירא. ליתני בשמינית לחודא. א\"נ סגי ליה במוצאי שביעית. ואנא ידענא דשמינית היא. אהכי איכא לשבושי ס\"ד בשמיני תנן. וקאמר משו\"ה לא תעלה על דעתך לגרוס כך. אלא אימא בשמינית גרסינן ודאי. וטעמא מאי תני הכי נ\"ל אקרא קאי ולפרושי לקרא ד��קץ ש\"ש שנת השמטה קאתי. דמשמע כאילו היא שנת שמטה. ומפרש תנא דידן דאינה אלא שמינית (בשמינית היו עושין כל זה) ומחמת שהיא מוצאי שביעית. קרויה שמטה עדיין. ללמוד על קציר היוצא למוצאי שביעית. שנוהג בו דין שביעית. כדאיתא פ\"ק דר\"ה. ",
+                "<b>בימה </b>על משקל חידה שירה בינה. וזה סיוע למ\"ש המדקדק ריכ\"א. ששם במה הוא לגזרת נחי עין. לא מנחי למ\"ד ה\"א כדעת ר' יונה ועשו חז\"ל משקל מיוחד. לענין זה הנרצה כאן להבדילו מענין במה דקרא. שהוא עשוי להקרבה. ",
+                "<b>של עץ </b>בעזרת נשים. כיון דאינו בנין של קבע אלא לפי שעה מותר. והיינו נמי דאהני לאסור בנין בח\"ה. אי נמי אסור דל\"ת לך כל עץ וגו'. הותר מכללו לצורך. כמש\"ל דלא חל עליו. ולא נאסר אלא שלא לצורך. עמ\"ש בס\"ד שילהי פ\"ג דמדות. ",
+                "<b>אחינו אתה </b>ששמו מישראל. כך פרש\"י כאן. וסותר למ\"ש בפ\"י יוחסין. עמ\"ש בחי\"ג כאן ושם בס\"ד. ",
+                "<b>עשר תעשר </b>מפני שהוא זמן אסיף ומ\"ע. לשון תי\"ט וק\"ק כיון שבשמינית אחר שנת השמטה מיד היתה הקריאה. נמצא עדיין אין אסיף ולא מ\"ע ע\"כ. אומר אני יש מעשר ירק ופול המצרי. ולקט שכחה ופאה ודאי נוהגין אף במה שגדל בשמטה. כשנלקט בשמינית. ובפירות כל שלא באו לעונת המעשרות בשביעית. וצ\"ע בספיחים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>המארס </b>את האלמנה לתי\"ט מדלא כתיב אשר ארס. ואין בזה טעם אדרבה אי הוה כתיב הכי. הו\"א דווקא אשה בעולה יארס. אבל בגמרא דייק. מדכתיב אשה. כלומר דלא כתיב בתולה. או אשה בבתוליה. ככתוב בכ\"ג. ש\"מ אשה סתמא לאו בתולה היא. ומדכתיב ארס אשה. כל אשה במשמע. אפילו בעולה אצ\"ל בתולה. משא\"כ אי הוה כתיב אשה ברישא. ודאי קפיד דתהוי בעולה. דמשו\"ה גבי כ\"ג דקדים אשה ליקח. אצטריך לפרושי דלא ליתי למטעי. ",
+                "<b>דברי </b>מערכי המלחמה סרס הלשון שומעין מערכי כו' דבר כהן. הוא המשוח מלחמה. וכפירש\"י. ומ\"ש רמ\"ז לפי דעתו כהן זה הוא סמוך. אומר אני לא סמוך ולא נראה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובעקבו </b>לרש\"י פירושו בין לפנים בין לאחור. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במשניות </b>של תי\"ט חסר במשנה זו. וגופו במקום אחר. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואיתן </b>כמשמעו קשה עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש ספ\"ה דיומא ובשי\"ע (סכ\"ד). "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשה </b>אומרת ז\"ל תי\"ט ולי קשיא להר\"מ לענין התר א\"א כו' שהמגיד כתב עליו. וה\"ה לאשה אומרת מת והתירוה ע\"פ. אח\"כ באה אשה אחרת ואמרה לא מת. לא תבא ע\"כ. ",
+                "<b>ולק\"מ </b>שאני אשה דדייקא ואנסבא. ומתוך קל שהקלו עליה בתחלתה. החמירו עליה בסופה. "
+            ],
+            [
+                "<b>משבא </b>אלעזר נ\"ל שזה הלשון נמשך אל שלפניו. בטלה עגלה כו' קמפרש אימתי היה זה שרבו כו' ובטלה. זה היה משבא אלעזר. וכבר נקרא שמו תחנה בן פרישה. למעליותא. בן פרישה לקדושה. ותחנה שם עצם אדם גדול ודאי. שכך נמצא בד\"ה (אד) ואת תחנה אבי עיר נחש. ואח\"כ החמיץ. וכמדומני שזהו אלעזר הפריץ בן ענני כ\"ג. המוזכר בס\"י. שבתחלה באמת לא היה רע לשמים ולא לבריות. והוא התחיל להלחם מלחמות ה' נגד הרומיים. בקנאתו לה' ולביתו. אלא שעונות גרמו שלא הצליח. ומן אז החלו הפריצים שמעון ויוחנן. שבהם ועל ידיהם ודאי רבו הרצחנים. ואחר שנתגברו אלה הרוצחים. נוסף עליהם אלעזר לעזור לרעה. והיה חבר לאיש משחית. אחד מן הרוצחים הנ\"ל. לכן חזרו לקרו��ו בן הרצחן. ע\"ד כמאן קרינן לרשיעא רב\"צ רב\"ר כו'. תלו הקלקלה באביו שגדלו ולא כהה בו. כאילו הוא ג\"כ רוצח ואע\"ג שהיה כ\"ג שפרישתו לקדושתו. והיינו דקבעי תנא לאשמועינן אגב אורחא. דקיי\"ל כר\"י. "
+            ],
+            [
+                "<b>יוחנן כ\"ג </b>לשון ס' באר שבע. אל תטעה לפרש האי יוחנן הוא ששמש בכ\"ג פ\"ש ולבסוף נעשה צדוקי. אלא הוא שהיה אחר שמעון הצדיק. וכך הם דברי הר\"מ ברפ\"ט מהמ\"ע ע\"כ. לקח זה מהכ\"מ. וערבך ערבא צריך. כי אני איני מוצא יוחנן כ\"ג. אחר שמעון הצדיק. זולתי אותו הנודע בשם הורקנוס שהחמיץ לעת זקנתו. אם לא איפוא מי הוא. ואולם זה שאמר הר\"מ. שהיה אחר שמעון הצדיק על דעתי לא נתכוין להוציא את זה. כמו שחשבו רבנים הללו ז\"ל. ולא רצה באמרו שהיה אחריו. מיד בסמוך לו. בלי הפסק דור או דורות ביניהם. כי יש אחר מופלג. אלא כיון לומר שהיה אחר שמעון. לאפוקי שלא היה לפניו. כי היה יוחנן כ\"ג אחר לפניו. בתחלת בית שני. כמוזכר בספר נחמיה (סי\"ב) והוא הנקרא שם בזכרון שלשלת בני צדוק. יונתן ואח\"כ יוחנן. ומפני שלא היה מפורסם בשם יוחנן בספר יחוסו. כנראה משם. ועוד כי המשנה מדברת מזמן שהתחילו התנאים בעלי המסורת. אחר שכבר עבר דור הנקובים בשמות בכתובים. זהו שהביאו להר\"מ לפרש כך. וא\"כ בהכרח הוא אותו שמיאנוהו הרבנים המפרשים ז\"ל. ואל תתמה שזכרוהו לשבח. וכתוב ובשוב צדיק וגו' כל צדקותיו לא תזכרנה. ההיא בתוהה על הראשונות. א\"נ במשפט שלמעלה לא תזכרנה. אבל נזכרין בד\"ת למטה. אע\"ג דשם רשעים ירקב. מ\"מ מעשה שהיה בימי צדקתו נזכר. שכן אפילו מעשי ירבעם הטובים נזכרים לשבח. גם אלישע בן אבויה יוכיח. שבקשו תורה מפיו. וקבעוהו גם בין התנאים במכילתא דחסידי פ\"ד דאבות. ועמ\"ש בס\"ד בלח\"ש שילהי מ\"ש. ושילהי ידים. הלא היא כתובה בתשובה קבועה בדפוס בשי\"ע (סמ\"א) ",
+                "<b>העביר </b>הודית המעשר עמ\"ש בר\"פ יש מותרות בגמרא. ",
+                "<b>בטל </b>את המעוררים עמ\"ש שילהי מ\"ש. ",
+                "<b>אצ\"ל </b>על הדמאי. ע\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>בטל השיר </b>מבית המשתאות פירשו בשם רה\"ג דהיינו שיר של אהבה כו'. אבל שירות ותושבחות וזכרון חסדים של הקב\"ה. מנהג כל ישראל לאמרן בבית חתונה. כמ\"ש בתי\"ט. ",
+                "<b>אכן </b>בעל נצח ישראל רבו של בתי\"ט השיג על דעה זו בפכ\"ב מספרו הנ\"ל. והפריז על המדה. באמרו ולדעתי אף בשעה שב\"ה קיים. אסור להזכיר שמו כך בשכרות ע\"כ. ",
+                "<b>ותמיהא </b>לי. לא כן תנינן משבטלו סנהדרין. בטל השיר מבית המשתאות. הא בהדיא דמקמי הכי הוה שרי. ואיתא בירושלמי. דהטעם הוא. משום דמשם ואילך. אין אימת סנהדרין עליהן. ואומרין בו דברי נבלה בשיר. לכך נאסר. משא\"כ בזמן סנהדרין שאימתן עליהן. לא היו אומרים דברי נבלה בשיר. ",
+                "<b>ונראה </b>דה\"ט דהגאונים דס\"ל דכל היכא דלא אמרי דברי נבלה. שרי. מיהא לא ניחא כולי האי. דהא אדרבה משמע דאסרו בכל שיר. משום גזרה שלא יבואו לומר בו גם דברי נבלה. והיכי ניקו אנן ונעקור גזרת חכמים. ",
+                "<b>והיינו </b>דקשיא לי על דעת הגאונים הנ\"ז וצ\"ע. ",
+                "<b>יב </b>",
+                "<b>בטלו אורים ותומים </b>עתו' פ\"ק דקידושין. גבי עובדא דדמא בן נתינה. ורמב\"ן על התורה תצוה. ",
+                "<b>בוטל </b>השמיר עמ\"ש בס\"ד. בקונטרס בנין. בית הבחירה. ",
+                "<b>ונופת </b>צופים פירש הרע\"ב דבש הבא ממקום ששמו צופים. כו' לדברי הרע\"ב המקום הוא נקרא צופים. כמו הרמתים צופים. עכ\"ל תי\"ט. חול\"ם בשור\"ק מיחלף ליה. ",
+                "<b>איברא </b>דאיכא נמי למידק אפירושא דרע\"ב. דהא אשכחן (משלי ט') צוף דבש. ידמה שצוף יורה על ענין מתיקות. אמנם מצינו מחוז. נקרא ארץ צוף ככתוב (שמואל א' ט) ואולי שם היה ושם נמצא אותו דבש חזק המתיקות. ועל שמו נקרא הדבש ההוא כן. או שם המדינה ההיא נקרא על שם הדבש הנמצא ביחוד שם. ונודע בשם זה. ואפשר היה ג\"כ ארץ הרים נפרדים סמוכים. והבא משם דבש משובח הלז. ",
+                "<b>אנשי </b>אמנה ר\"ל בעלי בטחון. שמאמינים בה' שיזמין להם פרנסתם. לכן אין פושטין ידיהם בגזל. דכתיב כי פסו אמונים וגו' וכתיב בתריה משוד עניים וגו'. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>את </b>שומן הדגן מ\"ש תי\"ט דלא נקט אלא שומן דגן ולא של תירוש ויצהר. לאו דיוקא הוא. דהא דאר\"י לעיל שומן הפירות. היינו פירות הנאכלין. כמו תמרא דהינינותא. אבל פירי דמשקין הני תרי. לא שייך שומן. דמה טיבו של שומן אצל יין. ושמן מזיק לשתיה. ויצהר כולו שומן. וכן שמו. "
+            ],
+            [
+                "<b>התירו </b>שתצא הכלה באפריון משום צניעותא. היינו משום שיוצאה וראשה פרוע כדתנן רפ\"ב דכתובות. וסתם כלה בתולה היא. ואלמנה פשיטא דאינה יוצאה באפריון. "
+            ],
+            [
+                "<b>פסק </b>העושר מן החכמים אבל לא מנשיאי בית דוד דוק. ",
+                "<b>קטנותן </b>כלומר תכליתן. כמו ליום קטנות. ועמ\"ש בס\"ד מ\"ג פ\"ח דשבת. דכוותיה שמואל הקטן. אלעזר זעירא דמן חברייא. ",
+                "<b>בוטל </b>כבוד התורה עמ\"ש בס\"ד בדרוש תפלת ישרים. ",
+                "<b>ומתה </b>טהרה ופרישות לשון תי\"ט לא ידענא אמאי נקט לשון משונה ול\"ק ובטלה. עיין גמרא דמכות (דיא\"ב) ותדע שענין ביטול הוא העדר הדבר מעיקרו. ונחשב כאילו לא היה. משא\"כ לשון מיתה. הוא לשון הפסקה לשעתה בלבד. כי המתים להחיות. ודוק. ",
+                "<b>זיו הכהונה </b>לשון רש\"י שהיה חכם ועשיר כו'. ונ\"ל שז\"ש חכם. צ\"ל כהן. עכ\"ל תי\"ט. לחנם רצה להגיה לשון רש\"י המזוקק ככסף. וכי מה היה צ\"ל כהן. דבר שהוא מפורש. מבואר מאליו בלשון משנה. אחר ששמענו שהוא זיו הכהונה הדבר ידוע מעצמו. וגם הוא הנודע ומפורסם בכהן. במם' פרה. ועל כן לא היה צריך רש\"י לכתוב דבר זה לבטלה. רק שהיה חכם ועשיר בא להשמיענו. שזהו מה שנכלל בענין שם זיו בלבד שהוא תואר מוסף על מעלת כהונתו. לומר שהיה מבהיק זיווה. בהצטרף אליה מעלות החכמה והעושר. כי בצל החכמה בצל הכסף. וחכמת המסכן בזויה. ועטרת חכמים עשרם. ",
+                "<b>ואין </b>שואל בשלום חברו. תי\"ט. ושבוש הוא כי על הכלל יצא זה המאמר. ונוח הי' לו לומר ואין שואל בשלום ישראל. כענין שכתוב. מי יסור לשאול לשלום לך. ",
+                "<b>שרו </b>על משקל ענו כשדיא. והוא לשון התחלה. ויחל נח. ת\"א ושרי. ",
+                "<b>חכימיא </b>הם החכמים מפרשי התורה ומקבליה בע\"פ. שהיא קבועה בלב חכם לב. כך נ\"ל. ",
+                "<b>ספריא </b>הם בעלי מקרא. המלמדים התנוקות קריאת תורה שבכתב. מתוך הספרים כך נ\"ל. ובגמ' (קדושין דל\"א) לכך נקראו ראשונים סופרים. ",
+                "<b>והגליל </b>ארץ עשרת השבטים. ",
+                "<b>והגבלן </b>ארץ הגבלים. ",
+                "<b>בן מנבל </b>בבי\"ת. וכתוב הוא (מיכה ז'). "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,238 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Sotah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Sotah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>המקנא לאשתו. </b>לשון תורה וקנא את אשתו. את לדרשה ולשון חכמים לחוד. וכענין הכתוב המקנא אתה לי. ודומיו. שהם נדרשים לטובת המוקנא לומר שיכוין לטובת אשתו ומאהבתו אותה. יפקוד נוהו. שלא תחטא ותאסר עליו. ולא בדרך קנאה הגורמת שנאה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שוברת כתובתה. </b>לשון רע\"ב כותבת שובר על כתובתה. לא על גבי גוף שטר הכתובה. אלא על חוב של כתובה קאמר. ",
+                "<b>ויוצאת </b>לשון תי\"ט אינה נהרגת שלא התרו בה עדים בשעת מעשה. ע\"כ. ואין צורך לכך. שהרי לא ראו שזינתה. ואינה נהרגת על פי עצמה. אע\"פ שנאסרת לבעלה בהודאתה. שרגלים לדבר. שהרי קינא לה ונסתרה. ולכן כבר אסורה ע\"פ עדי סתירה. ונאמנת על עצמה להשאר באיסורה. ובלא\"ה נמי מציא שויא נפשה חתיכא דאיסורא. היכא דמהימנא לבעל. וכ\"ש בדבר שבממון. שמאמינין אותה להפסיד עצמה אבל לא להרגה. ",
+                "<b>שעל </b>פתח שער ניקנור. עי' מה שכתבתי בס\"ד. ",
+                "<b>ומטהרין היולדות. </b>עפ\"ז דשקלים מ\"ג. ומ\"ש שם בס\"ד. ",
+                "<b>ומטהרין המצורעים. </b>הוא הדין למצורעות. ",
+                "<b>וכהן שעלה ע\"פ הגורל. </b>ואפילו הוא כ\"ג. והכי איתא בתוספתא. דכיון שהתחיל במצוה. אומרים לו גמור. וכמש\"ל בפ\"ג. ",
+                "<b>היה לבה נאה. </b>ששמע מפי בעלה. ועדיין דוחק הוא. כי סתם אשה כל יופי שלה שם הוא. וכמ\"ש ז\"ל בגיחזי שאחזה בהוד יפיה. אע\"פ שבודאי לא היתה עומדת ערומה לפני אלישע. וצ\"ל מ\"ש ר\"י אם היה לבה נאה. היינו שידוע לכהן שקשטה עצמה. ורחצה וסכה את לבה. לאפוקי אם ניוולה עצמה כראוי לה. ללכלך ולזהם גופה בעת ההיא (אפילו יודעת בעצמה שכשרה היא. מ\"מ צריכה כפרה ע\"י בזיון וניוול גופה. מאחר שגרמה מכשול עוון לעצמה ולאחרים לחשדה) כי אז אע\"פ שלבה נאה בעצם. מ\"מ הוא מתגנה על הרואים בה. מחמת הניוול והזיהום. ושמא י\"ל בזה קושית התו'. שיפרסו סדין כו' ויקוים קרא כדכתיב. דאיכא למימר ר\"י נמי דרש טעמא דקרא. כדתנן לקמן במדה שאדם מודד כו' היא קשטה עצמה לעברה כו'. ומיהו כי חזינן דהאידנא נמי כי אתי לב\"ד מקשטת עצמה. מכלל שאינה חוששת להתנוול. ולכך קשטה עצמה גם עכשיו. א\"כ אין בזה ענין לנוול. אדרבה היא חושקת לגלות יפיה לעיני הכל. ואין לה עונש בכך. לפיכך אז עושין לה הפך דעתה ולסתור כוונתה וזה נראה נכון. ולא הבינותי טעמו של הספרי. מ\"ט סדין של בוץ פורס. מאי שנא דבוץ. ול\"ד להא דתנן התם בסדר יומא. פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם. מידי הוא טעמא אלא כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הירך </b>התחילה בפסוק רגלים. כענין שכתוב ותפשקי רגליך וגו'. ",
+                "<b>ט </b>",
+                "<b>וכן לענין הטובה. </b>ומדה טובה מרובה. הקשו תו' הא מצינו מדת פורענות גדולה דכתיב איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה. ואילו גבי מדה טובה כתיב. ורדפו מכם חמשה מאה. וי\"ל גבי מדת פורענות מיירי רדיפה לא הריגה. אבל לענין הטובה כתיב ורדפו מכם חמשה מאה ומאה רבבה ירדופו. ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. ע\"כ. יפה תרצו ונכון הדבר ודאי. דרדיפת ישראל לאויבים היא אמתית. ונתקיימה בפועל. אבל רדיפת האויבים לישראל לא לבד שאינה להריגה לבלע ולהשחית חלילה. אלא אינה רק הגזמה בעלמא. וכמ\"ש גם ישעיה הנביא (ס\"ל) אחד אלף מפני גערת אחד. מפני גערת חמשה תנוסו. והיכן נתקיים שנסו ישראל אלף מגערת אחד. כ\"ש שכולם ינוסו מפני חמשה. הא אינה אלא הפחדה ואיום וגזום אכן הברכ' של רדיפת ישראל לאויבים מצינו מפורש. שנתקיימה בפועל ממש כפלי כפלים יותר מההבטחה (אפי' בסוף ב\"ש שהרעו מעשיהם) כמ\"ש בדברי יוסיפון פ\"ז מספר ששי. שארבעה בחורים עמדו נגד כל מחנה טיטוס עם רב כחול והבריחום והרגו מהם כמה אלפים גבורים. וכן עשו כמה פעמים יע\"ש. והנה הוא קורא לטיטוס ומחנהו לעדים (בהיותו שבוי בידם באופן שאין מקום להכזיבו ולהחשיבו במפליג ומגדיל דברים יתר מאד לאהבת בני עמו. אבל ניכרים דברי אמת. שמקוימים גם של פי אויבינו ומתנגדינו) ולכן יראה לפרש הכתוב בשירת האזינו. לו חכמו האויבים. יבינו איכה היה רודף אחד מישראל לאלף (שנעשה בימי יהושע. כמו שאמר אחד מכם ירדוף אלף. וכמו שכתוב בפירוש שנתקיים ע\"י גבורי דוד. אחד למאה הקטן. והגדול לאלף. ובפ' בחוקותי לא דבר הכתוב אלא מהחלשים שבישראל. כמו שדרשו רז\"ל. מכם מן החלשים שבכם) וא\"כ איך עתה נהפכה השטה. עליונים למטה. גבורים נרדפים ונסים מפני בעלי גבורה מעטה. אם לא כי צורם מכרם והפיל אימת קטן על גדול כי החטא הוא הגורם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כדי ליגעה </b>ולמ\"ד משקה ואח\"כ מקריב כו'. כדי שלא תמות מיתה מנוולת. שאע\"פ שנמחקה המגלה א\"א טמאה אני אינה שותה ע\"כ רע\"ב. והוא לשון מגומגם ומחוסר הבנה. שאחר שהשקה אמר שאינה שותה. ותי\"ט האריך לשון ולא חלי ולא מרגיש ומ\"ש הוא צ\"ע. אכן הברור כדברי רש\"י שכל זמן שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת. ושמא גם כך צ\"ל בלשון רע\"ב. שאע\"פ שנמחקה המגלה וכבר שתתה, א\"א טמאה אני אינה מתה. "
+            ],
+            [
+                "<b>היה מביא. </b>כהן שהתחיל בה הוא גומר ודאי. כמש\"ל פ\"א מ\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמן </b>על האלה אמן על השבועה. יש מקשים אהא דתנן בפרק דלקמן אם יש לה זכות תולה לה. הא אמרינן התם בשבועות. דשבועת שקר נפרעין ממנו מיד ולא מהני זכות. ונ\"ל שטעות היא בידיהם. לפי שיש כאן שתי עבירות. אחת הזנות. והשנית שבועת שקר. וכנגדן שתי פורעניות. האחת על הניאוף. וצבתה בטנה ונפלה ירכה. מפני שחטאה בהם. ומלבד זה נענשת על השבועה. בשאר מיני פורעניות. ביסורין ואיבוד ממון כמ\"ש וכלתו ואת ביתו וגו'. ועוד עונש אחר זולת זה. חוץ מנשילת איברים. שהוא לבדו נתלה לה בזכותה. אבל עונש שבועת שקר אין ממתינין לה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכהן </b>עמש\"ל פ\"א מ\"ה. ונ\"ל שזו אינה נעשית אלא ע\"י אחד מכהני בית אב. ע\"י פייס או ע\"פ סדר אחר. של קדימת זקנה או חכמה. וצ\"ע אם הוא עושה גם כל שאר מעשיה. כתיבת המגלה ומחיקתה והשקאה. והערכת המנחה. ",
+                "<b>ומניח </b>ידו תחתיה הביאו תו' ירושלמי (קושי') ואיך הדבר כיעור (תירוץ) מניח מפה (לשון הנמשך איני יודע אם היא קושיא. אם המשך התירוץ הוא) ואינו חוצץ. ומביא כהן זקן. אפילו תימא כהן ילד. הלשון היולי. אם הוא לשון בתמיהא. ר\"ל וכי אינו חוצץ. ומשני מביא זקן כו'. והשתא קהדר ביה משנויא קמא לגמרי. או דילמא מסקנא דשינויא הוא. דמשמע ליה דליכא קפידא בחציצה הכא. ואפילו הכי הדר משני תו בגווני אחרינא וכולהו איתנהו. כאילו אמר אי נמי מביאין כהן זקן ואב\"א אפילו ילד. שאין יצה\"ר מצוי לשעה. פרוש לשעה קלה זו. אין פנאי ליצה\"ר ועשאוהו כבולשת. וכן מותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת דבעבידתיה טריד. שמעינן מהכא דאע\"ג דאיתא לדעולא בתרייתא. דכל קורבה אסורה. משום לך לך אמרינן נזירא מיהו במקום מצוה בעלמא. או בשעת טרדה לא חיישינן לה. וכדראב\"א. דמרכיב לכלה אכתפיה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אינה שותה </b>אין כופין אותה לשתות. אלא שוברת כתובתה ויוצאת. ונראה הוא הדין אם אינה רוצה לענות אמן אמן אחר האלה. ואז אין כותבין את המגלה. ",
+                "<b>ומנחתה </b>מתפזרת על הדשן ולא קאמר נשרפת. נראה לי משום שאין שם אש תדירה. ואם אין שם אש יוקדת. ממילא מתפזרת שם. ואין שורפין בשבילה עצי הקדש בפ\"ט. עד שתשרף בכלל פסולי המוקדשין. ",
+                "<b>המים נשפכין. </b>צ\"ע היכן שופכן. כי מים קדושים הם. בקדושת השם שנמחק בהם. ואין נראה לומר שהיו נשפכין לאמת המים בעזרה, אבל נ\"ל שהיו נשפכין כמו כן על בית הדשן כדמסיק וקאי אתרווייהו אשפיכה ופזור. דשתי המלאכות נעשות עליו. ",
+                "<b>איני שותה </b>אע\"פ שרוצה להפסיד כתובתה. מערערין כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלא תטמא העזרה </b>עתי\"ט ע\"ד ותאהיל. וערפ\"ב דמדות. ומ\"ש שם בס\"ד. ופ\"ה דאבות. ",
+                "<b>תולה לה </b>עיין מ\"ש פ\"ב דלעיל. ",
+                "<b>יש זכות תולה שנה. </b>צ\"ע למ\"ד לת\"ק מתכוונה נמי לא. איך מותרת לבעלה. וקשיא נמי אר\"ש דאמר מדהה א\"ה בפני כ\"ה כו'. תיפוק ליה משום בעלה. משמע דלבעלה שריא מיד לכ\"ע. ואמאי. ואפילו אי תימא. דהאי תנא סבר כמ\"ד בעל שמחל על קנויו. אפילו אחר סתירה קנויו מחול. מיהו אחר השקאה מי מצי מחיל. ואי איתא דזכות תולה. הא ודאי אתסרא עליה. ופשיטא דמשתריא בהשקאה כמש\"ל פ\"ד מ\"ד. ",
+                "<b>רוצה אשה בקב כו'. </b>ע\"פ רע\"ב. ותי\"ט בשם רה\"ג. ולדברי כולם קשה. מה ענין זה לכאן ללימוד התורה. מלבד דוחק אחר שבדבריהם. ואענה אף אני חלקי מה שנ\"ל בזה. וה\"פ דקאי אדלעיל. המלמד תורה כמלמדה תפלות. ור\"ל כפירוש הר\"מ. דברי הבאי. שמהפכת ד\"ת לדברים בטלים. ולומדת לשונה דבר שקר העוה ולצנות. על זה אמר ר\"י שהיא רוצה בכך. אע\"פ שעסק התורה במעוט שיחה. (שהוא אחד ממח\"ד שהתורה נקנית בהם) כשיעור קב של שיחה שנטלו אנשים. ואינו לפי טבען. אלא אחד מתשעה. יותר מבתשעה קבין שיחה. שנטלו נשים לחלקן (כדאיתא פ' האיש מקדש) אם הן של פרישות. וזה פירוש ישר. ובדרך רמז י\"ל. ק\"ב גי' בע\"ל. ר\"ל בבעל אחד המצוי לה תמיד. מתשעה אנשים בעלי פרישות. ",
+                "<b>מבלי עולם </b>שכן נקרא האדם עולם קטן. בפי כל החכמים. והוא מ\"ש בו הר\"מ. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו שמנחותיהן נשרפות </b>דדמיא לאשם כו'. וכתב ומ\"מ ל\"ד ממש כו' וצ\"ע טעמא מאי עכ\"ל תי\"ט. ופשיטא דלא דמיא התם כפר הספק והלך לו. אבל הכא לא כפרה ולא מידי. ולא בררה עון. אלא קדושת כלי מיהא תפסה בה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מה בין איש לאשה </b>ז\"ל תי\"ט שייר טובא דתנינן ספ\"ק דקידושין ע\"כ. ולא דמו להדדי. התם קתני מ\"ט שהאיש חייב בהן ולא האשה. והכא קתני מה בין איש לאשה. בדברים ששוין בעיניהם. אלא שחלוקין בפרטיהם. דוק ותשכח בכולהו הכי. בר מן האיש מקדש. דקתני ואין האשה מקדשת באגב. ולא מיקני ליה בדוכתא אחריתא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בתי\"ט ארוסה כו' </b>מותרת לבעלה. צ\"ל ליבמה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה וב\"ה. צ\"ל או שותות או לא נוטלות. "
+            ],
+            [
+                "<b>יכול </b>הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן ואין ממתינין לה עד שתלד. כמו שאם נתחייבה ודאי מיתת ב\"ד אין ממתינין לה עד שתלד. כך נ\"ל (אף שיל\"ד) ודלא כרמ\"ז. ",
+                "<b>איילונית </b>עתי\"ט כו'. והכי ס\"ל לרבנן (כצ\"ל) או אשה או בנים כמ\"ש מ\"ה פ\"ו דיבמות ע\"כ. עמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>אשת </b>כהן שותה ומותרת מ\"ד הואיל ונאנסה אסורה קמ\"ל. וקשיא דאשת כהן ששתתה מותרת מיבעי לי'. תי\"ט. במ\"כ לא דק. דאי ס\"ד דאינה ניתרת בשתיה. היכא שתיא. פשיטא שאין משקין ואין מוחקין השם לבטלה. ",
+                "<b>אשת סריס. </b>עיין מ\"ש באג\"ב בס\"ד. ",
+                "<b>חוץ מן הקטן כו'. </b>אבל מקנאין מן הסריס ומן השחוף. עתי\"ט שכתב בשם כ\"מ דלהרמב\"ם לא ממעט קטן אלא כשהוא פחות מבן ט' כו'. אבל ב\"ט וי\"א כיון דביאתו ביאה איש מקרי כו'. דברים זרים הם. אע\"ג דביאת בן ט' ביאה. ואם בא על אחת מכל העריות מומתין על ידו. כדתנן פי\"ד. היינו בעד טומאה. אבל ע\"י קינוי מקטן ודאי אינה נאסרת. פשיטא לאו איש הוא לכל דבר. וכן סתם קטן בכל מקום הוא פחות מבן י\"ג ויום אחד ואפילו הגיע לפרקו ולא הביא שתי שערות. עדיין קטן הוא עד שיצאו רוב שנותיו. ועמ\"ש בחי\"ג פר\"ג (נא\"ב) ועיין מגדל עוז. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אלא </b>יטמא ז\"ל רמ\"ז לפי' הרע\"ב קרי ביה יטמא מפועל הכבד. שהוא יוצא. ול\"נ דלא צרכינן לזה. דמצינו מלות שהקל בהם עומד גם יוצא כמו ישב. ע\"כ. ולאו מילתא היא. אטו משום שנמצא בגזרה אחת מלה. פעם עומד פעם יוצא. נאמר כך בכל הגזרות. מי שמע כזאת. אם שמע בעובר ושב. היכן שמע כיוצא בה בעתיד. הכי נאמר ג\"כ ישוב יקום שיהיו פועלים יוצאים. הא ודאי בדותא היא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ז\"ל </b>תי\"ט וממ\"ש הרע\"ב שתחום אלפים דרבנן. ש\"מ דלכ\"ע דאורייתא. וקשה דבערובין ובס\"פ דשבת כתב. דקראי אסמכתא בעלמא. כו' וצ\"ע. ולא ידענא מאי קשיא ליה כי כתב הרע\"ב קראי אסמכתא. היינו נמי אליבא דרבנן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ועדיין </b>הדבר שקול לשון הרע\"ב יש לו הכתוב בויו ומשמעו כאילו היה כתוב באלף. הן יקטלני לא איחל לו עוד. ",
+                "<b>ולע\"ד </b>א\"צ לומר כן. אלא אפילו תימא משמעו ככתבו בוי\"ו. יפורש בלשון בתמיהא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעוף </b>הפורח שדרך פריחתו חותך האויר. ונשמע הקול מלמעלה. כמ\"ש על חכמת הטייר. אבל אין לפרש ששמע מעוף המצפצף עצמו. דההיא צפצוף מיקרי. למאי נסיב פורח. ",
+                "<b>יוציא כו'. </b>אם אינו רוצה להשקותה. ובהכי י\"ל קצת תמיהת תי\"ט על חלוף הסדר. משום דבהכי עסיק ואזיל פרקא רביעאה. ואסיק תנא למילתיה דבועל. והדר תני לכולהו מילי דקנוי. ואיידי דנפישי. שבקינהו עד לבסוף. ושמא בא לרמוז שאע\"פ שבדקוה המים פ\"א. ונמצאת טהורה רשאי לקנא לה פ\"ב. אם חושדה שנית. ועושה לה ככל תורת הקנוי הראשון. ודילמא היינו טעמא דקרא דשני בדבוריה והפך סדריה. ותנא אקרא קאי. ",
+                "<b>מוזרות נכריות. </b>כמו מוזר הייתי לאחי. כלומר שאינן ניכרות מי הן. אין השומע דבריהן יכול לומר נשים הללו דברו כזאת על פלונית. ",
+                "<b>בלבנה </b>כתב תי\"ט. שהואיל וטוות בלילה הנה מפחד בלילות מתקבצות ע\"כ. ",
+                "<b>בדומה </b>שכח אותה שאמרו ירח כשלשה. דילמא סבר מר כשלשה. אבל לא כשלש. ",
+                "<b>ובכדי </b>טרח ואזיל בתר איפכא. דאדרבה אינן מתקבצות אז אלא טוות מפוזרות ומפורדות. לפי שאין עליהן מורא ופחד. אך שם נקבצו דיו\"ת אשה רעותה. אפילו זוגי זוגי. די להן ולא קפדי אזוגות. וטעמא דמשיחות בה ההיא שעתא. נמי מה\"ט. לפי שאינן מקובצות. ולא ניכרות כדפרישנא. ע\"כ לא חרדו שאנ��ות והנה בטוחות. להיות משיחות בלעז של פלונית אע\"פ שישמעום הולכי ארחות. לא יכירום ולא ידעום להעיד משמן. וזה פירוש ברור ומוכרח. דאילו ידעו והכירו מי הנה הנשים. המדברות בה. מאי קמ\"ל במו\"מ. אטו נשים בלבנה אצטריכא ליה. לימא עד שידברו או שישאו ויתנו בה נשים ותו לא. אלא ודאי קול דברים בעלמא הוא. שאין ידוע ממי יצא הקול והדבור. דומיא דעוף הפורח ולא פליג ר\"י אלא דבעי קול אדם כל דהו מיהת ואורחא דמילתא נקט דביום דניכרות ונראית להדיא עדיין מתייראות לדבר בה. אפ\"ה סגי בהכי. ואפילו מנשים שנטלו ט\"ק שיחה. ואצ\"ל אנשים. כך נ\"ל ברור. ונ\"מ טובא לדינא וק\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ותפלה </b>ע\"פ רע\"ב עמ\"ש בס\"ד במו\"ק א\"ח סק\"א. ועתי\"ט מ\"ש בשם התו'. ונראה לי דהוא הדין לספירת העומר. שנאמרת בכל לשון. ולפ\"ד התו' כאן. ל\"ל שיוצא בה אפילו בלשון. שאינו שומע. וזה שלא כדברי במג\"א (סתפ\"ט עמו\"ק שם) שכתב להפך. שאפילו בלה\"ק אינו יוצא. אם אינו מבין (עשי\"ע ס\"ס קל\"ט). "
+            ],
+            [
+                "<b>מקרא </b>בכורים התחיל התנא במ\"ב כמו שהתחילה תורה בפרשת כי תבוא. שהיא מצוה של קריאה התלויה בארץ. שקיימו בכניסתן תחלה. אח\"כ נצטוו על ברכות וקללות. ואע\"פ שקדמו בפועל לפי שלא היתה מצוה לדורות. אלא לשעה. ובדין הו\"ל להקדים חליצה דקדמה בתורה. אלא משום שחפץ לפתוח בברכה. ואח\"כ חזר לסדר שסדורים בתורה. דהיינו לפרשה הסמוכה מלפניה. והדר נסיב לב\"כ. דפגע בה ברישא. ממטה למעלה. ותו משום דכתיבא. וברכות כ\"ג לא כתיבן. ודלג על פרשת המלך. שאינה אלא פעם אחת בשמטה. וקתני תדיר ברישא. והדר נקטה לפרשת המלך. דלא סגי בלא\"ה. משא\"כ באינך תרתי. דסגי בלא דידהו. ולא חיובא נינהו. אלא כי מתרמו. ונסיב משוח מלחמה בסוף. כדי לסיים בדבר טוב. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשבעים לשון. </b>מ\"ש תי\"ט בשם רה\"ג לא שמיע לי כלומר לא ס\"ל. כי מה לנו עם אומדנות הרוכבות על כנפי רוח. שתכליתן אינו אלא למעט בעוצם הנס. והלא אף לפ\"ד אין הדבר נמנע מהיות נס נפלא. ומה לי נס גדול. או קטן ממנו. היפלא מה' דבר. ולא יבצר ממנו מאומה. לכן טרחא בכדי היא ודאי להתחכם בכאלה לבטלה בלי הכרח כל מאומה. ",
+                "<b>שנא' </b>באר היטב בחשבון מרובע ה'. ה\"י הי\"ט היט\"ב עולה שבעים. ובתי\"ט סרסו ברבועו. ולכך הוצרך להגיה בשם רבו. לצרף עוד פעם התיבה עצמה. ושבוש הוא. כי התיבה כתובה היטב. ביו\"ד אחר הה\"א בכל מקום. ששרשה יטב. "
+            ],
+            [
+                "<b>ברכת כהנים </b>עיין פיר\"מ ז\"ל. ואל תטה מחשבתך במה שמהבילים בו כותבי הקמיעות כו'. לכאורה יראה מלשונו זה שהיה מהביל כתיבת קמיעות לגמרי. וא\"כ נגע ח\"ו בכבוד חכמי התלמוד. ועמ\"ש בעקיצת עקרב. משם תראה קצת התנצלות על מ\"ש גם בסמ\"נ מענין זה כדומה לזה. אך מה שהפריז על המדה בענין באור שם המפורש. עם שהאמת אתו בזה. שכך קורין חז\"ל לשם הוי\"ה ב\"ה. אבל נקודו ודאי צריך למסורת עכ\"פ. כמו שנראה בבירור בכמה מקומות בתלמוד. ביחוד ביומא ובפ\"ד דקידושין וזולת. דוק ותשכח (ועמ\"ש בס\"ע דיוה\"כ בס\"ד במהדורא). ",
+                "<b>וכמדומה </b>שהיה חושב גם כן משתגע. למי שעוסק בידיעת צרופי שמות. וכן שם בן ע\"ב וכ\"ב (והמה מוזכרים בתלמוד שהפליגו חז\"ל בשבח היודעם וזהיר בהם) והדומים הידועים ומקובלים ליחידי סגולה. והנם אצלו נחשבים מהבילים ומשוגעים חלילה. אבל מחשבה כזאת היא חסרון ידיעה מסתרי תורה ודאי והעדר קבלה שלא זכה אליה. היא שגרמה לו לשום במלאכי ה' תהלה. שרי ליה מריה וימציא לו מחילה. ופעולת השמות. אמנם מפורש במקרא מאז בעלי המגדל ידעו מזה. כמ\"ש ונעשה לנו שם (אלא שרצו להשתמש בו לפנייה חיצונית. לכן לא עלתה בידם. ע\"י בלבול שפתם נתבטלה. לולי זאת היתה מחשבתם מתקיימת. כי חכמים גדולים היו כמ\"ש בס\"ה) בסוד ויעש דוד שם המ\"י. ",
+                "<b>כנגד </b>כתפותיהם עמו\"ק א\"ח (סכ\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>ברכות כ\"ג. </b>לשון תי\"ט לא אתפרש מנלן ולפיכך נראה בעיני כו' לא קפיד על הברכות. אלא על הקריאה בתורה כו'. ע\"כ. כל מ\"ש בכאן. הבל ורעיון רוח. אבל הדברים כמשמען. שעל הברכות עצמן הכוונה. כי על הקריאה. משנה שאינה צריכה היא כלל. ומי ישמע לו לדבר הזה. להוציא הלשון מפשטו. ודקשיא ליה מנלן. לק\"מ דכל ברכות המצות בכלל תפלה הן ורובן נאמרות ביחיד. ותפלה דיחיד אינה אלא בלה\"ק. אלא דהנך ברכות כיון דבצבור הן. ס\"ד דנאמרין בכל לשון. כתפלה. להכי אצטריך. טעמא פשוט משום דבתר קריאה נינהו כקריאה דמי. והוא הדין לברכות ק\"ש דשייכן לתפלה וכל דכוותייהו. כמו ברכת התורה. ושל מגלה. דפשיטא שאינו מברך אלא באותו לשון שקורא וכן במגלה. אע\"פ שקורין אותה ללועזית בלעז. מ\"מ אם נראה עברית ודאי לא יברך עליה בלעז. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט בשם הר\"מ שכל הברכות נאמרות בכל לשון וגם ברכת המצות. לא נזכר בלשונו שם ברכת המצות בפירוש. אלא מכללא שמע לה תי\"ט. איברא הוא כלל שצריך לפרט כמ\"ש עליו בס\"ד ריש הל' ק\"ש. ובהל' ברכות. והוא דבר מוכרח שע\"כ צ\"ל שיש יוצאין מן הכלל. כדי שלא יסתור הר\"מ ד\"ע (ועמש\"ל מ\"ח הסמוכה בס\"ד) ואפי' את\"ל דברכות המצות נמי בכלל. מ\"מ ברכות דקה\"ת. ודאי שאני. דדבר תורה הן ולא דמי לשאר ברכות (והיינו דאהני נמי לברכות המלך) ותו דדמי לקריאה. כיון דשייכי אבתרה. ואצ\"ל ברכות כ\"ג. בפרוש תני להו תנא. וסתמו כפירושו. "
+            ],
+            [
+                "<b>פרשת </b>המלך ז\"ל תי\"ט גם בכאן ל\"א מנ\"ל. והר\"מ כתב הקריאה והברכות בלה\"ק. וי\"ל ברכות מנלן כו' ועוד דבכ\"ג דתנן בהדיא ברכות נ\"כ בהן בחבורו שיהא בלה\"ק ע\"כ. ",
+                "<b>הוא </b>הדבר אשר דברתי. שלא הוצרך להזכירם. כיון דקריאת הפרשה. אילה אלא בלה\"ק. מיהו בפרשת המלך איידי דנסיב לה בהדיא. לאשמועינן דאינה אלא בלה\"ק (דסד\"א כיון דכתיב הקהל את העם כו' והנשים והטף וגו' למען ישמעו וגו'. יקרא לפניהם דברי התורה בלשון שהם מבינים דווקא. למען ישמעו וילמדו באר היטב. קמ\"ל אף היא בלשונה נאמרת. ובאגב נסבינהו נמי לברכותיה. ",
+                "<b>ודנקט </b>תנא פרשה. כבר שיער בתי\"ט האמת. ואין כאן דבר הצ\"ע מעתה. ",
+                "<b>מוצאי </b>י\"ט עושין ומעי\"ט לא. משום דדחקא עזרה. כמ\"ש רש\"י פ\"ק דמגלה. ובנין של עראי הוא דשרי בח\"ה. ",
+                "<b>בשמינית </b>נ\"ל כך היא הגרסא האמתית. ותלמודא לא קבעי אלא דלא ליתי למטעי (ודילמא איכא דשביש ותני בשמיני) ולמתני בשמיני. משום דלכאורה קשיא משנה יתירא. ליתני בשמינית לחודא. א\"נ סגי ליה במוצאי שביעית. ואנא ידענא דשמינית היא. אהכי איכא לשבושי ס\"ד בשמיני תנן. וקאמר משו\"ה לא תעלה על דעתך לגרוס כך. אלא אימא בשמינית גרסינן ודאי. וטעמא מאי תני הכי נ\"ל אקרא קאי ולפרושי לקרא דמקץ ש\"ש שנת השמטה קאתי. דמשמע כאילו היא שנת שמטה. ומפרש תנא דידן דאינה אלא שמינית (בשמינית היו עושין כל זה) ומחמת שהיא מוצאי שביעית. קרויה שמטה עדיין. ללמוד על קציר היוצא למוצאי שביעית. שנוהג בו דין שביעית. כדאיתא פ\"ק דר\"ה. ",
+                "<b>בי��ה </b>על משקל חידה שירה בינה. וזה סיוע למ\"ש המדקדק ריכ\"א. ששם במה הוא לגזרת נחי עין. לא מנחי למ\"ד ה\"א כדעת ר' יונה ועשו חז\"ל משקל מיוחד. לענין זה הנרצה כאן להבדילו מענין במה דקרא. שהוא עשוי להקרבה. ",
+                "<b>של עץ </b>בעזרת נשים. כיון דאינו בנין של קבע אלא לפי שעה מותר. והיינו נמי דאהני לאסור בנין בח\"ה. אי נמי אסור דל\"ת לך כל עץ וגו'. הותר מכללו לצורך. כמש\"ל דלא חל עליו. ולא נאסר אלא שלא לצורך. עמ\"ש בס\"ד שילהי פ\"ג דמדות. ",
+                "<b>אחינו אתה </b>ששמו מישראל. כך פרש\"י כאן. וסותר למ\"ש בפ\"י יוחסין. עמ\"ש בחי\"ג כאן ושם בס\"ד. ",
+                "<b>עשר תעשר </b>מפני שהוא זמן אסיף ומ\"ע. לשון תי\"ט וק\"ק כיון שבשמינית אחר שנת השמטה מיד היתה הקריאה. נמצא עדיין אין אסיף ולא מ\"ע ע\"כ. אומר אני יש מעשר ירק ופול המצרי. ולקט שכחה ופאה ודאי נוהגין אף במה שגדל בשמטה. כשנלקט בשמינית. ובפירות כל שלא באו לעונת המעשרות בשביעית. וצ\"ע בספיחים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>המארס </b>את האלמנה לתי\"ט מדלא כתיב אשר ארס. ואין בזה טעם אדרבה אי הוה כתיב הכי. הו\"א דווקא אשה בעולה יארס. אבל בגמרא דייק. מדכתיב אשה. כלומר דלא כתיב בתולה. או אשה בבתוליה. ככתוב בכ\"ג. ש\"מ אשה סתמא לאו בתולה היא. ומדכתיב ארס אשה. כל אשה במשמע. אפילו בעולה אצ\"ל בתולה. משא\"כ אי הוה כתיב אשה ברישא. ודאי קפיד דתהוי בעולה. דמשו\"ה גבי כ\"ג דקדים אשה ליקח. אצטריך לפרושי דלא ליתי למטעי. ",
+                "<b>דברי </b>מערכי המלחמה סרס הלשון שומעין מערכי כו' דבר כהן. הוא המשוח מלחמה. וכפירש\"י. ומ\"ש רמ\"ז לפי דעתו כהן זה הוא סמוך. אומר אני לא סמוך ולא נראה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובעקבו </b>לרש\"י פירושו בין לפנים בין לאחור. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במשניות </b>של תי\"ט חסר במשנה זו. וגופו במקום אחר. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואיתן </b>כמשמעו קשה עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש ספ\"ה דיומא ובשי\"ע (סכ\"ד). "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשה </b>אומרת ז\"ל תי\"ט ולי קשיא להר\"מ לענין התר א\"א כו' שהמגיד כתב עליו. וה\"ה לאשה אומרת מת והתירוה ע\"פ. אח\"כ באה אשה אחרת ואמרה לא מת. לא תבא ע\"כ. ",
+                "<b>ולק\"מ </b>שאני אשה דדייקא ואנסבא. ומתוך קל שהקלו עליה בתחלתה. החמירו עליה בסופה. "
+            ],
+            [
+                "<b>משבא </b>אלעזר נ\"ל שזה הלשון נמשך אל שלפניו. בטלה עגלה כו' קמפרש אימתי היה זה שרבו כו' ובטלה. זה היה משבא אלעזר. וכבר נקרא שמו תחנה בן פרישה. למעליותא. בן פרישה לקדושה. ותחנה שם עצם אדם גדול ודאי. שכך נמצא בד\"ה (אד) ואת תחנה אבי עיר נחש. ואח\"כ החמיץ. וכמדומני שזהו אלעזר הפריץ בן ענני כ\"ג. המוזכר בס\"י. שבתחלה באמת לא היה רע לשמים ולא לבריות. והוא התחיל להלחם מלחמות ה' נגד הרומיים. בקנאתו לה' ולביתו. אלא שעונות גרמו שלא הצליח. ומן אז החלו הפריצים שמעון ויוחנן. שבהם ועל ידיהם ודאי רבו הרצחנים. ואחר שנתגברו אלה הרוצחים. נוסף עליהם אלעזר לעזור לרעה. והיה חבר לאיש משחית. אחד מן הרוצחים הנ\"ל. לכן חזרו לקרותו בן הרצחן. ע\"ד כמאן קרינן לרשיעא רב\"צ רב\"ר כו'. תלו הקלקלה באביו שגדלו ולא כהה בו. כאילו הוא ג\"כ רוצח ואע\"ג שהיה כ\"ג שפרישתו לקדושתו. והיינו דקבעי תנא לאשמועינן אגב אורחא. דקיי\"ל כר\"י. "
+            ],
+            [
+                "<b>יוחנן כ\"ג </b>לשון ס' בא�� שבע. אל תטעה לפרש האי יוחנן הוא ששמש בכ\"ג פ\"ש ולבסוף נעשה צדוקי. אלא הוא שהיה אחר שמעון הצדיק. וכך הם דברי הר\"מ ברפ\"ט מהמ\"ע ע\"כ. לקח זה מהכ\"מ. וערבך ערבא צריך. כי אני איני מוצא יוחנן כ\"ג. אחר שמעון הצדיק. זולתי אותו הנודע בשם הורקנוס שהחמיץ לעת זקנתו. אם לא איפוא מי הוא. ואולם זה שאמר הר\"מ. שהיה אחר שמעון הצדיק על דעתי לא נתכוין להוציא את זה. כמו שחשבו רבנים הללו ז\"ל. ולא רצה באמרו שהיה אחריו. מיד בסמוך לו. בלי הפסק דור או דורות ביניהם. כי יש אחר מופלג. אלא כיון לומר שהיה אחר שמעון. לאפוקי שלא היה לפניו. כי היה יוחנן כ\"ג אחר לפניו. בתחלת בית שני. כמוזכר בספר נחמיה (סי\"ב) והוא הנקרא שם בזכרון שלשלת בני צדוק. יונתן ואח\"כ יוחנן. ומפני שלא היה מפורסם בשם יוחנן בספר יחוסו. כנראה משם. ועוד כי המשנה מדברת מזמן שהתחילו התנאים בעלי המסורת. אחר שכבר עבר דור הנקובים בשמות בכתובים. זהו שהביאו להר\"מ לפרש כך. וא\"כ בהכרח הוא אותו שמיאנוהו הרבנים המפרשים ז\"ל. ואל תתמה שזכרוהו לשבח. וכתוב ובשוב צדיק וגו' כל צדקותיו לא תזכרנה. ההיא בתוהה על הראשונות. א\"נ במשפט שלמעלה לא תזכרנה. אבל נזכרין בד\"ת למטה. אע\"ג דשם רשעים ירקב. מ\"מ מעשה שהיה בימי צדקתו נזכר. שכן אפילו מעשי ירבעם הטובים נזכרים לשבח. גם אלישע בן אבויה יוכיח. שבקשו תורה מפיו. וקבעוהו גם בין התנאים במכילתא דחסידי פ\"ד דאבות. ועמ\"ש בס\"ד בלח\"ש שילהי מ\"ש. ושילהי ידים. הלא היא כתובה בתשובה קבועה בדפוס בשי\"ע (סמ\"א) ",
+                "<b>העביר </b>הודית המעשר עמ\"ש בר\"פ יש מותרות בגמרא. ",
+                "<b>בטל </b>את המעוררים עמ\"ש שילהי מ\"ש. ",
+                "<b>אצ\"ל </b>על הדמאי. ע\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>בטל השיר </b>מבית המשתאות פירשו בשם רה\"ג דהיינו שיר של אהבה כו'. אבל שירות ותושבחות וזכרון חסדים של הקב\"ה. מנהג כל ישראל לאמרן בבית חתונה. כמ\"ש בתי\"ט. ",
+                "<b>אכן </b>בעל נצח ישראל רבו של בתי\"ט השיג על דעה זו בפכ\"ב מספרו הנ\"ל. והפריז על המדה. באמרו ולדעתי אף בשעה שב\"ה קיים. אסור להזכיר שמו כך בשכרות ע\"כ. ",
+                "<b>ותמיהא </b>לי. לא כן תנינן משבטלו סנהדרין. בטל השיר מבית המשתאות. הא בהדיא דמקמי הכי הוה שרי. ואיתא בירושלמי. דהטעם הוא. משום דמשם ואילך. אין אימת סנהדרין עליהן. ואומרין בו דברי נבלה בשיר. לכך נאסר. משא\"כ בזמן סנהדרין שאימתן עליהן. לא היו אומרים דברי נבלה בשיר. ",
+                "<b>ונראה </b>דה\"ט דהגאונים דס\"ל דכל היכא דלא אמרי דברי נבלה. שרי. מיהא לא ניחא כולי האי. דהא אדרבה משמע דאסרו בכל שיר. משום גזרה שלא יבואו לומר בו גם דברי נבלה. והיכי ניקו אנן ונעקור גזרת חכמים. ",
+                "<b>והיינו </b>דקשיא לי על דעת הגאונים הנ\"ז וצ\"ע. ",
+                "<b>יב </b>",
+                "<b>בטלו אורים ותומים </b>עתו' פ\"ק דקידושין. גבי עובדא דדמא בן נתינה. ורמב\"ן על התורה תצוה. ",
+                "<b>בוטל </b>השמיר עמ\"ש בס\"ד. בקונטרס בנין. בית הבחירה. ",
+                "<b>ונופת </b>צופים פירש הרע\"ב דבש הבא ממקום ששמו צופים. כו' לדברי הרע\"ב המקום הוא נקרא צופים. כמו הרמתים צופים. עכ\"ל תי\"ט. חול\"ם בשור\"ק מיחלף ליה. ",
+                "<b>איברא </b>דאיכא נמי למידק אפירושא דרע\"ב. דהא אשכחן (משלי ט') צוף דבש. ידמה שצוף יורה על ענין מתיקות. אמנם מצינו מחוז. נקרא ארץ צוף ככתוב (שמואל א' ט) ואולי שם היה ושם נמצא אותו דבש חזק המתיקות. ועל שמו נקרא הדבש ההוא כן. או שם המדינה ההיא נקרא על שם ה��בש הנמצא ביחוד שם. ונודע בשם זה. ואפשר היה ג\"כ ארץ הרים נפרדים סמוכים. והבא משם דבש משובח הלז. ",
+                "<b>אנשי </b>אמנה ר\"ל בעלי בטחון. שמאמינים בה' שיזמין להם פרנסתם. לכן אין פושטין ידיהם בגזל. דכתיב כי פסו אמונים וגו' וכתיב בתריה משוד עניים וגו'. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>את </b>שומן הדגן מ\"ש תי\"ט דלא נקט אלא שומן דגן ולא של תירוש ויצהר. לאו דיוקא הוא. דהא דאר\"י לעיל שומן הפירות. היינו פירות הנאכלין. כמו תמרא דהינינותא. אבל פירי דמשקין הני תרי. לא שייך שומן. דמה טיבו של שומן אצל יין. ושמן מזיק לשתיה. ויצהר כולו שומן. וכן שמו. "
+            ],
+            [
+                "<b>התירו </b>שתצא הכלה באפריון משום צניעותא. היינו משום שיוצאה וראשה פרוע כדתנן רפ\"ב דכתובות. וסתם כלה בתולה היא. ואלמנה פשיטא דאינה יוצאה באפריון. "
+            ],
+            [
+                "<b>פסק </b>העושר מן החכמים אבל לא מנשיאי בית דוד דוק. ",
+                "<b>קטנותן </b>כלומר תכליתן. כמו ליום קטנות. ועמ\"ש בס\"ד מ\"ג פ\"ח דשבת. דכוותיה שמואל הקטן. אלעזר זעירא דמן חברייא. ",
+                "<b>בוטל </b>כבוד התורה עמ\"ש בס\"ד בדרוש תפלת ישרים. ",
+                "<b>ומתה </b>טהרה ופרישות לשון תי\"ט לא ידענא אמאי נקט לשון משונה ול\"ק ובטלה. עיין גמרא דמכות (דיא\"ב) ותדע שענין ביטול הוא העדר הדבר מעיקרו. ונחשב כאילו לא היה. משא\"כ לשון מיתה. הוא לשון הפסקה לשעתה בלבד. כי המתים להחיות. ודוק. ",
+                "<b>זיו הכהונה </b>לשון רש\"י שהיה חכם ועשיר כו'. ונ\"ל שז\"ש חכם. צ\"ל כהן. עכ\"ל תי\"ט. לחנם רצה להגיה לשון רש\"י המזוקק ככסף. וכי מה היה צ\"ל כהן. דבר שהוא מפורש. מבואר מאליו בלשון משנה. אחר ששמענו שהוא זיו הכהונה הדבר ידוע מעצמו. וגם הוא הנודע ומפורסם בכהן. במם' פרה. ועל כן לא היה צריך רש\"י לכתוב דבר זה לבטלה. רק שהיה חכם ועשיר בא להשמיענו. שזהו מה שנכלל בענין שם זיו בלבד שהוא תואר מוסף על מעלת כהונתו. לומר שהיה מבהיק זיווה. בהצטרף אליה מעלות החכמה והעושר. כי בצל החכמה בצל הכסף. וחכמת המסכן בזויה. ועטרת חכמים עשרם. ",
+                "<b>ואין </b>שואל בשלום חברו. תי\"ט. ושבוש הוא כי על הכלל יצא זה המאמר. ונוח הי' לו לומר ואין שואל בשלום ישראל. כענין שכתוב. מי יסור לשאול לשלום לך. ",
+                "<b>שרו </b>על משקל ענו כשדיא. והוא לשון התחלה. ויחל נח. ת\"א ושרי. ",
+                "<b>חכימיא </b>הם החכמים מפרשי התורה ומקבליה בע\"פ. שהיא קבועה בלב חכם לב. כך נ\"ל. ",
+                "<b>ספריא </b>הם בעלי מקרא. המלמדים התנוקות קריאת תורה שבכתב. מתוך הספרים כך נ\"ל. ובגמ' (קדושין דל\"א) לכך נקראו ראשונים סופרים. ",
+                "<b>והגליל </b>ארץ עשרת השבטים. ",
+                "<b>והגבלן </b>ארץ הגבלים. ",
+                "<b>בן מנבל </b>בבי\"ת. וכתוב הוא (מיכה ז'). "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה סוטה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Yevamot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,396 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Yevamot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה יבמות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>לחם שמים</b>",
+                "<b>בשם ה' השם נפשנו בחיים. המשביענו לחם שמים:</b> ",
+                "<b>ט\"ו נשים פוטרות. </b>מנינא דהכא וכן דסיפא. למעוטי צרת אילונית שהכיר בה. או צרת קטנה ממאנת ביבם. גזרה משום צרת בתו ממאנת. או צרת מחזיר גרושתו. גמרא. ע\"כ תי\"ט. ",
+                "<b>איברא </b>לאו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו. דצרת איילונית. אפילו היא בתו. חולצת או מתייבמת. וצרת בתו ממאנת. היכא דאיכא אחין בהדיה. נמי חולצת או מתייבמת. אפי' היא עצמה. כל שכן צרתה. ",
+                "<b>מיהו </b>כי לית ליה אחין. אע\"ג דודאי בעיא צרה חליצה מניה. דהא אפילו ליבום מחזא חזיא ליה מדאורייתא (דבמיאון עקרא לנשואי אחיו קמאי) אלא משום דנראית כצרת בתו. אסרוה עליו. אבל לא לאפטורי לגמרי (וכל שכן בסתם צרת קטנה ממאנת דעלמא. דצריכה חליצה. אפילו מדידיה. (דיבם. דמיאנה בו הקטנה) היכא דליכא אחין בהדיה. ואין צריך לומר היכא דאיתנהו לשאר אחין. דלא מיאנה בהו. דצרתה חולצת או מתייבמת) מכל מקום יבומי לא מתייבמא מיניה דידיה. כל צרת ממאנת. והיינו דמיעטה תנא מפטורא בלחוד. ",
+                "<b>ולא </b>חיישינן לאם אתה אומר חולצת. מתייבמת. אלא באיסור דאורייתא. אבל באיסור מצוה ואיסור קדושה. ודאי איכא טובא דחולצת ולא מתייבמות. <b>ברם</b> צרת מחזיר גרושתו. נמי חולצת או מתייבמת. והיכא דלית לה צרה. איהי גופה בעיא חליצה. אע\"ג דלא חזיא ליבום מדאורייתא. דבפירוש ריבתה תורה חייבי לאוין. שעולות לחליצה. ולא ליבום. ",
+                "<b>ונקוט </b>כללא בידך. כל היכא דאילו איתיה לבעל. בעיא גיטא. לא משתריא בלא חליצה. כדאמרינן פ\"ק דסוטה (ה\"ב) וע\"ש בתו'. ",
+                "<b>ולשון </b>תי\"ט דלעיל. אינו מדוקדק בכל שלשה דברים הללו. דלמסקנא דתלמודא (במכלתין יב\"ב) וכדקיימא לן. צרת אילונית לא צריכא מעוטא. אפילו הכיר בה. דהא בהדיא תנן. או שנמצאו איילוניות. ושנינן תני שהיו. הא לא נצרכה אלא לצרת ממאנת. ולפטורא גרידא הוא דאימעיטא. ולא מיפטרא בלא כלום. דמי לא עסקינן דליכא אחין. הא ודאי בכל גוונא לא תתייבם צרה מניה דידיה. כל שכן לצרת בתו ממאנת. ",
+                "<b>ולא </b>ידענא נמי למאי נסיב הך גזרה. דלא מהניא בטעמא דמעוטא דעסיק ביה. ומידי הוא טעמא אלא לפטורא. וגזרה אינה אלא לאסורא. דלא שריא לעלמא בלא חליצה. דלא איירי ביה. ולא צריך ליה כלל. <b>ודקאמר</b> תו. או צרת מחזיר גרושתו. לא דייק. דמאי או או. אתמהא. אטו לא תרתי מיעוטי נינהו. וצריכי. דתרוויהו איתנהו. עכ\"פ או קמא מיותר. אין ליישבו אלא בדוחק. וק\"ל. ",
+                "<b>חמותו </b>שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים. רש\"י. <b>צ\"ע</b> מה הכריחו לכך. ומה חסר לו בפשוטו. דבכל גוונא איירי. והא פשיטא נמי, שאם היה נשוי בת אחיו ומתה. ומת אחיו בלא בנים. ונפלה אחותו לפניו. שאסורה לו משום חמותו (אליבא דכ\"ע. אע\"ג דלר\"ע אינה בשריפה. בכרת מיהא איתא. כדמוכח בהאשה רבה (דצד\"ב) וכ\"כ שם תו' בפירוש) וכן צרתה אסורה עליו משום צרת ערוה. <b>דילמא</b> אתי לאשמועינן. אפילו היכא דהוה אחיו נשוי אשה קודם שנשא חמותו. אתסרא עליה (דמיתה מפלת) מיהו הא כדאמינא הויא רבותא. אע\"ג דבשעת מיתה אינה חמותו. ",
+                "<b>ועיינתי </b>בחבור הר\"מ וראיתי שגם הוא ז\"ל פסק (בשטת ר\"ע) דחמותו לאחר מיתה בכרת. וכמ\"ש תו' בפשיטות כנ\"ל. אלא שהה\"מ הביא בשם רשב\"א שכתב שאינה עליו אלא באיסורא בעלמא. כלישנא דגמר' דהנשרפין א\"כ אפשר דרש\"י נמי קאי בשטתיה. והדבר צריך תלמוד. ",
+                "<b>וא\"א </b>שלא היה בעולמו. כגון ראובן שמת כו' ונולד לו אח כו'. <b>אע\"פ</b> שכבר היתה אמו מעוברת מלוי קודם שמת ראובן. מיעטה הכתוב דכי ישבו אחים יחדיו. <b>אבל</b> לנתעברה אשת אביו אחר שמת אחיו. ונולד לו אח. לא אצטריך קרא. דכבר ידענו זה מסברא. דרכיה דרכי נועם כתיב (והוא דבר שכלי שהדעת נותן כן) כדאשכחן מה\"ט. עשה מתים כחיים. כדאיתא ס\"פ יש מותרות. כי אצטריך קרא. להיכא דחמותה מעוברת כשמתה בעלה של זו. הו\"א תמתין זו עד שתלד. ותחלוץ או תתייבם. ",
+                "<b>וכתי\"ט </b>ז\"ל. וכתבו המפרשים דל\"ד אלא דבעי לפרושי לד\"ה. <b>כך</b> מפורש בגמרא (ט\"א) ולכך פירש\"י כך. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט ולפי דלא הוצרכנו מעוטא כו'. פשוט דאגב ריהטיה נזדקר טעות בלשונו זה. וכך צ\"ל. ולפי שהוצרכנו מעוטא כו'. להכי נמי הוצרכנו לפרש בה וכשם כו'. רצה ליישב מאי טעמא אכפול לפרושי וכשם שהיא כו' טפי מאידך ט\"ו עריות. דכבר תנינן לה בכולהי ברישא דמתני' דצרות אסורות כמותה. דכגופה דערוה דמיין (ושם פירשו טעמא דמילתא דקאי אכולהו. דצרה דינה כערוה) וכדקמפרש נמי תנא במשנה הסמוכה. כיצד פוטרות, א\"ה מאי שנא א\"א של\"ה בעולמו. דטרחי בה המפרשים בכדי. למהדר לפרושי כה\"ג זימנא אחרינא. והא ידעינן הכי בכולהו בחדא מחיתא. אהכי קאמר דודאי הוצרכו לכך. משום דשניא היא א\"א של\"ה בעולמו. דלא מיפרשא בקרא בהדיא. אלא ממעוטא דקרא יתירא נפקא ולפי שהוצרכנו ללמדה מכללא ולא בפירוש אתמר בכתוב איסורה. ס\"ד מסתייה למיסרה היא גופה גרידא. כיון דחידוש הוא. הבו דלא לוסיף לה צרה נמי. משום דלא דמיא לאינך עריות דמפרש קרא איסורייהו. קמ\"ל דחדא מילתא הוא. ולא לחנם אצטריכו המפרשים. ולא ממילא משמע כה\"ג. זה נ\"ל פשוט ומוכרח בתקון לשונו של תי\"ט והטריחני לתת בו ציור והבנה. למעט הטרחא למעיין. הרוצה להשיג כוונתו הרצויה. ולא לאבד הזמן בלשון בלתי רצוי שנכתב כדניים ושכיב. ",
+                "<b>מתה </b>בתו כו' צרתה מותרת. <b>אפילו</b> לו. דמי לא עסקינן דליכא אח אלא הוא (וכן מצינו מפורש בצרת בתו איילונית שייבם ר\"ג את צרתה. גמרא דטו\"א). ",
+                "<b>שמע </b>מנה ליתא לדה\"ג. דאוסר אשת חתנו. דאי הכי תחלוץ ולא תתייבם. ",
+                "<b>או </b>נתגרשה בתו. והוא הדין לשאר העריות. <b>אבל</b> גרש היבם את הערוה. לא הותרה צרת הערוה שנפלה לפניו. ועדיין פטורה היא וצרתה. ע\"ל מ\"ה פ\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מאמר ע\"פ </b>רע\"ב ז\"ל. וביבמה קדושי כסף אינן אלא מד\"ס. <b>ואינו</b> מדויק לדעת הר\"ם. דס\"ל כל קידושי כסף מד\"ס. א\"ה מאי בינייהו דיבמה ואשה דעלמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה </b>בתו נשואה. <b>לאו</b> דווקא אלא הוא הדין ארוסה. ואפילו ספק ארוסה. ע\"ל מ\"ח פ\"ג. <b>ונראה</b> פשוט דהוא הדין נמי בצרתה. דפוטרת מן האירוסין. כמו מן הנשואין. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחותה </b>שהיא יבמתה. <b>ע\"ק</b> רמ\"ז. כגון ראובן אנס את לאה כו'. <b>לחנם</b> העתיק זה מפירש\"י. שאין לו ענין לכאן. דבחד אחא קמיירי רע\"ב ותי\"ט הכא. ורש\"י הכא אסברה לה בגמרא. דקאי אמתניתין דה��סורה לזה מותרת לזה כו'. דלא עסקינן בה השתא. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלמנה </b>לכ\"ג, שמת אחיו הדיוט כו'. <b>הוא</b> הדין אם היה גם אחיו כ\"ג. אלא מילתא דשכיחא נקיט. "
+            ],
+            [
+                "<b>חלוצה </b>עיין עזר אור. ערך לקה י. "
+            ],
+            [
+                "<b>מי </b>שי\"ל אח מ\"מ. <b>עמ\"ש</b> במו\"ק אה\"ע סקנ\"ז ובש\"ע (סימן ל\"א ל\"ב). ",
+                "<b>זוקק </b>אאח דסליק מניה קאי. והכי נמי פוטר דלקמן אבן קאי. דעלייהו קמהדר לא אבעל ואב דרחיקי. ",
+                "<b>פוטר </b>מ\"ש תי\"ט משמא דגמרא. דהוה מצי למכתב אן בלא יו\"ד. כמו מאן בלעם. ",
+                "<b>ונראה </b>לי דה\"ק. דהוה ליה למכתב אן. והוה מפרשינן ליה כמו אין ודאי. כדאשכחן בקרא (שמואל א' י') אן הלכתם. שהוא כאילו כתוב אין הלכתם. שענינו השאלה על המקום. כמו מאין אתם. הרי כי יו\"ד אין. תחסר לפעמים. וכדרך שחסרה שם. בענין גזרת הוראת מקום. ככה תחסר גם בענין השלילה. כי מקרה אחד הוא להם. ששניהם לגזרת נחי עי\"ן הם. אלא שלא מצינו אין בציר\"י שיורה על המקום. על כן הוצרך להביא ראיה. שהיו\"ד תנקד גם בנקוד הציר\"י שבאין. כי ידוע שהציר\"י ת\"ג. מוליד נח ומושך יו\"ד. ומדלא נכתב יוד במאן. שמע מינה דלא שנא. אלא כמקרה הפת\"ח. כן מקרה הציר\"י בזה. וברור הדבר. ואין צורך לדחוקי תי\"ט וסמ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>מו\"ק טא\"ע סקע\"ה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה בגדול </b>אגב גררא נסבה הכא. דלאו עיקר מקומה הוא. אלא התם בהחולץ: ומשום סופה נקטה. לאשמועינן דאם קדם קטן. זכה. למימרא דאין מוציאין מידו. כהני דלעיל ודלקמיה. אע\"ג דעבר על המצוה. מיהא מצוה קעבד. <b>מ\"ש</b> תי\"ט. וקשה שהרי תלמודא דרשה אחרת דרשה פרט לאיילונית. ",
+                "<b>לא </b>קשיא דמדלא כתיב אשר ילדה נפקא. וק\"ל. ",
+                "<b>זכה </b>לפום מאי דכתיבנא לעיל. לכאורה ליכא למידק מהך משנה יתירא (דהא תנינא לה חדא זימנא בהחולץ) דמצוה היא נמי לאהדורי אבתרה. דומיא דחטוף ובריך. דבעסק מצוה. כל דאלים גבר (היכא דלא הויא דהיאך דווקא. בגוונא דמי ששחט וקדם אחר וכסה. דבעי שלומי עשרה זהובים. עמו\"ק הלכות אתרוג) כל היכא דאיכא למימר כי הדדי נינהו. דהא היא גופה אצטריכא כמש\"ל. <b>אלא</b> מיהו מדנסיב לישנא דזכה. ש\"מ דזכות היא לו ודאי. אע\"ג דאיכא למימר זכה בנכסים קאמר. מ\"מ משמע נמי. דזוכה בכל זכות שתבוא לידו מחמת המצוה. ",
+                "<b>הנטען כו' יוציא </b>כתב הרע\"ב. ודווקא הנטען על א\"א. אבל הנטען על הפנויה. נראה דמצוה לכנוס. כדאשכחן גבי אונס עכ\"ל. והוא מהתו'. <b>ולא</b> נתחוורו דברים הללו אצלי. מה ענין אונס שהטילה תורה חובה עליו. לפי שחטא באמת. ונתגלה קלונו ונודעה חרפתו. לפיכך קנסתו תורה ולא חסה על כבודו. משא\"כ בנדון כזה. שאינו דומה לו כלל. ",
+                "<b>תדע </b>דלאו מילתא היא. ולא דמיא לגמרי מצוה דאתיא מחשדא. למצוה הבאה בעברה שגרמה לה תחלה. הגע בעצמך לישא נכרית שנתגיירה. אטו לאו מצוה היא. הרי יהושע ובועז כנסו נכריות שגיירום. ומפני מה אסרום לנטען. אלא שאינו דומה למשנתנו. דחיישינן לקלא. משום קלון ותקלה. ר\"ל שלא יהא בני אדם נכשלין בו ובה. להחזיק הקול ולעז של שקר. ומנעוהו שלא לתת אצבע לתוך פיהם של בריות. ומצוה להוציא עצמו מחשדן של בני אדם. שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל. כ\"ש שלא יגרום רעה לעצמו ולאחרים. שיחשדו בכשרים (וילקה בגופו מחמתם) מאחר שהכשילם וסיבב פני החשד במעשיו. לכן בדין שיבוא עליו העונש שהיה ראוי להם. ",
+                "<b>ואם </b>אולי לעז של אמת הוא. מ\"מ לא יפרסם חטאו. כיון שהוא כסוי חטאה. וחנוף הוא אם כן. והיינו נמי קלון ונגע. וחרפתו לא תמחה. לפ\"ז הוא הדין לנטען על הפנויה (וביחוד דסתמה נדה הוא. ואפילו טבלה. אסורה בלא ברכה כנדה) דאיכא הני תרי טעמי כדאמרן. דאיסורא הוא ודאי ומסתברא שירחיק עצמו מהכיעור. ",
+                "<b>משא\"כ </b>באונס, שבידוע הוא דליתינהו להנך טעמי. לא הקפידה תורה עליו. אבל הקפידה יותר על בשתה של בת ישראל. כי אנה תוליך את חרפתה. על אודות הרעה הזאת מאחרת. אם הוא ישלחנה וירחיקנה. מי יאסוף חרפתה. כך נ\"ל: <b>וראיה</b> עוד לדברי. דחיישינן לפגמא דלעז הבא על הפנויה. מפ\"ח דגטין. דלכ\"ע איכא למיחש שמא יאמרו גטה קודם לבנה. ואפילו ב\"ש לא אמרי אלא בגרושתו דמאיסא. ",
+                "<b>ואפילו </b>תימא דהתם משום פגם בנה נגעו בה. מיהא ממילא שמעת דפגמא הוי. ומילתא היא למיחש לה. ופשיטא דמגיע לאב ולאם ביותר. שהם חטאו. והבן מה פשעו ומה חטאתו. גם כשר הוא לגמרי. אף לכהונה בלי פקפוק. שאפי' בן הנדה אינו פגום ביחוסו. לדברי גדולי הפוסקים. ",
+                "<b>ועל פי </b>הדברים האלה אני אומר בה אף אחת להקל. שהבא על שפחה ונכרית ודאי. ונתגיירו. לא מיבעיא דאם כנס אין מוציאין מידו. אלא אדרבה לכתחלה נמי ישאנה. וגם מצוה היא. וראוי ומחויב הוא. אפילו לא בא עליה אלא בפתוי. ואצ\"ל באונס. אע\"ג דבכל גוונא לא כייפינן. דאפילו בבת ישראל גדולה אין לכוף. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק אה\"ע (סקע\"ז) אבל מצוה לעולם איכא. בוודאי בא עליה. משא\"כ בספק דלעז בעלמא. אסורא הוא בכל גוונא. זה ברור בעיני. "
+            ],
+            [
+                "<b>מת הרגתיו הרגנוהו. </b>לא הוה צריך למתני הרגנוהו. דאפילו במת לא ישא ואפילו בהרגתיו תנשא לאחר. ולא תני ליה אלא משום דר\"י מפליג. תו'. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>כולהו אצטריכו לגופייהו. אליבא דרבנן. דמעיקרא אשמעינן במת. דאפילו הכי לא ישא. והדר אשמעינן רבותא בהרגתיו. אע\"ג דאיכא למימר קושטא קאמרי ומצינן למתרץ דבוריה דבהתר עבד. כגון שרדף אחריו להרגו. ולא יכול להציל עצמו באחד מאיבריו. שהרי דמו מותר. כי הבא להרגך השכם להרגו. ",
+                "<b>אי </b>נמי אפילו בגרמא בעלמא. כי ההוא דר' נחמיה. שגלגל עם עני בעדשים ומת. וצוח אוי לו לזה שהרגו לזה. ואף המונע עצמו מלחשוך המטים להרג ולהצילם ממות קרוי הורג בלשון חז\"ל. ",
+                "<b>או </b>שמא הרגו בדין. כענין שאמר יהודה ב\"ט אראה בנחמה א\"ל הרגתי עד זומם. א\"כ השתא איכא למימר איפכא. דאדרבה כי קאמר הרגתיו. ליהמני'. דמה לו לשקר. אי בעי אמר מת. אלא ודאי הכי הוה מעשה. ואינו רשע כלל. ולא לזות שפתים. כיון דלא אמר מת גרידא. קמ\"ל אפ\"ה לא ישא. ",
+                "<b>ואכתי </b>קס\"ד דבהרגנוהו ישא. כיון דמשתמע אני הייתי עם הורגיו. והו\"ל מילתא דעבידא לגלויי. דלא משקרי בה אינשי. כיון דהוו נמי אחריני בהדיה. קמ\"ל כיון דמצי לאשתמוטי דהלכו להם למד\"ה. חשיד לשקורי. משו\"ה צריכי. ",
+                "<b>רי\"א הרגתיו תנשא. </b>אע\"ג דאיכא לפרושי למילתא בהיתירא. מ\"מ כיון דאינו לשון בני אדם. ותו מדלא קאמר המיתיו. ודוק. וקאמר הרגתיו ס\"ל בזדון משמע. ",
+                "<b>וכולן </b>עתי\"ט שכתב ז\"ל: ובע\"א מת צ\"ל שהיא אומרת ברי. דאלת\"ה היא קיימא באשם תלוי. והכי איתא בפ\"ב דכתובות עכ\"ל. ",
+                "<b>ראיה </b>זו איני מכירה. ולא נהירא לגמרי. דלא דמיא לדהכא כלל. התם בעדות מוכחשת מיירי. דהו\"ל ספיקא דאורייתא. אוקי הני להדי הני ליתא לעדות כלל. ובדין הוא דלוקמה אחזקה. דל עדות. אשה בחזקת איש קיימא. וכודאי דמיא. מכי אתרעו להו סהדי. ע\"ש בתו'. אלא משום תקנת עגונות הקלו. ואוקמוה אחזקה דאשה דייקא. משו\"ה בעינן לפחות דאומרת ברי. ומסייעא להני דאמרו מת. דאל\"ה אסירא דאורייתא. ",
+                "<b>משא\"כ </b>בניסת ע\"פ ע\"א. שאין אדם מכחישו דכיון שהתורה האמינתהו. הרי הוא כשנים (לפיכך אפילו בהכחשה. ע\"א כמי שאינו שאין דבריו של אחד במקום שנים) למה תהא באשם תלוי. אפילו אינה אומרת ברי. והאיכא טעמי טובא דסמכו רבנן אע\"א באשה. מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה. ומשום דהיא מילתא דעבידא לגלויי. וגם הרי נאבד ונעלם אישה. על כן הורעה חזקת חייו. הילכך הו\"ל ע\"א כתרי. וכי נסיב שפיר נסיב. אע\"ג דאיכא חשדא. דמשו\"ה לכתחלה לא ישא. משום לזות שפתים בעלמא. מיהא איתתא ודאי שריא. ולא תצא מהתרה לגמרי. ולא צריכא למימר ברי. כך העיקר בעיני בענין זה. ",
+                "<b>עם </b>שבימי חורפי נטה לבי לומר. דבע\"א לא סגי דלא אמרה ברי. ואל\"ה לא משתריא אפומיה דחד. דלא אתי חד ומפיק מחזקת א\"א דאורייתא. ובדין הוא בע\"א מת. שהבא עליה בחנק. אלא דחזקת איתתא דייקא ומנסבא. מפקא מחזקה דא\"א. ומשום עגונא הקלו. ",
+                "<b>א\"ה </b>מסתברא לכאורה דאין ע\"א מועיל להתירה. אם היא עצמה אינו ברי לה. מידי הוא טעמא דשריותא משום דדייקא. והא לא דייקא (והיא מילתא דתליא באשלי רברבי. שגם למפרשים מצאתי שהחזיקו בסברא זו. מ\"מ לכי מעיינת בה. קמייתא עדיפא). ואי איתא להא דאמינא בילדותי. הריני מוסיף על דברי תי\"ט. שכל הנשאת ע\"פ ע\"א צריכה לומר ברי. ולא בעד הנושא בלבד הדברים אמורים. וכן ראוי ודאי להחמיר בכך לעולם. משום חומרא דערוה לכתחלה. ",
+                "<b>אבל </b>בנשאת. פשיטא דלא יוציא. והתימה מבתי\"ט דסתם לה משמא דגמרא. ועפ\"ג דקדושין מ\"ז דוק. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>שמא יזנה מתיר זה עמה. שהבן. כצ\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעה אחין. </b>צ\"ע אם היו חמשה מהו דינם. ועיין בגמרא. ונראה לכאורה דלמ\"ד יש זיקה אפילו בתרי אחי. לא שנא ארבעה או טובא. וקמ\"ל דאפילו בשנים חולצות. אבל למ\"ד אין זיקה כדסליק סוגיא דהכא משמע דדווקא נקיט ארבעה. אבל טפי לא. אלא לייבם האי חדא והאי חדא ותו לא חיישינן. ",
+                "<b>יוציאו </b>עמו\"ק בס\"ד באה\"ע סימן קע\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תוי\"ט </b>הרי אלו חולצות. דס\"ל יש זיקה. ר\"ל מדרבנן. ",
+                "<b>ואחד </b>נשוי נכרית לא שנא נשא נכרית תחלה או בסוף אחר שכנס אשת אחיו. ורבותא קמ\"ל אע\"ג דנסב נכרית מעיקרא. אתיא אחות אשה צרתה בזיקה. ודחיא לה. כל שכן איפכא. ותו דלא בעי לאורוכי. אלא סתמא בכל גוונא משמע. ונ\"ל דה\"ה בעשה מאמר. נמי ל\"ש. וחד דינא הוא. והכי נמי בבבא דסיפא. חד מילתא. בין כנס ואח\"כ נשא אחות אשת אחיו בין נשא ואח\"כ כנס נכרית כלישנא דמתניתין. כולה חדא היא. ",
+                "<b>מיהו </b>לא ניחא אי איתא לדר\"א. דכי נפלה נכרית לפני שני בעלי אחיות. הל\"ל צרת אחות אשה בזיקה ונאסרה עליו עולמית. ",
+                "<b>אי </b>הכי קשיא הך בבא. כשמת נשוי נכרית איך כנס אחד מבעלי אחיות אשתו. ואל\"ד ולומר בעבר וכנס. דמאי קמ\"ל. שמא משום כך גרסי תו' הכא השניה. כמ\"ש תי\"ט משמם. כי לא היה לי פנאי לעיין בגמרא בעת כותבי זאת. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>עוד דאף באידך בבא בכנס נשוי נכרית ומתה אשתו של שני. ליכא לפלוגי בין מתה אחר שכנס. ובין מתה והדר כנס ומת. לעולם שתיהן אסורות. לזה שנאסרו אחת מהן עליו שעה. וכן נמי אפילו עשה בהן ��אמר בלבד. וצ\"ע בגמרא ובפוסקים אי\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חולצות שתיהן. </b>ולא מתיבמות. משום גזרה. כדפירש הרע\"ב. משו\"ה יבומי תרווייהו לא. ולייבם לחדא ולחלוץ לחדא נמי לא שמא יאמרו בית אחד מקצתו בנוי מקצתו חלוץ. ודילמא אתי למחלץ ברישא. הילכך חולצות ולא מתיבמות. "
+            ],
+            [
+                "<b>החליפו </b>בגמרא. אטו ברשיעי עסקינן. אלא תני הוחלפו. ובכל ספרינו הגרסא החליפו. וכן מוכיח לשון הגמרא שכך היו שונין. מדקמתמה עלה משמע דלא קאתי אלא לפרושי. דלא ליתי לשבושי. לאוקמה במזיד נמי. קמ\"ל דר\"ל הוחלפו בשוגג. מ\"מ משנה לא זזה ממקומה. דהכי נמי משמע החליפו השושבינין שלא במתכוין. וכן י\"ל בכל מקום שהתלמוד אומר ה\"ק. שאינו אלא לפרש. להשמר מהטעות במקום שיש הבנה מתחלפת משתתפת בלשון. ולא נשתנית הגרסא מחמת זה. וצריך לטרוח לקיימה כל האפשר. ",
+                "<b>שמא מעוברות הן. </b>עיין בגמרא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ספק בן תשעה לראשון </b>טפי לא הוי בכלל ספק. עמש\"ל מ\"י בס\"ד. ",
+                "<b>ספק בן שבעה לאחרון </b>פשוט דה\"ה בן שבעה לזה ולזה. דהא בן ז' לד\"ה יולדת למקוטעין. וכן בספק בן ט' לזה ולזה. למ\"ד בתשעה נמי ילדה למקוטעין וכדקיי\"ל. חדא מילתא היא. אלא תנא מילתא דשכיחא נקיט. וכי שהתה חודש ונשאת. נמי ספיקא הוי. אע\"ג דרובא לתשעה ילדן. מטעמא דאיתא בגמרא. מיהא משמע דכה\"ג אי הוכר עוברה לשליש ימים האי ודאי בר תשעה לראשון הוא. דוק ותשכח ועחי\"ג. ",
+                "<b>וחייבין </b>בא\"ת עיין בסוגיא דגמרא דפירקן (לז\"א) שהוקשו התוס'. לוקמי אחזקת התר ליבם וליפטור מאשם, וולד שני נמי יהא כשר ע\"ש. <b>וי\"ל</b> בזה דאזלינן הכא והכא לחומרא (עיי\"ל בגמרא ד\"נ) ובא\"ת ליכא קולא דקיי\"ל מתנדב א\"ת, כדב\"ב, ושני ממזר מספק, ומשום מעלה עשו ביוחסין. "
+            ],
+            [
+                "<b>מאשת איש </b>לקיים דר\"י כת\"ו. תימה דלא נקט חייבי מיתת ב\"ד. ואי משום דמעשה שהיה כך היה. א\"כ מנלן דהוי כר' יהושע. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>י\"ל דאי הוה ס\"ל לבעל המגלה כר\"ע. ודאי לא הוו צריך למכפל ומטרח למכתב היכי הוה ממזר. ומסתייה דכתב פלוני ממזר סתמא. וסגי בהכי. מאי איכפת לן היכי הוה ממזר. אי לאו לאגמורין הלכה כדברי ר\"י קאתי. למימרא דלא סגי בלא\"ה (דלא ליתו למטעי דמחייבי לאוין בלבד הוה. ואתיא כיחידאה) דהשתא ודאי ממזר הוא אליבא דכ\"ע. וליכא לספוקי ביה מידי. ואיידי דאצטריך לפרושי. נקט נמי מעשה שהיה. ולישנא קלילא הוא טפי. מאילו הוה נסיב לישנא דמחייבי מיתת בית דין. אבל משום מעשה שהיה לחוד. פשיטא דלא הוה צריך לכך. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר בקרובת כו'. </b>אע\"ג דאיסור צרה דבר תורה. כיון שאינו אלא עשה. לא גזרו בצרה. ",
+                "<b>ואסור בצרת קרובת חלוצתו. </b>עתי\"ט דמיירי בקרובת חלוצה נשואה לאחיו. משו\"ה גם צרתה דדמיא לערוה. אסורה להתייבם. אלא חולצת כדלקמן. ואע\"ג דהכא אינו אלא איסור דרבנן בקרובת חלוצה. גזרו אף על צרתה. כעין גזרה לגזרה. דכותה אשכחן טובא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ונשא אחיו </b>לפירוש התו' במשנה דלעיל. גם צרתה דינה כמוה. וקמ\"ל הכא. אפילו חלץ ואח\"כ נשא. ואהא קאי נמי וכן. למימרא דלא שנא חליץ או גרש תחלה. ל\"ש בסוף. הכל שוה. בין באסור תורה בין בדרבנן. <b>ולפירש\"י</b> י\"ל משום דדמי לחולץ בחדא. נקיט הך לישנא. וחולץ אקדים איידי דחביבא ליה. שאסורו מדבריהם. ותלמודא דמשני אלא אימא אבל. אין ר\"ל לשנות הגרסא בפעל. לא בא אלא לפרש הכוונה במה שבכח המאמר. וכמש\"ל ובמ\"א. ",
+                "<b>ה\"ז פטורה כו'. </b>היא וצרתה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחיך הגדול </b>עתי\"ט. וגדול דנקט. לאו דווקא צ\"ע. ",
+                "<b>מתה היבמה יכנוס אשתו. </b>דאפילו כנסה ומתה מותר באחותה. מ\"מ קמ\"ל אע\"ג דעבד קצת איסור כשקדשה. ואע\"ג דהא תני חלץ כו'. ס\"ד התם הוא דאגלאי מילתא. דלא זקוקה שלו היתה. אלא של אחיו. "
+            ],
+            [
+                "<b>עד שי\"ל שלשה חדשים. </b>כדי להבחין בין זרע ראשון לשני. <b>אע\"ג</b> דזמנין אשתהי עד יב\"ח. כעובדא דרבה תוספאה. למלתא דלא שכיחא לא חשו. "
+            ],
+            [
+                "<b>הרשות בידו. </b>עתי\"ט שדבר נכון כתב. <b>אך</b> לא הבינותי מה שהשיב לשואלו שהיה לו לתת טעם לשעור עונה אחת לשלשים יום. שכן סתם נשים טובלות א' לשלשים יום כעונה בינונית. ואמר ז\"ל וטעות גמור הוא שזה חומרא דשבעה נקיים על ראיית טפה. <b>ועם</b> היות השאלה אינה חכמה. איברא טעותא הדרא. ולא ידענא מאי מהניא קולא וחומרא. מיהת בין הכי. בין הכי. ודאי לעולם סתם נשים ילדות שישנן בראיה. טובלות אחת לל' יום. לפי דרך נשים בוסת בינוני. אי אזלינן בתר רובא וק\"ל. <b>אכן</b> פשיטא כי לא מחכמה שאל השואל מה זאת. וכי כל הנשים בחזקת רואות בוסת קבוע. כי מלבד המקרבות או מרחיקות ראייתם מוסת בינוני. היכן קטנה איילונית וזקנה ועקרה ומעוברת ומניחה ומשפחת דורקטי. שהן מסולקות דמים לגמרי מן הסתם. אטו כל הני לית להו עונה. ומאי קאמר בה. מ\"ט לפסדן אינהו אמטול הנך נשי דאית להו וסת. דאפילו אינהו גופייהו. בימי עיבורן ומניקתן מאי איכא למימר. הא ע\"כ טעם פגום הוא בעצמו. ומחוורתא כמ\"ש הרב ז\"ל. ",
+                "<b>והא </b>דמטיא עונה חודש לכל חדא. סתמא דמתני' בת\"ח מיירי. ושמע מנה דלא משתעבד. אלא לפי חשבון נשים שיש לו. <b>וצ\"ע</b> אם רשאי לגרע עונת אשתו אחר שנשאה יחידית. דילמא הכא שאני. דכולהו בהדדי נפלן קמיה. וכנס להו אדעתא דהכי. ולפי מ\"ש נ\"י. יבמה שניא. ",
+                "<b>ביאתה או חליצתה </b>עתי\"ט עד ולחלוץ לחדא. וליבם לחדא נמי לא כו' כיון דאינו עולה לחליצה כו' בית אחד הוא חולץ. <b>נ\"ל</b> דעקר טעמא גזרה. אטו יבומי תרווייהו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ולא בעילה אחר בעילה </b>כל שהיא כמ\"ש רפ\"ו. וה\"ה אף בלא עדים. וכמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>צריכות הימנו חליצה אחת. </b>ומאי צריכות דעלמא. וי\"ל גם כמשמעו לפי ששתיהן זקוקות. וצריכות ודאי שתיהן לחליצה אחת עכ\"פ. כדי להתירן לשוק. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מזיד לשם זנות. </b>שאומר בפרוש שאין כוונתו לשם מצוה. <b>ועל</b> דרך זה יש לפרש ברצון. שאינו אומר שמתכוין להכעיס לזנות דווקא. גם לא למצוה. אלא בסתמא ובשתיקה. ",
+                "<b>קנה </b>פליגי בה רו\"ש למאי קנה. גמרא (דנח\"א) ועמ\"ש בחי\"ג שם. ",
+                "<b>ויידע </b>המעיין דכולה מתניתין דייקא. דביאה כל שהיא קונה ביבמה. ולא בעינן עדים לגמרי. אלא דבהגה דש\"ע (סקס\"ו) הביא לנו דבר חדש משם ש\"ג שצריכה עדים. מה שלא שמענו עד כה בשום מקום. ואף רו\"ש ל\"פ לענין להאכילה בתרומה. אלא בביאה גרועה. אבל בביאה גמורה. כ\"ע מודו דקנה לכל דבר. ואשתו גמורה היא כמ\"ש רש\"י בפירו'. ועמ\"ש שם בחי\"ג (ד' נ\"ז א) ועמו\"ק. ",
+                "<b>ועוד </b>ראיה אע\"פ שאינה צריכה. מגמרא (נח\"א) שבא עליה יבם בבית חמיה. וע\"כ צ\"ל שלא בעדים. דאל\"ה. ��דאי לא הו\"ל למקרייה שומרת יבם. ואפ\"ה קאמר תלמודא אשתו מעליא היא. <b>ועוד</b> ראיה מקטן דקנה ביבמה. אע\"ג דלאו בר נשואין הוא. וכי בעיל בעדים. או שלא בעדים. הכל שוה. ",
+                "<b>דילמא </b>לא קאמר ש\"ג אלא לענין דלהוי ביאה חשיבא כמאמר. דאצרכוה רבנן לכתחלה. <b>ושמא</b> גזרה דרבנן היא. דלא תיפוק בלא גט וחליצה. שלא יאמרו יבמה נפטרה בלא כלום. או בגט בלבד. אבל לענין קנין לא שמיע לי כלומר לא ס\"ל. אלא ודאי. קנאה קנין גמור לכל דבר בביאה גמורה מיהא. ול\"צ עדים כלל לענין זה. ",
+                "<b>ועפ\"ז </b>נתיישב לי פירש\"י פר\"ג (נא\"ב) שדחוהו תו' (שם ד\"ה אי ביאת) בכח הזרוע. וחשדוהו בטעות מוחלט. ואני לא כן אדמה חלילה. אדרבה טוב וישר הוא. עחי\"ג בס\"ד. [עיין מנ\"ח מצוה תקצ\"ט שכ\"כ - המגיה]. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשה ובנים </b>אשה (ילדה) לפרות ולרבות עמה. או בנים קתני. לפ\"ד רמב\"ם. בפט\"ו הלכות אישות. <b>באמת</b> בגמרא (סב\"ב) אמרינן מתניתין דלא כר' יהושע. מ\"מ הא קיי\"ל הלכה כר' יהושע: <b>א\"כ</b> צריך ליישב המשנה. לפי דר\"י ג\"כ. <b>ונ\"ל</b> שאין הכרח לפרש או דווקא. דאפילו יש לו בנים. מצווה על פ\"ו. ואפילו הוליד בנים בילדותו. צריך לישא בת בנים. כדי להוליד בנים גם בזקנותו. א\"כ אע\"ג דבאשה בלא בנים ודאי סגי (כל שלא שהה עמה עשר שנים) אבל בנים לחוד מיהא לא מהני. עד דאיכא נמי אשה. להכי לא אפשר למתני או. <b>והא</b> דלא תני אשה לחוד. כיון דבדידה תליא. לאשמועינן טעמא. דמשום בנים הוא ובבת בנים עסקינן. וממילא שמעינן נמי בהדיא דבבנים גרידי. לא סגי. אלא באשה הראויה לבנים תליא מילתא. ",
+                "<b>רי\"א כו' שהיא זונה </b>כל ביאה שאין בה פרצה. כמו כן ירבה וכן יפרוץ. ופרצת ימה וקדמה. כי ימין ושמאל תפרוצי. ומקנהו פרץ בארץ. <b>ועתי\"ט</b> בשם התו' מ\"ט שריא קטנה. ובודאי זקנה נמי אינה אסורה אליבא דר\"י. דא\"כ זקן וזקנה. צריכין להפרישם לדבריו. ע\"כ צ\"ל דלא קאמר כל ביאה כו'. אלא כשלא באה. או לא תבוא לכלל פרצה. והוא הדין לנושא הזקנה שאינה בת בנים. דודאי אסירא לדברי ר\"י אפילו לזקן. כ\"ש לבחור. ומילתא פסיקתא נקיט. אבל הנושא קטנה שתבוא לכלל פרצה. או מי שנשא ילדה והזקינה אצלו. שכבר נשאת לו לשם פרצה. אינה בכלל. ושוב אינה נאסרת עליו. ולא פקעה ממנו חובת עונתה כל זמן שאפשר להם. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יבטל </b>עתי\"ט שנשתבש לשונו. וכך צ\"ל: והבי\"ת בקמ\"ץ ודגושה. שהוא מבנין נפעל וקרמ\"ז לא הרגיש בט\"ס דמוכח, ואשתבש במ\"כ. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט בטעם שלא שנו לא יבטל (פד\"ב) פ\"ו. מפני שהוא דבר שאינו בידו. ",
+                "<b>שבוש </b>הוא במ\"כ. כי הבטול הוא דבר שבידו ודאי. והו\"ל למתני לא יבטל פ\"ו. אלא ה\"ט משום דהוה משמע שלא יבטל מאחרים. ובהא לא קמיירי. ",
+                "<b>אא\"כ י\"ל אשה ובנים. בש\"א כו'. </b>דכ\"ע למיתה לא חיישי. ומתניתין. דלא כר\"י. ",
+                "<b>ושהה עמה עשר שנים </b>עתשו' אמ\"ה ז\"ל. (סמ\"א) ולענין מ\"ש תו' בשם ס\"ע עיין מ\"ש שם בפירושי עולם ברור. פ\"א. ",
+                "<b>האיש מצוה כו' </b>דכתיב וכבשה. בגמרא. רי\"א מהכא (נראה דקשיא ליה אדר\"א דיליף מוכבשה. משום דכבישה אארץ קאי) אא\"ש פרה ורבה. ול\"ק פרו ורבו. ",
+                "<b>כתו' </b>ז\"ל. אע\"ג דלאדה\"ר קאמר פ\"ו. ההוא ברכה בעלמא. ע\"כ. ",
+                "<b>וכן </b>הכתוב בנח בצאתו מהתיבה פרו ורבו. הוצרך לברכה. אחר שנמעט זרע אדם במבול. אבל ביעקב לא היה צריך לשלש עוד בדבר הברכה. אם לא ללמדו מצות פ\"ו. כך צריך לפרש סוגיא דהכא על כרחנו. <b>אך</b> צ\"ע דהיכי יליף מהכא דין פ\"ו. הא ההיא שעתא כבר קיים יעקב פ\"ו. מי נימא דאתי כר' יהושע לעיל (פב\"ב) א\"ה נגמר מניה נמי. דחיובא דפ\"ו לעולם במקומו עומד. אף אם יוליד איש מאה. אינו רשאי להפטר ממנה: ולא מד\"ק ודרך עצה טובה. כדכתיב התם טעמא כי אינך יודע איזה יכשר. אלא חובה מדין תורה. ולא דרשינן טעמא דקרא. <b>וי\"ל</b> אפ\"ה אתי שפיר. דאי איתא דאיהי נמי מפקדא. אכתי הול\"ל פרו ורבו לתרווייהו. משום דאינהו כולהו לא קיימו פ\"ו אליבא דב\"ה. לבר מלאה. ",
+                "<b>אבל לא האשה </b>ואע\"ג דאינה מצווה מדין תורה. מיהו מדברי קבלה. מפקדא אלשבת. עפ\"ד דגיטין מ\"ה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מלוג </b>ע\"פ רע\"ב. כמליגת תרנגולים. <b>וכמו</b> שהעופות פורחים. לכך המשיל נכסים אלו בהם. שאין לו מהם אלא נוצות בלבד. והגוף כעוף יתעופף לרצונו. משא\"כ הנכסים. שהגוף קנוי לו לכל חפצו. כצאן זו הנמשכת אחר בעליה לכל רצונו אפילו לטביחה. לפיכך המשילם בצאן. <b>אי נמי</b> איפכא. בבחינת תועלת האשה. אלו נמשלים בעופות. או גדיים רכים הנמלגים. שעורם ובשרם מתבשל. ונפסד גם הגוף. כדקיי\"ל עיילא ליה גלימא. מיכסי ביה עד דבלי. שהקרן הולך להפסד. אבל הללו הם כבני צאן הקשים כברזל. שאינם נפסדים במליגה משהוקשו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהעובר פוסל </b>נראה דהיינו משהוכר. כדאשכחן דכוותיה בהאומר (סב\"א). ",
+                "<b>ובת כהן לישראל ומת והניחה מעוברת כו'. </b>עד ארבעים יום אינו פוסלה מתרומת בית אביה. אחר מ' יום לא תאכל: כדאיתא שלהי פרקין. דוק וצ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>ותיבם </b>עחי\"ג (נו\"א) בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיברה לא תאכל </b>קצת משמע בגמרא. דעבור דהכא. בארבעים יום סגי. עיין בגמרא (סז\"א) שמא י\"ל בזנות לא חששו. עד שיוודע שעברה ודאי, היינו הכרת העובר ג\"ח בכ\"מ. אבל בנשואין חששו אף לספק. כדמסיק תלמודא. ",
+                "<b>ספק כו' חולצת </b>לו לאחר שהגדיל. או לאחיו. ",
+                "<b>ונכבש </b>נדחק. ומסיים רש\"י לשון גנאי. והבין בתי\"ט שענין כבישה הוא הגנות. ולכן הביא לעד מסייע. לכבוש דהמלכה. <b>ולי</b> נראה שכוונת רש\"י בלשון גנאי. אינה מחמת לשון כבישה בעצם. שהרי כך הוא דרכו של איש לכבוש. וכדאי' ס\"פ דלעיל. אי הכי אורחיה הוא. אלא משום דנקט תנא לשון נפעל. כי הלא הוא כובש. לא נכבש. כי דרך נשים הוא. האיש דרכו לכבוש. והאשה נכבשת. וזוהי גנותו שחזר להיות נפעל ונעבד. ע\"י תשמיש מגונה כזה. שקנין עבדות קנה בנפשו. על ידי כך. <b>ועוד</b> יתכן אצלו לשון זה. לפי שהיא קשורה בו ככלב. כמ\"ש רז\"ל. <b>ועל</b> פי שני הדרכים הללו. נסתלקה תמיהת התו'. אדנסיב לקמן לישנא דנשאת בדידה. וק\"ל. <b>עי\"ל</b> לישנא דכבישה. ודאי אונס משמע. וכענין הכתוב בהמן. והשתא נמי ניחא שפיר. דרישא רבותא אשמועינן. דפוסל משום ביאה. אפילו דאונס חשיבא ביאתו למפסלה. וסיפא רבותא נקטא. דאפילו נשאת לו ברצונה ובעודה פנויה. ",
+                "<b>וקמ\"ל </b>תרתי דאפ\"ה הולד ממזר ואעפ\"כ חשוב זרע להיות פוסל ומאכיל. ולא מיבעיא באונס ובמ\"א שזנתה עמו תחת בעלה דפשיטא שממזר הוי טפי. ",
+                "<b>ע\"ל </b>טעם נכון לחלוף הלשון. לפי שישראל הבא על השפחה. אליבא דכ\"ע. אינו בנו כלל. ופסול לבוא בקהל. ואין קדושיו תופסין לו. בבת ישראל. לפיכך נשתמש בו התנא בלשון גנאי הלז. לומר שהוא כבוש לעסק מגונה בני שום תועלת וכמ\"ש הר\"מ ז\"ל. שדבר זה יש בו הפסד. משא\"כ בכל העריות. שהוציא זרע לבטלה וגרם להוליד בן לע\"א. ",
+                "<b>משא\"כ </b>בעבד הבא על בת ישראל. שאפילו לדברי האומר ממזר הוא. מ\"מ ישראל הוא. וגם שפסול הוא קדושיו תופסין בבת ישראל. הרי שיש לו צד הויה ונשואין בבת ישראל. אע\"פ שהן בעברה. וכ\"ש למ\"ד הולד כשר. משו\"ה שפיר מיתני ליה נשאת. עם שאינן נשואין כדת משה וישראל. כל אלה דברים נכונים בס\"ד. ",
+                "<b>ונשאת לעבד </b>תו' תימה דל\"ק ונכבשה עם העבד כו'. עם שכבר כתבתי בדבור הקודם דברים נכוחים דרכים שונים בזה. פה אוסיף שנית ידי לסלק עול תמיהא זו מעלינו בד\"א. די\"ל משום דלא מתני ליה ונכבש העבד עליה (דלא אורחא וכטעמו דפרשית לעיל) ואף לא ונכבשה על העבד (דאין דרכה לכבש) וכיון דלא מצי למתני בה דומיא דנכבש על השפחה. שביק בסיפא הך לישנא. ברם הא דכתבו תו' עוד דנישואין לא שייכי בה ר\"ל בבת ישראל. איברא אשכחן בקרא כמה זמני חיתון לקוחין ואישות בבת ישראל. חדא (בד\"ה א\"ב) ויתן ששן את בתו לירחע עבדו לאשה. ותנינא (בנחמיה ו) כי חתן הוא (טוביה העבד) לשכניה ב\"א. ויהוחנן בנו לקח את בת משלם. וטוביה הוא העבד העמוני הנזכר שם בראש הספר (ס\"ב) הרי ע\"פ שנים ושלשה עדים יקום דבר. שלפעמים יצאו עבדים מן הכלל. ומשום דלא פסיקא ליה לתנא. דלא תהוי ליה בה נשואין לגמרי. כמו ברישא. משו\"ה לא תניה כברישא. ושבקה כדאשתכח בה. ",
+                "<b>תאכל בתרומה </b>אע\"פ שפגום הוא לכהונה. דקיי\"ל מזהמין את הולד. קמ\"ל דאפ\"ה מאכיל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תי\"ט </b>בד\"ה. וכל הטמאים. נפל טעות. וצ\"ל בת כהן שנשאת לישראל כו' אינו חוזרת. ",
+                "<b>ואם לא ידעה </b>צ\"ל דמיירי בנפצעו ביצים. ולא נכרת הגיד. דהא לא מיפסלא אלא בהכנסת עטרה. ש\"מ נמי דיש פ\"ד שיוכל לבעול בעילה גמורה. כמשמעות לשון ידיעה בכל מקום וק\"ל. ומשו\"ה לא מתוקמא נמי בנכרתו שני ביציו. דהאי לא מצי בעיל. והכנסת עטרה באבר מת. אינו פוסל. ",
+                "<b>יאכלו </b>ולמ\"ד משתמרת לביאה פסולה. אכלה אפילו קדשה משנעשה פ\"ד. אם לא ידעה אוכלת. ",
+                "<b>ידעה </b>ז\"ל קרמ\"ז נ\"ל לישנא דביאה שייכא על ביאה הראשונה כו'. אבל ידיעה נאמר כשקדמה כבר ביאה אחרת. שיש כבר ידיעה ביניהם ע\"כ. ומה יאמר בידיעה הנאמרת באנשי סדום אצל האנשים שבאו אל לוט: וכן בפלגש בגבעה. על כן במ\"כ בבלי דעת מלין יכביר. ",
+                "<b>אמנם </b>גם הראיה טעות ושגגה גדולה. כי דבר ברור הוא. שהידיעה ההיא היתה הראשונה. וכ\"פ רש\"י בהדיא. ור\"ל שהכתוב הוא שלא כסדר. לפי שכבר היה הענין הזה קודם פ' שלמעלה. עכשיו חוזר ומספר מה שכבר אירע מתחלה. שאין מוקדם ומאוחר בתורה. זה פשוט מבואר בפרש\"י בפסוק והאדם ידע. לפיכך איננה ראיה אלא לחובתו. ",
+                "<b>אולם </b>לשון ידיעה. נ\"ל שהיא הבעילה הגמורה. לא נשיקת אבר (אפילו חי) בלבד אלא הכנסת עטרה לפחות. דבפ\"ד שיכול לבעול מיירי תנא דידן כמש\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו אחת </b>עיין ספר אגרת בקורת. "
+            ],
+            [
+                "<b>עמוני ומואבי אסורין </b>נעשה כאומר דבר זה ידוע כתוב ומפורש בתורה שאיסורן אסור עולם. כי גם זה נודע מעצמו. מאחר שלא נתפרשו בם דורות. אלא משום נקבות איצטריכא. וא\"ש נמי דנקמינהו בסדרא כדכתיבי. ",
+                "<b>והא </b>דקדים עמוני בקרא עמ\"ש בס\"ד באם לבינה. ועלח\"ש פ\"ד דידים. ",
+                "<b>מצרי ואדומי </b>י\"ל טעם לקדימת מצרי. לרמוז אותה ששנו בתוספתא. שמצרים באסורן עומדין. לפי שנתן להם הכתוב קצבה לחזרתן. וכדעת הרא\"ש ודעמיה. לפי��ך הקדימו התנא. לומר לך שלעולם באסורו הוא עומד. ואיחר האדומי. שיש לו התר עכשיו. שכבר נתבלבל כל העולם. וכמ\"ש בתשו' בס\"ד. ופקפקתי גם בהתר אדומי בזה\"ז. היכי דקביע וידיע. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחולצין לאשתו </b>עתי\"ט זה לשונו. והא דא\"ד בגמרא הכי. היינו לאוקמתא דמוקמינן למתני' כגון שנשא אחיו גיורת דאפילו איהו (ר\"ל הסריס) מצי מייבם. כו' אבל למסקנא כו'. לא ידענא מסקנא אחרינא. וכן מש\"ע וכן פירש כו'. לא חזינא מאן הוא דפרש. אלא ודאי סתמא משמע דבכל גוונא איירי. ר\"ל בין נשא גיורת בין נשא ישראלית. וקשיא ליה השתא דבדידיה לא מצי תני מייבם. ושפיר תני חולץ דווקא. א\"כ הכי הול\"ל. הא דלא קתני מייבמין כו'. איידי דנקט בדידיה חולץ. דתני נמי בדידהו וחולצין. אע\"ג דאינהו מייבמין נמי. כך נ\"ל לתקן לשון תי\"ט הלז. שנשתבש ע\"י ט\"ס קל שנזדקר בו. במקום מייבם. צ\"ל מייבמין. וקצור לשון יש כאן. "
+            ],
+            [
+                "<b>בעלה פסלה </b>שמע מהא. דהסריס נמי בר בעילה הוא. ולא בר הקמה. להוציא מדעת אחד מכותבי פלסתר. שחשב להגדיל חבל ההיתר לחסר ביצה אחת. מפני שיכול לבעול (וממילא מוליד גם כן. לפי שבוש דעתו) ולכן האשה מוחלת. ומותר לבוא בקהל רחמנא לצלן מהאי דעתא שבישתא. ואסור לבוא דבר כזה בקהל חסידים בכתב בית ישראל לא יבואו. לראות דברים בטלים כאלה בבלע את דברי הקודש ולעבור ח\"ו על דברי התורה. לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב טהור ולא יראו. וצריך לבערם אם יבוקשו לא ימצאו. אך למען ימחה אבן הטועים בדרך התורה. ורוצים לפסוק בדיני ומשפטי ה' צדקו. ע\"פ דעת ב\"ו בעלי החקירה. אסר לא כדת משה וישראל. ולא כאלה חלק יעקב. ומה לנו ולהם לדון על פיהם במשפטי התורה האלהית. אשר לא עשה כן לכל גוי. והנה מצאתי ראיתי לבעל ס' שער השמים. העיד משם הערל וטמא ארסטו שר\"י. שראה שור מסורס שרבע פרה והולידה. סריס השכל. נרבע הסכלות. ילד הטפשות. בן העקשות. החכם בעיניו. האומר בלבו אני ואפסי עוד ממשות. ברוך שהבדילנו מן התועים וחלק לנו מחכמתו האמתית. בה עלה נעלה וירשנו ההצלחה הנכספת והאושר הקיים והישות. ",
+                "<b>אנדרוגנינוס </b>עיין עזר אור. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כ\"ג שקדש </b>לשון תי\"ט כאן שנה רבי שדין יבום מן האירוסין כו'. ותמהתי על זה. וכי עד כאן לא שנינו מו\"ז דפ\"ב דלעיל ומ\"ח דפ\"ג. ובמסכת כתובות נמי אשתמיטיה מ\"ב דפ\"ב. דתנן בהדיא וחלוצה מן האירוסין. וה\"ה ליבום דשייך בגווה. דכל העולה לחליצה עולה ליבום. ותי\"ט אייתי ההיא דפ\"ג דלא מוכחא מידי. ",
+                "<b>כ\"ג שנשא אלמנה </b>ויש לו אח. כהן גדול או כהן הדיוט. כולה כדי נסבה. אלא איידי דרישא. וי\"ל דס\"ד ביש לו אח חלל נמי דינא הכי. צריכא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא בלאות </b>ז\"ל הר\"מ בפירושו. ונשתנה בזה הענין דין השניה כדין זולתה. ר\"ל חדוש השינוי בכאן. אינו אלא שנשאר דינה כדין זולתה מהכשרות. עם שלא היה ראוי זה מצד הבעל. כמ\"ש שהדעת היה נוטה אחר שאין לה כתובה. שלא יהיו לבעל חוקי הנשואין כו'. כלומר שהקנס היה ראוי להטילו על הבעל. ואז היתה היא נשכרת יותר משאר הנשים. אמנם חז\"ל ראו לקנוס אותה. מטעם שהיא מרגילתו. לפיכך דינה בזה ככל הנשים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואין לה כתובה </b>עתי\"ט עד וטעמא דנדוניא בכלל הבלאות. ולא נהירא לגמרי. דהא נדוניא נצ\"ב מקריא. ומאי טעמא ליהוי בכלל בלאות. והרי לא הפסידוה בלאותיה הקיימין. ונדוניא לא זכאי. וזו סתירה מבוארת. אבל הנ\"ל עיקר בדעת הר\"מ ז\"ל דנדוניא ודאי אית לה. דדידה הוא ומאן שקיל לה מנה. אטו אפקורי אפקורה לממונא לגמרי. ותשלפינהו למנהא ותשבקינהו לגביה ותיזל. בהא ודאי לא קנסוה. וק\"ו דריטב\"א. פריכא הוא שאם הפקיעו כתובת בנין דכרין (הקלה דתקינו לה רבנן) מבניה. ואוקמינהו אירושה דאורייתא. לא יפקיעו ממונה הגמור בכדי. זה פשוט ותשובה נצחת. ותו ערבך ערבא צריך שאני אומר אפילו כתובת ב\"ד שמגיע להם מחמת נדוניא. נוטלין. ושמא לא אמרו שהפסידה כב\"ד. אלא של תוספת בלבד. דו\"ק וצ\"ע. ",
+                "<b>והולד ממזר מזה </b>כו' אם החזירה ראשון לדעת ר\"ח. קודם שגרשה שני דווקא אבל לדר\"י בתו'. אפילו גרשה או מת. הולד מראשון ממזר. וה\"ה אפכא. דכי גרשה או מת. עדיין הולד משני ממזר מדבריהם. וכמש\"ל לקמן. מ\"ג בס\"ד. ",
+                "<b>ואם שלא ברשות מותרת לחזור לו </b>לית הילכתא כי הני סתמי. דלא עבדינן עובדא במאי הוה ליה למעבד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והאחרון </b>דלאחר שמועה. שלא רצה היבם לגרשה. אינו ממזר מד\"ת כ\"כ נ\"י. וכתב תי\"ט ע\"ז. אע\"פ שהדין אמת. מ\"מ מתני' לאו בשופטני מיירי. ולהכי שלא בדקדוק כתב כן ע\"כ. נראה שכוונתו בזה. שאין צורך להעמיד משנתנו בדוחק. ולאו ברשיעי עסקינן. אלא ה\"פ והאחרון שנולד אחר מיתת הבעל באמת. וקודם שנודע. וכ\"ש לאחר שנודע. חד דינא הוא איברא נ\"י דייק לישנא דאמרו לה בתראה. דמשמע ודאי כוותיה. ",
+                "<b>עתה </b>אשוב אתפלא על בתי\"ט שהעתיק לשון של נ\"י בשבוש. ולא חלי ולא מרגיש. מה ענין ענינו של היבם בכאן. דהך בבא לא מיירי כלל בזקוקה ליבם אלא בא\"א לשוק. גם מה טיבם של גירושין אצל יבם להתירה. הא ודאי טעות דמוכח הוא. וצ\"ל שלא רצה השני לגרשה. זה פשוט. ואמנם זה שכתב נ\"י בפשיטות שהאחרון ממזר מדרבנן. בשיטת התו'. ורא\"ש. אמרה. דמדמו לה לאשה שבא בעלה ממד\"ה. והדבר תמוה מאד בעיני. דהא בההיא דר\"פ תנן בתרווייהו ממזר ומפר' דמן הראשון מדרבנן. ואילו הכא בהדיא תנן האחרון אינו ממזר. והוכחת הרא\"ש בקל יש לדחותה. והבו דלא לוסיף עלה. וטובא איכא דעבדי איסורי ואפ\"ה לא שוו רבנן הולד ממזר. אלא דווקא באותה שבא בעלה ממד\"ה. הואיל ועדיין אסורה עליו. ",
+                "<b>ועוד </b>אני מסופק. אחר שגרשה השני וגרשה גם ראשון או מת. שמא מותרת אפילו באשה שבא בעלה ממד\"ה. ולא אמרו הולד ממזר מזה ומזה. אלא כל זמן שלא גרשו. וכדס\"ל לר\"ש התם דגרושי שני מכשירין הולד מן הראשון. אע\"פ שעשה אסור והחזירה. א\"כ ה\"ה לגרושי ראשון וגרושי שני שאם החזירה השני אח\"כ. שאין הולד ממזר מדבריהן. ",
+                "<b>וכ\"ש </b>במי שלא שב בעלה ממד\"ה ולא בא לידי מדה זו לאסור בנו ממנה. שאפי' קודם גירושי שני. אין ראיה מכרחת לפסול הולד מד\"ס. אין צ\"ל בגרשה והחזירה. כך נ\"ל להקל בדרבנן. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם מתה ראשונה </b>מותר בשניה דפקע לה איסור אחות אשה. וכל שכן אם מתה שניה שמותר בראשונה ב\"י ע\"כ. ",
+                "<b>זה </b>לא הבנתי. ואי איתמר. צ\"ל דהכי אתמר. היכא דאזלי ארוסתו וגסיו למד\"ה. אההיא קאי וק\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה והשניה פליג אמתניתין דלעיל בן ט' כו'. במ\"כ לא ידע מר מ\"ק. ולדידיה. הך מתניתין היא גופא קשיא. ודוק. ",
+                "<b>שם </b>ד\"ה ר\"ש. שוב מצאתי בסח\"ש כו' לאשמועינן דשרי ליבומי כו'. לא מילתא. הא ממילא משמע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נושאין על האנוסה </b>ע��י\"ט עד דליכא למימר לקוחין ממש כו'. והא דלא כתיבא שכיבה באחותו. ",
+                "<b>נ\"ל </b>משום דהו\"א דרך זנות דווקא אסרה תורה. אבל דרך אישות שפיר דמי. תדע הרי קין נשא אחותו, קמ\"ל. משו\"ה כתב קיחה בזו. וק\"ו לשאר עריות, שאסורות בלקוחין. וכתב שכיבה, ונאסר הכל, ולא הוצרך להוציא באשה וקרובותיה, בלשון קיחה, אלא ללמד בדבר חדש. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא מייבמין </b>לפי שטת הפוסקים פירושו א\"צ ליבם. ",
+                "<b>אפילו הורתו </b>כו' עתי\"ט עד אפ\"ה אסירי. הכא אזיל בשטת ר\"ש, וסותר מש\"ל בשטת ראב\"י. ומסקנת הפוסקים כוותיה. דאידך ודאי שרי. ולפ\"ז לא כל שכן הא דאסיר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מוציאין שלהם </b>עתי\"ט עד או אלו יעשו שליח כל כהן שירצו. עמ\"ש בס\"ד בפ\"ב דיומא. "
+            ],
+            [
+                "<b>והיו לו אחים </b>עתי\"ט עד והיינו מכל אח אחד. והם דקדוקים של כלום במ\"כ. כי התנא בא לומר שאפילו היו כמה אחין ומתו, כך דינן וכפי' התו'. וגם פירש\"י לכך נתכוין, לומר שאפילו היו רבים, מ\"מ כולם חשובים כאחד. כי מה לי אחד או יותר, ודאי הכל שוה. ואפ\"ה אורחא דתנא הכי בכמה דוכתי. וגדולה מזו שילהי נדרים, ובר\"פ אותו ואת בנו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ועולה </b>במשמרו כו' עתי\"ט ותימה למה לא עד כמו שדוחין אותו מן החלוקה. ע\"כ. ",
+                "<b>דעדיפא </b>הול\"ל שיפה כחו אצל עבודה, שנוטל בה שני חלקים. והרי משמר אחד מפסיד על ידו, משא\"כ בחלוקה, שהוא נפסד. והם מרויחים ע\"י כך. ובעבודה אתה אומר יפה כח ספק מן הודאי. ",
+                "<b>אלא </b>מאי איכא למימר. משום פגם משפחה דהני ודהני. תרווייהו מחלי ליה. אשתכח דאית ליה גבייהו דהני ודהני. דלא מצי מדחי ליה מעבודה. ואלימא מילתא דפגמא. לאפסודי נמי לשאר אנשי משמר. דטובא נינהו, ולא כולהו משפחה אחת, והיינו דפרש\"י ואין ב\"מ מעכבין עליו, אפילו אתו בתי אבות אחריני שבאותו משמר, שאינן משפחה אחת עם הספק. מ\"מ לא מצי מעכבי עליו, משו\"ה ודאי תרי גווני בע\"כ איכא הכא. והיינו דקשיא להו לתו'. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חליצתה פסולה </b>על דרך השאלה. ",
+                "<b>יש </b>לו עקב. עמ\"ל מ\"ז פ\"ט דכלאים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שנחלץ </b>עיין עזר אור. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ר\"ש. צ\"ל דבר שבערוה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אי לא על אשתו </b>ע\"פ רע\"ב. וצ\"ע דחיישינן למאון טפי מגרושין. שהרחיקו חז\"ל ביותר. ומאי אולמיה דהאי מהאי. אדרבה איהו דגדול הוא. קעבר אדאורייתא. דהא לא מצא בה ערות דבר, ואדרבנן נמי, שהפליגו באזהרה להרחיק הגירושין, והתם במאון, קטנה היא. ולא עבדה איסורא. וי\"ל אפ\"ה גרע. משום דלאו בעלת דעת היא. ולכי גדלה מיחרטא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלמדין הקטנה </b>עתי\"ט לשון הרמב\"ן. דכיון דאין תקנה כו'. כלומר ולמה לא ילמדוה למאן. ע\"ל מ\"ז. "
+            ],
+            [
+                "<b>תי\"ט </b>ד\"ה כופין ע\"ש עד אין אסורה עלי בחזרה. לפי שבעלתיה. ",
+                "<b>שם </b>וה\"ה באסור עליו. ולא מצי מהדר לה, ואמאי תעגן ותיתב גביה באסורא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם רצה יקיים </b>עמ\"ש תו'. ולענ\"ד נראה דס\"ד לכתחלה לא שפיר דמי להשיא לחרש פקחת. וכן איפכא. שלא יהיו בני אדם נכשלין בה. מחמת שאין להם קדושין דבר תורה. ואע\"ג דנשא נמי וקדושין נינה��. מ\"מ דילמא עדיף לאפוקה. או דילמא אימור לא תקינו ליה נשואין כלל. והויא לה כזנות בעלמא. קמ\"ל אגב אורחא. דלית לן בה לגמרי. ובדעתיה תליא מילתא. אם מצאה חן בעיניו. יקיים, קדושי דרבנן מיהת הוו. ולא יגרשנה בלי ערות דבר. כדרך שיתרחק פקח מגרושי פקחת. ובאמת בחרש נושא פקחת. אע\"ג דאיכא למיחש שתקבל קדושין מפקח. והו\"ל קדושי ודאי. ומפקעי קדושי חרש. מ\"מ עדיף דליפוק עלה שמא דאישות, ואיתתא בכל דהו ניחא לה. ",
+                "<b>כשם שכונס ברמיזה </b>הביא רמ\"ז הירושלמי מתני' בקדש בכסף אבל קדשה בביאה כו'. וסברא דחוקה היא. שהרי צריך שיאמר הרי אין מקודשת לי, ובכל גוונא כונס ברמיזא הוא. ומסתימת כל הפוסקום משמע בבירור דלא שלא לגמרי, ולא חיישי לה, מדשתק מנה תלמודא, להכי בכדי טרח. ",
+                "<b>שני אחין חרשים נשואים לב\"א חרשות </b>איכא למימר דמיירי בעודן קטנים וגדלו. ",
+                "<b>או לשני אחין חרשין </b>איכא לאוקמה בגדולים מעיקרא. כי היכי דלא תיהוי בבא יתירא. ",
+                "<b>בתוי\"ט </b>ד\"ה נשתטית מש\"כ בחרשת צ\"ל בנשתטית. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשואים לשני אחיות פקחות </b>ובנשוי חרש לפקחת. ופקח לחרשת. נראה פשוט דבאיזה מהן שמת תחלה. תצא משום אחות אשה. ",
+                "<b>מת פקח בעל חרשת כו' </b>כונס כו' איידי דנסיב לעיל ואינו מוציא. נקיט לה. ",
+                "<b>אי נמי </b>בחרשת מצוה לכנוס. שלא ינהגו בה מנהג הפקר. משו\"ה אקדמה, משא\"כ בסיפה דליכא טעמא דילמא קסבר מצות חליצה קודמת בפקחת. ",
+                "<b>ואינו מוציא לעולם </b>וכן הדין שנשואין לשאינן מינן. כך נ\"ל. עמו\"ק (סקע\"ב) מ\"ש בס\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>ד\"ה בבאה מן הקציר עד ובית שמאי הכי נמי שכיחי שיירתא. לפ\"ז כי לא שכיחא שיירתא. לד\"ה לא תנשא. וצ\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חמותה </b>עמ\"ש בס\"ד בתשו' (סנ\"ב) ומו\"ק (ס\"ז). ",
+                "<b>אע\"פ שנשאת. </b>תצא הביא בתי\"ט מ\"ש הכ\"מ בשם הריב\"ש. ז\"ל כיון שנשאת ועבדא איסורא. אע\"פ שנא נבעלה, תצא, עכ\"ל. ואין הבנה לדברים הללו. דמאי קמ\"ל אף שלא נבעלה תצא, צריכא למימר, לאו ק\"ו הוא. מה אם נבעלה, אע\"פ שיש לחוש שנתעברה משני. אין חוששין ללעז הבנים. ותצא. כשלא נבעלה עדיין. דליכא למיחש למידי. מיבעיא, אטו משום דלא נבעלה זו יקיימנה לו לאשה. ",
+                "<b>ונראה </b>דהכ\"מ מיגז גייז ללישנא דריב\"ש (והוא בסימן תק\"ח) דקאי אתצא מזה ומזה. וכל הדרכים האלו בה. ולא סגי לה בלא גט שני. אע\"ג דאכתי לא נבעלה. סד\"א לא אחמור בה כולי האי. ולא תיבעי גיטא משני דחומרא בעלמא הוא. וגם תחזור לבעלה הראשון. ולא ליקנסוה. כיון דאכתי לא נאסרה עליו דבר תורה. שהרי לא זנתה תחתיו. להכי אצטריכא ליה, דמ\"מ יוצאה מזה ומזה בגט. כיון דעבדה איסורא מיהא. קנסוה רבנן. אבל הכא דאין הראשון כאן שתצא ממנו. דמשו\"ה צריך לאשמועינן דתצא משני. אע\"פ שעדיין לא הובררה עדות השניים. המכחשת לעד הראשון שהתירה. פשיטא דלענין זה מה לי נבעלה או לא. אדרבה כה\"ג כל שכן הוא. וסברא יותר שתצא קודם שנבעלה. מלאחר שנבעלה. כדאמרן. אלא דכולה חדא היא. והכא לאו ביוצאה בגט עסקינן. דכל כמה דלא אתי בעלה הראשון. ודאי לא תיפוק בגיטא משני, דנפיק מנה חורבא. דאתו למימר דאשתראי לעלמא. קהדר אזלא ומנסבא. אלא דווקא לכי אתי ראשון. הוא דשניהם נותנין   לה גט ומשתריא. ולא בהכי איירי במתני', אלא היא גופה אשמעינן, דתצא גרידא. ואכתי אגידא בראשון. ולכי הדר קמא, או אתו עדים דמית בתר הכי הא תנינא לה התם, פ\"י דלעיל. ",
+                "<b>וכמדומה </b>שלזה נתכוין בתי\"ט. במ\"ש וראיה לדבריו ממ\"ג פ\"י. הבין ז\"ל דמיירי הכא בשבאו עדים שמת אח\"ז. לכך הוצרך לומר. שאפילו לא נבעלה עד שמת באמת. מ\"מ תצא מזה האחרון. מאחר שבאיסור נשאת. ואין זה מענין משנתנו. כי א\"כ העיקר חסר. גם אין כאן מקומו. אלא שם בפ\"י. ואיברא אינו מוכרח בדינא דמתניתין וצ\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בני ואח\"כ מת בעלי </b>איידי דרישא נסיב לה בדידה. וה\"ה אפילו אתו עדים אבעלה. והכי נמי בסיפא באידך בבא דלקמן, לא נפקא מנה מידי, בין אמרה היא או עדים. דלענין מיתת בעל היא כעדים דמיא. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינה נאמנת </b>משום מעוט דתפילות. משו\"ה אזל ליה המגו. וכי אמרה נמי עדיין קיים. הכי נמי דלא מהימנא. כך נראה פשוט. דהא מפקא נפשה מחזקה קמייתא (אע\"ג דאיכא למימר שאני היכא דאמרה עדין קיים דאיכא לברורי ולמיקם עלה. ולא משקרי אינשי במילתא דעבידא לאגלויי. משא\"כ היכא דאמרה מת במקום דלא הוה לה בן. דתרווייהו ליתניהו, וליכא למיקם עלה דמילתא, דלא רמיא עלייהו דאינשי לאדכורי) והא דלא תני לה בהדיא, משום דכה\"ג לא מיתני ליה חולצת. ודו\"ק. ",
+                "<b>אלא </b>מיהא צ\"ע. דלא נשתמיט תלמודא ולא אחד מהפוסקים לאשמועינן גם באומרת ניתן לי בן במד\"ה. ולא מת, דלא תחלוץ ולא תתיבם לכשימות בעלה. עד שיוודע מה ענין הבן וצריך תלמוד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לא תנשא </b>ע\"פ הרע\"ב וצריכים להכריז עליה שהיא כשרה לכהונה, ע\"כ. ונראה לי, שאינה יכולה לוותר על זה, ולהשאר פסולה לכהונה. אף לכשיוודע שילדה צרתה. דחיישינן דילמא עברה ואזלא ומינסבא לכהן (דקיל לה, משום דלא חלצה אלא מספק) נמצאו בניה בחזקת חללים, ולאו כל כמינה לפסול זרעה. לאחזוקי להו בחללים דאינהו לא מחלי. איברא איפכא אשכחן באביי, דהוה מהדר למשקל מתנתא במעלי יומא דכיפורי לאחזוקי נפשיה בכהני. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפל למים </b>דייקא מתניתין דנקטה נפל. לאפוקי היה בספינה ונשברה. שדינו מבואר בפכ\"ה. נותנין עליו חומרי חיים. ועמו\"ק (א\"ע סי\"ז) כתבתי אם יש לחלק בדין משל\"ס. ",
+                "<b>ששלשלוהו </b>עתי\"ט דלא בעינן שקשרוהו ברגלו. וקצת סיוע לזה. דאי בקשרוהו. אם נחתך נמי מן הארכובה ולמטה. אמאי לא. האלקים אכלוהו כוורי. דאל\"ה היכי נחתך. ",
+                "<b>משא\"כ </b>באינו נקשר. אע\"ג דאית ביה סימנא. איכא למימר אינש אחרינא הוא ואתרמי נמי סימנא. וסמוך ריעותא דאינו טרפה. לספיקא דילמא אחרינא הוא. אבל במקום שהוא טרפה. ודאי מצטרף סי' מובהק להקל. ועל כל זה אינו הכרח. ",
+                "<b>מן הארכובה </b>עתי\"ט מ\"ש בשם הכ\"מ לגמגם ממ\"ש בפא\"ט דאדם טרפה חי יותר מיב\"ח. ר\"ל התו' מחלקים בין טרפות דאדם לבהמה. ול\"ד באיזה מקום הוא. ",
+                "<b>לעבר השנה </b>תימה הא אין מעברין אלא ביהודה. ואפילו בגליל איכא מ\"ד אם עברוה. אינה מעוברת. משמע דבח\"ל. לכ\"ע אינה מעוברת. איברא שלהי הרואה איתא. שר\"ע עבר שנים בח\"ל. מפני שלא הניח כמותו בח\"ל. אבל לא יתכן לומר כן בכאן. שהרי עדיין היה הנשיא ר\"ג רבו קיים (ועשי\"ע סקל\"א. דקכו\"א) וב\"ד הגדול סנהדרין ביבנה. על כן ודאי א\"א לומר שר\"ע לא הניח אז כמותו בא\"י. אלא ההיא דהרואה אח\"כ היה שכבר מתו ר\"ג ובית דינו. ומ\"ש כאן שהלך ועבר שנה. ע\"כ צ\"ל חשוב בעלמא. וכמ\"ש תו' בסנהדרין (יא\"ב) בענין רשביה\"ו ור\"ח ב\"ז. ",
+                "<b>א\"נ </b>ר\"ע דהכא. בשליחותו של ר\"ג ובית דינו הלך להודיע לגולה. מה שקבעו ועברו סנהדרין שבא\"י. כך נ\"ל מפני ההכרח. ועמש\"כ בגמרא דמגלה (יח\"ב). ",
+                "<b>רע\"א לא ע\"פ אשה </b>אף אחר שקבל עדותו של נחמיה איש בית דלי. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,394 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Yevamot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Yevamot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>לחם שמים</b>",
+                "<b>בשם ה' השם נפשנו בחיים. המשביענו לחם שמים:</b> ",
+                "<b>ט\"ו נשים פוטרות. </b>מנינא דהכא וכן דסיפא. למעוטי צרת אילונית שהכיר בה. או צרת קטנה ממאנת ביבם. גזרה משום צרת בתו ממאנת. או צרת מחזיר גרושתו. גמרא. ע\"כ תי\"ט. ",
+                "<b>איברא </b>לאו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו. דצרת איילונית. אפילו היא בתו. חולצת או מתייבמת. וצרת בתו ממאנת. היכא דאיכא אחין בהדיה. נמי חולצת או מתייבמת. אפי' היא עצמה. כל שכן צרתה. ",
+                "<b>מיהו </b>כי לית ליה אחין. אע\"ג דודאי בעיא צרה חליצה מניה. דהא אפילו ליבום מחזא חזיא ליה מדאורייתא (דבמיאון עקרא לנשואי אחיו קמאי) אלא משום דנראית כצרת בתו. אסרוה עליו. אבל לא לאפטורי לגמרי (וכל שכן בסתם צרת קטנה ממאנת דעלמא. דצריכה חליצה. אפילו מדידיה. (דיבם. דמיאנה בו הקטנה) היכא דליכא אחין בהדיה. ואין צריך לומר היכא דאיתנהו לשאר אחין. דלא מיאנה בהו. דצרתה חולצת או מתייבמת) מכל מקום יבומי לא מתייבמא מיניה דידיה. כל צרת ממאנת. והיינו דמיעטה תנא מפטורא בלחוד. ",
+                "<b>ולא </b>חיישינן לאם אתה אומר חולצת. מתייבמת. אלא באיסור דאורייתא. אבל באיסור מצוה ואיסור קדושה. ודאי איכא טובא דחולצת ולא מתייבמות. <b>ברם</b> צרת מחזיר גרושתו. נמי חולצת או מתייבמת. והיכא דלית לה צרה. איהי גופה בעיא חליצה. אע\"ג דלא חזיא ליבום מדאורייתא. דבפירוש ריבתה תורה חייבי לאוין. שעולות לחליצה. ולא ליבום. ",
+                "<b>ונקוט </b>כללא בידך. כל היכא דאילו איתיה לבעל. בעיא גיטא. לא משתריא בלא חליצה. כדאמרינן פ\"ק דסוטה (ה\"ב) וע\"ש בתו'. ",
+                "<b>ולשון </b>תי\"ט דלעיל. אינו מדוקדק בכל שלשה דברים הללו. דלמסקנא דתלמודא (במכלתין יב\"ב) וכדקיימא לן. צרת אילונית לא צריכא מעוטא. אפילו הכיר בה. דהא בהדיא תנן. או שנמצאו איילוניות. ושנינן תני שהיו. הא לא נצרכה אלא לצרת ממאנת. ולפטורא גרידא הוא דאימעיטא. ולא מיפטרא בלא כלום. דמי לא עסקינן דליכא אחין. הא ודאי בכל גוונא לא תתייבם צרה מניה דידיה. כל שכן לצרת בתו ממאנת. ",
+                "<b>ולא </b>ידענא נמי למאי נסיב הך גזרה. דלא מהניא בטעמא דמעוטא דעסיק ביה. ומידי הוא טעמא אלא לפטורא. וגזרה אינה אלא לאסורא. דלא שריא לעלמא בלא חליצה. דלא איירי ביה. ולא צריך ליה כלל. <b>ודקאמר</b> תו. או צרת מחזיר גרושתו. לא דייק. דמאי או או. אתמהא. אטו לא תרתי מיעוטי נינהו. וצריכי. דתרוויהו איתנהו. עכ\"פ או קמא מיותר. אין ליישבו אלא בדוחק. וק\"ל. ",
+                "<b>חמותו </b>שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים. רש\"י. <b>צ\"ע</b> מה הכריחו לכך. ומה חסר לו בפשוטו. דבכל גוונא איירי. והא פשיטא נמי, שאם היה נשוי בת אחיו ומתה. ומת אחיו בלא בנים. ונפלה אחותו לפניו. שאסורה לו משום חמותו (אליבא דכ\"ע. אע\"ג דלר\"ע אינה בשריפה. בכרת מיהא איתא. כדמוכח בהאשה רבה (דצד\"ב) וכ\"כ שם תו' בפירוש) וכן צרתה אסורה עליו משום צרת ערוה. <b>דילמא</b> אתי לאשמועינן. אפילו היכא דהוה אחיו נשוי אשה קודם שנשא חמותו. אתסרא עליה (דמיתה מפלת) מיהו הא כדאמינא הויא רבותא. אע\"ג דבשעת מיתה אינה חמותו. ",
+                "<b>ועיינתי </b>בחבור הר\"מ וראיתי שגם הוא ז\"ל פסק (בשטת ר\"ע) דחמותו לאחר מיתה בכרת. וכמ\"ש תו' בפשיטות כנ\"ל. אלא שהה\"מ הביא בשם רשב\"א שכתב שאינה עליו אלא באיסורא בעלמא. כלישנא דגמר' דהנשרפין א\"כ אפשר דרש\"י נמי קאי בשטתיה. והדבר צריך תלמוד. ",
+                "<b>וא\"א </b>שלא היה בעולמו. כגון ראובן שמת כו' ונולד לו אח כו'. <b>אע\"פ</b> שכבר היתה אמו מעוברת מלוי קודם שמת ראובן. מיעטה הכתוב דכי ישבו אחים יחדיו. <b>אבל</b> לנתעברה אשת אביו אחר שמת אחיו. ונולד לו אח. לא אצטריך קרא. דכבר ידענו זה מסברא. דרכיה דרכי נועם כתיב (והוא דבר שכלי שהדעת נותן כן) כדאשכחן מה\"ט. עשה מתים כחיים. כדאיתא ס\"פ יש מותרות. כי אצטריך קרא. להיכא דחמותה מעוברת כשמתה בעלה של זו. הו\"א תמתין זו עד שתלד. ותחלוץ או תתייבם. ",
+                "<b>וכתי\"ט </b>ז\"ל. וכתבו המפרשים דל\"ד אלא דבעי לפרושי לד\"ה. <b>כך</b> מפורש בגמרא (ט\"א) ולכך פירש\"י כך. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט ולפי דלא הוצרכנו מעוטא כו'. פשוט דאגב ריהטיה נזדקר טעות בלשונו זה. וכך צ\"ל. ולפי שהוצרכנו מעוטא כו'. להכי נמי הוצרכנו לפרש בה וכשם כו'. רצה ליישב מאי טעמא אכפול לפרושי וכשם שהיא כו' טפי מאידך ט\"ו עריות. דכבר תנינן לה בכולהי ברישא דמתני' דצרות אסורות כמותה. דכגופה דערוה דמיין (ושם פירשו טעמא דמילתא דקאי אכולהו. דצרה דינה כערוה) וכדקמפרש נמי תנא במשנה הסמוכה. כיצד פוטרות, א\"ה מאי שנא א\"א של\"ה בעולמו. דטרחי בה המפרשים בכדי. למהדר לפרושי כה\"ג זימנא אחרינא. והא ידעינן הכי בכולהו בחדא מחיתא. אהכי קאמר דודאי הוצרכו לכך. משום דשניא היא א\"א של\"ה בעולמו. דלא מיפרשא בקרא בהדיא. אלא ממעוטא דקרא יתירא נפקא ולפי שהוצרכנו ללמדה מכללא ולא בפירוש אתמר בכתוב איסורה. ס\"ד מסתייה למיסרה היא גופה גרידא. כיון דחידוש הוא. הבו דלא לוסיף לה צרה נמי. משום דלא דמיא לאינך עריות דמפרש קרא איסורייהו. קמ\"ל דחדא מילתא הוא. ולא לחנם אצטריכו המפרשים. ולא ממילא משמע כה\"ג. זה נ\"ל פשוט ומוכרח בתקון לשונו של תי\"ט והטריחני לתת בו ציור והבנה. למעט הטרחא למעיין. הרוצה להשיג כוונתו הרצויה. ולא לאבד הזמן בלשון בלתי רצוי שנכתב כדניים ושכיב. ",
+                "<b>מתה </b>בתו כו' צרתה מותרת. <b>אפילו</b> לו. דמי לא עסקינן דליכא אח אלא הוא (וכן מצינו מפורש בצרת בתו איילונית שייבם ר\"ג את צרתה. גמרא דטו\"א). ",
+                "<b>שמע </b>מנה ליתא לדה\"ג. דאוסר אשת חתנו. דאי הכי תחלוץ ולא תתייבם. ",
+                "<b>או </b>נתגרשה בתו. והוא הדין לשאר העריות. <b>אבל</b> גרש היבם את הערוה. לא הותרה צרת הערוה שנפלה לפניו. ועדיין פטורה היא וצרתה. ע\"ל מ\"ה פ\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מאמר ע\"פ </b>רע\"ב ז\"ל. וביבמה קדושי כסף אינן אלא מד\"ס. <b>ואינו</b> מדויק לדעת הר\"ם. דס\"ל כל קידושי כסף מד\"ס. א\"ה מאי בינייהו דיבמה ואשה דעלמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה </b>בתו נשואה. <b>לאו</b> דווקא אלא הוא הדין ארוסה. ואפילו ספק ארוסה. ע\"ל מ\"ח פ\"ג. <b>ונראה</b> פשוט דהוא הדין נמי בצרתה. דפוטרת מן האירוסין. כמו מן הנשואין. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחותה </b>שהיא יבמתה. <b>ע\"ק</b> רמ\"ז. כגון ראובן אנס את לאה כו'. <b>לחנם</b> העתיק זה מפירש\"י. שאין לו ענין לכאן. דבחד אחא קמיירי רע\"ב ותי\"ט הכא. ורש\"י הכא אסברה לה בגמרא. דקאי אמתניתין דהאסורה לזה מותרת לזה כו'. דלא עסקינן בה השתא. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלמנה </b>לכ\"ג, שמת אחיו הדיוט כו'. <b>הוא</b> הדין אם היה גם אחיו כ\"ג. אלא מילתא דשכיחא נקיט. "
+            ],
+            [
+                "<b>חלוצה </b>עיין עזר אור. ערך לקה י. "
+            ],
+            [
+                "<b>מי </b>שי\"ל אח מ\"מ. <b>עמ\"ש</b> במו\"ק אה\"ע סקנ\"ז ובש\"ע (סימן ל\"א ל\"ב). ",
+                "<b>זוקק </b>אאח דסליק מניה קאי. והכי נמי פוטר דלקמן אבן קאי. דעלייהו קמהדר לא אבעל ואב דרחיקי. ",
+                "<b>פוטר </b>מ\"ש תי\"ט משמא דגמרא. דהוה מצי למכתב אן בלא יו\"ד. כמו מאן בלעם. ",
+                "<b>ונראה </b>לי דה\"ק. דהוה ליה למכתב אן. והוה מפרשינן ליה כמו אין ודאי. כדאשכחן בקרא (שמואל א' י') אן הלכתם. שהוא כאילו כתוב אין הלכתם. שענינו השאלה על המקום. כמו מאין אתם. הרי כי יו\"ד אין. תחסר לפעמים. וכדרך שחסרה שם. בענין גזרת הוראת מקום. ככה תחסר גם בענין השלילה. כי מקרה אחד הוא להם. ששניהם לגזרת נחי עי\"ן הם. אלא שלא מצינו אין בציר\"י שיורה על המקום. על כן הוצרך להביא ראיה. שהיו\"ד תנקד גם בנקוד הציר\"י שבאין. כי ידוע שהציר\"י ת\"ג. מוליד נח ומושך יו\"ד. ומדלא נכתב יוד במאן. שמע מינה דלא שנא. אלא כמקרה הפת\"ח. כן מקרה הציר\"י בזה. וברור הדבר. ואין צורך לדחוקי תי\"ט וסמ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>מו\"ק טא\"ע סקע\"ה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה בגדול </b>אגב גררא נסבה הכא. דלאו עיקר מקומה הוא. אלא התם בהחולץ: ומשום סופה נקטה. לאשמועינן דאם קדם קטן. זכה. למימרא דאין מוציאין מידו. כהני דלעיל ודלקמיה. אע\"ג דעבר על המצוה. מיהא מצוה קעבד. <b>מ\"ש</b> תי\"ט. וקשה שהרי תלמודא דרשה אחרת דרשה פרט לאיילונית. ",
+                "<b>לא </b>קשיא דמדלא כתיב אשר ילדה נפקא. וק\"ל. ",
+                "<b>זכה </b>לפום מאי דכתיבנא לעיל. לכאורה ליכא למידק מהך משנה יתירא (דהא תנינא לה חדא זימנא בהחולץ) דמצוה היא נמי לאהדורי אבתרה. דומיא דחטוף ובריך. דבעסק מצוה. כל דאלים גבר (היכא דלא הויא דהיאך דווקא. בגוונא דמי ששחט וקדם אחר וכסה. דבעי שלומי עשרה זהובים. עמו\"ק הלכות אתרוג) כל היכא דאיכא למימר כי הדדי נינהו. דהא היא גופה אצטריכא כמש\"ל. <b>אלא</b> מיהו מדנסיב לישנא דזכה. ש\"מ דזכות היא לו ודאי. אע\"ג דאיכא למימר זכה בנכסים קאמר. מ\"מ משמע נמי. דזוכה בכל זכות שתבוא לידו מחמת המצוה. ",
+                "<b>הנטען כו' יוציא </b>כתב הרע\"ב. ודווקא הנטען על א\"א. אבל הנטען על הפנויה. נראה דמצוה לכנוס. כדאשכחן גבי אונס עכ\"ל. והוא מהתו'. <b>ולא</b> נתחוורו דברים הללו אצלי. מה ענין אונס שהטילה תורה חובה עליו. לפי שחטא באמת. ונתגלה קלונו ונודעה חרפתו. לפיכך קנסתו תורה ולא חסה על כבודו. משא\"כ בנדון כזה. שאינו דומה לו כלל. ",
+                "<b>תדע </b>דלאו מילתא היא. ולא דמיא לגמרי מצוה דאתיא מחשדא. למצוה הבאה בעברה שגרמה לה תחלה. הגע בעצמך לישא נכרית שנתגיירה. אטו לאו מצוה היא. הרי יהושע ובועז כנסו נכריות שגיירום. ומפני מה אסרום לנטען. אלא שאינו דומה למשנתנו. דחיישינן לקלא. משום קלון ותקלה. ר\"ל שלא יהא בני אדם נכשלין בו ובה. להחזיק הקול ולעז של שקר. ומנעוהו שלא לתת אצבע לתוך פיהם של בריות. ומצוה להוציא עצמו מחשדן של בני אדם. שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל. כ\"ש שלא יגרום רעה לעצמו ולאחרים. שיחשדו בכשרים (וילקה בגופו מחמתם) מאחר שהכשילם וסיבב פני החשד במעשיו. לכן בדין שיבוא עליו העונש שהיה ראוי להם. ",
+                "<b>ואם </b>אולי לעז של אמת הוא. מ\"מ לא יפרסם חטאו. כיון שהוא כסוי חטאה. וחנוף הוא אם כן. והיינו נמי קלון ונגע. וחרפתו לא תמחה. לפ\"ז הוא הדין לנטען על הפנויה (וביחוד דסתמה נדה הוא. ואפילו טבלה. אסורה בלא ברכה כנדה) דאיכא הני תרי טעמי כדאמרן. דאיסורא הו�� ודאי ומסתברא שירחיק עצמו מהכיעור. ",
+                "<b>משא\"כ </b>באונס, שבידוע הוא דליתינהו להנך טעמי. לא הקפידה תורה עליו. אבל הקפידה יותר על בשתה של בת ישראל. כי אנה תוליך את חרפתה. על אודות הרעה הזאת מאחרת. אם הוא ישלחנה וירחיקנה. מי יאסוף חרפתה. כך נ\"ל: <b>וראיה</b> עוד לדברי. דחיישינן לפגמא דלעז הבא על הפנויה. מפ\"ח דגטין. דלכ\"ע איכא למיחש שמא יאמרו גטה קודם לבנה. ואפילו ב\"ש לא אמרי אלא בגרושתו דמאיסא. ",
+                "<b>ואפילו </b>תימא דהתם משום פגם בנה נגעו בה. מיהא ממילא שמעת דפגמא הוי. ומילתא היא למיחש לה. ופשיטא דמגיע לאב ולאם ביותר. שהם חטאו. והבן מה פשעו ומה חטאתו. גם כשר הוא לגמרי. אף לכהונה בלי פקפוק. שאפי' בן הנדה אינו פגום ביחוסו. לדברי גדולי הפוסקים. ",
+                "<b>ועל פי </b>הדברים האלה אני אומר בה אף אחת להקל. שהבא על שפחה ונכרית ודאי. ונתגיירו. לא מיבעיא דאם כנס אין מוציאין מידו. אלא אדרבה לכתחלה נמי ישאנה. וגם מצוה היא. וראוי ומחויב הוא. אפילו לא בא עליה אלא בפתוי. ואצ\"ל באונס. אע\"ג דבכל גוונא לא כייפינן. דאפילו בבת ישראל גדולה אין לכוף. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק אה\"ע (סקע\"ז) אבל מצוה לעולם איכא. בוודאי בא עליה. משא\"כ בספק דלעז בעלמא. אסורא הוא בכל גוונא. זה ברור בעיני. "
+            ],
+            [
+                "<b>מת הרגתיו הרגנוהו. </b>לא הוה צריך למתני הרגנוהו. דאפילו במת לא ישא ואפילו בהרגתיו תנשא לאחר. ולא תני ליה אלא משום דר\"י מפליג. תו'. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>כולהו אצטריכו לגופייהו. אליבא דרבנן. דמעיקרא אשמעינן במת. דאפילו הכי לא ישא. והדר אשמעינן רבותא בהרגתיו. אע\"ג דאיכא למימר קושטא קאמרי ומצינן למתרץ דבוריה דבהתר עבד. כגון שרדף אחריו להרגו. ולא יכול להציל עצמו באחד מאיבריו. שהרי דמו מותר. כי הבא להרגך השכם להרגו. ",
+                "<b>אי </b>נמי אפילו בגרמא בעלמא. כי ההוא דר' נחמיה. שגלגל עם עני בעדשים ומת. וצוח אוי לו לזה שהרגו לזה. ואף המונע עצמו מלחשוך המטים להרג ולהצילם ממות קרוי הורג בלשון חז\"ל. ",
+                "<b>או </b>שמא הרגו בדין. כענין שאמר יהודה ב\"ט אראה בנחמה א\"ל הרגתי עד זומם. א\"כ השתא איכא למימר איפכא. דאדרבה כי קאמר הרגתיו. ליהמני'. דמה לו לשקר. אי בעי אמר מת. אלא ודאי הכי הוה מעשה. ואינו רשע כלל. ולא לזות שפתים. כיון דלא אמר מת גרידא. קמ\"ל אפ\"ה לא ישא. ",
+                "<b>ואכתי </b>קס\"ד דבהרגנוהו ישא. כיון דמשתמע אני הייתי עם הורגיו. והו\"ל מילתא דעבידא לגלויי. דלא משקרי בה אינשי. כיון דהוו נמי אחריני בהדיה. קמ\"ל כיון דמצי לאשתמוטי דהלכו להם למד\"ה. חשיד לשקורי. משו\"ה צריכי. ",
+                "<b>רי\"א הרגתיו תנשא. </b>אע\"ג דאיכא לפרושי למילתא בהיתירא. מ\"מ כיון דאינו לשון בני אדם. ותו מדלא קאמר המיתיו. ודוק. וקאמר הרגתיו ס\"ל בזדון משמע. ",
+                "<b>וכולן </b>עתי\"ט שכתב ז\"ל: ובע\"א מת צ\"ל שהיא אומרת ברי. דאלת\"ה היא קיימא באשם תלוי. והכי איתא בפ\"ב דכתובות עכ\"ל. ",
+                "<b>ראיה </b>זו איני מכירה. ולא נהירא לגמרי. דלא דמיא לדהכא כלל. התם בעדות מוכחשת מיירי. דהו\"ל ספיקא דאורייתא. אוקי הני להדי הני ליתא לעדות כלל. ובדין הוא דלוקמה אחזקה. דל עדות. אשה בחזקת איש קיימא. וכודאי דמיא. מכי אתרעו להו סהדי. ע\"ש בתו'. אלא משום תקנת עגונות הקלו. ואוקמוה אחזקה דאשה דייקא. משו\"ה בעינן לפחות דאומרת ברי. ומסייעא להני דאמרו מת. דאל\"ה אסירא דאורייתא. ",
+                "<b>משא\"כ </b>בניסת ע\"פ ע\"א. שאין אדם מכחישו דכיון שהתורה האמינתהו. הרי הוא כשנים (לפיכך אפילו בהכחשה. ע\"א כמי שאינו שאין דבריו של אחד במקום שנים) למה תהא באשם תלוי. אפילו אינה אומרת ברי. והאיכא טעמי טובא דסמכו רבנן אע\"א באשה. מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה. ומשום דהיא מילתא דעבידא לגלויי. וגם הרי נאבד ונעלם אישה. על כן הורעה חזקת חייו. הילכך הו\"ל ע\"א כתרי. וכי נסיב שפיר נסיב. אע\"ג דאיכא חשדא. דמשו\"ה לכתחלה לא ישא. משום לזות שפתים בעלמא. מיהא איתתא ודאי שריא. ולא תצא מהתרה לגמרי. ולא צריכא למימר ברי. כך העיקר בעיני בענין זה. ",
+                "<b>עם </b>שבימי חורפי נטה לבי לומר. דבע\"א לא סגי דלא אמרה ברי. ואל\"ה לא משתריא אפומיה דחד. דלא אתי חד ומפיק מחזקת א\"א דאורייתא. ובדין הוא בע\"א מת. שהבא עליה בחנק. אלא דחזקת איתתא דייקא ומנסבא. מפקא מחזקה דא\"א. ומשום עגונא הקלו. ",
+                "<b>א\"ה </b>מסתברא לכאורה דאין ע\"א מועיל להתירה. אם היא עצמה אינו ברי לה. מידי הוא טעמא דשריותא משום דדייקא. והא לא דייקא (והיא מילתא דתליא באשלי רברבי. שגם למפרשים מצאתי שהחזיקו בסברא זו. מ\"מ לכי מעיינת בה. קמייתא עדיפא). ואי איתא להא דאמינא בילדותי. הריני מוסיף על דברי תי\"ט. שכל הנשאת ע\"פ ע\"א צריכה לומר ברי. ולא בעד הנושא בלבד הדברים אמורים. וכן ראוי ודאי להחמיר בכך לעולם. משום חומרא דערוה לכתחלה. ",
+                "<b>אבל </b>בנשאת. פשיטא דלא יוציא. והתימה מבתי\"ט דסתם לה משמא דגמרא. ועפ\"ג דקדושין מ\"ז דוק. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>שמא יזנה מתיר זה עמה. שהבן. כצ\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעה אחין. </b>צ\"ע אם היו חמשה מהו דינם. ועיין בגמרא. ונראה לכאורה דלמ\"ד יש זיקה אפילו בתרי אחי. לא שנא ארבעה או טובא. וקמ\"ל דאפילו בשנים חולצות. אבל למ\"ד אין זיקה כדסליק סוגיא דהכא משמע דדווקא נקיט ארבעה. אבל טפי לא. אלא לייבם האי חדא והאי חדא ותו לא חיישינן. ",
+                "<b>יוציאו </b>עמו\"ק בס\"ד באה\"ע סימן קע\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תוי\"ט </b>הרי אלו חולצות. דס\"ל יש זיקה. ר\"ל מדרבנן. ",
+                "<b>ואחד </b>נשוי נכרית לא שנא נשא נכרית תחלה או בסוף אחר שכנס אשת אחיו. ורבותא קמ\"ל אע\"ג דנסב נכרית מעיקרא. אתיא אחות אשה צרתה בזיקה. ודחיא לה. כל שכן איפכא. ותו דלא בעי לאורוכי. אלא סתמא בכל גוונא משמע. ונ\"ל דה\"ה בעשה מאמר. נמי ל\"ש. וחד דינא הוא. והכי נמי בבבא דסיפא. חד מילתא. בין כנס ואח\"כ נשא אחות אשת אחיו בין נשא ואח\"כ כנס נכרית כלישנא דמתניתין. כולה חדא היא. ",
+                "<b>מיהו </b>לא ניחא אי איתא לדר\"א. דכי נפלה נכרית לפני שני בעלי אחיות. הל\"ל צרת אחות אשה בזיקה ונאסרה עליו עולמית. ",
+                "<b>אי </b>הכי קשיא הך בבא. כשמת נשוי נכרית איך כנס אחד מבעלי אחיות אשתו. ואל\"ד ולומר בעבר וכנס. דמאי קמ\"ל. שמא משום כך גרסי תו' הכא השניה. כמ\"ש תי\"ט משמם. כי לא היה לי פנאי לעיין בגמרא בעת כותבי זאת. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>עוד דאף באידך בבא בכנס נשוי נכרית ומתה אשתו של שני. ליכא לפלוגי בין מתה אחר שכנס. ובין מתה והדר כנס ומת. לעולם שתיהן אסורות. לזה שנאסרו אחת מהן עליו שעה. וכן נמי אפילו עשה בהן מאמר בלבד. וצ\"ע בגמרא ובפוסקים אי\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חולצות שתיהן. </b>ולא מתיבמות. משום גזרה. כדפירש הרע\"ב. משו\"ה יבומי תרווייהו לא. ולייבם לחדא ולחלוץ לחדא נמי לא שמא יאמרו בית אחד מקצתו בנוי מקצתו חלוץ. ודילמא אתי למחלץ ברישא. הילכך חולצות ולא מתיבמות. "
+            ],
+            [
+                "<b>החליפו </b>בגמרא. אטו ברשיעי עסקינן. אלא תני הוחלפו. ובכל ספרינו הגרסא החליפו. וכן מוכיח לשון הגמרא שכך היו שונין. מדקמתמה עלה משמע דלא קאתי אלא לפרושי. דלא ליתי לשבושי. לאוקמה במזיד נמי. קמ\"ל דר\"ל הוחלפו בשוגג. מ\"מ משנה לא זזה ממקומה. דהכי נמי משמע החליפו השושבינין שלא במתכוין. וכן י\"ל בכל מקום שהתלמוד אומר ה\"ק. שאינו אלא לפרש. להשמר מהטעות במקום שיש הבנה מתחלפת משתתפת בלשון. ולא נשתנית הגרסא מחמת זה. וצריך לטרוח לקיימה כל האפשר. ",
+                "<b>שמא מעוברות הן. </b>עיין בגמרא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ספק בן תשעה לראשון </b>טפי לא הוי בכלל ספק. עמש\"ל מ\"י בס\"ד. ",
+                "<b>ספק בן שבעה לאחרון </b>פשוט דה\"ה בן שבעה לזה ולזה. דהא בן ז' לד\"ה יולדת למקוטעין. וכן בספק בן ט' לזה ולזה. למ\"ד בתשעה נמי ילדה למקוטעין וכדקיי\"ל. חדא מילתא היא. אלא תנא מילתא דשכיחא נקיט. וכי שהתה חודש ונשאת. נמי ספיקא הוי. אע\"ג דרובא לתשעה ילדן. מטעמא דאיתא בגמרא. מיהא משמע דכה\"ג אי הוכר עוברה לשליש ימים האי ודאי בר תשעה לראשון הוא. דוק ותשכח ועחי\"ג. ",
+                "<b>וחייבין </b>בא\"ת עיין בסוגיא דגמרא דפירקן (לז\"א) שהוקשו התוס'. לוקמי אחזקת התר ליבם וליפטור מאשם, וולד שני נמי יהא כשר ע\"ש. <b>וי\"ל</b> בזה דאזלינן הכא והכא לחומרא (עיי\"ל בגמרא ד\"נ) ובא\"ת ליכא קולא דקיי\"ל מתנדב א\"ת, כדב\"ב, ושני ממזר מספק, ומשום מעלה עשו ביוחסין. "
+            ],
+            [
+                "<b>מאשת איש </b>לקיים דר\"י כת\"ו. תימה דלא נקט חייבי מיתת ב\"ד. ואי משום דמעשה שהיה כך היה. א\"כ מנלן דהוי כר' יהושע. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>י\"ל דאי הוה ס\"ל לבעל המגלה כר\"ע. ודאי לא הוו צריך למכפל ומטרח למכתב היכי הוה ממזר. ומסתייה דכתב פלוני ממזר סתמא. וסגי בהכי. מאי איכפת לן היכי הוה ממזר. אי לאו לאגמורין הלכה כדברי ר\"י קאתי. למימרא דלא סגי בלא\"ה (דלא ליתו למטעי דמחייבי לאוין בלבד הוה. ואתיא כיחידאה) דהשתא ודאי ממזר הוא אליבא דכ\"ע. וליכא לספוקי ביה מידי. ואיידי דאצטריך לפרושי. נקט נמי מעשה שהיה. ולישנא קלילא הוא טפי. מאילו הוה נסיב לישנא דמחייבי מיתת בית דין. אבל משום מעשה שהיה לחוד. פשיטא דלא הוה צריך לכך. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר בקרובת כו'. </b>אע\"ג דאיסור צרה דבר תורה. כיון שאינו אלא עשה. לא גזרו בצרה. ",
+                "<b>ואסור בצרת קרובת חלוצתו. </b>עתי\"ט דמיירי בקרובת חלוצה נשואה לאחיו. משו\"ה גם צרתה דדמיא לערוה. אסורה להתייבם. אלא חולצת כדלקמן. ואע\"ג דהכא אינו אלא איסור דרבנן בקרובת חלוצה. גזרו אף על צרתה. כעין גזרה לגזרה. דכותה אשכחן טובא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ונשא אחיו </b>לפירוש התו' במשנה דלעיל. גם צרתה דינה כמוה. וקמ\"ל הכא. אפילו חלץ ואח\"כ נשא. ואהא קאי נמי וכן. למימרא דלא שנא חליץ או גרש תחלה. ל\"ש בסוף. הכל שוה. בין באסור תורה בין בדרבנן. <b>ולפירש\"י</b> י\"ל משום דדמי לחולץ בחדא. נקיט הך לישנא. וחולץ אקדים איידי דחביבא ליה. שאסורו מדבריהם. ותלמודא דמשני אלא אימא אבל. אין ר\"ל לשנות הגרסא בפעל. לא בא אלא לפרש הכוונה במה שבכח המאמר. וכמש\"ל ובמ\"א. ",
+                "<b>ה\"ז פטורה כו'. </b>היא וצרתה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחיך הגדול </b>עתי\"ט. וגדול דנקט. לאו דווקא צ\"ע. ",
+                "<b>מתה היבמה יכנוס אשתו. </b>דאפילו כנסה ומתה מותר באחותה. מ\"מ קמ\"ל אע\"ג דעבד קצת איסור כשקדשה. ואע\"ג דהא תני חלץ כו'. ס\"ד התם הוא דאגלאי מילתא. דלא זקוקה שלו היתה. אלא של אחיו. "
+            ],
+            [
+                "<b>עד שי\"ל שלשה חדשים. </b>כדי להבחין בין זרע ראשון לשני. <b>אע\"ג</b> דזמנין אשתהי עד יב\"ח. כעובדא דרבה תוספאה. למלתא דלא שכיחא לא חשו. "
+            ],
+            [
+                "<b>הרשות בידו. </b>עתי\"ט שדבר נכון כתב. <b>אך</b> לא הבינותי מה שהשיב לשואלו שהיה לו לתת טעם לשעור עונה אחת לשלשים יום. שכן סתם נשים טובלות א' לשלשים יום כעונה בינונית. ואמר ז\"ל וטעות גמור הוא שזה חומרא דשבעה נקיים על ראיית טפה. <b>ועם</b> היות השאלה אינה חכמה. איברא טעותא הדרא. ולא ידענא מאי מהניא קולא וחומרא. מיהת בין הכי. בין הכי. ודאי לעולם סתם נשים ילדות שישנן בראיה. טובלות אחת לל' יום. לפי דרך נשים בוסת בינוני. אי אזלינן בתר רובא וק\"ל. <b>אכן</b> פשיטא כי לא מחכמה שאל השואל מה זאת. וכי כל הנשים בחזקת רואות בוסת קבוע. כי מלבד המקרבות או מרחיקות ראייתם מוסת בינוני. היכן קטנה איילונית וזקנה ועקרה ומעוברת ומניחה ומשפחת דורקטי. שהן מסולקות דמים לגמרי מן הסתם. אטו כל הני לית להו עונה. ומאי קאמר בה. מ\"ט לפסדן אינהו אמטול הנך נשי דאית להו וסת. דאפילו אינהו גופייהו. בימי עיבורן ומניקתן מאי איכא למימר. הא ע\"כ טעם פגום הוא בעצמו. ומחוורתא כמ\"ש הרב ז\"ל. ",
+                "<b>והא </b>דמטיא עונה חודש לכל חדא. סתמא דמתני' בת\"ח מיירי. ושמע מנה דלא משתעבד. אלא לפי חשבון נשים שיש לו. <b>וצ\"ע</b> אם רשאי לגרע עונת אשתו אחר שנשאה יחידית. דילמא הכא שאני. דכולהו בהדדי נפלן קמיה. וכנס להו אדעתא דהכי. ולפי מ\"ש נ\"י. יבמה שניא. ",
+                "<b>ביאתה או חליצתה </b>עתי\"ט עד ולחלוץ לחדא. וליבם לחדא נמי לא כו' כיון דאינו עולה לחליצה כו' בית אחד הוא חולץ. <b>נ\"ל</b> דעקר טעמא גזרה. אטו יבומי תרווייהו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ולא בעילה אחר בעילה </b>כל שהיא כמ\"ש רפ\"ו. וה\"ה אף בלא עדים. וכמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>צריכות הימנו חליצה אחת. </b>ומאי צריכות דעלמא. וי\"ל גם כמשמעו לפי ששתיהן זקוקות. וצריכות ודאי שתיהן לחליצה אחת עכ\"פ. כדי להתירן לשוק. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מזיד לשם זנות. </b>שאומר בפרוש שאין כוונתו לשם מצוה. <b>ועל</b> דרך זה יש לפרש ברצון. שאינו אומר שמתכוין להכעיס לזנות דווקא. גם לא למצוה. אלא בסתמא ובשתיקה. ",
+                "<b>קנה </b>פליגי בה רו\"ש למאי קנה. גמרא (דנח\"א) ועמ\"ש בחי\"ג שם. ",
+                "<b>ויידע </b>המעיין דכולה מתניתין דייקא. דביאה כל שהיא קונה ביבמה. ולא בעינן עדים לגמרי. אלא דבהגה דש\"ע (סקס\"ו) הביא לנו דבר חדש משם ש\"ג שצריכה עדים. מה שלא שמענו עד כה בשום מקום. ואף רו\"ש ל\"פ לענין להאכילה בתרומה. אלא בביאה גרועה. אבל בביאה גמורה. כ\"ע מודו דקנה לכל דבר. ואשתו גמורה היא כמ\"ש רש\"י בפירו'. ועמ\"ש שם בחי\"ג (ד' נ\"ז א) ועמו\"ק. ",
+                "<b>ועוד </b>ראיה אע\"פ שאינה צריכה. מגמרא (נח\"א) שבא עליה יבם בבית חמיה. וע\"כ צ\"ל שלא בעדים. דאל\"ה. ודאי לא הו\"ל למקרייה שומרת יבם. ואפ\"ה קאמר תלמודא אשתו מעליא היא. <b>ועוד</b> ראיה מקטן דקנה ביבמה. אע\"ג דלאו בר נשואין הוא. וכי בעיל בעדים. או שלא בעדים. הכל שוה. ",
+                "<b>דילמא </b>לא קאמר ש\"ג אלא לענין דלהוי ביאה חשיבא כמאמר. דאצרכוה רבנ�� לכתחלה. <b>ושמא</b> גזרה דרבנן היא. דלא תיפוק בלא גט וחליצה. שלא יאמרו יבמה נפטרה בלא כלום. או בגט בלבד. אבל לענין קנין לא שמיע לי כלומר לא ס\"ל. אלא ודאי. קנאה קנין גמור לכל דבר בביאה גמורה מיהא. ול\"צ עדים כלל לענין זה. ",
+                "<b>ועפ\"ז </b>נתיישב לי פירש\"י פר\"ג (נא\"ב) שדחוהו תו' (שם ד\"ה אי ביאת) בכח הזרוע. וחשדוהו בטעות מוחלט. ואני לא כן אדמה חלילה. אדרבה טוב וישר הוא. עחי\"ג בס\"ד. [עיין מנ\"ח מצוה תקצ\"ט שכ\"כ - המגיה]. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשה ובנים </b>אשה (ילדה) לפרות ולרבות עמה. או בנים קתני. לפ\"ד רמב\"ם. בפט\"ו הלכות אישות. <b>באמת</b> בגמרא (סב\"ב) אמרינן מתניתין דלא כר' יהושע. מ\"מ הא קיי\"ל הלכה כר' יהושע: <b>א\"כ</b> צריך ליישב המשנה. לפי דר\"י ג\"כ. <b>ונ\"ל</b> שאין הכרח לפרש או דווקא. דאפילו יש לו בנים. מצווה על פ\"ו. ואפילו הוליד בנים בילדותו. צריך לישא בת בנים. כדי להוליד בנים גם בזקנותו. א\"כ אע\"ג דבאשה בלא בנים ודאי סגי (כל שלא שהה עמה עשר שנים) אבל בנים לחוד מיהא לא מהני. עד דאיכא נמי אשה. להכי לא אפשר למתני או. <b>והא</b> דלא תני אשה לחוד. כיון דבדידה תליא. לאשמועינן טעמא. דמשום בנים הוא ובבת בנים עסקינן. וממילא שמעינן נמי בהדיא דבבנים גרידי. לא סגי. אלא באשה הראויה לבנים תליא מילתא. ",
+                "<b>רי\"א כו' שהיא זונה </b>כל ביאה שאין בה פרצה. כמו כן ירבה וכן יפרוץ. ופרצת ימה וקדמה. כי ימין ושמאל תפרוצי. ומקנהו פרץ בארץ. <b>ועתי\"ט</b> בשם התו' מ\"ט שריא קטנה. ובודאי זקנה נמי אינה אסורה אליבא דר\"י. דא\"כ זקן וזקנה. צריכין להפרישם לדבריו. ע\"כ צ\"ל דלא קאמר כל ביאה כו'. אלא כשלא באה. או לא תבוא לכלל פרצה. והוא הדין לנושא הזקנה שאינה בת בנים. דודאי אסירא לדברי ר\"י אפילו לזקן. כ\"ש לבחור. ומילתא פסיקתא נקיט. אבל הנושא קטנה שתבוא לכלל פרצה. או מי שנשא ילדה והזקינה אצלו. שכבר נשאת לו לשם פרצה. אינה בכלל. ושוב אינה נאסרת עליו. ולא פקעה ממנו חובת עונתה כל זמן שאפשר להם. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יבטל </b>עתי\"ט שנשתבש לשונו. וכך צ\"ל: והבי\"ת בקמ\"ץ ודגושה. שהוא מבנין נפעל וקרמ\"ז לא הרגיש בט\"ס דמוכח, ואשתבש במ\"כ. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט בטעם שלא שנו לא יבטל (פד\"ב) פ\"ו. מפני שהוא דבר שאינו בידו. ",
+                "<b>שבוש </b>הוא במ\"כ. כי הבטול הוא דבר שבידו ודאי. והו\"ל למתני לא יבטל פ\"ו. אלא ה\"ט משום דהוה משמע שלא יבטל מאחרים. ובהא לא קמיירי. ",
+                "<b>אא\"כ י\"ל אשה ובנים. בש\"א כו'. </b>דכ\"ע למיתה לא חיישי. ומתניתין. דלא כר\"י. ",
+                "<b>ושהה עמה עשר שנים </b>עתשו' אמ\"ה ז\"ל. (סמ\"א) ולענין מ\"ש תו' בשם ס\"ע עיין מ\"ש שם בפירושי עולם ברור. פ\"א. ",
+                "<b>האיש מצוה כו' </b>דכתיב וכבשה. בגמרא. רי\"א מהכא (נראה דקשיא ליה אדר\"א דיליף מוכבשה. משום דכבישה אארץ קאי) אא\"ש פרה ורבה. ול\"ק פרו ורבו. ",
+                "<b>כתו' </b>ז\"ל. אע\"ג דלאדה\"ר קאמר פ\"ו. ההוא ברכה בעלמא. ע\"כ. ",
+                "<b>וכן </b>הכתוב בנח בצאתו מהתיבה פרו ורבו. הוצרך לברכה. אחר שנמעט זרע אדם במבול. אבל ביעקב לא היה צריך לשלש עוד בדבר הברכה. אם לא ללמדו מצות פ\"ו. כך צריך לפרש סוגיא דהכא על כרחנו. <b>אך</b> צ\"ע דהיכי יליף מהכא דין פ\"ו. הא ההיא שעתא כבר קיים יעקב פ\"ו. מי נימא דאתי כר' יהושע לעיל (פב\"ב) א\"ה נגמר מניה נמי. דחיובא דפ\"ו לעולם במקומו עומד. אף אם יוליד איש מאה. אינו רשאי להפטר ממנה: ולא מד\"ק ודרך עצה טובה. כ��כתיב התם טעמא כי אינך יודע איזה יכשר. אלא חובה מדין תורה. ולא דרשינן טעמא דקרא. <b>וי\"ל</b> אפ\"ה אתי שפיר. דאי איתא דאיהי נמי מפקדא. אכתי הול\"ל פרו ורבו לתרווייהו. משום דאינהו כולהו לא קיימו פ\"ו אליבא דב\"ה. לבר מלאה. ",
+                "<b>אבל לא האשה </b>ואע\"ג דאינה מצווה מדין תורה. מיהו מדברי קבלה. מפקדא אלשבת. עפ\"ד דגיטין מ\"ה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מלוג </b>ע\"פ רע\"ב. כמליגת תרנגולים. <b>וכמו</b> שהעופות פורחים. לכך המשיל נכסים אלו בהם. שאין לו מהם אלא נוצות בלבד. והגוף כעוף יתעופף לרצונו. משא\"כ הנכסים. שהגוף קנוי לו לכל חפצו. כצאן זו הנמשכת אחר בעליה לכל רצונו אפילו לטביחה. לפיכך המשילם בצאן. <b>אי נמי</b> איפכא. בבחינת תועלת האשה. אלו נמשלים בעופות. או גדיים רכים הנמלגים. שעורם ובשרם מתבשל. ונפסד גם הגוף. כדקיי\"ל עיילא ליה גלימא. מיכסי ביה עד דבלי. שהקרן הולך להפסד. אבל הללו הם כבני צאן הקשים כברזל. שאינם נפסדים במליגה משהוקשו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהעובר פוסל </b>נראה דהיינו משהוכר. כדאשכחן דכוותיה בהאומר (סב\"א). ",
+                "<b>ובת כהן לישראל ומת והניחה מעוברת כו'. </b>עד ארבעים יום אינו פוסלה מתרומת בית אביה. אחר מ' יום לא תאכל: כדאיתא שלהי פרקין. דוק וצ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>ותיבם </b>עחי\"ג (נו\"א) בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיברה לא תאכל </b>קצת משמע בגמרא. דעבור דהכא. בארבעים יום סגי. עיין בגמרא (סז\"א) שמא י\"ל בזנות לא חששו. עד שיוודע שעברה ודאי, היינו הכרת העובר ג\"ח בכ\"מ. אבל בנשואין חששו אף לספק. כדמסיק תלמודא. ",
+                "<b>ספק כו' חולצת </b>לו לאחר שהגדיל. או לאחיו. ",
+                "<b>ונכבש </b>נדחק. ומסיים רש\"י לשון גנאי. והבין בתי\"ט שענין כבישה הוא הגנות. ולכן הביא לעד מסייע. לכבוש דהמלכה. <b>ולי</b> נראה שכוונת רש\"י בלשון גנאי. אינה מחמת לשון כבישה בעצם. שהרי כך הוא דרכו של איש לכבוש. וכדאי' ס\"פ דלעיל. אי הכי אורחיה הוא. אלא משום דנקט תנא לשון נפעל. כי הלא הוא כובש. לא נכבש. כי דרך נשים הוא. האיש דרכו לכבוש. והאשה נכבשת. וזוהי גנותו שחזר להיות נפעל ונעבד. ע\"י תשמיש מגונה כזה. שקנין עבדות קנה בנפשו. על ידי כך. <b>ועוד</b> יתכן אצלו לשון זה. לפי שהיא קשורה בו ככלב. כמ\"ש רז\"ל. <b>ועל</b> פי שני הדרכים הללו. נסתלקה תמיהת התו'. אדנסיב לקמן לישנא דנשאת בדידה. וק\"ל. <b>עי\"ל</b> לישנא דכבישה. ודאי אונס משמע. וכענין הכתוב בהמן. והשתא נמי ניחא שפיר. דרישא רבותא אשמועינן. דפוסל משום ביאה. אפילו דאונס חשיבא ביאתו למפסלה. וסיפא רבותא נקטא. דאפילו נשאת לו ברצונה ובעודה פנויה. ",
+                "<b>וקמ\"ל </b>תרתי דאפ\"ה הולד ממזר ואעפ\"כ חשוב זרע להיות פוסל ומאכיל. ולא מיבעיא באונס ובמ\"א שזנתה עמו תחת בעלה דפשיטא שממזר הוי טפי. ",
+                "<b>ע\"ל </b>טעם נכון לחלוף הלשון. לפי שישראל הבא על השפחה. אליבא דכ\"ע. אינו בנו כלל. ופסול לבוא בקהל. ואין קדושיו תופסין לו. בבת ישראל. לפיכך נשתמש בו התנא בלשון גנאי הלז. לומר שהוא כבוש לעסק מגונה בני שום תועלת וכמ\"ש הר\"מ ז\"ל. שדבר זה יש בו הפסד. משא\"כ בכל העריות. שהוציא זרע לבטלה וגרם להוליד בן לע\"א. ",
+                "<b>משא\"כ </b>בעבד הבא על בת ישראל. שאפילו לדברי האומר ממזר הוא. מ\"מ ישראל הוא. וגם שפסול הוא קדושיו תופסין בבת ישראל. הרי שיש לו צד הויה ונשואין בבת ישראל. אע\"פ שהן בעברה. וכ\"ש למ\"ד הולד כשר. משו\"ה שפיר מיתני ליה נשאת. עם שאינן נשואין כדת משה וישראל. כל אלה דברים נכונים בס\"ד. ",
+                "<b>ונשאת לעבד </b>תו' תימה דל\"ק ונכבשה עם העבד כו'. עם שכבר כתבתי בדבור הקודם דברים נכוחים דרכים שונים בזה. פה אוסיף שנית ידי לסלק עול תמיהא זו מעלינו בד\"א. די\"ל משום דלא מתני ליה ונכבש העבד עליה (דלא אורחא וכטעמו דפרשית לעיל) ואף לא ונכבשה על העבד (דאין דרכה לכבש) וכיון דלא מצי למתני בה דומיא דנכבש על השפחה. שביק בסיפא הך לישנא. ברם הא דכתבו תו' עוד דנישואין לא שייכי בה ר\"ל בבת ישראל. איברא אשכחן בקרא כמה זמני חיתון לקוחין ואישות בבת ישראל. חדא (בד\"ה א\"ב) ויתן ששן את בתו לירחע עבדו לאשה. ותנינא (בנחמיה ו) כי חתן הוא (טוביה העבד) לשכניה ב\"א. ויהוחנן בנו לקח את בת משלם. וטוביה הוא העבד העמוני הנזכר שם בראש הספר (ס\"ב) הרי ע\"פ שנים ושלשה עדים יקום דבר. שלפעמים יצאו עבדים מן הכלל. ומשום דלא פסיקא ליה לתנא. דלא תהוי ליה בה נשואין לגמרי. כמו ברישא. משו\"ה לא תניה כברישא. ושבקה כדאשתכח בה. ",
+                "<b>תאכל בתרומה </b>אע\"פ שפגום הוא לכהונה. דקיי\"ל מזהמין את הולד. קמ\"ל דאפ\"ה מאכיל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תי\"ט </b>בד\"ה. וכל הטמאים. נפל טעות. וצ\"ל בת כהן שנשאת לישראל כו' אינו חוזרת. ",
+                "<b>ואם לא ידעה </b>צ\"ל דמיירי בנפצעו ביצים. ולא נכרת הגיד. דהא לא מיפסלא אלא בהכנסת עטרה. ש\"מ נמי דיש פ\"ד שיוכל לבעול בעילה גמורה. כמשמעות לשון ידיעה בכל מקום וק\"ל. ומשו\"ה לא מתוקמא נמי בנכרתו שני ביציו. דהאי לא מצי בעיל. והכנסת עטרה באבר מת. אינו פוסל. ",
+                "<b>יאכלו </b>ולמ\"ד משתמרת לביאה פסולה. אכלה אפילו קדשה משנעשה פ\"ד. אם לא ידעה אוכלת. ",
+                "<b>ידעה </b>ז\"ל קרמ\"ז נ\"ל לישנא דביאה שייכא על ביאה הראשונה כו'. אבל ידיעה נאמר כשקדמה כבר ביאה אחרת. שיש כבר ידיעה ביניהם ע\"כ. ומה יאמר בידיעה הנאמרת באנשי סדום אצל האנשים שבאו אל לוט: וכן בפלגש בגבעה. על כן במ\"כ בבלי דעת מלין יכביר. ",
+                "<b>אמנם </b>גם הראיה טעות ושגגה גדולה. כי דבר ברור הוא. שהידיעה ההיא היתה הראשונה. וכ\"פ רש\"י בהדיא. ור\"ל שהכתוב הוא שלא כסדר. לפי שכבר היה הענין הזה קודם פ' שלמעלה. עכשיו חוזר ומספר מה שכבר אירע מתחלה. שאין מוקדם ומאוחר בתורה. זה פשוט מבואר בפרש\"י בפסוק והאדם ידע. לפיכך איננה ראיה אלא לחובתו. ",
+                "<b>אולם </b>לשון ידיעה. נ\"ל שהיא הבעילה הגמורה. לא נשיקת אבר (אפילו חי) בלבד אלא הכנסת עטרה לפחות. דבפ\"ד שיכול לבעול מיירי תנא דידן כמש\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו אחת </b>עיין ספר אגרת בקורת. "
+            ],
+            [
+                "<b>עמוני ומואבי אסורין </b>נעשה כאומר דבר זה ידוע כתוב ומפורש בתורה שאיסורן אסור עולם. כי גם זה נודע מעצמו. מאחר שלא נתפרשו בם דורות. אלא משום נקבות איצטריכא. וא\"ש נמי דנקמינהו בסדרא כדכתיבי. ",
+                "<b>והא </b>דקדים עמוני בקרא עמ\"ש בס\"ד באם לבינה. ועלח\"ש פ\"ד דידים. ",
+                "<b>מצרי ואדומי </b>י\"ל טעם לקדימת מצרי. לרמוז אותה ששנו בתוספתא. שמצרים באסורן עומדין. לפי שנתן להם הכתוב קצבה לחזרתן. וכדעת הרא\"ש ודעמיה. לפיכך הקדימו התנא. לומר לך שלעולם באסורו הוא עומד. ואיחר האדומי. שיש לו התר עכשיו. שכבר נתבלבל כל העולם. וכמ\"ש בתשו' בס\"ד. ופקפקתי גם בהתר אדומי בזה\"ז. היכי דקביע וידיע. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחולצין לאשתו </b>עתי\"ט זה לשונו. והא דא\"ד בגמרא הכי. היינו לאוקמתא דמוקמינן למתני' כגון שנשא אחיו גיורת דאפילו איהו (ר\"ל הסריס) מצי מייבם. כו' אבל למסקנא כו'. לא ידענא מסקנא אחרינא. וכן מש\"ע וכן פירש כו'. לא חזינא מאן הוא דפרש. אלא ודאי סתמא משמע דבכל גוונא איירי. ר\"ל בין נשא גיורת בין נשא ישראלית. וקשיא ליה השתא דבדידיה לא מצי תני מייבם. ושפיר תני חולץ דווקא. א\"כ הכי הול\"ל. הא דלא קתני מייבמין כו'. איידי דנקט בדידיה חולץ. דתני נמי בדידהו וחולצין. אע\"ג דאינהו מייבמין נמי. כך נ\"ל לתקן לשון תי\"ט הלז. שנשתבש ע\"י ט\"ס קל שנזדקר בו. במקום מייבם. צ\"ל מייבמין. וקצור לשון יש כאן. "
+            ],
+            [
+                "<b>בעלה פסלה </b>שמע מהא. דהסריס נמי בר בעילה הוא. ולא בר הקמה. להוציא מדעת אחד מכותבי פלסתר. שחשב להגדיל חבל ההיתר לחסר ביצה אחת. מפני שיכול לבעול (וממילא מוליד גם כן. לפי שבוש דעתו) ולכן האשה מוחלת. ומותר לבוא בקהל רחמנא לצלן מהאי דעתא שבישתא. ואסור לבוא דבר כזה בקהל חסידים בכתב בית ישראל לא יבואו. לראות דברים בטלים כאלה בבלע את דברי הקודש ולעבור ח\"ו על דברי התורה. לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב טהור ולא יראו. וצריך לבערם אם יבוקשו לא ימצאו. אך למען ימחה אבן הטועים בדרך התורה. ורוצים לפסוק בדיני ומשפטי ה' צדקו. ע\"פ דעת ב\"ו בעלי החקירה. אסר לא כדת משה וישראל. ולא כאלה חלק יעקב. ומה לנו ולהם לדון על פיהם במשפטי התורה האלהית. אשר לא עשה כן לכל גוי. והנה מצאתי ראיתי לבעל ס' שער השמים. העיד משם הערל וטמא ארסטו שר\"י. שראה שור מסורס שרבע פרה והולידה. סריס השכל. נרבע הסכלות. ילד הטפשות. בן העקשות. החכם בעיניו. האומר בלבו אני ואפסי עוד ממשות. ברוך שהבדילנו מן התועים וחלק לנו מחכמתו האמתית. בה עלה נעלה וירשנו ההצלחה הנכספת והאושר הקיים והישות. ",
+                "<b>אנדרוגנינוס </b>עיין עזר אור. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כ\"ג שקדש </b>לשון תי\"ט כאן שנה רבי שדין יבום מן האירוסין כו'. ותמהתי על זה. וכי עד כאן לא שנינו מו\"ז דפ\"ב דלעיל ומ\"ח דפ\"ג. ובמסכת כתובות נמי אשתמיטיה מ\"ב דפ\"ב. דתנן בהדיא וחלוצה מן האירוסין. וה\"ה ליבום דשייך בגווה. דכל העולה לחליצה עולה ליבום. ותי\"ט אייתי ההיא דפ\"ג דלא מוכחא מידי. ",
+                "<b>כ\"ג שנשא אלמנה </b>ויש לו אח. כהן גדול או כהן הדיוט. כולה כדי נסבה. אלא איידי דרישא. וי\"ל דס\"ד ביש לו אח חלל נמי דינא הכי. צריכא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא בלאות </b>ז\"ל הר\"מ בפירושו. ונשתנה בזה הענין דין השניה כדין זולתה. ר\"ל חדוש השינוי בכאן. אינו אלא שנשאר דינה כדין זולתה מהכשרות. עם שלא היה ראוי זה מצד הבעל. כמ\"ש שהדעת היה נוטה אחר שאין לה כתובה. שלא יהיו לבעל חוקי הנשואין כו'. כלומר שהקנס היה ראוי להטילו על הבעל. ואז היתה היא נשכרת יותר משאר הנשים. אמנם חז\"ל ראו לקנוס אותה. מטעם שהיא מרגילתו. לפיכך דינה בזה ככל הנשים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואין לה כתובה </b>עתי\"ט עד וטעמא דנדוניא בכלל הבלאות. ולא נהירא לגמרי. דהא נדוניא נצ\"ב מקריא. ומאי טעמא ליהוי בכלל בלאות. והרי לא הפסידוה בלאותיה הקיימין. ונדוניא לא זכאי. וזו סתירה מבוארת. אבל הנ\"ל עיקר בדעת הר\"מ ז\"ל דנדוניא ודאי אית לה. דדידה הוא ומאן שקיל לה מנה. אטו אפקורי אפקורה לממונא לגמרי. ותשלפינהו למנהא ותשבקינהו לגביה ותיזל. בהא ודאי לא קנסוה. וק\"ו דריטב\"א. פריכא הוא שאם הפקיעו כתובת בנין דכרין (הקלה דתקינו לה רבנן) מבניה. ואוקמינהו אירושה דאורייתא. לא יפקיעו ממונה הגמור בכדי. זה פשוט ותשובה נצחת. ותו ערבך ערבא צריך שאני אומר אפילו כתובת ב\"ד שמגיע להם מחמת נדוניא. נוטלין. ושמא לא אמרו שהפסידה כב\"ד. אלא של תוספת בלבד. דו\"ק וצ\"ע. ",
+                "<b>והולד ממזר מזה </b>כו' אם החזירה ראשון לדעת ר\"ח. קודם שגרשה שני דווקא אבל לדר\"י בתו'. אפילו גרשה או מת. הולד מראשון ממזר. וה\"ה אפכא. דכי גרשה או מת. עדיין הולד משני ממזר מדבריהם. וכמש\"ל לקמן. מ\"ג בס\"ד. ",
+                "<b>ואם שלא ברשות מותרת לחזור לו </b>לית הילכתא כי הני סתמי. דלא עבדינן עובדא במאי הוה ליה למעבד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והאחרון </b>דלאחר שמועה. שלא רצה היבם לגרשה. אינו ממזר מד\"ת כ\"כ נ\"י. וכתב תי\"ט ע\"ז. אע\"פ שהדין אמת. מ\"מ מתני' לאו בשופטני מיירי. ולהכי שלא בדקדוק כתב כן ע\"כ. נראה שכוונתו בזה. שאין צורך להעמיד משנתנו בדוחק. ולאו ברשיעי עסקינן. אלא ה\"פ והאחרון שנולד אחר מיתת הבעל באמת. וקודם שנודע. וכ\"ש לאחר שנודע. חד דינא הוא איברא נ\"י דייק לישנא דאמרו לה בתראה. דמשמע ודאי כוותיה. ",
+                "<b>עתה </b>אשוב אתפלא על בתי\"ט שהעתיק לשון של נ\"י בשבוש. ולא חלי ולא מרגיש. מה ענין ענינו של היבם בכאן. דהך בבא לא מיירי כלל בזקוקה ליבם אלא בא\"א לשוק. גם מה טיבם של גירושין אצל יבם להתירה. הא ודאי טעות דמוכח הוא. וצ\"ל שלא רצה השני לגרשה. זה פשוט. ואמנם זה שכתב נ\"י בפשיטות שהאחרון ממזר מדרבנן. בשיטת התו'. ורא\"ש. אמרה. דמדמו לה לאשה שבא בעלה ממד\"ה. והדבר תמוה מאד בעיני. דהא בההיא דר\"פ תנן בתרווייהו ממזר ומפר' דמן הראשון מדרבנן. ואילו הכא בהדיא תנן האחרון אינו ממזר. והוכחת הרא\"ש בקל יש לדחותה. והבו דלא לוסיף עלה. וטובא איכא דעבדי איסורי ואפ\"ה לא שוו רבנן הולד ממזר. אלא דווקא באותה שבא בעלה ממד\"ה. הואיל ועדיין אסורה עליו. ",
+                "<b>ועוד </b>אני מסופק. אחר שגרשה השני וגרשה גם ראשון או מת. שמא מותרת אפילו באשה שבא בעלה ממד\"ה. ולא אמרו הולד ממזר מזה ומזה. אלא כל זמן שלא גרשו. וכדס\"ל לר\"ש התם דגרושי שני מכשירין הולד מן הראשון. אע\"פ שעשה אסור והחזירה. א\"כ ה\"ה לגרושי ראשון וגרושי שני שאם החזירה השני אח\"כ. שאין הולד ממזר מדבריהן. ",
+                "<b>וכ\"ש </b>במי שלא שב בעלה ממד\"ה ולא בא לידי מדה זו לאסור בנו ממנה. שאפי' קודם גירושי שני. אין ראיה מכרחת לפסול הולד מד\"ס. אין צ\"ל בגרשה והחזירה. כך נ\"ל להקל בדרבנן. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם מתה ראשונה </b>מותר בשניה דפקע לה איסור אחות אשה. וכל שכן אם מתה שניה שמותר בראשונה ב\"י ע\"כ. ",
+                "<b>זה </b>לא הבנתי. ואי איתמר. צ\"ל דהכי אתמר. היכא דאזלי ארוסתו וגסיו למד\"ה. אההיא קאי וק\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה והשניה פליג אמתניתין דלעיל בן ט' כו'. במ\"כ לא ידע מר מ\"ק. ולדידיה. הך מתניתין היא גופא קשיא. ודוק. ",
+                "<b>שם </b>ד\"ה ר\"ש. שוב מצאתי בסח\"ש כו' לאשמועינן דשרי ליבומי כו'. לא מילתא. הא ממילא משמע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נושאין על האנוסה </b>עתי\"ט עד דליכא למימר לקוחין ממש כו'. והא דלא כתיבא שכיבה באחותו. ",
+                "<b>נ\"ל </b>משום דהו\"א דרך זנות דווקא אסרה תורה. אבל דרך אישות שפיר דמי. תדע הרי קין נשא אחותו, קמ\"ל. משו\"ה כתב קיחה בזו. וק\"ו לשאר עריות, שאסורות בלקוחין. וכתב שכיבה, ונאסר הכל, ולא הוצרך להוציא באשה וקרובותיה, בלשון קיחה, אלא ללמד בדבר חדש. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא מייבמין </b>לפי שטת הפוסקים פירושו א\"צ ליבם. ",
+                "<b>אפילו הורתו </b>כו' עתי\"ט עד אפ\"ה אסירי. הכא אזיל בשטת ר\"ש, וסותר מש\"ל בשטת ראב\"י. ומסקנת הפוסקים כוותיה. דאידך ודאי שרי. ולפ\"ז לא כל שכן הא דאסיר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מוציאין שלהם </b>עתי\"ט עד או אלו יעשו שליח כל כהן שירצו. עמ\"ש בס\"ד בפ\"ב דיומא. "
+            ],
+            [
+                "<b>והיו לו אחים </b>עתי\"ט עד והיינו מכל אח אחד. והם דקדוקים של כלום במ\"כ. כי התנא בא לומר שאפילו היו כמה אחין ומתו, כך דינן וכפי' התו'. וגם פירש\"י לכך נתכוין, לומר שאפילו היו רבים, מ\"מ כולם חשובים כאחד. כי מה לי אחד או יותר, ודאי הכל שוה. ואפ\"ה אורחא דתנא הכי בכמה דוכתי. וגדולה מזו שילהי נדרים, ובר\"פ אותו ואת בנו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ועולה </b>במשמרו כו' עתי\"ט ותימה למה לא עד כמו שדוחין אותו מן החלוקה. ע\"כ. ",
+                "<b>דעדיפא </b>הול\"ל שיפה כחו אצל עבודה, שנוטל בה שני חלקים. והרי משמר אחד מפסיד על ידו, משא\"כ בחלוקה, שהוא נפסד. והם מרויחים ע\"י כך. ובעבודה אתה אומר יפה כח ספק מן הודאי. ",
+                "<b>אלא </b>מאי איכא למימר. משום פגם משפחה דהני ודהני. תרווייהו מחלי ליה. אשתכח דאית ליה גבייהו דהני ודהני. דלא מצי מדחי ליה מעבודה. ואלימא מילתא דפגמא. לאפסודי נמי לשאר אנשי משמר. דטובא נינהו, ולא כולהו משפחה אחת, והיינו דפרש\"י ואין ב\"מ מעכבין עליו, אפילו אתו בתי אבות אחריני שבאותו משמר, שאינן משפחה אחת עם הספק. מ\"מ לא מצי מעכבי עליו, משו\"ה ודאי תרי גווני בע\"כ איכא הכא. והיינו דקשיא להו לתו'. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חליצתה פסולה </b>על דרך השאלה. ",
+                "<b>יש </b>לו עקב. עמ\"ל מ\"ז פ\"ט דכלאים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שנחלץ </b>עיין עזר אור. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ר\"ש. צ\"ל דבר שבערוה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אי לא על אשתו </b>ע\"פ רע\"ב. וצ\"ע דחיישינן למאון טפי מגרושין. שהרחיקו חז\"ל ביותר. ומאי אולמיה דהאי מהאי. אדרבה איהו דגדול הוא. קעבר אדאורייתא. דהא לא מצא בה ערות דבר, ואדרבנן נמי, שהפליגו באזהרה להרחיק הגירושין, והתם במאון, קטנה היא. ולא עבדה איסורא. וי\"ל אפ\"ה גרע. משום דלאו בעלת דעת היא. ולכי גדלה מיחרטא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלמדין הקטנה </b>עתי\"ט לשון הרמב\"ן. דכיון דאין תקנה כו'. כלומר ולמה לא ילמדוה למאן. ע\"ל מ\"ז. "
+            ],
+            [
+                "<b>תי\"ט </b>ד\"ה כופין ע\"ש עד אין אסורה עלי בחזרה. לפי שבעלתיה. ",
+                "<b>שם </b>וה\"ה באסור עליו. ולא מצי מהדר לה, ואמאי תעגן ותיתב גביה באסורא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם רצה יקיים </b>עמ\"ש תו'. ולענ\"ד נראה דס\"ד לכתחלה לא שפיר דמי להשיא לחרש פקחת. וכן איפכא. שלא יהיו בני אדם נכשלין בה. מחמת שאין להם קדושין דבר תורה. ואע\"ג דנשא נמי וקדושין נינהו. מ\"מ דילמא עדיף לאפוקה. או דילמא אימור לא תקינו ליה נשואין כלל. והויא לה כזנות בעלמא. קמ\"ל אגב אורחא. דלית לן בה לגמרי. ובדעתיה תליא מילתא. אם מצאה חן בעיניו. יקיים, קדושי דרבנן מיהת הוו. ולא יגרשנה בלי ערות דבר. כדרך שיתרחק פקח מגרושי פקח��. ובאמת בחרש נושא פקחת. אע\"ג דאיכא למיחש שתקבל קדושין מפקח. והו\"ל קדושי ודאי. ומפקעי קדושי חרש. מ\"מ עדיף דליפוק עלה שמא דאישות, ואיתתא בכל דהו ניחא לה. ",
+                "<b>כשם שכונס ברמיזה </b>הביא רמ\"ז הירושלמי מתני' בקדש בכסף אבל קדשה בביאה כו'. וסברא דחוקה היא. שהרי צריך שיאמר הרי אין מקודשת לי, ובכל גוונא כונס ברמיזא הוא. ומסתימת כל הפוסקום משמע בבירור דלא שלא לגמרי, ולא חיישי לה, מדשתק מנה תלמודא, להכי בכדי טרח. ",
+                "<b>שני אחין חרשים נשואים לב\"א חרשות </b>איכא למימר דמיירי בעודן קטנים וגדלו. ",
+                "<b>או לשני אחין חרשין </b>איכא לאוקמה בגדולים מעיקרא. כי היכי דלא תיהוי בבא יתירא. ",
+                "<b>בתוי\"ט </b>ד\"ה נשתטית מש\"כ בחרשת צ\"ל בנשתטית. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשואים לשני אחיות פקחות </b>ובנשוי חרש לפקחת. ופקח לחרשת. נראה פשוט דבאיזה מהן שמת תחלה. תצא משום אחות אשה. ",
+                "<b>מת פקח בעל חרשת כו' </b>כונס כו' איידי דנסיב לעיל ואינו מוציא. נקיט לה. ",
+                "<b>אי נמי </b>בחרשת מצוה לכנוס. שלא ינהגו בה מנהג הפקר. משו\"ה אקדמה, משא\"כ בסיפה דליכא טעמא דילמא קסבר מצות חליצה קודמת בפקחת. ",
+                "<b>ואינו מוציא לעולם </b>וכן הדין שנשואין לשאינן מינן. כך נ\"ל. עמו\"ק (סקע\"ב) מ\"ש בס\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>ד\"ה בבאה מן הקציר עד ובית שמאי הכי נמי שכיחי שיירתא. לפ\"ז כי לא שכיחא שיירתא. לד\"ה לא תנשא. וצ\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חמותה </b>עמ\"ש בס\"ד בתשו' (סנ\"ב) ומו\"ק (ס\"ז). ",
+                "<b>אע\"פ שנשאת. </b>תצא הביא בתי\"ט מ\"ש הכ\"מ בשם הריב\"ש. ז\"ל כיון שנשאת ועבדא איסורא. אע\"פ שנא נבעלה, תצא, עכ\"ל. ואין הבנה לדברים הללו. דמאי קמ\"ל אף שלא נבעלה תצא, צריכא למימר, לאו ק\"ו הוא. מה אם נבעלה, אע\"פ שיש לחוש שנתעברה משני. אין חוששין ללעז הבנים. ותצא. כשלא נבעלה עדיין. דליכא למיחש למידי. מיבעיא, אטו משום דלא נבעלה זו יקיימנה לו לאשה. ",
+                "<b>ונראה </b>דהכ\"מ מיגז גייז ללישנא דריב\"ש (והוא בסימן תק\"ח) דקאי אתצא מזה ומזה. וכל הדרכים האלו בה. ולא סגי לה בלא גט שני. אע\"ג דאכתי לא נבעלה. סד\"א לא אחמור בה כולי האי. ולא תיבעי גיטא משני דחומרא בעלמא הוא. וגם תחזור לבעלה הראשון. ולא ליקנסוה. כיון דאכתי לא נאסרה עליו דבר תורה. שהרי לא זנתה תחתיו. להכי אצטריכא ליה, דמ\"מ יוצאה מזה ומזה בגט. כיון דעבדה איסורא מיהא. קנסוה רבנן. אבל הכא דאין הראשון כאן שתצא ממנו. דמשו\"ה צריך לאשמועינן דתצא משני. אע\"פ שעדיין לא הובררה עדות השניים. המכחשת לעד הראשון שהתירה. פשיטא דלענין זה מה לי נבעלה או לא. אדרבה כה\"ג כל שכן הוא. וסברא יותר שתצא קודם שנבעלה. מלאחר שנבעלה. כדאמרן. אלא דכולה חדא היא. והכא לאו ביוצאה בגט עסקינן. דכל כמה דלא אתי בעלה הראשון. ודאי לא תיפוק בגיטא משני, דנפיק מנה חורבא. דאתו למימר דאשתראי לעלמא. קהדר אזלא ומנסבא. אלא דווקא לכי אתי ראשון. הוא דשניהם נותנין   לה גט ומשתריא. ולא בהכי איירי במתני', אלא היא גופה אשמעינן, דתצא גרידא. ואכתי אגידא בראשון. ולכי הדר קמא, או אתו עדים דמית בתר הכי הא תנינא לה התם, פ\"י דלעיל. ",
+                "<b>וכמדומה </b>שלזה נתכוין בתי\"ט. במ\"ש וראיה לדבריו ממ\"ג פ\"י. הבין ז\"ל דמיירי הכא בשבאו עדים שמת אח\"ז. לכך הוצרך לומר. שאפילו לא נבעלה עד שמת באמת. מ\"מ תצא מזה האחרון. מאחר שבאיסור נשאת. ואין זה מענין משנתנו. כי א\"כ העיקר חסר. גם אין כאן מקומו. אלא שם בפ\"י. ואיברא אינו מוכרח בדינא דמתניתין וצ\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בני ואח\"כ מת בעלי </b>איידי דרישא נסיב לה בדידה. וה\"ה אפילו אתו עדים אבעלה. והכי נמי בסיפא באידך בבא דלקמן, לא נפקא מנה מידי, בין אמרה היא או עדים. דלענין מיתת בעל היא כעדים דמיא. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינה נאמנת </b>משום מעוט דתפילות. משו\"ה אזל ליה המגו. וכי אמרה נמי עדיין קיים. הכי נמי דלא מהימנא. כך נראה פשוט. דהא מפקא נפשה מחזקה קמייתא (אע\"ג דאיכא למימר שאני היכא דאמרה עדין קיים דאיכא לברורי ולמיקם עלה. ולא משקרי אינשי במילתא דעבידא לאגלויי. משא\"כ היכא דאמרה מת במקום דלא הוה לה בן. דתרווייהו ליתניהו, וליכא למיקם עלה דמילתא, דלא רמיא עלייהו דאינשי לאדכורי) והא דלא תני לה בהדיא, משום דכה\"ג לא מיתני ליה חולצת. ודו\"ק. ",
+                "<b>אלא </b>מיהא צ\"ע. דלא נשתמיט תלמודא ולא אחד מהפוסקים לאשמועינן גם באומרת ניתן לי בן במד\"ה. ולא מת, דלא תחלוץ ולא תתיבם לכשימות בעלה. עד שיוודע מה ענין הבן וצריך תלמוד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לא תנשא </b>ע\"פ הרע\"ב וצריכים להכריז עליה שהיא כשרה לכהונה, ע\"כ. ונראה לי, שאינה יכולה לוותר על זה, ולהשאר פסולה לכהונה. אף לכשיוודע שילדה צרתה. דחיישינן דילמא עברה ואזלא ומינסבא לכהן (דקיל לה, משום דלא חלצה אלא מספק) נמצאו בניה בחזקת חללים, ולאו כל כמינה לפסול זרעה. לאחזוקי להו בחללים דאינהו לא מחלי. איברא איפכא אשכחן באביי, דהוה מהדר למשקל מתנתא במעלי יומא דכיפורי לאחזוקי נפשיה בכהני. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפל למים </b>דייקא מתניתין דנקטה נפל. לאפוקי היה בספינה ונשברה. שדינו מבואר בפכ\"ה. נותנין עליו חומרי חיים. ועמו\"ק (א\"ע סי\"ז) כתבתי אם יש לחלק בדין משל\"ס. ",
+                "<b>ששלשלוהו </b>עתי\"ט דלא בעינן שקשרוהו ברגלו. וקצת סיוע לזה. דאי בקשרוהו. אם נחתך נמי מן הארכובה ולמטה. אמאי לא. האלקים אכלוהו כוורי. דאל\"ה היכי נחתך. ",
+                "<b>משא\"כ </b>באינו נקשר. אע\"ג דאית ביה סימנא. איכא למימר אינש אחרינא הוא ואתרמי נמי סימנא. וסמוך ריעותא דאינו טרפה. לספיקא דילמא אחרינא הוא. אבל במקום שהוא טרפה. ודאי מצטרף סי' מובהק להקל. ועל כל זה אינו הכרח. ",
+                "<b>מן הארכובה </b>עתי\"ט מ\"ש בשם הכ\"מ לגמגם ממ\"ש בפא\"ט דאדם טרפה חי יותר מיב\"ח. ר\"ל התו' מחלקים בין טרפות דאדם לבהמה. ול\"ד באיזה מקום הוא. ",
+                "<b>לעבר השנה </b>תימה הא אין מעברין אלא ביהודה. ואפילו בגליל איכא מ\"ד אם עברוה. אינה מעוברת. משמע דבח\"ל. לכ\"ע אינה מעוברת. איברא שלהי הרואה איתא. שר\"ע עבר שנים בח\"ל. מפני שלא הניח כמותו בח\"ל. אבל לא יתכן לומר כן בכאן. שהרי עדיין היה הנשיא ר\"ג רבו קיים (ועשי\"ע סקל\"א. דקכו\"א) וב\"ד הגדול סנהדרין ביבנה. על כן ודאי א\"א לומר שר\"ע לא הניח אז כמותו בא\"י. אלא ההיא דהרואה אח\"כ היה שכבר מתו ר\"ג ובית דינו. ומ\"ש כאן שהלך ועבר שנה. ע\"כ צ\"ל חשוב בעלמא. וכמ\"ש תו' בסנהדרין (יא\"ב) בענין רשביה\"ו ור\"ח ב\"ז. ",
+                "<b>א\"נ </b>ר\"ע דהכא. בשליחותו של ר\"ג ובית דינו הלך להודיע לגולה. מה שקבעו ועברו סנהדרין שבא\"י. כך נ\"ל מפני ההכרח. ועמש\"כ בגמרא דמגלה (יח\"ב). ",
+                "<b>רע\"א לא ע\"פ אשה </b>אף אחר שקבל עדותו של נחמיה איש בית דלי. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה יבמות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,95 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Bikkurim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה ביכורים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר. </b>אף על גב דעדיפי מזיתי כבש כדאיתא ספ\"ב דתרומות מ\"מ אינן מן המובחר. אלא זית אגורי בלבד שהוא המשובח שבזתים. ועמ\"ש בס\"ד ספ\"א דתרומות ורפ\"ז דפאה. אי נמי תרי גווני זיתי שמן איכא. והכא ה\"פ ולא מזיתי שמן שאינם מהמובחר שבהם לפי שצריך להביא מן המובחרים שבזיתי השמן. והכי מוכח לקמן מ\"י: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו מביאין ולא קורין הגר . </b>הרמב\"ם פוסק דגר מביא וקורא וסמך בזה על הירושלמי. ובתשו' שי למורא הקשה דארמב\"ם דידי' אדידיה דהכא גבי ביכורים פסק דגר מביא וקורא שיכול לומר לאבותינו. ובסוף ה\"ל מ\"ש פסק כסתם מתני' דגרים אינן מתוודין מפני שאין להן חלק בארץ. נמצאו פסקיו סותרין זא\"ז (ועיין בתשו' א\"א זקני הגאון ז\"ל בש\"א סי' י\"ד): ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>נראין הדברים כמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ג דפאה דסתם מתניתין דשילהי מ\"ש אתיא אליבא דרמב\"ם כפשטא. דמיירי בדלית להו קרקע. ומשא\"כ בישראל שאע\"פ שמכר שדהו יכול להתוודות כי אחוזת עולם הוא להם שחוזרת אליו ביובל. אבל גרים שלא נטלו חלק בארץ אין יכולין להתוודות כי איך יאמר אשר נתת לנו. אם לא שקנו קרקע. שאז ודאי יכולין להתוודות מאחר שיש להן קרקע. דלאבותינו ודאי מצו אמרי כדאיתא הכא. והיינו כי הכא דמיירי ביש לו קרקע שהרי מביא ממנה. ומתקיים הכתוב אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו. וגם אשר נתת לי. אבל אם אין לו ולא נטלו אבותיו. מה מועיל שיכול לומר לאבותינו מ\"מ אשר נתת לי ודאי לא מצי אמר. אחר שאין בידו מאומה ודוק: ",
+                "<b>כתב </b>הר\"ש בשם התוספתא דבני קיני מביאין וקורין משמע שנטלו חלק בארץ. וזה שלא כמ\"ש רש\"י בירמיה אצל בני בית הרכבים ע\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מאחר </b>שיש לו קרקע (ואי דלית ליה. אפילו ישראל שמכר שדהו אינו קורא אליבא דכ\"ע) שאז כו'.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>מ\"מ אשר נתת לנו. צ\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כאן </b>השיג עלי הרמ\"ח ע\"ה. והציג השגתו תוך פירוש הרא\"ש על זרעים. כנדפס כאן שנת תצ\"ה (ע\"י ר\"א מהורדוני) עם היות שלא זכר אותי בשמי. גלוי לכל שהדברים נוגעים אלי. ואם כמערים על תנואתו. הכניסה במיץ שלו. ומיץ אפים יוצא ריב עם יעקב לפקוד עליו (לא כדרכי עמו) עון אשר לא ידע. ולא הכיר בו אדם מעולם. מתעבר על ריב לא לו. כאוהב מצה לגרות מדון. ויכרה על אוהב טהר לב כרע כאח החס על כבודו להחשיבו כאדון. במ\"כ על היושב לבטח עמו חר\"ש רעה תחת טובה. וקצר קוצי המדב\"ר באיבה. יצא חוח ועוקץ תאנ\"ה ומריבה. תחת זרע השלום ואהבה. ואם אולי שגיתי (לפי מעוט השנים. אז בימי חרפי וילדותי) בשפת יתר. לא לירות במו אופל לישרי לב חלילה. היה לו ז\"ל לקיים על כל פשעים תכסה אהבה (ולא לחשוב אותי כאויב. כי לא איש ריב הייתי עמו) ולכסות כלילה. וכוסה קלון ערום יעשה בדעת. להסתיר השגגה הנעלמת מעין כל חי. ולא להשמיע מוסר כלימתי. ולהוכיח עלי חרפתי. אשר לא דברתי. ולא עלה על דעתי. שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו הנאמנת לי. ולחשוב לי עון דיבור הנאמר בבור לבב. לא לקנתר אדם חלילה. רק שכן דרך המליצה. חוץ לכבודו נתלה בקוראי אך ביש נשמח לעט שובר מהיר. שמא הקניטן אז אדם אחר. שלא יכול להנקם ממנו להפיג כעסו. סיסין (המעכבים את המלה) דאית ליה ברחמיה מסיק להו. מאן מסיק ביה אלא פלניא ופ'. גובריא די הסיקו ואשר התעסקו עמו. העסק יהולל חכם. הכל שרוי מחול לו. בפרט שכפי הנשמע בין החיים חלי\"ש. תמ\"כ ותהי משכורתו שלמה מעם ה' תחת אשר קנא לו. וזכה את הרבים בכמה דברים. אכן להיות נקי מדמי תרעומתו. אציע תחלה התנצלותי בתם לבבי ותכל תלונתו. מעל הלשון ההוא הנמצא בחתימת ספר לח\"ש. באמרי לא אהיה חמור נושא ספרים (אשר ממנו התפעל. ושנה ושלש במעל) כי האמת עד לעצמו שלא נתכוונתי אלא על המעתיקים לשונות המחברים אל תוך ספריהם. מערים מכלי אל כלים ריקנים להעשירם ביגיע אחרים. לגנוב דעת הבריות ולהטעות העולם בספרים חברום להתגדל בהם. ולא עשו פרי למעלה ולא חדשו מאומה. ולא הועילו לתקן כלום אצל אחרים. רק לצורך עצמם להנאתם ותועלתם בלבד. על אלה וכאלה רמזתי. ולא מראש בסתר דברתי. הלא זה דברי שם בפה מלא מראשית כזאת הגדתי. לא חידה חדתי. בדברי חדודין. אלא בפירוש אתמר. מראש דברי ניכר שסוף דברי אמת מכל חשד נשמר. ויגיד עליו רעו. לא למרחוק ישא דעו. כי הוא הדבר הלמד מענינו. שאינו מדבר אלא מהמתלבשים בטלית שאינה שלהם להתנאות בהם כת\"ח. כאילו בשכלם המציאו ומלבם יוציאו מלין אשר לא שמעתן אוזן. ואין כל זה ממלאכת הלקט שלו. שאינו אלא מ\"מ. ומפתח לא מעתיק (ולפעמים מחדש דברים אשר לא שערום אבותינו. ומעתיק הרים ולא ידעו) מלאכה כזו ודאי יש להחזיק טובה עליה. וכשרון לבעליה. על כן לא לו החזון. ואינו נוגע אליו כלל. במ\"א יצא לריב מהר (עם אדם אשר לא גמלו רעה רק טוב) להכניס ראשו בעובי הקור\"א אשר בלחי החמור חמורותים. לעשות עצמו כחמור למשא. ולא עליו המשא הזה אשר חזה חזות קשה. ועצור במלין מי יוכל. הזה פועל חכם. לרגל ולראות עדות הארש. בא עלי במקיפין ואפילו דבור מעקף. לפיכך ניתן להשבה ומחזירין חמור בסימני עוקף. ואיך אפשר להעלותו על הדעת. ומה מקום לחשוב כזאת על אוהב דבוק מאח. ולחשוד נקי חנם כשונא יאמר האח. אחר שנודענו באוהבים שלמים גם יחד כמפורסם לכל (וכד הוי רחימתין עזיזא שכיבן אפותיא דספסירא. השתא גברא דרחיצנא ביה אדייה לגזיזיה וקם כגודא דגמלא) מה לו לדחוק לפרש הלשון על עצמו. ולדרוש לשון הדיוט לחובתו. ומחשבתי נכרת וגלויה כאשר אמרתי. והלואי יחוברו ספרי מפתחות כמעשהו הרבה. למעט יגיעת החפוש. ותחשב לצדקה לבעליהם. ח\"ו להטיל דופי שמץ מנהו. רק על המתגדרים במלאכת אחרים. ומטריחים עצמם וזולתם במלאכה שא\"צ לגופה. ע\"ז היתה כוונתי רצויה. ואף זה לא נאמר אלא בדרך צחות. ודבר אין לי עם אדם פרטי. <b>אכן</b> להסר מעלי לזות שפתים ולהיות נקי מה' ומישראל. אראה לכל כי חף אנוכי מעון זה. בשוט לשון אחבא. ולא למטיין מקשורא שיבא. ואלמלא היה נודע לו ז\"ל היכן נזכר לשון זה. או ודאי לא היה מעלה לבו טינא על דבר זה. ואמנם בתז\"ח (דיא\"א) הזכירוהו לשבח יע\"ש. אכן בח\"ה שעה\"א פ\"ד. מזכירו לגנאי על העוסקים בגירסא ולמוד מבלי הבנת הענין. ומבואר לעין. ששמי הבחינות רחוקות מהבנתו בו. באופן שאין כאן מקום ללון בקטנה או גדולה. למצוא בי ערות דבור אשר לא יתכן. הנה יצאתי ידי חובת התנצלותי. כעט מוצל מאש קנאתו ועברתו לא כן. אולם אף אם אינני חמור גרם בנזקין דרבנן. גם לא חמו\"ר דאוריי��א. מ\"מ לא אהיה כסוס כפרד אין הבין. ולא תבנית שור אוכל (לחם) עצב כעגל לא לומד. לא אחריש כשור וכחמור. אשובה אראה ציונו אשמור. לדבר ככל אשר ישים ה' בפי לאמר. גמרא נגמור. זמורתא נזמור. <b>והריני </b>מטפס ועולה על סדר לשונו. המצוי לכל אדם. על כן אקצר ואסמוך על המעיין אשר ירצה לראותו ולקרותו שם. התחיל בביאור הסתירה שבפסקי הר\"מ ז\"ל באורך שלא לצורך. במחילה דרך נשים לו. להביא אשה בעזר\"ה מניין. והיא מסייע שאין בו ממש. ולא נתחזקה הקושיא בכך. שאינה אלא אחת. וכשנתרץ הסתירה שבין דין הודוי לדין מקרא בכורים. אז הכל מיושב. אהדורי אפירכא למה ליה. ואין התורה נקנית אלא במיעוט שיחה. והרי במ\"ש בלח\"ש. הכל מתוקן בטוב טעם ודעת. יערב לאוזן שומעת. אלא שכפי המדומה לא הספיק לו קצור לשוני. על כן מאס בו. אמנם מבואר הוא מאד דהכי קאמינא. שניא ההיא דווידוי מעשר. כיון דאיתה אפילו על פירות לקוחין לדעת הר\"מ ז\"ל. כדמוכח בהדיא בהלכות מעשר שני. דסתים סתומי (וכן לרש\"י) להכי לא מצי גר להתוודות בסתמא. אע\"ג דלאבותינו מצי אמר היכא דאית ליה קרקע. כי הכא בבכורים. דע\"כ בדאית ליה מיירי. דאל\"ה. פשיטא אפי' ישראל כה\"ג לא קרי. כדתנן הפריש בכוריו ומכר שדהו מביא ואינו קורא. וליכא דפליג עלה. כ\"ש גר דאינו קורא אא\"כ יש לו. וכה\"ג אה\"נ דמתודה כמו כן. דכיון דמצי אמר לאבותינו. שייך ביה נמי אשר נתת לי או לנו. בין התם בין הכא כולה חדא היא. אלא משום דלא פסיקא ליה לתנא התם במ\"ש. דבכל גוונא איירי. כיון דליכא קפידא בקרקע בודוי כדאמרן. והשתא מאשה ודכוותה נמי לא תקשי מידי. דהאשה לא זכתה מכח מתנת הארץ כלל. אבל הגר אע\"פ שלא נטל חלק בארץ. מ\"מ מה שקונה במעותיו. יש לו בו קנין בארץ. לפי סברא זו דנקרא בן לאאע\"ה. שהוא אביהן של גרים. עם היות שלא נטל בה כלום עד שקנה. זהו מפני שלא היה בעולם שיטול בשעת חלוקת הארץ. אעפ\"כ זכו לו מעותיו. ויש לו קנין בה להתחייב בחוקי הארץ. ולא להפקיען ממעשר כגוי. אבל כל זמן שלא קנה בה. מה מועיל שיוכל לומר לאבותינו. והלא לתת לנו א\"א לו לאמרו. אחר שעדיין לא ניתן לו מאומה. <b>ובזה</b> מיושב גם כן קושיא אחרת. מדוע הוצרך הר\"מ בהלכות מעשר שני לטעם די\"ל ערי מגרש לכהנים ולוים. כדי שיתחייבו בודוי מעשר. תיפוק ליה דלא גרעי מגרים במ\"ב. ובשי\"ל נדחק בזה מאד. ולדרכנו אתי שפיר וק\"ל. הלא זה דבר ברור מאד. ואין להוסיף עליו שום תיקון. יגיד נא המעיין הישר. אם הם דברים נכוחים. ומספיקים בישוב פסקי הר\"מ ז\"ל. ולא היה צריך לייגע עצמו ארוכות וקצרות ולסבב בדרך עקלתון. עד שעמד על השורש כעובי מחט של מיתון. ולא הרגיש שהכל נכלל בדברי ת\"ל. אם היה מבקש לירד לסוף דעתי. ולעיין כאוהב לפרוק בנחת ובמתון. <b>מעתה </b>מה שמטריח עצמו וז\"ל. גם במשנה יש להקשות למה ממקום שממעט הנשים אינו ממעט את הגרים. דמשו\"ה אתא ר\"י ופליג ואילו היה ממעטם מקרא דאשר נתת לי לא היה חולק עכ\"ד. <b>כבר</b> נתבאר שאין זה כלום. דאשר נתת לי שפיר מתקיים בקונה קרקע. כדאיירי מתניתין דבכורים. משו\"ה אפילו לת\"ק לא ניחא בהאי טעמא דלית ביה מששא. וכ\"ש דר\"י לא משמע ליה מהאי קרא מידי. לפטור הגר מקריאה. אלא טעמיה דת\"ק משום דלאבותינו פשיטא ליה דלא מצי אמר. והיינו דאצטריכא ליה. ולאפוקי מדר\"י. <b>שוב </b>מאריך טרחא. במ\"כ כיחו וניעו להאריך הדרוש. וז\"ל גם עלה בדעתנו דטעם האשה שאינה קוראה. נ\"ל משום שרשות אחרים עליה כו'. ובנשואה עסקינן ע\"כ. <b>ודברי</b> רוח אין להם קץ. מה לנו ולחלומותיו ולכל העולה בדמיונו. והרי המשנה פירשה את הטעם. שהקריאה תלויה במתנת הארץ. ודנקט אשה. ולא נקבה. אורחא הוא בכל דוכתא למתני איש ואשה דגדולים בני דעת משמע (אחת פנויה ואחת נשואה) כ\"ש הכא דקטנה פשיטא לאו בת הבאה היא. ורבותא קמ\"ל בגדולה. <b>עוד </b>הרחיב פה כדרכו. לסמוך פסקו של הר\"מ במקרא בכורים דגר. לפי שנתרבה מן הכתוב לענין זה (עשי\"ל שהביא זו ודחאה) וא\"ל דלא אתרבי אלא שיביא כדרש\"י. דהא לא אפשר כו' והלא לכל התורה הושווה כו'. ולכל מצות התלויות בארץ ל\"מ רבוי לגר הגם שא\"ל ח\"ב ע\"כ. <b>א\"א</b> שגם זה הבל. ולטעמך מאי שנא בודוי דליתיה אליבא דכ\"ע. ובמקרא בכורים נמי לא.. אליבא דתנא דידן מיהא (וכן אינו בבה\"מ מן התורה. לר\"ת אליבא דמתניתין) ואיך א\"כ הושוה בכל התורה. וביחוד במצות התלויות בארץ. וא\"ת שאני מצוה דתליא בדבור. מנ\"ל הא. אלא מא\"ל כיון דאיפליג איפליג. וכי היכי דליתיה בקריאה. ה\"נ דליתיה בהבאה אי לאו דרבייה קרא. <b>ופשוט</b> בעיני דלתנא דמתניתין דלא מצי גר למימר לאבותינו משום דלא נתנה הארץ לגרים. ה\"ה דפטור ממעשרות בקרקע שקנה. למ\"ד יש קנין לגוי בא\"י להפקיע ממעשר. ואינו מעשר פירותיו שגדלו ברשותו אלא מדבריהם. הילכך לתנא דידן בכל גוונא גרים אינן מתוודים. כדלא קורין (ועב\"ב דפ\"א ברשב\"ם. דגרס חד אדמתך. למעוטי אדמת גרים. דהלוקח ממנו אינו מביא. אפילו לר\"מ. יע\"ש גם בתוספות ד\"ה ההיא) ואצטריך קרא לרבוייה להבאה. והיא גופה אסמכתא בעלמא לדעתי (ונראה דה\"ט בשי\"ל דדחי לה). <b>עוד </b>האריך לשון לדקדק בלשון הר\"מ ז\"ל בהלכות מעשר דנסיב קרא לאבותינו. וטפי הוה ליה לאתויי רישא דקרא אשר נתת לנו. <b>הא</b> ודאי דיוקא הוא. ומ\"ש בכ\"מ פשיטא דלא נהירא. כלפי לייא. ושפיר עביד דדחי ליה. ולא היה צריך להאריך כל כך. <b>איברא</b> לדידן ניחא דלא אייתי הר\"מ רישא דקרא. משום דלנו. לחוד לכל ישראל משמע. ולא מיחזי כשיקרא. אלא משום דלאבותינו ודאי אגרים נמי קאי. כדס\"ל להר\"מ בשטת ר\"י והירושלמי. והני מילי בדאית ליה קרקע. כדאיירי הכא במס' בכורים. משא\"כ בודוי. דבדלית ליה עסקינן אליביה דהר\"מ כדפרישית לעיל. משו\"ה איכא קפידא טפי. דאמר לתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו. ומשמע שנתקיים בו ממש. דבר ההבטחה של מתנת הארץ לבני האבות. שנוגע גם לגרים כאמור. והוא עדיין לא זכה בחלקו. הילכך מיחזי כי שיקרא מחמת תיבת לאבותינו דווקא. וזה כפתור ופרח. <b>מש\"ע </b>על הירושלמי למה לא הביא דברי ר\"י. כבר נתיישב בכלל דברינו. <b>שוב </b>ממשמש אחר העוקף (דלא מושלי אינשי) לחבוש לו החמור לבוא ברנה נושא אלומותיו. ואסף באמרים מהרשב\"א וישא וינהג את הטפלים. וירכיבם על החמור דרבנן. <b>ואין</b> בזה כל דבר חדש. וכבר נשמע זה מכלל דברי בלח\"ש. וכמו שבארתי כאן בתחלה. כי הוא דבר פשוט בעצמו. שאע\"פ שהגרים בכלל המתנה. אינן אלא ראוין. ואין להם בהכרח. מאחר שלא היו בעולם בעת חילוק הארץ. וכבר קדמו ישראל ונטלו הכל (ומי שהיה שם אז. נטל גם הוא חלקו. שהם בני קני. וזולת זה לא מצינו גרים. כי הע\"ר לא נחשבו גרים. שקבלם מרע\"ה שלא ברשות. ולא היה להם דין גרים) הרי בהכרח צ\"ל. בין יהיו הגרים כטפלים. או טפלים כמוהם. טף למה באין. במקום שאין ליתן שכר למביאיהן. כ\"ש שלא היה צריך לבנות ערים בצורות לטפלים הללו. שאינם אלא טפל. ויוצאי מצרים (הגברים) עיקר. שנטלו חלק בארץ. וכל זה בכח דברינו. אלא שלא נטפלנו להתרחב במובן אליו. <b>אמנם </b>מש\"ע והוסיף משה מדעתו. לפרש ענין הטפלים. באמרו שהיו באים לכלל קריאה כשהי�� יורשין כו'. בזה העיד על עצמו שלא הבין דברי הרשב\"א הללו. כי אם מתורת ירושה קאתי עלה. א\"כ אוסיפת מיא אוסיף קימחא. אמור מעתה גם הנקיבות תביאנה ותקראנה. ולא כ\"ש הוא שהרי מצינו בנות צלפחד שנטלו ג\"ח בנחלת הארץ. וכתוב וכל בת יורשת נחלה. אבל טפלים. מי יימר דהוו מנייהו דאתי לירושה ולשום חלק כלל. ומי לא עסקינן דלא ירתי כלל. כדכתב רשב\"ם (דקי\"ז) ואפ\"ה בודאי הוו להו כשאר אדם מישראל. וזה לפי שהיו ראוים לירש. אם היו גדולים כשיצאו ישראל ממצרים. ה\"ה גרים מיקרו ראוים. אלמלא נתגיירו במצרים (ונפלו עליהם בעליותן של ישראל) משו\"ה השתא נמי. לא בירושה תליא מילתא. אלא מיהא קרקע בעינן. לקיומי קרא דאשר נתת לנו. לפיכך בדרשב\"א לבד. לא הונח לנו ליישב דברי ר\"י. וע\"כ צריכים אנו לדברינו גם כן. <b>ומש\"ע </b>בכוונת לשון הר\"מ. שאברהם היה תחלה לגרים. כדי לתרץ לשון אבותינו ל\"ר דקאי אאי\"וי. <b>דבר</b> פשוט הוא. גם מדברי הרמב\"ן ז\"ל בחדושי בתרא נתיישב זה. באמרו ששלשה אבות הם כאברהם. ולשון זה יותר כולל. כי לפי לשון הר\"מ. צריך לתקן הכתוב ארמי אובד אבי. <b>אמנם</b> עדיין אין כל זה מספיק ליישב. הכתוב וירעו אותנו המצרים ויענונו. וצריכין אנו בזה לדברי אגדה בעל כרחנו. לומר שאף נשמות הגרים שם היו. אי נמי כמש\"ל. דלשון רבים ל\"ק כולי האי. דאכל ישראל קאי. <b>ועל </b>המציאה שטרח בה. עד שמצא ראיה אחרונה ברמב\"ן עה\"ת. דפירוש לאבותינו זה דבכורים. על יוצאי מצרים. מכח קושיא זו דזבת חלב ודבש ע\"כ. <b>במ\"כ</b> שמח ללא דבר. והנה פיו ענה בו. וקולמוסו הכשילו. במ\"ש אלאבותינו זה דבכורים. שצ\"ל ודוי מעשר. להיות באמת גם בפרשת בכורים נזכר זתו\"ד. וכיון שכן. נפרש ג\"כ ולאבותינו דכתיב בה. איוצאי מצרים. אע\"ג דלא סמיכי להדדי. כיון דבההוא ענינא כתיבי. וילמד עליון מתחתון. <b>אם כן</b> הדרא קושיא לדוכתה. מאי שנא. אלא ליתא. גם הרמב\"ן ז\"ל שם כתב ד\"א. וכן רש\"י ור\"א. <b>מעתה</b> על מה זה חרה לו. מה פשעי מה חטאתי. אם לא פשפשתי ומצאתי ת\"ל דברי חפץ ומה חסרתי. ולו הונח שמצא מציאה וזכה בה. היה לו להחזיק לנו טובה. שהנחנוה לו להשתבח בה. כ\"ש שלא היה כדאי בזיון וקצף בעבור זה. ומנוקה אני מעון תפיסתו עלי מעצלות במלאכת החפוש בדברי הקדמונים. שהנחתיה לו להתגדר בה כמ\"ש שם בהסכמה על אותו ספר. ולא רציתי להשיג גבולו. ולא היה לו לכעוס על זה. ולהטיל קוצים בעיני מחמת זה. אך כיון שבא לכלל כעס. בא לכלל טעות גם בזאת. והיא תפיסה לאחר שנולד הספק בכור הבחינה. ולא מהניא להוציא מיד המוחזק בלא דינא ודיינא. ולמה יקשה בעיניו לדמות אותי אפילו לננס (וכבר בנה ואינו יכול לסתור. עשי\"ע סל\"ג כדהוינא זוטר) שכן כתוב מי יקום יעקב כי קטון הוא ומתניו ישנס. באמת אמרו אימת קטן על הגדול כי כן יסד המלך מ\"ה אין אונס. אף לא כל אדם זוכה אלא מי שזכו לו מן השמים. ודב\"ל ולחכם אמתי הלמד מכל אדם. כקטן כגדול מבין עם תלמיד. ואיזהו חכם: הרואה את הנולד והמוקצה. בבלי דעת לא יכביר מלין והבל פיהו לא יפצה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>האפוטרופוס</b> דין הקטן עצמו לא נזכר. <b>ונראה </b>פשוט שאם הגיע לחנוך. מביא וקורא. <b>ושמא </b>אפילו לא הגיע לחנוך. אין צורך לומר שמביא. דאקרקע רמי חיובא. אלא אף קריאה. נהי דלא מיחייב בה. כשלא בא לכלל חיוב מצות. מיהא אי בעי ליקרי. ומאי טעמא לא. אלא שצריך להיות לפחות בר הבאה. דבעינן לקיחה והבאה כאחת.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דם מהלכי שתים . </b>כתב הרבתי\"ט ז\"ל וצל\"ע אי שנא ליה לתנא למתני דם האדם. עכ\"ל. והמגיה כתב ע\"ז דתנא לישנא דכולל כל מיני האדם מה שלא תכלול מלת אדם דאין א\"ה קרויין אדם עכ\"ל: ",
+                "<b>ואין </b>בזה מה שיספיק דכיון דבתורה לא כתיב הכא אדם. אלא דם חללים דגמרינן מניה לדם הכשר [חולין ד' ל\"ו ע\"א]. לא אימעיטו נכרים ואפי' הוה נקיט לישנא דאדם ליכא למטעי דמהיכי תיתי לחלק ולא דמי לטומאת אהל דנפקא ליה לרשב\"י [יבמות ד' ס\"א ע\"א] מקרא יתירא דאהדריה למילף מניה. ואפ\"ה פליגי רבנן עליה. ולא קיי\"ל כוותיה ואפי' בעלמא דכתיב אדם מודה נמי רשב\"י דכייל לא\"ה כגון בפ' קרבנות ודוק. ומקרא מלא הוא בתפלת ירמיה בישראל ובאדם וק\"ל ועמ\"ש בחי' לא\"ח ה\"ל נט\"י. וכ\"ש היכא דלא כתיב אדם באורייתא כי הכא. דודאי בדברי חכמים לא דרשינן לישנא דאדם למעוטי א\"ה. ותו מי סני לשון הכתוב דם חללים. ועוד תדע שאין התנא חושש לזה דהא תנן בעוקצין [פ\"ג משנה ב'] החותך מן האדם, והתם ל\"ש ישראל ל\"ש גוי. ולא חייש תנא דליתי למיטעי ולמידק מניה דווקא ישראל: ",
+                "<b>ולי </b>נראה ליישב קושית התי\"ט הנז'. דמתניתין אתיא כר\"י דנימוקו עמו דס\"ל שילהי כלאים אדני השדה מטמאות באוהל כאדם. אע\"ג דלאו אדם נינהו. וה\"ה לענין דמן שמכשיר. אבל משום א\"ה פשיטא דלא אצטריכא ליה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>והשור </b>נראה השור אחד הוא לכל החבורה. כי לא היו הולכים יחידים. אלא מתאספים ומתחברים. לעלות מכל פלך ופלך ביחד. כדאיתא בירושלמי. כדי להדר הבאת הביכורים ברוב עם. ולפיכך אנשי ירושלם היו עושים להם כל הכבוד הזה. ולכל חבורה וחבורה. היה מספיק שור אחד לקרבן לאחת להנה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועטרה של זית </b> עיין פיר\"ש מעולה שבאילנות כו' שזה ראשון לארץ בתרא כו'. כצ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו אגריפס המלך. </b>ממלכי בית שני בעל נפש גדולה ושררה רבה לשון הר\"מ ז\"ל בפירושו העתיקו בתי\"ט: ",
+                "<b>ואני </b>תמה על זה דבפ\"ז דסוטה [ד' מ\"א ע\"א] משמע שמלך כשר ובעל נפש שפלה היה. וכן מעובדא דעבר מלפני הכלה [כתובות ד' י\"ז ע\"א]. גם לפי מה שנודע מאודותיו לא היה ג\"כ בעל שררה רבה כל כך אדרבה היה נכנע לרומיים כבס' יוסיפון: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>לדרוש בו לשבח . ומתני' לא אתיא לאשמועינן חובה ליטול הסל על כתפו וליכנס בו עד לעזרה. דהא לא בעינן אלא שיטול הכהן הסל מידו. וזה יכול לעשותו בעזרה. ומה שנוטלו על כתפו תיכף בהגיעו להר הבית. אינו אלא חיבובי מצוה. וקמ\"ל דלא תימא דאין המלך רשאי לנהוג כל כך תלות ראש בעצמו. (שצריך להיות אימתו מוטלת). בדבר שאינו חובה. להכי אשמעינן דשפיר עבד. ויכול לעשות כן ומשובח הוא כיון שעושה לכבוד המקום. (אע\"ג דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול מצוה שאני כדאמרינן בסוטה [ד' מ\"א ע\"ב]. והטעם שבמצוה יוכל למחול על כבודו יותר מת\"ח אע\"ג דכבוד ת\"ח קיל דמצי מחיל. ואפ\"ה לגבי מצוה לא. כדאשכחן לענין עדות [שבועות ד' ל' ע\"ב]. י\"ל דהמלך שגדולתו רבה. צריך להראות שפלות יותר. בדבר הנוגע לכבוד שמים. כדקיי\"ל גבי שחייה דתפל' שהמלך כיון שכורע שוב אינו זוקף עד שיגמור תפלתו. להורות שאין גבהו' והתנשאות לפני המקום. משא\"כ בכל אדם. אבל כבוד ת\"ח זהו כבודה של תורה. שהיא כנגד כל המצות. ועיין בתו' זבחים ד' י\"ד רפ\"ב בד\"ה מעדות ת\"ח): ",
+                "<b>ונקט </b>אגריפס מפני שמלך כשר היה ומוחל על כבודו משום כבוד שמים כדאשכחן ביה כנז'. ואפשר נמי דמעשה ביה הוה. אבל שאר מלכים תקיפים לא היו מזלזלין בעצמן כל כך מאחר שאינו מן הדין: ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי שכיוונתי לאמת ת\"ל במה שאמרתי שמלך כשר היה המלך אגריפס. דאיתא כי האי לישנא בגמרא דפ' ע\"פ אפי' אגריפס המלך לא יאכל עד שתחשך [פסחים ד' ק\"ז ע\"ב]. ופירש הרשב\"ם שמלך כשר היה. והתו' שהשיגו עליו שם במה שמפרש שממלכי חשמונאי היה. על זה לבד נחלקו מהראיה דסוטה ואף היא אינה השגה. שלא נמצא בלשון הרשב\"ם שהוא מבני חשמונאי כדברי התו'. אלא ממלכי חשמונאי. ור\"ל שהיה כשר כמותם ולפי שנקרא כל זרע הורדוס על שם משפחת חשמונאי. כי חתן בית חשמונאי היה הורדוס. וגם יפה כח פירושינו מפירושו של הר\"מ ז\"ל במשנתנו. דאטו מתני' תקנתא לאלמי אתיא לאשמועינן. אי גברא אלמא הוה מי ציית לן. ועל כן לענין ע\"פ הוכרח הרשב\"ם ג\"כ לפרש שמלך כשר היה. והוא הנכון: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה הסלים ממון הרבה. להכשילן לעתיד כך צ\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>הר\"ב. צ\"ל הרב. בלי קווים.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הסלים ניתנים לכהנים. </b>הקשה הרב בתי\"ט על לשון הרע\"ב. דא\"ה עניים מתביישים ולמה לא תקנו כדרך שתקנו בנשים המתות ואשכחן יותר דומה לזה בבית האבל עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאי קשיא ליה. א\"כ לא יהא העשיר רשאי להתנאות במצוה ולהוסיף בהידורה כפי כבוד עושרו. מפני העני שאינו יכול לעשות כמוהו. וסלים דבית האבל לא דמי כלל. חדא דדבר הרשות הוא אע\"פ שיש בו ג\"ח. ותו דהתם לא היו נותנין הסלים לאבל. אבל הכא מטעם זה היו נותנים לכהנים שמעתה אין כאן בושה. אדרבה שבח הוא לעניים שהכהנים זוכים גם בסליהם. ולפ\"ז אפי' את\"ל דבכה\"ג נמי שייכא בושה. מ\"מ לק\"מ שאלמלא היו מחזירין להם הסלים היינו אומרים שבושה היא להם לעניים. אבל מחמת זה היתה תקנת חכמים בסלים לטובת העניים להחשיב מתנתם. אף דאית להו פסידא פורתא. ניחא להו בהכי לקיומי מצוה. ולעשירים לא ראו להפקיר ממון הרבה. ולא רצו לתקן שיביאו גם הם ביכוריהם בסלים. כדיהיב איהו ז\"ל טעמא מאחר שכבוד שמים יש בדבר. ומתכוונין גם כן לשם מצוה להרבות כבוד שמים. ולא כמ\"ש הר\"ב ז\"ל שלא חשו לכבוד העניים בכאן. אלא חשו וחשו ועבד להו תקנתא. וזה לפי דרכו של הרב ז\"ל. אמנם א\"צ לכל זה שהדבר פשוט כמו שכתבתי תחלה: ",
+                "סליקא לה מסכת ביכורים וסדר זרעים בעזר הנותן זרע אמת לזורע ולחם תבונות ומדעים. הפעם אודה את ה' ואגדלנו בשירים. על לחם הביכורים. כביכורה בתאנה בראשיתה. קודש לה' ראשית תבואתה. כל אוכליו יטעמו כטעם לשד השמן. ויתברכו באלהי אמן. על המזון שאכלנו משלו לחם רוחני לשובע. לבב אנוש יסעד סעודת קבע. והוא ית' למען שמו ממרומו. ימן לנו לחם משנה למועדי ה' המקודשים דבר יום ביומו. ואשר בחסדו סייענו להשלים הביאור לסדר הזרעים. והאמונות. יצילנו מכל פגעים. ויודיענו דרך תבונות. לגמור ביאור שאר הסדרים החמשה. לפרש כל הדבר הקשה. ובעזרתו ית' אל סומך וסועד. אחל בביאור סדר מועד ׃ ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ אחר סיום הדבור. נ\"ב וממשנתנו נלמוד זכות על אותן אנשים המתנאים במצות. לעטר הס\"ת בכתר של כסף וזהב. ולקשטו בכל מיני תכשיטין יקרים. ואינן מוסרין אותן לצבור. אלא מחזיקין אותם לעצמן. אע\"פ שמביאין אותן עם הס\"ת לבה\"כ לקרות בו בצבור. לכבוד ה' בתורה לעתים מזומנים. בשבתות בחגים ובמועדים (דוגמא מצינו ביומא פ\"ז. שהיו מביאין כל אחד ס\"ת מביתו להראות חזותו) אבל אין מסלקין רשותן מהן. כדי שכשיצטרכו להן למכרן. שיוכלו ליהנות מן המעות. <b>ואין</b> להקפיד עליהן ולמנען מזה. מאחר שיש כבוד שמים בדבר. שהכל ברא לכבודו. כל פעל ה' למענהו ולקלוסו. לו הכסף והזהב. ומידו נותנין לו. לתת כבוד לשמו. לשום הוד והדר לתורתנו הקדושה. רק אין כל אדם זוכה לוותר דברים גדולים להקדישן לחלוטין. כי אם לפי שעה. כך היא המדה ברוב בני אדם. בגלות המר הלז בפרטות. שאין עשירים מצויין בינינו. שיהא להם נחת רוח בעשרם. כי עשה יעשה לו כנפים. התעיף עיניהם בו. מי יודע מה ילד יום. על כן אין אשם לאדם המפחד תמיד. ומכבד ה' מהונו. כאשר יורהו זמנו. לאלוה מעוזים יכבד על כנו. אם נאמר להם להחמיר על עצמן. נמצינו מכשילין אותן. שיהיו נמנעין מכל וכל. מלעשות כלי קודש נאים ויקרים. וגם אם מוכרים אותן. מה בכך. הרי הם נשארים בקדושתן. לקונה אותן לדורותיו (כי לגוי ודאי אסור למכרם) דתשמישי קדושה הן. ואינן יוצאין לחולין בכך. ועדיפי מקלתות של כסף דמתניתין. דעבדי בהו מאי דבעו. דלאו תשמיש קדושה נינהו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>ד\"ה ועטור. מצא הרב דבר חדוש. שנשנו דברי תלמיד לפני רבו. עמ\"ש בשי\"ע (סקל\"א).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כספר תורה</b> כתב הרע\"ב כלומר וספר תורה נמי כו' ב\"ח נוטלן בחובו ואשה בכתובתה. <b>וזהו </b>פירושן של ראשונים. שכן כתב הטור בח\"מ (צ\"ז) בשם הר\"י ברצלוני. שכך קבלו פירוש דבר זה. ומשמע נמי דהכי היא גרסת קמאי. וספר תורה בוי\"ו. ויש בידינו תלמוד ערוך המסייע לדעת הר\"י ברצלוני הנ\"ל. דס\"ת וכל ספרי קודש נגבין בכתובת אשה וחוב. דהכי אשכחן פרק השולח (ל\"ה) דאגבו כתובת אשה מספר איוב תלים ומשלי. והרי משם תשובה נצחת מוצאת. להי\"א שאין גובין מספרים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מ\"ש </b>תי\"ט בד\"ה ואשה בכתובתה לגבות מחיים. <b>לא </b>ידענא מאי בעי. וגם המראה מקום שציין על פ\"ה דכתובות. לא ידעתי לו מקום.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת בכורים. וסדר זרעים. תהלה לאל. מיישר הדורים ועוזר ליושבי נטעים.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,93 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Bikkurim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Bikkurim",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר. </b>אף על גב דעדיפי מזיתי כבש כדאיתא ספ\"ב דתרומות מ\"מ אינן מן המובחר. אלא זית אגורי בלבד שהוא המשובח שבזתים. ועמ\"ש בס\"ד ספ\"א דתרומות ורפ\"ז דפאה. אי נמי תרי גווני זיתי שמן איכא. והכא ה\"פ ולא מזיתי שמן שאינם מהמובחר שבהם לפי שצריך להביא מן המובחרים שבזיתי השמן. והכי מוכח לקמן מ\"י: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו מביאין ולא קורין הגר . </b>הרמב\"ם פוסק דגר מביא וקורא וסמך בזה על הירושלמי. ובתשו' שי למורא הקשה דארמב\"ם דידי' אדידיה דהכא גבי ביכורים פסק דגר מביא וקורא שיכול לומר לאבותינו. ובסוף ה\"ל מ\"ש פסק כסתם מתני' דגרים אינן מתוודין מפני שאין להן חלק בארץ. נמצאו פסקיו סותרין זא\"ז (ועיין בתשו' א\"א זקני הגאון ז\"ל בש\"א סי' י\"ד): ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>נראין הדברים כמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ג דפאה דסתם מתניתין דשילהי מ\"ש אתיא אליבא דרמב\"ם כפשטא. דמיירי בדלית להו קרקע. ומשא\"כ בישראל שאע\"פ שמכר שדהו יכול להתוודות כי אחוזת עולם הוא להם שחוזרת אליו ביובל. אבל גרים שלא נטלו חלק בארץ אין יכולין להתוודות כי איך יאמר אשר נתת לנו. אם לא שקנו קרקע. שאז ודאי יכולין להתוודות מאחר שיש להן קרקע. דלאבותינו ודאי מצו אמרי כדאיתא הכא. והיינו כי הכא דמיירי ביש לו קרקע שהרי מביא ממנה. ומתקיים הכתוב אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו. וגם אשר נתת לי. אבל אם אין לו ולא נטלו אבותיו. מה מועיל שיכול לומר לאבותינו מ\"מ אשר נתת לי ודאי לא מצי אמר. אחר שאין בידו מאומה ודוק: ",
+                "<b>כתב </b>הר\"ש בשם התוספתא דבני קיני מביאין וקורין משמע שנטלו חלק בארץ. וזה שלא כמ\"ש רש\"י בירמיה אצל בני בית הרכבים ע\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מאחר </b>שיש לו קרקע (ואי דלית ליה. אפילו ישראל שמכר שדהו אינו קורא אליבא דכ\"ע) שאז כו'.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>מ\"מ אשר נתת לנו. צ\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כאן </b>השיג עלי הרמ\"ח ע\"ה. והציג השגתו תוך פירוש הרא\"ש על זרעים. כנדפס כאן שנת תצ\"ה (ע\"י ר\"א מהורדוני) עם היות שלא זכר אותי בשמי. גלוי לכל שהדברים נוגעים אלי. ואם כמערים על תנואתו. הכניסה במיץ שלו. ומיץ אפים יוצא ריב עם יעקב לפקוד עליו (לא כדרכי עמו) עון אשר לא ידע. ולא הכיר בו אדם מעולם. מתעבר על ריב לא לו. כאוהב מצה לגרות מדון. ויכרה על אוהב טהר לב כרע כאח החס על כבודו להחשיבו כאדון. במ\"כ על היושב לבטח עמו חר\"ש רעה תחת טובה. וקצר קוצי המדב\"ר באיבה. יצא חוח ועוקץ תאנ\"ה ומריבה. תחת זרע השלום ואהבה. ואם אולי שגיתי (לפי מעוט השנים. אז בימי חרפי וילדותי) בשפת יתר. לא לירות במו אופל לישרי לב חלילה. היה לו ז\"ל לקיים על כל פשעים תכסה אהבה (ולא לחשוב אותי כאויב. כי לא איש ריב הייתי עמו) ולכסות כלילה. וכוסה קלון ערום יעשה בדעת. להסתיר השגגה הנעלמת מעין כל חי. ולא להשמיע מוסר כלימתי. ולהוכיח עלי חרפתי. אשר לא דברתי. ולא עלה על דעתי. שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו הנאמנת לי. ולחשוב לי עון דיבור הנאמר בבור לבב. לא לקנתר אדם חלילה. רק שכן דרך המליצה. חוץ לכבודו נתלה בקוראי אך ביש נשמח לעט שובר מהיר. שמא הקניטן אז אדם אחר. שלא יכול להנקם ממנו להפיג כעסו. סיסין (המעכבים את המלה) דאית ליה ברחמיה מסיק להו. מאן מסיק ביה אלא פלניא ופ'. גובריא די הסיקו ואשר התעסקו עמו. העסק יהולל חכם. הכל שרוי מחול לו. בפרט שכפי הנשמע בין החיים חלי\"ש. תמ\"כ ותהי משכורתו שלמה מעם ה' תחת אשר קנא לו. וזכה את הרבים בכמה דברים. אכן להיות נקי מדמי תרעומתו. אציע תחלה התנצלותי בתם לבבי ותכל תלונתו. מעל הלשון ההוא הנמצא בחתימת ספר לח\"ש. באמרי לא אהיה חמור נושא ספרים (אשר ממנו התפעל. ושנה ושלש במעל) כי האמת עד לעצמו שלא נתכוונתי אלא על המעתיקים לשונות המחברים אל תוך ספריהם. מערים מכלי אל כלים ריקנים להעשירם ביגיע אחרים. לגנוב דעת הבריות ולהטעות העולם בספרים חברום להתגדל בהם. ולא עשו פרי למעלה ולא חדשו מאומה. ולא הועילו לתקן כלום אצל אחרים. רק לצורך עצמם להנאתם ותועלתם בלבד. על אלה וכאלה רמזתי. ולא מראש בסתר דברתי. הלא זה דברי שם בפה מלא מראשית כזאת הגדתי. לא חידה חדתי. בדברי חדודין. אלא בפירוש אתמר. מראש דברי ניכר שסוף דברי אמת מכל חשד נשמר. ויגיד עליו רעו. לא למרחוק ישא דעו. כי הוא הדבר הלמד מענינו. שאינו מדבר אלא מהמתלבשים בטלית שאינה שלהם להתנאות בהם כת\"ח. כאילו בשכלם המציאו ומלבם יוציאו מלין אשר לא שמעתן אוזן. ואין כל זה ממלאכת הלקט שלו. שאינו אלא מ\"מ. ומפתח לא מעתיק (ולפעמים מחדש דברים אשר לא שערום אבותינו. ומעתיק הרים ולא ידעו) מלאכה כזו ודאי יש להחזיק טובה עליה. וכשרון לבעליה. על כן לא לו החזון. ואינו נוגע אליו כלל. במ\"א יצא לריב מהר (עם אדם אשר לא גמלו רעה רק טוב) להכניס ראשו בעובי הקור\"א אשר בלחי החמור חמורותים. לעשות עצמו כחמור למשא. ולא עליו המשא הזה אשר חזה חזות קשה. ועצור במלין מי יוכל. הזה פועל חכם. לרגל ולראות עדות הארש. בא עלי במקיפין ואפילו דבור מעקף. לפיכך ניתן להשבה ומחזירין חמור בסימני עוקף. ואיך אפשר להעלותו על הדעת. ומה מקום לחשוב כזאת על אוהב דבוק מאח. ולחשוד נקי חנם כשונא יאמר האח. אחר שנודענו באוהבים שלמים גם יחד כמפורסם לכל (וכד הוי רחימתין עזיזא שכיבן אפותיא דספסירא. השתא גברא דרחיצנא ביה אדייה לגזיזיה וקם כגודא דגמלא) מה לו לדחוק לפרש הלשון על עצמו. ולדרוש לשון הדיוט לחובתו. ומחשבתי נכרת וגלויה כאשר אמרתי. והלואי יחוברו ספרי מפתחות כמעשהו הרבה. למעט יגיעת החפוש. ותחשב לצדקה לבעליהם. ח\"ו להטיל דופי שמץ מנהו. רק על המתגדרים במלאכת אחרים. ומטריחים עצמם וזולתם במלאכה שא\"צ לגופה. ע\"ז היתה כוונתי רצויה. ואף זה לא נאמר אלא בדרך צחות. ודבר אין לי עם אדם פרטי. <b>אכן</b> להסר מעלי לזות שפתים ולהיות נקי מה' ומישראל. אראה לכל כי חף אנוכי מעון זה. בשוט לשון אחבא. ולא למטיין מקשורא שיבא. ואלמלא היה נודע לו ז\"ל היכן נזכר לשון זה. או ודאי לא היה מעלה לבו טינא על דבר זה. ואמנם בתז\"ח (דיא\"א) הזכירוהו לשבח יע\"ש. אכן בח\"ה שעה\"א פ\"ד. מזכירו לגנאי על העוסקים בגירסא ולמוד מבלי הבנת הענין. ומבואר לעין. ששמי הבחינות רחוקות מהבנתו בו. באופן שאין כאן מקום ללון בקטנה או גדולה. למצוא בי ערות דבור אשר לא יתכן. הנה יצאתי ידי חובת התנצלותי. כעט מוצל מאש קנאתו ועברתו לא כן. אולם אף אם אינני חמור גרם בנזקין דרבנן. גם לא חמו\"ר דאורייתא. מ\"מ לא אהיה כסוס כפרד אין הבין. ולא תבנית שור אוכל (לחם) עצב כעגל לא לומד. לא אחריש כשור וכחמור. אשובה אראה ציונו אשמור. לדבר ככל אשר ישים ה' בפי לאמר. גמרא נגמור. זמורתא נזמור. <b>והריני </b>מטפס ועולה על סדר לשונו. המצוי לכל אדם. על כן אקצר ואסמוך על המעיין אשר ירצה לראותו ולקרותו שם. התחיל בביאור הסתירה שבפסקי הר\"מ ז\"ל באורך שלא לצורך. במחילה דרך נשים לו. להביא אשה בעזר\"ה מניין. והיא מסייע שאין בו ממש. ולא נתחזקה הקושיא בכך. שאינה אלא אחת. וכשנתרץ הסתירה שבין דין הודוי לדין מקרא בכורים. אז הכל מיושב. אהדורי אפירכא למה ליה. ואין התורה נקנית אלא במיעוט שיחה. והרי במ\"ש בלח\"ש. הכל מתוקן בטוב טעם ודעת. יערב לאוזן שומעת. אלא שכפי המדומה לא הספיק לו קצור לשוני. על כן מאס בו. אמנם מבואר הוא מאד דהכי קאמינא. שניא ההיא דווידוי מעשר. כיון דאיתה אפילו על פירות לקוחין לדעת הר\"מ ז\"ל. כדמוכח בהדיא בהלכות מעשר שני. דסתים סתומי (וכן לרש\"י) להכי לא מצי גר להתוודות בסתמא. אע\"ג דלאבותינו מצי אמר היכא דאית ליה קרקע. כי הכא בבכורים. דע\"כ בדאית ליה מיירי. דאל\"ה. פשיטא אפי' ישראל כה\"ג לא קרי. כדתנן הפריש בכוריו ומכר שדהו מביא ואינו קורא. וליכא דפליג עלה. כ\"ש גר דאינו קורא אא\"כ יש לו. וכה\"ג אה\"נ דמתודה כמו כן. דכיון דמצי אמר לאבותינו. שייך ביה נמי אשר נתת לי או לנו. בין התם בין הכא כולה חדא היא. אלא משום דלא פסיקא ליה לתנא התם במ\"ש. דבכל גוונא איירי. כיון דליכא קפידא בקרקע בודוי כדאמרן. והשתא מאשה ודכוותה נמי לא תקשי מידי. דהאשה לא זכתה מכח מתנת הארץ כלל. אבל הגר אע\"פ שלא נטל חלק בארץ. מ\"מ מה שקונה במעותיו. יש לו בו קנין בארץ. לפי סברא זו דנקרא בן לאאע\"ה. שהוא אביהן של גרים. עם היות שלא נטל בה כלום עד שקנה. זהו מפני שלא היה בעולם שיטול בשעת חלוקת הארץ. אעפ\"כ זכו לו מעותיו. ויש לו קנין בה להתחייב בחוקי הארץ. ולא להפקיען ממעשר כגוי. אבל כל זמן שלא קנה בה. מה מועיל שיוכל לומר לאבותינו. והלא לתת לנו א\"א לו לאמרו. אחר שעדיין לא ניתן לו מאומה. <b>ובזה</b> מיושב גם כן קושיא אחרת. מדוע הוצרך הר\"מ בהלכות מעשר שני לטעם די\"ל ערי מגרש לכהנים ולוים. כדי שיתחייבו בודוי מעשר. תיפוק ליה דלא גרעי מגרים במ\"ב. ובשי\"ל נדחק בזה מאד. ולדרכנו אתי שפיר וק\"ל. הלא זה דבר ברור מאד. ואין להוסיף עליו שום תיקון. יגיד נא המעיין הישר. אם הם דברים נכוחים. ומספיקים בישוב פסקי הר\"מ ז\"ל. ולא היה צריך לייגע עצמו ארוכות וקצרות ולסבב בדרך עקלתון. עד שעמד על השורש כעובי מחט של מיתון. ולא הרגיש שהכל נכלל בדברי ת\"ל. אם היה מבקש לירד לסוף דעתי. ולעיין כאוהב לפרוק בנחת ובמתון. <b>מעתה </b>מה שמטריח עצמו וז\"ל. גם במשנה יש להקשות למה ממקום שממעט הנשים אינו ממעט את הגרים. דמשו\"ה אתא ר\"י ופליג ואילו היה ממעטם מקרא דאשר נתת לי לא היה חולק עכ\"ד. <b>כבר</b> נתבאר שאין זה כלום. דאשר נתת לי שפיר מתקיים בקונה קרקע. כדאיירי מתניתין דבכורים. משו\"ה אפילו לת\"ק לא ניחא בהאי טעמא דלית ביה מששא. וכ\"ש דר\"י לא משמע ליה מהאי קרא מידי. לפטור הגר מקריאה. אלא טעמיה דת\"ק משום דלאבותינו פשיטא ליה דלא מצי אמר. והיינו דאצטריכא ליה. ולאפוקי מדר\"י. <b>שוב </b>מאריך טרחא. במ\"כ כיחו וניעו להאריך הדרוש. וז\"ל גם עלה בדעתנו דטעם האשה שאינה קוראה. נ\"ל משום שרשות אחרים עליה כו'. ובנשואה עסקינן ע\"כ. <b>ודברי</b> רוח אין להם קץ. מה לנו ולחלומותיו ולכל העולה בדמיונו. והרי המשנה פירשה את הטעם. שהקריאה תלויה במתנת הארץ. ודנקט אשה. ולא נקבה. אורחא הוא בכל דוכתא למתני איש ואשה דגדולים בני דעת משמע (אחת פנויה ואחת נשואה) כ\"ש הכא דקטנה פשיטא לאו בת הבאה היא. ורבותא קמ\"ל בגדולה. <b>עוד </b>הרחיב פה כד��כו. לסמוך פסקו של הר\"מ במקרא בכורים דגר. לפי שנתרבה מן הכתוב לענין זה (עשי\"ל שהביא זו ודחאה) וא\"ל דלא אתרבי אלא שיביא כדרש\"י. דהא לא אפשר כו' והלא לכל התורה הושווה כו'. ולכל מצות התלויות בארץ ל\"מ רבוי לגר הגם שא\"ל ח\"ב ע\"כ. <b>א\"א</b> שגם זה הבל. ולטעמך מאי שנא בודוי דליתיה אליבא דכ\"ע. ובמקרא בכורים נמי לא.. אליבא דתנא דידן מיהא (וכן אינו בבה\"מ מן התורה. לר\"ת אליבא דמתניתין) ואיך א\"כ הושוה בכל התורה. וביחוד במצות התלויות בארץ. וא\"ת שאני מצוה דתליא בדבור. מנ\"ל הא. אלא מא\"ל כיון דאיפליג איפליג. וכי היכי דליתיה בקריאה. ה\"נ דליתיה בהבאה אי לאו דרבייה קרא. <b>ופשוט</b> בעיני דלתנא דמתניתין דלא מצי גר למימר לאבותינו משום דלא נתנה הארץ לגרים. ה\"ה דפטור ממעשרות בקרקע שקנה. למ\"ד יש קנין לגוי בא\"י להפקיע ממעשר. ואינו מעשר פירותיו שגדלו ברשותו אלא מדבריהם. הילכך לתנא דידן בכל גוונא גרים אינן מתוודים. כדלא קורין (ועב\"ב דפ\"א ברשב\"ם. דגרס חד אדמתך. למעוטי אדמת גרים. דהלוקח ממנו אינו מביא. אפילו לר\"מ. יע\"ש גם בתוספות ד\"ה ההיא) ואצטריך קרא לרבוייה להבאה. והיא גופה אסמכתא בעלמא לדעתי (ונראה דה\"ט בשי\"ל דדחי לה). <b>עוד </b>האריך לשון לדקדק בלשון הר\"מ ז\"ל בהלכות מעשר דנסיב קרא לאבותינו. וטפי הוה ליה לאתויי רישא דקרא אשר נתת לנו. <b>הא</b> ודאי דיוקא הוא. ומ\"ש בכ\"מ פשיטא דלא נהירא. כלפי לייא. ושפיר עביד דדחי ליה. ולא היה צריך להאריך כל כך. <b>איברא</b> לדידן ניחא דלא אייתי הר\"מ רישא דקרא. משום דלנו. לחוד לכל ישראל משמע. ולא מיחזי כשיקרא. אלא משום דלאבותינו ודאי אגרים נמי קאי. כדס\"ל להר\"מ בשטת ר\"י והירושלמי. והני מילי בדאית ליה קרקע. כדאיירי הכא במס' בכורים. משא\"כ בודוי. דבדלית ליה עסקינן אליביה דהר\"מ כדפרישית לעיל. משו\"ה איכא קפידא טפי. דאמר לתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו. ומשמע שנתקיים בו ממש. דבר ההבטחה של מתנת הארץ לבני האבות. שנוגע גם לגרים כאמור. והוא עדיין לא זכה בחלקו. הילכך מיחזי כי שיקרא מחמת תיבת לאבותינו דווקא. וזה כפתור ופרח. <b>מש\"ע </b>על הירושלמי למה לא הביא דברי ר\"י. כבר נתיישב בכלל דברינו. <b>שוב </b>ממשמש אחר העוקף (דלא מושלי אינשי) לחבוש לו החמור לבוא ברנה נושא אלומותיו. ואסף באמרים מהרשב\"א וישא וינהג את הטפלים. וירכיבם על החמור דרבנן. <b>ואין</b> בזה כל דבר חדש. וכבר נשמע זה מכלל דברי בלח\"ש. וכמו שבארתי כאן בתחלה. כי הוא דבר פשוט בעצמו. שאע\"פ שהגרים בכלל המתנה. אינן אלא ראוין. ואין להם בהכרח. מאחר שלא היו בעולם בעת חילוק הארץ. וכבר קדמו ישראל ונטלו הכל (ומי שהיה שם אז. נטל גם הוא חלקו. שהם בני קני. וזולת זה לא מצינו גרים. כי הע\"ר לא נחשבו גרים. שקבלם מרע\"ה שלא ברשות. ולא היה להם דין גרים) הרי בהכרח צ\"ל. בין יהיו הגרים כטפלים. או טפלים כמוהם. טף למה באין. במקום שאין ליתן שכר למביאיהן. כ\"ש שלא היה צריך לבנות ערים בצורות לטפלים הללו. שאינם אלא טפל. ויוצאי מצרים (הגברים) עיקר. שנטלו חלק בארץ. וכל זה בכח דברינו. אלא שלא נטפלנו להתרחב במובן אליו. <b>אמנם </b>מש\"ע והוסיף משה מדעתו. לפרש ענין הטפלים. באמרו שהיו באים לכלל קריאה כשהיו יורשין כו'. בזה העיד על עצמו שלא הבין דברי הרשב\"א הללו. כי אם מתורת ירושה קאתי עלה. א\"כ אוסיפת מיא אוסיף קימחא. אמור מעתה גם הנקיבות תביאנה ותקראנה. ולא כ\"ש הוא שהרי מצינו בנות צלפחד שנטלו ג\"ח בנחלת הארץ. וכתוב וכל בת יורשת נחלה. אבל טפלים. מי יימר דהוו מנייהו דאתי לירושה ולשום חלק כלל. ומי לא עסקינן דלא ירתי כלל. כדכתב רשב\"ם (דקי\"ז) ואפ\"ה בודאי הוו להו כשאר אדם מישראל. וזה לפי שהיו ראוים לירש. אם היו גדולים כשיצאו ישראל ממצרים. ה\"ה גרים מיקרו ראוים. אלמלא נתגיירו במצרים (ונפלו עליהם בעליותן של ישראל) משו\"ה השתא נמי. לא בירושה תליא מילתא. אלא מיהא קרקע בעינן. לקיומי קרא דאשר נתת לנו. לפיכך בדרשב\"א לבד. לא הונח לנו ליישב דברי ר\"י. וע\"כ צריכים אנו לדברינו גם כן. <b>ומש\"ע </b>בכוונת לשון הר\"מ. שאברהם היה תחלה לגרים. כדי לתרץ לשון אבותינו ל\"ר דקאי אאי\"וי. <b>דבר</b> פשוט הוא. גם מדברי הרמב\"ן ז\"ל בחדושי בתרא נתיישב זה. באמרו ששלשה אבות הם כאברהם. ולשון זה יותר כולל. כי לפי לשון הר\"מ. צריך לתקן הכתוב ארמי אובד אבי. <b>אמנם</b> עדיין אין כל זה מספיק ליישב. הכתוב וירעו אותנו המצרים ויענונו. וצריכין אנו בזה לדברי אגדה בעל כרחנו. לומר שאף נשמות הגרים שם היו. אי נמי כמש\"ל. דלשון רבים ל\"ק כולי האי. דאכל ישראל קאי. <b>ועל </b>המציאה שטרח בה. עד שמצא ראיה אחרונה ברמב\"ן עה\"ת. דפירוש לאבותינו זה דבכורים. על יוצאי מצרים. מכח קושיא זו דזבת חלב ודבש ע\"כ. <b>במ\"כ</b> שמח ללא דבר. והנה פיו ענה בו. וקולמוסו הכשילו. במ\"ש אלאבותינו זה דבכורים. שצ\"ל ודוי מעשר. להיות באמת גם בפרשת בכורים נזכר זתו\"ד. וכיון שכן. נפרש ג\"כ ולאבותינו דכתיב בה. איוצאי מצרים. אע\"ג דלא סמיכי להדדי. כיון דבההוא ענינא כתיבי. וילמד עליון מתחתון. <b>אם כן</b> הדרא קושיא לדוכתה. מאי שנא. אלא ליתא. גם הרמב\"ן ז\"ל שם כתב ד\"א. וכן רש\"י ור\"א. <b>מעתה</b> על מה זה חרה לו. מה פשעי מה חטאתי. אם לא פשפשתי ומצאתי ת\"ל דברי חפץ ומה חסרתי. ולו הונח שמצא מציאה וזכה בה. היה לו להחזיק לנו טובה. שהנחנוה לו להשתבח בה. כ\"ש שלא היה כדאי בזיון וקצף בעבור זה. ומנוקה אני מעון תפיסתו עלי מעצלות במלאכת החפוש בדברי הקדמונים. שהנחתיה לו להתגדר בה כמ\"ש שם בהסכמה על אותו ספר. ולא רציתי להשיג גבולו. ולא היה לו לכעוס על זה. ולהטיל קוצים בעיני מחמת זה. אך כיון שבא לכלל כעס. בא לכלל טעות גם בזאת. והיא תפיסה לאחר שנולד הספק בכור הבחינה. ולא מהניא להוציא מיד המוחזק בלא דינא ודיינא. ולמה יקשה בעיניו לדמות אותי אפילו לננס (וכבר בנה ואינו יכול לסתור. עשי\"ע סל\"ג כדהוינא זוטר) שכן כתוב מי יקום יעקב כי קטון הוא ומתניו ישנס. באמת אמרו אימת קטן על הגדול כי כן יסד המלך מ\"ה אין אונס. אף לא כל אדם זוכה אלא מי שזכו לו מן השמים. ודב\"ל ולחכם אמתי הלמד מכל אדם. כקטן כגדול מבין עם תלמיד. ואיזהו חכם: הרואה את הנולד והמוקצה. בבלי דעת לא יכביר מלין והבל פיהו לא יפצה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>האפוטרופוס</b> דין הקטן עצמו לא נזכר. <b>ונראה </b>פשוט שאם הגיע לחנוך. מביא וקורא. <b>ושמא </b>אפילו לא הגיע לחנוך. אין צורך לומר שמביא. דאקרקע רמי חיובא. אלא אף קריאה. נהי דלא מיחייב בה. כשלא בא לכלל חיוב מצות. מיהא אי בעי ליקרי. ומאי טעמא לא. אלא שצריך להיות לפחות בר הבאה. דבעינן לקיחה והבאה כאחת.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דם מהלכי שתים . </b>כתב הרבתי\"ט ז\"ל וצל\"ע אי שנא ליה לתנא למתני דם האדם. עכ\"ל. והמגיה כתב ע\"ז דתנא לישנא דכולל כל מיני האדם מה שלא תכלול מלת אדם דאין א\"ה קרויין אדם עכ\"ל: ",
+                "<b>ואין </b>בזה מה שיספיק דכיון דבתורה לא כתיב הכא אדם. אלא דם חללים דגמרינן מניה לדם הכשר [חולין ד' ל\"ו ע\"א]. לא אימעיטו נכרים ואפי' הוה נקיט לישנא דאדם ליכא למטעי דמהיכי תיתי לחלק ולא דמי לטומאת אהל דנפקא ליה לרשב\"י [יבמות ד' ס\"א ע\"א] מקרא יתירא דאהדריה למילף מניה. ואפ\"ה פליגי רבנן עליה. ולא קיי\"ל כוותיה ואפי' בעלמא דכתיב אדם מודה נמי רשב\"י דכייל לא\"ה כגון בפ' קרבנות ודוק. ומקרא מלא הוא בתפלת ירמיה בישראל ובאדם וק\"ל ועמ\"ש בחי' לא\"ח ה\"ל נט\"י. וכ\"ש היכא דלא כתיב אדם באורייתא כי הכא. דודאי בדברי חכמים לא דרשינן לישנא דאדם למעוטי א\"ה. ותו מי סני לשון הכתוב דם חללים. ועוד תדע שאין התנא חושש לזה דהא תנן בעוקצין [פ\"ג משנה ב'] החותך מן האדם, והתם ל\"ש ישראל ל\"ש גוי. ולא חייש תנא דליתי למיטעי ולמידק מניה דווקא ישראל: ",
+                "<b>ולי </b>נראה ליישב קושית התי\"ט הנז'. דמתניתין אתיא כר\"י דנימוקו עמו דס\"ל שילהי כלאים אדני השדה מטמאות באוהל כאדם. אע\"ג דלאו אדם נינהו. וה\"ה לענין דמן שמכשיר. אבל משום א\"ה פשיטא דלא אצטריכא ליה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>והשור </b>נראה השור אחד הוא לכל החבורה. כי לא היו הולכים יחידים. אלא מתאספים ומתחברים. לעלות מכל פלך ופלך ביחד. כדאיתא בירושלמי. כדי להדר הבאת הביכורים ברוב עם. ולפיכך אנשי ירושלם היו עושים להם כל הכבוד הזה. ולכל חבורה וחבורה. היה מספיק שור אחד לקרבן לאחת להנה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועטרה של זית </b> עיין פיר\"ש מעולה שבאילנות כו' שזה ראשון לארץ בתרא כו'. כצ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו אגריפס המלך. </b>ממלכי בית שני בעל נפש גדולה ושררה רבה לשון הר\"מ ז\"ל בפירושו העתיקו בתי\"ט: ",
+                "<b>ואני </b>תמה על זה דבפ\"ז דסוטה [ד' מ\"א ע\"א] משמע שמלך כשר ובעל נפש שפלה היה. וכן מעובדא דעבר מלפני הכלה [כתובות ד' י\"ז ע\"א]. גם לפי מה שנודע מאודותיו לא היה ג\"כ בעל שררה רבה כל כך אדרבה היה נכנע לרומיים כבס' יוסיפון: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>לדרוש בו לשבח . ומתני' לא אתיא לאשמועינן חובה ליטול הסל על כתפו וליכנס בו עד לעזרה. דהא לא בעינן אלא שיטול הכהן הסל מידו. וזה יכול לעשותו בעזרה. ומה שנוטלו על כתפו תיכף בהגיעו להר הבית. אינו אלא חיבובי מצוה. וקמ\"ל דלא תימא דאין המלך רשאי לנהוג כל כך תלות ראש בעצמו. (שצריך להיות אימתו מוטלת). בדבר שאינו חובה. להכי אשמעינן דשפיר עבד. ויכול לעשות כן ומשובח הוא כיון שעושה לכבוד המקום. (אע\"ג דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול מצוה שאני כדאמרינן בסוטה [ד' מ\"א ע\"ב]. והטעם שבמצוה יוכל למחול על כבודו יותר מת\"ח אע\"ג דכבוד ת\"ח קיל דמצי מחיל. ואפ\"ה לגבי מצוה לא. כדאשכחן לענין עדות [שבועות ד' ל' ע\"ב]. י\"ל דהמלך שגדולתו רבה. צריך להראות שפלות יותר. בדבר הנוגע לכבוד שמים. כדקיי\"ל גבי שחייה דתפל' שהמלך כיון שכורע שוב אינו זוקף עד שיגמור תפלתו. להורות שאין גבהו' והתנשאות לפני המקום. משא\"כ בכל אדם. אבל כבוד ת\"ח זהו כבודה של תורה. שהיא כנגד כל המצות. ועיין בתו' זבחים ד' י\"ד רפ\"ב בד\"ה מעדות ת\"ח): ",
+                "<b>ונקט </b>אגריפס מפני שמלך כשר היה ומוחל על כבודו משום כבוד שמים כדאשכחן ביה כנז'. ואפשר נמי דמעשה ביה הוה. אבל שאר מלכים תקיפים לא היו מזלזלין בעצמן כל כך מאחר שאינו מן הדין: ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי שכיוונתי לאמת ת\"ל במה שאמרתי שמלך כשר היה המלך אגריפס. דאיתא כי האי לישנא בגמרא דפ' ע\"פ אפי' אגריפס המלך לא יאכל עד שתחשך [פסחים ד' ק\"ז ע\"ב]. ופירש הרשב\"ם שמלך כשר היה. והתו' שהשיגו עליו שם במה שמפרש שממלכי חשמונאי היה. על זה לבד נחלקו מהראיה דסוטה ואף היא אינה השגה. שלא נמצא בלשון הרשב\"ם שהוא מבני חשמונאי כדברי התו'. אלא ממלכי חשמונאי. ור\"ל שהיה כשר כמותם ולפי שנקרא כל זרע הורדוס על שם משפחת חשמונאי. כי חתן בית חשמונאי היה הורדוס. וגם יפה כח פירושינו מפירושו של הר\"מ ז\"ל במשנתנו. דאטו מתני' תקנתא לאלמי אתיא לאשמועינן. אי גברא אלמא הוה מי ציית לן. ועל כן לענין ע\"פ הוכרח הרשב\"ם ג\"כ לפרש שמלך כשר היה. והוא הנכון: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה הסלים ממון הרבה. להכשילן לעתיד כך צ\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>הר\"ב. צ\"ל הרב. בלי קווים.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הסלים ניתנים לכהנים. </b>הקשה הרב בתי\"ט על לשון הרע\"ב. דא\"ה עניים מתביישים ולמה לא תקנו כדרך שתקנו בנשים המתות ואשכחן יותר דומה לזה בבית האבל עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאי קשיא ליה. א\"כ לא יהא העשיר רשאי להתנאות במצוה ולהוסיף בהידורה כפי כבוד עושרו. מפני העני שאינו יכול לעשות כמוהו. וסלים דבית האבל לא דמי כלל. חדא דדבר הרשות הוא אע\"פ שיש בו ג\"ח. ותו דהתם לא היו נותנין הסלים לאבל. אבל הכא מטעם זה היו נותנים לכהנים שמעתה אין כאן בושה. אדרבה שבח הוא לעניים שהכהנים זוכים גם בסליהם. ולפ\"ז אפי' את\"ל דבכה\"ג נמי שייכא בושה. מ\"מ לק\"מ שאלמלא היו מחזירין להם הסלים היינו אומרים שבושה היא להם לעניים. אבל מחמת זה היתה תקנת חכמים בסלים לטובת העניים להחשיב מתנתם. אף דאית להו פסידא פורתא. ניחא להו בהכי לקיומי מצוה. ולעשירים לא ראו להפקיר ממון הרבה. ולא רצו לתקן שיביאו גם הם ביכוריהם בסלים. כדיהיב איהו ז\"ל טעמא מאחר שכבוד שמים יש בדבר. ומתכוונין גם כן לשם מצוה להרבות כבוד שמים. ולא כמ\"ש הר\"ב ז\"ל שלא חשו לכבוד העניים בכאן. אלא חשו וחשו ועבד להו תקנתא. וזה לפי דרכו של הרב ז\"ל. אמנם א\"צ לכל זה שהדבר פשוט כמו שכתבתי תחלה: ",
+                "סליקא לה מסכת ביכורים וסדר זרעים בעזר הנותן זרע אמת לזורע ולחם תבונות ומדעים. הפעם אודה את ה' ואגדלנו בשירים. על לחם הביכורים. כביכורה בתאנה בראשיתה. קודש לה' ראשית תבואתה. כל אוכליו יטעמו כטעם לשד השמן. ויתברכו באלהי אמן. על המזון שאכלנו משלו לחם רוחני לשובע. לבב אנוש יסעד סעודת קבע. והוא ית' למען שמו ממרומו. ימן לנו לחם משנה למועדי ה' המקודשים דבר יום ביומו. ואשר בחסדו סייענו להשלים הביאור לסדר הזרעים. והאמונות. יצילנו מכל פגעים. ויודיענו דרך תבונות. לגמור ביאור שאר הסדרים החמשה. לפרש כל הדבר הקשה. ובעזרתו ית' אל סומך וסועד. אחל בביאור סדר מועד ׃ ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ אחר סיום הדבור. נ\"ב וממשנתנו נלמוד זכות על אותן אנשים המתנאים במצות. לעטר הס\"ת בכתר של כסף וזהב. ולקשטו בכל מיני תכשיטין יקרים. ואינן מוסרין אותן לצבור. אלא מחזיקין אותם לעצמן. אע\"פ שמביאין אותן עם הס\"ת לבה\"כ לקרות בו בצבור. לכבוד ה' בתורה לעתים מזומנים. בשבתות בחגים ובמועדים (דוגמא מצינו ביומא פ\"ז. שהיו מביאין כל אחד ס\"ת מביתו להראות חזותו) אבל אין מסלקין רשותן מהן. כדי שכשיצטרכו להן למכרן. שיוכלו ליהנות מן המעות. <b>ואין</b> להקפיד עליהן ולמנען מזה. מאחר שיש כבוד שמים בדבר. שהכל ברא לכבודו. כל פעל ה' למענהו ולקלוסו. לו הכסף והזהב. ומידו נותנין לו. לתת כבוד לשמו. לשום הוד והדר לתורתנו הקדושה. רק אין כל אדם זוכה לוותר דברים גדולים להקדישן לחלוטין. כי אם לפי שעה. כך היא המדה ברוב בני אדם. בגלות המר הלז בפרטות. שאין עשירים מצויין בינינו. שיהא להם נחת רוח בעשרם. כי עשה יעשה לו כנפים. התעיף עיניהם בו. מי יודע מה ילד יום. על כן אין אשם לאדם המפחד תמיד. ומכבד ה' מהונו. כאשר יורהו זמנו. לאלוה מעוזים יכבד על כנו. אם נאמר להם להחמיר על עצמן. נמצינו מכשילין אותן. שיהיו נמנעין מכל וכל. מלעשות כלי קודש נאים ויקרים. וגם אם מוכרים אותן. מה בכך. הרי הם נשארים בקדושתן. לקונה אותן לדורותיו (כי לגוי ודאי אסור למכרם) דתשמישי קדושה הן. ואינן יוצאין לחולין בכך. ועדיפי מקלתות של כסף דמתניתין. דעבדי בהו מאי דבעו. דלאו תשמיש קדושה נינהו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>ד\"ה ועטור. מצא הרב דבר חדוש. שנשנו דברי תלמיד לפני רבו. עמ\"ש בשי\"ע (סקל\"א).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כספר תורה</b> כתב הרע\"ב כלומר וספר תורה נמי כו' ב\"ח נוטלן בחובו ואשה בכתובתה. <b>וזהו </b>פירושן של ראשונים. שכן כתב הטור בח\"מ (צ\"ז) בשם הר\"י ברצלוני. שכך קבלו פירוש דבר זה. ומשמע נמי דהכי היא גרסת קמאי. וספר תורה בוי\"ו. ויש בידינו תלמוד ערוך המסייע לדעת הר\"י ברצלוני הנ\"ל. דס\"ת וכל ספרי קודש נגבין בכתובת אשה וחוב. דהכי אשכחן פרק השולח (ל\"ה) דאגבו כתובת אשה מספר איוב תלים ומשלי. והרי משם תשובה נצחת מוצאת. להי\"א שאין גובין מספרים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מ\"ש </b>תי\"ט בד\"ה ואשה בכתובתה לגבות מחיים. <b>לא </b>ידענא מאי בעי. וגם המראה מקום שציין על פ\"ה דכתובות. לא ידעתי לו מקום.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת בכורים. וסדר זרעים. תהלה לאל. מיישר הדורים ועוזר ליושבי נטעים.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה ביכורים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Challah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,110 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Challah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה חלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בחלה</b> מפשט לשון המשנה כאן ובכל מקום. משמע ששם מיוחד הוא לחלקו של השם מן העסה. ולכן העקר ודאי במטבע הברכה. להפריש חלה. כנוסח הר\"מ ז\"ל. <b>ועי\"ד</b> סי' שכ\"ח. שם הוספתי ראיה לבטל דברי החולקין. ויש גימטריא יפה בשם חלה. שמספרה עולה מ\"ג. כמנין הביצים שבמדת חמשת רבעים. וה\"א בסוף המלה. לרמוז על חומש העודף.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>החטים והשעורים והכוסמין </b>כ\"ה נוסח תי\"ט. <b>ותימה </b>דאזיל בתר איפכא. דאי לשון תורה נקיט תנא דידן. אי הכי ודאי איבעי ליה למיתני כולהו במ\"ם. וכדאיתא בנוסח משנה שבתלמוד בבלי. ואי נסיב לשון חכמים כי אורחיה. לאחלופי מ\"ם הרבים בנו\"ן הכי נמי ניתני חטין ושעורין. וכדגרס בירושלמי. ואי איתא דאיכא הכא לפלוגי בגירסא. איפכא מסתברא וה\"ג. החטין והשעורים וכוסמים. דהויא מילתא מציעתא. וזכר למקרא. כתוב הדר הוא ביחזקאל (ד) דכתיבי הנך תלתא גבי הדדי. ונסיב חטין לחוד בנו\"ן. ושארא במ\"ם. הילכך מאן דתני הכי. לא משתבש. ומ\"ד בחד מתרי לישני דלעיל. לא משתבש. אבל השונה כמ\"ש בס' התי\"ט. ודאי הדווקנין תופסין אותו על כך.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד מ\"ה פ\"ק דתרומות: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר\"ע פוטר </b>צל\"ע אי מיירי נמי ביצאו אחר שנתחייבו. מי גרע ממוכר פירותיו לגוי. אחר שבאו לעונת המעשרות. ועל פי מ\"ש בס\"ד רפ\"ב דדמאי. ניחא. דודאי לא איירי הכא. אלא בדיגון גוי. ע\"ש. <b>ואתי </b>שפיר נמי דלא קתני הוציאום. דמשמע בכונה להפקיע ממעשר. יצאו קתני מאליהן. שלא לדעת ישראל (דכותה ספ\"ג דיבמות דייקינן בגירסא. דהחליפו הוה משמע במתכוין. ושנינן תני הוחלפו. דמשמע באונס. כל פועל. פועל ברצון ובחירה מן הסתם. וכל נפעל. אינו נקשר לרצונו. אבל מקבל הפעולה בהכרח ע\"פ הרוב). <b>וי\"ל </b>רישא נמי נקטה שנכנסו. לרבותא. דאפ\"ה חייבין. וסתמו כפירושו. דאיירי ודאי בגמרו בא\"י ביד ישראל. דאטו מי עדיפי מפירות הארץ בארץ. והשתא ניחא טפי. דסיפא דומיא דרישא. הכל הולך אחר הגמר.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>במי פירות</b> כגון תפוח שרסקו וחמצה בו. או בזולתו ממי פירות. וכן בדבש תמרים. <b>אבל</b> היין והשמן ודבש דבורים. הם משקין המכשירים. טמאים ומטמאים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בידים מסואבות</b> משמע דווקא בטומאה של דבריהם כסתם ידים. אבל אסור לאכלה בטומאת הגוף. וסייעתא לראב\"ד פ\"א מה\"ל ט\"א. כמ\"ש שם בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>האשה יושבת </b>התחיל בדין האשה. לפי שעליה הדבר מוטל. שהיא חייבת במלאכת אפית הפת. כדתנן מ\"ה פ\"ה דכתובות. ולכן היא נענשת על עון חלה. כמ\"ש ספ\"ב דשבת. <b>ונ\"ל</b> שהמצוה שלה היא. שהנשים נצטוו עליה ביחוד (מלבד טעם הנ\"ל. שעוסקת בתקון הלחם. לתת טרף לביתה. כבר אמרו רז\"ל שנצטוותה האשה במצות חלה. לפי שאיבדה חלתו של עולם) למאי נפקא מנה לעשרה זהובים דשכר מצוה וברכה. ולא מיבעיא אחר שקדם ונט�� חלה מעיסתה. ברשות בעלה. שאע\"פ שחלתו חלה ודאי. חייב לשלם לה עשרה זהובים. אלא אפילו בעלה גופיה. דעסה דידיה היא. נמי מיחייב אי קדים ועביד. דמצוה לאשה היא. דזכי לה רחמנא. ועלה דידה רמיא. וכמו שסובלת העונש בגללה. כך בדין הוא שתהא נוטלת השכר לעצמה. הכין חזי לי בס\"ד. <b>מנה</b> שמעת תו. דהיכא דליתה לאשה. לא מיבעיא לאהדורי בתר איתתא למיסב חלתא. (לא כמו שחושבין ההמון בטעות) אלא מצוה דבעל העסה היא. ויש לו לקיימה בעצמו. אע\"ג דמצי משוי שליח. מיהת מצוה בו. מבשלוחו. ולענין נוסח הברכה עמש\"ל פ\"א מ\"א.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>הסל מצרפן. </b>מלשון הרע\"ב נראה דר\"א תרתי בעי נגיעה וצירוף סל. והכי מסיק נמי הר\"ש. ופירוש זה יתכן לשני הגירסות. דאי גרסינן אף הרודה הכי פירושו אף שלא נשכו רק נגעו ורודה ונותן לסל מצרפן. ולמאן דגרס הרודה ה\"ק נשיכה לחוד לא מהניא. אלא אע\"פ שנשכו צריך נמי צירוף סל. וכתב בתי\"ט שכ\"ה גם בסמ\"ג ולזה הסכים הב\"ח בא\"ח סי' תנ\"ז. ודלא כחתנו הרב בט\"ז ז\"ל שם. דדחיק לפרושי לשון הסמ\"ג והטור דלא בעי נגיעה בהדדי. אלא נגיעה ע\"י כלי דבתר אפיה סגי לענין צירוף לכשיעור חלה ע\"ש. והמעיין בדברי הר\"ש והרע\"ב כאן יראה שהדברים כמשמען כמו שסובר הרב חותנו ז\"ל. ואני תמה מאד איך אפשר להעלות על הדעת דצירוף סל דבתר אפייה מהני לחייב בחלה. דהא דלא כהילכתא דקיי\"ל גלגול מחייב ופוטר בחלה כדלקמן פ\"ג. ואפילו כר\"ע דאמר הכל הולך אחר הקרימה בתנור לא קיי\"ל. כ\"ש דליכא למימר דדי בצירוף סל בלי נגיעת העסות. כיון דאזלינן בתר גלגול לכל דבר. א\"כ מאי מהני צירוף סל. הלא בשעת חובתה היתה פטורה ודוק. וכבר זכרתי זה בס\"ד בהלכות פסח והוספתי לדקדק מלשון הגמ' דנהוג למיפא קפיזא ולא קאמר למילש וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הרודה </b>מלשון מקרא רדה הדבש. ענין לקיחה והורדת הדבר הנדבק. מן הדופן שהוא דבוק בו. כענין הדבש בכורתו. שנדבק בדופנותיה. וכן היתה אפית הפת בימיהם. ע\"י הדבקה בתנור.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וגזל ביד כהן. </b>צ\"ע מאי שנא מהא דתנן התם בבכורות פ\"ח [דנ\"א ע\"א] כתב ליתן לו ח' סלעים. חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. והא התם נמי נפיק מניה חורבא דאתי למימר דבנו פדוי: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דהתם לא חיישינן להכי כיון דכי משלם לו מן התורה בנו פדוי. ואדרבה משו\"ה הפקיעו ממונו. כדי שלא יאמרו פודין בשטרות ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וקפשה </b>פירש ר\"מ כמו וכבשה. וכתב שכן באה זאת המלה במקומות בע\"א. <b>ואנכי</b> לא ידעתי אנה כ\"א במקרא פ\"א הכפישני. בחלוף אותיות החך.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>חמשת רבעים קמח</b> עיין פירוש רע\"ב. <b>וצע\"ג</b> עיין לחם לשובע.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>עיין </b>מ\"ש רפ\"ד דטבול יום בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וניתן פחות מכביצה כו'.</b> ע\"פ רע\"ב דפחות מכביצה אינו מיטמא. ומניח החלה על אותו פחות כו'. <b>צ\"ע</b> אי דווקא קאמר. ולישנא דמתניתין לא משמע הכי. אלא ודאי על בסמוך כלישנא דקרא. איברא ודאי הכי הוא. דלא בעינן על גבי. כדתנן התם נמי ומניחתה בכפישה ומקפת. ואי אפשר לה להניחה על גבו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ותטמטם. </b>לא הבנתי מ\"ש התי\"ט בענין זאת המלה. כי ידוע שענין טמטום וטמום א' הם אעפ\"י שהם משקלות שונים שהרבה דוגמתן וק\"ל. והטומטום נקרא כך ע\"ש שהוא אטום ואינו ניכר בין נקבה לזכר. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה ותטמטם. ניכר. נ\"ב בין נקבה לזכר.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם ספק חייב. </b>עמ\"ש התי\"ט ומ\"ש בס\"ד ריש דמאי. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואין חייבין עליה חומש</b> מ\"ש רע\"ב אבל הקרן משלם דתשלומי כו'. <b>אין</b> זה טעם תשלומין. דהא ודאי בעי שלומי בלא\"ה. שהרי הדמים של הגר. אלא קמ\"ל דבעי אפרושי לה ונעשית תרומה מספק. כי היכי דתהוי כפרה מספק. והגר מוכרה לכהן. ונוטל דמיה לעצמו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הטבל. </b>למ\"ש התוס' [ע\"ז ד' ע\"ג ע\"ב ד\"ה טבל] דלא הוי דבר שיש לו מתירין כשאין הבעלים. עמ\"ש בס\"ד בי\"ד סי' קכ\"ב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>להיות מפריש עליה והולך. </b>פשוט שמ\"ש הרע\"ב בשיטת הר\"ש ז\"ל אמרה למילתיה. ולא ידעתי כוונת התי\"ט שתמה עליו. ועמ\"ש בס\"ד פ\"ק דדמאי מ\"ג: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסורה לזבים ולזבות.</b> מה שהקשה בתי\"ט על הרע\"ב במאי מוקים לה אי בדלא טבלי. (וכ\"פ הר\"ש) פשיטא השתא בעל קרי כו' כ\"ש הני עכ\"ל: ",
+                "<b>נקל </b>לתרץ דהוה אמינא אדרבה זבין וזבו' עדיפי. דשאני ב\"ק דמצי טביל. משא\"כ זבין וזבות דלא מהני בהו טבילה. סד\"א כי ליכא טהור וטבול יום אלא הני. לא תלך החלה לשרפה. אלא אכלי להו הני בטומאה. כיון דבאל\"ה החלה טמאה היא. והטבילה חומרא דרבנן היא. היכא דאפשר כבב\"ק. משו\"ה אע\"ג דהא תני ליה ב\"ק. אצטריך ליה לאשמועינן נמי בהני. והוא דבר הגון מאד דכוותיה אשכחן ספ\"ג דברכות [ד' כ\"ו ע\"א] גדולה מזו. דאע\"ג דגזרו טבילה לב\"ק. לא אחמירו בה גבי זבין וזבות ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מאלכסנדריא. </b>זו אינה אלכסנדריא שבמצרים. שבכל מקום שמזכיר אותה קוראה אלכסנדריא של מצרים כמו בפ' החליל. ואחרת היתה בא\"י על שפת הים ומכבוש ראשון היא: "
+            ],
+            [
+                "<b>מאפמיא. </b>בפירוש הרא\"ש הנדפס בש\"ס החדשים ראיתי כאן דבר זר מאד. שנתחלף לו אפמיא זו באספמיא. שהיא ספרד ח\"ל גמור. ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. ופשוט שהוא שיבוש ולא יצא דבר זה מפי הרא\"ש רק מאיזה תלמיד טועה שהעתיק הספר והוסיף מדעתו. ואין בזה ספק כי מה ענין ספרד לסוריא. אף שעתידה גם היא להיות מכלל א\"י. לחד פירושא במ\"ר על קיני קניזי קדמוני. יהר\"צ שנזכה ונירשם ב\"ב ונביא מהם ביכורים ומעשר שני: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מאפמיא </b>אין זו שום אחת מאותן שתי אפמיות הנזכרות בגמרא רפ\"י יוחסין. דהנהו בדגלת (שהוא חדקל) איתנהו. וזאת אפמיא דסוריא. על נהר פרת עומדת. ועדיין היא ידועה בשם זה (כל זה צריך להציג לפני מ\"ש כבר בלח\"ש בדבור זה. וצריך למחוק משם תיבת מאפמיא תחלת הדבור. וכצ\"ל ובפירוש הרא\"ש כו').</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Challah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,108 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Challah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Challah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בחלה</b> מפשט לשון המשנה כאן ובכל מקום. משמע ששם מיוחד הוא לחלקו של השם מן העסה. ולכן העקר ודאי במטבע הברכה. להפריש חלה. כנוסח הר\"מ ז\"ל. <b>ועי\"ד</b> סי' שכ\"ח. שם הוספתי ראיה לבטל דברי החולקין. ויש גימטריא יפה בשם חלה. שמספרה עולה מ\"ג. כמנין הביצים שבמדת חמשת רבעים. וה\"א בסוף המלה. לרמוז על חומש העודף.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>החטים והשעורים והכוסמין </b>כ\"ה נוסח תי\"ט. <b>ותימה </b>דאזיל בתר איפכא. דאי לשון תורה נקיט תנא דידן. אי הכי ודאי איבעי ליה למיתני כולהו במ\"ם. וכדאיתא בנוסח משנה שבתלמוד בבלי. ואי נסיב לשון חכמים כי אורחיה. לאחלופי מ\"ם הרבים בנו\"ן הכי נמי ניתני חטין ושעורין. וכדגרס בירושלמי. ואי איתא דאיכא הכא לפלוגי בגירסא. איפכא מסתברא וה\"ג. החטין והשעורים וכוסמים. דהויא מילתא מציעתא. וזכר למקרא. כתוב הדר הוא ביחזקאל (ד) דכתיבי הנך תלתא גבי הדדי. ונסיב חטין לחוד בנו\"ן. ושארא במ\"ם. הילכך מאן דתני הכי. לא משתבש. ומ\"ד בחד מתרי לישני דלעיל. לא משתבש. אבל השונה כמ\"ש בס' התי\"ט. ודאי הדווקנין תופסין אותו על כך.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד מ\"ה פ\"ק דתרומות: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר\"ע פוטר </b>צל\"ע אי מיירי נמי ביצאו אחר שנתחייבו. מי גרע ממוכר פירותיו לגוי. אחר שבאו לעונת המעשרות. ועל פי מ\"ש בס\"ד רפ\"ב דדמאי. ניחא. דודאי לא איירי הכא. אלא בדיגון גוי. ע\"ש. <b>ואתי </b>שפיר נמי דלא קתני הוציאום. דמשמע בכונה להפקיע ממעשר. יצאו קתני מאליהן. שלא לדעת ישראל (דכותה ספ\"ג דיבמות דייקינן בגירסא. דהחליפו הוה משמע במתכוין. ושנינן תני הוחלפו. דמשמע באונס. כל פועל. פועל ברצון ובחירה מן הסתם. וכל נפעל. אינו נקשר לרצונו. אבל מקבל הפעולה בהכרח ע\"פ הרוב). <b>וי\"ל </b>רישא נמי נקטה שנכנסו. לרבותא. דאפ\"ה חייבין. וסתמו כפירושו. דאיירי ודאי בגמרו בא\"י ביד ישראל. דאטו מי עדיפי מפירות הארץ בארץ. והשתא ניחא טפי. דסיפא דומיא דרישא. הכל הולך אחר הגמר.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>במי פירות</b> כגון תפוח שרסקו וחמצה בו. או בזולתו ממי פירות. וכן בדבש תמרים. <b>אבל</b> היין והשמן ודבש דבורים. הם משקין המכשירים. טמאים ומטמאים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בידים מסואבות</b> משמע דווקא בטומאה של דבריהם כסתם ידים. אבל אסור לאכלה בטומאת הגוף. וסייעתא לראב\"ד פ\"א מה\"ל ט\"א. כמ\"ש שם בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>האשה יושבת </b>התחיל בדין האשה. לפי שעליה הדבר מוטל. שהיא חייבת במלאכת אפית הפת. כדתנן מ\"ה פ\"ה דכתובות. ולכן היא נענשת על עון חלה. כמ\"ש ספ\"ב דשבת. <b>ונ\"ל</b> שהמצוה שלה היא. שהנשים נצטוו עליה ביחוד (מלבד טעם הנ\"ל. שעוסקת בתקון הלחם. לתת טרף לביתה. כבר אמרו רז\"ל שנצטוותה האשה במצות חלה. לפי שאיבדה חלתו של עולם) למאי נפקא מנה לעשרה זהובים דשכר מצוה וברכה. ולא מיבעיא אחר שקדם ונטל חלה מעיסתה. ברשות בעלה. שאע\"פ שחלתו חלה ודאי. חייב לשלם לה עשרה זהובים. אלא אפילו בעלה גופיה. דעסה דידיה היא. נמי מיחייב אי קדים ועביד. דמצוה לאשה היא. דזכי לה רחמנא. ועלה דידה רמיא. וכמו שסובלת העונש בגללה. כך בדין הוא שתהא נוטלת השכר ל��צמה. הכין חזי לי בס\"ד. <b>מנה</b> שמעת תו. דהיכא דליתה לאשה. לא מיבעיא לאהדורי בתר איתתא למיסב חלתא. (לא כמו שחושבין ההמון בטעות) אלא מצוה דבעל העסה היא. ויש לו לקיימה בעצמו. אע\"ג דמצי משוי שליח. מיהת מצוה בו. מבשלוחו. ולענין נוסח הברכה עמש\"ל פ\"א מ\"א.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>הסל מצרפן. </b>מלשון הרע\"ב נראה דר\"א תרתי בעי נגיעה וצירוף סל. והכי מסיק נמי הר\"ש. ופירוש זה יתכן לשני הגירסות. דאי גרסינן אף הרודה הכי פירושו אף שלא נשכו רק נגעו ורודה ונותן לסל מצרפן. ולמאן דגרס הרודה ה\"ק נשיכה לחוד לא מהניא. אלא אע\"פ שנשכו צריך נמי צירוף סל. וכתב בתי\"ט שכ\"ה גם בסמ\"ג ולזה הסכים הב\"ח בא\"ח סי' תנ\"ז. ודלא כחתנו הרב בט\"ז ז\"ל שם. דדחיק לפרושי לשון הסמ\"ג והטור דלא בעי נגיעה בהדדי. אלא נגיעה ע\"י כלי דבתר אפיה סגי לענין צירוף לכשיעור חלה ע\"ש. והמעיין בדברי הר\"ש והרע\"ב כאן יראה שהדברים כמשמען כמו שסובר הרב חותנו ז\"ל. ואני תמה מאד איך אפשר להעלות על הדעת דצירוף סל דבתר אפייה מהני לחייב בחלה. דהא דלא כהילכתא דקיי\"ל גלגול מחייב ופוטר בחלה כדלקמן פ\"ג. ואפילו כר\"ע דאמר הכל הולך אחר הקרימה בתנור לא קיי\"ל. כ\"ש דליכא למימר דדי בצירוף סל בלי נגיעת העסות. כיון דאזלינן בתר גלגול לכל דבר. א\"כ מאי מהני צירוף סל. הלא בשעת חובתה היתה פטורה ודוק. וכבר זכרתי זה בס\"ד בהלכות פסח והוספתי לדקדק מלשון הגמ' דנהוג למיפא קפיזא ולא קאמר למילש וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הרודה </b>מלשון מקרא רדה הדבש. ענין לקיחה והורדת הדבר הנדבק. מן הדופן שהוא דבוק בו. כענין הדבש בכורתו. שנדבק בדופנותיה. וכן היתה אפית הפת בימיהם. ע\"י הדבקה בתנור.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וגזל ביד כהן. </b>צ\"ע מאי שנא מהא דתנן התם בבכורות פ\"ח [דנ\"א ע\"א] כתב ליתן לו ח' סלעים. חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. והא התם נמי נפיק מניה חורבא דאתי למימר דבנו פדוי: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דהתם לא חיישינן להכי כיון דכי משלם לו מן התורה בנו פדוי. ואדרבה משו\"ה הפקיעו ממונו. כדי שלא יאמרו פודין בשטרות ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וקפשה </b>פירש ר\"מ כמו וכבשה. וכתב שכן באה זאת המלה במקומות בע\"א. <b>ואנכי</b> לא ידעתי אנה כ\"א במקרא פ\"א הכפישני. בחלוף אותיות החך.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>חמשת רבעים קמח</b> עיין פירוש רע\"ב. <b>וצע\"ג</b> עיין לחם לשובע.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>עיין </b>מ\"ש רפ\"ד דטבול יום בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וניתן פחות מכביצה כו'.</b> ע\"פ רע\"ב דפחות מכביצה אינו מיטמא. ומניח החלה על אותו פחות כו'. <b>צ\"ע</b> אי דווקא קאמר. ולישנא דמתניתין לא משמע הכי. אלא ודאי על בסמוך כלישנא דקרא. איברא ודאי הכי הוא. דלא בעינן על גבי. כדתנן התם נמי ומניחתה בכפישה ומקפת. ואי אפשר לה להניחה על גבו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ותטמטם. </b>לא הבנתי מ\"ש התי\"ט בענין זאת המלה. כי ידוע שענין טמטום וטמום א' הם אעפ\"י שהם משקלות שונים שהרבה דוגמתן וק\"ל. והטומטום נקרא כך ע\"ש שהוא אטום ואינו ניכר בין נקבה לזכר. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה ותטמטם. ניכר. נ\"ב בין נקבה לזכר.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם ספק חייב. </b>עמ\"ש התי\"ט ומ\"ש בס\"ד ריש דמאי. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואין חייבין עליה חומ��</b> מ\"ש רע\"ב אבל הקרן משלם דתשלומי כו'. <b>אין</b> זה טעם תשלומין. דהא ודאי בעי שלומי בלא\"ה. שהרי הדמים של הגר. אלא קמ\"ל דבעי אפרושי לה ונעשית תרומה מספק. כי היכי דתהוי כפרה מספק. והגר מוכרה לכהן. ונוטל דמיה לעצמו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הטבל. </b>למ\"ש התוס' [ע\"ז ד' ע\"ג ע\"ב ד\"ה טבל] דלא הוי דבר שיש לו מתירין כשאין הבעלים. עמ\"ש בס\"ד בי\"ד סי' קכ\"ב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>להיות מפריש עליה והולך. </b>פשוט שמ\"ש הרע\"ב בשיטת הר\"ש ז\"ל אמרה למילתיה. ולא ידעתי כוונת התי\"ט שתמה עליו. ועמ\"ש בס\"ד פ\"ק דדמאי מ\"ג: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסורה לזבים ולזבות.</b> מה שהקשה בתי\"ט על הרע\"ב במאי מוקים לה אי בדלא טבלי. (וכ\"פ הר\"ש) פשיטא השתא בעל קרי כו' כ\"ש הני עכ\"ל: ",
+                "<b>נקל </b>לתרץ דהוה אמינא אדרבה זבין וזבו' עדיפי. דשאני ב\"ק דמצי טביל. משא\"כ זבין וזבות דלא מהני בהו טבילה. סד\"א כי ליכא טהור וטבול יום אלא הני. לא תלך החלה לשרפה. אלא אכלי להו הני בטומאה. כיון דבאל\"ה החלה טמאה היא. והטבילה חומרא דרבנן היא. היכא דאפשר כבב\"ק. משו\"ה אע\"ג דהא תני ליה ב\"ק. אצטריך ליה לאשמועינן נמי בהני. והוא דבר הגון מאד דכוותיה אשכחן ספ\"ג דברכות [ד' כ\"ו ע\"א] גדולה מזו. דאע\"ג דגזרו טבילה לב\"ק. לא אחמירו בה גבי זבין וזבות ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מאלכסנדריא. </b>זו אינה אלכסנדריא שבמצרים. שבכל מקום שמזכיר אותה קוראה אלכסנדריא של מצרים כמו בפ' החליל. ואחרת היתה בא\"י על שפת הים ומכבוש ראשון היא: "
+            ],
+            [
+                "<b>מאפמיא. </b>בפירוש הרא\"ש הנדפס בש\"ס החדשים ראיתי כאן דבר זר מאד. שנתחלף לו אפמיא זו באספמיא. שהיא ספרד ח\"ל גמור. ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. ופשוט שהוא שיבוש ולא יצא דבר זה מפי הרא\"ש רק מאיזה תלמיד טועה שהעתיק הספר והוסיף מדעתו. ואין בזה ספק כי מה ענין ספרד לסוריא. אף שעתידה גם היא להיות מכלל א\"י. לחד פירושא במ\"ר על קיני קניזי קדמוני. יהר\"צ שנזכה ונירשם ב\"ב ונביא מהם ביכורים ומעשר שני: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מאפמיא </b>אין זו שום אחת מאותן שתי אפמיות הנזכרות בגמרא רפ\"י יוחסין. דהנהו בדגלת (שהוא חדקל) איתנהו. וזאת אפמיא דסוריא. על נהר פרת עומדת. ועדיין היא ידועה בשם זה (כל זה צריך להציג לפני מ\"ש כבר בלח\"ש בדבור זה. וצריך למחוק משם תיבת מאפמיא תחלת הדבור. וכצ\"ל ובפירוש הרא\"ש כו').</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה חלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Kilayim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,240 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Kilayim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה כלאים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והתורבתור. </b>בירושלמי גרס הכרובתור ומפרש כרוב דקיק. והוא ע\"ד בצלצול שמורה כמו כן על הקטנות כמנהג לה\"ק בשמות שלהורות על המיעוט וההקטנה יאריכו המלה כמו אישון בת עין ולפעמים יכפילוה ירקרק או אדמדם: "
+            ],
+            [
+                "<b>ובאילן הפרסקים השקדים. </b>פירש הרע\"ב הפרסקים כשהן קטנים דומין לשקדים. ול\"נ לפי שהגרעינין של הפרסקין דומין ממש לשקדים בקליפיהן. גם השקדה הטמונה בגרעיני האפרסקין דומה לפרי השקדים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>המלפפון </b>עפר\"ש בשם הירו' <b>ועפ\"ד</b> י\"ד שהוא מלשון וילפות שמשון. ובלשון חכמים מלפפתו עד יום מותו. <b>ולשון</b> מעה דבירו'. מלשון וצאצאי מעיך כמעותיו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והרמוצה </b>בפרק הנודר. א\"א דלעת הטמונה ברמץ. אתיביה רבינא. רנ\"א דלעת המצרית כלאים עם הרמוצה. תיובתא. <b>אפ\"ה </b>י\"ל שהוא קשה ומרה. וצריך להטמינה ברמץ עד שתהא ראויה לאכילה. ונקראת ע\"ש סופה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עלח\"ש </b>ד\"ה ובאילן. נשמט בסופו אצל השקדים. וגם הקליפות הקשות החיצונות בשני הפירות שוין ממש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שזפין </b>ערע\"ב הרכיב שזפין על רמון. ט\"ס. וצ\"ל רימון. וזתים זה. אינו זית שמן. אלא פרי אדום דומה לזית. כ\"פ הפותרים.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היעלים. </b>כתב הרע\"ב מין חיה ואקו מתרגמינן ויעלה. אע\"ג דטובא אית בקראי צורי היעלים יעלת חן יעלי סלע. נדחק להביאו מהתרגום להוכיח שחיה היא. לפי שהרחל ג\"כ נקראת יעל כבמשנה ג' פ\"ג דר\"ה. אמנם לפירש\"י שם הוא ג\"כ חיה. ובאמת פשטא דכולהו קראי דחיה היא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה היעלים. אחר תיבת היא. נ\"ב וא\"ת א\"כ למה קורא התנא שם בר\"ה ובמ\"א לאילים זכרים. כנראה שהם הפך היעלים. כי הם הנקבות בידוע. <b>י\"ל</b> לפי שנקבות מין הכבשים א\"ל קרנים. כמו שאמרו בבכורות. קרנים ברחל דבר שאינו מצוי הוא. <b>אבל</b> במין היעלים. הזכרים והנקבות שוין בקרניהם. <b>ויעל</b> הוא שם המין. כולל זכרים ונקבות. כדכתיב עת לדת יעלי סלע. אע\"ג דכתיב ויעלת חן. ויש כמוהו רבים בלה\"ק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והפרד </b>יש בו שני מינין. האחד בידי שמים ומוליד. והשני מהרכבה פסולה. ואותו אינו מוליד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>החלמית. </b>כתב הרע\"ב בלע\"ז מלוו\"א ובפירושו של הר\"ש ובלשון חכמים אדני. והוא מה שנזכר בגמרא דפ' ב\"מ [שבת ד' ל\"ה ע\"ב] בדברא עורבי אי נמי אדאני. שכן פירש\"י שם שהוא העשב שנקרא מלוו\"א בלע\"ז. וכתב שם שעליו נוטין שחרית למזרח ולערב הן כפופין למערב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>החצוב </b>(ע\"פ רע\"ב) הוא מלשון חוצב בהר.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ימעט </b>מה שתמה בתי\"ט דלא שייך ביטול ברוב בדבר הניכר. פשוט שאין בזה תימה דהך ביטול לאו ביטול איסור הוא דלימא הכי. דהא בנתערבו ממילא בתלוש עסקינן וכה\"ג אין התערובת נאסר. דלא שייך איס��ר תערובת בתלוש. ואפי' היה דעתו לזורען כך (לכ\"ע אינו אסור אלא מדבריהם) כ\"ש שלא נתכוין לערב. לכן ודאי בטיל המיעוט לגבי הרוב לענין שלא יהא חשוב כשני מינין. ואינו חוזר וניעור ליאסר בזריעה מאחר שכבר נחשב הכל למין א' ועיין מ\"ש בס\"ד ריש שקלים שם מבואר יותר. והרב תי\"ט לא עמד על דעת הרע\"ב שם: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה ימעט כו'. מאחר שכבר נחשב הכל למין אחד. נ\"ב (וכללו של דבר. שני מיני ביטול הן. האחד. איסור שנתערב בדבר שאינו ניכר. שחוזר להיתר כאילו הוא עצם אחר. משבטל ברוב. והשני התר מעורב בדבר הניכר (ועתיד לבוא ממנו דבר אסור) המועט טפל ובטל אצל הרוב בכל מקום. עם היותו עומד בפני עצמו. ואינו דבר הנבלל ומתערב. הרי המיעוט נמשך אחר רובו. בכל ענין מקובץ מחלקים. כי החלק נגרר אחר הכל. ונדון כמוהו. והוא המנין שאמרה תורה לילך אחר הרוב בסנהדרין ודיינין. דמנייהו ילפינן דאזלינן בתר רובא. וכמ\"ש במ\"א באורך בס\"ד).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>זרעוני גינה שאינן נאכלין מצטרפין. </b>אם ישנן מינין הרבה ביחד מצטרפין להשלים שיעור אחד מעשרים וארבעה בנופל מהן לבית סאה בין כולן: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דר\"ש נמי מודה בהו דמצטרפין אע\"ג דפליג ברישא וס\"ל דלא אמרו אלא ממין א' דס\"ל כל הזרעונין מין א' הן חשובין לענין זה. והיינו נמי דקאמר הכא בזרעונין הפשתן בתבואה מצטרפת. להשלים שיעור אחד מכ\"ד אע\"פ שאין שיעורן שוה בזריעת בית סאה. מ\"מ אחר שהשוו בהם המדה להצריך בכולן אחד מכ\"ד בנופל לבית סאה מהן. כולן מצטרפין לזה השיעור שאם יש מפשתן שני רבעי הקב ומשאר זרעוני גינה שליש א' מט\"ז בקב ימעט. כך נראה בעיני אליבא דהרע\"ב עם שאין זו דרך הירושלמי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>א' מכ\"ד בנופל לבית סאה </b>ע\"פ רע\"ב. שהוא ט' מי\"ו בקב.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נמצא </b>זרעוני גנה מתבטלין אחד בצ\"ו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ויופך </b>עיין קול רמ\"ז מ\"ש על התי\"ט. ולא הבין שגם תי\"ט לא נתכוין כי אם להפעיל. והוא הנכון.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשר אסורות</b> כתב ב\"ט תימה אמאי לא יהיו אפי' י\"ג מותרות והאריך בזה שלא לצורך: ",
+                "<b>ולפום </b>ריהטא כתב כן שהרי מבואר בפי' הרע\"ב במ\"י דבסמוך דלא מהניא הרחקה עד שיהא פתוח מרוח אחת. דהיינו דאי' בירו' ובלבד שלא תהא חבושה מארבע רוחות. א\"כ איך אפשר להתיר כאן י\"ג שנמצא שכל הקרחות הזרועות נוגעות זו בזו בקרנותיהם. ואין לך חבושות גדולות מהן שאפי' לא היו נוגעין ומרוחקין גם בקרנות מסביב. היה אסור להקיפן סביב במינין אחרים. כ\"ש שלא תועיל להן הנגיעה להתירן: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה עשר. ואין לך חבושות. נ\"ב (ר\"ל חובשות. ע\"ד לקוחות חלוצות ודומיהן) הכונה שעכ\"פ האמצעית ודאי חבושה. שאינה מתרת עצמה בשום אופן (ע\"כ מ\"ש התי\"ט י\"ג. ודאי ליתא). <b>ומי </b>שימאן בזה. אע\"פ שאומר לא אהיה חובש. ה\"ז מקטני אמנה. בדבר הנראה לחוש. ואית ליה לצורבא מרבנן בגוויה טביעות עינא. שלא ימצא פתח פתוח ולא דרך שם (כמו שחשב מאן דהו) אם לא יפרח באויר ויקנה לו אוהב במאה מנה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אכילת הגפן. </b>ירושלמי מייתי ליה הר\"ש והועתק בתי\"ט ל\"ש אלא אכילת הגפן. הא גפן עצמה לא. מפני שאסורה בהנייה וכו' עיין לשונו שם: ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי פירושו דהיכי קאמר מפני שאסורה בהנאה כשע��מד' בצד התבואה בתוך ו\"ט. א\"כ תמה על עצמך מה צורך לומר שאינה מפסקת. והלא אפי' תימא מפסקת מאי מהני הא נאסרת התבואה מחמתה ואסור לקיימה. ומאי מהדר נמי והרי קבר וכו'. דלא דמי לגמרי דהגפן אוסרת התבואה לכך אינה מפסקת. משא\"כ בקבר שאינו אוסר הזרוע בסמוך לו. ומאי קמשני קבר אין איסורו ניכר דמשמע דאסור אלא שאינו ניכר. והא ליתא דאינו אוסר כלל. ואי בזורע על גבי הקבר. הא קוי\"ל דאסור בהנאה (עי' רפ\"ג דעירובין) ולמה א\"כ אין איסורו ניכר כמו גפן: ",
+                "<b>וע\"ק </b>א\"כ מפני מה לא תפסיק הגפן כלל. והרי אם עומדת בתוך בית רובע אינה אוסרת התבואה הזרועה חוץ לבית רובע. לפי שלגפן יחידית אין נותנין לה עבודתה אלא ו\"ט בלבד. והיאך א\"כ אסורה בהנייה שלא תפסיק. ואי משום דבעינן דווקא הפסקת בית רובע במקום הראוי לזריעה. א\"כ מ\"ש מסלע וקבר: ",
+                "<b>ודקאמר </b>בירושלמי שאני קבר שאין איסורו ניכר לא ידעתי מהו. ומה טעם יש בדבר שלא יפסיק המקום האסור בזריעה בלא\"ה. אדרבה כ\"ש שהיא הרחקה חזקה והפסקה קיימת ותו מאי שנא מעבודת הגפן דמפסקת והלא אסורה בזריעה ודקהדר ביה בירו' משום הכי ואוקים מתניתין כר\"י דאין עבודה לגפן יחידית לא ידענא לה פתר כלל היכא איתמר דר\"י. והיכי נוקים סתם מתני' כיחידאה דלא כהלכתא (והא פסקה הרמב\"ם) וכולי האי למאי מהני. דא\"ה פשיטא דקשי' מתני' גפן עצמה אמאי לא. כיון דס\"ל כר\"י דא\"צ להרחיק מגפן יחידית ואינה אסורה בהנייה. והתימא מהמפרשי' ז\"ל שהביאוהו ולא ביארוהו. והאלהים צריכא רבה בעל דעת רחבה: "
+            ],
+            [
+                "<b>ורואה אני את דבריהן מדברי. </b>אף על פי ששמעתי מפי המרובין ולכך הוא עומד בשמועתו להלכה ולא למעשה. כמבואר במקום אחר בס\"ד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ד' בד' רוחות. </b>עבתי\"ט שהקשה בשם התו' [שבת ד' פ\"ה ע\"א ד\"ה וקים] וא\"ת יזרעו ט' מינין. וי\"ל דבכ\"ה הוי עירבוב עכ\"ל. משמע דהשתא לפי תירוץ זה איכא למימר דהחמשה זרעונים שוין שאינן אלא ה' גרעינין דאכתי לא סא\"ד דיכול לזרוע הרבה מכל מין שברוח. וצ\"ל לפ\"ז דאית להו שאסור לזרוע הרבה ברוחות שמא יקרב הזרעים עד הקרנות: ",
+                "<b>והשתא </b>איכא למידק היאך אפשר למימר הכי. דא\"כ ערוגה ו' על ו' למה לי. תסגי בארבעה וחצי על ארבעה וחצי ויוכל לזרוע ד' מינין בד' קרנות. שהרי עולה אלכסונה יותר משש טפחים לפי חשבון תרי חומשי באלכסונה. שארבע טפחים עושים באלכסון ה\"ט ושלש חומשי טפח. וחצי טפח על חצי טפח אלכסונו חצי טפח ושני חומשי חצי טפח. צרף חצי טפח לשלשה חומשי טפח היתרים על ה\"ט הרי ו\"ט וחצי חומש. ועוד ב' חומשי חצי טפח העודפים. נמצא כל האלכסון של ד' טפחים וחצי על ד' טפחים וחצי עולה ו\"ט וחומש וחצי. ואמאי מצריך תנא ערוגה ו' על ו' דוקא דאע\"ג דאסמכוה אקרא דלחיו כערוגת הבושם דערוגה ו'. מ\"מ הא אוקמוה אשיעור יניקה דהכו קי\"ל לרבנן שהיא ג\"ט וגם האלכסון הוא ו' על ו' ויותר ושפיר מיתוקמא האסמכתא: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דאי משו\"ה לא איריא שכבר תירצו התוס' דלא אפשר לאוקמי בהכי כיון שצריך לדקדק שלא יזרע חוץ לקרן כמלא נימא: ",
+                "<b>ואי </b>קשיא אכתי לוקמה בערוגה ה' על ה' שאלכסונה ז'. ובאופן זה יכול לזרוע בקרנו' בלי דקדוק. ואכתי ערוגה ו\"ט למה לי. ואי משום דקבעי לאשמועינן בגוונא דמצי לזרוע הרוחות הרבה מכל מין. דילמא קרא להכי הוא דאתי. ותו דהוי רבותא טפי דאפילו בבציר מו\"ט משכחת ה' זרעונין. לזה תירץ ר\"י דאין להעמיד המקרא בענין ז�� וכו' כמ\"ש בתי\"ט. עד\"ז מבוארים היטב דברי התוס' דפר\"ע [ד' פ\"ה]: ",
+                "<b>ר\"י אומר ששה באמצע. </b>עיין פי' הרמב\"ם. והוא פשוט שלפי ציורו המרחק בין ב' צלעי המרובעים הזרועים הוא יותר מטפח ומחצה אחר שהן צלעות ההוות מאלכסונו' של מרובע ארוך טפח ומחצה על רחב טפח. וזה מבואר בחוש ואין צריך למופת שהרי הוא מהמושכלות הראשונות שהאלכסון גדול מצלעי המרובע. ואתמה על הרמב\"ם שהאריך לבארו במופת. והרבתי\"ט הוסיף שנית ידו בביאור המופת באריכות גדול וכל הטורח הזה למה ומה תועלת בו בהבנת משנתינו ולעולם ישנה אדם דרך קצרה. והוא דבר מבואר בעצמו: ",
+                "<b>ואולם </b>דרך הרמב\"ם בפי' משנתינו רחוקה מדרך כל המפרשים כי אין א' שהעלה על דעתו שתהא תורת ראש תור בערוגה עצמה. אפילו מערוגה לערוגה אמרו שאין נותנין תורת ראש תור. כ\"ש בערוגה קטנה של ששה על ששה שהזרעונים נראין כמעורבבין אם לא יהיו מובדלין בהבדל גמור: ",
+                "<b>ולענין </b>מה שהקשה בתי\"ט בסוף ביאורו לפי' הרמב\"ם ששאל שאפשר לזרוע ט' מינין ויהא הנזרע ממנו כ\"ח טפחים. נ\"ל דלק\"מ שכבר ביאר הרמב\"ם בפי' בצורה שניה שלא התירו לזרוע הקרנות משום גזרה וק\"ל. גם מ\"ש משם בנו מהר\"א הוא אמת ועדיין צל\"ע בפי' הר\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>בסוף באורו לפירוש הר\"מ. קרי מרובעים מעויינים. למרובעים שנעשו מאלכסונות. <b>ולא</b> ידעתי למה האם בשביל כך לא יהיו נצבי הזיות.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>גבול. </b>לא ידעתי מה רצה בתי\"ט בשינוי היו\"ד ומה הפרש בין גבול דהכא לדלעיל והלא הכל אחד. ומדוע יגרוס הרע\"ב כאן גובל וכי אינו יכול לפרש גבול כך ע\"ש שהוא מגובל וקרי ביה גיבול בחיר\"ק הגימ\"ל. וזה נכון יותר מנו' הירו' שהוא רחוק וקרוב שהוא ט\"ס. ואולם לדעתי עיקר קריאת המלה הג' בשבא כגבול דקרא וכן הוא המכוין בו שהוא גבול לערוגה ומגבילה. ואף הרע\"ב לאו דווקא אמר טיט מוגבל. ולא ע\"ש כך נקרא גבול אלא בשיטפא דלישנא שגם הוא לשון נופל על לשון: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לפיכך הזורע כו' </b>עתי\"ט. וכגון דזרע לכרם שהוא נטוע ה' על ה'. <b>לא</b> אדע מה הצריכו לכך. לענין מחלוקת ב\"ש וב\"ה דמשנתנו. הירו' הוצרך לו. כדי להודיע דין הזורע כנגד הזוית בלבד. ער\"ש.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחת יוצאה זנב. </b>בירו' דאייתי הר\"ש בשם ר' יוחנן רואין כאלו אחרת נטועה כאן. ר\"ל כנגד היוצאת זנב. משמע דפירוש יוצאה זנב כפירש\"י וק\"ל: ",
+                "<b>עד שיהיו שתים כנגד שתים. </b>הא תו למה לי. ועמ\"ש בתי\"ט דוחק גדול: ",
+                "<b>ולי נראה</b> דמילתא אגב אורחא קמ\"ל. דכרה שהוא נטוע ערבוביא אם יש בו לכוין ב' כנגד ב' וא' יוצאה זנב. נמי הוי כרם ולא תימא דבעינן דווקא כולו נטוע כהלכתו. והיינו דקאמר הכא בסיפא שתים כנגד שתים ואחת באמצע וכו' אינו כרם עד שיהיו בכ\"ב ואי\"ז. דאם יש לכוין בו ב' כנגד ב' וא' יוצא זנב אז הוי כרם אע\"פ שמקצתן בכ\"ב ואחד באמצע וק\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ראב\"י משום חנניה בן חכינאי</b> זה חדוש נפלא. כי ראב\"י היה בזמן הבית. כנראה פ\"ק דמדות ובתרא. וחנניה ב\"ח היה חברו של רשב\"י כנראה פאע\"פ. ובפרק בא סימן ובכ\"מ. והם היו תלמידי ר\"ע. והוא כשלמד עם תלמידים. היה זמן רב אחר שחרב הבית. כי ק\"כ שנה היו ימי חייו. כדאיתא בספרי. בשנת ארבעים התחיל ללמוד. ארבעים שמש ת\"ח. ארבעים שנה למד לאחרים. ופרנס בהם את ישראל אחר ר\"ג דיבנה. וריב\"ז לא נהג נשיאותו אלא בארבעים משחרב הבית. אחר שנהרג רשב\"ג הזקן. ואחריו ר\"ג דיבנה. שהוא וראב\"ה גיסו וריב\"ח. היו תלמידיו של ריב\"ז. ור\"ע היה תלמידם של אלה השלשה. כמפורסם בתלמוד בהרבה מקומות. ורשב\"י וחנניה ב\"ח. המה תלמידיו כנזכר. שלפי הנראה היו בכמו מאה או יותר שנה אחר חורבן הבית. <b>וראב\"י</b> יאמר דבר שמועה משם בחור ממנו מאה שנה. זה דבר חדוש גדול (אע\"פ שנמצא קרוב לזה) מלבד אריכות ימיו של ראב\"י כל כך.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בצלמון </b>יש לו חבר במשנה. שלהי יבמות. ואולי הוא מקום בהר צלמון. דאבימלך.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מ\"ה גפנים</b> ר\"ל ענבי גפנים. ובכפול הלבן איירי. עבר\"ש ספ\"ז.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>תדלק </b>עתי\"ט בשם הר\"מ. שישרף הכל עם הגפנים הסמוכים. <b>ולא</b> ידעתי למה. הא ודאי לא עדיף מזרוע ובא. שאינו אוסר בהוסיף מאתים. אלא הענבים בלבד. ואם הענבים בשלו כל צרכן. שוב אינן מתקדשות. <b>דילמא</b> בענבים אחר שנעשו כפול הלבן איירי. וגפנים ר\"ל ענבים. כלישנא דתנא מ\"ה דלעיל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>והקיסום </b>לפי פירוש רע\"ב. נראה שהוא קיקיון דיונה. כמ\"ש בגמרא ר\"פ ב\"מ.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והקינרס </b>הכא כ\"ע מודו. משום שהוא דבר שמקיימין אותו בכל מקום למאכל. כמש\"ה וקוץ וגו'. משא\"כ בקוצים דלעיל. שאין מקיימין אלא בערביא. מיהת אליבא דכ\"ע. קוץ ודרדר בכלל ירק נינהו. <b>ולא </b>יקשה לך אותה ברייתא שהביאו כאן בירו' האטדין וההגין (שהם ג\"כ מין קוצים) מין אילן. וה\"נ איתא בגמרא דילן פבכ\"מ (נד\"ב) האטדין וההגין מין אילן ואינן כלאים בכרם. ההוא באטד והוא נושאי פרי מיירי. והכא בקוצים ודרדרים סרק עסקינן. אלא שהם עצמם ראוים קצת לאכילה. הראשון לבהמה. והשני למאכל אדם. דהיינו עכביות שמתקנין אותן לאכילה. כדאיתא בפרק המביא. ובב\"ר איתא קוץ ודרדר. קונדס ועכביות.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מן הגדר לשדה</b> הר\"מ בפירוש המשניות והר\"א בהשגות פרשו. דב\"ה לקולא. שמודדין ד\"א מן הגדר ולשדה שאחורי הגפנים. נמצא מה שבין גדר לגפנים ממעט במדת ד\"א. ור\"ש הקשה על זה. איך אפשר להחמיר בהרחקה מהענפים. יותר מעיקר הגפנים. כאשר אתה רואה בתי\"ט משמו. <b>ולדידי </b>אי משום הא לא קשיא מידי. דהא בעריס שורה אחת עסקינן. ואזלי ב\"ה לטעמייהו דס\"ל לעיל פ\"ד מ\"ח. שאינו כרם עד שיהו שם שתי שורות. א\"ה משום עיקרי גפנים לחודייהו. אין כאן דין כרם לגמרי. אליבא דב\"ה. ומידי הוא טעמא דעריס בעי הרחקת ד\"א ככרם. אלא משום הגדר שערס עליו. לפיכך בדין הוא שמודדין מן הגדר. שעל ידו נעשה כרם. ולא מעיקר גפנים. שהרי אין להם דין כרם. ואזדו נמי ב\"ש לטעמייהו. דיהבי לעיל אף לשורה אחת דין כרם. כ\"ש בעריס דלא גרע. משו\"ה מצרכי למדוד ד\"א מעיקר גפנים. אבל מן הגדר ולאחוריו לא פליגי. כיון דאיכא הפסק גדר. לכ\"ע לא בעו הרחקה. <b>ובהכי</b> ניחא נמי דב\"ה לקולא. והרי זו שטה נוחה. ולחנם דחאה כ\"מ בשתי ידיו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המסכך גפנו ע\"ג תבואתו של חבירו. </b>הוא הדין סיכך גפנו של חבירו ע\"ג תבואתו של חבירו ה\"ז קידש אליבא דת\"ק. (והכי איתא בירושלמי) כדמו��ח דמהדר ר\"י לת\"ק מעובדא דר\"ע. והתם תרווייהו לאו דיליה נינהו דהקרקע בשביעית אינה שלו. ושמע מינה דת\"ק אפ\"ה ס\"ל דאוסר לעולם אפי' בששניהם אינן שלו: ",
+                "<b>והא </b>דקמ\"ל בשהאחד שלו. להודיעך כוחן דר\"י ור\"ש דשרו אפי' בכה\"ג. ולא אמרי' הואיל וגפנו נאסר דשלו הוא. תאסר גם התבוא'. ומשום דכחא דהתיר' עדיף [ברכות ד' ס' ע\"א]. ותו דהילכתא כוותיהו דר\"י ור\"ש. להכי נסיב ברישא רבותא אליבייהו. ומשום דפליג ת\"ק אפי' בששניהם אינן שלו. קאמר ליה ר\"י אודי לי מיהת בהא דלא קידש דמעשה רב: ",
+                "<b>ה\"ז קידש. </b>נ\"ל פשוט דמ\"מ בעי מיהא דהוסיף במאתים. אבל כל כמה דלא הוסיף ודאי לא איתסר. דהא הו\"ל זרוע ובא. וקיי\"ל אפי' בשלו הוסיף אין. לא הוסיף לא. דכתיב המלאה כדאי' פ' כ\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובא מעשה לפני ר\"ע ואא\"א מקדש דש\"ש </b> ומה שיצמח מהתבואה והגפנים. הרי הן פירות שביעית הפקר לכל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>קוצרו ואפי' במועד. </b>לשון הרע\"ב ואע\"פ שאין אדם אוסר שאינו שלו [חולין ד' מ' ע\"ב]: ",
+                "<b>הוכרח </b>לפרש כן דליכא לאוקמה אליבא דת\"ק דלעיל דאדם אוסר שאינו שלו. דא\"כ מאי מהני קצירה אחר שכבר נאסר ביד האנס. וזרוע מעיקרו הוא בהשרשה. ואף על גב דהכא תרווייהו אינן שלו. הא אוכחנא לעיל דאפי' בכה\"ג פליג ת\"ק. ומעתה קשה מ\"ש בתי\"ט אמאי פסקו הר\"מ והרע\"ב לעיל כת\"ק והא סתם לן תנא הכא כר\"י ור\"ש: ",
+                "<b>איברא </b>לדידי חזי דלק\"מ דהא לפירושא קמא דכתב רע\"ב אפי' תימא כרבנן דאסרי אתיא מתניתין דהכא. והא דקוצרו אפי' במועד. לאו משום פסידא אלא משום איסורא דמחזי כמקיים כלאים אצרכוהו לקוצרו. והא דקאמרי המפורשים ואע\"פ שאין אדם אוסר וכו'. מלתיה יתירתא נקטי לפרושי למתני' אליבא דכ\"ע דאפי' לר\"י ור\"ש נמי תיתי. וה\"ה דלא הוי דבר האבוד אליבא דת\"ק. דכבר הוה אבוד מעיקרא. ומיהא מתניתין שפיר מיתוקמא כת\"ק דלעיל נמי. והשתא מאי אולמיה דהאי סתמא למיפסק הלכתא כר\"י: ",
+                "<b>ותו </b>ללישנא אחרינא דכתב הרע\"ב דמשום פסידא נגעו בה ושרו לקוצרו במועד. נמי תיתי מתני' כת\"ק דאוסר בשל חברו. והכא במאי עסקינן בשזרע האנס את הכרם כשהוא סמדר ויצא מלפניו עד שלא הגיעו הענבים לפול הלבן. דקיימ\"ל זרעים אסורים משום קנסא בלחוד. והגפנים מותרים לפי שלא הגיעו עדיין לעונת הפירות שיתקדשו משו\"ה שרו ליה רבנן לקצור במועד משום פסידא. שלא יגיעו הענבים בתוך כך להיות כפול הלבן. ויאסרו אף הגפנים אם לא יקצור במועד: ",
+                "<b>ואם </b>לא מצא פועלים עד שליש קוצר כדרכו ואפי' לאחר המועד. דאינן נאסרין אפי' יגיעו בתוך כך לפול הלבן כיון שלא נתעצל מלעקור הכלאים (וכצ\"ל גם לפי מה שפירשו המשנה בשיטת ר\"ע ולפירוש הב' דרע\"ב. ודקאמר הרע\"ב מ\"מ אם הוסיפה מאתים לאחר שחזרה לבעלים קידש. ר\"ל אם נתיאש ממנו ונעצל לגמרי וק\"ל) והוי ליה כרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו [פרק ה' משנה ו']. דמותר אליבא דכ\"ע אפי' הוסיף מאתים בנתים. הכין אתי שפיר פירושא דמתני' אליבא דת\"ק נמי ולהוי סתמא כוותיה. ואזדא לה תמיהת התי\"ט לגמרי דלא תקשי סתירה על פסק המפרשים. ומה שכתבו פירוש המשנה אליבא דר\"י ור\"ש לאו בדוקא. דהא אינו מוכרח כלל אלא לפרושי אליבא דכ\"ע: ",
+                "<b>מאימתי נקרא אנס משישקע. </b>מאותה שעה חשוב הכרם כשלו ויקדש כל מה שזרע בו: ",
+                "<b>וא\"ת </b>תינח אי מפרשינן רישא דמתני' בשטת מ\"ד א\"א אוסר שאינו שלו. קמ\"ל השתא בסיפא מאימתי חשוב כש��ו לאוסרו מיד כשיזרענו דלא תהני ליה קצירה. כי הדר אתא ליד בעלים ישראל. אלא למאי דפרישי' נמי אליבא דת\"ק מי ניחא. הא כיון דאית ליה אדם אוסר אפי' שאינו שלו. מאי איריא משישקע אפי' בלא שיקוע נמי איתסר ליה כי זרע לי' בשהגיע לעונת שיתקדש. ואי לא הגיע הא אמרן דת\"ק נמי מודה דאינו מתקדש: ",
+                "<b>הא </b>לאו מילתא דהא אמרינן זרוע מעיקרו בהשרשה. זרוע ובא הוסיף במאתים אין. לא הוסיף לא כדאייתינן לעיל. וכי אמרינן בכה\"ג אדם אוסר את שאינו שלו כשהוסיף במאתים דוקא. והשתא אתי שפיר דרישא דאיירי בלא שיקוע בעינן דוק' גמר פירי ענבים לפול הלבן ותבואה משתשריש או שתביא שליש ותוסיף במאתים ביד אנס. וכשלא הגיעו שתיהן לעונה זו אפי' הוסיף מאתים קודם שיצא מלפניו אית ליה תקנתא דקוצרו כנ\"ל: ",
+                "<b>וסיפא </b>איצטריכא ליה דבשיקוע היכא דהגיעו הענבים לעונת שיתקדשו בעודם ביד האנס. נאסרו מיד אפילו לא הוסיף עדיין במאתים. אלא תיכף שזרע התבואה והשרישה בידו נתקדש הכל. דהוי ליה זרוע באיסור מעיקרו כיון דבשלו זרע. וזרוע מעיקרו בהשרשה סגי ליה. היינו דקמ\"ל בסיפא מאימתי נקרא אנס לאסו' הכרם ע\"י זריעתו בהשרשה לחוד. משישקעו דחשוב כשלו דהו\"ל זרוע מעיקרו באיסור. דינו בהשרשה ולא בעי הוסיף ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>משתשריש </b>עיין בפירוש הר\"ש אם תרצה לעמוד על עיקר דבר זה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים. </b>עמ\"ש בתי\"ט ונ\"ל דוחק גדול. דמ\"ש דהו\"א טורח הגידול הותר ולא ליהנות בהן: ",
+                "<b>הוא </b>דבר תימא כי מה תועלת בקיום אם לא יהנה מהן. ומי יטריח עצמו בגידול דבר שאין לו הנאה ממנו. ועוד לאו ק\"ו הוא. מה כלאי זרעים שאסורין בקיום מותרין בהנאה. כלאי בהמה שמותרין בקיום פשיטא דמותרין בהנאה: ",
+                "<b>ותו </b>דקאמר נמי ואי תנא לקיים הו\"א לאחר שגדלו על ידי עכו\"ם וכו' עכ\"ל. לא ידענא מאי קאמר דאי סברא היא דליתסר גידול דומיא דזריעת כלאים. לעולם ליתסר. דקמפטם להו וקרבי איסורא. ואיזה גבול יש לדבר דקתני מותרין לקיים. ואיזה חילוק יש בין גידול לקיום. הא תרווייהו איתנהו בעולם. ואי שרית להו לקיימן. ודאי דבכל גוונא שרי בין זמן מועט או זמן מרובה בין גידלו כל צרכן או לא זה פשוט בעיני: ",
+                "<b>והנלע\"ד </b>נכון דמשו\"ה אצטריך דאי הוה תני לגדל הוה אמינא לגדל לצרכו ולהשתמש בו קמ\"ל דשרי. ולא מיתסר משום משתמש בכלאים. ומ\"מ לא יקיים הרבה ביחד דלא ליתו לידי רביעת כלאים. דהו\"א אפי' גרמא ממילא נמי אסירא בהרבעת כלאים. דלא הותרה אלא הנאתן אחר שבאו לעולם. אבל לגרום ביאתן לעולם. דהויא ודאי דומיא דזריעה ומביא פסול לעולם. סד\"א דאסור. משום הכי תני נמי ולקיים. דממשנה יתירא שמעינן דשרי לקיימן אפי' הרבה. ואע\"ג דבאין זה על זה. וקמ\"ל כדשמואל דאמר בכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת [בבא מציעא ד' צ\"א ע\"א]. וקיי\"ל כוותיה ומותר להכניס שני מינין לדיר. ואי תני לקיים בלחוד. הוה אמינא מאי לקיים דקאמר היינו לגדל והנאה לחוד אשמועינן דשריא. ולגרום הרבעה אסור כנז\"ל. משום הכי תני תרתי כנ\"ל. ",
+                "<b>והא </b>דתנן הכא מותרין לגדל ולקיים. והא אשכחן בגמרא פ\"ק דחולין [ז' ע\"ב] דא\"ל ר\"פ ב\"י לרבי מ\"ה בביתו של זה, ש\"מ דאסור לקיימן. התם בפרידה לבנה לחוד איירי. ותו הכא באיסורא דכלאים לחוד מיירי. בסכנתא   לא קמיירי. דכוותיה פ\"ג דחולין ופרק גיד הנשה (דצ\"ה) וק\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואדני השדה חיה. </b>ודאי דלא איצטריך ליה משום איסור הרבעה. דהא אין כל בריה רשאי לקרב אליו כמ\"ש הרע\"ב. ופשיטא דלא שייך ביה איסורא דכלאים. גם מטעם זה לא נראה לומר דלענין מקח וממכר הוזכר כאן ואעפ\"י שכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל וכמ\"ש התי\"ט בשמו לקמן, מ\"מ אינו מתקבל כלל לפי מה שכתבו מענין זאת החיה. ואולי הרמב\"ם לא ס\"ל ולא שמיע ליה הא דכתב הר\"ש וק\"ל: ",
+                "<b>ואמנם </b>לשיטת הר\"ש פשוט בעיני שהוצרך לומר ברישא חיה. לאפוקי מדר\"י דפליג. וס\"ל דמטמא באהל נמי. דלדידיה לאו כחיה הויא אלא כאדם. קמ\"ל דלת\"ק אינו שוה לאדם בשום דבר אלא חיה הוא כמות שהיא באמת. וחיה לא מטמיא באהל. ובהכי ניחא דלק\"מ מ\"ש בתי\"ט על הרע\"ב לקמן בד\"ה כלב דהשתא א\"ש וא\"צ כלל לכל מ\"ש שם וק\"ל. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>רי\"א מטמאות באוהל </b>ש\"מ דר\"י נמי פליג אדרשב\"י <b>וס\"ל</b> ודאי. דגוים נמי מטמו באוהל. דפשיטא לא גרעי מאדני השדה. <b>א\"ה </b>האיכא נמי ר\"י דנמוקו עמו. והלכתא כוותיה נגד רשב\"י לעולם. ואע\"ג דהכא לא קיי\"ל אלא כת\"ק דפליג עליה. מיהו במאי דשוי לחכמים דפליגי ארשב\"י ודאי מסתברא לאכרועי הלמ\"ע דלא כרשב\"י. וצ\"ע.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הרמך </b>עפר\"מ שהוא חלוש התאוה. שמא עושה המלה נוטריקון. רע מך. אולי מחמת כן הוא קל המרוץ. ככתוב.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כלב. </b>עמ\"ש לעיל מ\"ה בס\"ד. ",
+                "<b>ולחרוש ולהנהיג. </b>הא דשני הכא בלישניה ולא קתני משיכה והנהגה בהדי הדדי. יש ליישב על פי מ\"ש בתי\"ט לעיל מ\"ב דאיכא תרי גווני הנהגה. והא קמ\"ל דאיכא נמי הנהגה דלא דמיא למשיכה. ובכל גוונא אסירא ההנהגה. וה\"ה דכייל נמי תרי גווני מנהיג דאי' בגמ' בפ\"ק דמציעא ד' ח' ע\"ב: ",
+                "<b>אי נמי </b>לאפוקי מדר\"י דאמר לענין קנין. עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור דהיינו אורחייהו. משום הכי אפכינהו תנא דידן זימנא חדא. ולא סמכינהו להדדי. דלא תימא דווקא כל חדא כי אורחה. אלא ודאי איפכא נמי. דאפי' משיכה בחמור והנהגה בגמל. דלאו אורחייהו אסירן. ושפיר דמי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם רוב מן הגמלים מותר. </b>לפי שצמר רחלים נתבטל ברוב של גמלים. ומותר אפי' לכתחילה לערב ולטרוף זה בזה. ולא שייך ביה אין מבטלין איסור לכתחלה [ביצה ד' ד' ע\"ב]. דהכא תרווייהו דהתירא נינהו. ואפי' הראב\"ד מודה בהא דשרי. ועמ\"ש בס\"ד בחידושי לי\"ד (סימן רצ\"ט) ובש\"י סי'. ואע\"ג דמכוין לערובי למשרייה בכלאים איכא למימר דשרי ודוק. ועמ\"ש לעיל פ\"ב מ\"א: ",
+                "<b>ואפילו </b>את\"ל דהתם אסור במכוין כל שניכר. היינו משום דכל זמן שניכר עדיין לא נתבטל ולא התירוהו אלא לזריעה. היכא דלא ניחא ליה בקיומן. ומתבטלין אגב מחשבתו ודוק. משא\"כ כאן דבטל ברוב מחמת שאינו ניכר עוד: ",
+                "<b>ועפ\"ז </b>תבין שא\"צ למ\"ש בתי\"ט בד\"ה אם רוב מן הגמלים דבתר שמא אזלינן במין במינו ואפי' אית לחד שם ליווי. וכוונתו ליישב איך מתבטל צמר רחלים ברוב צמר גמלים. כיון דלאו מינא הוא ובעי ששים. משו\"ה קאמר דאזלי' בתר שמא ואע\"ג דאית ליה שם ליווי דצמר רחלי' מקרי. אפ\"ה חשיב מין במינו דסגי ברובא. ואולם לא ידעתי מה יאמר הרב ז\"ל בפשתן וקנבוס שטרפן דבטילי ברובא. וקנבוס לא איקרי פשתן בשום צד. ולא מינא דפשתן הוא כלל לא בשמא ולא בטעמא: ",
+                "<b>איברא </b>בקושטא לא צרכינן הכא להא דאמור רבנן בשמא וטעמא. דמין במינו ליבטל ברובא ובשא\"מ ליבעי ששים אפי' ביב��. דהתם היינו טעמא דכי בשיל להו הדר יהיב טעמא בקדירה. מה שאין כן במידי דלאו בר קדירה הוא דליתא לנתינת טעם. ודאי דעדיף וקיל מין בשאינו מינו ממין במינו. דאיכא מ\"ד באלף לא בטיל [מנחות ד' כ\"ב ע\"ב]. ובשאינו מינו לכ\"ע סגי בביטול טעם בדבר הנ\"ט. וה\"ה בדבר שאינו נותן טעם דבביטול היכר סגי. והכי נמי אע\"ג דצמר גמלים לאו מינא דצמר. וקנבוס לאו מינא דפשתן הוא לגמרי. אפי' הכי בטלי ברובא   היכא דלא מינכרי. דכיון דשוין בחזותא תו לא מינכרי. ואזלינן בתר רובא בכל דוכתא. וזה ברור מאוד וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בפיסקא איברא כו'. נדפס טעמא יתיר בטעות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא כתב. ש\"ג באפיה. צ\"ל באפי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>והראוי. צ\"ל מהראוי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו לגנוב את המכס. </b>כתב הרע\"ב ולי נראה לפי שאין אדם נותן מכס מבגדיו עכ\"ל. וכך פי' הר\"ש: ",
+                "<b>וטעמייהו </b>דנאדו מפירושא קמא. נ\"ל משום דאם עושה כן כדי שלא יכירוהו במלבושיו שהוא יהודי. פשיטא דאסור ולא צריך כלל לאשמועינן דלגנוב המכס אסור. והא אפילו מפני הסכנה אסור כדאיתא במדרש בב' תלמידי ר\"י ששינו עטיפתן בשעת השמד ודוק. ומאי איריא נמי כלאים אפי' בלא כלאים אסור להתלבש במלבושיהן שלא יוכר. דאית ביה משום ובחוקותיהם לא תלכו וק\"ל. ואם כן היכי קאמר אפי' וכו': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תכריכי המת אין בהם משום כלאים. </b>דבמתים חפשי. ואע\"ג דעומדין בלבושיהן זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבא (נדה ד' ס\"א ב') ומשום לועג לרש ליכא ע\"ש בתוס'. והר\"ש תירץ עוד דשאני כלאים. דבחי דומיא דמת לא אסיר. דלא מתהני כלל ובעינן הנאה ונכון הוא. אף על פי שהרא\"ש כתב ע\"ז ולא נ\"ל דטלית שאין בו הנאה גם מציצית היא פטורה עכ\"ל: ",
+                "<b>נ\"ל </b>דלק\"מ דודאי שפיר קאמר הר\"ש. דשאני כלאים דהיכא דליכא הנאה. גם בחי אין כאן איסור. משא\"כ בציצית דענשי עלה ובעי למיעבד ליה ציצית. אע\"ג דלית ליה בגד בעל ד\"כ כדי שלא יהא ערום מן המצוה. ואין ראיה ממוכרי כסות דכתב הרא\"ש ודוק היטב: ",
+                "<b>מרדעת של חמור אין בהם משום כלאים. </b>כתב הרע\"ב מפני שהיא קשה ביותר מכרים וכסתות. הילכך אפי' בשרו נוגע בה לא חיישינן עכ\"ל: ",
+                "<b>הוכרח </b>לזה מדפלגינהו בתרי בבי. ולא כייל מרדעת בהדי כרים וכסתות דמ\"ב לעיל. ש\"מ דמרדעת קילא טפי: ",
+                "<b>ואין </b>זה מוכרח דאיכא למימר הא דלא כריך ותני להו בחדא. היינו טעמא משום דלא דמי לכרים וכסתות. דלא שייכא בהו העלאה. משו\"ה שרו באין בשרו נוגע בהן. אבל מרדעת מהו דתימא ניגזור ישיבה אטו העלאה. כיון דלפעמים נותנה על כתיפו. והא איצטריך ליה לפלוגי בה בסיפא. שלא יתננה על כתיפו אפילו להוציא הזבל. להכי איצטריכא ליה למיתנייה לנפשה. ולאשמועינן דאפילו הכי לא גזרינן ושריא בישיבה. ולעולם דווקא היכא דאין בשרו נוגע בה. הא לאו הכי לא. וכן נראה יותר שהמרדעת אינה קשה כל כך ככרים וכסתות. שהרי עושין אותה מבגד. וחוששין שלא יקח ממנה לבגדו. ואע\"פ שלאחר שנעשית מרדעת. היא קשה מחמת תפירה חזקה. מ\"מ חוטיה רכין יותר מכרים וכסתות. שהן קשין כלבדים וק\"ל: ",
+                "<b>מיהת </b>מרדעת נמי שריא לפי שתפירתה עושה אותה קשה שאין חוטין נשמטין ממנה בקלות. ועכ\"פ לא מסתבר דעדיפא מכרים וכסתות ודוק: ",
+                "<b>כתב </b>עוד הרע\"ב אבל בגד שאבד בו כלאים. (ור\"ל אפילו חוט אחד דלא בטיל אפילו ��אלף. כיון דדרך איסורו הוא. דכל חד באפיה נפשיה שרי ובהדי הדדי מיתסר. ולא דמי למ\"א דפרקין. דבטיל ברובא דהתירא). לא יעשנו מרדעת. דחיישינן שמא יקח ממנו טלאי לבגדו עכ\"ל. ואע\"ג דכבר כתב שהמרדעת קשה יותר מכרים וכסתות. והא לא חיישינן בכרים וכסתות כה\"ג. משום דלא חזו לבגדו איידי דקשין הן. היינו דאמינא לעיל שהמרדעת נעשית קשה ע\"י תפירתה. אבל הבגד שנעשית ממנו רך הוא. מהראוי ללבישה. וחיישינן דילמא אדמשהי ליה לעשות ממנו מרדעת. אתי ביה לידי תקלה. ליקח ממנו טלאי לבגדו קודם שנתפר במרדעת. אי נמי אפי' בתר דעבדיה מרדעת. איכא למיחש שמא יתיר תפירתו לכשיצטרך לו לבגדו. מאחר שראוי לכך. וכיון שאין הכלאים ניכרין. משו\"ה אסור אפי' לרכיבה. דילמא מישתלי: ",
+                "<b>אפילו להוציא עליה זבל. </b>דהעלאה אסירא מדאורייתא. והך מתני' אתיא אפילו למ\"ד דבר שאינו מתכוין מותר לכתחילה. כדאיתא במתני' דבסמוך. דמ\"מ הכא אסור. ואע\"ג דלית בה הנאת לבישה. ולא קמכוין ביה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. רק להציל עצמו מהטינוף. אפ\"ה לא שרי דומיא דמוכרי כסות. דכי היכי דמפני החמה חשוב הנאת לבישה. ה\"ה נמי מפני הטינוף. ובגמרא דשבת פ\"ק ד' ח' ע\"ב מסקינן נמי דאצולי טינוף חשיבא ואורחיה הוה ודוק: ועמ\"ש בס\"ד בחידושי לי\"ד סי' ש\"א: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עפר\"ש </b>שמביא ירו' שכעס ר\"א על אותו שאמר לחברו אתה לבוש כלאים. ונתקשה בו מגמרא דילן. <b>נ\"ל</b> דה\"ט. משום דס\"ל כסתמא דמתני' דבסמוך. דבר שאין מתכוין אפילו לכתחלה מותר. כ\"ש באינו יודע. וגם בבה\"מ. ושמואל סבר לה למתניתין דלעיל. דאסרה דבר שאינו מתכוין. א\"נ דווקא בשוק אזיל לחומרא. אבל בבה\"מ. מודה דשפיר דמי. כה\"ג דאינו מתכוין.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מחוף הים </b>נמל לספינות. כגון עכו ויפו. <b>ולכן </b>הוצרכו לפרש בירושלמי מחוף שבמד\"ה. שלא תאמר גם הבאים ממקומות הללו. הם בכלל ההתר. לפיכך פירשו שאין הדברים אמורים. אלא בחוף שבמד\"ה. <b>אלא</b> דקשיא. לימא ממד\"ה ותו לא. <b>ונ\"ל</b> ה\"פ. בודאי גם מקומואת הנ\"ל נכללים בחוף הים השנוי כאן. אבל בד\"א. כשבאו ממד\"ה אל חוף הים שבא\"י משא\"כ הנעשים באותן מקומות עצמן. מוצאים מהכלל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וממדינת הים</b> ר\"ל מאיי הים. כמו איי אלישה ותרשיש פול ולוד. יושבי האיים בים יון וארצי פלאגו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומנעל של זרב</b> עתי\"ט שהביא פירוש הר\"מ בחבורו. שהוא מנעל שאין לו עקב. ונדחק בו בכ\"מ מאד. <b>ולפי</b> מ\"ש בב\"י. נפיק מניה חורבא קולא גדולה. דמשמע אע\"פ שיש בו בית קבלת הרגל מלמעלה. רק שאין לו מלמטה. לא מיחזי כמלבוש ושרי. והא ודאי בדותא היא. דעיקר מלבוש שייך טפי למעלה על גב הרגל. והעלאה הוא דאסירא מן התורה. <b>וכ\"ש</b> לפי טעמו של הר\"מ ז\"ל שעור הרגל קשה הוא. איפכא מסתברא. דבתחתיתו ליכא קפידא כולי האי. דקשה הוא ודאי. ולא עליונו של רגל שהוא רך בלי ספק. כלפי לייא. <b>משו\"ה</b> קבעי הרב תי\"ט להגיה בלשון הר\"מ. שלדעתו כך צ\"ל. ואין לו אלא עקב. ויהיה מסכים עם מ\"ש הר\"מ ז\"ל בפירושו. שהוא דמות מנעל שנותנין תחת כף הרגל. ואין על גבו כלום מלמעלה. <b>והנה</b> האמת אתו בזה. שכך היא כוונת הר\"מ ז\"ל בפירושו ובחבורו דא ודא אחת היא. ולא כמו שהבין הרב בכ\"מ ז\"ל ח\"ו. <b>ואמנם </b>אין צורך כלל לתקן לשון הר\"מ הנ\"ל. כפי מה שעלה בדעת התי\"ט. ושפיר עבד דמסתפי להגיה בחנם לשון הר\"מ הברור מאד. ויש להפליא ��פלא ופלא על הני תרי אשלי רברבי ה\"ה בכ\"מ ובתי\"ט. הידועים בשם מפורסמים לחכמים מחוכמים. איך לא ידעו פתרון לה\"ק על אמתתו. בשם הרגיל ומצוי לרוב במקרא ומשנה. כי הנה הם ז\"ל חשבו. שעקב הוא שם לתחתיתו של הרגל וזה גרם להם להלחץ כל כך בלשונו של הר\"מ כאמור. <b>ובמ\"כ</b> לא דייקי לישנא לגמרי. אבל תחתית הרגל. כף הרגל שמו. או פרסת הרגל יקרא. ובארמי פיסת הרגל. וכך נקרא שמו במשנה פ\"ק דאהלות. והעקב הוא אחרית הרגל. שקצהו בולט מאחוריו. כנגד השוק. וכה\"א וידו אוחזת בעקב. ואין לאחוז ולתפוס הכף מחמת הרגל. וכן בדרך ההמשל והשאלה. א\"א להבין הכתוב ואת עקבו מים לעיר (יהושע ח') אלא באופן זה. כי מה סימן צד ורוח יש בתחתית הרגל. ודוק במעשה החליצה ותשכח ג\"כ. וכן ואתה תשופנו עקב. ואין דרכו של נחש לשוך בפרסת הרגל. כי אם בצדדיו בנגלה ממנו. ב) וכך פירש הקמחי בשרשיו עקב אחור הרגל. וזה פשוט מאד. וכ\"מ בהדיא ממ\"ש מהלכות עקב בצד גודל. וכמו כן הוא מבואר במ\"ד פכ\"ו דכלים. ע\"ש דבהדיא קרי לעליונו של מנעל מאחוריו. עקבו. ותחתונו סוליים נקרא בלשון משנה. ועיין עוד בפ\"ח דנדה. וספ\"ז דבכורות ע\"ש פירוש רע\"ב והבן. <b>על כן</b> שפתי הר\"מ ז\"ל ברור מללו. חלילה להגיהו. והוא בלי ספק מה שרצה בו בפירושו. שהכל דבר אחד הוא. <b>ואתה </b>המעיין הבט ימין וראה והתבונן וקח עצה לנפשך. כמה יש לך לשמור אזהרת חז\"ל לדקדק בלשון. לשקוד על קריאתו והבנתו כהוגן. כי ממנו תוצאות חיים. וכמה גופי תורה בו תלויים. בקל יוכל להתיר את האסור וכן להפך. מי שאינו בקי בפתרונו כל צרכו. והבלתי נזהר בו כראוי להבינו לאשורו על מתכונתו לערוך את ערכו. וארז\"ל בני יהודה שהקפידו על לשונם. נתקיימה תורתם בידם. ודי בזו הערה לנפש היפה. לבחון אמרתו שתהא צרופה. <b>ואמנם</b> לענין צורת מנעל הלז. נ\"ל שהוא מנעל העשוי שתי פיות. פתוח מלפניו ומלאחריו. רק באמצעו קבועה רצועה על פני רחבו. באופן שיכולים לנעלו משני צדדים. ואין עור ע\"ג מלמעלה. כי אם רצועה דקה. כדי להחזיק הרגל. ונקרא זרב ע\"ש הפיות. וכ\"מ לשון כזה בוי\"ר פ\"ה. שהיו שותין בכוסות של זרבובית. פירשוהו פיות. וזה הפירוש ברור בעיני בס\"ד. לפיכך גרסת זרב עקר.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פיף. </b>גרסינן בפ\"א פשוטה בסיף ובמשניות תי\"ט נדפס בטעות. וצ\"ע מאי קמשמע לן בהא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>באריג </b>זו הנוסחא מתיישבת לפירוש הר\"מ. והר\"ש גרס לאריג.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>עשה שני ראשיה לצד א' חיבור.</b> פי' הרע\"ב דהיינו בשקשרן דווקא. זוהי שטת הר\"ש. וצ\"ע דא\"ה תכיפה א' וקשר ראשיה ביחד אמאי לא הוי חיבור. ועיין בי\"ד בסי' ש'. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עשה שני ראשים צד אחד חבור </b>עיין פיר\"ש משמא דגמרא. והוא שקשרן. וז\"ל הגהה. ומספקא לי. אמאי לא הוי חבור. אם העביר המחט פעם אחת וקשר שני ראשין על שפת הבגד. <b>ונ\"ל </b>משום דחבור יחדו בעינן. דהיינו דבוק מהודק יחד. לאפוקי כה\"ג. שאינם דבוקים ואדוקים. שכל אחד נפרד מחברו. מתנועע אילך ואילך. אע\"פ שקשורים ביחד. אינם עומדים בשוה זה אצל זה כלל. הילכך לא חשיב חבור כה\"ג. אע\"פ שהקשר מחברו. דרך תלייה הוא. ולא חבור אחיזה בשווי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה עשה. לא הוי חבור. נ\"ב ותו קשיא א\"ה מ\"ט דר\"י. <b>וי\"ל</b> משום דלא הוי דבר המתקיים. מ\"מ בשולי הבגד עושין כן. ומשכחת לה נמי בקושר ראשי החוט כל קצה אחד ממנו בפני עצמו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לצד אחד חבור</b> ומשכחת לה נמי. אפילו תפירה גמורה שאינה חבור. עפכ\"ח דכלים מז\"ח.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עד שישלש </b>שיכניס ויוציא כו' ג\"פ. ז\"ל הגהה (בפיר\"ש) ותמיהא לי אם ג' תפירות בלא קשירה מתקיימא טפי משתי תכיפות בקשירה. דא\"א לקשור. דאין שני ראשי החוט מצד אחד. <b>יש</b> לתרץ שקושר ראשי החוט כל אחד לבדו בעצמו.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Kilayim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,238 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Kilayim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Kilayim",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והתורבתור. </b>בירושלמי גרס הכרובתור ומפרש כרוב דקיק. והוא ע\"ד בצלצול שמורה כמו כן על הקטנות כמנהג לה\"ק בשמות שלהורות על המיעוט וההקטנה יאריכו המלה כמו אישון בת עין ולפעמים יכפילוה ירקרק או אדמדם: "
+            ],
+            [
+                "<b>ובאילן הפרסקים השקדים. </b>פירש הרע\"ב הפרסקים כשהן קטנים דומין לשקדים. ול\"נ לפי שהגרעינין של הפרסקין דומין ממש לשקדים בקליפיהן. גם השקדה הטמונה בגרעיני האפרסקין דומה לפרי השקדים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>המלפפון </b>עפר\"ש בשם הירו' <b>ועפ\"ד</b> י\"ד שהוא מלשון וילפות שמשון. ובלשון חכמים מלפפתו עד יום מותו. <b>ולשון</b> מעה דבירו'. מלשון וצאצאי מעיך כמעותיו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והרמוצה </b>בפרק הנודר. א\"א דלעת הטמונה ברמץ. אתיביה רבינא. רנ\"א דלעת המצרית כלאים עם הרמוצה. תיובתא. <b>אפ\"ה </b>י\"ל שהוא קשה ומרה. וצריך להטמינה ברמץ עד שתהא ראויה לאכילה. ונקראת ע\"ש סופה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עלח\"ש </b>ד\"ה ובאילן. נשמט בסופו אצל השקדים. וגם הקליפות הקשות החיצונות בשני הפירות שוין ממש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שזפין </b>ערע\"ב הרכיב שזפין על רמון. ט\"ס. וצ\"ל רימון. וזתים זה. אינו זית שמן. אלא פרי אדום דומה לזית. כ\"פ הפותרים.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היעלים. </b>כתב הרע\"ב מין חיה ואקו מתרגמינן ויעלה. אע\"ג דטובא אית בקראי צורי היעלים יעלת חן יעלי סלע. נדחק להביאו מהתרגום להוכיח שחיה היא. לפי שהרחל ג\"כ נקראת יעל כבמשנה ג' פ\"ג דר\"ה. אמנם לפירש\"י שם הוא ג\"כ חיה. ובאמת פשטא דכולהו קראי דחיה היא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה היעלים. אחר תיבת היא. נ\"ב וא\"ת א\"כ למה קורא התנא שם בר\"ה ובמ\"א לאילים זכרים. כנראה שהם הפך היעלים. כי הם הנקבות בידוע. <b>י\"ל</b> לפי שנקבות מין הכבשים א\"ל קרנים. כמו שאמרו בבכורות. קרנים ברחל דבר שאינו מצוי הוא. <b>אבל</b> במין היעלים. הזכרים והנקבות שוין בקרניהם. <b>ויעל</b> הוא שם המין. כולל זכרים ונקבות. כדכתיב עת לדת יעלי סלע. אע\"ג דכתיב ויעלת חן. ויש כמוהו רבים בלה\"ק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והפרד </b>יש בו שני מינין. האחד בידי שמים ומוליד. והשני מהרכבה פסולה. ואותו אינו מוליד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>החלמית. </b>כתב הרע\"ב בלע\"ז מלוו\"א ובפירושו של הר\"ש ובלשון חכמים אדני. והוא מה שנזכר בגמרא דפ' ב\"מ [שבת ד' ל\"ה ע\"ב] בדברא עורבי אי נמי אדאני. שכן פירש\"י שם שהוא העשב שנקרא מלוו\"א בלע\"ז. וכתב שם שעליו נוטין שחרית למזרח ולערב הן כפופין למערב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>החצוב </b>(ע\"פ רע\"ב) הוא מלשון חוצב בהר.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ימעט </b>מה שתמה בתי\"ט דלא שייך ביטול ברוב בדבר הניכר. פשוט שאין בזה תימה דהך ביטול לאו ביטול איסור הוא דלימא הכי. דהא בנתערבו ממילא בתלוש עסקינן וכה\"ג אין התערובת נאסר. דלא שייך איסור תערובת בתלוש. ואפי' היה דעתו לזורען כך (לכ\"ע אינו אסור אלא מדבריהם) כ\"ש שלא נתכוין לערב. לכן ודאי בטיל המיעוט לגבי הרוב לענין שלא יהא חשוב כשני מינין. ואינו חוזר וניעור ליאסר בזריעה מאחר שכבר נחשב הכל למין א' ועיין מ\"ש בס\"ד ריש שקלים שם מבואר יותר. והרב תי\"ט לא עמד על דעת הרע\"ב שם: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה ימעט כו'. מאחר שכבר נחשב הכל למין אחד. נ\"ב (וכללו של דבר. שני מיני ביטול הן. האחד. איסור שנתערב בדבר שאינו ניכר. שחוזר להיתר כאילו הוא עצם אחר. משבטל ברוב. והשני התר מעורב בדבר הניכר (ועתיד לבוא ממנו דבר אסור) המועט טפל ובטל אצל הרוב בכל מקום. עם היותו עומד בפני עצמו. ואינו דבר הנבלל ומתערב. הרי המיעוט נמשך אחר רובו. בכל ענין מקובץ מחלקים. כי החלק נגרר אחר הכל. ונדון כמוהו. והוא המנין שאמרה תורה לילך אחר הרוב בסנהדרין ודיינין. דמנייהו ילפינן דאזלינן בתר רובא. וכמ\"ש במ\"א באורך בס\"ד).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>זרעוני גינה שאינן נאכלין מצטרפין. </b>אם ישנן מינין הרבה ביחד מצטרפין להשלים שיעור אחד מעשרים וארבעה בנופל מהן לבית סאה בין כולן: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דר\"ש נמי מודה בהו דמצטרפין אע\"ג דפליג ברישא וס\"ל דלא אמרו אלא ממין א' דס\"ל כל הזרעונין מין א' הן חשובין לענין זה. והיינו נמי דקאמר הכא בזרעונין הפשתן בתבואה מצטרפת. להשלים שיעור אחד מכ\"ד אע\"פ שאין שיעורן שוה בזריעת בית סאה. מ\"מ אחר שהשוו בהם המדה להצריך בכולן אחד מכ\"ד בנופל לבית סאה מהן. כולן מצטרפין לזה השיעור שאם יש מפשתן שני רבעי הקב ומשאר זרעוני גינה שליש א' מט\"ז בקב ימעט. כך נראה בעיני אליבא דהרע\"ב עם שאין זו דרך הירושלמי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>א' מכ\"ד בנופל לבית סאה </b>ע\"פ רע\"ב. שהוא ט' מי\"ו בקב.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נמצא </b>זרעוני גנה מתבטלין אחד בצ\"ו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ויופך </b>עיין קול רמ\"ז מ\"ש על התי\"ט. ולא הבין שגם תי\"ט לא נתכוין כי אם להפעיל. והוא הנכון.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשר אסורות</b> כתב ב\"ט תימה אמאי לא יהיו אפי' י\"ג מותרות והאריך בזה שלא לצורך: ",
+                "<b>ולפום </b>ריהטא כתב כן שהרי מבואר בפי' הרע\"ב במ\"י דבסמוך דלא מהניא הרחקה עד שיהא פתוח מרוח אחת. דהיינו דאי' בירו' ובלבד שלא תהא חבושה מארבע רוחות. א\"כ איך אפשר להתיר כאן י\"ג שנמצא שכל הקרחות הזרועות נוגעות זו בזו בקרנותיהם. ואין לך חבושות גדולות מהן שאפי' לא היו נוגעין ומרוחקין גם בקרנות מסביב. היה אסור להקיפן סביב במינין אחרים. כ\"ש שלא תועיל להן הנגיעה להתירן: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה עשר. ואין לך חבושות. נ\"ב (ר\"ל חובשות. ע\"ד לקוחות חלוצות ודומיהן) הכונה שעכ\"פ האמצעית ודאי חבושה. שאינה מתרת עצמה בשום אופן (ע\"כ מ\"ש התי\"ט י\"ג. ודאי ליתא). <b>ומי </b>שימאן בזה. אע\"פ שאומר לא אהיה חובש. ה\"ז מקטני אמנה. בדבר הנראה לחוש. ואית ליה לצורבא מרבנן בגוויה טביעות עינא. שלא ימצא פתח פתוח ולא דרך שם (כמו שחשב מאן דהו) אם לא יפרח באויר ויקנה לו אוהב במאה מנה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אכילת הגפן. </b>ירושלמי מייתי ליה הר\"ש והועתק בתי\"ט ל\"ש אלא אכילת הגפן. הא גפן עצמה לא. מפני שאסורה בהנייה וכו' עיין לשונו שם: ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי פירושו דהיכי קאמר מפני שאסורה בהנאה כשעומד' בצד התבואה בתוך ו\"ט. א\"כ תמה על עצמך מה צורך לומר שאינה מפסקת. והלא אפי' תימא מפסקת מאי מהני הא נאסרת התבואה מחמתה ואסור לקיימה. ומאי מהדר נמי והרי קבר וכו'. דלא דמי לגמרי דהגפן אוסרת התבואה לכך אינה מפסקת. משא\"כ בקבר שאינו אוסר הזרוע ��סמוך לו. ומאי קמשני קבר אין איסורו ניכר דמשמע דאסור אלא שאינו ניכר. והא ליתא דאינו אוסר כלל. ואי בזורע על גבי הקבר. הא קוי\"ל דאסור בהנאה (עי' רפ\"ג דעירובין) ולמה א\"כ אין איסורו ניכר כמו גפן: ",
+                "<b>וע\"ק </b>א\"כ מפני מה לא תפסיק הגפן כלל. והרי אם עומדת בתוך בית רובע אינה אוסרת התבואה הזרועה חוץ לבית רובע. לפי שלגפן יחידית אין נותנין לה עבודתה אלא ו\"ט בלבד. והיאך א\"כ אסורה בהנייה שלא תפסיק. ואי משום דבעינן דווקא הפסקת בית רובע במקום הראוי לזריעה. א\"כ מ\"ש מסלע וקבר: ",
+                "<b>ודקאמר </b>בירושלמי שאני קבר שאין איסורו ניכר לא ידעתי מהו. ומה טעם יש בדבר שלא יפסיק המקום האסור בזריעה בלא\"ה. אדרבה כ\"ש שהיא הרחקה חזקה והפסקה קיימת ותו מאי שנא מעבודת הגפן דמפסקת והלא אסורה בזריעה ודקהדר ביה בירו' משום הכי ואוקים מתניתין כר\"י דאין עבודה לגפן יחידית לא ידענא לה פתר כלל היכא איתמר דר\"י. והיכי נוקים סתם מתני' כיחידאה דלא כהלכתא (והא פסקה הרמב\"ם) וכולי האי למאי מהני. דא\"ה פשיטא דקשי' מתני' גפן עצמה אמאי לא. כיון דס\"ל כר\"י דא\"צ להרחיק מגפן יחידית ואינה אסורה בהנייה. והתימא מהמפרשי' ז\"ל שהביאוהו ולא ביארוהו. והאלהים צריכא רבה בעל דעת רחבה: "
+            ],
+            [
+                "<b>ורואה אני את דבריהן מדברי. </b>אף על פי ששמעתי מפי המרובין ולכך הוא עומד בשמועתו להלכה ולא למעשה. כמבואר במקום אחר בס\"ד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ד' בד' רוחות. </b>עבתי\"ט שהקשה בשם התו' [שבת ד' פ\"ה ע\"א ד\"ה וקים] וא\"ת יזרעו ט' מינין. וי\"ל דבכ\"ה הוי עירבוב עכ\"ל. משמע דהשתא לפי תירוץ זה איכא למימר דהחמשה זרעונים שוין שאינן אלא ה' גרעינין דאכתי לא סא\"ד דיכול לזרוע הרבה מכל מין שברוח. וצ\"ל לפ\"ז דאית להו שאסור לזרוע הרבה ברוחות שמא יקרב הזרעים עד הקרנות: ",
+                "<b>והשתא </b>איכא למידק היאך אפשר למימר הכי. דא\"כ ערוגה ו' על ו' למה לי. תסגי בארבעה וחצי על ארבעה וחצי ויוכל לזרוע ד' מינין בד' קרנות. שהרי עולה אלכסונה יותר משש טפחים לפי חשבון תרי חומשי באלכסונה. שארבע טפחים עושים באלכסון ה\"ט ושלש חומשי טפח. וחצי טפח על חצי טפח אלכסונו חצי טפח ושני חומשי חצי טפח. צרף חצי טפח לשלשה חומשי טפח היתרים על ה\"ט הרי ו\"ט וחצי חומש. ועוד ב' חומשי חצי טפח העודפים. נמצא כל האלכסון של ד' טפחים וחצי על ד' טפחים וחצי עולה ו\"ט וחומש וחצי. ואמאי מצריך תנא ערוגה ו' על ו' דוקא דאע\"ג דאסמכוה אקרא דלחיו כערוגת הבושם דערוגה ו'. מ\"מ הא אוקמוה אשיעור יניקה דהכו קי\"ל לרבנן שהיא ג\"ט וגם האלכסון הוא ו' על ו' ויותר ושפיר מיתוקמא האסמכתא: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דאי משו\"ה לא איריא שכבר תירצו התוס' דלא אפשר לאוקמי בהכי כיון שצריך לדקדק שלא יזרע חוץ לקרן כמלא נימא: ",
+                "<b>ואי </b>קשיא אכתי לוקמה בערוגה ה' על ה' שאלכסונה ז'. ובאופן זה יכול לזרוע בקרנו' בלי דקדוק. ואכתי ערוגה ו\"ט למה לי. ואי משום דקבעי לאשמועינן בגוונא דמצי לזרוע הרוחות הרבה מכל מין. דילמא קרא להכי הוא דאתי. ותו דהוי רבותא טפי דאפילו בבציר מו\"ט משכחת ה' זרעונין. לזה תירץ ר\"י דאין להעמיד המקרא בענין זה וכו' כמ\"ש בתי\"ט. עד\"ז מבוארים היטב דברי התוס' דפר\"ע [ד' פ\"ה]: ",
+                "<b>ר\"י אומר ששה באמצע. </b>עיין פי' הרמב\"ם. והוא פשוט שלפי ציורו המרחק בין ב' צלעי המרובעים הזרועים הוא יותר מטפח ומחצה אחר שהן צלעות ההוות מאלכסונו' של מרובע ארוך טפח ו��חצה על רחב טפח. וזה מבואר בחוש ואין צריך למופת שהרי הוא מהמושכלות הראשונות שהאלכסון גדול מצלעי המרובע. ואתמה על הרמב\"ם שהאריך לבארו במופת. והרבתי\"ט הוסיף שנית ידו בביאור המופת באריכות גדול וכל הטורח הזה למה ומה תועלת בו בהבנת משנתינו ולעולם ישנה אדם דרך קצרה. והוא דבר מבואר בעצמו: ",
+                "<b>ואולם </b>דרך הרמב\"ם בפי' משנתינו רחוקה מדרך כל המפרשים כי אין א' שהעלה על דעתו שתהא תורת ראש תור בערוגה עצמה. אפילו מערוגה לערוגה אמרו שאין נותנין תורת ראש תור. כ\"ש בערוגה קטנה של ששה על ששה שהזרעונים נראין כמעורבבין אם לא יהיו מובדלין בהבדל גמור: ",
+                "<b>ולענין </b>מה שהקשה בתי\"ט בסוף ביאורו לפי' הרמב\"ם ששאל שאפשר לזרוע ט' מינין ויהא הנזרע ממנו כ\"ח טפחים. נ\"ל דלק\"מ שכבר ביאר הרמב\"ם בפי' בצורה שניה שלא התירו לזרוע הקרנות משום גזרה וק\"ל. גם מ\"ש משם בנו מהר\"א הוא אמת ועדיין צל\"ע בפי' הר\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>בסוף באורו לפירוש הר\"מ. קרי מרובעים מעויינים. למרובעים שנעשו מאלכסונות. <b>ולא</b> ידעתי למה האם בשביל כך לא יהיו נצבי הזיות.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>גבול. </b>לא ידעתי מה רצה בתי\"ט בשינוי היו\"ד ומה הפרש בין גבול דהכא לדלעיל והלא הכל אחד. ומדוע יגרוס הרע\"ב כאן גובל וכי אינו יכול לפרש גבול כך ע\"ש שהוא מגובל וקרי ביה גיבול בחיר\"ק הגימ\"ל. וזה נכון יותר מנו' הירו' שהוא רחוק וקרוב שהוא ט\"ס. ואולם לדעתי עיקר קריאת המלה הג' בשבא כגבול דקרא וכן הוא המכוין בו שהוא גבול לערוגה ומגבילה. ואף הרע\"ב לאו דווקא אמר טיט מוגבל. ולא ע\"ש כך נקרא גבול אלא בשיטפא דלישנא שגם הוא לשון נופל על לשון: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לפיכך הזורע כו' </b>עתי\"ט. וכגון דזרע לכרם שהוא נטוע ה' על ה'. <b>לא</b> אדע מה הצריכו לכך. לענין מחלוקת ב\"ש וב\"ה דמשנתנו. הירו' הוצרך לו. כדי להודיע דין הזורע כנגד הזוית בלבד. ער\"ש.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחת יוצאה זנב. </b>בירו' דאייתי הר\"ש בשם ר' יוחנן רואין כאלו אחרת נטועה כאן. ר\"ל כנגד היוצאת זנב. משמע דפירוש יוצאה זנב כפירש\"י וק\"ל: ",
+                "<b>עד שיהיו שתים כנגד שתים. </b>הא תו למה לי. ועמ\"ש בתי\"ט דוחק גדול: ",
+                "<b>ולי נראה</b> דמילתא אגב אורחא קמ\"ל. דכרה שהוא נטוע ערבוביא אם יש בו לכוין ב' כנגד ב' וא' יוצאה זנב. נמי הוי כרם ולא תימא דבעינן דווקא כולו נטוע כהלכתו. והיינו דקאמר הכא בסיפא שתים כנגד שתים ואחת באמצע וכו' אינו כרם עד שיהיו בכ\"ב ואי\"ז. דאם יש לכוין בו ב' כנגד ב' וא' יוצא זנב אז הוי כרם אע\"פ שמקצתן בכ\"ב ואחד באמצע וק\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ראב\"י משום חנניה בן חכינאי</b> זה חדוש נפלא. כי ראב\"י היה בזמן הבית. כנראה פ\"ק דמדות ובתרא. וחנניה ב\"ח היה חברו של רשב\"י כנראה פאע\"פ. ובפרק בא סימן ובכ\"מ. והם היו תלמידי ר\"ע. והוא כשלמד עם תלמידים. היה זמן רב אחר שחרב הבית. כי ק\"כ שנה היו ימי חייו. כדאיתא בספרי. בשנת ארבעים התחיל ללמוד. ארבעים שמש ת\"ח. ארבעים שנה למד לאחרים. ופרנס בהם את ישראל אחר ר\"ג דיבנה. וריב\"ז לא נהג נשיאותו אלא בארבעים משחרב הבית. אחר שנהרג רשב\"ג הזקן. ואחריו ר\"ג דיבנה. שהוא וראב\"ה גיסו וריב\"ח. היו תלמידיו של ריב\"ז. ור\"ע היה תלמידם של אלה השלשה. כמפורסם בתלמוד בהרבה מקומות. ורשב\"י וחנניה ב\"ח. המה תלמידיו כנזכר. שלפי הנראה היו בכמו מאה או יותר שנה אחר חורבן הבית. <b>וראב\"י</b> יאמר דבר שמועה משם בחור ממנו מאה שנה. זה דבר חדוש גדול (אע\"פ שנמצא קרוב לזה) מלבד אריכות ימיו של ראב\"י כל כך.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בצלמון </b>יש לו חבר במשנה. שלהי יבמות. ואולי הוא מקום בהר צלמון. דאבימלך.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מ\"ה גפנים</b> ר\"ל ענבי גפנים. ובכפול הלבן איירי. עבר\"ש ספ\"ז.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>תדלק </b>עתי\"ט בשם הר\"מ. שישרף הכל עם הגפנים הסמוכים. <b>ולא</b> ידעתי למה. הא ודאי לא עדיף מזרוע ובא. שאינו אוסר בהוסיף מאתים. אלא הענבים בלבד. ואם הענבים בשלו כל צרכן. שוב אינן מתקדשות. <b>דילמא</b> בענבים אחר שנעשו כפול הלבן איירי. וגפנים ר\"ל ענבים. כלישנא דתנא מ\"ה דלעיל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>והקיסום </b>לפי פירוש רע\"ב. נראה שהוא קיקיון דיונה. כמ\"ש בגמרא ר\"פ ב\"מ.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והקינרס </b>הכא כ\"ע מודו. משום שהוא דבר שמקיימין אותו בכל מקום למאכל. כמש\"ה וקוץ וגו'. משא\"כ בקוצים דלעיל. שאין מקיימין אלא בערביא. מיהת אליבא דכ\"ע. קוץ ודרדר בכלל ירק נינהו. <b>ולא </b>יקשה לך אותה ברייתא שהביאו כאן בירו' האטדין וההגין (שהם ג\"כ מין קוצים) מין אילן. וה\"נ איתא בגמרא דילן פבכ\"מ (נד\"ב) האטדין וההגין מין אילן ואינן כלאים בכרם. ההוא באטד והוא נושאי פרי מיירי. והכא בקוצים ודרדרים סרק עסקינן. אלא שהם עצמם ראוים קצת לאכילה. הראשון לבהמה. והשני למאכל אדם. דהיינו עכביות שמתקנין אותן לאכילה. כדאיתא בפרק המביא. ובב\"ר איתא קוץ ודרדר. קונדס ועכביות.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מן הגדר לשדה</b> הר\"מ בפירוש המשניות והר\"א בהשגות פרשו. דב\"ה לקולא. שמודדין ד\"א מן הגדר ולשדה שאחורי הגפנים. נמצא מה שבין גדר לגפנים ממעט במדת ד\"א. ור\"ש הקשה על זה. איך אפשר להחמיר בהרחקה מהענפים. יותר מעיקר הגפנים. כאשר אתה רואה בתי\"ט משמו. <b>ולדידי </b>אי משום הא לא קשיא מידי. דהא בעריס שורה אחת עסקינן. ואזלי ב\"ה לטעמייהו דס\"ל לעיל פ\"ד מ\"ח. שאינו כרם עד שיהו שם שתי שורות. א\"ה משום עיקרי גפנים לחודייהו. אין כאן דין כרם לגמרי. אליבא דב\"ה. ומידי הוא טעמא דעריס בעי הרחקת ד\"א ככרם. אלא משום הגדר שערס עליו. לפיכך בדין הוא שמודדין מן הגדר. שעל ידו נעשה כרם. ולא מעיקר גפנים. שהרי אין להם דין כרם. ואזדו נמי ב\"ש לטעמייהו. דיהבי לעיל אף לשורה אחת דין כרם. כ\"ש בעריס דלא גרע. משו\"ה מצרכי למדוד ד\"א מעיקר גפנים. אבל מן הגדר ולאחוריו לא פליגי. כיון דאיכא הפסק גדר. לכ\"ע לא בעו הרחקה. <b>ובהכי</b> ניחא נמי דב\"ה לקולא. והרי זו שטה נוחה. ולחנם דחאה כ\"מ בשתי ידיו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המסכך גפנו ע\"ג תבואתו של חבירו. </b>הוא הדין סיכך גפנו של חבירו ע\"ג תבואתו של חבירו ה\"ז קידש אליבא דת\"ק. (והכי איתא בירושלמי) כדמוכח דמהדר ר\"י לת\"ק מעובדא דר\"ע. והתם תרווייהו לאו דיליה נינהו דהקרקע בשביעית אינה שלו. ושמע מינה דת\"ק אפ\"ה ס\"ל דאוסר לעולם אפי' בששניהם אינן שלו: ",
+                "<b>והא </b>דקמ\"ל בשהאחד שלו. להודיעך כוחן דר\"י ור\"ש דשרו אפי' בכה\"ג. ולא אמרי' הואיל ��גפנו נאסר דשלו הוא. תאסר גם התבוא'. ומשום דכחא דהתיר' עדיף [ברכות ד' ס' ע\"א]. ותו דהילכתא כוותיהו דר\"י ור\"ש. להכי נסיב ברישא רבותא אליבייהו. ומשום דפליג ת\"ק אפי' בששניהם אינן שלו. קאמר ליה ר\"י אודי לי מיהת בהא דלא קידש דמעשה רב: ",
+                "<b>ה\"ז קידש. </b>נ\"ל פשוט דמ\"מ בעי מיהא דהוסיף במאתים. אבל כל כמה דלא הוסיף ודאי לא איתסר. דהא הו\"ל זרוע ובא. וקיי\"ל אפי' בשלו הוסיף אין. לא הוסיף לא. דכתיב המלאה כדאי' פ' כ\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובא מעשה לפני ר\"ע ואא\"א מקדש דש\"ש </b> ומה שיצמח מהתבואה והגפנים. הרי הן פירות שביעית הפקר לכל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>קוצרו ואפי' במועד. </b>לשון הרע\"ב ואע\"פ שאין אדם אוסר שאינו שלו [חולין ד' מ' ע\"ב]: ",
+                "<b>הוכרח </b>לפרש כן דליכא לאוקמה אליבא דת\"ק דלעיל דאדם אוסר שאינו שלו. דא\"כ מאי מהני קצירה אחר שכבר נאסר ביד האנס. וזרוע מעיקרו הוא בהשרשה. ואף על גב דהכא תרווייהו אינן שלו. הא אוכחנא לעיל דאפי' בכה\"ג פליג ת\"ק. ומעתה קשה מ\"ש בתי\"ט אמאי פסקו הר\"מ והרע\"ב לעיל כת\"ק והא סתם לן תנא הכא כר\"י ור\"ש: ",
+                "<b>איברא </b>לדידי חזי דלק\"מ דהא לפירושא קמא דכתב רע\"ב אפי' תימא כרבנן דאסרי אתיא מתניתין דהכא. והא דקוצרו אפי' במועד. לאו משום פסידא אלא משום איסורא דמחזי כמקיים כלאים אצרכוהו לקוצרו. והא דקאמרי המפורשים ואע\"פ שאין אדם אוסר וכו'. מלתיה יתירתא נקטי לפרושי למתני' אליבא דכ\"ע דאפי' לר\"י ור\"ש נמי תיתי. וה\"ה דלא הוי דבר האבוד אליבא דת\"ק. דכבר הוה אבוד מעיקרא. ומיהא מתניתין שפיר מיתוקמא כת\"ק דלעיל נמי. והשתא מאי אולמיה דהאי סתמא למיפסק הלכתא כר\"י: ",
+                "<b>ותו </b>ללישנא אחרינא דכתב הרע\"ב דמשום פסידא נגעו בה ושרו לקוצרו במועד. נמי תיתי מתני' כת\"ק דאוסר בשל חברו. והכא במאי עסקינן בשזרע האנס את הכרם כשהוא סמדר ויצא מלפניו עד שלא הגיעו הענבים לפול הלבן. דקיימ\"ל זרעים אסורים משום קנסא בלחוד. והגפנים מותרים לפי שלא הגיעו עדיין לעונת הפירות שיתקדשו משו\"ה שרו ליה רבנן לקצור במועד משום פסידא. שלא יגיעו הענבים בתוך כך להיות כפול הלבן. ויאסרו אף הגפנים אם לא יקצור במועד: ",
+                "<b>ואם </b>לא מצא פועלים עד שליש קוצר כדרכו ואפי' לאחר המועד. דאינן נאסרין אפי' יגיעו בתוך כך לפול הלבן כיון שלא נתעצל מלעקור הכלאים (וכצ\"ל גם לפי מה שפירשו המשנה בשיטת ר\"ע ולפירוש הב' דרע\"ב. ודקאמר הרע\"ב מ\"מ אם הוסיפה מאתים לאחר שחזרה לבעלים קידש. ר\"ל אם נתיאש ממנו ונעצל לגמרי וק\"ל) והוי ליה כרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו [פרק ה' משנה ו']. דמותר אליבא דכ\"ע אפי' הוסיף מאתים בנתים. הכין אתי שפיר פירושא דמתני' אליבא דת\"ק נמי ולהוי סתמא כוותיה. ואזדא לה תמיהת התי\"ט לגמרי דלא תקשי סתירה על פסק המפרשים. ומה שכתבו פירוש המשנה אליבא דר\"י ור\"ש לאו בדוקא. דהא אינו מוכרח כלל אלא לפרושי אליבא דכ\"ע: ",
+                "<b>מאימתי נקרא אנס משישקע. </b>מאותה שעה חשוב הכרם כשלו ויקדש כל מה שזרע בו: ",
+                "<b>וא\"ת </b>תינח אי מפרשינן רישא דמתני' בשטת מ\"ד א\"א אוסר שאינו שלו. קמ\"ל השתא בסיפא מאימתי חשוב כשלו לאוסרו מיד כשיזרענו דלא תהני ליה קצירה. כי הדר אתא ליד בעלים ישראל. אלא למאי דפרישי' נמי אליבא דת\"ק מי ניחא. הא כיון דאית ליה אדם אוסר אפי' שאינו שלו. מאי איריא משישקע אפי' בלא שיקוע נמי איתסר ליה כי זרע לי' בשהגיע לעונת שיתקדש. ואי לא הגיע הא אמרן דת\"ק נמי מודה דאינו מתקדש: ",
+                "<b>הא </b>לאו מילתא דהא אמרינן זרוע מעיקרו בהשרשה. זרוע ובא הוסיף במאתים אין. לא הוסיף לא כדאייתינן לעיל. וכי אמרינן בכה\"ג אדם אוסר את שאינו שלו כשהוסיף במאתים דוקא. והשתא אתי שפיר דרישא דאיירי בלא שיקוע בעינן דוק' גמר פירי ענבים לפול הלבן ותבואה משתשריש או שתביא שליש ותוסיף במאתים ביד אנס. וכשלא הגיעו שתיהן לעונה זו אפי' הוסיף מאתים קודם שיצא מלפניו אית ליה תקנתא דקוצרו כנ\"ל: ",
+                "<b>וסיפא </b>איצטריכא ליה דבשיקוע היכא דהגיעו הענבים לעונת שיתקדשו בעודם ביד האנס. נאסרו מיד אפילו לא הוסיף עדיין במאתים. אלא תיכף שזרע התבואה והשרישה בידו נתקדש הכל. דהוי ליה זרוע באיסור מעיקרו כיון דבשלו זרע. וזרוע מעיקרו בהשרשה סגי ליה. היינו דקמ\"ל בסיפא מאימתי נקרא אנס לאסו' הכרם ע\"י זריעתו בהשרשה לחוד. משישקעו דחשוב כשלו דהו\"ל זרוע מעיקרו באיסור. דינו בהשרשה ולא בעי הוסיף ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>משתשריש </b>עיין בפירוש הר\"ש אם תרצה לעמוד על עיקר דבר זה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים. </b>עמ\"ש בתי\"ט ונ\"ל דוחק גדול. דמ\"ש דהו\"א טורח הגידול הותר ולא ליהנות בהן: ",
+                "<b>הוא </b>דבר תימא כי מה תועלת בקיום אם לא יהנה מהן. ומי יטריח עצמו בגידול דבר שאין לו הנאה ממנו. ועוד לאו ק\"ו הוא. מה כלאי זרעים שאסורין בקיום מותרין בהנאה. כלאי בהמה שמותרין בקיום פשיטא דמותרין בהנאה: ",
+                "<b>ותו </b>דקאמר נמי ואי תנא לקיים הו\"א לאחר שגדלו על ידי עכו\"ם וכו' עכ\"ל. לא ידענא מאי קאמר דאי סברא היא דליתסר גידול דומיא דזריעת כלאים. לעולם ליתסר. דקמפטם להו וקרבי איסורא. ואיזה גבול יש לדבר דקתני מותרין לקיים. ואיזה חילוק יש בין גידול לקיום. הא תרווייהו איתנהו בעולם. ואי שרית להו לקיימן. ודאי דבכל גוונא שרי בין זמן מועט או זמן מרובה בין גידלו כל צרכן או לא זה פשוט בעיני: ",
+                "<b>והנלע\"ד </b>נכון דמשו\"ה אצטריך דאי הוה תני לגדל הוה אמינא לגדל לצרכו ולהשתמש בו קמ\"ל דשרי. ולא מיתסר משום משתמש בכלאים. ומ\"מ לא יקיים הרבה ביחד דלא ליתו לידי רביעת כלאים. דהו\"א אפי' גרמא ממילא נמי אסירא בהרבעת כלאים. דלא הותרה אלא הנאתן אחר שבאו לעולם. אבל לגרום ביאתן לעולם. דהויא ודאי דומיא דזריעה ומביא פסול לעולם. סד\"א דאסור. משום הכי תני נמי ולקיים. דממשנה יתירא שמעינן דשרי לקיימן אפי' הרבה. ואע\"ג דבאין זה על זה. וקמ\"ל כדשמואל דאמר בכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת [בבא מציעא ד' צ\"א ע\"א]. וקיי\"ל כוותיה ומותר להכניס שני מינין לדיר. ואי תני לקיים בלחוד. הוה אמינא מאי לקיים דקאמר היינו לגדל והנאה לחוד אשמועינן דשריא. ולגרום הרבעה אסור כנז\"ל. משום הכי תני תרתי כנ\"ל. ",
+                "<b>והא </b>דתנן הכא מותרין לגדל ולקיים. והא אשכחן בגמרא פ\"ק דחולין [ז' ע\"ב] דא\"ל ר\"פ ב\"י לרבי מ\"ה בביתו של זה, ש\"מ דאסור לקיימן. התם בפרידה לבנה לחוד איירי. ותו הכא באיסורא דכלאים לחוד מיירי. בסכנתא   לא קמיירי. דכוותיה פ\"ג דחולין ופרק גיד הנשה (דצ\"ה) וק\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואדני השדה חיה. </b>ודאי דלא איצטריך ליה משום איסור הרבעה. דהא אין כל בריה רשאי לקרב אליו כמ\"ש הרע\"ב. ופשיטא דלא שייך ביה איסורא דכלאים. גם מטעם זה לא נראה לומר דלענין מקח וממכר הוזכר כאן ואעפ\"י שכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל וכמ\"ש התי\"ט בשמו לקמן, מ\"מ אינו מתקבל כלל לפי מה שכתבו מענין זאת החיה. ואולי הרמב\"ם לא ס\"ל ולא שמיע ליה הא דכתב הר\"ש וק\"ל: ",
+                "<b>ואמנם </b>לשיטת הר\"ש פשוט בעיני שהוצרך לומר ברישא חיה. לאפוקי מדר\"י דפליג. וס\"ל דמטמא באהל נמי. דלדידיה לאו כחיה הויא אלא כאדם. קמ\"ל דלת\"ק אינו שוה לאדם בשום דבר אלא חיה הוא כמות שהיא באמת. וחיה לא מטמיא באהל. ובהכי ניחא דלק\"מ מ\"ש בתי\"ט על הרע\"ב לקמן בד\"ה כלב דהשתא א\"ש וא\"צ כלל לכל מ\"ש שם וק\"ל. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>רי\"א מטמאות באוהל </b>ש\"מ דר\"י נמי פליג אדרשב\"י <b>וס\"ל</b> ודאי. דגוים נמי מטמו באוהל. דפשיטא לא גרעי מאדני השדה. <b>א\"ה </b>האיכא נמי ר\"י דנמוקו עמו. והלכתא כוותיה נגד רשב\"י לעולם. ואע\"ג דהכא לא קיי\"ל אלא כת\"ק דפליג עליה. מיהו במאי דשוי לחכמים דפליגי ארשב\"י ודאי מסתברא לאכרועי הלמ\"ע דלא כרשב\"י. וצ\"ע.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הרמך </b>עפר\"מ שהוא חלוש התאוה. שמא עושה המלה נוטריקון. רע מך. אולי מחמת כן הוא קל המרוץ. ככתוב.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כלב. </b>עמ\"ש לעיל מ\"ה בס\"ד. ",
+                "<b>ולחרוש ולהנהיג. </b>הא דשני הכא בלישניה ולא קתני משיכה והנהגה בהדי הדדי. יש ליישב על פי מ\"ש בתי\"ט לעיל מ\"ב דאיכא תרי גווני הנהגה. והא קמ\"ל דאיכא נמי הנהגה דלא דמיא למשיכה. ובכל גוונא אסירא ההנהגה. וה\"ה דכייל נמי תרי גווני מנהיג דאי' בגמ' בפ\"ק דמציעא ד' ח' ע\"ב: ",
+                "<b>אי נמי </b>לאפוקי מדר\"י דאמר לענין קנין. עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור דהיינו אורחייהו. משום הכי אפכינהו תנא דידן זימנא חדא. ולא סמכינהו להדדי. דלא תימא דווקא כל חדא כי אורחה. אלא ודאי איפכא נמי. דאפי' משיכה בחמור והנהגה בגמל. דלאו אורחייהו אסירן. ושפיר דמי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם רוב מן הגמלים מותר. </b>לפי שצמר רחלים נתבטל ברוב של גמלים. ומותר אפי' לכתחילה לערב ולטרוף זה בזה. ולא שייך ביה אין מבטלין איסור לכתחלה [ביצה ד' ד' ע\"ב]. דהכא תרווייהו דהתירא נינהו. ואפי' הראב\"ד מודה בהא דשרי. ועמ\"ש בס\"ד בחידושי לי\"ד (סימן רצ\"ט) ובש\"י סי'. ואע\"ג דמכוין לערובי למשרייה בכלאים איכא למימר דשרי ודוק. ועמ\"ש לעיל פ\"ב מ\"א: ",
+                "<b>ואפילו </b>את\"ל דהתם אסור במכוין כל שניכר. היינו משום דכל זמן שניכר עדיין לא נתבטל ולא התירוהו אלא לזריעה. היכא דלא ניחא ליה בקיומן. ומתבטלין אגב מחשבתו ודוק. משא\"כ כאן דבטל ברוב מחמת שאינו ניכר עוד: ",
+                "<b>ועפ\"ז </b>תבין שא\"צ למ\"ש בתי\"ט בד\"ה אם רוב מן הגמלים דבתר שמא אזלינן במין במינו ואפי' אית לחד שם ליווי. וכוונתו ליישב איך מתבטל צמר רחלים ברוב צמר גמלים. כיון דלאו מינא הוא ובעי ששים. משו\"ה קאמר דאזלי' בתר שמא ואע\"ג דאית ליה שם ליווי דצמר רחלי' מקרי. אפ\"ה חשיב מין במינו דסגי ברובא. ואולם לא ידעתי מה יאמר הרב ז\"ל בפשתן וקנבוס שטרפן דבטילי ברובא. וקנבוס לא איקרי פשתן בשום צד. ולא מינא דפשתן הוא כלל לא בשמא ולא בטעמא: ",
+                "<b>איברא </b>בקושטא לא צרכינן הכא להא דאמור רבנן בשמא וטעמא. דמין במינו ליבטל ברובא ובשא\"מ ליבעי ששים אפי' ביבש. דהתם היינו טעמא דכי בשיל להו הדר יהיב טעמא בקדירה. מה שאין כן במידי דלאו בר קדירה הוא דליתא לנתינת טעם. ודאי דעדיף וקיל מין בשאינו מינו ממין במינו. דאיכא מ\"ד באלף לא בטיל [מנחות ד' כ\"ב ע\"ב]. ובשאינו מינו לכ\"ע סגי בביטול טעם בדבר הנ\"ט. וה\"�� בדבר שאינו נותן טעם דבביטול היכר סגי. והכי נמי אע\"ג דצמר גמלים לאו מינא דצמר. וקנבוס לאו מינא דפשתן הוא לגמרי. אפי' הכי בטלי ברובא   היכא דלא מינכרי. דכיון דשוין בחזותא תו לא מינכרי. ואזלינן בתר רובא בכל דוכתא. וזה ברור מאוד וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בפיסקא איברא כו'. נדפס טעמא יתיר בטעות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא כתב. ש\"ג באפיה. צ\"ל באפי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>והראוי. צ\"ל מהראוי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו לגנוב את המכס. </b>כתב הרע\"ב ולי נראה לפי שאין אדם נותן מכס מבגדיו עכ\"ל. וכך פי' הר\"ש: ",
+                "<b>וטעמייהו </b>דנאדו מפירושא קמא. נ\"ל משום דאם עושה כן כדי שלא יכירוהו במלבושיו שהוא יהודי. פשיטא דאסור ולא צריך כלל לאשמועינן דלגנוב המכס אסור. והא אפילו מפני הסכנה אסור כדאיתא במדרש בב' תלמידי ר\"י ששינו עטיפתן בשעת השמד ודוק. ומאי איריא נמי כלאים אפי' בלא כלאים אסור להתלבש במלבושיהן שלא יוכר. דאית ביה משום ובחוקותיהם לא תלכו וק\"ל. ואם כן היכי קאמר אפי' וכו': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תכריכי המת אין בהם משום כלאים. </b>דבמתים חפשי. ואע\"ג דעומדין בלבושיהן זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבא (נדה ד' ס\"א ב') ומשום לועג לרש ליכא ע\"ש בתוס'. והר\"ש תירץ עוד דשאני כלאים. דבחי דומיא דמת לא אסיר. דלא מתהני כלל ובעינן הנאה ונכון הוא. אף על פי שהרא\"ש כתב ע\"ז ולא נ\"ל דטלית שאין בו הנאה גם מציצית היא פטורה עכ\"ל: ",
+                "<b>נ\"ל </b>דלק\"מ דודאי שפיר קאמר הר\"ש. דשאני כלאים דהיכא דליכא הנאה. גם בחי אין כאן איסור. משא\"כ בציצית דענשי עלה ובעי למיעבד ליה ציצית. אע\"ג דלית ליה בגד בעל ד\"כ כדי שלא יהא ערום מן המצוה. ואין ראיה ממוכרי כסות דכתב הרא\"ש ודוק היטב: ",
+                "<b>מרדעת של חמור אין בהם משום כלאים. </b>כתב הרע\"ב מפני שהיא קשה ביותר מכרים וכסתות. הילכך אפי' בשרו נוגע בה לא חיישינן עכ\"ל: ",
+                "<b>הוכרח </b>לזה מדפלגינהו בתרי בבי. ולא כייל מרדעת בהדי כרים וכסתות דמ\"ב לעיל. ש\"מ דמרדעת קילא טפי: ",
+                "<b>ואין </b>זה מוכרח דאיכא למימר הא דלא כריך ותני להו בחדא. היינו טעמא משום דלא דמי לכרים וכסתות. דלא שייכא בהו העלאה. משו\"ה שרו באין בשרו נוגע בהן. אבל מרדעת מהו דתימא ניגזור ישיבה אטו העלאה. כיון דלפעמים נותנה על כתיפו. והא איצטריך ליה לפלוגי בה בסיפא. שלא יתננה על כתיפו אפילו להוציא הזבל. להכי איצטריכא ליה למיתנייה לנפשה. ולאשמועינן דאפילו הכי לא גזרינן ושריא בישיבה. ולעולם דווקא היכא דאין בשרו נוגע בה. הא לאו הכי לא. וכן נראה יותר שהמרדעת אינה קשה כל כך ככרים וכסתות. שהרי עושין אותה מבגד. וחוששין שלא יקח ממנה לבגדו. ואע\"פ שלאחר שנעשית מרדעת. היא קשה מחמת תפירה חזקה. מ\"מ חוטיה רכין יותר מכרים וכסתות. שהן קשין כלבדים וק\"ל: ",
+                "<b>מיהת </b>מרדעת נמי שריא לפי שתפירתה עושה אותה קשה שאין חוטין נשמטין ממנה בקלות. ועכ\"פ לא מסתבר דעדיפא מכרים וכסתות ודוק: ",
+                "<b>כתב </b>עוד הרע\"ב אבל בגד שאבד בו כלאים. (ור\"ל אפילו חוט אחד דלא בטיל אפילו באלף. כיון דדרך איסורו הוא. דכל חד באפיה נפשיה שרי ובהדי הדדי מיתסר. ולא דמי למ\"א דפרקין. דבטיל ברובא דהתירא). לא יעשנו מרדעת. דחיישינן שמא יקח ממנו טלאי לבגדו עכ\"ל. ואע\"ג דכבר כתב שהמרדעת קשה יותר מכרים וכסתות. והא לא חיישינן בכרים וכסתות כה\"ג. משום דלא חזו לבגדו איידי דקשין הן. היינו דאמינא לעיל שהמרדעת נעשית קשה ע\"י תפירתה. אבל הבגד שנעשית ממנו רך הוא. מהראוי ללבישה. וחיישינן דילמא אדמשהי ליה לעשות ממנו מרדעת. אתי ביה לידי תקלה. ליקח ממנו טלאי לבגדו קודם שנתפר במרדעת. אי נמי אפי' בתר דעבדיה מרדעת. איכא למיחש שמא יתיר תפירתו לכשיצטרך לו לבגדו. מאחר שראוי לכך. וכיון שאין הכלאים ניכרין. משו\"ה אסור אפי' לרכיבה. דילמא מישתלי: ",
+                "<b>אפילו להוציא עליה זבל. </b>דהעלאה אסירא מדאורייתא. והך מתני' אתיא אפילו למ\"ד דבר שאינו מתכוין מותר לכתחילה. כדאיתא במתני' דבסמוך. דמ\"מ הכא אסור. ואע\"ג דלית בה הנאת לבישה. ולא קמכוין ביה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. רק להציל עצמו מהטינוף. אפ\"ה לא שרי דומיא דמוכרי כסות. דכי היכי דמפני החמה חשוב הנאת לבישה. ה\"ה נמי מפני הטינוף. ובגמרא דשבת פ\"ק ד' ח' ע\"ב מסקינן נמי דאצולי טינוף חשיבא ואורחיה הוה ודוק: ועמ\"ש בס\"ד בחידושי לי\"ד סי' ש\"א: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עפר\"ש </b>שמביא ירו' שכעס ר\"א על אותו שאמר לחברו אתה לבוש כלאים. ונתקשה בו מגמרא דילן. <b>נ\"ל</b> דה\"ט. משום דס\"ל כסתמא דמתני' דבסמוך. דבר שאין מתכוין אפילו לכתחלה מותר. כ\"ש באינו יודע. וגם בבה\"מ. ושמואל סבר לה למתניתין דלעיל. דאסרה דבר שאינו מתכוין. א\"נ דווקא בשוק אזיל לחומרא. אבל בבה\"מ. מודה דשפיר דמי. כה\"ג דאינו מתכוין.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מחוף הים </b>נמל לספינות. כגון עכו ויפו. <b>ולכן </b>הוצרכו לפרש בירושלמי מחוף שבמד\"ה. שלא תאמר גם הבאים ממקומות הללו. הם בכלל ההתר. לפיכך פירשו שאין הדברים אמורים. אלא בחוף שבמד\"ה. <b>אלא</b> דקשיא. לימא ממד\"ה ותו לא. <b>ונ\"ל</b> ה\"פ. בודאי גם מקומואת הנ\"ל נכללים בחוף הים השנוי כאן. אבל בד\"א. כשבאו ממד\"ה אל חוף הים שבא\"י משא\"כ הנעשים באותן מקומות עצמן. מוצאים מהכלל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וממדינת הים</b> ר\"ל מאיי הים. כמו איי אלישה ותרשיש פול ולוד. יושבי האיים בים יון וארצי פלאגו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומנעל של זרב</b> עתי\"ט שהביא פירוש הר\"מ בחבורו. שהוא מנעל שאין לו עקב. ונדחק בו בכ\"מ מאד. <b>ולפי</b> מ\"ש בב\"י. נפיק מניה חורבא קולא גדולה. דמשמע אע\"פ שיש בו בית קבלת הרגל מלמעלה. רק שאין לו מלמטה. לא מיחזי כמלבוש ושרי. והא ודאי בדותא היא. דעיקר מלבוש שייך טפי למעלה על גב הרגל. והעלאה הוא דאסירא מן התורה. <b>וכ\"ש</b> לפי טעמו של הר\"מ ז\"ל שעור הרגל קשה הוא. איפכא מסתברא. דבתחתיתו ליכא קפידא כולי האי. דקשה הוא ודאי. ולא עליונו של רגל שהוא רך בלי ספק. כלפי לייא. <b>משו\"ה</b> קבעי הרב תי\"ט להגיה בלשון הר\"מ. שלדעתו כך צ\"ל. ואין לו אלא עקב. ויהיה מסכים עם מ\"ש הר\"מ ז\"ל בפירושו. שהוא דמות מנעל שנותנין תחת כף הרגל. ואין על גבו כלום מלמעלה. <b>והנה</b> האמת אתו בזה. שכך היא כוונת הר\"מ ז\"ל בפירושו ובחבורו דא ודא אחת היא. ולא כמו שהבין הרב בכ\"מ ז\"ל ח\"ו. <b>ואמנם </b>אין צורך כלל לתקן לשון הר\"מ הנ\"ל. כפי מה שעלה בדעת התי\"ט. ושפיר עבד דמסתפי להגיה בחנם לשון הר\"מ הברור מאד. ויש להפליא הפלא ופלא על הני תרי אשלי רברבי ה\"ה בכ\"מ ובתי\"ט. הידועים בשם מפורסמים לחכמים מחוכמים. איך לא ידעו פתרון לה\"ק על אמתתו. בשם הרגיל ומצוי לרוב במקרא ומשנה. כי הנה הם ז\"ל חשבו. שעקב הוא שם לתחתיתו של הרגל וזה גרם להם להלחץ כל כך בלשונו של הר\"מ כאמור. <b>ובמ\"כ</b> לא דייקי לישנא לגמרי. אבל תחתית הרגל. כף הרגל שמו. או פרסת הרגל יקרא. ובארמי פיסת הרגל. וכך נקרא שמו במשנה פ\"ק דאהלות. והעקב הוא אחרית הרגל. שקצהו בולט מאחוריו. כנגד השוק. וכה\"א וידו אוחזת בעקב. ואין לאחוז ולתפוס הכף מחמת הרגל. וכן בדרך ההמשל והשאלה. א\"א להבין הכתוב ואת עקבו מים לעיר (יהושע ח') אלא באופן זה. כי מה סימן צד ורוח יש בתחתית הרגל. ודוק במעשה החליצה ותשכח ג\"כ. וכן ואתה תשופנו עקב. ואין דרכו של נחש לשוך בפרסת הרגל. כי אם בצדדיו בנגלה ממנו. ב) וכך פירש הקמחי בשרשיו עקב אחור הרגל. וזה פשוט מאד. וכ\"מ בהדיא ממ\"ש מהלכות עקב בצד גודל. וכמו כן הוא מבואר במ\"ד פכ\"ו דכלים. ע\"ש דבהדיא קרי לעליונו של מנעל מאחוריו. עקבו. ותחתונו סוליים נקרא בלשון משנה. ועיין עוד בפ\"ח דנדה. וספ\"ז דבכורות ע\"ש פירוש רע\"ב והבן. <b>על כן</b> שפתי הר\"מ ז\"ל ברור מללו. חלילה להגיהו. והוא בלי ספק מה שרצה בו בפירושו. שהכל דבר אחד הוא. <b>ואתה </b>המעיין הבט ימין וראה והתבונן וקח עצה לנפשך. כמה יש לך לשמור אזהרת חז\"ל לדקדק בלשון. לשקוד על קריאתו והבנתו כהוגן. כי ממנו תוצאות חיים. וכמה גופי תורה בו תלויים. בקל יוכל להתיר את האסור וכן להפך. מי שאינו בקי בפתרונו כל צרכו. והבלתי נזהר בו כראוי להבינו לאשורו על מתכונתו לערוך את ערכו. וארז\"ל בני יהודה שהקפידו על לשונם. נתקיימה תורתם בידם. ודי בזו הערה לנפש היפה. לבחון אמרתו שתהא צרופה. <b>ואמנם</b> לענין צורת מנעל הלז. נ\"ל שהוא מנעל העשוי שתי פיות. פתוח מלפניו ומלאחריו. רק באמצעו קבועה רצועה על פני רחבו. באופן שיכולים לנעלו משני צדדים. ואין עור ע\"ג מלמעלה. כי אם רצועה דקה. כדי להחזיק הרגל. ונקרא זרב ע\"ש הפיות. וכ\"מ לשון כזה בוי\"ר פ\"ה. שהיו שותין בכוסות של זרבובית. פירשוהו פיות. וזה הפירוש ברור בעיני בס\"ד. לפיכך גרסת זרב עקר.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פיף. </b>גרסינן בפ\"א פשוטה בסיף ובמשניות תי\"ט נדפס בטעות. וצ\"ע מאי קמשמע לן בהא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>באריג </b>זו הנוסחא מתיישבת לפירוש הר\"מ. והר\"ש גרס לאריג.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>עשה שני ראשיה לצד א' חיבור.</b> פי' הרע\"ב דהיינו בשקשרן דווקא. זוהי שטת הר\"ש. וצ\"ע דא\"ה תכיפה א' וקשר ראשיה ביחד אמאי לא הוי חיבור. ועיין בי\"ד בסי' ש'. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עשה שני ראשים צד אחד חבור </b>עיין פיר\"ש משמא דגמרא. והוא שקשרן. וז\"ל הגהה. ומספקא לי. אמאי לא הוי חבור. אם העביר המחט פעם אחת וקשר שני ראשין על שפת הבגד. <b>ונ\"ל </b>משום דחבור יחדו בעינן. דהיינו דבוק מהודק יחד. לאפוקי כה\"ג. שאינם דבוקים ואדוקים. שכל אחד נפרד מחברו. מתנועע אילך ואילך. אע\"פ שקשורים ביחד. אינם עומדים בשוה זה אצל זה כלל. הילכך לא חשיב חבור כה\"ג. אע\"פ שהקשר מחברו. דרך תלייה הוא. ולא חבור אחיזה בשווי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה עשה. לא הוי חבור. נ\"ב ותו קשיא א\"ה מ\"ט דר\"י. <b>וי\"ל</b> משום דלא הוי דבר המתקיים. מ\"מ בשולי הבגד עושין כן. ומשכחת לה נמי בקושר ראשי החוט כל קצה אחד ממנו בפני עצמו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לצד אחד חבור</b> ומשכחת לה נמי. אפילו תפירה גמורה שאינה חבור. עפכ\"ח דכלים מז\"ח.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עד שישלש </b>שיכניס ויוציא כו' ג\"פ. ז\"ל הגהה (בפיר\"ש) ותמיהא לי אם ג' תפירות בלא קשירה מתקיימא טפי משתי תכיפות בקשירה. דא\"א לקשור. דאין שני ראשי החוט מצד אחד. <b>יש</b> לתרץ שקושר ראשי החוט כל אחד לבדו בעצמו.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה כלאים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,204 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Maaser Sheni",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מעשר שני",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מעשר שני אין מוכרין אותו. </b>פי' בפחות אינו יכול. (וע' פר\"ש) דהיינו מכירה כמו בשלו. דמוזיל גבי לוקח כשהוא דחוק למעות. ומ\"ש לאו דיליה הוא. אבל בשוויה ודאי נמכר והיינו פדייה. דנפדה גם ע\"י אחר ואפי' בעל המעשר מקבל המעות שפיר דמי והרי הן אצלו מעשר כמו לקמן פ\"ד מ\"ו. והתם פירש הרע\"ב דבכה\"ג שרי: ",
+                "<b>ונראה לי </b>דאפילו הכי בעי שומא דווקא. והיינו כסתם מכירה כדפרישית. ",
+                "<b>והירושלמי </b>דמייתי הר\"ש הוא שהכריחני לפרש כן. ולא כדמוקי הרע\"ב התם למתני' דהכא במכירה דהדמים חולין הוא דלא מיזדבן. ולא משמע הכי. אלא הא לא אצטריכא ליה דקרא כתיב וצרת הכסף וגו'. ופשיטא דאפי' בשיוויה לא מזדבן כה\"ג: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ירקבו </b>עיין מ\"ש בקונטרס בנין בית הבחירה בסופו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ניתן לאכילה </b>איזהו דבר הנקרא אוכל למ\"ש. ע\"פ בא סימן. ושלהי עוקצין.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אבל מפטם הוא את היין </b>מ\"ש בתי\"ט לפי שאין היין נבלע בהם. <b>במ\"כ</b> אמר דבר מתנגד למציאות. וההפך באמת נראה ומורגש לחוש. כי אמנם בהכרח. יבלע היין יותר. לטבע דקותו יותר מהשמן. שלפי עביו. אינו יכול לפלש כללי העיקרין כמוהו. ואעפ\"כ אמרו כמה עיקרין בולעין. ועם שיש דרך ידוע במלאכת הבישול. לקלוט השמן מעל גבי העיקרין. כמ\"ש בש\"ג בעניך עשיית שמן המשחה. משא\"כ ביין שהוא דבר המתערב. ונבלל בכל לחיות שימצא. ואי אפשר להפרידו בשום תחבולה בעולם. <b>אבל</b> מה שהתירו לפטם היין. הוא פשוט לענ\"ד. שלא התירו אלא לעשותו קונדיטון. שהוא יין מבושם ויינומלין כמ\"ש ז\"ל. ומעשה היינומלין. הוא שמן דבש ופלפלין. שהכל נשתה. ואינו נשאר כלום להפסד. ולא התירו לפטמו בעקרין הבולעין ממנו. ואין נהנין מהן. כמו שהוא הענין בשמן. אלא במה שדרכו לפטמו בכך. שהם דבש שמן ומיני בשמים ותבלין. שמשביחין אותו ונשתים עמו. אבל לפטמו בעקרין הנשלכין. אחר שבלעו ופלטו כחן. ודאי לא הותר ביין. שאין דרכו בכך. ואפילו לסוך יין וחומץ לא התירו. לפי שאין דרך הנאתו בסיכה (עם שאינו מאבדו. והרי הוא נהנה ממנו) כ\"ש שאסור לאבדו שלא בדרך פטומו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושפין. </b>פירש הרע\"ב על הבשר. לא ידעתי מאין לקח זה. דלהר\"מ והר\"ש אינו אלא לשון כתישה. שכותשין אותן להסיר קליפתן: ",
+                "<b>ועל </b>כרחך צ\"ל כן דאי כדברי הרע\"ב מה טעם החליפו ב\"ש שיטתן. דהכא ס\"ל איפכא ממאי דס\"ל בתלתן. ולאו טעמא בעי. מכדי הא חפיפה והא חפיפה. מאי שנא התם דשרו והכא אסרי. אלא לאו משום דשפין מילתא אחריתי היא. שהוא הכשרן ותיקונן לאכילה והכי נמי מוכח לישנא דשפין. ואמאי לא נקט הכא נמי חפין כלישנא דלעיל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כרשיני </b>כו' ע\"פ רע\"ב שאינם מאכל אדם אלא מדוחק צ\"ע. ע\"ל רפ\"ט דתרומות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>וכבוד הרב כו' מונח. נ\"ב (שאפילו דברי עצמו ז\"ל הוא סותר מניה וביה וק\"ל).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>שנתפזרו. </b>צריך לומר כמ\"ש הר\"מ דמיירי שנאבדו קצת מהן. דאל\"כ מאי שנא מתלקטים מנבללין. ומאי בין נתפזרו ובין נתערבו דאידך מתיתין דבסמוך. ולמאי איכפל למתני תרתי בבי. והרע\"ב קיצר כאן במקום שהי\"ל לפרש: ",
+                "<b>והא </b>דבעי אתנויי אם מה שלקטתי כו' ואם לאו אותן של מעשר שנשארו יהיו חולין על אלו כדפי' הרע\"ב. משום דחיישינן דילמא הדר משכח להו לאותן האבודין. ומפיק להו לחולין בלי פדיון. ודילמא מעשר נינהו. והכי ודאי מצי עביד לחלל המעשר אע\"פ שאינו ברשותו על המעות שברשותו כדאיתא בכמה דוכתי במכילתין: ",
+                "<b>איברא </b>כיון דחששה רחוקה היא שיחזור וימצאם אחר שהם בחזקת אבודין. ואינה אלא חומרא בעלמא שהחמירו בקדושת מ\"ש. שהצריכוהו להתנות ולחלל מספק את האבוד. לכן הקלו בו לחללו כסף על כסף מניה וביה. אע\"ג דבעלמא לא שרי. מיהא כיון דלא אסיר אלא מדרבנן. בכה\"ג לא גזור ועדיף ממ\"ש של דמאי דמחללין אותו כסף על כסף נחוש' על נחושת. והכא נמי המתלקט דמאי הוא דהוי. דמספיקא לא נפיק. ועוד שאינו מוציא המעש' לחולין על ידי חילול זה בודאי. כי אם באפשרות רחוק שימצא אחר היאוש ממנו. לכן התירוהו כאן דמילתא לא שכיחא היא: ",
+                "<b>ולא </b>דמי לנתערבו דבסמוך. דמחמירינן שלא לחלל כסף על כסף. משום דהא איתנהו. ונפקי לחולין בודאי ע\"י חילול זה. לכן לא הקילו. משא\"כ בהך דהכא דאירכסו להו כדאמרן. כך נ\"ל ברור בס\"ד. וסרה קושית התי\"ט: ",
+                "<b>וראיתי </b>בפי' הרא\"ש שהקשה ג\"כ קושיתו של הרב הנז'. ונדחק לפרש הירושלמי דלאו לחלל על המעות האלו שלוקט קאמר. אלא מביא מטבע אחר שאינו חריף כ\"כ ומחלל עליו המעשר בכל מקום שהוא וחוזר ומחללו על מעות הללו שבידו בתנאי הנז'. ולדעתי אין צורך לדחוק כלל: ",
+                "<b>ובתי\"ט </b>האריך לשון בישוב הקושיא ואין בו ממש ואינו מהראוי להטריח בהשגה על תירוצו. כי יגיעת בשר היא שלא לצורך להשיב על כל אומדנא העולה על כנפי רוח בלי ידים ורגלים. ורצה להסב כוונת התו' לדעתו. ח\"ו לחשוד התו' בסברות זרות כאלה שאין להם עיקר ושורש ושישיגו בזה על רש\"י ז\"ל בלי שום טעם וראי' כלל זהו דבר שאין הדעת סובלתו. וכבוד הרב ז\"ל כאן במקומו מונח: ",
+                "<b>אבל </b>דעת התו' ברורה ע\"פ מה שכתבתי. דהתו' ס\"ל להו נמי כיון דאינו אלא חומרא דרבנן. בכה\"ג דספיקא הוי ובמלתא דלא שכיח' לא אחמירו ביה כנז'. וזהו שהכריחם לומר כן לפי שלדרך רש\"י עצמו צ\"ל כן מפני קושית ריב\"א. דהא קיי\"ל טיבעא אטיבעא לא מחללין. ומשמע מדברי הר\"ש דאפילו אמין מטבע אחר של כסף אין מחללין אפי' מדוחק. וה\"נ סבירא להו להתו'. א\"כ מאי שנא הכא דשרי. אלא על כרחך מטעמא דאמרן שרי. א\"כ אפי' מנייהו נמי ומאי דוחקיה: "
+            ],
+            [
+                "<b>מביא בסלע מעות. </b>כבר פירשתי יפה למעלה טעם משנתינו. אליבא דמ\"ד דהכא דווק' אצרכוהו משום דמילתא דשכיחא היא. והרי כאן מעשר שני בודאי שיוצא לחולין בכך. לכן העמידו חכמים דבריהם. ואיתא לתקנת' דרבנן דאין מחללין על הכסף כלל. מאי דלא\"ה בההיא קמייתא כדכתיבנא. ובתי\"ט סרכיה דלעיל נקט ובדותא היא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שנתערבו </b>ע\"ל מ\"א.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצאו טהורים וטמאים שותים מכד אחד. </b>עמ\"ש הרמב\"ם הביאו בתי\"ט. ולא הבנתי מה שהוסיף עליו בזה\"ל ודתנן שותים ר\"ל זא\"ז בתחלה הטהור��ם ואחר כך הטמאים עד כאן לשונו: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר דהא ודאי בה\"ג דפי' הר\"מ אפי' תחלה טמאים והדר טהורים. ואי איתא דמיירי מתני' דטהורים שותים תחלה. לא הוה צריך לכל הא דטרח הירו' והר\"מ בתנאים שהזכיר. ואפי' בטמאים דזיבות נמי תוקמה. אבל ודאי דלא בשותין בפיהן מן הכד עצמו עסקינן. אלא במערין מהכד לכוסם מיירי. וכ\"מ בהר\"מ והר\"ש ז\"ל ופשוט הוא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך. </b>שחברו הוא אוהבו והרשהו לחלל על פירותיו. ואע\"פ שלא הקנה לי הפירות יכול לחלל עליו. מידי דהוי אהקדש אע\"ג דלא חל על דבר שאינו שלו. אם הקדיש אחר ברשות בעלים הוי הקדש דשלוחו הוא. הכי נמי גבי מעשר לענין חלול. כי עביד מדעתיה חייל. אף אמאי דלאו דיליה. ונמצא שאין כאן מתנה אי תיתי ככולי עלמא כמו שכתב בעל תוס' יו\"ט. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>וברביעית </b>כ\"ה הגירסא הנכונה. ופירושו רביעית הדינר. ואין לטעות בו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המשאיל. </b>ז\"ל הרמב\"ם כשהשאיל אדם קנקניו להוליך בהם מעשר שני. ופירש שהם מושאלים אפילו סתם כו' לא קנה מעשר. ואם נתן לתוך הקנקנים יין מ\"ש סתם ולא פירש שנתן אותן קנקנים בתורת שאלה כל זמן שלא סתם כו' אותן הקנקנים ברשות המשאיל. אבל אם סתם פי הקנקנים הרי נתנם למעשר ונתחייבו למכרם ולאכול כו' כדין מעשר שני עכ\"ל והוא הנאות לענין משנתי'. ובתי\"ט הועתקו דבריו בשבוש ומיגז גייז להו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפני שהוא מוסיף על הקרן. </b>ותוספת דקרן עדיפא מפני שעל החומש יכול להערים עכ\"ל הרע\"ב: ",
+                "<b>וצריך </b>ביאור דמאי מהני שיכול להערים הא לא קמערים. ואמאי מפסדינן למ\"ש כולי האי. ולשון הירו' שהביא הר\"ש כך הוא א\"ר בון והוא שיכול להערים עליו ולפוטרו מחומש. וזה מבואר שכך כוונתו דלא שנו של סלע ואיסר קודם. אלא כשבעל הבית יכול עדיין להערים עליו. דהיינו שכשאומר בסלע רוצה הוא נפדותו. אבל אין המעות בידו שיפדנו הוא עצמו (ופשיטא דבאמירה לא מתחייב בחומש. ואפי' לר\"י דלקמן מ\"ז דס\"ל א\"צ לפרש. היינו במחלל בודאי. אלא שלא פירש על איזה מעות כמ\"ש שם. אבל הכא מיירי בשומא לחוד ששמין את המעשר בכמה הוא שוה לפדותו. ומי שיתן יתר הוא יפדנו ויחללנו דו\"ק). אלא כוונת שיפדהו בסלע ע\"י בנו ובתו עבדו ושפחתו להערמה כדלקמן. דלא צריך לאוסופי חומש. משו\"ה של סלע ואיסר ודאי קודם שהוא מוסיף על הקרן בודאי: ",
+                "<b>אבל </b>כשפודהו בעצמו ורוצה להוסיף חומש בלי ספק שהא קודם כדי שישתכר מעשר שני. וליכא עדיפותא לקרן אלא כי מספקינן בכוונתו דבע\"ה. דאי יהבינן ליה בסלע שמא רצונו לפדותו בסלע. ע\"י אחר: ",
+                "<b>והא </b>דתני רישא בע\"ה קודם מפני שמוסיף חומש אפי' אי מיירי דומיא דסיפ' דפרישנ' בשיכול לפוטרו. אפ\"ה איהו קדים. כיון דלא קמפסיד מ\"ש מידי. אף אם יפדהו בהערמה. ודקאמר מפני שמוסיף. ר\"ל דהא שייך בחומש. ואיכא נמי מעליותא דילמא באמת בעי לאוסופי חומש ולא אערומי קמערים. דעל כרחך איהו קדים טפי. כך נ\"ל ברור ואפשר להסכימו עמ\"ש בתלמודנו בפ' המקדיש [ערכין דף כ\"ז ע\"ב]: "
+            ],
+            [
+                "<b>מערימין </b>על מ\"ש. לפדותו בלי חומש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>משך. </b>פירש הרע\"ב המוכר עמ\"ש ריש ��כילתין בס\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>הפודה מעשר שני ולא קרא שם. </b>כגון שהיו מעות מונחין לפניו או עסוק בהן. או את\"ל שהיו לו מעות ברשותו ודעתו עליהן. ואמר מעשר שני זה דהא מחולל על המעות. סתם. שלא פירש איזה מעות יהיו פדיונו. דיי. אבל ודאי צריך להוציא בשפתיו שמחללו כך נ\"ל: ",
+                "<b>ואפי' </b>את\"ל בשתיקה נמי הוי פדיון. עכ\"פ צריך שיגמור בלבו. ויניח סלע כנגד מ\"ש. ויכוין שיהא זה מחולל על זה. אבל בלא כוונה כגון ששם המעשר ואפי' אמר בכך וכך שוה המעשר אם אפדנו כענין שפירשתי לעיל מ\"ג. ודאי שאינו מחולל בכך כמ\"ש שם וק\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א בודאי י\"א. </b>ז\"ל תי\"ט פי' הרע\"ב אם נשאר על האיסר של ודאי א' מעשרה ותמיהא לי דאין י\"א דב\"ה כי\"א דת\"ק עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ירדתי לסוף דעתו מאי קסבר דהא ודאי די\"א דב\"ה הוי ממש דומיא די\"א דת\"ק. דהכוונה בשניהם שא' מי\"א מאיסר יוצא נחולין ואין בזה ספק שהכל א' ושוה ממש לפירוש זה. ולישנא דהרע\"ב אטעייה לפום ריהטא. וק\"ל: ",
+                "<b>וברור </b>מאד שפירוש הרמב\"ם במשנתינו הוא המתקבל ביותר. עם שלא נמלט מדוחק בלשון שהי\"ל לומר אוכל עליו עד אחד עשר באיסר. דאוכל עליו משמע בכל דוכתא דאוכל בקדושת מעשר. והכא צריך לפרש איפכא אוכל עליו בתורת חולין אחד עשר באיסר. וכן יפורש י\"א דב\"ה ואין להאריך בזה: ",
+                "<b>ואולם </b>הרא\"ש ז\"ל הוסיף התימה על פי' הר\"מ ז\"ל. באומרו וק\"ל היאך מזלזלין בו להוציא לכתחלה לחולין פחות מש\"פ. הא אמרי' בפ' הזהב [ד' נ\"ב ע\"ב] מ\"ש שאין בו ש\"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות. ועוד דמ\"ש אין מוסיפין חומש בפדיונו אלא בפדיון ראשון וכשמתחלל איסר זה א\"צ להוסיף חומש עכ\"ל. והנך קושיי אלימי טובא לכאורה: ",
+                "<b>איברא </b>כי מעיינינן בהו לא קשיין לגמרי. דאדרבה מהתם מוכח דמשה שפיר קאמר. דטעמא מאי אומר הוא וחומשו מחולל על המעות הראשונות משום דא\"א לצמצם מעותיו. והכא נמי איסר זה כשחיללו מתחלה על מ\"ש. בודאי פדאו בריוח. שלא פדה בו מ\"ש באיסר שלם אלא בפחות. משו\"ה כשנשתייר בו חלק י\"א שלא אכלו בקדושת מעשר. הרי הוא חולין (אף על גב דמדרבנן איתפיס ליה כוליה לאוכלו לכתחלה כולו מעשר. כדמשמע מפירש\"י בפרק הזהב. מ\"מ הכא מיירי בדיעבד שלא קנה פירות בכולו. ודוק). לפי שמתחלה לא צמצם הפדיון. ומדאורייתא לא נתפס כולו רק נגד הפירות של מ\"ש: ",
+                "<b>ולא </b>דמי למ\"ש דפחות מש\"פ דודאי לא סגי דלא בעי חילול. משא\"כ הך איסור דפדיון מ\"ש הוא. מעיקרא חולין הוא ולא תפיס אלא כנגד המ\"ש שנפדה עליו. והמותר חולין הוא ואינו נתפס אלא מדרבנן כשלא שיירו כנז'. וזה ברור מאד לענ\"ד: ",
+                "<b>והקושיא </b>הב' כמו כן נקלה לתרצה. ואפשר לו' ג\"כ שהיא מתורצת בירך חברת'. דהיינו נמי טעמא דכסף שני לא בעי חומש. משום דקים להו דבראשון לא צמצם עד חומש. אלא דמשכוני נפשאי בהכי לא קאמינא. כיון דמקרא נפיק. אפ\"ה לא תיקשי מהא. דהר\"מ לא קאמר דצריך חומש. אלא דמ\"מ דבר חשוב הוא מכיון שיש בו ובחומשו פרוטה. כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביה. ואתי לאיחלופי בפרוטה להוציאו לחולין. וקים להו לרבנן דאפרוטה קפדי אינשי שלא להפסידה. ולהביאה לחומר קדושת מ\"ש: ",
+                "<b>ובכן </b>פירוש הר\"מ ז\"ל מתיישב היטב. לא נשאר עליו מהתפיסה זולת קצת הזרות בלשון כנז'. וטוב לבחור בו במיעוטו. מלקרב פי' הר\"ש ז\"ל כאן להפלגת הזריות והריחוקים הנפלאים בענין ובלשון לא ראיתי כמוהם. ולא ��אריך כי הם מבוארים מאד לכל מעיין. מלבד מה שהוסיף הרא\"ש ז\"ל להפליא עליו עיין בו. ות\"ל שנתגלה פירושו בימינו וזכינו לו. והרבתי\"ט ז\"ל חכם דעדיף מנביא. אע\"ג דאיהו לאו נביא חשב להתנבא ונאחז בשבח קרני הרא\"ש ז\"ל מידו לו ושם חביון עוזו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ד' </b>דמאי. הר\"ש משמא דגמרא העתיק דמוע. וע\"כ צריך לומר כן דאטו ת\"ק לקולא נמי קאמר. והני פירות כי לא ידעינן מאי נינהו. היכי דמי אי בפירות דחבר. הא ודאי בחזקת מתוקנין נינהו אפילו בני יומן. ואי דע\"ה למאי כתב עלייהו דמאי. בלא\"ה נמי דמאי הן. ותו פירות ע\"ה שאנו מוצאין בביתו בחזקת טבל הן בלי ספק לענ\"ד. דדווקא בפירות שמביא לשוק למוכרן בחזקת מתוקנין. אע\"ג דלא מהימנינן ליה. מ\"מ כה\"ג רוב ע\"ה מעשרין. אבל בפירות שבביתו שלא יצאו כלל מחזקת טבלן בשום הוכחה ולא בדבורו. ודאי הרי הן בחזקתן דוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אשתקד </b>נוטריקון מורכב מן שתא קדמייתא.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כרם רבעי. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ז דפאה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>רבעי </b>הא דנקט הכא רבעי מקמי ערלה. <b>נראה</b> לי משום דשריותא דהנאה עדיפא ליה. וערלה וקבר דמו להדדי נמי. באיסור הנאה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ותנאי היה הדבר שאימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה. </b>מ\"ש בתי\"ט שמכאן יצא להרמב\"ם והראב\"ד מחלוקתן אם ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד הקודם. בהתבטל הטעם שבגללו גזרו. אע\"פ שאינם גדולי' מהם והאריך בזה: ",
+                "<b>אינו </b>נ\"ל אבל מחלוקתם תלויה בסוגיא דתלמוד' דפ\"ק דביצה כנודע (ועיין גם בגמ' דמ\"ק ד\"ג ע\"ב) אמנם משנתינו נ\"ל שאינה מענין זה. דודאי לא שייך הכא ביטול דברי הקודמי'. כשיצטרכו לתקן שיחזור הדבר לכמות שהיה. אדרבה קיום וחיזוק לד\"ת ולד' קדומי הקוד' הוא. שהרי התקנה שיעלו הפירות. קדמה לתקנת הפדייה. שבאו ב\"ד שלאחר בעלי התקנה הראשו' ובטלו דבריהם. (וקרוב הדבר שלא היו גדולים כמוהם וק\"ל). ואעפ\"כ יכולים היו מעצמם לבטל אותה התקנה הקדומה בלי ספק: ",
+                "<b>אלא </b>ע\"כ שאין זה מכלל ביטול דבר כשעושין תקנה להיות סייג וגדר לשל תורה כפי הצריך לפי הזמן. (דלא מיקרי ביטול אלא כגון י\"ט שני של גליות שגזרו עליו הראשונים ועשו גדר לשל תורה. שבזה אין יכולת לאחרונים לבטלו מפני שבטל הטעם. דאע\"ג דבקיאינן בקבועא דירחא. האיסור במקומו עומד. שאין להתירו עד שיהא ב\"ד גדול מהם דווקא. דמ\"מ חשיב מבטל דבר שנאסר במנין: ",
+                "<b>משא\"כ </b>בדבר הנעשה מן האחרונים כמו כן לגדר ומשמרת לשל תורה. כגון זה. שבין הראשונים שאמרו להעלותן. ובין האחרונים שאמרו לפדותן. שניהם לד\"א נתכוונו לשם שמים ולהחמיר על של תורה כפי צורך הזמן ודוק. כי באופן זה אע\"פ שאין האחרונים גדולים. לכ\"ע יכולים לגזור ולגדור כפי המצטרך: ",
+                "<b>ומצווים </b>הם ב\"ד של כל דוד ודור על כך. להשגיח על זה לעשות משמרת למשמר'. ע\"פ מה שיתחדש בימיהם שיחייב חידוש תקנה. ואין להם להשגיח אם יכריחם העת והזמן לשנות תקנת הקדמונים. כל שכוונתם רצויה שלא להקל רק להחמיר כנז' וזה ברור מאד בעיני) וכ\"ש שיכולין ורשאים המתאחרים להחזיר התקנה הקודמת ליושנה. לקיים דברי הגדולים יותר מבעלי התקנה האחרונה עם שיהיה ביטול דברי המאוחרים הגדולים מהאחרונים להם: ",
+                "<b>על כן </b>מכל זה פשוט אצלי שלא הוצרך ענין התנאי שבמשנתינו. כדי שלא יחשב חזרת הדבר לביטול דברי ב\"ד הקודם. אלא שנתייראו הב\"ד ההוא שתשאר התקנה הקודמת בטלה לעולם. מכיון שבטלוה פ\"א. שהבאים אחריהם לא ישיתו אל לבם לחזור ולגזור על כך. ואע\"פ שיתבטל הטעם כגון שיתמעטו הפירות או שיבנה בה\"מ. יחשבו שא\"צ להחמיר על הצבור בכך מאחר שכבר בטלוה. שכבר ראו הראשונים שהיא חומרא יתרה. ולכן נמנו עליה והתירוה לעולם. ולא יעלו על לבם שלא בטלוה רק לזמן. אלא יניחו הדבר על ד\"ת מעתה ועד עולם: ",
+                "<b>ומדאגה </b>זו התנו בפירוש כדי שידעו דורות הבאים שלא בטלוה בהחלט. שלא היתה כוונתם אלא לצורך שעה: ",
+                "<b>ולדברי </b>ת\"ק י\"ל שאפי' לאותו דור עצמו. שבזמן הב\"ד ההוא שתקנו שיהא נפדה. הוצרכו להתנות מפני המון העם שלא יבואו לבעוט בגזרתם. ויזלזלו בה כשיגזרו היום כך ולמחר כך. ונתייראו ששוב לא יקבלוה מהם להחמיר עליהם. מאחר שכבר הקילוה להם. לכן הודיעו נאמנה שתקנה ראשונ' עדיין קיימת ולא נעקרה כל עיקר. רק שענין השעה הכריחם לשנותה לזמן מה. ודברים אלו נכוחים בס\"ד: ",
+                "<b>ומש\"ע </b>הרבתי\"ט לפרש מחלוקת ת\"ק ור\"י עם מחלוקתו של ר\"י בפרק הזהב דס\"ל לת\"ק כר\"י דהתם. דעבדינן תקנתא שלא לפחות השער. לפי שרבו הפירות ואין קונה ע\"ע שהאריך. ולא ידעתי ענין לו כאן. חדא דהא נטע רבעי לאו בר מכירה הוא כמו מ\"ש כדאיתא ריש מכילתין: ",
+                "<b>ותו </b>דאיכא למימר לא היא עד כאן לא קאמר ר\"י התם דאסור לפחות השער. משום דאיכא דררא דממונא דמפסיד לאחריני. אבל הכא דממון גבוה הוא. ולא הקפידה תורה רק לאוכלו בירושלים בקדושה. ולא איכפת לן אם נמכר ביוקר או בזול. אף ר\"י מודה דשרי לפחות השער. וכ\"ש דהך תקנה תקנתא דפירות היא כדבעינן למימר: ",
+                "<b>ועד </b>כאן לא קאמרי חכמים התם זכור לטוב אלא משום דאיכא רווחא טובא לאחריני. ולא משגחי' בפסידא דהיאך. דמפקיע השער הוא. אבל הכא דקמפסיד לנ\"ר דממון גבוה הוא. אימא מודו רבנן דאסור לפחות השער. לכן אנ\"ל כלל לתלות ענין משנתינו באותו מחלוקת: ",
+                "<b>אלא </b>הכא בהא פליגי ת\"ק סבר תקנתא דפירו' הואי. דכיון דרבו הפירות לא היו להן אוכלין מרובין בירושלים והיו נרקבין ונפסדין. משו\"ה מצו מתקני הכי. אע\"ג דממילא בטלה תקנתא קמייתא. והראשוני' שתקנוה גדולים מהם היו. אעפ\"כ היה הרשות בידם לתקן תקנה חדשה. כפי מה שראו צורך הדור לעשות סייג לתורה. וכנז' שבזה כח כל ב\"ד יפה יפתח בדורו כשמואל בדורו. והיינו דתני התקינו דודאי תקנה מעלייתא הואי: ",
+                "<b>ור\"י </b>ס\"ל דלא היו רשאין לבטל התקנה הראשונה שהיתה לחיזוק המצוה. אע\"פ שנתחדשה אח\"כ סבה לבטלה. אין כח ביד האחרונים לעוקרה. כל זמן שבית המקדש קיים. שעדיין יש שייכות לתקנה ראשונה להעמידה במקומה. משא\"כ משחרב בה\"מ דתו לא שייך כלל לעטר שוקי ירושלים: ",
+                "<b>או </b>דילמא משחרב בה\"מ לא הוצרכו לתקן כלל שיהא נפדה חוץ לירושלים. אלא מעצמן נמנעו מלהעלותו לירושלם. ואפשר ג\"כ לא היו יכולין להעלותו מפני שליטת האויבים בירושלים. על כן אין כאן תקנה. אלא שהזמן גרם שיבוטל הדבר מעצמו. ולא הוצרכו כי אם לתנאי שיחזור הדבר לכמות שהיה. לומר שאע\"פ שהניחום בביטול התקנה הראשונה. התנו עליהם שלא תהא בטלה עולמית. וכנז': ",
+                "<b>ובזה </b>מיושב גם כן מה שדייק בתי\"ט בדברי ר\"י דקאמר היה התנאי הזה. והו\"ל למימר היתה התקנה הזאת. ובמאי דכתיבנא דייק טפי. והוא כפתור ופרח במשנתינו בס\"ד: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>כשתמצי לומר דת\"ק סבר דהוא הדין כל היכא דבטל טעם ��דבר שבשבילו גזרו הראשונים. יכולין האחרונים לבטל תקנתם לעקרה לגמרי. ולהקל אף בלי שיכריחם ענין השעה לכך לצורך דבר המצוה כנזכר. אי הכי הרמב\"ם והראב\"ד ז\"ל קמפלגי בפלוגתא דת\"ק ור\"י דרמב\"ם היינו דר\"י. וראב\"ד כת\"ק: ",
+                "<b>איברא </b>טפי מסתברא דרמב\"ם אמר לך אנא דאמרי אפי' כת\"ק. ועד כאן לא קאמר ת\"ק. דיכולין האחרונים לבטל תקנת הראשונים. אלא היכא דעקירת הראשונה וסתירתה. הוא בנין וקיום המצוה באמת כמו שהוא הענין כאן. ובזה סובר שכחם יפה. שאפי' לא בטל טעם הראשונים. כגון בכאן שהטעם שבגללו תקנו הראשונים עדיין קיים. כל זמן שבה\"מ וירושלם קיימין. רק שנתחדשה סבה אחרת חזקה ממנו. הגורמת לבטל התקנה הקודמת. רשאין הן לעשות כפי מה שעיניהן רואות צורך המצוה. ולעולם כשאין ביטול הראשונה מביא לידי קיום המצוה בשום דבר. באופן שאין מוכרחים לבטלה. רק להקל מעליהם האיסור בלבד. בהא מודה ת\"ק דאע\"ג דבטל טעם הראשונים מעיקרו. אין כח האחרונים יפה בזה אם לא יהיו גדולים. אבל הראב\"ד ודאי לא אתי כר\"י. (אעפ\"י שיש לומר דהראב\"ד נמי אמר אפילו אליבא דר\"י) ודוק היטב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אילת </b>כו'. היא סופה של א\"י בגבול אדום. ככתוב ונעבור מאת אחינו ב\"ע מאילת וגו'. והיא נמל על ים סוף. פעם ישבו בה ישראל. ופעם אדום. ככתוב וינשל את היהודים מאילת וגו' ואדומים (ע\"פ לס\"ע) באו אילת. וכן לוד וירדן. גם הם סוף גבולי א\"י לרוחות הנזכרים כאן במשנה. נמצא ים סוף. כים הגדול. שניהם שוים במרחק יום אחד מירושלם (לענין הכתוב אחד עשר יום וגו'. ע\"ס אם לבינה) וכמו הירדן. והנה ירושלם בטבורה של א\"י. משלש רוחות. אך לצפון הארץ מתרחבת מאד. גם מעבר הירדן והלאה למזרח. נסבה ורחבה הארץ הרבה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בראש דף כפי ההצטרך. נ\"ב (ועמ\"ש מ\"ג פ\"ה דכתובות).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בזול כדינא דמעשר שני כדתנן פודין מעשר שני כשער הזול.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סד\"ה אחת דוק היטב. נ\"ב (עיין בספר של\"ה (דכז\"א) מ\"ש בענין משנתנו ובתשובתי בס\"ס קצ\"נ בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובשביעית פודהו בשויו. </b>פירש הרע\"ב שאינו מנכה לו שכר לקיטה לפי שכל אדם מלקט לעצמו עכ\"ל: ",
+                "<b>נראה לי פשוט דה\"ט משום דבשביעית א\"א לזכות בשדה. רק במה שלוקט לעצמו ולצרכו בלבד. וכששוכר אחד ללקוט פ\"ש באופן המותר. ודאי מוכרח הוא ליתן יותר משכר לקיטה גרידא. דאטו בשופטני עסקינן. שהרי אלו הפירות שזה השוכר לוקטן בדמי שכר מועט שנותנין בשאר ימי שבוע בעד הלקיטה. השכיר עצמו יכול לזכות בהן ע\"כ ודאי שהלוקט בשביעית אינו אלא מוכר ממש. ולכן הצריכוהו לתפוס לשון שאינו נראה כמכירה. וקל הוא שהקלו בו כדאיתא התם. מ\"מ פשוט ששכר הלקיטה דשביעית. מרובה משאר שני שבוע בכל אופן מטעמא דאמרן: </b>",
+                "<b>ומעתה </b>אם היה מנכה לו שכר לקיטה בשביעית לא היה שוה מאומה לפדותו. ששכר לקיטתו הוא דמי שיוויו בודאי. משא\"כ במופקר. שאם קדם והחזיק במקצת השדה החזיק בכולו. ושוב אין אחר יכול לזכות בו בכלום. ואין לפועל אלא שכר לקיטתו בלבד. דוק. כך נ\"ל ברור: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט בזה לא נהירא כלל. והיא אומדנא נגד האמת. שהרי מוכח בהדיא מן המקום שזכר. שאין בני אדם נמנעים מללקוט בשכר בשביעית: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>דברי </b>תי\"ט כאן מגומגמים מאד. ורציתי אבל לא עלה בידי להלמן. שמא יבוא אדם ויתקן דבריו ולשונו הנה שכרו אתו להקרא אומן.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עי\"ט </b>כו'. עתי\"ט מ\"ש בירושלמי כדי שיהא לו מה לוכל ברגל. <b>ר\"ל</b> שיהא לו לישראל מעשר שני. ולכהן בכורים. מצוי לאכול בי\"ט.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו. </b>פירש הרע\"ב וכבר נתקנו. נ\"ל שצ\"ל וכבר נטבלו. ור\"ל שהגיעו לעונת המעשרות. שנאסרו לאכול מהן קבע. ואפשר לדחוק ולפרש גם הלשון נתקנו כלומר שהוטבלו ע\"י גמר פריין. שהרי הן מתוקנים בכך. וראויים להפרשת המעשרות. שאין ניטלין אלא מדבר הגמור. וקודם לכן אינן מתוקנין לענין זה וראשון נראה עיקר: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נתון ליהושע</b> עפר\"ש ז\"ל. שהיה לוי. ומה שלא נתן לו מעשר עני כו'. א\"נ הי\"ל מאתים זוז. ע\"ל פ\"ב מ\"ז ודוק. <b>ומ\"ש</b> שהיה פחמי. <b>אינה</b> ראיה שעני היה. דאמרו אינשי שב שני הוא כפנא. ואבבא אומנא לא חליף. אבל ודאי היה מתפרנס בצער. כי מלאכה כבדה ובזויה היא פחמיות. ולזה נתרעם ממנו ר\"ג. כלומר שלא היה לו לעסוק במלאכה כזו מפני כבוד התורה. ור\"י לא רצה ליהנות מכבוד תורה. גם לא היה רוצה להתפרנס ממ\"ע. שלא לקפח את העניים לטול חלקם מפיהם.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה מי. נ\"ב. <b>עי\"ל</b> שר\"ל נתקנו ממש. והיינו ע\"י קריאת שם בצפונו או בדרומו של כרי. והרי הם מתוקנין בכך. אלא שלא הופרשו עדיין. ולא בירר להם בעלים. ועתה מחויב להוציא המתנות מן הבית. והוכרח לכך. משום דפירותיו של ת\"ח. אפילו בני יומן. הרי הן בחזקת מתוקנין. <b>ואמנם </b>י\"ל ג\"כ מעשה הכי הוה. שידע ר\"ג שבאו פירותיו לעונת המעשרות. בעת ההיא שהיה רחוק מביתו. ולא הגיעו קודם שפירש מביתו. ועמ\"ש בס\"ד בחידושי מציעא (יא\"ב) ומשעה שהגיעו ודאי חייבים בבעור. אע\"פ שלא הופרשו המעשרות מהם. דקיי\"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>במנחה בי\"ט האחרון. </b>עיין בתי\"ט שכתב ומכאן ראיה וגדולה היא אלי שאין מחוייבים בסעודה שלישית בי\"ט. שהירושלמי אומר על של שחרית עד כאן מצוה לוכל עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>בעניי וחולשת עיני לראותה לא אוכל. כי מי הגיד לנו שהירו' נתכוין שיתוודה בשחרית קודם הסעודה. וא\"כ הוא הי\"ל לומר שיתוודה קודם סעודת שחרית. וכן התנא היה מפרש דבריו והיה שונה קודם המנחה דליכא למטעי. ועוד מה חידש התרצן ע\"כ מצוה לוכל. וכי היה נעלם זה מהמקשן דקארי לה מאי קארי ומאי קסבר: ",
+                "<b>אלא </b>ודאי במנחה משמעו בשעה אחרונה של מנחה סתמו כפירושו. בזמן המאוחר היותר אפשרי שא\"א לאכול עוד והוא אחר הסעודה. ומאן דפריך הוה ס\"ד כמאן דס\"ל דאין קפידא בסעודה ג'. שאפילו בשבת יכול לקיימה בכל דהו. משו\"ה פריך ויתוודה בשחרית. מיד אחר שאכל. ולמה יחמיץ המצוה והרי אמרו זריזין מקדימין למצות מצפרא. ומשני ע\"כ מצוה לוכל. כלומר עדיין מצוה לאכול סעודה שלישית. ונסתייעה דעת הסוברים שחייב אדם לאכול סעודה ג' בי\"ט. אכלתי ואוכל בעזה\"י והוא יחננו ויביאנו לארצנו וניתן לו מעשר מכל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>קרוב לסד\"ה במנחה. שחייב אדם לאכול סעודה שלישית בי\"ט. נ\"ב (עמ\"ש בס\"ד על במג\"א. במו\"ק א\"ח סימן תקכ\"ט).</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא נתתיו לא\"א</b> עתי\"ט. <b>ונ\"ל</b> פשוט דע\"כ פשטיה דקרא הכי הוא. דאטו מת בר נתינה הוא. אלא ודאי פירושא לצורך מת. והיינו בכל גוונא דאתי מניה צרכי המת. בין לדידיה גופיה. בין לאוננין דכולהו משום יקרא דשכבי. אית ביה. ר\"ל בין ארון ותכריכין. בין מנהג אנינות של אוננין. לכבוד המת הוא. כדי שיתעסקו בצרכיו (עי\"ד שמ\"א) וכדמפרש תנא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בפירוש </b>סוף משנה זו. וז\"ל מ\"מ קודם הוה ליה לאוקמי קרא הכי. מלמשרי שמן טמא. דקאי בסיכה כו'. כך נ\"ל להגיה לשונו המוטעה בדפוס. ור\"ל שנראה סתירת משמעות הכתוב. להתיר סיכת שמן טמא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>כדי שתתן טעם</b> עתי\"ט מ\"ש בשם פירוש מאן דהו. <b>ולא</b> נהירא. משום דמקום שאינו זבת חלב ודבש. לאו א\"י הוא (עספ\"ק דבכורים. ואפי' ת\"ק לא פליג. אלא משום דס\"ל עבר הירדן נמי ארץ זבת היא) <b>אלא</b> ה\"פ יה\"ר שיתקיים טוב הארץ. ולא יתבטל בסבת עונות הדור. בדרך שגרם העון. ונתבטל טעם הפירות משחרב בהמ\"ק. כמ\"ש באחרון דסוטה. לפיכך אינו דבר מוכרח. שיתנו הפירות טעם אף בא\"י. כי אם לפי טוב מעשה יושביה. שיהיו ראוין. תתן הארץ יבולה. זה ברור.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מכאן אמרו כו' אבל לא גרים. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ג דפאה וריש ביכורי': "
+            ],
+            [
+                "<b>ביטל את המעוררים. </b>שהיו אומרים עורה למה תישן ה'. כו' אמר וכי יש שינה לפני המקום עמד וביטלן עכ\"ל [הרע\"ב]: ",
+                "<b>נראה לי</b> דה\"פ שבכל יום בשחר כשהיו עומדין על הדוכן התחילו בפסוק זה כמעוררים כלפי מעלה שישגיח לשירן של לוים. ועד ימיו היו צריכין לכך לפי שהיו בתחלת בית שני תמיד נכנעים לא\"ה הנלחמים בהם. כידוע ממלחמות החשמונאים שלא נחו עד זמנו של יוחנן כ\"ג הוא הורקנוס הראשון. ולפי שבימיו היו בשלוה על אדמתן לכך עמד וביטלן. והיינו דבפ' משוח מלחמה [סוטה ד' מ\"ח ע\"א] מסיים בה תלמודא הכי אלא בזמן שישראל שרויים בצער וכו' לכך נאמר עורה למה תישן כלומר על דור הגלות או העבדות נאמר הכתוב לעורר את האהבה ויקץ כישן ה' המסתיר פניו מבניו. ודברו הכתובים בלשון בני אדם ע\"ד העברה וההשאלה. ואז יתכן גם ללויים לומר כן. משא\"כ בשרויים על אדמתן לבטח. שאינן נראין אלא כמעוררים ממש ח\"ו ולכן לא יתכן: ",
+                "סליקא לה מסכת מעשר שני בס\"ד ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יוחנן כו'. </b>עמ\"ש בסמוך בד\"ה בטל ובבתרא דסוטה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובימיו אין אדם צריך לשאול </b>ע\"פ רע\"ב מ\"ש ומתקנה זו ואילך הלוקח פירות מן השוק לא היה שואל אם מתוקנין הם ע\"כ. <b>הנה</b> תפס לו דרך הר\"מ ז\"ל. והדבר מתמיה מאד. כי בלי ספק הלוקח מן השוק. מע\"ה קאמר. וכמו שנמצא בפירושו של הר\"מ בהדיא. זה לשונו וכל מי שלקח פירות מע\"ה לא היה שואל אותו כלל אם טבל הם. א\"כ מה היא ענין שאלה זו מה טיבה. ומה תועלת יש בה. ולשון הר\"ש ז\"ל ולא היה אדם צריך לשאול את חברו. חבר. שלקח מע\"ה. אם חזר ותקנן. והוא הנכון.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,202 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Maaser Sheni",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Maaser_Sheni",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מעשר שני אין מוכרין אותו. </b>פי' בפחות אינו יכול. (וע' פר\"ש) דהיינו מכירה כמו בשלו. דמוזיל גבי לוקח כשהוא דחוק למעות. ומ\"ש לאו דיליה הוא. אבל בשוויה ודאי נמכר והיינו פדייה. דנפדה גם ע\"י אחר ואפי' בעל המעשר מקבל המעות שפיר דמי והרי הן אצלו מעשר כמו לקמן פ\"ד מ\"ו. והתם פירש הרע\"ב דבכה\"ג שרי: ",
+                "<b>ונראה לי </b>דאפילו הכי בעי שומא דווקא. והיינו כסתם מכירה כדפרישית. ",
+                "<b>והירושלמי </b>דמייתי הר\"ש הוא שהכריחני לפרש כן. ולא כדמוקי הרע\"ב התם למתני' דהכא במכירה דהדמים חולין הוא דלא מיזדבן. ולא משמע הכי. אלא הא לא אצטריכא ליה דקרא כתיב וצרת הכסף וגו'. ופשיטא דאפי' בשיוויה לא מזדבן כה\"ג: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ירקבו </b>עיין מ\"ש בקונטרס בנין בית הבחירה בסופו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ניתן לאכילה </b>איזהו דבר הנקרא אוכל למ\"ש. ע\"פ בא סימן. ושלהי עוקצין.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אבל מפטם הוא את היין </b>מ\"ש בתי\"ט לפי שאין היין נבלע בהם. <b>במ\"כ</b> אמר דבר מתנגד למציאות. וההפך באמת נראה ומורגש לחוש. כי אמנם בהכרח. יבלע היין יותר. לטבע דקותו יותר מהשמן. שלפי עביו. אינו יכול לפלש כללי העיקרין כמוהו. ואעפ\"כ אמרו כמה עיקרין בולעין. ועם שיש דרך ידוע במלאכת הבישול. לקלוט השמן מעל גבי העיקרין. כמ\"ש בש\"ג בעניך עשיית שמן המשחה. משא\"כ ביין שהוא דבר המתערב. ונבלל בכל לחיות שימצא. ואי אפשר להפרידו בשום תחבולה בעולם. <b>אבל</b> מה שהתירו לפטם היין. הוא פשוט לענ\"ד. שלא התירו אלא לעשותו קונדיטון. שהוא יין מבושם ויינומלין כמ\"ש ז\"ל. ומעשה היינומלין. הוא שמן דבש ופלפלין. שהכל נשתה. ואינו נשאר כלום להפסד. ולא התירו לפטמו בעקרין הבולעין ממנו. ואין נהנין מהן. כמו שהוא הענין בשמן. אלא במה שדרכו לפטמו בכך. שהם דבש שמן ומיני בשמים ותבלין. שמשביחין אותו ונשתים עמו. אבל לפטמו בעקרין הנשלכין. אחר שבלעו ופלטו כחן. ודאי לא הותר ביין. שאין דרכו בכך. ואפילו לסוך יין וחומץ לא התירו. לפי שאין דרך הנאתו בסיכה (עם שאינו מאבדו. והרי הוא נהנה ממנו) כ\"ש שאסור לאבדו שלא בדרך פטומו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושפין. </b>פירש הרע\"ב על הבשר. לא ידעתי מאין לקח זה. דלהר\"מ והר\"ש אינו אלא לשון כתישה. שכותשין אותן להסיר קליפתן: ",
+                "<b>ועל </b>כרחך צ\"ל כן דאי כדברי הרע\"ב מה טעם החליפו ב\"ש שיטתן. דהכא ס\"ל איפכא ממאי דס\"ל בתלתן. ולאו טעמא בעי. מכדי הא חפיפה והא חפיפה. מאי שנא התם דשרו והכא אסרי. אלא לאו משום דשפין מילתא אחריתי היא. שהוא הכשרן ותיקונן לאכילה והכי נמי מוכח לישנא דשפין. ואמאי לא נקט הכא נמי חפין כלישנא דלעיל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כרשיני </b>כו' ע\"פ רע\"ב שאינם מאכל אדם אלא מדוחק צ\"ע. ע\"ל רפ\"ט דתרומות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>וכבוד הרב כו' מונח. נ\"ב (שאפילו דברי עצמו ז\"ל הוא סותר מניה וביה וק\"ל).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>שנתפזרו. </b>צריך לומר כמ\"ש הר\"מ דמיירי שנאבדו קצת מהן. דאל\"כ מאי שנא מתלקטים מנבללין. ומאי בין נתפזרו ובין נתערבו דאידך מתיתין דבסמוך. ולמאי איכפל למתני תר��י בבי. והרע\"ב קיצר כאן במקום שהי\"ל לפרש: ",
+                "<b>והא </b>דבעי אתנויי אם מה שלקטתי כו' ואם לאו אותן של מעשר שנשארו יהיו חולין על אלו כדפי' הרע\"ב. משום דחיישינן דילמא הדר משכח להו לאותן האבודין. ומפיק להו לחולין בלי פדיון. ודילמא מעשר נינהו. והכי ודאי מצי עביד לחלל המעשר אע\"פ שאינו ברשותו על המעות שברשותו כדאיתא בכמה דוכתי במכילתין: ",
+                "<b>איברא </b>כיון דחששה רחוקה היא שיחזור וימצאם אחר שהם בחזקת אבודין. ואינה אלא חומרא בעלמא שהחמירו בקדושת מ\"ש. שהצריכוהו להתנות ולחלל מספק את האבוד. לכן הקלו בו לחללו כסף על כסף מניה וביה. אע\"ג דבעלמא לא שרי. מיהא כיון דלא אסיר אלא מדרבנן. בכה\"ג לא גזור ועדיף ממ\"ש של דמאי דמחללין אותו כסף על כסף נחוש' על נחושת. והכא נמי המתלקט דמאי הוא דהוי. דמספיקא לא נפיק. ועוד שאינו מוציא המעש' לחולין על ידי חילול זה בודאי. כי אם באפשרות רחוק שימצא אחר היאוש ממנו. לכן התירוהו כאן דמילתא לא שכיחא היא: ",
+                "<b>ולא </b>דמי לנתערבו דבסמוך. דמחמירינן שלא לחלל כסף על כסף. משום דהא איתנהו. ונפקי לחולין בודאי ע\"י חילול זה. לכן לא הקילו. משא\"כ בהך דהכא דאירכסו להו כדאמרן. כך נ\"ל ברור בס\"ד. וסרה קושית התי\"ט: ",
+                "<b>וראיתי </b>בפי' הרא\"ש שהקשה ג\"כ קושיתו של הרב הנז'. ונדחק לפרש הירושלמי דלאו לחלל על המעות האלו שלוקט קאמר. אלא מביא מטבע אחר שאינו חריף כ\"כ ומחלל עליו המעשר בכל מקום שהוא וחוזר ומחללו על מעות הללו שבידו בתנאי הנז'. ולדעתי אין צורך לדחוק כלל: ",
+                "<b>ובתי\"ט </b>האריך לשון בישוב הקושיא ואין בו ממש ואינו מהראוי להטריח בהשגה על תירוצו. כי יגיעת בשר היא שלא לצורך להשיב על כל אומדנא העולה על כנפי רוח בלי ידים ורגלים. ורצה להסב כוונת התו' לדעתו. ח\"ו לחשוד התו' בסברות זרות כאלה שאין להם עיקר ושורש ושישיגו בזה על רש\"י ז\"ל בלי שום טעם וראי' כלל זהו דבר שאין הדעת סובלתו. וכבוד הרב ז\"ל כאן במקומו מונח: ",
+                "<b>אבל </b>דעת התו' ברורה ע\"פ מה שכתבתי. דהתו' ס\"ל להו נמי כיון דאינו אלא חומרא דרבנן. בכה\"ג דספיקא הוי ובמלתא דלא שכיח' לא אחמירו ביה כנז'. וזהו שהכריחם לומר כן לפי שלדרך רש\"י עצמו צ\"ל כן מפני קושית ריב\"א. דהא קיי\"ל טיבעא אטיבעא לא מחללין. ומשמע מדברי הר\"ש דאפילו אמין מטבע אחר של כסף אין מחללין אפי' מדוחק. וה\"נ סבירא להו להתו'. א\"כ מאי שנא הכא דשרי. אלא על כרחך מטעמא דאמרן שרי. א\"כ אפי' מנייהו נמי ומאי דוחקיה: "
+            ],
+            [
+                "<b>מביא בסלע מעות. </b>כבר פירשתי יפה למעלה טעם משנתינו. אליבא דמ\"ד דהכא דווק' אצרכוהו משום דמילתא דשכיחא היא. והרי כאן מעשר שני בודאי שיוצא לחולין בכך. לכן העמידו חכמים דבריהם. ואיתא לתקנת' דרבנן דאין מחללין על הכסף כלל. מאי דלא\"ה בההיא קמייתא כדכתיבנא. ובתי\"ט סרכיה דלעיל נקט ובדותא היא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שנתערבו </b>ע\"ל מ\"א.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצאו טהורים וטמאים שותים מכד אחד. </b>עמ\"ש הרמב\"ם הביאו בתי\"ט. ולא הבנתי מה שהוסיף עליו בזה\"ל ודתנן שותים ר\"ל זא\"ז בתחלה הטהורים ואחר כך הטמאים עד כאן לשונו: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר דהא ודאי בה\"ג דפי' הר\"מ אפי' תחלה טמאים והדר טהורים. ואי איתא דמיירי מתני' דטהורים שותים תחלה. לא הוה צריך לכל הא דטרח הירו' והר\"מ בתנאים שהזכיר. ואפי' בטמאים דזיבות נמי תוקמה. אבל ודאי דלא בשותין בפיהן מן הכד עצמו עסקינן. אלא במערין מהכד לכוסם מיירי. וכ\"מ בהר\"מ והר\"ש ז\"ל ופשוט הוא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך. </b>שחברו הוא אוהבו והרשהו לחלל על פירותיו. ואע\"פ שלא הקנה לי הפירות יכול לחלל עליו. מידי דהוי אהקדש אע\"ג דלא חל על דבר שאינו שלו. אם הקדיש אחר ברשות בעלים הוי הקדש דשלוחו הוא. הכי נמי גבי מעשר לענין חלול. כי עביד מדעתיה חייל. אף אמאי דלאו דיליה. ונמצא שאין כאן מתנה אי תיתי ככולי עלמא כמו שכתב בעל תוס' יו\"ט. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>וברביעית </b>כ\"ה הגירסא הנכונה. ופירושו רביעית הדינר. ואין לטעות בו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המשאיל. </b>ז\"ל הרמב\"ם כשהשאיל אדם קנקניו להוליך בהם מעשר שני. ופירש שהם מושאלים אפילו סתם כו' לא קנה מעשר. ואם נתן לתוך הקנקנים יין מ\"ש סתם ולא פירש שנתן אותן קנקנים בתורת שאלה כל זמן שלא סתם כו' אותן הקנקנים ברשות המשאיל. אבל אם סתם פי הקנקנים הרי נתנם למעשר ונתחייבו למכרם ולאכול כו' כדין מעשר שני עכ\"ל והוא הנאות לענין משנתי'. ובתי\"ט הועתקו דבריו בשבוש ומיגז גייז להו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפני שהוא מוסיף על הקרן. </b>ותוספת דקרן עדיפא מפני שעל החומש יכול להערים עכ\"ל הרע\"ב: ",
+                "<b>וצריך </b>ביאור דמאי מהני שיכול להערים הא לא קמערים. ואמאי מפסדינן למ\"ש כולי האי. ולשון הירו' שהביא הר\"ש כך הוא א\"ר בון והוא שיכול להערים עליו ולפוטרו מחומש. וזה מבואר שכך כוונתו דלא שנו של סלע ואיסר קודם. אלא כשבעל הבית יכול עדיין להערים עליו. דהיינו שכשאומר בסלע רוצה הוא נפדותו. אבל אין המעות בידו שיפדנו הוא עצמו (ופשיטא דבאמירה לא מתחייב בחומש. ואפי' לר\"י דלקמן מ\"ז דס\"ל א\"צ לפרש. היינו במחלל בודאי. אלא שלא פירש על איזה מעות כמ\"ש שם. אבל הכא מיירי בשומא לחוד ששמין את המעשר בכמה הוא שוה לפדותו. ומי שיתן יתר הוא יפדנו ויחללנו דו\"ק). אלא כוונת שיפדהו בסלע ע\"י בנו ובתו עבדו ושפחתו להערמה כדלקמן. דלא צריך לאוסופי חומש. משו\"ה של סלע ואיסר ודאי קודם שהוא מוסיף על הקרן בודאי: ",
+                "<b>אבל </b>כשפודהו בעצמו ורוצה להוסיף חומש בלי ספק שהא קודם כדי שישתכר מעשר שני. וליכא עדיפותא לקרן אלא כי מספקינן בכוונתו דבע\"ה. דאי יהבינן ליה בסלע שמא רצונו לפדותו בסלע. ע\"י אחר: ",
+                "<b>והא </b>דתני רישא בע\"ה קודם מפני שמוסיף חומש אפי' אי מיירי דומיא דסיפ' דפרישנ' בשיכול לפוטרו. אפ\"ה איהו קדים. כיון דלא קמפסיד מ\"ש מידי. אף אם יפדהו בהערמה. ודקאמר מפני שמוסיף. ר\"ל דהא שייך בחומש. ואיכא נמי מעליותא דילמא באמת בעי לאוסופי חומש ולא אערומי קמערים. דעל כרחך איהו קדים טפי. כך נ\"ל ברור ואפשר להסכימו עמ\"ש בתלמודנו בפ' המקדיש [ערכין דף כ\"ז ע\"ב]: "
+            ],
+            [
+                "<b>מערימין </b>על מ\"ש. לפדותו בלי חומש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>משך. </b>פירש הרע\"ב המוכר עמ\"ש ריש מכילתין בס\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>הפודה מעשר שני ולא קרא שם. </b>כגון שהיו מעות מונחין לפניו או עסוק בהן. או את\"ל שהיו לו מעות ברשותו ודעתו עליהן. ואמר מעשר שני זה דהא מחולל על המעות. סתם. שלא פירש איזה מעות יהיו פדיונו. דיי. אבל ודאי צריך להוציא בשפתיו שמחללו כך נ\"ל: ",
+                "<b>ואפי' </b>את\"ל בשתיקה נמי הוי פדיון. עכ\"פ צריך שיגמור בלבו. ויניח סלע כנגד מ\"ש. ויכוין שיהא זה מחולל על זה. אבל בלא כוונה כגון ששם המעשר ואפי' אמר בכך וכך שוה המעשר אם אפדנו כענין שפירשתי לעיל מ\"ג. ודאי שאינו מחולל בכך כמ\"ש שם וק\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א בודאי י\"א. </b>ז\"ל תי\"ט פי' הרע\"ב אם נשאר על האיסר של ודאי א' מעשרה ותמיהא לי דאין י\"א דב\"ה כי\"א דת\"ק עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ירדתי לסוף דעתו מאי קסבר דהא ודאי די\"א דב\"ה הוי ממש דומיא די\"א דת\"ק. דהכוונה בשניהם שא' מי\"א מאיסר יוצא נחולין ואין בזה ספק שהכל א' ושוה ממש לפירוש זה. ולישנא דהרע\"ב אטעייה לפום ריהטא. וק\"ל: ",
+                "<b>וברור </b>מאד שפירוש הרמב\"ם במשנתינו הוא המתקבל ביותר. עם שלא נמלט מדוחק בלשון שהי\"ל לומר אוכל עליו עד אחד עשר באיסר. דאוכל עליו משמע בכל דוכתא דאוכל בקדושת מעשר. והכא צריך לפרש איפכא אוכל עליו בתורת חולין אחד עשר באיסר. וכן יפורש י\"א דב\"ה ואין להאריך בזה: ",
+                "<b>ואולם </b>הרא\"ש ז\"ל הוסיף התימה על פי' הר\"מ ז\"ל. באומרו וק\"ל היאך מזלזלין בו להוציא לכתחלה לחולין פחות מש\"פ. הא אמרי' בפ' הזהב [ד' נ\"ב ע\"ב] מ\"ש שאין בו ש\"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות. ועוד דמ\"ש אין מוסיפין חומש בפדיונו אלא בפדיון ראשון וכשמתחלל איסר זה א\"צ להוסיף חומש עכ\"ל. והנך קושיי אלימי טובא לכאורה: ",
+                "<b>איברא </b>כי מעיינינן בהו לא קשיין לגמרי. דאדרבה מהתם מוכח דמשה שפיר קאמר. דטעמא מאי אומר הוא וחומשו מחולל על המעות הראשונות משום דא\"א לצמצם מעותיו. והכא נמי איסר זה כשחיללו מתחלה על מ\"ש. בודאי פדאו בריוח. שלא פדה בו מ\"ש באיסר שלם אלא בפחות. משו\"ה כשנשתייר בו חלק י\"א שלא אכלו בקדושת מעשר. הרי הוא חולין (אף על גב דמדרבנן איתפיס ליה כוליה לאוכלו לכתחלה כולו מעשר. כדמשמע מפירש\"י בפרק הזהב. מ\"מ הכא מיירי בדיעבד שלא קנה פירות בכולו. ודוק). לפי שמתחלה לא צמצם הפדיון. ומדאורייתא לא נתפס כולו רק נגד הפירות של מ\"ש: ",
+                "<b>ולא </b>דמי למ\"ש דפחות מש\"פ דודאי לא סגי דלא בעי חילול. משא\"כ הך איסור דפדיון מ\"ש הוא. מעיקרא חולין הוא ולא תפיס אלא כנגד המ\"ש שנפדה עליו. והמותר חולין הוא ואינו נתפס אלא מדרבנן כשלא שיירו כנז'. וזה ברור מאד לענ\"ד: ",
+                "<b>והקושיא </b>הב' כמו כן נקלה לתרצה. ואפשר לו' ג\"כ שהיא מתורצת בירך חברת'. דהיינו נמי טעמא דכסף שני לא בעי חומש. משום דקים להו דבראשון לא צמצם עד חומש. אלא דמשכוני נפשאי בהכי לא קאמינא. כיון דמקרא נפיק. אפ\"ה לא תיקשי מהא. דהר\"מ לא קאמר דצריך חומש. אלא דמ\"מ דבר חשוב הוא מכיון שיש בו ובחומשו פרוטה. כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביה. ואתי לאיחלופי בפרוטה להוציאו לחולין. וקים להו לרבנן דאפרוטה קפדי אינשי שלא להפסידה. ולהביאה לחומר קדושת מ\"ש: ",
+                "<b>ובכן </b>פירוש הר\"מ ז\"ל מתיישב היטב. לא נשאר עליו מהתפיסה זולת קצת הזרות בלשון כנז'. וטוב לבחור בו במיעוטו. מלקרב פי' הר\"ש ז\"ל כאן להפלגת הזריות והריחוקים הנפלאים בענין ובלשון לא ראיתי כמוהם. ולא אאריך כי הם מבוארים מאד לכל מעיין. מלבד מה שהוסיף הרא\"ש ז\"ל להפליא עליו עיין בו. ות\"ל שנתגלה פירושו בימינו וזכינו לו. והרבתי\"ט ז\"ל חכם דעדיף מנביא. אע\"ג דאיהו לאו נביא חשב להתנבא ונאחז בשבח קרני הרא\"ש ז\"ל מידו לו ושם חביון עוזו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ד' </b>דמאי. הר\"ש משמא דגמרא העתיק דמוע. וע\"כ צריך לומר כן דאטו ת\"ק לקולא נמי קאמר. והני פירות כי לא ידעינן מאי נינהו. היכי דמי אי בפירות דחבר. הא ודאי בחזקת מתוקנין נינהו אפילו בני יומן. ואי דע\"ה למאי כתב עלייהו דמאי. בלא\"ה נמי דמאי הן. ותו פירות ע\"ה שאנו מוצאין בביתו בחזקת טבל הן בלי ספק לענ\"ד. דדווקא בפירות שמביא לשוק למוכרן בחזקת מתוקנין. אע\"ג דלא מהימנינן ליה. מ\"מ כה\"ג רוב ע\"ה מעשרין. אבל בפירות שבביתו שלא יצאו כלל מחזקת טבלן בשום הוכחה ולא בדבורו. ודאי הרי הן בחזקתן דוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אשתקד </b>נוטריקון מורכב מן שתא קדמייתא.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כרם רבעי. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ז דפאה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>רבעי </b>הא דנקט הכא רבעי מקמי ערלה. <b>נראה</b> לי משום דשריותא דהנאה עדיפא ליה. וערלה וקבר דמו להדדי נמי. באיסור הנאה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ותנאי היה הדבר שאימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה. </b>מ\"ש בתי\"ט שמכאן יצא להרמב\"ם והראב\"ד מחלוקתן אם ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד הקודם. בהתבטל הטעם שבגללו גזרו. אע\"פ שאינם גדולי' מהם והאריך בזה: ",
+                "<b>אינו </b>נ\"ל אבל מחלוקתם תלויה בסוגיא דתלמוד' דפ\"ק דביצה כנודע (ועיין גם בגמ' דמ\"ק ד\"ג ע\"ב) אמנם משנתינו נ\"ל שאינה מענין זה. דודאי לא שייך הכא ביטול דברי הקודמי'. כשיצטרכו לתקן שיחזור הדבר לכמות שהיה. אדרבה קיום וחיזוק לד\"ת ולד' קדומי הקוד' הוא. שהרי התקנה שיעלו הפירות. קדמה לתקנת הפדייה. שבאו ב\"ד שלאחר בעלי התקנה הראשו' ובטלו דבריהם. (וקרוב הדבר שלא היו גדולים כמוהם וק\"ל). ואעפ\"כ יכולים היו מעצמם לבטל אותה התקנה הקדומה בלי ספק: ",
+                "<b>אלא </b>ע\"כ שאין זה מכלל ביטול דבר כשעושין תקנה להיות סייג וגדר לשל תורה כפי הצריך לפי הזמן. (דלא מיקרי ביטול אלא כגון י\"ט שני של גליות שגזרו עליו הראשונים ועשו גדר לשל תורה. שבזה אין יכולת לאחרונים לבטלו מפני שבטל הטעם. דאע\"ג דבקיאינן בקבועא דירחא. האיסור במקומו עומד. שאין להתירו עד שיהא ב\"ד גדול מהם דווקא. דמ\"מ חשיב מבטל דבר שנאסר במנין: ",
+                "<b>משא\"כ </b>בדבר הנעשה מן האחרונים כמו כן לגדר ומשמרת לשל תורה. כגון זה. שבין הראשונים שאמרו להעלותן. ובין האחרונים שאמרו לפדותן. שניהם לד\"א נתכוונו לשם שמים ולהחמיר על של תורה כפי צורך הזמן ודוק. כי באופן זה אע\"פ שאין האחרונים גדולים. לכ\"ע יכולים לגזור ולגדור כפי המצטרך: ",
+                "<b>ומצווים </b>הם ב\"ד של כל דוד ודור על כך. להשגיח על זה לעשות משמרת למשמר'. ע\"פ מה שיתחדש בימיהם שיחייב חידוש תקנה. ואין להם להשגיח אם יכריחם העת והזמן לשנות תקנת הקדמונים. כל שכוונתם רצויה שלא להקל רק להחמיר כנז' וזה ברור מאד בעיני) וכ\"ש שיכולין ורשאים המתאחרים להחזיר התקנה הקודמת ליושנה. לקיים דברי הגדולים יותר מבעלי התקנה האחרונה עם שיהיה ביטול דברי המאוחרים הגדולים מהאחרונים להם: ",
+                "<b>על כן </b>מכל זה פשוט אצלי שלא הוצרך ענין התנאי שבמשנתינו. כדי שלא יחשב חזרת הדבר לביטול דברי ב\"ד הקודם. אלא שנתייראו הב\"ד ההוא שתשאר התקנה הקודמת בטלה לעולם. מכיון שבטלוה פ\"א. שהבאים אחריהם לא ישיתו אל לבם לחזור ולגזור על כך. ואע\"פ שיתבטל הטעם כגון שיתמעטו הפירות או שיבנה בה\"מ. יחשבו שא\"צ להחמיר על הצבור בכך מאחר שכבר בטלוה. שכבר ראו הראשונים שהיא חומרא יתרה. ולכן נמנו עליה והתירוה לעולם. ולא יעלו על לבם שלא בטלוה רק לזמן. אלא יניחו הדבר על ד\"ת מעתה ועד עולם: ",
+                "<b>ומדאגה </b>זו התנו בפירוש כדי שידעו דורות הבאים שלא בטלוה בהחלט. שלא היתה כוונתם אלא לצורך שעה: ",
+                "<b>ולדברי </b>ת\"ק י\"ל שאפי' לאותו דור עצמו. שבזמן הב\"ד ההוא שתקנו שיהא נפדה. הוצרכו להתנות מפני המון העם שלא יבואו לבעוט בגזרתם. ויזלזלו בה כשיגזרו היום כך ולמחר כך. ונתייראו ששוב לא יקבלוה מהם להחמיר עליהם. מאחר שכבר הקילוה להם. לכן הודיעו נאמנה שתקנה ראשונ' עדיין קיימת ולא נעקרה כל עיקר. רק שענין השעה הכריחם לשנותה לזמן מה. ודברים אלו נכוחים בס\"ד: ",
+                "<b>ומש\"ע </b>הרבתי\"ט לפרש מחלוקת ת\"ק ור\"י עם מחלוקתו של ר\"י בפרק הזהב דס\"ל לת\"ק כר\"י דהתם. דעבדינן תקנתא שלא לפחות השער. לפי שרבו הפירות ואין קונה ע\"ע שהאריך. ולא ידעתי ענין לו כאן. חדא דהא נטע רבעי לאו בר מכירה הוא כמו מ\"ש כדאיתא ריש מכילתין: ",
+                "<b>ותו </b>דאיכא למימר לא היא עד כאן לא קאמר ר\"י התם דאסור לפחות השער. משום דאיכא דררא דממונא דמפסיד לאחריני. אבל הכא דממון גבוה הוא. ולא הקפידה תורה רק לאוכלו בירושלים בקדושה. ולא איכפת לן אם נמכר ביוקר או בזול. אף ר\"י מודה דשרי לפחות השער. וכ\"ש דהך תקנה תקנתא דפירות היא כדבעינן למימר: ",
+                "<b>ועד </b>כאן לא קאמרי חכמים התם זכור לטוב אלא משום דאיכא רווחא טובא לאחריני. ולא משגחי' בפסידא דהיאך. דמפקיע השער הוא. אבל הכא דקמפסיד לנ\"ר דממון גבוה הוא. אימא מודו רבנן דאסור לפחות השער. לכן אנ\"ל כלל לתלות ענין משנתינו באותו מחלוקת: ",
+                "<b>אלא </b>הכא בהא פליגי ת\"ק סבר תקנתא דפירו' הואי. דכיון דרבו הפירות לא היו להן אוכלין מרובין בירושלים והיו נרקבין ונפסדין. משו\"ה מצו מתקני הכי. אע\"ג דממילא בטלה תקנתא קמייתא. והראשוני' שתקנוה גדולים מהם היו. אעפ\"כ היה הרשות בידם לתקן תקנה חדשה. כפי מה שראו צורך הדור לעשות סייג לתורה. וכנז' שבזה כח כל ב\"ד יפה יפתח בדורו כשמואל בדורו. והיינו דתני התקינו דודאי תקנה מעלייתא הואי: ",
+                "<b>ור\"י </b>ס\"ל דלא היו רשאין לבטל התקנה הראשונה שהיתה לחיזוק המצוה. אע\"פ שנתחדשה אח\"כ סבה לבטלה. אין כח ביד האחרונים לעוקרה. כל זמן שבית המקדש קיים. שעדיין יש שייכות לתקנה ראשונה להעמידה במקומה. משא\"כ משחרב בה\"מ דתו לא שייך כלל לעטר שוקי ירושלים: ",
+                "<b>או </b>דילמא משחרב בה\"מ לא הוצרכו לתקן כלל שיהא נפדה חוץ לירושלים. אלא מעצמן נמנעו מלהעלותו לירושלם. ואפשר ג\"כ לא היו יכולין להעלותו מפני שליטת האויבים בירושלים. על כן אין כאן תקנה. אלא שהזמן גרם שיבוטל הדבר מעצמו. ולא הוצרכו כי אם לתנאי שיחזור הדבר לכמות שהיה. לומר שאע\"פ שהניחום בביטול התקנה הראשונה. התנו עליהם שלא תהא בטלה עולמית. וכנז': ",
+                "<b>ובזה </b>מיושב גם כן מה שדייק בתי\"ט בדברי ר\"י דקאמר היה התנאי הזה. והו\"ל למימר היתה התקנה הזאת. ובמאי דכתיבנא דייק טפי. והוא כפתור ופרח במשנתינו בס\"ד: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>כשתמצי לומר דת\"ק סבר דהוא הדין כל היכא דבטל טעם הדבר שבשבילו גזרו הראשונים. יכולין האחרונים לבטל תקנתם לעקרה לגמרי. ולהקל אף בלי שיכריחם ענין השעה לכך לצורך דבר המצוה כנזכר. אי הכי הרמב\"ם והראב\"ד ז\"ל קמפלגי בפלוגתא דת\"ק ור\"י דרמב\"ם היינו דר\"י. וראב\"ד כת\"ק: ",
+                "<b>איברא </b>טפי מ��תברא דרמב\"ם אמר לך אנא דאמרי אפי' כת\"ק. ועד כאן לא קאמר ת\"ק. דיכולין האחרונים לבטל תקנת הראשונים. אלא היכא דעקירת הראשונה וסתירתה. הוא בנין וקיום המצוה באמת כמו שהוא הענין כאן. ובזה סובר שכחם יפה. שאפי' לא בטל טעם הראשונים. כגון בכאן שהטעם שבגללו תקנו הראשונים עדיין קיים. כל זמן שבה\"מ וירושלם קיימין. רק שנתחדשה סבה אחרת חזקה ממנו. הגורמת לבטל התקנה הקודמת. רשאין הן לעשות כפי מה שעיניהן רואות צורך המצוה. ולעולם כשאין ביטול הראשונה מביא לידי קיום המצוה בשום דבר. באופן שאין מוכרחים לבטלה. רק להקל מעליהם האיסור בלבד. בהא מודה ת\"ק דאע\"ג דבטל טעם הראשונים מעיקרו. אין כח האחרונים יפה בזה אם לא יהיו גדולים. אבל הראב\"ד ודאי לא אתי כר\"י. (אעפ\"י שיש לומר דהראב\"ד נמי אמר אפילו אליבא דר\"י) ודוק היטב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אילת </b>כו'. היא סופה של א\"י בגבול אדום. ככתוב ונעבור מאת אחינו ב\"ע מאילת וגו'. והיא נמל על ים סוף. פעם ישבו בה ישראל. ופעם אדום. ככתוב וינשל את היהודים מאילת וגו' ואדומים (ע\"פ לס\"ע) באו אילת. וכן לוד וירדן. גם הם סוף גבולי א\"י לרוחות הנזכרים כאן במשנה. נמצא ים סוף. כים הגדול. שניהם שוים במרחק יום אחד מירושלם (לענין הכתוב אחד עשר יום וגו'. ע\"ס אם לבינה) וכמו הירדן. והנה ירושלם בטבורה של א\"י. משלש רוחות. אך לצפון הארץ מתרחבת מאד. גם מעבר הירדן והלאה למזרח. נסבה ורחבה הארץ הרבה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בראש דף כפי ההצטרך. נ\"ב (ועמ\"ש מ\"ג פ\"ה דכתובות).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בזול כדינא דמעשר שני כדתנן פודין מעשר שני כשער הזול.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סד\"ה אחת דוק היטב. נ\"ב (עיין בספר של\"ה (דכז\"א) מ\"ש בענין משנתנו ובתשובתי בס\"ס קצ\"נ בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובשביעית פודהו בשויו. </b>פירש הרע\"ב שאינו מנכה לו שכר לקיטה לפי שכל אדם מלקט לעצמו עכ\"ל: ",
+                "<b>נראה לי פשוט דה\"ט משום דבשביעית א\"א לזכות בשדה. רק במה שלוקט לעצמו ולצרכו בלבד. וכששוכר אחד ללקוט פ\"ש באופן המותר. ודאי מוכרח הוא ליתן יותר משכר לקיטה גרידא. דאטו בשופטני עסקינן. שהרי אלו הפירות שזה השוכר לוקטן בדמי שכר מועט שנותנין בשאר ימי שבוע בעד הלקיטה. השכיר עצמו יכול לזכות בהן ע\"כ ודאי שהלוקט בשביעית אינו אלא מוכר ממש. ולכן הצריכוהו לתפוס לשון שאינו נראה כמכירה. וקל הוא שהקלו בו כדאיתא התם. מ\"מ פשוט ששכר הלקיטה דשביעית. מרובה משאר שני שבוע בכל אופן מטעמא דאמרן: </b>",
+                "<b>ומעתה </b>אם היה מנכה לו שכר לקיטה בשביעית לא היה שוה מאומה לפדותו. ששכר לקיטתו הוא דמי שיוויו בודאי. משא\"כ במופקר. שאם קדם והחזיק במקצת השדה החזיק בכולו. ושוב אין אחר יכול לזכות בו בכלום. ואין לפועל אלא שכר לקיטתו בלבד. דוק. כך נ\"ל ברור: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט בזה לא נהירא כלל. והיא אומדנא נגד האמת. שהרי מוכח בהדיא מן המקום שזכר. שאין בני אדם נמנעים מללקוט בשכר בשביעית: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>דברי </b>תי\"ט כאן מגומגמים מאד. ורציתי אבל לא עלה בידי להלמן. שמא יבוא אדם ויתקן דבריו ולשונו הנה שכרו אתו להקרא אומן.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עי\"ט </b>כו'. עתי\"ט מ\"ש בירושלמי כדי שיהא לו מה לוכל ברגל. <b>ר\"ל</b> שיהא לו לישראל מעשר שני. ולכהן בכורים. מצוי לאכול בי\"ט.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו. </b>פירש הרע\"ב וכבר נתקנו. נ\"ל שצ\"ל וכבר נטבלו. ור\"ל שהגיעו לעונת המעשרות. שנאסרו לאכול מהן קבע. ואפשר לדחוק ולפרש גם הלשון נתקנו כלומר שהוטבלו ע\"י גמר פריין. שהרי הן מתוקנים בכך. וראויים להפרשת המעשרות. שאין ניטלין אלא מדבר הגמור. וקודם לכן אינן מתוקנין לענין זה וראשון נראה עיקר: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נתון ליהושע</b> עפר\"ש ז\"ל. שהיה לוי. ומה שלא נתן לו מעשר עני כו'. א\"נ הי\"ל מאתים זוז. ע\"ל פ\"ב מ\"ז ודוק. <b>ומ\"ש</b> שהיה פחמי. <b>אינה</b> ראיה שעני היה. דאמרו אינשי שב שני הוא כפנא. ואבבא אומנא לא חליף. אבל ודאי היה מתפרנס בצער. כי מלאכה כבדה ובזויה היא פחמיות. ולזה נתרעם ממנו ר\"ג. כלומר שלא היה לו לעסוק במלאכה כזו מפני כבוד התורה. ור\"י לא רצה ליהנות מכבוד תורה. גם לא היה רוצה להתפרנס ממ\"ע. שלא לקפח את העניים לטול חלקם מפיהם.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה מי. נ\"ב. <b>עי\"ל</b> שר\"ל נתקנו ממש. והיינו ע\"י קריאת שם בצפונו או בדרומו של כרי. והרי הם מתוקנין בכך. אלא שלא הופרשו עדיין. ולא בירר להם בעלים. ועתה מחויב להוציא המתנות מן הבית. והוכרח לכך. משום דפירותיו של ת\"ח. אפילו בני יומן. הרי הן בחזקת מתוקנין. <b>ואמנם </b>י\"ל ג\"כ מעשה הכי הוה. שידע ר\"ג שבאו פירותיו לעונת המעשרות. בעת ההיא שהיה רחוק מביתו. ולא הגיעו קודם שפירש מביתו. ועמ\"ש בס\"ד בחידושי מציעא (יא\"ב) ומשעה שהגיעו ודאי חייבים בבעור. אע\"פ שלא הופרשו המעשרות מהם. דקיי\"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>במנחה בי\"ט האחרון. </b>עיין בתי\"ט שכתב ומכאן ראיה וגדולה היא אלי שאין מחוייבים בסעודה שלישית בי\"ט. שהירושלמי אומר על של שחרית עד כאן מצוה לוכל עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>בעניי וחולשת עיני לראותה לא אוכל. כי מי הגיד לנו שהירו' נתכוין שיתוודה בשחרית קודם הסעודה. וא\"כ הוא הי\"ל לומר שיתוודה קודם סעודת שחרית. וכן התנא היה מפרש דבריו והיה שונה קודם המנחה דליכא למטעי. ועוד מה חידש התרצן ע\"כ מצוה לוכל. וכי היה נעלם זה מהמקשן דקארי לה מאי קארי ומאי קסבר: ",
+                "<b>אלא </b>ודאי במנחה משמעו בשעה אחרונה של מנחה סתמו כפירושו. בזמן המאוחר היותר אפשרי שא\"א לאכול עוד והוא אחר הסעודה. ומאן דפריך הוה ס\"ד כמאן דס\"ל דאין קפידא בסעודה ג'. שאפילו בשבת יכול לקיימה בכל דהו. משו\"ה פריך ויתוודה בשחרית. מיד אחר שאכל. ולמה יחמיץ המצוה והרי אמרו זריזין מקדימין למצות מצפרא. ומשני ע\"כ מצוה לוכל. כלומר עדיין מצוה לאכול סעודה שלישית. ונסתייעה דעת הסוברים שחייב אדם לאכול סעודה ג' בי\"ט. אכלתי ואוכל בעזה\"י והוא יחננו ויביאנו לארצנו וניתן לו מעשר מכל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>קרוב לסד\"ה במנחה. שחייב אדם לאכול סעודה שלישית בי\"ט. נ\"ב (עמ\"ש בס\"ד על במג\"א. במו\"ק א\"ח סימן תקכ\"ט).</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא נתתיו לא\"א</b> עתי\"ט. <b>ונ\"ל</b> פשוט דע\"כ פשטיה דקרא הכי הוא. דאטו מת בר נתינה הוא. אלא ודאי פירושא לצורך מת. והיינו בכל גוונא דאתי מניה צרכי המת. בין לדידיה גופיה. בין לאוננין דכולהו משום יקרא דשכבי. אית ביה. ר\"ל בין ארון ותכריכין. בין מנהג אנינות של אוננין. לכבוד המת הוא. כדי שיתעסקו בצרכיו (עי\"ד שמ\"א) וכדמפרש תנא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בפירוש </b>סוף משנה זו. וז\"ל מ\"מ ק��דם הוה ליה לאוקמי קרא הכי. מלמשרי שמן טמא. דקאי בסיכה כו'. כך נ\"ל להגיה לשונו המוטעה בדפוס. ור\"ל שנראה סתירת משמעות הכתוב. להתיר סיכת שמן טמא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>כדי שתתן טעם</b> עתי\"ט מ\"ש בשם פירוש מאן דהו. <b>ולא</b> נהירא. משום דמקום שאינו זבת חלב ודבש. לאו א\"י הוא (עספ\"ק דבכורים. ואפי' ת\"ק לא פליג. אלא משום דס\"ל עבר הירדן נמי ארץ זבת היא) <b>אלא</b> ה\"פ יה\"ר שיתקיים טוב הארץ. ולא יתבטל בסבת עונות הדור. בדרך שגרם העון. ונתבטל טעם הפירות משחרב בהמ\"ק. כמ\"ש באחרון דסוטה. לפיכך אינו דבר מוכרח. שיתנו הפירות טעם אף בא\"י. כי אם לפי טוב מעשה יושביה. שיהיו ראוין. תתן הארץ יבולה. זה ברור.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מכאן אמרו כו' אבל לא גרים. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ג דפאה וריש ביכורי': "
+            ],
+            [
+                "<b>ביטל את המעוררים. </b>שהיו אומרים עורה למה תישן ה'. כו' אמר וכי יש שינה לפני המקום עמד וביטלן עכ\"ל [הרע\"ב]: ",
+                "<b>נראה לי</b> דה\"פ שבכל יום בשחר כשהיו עומדין על הדוכן התחילו בפסוק זה כמעוררים כלפי מעלה שישגיח לשירן של לוים. ועד ימיו היו צריכין לכך לפי שהיו בתחלת בית שני תמיד נכנעים לא\"ה הנלחמים בהם. כידוע ממלחמות החשמונאים שלא נחו עד זמנו של יוחנן כ\"ג הוא הורקנוס הראשון. ולפי שבימיו היו בשלוה על אדמתן לכך עמד וביטלן. והיינו דבפ' משוח מלחמה [סוטה ד' מ\"ח ע\"א] מסיים בה תלמודא הכי אלא בזמן שישראל שרויים בצער וכו' לכך נאמר עורה למה תישן כלומר על דור הגלות או העבדות נאמר הכתוב לעורר את האהבה ויקץ כישן ה' המסתיר פניו מבניו. ודברו הכתובים בלשון בני אדם ע\"ד העברה וההשאלה. ואז יתכן גם ללויים לומר כן. משא\"כ בשרויים על אדמתן לבטח. שאינן נראין אלא כמעוררים ממש ח\"ו ולכן לא יתכן: ",
+                "סליקא לה מסכת מעשר שני בס\"ד ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יוחנן כו'. </b>עמ\"ש בסמוך בד\"ה בטל ובבתרא דסוטה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובימיו אין אדם צריך לשאול </b>ע\"פ רע\"ב מ\"ש ומתקנה זו ואילך הלוקח פירות מן השוק לא היה שואל אם מתוקנין הם ע\"כ. <b>הנה</b> תפס לו דרך הר\"מ ז\"ל. והדבר מתמיה מאד. כי בלי ספק הלוקח מן השוק. מע\"ה קאמר. וכמו שנמצא בפירושו של הר\"מ בהדיא. זה לשונו וכל מי שלקח פירות מע\"ה לא היה שואל אותו כלל אם טבל הם. א\"כ מה היא ענין שאלה זו מה טיבה. ומה תועלת יש בה. ולשון הר\"ש ז\"ל ולא היה אדם צריך לשאול את חברו. חבר. שלקח מע\"ה. אם חזר ותקנן. והוא הנכון.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מעשר שני",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maasrot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,258 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Maasrot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מעשרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כלל אמרו. </b>עפ\"ק דפאה: ",
+                "<b>חייב במעשרות. </b>בזמנים ששנויים להלן. ובתי\"ט כתוב כאן פירוש כשאוכל קבע. ואין לשונו זה נופל על לשון המשנה. כי עדיין לא הוזכר הזמן הקובע לאכילת קבע. ונראה ששגגת הדפוס היא שקבע לשונו זה שלא במקומו. וראוי להיות לקמן במ\"ב דתנן מאימתי הפירות חייבות במעשרות. עלה קאי דפירושה כשאוכל קבע. וכך צריך לתקנו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אוכל </b>עיין שילהי פירקין ועמ\"ש בס\"ד מ\"א פ\"ט דתרומות.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>האגוזים משיעשו מגורה </b>עפר\"ש דמייתי אגדה מה אגוז יש בו ארבע מגורות. <b>ש\"מ</b> דגדולים שיש להם קלפה בפנים. שחולקתם לשנים חלקים גדולים. והם לארבעה. הם קרוים אגוזים. והאוכל שלהם אינו חלק כשל קטנים. שהם נקראים לוזים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>התלתן משתצמח. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ה פ\"א דתרומות: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>החייב בשקדים המרים פטור במתוקים</b> קשיא לי הא תנן פ\"ד דשביעית. ושאר כל הפירות משיוציאו. ותנן נמי התם. כעונתן למעשרות. כך עונתן לשביעית. ואליבא דר\"י הכא השקדים משיעשו קלפה. <b>ואפשר</b> דת\"ק הכי ס\"ל בשקדים. דלא פליג ר\"י אלא אאגוזים. דכייל להו עם שקדים. ושקדים אתאן נמי לכ\"ע. בין הכי ובין הכי. סתם שקדים חייבין בקטנן. <b>וצ\"ל</b> הא דמתוקים קטנים פטורים. אגורן דלקמן קאי. ר\"ל אע\"פ שהגיעו לעונת המעשרות. ורשאי לעשרם אם ירצו. אך עדיין אוכל מהם עראי עד שיתבשלו כל צרכן. אהא קאי דפטור במתוקים קטנים. דאכתי לא הוי להו גורן. אע\"ג דהוו פרי. ואיידי דקתני רישא ובירק כו'. דליכא לפלוגי בהו בין גדולים לקטנים. קמ\"ל בשקדים יש חילוק. <b>אבל </b>אין נראה לחלק בין קטנים לקטני קטנים. דוק. <b>ועסי\"ג</b> פכ\"מ (דלו\"א) מ\"ש בס\"ד על התו'. ד\"ה לא נטעי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו גרגן למעשרות. </b>אימתי הוקבעו למעשר ואסור לאכול מהן עראי. משיפקסו וכו'. דהו\"ל גמר מלאכה כמו דיגון הגורן בתבואה: ",
+                "<b>וכמו </b>שבתבואה אין הטבל מתחייב במעשר אפי' נגמרה מלאכתו. עד שיראה פני הבית [ב\"מ פ\"ח ע\"א]. הכי נמי בפירות גמר מלאכה דידהו. לא קבע אלא בראיית פני הבית. והכי אוקימנא למתני' משיפקסו בבית כדאיתא בפ' הפועלים. והא דתני סיפא בד\"א במוליך לשוק עיין לקמן בסמוך: ",
+                "<b>משיפקסו. </b>משינטל פיקוס שלהן. ר\"ל שיטול האדם פיקוסן ולא שיפול מאליו. כ\"פ הר\"מ והר\"ש ז\"ל:   ",
+                "<b>ודיקא </b>נמי דקתני ואם אינו מפקס. ומדסיפא בדידיה. רישא נמי בדידיה איירי. וקמ\"ל דאע\"ג דאכתי לא גמר פיקוסייהו. אפ\"ה גמרן בידי אדם נמי הוי גמר מלאכה. והכי אמרינן בגמרא בהדיא. דמשו\"ה לא תני נמי עד שיפקסו. אלא משיפקסו דמשמע אתחולי פקוסייהו. דהיינו לא שפוקסין מאיליהן. אלא ע\"י אדם. וכ\"ש אם נפקסין מעצמן: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>תנקד היוד בחיר\"ק והפ\"א בקמ\"ץ ודגושה <b>מִשֶיִפָקְסו:</b> ",
+                "<b>והא </b>דפיקוס קובע אוקימנא בגמ' בראה פני הבית דמשיפקסו בבית דווקא. ונתקשו בזה התו' [ב\"מ ד' פ\"ח ע\"ב ד\"ה ולא] דלהוי כמכניס התבואה במוץ. ותירצו דשאני קישואין ודילועין שדדרך לפקסן בבית. ומדברי הר\"ש נראה דל\"ד כלל לתבואה דכיון דאין גמר מלאכתה אלא ע\"י דיגון. משו\"ה לא חשיב ראיית פני הבית כשמכניסה במוץ. אפי' מירחה אחר כך משום דבעינן ראייה בהכנסה דווקא. אבל הני דאף בלא פיקוס נמי זימנין דהו\"ל גמר מלאכה. כדתנן ואם אינו מפקס וכו'. דש\"מ דאין הכרח לפקסן. משו\"ה חשיבא ראייה אף שהכניסן קודם פיקוס. הכי משמע לי מלשונו של הר\"ש. עם היותו מגומגם בנוסח שלפני ונכון הוא: ",
+                "<b>איברא </b>לא ידענא מאי דוחקייהו דקשי' להו ואינו מוכרח כלל ממ\"ש משיפקסו בבית דר\"ל שיהא פיקוסן בתוך הבית. אלא לישנא קלילא נקט איידי דהוי בעי למימר משיפקסו בשדה אמר נמי משיפקסו בבית. והמכוון מבואר דה\"ק משיפקסו ויראו פני הבית. דתרתי בעינן: ",
+                "<b>ולא </b>הבנתי מ\"ש התו' מדפריך עד שיפקסו מבעי ליה. דודאי ה\"פ עד שיפקסו הו\"ל למימר. דהוה משמע אפי' הכניסן לבית אינן חייבים עד שיפקסו תחלה. ואח\"כ יכניסם לבית וק\"ל. ולא אוכל להבין איך אפשר לפרש כוונת הגמ' כדבריהם ז\"ל. דבעי דווקא שיפקסו תוך הבית אטו לא סגי בלא\"ה. ואם פקסו בשדה והכניסן מי נימא דלא הוי גרנן: ",
+                "<b>ותו </b>לא ידענא מאי ק\"ל אפי' לפ\"ד. דהיכא מוכח דהכנסה במוץ פוטרת לגמרי. אפי' אחר מירוח. דהא פשטא דר\"א לא משמע אלא אכילת עראי. כדקאמר שתהא בהמתו אוכלת ופטורה וכפירש\"י שם: ",
+                "<b>ואי </b>משום דאמרינן גבי חבר שמת אימר לא טבילי דעבד כר\"א [פסחים ד' ט' ע\"א]. מהכא נמי לא משמע מידי דמאן לימא לן דעשאן כרי ומירחן. דילמא מעט מעט דש אותן דרך עראי. אע\"פ שכינס מגורה מלאה. וכן משמע לי בדעת הרמב\"ם ז\"ל וצ\"ע: ",
+                "<b>ואם אינו מפקס. </b>שאינו מסיר הפיקוס ומוכרן בפיקוסן לפעמים. אבל אם אינו צריך לפקסן שכבר נפקסו מעצמן כל שכן דהוי גרנן כדכתיבנא. דהא גמר להו פיקוסייהו: ",
+                "<b>משישלק. </b>ניקודו כמו כן מהנפעל <b> $משישלק</b> ע\"י אחרים. כנז': ",
+                "<b>ירק </b>כולו קמוץ. <b>משיאגד</b> מהנפעל: ",
+                "<b>כלכלה. </b>בלוקט תאנים איירי. שכן דרך תאנים לכונסן בכלכלה. וכי הא דתנן לקמן פ\"ב כלכלת תאנים. והכא בפירות הנאכלין לחין עסקינן. דגמר מלאכה דידהו במילוי כלי או ליקוט כל צרכו הוי. ולקמן מפרש דין גמר היבשים: ",
+                "<b>ולמה </b>שפירש הרע\"ב הך מתני' נמי בירק. קשיא תרתי בירק למה לי. דהא כולהו שמעינן בקמייתא ולתני נמי מחפה לעיל. אטו כלכלה אצטריכא ליה. אלא מיחוורתא דהכא בפירות האילן שהן נאכלין סמוך ללקיטתן קמיירי. ואל\"ה תקשי נמי אמאי לא אשמעינן גרנן למעשרות כשאינו רוצה לייבשן וק\"ל: ",
+                "<b>בד\"א. </b>שזהו גרנן. במוליך לשוק. דשמא ימצא לקוחות ויהיו הפירות טבולים כמ\"ש הרע\"ב. משמע דמיד שנגמרה מלאכתן נאסר לאכול מהן עראי במוליך לשוק. משום דשמא ימצא לקוחות. והוטבלו למפרע משעת גמר מלאכה: ",
+                "<b>ולא </b>אוכל להבין זה דהיכן מצינו כיוצא בו שהמקח יקבע למפרע. והא בכולה מכילתין מוכח איפכא. וביחוד בפ\"ב דהמעלה פירות למכור אוכל עד שמגיע למקום שהולך או ששובת כנז' שם. ואליבא דכ\"ע לא נאסר בהן משעת הליכתו ואף במקום המכר הנז' אינו אסור אלא מחמת שנכנס בבית ע\"ש: ",
+                "<b>ואיברא </b>אע\"ג דמהירושלמי יצא להם דבר זה למפרשי' ז\"ל. מ\"מ נ\"ל דלפי שטת גמרא שלנו אין אנו צריכים לכך. ותתבאר כוונת המשנה בריווח. ואתי נמי שפיר הא דנתקשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל במשנתנו. דלא סלקא להו שפיר אליבא דסוגיא דידן דפ' הפועלים. דאוקימנא למתני' משיפקסו בבית. אימא סיפא בד\"א במוליך לשוק. אלמא מוליך לשוק מיחייב בלי ראיית פני הבית: ",
+                "<b>והיא </b>באמת פליאה גדולה לא אוכל לה. ולא אדע במה נתפייס הר\"ש שכתב ולמסקנא דלא אמרו אלא בזתים וענבים ניחא. ומאי ניחותא וכי אפשר להטעות כל אותה הסוגיא. שגם המקשן גם התרצן ובעל המסקנא כולם נשתבשו ח\"ו ולא ירדו לסוף כוונת המשנה שהוכיחו ממנה. שהרי מפורש בה לפי דבריהם דמוליך לשוק לא בעי ראיית פני הבית. ואיך לא נסתייע ממנה בעל התלמוד כלל להכריח המסקנא. ולא בדרך אב\"א. הלא דבר הוא שאין הדעת סובלתו: ",
+                "<b>גם </b>בפי' הרא\"ש ראיתי שנדחק מאד לקיים אותה סוגיא דפירושו בבית שבשדה ע\"ש. ואיני יודע מה נסתייע מאותה ששנינו המעלה דהא מהתם איפכא שמעת לה. דהמעלה פירות למכור לא הוטבלו בבית ראשון. ואילו הכא במוליך למכור מיד הוטבלו. ודוק שהוא סתירה לפירושו מכל וכל כאשר יעיד המעיין הישר בלי ספק: ",
+                "<b>אמנם </b>כל זה גרם להם מחמת שחשבו דגמ' דילן נמי ס\"ל כפי' הירו'. לכן נלחצו אל הקיר להניח אותה סוגיא בדוחק עצום מאד: ",
+                "<b>אבל </b>לע\"ד פשוט דאליבא דגמרא דילן הכי פירושה דמתני'. בד\"א דמשיפקסו הו\"ל גמר מלאכה וגורן לאסור אכילת עראי. כשמוליך לשוק מביתו. דהיינו נמי משיפקסו דרישא דאוקימנא בבית. דביתו של אדם טובל לו בודאי. ולא משום מקח העתיד איתסר ליה. אלא משום דראה פני הבית עם הפיקוס. דהכי הוא סתמא דמילתא כשמוליכן לשוק. אבל במוליך מן השדה לביתו. דאכתי לא הויא להו ראיית פני הבית. אוכל מהן עראי אע\"פ שפיקסו עד שיגיע לביתו ויראו פני הבית. (והמקשן הוא דהוה ס\"ל כפי' המפרשים דלשוק סגי בפיקוס לחוד). ",
+                "<b>ובהכי </b>דיקא מתני' וסוגיא דגמר' טובא בלי שום גמגום ודוחק כל עיקר. וברור הוא מאד בס\"ד. ודברי הרמב\"ם בחבורו רפ\"ג צ\"ע שנראה כתופס החבל בשני ראשיו. דמעיקרא משמע דסבירא ליה דפיקוס קובע לשוק גם בלי ראיית פני הבית במסקנא דסוגיא. ולא צריך א\"כ לאוקמתא דמישפקסו בבית. אי הכי מנליה דפיקוס דבבית מהני שכתב שם כך עיין עליו ודוק היטב: ",
+                "<b>גם </b>צ\"ע מ\"ש הכ\"מ על השגת הראב\"ד דתירוש ויצהר בגורן תלינהו. שלענ\"ד כתב כן הר\"א לפי מסקנא דסוגיא. ודומה כאילו לא ראה אותה הרב כ\"מ. ואף דעת הר\"מ יש ליישבו ואין להאריך: "
+            ],
+            [
+                "<b>הפרד. </b>התבואה משימרח. מסתמא מיירי כולה מתני' דהכא במוליך לשוק. כמו בבא קמייתא דגרנן למעשרות דרישא. דקתני בד\"א במוליך לשוק. עלה קאי וסמיך אההוא לישנא דבד\"א דהדר ונקט סירכיה. דסתמא דגורן דהני נמי במוליך לשוק איירי: ",
+                "<b>והשתא </b>לפום מאי דמסקינן בסוגיא דאייתינן לעיל דלא בעינן ראיית פני הבית אלא בזתים וענבים דלאכילה. דלית להו גורן. ולא מיקבעי כי אם בראיית פני הבית דווקא. אבל בדגן תירוש ויצהר ודכוותייהו כל הני דתנינן הכא דבני גורן נינהו. בגורן תליא מילתא ולא בראיית פני הבית. ואפ\"ה פליגי בה. דלהר\"מ ז\"ל כי לא בעינן ראיית פני הבית בהני דהוו בני גורן. דווקא במוליך לשוק. אבל במוליך לביתו. ס\"ל דלעולם בעו ראיית פני הבית ואיתא לדר\"י בהני נמי. והשתא אליביה. הבד\"א דלעיל קאי אכולהו דבתריה דכלל' הוא דלא חשיב גורן דידהו בלי בית אלא לשוק: ",
+                "<b>ולהראב\"ד </b>ז\"ל כי אתינן למסקנא. משמע ליה דליתיה לדר\"י גבי דהני כלל. דכיון דבני גורן נינהו. מיקבעו ע\"י גמר מלאכתן בגורן וחייבים מיד בכל אופן. אפי' דעתו להוליכן לבית. ואליביה. הבד\"א דלעיל לא קאי אהני דהכא. דודאי כולהו בני גורן נינהו כדגן ותירוש. (דנקטינהו הראב\"ד לדוגמא ודוק. אף כי הרב בכ\"מ ז\"ל לא הבין כך. כמ\"ש לעיל שדבריו צ\"ע. ודברי הר\"מ והר\"א שניהם מתיישבים בסוגיא) וליכא לפלוגי בינייהו כדמפלגינן בקשואין והני דלעיל. משום דהנהו דרישא אין גרנן גמר מלאכה דווקא. שהרי נאכלין לפעמים בלי פיקוס כדתנן. וכנז' לעיל. משו\"ה לא חשיב גורן במוליך לביתו: ",
+                "<b>אע\"פ שמרח נוטל מן הקוטעים. </b>הא מן המרוחין לא. למר כדאית ליה. בשדעתו להוליכן לשוק. אבל לביתו אפילו מן המרוחין. ולמר לא שנא: "
+            ],
+            [
+                "<b>היין משיקפה. </b>פירושו כדלעיל: ",
+                "<b>אבל לא יתן לקדרה.</b> דחשיב כמבשל ואש קובעת למעשר. ופירש הר\"מ ז\"ל שאין המנהג שתקרא אכילת בישול עראי: ",
+                "<b>הא </b>מילתא קשי' לי טובא דהא בהדיא כתב בחבורו ריש פ\"ג. דאין האש קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. ואי איתא הא אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו קובעת: ",
+                "<b>איברא </b>הר\"ש אסברה לן שפיר דהיינו טעמא דקובע. דכיון דמתבשל חשוב נגמר מלאכה. וכן הדעת נותן שהרי זה תכלית מעשיה. ואין עוד מלאכה אחריה. אבל דברי הר\"מ צ\"ע דסתרי אהדדי. וגם לא נודע מהיכן יצא לו ז\"ל מ\"ש בחיבור שהאש אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. והא ודאי מתני' קשיתיה. ועיין לקמן במכילתין פ\"ד מ\"א. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היה עובר בשוק. </b>לפמ\"ש הרע\"ב בפרקין דלעיל מ\"ה. דבמוליך לשוק הוקבעו הפירות למעשר מיד. אפי' לא ראו פני הבית. מתורת מקח דטובל. כיון דעומדין לימכר כמכורין דמו. א\"כ הכא צ\"ל דלאו במוכר בשוק עסקינן. דאי הכי אמאי אוכלין ופטורין. אלא ודאי במעביר פירות בשוק להביאן עמו לפי דרכו מיירי. שעובר שם ואין רצונו למוכרן. אלא להוליכן לביתו: ",
+                "<b>ולא </b>הבנתי מ\"ש בפי' הר\"מ ז\"ל במשנתנו. כשזה המוכר המסבב בשווקים. דמשמע דמפרש למתני' נמי במוכר בשוק דומיא דלעיל. ותקשי ליה מאי שנא לעיל דהוקבע אף לאכילת עראי. והכא לא. (עם היות שדעתו למעלה כפירוש הרע\"ב כנראה מסתימת לשונו שם): ",
+                "<b>ואיברא </b>דלישנא דעובר בשוק הכי משמע כדלעיל דמוליכן למכור. ואל\"ה בשוק למה ליה. לשתוק מניה. או נימא היה עובר בדרך (אע\"ג דא\"ל דלרבותא נקטיה דאע\"ג דבשוק קאי במקום לוקחים. אפ\"ה כיון דאין דעתו למוכרן לא מיקבעי): ",
+                "<b>אבל </b>לדידן ניחא דפרישנא לעיל במוליך לשוק מביתו דווקא. הוא דאקבעו להו. הא לא\"ה לא. אתי שפיר דהכא מיירי בעובר בשוק למוכרן. ואמרינן מסתמא מוליכן מן השדה ולא ראו עדיין פני ביתו. והתם ממילא משמע דמביתו מוליכן לשוק. מסיפא דמיירי לביתו. רישא מביתו. אבל הכא דסתמא תנן היה עובר בשוק פשטא דמילתא שמוליך מן השדה כדרכו לסבב בשווקים למצוא לוקחים. ואע\"ג דאפשר נמי דכבר ראו פני הבית. אפ\"ה אוקימנא להו אחזקתייהו דלא נטבלו עדיין. וקמ\"ל אע\"ג דמהדר בתר זביני. אפ\"ה לא טבילו. כל כמה דלא ראו פני הבית. או שיקבעו ע\"י מקח. משא\"כ מתנה דלא קבעא: ",
+                "<b>אוכלין ופטורין. </b>דאימר לא ראו פני הבית ולא הוקבעו עכ\"ל הרע\"ב. משמע דספיקא הוא דאע\"ג דאפשר נמי דראו פני הבית והוקבעו. אפ\"ה פטורים. וקשיא לי דאף למאי דתרגימנא לעיל אליביה. דמתני' לא מיירי במוכר בשוק דלא איקבעו מדין מקח. מ\"מ מאי מהני הא הו\"ל ספיקא דאור��יתא. והו\"ל למימר שיתקנו דמאי. מספק אימר ראו. והא הוי מצינן לתרוצי כדכתיבנא לעיל. דטעמא דמתני' דאוקימנא אחזקה דמעיקרא לא טבילי. אלא דלדידי לא מיקרי ספיקא אלא ודאי הוי משו\"ה ניחא. אבל להרע\"ב ספיקא הוי וקשיא ודאי. דלחומרא הוה לן למיזל: ",
+                "<b>ותו </b>קשיא נמי סיפא דרישא. דקתני לפיכך אם הכניסו לבתיהם מתקנין ודאי. ואמאי כיון דמספקא מילתא. אימר ראו וכבר תיקנם בע\"ה. דהא רוב ע\"ה מעשרין [שבת ד' י\"ג ע\"א] ונפיק מנה חורבא דאתי לאפרושי מן הפטור על החיוב או איפכא. מתקנין דמאי הו\"ל: ",
+                "<b>ולפי </b>מה שפירשתי אתי שפיר דכיון דלא ידעינן דראו. אזלינן בתר חזקה. ואפי' ספיקא לא הוי. אלא ודאי לא נתקנו. דלא אמרינן רוב ע\"ה מעשרין אלא גבי טבל. אבל כל זמן שלא הוטבל אפילו בת\"ח אין חזקתו מתוקן. משו\"ה אכילת עראי בשוק הוא דשריא להו בכה\"ג. אבל הכניסו לבית דהשתא הוא דטבילו להו מתקנין ודאי כנז': ",
+                "<b>טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי.</b> הרע\"ב קיצר כאן במקום שראוי להאריך בטעמא דהך מילתא מאי שנא רישא ומ\"ש סיפא: ",
+                "<b>והרמב\"ם </b>אסברה לן הכי דכשאומר הכניסו. כוונתו לומר שהן מתוקנין אחר שכבר נטבלו בביתו. ורוצה בזה שרשאין לאוכלן אפילו בבית. ואנן פלגינן דיבוריה דבהא דקאמר שהן טבולין מהימן. ובמאי דר\"ל שהן מתוקנין לא מהימנינן ליה. משו\"ה איתסרו מיד באכילת עראי. ובעו עשורי דמאי. זהו המובן לי מפי' הר\"מ ז\"ל: ",
+                "<b>וצ\"ל </b>דהאי הכניסו לבתיהם לאו דווקא. דאפי' בשוק נמי בעו עשורי לאכילת עראי. אלא איידי דרישא נקט האי לישנא. ותו דקמ\"ל אפי' הכניסום אינן מתקנין אלא דמאי: ",
+                "<b>ובאמת </b>הוא פירוש נאה במשנתינו לפ\"ד ז\"ל (ובפירוש הר\"ש ז\"ל לא מצאתי טעם מתקבל בזה). אמנם כבר אמרנו מהדוחק שיש לדרכם ז\"ל במשנתנו: ",
+                "<b>וע\"ק </b>נימא הפה שאסר הוא שהתיר. וכ\"ש לדרכינו דכודאי משוינן ליה דלא ראו. דעל פיו בלבד נאסרו כטבולין. פשיטא דאית לן למימר הכי ולהימניה בכולה מלתא. אטו בדבוריה מיגרע גרע להו. והא אפילו בספק גרידא אזלת לקולא: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דהיינו טעמא דמתני' משום דע\"ה לא נחשדו על התרומה [סוטה ד' מ\"ח ע\"א]. וקיי\"ל תרומה קובעת בדבר שנגמרה מלאכתו כראיית פני הבית. והשתא אתיא מתני' שפיר טפי. דרישא סתמא בשוק אכתי לאו טבל נינהו. וסיפא כי קאמר הכניסו לבתיכם. כוונתו שיכולין לאכול אפי' בבית שכבר תיקנם. ומהימנינן ליה כדקאמר. דודאי תיקנם שהפריש מהן תרומה גדולה. כדרכו של ע\"ה שאינו מפריש המעשרות רק התרומה. וכסבור הוא שהן מתוקנים בכך. משו\"ה ודאי מיגרע קגרע בדיבוריה. דהא השתא ודאי טבלו והוקבעו למעשר. ליאסר מיד באכילת עראי. ע\"י הפרשת תרומה דאוסרת כדלקמן. ואפ\"ה לא יתקנו אלא דמאי אף לאחר שהכניסום. דשמא עישרם נמי. דרוב ע\"ה מעשרין. והרי זה פירוש נאה במשנתינו הסתומה וחתומה מאד. וכל זה כתבתי עפ\"ד המפרשים למשנתינו בע\"ה: ",
+                "<b>איברא </b>איכא לאוק' נמי לכולה מתני' בחבר. והכי מסתבר' טפי וכמ\"ש לקמן בס\"ד. והשתא דאתינן להכי רישא נמי ה\"ט דאוכלין ופטורין. משום דאזלינן בתר חזקה. דסתם תבואה הנמכרת בשוק לא ראתה פני הבית. כי למה טורח זה להכניסה. אבל סתמא מן הגורן מוליכין אותה לשוק כדרך עובדי האדמה מוכרי התבואה: ",
+                "<b>וכי </b>אמר להו טלו גרידא. להאכילן מיד אכילת עראי קבעי. לכן לא פירש כלום. אבל אי אמר הכניסו מספקינן ביה מאי דעתיה. אי בעי למימר שרשאין לאוכלן ��פי' בבית. שכבר תיקנן. או עכשיו עישר עליהן ממקום אחר. מפני שנותן בעין יפה נותך. או שמא כוונתו שלא יאכלו מהן כלום בשוק. אעפ\"י שהיא רק אכילת עראי. (שאין קבע בשוק) עד שיבואו לבית ויעשרום: ",
+                "<b>משו\"ה </b>לא יאכלו אפילו עראי. ואינן מתקנין אלא דמאי. דהיכי נעביד ניזיל בתר חזקת הפירות שלא הוטבלו מעולם. למאי קאמר להו הכניסו. דממה נפשך י\"ל א' משתים. אם שהם טבולים ולא נתקנו עדיין. או שנטבלו ונתקנו. מכל מקום אזלא לה חזקתן. ניזיל בתר חזקת חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. הא ליתא אלא בדבר שנגמרה מלאכתו והוקבע בודאי. (א\"נ גבי חד ספיקא דאימר לא טביל הוא דמהני ודוק). וכאן חזקתו בא מן השדה ולא הוקבע עדיין. וכשמכניסין אותן לביתו הוקבעו ודאי. וקמסייע נמי דיבורי' דהיאך לאוסרן. דדילמא משו\"ה אמר הכניסו לתקנם. ושמא עישר עליהם נמי ליכא למימר דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. וזיל הכי איכא לספוקי. זיל הכי איכא לספוקי. (ובפלוגתא דר' ורשב\"ג אי חשדינן ליה כה\"ג). ה\"ט דמתני'. ולעולם בחבר מיירי בכולי הני בבי: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הר\"ש ז\"ל אבל חבר לא יתן עד שיעשר. אין זה אלא בחבר הנותן לע\"ה. כדאיתא בירושלמי. והכי מוכח נמי בעירובין ד' ל\"ב ע\"א. והכא בנותן לחבר עסקינן. דלא אתי תנא לאשמועינן דינא לע\"ה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בפיסקא </b>מה. אינו מוכרח. <b>כתב </b>אלי הישיש הרבני המופלג כמהר\"ר אהרן אפטרוד ז\"ל. וז\"ל מ\"ש הרב המחבר במס' מעשרות מ\"ב וז\"ל מ\"ש דצ\"ל שהפירות מונחים בשוק אינו מוכרח עכ\"ל. יעויין בהרמב\"ם פ\"ה מהלכות מעשר ויבררו דברי התי\"ט. ומ\"ש שם עוד וז\"ל ומש\"ע וה\"ה דהוי מצי למתני יושבים בבית וכו'. במ\"כ אשתבש וכו'. ואני אומר לא לרבינו תי\"ט אחז השב\"ש וצדקו דברי תי\"ט. ומה שמקשה הרב המחבר דמי סא\"ד דנימא ר\"י דבע\"ה פטור עד שיחזור פניו כו' (בשורה זו יש ט\"ס בספרי וצ\"ל ומי א\"ל דבית הוי מקום שהוא בוש. כצ\"ל. ובזה לא הרגיש) וכ\"ע משנתינו לא נצרכה אלא להודיעך מחלוקתו של ר\"י וכו'. לק\"מ כי אע\"פ שהפירות מונחים בשוק. כיון שהוא יושב למכרם. בודאי לא ירחיק מושבו שהוא יושב בבית בפנים ויניח פירותיו בשוק למוכרם. אלא הוא יושב בצדי הפתח כדי שיראה פירותיו והבאים ליקח. וכיון דס\"ל לר\"י דבמקום שהוא יושב ומוכר בוש לאכול בלא חזרת פנים. אף שהוא יושב בשער החצר או חנות. הה\"ד אם הוא יושב סמוך לפתח הבית והפתח פתוח לשוק. וא\"כ היה יכול לאשמעינן מחלוקתם אף אם היו יושבים בתוך הבית כי גם שם הוא בוש לאכול ואינו קובע למעשר עד שיכנס לפנים. למקום שאם אוכל שם אינו בוש. אבל מקום שהוא בוש אף שהוא בתוך הבית לא. ע\"כ ההשגה. <b>על </b>זה השיבותי על ראשון ראשון. למה שכתב יעיין בהרמב\"ם ויבררו דתי\"ט. אמרתי (אף שלהר\"מ ז\"ל ד\"א במשנתנו. ולא דרך הרע\"ב דביה קיימינן דרכו. לא קרב זא\"ז) מתוך כותלי דבריו ניכר שלא נתבררו לו דברי הר\"מ כלל. דהא ודאי הר\"מ תנא דמסייעא לן הוא. ולשונו מוכח בהדיא. דבהכניס לתוך השער מיירי. ואפ\"ה אחרים שאינם בעלי הבית. אוכלין ופטורים. משום דאין ביתו של אדם אוסר לחברו פירותיו. והיא היתה השגת הר\"א. שכנראה לא עמד עליה בכ\"מ. כי גם הר\"א לא נחלק על הר\"מ בזו שאין חצר חברו קובעת לאחר. לפירות של עצמו. אלא שתי טענות הן. אחת. שסותר דברי עצמו דלעיל. ובכאן יפה אמר בזה. ועוד שנית. שלא היל\"ל שנמצא כאומר הכניסו כו'. דהא ודאי לא צריכא ליה לגמרי. כיון דאיירי השתא בהכניסו לשער. דהא מיהו מהני לחיובי לבעל השער ��ה\"ט דביתו הוא. וטובל ודאי לו. אע\"פ שאינו טובל לאחרים. מאיזה טעם שיהא. וחייבים נמי. ודאי משמע. לא דמאי ודוק. <b>עכ\"פ</b> זכינו שלדברי כולם דברי תי\"ט לא יתבררו לעולם. וכ\"ש לפי פירוש הרע\"ב. ועוד גם הירושלמי סותר דברי תי\"ט כמש\"ל בס\"ד. אלא דר\"מ לשטתיה אזיל. ע\"פ המשנה ובמהדורא בס\"ד. ותימה מכ\"מ שלא הצילו בכך דאיהו מפרש למתניתין נמי בעובר ולק\"מ דוק בספרי. והר\"א מוקים לה בבעל השער גופיה בדהר\"ש. <b>ולמש\"ע</b> ליישב מ\"ש מי סא\"ד דבע\"ה פטור גם בבית עד שיחזור פניו כו'. <b>אמרתי</b> שגם זה הבל. כמדומה סבור הוא בדעת תי\"ט. שלד\"ה אפי' לא הכניס בעל השער הפירות. חייבין. כיון שהם מונחים בצד הפתח. נטבלו מחמת ראיית הפתח בחוץ. ובהא פליגי. ת\"ק ור\"י. אם כשיושב בע\"ה על פתחו (בין בשער וחנות בין בבית. כה\"ג) הוי מקום שהוא בוש או לא. <b>ותמהתי</b> מראות. זקן כמותו יעסוק בדברים בטלים כאלו. במ\"כ לא הבין כלל אפילו דברי תי\"ט. וכ\"ש דלא ידע לגמרי מאי קאמינא חלילה לי לחשוד לבתי\"ט בשבוש עצום כזה. להוסיף על דבריו. ולחשוב שנתכוין לומר שגם בעל השער וחנות שחייבין. אע\"פ שהפירות מונחין בשוק. מיירי. ודר\"י נמי הכי ס\"ל. ול\"פ אלא משום דס\"ל כשיושב על הפתח. אפי' בבית הוי מקום בוש. הרי עוד שיבוש אחר שלא עלה ע\"ד שום אדם מעולם. ומה הזקיקו לכל זה. לחשוד בכשרים ולתלות בוקי סריקי בהגאון בתי\"ט. ח\"ו לא תהא כזאת בישראל. ואני כשהשגתי עליו. לא השגתי אלא משום דמוקי למתניתין בתרי טעמי. דהוה משמע ליה טעמא דרישא דפטורין. היינו משום דלא ראו פני השער. אלא נשארו מונחים בשוק. ובהא בלחוד קאמר תי\"ט. דה\"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית. דמידי הוא טעמא. אלא משום דלא ראו פני השער. א\"כ ודאי ל\"ש שער חנות או בית. אבל סיפא דחייבין בעל השער והחנות. ה\"ט משום דסתמא כפירושא איירי בפירותיהן שהכניסום לשער ולחנות. ולא ניחא ליה לתי\"ט בהכי. לאוקמה במונחים בשוק. דכה\"ג פשיטא דליכא דאמר דחייבין. אע\"ג דלא ראו פני השער או פתח הבית. ואצ\"ל שאין מי שסובר דהיושב על הפתח בצד הפירות. מחייב וקובע הפירות שבשוק. או פוטרם מחמת שהוא בוש לאכול שם. בושני מדבריו הללו במ\"כ כו'. <b>ומ\"מ</b> לא ניחא לן בדתי\"ט. משום דק\"ל. דלא היה אפשר לשנות אחריו מחלוקת ר\"י. כמ\"ש בספרי בס\"ד. המעיין ישר הולך אשר יראה שם. יגיד שכל דברי נכוחים למבין. וזקן זה שפטפט כנגדי. במ\"כ תחת אשר קנא לבעל תי\"ט וחשב ללמוד עליו זכות. הרבה פצעיו חנם פצוע והכות. וחדש מדעתו שני דברים זרים. אחד שפירות בעל השער א\"צ שיראו פני השער מבפנים אליבא דכ\"ע (שמא נתחלף לו זה במ\"ש בשמעתא דסבלונות דילמא על פתח בית חמיו. בית חמיו קרי ליה) והשנית אליבא דר\"י. שכיון שהוא בוש לאכול בסמוך לפתח אף בבית מבפנים. משו\"ה אינו קובע שם למעשר. <b>ולפ\"ז</b> גם אם נכנסו הפירות לשם לא הוקבעו. מי ראה מי שמע כזאת. ועל החלוקין אנו מצטערים. דהיינו שער וחנות. אלא שבאת לחלוק עלינו את השוין. ר\"ל בית. גם הירושלמי והר\"מ שסמך עליו. סותרין אותו. דא\"ה. מנ\"ל שאין ביתו של אדם טובל לאחרים. דילמא משום דלא נכנסו ולא ראו פני השער הוא דפטורין. ובעל השער וחנות דחייבין למר כדאית ליה (דמוקי לה בעובר) משום דהו\"ל כאומר הכניסו לבתיכם. ולמר (בבע\"ה) ע\"כ משום דעתיד להכניסן הוא. או משום דמקרבי לפתח הוא. ודי לקבוע לעצמו. להחשיב ראיית השער מבחוץ ולא לאחרים כה\"ג. אבל בנכנסו. לעולם אימא לך דביתו טובל גם לאחרים. ואפילו חנותו נמי. וכן אי מיירי בתרי טעמי כדמפרשינן לדתי\"ט. נמי תקשי הכי. מנ\"ל להירושלמי להוכיח ממשנתנו לחלק בין לו ולאחרים והא לא דמי. רישא לא נכנסו. וסיפא בדנכנסו עסקינן. אלא מיחוורתא כדשנינן בספרי. כולה בחד טעמא לשבחא. רישא וסיפא בדנכנסו קיימינן. ולמר. טעמא דאחרים פטורים משום דאין ביתו של אדם טובל פירות של אחרים. ולמר אפילו פירות של עצמו אינן טובלין לאחרים ע\"י שער וחנות. אע\"פ שטובלין לעצמו. זהו דבר ברור ותו לא מידי. ויטול מעכ\"ת מה שחידש להמליץ בעד התי\"ט. כי הוסיף דעת זר והוסיף מכאוב ידוע. וכל המוסיף גורע. ודב\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>אלא מדרבנן לא (ותו דאפילו בית נמי אינו קובע אלא פירות של עצמו. ולא של אחר. והכי מוכח בהדיא בפ\"ה דה\"ל מעשר להר\"מ. דבהכניס הפירות לתוך השער וחנות עצמו. פטור. ולכן השיג הראב\"ד שם. ודוק (יעויין מש\"ל בס\"ד בתשובתי להישיש מהר\"א) אבל להר\"מ ז\"ל מיירי הך בבא נמי. דאמר העובר לאלו שיושבין בשער. או לבעל השער. שהפירות אינן של בעל השער. ועיין בירושלמי שהביא בעה\"ח מ\"ז פ\"ג. ודוק).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סד\"ה. ובעל השער. כנ\"ז. נ\"ב ואתיא כדעת הר\"מ ז\"ל. <b>ר\"ל</b> חייבין לעשר דמאי. <b>אבל</b> אינו נראה לי. אלא חייבין. סתמא. ודאי משמע. <b>ויראה</b> שהיא היתה השגת הר\"א. דעתו ז\"ל שהם חייבין. מפני ראיית הבית. דהשתא טבלי להו ודאי. והך בבא מתפרשא כי רישא. דבבא קמייתא. דקתני נמי פטורין בשוק. ומתקנין ודאי בבתים. הכי נמי הכא בשער וחנות. דדמו לשוק גבי הנך. פטורין לגמרי. ולגבי בעלים. בתיהם נינהו. וחייבין נמי לגמרי. דבעו עשורי ודאי. והכי ודאי מסתברא (ולא אצטריכא הך בבא. אלא לאשמועין דינא דחנות ושער. שיש בו חילוק. שדומה קצת לשוק. ובקצת לבית. כדפרישית) והכי ודאי מסתברא. דמאי טעמא נימא דהוי כאומר הכניסו. והלא כבר הכניסו ממש. משו\"ה חד דינא הוא כדלעיל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ואמר טלו לכם. </b>ז\"ל התי\"ט פירש הרע\"ב בעל השער. וצריכין לומר שהפירות מונחים בשוק. דאילו הפירות ג\"כ בשער וחנות א\"כ כו' אסורין גם לאחרים כו'. וה\"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית אלא שדרך המוכר כו' עכ\"ל: ",
+                "<b>מה </b>שכתב דצריך לומר שהפירות מונחים בשוק אינו מוכרח. דאיכא למימר בהא אפילו ת\"ק נמי מודה. דשער וחנות אינן טובלין לאחרים. דאע\"ג דקיי\"ל ביתו של אדם טובל לו ולאחרים. ביתו דווקא כיון דטביל מדאו'. משא\"כ הני דלא טבלי אלא מדרבנן לא. ולא פליג ת\"ק אר\"י אלא לגבי דידיה. דס\"ל לדידיה מיהת טביל בכל גוונא. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>וה\"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית. אלא משום דאורחא דמילתא נקט. במ\"כ הרב אשתבש דהיכי הוי מצי למנקט פלוגתייהו בבית דמי סא\"ד דנימא ר\"י דבעל הבית פטור עד שיחזור פניו וכו'. ומי איכא למ\"ד דבית לא הוי מקום שהוא בוש. ולא בחזרת פנים תליא מילתא אליבא דכ\"ע. דבכל אופן שאוכל בבית פשיטא דהוי טבל גמור דאורייתא: ",
+                "<b>וכל </b>עיקר משנתינו לא נצרכה אלא להודיעך מחלוקתו של ר\"י. (ביחוד לפי הבנת התי\"ט דאיירי במונחים הפירות בשוק. הא ודאי רישא דאוכלין ופטורין כדי נסבה. דהיינו ממש בבא קמייתא. אע\"ג דהתם עובר והכא יושב) ועכ\"פ לא היה אפשר לשנות אחריו מחלוקת הנז'. דהא ודאי לא פליג ר\"י אלא אשער וחנות דווקא כנז' ולית בה ספיקא. א\"כ אפי' לפ\"ד לא הי\"ל לומר דתני חנות משום אורחא. אלא משום פלוגתא דר\"י לא אפשר למתני בית. והיא שגגה מבוארת: ",
+                "<b>ובעל השער והחנות חייבין.</b> לפ\"ד הרע\"ב וה��\"ש ז\"ל במשנתנו. צ\"ל דהכא נמי בע\"ה הנותן איירי כולה. דהא משמע דהכא פשיטא באומר הכניסו דמחייבי וק\"ל. ואי בחבר הא סבירא להו דלא מספקינן ביה. דלעולם אינו נותן עד שיעשר: ",
+                "<b>וקשה </b>הכא דבעל השער ע\"ה הוא. (כפירושם כאן שהוא הנותן) אטו ע\"ה ציית לן דקתני חייבין. (דהכי דייקינן בעירובין (דל\"ב עא\"ב). אע\"ג דאשכחן בעלמא דכוותה לסטים חייבים) ולפירושינו במתני' דלעיל ניחא. דהכא נמי בחבר הנותן עסקינן. וטעמא דאמר טלו סתמא. הא טלו והכניסו חייבין דמספקינן בדיבורי'. אי עישר אי לא. ובפלוגתא דר' ורשב\"ג כנז': "
+            ],
+            [
+                "<b>אוכל מהם עד שמגיע למקום שהוא הולך. </b>לכשיגיע לשם נאסר משהכניסם שם לבית. וקמ\"ל אע\"ג דקיי\"ל אין בית אחר טובל. כי אם ביתו של בעל הפירות דווקא. מ\"מ כה\"ג דקובע לו מקום באכסניא למכור פירותיו. הוי כביתו וטובל: ",
+                "<b>ולא </b>משום שעתיד למוכרן. דאע\"ג דכבר הביאן למקום המכר. אין המקום גורם לאוסרן. כל זמן שלא הוקבעו ע\"י מקח. או ראיית פני הבית. (כדכתיבנא בפרקין דלעיל מ\"ה ע\"ש). אלא היינו טעמא דע\"י שהולך לכאן כדי למצוא לוקחים. חשוב כמקומו. והוקבע בבית זה שלן וששובת. להיות נדון כשלו (כשכירות ביומו). לאסור פירותיו כדאמרן. ודוק. וכל שכן למ\"ש לעיל פ\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>כלכלת תאנים שתרמה. </b>לפום מאי דפרישנא בפרקין דלעיל מ\"ה. דליקוט כלכלה הוי גרנן של תאנים לחין: ",
+                "<b>צ\"ל </b>הא דתנן הכא דאכתי לא נגמרה מלאכתה. מיירי בשלא חיפה ולא מילא את הכלי ולא לקט כל צרכו. ובכה\"ג דווקא הוא דפליג. וס\"ל דאין התרומה אוסרתה. משום דהוו מותרין עד האידנא כטעמיה. אבל בנגמרה מלאכתן כנז'. דכבר הוקבעו בגורן ואתסרו להו. מודה דלא אתיא תרומה ושריא להו כך נ\"ל. וטעמייהו דרבנן מסתבר כדכתב בתי\"ט: ",
+                "<b>אך </b>מ\"ש דכ\"ע לא עבדי הכי אלא מחליקין. אינו ענין לכאן. דבעגול לא קמיירי ודילמא ליכא מאן דפליג דבעינן שיחליקנו. דפירות שכונסן לייבשן. אית להו גורן בפני עצמן כמ\"ש בס\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>רי\"א אוכל אחת אחת פטור.</b> ומיירי בלוקטן א' א' מן האילן או אם נשירתן קודם שכנסן בע\"ה. כדמוכח מפי' הרע\"ב. דאי בנותן לו מתוך הכלכלה אחר שהוקבעו בגורן. ודאי לא קאמר ר\"י דאוכל א' א' פטור. מאחר שכבר נגמרה מלאכתן. ונאסרו ע\"י מקח אף באכילת עראי אליבא דכ\"ע. ואפי' בזמן שהקונה עצמו בורר לו מתוך הכלכלה. ליכא למימר דהוה פליג ר\"י. וכל שכן דלא מודה ר\"מ כה\"ג וק\"ל: ",
+                "<b>והשתא </b>שמעינן מהנך מתני' מילתא חדתא. דאם לא נגמרה מלאכתן. צירוף שתים חשיב כגורן. ליאסר ע\"י מקח. ותו לא מידי: ",
+                "<b>וטעמא </b>דר\"מ נראה משום דס\"ל דכיון דקונה ה' ביחד הוי כצירוף. ושמא בקונה א' א' מודה ר\"מ דפטור. כך נ\"ל: ",
+                "<b>אבל </b>בירו' משמע דר\"מ מחייב. משום דס\"ל מקח טובל אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ולפ\"ז הא דנקט ה' תאנים לאו דווקא. אלא אורחא דמילתא נקט. מ\"מ קשיא דודאי הויא רבותא טפי אי אשמעינן דאפי' בקונה א' א' חייב. ודילמא להודיעך כחו דר\"י קבעי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לקצות כו' ובנו אוכל וחייב.</b> כתב בתי\"ט סתמא דלא כר\"י דס\"פ: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא אמאי. מי לא עסקינן דאמר ליה ע\"מ שיאכל בני בתאני' לחין שכבר נגמרה מלאכתן: ",
+                "<b>ותו </b>דהא דקאמר ר\"י לקמן לקצות פטור. הא קפריש לה איהו גופיה דהיינו לאכול א' א' בלבד הוא דפטר. כמ\"ש לשם בס\"ד. ומתני' דהכא אפי' ��ימא ר\"י. ובנו חייב כשצירף. (ונ\"ל דרש\"י ותו' שוים בזה כמ\"ש בסמוך): ",
+                "<b>וכן </b>יש לתמוה ביותר מאי דעתיה דהרב הנזכר דמוקים נמי לבבא דסיפא. דתנן ולאחר הקציעה חייב דלא כר\"י. והיכי משמע ליה. הא לאחר הקציעה משמע נמי דעשאן קציעות ודרסן בעיגול. ומי איכא למ\"ד דכה\"ג פטור: ",
+                "<b>או שיאכל בני.</b> פי' רש\"י בשכר שקצצת לי. והתו' מפרשים תחתי. וחייב אפי' על מה שהיה אוכל האב דמיחזי כמקח: ",
+                "<b>נראה </b>דרש\"י הוכרח לפרש כך. משום דקשיא ליה הלא אפי' מקח גמור אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. והכא דלקצות הוא. אכתי לא נגמרה מלאכתן אמאי חייב. אלא על כרחך בשכרו שקצץ לו קנה אכילת בנו. וס\"ל דקציצת אכילה חשיבא טפי ממקח דעלמא. (וה\"נ מסתברא משום) דאינו קובע באכילת א' א'. (כמ\"ש לקמן) משא\"כ בקונה אכילה גמורה. ואוכל כסתם אכילה הרבה בצירוף. ודאי דהו\"ל מקח בדבר הנגמר. דעדיף מצירוף שתים. דהוי גמר וגורן. ואע\"ג דלישנא דגמרא דמיחזי כמקח לא משמע הכי: ",
+                "<b>והיינו </b>דק\"ל להתו' על פירש\"י. ומשו\"ה הוצרכו לפרש דבשכרי תחתי קאמר. ואתי שפיר דקאמר דמחזי כמקח. ואע\"ג דמקח אינו קובע בדבר שלא נגמר. אפ\"ה הכא חייב. דמקח דלא קבע כל שלא נגמר. בא' א' הוא דווק'. אבל במצרף ודאי קבע כדבעינן למימר בס\"ד. הא בהדיא דלתרווייהו לא הוי צריך בתי\"ט למדחק. ולאוקמה לסתם מתני' דלא כר\"י דקיי\"ל כוותיה וכנ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולקצות פטור. </b>נראה פשוט כמ\"ש בתי\"ט דלא פטר ר\"י בלקצות. אלא באוכל א' א'. אבל צירף שתים ודאי חייב: ",
+                "<b>וטעמא </b>דת\"ק דמחייב בלקצות בכל גוונא. צ\"ל משום דס\"ל דלוקח עיניו במקחו. כדפירש הרע\"ב בסמוך ריש פ' דלקמן: ",
+                "<b>ודמסקינן </b>בגמרא אין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו הא מני ר\"י. דכוותיה קיי\"ל ודלא כת\"ק דהכא. וא\"כ לא אתיא מתני' דלקמן ר\"פ כר\"י. ועיין לקמן: ",
+                "<b>ולפמ\"ש </b>לעיל מ\"ז דאיכא לאוקמה לההיא אליבא דר\"י. בע\"מ שיאכל בדבר הנגמר. כגון תאנים הנאכלין לחין מתוך הכלכלה ודכוותה. אי בעית אימא פטר ר\"י הכא אפילו בצירוף. דווקא כי התם דקונה בדמים. ",
+                "<b>וצ\"ל </b>הא דתנן לעיל מ\"ה דר\"י מחייב בצירוף. דווקא כי התם דקונה בדמים. משא\"כ במחליף דהכא. דלאו מקח גמור הוא. ות\"ק דמחייב. ע\"י צירוף הוא דמחייב. דהו\"ל כדבר שנגמרה מלאכתו. וא\"כ מתני' דר\"פ דלקמן. צ\"ל כמ\"ש בתי\"ט שם. דמ\"מ מודה ר\"י דאמרינן לוקח עיניו במקחו. בהוקבע בחצר. ע\"ש: ",
+                "<b>ואם </b>נפשך לומר דמ\"ז דלעיל נמי כקונה בדמים ממש הוי. דמקח גמור הוא. משו\"ה נאסר בצירוף. נמי אתי שפיר. ומתני' דהכא מיתוקמא כדפרישנ'. ומתני' דבסמוך ר\"פ דאסורין. בצירוף: ",
+                "<b>ואב\"א </b>מיחוורתא כדשנינן מעיקרא. דלא שרי ר\"י הכא. אלא בא' א' וכמ\"ש בתי\"ט. ואפ\"ה תיתי מתני' דלקמן כר\"י. דשני ליה בין מקח גמור לשאינו גמור. או דילמא לאו הכי. וטעמא דמתניתין דר\"פ דבסמוך כמו שאכתוב שם בביאור יותר בעזהי\"ת: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עיין </b>ירושלמי דמייתי הר\"ש. ואיכא למשמע מניה. דמותר לקיים המורכב אף בא\"י. ודלא כר\"ע.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אוכלין ופטורין. </b>כבר רמזתי לך למעלה דהיכי דאמרינן אוכל ואוכלין. סתם אכילה דמתני' (לאפוקי דקרא בכזית) כדי שביעה במשמע. (ע\"פ הרוב) ולא א' א' כנז'. והכי נמי הכא דקתני אוכלין אפילו הרבה בצירוף רק שלא בקבע. שכל זמן שלא נגמרה מלאכתן ולא הוקבעו ע\"י חצר או מקח. בניו ובני ביתו אוכלין אכילת עראי ופטורין: ",
+                "<b>והפועלים </b>בזמן שאין להם עליו מזונות שאוכלין מן התורה. אפשר דאפי' דרך קבע שרי להו. דרחמנא זכי להו ולא חל על חלקם חיוב המעשרות כלל כמו מתנות עניים. ואע\"ג דמ\"ע נמי כשעשאן גורן הוקבעו. (כדאייתינן בשילהי פאה וריש דמאי). מיהא אכילת קבע ודאי לאו גורן היא: ",
+                "<b>הרי אלו לא יאכלו. </b>דהוי כמקח. ולגבי לוקח חשיבי כנגמרה מלאכתן. שהלוקח עיניו במקחו עכ\"ל הרע\"ב: ",
+                "<b>לפמ\"ש </b>דרישא דקתני יאכלו משמע ודאי אפילו ע\"י צירוף. לא צריך לפרושי הכא משום דעיניו במקחו. דבלא\"ה נמי גבי מקח אסור לאכול שתים שתים בצירוף. דהיינו גמר מלאכ' כדשמעינן בפרקין דלעיל. ולמאי חדית לן השתא הך סברא דלא בהדיא אתמר לענין זה: ",
+                "<b>אלא </b>על כרחך צ\"ל דבעי לאשמעינן דהך לא יאכלו לגמרי משמע. דאפי' עראי לא. כסתמא דלישנא דלא יאכלו כלל. ואפי' א' א' לא. וכי היכי דלא תקשי לך ההיא דס\"פ דלעיל. דקיי\"ל דעכ\"פ א' א' שרי אליבא דר\"י דהילכתא כוותיה. אצטריך ליה לחדש טעם דלוקח עיניו במקחו. ולא בעי גמר מלאכה ולא צירוף שתים. אלא אפי' א' א' חשיב לגביה כנגמרה מלאכתו מהך טעמא: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>צריך לחלק בין מקח דהכא. ובין ההיא דמחליף אכילה עם חבירו. כמ\"ש לעיל דההיא ודאי לא מיקרי מקח ממש. ואינו קובע מן התורה אלא מדרבנן. משום דמיחזי כמקח כדלעיל. אבל הכא היינו מקח גמור כיון שבא בשכרו. כדפרישית נמי מ\"ז דפרק דלעיל דאוכל בקציצה הוי קונה בדמים ממש (והכי נמי דייק לישנא דהרע\"ב דהכא כתב דהוי מקח וק\"ל): ",
+                "<b>והשתא </b>דאתינן להכי אין צורך לומר כמ\"ש בתי\"ט. דאתיא מתני' כר\"י משום דאיכא חצר דקובעת. דאפי' בלי חצר נמי מודה ר\"י הכא. דאקבע ליה ע\"י מקח:. ",
+                "<b>ואי </b>הוה מפרשינן למתני' דהכא דלא יאכלו בצירוף שתים דומיא דרישא. אבל מ\"מ יאכלו א' א' דמודה ביה ר\"י. נמי מצי אתי כר\"י. אפילו אי נימא דלא חשיב מקח גמור. ולא חצר גמור הקובע. מ\"מ הא שמעינן ליה לר\"י דצירוף שתים חשוב כדבר שנגמרה מלאכתו. ונאסר אפילו במידי דמיחזי כמקח. אע\"ג דמקח גמור לא הוי וא\"צ ג\"כ קביעות דחצר. אלא דאי הכי לא הוי צריך לטעמא דלוקח עיניו במקחו: ",
+                "<b>ואעפ\"כ </b>אפשר לומר דהאי טעמא לא מהני אלא לצירוף שתים. ודילמא היינו נמי טעמא דאסור לצרף שתים ע\"י מקח. אע\"פ שלא הזכירוהו למעלה. או כלך לדרך זו שבאמת אין הכרח לפרש משנתינו כך. דאין כאן ענין למה שאמרו לוקח עיניו במקחו שנזכר בדבר אחר. (או דר\"י לא ס\"ל הכי כדכתיבנא לעיל ספ\"ב) ובלא\"ה נמי אתיא מתני' שפיר כר\"י וכדפרישנא: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל לא מן הסל ולא מן הקופה. </b>ז\"ל בתי\"ט דלגבי לוקח הוי כמוליך לשוק דסגי לקובעו כמ\"ה פ\"ק ולוקח עיניו במקחו עכ\"ל: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>לא דמי לגמרי. דהתם במוליך לשוק דנאסרו גם באכילת עראי ואפילו א' א' לא. משום דאוקימנא לההיא בשפיקסו עם ראיית הבית דאיכא תרתי. אבל הכא שרו באכילת עראי דא' א' מן התאנה מיהא. משום דאיירי במוציא פועליו לשדה. שהפירות עדיין לא הוקבעו בראיית פני הבית. ולא נגמרה מלאכתן. שאף ע\"י מקח לא נאסרו בא' א' מן התאנה. דהיינו מן האילן שלא באו לידי גורן: ",
+                "<b>וכבר </b>הודענוך למעלה שאין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. א\"כ מ\"ט סגי מקח לקובען כאן דתנן אבל לא מן הסל ומן הקופה. אמנם פשוט דה\"ט דמן הסל וקופה לא. משום דהיינו גרנן שליקטן בהן ומילאן כל צרכו. דהו\"ל גמר מלאכה דידהו כבפ\"ק. וכיון דאתי מקח עלייהו. דינא הוא דליתסרו אפילו באכילה כל דהו. דקבע להו מקח ככל הני מתנייתא דלעיל. ולא צריך נמי לטעמא דלוקח עיניו במקחו. דל\"צ אלא להיכא דלא קבעא גמר מלאכה. (דלעיל. ואף שם הוא דוחק ואין לו עיקר כמ\"ש לפי שלא נזכר כ\"א בנוטה לחצר) וזה ברור: ",
+                "<b>ולא מן המוקצה.</b> קשיא לי טובא דאיכפל תנא לאשמועינן כל הני. דמאי קמ\"ל טפי. ולא כל שכן הוא אם מן הכלי אסור. כ\"ש מן הכרי: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דבר הגון בס\"ד דלא כדי נסבה. אלא טובא אשמעינן בהכי. למימרא דאפי' ודאי לא נגמרה מלאכתן. אפ\"ה לא יאכלו. והכא במאי עסקינן בפירות העומדות לייבשן. כגון תאנים לעשותן גרוגרות וקציעות. והמקום שנעשין בו או המחצלת הוא הנקרא מוקצה (כמו במ\"ש פ\"ג מ\"ו) שנשטחין בו לייבש ומוקצין מאכילה. עד שתגמר מלאכתן וידרסו בעיגול. דאע\"ג דהני לא נגמרה מלאכתן עדיין. כדאי פ\"ק דפירות יבשין אית להו גורן אחר. ולא נאסרו במילוי כלי וליקוט כל צרכו. והא ודאי רבותא קמ\"ל. דלא תימא סל וקופה דווקא משום דחשיבי גמר מלאכה כדכתיבנא לעיל. ורישא בלחין. והשתא בסיפא אשמעינן רבותא ביבשין: ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בפי' הר\"ש ובתי\"ט. שהביאו ירו' ניחא לא מן הסל ולא מן הקופה והא מן המוקצה אמאי. ומשני אר\"י מוקצה עשו אותו כמצרף עכ\"ל. ולא פירשוהו לנו דמאי קשיא ליה ומאי קמשני: ",
+                "<b>ונראה </b>ברור שכוונתו כמה שכתבתי. דקשיא ליה אמוקצה טפי מאינך. משום דלא הוי גמר מלאכה כדאמרן. וקמשני שפיר דעשו אותו כמצרף. והא פרישנא ס\"פ דלעיל דאפילו לקצות לא שרי אלא א' א'. אבל צירוף שתים לעולם קובע כיון דנמלך עליהן לאכילה. והרי אלו דברים נכונים בלי ספק: ",
+                "<b>איברא </b>דצריך טעמא למה עשו כמצרף את שאינו מצרף. שהרי אסור לאכול גם א' א'. וליכא למידחק ולומר דמוקצה דמי טפי לצירוף. דאין בזה טעם כלל. ואדרבה במקומן שרי טפי כדלקמן. והנראה לי בזה משום גזרה אסרי לה. דילמא אתו למיכל נמי שתים דהו\"ל איסורא דאורייתא: ",
+                "<b>ולא </b>דמי להני דפרקין דלעיל ודמתני' דבסמוך דאשתרו בא' א' אע\"ג דאתסרו בצירוף שתים. דהתם שאני דהמקח נעשה במחובר. ולא קבע ולא אסר דבר תורה. משא\"כ הכא דבתלוש הוא. וקובע ד\"ת בגמר מלאכה או בצירוף שתים דכוותה גזרו רבנן בא' א' אטו שתים. וכל אלה דברים נכוחים לענ\"ד: ",
+                "<b>ותו </b>דלעיל ודבסמוך אית להו נמי היכירא דמגרגר במחובר וכן לקמן מקרטם עלה ולא התירו לו לאחוז הקלח בידו. אבל הכא לית ליה היכירא לגמרי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ופטורות מן המעשרות. </b>מ\"ש הרמב\"ם אבל יעשר דמאי. משום דס\"ל דספיקא הוי ולא ודאי הוא דמתאנה זו נפל. אימור מאחריני נפל שהוליכם בדרך זה. ולא מהני מאי דאפקרינהו ואייאוש מרייהו. למפטרינהו ממעשר. אחר שכבר נגמרה מלאכתן בחיוב והוקבעו. וה\"ט דסיפא אם דרסו רוב ב\"א חייב. והו\"ל ספק מעושרין: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט ממ\"ה דפ\"ד. לא דמי דהתורם אין בלבו על הצדדים. אלא לפי שהן שלו. ואין לאדם אחר זכות בהן. אבל פשיטא דאין בלבו על מה שאינו שלו. ולא עוד אלא אפי' היה בלבו עליהם אין שם מעשר ותרומה חל כלל על מה שמפריש כנגד אלו שאינן שלו. ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ד\"ה </b>ופטורות. שהוליכום בדרך זה. נ\"ב (איברא כודאי נמי דמי. דקיי\"ל רוב וקרוב. הולכין אחר הרוב. אפילו בקורבה דמוכח. עיין גמרא פ\"ב דב\"ב אמתניתין דנפול. ופ\"ז דשקלים. והיינו נמי דמותרות משום גזל. ועיין בי\"ד סקכ\"ט).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>והוקבעו דדמי להקדיש פירותיו משנגמרו דכבר חלה עליהן זיקת תרומות ומעשרות ביד ב\"ה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומרפסת </b>נ\"ל שהוא שם נגזר מלשון מקרא. ומרפס רגליכם. שהוא מענין מדרך ומרמס. ועל שם שזה המקום הוא מדרך כף רגל. לרבים בני עליות השותפים בו. ועל ידי זה נרפס מאד. הוא קרוי כך.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תאנה </b>שהיא עומדת בחצר. וחצר קובעת. ואם יקשה לך מאי שנא ממכניס תבואה במוץ שלה. עיין מ\"ש בס\"ד ריש מכילתין. ועי\"ל משום דראשו של אילן רשות אחרת היא כדמוכח בסיפא. והכא איירי במצרף בראשו של אילן ואח\"כ הוריד לחצר. להכי חייב ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אוכל אחת אחת. </b>העומד בחצר אוכל מן הנוף כדפירש הרע\"ב. והכא לא שייך למיזל לא בתר עיקר ולא בתר נוף. דבמחובר ליכא חיובא דמעשרות. עד שיתלשו הפירות ויקבעו במקום החייב כשיהיו תלושין: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא למאי נסיב תנא הכא האי דינא היכא אזלינן בתר עיקר או נוף. ושמא איידי דאצטריך ליה לאשמועינן דלא ניזיל הכא בתר עיקר ולא בתר נוף כמו בעלמא. מילתא אגב אורחא קמ\"ל. היכא אזלינן בתרייהו: ",
+                "<b>ובבתי ערי חומה הכל הולך אחר העקר. </b>התי\"ט האריך להשיג על הר\"ש במ\"ש דסתם מתני' כר\"מ דערכין: ",
+                "<b>וכל </b>דבריו אינן מוכרחין. וכמעט סותרין את עצמן. דמעיקרא קאמר דליכא בינייהי דר\"מ ור\"י אלא חולסית ומצולה. ודייק מנה דלא מרבה אלא הראוי לבנין. משמע דאפי' לר\"מ גנה לא. והדר קאמר דאפי' לר\"י גנה אין. ולא שפיר קאמר הר\"ש דעכ\"פ אתיא טפי כר\"מ דבהדי' קאמר אף השדות. ואע\"ג דמפרשינן ליה אחולסית ומצולה לא למעוטי גנה אלא דעדיפא נקט. אע\"ג דאין ראוין אלא לבנין ולא לזריעה. וכ\"ש גנה דחזיא נמי לבית. ור\"י מנ\"ל דגנה כבית סבירא ליה. (והא ודאי לאו הכי ס\"ל כדמוכח מהתוספתא ומאן ציית ליה להרב בתי\"ט דלימא לן דלא דסמכא היא. רבותא לשבושי למתניתא דר\"ח. ולא בי אדא אוכמא מיתניא) והיכי מוכח מניה מידי. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דהרמב\"ם פסק דגנה כבית. גברא אגברא קרמית. ועדיין לא ידענו מהיכן יצא לו להר\"מ ז\"ל. שמא מהירו' או ברייתא אשכח: ",
+                "<b>ועוד </b>לע\"ד אנכי היודע ועד דהר\"מ ז\"ל נמי מודה דמתני' דהכא כר\"מ. והיינו טעמיה שהשמיט לבבא זו דבבע\"ח הכל הולך אחר העקר. דמשמע ליה דאתיא כיחידאה. ולא בעי לאוקמה באילן העומד בחצר. אלא סתמא דמתני' בכל גוונא איירי. והכי סבר לה הר\"ש. ומיחוורתא דלאו בחצר דווקא איירי. ואפי' חצר אכתי ערבך ערבא צריך. ואינו מוכרח כלל לומר שכל החצרות כבית לענין בע\"ח. והראי' שהביא בתי\"ט יש לדחותה וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה ובבתי. לענין בתי עיר חומה. נ\"ב והרי לענין מכירה. אין חצר בכלל בית.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכובש. </b>הא דלא מנה הרמב\"ם כבישה. אפשר לומר לאו משום דס\"ל כבישה בחומץ. או ביין ושמן. וכל ששמו כבישה. אינו קובע כי אם במלח לבדו. אלא משום דלא אצטריך ליה. כיון דכבוש הרי הוא כמבושל. הרי הוא בכלל בישול. כל מין כבוש שיהיה. וכל כבישה היא תולדות אור ויסוד אש שבו הוא שנתגבר בו. עד שנתחמם ונתפרדו חלקיו. ולכן קולט טעם וריח. כמו ע\"י בישול. והרמב\"ם דרכו לקצר כל האפשר: ",
+                "<b>ותדע </b>אפי' להבנת הר\"א והכ\"מ בדעת הר\"מ. אכתי קשיא מאי טעמא לא שנה הכובש. דאפי' תימא דס\"ל שאין כבישה קובעת אלא של מלח. מ\"מ היא ע\"י שרייה עם מים. ולא במלח לבדו. והו\"ל לאשמעינן נמי הא דמים עם מלח ג\"כ קובעין אלא ודאי כדאמרן: ",
+                "<b>השולק </b>עמ\"ש בפ\"י דתרומות מ\"ח: ",
+                "<b>המקפה. </b>כתב הרע\"ב ובתבשיל צונן איירי. כ\"ה בירו'. ועמ\"ש בפ\"ק מ\"ז. וסייעתא למ\"ש הר\"ש שם. ותיובתא להר\"מ ז\"ל: ז\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ונפרדו חלקיו. נ\"ב (כהמס דונג מפני אש בטבע. וזוהי הסבה בעצמה. שכשתשים מלח בשלג תוך כלי של בדיל. ותערבם בכף היטב. ימס וישוב מים. וידבק קרח על גבי הכלי מבחוץ. ואם ישפכו מים ויושיבו הכלי עליו ישוב המים שתחתיו לקרח. ויתאחז בקרח. כי לפי שהמלח יש בו חוזק גדול מיסוד האש. יתגבר על קור השלג. ומגרש אותו על פני החוץ של הכלי. והבדיל יש בו חוזק מיסוד המים. כי על כן הוא נתך מהר. לכן בברוח הקרירות מן השלג על ידי חום המלח שרדפו. יצא על צד אחר של הכלי. ומצא מין את מינו. ונתחזק בהם עד שיהפכו המים הנדבקים שם לקרח).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ד\"ה הכובש. סוף פיסקא כל האפשר. נ\"ב ועתי\"ט שילהי פ\"ק דמ\"ק בשם הר\"מ שם ד\"ה וכל כבשין. אז תבין ותשכיל שכיוונתי האמת.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>כדאמרן. נ\"ב <b>אבל</b> דיוקו של הר\"מ מדלא אמרו בירושלמי חומץ קובע נ\"ל שאינו כלום. שהמלח קובע מיד. בטבילה בעלמא במלח גרידא. וחומץ אינו קובע אלא לאחר זמן בששהה בו שיעור כבישה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>לשלוח לחברו.</b> מפי' הר\"מ משמע דמיירי ששולח' לו לאכל בשבת. ",
+                "<b>וא\"ת </b>מאי קמ\"ל דהא אליבא דכ\"ע שבת קבעה. והיכי פליג נמי ת\"ק: ",
+                "<b>י\"ל </b>דר\"י ס\"ל דהוקבעה מיד אפי' קודם שבת. וקמ\"ל דנתחייב זה במחשבתו של זה. ומשום הכי לא סבר תנא קמא כוותיה: ",
+                "<b>אבל </b>מפי' הר\"ש והרע\"ב משמע דאפי' בחול קבע. משום דשליחות דורון חשובה. כמו סעודת שבת דקבעא כיון דחשיבא: "
+            ],
+            [
+                "<b>אם מלח ונתן לפניו חייב.</b> מייתי הר\"ש הירו' דפריך אם מלח טובל למה לי צירוף. ואם צירוף למה מלח. משמע דגם מלח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו: ",
+                "<b>והכי </b>נמי מסתברא דחד טעמא הוא כמו בבישול. דא\"צ גמר מלאכה אחרת. לפי שמתוקן כל צרכו ע\"י כך. כמ\"ש פ\"ק מ\"ז וריש פרקין. וגם זה שלא כדברי הר\"מ ז\"ל בחבורו שכתב כל הששה דברים שבכללן המלח אינן קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו: ",
+                "<b>איברא </b>דהך ירו' לא דייק דהתינח אם מלח למה צירוף שפיר קשיא. אבל אם צירוף למה מלח. הא ודאי לק\"מ דאין צירוף קובע לבדו. ואפי' גמר מלאכה ממש אינו קובע. אם לא ע\"י מקח או חצר. ומעטן לאו גמר מלאכה הוא. וסתמא לאו בבית ובחצר קאי: "
+            ],
+            [
+                "<b>על החמין חייב. </b>כתב הרע\"ב שהוא קובע לפי שאין יכול להחזיר המותר. וכ\"כ הר\"ש ע\"פ גירסת גמרא שלנו: ",
+                "<b>וקשיא </b>לי תיפוק ליה משום שהאור קובעת. וצ\"ל דאין האש קובעת אלא בבישול ושליקה. דרותחין הן שהיד סולדת בהן. אבל חמין שמוזגין בהן אינן אלא פושרין ולא קבעי. אי נמי אפי' מיירי בחמין שסילקן מן האש. מ\"מ כלי שני אינו מבשל. והכי איתא נמי להדיא פ\"ק מ\"ז: ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בפי' הר\"מ דטעמייהו דחכמים דהכא משום דהאור קובעת. וכן פסק הלכה כוותייהו. והא דלא כסתם מתני' דהתם. דנותן לתמחוי והכי קיי\"ל וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>תמרות </b>נ\"ל שהן השרביטין הארוכים (כעין תורמל וכיס ארוך) שהפולין מונחין ��ו. וגם הם טובים לאכילה. כנראה בפול הלבן ובאפונים.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העוקר שתלים. </b>בחנם האריך התי\"ט בכאן להגיה לשון הרע\"ב וטרח בלי צורך כלל. כי הכל א' שתילים או נטיעות. ובשתילי בצלים וכרישין מיירי כלשון הר\"ש. וגם דברי הר\"מ נכללין בזה וק\"ל: ",
+                "<b>לתוך שלו. </b>צ\"ע מאי קמ\"ל בהא. ואפשר דר\"ל אפי' נטען בתוך חצרו החייבת. וקמ\"ל אע\"ג דחצרו של אדם טובל לו. הכא דלא נגמרה מלאכתן לא. וכ\"מ מהירו' שמביא בתי\"ט: ",
+                "<b>ונטע לתוך שלו פטור. </b>בתי\"ט העתיק מ\"ש הר\"מ בזה ע\"פ הירו'. דל\"ת מחכמים דפליגי אר\"ע בפ\"ק דפאה: ",
+                "<b>ואיני </b>יודע מה חסר בפשוטו. ובלא\"ה לק\"מ דהתם איפליגו בלכתחלה. והכא מיירי בדיעבד דפטור. בשזרע ונטע. והיה מקום לומר דאפי' נגמרה מלאכתן. מודו רבנן דאם נטע בשוגג פטור. אע\"ג דלכתחלה לא יזרע במתכוין עד שיעשר. ואף אם בעבר ועשה במזיד ודאי מחייבינן ליה מכל מקום. כדי שלא יבוא לבטל המעשרות במתכוין. מיהא בשוגג דילמא לא קנסינן ליה (והכי נמי מסתברא כיון דודאי זורע מן התורה פטור ואליבא דכ\"ע אין עיקר חיובו אלא מד\"ס) והעוקר דיעבד משמע: ",
+                "<b>איברא </b>דקושטא קאמר הר\"מ דהכא בדבר שלא נגמרה מלאכ' עסקי'. ומשו\"ה צריך לפרש דקמ\"ל אפי' ראה פני הבית כלשון הר\"ש. דאל\"ה משנה שאינה צריכה היא. דאטו עד השתא לא שמעינן דדבר שלא נגמר' מלאכ' פטור ממעשרות: ",
+                "<b>אבל </b>עדיין צריך לבאר לשון הר\"מ. דקאמר חטים נגמרה מלאכתן. שלכאורה הוא תמוה. דהא התם נמי בשלא נגמרה מיירי. דהיינו קודם מירוח. שהוא גמר מלאכת החטים כדתנן פ\"ק דמכילתין. והפלא מבתי\"ט דלא חלי ולא מרגיש: ",
+                "<b>ועל </b>כרחנו צריכים אנו לדחוק בכוונת הר\"מ במאי דקאמר חטים נגמרה מלאכתן. דלאו דווקא הוא. אלא ר\"ל גמר פריין שנתבשלו וגדלו כל צרכן. ואע\"פ שלא נגמרה עדיין מלאכתן למעשרות. מ\"מ כבר הגיעו לעונת המעשרות שנאסרו באכילת קבע. ושמא הוא הדין לזריעה. ובהא קמפלגי התם. ר\"ע מדמי זריעה לאכילת עראי. ורבנן מדמו לה לקבע. משא\"כ כאן דלא נגמר פריין. כ\"ע מודו דלכתחלה נמי שרי: ",
+                "<b>ואכתי </b>איכא למימר דאף הזורע דבר הגמור. רצוני שהגיע לעונת המעשרות פטור לד\"ה. אם עשה כן בשוגג קודם שנגמרה מלאכתו. דאפי' תימא פליגי רבנן עליה דר\"ע. עד כאן ל\"פ אלא בלזרוע במתכוין וכנזכר. כיון דהכל שוים דזורע פטור דבר תורה בכל אופן ודוק: ",
+                "<b>ראב\"ע אומר כו'. הרי אלו חייבין . </b>אפשר דלא פליג אלא אלוקח במחובר. משום דהוי כתלוש מאחר שנגמר. אי נמי אלקט לשלוח לחברו דסליק מניה קאי. וס\"ל מתנה הרי היא כמכר: ",
+                "<b>ואי נמי</b> לפום מאי דפרישית לרישא. דמיירי בנוטע לתוך חצרו. ואשמעינן אע\"ג דראה פני החצר. פליג נמי ארישא. וסבירא ליה דחייבין. דקבעה להו חצר בדבר הגמור: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>גריסין הקילקין</b> מכאן נראה לכאורה שהגריס של כתמים. נוכל לשערו באותן גריסין של פול הגס (בל\"א גרושה בונין) לפי שהן מרובעין. ואין לך מרובע אחר בבריות מששת י\"ב. אלא אלו. כמ\"ש בירושלמי. וכבר שנינו בכגריס של נגעים. שהוא גריס הקלקי מרובע. כ\"ש בכגריס של כתמים. שלא אמרו חכמים להחמיר בהן אלא להקל. לפיכך דבר ה' אמת הוא בפי אמ\"ה ז\"ל בזה. כמ\"ש בספר תשובותיו (סס\"ז). <b>זה</b> כתבתי בילדותי. שוב גמגמתי בדבר. וכמדומני לא כווננו שמועתנו בזה. כמ\"ש במו\"ק (א\"ח סר\"ב) בס\"ד. ובהגהה לשי\"ע (סס\"ט).</small>",
+                "<small>משנה לח��<br><b>שאביהן תרומה </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"א פ\"ט דתרומות.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>לתוך שלו לזרע חייב.</b> הכא ודאי צריך לפרושי כדאמרן לעיל. דבנוטע לתוך חצרו החייבת עסקינן. דאל\"ה מאי טעמא ליחייב. דאע\"ג דהוה גרנן. הא לא איקבעו להו. כל כמה דלא ראו פני הבית: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שום בעל בכי. </b>כתב בתי\"ט לפירוש שני של הרע\"ב דבעל הר הלבנון צ\"ל דבכי שם מקום עכ\"ל. ונמצא שם מקום נקרא בכי כמ\"ש רז\"ל בפ' ע\"פ פסלו של מיכה עומד בבכי. והוא דוחק לפי שא\"כ חסרה מלת הטעם. שהי\"ל לומר שום בעל של בכי כמו של רכפא. או להוסיף בו יו\"ד היחס וק\"ל: ",
+                "<b>ולי </b>נראה עפ\"ד הרע\"ב לפרש מלת בכי מלשון בראשי הבכאים שת\"י ברישי אילניא. וכן מזה עוברי בעמק הבכא. וזה נכון יותר שר\"ל הלבנון שגדלים בו אילנות. וכך שמו יער הלבנון: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,256 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Maasrot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Maasrot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כלל אמרו. </b>עפ\"ק דפאה: ",
+                "<b>חייב במעשרות. </b>בזמנים ששנויים להלן. ובתי\"ט כתוב כאן פירוש כשאוכל קבע. ואין לשונו זה נופל על לשון המשנה. כי עדיין לא הוזכר הזמן הקובע לאכילת קבע. ונראה ששגגת הדפוס היא שקבע לשונו זה שלא במקומו. וראוי להיות לקמן במ\"ב דתנן מאימתי הפירות חייבות במעשרות. עלה קאי דפירושה כשאוכל קבע. וכך צריך לתקנו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אוכל </b>עיין שילהי פירקין ועמ\"ש בס\"ד מ\"א פ\"ט דתרומות.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>האגוזים משיעשו מגורה </b>עפר\"ש דמייתי אגדה מה אגוז יש בו ארבע מגורות. <b>ש\"מ</b> דגדולים שיש להם קלפה בפנים. שחולקתם לשנים חלקים גדולים. והם לארבעה. הם קרוים אגוזים. והאוכל שלהם אינו חלק כשל קטנים. שהם נקראים לוזים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>התלתן משתצמח. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ה פ\"א דתרומות: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>החייב בשקדים המרים פטור במתוקים</b> קשיא לי הא תנן פ\"ד דשביעית. ושאר כל הפירות משיוציאו. ותנן נמי התם. כעונתן למעשרות. כך עונתן לשביעית. ואליבא דר\"י הכא השקדים משיעשו קלפה. <b>ואפשר</b> דת\"ק הכי ס\"ל בשקדים. דלא פליג ר\"י אלא אאגוזים. דכייל להו עם שקדים. ושקדים אתאן נמי לכ\"ע. בין הכי ובין הכי. סתם שקדים חייבין בקטנן. <b>וצ\"ל</b> הא דמתוקים קטנים פטורים. אגורן דלקמן קאי. ר\"ל אע\"פ שהגיעו לעונת המעשרות. ורשאי לעשרם אם ירצו. אך עדיין אוכל מהם עראי עד שיתבשלו כל צרכן. אהא קאי דפטור במתוקים קטנים. דאכתי לא הוי להו גורן. אע\"ג דהוו פרי. ואיידי דקתני רישא ובירק כו'. דליכא לפלוגי בהו בין גדולים לקטנים. קמ\"ל בשקדים יש חילוק. <b>אבל </b>אין נראה לחלק בין קטנים לקטני קטנים. דוק. <b>ועסי\"ג</b> פכ\"מ (דלו\"א) מ\"ש בס\"ד על התו'. ד\"ה לא נטעי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו גרגן למעשרות. </b>אימתי הוקבעו למעשר ואסור לאכול מהן עראי. משיפקסו וכו'. דהו\"ל גמר מלאכה כמו דיגון הגורן בתבואה: ",
+                "<b>וכמו </b>שבתבואה אין הטבל מתחייב במעשר אפי' נגמרה מלאכתו. עד שיראה פני הבית [ב\"מ פ\"ח ע\"א]. הכי נמי בפירות גמר מלאכה דידהו. לא קבע אלא בראיית פני הבית. והכי אוקימנא למתני' משיפקסו בבית כדאיתא בפ' הפועלים. והא דתני סיפא בד\"א במוליך לשוק עיין לקמן בסמוך: ",
+                "<b>משיפקסו. </b>משינטל פיקוס שלהן. ר\"ל שיטול האדם פיקוסן ולא שיפול מאליו. כ\"פ הר\"מ והר\"ש ז\"ל:   ",
+                "<b>ודיקא </b>נמי דקתני ואם אינו מפקס. ומדסיפא בדידיה. רישא נמי בדידיה איירי. וקמ\"ל דאע\"ג דאכתי לא גמר פיקוסייהו. אפ\"ה גמרן בידי אדם נמי הוי גמר מלאכה. והכי אמרינן בגמרא בהדיא. דמשו\"ה לא תני נמי עד שיפקסו. אלא משיפקסו דמשמע אתחולי פקוסייהו. דהיינו לא שפוקסין מאיליהן. אלא ע\"י אדם. וכ\"ש אם נפקסין מעצמן: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>תנקד היוד בחיר\"ק והפ\"א בקמ\"ץ ודגושה <b>מִשֶיִפָקְסו:</b> ",
+                "<b>והא </b>דפיקוס קובע אוקימנא בגמ' בראה פני הבית דמשיפקסו בבית דווקא. ונתקשו בזה התו' [ב\"מ ד' פ\"ח ע\"ב ד\"ה ולא] דלהוי כמכניס התבואה במוץ. ותירצו דשאני קישואין ודילועין שדדרך לפקסן בבית. ומדברי הר\"ש נראה דל\"ד כלל לתבואה דכיון דאין גמר מלאכתה אלא ע\"י דיגון. משו\"ה לא חשיב ראיית פני הבית כשמכניסה במוץ. אפי' מירחה אחר כך משום דבעינן ראייה בהכנסה דווקא. אבל הני דאף בלא פיקוס נמי זימנין דהו\"ל גמר מלאכה. כדתנן ואם אינו מפקס וכו'. דש\"מ דאין הכרח לפקסן. משו\"ה חשיבא ראייה אף שהכניסן קודם פיקוס. הכי משמע לי מלשונו של הר\"ש. עם היותו מגומגם בנוסח שלפני ונכון הוא: ",
+                "<b>איברא </b>לא ידענא מאי דוחקייהו דקשי' להו ואינו מוכרח כלל ממ\"ש משיפקסו בבית דר\"ל שיהא פיקוסן בתוך הבית. אלא לישנא קלילא נקט איידי דהוי בעי למימר משיפקסו בשדה אמר נמי משיפקסו בבית. והמכוון מבואר דה\"ק משיפקסו ויראו פני הבית. דתרתי בעינן: ",
+                "<b>ולא </b>הבנתי מ\"ש התו' מדפריך עד שיפקסו מבעי ליה. דודאי ה\"פ עד שיפקסו הו\"ל למימר. דהוה משמע אפי' הכניסן לבית אינן חייבים עד שיפקסו תחלה. ואח\"כ יכניסם לבית וק\"ל. ולא אוכל להבין איך אפשר לפרש כוונת הגמ' כדבריהם ז\"ל. דבעי דווקא שיפקסו תוך הבית אטו לא סגי בלא\"ה. ואם פקסו בשדה והכניסן מי נימא דלא הוי גרנן: ",
+                "<b>ותו </b>לא ידענא מאי ק\"ל אפי' לפ\"ד. דהיכא מוכח דהכנסה במוץ פוטרת לגמרי. אפי' אחר מירוח. דהא פשטא דר\"א לא משמע אלא אכילת עראי. כדקאמר שתהא בהמתו אוכלת ופטורה וכפירש\"י שם: ",
+                "<b>ואי </b>משום דאמרינן גבי חבר שמת אימר לא טבילי דעבד כר\"א [פסחים ד' ט' ע\"א]. מהכא נמי לא משמע מידי דמאן לימא לן דעשאן כרי ומירחן. דילמא מעט מעט דש אותן דרך עראי. אע\"פ שכינס מגורה מלאה. וכן משמע לי בדעת הרמב\"ם ז\"ל וצ\"ע: ",
+                "<b>ואם אינו מפקס. </b>שאינו מסיר הפיקוס ומוכרן בפיקוסן לפעמים. אבל אם אינו צריך לפקסן שכבר נפקסו מעצמן כל שכן דהוי גרנן כדכתיבנא. דהא גמר להו פיקוסייהו: ",
+                "<b>משישלק. </b>ניקודו כמו כן מהנפעל <b> $משישלק</b> ע\"י אחרים. כנז': ",
+                "<b>ירק </b>כולו קמוץ. <b>משיאגד</b> מהנפעל: ",
+                "<b>כלכלה. </b>בלוקט תאנים איירי. שכן דרך תאנים לכונסן בכלכלה. וכי הא דתנן לקמן פ\"ב כלכלת תאנים. והכא בפירות הנאכלין לחין עסקינן. דגמר מלאכה דידהו במילוי כלי או ליקוט כל צרכו הוי. ולקמן מפרש דין גמר היבשים: ",
+                "<b>ולמה </b>שפירש הרע\"ב הך מתני' נמי בירק. קשיא תרתי בירק למה לי. דהא כולהו שמעינן בקמייתא ולתני נמי מחפה לעיל. אטו כלכלה אצטריכא ליה. אלא מיחוורתא דהכא בפירות האילן שהן נאכלין סמוך ללקיטתן קמיירי. ואל\"ה תקשי נמי אמאי לא אשמעינן גרנן למעשרות כשאינו רוצה לייבשן וק\"ל: ",
+                "<b>בד\"א. </b>שזהו גרנן. במוליך לשוק. דשמא ימצא לקוחות ויהיו הפירות טבולים כמ\"ש הרע\"ב. משמע דמיד שנגמרה מלאכתן נאסר לאכול מהן עראי במוליך לשוק. משום דשמא ימצא לקוחות. והוטבלו למפרע משעת גמר מלאכה: ",
+                "<b>ולא </b>אוכל להבין זה דהיכן מצינו כיוצא בו שהמקח יקבע למפרע. והא בכולה מכילתין מוכח איפכא. וביחוד בפ\"ב דהמעלה פירות למכור אוכל עד שמגיע למקום שהולך או ששובת כנז' שם. ואליבא דכ\"ע לא נאסר בהן משעת הליכתו ואף במקום המכר הנז' אינו אסור אלא מחמת שנכנס בבית ע\"ש: ",
+                "<b>ואיברא </b>אע\"ג דמהירושלמי יצא להם דבר זה למפרשי' ז\"ל. מ\"מ נ\"ל דלפי שטת גמרא שלנו אין אנו צריכים לכך. ותתבאר כוונת המשנה בריווח. ואתי נמי שפיר הא דנתקשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל במשנתנו. דלא סלקא להו שפיר אליבא דסוגיא דידן דפ' הפועלים. דאוקימנא למתני' משיפקסו בבית. אימא סיפא בד\"א במוליך לשוק. אלמא מוליך לשוק מיחייב בלי ראיית פני הבית: ",
+                "<b>והיא </b>באמת פליאה גדולה לא או��ל לה. ולא אדע במה נתפייס הר\"ש שכתב ולמסקנא דלא אמרו אלא בזתים וענבים ניחא. ומאי ניחותא וכי אפשר להטעות כל אותה הסוגיא. שגם המקשן גם התרצן ובעל המסקנא כולם נשתבשו ח\"ו ולא ירדו לסוף כוונת המשנה שהוכיחו ממנה. שהרי מפורש בה לפי דבריהם דמוליך לשוק לא בעי ראיית פני הבית. ואיך לא נסתייע ממנה בעל התלמוד כלל להכריח המסקנא. ולא בדרך אב\"א. הלא דבר הוא שאין הדעת סובלתו: ",
+                "<b>גם </b>בפי' הרא\"ש ראיתי שנדחק מאד לקיים אותה סוגיא דפירושו בבית שבשדה ע\"ש. ואיני יודע מה נסתייע מאותה ששנינו המעלה דהא מהתם איפכא שמעת לה. דהמעלה פירות למכור לא הוטבלו בבית ראשון. ואילו הכא במוליך למכור מיד הוטבלו. ודוק שהוא סתירה לפירושו מכל וכל כאשר יעיד המעיין הישר בלי ספק: ",
+                "<b>אמנם </b>כל זה גרם להם מחמת שחשבו דגמ' דילן נמי ס\"ל כפי' הירו'. לכן נלחצו אל הקיר להניח אותה סוגיא בדוחק עצום מאד: ",
+                "<b>אבל </b>לע\"ד פשוט דאליבא דגמרא דילן הכי פירושה דמתני'. בד\"א דמשיפקסו הו\"ל גמר מלאכה וגורן לאסור אכילת עראי. כשמוליך לשוק מביתו. דהיינו נמי משיפקסו דרישא דאוקימנא בבית. דביתו של אדם טובל לו בודאי. ולא משום מקח העתיד איתסר ליה. אלא משום דראה פני הבית עם הפיקוס. דהכי הוא סתמא דמילתא כשמוליכן לשוק. אבל במוליך מן השדה לביתו. דאכתי לא הויא להו ראיית פני הבית. אוכל מהן עראי אע\"פ שפיקסו עד שיגיע לביתו ויראו פני הבית. (והמקשן הוא דהוה ס\"ל כפי' המפרשים דלשוק סגי בפיקוס לחוד). ",
+                "<b>ובהכי </b>דיקא מתני' וסוגיא דגמר' טובא בלי שום גמגום ודוחק כל עיקר. וברור הוא מאד בס\"ד. ודברי הרמב\"ם בחבורו רפ\"ג צ\"ע שנראה כתופס החבל בשני ראשיו. דמעיקרא משמע דסבירא ליה דפיקוס קובע לשוק גם בלי ראיית פני הבית במסקנא דסוגיא. ולא צריך א\"כ לאוקמתא דמישפקסו בבית. אי הכי מנליה דפיקוס דבבית מהני שכתב שם כך עיין עליו ודוק היטב: ",
+                "<b>גם </b>צ\"ע מ\"ש הכ\"מ על השגת הראב\"ד דתירוש ויצהר בגורן תלינהו. שלענ\"ד כתב כן הר\"א לפי מסקנא דסוגיא. ודומה כאילו לא ראה אותה הרב כ\"מ. ואף דעת הר\"מ יש ליישבו ואין להאריך: "
+            ],
+            [
+                "<b>הפרד. </b>התבואה משימרח. מסתמא מיירי כולה מתני' דהכא במוליך לשוק. כמו בבא קמייתא דגרנן למעשרות דרישא. דקתני בד\"א במוליך לשוק. עלה קאי וסמיך אההוא לישנא דבד\"א דהדר ונקט סירכיה. דסתמא דגורן דהני נמי במוליך לשוק איירי: ",
+                "<b>והשתא </b>לפום מאי דמסקינן בסוגיא דאייתינן לעיל דלא בעינן ראיית פני הבית אלא בזתים וענבים דלאכילה. דלית להו גורן. ולא מיקבעי כי אם בראיית פני הבית דווקא. אבל בדגן תירוש ויצהר ודכוותייהו כל הני דתנינן הכא דבני גורן נינהו. בגורן תליא מילתא ולא בראיית פני הבית. ואפ\"ה פליגי בה. דלהר\"מ ז\"ל כי לא בעינן ראיית פני הבית בהני דהוו בני גורן. דווקא במוליך לשוק. אבל במוליך לביתו. ס\"ל דלעולם בעו ראיית פני הבית ואיתא לדר\"י בהני נמי. והשתא אליביה. הבד\"א דלעיל קאי אכולהו דבתריה דכלל' הוא דלא חשיב גורן דידהו בלי בית אלא לשוק: ",
+                "<b>ולהראב\"ד </b>ז\"ל כי אתינן למסקנא. משמע ליה דליתיה לדר\"י גבי דהני כלל. דכיון דבני גורן נינהו. מיקבעו ע\"י גמר מלאכתן בגורן וחייבים מיד בכל אופן. אפי' דעתו להוליכן לבית. ואליביה. הבד\"א דלעיל לא קאי אהני דהכא. דודאי כולהו בני גורן נינהו כדגן ותירוש. (דנקטינהו הראב\"ד לדוגמא ודוק. אף כי הרב בכ\"מ ז\"ל לא הבין כך. כמ\"ש לעיל שדבריו צ\"ע. ודברי הר\"מ והר\"א שניהם מתיישבים בסוגיא) וליכא לפלוגי בינייהו כדמפלגינן בקשואין והני דלעיל. משום דהנהו דרישא אין גרנן גמר מלאכה דווקא. שהרי נאכלין לפעמים בלי פיקוס כדתנן. וכנז' לעיל. משו\"ה לא חשיב גורן במוליך לביתו: ",
+                "<b>אע\"פ שמרח נוטל מן הקוטעים. </b>הא מן המרוחין לא. למר כדאית ליה. בשדעתו להוליכן לשוק. אבל לביתו אפילו מן המרוחין. ולמר לא שנא: "
+            ],
+            [
+                "<b>היין משיקפה. </b>פירושו כדלעיל: ",
+                "<b>אבל לא יתן לקדרה.</b> דחשיב כמבשל ואש קובעת למעשר. ופירש הר\"מ ז\"ל שאין המנהג שתקרא אכילת בישול עראי: ",
+                "<b>הא </b>מילתא קשי' לי טובא דהא בהדיא כתב בחבורו ריש פ\"ג. דאין האש קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. ואי איתא הא אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו קובעת: ",
+                "<b>איברא </b>הר\"ש אסברה לן שפיר דהיינו טעמא דקובע. דכיון דמתבשל חשוב נגמר מלאכה. וכן הדעת נותן שהרי זה תכלית מעשיה. ואין עוד מלאכה אחריה. אבל דברי הר\"מ צ\"ע דסתרי אהדדי. וגם לא נודע מהיכן יצא לו ז\"ל מ\"ש בחיבור שהאש אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. והא ודאי מתני' קשיתיה. ועיין לקמן במכילתין פ\"ד מ\"א. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היה עובר בשוק. </b>לפמ\"ש הרע\"ב בפרקין דלעיל מ\"ה. דבמוליך לשוק הוקבעו הפירות למעשר מיד. אפי' לא ראו פני הבית. מתורת מקח דטובל. כיון דעומדין לימכר כמכורין דמו. א\"כ הכא צ\"ל דלאו במוכר בשוק עסקינן. דאי הכי אמאי אוכלין ופטורין. אלא ודאי במעביר פירות בשוק להביאן עמו לפי דרכו מיירי. שעובר שם ואין רצונו למוכרן. אלא להוליכן לביתו: ",
+                "<b>ולא </b>הבנתי מ\"ש בפי' הר\"מ ז\"ל במשנתנו. כשזה המוכר המסבב בשווקים. דמשמע דמפרש למתני' נמי במוכר בשוק דומיא דלעיל. ותקשי ליה מאי שנא לעיל דהוקבע אף לאכילת עראי. והכא לא. (עם היות שדעתו למעלה כפירוש הרע\"ב כנראה מסתימת לשונו שם): ",
+                "<b>ואיברא </b>דלישנא דעובר בשוק הכי משמע כדלעיל דמוליכן למכור. ואל\"ה בשוק למה ליה. לשתוק מניה. או נימא היה עובר בדרך (אע\"ג דא\"ל דלרבותא נקטיה דאע\"ג דבשוק קאי במקום לוקחים. אפ\"ה כיון דאין דעתו למוכרן לא מיקבעי): ",
+                "<b>אבל </b>לדידן ניחא דפרישנא לעיל במוליך לשוק מביתו דווקא. הוא דאקבעו להו. הא לא\"ה לא. אתי שפיר דהכא מיירי בעובר בשוק למוכרן. ואמרינן מסתמא מוליכן מן השדה ולא ראו עדיין פני ביתו. והתם ממילא משמע דמביתו מוליכן לשוק. מסיפא דמיירי לביתו. רישא מביתו. אבל הכא דסתמא תנן היה עובר בשוק פשטא דמילתא שמוליך מן השדה כדרכו לסבב בשווקים למצוא לוקחים. ואע\"ג דאפשר נמי דכבר ראו פני הבית. אפ\"ה אוקימנא להו אחזקתייהו דלא נטבלו עדיין. וקמ\"ל אע\"ג דמהדר בתר זביני. אפ\"ה לא טבילו. כל כמה דלא ראו פני הבית. או שיקבעו ע\"י מקח. משא\"כ מתנה דלא קבעא: ",
+                "<b>אוכלין ופטורין. </b>דאימר לא ראו פני הבית ולא הוקבעו עכ\"ל הרע\"ב. משמע דספיקא הוא דאע\"ג דאפשר נמי דראו פני הבית והוקבעו. אפ\"ה פטורים. וקשיא לי דאף למאי דתרגימנא לעיל אליביה. דמתני' לא מיירי במוכר בשוק דלא איקבעו מדין מקח. מ\"מ מאי מהני הא הו\"ל ספיקא דאורייתא. והו\"ל למימר שיתקנו דמאי. מספק אימר ראו. והא הוי מצינן לתרוצי כדכתיבנא לעיל. דטעמא דמתני' דאוקימנא אחזקה דמעיקרא לא טבילי. אלא דלדידי לא מיקרי ספיקא אלא ודאי הוי משו\"ה ניחא. אבל להרע\"ב ספיקא הוי וקשיא ודאי. דלחומרא הוה לן למיזל: ",
+                "<b>ותו </b>קשיא נמי סיפא דרישא. דקתני לפיכך אם הכניסו לבתיהם מתקנין ודאי. ואמאי כיון דמספקא מילתא. אימר ראו וכבר תיקנם בע\"ה. דהא רוב ע\"ה מעשרין [שבת ד' י\"ג ע\"א] ונפיק מנה חורבא דאתי לאפרושי מן הפטור על החיוב או איפכא. מתקנין דמאי הו\"ל: ",
+                "<b>ולפי </b>מה שפירשתי אתי שפיר דכיון דלא ידעינן דראו. אזלינן בתר חזקה. ואפי' ספיקא לא הוי. אלא ודאי לא נתקנו. דלא אמרינן רוב ע\"ה מעשרין אלא גבי טבל. אבל כל זמן שלא הוטבל אפילו בת\"ח אין חזקתו מתוקן. משו\"ה אכילת עראי בשוק הוא דשריא להו בכה\"ג. אבל הכניסו לבית דהשתא הוא דטבילו להו מתקנין ודאי כנז': ",
+                "<b>טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי.</b> הרע\"ב קיצר כאן במקום שראוי להאריך בטעמא דהך מילתא מאי שנא רישא ומ\"ש סיפא: ",
+                "<b>והרמב\"ם </b>אסברה לן הכי דכשאומר הכניסו. כוונתו לומר שהן מתוקנין אחר שכבר נטבלו בביתו. ורוצה בזה שרשאין לאוכלן אפילו בבית. ואנן פלגינן דיבוריה דבהא דקאמר שהן טבולין מהימן. ובמאי דר\"ל שהן מתוקנין לא מהימנינן ליה. משו\"ה איתסרו מיד באכילת עראי. ובעו עשורי דמאי. זהו המובן לי מפי' הר\"מ ז\"ל: ",
+                "<b>וצ\"ל </b>דהאי הכניסו לבתיהם לאו דווקא. דאפי' בשוק נמי בעו עשורי לאכילת עראי. אלא איידי דרישא נקט האי לישנא. ותו דקמ\"ל אפי' הכניסום אינן מתקנין אלא דמאי: ",
+                "<b>ובאמת </b>הוא פירוש נאה במשנתינו לפ\"ד ז\"ל (ובפירוש הר\"ש ז\"ל לא מצאתי טעם מתקבל בזה). אמנם כבר אמרנו מהדוחק שיש לדרכם ז\"ל במשנתנו: ",
+                "<b>וע\"ק </b>נימא הפה שאסר הוא שהתיר. וכ\"ש לדרכינו דכודאי משוינן ליה דלא ראו. דעל פיו בלבד נאסרו כטבולין. פשיטא דאית לן למימר הכי ולהימניה בכולה מלתא. אטו בדבוריה מיגרע גרע להו. והא אפילו בספק גרידא אזלת לקולא: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דהיינו טעמא דמתני' משום דע\"ה לא נחשדו על התרומה [סוטה ד' מ\"ח ע\"א]. וקיי\"ל תרומה קובעת בדבר שנגמרה מלאכתו כראיית פני הבית. והשתא אתיא מתני' שפיר טפי. דרישא סתמא בשוק אכתי לאו טבל נינהו. וסיפא כי קאמר הכניסו לבתיכם. כוונתו שיכולין לאכול אפי' בבית שכבר תיקנם. ומהימנינן ליה כדקאמר. דודאי תיקנם שהפריש מהן תרומה גדולה. כדרכו של ע\"ה שאינו מפריש המעשרות רק התרומה. וכסבור הוא שהן מתוקנים בכך. משו\"ה ודאי מיגרע קגרע בדיבוריה. דהא השתא ודאי טבלו והוקבעו למעשר. ליאסר מיד באכילת עראי. ע\"י הפרשת תרומה דאוסרת כדלקמן. ואפ\"ה לא יתקנו אלא דמאי אף לאחר שהכניסום. דשמא עישרם נמי. דרוב ע\"ה מעשרין. והרי זה פירוש נאה במשנתינו הסתומה וחתומה מאד. וכל זה כתבתי עפ\"ד המפרשים למשנתינו בע\"ה: ",
+                "<b>איברא </b>איכא לאוק' נמי לכולה מתני' בחבר. והכי מסתבר' טפי וכמ\"ש לקמן בס\"ד. והשתא דאתינן להכי רישא נמי ה\"ט דאוכלין ופטורין. משום דאזלינן בתר חזקה. דסתם תבואה הנמכרת בשוק לא ראתה פני הבית. כי למה טורח זה להכניסה. אבל סתמא מן הגורן מוליכין אותה לשוק כדרך עובדי האדמה מוכרי התבואה: ",
+                "<b>וכי </b>אמר להו טלו גרידא. להאכילן מיד אכילת עראי קבעי. לכן לא פירש כלום. אבל אי אמר הכניסו מספקינן ביה מאי דעתיה. אי בעי למימר שרשאין לאוכלן אפי' בבית. שכבר תיקנן. או עכשיו עישר עליהן ממקום אחר. מפני שנותן בעין יפה נותך. או שמא כוונתו שלא יאכלו מהן כלום בשוק. אעפ\"י שהיא רק אכילת עראי. (שאין קבע בשוק) עד שיבואו לבית ויעשרום: ",
+                "<b>משו\"ה </b>לא יאכלו אפילו עראי. ואינן מתקנין אלא דמאי. דהיכי נעביד ניזיל בתר חזקת הפירות שלא הוטבלו מעולם. למאי קאמר להו הכניסו. דממה נפשך י\"ל א' משתים. אם שהם טבולים ולא נתקנו עדיין. או שנטבלו ונתקנו. מכל מקום אזלא לה חזקתן. ניזיל בתר חזקת חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. הא ליתא אלא בדבר שנגמרה מלאכתו והוקבע בודאי. (א\"נ גבי חד ספיקא דאימר לא טביל הוא דמהני ודוק). וכאן חזקתו בא מן השדה ולא הוקבע עדיין. וכשמכניסין אותן לביתו הוקבעו ודאי. וקמסייע נמי דיבורי' דהיאך לאוסרן. דדילמא משו\"ה אמר הכניסו לתקנם. ושמא עישר עליהם נמי ליכא למימר דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. וזיל הכי איכא לספוקי. זיל הכי איכא לספוקי. (ובפלוגתא דר' ורשב\"ג אי חשדינן ליה כה\"ג). ה\"ט דמתני'. ולעולם בחבר מיירי בכולי הני בבי: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הר\"ש ז\"ל אבל חבר לא יתן עד שיעשר. אין זה אלא בחבר הנותן לע\"ה. כדאיתא בירושלמי. והכי מוכח נמי בעירובין ד' ל\"ב ע\"א. והכא בנותן לחבר עסקינן. דלא אתי תנא לאשמועינן דינא לע\"ה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בפיסקא </b>מה. אינו מוכרח. <b>כתב </b>אלי הישיש הרבני המופלג כמהר\"ר אהרן אפטרוד ז\"ל. וז\"ל מ\"ש הרב המחבר במס' מעשרות מ\"ב וז\"ל מ\"ש דצ\"ל שהפירות מונחים בשוק אינו מוכרח עכ\"ל. יעויין בהרמב\"ם פ\"ה מהלכות מעשר ויבררו דברי התי\"ט. ומ\"ש שם עוד וז\"ל ומש\"ע וה\"ה דהוי מצי למתני יושבים בבית וכו'. במ\"כ אשתבש וכו'. ואני אומר לא לרבינו תי\"ט אחז השב\"ש וצדקו דברי תי\"ט. ומה שמקשה הרב המחבר דמי סא\"ד דנימא ר\"י דבע\"ה פטור עד שיחזור פניו כו' (בשורה זו יש ט\"ס בספרי וצ\"ל ומי א\"ל דבית הוי מקום שהוא בוש. כצ\"ל. ובזה לא הרגיש) וכ\"ע משנתינו לא נצרכה אלא להודיעך מחלוקתו של ר\"י וכו'. לק\"מ כי אע\"פ שהפירות מונחים בשוק. כיון שהוא יושב למכרם. בודאי לא ירחיק מושבו שהוא יושב בבית בפנים ויניח פירותיו בשוק למוכרם. אלא הוא יושב בצדי הפתח כדי שיראה פירותיו והבאים ליקח. וכיון דס\"ל לר\"י דבמקום שהוא יושב ומוכר בוש לאכול בלא חזרת פנים. אף שהוא יושב בשער החצר או חנות. הה\"ד אם הוא יושב סמוך לפתח הבית והפתח פתוח לשוק. וא\"כ היה יכול לאשמעינן מחלוקתם אף אם היו יושבים בתוך הבית כי גם שם הוא בוש לאכול ואינו קובע למעשר עד שיכנס לפנים. למקום שאם אוכל שם אינו בוש. אבל מקום שהוא בוש אף שהוא בתוך הבית לא. ע\"כ ההשגה. <b>על </b>זה השיבותי על ראשון ראשון. למה שכתב יעיין בהרמב\"ם ויבררו דתי\"ט. אמרתי (אף שלהר\"מ ז\"ל ד\"א במשנתנו. ולא דרך הרע\"ב דביה קיימינן דרכו. לא קרב זא\"ז) מתוך כותלי דבריו ניכר שלא נתבררו לו דברי הר\"מ כלל. דהא ודאי הר\"מ תנא דמסייעא לן הוא. ולשונו מוכח בהדיא. דבהכניס לתוך השער מיירי. ואפ\"ה אחרים שאינם בעלי הבית. אוכלין ופטורים. משום דאין ביתו של אדם אוסר לחברו פירותיו. והיא היתה השגת הר\"א. שכנראה לא עמד עליה בכ\"מ. כי גם הר\"א לא נחלק על הר\"מ בזו שאין חצר חברו קובעת לאחר. לפירות של עצמו. אלא שתי טענות הן. אחת. שסותר דברי עצמו דלעיל. ובכאן יפה אמר בזה. ועוד שנית. שלא היל\"ל שנמצא כאומר הכניסו כו'. דהא ודאי לא צריכא ליה לגמרי. כיון דאיירי השתא בהכניסו לשער. דהא מיהו מהני לחיובי לבעל השער מה\"ט דביתו הוא. וטובל ודאי לו. אע\"פ שאינו טובל לאחרים. מאיזה טעם שיהא. וחייבים נמי. ודאי משמע. לא דמאי ודוק. <b>עכ\"פ</b> זכינו שלדברי כולם דברי תי\"ט לא יתבררו לעולם. וכ\"ש לפי פירוש הרע\"ב. ועוד גם הירושלמי סותר דברי תי\"ט כמש\"ל בס\"ד. אלא דר\"מ לשט��יה אזיל. ע\"פ המשנה ובמהדורא בס\"ד. ותימה מכ\"מ שלא הצילו בכך דאיהו מפרש למתניתין נמי בעובר ולק\"מ דוק בספרי. והר\"א מוקים לה בבעל השער גופיה בדהר\"ש. <b>ולמש\"ע</b> ליישב מ\"ש מי סא\"ד דבע\"ה פטור גם בבית עד שיחזור פניו כו'. <b>אמרתי</b> שגם זה הבל. כמדומה סבור הוא בדעת תי\"ט. שלד\"ה אפי' לא הכניס בעל השער הפירות. חייבין. כיון שהם מונחים בצד הפתח. נטבלו מחמת ראיית הפתח בחוץ. ובהא פליגי. ת\"ק ור\"י. אם כשיושב בע\"ה על פתחו (בין בשער וחנות בין בבית. כה\"ג) הוי מקום שהוא בוש או לא. <b>ותמהתי</b> מראות. זקן כמותו יעסוק בדברים בטלים כאלו. במ\"כ לא הבין כלל אפילו דברי תי\"ט. וכ\"ש דלא ידע לגמרי מאי קאמינא חלילה לי לחשוד לבתי\"ט בשבוש עצום כזה. להוסיף על דבריו. ולחשוב שנתכוין לומר שגם בעל השער וחנות שחייבין. אע\"פ שהפירות מונחין בשוק. מיירי. ודר\"י נמי הכי ס\"ל. ול\"פ אלא משום דס\"ל כשיושב על הפתח. אפי' בבית הוי מקום בוש. הרי עוד שיבוש אחר שלא עלה ע\"ד שום אדם מעולם. ומה הזקיקו לכל זה. לחשוד בכשרים ולתלות בוקי סריקי בהגאון בתי\"ט. ח\"ו לא תהא כזאת בישראל. ואני כשהשגתי עליו. לא השגתי אלא משום דמוקי למתניתין בתרי טעמי. דהוה משמע ליה טעמא דרישא דפטורין. היינו משום דלא ראו פני השער. אלא נשארו מונחים בשוק. ובהא בלחוד קאמר תי\"ט. דה\"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית. דמידי הוא טעמא. אלא משום דלא ראו פני השער. א\"כ ודאי ל\"ש שער חנות או בית. אבל סיפא דחייבין בעל השער והחנות. ה\"ט משום דסתמא כפירושא איירי בפירותיהן שהכניסום לשער ולחנות. ולא ניחא ליה לתי\"ט בהכי. לאוקמה במונחים בשוק. דכה\"ג פשיטא דליכא דאמר דחייבין. אע\"ג דלא ראו פני השער או פתח הבית. ואצ\"ל שאין מי שסובר דהיושב על הפתח בצד הפירות. מחייב וקובע הפירות שבשוק. או פוטרם מחמת שהוא בוש לאכול שם. בושני מדבריו הללו במ\"כ כו'. <b>ומ\"מ</b> לא ניחא לן בדתי\"ט. משום דק\"ל. דלא היה אפשר לשנות אחריו מחלוקת ר\"י. כמ\"ש בספרי בס\"ד. המעיין ישר הולך אשר יראה שם. יגיד שכל דברי נכוחים למבין. וזקן זה שפטפט כנגדי. במ\"כ תחת אשר קנא לבעל תי\"ט וחשב ללמוד עליו זכות. הרבה פצעיו חנם פצוע והכות. וחדש מדעתו שני דברים זרים. אחד שפירות בעל השער א\"צ שיראו פני השער מבפנים אליבא דכ\"ע (שמא נתחלף לו זה במ\"ש בשמעתא דסבלונות דילמא על פתח בית חמיו. בית חמיו קרי ליה) והשנית אליבא דר\"י. שכיון שהוא בוש לאכול בסמוך לפתח אף בבית מבפנים. משו\"ה אינו קובע שם למעשר. <b>ולפ\"ז</b> גם אם נכנסו הפירות לשם לא הוקבעו. מי ראה מי שמע כזאת. ועל החלוקין אנו מצטערים. דהיינו שער וחנות. אלא שבאת לחלוק עלינו את השוין. ר\"ל בית. גם הירושלמי והר\"מ שסמך עליו. סותרין אותו. דא\"ה. מנ\"ל שאין ביתו של אדם טובל לאחרים. דילמא משום דלא נכנסו ולא ראו פני השער הוא דפטורין. ובעל השער וחנות דחייבין למר כדאית ליה (דמוקי לה בעובר) משום דהו\"ל כאומר הכניסו לבתיכם. ולמר (בבע\"ה) ע\"כ משום דעתיד להכניסן הוא. או משום דמקרבי לפתח הוא. ודי לקבוע לעצמו. להחשיב ראיית השער מבחוץ ולא לאחרים כה\"ג. אבל בנכנסו. לעולם אימא לך דביתו טובל גם לאחרים. ואפילו חנותו נמי. וכן אי מיירי בתרי טעמי כדמפרשינן לדתי\"ט. נמי תקשי הכי. מנ\"ל להירושלמי להוכיח ממשנתנו לחלק בין לו ולאחרים והא לא דמי. רישא לא נכנסו. וסיפא בדנכנסו עסקינן. אלא מיחוורתא כדשנינן בספרי. כולה בחד טעמא לשבחא. רישא וסיפא בדנכנסו קיימינן. ולמר. טעמא דאחרים פטורים משום דאין בי��ו של אדם טובל פירות של אחרים. ולמר אפילו פירות של עצמו אינן טובלין לאחרים ע\"י שער וחנות. אע\"פ שטובלין לעצמו. זהו דבר ברור ותו לא מידי. ויטול מעכ\"ת מה שחידש להמליץ בעד התי\"ט. כי הוסיף דעת זר והוסיף מכאוב ידוע. וכל המוסיף גורע. ודב\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>אלא מדרבנן לא (ותו דאפילו בית נמי אינו קובע אלא פירות של עצמו. ולא של אחר. והכי מוכח בהדיא בפ\"ה דה\"ל מעשר להר\"מ. דבהכניס הפירות לתוך השער וחנות עצמו. פטור. ולכן השיג הראב\"ד שם. ודוק (יעויין מש\"ל בס\"ד בתשובתי להישיש מהר\"א) אבל להר\"מ ז\"ל מיירי הך בבא נמי. דאמר העובר לאלו שיושבין בשער. או לבעל השער. שהפירות אינן של בעל השער. ועיין בירושלמי שהביא בעה\"ח מ\"ז פ\"ג. ודוק).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סד\"ה. ובעל השער. כנ\"ז. נ\"ב ואתיא כדעת הר\"מ ז\"ל. <b>ר\"ל</b> חייבין לעשר דמאי. <b>אבל</b> אינו נראה לי. אלא חייבין. סתמא. ודאי משמע. <b>ויראה</b> שהיא היתה השגת הר\"א. דעתו ז\"ל שהם חייבין. מפני ראיית הבית. דהשתא טבלי להו ודאי. והך בבא מתפרשא כי רישא. דבבא קמייתא. דקתני נמי פטורין בשוק. ומתקנין ודאי בבתים. הכי נמי הכא בשער וחנות. דדמו לשוק גבי הנך. פטורין לגמרי. ולגבי בעלים. בתיהם נינהו. וחייבין נמי לגמרי. דבעו עשורי ודאי. והכי ודאי מסתברא (ולא אצטריכא הך בבא. אלא לאשמועין דינא דחנות ושער. שיש בו חילוק. שדומה קצת לשוק. ובקצת לבית. כדפרישית) והכי ודאי מסתברא. דמאי טעמא נימא דהוי כאומר הכניסו. והלא כבר הכניסו ממש. משו\"ה חד דינא הוא כדלעיל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ואמר טלו לכם. </b>ז\"ל התי\"ט פירש הרע\"ב בעל השער. וצריכין לומר שהפירות מונחים בשוק. דאילו הפירות ג\"כ בשער וחנות א\"כ כו' אסורין גם לאחרים כו'. וה\"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית אלא שדרך המוכר כו' עכ\"ל: ",
+                "<b>מה </b>שכתב דצריך לומר שהפירות מונחים בשוק אינו מוכרח. דאיכא למימר בהא אפילו ת\"ק נמי מודה. דשער וחנות אינן טובלין לאחרים. דאע\"ג דקיי\"ל ביתו של אדם טובל לו ולאחרים. ביתו דווקא כיון דטביל מדאו'. משא\"כ הני דלא טבלי אלא מדרבנן לא. ולא פליג ת\"ק אר\"י אלא לגבי דידיה. דס\"ל לדידיה מיהת טביל בכל גוונא. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>וה\"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית. אלא משום דאורחא דמילתא נקט. במ\"כ הרב אשתבש דהיכי הוי מצי למנקט פלוגתייהו בבית דמי סא\"ד דנימא ר\"י דבעל הבית פטור עד שיחזור פניו וכו'. ומי איכא למ\"ד דבית לא הוי מקום שהוא בוש. ולא בחזרת פנים תליא מילתא אליבא דכ\"ע. דבכל אופן שאוכל בבית פשיטא דהוי טבל גמור דאורייתא: ",
+                "<b>וכל </b>עיקר משנתינו לא נצרכה אלא להודיעך מחלוקתו של ר\"י. (ביחוד לפי הבנת התי\"ט דאיירי במונחים הפירות בשוק. הא ודאי רישא דאוכלין ופטורין כדי נסבה. דהיינו ממש בבא קמייתא. אע\"ג דהתם עובר והכא יושב) ועכ\"פ לא היה אפשר לשנות אחריו מחלוקת הנז'. דהא ודאי לא פליג ר\"י אלא אשער וחנות דווקא כנז' ולית בה ספיקא. א\"כ אפי' לפ\"ד לא הי\"ל לומר דתני חנות משום אורחא. אלא משום פלוגתא דר\"י לא אפשר למתני בית. והיא שגגה מבוארת: ",
+                "<b>ובעל השער והחנות חייבין.</b> לפ\"ד הרע\"ב והר\"ש ז\"ל במשנתנו. צ\"ל דהכא נמי בע\"ה הנותן איירי כולה. דהא משמע דהכא פשיטא באומר הכניסו דמחייבי וק\"ל. ואי בחבר הא סבירא להו דלא מספקינן ביה. דלעולם אינו נותן עד שיעשר: ",
+                "<b>וקשה </b>הכא דבעל השער ע\"ה הוא. (כפירושם כאן שהוא הנותן) אטו ע\"�� ציית לן דקתני חייבין. (דהכי דייקינן בעירובין (דל\"ב עא\"ב). אע\"ג דאשכחן בעלמא דכוותה לסטים חייבים) ולפירושינו במתני' דלעיל ניחא. דהכא נמי בחבר הנותן עסקינן. וטעמא דאמר טלו סתמא. הא טלו והכניסו חייבין דמספקינן בדיבורי'. אי עישר אי לא. ובפלוגתא דר' ורשב\"ג כנז': "
+            ],
+            [
+                "<b>אוכל מהם עד שמגיע למקום שהוא הולך. </b>לכשיגיע לשם נאסר משהכניסם שם לבית. וקמ\"ל אע\"ג דקיי\"ל אין בית אחר טובל. כי אם ביתו של בעל הפירות דווקא. מ\"מ כה\"ג דקובע לו מקום באכסניא למכור פירותיו. הוי כביתו וטובל: ",
+                "<b>ולא </b>משום שעתיד למוכרן. דאע\"ג דכבר הביאן למקום המכר. אין המקום גורם לאוסרן. כל זמן שלא הוקבעו ע\"י מקח. או ראיית פני הבית. (כדכתיבנא בפרקין דלעיל מ\"ה ע\"ש). אלא היינו טעמא דע\"י שהולך לכאן כדי למצוא לוקחים. חשוב כמקומו. והוקבע בבית זה שלן וששובת. להיות נדון כשלו (כשכירות ביומו). לאסור פירותיו כדאמרן. ודוק. וכל שכן למ\"ש לעיל פ\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>כלכלת תאנים שתרמה. </b>לפום מאי דפרישנא בפרקין דלעיל מ\"ה. דליקוט כלכלה הוי גרנן של תאנים לחין: ",
+                "<b>צ\"ל </b>הא דתנן הכא דאכתי לא נגמרה מלאכתה. מיירי בשלא חיפה ולא מילא את הכלי ולא לקט כל צרכו. ובכה\"ג דווקא הוא דפליג. וס\"ל דאין התרומה אוסרתה. משום דהוו מותרין עד האידנא כטעמיה. אבל בנגמרה מלאכתן כנז'. דכבר הוקבעו בגורן ואתסרו להו. מודה דלא אתיא תרומה ושריא להו כך נ\"ל. וטעמייהו דרבנן מסתבר כדכתב בתי\"ט: ",
+                "<b>אך </b>מ\"ש דכ\"ע לא עבדי הכי אלא מחליקין. אינו ענין לכאן. דבעגול לא קמיירי ודילמא ליכא מאן דפליג דבעינן שיחליקנו. דפירות שכונסן לייבשן. אית להו גורן בפני עצמן כמ\"ש בס\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>רי\"א אוכל אחת אחת פטור.</b> ומיירי בלוקטן א' א' מן האילן או אם נשירתן קודם שכנסן בע\"ה. כדמוכח מפי' הרע\"ב. דאי בנותן לו מתוך הכלכלה אחר שהוקבעו בגורן. ודאי לא קאמר ר\"י דאוכל א' א' פטור. מאחר שכבר נגמרה מלאכתן. ונאסרו ע\"י מקח אף באכילת עראי אליבא דכ\"ע. ואפי' בזמן שהקונה עצמו בורר לו מתוך הכלכלה. ליכא למימר דהוה פליג ר\"י. וכל שכן דלא מודה ר\"מ כה\"ג וק\"ל: ",
+                "<b>והשתא </b>שמעינן מהנך מתני' מילתא חדתא. דאם לא נגמרה מלאכתן. צירוף שתים חשיב כגורן. ליאסר ע\"י מקח. ותו לא מידי: ",
+                "<b>וטעמא </b>דר\"מ נראה משום דס\"ל דכיון דקונה ה' ביחד הוי כצירוף. ושמא בקונה א' א' מודה ר\"מ דפטור. כך נ\"ל: ",
+                "<b>אבל </b>בירו' משמע דר\"מ מחייב. משום דס\"ל מקח טובל אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ולפ\"ז הא דנקט ה' תאנים לאו דווקא. אלא אורחא דמילתא נקט. מ\"מ קשיא דודאי הויא רבותא טפי אי אשמעינן דאפי' בקונה א' א' חייב. ודילמא להודיעך כחו דר\"י קבעי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לקצות כו' ובנו אוכל וחייב.</b> כתב בתי\"ט סתמא דלא כר\"י דס\"פ: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא אמאי. מי לא עסקינן דאמר ליה ע\"מ שיאכל בני בתאני' לחין שכבר נגמרה מלאכתן: ",
+                "<b>ותו </b>דהא דקאמר ר\"י לקמן לקצות פטור. הא קפריש לה איהו גופיה דהיינו לאכול א' א' בלבד הוא דפטר. כמ\"ש לשם בס\"ד. ומתני' דהכא אפי' תימא ר\"י. ובנו חייב כשצירף. (ונ\"ל דרש\"י ותו' שוים בזה כמ\"ש בסמוך): ",
+                "<b>וכן </b>יש לתמוה ביותר מאי דעתיה דהרב הנזכר דמוקים נמי לבבא דסיפא. דתנן ולאחר הקציעה חייב דלא כר\"י. והיכי משמע ליה. הא לאחר הקציעה משמע נמי דעשאן קציעות ודרסן בעי��ול. ומי איכא למ\"ד דכה\"ג פטור: ",
+                "<b>או שיאכל בני.</b> פי' רש\"י בשכר שקצצת לי. והתו' מפרשים תחתי. וחייב אפי' על מה שהיה אוכל האב דמיחזי כמקח: ",
+                "<b>נראה </b>דרש\"י הוכרח לפרש כך. משום דקשיא ליה הלא אפי' מקח גמור אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. והכא דלקצות הוא. אכתי לא נגמרה מלאכתן אמאי חייב. אלא על כרחך בשכרו שקצץ לו קנה אכילת בנו. וס\"ל דקציצת אכילה חשיבא טפי ממקח דעלמא. (וה\"נ מסתברא משום) דאינו קובע באכילת א' א'. (כמ\"ש לקמן) משא\"כ בקונה אכילה גמורה. ואוכל כסתם אכילה הרבה בצירוף. ודאי דהו\"ל מקח בדבר הנגמר. דעדיף מצירוף שתים. דהוי גמר וגורן. ואע\"ג דלישנא דגמרא דמיחזי כמקח לא משמע הכי: ",
+                "<b>והיינו </b>דק\"ל להתו' על פירש\"י. ומשו\"ה הוצרכו לפרש דבשכרי תחתי קאמר. ואתי שפיר דקאמר דמחזי כמקח. ואע\"ג דמקח אינו קובע בדבר שלא נגמר. אפ\"ה הכא חייב. דמקח דלא קבע כל שלא נגמר. בא' א' הוא דווק'. אבל במצרף ודאי קבע כדבעינן למימר בס\"ד. הא בהדיא דלתרווייהו לא הוי צריך בתי\"ט למדחק. ולאוקמה לסתם מתני' דלא כר\"י דקיי\"ל כוותיה וכנ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולקצות פטור. </b>נראה פשוט כמ\"ש בתי\"ט דלא פטר ר\"י בלקצות. אלא באוכל א' א'. אבל צירף שתים ודאי חייב: ",
+                "<b>וטעמא </b>דת\"ק דמחייב בלקצות בכל גוונא. צ\"ל משום דס\"ל דלוקח עיניו במקחו. כדפירש הרע\"ב בסמוך ריש פ' דלקמן: ",
+                "<b>ודמסקינן </b>בגמרא אין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו הא מני ר\"י. דכוותיה קיי\"ל ודלא כת\"ק דהכא. וא\"כ לא אתיא מתני' דלקמן ר\"פ כר\"י. ועיין לקמן: ",
+                "<b>ולפמ\"ש </b>לעיל מ\"ז דאיכא לאוקמה לההיא אליבא דר\"י. בע\"מ שיאכל בדבר הנגמר. כגון תאנים הנאכלין לחין מתוך הכלכלה ודכוותה. אי בעית אימא פטר ר\"י הכא אפילו בצירוף. דווקא כי התם דקונה בדמים. ",
+                "<b>וצ\"ל </b>הא דתנן לעיל מ\"ה דר\"י מחייב בצירוף. דווקא כי התם דקונה בדמים. משא\"כ במחליף דהכא. דלאו מקח גמור הוא. ות\"ק דמחייב. ע\"י צירוף הוא דמחייב. דהו\"ל כדבר שנגמרה מלאכתו. וא\"כ מתני' דר\"פ דלקמן. צ\"ל כמ\"ש בתי\"ט שם. דמ\"מ מודה ר\"י דאמרינן לוקח עיניו במקחו. בהוקבע בחצר. ע\"ש: ",
+                "<b>ואם </b>נפשך לומר דמ\"ז דלעיל נמי כקונה בדמים ממש הוי. דמקח גמור הוא. משו\"ה נאסר בצירוף. נמי אתי שפיר. ומתני' דהכא מיתוקמא כדפרישנ'. ומתני' דבסמוך ר\"פ דאסורין. בצירוף: ",
+                "<b>ואב\"א </b>מיחוורתא כדשנינן מעיקרא. דלא שרי ר\"י הכא. אלא בא' א' וכמ\"ש בתי\"ט. ואפ\"ה תיתי מתני' דלקמן כר\"י. דשני ליה בין מקח גמור לשאינו גמור. או דילמא לאו הכי. וטעמא דמתניתין דר\"פ דבסמוך כמו שאכתוב שם בביאור יותר בעזהי\"ת: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עיין </b>ירושלמי דמייתי הר\"ש. ואיכא למשמע מניה. דמותר לקיים המורכב אף בא\"י. ודלא כר\"ע.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אוכלין ופטורין. </b>כבר רמזתי לך למעלה דהיכי דאמרינן אוכל ואוכלין. סתם אכילה דמתני' (לאפוקי דקרא בכזית) כדי שביעה במשמע. (ע\"פ הרוב) ולא א' א' כנז'. והכי נמי הכא דקתני אוכלין אפילו הרבה בצירוף רק שלא בקבע. שכל זמן שלא נגמרה מלאכתן ולא הוקבעו ע\"י חצר או מקח. בניו ובני ביתו אוכלין אכילת עראי ופטורין: ",
+                "<b>והפועלים </b>בזמן שאין להם עליו מזונות שאוכלין מן התורה. אפשר דאפי' דרך קבע שרי להו. דרחמנא זכי להו ולא חל על חלקם חיוב המעשרות כלל כמו מתנות עניים. ואע\"ג דמ\"ע נמי כשעשאן גורן הוקבעו. (כדאייתינן בשילהי פאה וריש דמאי). מיהא אכילת קבע ודאי לאו גורן היא: ",
+                "<b>הרי אלו לא יאכלו. </b>דהוי כמקח. ולגבי לוקח חשיבי כנגמרה מלאכתן. שהלוקח עיניו במקחו עכ\"ל הרע\"ב: ",
+                "<b>לפמ\"ש </b>דרישא דקתני יאכלו משמע ודאי אפילו ע\"י צירוף. לא צריך לפרושי הכא משום דעיניו במקחו. דבלא\"ה נמי גבי מקח אסור לאכול שתים שתים בצירוף. דהיינו גמר מלאכ' כדשמעינן בפרקין דלעיל. ולמאי חדית לן השתא הך סברא דלא בהדיא אתמר לענין זה: ",
+                "<b>אלא </b>על כרחך צ\"ל דבעי לאשמעינן דהך לא יאכלו לגמרי משמע. דאפי' עראי לא. כסתמא דלישנא דלא יאכלו כלל. ואפי' א' א' לא. וכי היכי דלא תקשי לך ההיא דס\"פ דלעיל. דקיי\"ל דעכ\"פ א' א' שרי אליבא דר\"י דהילכתא כוותיה. אצטריך ליה לחדש טעם דלוקח עיניו במקחו. ולא בעי גמר מלאכה ולא צירוף שתים. אלא אפי' א' א' חשיב לגביה כנגמרה מלאכתו מהך טעמא: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>צריך לחלק בין מקח דהכא. ובין ההיא דמחליף אכילה עם חבירו. כמ\"ש לעיל דההיא ודאי לא מיקרי מקח ממש. ואינו קובע מן התורה אלא מדרבנן. משום דמיחזי כמקח כדלעיל. אבל הכא היינו מקח גמור כיון שבא בשכרו. כדפרישית נמי מ\"ז דפרק דלעיל דאוכל בקציצה הוי קונה בדמים ממש (והכי נמי דייק לישנא דהרע\"ב דהכא כתב דהוי מקח וק\"ל): ",
+                "<b>והשתא </b>דאתינן להכי אין צורך לומר כמ\"ש בתי\"ט. דאתיא מתני' כר\"י משום דאיכא חצר דקובעת. דאפי' בלי חצר נמי מודה ר\"י הכא. דאקבע ליה ע\"י מקח:. ",
+                "<b>ואי </b>הוה מפרשינן למתני' דהכא דלא יאכלו בצירוף שתים דומיא דרישא. אבל מ\"מ יאכלו א' א' דמודה ביה ר\"י. נמי מצי אתי כר\"י. אפילו אי נימא דלא חשיב מקח גמור. ולא חצר גמור הקובע. מ\"מ הא שמעינן ליה לר\"י דצירוף שתים חשוב כדבר שנגמרה מלאכתו. ונאסר אפילו במידי דמיחזי כמקח. אע\"ג דמקח גמור לא הוי וא\"צ ג\"כ קביעות דחצר. אלא דאי הכי לא הוי צריך לטעמא דלוקח עיניו במקחו: ",
+                "<b>ואעפ\"כ </b>אפשר לומר דהאי טעמא לא מהני אלא לצירוף שתים. ודילמא היינו נמי טעמא דאסור לצרף שתים ע\"י מקח. אע\"פ שלא הזכירוהו למעלה. או כלך לדרך זו שבאמת אין הכרח לפרש משנתינו כך. דאין כאן ענין למה שאמרו לוקח עיניו במקחו שנזכר בדבר אחר. (או דר\"י לא ס\"ל הכי כדכתיבנא לעיל ספ\"ב) ובלא\"ה נמי אתיא מתני' שפיר כר\"י וכדפרישנא: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל לא מן הסל ולא מן הקופה. </b>ז\"ל בתי\"ט דלגבי לוקח הוי כמוליך לשוק דסגי לקובעו כמ\"ה פ\"ק ולוקח עיניו במקחו עכ\"ל: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>לא דמי לגמרי. דהתם במוליך לשוק דנאסרו גם באכילת עראי ואפילו א' א' לא. משום דאוקימנא לההיא בשפיקסו עם ראיית הבית דאיכא תרתי. אבל הכא שרו באכילת עראי דא' א' מן התאנה מיהא. משום דאיירי במוציא פועליו לשדה. שהפירות עדיין לא הוקבעו בראיית פני הבית. ולא נגמרה מלאכתן. שאף ע\"י מקח לא נאסרו בא' א' מן התאנה. דהיינו מן האילן שלא באו לידי גורן: ",
+                "<b>וכבר </b>הודענוך למעלה שאין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. א\"כ מ\"ט סגי מקח לקובען כאן דתנן אבל לא מן הסל ומן הקופה. אמנם פשוט דה\"ט דמן הסל וקופה לא. משום דהיינו גרנן שליקטן בהן ומילאן כל צרכו. דהו\"ל גמר מלאכה דידהו כבפ\"ק. וכיון דאתי מקח עלייהו. דינא הוא דליתסרו אפילו באכילה כל דהו. דקבע להו מקח ככל הני מתנייתא דלעיל. ולא צריך נמי לטעמא דלוקח עיניו במקחו. דל\"צ אלא להיכא דלא קבעא גמר מלאכה. (דלעיל. ואף שם הוא דוחק ואין לו עיקר כמ\"ש לפי שלא נ��כר כ\"א בנוטה לחצר) וזה ברור: ",
+                "<b>ולא מן המוקצה.</b> קשיא לי טובא דאיכפל תנא לאשמועינן כל הני. דמאי קמ\"ל טפי. ולא כל שכן הוא אם מן הכלי אסור. כ\"ש מן הכרי: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דבר הגון בס\"ד דלא כדי נסבה. אלא טובא אשמעינן בהכי. למימרא דאפי' ודאי לא נגמרה מלאכתן. אפ\"ה לא יאכלו. והכא במאי עסקינן בפירות העומדות לייבשן. כגון תאנים לעשותן גרוגרות וקציעות. והמקום שנעשין בו או המחצלת הוא הנקרא מוקצה (כמו במ\"ש פ\"ג מ\"ו) שנשטחין בו לייבש ומוקצין מאכילה. עד שתגמר מלאכתן וידרסו בעיגול. דאע\"ג דהני לא נגמרה מלאכתן עדיין. כדאי פ\"ק דפירות יבשין אית להו גורן אחר. ולא נאסרו במילוי כלי וליקוט כל צרכו. והא ודאי רבותא קמ\"ל. דלא תימא סל וקופה דווקא משום דחשיבי גמר מלאכה כדכתיבנא לעיל. ורישא בלחין. והשתא בסיפא אשמעינן רבותא ביבשין: ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בפי' הר\"ש ובתי\"ט. שהביאו ירו' ניחא לא מן הסל ולא מן הקופה והא מן המוקצה אמאי. ומשני אר\"י מוקצה עשו אותו כמצרף עכ\"ל. ולא פירשוהו לנו דמאי קשיא ליה ומאי קמשני: ",
+                "<b>ונראה </b>ברור שכוונתו כמה שכתבתי. דקשיא ליה אמוקצה טפי מאינך. משום דלא הוי גמר מלאכה כדאמרן. וקמשני שפיר דעשו אותו כמצרף. והא פרישנא ס\"פ דלעיל דאפילו לקצות לא שרי אלא א' א'. אבל צירוף שתים לעולם קובע כיון דנמלך עליהן לאכילה. והרי אלו דברים נכונים בלי ספק: ",
+                "<b>איברא </b>דצריך טעמא למה עשו כמצרף את שאינו מצרף. שהרי אסור לאכול גם א' א'. וליכא למידחק ולומר דמוקצה דמי טפי לצירוף. דאין בזה טעם כלל. ואדרבה במקומן שרי טפי כדלקמן. והנראה לי בזה משום גזרה אסרי לה. דילמא אתו למיכל נמי שתים דהו\"ל איסורא דאורייתא: ",
+                "<b>ולא </b>דמי להני דפרקין דלעיל ודמתני' דבסמוך דאשתרו בא' א' אע\"ג דאתסרו בצירוף שתים. דהתם שאני דהמקח נעשה במחובר. ולא קבע ולא אסר דבר תורה. משא\"כ הכא דבתלוש הוא. וקובע ד\"ת בגמר מלאכה או בצירוף שתים דכוותה גזרו רבנן בא' א' אטו שתים. וכל אלה דברים נכוחים לענ\"ד: ",
+                "<b>ותו </b>דלעיל ודבסמוך אית להו נמי היכירא דמגרגר במחובר וכן לקמן מקרטם עלה ולא התירו לו לאחוז הקלח בידו. אבל הכא לית ליה היכירא לגמרי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ופטורות מן המעשרות. </b>מ\"ש הרמב\"ם אבל יעשר דמאי. משום דס\"ל דספיקא הוי ולא ודאי הוא דמתאנה זו נפל. אימור מאחריני נפל שהוליכם בדרך זה. ולא מהני מאי דאפקרינהו ואייאוש מרייהו. למפטרינהו ממעשר. אחר שכבר נגמרה מלאכתן בחיוב והוקבעו. וה\"ט דסיפא אם דרסו רוב ב\"א חייב. והו\"ל ספק מעושרין: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט ממ\"ה דפ\"ד. לא דמי דהתורם אין בלבו על הצדדים. אלא לפי שהן שלו. ואין לאדם אחר זכות בהן. אבל פשיטא דאין בלבו על מה שאינו שלו. ולא עוד אלא אפי' היה בלבו עליהם אין שם מעשר ותרומה חל כלל על מה שמפריש כנגד אלו שאינן שלו. ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ד\"ה </b>ופטורות. שהוליכום בדרך זה. נ\"ב (איברא כודאי נמי דמי. דקיי\"ל רוב וקרוב. הולכין אחר הרוב. אפילו בקורבה דמוכח. עיין גמרא פ\"ב דב\"ב אמתניתין דנפול. ופ\"ז דשקלים. והיינו נמי דמותרות משום גזל. ועיין בי\"ד סקכ\"ט).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>והוקבעו דדמי להקדיש פירותיו משנגמרו דכבר חלה עליהן זיקת תרומות ומעשרות ביד ב\"ה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומרפסת </b>נ\"ל שהוא שם נגזר מלשון מקרא. ומרפס רגליכם. שהוא מענין מדרך ומרמס. ועל שם שזה המקום הוא מדרך כף רגל. לרבים בני עליות השותפים בו. ועל ידי זה נרפס מאד. הוא קרוי כך.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תאנה </b>שהיא עומדת בחצר. וחצר קובעת. ואם יקשה לך מאי שנא ממכניס תבואה במוץ שלה. עיין מ\"ש בס\"ד ריש מכילתין. ועי\"ל משום דראשו של אילן רשות אחרת היא כדמוכח בסיפא. והכא איירי במצרף בראשו של אילן ואח\"כ הוריד לחצר. להכי חייב ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אוכל אחת אחת. </b>העומד בחצר אוכל מן הנוף כדפירש הרע\"ב. והכא לא שייך למיזל לא בתר עיקר ולא בתר נוף. דבמחובר ליכא חיובא דמעשרות. עד שיתלשו הפירות ויקבעו במקום החייב כשיהיו תלושין: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא למאי נסיב תנא הכא האי דינא היכא אזלינן בתר עיקר או נוף. ושמא איידי דאצטריך ליה לאשמועינן דלא ניזיל הכא בתר עיקר ולא בתר נוף כמו בעלמא. מילתא אגב אורחא קמ\"ל. היכא אזלינן בתרייהו: ",
+                "<b>ובבתי ערי חומה הכל הולך אחר העקר. </b>התי\"ט האריך להשיג על הר\"ש במ\"ש דסתם מתני' כר\"מ דערכין: ",
+                "<b>וכל </b>דבריו אינן מוכרחין. וכמעט סותרין את עצמן. דמעיקרא קאמר דליכא בינייהי דר\"מ ור\"י אלא חולסית ומצולה. ודייק מנה דלא מרבה אלא הראוי לבנין. משמע דאפי' לר\"מ גנה לא. והדר קאמר דאפי' לר\"י גנה אין. ולא שפיר קאמר הר\"ש דעכ\"פ אתיא טפי כר\"מ דבהדי' קאמר אף השדות. ואע\"ג דמפרשינן ליה אחולסית ומצולה לא למעוטי גנה אלא דעדיפא נקט. אע\"ג דאין ראוין אלא לבנין ולא לזריעה. וכ\"ש גנה דחזיא נמי לבית. ור\"י מנ\"ל דגנה כבית סבירא ליה. (והא ודאי לאו הכי ס\"ל כדמוכח מהתוספתא ומאן ציית ליה להרב בתי\"ט דלימא לן דלא דסמכא היא. רבותא לשבושי למתניתא דר\"ח. ולא בי אדא אוכמא מיתניא) והיכי מוכח מניה מידי. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דהרמב\"ם פסק דגנה כבית. גברא אגברא קרמית. ועדיין לא ידענו מהיכן יצא לו להר\"מ ז\"ל. שמא מהירו' או ברייתא אשכח: ",
+                "<b>ועוד </b>לע\"ד אנכי היודע ועד דהר\"מ ז\"ל נמי מודה דמתני' דהכא כר\"מ. והיינו טעמיה שהשמיט לבבא זו דבבע\"ח הכל הולך אחר העקר. דמשמע ליה דאתיא כיחידאה. ולא בעי לאוקמה באילן העומד בחצר. אלא סתמא דמתני' בכל גוונא איירי. והכי סבר לה הר\"ש. ומיחוורתא דלאו בחצר דווקא איירי. ואפי' חצר אכתי ערבך ערבא צריך. ואינו מוכרח כלל לומר שכל החצרות כבית לענין בע\"ח. והראי' שהביא בתי\"ט יש לדחותה וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה ובבתי. לענין בתי עיר חומה. נ\"ב והרי לענין מכירה. אין חצר בכלל בית.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכובש. </b>הא דלא מנה הרמב\"ם כבישה. אפשר לומר לאו משום דס\"ל כבישה בחומץ. או ביין ושמן. וכל ששמו כבישה. אינו קובע כי אם במלח לבדו. אלא משום דלא אצטריך ליה. כיון דכבוש הרי הוא כמבושל. הרי הוא בכלל בישול. כל מין כבוש שיהיה. וכל כבישה היא תולדות אור ויסוד אש שבו הוא שנתגבר בו. עד שנתחמם ונתפרדו חלקיו. ולכן קולט טעם וריח. כמו ע\"י בישול. והרמב\"ם דרכו לקצר כל האפשר: ",
+                "<b>ותדע </b>אפי' להבנת הר\"א והכ\"מ בדעת הר\"מ. אכתי קשיא מאי טעמא לא שנה הכובש. דאפי' תימא דס\"ל שאין כבישה קובעת אלא של מלח. מ\"מ היא ע\"י שרייה עם מים. ולא במלח לבדו. והו\"ל לאשמעינן נמי הא דמים עם מלח ג\"כ קובעין אלא ודאי כדאמרן: ",
+                "<b>השולק </b>עמ\"ש בפ\"י דתרומות מ\"ח: ",
+                "<b>המקפה. </b>כתב הרע\"ב ובתבשיל צונן איירי. כ\"ה בירו'. ועמ\"ש בפ\"ק מ\"ז. וסייעתא למ\"ש הר\"ש שם. ותיובתא להר\"מ ז\"ל: ז\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ונפרדו חלקיו. נ\"ב (כהמס דונג מפני אש בטבע. וזוהי הסבה בעצמה. שכשתשים מלח בשלג תוך כלי של בדיל. ותערבם בכף היטב. ימס וישוב מים. וידבק קרח על גבי הכלי מבחוץ. ואם ישפכו מים ויושיבו הכלי עליו ישוב המים שתחתיו לקרח. ויתאחז בקרח. כי לפי שהמלח יש בו חוזק גדול מיסוד האש. יתגבר על קור השלג. ומגרש אותו על פני החוץ של הכלי. והבדיל יש בו חוזק מיסוד המים. כי על כן הוא נתך מהר. לכן בברוח הקרירות מן השלג על ידי חום המלח שרדפו. יצא על צד אחר של הכלי. ומצא מין את מינו. ונתחזק בהם עד שיהפכו המים הנדבקים שם לקרח).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ד\"ה הכובש. סוף פיסקא כל האפשר. נ\"ב ועתי\"ט שילהי פ\"ק דמ\"ק בשם הר\"מ שם ד\"ה וכל כבשין. אז תבין ותשכיל שכיוונתי האמת.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>כדאמרן. נ\"ב <b>אבל</b> דיוקו של הר\"מ מדלא אמרו בירושלמי חומץ קובע נ\"ל שאינו כלום. שהמלח קובע מיד. בטבילה בעלמא במלח גרידא. וחומץ אינו קובע אלא לאחר זמן בששהה בו שיעור כבישה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>לשלוח לחברו.</b> מפי' הר\"מ משמע דמיירי ששולח' לו לאכל בשבת. ",
+                "<b>וא\"ת </b>מאי קמ\"ל דהא אליבא דכ\"ע שבת קבעה. והיכי פליג נמי ת\"ק: ",
+                "<b>י\"ל </b>דר\"י ס\"ל דהוקבעה מיד אפי' קודם שבת. וקמ\"ל דנתחייב זה במחשבתו של זה. ומשום הכי לא סבר תנא קמא כוותיה: ",
+                "<b>אבל </b>מפי' הר\"ש והרע\"ב משמע דאפי' בחול קבע. משום דשליחות דורון חשובה. כמו סעודת שבת דקבעא כיון דחשיבא: "
+            ],
+            [
+                "<b>אם מלח ונתן לפניו חייב.</b> מייתי הר\"ש הירו' דפריך אם מלח טובל למה לי צירוף. ואם צירוף למה מלח. משמע דגם מלח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו: ",
+                "<b>והכי </b>נמי מסתברא דחד טעמא הוא כמו בבישול. דא\"צ גמר מלאכה אחרת. לפי שמתוקן כל צרכו ע\"י כך. כמ\"ש פ\"ק מ\"ז וריש פרקין. וגם זה שלא כדברי הר\"מ ז\"ל בחבורו שכתב כל הששה דברים שבכללן המלח אינן קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו: ",
+                "<b>איברא </b>דהך ירו' לא דייק דהתינח אם מלח למה צירוף שפיר קשיא. אבל אם צירוף למה מלח. הא ודאי לק\"מ דאין צירוף קובע לבדו. ואפי' גמר מלאכה ממש אינו קובע. אם לא ע\"י מקח או חצר. ומעטן לאו גמר מלאכה הוא. וסתמא לאו בבית ובחצר קאי: "
+            ],
+            [
+                "<b>על החמין חייב. </b>כתב הרע\"ב שהוא קובע לפי שאין יכול להחזיר המותר. וכ\"כ הר\"ש ע\"פ גירסת גמרא שלנו: ",
+                "<b>וקשיא </b>לי תיפוק ליה משום שהאור קובעת. וצ\"ל דאין האש קובעת אלא בבישול ושליקה. דרותחין הן שהיד סולדת בהן. אבל חמין שמוזגין בהן אינן אלא פושרין ולא קבעי. אי נמי אפי' מיירי בחמין שסילקן מן האש. מ\"מ כלי שני אינו מבשל. והכי איתא נמי להדיא פ\"ק מ\"ז: ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בפי' הר\"מ דטעמייהו דחכמים דהכא משום דהאור קובעת. וכן פסק הלכה כוותייהו. והא דלא כסתם מתני' דהתם. דנותן לתמחוי והכי קיי\"ל וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>תמרות </b>נ\"ל שהן השרביטין הארוכים (כעין תורמל וכיס ארוך) שהפולין מונחין בו. וגם הם טובים לאכילה. כנראה בפול הלבן ובאפונים.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העוקר שתלים. </b>בחנם האריך התי\"ט בכאן להגיה לשון הרע\"ב וטרח בלי צורך כלל. כי הכל א' שתילים או נטיעות. ובשתילי בצלים וכרישין מיירי כלשון הר\"ש. וגם דברי הר\"מ נכללין בזה וק\"ל: ",
+                "<b>לתוך שלו. </b>צ\"ע מאי קמ\"ל בהא. ואפשר דר\"ל אפי' נטען בתוך חצרו החייבת. וקמ\"ל אע\"ג דחצרו של אדם טובל לו. הכא דלא נגמרה מלאכתן לא. וכ\"מ מהירו' שמביא בתי\"ט: ",
+                "<b>ונטע לתוך שלו פטור. </b>בתי\"ט העתיק מ\"ש הר\"מ בזה ע\"פ הירו'. דל\"ת מחכמים דפליגי אר\"ע בפ\"ק דפאה: ",
+                "<b>ואיני </b>יודע מה חסר בפשוטו. ובלא\"ה לק\"מ דהתם איפליגו בלכתחלה. והכא מיירי בדיעבד דפטור. בשזרע ונטע. והיה מקום לומר דאפי' נגמרה מלאכתן. מודו רבנן דאם נטע בשוגג פטור. אע\"ג דלכתחלה לא יזרע במתכוין עד שיעשר. ואף אם בעבר ועשה במזיד ודאי מחייבינן ליה מכל מקום. כדי שלא יבוא לבטל המעשרות במתכוין. מיהא בשוגג דילמא לא קנסינן ליה (והכי נמי מסתברא כיון דודאי זורע מן התורה פטור ואליבא דכ\"ע אין עיקר חיובו אלא מד\"ס) והעוקר דיעבד משמע: ",
+                "<b>איברא </b>דקושטא קאמר הר\"מ דהכא בדבר שלא נגמרה מלאכ' עסקי'. ומשו\"ה צריך לפרש דקמ\"ל אפי' ראה פני הבית כלשון הר\"ש. דאל\"ה משנה שאינה צריכה היא. דאטו עד השתא לא שמעינן דדבר שלא נגמר' מלאכ' פטור ממעשרות: ",
+                "<b>אבל </b>עדיין צריך לבאר לשון הר\"מ. דקאמר חטים נגמרה מלאכתן. שלכאורה הוא תמוה. דהא התם נמי בשלא נגמרה מיירי. דהיינו קודם מירוח. שהוא גמר מלאכת החטים כדתנן פ\"ק דמכילתין. והפלא מבתי\"ט דלא חלי ולא מרגיש: ",
+                "<b>ועל </b>כרחנו צריכים אנו לדחוק בכוונת הר\"מ במאי דקאמר חטים נגמרה מלאכתן. דלאו דווקא הוא. אלא ר\"ל גמר פריין שנתבשלו וגדלו כל צרכן. ואע\"פ שלא נגמרה עדיין מלאכתן למעשרות. מ\"מ כבר הגיעו לעונת המעשרות שנאסרו באכילת קבע. ושמא הוא הדין לזריעה. ובהא קמפלגי התם. ר\"ע מדמי זריעה לאכילת עראי. ורבנן מדמו לה לקבע. משא\"כ כאן דלא נגמר פריין. כ\"ע מודו דלכתחלה נמי שרי: ",
+                "<b>ואכתי </b>איכא למימר דאף הזורע דבר הגמור. רצוני שהגיע לעונת המעשרות פטור לד\"ה. אם עשה כן בשוגג קודם שנגמרה מלאכתו. דאפי' תימא פליגי רבנן עליה דר\"ע. עד כאן ל\"פ אלא בלזרוע במתכוין וכנזכר. כיון דהכל שוים דזורע פטור דבר תורה בכל אופן ודוק: ",
+                "<b>ראב\"ע אומר כו'. הרי אלו חייבין . </b>אפשר דלא פליג אלא אלוקח במחובר. משום דהוי כתלוש מאחר שנגמר. אי נמי אלקט לשלוח לחברו דסליק מניה קאי. וס\"ל מתנה הרי היא כמכר: ",
+                "<b>ואי נמי</b> לפום מאי דפרישית לרישא. דמיירי בנוטע לתוך חצרו. ואשמעינן אע\"ג דראה פני החצר. פליג נמי ארישא. וסבירא ליה דחייבין. דקבעה להו חצר בדבר הגמור: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>גריסין הקילקין</b> מכאן נראה לכאורה שהגריס של כתמים. נוכל לשערו באותן גריסין של פול הגס (בל\"א גרושה בונין) לפי שהן מרובעין. ואין לך מרובע אחר בבריות מששת י\"ב. אלא אלו. כמ\"ש בירושלמי. וכבר שנינו בכגריס של נגעים. שהוא גריס הקלקי מרובע. כ\"ש בכגריס של כתמים. שלא אמרו חכמים להחמיר בהן אלא להקל. לפיכך דבר ה' אמת הוא בפי אמ\"ה ז\"ל בזה. כמ\"ש בספר תשובותיו (סס\"ז). <b>זה</b> כתבתי בילדותי. שוב גמגמתי בדבר. וכמדומני לא כווננו שמועתנו בזה. כמ\"ש במו\"ק (א\"ח סר\"ב) בס\"ד. ובהגהה לשי\"ע (סס\"ט).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שאביהן תרומה </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"א פ\"ט דתרומות.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>לתוך שלו לזרע חייב.</b> הכא ודאי צריך לפרושי כדאמרן לעיל. דבנוטע לתוך חצרו החייבת עסקינן. דאל\"ה מאי טעמא ליחייב. דאע\"ג דהוה גרנן. הא לא איקבעו להו. כל כמה דלא ראו פני הבית: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שום בעל בכי. </b>כתב בתי\"ט לפירוש שני של הרע\"ב דבעל הר הלבנון צ\"ל דבכי שם מקום עכ\"ל. ונמצא שם מקום נקרא בכי כמ\"ש רז\"ל בפ' ע\"פ פסלו של מיכה עומד בבכי. והוא דוחק לפי שא\"כ חסרה מלת הטעם. שהי\"ל לומר שום בעל של בכי כמו של רכפא. או להוסיף בו יו\"ד היחס וק\"ל: ",
+                "<b>ולי </b>נראה עפ\"ד הרע\"ב לפרש מלת בכי מלשון בראשי הבכאים שת\"י ברישי אילניא. וכן מזה עוברי בעמק הבכא. וזה נכון יותר שר\"ל הלבנון שגדלים בו אילנות. וכך שמו יער הלבנון: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מעשרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Orlah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,414 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Orlah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה ערלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שזעזעתו </b>נ\"ל אסלע קאי שנזדעזע. וכן שזעזעו. ר\"ל אדם הניע את הסלע שסביב האילן. ובזה חזר ונעשה כעפר תיחוח. ולשון הרע\"ב לא דייק. דמשמע דאאילן קאמר. ולא שייך לומר שנעשה כעפר. ולפמ\"ש הוא מדויק. וא\"צ לגרוס בעפר. כמ\"ש בתי\"ט אליבא דהר\"מ ז\"ל. אלא גרסתנו היא הנכונה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>במחט של מיתוח </b>כה\"ג רע\"ב. וכך נ\"ל. דהכי איתא נמי בהדיא בפי\"ג דכלים. מחט שהתקינה למיתוח כו'. ושל מיתוח. אלא שראיתי אח\"כ בערוך. שגורס גם שם של מיתון.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>העלין והלולבין כו' ואסורין באשרה. </b>קשיא אמאי לא תני נמי שאסורות בשביעית. וי\"ל משום דאין דין כל העלין והלולבין שוה לענין שביעית וצריך לחלק בהן משו\"ה לא קמיירי בהו. דלא חזי לאורוכי בהו הכא דלאו דוכתייהו. ועיין מ\"ה פ\"ז דשביעית: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשרף הערלה. </b>עיין שם מ\"ו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>סאה תרומה שנפלה. </b>עיין פירוש הרע\"ב. ומ\"ש בתי\"ט בשם הר\"ש ז\"ל ותמה עליו דהא נפלו תנן דמשמע מאליהן ותנן התם ואח\"כ נפלו חולין שוגג מותר עכ\"ל: ",
+                "<b>לא ידענא</b> מאי קשיא ליה ומי דמי התם חולין ודאי מעלין את האסור בין בבת אחת בין בזא\"ז. אבל הכא בדבר איסור קמיירי. דכי היכי דבפני עצמו לא מצי לבטולי ולמשרי איסורא אחרינא. הוא הדין נמי דאינו מצטרף להיתר להעלות האיסור. ואפי' בשוגג מה כחו יפה להתיר האסור. הא לא מהני לסייע בביטול אלא כשאין שמו עליו שכבר נתבטל מן התורה. כגון תרומה שנפלה לפחות ממאה. דמדאורייתא בטלה: ",
+                "<b>ואפילו </b>את\"ל שאוסרת מ\"ה. אעפ\"כ אין עוד שם תרומה עליה. אלא מדומע שכולו נעשה איסור. וכשנפלה ערלה מועטת לתוכה נעשה הכל מדומע. שבזה האופן התרומה מסייע' לבטל הערלה. לפי שהיא מכלל המדומע. וכל הנופל לתוכן חוזר להיות כמוהו אם אינו כשיעור שיאסור. אבל אין כחו של איסור יפה להתיר האסור. וכן כשנפלה מתחלה ערלה שבטלה בחולין במיעוט'. הרי נעשו כולן חולין. ואם אח\"כ נפלה להן תרומה. מצטרפת הערלה המבוטלת. להיות שיעור החולין מספיק לבטל את התרומה. אע\"פ שלא היה בהן כשיעור בלי הערלה. לפי שהערלה כבר בטלה ונחשבת מכלל ההיתר: ",
+                "<b>משא\"כ </b>אם נפלה מתחלה ערלה באופן שאסרה את התערובת ונפלה אח\"כ תרומה בענין שע\"י צירופה יש כשיעור לבטל הערלה. אינה מצטרפת להתיר איסור הערלה שפשט בכל התערובת. וזה פשוט מאד. גם הר\"מ ז\"ל מפרש הכי בהדיא. ומה יעשו גדולי הדור. אם הירו' מפרש כן. ומדוע תלה הרבתי\"ט דבר זה בהר\"ש לבדו: ",
+                "<b>אף </b>שיש לקיים דעת התי\"ט בצד זולת צד. ורצוני שאם האסור שנפל אחרון בטל בהיתר לבדו בלי צירוף האיסור שנפל ראשון. בזה נראה שהאחרון חוזר ומצטרף לבטל הראשון. כגון ערלה שנפלה לקצ\"ט סאין ונאסר הכל. ושוב נפלה סאה תרומה לתוכן. הרי היא מעלה את הערלה אף באחרונה. לפי שהתרומה בטלה בחולין דהיתר בלי סיוע הערלה ונעשית חולין כמוהן. לכך נראה שמצטרפת להתיר הערלה. וכן הדבר בסא�� תרומה שנפלה למאה פחות קב או קביים ונדמעו ואח\"כ נפלה שם ערנה כשיעור זה להשלים למאה. הרי זו מעלה את התרומה. מאחר שהערלה מתבטלת במאתים ויותר דחולין בלי צירוף התרומה. ונעשית חולין להעלות התרומה. (ואף בזה אפשר דאם נודע התערובת קודם נפילה ב' לא מהני עבי\"ד סצ\"ט. וגם י\"א דאפי' ביבש אומרים חנ\"נ) ובזה הצד דבריו נראין שאף האיסור מסייע לבטל מאחר שנפל שוגג אפי' באחרונה: ",
+                "<b>אבל </b>מתניתין הא אוקמוה בדליכא מאתי' בהיתר לבד לבטל הערלה כי אם ע\"י צירוף התרומה שנפלה ראשונה ואסרה המדומע. וכה\"ג אע\"ג דמהניא למשרי הערלה למהוי מדומע כוותה. מי איכא למימר דתהני לבטולה איהי גופה נמי. וזה ברור מאד ומבואר מדרך ההקש בלי שיצטרך לראיה ולאריכות: ",
+                "<b>והרע\"ב </b>לא הלך כאן בשטת רבותיו ובירר לו דרך לעצמו. ואין חכמים מודים לו ועיין עוד בסמוך: "
+            ],
+            [
+                "<b>והערלה את הערלה. </b>כתב הרע\"ב ז\"ל צ\"ל דאחת מהן נטע רבעי שהם ב' שמות. שא\"א לאיסור של שם א' שיהא קצתו מבטל לקצתו עכ\"ל: ",
+                "<b>כבר </b>ביארתי לעיל דודאי אפשר ואפשר הוא אצל הר\"מ והר\"ש ז\"ל. ומדוע לא יסייע האיסור לבטל בזה האופן שנפל למאתים אחר שהוא כבר נתבטל. ואין עוד שמו עליו. שכולו היתר הוא. ולא איסור. אלא שהוא ז\"ל לפי שטתו במשנתנו. דמפרש למאתים. מאתים חסר א'. א\"כ כשנפלה ערלה בתחלה. עדיין כולו איסור. דבכה\"ג ודאי לא אתי איסורא טפי משם א' ושרי ליה. על כן הוצרך לומר דערלה אחת פירושה נ\"ר. והוא דוחק עצום. ומתוך כך נפל בזרות אחר. לומר שהאיסור המוחלט מבטל את האיסור ועושהו היתר. שהוא דבר שאין הדעת סובלתו. ושני המפרשים הרתשים הושוו בכך וחלוקים עליו: ",
+                "<b>ואמנם </b>נראה שהרע\"ב לאו מדעתיה אמרה. אלא דהרא\"ש רביה היא. שכן נמצא בפירושו שנתגלה בימינו דמפרש נמי דערלה חדא דמתני' נ\"ר הוא. ואין ספק שמשם הוציא ז\"ל מ\"ש כאן: ",
+                "<b>אבל </b>באמת אין נראה שיהא דעת הרא\"ש שוה לדעת הרע\"ב. כי הרא\"ש ז\"ל לא בא לכלל זה אלא מתוך שהיה קשה לו קושית הר\"ש ז\"ל שהקשה. מאי שנא מהא דתנן בפ\"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה למא' לא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ה\"ז אסורה. ומ\"ט הכא ערלה מעלה את הערלה. דאע\"ג דבטלה לה במאתים. (כפירושו במשנתנו כשחזרה ונפלה ערלה פעם שנייה חזר האיסור וניעור כמו בתרומה). ומכח זה נדחק הרא\"ש ז\"ל לתרץ דהך ערלה נ\"ר היא: ",
+                "<b>מכל </b>מקום לא ס\"ל כרע\"ב. רצוני דהיכא דנפלה מתחלה ערלה לפחות מכשיעור. ודאי ס\"ל נמי דלא אתי איסור נ\"ר או כלאים ושרי לה. אלא בשנפלה תחלה למאתים כשיעור שנתבטלה קמיירי כדמפרש הר\"ש. דהשתא בנפילה ראשונה כולו היתר הוא ומועיל לבטל האיסור שנפל באחרונה והאחרון אינו מעורר האיסור מפני שהוא שם אחר זוהי שטת הרא\"ש במשנתנו. אע\"פ שבסוף נראה שנטה אחר גיר' הירו' לא בהחלט. אלא סלקא ליה בקושיא מה שאין הירו' שוה עם פי' המפרשים: ",
+                "<b>ואיברא </b>הר\"ש ז\"ל כתב בהדיא דט\"ס הוא בירו'. והקושיא מתרומה שחוזרת יאוסרת בצירוף מה שנפל כבר ונתבטל לק\"מ. דהתם משום גזל השבט נגעו בה. תדע דהא לאחר שהגביהה אינו חוזר וניעור. לאסור עם הראשון אף לפי חשבון ודוק: ",
+                "<b>ותמהתי </b>עמ\"ש הרבתי\"ט ז\"ל י\"ל אמאי נקטה מתני' ועוד. כבר הקשה זה הר\"ש ולא פירש במשנתינו כלום עכ\"ל. ולא ידעתי מה הי\"ל ז\"ל שלא ראה מה שכתוב לפניו. שהרי ר\"ש ביאר משנתנו באופן היותר נאות. דמפרש למאתים כמשמעה באופן שבטלה הערלה שנפלה תחלה כדינה. ומ\"ש בירו' לקצ\"ט הכריח שט\"ס הוא. מלבד מחמת שהדין אמת שאין האיסור יכול ליתן מה שאין בו. לעשות לאיסור אחר היתר. אלא דמתני' נמי דייקא מדקתני ואח\"כ נפלה סאה ועוד. דלפי שנפלה תחלה סאה של ערלה למאתים של חולין. הוצרך לומר ואח\"כ נפלה סאה ועוד. כדי לבטל מה שנפל אח\"כ בצירוף. דסאה בטלה בלי צירוף. כן נ\"ל שצריך להגיה כך בלשון הר\"ש: ",
+                "<b>ומבואר </b>מאד שכן הוא. דהכי קאמר בשלמא לדידי ניחא דפירושו למאתי' כפשוטו. משו\"ה שפיר מיבעי ליה למיתני ועוד. דקמ\"ל דצירוף איסור שנפל בראשונה מסייע בביטול האחרון. דהסאה בטלה במאתים. והועוד בטל בסאה. ואין כאן אלא מאתים דחולין בלבד. ואי הוה קתני בבתרייתא נמי סאה ותו לא. לא הוה קמ\"ל מידי. דהא סאה בטלה בלי צירוף מה שנפל תחלה. שהרי יש כאן מאתים דהיתר זולתו. אלא אליבא דהירושלמי דבתחלה לא נפלה אלא לקצ\"ט. למאי אצטריך ועוד. אפילו אי הוה תניואח\"כ נפלה רק סאה כמו בראשונה. נמי הוה שמעינן דאיסור הקודם גרם הביטול. שהרי אין בהיתר לבדו רק קצ\"ט. ואינו מספיק לבטלו אפי' אליבא דר\"י. דלכל המועט מאתים ועוד בעי. ובמתני' לא קתני הכא ועוד. דנימא דפירושה לקצ\"ט ועוד: ",
+                "<b>וגם </b>מוכח מדנקט ברישא ואח\"כ נפלו ג' קבין ותו לא. דאי איתא דתנא דידן כר\"י סבירא ליה. לישמעינן רבותא דאפי' טפי נמי מיבטיל. וליתני ואח\"כ נפלו ג' קבין ועוד. דהג' קבין בטלים בקצ\"ט ומשהו. והועוד בטל בא' פחות משהו וק\"ל. אלא על כרחך ליכא לאוקמי כלל למתני' כר\"י. והא ודאי קשיא נמי להרע\"ב. וכל זה הכריח להר\"ש ז\"ל להניח פי' המשנה כמשמעה. ובכן מדוקדק הועוד כדאמרן. דבעי לאשמועינן דהאיסור שבטל כבר. מצטרף להיתר. לבטל האיסור שיפול אח\"כ. דאי לא הוה קתני ועוד. לא הוה משמע מידי כנז'. הרי שפירש משנתינו יפה ולא חיסר בה כלום. ופירושו הוא הברור ומוסכם: ",
+                "<b>אבל </b>פי' הרע\"ב יש עליו טענות וערעורין הרבה. מלבד הזרות מבואר הביטול שסובר איסור א' מבטל לחברו ומתירו. שהוא דבר שאי אפשר לשמוע. יש להפליא על זה עוד. דאי איתא. מאי איריא סאה. אפי' סאתים וטובא נמי. (רק שלא ירבה האיסור בכמותו יותר מן ההיתר). ולישמעינן נמי דאפילו אם נפלו עשרה סאין ערלה לצ' של היתר. ואח\"כ נפלה סאה תרומה או ג' קבין של כלאים ונ\"ר דבטלין. (ואע\"ג דטעמיה דבעי לאשמועינן שנים מעלין זא\"ז בעירוב א'. מ\"מ הא הויא רבותא טובא) דמאי שנא סאה או סאתים כל שאוסרין ואין שיעור בהיתר לבטלן ודוק: ",
+                "<b>ולקמן </b>מ\"י נמי תנן בהדיא איפכא. דשנים ושלשה שמות (של איסורין) אסורין ומצטרפין. (ואף ר\"ש לא שרי. אלא כשאין בא' מהן כדי לאסור התערובת). שמע מנה דאפילו אין בא' כשיעור. מצטרפין לכשיעור לאסור. כל שכן כשיש בא' לבדו כדי לאסור. שאין חבירו מתירו. ואע\"פ שי\"ל דהתם בנפילה א' מיירי והכא בשתי נפילות. מ\"מ כל זמן שלא נתבטל. באיסורו הוא עומד. אדרבה בשתי נפילות גרע. דבשנפלו שני האיסורין כאחת. מעולם לא נאסר א' מן התערובות: ",
+                "<b>אי </b>נמי מצינן לאוקמה למתני' בשנתערבו שני איסורין שונים כל א' בהיתר בפני עצמו. ולא היה בו כשיעור. ואח\"כ נצטרפו ב' התערובות ונמצא בהן כשיעור. מסייעין לבטל זא\"ז. מאחר שכבר בטל כל א' ברוב. ובהכי איירא תשו' הרא\"ש שהובאה לפסק הלכה בי\"ד ס\"ס צ\"ח דוק. וגם זה אינו מוסכם. אבל לא ראיתי לא' מהפסקנים שיאמר שאיסור גמור יצטרף לבטל חבירו ותו לא מידי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>רק שלא ירבה כו' מן ההתר נ\"ב (כאותה ששנינו פ\"ה דתרומות עד שתרבה תרומה על החולין).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>איפכא ועיין מ\"ש בפירוש רע\"ב מ\"ו פ\"ד דמעילה. שדבריו סותרין ג\"כ למ\"ש כאן.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בסוף הדבור. אבל לא ראיתי כו' ולבטל חברו בזה אחר זה. ותו לא מידי. צ\"ל.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>או שני מינין משם אחד</b> כגון זנגביל ופלפלין ושניהם ערלה. רע\"ב. <b>אגב</b> שטפיה כתב כך. כי זנגביל פרי האדמה. וכן ברכתו בפה\"א. ואין ערלה נוהגת אלא בפרי העץ בלבד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כלים שסכן בשמן טמא.</b> פי' הרע\"ב כגון מנעלים של עור שסכין אותן בשמן לרככן. וחזר וסכן בשמן טהור לאחר שנתייבש השמן הראשון והטבילו לכלי עכ\"ל. ומסיים הר\"ש דאי בעודו טופח על הכלים. א\"כ הטמא מטמא הטהור והכלי ממ\"נ טמא ע\"כ: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דמפרש דמטביל ליה אפ\"ה צריך לומר ג\"כ שנתייבש תחלה הראשון. דאל\"ה לא מהניא ליה טבילותא. דאין המים מטהרין שאר משקה טופח ואפילו לכלי לא סלקא טבילה כדתנן ואלו חוצצין הזפת והמור. (אלא שזה צ\"ע דהני משום דקפדי עלייהו. ואהא לא קפדי. אדרבה ניחא לאינשי ביה. ובטיל אגב כלי. ומשנה שלמה שנינו זה הכלל כל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. אבל מ\"מ השמן אין לו טהרה כל זמן שטופח ולא מיטביל כדמוכח מכמה משניות במס' כלים). וצ\"ל דסיפא נמי הכי פירושה כשסכן בשמן טהור ואח\"כ סכן בשמן טמא. והמתין לו עד שנגב והטבילו. בהא נמי הוא דפליגי. דאל\"כ מאי נפקא מנה מכל מקום טמא הוא: ",
+                "<b>ודע </b>דאף לרבנן דאזלי בתר אחרון היינו דסברי לכי פלט מן האחרון הוא דפלט. מיהא כל כמה דלא פלט. אע\"ג דאחרון טמא היה. משתמש בו בטהרה אחר שנגב ונטהר. דהכי איתא בתוספתא דאייתי הר\"ש: ",
+                "<b>והשתא </b>איכא למידק האי שמן בתרא דטמא היכי דמי. אי דאין יכול לצאת. התנן באהלות פ\"ג [משנה ב'] שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור. ואי הכי לרבנן מאי אחר אחרון אני בא איכא. אפילו אי אזלו בתר אחרון טהור הוא. אלא ודאי ביכול לצאת עסקינן. כדמפרש הרע\"ב וכדמסיים בה בתוספתא חזרו ויצאו מהן משקין טמאין. ואי ביכול לצאת שלא ע\"י הדחק. אע\"ג דלא נפיק נמי ליטמא כדמסקינן בפ\"ט דנדה [ד' ס\"ב ע\"ב]. וא\"כ מאי איריא שמוציאין מן האחרון. הא קודם שמוציאין משתמש בהן בטהרה. כדאיתא בתוספתא שהעתיקה הר\"ש. הלא אפי' קודם שמוציאין נמי טמאין הן: ",
+                "<b>ואי </b>בשאינן יכולין לצאת כי אם ע\"י הדחק. הא משמע התם דמשקין דלא קפדי עלייהו לא מטמו טומאה בלועה. אלא דווקא החמורין כגון משקין דזב וזבה. והכא לא קפדי עלייהו. אדרבה צורך הכלים נינהו ובטלי אגבייהו כדאמרן. ואפי' ביכולין לצאת שלא ע\"י הדחק. נמי נימא דבטלין על הכלים: ",
+                "<b>ועוד </b>מ\"ט פליגי הכא ר\"א ורבנן אי ניזל בתר ראשון או אחרון. ואילו התם בנדה גבי כתם משמע דהאחרון מעורב עם הראשון. וצ\"ע שם בסוגיא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חתיכה של קדשי קדשים. </b>עבתי\"ט שהביא פירוש הרמב\"ם ז\"ל ואחר שהאריך בביאורו כתב ז\"ל ומבואר הוא דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא דהא בנתבטל טעמם איירי כמו שמפרש. ויראה נמי דלאו דווקא שנתבשלו כל הג' חתיכות בבת א' עם חתיכות החולין. אלא הוא הדין כשכל א' נתבשל לבדו עם חולין דהא מטעם שהם חמורין על ישראל נגעו בה כו' ואין כאן שייכות להיתר מעלה את האיסור כו' ו��הו שכתב בחבורו כו' ותמיהני על בכ\"מ כו' כתב שזה דבר פשוט כו' אבל קשה כו' וצ\"ע עכ\"ל. ולפי מה שהתבאר כו' מבואר דאדרבה שאין זה ענין כלל להיתר מעלה האיסור כו' חושב אני כו' ולא עיין בפירושו למשנה זו עכ\"ל: ",
+                "<b>והוא </b>פלא בעיני. כי דברי הר\"מ כאן בפירושו ברורים הם. דמתני' איירי בנתבשלו כל אלה החתיכות ביחד. והכרח לומר כן דכיון דעל כרחך בשאין בחתיכה א' מהם כדי ליתן טעם איירי. א\"כ ודאי דאינן אוסרין לגמרי כשהן לבדם. אלא הכא במאי עסקינן כשאין בא' מהן כדי לאסור. אבל יש בכולן כדי לאסור ע\"י צירוף. כדאיירי עד השתא בכולא פרקין. דקמ\"ל תו הכא דאף על גב דאסורין לזרים לרבנן. דס\"ל ב' איסורין מצטרפין. אפילו הכי מותרין לכהנים מטעם דמיקרי לגבייהו שהי\"ל שעת הכושר: ",
+                "<b>ותדע </b>ותשכל בזה שזה שכ' הרבתי\"ט ומבואר הוא דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא. ר\"ל שאסורין לזרים דהא בנתבטל טעמם איירי. אגב שיטפיה כתב כן ולא דק במ\"כ. דמבואר הדבר בהפך שאין כאן חומרא כלל. אלא דינא הוא אליבא דרבנן דאזדו לטעמייהו דלעיל. והכא נמי אע\"ג דטעם כל א' לבדו היה מתבטל. אם נתבשל לבדו עם החולין. מ\"מ ע\"י שנתבשל עם איסורין אחרים. נצטרפו האיסורין ואין בחולין כדי לבטלן כולן. משו\"ה מדינא אסורין לזרים. ובדין הוא דאפילו לכהנים ליתסר. אלא קולא היא דהקלו לגבייהו. כיון דאינו איסור חמור אצלן לפי שהי\"ל שעת הכושר לכהנים. על כן ודאי בדווקא נקט הר\"מ שנתבשלו הג' חתיכות ביחד. דאי כשכל אחד נתבשל לבדו עם החולין ואין בו כדי לאסור. פשיטא דמותר אף לזרים ",
+                "<b>ותמה </b>על עצמך מה האי דקאמר הרב הנז' דה\"ה כשכל א' נתבשל לבדו דהא מטעם שהם חמורים נגעו בה. ומאי דעתיה אטו משום דחמורים איסורין הללו לגבי ישראל לא יהא להם היתר בביטול טעם. אדרבה הני קילי משאר איסורים. כיון דלגבי כהנים מיהת לא חשיב איסורייהו. דהו\"ל שעת הכושר ואם שאר איסורין שאיסורן שוה בכל בטלין במיעוטן. הללו לא כל שכן. וזה פשוט מאד: ",
+                "<b>ומעתה </b>דברי הר\"מ ז\"ל בחבורו ודאי צריכים לפנים. ובדין הי\"ל להר\"א ז\"ל להגיה עליו דצריך שיהא בשל היתר כדי להעלות האיסור. וזה פשוט כדברי הכ\"מ. דאפי' ר\"ש אינו מתיר. אלא בשאין באיסור א' כדי לאסור. וכל כך פשוט הוא דמשנה שאינה צריכה היא לפי דבריו שבחבור. דאו או קתני דכיון דיש בחולין כדי ביטול. צריכא למימר דמותרין לכהנים. ותו קשיא איפכא לזרים מ\"ט אסורין ביש כשיעור לבטלו. ומי חמירי הני משאר איסורין שבתורה. דאין להן היתר ולא שעת הכושר כנזכר: ",
+                "<b>לכן </b>אנוס היה הרב בכ\"מ להניח הדבר בצ\"ע. דלא הו\"ל למימר או לא. דלא אפשר לאוקמה אלא בשאין בחולין כדי לבטל כל האיסורין הללו. אף על פי שיש בהן כדי ביטול א' מהן. דאשמעינן דמצטרפין ליאסר לזרים. ואפ\"ה לכהנים מותרין מטעם הנז' והרי זה ברור מאד דשפיר קאמר הרב בכ\"מ ועיין בה טובא ולא אשכח פרוקא. וגם במ\"ש הראב\"ד לא ניחא ליה מטעמא דאמרן. וצריכה נגר דיפרקינה למילתיה דהר\"מ ז\"ל בחבורו ולא משו\"ה נתלו בוקי סריקי בהרבכ\"מ ז\"ל גברא דשפיר חזי ועינוהי מטייפי ודייק טפי. ומה לנו לעקם הישרה. וחלילה לקלקל השורה. לישא פנים בתורה: ",
+                "<b>של פגול ושל נותר. </b>הרע\"ב כתב ושל טמא. וכתב בתי\"ט להרמב\"ם ניחא דלא גרסינן ליה. עיין לשונו מגומגם מאד ונעדר הבנה מ\"מ נודע למבין שר\"ל דלא אצטריך ליה למיתני טמא כיון דתני פגול ונותר שאף הן טמאין: ",
+                "<b>אבל </b>לא אוכל לירד לסוף דעתו ז\"ל בזה דמי דמי נותר ופגול אין טומאתן אלא מדבריהם כמבואר סוף פסחים [ד' ק\"כ ע\"ב]. והו\"ל לאשמעינן נמי בטמא דאורייתא. וחדוש גדול היה אם אעפ\"כ מותר לכהנים באכילה. דאכתי לא ידעינן דטומאה מתבטלת. ועוד אין אוכל מטמא אוכל. והיאך נתיר הכל אפי' לטמאים: ",
+                "<b>וגם </b>דברי הר\"מ המה נפלאים ממני מה שכתב שמותר לכהנים בין טהורים בין טמאין לפי שהכל נטמא בנותר ופיגול. שכל טומאתן אינה אלא מדרבנן. ואיך יותר בשר קדשים לאוכלו בטומאת הגוף מחמת טענה שנטמא הכל בטומאה קלה של דבריהם וצע\"ג: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בפיסקא </b>והרי. כדי ליתן טעם איירי. צ\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ אבל ש\"ו מתבטלת (ועפר\"י קמבעיא אפילו בתרומה דרבנן אי בטלה. אלא דהתם אסוריה לא בטיל. משו\"ה מספקא מילתא נמי בטומאתיה. וצ\"ע בפ\"ב דמכשירין. ברזל טמא שבללו כו').</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובח\"ל יורד ולוקט</b> להר\"מ ז\"ל. אתיא מתני' אפילו כר\"י. דקיי\"ל כותיה. דס\"ל אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. היינו לענין חיוב מלקות. ומודי דאיסורא מיהא איכא בא\"י. ובח\"ל אע\"ג דשרי לכתחלה. מיהת באכילה אסור ודאי. וספקו מותר. וע\"י גוי דווקא. <b>אבל </b>להרא\"ש וסוגיין דעלמא. הך מתניתין דלא כהילכתא. אלא שרי בכל גוונא לזרוע כלאי כרם בח\"ל להדיא. אף ע\"י ישראל. ומותרין באכילה. עי\"ד סרצ\"ו. <b>ותמהתי</b> ממ\"ש בספר מהרי\"ל בפשיטות שלא כענין זה. כמה שכתבתי שם בסיעתא דשמיא.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,412 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Orlah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Orlah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שזעזעתו </b>נ\"ל אסלע קאי שנזדעזע. וכן שזעזעו. ר\"ל אדם הניע את הסלע שסביב האילן. ובזה חזר ונעשה כעפר תיחוח. ולשון הרע\"ב לא דייק. דמשמע דאאילן קאמר. ולא שייך לומר שנעשה כעפר. ולפמ\"ש הוא מדויק. וא\"צ לגרוס בעפר. כמ\"ש בתי\"ט אליבא דהר\"מ ז\"ל. אלא גרסתנו היא הנכונה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>במחט של מיתוח </b>כה\"ג רע\"ב. וכך נ\"ל. דהכי איתא נמי בהדיא בפי\"ג דכלים. מחט שהתקינה למיתוח כו'. ושל מיתוח. אלא שראיתי אח\"כ בערוך. שגורס גם שם של מיתון.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>העלין והלולבין כו' ואסורין באשרה. </b>קשיא אמאי לא תני נמי שאסורות בשביעית. וי\"ל משום דאין דין כל העלין והלולבין שוה לענין שביעית וצריך לחלק בהן משו\"ה לא קמיירי בהו. דלא חזי לאורוכי בהו הכא דלאו דוכתייהו. ועיין מ\"ה פ\"ז דשביעית: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשרף הערלה. </b>עיין שם מ\"ו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>סאה תרומה שנפלה. </b>עיין פירוש הרע\"ב. ומ\"ש בתי\"ט בשם הר\"ש ז\"ל ותמה עליו דהא נפלו תנן דמשמע מאליהן ותנן התם ואח\"כ נפלו חולין שוגג מותר עכ\"ל: ",
+                "<b>לא ידענא</b> מאי קשיא ליה ומי דמי התם חולין ודאי מעלין את האסור בין בבת אחת בין בזא\"ז. אבל הכא בדבר איסור קמיירי. דכי היכי דבפני עצמו לא מצי לבטולי ולמשרי איסורא אחרינא. הוא הדין נמי דאינו מצטרף להיתר להעלות האיסור. ואפי' בשוגג מה כחו יפה להתיר האסור. הא לא מהני לסייע בביטול אלא כשאין שמו עליו שכבר נתבטל מן התורה. כגון תרומה שנפלה לפחות ממאה. דמדאורייתא בטלה: ",
+                "<b>ואפילו </b>את\"ל שאוסרת מ\"ה. אעפ\"כ אין עוד שם תרומה עליה. אלא מדומע שכולו נעשה איסור. וכשנפלה ערלה מועטת לתוכה נעשה הכל מדומע. שבזה האופן התרומה מסייע' לבטל הערלה. לפי שהיא מכלל המדומע. וכל הנופל לתוכן חוזר להיות כמוהו אם אינו כשיעור שיאסור. אבל אין כחו של איסור יפה להתיר האסור. וכן כשנפלה מתחלה ערלה שבטלה בחולין במיעוט'. הרי נעשו כולן חולין. ואם אח\"כ נפלה להן תרומה. מצטרפת הערלה המבוטלת. להיות שיעור החולין מספיק לבטל את התרומה. אע\"פ שלא היה בהן כשיעור בלי הערלה. לפי שהערלה כבר בטלה ונחשבת מכלל ההיתר: ",
+                "<b>משא\"כ </b>אם נפלה מתחלה ערלה באופן שאסרה את התערובת ונפלה אח\"כ תרומה בענין שע\"י צירופה יש כשיעור לבטל הערלה. אינה מצטרפת להתיר איסור הערלה שפשט בכל התערובת. וזה פשוט מאד. גם הר\"מ ז\"ל מפרש הכי בהדיא. ומה יעשו גדולי הדור. אם הירו' מפרש כן. ומדוע תלה הרבתי\"ט דבר זה בהר\"ש לבדו: ",
+                "<b>אף </b>שיש לקיים דעת התי\"ט בצד זולת צד. ורצוני שאם האסור שנפל אחרון בטל בהיתר לבדו בלי צירוף האיסור שנפל ראשון. בזה נראה שהאחרון חוזר ומצטרף לבטל הראשון. כגון ערלה שנפלה לקצ\"ט סאין ונאסר הכל. ושוב נפלה סאה תרומה לתוכן. הרי היא מעלה את הערלה אף באחרונה. לפי שהתרומה בטלה בחולין דהיתר בלי סיוע הערלה ונעשית חולין כמוהן. לכך נראה שמצטרפת להתיר הערלה. וכן הדבר בסאה תרומה שנפלה למאה פחות קב או קביים ונדמעו ואח\"כ נפלה שם ערנה כשיעור זה להשלים למאה. הרי זו מעלה את התרומה. מאחר שהערלה מתבטלת במאתים ויותר דחולין בלי צירוף התרומה. ונעשית חולין להעלות התרומה. (ואף בזה אפשר דאם נודע התערובת קודם נפילה ב' ��א מהני עבי\"ד סצ\"ט. וגם י\"א דאפי' ביבש אומרים חנ\"נ) ובזה הצד דבריו נראין שאף האיסור מסייע לבטל מאחר שנפל שוגג אפי' באחרונה: ",
+                "<b>אבל </b>מתניתין הא אוקמוה בדליכא מאתי' בהיתר לבד לבטל הערלה כי אם ע\"י צירוף התרומה שנפלה ראשונה ואסרה המדומע. וכה\"ג אע\"ג דמהניא למשרי הערלה למהוי מדומע כוותה. מי איכא למימר דתהני לבטולה איהי גופה נמי. וזה ברור מאד ומבואר מדרך ההקש בלי שיצטרך לראיה ולאריכות: ",
+                "<b>והרע\"ב </b>לא הלך כאן בשטת רבותיו ובירר לו דרך לעצמו. ואין חכמים מודים לו ועיין עוד בסמוך: "
+            ],
+            [
+                "<b>והערלה את הערלה. </b>כתב הרע\"ב ז\"ל צ\"ל דאחת מהן נטע רבעי שהם ב' שמות. שא\"א לאיסור של שם א' שיהא קצתו מבטל לקצתו עכ\"ל: ",
+                "<b>כבר </b>ביארתי לעיל דודאי אפשר ואפשר הוא אצל הר\"מ והר\"ש ז\"ל. ומדוע לא יסייע האיסור לבטל בזה האופן שנפל למאתים אחר שהוא כבר נתבטל. ואין עוד שמו עליו. שכולו היתר הוא. ולא איסור. אלא שהוא ז\"ל לפי שטתו במשנתנו. דמפרש למאתים. מאתים חסר א'. א\"כ כשנפלה ערלה בתחלה. עדיין כולו איסור. דבכה\"ג ודאי לא אתי איסורא טפי משם א' ושרי ליה. על כן הוצרך לומר דערלה אחת פירושה נ\"ר. והוא דוחק עצום. ומתוך כך נפל בזרות אחר. לומר שהאיסור המוחלט מבטל את האיסור ועושהו היתר. שהוא דבר שאין הדעת סובלתו. ושני המפרשים הרתשים הושוו בכך וחלוקים עליו: ",
+                "<b>ואמנם </b>נראה שהרע\"ב לאו מדעתיה אמרה. אלא דהרא\"ש רביה היא. שכן נמצא בפירושו שנתגלה בימינו דמפרש נמי דערלה חדא דמתני' נ\"ר הוא. ואין ספק שמשם הוציא ז\"ל מ\"ש כאן: ",
+                "<b>אבל </b>באמת אין נראה שיהא דעת הרא\"ש שוה לדעת הרע\"ב. כי הרא\"ש ז\"ל לא בא לכלל זה אלא מתוך שהיה קשה לו קושית הר\"ש ז\"ל שהקשה. מאי שנא מהא דתנן בפ\"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה למא' לא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ה\"ז אסורה. ומ\"ט הכא ערלה מעלה את הערלה. דאע\"ג דבטלה לה במאתים. (כפירושו במשנתנו כשחזרה ונפלה ערלה פעם שנייה חזר האיסור וניעור כמו בתרומה). ומכח זה נדחק הרא\"ש ז\"ל לתרץ דהך ערלה נ\"ר היא: ",
+                "<b>מכל </b>מקום לא ס\"ל כרע\"ב. רצוני דהיכא דנפלה מתחלה ערלה לפחות מכשיעור. ודאי ס\"ל נמי דלא אתי איסור נ\"ר או כלאים ושרי לה. אלא בשנפלה תחלה למאתים כשיעור שנתבטלה קמיירי כדמפרש הר\"ש. דהשתא בנפילה ראשונה כולו היתר הוא ומועיל לבטל האיסור שנפל באחרונה והאחרון אינו מעורר האיסור מפני שהוא שם אחר זוהי שטת הרא\"ש במשנתנו. אע\"פ שבסוף נראה שנטה אחר גיר' הירו' לא בהחלט. אלא סלקא ליה בקושיא מה שאין הירו' שוה עם פי' המפרשים: ",
+                "<b>ואיברא </b>הר\"ש ז\"ל כתב בהדיא דט\"ס הוא בירו'. והקושיא מתרומה שחוזרת יאוסרת בצירוף מה שנפל כבר ונתבטל לק\"מ. דהתם משום גזל השבט נגעו בה. תדע דהא לאחר שהגביהה אינו חוזר וניעור. לאסור עם הראשון אף לפי חשבון ודוק: ",
+                "<b>ותמהתי </b>עמ\"ש הרבתי\"ט ז\"ל י\"ל אמאי נקטה מתני' ועוד. כבר הקשה זה הר\"ש ולא פירש במשנתינו כלום עכ\"ל. ולא ידעתי מה הי\"ל ז\"ל שלא ראה מה שכתוב לפניו. שהרי ר\"ש ביאר משנתנו באופן היותר נאות. דמפרש למאתים כמשמעה באופן שבטלה הערלה שנפלה תחלה כדינה. ומ\"ש בירו' לקצ\"ט הכריח שט\"ס הוא. מלבד מחמת שהדין אמת שאין האיסור יכול ליתן מה שאין בו. לעשות לאיסור אחר היתר. אלא דמתני' נמי דייקא מדקתני ואח\"כ נפלה סאה ועוד. דלפי שנפלה תחלה סאה של ערלה למאתים של חולין. הוצרך לומר ואח\"כ נפלה סא�� ועוד. כדי לבטל מה שנפל אח\"כ בצירוף. דסאה בטלה בלי צירוף. כן נ\"ל שצריך להגיה כך בלשון הר\"ש: ",
+                "<b>ומבואר </b>מאד שכן הוא. דהכי קאמר בשלמא לדידי ניחא דפירושו למאתי' כפשוטו. משו\"ה שפיר מיבעי ליה למיתני ועוד. דקמ\"ל דצירוף איסור שנפל בראשונה מסייע בביטול האחרון. דהסאה בטלה במאתים. והועוד בטל בסאה. ואין כאן אלא מאתים דחולין בלבד. ואי הוה קתני בבתרייתא נמי סאה ותו לא. לא הוה קמ\"ל מידי. דהא סאה בטלה בלי צירוף מה שנפל תחלה. שהרי יש כאן מאתים דהיתר זולתו. אלא אליבא דהירושלמי דבתחלה לא נפלה אלא לקצ\"ט. למאי אצטריך ועוד. אפילו אי הוה תניואח\"כ נפלה רק סאה כמו בראשונה. נמי הוה שמעינן דאיסור הקודם גרם הביטול. שהרי אין בהיתר לבדו רק קצ\"ט. ואינו מספיק לבטלו אפי' אליבא דר\"י. דלכל המועט מאתים ועוד בעי. ובמתני' לא קתני הכא ועוד. דנימא דפירושה לקצ\"ט ועוד: ",
+                "<b>וגם </b>מוכח מדנקט ברישא ואח\"כ נפלו ג' קבין ותו לא. דאי איתא דתנא דידן כר\"י סבירא ליה. לישמעינן רבותא דאפי' טפי נמי מיבטיל. וליתני ואח\"כ נפלו ג' קבין ועוד. דהג' קבין בטלים בקצ\"ט ומשהו. והועוד בטל בא' פחות משהו וק\"ל. אלא על כרחך ליכא לאוקמי כלל למתני' כר\"י. והא ודאי קשיא נמי להרע\"ב. וכל זה הכריח להר\"ש ז\"ל להניח פי' המשנה כמשמעה. ובכן מדוקדק הועוד כדאמרן. דבעי לאשמועינן דהאיסור שבטל כבר. מצטרף להיתר. לבטל האיסור שיפול אח\"כ. דאי לא הוה קתני ועוד. לא הוה משמע מידי כנז'. הרי שפירש משנתינו יפה ולא חיסר בה כלום. ופירושו הוא הברור ומוסכם: ",
+                "<b>אבל </b>פי' הרע\"ב יש עליו טענות וערעורין הרבה. מלבד הזרות מבואר הביטול שסובר איסור א' מבטל לחברו ומתירו. שהוא דבר שאי אפשר לשמוע. יש להפליא על זה עוד. דאי איתא. מאי איריא סאה. אפי' סאתים וטובא נמי. (רק שלא ירבה האיסור בכמותו יותר מן ההיתר). ולישמעינן נמי דאפילו אם נפלו עשרה סאין ערלה לצ' של היתר. ואח\"כ נפלה סאה תרומה או ג' קבין של כלאים ונ\"ר דבטלין. (ואע\"ג דטעמיה דבעי לאשמועינן שנים מעלין זא\"ז בעירוב א'. מ\"מ הא הויא רבותא טובא) דמאי שנא סאה או סאתים כל שאוסרין ואין שיעור בהיתר לבטלן ודוק: ",
+                "<b>ולקמן </b>מ\"י נמי תנן בהדיא איפכא. דשנים ושלשה שמות (של איסורין) אסורין ומצטרפין. (ואף ר\"ש לא שרי. אלא כשאין בא' מהן כדי לאסור התערובת). שמע מנה דאפילו אין בא' כשיעור. מצטרפין לכשיעור לאסור. כל שכן כשיש בא' לבדו כדי לאסור. שאין חבירו מתירו. ואע\"פ שי\"ל דהתם בנפילה א' מיירי והכא בשתי נפילות. מ\"מ כל זמן שלא נתבטל. באיסורו הוא עומד. אדרבה בשתי נפילות גרע. דבשנפלו שני האיסורין כאחת. מעולם לא נאסר א' מן התערובות: ",
+                "<b>אי </b>נמי מצינן לאוקמה למתני' בשנתערבו שני איסורין שונים כל א' בהיתר בפני עצמו. ולא היה בו כשיעור. ואח\"כ נצטרפו ב' התערובות ונמצא בהן כשיעור. מסייעין לבטל זא\"ז. מאחר שכבר בטל כל א' ברוב. ובהכי איירא תשו' הרא\"ש שהובאה לפסק הלכה בי\"ד ס\"ס צ\"ח דוק. וגם זה אינו מוסכם. אבל לא ראיתי לא' מהפסקנים שיאמר שאיסור גמור יצטרף לבטל חבירו ותו לא מידי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>רק שלא ירבה כו' מן ההתר נ\"ב (כאותה ששנינו פ\"ה דתרומות עד שתרבה תרומה על החולין).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>איפכא ועיין מ\"ש בפירוש רע\"ב מ\"ו פ\"ד דמעילה. שדבריו סותרין ג\"כ למ\"ש כאן.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בסוף הדבור. אבל לא ראיתי כו' ולבטל חברו בזה אחר ז��. ותו לא מידי. צ\"ל.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>או שני מינין משם אחד</b> כגון זנגביל ופלפלין ושניהם ערלה. רע\"ב. <b>אגב</b> שטפיה כתב כך. כי זנגביל פרי האדמה. וכן ברכתו בפה\"א. ואין ערלה נוהגת אלא בפרי העץ בלבד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כלים שסכן בשמן טמא.</b> פי' הרע\"ב כגון מנעלים של עור שסכין אותן בשמן לרככן. וחזר וסכן בשמן טהור לאחר שנתייבש השמן הראשון והטבילו לכלי עכ\"ל. ומסיים הר\"ש דאי בעודו טופח על הכלים. א\"כ הטמא מטמא הטהור והכלי ממ\"נ טמא ע\"כ: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דמפרש דמטביל ליה אפ\"ה צריך לומר ג\"כ שנתייבש תחלה הראשון. דאל\"ה לא מהניא ליה טבילותא. דאין המים מטהרין שאר משקה טופח ואפילו לכלי לא סלקא טבילה כדתנן ואלו חוצצין הזפת והמור. (אלא שזה צ\"ע דהני משום דקפדי עלייהו. ואהא לא קפדי. אדרבה ניחא לאינשי ביה. ובטיל אגב כלי. ומשנה שלמה שנינו זה הכלל כל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. אבל מ\"מ השמן אין לו טהרה כל זמן שטופח ולא מיטביל כדמוכח מכמה משניות במס' כלים). וצ\"ל דסיפא נמי הכי פירושה כשסכן בשמן טהור ואח\"כ סכן בשמן טמא. והמתין לו עד שנגב והטבילו. בהא נמי הוא דפליגי. דאל\"כ מאי נפקא מנה מכל מקום טמא הוא: ",
+                "<b>ודע </b>דאף לרבנן דאזלי בתר אחרון היינו דסברי לכי פלט מן האחרון הוא דפלט. מיהא כל כמה דלא פלט. אע\"ג דאחרון טמא היה. משתמש בו בטהרה אחר שנגב ונטהר. דהכי איתא בתוספתא דאייתי הר\"ש: ",
+                "<b>והשתא </b>איכא למידק האי שמן בתרא דטמא היכי דמי. אי דאין יכול לצאת. התנן באהלות פ\"ג [משנה ב'] שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור. ואי הכי לרבנן מאי אחר אחרון אני בא איכא. אפילו אי אזלו בתר אחרון טהור הוא. אלא ודאי ביכול לצאת עסקינן. כדמפרש הרע\"ב וכדמסיים בה בתוספתא חזרו ויצאו מהן משקין טמאין. ואי ביכול לצאת שלא ע\"י הדחק. אע\"ג דלא נפיק נמי ליטמא כדמסקינן בפ\"ט דנדה [ד' ס\"ב ע\"ב]. וא\"כ מאי איריא שמוציאין מן האחרון. הא קודם שמוציאין משתמש בהן בטהרה. כדאיתא בתוספתא שהעתיקה הר\"ש. הלא אפי' קודם שמוציאין נמי טמאין הן: ",
+                "<b>ואי </b>בשאינן יכולין לצאת כי אם ע\"י הדחק. הא משמע התם דמשקין דלא קפדי עלייהו לא מטמו טומאה בלועה. אלא דווקא החמורין כגון משקין דזב וזבה. והכא לא קפדי עלייהו. אדרבה צורך הכלים נינהו ובטלי אגבייהו כדאמרן. ואפי' ביכולין לצאת שלא ע\"י הדחק. נמי נימא דבטלין על הכלים: ",
+                "<b>ועוד </b>מ\"ט פליגי הכא ר\"א ורבנן אי ניזל בתר ראשון או אחרון. ואילו התם בנדה גבי כתם משמע דהאחרון מעורב עם הראשון. וצ\"ע שם בסוגיא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חתיכה של קדשי קדשים. </b>עבתי\"ט שהביא פירוש הרמב\"ם ז\"ל ואחר שהאריך בביאורו כתב ז\"ל ומבואר הוא דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא דהא בנתבטל טעמם איירי כמו שמפרש. ויראה נמי דלאו דווקא שנתבשלו כל הג' חתיכות בבת א' עם חתיכות החולין. אלא הוא הדין כשכל א' נתבשל לבדו עם חולין דהא מטעם שהם חמורין על ישראל נגעו בה כו' ואין כאן שייכות להיתר מעלה את האיסור כו' וזהו שכתב בחבורו כו' ותמיהני על בכ\"מ כו' כתב שזה דבר פשוט כו' אבל קשה כו' וצ\"ע עכ\"ל. ולפי מה שהתבאר כו' מבואר דאדרבה שאין זה ענין כלל להיתר מעלה האיסור כו' חושב אני כו' ולא עיין בפירושו למשנה זו עכ\"ל: ",
+                "<b>והוא </b>פלא בעיני. כי דברי הר\"�� כאן בפירושו ברורים הם. דמתני' איירי בנתבשלו כל אלה החתיכות ביחד. והכרח לומר כן דכיון דעל כרחך בשאין בחתיכה א' מהם כדי ליתן טעם איירי. א\"כ ודאי דאינן אוסרין לגמרי כשהן לבדם. אלא הכא במאי עסקינן כשאין בא' מהן כדי לאסור. אבל יש בכולן כדי לאסור ע\"י צירוף. כדאיירי עד השתא בכולא פרקין. דקמ\"ל תו הכא דאף על גב דאסורין לזרים לרבנן. דס\"ל ב' איסורין מצטרפין. אפילו הכי מותרין לכהנים מטעם דמיקרי לגבייהו שהי\"ל שעת הכושר: ",
+                "<b>ותדע </b>ותשכל בזה שזה שכ' הרבתי\"ט ומבואר הוא דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא. ר\"ל שאסורין לזרים דהא בנתבטל טעמם איירי. אגב שיטפיה כתב כן ולא דק במ\"כ. דמבואר הדבר בהפך שאין כאן חומרא כלל. אלא דינא הוא אליבא דרבנן דאזדו לטעמייהו דלעיל. והכא נמי אע\"ג דטעם כל א' לבדו היה מתבטל. אם נתבשל לבדו עם החולין. מ\"מ ע\"י שנתבשל עם איסורין אחרים. נצטרפו האיסורין ואין בחולין כדי לבטלן כולן. משו\"ה מדינא אסורין לזרים. ובדין הוא דאפילו לכהנים ליתסר. אלא קולא היא דהקלו לגבייהו. כיון דאינו איסור חמור אצלן לפי שהי\"ל שעת הכושר לכהנים. על כן ודאי בדווקא נקט הר\"מ שנתבשלו הג' חתיכות ביחד. דאי כשכל אחד נתבשל לבדו עם החולין ואין בו כדי לאסור. פשיטא דמותר אף לזרים ",
+                "<b>ותמה </b>על עצמך מה האי דקאמר הרב הנז' דה\"ה כשכל א' נתבשל לבדו דהא מטעם שהם חמורים נגעו בה. ומאי דעתיה אטו משום דחמורים איסורין הללו לגבי ישראל לא יהא להם היתר בביטול טעם. אדרבה הני קילי משאר איסורים. כיון דלגבי כהנים מיהת לא חשיב איסורייהו. דהו\"ל שעת הכושר ואם שאר איסורין שאיסורן שוה בכל בטלין במיעוטן. הללו לא כל שכן. וזה פשוט מאד: ",
+                "<b>ומעתה </b>דברי הר\"מ ז\"ל בחבורו ודאי צריכים לפנים. ובדין הי\"ל להר\"א ז\"ל להגיה עליו דצריך שיהא בשל היתר כדי להעלות האיסור. וזה פשוט כדברי הכ\"מ. דאפי' ר\"ש אינו מתיר. אלא בשאין באיסור א' כדי לאסור. וכל כך פשוט הוא דמשנה שאינה צריכה היא לפי דבריו שבחבור. דאו או קתני דכיון דיש בחולין כדי ביטול. צריכא למימר דמותרין לכהנים. ותו קשיא איפכא לזרים מ\"ט אסורין ביש כשיעור לבטלו. ומי חמירי הני משאר איסורין שבתורה. דאין להן היתר ולא שעת הכושר כנזכר: ",
+                "<b>לכן </b>אנוס היה הרב בכ\"מ להניח הדבר בצ\"ע. דלא הו\"ל למימר או לא. דלא אפשר לאוקמה אלא בשאין בחולין כדי לבטל כל האיסורין הללו. אף על פי שיש בהן כדי ביטול א' מהן. דאשמעינן דמצטרפין ליאסר לזרים. ואפ\"ה לכהנים מותרין מטעם הנז' והרי זה ברור מאד דשפיר קאמר הרב בכ\"מ ועיין בה טובא ולא אשכח פרוקא. וגם במ\"ש הראב\"ד לא ניחא ליה מטעמא דאמרן. וצריכה נגר דיפרקינה למילתיה דהר\"מ ז\"ל בחבורו ולא משו\"ה נתלו בוקי סריקי בהרבכ\"מ ז\"ל גברא דשפיר חזי ועינוהי מטייפי ודייק טפי. ומה לנו לעקם הישרה. וחלילה לקלקל השורה. לישא פנים בתורה: ",
+                "<b>של פגול ושל נותר. </b>הרע\"ב כתב ושל טמא. וכתב בתי\"ט להרמב\"ם ניחא דלא גרסינן ליה. עיין לשונו מגומגם מאד ונעדר הבנה מ\"מ נודע למבין שר\"ל דלא אצטריך ליה למיתני טמא כיון דתני פגול ונותר שאף הן טמאין: ",
+                "<b>אבל </b>לא אוכל לירד לסוף דעתו ז\"ל בזה דמי דמי נותר ופגול אין טומאתן אלא מדבריהם כמבואר סוף פסחים [ד' ק\"כ ע\"ב]. והו\"ל לאשמעינן נמי בטמא דאורייתא. וחדוש גדול היה אם אעפ\"כ מותר לכהנים באכילה. דאכתי לא ידעינן דטומאה מתבטלת. ועוד אין אוכל מטמא אוכל. והיאך נתיר הכל אפי' לטמאים: ",
+                "<b>וגם </b>דברי הר\"מ המה נפלאים ממני מה שכתב שמותר לכהנים בין טהורים בין טמאין לפי שהכל נטמא בנותר ופיגול. שכל טומאתן אינה אלא מדרבנן. ואיך יותר בשר קדשים לאוכלו בטומאת הגוף מחמת טענה שנטמא הכל בטומאה קלה של דבריהם וצע\"ג: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בפיסקא </b>והרי. כדי ליתן טעם איירי. צ\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ אבל ש\"ו מתבטלת (ועפר\"י קמבעיא אפילו בתרומה דרבנן אי בטלה. אלא דהתם אסוריה לא בטיל. משו\"ה מספקא מילתא נמי בטומאתיה. וצ\"ע בפ\"ב דמכשירין. ברזל טמא שבללו כו').</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובח\"ל יורד ולוקט</b> להר\"מ ז\"ל. אתיא מתני' אפילו כר\"י. דקיי\"ל כותיה. דס\"ל אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. היינו לענין חיוב מלקות. ומודי דאיסורא מיהא איכא בא\"י. ובח\"ל אע\"ג דשרי לכתחלה. מיהת באכילה אסור ודאי. וספקו מותר. וע\"י גוי דווקא. <b>אבל </b>להרא\"ש וסוגיין דעלמא. הך מתניתין דלא כהילכתא. אלא שרי בכל גוונא לזרוע כלאי כרם בח\"ל להדיא. אף ע\"י ישראל. ומותרין באכילה. עי\"ד סרצ\"ו. <b>ותמהתי</b> ממ\"ש בספר מהרי\"ל בפשיטות שלא כענין זה. כמה שכתבתי שם בסיעתא דשמיא.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה ערלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Kinnim/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.json

@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Marit HaAyin on Mishnah Kinnim",
+    "versionSource": "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI",
+    "versionTitle": "Marit HaAyin, Jerusalem 1960",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מראית העין, ירושלים תש\"ך",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מראית העין על משנה קינים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Marit HaAyin",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זקני תורה כל זמן שמזקינים דעתם מתישבת עליהם שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה.</b> לפי הפשט הכונה כי הת\"ח כשהוא בחור הוא חריף ולפום חורפא מצדד אצדודי יותר מדי ומראה פנים לכל צד. ואולם זמנין דמשכחת אגב חורפא נטה מקו האמת. ברם בזקנותו הגם דאינו חריף כל כך מ\"מ זקני תורה דעתם מתישבת עליהם מתישבת דייקא וכל אמת אמת תפסיה:",
+                "<b>ואפשר לרמוז כי זקני עם הארץ דעתן מטרפה שנאמר מסיר שפה וכו'.</b> דכיון דהוציאו ימיהם להבל אין השכינה שורה בהם וז\"ש מסיר שפ\"ה גימטריא שכינה. ולכן דעתם מטרפת. כל קבל דנא בישישים חכמה ר\"ת גימטריא י' הרומז לחכמה. וס\"ת גימטריא מ\"ה שם הוי\"ה דאלפין כי על ידי תורת' משך חכמ\"ה לשם מ\"ה ויהיה יחוד קב\"ה ושכינתיה ומשם יומשך להם בסוד הדעת ודעת\"ם מתישבת עליהם. ורמז ואורך ימים תבונה ר\"ת תיו. תיו תחיה. גם תי\"ו גימטריא קדוש ו' רמז לקודשא בריך הוא וס\"ת גימטריא אדני מ' ליחדם ה' ברב רחמיו ירחם עלינו ויוסיף לנו לעבודתו ועסק תורתו שנות <b>חיים<b>:</b></b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,39 @@
+{
+    "title": "Marit HaAyin on Mishnah Kinnim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Mishnah_Kinnim",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זקני תורה כל זמן שמזקינים דעתם מתישבת עליהם שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה.</b> לפי הפשט הכונה כי הת\"ח כשהוא בחור הוא חריף ולפום חורפא מצדד אצדודי יותר מדי ומראה פנים לכל צד. ואולם זמנין דמשכחת אגב חורפא נטה מקו האמת. ברם בזקנותו הגם דאינו חריף כל כך מ\"מ זקני תורה דעתם מתישבת עליהם מתישבת דייקא וכל אמת אמת תפסיה:",
+                "<b>ואפשר לרמוז כי זקני עם הארץ דעתן מטרפה שנאמר מסיר שפה וכו'.</b> דכיון דהוציאו ימיהם להבל אין השכינה שורה בהם וז\"ש מסיר שפ\"ה גימטריא שכינה. ולכן דעתם מטרפת. כל קבל דנא בישישים חכמה ר\"ת גימטריא י' הרומז לחכמה. וס\"ת גימטריא מ\"ה שם הוי\"ה דאלפין כי על ידי תורת' משך חכמ\"ה לשם מ\"ה ויהיה יחוד קב\"ה ושכינתיה ומשם יומשך להם בסוד הדעת ודעת\"ם מתישבת עליהם. ורמז ואורך ימים תבונה ר\"ת תיו. תיו תחיה. גם תי\"ו גימטריא קדוש ו' רמז לקודשא בריך הוא וס\"ת גימטריא אדני מ' ליחדם ה' ברב רחמיו ירחם עלינו ויוסיף לנו לעבודתו ועסק תורתו שנות <b>חיים<b>:</b></b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Marit HaAyin, Jerusalem 1960",
+            "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מראית העין על משנה קינים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Marit HaAyin",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Middot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.json

@@ -0,0 +1,60 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Marit HaAyin on Mishnah Middot",
+    "versionSource": "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI",
+    "versionTitle": "Marit HaAyin, Jerusalem 1960",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מראית העין, ירושלים תש\"ך",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מראית העין על משנה מדות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Marit HaAyin",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מקומות הכהנים שומרים.</b> ר\"ת שם מה\"ש מע\"ב שמות גימטריא אל שדי ועליו רמז יעקב אבינו ע\"ה ואל שדי יתן לכם רחמים כן כתב בסוף ספר שרשי השמות לרבני המערב בפירוש ע\"ב שמות. ועוד כתוב שם רזין עילאין. וס\"ת מקומות הכהנים שומרים גימטריא ת\"פ כמנין פ' לבטלה ועוד אפשר בשלשה מקומות הכהנים שומרים ס\"ת ה' ת\"פ. ה' נגד ה' אותיות של שם לילית גימטריא ת\"פ לבטלה. וזה רמז ותקח מרים הנביאה את התף בידה ה' ת\"פ גימטריא שם הנזכר וה' אותיותיו ובכח קדושתה של מרים ונבואתה שלטה בה והכניעה ומעתה ותצאן כל הנשים וליכא הרהור וזהו ותען להם במ\"ם לאנשים. א\"נ אפשר בפ' את הת\"פ ובמשנתנו ס\"ת בשלשה מקומות הכהנים שמרים כי ה' רומז לשכינה והיא מבטלת פ' גימטריא ת\"פ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין.</b> כמ\"ש כל פינות שאתה פונה יהיו לצד ימין. כי צד ימין רומז לחסד. וצריך האדם לבטוח בחסדו יתברך תמיד וגם ישתדל לגמול חסד כי זה כל האדם והמרחם על חבירו מרחמין עליו. וז\"ש רחם ארחמנו נאם ה' רמז אם יש בו מדת רחם הוי כאלו קיים רמ\"ח מצות עשה כמספר רח\"ם ואז ארחמנו נאם ה'. ומלבד הפשט זה רמזו כל פינות יהיו לצד ימין כי תמיד ישתדל לעשות חסד וצדקותיו לעם ה' ובריותיו ועל פי מדותיו משמים ישלח ברכותיו וינצל מכל צרותיו והיו תוצאותיו והחיים והשלום ברבבותיו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו וכו' קרית חנה דוד.</b> אפשר דרומז לשכינה כי היכל בגימטריא אדני. וכל ישענו שיהיו פב\"פ ליחוד והיא נקראת קרית חנה ור\"ת קרית חנה דוד גימטריא אלהים הוי\"ה יחוד קב\"ה ושכינתיה ודוד הע\"ה אחוז בה גם צר עם הכולל גימטריא ארץ שנקרא מלכות גם חנ\"ה גימטריא ס\"ג הרומז לאימא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וברוך הוא שבחר באהרן ובניו וכו'.</b> כי הוא במדת חסד וכתיב עולם חסד יבנה ומדת אהרן אוהב שלום ורודף שלום כי כל כונתו ליחד יחוד שלם נור\"א גימטריא אהרן עם הכולל וקשר עליון עד הכתר כי אהרן גימטריא נזר עם הכולל והנה שלום גימטריא ו' ש\"ע להשפיע שפע רב המקום ברחמיו יחננו ויברכנו לעשות נחת רוח לפניו תמיד בארח <b>חיים<b>:</b></b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "title": "Marit HaAyin on Mishnah Middot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Mishnah_Middot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מקומות הכהנים שומרים.</b> ר\"ת שם מה\"ש מע\"ב שמות גימטריא אל שדי ועליו רמז יעקב אבינו ע\"ה ואל שדי יתן לכם רחמים כן כתב בסוף ספר שרשי השמות לרבני המערב בפירוש ע\"ב שמות. ועוד כתוב שם רזין עילאין. וס\"ת מקומות הכהנים שומרים גימטריא ת\"פ כמנין פ' לבטלה ועוד אפשר בשלשה מקומות הכהנים שומרים ס\"ת ה' ת\"פ. ה' נגד ה' אותיות של שם לילית גימטריא ת\"פ לבטלה. וזה רמז ותקח מרים הנביאה את התף בידה ה' ת\"פ גימטריא שם הנזכר וה' אותיותיו ובכח קדושתה של מרים ונבואתה שלטה בה והכניעה ומעתה ותצאן כל הנשים וליכא הרהור וזהו ותען להם במ\"ם לאנשים. א\"נ אפשר בפ' את הת\"פ ובמשנתנו ס\"ת בשלשה מקומות הכהנים שמרים כי ה' רומז לשכינה והיא מבטלת פ' גימטריא ת\"פ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין.</b> כמ\"ש כל פינות שאתה פונה יהיו לצד ימין. כי צד ימין רומז לחסד. וצריך האדם לבטוח בחסדו יתברך תמיד וגם ישתדל לגמול חסד כי זה כל האדם והמרחם על חבירו מרחמין עליו. וז\"ש רחם ארחמנו נאם ה' רמז אם יש בו מדת רחם הוי כאלו קיים רמ\"ח מצות עשה כמספר רח\"ם ואז ארחמנו נאם ה'. ומלבד הפשט זה רמזו כל פינות יהיו לצד ימין כי תמיד ישתדל לעשות חסד וצדקותיו לעם ה' ובריותיו ועל פי מדותיו משמים ישלח ברכותיו וינצל מכל צרותיו והיו תוצאותיו והחיים והשלום ברבבותיו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו וכו' קרית חנה דוד.</b> אפשר דרומז לשכינה כי היכל בגימטריא אדני. וכל ישענו שיהיו פב\"פ ליחוד והיא נקראת קרית חנה ור\"ת קרית חנה דוד גימטריא אלהים הוי\"ה יחוד קב\"ה ושכינתיה ודוד הע\"ה אחוז בה גם צר עם הכולל גימטריא ארץ שנקרא מלכות גם חנ\"ה גימטריא ס\"ג הרומז לאימא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וברוך הוא שבחר באהרן ובניו וכו'.</b> כי הוא במדת חסד וכתיב עולם חסד יבנה ומדת אהרן אוהב שלום ורודף שלום כי כל כונתו ליחד יחוד שלם נור\"א גימטריא אהרן עם הכולל וקשר עליון עד הכתר כי אהרן גימטריא נזר עם הכולל והנה שלום גימטריא ו' ש\"ע להשפיע שפע רב המקום ברחמיו יחננו ויברכנו לעשות נחת רוח לפניו תמיד בארח <b>חיים<b>:</b></b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Marit HaAyin, Jerusalem 1960",
+            "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מראית העין על משנה מדות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Marit HaAyin",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Moed/Marit HaAyin on Mishnah Shekalim/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.json

@@ -0,0 +1,44 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Marit HaAyin on Mishnah Shekalim",
+    "versionSource": "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI",
+    "versionTitle": "Marit HaAyin, Jerusalem 1960",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מראית העין, ירושלים תש\"ך",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מראית העין על משנה שקלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Marit HaAyin",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים.</b> מצאתי בספר כ\"י הטעם למה באחד באדר דע שאמרו בזהר חדש שבאחד באדר מתחילין אותיות התורה להתנוצץ ברקיע והטעם כי מאז התחילה נשמת משה רבינו ע\"ה להתנוצץ שהוא שבעה ימים לפני הלידה וכן משמיעין על השקלים שהם ת\"ר אלף ישראל אשר משה שקול כמותם. ועל הכלאים הם אותיות המלאכים כי אז יוצאים המלאכים הממונים על העשבים לגדלם ושלא יתערבו זה בזה ויהיו כלאים וכל עשב יש לו מלאך בשמים דכתיב אם תשים משטרו בארץ שאומרים לעשב גדל יוצאים המלאכים ב\"פ בשנה א' בר\"ח אדר ואחד בר\"ח אלול ומעוררים לב ישראל בתשובה. ובזמן התלמוד היו נאספים בשני חדשים אלו עכ\"ל ספר קדמון כ\"י. ואפשר לרמוז כי שקלי\"ם גימטריא ת\"פ להכניע הפ' בכח התורה אשר האותיות מתנוצצות בכח משה רבינו ע\"ה. כי משה גימטריא אל שדי. ובכח שמירת אזהרות כלאים מיחד קב\"ה. ושכינתיה ורמז כלאים גימטריא הויה אלהים לשמור היחיד ולא יהיה שום אחיזה לסט\"א ח\"ו. וזה רמז באחד גימטריא יה באדר גימטריא רז יחוד נעלם על ידי אותיות י\"ה אוא\"י: <br><b>ומ\"ש</b> בספר הנזכר כלאים אותיות מלאכים לאו דוקא אלא ר\"ל מלאכי. ומ\"ש דהיו נאספים ישראל וכו' היינו כמ\"ש בברכות דף י\"ז דקחזו יקרא דאוריתא בתרי זמני בשתא ופירש רש\"י ז\"ל שהיו נאספים ישראל באדר לשמוע הלכות הפסח מדרש דרב אשי ובאלול לשמוע הלכות החג וכתבו התוספות מספר העתים שחבר הרב רבי יהודה בר ברזילי ז\"ל שהיה עמוד של אש יורד מן השמים עליהם בכלה דאלול ובכלה דאדר: <br><b>ואפשר</b> לומר דרך דרש ורמז ומוסר ונבין מאי דתנן משמיעין על השקלים ועל הכלאים ובחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכין ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקואות המים ועושים כל צרכי הרבים ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים ודרך אסמכתא ומוסר אפשר ואקדים מה שפירשתי בעניותי בפסוק לא תזרע כרמך כלאים דיזהר במעשיו שיהיו כלן מתוקנים ולא יערב מצוה ועבירה כאחד כגון שישכים לבית הכנסת וידבר שם בתפילה או שיתן צדקה וישתבח וכיוצא וז\"ש לא תזרע כרמך כלאים וזה בקיצור נמרץ גם כתב מז\"ה ז\"ל דשלשים יום קודם לפסח בכל שנה בכל לילה ה' ברחמיו מוציא חלק א' מנפשות ישראל שנטמעו בסט\"א ובליל פסח כלם בני חורין מהסט\"א וידוע מ\"ש רז\"ל שידע הקב\"ה שעתיד המן לשקול עשרת אלפים ככר לפיכך הקדים השקלים לבטל הגזירה וז\"ש בא' באדר משמיעין על השקלים שהקדים הקב\"ה להצילנו מהמן וידוע שבכל שנה מאירים האורות כשעת הנס. וז\"ש משמיעין על השקלים לבטל הגזרות ועל הכלאים שמזה יקחו מוסר על תורה ומצות שלא יתערב בהם עבירה ובעבור השקלים ניצולו מהמן ובט\"ו קורין בכרכים המגילה ובט\"ו רמז כי יד על כס י\"ה ויען עתה הקב\"ה בכל שנה מוציא נפשות ישראל מהסט\"א היו עושין ענינים אלו שיקחו מוסר ולהעיר לישראל שילמדו לרוחני ולעניני הנפש דהשעה ראויה ולכך מתקנין הדרכים שישתדלו לתקן דרכי הנפש בעולמות ע\"ד שפירש הרב עיר וקדיש מהר\"א גאלאנטי ז\"ל בפסוק נחפשה דרכינו ונחקורה ואת הרחובות בתי כנסיות ובתי מדרשות שלא ידברו דברים אסורים ובטלים. ואת מקואות המים שיזהרו מס' נדה שחמור מאד ועושים כל צרכי הרבים רמז לזכות הרבים דבזה אין חטא בא ע\"י. ומציינין את הקברות רמז שיזכור לו יום המיתה. ויוצאין אף על הכלאים לרמוז שיהיו המעשים מיוחדים לשם מבלי תערובת פניה ויוהרא וליזהר בכל זה בזמן שהקב\"ה כביכול מוציא לאור נפשותינו מהסט\"א וקצרתי מאד בהקדמות ישמע חכם ויוסיף לקח ודוק הטב:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>פתחיה זה מרדכי וכו'.</b> ראיתי בספר כף ונקי כ\"י להחכם השלם החסיד כמהר\"ר כליפה מלכה זלה\"ה שכתב דשמע משלי' עה\"ק ירושלם ת\"ו רמז לשם פתחיה מרדכי לחוד לא למאי דתנן שהיה פותח בדברים וכו' ואמר כי מרדכי כל אות משמו נכפל בחשבון בשם פתחיה כי היה הולך וגדל דהיינו אות מם של מרדכי נכפלה ונעשה פ' של פתחיה. אות ר' משם מרדכי נכפלה ונעשית ת' בשם פתחיה. ד' משם מרדכי נכפלה ונעשית ח' בשם פתחיה עד כאן פירש החכם הנזכר והכ\"ף והיוד היה עושה אותם בחשבון כולל ולא עלו כהוגן. ואני באתי אחריו ומלאתי את דבריו כי מתחילה היה הולך וגדל ולבסוף הי\"ל קצת ירידה כמשז\"ל ורצוי לרוב אחיו ולא לכלם שפירשו ממנו סנהדרין גם אמרו ספ\"ק דמגילה גדול ת\"ת יותר מהצלת נפשות שהרי מרדכי מתחילה נחשב רביעי לכנסת הגדולה ולבסוף נמנה חמישי לכן ג' אותיות ראשונות משמו נתחלפו בכפל חשבונם כנגד הולך וגדול ושתי אותיות אחרונות נתחלפו בחסרון חצים גם כן הכ\"פ ביוד והיוד בהא לרמוז דלבסוף הי\"ל קצת ירידה ורוב ימיו היו בגדולה בראשונה עכ\"ד החכם השלם הנזכר בספר כף ונקי זלה\"ה. ואני בעניי במטו מיניה דמר לא נהירא לי דרמזו בשם ירידה ח\"ו דאם הכתוב רמז ללמדנו גדולת התורה יותר מהצלת נפשות הוא בהכרח אבל לקבוע שם לרמוז ירידה ח\"ו לא תהא כזאת ועוד דאפילו בכתוב נרמוז בשינוי מועט בדבר שבמנין בפרק ארבעה וחמשה ואידך קרא ורצוי לרוב אחיו ובעלמא אמרינן רובו ככלו אבל לקבוע שם לגנות אינו נראה. ולי הדל אפשר לדרוש לשבח דרז\"ל אמרו במדרש דמרדכי בדורו היה חשוב כמשה בדורו ובודאי דהיה עניו וכמ\"ש בדרושים וזה רמזו בשם פתחיה דהגם דהיה גדול הולך וגדל רמוז בשלשה אותיות של מרדכי שנכפלו בשם פתחיה אדהכי והכי רמזו דבמקום שמצינו גדולתו מצינו ענותנותו והוא היה נראה בעיניו כאלו בכל יום הוליד את חסרון ונגרע מערכו מרוב ענותנותו ורמזו זה באותיות אחרונות דשם מרדכי דהם נגרעת בשם פתחיה דכ\"י דשם מרדכי הם אותיות י\"ה לרמוז דהוא בענותנותו היה נראה בעיניו כי הן נגרע ממצבו. ובא וראה דנתחכמו והראו במופת דהיה זה לרמוז ענותנותו דשם י\"ה שומר וסומך לענוים כמ\"ש רבינו האר\"י ז\"ל ולהכי רמזו בסוף פתחיה שם י\"ה לרמוז דהיה עניו הרבה ודימה היות כי הן מחסיר ממדרגתו: <br><b>ועם</b> זה נבין מה שאמרו דקראוהו פתחיה דפותח בדברים ודורשן דידוע מ\"ש פ\"ק דעירובין דבית הלל זכו לקבוע הלכה כמותן מפני שהיו ענוים וכפי האמור דשם י\"ה עזר וסמך ומגן למי שהוא עניו אם כן בכח שם י\"ה מכוין אל האמת. וזה רמוז בשם פתחיה דכשהוא פותח בענין שם יה עזרו ומגינו לכוין אל האמת וזהו פתח דמיד כשהוא פותח ה' אתו עמו ודורש ומכוין לאמיתותן של דברים: <br><b>ואם</b> אל סודו תדרוש אורו מראש כי סוד מרדכי הוא יסוד אבא העובר מיסוד מ' והוא סוד פורים והיינו מר דכי מר עובר וזהו פתח יה דבפתח מ' יסוד שם יוד רמז ליסוד אבא ה' מ' ודוק כי קצרתי:",
+                "<b>נחוניא חופר שיחין.</b> בירושלמי מייתי עובדא נחוניא חופר שיחין והוה ידע וכו' ומת בנו בצמא. והדר מייתי עובדא בחסיד שחופר שיחין ומערות לעוברים ושבים ועברה בתו להנשא ושטפה נהר וכו' ואמר רבי פנחס ן' יאיר אפשר מכבד בוראו במים וכו' מלאך ירד בדמות רבי פנחס והצילה והכי אמרו בדברים רבה פרשת עקב מלאך ירד וכו' וה\"ט דכשצדיק א' מליץ טוב אהני לבטל המקטרגים בשמים וכ\"כ רבינו ישעיא ז\"ל הובא במקובצת קמא על דף ן' ובהכי ל\"ק קושית התוספות ע\"ש ועיין מה שכתבתי בעניותי בקונטריס דבש לפי דף ק\"א ומשם באר\"ה:",
+                "<b>בן בבי על הפקיע.</b> בספר דרכוני זהב הנדפס מחדש ובא לידינו הן עתה אגב רהטאי חזה הוית כי צדיק עת\"ק דברי רבינו עובדיא ז\"ל בפירושו דפירש להלקות כהנים ולויים וכו' ויש להרגיש עליו דהיה לו להשמיט כהנים דכבר תמה הרב תי\"ט ז\"ל דמלקה כהנים על משמרם לא אשכחן וכל מה שחשבו לתרץ האחרונים לא נהירא ולקמן במה שפירש שם בירושלמי דבן פקיע היינו ממזג פתילות פירש מזווג הפתילות שהיה מקלע הפתילות. ויש להרגיש דהו\"ל לפרש כמ\"ש בירושלמי פ\"ב דיומא דהיה עושה הפתילות עבות או דקות לפי הזמן שיספיק השמן ויב' מכוון מדת השמן ללילי תמוז או טבת והוא חכמה וכמ\"ש תוספות ישנים על יומא דף ט\"ו וה' ברחמיו יאיר עינינו בתורתו הקדושה עץ <b>חיים<b>:</b></b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Moed/Marit HaAyin on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,41 @@
+{
+    "title": "Marit HaAyin on Mishnah Shekalim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Mishnah_Shekalim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים.</b> מצאתי בספר כ\"י הטעם למה באחד באדר דע שאמרו בזהר חדש שבאחד באדר מתחילין אותיות התורה להתנוצץ ברקיע והטעם כי מאז התחילה נשמת משה רבינו ע\"ה להתנוצץ שהוא שבעה ימים לפני הלידה וכן משמיעין על השקלים שהם ת\"ר אלף ישראל אשר משה שקול כמותם. ועל הכלאים הם אותיות המלאכים כי אז יוצאים המלאכים הממונים על העשבים לגדלם ושלא יתערבו זה בזה ויהיו כלאים וכל עשב יש לו מלאך בשמים דכתיב אם תשים משטרו בארץ שאומרים לעשב גדל יוצאים המלאכים ב\"פ בשנה א' בר\"ח אדר ואחד בר\"ח אלול ומעוררים לב ישראל בתשובה. ובזמן התלמוד היו נאספים בשני חדשים אלו עכ\"ל ספר קדמון כ\"י. ואפשר לרמוז כי שקלי\"ם גימטריא ת\"פ להכניע הפ' בכח התורה אשר האותיות מתנוצצות בכח משה רבינו ע\"ה. כי משה גימטריא אל שדי. ובכח שמירת אזהרות כלאים מיחד קב\"ה. ושכינתיה ורמז כלאים גימטריא הויה אלהים לשמור היחיד ולא יהיה שום אחיזה לסט\"א ח\"ו. וזה רמז באחד גימטריא יה באדר גימטריא רז יחוד נעלם על ידי אותיות י\"ה אוא\"י: <br><b>ומ\"ש</b> בספר הנזכר כלאים אותיות מלאכים לאו דוקא אלא ר\"ל מלאכי. ומ\"ש דהיו נאספים ישראל וכו' היינו כמ\"ש בברכות דף י\"ז דקחזו יקרא דאוריתא בתרי זמני בשתא ופירש רש\"י ז\"ל שהיו נאספים ישראל באדר לשמוע הלכות הפסח מדרש דרב אשי ובאלול לשמוע הלכות החג וכתבו התוספות מספר העתים שחבר הרב רבי יהודה בר ברזילי ז\"ל שהיה עמוד של אש יורד מן השמים עליהם בכלה דאלול ובכלה דאדר: <br><b>ואפשר</b> לומר דרך דרש ורמז ומוסר ונבין מאי דתנן משמיעין על השקלים ועל הכלאים ובחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכין ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקואות המים ועושים כל צרכי הרבים ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים ודרך אסמכתא ומוסר אפשר ואקדים מה שפירשתי בעניותי בפסוק לא תזרע כרמך כלאים דיזהר במעשיו שיהיו כלן מתוקנים ולא יערב מצוה ועבירה כאחד כגון שישכים לבית הכנסת וידבר שם בתפילה או שיתן צדקה וישתבח וכיוצא וז\"ש לא תזרע כרמך כלאים וזה בקיצור נמרץ גם כתב מז\"ה ז\"ל דשלשים יום קודם לפסח בכל שנה בכל לילה ה' ברחמיו מוציא חלק א' מנפשות ישראל שנטמעו בסט\"א ובליל פסח כלם בני חורין מהסט\"א וידוע מ\"ש רז\"ל שידע הקב\"ה שעתיד המן לשקול עשרת אלפים ככר לפיכך הקדים השקלים לבטל הגזירה וז\"ש בא' באדר משמיעין על השקלים שהקדים הקב\"ה להצילנו מהמן וידוע שבכל שנה מאירים האורות כשעת הנס. וז\"ש משמיעין על השקלים לבטל הגזרות ועל הכלאים שמזה יקחו מוסר על תורה ומצות שלא יתערב בהם עבירה ובעבור השקלים ניצולו מהמן ובט\"ו קורין בכרכים המגילה ובט\"ו רמז כי יד על כס י\"ה ויען עתה הקב\"ה בכל שנה מוציא נפשות ישראל מהסט\"א היו עושין ענינים אלו שיקחו מוסר ולהעיר לישראל שילמדו לרוחני ולעניני הנפש דהשעה ראויה ולכך מתקנין הדרכים שישתדלו לתקן דרכי הנפש בעולמות ע\"ד שפירש הרב עיר וקדיש מהר\"א גאלאנטי ז\"ל בפסוק נחפשה דרכינו ונחקורה ואת הרחובות בתי כנסיות ובתי מדרשות שלא ידברו דברים אסורים ובטלים. ואת מקואות המים שיזהרו מס' נדה שחמור מאד ועושים כל צרכי הרבים רמז לזכות הרבים דבזה אין חטא בא ע\"י. ומציינין את הקברות רמז שיזכור לו יום המיתה. ויוצאין אף על הכלאים לרמוז שיהיו המעשים מיוחדים לשם מבלי תערובת פניה ויוהרא וליזהר בכל זה בזמן שהקב\"ה כביכול מוציא לאור נפשותינו מהסט\"א וקצרתי מאד בהקדמות ישמע חכם ויוסיף לקח ודוק הטב:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>פתחיה זה מרדכי וכו'.</b> ראיתי בספר כף ונקי כ\"י להחכם השלם החסיד כמהר\"ר כליפה מלכה זלה\"ה שכתב דשמע משלי' עה\"ק ירושלם ת\"ו רמז לשם פתחיה מרדכי לחוד לא למאי דתנן שהיה פותח בדברים וכו' ואמר כי מרדכי כל אות משמו נכפל בחשבון בשם פתחיה כי היה הולך וגדל דהיינו אות מם של מרדכי נכפלה ונעשה פ' של פתחיה. אות ר' משם מרדכי נכפלה ונעשית ת' בשם פתחיה. ד' משם מרדכי נכפלה ונעשית ח' בשם פתחיה עד כאן פירש החכם הנזכר והכ\"ף והיוד היה עושה אותם בחשבון כולל ולא עלו כהוגן. ואני באתי אחריו ומלאתי את דבריו כי מתחילה היה הולך וגדל ולבסוף הי\"ל קצת ירידה כמשז\"ל ורצוי לרוב אחיו ולא לכלם שפירשו ממנו סנהדרין גם אמרו ספ\"ק דמגילה גדול ת\"ת יותר מהצלת נפשות שהרי מרדכי מתחילה נחשב רביעי לכנסת הגדולה ולבסוף נמנה חמישי לכן ג' אותיות ראשונות משמו נתחלפו בכפל חשבונם כנגד הולך וגדול ושתי אותיות אחרונות נתחלפו בחסרון חצים גם כן הכ\"פ ביוד והיוד בהא לרמוז דלבסוף הי\"ל קצת ירידה ורוב ימיו היו בגדולה בראשונה עכ\"ד החכם השלם הנזכר בספר כף ונקי זלה\"ה. ואני בעניי במטו מיניה דמר לא נהירא לי דרמזו בשם ירידה ח\"ו דאם הכתוב רמז ללמדנו גדולת התורה יותר מהצלת נפשות הוא בהכרח אבל לקבוע שם לרמוז ירידה ח\"ו לא תהא כזאת ועוד דאפילו בכתוב נרמוז בשינוי מועט בדבר שבמנין בפרק ארבעה וחמשה ואידך קרא ורצוי לרוב אחיו ובעלמא אמרינן רובו ככלו אבל לקבוע שם לגנות אינו נראה. ולי הדל אפשר לדרוש לשבח דרז\"ל אמרו במדרש דמרדכי בדורו היה חשוב כמשה בדורו ובודאי דהיה עניו וכמ\"ש בדרושים וזה רמזו בשם פתחיה דהגם דהיה גדול הולך וגדל רמוז בשלשה אותיות של מרדכי שנכפלו בשם פתחיה אדהכי והכי רמזו דבמקום שמצינו גדולתו מצינו ענותנותו והוא היה נראה בעיניו כאלו בכל יום הוליד את חסרון ונגרע מערכו מרוב ענותנותו ורמזו זה באותיות אחרונות דשם מרדכי דהם נגרעת בשם פתחיה דכ\"י דשם מרדכי הם אותיות י\"ה לרמוז דהוא בענותנותו היה נראה בעיניו כי הן נגרע ממצבו. ובא וראה דנתחכמו והראו במופת דהיה זה לרמוז ענותנותו דשם י\"ה שומר וסומך לענוים כמ\"ש רבינו האר\"י ז\"ל ולהכי רמזו בסוף פתחיה שם י\"ה לרמוז דהיה עניו הרבה ודימה היות כי הן מחסיר ממדרגתו: <br><b>ועם</b> זה נבין מה שאמרו דקראוהו פתחיה דפותח בדברים ודורשן דידוע מ\"ש פ\"ק דעירובין דבית הלל זכו לקבוע הלכה כמותן מפני שהיו ענוים וכפי האמור דשם י\"ה עזר וסמך ומגן למי שהוא עניו אם כן בכח שם י\"ה מכוין אל האמת. וזה רמוז בשם פתחיה דכשהוא פותח בענין שם יה עזרו ומגינו לכוין אל האמת וזהו פתח דמיד כשהוא פותח ה' אתו עמו ודורש ומכוין לאמיתותן של דברים: <br><b>ואם</b> אל סודו תדרוש אורו מראש כי סוד מרדכי הוא יסוד אבא העובר מיסוד מ' והוא סוד פורים והיינו מר דכי מר עובר וזהו פתח יה דבפתח מ' יסוד שם יוד רמז ליסוד אבא ה' מ' ודוק כי קצרתי:",
+                "<b>נחוניא חופר שיחין.</b> בירושלמי מייתי עובדא נחוניא חופר שיחין והוה ידע וכו' ומת בנו בצמא. והדר מייתי עובדא בחסיד שחופר שיחין ומערות לעוברים ושבים ועברה בתו להנשא ושטפה נהר וכו' ואמר רבי פנחס ן' יאיר אפשר מכבד בוראו במים וכו' מ��אך ירד בדמות רבי פנחס והצילה והכי אמרו בדברים רבה פרשת עקב מלאך ירד וכו' וה\"ט דכשצדיק א' מליץ טוב אהני לבטל המקטרגים בשמים וכ\"כ רבינו ישעיא ז\"ל הובא במקובצת קמא על דף ן' ובהכי ל\"ק קושית התוספות ע\"ש ועיין מה שכתבתי בעניותי בקונטריס דבש לפי דף ק\"א ומשם באר\"ה:",
+                "<b>בן בבי על הפקיע.</b> בספר דרכוני זהב הנדפס מחדש ובא לידינו הן עתה אגב רהטאי חזה הוית כי צדיק עת\"ק דברי רבינו עובדיא ז\"ל בפירושו דפירש להלקות כהנים ולויים וכו' ויש להרגיש עליו דהיה לו להשמיט כהנים דכבר תמה הרב תי\"ט ז\"ל דמלקה כהנים על משמרם לא אשכחן וכל מה שחשבו לתרץ האחרונים לא נהירא ולקמן במה שפירש שם בירושלמי דבן פקיע היינו ממזג פתילות פירש מזווג הפתילות שהיה מקלע הפתילות. ויש להרגיש דהו\"ל לפרש כמ\"ש בירושלמי פ\"ב דיומא דהיה עושה הפתילות עבות או דקות לפי הזמן שיספיק השמן ויב' מכוון מדת השמן ללילי תמוז או טבת והוא חכמה וכמ\"ש תוספות ישנים על יומא דף ט\"ו וה' ברחמיו יאיר עינינו בתורתו הקדושה עץ <b>חיים<b>:</b></b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Marit HaAyin, Jerusalem 1960",
+            "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מראית העין על משנה שקלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Marit HaAyin",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Mishnah Eduyot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.json

@@ -0,0 +1,96 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Marit HaAyin on Mishnah Eduyot",
+    "versionSource": "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI",
+    "versionTitle": "Marit HaAyin, Jerusalem 1960",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מראית העין, ירושלים תש\"ך",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מראית העין על משנה עדיות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Marit HaAyin",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם.</b> בפתח עינים חקרתי דהא אמרינן אין קורין אבות אלא לשלשה ושם הבאתי שהרב יעב\"ץ זל\"הה כתב דאבות העולם מיקרו אבות סתמא לא איקרו ע\"ש והוא דוחק ואחר זמן ראיתי להריטב\"א ז\"ל שכתב דהא דאמרינן אין קורין אבות אלא לשלשה היינו דוקא בתפלה אבל כשאינו בתפלה קורין והכריח הדבר ובמ\"א כתבתי בזה בס\"ד: <br><b>ומאי</b> דקרי הכא להלל ושמאי אבות העולם היינו כי בא ללמד שלא יהא אדם עומד על דבריו ולהגזים ללמד לדורות הבאים קרי להו אבות העולם ועם כל זה לא עמדו על דבריהם וכמה מיני ק\"ו דור אחרון שלא יהיה אדם עומד על דבריו ועוד אחרת וגדולה מאד כי הנה סברות התנאים אלו ואלו דברי אלהים חיים וכתבו רבני צרפת שהקב\"ה הראה למשה רבינו ע\"ה מ\"ט פנים טהור ומ\"ט פנים שאינו טהור וא\"ל הלכה כדברי מי וא\"ל הדבר ביד חכמי הדור וא\"כ סברות שמאי והלל והתנאים שתיהן אמת ועכ\"ז חכמי הדור בטלו סברא אחת וקבעו להלכה כסברא אחרת. והגם דסברת החולק היא אמת ונאמרה למשה מסיני נתבטלה שהרי אמר רחמנא דההלכה כסברת והכרעת חכמי הדור והסברא האחרת נתבטלה. א\"כ כמה וכמה ק\"ו שלא יהא אדם עומד על דבריו שעל הרוב דבריו אינם אמת ולא דמי לסברת התנאים דשתי הסברות אמת ואפ\"ה לא עמדו על דבריהם:"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין.</b> והא דאצטריך בת קול לומר דהלכה כבית הלל הגם דב\"ה הוו רובא משום דב\"ש מחדדי טפי ולגבי דידהו לא חשוב רוב דלאו כי הדדי נינהו. ודרך דרש מכאן תשובה לטענת א\"ה דהם רובא כמ\"ש המפרשים דכיון דישראל מחדדי טפי לגבייהו לא הוה רובא. ואפשר זה דקדוק הפסוק ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. והנה הרב עיר וקדיש הרמ\"ז ז\"ל פירש דפרעה אמר אין נבון וחכם כמוך והכא כתיב חכם ונבון דא\"ה לא יש להם תורה רק שחוקרים חקירות למודיות טבעיות ומישבים וכן עזה\"ד יום יום ידרשון ומזה חברו כמה ספרים ולכן הם אומרים נבון וחכם דבתחילה מתבוננים בחקירות ומישבים ומזה עלה בקב\"ץ ונקרא ספר חכמה ומשו\"ה אומרים א\"ה נבון וחכם. אך ישראל יש לנו החכמה ס\"ת ובזה הם מתבוננים ומ\"ה ישראל הם עם חכם ונבון עכ\"ד הרמ\"ז ז\"ל. וזהו שאמרו רק עם רק מיעוט אפילו שהוא עם מועט. בהיותו חכם ונבון שיש להם תורה ובה מתבוננים והם חריפים הגם שהם מועטים בכח שתים זו דיש להם חכמה וסתרי תורה וגם הם חריפים בכח זה קראו בשמותם הגוי הגדול ויצאו מכלל מיעוט ורובא דא\"ה בטיל לגבה\"ו והם אפילו שהם מועטים כמו שאמר רק עם בכח שתים הנה דאמרן נעשו הגוי הגדול הזה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד וכו'.</b> אם קדש ביום של עצמו וגרש ביום של רבו עיין לשונות הירושלמי פ\"ח דפסחים ופרק השולח ומ\"ש המפרשים והרב משנה למלך ז\"ל פ\"ב מהלכות ק\"פ ומה שכתבתי אני בעניי בקונטריס חיים שאל חלק ב' דף ס\"ג ע\"ב בס\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האב זוכה לבן בנוי בכח ובחכמה וכו'.</b> עיין מ\"ש הרב חסדי דוד ז\"ל בפירושו לתוספתא פי\"א דסנהדרין ועיין מה שכתבתי בעניותי בחסדי אבות וראשי אבות והוא בסוף שם הגדולים ח\"א הנדפס מחדש דף קל\"ב ע\"ש ובדף קל\"ג מ\"ש בס\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האב זוכה לבן בנוי בכח ובחכמה וכו'.</b> עיין מ\"ש הרב חסדי דוד ז\"ל בפירושו לתוספתא פי\"א דסנהדרין ועיין מה שכתבתי בעניותי בחסדי אבות וראשי אבות והוא בסוף שם הגדולים ח\"א הנדפס מחדש דף קל\"ב ע\"ש ובדף קל\"ג מ\"ש בס\"ד: <br><b>עיין</b>מ\"ש הרמב\"ם ה' טומאת אוכלין סוף פ\"ב ונראה דיש ג' סוגים משקה טופח ועוד מטפיח והגרוע שאינו נראה טופח אלא ממשמשין בו אז מטפיח וזה בטל במיעוטו ופסק כת\"ק במשנתנו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין העזרה ננעלת על כל אדם מישראל וכו' כעקביא בן מהלאל וכו'.</b> לפי מ\"ש מז\"ה חס\"ל ז\"ל דבכל שנה ושנה שלשים יום קודם לפסח ה' ברחמיו מוציא לאור כל יום חלק א' מל' אשר לכל אחד מישראל בסט\"א עד אשר בע\"פ יצאו כל חלקי כל אדם מישראל מהסט\"א ובליל פסח כל ישראל הם חוץ מהסט\"א והם בקדושה ע\"ש באורך והיא הקדמה יקרת הערך ומובן דבצד מה יש יצ\"מ בכל שנה שמוציא כל חלקי נפשנו מהסט\"א וז\"ש בעצם שלא את אבותינו גאל אלא אף אותנו. וזה טעם מ\"ש בר\"מ דמחיית עמלק תהיה בערב פסח והטעם דבו ביום כל חלקי ישראל אשר בסט\"א יצאו וכל ישראל הם בקדושה ואז זמן הביעור למחות עמלק וגבר ישראל בקדושה ובדרושים הארכתי אני בעניי בס\"ד. והיינו רבותא דעקביא בן מהלאל דגם בע\"פ דכל ישראל הם בקדושה וכל חלקי תורתם ומצותם בידם עם כל זה נתעלה עקביא בן מהלאל על כלם מרוב תורתו ומצותיו כי רבו על כלם:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר רבי יהושע מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו וכו'.</b> בתוספתא שילהי מכילתין אמרו נשתבחו תלמידיו קורין אותו רבן וכו' והרב הגדול מהרד\"ף ז\"ל בפירש לתוספתא טרח בפירושא והגיה ע\"ש ואשתמיטיתיה תשובת רב שרירא גאון הביאה הערוך בערך אביי ושם הביא התוספתא וא\"צ להגיה. וגם מהרב יד מלאכי ז\"ל סימן תקנ\"ג נעלמה תשובה הנזכרת והוא הביא מהתוספות שכתבו בשם הערוך וספר יוחסין בשם רה\"ג ולא ראה עיקר התשובה שהביאו הערוך וגם מ\"ש סימן תקנ\"ד נעלם ממנו תוספות פ\"ק דכתובות דף ח' ועמ\"ש בשיטה מקובצת שם ואין להאריך כאן:",
+                "<b>הלכה למשה מסיני שאין אליהו הנביא זכור לטוב בא לטמא ולטהר וכו' וחכמים אומרים וכו' אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא ונאמר והשיב לב אבות וכו'.</b> אפשר לרמוז לעשות רמז עשו ת' גונדא דיליה לאבדם וזה רמז לעשות. וכשימחה עשו שהוא מספר שלום אז יהיה ש' בעולם רמז ליקבה\"ו שלום יסוד עולם מ'. וז\"ש הנה שעשו סט\"א שהוא קנה כמ\"ש ברעיא מהימנא תשבר הקו\"ף ומקנה יעשה הנה ויקים את סוכת דוד וז\"ש הנה אנכי יהיה הנה בכח אנכי ויבא אליהו הנביא זכור לטוב במהרה בימינו לראות בטוב ה' בארץ <b>חיים<b>:</b></b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,93 @@
+{
+    "title": "Marit HaAyin on Mishnah Eduyot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Mishnah_Eduyot",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם.</b> בפתח עינים חקרתי דהא אמרינן אין קורין אבות אלא לשלשה ושם הבאתי שהרב יעב\"ץ זל\"הה כתב דאבות העולם מיקרו אבות סתמא לא איקרו ע\"ש והוא דוחק ואחר זמן ראיתי להריטב\"א ז\"ל שכתב דהא דאמרינן אין קורין אבות אלא לשלשה היינו דוקא בתפלה אבל כשאינו בתפלה קורין והכריח הדבר ובמ\"א כתבתי בזה בס\"ד: <br><b>ומאי</b> דקרי הכא להלל ושמאי אבות העולם היינו כי בא ללמד שלא יהא אדם עומד על דבריו ולהגזים ללמד לדורות הבאים קרי להו אבות העולם ועם כל זה לא עמדו על דבריהם וכמה מיני ק\"ו דור אחרון שלא יהיה אדם עומד על דבריו ועוד אחרת וגדולה מאד כי הנה סברות התנאים אלו ואלו דברי אלהים חיים וכתבו רבני צרפת שהקב\"ה הראה למשה רבינו ע\"ה מ\"ט פנים טהור ומ\"ט פנים שאינו טהור וא\"ל הלכה כדברי מי וא\"ל הדבר ביד חכמי הדור וא\"כ סברות שמאי והלל והתנאים שתיהן אמת ועכ\"ז חכמי הדור בטלו סברא אחת וקבעו להלכה כסברא אחרת. והגם דסברת החולק היא אמת ונאמרה למשה מסיני נתבטלה שהרי אמר רחמנא דההלכה כסברת והכרעת חכמי הדור והסברא האחרת נתבטלה. א\"כ כמה וכמה ק\"ו שלא יהא אדם עומד על דבריו שעל הרוב דבריו אינם אמת ולא דמי לסברת התנאים דשתי הסברות אמת ואפ\"ה לא עמדו על דבריהם:"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין.</b> והא דאצטריך בת קול לומר דהלכה כבית הלל הגם דב\"ה הוו רובא משום דב\"ש מחדדי טפי ולגבי דידהו לא חשוב רוב דלאו כי הדדי נינהו. ודרך דרש מכאן תשובה לטענת א\"ה דהם רובא כמ\"ש המפרשים דכיון דישראל מחדדי טפי לגבייהו לא הוה רובא. ואפשר זה דקדוק הפסוק ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. והנה הרב עיר וקדיש הרמ\"ז ז\"ל פירש דפרעה אמר אין נבון וחכם כמוך והכא כתיב חכם ונבון דא\"ה לא יש להם תורה רק שחוקרים חקירות למודיות טבעיות ומישבים וכן עזה\"ד יום יום ידרשון ומזה חברו כמה ספרים ולכן הם אומרים נבון וחכם דבתחילה מתבוננים בחקירות ומישבים ומזה עלה בקב\"ץ ונקרא ספר חכמה ומשו\"ה אומרים א\"ה נבון וחכם. אך ישראל יש לנו החכמה ס\"ת ובזה הם מתבוננים ומ\"ה ישראל הם עם חכם ונבון עכ\"ד הרמ\"ז ז\"ל. וזהו שאמרו רק עם רק מיעוט אפילו שהוא עם מועט. בהיותו חכם ונבון שיש להם תורה ובה מתבוננים והם חריפים הגם שהם מועטים בכח שתים זו דיש להם חכמה וסתרי תורה וגם הם חריפים בכח זה קראו בשמותם הגוי הגדול ויצאו מכלל מיעוט ורובא דא\"ה בטיל לגבה\"ו והם אפילו שהם מועטים כמו שאמר רק עם בכח שתים הנה דאמרן נעשו הגוי הגדול הזה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד וכו'.</b> אם קדש ביום של עצמו וגרש ביום של רבו עיין לשונות הירושלמי פ\"ח דפסחים ופרק השולח ומ\"ש המפרשים והרב משנה למלך ז\"ל פ\"ב מהלכות ק\"פ ומה שכתבתי אני בעניי בקונטריס חיים שאל חלק ב' דף ס\"ג ע\"ב בס\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האב זוכה לבן בנוי בכח ובחכמה וכו'.</b> עיין מ\"ש הרב חסדי דוד ז\"ל בפירושו לתוספתא פי\"א דסנהדרין ועיין מה שכתבתי בעניותי בחסדי אבות וראשי אבות והוא בסוף שם הגדולים ח\"א הנדפס מחדש דף קל\"ב ע\"ש ובדף קל\"ג מ\"ש בס\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האב זוכה לבן בנוי בכח ובחכמה וכו'.</b> עיין מ\"ש הרב חסדי דוד ז\"ל בפירושו לתוספתא פי\"א דסנהדרין ועיין מה שכתבתי בעניותי בחסדי אבות וראשי אבות והוא בסוף שם הגדולים ח\"א הנדפס מחדש דף קל\"ב ע\"ש ובדף קל\"ג מ\"ש בס\"ד: <br><b>עיין</b>מ\"ש הרמב\"ם ה' טומאת אוכלין סוף פ\"ב ונראה דיש ג' סוגים משקה טופח ועוד מטפיח והגרוע שאינו נראה טופח אלא ממשמשין בו אז מטפיח וזה בטל במיעוטו ופסק כת\"ק במשנתנו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין העזרה ננעלת על כל אדם מישראל וכו' כעקביא בן מהלאל וכו'.</b> לפי מ\"ש מז\"ה חס\"ל ז\"ל דבכל שנה ושנה שלשים יום קודם לפסח ה' ברחמיו מוציא לאור כל יום חלק א' מל' אשר לכל אחד מישראל בסט\"א עד אשר בע\"פ יצאו כל חלקי כל אדם מישראל מהסט\"א ובליל פסח כל ישראל הם חוץ מהסט\"א והם בקדושה ע\"ש באורך והיא הקדמה יקרת הערך ומובן דבצד מה יש יצ\"מ בכל שנה שמוציא כל חלקי נפשנו מהסט\"א וז\"ש בעצם שלא את אבותינו גאל אלא אף אותנו. וזה טעם מ\"ש בר\"מ דמחיית עמלק תהיה בערב פסח והטעם דבו ביום כל חלקי ישראל אשר בסט\"א יצאו וכל ישראל הם בקדושה ואז זמן הביעור למחות עמלק וגבר ישראל בקדושה ובדרושים הארכתי אני בעניי בס\"ד. והיינו רבותא דעקביא בן מהלאל דגם בע\"פ דכל ישראל הם בקדושה וכל חלקי תורתם ומצותם בידם עם כל זה נתעלה עקביא בן מהלאל על כלם מרוב תורתו ומצותיו כי רבו על כלם:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר רבי יהושע מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו וכו'.</b> בתוספתא שילהי מכילתין אמרו נשתבחו תלמידיו קורין אותו רבן וכו' והרב הגדול מהרד\"ף ז\"ל בפירש לתוספתא טרח בפירושא והגיה ע\"ש ואשתמיטיתיה תשובת רב שרירא גאון הביאה הערוך בערך אביי ושם הביא התוספתא וא\"צ להגיה. וגם מהרב יד מלאכי ז\"ל סימן תקנ\"ג נעלמה תשובה הנזכרת והוא הביא מהתוספות שכתבו בשם הערוך וספר יוחסין בשם רה\"ג ולא ראה עיקר התשובה שהביאו הערוך וגם מ\"ש סימן תקנ\"ד נעלם ממנו תוספות פ\"ק דכתובות דף ח' ועמ\"ש בשיטה מקובצת שם ואין להאריך כאן:",
+                "<b>הלכה למשה מסיני שאין אליהו הנביא זכור לטוב בא לטמא ולטהר וכו' וחכמים אומרים וכו' אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא ונאמר והשיב לב אבות וכו'.</b> אפשר לרמוז לעשות רמז עשו ת' גונדא דיליה לאבדם וזה רמז לעשות. וכשימחה עשו שהוא מספר שלום אז יהיה ש' בעולם רמז ליקבה\"ו שלום יסוד עולם מ'. וז\"ש הנה שעשו סט\"א שהוא קנה כמ\"ש ברעיא מהימנא תשבר הקו\"ף ומקנה יעשה הנה ויקים את סוכת דוד וז\"ש הנה אנכי יהיה הנה בכח אנכי ויבא אליהו הנביא זכור לטוב במהרה בימינו לראות בטוב ה' בארץ <b>חיים<b>:</b></b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Marit HaAyin, Jerusalem 1960",
+            "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מראית העין על משנה עדיות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Marit HaAyin",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Pirkei Avot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.json

@@ -0,0 +1,184 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Marit HaAyin on Pirkei Avot",
+    "versionSource": "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI",
+    "versionTitle": "Marit HaAyin, Jerusalem 1960",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מראית העין, ירושלים תש\"ך",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מראית העין על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Marit HaAyin",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הלכה למשה מסיני שאין אליהו הנביא זכור לטוב בא לטמא ולטהר וכו' וחכמים אומרים וכו' אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא ונאמר והשיב לב אבות וכו'.</b> אפשר לרמוז לעשות רמז עשו ת' גונדא דיליה לאבדם וזה רמז לעשות. וכשימחה עשו שהוא מספר שלום אז יהיה ש' בעולם רמז ליקבה\"ו שלום יסוד עולם מ'. וז\"ש הנה שעשו סט\"א שהוא קנה כמ\"ש ברעיא מהימנא תשבר הקו\"ף ומקנה יעשה הנה ויקים את סוכת דוד וז\"ש הנה אנכי יהיה הנה בכח אנכי ויבא אליהו הנביא זכור לטוב במהרה בימינו לראות בטוב ה' בארץ <b>חיים<b>: <br><b>מסכתא</b> זו נקראת מסכת <b>אבות<b> וכתבו המפרשים שהטעם שבה שלשלת הקבלה ממשה רבינו ע\"ה עד סוף התנאים והן הן אבות ישראל. ואע\"ג דאמרינן אין קורין אבות אלא לשלשה. אפשר דכי האי גונא דשם זה כולל ממשה רבינו ע\"ה וכל קדושים ע\"ס התנאים לית לן בה אמנם לפי מ\"ש הר\"ן והריטב\"א והבאתיו בקונטריס פה אחד גבי ועכשיו קרבנו וכו' דהא דאין קורין אבות אינו אלא בתפילה ניחא: <br><b>ודרך</b> רמז אפשר דקרא מסכתא זו אבות לעורר לב איש ישראל דחייבים אנחנו לקבל דבריהם כמצות אבות על בנים וכמה זכו בני יונדב בן רכב על ששמרו מצות אביהם ולא תימא משנת חסידים היא זו וכה תאמר לא חסיד אני להכי אסיק שמא אבות כלומר הרי אלו מעשה אבות. ובזה תשביל להטיב להדמות לאבותיך. ועוד דאם תקבל עליך אהניא לך זכות אבות להיות לך לעזר ומגן לאשר ולקיים ועוד רמז כי אבות גימטריא קדוש עם הכולל דמי שמקיים דבריהם נקרא קדוש. ועוד רמז כי אבות גימטריא שפל עם הכולל דמי שהוא עניו באמת יהיה נקל לקיים הכל ויהיה קדוש גימטריא שפל והוא כמספר אבות:</b></b></b></b>",
+                "<b>משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע.</b> אפשר לרמוז משז\"ל דכל ישראל כל א' קבל חלקו במעמד ה\"ס ומשה רבינו ידע אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש וזה רמז משה קבל תורה מסיני כלומר דבסיני נתנו חלקי התורה לכל ישראל. והוא קבל תורה וגם מה שנתקבל לכל א' מסיני. אך ומסרה התורה דוקא ליהושע. ואפשר לרמוז מסיני גימטריא מקל שהוא ס\"ת אברהם יצחק ישראל דבזכותם נתנה תורה:",
+                "<b>הם אמרו שלשה דברים.</b> אפשר דאנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה לומר האל הגדול הגבור והנורא שהם נגד חג\"ת הגדול חסד הגבור גבורה הנורא ת\"ת. ולכן אמרו ג' דברים כנגד חג\"ת. הוו מתונים בדין נגד ת\"ת שהוא משפט. והעמידו תלמידים הרבה לעשות חסד עמהם ללמדם תורת חסד. נגד מדת החסד. ועשו סייג לתורה נגד מדת הגבורה להתגבר על יצרם שלא ישלוט:"
+            ],
+            [
+                "<b>על ג' דברים העולם עומד.</b> פירש הרב מהר\"י חייון ז\"ל בספר מילי דאבות דקאי על האדם שהוא עולם קטן ע\"ש ואפשר דאין קיום לאדם לבטל יצה\"ר כי אם בתורה דאמר הקב\"ה בראתי יצה\"ר בראתי לו תורה תבלין. ומהת\"ת עלה יעלה לקיים המצות וז\"ש על ג' דברים העולם שהוא האדם עולם קטן עומד על התורה לבטל יצה\"ר. ואחר ביטולו על העבודה מ\"ע שבין אדם למקום ועל ג\"ח מצות שבין אדם לחבירו. ואפשר דהני תלתא נמח הם רמז לחג\"ת. העבודה רומז לגבורה שיתגבר לעבוד עבודת הבורא נגד יצה\"ר הלוחם בו תדיר. התורה נגד ת\"ת. גמילות חסדים נגד החסד. וכן אמרו בזהר הקדוש בסתרי תורה ריש פרשת ויצא. על התורה דא יעקב ועל העבודה דא יצחק ג\"ח דא אברהם ע\"ש ונודע דיעקב אע\"ה ת\"ת ותפאר\"ת לו מן האד\"ם. יצחק אע\"ה גבורה וכן גבור עם הכולל גימטריא יצחק וד' אותיות. אברהם אע\"ה חסד לאברהם. אברהם גימטריא רחם. חסד רחמים:"
+            ],
+            [
+                "<b>אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע\"מ לקבל פרס וכו' ויהי מורא שמים עליכם.</b> כלומר השמרו לכם לטהר רעיון בלי מחשבה ורעותא דלבא החוצצת כי הוא בוחן לב חוקר כליות וז\"ש ויהי מורא שמים עליכם שתדעו לפני מי אתם עובדים שיודע חדרי לבכם. ולכן תהיה העבודה תמה ונקיה. א\"נ אפשר דהכי קאמר אם באמת תזכו לעבוד שלא ע\"מ לקבל פרס בזה תזכו להשראת שכינה ויהי מורא שמים עליכם ותהיו מרכבה לשכינה. ויש מי שפורש דהזהיר לעבוד שלא ע\"מ לקבל פרס. ושמא יאמר כי ח\"ו הוא צריך לעבודתנו לז\"א ויהי מורא שמים עליכם דמה יצדק אנוש עם אל ואם צדק מה יתן לו והכל לתועלת האדם שאם יזכה לעבוד עבודה תמה ונקיהשלא ע\"מ לקבל פרס בא בשכרו כפלי כפליים ודוק הטב:"
+            ],
+            [
+                "<b>יהי ביתך בית ועד לחכמים.</b> פירש הרב מהר\"י חייון ז\"ל שתהנה חכמים מנכסיך עד גדר שביתך יחשבו שהוא ביתם ע\"ש ואפשר לתת סימן שמח זבולון בצאתך שמח ר\"ת שפלות מהנה חושק שפלות נגד הוי מתאבק בעפר רגליהם. מהנה כנגד יהי ביתך בית ועד לחכמים. חושק נגד והוי שותה בצמא את דבריהם וז\"ש ויששכר באהלך:"
+            ],
+            [
+                "<b>יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך.</b> אפשר לרמוז מ\"ש הגאון מהר\"ר נפתלי כ\"ץ בסמיכת חכמים דף טו\"ב משם המקובלים דמי שקבל לעשות חסד תכף משפיעין עליו מלמעלה וז\"ש פתוח תפתח ע\"ש שהאריך. וז\"ש יהי ביתך פתוח שמקבל שפע מלמעלה במה שקבלת שיהיו עניים בני ביתך כי תכף בא השפע על המחשבה לבד וכך היא המדה בישראל מחשבה טובה מצרפה למעשה. וזהו פתוח מלמעלה כיון שאתה תפתח ידך:",
+                "<b>שכל זמן שאדם מרבה שיחה וכו'.</b> אפשר לרמוז דיש קליפת רי\"ב להשכיח הלימוד כמ\"ש הרב הקדוש מהר\"ר שמשון מאסטרפולי ז\"ל הבאתיו בקונטריס פני דוד פרשת בא דף נ\"ה ע\"א ע\"ש באורך. ואפשר כי דבור גימטריא רי\"ב כי המרבה דבור ובפרט עם האשה שהיא משכן סט\"א שולט בו קליפת ריב שהוא גימטריא דבור ולכן רעה בטול יורש ר\"ת רי\"ב וז\"ש גורם 'רעה לעצמו 'בטל מד\"ת 'יורש גהנם. ולפי דרכנו למדנו שאם דבו\"ר בתורה נעשה רב\"י גימטריא דבו\"ר וניצול מקליפת רי\"ב. ואם דבו\"ר בטל נאחז בקליפת ריב שהוא גימטריא דבור:"
+            ],
+            [
+                "<b>עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן וכו'.</b> אפשר לרמוז כי ר\"ת רב חבר דן גימטריא ריב כי בזה מבטל קליפת ריב. ובמקום ריב. יזכה ליקרא רבי. ולפי פשוטו בהני תלתא עושה לו רב וקונה חבר ודן כל אדם לזכות ודאי מסלק שנאה ותחרות ומבטל ריב וכל מיני מחלקת ואפשר דהני תלת הם נגד חג\"ת עשה לך רב ת\"ת וקנה לך חבר נגד גבורה להתגבר שלא יקפיד כלל ויאהבהו כנפשו. והוי דן לכף זכות כנגד חסד ורב חסד מטה כלפי חסד לדון לכף זכות:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם וכו'.</b> אפשר דבא להזהיר על הענוה שצריך להתבונן בה ביותר שגם שרוצה להיות עניו זמנין דהענוה תהיה גורמת לגאה וגאון ��זמנין שההמון ילעיגו וידברו וגורם להחטיא בני אדם ואמרו רז\"ל לעולם ישנה אדם שנים ג' מקומות ממקומו וכך היה הלל אומר הגבהתי השפלתי השפלתי הגבהתי ופירש הרב מהר\"ר שמואל פרימו ז\"ל דאדם גדול אם ירצה לעשות ענוה ויכנס למקום שיש שם רבים בית הכנסת או בית המדרש והוא ילך לשפל אשר במקומות אצל התנוקות בני ח' וט' שנים וירצה לישב שם. יקומו כל העם ויחרדו חרדה גדולה ויפצירו בו ויביאוהו על כרחו לישב בראש ונמצא השפלות שעשה גרם לו להגביהו לפעמים יותר מערכו. אבל אם זה הגדול לא ישב במקומו הראוי רק למטה ב' או ג' מקומות מהמקום הראוי לו על הרוב יניחוהו שם וגם אם יפצירו בו יכול לסרב מאחר שהמקום אינו כ\"כ שפל. וז\"ש לעולם ישנה אדם ב' או ג' מקומות ממקומו דבזה כיון דאינו שפלות יניחוהו שם. אבל אם ישנה מקומו הרבה וילך מטה מטה אין מניחין אותו ויושיבוהו למקום יותר גדול ממקומו וכך היה הלל אומר הגבהתי השפלתי דזה דישבתי במקום גבוה רק הוא ב' ג' מקומות למטה ממקומי הראוי זהו השפלתי שיניחוני שם. השפלתי שהולך לישב במקום שפל ביותר עם התנוקות זהו הגבהתי שלא יניחוני שם ואדרבא יושיבוני במקום גדול ממקומי וז\"ש השפלתי הגבהתי. ונמצא דמי שרוצה להיות עניו באמת צריך לדקדק בענוה שלא תגרום יותר גאוה וגם שהעניו מחטיא הרבים שיאמרו זה ענוה פסולה ענו\"ה של צעירי\"ם הוא רוצה להשתרר ועושה המצאות להגביה עצמו וכיוצא דברי נרגן אינון סגן על מגן. ורז\"ל אמרו על פסוק ודוד ואנשיו הולכים בדרך בדרך ענוה. ואפשר לומר דדרשו תיבת בדרך לענוה דמי שהוא עניו ישים אל לבו שתמיד הוא הולך בדרך כל הארץ וכל ימי חיי האדם הוא בדרך הולך ומתקרב למיתה ובזו המחשבה שהיא אמיתית יהיה עניו כי מה בצע בגדולה בעולם שאינו שלו ובמה יתגאה אשר הוא בדרך המיתה ויכוין מאד דרשת רז\"ל בדרך בדרך ענוה דהענוים עומדים צפופי\"ם על הדרך בלכתם ילכו למות והניחו יתרם וגדולתם דאשר הם עראי דעראי. והיינו דקאמר רבי שהיה עניו ביותר ובורח מהכבוד וכמ\"ש מהרי\"ל ז\"ל דהיה מכבד העשירים. וכן ילמדו ממנו לכבד העשירים ובזה ירויח שאם מכבדים אותו יהיה בשביל העושר כי היה עשיר גדול לא בשביל כבוד התורה ולכן הוא הזהיר על הענוה וגם זה בהעלם ואמר רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כלומר דרך הענוה המכונית דרך. איזהו הדרך הישר שיבור לו האדם שתהיה ענוה אמיתית ומתקיימת כל שהיא תפארת לעושיה שלא יחשדוהו שהיא ענוה פסולה וגם לא תגרום שיכבדוהו יותר שישפיל עצמו הרבה עד שבעל כרחו יושיבוהו במקום גדול יותר מהראוי לו. ותפארת לו מן האדם לו שירגישו במעשיו המתוקנים שהוא בורח מן הכבוד והוא באמת ולכן עביד טצדקי שלא יכירו דמענוה עושה. והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כלומר אעפ\"י שהקב\"ה רוצה בענוה מ\"מ לא בשביל ענוה תניח לקיים איזו מצוה שלא יאמרו שאתה רודף אחר המצות או אתה זריז לקיימן כתקנן ומטעם זה תניח לקיים המצוות וסייגיהן וכיוצא. דע שענוה לבטל מצוה או זריזות לא תכון והוי זהיר במצוה קלה וכו':",
+                "<b>ואפשר לפי פשוטו כל שהיא תפארת לעושיה וכו'.</b> לאפוקי אם כתב ס\"ת וכתב האזכרות שבו בזהב שהוא פסול דהגם שהוא תפארת לעושיה אבל אין תפארת לו מן האדם ובמקום תפארת יהיה לו גנות שהוא עם הארץ ואינו יודע שהוא פסול והוי זהיר וכו': <br><b>והנה</b> בקונטריס חסדי אבות עם ראשי אבות הנדפס בשם הגדולים חדש הבאתי שהקשה הרב הגדול מהר\"ר יעקב חאגיז ז\"ל דהול\"ל רבן שהוא נשיא ושם כתבתי בעניותי בזה ע\"ש ועתה ראיתי להרשב\"ץ ז\"ל שהאריך בזה וכתב דרבי סתם מבלתי הזכיר שמו הוא מעלה גדולה יותר מרבן ע\"ש:"
+            ],
+            [
+                "<b>יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.</b> אפשר דרך אסמכתא מנהג רבינו האר\"י ז\"ל לעסוק בתורה בליל היחוד עד חצות וז\"ש יפה תלמוד תורה שהוא ענין יפה לא חיוב עם דרך ארץ וכתב ר\"ת דכששונה עם הוא עיקר:",
+                "<b>וכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקים עמהם לשם שמים.</b> פירוש ליחד קב\"ה ושכינתיה. שם הוא מ'. שמים קב\"ה. ולהעביר הצער מהשכינה כביכול. והם יכוונו שזכות אבותם מסייעתם תדיר כמ\"ש התוספות גבי מסייע כהני דמסייע הוא בהוה. וצדקתם שהיא השכינה הנקראת צדק מתפללת תדיר וזהו עומדת לעד אין עמידה אלא תפלה. ועם כל זה דזכות אבות ותפלת השכינה עושים הרבה והם עיקר. אתם אם תכוונו בזה מעלה עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם הכל אתם:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי הלל אומר אל תפרוש וכו'.</b> רבינו הרמ\"ע ז\"ל במאמר חקור דין ח\"ב פרק י\"ט. כתב דהוא הלל נכדו של רבי ונתקיים ברבי לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך והביאו הרב תוספת יום טוב ז\"ל ופירוש זה הביאו הרב מהר\"ר יוסף חייון ז\"ל בספר מילי דאבות אלא דיש ט\"ס בדבריו. ומ\"ש דהוא הלל שתקן העבור עמו הסליחה כי הלל שתקן העבור היה הלל בן רבי יהודה נשיאה ולא בן רבן גמליאל. ומה שהקשה דבמשניות אין אמורא לק\"מ דשמע מנכדו וקבעה בשמו אגב חביבותיה וברוח הקדוש ול\"ג ר' הלל אלא הלל אומר. ויתכן לומר כמ\"ש הרמ\"ע ז\"ל ואם קבלה נקבל כמ\"ש הרב תי\"ט ז\"ל. אך מהראשונים ז\"ל נראה דהוא הלל הזקן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יוסי אומר יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך.</b> אפשר לומר דרך רמז ומוסר יהי ממון חבירך כלומר תורתו ומצותיו שהם הממון העיקרי על דרך שפירש רבינו האר\"י ז\"ל ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ניצוצי הקדושה שזה רכוש העיקרי ואמיתי. ואמר יהי ממון חבירך וכו' פירוש שתשתדל להדריכו שיהיה רצוי לה' כמו שאתה עושה בשלך בלימוד' ומצותיה שאתה נזהר לבל יתערב זר ח\"ו. והתקן עצמך וכו' כלומר אף שאבותיך עמי הארץ ובלתי הגונים התקן עצמך שאינה ירושה ומה שלא זכו אבותיך תזכה אתה ואתה תזכה אותם שיהיה להם נחת בעה\"ב בשבילך כמו שאמרו רז\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עקביא בן מהללאל.</b> אפשר לרמוז דר\"ת מבע למפרע. כמו ר\"ת משה בן עמרם דכל חכם גדול יש בו ניצוץ משה רבינו ע\"ה כמ\"ש רבינו האר\"י ז\"ל ודרך אסמכתא ורמז וצחות כי הם ציצים ופרחים לתורה וזה רמז אמת מארץ תצמח ארץ ר\"ת אסמכתא רמז צחות תצמח ובלבד שיכוין לבו לשמים הרשות נתונה אמת שהיא התורה הקדושה מארץ אסמכתא רמז צחות תצמח כי תורת ה' תמימה לא תחסר כל בה. ובזה פירשתי בעניותי מ\"ש בש\"ס בקמא דף נ\"ב דאמרו כמה זמני מנא הא מילתא דאמרי אינשי ולכאורה יפלא מה זו שאלה איה מקום שיחת הבריות ומהדרי לאשכוחי רמז במקרא, ואולם מאחר דתורת ה' תמימה לא תחסר כל בה והיינו דבעי דהא מילתא דאמרי אינשי שהיא אמירה נכונה מוכרח שיהיה רמז בתורה, ואמטו להכי מהדר למצוא רמז בתורה. ואחר זמן מצאתי בספר מדרש תלפיות דמביא מהראשונים כעין זה: וזהו דרך כלל ואתאן למאי דקמן כי עיקר התורה להיות עניו ולהעביר על מדותיו ואם זכה לזה יזכה לתורה ויזכה לניצוץ משה רבינו ע\"ה וסימן לדבר מעביר בענין מדותיו הוא ר\"ת כר\"ת משה בן עמרם ואפשר עוד לרמוז דזה מעביר על מדותיו מרבה שלום והוי מתלמידיו של אהרן וכן מעביר בענין מדותיו ס\"ת גימטריא אהרן שזוכה גם לבחינת אהרן. ואתה קורא נעים אל תהי לועג לרש ברמזים אלו וכיוצא בהן כי כונתי להגדיל תורה והוא על דרך אסמכתא וצחות והני מילי לנערי בני ישראל למען ילמדו וה' עמם והשפיע בצחצחות: וזה דרך צחות רד העד בעם, בעם ר\"ת עובר בענין מדותיו יזכה לניצוץ משה בן עמרם ר\"ת וזהו העד לשון עדי ותכשיט:",
+                "<b>דע מאין באת.</b> רמז דנשמות ישראל אצל האורות קודם המלאכים. ולאן אתה הולך שאם זכית תהיה למ\"ן למ' דידוע דהמ\"ן הם מנשמות הצדיקים:",
+                "<b>ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.</b> לכאורה הו\"ל לומר להפך ליתן חשבון ודין דבתחילה נותן חשבון ימי חייו מה עשה בהם ואח\"כ יבוא לפרק נגמר הדין. ועוד לא יצדק אומרו עתיד ליתן הדין כי הדין נגזר עליו מב\"ד והאדם עצמו אינו עתיד ליתן דין ואפשר עם (עם) מ\"ש בספרי המוסר דשואלים לאדם מי שעבר עבירה פלונית מה דינו ואז האדם עצמו הוא אומר מי שחטא בזה כך עונשו וחטא זה כך עונשו ואחר שהוא עצמו אומר הדין באים חשבון כמה פעמים עשה חטא זה ובזה א\"ש ליתן דין וחשבון:"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי מתפלל בשלומה של מלכות.</b> שתהיה סיהרא באשלמותא וז\"ש בשלומ\"ה של מלכו\"ת שאלמלא מוראה וכו' אפשר במ\"ש הרב מהר\"א מונסון ז\"ל דטעם השראת שכינה בתחתונים דאע\"ג דאיהו לא חזי נשמתיה חזי ויראה מלחטוא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה.</b> אפשר דאמר שחוק וקלות ראש השתים לא יכונו. אבל השחוק לבד אפשר שיהיה לטובה ומצוה כמ\"ש הרב פורת יוסף חדש דף ל\"ח בשם רבו ז\"ל במ\"ש בתעניות דף כ\"ב אינשי בדיחי אנן דעל ידי השמחה עולה מבחינת קטנות לבחינת גדלות והני בי תרי בדיחי היו מעבירין צער האדם לקרבו ולהעלותו וזה רמז הפ' יצחק והעלהו כי על ידי שחוק לשם שמים מעלה השחוק של בחרות ויקח שני נעריו שנים של נערות וע\"ש בדף צ\"ט. הא למדת כי יש שחוק דהוא מצוה ומתקן תקונים לכן אמר רבי עקיבא שחוק וקלות ראש הני בי תרי הם מהסט\"א ועבירה גוררת עבירה מרגילין את האדם ר\"ת אמה סט\"א מפני היד שנשתלחה יד לאמ\"ה ומרגילין דנעשה לו כהתר רחמנא ליצלן וזהו ר\"ת מרגילין את האדם לערוה לאמה כי זה כבר הוא מצד הסט\"א ויחשב לאמה סט\"א:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל צפוי וכו'.</b> פירש הרמב\"ם ז\"ל כל מעשה בן אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות הכל גלוי לפניו ולא תאמר כיון שהקב\"ה יודע מה שיעשה האדם א\"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע לזה אמר והרשות נתונה לעשות טוב או רע ואין דבר שיכריחיהו כלל וכיון שכן הוא בטוב העולם נדון להפרע מן הרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים שהחוטא חוטא ברצונו וראוי שיענש והצדיק היה צדיק ברצונו וראוי שיקבל שכר והכל לפי רוב המעשה לפי מה שאדם כופל ומתמיד בעשיות הטוב כך שכרו מרובה שאינו דומה הנותן מאה זהובים בפעם אחת לצדקה לנותנם ומחלקם בק' פעמים עד כאן דברי הרמב\"ם ז\"ל. וביאר הרב מהר\"ם אלשי\"ך ז\"ל דכך רצה הקב\"ה דידיעתו אינה מכרחת אבל דיבורו יתברך מכריח וז\"ש צדיק ורשע לא קאמר דהדיבור מכריח. ולפי דבריו יתישב הטב לשון משנתינו הכל צפוי והרשות נתונה דמה שהוא בידיעה אינו מכריח והרשות נתונה משא\"כ אם יש דיבור שהדיבור מכריח: <br><b>ובמה</b> שפירש הרמב\"ם והכל לפי רוב המעשה יש לדקדק דהול\"ל והכל לפי רוב המעשים לפי פירוש הרמב\"ם ז\"ל ואפשר לומר דהשמיענו בזה דנהי דאם יתן ק' זהובים בק' פעמים נחשב לכמה מצות מיהו אם נזדמן לו פדיון שבוים בק' זהובים ופדאם דלא סגי בלא\"ה הנה שכרו אתו הרבה מאד וז\"ש והכל לפי רוב המעשה לרמוז נמי גודל המעשה אם הוא מוכרח אלהים יראה לו ודוק הטב. ואפשר זה רמז הכתוב נתון תתן לו הכונה תרבה נתינות כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל דבזה אתה מקיים מצות הרבה. ואם אירע שאתה מוכרח לתת הרבה בפעם אחת כגון פדיון שבוים במאה זהובים לא ירע לבבך בתתך לו בנתינה אחת שחסרת מצות הרבה כי בגלל הדבר הזה שהוכרחת לתת הרבה בפעם אחת לפי הצורך יברכך ה' אלהיך ולפניו גלוי שהיה הדבר מוכרח ועל זה יברכך רוב ברכות בכל מעשה ידיך:"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים.</b> אפשר במ\"ש פ\"ק דע\"ז דנגזר על אשתו של ר' חנינא בן תרדיון הריגה על שלא מיחתה בבעלה ומהא מוכח בהדיא דגם הנשים במידי דשייכי ערבות על האנשים וכמ\"ש אני בעניי שם פ\"ק דע\"ז ודקדקתי על הגאון מהר\"ר יחזקאל ז\"ל במה שנסתפק בדין קדוש ע\"ש וז\"ש הכל נתון בערבון לאתויי נשים דבמידי דשייכי ערבות על האנשים. ומצודה פרוסה על כל החיים אפילו הנשים כשיש בידם למחות כאשתו של ר' חנינא בן תרדיון. וכבר בקונטריס חסדי אבות פירשתי קצת בסגנון אחר ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>איזהו חכם הלמד מכל אדם.</b> אפשר במ\"ש האי מאן דיהיר חכמתו מסתלקת ממנו ואם כן בהיותו עניו חכמתו תשאר לו ובקרבו אור בו. וז\"ש איזהו חכם כלומר שתמיד הוא בחכמתו ויכולנו לקוראו חכם. לז\"א הלמד מכל אדם שהוא עניו ולמד מן הקטנים כמו שפירשו המפרשים ולכן נקרא חכם דכיון שהוא עניו אין חכמתו מסתלקת ממנו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל.</b> ר\"ת גימטריא שכינה דהעניו הוא מרכבה לשכינה. ובזה זוכה להיות קדוש בגימטריא שפל. והעיקר הוא בתלמוד תורה שרומז לרוח וזהו שפל רוח שישא ויתן בתורה בענוה ובנעימה קדושה. שתקות אנוש רמה. ועי\"ז יהיה. ראש שהלכה כמותו כר\"ת שתקות אנוש רמה ראש. ואפשר לרמוז כי ס\"ת מאד מאד הוי שפל גימטריא מ\"ח כלומר דהתורה נקנית במ\"ח דברים ואי אפשר לקנותם אלא כשיהיה מאד מאד שפל רוח באמיתות ואז יהיה בעל תורה כי יקנה אשת חי\"ל גימטריא מ\"ח ומתחילה ועד סוף צריך שיהיו עניו באמת שאם יזוח דעתו תכף חכמתו מסתלקת גם שזכה למעלה שנקראת חכמתו עם כל זה מסתלקת ממנו ולכן הזהיר מאד מאד הוי שפל רוח תדיר ולא פסיק ואם יהיה ראש לא יתגאה ויחשוב שתקות אנוש רמה ר\"ת רא\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות.</b> אפשר שכונתו ליחד קבה\"ו כי כבוד רומז לשכינה כמ\"ש רבינו האר\"י ז\"ל ותורה רומז לקב\"ה וזה מכבד את התורה ליחד השכינה עם הקב\"ה. לזה הנה שכרו גופו מכובד על הבריות:"
+            ],
+            [
+                "<b>והגס לבו בהוראה שוטה.</b> אפשר לרמוז כי גס לבו בהוראה בגימטריא שוטה. ובודאי שהוא שוטה כי בידו להתבונן ולירד לעומק הדין ונמנע ומהשטות בא להיות רשע להטות הדין. וגם לקנות הגאוה שהוא גס רוח והוא תועבה ועבירה גוררת עבירה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד.</b> אפשר דרמז דיכוין בלמודו ליחד הדודים קבה\"ו ולהמשיך מחכמה בסוד אחותי בת אבי וזה רמז בהעלם הוי זהיר בתלמוד הוי ה\"ו רמז לקבה\"ו יוד רמז לחכמה וזה רמז הוי זהיר בתלמוד לכוין הו\"י יחוד שלם זהיר גימטריא רכה שישנה לתלמידיו בלשון רכה ובזה יצליח בלימודו והתלמידים יעשו פרי וילמדו בכל לב ורצון טוב. ואמר הוי זהיר בתלמוד מלבד הפשוט דגדול תלמוד שמביא לידי מעשה ויש ליזהר בעסק התורה. עוד בה דיהיה זהיר בסדר הלימוד שלא יתערב שום דבר אשר לא כדת ששגגת תלמוד עולה זדון ובמקום שבלימודו יהיה לו חיים אם לא יהיה כהוגן נחסר חיים וכן זדון במספר חסר אחד ממספר חיים לרמוז שאם יהיה שלא כהוגן במקום שימשך חיים עולה זדו\"ן חסר א' ממספר חיים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.</b> אפשר דרך רמז במ\"ש הרב עיר וקדיש מהר\"א גאלנטי ז\"ל בספר קול בוכים דהצדיקים עושים היצה\"ר טוב וצד הרע שביצר נתקן ונעשה שומר לקברו וזהו העכנא שיש בקבר הצדיקים זהו תורף דבריו. וכפי זה עכנא הוא בגימטריא קמ\"א והוסף ט' ס\"ה ק\"ן ונמצא דיצר שהוא בגימטריא ש' אם יזכה לתקנו יהיה עכנ\"א לשומרו בקבר. ותיבת עכנא ואות ט' שרומז טוב הם בגימטריא קן. וזה רמז אל תסתכל בקנקן גימטריא יצר שהוא יצר הרע אלא במה שיש בו כי במקום קנקן נעשה ק\"ן גימטריא עכנא ט' ויש לו תיקון והוא מתאוה שתתקן אותו וכמו שפירשו הראשונים נ\"ן מש\"ה ואליך שתתקן אותו ותקונו בתורה כמו שארז\"ל אמר הקב\"ה בראתי יצה\"ר בראתי לו תורה תבלין לו דייקא תבלין להכשירו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכלם כדי להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו.</b> אפשר דהכונה דכבר כביכול ידע צדקתו של אברהם אבינו וכבר ידע דהוא עומד בכלם ולא הוצרך לנסותו. אך שגלוי וידוע לפניו יתברך שעתידין ישראל לעשות העגל ומדת הדין מקטרגת לכך הקדים לנסות לאברהם אבינו עשר נסיונות ועמד בכלם וידעו כל צבא השמים צדקת אברהם אבינו ע\"ה וזו הכנה לרחם על ישראל:"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרה נסים נעשו לאבותנו וכו' עשר מכות וכו'.</b> והכל בזכות אברהם אבינו ע\"ה שנתנסה עשר נסיונות ועמד בכלן ולכן זכו ישראל בכל זה. ופרעה היה מתגאה כי יש לו עשרה במספר שמו פרעה יותר על משה וכסיל לא יבין דהעשרה רמז לעשר מכות שילקה. וגם פרעה גימטריא שנה. ושנה הוא רמז לשכינה. ויצ\"מ כתב הרמ\"ק ז\"ל שהיה מצד השכינה ולכך פרעה גימטריא שנה בכח שנה היא השכינה נכנע והושפל ולקה עשר מכות על יד משה רבינו ע\"ה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משה זכה וזיכה את הרבים וכו' שנאמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל.</b> אפשר לרמוז דר\"ת צדקת ה' עשה בגימטריא מקל שהם ס\"ת אברהם יצחק ישראל והנה צור\"פ זכות אבות. גם ר\"ת ומשפטיו עם ישראל בגימטריא אלהים דאהני זכות משה רבינו למתק הדינין ולהפוך מדת הדין למדת רחמים:"
+            ],
+            [
+                "<b>עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו ע\"ה.</b> אפשר לרמוז דבהיות לו המדות האלו הולך בתום לקיים מצותיו יתברך. כי עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה. לכשתסתכל שפלה טובה נמוכה ר\"ת שטן במדות אלו הוא שולט על שטן. ואין שטן שולט בו ולומד תורה ומקיים מצות ברוח. ולהפך הוא נותן יד לסט\"א לשלוט בו. וכן עין רעה רוח גבוה נפש רחבה. רעה רחבה גבוה ר\"ת כמספר ת' סט\"א רמז ת' דעשו ועוד ב' רמז למקורן לו ולה והכולל יחדיו ידובקו להורידו לבאר שחת משא\"כ תלמידיו של אברהם אבינו ע\"ה דכתיב בהו להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא:",
+                "<b>שנו חכמים בלשון המשנה וכו'.</b> נודע שרבינו הקדוש לא חיבר במסכת אבות כי אם חמשה פרקים כנגד ה' שרומז לשכינה שבה תורה שבע\"פ ומי שמקיים מילי דאבות יכול לקיים התורה ולידבק בשכינה. גם רמז דאבות הם חג\"ת להמשיך ה' חסדים לשכינה ביו\"ם שידוב\"ר בה. וכן רבינו הרמב\"ם ורבינו עובדיה ז\"ל בפירוש המשנה לא פירשו כי אם ה' פרקים. והפירוש שיש בפירוש הרמב\"ם ז\"ל על פרק הזה הששי אינו מהרמב\"ם ז\"ל כאשר יראה הרואה ממטבע הלשון. והוא מועתק מפירוש רש\"י ז\"ל לפרק זה הגם שיש קצת שינוי. אבל הרמב\"ם לא פירש אלא ה' פרקים והמעתיקים אחרונים לקחו פירוש רש\"י לפרק זה ונתנוהו בפירוש הרמב\"ם ז\"ל וזה פשוט ופוק חזי להגאון החסיד כמה רמזים בה' פרקים אלו ע\"ש בספר מעשה רקח: <br><b>והרב</b> מהר\"ר יוסף חייון ז\"ל בספר מילי דאבות פירוש מסכתא זו שחיברו בעיר לישבונה שנת הר\"ל כתב דלפי שנתפשט המנהג מלפנים לקרוא המסכתא הזו בשבתות שבין פסח לחג השבועות פרק אחד בכל שבת ונשאר השבת הששי בלא פרק. חיברו הקדמונים מאמרים מרז\"ל נלקטים מהגמרא והמדרשות ידברו במעלת התורה ועשו מהם פרק אחד ויקראו שמו פרק קנין תורה וייחדוהו לקרותו בשבת הסמוך לחג השבועות שבו נתנה תורה ומסדרי הפרק הזה הקדימו לשון זה שנו חכמים בלשון המשנה להודיע שאין זה הפרק מעצם המסכתא שחיברו רבינו הקדוש אבל הוא חבור מלוקט מרז\"ל בלשון המשנה עכ\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה.</b> אפשר כי תורה רמז לקב\"ה לשמה רמז לשכינתיה שכונתו ליחדם. זוכה זו גימטריא אחד. כה רמז לשכינה רמז שמיחד קבה\"ו. ורמז שזוכה לניצוץ משה רבינו ע\"ה וזהו לשמה אותיות למשה. גם רמז שיכוין שתהיה סיהרא באשלמותא וזהו לשמה אותיות שלמה. ומאחר שעל ידו יתיחדו הדודים משם ישתלשל שפע על נר\"ן שלו וזוכה לדברים הרבה כל אחד כפי כונתו ומדרגתו איש אשר כברכתו ועשה את עולת\"ו להאיר נשמתו והא גופ\"א כסי\"א מעטה תהלתו ואמר כל העוסק בתורה לשמה כל דייקא להורות כי כמה מדרגות יש בענין עסק התורה לשמה והבטיחנו כל העוסק דהגם דאין עסקו לשמה כפי המדרגות הראויות עם כל זה כיון דנכנכס מיהא בסוג עוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וז\"ש כל העוסק כל לרבות כל סוג תורה לשמה. וכבר כתבנו במ\"א אשר רבינו מהר\"ר חיים ויטאל ז\"ל התאונן על זה דאיך יאמרו חכמי הזמן דלומדים לשמה והתנא הגדול רבי מאיר מכחישם דאמר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא ראינו שזכו לזה ועוד האריך ע\"ש:",
+                "<b>ואומרו ומלבשתו ענוה ויראה.</b> כבר פירשתי דעוסק בתורה לשמה היינו שיכוין לבנות פרצוף לאה שנקראת ענוה כמ\"ש רבינו האר\"י ז\"ל גם תורה שבע\"פ היא במ' הנקראת יראה ליחדה עם דודה וא\"ש ומלבשתו ענוה ויראה ובזה פירשתי על דבר אמת וענו\"ה צד\"ק ותורך וכו' כמ\"ש במ\"א באורך בס\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה.</b> אפשר לומר בהקדמת רבינו מהרח\"ו ז\"ל כי כל דיבור מחסר חלק הבל א' מהנפש וזהו חומר איסור דברים בטלים וכ\"ש דברים אסורים אמנם מדבר דברי תורה אדרבא מוסיף חיים וז\"ש גדולה תורה שהיא נותנת חיים דלא סגי דכשמדבר דבר�� תורה אינו גורע מן החיים אלא אדרבא מוסיף חיים וכמ\"ש הכתוב כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות <b>חיים<b>:</b></b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Pirkei Avot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,181 @@
+{
+    "title": "Marit HaAyin on Pirkei Avot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Pirkei_Avot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הלכה למשה מסיני שאין אליהו הנביא זכור לטוב בא לטמא ולטהר וכו' וחכמים אומרים וכו' אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא ונאמר והשיב לב אבות וכו'.</b> אפשר לרמוז לעשות רמז עשו ת' גונדא דיליה לאבדם וזה רמז לעשות. וכשימחה עשו שהוא מספר שלום אז יהיה ש' בעולם רמז ליקבה\"ו שלום יסוד עולם מ'. וז\"ש הנה שעשו סט\"א שהוא קנה כמ\"ש ברעיא מהימנא תשבר הקו\"ף ומקנה יעשה הנה ויקים את סוכת דוד וז\"ש הנה אנכי יהיה הנה בכח אנכי ויבא אליהו הנביא זכור לטוב במהרה בימינו לראות בטוב ה' בארץ <b>חיים<b>: <br><b>מסכתא</b> זו נקראת מסכת <b>אבות<b> וכתבו המפרשים שהטעם שבה שלשלת הקבלה ממשה רבינו ע\"ה עד סוף התנאים והן הן אבות ישראל. ואע\"ג דאמרינן אין קורין אבות אלא לשלשה. אפשר דכי האי גונא דשם זה כולל ממשה רבינו ע\"ה וכל קדושים ע\"ס התנאים לית לן בה אמנם לפי מ\"ש הר\"ן והריטב\"א והבאתיו בקונטריס פה אחד גבי ועכשיו קרבנו וכו' דהא דאין קורין אבות אינו אלא בתפילה ניחא: <br><b>ודרך</b> רמז אפשר דקרא מסכתא זו אבות לעורר לב איש ישראל דחייבים אנחנו לקבל דבריהם כמצות אבות על בנים וכמה זכו בני יונדב בן רכב על ששמרו מצות אביהם ולא תימא משנת חסידים היא זו וכה תאמר לא חסיד אני להכי אסיק שמא אבות כלומר הרי אלו מעשה אבות. ובזה תשביל להטיב להדמות לאבותיך. ועוד דאם תקבל עליך אהניא לך זכות אבות להיות לך לעזר ומגן לאשר ולקיים ועוד רמז כי אבות גימטריא קדוש עם הכולל דמי שמקיים דבריהם נקרא קדוש. ועוד רמז כי אבות גימטריא שפל עם הכולל דמי שהוא עניו באמת יהיה נקל לקיים הכל ויהיה קדוש גימטריא שפל והוא כמספר אבות:</b></b></b></b>",
+                "<b>משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע.</b> אפשר לרמוז משז\"ל דכל ישראל כל א' קבל חלקו במעמד ה\"ס ומשה רבינו ידע אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש וזה רמז משה קבל תורה מסיני כלומר דבסיני נתנו חלקי התורה לכל ישראל. והוא קבל תורה וגם מה שנתקבל לכל א' מסיני. אך ומסרה התורה דוקא ליהושע. ואפשר לרמוז מסיני גימטריא מקל שהוא ס\"ת אברהם יצחק ישראל דבזכותם נתנה תורה:",
+                "<b>הם אמרו שלשה דברים.</b> אפשר דאנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה לומר האל הגדול הגבור והנורא שהם נגד חג\"ת הגדול חסד הגבור גבורה הנורא ת\"ת. ולכן אמרו ג' דברים כנגד חג\"ת. הוו מתונים בדין נגד ת\"ת שהוא משפט. והעמידו תלמידים הרבה לעשות חסד עמהם ללמדם תורת חסד. נגד מדת החסד. ועשו סייג לתורה נגד מדת הגבורה להתגבר על יצרם שלא ישלוט:"
+            ],
+            [
+                "<b>על ג' דברים העולם עומד.</b> פירש הרב מהר\"י חייון ז\"ל בספר מילי דאבות דקאי על האדם שהוא עולם קטן ע\"ש ואפשר דאין קיום לאדם לבטל יצה\"ר כי אם בתורה דאמר הקב\"ה בראתי יצה\"ר בראתי לו תורה תבלין. ומהת\"ת עלה יעלה לקיים המצות וז\"ש על ג' דברים העולם שהוא האדם עולם קטן עומד על התורה לבטל יצה\"ר. ואחר ביטולו על העבודה מ\"ע שבין אדם למקום ועל ג\"ח מצות שבין אדם לחבירו. ואפשר דהני תלתא נמח הם רמז לחג\"ת. העבודה רומז לגבורה שיתגבר לעבוד עבודת הבורא נגד יצה\"ר הלוחם בו תדיר. התורה נגד ת\"ת. גמילות חסדים נגד החסד. וכן אמרו בזהר הקדוש בסתרי תורה ריש פרשת ויצא. על התורה דא יעקב ועל העבודה דא יצחק ג\"ח דא אברהם ע\"ש ונודע דיעקב אע\"ה ת\"ת ותפאר\"ת לו מן האד\"ם. יצחק אע\"ה גבורה וכן גבור עם הכולל גימטריא יצחק וד' אותיות. אברהם אע\"ה חסד לאברהם. אברהם גימטריא רחם. חסד רחמים:"
+            ],
+            [
+                "<b>אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע\"מ לקבל פרס וכו' ויהי מורא שמים עליכם.</b> כלומר השמרו לכם לטהר רעיון בלי מחשבה ורעותא דלבא החוצצת כי הוא בוחן לב חוקר כליות וז\"ש ויהי מורא שמים עליכם שתדעו לפני מי אתם עובדים שיודע חדרי לבכם. ולכן תהיה העבודה תמה ונקיה. א\"נ אפשר דהכי קאמר אם באמת תזכו לעבוד שלא ע\"מ לקבל פרס בזה תזכו להשראת שכינה ויהי מורא שמים עליכם ותהיו מרכבה לשכינה. ויש מי שפורש דהזהיר לעבוד שלא ע\"מ לקבל פרס. ושמא יאמר כי ח\"ו הוא צריך לעבודתנו לז\"א ויהי מורא שמים עליכם דמה יצדק אנוש עם אל ואם צדק מה יתן לו והכל לתועלת האדם שאם יזכה לעבוד עבודה תמה ונקיהשלא ע\"מ לקבל פרס בא בשכרו כפלי כפליים ודוק הטב:"
+            ],
+            [
+                "<b>יהי ביתך בית ועד לחכמים.</b> פירש הרב מהר\"י חייון ז\"ל שתהנה חכמים מנכסיך עד גדר שביתך יחשבו שהוא ביתם ע\"ש ואפשר לתת סימן שמח זבולון בצאתך שמח ר\"ת שפלות מהנה חושק שפלות נגד הוי מתאבק בעפר רגליהם. מהנה כנגד יהי ביתך בית ועד לחכמים. חושק נגד והוי שותה בצמא את דבריהם וז\"ש ויששכר באהלך:"
+            ],
+            [
+                "<b>יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך.</b> אפשר לרמוז מ\"ש הגאון מהר\"ר נפתלי כ\"ץ בסמיכת חכמים דף טו\"ב משם המקובלים דמי שקבל לעשות חסד תכף משפיעין עליו מלמעלה וז\"ש פתוח תפתח ע\"ש שהאריך. וז\"ש יהי ביתך פתוח שמקבל שפע מלמעלה במה שקבלת שיהיו עניים בני ביתך כי תכף בא השפע על המחשבה לבד וכך היא המדה בישראל מחשבה טובה מצרפה למעשה. וזהו פתוח מלמעלה כיון שאתה תפתח ידך:",
+                "<b>שכל זמן שאדם מרבה שיחה וכו'.</b> אפשר לרמוז דיש קליפת רי\"ב להשכיח הלימוד כמ\"ש הרב הקדוש מהר\"ר שמשון מאסטרפולי ז\"ל הבאתיו בקונטריס פני דוד פרשת בא דף נ\"ה ע\"א ע\"ש באורך. ואפשר כי דבור גימטריא רי\"ב כי המרבה דבור ובפרט עם האשה שהיא משכן סט\"א שולט בו קליפת ריב שהוא גימטריא דבור ולכן רעה בטול יורש ר\"ת רי\"ב וז\"ש גורם 'רעה לעצמו 'בטל מד\"ת 'יורש גהנם. ולפי דרכנו למדנו שאם דבו\"ר בתורה נעשה רב\"י גימטריא דבו\"ר וניצול מקליפת רי\"ב. ואם דבו\"ר בטל נאחז בקליפת ריב שהוא גימטריא דבור:"
+            ],
+            [
+                "<b>עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן וכו'.</b> אפשר לרמוז כי ר\"ת רב חבר דן גימטריא ריב כי בזה מבטל קליפת ריב. ובמקום ריב. יזכה ליקרא רבי. ולפי פשוטו בהני תלתא עושה לו רב וקונה חבר ודן כל אדם לזכות ודאי מסלק שנאה ותחרות ומבטל ריב וכל מיני מחלקת ואפשר דהני תלת הם נגד חג\"ת עשה לך רב ת\"ת וקנה לך חבר נגד גבורה להתגבר שלא יקפיד כלל ויאהבהו כנפשו. והוי דן לכף זכות כנגד חסד ורב חסד מטה כלפי חסד לדון לכף זכות:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם וכו'.</b> אפשר דבא להזהיר על הענוה שצריך להתבונן בה ביותר שגם שרוצה להיות עניו זמנין דהענוה תהיה גורמת לגאה וגאון וזמנין שההמון ילעיגו וידברו וגורם להחטיא בני אדם ואמרו רז\"ל לעולם ישנה אדם שנים ג' מקומות ממקומו וכך היה הלל אומר הגבהתי השפלתי השפלתי הגבהתי ופירש הרב מהר\"ר שמואל פרימו ז\"ל דאדם גדול אם ירצה לעשות ענוה ויכנס למקום שיש שם רבים בית הכנסת או בית המדרש והוא ילך לשפל אשר במקומות אצל התנוקות בני ח' וט' שנים וירצה לישב שם. יקומו כל העם ויחרדו חרדה גדולה ויפצירו בו ויביאוהו על כרחו לישב בראש ונמצא השפלות שעשה גרם לו להגביהו לפעמים יותר מערכו. אבל אם זה הגדול לא ישב במקומו הראוי רק למטה ב' או ג' מקומות מהמקום הראוי לו על הרוב יניחוהו שם וגם אם יפצירו בו יכול לסרב מאחר שהמקום אינו כ\"כ שפל. וז\"ש לעולם ישנה אדם ב' או ג' מקומות ממקומו דבזה כיון דאינו שפלות יניחוהו שם. אבל אם ישנה מקומו הרבה וילך מטה מטה אין מניחין אותו ויושיבוהו למקום יותר גדול ממקומו וכך היה הלל אומר הגבהתי השפלתי דזה דישבתי במקום גבוה רק הוא ב' ג' מקומות למטה ממקומי הראוי זהו השפלתי שיניחוני שם. השפלתי שהולך לישב במקום שפל ביותר עם התנוקות זהו הגבהתי שלא יניחוני שם ואדרבא יושיבוני במקום גדול ממקומי וז\"ש השפלתי הגבהתי. ונמצא דמי שרוצה להיות עניו באמת צריך לדקדק בענוה שלא תגרום יותר גאוה וגם שהעניו מחטיא הרבים שיאמרו זה ענוה פסולה ענו\"ה של צעירי\"ם הוא רוצה להשתרר ועושה המצאות להגביה עצמו וכיוצא דברי נרגן אינון סגן על מגן. ורז\"ל אמרו על פסוק ודוד ואנשיו הולכים בדרך בדרך ענוה. ואפשר לומר דדרשו תיבת בדרך לענוה דמי שהוא עניו ישים אל לבו שתמיד הוא הולך בדרך כל הארץ וכל ימי חיי האדם הוא בדרך הולך ומתקרב למיתה ובזו המחשבה שהיא אמיתית יהיה עניו כי מה בצע בגדולה בעולם שאינו שלו ובמה יתגאה אשר הוא בדרך המיתה ויכוין מאד דרשת רז\"ל בדרך בדרך ענוה דהענוים עומדים צפופי\"ם על הדרך בלכתם ילכו למות והניחו יתרם וגדולתם דאשר הם עראי דעראי. והיינו דקאמר רבי שהיה עניו ביותר ובורח מהכבוד וכמ\"ש מהרי\"ל ז\"ל דהיה מכבד העשירים. וכן ילמדו ממנו לכבד העשירים ובזה ירויח שאם מכבדים אותו יהיה בשביל העושר כי היה עשיר גדול לא בשביל כבוד התורה ולכן הוא הזהיר על הענוה וגם זה בהעלם ואמר רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כלומר דרך הענוה המכונית דרך. איזהו הדרך הישר שיבור לו האדם שתהיה ענוה אמיתית ומתקיימת כל שהיא תפארת לעושיה שלא יחשדוהו שהיא ענוה פסולה וגם לא תגרום שיכבדוהו יותר שישפיל עצמו הרבה עד שבעל כרחו יושיבוהו במקום גדול יותר מהראוי לו. ותפארת לו מן האדם לו שירגישו במעשיו המתוקנים שהוא בורח מן הכבוד והוא באמת ולכן עביד טצדקי שלא יכירו דמענוה עושה. והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כלומר אעפ\"י שהקב\"ה רוצה בענוה מ\"מ לא בשביל ענוה תניח לקיים איזו מצוה שלא יאמרו שאתה רודף אחר המצות או אתה זריז לקיימן כתקנן ומטעם זה תניח לקיים המצוות וסייגיהן וכיוצא. דע שענוה לבטל מצוה או זריזות לא תכון והוי זהיר במצוה קלה וכו':",
+                "<b>ואפשר לפי פשוטו כל שהיא תפארת לעושיה וכו'.</b> לאפוקי אם כתב ס\"ת וכתב האזכרות שבו בזהב שהוא פסול דהגם שהוא תפארת לעושיה אבל אין תפארת לו מן האדם ובמקום תפארת יהיה לו גנות שהוא עם הארץ ואינו יודע שהוא פסול והוי זהיר וכו': <br><b>והנה</b> בקונטריס חסדי אבות עם ראשי אבות הנדפס בשם הגדולים חדש הבאתי שהקשה הרב הגדול מהר\"ר יעקב חאגיז ז\"ל דהול\"ל רבן שהוא נשיא ושם כתבתי בעניותי בזה ע\"ש ועתה ראיתי להרשב\"ץ ז\"ל שהאריך בזה וכתב דרבי סתם מבלתי הזכיר שמו הוא מעלה גדולה יותר מרבן ע\"ש:"
+            ],
+            [
+                "<b>יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.</b> אפשר דרך אסמכתא מנהג רבינו האר\"י ז\"ל לעסוק בתורה בליל היחוד עד חצות וז\"ש יפה תלמוד תורה שהוא ענין יפה לא חיוב עם דרך ארץ וכתב ר\"ת דכששונה עם הוא עיקר:",
+                "<b>וכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקים עמהם לשם שמים.</b> פירוש ליחד קב\"ה ושכינתיה. שם הוא מ'. שמים קב\"ה. ולהעביר הצער מהשכינה כביכול. והם יכוונו שזכות אבותם מסייעתם תדיר כמ\"ש התוספות גבי מסייע כהני דמסייע הוא בהוה. וצדקתם שהיא השכינה הנקראת צדק מתפללת תדיר וזהו עומדת לעד אין עמידה אלא תפלה. ועם כל זה דזכות אבות ותפלת השכינה עושים הרבה והם עיקר. אתם אם תכוונו בזה מעלה עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם הכל אתם:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי הלל אומר אל תפרוש וכו'.</b> רבינו הרמ\"ע ז\"ל במאמר חקור דין ח\"ב פרק י\"ט. כתב דהוא הלל נכדו של רבי ונתקיים ברבי לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך והביאו הרב תוספת יום טוב ז\"ל ופירוש זה הביאו הרב מהר\"ר יוסף חייון ז\"ל בספר מילי דאבות אלא דיש ט\"ס בדבריו. ומ\"ש דהוא הלל שתקן העבור עמו הסליחה כי הלל שתקן העבור היה הלל בן רבי יהודה נשיאה ולא בן רבן גמליאל. ומה שהקשה דבמשניות אין אמורא לק\"מ דשמע מנכדו וקבעה בשמו אגב חביבותיה וברוח הקדוש ול\"ג ר' הלל אלא הלל אומר. ויתכן לומר כמ\"ש הרמ\"ע ז\"ל ואם קבלה נקבל כמ\"ש הרב תי\"ט ז\"ל. אך מהראשונים ז\"ל נראה דהוא הלל הזקן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יוסי אומר יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך.</b> אפשר לומר דרך רמז ומוסר יהי ממון חבירך כלומר תורתו ומצותיו שהם הממון העיקרי על דרך שפירש רבינו האר\"י ז\"ל ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ניצוצי הקדושה שזה רכוש העיקרי ואמיתי. ואמר יהי ממון חבירך וכו' פירוש שתשתדל להדריכו שיהיה רצוי לה' כמו שאתה עושה בשלך בלימוד' ומצותיה שאתה נזהר לבל יתערב זר ח\"ו. והתקן עצמך וכו' כלומר אף שאבותיך עמי הארץ ובלתי הגונים התקן עצמך שאינה ירושה ומה שלא זכו אבותיך תזכה אתה ואתה תזכה אותם שיהיה להם נחת בעה\"ב בשבילך כמו שאמרו רז\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עקביא בן מהללאל.</b> אפשר לרמוז דר\"ת מבע למפרע. כמו ר\"ת משה בן עמרם דכל חכם גדול יש בו ניצוץ משה רבינו ע\"ה כמ\"ש רבינו האר\"י ז\"ל ודרך אסמכתא ורמז וצחות כי הם ציצים ופרחים לתורה וזה רמז אמת מארץ תצמח ארץ ר\"ת אסמכתא רמז צחות תצמח ובלבד שיכוין לבו לשמים הרשות נתונה אמת שהיא התורה הקדושה מארץ אסמכתא רמז צחות תצמח כי תורת ה' תמימה לא תחסר כל בה. ובזה פירשתי בעניותי מ\"ש בש\"ס בקמא דף נ\"ב דאמרו כמה זמני מנא הא מילתא דאמרי אינשי ולכאורה יפלא מה זו שאלה איה מקום שיחת הבריות ומהדרי לאשכוחי רמז במקרא, ואולם מאחר דתורת ה' תמימה לא תחסר כל בה והיינו דבעי דהא מילתא דאמרי אינשי שהיא אמירה נכונה מוכרח שיהיה רמז בתורה, ואמטו להכי מהדר למצוא רמז בתורה. ואחר זמן מצאתי בספר מדרש תלפיות דמביא מהראשונים כעין זה: וזהו דרך כלל ואתאן למאי דקמן כי עיקר התורה להיות עניו ולהעביר על מדותיו ואם זכה לזה יזכה לתורה ויזכה לניצוץ משה רבינו ע\"ה וסימן לדבר מעביר בענין מדותיו הוא ר\"ת כר\"ת משה בן עמרם ואפשר עוד לרמוז דזה מעביר על מדותיו מרבה שלום והוי מתלמידיו של אהרן וכן מעביר בענין מדותיו ס\"ת גימטריא אהרן שזוכה גם לבחינת אהרן. ואתה קורא נעים אל תהי לועג לרש ברמזים אלו וכיוצא בהן כי כונתי להגדיל תורה והוא על דרך אסמכתא וצחות והני מילי לנערי בני ישראל למען ילמדו וה' עמם והשפיע בצחצחות: וזה דרך צחות רד ה��ד בעם, בעם ר\"ת עובר בענין מדותיו יזכה לניצוץ משה בן עמרם ר\"ת וזהו העד לשון עדי ותכשיט:",
+                "<b>דע מאין באת.</b> רמז דנשמות ישראל אצל האורות קודם המלאכים. ולאן אתה הולך שאם זכית תהיה למ\"ן למ' דידוע דהמ\"ן הם מנשמות הצדיקים:",
+                "<b>ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.</b> לכאורה הו\"ל לומר להפך ליתן חשבון ודין דבתחילה נותן חשבון ימי חייו מה עשה בהם ואח\"כ יבוא לפרק נגמר הדין. ועוד לא יצדק אומרו עתיד ליתן הדין כי הדין נגזר עליו מב\"ד והאדם עצמו אינו עתיד ליתן דין ואפשר עם (עם) מ\"ש בספרי המוסר דשואלים לאדם מי שעבר עבירה פלונית מה דינו ואז האדם עצמו הוא אומר מי שחטא בזה כך עונשו וחטא זה כך עונשו ואחר שהוא עצמו אומר הדין באים חשבון כמה פעמים עשה חטא זה ובזה א\"ש ליתן דין וחשבון:"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי מתפלל בשלומה של מלכות.</b> שתהיה סיהרא באשלמותא וז\"ש בשלומ\"ה של מלכו\"ת שאלמלא מוראה וכו' אפשר במ\"ש הרב מהר\"א מונסון ז\"ל דטעם השראת שכינה בתחתונים דאע\"ג דאיהו לא חזי נשמתיה חזי ויראה מלחטוא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה.</b> אפשר דאמר שחוק וקלות ראש השתים לא יכונו. אבל השחוק לבד אפשר שיהיה לטובה ומצוה כמ\"ש הרב פורת יוסף חדש דף ל\"ח בשם רבו ז\"ל במ\"ש בתעניות דף כ\"ב אינשי בדיחי אנן דעל ידי השמחה עולה מבחינת קטנות לבחינת גדלות והני בי תרי בדיחי היו מעבירין צער האדם לקרבו ולהעלותו וזה רמז הפ' יצחק והעלהו כי על ידי שחוק לשם שמים מעלה השחוק של בחרות ויקח שני נעריו שנים של נערות וע\"ש בדף צ\"ט. הא למדת כי יש שחוק דהוא מצוה ומתקן תקונים לכן אמר רבי עקיבא שחוק וקלות ראש הני בי תרי הם מהסט\"א ועבירה גוררת עבירה מרגילין את האדם ר\"ת אמה סט\"א מפני היד שנשתלחה יד לאמ\"ה ומרגילין דנעשה לו כהתר רחמנא ליצלן וזהו ר\"ת מרגילין את האדם לערוה לאמה כי זה כבר הוא מצד הסט\"א ויחשב לאמה סט\"א:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל צפוי וכו'.</b> פירש הרמב\"ם ז\"ל כל מעשה בן אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות הכל גלוי לפניו ולא תאמר כיון שהקב\"ה יודע מה שיעשה האדם א\"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע לזה אמר והרשות נתונה לעשות טוב או רע ואין דבר שיכריחיהו כלל וכיון שכן הוא בטוב העולם נדון להפרע מן הרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים שהחוטא חוטא ברצונו וראוי שיענש והצדיק היה צדיק ברצונו וראוי שיקבל שכר והכל לפי רוב המעשה לפי מה שאדם כופל ומתמיד בעשיות הטוב כך שכרו מרובה שאינו דומה הנותן מאה זהובים בפעם אחת לצדקה לנותנם ומחלקם בק' פעמים עד כאן דברי הרמב\"ם ז\"ל. וביאר הרב מהר\"ם אלשי\"ך ז\"ל דכך רצה הקב\"ה דידיעתו אינה מכרחת אבל דיבורו יתברך מכריח וז\"ש צדיק ורשע לא קאמר דהדיבור מכריח. ולפי דבריו יתישב הטב לשון משנתינו הכל צפוי והרשות נתונה דמה שהוא בידיעה אינו מכריח והרשות נתונה משא\"כ אם יש דיבור שהדיבור מכריח: <br><b>ובמה</b> שפירש הרמב\"ם והכל לפי רוב המעשה יש לדקדק דהול\"ל והכל לפי רוב המעשים לפי פירוש הרמב\"ם ז\"ל ואפשר לומר דהשמיענו בזה דנהי דאם יתן ק' זהובים בק' פעמים נחשב לכמה מצות מיהו אם נזדמן לו פדיון שבוים בק' זהובים ופדאם דלא סגי בלא\"ה הנה שכרו אתו הרבה מאד וז\"ש והכל לפי רוב המעשה לרמוז נמי גודל המעשה אם הוא מוכרח אלהים יראה לו ודוק הטב. ואפשר זה רמז הכתוב נתון תתן לו הכונה תרבה נתינות כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל דבזה אתה מקיים מצות הרבה. ואם אירע שאתה מוכרח לתת הרבה בפעם אחת כגון פדיון שבוים במאה זהובים לא ירע לבבך בתתך לו בנתינה אחת שחסרת מצות הרבה כי בגלל הדבר הזה שהוכרחת לתת הרבה בפעם אחת לפי הצורך יברכך ה' אלהיך ולפניו גלוי שהיה הדבר מוכרח ועל זה יברכך רוב ברכות בכל מעשה ידיך:"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים.</b> אפשר במ\"ש פ\"ק דע\"ז דנגזר על אשתו של ר' חנינא בן תרדיון הריגה על שלא מיחתה בבעלה ומהא מוכח בהדיא דגם הנשים במידי דשייכי ערבות על האנשים וכמ\"ש אני בעניי שם פ\"ק דע\"ז ודקדקתי על הגאון מהר\"ר יחזקאל ז\"ל במה שנסתפק בדין קדוש ע\"ש וז\"ש הכל נתון בערבון לאתויי נשים דבמידי דשייכי ערבות על האנשים. ומצודה פרוסה על כל החיים אפילו הנשים כשיש בידם למחות כאשתו של ר' חנינא בן תרדיון. וכבר בקונטריס חסדי אבות פירשתי קצת בסגנון אחר ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>איזהו חכם הלמד מכל אדם.</b> אפשר במ\"ש האי מאן דיהיר חכמתו מסתלקת ממנו ואם כן בהיותו עניו חכמתו תשאר לו ובקרבו אור בו. וז\"ש איזהו חכם כלומר שתמיד הוא בחכמתו ויכולנו לקוראו חכם. לז\"א הלמד מכל אדם שהוא עניו ולמד מן הקטנים כמו שפירשו המפרשים ולכן נקרא חכם דכיון שהוא עניו אין חכמתו מסתלקת ממנו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל.</b> ר\"ת גימטריא שכינה דהעניו הוא מרכבה לשכינה. ובזה זוכה להיות קדוש בגימטריא שפל. והעיקר הוא בתלמוד תורה שרומז לרוח וזהו שפל רוח שישא ויתן בתורה בענוה ובנעימה קדושה. שתקות אנוש רמה. ועי\"ז יהיה. ראש שהלכה כמותו כר\"ת שתקות אנוש רמה ראש. ואפשר לרמוז כי ס\"ת מאד מאד הוי שפל גימטריא מ\"ח כלומר דהתורה נקנית במ\"ח דברים ואי אפשר לקנותם אלא כשיהיה מאד מאד שפל רוח באמיתות ואז יהיה בעל תורה כי יקנה אשת חי\"ל גימטריא מ\"ח ומתחילה ועד סוף צריך שיהיו עניו באמת שאם יזוח דעתו תכף חכמתו מסתלקת גם שזכה למעלה שנקראת חכמתו עם כל זה מסתלקת ממנו ולכן הזהיר מאד מאד הוי שפל רוח תדיר ולא פסיק ואם יהיה ראש לא יתגאה ויחשוב שתקות אנוש רמה ר\"ת רא\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות.</b> אפשר שכונתו ליחד קבה\"ו כי כבוד רומז לשכינה כמ\"ש רבינו האר\"י ז\"ל ותורה רומז לקב\"ה וזה מכבד את התורה ליחד השכינה עם הקב\"ה. לזה הנה שכרו גופו מכובד על הבריות:"
+            ],
+            [
+                "<b>והגס לבו בהוראה שוטה.</b> אפשר לרמוז כי גס לבו בהוראה בגימטריא שוטה. ובודאי שהוא שוטה כי בידו להתבונן ולירד לעומק הדין ונמנע ומהשטות בא להיות רשע להטות הדין. וגם לקנות הגאוה שהוא גס רוח והוא תועבה ועבירה גוררת עבירה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד.</b> אפשר דרמז דיכוין בלמודו ליחד הדודים קבה\"ו ולהמשיך מחכמה בסוד אחותי בת אבי וזה רמז בהעלם הוי זהיר בתלמוד הוי ה\"ו רמז לקבה\"ו יוד רמז לחכמה וזה רמז הוי זהיר בתלמוד לכוין הו\"י יחוד שלם זהיר גימטריא רכה שישנה לתלמידיו בלשון רכה ובזה יצליח בלימודו והתלמידים יעשו פרי וילמדו בכל לב ורצון טוב. ואמר הוי זהיר בתלמוד מלבד הפשוט דגדול תלמוד שמביא לידי מעשה ויש ליזהר בעסק התורה. עוד בה דיהיה זהיר בסדר הלימוד שלא יתערב שום דבר אשר לא כדת ששגגת תלמוד עולה זדון ובמקום שבלימודו יהיה לו חיים אם לא יהיה כהוגן נחסר חיים וכן זדון במספר חסר אחד ממספר חיים לרמוז שאם יהיה שלא כהוגן במקום שימשך חיים עולה זדו\"ן חסר א' ממספר חיים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.</b> אפשר דרך רמז במ\"ש הרב עיר וקדיש מהר\"א גאלנטי ז\"ל בספר קול בוכים דהצדיקים עושים היצה\"ר טוב וצד הרע שביצר נתקן ונעשה שומר לקברו וזהו העכנא שיש בקבר הצדיקים זהו תורף דבריו. וכפי זה עכנא הוא בגימטריא קמ\"א והוסף ט' ס\"ה ק\"ן ונמצא דיצר שהוא בגימטריא ש' אם יזכה לתקנו יהיה עכנ\"א לשומרו בקבר. ותיבת עכנא ואות ט' שרומז טוב הם בגימטריא קן. וזה רמז אל תסתכל בקנקן גימטריא יצר שהוא יצר הרע אלא במה שיש בו כי במקום קנקן נעשה ק\"ן גימטריא עכנא ט' ויש לו תיקון והוא מתאוה שתתקן אותו וכמו שפירשו הראשונים נ\"ן מש\"ה ואליך שתתקן אותו ותקונו בתורה כמו שארז\"ל אמר הקב\"ה בראתי יצה\"ר בראתי לו תורה תבלין לו דייקא תבלין להכשירו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכלם כדי להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו.</b> אפשר דהכונה דכבר כביכול ידע צדקתו של אברהם אבינו וכבר ידע דהוא עומד בכלם ולא הוצרך לנסותו. אך שגלוי וידוע לפניו יתברך שעתידין ישראל לעשות העגל ומדת הדין מקטרגת לכך הקדים לנסות לאברהם אבינו עשר נסיונות ועמד בכלם וידעו כל צבא השמים צדקת אברהם אבינו ע\"ה וזו הכנה לרחם על ישראל:"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרה נסים נעשו לאבותנו וכו' עשר מכות וכו'.</b> והכל בזכות אברהם אבינו ע\"ה שנתנסה עשר נסיונות ועמד בכלן ולכן זכו ישראל בכל זה. ופרעה היה מתגאה כי יש לו עשרה במספר שמו פרעה יותר על משה וכסיל לא יבין דהעשרה רמז לעשר מכות שילקה. וגם פרעה גימטריא שנה. ושנה הוא רמז לשכינה. ויצ\"מ כתב הרמ\"ק ז\"ל שהיה מצד השכינה ולכך פרעה גימטריא שנה בכח שנה היא השכינה נכנע והושפל ולקה עשר מכות על יד משה רבינו ע\"ה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משה זכה וזיכה את הרבים וכו' שנאמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל.</b> אפשר לרמוז דר\"ת צדקת ה' עשה בגימטריא מקל שהם ס\"ת אברהם יצחק ישראל והנה צור\"פ זכות אבות. גם ר\"ת ומשפטיו עם ישראל בגימטריא אלהים דאהני זכות משה רבינו למתק הדינין ולהפוך מדת הדין למדת רחמים:"
+            ],
+            [
+                "<b>עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו ע\"ה.</b> אפשר לרמוז דבהיות לו המדות האלו הולך בתום לקיים מצותיו יתברך. כי עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה. לכשתסתכל שפלה טובה נמוכה ר\"ת שטן במדות אלו הוא שולט על שטן. ואין שטן שולט בו ולומד תורה ומקיים מצות ברוח. ולהפך הוא נותן יד לסט\"א לשלוט בו. וכן עין רעה רוח גבוה נפש רחבה. רעה רחבה גבוה ר\"ת כמספר ת' סט\"א רמז ת' דעשו ועוד ב' רמז למקורן לו ולה והכולל יחדיו ידובקו להורידו לבאר שחת משא\"כ תלמידיו של אברהם אבינו ע\"ה דכתיב בהו להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא:",
+                "<b>שנו חכמים בלשון המשנה וכו'.</b> נודע שרבינו הקדוש לא חיבר במסכת אבות כי אם חמשה פרקים כנגד ה' שרומז לשכינה שבה תורה שבע\"פ ומי שמקיים מילי דאבות יכול לקיים התורה ולידבק בשכינה. גם רמז דאבות הם חג\"ת להמשיך ה' חסדים לשכינה ביו\"ם שידוב\"ר בה. וכן רבינו הרמב\"ם ורבינו עובדיה ז\"ל בפירוש המשנה לא פירשו כי אם ה' פרקים. והפירוש שיש בפירוש הרמב\"ם ז\"ל על פרק הזה הששי אינו מהרמב\"ם ז\"ל כאשר יראה הרואה ממטבע הלשון. והוא מועתק מפירוש רש\"י ז\"ל לפרק זה הגם שיש קצת שינוי. אבל הרמב\"ם לא פירש אלא ה' פרקים והמעתיקים אחרונים לקחו פירוש רש\"י לפרק זה ונתנוהו בפירוש הרמב\"ם ז\"ל וזה פשוט ופוק חזי להגאון החסיד כמה רמזים בה' פרקים אלו ע\"ש בספר מעשה רקח: <br><b>והרב</b> מהר\"ר יוסף חייון ז\"ל בספר מילי דאבות פירוש מסכתא זו שחיברו בעיר לישבונה שנת הר\"ל כתב דלפי שנתפשט המנהג מלפנים לקרוא המסכתא הזו בשבתות שבין פסח לחג השבועות פרק אחד בכל שבת ונשאר השבת הששי בלא פרק. חיברו הקדמונים מאמרים מרז\"ל נלקטים מהגמרא והמדרשות ידברו במעלת התורה ועשו מהם פרק אחד ויקראו שמו פרק קנין תורה וייחדוהו לקרותו בשבת הסמוך לחג השבועות שבו נתנה תורה ומסדרי הפרק הזה הקדימו לשון זה שנו חכמים בלשון המשנה להודיע שאין זה הפרק מעצם המסכתא שחיברו רבינו הקדוש אבל הוא חבור מלוקט מרז\"ל בלשון המשנה עכ\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה.</b> אפשר כי תורה רמז לקב\"ה לשמה רמז לשכינתיה שכונתו ליחדם. זוכה זו גימטריא אחד. כה רמז לשכינה רמז שמיחד קבה\"ו. ורמז שזוכה לניצוץ משה רבינו ע\"ה וזהו לשמה אותיות למשה. גם רמז שיכוין שתהיה סיהרא באשלמותא וזהו לשמה אותיות שלמה. ומאחר שעל ידו יתיחדו הדודים משם ישתלשל שפע על נר\"ן שלו וזוכה לדברים הרבה כל אחד כפי כונתו ומדרגתו איש אשר כברכתו ועשה את עולת\"ו להאיר נשמתו והא גופ\"א כסי\"א מעטה תהלתו ואמר כל העוסק בתורה לשמה כל דייקא להורות כי כמה מדרגות יש בענין עסק התורה לשמה והבטיחנו כל העוסק דהגם דאין עסקו לשמה כפי המדרגות הראויות עם כל זה כיון דנכנכס מיהא בסוג עוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וז\"ש כל העוסק כל לרבות כל סוג תורה לשמה. וכבר כתבנו במ\"א אשר רבינו מהר\"ר חיים ויטאל ז\"ל התאונן על זה דאיך יאמרו חכמי הזמן דלומדים לשמה והתנא הגדול רבי מאיר מכחישם דאמר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא ראינו שזכו לזה ועוד האריך ע\"ש:",
+                "<b>ואומרו ומלבשתו ענוה ויראה.</b> כבר פירשתי דעוסק בתורה לשמה היינו שיכוין לבנות פרצוף לאה שנקראת ענוה כמ\"ש רבינו האר\"י ז\"ל גם תורה שבע\"פ היא במ' הנקראת יראה ליחדה עם דודה וא\"ש ומלבשתו ענוה ויראה ובזה פירשתי על דבר אמת וענו\"ה צד\"ק ותורך וכו' כמ\"ש במ\"א באורך בס\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה.</b> אפשר לומר בהקדמת רבינו מהרח\"ו ז\"ל כי כל דיבור מחסר חלק הבל א' מהנפש וזהו חומר איסור דברים בטלים וכ\"ש דברים אסורים אמנם מדבר דברי תורה אדרבא מוסיף חיים וז\"ש גדולה תורה שהיא נותנת חיים דלא סגי דכשמדבר דברי תורה אינו גורע מן החיים אלא אדרבא מוסיף חיים וכמ\"ש הכתוב כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות <b>חיים<b>:</b></b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Marit HaAyin, Jerusalem 1960",
+            "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מראית העין על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Marit HaAyin",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,134 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sanhedrin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סנהדרין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה נזק. לאו דשן ורגל. </b>נראה דתוס' כ\"כ רק בשיטתייהו דמבואר בדבריהם דמאי דאמרינן בפרק החובל דמידי דשכיח עבדינן שליחותייהו היינו דינא דמתני' דהכא דדיני ממונות בג' הדיוטות משום דלא תנעול היינו דמשום זה עבדינן שליחותייהו וא\"כ בכל מה דאמרי' שם בפ' החובל דעבדינן שליחותייהו נכלל בדינא דמתני' דהכא דד\"מ בג'. עיין תוס' (ד\"ג ע\"א ד\"ה שלא). ומש\"ה הוצרכו לדחוק שם דמה דקתני במתני' בגזילות וחבלות בעי ג' מומחים היינו גזילה שע\"י חבלות (דזה לא שכיח. אבל סתם גזילות) הא אשכחן בכמה דוכתי שהיו דנין בבבל דיני גזילות, אבל מדברי רש\"י (ד' י\"ג ע\"ב ד\"ה למידן דיני קנסות) מבואר דס\"ל דהם ב' ענינים דמתני' דהכא מיירי בא\"י דאפשר עפ\"י מומחים בזה רק בהלואה חששו לנעילת דלת סגי בג' הדיוטות. אבל גזילות וחבלות בעינן מומחים אבל בבבל דליכא כלל מומחין בזה אמרי' בב\"ק דבמידי דשכיח וליכא קנס עבדינן שליחותייהו עיי\"ש וכ\"נ מדברי הרא\"ש בשמעתין ומה דאמרי' בפ' החובל שליחותייהו עבדי' מידי דהוי אהודאות והלואות צ\"ל דה\"ק דכמו דתקנו בהודאות והלואות דמשום תיקון עולם דלא בעיא מומחים (אף בא\"י) ה\"נ בניזקין היכא דליכא מומחים כגון בבבל תקנו למעבד שליחותייהו. א\"כ הכא ממילא ניחא דגם נזק דשן ורגל אין דנין בא\"י רק במומחים:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>תוי\"ט ד\"ה והמיאונים. דכל דתיקון רבנן. </b>בפשוטו היינו דמיאון בקידושין דרבנן תיקנו כעין דאורייתא. דהיינו גט בקידושי דאורייתא וא\"כ מוכח דגט צריך להיות בב\"ד של ג' ובאמת תמוה לכאורה הא (בפ\"ט מ\"ד דגיטין) מבואר דלר\"א דע\"מ כרתי נותן לה בפני עדים. ולר\"מ משמע דכיון דע\"ח כרתי א\"צ ליתן בפ\"ע (אלא דתוס' כ' בשם ר\"ת דמ\"מ צריך ליתן בעדים דאין דבר שבערוה פחות מב') אבל עכ\"פ משמע דל\"צ רק בפני ב' עדים. וכן בפ\"ק דגיטין גבי בפ\"נ איכא פלוגתא אם צריך ליתן בפני ג' להעיד בפנ\"ח בפני ב\"ד. או דמהני בפני ב'. אבל בא\"י לכ\"ע נותן בפני ב'. אח\"ז רב מצאתי שעמד בזה בתשובת נודע ביהודה מ\"ת:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>במשנה ולא את כה\"ג. </b>היינו דיני נפשות אבל ממונו של כ\"ג דנין בג' כמ\"ש התוי\"ט לקמן (רפ\"ב). ובסוגיא (דט\"ז) דייק כן אביי מדבעי ר\"א שורו של כה\"ג בכמה למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה או למיתת בעלים דעלמא מכלל דממונו פשיטא ליה ואמרי' עלה פשיטא מהו דתימא הואיל וכתב כל הדבר הגדול כל דברים של גדול קמ\"ל. וקשה לי למאי צריך אביי למידק כן מאיבעיא דר\"א הא מוכח כן מברייתא דלקמן (די\"ח ע\"א) כ\"ג שעבר על ל\"ת הרי הוא כהדיוט לכל דבריו ואמרי' עלה פשיטא סד\"א הואיל ותנן וכו' אימא כל דברים של גדול קמ\"ל ואימא ה\"נ מי כתיב דברי גדול הדבר הגדול כתיב דבר גדול ממש (היינו דעבר עבירה שיש בה מיתת ב\"ד) וכיון דלענין מלקות דנין בג' דבעינן דוקא דבר גדול ממש מכ\"ש ממונו וצ\"ע:",
+                "[אות ד] <b>במשנה וא��ן מוציאין כו'. </b>בתוספתא (פ\"ג דסנהדרין) איתא אין מעמידין לא מלך ולא כ\"ג אלא עפ\"י ב\"ד של ע\"א וכתבה הרמב\"ם לדין מלך (רפ\"ה מהלכות סנהדרין ובפ\"א ח\"ג מהלכות מלכים. ודין כ\"ג בפ\"ד מהל' כלי המקדש):",
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה ואין עושין עיר הנדחת וכו'. למעוטי שבט. </b>בלא\"ה לק\"מ דהרי שבט אינו בכלל עיר הנדחת ונידונין בסקילה כיחידים כמ\"ש הרמב\"ם (פ\"ד ה\"ב מהל' עכו\"ם) בתנאי עיר הנדחת שיהיו המודחין ממאה ועד רובו של שבט. אבל אם הודח רובו של שבט דנין אותן כיחידים שנא' יושבי העיר ולא כפר קטן ולא כרך גדול וכו'. וא\"כ אף דקתני ואין עושין עיר הנדחת אלא עפ\"י ב\"ד של ע\"א מ\"מ היה ס\"ד לומר דשבט כיון דנידונים כיחידים יהא נידון ג\"כ בכ\"ג כיחידים וכס\"ד דהש\"ס באמת. מש\"ה איצטריך למעט ג\"כ שבט:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט סד\"ה לא דן כו'. על הכתוב בהם ע\"כ. </b>ובספר שער המלך (פ\"ה ה\"ח מהלכות יסודי התורה) הביא בשם שיטה מקובצת בכת\"י לסנהדרין שכתב ג\"כ כזה בשם תוספי הרא\"ש וז\"ל דמסתמא כיון דהקב\"ה צוה להם בהדיא לדון לא היו החכמים גוזרים עליהם שלא לדון. וכה\"ג בפרק איזהו נשך דאמרי' התם דרבנן גזרו שלא להלות לנכרי ברבית יותר מכדי חייו ופריך והא כתיב לנכרי תשיך. ומאי פריך והא לא אסור אלא מדרבנן אלא ר\"ל כיון דכתיב לנכרי תשיך לא היה להם לחכמים לגזור והו\"ה הכא עכ\"ל וכ\"כ תוס' בב\"מ שם אלא דכתבו כיון דאמר רחמנא דמצוה וכו' וה\"נ י\"ל דדינו לבקר משפט היינו דרך מצוה לדון אותם. ובדברי תוס' אלו דמשמע דדוקא כיון דרחמנא אמר כן למצוה ל\"ש לחכמים א\"כ הא דמשני שם לא סגי דלא תשיך לאפוקי אחיך דלא א\"כ אפשר לא תשיך. היינו תשיך ולא למצוה אלא לדיוקא לאחיך לא ויש ליישב:",
+                "[אות ז] <b>שם תוי\"ט ד\"ה אין שומעין. ולא מצאנו אלא כו' אינו עולה לחליצה. </b>בתוס' יבמות (דמ\"ד ע\"א ד\"ה כל שאינו עולה ליבום)  הקשו בפשיטות והרי חרש וחרשת דא\"ע לחליצה ועולה ליבום. הרי דנקטו בפשיטות דהכל חד הוא דכמו דא\"ע ליבום א\"ע לחליצה הו\"ה בהיפוך דכל שא\"ע לחליצה א\"ע ליבום. ואולם הרי באמת מכח הך קושית תוס' מוכח כתירוצם דחרש וחרשת בני חליצה נינהו אלא דפומי' כאיב להו. לכאורה ה\"נ במלך דבר חליצה הוא אלא דאינו רשאי לגנות עצמו והוי ג\"כ כמו פומיה כאיב ליה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה שמביא כו'. או פסולין. </b>הא דנקט בלשון רבים אף דר\"מ נקט בלשון יחיד זה פוסל דיינו של זה. ואף אם נימא דרבנן לא דייקי בלשונם וקרובים ופסולים קאי אבל דיינים הנבררים. דהא קתני אינו יכול לפוסלן והו\"ל למתני אין יכולין לפוסלן אלא ע\"כ דרבנן נמי נקטו לשון יחיד והא דקתני קרובים או פסולים. היינו דהדיינים יחד הם קרובים. או פסולים כגון שהם שונאים זה לזה ובכה\"ג כל א' יכול לפסול דיין של חבירו ויד הנתבע על העליונה וצריך התובע לברור לו דיין א' שאינו קרוב לדיין שלו. רמ\"א בתשובה (סי' ק\"ד):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>תוי\"ט ד\"ה והמלוה. למלוה ולוה משמע להו. </b>מלשון זה משמע דגם הלוה עובר על לאו דלא תשימון ודלא כמ\"ש הרלנ\"ח הובא במ\"ל (פ\"ד ה\"א ממלוה ד\"ה כתב הרשב\"א) דלא תשימון אינו עובר הלוה כ\"א המלוה עיי\"ש. ואולם בתוס' בב\"מ (דע\"ב) וכן בהה\"מ (פ\"ד מהלכות מלוה) כתבו בלשונם דעדים אין נפסלים דלא משמע להו לא תשימון רק במלוים. בזה אפשר לומר דל\"ת לא קאי כלל על הלוה. ואך מ\"מ נ\"ל ראיה דגם תוס' ס\"ל דהלוה ג\"כ עובר על לא תשימון ממה דהקשו בב\"ק (ד' ל' ע\"ב ד\"ה שטר) דאמאי קנסו למלוה דאינו גובה הקרן א\"כ מצינו דהלוה חוטא ונשכר. ואם איתא דס\"ל כדעת הרלנ\"ח הנ\"ל ל\"ק כלום דהמלוה דעבד איסור משעת כתיבה דעובר על לא תשימון מש\"ה קנסוה אבל הלוה עדיין לא עבד איסור כיון דאין עליו לאו דל\"ת אינו עובר רק בשעה שנותן הרבית וכל כמה דלא נתן לא עבר ודוחק לומר דכוונתם דמשום דעבר על לאו דלפני עור מקרי חוטא נשכר:",
+                "[אות ט] <b>הרע\"ב ד\"ה רש\"א. עד שיכריזו עליהן. </b>והא דפרכי' פ\"ק דבב\"מ (ד\"ה ע\"ב) ותיפוק ליה דהו\"ל רועה. הא י\"ל דמיירי דעדיין לא הכריזו עליו. צ\"ל לכאורה דדוקא לפוסלו לעדות צריך הכרזה אבל לפוסלו משבועה א\"צ הכרזה. ואולם הא תוס' בב\"ק (דס\"ב ע\"א ד\"ה חמסן) כתבו וא\"ת כיון דחמסן דיהיב דמי פסול מדרבנן א\"כ כי אמרי' בב\"מ אלא הא דאר\"ה משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו נימא מגו דחשיד ומשני מורה ואמר דמי יהבינא. מ\"מ מה תירץ בכך הא חמסן דיהיב דמי פסול מדרבנן וכו' ועוד דחמסן מדרבנן אינו פסול עד שיכריז. הרי דלגבי לפסול משבועה צריך ג\"כ הכרזה. ונלע\"ד דהכלל כך הוא כל שהוא לפסידא דאחריני תיקון רבנן דלא נפסל בלא הכרזה. אבל לגבי עצמו פסול בלא הכרזה. מש\"ה בההיא דפ\"ק דב\"מ הנ\"ל שפיר פרכי' ותיפוק ליה דה\"ל רועה ודנין ביה דין משואי\"ל משלם דלגבי חוב דנפשיה ל\"צ הכרזה ודיינינן ליה לחשוד לומר לגביה דצריך לשלם. אבל בההיא דבב\"ק הנ\"ל דאם נידון אותו לחשוד וא\"י לישבע דאינה ברשותו מאי עבדינן ליה ונפטר בלא שבועה והוי חובה להבעלים דמפסידים השבועה בזה אמרי' דצריך הכרזה. ולדינא החילוק דפסולי דרבנן בלא הכרזה אם חייבים לאחרים שבועה דאוריי' הדין דמשלמים (אם שכנגדו ישבע) ואם חייבי שבועה דרבנן דאם לא ישבע יפטרו לגמרי צריכים לישבע דלא מפסידים זכותא דאחרים כ\"ז שלא הכריזו עליה. ואולם עדיין לא נתיישב לי כ\"צ בההיא דבב\"מ דמאי פרכי' ותיפוק ליה דהו\"ל רועה הא י\"ל דאביי דאמר והא גזלן הוא בא לומר דאפי' יטענו הבעלים אין אנו רוצים לישבע והחיוב מוטל עליך לישבע דבדאוריי' אין מהפכים. מ\"מ הא גזלן הוא ואין נוטלים בלא שבועה. משא\"כ מטעם רועה הברירה ביד הבעלים דאם ירצו לומר השבע ופטור דהא לגבי חוב דאחרים לא משוינן ליה לפסול בלא הכרזה ולא אבדו הבעלים זכותן לומר דאוקמי אדינא דצריך הוא דוקא לישבע וא\"י להפך השבועה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>הרע\"ב ד\"ה לא נחשדו וכו'. דפסול לו לדון. </b>אפי' אינו שושבינו אלא אוהב כדרך האוהבים ושונא כדרך השונאים. ע' ברמב\"ם (פכ\"ג מה\"ס ה\"ו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>במשנה אם לא יגיד וגו'. </b>אף על גב דהקרא במשביע להעיד מיירי כדכתיב ושמעה קול אלה. הכי קאמר הקרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד היה נושא עון אף בלא שבועה. אז בשבועה יביא קרבן שבועה תוס' בב\"ק (ד' נ\"ו ע\"א ד\"ה פשיטא וכו'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>הרע\"ב ד\"ה אמר אחד. דאין העדים נעשים זוממים. </b>וכ\"כ רש\"י. וזהו לפי שטתו בסוגיין (דמ\"א ע\"ב) במה דאמרי' דב' אומרים אנו יודעים וא' אומר א\"י דעדותן בטילה תליא בדרע\"ק פ\"א דמכות. דהיינו דרע\"ק ס\"ל ג\"כ כר\"ש דאין נעשים זוממים עד שיזומו כולן. אבל כפי דברי תוס' שם שהובאו בתוי\"ט ד\"ה ואפילו כו' לאו מטעם זה אתינן כיון דלא כוונו עדותן הוא כמאן דליתא ולא בעינן שיזומו כולן. אלא כיון דעדותן בטילה הוי כנמצא קרוב או פסול ותליא בדרע\"ק הנ\"ל. וחידוש בעיני על תי\"ט שהעתיק דברי הרע\"ב ודברי תוס' הנ\"ל ואינם עולים בקנה א':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה בית הסקילה. וקרא צריך טעמא. </b>לפי תירוץ ב' דתוס' ד\"ה כי היכי בפשוטו ניחא דאי לאו קרא היינו ילפינן מנערה המאורסה דאם אין לה פתח בית אב דסוקלים אותה על פתח ב\"ד מדכתיב אל שעריך. אלא דלבתר דכתיב הוצא דעכ\"פ לא הוי בפתח ב\"ד ממש ואפקיה קרא מדין נערה מאורסה מש\"ה אמרינן מסברא שיהיה רחוק קצת מב\"ד. ומתחלת דברי תוס' הנ\"ל שכתבו אההיא דאמרינן כי היכי דלא לתחזי ב\"ד רוצחים אמאי דמרחיקים רחוק מב\"ד יהיב טעמא כדפ\"ה. אבל חוץ לב\"ד קרא קדריש במתני' הוצא את המקלל. משמע להדיא דלא דריש לטעמא דקרא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>תוי\"ט ד\"ה הופכו. וכן פירש\"י. </b>עיין בתשובת שבות יעקב (ח\"א סי' ד'):",
+                "[אות טז] <b>במשנה. ואין דנין שנים ביום אחד. </b>אף דדנם בחד מיתה מ\"מ היה בב' עבירות מקצתן באוב ומקצתן ידעוני וה\"ה בחד עבירה וב' מיתות כגון בא על בת כהן דהיא בשריפה ובועלה בחנק. אבל בחד עבירה וחד מיתה דנים. גמרא (דף מ\"ו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יז] <b>ויאמרו זו היא כו'. </b>בסוגיין (דף נ\"ה ע\"ב) מבואר דהיינו תקלה וקלון (מדקתני ויאמרו היינו קלון ושנסקל היינו תקלת עבירה פירש\"י) והא דקתני רישא אלא לפי שבאת תקלה על ידה. ע\"כ דחדא קתני או תקלה לחוד כגון בכותי שבא על הבהמה דלגבי ב\"נ ליכא קלון דדרכן היה בכך ואין מתביישים אלא תקלה לחוד. או דרישא מיירי בקלון לחוד (ותקלה דקתני היינו תקלת קלון) כגון בישראל שבא בשוגג על הבהמה דתקלה ליכא וקלון איכא (וניחא לאוקמה הכי דרישא וסיפא בישראל רש\"י). וכיון דמספקא לן בפירושא דמתני' ממילא בתקלה לחוד או בקלון לחוד הוי ספיקא דדינא וישראל קטן שבא על הבהמה וכן בקטנה שנרבעת לבהמה הוי תקלה וקלון כיון דמזידה היא אלא דרחמנא חס עליה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>במש' והדיינים עומדין. </b>בירושלמי מכאן לדיינים שקבלו עדות מעומד שדנין עפ\"י עדות זו. הובא בתוס' זבחים (דף ט\"ז ע\"א ד\"ה מה ליושב) וכתבו ה\"ה דאין עכובא בעמידת העדים. וכ\"כ הר\"ן (רפ\"ד דשבועות):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>תוי\"ט ד\"ה באזהרה. וחפשתי ולא מצאתי. </b>כן הוא בת\"כ (פרשת קדושים פרשה יו\"ד):"
+            ],
+            [
+                "[אות כ] <b>תוי\"ט ד\"ה וחכמים פוטרים כו'. רבי מנחם ב\"ר יוסי היא. </b>קשה לי אמאי לא קאמר דרבנן דר\"מ היא דסברי במתני' ספ\"ד דשבועות דמקלל השם אינו חייב בכנוי ומכ\"ש במקלל אביו ואמו. ובפרט דבמתני' שם דתני תרוויהו דברישא קתני המקלל בכולן חייב דברי ר\"מ וחכמים פוטרים. המקלל אביו ואמו בכולן חייב דברי ר\"מ וחכמים פוטרים. א\"כ ודאי י\"ל דהני חכמים דסיפא הם חכמים דפליגי ברישא במקלל השם וילפינן במקלל אביו בק\"ו ממקלל השם. ולתוס' בסוגיא ד\"ה גמר קודש דכתבו דאין ללמוד אזהרה במקלל השם מנשיא וחרש דאיכא למיפרך דמה לבשר ודם שדואגים ומתביישים בכך. א\"כ ה\"נ י\"ל דשמא מקלל אביו חמור דמתבייש. אבל הסמ\"ג בלאוין (אות מ') כתב לתרץ הא דנסתפק משה רבינו במברך השם ולא למד בק\"ו ממקלל אביו דדלמא כיון דחמיר לא סגי ליה בכפרה. הרי דלא ס\"ל סברת תוס' הנ\"ל וא\"כ יקשה כנ\"ל די\"ל דטעמא דחכמים דפוטרים בכינוים דילפי מקלל אביו בק\"ו ממקלל השם דבזה ל\"ש לו��ר דדלמא מברך השם פטור כיון דחמור לא סגי ליה בכפרה דהא אפילו בשם המיוחד סגי ליה בכפרה וא\"כ הא דכינוי' פטור לא מה\"ט הוא ושפיר הוי ק\"ו וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>הרע\"ב ד\"ה ומתרין. דויסרו אותו. </b>והאזהרה נפקא לן מקרא דלא תאכלו על הדם כדאיתא במסכתין (דס\"ג ע\"א). והא דצריכי לדרש' דויסרו אותו י\"ל דלא נימא דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד דאין לוקין עליו. וגם י\"ל דאין לוקים דהלאו הוא לאו שבכללות כדאמרינן במסכתין שם על אינך דנפקא מהאי קרא דל\"ת על הדם דאין לוקין משום דהוי לאו שבכללות. ובתוס' שם הקשו דמה צורך לטעם זה הא הלאו הוי שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד לסורר ומורה. ותמיה לי על תמיהתם הא בבן סורר עצמו לוקה על לאו זה מקרא דויסרו. ובתוס' שם הקשו באמת דנילף בכל התורה דלקי אלאו שניתן לאזהרת מיתה היכא דלא יבא לידי מיתה. וזה קושיא מבעי טעמא במה דלא למידין בעלמא מיניה אבל עכ\"פ בהך לאו ממש דבן סורר ומורה דלוקים עליה איך נימא דבשארי דברים דנפקא ג\"כ מהך לאו לא ללקי משום דצריך לאזהרת מיתת בית דין וצלע\"ג. <b>ובעיקר </b>קושייתם הנ\"ל דנימא בכה\"ת כולה בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד דלוקים היכא דלא יבא לידי מיתה. לא ידעתי הא בלא\"ה מצינו כן בלאו דלא תענה ברעך ע\"ש דלוקים בעדות ממון ובעדות דבן גרושה אף דניתן לאזהרת מיתת ב\"ד וכמ\"ש תוס' בשבת (דף קנ\"ד) ושם לא הקשו מינה דנילף בכה\"ת מינה ואדרבא אפשר לומר דסורר ומורה ועדות הוי שני כתובים:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כב] <b>במשנה ושבר את החבית. </b>דעת רש\"י והרז\"ה דאף אם נטל הכלים ושברן אחר שיצא ממחתרת פטור ואינו חייב רק כשהם בעין בשעה שתובעם זה. אבל דעת הרמב\"ן דוקא בשברם בעודו במחתרת אבל שברן אחר שיצא חייב:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>בהרע\"ב ד\"ה מי שנתחייב. וחזר ועבר עבירה חמורה. </b>ותימה אמאי נידון בחמורה הא הו\"ל עדות שא\"א יכול להזימה דאי מתזמי סהדי בתראי לא מקטלי דיאמרו גברא קטילא קטלינן כמו שהעתקתי במכות (פ\"א מ\"ט) וי\"ל דמיירי שעבר עבירה החמורה בפני הב\"ד. ועי\"ל כיון דאי מתזמי קמאי או מכחשי מהני סהדותא דבתראי עדות שאתה יכול להזימה קרינן בי' עכ\"ל תוס':",
+                "[אות כד] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי יוסי. לא מצית קטיל ליה. </b>ובשוגג חייב ב' חטאות. וכן אם לא התרו בו משום חמותו והתרו בו משום א\"א חייב משום א\"א:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כה] <b>תוי\"ט ד\"ה חוץ לעזרה. במשנה ח' בפ\"ק דכלים. </b>אף דבמתני' שם מבואר דמ\"מ מדרבנן אין טמא מת נכנס לחיל. עיין בתוס' יבמות (דף ז' ע\"ב ד\"ה וראה קרי) שהוכיחו ממשנתינו דהכא שלא גזרו רק שלא יכנוס. אבל אם הוא שם לא גזרו שיצא:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}