1ce2678fb02f766bc3aa6eaaa760892d4fc89a563c5380455f73ac8b5a14485e

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chagigah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,67 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chagigah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה חגיגה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה חוץ מחש\"ו. </b>אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ (כמ\"ש הרע\"ב רפ\"ג דעירובין) דהא תנא ושייר המקמץ (היינו שמלאכתו לקבץ צואת כלבים לעבד בהן עורות) והמצרף נחשת, והבורסי. ומי שאין לו קרקע. ומיהו אי משום הני לאו שיורא הוה דפסול דגופא קחשיב לאפוקי הני דפסולן מחמת דבר אחר הוא משום אומנתו וכו' וטמא פשיטא ליה לפי שאינו בביאה אינו בהבאה. עכ\"ל התוס'. והא דמקמץ ומצרף נחשת ובורסי פטורים מן הראיה הכי איתא בסוגיא (דף ד' ע\"א) בברייתא. אחרים אומרים המקמץ וכו' שנאמר כל זכורך מי שיכול לעלות עם כל זכורך יצאו אלו שאינן ראויין לעלות עם כל זכורך (דכל אלו ריחם רע כדאיתא (פ\"ז מ\"י דכתובות) ואין יכולין לעלות עם חביריהם רש\"י) והך דאין לו קרקע הוא מימרא דר\"א בפ\"ק דפסחים (דף ח' ע\"ב) ויליף לה מקרא דלא יחמוד איש את ארצך. וטמא ילפינן לה בסוגיין (דף ד' ע\"ב) מקרא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה אינו בהבאה וכ' בס' טורי אבן הא דאצטריך קרא לטמא ולא יליף לה כפשוטו מקרא דכתיב ג\"פ בשנה יראה לא יראה פני ריקם דאין חייב בקרבן אא\"כ ראה פניו דוקא בעזרה היא (כמ\"ש בתוי\"ט) וטמא אסור ליכנס בעזרה. מ\"מ נ\"מ אם היה טהור ביום א' דחג וראה פנים בעזרה ונתחייב בע\"ר. ובשאר ימי החג נטמא דאינו מביא קרבן בעוד שהוא טמא דבשעת הבאה בעינן ראויה לביאה. והרמב\"ם (פ\"ב ה\"ב מה\"ח) כתב המקמץ כו' אעפ\"י שהם מאוסים מפני מלאכתן הרי אלו מטהרין גופם ומלבושיהם ועולים בכלל ישראל ליראות. וכ' בכ\"מ דמשמע לרבינו כיון דבלשון אחרים מיתנייא משמע דרבנן פליגי עליהן ומחייבי ונקטי' כוותייהו. ובשם הר\"י קורקוס כתב דאחרים לא ממעטי אלא בעודם במאיסתם מפני שא\"י לעלות עם כל זכורך אבל כשיטהרו מלבושיהם הרי הם כשאר כל אדם. והך דאין לו קרקע השמיט הרמב\"ם ולא הביאה וכבר תמה במ\"ל דלמה השמיט הרמב\"ם דין זה:",
+                "[אות ב] <b>בהרע\"ב ד\"ה חוץ מחרש. שאין לו שמיעה גמורה. </b>תמוה לי דבסוגיין מבואר דמקרא למען ישמעו לא ממעט רק חרש לגמרי אלא דמדכתיב ג\"כ באזניהם ע\"כ דבא למעט חרש באוזן אחד:",
+                "[אות ג] <b>בא\"ד דכתיב ולמען ילמדו (עכ\"ל). </b>דהיינו דקרי ביה למען ילמדו בפתח דללמד לאחרים בעינן:",
+                "[אות ד] <b>בהרע\"ב ד\"ה וטומטום. אין העבדים חייבים בה. </b>לפ\"ז היה חציו עבד וחציו ב\"ח חייב בראיה משום צד חירות אבל בסוגיין מבואר דפטור משום דכתיב אל פני האדון ד' מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר עיי\"ש. ואף דלפי מ\"א (בפ\"ד דגיטין) דכופין את רבו לשחררו חציו עבד וחציו ב\"ח חייב בראייה מ\"מ נ\"מ לדינא היכא דהעבד הוא סריס דאין כופין לרבו דפטור מראייה וא\"כ לא הו\"ל להרע\"ב להשמיט דבר זה ועי' מ\"ש בגליון תוי\"ט (מ\"ג פ\"ג דברכות):",
+                "[אות ה] <b>בתוי\"ט ד\"ה נשים. ועוד דקטן דפטור. </b>עיין במ\"ש הרע\"ב פרק ה' מכ\"א דאבות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>במשנה ישראל יוצאין ידי חובתן. </b>עמ\"ש בגליון (פ\"ב דביצה מ\"ד) בשם תוס' דשמעתין:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>בתוי\"ט ד\"ה חוגג כו'. חגר ביום ראשון כו'. </b>וחיגר בשעה ראשונה ונתפשט בשעה ב' חייב. כ\"כ תוס' בר\"פ ד\"ה תשלומים. ומדברי הרמב\"ם נראה דאם נעשה חיגר בליל יו\"ט א' ג\"כ פטור כיון דלא חזי בתחלת היום עיי\"ש ובמ\"ל. והא דאמרי' דאם חל י\"ט א' בשבת שמביא חגיגתו למחר ול\"א כיון דלא חזי בראשון. כיון דגברא חזי רק מחמת היום הוא דלא חזי יש לו תשלומין, שם בתוס' הנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>שלא לקיים דברי האומרין. </b>בלאו האי טעמא הי' ראוי לאסרו בהספד ותענית דאפילו יחיד שמביא קרבן אסור בהספד ותענית כ\"כ (למ\"ב) [במ\"ל] פ\"ו מהלכות כלי המקדש. ע\"ש דנסתפק אם הכא במשנתינו גם במלאכה התירו להוציא מלב הצדוקים או לא. עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>תי\"ט ד\"ה כאלו. והא אתא לאשמעינן כו'. </b>לא זכיתי להבין דברי תוס' בזה דאיך משמועינן דלחולין הוי טבילה הא אדרבא אם נימא דלא מהני יהיה מתני' כפשטא יותר דאשמעינן דהוי כלא טבל כלל אף לחולין. וכדאמרינן בסוגיין מאי לאו כאילו לא טבל כלל וצע\"ג שוב מצאתי בעזה\"י שהקשה כן במהרש\"א:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>בתוי\"ט ד\"ה שביהודה. לא שמיה אהל. </b>וגם לא אפשר להביאו בכ\"ח המוקף צמיד פתיל דאין הקודש ניצול בצמיד פתיל. גמרא. ותמהו תוס' דהו\"ל למחשביה דחומר בקודש מבתרומה דאינו ניצול בצמיד פתיל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,64 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chagigah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Chagigah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה חוץ מחש\"ו. </b>אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ (כמ\"ש הרע\"ב רפ\"ג דעירובין) דהא תנא ושייר המקמץ (היינו שמלאכתו לקבץ צואת כלבים לעבד בהן עורות) והמצרף נחשת, והבורסי. ומי שאין לו קרקע. ומיהו אי משום הני לאו שיורא הוה דפסול דגופא קחשיב לאפוקי הני דפסולן מחמת דבר אחר הוא משום אומנתו וכו' וטמא פשיטא ליה לפי שאינו בביאה אינו בהבאה. עכ\"ל התוס'. והא דמקמץ ומצרף נחשת ובורסי פטורים מן הראיה הכי איתא בסוגיא (דף ד' ע\"א) בברייתא. אחרים אומרים המקמץ וכו' שנאמר כל זכורך מי שיכול לעלות עם כל זכורך יצאו אלו שאינן ראויין לעלות עם כל זכורך (דכל אלו ריחם רע כדאיתא (פ\"ז מ\"י דכתובות) ואין יכולין לעלות עם חביריהם רש\"י) והך דאין לו קרקע הוא מימרא דר\"א בפ\"ק דפסחים (דף ח' ע\"ב) ויליף לה מקרא דלא יחמוד איש את ארצך. וטמא ילפינן לה בסוגיין (דף ד' ע\"ב) מקרא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה אינו בהבאה וכ' בס' טורי אבן הא דאצטריך קרא לטמא ולא יליף לה כפשוטו מקרא דכתיב ג\"פ בשנה יראה לא יראה פני ריקם דאין חייב בקרבן אא\"כ ראה פניו דוקא בעזרה היא (כמ\"ש בתוי\"ט) וטמא אסור ליכנס בעזרה. מ\"מ נ\"מ אם היה טהור ביום א' דחג וראה פנים בעזרה ונתחייב בע\"ר. ובשאר ימי החג נטמא דאינו מביא קרבן בעוד שהוא טמא דבשעת הבאה בעינן ראויה לביאה. והרמב\"ם (פ\"ב ה\"ב מה\"ח) כתב המקמץ כו' אעפ\"י שהם מאוסים מפני מלאכתן הרי אלו מטהרין גופם ומלבושיהם ועולים בכלל ישראל ליראות. וכ' בכ\"מ דמשמע לרבינו כיון דבלשון אחרים מיתנייא משמע דרבנן פליגי עליהן ומחייבי ונקטי' כוותייהו. ובשם הר\"י קורקוס כתב דאחרים לא ממעטי אלא בעודם במאיסתם מפני שא\"י לעלות עם כל זכורך אבל כשיטהרו מלבושיהם הרי הם כשאר כל אדם. והך דאין לו קרקע השמיט הרמב\"ם ולא הביאה וכבר תמה במ\"ל דלמה השמיט הרמב\"ם דין זה:",
+                "[אות ב] <b>בהרע\"ב ד\"ה חוץ מחרש. שאין לו שמיעה גמורה. </b>תמוה לי דבסוגיין מבואר דמקרא למען ישמעו לא ממעט רק חרש לגמרי אלא דמדכתיב ג\"כ באזניהם ע\"כ דבא למעט חרש באוזן אחד:",
+                "[אות ג] <b>בא\"ד דכתיב ולמען ילמדו (עכ\"ל). </b>דהיינו דקרי ביה למען ילמדו בפתח דללמד לאחרים בעינן:",
+                "[אות ד] <b>בהרע\"ב ד\"ה וטומטום. אין העבדים חייבים בה. </b>לפ\"ז היה חציו עבד וחציו ב\"ח חייב בראיה משום צד חירות אבל בסוגיין מבואר דפטור משום דכתיב אל פני האדון ד' מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר עיי\"ש. ואף דלפי מ\"א (בפ\"ד דגיטין) דכופין את רבו לשחררו חציו עבד וחציו ב\"ח חייב בראייה מ\"מ נ\"מ לדינא היכא דהעבד הוא סריס דאין כופין לרבו דפטור מראייה וא\"כ לא הו\"ל להרע\"ב להשמיט דבר זה ועי' מ\"ש בגליון תוי\"ט (מ\"ג פ\"ג דברכות):",
+                "[אות ה] <b>בתוי\"ט ד\"ה נשים. ועוד דקטן דפטור. </b>עיין במ\"ש הרע\"ב פרק ה' מכ\"א דאבות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>במשנה ישראל יוצאין ידי חובתן. </b>עמ\"ש בגליון (פ\"ב דביצה מ\"ד) בשם תוס' דשמעתין:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>בתוי\"ט ד\"ה חוגג כו'. חגר ביום ראשון כו'. </b>וחיגר בשעה ראשונה ונתפשט בשעה ב' חייב. כ\"כ תוס' בר\"פ ד\"ה תשלומים. ומדברי הרמב\"ם נראה דאם נעשה חי��ר בליל יו\"ט א' ג\"כ פטור כיון דלא חזי בתחלת היום עיי\"ש ובמ\"ל. והא דאמרי' דאם חל י\"ט א' בשבת שמביא חגיגתו למחר ול\"א כיון דלא חזי בראשון. כיון דגברא חזי רק מחמת היום הוא דלא חזי יש לו תשלומין, שם בתוס' הנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>שלא לקיים דברי האומרין. </b>בלאו האי טעמא הי' ראוי לאסרו בהספד ותענית דאפילו יחיד שמביא קרבן אסור בהספד ותענית כ\"כ (למ\"ב) [במ\"ל] פ\"ו מהלכות כלי המקדש. ע\"ש דנסתפק אם הכא במשנתינו גם במלאכה התירו להוציא מלב הצדוקים או לא. עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>תי\"ט ד\"ה כאלו. והא אתא לאשמעינן כו'. </b>לא זכיתי להבין דברי תוס' בזה דאיך משמועינן דלחולין הוי טבילה הא אדרבא אם נימא דלא מהני יהיה מתני' כפשטא יותר דאשמעינן דהוי כלא טבל כלל אף לחולין. וכדאמרינן בסוגיין מאי לאו כאילו לא טבל כלל וצע\"ג שוב מצאתי בעזה\"י שהקשה כן במהרש\"א:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>בתוי\"ט ד\"ה שביהודה. לא שמיה אהל. </b>וגם לא אפשר להביאו בכ\"ח המוקף צמיד פתיל דאין הקודש ניצול בצמיד פתיל. גמרא. ותמהו תוס' דהו\"ל למחשביה דחומר בקודש מבתרומה דאינו ניצול בצמיד פתיל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה חגיגה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,62 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Moed Katan",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מועד קטן",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>בהרע\"ב ד\"ה משקין במועד כו'. לא שרי במועד דלא פסדי כו'. </b>וכ' הר\"ן אע\"ג דאם היה משקה שדה בית הבעל הוי עביד טפי. לא מקרי פסידא אא\"כ דבר שהגיע לפירות והדר מפסיד. אבל להוסיף על מה שנראה לעינים הרוחה מקרי ולא פסידא:",
+                "[אות ב] <b>בתוי\"ט ד\"ה במועד. ורי\"ף ורמב\"ם והרא\"ש כו'. </b>בטור ססי' תקל\"ו סיים להרי\"ף דסבר מלאכת חוה\"מ דאורייתא ע\"ש ועי' בב\"י וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>בתוי\"ט ד\"ה וחכמים. דמיירי דשדי לאבראי. </b>בסוגיא אינו כן ואדרבה מבואר ההיפוך דאם שדי לאבראי לית ביה משום מכשיר אגפיה לזריעה. אלא דהש\"ס קאמר דא\"ב בשדי לאבראי דלמ\"ד כעודר איכא ולמ\"ד מכשיר אגפיה ליכא ועלה פרכינן למ\"ד משום שמכשיר תיפוק ליה משום עודר ור\"ל וליתסר גם בשדי אבראי ומשני עודר נמי כי שקיל בדוכתא מנח לה. ור\"ל דהך מ\"ד ס\"ל דבשדי לאבראי אינו דומה לעודר. הרי מבואר דלמ\"ד מפני שמכשיר אגפיה לזריעה מיירי מתני' באינו משליך לאבראי וממילא ל\"צ לטעם דעודר דבלא\"ה אסור משום דמכשיר. ואדרבא זהו מוסיף חומרא דאפי' היכא דאתא מיא בתריה דליכא משום עודר מ\"מ אסור משום שמכשיר אגפיה לזריעה. וא\"כ ע\"כ דברי הר\"ן קאי למ\"ד משום דנראה כעודר דאיהו ס\"ל דבשדי לאבראי ג\"כ שייך משום עודר ולדידיה י\"ל דמתניתין מיירי בשדי לאבראי דוקא דכה\"ג מתירים חכמים דבהא פליגי ראב\"ע וחכמים אם כה\"ג נראה כעודר אבל בלא שדי אבראי גם חכמים ס\"ל דנראה כעודר דפלוגתא רחוקה לא משוינן וכיון דהך חילוק מבואר בגמרא אליבא דמ\"ד מפני שמכשיר אגפיה לזריעה וממילא י\"ל הכי לאידך מ\"ד אליבא דחכמים. כנלע\"ד מוכח בכוונת הר\"ן אף דדחוק קצת. ודברי התוי\"ט צע\"ג. ואולם בדברי הר\"ן הנ\"ל קשה לי דנראה דס\"ל דבלא שדי אבראי אסור משום דמיחזי כעודר. ועדיפא הו\"ל למנקט דאסור משום שמכשיר אגל\"ז. כמבואר בסוגיא דמאן דאוסר משום דמיחזי כעודר ס\"ל ג\"כ האיסור דמכשיר אגל\"ז, ולהך טעמא דמכשיר אגפיה לזריעה אסור גם באתא מיא אבתריה וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה בונה כדרכו. </b>ואשמעי' דאע\"ג דמיחזי כמאן דעביד נטירותא לפירי אפ\"ה שרי. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה את הנגעים בתחלה. </b>ברש\"י וכן הרע\"ב לא העתיקו תיבת בתחלה ובאמת הגירסא בתחלה קשה דהא מבואר בסוגיא דבתחלת הסגר הראשון דהיינו בטהור גמור לכו\"ע לא חזי כלל. ובתחלת הסגר ב' כו\"ע חזי ומטמאי' ליה. ולשיטת תוס' דבתחלת הסגר ראשון חזו (וע\"כ דלא גרסי בטהור כ\"ע ל\"פ דלא חזי) מ\"מ הא ס\"ל דבתחלת הסגר הראשון גם לחכמים רואים להקל ולא להחמיר דרשאי לשתוק וא\"כ פלוגתייהו לא הוי בתחלה. משנה למלך (פ\"ז מהלכות יו\"ט):",
+                "[אות ו] <b>בהר\"ב ד\"ה ששמחה היא לו. כשרואה אותם. </b>תמהני דהא מסקינן בסוגיא אימא מפני ששמחת הרגל עליו. והיינו דגם ר\"מ ס\"ל דיום ליקוט עצמות אבל הוא לו וחייב להתאבל כל היום כדאיתא ��ברייתא דאבל רבתי. אבל הכא ס\"ל כיון דעוסק בשמחת הרגל אינו מצטער בליקוט עצמות וצ\"ע:",
+                "[אות ז] <b>בהרע\"ב ד\"ה קודם לרגל. ושמא יתן המעות. </b>ולהך טעמא היכי דעביד בחנם שרי. גמרא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ח] <b>בתוי\"ט ד\"ה ומניחה. כלומר דפתח באבל. </b>כוונת התי\"ט להשוות דברי הרע\"ב עם לישנא דהש\"ס דקאמר פתח באבל וסיים במועד וכו' משמע דהראי' מדלא פירש דינא דאבל. אבל באמת תמוה לי דלפי מה דפירש הרע\"ב דאירעו אבל היינו דמחמת האבל עכב עד המועד (וכן מבואר ממ\"ש הרא\"ש בשם הראב\"ד להוכיח דדבר האבד אף אם ליכא אחר דאסור לעשות ע\"י עצמו בצינעא דאם איתא דבצנעא מותר הו\"ל כמכוין מלאכתו במועד דהא לאו אונס הוא עכ\"ל. הרי מבואר דמפרש כהרע\"ב דמוכח דארעו אבל מותר במועד) א\"כ מפרשים הוכחת הש\"ס דפתח באבל וסיים במועד. הא מה דלא מפרש דינא דאבל. היינו דמתני' לא מיירי הכא כלל מדין אבל. והא דקתני וארעו אבל לא משום דינא דאבל אלא דע\"י שאירעו אבל מותר בחה\"מ. ועדיפא הו\"ל להש\"ס למידק מהא גופא מדשרי במועד ע\"כ דאסור באבל דאל\"כ לאו אונס הוא וליתסר במועד ולזה היה נלע\"ד בדעת הרע\"ב והראב\"ד דהכי קאמר הש\"ס מדפתח באבל וסיים במועד ולא פירש דינא דאבל ע\"כ דלא מיירי מדין אבל. ולא מלתא באפי' נפשי' הוא אלא דחדא קתני דארעו אבל מותר במועד א\"כ ש\"מ דבימי אבל אסור. ומה דמשני רב אשי לא מבעיא קאמר לא מיבעיא בימי אבלו דשרי כו' היינו דר\"א קאמר דלאו חדא קתני אלא דמתני' מילי מילי קתני דארעו אבל ואף במועד מותר. אבל למה דקיי\"ל כשינויא דרב שישא כו' דאבל חמור מתני' חדא קתני דמכח דארעו אבל מותר במועד. כנלע\"ד ברור בעה\"י. ואולם תמוה לי למ\"ש הרא\"ש לדחות הוכחת הראב\"ד הנ\"ל דאף שהיה מותר בימי אבל מ\"מ מתוך מרירות אבילות אין דעתו סובלת להתעסק במלאכה. א\"כ מאי מדייק הש\"ס פתח באבל. הא כיון דחדא קתני ליכא הוכחה למה דלא פירש דינא דאבל דלא מיירי מיני' וגם ההוכחה מדשרי במועד לאו ראי' הוא דהא אף דשרי בימי אבלו מותר במועד כמ\"ש הרא\"ש וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ט] <b>בתוי\"ט ד\"ה והנזיר. אבל בגמרא מסיק כו'. </b>ר\"ל דלפי מה דמספקא לן בש\"ס דדלמא מתני' בלא היה לו פנאי קודם הרגל היה קשה קושית הר\"ן דפשיטא ומוכרחים לתירוצו דהי' ס\"ד לחוש דשמא ישהה קרבנותיו והיינו דניחוש דלפעמים יהי' לו פנאי קודם הרגל וישהה קרבנותיו עד רגל שהוא בטל ממלאכה שיטעה ויסבור דיהי' מותר לגלח. או כמ\"ש רש\"י (דף י\"ד ע\"ב) דשמא ישהה קרבנותיו עד יו\"ט האחרון ומקריבו ואסור להקריב קרבן יחיד ביו\"ט אבל לפי מה דמסקי' דאעפ\"י שיש להם פנאי מותר בלאו הכי ניחא דחידוש גדול הוא דאף דהי' יכול לגלח קודם הרגל מ\"מ אם לא גילח מקודם מותר לגלח ברגל. ולא קנסי' לי' כי היכי דלא לשהי קרבנותיו. וא\"כ קשה על הרע\"ב שכתב אם חל ז' שלו הא באמת אף אם הי' לו פנאי מותר. ורש\"י שכתב ג\"כ בהרע\"ב היינו שכן דרך רש\"י לפרש המשנה כפי ס\"ד דהש\"ס. והיינו לפי האבעי' דבהי' לו פנאי אסור. וגם דממה דפשיט אביי (דף י\"ד ע\"ב) הא בימי טומאתו נהיג מוכח דהי' ס\"ל דמתני' מיירי באין לו פנאי דאל\"כ אדרבא איכא רבותא בעולה מטומאתו קודם הרגל דהי' לו פנאי אפ\"ה שרי. אבל הרע\"ב הי' לו למנקט לפי המסקנא דגם בהיה לו פנאי שרי. ויעויין בתוס' ד\"ה ומנורה וכו' במה שכתב וא\"ת מאי קמ\"ל נזיר ומצורע (ר\"ל כיון דגם בבא ממדינת הים ואינך מותר בגילוח כל הראש מכ\"ש נזיר ומצורע דאיכא מצוה) ותירצו דס\"ד דאסור שלא ישהו קרבנותיהן. והיינו לכאורה כתירוץ הר\"ן הנ\"ל דס\"ד למיסר מחששא דלא ישהה קרבנותיו. ואולם מה שכתבו אחר זה ואי מיירי רבא בשלא הי' להם פנאי וכו' לא הבנתי דהא כל עיקר דבריהם הראשונים היינו לאותו צד דמיירי באין לו פנאי דס\"ד למיסר משום שמא ישהה קרבנותיו דאילו לאידך צד דמיירי דיש להם פנאי בלא\"ה ליכא קושיא דזהו קמ\"ל דאף שהיה לו פנאי דבכה\"ג בבא ממדה\"י אסור מ\"מ בנזיר ומצורע שרי. וצל\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>בהרע\"ב ד\"ה ומטפחות ספרים. בין כתפיו. </b>ובמסתפר לכל אותם שהתירו חכמים. תוס' (דף י\"ח ע\"ב):",
+                "[אות יא] <b>בתוס' חדשים ד\"ה בהרע\"ב ד\"ה ומטפחות. ובטור וב\"י משמע. </b>גם בתוס' (ד' י\"ח ע\"ב) כתבו ב' הגירסות וכתבו דמן הירושלמי אין הכרח. עיי\"ש:",
+                "[אות יב] <b>בתי\"ט ד\"ה וכל העולים. כ\"כ הר\"ן. </b>ובתוס' (דף י\"ח ע\"ב) נסתפקו אם הוא דוקא במצורע דאסור בתכבוסת או אף בעולה מטומאת מת ונבילה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,97 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Rosh Hashanah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ראש השנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולרגלים. לענין הנודר. </b>ור\"ה דרגלים חל מאורתא משעת כניסת הרגל אף דאינו זמן הקרבה. מ\"מ כיון שצריך לאתויי מעיקרא מחייב וקאי. גמרא. ופי' תוס' היינו דאם נדר קודם הרגל ומחוייב ועומד לפני הרגל הוי כולי' רגל ואם נכנס קצת מליל הרגל ואח\"כ נדר ליכא כוליה רגל ואינו עולה למנין:",
+                "[אות ב] <b>וליובלות. </b>יובלות בי' בתשרי הוא דכתיב ביה\"כ תעבירו שופר הא מני ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא היא דאמר מר\"ה חייל יובל וכו' גמ':",
+                "[אות ג] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולנטיעה וכו'. לצאת מידי ערלה עד ט\"ו בשבט. </b>ולב\"ש עד א' בשבט. ובזה ב\"ש לקולא וב\"ה לחומרא בפירות שחנטו בשנה הרביעית בין א' שבט לט\"ו בשבט דלב\"ש אין בו משום ערלה ולב\"ה הוי ערלה והא דלא קתני בעדיות גבי מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. דכי אתשיל לענין מעשר חדש וישן אתשיל דל\"ש בזה חומרא וקולא. טורי אבן בחי' אבני שהם:",
+                "[אות ד] <b>ולירקות. </b>הא דלא קתני סתם למעשרות ויהיה בכללו מעשר דגן ומעשר ירק. משום דס\"ד דבכללו ג\"כ מעשר בהמה וכר\"ש. גמרא, (עיין תוס' דף י\"ב ד\"ה אחד):",
+                "[אות ה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולירקות. שאין תורמין מן הירק שנלקט לפני ר\"ה. </b>בירק אזלינן בתר לקיטה בין לענין מעשר דהיינו לעשר מחדש על הישן או לעשר מעשר שני או מעשר עני בין לענין שביעית ור\"ה שלו בא' בתשרי (ודעת תוספ' דלקיטה היינו גמר פרי אלא כיון דמסתמא לוקטים אותם מיד בשעת גמרו נקטו בלשון לקיטה) ובאילנות למעשר ולערלה ולרבעי אזלינן בתר חנטה ור\"ה שלו ט\"ו בשבט. וגם לענין שביעית אזלינן בתר חנטה ולענין ר\"ה שלו נראה דלשביעית גם באילנות ר\"ה שלו תשרי. וכן מצאתי שכתב הרמ\"ז (בחי' לסוכה דף מ' ע\"א). בתבואה ובזיתים אזלינן בכל זה בתר שליש. בקטניות קיי\"ל דאזלי' בתר גמר פרי דלא כמתני' ז' דפ\"ב דשביעית ובאתרוג לענין ערלה ושביעית דינו כשאר אילן. ולענין מעשר פלוגתא דר\"ג ור\"א (בפ\"ב מ\"ו דבכורים) עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>על ששה חדשים. </b>הוא מלתא דפסיקא דאין יוצאין רק על ו' חדשים דכל זמן שבית המקדש קיים דיוצאים על אייר אין יוצאין על אב דבזמן שיש שלום אין צום כדאי' בסוגיין. טורי אבן:",
+                "[אות ז] <b>תי\"ט סוף ד\"ה ועל אדר. דביום ל\"א נתקדש. </b>גמרא. וא\"ת כיון דלא נפקי על אדר ב' האיך ידעו [בני הגולה] דנתעברה השנה אם עיברו השנה אחר שיצאו שלוחי אדר דהא יכולין לעבר כל אדר כדאיתא (פ\"ז דעדיות) וי\"ל כיון דשלוחים יוצאים על ניסן ממילא ידעי כשיגיע ר\"ח ואין שלוחים יוצאים אם כן השנה מעוברת עכ\"ל תוס' (דף י\"ט ע\"ב) ד\"ה מתני'. ובטורי אבן תמה דמ\"מ אם עיברו השנה אחר פורים יהא השלוחים יוצאים להודיע שנתעברה השנה דהא במקום רחוק מהלך י\"ד יום לא יהיה יודעים ביום י\"ד דנתעברה שנה דהא יחשבו שהשלוחים עדיין לא היה אפשר לבוא להודיע אימת ר\"ח ניסן עיין שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>תי\"ט ד\"ה שבהם השלוחין. אבל בשאר חדשים אין חילול שבת. </b>בטורי אבן תמה בזה דהא בלא\"ה אף אם גם בשארי חדשים יציאת עדים ממהר שליחות השלוחים לא היה תועלת בזה דמה שעתה מאחרים יציאת השלוחים יום א' נגד זה יש להם פנאי יום יותר ללכת. כיון דמעברים החדש. ודוקא בניסן ותשרי דהוא בט\"ו בחדש ואם יקדשו החדש ביום א' יהיה י\"ט ביום א' ולא יוכל ללכת יותר מאלו הוקבע ר\"ח בשבת בזה שפיר ממהר יציאת השלוחים משא\"כ באינך עיין שם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>במשנה מחללים את השבת. </b>ואפי' עדים המעידים עליהם כשאין ב\"ד מכירים עדי החדש מחללים השבת כדמוכח ברפ\"ב. תוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות י] <b>משקלקלו המינין. </b>היינו שאירע יום למ\"ד של אדר בשבת ולא נראה החדש בזמנו והביתוסין מתאוין שיהא יום ראשון של פסח בשבת כדי שתהא הנפת העומר בא' בשבת ועצרת באחד בשבת לפי שהיו דורשים ממחרת השבת שבת בראשית כמשמעו כך פי' בקונטרס וכתבו תוס' ע\"ז וא\"ת ומה מרויחים והלא מתקלקלין לענין פסח וי\"ל דלא חשיבי להו קלקול משום דדרשינן אתם ואפי' מזידים (כדלקמן במשנה דס\"פ) עכ\"ל ובירושלמי איתא וז\"ל מעתה על ניסן לא יקבלינן על שאר ירחי יקבלינן. ומשני זו בפני זו ע\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>דמות צורות לבנות. </b>ואף דכתיב לא תעשון אתי. לא תעשון כדמות שמשיי המשמשים לפני במרום שאני ר\"ג דאחרים עשו לו (ואף דאמירה לנכרי שבות. הכא לא גזרו משום מצוה. תוספות) ואב\"א להתלמד עבד. גמרא. ובתוספות (יומא דף נ\"ד) ד\"ה כרובים בסוף הדבור כתבו דשמשים שבמדור העליון אסור אפילו באחרים עושים לו דכתיב לא תעשון תרי זימני וקשה לי א\"כ למה צריכים דרשא דגם אתם למעט נכרי משליחות. הא מדאצטריך לא תעשון לאסור ע\"י אחרים מוכח דאין שליחות לנכרי. דאלו יש שליחות ממילא אסור דהוי כשלוחו. ואי דאין שליח לדבר עבירה. הא לחד לישנא בפרק קמא דמציעא אם השליח לאו בר חיובא ל\"ש בי' אשלד\"ע. וא\"כ נכרי דאינו מוזהר על לא תעשון ל\"ש בי' אשלד\"ע. וגם לאידך לישנא דאי בעי עביד י\"ל דנכרי דודאי עביד ל\"ש בי' אשלד\"ע ועי' מל\"מ (הלכות מלוה ולוה פ\"ה הי\"ד) וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יב] <b>במשנה ולא הספיקו לומר מקודש. </b>הא דלא קתני לומר מקודש מקודש כדקתני בסיפא. היינו דאם הספיק לומר הראש ב\"ד מקודש אף דלא הספיקו להשיב העם מקודש מקודש מ\"מ מהני. דאין זה בכלל דין. משא\"כ בסיפא דקתני איך עושים לכתחלה מש\"ה קתני ויאמרו מקודש מקודש. טורי אבן:",
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה נחקרו. ונקדשיה בלילה. </b>היינו דאם לילה זמן קידוש היה אפשר לקדש בלילה יום ל' העבר. אבל כיון דאין מקדשים בלילה א\"א לקדש ביום ל\"א את יום ל' כיון דמפסיק זמן שאינו ראוי לקידוש. הרשב\"א:",
+                "[אות יד] <b>בהרע\"ב ד\"ה יעמדו. בזמן שיש שהות לומר. </b>משמע אף אם ראוהו ביום אלא דלא היה פנאי לומר מקודש עד שחשכה כשמקדשים למחר צריך שיעידו דאם לא על עדותן של אלו על מה יקדישו וכ\"נ מפירש\"י. אבל לפי מ\"ש התוספות הטעם דבראוהו בלילה א\"א לדון ראיה לשמיעה דאין מקבלים עדים בלילה א\"כ בראוהו ביום ולא הספיקו לומר מקודש יכולים לקדש למחר על ראייתם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>בהרע\"ב ד\"ה אם קול שופר. העומד חוץ לבור. </b>והרא\"ש כתב דמה הבחנה יש אם הוא קול שופר או קול הברה. א\"ו דפירושא דמתני' אם קול שופר שמע היינו דהעומדים בבור הם שומעים קול שופר יצאו. ואם קול הברה היינו העומדים על שפת הבור:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>במשנה כל שאינו מחוייב בדבר. </b>אין הרצון בזה שאינו מחויב כלל אלא ר\"ל כל שאינו מחויב מחמת וודאי אף שהוא מחוייב מספק אינו מוציא וזהו שאמרו בברייתא דטומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שא\"מ אנדרוגינוס מוציא את מינו ולא את שא\"מ. וא\"ת טומטום אמאי אינו מוציא את מינו והא הוי ס\"ס ספק שמא התוקע הוא זכר ואת\"ל נקיבה שמא השומע ג\"כ נקיבה. י\"ל דס\"ס כהאי שהוא בתרי גופי ל\"א. ומצאתי שהקשה כ\"כ בספר טורי אבן ותירץ דלפעמים תהפך ספיקי דטומטום זה התוקע לאידך גיסא דאם טומטום אחר יבוא להוציאו במצוה שאין הנשים חייבות תאמר נמי שמוציאו מכח ס\"ס הנ\"ל הרי להוציא הוא לטומטום אחר אזלת לקולא משום ספק שמא הוא זכר וכשטומטום אחר בא להוציא אותו מספקינן ליה בנקיבה והוי תרי ס\"ס דסתרי אהדדי ודמי למ\"ש תוס' (נדה דכ\"ח) עיי\"ש. ונפלאתי על כבודו הגדול דאינו דומה כלל וכלל דהתם על השני ביאות ביחד ליכא ס\"ס להתירם דליכא רק ס' אחד שמא אינו ולד אבל אידך צד ספק שמא זכר או נקיבה ממנ\"פ חד ביאה באיסור אבל הכא לעולם אף אם יהיה פעמים רבות כן שטומטום זה יוציא אחר ואחר לאחר יהיה הכל ס\"ס שמא כולם זכרים ושמא כולם נקיבות. וע\"כ נראה נכון כמ\"ש. וכ\"כ הרא\"ם בביאורו לסמ\"ג הלכות מגילה על קושיתו כעין זה בטומטום בקריאת מגילה והביאו הפר\"ח בדיני ס\"ס. ומהור\"ח אלפנדר\"י (בתשובת מוצל מאש) כ' שיש ללמוד כן מהא דקדושין ספיקות בספיקות אסורין לבוא זב\"ז והא ס\"ס הוא אם זהו ממזר אם לא ואת\"ל דהוא ממזר דלמא גם היא ממזרת. אע\"כ משום דהוי בתרי גופי לא אמרי'. אלא דאין זה ראיה דהתם יש לעשות הס\"ס כנ\"ל ויש ג\"כ צד לעשותו לחומרא ולומר ס' אם האיש הזה כשר וישא ממזרת את\"ל דהוא ממזר דלמא היא כשרה עכ\"ל. ובמחכ\"ת זה אינו דלקולא הוי שפיר ס\"ס ספק שמא שניהם ממזרים או ספק שניהם כשרים ואין כאן איסור רק בחד צד שהאחד כשר והא' ממזר וזהו לא מיקרי ב' ספיקות שמא הוא ממזר והיא כשרה או להיפוך דהא מ\"מ הכל רק חד ביאת ממזר בקהל ד' וא\"כ הוי חד צד לאיסור דהיינו דא' מהם כשר וא' ממזר ושני צדדים להתירא דשמא שניהם ממזרים ושמא שניהם כשרים. וכן אם הוא מחוייב אלא שחיובו רק מדרבנן אינו מוציא זולת אם האחר ג\"כ אינו מחוייב כ\"א מדרבנן כגון שבא הקטן להוציא בבהמ\"ז למי שלא אכל אלא שיעורא דרבנן כגון כזית או כביצה כדאיתא בברכות (דף כ'.) ובאם גם הקטן אכל רק כזית אינו מוציא דהוי הגדול חד דרבנן והקטן ב' דרבנן תוס' (מגילה ד' י\"ט ע\"ב). ואני מגמגם בדין זה דהא חזינן דגדול שאכל כזית מוציא למי שאכל כדי שביעה והטעם דהוא ברכת המצות ואף בלא אכל כלל מדינא יכול להוציא אלא דבעי לאכול כזית משום אסמכתא ואכלת ושבעת מי שאכל הוא שיברך. א\"כ גם בקטן שאכל כזית ראוי הי' להוציא מי שאכל כדי שביעה ואינו מעכב בזה כ\"א הקטנות דהגברא בעצמו לאו בר חיובא כלל וא\"כ ממילא יכול להוציא לגדול שאכל כזית ולא מקרי ב' דרבנן דמה שאינו מחויב עתה מצד שלא אכל רק כזית אינו מזיק דמ\"מ בר חיובא מקרי אילו יאכל כ\"ש ויכול להוציא בני חיובא דאוריי'. ונ\"ל דזהו כוונת הרא\"ם שהביא המג\"א (סי' תרפ\"ט סק\"ד) ומ\"ש שם הטעם דבידו לאכול כ\"ש נלע\"ד שזהו טעם ליסוד הדין דגדול שאכל כזית שיכול להוציא את מי שאכל כ\"ש אף דאינו דומה לשופר וכדומה דיצא מוציא דהתם החיוב מוטל עליו מצד עצמו ואין לו מקום להפטר ממנו אלא דכבר יצא זהו מקרי בר חיובא. אבל בהמ\"ז כ\"ז שלא אכל לא מקרי בר חיובא דאינו מחויב לאכול כ\"ש. ומש\"ה הטעם דמ\"מ כיון דבידו לאכול כ\"ש ולהתחייב בבה\"מ מקרי בר חיובא ודברי התוס' צע\"ג. ובספר דגול מרבבה כ' אם הקטן התפלל ערבית א\"י להוציא בקידוש למי שג\"כ כבר התפלל דהוי הקטן תרי דרבנן ולא מפיק חד דרבנן. ובמח\"כ ז\"א דהא בקידוש הדין דאם יצא מוציא א\"כ מה שהקטן כבר התפלל ליכא חסרון בזה דגדול כה\"ג שכבר התפלל יכול להוציא למי שלא התפלל דאף בקידש ממש לעצמו יכול להוציא וא\"כ אנו דנין רק מכח פטור דקטנות והוה רק חד דרבנן ועיין מ\"ש בגליון (מ\"ד פ\"ב דמגילה):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יז] <b>בתי\"ט ד\"ה אין מעבירין. דהא בעידנא. </b>ובמג\"א (סי' תמ\"ז סק\"ב) הביא בשם ש\"ל לתרץ דהא דל\"ק מטעם דלא הוי בעידנא היינו דהעשה דרבים דחי ל\"ת אף בעידנא דמעקר לאו לא מקיים העשה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,94 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Rosh Hashanah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Rosh_Hashanah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולרגלים. לענין הנודר. </b>ור\"ה דרגלים חל מאורתא משעת כניסת הרגל אף דאינו זמן הקרבה. מ\"מ כיון שצריך לאתויי מעיקרא מחייב וקאי. גמרא. ופי' תוס' היינו דאם נדר קודם הרגל ומחוייב ועומד לפני הרגל הוי כולי' רגל ואם נכנס קצת מליל הרגל ואח\"כ נדר ליכא כוליה רגל ואינו עולה למנין:",
+                "[אות ב] <b>וליובלות. </b>יובלות בי' בתשרי הוא דכתיב ביה\"כ תעבירו שופר הא מני ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא היא דאמר מר\"ה חייל יובל וכו' גמ':",
+                "[אות ג] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולנטיעה וכו'. לצאת מידי ערלה עד ט\"ו בשבט. </b>ולב\"ש עד א' בשבט. ובזה ב\"ש לקולא וב\"ה לחומרא בפירות שחנטו בשנה הרביעית בין א' שבט לט\"ו בשבט דלב\"ש אין בו משום ערלה ולב\"ה הוי ערלה והא דלא קתני בעדיות גבי מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. דכי אתשיל לענין מעשר חדש וישן אתשיל דל\"ש בזה חומרא וקולא. טורי אבן בחי' אבני שהם:",
+                "[אות ד] <b>ולירקות. </b>הא דלא קתני סתם למעשרות ויהיה בכללו מעשר דגן ומעשר ירק. משום דס\"ד דבכללו ג\"כ מעשר בהמה וכר\"ש. גמרא, (עיין תוס' דף י\"ב ד\"ה אחד):",
+                "[אות ה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולירקות. שאין תורמין מן הירק שנלקט לפני ר\"ה. </b>בירק אזלינן בתר לקיטה בין לענין מעשר דהיינו לעשר מחדש על הישן או לעשר מעשר שני או מעשר עני בין לענין שביעית ור\"ה שלו בא' בתשרי (ודעת תוספ' דלקיטה היינו גמר פרי אלא כיון דמסתמא לוקטים אותם מיד בשעת גמרו נקטו בלשון לקיטה) ובאילנות למעשר ולערלה ולרבעי אזלינן בתר חנטה ור\"ה שלו ט\"ו בשבט. וגם לענין שביעית אזלינן בתר חנטה ולענין ר\"ה שלו נראה דלשביעית גם באילנות ר\"ה שלו תשרי. וכן מצאתי שכתב הרמ\"ז (בחי' לסוכה דף מ' ע\"א). בתבואה ובזיתים אזלינן בכל זה בתר שליש. בקטניות קיי\"ל דאזלי' בתר גמר פרי דלא כמתני' ז' דפ\"ב דשביעית ובאתרוג לענין ערלה ושביעית דינו כשאר אילן. ולענין מעשר פלוגתא דר\"ג ור\"א (בפ\"ב מ\"ו דבכורים) עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>על ששה חדשים. </b>הוא מלתא דפסיקא דאין יוצאין רק על ו' חדשים דכל זמן שבית המקדש קיים דיוצאים על אייר אין יוצאין על אב דבזמן שיש שלום אין צום כדאי' בסוגיין. טורי אבן:",
+                "[אות ז] <b>תי\"ט סוף ד\"ה ועל אדר. דביום ל\"א נתקדש. </b>גמרא. וא\"ת כיון דלא נפקי על אדר ב' האיך ידעו [בני הגולה] דנתעברה השנה אם עיברו השנה אחר שיצאו שלוחי אדר דהא יכולין לעבר כל אדר כדאיתא (פ\"ז דעדיות) וי\"ל כיון דשלוחים יוצאים על ניסן ממילא ידעי כשיגיע ר\"ח ואין שלוחים יוצאים אם כן השנה מעוברת עכ\"ל תוס' (דף י\"ט ע\"ב) ד\"ה מתני'. ובטורי אבן תמה דמ\"מ אם עיברו השנה אחר פורים יהא השלוחים יוצאים להודיע שנתעברה השנה דהא במקום רחוק מהלך י\"ד יום לא יהיה יודעים ביום י\"ד דנתעברה שנה דהא יחשבו שהשלוחים עדיין לא היה אפשר לבוא להודיע אימת ר\"ח ניסן עיין שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>תי\"ט ד\"ה שבהם השלוחין. אבל בשאר חדשים אין חילול שבת. </b>בטורי אבן תמה בזה דהא בלא\"ה אף אם גם בשארי חדשים יציאת עדים ממהר שליחות השלוחים לא היה תועלת בזה דמה שעתה מאחרים יציאת השלוחים יום א' נגד זה יש להם פנאי יום יותר ללכת. כיון דמעברים החדש. ודוקא בניסן ותשרי דהוא בט\"ו בחדש ואם יקדשו החדש ביו�� א' יהיה י\"ט ביום א' ולא יוכל ללכת יותר מאלו הוקבע ר\"ח בשבת בזה שפיר ממהר יציאת השלוחים משא\"כ באינך עיין שם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>במשנה מחללים את השבת. </b>ואפי' עדים המעידים עליהם כשאין ב\"ד מכירים עדי החדש מחללים השבת כדמוכח ברפ\"ב. תוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות י] <b>משקלקלו המינין. </b>היינו שאירע יום למ\"ד של אדר בשבת ולא נראה החדש בזמנו והביתוסין מתאוין שיהא יום ראשון של פסח בשבת כדי שתהא הנפת העומר בא' בשבת ועצרת באחד בשבת לפי שהיו דורשים ממחרת השבת שבת בראשית כמשמעו כך פי' בקונטרס וכתבו תוס' ע\"ז וא\"ת ומה מרויחים והלא מתקלקלין לענין פסח וי\"ל דלא חשיבי להו קלקול משום דדרשינן אתם ואפי' מזידים (כדלקמן במשנה דס\"פ) עכ\"ל ובירושלמי איתא וז\"ל מעתה על ניסן לא יקבלינן על שאר ירחי יקבלינן. ומשני זו בפני זו ע\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>דמות צורות לבנות. </b>ואף דכתיב לא תעשון אתי. לא תעשון כדמות שמשיי המשמשים לפני במרום שאני ר\"ג דאחרים עשו לו (ואף דאמירה לנכרי שבות. הכא לא גזרו משום מצוה. תוספות) ואב\"א להתלמד עבד. גמרא. ובתוספות (יומא דף נ\"ד) ד\"ה כרובים בסוף הדבור כתבו דשמשים שבמדור העליון אסור אפילו באחרים עושים לו דכתיב לא תעשון תרי זימני וקשה לי א\"כ למה צריכים דרשא דגם אתם למעט נכרי משליחות. הא מדאצטריך לא תעשון לאסור ע\"י אחרים מוכח דאין שליחות לנכרי. דאלו יש שליחות ממילא אסור דהוי כשלוחו. ואי דאין שליח לדבר עבירה. הא לחד לישנא בפרק קמא דמציעא אם השליח לאו בר חיובא ל\"ש בי' אשלד\"ע. וא\"כ נכרי דאינו מוזהר על לא תעשון ל\"ש בי' אשלד\"ע. וגם לאידך לישנא דאי בעי עביד י\"ל דנכרי דודאי עביד ל\"ש בי' אשלד\"ע ועי' מל\"מ (הלכות מלוה ולוה פ\"ה הי\"ד) וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יב] <b>במשנה ולא הספיקו לומר מקודש. </b>הא דלא קתני לומר מקודש מקודש כדקתני בסיפא. היינו דאם הספיק לומר הראש ב\"ד מקודש אף דלא הספיקו להשיב העם מקודש מקודש מ\"מ מהני. דאין זה בכלל דין. משא\"כ בסיפא דקתני איך עושים לכתחלה מש\"ה קתני ויאמרו מקודש מקודש. טורי אבן:",
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה נחקרו. ונקדשיה בלילה. </b>היינו דאם לילה זמן קידוש היה אפשר לקדש בלילה יום ל' העבר. אבל כיון דאין מקדשים בלילה א\"א לקדש ביום ל\"א את יום ל' כיון דמפסיק זמן שאינו ראוי לקידוש. הרשב\"א:",
+                "[אות יד] <b>בהרע\"ב ד\"ה יעמדו. בזמן שיש שהות לומר. </b>משמע אף אם ראוהו ביום אלא דלא היה פנאי לומר מקודש עד שחשכה כשמקדשים למחר צריך שיעידו דאם לא על עדותן של אלו על מה יקדישו וכ\"נ מפירש\"י. אבל לפי מ\"ש התוספות הטעם דבראוהו בלילה א\"א לדון ראיה לשמיעה דאין מקבלים עדים בלילה א\"כ בראוהו ביום ולא הספיקו לומר מקודש יכולים לקדש למחר על ראייתם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>בהרע\"ב ד\"ה אם קול שופר. העומד חוץ לבור. </b>והרא\"ש כתב דמה הבחנה יש אם הוא קול שופר או קול הברה. א\"ו דפירושא דמתני' אם קול שופר שמע היינו דהעומדים בבור הם שומעים קול שופר יצאו. ואם קול הברה היינו העומדים על שפת הבור:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>במשנה כל שאינו מחוייב בדבר. </b>אין הרצון בזה שאינו מחויב כלל אלא ר\"ל כל שאינו מחויב ��חמת וודאי אף שהוא מחוייב מספק אינו מוציא וזהו שאמרו בברייתא דטומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שא\"מ אנדרוגינוס מוציא את מינו ולא את שא\"מ. וא\"ת טומטום אמאי אינו מוציא את מינו והא הוי ס\"ס ספק שמא התוקע הוא זכר ואת\"ל נקיבה שמא השומע ג\"כ נקיבה. י\"ל דס\"ס כהאי שהוא בתרי גופי ל\"א. ומצאתי שהקשה כ\"כ בספר טורי אבן ותירץ דלפעמים תהפך ספיקי דטומטום זה התוקע לאידך גיסא דאם טומטום אחר יבוא להוציאו במצוה שאין הנשים חייבות תאמר נמי שמוציאו מכח ס\"ס הנ\"ל הרי להוציא הוא לטומטום אחר אזלת לקולא משום ספק שמא הוא זכר וכשטומטום אחר בא להוציא אותו מספקינן ליה בנקיבה והוי תרי ס\"ס דסתרי אהדדי ודמי למ\"ש תוס' (נדה דכ\"ח) עיי\"ש. ונפלאתי על כבודו הגדול דאינו דומה כלל וכלל דהתם על השני ביאות ביחד ליכא ס\"ס להתירם דליכא רק ס' אחד שמא אינו ולד אבל אידך צד ספק שמא זכר או נקיבה ממנ\"פ חד ביאה באיסור אבל הכא לעולם אף אם יהיה פעמים רבות כן שטומטום זה יוציא אחר ואחר לאחר יהיה הכל ס\"ס שמא כולם זכרים ושמא כולם נקיבות. וע\"כ נראה נכון כמ\"ש. וכ\"כ הרא\"ם בביאורו לסמ\"ג הלכות מגילה על קושיתו כעין זה בטומטום בקריאת מגילה והביאו הפר\"ח בדיני ס\"ס. ומהור\"ח אלפנדר\"י (בתשובת מוצל מאש) כ' שיש ללמוד כן מהא דקדושין ספיקות בספיקות אסורין לבוא זב\"ז והא ס\"ס הוא אם זהו ממזר אם לא ואת\"ל דהוא ממזר דלמא גם היא ממזרת. אע\"כ משום דהוי בתרי גופי לא אמרי'. אלא דאין זה ראיה דהתם יש לעשות הס\"ס כנ\"ל ויש ג\"כ צד לעשותו לחומרא ולומר ס' אם האיש הזה כשר וישא ממזרת את\"ל דהוא ממזר דלמא היא כשרה עכ\"ל. ובמחכ\"ת זה אינו דלקולא הוי שפיר ס\"ס ספק שמא שניהם ממזרים או ספק שניהם כשרים ואין כאן איסור רק בחד צד שהאחד כשר והא' ממזר וזהו לא מיקרי ב' ספיקות שמא הוא ממזר והיא כשרה או להיפוך דהא מ\"מ הכל רק חד ביאת ממזר בקהל ד' וא\"כ הוי חד צד לאיסור דהיינו דא' מהם כשר וא' ממזר ושני צדדים להתירא דשמא שניהם ממזרים ושמא שניהם כשרים. וכן אם הוא מחוייב אלא שחיובו רק מדרבנן אינו מוציא זולת אם האחר ג\"כ אינו מחוייב כ\"א מדרבנן כגון שבא הקטן להוציא בבהמ\"ז למי שלא אכל אלא שיעורא דרבנן כגון כזית או כביצה כדאיתא בברכות (דף כ'.) ובאם גם הקטן אכל רק כזית אינו מוציא דהוי הגדול חד דרבנן והקטן ב' דרבנן תוס' (מגילה ד' י\"ט ע\"ב). ואני מגמגם בדין זה דהא חזינן דגדול שאכל כזית מוציא למי שאכל כדי שביעה והטעם דהוא ברכת המצות ואף בלא אכל כלל מדינא יכול להוציא אלא דבעי לאכול כזית משום אסמכתא ואכלת ושבעת מי שאכל הוא שיברך. א\"כ גם בקטן שאכל כזית ראוי הי' להוציא מי שאכל כדי שביעה ואינו מעכב בזה כ\"א הקטנות דהגברא בעצמו לאו בר חיובא כלל וא\"כ ממילא יכול להוציא לגדול שאכל כזית ולא מקרי ב' דרבנן דמה שאינו מחויב עתה מצד שלא אכל רק כזית אינו מזיק דמ\"מ בר חיובא מקרי אילו יאכל כ\"ש ויכול להוציא בני חיובא דאוריי'. ונ\"ל דזהו כוונת הרא\"ם שהביא המג\"א (סי' תרפ\"ט סק\"ד) ומ\"ש שם הטעם דבידו לאכול כ\"ש נלע\"ד שזהו טעם ליסוד הדין דגדול שאכל כזית שיכול להוציא את מי שאכל כ\"ש אף דאינו דומה לשופר וכדומה דיצא מוציא דהתם החיוב מוטל עליו מצד עצמו ואין לו מקום להפטר ממנו אלא דכבר יצא זהו מקרי בר חיובא. אבל בהמ\"ז כ\"ז שלא אכל לא מקרי בר חיובא דאינו מחויב לאכול כ\"ש. ומש\"ה הטעם דמ\"מ כיון דבידו לאכול כ\"ש ולהתחייב בבה\"מ מקרי בר חיובא ודברי התוס' צע\"ג. ובספר דגול מרבבה כ' אם הקטן ��תפלל ערבית א\"י להוציא בקידוש למי שג\"כ כבר התפלל דהוי הקטן תרי דרבנן ולא מפיק חד דרבנן. ובמח\"כ ז\"א דהא בקידוש הדין דאם יצא מוציא א\"כ מה שהקטן כבר התפלל ליכא חסרון בזה דגדול כה\"ג שכבר התפלל יכול להוציא למי שלא התפלל דאף בקידש ממש לעצמו יכול להוציא וא\"כ אנו דנין רק מכח פטור דקטנות והוה רק חד דרבנן ועיין מ\"ש בגליון (מ\"ד פ\"ב דמגילה):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יז] <b>בתי\"ט ד\"ה אין מעבירין. דהא בעידנא. </b>ובמג\"א (סי' תמ\"ז סק\"ב) הביא בשם ש\"ל לתרץ דהא דל\"ק מטעם דלא הוי בעידנא היינו דהעשה דרבים דחי ל\"ת אף בעידנא דמעקר לאו לא מקיים העשה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ראש השנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shekalim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,75 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shekalim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שקלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>בתוי\"ט ד\"ה ועל הכלאים כו'. ועוד תימה דמשנה. </b>נ\"ל די\"ל דגם כוונת הרע\"ב ונאסרו היינו דנאסרו מלקיים אותו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>בתוי\"ט ד\"ה כל כהן שאינו. דעד בן י\"ג שנה הוא. </b>ולפ\"ז צ\"ל הא דקתני במתני' שאחר זה דאם שקלו מקבלים מידם אף דמדאורייתא אין ממש במתנת קטן וא\"כ קרבן צבור קרב משל יחיד מ\"מ כיון דחז\"ל תקנו דמתנות קטן בפעוטות מהני הוי ממון גמור אפילו לענין דאוריי' וכדעת הסוברים דבקידש אשה בחוב בע\"פ ע\"י קנין מעמד שלשתן מקודשת גמורה מדאורייתא. (קצות החשן סי' רל\"ה):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>בהרע\"ב ד\"ה פרגוד כו'. אותה השפה כו'. </b>עיין בתוי\"ט (פ\"י מ\"ג דשבת) ד\"ה בשפת חלוקו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה אלא משל צבור. </b>היינו דחיישינן שמא לא ימסרם לצבור יפה יפה ובמל\"מ (פ\"ג דשקלים) הקשה הא מ\"מ כיון שאומר בפיו שנתנם להקדש אף אם בלבו אינו מסכים למתנה מ\"מ הוי רק דברים שבלב והוי מתנה מעליא עיי\"ש:",
+                "[אות ה] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה מתנדב. וא\"ת ומ\"ש הכא דחיישינן. </b>במחכת\"ה לפי שעה אישתמיטתיה דברי תוס' יומא (דף ל\"ה ע\"ב) וז\"ל וכן לבן בוכרי (בפ\"ק מ\"ד) דכהן א\"צ לשקול ומ\"מ אם שוקל אינו חוטא איכא למימר אפילו את\"ל דס\"ל כרבנן דהכא מ\"מ מודו כיון דכל ישראל מביאי' שקלים אינהו נמי מסרי יפה ועוד כיון שכל ריוח הקרבנות הבאים מן השקלים שלהם הוא גמרי ומסרו יפה עכ\"ל. הרי דלא ניחא להו בסברת חילוקו של התוי\"ט:<br><b>ובתירוצם </b>א' של התוס' מתיישב גם ההיא דנשים ועבדים אולם לתירוצם ב' קשה לי מה יענו בההיא דנשים ועבדים. אח\"כ מצאתי שהקשה כן במל\"מ (פ\"ג דשקלים):"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>בתוי\"ט ד\"ה ולשון. ואיכא לספוקי. </b>בתוס' ישנים יומא (דף ס\"ד ע\"א) מבואר דמפרש כן למתני' דלשון של זהורית דהכא היינו מה שהיו קושרים בפנים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>במשנה אם בא החדש בזמנו. </b>בספר טורי אבן בחידושיו לר\"ה (דף ז') ד\"ה ואם הביא מן הישן כו' כתב דמדברי הירושלמי (פ\"ג דר\"ה) מבואר דמפרש למתני' דהכא דאם בא החדש בזמנו אקידוש החודש קאי וה\"פ אם באו עדים שראו הלבנה ביום ל' לחדש אדר וקדשו החדש בו ביום [ולקידוש בו ביום קרי בזמנו] בא מן החדשה פירוש בא הקטורת ביום ל' מן החדשה דהו\"ל ר\"ח ניסן דמצותו להביא מן החדש. ואם לאו שלא קידשו ר\"ח אלא ביום ל\"א בא מן הישן ביום ל' לאדר דבתר שנה שעברה גרירה ולא נתחדש השנה חדשה עד יום ל\"א ועיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>בהרע\"ב ד\"ה המקבל עליו. דלא גרע מהדיוט. </b>עיין קידושין (דף כ\"ט ע\"א) דאמרינן שם דאם קנה מן הקדש במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתיים אינו נותן אלא מנה ולא אמרי' בזה לא יהא כח הדיוט וכו' דאטו הדיוט לאו במי שפרע קאי ע\"ש וא\"כ קשה מתני' דהכא ועיין בהרמב\"ם (פ\"ט מהלכות מכירה ה\"ב) דמחלק דדוקא במכר הקדש כההיא דקידושין אבל הקדש שקונה בכסף יכול ההקדש לחזור בו. והסכים שם הראב\"ד בהשגות והביא ראיה ממשנתינו דהכא. אבל דעת הר\"ן בפרק קמא דקידושין דהיכי דיהיב גזבר מעות על פירות ידועים והוזלו לא מצי לחזור דלא אמרינן בזה לא יהא כח הקדש גרע מהדיוט דהא הדיוט בעי לקבולי עלה מי שפרע. ומתני' דהכא שאני כיון שלא היה הסלתות בעין לא קנה הקדש קנין גמור ולפיכך אם רצה לחזור חוזר עיי\"ש. ומלשון הרע\"ב משמע כהרמב\"ם. וכדברי הר\"ן ראיתי שכתב ג\"כ בשיטה מקובצת בב\"מ (בדף כ\"ז ע\"ב) בשם הרא\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>במשנה בהר הבית. </b>והא דלא זכה ההקדש מההפקר מדין חצר דהר הבית הוי חצירו דהקדש עיין מ\"ש בזה בס' קצות החושן (רס\"י ר'). ובתשובה הארכתי בעזה\"י:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,72 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shekalim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Shekalim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>בתוי\"ט ד\"ה ועל הכלאים כו'. ועוד תימה דמשנה. </b>נ\"ל די\"ל דגם כוונת הרע\"ב ונאסרו היינו דנאסרו מלקיים אותו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>בתוי\"ט ד\"ה כל כהן שאינו. דעד בן י\"ג שנה הוא. </b>ולפ\"ז צ\"ל הא דקתני במתני' שאחר זה דאם שקלו מקבלים מידם אף דמדאורייתא אין ממש במתנת קטן וא\"כ קרבן צבור קרב משל יחיד מ\"מ כיון דחז\"ל תקנו דמתנות קטן בפעוטות מהני הוי ממון גמור אפילו לענין דאוריי' וכדעת הסוברים דבקידש אשה בחוב בע\"פ ע\"י קנין מעמד שלשתן מקודשת גמורה מדאורייתא. (קצות החשן סי' רל\"ה):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>בהרע\"ב ד\"ה פרגוד כו'. אותה השפה כו'. </b>עיין בתוי\"ט (פ\"י מ\"ג דשבת) ד\"ה בשפת חלוקו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה אלא משל צבור. </b>היינו דחיישינן שמא לא ימסרם לצבור יפה יפה ובמל\"מ (פ\"ג דשקלים) הקשה הא מ\"מ כיון שאומר בפיו שנתנם להקדש אף אם בלבו אינו מסכים למתנה מ\"מ הוי רק דברים שבלב והוי מתנה מעליא עיי\"ש:",
+                "[אות ה] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה מתנדב. וא\"ת ומ\"ש הכא דחיישינן. </b>במחכת\"ה לפי שעה אישתמיטתיה דברי תוס' יומא (דף ל\"ה ע\"ב) וז\"ל וכן לבן בוכרי (בפ\"ק מ\"ד) דכהן א\"צ לשקול ומ\"מ אם שוקל אינו חוטא איכא למימר אפילו את\"ל דס\"ל כרבנן דהכא מ\"מ מודו כיון דכל ישראל מביאי' שקלים אינהו נמי מסרי יפה ועוד כיון שכל ריוח הקרבנות הבאים מן השקלים שלהם הוא גמרי ומסרו יפה עכ\"ל. הרי דלא ניחא להו בסברת חילוקו של התוי\"ט:<br><b>ובתירוצם </b>א' של התוס' מתיישב גם ההיא דנשים ועבדים אולם לתירוצם ב' קשה לי מה יענו בההיא דנשים ועבדים. אח\"כ מצאתי שהקשה כן במל\"מ (פ\"ג דשקלים):"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>בתוי\"ט ד\"ה ולשון. ואיכא לספוקי. </b>בתוס' ישנים יומא (דף ס\"ד ע\"א) מבואר דמפרש כן למתני' דלשון של זהורית דהכא היינו מה שהיו קושרים בפנים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>במשנה אם בא החדש בזמנו. </b>בספר טורי אבן בחידושיו לר\"ה (דף ז') ד\"ה ואם הביא מן הישן כו' כתב דמדברי הירושלמי (פ\"ג דר\"ה) מבואר דמפרש למתני' דהכא דאם בא החדש בזמנו אקידוש החודש קאי וה\"פ אם באו עדים שראו הלבנה ביום ל' לחדש אדר וקדשו החדש בו ביום [ולקידוש בו ביום קרי בזמנו] בא מן החדשה פירוש בא הקטורת ביום ל' מן החדשה דהו\"ל ר\"ח ניסן דמצותו להביא מן החדש. ואם לאו שלא קידשו ר\"ח אלא ביום ל\"א בא מן הישן ביום ל' לאדר דבתר שנה שעברה גרירה ולא נתחדש השנה חדשה עד יום ל\"א ועיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>בהרע\"ב ד\"ה המקבל עליו. דלא גרע מהדיוט. </b>עיין קידושין (דף כ\"ט ע\"א) דאמרינן שם דאם קנה מן הקדש במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתיים אינו נותן אלא מנה ולא אמרי' בזה לא יהא כח הדיוט וכו' דאטו הדיוט לאו במי שפרע קאי ע\"ש וא\"כ קשה מתני' דהכא ועיין בהרמב\"ם (פ\"ט מהלכות מכירה ה\"ב) דמחלק דדוקא במכר הקדש כההיא דקידושין אבל הקדש שקונה בכסף יכול ההקדש לחזור בו. והסכים שם הראב\"ד בהשגות והביא ראיה ממשנתינו דהכא. אבל דעת הר\"ן בפרק קמא דקידושין דהיכי דיהיב גזבר מעות על פירות ידועים והוזלו לא מצי לחזור דלא אמרינן בזה לא יהא כח הקדש גרע מהדיוט דהא הדיוט בעי לקבולי עלה מי שפרע. ומתני' דהכא שאני כיון שלא היה הסלתות בעין לא קנה הקדש קנין גמור ולפיכך אם רצה לחזור חוזר עיי\"ש. ומלשון הרע\"ב משמע כהרמב\"ם. וכדברי הר\"ן ראיתי שכתב ג\"כ בשיטה מקובצת בב\"מ (בדף כ\"ז ע\"ב) בשם הרא\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>במשנה בהר הבית. </b>והא דלא זכה ההקדש מההפקר מדין חצר דהר הבית הוי חצירו דהקדש עיין מ\"ש בזה בס' קצות החושן (רס\"י ר'). ובתשובה הארכתי בעזה\"י:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שקלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yoma/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,132 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yoma",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה יומא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>[במשנה] ללשכת פלהדרין. </b>והיתה בנויה בקודש ופתוחה לחול דאם לא היתה פתוחה לחול הא קי\"ל אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד וכ\"ש שאין ישינים שם. תוס' (דף ה' ע\"ב) ד\"ה דאי רחסה\"כ וכו':",
+                "[אות ב] <b>שם ומתקינין לו כהן אחר. </b>מדלא קתני מפרישין לו כהן אחר תחתיו משמע דאותו כהן לא היה מפרישין מביתו משום דהפרשה לא מעכבא.גמרא:",
+                "[אות ג] <b>שם אשה אחרת מתקינין לו. </b>היינו דכניס לה דבלא\"ה לא מקרי ביתו וכדי שלא יהיה לו ב' בתים דבית אחד אמר רחמנא ולא ב' בתים מגרש להשנייה בתנאי ע\"מ שלא תמות חברתה וגם מגרש להראשונה בתנאי ע\"מ שאכנס לבית הכנסת ואי לא מיית חדא מינייהו או שהשנייה מייתא אינו נכנס לבהכ\"נ וכיון דהראשונה לא מתה אגלאי מלתא למפרע דגיטא דחברתה הוי גט למפרע. ואי מייתא הראשונה כיון דחזי דבעי למימת קדים איהו ועייל לבהכ\"נ ומשוי לה לגט דידה לגיטא מעליא וקיימא השנייה לאשתו. גמרא:",
+                "[אות ד] <b>בתוי\"ט ד\"ה מביתו. </b>חיישינן שמא ימצא בתוך. וה\"ה דהומ\"ל דשמא ימצא דם על עד שלו או על שלה אותיום דהיא ודאי נדה. מהרש\"א. ואף אם ישמש ביום ההפרשה ותמצא נדה מ\"מ יכול לטבול ביום השביעי שהוא עיה\"כ ולהיות לו הערב שמש דקי\"ל בועל נדה אינו כנדה ויכול לטבול ביום כמו טמא מת ביום הז'. ואף דבלא\"ה לא היה אפשר להיות עם אשתו בלשכה שיש לו עכ\"פ קדושת הר הבית דבעל קרי אסור במחנה לויה מ\"מ היה אפשר להפרישו למחילה א' בהר הבית דקי\"ל מחילות לא נתקדשו. תוס'. ומ\"מ קשה לי האיך קתני מלתא דפסיקא דמפרישי' מביתו הא משכחת דא\"צ להפרישו באשתו יולדת ויושבת על דם טהור דליכא חשש כלל וצ\"ע (ואפשר משום לא פלוג היו מפרישים לכל כה\"ג):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה והשביעוהו. </b>הפר\"ח בס' מים חיים בפ\"א מהלכות עיה\"כ הקשה דמאי מהני השבועה הא לפי דעתם היו טועים הפרושים והם אנוסים בדעתם ואפשר שהיו נשבעים לשקר כדי לקיים מצות הקטורת כתקונה לפי שיטתם ותירץ דכיון שהיו יודעים דמשביעים לכל כה\"ג איכא מאן דחמירא ליה שבועה ולא היה מכניס עצמו בכך. וע\"ש עוד תירץ בע\"א:",
+                "[אות ו] <b>בתוי\"ט ד\"ה והשביעוהו. לא יכול שום אדם לדעת. </b>הקשה בספר הנ\"ל אמאי צריך להשביעו הא היו יכולים לראות לפני ולפנים דרך פשפש כדפרכינן בסוגיא דגיטין (דף נ\"ד ע\"ב) ודילמא דחזינא דרך פשפש. וצ\"ל דתקנתא דשבועה עדיפא דמהני אף לאותו שנה משא\"כ לראותו דרך לול עכ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>במשנה בקריאת הגבר. </b>והרמב\"ם (פ\"ב מהלכות תמידין) כתב משיעלה עמוד השחר ועי' מ\"ש בגליון (ספ\"ב דמגילה):",
+                "[אות ח] <b>ברע\"ב ד\"ה תורמין את. בין רב. </b>וכ\"כ רש\"י וסיים ובלבד שלא יפחות ממלא קומץ דילפינן לה בגז\"ש והרים את הדשן מוהרים ממנו בקמצו עכ\"ל והוא סוגיא ערוכה פ\"ב (דף כ\"ד ע\"א) ושם פירש\"י דהגז\"ש רק לענין דלא יפחות מאומד מלא קומץ ואם רצה להוסיף יוסיף דליכא למימר דווקא קאמר דהא לא אפשר לפשוט ברמץ גחלים רותחות ידיו לקמץ עכ\"ל. ודברי הרע\"ב שסתם בין רב בין מעט דמשמע דאין שיעור בדבר תמוה דהא אינו פחות מקומץ. גם הרמב\"ם (בפ\"ב מהל' תמידין) לא הביא שיעור דקומץ וכבר תמה בזה המ\"ל שם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ט] <b>בתוי\"ט ד\"ה בראשונה. דאיכא אונס שינה. </b>אע\"ג דהמעלה אברים למזבח היה צריך להיות ניעור כל הלילה עד שיתעכלו שאם יפקעו מעל מזבח שיחזירם למערכה ואעפ\"כ היה פייס. שאני מיגנא ממיקם. גמרא ותוספות:",
+                "[אות י] <b>שם בתי\"ט ד\"ה ואם היו. נדע במי יסיים כו'. </b>עיין שו\"ת זכרון יוסף בראש הספר:"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה וזה הפייס הראשון. </b>וזה שזכה בהרמה הוא מסדר המערכה והוא מעלה ב' גיזרי עצים כך מבואר בברייתא ערוכה בסוגיין. והרמב\"ם (פ\"ד מהלכות תמידין) הוסיף והוא מכניס מחתה מלאה אש מן המזבח החיצון למזבח הזהב להקטיר עליה קטורת. אבל הרע\"ב (פ\"ה מ\"ה) דתמיד כתב דמי שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה ועי' בתוי\"ט שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>במשנה מי שוחט. </b>ואותם כהנים שזכו בו בשחרית הם עצמם זכו ג\"כ כסדר הזה בתמיד של בין הערביים זולת בקטורת כיון דמעשרת. וכן בסידור ב' גיזרי עצים דבשחר היה רק כהן אחד ובערב הוצרכו ב' כהנים ע\"כ היה פייס לזה. ועיין בתוס' (דף כ\"ו ע\"א) דמיד בפייס דשחרית היה מפייסין מי שיסדרו ב' גיזרי עצים בין הערבים ולא היה פייס בפ\"ע דא\"כ נפישי להו פייסות. ועיין במהרש\"א שם דה\"נ לענין קטורת דבין הערבים הפיסו מיד בשעת הפסה דשחרית:<br><b>והרמב\"ם (פ\"ד מהל' תמידין) </b>כ' וז\"ל חוץ מן הקטורת שהם מפיסים לה פייס אחר בין הערביים וכו' ואם כבר הקטירו כולן מימיהן מפיסין להן כולן בשחרית בפייס שלישי וזה שזכה בה שחרית מקטירה בין הערבים עכ\"ל. משמע דס\"ל דבין הערבים היה פייס לקטורת. ואף דא\"כ נפישי להו פייסות צ\"ל הא דקתני ד' פייסות היה היינו מלתא דפסיקא דהיכא דכבר הקטירו כולם לא היה פייס לקטורת בין הערביים. ובכ\"מ שם הביא בשם הריטב\"א דלענין ב' גזירים מי שזכה בהם בבוקר אומר בערב לחבירו זכה עמי בעץ השני והובא בתי\"ט (במשנה ה') דלקמן:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>במשנה כיצד עצמו בתשעה. </b>אע\"ג דהיה עוד כהן שמעלה אברים מהכבש למזבח פירש\"י ע\"כ דמתני' דהכא כראב\"י דס\"ל במתני' (פ\"ה דתמיד) דכהן המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותם למזבח וא\"כ מתני' הקודם הפייס הרביעי וכו' מי מעלה אברים מכבש למזבח אתי' כרבנן ותוספות כתבו דמתני' נקט ט' כהנים ולא פחות מזה לעולם אבל עשרה לא היה בכל פעם דזמנין דבפייס דהעלו אברים מכבש למזבח זכה א' מהנך דזכו להוליך לכבש. והא דלא חשיב בהדייהו כהן המסדר ב' גיזרי עצים היינו משום דהיו מסדרים זה קודם שחיטת התמיד. תוס' (מנחות דף ע\"ט) ד\"ה תמיד של שחר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יד] <b>במשנה אמר להם הממונה. </b>עיין תי\"ט (רפ\"ח דסוטה) ד\"ה ונגש הכהן:",
+                "[אות טו] <b>[שם במשנה] אם הגיע זמן השחיטה. </b>והא דלא אמר אם הגיע זמן סידור ב' גיזרי עצים שהוא דוקא ביום כדכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר כיון דאית ליה תקנתא לא קתני דאף אם טעו במאור הלבנה אית ליה תקנתא לפורקה ולחזור לסדרה. גמרא (ספ\"ב דלעיל):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>בהרע\"ב ד\"ה לעבודה. לאו דוקא. </b>��ף דמק\"ו דיום הכפורים ליכא למילף רק לעבוד עבודה כמו התם ביוה\"כ מ\"מ מדרבנן טעון טבילה בנכנס לחוד דגזרו שלא יעבוד. תוספות:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>בתי\"ט ד\"ה ואת האברים. והרמב\"ם העתיק גם כן המשנה כלשונה. </b>הרמב\"ם כתב (שם וברפ\"ד) החביתים והנסכים ושם נסכים כולל סולת ויין כמו שהקדים הכלל (בפ\"ד מהלכות מעה\"ק) וכמ\"ש התי\"ט (פ\"ד דזבחים). [ובריש פ\"ה דשקלים וכמו שרמז ע\"ז לקמן בסד\"ה של בין הערבים]. שיח יצחק:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>במשנה כדי שתפוג צנתן. </b>לשון הרמב\"ם בחבורו שאין שבות במקדש. וזהו כגירסת תוספות בסוגיין דמדרבנן אסור במדינ' דהוי מצרף אבל במקדש אין שבות. וכתב הפר\"ח (בסמ\"ח) ומשמע דלא שרי בכך אלא בד' טבילות שהיה במקום קדוש אבל טבילה א' דהיתה בחול לא והכי דייק מתני' דלא קתני להך דעששיות מקמי טבילה ראשונה אלא לבתר דטבל קתני ואם היה זקן:"
+            ],
+            [
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובקודש היתה. במקום קדוש. </b>אף דהך קרא בקידוש כתיב כמ\"ש התי\"ט (מ\"ג) מ\"מ מדאפקיה רחמנא לקידוש בלשון טבילה ילפי' לה מה קידוש במקום קדוש אף טבילה במקום קדוש. ופירש\"י (בדף ל\"ב ע\"ב) אבל טבילה ראשונה לא ילפת מיניה דהא לאו דאורייתא היא עכ\"ל. ותמוה לי הא סוגיא ערוכה גמרי' חמש טבילות ועשרה קידושים טובל כה\"ג ומקדש בו ביום הרי דטבילה ראשונה ג\"כ דאורייתא ועי' בתי\"ט (משנה ג') ד\"ה חוץ מזו. שוב ראיתי בתוספות ישנים שכתבו דלאו ה' טבילות גמירי להו אלא דשינוי עבודות גמירי להו וממילא איכא ה' טבילות כדילפינן מקרא דמעבודה לעבודה צריך טבילה עיי\"ש. וא\"כ דברי רש\"י נכונים דהא מקרא ליכא למילף רק דמעבודה לעבודה צריך טבילה. אבל טבילה א' ליכא לימוד והוי רק דרבנן ואף דבכל ימות השנה כשבא לעבוד צריך טבילה כדאיתא במשנה ג' ומבואר בהרע\"ב שם דילפי' מק\"ו והוי דאורייתא י\"ל דרש\"י ס\"ל דמתני' דלעיל דקתני עלה חוץ מזו בלבד אתיא באמת כרבי יהודא דס\"ל בסוגיין דטבילה בכל ימות השנה מדרבנן הוא וסרך טבילה הוא אבל לבן זומא דיליף בק\"ו באמת ס\"ל דהיה בקודש וכדמוכח לומר לדברי תוס' (דף ל') ד\"ה ומה המשנה לפי מ\"ש תחלה הא דלא פרכי' דמה לטבילה התם דבעינן במקום קדוש. דהיא גופא נילף דבעינן מקום קדוש עיי\"ש. וצ\"ל הא דקתני במתני' חוץ מזו לא אתיא כבן זומא. ודו\"ק. אולם הת\"י לעיל (דף ל') כתבו דטבילה ראשונה דיוה\"כ גם ר\"י יליף לה בק\"ו עיי\"ש. וצ\"ל הא דלא בעיא במקום קדוש היינו כדמסיק תוס' שם דסברא הוא כיון דאכתי לא נתקדש בבגדי קודש דיטבול בחול ואתיא מתני' גם אף כב\"ז. וכמ\"ש הרע\"ב שם. אבל בכוונת רש\"י י\"ל כמ\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות כ] <b>בהרע\"ב ד\"ה הכל ל' מנה. לאותן של ערבית. </b>ובעינן דשחר עדיפא משל ערבית. גמרא (והובא בתי\"ט כאן):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>בהרע\"ב ד\"ה עויתי. עשה להם זדונות כשגגות. </b>וצ\"ל דמיירי בתשובה מיראה. דאילו מאהבה הא נעשו כזכיות כדאיתא ביומא (דף פ\"ו ע\"ב) ואולם לפ\"ז קשה הא באותו קרא כתיב נוצר חסד לאלפים דזהו מיירי בתשובה מאהבה כדמוקמינן בסוטה (דף ל\"א ע\"א) קרא דעושה חסד לאלפים כך ראיתי מקשים וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כב] <b>במשנה לתוך דם השעיר. </b>עמ\"ש התי\"ט (פ\"ח מ\"ו דזבחים) ומש\"ש על הגליון:"
+            ],
+            [
+                "[אות כג] <b>במשנה זה מזבח הזהב. </b>והא דכתיב ויצא היינו ללמוד דמקודם כשה��ה על הפרוכת היה עומד לפנים מן המזבח בין מזבח לפרוכת ומזה משא\"כ בפר הבא על כל המצות היה המזבח מפסיק בין הפרוכת לכהן בשעת הזאתו על הפרוכת. גמ':",
+                "[אות כד] <b>בתי\"ט ד\"ה מקרן מזרחית. כך פירש\"י. </b>ובתוס' ישנים כ' דמתני' דהכא סובר גם כת\"ק דמתני' דלעיל דפרופה מן הדרום אלא דס\"ל דמשמעות הקרא ויצא אל המזבח עד שיצא ויעמוד במזרחה של מזבח. דאז נפיק לגמרי מכולי מזבח ומשום דדרך ימין צריך להקיף דכל פינות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין מתחיל בקרן צפונית דכשיצא כל גופו חוץ למזבח ועומד במזרח ופניו למערב אם יושיט ימינו לקרן צפונית הו\"ל דרך ימין אבל אם יושיט ידו ימנית לקרן דרומית זהו דרך שמאל. ולפ\"ז דברי הרמב\"ם עולין כפשטן מזוקקים בלי דוחק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כה] <b>במשנה הקדים דם השעיר. </b>היינו במתנות שבהיכל דאילו במתנות שלפנים יחזור וישחוט שעיר ויזה מבעי ליה דהא שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר פסול. גמרא:",
+                "[אות כו] <b>שם יביא דם אחר. </b>וצריך ג\"כ לחזור ולחפון קטורת ולהקטירו דקטורת שחפנה קודם שחיטת הפר פסול גמ'. וכ' בתוספות ישנים דמ\"מ משמע בסיפא דמתני' וכן בהיכל וכן במזבח הזהב בזה לא בעיא שיחזור ויחפון ואפשר דחפינה פסולה היא אם חופן אחר מתנות שבפנים. אלא ע\"כ כיון דנעשה מתנות שבפנים נעשית השחיטה כהלכתה ובטוב וגם החפינה שאחריה הכל בהכשר ושחיטה אחרונה של פר השני אינה אלא כדי להשלים ההזאות ותדע דהא בשעיר שנשפך דמו במתנות היכל או של מזבח דשוחט שעיר אחר דמשמע דאינו חוזר ומתחיל מתנות הפר שבהיכל והרי קדמה מתנות פר שבהיכל לשחיטת שעיר. אלא ע\"כ היכא דשחיטה ראשונה חשובה היא נעשית שנעשה מדמה מתנות שבפנים זהו מקרי השחיטה מעליא והשחיטה שנייה לא מקרי שחיטה כי לא בא רק להשלים ההזאות עי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כז] <b>במשנה ובלקיחתן כאחד. </b>כגון שלקחו מאדם א' ביחד או מב' ב\"א ועשו שליח לקבל המעות דבהקדש מעות קונות. תוס' ישנים:",
+                "[אות כח] שם <b>יקח זוג לשני. </b>ולקיחתו כאחד לא בעיא אלא למצוה ומיירי שכבר הפרישו א' לשעיר הנעשה בחוץ דאל\"כ יקחו זה לשעיר הנעשה בחוץ ויביא זוג אחר לקיים מצות לקיחתן כא'. תוס' ישנים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כט] <b>במשנה חציו קשר בסלע. </b>וא\"ת למה ידחה הבאת לשון חוץ לתחום. י\"ל שאין מביאים אותן ביה\"כ שכבר הביאו אותו מאתמול. א\"נ על ראש השעיר מביאים אותו דהוי מחמר כלאחר יד. תוס' ישנים. מדבריהם אלו נשמע דס\"ל דיש שביתת בהמתו ביה\"כ אף שלא כתיב רק בשבת וא\"כ ממילא ה\"ה ביו\"ט ועמ\"ש בגליון המשניות (מגילה פ\"א מ\"ז). ואפשר לדחות דס\"ל להת\"י דסתמא קתני דהיו עושים בכל יוה\"כ אף אם חל בשבת:"
+            ],
+            []
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות ל] <b>במשנה ובתשמיש. </b>בירושלמי ברחיצה הוא דאסור בתשמיש המטה לכ\"ש. מתני' במקום שאין טובלין או קודם תקנת עזרא עיי\"ש והגאון מהר\"י אלפנדרי בקונטרס שלו סימן ה' כתב להכריח מזה כשיטת הסוברים דהנך ה' עינויים לאו דאורייתא דאל\"כ ליתא לקושית הירושלמי דהא מצד מניעת הטבילה הוא רק דרבנן ומצד תשמיש הוא דאורייתא:",
+                "[אות לא] <b>בתי\"ט ד\"ה המלך. ריש מסכת מ\"ק. </b>ובשביעית (פ\"ז מ\"ג):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,129 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yoma",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Yoma",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>[במשנה] ללשכת פלהדרין. </b>והיתה בנויה בקודש ופתוחה לחול דאם לא היתה פתוחה לחול הא קי\"ל אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד וכ\"ש שאין ישינים שם. תוס' (דף ה' ע\"ב) ד\"ה דאי רחסה\"כ וכו':",
+                "[אות ב] <b>שם ומתקינין לו כהן אחר. </b>מדלא קתני מפרישין לו כהן אחר תחתיו משמע דאותו כהן לא היה מפרישין מביתו משום דהפרשה לא מעכבא.גמרא:",
+                "[אות ג] <b>שם אשה אחרת מתקינין לו. </b>היינו דכניס לה דבלא\"ה לא מקרי ביתו וכדי שלא יהיה לו ב' בתים דבית אחד אמר רחמנא ולא ב' בתים מגרש להשנייה בתנאי ע\"מ שלא תמות חברתה וגם מגרש להראשונה בתנאי ע\"מ שאכנס לבית הכנסת ואי לא מיית חדא מינייהו או שהשנייה מייתא אינו נכנס לבהכ\"נ וכיון דהראשונה לא מתה אגלאי מלתא למפרע דגיטא דחברתה הוי גט למפרע. ואי מייתא הראשונה כיון דחזי דבעי למימת קדים איהו ועייל לבהכ\"נ ומשוי לה לגט דידה לגיטא מעליא וקיימא השנייה לאשתו. גמרא:",
+                "[אות ד] <b>בתוי\"ט ד\"ה מביתו. </b>חיישינן שמא ימצא בתוך. וה\"ה דהומ\"ל דשמא ימצא דם על עד שלו או על שלה אותיום דהיא ודאי נדה. מהרש\"א. ואף אם ישמש ביום ההפרשה ותמצא נדה מ\"מ יכול לטבול ביום השביעי שהוא עיה\"כ ולהיות לו הערב שמש דקי\"ל בועל נדה אינו כנדה ויכול לטבול ביום כמו טמא מת ביום הז'. ואף דבלא\"ה לא היה אפשר להיות עם אשתו בלשכה שיש לו עכ\"פ קדושת הר הבית דבעל קרי אסור במחנה לויה מ\"מ היה אפשר להפרישו למחילה א' בהר הבית דקי\"ל מחילות לא נתקדשו. תוס'. ומ\"מ קשה לי האיך קתני מלתא דפסיקא דמפרישי' מביתו הא משכחת דא\"צ להפרישו באשתו יולדת ויושבת על דם טהור דליכא חשש כלל וצ\"ע (ואפשר משום לא פלוג היו מפרישים לכל כה\"ג):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה והשביעוהו. </b>הפר\"ח בס' מים חיים בפ\"א מהלכות עיה\"כ הקשה דמאי מהני השבועה הא לפי דעתם היו טועים הפרושים והם אנוסים בדעתם ואפשר שהיו נשבעים לשקר כדי לקיים מצות הקטורת כתקונה לפי שיטתם ותירץ דכיון שהיו יודעים דמשביעים לכל כה\"ג איכא מאן דחמירא ליה שבועה ולא היה מכניס עצמו בכך. וע\"ש עוד תירץ בע\"א:",
+                "[אות ו] <b>בתוי\"ט ד\"ה והשביעוהו. לא יכול שום אדם לדעת. </b>הקשה בספר הנ\"ל אמאי צריך להשביעו הא היו יכולים לראות לפני ולפנים דרך פשפש כדפרכינן בסוגיא דגיטין (דף נ\"ד ע\"ב) ודילמא דחזינא דרך פשפש. וצ\"ל דתקנתא דשבועה עדיפא דמהני אף לאותו שנה משא\"כ לראותו דרך לול עכ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>במשנה בקריאת הגבר. </b>והרמב\"ם (פ\"ב מהלכות תמידין) כתב משיעלה עמוד השחר ועי' מ\"ש בגליון (ספ\"ב דמגילה):",
+                "[אות ח] <b>ברע\"ב ד\"ה תורמין את. בין רב. </b>וכ\"כ רש\"י וסיים ובלבד שלא יפחות ממלא קומץ דילפינן לה בגז\"ש והרים את הדשן מוהרים ממנו בקמצו עכ\"ל והוא סוגיא ערוכה פ\"ב (דף כ\"ד ע\"א) ושם פירש\"י דהגז\"ש רק לענין דלא יפחות מאומד מלא קומץ ואם רצה להוסיף יוסיף דליכא למימר דווקא קאמר דהא לא אפשר לפשוט ברמץ גחלים רותחות ידיו לקמץ עכ\"ל. ודברי הרע\"ב שסתם בין רב בין מעט דמשמע דאין שיעור בדבר תמוה דהא אינו פחות מקומץ. גם הרמב\"ם (בפ\"ב מהל' תמידין) לא הביא שיעור דקומץ וכבר תמה בזה המ\"ל שם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ט] <b>בתוי\"ט ד\"ה בראשונה. דאיכא אונס שינה. </b>אע\"ג דהמעלה אברים למזבח היה צריך להיות ניעור כל הלילה עד שיתעכלו שאם יפקעו מעל מזבח שיחזירם למערכה ואעפ\"כ היה פייס. שאני מיגנא ממיקם. גמרא ותוספות:",
+                "[אות י] <b>שם בתי\"ט ד\"ה ואם היו. נדע במי יסיים כו'. </b>עיין שו\"ת זכרון יוסף בראש הספר:"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה וזה הפייס הראשון. </b>וזה שזכה בהרמה הוא מסדר המערכה והוא מעלה ב' גיזרי עצים כך מבואר בברייתא ערוכה בסוגיין. והרמב\"ם (פ\"ד מהלכות תמידין) הוסיף והוא מכניס מחתה מלאה אש מן המזבח החיצון למזבח הזהב להקטיר עליה קטורת. אבל הרע\"ב (פ\"ה מ\"ה) דתמיד כתב דמי שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה ועי' בתוי\"ט שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>במשנה מי שוחט. </b>ואותם כהנים שזכו בו בשחרית הם עצמם זכו ג\"כ כסדר הזה בתמיד של בין הערביים זולת בקטורת כיון דמעשרת. וכן בסידור ב' גיזרי עצים דבשחר היה רק כהן אחד ובערב הוצרכו ב' כהנים ע\"כ היה פייס לזה. ועיין בתוס' (דף כ\"ו ע\"א) דמיד בפייס דשחרית היה מפייסין מי שיסדרו ב' גיזרי עצים בין הערבים ולא היה פייס בפ\"ע דא\"כ נפישי להו פייסות. ועיין במהרש\"א שם דה\"נ לענין קטורת דבין הערבים הפיסו מיד בשעת הפסה דשחרית:<br><b>והרמב\"ם (פ\"ד מהל' תמידין) </b>כ' וז\"ל חוץ מן הקטורת שהם מפיסים לה פייס אחר בין הערביים וכו' ואם כבר הקטירו כולן מימיהן מפיסין להן כולן בשחרית בפייס שלישי וזה שזכה בה שחרית מקטירה בין הערבים עכ\"ל. משמע דס\"ל דבין הערבים היה פייס לקטורת. ואף דא\"כ נפישי להו פייסות צ\"ל הא דקתני ד' פייסות היה היינו מלתא דפסיקא דהיכא דכבר הקטירו כולם לא היה פייס לקטורת בין הערביים. ובכ\"מ שם הביא בשם הריטב\"א דלענין ב' גזירים מי שזכה בהם בבוקר אומר בערב לחבירו זכה עמי בעץ השני והובא בתי\"ט (במשנה ה') דלקמן:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>במשנה כיצד עצמו בתשעה. </b>אע\"ג דהיה עוד כהן שמעלה אברים מהכבש למזבח פירש\"י ע\"כ דמתני' דהכא כראב\"י דס\"ל במתני' (פ\"ה דתמיד) דכהן המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותם למזבח וא\"כ מתני' הקודם הפייס הרביעי וכו' מי מעלה אברים מכבש למזבח אתי' כרבנן ותוספות כתבו דמתני' נקט ט' כהנים ולא פחות מזה לעולם אבל עשרה לא היה בכל פעם דזמנין דבפייס דהעלו אברים מכבש למזבח זכה א' מהנך דזכו להוליך לכבש. והא דלא חשיב בהדייהו כהן המסדר ב' גיזרי עצים היינו משום דהיו מסדרים זה קודם שחיטת התמיד. תוס' (מנחות דף ע\"ט) ד\"ה תמיד של שחר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יד] <b>במשנה אמר להם הממונה. </b>עיין תי\"ט (רפ\"ח דסוטה) ד\"ה ונגש הכהן:",
+                "[אות טו] <b>[שם במשנה] אם הגיע זמן השחיטה. </b>והא דלא אמר אם הגיע זמן סידור ב' גיזרי עצים שהוא דוקא ביום כדכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר כיון דאית ליה תקנתא לא קתני דאף אם טעו במאור הלבנה אית ליה תקנתא לפורקה ולחזור לסדרה. גמרא (ספ\"ב דלעיל):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>בהרע\"ב ד\"ה לעבודה. לאו דוקא. </b>אף דמק\"ו דיום הכפורים ליכא למילף רק לעבוד עבודה כמו התם ביוה\"כ מ\"מ מדרבנן טעון טבילה בנכנס לחוד דגזרו שלא יעבוד. תוספות:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>בתי\"ט ד\"ה ואת האברים. והרמב\"ם העתיק גם כן המשנה כלשונה. </b>הרמב\"ם כתב (שם וברפ\"ד) החביתים והנסכים ושם נסכים כולל סולת ויין כמו שהקדים הכל�� (בפ\"ד מהלכות מעה\"ק) וכמ\"ש התי\"ט (פ\"ד דזבחים). [ובריש פ\"ה דשקלים וכמו שרמז ע\"ז לקמן בסד\"ה של בין הערבים]. שיח יצחק:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>במשנה כדי שתפוג צנתן. </b>לשון הרמב\"ם בחבורו שאין שבות במקדש. וזהו כגירסת תוספות בסוגיין דמדרבנן אסור במדינ' דהוי מצרף אבל במקדש אין שבות. וכתב הפר\"ח (בסמ\"ח) ומשמע דלא שרי בכך אלא בד' טבילות שהיה במקום קדוש אבל טבילה א' דהיתה בחול לא והכי דייק מתני' דלא קתני להך דעששיות מקמי טבילה ראשונה אלא לבתר דטבל קתני ואם היה זקן:"
+            ],
+            [
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובקודש היתה. במקום קדוש. </b>אף דהך קרא בקידוש כתיב כמ\"ש התי\"ט (מ\"ג) מ\"מ מדאפקיה רחמנא לקידוש בלשון טבילה ילפי' לה מה קידוש במקום קדוש אף טבילה במקום קדוש. ופירש\"י (בדף ל\"ב ע\"ב) אבל טבילה ראשונה לא ילפת מיניה דהא לאו דאורייתא היא עכ\"ל. ותמוה לי הא סוגיא ערוכה גמרי' חמש טבילות ועשרה קידושים טובל כה\"ג ומקדש בו ביום הרי דטבילה ראשונה ג\"כ דאורייתא ועי' בתי\"ט (משנה ג') ד\"ה חוץ מזו. שוב ראיתי בתוספות ישנים שכתבו דלאו ה' טבילות גמירי להו אלא דשינוי עבודות גמירי להו וממילא איכא ה' טבילות כדילפינן מקרא דמעבודה לעבודה צריך טבילה עיי\"ש. וא\"כ דברי רש\"י נכונים דהא מקרא ליכא למילף רק דמעבודה לעבודה צריך טבילה. אבל טבילה א' ליכא לימוד והוי רק דרבנן ואף דבכל ימות השנה כשבא לעבוד צריך טבילה כדאיתא במשנה ג' ומבואר בהרע\"ב שם דילפי' מק\"ו והוי דאורייתא י\"ל דרש\"י ס\"ל דמתני' דלעיל דקתני עלה חוץ מזו בלבד אתיא באמת כרבי יהודא דס\"ל בסוגיין דטבילה בכל ימות השנה מדרבנן הוא וסרך טבילה הוא אבל לבן זומא דיליף בק\"ו באמת ס\"ל דהיה בקודש וכדמוכח לומר לדברי תוס' (דף ל') ד\"ה ומה המשנה לפי מ\"ש תחלה הא דלא פרכי' דמה לטבילה התם דבעינן במקום קדוש. דהיא גופא נילף דבעינן מקום קדוש עיי\"ש. וצ\"ל הא דקתני במתני' חוץ מזו לא אתיא כבן זומא. ודו\"ק. אולם הת\"י לעיל (דף ל') כתבו דטבילה ראשונה דיוה\"כ גם ר\"י יליף לה בק\"ו עיי\"ש. וצ\"ל הא דלא בעיא במקום קדוש היינו כדמסיק תוס' שם דסברא הוא כיון דאכתי לא נתקדש בבגדי קודש דיטבול בחול ואתיא מתני' גם אף כב\"ז. וכמ\"ש הרע\"ב שם. אבל בכוונת רש\"י י\"ל כמ\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות כ] <b>בהרע\"ב ד\"ה הכל ל' מנה. לאותן של ערבית. </b>ובעינן דשחר עדיפא משל ערבית. גמרא (והובא בתי\"ט כאן):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>בהרע\"ב ד\"ה עויתי. עשה להם זדונות כשגגות. </b>וצ\"ל דמיירי בתשובה מיראה. דאילו מאהבה הא נעשו כזכיות כדאיתא ביומא (דף פ\"ו ע\"ב) ואולם לפ\"ז קשה הא באותו קרא כתיב נוצר חסד לאלפים דזהו מיירי בתשובה מאהבה כדמוקמינן בסוטה (דף ל\"א ע\"א) קרא דעושה חסד לאלפים כך ראיתי מקשים וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כב] <b>במשנה לתוך דם השעיר. </b>עמ\"ש התי\"ט (פ\"ח מ\"ו דזבחים) ומש\"ש על הגליון:"
+            ],
+            [
+                "[אות כג] <b>במשנה זה מזבח הזהב. </b>והא דכתיב ויצא היינו ללמוד דמקודם כשהזה על הפרוכת היה עומד לפנים מן המזבח בין מזבח לפרוכת ומזה משא\"כ בפר הבא על כל המצות היה המזבח מפסיק בין הפרוכת לכהן בשעת הזאתו על הפרוכת. גמ':",
+                "[אות כד] <b>בתי\"ט ד\"ה מקרן מזרחית. כך פירש\"י. </b>ובתוס' ישנים כ' דמתני' דהכא סובר גם כת\"ק דמתני' דלעיל דפרופה מן הדרום אלא דס\"ל דמשמעות הקרא ויצא אל המזבח עד שיצא ויעמוד במזרחה של מזבח. דאז נפיק לגמרי מכולי מזבח ומשום דדרך ימין צריך להקיף דכל פינות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין מתחיל בקרן צפונית דכשיצא כל גופו חוץ למזבח ועומד במזרח ופניו למערב אם יושיט ימינו לקרן צפונית הו\"ל דרך ימין אבל אם יושיט ידו ימנית לקרן דרומית זהו דרך שמאל. ולפ\"ז דברי הרמב\"ם עולין כפשטן מזוקקים בלי דוחק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כה] <b>במשנה הקדים דם השעיר. </b>היינו במתנות שבהיכל דאילו במתנות שלפנים יחזור וישחוט שעיר ויזה מבעי ליה דהא שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר פסול. גמרא:",
+                "[אות כו] <b>שם יביא דם אחר. </b>וצריך ג\"כ לחזור ולחפון קטורת ולהקטירו דקטורת שחפנה קודם שחיטת הפר פסול גמ'. וכ' בתוספות ישנים דמ\"מ משמע בסיפא דמתני' וכן בהיכל וכן במזבח הזהב בזה לא בעיא שיחזור ויחפון ואפשר דחפינה פסולה היא אם חופן אחר מתנות שבפנים. אלא ע\"כ כיון דנעשה מתנות שבפנים נעשית השחיטה כהלכתה ובטוב וגם החפינה שאחריה הכל בהכשר ושחיטה אחרונה של פר השני אינה אלא כדי להשלים ההזאות ותדע דהא בשעיר שנשפך דמו במתנות היכל או של מזבח דשוחט שעיר אחר דמשמע דאינו חוזר ומתחיל מתנות הפר שבהיכל והרי קדמה מתנות פר שבהיכל לשחיטת שעיר. אלא ע\"כ היכא דשחיטה ראשונה חשובה היא נעשית שנעשה מדמה מתנות שבפנים זהו מקרי השחיטה מעליא והשחיטה שנייה לא מקרי שחיטה כי לא בא רק להשלים ההזאות עי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כז] <b>במשנה ובלקיחתן כאחד. </b>כגון שלקחו מאדם א' ביחד או מב' ב\"א ועשו שליח לקבל המעות דבהקדש מעות קונות. תוס' ישנים:",
+                "[אות כח] שם <b>יקח זוג לשני. </b>ולקיחתו כאחד לא בעיא אלא למצוה ומיירי שכבר הפרישו א' לשעיר הנעשה בחוץ דאל\"כ יקחו זה לשעיר הנעשה בחוץ ויביא זוג אחר לקיים מצות לקיחתן כא'. תוס' ישנים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כט] <b>במשנה חציו קשר בסלע. </b>וא\"ת למה ידחה הבאת לשון חוץ לתחום. י\"ל שאין מביאים אותן ביה\"כ שכבר הביאו אותו מאתמול. א\"נ על ראש השעיר מביאים אותו דהוי מחמר כלאחר יד. תוס' ישנים. מדבריהם אלו נשמע דס\"ל דיש שביתת בהמתו ביה\"כ אף שלא כתיב רק בשבת וא\"כ ממילא ה\"ה ביו\"ט ועמ\"ש בגליון המשניות (מגילה פ\"א מ\"ז). ואפשר לדחות דס\"ל להת\"י דסתמא קתני דהיו עושים בכל יוה\"כ אף אם חל בשבת:"
+            ],
+            []
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות ל] <b>במשנה ובתשמיש. </b>בירושלמי ברחיצה הוא דאסור בתשמיש המטה לכ\"ש. מתני' במקום שאין טובלין או קודם תקנת עזרא עיי\"ש והגאון מהר\"י אלפנדרי בקונטרס שלו סימן ה' כתב להכריח מזה כשיטת הסוברים דהנך ה' עינויים לאו דאורייתא דאל\"כ ליתא לקושית הירושלמי דהא מצד מניעת הטבילה הוא רק דרבנן ומצד תשמיש הוא דאורייתא:",
+                "[אות לא] <b>בתי\"ט ד\"ה המלך. ריש מסכת מ\"ק. </b>ובשביעית (פ\"ז מ\"ג):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה יומא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,100 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Avodah Zarah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עבודה זרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>ברע\"ב ד\"ה לשאת ולתת. למכור ולקנות. </b>ודבר שאינו מתקיים מותר למכור להם. ולקנות אסור. ודבר מתקיים מותר לקנות מהם. עיין בהרע\"ב (בפרקין מ\"ד) ובתי\"ט שם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>במשנה ותרנגול הלבן. </b>באומר תרנגול למי מותר למכור לו תרנגול לבן. ובאומר מפורש תרנגול לבן למי לכ\"ע אסור למכור לו לבן בין התרנגולים. והכא מיירי באומר זה וזה בזה פליגי אם מותר למכור בין התרנגולים. גמרא:",
+                "[אות ג] <b>בהר\"ב ד\"ה דקל טב. פירות דקל. </b>דאילו דקל ממש. הא גם דקל ביש אסור דאין מוכרים להם במחובר לקרקע (* אפילו בח\"ל לר\"מ) כדלקמן במ\"ח:"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>ברע\"ב ד\"ה בן בתירא. אלא לרכוב עליו מותר. </b>זהו אינו מפורש בסוגיין וי\"ל דטעמייהו דרבנן דאסור משום כלי זיין כדס\"ל לרבי בברייתא. גם י\"ל דרבנן ס\"ל דכל סוסים אסור משום לא פלוג דאטו סוס מיוחד לעופות כמ\"ש תוספות בשבת (דצ\"ד א'). ובתוספות (בשמעתין ד\"ה ובן בתירא) כ' דלא פליגי אלא בסוס המיוחד לעופות ומשמע דס\"ל כהר\"ב. או דכוונתם דעיקר פלוגתא לענין חי נושא א\"ע רק בסוס המיוחד לעופות דבן בתירא ס\"ל דגם בזה חי נושא א\"ע. ורבנן סברי דבזה ל\"א חי נושא א\"ע וממילא כל סוסים אסורים למכור משום לא פלוג (* אך מדברי תוס' בסוגי' (דט\"ז ד\"ה אלא). משמע בפירוש דס\"ל כהר\"ב). ובתוס' הנ\"ל כתב עלה וא\"ת מנ\"ל התם דטעמיי' דרבנן דאסרי הכא משום דס\"ל דאין חי נושא את עצמו בעופות דלמא טעמייהו כר' דגזרו משום תורת כלי זיין. ותמוה לי הא לא נזכר כלל מזה התם דטעמייהו דרבנן דפליגי לענין חי נא\"ע בעופות הא אמרי' רק שם דב\"ב ור' נתן אמרו ד\"א היינו מדמתיר גם במיוחד לעופות מוכח דס\"ל כר\"נ. ורבנן אינו מוכרח אי דלא ס\"ל כר\"נ או דאפשר דג\"כ ס\"ל כר\"נ וטעמייהו משום כלי זיין. ורש\"י לעיל (ד' ז' ע\"ב) נקט באמת הטעם לרבנן משום כ\"ז. ולומר דסברת התו' דהא דדייקי התם דבן בתירא ס\"ל כר\"נ ודלמא מיירי במיוחד לרכיבה ע\"כ משום דבמיוחד לרכיבה גם לרבנן מותר (ולא ס\"ל כדבריהם בשבת דרבנן אסרו בכל הסוסים. והראיה ע\"כ דב\"ב מתיר משמע בכל הסוסים. אלא משום דפליגי רק במיוחד לעופות) ע\"ז סובב והולך קושייתם דלמא רבנן ס\"ל דמיוחד לרכיבה ג\"כ אסור משום כ\"ז וב\"ב דמתיר זהו רק במיוחד לרכיבה ואין ראיה דסברי כר\"נ. א\"כ בהיפוך הו\"ל למנקט קושייתם דדלמא ב\"ב סבר ג\"כ דבמיוחד לעופות ל\"א חנא\"ע ומיירי רק במיוחד לרכיבה. ועכ\"פ מה דנקטו דמפורש התם דטעמייהו דרבנן דפליגי בזה על ר\"נ זהו לא נזכר שם כלל. גם תמוה לי על תירוצם דמדכיילי להו עם שאר בהמה גסה משמע דהאי סוס משום שאלה ושכירות ונסיוני עדיין קשה דלמא טעמייהו דרבנן כאידך טעמא דר' דכי מזקין טחין ליה ברחיים. וצע\"ג. גם יש לעיין למ\"ש תוס' בשבת הנ\"ל דרבנן ס\"ל דגזרו בכל סוסים משום סוס המיוחד לעופות א\"כ מאי פרכינן בסוגיא אההיא דר' אלא תורת בה��ה גסה מאי היא. י\"ל בפשוטו דמיוחד לעופות יש בו תורת בהמה גסה דהא עושים מלאכה וגזרו בכל סוסים משום לא פלוג. וכ\"ז צ\"ע (* וכן הקשו באמת בתוס' ד\"ה אלא. אך לשיטתם בשבת קיימת הקושיא):"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה ואריות. </b>אבל בלאו דהוי נזק לרבים לא הוי איסור מדין מכירה גסה דסתם ארי שבור הוא אצל מלאכה. ואפי' לרבנן דאסרי אף בשבורה היינו משום דהרואה סובר דכשהיתה שלימה מכרה לו משא\"כ הכא. גמרא ותוס'. ובזה מיושב קושית הלח\"מ (פ\"ז ה\"ח מהל' ע\"ז):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה אף. פסק כן לעיל בגמ'. </b>לעיל (דף ז' ע\"א) כתבו תוספות בקושייתם להוכיח מהך דהכא דשמואל לא ס\"ל הך כללא דמחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם. אבל בתירוצם שם לפי' מהרש\"א כתבו באמת כמ\"ש התי\"ט כאן דר\"י א\"ש ס\"ל ג\"כ לכללא דמחלוקת ואח\"כ סתם הלכה כסתם אלא דפסק להדיא שבמקום הזה אין הלכה כסתם:",
+                "[אות ז] <b>בתוספות חדשים סד\"ה וקשה. גבי פלוגתא דעקביא ורבנן. </b>וכן בהרא\"ש (פ\"ג דעירובין סי' ב') כתב והא דתנן במתני' והכהנים בחלה ובתרומה לא הוי כמחלוקת ואח\"כ סתם דה\"ה לישראל נמי וכו' הובא בתי\"ט (שם משנה ב'). משמע דבלא\"ה חיה נקרא מחלוקת ואח\"כ סתם אף דהסתם סמיך אצל המחלוקת וכ\"כ עוד הרא\"ש (פ\"ה דעירובין סי' ג') דלחייא בר רב דקאמר קרפף א' לשתיהן הא מוקי סיפא כר\"מ והוי מחלוקת ואח\"כ סתם עי\"ש וכ\"כ תוס' שם הרי דסיפא לגבי רישא מקרי סתם שאחר המחלוקת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט סד\"ה רבי כו'. וקבילו מיניה ע\"כ. </b>עמ\"ש בסוטה (פ\"ט משנה ט\"ו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ט] <b>בתוס' חדשים ד\"ה ומסיים. אטו אותו מקום. </b>היינו דלר\"מ דחייש למיעוטא ולא הוי המיעוט כמאן דליתא גזרינן שאר מקומות אטו אותו מקום דהוא מיעוטא. ולרבנן דל\"ח למיעוטא ומיעוטא כמאן דליתא לא גזרינן. ר\"ן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>ברע\"ב ד\"ה ומפני. דכתיב ואשריהם תגדעון. </b>כך הוא לפי סוגיא דהכא דמאן דאוסר נטעו ולבסוף עבדו היינו רק התוספת ואתיא ליה מקרא דואשריהם תגדעון דמשמע דגידוע אסור ועיקר מותר וקרא דואשריהם תשרפון מיירי בנטעו מתחל' לכך דכולו אסור. אבל למה דמסיק רב אשי (דף מ\"ח ע\"א) וכתבה התי\"ט (במ\"ז ד\"ה גדעו ופסלו) דתוספת לכ\"ע אסור ומאן דאוסר אוסר אף העיקר ואמרינן שם דטעמא דר\"י דאוסר דדריש ואשריהם תשרפון ב' מיני אשרות משמע דאפי' נטעו ולבסוף עבדו אוסר כולו. ולרבנן יליף לה מואשריהם תגדעון ורק התוספת אסור. א\"כ הו\"ל להרע\"ב למנקט הכא קרא דואשריהם תשרפון. אח\"כ ראיתי שכל דברים אלו נכללו בדברי התי\"ט ד\"ה דע שיש כו':"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>ברע\"ב ד\"ה אבניו. מטמאין. </b>קשה לי הא בשעה שהיה הכותל קיים היה ניכר ומבורר חלק שלו זה בצד שלו וזה בצד שלו אלא דלאחר נפילה נתערבו ובכה\"ג ל\"ש כלל ענין ברירה כמ\"ש תוספות בתמורה הובא בתי\"ט (פרק ו' מ\"ג) דתמורה. וכ\"כ התוי\"ט (פ\"ו מ\"ז דדמאי) וצ\"ע. אח\"כ הראו לי דהקשו כן בתה\"ד (סי' של\"ז) וע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>במשנה לצורכה אסור'. </b>והשפאים מותרים. גמרא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יג] <b>בתי\"ט ד\"ה בצד. דהיינו בכגון. </b>בעניי לא נראה כן אלא דתוס' מסקי דנראית עמו זהו מקרי מקורבות לכ\"ע אסירי דאמרינן דממנו נפל ואפי' אחת אסורה. ופלוגתייהו בתוך ד\"א אם אינם נראות עמו דלאו מיניה נפל וס\"ל לר\"י דאם אין גובה בינתיים דרכן לעשות מרקוליס קטן אפילו מב' אבנים ואסורות ואחת מותרות. ואם גובה בינתיים אין עושים מרקוליס קטן רק מג' אבנים ולאחר ד\"א הכל מותר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>ברע\"ב ד\"ה ופטר חמור. שלא נפדה. </b>בכו\"פ הקשה דא\"כ בלא\"ה אינו בטל דהוי דבר שיש לו מתירין:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,97 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Avodah Zarah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Avodah_Zarah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>ברע\"ב ד\"ה לשאת ולתת. למכור ולקנות. </b>ודבר שאינו מתקיים מותר למכור להם. ולקנות אסור. ודבר מתקיים מותר לקנות מהם. עיין בהרע\"ב (בפרקין מ\"ד) ובתי\"ט שם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>במשנה ותרנגול הלבן. </b>באומר תרנגול למי מותר למכור לו תרנגול לבן. ובאומר מפורש תרנגול לבן למי לכ\"ע אסור למכור לו לבן בין התרנגולים. והכא מיירי באומר זה וזה בזה פליגי אם מותר למכור בין התרנגולים. גמרא:",
+                "[אות ג] <b>בהר\"ב ד\"ה דקל טב. פירות דקל. </b>דאילו דקל ממש. הא גם דקל ביש אסור דאין מוכרים להם במחובר לקרקע (* אפילו בח\"ל לר\"מ) כדלקמן במ\"ח:"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>ברע\"ב ד\"ה בן בתירא. אלא לרכוב עליו מותר. </b>זהו אינו מפורש בסוגיין וי\"ל דטעמייהו דרבנן דאסור משום כלי זיין כדס\"ל לרבי בברייתא. גם י\"ל דרבנן ס\"ל דכל סוסים אסור משום לא פלוג דאטו סוס מיוחד לעופות כמ\"ש תוספות בשבת (דצ\"ד א'). ובתוספות (בשמעתין ד\"ה ובן בתירא) כ' דלא פליגי אלא בסוס המיוחד לעופות ומשמע דס\"ל כהר\"ב. או דכוונתם דעיקר פלוגתא לענין חי נושא א\"ע רק בסוס המיוחד לעופות דבן בתירא ס\"ל דגם בזה חי נושא א\"ע. ורבנן סברי דבזה ל\"א חי נושא א\"ע וממילא כל סוסים אסורים למכור משום לא פלוג (* אך מדברי תוס' בסוגי' (דט\"ז ד\"ה אלא). משמע בפירוש דס\"ל כהר\"ב). ובתוס' הנ\"ל כתב עלה וא\"ת מנ\"ל התם דטעמיי' דרבנן דאסרי הכא משום דס\"ל דאין חי נושא את עצמו בעופות דלמא טעמייהו כר' דגזרו משום תורת כלי זיין. ותמוה לי הא לא נזכר כלל מזה התם דטעמייהו דרבנן דפליגי לענין חי נא\"ע בעופות הא אמרי' רק שם דב\"ב ור' נתן אמרו ד\"א היינו מדמתיר גם במיוחד לעופות מוכח דס\"ל כר\"נ. ורבנן אינו מוכרח אי דלא ס\"ל כר\"נ או דאפשר דג\"כ ס\"ל כר\"נ וטעמייהו משום כלי זיין. ורש\"י לעיל (ד' ז' ע\"ב) נקט באמת הטעם לרבנן משום כ\"ז. ולומר דסברת התו' דהא דדייקי התם דבן בתירא ס\"ל כר\"נ ודלמא מיירי במיוחד לרכיבה ע\"כ משום דבמיוחד לרכיבה גם לרבנן מותר (ולא ס\"ל כדבריהם בשבת דרבנן אסרו בכל הסוסים. והראיה ע\"כ דב\"ב מתיר משמע בכל הסוסים. אלא משום דפליגי רק במיוחד לעופות) ע\"ז סובב והולך קושייתם דלמא רבנן ס\"ל דמיוחד לרכיבה ג\"כ אסור משום כ\"ז וב\"ב דמתיר זהו רק במיוחד לרכיבה ואין ראיה דסברי כר\"נ. א\"כ בהיפוך הו\"ל למנקט קושייתם דדלמא ב\"ב סבר ג\"כ דבמיוחד לעופות ל\"א חנא\"ע ומיירי רק במיוחד לרכיבה. ועכ\"פ מה דנקטו דמפורש התם דטעמייהו דרבנן דפליגי בזה על ר\"נ זהו לא נזכר שם כלל. גם תמוה לי על תירוצם דמדכיילי להו עם שאר בהמה גסה משמע דהאי סוס משום שאלה ושכירות ונסיוני עדיין קשה דלמא טעמייהו דרבנן כאידך טעמא דר' דכי מזקין טחין ליה ברחיים. וצע\"ג. גם יש לעיין למ\"ש תוס' בשבת הנ\"ל דרבנן ס\"ל דגזרו בכל סוסים משום סוס המיוחד לעופות א\"כ מאי פרכינן בסוגיא אההיא דר' אלא תורת בהמה גסה מאי היא. י\"ל בפשוטו דמיוחד לעופות יש בו תורת בהמה גסה דהא עושים מלאכה וגזרו בכל סוסים משום לא פלוג. וכ\"ז צ\"ע (* וכן הקשו באמת בתוס' ד\"ה אלא. אך לשיטתם בשבת קיימת הקושיא):"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה ואריות. </b>אבל בלאו דהוי נזק לרבים לא הוי איסור מדין מכירה גסה דסתם ארי שבור הוא אצ�� מלאכה. ואפי' לרבנן דאסרי אף בשבורה היינו משום דהרואה סובר דכשהיתה שלימה מכרה לו משא\"כ הכא. גמרא ותוס'. ובזה מיושב קושית הלח\"מ (פ\"ז ה\"ח מהל' ע\"ז):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה אף. פסק כן לעיל בגמ'. </b>לעיל (דף ז' ע\"א) כתבו תוספות בקושייתם להוכיח מהך דהכא דשמואל לא ס\"ל הך כללא דמחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם. אבל בתירוצם שם לפי' מהרש\"א כתבו באמת כמ\"ש התי\"ט כאן דר\"י א\"ש ס\"ל ג\"כ לכללא דמחלוקת ואח\"כ סתם הלכה כסתם אלא דפסק להדיא שבמקום הזה אין הלכה כסתם:",
+                "[אות ז] <b>בתוספות חדשים סד\"ה וקשה. גבי פלוגתא דעקביא ורבנן. </b>וכן בהרא\"ש (פ\"ג דעירובין סי' ב') כתב והא דתנן במתני' והכהנים בחלה ובתרומה לא הוי כמחלוקת ואח\"כ סתם דה\"ה לישראל נמי וכו' הובא בתי\"ט (שם משנה ב'). משמע דבלא\"ה חיה נקרא מחלוקת ואח\"כ סתם אף דהסתם סמיך אצל המחלוקת וכ\"כ עוד הרא\"ש (פ\"ה דעירובין סי' ג') דלחייא בר רב דקאמר קרפף א' לשתיהן הא מוקי סיפא כר\"מ והוי מחלוקת ואח\"כ סתם עי\"ש וכ\"כ תוס' שם הרי דסיפא לגבי רישא מקרי סתם שאחר המחלוקת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט סד\"ה רבי כו'. וקבילו מיניה ע\"כ. </b>עמ\"ש בסוטה (פ\"ט משנה ט\"ו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ט] <b>בתוס' חדשים ד\"ה ומסיים. אטו אותו מקום. </b>היינו דלר\"מ דחייש למיעוטא ולא הוי המיעוט כמאן דליתא גזרינן שאר מקומות אטו אותו מקום דהוא מיעוטא. ולרבנן דל\"ח למיעוטא ומיעוטא כמאן דליתא לא גזרינן. ר\"ן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>ברע\"ב ד\"ה ומפני. דכתיב ואשריהם תגדעון. </b>כך הוא לפי סוגיא דהכא דמאן דאוסר נטעו ולבסוף עבדו היינו רק התוספת ואתיא ליה מקרא דואשריהם תגדעון דמשמע דגידוע אסור ועיקר מותר וקרא דואשריהם תשרפון מיירי בנטעו מתחל' לכך דכולו אסור. אבל למה דמסיק רב אשי (דף מ\"ח ע\"א) וכתבה התי\"ט (במ\"ז ד\"ה גדעו ופסלו) דתוספת לכ\"ע אסור ומאן דאוסר אוסר אף העיקר ואמרינן שם דטעמא דר\"י דאוסר דדריש ואשריהם תשרפון ב' מיני אשרות משמע דאפי' נטעו ולבסוף עבדו אוסר כולו. ולרבנן יליף לה מואשריהם תגדעון ורק התוספת אסור. א\"כ הו\"ל להרע\"ב למנקט הכא קרא דואשריהם תשרפון. אח\"כ ראיתי שכל דברים אלו נכללו בדברי התי\"ט ד\"ה דע שיש כו':"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>ברע\"ב ד\"ה אבניו. מטמאין. </b>קשה לי הא בשעה שהיה הכותל קיים היה ניכר ומבורר חלק שלו זה בצד שלו וזה בצד שלו אלא דלאחר נפילה נתערבו ובכה\"ג ל\"ש כלל ענין ברירה כמ\"ש תוספות בתמורה הובא בתי\"ט (פרק ו' מ\"ג) דתמורה. וכ\"כ התוי\"ט (פ\"ו מ\"ז דדמאי) וצ\"ע. אח\"כ הראו לי דהקשו כן בתה\"ד (סי' של\"ז) וע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>במשנה לצורכה אסור'. </b>והשפאים מותרים. גמרא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יג] <b>בתי\"ט ד\"ה בצד. דהיינו בכגון. </b>בעניי לא נראה כן אלא דתוס' מסקי דנראית עמו זהו מקרי מקורבות לכ\"ע אסירי דאמרינן דממנו נפל ואפי' אחת אסורה. ופלוגתייהו בתוך ד\"א אם אינם נראות עמו דלאו מיניה נפל וס\"ל לר\"י דאם אין גובה בינתיים דרכן לעשות מרקוליס קטן אפילו מב' אבנים ואסורות ואחת מותרות. ואם גובה בינתיים אין עושים מרקוליס קטן רק מג' אבנים ולאחר ד\"א הכל מותר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>ברע\"ב ד\"ה ופטר חמור. שלא נפדה. </b>בכו\"פ הקשה דא\"כ בלא\"ה אינו בטל דהוי דבר שיש לו מתירין:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עבודה זרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Batra/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,180 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Batra",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא בתרא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה בונין. קמ\"ל גמרא דף ד'. </b>ע' בתוס' (דף ב') ד\"ה בונין שכתב דזה לא קאי רק ללישנא קמא דהיזק ראיה ל\"ש היזק ומחיצה הוא גודא. אבל למה דקיי\"ל כלישנא בתרא א\"צ לזה. וע' בתוס' (ריש ד' ג') שכתבו הא דאשמעי' מתני' הך דינא דהיזק ראיה באין בה דין חלוקה וברצו ולא נקטו ביש בה דין חלוקה. היינו דרבותא קמ\"ל דס\"ד באין בו דין חלוקה ורצו דמצי אמר כי אתרציתי (במסיפס) אבל ע\"מ לעשות גודא לא נתרציתי קמ\"ל:",
+                "[אות ב] <b>תוי\"ט סד\"ה מקום שנהגו. בהיזק ראי' נ\"י. </b>ולפ\"ז אפי' רצה אחד לכנוס בתוך שלו ולבנות משלו בהוצא חבירו כופהו לבנות בין שניהם בגויל וגזית כפי המנהג דשמא יפול ויצטרך להתעצם עמו בב\"ד נ\"י. אבל הרא\"ש כתב דטענתו טענה דהנך שיעורי דמתניתין דוקא כשמעמידים הכותל על קרקע שניהם דמצי כל א' לומר לא אוותר קרקע שלי לבנות בנין אלא בנין של קיימא אבל אם רצה א' לבנות משלו ובקרקע שלו אף בהוצא ודפנא סגי כיון דמסלק מחבירו ההיזק ראיה. ואם אח\"ז יפול הכותל יש שופטים בארץ עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה אם עשו. ופרכינן בגמרא ולא יעשו לא זה ולא זה. </b>פי' רש\"י ויהיה סימן שלא עשאה אחד בשלו שאילו עשאה היה עושה חזית מבחוץ. והיינו דלא תקשי הא יש לחוש שיפול לרשות א' מהם ויהיה הכל שלו מדין מוחזק כדמוכח מרישא דקתני לפיכך אם נפל כו' הרי דהיכא דאין כופין היה של זה דנפל לרשותו. לזה צ\"ל דזהו עצמו יהיה סי' וראיה שלא עשאה לבדו מדלא עשה חזית ולא מהני במה דמוחזק באבנים. אבל תוס' במתני' א' הוכיחו מכח זה דבאמת אף בלאו הוכחה לא מהני חזקתו כיון דהספק נולד כשהיה עומד ואם היו באים לחלוק היו חולקים בשוה מספק הלכך נפל לרשות דחד מינייהו לא מהני חזקתו. והא דקתני ברישא לפיכך היינו בנפל לרשות אחד ושהה שם הרבה דהיה נאמן לומר שהוא עשה הכל במגו דלקוח דהיה נאמן כיון דשהו הרבה לזה אשמועינן כיון דכופין לשניהם לבנות הוי מגו במק\"ע עי\"ש. וקשה לי דלמ\"ל לתוס' לומר דנאמן במגו ולא כפשוטו כמו דנאמן לקוח מכח דשהה הרבה מוכח שמכרו לי ה\"נ מדשהה הרבה מוכח שהם שלו דהוא עשה הכל (*ומאי ס\"ל עדיפות להאמין טענת לקוח יותר מטענת שהוא עשה הכל וצ\"ע). (* (א\"ה התיבות ומאי ס\"ל כו' לפענ\"ד ט\"ס הוא. כי לפי סברת התוס' טענת שהוא עשה נגד חזקה דעלמא. משא\"כ טענת לקוח. ומ\"מ קושית רבינו עולה נכון וד\"ל): גם במ\"ש תוס' שם עלה ואע\"ג דאמר בריש הבית והעלייה לא קפדי אהדדי (היינו כיון דכופין אותן לבנות הוי הכותל בחזקת שותפות ושותפים לא קפדי אהדדי וא\"כ פשיטא דא\"נ לומר לקוח) הכא מיירי דשהו יותר מכדי רגילות. וקשה לי דמי הכריחם לכך דנאמן לומר לקוח ורק מגו לא מהני דהוי מגו במק\"ע דלמא באמת ה\"ק מתני' כיון דהדין דכופין הוי בחזקת שותפים מש\"ה בנפל לרשותא דחד מינייהו הוי של שניהם אף בשהו משום דא\"נ לומר לקוח דשותפים לא קפדי אהדדי וזהו עצמו השמיענו מתני' דשותפ��ם לא קפדי וליכא ראיה ממה דשהו. ואי דהך נשמע ממתני' דר\"פ הבית והעליה הא שם י\"ל דמיירי בנפל לרשות שניהם או לרה\"ר כדאמרי' התם בשינויא קמא. אלא דשינויא בתרא שם ס\"ל כיון דבאמת מוכח מתני' דהכא דבשהו א\"נ לומר לקוח משום דשותפים לא קפדי ממילא י\"ל דמיירי גם בנפל לרשות דחד מינייהו. וצ\"ע:",
+                "[אות ד] <b>בא\"ד. דבשלמא רישא כו'. </b>כ\"ה בגמרא א\"ל רישא לאו תקנתא לרמאי הוא (דלא נימא חבריה של שנינו הוא רש\"י) ותמוה הא בלאו חשש רמאות הוא תקנתא ליתמי דא\"י להם דבר וידונו הב\"ד דיחלוקו ויפסיד זה שעשאה לבדו. וצע\"ג:",
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט בד\"ה מגלגלים. והכי תניא בתוספתא. </b>ובזה הבנתי דברי התוס' ד\"ה אע\"פ שלא נתן התקרה (ומוזכר בתוי\"ט בתה\"ד) אע\"ג דזה נהנה וזה לא חסר פטור וכו' דלכאורה תמוה הא עתה אפי' נהנה לא הוי אלא דחייב על שם סופו שדעתו ליתן עליו התקרה ואז יהיה זה חסר ג\"כ דיכביד עליו בקורה על כותלו. אלא דכוונתם כקושית הנ\"י דאולי כשיקרה את ביתו לא יסמוך קורתו. וע\"כ משום דמ\"מ נהנה כיון דנעשה כותל זה מחיצה לביתו. ובזה שפיר קשה דהא זה נהנה וזה לא חסר:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>הר\"ב ד\"ה בחזקת שלא נתן. שאין משפט זה גלוי. </b>בסוגיא פרכינן לאביי ורבא דס\"ל אדם פורע ת\"ז מבבא זו אי בזמנו אמאי לא אלא בתוך זמנו. ומשנינן שאני הכא דאמר מי יימר דמחייבי ליה רבנן. ואף דלמה דקי\"ל כר\"ל דאאפת\"ז י\"ל דמתני' בתוך זמנו ואין הכרח להך סברא דמי יימר דמחייבי ליה רבנן צ\"ל כיון דהסברא מוכח כן לאביי ורבא קי\"ל כן כיון דבזה לא מצינו פלוגתא דאפשר דגם ר\"ל סובר כן (עי' תוס' דף ו' ריש ע\"א). ובעיקר פירכת הש\"ס הנ\"ל הקשה המהרש\"א דהא תוס' כתבו לאביי ורבא הא דקתני במתני' (פ\"ח מ\"ו) דבכורות מת האב בתוך ל' יום בחזקת שלא נפדה. היינו דדוקא היכא דחיובא ברור בזה ס\"ל לאביי ורבא דלפעמים מקדים עצמו לפרוע אבל בההיא דבכורות אין החוב ברור דשמא ימות הבן. ועלה הקשה תוס' מהא דאמרי' בסוגיא דפרכינן לר\"ל מרישא דמתני' דעד ד\"א בחזקת שנתן אי לאח\"ז פשיטא אלא לאו ת\"ז. הא לאביי ורבא נמי יקשה דהא אין החוב ברור דשמא לא יבנה זה את הכותל. ותירצו דהומ\"ל ולטעמיך. ולזה הקשה המהרש\"א דמאי פרכי' מסיפא דבחזקת של\"נ לאביי ורבא הא החיוב ספק דשמא לא יבנה. ולענ\"ד לק\"מ דהא היסוד דסמך לו כותל דמגלגלים עליו לשלם היינו דגלי' דעתיה דניחא ליה בכותלו של חצירו וזכה לו חצירו בחצי הכותל כמ\"ש התוי\"ט ד\"ה מגלגלים בשם הנ\"י. וממילא אף קודם שסומך אם יודע בעצמו דניחא ליה מחויב ג\"כ לשלם. אלא דאנן דלא ידעי' דעתיה אין מגלגלין עליו אלא בסמך דידוע לנו דניחא ליה בכך. וא\"כ אמאי מקרי תוך זמנו הא למה דיודע בעצמו דרוצה לסמוך כותלו וניחא ליה בכותלו של זה הגיע זמן חיובו לשלם. ונ\"ל דמ\"מ כיון דא\"א לחייבו בב\"ד בודאי ניחא ליה לבעל הכותל להמתין לו עד אחר שיסמוך כותלו והוי כמו ת\"ז. וכיון שכן מיושב קושית מהרש\"א דלאביי ורבא ניחא דהא חיובו ברור דכיון דיודע בעצמו דניחא ליה בכך אף אם יהיה סיבה שלא יגמור הכותל מ\"מ הוא חייב לשלם אם מודה על האמת בב\"ד דניחא ליה בכך. ובזה מיושב לי מה דתמוה לכאורה במה דמשנינן דאמר מי יימר כו' הא הרמב\"ן במלחמות כתב דבסמוך עלה תקרה גלוי לכל דחייב נאמן לומר פרעתי. א\"כ מה משני מי יימר דמחייבי הא יודע דלאחר שיסמוך תקרה יצטרך לשלם והקדים לשלם כמו כל ת\"ז. ולפי הנ\"ל ניחא דהכא אמרי' דזה אין גלוי לכל דמתחייב בלא סמך תקרה אף לפי דעתו דיסמוך תקרה מ\"מ אם יהיה סיבה שלא יהיה אפשרי לסמוך עליה התקרה אינו מחוייב בדין. וכיון שכן מקרי אין חיובו ברור דשמא לא יסמוך קורתו ולא יתחייב כלל דמאן יימר דמחייבי ליה רבנן בכה\"ג. והוא נכון מאד בעזה\"י:"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט סד\"ה רשב\"ג. לאו כללא הוא. </b>ועי' מה שכתבתי לקמן פ\"י מ\"ד (אות מ\"ה):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה את הזרעים. </b>אף דליכא מחרישה כגון במפולת יד. גמרא. וקשה לי לשיטת ר\"ח ור\"ת (אשר הבאתי לקמן אות י') דלמסקנא ס\"ל לרבא ג\"כ דאפי' דר\"י היכא דל\"ש כל מרא ומרא מותר לסמוך כ\"ז שאין הניזוק כאן והשני צריך ליתן כל הרחקה. א\"כ מאי פרכינן תיפוק ליה משום מחרישה הא נ\"מ בפשוטו דכשחרש לא היה עדיין כותל של זה דעשה בהיתר (דהא בחרישה ל\"ש כל מרא ומרא וכדמוכח במ\"ש תוס' הנ\"ל דהא דאמרי' אלא אמר רבינא על המזיק היינו דכל הנך שינויי ליתא דבאמת מותר לסמוך כשאין שם כותל (מלבד בור) הרי דשינויא דמשנינן על מתני' הו\"ה דליכא כותל אדחי דבאמת מותר כ\"ז דליכא כותל) ואח\"כ עשה זה הכותל אסור הוא לזרוע דהזריעה ג\"כ מקלקל הכותל וצ\"ע. והנה בסוגיא פרכי' עוד ותיפוק ליה משום מיא. ק' לי הא בהך בבא דמרחיקים הזרעים לא קתני או סד בסיד וכתב הפרישה דלא מהני סד בסיד כיון דמרפי ומקלקלת הקרקע תחת הכותל וא\"כ מאי פרכי' הא משום מיא מהני סד בסיד דהא ברישא דבור ונברכת הכובסים דמשום מתונא הוא הרי דלגבי מתונא שייך תקנת סיד ומספקי' בסוגיא דדלמא או סד בסיד מהני. להכי אשמעי' קלקול זרעים ומחרישה דבעינן דוקא הרחקת ג\"ט ולא מהני תקנתא דסד בסיד. ועיין (ומזה ראיה כהפוסקים דנפשוט האיבעי דוסד בסיד תנן. ופריך ותיפוק משום מיא. וא\"כ צריך ג\"כ לסוד בסיד):",
+                "[אות ט] <b>תוי\"ט ד\"ה מכותל חבירו. ונפקא מינה למו\"מ גמרא. </b>בתוס' כתבו דזהו צריך רק לאביי דס\"ל דהראשון שבא לסמוך יכול לסמוך ומתני' מיירי שבאו שניהם לחפור בב\"א ויקשה דלתני אא\"כ הרחיק מבורו ששה טפחים. והיינו דאם חבירו קדם ועשה בור סמוך למיצר שלו ירחיק זה ששה טפחים. וממילא ידעינן דבבאו לחפור כא' יתן כל א' חצי ההרחקה ג\"ט (ולהסוברים דלאביי השני לא הפסיד ואם הראשון סמך למיצר שלו אעפ\"כ א\"צ השני להרחיק רק השיעור המוטל עליו חצי ההרחקה ג\"ט. מ\"מ לתני אא\"כ הרחיק מבורו ג\"ט דהיה במשמע שיש לחבירו בור בצד המיצר וידעינן דשיעור הרחקה הוא ג\"ט) ולזה צריכים לשנויי דקמ\"ל דכותל בור ג\"ט ונ\"מ למו\"מ אבל לפי\"מ דקי\"ל כרבא וכמ\"ש הרע\"ב דהראשון אסור לסמוך וצריך להרחיק ממיצר שלו ג\"ט. א\"כ מש\"ה נקט כותל לאורויי הך גופא דהראשון הוצרך להניח כותל ג\"ט מן המיצר שלו:",
+                "[אות י] <b>בא\"ד לא חיישי' שמא יבנה. </b>מ\"ש בזה בפשיטות דבכל הניזקין דמתני' בגפת וכדומה מותר לסמוך כשאין שם כותל לחבירו כן הוא דעת ר\"ח ור\"ת שהובאו בתוס' (ד' י\"ח ע\"ב ד\"ה וסבר) דכל שאינו מזיק מיד בעשייתו מותר לסמוך דלא מקרי מזיק. ודעת הר\"י מיג\"ש והרמב\"ן ג\"כ דמותר לסמוך ומטעם דיכול לומר כשתבנה הכותל ארחיק המזיק אותך ושאני בור דכל מרא ומרא כו' ומ\"מ אם אח\"כ בנה זה כותלו צריך המזיק להרחיק דמקרי גירא דילי' כיון שההיזק מוכן מיד ומזיק במקום שהניחו. ולדעת רש\"י והרי\"ף לפי גרסתם בסוגיא כל היכא שצריך לסלק ההיזק יכול למחות בו מיד דיאמר לא אתעכב עמך בדין ויהיה טורח לך לסלק ובינתיים תזיק אותי והא דקתני בכל הני סמוך לכותל לאו דוקא דאפי' ליכא כותל אסור לסמוך א��א דקמ\"ל דהנך קשים לכותל. ומה דהוכיח התי\"ט מההיא דלקמן (משנה ד') עי' מה שאכתוב שם:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>בתוס' חדשים לאוצר מותר גמרא. </b>ואף למ\"ש לעיל שיטת הפוסקים דלא מהני סמך מקודם הכא שרי דדירה שאני (חנות ורפת דירתו של אדם הן ואין לנו לאסור כ\"ז שאינו מזיק דירתו עליה רש\"י) גמרא (לעיל ד' י\"ח ע\"א):",
+                "[אות יב] <b>במשנה ולא מקול הרחים. </b>וכ' תוס' דפטיש ורחיים אין שם נכנסים ויוצאים דמי שיש לו חטים לטחון נותן לבעל הרחיים וכן פטיש ע\"כ. אזלי בזה לפי תירוצם הב' בד\"ה וגרדי. אבל תמיה לי דמי הכריחם לזה ולחלק בין גרדי לטוחן הא פשטא דמתני' אבל עושה כלים יוצא ומוכר בשוק משמע דאינו עושה כלל לאחרים אלא דעושה בשלו ויוצא ומוכר בשוק וליכא נכנסים ויוצאים כלל. אבל בעושה לאחרים י\"ל דמקרי נכנסים ויוצאים כמו בגרדי. ואי מכח קושייתם שם מההיא דבר מבואה דאוקי ריחייא דע\"כ מיירי בעושה לאחרים מדדנין בי' פסקא לחיותא. הא אין מרויחים בזה דעדיין קשה מההיא דעושה חנות אצל חנות דאיכא קלא דנכנסים ויוצאים ומוכרחים לתירוצם הראשון דבחצר אחרת מותר. וממילא ניחא ג\"כ ההיא דאוקי ריחייא. א\"כ מנ\"ל ליכנס בסברא דחוקה לחלק בין נכנסים לנכנסים אם אין שום דבר הכרח לכך והוא נגד פשטות לישנא דמתני'. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות יג] <b>במשנה לא יסמוך. </b>כ' תוס' וא\"ת לרבא דאמר בריש פרקין דאסור לסמוך קמא היכי סמיך ואפי' לפיר\"ת דלמסקנא שרי רבא לכולהו לסמוך לבד מבור מ\"מ אמאי לא פריך מהכא דהוא רישא אלא ממשרה וירק דהוא סיפא. וי\"ל דלא אסר רבא לסמוך אלא מלתא דמגופיה אתי ההיזק אבל הכא הכותל אינו מזיק כלום אלא שגורם למעט הדוושא עכ\"ל. ותמוה לי על קושייתם דאפי' לפיר\"ת אמאי לא פריך מהכא. הא מהכא ליכא ראיה לחזור מכל שינויי' דלעיל ולהוכיח דגם לרבנן דר\"י ס\"ל לרבא דמותר לסמוך היכא דל\"ש כל מרא ומרא. והא דכמו דמשנינן על אילן קדם לבור דמיירי בלוקח ה\"נ י\"ל הכא דמיירי בלוקח חצי המקום אצל כותל חבירו. וצע\"ג. גם תמוה במה דעשו הקושיא דוקא לרבא. וכן לר\"ת ניחא ג\"כ למסקנא. הא מבואר בסוגיא דחרדל דלאביי. וכן לר\"ת לרבא דמסקנא ר' יוסי דמתיר בחרדל היינו דפריך לדבריכם התינח משרה וירק אבל חרדל יהיה מותר לסמוך אף דבעל דבורים קדם וסמך בהיתר מ\"מ יהא מותר לבעל החרדל ג\"כ לעמוד אצלו בלי הרחקה דיאמר לו כיון דאתה ג\"כ מזיק אותי בדבורים שלך איני צריך להרחיק ועלה אמרי' ורבנן דבורים לא מזקי לחרדל מבואר דאילו היה סברא דדבורי' מזקי לחרדל הוה ס\"ל להתיר בחרדל מטעם הנ\"ל כיון דגם אתה מזיקני. א\"כ הכא נמי מה בכך דהראשון העמיד כותלו בהיתר כיון דעדיין לא היה לזה כותל מ\"מ לשתרי להשני ג\"כ לסמוך דיאמר כמו שכותלי מזיק אותך בדוושא כן כותל שלך מזיק כותל שלי בדוושא וזה אינו מתורץ גם בתירוצם הנ\"ל דהכא דאינו מזיק ממש רק דמונע הדוושא מותר לסמוך דמ\"מ גם השני יסמוך דיאמר מה שאני מזיקך במניעת דוושא כן אתה מזיקני. וצע\"ג:",
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה ומכנגדן. דמסתמא מיירי בעיר חדשה דומיא דרישא. </b>לא זכיתי להבין מהיכא נשמע דרישא בעיר חדשה הא אדרבא רב אמר עלה דמתני' ל\"ש אלא בכותל גינה והיינו בישנה כמפורש בסוגיא ולא פליגי ור' אושעיא לא פליג עלה באוקימתא אלא דקאמר הדין שגם בכותל שייך דוושא בחדשה. ואדרבא היה מרווח יותר דאמאי מוקי רב באמת בגינה (ובישנה) ואמאי לא מוקי בכותל בית (ובחדשה) דומיא דחלונות דמייר�� בכותל בית. והיינו דהיה קשה לו קושית הש\"ס דבסיפא תיפוק ליה משום דוושא אע\"כ דמתני' בישנה אלא דרישא בגינה ובסיפא דמיירי בבית ליכא דוושא. עכ\"פ איך פסיקא דרישא בחדשה עד דיקשה על הסיפא דתיפוק משום דוושא וצ\"ע (אפשר. דלהתוס' משמע מהגמרא דר' אושעיא אף דלא פליג בעיקר הדין. אך משנתינו מוקי גם בכותל בית ובחדשה וראיה לזה שפרכינן תנן החלונות כו' אחר שהביא דרב ור' אושעיא. ויהיה פרכת הגמרא בשלמא לרב ניחא כמ\"ש רבינו. אבל לר' אושעיא אימא סיפא. וד\"ל):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>במשנה אילן קדם. </b>לשיטת הפוסקים שכתבתי בריש פרקין (אות ט') דלא מהני סמך מקודם צ\"ל דהכא מיירי בלוקח כשינויא דהש\"ס (לעיל דף י\"ח ופירש\"י) והיינו שהיה האילן בתוך שדהו ומכר אח\"כ חצי שדהו לאחר ובא הלוקח וחפר בה בור א\"צ לקוץ האילן. וכ' תוס' שם דהו\"ה אם הבור קדם בכה\"ג (באופן שהיה קודם המכירה) א\"צ לקוץ והא דקתני אם האילן קדם היינו שקדם נטיעת האילן לערעורו של בור דאינו בא אלא ע\"י מכירת בור:",
+                "[אות טז] <b>בהרע\"ב ד\"ה ונותן דמים. שאינו מזיק עד זמן גדול. </b>וכ\"כ רש\"י. וע' תוס' (ד' י\"ח ע\"ב ד\"ה ואי) כתבו דהטעם דאילן שעשוי לעמוד שנים רבות חששו להפ\"מ לבעל האילן (אף שסמך באיסור):"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>במשנה ארבע אמות. </b>להפוסקים שכתבתי במתני' הקודם דלרבא אסור לסמוך אף קודם שיש שם דבר הניזוק. א\"כ לצטרך הכא להרחיק כ\"ה אמות לרבנן דר\"י. מוקמינן בסוגיא ריש פרקין דמיירי בצונמא. וסיפא דמתני' היו שרשים היינו דאי ליכא צונמא. והקשו בתוס' שם דא\"כ למאי קוצץ השרשים יכריחו ליה לקוץ האילן עיי\"ש. וקשה לי הא תוס' כ' בסוגיא (ד' כ\"ו א' ד\"ה אנא לא קייצנא) וא\"ת והתנן במתני' קוצץ ונותן דמים וי\"ל דמיירי באילן סרק. וא\"כ בפשוטו י\"ל דהך דהכא היו שרשים יוצאים מיירי באילן מאכל טעון קבא דאסור לקוץ. ואי דקושית תוס' מדא\"ל רבר\"ח לר\"י מר אי ניחא לך זיל קוץ ואיך שייך דיאמר אי ניחא לך לעבור עבירה. וע\"כ ה\"ק אנא לא קייצנא דאנא ס\"ל דאף במקום דמזיק לחבירו אסור לקוץ. אי ניחא לך היינו דסבירא לך דבמזיק לחבירו הדין דקוצץ זיל קוץ לזה יקשה דאיך אמר ר\"י דבמזיק דקוצץ האילן איך יתורץ הך דהכא היה שרשים יוצאים הא צריך לקוץ האילן. הא י\"ל דר\"י יסבור כאביי דמותר לסמוך בסמך בהיתר קודם שהיה לזה בור. ורבא דסבר דאין לסמוך יסבור כרבר\"ח דגם במזיק אסור לקוץ אילן מאכל וצ\"ע וע' ברא\"ש שם (סי' כ\"ב) ולענ\"ד מדבריו דבאמת לכ\"ע במזיק לחבירו הדין דקוצץ. ומש\"ה ניחא מתני' דקוצץ ונותן דמים אלא דרבר\"ח לא מסתבר ליה דינא דר\"י דמשום ציפורי מקרי מזיק ולזה אמר אנא סבירא לי דלא מקרי מזיק וא\"כ אסור לי לקוץ. אי ניחא לך היינו דאת דס\"ל דמקרי מזיק זיל קוץ. אבל תוספות מדהקשו ממתני' דקוצץ כו' מוכח דס\"ל דלרבר\"ח אף במזיק אסור לקוץ וההיא מתני' ז' מרחיקים אילן מן העיר דקתני ובחרוב ושקמה הרי דמיירי באילן מאכל ואעפ\"כ קתני עלה קוצץ צ\"ל דמשום נוי א\"י קוצצים. וא\"כ קשה כנ\"ל. ובדברי הרא\"ש אלו לא זכיתי להבין במ\"ש א\"נ לא מסתבר ליה סברא דר\"י והיה לו שום טעם לחלק בין ההיא דהכא לבין ההיא דלעיל (דף כ\"ג) אפיקו קורקור. מבואר דבאמת בפשוטו שוים הם וכמ\"ש שם הרא\"ש מקודם וכן אר\"י אפיקו קורקור אלא דמוכרחים לומר דרבר\"ח היה ס\"ל איזה טעם לחלק ביניהם. והיכן מוכרח כן וכי קורקור הוא מתני' או ברייתא הא מרא דשמעתתא שם הוא רב יוסף והלא הוא סבר באמת ג\"כ הכא דמקרי מזיק. ורבר\"ח דלא מסתבר ליה סברא דר\"י באמת ס\"ל גם בקורקור לא הוי מזיק. אח\"כ ראיתי בפלפולא חריפתא מהתוי\"ט על הרא\"ש. כתב על דברי הרא\"ש ובין ההיא דלעיל דאפיקו ליה קורקור. דהתם אביי פריך עלה ומסיק עלה בשנויא כר\"י א\"כ הלכתא היא עכ\"ל. משמע דרצה ליישב קושייתינו. אבל לא ידעתי מה תיקן דהא באמת ג\"כ הלכה כר\"י כמ\"ש הרא\"ש להדיא. וא\"כ עדיין י\"ל דרבר\"ח לא היה ס\"ל ההיא דקורקור:",
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה אחד. הו\"ה נמי בשדה לבן דינו כגפנים. </b>וא\"כ מה שכתב הרע\"ב תחלה דשדה חבירו בין שדה לבן. היינו דגוף דינא דמתני' הוא ג\"כ בשדה לבן. ומ\"ש הרע\"ב אח\"כ והנ\"מ בא\"י היינו כיון דמתני' כולל ג\"כ שדה אילן זהו דוקא בא\"י. ומ\"מ זהו רק למה דנקט הר\"ב דמאילן לגפנים מהני ד\"א. אבל להרמב\"ם (ולפענ\"ד שכן דעת רש\"י) דלא מהני ד\"א ע\"כ מתני' לא מיירי כלל משדה לבן דבזה לא מהני ד\"א:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יט] <b>בהר\"ב ד\"ה חזקת הבתים. נאמן לומר שהם. </b>ובפחות מג\"ש אם יש עדים שאכל ב' שנים וטען לקוח צריך להחזיר גם הפירות שאכל ואפי' ליכא אלא חד סהדא שאכל ב\"ש דאילו טען לא אכלתי היה צריך לישבע נגד העד והשתא דמודה דאכל א\"י לישבע והוי מחוייב שבועה ואי\"ל משלם. אבל ליכא עדים כלל על האכילה אם טען שאכל ג\"ש א\"צ לשלם הפירות שאכל. דממנ\"פ אם אתה מאמין לו שאכל ממילא הוי חזקה. ונאמן לטעון לקוח. ואם טען אכלתי ב' שנים וליכא עדים על האכילה. א\"כ יש לו גבי הפירות מגו דלא אכלתי. אבל לדעת תוס' (ד' ל\"ג ע\"א ד\"ה קריבית) צריך לשלם הפירות דכיון דצריך להחזיר הקרקע. ממילא צריך לשלם הפירות. וכ\"כ בהגהת אשר\"י. ומה דאמרי' דבחד סהדא דאכל ב\"ש חייב משום איל\"מ היינו דהוא טוען אכלתי ג\"ש וע\"א על ב\"ש. אולם דעת הרמב\"ן ונ\"י דנאמן לגבי הפירות במגו. וכן נראה דעת תוס' (שם ע\"ב ד\"ה ואי טעין). (* ולפענ\"ד לא מצאתי דעת התוס' כן יעו\"ש ואפי' היכי דיש עדים על האכילה נאמן לומר לפירות ירדתי דלאו מי אמר ר\"י האי מאן דנקט מגלא ותובילא ואמר איזיל איגדריה לדיקלא דפלניא דזבנא ניהלי מהימן אלמא לא חציף אינש דגזר דיקלא דלאו דילי' ה\"נ לא חציף אינש למיכל פירי לאו דיליה. ופרכי' עלה דא\"ה ארעא נמי (היינו בטוען דלקח הקרקע יהא נאמן לגבי פירות שאכל. תוס'). ומשני אמרי' לי' אחוי שטרך אבל לפירות ירדתי נאמן דשטרא לפירי לא עבדי אינשי. ודוקא באכל או לקטן אבל על להבא ליקח הפירות א\"נ. ויעויין בחי' הרמב\"ן דע\"כ דוקא דאמר איזיל דאל\"כ בההיא דבב\"ק (ד' צ\"א ע\"ב) נטיעותי קצצת להימן דאתה אמרת לי משום דלא חציף אע\"כ דאמר דוקא. והא דלא מהימן בההיא דבב\"ק בליכא עדים שקצץ במגו דלהד\"ם משום דאין דרך ליתן רשות לקצוץ עיי\"ש. ותמוה לי דלפ\"ז דסברת לא חציף אלים מסברת מגו דהרי אילו היה שם בב\"ק שייך לא חציף היה נאמן אף דאין דרך ליתן רשות לקצוץ. ומדין מגו לא מהימן מכח סברא דמסתמא אין נותנים רשות. וא\"כ איך אמרי' דבעד א' א\"נ ומשום דאמרי' ליה אחוי שטרך הא היכא דיש לו מגו דלהד\"ם נאמן לקוח וטענת אחוי לא מהני במקום מגו וא\"כ מכ\"ש דלא להני במקום דלא חציף. וצע\"ג (* ואף דזה הוא נגד חזקת הקרקע אבל ביש לו מגו דלהד\"ם אינו נגד החזקה אך אפשר כוונת רבינו למה בעד א' צריך לשלם הפירות ובפרט לפי דעת הרמב\"ן דל\"ס סברת התוס' כיון דהקרקע יוצא מתחת ידו כנ\"ל. ועיין). ובעיקר מימרא דר\"י הנ\"ל האי מאן דנקיט מגלא הקשו תוס' בשבועות (ד' מ\"ו ע\"א) אהא דאמרי' ��תם אר\"נ האי מאן דנקט נרגא בידי' ואמר איזיל ואקטליה לדיקלא דפלניא ואשתכח דקטיל ושדי ל\"א דהוא קטלי' אלמא אמרי' גזים איניש ולא עביד. והא בלא\"ה נאמן במגו דזבנתה לי דמהימן משום דלא חציף. ותירצו לחלק בין לקיטת פירות לקציצת אילן. ואני בעניי היה נ\"ל בישוב קושייתם דאי לאו טעמא דגזים אינש לא היה נאמן התם לומר זבנת ניהלי מטעמיה דלא חציף דהא כשאמר איזיל ואקטליה דקלא דפלניא ולא אמר דזבנא לי משמע דעדיין דפלניא וכיון דאמר כן מסתמא יעשה כן א\"כ לא מהימן לומר לקוח מטעם לא חציף דהא באמת אף בלא זבין לו ג\"כ היה חציף לקצצו דהא החציף לומר דאקטליה אף בשעה דדיקלא של פלוני. וכיון דחציף ואמר חציף ג\"כ לעשות כן. ושאני בההיא דהכא דאמר איזיל ואגדריה לדקלא דפלניא דזבנא ניהלי דאמר מיד דזבנא ניהלי (משא\"כ התם בשבועות דבשעה דאמר אקטליה לדיקלא דפלניא לא היה לקוח. אפ\"ה חציף ואמר א\"כ אתרע חזקה זו). מש\"ה צריך לטעמא דעביד אינש דגזים. ואפשר דמה\"ט באמת אף בראו עדים דקטלי' נאמן לומר לקוח דלא חציף למקטל דיקלא דלאו דיליה דמה דאמר אקטליה היה רק דיבור ומחזקינן דלא עביד ולא היה מחצף למקטליה אם לא זבנא אח\"כ. מ\"מ י\"ל דמ\"מ חציפות לומר כן אתרע חזקה זו אצלו דהאמירה ג\"כ שייך בו קצת לא חציף. וזה צ\"ע לי לדינא אבל עכ\"פ מיושב קושית תוס' דבלא ס' דגזים ולא עביד. ואמירתו כמו מעשה הרי חזינן דהחציף וא\"נ אח\"כ לומר דזבנא ניהלי (* וגם בב\"ק הנ\"ל לא הוכרחו תוס' להחילוק בין לקיטה לקציצה. כי יש לחלק באופן אחר דאין דרך ליתן רשות לקצוץ):",
+                "[אות כ] <b>תוי\"ט ד\"ה הרי י\"ח חדשים. ואני תמה על תמיהתם זאת. </b>ולענ\"ד אין כאן התחלת קושיא דתמיהת תוס' שפיר דכיון דמדר\"י נשמע היסוד דבעינן רצופים נהי דמדברי ת\"ק לא נשמע כן מ\"מ מה\"ת לעשות פלוגתא בזה. ומה דאמר ר\"י זה דבעינן רצופים היינו כיון דבא לפרש לשון חזקתן ג\"ש וא\"צ מיום ליום ס\"ד דהפירוש דשלש שנים בעי אבל ל\"צ מיום ליום היינו דא\"צ רצופים לזה השמיענו דרצופים בעינן אלא דל\"צ מיום ליום היינו דמהני מקוטעות. וא\"כ אדרבא. משמע מה דנקט ת\"ק מיום ליום היינו דצריך ג\"ש שלימות ובעינן ג\"כ רצופים. דבכל חזקות בעינן רצופות כדמצינו לר\"י ולא מצינו חולק בזה. ופשוט:"
+            ],
+            [
+                "[אות כא] <b>תוי\"ט ד\"ה ויבא. אלא עצה טובה קמ\"ל כדאמרי' בגמרא. </b>ומאוד תמוה לי על תוס' (דמ\"א א' ד\"ה כמאן וכו') קשה לרשב\"א כו' והיינו דלא כר\"י הא י\"ל דגם ר\"י ס\"ל דמחאה שלב\"פ הוי מחאה אלא דעצה טובה קמ\"ל. וביותר דהא מרא דשמעתא דשם הוא ר\"נ ואיהו בעצמו אמר דל\"ט דר\"י עצה טובה קמ\"ל וצע\"ג (* קושית תוס' על רב ענן כפשטות הסוגיא. וכוונתם דבוודאי הדין דהמחאה יכול להיות שלא בפניו הוא מחמת דסבר כרבנן אבל לר\"י אינו מוכרח עי' תוס' (דל\"ט ד\"ה ליתיב) דהקשו ליסייעי' מדרבנן וד\"ל):"
+            ],
+            [
+                "[אות כב] <b>הרע\"ב ד\"ה אין צריך. ומיהו ראיה בעי כו'. </b>והיכא שיש להיורש מגו דמינך זבנתי ואכלתי שני חזקה נאמן לומר שאביו דר בה חד יומא. וטענינן שלקוחה היה ביד אביו. זהו דעת תוס' (ד' ל' ע\"א) (דהא היורש אינו אומר דזבנא מינך יעו\"ש). אבל הרמב\"ן כתב דלא טענינן ליה אנן אא\"כ שיש עדים דאביו דר ביה חד יומא שרגלים לדבר שלקחה כיון דדר בה. אבל אם הידיעה דדר בה הוא ע\"י המגו לא טענינן ליה אנן. ובזה מרווח לי סוגיא דמ\"א ע\"ב ההוא גברא דדר בקשתא בעלייתא וכו' וחזיתא לדעתיה אי א\"ל קמי דידי זבנה מינך מהימן במגו דאי בעי אמר אנא זבינא ממך. ולכאורה מחוסר ביאור דאיך תלו זה במה דאמר מעיקרא ואמרי לי' וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה. והנלע\"ד דהנה בתוס' לעיל הנ\"ל כתבו דהא דמהני בטוען קמי דידי זבנא ממך. היינו דווקא בטוען כן מיד דלאח\"כ א\"נ דהוי מגו למפרע. (ועי' בש\"ך סי' קמ\"ו ס\"ק ט\"ו) דס\"ל בדעת הרא\"ש דנאמן משום דלא מקרי מגו למפרע כיון דאומר דמה דאמר תחלה דזבנא מינך היה כוונתו דבפני זבנא מינך עיי\"ש. אך תוס' לשטתייהו מוכרחי' לומר כן מדצריך ראיה דדר ביה חד יומא הא אית ליה עתה כשאומר דדר בה חד יומא מגו לומר דקמי דידי זבנא מינך. והרא\"ש כ\"כ לפי גרסתו בסוגיא א\"ל מפלוני זבינא דאמר לי דזבנא מינך א\"כ א\"י לומר עתה קמי דידי מש\"ה צריך סהדי דדר ביה חד יומא. ואם אמר סתם מפלניא זבינתא דזבנא מינך י\"ל באמת דאם אמר אח\"כ דדר ביה חד יומא נאמן במגו דיכול לומר עתה קמי דידי זבנא מינך. אבל לגירסת תוס' מפלוני זבינתא דזבנא ממך מוכח דא\"נ לומר אח\"כ קמי דידי מדאיצטרכת' ליה סהדי דדר ביה חד יומא ולא מהימן בכך במגו דקמי דידי זבנא ממך. אבל להרמב\"ן הנ\"ל ליכא הוכחה דהא אף היכא דנאמן דדר ביה חד יומא במגו מ\"מ לא טענינן עבורו כיון דלא אתחזק בפנינו דדר ביה חד יומא. והנה י\"ל דודאי לפום מה דהקשה רב וכי אין אדם עשוי למכור בלילה נראה דהיה ס\"ל דטעמא דבעי חד יומא משום דאין עשוי למכור בלילה והוי כמו ריעותא דניכר שאינו שלו בזה בוודאי היה הדין כשיטת התוס' דהיכי דטוען דדר חד יומא ויש לו מגו דנאמן בכך לסלק הריעותא ומהימנינן ליה דבאמת דר וליכא ריעותא. ודברי הרמב\"ן הנ\"ל רק למסקנא דטעמא דר\"ח באמת דבעינן דר ביה חד יומא כי היכי דלתחזק בפנינו ויהיה רגליים לדבר שקנאה בזה בעינן דוקא אתחזק בפנינו בעדים אבל לא ע\"י מגו וא\"כ י\"ל שיש חיוב דבר דמתחלה ס' דטעמא דר\"ח דצריך להיות שיהיה דר ח\"י משום ריעותא והא דא\"ל אית לך סהדי היינו דאין לו מגו דא\"נ לומר עתה קמי דידי זבנא. מש\"ה הקשה לו וכי אין אדם עשוי כו' ואמר וחזית' לדעתיה דאי אמר קמי דידי זבין היינו דאי אמר עתה קמי דידי נאמן דלא הוי מגו למפרע (כסברת הרא\"ש הנ\"ל) וא\"כ מדאיצטריך ר\"ח למיתי סהדי על דדר ביה ח\"י ולא הימני' במגו דטען קמי דידי זבנא ע\"כ דלא מהני בירור דדר ביה ח\"י ע\"י מגו אלא דוקא בעדים. ומוכח דהטעם דלתחזק בפנינו. ולא משום ריעותא ונסתלק הקושיא וכי אין אדם עשוי כו' ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "[אות כג] <b>במשנה משלשין ביניהם. </b>ל\"ש למפרך דלימא קמאי אנן מנא ידעי' דכל דקאי בבי דינא לאסהודי אתי אהאי ארעא ואנן לחייב מחזיק פירות קאתינא. כדפריך בב\"ק (דכ\"ד) גבי שור ולימא כו'. דכיון דמחזיק מביאן לב\"ד ובודאי לטובתו באו כדי להחזיקו בקרקע ולא כדי לחייבו בפירות. תוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כד] <b>במשנה מעקה גבוה עשרה טפחים. </b>אבל אם אינה גבוה י\"ט אף אם לא כתב ללוקח רומא הרי הוא של לוקח דעדיף מאויר דפחות מי\"ט הוא בכלל בית ובטל לגביה כ\"כ הרשב\"ם והרמב\"ן. אבל הטור כתב בשם הרמ\"ה דפחות מי\"ט דין אויר יש לו והרי היא של מוכר אא\"כ כתב לו רומא. וגבוה י\"ט לא מהני רומא דחשיב הוא בפ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>הר\"ב ד\"ה אע\"פ. מארעית תהומא. </b>מדלא כתב הרע\"ב עד שיכתוב לו עומקא ורומא מארעית תהומא עד רום רקיע. משמע דס\"ל כדעת הרא\"ש והטור דמארעית תהומא וכו' לבד סגי ועדיף לישנא דמארעית תהומא וכו' מלישנא דעומקא ורומא. והה\"מ כתב די\"א דתרוייהו צריכי דמכח היתור לשו�� מוכח דהקנה לו גם הבור ודות: (ונראה שכן דעת הרשב\"ם (דס\"ג ב') שדחק ליישב למאי צריך עד רום רקיע. וע' בתוס' שם):",
+                "[אות כו] <b>בתוי\"ט ד\"ה אע\"פ. מגביה ומעמיק. </b>ואם לא כתב עומקא ורומא לא הוי קני ליה מסתמא אלא הרי הוא של מוכר לחפור בורות תחת קרקע הבית אלא שלא יזיק לבעה\"ב. וכן למעלה הוא של מוכר להוצאת זיזין או לבנות באויר וכגון שלא יכביד על ביתו. כ\"כ הרשב\"ם. אבל הטור כתב בשם מהר\"י הלוי שאין המוכר רשאי לחפור תחת הבית דשמא סבר שלא יזיק ושלא במתכון יזיק אלא לענין אם חפר בו הלוקח בורות הרי הם של מוכר:",
+                "[אות כז] <b>שם סד\"ה מכרן. בשעה אחת. הרמב\"ם. </b>תמיה לי טובא על הרמב\"ם שזהו נגד הסוגיא מפורשת בפרקין (דף ס\"ה ע\"א) דאיתא שם שניהם במכר ושניהם במתנה לכ\"ע אין להם דרך זע\"ז דכי היכי דלפנימי בעין יפה זבין. ה\"נ לחיצון בעין יפה זבין ואין להם זע\"ז כלום. ול\"ש בעין יפה אלא במה שמשייר לעצמו. וכ\"כ הרמב\"ם בחיבורו (פכ\"ה הלכה ד' מה\"מ). והדבר פלא על התוי\"ט שחתר אחרי דברי הרמב\"ם בפי' המשניות ובכאן הביאו מבלי ערעור:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כח] <b>תוי\"ט ד\"ה לא מכר. לדידהו כשהדמים הרבה. </b>אינו מוכרח ע' בתוספות בפרקין (דף ס\"א ע\"ב) שכתבו דאף אי אמרי' דיש אונאה לקרקעות מ\"מ ל\"ש בזה דמים מודיעים דפעמים אדם קונה קרקע הרבה יותר ממה דשוה. (לא זכיתי להבין. עיין היטיב בתוס' הנ\"ל):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כט] <b>תי\"ט ד\"ה הלוקח. אלא מכר השובך כו'. </b>כיון דהשובך והכוורת לגבי פירותיהן טפילים הם דמסתמא אינם שוים כ\"כ הו\"ל כמוכר שובך וכוורת לפירותיהם אבל פירות שדה שהם טפילי' לגבי שדה לא הו\"ל כמוכר דקל לפירות עד שיפרש כן. כ\"מ:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>במשנה ולא מדד. </b>אף דבמודד לתוך כליו של לוקח (דכליו מקנים ליה מ\"מ) לא קנה כל זמן שלא נתמלאה המדה אלא א\"כ שיש שנתות במדה כמ\"ש התוי\"ט (מ\"ח ד\"ה אם עד וכו'). הכא מיירי שמוכר לו כל מה שבכלי ונותן קצבה לדמים לכל מדה כך וכך מש\"ה קנה דבזה הוא רק גילוי מלתא בעלמא. אבל אם אינו מוכר לו כל מה שבכלי רק סאה מהפירות שבתוכו ל\"ק אא\"כ מדד. כ\"כ הרשב\"ם והמאור. אבל הרי\"ף והרמב\"ן כתבו דאף בכה\"ג קנה כיון דמשך כל מה שמכר לו אף דמעורב בתוך פירותיו של מוכר מ\"מ קנה אלא היכא דמוכר לו סאה ומדד לו חצי סאה בכליו של לוקח כיון דלא עשה קנין כלל בחצי הסאה השנייה לא נגמר הקנין דסאה זבין ליה ולא חצי סאה:",
+                "[אות לא] <b>הרע\"ב ד\"ה משך. מרשות הרבים. </b>והיינו לפי מה דפי' הרע\"ב בסמוך מדד ולא משך דמיירי ברה\"ר שאין כליו ש\"א קונים לו ברה\"ר. וא\"כ יקשה איך משך קנה הא משיכה לא מהני ברה\"ר מש\"ה צריכים לפרש משך מרה\"ר לסמטא. וכן מה דקתני שוכר את מקומו הוצרך לפרש אם הוא ברשות בעלים דברה\"ר ממאן אוגיר. ואולם כ\"ז אמרי' הכי בסוגייא רק לפי דס\"ד לומר דקרקע סמטא קונה ללוקח מש\"ה צ\"ל דהא דמדד ולא משך ל\"ק היינו ברה\"ר אבל למה דקיי\"ל דקרקע סמטא ל\"ק אלא דכליו של לוקח קונה בסמטא א\"כ מתני' כפשטא דמיירי הכל בסמטא ולא מיירי כלל מכליו ש\"ל אלא מדד על קרקעית סמטא דלא קנה ומשך קנה. וגם שוכר מקומו ניחא דבסמטא אוגר מבני ההוא מבוי דפתוח לההיא סמטא:",
+                "[אות לב] <b>תוי\"ט ד\"ה ואם. כל מה שעליה. </b>ע' (פ\"ו מ\"ג דדמאי) בתוי\"ט ד\"ה שע\"מ וכו':"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>במשנה נשברה לסרסור. </b>בשיט�� מקובצת בשם הראב\"ד (כתב) לפ' נשברה היינו חבית של הסרסור אע\"פ שהיא מושאלת למוכר וללוקח אין חייבים באונסים. דהוי שאילה בבעלים שהסרסור נשכר להם למוד:",
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה אם עד. רשאי להשאיל כנ\"ל. </b>לא הבנתי דהא הרא\"ש כתב לדעת הרי\"ף כיון דכליו של לוקח ברשות מוכר ל\"ק שהטעם דבתר רשות אזלי' שמבטל הכלי ממילא כליו של מוכר ברשות לוקח קני. א\"כ הקנין מחמת הרשות של לוקח דמבטל להכלי והוי כמו קרקע דלוקח. א\"כ אין כאן שאלה ללוקח:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות לה] <b>במשנה אינן נמדדין עמה. </b>ולוקח אלו הגאיות והסלעים בכלל הבית בלא דמים. הרמב\"ם והה\"מ כתב עלה זה לא נתבאר בגמרא אבל הוא דעת המחבר וכו'. אבל הר\"א ז\"ל כתב שהן של מוכר וכופין את הלוקח ליתן דמיהן מפני שהם כאבודי' אצל המוכר. וכפיית הלוקח דברי תימה הן שאינו דומה במה שאמרו לפנינו (במתני' הסמוכה) מחזיר לו דמים. לפי ששם דבר הראוי הוא מה שקונה אבל כאן איך נכריחהו לקנות בקעים וסלעים כ\"כ הרשב\"א. עכ\"ל:",
+                "[אות לו] <b>הרע\"ב ד\"ה עפר כו'. כולו סלעים הגיעו. </b>וכ\"כ הרשב\"ם. אבל תוס' כתבו נראה דנקט עפר לרבותא דאפ\"ה פחות מי\"ט נמדדים עמה ולא כמו שפי' הקונטרס דאי לא א\"ל עפר אלא בית כור סתם אפילו כולו סלעים הגיעו עכ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לז] <b>במשנה והאחין מן האב. </b>בתוס' (דק\"ח ע\"ב) הקשו אחין דכתב רחמנא למ\"ל כיון דנחלה ממשמשת עד ראובן ירש האב בקבר להנחיל לבניו הנותרים עיי\"ש. לפענ\"ד למה דקי\"ל כריב\"ב (בפרקין משנה ה') דאמר על מי שראוי לירש פלוני יירש דבריו קיימין א\"כ ה\"נ באמר על א' מאחיו שהוא יירש באם היה ירושת אחיו מכח משמוש א\"כ הוא אינו המוריש רק אביו בקבר ולאו כל כמיניה להוריש לזה וכן בהיפוך אם אביו קודם מותו כתב בני יירשני. (ואח\"כ מת אחד מן אחיו) אם הירושה מכח משמוש נוטל זה את הכל (ואך בזה אינו ברור אם יכול להוריש לבנו במקום בנים בדבר שלב\"ל וכתבתי מזה בתשובה בעזה\"י) לזה הורה לנו התורה דאח יורש אחיו מדין ירושת אחיו ולא מדין משמושים ונ\"ל דקושית תוס' דעכ\"פ לרבנן דריב\"ב יקשה דלמ\"ל קרא. ומ\"מ י\"ל דנ\"מ דאם היה אביהן בע\"ח דאם זה בא לירש מכח משמוש אם בע\"ח גובה בראוי צריך לשלם חובו עי' בבעה\"ת שכתב דדוקא מכח אבוה דאבא אמרי'. אבל ביורש אחי אביו. צריך לשלם חוב של אביו. ואם דקושית תוס' למ\"ד שעבודא לד\"א דיורש א\"צ לשלם מה\"ת הא י\"ל דהך תנא ס\"ל כריב\"ב ונ\"מ כנ\"ל. ואולי ס\"ל לתוס' דירושת אח הכתוב בתורה באמת הוא מדין משמוש. ע' ב\"י וד\"מ ח\"מ (סי' רמ\"ח). והנה מה דלא תירצו תוספות דצריך באחים שהורתן ולידתן בקדושה דאין לאב לירש. היינו דבכה\"ג אינו יורש אחיו דאחיו מן האם אפילו במקום דליכא משפחת אב אינו יורש זה את זה כדמוכח מדברי תוס' (כתובות די\"א ע\"א ד\"ה גר קטן) וכמ\"ש הפ\"י שם: (א\"ו כנ\"ל דירושת אח משום משמוש):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לח] <b>במשנה עד שימות האב. </b>ולכי מיית האב קנה הלוקח אפי' במת הבן קודם מיתת האב. (גמ' כר\"ל. וכן הלכה):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>במשנה הזכרים דוחין אותו אצל נקבות. </b>והיינו הא דלא אמרי' דעל חלק הספק שמא הוא זכר דיחלוקו ויטלו פלגא. משום דאמרי' אין ספק מוציא מידי ודאי דהזכרים בודאי יורשים והוא ספק יורש. וכמו דאמרי' ביבמות (דל\"ח א') גבי סבא ויבם (צ\"ל ספק ויבם. כי בסבא ויב�� באמת חולקין). לפ\"ז לכאורה בטומטום ובנות יהיה הדין דבנכסים מרובים אין הבנות נוטלות יותר מכדי פרנסתן דהטומטום הוא ודאי יורש והבנות ספק דשמא הוא זכר ואין ספק מוציא מידי ודאי. אמנם בטור ובהגהת ש\"ע (סי' ר\"פ) דהטומטום נוטל שלשה חלקים והבנות רביעית. וצלע\"ג (צ\"ל והבת רביעית. ונראה דקושית רבינו הוא לדעת הרשב\"ם בפרקין (ד' קנ\"ח). אבל דין הטור הוא מהרא\"ש בסוגיא שסובר כדעת התוס' בשם. וע' ברא\"ש יבמות (דל\"ח) שזה דומה לספק ובני יבם כנ\"ל):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מא] <b>תי\"ט ד\"ה שכיב מרע. וה\"ה אם חילק. </b>מאוד תמוה לי דהא באמן של בני רוכל היינו מדין מצוה מחמת מיתה. ומתני' דהכא דלא מיירי בהכי דא\"כ גם בשייר קרקע כ\"ש אם עמד חוזר. ובלא עמד גם בלא שייר קנה. אלא דמתני' מיירי באינו מצוה מחמת מיתה ובשייר הוי כמתנת בריא. וא\"כ פשיטא דצריך קנין. ומה דכתב התוי\"ט וה\"נ דייק לישנא דככתובים ב\"י (ר\"ס ר\"ן) אינו שייכות להכא. דהב\"י כתב רק היכא דדנין מדין מתנת שכ\"מ הן בכולה הן במקצתה במצוה מחמת מיתה אפילו כתיבה לא בעי דהכי דייק לישנא דכתובים אבל הכא במתני' לא מיירי מזה ובשייר קרקע כ\"ש מדין מתנת בריא אתינן עלה דגם בעמד אינו חוזר ובעי' קנין:",
+                "[אות מ] <b>הר\"ב סד\"ה שייר. ואפילו בלא קנין. </b>משמע דבקנין ג\"כ קנה במת ומסקינן בסוגיא דהיינו במיפה כחו דבלא\"ה בקנין אפי' מת ל\"ק דקנין מגרע ואמרי' שמא לא גמר לקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח\"מ. ובתוס' כתובות (דנ\"ה ב' ד\"ה מתנת) כתבו וכי פריך מדשמואל אדשמואל הו\"מ למפרך ממתני' דהתם (היינו משנתינו דהכא) דלא מגרע כח המתנה מכח הקניין אלא דניחא ליה למפרך מדשמואל אדשמואל עיי\"ש ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהיכן נשמע ממשנתינו דאין הקנין מגרע כחו דמתנה הא י\"ל דמתני' הכי קאמר שייר קרקע כ\"ש קנה (אפי') בעמד לא שייר לא קנה היינו לא קנה כלל אפי' מת דהקנין מגרע כחו דמתנה. וד' יאיר עיני (כ\"מ ותיבת אפילו לפענ\"ד ט\"ס. ע' תוס' בסוגיא (דקנ\"ב ד\"ה מתנת) שלמדו דקנה במתני' בין עמד בין מת ומזה יקשה לשמואל וד\"ל):",
+                "[אות מב] <b>במשנה בש\"א יחלוקו. </b>והא דל\"א דיורשים הוי ודאי ובע\"ח ספק. מסקינן ביבמות (דל\"ח) דב\"ש ס\"ל דשטר העומד לגבות כגבוי דמי והבע\"ח לפי טענתו הוא מוחזק ע' בתוי\"ט סוטה (פ\"ד מ\"ב). ובסוגיא דיבמות שם רצה אביי להוכיח ממתני' זו דב\"ש ס\"ל דאתי ספק ומוציא מידי ודאי ולא היה ס\"ל דהטעם דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. ופרכינן עלה דאמאי לא הוכיח כן ממתני' דסוטה הנ\"ל וכתבו תוס' דאדרבא לאביי יקשה מתני' דסוטה דאמאי גובה כל כתובתה. ותירצו כיון דהיא טוענת ברי והוא שמא. ומ\"מ פרכינן דלוכח אביי מהא דאי לאו דספק מוציא מידי ודאי לא אלימא טענת ברי להוציא מידי ודאי עי\"ש וקשה לי דמאי פרכינן דלוכח אביי מהא הא חזינן בכתובות (פ\"ק די\"ג) היה ס\"ד דאביי דטעמא דר\"ג במשארסתני נאנסתי דברי ושמא ברי עדיף אף דהוי ברי גרוע ושמא טוב. ונהי דאפשר דאביי הדר וקבלה דטעמא דר\"ג משום מגו או חזקה בגופה מ\"מ כיון דחזינן לאביי דיש באפשרות לומר דברי ושמא ברי עדיף אפי' ברי גרוע ושמא טוב. א\"כ פשיטא דלא הו\"מ לאוכחי ממתני' זו דנימא באמת דטעמא דב\"ש דס\"ל ברי ושמא ברי עדיף. ומכ\"ש דהכא הוי כמו א\"י אם פרעתיך כיון דהחוב היה ודאי. וכבר כתבתי בזה בתשובתי על תוס' סוטה (דכ\"ה ע\"ב) עי\"ש וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מג] <b>תוי\"ט ד\"ה נכסים. כ\"כ הת��ס'. </b>וז\"ל אבל ליכא לשנויי כגון שייחד לה קרקע דא\"כ כי מקשה מכמה ברייתות בפ' כל הנשבעים. ופריך נמי מברייתא דמוקי כב\"ש לישני ליה שייחד קרקע. ומאוד תמוה לי דהא ודאי מאינך פרכות בשבועות דמשנינן דנשבעה ומתה ליכא קושיא דהא שפיר משני אלא דקושייתם על הפירכא מהברייתות יפה כח הבן דמוקי לה כב\"ש וכדדייקי ופריך נמי מברייתא דמוקי כב\"ש (ולשונם מכמה ברייתות אינו מדוקדק דאינך פרכו' ממתני' הן ולא מברייתות) וכן כתבו ביבמות דל\"ח א' וז\"ל והא דלא משני הכי בשבועות אלא דוחק להעמידה כב\"ש עיי\"ש ולזה תמוה לי דהא הך ברייתא א\"א לשנויי הכי דמיירי בייחד קרקע דהא קתני והאם אינו גובה אלא בשבועה וצלע\"ג. תו כתבו תוס' על עיקר הקושיא דאין אדם מוריש שבועה לבניו דאין טעון שבועה אלא משום חששא דהתפיסה צררי אבל נפל עליו הבית שהוא בפתע פתאום ליכא למיחש להתפסת צררי ואין נראה לר\"י כי למה אין לחוש שתפסה מחיים כדאמרי' באלמנה דתפסה לכתובה מחיים דמפקינן מינה ולמה אין לחוש לתפיסה מחיים עכ\"ל ולא זכיתי להבין דמה יצטרך להקדמתם דתפיסה מחיים במטלטלים לכתובתה לא מהני. הא גם אם מהני עכ\"פ עתה כשבא' לגבות כתובתה ניחוש שמא תפסה ונפרעה ואין מגיע לה עוד. וד' יאיר עיני. (* אפשר לומר דכוונת התוס' בזה לראיה שאפשר לחוש לתפיסה מחיים עיי\"ש). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מד] <b>תוי\"ט ד\"ה שטרי אירוסין. מפרש באלו מגלחין. </b>התם אינו מפרש כן על מתני' דהכא אלא על מתני' דהתם דקתני ואלו כותבים. קדושי נשים היינו שטרי פסיקתא. וג\"ז דרך דיחוי דלא לפשוט מזה דמארסין במועד אבל לפי האמת דקי\"ל מארסין במועד מפרשינן למתני' דהתם דקדושי נשים היינו שטר קידושין וכ\"כ הרע\"ב שם (פ\"ג מ\"ג דמ\"ק). ובמתני' דהכא מבואר בסוגיא (שם) דלמ\"ד שטר קידושין אין כותבין אלא מדעתה דדרשי' ויצאה והיתה מה יציאה מדעת המקנה ה\"נ הויה מדעת המקנה מפרשי' מתני' כפשטא דשטרי אירוסין היינו שטר קידושין ממש אלא לאידך מ\"ד דלא בעינן מדעתה מוכרחים לפרש שטרי פסיקתא:",
+                "[אות מה] <b>שם סד\"ה לזה לעצמו. ונ\"י פוסק כרשב\"ג. </b>והב\"ח הקשה דהנ\"י סותר לדבריו שבפ\"ק (מ\"ה) פסק שם הנ\"י דלא כרשב\"ג משום דהך הלכה דרשב\"ג במשנתינו לאו כללא הוא. והעתיקו התוי\"ט שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות מו] <b>במשנה תן לו שטרו. </b>היינו שיהא המעות שנתן לו בתורת פרעון יהיה למפרע מתנה וממילא השטר קיים דאל\"כ במה חוזר ומשעבד עצמו הא הוי שטר שנמחל שעבודו דאינו חוזר ומשעבד. הר\"ן והרא\"ש בנדרים (והא דלא הוי רבית ע' בדברי רבינו בב\"מ (פ\"ה אות מ\"ה) מה שהביא בשם הריטב\"א ועיי\"ש):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מז] <b>הרע\"ב ד\"ה הערב. לא יפרע הכתובה. </b>משמע דאחר הגירושין כשתבא לגבות כתובה לא תפרע עד שידירנה. וכן כתב הטור והש\"ע (סימן ק\"ב ס\"ז) הערב לאשה וגירשה בעלה וכו' לא תפרע מן הערב וכו'. וכן ברמב\"ם (פי\"ז מהלכות אישות הלכה ט') המגרש את אשתו ידירנה הנאה ובהל' יו\"ד וכן המקדיש נכסים וגירש אשתו ידירנה ואח\"כ תפרע. משמע דאף אחר שגירשה הדין כן. ואולם מדברי תשובת רמ\"א (סי' ל\"ג) נראה דס\"ל בפשיטות דדוקא לכתחילה מוטל על הב\"ד שמגרשה בפניהם לעשות כן אבל גירשה ולא הדירה וודאי גובית כתובתה עיי\"ש וצ\"ע. ומה דדייק כן הרמ\"א שם מהא דאמרי' בסוגיא גבי בר עצרי אטו כל דמגרש בב\"ד מגרש. כבר נזהר מזה הטור א\"ע דהעצה היה שיגרש אותה ויעשה כן שלא בב\"ד. ואולי יפרע הערב בלא שידירנה הנאה. ומ\"מ בעיקר דמלתא קשה לי דאיך שייך שלא תפרע עד שידירנה הבעל. ובאיזה כח נכריח הבעל לידור הנאה. ואם הוא לא ירצה לעשות כן נפסיד אותה שלא לפרוע לה. ואמאי לא הטילו חז\"ל על האשה דבר זה כשבאה לתבוע כתובתה מהערב תידור הנאה מבעל זה (אנ\"א אפשר לומר דמחמת קושיא זו הוכיח הרמ\"א דין הנ\"ל):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Batra/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,177 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Batra",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Bava_Batra",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה בונין. קמ\"ל גמרא דף ד'. </b>ע' בתוס' (דף ב') ד\"ה בונין שכתב דזה לא קאי רק ללישנא קמא דהיזק ראיה ל\"ש היזק ומחיצה הוא גודא. אבל למה דקיי\"ל כלישנא בתרא א\"צ לזה. וע' בתוס' (ריש ד' ג') שכתבו הא דאשמעי' מתני' הך דינא דהיזק ראיה באין בה דין חלוקה וברצו ולא נקטו ביש בה דין חלוקה. היינו דרבותא קמ\"ל דס\"ד באין בו דין חלוקה ורצו דמצי אמר כי אתרציתי (במסיפס) אבל ע\"מ לעשות גודא לא נתרציתי קמ\"ל:",
+                "[אות ב] <b>תוי\"ט סד\"ה מקום שנהגו. בהיזק ראי' נ\"י. </b>ולפ\"ז אפי' רצה אחד לכנוס בתוך שלו ולבנות משלו בהוצא חבירו כופהו לבנות בין שניהם בגויל וגזית כפי המנהג דשמא יפול ויצטרך להתעצם עמו בב\"ד נ\"י. אבל הרא\"ש כתב דטענתו טענה דהנך שיעורי דמתניתין דוקא כשמעמידים הכותל על קרקע שניהם דמצי כל א' לומר לא אוותר קרקע שלי לבנות בנין אלא בנין של קיימא אבל אם רצה א' לבנות משלו ובקרקע שלו אף בהוצא ודפנא סגי כיון דמסלק מחבירו ההיזק ראיה. ואם אח\"ז יפול הכותל יש שופטים בארץ עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה אם עשו. ופרכינן בגמרא ולא יעשו לא זה ולא זה. </b>פי' רש\"י ויהיה סימן שלא עשאה אחד בשלו שאילו עשאה היה עושה חזית מבחוץ. והיינו דלא תקשי הא יש לחוש שיפול לרשות א' מהם ויהיה הכל שלו מדין מוחזק כדמוכח מרישא דקתני לפיכך אם נפל כו' הרי דהיכא דאין כופין היה של זה דנפל לרשותו. לזה צ\"ל דזהו עצמו יהיה סי' וראיה שלא עשאה לבדו מדלא עשה חזית ולא מהני במה דמוחזק באבנים. אבל תוס' במתני' א' הוכיחו מכח זה דבאמת אף בלאו הוכחה לא מהני חזקתו כיון דהספק נולד כשהיה עומד ואם היו באים לחלוק היו חולקים בשוה מספק הלכך נפל לרשות דחד מינייהו לא מהני חזקתו. והא דקתני ברישא לפיכך היינו בנפל לרשות אחד ושהה שם הרבה דהיה נאמן לומר שהוא עשה הכל במגו דלקוח דהיה נאמן כיון דשהו הרבה לזה אשמועינן כיון דכופין לשניהם לבנות הוי מגו במק\"ע עי\"ש. וקשה לי דלמ\"ל לתוס' לומר דנאמן במגו ולא כפשוטו כמו דנאמן לקוח מכח דשהה הרבה מוכח שמכרו לי ה\"נ מדשהה הרבה מוכח שהם שלו דהוא עשה הכל (*ומאי ס\"ל עדיפות להאמין טענת לקוח יותר מטענת שהוא עשה הכל וצ\"ע). (* (א\"ה התיבות ומאי ס\"ל כו' לפענ\"ד ט\"ס הוא. כי לפי סברת התוס' טענת שהוא עשה נגד חזקה דעלמא. משא\"כ טענת לקוח. ומ\"מ קושית רבינו עולה נכון וד\"ל): גם במ\"ש תוס' שם עלה ואע\"ג דאמר בריש הבית והעלייה לא קפדי אהדדי (היינו כיון דכופין אותן לבנות הוי הכותל בחזקת שותפות ושותפים לא קפדי אהדדי וא\"כ פשיטא דא\"נ לומר לקוח) הכא מיירי דשהו יותר מכדי רגילות. וקשה לי דמי הכריחם לכך דנאמן לומר לקוח ורק מגו לא מהני דהוי מגו במק\"ע דלמא באמת ה\"ק מתני' כיון דהדין דכופין הוי בחזקת שותפים מש\"ה בנפל לרשותא דחד מינייהו הוי של שניהם אף בשהו משום דא\"נ לומר לקוח דשותפים לא קפדי אהדדי וזהו עצמו השמיענו מתני' דשותפים לא קפדי וליכא ראיה ממה דשהו. ואי דהך נשמע ממתני' דר\"פ הבית והעליה הא שם י\"ל דמיירי בנפל לרשות שניהם או לרה\"ר כדאמרי' התם בשינויא קמא. אלא דשינויא בתרא שם ס\"ל כיון דבאמת מוכח מתני' דהכא דבשהו א\"נ לומר לקוח משום דשותפים לא קפדי ממילא י\"ל דמיירי גם בנפל לרשות דחד מינייהו. וצ\"ע:",
+                "[אות ד] <b>ב��\"ד. דבשלמא רישא כו'. </b>כ\"ה בגמרא א\"ל רישא לאו תקנתא לרמאי הוא (דלא נימא חבריה של שנינו הוא רש\"י) ותמוה הא בלאו חשש רמאות הוא תקנתא ליתמי דא\"י להם דבר וידונו הב\"ד דיחלוקו ויפסיד זה שעשאה לבדו. וצע\"ג:",
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט בד\"ה מגלגלים. והכי תניא בתוספתא. </b>ובזה הבנתי דברי התוס' ד\"ה אע\"פ שלא נתן התקרה (ומוזכר בתוי\"ט בתה\"ד) אע\"ג דזה נהנה וזה לא חסר פטור וכו' דלכאורה תמוה הא עתה אפי' נהנה לא הוי אלא דחייב על שם סופו שדעתו ליתן עליו התקרה ואז יהיה זה חסר ג\"כ דיכביד עליו בקורה על כותלו. אלא דכוונתם כקושית הנ\"י דאולי כשיקרה את ביתו לא יסמוך קורתו. וע\"כ משום דמ\"מ נהנה כיון דנעשה כותל זה מחיצה לביתו. ובזה שפיר קשה דהא זה נהנה וזה לא חסר:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>הר\"ב ד\"ה בחזקת שלא נתן. שאין משפט זה גלוי. </b>בסוגיא פרכינן לאביי ורבא דס\"ל אדם פורע ת\"ז מבבא זו אי בזמנו אמאי לא אלא בתוך זמנו. ומשנינן שאני הכא דאמר מי יימר דמחייבי ליה רבנן. ואף דלמה דקי\"ל כר\"ל דאאפת\"ז י\"ל דמתני' בתוך זמנו ואין הכרח להך סברא דמי יימר דמחייבי ליה רבנן צ\"ל כיון דהסברא מוכח כן לאביי ורבא קי\"ל כן כיון דבזה לא מצינו פלוגתא דאפשר דגם ר\"ל סובר כן (עי' תוס' דף ו' ריש ע\"א). ובעיקר פירכת הש\"ס הנ\"ל הקשה המהרש\"א דהא תוס' כתבו לאביי ורבא הא דקתני במתני' (פ\"ח מ\"ו) דבכורות מת האב בתוך ל' יום בחזקת שלא נפדה. היינו דדוקא היכא דחיובא ברור בזה ס\"ל לאביי ורבא דלפעמים מקדים עצמו לפרוע אבל בההיא דבכורות אין החוב ברור דשמא ימות הבן. ועלה הקשה תוס' מהא דאמרי' בסוגיא דפרכינן לר\"ל מרישא דמתני' דעד ד\"א בחזקת שנתן אי לאח\"ז פשיטא אלא לאו ת\"ז. הא לאביי ורבא נמי יקשה דהא אין החוב ברור דשמא לא יבנה זה את הכותל. ותירצו דהומ\"ל ולטעמיך. ולזה הקשה המהרש\"א דמאי פרכי' מסיפא דבחזקת של\"נ לאביי ורבא הא החיוב ספק דשמא לא יבנה. ולענ\"ד לק\"מ דהא היסוד דסמך לו כותל דמגלגלים עליו לשלם היינו דגלי' דעתיה דניחא ליה בכותלו של חצירו וזכה לו חצירו בחצי הכותל כמ\"ש התוי\"ט ד\"ה מגלגלים בשם הנ\"י. וממילא אף קודם שסומך אם יודע בעצמו דניחא ליה מחויב ג\"כ לשלם. אלא דאנן דלא ידעי' דעתיה אין מגלגלין עליו אלא בסמך דידוע לנו דניחא ליה בכך. וא\"כ אמאי מקרי תוך זמנו הא למה דיודע בעצמו דרוצה לסמוך כותלו וניחא ליה בכותלו של זה הגיע זמן חיובו לשלם. ונ\"ל דמ\"מ כיון דא\"א לחייבו בב\"ד בודאי ניחא ליה לבעל הכותל להמתין לו עד אחר שיסמוך כותלו והוי כמו ת\"ז. וכיון שכן מיושב קושית מהרש\"א דלאביי ורבא ניחא דהא חיובו ברור דכיון דיודע בעצמו דניחא ליה בכך אף אם יהיה סיבה שלא יגמור הכותל מ\"מ הוא חייב לשלם אם מודה על האמת בב\"ד דניחא ליה בכך. ובזה מיושב לי מה דתמוה לכאורה במה דמשנינן דאמר מי יימר כו' הא הרמב\"ן במלחמות כתב דבסמוך עלה תקרה גלוי לכל דחייב נאמן לומר פרעתי. א\"כ מה משני מי יימר דמחייבי הא יודע דלאחר שיסמוך תקרה יצטרך לשלם והקדים לשלם כמו כל ת\"ז. ולפי הנ\"ל ניחא דהכא אמרי' דזה אין גלוי לכל דמתחייב בלא סמך תקרה אף לפי דעתו דיסמוך תקרה מ\"מ אם יהיה סיבה שלא יהיה אפשרי לסמוך עליה התקרה אינו מחוייב בדין. וכיון שכן מקרי אין חיובו ברור דשמא לא יסמוך קורתו ולא יתחייב כלל דמאן יימר דמחייבי ליה רבנן בכה\"ג. והוא נכון מאד בעזה\"י:"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט סד\"ה רשב\"ג. לאו כללא הוא. </b>ועי' מה שכתבתי לקמן פ\"�� מ\"ד (אות מ\"ה):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה את הזרעים. </b>אף דליכא מחרישה כגון במפולת יד. גמרא. וקשה לי לשיטת ר\"ח ור\"ת (אשר הבאתי לקמן אות י') דלמסקנא ס\"ל לרבא ג\"כ דאפי' דר\"י היכא דל\"ש כל מרא ומרא מותר לסמוך כ\"ז שאין הניזוק כאן והשני צריך ליתן כל הרחקה. א\"כ מאי פרכינן תיפוק ליה משום מחרישה הא נ\"מ בפשוטו דכשחרש לא היה עדיין כותל של זה דעשה בהיתר (דהא בחרישה ל\"ש כל מרא ומרא וכדמוכח במ\"ש תוס' הנ\"ל דהא דאמרי' אלא אמר רבינא על המזיק היינו דכל הנך שינויי ליתא דבאמת מותר לסמוך כשאין שם כותל (מלבד בור) הרי דשינויא דמשנינן על מתני' הו\"ה דליכא כותל אדחי דבאמת מותר כ\"ז דליכא כותל) ואח\"כ עשה זה הכותל אסור הוא לזרוע דהזריעה ג\"כ מקלקל הכותל וצ\"ע. והנה בסוגיא פרכי' עוד ותיפוק ליה משום מיא. ק' לי הא בהך בבא דמרחיקים הזרעים לא קתני או סד בסיד וכתב הפרישה דלא מהני סד בסיד כיון דמרפי ומקלקלת הקרקע תחת הכותל וא\"כ מאי פרכי' הא משום מיא מהני סד בסיד דהא ברישא דבור ונברכת הכובסים דמשום מתונא הוא הרי דלגבי מתונא שייך תקנת סיד ומספקי' בסוגיא דדלמא או סד בסיד מהני. להכי אשמעי' קלקול זרעים ומחרישה דבעינן דוקא הרחקת ג\"ט ולא מהני תקנתא דסד בסיד. ועיין (ומזה ראיה כהפוסקים דנפשוט האיבעי דוסד בסיד תנן. ופריך ותיפוק משום מיא. וא\"כ צריך ג\"כ לסוד בסיד):",
+                "[אות ט] <b>תוי\"ט ד\"ה מכותל חבירו. ונפקא מינה למו\"מ גמרא. </b>בתוס' כתבו דזהו צריך רק לאביי דס\"ל דהראשון שבא לסמוך יכול לסמוך ומתני' מיירי שבאו שניהם לחפור בב\"א ויקשה דלתני אא\"כ הרחיק מבורו ששה טפחים. והיינו דאם חבירו קדם ועשה בור סמוך למיצר שלו ירחיק זה ששה טפחים. וממילא ידעינן דבבאו לחפור כא' יתן כל א' חצי ההרחקה ג\"ט (ולהסוברים דלאביי השני לא הפסיד ואם הראשון סמך למיצר שלו אעפ\"כ א\"צ השני להרחיק רק השיעור המוטל עליו חצי ההרחקה ג\"ט. מ\"מ לתני אא\"כ הרחיק מבורו ג\"ט דהיה במשמע שיש לחבירו בור בצד המיצר וידעינן דשיעור הרחקה הוא ג\"ט) ולזה צריכים לשנויי דקמ\"ל דכותל בור ג\"ט ונ\"מ למו\"מ אבל לפי\"מ דקי\"ל כרבא וכמ\"ש הרע\"ב דהראשון אסור לסמוך וצריך להרחיק ממיצר שלו ג\"ט. א\"כ מש\"ה נקט כותל לאורויי הך גופא דהראשון הוצרך להניח כותל ג\"ט מן המיצר שלו:",
+                "[אות י] <b>בא\"ד לא חיישי' שמא יבנה. </b>מ\"ש בזה בפשיטות דבכל הניזקין דמתני' בגפת וכדומה מותר לסמוך כשאין שם כותל לחבירו כן הוא דעת ר\"ח ור\"ת שהובאו בתוס' (ד' י\"ח ע\"ב ד\"ה וסבר) דכל שאינו מזיק מיד בעשייתו מותר לסמוך דלא מקרי מזיק. ודעת הר\"י מיג\"ש והרמב\"ן ג\"כ דמותר לסמוך ומטעם דיכול לומר כשתבנה הכותל ארחיק המזיק אותך ושאני בור דכל מרא ומרא כו' ומ\"מ אם אח\"כ בנה זה כותלו צריך המזיק להרחיק דמקרי גירא דילי' כיון שההיזק מוכן מיד ומזיק במקום שהניחו. ולדעת רש\"י והרי\"ף לפי גרסתם בסוגיא כל היכא שצריך לסלק ההיזק יכול למחות בו מיד דיאמר לא אתעכב עמך בדין ויהיה טורח לך לסלק ובינתיים תזיק אותי והא דקתני בכל הני סמוך לכותל לאו דוקא דאפי' ליכא כותל אסור לסמוך אלא דקמ\"ל דהנך קשים לכותל. ומה דהוכיח התי\"ט מההיא דלקמן (משנה ד') עי' מה שאכתוב שם:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>בתוס' חדשים לאוצר מותר גמרא. </b>ואף למ\"ש לעיל שיטת הפוסקים דלא מהני סמך מקודם הכא שרי דדירה שאני (חנות ורפת דירתו של אדם הן ואין לנו לאסור כ\"ז שאינו מזיק דירתו עליה רש\"י) גמרא (לעיל ד' י\"ח ע\"א):",
+                "[אות יב] <b>במשנה ולא מקול הרחים. </b>וכ' תוס' דפטיש ורחיים אין שם נכנסים ויוצאים דמי שיש לו חטים לטחון נותן לבעל הרחיים וכן פטיש ע\"כ. אזלי בזה לפי תירוצם הב' בד\"ה וגרדי. אבל תמיה לי דמי הכריחם לזה ולחלק בין גרדי לטוחן הא פשטא דמתני' אבל עושה כלים יוצא ומוכר בשוק משמע דאינו עושה כלל לאחרים אלא דעושה בשלו ויוצא ומוכר בשוק וליכא נכנסים ויוצאים כלל. אבל בעושה לאחרים י\"ל דמקרי נכנסים ויוצאים כמו בגרדי. ואי מכח קושייתם שם מההיא דבר מבואה דאוקי ריחייא דע\"כ מיירי בעושה לאחרים מדדנין בי' פסקא לחיותא. הא אין מרויחים בזה דעדיין קשה מההיא דעושה חנות אצל חנות דאיכא קלא דנכנסים ויוצאים ומוכרחים לתירוצם הראשון דבחצר אחרת מותר. וממילא ניחא ג\"כ ההיא דאוקי ריחייא. א\"כ מנ\"ל ליכנס בסברא דחוקה לחלק בין נכנסים לנכנסים אם אין שום דבר הכרח לכך והוא נגד פשטות לישנא דמתני'. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות יג] <b>במשנה לא יסמוך. </b>כ' תוס' וא\"ת לרבא דאמר בריש פרקין דאסור לסמוך קמא היכי סמיך ואפי' לפיר\"ת דלמסקנא שרי רבא לכולהו לסמוך לבד מבור מ\"מ אמאי לא פריך מהכא דהוא רישא אלא ממשרה וירק דהוא סיפא. וי\"ל דלא אסר רבא לסמוך אלא מלתא דמגופיה אתי ההיזק אבל הכא הכותל אינו מזיק כלום אלא שגורם למעט הדוושא עכ\"ל. ותמוה לי על קושייתם דאפי' לפיר\"ת אמאי לא פריך מהכא. הא מהכא ליכא ראיה לחזור מכל שינויי' דלעיל ולהוכיח דגם לרבנן דר\"י ס\"ל לרבא דמותר לסמוך היכא דל\"ש כל מרא ומרא. והא דכמו דמשנינן על אילן קדם לבור דמיירי בלוקח ה\"נ י\"ל הכא דמיירי בלוקח חצי המקום אצל כותל חבירו. וצע\"ג. גם תמוה במה דעשו הקושיא דוקא לרבא. וכן לר\"ת ניחא ג\"כ למסקנא. הא מבואר בסוגיא דחרדל דלאביי. וכן לר\"ת לרבא דמסקנא ר' יוסי דמתיר בחרדל היינו דפריך לדבריכם התינח משרה וירק אבל חרדל יהיה מותר לסמוך אף דבעל דבורים קדם וסמך בהיתר מ\"מ יהא מותר לבעל החרדל ג\"כ לעמוד אצלו בלי הרחקה דיאמר לו כיון דאתה ג\"כ מזיק אותי בדבורים שלך איני צריך להרחיק ועלה אמרי' ורבנן דבורים לא מזקי לחרדל מבואר דאילו היה סברא דדבורי' מזקי לחרדל הוה ס\"ל להתיר בחרדל מטעם הנ\"ל כיון דגם אתה מזיקני. א\"כ הכא נמי מה בכך דהראשון העמיד כותלו בהיתר כיון דעדיין לא היה לזה כותל מ\"מ לשתרי להשני ג\"כ לסמוך דיאמר כמו שכותלי מזיק אותך בדוושא כן כותל שלך מזיק כותל שלי בדוושא וזה אינו מתורץ גם בתירוצם הנ\"ל דהכא דאינו מזיק ממש רק דמונע הדוושא מותר לסמוך דמ\"מ גם השני יסמוך דיאמר מה שאני מזיקך במניעת דוושא כן אתה מזיקני. וצע\"ג:",
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה ומכנגדן. דמסתמא מיירי בעיר חדשה דומיא דרישא. </b>לא זכיתי להבין מהיכא נשמע דרישא בעיר חדשה הא אדרבא רב אמר עלה דמתני' ל\"ש אלא בכותל גינה והיינו בישנה כמפורש בסוגיא ולא פליגי ור' אושעיא לא פליג עלה באוקימתא אלא דקאמר הדין שגם בכותל שייך דוושא בחדשה. ואדרבא היה מרווח יותר דאמאי מוקי רב באמת בגינה (ובישנה) ואמאי לא מוקי בכותל בית (ובחדשה) דומיא דחלונות דמיירי בכותל בית. והיינו דהיה קשה לו קושית הש\"ס דבסיפא תיפוק ליה משום דוושא אע\"כ דמתני' בישנה אלא דרישא בגינה ובסיפא דמיירי בבית ליכא דוושא. עכ\"פ איך פסיקא דרישא בחדשה עד דיקשה על הסיפא דתיפוק משום דוושא וצ\"ע (אפשר. דלהתוס' משמע מהגמרא דר' אושעיא אף דלא פליג בעיקר הדין. אך משנתינו מוקי גם בכותל בית ובחדשה וראיה לזה שפרכינן תנן החלונות כו' אחר שהביא דרב ור' אושעיא. ויהיה פרכת הגמרא בשלמא לרב ניחא כמ\"ש רבינו. אבל לר' אושעיא אימא סיפא. וד\"ל):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>במשנה אילן קדם. </b>לשיטת הפוסקים שכתבתי בריש פרקין (אות ט') דלא מהני סמך מקודם צ\"ל דהכא מיירי בלוקח כשינויא דהש\"ס (לעיל דף י\"ח ופירש\"י) והיינו שהיה האילן בתוך שדהו ומכר אח\"כ חצי שדהו לאחר ובא הלוקח וחפר בה בור א\"צ לקוץ האילן. וכ' תוס' שם דהו\"ה אם הבור קדם בכה\"ג (באופן שהיה קודם המכירה) א\"צ לקוץ והא דקתני אם האילן קדם היינו שקדם נטיעת האילן לערעורו של בור דאינו בא אלא ע\"י מכירת בור:",
+                "[אות טז] <b>בהרע\"ב ד\"ה ונותן דמים. שאינו מזיק עד זמן גדול. </b>וכ\"כ רש\"י. וע' תוס' (ד' י\"ח ע\"ב ד\"ה ואי) כתבו דהטעם דאילן שעשוי לעמוד שנים רבות חששו להפ\"מ לבעל האילן (אף שסמך באיסור):"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>במשנה ארבע אמות. </b>להפוסקים שכתבתי במתני' הקודם דלרבא אסור לסמוך אף קודם שיש שם דבר הניזוק. א\"כ לצטרך הכא להרחיק כ\"ה אמות לרבנן דר\"י. מוקמינן בסוגיא ריש פרקין דמיירי בצונמא. וסיפא דמתני' היו שרשים היינו דאי ליכא צונמא. והקשו בתוס' שם דא\"כ למאי קוצץ השרשים יכריחו ליה לקוץ האילן עיי\"ש. וקשה לי הא תוס' כ' בסוגיא (ד' כ\"ו א' ד\"ה אנא לא קייצנא) וא\"ת והתנן במתני' קוצץ ונותן דמים וי\"ל דמיירי באילן סרק. וא\"כ בפשוטו י\"ל דהך דהכא היו שרשים יוצאים מיירי באילן מאכל טעון קבא דאסור לקוץ. ואי דקושית תוס' מדא\"ל רבר\"ח לר\"י מר אי ניחא לך זיל קוץ ואיך שייך דיאמר אי ניחא לך לעבור עבירה. וע\"כ ה\"ק אנא לא קייצנא דאנא ס\"ל דאף במקום דמזיק לחבירו אסור לקוץ. אי ניחא לך היינו דסבירא לך דבמזיק לחבירו הדין דקוצץ זיל קוץ לזה יקשה דאיך אמר ר\"י דבמזיק דקוצץ האילן איך יתורץ הך דהכא היה שרשים יוצאים הא צריך לקוץ האילן. הא י\"ל דר\"י יסבור כאביי דמותר לסמוך בסמך בהיתר קודם שהיה לזה בור. ורבא דסבר דאין לסמוך יסבור כרבר\"ח דגם במזיק אסור לקוץ אילן מאכל וצ\"ע וע' ברא\"ש שם (סי' כ\"ב) ולענ\"ד מדבריו דבאמת לכ\"ע במזיק לחבירו הדין דקוצץ. ומש\"ה ניחא מתני' דקוצץ ונותן דמים אלא דרבר\"ח לא מסתבר ליה דינא דר\"י דמשום ציפורי מקרי מזיק ולזה אמר אנא סבירא לי דלא מקרי מזיק וא\"כ אסור לי לקוץ. אי ניחא לך היינו דאת דס\"ל דמקרי מזיק זיל קוץ. אבל תוספות מדהקשו ממתני' דקוצץ כו' מוכח דס\"ל דלרבר\"ח אף במזיק אסור לקוץ וההיא מתני' ז' מרחיקים אילן מן העיר דקתני ובחרוב ושקמה הרי דמיירי באילן מאכל ואעפ\"כ קתני עלה קוצץ צ\"ל דמשום נוי א\"י קוצצים. וא\"כ קשה כנ\"ל. ובדברי הרא\"ש אלו לא זכיתי להבין במ\"ש א\"נ לא מסתבר ליה סברא דר\"י והיה לו שום טעם לחלק בין ההיא דהכא לבין ההיא דלעיל (דף כ\"ג) אפיקו קורקור. מבואר דבאמת בפשוטו שוים הם וכמ\"ש שם הרא\"ש מקודם וכן אר\"י אפיקו קורקור אלא דמוכרחים לומר דרבר\"ח היה ס\"ל איזה טעם לחלק ביניהם. והיכן מוכרח כן וכי קורקור הוא מתני' או ברייתא הא מרא דשמעתתא שם הוא רב יוסף והלא הוא סבר באמת ג\"כ הכא דמקרי מזיק. ורבר\"ח דלא מסתבר ליה סברא דר\"י באמת ס\"ל גם בקורקור לא הוי מזיק. אח\"כ ראיתי בפלפולא חריפתא מהתוי\"ט על הרא\"ש. כתב על דברי הרא\"ש ובין ההיא דלעיל דאפיקו ליה קורקור. דהתם אביי פריך עלה ומסיק עלה בשנויא כר\"י א\"כ הלכתא היא עכ\"ל. משמע דרצה ליישב קושייתינו. אבל לא ידעתי מה תיקן דהא באמת ג\"כ הלכה כר\"י כמ\"ש הרא\"ש להדיא. וא\"כ עדיין י\"ל דרבר\"ח לא היה ס\"ל ההיא דקורקור:",
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה אחד. הו\"ה נמי בשדה לבן דינו כגפנים. </b>וא\"כ מה שכתב הרע\"ב תחלה דשדה חבירו בין שדה לבן. היינו דגוף דינא דמתני' הוא ג\"כ בשדה לבן. ומ\"ש הרע\"ב אח\"כ והנ\"מ בא\"י היינו כיון דמתני' כולל ג\"כ שדה אילן זהו דוקא בא\"י. ומ\"מ זהו רק למה דנקט הר\"ב דמאילן לגפנים מהני ד\"א. אבל להרמב\"ם (ולפענ\"ד שכן דעת רש\"י) דלא מהני ד\"א ע\"כ מתני' לא מיירי כלל משדה לבן דבזה לא מהני ד\"א:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יט] <b>בהר\"ב ד\"ה חזקת הבתים. נאמן לומר שהם. </b>ובפחות מג\"ש אם יש עדים שאכל ב' שנים וטען לקוח צריך להחזיר גם הפירות שאכל ואפי' ליכא אלא חד סהדא שאכל ב\"ש דאילו טען לא אכלתי היה צריך לישבע נגד העד והשתא דמודה דאכל א\"י לישבע והוי מחוייב שבועה ואי\"ל משלם. אבל ליכא עדים כלל על האכילה אם טען שאכל ג\"ש א\"צ לשלם הפירות שאכל. דממנ\"פ אם אתה מאמין לו שאכל ממילא הוי חזקה. ונאמן לטעון לקוח. ואם טען אכלתי ב' שנים וליכא עדים על האכילה. א\"כ יש לו גבי הפירות מגו דלא אכלתי. אבל לדעת תוס' (ד' ל\"ג ע\"א ד\"ה קריבית) צריך לשלם הפירות דכיון דצריך להחזיר הקרקע. ממילא צריך לשלם הפירות. וכ\"כ בהגהת אשר\"י. ומה דאמרי' דבחד סהדא דאכל ב\"ש חייב משום איל\"מ היינו דהוא טוען אכלתי ג\"ש וע\"א על ב\"ש. אולם דעת הרמב\"ן ונ\"י דנאמן לגבי הפירות במגו. וכן נראה דעת תוס' (שם ע\"ב ד\"ה ואי טעין). (* ולפענ\"ד לא מצאתי דעת התוס' כן יעו\"ש ואפי' היכי דיש עדים על האכילה נאמן לומר לפירות ירדתי דלאו מי אמר ר\"י האי מאן דנקט מגלא ותובילא ואמר איזיל איגדריה לדיקלא דפלניא דזבנא ניהלי מהימן אלמא לא חציף אינש דגזר דיקלא דלאו דילי' ה\"נ לא חציף אינש למיכל פירי לאו דיליה. ופרכי' עלה דא\"ה ארעא נמי (היינו בטוען דלקח הקרקע יהא נאמן לגבי פירות שאכל. תוס'). ומשני אמרי' לי' אחוי שטרך אבל לפירות ירדתי נאמן דשטרא לפירי לא עבדי אינשי. ודוקא באכל או לקטן אבל על להבא ליקח הפירות א\"נ. ויעויין בחי' הרמב\"ן דע\"כ דוקא דאמר איזיל דאל\"כ בההיא דבב\"ק (ד' צ\"א ע\"ב) נטיעותי קצצת להימן דאתה אמרת לי משום דלא חציף אע\"כ דאמר דוקא. והא דלא מהימן בההיא דבב\"ק בליכא עדים שקצץ במגו דלהד\"ם משום דאין דרך ליתן רשות לקצוץ עיי\"ש. ותמוה לי דלפ\"ז דסברת לא חציף אלים מסברת מגו דהרי אילו היה שם בב\"ק שייך לא חציף היה נאמן אף דאין דרך ליתן רשות לקצוץ. ומדין מגו לא מהימן מכח סברא דמסתמא אין נותנים רשות. וא\"כ איך אמרי' דבעד א' א\"נ ומשום דאמרי' ליה אחוי שטרך הא היכא דיש לו מגו דלהד\"ם נאמן לקוח וטענת אחוי לא מהני במקום מגו וא\"כ מכ\"ש דלא להני במקום דלא חציף. וצע\"ג (* ואף דזה הוא נגד חזקת הקרקע אבל ביש לו מגו דלהד\"ם אינו נגד החזקה אך אפשר כוונת רבינו למה בעד א' צריך לשלם הפירות ובפרט לפי דעת הרמב\"ן דל\"ס סברת התוס' כיון דהקרקע יוצא מתחת ידו כנ\"ל. ועיין). ובעיקר מימרא דר\"י הנ\"ל האי מאן דנקיט מגלא הקשו תוס' בשבועות (ד' מ\"ו ע\"א) אהא דאמרי' התם אר\"נ האי מאן דנקט נרגא בידי' ואמר איזיל ואקטליה לדיקלא דפלניא ואשתכח דקטיל ושדי ל\"א דהוא קטלי' אלמא אמרי' גזים איניש ולא עביד. והא בלא\"ה נאמן במגו דזבנתה לי דמהימן משום דלא חציף. ותירצו לחלק בין לקיטת פירות לקציצת אילן. ואני בעניי היה נ\"ל בישוב קושייתם דאי לאו טעמא דגזים אינש לא היה נאמן התם ל��מר זבנת ניהלי מטעמיה דלא חציף דהא כשאמר איזיל ואקטליה דקלא דפלניא ולא אמר דזבנא לי משמע דעדיין דפלניא וכיון דאמר כן מסתמא יעשה כן א\"כ לא מהימן לומר לקוח מטעם לא חציף דהא באמת אף בלא זבין לו ג\"כ היה חציף לקצצו דהא החציף לומר דאקטליה אף בשעה דדיקלא של פלוני. וכיון דחציף ואמר חציף ג\"כ לעשות כן. ושאני בההיא דהכא דאמר איזיל ואגדריה לדקלא דפלניא דזבנא ניהלי דאמר מיד דזבנא ניהלי (משא\"כ התם בשבועות דבשעה דאמר אקטליה לדיקלא דפלניא לא היה לקוח. אפ\"ה חציף ואמר א\"כ אתרע חזקה זו). מש\"ה צריך לטעמא דעביד אינש דגזים. ואפשר דמה\"ט באמת אף בראו עדים דקטלי' נאמן לומר לקוח דלא חציף למקטל דיקלא דלאו דיליה דמה דאמר אקטליה היה רק דיבור ומחזקינן דלא עביד ולא היה מחצף למקטליה אם לא זבנא אח\"כ. מ\"מ י\"ל דמ\"מ חציפות לומר כן אתרע חזקה זו אצלו דהאמירה ג\"כ שייך בו קצת לא חציף. וזה צ\"ע לי לדינא אבל עכ\"פ מיושב קושית תוס' דבלא ס' דגזים ולא עביד. ואמירתו כמו מעשה הרי חזינן דהחציף וא\"נ אח\"כ לומר דזבנא ניהלי (* וגם בב\"ק הנ\"ל לא הוכרחו תוס' להחילוק בין לקיטה לקציצה. כי יש לחלק באופן אחר דאין דרך ליתן רשות לקצוץ):",
+                "[אות כ] <b>תוי\"ט ד\"ה הרי י\"ח חדשים. ואני תמה על תמיהתם זאת. </b>ולענ\"ד אין כאן התחלת קושיא דתמיהת תוס' שפיר דכיון דמדר\"י נשמע היסוד דבעינן רצופים נהי דמדברי ת\"ק לא נשמע כן מ\"מ מה\"ת לעשות פלוגתא בזה. ומה דאמר ר\"י זה דבעינן רצופים היינו כיון דבא לפרש לשון חזקתן ג\"ש וא\"צ מיום ליום ס\"ד דהפירוש דשלש שנים בעי אבל ל\"צ מיום ליום היינו דא\"צ רצופים לזה השמיענו דרצופים בעינן אלא דל\"צ מיום ליום היינו דמהני מקוטעות. וא\"כ אדרבא. משמע מה דנקט ת\"ק מיום ליום היינו דצריך ג\"ש שלימות ובעינן ג\"כ רצופים. דבכל חזקות בעינן רצופות כדמצינו לר\"י ולא מצינו חולק בזה. ופשוט:"
+            ],
+            [
+                "[אות כא] <b>תוי\"ט ד\"ה ויבא. אלא עצה טובה קמ\"ל כדאמרי' בגמרא. </b>ומאוד תמוה לי על תוס' (דמ\"א א' ד\"ה כמאן וכו') קשה לרשב\"א כו' והיינו דלא כר\"י הא י\"ל דגם ר\"י ס\"ל דמחאה שלב\"פ הוי מחאה אלא דעצה טובה קמ\"ל. וביותר דהא מרא דשמעתא דשם הוא ר\"נ ואיהו בעצמו אמר דל\"ט דר\"י עצה טובה קמ\"ל וצע\"ג (* קושית תוס' על רב ענן כפשטות הסוגיא. וכוונתם דבוודאי הדין דהמחאה יכול להיות שלא בפניו הוא מחמת דסבר כרבנן אבל לר\"י אינו מוכרח עי' תוס' (דל\"ט ד\"ה ליתיב) דהקשו ליסייעי' מדרבנן וד\"ל):"
+            ],
+            [
+                "[אות כב] <b>הרע\"ב ד\"ה אין צריך. ומיהו ראיה בעי כו'. </b>והיכא שיש להיורש מגו דמינך זבנתי ואכלתי שני חזקה נאמן לומר שאביו דר בה חד יומא. וטענינן שלקוחה היה ביד אביו. זהו דעת תוס' (ד' ל' ע\"א) (דהא היורש אינו אומר דזבנא מינך יעו\"ש). אבל הרמב\"ן כתב דלא טענינן ליה אנן אא\"כ שיש עדים דאביו דר ביה חד יומא שרגלים לדבר שלקחה כיון דדר בה. אבל אם הידיעה דדר בה הוא ע\"י המגו לא טענינן ליה אנן. ובזה מרווח לי סוגיא דמ\"א ע\"ב ההוא גברא דדר בקשתא בעלייתא וכו' וחזיתא לדעתיה אי א\"ל קמי דידי זבנה מינך מהימן במגו דאי בעי אמר אנא זבינא ממך. ולכאורה מחוסר ביאור דאיך תלו זה במה דאמר מעיקרא ואמרי לי' וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה. והנלע\"ד דהנה בתוס' לעיל הנ\"ל כתבו דהא דמהני בטוען קמי דידי זבנא ממך. היינו דווקא בטוען כן מיד דלאח\"כ א\"נ דהוי מגו למפרע. (ועי' בש\"ך סי' קמ\"ו ס\"ק ט\"ו) דס\"ל בדעת הרא\"ש דנאמן משום דלא מקרי מגו למפרע כיון דאומר דמה דאמר תחלה דזבנא מינך היה כוונתו דבפני זבנא מינך עיי\"ש. אך תוס' לשטתייהו מוכרחי' לומר כן מדצריך ראיה דדר ביה חד יומא הא אית ליה עתה כשאומר דדר בה חד יומא מגו לומר דקמי דידי זבנא מינך. והרא\"ש כ\"כ לפי גרסתו בסוגיא א\"ל מפלוני זבינא דאמר לי דזבנא מינך א\"כ א\"י לומר עתה קמי דידי מש\"ה צריך סהדי דדר ביה חד יומא. ואם אמר סתם מפלניא זבינתא דזבנא מינך י\"ל באמת דאם אמר אח\"כ דדר ביה חד יומא נאמן במגו דיכול לומר עתה קמי דידי זבנא מינך. אבל לגירסת תוס' מפלוני זבינתא דזבנא ממך מוכח דא\"נ לומר אח\"כ קמי דידי מדאיצטרכת' ליה סהדי דדר ביה חד יומא ולא מהימן בכך במגו דקמי דידי זבנא ממך. אבל להרמב\"ן הנ\"ל ליכא הוכחה דהא אף היכא דנאמן דדר ביה חד יומא במגו מ\"מ לא טענינן עבורו כיון דלא אתחזק בפנינו דדר ביה חד יומא. והנה י\"ל דודאי לפום מה דהקשה רב וכי אין אדם עשוי למכור בלילה נראה דהיה ס\"ל דטעמא דבעי חד יומא משום דאין עשוי למכור בלילה והוי כמו ריעותא דניכר שאינו שלו בזה בוודאי היה הדין כשיטת התוס' דהיכי דטוען דדר חד יומא ויש לו מגו דנאמן בכך לסלק הריעותא ומהימנינן ליה דבאמת דר וליכא ריעותא. ודברי הרמב\"ן הנ\"ל רק למסקנא דטעמא דר\"ח באמת דבעינן דר ביה חד יומא כי היכי דלתחזק בפנינו ויהיה רגליים לדבר שקנאה בזה בעינן דוקא אתחזק בפנינו בעדים אבל לא ע\"י מגו וא\"כ י\"ל שיש חיוב דבר דמתחלה ס' דטעמא דר\"ח דצריך להיות שיהיה דר ח\"י משום ריעותא והא דא\"ל אית לך סהדי היינו דאין לו מגו דא\"נ לומר עתה קמי דידי זבנא. מש\"ה הקשה לו וכי אין אדם עשוי כו' ואמר וחזית' לדעתיה דאי אמר קמי דידי זבין היינו דאי אמר עתה קמי דידי נאמן דלא הוי מגו למפרע (כסברת הרא\"ש הנ\"ל) וא\"כ מדאיצטריך ר\"ח למיתי סהדי על דדר ביה ח\"י ולא הימני' במגו דטען קמי דידי זבנא ע\"כ דלא מהני בירור דדר ביה ח\"י ע\"י מגו אלא דוקא בעדים. ומוכח דהטעם דלתחזק בפנינו. ולא משום ריעותא ונסתלק הקושיא וכי אין אדם עשוי כו' ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "[אות כג] <b>במשנה משלשין ביניהם. </b>ל\"ש למפרך דלימא קמאי אנן מנא ידעי' דכל דקאי בבי דינא לאסהודי אתי אהאי ארעא ואנן לחייב מחזיק פירות קאתינא. כדפריך בב\"ק (דכ\"ד) גבי שור ולימא כו'. דכיון דמחזיק מביאן לב\"ד ובודאי לטובתו באו כדי להחזיקו בקרקע ולא כדי לחייבו בפירות. תוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כד] <b>במשנה מעקה גבוה עשרה טפחים. </b>אבל אם אינה גבוה י\"ט אף אם לא כתב ללוקח רומא הרי הוא של לוקח דעדיף מאויר דפחות מי\"ט הוא בכלל בית ובטל לגביה כ\"כ הרשב\"ם והרמב\"ן. אבל הטור כתב בשם הרמ\"ה דפחות מי\"ט דין אויר יש לו והרי היא של מוכר אא\"כ כתב לו רומא. וגבוה י\"ט לא מהני רומא דחשיב הוא בפ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>הר\"ב ד\"ה אע\"פ. מארעית תהומא. </b>מדלא כתב הרע\"ב עד שיכתוב לו עומקא ורומא מארעית תהומא עד רום רקיע. משמע דס\"ל כדעת הרא\"ש והטור דמארעית תהומא וכו' לבד סגי ועדיף לישנא דמארעית תהומא וכו' מלישנא דעומקא ורומא. והה\"מ כתב די\"א דתרוייהו צריכי דמכח היתור לשון מוכח דהקנה לו גם הבור ודות: (ונראה שכן דעת הרשב\"ם (דס\"ג ב') שדחק ליישב למאי צריך עד רום רקיע. וע' בתוס' שם):",
+                "[אות כו] <b>בתוי\"ט ד\"ה אע\"פ. מגביה ומעמיק. </b>ואם לא כתב עומקא ורומא לא הוי קני ליה מסתמא אלא הרי הוא של מוכר לחפור בורות תחת קרקע הבית אלא שלא יזיק לבעה\"ב. וכן למעלה הוא של מוכר להוצאת ��יזין או לבנות באויר וכגון שלא יכביד על ביתו. כ\"כ הרשב\"ם. אבל הטור כתב בשם מהר\"י הלוי שאין המוכר רשאי לחפור תחת הבית דשמא סבר שלא יזיק ושלא במתכון יזיק אלא לענין אם חפר בו הלוקח בורות הרי הם של מוכר:",
+                "[אות כז] <b>שם סד\"ה מכרן. בשעה אחת. הרמב\"ם. </b>תמיה לי טובא על הרמב\"ם שזהו נגד הסוגיא מפורשת בפרקין (דף ס\"ה ע\"א) דאיתא שם שניהם במכר ושניהם במתנה לכ\"ע אין להם דרך זע\"ז דכי היכי דלפנימי בעין יפה זבין. ה\"נ לחיצון בעין יפה זבין ואין להם זע\"ז כלום. ול\"ש בעין יפה אלא במה שמשייר לעצמו. וכ\"כ הרמב\"ם בחיבורו (פכ\"ה הלכה ד' מה\"מ). והדבר פלא על התוי\"ט שחתר אחרי דברי הרמב\"ם בפי' המשניות ובכאן הביאו מבלי ערעור:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כח] <b>תוי\"ט ד\"ה לא מכר. לדידהו כשהדמים הרבה. </b>אינו מוכרח ע' בתוספות בפרקין (דף ס\"א ע\"ב) שכתבו דאף אי אמרי' דיש אונאה לקרקעות מ\"מ ל\"ש בזה דמים מודיעים דפעמים אדם קונה קרקע הרבה יותר ממה דשוה. (לא זכיתי להבין. עיין היטיב בתוס' הנ\"ל):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כט] <b>תי\"ט ד\"ה הלוקח. אלא מכר השובך כו'. </b>כיון דהשובך והכוורת לגבי פירותיהן טפילים הם דמסתמא אינם שוים כ\"כ הו\"ל כמוכר שובך וכוורת לפירותיהם אבל פירות שדה שהם טפילי' לגבי שדה לא הו\"ל כמוכר דקל לפירות עד שיפרש כן. כ\"מ:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>במשנה ולא מדד. </b>אף דבמודד לתוך כליו של לוקח (דכליו מקנים ליה מ\"מ) לא קנה כל זמן שלא נתמלאה המדה אלא א\"כ שיש שנתות במדה כמ\"ש התוי\"ט (מ\"ח ד\"ה אם עד וכו'). הכא מיירי שמוכר לו כל מה שבכלי ונותן קצבה לדמים לכל מדה כך וכך מש\"ה קנה דבזה הוא רק גילוי מלתא בעלמא. אבל אם אינו מוכר לו כל מה שבכלי רק סאה מהפירות שבתוכו ל\"ק אא\"כ מדד. כ\"כ הרשב\"ם והמאור. אבל הרי\"ף והרמב\"ן כתבו דאף בכה\"ג קנה כיון דמשך כל מה שמכר לו אף דמעורב בתוך פירותיו של מוכר מ\"מ קנה אלא היכא דמוכר לו סאה ומדד לו חצי סאה בכליו של לוקח כיון דלא עשה קנין כלל בחצי הסאה השנייה לא נגמר הקנין דסאה זבין ליה ולא חצי סאה:",
+                "[אות לא] <b>הרע\"ב ד\"ה משך. מרשות הרבים. </b>והיינו לפי מה דפי' הרע\"ב בסמוך מדד ולא משך דמיירי ברה\"ר שאין כליו ש\"א קונים לו ברה\"ר. וא\"כ יקשה איך משך קנה הא משיכה לא מהני ברה\"ר מש\"ה צריכים לפרש משך מרה\"ר לסמטא. וכן מה דקתני שוכר את מקומו הוצרך לפרש אם הוא ברשות בעלים דברה\"ר ממאן אוגיר. ואולם כ\"ז אמרי' הכי בסוגייא רק לפי דס\"ד לומר דקרקע סמטא קונה ללוקח מש\"ה צ\"ל דהא דמדד ולא משך ל\"ק היינו ברה\"ר אבל למה דקיי\"ל דקרקע סמטא ל\"ק אלא דכליו של לוקח קונה בסמטא א\"כ מתני' כפשטא דמיירי הכל בסמטא ולא מיירי כלל מכליו ש\"ל אלא מדד על קרקעית סמטא דלא קנה ומשך קנה. וגם שוכר מקומו ניחא דבסמטא אוגר מבני ההוא מבוי דפתוח לההיא סמטא:",
+                "[אות לב] <b>תוי\"ט ד\"ה ואם. כל מה שעליה. </b>ע' (פ\"ו מ\"ג דדמאי) בתוי\"ט ד\"ה שע\"מ וכו':"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>במשנה נשברה לסרסור. </b>בשיטה מקובצת בשם הראב\"ד (כתב) לפ' נשברה היינו חבית של הסרסור אע\"פ שהיא מושאלת למוכר וללוקח אין חייבים באונסים. דהוי שאילה בבעלים שהסרסור נשכר להם למוד:",
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה אם עד. רשאי להשאיל כנ\"ל. </b>לא הבנתי דהא הרא\"ש כתב לדעת הרי\"ף כיון דכליו של לוקח ברשות מוכר ל\"ק שהטעם דבתר רשות אזלי' שמב��ל הכלי ממילא כליו של מוכר ברשות לוקח קני. א\"כ הקנין מחמת הרשות של לוקח דמבטל להכלי והוי כמו קרקע דלוקח. א\"כ אין כאן שאלה ללוקח:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות לה] <b>במשנה אינן נמדדין עמה. </b>ולוקח אלו הגאיות והסלעים בכלל הבית בלא דמים. הרמב\"ם והה\"מ כתב עלה זה לא נתבאר בגמרא אבל הוא דעת המחבר וכו'. אבל הר\"א ז\"ל כתב שהן של מוכר וכופין את הלוקח ליתן דמיהן מפני שהם כאבודי' אצל המוכר. וכפיית הלוקח דברי תימה הן שאינו דומה במה שאמרו לפנינו (במתני' הסמוכה) מחזיר לו דמים. לפי ששם דבר הראוי הוא מה שקונה אבל כאן איך נכריחהו לקנות בקעים וסלעים כ\"כ הרשב\"א. עכ\"ל:",
+                "[אות לו] <b>הרע\"ב ד\"ה עפר כו'. כולו סלעים הגיעו. </b>וכ\"כ הרשב\"ם. אבל תוס' כתבו נראה דנקט עפר לרבותא דאפ\"ה פחות מי\"ט נמדדים עמה ולא כמו שפי' הקונטרס דאי לא א\"ל עפר אלא בית כור סתם אפילו כולו סלעים הגיעו עכ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לז] <b>במשנה והאחין מן האב. </b>בתוס' (דק\"ח ע\"ב) הקשו אחין דכתב רחמנא למ\"ל כיון דנחלה ממשמשת עד ראובן ירש האב בקבר להנחיל לבניו הנותרים עיי\"ש. לפענ\"ד למה דקי\"ל כריב\"ב (בפרקין משנה ה') דאמר על מי שראוי לירש פלוני יירש דבריו קיימין א\"כ ה\"נ באמר על א' מאחיו שהוא יירש באם היה ירושת אחיו מכח משמוש א\"כ הוא אינו המוריש רק אביו בקבר ולאו כל כמיניה להוריש לזה וכן בהיפוך אם אביו קודם מותו כתב בני יירשני. (ואח\"כ מת אחד מן אחיו) אם הירושה מכח משמוש נוטל זה את הכל (ואך בזה אינו ברור אם יכול להוריש לבנו במקום בנים בדבר שלב\"ל וכתבתי מזה בתשובה בעזה\"י) לזה הורה לנו התורה דאח יורש אחיו מדין ירושת אחיו ולא מדין משמושים ונ\"ל דקושית תוס' דעכ\"פ לרבנן דריב\"ב יקשה דלמ\"ל קרא. ומ\"מ י\"ל דנ\"מ דאם היה אביהן בע\"ח דאם זה בא לירש מכח משמוש אם בע\"ח גובה בראוי צריך לשלם חובו עי' בבעה\"ת שכתב דדוקא מכח אבוה דאבא אמרי'. אבל ביורש אחי אביו. צריך לשלם חוב של אביו. ואם דקושית תוס' למ\"ד שעבודא לד\"א דיורש א\"צ לשלם מה\"ת הא י\"ל דהך תנא ס\"ל כריב\"ב ונ\"מ כנ\"ל. ואולי ס\"ל לתוס' דירושת אח הכתוב בתורה באמת הוא מדין משמוש. ע' ב\"י וד\"מ ח\"מ (סי' רמ\"ח). והנה מה דלא תירצו תוספות דצריך באחים שהורתן ולידתן בקדושה דאין לאב לירש. היינו דבכה\"ג אינו יורש אחיו דאחיו מן האם אפילו במקום דליכא משפחת אב אינו יורש זה את זה כדמוכח מדברי תוס' (כתובות די\"א ע\"א ד\"ה גר קטן) וכמ\"ש הפ\"י שם: (א\"ו כנ\"ל דירושת אח משום משמוש):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לח] <b>במשנה עד שימות האב. </b>ולכי מיית האב קנה הלוקח אפי' במת הבן קודם מיתת האב. (גמ' כר\"ל. וכן הלכה):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>במשנה הזכרים דוחין אותו אצל נקבות. </b>והיינו הא דלא אמרי' דעל חלק הספק שמא הוא זכר דיחלוקו ויטלו פלגא. משום דאמרי' אין ספק מוציא מידי ודאי דהזכרים בודאי יורשים והוא ספק יורש. וכמו דאמרי' ביבמות (דל\"ח א') גבי סבא ויבם (צ\"ל ספק ויבם. כי בסבא ויבם באמת חולקין). לפ\"ז לכאורה בטומטום ובנות יהיה הדין דבנכסים מרובים אין הבנות נוטלות יותר מכדי פרנסתן דהטומטום הוא ודאי יורש והבנות ספק דשמא הוא זכר ואין ספק מוציא מידי ודאי. אמנם בטור ובהגהת ש\"ע (סי' ר\"פ) דהטומטום נוטל שלשה חלקים והבנות רביעית. וצלע\"ג (צ\"ל והבת רביעית. ונראה דקושית רבינו הוא לדעת הרשב\"ם בפרקין (ד' קנ\"ח). אבל דין הטור הוא מהרא\"ש בסוגיא שסובר כדעת התוס' בשם. וע' ברא\"ש יבמות (דל\"ח) שזה דומה לספק ובני יבם כנ\"ל):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מא] <b>תי\"ט ד\"ה שכיב מרע. וה\"ה אם חילק. </b>מאוד תמוה לי דהא באמן של בני רוכל היינו מדין מצוה מחמת מיתה. ומתני' דהכא דלא מיירי בהכי דא\"כ גם בשייר קרקע כ\"ש אם עמד חוזר. ובלא עמד גם בלא שייר קנה. אלא דמתני' מיירי באינו מצוה מחמת מיתה ובשייר הוי כמתנת בריא. וא\"כ פשיטא דצריך קנין. ומה דכתב התוי\"ט וה\"נ דייק לישנא דככתובים ב\"י (ר\"ס ר\"ן) אינו שייכות להכא. דהב\"י כתב רק היכא דדנין מדין מתנת שכ\"מ הן בכולה הן במקצתה במצוה מחמת מיתה אפילו כתיבה לא בעי דהכי דייק לישנא דכתובים אבל הכא במתני' לא מיירי מזה ובשייר קרקע כ\"ש מדין מתנת בריא אתינן עלה דגם בעמד אינו חוזר ובעי' קנין:",
+                "[אות מ] <b>הר\"ב סד\"ה שייר. ואפילו בלא קנין. </b>משמע דבקנין ג\"כ קנה במת ומסקינן בסוגיא דהיינו במיפה כחו דבלא\"ה בקנין אפי' מת ל\"ק דקנין מגרע ואמרי' שמא לא גמר לקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח\"מ. ובתוס' כתובות (דנ\"ה ב' ד\"ה מתנת) כתבו וכי פריך מדשמואל אדשמואל הו\"מ למפרך ממתני' דהתם (היינו משנתינו דהכא) דלא מגרע כח המתנה מכח הקניין אלא דניחא ליה למפרך מדשמואל אדשמואל עיי\"ש ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהיכן נשמע ממשנתינו דאין הקנין מגרע כחו דמתנה הא י\"ל דמתני' הכי קאמר שייר קרקע כ\"ש קנה (אפי') בעמד לא שייר לא קנה היינו לא קנה כלל אפי' מת דהקנין מגרע כחו דמתנה. וד' יאיר עיני (כ\"מ ותיבת אפילו לפענ\"ד ט\"ס. ע' תוס' בסוגיא (דקנ\"ב ד\"ה מתנת) שלמדו דקנה במתני' בין עמד בין מת ומזה יקשה לשמואל וד\"ל):",
+                "[אות מב] <b>במשנה בש\"א יחלוקו. </b>והא דל\"א דיורשים הוי ודאי ובע\"ח ספק. מסקינן ביבמות (דל\"ח) דב\"ש ס\"ל דשטר העומד לגבות כגבוי דמי והבע\"ח לפי טענתו הוא מוחזק ע' בתוי\"ט סוטה (פ\"ד מ\"ב). ובסוגיא דיבמות שם רצה אביי להוכיח ממתני' זו דב\"ש ס\"ל דאתי ספק ומוציא מידי ודאי ולא היה ס\"ל דהטעם דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. ופרכינן עלה דאמאי לא הוכיח כן ממתני' דסוטה הנ\"ל וכתבו תוס' דאדרבא לאביי יקשה מתני' דסוטה דאמאי גובה כל כתובתה. ותירצו כיון דהיא טוענת ברי והוא שמא. ומ\"מ פרכינן דלוכח אביי מהא דאי לאו דספק מוציא מידי ודאי לא אלימא טענת ברי להוציא מידי ודאי עי\"ש וקשה לי דמאי פרכינן דלוכח אביי מהא הא חזינן בכתובות (פ\"ק די\"ג) היה ס\"ד דאביי דטעמא דר\"ג במשארסתני נאנסתי דברי ושמא ברי עדיף אף דהוי ברי גרוע ושמא טוב. ונהי דאפשר דאביי הדר וקבלה דטעמא דר\"ג משום מגו או חזקה בגופה מ\"מ כיון דחזינן לאביי דיש באפשרות לומר דברי ושמא ברי עדיף אפי' ברי גרוע ושמא טוב. א\"כ פשיטא דלא הו\"מ לאוכחי ממתני' זו דנימא באמת דטעמא דב\"ש דס\"ל ברי ושמא ברי עדיף. ומכ\"ש דהכא הוי כמו א\"י אם פרעתיך כיון דהחוב היה ודאי. וכבר כתבתי בזה בתשובתי על תוס' סוטה (דכ\"ה ע\"ב) עי\"ש וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מג] <b>תוי\"ט ד\"ה נכסים. כ\"כ התוס'. </b>וז\"ל אבל ליכא לשנויי כגון שייחד לה קרקע דא\"כ כי מקשה מכמה ברייתות בפ' כל הנשבעים. ופריך נמי מברייתא דמוקי כב\"ש לישני ליה שייחד קרקע. ומאוד תמוה לי דהא ודאי מאינך פרכות בשבועות דמשנינן דנשבעה ומתה ליכא קושיא דהא שפיר משני אלא דקושייתם על הפירכא מהברייתות יפה כח הבן דמוקי לה כב\"ש וכדדייקי ופריך נמי מברייתא דמוקי כב\"ש (ולשונם מכמה ברייתות אינו מדוקדק דאינך פרכו' ממתני' הן ולא מברייתות) וכן כתבו ביבמות דל\"ח א' וז\"ל והא דלא משני הכי בשבועות אלא דוחק להעמידה כב\"ש עיי\"ש ולזה תמוה לי דהא הך ברייתא א\"א לשנויי הכי דמיירי בייחד קרקע דהא קתני והאם אינו גובה אלא בשבועה וצלע\"ג. תו כתבו תוס' על עיקר הקושיא דאין אדם מוריש שבועה לבניו דאין טעון שבועה אלא משום חששא דהתפיסה צררי אבל נפל עליו הבית שהוא בפתע פתאום ליכא למיחש להתפסת צררי ואין נראה לר\"י כי למה אין לחוש שתפסה מחיים כדאמרי' באלמנה דתפסה לכתובה מחיים דמפקינן מינה ולמה אין לחוש לתפיסה מחיים עכ\"ל ולא זכיתי להבין דמה יצטרך להקדמתם דתפיסה מחיים במטלטלים לכתובתה לא מהני. הא גם אם מהני עכ\"פ עתה כשבא' לגבות כתובתה ניחוש שמא תפסה ונפרעה ואין מגיע לה עוד. וד' יאיר עיני. (* אפשר לומר דכוונת התוס' בזה לראיה שאפשר לחוש לתפיסה מחיים עיי\"ש). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מד] <b>תוי\"ט ד\"ה שטרי אירוסין. מפרש באלו מגלחין. </b>התם אינו מפרש כן על מתני' דהכא אלא על מתני' דהתם דקתני ואלו כותבים. קדושי נשים היינו שטרי פסיקתא. וג\"ז דרך דיחוי דלא לפשוט מזה דמארסין במועד אבל לפי האמת דקי\"ל מארסין במועד מפרשינן למתני' דהתם דקדושי נשים היינו שטר קידושין וכ\"כ הרע\"ב שם (פ\"ג מ\"ג דמ\"ק). ובמתני' דהכא מבואר בסוגיא (שם) דלמ\"ד שטר קידושין אין כותבין אלא מדעתה דדרשי' ויצאה והיתה מה יציאה מדעת המקנה ה\"נ הויה מדעת המקנה מפרשי' מתני' כפשטא דשטרי אירוסין היינו שטר קידושין ממש אלא לאידך מ\"ד דלא בעינן מדעתה מוכרחים לפרש שטרי פסיקתא:",
+                "[אות מה] <b>שם סד\"ה לזה לעצמו. ונ\"י פוסק כרשב\"ג. </b>והב\"ח הקשה דהנ\"י סותר לדבריו שבפ\"ק (מ\"ה) פסק שם הנ\"י דלא כרשב\"ג משום דהך הלכה דרשב\"ג במשנתינו לאו כללא הוא. והעתיקו התוי\"ט שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות מו] <b>במשנה תן לו שטרו. </b>היינו שיהא המעות שנתן לו בתורת פרעון יהיה למפרע מתנה וממילא השטר קיים דאל\"כ במה חוזר ומשעבד עצמו הא הוי שטר שנמחל שעבודו דאינו חוזר ומשעבד. הר\"ן והרא\"ש בנדרים (והא דלא הוי רבית ע' בדברי רבינו בב\"מ (פ\"ה אות מ\"ה) מה שהביא בשם הריטב\"א ועיי\"ש):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מז] <b>הרע\"ב ד\"ה הערב. לא יפרע הכתובה. </b>משמע דאחר הגירושין כשתבא לגבות כתובה לא תפרע עד שידירנה. וכן כתב הטור והש\"ע (סימן ק\"ב ס\"ז) הערב לאשה וגירשה בעלה וכו' לא תפרע מן הערב וכו'. וכן ברמב\"ם (פי\"ז מהלכות אישות הלכה ט') המגרש את אשתו ידירנה הנאה ובהל' יו\"ד וכן המקדיש נכסים וגירש אשתו ידירנה ואח\"כ תפרע. משמע דאף אחר שגירשה הדין כן. ואולם מדברי תשובת רמ\"א (סי' ל\"ג) נראה דס\"ל בפשיטות דדוקא לכתחילה מוטל על הב\"ד שמגרשה בפניהם לעשות כן אבל גירשה ולא הדירה וודאי גובית כתובתה עיי\"ש וצ\"ע. ומה דדייק כן הרמ\"א שם מהא דאמרי' בסוגיא גבי בר עצרי אטו כל דמגרש בב\"ד מגרש. כבר נזהר מזה הטור א\"ע דהעצה היה שיגרש אותה ויעשה כן שלא בב\"ד. ואולי יפרע הערב בלא שידירנה הנאה. ומ\"מ בעיקר דמלתא קשה לי דאיך שייך שלא תפרע עד שידירנה הבעל. ובאיזה כח נכריח הבעל לידור הנאה. ואם הוא לא ירצה לעשות כן נפסיד אותה שלא לפרוע לה. ואמאי לא הטילו חז\"ל על האשה דבר זה כשבאה לתבוע כתובתה מהערב תידור הנאה מבעל זה (אנ\"א אפשר לומר דמחמת קושיא זו הוכיח הרמ\"א דין הנ\"ל):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא בתרא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,239 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Kamma",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא קמא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>הרע\"ב ד\"ה השור. ושלח זה הרגל. </b>בסוגיין הא לא\"ה במאי מוקמת לה אי קרן כתיב אי שן כתיב אצטריך וכו' וק' לי דאמאי פרכי' אי קרן כתיב. הא באמת חזינן (בפ\"ב מ\"ה) דמסכתין דר\"ט מחייב קרן ברשות הניזק נזק שלם מק\"ו ורבנן פליגי דאמרינן דיו וכיון דליכא ק\"ו ממילא אין לחייב קרן יותר מח\"נ דכתיב ביה וזהו לפי האמת דושלח היינו רגל. אבל אי לא\"ה שפיר י\"ל דושלח היינו קרן ובא הכתוב לומר דאם הוא בשדה אחר היינו ברשות הניזק לשלם נ\"ש. וההיא דוחצו את כספו היינו ברה\"ר. וצ\"ע. ואפשר לומר דא\"כ אייתר וחצו את כספו ולא כסף אחר כדאמרי' (לקמן דכ\"ו) דלא נילף שו\"ר בק\"ו מקרן דלא לשלם רק ח\"נ ברה\"י ואם קרן ברשות הניזק חייב נ\"ש ליכא ק\"ו: משנה ",
+                "[אות ב] <b>שם סד\"ה והמבעה. כשנתחככה בהן להנאתה. </b>אבל הטילה גללים על הפירות אע\"ג דלהנאתה היא מ\"מ הוי רק צרורות דשן היזיקא דגופא היא והני צרורות נינהו. פירש\"י בפ\"ב (דף י\"ח ע\"ב):",
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט סד\"ה כהרי הבור. אצטריך משום הכי. </b>תמוהים דבריו דהא לר\"י דמחייב כלים בבור ליכא למימר דאצטריך מש\"ה. גם נפלאתי על כבודו הגדול הא בסוגיין פריך לה הש\"ס ולר\"י דמחייב טמון באש לאתויי מאי ומשני לאתויי לחכה נירו וסכסכה אבניו עיי\"ש. ועל קושיא הא' י\"ל דכוונת תוי\"ט דכמו דכתבו תוס' דאצטריך לחייב כלים ה\"נ י\"ל לר\"י דאיצטריך לחייב אדם ששרף עבד הקנוי לישראל דאילו יליף מבור היה פטור כה\"ג. אבל מ\"מ עדיין יקשה לפי איבעיא דרבא (דמ\"ג ע\"ב) דאשו פטור מאדם יקשה אליבא דר\"י אשו למ\"ל. ואולי י\"ל דהאיבעיא רק בשרף האש בן חורין אבל בשרף עבד הקנוי לישראל חייב ובבור פטור. ואולם יקשה על זה הא רבא דייק שם מדלא קתני חומר באש מבבור לענין אדם ע\"כ דאשו פטור מאדם. ומהך ראיה מוכח דגם בשרף עבד הקנוי לישראל דפטור מדלא קתני כה\"ג דחמור אש מבור. ועיין:",
+                "[אות ד] <b>שם ד\"ה תשלומי נזק. ואי פחתה נבלה. </b>דהניזק היה ראוי לו למכרן מיד. אבל בניזק השור ע\"י נגיחה ולא מת וכחשה אחר הנזק מחמת המכה משלם כשעת העמדה בדין דיש לו להניזק להמתין מלמכרה עד שתתרפא. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>בהרע\"ב ד\"ה נכסים שאין בהם מעילה. שור רעהו. </b>אף דמקרן ליכא למילף דמה לקרן שאינה מועדת מתחילתה מ\"מ ילפינן מקרן ובור ואדם. דבבור כתיב והמת יהיה לו פרט לפסולי המוקדשים. ובאדם כתיב איש כי יאכל פרט למזיק. ואף דאיכא למפרך דמה להנך שאין הנאה להיזיקן משא\"כ בשן. מ\"מ יותר ראוי לחייב אדם המזיק בידים ממה דיתחייב ע\"י שורו. והא דאצטריך רעהו גבי קרן ולא ילפינן קרן מאדם היינו דאי לאו דאשכחן דפטור מזיק בהקדש לא הוי דרשי' מכי יאכל רק למעט במזיק מן חומש. מיהו למ\"ד דאיכא כופר ברגל (והכי קי\"ל) לא אתיא מכל הני דמה להנך דליכא כופר בפעם ראשון ולר\"ט דאית ליה כופר שלם ניחא עכ\"ל תוס' (דף ו' ע\"ב). וק\"ל הא מ\"מ איכא למפרך מה להנך דליכא כופר ומשלם מעליה בפעם הראשון. דלר\"ט תם בחצר הניזק משלם מגופו דאמרי' דיו לבא מן הדין וצ\"ע (כמו דאמרי' בסוגיא די\"ח ע\"ב):",
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה נכסים שאין בהם מעילה. כגון קדשים קלים. </b>אבל קרקע אע\"ג דלית ביה מעילה כיון דהוה נכסי גבוה אין בו דין נזקין. תוס':",
+                "[אות ז] <b>הרע\"ב ד\"ה ורשות הניזק. אבל אם היתה מיוחדת. </b>ואם היה מיוחד לשניהם לשוורים ולחד לפירות דעת הרי\"ף והרמב\"ם דחייב על שן ורגל דקרינן ביה ובער בשדה אחר. ודעת ר\"ת דפטור כיון דיש לו רשות להכניס שורו לא מקרי שדה אחר:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>בהרע\"ב ד\"ה שום כסף. שדרסה עליו ברשות הניזק. </b>דאילו ברשות הרבים ובכוונתו להזיק פטור דכל המשנה ובא אחר ושינה פטור. וכ\"כ תוס' בסוגיין. אמנם דברי הרע\"ב לענ\"ד תמוהים דהרי קי\"ל כשמואל ור\"י דס\"ל בפ\"ב (ד' כ') דבכסות וכלים גם ברה\"ר חייב דעבידי אינשי דמנחי גלימא ומתפחי. ותוס' שכתבו כן היינו כדי ליישב דלא תיקשי לרב מהכא אבל לדינא הו\"ל להרע\"ב לפרש כפשוטו דהכל ברה\"ר. וע' ביש\"ש:",
+                "[אות ט] <b>בא\"ד ברה\"ר דהוי כו'. </b>והרא\"ש כ' עוד דאיירי בחצר מיוחד לזה ולזה לשוורים ומיוחד רק לזה למטלטלים דלגבי חיובא דשור לא מצי אמר תורך ברשותי מאי בעי דהוא מיוחדת לשניהם לשוורים. ולגבי רגל כיון דאינו מיוחד למטלטלים רק לניזק חצר הניזק הוא. (וזה לפי דעת הרי\"ף והרמב\"ם אשר הביא רבינו לעיל א\"ז):",
+                "[אות י] <b>שם ד\"ה ושוה כסף. ולא ממטלטלין שהם עצמם כסף. </b>בסוגיא בתחלה ר\"ל דשוה כסף דבר השוה כל כסף דהיינו קרקעות שאין להם אונאה. או דבר הנקנה בכסף דהיינו קרקעות אלא דפרכי' עלה עבדים ושטרות ג\"כ אין להם אונאה ונקנין בכסף. ומסקי' שוה כסף היינו מה ששוה ולא כסף ממש. דמטלטלים ועבדים ושטרות הם כסף דאי לא מזדבני הכא מזדבני במתא אחריתא. וק' לי הא בסוגיא (די\"ב) פליגי אמוראי בזה אם גובים מעבדים דיתמי דרבא ועולא ור\"א וכו' ס\"ל דגובים מעבדים איך מפרשו מתני' דאם כפי המסקנא דשוה כסף ולא כסף ממש א\"כ גם עבדים מתמעטי. ואם כפי ס\"ד דש\"כ היינו אונאה או נקנה בכסף. יקשה משטרות דג\"כ בכלל זה. ולפי מ\"ש תוס' דגבי נקנה בכסף ל\"ג בפירכת הש\"ס שטרות. דשטרות אינה נקנה בכסף וגרסי' רק עבדים נמי נקנה בכסף. א\"כ י\"ל דהנך אמוראי ס\"ל כהך אוקימתא דשוה כסף היינו נקנה בכסף ועבדים בכלל. אבל לאידך גירסא קשה כנ\"ל וצ\"ע:",
+                "[אות יא] <b>תוי\"ט ד\"ה ועל פי עדים. שנגח לשל ישראל. </b>היינו אף דבדיניהם דנין ע\"פ עדות עכו\"ם מ\"מ כשבאין לפנינו לדון אין דנין אלא בעדות כשרים ואע\"ג דאמרי' בסוגיא דבב\"ק (ד' קי\"ג) ישראל ועכו\"ם שבאו לפנינו לדין אם יכול לזכות לישראל בדינינו כו' ואם לאו אומרים כך דינכם היינו בהפקעת הלואה אבל לא להוציא מהעכו\"ם דהוי גזל עכו\"ם דאסור. יש\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה ושור המזיק. ותנן הבהמה אינה כו'. </b>אף דמזה י\"ל דמיירי במיוחדת לניזק לפירות או (לדעת ר\"ת) לשניהם לפירות אבל לא לשוורים לא לזה ולא לזה ולגבי השור הניזק לא הוי חצר הניזק. מ\"מ הך בבא גופא דקתני השן מועדת לאכול הראוי לה דמיירי בחצר הניזק ואעפ\"כ קתני הראוי לה דהדיוק דאינו ראוי לה דהוי קרן פטור מנ\"ש א\"כ מוכח דרישא רבנן היא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יג] <b>במשנה דרסה על הכלי ושברתו. </b>ואף בשעה שדרסתו לא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מ\"מ הוי רגל וחייב נ\"ש דבתר מעיקרא אזלי' והואיל וסופו ��ישבר כשינוח כשברתו בגופו דמי (גמרא):",
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה משלם. אפילו ברה\"ר כיון כו'. </b>ואם התיזה צרורות ע\"י ביעוט מיבעי בש\"ס אם משלם ח\"נ או רביע נזק ולא אפשטה:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>במשנה מתוך הרחבה משלם מה שנהנית. </b>והא דלא אמרי' כיון דהניח פירותיו שלא ברשות יהא הדין דכל הקודם בהן זכה כההיא דלקמן (פ\"ג מ\"ג). דלקמן דוקא בהניח שם כדי להשביחן כמ\"ש התוי\"ט שם. תוס' בפרקין (ד' כ\"א ע\"א ד\"ה דרב סבר כו'). ומ\"מ תמוה לי לס\"ד דהש\"ס דלרב קניס אפילו בלא נתן להשביחן ובסיפא דמתני' דלקמן דההופך את הגלל אמרינן ג\"כ כל הקודם זכה. א\"כ יקשה מתני' דהכא דאכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית הא הוי הפקר וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>תוי\"ט ד\"ה ועל הגדיש. ועל מקום חררה נ\"ש. </b>הנה בפשוטות מיירי באנח אנוחי כי אורחיה אבל באמת א\"א לומר כן דהא קיי\"ל דצרורות משתלם מן העלייה (כרב פפא) והא בברייתא תנא עלה דמתני' דהכא דמשלם ח\"נ מגופו ע' בסוגיין (ד' ח\"י א'). אע\"כ דמיירי בשינוי והא דמשלם נ\"ש היינו דמתני' אתי' כר\"ט דקרן ברשות ניזק משלם נ\"ש ומגופו. ואם דהיא גופא קשה אמאי נדחוק לומר דאתיא כר\"ט ולא מפרשי' באמת כפשוטו דגם על מקום הגחלת משלם רק ח\"נ. היינו דלצד איבעי' (ד' י\"ט א') דיש שינוי בצרורות אמאי משלם על שאר הגדיש ח\"נ לא הו\"ל לשלם רק רביע נזק כיון דיש שינוי בצרורות. ולומר דבאמת משלם על השאר רביע הנזק ומה דקתני על הגדיש ח\"נ היינו על מקום הגחלת כמו דמפרשי לר\"ל. זה אינו דלר\"ל דעל השאר פטור לגמרי שייך לומר דתני רק חילוקי דתשלומים דעל החררה נ\"ש ועל הגדיש ח\"נ ומן השאר לא מיירי כיון דפטור לגמרי. אבל לר\"י דיש תשלומים על השאר אם איתא דמשלם רק ח\"נ הו\"ל למיתני ג' החילוקים דעל החררה נ\"ש ועל מקום גחלת דגדיש ח\"נ ועל השאר רביע נזק. אע\"כ דאתי כר\"ט וא\"כ ממילא משלם על מקום החררה נ\"ש. וגם אם נפרש דגם לר\"י מיירי באדיי' אדויי ועל כל הגדיש משלם ח\"נ כמ\"ש התוי\"ט ממשמעות דברי הרע\"ב יקשה ג\"כ אמאי משלם רק מגופו ומוכח ג\"כ לומר דמיירי בשינוי והא דלא משלם רק רביע נזק לפי צד איבעי' אם יש שינוי לצרורות נ\"ל דאתיא כר\"ט. (ובצרורות אינו משלם אלא ח\"נ). וא\"כ הו\"ל להרע\"ב ולהתוי\"ט לבאר זה דמתני' מיירי בדרך שינוי ודלית הלכתא כהך מתני' כיון דאתיא רק כר\"ט. ואולי י\"ל כיון דממתני' עצמה בלי הברייתא הנ\"ל יש לפרש כפשוטו דמיירי בלא שינוי מש\"ה סתמו הדברים:",
+                "[אות יז] <b>בא\"ד ועל כולה גדיש ח\"נ. </b>אף דשאר הגדיש הוי כח כחו מ\"מ ככחו דמי:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>במשנה ממשמשין בו ואינו נוגח. </b>בפשוטו משמע דאינו נוגח להתינוקות. וכ\"כ הר\"ם בפי' המשניות אינו מנגחתם. ובתשו' מגן שאול בלשונותיו על רמב\"ם כ' בשם דברי נב\"א דדקדק כן מלשון תוס' מדכתבו עלה דתינוקות ממשמשים אע\"ג דאדם אית ליה מזלא כו' אלא דהקשה עלה דבסוגיא (ד' כ\"ד ע\"ב) דאמרי' עלה הא נגח חייב משמע דאינו נוגח היינו דאינו נוגח לבהמות ע\"י משמוש זה. וצ\"ע:",
+                "[אות יט] <b>תוי\"ט ד\"ה כל שיהו. של ג' ימים פשיטא. </b>ומלשון הרע\"ב שכתב ובהא הלכה כר\"מ כו' עד שיהו תינוקות משחקים בו מבואר דס\"ל דחזרה דג\"י לא מהני לר\"מ:"
+            ],
+            [
+                "[אות כ] <b>תוי\"ט ד\"ה ברשות הניזק. אלא ח\"נ. </b>אף ע\"ג דעכ\"פ מעליי' משלם כדכתיב מיטב שדהו ואם כן נימא מה לקרן שכן משלם מגופו. מ\"מ י\"ל צרורות יוכיח תוס'. ולפי\"מ דס\"ד דשן ורגל ברשות ניזק משלמים רק ח\"נ לולי ילפותא דישלם תשלומים מעלייא. הא דגמירי מסיני דצרורות משלם ח\"נ היינו דגם באייעד משלם רק ח\"נ. מהר\"ם לובלין. ולענ\"ד י\"ל ג\"כ דהלכה היא רק דצרורות מחצה משלם. ונ\"מ בצרורות דקרן דמשלם רק רביע:",
+                "[אות כא] <b>במשנה ומה במקום. </b>לפי\"מ דצדדו תוס' בפ\"ק (ד' ו' ע\"ב) דדוקא בקרן פטור בהקדשות אבל שן ורגל חייב בהקדשות עיי\"ש. א\"כ איכא למפרך מה לשן ורגל דחייב בהקדש. וצ\"ע (*כוונת רבינו לפי קושית תוס'. דלהמסקנא כתבו דלר\"ט ניחא):",
+                "[אות כב] <b>הר\"ב ד\"ה דיו לבא מה\"ד. ולא אהני ולא מידי. </b>ומ\"מ כיון דמהני הק\"ו לחייב נ\"ש אמרינן דיו ולא משתלם אלא מגופו. ריש פרקין די\"ח ע\"ב:"
+            ],
+            [
+                "[אות כג] <b>הרע\"ב ד\"ה סימא. אלא מזיד. </b>כך מפרש להדיא בסוגיא. ותמוה לי על מ\"ש רש\"י יבמות (דף נ\"ד ע\"א ד\"ה חייב בד' דברים). בנזק צער רפוי שבת כדאמרי' בהחובל דפצע תחת פצע לרבות שוגג כמזיד. הא באמת בשוגג אינו חייב רק בנזק אבל לא בד' דברים. וההיא דיבמות דנפל מן הגג ונתקע. ע\"כ דמיירי ברוח מצויה דהוי מזיד. וצע\"ג:",
+                "[אות כד] <b>תוי\"ט ד\"ה סימא. בשת נמי לא מחייב אלא במתכוין. </b>היינו דאפי' במזיד וכגון שנפל מן הגג ברוח מצויה על חבירו דחייב בד' דברים אבל לא על בשת עד דמתכוין ליפול על האדם אף שאינו מכוין לביישו כיון דמכוין לעשות זה ובמעשה זה יש בושת חייב עלה וכ\"כ בתוי\"ט (פ\"ג מ\"י):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כה] <b>תוי\"ט ד\"ה בעל החבית. קמ\"ל דאין הולכים בממון אחר הרוב. </b>ואף לרב דסבר הולכים בממון אחר הרוב הכא מודה כיון דהמוחזק טוען ברי שאני מהמיעו'. (כ\"כ תוס' וק' לי א\"כ מאי פרכי' בסוגיא דב\"ב (דצ\"ב) דאלמנה נשאתיך הא התם המוחזק טוען ברי דאלמנה נשאתיך דגם היתומים מקרי טוען ברי. דכל מה דאיהו מצי למטען אנן טענינן כדמוכח (רפ\"ב דכתובות) וכמ\"ש הרא\"ש שם. ובזה י\"ל דכוונת תוס' דדוקא במוחזק ברי ואידך שמא מודה רב דאין הולכים בתר רוב אבל בברי וברי הולכים אחר רוב מ\"מ עדיין ק' דמנ\"ל למפרך דלמא רב ס\"ל דדוקא במוחזק שמא והמוציא ברי. ובפרטות למ\"ש תוספות בכורות (די\"ט ע\"א) להדיא דטעמא דרב גבי נגחן משום דהמוציא טוען ברי. אבל בשמא ושמא אין מוציאים ברוב. א\"כ מכ\"ש בברי וברי דאין מוציאין כדחזינן לסומכוס דבשמא ושמא יחלוקו. ובברי וברי ס\"ל לחד מ\"ד דלא אמר סומכוס יחלוקו. הרי דמוחזק ברי אף היכא דגם אידך טוען ברי אלים חזקתו יותר מבשמא ושמא. וא\"כ יקשה כנ\"ל דמאי פרכינן מאלמנה נשאתיך. וביותר דמאי פרכי' משור שנגח וא\"י אם עד שלא נגחה. והא התם דמיירי בשמא ושמא או ברי וברי דרב מודה דאין הולכים אחר הרוב להוציא. וצע\"ג:",
+                "[אות כו] <b>תוי\"ט ד\"ה והוחלק. וסובר הרע\"ב דלר\"י מתני' לא אתי לאשמעי'. </b>מדברי התוי\"ט נראה דפליגי אביי ור\"י דלר\"י מתני' לא מיירי בשעת נפילה ולאביי מיירי ג\"כ בשעת נפילה. אבל המעיין בסוגיא ובתוס' (ד\"ה פליגי) דלר\"י באמת פלוגתייהו גם בשעת נפילה היינו בלא אפקר אלא דלא היה שהות לסלקה ופליגי אי נתקל פושע הוא (דבהיה לו שהות לסלק ולא הפקיר לכ\"ע חייב דממונו הוא) ומה\"ט פליגי ג\"כ בלאחר נפילה דהיינו ביש שהות לסלק אלא דהפקיר דלר\"מ דנתקל פושע הוי מפקיר נזקים לאחר נפילת פשיעה וחייב. ולר\"י דנתקל ל\"פ הוי מפקר נזקים לאחר נפילת אונס ופטור. וא\"כ הוי רק חד פלוגתא בנתקל אם פושע הוא או לא (ולזה סתם הרע\"ב דפלוגתי' אם נתקל פושע הוא). אבל לאביי פליגי בב' יסודות בשעת נפילה ולא היה שהות לסלק ולא הפקיר ופליגי בנתקל פושע. ועוד פליגי ר\"מ ור\"י בלאחר נפילה דהיינו בהי' לו שהות והפקיר. דר\"מ ס\"ל דחייב בנתקל דהוא פושע. ור\"י ס\"ל דאף בפשיעה ממש בשיברה בידים מ\"מ כיון דהפקיר אינו חייב דבור ברה\"ר פטור. ומתני' מיירי בתרווייהו מדקתני מים וחרסית. ובשעת נפילה מה דאר\"י אם נתכוין היינו לשברה. ובלאחר נפילה דהיינו בהפקיר אם במתכוין היינו מתכוין לזכות בחרסי' דבלא\"ה אף נתכוון לשברה פטור. והנה תמיה לי במה דדייק אביי דמדקתני תרתי מוכח דפליגי בתרתי הא עדיין י\"ל דפליגי רק בנתקל פושע. ומה דקתני תרתי היינו הוחלקה במים משמע דתקלת מימיו הוא אחר שנפלו המים לארץ. ולקה בחרסיה איכא לאוקמא באדם המזיק דבדרך הלוכו נפלו החרסים על אדם מכחו כמבואר בתוס' בשמעתין ד\"ה והתניא נשברה כדו. וכיון דבאמת לר\"י פוטר נתקל אף באדם המזיק אינו חייב כדאיתא בס\"פ האומנין (ד' פ\"ב) במעביר חבית דש\"ח פטור וש\"ש חייב ואמרי' עלה דהא כדאיתא והא כדאיתא הרי דש\"ח מדינא פטור אף במעביר ובכחו הזיק החבית. ואף דאדם מועד לעולם מוכח דנתקל הוי כמו אנוס קרוב לגניבה ובזה גם אדם מועד אינו חייב. אלא בקרוב לפשיעה כמו אבידה כמבואר בתוס' בסוגיא (דכ\"ז ע\"ב ד\"ה ושמואל) וא\"כ באמת לר\"י אף בלקה בחרסית שנפל השברים בהלוכו על אדם פטור. ור\"מ ס\"ל דאפי' פושע הוי מדמחייב על תקלת מימיו. וא\"כ צריכי תרוייהו דלקה בחרסית קתני' לאשמעי' משום דר\"י דנתקל הוי קרוב לאונס (דמדהוחלק ה\"א דסבר ר\"י דנתקל קרוב לפשיעה. אף שהוא אונס). והוחלק במים אצטריך משום דר\"מ לאשמעי' דס\"ל דאפי' פושע הוי ועיין היטב וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות כז] <b>במשנה והוזקו בהן אחרים חייב בנזקן. </b>תוס' (ד\"ל ע\"ב ד\"ה דבר) הוכיחו דל\"ג הכא כל הקודם זכה דהא מסקי' דהיכא דליכא שבח לא קנסו גופן. וק\"ל הא בלא\"ה גם לס\"ד דרב קנס בכ\"מ. ג\"כ סובר דל\"ג לה דאל\"כ יקשה מזה לזעירי דפליג על רב דל\"ק על גופן. וצ\"ע:",
+                "[אות כח] <b>הרע\"ב ד\"ה השופך. אע\"ג דברשות. </b>דאל\"ה מאי קמ\"ל מתני' הא כבר תנן כן במשנה שמקודם בהוחלקה. גמ':",
+                "[אות כט] <b>שם ד\"ה המצניע. שאין דרך ב\"א. </b>אבל בלא\"ה היה חייב דבור שחייבה עליה תורה בין בחופר ברה\"ר. בין בחופר ברשותו סמוך לרה\"ר או שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו. ואם חפר בור ברשותו ואח\"כ הפקיר רשותו ובורו. דעת רש\"י בפרקין (דכ\"ח ע\"ב) דחייב ג\"כ כמו בחופר ברה\"ר ודעת תוס' שם דפטור כיון דבהיתר חפר וגם הפקיר דלאו בעל הבור הוא פטור. והכי קי\"ל בש\"ע (סי' ת\"י) וכן העתיקו בתוי\"ט לקמן (ריש מ\"ו דפ\"ה):",
+                "[אות ל] <b>תוי\"ט ד\"ה חייב בנזקו. פי' דעצמו. </b>לא ידעתי אמאי לא כ\"כ התוי\"ט במשנה הקודם לזה בהוחלק א' במים דמיירי דוקא בהוזק האדם ולא כליו ובסוגיא איתא כן גם אמתני' הנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>הרע\"ב ד\"ה כל המקלקלים. ואפי' עושים ברשות. </b>ומה דקתני וכל הקודם זכה לאו בהכי מיירי דבעביד ברשות מה\"ת לקנסוה. אלא דהוא בבא בפ\"ע וקאי אלעלמא דעביד שלא ברשות (תוספות):"
+            ],
+            [
+                "[אות לב] <b>תוי\"ט ד\"ה הראשון חייב. כדאיתא בגמ'. </b>הכי ס\"ל לר\"י. וכן פסק הרי\"ף אבל רנב\"י ס\"ל דגם בשלא היה יכול לעמוד חייב משום דהיה לו להזהיר. והרא\"ש כתב דראוי לפסוק כן דגמ' פריך לר\"י (היינו ממתני' דבסמוך דעמד בעל הקורה חייב. מאי לאו דעמד לכתף ומשום דהיה לו להזהיר) ושנינן בשינוי' דחיקא. דהא דמשני דמיירי בעומד לפוש ומה דלא נקט בסיפא דלכתף פטור. דאשמעי' דבלפוש אם אמר עמוד פטור. הא זהו אין בו חידוש כ\"כ. ויותר הו\"ל לאשמעינן דעמד לכתף עיי\"ש. ותמוה לי הא הרא\"ש שם מסיק דמכח דהיה לו לעמוד או היה לו להזהיר לא מחייב מדין אדם מזיק אלא דהוי רק בור. א\"כ איך אפשר דמיירי מתני' בעמד לכתף ומשום שהיה לו להזהיר. אמאי חייב על החבית הא בור פטור על כלים. ואפשר לומר דבאמת מיירי רק לפוש אלא דלר\"י דס\"ל דל\"א כלל דהיה לו להזהיר א\"כ היה לו למיתני בסיפא חידוש יותר דאם עמד לכתף פטור. אבל לרנב\"י נהי דלכתף פטור. מטעם דבור פטור על כלים מ\"מ ליכא קושיא דליתני בסיפא דלכתף פטור דהא לר\"י דמחייב כלים בבור הוא חייב ולא רצה מתני' למיתני בפלוגתא. ומדוקדק דהרא\"ש (סי' י') דנקט דמתני' בעומד לפוש והיינו כנ\"ל. ומיושב היטב דברי הטור (דבסי' תי\"ג) בב' קדרים כתב דהיה לו להזהיר והיינו כרנב\"י. ובסי' שע\"ט גבי חבית וקורה כתב דדוקא עומד לפוש ולפי הנ\"ל ניחא דבעומד לכתף נהי דהיה לו להזהיר מ\"מ פטור על החבית דהוא רק מדין בור. אך מ\"מ קשה לישנא דהטור (בסי' שע\"ט) דלכתף פטור דמשום דטרוד לא היה לו להזהיר היינו כר\"י וצע\"ג. עי' בסמ\"ע (רס\"י תי\"ג) דמחלק בין טרדא לטרדא:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>תוי\"ט ד\"ה זה בא. ופגע זה בזה. </b>ודוקא בכה\"ג דגם בעל החבית מסייע בשבירתו דבדרך הלוכו הטיח חביתו בקורת חבירו. אבל בעמד בעל החבית חייב בעל הקורה כיון דעשה כל ההיזק לבדו. תוס'. והכי פסקינן בש\"ע:",
+                "[אות לד] <b>שם ד\"ה ואם עמד. דאורחא הוא פטור. </b>והא דתני ואם אמר לבעל החבית וכו' ולא תני ואם לכתף פטור דקמ\"ל דאף על גב דעמד לפוש כי קאמר ליה עמוד פטור. גמ':"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לו] <b>תוי\"ט ד\"ה ח\"נ. מה שיוכל לגבות מגופו. נ\"י. </b>לענ\"ד דברי הנ\"י אלו רק לשיטתו שכתב אח\"כ גבי תם במועד דמה שהזיק התם למועד חשבינן רק חציו וזהו רק מנכין ממה שהזיק המועד אותו. וכדדייק הרא\"ש מדברי תוס'. מש\"ה היה נראה דמה שא\"י לגבות מגופו לא נחשב לו לנכות מהיזקי שהזיק אידך לו. וכן פסקי' בש\"ע (סי' ת\"ג). אבל למה דהביא התוי\"ט מיד בסמוך דברי הרא\"ש דדייק מלשון רש\"י דכל הנזק שהזיק התם למועד חשבינן לנכות ממה שהזיק המועד להתם. והטעם משום שהתחילו יחד אין כאן חבלה אלא במותר. ממילא ה\"נ דאף מה שא\"י לגבות מגופו מנכין לו דאין כאן חבלה אלא במותר דתחלה מוקמי נזק נגד נזק והמותר הוא דנקרא חבלה (וגם בשני תמים הדין כן) וא\"כ לא הו\"ל להתוי\"ט להעתיק בתחילה דברי נ\"י בסתמא ואח\"כ דברי הרא\"ש הנ\"ל:",
+                "[אות לה] <b>במשנה ר\"ע אומר כו' במותר נזק שלם. </b>ומ\"מ דוקא מגופו לא מן עלייה. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות לז] <b>תוי\"ט ד\"ה נוטל. קמ\"ל דהוחלט השור כרע\"ק. </b>והיינו דלא כר' ישמעאל דס\"ל יושם השור. ובתוס' ד\"ה א\"ב וכו' ועוד דרע\"ק אית ליה בהשולח דיוצא בשן ועין דצריך גט שחרור וכו'. תמוה לי על דבריהם הקדושים דנראה דבאו להקשות כיון דרע\"ק ס\"ל דיוצא בשן ועין מוכח דלא זכי עד העמדה בדין ואמאי אמרי' הכא לרע\"ק דזכה למפרע. וזה תמוה דמאי קושיא דזהו גופא הטעם דהתם כיון דעדיין צריך גט שחרור מש\"ה לא מצי זכי למפרע. אבל הכא דלא מחוסר דבר זכי למפרע וצע\"ג. ואחרי העיון נלע\"ד שלא נתכוונו בזה להקשות עוד קושיא אלא דבאו לחזק קושייתם הראשונה דבמרובה משמע דאי לא כתיב תחת עינו דמשמע ולא תחת עינו ושינו דיוצא בעינו ושינו. ומוכח דלא זכי עד שעת העמדה בדין. דלכאורה זהו אינו קושיא כ\"כ די\"ל דאח�� דגלי קרא התם ולא תחת עינו ושינו ילפי' דבקנס זוכה למפרע. מש\"ה אמרי' הכא דהקדישו ניזק קדוש לרע\"ק דילפי' מהתם. ולזה באו לאלם קושייתם ועוד דרע\"ק אית ליה וכו' היינו דליכא לפרש הכא דילפי' מהתם דהא הכא קאי לרע\"ק ורע\"ק הא לא דריש כלל ולא תחת עינו ושינו. כיון דס' דצריך ג\"ש. וע\"כ דהכא מסברא אמרינן כן דזוכה למפרע וישאר הקושיא דהא חזינן למאן דדריש ולא תחת עינו ושינו דצריך קרא להכי הרי דס\"ל מסברא ל\"א דזכי למפרע. ואיך אמרי' הכא לרע\"ק דמסברא זוכה למפרע. מנ\"ל דרע\"ק ס\"ל הכי מסברא ופליג בזה עם התנא דהתם במרובה. ואף דלשון ועוד משמע קצת דהיא קושיא אחריתא מ\"מ נ\"ל דכוונתם לזה והוא נכון מאוד בעזה\"י. ותירצו דבאמת לאו מסברא אמרי' הכא כן אלא דגלי קרא דמשמע לרע\"ק דמכרו אניזק ומזיק קאי. ולפ\"ז לענ\"ד מיושב קושייתם בתחלת דבריהם דגם לר\"י להני הקדישו דניזק למ\"ד למפרע הוא גובה. דלר\"י דדריש ומכרו על הב\"ד א\"כ ליכא גילוי בקרא וקיימי' על הסברא דבקנס אין זוכים למפרע כלל דהוא סובר ג\"כ בפ' השולח (ד' ל\"ב ב') דצריך ג\"ש כרע\"ק. מש\"ה לא שייך למפרע גובה דלא נתחייב עד העמדה בדין:",
+                "[אות לח] <b>הרע\"ב ד\"ה וכן הלכה. מנכה לו חצי שבח. </b>ולפ\"ז בנגח לשור שוה מאתים והנבילה יפה ק' ואח\"כ נתייקרה הנבילה ושוה בשעת העמדה בדין ק\"ך משלם לו רק מ' דהא נתחייב לו מתחלה רק חמשים ומנכה לו חצי שבח דהוא עשרה. אולם ברמב\"ם וש\"ע כתבו דבכה\"ג במועד משלם לו צ' דגם במועד פלגי לשבח נבילה ובתם כה\"ג משלם לו מ\"ה. וביאר ביש\"ש משום דתמיד התם משלם הפלגא ממועד ודיינינן רק דחצי השבח שנוטל המזיק מוסיפים על דמי הנבילה וכאלו הנבילה היה שוה מאה ועשר והמותר נקרא היזק כאילו הזיקו צ' ומשלם דתם מ\"ה:"
+            ],
+            [
+                "[אות לט] <b>תוי\"ט ד\"ה פטור. אף ע\"ג שאינו מתכוין חייב. </b>בסוגיא (ספ\"ב) ילפינן דממשמע שנאמר ושלחה ידה אני יודע שהחזיקה מה ת\"ל והחזיקה לומר לך כיון שנתכוין להזיק אע\"ג שלא נתכוין לבייש. וקשה לי למאי צריך קרא לזה הא מבואר בסוגיי' (דמ\"ב ע\"א) דדרשי' אנשים דכתב גבי בושת למעט שוורים ואם איתא דבעי דוקא נתכוין לבייש למאי צריך למעט שוורים הא בשוורים ל\"ש נתכוין לבייש. וצ\"ע. ואף שי\"ל שבספ\"ב ילפי' מהחזיקה שצריך נתכוין להזיק. אבל קושית רבינו על הלשון אע\"ג שלא נתכוין לבייש:"
+            ],
+            [
+                "[אות מ] <b>תוי\"ט ד\"ה היו שנים. ומודה בקנס פטור. </b>והמהרש\"א (רפ\"ה) דלקמן כתב דכיון דהיה רודף בפנינו ואיכא אומדנא דהזיק א' אי מודה באמת דהזיק הוי אנן סהדי דהזיק ולא מקרי מודה בקנס עיין שם. וקשה לי דא\"כ הא דאמרי' במסכתין (מ\"א ע\"ב) עפ\"י בעלים מודה בקנס הוא. וכן (בדף מ\"ג ע\"ב) גבי עבד שאינו משלם קנס עפ\"י עצמו הא משכחת בראינו שרדף והוא מודה. <b>ובעיקר </b>קושית מהרש\"א לענ\"ד לק\"מ דמיד שנולד ספק בלא טענותיהם והדין דיחלוקו הוי כעדים שהממון לשניהם ואף אם מודה מחוייב ליתן החצי דעל אותו החצי שנתחייב בלא טענותיהם לא מקרי מודה בקנס כנלע\"ד נכון בעזה\"י. ואף בשמא ושמא די\"ל דהיה ביד המזיק לכפור והיה שמא וברי דבכה\"ג לא אמר סומכוס (עי' תוס' ספ\"ג דמסכתין ד\"ה מדסיפא) מ\"מ זהו לא מקרי מודה מחמת שלא כפר דכל דשתיקתו מחייבתו. אף שהיה בידו לכפור לא מקרי מודה. ובפרט כשטוען באמת שמא אין שם הודאה עלה. ודברי תוס' דרפ\"ה היינו דל\"ש שבועה דשבועה הוי רק כדי שיודה ובקנס דאם יודה יפטר ל\"ש לחייב שבועה. וברור (* וברישא דמתני' אפי' יודה יפטר לחכמים דמ��דה בקנס פטור. ומ\"מ צריך להטעם דהממע\"ה דאל\"כ אם יודה יחייב כמו לסומכוס כנלע\"ד בכוונת רבינו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות מא] <b>במשנה מועד לאדם ואינו מועד לבהמה. </b>ואם הוא מועד לאדם ולבהמה וחזר מבהמה הוי חזרה לגבי בהמות אף דלא הדר ביה מאדם כך אמרי' בסוגיא לרב זביד דס\"ל ואינו מועד תנן היינו דסתמא הוי מועד מזה לזה. ופרכינן מדקתני מועד לאדם ולא הוי לבהמה דע\"כ בעי לדיוקא דסתמא הוי מועד לבהמה. והא פשיטא השתא מבהמה לבהמה סתמא הוי מועד מאדם לבהמה צריכה למימר. ומשנינן דאחזרה קאי דאם הוי מועד לאדם ולבהמה וחזר מבהמה דהוי חזרה לבהמה. ואף דאנן קי\"ל כר\"פ דאינו מועד וא\"כ מתני' כפשטא דאשמעינן דסתמא לא הוי מועד מאדם לבהמה מ\"מ לענין סברא הנ\"ל לא מצינו דפליג ר\"פ אר\"ז וכיון דלא מצינו חולק בזה על ר\"ז קיימא הדין כן. ואולם בתוס' ריש מסכתין (ד' ב' ע\"ב ד\"ה ומילתא וכו') והר\"ר מנחם פי' דה\"ק וכו' דחזרה דבהמה לאו חזרה וכו'. ותמוה לי דהא בסוגיא מבואר דהוי חזרה כדלעיל. ובהכרח דכוונתם דר\"פ לא ס\"ל כן. אבל קשה דמה\"ת נעשה פלוגתא חדשה. ואדרבא כיון דלר\"ז סתמא משוינן מאדם מועד לבהמה. ואפ\"ה מהני חזרה דבהמה ואף דנשאר מועד לאדם. מכ\"ש לר\"פ דמסתמא לא היינו משוים ליה לבהמה מועד ממה דהוא מועד לאדם. אלא דאייעד להדיא גם לבהמה וכיון דחזר מבהמה י\"ל יותר דאסתלק העדאתו דלבהמה. ואי דלר\"פ מוכח כן דפליג על ר\"ז דכיון דשני קרא דבאדם כתיב כי יגח ובבהמה כתיב כי יגוף. הא באמת ניחא תירוצם א' דלר\"פ נ\"מ בנגח שור חמור גמל דלא הוי מועד. אלא דהר\"ר מנחם דחיקא לומר כן בפי' הלשון דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם לא משמע דמיירי בנגח ג' מינים ומשמע ג\"כ דקאי לר\"פ דהלכתא כוותיה. אבל עכ\"ז תמוה דהיא גופא תקשי על סתמא דגמרא דמנ\"ל לעשות פלוגתא חדשה בין ר\"ז לר\"פ בחזר מבהמה הו\"ל למנקט באמת הנ\"מ בנגח ג' מינין. וצ\"ע (ואא\"ל דגם לר\"ז לא הוי חזרה אלא אם הועד לבהמה מכח סתם דמועד לאדם. מלבד שהוא נגד סברת רבינו הנ\"ל. אין הלשון בגמרא משמע כן. ואין כן דעת תוס' בסוגיא שהקשו לר\"ז מדף ב'):",
+                "[אות מב] <b>תוי\"ט ד\"ה אמרו לפני ר\"י. ותמהני דבפ\"ב כ' בשם הרא\"ש. </b>וביותר תמוה במ\"ש הנ\"י בחזרה דג' שבתות וכגון תינוקות ממשמשין באותן שבתות. הא הנ\"י כתב לעיל הובא בתוי\"ט דתינוקות ממשמשים בפעם א' סגי וחזרה דג\"י ג\"כ מהני. וא\"כ אמאי מצריכים הכא ב' לטיבותא חזרה דג' שבתות ע\"י משמוש תינוקות וצ\"ע. וע' בתשובת מגן שאול לדברי' על לשונות הרמב\"ם:"
+            ],
+            [
+                "[אות מג] <b>תוי\"ט ד\"ה פטור. ובגמרא ממנ\"פ אי רעהו דוקא. </b>ומ\"מ קשה מאי נקט הפירכא בדרך צידוד אי רעהו דוקא הא רעהו ודאי דוקא כדקתני ברישא שור רעהו ולא הקדש. וכיון דממעטי' הקדש דלאו רעהו הוא ממילא דעכו\"ם אימעט. ואפשר דרוצה יותר להקשות מיניה וביה מהבבא עצמו בלאו הרישא. ואך מה דאמרי' אי רעהו לאו דוקא. וכן אמרי' בריש סוגיא גבי הקדש (אליבא דר\"ש בן מנסיא) ואי רעהו לאו דוקא כו' דמשמע דהיה ניחא הך מלתא (דהדיוט) וכן דעכו\"ם נגח של ישראל דחייב אלא דפרכי' (הקדש להדיוט) וישראל לעכו\"ם ג\"כ לחייב. והא גם הך מלתא עצמו נהי דרעהו לאו דווקא. וא\"כ מיירי הקרא גם (בהדיוט) דנגח ובעכו\"ם נגח מ\"מ אמאי נשתנה דינו דתם משלם נ\"ש כיון דהקרא מיירי גם מהנך לחייב רק ח\"נ וצ\"ע:",
+                "[אות מד] <b>תוי\"ט ד\"ה ומעידין להם. לג' דברים שכתב הר\"ב. </b>לפי\"מ דכתב הרע\"ב שם דהודה או תוך זמנו גובים. וא\"כ הטעם דאין גובים משום חשש צררי וזהו ל\"ש הכא בהזיק לאחר מיתת אביהם. (וכ\"כ תוס' בסוגיא ד\"ה ור\"י). ורש\"י נקט דפירכת הש\"ס לטעמא דר\"פ דהטעם דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ותוס' כ' דמה דאמרי' אין נזקקים לנכסי יתומים קטנים יכלול נמי הדין דאין נזקקים לקבל עדות בפני יתומים קטנים דהוי שלא בפני בע\"ד. אבל הרע\"ב (ברפ\"ו דערכין) לא דיבר מזה כלום. ולא הו\"ל להתוי\"ט לתלות קושיא זו בדברי הרע\"ב דערכין:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מה] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי יהודה אומר. אפי' נגח ולבסוף הפקיר. </b>ע' בהרא\"ש פ\"ק (סי' ט\"ז) דרבנן לא פליגי רק לענין מיתת השור אבל לענין תשלומים ס\"ל כר\"י דנגח ואח\"כ הפקיר פטור. וק' לי ממה דאמרי' במסכתין (דל\"ג ב') דבתם אם מכרו מכור אלא לרדיא והדר אתי ניזק ומפקא מלוקח. והא כיון דמכרו פקע החיוב כלל דבעינן הנגיחה והעמדה בדין בא'. וצ\"ל דאף דרש\"י (לעיל ד' י\"ג ב') ד\"ה למעוטי נגח ואח\"כ הקדיש כתב דהכי משמע שיהיה מיוחד לאדם אחד משעת נגיחה עד שעת העמדה. וכן מבואר להדיא ברש\"י (ד' מ\"ד ע\"ב. ד\"ה אם עד שלא נגמר דינו) עיי\"ש. מ\"מ י\"ל דהרא\"ש לא ס\"ל כן אלא דממעטי' רק הקדיש והפקר דאין לו בעלים כלל אבל לא דצריך דוקא בעלים אחד. ולרש\"י צ\"ל דרבנן פליגי על ר\"י אפי' לענין נזיקין. וא\"כ סוגיא (דדף ל\"ג) הנ\"ל אתי כרבנן (וע' בטור וש\"ע סי' ת\"י ובסמ\"ע שם) ועדיין קשה הא דאמרי' שם הקדישו מוקדש משום דר' אבוה הא בהקדישו פקע החוב כיון דליכא בעלים בשעת העמדה בדין. גם קשה מסוגיא דבב\"ק (ד\"צ ע\"ב) דפרכי' וכי קדמו ודנוהו ד\"נ מאי הוי ליהדר ולדייני' ממונות להרא\"ש הנ\"ל דלענין נזיקין אפי' רבנן מודה דבעינן שיהיה לו בעלים משעת נגיחה עד שעת העמדה. וכיון דקדמו ודנו לד\"נ ממילא משעה שנגמר דינו דא\"ב נעשה הפקר. וכדאמרי' בכריתות (דכ\"ד ע\"א) דכל הקודם וזכה הוא שלו עיי\"ש וממילא א\"א למיהדר ולדייניה לממון דהא בשעת העמדה בדין אין לו בעלים והוי כנגח ואח\"כ הפקיר דפטור לכ\"ע. וצ\"ע (*עיין בתשובת רבינו סימן קצ\"ו וקע\"ו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מו] <b>במשנה ורביע נזק לולד. </b>אף דרוב פרות יולדות ולד קיימא וראוי לומר דודאי מחמת נגיחה ילדה מ\"מ אין הולכים בממון אחר הרוב עי' לעיל (רפ\"ג בתוי\"ט ד\"ה בעל החבית). ולרב דסבר (ברפ\"ו דב\"ב) דאזלינן בממון בתר הרוב מתרצים התם דה\"ט דמשנתינו דהכא דהוי ספק דאיכא למימר מקמה אתא ומביעתותה הפילה ואיכא למימר מאחריה אתא ונגח. ועי' תוס' בכורות (ד\"כ ע\"א ד\"ה ור\"י סבר) שכתבו וז\"ל ואפילו לרב דס' דהולכים בממון אחר הרוב בההיא דנמצא נגחן היינו משום דאמר קים לי בנפשאי שאני מהרוב עיי\"ש. ותמוה לי דא\"כ מאי פרכינן לרב ממשנתינו דהא הכא ליכא ברי לסייע להרוב וצ\"ע. וכבר כתב' מזה לעיל רפ\"ג (אות כ\"ה):",
+                "[אות מז] <b>תוי\"ט ד\"ה ורביע נזק. מוקמי' ליה. </b>לא ירדתי לסוף דעתו הגדולה דבפשוטו כוונת תוס' דאם איתא דמתני' אתיא כרע\"ק מיד שנגחה הפרה כשהיתה מעוברת נעשה הניזק שותף בפרה ובעוברה ואם כן כשנאבדה הפרה אח\"כ ההפסד של הפרה ג\"כ על הניזק כמו כחשה. ופשוט. (וקושית תוספות דלרע\"ק לא יצדק לקבל רביע נזקו מהולד וד\"ל):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>תוי\"ט ד\"ה משלם את הכופר. ומאי פריך הא משכחת לה. </b>לק\"מ די\"ל כמ\"ש תוס' (דף מ\"ד ע\"א ד\"ה ה\"נ) דמה דפרכינן א\"ה בר קטלא הוא היינו מדקתני מחייב בכופר ולא קתני חייב מיתה משמע ��פטור ממיתה. אח\"כ ראיתי בב\"ד דכתב כך מסברא ובש\"ל כתב דא\"א לאומרו דא\"כ איך אמרינן א\"ה בר קטלא הא גם כדס\"ל תחלה דמיירי בתם יקשה כן דלחייב מיתה. ולשניהן במחכ\"ת אשתמיט דברי תוס' הנ\"ל. וגם קושייתו לק\"מ דאי מיירי בתם י\"ל דמיירי דנפל שלא בכוונה וליכא מיתה אבל למה דמשני במועד ומיירי ע\"כ בכוונה דאילו נפילה אחרונה הי' שלא בכוונה נעשה תם כמ\"ש תוס' ודו\"ק. שוב ראיתי שדברי הש\"ל נכונים דתוספות שפיר כ\"כ דלשיטתייהו דלא הוי מועד באחרונה דשלא בכוונה ע\"י הראשונות דבכוונה א\"כ שפיר יש לפרש לישנא דאי הכי. דבשלמא אי מיירי בתם י\"ל דנפל לבור שלא בכוונה אבל השתא דאמרת דבתם ליכא כופר אלא דמיירי במועד ע\"כ דגם בנפילה האחרונה היה בכוונה שפיר פרכינן דלתחייב מיתה. אבל להרע\"ב דס\"ל כרש\"י דע\"י נגיחה הראשונה דבכוונה הוי מועד גם על האחרונה דשלא בכוונה. א\"כ כיון דמעיקרא בתם ניחא דמיירי שלא בכוונה גם עתה דמוקי במועד נוקמי דעתה בנפילה האחרונה לא היה בכוונה. ואולם באמת אעפ\"כ לק\"מ דמעיקרא דפרכינן והא תם הוא. ליכא קושיא והא בר קטלא הוא דאילו תם משלם כופר ממילא ע\"כ שלא בכוונה דבכוונה יאמר הביאהו לב\"ד וישלם לך והיה מוכרח באמת דמיירי שלא בכוונה ושהדין דאע\"ג דאין השור בסקילה משלם כופר כדס\"ל לר\"א (לעיל דמ\"א ע\"ב) וא\"כ לא היה קושיא כלל. ולזה פריך רק והא תם הוא דבאמת הדין דתם אינו משלם כופר. אבל לבתר דמשני רב במועד וע\"כ דגם נפילה האחרונה היה בכוונה דהא רב ס\"ל לעיל דמ\"ד דפטור גם מכופר כיון דאין השור בסקילה. ולזה פריך והא בר קטלא הוא ומשני דחזי ירק והוי שן דלא בעינן שור בסקילה ודו\"ק (* ולפ\"ז ניחא דכתב הרע\"ב במועד ליפול על בני אדם בבורות. דלפירוש רש\"י צ\"ל במועד ליפול לבורות). ובאמת ק' לי על הרע\"ב דלמאי שכתב הרע\"ב מיד דמרבינן מאם כופר דאפילו אין השור בסקילה משלם כופר למאי צריך כלל לאוקמי דחזא ירק הא אף אם נפל שלא בכוונה כלל לחייב כופר וצ\"ע (ובגמרא מוקמינן זה אליבא דרב דלא דריש אם כופר):",
+                "[אות מט] <b>תוי\"ט סד\"ה רבי אומר. נזקין ע\"כ. </b>אולם בתוספות שם סיימו ולפי האמת לרבי אם הכניס שורו ברשות הזיק חייב הוזק פטור כדאמרינן לקמן גבי כנוס שורך ואשמרנו עכ\"ל. ונ\"ל ברור דכוונתם דבמכניס שורו ונגחו לשורו של בעה\"ב לחוד הוא דמחייב לרבי חצי נזק דאף דהכניס ברשותו מ\"מ הוי כחצר השותפים משא\"כ בקדירות ופירות כיון דברשות הכניסם ומאיליה הוזק בהמתו של בעה\"ב והוא לא קיבל נטירותא על של בעה\"ב מש\"ה לר' פטור וכמ\"ש תוס' להדיא בקושייתם. אולם ראיתי במהרש\"א שכתב וז\"ל לפי האמת היינו לאוקימתא דרבא דכולה מתניתין כרבנן אתיא אית לן למימר לרבי כולה נטירותא על בעל הקדירות ופירות ומכניס שורו עכ\"ל. ולא ירדתי לסוף דעתו הרחבה והעמוקה דלענ\"ד פשוט דכוונת תוספות כמ\"ש. שוב ראיתי בהרא\"ש שכתב אבל לרבי אפי' ברשות אם הוזקה בעל הקדירות חייב דעול ונטר קאמר שלא תוזק ושלא תזיק עכ\"ל והיינו כדברי מהרש\"א. אך מ\"מ בדברי תוס' י\"ל כמ\"ש וראייתם מההיא דכנוס שורך ואשמרנו לא מוכח רק בשור אבל לא בפירות וקדירות. ולהרא\"ש צ\"ל דמ\"ש דעול ונטר קאמר ושלא תזיק היינו שיהיה דינך כאילו נכנסת שלא ברשות (ומש\"ה) [צ\"ל ואפ\"ה] בקרן חייב רק בח\"נ כדין מזיק דעלמא:"
+            ],
+            [
+                "[אות נ] <b>במשנה פטור מדמי ולדות. </b>דכתיב ובעל השור נקי רש\"י. וכן נראה מלשון התוי\"ט. ותמוה לי דהך דרשא ס\"ל לריה\"ג ומסקינן אליבי' בסוגיא דמ\"ב מועד חייב בדמי וולדות. וא\"כ נצטרך לומר דמתני' דהכא בתם ומה דוחקיה לכך. והא י\"ל דמתני' רע\"ק דדריש אנשים ולא שוורים וגם מועד פטור. וצ\"ע:",
+                "[אות נא] <b>שם נותן ליורשיו. </b>אף אם מת הבעל ואח\"כ חבל נותן ליורשים תוס'. וכן דעת הראב\"ד אבל הרמב\"ם ס\"ל דדמי הולדות בכה\"ג לאשה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נב] <b>תוי\"ט ד\"ה בור של שני. ולא הפקירו בורן גמרא. </b>וכן בבור ט' ועקרו יחד חוליא והשלימו עשרה. אבל בעשו שליח לחפור בור לא משכחת לה דקיי\"ל דא\"ש לדבר עבירה. גמרא:",
+                "[אות נג] <b>שם ד\"ה בן. דעבד ואמה אצטריך למתני. </b>בלא\"ה י\"ל דהו\"א דחשובים כחמור בעלמא ולא נמעט להו משור וחמור. כההיא דקיי\"ל דשור פטור מדמי ולדות. ומ\"מ אם נגח שפחה מעוברת [משלם דמי ולדות] דכחמרתא מעברתא דמי' כדאיתא במסכתין (דמ\"ט ע\"א) ובתוס' שם נדחקו באמת לחלק בין התם לעבד או אמה דהכא עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות נד] <b>במשנה ירדה כדרכה כו'. </b>אורחא דמלתא נקט וה\"ה נפלה היכא דיכולה לירד דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס דחייב כמ\"ש התוי\"ט לעיל (פ\"ב מ\"ג) תוס' בפרקין (דף נ\"ז ע\"ב בסופו):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נה] <b>הרע\"ב ד\"ה היה גדי כפות. דחייב מיתה על העבד. </b>דאשו הוי חציו וכהורג בידים. והא דברישא דמתני' טמון פטור ולא מחייב מדין אדם המזיק מיירי בנפלה דליקה לאותו חצר ונפלה גדר שלא מחמת הדליקה והלכה והדליקה דכלו לו חציו ומתחייב רק משום ממונו. גמרא (דכ\"ג ע\"א). ומ\"ש התוי\"ט ד\"ה היה גדי בשם תוס' דנקט הך בבא במתני' דהכא לאשמועי' דלא נימא דגדי כפות לאו אורחא ויהיה בכלל טמון. אף דמתני' דהכא בעינן דהוי חציו וגם טמון חייב. מ\"מ אשמעינן דחייב היכא דכלו חציו אחר שריפת העבד. ואף דשריפת העבד משום חציו. ושריפת הגדי משום ממונו מ\"מ אמרי' ביה קלב\"מ כיון דהכל ע\"י מעשה אחד בא. תוס' שם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נו] <b>הרע\"ב ד\"ה אין הגונב. ולא מבית הגנב. </b>היינו כיון דהגנב מחזיק בדבר בתורת גניבה לא הוי הדבר ברשות בעלים. ומה\"ט א\"י להקדישו ולא קרינן ביה כי יקדיש איש את ביתו מש\"ה לא מקרי מבית איש אבל בגונב מבית שומר חייב כדקתני במתני' דר\"פ המפקיד דכיון דמחזיקו בדרך שמירה לבעלים ולהחזירה להם הוי הדבר ברשות בעלים להקדישו ולמכרו ומקרי בית האיש:"
+            ],
+            [
+                "[אות נז] <b>במשנה ואח\"כ הקדיש. </b>ממילא הקדש זו היא הקדש ב\"ה כיון דהקדישה מתה ובאמת בהקדש ב\"ה אף בהקדיש קודם שטבח חייב דמעשה הקדש עצמו כמכירה (דבהקדש ב\"ה לא מקרי תורא דראובן עי' תוי\"ט (מ\"ד) וכמ\"ש תוס' (דע\"ו) והנ\"י) וצ\"ל דסיפא דמתני' דהקדיש ואח\"כ טבח היינו קדשי מזבח. ונקט לה כן דסתם הקדש בהמה חיה הוי קדושת מזבח:"
+            ],
+            [
+                "[אות נח] <b>במשנה משלמים הכל. </b>מיירי שהעידו בבת אחת על הגניבה ועל הטביחה דאילו העידו בזא\"ז כיון דקיי\"ל דעד זומם למפרע נפסל א\"כ כשהוזמו על הגניבה אפסלו למפרע משעה שהעידו על הגניבה א\"כ כשהעידו על הטביחה לא היה עליהם שם עדות כיון דהם פסולים ולית בהו דין הזמה. אבל בב\"א כשהעידו על הטביחה עדיין כשרים היו דהיו יכולים לחזור תכ\"ד על העדות דגניבה כך מבואר בסוגיא. וקשה דהו\"ל להרע\"ב לבאר כן. והרמב\"ם (פכ\"א מה\"ע) כ' ג\"כ רק לשון מתני'. ובכ\"מ כ' דהרמב\"ם סמך עצמו על מ\"ש פ\"י מה\"ע דלמפרע נפסל. אבל על הרע\"ב קשה כנ\"ל:",
+                "[אות נט] <b>תוי\"ט ד\"ה משלמים. תחלה על הטביחה. </b>לפמ\"ש לעיל דקי\"ל למפרע נפסל ומיירי בהעידו על הגניבה ועל הטביחה. א\"כ כשהוזמו על הטביחה בטלה עדות הגניבה דהא למפרע כשהעידו על הטביחה נעשו פסולים וממילא גם עדות הגניבה דהוי תכ\"ד לעדות טביחה בטילה. וע\"כ מיירי שהוזמו ג\"כ בב\"א תוס'. ואולם כל היסוד דברי רש\"י ותוס' אלו המה רק אליבא דמ\"ד דהכחשה לאו תחלת הזמה. מש\"ה כשנתבטל העדות קודם ההזמה לא חל עלייהו דין ההזמה אח\"כ. אבל למה דקי\"ל הכחשה תחלת הזמה אף כשהוזמו על הגניבה תחלה שנתבטל עדות הטביחה מ\"מ כשהוזמו אח\"כ על הטביחה נעשו זוממים. כך מבואר בסוגיא (עי' תוס' ע\"ג ד\"ה שהעידו) וא\"כ לא הו\"ל להרע\"ב והתוי\"ט להעתיק דברים אלו. ועי' בלחם משנה פכ\"א מה\"ע:",
+                "[אות ס] <b>תוי\"ט ד\"ה בטלה. כלומר אהכחשה לא מחייבו. </b>ולא זכיתי להבין בזה כוונת רש\"י והרע\"ב דאין צורך הכא לזה כלל. דאף אלו בעלמא בהכחשה מחוייבים לשלם היינו בהכחישום ואמרו ששקר העידו. אבל הכא לא הוכחשו בעדות דלא טבח. אלא דאין זה חייב על הטביחה דשמא מכרוהו לו בעלים ונתבטל עדות הטביחה. ואיך יהיה ס\"ד לומר דעידי הטביח' משלמו. דהא יכול להיות אמת מה שהעידו שטבח זה הבהמה שהעידו הכת ראשונה שגנב אותה. ומ\"ש התוי\"ט ואע\"ג דבלא\"ה וכו'. אינו מובן דהא דברי רש\"י והרע\"ב במ\"ש ואהכי לא מחייב לא קאי דאהכי לא מחייב הטובח אלא דקאי דאהכי לא מחייבי העדים שהעידו דטבח. וכדסיימו אלא אעמנו הייתם (אפשר לומר דכוונת תוי\"ט כמו שהקשה רבינו על רש\"י ותירוצו ג\"כ יעלה לזה):"
+            ],
+            [
+                "[אות סא] <b>במשנה על פי ע\"א. </b>ק\"ל הא מחוייב שבועה להכחיש העד. וכיון דב' מעידים שגנב הוא חשוד ויהיה הדין שכנגדו נשבע ונוטל. ולזה מוכח לענ\"ד דבקנס אם ע\"א מעיד והוא מודה מקרי מודה בקנס. דמ\"מ מקרי מרשיע עצמו. וכמ\"ש תוס' בב\"ק (דמ\"א ע\"ב ד\"ה מודה בקנס) וממילא בכפר אינו חייב לישבע דלא יהא חיוב שבועה גדולה מהודאת עצמו דפטור. כמ\"ש תוס' (דפ\"ה דבב\"ק ד\"ה דאפי') ואף דתוס' הנ\"ל כתבו בלשונם דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כשמודה ואינו רוצה לישבע וכו'. דמשמע דהא דבאמת מקרי מרשיע עצמו היינו כיון דהיה יכול להכחיש ולישבע. וא\"כ הכא בחשוד דלא היה יכול למפטר עצמו בשבועה כשמודה לא יהיה נקרא מרשיע עצמו. וממילא כשכפר נימא ביה דין חשוד שמחוייב שבועה דכשנגדו נשבע ונוטל. צ\"ל דמ\"מ כיון כשאינו חשוד א\"צ לישבע לא מקרי מחוייב שבועה ואי\"ל. ועכ\"פ חידוש בעיני על תוס' הנ\"ל דכתבו רק בדרך ולא מסתבר וכו' ואמאי לא הוכיחו כן ממתני' דהכא דאם מודה חייב ממילא בכופר צריך לישבע וא\"כ הכא יהא לו דין חשוד שמחויב שבועה. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות סב] <b>תוי\"ט ד\"ה הגביהו. תחזור הפרה לבעלים. </b>ונתנו לבכורות בנו ולבע\"ח. מיירי שעשאו להם אפותיקי דנעשו כשומרים הרמב\"ן בשיטה מקובצת:"
+            ],
+            [
+                "[אות סג] <b>תרנגולים בירושלים. </b>היינו להניחם ברשות עצמן לילך ברחוב העיר. אבל בלולין שלהן מותרים. כ\"כ הרמ\"ע מפאנו בתשובה (סימן פ\"ה). וכתב שם דברבורים אבוסים דשלמה יוכיח. וכן ההיא דקרא הגבר ביומא למ\"ד קרא תרנגול:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות סד] <b>תוי\"ט ד\"ה בנזק. דדנין אדם מאדם. </b>אע\"ג דלהא לא איצטריך דממילא הוי אמרינן עין תחת עין ממש. מ\"מ איצטריך דלא נילף ממכה בהמה. תוס' וקשה לי דהא אין דנין ג\"ש אא\"כ נתקבלה מסיני א\"כ אם איתא דילפינן הכאה מאדם לא לגמור בסינ�� כלל הגז\"ש וממילא נדע דעין תחת עין ממש דהא ליכא למילף הכאה הכאה מבהמה כיון דלא נתקבל' מסיני (אלא ודאי הג\"ש דנתקבלה מסיני הוא הכאה הכאה מבהמה). ולומר דאיצטריך הגז\"ש למילי אחרינא הא מסוגיא לא משמע הכי מדאמרי' וכי מאחר דכתיב ולא תקחו כופר מכה מכה למ\"ל ועי' בתוס' ד\"ה מכה מכה למ\"ל וצ\"ע:",
+                "[אות סה] <b>הר\"ב ד\"ה החובל. היה מוכר עצמו בעבד עברי. </b>אבל הרא\"ש כ' דשמין אותו כעבד כנעני דיכול למכור עצמו לעולם. משא\"כ ע\"ע דא\"א להיות נמכר לעולם. ואם ישומו בכל ו' שנים פעם אחר פעם יעלה הערך יותר ממה שיעלה הערך כששמים אותו פעם א':",
+                "[אות סו] <b>תוי\"ט ד\"ה כאילו הוא שומר. משערים השבת כאילו וכו'. </b>בשבת ל\"ש כן דהרי אין השבת מה שקטיעת רגליו מפסידו אלא מה שהחולי מפסידו ממלאכה שיכול לעסוק אחר שיתרפא אבל באמת בהרא\"ש כ\"כ אנזק דבנוקב מרגליות וקטע ידו שמין כמה עבד נוקב מרגליות נפחתו דמיו בחסרון ידו. ובקטע רגלו אף דאין רבו מקפיד על חסרון ולא נפחת דמיו. מ\"מ שמין אותו כאלו לא היה נוקב מרגליות ובשאר כל אדם העומד לימכר לכל תשמיש דהרי אם ירצה לא יקוב מרגליות עיי\"ש:",
+                "[אות סז] <b>במשנה נפל מן הגג. </b>אם נפל ברוח מצויי' חייב בכל חוץ מן בושת ואם נפל ברוח שאינו מצויה פטור בכל חוץ מן הנזק (מימרא דרבא ספ\"ב דמסכתין):",
+                "[אות סח] <b>הר\"ב ד\"ה והמתבייש. מפצע תחת פצע דקרא יתירא היא. </b>עי' במסכתין (פ\"ב מ\"ו) בתוי\"ט ד\"ה סימא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות סט] <b>במשנה בהם חבורה. </b>ומשכחת לה דחייב בכל כגון שסכו נשא (סם המשיר השער ואינו חוזר) ואיכא נזק דאפחתי' מכספיה דמום הוא. ואית ביה צער כגון דאית ליה קרטופני ברישי' כו' אבל בהכהו על ידו וסופו לחזור אינו חייב בנזק כלל. אלא משלם לו שבתו שבכל יום ויום. גמרא (דפ\"ו ע\"א):"
+            ],
+            [
+                "[אות ע] <b>תוי\"ט ד\"ה נתגרשה. כן כתב שלטי הגבורים דלא כהרא\"ש. </b>תמיהני דנקט התוי\"ט לדברי הש\"ג לעיקר אשר הם דברי תימה דאיך שייך לומר דבנ\"מ הוי רק חוב ויכולה למחול הא לכל הטעמים דיכולים למחול במכר שט\"ח אם מטעם דהוי קנין גרוע דהוי מילי ומדאורייתא לא הוי קנין כלל רק מתחז\"ל אם מטעם דשעבוד גוף א\"י למכור מוחל לשעבוד הגוף. וזה ל\"ש הכא בנ\"מ דהוי מכירה מעליא ומדינא יכולה למכור להפקיע לגמרי מבעלה כמו כל מוריש שיכול למכור ולא יירש יורשו אחריו. אלא דמתקנת אושא א\"י למכור ולהפקיע מבעלה דעשאו לבעל כלוקח ראשון. והיינו לענין אם תמות ראשון דהוא יורשה הוא כלוקח ראשון. אבל המכירה לכשתתגרש או כשתתאלמן הוי מכירה גמורה מדינא. ומה מחילה שייך כאן. והרא\"ש לא חידש רק דאפי' נכסי צ\"ב מ\"מ א\"י למחול. אבל נ\"מ פשיטא ופשיטא שכך הוא. ולהדיא אמרי' בסוגי' דמיירי בלית לה נ\"מ (ומה דאמרי' אח\"ז בסוגיא דפ\"ט אלא משום דשמואל. היינו על קושיא ותזבן כתובתה). ואף דמלישנא דהרע\"ב שנכסי אשה משועבדים לבעל ולפירות וכך הוא ברש\"י ומינה דייק הא\"ז בהגהת אשר\"י דרש\"י ס\"ל דמתני' מיירי אף ביש לה נ\"מ. אבל טעמא לא ידענו. ומצאתי ביש\"ש דכתב על הא\"ז הנ\"ל ושרי ליה מריה דאיך אפשר לומר נגד סוגיא ערוכה דמוקי דוקא בלית לה נ\"מ. ונדחק שם בלשון רש\"י. וגם הרי\"ף והרמב\"ם דלא כתבו במפורש דלית לה נ\"מ ליכא ראיה עי\"ש. על כל פנים בפשטות כל הפוסקים כן הוא דביש לה נ\"מ תמכור בט\"ה. וכן הוא בהגהת ש\"ע סימן (תכ\"ד סעיף ט') אפילו בנכסי צ\"ב בפשיטות. ואם בא תוי\"ט לתרץ לישנא דהרע\"ב לא הו\"ל לסיי�� דלא כהרא\"ש דמשמע דנקט לעיקר כש\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות עא] <b>תוי\"ט ד\"ה אחרים שקצצו. שאינו לוקה. </b>בתוס' כתבו עוד דס\"ל כר\"מ דלוקה ומשלם והכי מוכרח לומר לר\"ל דס\"ל פ\"ג דכתובות דחייבי מלקות שוגגים פטורים כיון דאילו אתרו ביה פטור כי לא אתרו בי' נמי פטור ע\"כ דס\"ל כר\"מ דלוקה ומשלם ולפ\"ז תמוה לי בסוגיא דכתובות (דף ל\"ה ע\"ב) ולרבה חידוש שחידשה תורה בקנס מתני' כמאן מוקי לה אי כר\"מ קשיא בתו כו'. והוכיחו מזה תוס' שם (דף ל\"ב ע\"א ד\"ה דאין לוקה כו') דלית מאן דס\"ל לוקה ומשלם רק ר\"מ דאף דר\"ע סבר דעדים זוממים קנסא. מ\"מ י\"ל דלא יליף ממש\"ר. דאל\"כ הא י\"ל דמתני' כרע\"ק דלוקה ומשלם אית ליה. ולא מצינו לו דסבר מת ומשלם. עיי\"ש. מ\"מ היאך אמרינן עלה דפירכת מתני' כמאן מוקים לה. הניחא אי סבר לה כר\"י כו' אלא אי ס\"ל כר\"ל היכי מתרץ לה. הא אם יסבור כר\"ל ממילא מוכח ממתני' דהכא דרע\"ק דקאמר אחרים שחבלו חייבים דס\"ל כר\"מ לוקה ומשלם ואתיא מתניתין כרע\"ק. וצלע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות עב] <b>תוי\"ט ד\"ה או. דגומרין דינו. </b>אבל למאי דקיי\"ל דאין גומרים דינו של שור שלא בפניו אי\"ל הש\"ל דאמר ליה אילו הדרתן ניהלי הוי מעריקנא לאגמא ולא היה אפשר לגמור דינו. ועתה אתפסת לתורא בידא דלא יכילנא לאשתעויי' דינא בהדיה. ורש\"י ס\"ל דהיינו דוקא באתפס' בידים לב\"ד. אבל תוס' והרמב\"ן במלחמות ס\"ל דאף בתפסו ב\"ד מעצמן ג\"כ חייב:"
+            ],
+            [
+                "[אות עג] <b>במשנה ונפל מצד אחר פטור. </b>וקמ\"ל דאע\"ג דנפל מכח הסתירה שלו ואם לא הוי סותר מצד זה לא היה נופל מצד האחר. וסד\"א דהו\"ל מתחלה לאסוקי אדעתיה ולהחזיק ולהסמיך הצד ההוא בקורות להשעינו עד שיחזור ויבנה מקום הסתירה. קמ\"ל דפטור מאחר שזה שכרו לסתור והוא עשה כמו ששכרו אם לא שהיתה מחמת המכה שהכהו בכח גדול וביד חזקה עד שיפול צד אחר דאז חייב. רש\"ל ביש\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות עד] <b>תוי\"ט ד\"ה חוץ מפחות מש\"פ. כתבו תוס' תימא. </b>לענ\"ד נראה דברישא ממועט רק היכא דבתחלת הגזל לא היה פרוטה ולא חלה עליו כלל חיוב השבה. אבל בזה שהגזל היה הרבה וחלה עליו חיוב השבה היה ס\"ד דאף בנשאר אצלו פחות מש\"פ דחייב להחזיר (ויוליכנו אחריו לא קאי אשוה פרוטה דרישא) ומצאתי אח\"כ בשיטה מקובצת בשם הרא\"ש. וכן כ' בתורת חיים. והנאני:"
+            ],
+            [
+                "[אות עה] <b>במשנה הודה מעצמו. </b>ה\"ה בהודה אחר העדאת עדים. והא דנקט הודה מעצמו משום סיפא א\"ל נגנב דבזה דוקא הודה מעצמו דאילו באו עדים ואח\"כ הודה ליכא חומש דבמקום דמשלם כפל ליכא חומש כדילפינן מקרא לעיל (ד' ס\"ה ע\"ב) תוס' בפרקין (דף ק\"ח ע\"א ד\"ה ובאו עדים וכו'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות עו] <b>הרע\"ב ד\"ה הרי אלו שלו. ביאוש ושינוי רשות. </b>וכ\"כ רש\"י. ותמוה לי הא אמרינן בסוגיא על הברייתא דקתני אם נטל מחזיר לבעלים דקסבר יאוש כדי ל\"ק הרי דלא מקרי ש\"ר. וראיה זו כ' תוס' לעיל דס\"ז ונתנו טעם לזה כיון דנותן לו בע\"כ לא מקרי ש\"ר. ולומר דכוונת רש\"י דבזה עצמו פליגי מתני' וברייתא דמתני' ס\"ל דמקרי ש\"ר וברייתא ס\"ל דלא מקרי ש\"ר כסברת תו' (הנ\"ל בתירוצם הא') מ\"מ יקשה ממה דאמרי' בסוגיא ואיכא דאמרי אם בא להחזיר כו' מ\"ט יאוש כדי קני. הא כיון דברייתא ס\"ל כמתני' ולא פליגי מנ\"ל דס\"ל יאוש כדי קני הא י\"ל דהטעם דהוי ש\"ר כמו דס\"ל למתני'. אע\"כ דפשיטא ליה להש\"ס דלא מקרי ש\"ר וצ\"ע ובאמת תמוה לי כיון דמוכח דלא הוי ש\"ר וא\"כ מוכח ממתני' דיאוש כדי קנה והא לעיל (דס\"ו) סבר ר\"י דיאוש כדי ל\"ק ואביי הקשה ממתני' דעורות של בעה\"ב. ור\"י פריק דהוי שינוי שם עי\"ש. והא מ\"מ ממתני' דהכא דיאוש כדי קנה קשה וצ\"ע. והנה בההיא דהנ\"ל דאמרינן עלה דהברייתא קסבר יאוש כדי לא קנה. קשה לי הא לרבה מסקינן דלסטים היינו מזויין ותרי גווני גזלן קתני. א\"כ דלמא הבריי' כרבנן דבגזלן ליכא יאוש. ואף דמשנינן עוד דמתני' כרבי דגנב כגזלן. הא חזינן בסוגיא דאמרינן גופא ר' אומר כו' הב\"ע בלסטים מזויין הרי דאם באנו להוכיח מידי מכח ההיא שינויא דאתיא כר' דחינן דילמא באמת כשינויא קמא דלסטים היינו מזויין וא\"כ איך מוכחים מהבריי' דס\"ל דיאוש כדי ל\"ק ולעשות פלוגתא חדשה. דלמא מתני' כר\"ש וברייתא כרבנן ומיירי הכל בגזלן דלסטים היינו מזויין. ואף לעולא דאמרינן בשלמא לעולא בידוע וד\"ה. מ\"מ למסקנא דלמא כמו דאמרינן לרבה דמוקי בלסטים מזויין ותרי גווני גזלן כר\"ש. דלמא גם לעולא לא מיירי מתני' בידוע וכפשטא דלישנא דמתני' מפני שהבעלים מתייאשים דמשמע בסתמא. וכמ\"ש רש\"י במתני'. ולסטים היינו מזויין וכר\"ש. והברייתא כרבנן דר\"ש דבגזלן בסתמא לא הוי יאוש וצ\"ע:",
+                "[אות עז] <b>במשנה שוכו. </b>מלשון הכתוב ויכרתו כל העם איש שוכה (שופטים ט' מ\"ט):"
+            ],
+            [
+                "[אות עח] <b>במשנה ישבע לו לוקח. </b>עי' בר\"ן פ\"ז דשבועות (דף שי\"ב ע\"ב) בסוגיא דשכיר. שכתב דיש שרוצים להוכיח דמגו לאפטורי משבועה ל\"א מכח פירכת הש\"ס (דמ\"ה) שם בשבועת השומרים הא יש לו מגו דלהד\"ם. ומה דמשנינן דאפקיד בשטר הוא דיחוי. אלא דהטעם דמיגו לאפטורי משבועה ל\"א וראיה לזה ממשנתינו דהכא דאמאי ישבע לוקח הא יש לו מגו דאי בעי אמר לקחתי ממך עיי\"ש. קשה לי דבממנ\"פ אם מוכח כן ממתני' דהכא תיקשי מזה לרב ושמואל דס\"ל דבשכרו שלא בעדים דנאמן הבעה\"ב בלא שבועה במגו דלא שכרתיך ואליבייהו דחינן דשבועת השומרים מיירי באפקיד בשטר. הא מ\"מ יקשה להו ממתני' דהכא. גם ק\"ל במ\"ש הר\"ן לדחות דשפיר י\"ל דאמרינן מגו לאפטורי משבועה ובמתני' דהכא מ' התקנה תקנו חז\"ל שבועה עליו. וההיא דשבועת שומרים הטעם כיון דלהד\"ם הוא מעיז ובטענת נאנסה הוא העזה הו\"ל מגו דהעזה ל\"א. וק\"ל הא זהו מספיק גם על הראיה ממשנתינו דהא בהוציא כך אין חבירו מכיר בשקרו. ואילו טען לקחתי ממך הוא מעיז גם קשה לי במ\"ש הר\"ן שם עוד להוכיח דמגו לאפטורי משבועה ל\"א דאל\"כ היאך עד א' קם לשבועה הא איכא מגו דטען החזרתי. דלמא באמת אין ע\"א חייב רק במעיד שלוה ולא החזיר וכ\"ז צ\"ע (עי' בב\"מ דף ח' ע\"א. ובתוס' שם ד\"ב ע\"א ד\"ה וזה נוטל):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות עט] <b>הרע\"ב ד\"ה איני יודע כו'. ישבע שאינו יודע. </b>וכ\"כ רש\"י כתובות (דף י\"ב ע\"ב) והא דל\"א כיון באומר ברי להד\"ם חייב לישבע בטוען א\"י ליהוי מחוייב שבועה ואי\"ל. וכמו בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא היינו דבשבועה דרבנן ל\"א מחוייב שבועה ואי\"ל משלם כדאמרי' (פ\"ק דבב\"מ) גבי ההוא רעיא וכן בשבועות (ד' מ\"א ע\"א) דתקנתא לתקנתא לא עבדי'. ואף דמהתם אין ראיה דבחשוד שיש תקנתא דכשנגדו נשבע בזה הוי תקנתא לתקנתא. אבל בא\"י דהוי דינא דאיל\"מ ול\"צ שכנגדו לישבע. א\"כ לא הוי תקנתא לתקנתא דהא התשלומים בא\"י הוי דינא. מ\"מ י\"ל דבשבועות דרבנן דקילו ל\"א ביה איל\"מ וההיא דאמרי' משום תקנתא לתקנתא היינו בחשוד כיון דלא מחייבינן ליה רק ע\"י שבועה ש��נגדו זהו היה שייך גם בשבועה דרבנן וצריכים לטעמא דתקנתא לתקנתא ל\"ע אבל לחייב לשלם ל\"א בשבועה דרבנן. והכי מוכח בתוס' פ\"ק דמציעא (ד\"ג ע\"ב ד\"ה בכולי בעי דלודי) ממה דהקשו שם מנסכא דר\"א. ועי' בתוס' פ\"ק דמציעא (דף ה' ע\"ב ד\"ה ותקנתא לתקנתא). וז\"ל ומחו\"ש ואיל\"מ ל\"ש הכא כדפרישית. והיינו דבאו לתרץ דהא מה שכנגדו נשבע התקנה היא בהיפוך דל\"צ לשלם רק ע\"י שבועה שכנגדו. אבל מדינא היה צריך לשלם בלאו שבועה שכנגדו א\"כ היכא דתקנתא לתקנתא ל\"ע הא התשלומים הן מדינא בלאו תקנה. ולזה כתבו דמחו\"ש ואי\"ל ל\"ש הכא. היינו דזהו בלא\"ה דשבועה דרבנן לא חמיר לחייב לשלם אם אינו נשבע. אלא דלבתר דתקנו דכשנגדו נשבע זה היה באפשר לומר גם בשבועה דרבנן ושוב אמרי' בזה תקנתא לתקנתא ל\"ע. גם י\"ל למ\"ש הר\"ן דבנ' ידענא ונ' לא ידענא אף היכא דלא אמר ביה איל\"מ כמו ביורשים א\"צ לישבע דלא ידענו דשבועה דאורייתא ליכא אלא בלהד\"ם וכדומה אבל לא לישבע שא\"י. וא\"כ י\"ל מה\"ט בנ' ידענא ונ' ל\"י מקרי משואיל\"מ דבאמר על אידך נ' להד\"ם צריך לישבע. ועתה במה שטען לא ידענא ליכא שבועה דלא ידענא לאו בר שבועה הוא בדאורייתא. אבל הכא במנה לי בידך והלה אומר א\"י דשבועה שהיה מגיע לו בלהד\"ם היא מדרבנן. זהו ג\"כ עתה יכול לישבע על טענתו שנשבע שאינו יודע: . "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,236 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Kamma",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Bava_Kamma",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>הרע\"ב ד\"ה השור. ושלח זה הרגל. </b>בסוגיין הא לא\"ה במאי מוקמת לה אי קרן כתיב אי שן כתיב אצטריך וכו' וק' לי דאמאי פרכי' אי קרן כתיב. הא באמת חזינן (בפ\"ב מ\"ה) דמסכתין דר\"ט מחייב קרן ברשות הניזק נזק שלם מק\"ו ורבנן פליגי דאמרינן דיו וכיון דליכא ק\"ו ממילא אין לחייב קרן יותר מח\"נ דכתיב ביה וזהו לפי האמת דושלח היינו רגל. אבל אי לא\"ה שפיר י\"ל דושלח היינו קרן ובא הכתוב לומר דאם הוא בשדה אחר היינו ברשות הניזק לשלם נ\"ש. וההיא דוחצו את כספו היינו ברה\"ר. וצ\"ע. ואפשר לומר דא\"כ אייתר וחצו את כספו ולא כסף אחר כדאמרי' (לקמן דכ\"ו) דלא נילף שו\"ר בק\"ו מקרן דלא לשלם רק ח\"נ ברה\"י ואם קרן ברשות הניזק חייב נ\"ש ליכא ק\"ו: משנה ",
+                "[אות ב] <b>שם סד\"ה והמבעה. כשנתחככה בהן להנאתה. </b>אבל הטילה גללים על הפירות אע\"ג דלהנאתה היא מ\"מ הוי רק צרורות דשן היזיקא דגופא היא והני צרורות נינהו. פירש\"י בפ\"ב (דף י\"ח ע\"ב):",
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט סד\"ה כהרי הבור. אצטריך משום הכי. </b>תמוהים דבריו דהא לר\"י דמחייב כלים בבור ליכא למימר דאצטריך מש\"ה. גם נפלאתי על כבודו הגדול הא בסוגיין פריך לה הש\"ס ולר\"י דמחייב טמון באש לאתויי מאי ומשני לאתויי לחכה נירו וסכסכה אבניו עיי\"ש. ועל קושיא הא' י\"ל דכוונת תוי\"ט דכמו דכתבו תוס' דאצטריך לחייב כלים ה\"נ י\"ל לר\"י דאיצטריך לחייב אדם ששרף עבד הקנוי לישראל דאילו יליף מבור היה פטור כה\"ג. אבל מ\"מ עדיין יקשה לפי איבעיא דרבא (דמ\"ג ע\"ב) דאשו פטור מאדם יקשה אליבא דר\"י אשו למ\"ל. ואולי י\"ל דהאיבעיא רק בשרף האש בן חורין אבל בשרף עבד הקנוי לישראל חייב ובבור פטור. ואולם יקשה על זה הא רבא דייק שם מדלא קתני חומר באש מבבור לענין אדם ע\"כ דאשו פטור מאדם. ומהך ראיה מוכח דגם בשרף עבד הקנוי לישראל דפטור מדלא קתני כה\"ג דחמור אש מבור. ועיין:",
+                "[אות ד] <b>שם ד\"ה תשלומי נזק. ואי פחתה נבלה. </b>דהניזק היה ראוי לו למכרן מיד. אבל בניזק השור ע\"י נגיחה ולא מת וכחשה אחר הנזק מחמת המכה משלם כשעת העמדה בדין דיש לו להניזק להמתין מלמכרה עד שתתרפא. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>בהרע\"ב ד\"ה נכסים שאין בהם מעילה. שור רעהו. </b>אף דמקרן ליכא למילף דמה לקרן שאינה מועדת מתחילתה מ\"מ ילפינן מקרן ובור ואדם. דבבור כתיב והמת יהיה לו פרט לפסולי המוקדשים. ובאדם כתיב איש כי יאכל פרט למזיק. ואף דאיכא למפרך דמה להנך שאין הנאה להיזיקן משא\"כ בשן. מ\"מ יותר ראוי לחייב אדם המזיק בידים ממה דיתחייב ע\"י שורו. והא דאצטריך רעהו גבי קרן ולא ילפינן קרן מאדם היינו דאי לאו דאשכחן דפטור מזיק בהקדש לא הוי דרשי' מכי יאכל רק למעט במזיק מן חומש. מיהו למ\"ד דאיכא כופר ברגל (והכי קי\"ל) לא אתיא מכל הני דמה להנך דליכא כופר בפעם ראשון ולר\"ט דאית ליה כופר שלם ניחא עכ\"ל תוס' (דף ו' ע\"ב). וק\"ל הא מ\"מ איכא למפרך מה להנך דליכא כופר ומשלם מעליה בפעם הראשון. דלר\"ט תם בחצר הניזק משלם מגופו דאמרי' דיו לבא מן הדין וצ\"ע (כמו דאמרי' בסוגיא די\"ח ע\"ב):",
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה נכסים שאין בהם מעילה. כגון קדשים קלים. </b>אבל קרקע אע\"ג דלית ביה מעילה כיון דהוה נכסי גבוה אין בו דין נזקין. תוס':",
+                "[אות ז] <b>הרע\"ב ד\"ה ורשות הניזק. אבל אם היתה מיוחדת. </b>ואם היה מיוחד לשניהם לשוורים ולחד לפירות דעת הרי\"ף והרמב\"ם דחייב על שן ורגל דקרינן ביה ובער בשדה אחר. ודעת ר\"ת דפטור כיון דיש לו רשות להכניס שורו לא מקרי שדה אחר:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>בהרע\"ב ד\"ה שום כסף. שדרסה עליו ברשות הניזק. </b>דאילו ברשות הרבים ובכוונתו להזיק פטור דכל המשנה ובא אחר ושינה פטור. וכ\"כ תוס' בסוגיין. אמנם דברי הרע\"ב לענ\"ד תמוהים דהרי קי\"ל כשמואל ור\"י דס\"ל בפ\"ב (ד' כ') דבכסות וכלים גם ברה\"ר חייב דעבידי אינשי דמנחי גלימא ומתפחי. ותוס' שכתבו כן היינו כדי ליישב דלא תיקשי לרב מהכא אבל לדינא הו\"ל להרע\"ב לפרש כפשוטו דהכל ברה\"ר. וע' ביש\"ש:",
+                "[אות ט] <b>בא\"ד ברה\"ר דהוי כו'. </b>והרא\"ש כ' עוד דאיירי בחצר מיוחד לזה ולזה לשוורים ומיוחד רק לזה למטלטלים דלגבי חיובא דשור לא מצי אמר תורך ברשותי מאי בעי דהוא מיוחדת לשניהם לשוורים. ולגבי רגל כיון דאינו מיוחד למטלטלים רק לניזק חצר הניזק הוא. (וזה לפי דעת הרי\"ף והרמב\"ם אשר הביא רבינו לעיל א\"ז):",
+                "[אות י] <b>שם ד\"ה ושוה כסף. ולא ממטלטלין שהם עצמם כסף. </b>בסוגיא בתחלה ר\"ל דשוה כסף דבר השוה כל כסף דהיינו קרקעות שאין להם אונאה. או דבר הנקנה בכסף דהיינו קרקעות אלא דפרכי' עלה עבדים ושטרות ג\"כ אין להם אונאה ונקנין בכסף. ומסקי' שוה כסף היינו מה ששוה ולא כסף ממש. דמטלטלים ועבדים ושטרות הם כסף דאי לא מזדבני הכא מזדבני במתא אחריתא. וק' לי הא בסוגיא (די\"ב) פליגי אמוראי בזה אם גובים מעבדים דיתמי דרבא ועולא ור\"א וכו' ס\"ל דגובים מעבדים איך מפרשו מתני' דאם כפי המסקנא דשוה כסף ולא כסף ממש א\"כ גם עבדים מתמעטי. ואם כפי ס\"ד דש\"כ היינו אונאה או נקנה בכסף. יקשה משטרות דג\"כ בכלל זה. ולפי מ\"ש תוס' דגבי נקנה בכסף ל\"ג בפירכת הש\"ס שטרות. דשטרות אינה נקנה בכסף וגרסי' רק עבדים נמי נקנה בכסף. א\"כ י\"ל דהנך אמוראי ס\"ל כהך אוקימתא דשוה כסף היינו נקנה בכסף ועבדים בכלל. אבל לאידך גירסא קשה כנ\"ל וצ\"ע:",
+                "[אות יא] <b>תוי\"ט ד\"ה ועל פי עדים. שנגח לשל ישראל. </b>היינו אף דבדיניהם דנין ע\"פ עדות עכו\"ם מ\"מ כשבאין לפנינו לדון אין דנין אלא בעדות כשרים ואע\"ג דאמרי' בסוגיא דבב\"ק (ד' קי\"ג) ישראל ועכו\"ם שבאו לפנינו לדין אם יכול לזכות לישראל בדינינו כו' ואם לאו אומרים כך דינכם היינו בהפקעת הלואה אבל לא להוציא מהעכו\"ם דהוי גזל עכו\"ם דאסור. יש\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה ושור המזיק. ותנן הבהמה אינה כו'. </b>אף דמזה י\"ל דמיירי במיוחדת לניזק לפירות או (לדעת ר\"ת) לשניהם לפירות אבל לא לשוורים לא לזה ולא לזה ולגבי השור הניזק לא הוי חצר הניזק. מ\"מ הך בבא גופא דקתני השן מועדת לאכול הראוי לה דמיירי בחצר הניזק ואעפ\"כ קתני הראוי לה דהדיוק דאינו ראוי לה דהוי קרן פטור מנ\"ש א\"כ מוכח דרישא רבנן היא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יג] <b>במשנה דרסה על הכלי ושברתו. </b>ואף בשעה שדרסתו לא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מ\"מ הוי רגל וחייב נ\"ש דבתר מעיקרא אזלי' והואיל וסופו לישבר כשינוח כשברתו בגופו דמי (גמרא):",
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה משלם. אפילו ברה\"ר כיון כו'. </b>ואם התיזה צרורות ע\"י ביעוט מיבעי בש\"ס אם משלם ח\"נ או רביע נזק ולא אפשטה:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>במשנה מתוך הרחבה משלם מה שנהנית. </b>והא דלא אמרי' כיון דהניח פירותיו שלא ברשות יהא הדין דכל הקודם בהן זכה כההיא דלקמן (פ\"ג מ\"ג). דלקמן דוקא בהניח שם כדי להשביחן כמ\"ש התוי\"ט שם. תוס' בפרקין (ד' כ\"א ע\"א ד\"ה דרב סבר כו'). ומ\"מ תמוה לי לס\"ד דהש\"ס דלרב קניס אפילו בלא נתן להשביחן ובסיפא דמתני' דלקמן דההופך את הגלל אמרינן ג\"כ כל הקודם זכה. א\"כ יקשה מתני' דהכא דאכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית הא הוי הפקר וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>תוי\"ט ד\"ה ועל הגדיש. ועל מקום חררה נ\"ש. </b>הנה בפשוטות מיירי באנח אנוחי כי אורחיה אבל באמת א\"א לומר כן דהא קיי\"ל דצרורות משתלם מן העלייה (כרב פפא) והא בברייתא תנא עלה דמתני' דהכא דמשלם ח\"נ מגופו ע' בסוגיין (ד' ח\"י א'). אע\"כ דמיירי בשינוי והא דמשלם נ\"ש היינו דמתני' אתי' כר\"ט דקרן ברשות ניזק משלם נ\"ש ומגופו. ואם דהיא גופא קשה אמאי נדחוק לומר דאתיא כר\"ט ולא מפרשי' באמת כפשוטו דגם על מקום הגחלת משלם רק ח\"נ. היינו דלצד איבעי' (ד' י\"ט א') דיש שינוי בצרורות אמאי משלם על שאר הגדיש ח\"נ לא הו\"ל לשלם רק רביע נזק כיון דיש שינוי בצרורות. ולומר דבאמת משלם על השאר רביע הנזק ומה דקתני על הגדיש ח\"נ היינו על מקום הגחלת כמו דמפרשי לר\"ל. זה אינו דלר\"ל דעל השאר פטור לגמרי שייך לומר דתני רק חילוקי דתשלומים דעל החררה נ\"ש ועל הגדיש ח\"נ ומן השאר לא מיירי כיון דפטור לגמרי. אבל לר\"י דיש תשלומים על השאר אם איתא דמשלם רק ח\"נ הו\"ל למיתני ג' החילוקים דעל החררה נ\"ש ועל מקום גחלת דגדיש ח\"נ ועל השאר רביע נזק. אע\"כ דאתי כר\"ט וא\"כ ממילא משלם על מקום החררה נ\"ש. וגם אם נפרש דגם לר\"י מיירי באדיי' אדויי ועל כל הגדיש משלם ח\"נ כמ\"ש התוי\"ט ממשמעות דברי הרע\"ב יקשה ג\"כ אמאי משלם רק מגופו ומוכח ג\"כ לומר דמיירי בשינוי והא דלא משלם רק רביע נזק לפי צד איבעי' אם יש שינוי לצרורות נ\"ל דאתיא כר\"ט. (ובצרורות אינו משלם אלא ח\"נ). וא\"כ הו\"ל להרע\"ב ולהתוי\"ט לבאר זה דמתני' מיירי בדרך שינוי ודלית הלכתא כהך מתני' כיון דאתיא רק כר\"ט. ואולי י\"ל כיון דממתני' עצמה בלי הברייתא הנ\"ל יש לפרש כפשוטו דמיירי בלא שינוי מש\"ה סתמו הדברים:",
+                "[אות יז] <b>בא\"ד ועל כולה גדיש ח\"נ. </b>אף דשאר הגדיש הוי כח כחו מ\"מ ככחו דמי:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>במשנה ממשמשין בו ואינו נוגח. </b>בפשוטו משמע דאינו נוגח להתינוקות. וכ\"כ הר\"ם בפי' המשניות אינו מנגחתם. ובתשו' מגן שאול בלשונותיו על רמב\"ם כ' בשם דברי נב\"א דדקדק כן מלשון תוס' מדכתבו עלה דתינוקות ממשמשים אע\"ג דאדם אית ליה מזלא כו' אלא דהקשה עלה דבסוגיא (ד' כ\"ד ע\"ב) דאמרי' עלה הא נגח חייב משמע דאינו נוגח היינו דאינו נוגח לבהמות ע\"י משמוש זה. וצ\"ע:",
+                "[אות יט] <b>תוי\"ט ד\"ה כל שיהו. של ג' ימים פשיטא. </b>ומלשון הרע\"ב שכתב ובהא הלכה כר\"מ כו' עד שיהו תינוקות משחקים בו מבואר דס\"ל דחזרה דג\"י לא מהני לר\"מ:"
+            ],
+            [
+                "[אות כ] <b>תוי\"ט ד\"ה ברשות הניזק. אלא ח\"נ. </b>אף ע\"ג דעכ\"פ מעליי' משלם כדכתיב מיטב שדהו ואם כן נימא מה לקרן שכן משלם מגופו. מ\"מ י\"ל צרורות יוכיח תוס'. ולפי\"מ דס\"ד דשן ורגל ברשות ניזק משלמים רק ח\"נ לולי ילפותא דישלם תשלומים מעלייא. הא דגמירי מסיני דצרורות משלם ח\"נ היינו דגם באייעד משלם רק ח\"נ. מהר\"ם לובלין. ולענ\"ד י\"ל ג\"כ דהלכה היא רק דצרורות מחצה משלם. ונ\"מ בצרורות דקרן דמשלם רק רביע:",
+                "[אות כא] <b>במשנה ומה במקום. </b>לפי\"מ דצדדו תוס' בפ\"ק (ד' ו' ע\"ב) דדוקא בקרן פטור בהקדשות אבל ש�� ורגל חייב בהקדשות עיי\"ש. א\"כ איכא למפרך מה לשן ורגל דחייב בהקדש. וצ\"ע (*כוונת רבינו לפי קושית תוס'. דלהמסקנא כתבו דלר\"ט ניחא):",
+                "[אות כב] <b>הר\"ב ד\"ה דיו לבא מה\"ד. ולא אהני ולא מידי. </b>ומ\"מ כיון דמהני הק\"ו לחייב נ\"ש אמרינן דיו ולא משתלם אלא מגופו. ריש פרקין די\"ח ע\"ב:"
+            ],
+            [
+                "[אות כג] <b>הרע\"ב ד\"ה סימא. אלא מזיד. </b>כך מפרש להדיא בסוגיא. ותמוה לי על מ\"ש רש\"י יבמות (דף נ\"ד ע\"א ד\"ה חייב בד' דברים). בנזק צער רפוי שבת כדאמרי' בהחובל דפצע תחת פצע לרבות שוגג כמזיד. הא באמת בשוגג אינו חייב רק בנזק אבל לא בד' דברים. וההיא דיבמות דנפל מן הגג ונתקע. ע\"כ דמיירי ברוח מצויה דהוי מזיד. וצע\"ג:",
+                "[אות כד] <b>תוי\"ט ד\"ה סימא. בשת נמי לא מחייב אלא במתכוין. </b>היינו דאפי' במזיד וכגון שנפל מן הגג ברוח מצויה על חבירו דחייב בד' דברים אבל לא על בשת עד דמתכוין ליפול על האדם אף שאינו מכוין לביישו כיון דמכוין לעשות זה ובמעשה זה יש בושת חייב עלה וכ\"כ בתוי\"ט (פ\"ג מ\"י):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כה] <b>תוי\"ט ד\"ה בעל החבית. קמ\"ל דאין הולכים בממון אחר הרוב. </b>ואף לרב דסבר הולכים בממון אחר הרוב הכא מודה כיון דהמוחזק טוען ברי שאני מהמיעו'. (כ\"כ תוס' וק' לי א\"כ מאי פרכי' בסוגיא דב\"ב (דצ\"ב) דאלמנה נשאתיך הא התם המוחזק טוען ברי דאלמנה נשאתיך דגם היתומים מקרי טוען ברי. דכל מה דאיהו מצי למטען אנן טענינן כדמוכח (רפ\"ב דכתובות) וכמ\"ש הרא\"ש שם. ובזה י\"ל דכוונת תוס' דדוקא במוחזק ברי ואידך שמא מודה רב דאין הולכים בתר רוב אבל בברי וברי הולכים אחר רוב מ\"מ עדיין ק' דמנ\"ל למפרך דלמא רב ס\"ל דדוקא במוחזק שמא והמוציא ברי. ובפרטות למ\"ש תוספות בכורות (די\"ט ע\"א) להדיא דטעמא דרב גבי נגחן משום דהמוציא טוען ברי. אבל בשמא ושמא אין מוציאים ברוב. א\"כ מכ\"ש בברי וברי דאין מוציאין כדחזינן לסומכוס דבשמא ושמא יחלוקו. ובברי וברי ס\"ל לחד מ\"ד דלא אמר סומכוס יחלוקו. הרי דמוחזק ברי אף היכא דגם אידך טוען ברי אלים חזקתו יותר מבשמא ושמא. וא\"כ יקשה כנ\"ל דמאי פרכינן מאלמנה נשאתיך. וביותר דמאי פרכי' משור שנגח וא\"י אם עד שלא נגחה. והא התם דמיירי בשמא ושמא או ברי וברי דרב מודה דאין הולכים אחר הרוב להוציא. וצע\"ג:",
+                "[אות כו] <b>תוי\"ט ד\"ה והוחלק. וסובר הרע\"ב דלר\"י מתני' לא אתי לאשמעי'. </b>מדברי התוי\"ט נראה דפליגי אביי ור\"י דלר\"י מתני' לא מיירי בשעת נפילה ולאביי מיירי ג\"כ בשעת נפילה. אבל המעיין בסוגיא ובתוס' (ד\"ה פליגי) דלר\"י באמת פלוגתייהו גם בשעת נפילה היינו בלא אפקר אלא דלא היה שהות לסלקה ופליגי אי נתקל פושע הוא (דבהיה לו שהות לסלק ולא הפקיר לכ\"ע חייב דממונו הוא) ומה\"ט פליגי ג\"כ בלאחר נפילה דהיינו ביש שהות לסלק אלא דהפקיר דלר\"מ דנתקל פושע הוי מפקיר נזקים לאחר נפילת פשיעה וחייב. ולר\"י דנתקל ל\"פ הוי מפקר נזקים לאחר נפילת אונס ופטור. וא\"כ הוי רק חד פלוגתא בנתקל אם פושע הוא או לא (ולזה סתם הרע\"ב דפלוגתי' אם נתקל פושע הוא). אבל לאביי פליגי בב' יסודות בשעת נפילה ולא היה שהות לסלק ולא הפקיר ופליגי בנתקל פושע. ועוד פליגי ר\"מ ור\"י בלאחר נפילה דהיינו בהי' לו שהות והפקיר. דר\"מ ס\"ל דחייב בנתקל דהוא פושע. ור\"י ס\"ל דאף בפשיעה ממש בשיברה בידים מ\"מ כיון דהפקיר אינו חייב דבור ברה\"ר פטור. ומתני' מיירי בתרווייהו מדקתני מים וחרסית. ובשעת נפילה מה דאר\"י אם נתכוין היינו לשברה. ובלאחר נפילה דהיינו בהפקיר אם במתכוין היינו מתכוין לזכות בחרסי' דבלא\"ה אף נתכוון לשברה פטור. והנה תמיה לי במה דדייק אביי דמדקתני תרתי מוכח דפליגי בתרתי הא עדיין י\"ל דפליגי רק בנתקל פושע. ומה דקתני תרתי היינו הוחלקה במים משמע דתקלת מימיו הוא אחר שנפלו המים לארץ. ולקה בחרסיה איכא לאוקמא באדם המזיק דבדרך הלוכו נפלו החרסים על אדם מכחו כמבואר בתוס' בשמעתין ד\"ה והתניא נשברה כדו. וכיון דבאמת לר\"י פוטר נתקל אף באדם המזיק אינו חייב כדאיתא בס\"פ האומנין (ד' פ\"ב) במעביר חבית דש\"ח פטור וש\"ש חייב ואמרי' עלה דהא כדאיתא והא כדאיתא הרי דש\"ח מדינא פטור אף במעביר ובכחו הזיק החבית. ואף דאדם מועד לעולם מוכח דנתקל הוי כמו אנוס קרוב לגניבה ובזה גם אדם מועד אינו חייב. אלא בקרוב לפשיעה כמו אבידה כמבואר בתוס' בסוגיא (דכ\"ז ע\"ב ד\"ה ושמואל) וא\"כ באמת לר\"י אף בלקה בחרסית שנפל השברים בהלוכו על אדם פטור. ור\"מ ס\"ל דאפי' פושע הוי מדמחייב על תקלת מימיו. וא\"כ צריכי תרוייהו דלקה בחרסית קתני' לאשמעי' משום דר\"י דנתקל הוי קרוב לאונס (דמדהוחלק ה\"א דסבר ר\"י דנתקל קרוב לפשיעה. אף שהוא אונס). והוחלק במים אצטריך משום דר\"מ לאשמעי' דס\"ל דאפי' פושע הוי ועיין היטב וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות כז] <b>במשנה והוזקו בהן אחרים חייב בנזקן. </b>תוס' (ד\"ל ע\"ב ד\"ה דבר) הוכיחו דל\"ג הכא כל הקודם זכה דהא מסקי' דהיכא דליכא שבח לא קנסו גופן. וק\"ל הא בלא\"ה גם לס\"ד דרב קנס בכ\"מ. ג\"כ סובר דל\"ג לה דאל\"כ יקשה מזה לזעירי דפליג על רב דל\"ק על גופן. וצ\"ע:",
+                "[אות כח] <b>הרע\"ב ד\"ה השופך. אע\"ג דברשות. </b>דאל\"ה מאי קמ\"ל מתני' הא כבר תנן כן במשנה שמקודם בהוחלקה. גמ':",
+                "[אות כט] <b>שם ד\"ה המצניע. שאין דרך ב\"א. </b>אבל בלא\"ה היה חייב דבור שחייבה עליה תורה בין בחופר ברה\"ר. בין בחופר ברשותו סמוך לרה\"ר או שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו. ואם חפר בור ברשותו ואח\"כ הפקיר רשותו ובורו. דעת רש\"י בפרקין (דכ\"ח ע\"ב) דחייב ג\"כ כמו בחופר ברה\"ר ודעת תוס' שם דפטור כיון דבהיתר חפר וגם הפקיר דלאו בעל הבור הוא פטור. והכי קי\"ל בש\"ע (סי' ת\"י) וכן העתיקו בתוי\"ט לקמן (ריש מ\"ו דפ\"ה):",
+                "[אות ל] <b>תוי\"ט ד\"ה חייב בנזקו. פי' דעצמו. </b>לא ידעתי אמאי לא כ\"כ התוי\"ט במשנה הקודם לזה בהוחלק א' במים דמיירי דוקא בהוזק האדם ולא כליו ובסוגיא איתא כן גם אמתני' הנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>הרע\"ב ד\"ה כל המקלקלים. ואפי' עושים ברשות. </b>ומה דקתני וכל הקודם זכה לאו בהכי מיירי דבעביד ברשות מה\"ת לקנסוה. אלא דהוא בבא בפ\"ע וקאי אלעלמא דעביד שלא ברשות (תוספות):"
+            ],
+            [
+                "[אות לב] <b>תוי\"ט ד\"ה הראשון חייב. כדאיתא בגמ'. </b>הכי ס\"ל לר\"י. וכן פסק הרי\"ף אבל רנב\"י ס\"ל דגם בשלא היה יכול לעמוד חייב משום דהיה לו להזהיר. והרא\"ש כתב דראוי לפסוק כן דגמ' פריך לר\"י (היינו ממתני' דבסמוך דעמד בעל הקורה חייב. מאי לאו דעמד לכתף ומשום דהיה לו להזהיר) ושנינן בשינוי' דחיקא. דהא דמשני דמיירי בעומד לפוש ומה דלא נקט בסיפא דלכתף פטור. דאשמעי' דבלפוש אם אמר עמוד פטור. הא זהו אין בו חידוש כ\"כ. ויותר הו\"ל לאשמעינן דעמד לכתף עיי\"ש. ותמוה לי הא הרא\"ש שם מסיק דמכח דהיה לו לעמוד או היה לו להזהיר לא מחייב מדין אדם מזיק אלא דהוי רק בור. א\"כ איך אפשר דמיירי מתני' בעמד לכתף ומשום שהיה לו להזהיר. אמאי חייב על החבית הא בור פטור על כלים. וא��שר לומר דבאמת מיירי רק לפוש אלא דלר\"י דס\"ל דל\"א כלל דהיה לו להזהיר א\"כ היה לו למיתני בסיפא חידוש יותר דאם עמד לכתף פטור. אבל לרנב\"י נהי דלכתף פטור. מטעם דבור פטור על כלים מ\"מ ליכא קושיא דליתני בסיפא דלכתף פטור דהא לר\"י דמחייב כלים בבור הוא חייב ולא רצה מתני' למיתני בפלוגתא. ומדוקדק דהרא\"ש (סי' י') דנקט דמתני' בעומד לפוש והיינו כנ\"ל. ומיושב היטב דברי הטור (דבסי' תי\"ג) בב' קדרים כתב דהיה לו להזהיר והיינו כרנב\"י. ובסי' שע\"ט גבי חבית וקורה כתב דדוקא עומד לפוש ולפי הנ\"ל ניחא דבעומד לכתף נהי דהיה לו להזהיר מ\"מ פטור על החבית דהוא רק מדין בור. אך מ\"מ קשה לישנא דהטור (בסי' שע\"ט) דלכתף פטור דמשום דטרוד לא היה לו להזהיר היינו כר\"י וצע\"ג. עי' בסמ\"ע (רס\"י תי\"ג) דמחלק בין טרדא לטרדא:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>תוי\"ט ד\"ה זה בא. ופגע זה בזה. </b>ודוקא בכה\"ג דגם בעל החבית מסייע בשבירתו דבדרך הלוכו הטיח חביתו בקורת חבירו. אבל בעמד בעל החבית חייב בעל הקורה כיון דעשה כל ההיזק לבדו. תוס'. והכי פסקינן בש\"ע:",
+                "[אות לד] <b>שם ד\"ה ואם עמד. דאורחא הוא פטור. </b>והא דתני ואם אמר לבעל החבית וכו' ולא תני ואם לכתף פטור דקמ\"ל דאף על גב דעמד לפוש כי קאמר ליה עמוד פטור. גמ':"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לו] <b>תוי\"ט ד\"ה ח\"נ. מה שיוכל לגבות מגופו. נ\"י. </b>לענ\"ד דברי הנ\"י אלו רק לשיטתו שכתב אח\"כ גבי תם במועד דמה שהזיק התם למועד חשבינן רק חציו וזהו רק מנכין ממה שהזיק המועד אותו. וכדדייק הרא\"ש מדברי תוס'. מש\"ה היה נראה דמה שא\"י לגבות מגופו לא נחשב לו לנכות מהיזקי שהזיק אידך לו. וכן פסקי' בש\"ע (סי' ת\"ג). אבל למה דהביא התוי\"ט מיד בסמוך דברי הרא\"ש דדייק מלשון רש\"י דכל הנזק שהזיק התם למועד חשבינן לנכות ממה שהזיק המועד להתם. והטעם משום שהתחילו יחד אין כאן חבלה אלא במותר. ממילא ה\"נ דאף מה שא\"י לגבות מגופו מנכין לו דאין כאן חבלה אלא במותר דתחלה מוקמי נזק נגד נזק והמותר הוא דנקרא חבלה (וגם בשני תמים הדין כן) וא\"כ לא הו\"ל להתוי\"ט להעתיק בתחילה דברי נ\"י בסתמא ואח\"כ דברי הרא\"ש הנ\"ל:",
+                "[אות לה] <b>במשנה ר\"ע אומר כו' במותר נזק שלם. </b>ומ\"מ דוקא מגופו לא מן עלייה. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות לז] <b>תוי\"ט ד\"ה נוטל. קמ\"ל דהוחלט השור כרע\"ק. </b>והיינו דלא כר' ישמעאל דס\"ל יושם השור. ובתוס' ד\"ה א\"ב וכו' ועוד דרע\"ק אית ליה בהשולח דיוצא בשן ועין דצריך גט שחרור וכו'. תמוה לי על דבריהם הקדושים דנראה דבאו להקשות כיון דרע\"ק ס\"ל דיוצא בשן ועין מוכח דלא זכי עד העמדה בדין ואמאי אמרי' הכא לרע\"ק דזכה למפרע. וזה תמוה דמאי קושיא דזהו גופא הטעם דהתם כיון דעדיין צריך גט שחרור מש\"ה לא מצי זכי למפרע. אבל הכא דלא מחוסר דבר זכי למפרע וצע\"ג. ואחרי העיון נלע\"ד שלא נתכוונו בזה להקשות עוד קושיא אלא דבאו לחזק קושייתם הראשונה דבמרובה משמע דאי לא כתיב תחת עינו דמשמע ולא תחת עינו ושינו דיוצא בעינו ושינו. ומוכח דלא זכי עד שעת העמדה בדין. דלכאורה זהו אינו קושיא כ\"כ די\"ל דאחר דגלי קרא התם ולא תחת עינו ושינו ילפי' דבקנס זוכה למפרע. מש\"ה אמרי' הכא דהקדישו ניזק קדוש לרע\"ק דילפי' מהתם. ולזה באו לאלם קושייתם ועוד דרע\"ק אית ליה וכו' היינו דליכא לפרש הכא דילפי' מהתם דהא הכא קאי לרע\"ק ורע\"ק הא לא דריש כלל ולא תחת עינו ושינו. כיון דס' דצריך ג\"ש. וע\"כ דהכא מסברא אמרינן כן דזוכה למפרע וישאר הקושיא דהא חזינן למאן דדריש ולא תחת עינו ושינו דצריך קרא להכי הרי דס\"ל מסברא ל\"א דזכי למפרע. ואיך אמרי' הכא לרע\"ק דמסברא זוכה למפרע. מנ\"ל דרע\"ק ס\"ל הכי מסברא ופליג בזה עם התנא דהתם במרובה. ואף דלשון ועוד משמע קצת דהיא קושיא אחריתא מ\"מ נ\"ל דכוונתם לזה והוא נכון מאוד בעזה\"י. ותירצו דבאמת לאו מסברא אמרי' הכא כן אלא דגלי קרא דמשמע לרע\"ק דמכרו אניזק ומזיק קאי. ולפ\"ז לענ\"ד מיושב קושייתם בתחלת דבריהם דגם לר\"י להני הקדישו דניזק למ\"ד למפרע הוא גובה. דלר\"י דדריש ומכרו על הב\"ד א\"כ ליכא גילוי בקרא וקיימי' על הסברא דבקנס אין זוכים למפרע כלל דהוא סובר ג\"כ בפ' השולח (ד' ל\"ב ב') דצריך ג\"ש כרע\"ק. מש\"ה לא שייך למפרע גובה דלא נתחייב עד העמדה בדין:",
+                "[אות לח] <b>הרע\"ב ד\"ה וכן הלכה. מנכה לו חצי שבח. </b>ולפ\"ז בנגח לשור שוה מאתים והנבילה יפה ק' ואח\"כ נתייקרה הנבילה ושוה בשעת העמדה בדין ק\"ך משלם לו רק מ' דהא נתחייב לו מתחלה רק חמשים ומנכה לו חצי שבח דהוא עשרה. אולם ברמב\"ם וש\"ע כתבו דבכה\"ג במועד משלם לו צ' דגם במועד פלגי לשבח נבילה ובתם כה\"ג משלם לו מ\"ה. וביאר ביש\"ש משום דתמיד התם משלם הפלגא ממועד ודיינינן רק דחצי השבח שנוטל המזיק מוסיפים על דמי הנבילה וכאלו הנבילה היה שוה מאה ועשר והמותר נקרא היזק כאילו הזיקו צ' ומשלם דתם מ\"ה:"
+            ],
+            [
+                "[אות לט] <b>תוי\"ט ד\"ה פטור. אף ע\"ג שאינו מתכוין חייב. </b>בסוגיא (ספ\"ב) ילפינן דממשמע שנאמר ושלחה ידה אני יודע שהחזיקה מה ת\"ל והחזיקה לומר לך כיון שנתכוין להזיק אע\"ג שלא נתכוין לבייש. וקשה לי למאי צריך קרא לזה הא מבואר בסוגיי' (דמ\"ב ע\"א) דדרשי' אנשים דכתב גבי בושת למעט שוורים ואם איתא דבעי דוקא נתכוין לבייש למאי צריך למעט שוורים הא בשוורים ל\"ש נתכוין לבייש. וצ\"ע. ואף שי\"ל שבספ\"ב ילפי' מהחזיקה שצריך נתכוין להזיק. אבל קושית רבינו על הלשון אע\"ג שלא נתכוין לבייש:"
+            ],
+            [
+                "[אות מ] <b>תוי\"ט ד\"ה היו שנים. ומודה בקנס פטור. </b>והמהרש\"א (רפ\"ה) דלקמן כתב דכיון דהיה רודף בפנינו ואיכא אומדנא דהזיק א' אי מודה באמת דהזיק הוי אנן סהדי דהזיק ולא מקרי מודה בקנס עיין שם. וקשה לי דא\"כ הא דאמרי' במסכתין (מ\"א ע\"ב) עפ\"י בעלים מודה בקנס הוא. וכן (בדף מ\"ג ע\"ב) גבי עבד שאינו משלם קנס עפ\"י עצמו הא משכחת בראינו שרדף והוא מודה. <b>ובעיקר </b>קושית מהרש\"א לענ\"ד לק\"מ דמיד שנולד ספק בלא טענותיהם והדין דיחלוקו הוי כעדים שהממון לשניהם ואף אם מודה מחוייב ליתן החצי דעל אותו החצי שנתחייב בלא טענותיהם לא מקרי מודה בקנס כנלע\"ד נכון בעזה\"י. ואף בשמא ושמא די\"ל דהיה ביד המזיק לכפור והיה שמא וברי דבכה\"ג לא אמר סומכוס (עי' תוס' ספ\"ג דמסכתין ד\"ה מדסיפא) מ\"מ זהו לא מקרי מודה מחמת שלא כפר דכל דשתיקתו מחייבתו. אף שהיה בידו לכפור לא מקרי מודה. ובפרט כשטוען באמת שמא אין שם הודאה עלה. ודברי תוס' דרפ\"ה היינו דל\"ש שבועה דשבועה הוי רק כדי שיודה ובקנס דאם יודה יפטר ל\"ש לחייב שבועה. וברור (* וברישא דמתני' אפי' יודה יפטר לחכמים דמודה בקנס פטור. ומ\"מ צריך להטעם דהממע\"ה דאל\"כ אם יודה יחייב כמו לסומכוס כנלע\"ד בכוונת רבינו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות מא] <b>במשנה מועד לאדם ואינו מועד לבהמה. </b>ואם הוא מועד לאדם ולבהמה וחזר מבהמה הוי חזרה לגבי בהמות אף דלא הדר ביה מאדם כך אמרי' בסוגיא לרב זביד דס\"ל ואינו מועד תנן היינו דסתמא הוי מועד מזה לזה. ופרכינן מדקתני מועד לאדם ולא הוי לבהמה דע\"כ בעי לדיוקא דסתמא הוי מועד לבהמה. והא פשיטא השתא מבהמה לבהמה סתמא הוי מועד מאדם לבהמה צריכה למימר. ומשנינן דאחזרה קאי דאם הוי מועד לאדם ולבהמה וחזר מבהמה דהוי חזרה לבהמה. ואף דאנן קי\"ל כר\"פ דאינו מועד וא\"כ מתני' כפשטא דאשמעינן דסתמא לא הוי מועד מאדם לבהמה מ\"מ לענין סברא הנ\"ל לא מצינו דפליג ר\"פ אר\"ז וכיון דלא מצינו חולק בזה על ר\"ז קיימא הדין כן. ואולם בתוס' ריש מסכתין (ד' ב' ע\"ב ד\"ה ומילתא וכו') והר\"ר מנחם פי' דה\"ק וכו' דחזרה דבהמה לאו חזרה וכו'. ותמוה לי דהא בסוגיא מבואר דהוי חזרה כדלעיל. ובהכרח דכוונתם דר\"פ לא ס\"ל כן. אבל קשה דמה\"ת נעשה פלוגתא חדשה. ואדרבא כיון דלר\"ז סתמא משוינן מאדם מועד לבהמה. ואפ\"ה מהני חזרה דבהמה ואף דנשאר מועד לאדם. מכ\"ש לר\"פ דמסתמא לא היינו משוים ליה לבהמה מועד ממה דהוא מועד לאדם. אלא דאייעד להדיא גם לבהמה וכיון דחזר מבהמה י\"ל יותר דאסתלק העדאתו דלבהמה. ואי דלר\"פ מוכח כן דפליג על ר\"ז דכיון דשני קרא דבאדם כתיב כי יגח ובבהמה כתיב כי יגוף. הא באמת ניחא תירוצם א' דלר\"פ נ\"מ בנגח שור חמור גמל דלא הוי מועד. אלא דהר\"ר מנחם דחיקא לומר כן בפי' הלשון דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם לא משמע דמיירי בנגח ג' מינים ומשמע ג\"כ דקאי לר\"פ דהלכתא כוותיה. אבל עכ\"ז תמוה דהיא גופא תקשי על סתמא דגמרא דמנ\"ל לעשות פלוגתא חדשה בין ר\"ז לר\"פ בחזר מבהמה הו\"ל למנקט באמת הנ\"מ בנגח ג' מינין. וצ\"ע (ואא\"ל דגם לר\"ז לא הוי חזרה אלא אם הועד לבהמה מכח סתם דמועד לאדם. מלבד שהוא נגד סברת רבינו הנ\"ל. אין הלשון בגמרא משמע כן. ואין כן דעת תוס' בסוגיא שהקשו לר\"ז מדף ב'):",
+                "[אות מב] <b>תוי\"ט ד\"ה אמרו לפני ר\"י. ותמהני דבפ\"ב כ' בשם הרא\"ש. </b>וביותר תמוה במ\"ש הנ\"י בחזרה דג' שבתות וכגון תינוקות ממשמשין באותן שבתות. הא הנ\"י כתב לעיל הובא בתוי\"ט דתינוקות ממשמשים בפעם א' סגי וחזרה דג\"י ג\"כ מהני. וא\"כ אמאי מצריכים הכא ב' לטיבותא חזרה דג' שבתות ע\"י משמוש תינוקות וצ\"ע. וע' בתשובת מגן שאול לדברי' על לשונות הרמב\"ם:"
+            ],
+            [
+                "[אות מג] <b>תוי\"ט ד\"ה פטור. ובגמרא ממנ\"פ אי רעהו דוקא. </b>ומ\"מ קשה מאי נקט הפירכא בדרך צידוד אי רעהו דוקא הא רעהו ודאי דוקא כדקתני ברישא שור רעהו ולא הקדש. וכיון דממעטי' הקדש דלאו רעהו הוא ממילא דעכו\"ם אימעט. ואפשר דרוצה יותר להקשות מיניה וביה מהבבא עצמו בלאו הרישא. ואך מה דאמרי' אי רעהו לאו דוקא. וכן אמרי' בריש סוגיא גבי הקדש (אליבא דר\"ש בן מנסיא) ואי רעהו לאו דוקא כו' דמשמע דהיה ניחא הך מלתא (דהדיוט) וכן דעכו\"ם נגח של ישראל דחייב אלא דפרכי' (הקדש להדיוט) וישראל לעכו\"ם ג\"כ לחייב. והא גם הך מלתא עצמו נהי דרעהו לאו דווקא. וא\"כ מיירי הקרא גם (בהדיוט) דנגח ובעכו\"ם נגח מ\"מ אמאי נשתנה דינו דתם משלם נ\"ש כיון דהקרא מיירי גם מהנך לחייב רק ח\"נ וצ\"ע:",
+                "[אות מד] <b>תוי\"ט ד\"ה ומעידין להם. לג' דברים שכתב הר\"ב. </b>לפי\"מ דכתב הרע\"ב שם דהודה או תוך זמנו גובים. וא\"כ הטעם דאין גובים משום חשש צררי וזהו ל\"ש הכא בהזיק לאחר מיתת אביהם. (וכ\"כ תוס' בסוגיא ד\"ה ור\"י). ורש\"י נקט דפירכת הש\"ס לטעמא דר\"פ דהטעם דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ותוס' כ' דמה דאמרי' אין נזקקים לנכסי יתומים קטנים יכלול נמי הדין דאין נזקקים לקבל עדות בפני יתומים ��טנים דהוי שלא בפני בע\"ד. אבל הרע\"ב (ברפ\"ו דערכין) לא דיבר מזה כלום. ולא הו\"ל להתוי\"ט לתלות קושיא זו בדברי הרע\"ב דערכין:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מה] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי יהודה אומר. אפי' נגח ולבסוף הפקיר. </b>ע' בהרא\"ש פ\"ק (סי' ט\"ז) דרבנן לא פליגי רק לענין מיתת השור אבל לענין תשלומים ס\"ל כר\"י דנגח ואח\"כ הפקיר פטור. וק' לי ממה דאמרי' במסכתין (דל\"ג ב') דבתם אם מכרו מכור אלא לרדיא והדר אתי ניזק ומפקא מלוקח. והא כיון דמכרו פקע החיוב כלל דבעינן הנגיחה והעמדה בדין בא'. וצ\"ל דאף דרש\"י (לעיל ד' י\"ג ב') ד\"ה למעוטי נגח ואח\"כ הקדיש כתב דהכי משמע שיהיה מיוחד לאדם אחד משעת נגיחה עד שעת העמדה. וכן מבואר להדיא ברש\"י (ד' מ\"ד ע\"ב. ד\"ה אם עד שלא נגמר דינו) עיי\"ש. מ\"מ י\"ל דהרא\"ש לא ס\"ל כן אלא דממעטי' רק הקדיש והפקר דאין לו בעלים כלל אבל לא דצריך דוקא בעלים אחד. ולרש\"י צ\"ל דרבנן פליגי על ר\"י אפי' לענין נזיקין. וא\"כ סוגיא (דדף ל\"ג) הנ\"ל אתי כרבנן (וע' בטור וש\"ע סי' ת\"י ובסמ\"ע שם) ועדיין קשה הא דאמרי' שם הקדישו מוקדש משום דר' אבוה הא בהקדישו פקע החוב כיון דליכא בעלים בשעת העמדה בדין. גם קשה מסוגיא דבב\"ק (ד\"צ ע\"ב) דפרכי' וכי קדמו ודנוהו ד\"נ מאי הוי ליהדר ולדייני' ממונות להרא\"ש הנ\"ל דלענין נזיקין אפי' רבנן מודה דבעינן שיהיה לו בעלים משעת נגיחה עד שעת העמדה. וכיון דקדמו ודנו לד\"נ ממילא משעה שנגמר דינו דא\"ב נעשה הפקר. וכדאמרי' בכריתות (דכ\"ד ע\"א) דכל הקודם וזכה הוא שלו עיי\"ש וממילא א\"א למיהדר ולדייניה לממון דהא בשעת העמדה בדין אין לו בעלים והוי כנגח ואח\"כ הפקיר דפטור לכ\"ע. וצ\"ע (*עיין בתשובת רבינו סימן קצ\"ו וקע\"ו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מו] <b>במשנה ורביע נזק לולד. </b>אף דרוב פרות יולדות ולד קיימא וראוי לומר דודאי מחמת נגיחה ילדה מ\"מ אין הולכים בממון אחר הרוב עי' לעיל (רפ\"ג בתוי\"ט ד\"ה בעל החבית). ולרב דסבר (ברפ\"ו דב\"ב) דאזלינן בממון בתר הרוב מתרצים התם דה\"ט דמשנתינו דהכא דהוי ספק דאיכא למימר מקמה אתא ומביעתותה הפילה ואיכא למימר מאחריה אתא ונגח. ועי' תוס' בכורות (ד\"כ ע\"א ד\"ה ור\"י סבר) שכתבו וז\"ל ואפילו לרב דס' דהולכים בממון אחר הרוב בההיא דנמצא נגחן היינו משום דאמר קים לי בנפשאי שאני מהרוב עיי\"ש. ותמוה לי דא\"כ מאי פרכינן לרב ממשנתינו דהא הכא ליכא ברי לסייע להרוב וצ\"ע. וכבר כתב' מזה לעיל רפ\"ג (אות כ\"ה):",
+                "[אות מז] <b>תוי\"ט ד\"ה ורביע נזק. מוקמי' ליה. </b>לא ירדתי לסוף דעתו הגדולה דבפשוטו כוונת תוס' דאם איתא דמתני' אתיא כרע\"ק מיד שנגחה הפרה כשהיתה מעוברת נעשה הניזק שותף בפרה ובעוברה ואם כן כשנאבדה הפרה אח\"כ ההפסד של הפרה ג\"כ על הניזק כמו כחשה. ופשוט. (וקושית תוספות דלרע\"ק לא יצדק לקבל רביע נזקו מהולד וד\"ל):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>תוי\"ט ד\"ה משלם את הכופר. ומאי פריך הא משכחת לה. </b>לק\"מ די\"ל כמ\"ש תוס' (דף מ\"ד ע\"א ד\"ה ה\"נ) דמה דפרכינן א\"ה בר קטלא הוא היינו מדקתני מחייב בכופר ולא קתני חייב מיתה משמע דפטור ממיתה. אח\"כ ראיתי בב\"ד דכתב כך מסברא ובש\"ל כתב דא\"א לאומרו דא\"כ איך אמרינן א\"ה בר קטלא הא גם כדס\"ל תחלה דמיירי בתם יקשה כן דלחייב מיתה. ולשניהן במחכ\"ת אשתמיט דברי תוס' הנ\"ל. וגם קושייתו לק\"מ דאי מיירי בתם י\"ל דמיירי דנפל שלא בכוונה וליכא מיתה אבל למה דמשני במועד ומיירי ע\"כ בכוונה דאילו נפילה אחרונה הי' שלא בכוונה נעשה תם כמ\"ש תוס' ודו\"ק. שוב ראיתי שדברי הש\"ל נכונים דתוספות שפיר כ\"כ דלשיטתייהו דלא הוי מועד באחרונה דשלא בכוונה ע\"י הראשונות דבכוונה א\"כ שפיר יש לפרש לישנא דאי הכי. דבשלמא אי מיירי בתם י\"ל דנפל לבור שלא בכוונה אבל השתא דאמרת דבתם ליכא כופר אלא דמיירי במועד ע\"כ דגם בנפילה האחרונה היה בכוונה שפיר פרכינן דלתחייב מיתה. אבל להרע\"ב דס\"ל כרש\"י דע\"י נגיחה הראשונה דבכוונה הוי מועד גם על האחרונה דשלא בכוונה. א\"כ כיון דמעיקרא בתם ניחא דמיירי שלא בכוונה גם עתה דמוקי במועד נוקמי דעתה בנפילה האחרונה לא היה בכוונה. ואולם באמת אעפ\"כ לק\"מ דמעיקרא דפרכינן והא תם הוא. ליכא קושיא והא בר קטלא הוא דאילו תם משלם כופר ממילא ע\"כ שלא בכוונה דבכוונה יאמר הביאהו לב\"ד וישלם לך והיה מוכרח באמת דמיירי שלא בכוונה ושהדין דאע\"ג דאין השור בסקילה משלם כופר כדס\"ל לר\"א (לעיל דמ\"א ע\"ב) וא\"כ לא היה קושיא כלל. ולזה פריך רק והא תם הוא דבאמת הדין דתם אינו משלם כופר. אבל לבתר דמשני רב במועד וע\"כ דגם נפילה האחרונה היה בכוונה דהא רב ס\"ל לעיל דמ\"ד דפטור גם מכופר כיון דאין השור בסקילה. ולזה פריך והא בר קטלא הוא ומשני דחזי ירק והוי שן דלא בעינן שור בסקילה ודו\"ק (* ולפ\"ז ניחא דכתב הרע\"ב במועד ליפול על בני אדם בבורות. דלפירוש רש\"י צ\"ל במועד ליפול לבורות). ובאמת ק' לי על הרע\"ב דלמאי שכתב הרע\"ב מיד דמרבינן מאם כופר דאפילו אין השור בסקילה משלם כופר למאי צריך כלל לאוקמי דחזא ירק הא אף אם נפל שלא בכוונה כלל לחייב כופר וצ\"ע (ובגמרא מוקמינן זה אליבא דרב דלא דריש אם כופר):",
+                "[אות מט] <b>תוי\"ט סד\"ה רבי אומר. נזקין ע\"כ. </b>אולם בתוספות שם סיימו ולפי האמת לרבי אם הכניס שורו ברשות הזיק חייב הוזק פטור כדאמרינן לקמן גבי כנוס שורך ואשמרנו עכ\"ל. ונ\"ל ברור דכוונתם דבמכניס שורו ונגחו לשורו של בעה\"ב לחוד הוא דמחייב לרבי חצי נזק דאף דהכניס ברשותו מ\"מ הוי כחצר השותפים משא\"כ בקדירות ופירות כיון דברשות הכניסם ומאיליה הוזק בהמתו של בעה\"ב והוא לא קיבל נטירותא על של בעה\"ב מש\"ה לר' פטור וכמ\"ש תוס' להדיא בקושייתם. אולם ראיתי במהרש\"א שכתב וז\"ל לפי האמת היינו לאוקימתא דרבא דכולה מתניתין כרבנן אתיא אית לן למימר לרבי כולה נטירותא על בעל הקדירות ופירות ומכניס שורו עכ\"ל. ולא ירדתי לסוף דעתו הרחבה והעמוקה דלענ\"ד פשוט דכוונת תוספות כמ\"ש. שוב ראיתי בהרא\"ש שכתב אבל לרבי אפי' ברשות אם הוזקה בעל הקדירות חייב דעול ונטר קאמר שלא תוזק ושלא תזיק עכ\"ל והיינו כדברי מהרש\"א. אך מ\"מ בדברי תוס' י\"ל כמ\"ש וראייתם מההיא דכנוס שורך ואשמרנו לא מוכח רק בשור אבל לא בפירות וקדירות. ולהרא\"ש צ\"ל דמ\"ש דעול ונטר קאמר ושלא תזיק היינו שיהיה דינך כאילו נכנסת שלא ברשות (ומש\"ה) [צ\"ל ואפ\"ה] בקרן חייב רק בח\"נ כדין מזיק דעלמא:"
+            ],
+            [
+                "[אות נ] <b>במשנה פטור מדמי ולדות. </b>דכתיב ובעל השור נקי רש\"י. וכן נראה מלשון התוי\"ט. ותמוה לי דהך דרשא ס\"ל לריה\"ג ומסקינן אליבי' בסוגיא דמ\"ב מועד חייב בדמי וולדות. וא\"כ נצטרך לומר דמתני' דהכא בתם ומה דוחקיה לכך. והא י\"ל דמתני' רע\"ק דדריש אנשים ולא שוורים וגם מועד פטור. וצ\"ע:",
+                "[אות נא] <b>שם נותן ליורשיו. </b>אף אם מת הבעל ואח\"כ חבל נותן ליורשים תוס'. וכן דעת הראב\"ד אבל הרמב\"ם ס\"ל דדמי הולדות בכה\"ג לאשה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נב] <b>תוי\"ט ד\"ה בור של שני. ולא הפקירו בורן גמרא. </b>וכן בבור ט' ועקרו יחד חוליא והשלימו עשרה. אבל בעשו שליח לחפור בור לא משכחת לה דקיי\"ל דא\"ש לדבר עבירה. גמרא:",
+                "[אות נג] <b>שם ד\"ה בן. דעבד ואמה אצטריך למתני. </b>בלא\"ה י\"ל דהו\"א דחשובים כחמור בעלמא ולא נמעט להו משור וחמור. כההיא דקיי\"ל דשור פטור מדמי ולדות. ומ\"מ אם נגח שפחה מעוברת [משלם דמי ולדות] דכחמרתא מעברתא דמי' כדאיתא במסכתין (דמ\"ט ע\"א) ובתוס' שם נדחקו באמת לחלק בין התם לעבד או אמה דהכא עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות נד] <b>במשנה ירדה כדרכה כו'. </b>אורחא דמלתא נקט וה\"ה נפלה היכא דיכולה לירד דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס דחייב כמ\"ש התוי\"ט לעיל (פ\"ב מ\"ג) תוס' בפרקין (דף נ\"ז ע\"ב בסופו):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נה] <b>הרע\"ב ד\"ה היה גדי כפות. דחייב מיתה על העבד. </b>דאשו הוי חציו וכהורג בידים. והא דברישא דמתני' טמון פטור ולא מחייב מדין אדם המזיק מיירי בנפלה דליקה לאותו חצר ונפלה גדר שלא מחמת הדליקה והלכה והדליקה דכלו לו חציו ומתחייב רק משום ממונו. גמרא (דכ\"ג ע\"א). ומ\"ש התוי\"ט ד\"ה היה גדי בשם תוס' דנקט הך בבא במתני' דהכא לאשמועי' דלא נימא דגדי כפות לאו אורחא ויהיה בכלל טמון. אף דמתני' דהכא בעינן דהוי חציו וגם טמון חייב. מ\"מ אשמעינן דחייב היכא דכלו חציו אחר שריפת העבד. ואף דשריפת העבד משום חציו. ושריפת הגדי משום ממונו מ\"מ אמרי' ביה קלב\"מ כיון דהכל ע\"י מעשה אחד בא. תוס' שם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נו] <b>הרע\"ב ד\"ה אין הגונב. ולא מבית הגנב. </b>היינו כיון דהגנב מחזיק בדבר בתורת גניבה לא הוי הדבר ברשות בעלים. ומה\"ט א\"י להקדישו ולא קרינן ביה כי יקדיש איש את ביתו מש\"ה לא מקרי מבית איש אבל בגונב מבית שומר חייב כדקתני במתני' דר\"פ המפקיד דכיון דמחזיקו בדרך שמירה לבעלים ולהחזירה להם הוי הדבר ברשות בעלים להקדישו ולמכרו ומקרי בית האיש:"
+            ],
+            [
+                "[אות נז] <b>במשנה ואח\"כ הקדיש. </b>ממילא הקדש זו היא הקדש ב\"ה כיון דהקדישה מתה ובאמת בהקדש ב\"ה אף בהקדיש קודם שטבח חייב דמעשה הקדש עצמו כמכירה (דבהקדש ב\"ה לא מקרי תורא דראובן עי' תוי\"ט (מ\"ד) וכמ\"ש תוס' (דע\"ו) והנ\"י) וצ\"ל דסיפא דמתני' דהקדיש ואח\"כ טבח היינו קדשי מזבח. ונקט לה כן דסתם הקדש בהמה חיה הוי קדושת מזבח:"
+            ],
+            [
+                "[אות נח] <b>במשנה משלמים הכל. </b>מיירי שהעידו בבת אחת על הגניבה ועל הטביחה דאילו העידו בזא\"ז כיון דקיי\"ל דעד זומם למפרע נפסל א\"כ כשהוזמו על הגניבה אפסלו למפרע משעה שהעידו על הגניבה א\"כ כשהעידו על הטביחה לא היה עליהם שם עדות כיון דהם פסולים ולית בהו דין הזמה. אבל בב\"א כשהעידו על הטביחה עדיין כשרים היו דהיו יכולים לחזור תכ\"ד על העדות דגניבה כך מבואר בסוגיא. וקשה דהו\"ל להרע\"ב לבאר כן. והרמב\"ם (פכ\"א מה\"ע) כ' ג\"כ רק לשון מתני'. ובכ\"מ כ' דהרמב\"ם סמך עצמו על מ\"ש פ\"י מה\"ע דלמפרע נפסל. אבל על הרע\"ב קשה כנ\"ל:",
+                "[אות נט] <b>תוי\"ט ד\"ה משלמים. תחלה על הטביחה. </b>לפמ\"ש לעיל דקי\"ל למפרע נפסל ומיירי בהעידו על הגניבה ועל הטביחה. א\"כ כשהוזמו על הטביחה בטלה עדות הגניבה דהא למפרע כשהעידו על הטביחה נעשו פסולים וממילא גם עדות הגניבה דהוי תכ\"ד לעדות טביחה בטילה. וע\"כ מיירי שהוזמו ג\"כ בב\"א תוס'. ואולם כל היסוד דברי רש\"י ותוס' אלו המה רק אליבא דמ\"ד דהכחשה לאו תחלת הזמה. מש\"ה כשנתבטל העדות קודם ההזמה לא חל עלייהו דין ההזמה אח\"כ. אבל למה דקי\"ל הכחשה תחלת הזמה אף כשהוזמו על הגניבה תחלה שנתבטל עדות הטביחה מ\"מ כשהוזמו אח\"כ על הטביחה נעשו זוממים. כך מבואר בסוגיא (עי' תוס' ע\"ג ד\"ה שהעידו) וא\"כ לא הו\"ל להרע\"ב והתוי\"ט להעתיק דברים אלו. ועי' בלחם משנה פכ\"א מה\"ע:",
+                "[אות ס] <b>תוי\"ט ד\"ה בטלה. כלומר אהכחשה לא מחייבו. </b>ולא זכיתי להבין בזה כוונת רש\"י והרע\"ב דאין צורך הכא לזה כלל. דאף אלו בעלמא בהכחשה מחוייבים לשלם היינו בהכחישום ואמרו ששקר העידו. אבל הכא לא הוכחשו בעדות דלא טבח. אלא דאין זה חייב על הטביחה דשמא מכרוהו לו בעלים ונתבטל עדות הטביחה. ואיך יהיה ס\"ד לומר דעידי הטביח' משלמו. דהא יכול להיות אמת מה שהעידו שטבח זה הבהמה שהעידו הכת ראשונה שגנב אותה. ומ\"ש התוי\"ט ואע\"ג דבלא\"ה וכו'. אינו מובן דהא דברי רש\"י והרע\"ב במ\"ש ואהכי לא מחייב לא קאי דאהכי לא מחייב הטובח אלא דקאי דאהכי לא מחייבי העדים שהעידו דטבח. וכדסיימו אלא אעמנו הייתם (אפשר לומר דכוונת תוי\"ט כמו שהקשה רבינו על רש\"י ותירוצו ג\"כ יעלה לזה):"
+            ],
+            [
+                "[אות סא] <b>במשנה על פי ע\"א. </b>ק\"ל הא מחוייב שבועה להכחיש העד. וכיון דב' מעידים שגנב הוא חשוד ויהיה הדין שכנגדו נשבע ונוטל. ולזה מוכח לענ\"ד דבקנס אם ע\"א מעיד והוא מודה מקרי מודה בקנס. דמ\"מ מקרי מרשיע עצמו. וכמ\"ש תוס' בב\"ק (דמ\"א ע\"ב ד\"ה מודה בקנס) וממילא בכפר אינו חייב לישבע דלא יהא חיוב שבועה גדולה מהודאת עצמו דפטור. כמ\"ש תוס' (דפ\"ה דבב\"ק ד\"ה דאפי') ואף דתוס' הנ\"ל כתבו בלשונם דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כשמודה ואינו רוצה לישבע וכו'. דמשמע דהא דבאמת מקרי מרשיע עצמו היינו כיון דהיה יכול להכחיש ולישבע. וא\"כ הכא בחשוד דלא היה יכול למפטר עצמו בשבועה כשמודה לא יהיה נקרא מרשיע עצמו. וממילא כשכפר נימא ביה דין חשוד שמחוייב שבועה דכשנגדו נשבע ונוטל. צ\"ל דמ\"מ כיון כשאינו חשוד א\"צ לישבע לא מקרי מחוייב שבועה ואי\"ל. ועכ\"פ חידוש בעיני על תוס' הנ\"ל דכתבו רק בדרך ולא מסתבר וכו' ואמאי לא הוכיחו כן ממתני' דהכא דאם מודה חייב ממילא בכופר צריך לישבע וא\"כ הכא יהא לו דין חשוד שמחויב שבועה. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות סב] <b>תוי\"ט ד\"ה הגביהו. תחזור הפרה לבעלים. </b>ונתנו לבכורות בנו ולבע\"ח. מיירי שעשאו להם אפותיקי דנעשו כשומרים הרמב\"ן בשיטה מקובצת:"
+            ],
+            [
+                "[אות סג] <b>תרנגולים בירושלים. </b>היינו להניחם ברשות עצמן לילך ברחוב העיר. אבל בלולין שלהן מותרים. כ\"כ הרמ\"ע מפאנו בתשובה (סימן פ\"ה). וכתב שם דברבורים אבוסים דשלמה יוכיח. וכן ההיא דקרא הגבר ביומא למ\"ד קרא תרנגול:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות סד] <b>תוי\"ט ד\"ה בנזק. דדנין אדם מאדם. </b>אע\"ג דלהא לא איצטריך דממילא הוי אמרינן עין תחת עין ממש. מ\"מ איצטריך דלא נילף ממכה בהמה. תוס' וקשה לי דהא אין דנין ג\"ש אא\"כ נתקבלה מסיני א\"כ אם איתא דילפינן הכאה מאדם לא לגמור בסיני כלל הגז\"ש וממילא נדע דעין תחת עין ממש דהא ליכא למילף הכאה הכאה מבהמה כיון דלא נתקבל' מסיני (אלא ודאי הג\"ש דנתקבלה מסיני הוא הכאה הכאה מבהמה). ולומר דאיצטריך הגז\"ש למילי אחרינא הא מסוגיא לא משמע הכי מדאמרי' וכי מאחר דכתיב ולא תקחו כופר מכה מכה למ\"ל ועי' בתוס' ד\"ה מכה מכה למ\"ל וצ\"ע:",
+                "[אות סה] <b>הר\"ב ד\"ה החובל. היה מוכר עצמו בעבד עברי. </b>אבל הרא\"ש כ' דשמין אותו כעבד כנעני דיכול למכור עצמו לעולם. משא\"כ ע\"ע דא\"א להיות נמכר לעולם. ואם ישומו בכל ו' שנים פעם אחר פעם יעלה הערך יותר ממה שיעלה הערך כששמים אותו פעם א':",
+                "[אות סו] <b>תוי\"ט ד\"ה כאילו הוא שומר. משערים השבת כאילו וכו'. </b>בשבת ל\"ש כן דהרי אין השבת מה שקטיעת רגליו מפסידו אלא מה שהחולי מפסידו ממלאכה שיכול לעסוק אחר שיתרפא אבל באמת בהרא\"ש כ\"כ אנזק דבנוקב מרגליות וקטע ידו שמין כמה עבד נוקב מרגליות נפחתו דמיו בחסרון ידו. ובקטע רגלו אף דאין רבו מקפיד על חסרון ולא נפחת דמיו. מ\"מ שמין אותו כאלו לא היה נוקב מרגליות ובשאר כל אדם העומד לימכר לכל תשמיש דהרי אם ירצה לא יקוב מרגליות עיי\"ש:",
+                "[אות סז] <b>במשנה נפל מן הגג. </b>אם נפל ברוח מצויי' חייב בכל חוץ מן בושת ואם נפל ברוח שאינו מצויה פטור בכל חוץ מן הנזק (מימרא דרבא ספ\"ב דמסכתין):",
+                "[אות סח] <b>הר\"ב ד\"ה והמתבייש. מפצע תחת פצע דקרא יתירא היא. </b>עי' במסכתין (פ\"ב מ\"ו) בתוי\"ט ד\"ה סימא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות סט] <b>במשנה בהם חבורה. </b>ומשכחת לה דחייב בכל כגון שסכו נשא (סם המשיר השער ואינו חוזר) ואיכא נזק דאפחתי' מכספיה דמום הוא. ואית ביה צער כגון דאית ליה קרטופני ברישי' כו' אבל בהכהו על ידו וסופו לחזור אינו חייב בנזק כלל. אלא משלם לו שבתו שבכל יום ויום. גמרא (דפ\"ו ע\"א):"
+            ],
+            [
+                "[אות ע] <b>תוי\"ט ד\"ה נתגרשה. כן כתב שלטי הגבורים דלא כהרא\"ש. </b>תמיהני דנקט התוי\"ט לדברי הש\"ג לעיקר אשר הם דברי תימה דאיך שייך לומר דבנ\"מ הוי רק חוב ויכולה למחול הא לכל הטעמים דיכולים למחול במכר שט\"ח אם מטעם דהוי קנין גרוע דהוי מילי ומדאורייתא לא הוי קנין כלל רק מתחז\"ל אם מטעם דשעבוד גוף א\"י למכור מוחל לשעבוד הגוף. וזה ל\"ש הכא בנ\"מ דהוי מכירה מעליא ומדינא יכולה למכור להפקיע לגמרי מבעלה כמו כל מוריש שיכול למכור ולא יירש יורשו אחריו. אלא דמתקנת אושא א\"י למכור ולהפקיע מבעלה דעשאו לבעל כלוקח ראשון. והיינו לענין אם תמות ראשון דהוא יורשה הוא כלוקח ראשון. אבל המכירה לכשתתגרש או כשתתאלמן הוי מכירה גמורה מדינא. ומה מחילה שייך כאן. והרא\"ש לא חידש רק דאפי' נכסי צ\"ב מ\"מ א\"י למחול. אבל נ\"מ פשיטא ופשיטא שכך הוא. ולהדיא אמרי' בסוגי' דמיירי בלית לה נ\"מ (ומה דאמרי' אח\"ז בסוגיא דפ\"ט אלא משום דשמואל. היינו על קושיא ותזבן כתובתה). ואף דמלישנא דהרע\"ב שנכסי אשה משועבדים לבעל ולפירות וכך הוא ברש\"י ומינה דייק הא\"ז בהגהת אשר\"י דרש\"י ס\"ל דמתני' מיירי אף ביש לה נ\"מ. אבל טעמא לא ידענו. ומצאתי ביש\"ש דכתב על הא\"ז הנ\"ל ושרי ליה מריה דאיך אפשר לומר נגד סוגיא ערוכה דמוקי דוקא בלית לה נ\"מ. ונדחק שם בלשון רש\"י. וגם הרי\"ף והרמב\"ם דלא כתבו במפורש דלית לה נ\"מ ליכא ראיה עי\"ש. על כל פנים בפשטות כל הפוסקים כן הוא דביש לה נ\"מ תמכור בט\"ה. וכן הוא בהגהת ש\"ע סימן (תכ\"ד סעיף ט') אפילו בנכסי צ\"ב בפשיטות. ואם בא תוי\"ט לתרץ לישנא דהרע\"ב לא הו\"ל לסיים דלא כהרא\"ש דמשמע דנקט לעיקר כש\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות עא] <b>תוי\"ט ד\"ה אחרים שקצצו. שאינו לוקה. </b>בתוס' כתבו עוד דס\"ל כר\"מ דלוקה ומשלם והכי מוכרח לומר לר\"ל דס\"ל פ\"ג דכתובות דחייבי מלקות שוגגים פטורים כיון דאילו אתרו ביה פטור כי לא אתרו בי' נמי פטור ע\"כ דס\"ל כר\"מ דלוקה ומשלם ��לפ\"ז תמוה לי בסוגיא דכתובות (דף ל\"ה ע\"ב) ולרבה חידוש שחידשה תורה בקנס מתני' כמאן מוקי לה אי כר\"מ קשיא בתו כו'. והוכיחו מזה תוס' שם (דף ל\"ב ע\"א ד\"ה דאין לוקה כו') דלית מאן דס\"ל לוקה ומשלם רק ר\"מ דאף דר\"ע סבר דעדים זוממים קנסא. מ\"מ י\"ל דלא יליף ממש\"ר. דאל\"כ הא י\"ל דמתני' כרע\"ק דלוקה ומשלם אית ליה. ולא מצינו לו דסבר מת ומשלם. עיי\"ש. מ\"מ היאך אמרינן עלה דפירכת מתני' כמאן מוקים לה. הניחא אי סבר לה כר\"י כו' אלא אי ס\"ל כר\"ל היכי מתרץ לה. הא אם יסבור כר\"ל ממילא מוכח ממתני' דהכא דרע\"ק דקאמר אחרים שחבלו חייבים דס\"ל כר\"מ לוקה ומשלם ואתיא מתניתין כרע\"ק. וצלע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות עב] <b>תוי\"ט ד\"ה או. דגומרין דינו. </b>אבל למאי דקיי\"ל דאין גומרים דינו של שור שלא בפניו אי\"ל הש\"ל דאמר ליה אילו הדרתן ניהלי הוי מעריקנא לאגמא ולא היה אפשר לגמור דינו. ועתה אתפסת לתורא בידא דלא יכילנא לאשתעויי' דינא בהדיה. ורש\"י ס\"ל דהיינו דוקא באתפס' בידים לב\"ד. אבל תוס' והרמב\"ן במלחמות ס\"ל דאף בתפסו ב\"ד מעצמן ג\"כ חייב:"
+            ],
+            [
+                "[אות עג] <b>במשנה ונפל מצד אחר פטור. </b>וקמ\"ל דאע\"ג דנפל מכח הסתירה שלו ואם לא הוי סותר מצד זה לא היה נופל מצד האחר. וסד\"א דהו\"ל מתחלה לאסוקי אדעתיה ולהחזיק ולהסמיך הצד ההוא בקורות להשעינו עד שיחזור ויבנה מקום הסתירה. קמ\"ל דפטור מאחר שזה שכרו לסתור והוא עשה כמו ששכרו אם לא שהיתה מחמת המכה שהכהו בכח גדול וביד חזקה עד שיפול צד אחר דאז חייב. רש\"ל ביש\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות עד] <b>תוי\"ט ד\"ה חוץ מפחות מש\"פ. כתבו תוס' תימא. </b>לענ\"ד נראה דברישא ממועט רק היכא דבתחלת הגזל לא היה פרוטה ולא חלה עליו כלל חיוב השבה. אבל בזה שהגזל היה הרבה וחלה עליו חיוב השבה היה ס\"ד דאף בנשאר אצלו פחות מש\"פ דחייב להחזיר (ויוליכנו אחריו לא קאי אשוה פרוטה דרישא) ומצאתי אח\"כ בשיטה מקובצת בשם הרא\"ש. וכן כ' בתורת חיים. והנאני:"
+            ],
+            [
+                "[אות עה] <b>במשנה הודה מעצמו. </b>ה\"ה בהודה אחר העדאת עדים. והא דנקט הודה מעצמו משום סיפא א\"ל נגנב דבזה דוקא הודה מעצמו דאילו באו עדים ואח\"כ הודה ליכא חומש דבמקום דמשלם כפל ליכא חומש כדילפינן מקרא לעיל (ד' ס\"ה ע\"ב) תוס' בפרקין (דף ק\"ח ע\"א ד\"ה ובאו עדים וכו'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות עו] <b>הרע\"ב ד\"ה הרי אלו שלו. ביאוש ושינוי רשות. </b>וכ\"כ רש\"י. ותמוה לי הא אמרינן בסוגיא על הברייתא דקתני אם נטל מחזיר לבעלים דקסבר יאוש כדי ל\"ק הרי דלא מקרי ש\"ר. וראיה זו כ' תוס' לעיל דס\"ז ונתנו טעם לזה כיון דנותן לו בע\"כ לא מקרי ש\"ר. ולומר דכוונת רש\"י דבזה עצמו פליגי מתני' וברייתא דמתני' ס\"ל דמקרי ש\"ר וברייתא ס\"ל דלא מקרי ש\"ר כסברת תו' (הנ\"ל בתירוצם הא') מ\"מ יקשה ממה דאמרי' בסוגיא ואיכא דאמרי אם בא להחזיר כו' מ\"ט יאוש כדי קני. הא כיון דברייתא ס\"ל כמתני' ולא פליגי מנ\"ל דס\"ל יאוש כדי קני הא י\"ל דהטעם דהוי ש\"ר כמו דס\"ל למתני'. אע\"כ דפשיטא ליה להש\"ס דלא מקרי ש\"ר וצ\"ע ובאמת תמוה לי כיון דמוכח דלא הוי ש\"ר וא\"כ מוכח ממתני' דיאוש כדי קנה והא לעיל (דס\"ו) סבר ר\"י דיאוש כדי ל\"ק ואביי הקשה ממתני' דעורות של בעה\"ב. ור\"י פריק דהוי שינוי שם עי\"ש. והא מ\"מ ממתני' דהכא דיאוש כדי קנה קשה וצ\"ע. והנה בההיא דהנ\"ל דאמרינן עלה דהברייתא קסבר יאוש כדי לא קנה. קשה לי הא לרבה מסקינן דלסטים היינו מזויין ותרי גווני גזלן קתני. א\"כ דלמא הבריי' כרבנן דבגזלן ליכא יאוש. ואף דמשנינן עוד דמתני' כרבי דגנב כגזלן. הא חזינן בסוגיא דאמרינן גופא ר' אומר כו' הב\"ע בלסטים מזויין הרי דאם באנו להוכיח מידי מכח ההיא שינויא דאתיא כר' דחינן דילמא באמת כשינויא קמא דלסטים היינו מזויין וא\"כ איך מוכחים מהבריי' דס\"ל דיאוש כדי ל\"ק ולעשות פלוגתא חדשה. דלמא מתני' כר\"ש וברייתא כרבנן ומיירי הכל בגזלן דלסטים היינו מזויין. ואף לעולא דאמרינן בשלמא לעולא בידוע וד\"ה. מ\"מ למסקנא דלמא כמו דאמרינן לרבה דמוקי בלסטים מזויין ותרי גווני גזלן כר\"ש. דלמא גם לעולא לא מיירי מתני' בידוע וכפשטא דלישנא דמתני' מפני שהבעלים מתייאשים דמשמע בסתמא. וכמ\"ש רש\"י במתני'. ולסטים היינו מזויין וכר\"ש. והברייתא כרבנן דר\"ש דבגזלן בסתמא לא הוי יאוש וצ\"ע:",
+                "[אות עז] <b>במשנה שוכו. </b>מלשון הכתוב ויכרתו כל העם איש שוכה (שופטים ט' מ\"ט):"
+            ],
+            [
+                "[אות עח] <b>במשנה ישבע לו לוקח. </b>עי' בר\"ן פ\"ז דשבועות (דף שי\"ב ע\"ב) בסוגיא דשכיר. שכתב דיש שרוצים להוכיח דמגו לאפטורי משבועה ל\"א מכח פירכת הש\"ס (דמ\"ה) שם בשבועת השומרים הא יש לו מגו דלהד\"ם. ומה דמשנינן דאפקיד בשטר הוא דיחוי. אלא דהטעם דמיגו לאפטורי משבועה ל\"א וראיה לזה ממשנתינו דהכא דאמאי ישבע לוקח הא יש לו מגו דאי בעי אמר לקחתי ממך עיי\"ש. קשה לי דבממנ\"פ אם מוכח כן ממתני' דהכא תיקשי מזה לרב ושמואל דס\"ל דבשכרו שלא בעדים דנאמן הבעה\"ב בלא שבועה במגו דלא שכרתיך ואליבייהו דחינן דשבועת השומרים מיירי באפקיד בשטר. הא מ\"מ יקשה להו ממתני' דהכא. גם ק\"ל במ\"ש הר\"ן לדחות דשפיר י\"ל דאמרינן מגו לאפטורי משבועה ובמתני' דהכא מ' התקנה תקנו חז\"ל שבועה עליו. וההיא דשבועת שומרים הטעם כיון דלהד\"ם הוא מעיז ובטענת נאנסה הוא העזה הו\"ל מגו דהעזה ל\"א. וק\"ל הא זהו מספיק גם על הראיה ממשנתינו דהא בהוציא כך אין חבירו מכיר בשקרו. ואילו טען לקחתי ממך הוא מעיז גם קשה לי במ\"ש הר\"ן שם עוד להוכיח דמגו לאפטורי משבועה ל\"א דאל\"כ היאך עד א' קם לשבועה הא איכא מגו דטען החזרתי. דלמא באמת אין ע\"א חייב רק במעיד שלוה ולא החזיר וכ\"ז צ\"ע (עי' בב\"מ דף ח' ע\"א. ובתוס' שם ד\"ב ע\"א ד\"ה וזה נוטל):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות עט] <b>הרע\"ב ד\"ה איני יודע כו'. ישבע שאינו יודע. </b>וכ\"כ רש\"י כתובות (דף י\"ב ע\"ב) והא דל\"א כיון באומר ברי להד\"ם חייב לישבע בטוען א\"י ליהוי מחוייב שבועה ואי\"ל. וכמו בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא היינו דבשבועה דרבנן ל\"א מחוייב שבועה ואי\"ל משלם כדאמרי' (פ\"ק דבב\"מ) גבי ההוא רעיא וכן בשבועות (ד' מ\"א ע\"א) דתקנתא לתקנתא לא עבדי'. ואף דמהתם אין ראיה דבחשוד שיש תקנתא דכשנגדו נשבע בזה הוי תקנתא לתקנתא. אבל בא\"י דהוי דינא דאיל\"מ ול\"צ שכנגדו לישבע. א\"כ לא הוי תקנתא לתקנתא דהא התשלומים בא\"י הוי דינא. מ\"מ י\"ל דבשבועות דרבנן דקילו ל\"א ביה איל\"מ וההיא דאמרי' משום תקנתא לתקנתא היינו בחשוד כיון דלא מחייבינן ליה רק ע\"י שבועה שכנגדו זהו היה שייך גם בשבועה דרבנן וצריכים לטעמא דתקנתא לתקנתא ל\"ע אבל לחייב לשלם ל\"א בשבועה דרבנן. והכי מוכח בתוס' פ\"ק דמציעא (ד\"ג ע\"ב ד\"ה בכולי בעי דלודי) ממה דהקשו שם מנסכא דר\"א. ועי' בתוס' פ\"ק דמציעא (דף ה' ע\"ב ד\"ה ותקנתא לתקנתא). וז\"ל ומחו\"ש ואיל\"מ ל\"ש הכא כדפרישית. והיינו דבאו לתרץ דהא מה שכנגדו נשבע התקנה היא בהיפוך דל\"צ לשלם רק ע\"י שבועה שכנגדו. אבל מדינא היה צריך לשלם בלאו שבועה שכנגדו א\"כ היכא דתקנתא לתקנתא ל\"ע הא התשלומים הן מדינא בלאו תקנה. ולזה כתבו דמחו\"ש ואי\"ל ל\"ש הכא. היינו דזהו בלא\"ה דשבועה דרבנן לא חמיר לחייב לשלם אם אינו נשבע. אלא דלבתר דתקנו דכשנגדו נשבע זה היה באפשר לומר גם בשבועה דרבנן ושוב אמרי' בזה תקנתא לתקנתא ל\"ע. גם י\"ל למ\"ש הר\"ן דבנ' ידענא ונ' לא ידענא אף היכא דלא אמר ביה איל\"מ כמו ביורשים א\"צ לישבע דלא ידענו דשבועה דאורייתא ליכא אלא בלהד\"ם וכדומה אבל לא לישבע שא\"י. וא\"כ י\"ל מה\"ט בנ' ידענא ונ' ל\"י מקרי משואיל\"מ דבאמר על אידך נ' להד\"ם צריך לישבע. ועתה במה שטען לא ידענא ליכא שבועה דלא ידענא לאו בר שבועה הוא בדאורייתא. אבל הכא במנה לי בידך והלה אומר א\"י דשבועה שהיה מגיע לו בלהד\"ם היא מדרבנן. זהו ג\"כ עתה יכול לישבע על טענתו שנשבע שאינו יודע: . "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא קמא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,265 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Metzia",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא מציעא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה זה אומר כול' שלי. ל' הר\"ב כו' אבל זה אומר אני ארגתי'. </b>נראה דיצא לרש\"י כן מדלא קתני במתני' חד בבא דהיינו אני ארגתי' לחוד דל\"ש מורי היתרא ואפ\"ה בעי שבועה ומכ\"ש במציאה ומו\"מ. אבל תוס' נזהרו בזה ופירשו בצריכותא דהיכ' דל\"ש מורי היתרא הי' ס\"ד דלא בעי שבועה היינו משום דיש לנו לתלות דאמר בדדמי שסובר שהוא הגביה רגע מקודם או שלו נתרצה המוכר ולא יפרוש גם משבועה. א\"כ ממילא באני ארגתיה דל\"ש לומר דאמר בדדמי בודאי צריך שבועה ומש\"ה אי תני אני ארגתיה עדיין לא ידענו מציאה ומו\"מ:",
+                "[אות ב] <b>שם ד\"ה ישבע שאין לו בה. לרבנן דבן ננס איצטריך. </b>ועכ\"ז קשה לי דנהי דרבנן לא חיישינן דבאין לידי שבועת שוא היינו דמ\"מ אין מפסידים זכותו של בעה\"ב שישבעו לו הפועלים והחנוני. אבל הכא הא כיון דאפשר לתקוני שלא יהיו ודאי שבועת שוא דישבעו שאין לו פחות מחציה בודאי עדיף. ומה\"ת ישבעו שכולה שלו להיות ודאי שוא. וצ\"ע. (קושית רבינו הוא ביותר על רש\"י ד\"ה ע\"ב עי\"ש): והנה במ\"ש התוי\"ט מקודם דמתני' אתיא אפי' כבן ננס דהכא ליכא ודאי שבועת שוא דאימור תרוייהו בהדדי אגבוה. ופירש\"י וכל א' ס' שהוא הגביה תחלה ולכאורה תמוה דמאי צריך לזה הא בפשוטו כיון דאפשר שהיא כך דתרוייהו בהדדי אגבהו נהי דכל א' בא לגזול חצי מ\"מ שבועת שוא ליכא. ונ\"ל דהוקשה לרש\"י דא\"כ לבן ננס אמאי מפסידים להבעה\"ב זכותו מכל וכל. ואלו ואלו נפרעים שלא בשבוע'. מ\"מ יטעון בעה\"ב ישבע לי חנוני שלא פרע פחות מחצי' עכ\"פ. וכן הפועל ישבע לי שלא קבל מהחנוני עכ\"פ לא יותר מחציו ולא ליהוי ודאי שבועת שוא. אע\"כ דלפי טענתם חד משקר הוי כמו ודאי שבועת שוא ולא דנינן לענין אחר מה דלא טענו. וזה הוצרך רש\"י לומר להסביר דהכא כל אחד סובר שהוא הגביה תחלה ולא שמשקר במזיד. מש\"ה אף לפי טענתם אפשר דתרוייהו בהדדי אגבוה (כוונת רבינו לתרץ בזה גם קושי' הא'. ואפשר גם כן דרש\"י לשיטתו באני ארגתיה. מוכרח לומר שיש סברא שכ\"א טוען אמת. ועי' בדבור הסמוך. וד\"ל):",
+                "[אות ג] <b>שם ד\"ה ויחלוקו. ולא כו' הכא דאיכא למימר. </b>ולפירש\"י שהביא התי\"ט (לעיל ד\"ה זה אומר כו') דבאני ארגתיה הדין דיהא מונח. אף דהחלוקה יכולה להיות אמת צ\"ל דלמסקנא כדמחלקינן לר' יוסי בין ודאי רמאי. ממילא גם לרבנן מתרצא בהכי דתליא הכל בודאי רמאי דאף היכא דאיכא למימר דתרוייהו הוא מ\"מ בודאי רמאי יהא מונח:",
+                "[אות ד] <b>שם ד\"ה וזה נוטל רביע. דמגו להוציא לא אמרי'. </b>וקשה לי דלמה משנינן דסיפא קמ\"ל. דלא יטול רביע בלא שבועה במגו דזהו לא הוי חידוש כ\"כ דהסברא פשוטה כך היא דאם יטול בלא שבועה ליכא מגו כיון דאם יטעון כ\"ש יצטרך לישבע. ועכשיו יטול בלא שבועה. טפי הו\"ל לומר דאשמעי' דלא נימא דיטול חציה בשבועה במגו דכ\"ש. לזה אשמעי' דמגו להוציא ל\"א. וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה או שיש להם עדים. </b>להפוסקים הסוברים דעד מסייע פוטר משבועה. צ\"ל דעדים לאו דוקא דהא בע\"א ג\"כ חולקים בלא שבועה. אלא עדים היינו עדות המועלת ועי' ברא\"ש בריש מכילתין (סי' ג') דכתב כזה לתרץ מתני' דרפ\"ז דשבועות (מ\"ז) דקתני ואם יש עדים שאמר להם אביהם וכו' ולא ידעתי אמאי לא נקט כזה על משנתינו זו ועי' בתוי\"ט כתובות (פ\"ב מ\"י ד\"ה שיצתה בהינומא):",
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה בזמן שהם מודים. ש\"מ המגביה מציאה לחבירו כו' קנה חבירו. </b>דמרישא דזה אומר חציה שלי ליכא ראיה די\"ל דמיירי במו\"מ. או במציאה ואמר תפסתי בידי החצי. אבל מהך דבזמן שהם מודים דמיותר ע\"כ דאתי לאשמועי' דאף במציאה ובמודים שכל אחד תפס רק בקצה הטלית והגביהו יחד דגם כן יחלוקו דהמגביה מציאה כו' כך מבואר בסוגיא ובתוס'. וקשה לי הא בסוגיא דרוכב ומנהיג מספקא לן בא' רוכב וא' מנהיג אם קנין א' מבטל לחבירו וביארו בתוס' דממתני' דקתני א' רוכב וא' מנהיג יחלוקו ליכא ראיה דמ\"מ שניהם אקראי מוחזקים וכל א' טוען שהוא קנהו וחבירו תפס בו אח\"כ (ומשניהם מודים ליכא ראי' דא\"ל דמיירי שקנו בהנהגה עיי\"ש) לפ\"ז מנ\"ל דיתורא דבבא דשניהם מודים אתי לדינא דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. דלמא ל\"ק חבירו והבבא זו קאי על א' רוכב וא' מנהיג ושניהם מודים שעשו כן ביחד זה הרכבה וזה ההנהגה דקנו שניהם ולא נתבטל קנין א' מפני חבירו. וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט ד\"ה נטלה. אבל הכא דלא אמר כלום. </b>אין בזה סרך קושיא דמעיקרא ס\"ל דכיון דאמר תנה לי הוי כאומר זכה לי ואם הגביה זה לצרכו קנה כמו בזכה לי. ור\"י אמר דתנה לי לא הוי כזכה לי. אבל בלא אמר לו כלל והוא הגביה לחבירו ולא אמר כן בשעת הגבהה או מקודם גם מעיקרא ס\"ל דל\"ק ופשוט. אח\"כ ראיתי שגם הש\"ך שם כ\"כ:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט ד\"ה זכתה לו. משום קטן וקטנה. </b>בלא\"ה אף בגדולה איצטריך דהא אשה יוצאה שלא לרצונה וע\"י שלוחה א\"י לגרשה בע\"כ דאין חבין לאדם אלא בפניו ואיצטריך קרא לרבות חצר בעומדת בצדו משום ידה. ואם זרק לה הגט בחצר כזה בע\"כ דידה מגורשת:",
+                "[אות ט] <b>בא\"ד וכתב הרנב\"ר ז\"ל דאיכא למימר. </b>קשה לי הא מבואר בסוגי' דלא ילפינן קטן מקטנה והיינו דרק באשה אתרבאי חצר משום יד אבל לא באיש. הכי קיי\"ל בש\"ע (ססי' רס\"ח) וא\"כ היאך כתב הר\"ן דחצירו זוכה לו המציא' משום ידו. ואולי יש לחלק דבקטן דאין שמירתו חשובה לא מקרי חצר ידו ולא ילפינן מקטנה ואך מ\"מ קשה דבגניבה דפרכינן דבחצירו אין שליח לד\"ע הא בגדול הוי חצירו כמו ידו (אפי' אינו עומד בצידו) גם קשה לי במ\"ש רש\"י דקרא דגבי גניבה איצטריך דלא נימא אין שליח לד\"ע. מנ\"ל דלמא באמת אמרינן בזה אשלד\"ע וקרא דריבוי דחצירו היינו אפילו בגברא דחצירו משום ידו. ומיירי דוקא בעומד בצידו. וצע\"ג (עי' בל' רש\"י ואיכא למימר כו'. ועי' בתוס' ד\"י ע\"ב ד\"ה ואי משום):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>תוי\"ט ד\"ה שאני אומר. דכי אתיא למיטרף לקוחות אמרינן לה אייתי ראיה. </b>ושאני שטר חוב דיאמרו הלקוחות מדהדרו' הב\"ד השט\"ח למטרף ביה קמו במלתיה דהשטר כשר אבל בגט ושחרור דעיקר לאו למגביה ביה אלא לאנסובי בי' בזה יאמרו הלקוחות אייתי ראיה. גמרא (דף י\"ט ע\"א):",
+                "[אות יא] <b>בא\"ד אין לך מחילה גדולה מזו גמרא. </b>זהו אינו מפורש בגמרא רק מפירש\"י. אבל הרבה מהראשונים וכן משמע דעת תוס' דפירשו דמדין מגו היא. דאי בעי מצי מחיל:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>הרע\"ב ��\"ה הרי זה יחזיר. שהכלי סימן. </b>ולא איתרע בנפילה זו כיון שע\"י הסימן מתברר אי ממלוה אי מלוה נפל. הרא\"ש. וכתב בשיטה מקובצת בשם תוס' כ\"י הא דמהני כשהמלוה נותן סימן דלמא הלוה מסר לו הסימן כדי לעשות קנוניא דהא מה\"ט לא מהני הודאת לוה כדלעיל (מ\"ו) דש\"ה דלא ידעי' של מי הוא רק מכח ההודאה אין לנו לנטות לעשות עפ\"י ההודאה כלל דחיישי' לקנוניא. אבל הכא דלא אזלי' בתר הודאה כלל כ\"א בתר הסי' אין לנו לחוש לקנוניא:",
+                "[אות יד] <b>הרע\"ב ד\"ה אחד הלוה. סופר אחד חיישינן. </b>ומ\"מ אם הם מקויימים יחזיר. וכתב במהרש\"א דה\"ה דהו\"מ לאוקמי דמקויימי' ומלוה מקיים שטריה. אלא דניחא ליה לאוקמי הך סיפא אפילו באין מקויימים עכ\"ל. והוא דוחק קצת כיון דממילא הרישא דא' שלוה מג' מוקמי' במקויימים ואמאי לא ניחא לאוקמי גם סיפא בהכי. והיה נ\"ל לתרץ קושית המהרש\"א דהא לכאורה קשה במה דמשנינן ברישא דמקויימי' הא לשמואל (דף ט\"ז ע\"ב) דסבר דלפרעון ל\"ח ומצא שטר הקנאה יחזיר א\"כ ממילא בכ' הנפק ג\"כ יחזיר כיון דליכא חשש דלא לוה עד תשרי. א\"כ אמאי קתני ברישא יחזיר ללוה. וצ\"ל כיון דשלשה שטרות ביחד הוי הוכחה שהם פרועים ונפלו מהלוה. וא\"כ י\"ל דעל הסיפא לא הו\"מ לאוקמי במקויימים דא\"כ יקשה לשמואל דל\"ח לפרעון מאי איריא דהם ג' שטרות אף בשטר א' מקויים הדין דיחזיר למלוה. אע\"כ דלא מיירי במקויימים. וא\"כ לדינא דקיי\"ל דחיישי' לפרעון הו\"מ להרע\"ב למנקט באמת דסיפא ג\"כ במקוימים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טז] <b>תוי\"ט ד\"ה מצא פירות. וידע שנפלו ממנו. </b>אבל היכא דאפשר דבשעה שמוצאה עדיין לא ידעו הבעלים דנפל מנייהו אף אילו ידעו היו מייאשים. מ\"מ הוי יאוש שלא מדעת דלא מהני והיאוש של אח\"כ לא מהני כיון דבאיסורא אתי לידו (וידו כיד בעלים כיון דבתחלה נעשה שומר דבעלים הלכך לעולם אין נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות בעלים רמב\"ן במלחמות) אבל אם נפל לזוטו של ים וכדומה שאבוד ממנו ומכל אדם אף על פי שלא ידעו הבעלים מזה הוי יאוש דאין עליה שם אבידה ורחמנא שרייה דכתיב אשר תאבד ממנו. ממנו דוקא ולא שאבודה מכל אדם. גמרא. ואפי' אמר לא מייאשנא לאו כמיניה. ואפילו מרדפים אחריהם. נ\"י. ובכל מקום דבעיא מדעת בעלים אם הוא של יתומים קטנים דלאו בני מחילה נינהו לא מהני יאוש דידהו כך מתבאר בסוגי' (דף כ\"ב ע\"ב). ומזה קשה לי במה דאמרינן בסוגיא אההיא דכל אדם מותר בלקט משילכו הנמושות דלא מקרי יאוש של\"מ דעניים דבדוכתא אחריתא אמרי דעניי העיר מלקטים. וקשה לי הא גם לעניים קטנים יש חלק בלקט. ולגבייהו הוי יאוש שלא מדעת וצ\"ע. (וע' פאה פ\"ח בדברי רבינו אות ע\"ז):",
+                "[אות טו] <b>הרע\"ב ד\"ה ברה\"ר. ואפי' היה בהן סימן נפסד. </b>תמוה לי הא מסקינן בסוגייא דהלכה סימנין העשויים לידרס הוי סימן וצ\"ע (קושית רבינו הא אנן קיי\"ל כרבא):",
+                "[אות יז] <b>הרע\"ב ד\"ה אנפוריא. כגון לצורבא מרבנן. </b>בסוגיא אמרי' תניא ומודה רשב\"א בכלים חדשים ששבעתן עין שחייב להכריז וכתב תוס' דמשמעות דלת\"ק אפי' לא שבעתן עין חייב להכריז. וכן מצינו ברבה בר בר חנה דאמר בפ\"ק אי טב\"ע אית לי בגויה וגט לא שבעתו עין. וק' לי על ראייתם הא י\"ל דלאו מילתא דפסיקא הוא לרשב\"א דבלא שבעתן עין א\"א להיות בה טב\"ע. די\"ל דאם הת\"ח אומר דיש לו בה טב\"ע מהימנינן לי' דיש במציאות דיש לו טב\"ע אף בכלים כאלו. אלא דרשב\"א קאמר דאינו חייב להכריז אף במצא במקום דרובן ת\"ח דמסתמא לא יהיה לבעלים טב\"ע כיון דהם חדשים דלא שבעתן עין. וא\"כ מההיא דרבב\"ח אין ראיה כלל. וצ\"ע:",
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה אין חייב להכריז. אלא הצריך להן והוא יודע ומדקדק במנין וע\"כ הוי סימן ע\"כ. </b>ולא זכיתי להבין דברי הד\"מ דהא בדרך נפילה מנין לא הוי סימן דלא ידע דנפלו ביחד. ובהנוח בלא מנין הוי מקום סימן. וקושית ב\"י היה בדרך דהא ע\"כ לא מיירי בידוע שהוא הנוח דא\"כ אפי' בחד נמי הא המקום הוי סי' ולא מצי מיירי בדרך נפילה דא\"כ בתרי נמי דהא בנפילה לא הוי מנין סימן. וע\"כ דהך דמצאן שנים זהו הוכחה דהוי דרך הנוח. וע\"ז הקשה הב\"י דהא במטבעות דוקא ג' הוי הוכחה שהיא הנוח. וא\"כ מה זה שכתב הד\"מ דבמחטין יודע ומדקדק במנין. וההכרח לחלק בענין אחר דבמחטין גם בב' מוכח יותר דהוא הנוח ממילא מקום הוה סי'. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות יט] <b>במשנה כריכות ברשות היחיד. </b>הא דמפלגינן בכריכות בין רה\"ר לרה\"י לרבא דקי\"ל כוותיה מיירי בלית בהו סי' ובדרך הינוח. וברה\"י מקום הוי סי' שיאמר באיזה מקום הניחם. וכיון שהוא משתמר קצת ואינו משתמר לגמרי שם אבידה עליה כי הבעלים הניחם שם לפי שעה ולשוב לקחתה. ובמקרה א\"א להם ליקח וניחא להבעלים שהמוצא יטול ויכריז. וברה\"ר מקום לא הוי סימן דמתגלגל ברגלי ב\"א ובהמות מש\"ה אף שהוא דרך הנוח הוא שלו כיון דאין בו סי' והוא מקום שאינו משתמר כלל מסתמא הבעלים הניחה שם ושכחה ונתייאשו ממנה ואילו במקום שמשתמר קצת ואין בו סימן היינו דינא דמתני' דבסמוך דמצא אחר הגפה דלא יגע בהן כי שם לא הוי מקום סי' דמדדין ובמקום שמשתמר לגמרי אף ביש בו סי' לא יגע בו דאינו בכלל אבידה. כיון דהבעלים הניחום מדעת וסופם ליטול בעצמם משם. ובאינך דמתני' דלא מפליג בין רה\"ר לרה\"י מיירי דרך נפילה דלא שייך סי' מקום דהא לא ידע מקום שנפל ממנו. והא דקתני בכריכות דרך הנוח ובאינך דרך נפילה דאורחא דמלתא קתני דכריכות דיקירי אין מדרך שיפול שלא מדעת אלא הניחם שם. תוס'. כללא דמלתא מצא דבר שנאבד דרך נפילה אם יש סימן בגופו נוטל ומכריז ואם לאו אם הוא מהדברים שדרך למשמש בהם בכל שעה הוי יאוש מדעת ונוטלו והוא שלו וסימן מקום ל\"ש בדרך נפילה. וגם סי' מנין ל\"ש דבדרך נפילה לא ידע דנפלו ביחד אם לא בקשורים יחד כמו בתכריך לעיל ספ\"ק. ואם הוא דרך הנוח במקום שאין משתמר כלל ואין בו סי' כגון במקום דמתגלגל ברגלי אדם ובהמה דליכא גם סי' מקום הרי הוא שלו. ואם משתמר קצת (ובאופן דלא הוי מקום סי') לא יגע בו אף בספק הנוח. ואם יש בו סי' בין כך ובין כך אף בודאי הנוח נוטל ומכריז. ואם משתמר לגמרי בכל ענין לא יגע בו. זהו לשיטת תוספות. אבל דעת הר\"ן הובא בשיטה מקובצת דבמשתמר קצת אף ביש בו סי' לא יגע בו אם הוא ודאי הנוח. זולת בספק הנוח. ועי' ברמב\"ם שיש לו שיטה אחרת בזה ע\"ש. וכל זה בסתם ואם שמעי' דאייאש שאמר וי לחסרון כיס אפי' ביש בו סי' הוא שלו:"
+            ],
+            [
+                "[אות כ] <b>תוי\"ט ד\"ה גוזלות. ומקום לא הוי סימן. </b>היינו כיון דאחר הגפה אינו משתמר לגמרי רק קצת מש\"ה אילו יש בו סי' הדין דנוטל ומכריז משא\"כ בסיפא דכלי באשפה דהוא משתמר לגמרי אף דמיירי ביש בו סי' כדקתני מגולה מכריז מ\"מ לא יגע בו. תוס'. ובדיעבד אם עבר ונטלו במשתמר לגמרי אם לא זז משם וראה שלא באו הבעלים בתוך כך הר\"ז יחזיר למקום שנטלו משם אבל אם הוליכן לביתו דיש לחוש שמא באו הבעלים בתוך כך ולא מצאו ושוב לא יחזרו לבקש לא יחזיר למקומו ואם יש בו סימן יכריז. ואם לאו יהא מונח בידו עד שיבא א��יהו. ובמשתמר קצת באין בו סי' מיד שנטלו לא יחזיר דשמא שכחום הבעלים ואבידה היא. ומיד שנטלה חייב בשמירתה. וביש בה סי' פשיטא דלא יחזיר דהא אפי' לכתחלה צריך ליטול ולהכריז. כך מתבאר בתוס' והרא\"ש ועיין בשיטה מקובצת בשם הר\"ן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>במשנה אמר את האבידה. </b>בסוגיא אתמר רי\"א אבידתה מכריז ורנ\"א גלימא מכריז. ופרכינן לר\"נ ממתני' דהכא אמר איהו גלימא ואמר להו גלימא צריכא למימר דכי לא אמר סימנים לא מהדרינן ליה. ומשנינן מאי לא אמר סימנים דל\"א סימנים מובהקים דידה (היינו דאמר סי' גרועים). וק' לי דהו\"ל להרע\"ב ולהתוי\"ט לפרש במתני' כשינוי דהש\"ס דל\"א סי' מובהקים דהא אנן קי\"ל דגלימא מכריז. וצ\"ע. ובאמת נתקשתי בפירכת הש\"ס הנ\"ל הא טעמא דר\"נ דגלימא מכריז כדי לקרב יותר להאובד שעי\"ז ישים לבו שנאבד לו גלימא. או שיחפש בגלימות בביתו ויודע לו שנפל ויבא להגיד סימנים אבל אם נכריז סתם אבידתא לא ירגיש בקל שנאבד דבר ממנו. וא\"כ י\"ל לפי האמת דשם אבידה לא הוי סימן. וא\"כ אף אם נכריז סתם אבידה אין מחזירים לו בלא סימנים דידה. טוב יותר להכריז גלימא מטעם הנ\"ל כיון דלא מפסדי' ליה להאובד בזה. אבל אילו היה שם גלימא סי' באמת היה מכריזים סתם אבידתא בכדי שבאם יבא ויאמר שם גלימא ולא יאמר סימנים דיחזירו לו. וא\"כ שפיר קתני במתני' דאמר אבידה ולא סימנים אין מחזירים לו היינו דאף אם נכריז אבידתא סתם לא נחזיר לו. ומוכח זה הדין דמכריזים גלימא. וצ\"ע (וגם מש\"ה באין בו סי' לא יכריז):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט ד\"ה כפועל. וכן העתיק הר\"ב. </b>עי' בב\"ק פרק י' מ\"ד בהרע\"ב ותוי\"ט שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות כג] <b>תוי\"ט ד\"ה ואם היה בה\"ק. והרמב\"ם כתב או נזיר. </b>כן הוא ברמב\"ם (בפי' המשניות). ולכאורה יש לעיין לפי\"מ דנקט הטעם דאין עשה דוחה לל\"ת ועשה. והא בפ\"ק דיבמות (דף ה' ע\"א) אמרינן הא דקיי\"ל דאין עשה דוחה לל\"ת ועשה נגמר מנזיר. דאיכא למפרך מה לנזיר דישנו בשאלה. וא\"כ עשה דוחה לל\"ת ועשה דנזיר. ובאמת הרמב\"ם (בפ\"ז מהלכות נזירות) כתב הטעם דעשה דמצורע דוחה לעשה ול\"ת דנזיר משום דכשהוא מצורע סותר את נזרו ואין ימי הצרעת עולים לו למנין נזירות וליכא עשה דנזיר עי\"ש. ואולם הכ\"מ כתב על השגות הראב\"ד דביבמות אמרינן הטעם דישנו בשאלה. דחדא מתרי טעמי נקט. א\"כ משמע דקיימא הסברא דישנו בשאלה. ועמ\"ש בפרק ב' משנה ב' דנדרים (אות ט\"ז):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כד] <b>במשנה שלם ולא רצה לישבע. </b>אף בהודה ואמר פשעתי קנה כפילא דאי בעי פטר נפשיה בשקר וכן כל השומרים חוץ בשואל כיון דכל הנאה שלו באמירה לחוד לא קנה הכפל (ואפילו היכא דהתנה להיות כש\"ח דמצי פטר נפשיה בנגנבה דשכיחא. תוס'. ונ\"י בשם הר\"ן) עד שישלם לו ממש. וכתב הה\"מ דאם יש עדים שפשע וצריכים לשלם מדינא אף ששלמו בלא כפיית ב\"ד ס\"ל להרמב\"ן דלא קנה הכפל. אבל דעת הרשב\"א אף אלו קנו הכפל דדעת בעלים להקנות להם כ\"ז שלא יטריחו אותם לב\"ד. וכתב עוד הרשב\"א דאם יש עדים לשומר דפטור מלשלם ואעפ\"כ שילם ל\"ק כפל דלא עלה ע\"ד המפקיד שישלם לו מה שנפטר בהעדאת עדים בלא שבועה ולפיכך לא הקנה לו הבהמה בכגון זו. וכתב שכן מצא בירושלמי עיי\"ש:",
+                "[אות כה] <b>תוי\"ט ד\"ה או שאבדו. אעפ\"י שאין כפל. </b>המהרש\"א הקשה דהא משכחת כפל שהמוצא טען טענת גנב היה אצלו כדקי\"ל דטוען טענת גנב באבידה משלם כפל. ותירץ דא\"כ היה מוכח כן ממתני' ואילו בב\"ק מקשה ר\"א לר\"י אהך מלתא או דלישנא דנמצא הגנב לא משמע דמיירי בכה\"ג עיי\"ש. וק' לי' דלפ\"ז מאי הקשו תוס' בסוגיא (ד' ל\"ד ע\"ב ד\"ה הריני משלם ומת) תימה היאך ישלם לבני הנפקד כפל הא אין אדם מוריש קנס לבניו. והניחו בקושיא. והא י\"ל דהאיבעיא דנאבד ואמר הריני משלם ומת והמוצא טען ט\"ג דבזה אמרי' דיורשים ירשו הפרה שנקנה לאביהם. וממילא המוצא שטט\"ג נתחייב כפל להם דעל פרה שלהם טט\"ג. (קושית רבינו הוא לפי הנחת מהרש\"א אבל באמת היה לתוס' סברא אחרת בזה):",
+                "[אות כו] <b>תוי\"ט ד\"ה למי שהפקדון. משעה שמסרה. </b>ואיכא עוד לישנא בגמרא דכאומר לכשתגנב ותרצה לשלמיני סמוך לגניבותך קנוי לך. וקשה דבין כך וב\"כ למאי דקיי\"ל בדאורייתא אין ברירה א\"כ איך קנוי הפרה למפרע הא אין ברירה ועיין:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>במשנה אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. </b>ואף אם מתו לא יתנו ליורשים אף דקי\"ל בעלמא לדידיה קנסו לבריה לא קנסו כמ\"ש הרע\"ב (פ\"ה משנה ג') דבכורות הכא שאני כיון דקנסי' להו כי היכי דלודי ואם היה מחזירו לבנו לא היה מודה. כ\"כ תוספות בגיטין (דף מ\"ד ע\"ב). וק\"ק הא תוס' במסכתין (דף ג' ע\"א ד\"ה אלא מחוורתא) כתבו דלמסקנא טעמא דר\"י רק משום דאיכא ודאי רמאי ולא תליא כלל אם איכא פסידא לרמאי או לא:"
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>במשנה את הקטן. </b>ע' מ\"ש בזה המרדכי (בפ\"ג דבב\"ק) בסוגיא דטענו חיטים והודה לו בשעורים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כט] <b>תוי\"ט ד\"ה רע\"ק. דאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם. </b>מבואר בסוגיא דדין שולח יד דהכא לענין יוקרא וזולא כמו גזלן דעלמא דבהוקר' ואתבר ממילא דמשלם רק כשעת הגזילה ואם תבריה בידים משלם כדהשתא ביוקר מדין מזיק. ה\"נ הכא. וכשעת הוצאה מעולם היינו שהוציא בידים דתבריה ואיבדו בידים. משמע דבממילא אף מפשיעה משלם רק כשעת של\"י דאף דבגזלן דעלמא דין הוא דלא לשלם כשעת פשיעה דלא נתחייב מעולם מדין שמירה רק מדין גזלן. מש\"ה חייב רק על שעת גזילה משא\"כ הכא בשומר ששלח יד דכבר חל עליו חיוב שומרים ונימא דמשלם כדהשתא בשעת פשיעה ביוקר כדין שומר. צ\"ל כיון דנעשה גזלן פקע ממנו חיוב השמירה וחייב רק מדין גזלן. וצ\"ע:",
+                "[אות ל] <b>שם ד\"ה החושב. הך מחשבה הוי דיבור. </b>ובמנחות (דף כ\"ה ע\"א בתוס' ד\"ה במחשבה כו') ואשכחן נמי דוכתא דקרי למחשבה דיבור כמו על כל דבר פשע דאמרי' (ספ\"ג דבב\"מ) דחייב על כל המחשבה כמעשה עכ\"ל והרא\"ש ריש הלכות ס\"ת גבי עיבוד לשמה כתב ורבינו ברוך נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו וכו' לפי שמצינו פיגול דבעי דיבור ותרומה ניטלת במחשבה. ובשליחות יד כתיב על כל דבר פשע. והחושב לשלוח יד חייב וכו' והוא תמוה דנהי דהא דפיגול בעי דיבור יש ראיה מכמה מקומות כמ\"ש תוס'. וכן לענין תרומה דלא בעי דיבור יש ראיה כמ\"ש תוס' במנחות הנ\"ל. אבל הא דבשליחות יד לב\"ש לא בעי דיבור מנ\"ל זה דלמא באמת בעי דיבור כמ\"ש תוס' באמת בפשיטות אח\"כ ראיתי שעמד בזה המעד\"מ ונלע\"ד דכוונת הרא\"ש דגבי פיגול י\"ל הא דנקט בכ\"מ לשון מחשבה אף דבעי דיבור משום דלישנא דקרא נקט דכתיב לא יחשב. משא\"כ בשליחות יד דלישנא דקרא על כל דבר פשע. אם איתא דבעי דיבור אמאי שני מלשון הקרא ונקט החושב. אלא ע\"כ דבאמת סגי במחשבה בלא דיבור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לא] <b>הרע\"ב ד\"ה כל המטלטלין. בכיס מלא מעות. </b>היינו באנייקי ואניגרי שהם מטבעות שפסלן המלכו' או מדינה אבל במטבע ממש היוצא בהוצאה הא קי\"ל דאין מטבע נעשה ולא נקנה בחליפין. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות לב] <b>בתוי\"ט סד\"ה רבי שמעון כו'. צריך שידור אצל העלייה. </b>ע' פ\"ז דעירובין (משנה י\"א) בהרע\"ב ומ\"ש שם (אות נ\"ו):",
+                "[אות לג] <b>הרע\"ב ד\"ה עד מתי. דליכא אפי' מי שפרע. </b>וכ\"כ רש\"י דזהו רק לפי מה דס\"ל למתני' בסמוך מ\"ד דבאונאה שתות רצה אומר תן לי מעותי כו' כיון דמדינא יכול לחזור המתאנה ממקחו בזה אפי' מי שפרע ליכא. אבל למה שכתב הרע\"ב שם דלית הלכתא כמתני' אלא דקנה ומחזיר אונאתו י\"ל דבקנין מעות אם חוזר צריך לקבל מש\"פ. וכן כתב הרמב\"ן בב\"ב בחי' פ' הספינה. וכן הסכמת הש\"ך (סימן ר\"ד). ומ\"מ לישנא דרש\"י והרע\"ב להחזיר המקח או שיתן לו אונאתו אינו מובן לי דמאי שייכות שיתן לו אונאתו לענין מי שפרע. ואם נותן לו הברירה שיחזיר המקח או ליתן לו אונאתו פשיטא דליכא מש\"פ דהא אם ירצה המתאנה יכול להכריחו להמאנה שהמקח יתקיים ויחזיר לו אונאתו. וכי בשביל שנותן לו הברירה יהי' מש\"פ והו\"ל לרש\"י והרע\"ב לכתוב דאם הלוקח רוצה דוקא בחזרת המקח דמותר לו בכך ואפילו מש\"פ ליכא:",
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה שתות. אבל שמואל סבר. </b>באמת דברי הרע\"ב גם לדינא דקיי\"ל כשמואל הדין כך דכ\"ד בכ\"ח הוי אונאה. דאף דלפי המעות הוא פחות משתות. מ\"מ הוי אונאה מצד שתות מקח. אלא דלשמואל אפשר לפרש דמתני' כ' בכ\"ד כדאמרינן בסוגיא אלא לאו כ' בכ\"ד בשלמא לשמואל. ובזה ודאי ניחא דברי הרע\"ב כיון דפשטא דמתני' דנקט שתות למקח משמע דמיירי כ\"ד בכ\"ח. נקט הכי כיון דבאמת גם לפי ההלכה י\"ל דמיירי בהכי. ומצינן ג\"כ לומר דלפי\"מ דמשני לרב דמיירי כ\"ד בכ\"ח גם לשמואל מוקמי בהכי מכח לישנא דשתות מקח דקתני:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>תוי\"ט ד\"ה אחד. ואי כתב רחמנא לוקח. </b>וקשה לי אמאי לא נקט הש\"ס בפשוטה דאי כתב לוקח י\"ל כיון דהמוכר לא יהיה החפץ בידו וא\"י להראות לתגר ולא יוודע לו שנתאנה. מש\"ה אסור להלוקח לאנות להמוכר. אבל מוכר ללוקח דמסתמא יראה לתגר ויתבע אונאתו ואם לא יראה הוי מחילה ברצונו ס\"ד דמותר להונותו וצ\"ע (ודצריך להחזיר אונאתו בוודאי ידעינן חדא מחברתה. והצריכותא אינה אלא על האזהרה):"
+            ],
+            [
+                "[אות לו] <b>במשנה ר\"מ אומר. </b>עיין בתוי\"ט (פ\"ג מ\"ב) דכלים:",
+                "[אות לז] <b>הרע\"ב ד\"ה ח' פונדיונים. שתות כשאר אונאה. </b>מלשון זה משמע דשאר אונאה גם לר\"מ ור\"י שיעורו בשתות וקאמר ר\"ש דגם במטבע דינו כשאר אונאה. וזה כפי שינויא דאביי והביא בתוי\"ט דס\"ל לר\"מ ור\"י דשאני סלע כיון דלא סגי ולא מחיל. אבל קשה לי אמאי כתב הרע\"ב דהלכה כר\"ש דלפי שינויא דאביי ראוי לפסוק כר\"מ ור\"י לגבי ר\"ש. אלא דיש אוקימתא בגמרא דמשני רבא דמאן תנא טלית ר\"ש וכיון דסתם מתני' בטלית כר\"ש מש\"ה פסקי' כוותיה כמ\"ש הרא\"ש (ויש לעיין אמאי לא הוי כסתם ואח\"כ מחלוקת) אבל להרע\"ב דנראה דאזיל כפי שינויא דאביי וכנ\"ל (והיינו להגורסים רבה אמר מאן טלית ר\"ש והלכתא כאביי דהוא בתרא לא הו\"ל לפסוק כר\"ש):",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה שני. תוספות. </b>בתשובת מהר\"ר יעקב לבית לוי סימן ו' הקשה דא\"כ הו\"ל לר\"י למנקט שמנה איסרים שני איסרים לדינר. כמו דנקט ר\"מ איסרים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>הרע\"ב ד\"ה אלו כו'. אחיו ��לא הקדש. </b>הכי איתא בסוגיא. וקשה לי הא אחיו כתיב בקרא דלא תונו איש את אחיו דמוקמי' באונאת דברים כדאיתא במסכתין (דנ\"ח ע\"ב) ואמאי לא קאמר לעמיתך ולא הקדש דהא כל אינך קרקעות ועבדים ושטרות ממעטינן מהך קרא וכי תמכרו וכו' מיד עמיתך. ואמאי לא נקט בהקדש ג\"כ הך קרא לעמיתך ולא דהקדש וצ\"ע:",
+                "[אות מ] <b>שם ד\"ה ולא תשלומי כפל. הקדשות אמר קרא רעהו. </b>וכן בגונב מעשר שני אין בו תשלומי כפל למה דקיי\"ל מעשר שני ממון גבוה. רמב\"ם (פ\"ג הל' כ\"ד מהלכות מעשר שני):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מא] <b>במשנה המלוה סלע. </b>הא דלא נקט ב' דינרים או סלעים בג' דומיא דסאתים בג' קמ\"ל בזה דלא נימא דסלע בדינרי' הוי דרך מו\"מ כיון דאינו נותן לו יותר מאותו מטבע ולא יהיה רבית דאורייתא כיון דזמנין מייקרי סלעים או זיילי דינרין וקאי ה' בסלע ואשמעינן מתני' כיון דשניהם מטבע הוי מקרי הלואה ואסור מדאורייתא ובמטבע זהב על של כסף דחד לגבי חבריה פירא הוי כדלעיל (ר\"פ הזהב) באמת לא הוי ריבית דאורייתא. פ\"י:",
+                "[אות מב] <b>תוי\"ט ד\"ה ויין. ונראה שר\"ל דיש לו מעות עכשיו. </b>איני יורד לעומק דעת תוי\"ט בזה דמה דאמרי' דאי יש לו יין מותר דקאי במש\"פ מה צורך שיהיה להמוכר מעות דזהו שייך באין לו ויצא השער דאין פוסקי' במלוה בזה ס\"ל לכמה פוסקים דביש למוכר מעות כיון דיצא השער ומצוי לקנות בזה כיון דיש למוכר מעות שיכול בקל לקנות בהם חטים הוי כיש לו. אבל הכא ביש לו מה שייכות ומה עדיפות יש בין יש למוכר מעות או לא (ועיין):",
+                "[אות מג] <b>בא\"ד ומהם הרמב\"ם. </b>אין זה מוכרח בכוונת רש\"י דיש לומר דמיירי דפוסק בהנאת מחילת מלוה וכמו דצריך לומר בפשטו בדעת תוס' דנראה להדיא מדבריהם בסוגיא (דף ס\"ב ד\"ה אעפ\"י) דהיתר דרבית תלוי באם הוי קנין לענין מש\"פ. והרי תוספות ס\"ל בפשיטות דאין קונין במלוה כמבואר בדבריהם במסכתין (דף מ\"ו ע\"ב) ד\"ה יש דמים וכן בדבריהם לעיל (דף ט\"ז ע\"א) ד\"ה האי שטרא. וא\"כ הא דיש לו יין מותר ע\"כ מיירי בהנאת מחילת מלוה (אלא דקשה קצת דמאי פרכינן מברייתא דהיה נושה כו' דלמא הברייתא מיירי בפסק בגוף החוב ולא בהנאת מחילת מלוה) ולומר דס\"ל לתוס' דאף דאין קונין במלוה מ\"מ הוי קנין לענין מש\"פ יקשה מדברי תוס' בשמעתין ד\"ה הרי שנושה כו' תימא דהלא מעות קונות הכא וכו' ומה הקשו דלמא מיירי בלא אמר בהנאת מחילת מלוה דלא הוי קנין כלל וההיא דיש דמים כחליפים הא ס\"ל לתוס' שם באמת דמיירי בהנאת מחילת מלוה. אע\"כ דס\"ל דבזה לא פליג ר' אושעיא דס\"ל דבמלוה ליכא קנין כלל אפילו לענין מש\"פ והוי כרבית. ובעיקר הך קושית תוס' מההיא דיש דמים לא הבנתי דהתם מקרי לא שכיח כיון דחוב בא מכח מכר שמכר לו הפרה ל\"ש לקנות בו אבל בחוב דעלמא לא עדיף מממון בעין ולא מצינו דמקרי ל\"ש וכ\"כ הרמב\"ם (פ\"ה מהלכות מכירה) להדיא וכן כתבו כל הפוסקים ולא מצינו מי שיביא דעת תוס' בדרך חולקים דבחוב דעלמא קונה אפי' מדרבנן דהוי ל\"ש. וצע\"ג: ודרך גררא נתקשיתי בלשון הרמב\"ם בזה (פ\"ה מה\"מ ה\"ד) ואחר שנתחייב שמעון היה לו יין או בהמה או עבד וכו'. ולשון או עבד קשה לי הא עבדים בלא\"ה קונה בכסף אפי' מדרבנן כדקתני במתני' פ\"ק דקדושין ע\"כ נקנה בכסף ובשטר ובחזקה וכ\"כ הרמב\"ם (רפ\"ב מהלכות מכירה). וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות מד] <b>במשנה ולא ישכור. </b>וכתב רש\"י ולא דמי למשכונא של כרם דהתם זמנין דלא שקיל בה מידי ואפ\"ה מנכי ליה והו\"ל קונה פירות בנכייתא על ספק. אבל כאן זה נהנה תמיד ואין כאן ספק נמצא שוכרה בפחות עכ\"ל. ובתוס' הקשו דגבי בית ג\"כ זמנין דאינו נוטל מידי או נופל או נשרף. ולזה חילקו בדרך אחר דמשכנתא בנכייתא דמותר דהלוה לו ע\"ז ומשכן לו הוי כאילו בידו בתורת מקח. אבל הכא דלא הלוה לו ע\"ז. וקשה לי על קושייתם דהא בנפל הבית לא יפסיד כלום. דהא בנפל הבית אין לו אלא שכרו עד שנפל. כמו בשכר חמור ומת בחצי הדרך דנותן לו רק שכרו של חצי הדרך. וא\"כ אם הנכייתא זוז אחד אם יפול הבית באמצע השנה יהיה הנכייתא רק חצי זהב ולא יהיה לעולם הפסד. ואי דפסיקא להו בענין הנכייתא המכוון מסתמא דאף אם יפול מנכה לו כל שיעור הנכייתא ואין דינו כשוכר בית דסתמא דנכייתא הוא בין יפול בין לא יפול. א\"כ ממילא ניחא תירוצו דרש\"י דבנכיית' באמת שרי גם בבית דזמנין דלא שקיל בה מידי ואפ\"ה ינכה לו. אבל לא ישכור ממנו בפחות דשכירות ליכא פסידא לעולם דאם יפול הבית אינו נותן לו רק השכר עד שיפול. ויהי' הקושיא רק על לשון רש\"י דנקט דנכיית' בבית אסור אבל לא על יסוד תירוצא דרש\"י. וגם מהיכן פסיקא דסתמא דנכייתא אינו כשאר שכירות ודעתו בין יפול הבית בין לא יפול. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות מה] <b>ברע\"ב ד\"ה הרי היא שלו. דלא אסמכתא היא. </b>כך מבואר בסוגיא דבתחלה מתרצינן דאתיא כר\"י דאסמכתא קניא ואח\"כ אמרי' ואבע\"א דא\"ל קני מעכשיו. מבואר דאי לא משום אסמכתא לא היה צריך למעכשיו. והא דלא הוי רבית היכי דהשדה שוה יותר. היינו כיון דאינו מתרבה בשביל המתנת מעות דהא אילו פרע לו רגע א' מקודם לא היה מקבל כלום. וברגע א' בעבור קצר הזמן הוא מתחייב הרבה הוי רק ענין קנס ולא רבית וכ\"כ בשיטה מקובצת בשם הריטב\"א ולמד מזה דמי שלוה מחבירו ק' וקנס עצמו שאם לא יפרעהו לזמן שישלם לו כפליים דמותר דהוי קנס בעלמא עיי\"ש. ואולם מדברי תוס' בפרקין (דס\"ה ע\"ב ד\"ה לא תמכרם וכו') וא\"ת ואמאי אסרינן הכא והתנן לקמן הלוהו על שדהו וכו'. ולפי סברת הריטב\"א אין התחלה לקושיא זו דהתם הוי קנס בעלמא דהא אינו על ההמתנת מעות. אבל הכא בשביל שמלוה לו זוכה בזכות זה דכשרוצה למכור צריך למכרו לו. וכן מצאתי בריב\"ש (סי' של\"ה) דכתב כן בפשיטות לחלק בין ההיא לכשתמכר לא תמכרם אלא לי בדמים הללו ובין ההיא דמתני' דהכא דהלוהו על שדהו עיי\"ש. אח\"כ ראיתי בשיטה מקובצת לעיל בההיא דלא תמכרם אלא לי בדמים הללו דהקשו ג\"כ קושית תוס' הנ\"ל ותמוה לי מאוד הא להריטב\"א לשיטתו אין התחלה לקושיא זו. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>תוי\"ט ד\"ה מדעת. אדעתא דישראל קא גמר ויהיב. </b>ונחמיר מדרבנן לאסור כ\"כ רש\"י. והיינו אף דאין שליחות לעו\"ג ומה בכך דאדעתא דישראל יהיב. מ\"מ לחומרא אמרי' דיש שליחות לעו\"ג. ולשיטת תוס' שהביא התוי\"ט בדיבור הסמוך דסיפא אבל לא מדעת ישראל מיירי ג\"כ בנתן ונטל ביד. דלמסקנא ל\"א דיש שליחות לעו\"ג לחומרא. צ\"ל דלענין זה בנטל ונתן ביד ל\"צ לדין שליחות דכיון דמ\"מ מעותיו של ישראל זה באים לישראל אחר מה בכך שהוא באמצעות הושטת העו\"ג מזה לזה לא יהיה אלא כמעשה קוף בעלמא מ\"מ הוי רבית דמעותיו של ישראל בידו ברבית (וס\"ד לאסור קמ\"ל):",
+                "[אות מז] <b>שם ד\"ה אבל. ולרש\"י ור\"ח. </b>והא דלא אסור בלא\"ה מדאורייתא דהא הישראל זוכה בשביל ישראל במלוה והוי ישראל שני שלוחו של ישראל ראשון. כתבו תוספות דנהי דאם העו\"ג היה מפקיר מעותיו יכול לזכות לחבירו השתא דאין העו\"ג מפקירן אלא דבא לזכות מעותיו למלוה ע\"י ישראל זה ללוה מקרי ישראל זה הלוה שלוחו של עו\"ג לזכות במעותיו לישראל ואין שליחות לעו\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות מח] <b>במשנה ופוסק עמו כשער הגבוה. </b>בתוס' בפרקין דס\"ד ב' ד\"ה האי הקשו על מה דאמר רב שרביא לאביי האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא דיקשה ליה ממתני' דהכא דיצא השער פוסקי' דאין הלוקח מפסיד כלום ותירצו כיון דאין הפירות מבוררים ללוקח אין ניכר שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד. ובמהרש\"א שם דתוס' הו\"מ להקשות ביותר אף לפי תירוצא דאביי שם כיון דמקבל עליו זולא קרוב לזה ולזה הוא. דמ\"מ יקשה ממתני' דמותר לפסוק כשער הגבוה שאינו מקבל זולא עיי\"ש. ולדידי קשה דאיך יתורץ זה בתירוצא דתוס' דאין מבוררים ללוקח. דזה שייך לענין הפסדת אונסים שריפה וכדומה דאינו ניכר. דהלוקח אינו מקבל הפסד דלא ניכר שחטים שלו נשרפו דהא אין מבוררים ללוקח. אבל מ\"מ הא ההפסד דזולא דכל החטים הוזלו ל\"ש כן וא\"כ ליתסר מטעם קרוב לשכר דיוקרא ורחוק להפסד דזולא וצ\"ע (ועיין):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מט] <b>הרע\"ב ד\"ה עוברים. ועדים עוברים על ל\"ת. </b>בתוס' בב\"ק (ד\"ל ע\"ב ד\"ה וחכ\"א) הוכיחו דאף באינו כלול הרבית עם הקרן אלא מפורש הרבית בשטר דלעולם לא יבוא לגבות הרבית בשטר זה מ\"מ עוברים העדים משום לא תשימון מדאמרינן שם דמשעת כתיבה עביד ליה שומא. ובדיבור שאח\"כ שם אההיא דאמרינן משעת כתיבה ע\"ל שומא כתב תימא לר\"י מה שומא יש כאן. ומה מזקת עדותן והלא לא יגבו הב\"ד הרבית ע\"י שטר עיי\"ש. ולא ידעתי מה התמיה כך הא תוס' כתבו שם (ד\"ה שטר) דהלואה ברבית אף בלא שטר יש עבירה דלא תשימון אף ע\"ג דאמרי' משעת כתיבה כו' מ\"מ בלא שטר נמי איכא איסורא בהלואה. וא\"כ י\"ל דמשעת כתיבה לאו דווקא דמיד הוי ל\"ת. ובאמת י\"ל שהעדים אין עוברים כלל במפורש שעדותן אין מזקת כלום כיון דהב\"ד לא יגבו בזה. ומתני' מיירי באמת רק בכלול הרבית עם הקרן:",
+                "[אות נ] <b>תוי\"ט ד\"ה לא תתן. את כספך. </b>הך לא תתן דמתני' כולל ב' לאוין דעובר על נשך ועל תרבית כדאיתא בריש פרקין:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נא] <b>הרע\"ב ד\"ה והטעו. קודם שילכו אצל המלאכה. </b>היינו אם הוא במקום שאין פועלים מוצאים להשתכר ושכרן הבעה\"ב זה כיון שאין נפסדים על ידו וגם לא הלכו יכול לחזור. ואם הלכו הוי התחלת קנין ונתחייב הבעה\"ב בכל השכירות. אבל אם היו מוצאים להשתכר עצמם במקום אחר ועכשיו אין מוצאים להשתכר אף בלא הלכו חייב לשלם מדינא דגרמי. ואם עדיין מוצאים להשתכר אף בהלכו יכול לומר השכירו עצמיכם ויש להם תרעומות על הבעה\"ב מפני הטורח. תוס'. ופוסקים (אך סתם הלכו לא שכיח שימצאו להשתכר כ\"ס התוס') והיכא דצריך לשלם להם משלם כפועל בטל (עי' לעיל פ\"ב מ\"ט):",
+                "[אות נב] <b>תוי\"ט ד\"ה וחזרו. דהכא אפילו קודם שהתחילו. </b>אבל לפי\"מ דפירש\"י דמה דאמרי' עד כדי שכרן היינו מהשכר שיש להם בידו על מה שעשו. א\"כ מוכח דהך בבא מיירי שכבר עשו מקצת. ואף דגם באינו אבוד ס\"ל למתני' דידו על התחתונה ואם נתייקרו פועלים מנכה להם מה שעשו כשיעור שצריך להוסיף לאחרים. צ\"ל דהך דבר שאבד נ\"מ בפועל דאין ידו על התחתונה. ולפי חד שינויא דכל החוזר דמתני' אתי לרבויי פועל וס\"ל למתני' דאפי' בפועל ידו על התחתונה. צ\"ל דנ\"מ באם לא נתייקרו הפועלים רק שלפי שעה לא נמצאו פועלים רק א' וב' שרוצים שכר הרבה דבדבר שאינו אבד צריך להמתין עד שימצא פועלים שיעשו כפי השער. אבל בדבר אבד א\"י להמתין:"
+            ],
+            [
+                "[אות נג] <b>תוי\"ט ד\"ה השוכר. גמ'. </b>מזה קשה לי על תוס' במסכתין פ\"ד (דמ\"ח ע\"א ד\"ה והא בעי כו') דכתבו כן מדעתם לחלק בין פועל לקבלן. ולא נקטו דהוא סוגיא ערוכה כאן:",
+                "[אות נד] <b>בהרע\"ב ד\"ה וכל החוזר בו. וחזר בו המוכר. </b>מוקמינן בסוגיא בעייל ונפק אזוזי ומחזר אחר הלוקח ליתן לו מעותיו בזה יכול הבעל הבית לחזור כיון דגלי דעתיה דזוזי אנסוה למכור וכיון דלא יהיב ליה זוזי בעת דחקו אדעתא דהכי לא זבין ליה עכ\"ל רש\"י:"
+            ],
+            [
+                "[אות נה] <b>הרע\"ב ד\"ה אומר לו הש\"ל. ודוקא כשאומר לו חמור. </b>וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו אבל בחבורו לא חילק. גם כל הראשונים סתמו דגם בחמור סתם אומר לו הש\"ל. וכתב הרמב\"ם דצריך ליתן לו שכרו משלם. והה\"מ כתב דהראב\"ד והרשב\"א חולקים וס\"ל דמתני' לתביעת השוכר על המשכיר בלבד הוא דאע\"ג דאמר לו חמור סתם א\"י לתובעו שיעמיד לו חמור אחר (ולענ\"ד אף בחמור זה לענין שאין יכול השוכר לשכור או ליקח בדמים). אבל לענין דיהיה חייב השוכר להחזיק בזה החמור ולשלם שכרו משלם לא כיון דא\"י להשתמש בו כראוי. ובשכרה לרכיבה או לכלי זכוכית אי\"ל הש\"ל. עיין בתוי\"ט (ספ\"ח) דמכילתין:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נו] <b>במשנה להביא לתך חטים. </b>כי דרך משוי חמור הוא לתך. ואם שכרו להביא חצי לתך חטים והוסיף חלק א' משלשים אם המשכיר קצב עמו אני משכיר לך חמורי למשוי חצי לתך חייב השוכר דאמרי' דבקי הי' בבהמתו שלא תוכל לישא יותר. משא\"כ אם השוכר א\"ל למשכיר השכר לי בהמתך ואשא עליה חצי לתך אם הוסיף במשאוי עד שיעור דרך משוי חמורים דעלמא פטור מאונסין. אלא דחייב ליתן לו שכר מהתוספות דאין כאן גילוי דעת מהמשכיר שאין בהמתו יכולה לישא יותר. כ\"כ תלמידי רשב\"א והסכימו כן להלכה (בסימן ש\"ח):"
+            ],
+            [
+                "[אות נז] <b>במשנה כל האומנים. </b>נקט כל האומנים למה דמבואר בסוגי' דבתחלה רצה לומר דהוי ש\"ש בההיא הנאה דיהיב ליה טפי פורתא עיי\"ש. ולזה קאמר כל האומנים אף אותם דידעי בבירור דלא יהיב להו טפי פורתא מ\"מ הוי ש\"ש (עי' תוס' ד\"ה דקא יהיב כו'):",
+                "[אות נח] <b>בהרע\"ב ד\"ה שומרי שכר. דבההיא הנאה. </b>לפי\"מ דקיי\"ל כסתמא דמתני' דסוף שבועות דשוכר כש\"ש דמי לא צריכים לטעמא דתפיס אאגריה אלא בלא\"ה כיון שהוא אצלו לטובתו דמשתכר בה הוי ש\"ש:",
+                "[אות נט] <b>שם ד\"ה וכולן שאמרו. שכבר גמרתיו. </b>וה\"ה גמרתיו לחוד הוי ש\"ח זולת באומר הבא מעות וטול את שלך דגלי דעתיה דרוצה לתפוס אאגריה בזה הוי ש\"ש. ומ\"ש התוי\"ט (דגמרתיו פשיטא) תמוה לי דהא בסוגיא לא אמרי' הכי דהרי הש\"ס דייק אבל גמרתיו מאי ש\"ח א\"ה אדתני טול את שלך וכו' ליתני גמרתיו וכ\"ש טול את שלך. ומשני טול את שלך איצטריכא ליה סד\"א ש\"ח נמי לא הוי קמ\"ל. הרי דלענין דלא הוי ש\"ש באמת גמרתיו הוא רבותא יותר אלא דאשמעי' דאף בטול את שלך הוי עכ\"פ שומר חנם. ( <b>ובמה </b>דאמרי' סד\"א ש\"ח נמי ל\"ה קמ\"ל) פרש\"י דש\"ח נמי לא הוי דאין שומרו לו עוד קאמר. קמ\"ל דאין תופסו על שכרו הוא דקאמר ליה אבל מדין פקדון לא סליק נפשיה. ועיין בתוס' במסכתין (דמ\"ט א') בהא דאמרי' שם שקול זוזך דאפי' ש\"ח נמי לא הוי. והא דאמרי' פרק האומנין טול שלך והבא מעות הוי ש\"ח היינו משום דמעיקרא הוי ש\"ש כשאמר ליה טול את שלך לא לסלק עצמו בשמירה קאמר אלא שלא יהיה ש\"ש עכ\"ל. לפ\"ז הדין דש\"ש שאמר טול שלך הוי ש\"ח. ולכאורה לפי דברי רש\"י הנ\"ל ליכא ר��יה דשאני הכא דלא בא לסלק שמירה אלא דא\"ל שאינו מעכב על שכרו. וע' בש\"ך (רס\"י ש\"ו) שדבריו סתומים ואולי דכוונתו לדברינו ולאחר העיון נראה דדברי רש\"י ותוס' המה לאחדים ותרוייהו צריכי דהרי לס\"ד דהש\"ס דגמרתיו הוי ש\"ש א\"כ הא דבטול שלך והבא מעות לא הוי ש\"ש ע\"כ דאמרי' דגם טול שלך דהכא הוי סילוק שמירה ולא הודעה בעלמא שאינו מעכב אותו על שכרו א\"כ מדהוי ש\"ח ע\"כ דגם בעלמא בש\"ש שאמר טול שלך סילק עצמו רק מחיוב ש\"ש אבל ש\"ח הוי. אך לפי מה דמסקי' דגמרתיו לא הוי ש\"ש בזה יקשה דנימא דטול שלך אפי' ש\"ח נמי לא הוי כמו ש\"ח דעלמא טול שלך דהוי סילוק שמירה לגמרי. דהא הכא בהודעה דנגמר החפץ לא הוי ש\"ש וא\"כ טול שלך יהיה סילוק משמירת ש\"ח. ולזה מוכרחים לדברי רש\"י דלפי צד זה הכא לא הוי כלל סילוק שמירה אלא הודעה שאינו מעכבו על שכרו. באופן דאם גמרתיו הוי ש\"ש מוכח דטול שלך דהכא הוי ג\"כ סילוק שמירה. ולפי הצד דגמרתיו הוי ש\"ח מוכח דטול שלך דהכא לא הוי סילוק שמירה. וא\"כ דייקי תוס' שפיר דלפי הצד דגמרתיו הוי ש\"ש וטול דהכא ג\"כ הוי סילוק שמירה מוכח היסוד דש\"ש שאמר טול הוי ש\"ח ולענין זו הסברא לא מצינו חולק לפי האמת. כנלע\"ד נכון מאוד בעזהי\"ת:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ס] <b>תוי\"ט ד\"ה ותמה אני. בין ש\"ח בין ש\"ש. הרי\"ף והרא\"ש. </b>היינו דש\"ח מדין פטור דנתקל לאו פושע וגם מדין אדם מזיק דחייב אפי' בשוגג היינו בקרוב לפשיעה כעין אבידה אבל בקרוב לאונס כעין גניבה פטור. אבל בשכר דחייב בגניבה ראוי לחייב גם בנתקל אלא מטעם תקנה פטרו דאין לך אדם שיעביר חביות ממקום למקום בשכר וכיון דנתקל לאו פושע לא הוצרכו לעשות תקנה לפטור פושע מש\"ה חייב בפשיעה וישבע שלא פשע. והנה בברייתא איתא דר' יהודה אמר ש\"ח ישבע נושא שכר ישלם ואמרי' בסוגיא דרבא אמר האי כי דינא. והיינו דש\"ח פטור כדיניה דנתקל לאו פושע ונושא שכר חייב כדינו מדין גניבה. וקשה לי במ\"ש רש\"י בב\"ק (דף ל\"א ע\"ב) ד\"ה ראשון ודאי פשע וכו' וקסבר רבא דרבנן לא פליגא עליה דר\"מ בנתקל פושע וכו' אבל נתקל פושע הוא לכ\"ע. עכ\"ל. ואיך אפשר לומר הא רבא אמר הכא על ר\"י דהאי כי דיניה הרי דש\"ח פטור מדינא וע\"כ דנתקל לאו פושע. וע' בתוס' שם (דכ\"ח ב' ד\"ה אמר רבה וכו') שהקשו לרבה אליבא דר\"י דנתקל פושע מהא דשמעתין דר\"י אמר ש\"ח ישבע. ותירצו דרבה ס\"ל דטעמא דר\"י דבש\"ח עשו תקנה ובש\"ש לא עשו תקנה עיי\"ש. וזהו מספיק על קושייתם די\"ל דרבה ס\"ל כן. אבל רבא דאמר האי כי דינו מוכח דס\"ל אליבא דר\"י דנתקל לאו פושע. וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות סא] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובתלוש מן הקרקע. אם הוא בר חלה. </b>ובתבואה אם דש אותה לעשות קליות או שתיתא לא מקרי בר חלה. ואם נגמר מלאכתו למעשר אינו בבל תחסום. תוס' (דפ\"ט ע\"ב ד\"ה המרכסות):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות סב] <b>תוי\"ט ד\"ה וחמור כשהיא פורקת. דחזיא ומצטערא הוא. </b>היינו כדאיתא בסוגיא (ד\"צ ע\"א) גבי אכלה ומתרזת ואולם קשה לי הא שם ע\"ב מיבעי לן פרס לה קיטבליא מהו. ופרש\"י עור שלוק והבהמה מהלכת ע\"ג ואינה רואה את הדישה מי קרי ביה בדישו. הרי אף דהטעם אינו משום חזיא ומצטערת מ\"מ מיבעי דדלמא בלא חזיא לא מקרי בדישו. וא\"כ ה\"נ בפורקת דאינו רואה בפניה י\"ל דמדינא אינה אוכלת. וא\"כ לכאורה תליא באיבעי זו דלפי הצד דפרס קיטבליא אינה אוכלת א\"כ הכא בפורקת קאי על השבת אבידה. אבל לאידך צד דאוכלת ה\"נ בפורקת לא קאי על השבת אבידה דאפי' מדינא אוכלת. אבל לשון תוס' לא משמע כן וצ\"ע. ובמהרש\"א בההיא דפרס קיטבליא הנ\"ל כ\"כ בכוונת רש\"י דבא לומר דאף דאותו הטעם משום חזיי' ומצטערה מ\"מ מיבעי אם מקרי בדישו. וכתב עלה וכה\"ג כתב תוס' לקמן (בד\"ה אלא אימא עד שתהא פורקת) עכ\"ל. ולא ידעתי הא אדרבא מדברי תוס' אלו לא משמע כן וכנ\"ל (ואא\"ל דדעת תוס' דאיבעיא דפרס לה קיטבליא נפשטה לאיסור כפי ב' השינוים דגמרא שם. הרי בהפוסקים לא הביאו ע\"ז שום חולק):"
+            ],
+            [
+                "[אות סג] <b>תוי\"ט ד\"ה וחכמים. אף פועל אם חסמת פטור. </b>נימא ללמוד בק\"ו מה שור שאין אתה מצווה להחיותו אתה מצווה על חסימתו אדם שמצווה להחיותו מכ\"ש שמצווים על חסימתו. ומש\"ה צריכים קרא להקיש חוסם לנחסם דאדם אוכל בתלוש ולא ילפי' בק\"ו הנ\"ל כיון דשור אוכל בתלוש מכ\"ש אדם, או בק\"ו מה שור שאינו מפורש בקרא דאוכל במחובר אוכל בתלוש אדם דמפורש דאוכל במחובר מכ\"ש דאוכל בתלוש. היינו משום דאיכא למיפרך מה לשור שמצווים על חסימתו. כך מבואר בסוגיא (דף פ\"ח ע\"ב) ולכאורה קשה דמ\"מ נלמוד תלוש ממחובר מה במקום שאינו מפורש לאכול במחובר אוכל בתלוש מקום שמפורש לאכול במחובר מכ\"ש דאוכל בתלוש (ועל זה אין לנו מיעוט):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סד] <b>הרע\"ב ד\"ה נושא שכר. והשואל מפורש כו'. </b>ונשבה דלא כתיב בשואל ומשבורה ומתה ליכא למילף דמה להנך שכן אונסא דסליק אדעתא והו\"ל להתנות משא\"כ נשבה. היינו דילפי' מונשבר או מת דאו לרבות שבויה. והא דגניבה ואבידה חייב דליכא ללמוד משבורה ומתה דמה להנך דא\"א לאטרוחי ומייתי משא\"כ בגניבה כי הא דתניא דילפי' מק\"ו מש\"ש. כך מפורש בסוגיא (דצ\"ה ע\"א) ובתוס' שם הקשו דנילף גניבה משבויה דג\"כ אפשר למטרח ומייתי. ותירצו דשבויה לא אפשר כולי האי לאטרוחי ולמיתי. ולכאורה תמוה על קושייתם דדלמא קושית הש\"ס דגו\"א בשואל מנ\"ל וא\"כ דלמא או לרבות גו\"א. ומנ\"ל לרבות שבויה ומוכרח דגו\"א בלא\"ה ידעי' ולזה פרכינן דמנ\"ל. ונלע\"ד דמ\"מ קושית תוס' שפיר אהא דאמרי' אח\"כ על ק\"ו הנ\"ל שואל מש\"ש דאיכא למפרך מה לש\"ש שחייב כפל בטוען ט\"ג דהיינו בטוען נשבה דלסטים מזויין גנב הוא. ובזה יקשה דהא כל כמה דלא ידעינן דשואל חייב בשבוי' גם בשואל איכא כפל בטוען טענת נשבה ולא צריך או לרבות גו\"א. אע\"כ דאתי לרבות שבויה ואח\"כ נילף גו\"א משבויה ומוכרחים לתירוצם דגו\"א א\"א למילף משבויה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות סה] <b>במשנה השואל את הפרה כו'. </b>וכן ש\"ש וש\"ח כולם פטורים בבעלים אפי' מפשיעה. והא דקתני במתני' השואל דמלתא דכתיבא בהדיא קתני אבל פטורי דש\"ש וש\"ח בבעלים דאתיא מדרשא דוכי ישאל וי\"ו מוסיף על ענין ראשון ונדרש לפניו ולפני פניו גם על ש\"ח לא קתני לה במתני'. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות סו] <b>תוי\"ט ד\"ה שאלה חצי. אפי' בשתי פרות יחלוקו תוס'. </b>כ\"כ תוספות במתני' דהכא. אבל לקמן (דף ק' ד\"ה ה\"מ סומכוס) כתבו דיחלוקו דמתני' לא קאי רק אשאל א' ושכר א' אבל בשאלה חצי יום ושכרה חצי יום מודה סומכוס. כיון דמסייע למוחזק חזקת חי והשתא הוא דמת. וע' במהרש\"א דתוספות שם חזרו מדבריהם דהכא. וכן העלו תוס' בב\"ק (ד' מ\"ו ע\"ב ד\"ה מידע ידע):",
+                "[אות סז] <b>שם ד\"ה חייב. ע\"כ בנ\"י. </b>אבל הריטב\"א כ' דאף להאי לישנא הוי א\"י אם נתחייבתי דהא כל כמה שהיא בחיים ברשותא דמרא איתא. וליכא על השואל שום שעבוד וחיוב אלא (לומר) [לאחר ש]נגנבה או נאנסה ואתא חיובא עליה משתעבדי הנכסי' למפרע משעת משיכה. ונ\"מ למכר נכסיו בינתים. ומ\"מ כל שאומר א\"י אם שאולה או שכורה מתה הוי כאומר א\"י אם נתחייבתי ונשתעבדו הנכסים או לא נתחייבתי ולא נשתעבדו הנכסים כלל עיי\"ש. וזה מוכרח לומר בדעת הרמב\"ם. וע' בנ\"י דכתב דפירכת הש\"ס באמת על הך בבא שאל א' ושכר א'. או דהפירכא גם מרישא דסתמא קתני ולא מכרעא מלתא דרישא דוקא בפלגא יומא דראשונה בשאילה ושניה בשכורה. וקשה לי דהא בממנ\"פ אם פלגא דקמא בשכירות הוי ברי וחזקת הגוף היינו חזקת חי דבהמה לומר דפלגא יום השנייה מתה. ובזה מוציאים כדקי\"ל כר\"ג גבי משארסתני נאנסתי. וצל\"ע:",
+                "[אות סח] <b>בא\"ד דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק. </b>והנה בשמעתין בתוס' סד\"ה ורב הונא הקשו לרב ושמואל דס\"ל דל\"א א\"י לישבע משלם בנ' ידענא ונ' לא ידענא פטור. כל מודה במקצת יפטר במגו דהיה אומר על המקצת שכופר לא ידענא ותירצו ג\"כ הכי דאין זה מגו דאין אדם טוען ברצון א\"י. ולכאורה קשה הא תוס' כתבו הטעם דאז יהיה נראה שהתובע אומר אמת שטוענו ברי והוא אומר א\"י. א\"כ יקשה על כל שבועות השומרים הא יש לו מגו דא\"י אם בפשיעה מתה או לאו בזה הא גם התובע אומר שא\"י. וצ\"ל דמ\"מ רוצה שיהיה ניכרין דבריו יותר לאמת דכשטוען ברי והתובע אינו אומר ברי יהא נראה דהוא אומר אמת. ובעיקר קושית תוס' זו לרב ושמואל דמוכח מדבריהם דשבועת א\"י לא הוי שבועה דאל\"כ מה הקשו נימא דבאמת אם יטעון חמשים יש לך אצלי וחמשים א\"י יהיה לו דין מקצת לישבע שא\"י אע\"כ דס\"ל דליכא שבועה דאורייתא שא\"י ולרב ושמואל פטור לגמרי. א\"כ אמאי נקטי' הקושיא לרב ושמואל הא גם לדידן בהא דאמרי' (בפ\"ז דשבועות) גבי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ה\"ד אילימא דא\"ל מנה לאבא ביד אבוכון ואמרי' חמשים אית ליה ונ' ל\"ל מה לי הוא מה לי אבוה. הא ביורשים נפטרו משבועה במגו דאמרי נ' לא ידענא דביורשים קי\"ל דל\"א משאוי\"ל וכמו שהקשה באמת הר\"ן בשבועות (פ\"ז דשט\"ו ב') ותירץ שם דהיו צריכים לישבע דנ' לא ידענא. א\"נ דליכא מגו דאין טוען ברצון א\"י. ולהתוס' בקושייתם דהיו סבורין דאמרינן מיגו א\"י וגם ס\"ל דא\"צ לישבע שא\"י הו\"ל להקשות כן לדידן. וצ\"ע:",
+                "[אות סט] <b>בהרע\"ב ד\"ה ישבע השוכר. דשבועה זו ע\"י גלגול. </b>קשה לי דהא על כל שבועת השומרים קשה דלהימן במגו דלהד\"ם כדפרכי' בשבועות בסוגיא דקציצה. והעלו הראשונים בהטעם דמגו דהעזה לפטורי משבועה לא אמרינן. וא\"כ יקשה הכא דעל הגלגול להימן במגו דלהד\"ם דליכא העזה דהא השתא ג\"כ מעיז במה שמכחישו ואומר דשכורה מתה (ואנו דנין כל שבועה בפני עצמה) ובהכרח צ\"ל דאף להפוסקים דמגו לאפטורי משבועה אמרי' ומש\"ה הוצרכו לומר בשבועת שומרים דהוי מגו דהעזה לפטורי משבועה מ\"מ על שבועת גלגול כיון דבלא\"ה נשבע ל\"א מגו לפטורי מזה. ונראה ראיה לזה ממה דפרכי' במסכתין (דל\"ה ע\"א) רישא דסיפא תיובתא לר\"ה וכו' ואם איתא לדר\"ה מגו דמשתבע מלוה שאינו ברשותו וכו' וקשה דמאי פריך נהי דצריך לישבע שא\"ב ולא מהני המגו דלהד\"ם היינו ג\"כ דהוי מגו דהעזה לפטורי משבועה דהא במה שטוען א\"ב לא ידע חבריה דמשקר מ\"מ על הגלגול דכמה היה שוה הוי שפיר מגו דלהד\"ם אע\"כ דמגו לפטורי מגלגול לכ\"ע ל\"א. ואף דתוס' הקשו בשמעתין והובא בתי\"ט כאן (ד\"ה חייב) דעל כל גלגול יקשה דלהימן דאי בעי היה אומר על הגלגול אינו יודע והרי הוכחנו דעל גלגול ל\"א מגו לפטורי צ\"ל דאם היה בכל גלגול מגו ליתא מעיקרא שבועת גלגול ולא מקרי מגו לפטורי משבועה דמעיקרא דדינא לא יחול שבועת גלגול אלא לבתר דמתרצי דזהו לא הוי מגו דאין אדם טוען ברצון א\"י. בזה אף לפעמים משכחת דיש לו מגו אינו מועיל לפטורי משבועת הגלגול. ואולם מ\"מ קשה לי דברי תוספות במשנתינו (ד\"ה השוכר כו') ועוד דהכא אפי' משאיל אומר ברי אמרי' דאינו נשבע אלא ע\"י גלגול עכ\"ל ולדברינו מאי ראיה הוא זה דלמא הספק אימת מתה נכלל ג\"כ בכלל שבועת שומרים אלא דבברי וברי היה פטור מטעם מגו דלהד\"ם ולזה צריכים לבא מדין גלגול דבזה לא מהני מגו כלל וצ\"ע. ומדברי תוס' אלו ראיה דלא כהש\"ך שכ' (בסי' ע\"ב ס\"ק קט\"ז) דכל דינא דשבועת שומרים רק בטוען המפקיד שמא אבל באומר ברי דמתה בפשיעה הוי ככל כפירות וא\"צ לישבע. דא\"כ מאי ראיה מבבא דברי וברי הא בכה\"ג ליכא כלל שבועת שומרים:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ע] <b>במשנה המוכר אומר קטן מכרתי. </b>במתני' דפרקין מ\"ב הקשו תוס' על בבא דהשוכר אומר שכורה מתה והלה אומר א\"י דפטור וא\"ת לר\"ה ור\"י דאמרי ברי ושמא ברי עדיף אמאי איצטריך הכא דפטור דהשתא ברישא אמרי' ברי ושמא ברי עדיף להוציא כ\"ש להחזיק. וי\"ל דאיידי דתנא ברישא דברי עדיף חייב תנא נמי בסיפא דפטור. א\"נ דברי דמשאיל עדיף מברי דשואל וכן שמא דמשאיל עדיף מדשואל וכו'. וקשה לי דמה הועיל בתירוצם השניי' הא מ\"מ ישאר הקושיא על מתני' דכיון דקתני ברישא דהלוקח אומר גדול לקחתי דברי ושמא ברי עדיף להוציא למ\"ל הסיפא דהמוכר אומר קטן מכרתי. ובזה ל\"ש תירוצם. דהכא שניהם ראויים לידע. ונלע\"ד דהתם דלר\"ה ור\"י באמת מיירי רישא אף בפרה א' דאין טעם לחייב רק מדין ברי ושמא (דמדין מחשואי\"ל ליכא ברישא דכיון דטוען א\"י ליכא גלגול כמ\"ש תוספות שם) בזה שפיר הקשו דלמ\"ל הסיפא. אבל הכא באמת ברישא חייב ג\"כ מדין משואי\"ל כיון דקתני ברי וברי דישבע (בלא גלגול) ממילא בא\"י הוי משואי\"ל א\"כ לא נשמע מרישא דברי ושמא ברי עדיף. דהא בלא\"ה חייב מדין משאי\"ל ואף דלמאן דמוקי בעבד בכסותו וע\"כ הא דלר\"נ ור\"י ברישא חייב היינו רק על הכסות דעל העבד דהוי רק גלגול כיון דטען א\"י ליכא גלגול וכמ\"ש הרז\"ה. א\"כ לר\"ה ור\"י באמת מה דקתני חייב היינו אף על העבד מדין ברי ושמא ברי עדיף. וא\"כ שפיר נשמע מרישא דברי עדיף. מ\"מ י\"ל דר\"ה ור\"י ס\"ל כשינויא דמיירי בדמי עבד וממילא ברישא בלא\"ה חייב מדין משאי\"ל:",
+                "[אות עא] <b>במשנה זה אומר א\"י. </b>למ\"ד דלא אמר סומכוס רק בשמא ושמא ורישא דמתני' זה אומר משלקחתי ילדה ע\"כ מיירי בשמא ושמא. הא דהכא הוי פירוש להרישא דדוקא בשמא ושמא יחלוקו. ולמ\"ד אפילו ברי וברי ורישא דהמחליף מיירי בברי וברי הא דאצטריך הכא דינא דיחלוקו היינו לגלויי רישא דלא תימא דרישא בשמא ושמא לזה תני סיפא בשמא ושמא לגלוי דרישא אפילו ברי וברי. גמרא. וק' לי למ\"ש תוס' בשם הרשב\"ם דמ\"ד אמר סומכוס אפי' ברי וברי מיירי רישא דוקא דקיימא באגם אבל במוכר מוחזק לא דבמוחזק גמור לא אמר סומכוס בברי וברי. א\"כ מאי פרכי' דלמ\"ל הסיפא הא הסיפא גבי מכר לו ב' מיירי באמת דאפילו מוכר מוחזק דהא בשמא ושמא גם במוחזק גמור יחלוקו ובפרט למאן דמוקמי בדמי ממילא מוחזק המוכר ורישא דוקא דקיימא באגם וא\"כ הוי ב' דינים דלא נשמע זה מזה וצ\"ע. גם קשה לי להרשב\"ם דמאי פרכי' בסוגיא למ\"ד דאמר סומכוס בברי וברי בסיפא דהכא ז\"א גדול וז\"א וכו' ישבע ומשנינן דמודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא ומה פריך הא במוחזק גמור ל\"א יחלוקו בברי וברי ותוספות כתבו הא דלא פריך הש\"ס ממתני' ב' דפרקין ז\"א שאולה וז\"א שכורה ישבע דלהרשב\"ם נימא דבמוחזק גמור מודה סומכוס בברי וברי אין מוציאים. הא מ\"מ גם הכא י\"ל דמיירי במוחזק דמתני' בדמי עבד והוי מוחזק גמור. ובפרט לפ\"מ דכתב התוי\"ט הכא דרישא דקתני דברי ושמא חייב ע\"כ מיירי בדמי עבד אלא דר' אושעיא דמוקי בעבד בכסותו לרווחא דמלתא נקט כן דהסיפא דישבע מצינו לאוקמי בכה\"ג. וכיון דממילא רישא מיירי בדמי מנ\"ל למפרך מסיפא דישבע דלמא הך מיירי ג\"כ בדמי ומנ\"ל להמציא דמודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות עב] <b>הרע\"ב ד\"ה מעשה. דקרקע בחזקת מרה קיימא. </b>הכי אמר ר\"נ בסוגיא דאפילו בא בסוף חדש כולו למשכיר דקרקע בחזקת בעלי' קיימא. והיינו דמה דקתני במתני' דיחלוקו (דשמואל מוקי לה בבא באמצע חדש) אף דבסוף חדש ג\"כ המשכיר הוא המוחזק. צ\"ל דמתני' כסומכוס דבמוחזק יחלוקו ור\"נ לנפשו פסק כרבנן דסומכוס. ומזה תמוה לי דברי תוס' (דמ\"ח ע\"א ד\"ה דאר\"א וכו') שכתבו ולפ\"ז אתי נמי שפיר ההיא דמרחץ וכו'. ול\"צ לאוקמי כסומכוס. ותמוה לי הא לרב ושמואל טעמא דמתני' דמספקא אי תפיס לשון ראשון או אחרון ושמואל מוקי למתניתין בבא באמצע חדש ומשו' תפיסה. ור\"נ דפסק בסוף החדש כולו למשכיר הרי דס\"ל ג\"כ דאזלינן בתר מוחזק ולא בעשו חז\"ל האי ספק כאילו ודאי הוא פלגא ופלגא וממילא מוכח דר\"נ ס\"ל דטעמא דמתני' דיחלוקו לא משום דעשו חז\"ל זה לודאי פו\"פ דא\"כ איך יכול ר\"נ לחלוק בזה על המתני'. אע\"כ דמתני' מוקי לה כסומכוס. וא\"כ מבואר בכל הסוגיא דטעמא דמתני' לאו משום דעשו אותו לפו\"פ. וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות עג] <b>תוי\"ט ד\"ה היה קטן. ולא דמי לחמור זה ומת. </b>ובשטה מקובצת כ' בשם הר\"ן לחלק דגבי חמור זה דבין חי בין מת מקרי חמור ולכן משתעבד ליה הנבילה. אבל בית זה כיון דנפל לא מקרי בית עוד ולא משועבד לי' כלל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות עד] <b>במשנה כך חולקין כו'. </b>במקום חדש שאין שם מנהג קאמר. שיטה מקובצת בשם הר\"ן והרשב\"א:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות עה] <b>תוי\"ט ד\"ה שכך. דאל\"כ פטור. </b>ומ\"מ בכתב לא הוי אסמכתא כיון דלא גזים דהא מ\"מ הבעלים מפסידים. אבל אם כ' אשלם אלפא זוזי דכיון דגזים דקונס עצמו הוי אסמכתא. ומ\"מ צריך לשלם במיטבא (דל\"ל) [דדל] כתב מהכא משום אסמכתא. הא גם בלא כתב צריך לשלם. כיון דרגילין לכתוב כן בלא כתב ג\"כ חייב. הרא\"ש. (עיין ברא\"ש ודו\"ק):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות עו] <b>תוי\"ט ד\"ה משום. ול\"ת דלא תבא. </b>בוודאי כך נראה בפשוטו. דהא מבואר בסוגיא דטעמא דמתני' דרעך ממעט גר תושב והיינו קרא דת\"כ פ' קדושים דכתיב לא תעשוק את רעך ולא תלין אבל בההיא דמשנה תורה (בפ' כי תצא) דכתיב לא תעשוק שכר עני מגרך. וכי היכי דאמרינן דמה דכתיב באותו פ' ביומו תתן שכרו קאי גם על מגרך ה\"נ הלאו דכתיב בהאי קרא ולא תבא דמה\"ת נחלק בהאי קרא בין העשה דביומו ללאו דלא תבא. וכ\"כ רש\"י להדיא על ברייתא דתני דבי ר\"י (דמוקמי' למתני' כוותי') יש בו משום ביומו ת\"ש היינו דמשתעי בשכיר לילה ואין בו משום שכיר יום. והיינו דלאו דשכיר לילה יש בו. אבל לאו דשכיר יום אין בו. ואולם ברמב\"ם רפי\"א מהלכות שכירות כתב מ\"ע לשלם שכר שכיר שנאמר ביומו ואם אחרה לאח\"ז עובר בל\"ת שנאמר ולא תבא וכו' וגר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואם אחרו אינו עובר בל\"ת הרי מבואר להדיא דגר תושב אינו עובר על לאו דלא תבא. וכן משמע להדיא בהרא\"ה (מצוה תקפ\"ח) וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות עז] <b>במשנה אלמנה כו' אין ממשכנין אותה. </b>נקט אלמנה שאין לה עוזר ולא תומך לא מאישה ולא מאביה שכבר יצאה מרשותו וה\"ה גרושה ולאפוקי בתולה שהיא ברשות אביה כ\"כ הסמ\"ע (סי' צ\"ז ס\"ק כ\"ב). ודעת הש\"ך שם דדוקא באלמנה דלבה שבור ודאוג. משא\"כ גרושה. ודעת הט\"ז שם דאפילו בתולה בכלל כי היכי דלר\"ש דהטעם דקרא דאתה משיאה שם רע בשכנותיה ממילא הוא הדין בתולה. ה\"נ לת\"ק דלא מצינו דפליג בהא. ונקט אלמנה דדיבר הכתוב בהוה דדרך אלמנה להיות בעלת משא ומתן משא\"כ בתולה. ומסתימת כל הפוסקים משמע דכל מילי אין ממשכנים אלמנה. ובגד דקרא לאו דוקא. אולם בש\"ג כ' בשם הריא\"ז שלא אסרה תורה אלא בגד לבישתה ומצעותיה וכדומה. אבל שארי כלים כגון כוסות של כסף וכיוצא ראוי למשכן הימנה שאין זה בכלל בגד עכ\"ל:",
+                "[אות עח] <b>תוי\"ט ד\"ה ואת המחרישה. באם עבר וחבל מיירי. </b>אבל תוס' ס\"ל דלרבא דאי עבד לא מהני צריך להחזירו לגמרי אף דילפינן מהשב תשיב אפילו שלא ברשות היינו לגבי לאו דלא תבא אל ביתו אבל בלאו דלא יחבול לא. וכן לאביי דס\"ל בכ\"מ אי עביד מהני בחבל כלי אוכל נפש א\"צ להחזיר כלל אפי' מדין השבת עבוט. והנה לכאורה לאביי זהו רק בחבל דרך נתוח אבל בחבל מביתו כלי א\"נ הא מ\"מ כיון דעבר גם על לא תבא מחוייב לתקן הך לאו בעשה דהשבת עבוט ומה בכך דלא יתקן בזה עשה דהשבת עבוט. אמנם יקשה לי לפ\"ז על מה שהקשו תוס' (דקט\"ו ע\"א ד\"ה וחייב) דאמאי אמר אביי כו' ועו\"ק דהיכי חשיב ליה אביי ניתק לעשה הא לא אשכחן דנתקו הכ' כדאשכחן גבי השבת עבוט דלא תבא כו' הא י\"ל דההיא מעשה דחבל סכינא דאשכבתא היה מתוך ביתו וא\"ל זיל אהדור מדין ניתוק לעשה דלאו דלא תבא. ואי דלישנא דזיל אהדר משמע דלגמרי להדר הא אף אם עשה דהשב תשיב יהא גם על לאו זו דכלי א\"נ. הא העשה הוא רק לכסות יום ביום. אע\"כ דבאמת א\"ל זיל אהדר כדין השבת עבוט. ובזה תהיה מיושב קושייתם הראשונה דאיך קתני וחייב משום ב' כלים הא לאביי הוי לאו הניתק לעשה דהא א\"ל זיל אהדר והיינו דאביי אמר ליה לנתק לאו דלא תבא אבל לא מנתק בזה לאו דלא יחבול והיה מיושב הכל ברווחא. ואולי יש לדחוק דקושייתם רק על לשון דאמר אביי זיל אהדר דהו\"ל כלים שעושים בו א\"נ משמע דמדין כא\"נ אמר כן. ואף הא באמת בלא\"ה חייב משום השבת עבוט ובלאו דוקא נקט דהוי כלים דא\"נ. מ\"מ אם דמדין כלים דא\"נ לא היה חיוב השבה ל\"ש למנקט כלל האי לישנא ועדיין צ\"ע. ולשיטת תוס' דבכלים דא\"נ לרבא מחזיר לגמרי ולאביי לא מחזיר כלל קשה לי במה דפרכינן בתמורה מאי איכא בין אביי לרבא והא נ\"מ בפשוטו בחבל כלים דא\"נ:",
+                "[אות עט] <b>שם ד\"ה ואם. שבכל יום ויום יחזירו משכונו. </b>ומ\"מ לא רצה הגמ' (היינו ר\"מ. מהרש\"א) לתרץ כן כשאומר למה ממשכנו מעיקרא דעדיפא מיניה משני עכ\"ל תוס' ולענ\"ד היה נראה דהך סברא שלא יוכל לכפור וממהר לפרוע מספיק רק היכי דלא מגרע כחו במה שמשכנו והיינו בחוזרים וממשכנים. אבל במשכנו מעיקרא דמגרע כחו דאם אינו ממשכנו יש לו זכות לאחר זמן ב\"ד לגבותו בפרעון אם אין מסדרים לבע\"ח אבל במשכנו דהוטל עליו חיוב השבה לעולם אין מוכרים אותו וכמ\"ש תוס' בד\"ה מהו שיסדרו. מש\"ה הוצרך ליתן טעם שלא יהא שביעית ולא יהיה מטלטלים אצל בניו:",
+                "[אות פ] <b>שם ד\"ה אין. בא לאסור ניתוח המותר במק\"א. </b>והא ��אפקי' בל' חבלה ולא בל' ניתוח כדי לעבור במשכון בב' לאוין תוס'. ולא זכיתי להבין הא הב' לאוין הם לאו לא יחבול ולאו דלא תבא וא\"נ הוי כתיב לא ינתח והיה נוטלו מביתו היה ג\"כ ב' לאוין דהרי בנטלו מביתו פשיטא דיש בו משום לא ינתח ועובר ג\"כ על לא תבא (ועיין):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות פא] <b>הרע\"ב ד\"ה נוטלן. שהוא מודה במקצת. </b>תמוה א) לי הא המקצת אבנים שמודה הו\"ל הילך ואינו חייב שבועה וצ\"ע. (קושית רבינו על הר\"ב אבל הגמרא מיירי כמו במנ' וכלי): א) עי' נתה\"מ (סימן קס\"ד סק\"ח) תירוץ על זה (אהבת איתן)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,262 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Metzia",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Bava_Metzia",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה זה אומר כול' שלי. ל' הר\"ב כו' אבל זה אומר אני ארגתי'. </b>נראה דיצא לרש\"י כן מדלא קתני במתני' חד בבא דהיינו אני ארגתי' לחוד דל\"ש מורי היתרא ואפ\"ה בעי שבועה ומכ\"ש במציאה ומו\"מ. אבל תוס' נזהרו בזה ופירשו בצריכותא דהיכ' דל\"ש מורי היתרא הי' ס\"ד דלא בעי שבועה היינו משום דיש לנו לתלות דאמר בדדמי שסובר שהוא הגביה רגע מקודם או שלו נתרצה המוכר ולא יפרוש גם משבועה. א\"כ ממילא באני ארגתיה דל\"ש לומר דאמר בדדמי בודאי צריך שבועה ומש\"ה אי תני אני ארגתיה עדיין לא ידענו מציאה ומו\"מ:",
+                "[אות ב] <b>שם ד\"ה ישבע שאין לו בה. לרבנן דבן ננס איצטריך. </b>ועכ\"ז קשה לי דנהי דרבנן לא חיישינן דבאין לידי שבועת שוא היינו דמ\"מ אין מפסידים זכותו של בעה\"ב שישבעו לו הפועלים והחנוני. אבל הכא הא כיון דאפשר לתקוני שלא יהיו ודאי שבועת שוא דישבעו שאין לו פחות מחציה בודאי עדיף. ומה\"ת ישבעו שכולה שלו להיות ודאי שוא. וצ\"ע. (קושית רבינו הוא ביותר על רש\"י ד\"ה ע\"ב עי\"ש): והנה במ\"ש התוי\"ט מקודם דמתני' אתיא אפי' כבן ננס דהכא ליכא ודאי שבועת שוא דאימור תרוייהו בהדדי אגבוה. ופירש\"י וכל א' ס' שהוא הגביה תחלה ולכאורה תמוה דמאי צריך לזה הא בפשוטו כיון דאפשר שהיא כך דתרוייהו בהדדי אגבהו נהי דכל א' בא לגזול חצי מ\"מ שבועת שוא ליכא. ונ\"ל דהוקשה לרש\"י דא\"כ לבן ננס אמאי מפסידים להבעה\"ב זכותו מכל וכל. ואלו ואלו נפרעים שלא בשבוע'. מ\"מ יטעון בעה\"ב ישבע לי חנוני שלא פרע פחות מחצי' עכ\"פ. וכן הפועל ישבע לי שלא קבל מהחנוני עכ\"פ לא יותר מחציו ולא ליהוי ודאי שבועת שוא. אע\"כ דלפי טענתם חד משקר הוי כמו ודאי שבועת שוא ולא דנינן לענין אחר מה דלא טענו. וזה הוצרך רש\"י לומר להסביר דהכא כל אחד סובר שהוא הגביה תחלה ולא שמשקר במזיד. מש\"ה אף לפי טענתם אפשר דתרוייהו בהדדי אגבוה (כוונת רבינו לתרץ בזה גם קושי' הא'. ואפשר גם כן דרש\"י לשיטתו באני ארגתיה. מוכרח לומר שיש סברא שכ\"א טוען אמת. ועי' בדבור הסמוך. וד\"ל):",
+                "[אות ג] <b>שם ד\"ה ויחלוקו. ולא כו' הכא דאיכא למימר. </b>ולפירש\"י שהביא התי\"ט (לעיל ד\"ה זה אומר כו') דבאני ארגתיה הדין דיהא מונח. אף דהחלוקה יכולה להיות אמת צ\"ל דלמסקנא כדמחלקינן לר' יוסי בין ודאי רמאי. ממילא גם לרבנן מתרצא בהכי דתליא הכל בודאי רמאי דאף היכא דאיכא למימר דתרוייהו הוא מ\"מ בודאי רמאי יהא מונח:",
+                "[אות ד] <b>שם ד\"ה וזה נוטל רביע. דמגו להוציא לא אמרי'. </b>וקשה לי דלמה משנינן דסיפא קמ\"ל. דלא יטול רביע בלא שבועה במגו דזהו לא הוי חידוש כ\"כ דהסברא פשוטה כך היא דאם יטול בלא שבועה ליכא מגו כיון דאם יטעון כ\"ש יצטרך לישבע. ועכשיו יטול בלא שבועה. טפי הו\"ל לומר דאשמעי' דלא נימא דיטול חציה בשבועה במגו דכ\"ש. לזה אשמעי' דמגו להוציא ל\"א. וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה או שיש להם עדים. </b>להפוסקים הסוברים דעד מסייע פוטר משבועה. צ\"ל דעדים לאו דוקא דהא בע\"א ג\"כ חולקים בלא שבועה. אלא עדים היינו עדות המועלת ועי' ברא\"ש בריש מכילתין (סי' ג') דכתב כזה לתרץ מתני' דרפ\"ז דשבועות (מ\"ז) דקתני ואם יש עדים שאמר להם אביהם וכו' ולא ידעתי אמאי לא נקט כזה על משנתינו זו ועי' בתוי\"ט כתובות (פ\"ב מ\"י ד\"ה שיצתה בהינו��א):",
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה בזמן שהם מודים. ש\"מ המגביה מציאה לחבירו כו' קנה חבירו. </b>דמרישא דזה אומר חציה שלי ליכא ראיה די\"ל דמיירי במו\"מ. או במציאה ואמר תפסתי בידי החצי. אבל מהך דבזמן שהם מודים דמיותר ע\"כ דאתי לאשמועי' דאף במציאה ובמודים שכל אחד תפס רק בקצה הטלית והגביהו יחד דגם כן יחלוקו דהמגביה מציאה כו' כך מבואר בסוגיא ובתוס'. וקשה לי הא בסוגיא דרוכב ומנהיג מספקא לן בא' רוכב וא' מנהיג אם קנין א' מבטל לחבירו וביארו בתוס' דממתני' דקתני א' רוכב וא' מנהיג יחלוקו ליכא ראיה דמ\"מ שניהם אקראי מוחזקים וכל א' טוען שהוא קנהו וחבירו תפס בו אח\"כ (ומשניהם מודים ליכא ראי' דא\"ל דמיירי שקנו בהנהגה עיי\"ש) לפ\"ז מנ\"ל דיתורא דבבא דשניהם מודים אתי לדינא דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. דלמא ל\"ק חבירו והבבא זו קאי על א' רוכב וא' מנהיג ושניהם מודים שעשו כן ביחד זה הרכבה וזה ההנהגה דקנו שניהם ולא נתבטל קנין א' מפני חבירו. וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט ד\"ה נטלה. אבל הכא דלא אמר כלום. </b>אין בזה סרך קושיא דמעיקרא ס\"ל דכיון דאמר תנה לי הוי כאומר זכה לי ואם הגביה זה לצרכו קנה כמו בזכה לי. ור\"י אמר דתנה לי לא הוי כזכה לי. אבל בלא אמר לו כלל והוא הגביה לחבירו ולא אמר כן בשעת הגבהה או מקודם גם מעיקרא ס\"ל דל\"ק ופשוט. אח\"כ ראיתי שגם הש\"ך שם כ\"כ:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט ד\"ה זכתה לו. משום קטן וקטנה. </b>בלא\"ה אף בגדולה איצטריך דהא אשה יוצאה שלא לרצונה וע\"י שלוחה א\"י לגרשה בע\"כ דאין חבין לאדם אלא בפניו ואיצטריך קרא לרבות חצר בעומדת בצדו משום ידה. ואם זרק לה הגט בחצר כזה בע\"כ דידה מגורשת:",
+                "[אות ט] <b>בא\"ד וכתב הרנב\"ר ז\"ל דאיכא למימר. </b>קשה לי הא מבואר בסוגי' דלא ילפינן קטן מקטנה והיינו דרק באשה אתרבאי חצר משום יד אבל לא באיש. הכי קיי\"ל בש\"ע (ססי' רס\"ח) וא\"כ היאך כתב הר\"ן דחצירו זוכה לו המציא' משום ידו. ואולי יש לחלק דבקטן דאין שמירתו חשובה לא מקרי חצר ידו ולא ילפינן מקטנה ואך מ\"מ קשה דבגניבה דפרכינן דבחצירו אין שליח לד\"ע הא בגדול הוי חצירו כמו ידו (אפי' אינו עומד בצידו) גם קשה לי במ\"ש רש\"י דקרא דגבי גניבה איצטריך דלא נימא אין שליח לד\"ע. מנ\"ל דלמא באמת אמרינן בזה אשלד\"ע וקרא דריבוי דחצירו היינו אפילו בגברא דחצירו משום ידו. ומיירי דוקא בעומד בצידו. וצע\"ג (עי' בל' רש\"י ואיכא למימר כו'. ועי' בתוס' ד\"י ע\"ב ד\"ה ואי משום):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>תוי\"ט ד\"ה שאני אומר. דכי אתיא למיטרף לקוחות אמרינן לה אייתי ראיה. </b>ושאני שטר חוב דיאמרו הלקוחות מדהדרו' הב\"ד השט\"ח למטרף ביה קמו במלתיה דהשטר כשר אבל בגט ושחרור דעיקר לאו למגביה ביה אלא לאנסובי בי' בזה יאמרו הלקוחות אייתי ראיה. גמרא (דף י\"ט ע\"א):",
+                "[אות יא] <b>בא\"ד אין לך מחילה גדולה מזו גמרא. </b>זהו אינו מפורש בגמרא רק מפירש\"י. אבל הרבה מהראשונים וכן משמע דעת תוס' דפירשו דמדין מגו היא. דאי בעי מצי מחיל:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>הרע\"ב ד\"ה הרי זה יחזיר. שהכלי סימן. </b>ולא איתרע בנפילה זו כיון שע\"י הסימן מתברר אי ממלוה אי מלוה נפל. הרא\"ש. וכתב בשיטה מקובצת בשם תוס' כ\"י הא דמהני כשהמלוה נותן סימן דלמא הלוה מסר לו הסימן כדי לעשות קנוניא דהא מה\"ט לא מהני הודאת לוה כדלעיל (מ\"ו) דש\"ה דלא ידעי' של מי הוא רק מכח ההודאה אין לנו לנטות לעשות עפ\"י ההודאה כלל דחיישי' לקנוניא. אבל הכא דלא אזלי' בתר הודאה כלל כ\"א בתר הסי' אין לנו לחוש לקנוניא:",
+                "[אות יד] <b>הרע\"ב ד\"ה אחד הלוה. סופר אחד חיישינן. </b>ומ\"מ אם הם מקויימים יחזיר. וכתב במהרש\"א דה\"ה דהו\"מ לאוקמי דמקויימי' ומלוה מקיים שטריה. אלא דניחא ליה לאוקמי הך סיפא אפילו באין מקויימים עכ\"ל. והוא דוחק קצת כיון דממילא הרישא דא' שלוה מג' מוקמי' במקויימים ואמאי לא ניחא לאוקמי גם סיפא בהכי. והיה נ\"ל לתרץ קושית המהרש\"א דהא לכאורה קשה במה דמשנינן ברישא דמקויימי' הא לשמואל (דף ט\"ז ע\"ב) דסבר דלפרעון ל\"ח ומצא שטר הקנאה יחזיר א\"כ ממילא בכ' הנפק ג\"כ יחזיר כיון דליכא חשש דלא לוה עד תשרי. א\"כ אמאי קתני ברישא יחזיר ללוה. וצ\"ל כיון דשלשה שטרות ביחד הוי הוכחה שהם פרועים ונפלו מהלוה. וא\"כ י\"ל דעל הסיפא לא הו\"מ לאוקמי במקויימים דא\"כ יקשה לשמואל דל\"ח לפרעון מאי איריא דהם ג' שטרות אף בשטר א' מקויים הדין דיחזיר למלוה. אע\"כ דלא מיירי במקויימים. וא\"כ לדינא דקיי\"ל דחיישי' לפרעון הו\"מ להרע\"ב למנקט באמת דסיפא ג\"כ במקוימים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טז] <b>תוי\"ט ד\"ה מצא פירות. וידע שנפלו ממנו. </b>אבל היכא דאפשר דבשעה שמוצאה עדיין לא ידעו הבעלים דנפל מנייהו אף אילו ידעו היו מייאשים. מ\"מ הוי יאוש שלא מדעת דלא מהני והיאוש של אח\"כ לא מהני כיון דבאיסורא אתי לידו (וידו כיד בעלים כיון דבתחלה נעשה שומר דבעלים הלכך לעולם אין נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות בעלים רמב\"ן במלחמות) אבל אם נפל לזוטו של ים וכדומה שאבוד ממנו ומכל אדם אף על פי שלא ידעו הבעלים מזה הוי יאוש דאין עליה שם אבידה ורחמנא שרייה דכתיב אשר תאבד ממנו. ממנו דוקא ולא שאבודה מכל אדם. גמרא. ואפי' אמר לא מייאשנא לאו כמיניה. ואפילו מרדפים אחריהם. נ\"י. ובכל מקום דבעיא מדעת בעלים אם הוא של יתומים קטנים דלאו בני מחילה נינהו לא מהני יאוש דידהו כך מתבאר בסוגי' (דף כ\"ב ע\"ב). ומזה קשה לי במה דאמרינן בסוגיא אההיא דכל אדם מותר בלקט משילכו הנמושות דלא מקרי יאוש של\"מ דעניים דבדוכתא אחריתא אמרי דעניי העיר מלקטים. וקשה לי הא גם לעניים קטנים יש חלק בלקט. ולגבייהו הוי יאוש שלא מדעת וצ\"ע. (וע' פאה פ\"ח בדברי רבינו אות ע\"ז):",
+                "[אות טו] <b>הרע\"ב ד\"ה ברה\"ר. ואפי' היה בהן סימן נפסד. </b>תמוה לי הא מסקינן בסוגייא דהלכה סימנין העשויים לידרס הוי סימן וצ\"ע (קושית רבינו הא אנן קיי\"ל כרבא):",
+                "[אות יז] <b>הרע\"ב ד\"ה אנפוריא. כגון לצורבא מרבנן. </b>בסוגיא אמרי' תניא ומודה רשב\"א בכלים חדשים ששבעתן עין שחייב להכריז וכתב תוס' דמשמעות דלת\"ק אפי' לא שבעתן עין חייב להכריז. וכן מצינו ברבה בר בר חנה דאמר בפ\"ק אי טב\"ע אית לי בגויה וגט לא שבעתו עין. וק' לי על ראייתם הא י\"ל דלאו מילתא דפסיקא הוא לרשב\"א דבלא שבעתן עין א\"א להיות בה טב\"ע. די\"ל דאם הת\"ח אומר דיש לו בה טב\"ע מהימנינן לי' דיש במציאות דיש לו טב\"ע אף בכלים כאלו. אלא דרשב\"א קאמר דאינו חייב להכריז אף במצא במקום דרובן ת\"ח דמסתמא לא יהיה לבעלים טב\"ע כיון דהם חדשים דלא שבעתן עין. וא\"כ מההיא דרבב\"ח אין ראיה כלל. וצ\"ע:",
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה אין חייב להכריז. אלא הצריך להן והוא יודע ומדקדק במנין וע\"כ הוי סימן ע\"כ. </b>ולא זכיתי להבין דברי הד\"מ דהא בדרך נפילה מנין לא הוי סימן דלא ידע דנפלו ביחד. ובהנוח בלא מנין הוי מקום סימן. וקושית ב\"י היה בדרך דהא ע\"כ לא מיירי בידוע שהוא הנוח דא\"כ אפי' בחד נמי הא המקום הוי סי' ולא מצי מיירי בדרך נפילה דא\"כ בתרי נמי דהא בנפילה לא הוי מנין סימן. וע\"כ דהך דמצאן שנים זהו הוכחה דהוי דרך הנוח. וע\"ז הקשה הב\"י דהא במטבעות דוקא ג' הוי הוכחה שהיא הנוח. וא\"כ מה זה שכתב הד\"מ דבמחטין יודע ומדקדק במנין. וההכרח לחלק בענין אחר דבמחטין גם בב' מוכח יותר דהוא הנוח ממילא מקום הוה סי'. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות יט] <b>במשנה כריכות ברשות היחיד. </b>הא דמפלגינן בכריכות בין רה\"ר לרה\"י לרבא דקי\"ל כוותיה מיירי בלית בהו סי' ובדרך הינוח. וברה\"י מקום הוי סי' שיאמר באיזה מקום הניחם. וכיון שהוא משתמר קצת ואינו משתמר לגמרי שם אבידה עליה כי הבעלים הניחם שם לפי שעה ולשוב לקחתה. ובמקרה א\"א להם ליקח וניחא להבעלים שהמוצא יטול ויכריז. וברה\"ר מקום לא הוי סימן דמתגלגל ברגלי ב\"א ובהמות מש\"ה אף שהוא דרך הנוח הוא שלו כיון דאין בו סי' והוא מקום שאינו משתמר כלל מסתמא הבעלים הניחה שם ושכחה ונתייאשו ממנה ואילו במקום שמשתמר קצת ואין בו סימן היינו דינא דמתני' דבסמוך דמצא אחר הגפה דלא יגע בהן כי שם לא הוי מקום סי' דמדדין ובמקום שמשתמר לגמרי אף ביש בו סי' לא יגע בו דאינו בכלל אבידה. כיון דהבעלים הניחום מדעת וסופם ליטול בעצמם משם. ובאינך דמתני' דלא מפליג בין רה\"ר לרה\"י מיירי דרך נפילה דלא שייך סי' מקום דהא לא ידע מקום שנפל ממנו. והא דקתני בכריכות דרך הנוח ובאינך דרך נפילה דאורחא דמלתא קתני דכריכות דיקירי אין מדרך שיפול שלא מדעת אלא הניחם שם. תוס'. כללא דמלתא מצא דבר שנאבד דרך נפילה אם יש סימן בגופו נוטל ומכריז ואם לאו אם הוא מהדברים שדרך למשמש בהם בכל שעה הוי יאוש מדעת ונוטלו והוא שלו וסימן מקום ל\"ש בדרך נפילה. וגם סי' מנין ל\"ש דבדרך נפילה לא ידע דנפלו ביחד אם לא בקשורים יחד כמו בתכריך לעיל ספ\"ק. ואם הוא דרך הנוח במקום שאין משתמר כלל ואין בו סי' כגון במקום דמתגלגל ברגלי אדם ובהמה דליכא גם סי' מקום הרי הוא שלו. ואם משתמר קצת (ובאופן דלא הוי מקום סי') לא יגע בו אף בספק הנוח. ואם יש בו סי' בין כך ובין כך אף בודאי הנוח נוטל ומכריז. ואם משתמר לגמרי בכל ענין לא יגע בו. זהו לשיטת תוספות. אבל דעת הר\"ן הובא בשיטה מקובצת דבמשתמר קצת אף ביש בו סי' לא יגע בו אם הוא ודאי הנוח. זולת בספק הנוח. ועי' ברמב\"ם שיש לו שיטה אחרת בזה ע\"ש. וכל זה בסתם ואם שמעי' דאייאש שאמר וי לחסרון כיס אפי' ביש בו סי' הוא שלו:"
+            ],
+            [
+                "[אות כ] <b>תוי\"ט ד\"ה גוזלות. ומקום לא הוי סימן. </b>היינו כיון דאחר הגפה אינו משתמר לגמרי רק קצת מש\"ה אילו יש בו סי' הדין דנוטל ומכריז משא\"כ בסיפא דכלי באשפה דהוא משתמר לגמרי אף דמיירי ביש בו סי' כדקתני מגולה מכריז מ\"מ לא יגע בו. תוס'. ובדיעבד אם עבר ונטלו במשתמר לגמרי אם לא זז משם וראה שלא באו הבעלים בתוך כך הר\"ז יחזיר למקום שנטלו משם אבל אם הוליכן לביתו דיש לחוש שמא באו הבעלים בתוך כך ולא מצאו ושוב לא יחזרו לבקש לא יחזיר למקומו ואם יש בו סימן יכריז. ואם לאו יהא מונח בידו עד שיבא אליהו. ובמשתמר קצת באין בו סי' מיד שנטלו לא יחזיר דשמא שכחום הבעלים ואבידה היא. ומיד שנטלה חייב בשמירתה. וביש בה סי' פשיטא דלא יחזיר דהא אפי' לכתחלה צריך ליטול ולהכריז. כך מתבאר בתוס' והרא\"ש ועיין בשיטה מקובצת בשם הר\"ן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>במשנה אמר את האבידה. </b>בסוגיא אתמר רי\"א אבידתה מכריז ורנ\"א גלימא מכריז. ופרכינן לר\"נ ממתני' דהכא אמר איהו גלימא ואמר להו גלימא צריכא למימר דכי לא אמר סימנים לא מהדרינן ליה. ומשנינן מאי לא אמר סימנים דל\"א סימנים מובהקים דידה (היינו דאמר סי' גרועים). וק' לי דהו\"ל להרע\"ב ולהתוי\"ט לפרש במתני' כשינוי דהש\"ס דל\"א סי' מובהקים דהא אנן קי\"ל דגלימא מכריז. וצ\"ע. ובאמת נתקשתי בפירכת הש\"ס הנ\"ל הא טעמא דר\"נ דגלימא מכריז כדי לקרב יותר להאובד שעי\"ז ישים לבו שנאבד לו גלימא. או שיחפש בגלימות בביתו ויודע לו שנפל ויבא להגיד סימנים אבל אם נכריז סתם אבידתא לא ירגיש בקל שנאבד דבר ממנו. וא\"כ י\"ל לפי האמת דשם אבידה לא הוי סימן. וא\"כ אף אם נכריז סתם אבידה אין מחזירים לו בלא סימנים דידה. טוב יותר להכריז גלימא מטעם הנ\"ל כיון דלא מפסדי' ליה להאובד בזה. אבל אילו היה שם גלימא סי' באמת היה מכריזים סתם אבידתא בכדי שבאם יבא ויאמר שם גלימא ולא יאמר סימנים דיחזירו לו. וא\"כ שפיר קתני במתני' דאמר אבידה ולא סימנים אין מחזירים לו היינו דאף אם נכריז אבידתא סתם לא נחזיר לו. ומוכח זה הדין דמכריזים גלימא. וצ\"ע (וגם מש\"ה באין בו סי' לא יכריז):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט ד\"ה כפועל. וכן העתיק הר\"ב. </b>עי' בב\"ק פרק י' מ\"ד בהרע\"ב ותוי\"ט שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות כג] <b>תוי\"ט ד\"ה ואם היה בה\"ק. והרמב\"ם כתב או נזיר. </b>כן הוא ברמב\"ם (בפי' המשניות). ולכאורה יש לעיין לפי\"מ דנקט הטעם דאין עשה דוחה לל\"ת ועשה. והא בפ\"ק דיבמות (דף ה' ע\"א) אמרינן הא דקיי\"ל דאין עשה דוחה לל\"ת ועשה נגמר מנזיר. דאיכא למפרך מה לנזיר דישנו בשאלה. וא\"כ עשה דוחה לל\"ת ועשה דנזיר. ובאמת הרמב\"ם (בפ\"ז מהלכות נזירות) כתב הטעם דעשה דמצורע דוחה לעשה ול\"ת דנזיר משום דכשהוא מצורע סותר את נזרו ואין ימי הצרעת עולים לו למנין נזירות וליכא עשה דנזיר עי\"ש. ואולם הכ\"מ כתב על השגות הראב\"ד דביבמות אמרינן הטעם דישנו בשאלה. דחדא מתרי טעמי נקט. א\"כ משמע דקיימא הסברא דישנו בשאלה. ועמ\"ש בפרק ב' משנה ב' דנדרים (אות ט\"ז):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כד] <b>במשנה שלם ולא רצה לישבע. </b>אף בהודה ואמר פשעתי קנה כפילא דאי בעי פטר נפשיה בשקר וכן כל השומרים חוץ בשואל כיון דכל הנאה שלו באמירה לחוד לא קנה הכפל (ואפילו היכא דהתנה להיות כש\"ח דמצי פטר נפשיה בנגנבה דשכיחא. תוס'. ונ\"י בשם הר\"ן) עד שישלם לו ממש. וכתב הה\"מ דאם יש עדים שפשע וצריכים לשלם מדינא אף ששלמו בלא כפיית ב\"ד ס\"ל להרמב\"ן דלא קנה הכפל. אבל דעת הרשב\"א אף אלו קנו הכפל דדעת בעלים להקנות להם כ\"ז שלא יטריחו אותם לב\"ד. וכתב עוד הרשב\"א דאם יש עדים לשומר דפטור מלשלם ואעפ\"כ שילם ל\"ק כפל דלא עלה ע\"ד המפקיד שישלם לו מה שנפטר בהעדאת עדים בלא שבועה ולפיכך לא הקנה לו הבהמה בכגון זו. וכתב שכן מצא בירושלמי עיי\"ש:",
+                "[אות כה] <b>תוי\"ט ד\"ה או שאבדו. אעפ\"י שאין כפל. </b>המהרש\"א הקשה דהא משכחת כפל שהמוצא טען טענת גנב היה אצלו כדקי\"ל דטוען טענת גנב באבידה משלם כפל. ותירץ דא\"כ היה מוכח כן ממתני' ואילו בב\"ק מקשה ר\"א לר\"י אהך מלתא או דלישנא דנמצא הגנב לא משמע דמיירי בכה\"ג עיי\"ש. וק' לי' דלפ\"ז מאי הקשו תוס' בסוגיא (ד' ל\"ד ע\"ב ד\"ה הריני משלם ומת) תימה היאך ישלם לבני הנפקד כפל הא אין אדם מוריש קנס לבניו. והניחו בקושיא. והא י\"ל דהאיבעיא דנאבד ואמר הריני משלם ומת והמוצא טען ט\"ג דבזה אמרי' דיורשים ירשו הפרה שנקנה לאביהם. וממילא המוצא שטט\"ג נתחייב כפל להם דעל פרה שלהם טט\"ג. (קושית רבינו הוא לפי הנחת מהרש\"א אבל באמת היה לתוס' סברא אחרת בזה):",
+                "[אות כו] <b>תוי\"ט ד\"ה למי שהפקדון. משעה שמסרה. </b>ואיכא עוד לישנא בגמרא דכאומר לכשתגנב ותרצה לשלמיני סמוך לגניבותך קנוי לך. וקשה דבין כך וב\"כ למאי דקיי\"ל בדאורייתא אין ברירה א\"כ איך קנוי הפרה למפרע הא אין ברירה ועיין:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>במשנה אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. </b>ואף אם מתו לא יתנו ליורשים אף דקי\"ל בעלמא לדידיה קנסו לבריה לא קנסו כמ\"ש הרע\"ב (פ\"ה משנה ג') דבכורות הכא שאני כיון דקנסי' להו כי היכי דלודי ואם היה מחזירו לבנו לא היה מודה. כ\"כ תוספות בגיטין (דף מ\"ד ע\"ב). וק\"ק הא תוס' במסכתין (דף ג' ע\"א ד\"ה אלא מחוורתא) כתבו דלמסקנא טעמא דר\"י רק משום דאיכא ודאי רמאי ולא תליא כלל אם איכא פסידא לרמאי או לא:"
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>במשנה את הקטן. </b>ע' מ\"ש בזה המרדכי (בפ\"ג דבב\"ק) בסוגיא דטענו חיטים והודה לו בשעורים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כט] <b>תוי\"ט ד\"ה רע\"ק. דאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם. </b>מבואר בסוגיא דדין שולח יד דהכא לענין יוקרא וזולא כמו גזלן דעלמא דבהוקר' ואתבר ממילא דמשלם רק כשעת הגזילה ואם תבריה בידים משלם כדהשתא ביוקר מדין מזיק. ה\"נ הכא. וכשעת הוצאה מעולם היינו שהוציא בידים דתבריה ואיבדו בידים. משמע דבממילא אף מפשיעה משלם רק כשעת של\"י דאף דבגזלן דעלמא דין הוא דלא לשלם כשעת פשיעה דלא נתחייב מעולם מדין שמירה רק מדין גזלן. מש\"ה חייב רק על שעת גזילה משא\"כ הכא בשומר ששלח יד דכבר חל עליו חיוב שומרים ונימא דמשלם כדהשתא בשעת פשיעה ביוקר כדין שומר. צ\"ל כיון דנעשה גזלן פקע ממנו חיוב השמירה וחייב רק מדין גזלן. וצ\"ע:",
+                "[אות ל] <b>שם ד\"ה החושב. הך מחשבה הוי דיבור. </b>ובמנחות (דף כ\"ה ע\"א בתוס' ד\"ה במחשבה כו') ואשכחן נמי דוכתא דקרי למחשבה דיבור כמו על כל דבר פשע דאמרי' (ספ\"ג דבב\"מ) דחייב על כל המחשבה כמעשה עכ\"ל והרא\"ש ריש הלכות ס\"ת גבי עיבוד לשמה כתב ורבינו ברוך נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו וכו' לפי שמצינו פיגול דבעי דיבור ותרומה ניטלת במחשבה. ובשליחות יד כתיב על כל דבר פשע. והחושב לשלוח יד חייב וכו' והוא תמוה דנהי דהא דפיגול בעי דיבור יש ראיה מכמה מקומות כמ\"ש תוס'. וכן לענין תרומה דלא בעי דיבור יש ראיה כמ\"ש תוס' במנחות הנ\"ל. אבל הא דבשליחות יד לב\"ש לא בעי דיבור מנ\"ל זה דלמא באמת בעי דיבור כמ\"ש תוס' באמת בפשיטות אח\"כ ראיתי שעמד בזה המעד\"מ ונלע\"ד דכוונת הרא\"ש דגבי פיגול י\"ל הא דנקט בכ\"מ לשון מחשבה אף דבעי דיבור משום דלישנא דקרא נקט דכתיב לא יחשב. משא\"כ בשליחות יד דלישנא דקרא על כל דבר פשע. אם איתא דבעי דיבור אמאי שני מלשון הקרא ונקט החושב. אלא ע\"כ דבאמת סגי במחשבה בלא דיבור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לא] <b>הרע\"ב ד\"ה כל המטלטלין. בכיס מלא מעות. </b>היינו באנייקי ואניגרי שהם מטבעות שפסלן המלכו' או מדינה אבל במטבע ממש היוצא בהוצאה הא קי\"ל דאין מטבע נעשה ולא נקנה בחליפין. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות לב] <b>בתוי\"ט סד\"ה רבי שמעון כו'. צריך שידור אצל העלייה. </b>ע' פ\"ז דעירובין (משנה י\"א) בהרע\"ב ומ\"ש שם (אות נ\"��):",
+                "[אות לג] <b>הרע\"ב ד\"ה עד מתי. דליכא אפי' מי שפרע. </b>וכ\"כ רש\"י דזהו רק לפי מה דס\"ל למתני' בסמוך מ\"ד דבאונאה שתות רצה אומר תן לי מעותי כו' כיון דמדינא יכול לחזור המתאנה ממקחו בזה אפי' מי שפרע ליכא. אבל למה שכתב הרע\"ב שם דלית הלכתא כמתני' אלא דקנה ומחזיר אונאתו י\"ל דבקנין מעות אם חוזר צריך לקבל מש\"פ. וכן כתב הרמב\"ן בב\"ב בחי' פ' הספינה. וכן הסכמת הש\"ך (סימן ר\"ד). ומ\"מ לישנא דרש\"י והרע\"ב להחזיר המקח או שיתן לו אונאתו אינו מובן לי דמאי שייכות שיתן לו אונאתו לענין מי שפרע. ואם נותן לו הברירה שיחזיר המקח או ליתן לו אונאתו פשיטא דליכא מש\"פ דהא אם ירצה המתאנה יכול להכריחו להמאנה שהמקח יתקיים ויחזיר לו אונאתו. וכי בשביל שנותן לו הברירה יהי' מש\"פ והו\"ל לרש\"י והרע\"ב לכתוב דאם הלוקח רוצה דוקא בחזרת המקח דמותר לו בכך ואפילו מש\"פ ליכא:",
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה שתות. אבל שמואל סבר. </b>באמת דברי הרע\"ב גם לדינא דקיי\"ל כשמואל הדין כך דכ\"ד בכ\"ח הוי אונאה. דאף דלפי המעות הוא פחות משתות. מ\"מ הוי אונאה מצד שתות מקח. אלא דלשמואל אפשר לפרש דמתני' כ' בכ\"ד כדאמרינן בסוגיא אלא לאו כ' בכ\"ד בשלמא לשמואל. ובזה ודאי ניחא דברי הרע\"ב כיון דפשטא דמתני' דנקט שתות למקח משמע דמיירי כ\"ד בכ\"ח. נקט הכי כיון דבאמת גם לפי ההלכה י\"ל דמיירי בהכי. ומצינן ג\"כ לומר דלפי\"מ דמשני לרב דמיירי כ\"ד בכ\"ח גם לשמואל מוקמי בהכי מכח לישנא דשתות מקח דקתני:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>תוי\"ט ד\"ה אחד. ואי כתב רחמנא לוקח. </b>וקשה לי אמאי לא נקט הש\"ס בפשוטה דאי כתב לוקח י\"ל כיון דהמוכר לא יהיה החפץ בידו וא\"י להראות לתגר ולא יוודע לו שנתאנה. מש\"ה אסור להלוקח לאנות להמוכר. אבל מוכר ללוקח דמסתמא יראה לתגר ויתבע אונאתו ואם לא יראה הוי מחילה ברצונו ס\"ד דמותר להונותו וצ\"ע (ודצריך להחזיר אונאתו בוודאי ידעינן חדא מחברתה. והצריכותא אינה אלא על האזהרה):"
+            ],
+            [
+                "[אות לו] <b>במשנה ר\"מ אומר. </b>עיין בתוי\"ט (פ\"ג מ\"ב) דכלים:",
+                "[אות לז] <b>הרע\"ב ד\"ה ח' פונדיונים. שתות כשאר אונאה. </b>מלשון זה משמע דשאר אונאה גם לר\"מ ור\"י שיעורו בשתות וקאמר ר\"ש דגם במטבע דינו כשאר אונאה. וזה כפי שינויא דאביי והביא בתוי\"ט דס\"ל לר\"מ ור\"י דשאני סלע כיון דלא סגי ולא מחיל. אבל קשה לי אמאי כתב הרע\"ב דהלכה כר\"ש דלפי שינויא דאביי ראוי לפסוק כר\"מ ור\"י לגבי ר\"ש. אלא דיש אוקימתא בגמרא דמשני רבא דמאן תנא טלית ר\"ש וכיון דסתם מתני' בטלית כר\"ש מש\"ה פסקי' כוותיה כמ\"ש הרא\"ש (ויש לעיין אמאי לא הוי כסתם ואח\"כ מחלוקת) אבל להרע\"ב דנראה דאזיל כפי שינויא דאביי וכנ\"ל (והיינו להגורסים רבה אמר מאן טלית ר\"ש והלכתא כאביי דהוא בתרא לא הו\"ל לפסוק כר\"ש):",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה שני. תוספות. </b>בתשובת מהר\"ר יעקב לבית לוי סימן ו' הקשה דא\"כ הו\"ל לר\"י למנקט שמנה איסרים שני איסרים לדינר. כמו דנקט ר\"מ איסרים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>הרע\"ב ד\"ה אלו כו'. אחיו ולא הקדש. </b>הכי איתא בסוגיא. וקשה לי הא אחיו כתיב בקרא דלא תונו איש את אחיו דמוקמי' באונאת דברים כדאיתא במסכתין (דנ\"ח ע\"ב) ואמאי לא קאמר לעמיתך ולא הקדש דהא כל אינך קרקעות ועבדים ושטרות ממעטינן מהך קרא וכי תמכרו וכו' מיד עמיתך. ואמאי לא נקט בהקדש ג\"כ הך קרא לעמיתך ולא דהקדש וצ\"ע:",
+                "[אות מ] <b>��ם ד\"ה ולא תשלומי כפל. הקדשות אמר קרא רעהו. </b>וכן בגונב מעשר שני אין בו תשלומי כפל למה דקיי\"ל מעשר שני ממון גבוה. רמב\"ם (פ\"ג הל' כ\"ד מהלכות מעשר שני):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מא] <b>במשנה המלוה סלע. </b>הא דלא נקט ב' דינרים או סלעים בג' דומיא דסאתים בג' קמ\"ל בזה דלא נימא דסלע בדינרי' הוי דרך מו\"מ כיון דאינו נותן לו יותר מאותו מטבע ולא יהיה רבית דאורייתא כיון דזמנין מייקרי סלעים או זיילי דינרין וקאי ה' בסלע ואשמעינן מתני' כיון דשניהם מטבע הוי מקרי הלואה ואסור מדאורייתא ובמטבע זהב על של כסף דחד לגבי חבריה פירא הוי כדלעיל (ר\"פ הזהב) באמת לא הוי ריבית דאורייתא. פ\"י:",
+                "[אות מב] <b>תוי\"ט ד\"ה ויין. ונראה שר\"ל דיש לו מעות עכשיו. </b>איני יורד לעומק דעת תוי\"ט בזה דמה דאמרי' דאי יש לו יין מותר דקאי במש\"פ מה צורך שיהיה להמוכר מעות דזהו שייך באין לו ויצא השער דאין פוסקי' במלוה בזה ס\"ל לכמה פוסקים דביש למוכר מעות כיון דיצא השער ומצוי לקנות בזה כיון דיש למוכר מעות שיכול בקל לקנות בהם חטים הוי כיש לו. אבל הכא ביש לו מה שייכות ומה עדיפות יש בין יש למוכר מעות או לא (ועיין):",
+                "[אות מג] <b>בא\"ד ומהם הרמב\"ם. </b>אין זה מוכרח בכוונת רש\"י דיש לומר דמיירי דפוסק בהנאת מחילת מלוה וכמו דצריך לומר בפשטו בדעת תוס' דנראה להדיא מדבריהם בסוגיא (דף ס\"ב ד\"ה אעפ\"י) דהיתר דרבית תלוי באם הוי קנין לענין מש\"פ. והרי תוספות ס\"ל בפשיטות דאין קונין במלוה כמבואר בדבריהם במסכתין (דף מ\"ו ע\"ב) ד\"ה יש דמים וכן בדבריהם לעיל (דף ט\"ז ע\"א) ד\"ה האי שטרא. וא\"כ הא דיש לו יין מותר ע\"כ מיירי בהנאת מחילת מלוה (אלא דקשה קצת דמאי פרכינן מברייתא דהיה נושה כו' דלמא הברייתא מיירי בפסק בגוף החוב ולא בהנאת מחילת מלוה) ולומר דס\"ל לתוס' דאף דאין קונין במלוה מ\"מ הוי קנין לענין מש\"פ יקשה מדברי תוס' בשמעתין ד\"ה הרי שנושה כו' תימא דהלא מעות קונות הכא וכו' ומה הקשו דלמא מיירי בלא אמר בהנאת מחילת מלוה דלא הוי קנין כלל וההיא דיש דמים כחליפים הא ס\"ל לתוס' שם באמת דמיירי בהנאת מחילת מלוה. אע\"כ דס\"ל דבזה לא פליג ר' אושעיא דס\"ל דבמלוה ליכא קנין כלל אפילו לענין מש\"פ והוי כרבית. ובעיקר הך קושית תוס' מההיא דיש דמים לא הבנתי דהתם מקרי לא שכיח כיון דחוב בא מכח מכר שמכר לו הפרה ל\"ש לקנות בו אבל בחוב דעלמא לא עדיף מממון בעין ולא מצינו דמקרי ל\"ש וכ\"כ הרמב\"ם (פ\"ה מהלכות מכירה) להדיא וכן כתבו כל הפוסקים ולא מצינו מי שיביא דעת תוס' בדרך חולקים דבחוב דעלמא קונה אפי' מדרבנן דהוי ל\"ש. וצע\"ג: ודרך גררא נתקשיתי בלשון הרמב\"ם בזה (פ\"ה מה\"מ ה\"ד) ואחר שנתחייב שמעון היה לו יין או בהמה או עבד וכו'. ולשון או עבד קשה לי הא עבדים בלא\"ה קונה בכסף אפי' מדרבנן כדקתני במתני' פ\"ק דקדושין ע\"כ נקנה בכסף ובשטר ובחזקה וכ\"כ הרמב\"ם (רפ\"ב מהלכות מכירה). וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות מד] <b>במשנה ולא ישכור. </b>וכתב רש\"י ולא דמי למשכונא של כרם דהתם זמנין דלא שקיל בה מידי ואפ\"ה מנכי ליה והו\"ל קונה פירות בנכייתא על ספק. אבל כאן זה נהנה תמיד ואין כאן ספק נמצא שוכרה בפחות עכ\"ל. ובתוס' הקשו דגבי בית ג\"כ זמנין דאינו נוטל מידי או נופל או נשרף. ולזה חילקו בדרך אחר דמשכנתא בנכייתא דמותר דהלוה לו ע\"ז ומשכן לו הוי כאילו בידו בתורת מקח. אבל הכא דלא הלוה לו ע\"ז. וקשה לי על קושייתם דהא בנפל הבית לא יפסיד כלום. דהא בנפל הבי�� אין לו אלא שכרו עד שנפל. כמו בשכר חמור ומת בחצי הדרך דנותן לו רק שכרו של חצי הדרך. וא\"כ אם הנכייתא זוז אחד אם יפול הבית באמצע השנה יהיה הנכייתא רק חצי זהב ולא יהיה לעולם הפסד. ואי דפסיקא להו בענין הנכייתא המכוון מסתמא דאף אם יפול מנכה לו כל שיעור הנכייתא ואין דינו כשוכר בית דסתמא דנכייתא הוא בין יפול בין לא יפול. א\"כ ממילא ניחא תירוצו דרש\"י דבנכיית' באמת שרי גם בבית דזמנין דלא שקיל בה מידי ואפ\"ה ינכה לו. אבל לא ישכור ממנו בפחות דשכירות ליכא פסידא לעולם דאם יפול הבית אינו נותן לו רק השכר עד שיפול. ויהי' הקושיא רק על לשון רש\"י דנקט דנכיית' בבית אסור אבל לא על יסוד תירוצא דרש\"י. וגם מהיכן פסיקא דסתמא דנכייתא אינו כשאר שכירות ודעתו בין יפול הבית בין לא יפול. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות מה] <b>ברע\"ב ד\"ה הרי היא שלו. דלא אסמכתא היא. </b>כך מבואר בסוגיא דבתחלה מתרצינן דאתיא כר\"י דאסמכתא קניא ואח\"כ אמרי' ואבע\"א דא\"ל קני מעכשיו. מבואר דאי לא משום אסמכתא לא היה צריך למעכשיו. והא דלא הוי רבית היכי דהשדה שוה יותר. היינו כיון דאינו מתרבה בשביל המתנת מעות דהא אילו פרע לו רגע א' מקודם לא היה מקבל כלום. וברגע א' בעבור קצר הזמן הוא מתחייב הרבה הוי רק ענין קנס ולא רבית וכ\"כ בשיטה מקובצת בשם הריטב\"א ולמד מזה דמי שלוה מחבירו ק' וקנס עצמו שאם לא יפרעהו לזמן שישלם לו כפליים דמותר דהוי קנס בעלמא עיי\"ש. ואולם מדברי תוס' בפרקין (דס\"ה ע\"ב ד\"ה לא תמכרם וכו') וא\"ת ואמאי אסרינן הכא והתנן לקמן הלוהו על שדהו וכו'. ולפי סברת הריטב\"א אין התחלה לקושיא זו דהתם הוי קנס בעלמא דהא אינו על ההמתנת מעות. אבל הכא בשביל שמלוה לו זוכה בזכות זה דכשרוצה למכור צריך למכרו לו. וכן מצאתי בריב\"ש (סי' של\"ה) דכתב כן בפשיטות לחלק בין ההיא לכשתמכר לא תמכרם אלא לי בדמים הללו ובין ההיא דמתני' דהכא דהלוהו על שדהו עיי\"ש. אח\"כ ראיתי בשיטה מקובצת לעיל בההיא דלא תמכרם אלא לי בדמים הללו דהקשו ג\"כ קושית תוס' הנ\"ל ותמוה לי מאוד הא להריטב\"א לשיטתו אין התחלה לקושיא זו. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>תוי\"ט ד\"ה מדעת. אדעתא דישראל קא גמר ויהיב. </b>ונחמיר מדרבנן לאסור כ\"כ רש\"י. והיינו אף דאין שליחות לעו\"ג ומה בכך דאדעתא דישראל יהיב. מ\"מ לחומרא אמרי' דיש שליחות לעו\"ג. ולשיטת תוס' שהביא התוי\"ט בדיבור הסמוך דסיפא אבל לא מדעת ישראל מיירי ג\"כ בנתן ונטל ביד. דלמסקנא ל\"א דיש שליחות לעו\"ג לחומרא. צ\"ל דלענין זה בנטל ונתן ביד ל\"צ לדין שליחות דכיון דמ\"מ מעותיו של ישראל זה באים לישראל אחר מה בכך שהוא באמצעות הושטת העו\"ג מזה לזה לא יהיה אלא כמעשה קוף בעלמא מ\"מ הוי רבית דמעותיו של ישראל בידו ברבית (וס\"ד לאסור קמ\"ל):",
+                "[אות מז] <b>שם ד\"ה אבל. ולרש\"י ור\"ח. </b>והא דלא אסור בלא\"ה מדאורייתא דהא הישראל זוכה בשביל ישראל במלוה והוי ישראל שני שלוחו של ישראל ראשון. כתבו תוספות דנהי דאם העו\"ג היה מפקיר מעותיו יכול לזכות לחבירו השתא דאין העו\"ג מפקירן אלא דבא לזכות מעותיו למלוה ע\"י ישראל זה ללוה מקרי ישראל זה הלוה שלוחו של עו\"ג לזכות במעותיו לישראל ואין שליחות לעו\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות מח] <b>במשנה ופוסק עמו כשער הגבוה. </b>בתוס' בפרקין דס\"ד ב' ד\"ה האי הקשו על מה דאמר רב שרביא לאביי האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא דיקשה ליה ממתני' דהכא דיצא השער פוסקי' דאין הלוקח מפסיד כלום ותירצו כיון דאין הפירות מבוררים ללוקח אין ניכר שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד. ובמהרש\"א שם דתוס' הו\"מ להקשות ביותר אף לפי תירוצא דאביי שם כיון דמקבל עליו זולא קרוב לזה ולזה הוא. דמ\"מ יקשה ממתני' דמותר לפסוק כשער הגבוה שאינו מקבל זולא עיי\"ש. ולדידי קשה דאיך יתורץ זה בתירוצא דתוס' דאין מבוררים ללוקח. דזה שייך לענין הפסדת אונסים שריפה וכדומה דאינו ניכר. דהלוקח אינו מקבל הפסד דלא ניכר שחטים שלו נשרפו דהא אין מבוררים ללוקח. אבל מ\"מ הא ההפסד דזולא דכל החטים הוזלו ל\"ש כן וא\"כ ליתסר מטעם קרוב לשכר דיוקרא ורחוק להפסד דזולא וצ\"ע (ועיין):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מט] <b>הרע\"ב ד\"ה עוברים. ועדים עוברים על ל\"ת. </b>בתוס' בב\"ק (ד\"ל ע\"ב ד\"ה וחכ\"א) הוכיחו דאף באינו כלול הרבית עם הקרן אלא מפורש הרבית בשטר דלעולם לא יבוא לגבות הרבית בשטר זה מ\"מ עוברים העדים משום לא תשימון מדאמרינן שם דמשעת כתיבה עביד ליה שומא. ובדיבור שאח\"כ שם אההיא דאמרינן משעת כתיבה ע\"ל שומא כתב תימא לר\"י מה שומא יש כאן. ומה מזקת עדותן והלא לא יגבו הב\"ד הרבית ע\"י שטר עיי\"ש. ולא ידעתי מה התמיה כך הא תוס' כתבו שם (ד\"ה שטר) דהלואה ברבית אף בלא שטר יש עבירה דלא תשימון אף ע\"ג דאמרי' משעת כתיבה כו' מ\"מ בלא שטר נמי איכא איסורא בהלואה. וא\"כ י\"ל דמשעת כתיבה לאו דווקא דמיד הוי ל\"ת. ובאמת י\"ל שהעדים אין עוברים כלל במפורש שעדותן אין מזקת כלום כיון דהב\"ד לא יגבו בזה. ומתני' מיירי באמת רק בכלול הרבית עם הקרן:",
+                "[אות נ] <b>תוי\"ט ד\"ה לא תתן. את כספך. </b>הך לא תתן דמתני' כולל ב' לאוין דעובר על נשך ועל תרבית כדאיתא בריש פרקין:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נא] <b>הרע\"ב ד\"ה והטעו. קודם שילכו אצל המלאכה. </b>היינו אם הוא במקום שאין פועלים מוצאים להשתכר ושכרן הבעה\"ב זה כיון שאין נפסדים על ידו וגם לא הלכו יכול לחזור. ואם הלכו הוי התחלת קנין ונתחייב הבעה\"ב בכל השכירות. אבל אם היו מוצאים להשתכר עצמם במקום אחר ועכשיו אין מוצאים להשתכר אף בלא הלכו חייב לשלם מדינא דגרמי. ואם עדיין מוצאים להשתכר אף בהלכו יכול לומר השכירו עצמיכם ויש להם תרעומות על הבעה\"ב מפני הטורח. תוס'. ופוסקים (אך סתם הלכו לא שכיח שימצאו להשתכר כ\"ס התוס') והיכא דצריך לשלם להם משלם כפועל בטל (עי' לעיל פ\"ב מ\"ט):",
+                "[אות נב] <b>תוי\"ט ד\"ה וחזרו. דהכא אפילו קודם שהתחילו. </b>אבל לפי\"מ דפירש\"י דמה דאמרי' עד כדי שכרן היינו מהשכר שיש להם בידו על מה שעשו. א\"כ מוכח דהך בבא מיירי שכבר עשו מקצת. ואף דגם באינו אבוד ס\"ל למתני' דידו על התחתונה ואם נתייקרו פועלים מנכה להם מה שעשו כשיעור שצריך להוסיף לאחרים. צ\"ל דהך דבר שאבד נ\"מ בפועל דאין ידו על התחתונה. ולפי חד שינויא דכל החוזר דמתני' אתי לרבויי פועל וס\"ל למתני' דאפי' בפועל ידו על התחתונה. צ\"ל דנ\"מ באם לא נתייקרו הפועלים רק שלפי שעה לא נמצאו פועלים רק א' וב' שרוצים שכר הרבה דבדבר שאינו אבד צריך להמתין עד שימצא פועלים שיעשו כפי השער. אבל בדבר אבד א\"י להמתין:"
+            ],
+            [
+                "[אות נג] <b>תוי\"ט ד\"ה השוכר. גמ'. </b>מזה קשה לי על תוס' במסכתין פ\"ד (דמ\"ח ע\"א ד\"ה והא בעי כו') דכתבו כן מדעתם לחלק בין פועל לקבלן. ולא נקטו דהוא סוגיא ערוכה כאן:",
+                "[אות נד] <b>בהרע\"ב ד\"ה וכל החוזר בו. וחזר בו המוכר. </b>מוקמינן בסוגיא בעייל ונפק אזוזי ומחזר אחר הלוקח ליתן לו מעותיו בזה יכול הבעל הבית לחזור כיון דגלי דעתיה דזוזי אנסוה למכור וכיון דלא יהיב ליה זוזי בעת דחקו אדעתא דהכי לא זבין ליה עכ\"ל רש\"י:"
+            ],
+            [
+                "[אות נה] <b>הרע\"ב ד\"ה אומר לו הש\"ל. ודוקא כשאומר לו חמור. </b>וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו אבל בחבורו לא חילק. גם כל הראשונים סתמו דגם בחמור סתם אומר לו הש\"ל. וכתב הרמב\"ם דצריך ליתן לו שכרו משלם. והה\"מ כתב דהראב\"ד והרשב\"א חולקים וס\"ל דמתני' לתביעת השוכר על המשכיר בלבד הוא דאע\"ג דאמר לו חמור סתם א\"י לתובעו שיעמיד לו חמור אחר (ולענ\"ד אף בחמור זה לענין שאין יכול השוכר לשכור או ליקח בדמים). אבל לענין דיהיה חייב השוכר להחזיק בזה החמור ולשלם שכרו משלם לא כיון דא\"י להשתמש בו כראוי. ובשכרה לרכיבה או לכלי זכוכית אי\"ל הש\"ל. עיין בתוי\"ט (ספ\"ח) דמכילתין:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נו] <b>במשנה להביא לתך חטים. </b>כי דרך משוי חמור הוא לתך. ואם שכרו להביא חצי לתך חטים והוסיף חלק א' משלשים אם המשכיר קצב עמו אני משכיר לך חמורי למשוי חצי לתך חייב השוכר דאמרי' דבקי הי' בבהמתו שלא תוכל לישא יותר. משא\"כ אם השוכר א\"ל למשכיר השכר לי בהמתך ואשא עליה חצי לתך אם הוסיף במשאוי עד שיעור דרך משוי חמורים דעלמא פטור מאונסין. אלא דחייב ליתן לו שכר מהתוספות דאין כאן גילוי דעת מהמשכיר שאין בהמתו יכולה לישא יותר. כ\"כ תלמידי רשב\"א והסכימו כן להלכה (בסימן ש\"ח):"
+            ],
+            [
+                "[אות נז] <b>במשנה כל האומנים. </b>נקט כל האומנים למה דמבואר בסוגי' דבתחלה רצה לומר דהוי ש\"ש בההיא הנאה דיהיב ליה טפי פורתא עיי\"ש. ולזה קאמר כל האומנים אף אותם דידעי בבירור דלא יהיב להו טפי פורתא מ\"מ הוי ש\"ש (עי' תוס' ד\"ה דקא יהיב כו'):",
+                "[אות נח] <b>בהרע\"ב ד\"ה שומרי שכר. דבההיא הנאה. </b>לפי\"מ דקיי\"ל כסתמא דמתני' דסוף שבועות דשוכר כש\"ש דמי לא צריכים לטעמא דתפיס אאגריה אלא בלא\"ה כיון שהוא אצלו לטובתו דמשתכר בה הוי ש\"ש:",
+                "[אות נט] <b>שם ד\"ה וכולן שאמרו. שכבר גמרתיו. </b>וה\"ה גמרתיו לחוד הוי ש\"ח זולת באומר הבא מעות וטול את שלך דגלי דעתיה דרוצה לתפוס אאגריה בזה הוי ש\"ש. ומ\"ש התוי\"ט (דגמרתיו פשיטא) תמוה לי דהא בסוגיא לא אמרי' הכי דהרי הש\"ס דייק אבל גמרתיו מאי ש\"ח א\"ה אדתני טול את שלך וכו' ליתני גמרתיו וכ\"ש טול את שלך. ומשני טול את שלך איצטריכא ליה סד\"א ש\"ח נמי לא הוי קמ\"ל. הרי דלענין דלא הוי ש\"ש באמת גמרתיו הוא רבותא יותר אלא דאשמעי' דאף בטול את שלך הוי עכ\"פ שומר חנם. ( <b>ובמה </b>דאמרי' סד\"א ש\"ח נמי ל\"ה קמ\"ל) פרש\"י דש\"ח נמי לא הוי דאין שומרו לו עוד קאמר. קמ\"ל דאין תופסו על שכרו הוא דקאמר ליה אבל מדין פקדון לא סליק נפשיה. ועיין בתוס' במסכתין (דמ\"ט א') בהא דאמרי' שם שקול זוזך דאפי' ש\"ח נמי לא הוי. והא דאמרי' פרק האומנין טול שלך והבא מעות הוי ש\"ח היינו משום דמעיקרא הוי ש\"ש כשאמר ליה טול את שלך לא לסלק עצמו בשמירה קאמר אלא שלא יהיה ש\"ש עכ\"ל. לפ\"ז הדין דש\"ש שאמר טול שלך הוי ש\"ח. ולכאורה לפי דברי רש\"י הנ\"ל ליכא ראיה דשאני הכא דלא בא לסלק שמירה אלא דא\"ל שאינו מעכב על שכרו. וע' בש\"ך (רס\"י ש\"ו) שדבריו סתומים ואולי דכוונתו לדברינו ולאחר העיון נראה דדברי רש\"י ותוס' המה לאחדים ותרוייהו צריכי דהרי לס\"ד דהש\"ס דגמרתיו הוי ש\"ש א\"כ הא דבטול שלך והבא מעות לא הוי ש\"ש ע\"כ דאמרי' דגם טול שלך דהכא הוי סילוק שמירה ולא הודע�� בעלמא שאינו מעכב אותו על שכרו א\"כ מדהוי ש\"ח ע\"כ דגם בעלמא בש\"ש שאמר טול שלך סילק עצמו רק מחיוב ש\"ש אבל ש\"ח הוי. אך לפי מה דמסקי' דגמרתיו לא הוי ש\"ש בזה יקשה דנימא דטול שלך אפי' ש\"ח נמי לא הוי כמו ש\"ח דעלמא טול שלך דהוי סילוק שמירה לגמרי. דהא הכא בהודעה דנגמר החפץ לא הוי ש\"ש וא\"כ טול שלך יהיה סילוק משמירת ש\"ח. ולזה מוכרחים לדברי רש\"י דלפי צד זה הכא לא הוי כלל סילוק שמירה אלא הודעה שאינו מעכבו על שכרו. באופן דאם גמרתיו הוי ש\"ש מוכח דטול שלך דהכא הוי ג\"כ סילוק שמירה. ולפי הצד דגמרתיו הוי ש\"ח מוכח דטול שלך דהכא לא הוי סילוק שמירה. וא\"כ דייקי תוס' שפיר דלפי הצד דגמרתיו הוי ש\"ש וטול דהכא ג\"כ הוי סילוק שמירה מוכח היסוד דש\"ש שאמר טול הוי ש\"ח ולענין זו הסברא לא מצינו חולק לפי האמת. כנלע\"ד נכון מאוד בעזהי\"ת:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ס] <b>תוי\"ט ד\"ה ותמה אני. בין ש\"ח בין ש\"ש. הרי\"ף והרא\"ש. </b>היינו דש\"ח מדין פטור דנתקל לאו פושע וגם מדין אדם מזיק דחייב אפי' בשוגג היינו בקרוב לפשיעה כעין אבידה אבל בקרוב לאונס כעין גניבה פטור. אבל בשכר דחייב בגניבה ראוי לחייב גם בנתקל אלא מטעם תקנה פטרו דאין לך אדם שיעביר חביות ממקום למקום בשכר וכיון דנתקל לאו פושע לא הוצרכו לעשות תקנה לפטור פושע מש\"ה חייב בפשיעה וישבע שלא פשע. והנה בברייתא איתא דר' יהודה אמר ש\"ח ישבע נושא שכר ישלם ואמרי' בסוגיא דרבא אמר האי כי דינא. והיינו דש\"ח פטור כדיניה דנתקל לאו פושע ונושא שכר חייב כדינו מדין גניבה. וקשה לי במ\"ש רש\"י בב\"ק (דף ל\"א ע\"ב) ד\"ה ראשון ודאי פשע וכו' וקסבר רבא דרבנן לא פליגא עליה דר\"מ בנתקל פושע וכו' אבל נתקל פושע הוא לכ\"ע. עכ\"ל. ואיך אפשר לומר הא רבא אמר הכא על ר\"י דהאי כי דיניה הרי דש\"ח פטור מדינא וע\"כ דנתקל לאו פושע. וע' בתוס' שם (דכ\"ח ב' ד\"ה אמר רבה וכו') שהקשו לרבה אליבא דר\"י דנתקל פושע מהא דשמעתין דר\"י אמר ש\"ח ישבע. ותירצו דרבה ס\"ל דטעמא דר\"י דבש\"ח עשו תקנה ובש\"ש לא עשו תקנה עיי\"ש. וזהו מספיק על קושייתם די\"ל דרבה ס\"ל כן. אבל רבא דאמר האי כי דינו מוכח דס\"ל אליבא דר\"י דנתקל לאו פושע. וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות סא] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובתלוש מן הקרקע. אם הוא בר חלה. </b>ובתבואה אם דש אותה לעשות קליות או שתיתא לא מקרי בר חלה. ואם נגמר מלאכתו למעשר אינו בבל תחסום. תוס' (דפ\"ט ע\"ב ד\"ה המרכסות):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות סב] <b>תוי\"ט ד\"ה וחמור כשהיא פורקת. דחזיא ומצטערא הוא. </b>היינו כדאיתא בסוגיא (ד\"צ ע\"א) גבי אכלה ומתרזת ואולם קשה לי הא שם ע\"ב מיבעי לן פרס לה קיטבליא מהו. ופרש\"י עור שלוק והבהמה מהלכת ע\"ג ואינה רואה את הדישה מי קרי ביה בדישו. הרי אף דהטעם אינו משום חזיא ומצטערת מ\"מ מיבעי דדלמא בלא חזיא לא מקרי בדישו. וא\"כ ה\"נ בפורקת דאינו רואה בפניה י\"ל דמדינא אינה אוכלת. וא\"כ לכאורה תליא באיבעי זו דלפי הצד דפרס קיטבליא אינה אוכלת א\"כ הכא בפורקת קאי על השבת אבידה. אבל לאידך צד דאוכלת ה\"נ בפורקת לא קאי על השבת אבידה דאפי' מדינא אוכלת. אבל לשון תוס' לא משמע כן וצ\"ע. ובמהרש\"א בההיא דפרס קיטבליא הנ\"ל כ\"כ בכוונת רש\"י דבא לומר דאף דאותו הטעם משום חזיי' ומצטערה מ\"מ מיבעי אם מקרי בדישו. וכתב עלה וכה\"ג כתב תוס' לקמן (בד\"ה אלא אימא עד שתהא פורקת) עכ\"ל. ולא ידעתי הא אדרבא מדברי תוס' אלו לא משמע כן וכנ\"ל (ואא\"ל דדעת תוס' דאיבעיא דפרס לה קיטבליא נפשטה לאיסור כפי ב' השינוים דגמרא שם. הרי בהפוסקים לא הביאו ע\"ז שום חולק):"
+            ],
+            [
+                "[אות סג] <b>תוי\"ט ד\"ה וחכמים. אף פועל אם חסמת פטור. </b>נימא ללמוד בק\"ו מה שור שאין אתה מצווה להחיותו אתה מצווה על חסימתו אדם שמצווה להחיותו מכ\"ש שמצווים על חסימתו. ומש\"ה צריכים קרא להקיש חוסם לנחסם דאדם אוכל בתלוש ולא ילפי' בק\"ו הנ\"ל כיון דשור אוכל בתלוש מכ\"ש אדם, או בק\"ו מה שור שאינו מפורש בקרא דאוכל במחובר אוכל בתלוש אדם דמפורש דאוכל במחובר מכ\"ש דאוכל בתלוש. היינו משום דאיכא למיפרך מה לשור שמצווים על חסימתו. כך מבואר בסוגיא (דף פ\"ח ע\"ב) ולכאורה קשה דמ\"מ נלמוד תלוש ממחובר מה במקום שאינו מפורש לאכול במחובר אוכל בתלוש מקום שמפורש לאכול במחובר מכ\"ש דאוכל בתלוש (ועל זה אין לנו מיעוט):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סד] <b>הרע\"ב ד\"ה נושא שכר. והשואל מפורש כו'. </b>ונשבה דלא כתיב בשואל ומשבורה ומתה ליכא למילף דמה להנך שכן אונסא דסליק אדעתא והו\"ל להתנות משא\"כ נשבה. היינו דילפי' מונשבר או מת דאו לרבות שבויה. והא דגניבה ואבידה חייב דליכא ללמוד משבורה ומתה דמה להנך דא\"א לאטרוחי ומייתי משא\"כ בגניבה כי הא דתניא דילפי' מק\"ו מש\"ש. כך מפורש בסוגיא (דצ\"ה ע\"א) ובתוס' שם הקשו דנילף גניבה משבויה דג\"כ אפשר למטרח ומייתי. ותירצו דשבויה לא אפשר כולי האי לאטרוחי ולמיתי. ולכאורה תמוה על קושייתם דדלמא קושית הש\"ס דגו\"א בשואל מנ\"ל וא\"כ דלמא או לרבות גו\"א. ומנ\"ל לרבות שבויה ומוכרח דגו\"א בלא\"ה ידעי' ולזה פרכינן דמנ\"ל. ונלע\"ד דמ\"מ קושית תוס' שפיר אהא דאמרי' אח\"כ על ק\"ו הנ\"ל שואל מש\"ש דאיכא למפרך מה לש\"ש שחייב כפל בטוען ט\"ג דהיינו בטוען נשבה דלסטים מזויין גנב הוא. ובזה יקשה דהא כל כמה דלא ידעינן דשואל חייב בשבוי' גם בשואל איכא כפל בטוען טענת נשבה ולא צריך או לרבות גו\"א. אע\"כ דאתי לרבות שבויה ואח\"כ נילף גו\"א משבויה ומוכרחים לתירוצם דגו\"א א\"א למילף משבויה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות סה] <b>במשנה השואל את הפרה כו'. </b>וכן ש\"ש וש\"ח כולם פטורים בבעלים אפי' מפשיעה. והא דקתני במתני' השואל דמלתא דכתיבא בהדיא קתני אבל פטורי דש\"ש וש\"ח בבעלים דאתיא מדרשא דוכי ישאל וי\"ו מוסיף על ענין ראשון ונדרש לפניו ולפני פניו גם על ש\"ח לא קתני לה במתני'. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות סו] <b>תוי\"ט ד\"ה שאלה חצי. אפי' בשתי פרות יחלוקו תוס'. </b>כ\"כ תוספות במתני' דהכא. אבל לקמן (דף ק' ד\"ה ה\"מ סומכוס) כתבו דיחלוקו דמתני' לא קאי רק אשאל א' ושכר א' אבל בשאלה חצי יום ושכרה חצי יום מודה סומכוס. כיון דמסייע למוחזק חזקת חי והשתא הוא דמת. וע' במהרש\"א דתוספות שם חזרו מדבריהם דהכא. וכן העלו תוס' בב\"ק (ד' מ\"ו ע\"ב ד\"ה מידע ידע):",
+                "[אות סז] <b>שם ד\"ה חייב. ע\"כ בנ\"י. </b>אבל הריטב\"א כ' דאף להאי לישנא הוי א\"י אם נתחייבתי דהא כל כמה שהיא בחיים ברשותא דמרא איתא. וליכא על השואל שום שעבוד וחיוב אלא (לומר) [לאחר ש]נגנבה או נאנסה ואתא חיובא עליה משתעבדי הנכסי' למפרע משעת משיכה. ונ\"מ למכר נכסיו בינתים. ומ\"מ כל שאומר א\"י אם שאולה או שכורה מתה הוי כאומר א\"י אם נתחייבתי ונשתעבדו הנכסים או לא נתחייבתי ולא נשתעבדו הנכסים כלל עיי\"ש. וזה מוכרח לומר בדעת הרמב\"ם. וע' בנ\"י דכתב דפירכת הש\"ס באמת על הך בבא שאל א' ושכר א'. או דהפירכא גם מרישא דסתמא קתני ולא מכרעא מלתא דרישא דוקא בפלגא יומא דראשונה בשאילה ושניה בשכורה. וקשה לי דהא בממנ\"פ אם פלגא דקמא בשכירות הוי ברי וחזקת הגוף היינו חזקת חי דבהמה לומר דפלגא יום השנייה מתה. ובזה מוציאים כדקי\"ל כר\"ג גבי משארסתני נאנסתי. וצל\"ע:",
+                "[אות סח] <b>בא\"ד דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק. </b>והנה בשמעתין בתוס' סד\"ה ורב הונא הקשו לרב ושמואל דס\"ל דל\"א א\"י לישבע משלם בנ' ידענא ונ' לא ידענא פטור. כל מודה במקצת יפטר במגו דהיה אומר על המקצת שכופר לא ידענא ותירצו ג\"כ הכי דאין זה מגו דאין אדם טוען ברצון א\"י. ולכאורה קשה הא תוס' כתבו הטעם דאז יהיה נראה שהתובע אומר אמת שטוענו ברי והוא אומר א\"י. א\"כ יקשה על כל שבועות השומרים הא יש לו מגו דא\"י אם בפשיעה מתה או לאו בזה הא גם התובע אומר שא\"י. וצ\"ל דמ\"מ רוצה שיהיה ניכרין דבריו יותר לאמת דכשטוען ברי והתובע אינו אומר ברי יהא נראה דהוא אומר אמת. ובעיקר קושית תוס' זו לרב ושמואל דמוכח מדבריהם דשבועת א\"י לא הוי שבועה דאל\"כ מה הקשו נימא דבאמת אם יטעון חמשים יש לך אצלי וחמשים א\"י יהיה לו דין מקצת לישבע שא\"י אע\"כ דס\"ל דליכא שבועה דאורייתא שא\"י ולרב ושמואל פטור לגמרי. א\"כ אמאי נקטי' הקושיא לרב ושמואל הא גם לדידן בהא דאמרי' (בפ\"ז דשבועות) גבי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ה\"ד אילימא דא\"ל מנה לאבא ביד אבוכון ואמרי' חמשים אית ליה ונ' ל\"ל מה לי הוא מה לי אבוה. הא ביורשים נפטרו משבועה במגו דאמרי נ' לא ידענא דביורשים קי\"ל דל\"א משאוי\"ל וכמו שהקשה באמת הר\"ן בשבועות (פ\"ז דשט\"ו ב') ותירץ שם דהיו צריכים לישבע דנ' לא ידענא. א\"נ דליכא מגו דאין טוען ברצון א\"י. ולהתוס' בקושייתם דהיו סבורין דאמרינן מיגו א\"י וגם ס\"ל דא\"צ לישבע שא\"י הו\"ל להקשות כן לדידן. וצ\"ע:",
+                "[אות סט] <b>בהרע\"ב ד\"ה ישבע השוכר. דשבועה זו ע\"י גלגול. </b>קשה לי דהא על כל שבועת השומרים קשה דלהימן במגו דלהד\"ם כדפרכי' בשבועות בסוגיא דקציצה. והעלו הראשונים בהטעם דמגו דהעזה לפטורי משבועה לא אמרינן. וא\"כ יקשה הכא דעל הגלגול להימן במגו דלהד\"ם דליכא העזה דהא השתא ג\"כ מעיז במה שמכחישו ואומר דשכורה מתה (ואנו דנין כל שבועה בפני עצמה) ובהכרח צ\"ל דאף להפוסקים דמגו לאפטורי משבועה אמרי' ומש\"ה הוצרכו לומר בשבועת שומרים דהוי מגו דהעזה לפטורי משבועה מ\"מ על שבועת גלגול כיון דבלא\"ה נשבע ל\"א מגו לפטורי מזה. ונראה ראיה לזה ממה דפרכי' במסכתין (דל\"ה ע\"א) רישא דסיפא תיובתא לר\"ה וכו' ואם איתא לדר\"ה מגו דמשתבע מלוה שאינו ברשותו וכו' וקשה דמאי פריך נהי דצריך לישבע שא\"ב ולא מהני המגו דלהד\"ם היינו ג\"כ דהוי מגו דהעזה לפטורי משבועה דהא במה שטוען א\"ב לא ידע חבריה דמשקר מ\"מ על הגלגול דכמה היה שוה הוי שפיר מגו דלהד\"ם אע\"כ דמגו לפטורי מגלגול לכ\"ע ל\"א. ואף דתוס' הקשו בשמעתין והובא בתי\"ט כאן (ד\"ה חייב) דעל כל גלגול יקשה דלהימן דאי בעי היה אומר על הגלגול אינו יודע והרי הוכחנו דעל גלגול ל\"א מגו לפטורי צ\"ל דאם היה בכל גלגול מגו ליתא מעיקרא שבועת גלגול ולא מקרי מגו לפטורי משבועה דמעיקרא דדינא לא יחול שבועת גלגול אלא לבתר דמתרצי דזהו לא הוי מגו דאין אדם טוען ברצון א\"י. בזה אף לפעמים משכחת דיש לו מגו אינו מועיל לפטורי משבועת הגלגול. ואולם מ\"מ קשה לי דברי תוספות במשנתינו (ד\"ה השוכר כו') ועוד דהכא אפי' משאיל אומר ברי אמרי' דאינו נשבע אלא ע\"י גלגול עכ\"ל ולדברינו מאי ראיה הוא זה דלמא הספק אימת מתה נכלל ג\"כ בכלל שבועת שומרים אלא דבברי וברי היה פטור מטעם מגו דלהד\"ם ולזה צריכים לבא מדין גלגול דבזה לא מהני מגו כלל וצ\"ע. ומדברי תוס' אלו ראיה דלא כהש\"ך שכ' (בסי' ע\"ב ס\"ק קט\"ז) דכל דינא דשבועת שומרים רק בטוען המפקיד שמא אבל באומר ברי דמתה בפשיעה הוי ככל כפירות וא\"צ לישבע. דא\"כ מאי ראיה מבבא דברי וברי הא בכה\"ג ליכא כלל שבועת שומרים:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ע] <b>במשנה המוכר אומר קטן מכרתי. </b>במתני' דפרקין מ\"ב הקשו תוס' על בבא דהשוכר אומר שכורה מתה והלה אומר א\"י דפטור וא\"ת לר\"ה ור\"י דאמרי ברי ושמא ברי עדיף אמאי איצטריך הכא דפטור דהשתא ברישא אמרי' ברי ושמא ברי עדיף להוציא כ\"ש להחזיק. וי\"ל דאיידי דתנא ברישא דברי עדיף חייב תנא נמי בסיפא דפטור. א\"נ דברי דמשאיל עדיף מברי דשואל וכן שמא דמשאיל עדיף מדשואל וכו'. וקשה לי דמה הועיל בתירוצם השניי' הא מ\"מ ישאר הקושיא על מתני' דכיון דקתני ברישא דהלוקח אומר גדול לקחתי דברי ושמא ברי עדיף להוציא למ\"ל הסיפא דהמוכר אומר קטן מכרתי. ובזה ל\"ש תירוצם. דהכא שניהם ראויים לידע. ונלע\"ד דהתם דלר\"ה ור\"י באמת מיירי רישא אף בפרה א' דאין טעם לחייב רק מדין ברי ושמא (דמדין מחשואי\"ל ליכא ברישא דכיון דטוען א\"י ליכא גלגול כמ\"ש תוספות שם) בזה שפיר הקשו דלמ\"ל הסיפא. אבל הכא באמת ברישא חייב ג\"כ מדין משואי\"ל כיון דקתני ברי וברי דישבע (בלא גלגול) ממילא בא\"י הוי משואי\"ל א\"כ לא נשמע מרישא דברי ושמא ברי עדיף. דהא בלא\"ה חייב מדין משאי\"ל ואף דלמאן דמוקי בעבד בכסותו וע\"כ הא דלר\"נ ור\"י ברישא חייב היינו רק על הכסות דעל העבד דהוי רק גלגול כיון דטען א\"י ליכא גלגול וכמ\"ש הרז\"ה. א\"כ לר\"ה ור\"י באמת מה דקתני חייב היינו אף על העבד מדין ברי ושמא ברי עדיף. וא\"כ שפיר נשמע מרישא דברי עדיף. מ\"מ י\"ל דר\"ה ור\"י ס\"ל כשינויא דמיירי בדמי עבד וממילא ברישא בלא\"ה חייב מדין משאי\"ל:",
+                "[אות עא] <b>במשנה זה אומר א\"י. </b>למ\"ד דלא אמר סומכוס רק בשמא ושמא ורישא דמתני' זה אומר משלקחתי ילדה ע\"כ מיירי בשמא ושמא. הא דהכא הוי פירוש להרישא דדוקא בשמא ושמא יחלוקו. ולמ\"ד אפילו ברי וברי ורישא דהמחליף מיירי בברי וברי הא דאצטריך הכא דינא דיחלוקו היינו לגלויי רישא דלא תימא דרישא בשמא ושמא לזה תני סיפא בשמא ושמא לגלוי דרישא אפילו ברי וברי. גמרא. וק' לי למ\"ש תוס' בשם הרשב\"ם דמ\"ד אמר סומכוס אפי' ברי וברי מיירי רישא דוקא דקיימא באגם אבל במוכר מוחזק לא דבמוחזק גמור לא אמר סומכוס בברי וברי. א\"כ מאי פרכי' דלמ\"ל הסיפא הא הסיפא גבי מכר לו ב' מיירי באמת דאפילו מוכר מוחזק דהא בשמא ושמא גם במוחזק גמור יחלוקו ובפרט למאן דמוקמי בדמי ממילא מוחזק המוכר ורישא דוקא דקיימא באגם וא\"כ הוי ב' דינים דלא נשמע זה מזה וצ\"ע. גם קשה לי להרשב\"ם דמאי פרכי' בסוגיא למ\"ד דאמר סומכוס בברי וברי בסיפא דהכא ז\"א גדול וז\"א וכו' ישבע ומשנינן דמודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא ומה פריך הא במוחזק גמור ל\"א יחלוקו בברי וברי ותוספות כתבו הא דלא פריך הש\"ס ממתני' ב' דפרקין ז\"א שאולה וז\"א שכורה ישבע דלהרשב\"ם נימא דבמוחזק גמור מודה סומכוס בברי וברי אין מוציאים. הא מ\"מ גם הכא י\"ל דמיירי במוחזק דמתני' בדמי עבד והוי מוחזק גמור. ובפרט לפ\"מ דכתב התוי\"ט הכא דרישא דקתני דברי ושמא חייב ע\"כ מיירי בדמי עבד אלא דר' אושעיא דמוקי בעבד בכסותו לרווחא דמלתא נקט כן דהסיפא דישבע מצינו לאוקמי בכה\"ג. וכיון דממילא רישא מיירי בדמי מנ\"ל למפרך מסיפא דישבע דלמא הך מיירי ג\"כ בדמי ומנ\"ל להמציא דמודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות עב] <b>הרע\"ב ד\"ה מעשה. דקרקע בחזקת מרה קיימא. </b>הכי אמר ר\"נ בסוגיא דאפילו בא בסוף חדש כולו למשכיר דקרקע בחזקת בעלי' קיימא. והיינו דמה דקתני במתני' דיחלוקו (דשמואל מוקי לה בבא באמצע חדש) אף דבסוף חדש ג\"כ המשכיר הוא המוחזק. צ\"ל דמתני' כסומכוס דבמוחזק יחלוקו ור\"נ לנפשו פסק כרבנן דסומכוס. ומזה תמוה לי דברי תוס' (דמ\"ח ע\"א ד\"ה דאר\"א וכו') שכתבו ולפ\"ז אתי נמי שפיר ההיא דמרחץ וכו'. ול\"צ לאוקמי כסומכוס. ותמוה לי הא לרב ושמואל טעמא דמתני' דמספקא אי תפיס לשון ראשון או אחרון ושמואל מוקי למתניתין בבא באמצע חדש ומשו' תפיסה. ור\"נ דפסק בסוף החדש כולו למשכיר הרי דס\"ל ג\"כ דאזלינן בתר מוחזק ולא בעשו חז\"ל האי ספק כאילו ודאי הוא פלגא ופלגא וממילא מוכח דר\"נ ס\"ל דטעמא דמתני' דיחלוקו לא משום דעשו חז\"ל זה לודאי פו\"פ דא\"כ איך יכול ר\"נ לחלוק בזה על המתני'. אע\"כ דמתני' מוקי לה כסומכוס. וא\"כ מבואר בכל הסוגיא דטעמא דמתני' לאו משום דעשו אותו לפו\"פ. וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות עג] <b>תוי\"ט ד\"ה היה קטן. ולא דמי לחמור זה ומת. </b>ובשטה מקובצת כ' בשם הר\"ן לחלק דגבי חמור זה דבין חי בין מת מקרי חמור ולכן משתעבד ליה הנבילה. אבל בית זה כיון דנפל לא מקרי בית עוד ולא משועבד לי' כלל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות עד] <b>במשנה כך חולקין כו'. </b>במקום חדש שאין שם מנהג קאמר. שיטה מקובצת בשם הר\"ן והרשב\"א:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות עה] <b>תוי\"ט ד\"ה שכך. דאל\"כ פטור. </b>ומ\"מ בכתב לא הוי אסמכתא כיון דלא גזים דהא מ\"מ הבעלים מפסידים. אבל אם כ' אשלם אלפא זוזי דכיון דגזים דקונס עצמו הוי אסמכתא. ומ\"מ צריך לשלם במיטבא (דל\"ל) [דדל] כתב מהכא משום אסמכתא. הא גם בלא כתב צריך לשלם. כיון דרגילין לכתוב כן בלא כתב ג\"כ חייב. הרא\"ש. (עיין ברא\"ש ודו\"ק):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות עו] <b>תוי\"ט ד\"ה משום. ול\"ת דלא תבא. </b>בוודאי כך נראה בפשוטו. דהא מבואר בסוגיא דטעמא דמתני' דרעך ממעט גר תושב והיינו קרא דת\"כ פ' קדושים דכתיב לא תעשוק את רעך ולא תלין אבל בההיא דמשנה תורה (בפ' כי תצא) דכתיב לא תעשוק שכר עני מגרך. וכי היכי דאמרינן דמה דכתיב באותו פ' ביומו תתן שכרו קאי גם על מגרך ה\"נ הלאו דכתיב בהאי קרא ולא תבא דמה\"ת נחלק בהאי קרא בין העשה דביומו ללאו דלא תבא. וכ\"כ רש\"י להדיא על ברייתא דתני דבי ר\"י (דמוקמי' למתני' כוותי') יש בו משום ביומו ת\"ש היינו דמשתעי בשכיר לילה ואין בו משום שכיר יום. והיינו דלאו דשכיר לילה יש בו. אבל לאו דשכיר יום אין בו. ואולם ברמב\"ם רפי\"א מהלכות שכירות כתב מ\"ע לשלם שכר שכיר שנאמר ביומו ואם אחרה לאח\"ז עובר בל\"ת שנאמר ולא תבא וכו' וגר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואם אחרו אינו עובר בל\"ת הרי מבואר להדיא דגר תושב אינו עובר על לאו דלא תבא. וכן משמע להדיא בהרא\"ה (מצוה תקפ\"ח) וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות עז] <b>במשנה אלמנה כו' אין ממשכנין אותה. </b>נקט אלמנה שאין לה עוזר ולא תומך לא מאישה ולא מאביה שכבר יצאה מרשותו וה\"ה גרושה ולאפוקי בתולה שהיא ברשות אביה כ\"כ הסמ\"ע (סי' צ\"ז ס\"ק כ\"ב). ודעת הש\"ך שם דדוקא באלמנה דלבה שבור ודאוג. משא\"כ גרושה. ודעת הט\"ז שם דאפילו בתולה בכלל כי היכי דלר\"ש דהטעם דקרא דאתה משיאה שם רע בשכנותיה ממילא הוא הדין בתולה. ה\"נ לת\"ק דלא מצינו דפליג בהא. ונקט אלמנה דדיבר הכתוב בהוה דדרך אלמנה להיות בעלת משא ומתן משא\"כ בתולה. ומסתימת כל הפוסקים משמע דכל מילי אין ממשכנים אלמנה. ובגד דקרא לאו דוקא. אולם בש\"ג כ' בשם הריא\"ז שלא אסרה תורה אלא בגד לבישתה ומצעותיה וכדומה. אבל שארי כלים כגון כוסות של כסף וכיוצא ראוי למשכן הימנה שאין זה בכלל בגד עכ\"ל:",
+                "[אות עח] <b>תוי\"ט ד\"ה ואת המחרישה. באם עבר וחבל מיירי. </b>אבל תוס' ס\"ל דלרבא דאי עבד לא מהני צריך להחזירו לגמרי אף דילפינן מהשב תשיב אפילו שלא ברשות היינו לגבי לאו דלא תבא אל ביתו אבל בלאו דלא יחבול לא. וכן לאביי דס\"ל בכ\"מ אי עביד מהני בחבל כלי אוכל נפש א\"צ להחזיר כלל אפי' מדין השבת עבוט. והנה לכאורה לאביי זהו רק בחבל דרך נתוח אבל בחבל מביתו כלי א\"נ הא מ\"מ כיון דעבר גם על לא תבא מחוייב לתקן הך לאו בעשה דהשבת עבוט ומה בכך דלא יתקן בזה עשה דהשבת עבוט. אמנם יקשה לי לפ\"ז על מה שהקשו תוס' (דקט\"ו ע\"א ד\"ה וחייב) דאמאי אמר אביי כו' ועו\"ק דהיכי חשיב ליה אביי ניתק לעשה הא לא אשכחן דנתקו הכ' כדאשכחן גבי השבת עבוט דלא תבא כו' הא י\"ל דההיא מעשה דחבל סכינא דאשכבתא היה מתוך ביתו וא\"ל זיל אהדור מדין ניתוק לעשה דלאו דלא תבא. ואי דלישנא דזיל אהדר משמע דלגמרי להדר הא אף אם עשה דהשב תשיב יהא גם על לאו זו דכלי א\"נ. הא העשה הוא רק לכסות יום ביום. אע\"כ דבאמת א\"ל זיל אהדר כדין השבת עבוט. ובזה תהיה מיושב קושייתם הראשונה דאיך קתני וחייב משום ב' כלים הא לאביי הוי לאו הניתק לעשה דהא א\"ל זיל אהדר והיינו דאביי אמר ליה לנתק לאו דלא תבא אבל לא מנתק בזה לאו דלא יחבול והיה מיושב הכל ברווחא. ואולי יש לדחוק דקושייתם רק על לשון דאמר אביי זיל אהדר דהו\"ל כלים שעושים בו א\"נ משמע דמדין כא\"נ אמר כן. ואף הא באמת בלא\"ה חייב משום השבת עבוט ובלאו דוקא נקט דהוי כלים דא\"נ. מ\"מ אם דמדין כלים דא\"נ לא היה חיוב השבה ל\"ש למנקט כלל האי לישנא ועדיין צ\"ע. ולשיטת תוס' דבכלים דא\"נ לרבא מחזיר לגמרי ולאביי לא מחזיר כלל קשה לי במה דפרכינן בתמורה מאי איכא בין אביי לרבא והא נ\"מ בפשוטו בחבל כלים דא\"נ:",
+                "[אות עט] <b>שם ד\"ה ואם. שבכל יום ויום יחזירו משכונו. </b>ומ\"מ לא רצה הגמ' (היינו ר\"מ. מהרש\"א) לתרץ כן כשאומר למה ממשכנו מעיקרא דעדיפא מיניה משני עכ\"ל תוס' ולענ\"ד היה נראה דהך סברא שלא יוכל לכפור וממהר לפרוע מספיק רק היכי דלא מגרע כחו במה שמשכנו והיינו בחוזרים וממשכנים. אבל במשכנו מעיקרא דמגרע כחו דאם אינו ממשכנו יש לו זכות לאחר זמן ב\"ד לגבותו בפרעון אם אין מסדרים לבע\"ח אבל במשכנו דהוטל עליו חיוב השבה לעולם אין מוכרים אותו וכמ\"ש תוס' בד\"ה מהו שיסדרו. מש\"ה הוצרך ליתן טעם שלא יהא שביעית ולא יהיה מטלטלים אצל בניו:",
+                "[אות פ] <b>שם ד\"ה אין. בא לאסור ניתוח המותר במק\"א. </b>והא דאפקי' בל' חבלה ולא בל' ניתוח כדי לעבור במשכון בב' לאוין תוס'. ולא זכיתי להבין הא הב' לאוין הם לאו לא יחבול ולאו דלא תבא וא\"נ הוי כתיב לא ינתח והיה נוטלו מביתו היה ג\"כ ב' לאוין דהרי בנטלו מביתו פשיטא דיש בו משום לא ינתח ועובר ג\"כ על לא תבא (ועיין):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות פא] <b>הרע\"ב ��\"ה נוטלן. שהוא מודה במקצת. </b>תמוה א) לי הא המקצת אבנים שמודה הו\"ל הילך ואינו חייב שבועה וצ\"ע. (קושית רבינו על הר\"ב אבל הגמרא מיירי כמו במנ' וכלי): א) עי' נתה\"מ (סימן קס\"ד סק\"ח) תירוץ על זה (אהבת איתן)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא מציעא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eduyot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,74 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eduyot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עדיות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>בתי\"ט ד\"ה שמאי אומר. ל' הראב\"ד. </b>והרשב\"א בחי' (פ\"א דשבת) כתב דכתבו בשמו של ר\"ת כיון דכתיב חלה תרימו תרומה ותתננו לכהן בעינן שיהא בה כדי נתינה ואין נתינה פחות מכביצה. ושמאי אזיל בתר דעת בעה\"ב דתורם א' מכ\"ד נמצא מפריש מקב ביצה. והלל אזיל בתר דעתא דנחתום מפריש א' ממ\"ח נמצא מפריש מקביים ביצה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ב] <b>תי\"ט ד\"ה ב' גרדיים. ולא פסל לגרדי מן המלכים. </b>עיין מה שתירץ בזה בתשובת תשב\"ץ (ח\"א סימן ט\"ז):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>בר\"ב ד\"ה ובית הלל. עד שיהיה ברובע הקב. </b>ובתוספות פירשו מרוב בנין היינו שהרובע בא מרוב בנין שקיצה מכל אחד מעט. או שעשה כן מרוב מנין. ובזה רובע מהם מטמא אף שאין ברובע רוב בנין ולא רוב מנין. מ\"מ כיון שבא מרוב בנין או מרוב מנין מטמא באהל. ואם הוא רוב בנין או רוב מנין אפי' אין בו רובע מטמא. (עיין בדבריהם נזיר (דנ\"ט)):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>בתי\"ט סד\"ה והבשר טמא. כמ\"ש הרא\"ש פ\"ק דב\"מ. </b>עיין בספר תוספת שבת (סימן ש\"מ ס\"ק י\"ח). ועיין בתבואות שור (סימן ל\"ב סק\"ה) ובחידושים שבת (דקל\"ח א'):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>בתוי\"ט ד\"ה ובה\"א. וי\"ל דלא להכי אתשיל בבה\"מ. </b>קשה לי דלמאי הוצרכו לזה דלו יהא דאתשיל סתם מ\"מ חשיב מה שיש בו הקולא לב\"ש בלא קדשה אחר אם צריכה גט. ובכ\"מ דפרכי' ולתני בהדי מקולי ב\"ש וכו' היינו דלתני הצד קולא של בית שמאי אף דמשכחת בו צד חומרא. ומשנינן דכי אתשיל לענין הצד דבית שמאי להחמיר (עיין בתי\"ט פ\"ח דברכות מ\"ד) והרי פרכי' דלתני לענין צד הקולא לב\"ש. א\"כ ממילא הכא ניחא דחשיב לענין הצד קולא לב\"ש. וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות ו] <b>בהרע\"ב סד\"ה הוסיף רע\"ק. שאין הגחלים בני קבולי טומאה. </b>בתוס' (יומא דמ\"ח) כתבו דבאפר חטאת דאין לו טומאה מדאוריי' כלל בזה ליכא דין צירוף רק בטמא אבל לא בטבול יום. ובהנך דרע\"ק דיש בהם טומאה דאורייתא גם בטב\"י הוי צירוף עיי\"ש. מזה מוכח דס\"ל לתוס' דגחלים יש להם טומאה דאורייתא:"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט ד\"ה ועדיה. הואיל והיה לה עדים שלא נטמאה. </b>ואף דבשבויה אפילו עבד ושפחה נאמנים כדקתני בכתובות (בפ\"ב מ\"ט). מ\"מ אפשר דבני משפחתה חששו להחמיר על עצמן וחכמים אמרו להם לפי דעתם דמ\"מ כיון דאתם מאמינים שהורהנה תאמינו ג\"כ שלא נטמאה ודוחק. וביותר היה נראה דעדים היה עבדה ושפחתה דאין נאמנים בשבויה כדאיתא בסוגיא דכתובות וכ\"כ התי\"ט בכתובות שם. ומדינא אין נאמנים כלל שהורהנה דזה אפי' עבד ושפחה דעלמא אין נאמנים לאסור. אלא דאצל בני משפחתם היו נאמנים ומדינא אסורה להם כדאמרינן פרק ג' דקדושין (דף ס\"ו א') אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה. ולזה אמרו חכמים להם נהי דשפחתה דידה לא מהימן עלה. מ\"מ זהו רק ביש עדים שנשבית ואנו באנו להאמין לה מדין עדות אבל הכא דכל האיסור רק מכח דמהימנת להם. ממילא גם להתיר ראוי לכם להאמינה. ומיירי אפי' אם לא העידו דלא נטמאה תכ\"ד של העדאתן דהורהנה. דמ\"מ כיון דמדינא א\"נ לאסור אלא דמצד דמהימנא לכם. ממילא מהימנא ג\"כ על שלא נטמאה. וזהו לשיטת הסוברים בתשובת הרשב\"א דאי מהימנא לך לא מצד שיש רגלים לדבר בענין זה שכך היה אלא בעי' דווקא דמהימן ליה דאינו משקר בשום פעם ושפיר הוי ממנ\"פ:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,71 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eduyot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Eduyot",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>בתי\"ט ד\"ה שמאי אומר. ל' הראב\"ד. </b>והרשב\"א בחי' (פ\"א דשבת) כתב דכתבו בשמו של ר\"ת כיון דכתיב חלה תרימו תרומה ותתננו לכהן בעינן שיהא בה כדי נתינה ואין נתינה פחות מכביצה. ושמאי אזיל בתר דעת בעה\"ב דתורם א' מכ\"ד נמצא מפריש מקב ביצה. והלל אזיל בתר דעתא דנחתום מפריש א' ממ\"ח נמצא מפריש מקביים ביצה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ב] <b>תי\"ט ד\"ה ב' גרדיים. ולא פסל לגרדי מן המלכים. </b>עיין מה שתירץ בזה בתשובת תשב\"ץ (ח\"א סימן ט\"ז):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>בר\"ב ד\"ה ובית הלל. עד שיהיה ברובע הקב. </b>ובתוספות פירשו מרוב בנין היינו שהרובע בא מרוב בנין שקיצה מכל אחד מעט. או שעשה כן מרוב מנין. ובזה רובע מהם מטמא אף שאין ברובע רוב בנין ולא רוב מנין. מ\"מ כיון שבא מרוב בנין או מרוב מנין מטמא באהל. ואם הוא רוב בנין או רוב מנין אפי' אין בו רובע מטמא. (עיין בדבריהם נזיר (דנ\"ט)):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>בתי\"ט סד\"ה והבשר טמא. כמ\"ש הרא\"ש פ\"ק דב\"מ. </b>עיין בספר תוספת שבת (סימן ש\"מ ס\"ק י\"ח). ועיין בתבואות שור (סימן ל\"ב סק\"ה) ובחידושים שבת (דקל\"ח א'):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>בתוי\"ט ד\"ה ובה\"א. וי\"ל דלא להכי אתשיל בבה\"מ. </b>קשה לי דלמאי הוצרכו לזה דלו יהא דאתשיל סתם מ\"מ חשיב מה שיש בו הקולא לב\"ש בלא קדשה אחר אם צריכה גט. ובכ\"מ דפרכי' ולתני בהדי מקולי ב\"ש וכו' היינו דלתני הצד קולא של בית שמאי אף דמשכחת בו צד חומרא. ומשנינן דכי אתשיל לענין הצד דבית שמאי להחמיר (עיין בתי\"ט פ\"ח דברכות מ\"ד) והרי פרכי' דלתני לענין צד הקולא לב\"ש. א\"כ ממילא הכא ניחא דחשיב לענין הצד קולא לב\"ש. וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות ו] <b>בהרע\"ב סד\"ה הוסיף רע\"ק. שאין הגחלים בני קבולי טומאה. </b>בתוס' (יומא דמ\"ח) כתבו דבאפר חטאת דאין לו טומאה מדאוריי' כלל בזה ליכא דין צירוף רק בטמא אבל לא בטבול יום. ובהנך דרע\"ק דיש בהם טומאה דאורייתא גם בטב\"י הוי צירוף עיי\"ש. מזה מוכח דס\"ל לתוס' דגחלים יש להם טומאה דאורייתא:"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט ד\"ה ועדיה. הואיל והיה לה עדים שלא נטמאה. </b>ואף דבשבויה אפילו עבד ושפחה נאמנים כדקתני בכתובות (בפ\"ב מ\"ט). מ\"מ אפשר דבני משפחתה חששו להחמיר על עצמן וחכמים אמרו להם לפי דעתם דמ\"מ כיון דאתם מאמינים שהורהנה תאמינו ג\"כ שלא נטמאה ודוחק. וביותר היה נראה דעדים היה עבדה ושפחתה דאין נאמנים בשבויה כדאיתא בסוגיא דכתובות וכ\"כ התי\"ט בכתובות שם. ומדינא אין נאמנים כלל שהורהנה דזה אפי' עבד ושפחה דעלמא אין נאמנים לאסור. אלא דאצל בני משפחתם היו נאמנים ומדינא אסורה להם כדאמרינן פרק ג' דקדושין (דף ס\"ו א') אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה. ולזה אמרו חכמים להם נהי דשפחתה דידה לא מהימן עלה. מ\"מ זהו רק ביש עדים שנשבית ואנו באנו להאמין לה מדין עדות אבל הכא דכל האיסור רק מכח דמהימנת להם. ממילא גם להתיר ראוי לכם להאמינה. ומיירי אפי' אם לא העידו דלא נטמאה תכ\"ד של העדאתן דהורהנה. דמ\"מ כיון דמדינא א\"נ לאסור אל�� דמצד דמהימנא לכם. ממילא מהימנא ג\"כ על שלא נטמאה. וזהו לשיטת הסוברים בתשובת הרשב\"א דאי מהימנא לך לא מצד שיש רגלים לדבר בענין זה שכך היה אלא בעי' דווקא דמהימן ליה דאינו משקר בשום פעם ושפיר הוי ממנ\"פ:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עדיות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Horayot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,65 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Horayot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה הוריות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>בתוי\"ט ולפיכך סידר הוריות אחר אבות. </b>ומש\"ה תנא תחלה הורו ב\"ד ואח\"כ הורה כהן משוח ולא נקט כסדר הכתוב דפרשת כהן משוח הוא ברישא. באר שבע: ",
+                "[אות ב] <b>במשנה התולה בעצמו חייב. </b>ולדידן דקיי\"ל דיחיד שעשה בהוראת ב\"ד חייב נ\"מ דלא מצטרף בשגגה זו עם הקהל לשויי' רוב להתחייב בפר העלם דבר וכן אם רוב הציבור עשו ג\"כ בהוראת ב\"ד אין זה שידע שטעו ועשה מצטרף עמהן וחייב קרבן בפ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>ברע\"ב ד\"ה ר\"ש. כיון שפשטה. </b>ברש\"י כתב דר\"ש ס\"ל דיחיד שעשה בהוראת ב\"ד פטור. וכ\"כ תוס' שבת (דף צ\"ג ע\"א ד\"ה ה\"ג). אבל ל' הרע\"ב כיון דפשטה וכו' לא משמע כן. גם ממ\"ש הרע\"ב הלכה כר\"א והא אנן קיי\"ל יחיד שעשה בהוראת ב\"ד חייב כמ\"ש הרע\"ב (מ\"א). א\"כ לא נ\"מ כלל בפלוגתא זו ומה ספק הוי הא גם מקרי תלה בב\"ד חייב. ולזה נראה דהרע\"ב לא ס\"ל כרש\"י ותוס' אלא דגם מצי סבר דיחיד שעשה בהוראת ב\"ד דחייב. אלא דזה דוקא בלא עשו רוב הציבור. אבל הכא כיון דרוב הציבור. גם הך יחיד אם מקרי תלה בב\"ד הוא פטור וכ\"כ הראב\"ד בהשגות:"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה אבל המוציא מרה\"י לרה\"ר. </b>לענ\"ד נראה מסוגיא דהגירסא במתני' אבל המוציא מרשות לרשות דהרי בחד אוקימתא משנינן דמקרי אין הצדוקים מודים בו דאמרינן הוצאה הוא דאסור אבל הכנסה שרי. ובתוס' כתב עלה דהתנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה כדאמרינן בריש שבת ובריש שבועות עכ\"ל. והתם אמרינן כך על מתני' דפרק כלל גדול דקתני המוציא מרשות לרשות חייב דבזה שייך לומר דמרשות לרשות היינו ג\"כ מרה\"ר לרה\"י ולישנא דהמוציא היינו הכנסה. אבל הכא אילו קתני בהדיא מרה\"י לרה\"ר איך שייך לפרש הכנסה. א\"ו דהגירסא הכא ג\"כ סתם מרשות לרשות. וכן המקשן כשהביא מתניתין תנן יש שבת בתורה וכו' הגירסא לפנינו אבל המוציא מרשות לרשות:",
+                "[אות ה] <b>ברע\"ב ד\"ה הרי אלו. מקצת הדבר ולא כולו. </b>הא דאצטריך למעוטי כולו דבר ולא נפק משום דצדוקים מודו בו היינו בבתו מאנוסתו דלית להו הגז\"ש וכן אם חמיו ואם חמותו. ומתני' דנקט נדה ושבת וע\"ז לא משום דאהנהו דוקא קאי אלא רק לפרש קיום מקצת נקטינהו תוספות:",
+                "[אות ו] <b>ברע\"ב ד\"ה המוציא. זריקה והושטה מותרת. </b>ומשכחת לה ג\"כ שהורו שאין שבת בשביעית וטעו בההיא קרא בחריש ובקציר תשבות בזמן דאיכא חרישה איכא שבת בזמן דליכא חרישה ליכא שבת. והכי מסקינן בסוגיין:"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>במשנה שוגגים ועשו מזידים הרי אלו פטורים. </b>קשה לי הא הו\"מ למנקט גם בזה מביאים כשבה ושעירה כגון שהיו מזידים שידעו שהב\"ד הורו שלא כדין כי ידעו הלאו אבל לא ידעו הכרת דלא מקרי עשו עפ\"י ב\"ד לחייב פר דהא ידעו שאסור בלאו לעשות כן ומביאין כשבה ושעירה דהוי שוגגים כיון דשגגו בכרת כדקי\"ל (פ\"ז דשבת דס\"ט ע\"א) כר\"י דשגג בכרת אעפ\"י שהזיד בלאו חייב קרבן. וכן לר\"ל שם משכחת שידעו העשה כמ\"ש תוספות שם וצ\"ע:",
+                "[אות ח] <b>תי\"ט ד\"ה וידע. ובמסקנא לא קאי. </b>היינו דלס\"ד בעינן שיהיה המיעוט מרכינים בראשם כאילו מסכימים להדיא. ולמסקנא אף בשתקו סגי:"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>במשנה שמנה פרים. </b>וכן בשבט א' שחטא מביאים ב' פרים פר לשבט ופר לב\"ד ואם חטאו חמשה או ששה שבטים והם רובא בגברי או שבעה שבטים ואינם רובא בגברי נחשבים הכל לשבט אחד ומביאים רק ב' פרים זולת אם הם רוב בשבטים ובגברי בזה ס\"ל לר\"ש דכל שבט ושבט מהחוטאים מביאים פר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>ברע\"ב ד\"ה הורה. שהיה הוא אחד מן הסנהדרין. </b>בבאר שבע תמה דבסוגי' משמע להדיא דתליא רק אם מורי בב' איסורי אבל לא תליא כלל אם הוא אחד מסנהדרין או לא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה ואין מביאין. </b>היינו יחידים. אבל [ב\"ד ומשיח] אף בדבר ששגגתו חטאת קבועה אין מביאים אשם תלוי כדילפי' בפרקין (ד\"ז) מקרא דכתיב גבי אשם תלוי וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג מי שחטאו בשגגת מעשה אבל לא בית דין ומשיח דחטאם בהעלם דבר עם שגגת מעשה. פירש\"י. ועיין בפרקין (משנה ז'):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>ברע\"ב ד\"ה והמשיח. ונודעה החטאת. </b>תמוה לי הא בריש פרקין ילפינן לה מקרא דוכפר הכהן כו' כאשר העתקתי בפרקין (משנה ד'):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,62 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Horayot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Horayot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>בתוי\"ט ולפיכך סידר הוריות אחר אבות. </b>ומש\"ה תנא תחלה הורו ב\"ד ואח\"כ הורה כהן משוח ולא נקט כסדר הכתוב דפרשת כהן משוח הוא ברישא. באר שבע: ",
+                "[אות ב] <b>במשנה התולה בעצמו חייב. </b>ולדידן דקיי\"ל דיחיד שעשה בהוראת ב\"ד חייב נ\"מ דלא מצטרף בשגגה זו עם הקהל לשויי' רוב להתחייב בפר העלם דבר וכן אם רוב הציבור עשו ג\"כ בהוראת ב\"ד אין זה שידע שטעו ועשה מצטרף עמהן וחייב קרבן בפ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>ברע\"ב ד\"ה ר\"ש. כיון שפשטה. </b>ברש\"י כתב דר\"ש ס\"ל דיחיד שעשה בהוראת ב\"ד פטור. וכ\"כ תוס' שבת (דף צ\"ג ע\"א ד\"ה ה\"ג). אבל ל' הרע\"ב כיון דפשטה וכו' לא משמע כן. גם ממ\"ש הרע\"ב הלכה כר\"א והא אנן קיי\"ל יחיד שעשה בהוראת ב\"ד חייב כמ\"ש הרע\"ב (מ\"א). א\"כ לא נ\"מ כלל בפלוגתא זו ומה ספק הוי הא גם מקרי תלה בב\"ד חייב. ולזה נראה דהרע\"ב לא ס\"ל כרש\"י ותוס' אלא דגם מצי סבר דיחיד שעשה בהוראת ב\"ד דחייב. אלא דזה דוקא בלא עשו רוב הציבור. אבל הכא כיון דרוב הציבור. גם הך יחיד אם מקרי תלה בב\"ד הוא פטור וכ\"כ הראב\"ד בהשגות:"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה אבל המוציא מרה\"י לרה\"ר. </b>לענ\"ד נראה מסוגיא דהגירסא במתני' אבל המוציא מרשות לרשות דהרי בחד אוקימתא משנינן דמקרי אין הצדוקים מודים בו דאמרינן הוצאה הוא דאסור אבל הכנסה שרי. ובתוס' כתב עלה דהתנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה כדאמרינן בריש שבת ובריש שבועות עכ\"ל. והתם אמרינן כך על מתני' דפרק כלל גדול דקתני המוציא מרשות לרשות חייב דבזה שייך לומר דמרשות לרשות היינו ג\"כ מרה\"ר לרה\"י ולישנא דהמוציא היינו הכנסה. אבל הכא אילו קתני בהדיא מרה\"י לרה\"ר איך שייך לפרש הכנסה. א\"ו דהגירסא הכא ג\"כ סתם מרשות לרשות. וכן המקשן כשהביא מתניתין תנן יש שבת בתורה וכו' הגירסא לפנינו אבל המוציא מרשות לרשות:",
+                "[אות ה] <b>ברע\"ב ד\"ה הרי אלו. מקצת הדבר ולא כולו. </b>הא דאצטריך למעוטי כולו דבר ולא נפק משום דצדוקים מודו בו היינו בבתו מאנוסתו דלית להו הגז\"ש וכן אם חמיו ואם חמותו. ומתני' דנקט נדה ושבת וע\"ז לא משום דאהנהו דוקא קאי אלא רק לפרש קיום מקצת נקטינהו תוספות:",
+                "[אות ו] <b>ברע\"ב ד\"ה המוציא. זריקה והושטה מותרת. </b>ומשכחת לה ג\"כ שהורו שאין שבת בשביעית וטעו בההיא קרא בחריש ובקציר תשבות בזמן דאיכא חרישה איכא שבת בזמן דליכא חרישה ליכא שבת. והכי מסקינן בסוגיין:"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>במשנה שוגגים ועשו מזידים הרי אלו פטורים. </b>קשה לי הא הו\"מ למנקט גם בזה מביאים כשבה ושעירה כגון שהיו מזידים שידעו שהב\"ד הורו שלא כדין כי ידעו הלאו אבל לא ידעו הכרת דלא מקרי עשו עפ\"י ב\"ד לחייב פר דהא ידעו שאסור בלאו לעשות כן ומביאין כשבה ושעירה דהוי שוגגים כיון דשגגו בכרת כדקי\"ל (פ\"ז דשבת דס\"ט ע\"א) כר\"י דשגג בכרת אעפ\"י שהזיד בלאו חייב קרבן. וכן לר\"ל שם משכחת שידעו העשה כמ\"ש תוספות שם וצ\"ע:",
+                "[אות ח] <b>תי\"ט ד\"ה וידע. ובמסקנא לא קאי. </b>היינו דלס\"ד בעינן שיהיה המיעוט מרכינים בראשם כאילו מסכימים להדיא. ולמסקנא אף בשתקו סגי:"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>במשנה שמנה פרים. </b>וכן בשבט א' שחטא מביאים ב' פרים פר לשבט ופר לב\"ד ואם חטאו חמשה או ששה שבטים והם רובא בגברי או שבעה שבטים ואינם רובא בגברי נחשבים הכל לשבט אחד ומביאים רק ב' פרים זולת אם הם רוב בשבטים ובגברי בזה ס\"ל לר\"ש דכל שבט ושבט מהחוטאים מביאים פר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>ברע\"ב ד\"ה הורה. שהיה הוא אחד מן הסנהדרין. </b>בבאר שבע תמה דבסוגי' משמע להדיא דתליא רק אם מורי בב' איסורי אבל לא תליא כלל אם הוא אחד מסנהדרין או לא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה ואין מביאין. </b>היינו יחידים. אבל [ב\"ד ומשיח] אף בדבר ששגגתו חטאת קבועה אין מביאים אשם תלוי כדילפי' בפרקין (ד\"ז) מקרא דכתיב גבי אשם תלוי וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג מי שחטאו בשגגת מעשה אבל לא בית דין ומשיח דחטאם בהעלם דבר עם שגגת מעשה. פירש\"י. ועיין בפרקין (משנה ז'):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>ברע\"ב ד\"ה והמשיח. ונודעה החטאת. </b>תמוה לי הא בריש פרקין ילפינן לה מקרא דוכפר הכהן כו' כאשר העתקתי בפרקין (משנה ד'):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה הוריות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makkot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,88 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makkot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מכות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>הרע\"ב סד\"ה אין אומרים כו'. ואת זרעו. </b>ואפילו אם מעידים על מצרי שני דלא באו לפסול זרעו מ\"מ לא אמרינן שיעשה זה מצרי ב'. דמ\"מ אשתו נפסלת שפסלה בביאה וקרינן בי' לו ולא לאשתו. תוס'. והריטב\"א כתב שאין זה מחוור דלגבי זרעו שהם כרעו שלו שייך לומר בעינן כאשר זמם אבל לגבי אשתו כיון דבדיד' מתקיים שפיר קרינן ביה כאשר זמם לעשות לאחיו. אלא די\"ל שדינם אמת שלא חלקה התורה בפסולי יוחסים עיי\"ש (* ונראה ראיה לזה דבגמ' אצל בגו\"ח לא אמרינן ולא לאשתו אשר זה יספיק גם למצרי ב'). ובדברי תוס' הנ\"ל קשה לי כיון דפסיקא להו הדין דבמעידים על מצרי שני אין אומרים דיעשו העדים מצרי שני (כפי קושייתם הנ\"ל) א\"כ יקשה על תירוצם לר' יוסי דס\"ל ביבמות דס\"ד בכל שאינו פוסל זרעו אינו פוסל לאשתו. א\"כ מצרי שני אינו פוסל לאשתו. וישאר קושייתם דאמאי ל\"א דיעשו מצרי שני. וצ\"ע:",
+                "[אות ב] <b>תוי\"ט ד\"ה כיצד כו'. זוממים אחרים. </b>ומשכחת לה עוד בהעידו על שורו של פלוני שהרג הנפש והוזמו דאין משלמין הכופר וכן בהעידו עליו שגנב ואין לו לשלם והוזמו אף שגם להם אין לשלם מ\"מ אין נמכרים בעבד עברי. והטעם מפורש בסוגייא דכופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו. ופירוש שלא הרג שורם אדם. והריטב\"א כתב כיון דכופרא כפרה אין ממשכנים אותו [דהוי איבעיא דלא אפשיטא בב\"ק. וברמב\"ם פסק דמספק ממשכנים] וכיון שיודע בעצמו שלא היה כמו שהעידו לא היה נותן וכיון שכן אין כאן דין הזמה (וק\"ל דלפ\"ז יהא הדין באומרים ששורך הרג שלא בפניך דלא ידע שמשקרים יהיו העדים חייבים לשלם כופר). ובשם הרמב\"ן כתב דהטעם דעיקר עדותן לחייבו מיתה בד\"ש כדכתיב וגם בעליו יומת ולגבי מיתה בידי שמים דעדותן לשמים לא מעלה ולא מוריד שאין השמים צריכים לעדותן וא\"כ לגבי המיתה בידי שמים ל\"ש כאשר זמם וממילא פטורים מכופר שהכופר במקום מיתה בידי שמים היא (*ומ\"מ לוקים משום דהרשיעו לפנינו את הצדיק) ושאין נמכרים בע\"ע הטעם דכתיב ונמכר בגנבתו ולא בזממו. ובכל הנך כיון דלוקים מקרי עדות שאתה יכול להזימה. או דבהני כיון דליכא צד לקיים בהו הזמה לא קאי עלייהו כאשר זמם ולא בעי' עדות שאתה יכול להזימה (תוס' ריש דף ב') וק' לי מסוגיא כתובות (דל\"ג ע\"א) ונימא כל הלוקה אינו משלם וכו' מתקיף לה אביי ונתרי תכ\"ד. משמע דאם לאו בני התראה נינהו ניחא יותר דראוי יותר לעונש ממון מעונש מלקות כיון דליכא התראה. אבל אם בני התראה ראוי לומר דלוקה ואינו משלם והא אדרבא בהיפוך י\"ל דאם אינן בני התראה שייך להקשות דנימא בכל עדות ממון דלוקה ואינו משלם ומ\"מ ל\"א מקרי עדות שא\"א יכול להזימה דעל עדות ממון דבשום פעם לאו בני תשלומים נינהו לא קאי עלייהו כאשר זמם כמו בב\"ג. אבל אי בני התראה נינהו ליכא קושיא כיון דבלא אתרו דליכא מלקות משכחת הזמה בממון בלא אתרו וקאי כאשר זמם גם על עדות ממון א\"כ בהתרו בו א\"א לומר דילקה ולא ישלם דא\"כ בטלה העדות ל��מרי דהוי עדות שאאי\"ל. ולתירוצם קמא דמלקות מקרי יכול להזימה ניחא אבל לתירוצם הב' קשה וצ\"ע:",
+                "[אות ג] <b>במשנה בין נותנן מכאן ועד י' שנים. </b>מדלא כתב הרע\"ב אוקימתא דהש\"ס דמיירי במלוה על המשכון דוקא דאין שביעית משמטתו. צ\"ל דהרע\"ב ס\"ל כהפוסקים דפסקו כל\"ב דהמלוה על עשר שנים אין שביעית משמטתו. וקשה לי דלמאי צריכות לל\"ק לאוקמי במלוה עה\"מ. הא בלא\"ה נימא דלא הפסידו לו הכל דהא מסתמא יעשה המלוה פרוזבול. ועיין בריטב\"א דהקשה הא יהא נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד. ותירץ דרבא לא ס\"ל האי דינא. אבל מ\"מ קשה כנ\"ל דהא מסתמא יעשה המלוה פרוזבול ויגבה חובו וצ\"ע. (* אפשר. דלדעת רש\"י נכלל במוסר שטרותיו. ולתוס' קתני דבר דמדאורייתא אינו משמט עיין בדברי רבינו בשביעית (פ\"י מ\"ד. ובכתובות פ\"ט מ\"ט). וד\"ל):",
+                "[אות ד] <b>תי\"ט ד\"ה בכתובתה. שאומרת גרשתני כו'. </b>ואע\"ג דהאשה שאומרת גרשתני נאמנת דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ה\"מ היכא דליכא עדים. אבל הכא דאיכא עדים דמסייעי לה מעיזה ומעיזה. תוס'. ואף דאם לא העידו היתה נאמנת. מ\"מ הפסידו בעדותן דאם לא העידו באמת לא היתה יכולה להעיז. מהרש\"א. ולענ\"ד בפשוטו כיון דקודם עדותן לא היתה אומרת גרשתני ואנן דנין השתא דאינה מגורשת והבעל פטור ממילא בעידנא דאסהידו עדיין לא נתחייב הבעל ממון וכיון דאנו דנין השתא דאינה גרושה מה בכך דהיתה יכולה להפסיד הבעל בשקר וכי בשביל זה יפטרו העדים. ודו\"ק. (* עיין בתוס' יבמות (דף קט\"ז סוף ע\"א) ודו\"ק). ובעיקר דברי תוס' תמוהים לי דלמאי צריכים לבא מדין מחילה דלפ\"ז מיירי ע\"כ באומרת מיד גרשתני דאי לאחר שהעידו העדים מה בכך דמחלה הלא העדים בעדותן הפסידו לה שכ\"ו וכי בשביל שמחלה אחר כך יפטרו העדים מלשלם לה. וגם יצטרך לומר דמתני' דלא כר\"מ דס\"ל דדבר שבממון תנאו בטל ולא מהני מחילתה. ואמאי ל\"א בפשיטות דהיא אומרת אחר כך שגירשה בפניהם ושפיר מסהדי והמזומים משקרים. או שאומרת שגירשה בפני עדים אחרים מקודם שהעידו אלו כיון דמודית שהעדים העידו אמת או שמקודם נפטר לה א\"כ לא נפסדה בעדים אלו וא\"צ לשלם לה מדין הזמה דהא מודית דכבר נפסדה בשכ\"ו מקודם. וצ\"ע: (*ואף דבאמת אינה מגורשת ומוכרחים לסברא דמחלה. אך קושית רבינו כיון דמודית אין כאן חיוב על העדים וד\"ל):"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה כל המשלם. ובגמ' ורבנן האי לא תענה כו'. </b>לא זכיתי להבין דמשמע דס\"ד דהש\"ס דס\"ל לרבנן דליכא מלקות משום לא תענה. הא בבן גרושה באמת לוקים ואצטריך לאו דל\"ת לזה. ואם דפירכתא דבמעידים שחייב מלקות והוזמו דללקו שמונים ומתרץ דההיא לאזהרה לע\"ז היינו דלוקה משום כ\"ז הוצרך הלאו לזה לאזהרה ללקות משום כ\"ז ואינו לוקה על לא תענה בפ\"ע. הו\"ל למפרך הכי כיון דבבן גרושה לוקה לילקי בזה שמונים אבל לישנא דל\"ת מאי דרשי ביה אינו מובן וצע\"ג:<br><b>גם </b>קשה לי בדברי תוס' ד\"ה ורבנן וא\"ת דלא לילקי משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד וכו' וי\"ל דעדיפא מינה משני. משמע דהו\"מ לתרץ כן אלא דעדיפא משני. ותמוה לי איך אפשר לתרץ כן. א\"כ בבן גרושה אמאי לקי וכן לתירוצם דעדיפא משני עדיין יקשה אמאי לקי בב\"ג הא הוי לאו שניתן לאזהרת מב\"ד. וכן במה דהקשו דלמ\"ל כדי רשעתו למה לא הקשו על גוף הדין דאמאי לקי בב\"ג. וצלע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>תי\"ט סד\"ה במקום פלוני. ממהלך יום ולא תליא בגמלא פרחא. גמ'. </b>ולדעת תוס' יבמות (קט\"ז ע\"א) בשם הר\"ר מנחם אם העדים מתרצין עצמן שהלכו בגמלא פרחא נאמנים אלא א\"כ שתקו מדלא אמרו הכי ש\"מ דבשקר העידו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>במשנה והרי אחיו קיים. </b>וכתב הריטב\"א לא דנפקא לן מאחיו דהאי ודאי שפיר מקרי לאחיו אף אחר מיתה וכדכתיב להקים לאחיו שם. קרבו שאו את אחיכם. ובגמ' לא נפקא לן רק מדכתיב כאשר זמם. וללמוד בק\"ו אשר עשה אין עונשין מהדין. אלא לרווחא דמלתא נקטי רבנן ועדיין אחיו קיים ואע\"ג דלא נפקא מלאחיו. ודכוות' טובא דנקט חד קרא במקום קרא אחרינא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה הוא והן נהרגין. </b>אע\"ג דבשעה שהעידו כבר הי' מחוייב מיתה ל\"א גברא קטילא קטיל כיון דאז עדיין לא נגמר דינו לא מקרי בר קטלא דשמא לא יבאו עדים. ואם יבאו עדים שמא לא יהא עדותן קיימת כיון דבעי' דו\"ח. וכן בהעידו שפלוני גנב וטבח ביום א' ובאו עדים אחרים והזימום אבל גנב וטבח בע\"ש ג\"כ נקראים זוממים דבקנס לא מקרי מחויב ממון עד שעמד בדין (ע' רפ\"ד דכתובות) אבל בממון כה\"ג לא הוי זוממים כיון שבשעה שהעידו כבר היה מחוייב ממון קרוב לודאי שיבואו עדים ויעידו וכיון דלא בעי דרישה וחקירה מסתמא תתקיים העדות (גמרא דף ה' ע\"א ובתו' שם):<br><b>ולענ\"ד </b>היה נראה בפשוטו דגבי ממון כל שיודע בעצמו האמת שמחוייב ממון עליו לשלם מש\"ה אמרי' שכבר היה מחוייב הממון משא\"כ במיתה דבידיעתו ובהודאתו אינו חייב מיתה ורק ע\"י גמ\"ד של ב\"ד מתחייב קטלא. וכן בקנס דבעי' דוקא ירשיעון אלקים ובעוד שלא נתחייב בב\"ד לא מקרי מחוייב ודו\"ק:",
+                "[אות ט] <b>במשנה מפי התורגמן. </b>וכן לענין הבעלי דינין שלא ישמעו הב\"ד טענותיהם מפי המתורגמן. (רמב\"ם פכ\"א מה\"ס. והר\"ן רפ\"ד דשבועות):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>תי\"ט ד\"ה מה. קרא יתירה. </b>קשה לישתוק מאשר ולא בעי קרא יתירה וי\"ל דאשר אורחיה דקרא הוא (תוס'):"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>בהרע\"ב סד\"ה האב. או אומנות. </b>בגמ' מוקי בלומדו אומנות אלא שיש לו אומנות וגמיר אותו אומנות אחריתא. דאל\"כ אלא דמיירי שאינו מכהו לייסרו אמאי נקט כן טפי מאחר (סברת תוס'):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>בתוספות חדשים. תימה לי דרשות פירושו. </b>וכ\"כ הריטב\"א:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>תוי\"ט ד\"ה אף. אבל תרומה מותר עד שימרח. </b>תמוה לי דמה\"ט גם טבל לא יהיה ברי' דהא קודם מירוח לא חל איסור טבל וצלע\"ג:",
+                "[אות יד] <b>בא\"ד אבל התוס' דחולין. </b>אבל הפוסקים כתבו דבעי' בריית נשמה אלא דגיד ואבר מן החי מקרי בריית נשמה דבא מכח נשמה. והא דנבילה לא מקרי בריה היינו דלא נאסרה מתחלת ברייתה. וכן פסקי' בש\"ע יו\"ד (סי' ק'). וקשה לי הא דנבילה לא מקרי בריה נפקא מברייתא דחולין אכל צפור טהורה בחייה בכ\"ש במיתתה בכזית ולמידין מזה דלא מקרי בריה לחייב בכ\"ש ה\"נ לענין ביטול והא י\"ל דלענין ביטול מקרי ברי' דנבילה יש בו ג\"כ איסור דאינו זבוח להרבה פוסקים ולגבי איסור זה הוא מתחלת ברייתו דמיד יש בו איסור דאינו זבוח. והברייתא דמיירי לענין ללקות בזה הוא דאמרי' דלענין הלאו לא הוי מתחלת ברייתו. ולומר דלענין איסור עשה ליכא כלל דין בריה דסברת רז\"ל דבריה לא בטל כיון דתורה אחשביה לענין ללקות עליו בכ\"ש. אבל לענין איסור עשה לא אחשביה קרא. א\"כ מה הקשו תוספ' לר\"ש ערלה וכ\"כ לא לבטל. הא לר\"ש מעיקרא לית�� כלל לדין בריה לא בטל דהא לא חזינן דאחשבי' דהא לר\"ש ממילא כ\"ש למלקות:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>בהרע\"ב ד\"ה כל מצות ל\"ת. ושחטה או שמתה. </b>זה לגי' הרי\"ף דר\"י ס\"ל קיימו ולא קיימו אבל לגירסת רש\"י ותוס' ר\"י ס\"ל בטלו ולא בטלו דס\"ל דהתראת ספק שמה התראה. דזה מקרי ס' התראה דשמא לא יבטל אבל ר\"ל ס\"ל דל\"ש התראה לזה אמר קיימו ולא קיימו דה\"ה אם הזהירו ב\"ד לקיים העשה ולא קיימו מיד לוקה וזה לא מקרי התראת ספק כיון דצריך שיעשה מעשה לפטור עצמו ובהכי מיירי מתני' ב' דפרקי' והבא אל המקדש טמא דלוקה אף דהוי לאו הנל\"ע דכתיב וישלחו מן המחנה ולא יטמאו את מחניהם אלא דמיירי דהזהירוהו ב\"ד לצאת ולא רצה. ולאידך מ\"ד דס\"ל דלא לקי אא\"כ ביטל העשה בידים כגון ששחט את האם אבל לא במתה. צ\"ל בטעמא דמתני' הנ\"ל דלא הוי נל\"ע כיון דהוי לאו שקדמו עשה. ובתוס' שבועות (דף ד' א') ד\"ה אבל וכו' ומיהו הא נמי חשיב התראת ספק למ\"ד בטלו ול\"ב דחשיב התראת ספק אפי' שיבר כנפים. תמוה לי הדמיון דהתראה בשעה ששובר כנפים לאו מלתא דהא עתה אינו עובר על שום לאו אלא דמבטל העשה וההתראה בשעת העבירה דהיינו הלקיחת האם היה ספק שמא לא יבטל העשה בידים. אבל בשבועה דההתראה הוא בשעת הזריקה דבזה לא יאכל עוד ועובר שבועה בזה מקרי התראת ודאי בכל שאתה אומר ששייך התראה בשעה שזורקו לים אז הוי התראת ודאי:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>תוי\"ט ד\"ה והן מוקדשין. וכלאי הכרם חשיב לתרי לאוין. </b>ובטורי אבן בחי' לר\"ה בדף (ד' ע\"א ד\"ה צדקות) כתב דבפשוטו י\"ל דהוי ח' לאוין דנזיר הוי ב' לאוין לא יטמא ולא יחלל כדאיתא בנזיר (דף ל\"ח). ולשיטת רש\"י ותוס' תמוה הא הוי ט' לאוין:",
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט ד\"ה ויום טוב. שאל\"כ לא היה יכול לחייבו מיתה. </b>אבל ח\"כ דלוקין ול\"א דלאו שניתן לאזהרת כרת הוא דח\"כ ל\"צ אזהרה דהרי פסח ומילה ענוש כרת אף דלא הזהיר. וגם לקרבן ל\"צ אזהרה והא דקתני בריש כריתות דפסח ומילה ליכא קרבן היינו דעל אין בו מעשה ליכא קרבן. כך מבואר בסוגיי' שם. ועי' בתוספות בב\"ק (דק\"ה ב' ד\"ה מאי וכו') שכתבו בשלמא בעונש שבועה דהיינו קרבן שייך (דלא ענש אא\"כ הזהיר) דפסח ומילה ליכא קרבן משום דלית בי' לאו אף ע\"ג דאיכא כרת עכ\"ל. הא בסוגיי' אמרי' דקרבן ל\"צ אזהרה. וכן בשבועות (די\"ח ב' ד\"ה ל\"ת מנ\"ל) כתבו דלא מחייב חטאת אא\"כ יש בה לאו מידי דהוי אפסח ומילה עכ\"ל וק' כנ\"ל. ועי' בתוס' זבחים (דף ק\"ו א' ד\"ה אזהרה) שהקשו בעצמם כן על פירש\"י דהתם. ואפשר לדחוק דתוספות בב\"ק ושבועות הנ\"ל ס\"ל דסוגייא קאי לרבינא דאליביה מצינן למימר דקרבן בעי אזהרה כמ\"ש תוספות זבחים שם. ועי' ברש\"י (יבמות דף נ\"ה א' ד\"ה לכרת) וכתב דלא הו\"ל לעונשו כרת אלא אם כן הזהיר. וצ\"ל דס\"ל לרש\"י דרי\"צ ס\"ל כרת בעי אזהרה מש\"ה ס\"ל דליכא מלקות בחייבי כריתות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makkot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,85 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makkot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Makkot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>הרע\"ב סד\"ה אין אומרים כו'. ואת זרעו. </b>ואפילו אם מעידים על מצרי שני דלא באו לפסול זרעו מ\"מ לא אמרינן שיעשה זה מצרי ב'. דמ\"מ אשתו נפסלת שפסלה בביאה וקרינן בי' לו ולא לאשתו. תוס'. והריטב\"א כתב שאין זה מחוור דלגבי זרעו שהם כרעו שלו שייך לומר בעינן כאשר זמם אבל לגבי אשתו כיון דבדיד' מתקיים שפיר קרינן ביה כאשר זמם לעשות לאחיו. אלא די\"ל שדינם אמת שלא חלקה התורה בפסולי יוחסים עיי\"ש (* ונראה ראיה לזה דבגמ' אצל בגו\"ח לא אמרינן ולא לאשתו אשר זה יספיק גם למצרי ב'). ובדברי תוס' הנ\"ל קשה לי כיון דפסיקא להו הדין דבמעידים על מצרי שני אין אומרים דיעשו העדים מצרי שני (כפי קושייתם הנ\"ל) א\"כ יקשה על תירוצם לר' יוסי דס\"ל ביבמות דס\"ד בכל שאינו פוסל זרעו אינו פוסל לאשתו. א\"כ מצרי שני אינו פוסל לאשתו. וישאר קושייתם דאמאי ל\"א דיעשו מצרי שני. וצ\"ע:",
+                "[אות ב] <b>תוי\"ט ד\"ה כיצד כו'. זוממים אחרים. </b>ומשכחת לה עוד בהעידו על שורו של פלוני שהרג הנפש והוזמו דאין משלמין הכופר וכן בהעידו עליו שגנב ואין לו לשלם והוזמו אף שגם להם אין לשלם מ\"מ אין נמכרים בעבד עברי. והטעם מפורש בסוגייא דכופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו. ופירוש שלא הרג שורם אדם. והריטב\"א כתב כיון דכופרא כפרה אין ממשכנים אותו [דהוי איבעיא דלא אפשיטא בב\"ק. וברמב\"ם פסק דמספק ממשכנים] וכיון שיודע בעצמו שלא היה כמו שהעידו לא היה נותן וכיון שכן אין כאן דין הזמה (וק\"ל דלפ\"ז יהא הדין באומרים ששורך הרג שלא בפניך דלא ידע שמשקרים יהיו העדים חייבים לשלם כופר). ובשם הרמב\"ן כתב דהטעם דעיקר עדותן לחייבו מיתה בד\"ש כדכתיב וגם בעליו יומת ולגבי מיתה בידי שמים דעדותן לשמים לא מעלה ולא מוריד שאין השמים צריכים לעדותן וא\"כ לגבי המיתה בידי שמים ל\"ש כאשר זמם וממילא פטורים מכופר שהכופר במקום מיתה בידי שמים היא (*ומ\"מ לוקים משום דהרשיעו לפנינו את הצדיק) ושאין נמכרים בע\"ע הטעם דכתיב ונמכר בגנבתו ולא בזממו. ובכל הנך כיון דלוקים מקרי עדות שאתה יכול להזימה. או דבהני כיון דליכא צד לקיים בהו הזמה לא קאי עלייהו כאשר זמם ולא בעי' עדות שאתה יכול להזימה (תוס' ריש דף ב') וק' לי מסוגיא כתובות (דל\"ג ע\"א) ונימא כל הלוקה אינו משלם וכו' מתקיף לה אביי ונתרי תכ\"ד. משמע דאם לאו בני התראה נינהו ניחא יותר דראוי יותר לעונש ממון מעונש מלקות כיון דליכא התראה. אבל אם בני התראה ראוי לומר דלוקה ואינו משלם והא אדרבא בהיפוך י\"ל דאם אינן בני התראה שייך להקשות דנימא בכל עדות ממון דלוקה ואינו משלם ומ\"מ ל\"א מקרי עדות שא\"א יכול להזימה דעל עדות ממון דבשום פעם לאו בני תשלומים נינהו לא קאי עלייהו כאשר זמם כמו בב\"ג. אבל אי בני התראה נינהו ליכא קושיא כיון דבלא אתרו דליכא מלקות משכחת הזמה בממון בלא אתרו וקאי כאשר זמם גם על עדות ממון א\"כ בהתרו בו א\"א לומר דילקה ולא ישלם דא\"כ בטלה העדות לגמרי דהוי עדות שאאי\"ל. ולתירוצם קמא דמלקות מקרי יכול להזימה ניחא אבל לתירוצם הב' קשה וצ\"ע:",
+                "[אות ג] <b>במשנה בין נותנן מכאן ועד י' שנים. </b>מדלא כתב הרע\"ב אוקימתא דהש\"ס דמיירי במלוה על המשכון דוקא דאין שביעית משמטתו. צ\"ל דהרע\"ב ס\"ל כהפוסקים דפסקו כל\"ב דהמלוה על עשר שנים אין שביעית משמטתו. וקשה לי דלמאי צריכות לל\"ק לאוקמי במלוה עה\"מ. הא בלא\"ה נימא דלא הפסידו לו הכל דהא מסתמא יעשה המלוה פרוזבול. ועיין בריטב\"א דהקשה הא יהא נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד. ותירץ דרבא לא ס\"ל האי דינא. אבל מ\"מ קשה כנ\"ל דהא מסתמא יעשה המלוה פרוזבול ויגבה חובו וצ\"ע. (* אפשר. דלדעת רש\"י נכלל במוסר שטרותיו. ולתוס' קתני דבר דמדאורייתא אינו משמט עיין בדברי רבינו בשביעית (פ\"י מ\"ד. ובכתובות פ\"ט מ\"ט). וד\"ל):",
+                "[אות ד] <b>תי\"ט ד\"ה בכתובתה. שאומרת גרשתני כו'. </b>ואע\"ג דהאשה שאומרת גרשתני נאמנת דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ה\"מ היכא דליכא עדים. אבל הכא דאיכא עדים דמסייעי לה מעיזה ומעיזה. תוס'. ואף דאם לא העידו היתה נאמנת. מ\"מ הפסידו בעדותן דאם לא העידו באמת לא היתה יכולה להעיז. מהרש\"א. ולענ\"ד בפשוטו כיון דקודם עדותן לא היתה אומרת גרשתני ואנן דנין השתא דאינה מגורשת והבעל פטור ממילא בעידנא דאסהידו עדיין לא נתחייב הבעל ממון וכיון דאנו דנין השתא דאינה גרושה מה בכך דהיתה יכולה להפסיד הבעל בשקר וכי בשביל זה יפטרו העדים. ודו\"ק. (* עיין בתוס' יבמות (דף קט\"ז סוף ע\"א) ודו\"ק). ובעיקר דברי תוס' תמוהים לי דלמאי צריכים לבא מדין מחילה דלפ\"ז מיירי ע\"כ באומרת מיד גרשתני דאי לאחר שהעידו העדים מה בכך דמחלה הלא העדים בעדותן הפסידו לה שכ\"ו וכי בשביל שמחלה אחר כך יפטרו העדים מלשלם לה. וגם יצטרך לומר דמתני' דלא כר\"מ דס\"ל דדבר שבממון תנאו בטל ולא מהני מחילתה. ואמאי ל\"א בפשיטות דהיא אומרת אחר כך שגירשה בפניהם ושפיר מסהדי והמזומים משקרים. או שאומרת שגירשה בפני עדים אחרים מקודם שהעידו אלו כיון דמודית שהעדים העידו אמת או שמקודם נפטר לה א\"כ לא נפסדה בעדים אלו וא\"צ לשלם לה מדין הזמה דהא מודית דכבר נפסדה בשכ\"ו מקודם. וצ\"ע: (*ואף דבאמת אינה מגורשת ומוכרחים לסברא דמחלה. אך קושית רבינו כיון דמודית אין כאן חיוב על העדים וד\"ל):"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה כל המשלם. ובגמ' ורבנן האי לא תענה כו'. </b>לא זכיתי להבין דמשמע דס\"ד דהש\"ס דס\"ל לרבנן דליכא מלקות משום לא תענה. הא בבן גרושה באמת לוקים ואצטריך לאו דל\"ת לזה. ואם דפירכתא דבמעידים שחייב מלקות והוזמו דללקו שמונים ומתרץ דההיא לאזהרה לע\"ז היינו דלוקה משום כ\"ז הוצרך הלאו לזה לאזהרה ללקות משום כ\"ז ואינו לוקה על לא תענה בפ\"ע. הו\"ל למפרך הכי כיון דבבן גרושה לוקה לילקי בזה שמונים אבל לישנא דל\"ת מאי דרשי ביה אינו מובן וצע\"ג:<br><b>גם </b>קשה לי בדברי תוס' ד\"ה ורבנן וא\"ת דלא לילקי משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד וכו' וי\"ל דעדיפא מינה משני. משמע דהו\"מ לתרץ כן אלא דעדיפא משני. ותמוה לי איך אפשר לתרץ כן. א\"כ בבן גרושה אמאי לקי וכן לתירוצם דעדיפא משני עדיין יקשה אמאי לקי בב\"ג הא הוי לאו שניתן לאזהרת מב\"ד. וכן במה דהקשו דלמ\"ל כדי רשעתו למה לא הקשו על גוף הדין דאמאי לקי בב\"ג. וצלע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>תי\"ט סד\"ה במקום פלוני. ממהלך יום ולא תליא בגמלא פרחא. גמ'. </b>ולדעת תוס' יבמות (קט\"ז ע\"א) בשם הר\"ר מנחם אם העדים מתרצין עצמן שהלכו בגמלא פרחא נאמנים אלא א\"כ שתקו מדלא אמרו הכי ש\"מ דבשקר העידו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>במשנה והרי אחיו קיים. </b>וכתב הריטב\"א לא דנפקא לן מאחיו דהאי ודאי שפיר מקרי לאחיו אף אחר מיתה וכדכתיב להקים לאחיו שם. קרבו שאו את אחיכם. ובגמ' לא נפקא לן רק מדכתיב כאשר זמם. וללמוד בק\"ו אשר עשה אין עונשין מהדין. אלא לרווחא דמלתא נקטי רבנן ועדיין אחיו קיים ואע\"ג דלא נפקא מלאחיו. ודכוות' טובא דנקט חד קרא במקום קרא אחרינא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה הוא והן נהרגין. </b>אע\"ג דבשעה שהעידו כבר הי' מחוייב מיתה ל\"א גברא קטילא קטיל כיון דאז עדיין לא נגמר דינו לא מקרי בר קטלא דשמא לא יבאו עדים. ואם יבאו עדים שמא לא יהא עדותן קיימת כיון דבעי' דו\"ח. וכן בהעידו שפלוני גנב וטבח ביום א' ובאו עדים אחרים והזימום אבל גנב וטבח בע\"ש ג\"כ נקראים זוממים דבקנס לא מקרי מחויב ממון עד שעמד בדין (ע' רפ\"ד דכתובות) אבל בממון כה\"ג לא הוי זוממים כיון שבשעה שהעידו כבר היה מחוייב ממון קרוב לודאי שיבואו עדים ויעידו וכיון דלא בעי דרישה וחקירה מסתמא תתקיים העדות (גמרא דף ה' ע\"א ובתו' שם):<br><b>ולענ\"ד </b>היה נראה בפשוטו דגבי ממון כל שיודע בעצמו האמת שמחוייב ממון עליו לשלם מש\"ה אמרי' שכבר היה מחוייב הממון משא\"כ במיתה דבידיעתו ובהודאתו אינו חייב מיתה ורק ע\"י גמ\"ד של ב\"ד מתחייב קטלא. וכן בקנס דבעי' דוקא ירשיעון אלקים ובעוד שלא נתחייב בב\"ד לא מקרי מחוייב ודו\"ק:",
+                "[אות ט] <b>במשנה מפי התורגמן. </b>וכן לענין הבעלי דינין שלא ישמעו הב\"ד טענותיהם מפי המתורגמן. (רמב\"ם פכ\"א מה\"ס. והר\"ן רפ\"ד דשבועות):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>תי\"ט ד\"ה מה. קרא יתירה. </b>קשה לישתוק מאשר ולא בעי קרא יתירה וי\"ל דאשר אורחיה דקרא הוא (תוס'):"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>בהרע\"ב סד\"ה האב. או אומנות. </b>בגמ' מוקי בלומדו אומנות אלא שיש לו אומנות וגמיר אותו אומנות אחריתא. דאל\"כ אלא דמיירי שאינו מכהו לייסרו אמאי נקט כן טפי מאחר (סברת תוס'):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>בתוספות חדשים. תימה לי דרשות פירושו. </b>וכ\"כ הריטב\"א:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>תוי\"ט ד\"ה אף. אבל תרומה מותר עד שימרח. </b>תמוה לי דמה\"ט גם טבל לא יהיה ברי' דהא קודם מירוח לא חל איסור טבל וצלע\"ג:",
+                "[אות יד] <b>בא\"ד אבל התוס' דחולין. </b>אבל הפוסקים כתבו דבעי' בריית נשמה אלא דגיד ואבר מן החי מקרי בריית נשמה דבא מכח נשמה. והא דנבילה לא מקרי בריה היינו דלא נאסרה מתחלת ברייתה. וכן פסקי' בש\"ע יו\"ד (סי' ק'). וקשה לי הא דנבילה לא מקרי בריה נפקא מברייתא דחולין אכל צפור טהורה בחייה בכ\"ש במיתתה בכזית ולמידין מזה דלא מקרי בריה לחייב בכ\"ש ה\"נ לענין ביטול והא י\"ל דלענין ביטול מקרי ברי' דנבילה יש בו ג\"כ איסור דאינו זבוח להרבה פוסקים ולגבי איסור זה הוא מתחלת ברייתו דמיד יש בו איסור דאינו זבוח. והברייתא דמיירי לענין ללקות בזה הוא דאמרי' דלענין הלאו לא הוי מתחלת ברייתו. ולומר דלענין איסור עשה ליכא כלל דין בריה דסברת רז\"ל דבריה לא בטל כיון דתורה אחשביה לענין ללקות עליו בכ\"ש. אבל לענין איסור עשה לא אחשביה קרא. א\"כ מה הקשו תוספ' לר\"ש ערלה וכ\"כ לא לבטל. הא לר\"ש מעיקרא ליתא כלל לדין בריה לא בטל דהא לא חזינן דאחשבי' דהא לר\"ש ממילא כ\"ש למלקות:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>בהרע\"ב ד\"ה כל מצות ל\"ת. ושחטה או שמתה. </b>זה לגי' הרי\"ף דר\"י ס\"ל קיימו ולא קיימו אבל לגירסת רש\"י ותוס' ר\"י ס\"ל בטלו ולא בטלו דס\"ל דהתראת ספק שמה התראה. דזה מקרי ס' התראה דשמא לא יבטל אבל ר\"ל ס\"ל דל\"ש התראה לזה אמר קיימו ולא קיימו דה\"ה אם הזהירו ב\"ד לקיים העשה ולא קיימו מיד לוקה וזה לא מקרי התראת ספק כיון דצריך שיעשה מעשה לפטור עצמו ובהכי מיירי מתני' ב' דפרקי' והבא אל המקדש טמא דלוקה אף דהוי לאו הנל\"ע דכתיב וישלחו מן המחנה ולא יטמאו את מחניהם אלא דמיירי דהזהירוהו ב\"ד לצאת ולא רצה. ולאידך מ\"ד דס\"ל דלא לקי אא\"כ ביטל העשה בידים כגון ששחט את האם אבל לא במתה. צ\"ל בטעמא דמתני' הנ\"ל דלא הוי נל\"ע כיון דהוי לאו שקדמו עשה. ובתוס' שבועות (דף ד' א') ד\"ה אבל וכו' ומיהו הא נמי חשיב התראת ספק למ\"ד בטלו ול\"ב דחשיב התראת ספק אפי' שיבר כנפים. תמוה לי הדמיון דהתראה בשעה ששובר כנפים לאו מלתא דהא עתה אינו עובר על שום לאו אלא דמבטל העשה וההתראה בשעת העבירה דהיינו הלקיחת האם היה ספק שמא לא יבטל העשה בידים. אבל בשבועה דההתראה הוא בשעת הזריקה דבזה לא יאכל עוד ועובר שבועה בזה מקרי התראת ודאי בכל שאתה אומר ששייך התראה בשעה שזורקו לים אז הוי התראת ודאי:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>תוי\"ט ד\"ה והן מוקדשין. וכלאי הכרם חשיב לתרי לאוין. </b>ובטורי אבן בחי' לר\"ה בדף (ד' ע\"א ד\"ה צדקות) כתב דבפשוטו י\"ל דהוי ח' לאוין דנזיר הוי ב' לאוין לא יטמא ולא יחלל כדאיתא בנזיר (דף ל\"ח). ולשיטת רש\"י ותוס' תמוה הא הוי ט' לאוין:",
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט ד\"ה ויום טוב. שאל\"כ לא היה יכול לחייבו מיתה. </b>אבל ח\"כ דלוקין ול\"א דלאו שניתן לאזהרת כרת הוא דח\"כ ל\"צ אזהרה דהרי פסח ומילה ענוש כרת אף דלא הזהיר. וגם לקרבן ל\"צ אזהרה והא דקתני בריש כריתות דפסח ומילה ליכא קרבן היינו דעל אין בו מעשה ליכא קרבן. כך מבואר בסוגיי' שם. ועי' בתוספות בב\"ק (דק\"ה ב' ד\"ה מאי וכו') שכתבו בשלמא בעונש שבועה דהיינו קרבן שייך (דלא ענש אא\"כ הזהיר) דפסח ומילה ליכא קרבן משום דלית בי' לאו אף ע\"ג דאיכא כרת עכ\"ל. הא בסוגיי' אמרי' דקרבן ל\"צ אזהרה. וכן בשבועות (די\"ח ב' ד\"ה ל\"ת מנ\"ל) כתבו דלא מחייב חטאת אא\"כ יש בה לאו מידי דהוי אפסח ומילה עכ\"ל וק' כנ\"ל. ועי' בתוס' זבחים (דף ק\"ו א' ד\"ה אזהרה) שהקשו בעצמם כן על פירש\"י דהתם. ואפשר לדחוק דתוספות בב\"ק ושבועות הנ\"ל ס\"ל דסוגייא קאי לרבינא דאליביה מצינן למימר דקרבן בעי אזהרה כמ\"ש תוספות זבחים שם. ועי' ברש\"י (יבמות דף נ\"ה א' ד\"ה לכרת) וכתב דלא הו\"ל לעונשו כרת אלא אם כן הזהיר. וצ\"ל דס\"ל לרש\"י דרי\"צ ס\"ל כרת בעי אזהרה מש\"ה ס\"ל דליכא מלקות בחייבי כריתות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מכות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,131 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sanhedrin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Sanhedrin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה נזק. לאו דשן ורגל. </b>נראה דתוס' כ\"כ רק בשיטתייהו דמבואר בדבריהם דמאי דאמרינן בפרק החובל דמידי דשכיח עבדינן שליחותייהו היינו דינא דמתני' דהכא דדיני ממונות בג' הדיוטות משום דלא תנעול היינו דמשום זה עבדינן שליחותייהו וא\"כ בכל מה דאמרי' שם בפ' החובל דעבדינן שליחותייהו נכלל בדינא דמתני' דהכא דד\"מ בג'. עיין תוס' (ד\"ג ע\"א ד\"ה שלא). ומש\"ה הוצרכו לדחוק שם דמה דקתני במתני' בגזילות וחבלות בעי ג' מומחים היינו גזילה שע\"י חבלות (דזה לא שכיח. אבל סתם גזילות) הא אשכחן בכמה דוכתי שהיו דנין בבבל דיני גזילות, אבל מדברי רש\"י (ד' י\"ג ע\"ב ד\"ה למידן דיני קנסות) מבואר דס\"ל דהם ב' ענינים דמתני' דהכא מיירי בא\"י דאפשר עפ\"י מומחים בזה רק בהלואה חששו לנעילת דלת סגי בג' הדיוטות. אבל גזילות וחבלות בעינן מומחים אבל בבבל דליכא כלל מומחין בזה אמרי' בב\"ק דבמידי דשכיח וליכא קנס עבדינן שליחותייהו עיי\"ש וכ\"נ מדברי הרא\"ש בשמעתין ומה דאמרי' בפ' החובל שליחותייהו עבדי' מידי דהוי אהודאות והלואות צ\"ל דה\"ק דכמו דתקנו בהודאות והלואות דמשום תיקון עולם דלא בעיא מומחים (אף בא\"י) ה\"נ בניזקין היכא דליכא מומחים כגון בבבל תקנו למעבד שליחותייהו. א\"כ הכא ממילא ניחא דגם נזק דשן ורגל אין דנין בא\"י רק במומחים:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>תוי\"ט ד\"ה והמיאונים. דכל דתיקון רבנן. </b>בפשוטו היינו דמיאון בקידושין דרבנן תיקנו כעין דאורייתא. דהיינו גט בקידושי דאורייתא וא\"כ מוכח דגט צריך להיות בב\"ד של ג' ובאמת תמוה לכאורה הא (בפ\"ט מ\"ד דגיטין) מבואר דלר\"א דע\"מ כרתי נותן לה בפני עדים. ולר\"מ משמע דכיון דע\"ח כרתי א\"צ ליתן בפ\"ע (אלא דתוס' כ' בשם ר\"ת דמ\"מ צריך ליתן בעדים דאין דבר שבערוה פחות מב') אבל עכ\"פ משמע דל\"צ רק בפני ב' עדים. וכן בפ\"ק דגיטין גבי בפ\"נ איכא פלוגתא אם צריך ליתן בפני ג' להעיד בפנ\"ח בפני ב\"ד. או דמהני בפני ב'. אבל בא\"י לכ\"ע נותן בפני ב'. אח\"ז רב מצאתי שעמד בזה בתשובת נודע ביהודה מ\"ת:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>במשנה ולא את כה\"ג. </b>היינו דיני נפשות אבל ממונו של כ\"ג דנין בג' כמ\"ש התוי\"ט לקמן (רפ\"ב). ובסוגיא (דט\"ז) דייק כן אביי מדבעי ר\"א שורו של כה\"ג בכמה למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה או למיתת בעלים דעלמא מכלל דממונו פשיטא ליה ואמרי' עלה פשיטא מהו דתימא הואיל וכתב כל הדבר הגדול כל דברים של גדול קמ\"ל. וקשה לי למאי צריך אביי למידק כן מאיבעיא דר\"א הא מוכח כן מברייתא דלקמן (די\"ח ע\"א) כ\"ג שעבר על ל\"ת הרי הוא כהדיוט לכל דבריו ואמרי' עלה פשיטא סד\"א הואיל ותנן וכו' אימא כל דברים של גדול קמ\"ל ואימא ה\"נ מי כתיב דברי גדול הדבר הגדול כתיב דבר גדול ממש (היינו דעבר עבירה שיש בה מיתת ב\"ד) וכיון דלענין מלקות דנין בג' דבעינן דוקא דבר גדול ממש מכ\"ש ממונו וצ\"ע:",
+                "[אות ד] <b>במשנה ואין מוציאין כו'. </b>בתוספתא (פ\"ג דסנהדרין) איתא אין מעמידין לא מלך ולא כ\"ג אלא עפ\"י ב\"ד של ע\"א וכתבה הרמב\"ם לדין מלך (רפ\"ה מהלכות סנהדרין ובפ\"א ח\"ג מהלכות מלכים. ודין כ\"ג בפ\"ד מהל' כלי המקדש):",
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה ואין עושין עיר הנדחת וכו'. למעוטי שבט. </b>בלא\"ה לק\"מ דהרי שבט אינו בכלל עיר הנדחת ונידונין בסקילה כיחידים כמ\"ש הרמב\"ם (פ\"ד ה\"ב מהל' עכו\"ם) בתנאי עיר הנדחת שיהיו המודחין ממאה ועד רובו של שבט. אבל אם הודח רובו של שבט דנין אותן כיחידים שנא' יושבי העיר ולא כפר קטן ולא כרך גדול וכו'. וא\"כ אף דקתני ואין עושין עיר הנדחת אלא עפ\"י ב\"ד של ע\"א מ\"מ היה ס\"ד לומר דשבט כיון דנידונים כיחידים יהא נידון ג\"כ בכ\"ג כיחידים וכס\"ד דהש\"ס באמת. מש\"ה איצטריך למעט ג\"כ שבט:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט סד\"ה לא דן כו'. על הכתוב בהם ע\"כ. </b>ובספר שער המלך (פ\"ה ה\"ח מהלכות יסודי התורה) הביא בשם שיטה מקובצת בכת\"י לסנהדרין שכתב ג\"כ כזה בשם תוספי הרא\"ש וז\"ל דמסתמא כיון דהקב\"ה צוה להם בהדיא לדון לא היו החכמים גוזרים עליהם שלא לדון. וכה\"ג בפרק איזהו נשך דאמרי' התם דרבנן גזרו שלא להלות לנכרי ברבית יותר מכדי חייו ופריך והא כתיב לנכרי תשיך. ומאי פריך והא לא אסור אלא מדרבנן אלא ר\"ל כיון דכתיב לנכרי תשיך לא היה להם לחכמים לגזור והו\"ה הכא עכ\"ל וכ\"כ תוס' בב\"מ שם אלא דכתבו כיון דאמר רחמנא דמצוה וכו' וה\"נ י\"ל דדינו לבקר משפט היינו דרך מצוה לדון אותם. ובדברי תוס' אלו דמשמע דדוקא כיון דרחמנא אמר כן למצוה ל\"ש לחכמים א\"כ הא דמשני שם לא סגי דלא תשיך לאפוקי אחיך דלא א\"כ אפשר לא תשיך. היינו תשיך ולא למצוה אלא לדיוקא לאחיך לא ויש ליישב:",
+                "[אות ז] <b>שם תוי\"ט ד\"ה אין שומעין. ולא מצאנו אלא כו' אינו עולה לחליצה. </b>בתוס' יבמות (דמ\"ד ע\"א ד\"ה כל שאינו עולה ליבום)  הקשו בפשיטות והרי חרש וחרשת דא\"ע לחליצה ועולה ליבום. הרי דנקטו בפשיטות דהכל חד הוא דכמו דא\"ע ליבום א\"ע לחליצה הו\"ה בהיפוך דכל שא\"ע לחליצה א\"ע ליבום. ואולם הרי באמת מכח הך קושית תוס' מוכח כתירוצם דחרש וחרשת בני חליצה נינהו אלא דפומי' כאיב להו. לכאורה ה\"נ במלך דבר חליצה הוא אלא דאינו רשאי לגנות עצמו והוי ג\"כ כמו פומיה כאיב ליה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה שמביא כו'. או פסולין. </b>הא דנקט בלשון רבים אף דר\"מ נקט בלשון יחיד זה פוסל דיינו של זה. ואף אם נימא דרבנן לא דייקי בלשונם וקרובים ופסולים קאי אבל דיינים הנבררים. דהא קתני אינו יכול לפוסלן והו\"ל למתני אין יכולין לפוסלן אלא ע\"כ דרבנן נמי נקטו לשון יחיד והא דקתני קרובים או פסולים. היינו דהדיינים יחד הם קרובים. או פסולים כגון שהם שונאים זה לזה ובכה\"ג כל א' יכול לפסול דיין של חבירו ויד הנתבע על העליונה וצריך התובע לברור לו דיין א' שאינו קרוב לדיין שלו. רמ\"א בתשובה (סי' ק\"ד):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>תוי\"ט ד\"ה והמלוה. למלוה ולוה משמע להו. </b>מלשון זה משמע דגם הלוה עובר על לאו דלא תשימון ודלא כמ\"ש הרלנ\"ח הובא במ\"ל (פ\"ד ה\"א ממלוה ד\"ה כתב הרשב\"א) דלא תשימון אינו עובר הלוה כ\"א המלוה עיי\"ש. ואולם בתוס' בב\"מ (דע\"ב) וכן בהה\"מ (פ\"ד מהלכות מלוה) כתבו בלשונם דעדים אין נפסלים דלא משמע להו לא תשימון רק במלוים. בזה אפשר לומר דל\"ת לא קאי כלל על הלוה. ואך מ\"מ נ\"ל ראיה דגם תוס' ס\"ל דהלוה ג\"כ עובר על לא תשימון ממה דהקשו בב\"ק (ד' ל' ע\"ב ד\"ה שטר) דאמאי קנסו למלוה דאינו גובה הקרן א\"כ מצינו דהלוה חוטא ונשכר. ואם איתא דס\"ל כדעת הרלנ\"ח הנ\"ל ל\"ק כלום דהמלוה דעבד איסור משעת כתיבה דעובר על לא תשימון מש\"ה קנסוה אבל הלוה עדיין לא עבד איסור כיון דאין עליו לאו דל\"ת אינו עובר רק בשעה שנותן הרבית וכל כמה ד��א נתן לא עבר ודוחק לומר דכוונתם דמשום דעבר על לאו דלפני עור מקרי חוטא נשכר:",
+                "[אות ט] <b>הרע\"ב ד\"ה רש\"א. עד שיכריזו עליהן. </b>והא דפרכי' פ\"ק דבב\"מ (ד\"ה ע\"ב) ותיפוק ליה דהו\"ל רועה. הא י\"ל דמיירי דעדיין לא הכריזו עליו. צ\"ל לכאורה דדוקא לפוסלו לעדות צריך הכרזה אבל לפוסלו משבועה א\"צ הכרזה. ואולם הא תוס' בב\"ק (דס\"ב ע\"א ד\"ה חמסן) כתבו וא\"ת כיון דחמסן דיהיב דמי פסול מדרבנן א\"כ כי אמרי' בב\"מ אלא הא דאר\"ה משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו נימא מגו דחשיד ומשני מורה ואמר דמי יהבינא. מ\"מ מה תירץ בכך הא חמסן דיהיב דמי פסול מדרבנן וכו' ועוד דחמסן מדרבנן אינו פסול עד שיכריז. הרי דלגבי לפסול משבועה צריך ג\"כ הכרזה. ונלע\"ד דהכלל כך הוא כל שהוא לפסידא דאחריני תיקון רבנן דלא נפסל בלא הכרזה. אבל לגבי עצמו פסול בלא הכרזה. מש\"ה בההיא דפ\"ק דב\"מ הנ\"ל שפיר פרכי' ותיפוק ליה דה\"ל רועה ודנין ביה דין משואי\"ל משלם דלגבי חוב דנפשיה ל\"צ הכרזה ודיינינן ליה לחשוד לומר לגביה דצריך לשלם. אבל בההיא דבב\"ק הנ\"ל דאם נידון אותו לחשוד וא\"י לישבע דאינה ברשותו מאי עבדינן ליה ונפטר בלא שבועה והוי חובה להבעלים דמפסידים השבועה בזה אמרי' דצריך הכרזה. ולדינא החילוק דפסולי דרבנן בלא הכרזה אם חייבים לאחרים שבועה דאוריי' הדין דמשלמים (אם שכנגדו ישבע) ואם חייבי שבועה דרבנן דאם לא ישבע יפטרו לגמרי צריכים לישבע דלא מפסידים זכותא דאחרים כ\"ז שלא הכריזו עליה. ואולם עדיין לא נתיישב לי כ\"צ בההיא דבב\"מ דמאי פרכי' ותיפוק ליה דהו\"ל רועה הא י\"ל דאביי דאמר והא גזלן הוא בא לומר דאפי' יטענו הבעלים אין אנו רוצים לישבע והחיוב מוטל עליך לישבע דבדאוריי' אין מהפכים. מ\"מ הא גזלן הוא ואין נוטלים בלא שבועה. משא\"כ מטעם רועה הברירה ביד הבעלים דאם ירצו לומר השבע ופטור דהא לגבי חוב דאחרים לא משוינן ליה לפסול בלא הכרזה ולא אבדו הבעלים זכותן לומר דאוקמי אדינא דצריך הוא דוקא לישבע וא\"י להפך השבועה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>הרע\"ב ד\"ה לא נחשדו וכו'. דפסול לו לדון. </b>אפי' אינו שושבינו אלא אוהב כדרך האוהבים ושונא כדרך השונאים. ע' ברמב\"ם (פכ\"ג מה\"ס ה\"ו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>במשנה אם לא יגיד וגו'. </b>אף על גב דהקרא במשביע להעיד מיירי כדכתיב ושמעה קול אלה. הכי קאמר הקרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד היה נושא עון אף בלא שבועה. אז בשבועה יביא קרבן שבועה תוס' בב\"ק (ד' נ\"ו ע\"א ד\"ה פשיטא וכו'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>הרע\"ב ד\"ה אמר אחד. דאין העדים נעשים זוממים. </b>וכ\"כ רש\"י. וזהו לפי שטתו בסוגיין (דמ\"א ע\"ב) במה דאמרי' דב' אומרים אנו יודעים וא' אומר א\"י דעדותן בטילה תליא בדרע\"ק פ\"א דמכות. דהיינו דרע\"ק ס\"ל ג\"כ כר\"ש דאין נעשים זוממים עד שיזומו כולן. אבל כפי דברי תוס' שם שהובאו בתוי\"ט ד\"ה ואפילו כו' לאו מטעם זה אתינן כיון דלא כוונו עדותן הוא כמאן דליתא ולא בעינן שיזומו כולן. אלא כיון דעדותן בטילה הוי כנמצא קרוב או פסול ותליא בדרע\"ק הנ\"ל. וחידוש בעיני על תי\"ט שהעתיק דברי הרע\"ב ודברי תוס' הנ\"ל ואינם עולים בקנה א':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה בית הסקילה. וקרא צריך טעמא. </b>לפי תירוץ ב' דתוס' ד\"ה כי היכי בפשוטו ניחא דאי לאו קרא היינו ילפינן מנערה המאורסה דאם אין לה פתח בית אב דסוקלים אותה על פתח ב\"ד מדכתיב אל שעריך. אלא דלבתר דכתיב הוצא דעכ\"פ לא הוי בפתח ב\"ד ממש ואפקיה קרא מדין נערה מאורסה מש\"ה אמרינן מסברא שיהיה רחוק קצת מב\"ד. ומתחלת דברי תוס' הנ\"ל שכתבו אההיא דאמרינן כי היכי דלא לתחזי ב\"ד רוצחים אמאי דמרחיקים רחוק מב\"ד יהיב טעמא כדפ\"ה. אבל חוץ לב\"ד קרא קדריש במתני' הוצא את המקלל. משמע להדיא דלא דריש לטעמא דקרא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>תוי\"ט ד\"ה הופכו. וכן פירש\"י. </b>עיין בתשובת שבות יעקב (ח\"א סי' ד'):",
+                "[אות טז] <b>במשנה. ואין דנין שנים ביום אחד. </b>אף דדנם בחד מיתה מ\"מ היה בב' עבירות מקצתן באוב ומקצתן ידעוני וה\"ה בחד עבירה וב' מיתות כגון בא על בת כהן דהיא בשריפה ובועלה בחנק. אבל בחד עבירה וחד מיתה דנים. גמרא (דף מ\"ו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יז] <b>ויאמרו זו היא כו'. </b>בסוגיין (דף נ\"ה ע\"ב) מבואר דהיינו תקלה וקלון (מדקתני ויאמרו היינו קלון ושנסקל היינו תקלת עבירה פירש\"י) והא דקתני רישא אלא לפי שבאת תקלה על ידה. ע\"כ דחדא קתני או תקלה לחוד כגון בכותי שבא על הבהמה דלגבי ב\"נ ליכא קלון דדרכן היה בכך ואין מתביישים אלא תקלה לחוד. או דרישא מיירי בקלון לחוד (ותקלה דקתני היינו תקלת קלון) כגון בישראל שבא בשוגג על הבהמה דתקלה ליכא וקלון איכא (וניחא לאוקמה הכי דרישא וסיפא בישראל רש\"י). וכיון דמספקא לן בפירושא דמתני' ממילא בתקלה לחוד או בקלון לחוד הוי ספיקא דדינא וישראל קטן שבא על הבהמה וכן בקטנה שנרבעת לבהמה הוי תקלה וקלון כיון דמזידה היא אלא דרחמנא חס עליה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>במש' והדיינים עומדין. </b>בירושלמי מכאן לדיינים שקבלו עדות מעומד שדנין עפ\"י עדות זו. הובא בתוס' זבחים (דף ט\"ז ע\"א ד\"ה מה ליושב) וכתבו ה\"ה דאין עכובא בעמידת העדים. וכ\"כ הר\"ן (רפ\"ד דשבועות):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>תוי\"ט ד\"ה באזהרה. וחפשתי ולא מצאתי. </b>כן הוא בת\"כ (פרשת קדושים פרשה יו\"ד):"
+            ],
+            [
+                "[אות כ] <b>תוי\"ט ד\"ה וחכמים פוטרים כו'. רבי מנחם ב\"ר יוסי היא. </b>קשה לי אמאי לא קאמר דרבנן דר\"מ היא דסברי במתני' ספ\"ד דשבועות דמקלל השם אינו חייב בכנוי ומכ\"ש במקלל אביו ואמו. ובפרט דבמתני' שם דתני תרוויהו דברישא קתני המקלל בכולן חייב דברי ר\"מ וחכמים פוטרים. המקלל אביו ואמו בכולן חייב דברי ר\"מ וחכמים פוטרים. א\"כ ודאי י\"ל דהני חכמים דסיפא הם חכמים דפליגי ברישא במקלל השם וילפינן במקלל אביו בק\"ו ממקלל השם. ולתוס' בסוגיא ד\"ה גמר קודש דכתבו דאין ללמוד אזהרה במקלל השם מנשיא וחרש דאיכא למיפרך דמה לבשר ודם שדואגים ומתביישים בכך. א\"כ ה\"נ י\"ל דשמא מקלל אביו חמור דמתבייש. אבל הסמ\"ג בלאוין (אות מ') כתב לתרץ הא דנסתפק משה רבינו במברך השם ולא למד בק\"ו ממקלל אביו דדלמא כיון דחמיר לא סגי ליה בכפרה. הרי דלא ס\"ל סברת תוס' הנ\"ל וא\"כ יקשה כנ\"ל די\"ל דטעמא דחכמים דפוטרים בכינוים דילפי מקלל אביו בק\"ו ממקלל השם דבזה ל\"ש לומר דדלמא מברך השם פטור כיון דחמור לא סגי ליה בכפרה דהא אפילו בשם המיוחד סגי ליה בכפרה וא\"כ הא דכינוי' פטור לא מה\"ט הוא ושפיר הוי ק\"ו וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>הרע\"ב ד\"ה ומתרין. דויסרו אותו. </b>והאזהרה נפקא לן מקרא דלא תאכלו על הדם כדאיתא במסכתין (דס\"ג ע\"א). והא דצריכי לדרש' דויסרו אותו י\"ל דלא נימא דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד דאין לוקין עליו. וגם י\"ל דאין לוקים דהלאו הוא לאו שבכללות כדאמרינן במסכתין שם על אינך דנפקא מהאי קרא דל\"ת על הדם דאין לוקין משום דהוי לאו שבכללות. ובתוס' שם הקשו דמה צורך לטעם זה הא הלאו הוי שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד לסורר ומורה. ותמיה לי על תמיהתם הא בבן סורר עצמו לוקה על לאו זה מקרא דויסרו. ובתוס' שם הקשו באמת דנילף בכל התורה דלקי אלאו שניתן לאזהרת מיתה היכא דלא יבא לידי מיתה. וזה קושיא מבעי טעמא במה דלא למידין בעלמא מיניה אבל עכ\"פ בהך לאו ממש דבן סורר ומורה דלוקים עליה איך נימא דבשארי דברים דנפקא ג\"כ מהך לאו לא ללקי משום דצריך לאזהרת מיתת בית דין וצלע\"ג. <b>ובעיקר </b>קושייתם הנ\"ל דנימא בכה\"ת כולה בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד דלוקים היכא דלא יבא לידי מיתה. לא ידעתי הא בלא\"ה מצינו כן בלאו דלא תענה ברעך ע\"ש דלוקים בעדות ממון ובעדות דבן גרושה אף דניתן לאזהרת מיתת ב\"ד וכמ\"ש תוס' בשבת (דף קנ\"ד) ושם לא הקשו מינה דנילף בכה\"ת מינה ואדרבא אפשר לומר דסורר ומורה ועדות הוי שני כתובים:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כב] <b>במשנה ושבר את החבית. </b>דעת רש\"י והרז\"ה דאף אם נטל הכלים ושברן אחר שיצא ממחתרת פטור ואינו חייב רק כשהם בעין בשעה שתובעם זה. אבל דעת הרמב\"ן דוקא בשברם בעודו במחתרת אבל שברן אחר שיצא חייב:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>בהרע\"ב ד\"ה מי שנתחייב. וחזר ועבר עבירה חמורה. </b>ותימה אמאי נידון בחמורה הא הו\"ל עדות שא\"א יכול להזימה דאי מתזמי סהדי בתראי לא מקטלי דיאמרו גברא קטילא קטלינן כמו שהעתקתי במכות (פ\"א מ\"ט) וי\"ל דמיירי שעבר עבירה החמורה בפני הב\"ד. ועי\"ל כיון דאי מתזמי קמאי או מכחשי מהני סהדותא דבתראי עדות שאתה יכול להזימה קרינן בי' עכ\"ל תוס':",
+                "[אות כד] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי יוסי. לא מצית קטיל ליה. </b>ובשוגג חייב ב' חטאות. וכן אם לא התרו בו משום חמותו והתרו בו משום א\"א חייב משום א\"א:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כה] <b>תוי\"ט ד\"ה חוץ לעזרה. במשנה ח' בפ\"ק דכלים. </b>אף דבמתני' שם מבואר דמ\"מ מדרבנן אין טמא מת נכנס לחיל. עיין בתוס' יבמות (דף ז' ע\"ב ד\"ה וראה קרי) שהוכיחו ממשנתינו דהכא שלא גזרו רק שלא יכנוס. אבל אם הוא שם לא גזרו שיצא:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סנהדרין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shevuot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,180 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shevuot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שבועות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה ויה\"כ מכפר. </b>דלאו בר קרבן הוא לעולם דאם יוודע לו לא יתחייב קרבן כיון דלא היה לו ידיעה בתחילה. ואף מחטאת קבועה פטור שלא יהא חמור אין בה ויש בה מיש בה ויש בה. תוס' לקמן (ד' י\"ט ע\"א ד\"ה הרי העלם וכו'):",
+                "[אות ב] <b>תוי\"ט ד\"ה שנאמר כו'. ואדחיצון. </b>אף דבזה לא אתיא לכלל חטאת מ\"מ אין לחוש כיון דתלי נמי על יש בה ואין בה דאתיא לכלל חטאת. וגם א\"א למעט מאחת בשנה דכפרה זו לא תהא אלא פ\"א בשנה כיון דעיקר כפרתו הכתובה בו דהיינו יש בה ואין בה אינו אלא פ\"א בשנה. ואף דלגבי חיצון גם כן דרשינן כפרה א' מכפר ואינו מכפר ב' כפרות כמ\"ש התי\"ט במשנה ד' ומטעם דאתקש לפנימי וא\"כ אם איתא דפנימי מכפר גם אדחיצון א\"כ יהא כפרת חיצון פעמיים בשנה. וכן בהיפוך אם איתא דחיצון מכפר אדפנימי ג\"כ יהא חיצון מכפר ב' כפרות. וא\"כ בחד שינויא דכפרה אחת מכפר או דבכפרה זו לא תהא וכו' מתרצא ב' פירכות דהש\"ס צ\"ל דאדרבה לא נילף בהקישא חיצון מפנימי לענין אחת. כדי דמהקישא נוכל ללמוד דמכפר פנימי אדחיצון ג\"כ או איפכא. (כ\"ז מדברי תוספות דף ח'):",
+                "[אות ג] <b>בא\"ד דפנימי מיקרב ברישא. </b>דאי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון (כן סיים בתוס') ויש לעיין הא בליכא אלא חד שעיר א\"א לעשות פנימי בלי הגרלה. וכבר עמד בזה הגאון מו\"ה נח חיים צבי ז\"ל בספרו מעין החכמה (דמ\"ו אות מ\"א):"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>תי\"ט ד\"ה ושעירי ר\"ח. עצרת [ויה\"כ] דלא כתיב ביה כו'. </b>תיבת ויוה\"כ הוא טעות דיה\"כ ל\"ש הכא דהא לא ילפינן כלל מר\"ח לר\"י. ובש\"ס הוא דפריך לה לר\"מ דלדידיה גם יה\"כ ילפינן מר\"ח. ובתו' כתבו באמת לחד תירוצא דלר\"מ ל\"צ להיקשא דר\"י די\"ל בלא\"ה מסתמא כל הרגלים שוים זה לזה והש\"ס דפריך לר\"מ עצרת ויוה\"כ מנ\"ל עיקר הקושיא לא מעצרת אלא מיוה\"כ:",
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה על הטהור. ולא שתי עונות. </b>והא דלא מכפר ציץ אדידיה ואדר\"ח היינו משום דאותה נושא ואין אחרת נושא עון. ולר\"מ דאמר כל השעירים כפרתן שוה א\"כ ע\"כ דלא דריש עון אחד הוא נושא וכן לא דריש אותה צ\"ל הא דלא מכפר ר\"ח אדציץ דעון העדה משמע למעט דדוקא העדה ולא עון דקדשים וכן בהיפוך בציץ עון הקדשים ולא עון העדה. גמרא (ותוספות):",
+                "[אות ו] <b>שם ד\"ה ר' מאיר. דיליף הקישא כו'. </b>דס\"ל לר\"מ גבי ר\"ח דרשינן לחטאת לה' חטא שאינו מכיר בו אלא ה' דהיינו אין בה ואין בה כדס\"ל לר\"י. וכן ס\"ל נמי כר\"ש דילפינן עון עון מציץ לטהור שאכל את הטמא. וילפינן רגלים ויה\"כ מר\"ח בהקישא דר\"י דמכפרים ג\"כ אהנך והדר ילפינן ר\"ח ורגלים מיה\"כ דמכפר על אין בה ויש בה כדילפי' מלבד חטאת הכפורים דעל מה שזה מכפר (*גמרא ותוספות דף ט' י'):",
+                "[אות ז] <b>שם ד\"ה אמרו לו. כתב הר\"ב ר\"מ היא. </b>לענ\"ד לפי המסקנא דסוגיין י\"ל דר\"י קאמר לה דאיהו לנפשיה ס\"ל דלב ב\"ד מתנה ומש\"ה יקרבו זה בזה. אבל לר\"ש הקשו דידעו דר\"ש ל\"ס לב ב\"ד מתנה ע' בסוגיין. והא דשעיר שלא קרב ברגל זה דקרב ברגל אחר דאתי רק על טומאה שאירע אחר הרגל זה וא\"כ לגבי הך טומאה הוי אחר הפרשה דלא מתכפר. כיון דאבד וקרב אחר תחתיו אגלאי מלתא שלא היתה הפרשתו הפרשה עד רגל אחר דשחטי לה, תוספות (זבחים דף ו' ב'):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>הרע\"ב ד\"ה רבי שמעון. אייתר ליה וידויו של פר. </b>דחד וידוי מכפר על אין בה ויש בה מה ששעיר הנעשה בחוץ מכפר על ישראל אבל וידוי שני דאייתר ע\"כ דבא לכפר על שאר עבירות. ורבי יהודה סבר דוידוי ראשונה לכפר על עצמו והוידוי ב' לכפר על ביתו ואחיו הכהנים בכדי שיבא זכאי ויכפר על החייב. גמרא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ט] <b>תוי\"ט ד\"ה נטמא. ואע\"ג דמוקי מתני' כרבי. </b>בלא\"ה הא בממנ\"פ כיון דקתני במתני' דחייב על העלם קדש ומקדש מדכתיב ונעלם ב' פעמים מוכח דס\"ל דלא בעי ידיעה (גמורה) מתחלה דלא דרשי' ונעלם לאורויי דמכלל שהיה לו ידיעה בתחלה כמבואר בסוגיא לעיל (ד\"ד ב'). דהא בהא תליא דאם דרשי' ונעלם מכלל שהיה לו ידיעה לא דרשי' לרבות העלם קודש ומקדש. וביותר תמוה לי על תוספות (ד\"ג ע\"א ד\"ה אי רבי ישמעאל וכו') וא\"ת תקשי ליה נמי ידיעות דמתני' בעי ידיעה בתחלה ור\"י לא בעי ידיעה בתחלה אפי' ידיעת בית רבו וכו' מיהו מתניתין (דפ\"ב) וכו' משמע קצת דבעי ידיעה גמורה וכו' ונראה דמידיעות לא הו\"מ למיפרך שהיה יכול לדחוק ולתרץ וכו'. מבואר דס\"ל דמתני' דהכא ס\"ל דבעי ידיעה גמורה. ויקשה דהא מתני' דחייב על העלם קדש ומקדש מוכח דלא דרשי ונעלם על ידיעה בתחלה וע\"כ מתני' מיירי רק מידיעת בית רבו וכמ\"ש תוספות הכא וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>הר\"ב ד\"ה ובשתי תודות. בהקיף סביב. </b>מבחוץ לפירש\"י ולתוס' (דף ט\"ו ב') מבפנים:"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה בא לו בארוכה חייב. </b>ואפילו רץ במרוצה עד שלא שהה ביציאתו אלא כשיעור דרך קצרה בהילוך בינוני מ\"מ חייב. וכן בקצרה פטור אפילו מהלך כל היום עקב בצד גודל. ואם שהה בסירוגים אבעי' דלא אפשיטא אם שהיות מצטרפים:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>במשנה ואינו חייב על העלם מקדש. </b>ופטור אפילו מחטאת קבוע משום דהוי דבר שבכלל ויצא לדון בדבר חדש. תוס' (דף י\"ט ע\"א ד\"ה הרי העלם מקדש וכו'). ולענ\"ד הי' נראה דהא לכאורה בהעלם המקדש אמאי חייב לר' ישמעאל הא קי\"ל המתעסק פטור חוץ מחלבים ועריות שכן נהנה וכיון דהוא לא ידע שזה מקדש וחשב שהוא בית דעלמא והוי מתעסק. וצ\"ל דקרא דאשר חטא בה דילפינן מינה פרט למתעסק כתיב רק בחטאת קבוע. אבל עולה ויורד שייך גם במתעסק. ולפ\"ז ניחא דלר\"א ורע\"ק דאינו חייב בעולה ויורד על העלם מקדש. ממילא ליכא לאחיובי חטאת קבוע דהא הוי מתעסק. ומיושב ומדוקדק היטב לשון מתני' ואינו חייב על העלם מקדש ולא קתני ואינו חייב על העלם קדש. והיינו דמתני' בא לומר דאינו חייב כלל ואילו באכל בהעלם קדש נהי דאינו בעולה ויורד מ\"מ חייב חטאת כמו כל ח\"כ שוגגים ואין בזה מתעסק כיון דנהנה. ונכון מאד בעזה\"י:",
+                "[אות יג] <b>הר\"ב ד\"ה רא\"א. אם בשרץ נטמא. </b>וכתב הריטב\"א בשם הרמב\"ן דוקא כה\"ג דחלוקים בשמותיהן ובשיעורן. אבל בין נבילת בהמה לנבילת חיה או בין שרץ לשרץ ליכא קפידא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה היכן מצינו באוכל. מפרש דכ\"ע מודו. </b>וכן באמר שלא אטעום אבל בלשון אכילה קיי\"ל כרבנן דאינו חייב בפחות מכזית. וכ' במ\"ל דכ\"ע ס\"ל דבנדרים אזלי' אחר לשון בני אדם. אלא דס\"ל דבלשון בנ\"א אכילה אף בכ\"ש ורבנן ס\"ל דמסתמא אמדינן דעתיה דלא אסר עצמו יותר מאיסורי תורה ודעתיה בכזית וקי\"ל כרבנן. ומ\"מ אסור לו לאכול בחצי זית כמו בכל איסורים דחצי שיעור אסור מה\"ת. זהו דעת הרמב\"ם והר\"ן. וכתב הרמב\"ם בנשבע שלא אשתה נראה דאינו חייב אלא ברביעית כשאר איסורים. ועיין בבית הלל יו\"ד (סימן רל\"ח) ובתשובה הארכתי למצוא ראיה לזה. והנה בסוגיא מבעי' ליה אם טעמי' דרע\"ק דס\"ל כר\"ש דכ\"ש למכות או דבעלמא ס\"ל כרבנן והכא ה\"ט כיון דמפרש חייב. ובתוד\"ה ולא אמרו. ודוקא בשאר איסורי' וכו' הוכרחו לכך דלא יקשה דאם טעמא דרע\"ק דס\"ל כר\"ש הא ר\"ש מודה דלקרבן צריך כזית. ולענ\"ד היה נראה כפשוטו דה\"ק דלרבנן דטעמייהו דסתם אכילה בכזית היה מהראוי דשבועה שלא אוכל היינו כזית א\"ו דרע\"ק סבר כר\"ש ולר\"ש סתם אכילה בכ\"ש אלא דהל\"מ דא\"ח קרבן עד שיאכל כזית א\"כ ממילא במה דנשבע שלא יאכל היינו שלא יאכל כ\"ש כלישנא דקרא דאכילה בכ\"ש. וממילא חייב קרבן כיון דעבר על שבועתו ולא גרע מנשבע שלא יזרוק צרור לים וזרק דחייב קרבן והיינו דלאותו צד קיימי' בלשון בני אדם כלישנא דקרא דלרבנן בכזית ולר\"ש בכ\"ש. ונראה דזהו כוונת רש\"י. וברור (עיין בתשובה לרבינו סימן קנ\"ד):",
+                "[אות טו] <b>שם במשנה שבועה שלא אוכל ושלא אשתה. </b>וכן בהיפוך שלא אשתה ושלא אוכל בעי' דוקא שאכל ושתה. אבל שתה ושתה בהעלם אחת אינו חייב אלא אחד ול\"א דשתייה בכלל אכילה וחייל בכולל דמגו דחייל על אכילה חייל ג\"כ על השתייה (ולא ידעתי דלה\"ט אף בשתה פ\"א לחייב ב' דאסור מכח ב' השבועות ואמאי נקטי תוס' שתה ושתה) דכיון דאמר תחלה גלי דעתיה דכי משתבע בתר הכי לא אוכל אין דעתו רק על אכילה. כך מתבאר מדברי תוס' בסוגיין (דף כ\"ג ד\"ה כגון כו'). ונלע\"ד די\"ל דאף בתירוצם א' מודים לזה לדינא אלא דלא ניחא להו לחלק בכך לסברת המקשן דלא נחת לההיא סברא דגלי דעתיה. (* כ\"מ. ויש לעיין הא זהו פשיטא והתוס' בעצמם כתבו בלשון אפילו אמר וכו'):"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>הר\"ב ד\"ה חייב. וכן של שעורים. </b>דמדלא אמרי' פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין ליכא ראיה דאילו אמר כן דלמא ע\"י תערובת דוקא. היינו שלא יאכל פת שיש בה ה' מינים בערבוביה. ונראה אף לר' יונתן דס\"ל משמע שניהם כאחד ומשמע זה או זה. זהו דוקא בנשבע שלא אוכל תמרים וחלב דאסור אפי' באחד מהם לחוד. דהתם עכ\"פ אילו אוכל תמרים בפ\"ע וחלב בפ\"ע חייב וא\"כ כל אחד הן מין איסורו בזה אמרי' דמשמע ג\"כ א' בפ\"ע וכמו במקלל אביו ואמו דעכ\"פ כ\"א הוא מין דאיסור. אבל הכא בפת דמפרשינן בערבובי' א\"כ המין שאסר עליו הוא פת שעשוי מחטים ושעורים וכוסמים בערבובי' ואילו אוכל פת חטים וגם פת שעורים ופת כוסמין אינו חייב. דלא הוי מין דאיסורא רק הפת שעשוי משלשתן זהו לא תליא בדרבי יונתן דבלא ערבובי' אינו המין שאסר עליו. וכתבתי מזה בתשובה (סי' מ\"ו):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יז] <b>במשנה אוכלים שאינם ראוים לאכילה. </b>ואם אמר שבועה שלא אוכל עפר ואכל כזית חייב. ובפחות מכזית איבעי' דלא אפשיטא דאפשר דמחייב בכ\"ש מפני שאין זה מידי דאכילה דליצטרך שיעור:",
+                "[אות יח] <b>בהרע\"ב ד\"ה ר\"ש. באומר שבועה שלא אוכל שחוטות וטריפות. </b>דאילו באמר סתם שלא אוכל אין נבילות בכלל דהוי דברים שאין ראוים לאכילה. ובנשבע במפורש שלא יאכל נבילות הא אין איסור חע\"א אע\"כ במפורש נבילות ושחוטות והוי כולל. וא\"ל דהא ליתא בלאו והן דהא בנשבע לאכול נבילות ושחוטות לא חל על נבילות דלעבור על איסור לא מהני כולל. הא מ\"מ חל שיאכל נבילות דהיינו נבילה מסרחת. אלא דבנשבע שלא יאכל נבילות לא הוי כולל מכח מסרחת דאמרי' לא אסר עליו אלא דבר אסור ואין מסרחת בכלל אלא היכי דכלל בשבועתו שחוטות דחזינן דרצה לאסור עצמו בדברים מותרים אמרי' דגם מסרחת בכלל. זהו שיטת תוס'. אבל רש\"י ס\"ל דלמסקנא לא מוקמינן במפורש נבילות ושחוטות דזהו ליתא בלאו והן אלא דמיירי בסתם והוי כולל מכח שחוטות. (והן משכחת לה. דהא אוכל סתם קאמר ומקיים שבועתו בדברים המותרים) ואי דהוי דברים שא\"ר כיון דבעצמותו ראוי לאכילה אלא דארי' רביע עלה לא מקרי דברים שאינם ראויים אלא באין חזיא לאכילה בעצמותו כגון עפר. והרע\"ב דנקט דפירש נבילות ושחוטות לא הוי צ\"ל מקודם ואכל נבילות חייב דראוים לאכילה אי לאו דרחמנא אסרינהו. הא אף באינו ראוי לאכילה בעצמותו כיון דבמפורש אסרן עליו הוי שבועה דהא בנשבע שלא יאכל עפר ואכל ג\"כ חייב. ורש\"י הוצרך כך לשיטתו דלמסקנא מיירי בסתם שלא יאכל. והתוי\"ט שכתב כך נ\"ל לפרש כדי שלא תקשה דר\"ב אדר\"ב. לא ידעתי כוונתו הגדולה בזה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>במשנה כדברי ריב\"ב. </b>כתבו תוס' דריב\"ב לא מחייב רק בלקיים דהיינו נשבע לישב בסוכה אבל נשבע לקיים שלא יאכל נבילות לא חייל דאין איסור חע\"א. וע' בתוס' לעיל (ד\"כ ב' ד\"ה דכי כו') ומיהו לריב\"ב דאית ליה לקמן בפרקין דנשבע לקיים המצוה חייב וכו' מבואר דס\"ל דאפילו בנשבע שלא יאכל דברים איסורים חייב. והנה הר\"ן כתב (בפרקין דרצ\"ח א') וז\"ל ואע\"פ שהשבועות חלים לריב\"ב אף בקיום ל\"ת כדאיתא בפרקין והיינו כדעת תוס' לעיל (ד\"כ הנ\"ל) (ומ\"מ לישנא כדאיתא בפרקין לא ידעתי היכן איתא כן במפורש הא י\"ל דנשבע לקיים היינו מ\"ע לישב בסוכה וכדומה):"
+            ],
+            [
+                "[אות כ] <b>בהרע\"ב ד\"ה שבועה שלא אוכלנה. לפי שחכם עוקר נדר מעיקרו. </b>וכן הוא לשון רש\"י. ודקדק מזה בתשובת מהר\"ם מינץ הובא בש\"ך (סי' רל\"ח סכ\"א) דבהפרת בעל דמיגז גייז ואינו עוקר מעיקרא אף שהיפר הראשונה אין השנייה חלה. אף דבכל היכא דאין אחע\"א אמרי' דמתלי תלי וקאי ולאחר דפקע הראשונה חלה השניה מ\"מ בשבועות ונדרים אינו כן דבעי' שיחול מיד בשעה שמוציא מפיו עיי\"ש. ולענ\"ד אין ראיה דהא מבואר (במתני' וי\"ו) דבנשבע לקיים המצוה לא חל דאינו בלאו והן אולם זה לענין קרבן אבל לענין לאו דבל יחל שלא בעינן איתא בלהבא כדאיתא בסוגייא (דכ\"ו ב') דלהרע או להטיב רק בקרבן כתיב ה\"נ לא בעי' איתא בלאו והן. וכ\"כ הר\"ן להדיא (נדרים ד\"ה א'). וכיון שכן י\"ל דרש\"י ס\"ל במה דקתני עלתה שני' בראשונה משמע דלגמרי חל אף לענין קרבן ובזה יקשה הא כשנשבע שבועה שנייה שלא יאכל ליתא בלאו והן דאילו נשבע שיאכל לא היה חל דהוי נשבע לבטל המצוה והוא שוא. וא\"כ עם דמצד אאחע\"א ליכא קושיא דמתלי תלי עד דפקע ראשונה מ\"מ הא לא חל מצד דליתא בלאו והן. לזה כ' רש\"י דחכם עוקר הנדר ולמפרע איתא בלאו והן דאם היה נשבע שיאכל היה ג\"כ חייל אחר דנשאל על הראשונה ונעקר שבועה ראשונה. ובאמת בש\"ע (סי' רל\"ח סי\"ז) מי שנשבע וכו' ובש\"ך שם (ס\"ק כ\"ב) ואפשר דעת המחבר לחלק דשאני הכא דהשבועה הב' הוא נגד שבועה הא' ע\"ש. ולענ\"ד זה א\"א דא\"כ אמאי באמת אם נשאל על הראשונה חלה השנייה כראשונה דמשמע ודאי לענין קרבן נהי דהשבועה הב' אינה נגד השבועה הא' הא מ\"מ לית�� בהן דבנשבע שיאכל נעשה שבועת שוא ולא חלה לשבועת ביטוי. אע\"כ ברור דבנשאל על הראשונה חזר השנייה לשבועת ביטוי. ובהפרת בעל באמת לא חייל השניי' לענין קרבן כיון דליתא בהן. אבל מ\"מ לענין בל יחל חייב על השניי' כמו בכל אאחע\"א דלאחר דפקע הראשונה חל השנייה (*המאמר הזה והקדום מבואר ג\"כ בדברי רבינו בנדרים (אות ק'), וע'. אך מחמת שיש מעט חידוש לכן הדפסתי בש\"מ):"
+            ],
+            [
+                "[אות כא] <b>במשנה שבועה שלא נעידך. </b>ואם לא אמר להם בואו והעידוני והם נשבעו שלא להעיד לו י\"ל אף אם תבעה אח\"כ להעיד מ\"מ חל השבועה בכולל דמגו דחל שאסורים להעידו כ\"ז שלא יתבעם להעיד דאין עליהם חיוב ומצוה להעיד כדאיתא בטוש\"ע חוה\"מ (סי' כ\"ח) חל נמי אף על שעה שיתבעם. ע' במסכתין (דף כ\"ד ע\"א בתוס' בד\"ה אלא הן וכו') בשם הירושלמי:"
+            ],
+            [
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט ד\"ה שבועה. בין אוכל לשלא אוכל. </b>ולזה הסכימו כל הראשונים ונותנים טעם לדבר דשלא אוכל היינו שלא יאכל שום אכילה ממנו ועל כל כזית וכזית שבו נשבע. וכמו כן בשבועה שאוכל היינו שיאכל כל כזית וכזית שבו וחייב לאכלו כולו דעל כל כזית וכזית שבו נשבע בין לענין שאוכל ובין לענין שלא אוכל. ומ\"מ יש חילוק בין שבועה שאוכל ככר זו לאומר שבועה שאוכלנה לענין אם נשרף מקצת הככר דבשבועה שאוכל דחל השבועה על כל כזית וכזית צריך לאכול הנשאר אבל בשבועה שאוכלנה דלא חלה השבועה אלא על אכילת כולה וכיון דנשרף קצתו ואינו יכול לאכול כולה בטלה השבועה וא\"צ לאכול הנשאר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כג] <b>במש' שבועת העדות. </b>ואפילו מספק יכול להשביעו שמא יודע לו עדות אף דהוא עצמו לא ידע שיש לו זכות בממון זה. כדמוכח מההיא דאמרי' בסוגיין (דל\"ב ב') הכל מודים בעידי מיתה. הר\"ן:",
+                "[אות כד] <b>במשנה ולא בנשים. </b>אף דאמרי' בסוגיי' הכל מודים בעדי מיתה דחייב כיון דהאמינו חז\"ל לע\"א להעיד שמת בעלה אם היה מגיד היה מועיל. א\"כ משכחת לה שבה\"ע גם בנשים דהא גם נאמנות להעיד שמת בעלה. צ\"ל כיון דבקרא כתיב והוא עד בעינן שיהי' ראוי לעדות ואשה לאו שם עדות עלה. דאף דנאמנת מת בעלה היינו מכח דייקא ומנסבא מוכח דשפיר מעידה אבל לא מדין עדות. ודווקא בעד אחד כשר והוא עד מיתה דשם עד עליו דהא יכול להצטרף עם אחר וגם הא מועיל עדותו בזה חייב אבל באשה משום מועיל עדותה לחוד אינה חייבת דמ\"מ לאו שם עד עלה. ואולם עדיין בהא דקתני וא\"נ אלא בראויי' להעיד דמוקמי' דאתי למעוטי משחק בקוביא וכן הוא בהרע\"ב בזה הא פס\"ע דרבנן כשרים לעדות אשה וא\"כ משכחת בזה ק\"ש באם השביעה אותם לומר מת בעלי דשם עד עליהם דהא מדאורייתא הוי עד אלא דפטורי' מטעם דאם הי' מגיד לא מועיל כדאי' ביומא ר\"פ יה\"כ וא\"כ בעדות מיתה דהי' מועילי' בעדותן ליחייבי (*עי' בתשובה לרבינו (סי' קע\"ט) לחלק הכתבים):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כה] <b>תוי\"ט ד\"ה או שאמרו. בלא שבועה אין אנו יודעים לך עדות. </b>מסתפקנא אם מ\"מ בעי' שיאמר תחלה בואו והעידוני כדקתני ברישא אלא דברישא קתני שאמרו שבועה שאא\"י לך עדות ע\"ז קתני או שהשיבו לו בלא שבועה אין א\"י לך עדות אבל אם לא אמר תחלה בואו והעידוני אין חייבים כיון דבעי' שישמעו מפי התובע. או דמה דקתני או שאמרו היינו שהן התחילו ואמרו לו אין א\"י לך עדות דכיון דהוא אמר להם על דבריהם משביע אני עליכם לשון זה הוי תביעה דלענין מאי משביע אותם א\"ו דרצונו שיעידו לו אם יודעים וכשכפרו ואמרו אמן הוי כפירה אחר ששמעו מהתובע וצ\"ע לדינא:",
+                "[אות כו] <b>בא\"ד ומתני' ר\"מ היא. </b>ומ\"מ קתני סיפא ובאו לב\"ד והודו פטורים אף במושבע מפי עצמו דחייב לר\"מ אפילו כפרו שלא בב\"ד היינו דלא חזר ובא והודה בב\"ד אבל אם הודה אח\"כ בב\"ד לא. דלענין זה לא אמרינן דון מינה מפקדון משום דבעדות כה\"ג כפירות דברים בעלמא הוא שהרי כפר במקום שאין העדות מועיל והודה במקום שצריך משא\"כ בפקדון שכפירתו בכל מקום שוה. הר\"ן:",
+                "[אות כז] <b>שם ברע\"ב ד\"ה הואיל. וראויות לחלק. </b>בשו\"ת עבודת הגרשוני (סי' ג') הקשה דהא אף אם יודה אח\"כ בב\"ד ולא הוי בכלל עובר שבועת עדות למפרע מ\"מ לוקה משום שבועת ביטוי דנשבע לשקר במה דנשבע חוץ לב\"ד שא\"י לו עדות וא\"כ הוא רשע וארבעים בכתפיה ואיך נקבל ממנו עדותו. ובתומים (סי' כ\"ח סקי\"ט) כתב דבשבועה מפי אחרים משכחת כפשוטו דכל דאין בו משום שבועת העדות גם שבועת ביטוי אין בו דהא לא הוציאו שבועה מפיהם. וגם במושבע מפי עצמו משכחת לה כגון שאמר משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לי עדות שתעידוני ואמרו אמן. ואח\"כ אמרו אין אנו יודעים ואם אמרו כן חוץ לב\"ד אין כאן מעילה בשבועה כלל. כי לא אמרו רק אמן להעיד בב\"ד והם באמת הודו והעידו בב\"ד ע\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>תוי\"ט ד\"ה כפרו. ואומר ר\"י. </b>והריטב\"א כתב דדוקא בב' עדים שניהם חייבים אבל בג' עדים הראשון פטור אף דהיה יכול לחזור ולהודות תכ\"ד של חבירו מ\"מ כיון דבשעה שכפר לא היה עליו שם כפירת ממון דהא העדות ראוי להתקיים בב' האחרים:",
+                "[אות כט] <b>בתוס' חדשים. ול\"נ דא\"כ כו' אלא בתוך כ\"ד כנ\"ל. </b>הדברים נכונים ע\"פ דברי הריטב\"א שהעתקתי (בדבור הקודם) דבשלשה עדים הראשון פטור:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>תוי\"ט ד\"ה נזק. דקי\"ל מודה בקנס פטור. </b>צ\"ל מודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור:",
+                "[אות לא] <b>שם ד\"ה ושאנס. ומסתבר דכשם. </b>ובחי' הריטב\"א כתב לחלק דבזה אף ר\"ש מודה דהתם גבי תביעת אונס ומפתה גופייהו. אבל לגבי עדים לא בעי לאטרוחינהו ב' זמני וכי תבע סתם שיבואו ויעידו בין אקנסא בין אבושת ופגם משביע להו: "
+            ],
+            [
+                "[אות לב] <b>בהרע\"ב ד\"ה שאנס. ובתו דקתני. </b>דא\"א שאנס את בתו היינו שהאב בא על בתו. ופטור משום דאיכא חיוב מיתה. דמאן קתבע הא קנס ובו\"פ הכל לאביה. רש\"י. ותוס' כתבו לקיים הפי' שהאב אנס ופיתה לבתו. ומיירי בנתארסה ונתגרשה שיש לה קנס וקנסה לעצמה כרע\"ק (בפ\"ג מ\"ג דכתובות) ופיתה בתו היינו בקטנה דלאו בת מחילה היא וכרבנן (שהביא הרע\"ב פ\"ג מ\"ט דכתובות) דקטנה יש לה קנס. ביאור דבריהם אף דקרבן שבועה משום ממונא דבושת ופגם. נלע\"ד דדבריהם בנויי' על מ\"ש תוס' כתובות (רפ\"ד. ובדף ל\"ח ב' ד\"ה יש בגר) דיוק מלישנא דמתני' דשם הרי הן לעצמה דמה דבושת ופגם אין לאביה דהכלל למי שהקנס ניתן ניתן ג\"כ בו\"פ ולזה לריה\"ג דנתארסה ונתגרשה אין לה קנס וכן לר\"מ דקטנה אין לה קנס. ממילא הבו\"פ היא לאבי' ומאן תבע. לזה כתבו תוס' דאתיא כרע\"ק דנתארסה ונתגרשה יש לה קנס וקנסה לעצמה. וכרבנן דאמרי קטנה יש לה קנס וממילא מכח ההיקש. גם הבו\"פ לדידה (וכן כתב בפירוש הרא\"ש (שם משנה ג') דלא כהרמב\"ם) וברור בעזה\"י ובדברי תוספ' כתובות (ל\"ח ב' הנ\"ל) נבער אנכי מדעת כוונת דבריהם הקדושים במ\"ש שם ור\"י מוקי הך בעי' בבושת ופגם וכו' ואע\"ג דתנן בריש נערה לא הספיקה וכו' ואבו\"פ נמי קאי דקתני הרי הן וכו'. דנראה דהוצרכו לחילוקם מכח מתניתין דר\"פ נערה מכח דקדוק דהרי הן. הא בלא\"ה מיני' וביה מוכח כן מדאמרי' דאם יש בגר בקבר דלבנה הוי הבו\"פ הא בו\"פ מגיע על המעש' שבנערותה ומיד זכה בהם האב ולא תלי בהעמדה בדין. ובהכרח מטעם כיון דהקנס הוא שלה כיון דלא עמד בדין עד שבגרה גם בו\"פ שלה מכח ההיקש. וא\"כ יקשה בממנ\"פ דנימא דלא ישלם כלל כמו דאינו משלם קנס מכח אין אדם מוריש. וצריכים לחילוקם דדוקא למי שזה משלם זה משלם ואם יש בגר בקבר מגיע לה הכל והקנס אינה מוריש וזכה הבועל מההפקר והבו\"פ משלם לבנה דלענין זה לא אתקש. וביותר התמיה דנקטו זה לקושי' ואע\"ג דתנן בריש נערה וכו' ואבו\"פ נמי קאי. כאילו באו להקשות מכח זה הא אדרבא אלא לו היינו דייקי' ממתני' דהתם דמקשי' זה לזה לא היה מקום כלל לפיר\"י דאמאי בו\"פ לבנה ולא להאב דזכה האב מיד. וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לג] <b>במשנה מפני שקדמה שבועה לעדות. </b>עיין ברמב\"ם שאחר שאמר משביע אני וכו' אמרו אמן. וק\"ל דבזה למאי צריך לטעם שקדמה שבועה לעדות הא בלא\"ה במה שאמרו אמן דהוי כשבועה א\"כ נשבעו שיעידו לו כשידעו. ומה שאח\"כ לא העידו הוו כעוברים על שבועת ביטוי ומה שייך בזה לשבה\"ע. ולולי דברי הרמב\"ם הייתי מפרש דהוא השביע אותם לכשתדעו. והם לא השיבו כלל. ואחר שעה ראו עדות. ואח\"כ תבע אותם הלא השבעתי אתכם ועתה באו והעדוני ואמרו אין א\"י לך עדות דפטורים מטעם דקדמה שבועה לעדות. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה שילח. דתנן עבדו ולא תנן שילח ביד אחר. </b>לענ\"ד היה נראה דנקט עבדו לרבותא אף עבדו כגופו ע' בב\"מ (דף צ\"ו.) (אח\"כ ראיתי שכ\"כ בתוס' חדשים). עכ\"פ הדין ברור דע\"י שליח בלא הרשאה אין חייבים. ומה מאד תמוהים לי דברי הרמב\"ם (פ\"ט ה\"ז מהלכות שבועות) וישבעו אחר תביעת בע\"ד עצמו או שלוחו. הא בשלוחו אינן חייבים והו\"ל לפרש אם היה על ידי הרשאה. ולא מצאתי מי שהעיר בזה וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לה] <b>תי\"ט ד\"ה מפי עצמו. וכ\"כ התוס' שם. </b>לפי דברי התוס' בב\"מ גם בלא עדים בהודא' צריך שלא יהי' לו קרקע. דאף דא\"י לגבות מלקוחות אפי' מדאורייתא דא\"צ להאמין להודאתו. מ\"מ כיון דהקרקעות משועבדים מיקרי שעבוד קרקעות ע\"ש: [ <b>בתוס' </b>בב\"מ (דף ד') שם כתבו כיון שהפקיעו החכמים השעבוד וכו' ומיירי דלית לי' בני חורין וכו' ולכאורה תמוה הא כיון שהפקיעו חכמים השעבוד א\"כ גם אם אית לי' קרקע אינו אלא כמטלטלים בעלמא דלאו בני שעבוד נינהו דהא אינו גובה אלא בתורת מיניה וא\"כ לא אזלא תביעתו יותר על הקרקע מעל מטלטלים ששניהם אפשר לו ליתנם לאחר ולהפקיע חובו וא\"כ גם בדאית ליה בנ\"ח חייב בכפר בעדים וכבר ראיתי להאו\"ת (סי' פ\"ח סקי\"ז) ליישב דברי תוס' בשבועות (דף ל\"ז) שכתבו דלמ\"ד שעבוד' דאורייתא משכחת קרבן שבועה במחל השעבוד או בלית לי' קרקע והקשה בדרישה דא\"כ אמאי בשטר פטור הא לית לי' קרקע ותי' האו\"ת דודאי ר\"י לא איירי במחל השעבוד ואפ\"ה בעדים חייב משום דחכמים הפקיעו השעבוד וקרקע ומטלטלים שווים במלוה ע\"פ וקושי' תוספות לא היה רק היכי משכחת לדין דאורייתא שבועה במלוה ע\"פ ואהא תירצו שפיר דמשכחת במחל לו השעבוד ע\"ש ובהיות כן תקשה אתוס' בב\"מ דהא גם בדאית לי' בנ\"ח משכחת שפיר כיון דלבתר דהפקיעו חכמים השעבוד ממלוה ע\"פ לא שייך בקרקע שעבוד יותר מבמטלטלין וצ\"ל דתוס' בב\"מ ס\"ל דאם אית להו בנ\"ח שייך בהו שפיר שעבוד לענין קדימה שאם יש בע\"ח מוקדם ק��דם לגבות נגד הבע\"ח מאוחר משא\"כ במטלטלים דלית בהו דין קדימה וא\"כ שפיר מקרי שעבוד אם היה לו בנ\"ח והנה הרמב\"ן תי' אקושי' תוס' דאיך משכחת קרבן שבועה למ\"ד שעבודא דאוריי' דכיון דאינו עומד לגבות מלקוחות גם מדאוריי' בלא שטר שיכולי' לטעון דלמא פרעך ומש\"ה לא הוי כפירת שעבוד. וע' בהרא\"ש (ס\"פ שבועת הפקדון) שחלק עליו דאכתי מקרי שעבוד אם היה ברור שלא פרע ולענ\"ד שטת הרמב\"ן מובנת היטב דטעמא מאי מפטר משבועה בשטר ע\"י שיש לו שעבוד נכסים והא גם מטלטלין מחויב לשלם אם יש לו וע\"כ משום דעיקר סמיכת דעת הלוה אמקרקע דבמטלטלין אפשר לו למכור או ליתן במתנה ולא יגבה כלום או שמא יש עוד בע\"ח אחרים משא\"כ על המקרקע ברור שעבודי' טפי שאף אם יש בע\"ח אחרים המוקדם גובה ואם מכרו לאחרים טורף מלוקח וא\"כ שפיר כ' הרמב\"ן כיון דבמלוה ע\"פ אינו ראוי לגבות מלקוחות מחשש פרעון וכמו כן אם יש בע\"ח אחרים אין לו דין קדימה מה\"ט יותר משאר בע\"ח א\"כ אין עיקר תביעתו רק אמקרקע יותר מבמטלטלין כנלע\"ד נכון. ונלע\"ד לתרץ בזה קושי' הנ\"י בב\"מ דף ד' האמר שתים פטור וכו' ש\"מ כמ\"ד הילך פטור והקש' בנ\"י מזה על הרמב\"ם שכ' דאין מודה במקצת חייב עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור והא באמר שתים י\"ל דמש\"ה פטור משום דהודה בדבר שא\"י לכפור ע\"ש ולפי הנ\"ל י\"ל דהרמב\"ם סובר גם כן כהרמב\"ן דהיכי שאינו ראוי לגבות מחשש פרעון לא הוי שעבוד קרקעות ומה שכ' הרמב\"ם דפטור במודה בדבר שא\"י לכפור היינו מה\"ט גופי' משום דמקרי שעבוד קרקעות ולק\"מ (מהרב הגאון מו\"ה בונם זצ\"ל אחי רבינו הרב הגאון בעהמ\"ח ת' ותוס' רע\"ק זצ\"ל)]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לו] <b>במשנה ר\"ש פוטר שאינו משלם קנס עפ\"ע. </b>מסקנת הסוגי' (פ\"ד דכתובות דמ\"ב) דר\"ש סבר אף היכא דאילו הודה חייב ממון כגון שתבעו על הקנס העמדתיך בדין ונתחייבת לי מ\"מ פטור מקרבן שבועה דבעי' דוקא דומיא דפקדון דעקרו ממון והכא ר\"ש לדבריהם דרבנן קאמר דעכ\"פ היה לכם למפטרי' בלא עמד בדין:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לז] <b>בהרע\"ב ד\"ה וההודאה. פחות משתי כסף. </b>ואם תבעו ב' מחטין והודה לו בא' מהם חייב דבכלים לא בעינן ב' כסף. (גמרא דף מ' ב') ודעת הרמב\"ם (פ\"ג דטוען) דאפי' אינו שוה פרוטה. והרמב\"ן ס\"ל דבעי' ש\"פ:",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה וההודא'. ויש לו קרקע ישבע על השאר. </b>ודעת תוס' (פ\"ק דמציעא) דמ\"מ צריך שלא יהי' לו קרקע בנ\"ח. דלענין בנ\"ח לא פקעי חז\"ל השעבוד. אבל אם אין לו רק קרקע משועבדת בזה הוא הסברא כיון דתקנו חז\"ל דלא לגבות ממשעבדי הוי כמחל השעבוד:",
+                "[אות לט] <b>בהרע\"ב ד\"ה מפני שהוא כמשיב אבידה. כשאין הבן טוען וודאי. </b>נלע\"ד דכוונת הרע\"ב שטוען ברי עפ\"י אביו שכך אמר לי אבא דמקרי ברי אלא דפטור משום דבכה\"ג בבנו מעיז. וזהו דעת הראב\"ד. וע' בר\"ן (דף ש\"ט ע\"ב) דהרמב\"ן דחה דברי הראב\"ד הנ\"ל דמפי אחר לאו ברי מקרי מדתנן פ' יש נוחלין וכו' והר\"ן כתב עלה וז\"ל ולי אין זה תשוב' על הראב\"ד לפי שכדברי חכמים הוא פוסק ולרבנן הכי הוי קושטא דמלתא דבא בטענת אחרים אין טענתו טענת ברי ומש\"ה אמרו בבנו מעיז עכ\"ל. ולא זכיתי להבין דאם אינו טענת ברי מה צורך לטעמא דהוי כמשיב אבידה דבבנו מעיז הא בלא\"ה אין שבוע' בטענת שמא כ\"א שבועת שומרי' ושותפים אע\"כ דמקרי ברי ושפיר הק' הרמב\"ן וצ\"ע: (כ\"מ ולא זכיתי להבין הא בגמרא משני לראב\"י דלא אמר ברי לי. וע\"כ עיקר הטעם דאין שבועה בטענת שמא משום משיב אבידה):"
+            ],
+            [
+                "[אות מ] <b>ברע\"ב ד\"ה פטור. אבל משביעים אותו היסת. </b>מדכתב הרע\"ב במתני' זו ולא כתב כן מקודם במתני' שלפני זה עלה דקתני מנה לי בידך אין לך בידי פטור. דמ\"מ חייב היסת משמע דהרע\"ב ס\"ל דההלכה כלישנא בתרא. דר\"נ קאי רק אסיפא דנתתי לך דהוי דררא דממונא אבל בלהד\"מ אינו חייב היסת אולם הרע\"ב (פ\"י מ\"ז דב\"ק) כתב במפורש דבטוען להד\"ם חייב היסת:",
+                "[אות מא] <b>תוי\"ט ד\"ה אין לך. ואמר אין לך בידי מעולם. </b>והא דלא מהימן לומר אין לך בידי מעולם שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב ואיני חייב כלום. במגו דאמר פרעתי. דמסתמא מידק דייק ואינו מצוי לטעות מש\"ה אינו נאמן במגו. תוס' גיטין (פ\"ק דף י\"ד ע\"א ד\"ה ולא פש וכו'):"
+            ],
+            [
+                "[אות מב] <b>במשנה אר\"ג רואה אני את דברי אדמון. </b>בתוס' הקשו דלמאי נ\"מ בדינו דאדמון דיש בלשון הזה לשון קנקנים הא בלא\"ה חייב לר\"ג דס\"ל טענו חטים והודה בשעורים חייב. ותירצו דנ\"מ דאם תבעו עשרה כדי שמן ואמר אין לך בידי אלא ה' חייב גם קנקנים בהודאתו עיי\"ש. ולענ\"ד קשה דמנ\"ל דין זה דנהי דס\"ל לאדמון דיש בלשון הזה ל\"ק היינו דיכול לומר דעתי היה על קנקנים ג\"כ ומצרכת לישבע אבל לומר דבודאי יש בלה\"ז ל\"ק אינו מוכרח ואפשר דזה שמודה יאמר אין לך בידי אלא ה' דהוי כאומר ה' כדי שמן יכול לומר לא היה כוונתי בהודאתי על קנקנים. ועל קושייתם הא י\"ל דנ\"מ בהודה יו\"ד מדות השמן בלא קנקנים דאם יש בלה\"ז לשון קנקנים ותבעו גם קנקנים מחוייב לישבע על הקנקנים ובאמת ג\"ז אינו מוכרח כלל דדלמא דוקא בהודה בקנקנים בזה יכול התובע לומר כוונתי הי' ג\"כ על קנקנים כיון דאפשר לכללו בלשון כדי שמן ובאמת מגיע לו קנקנים דהא הודה לו קנקנים מסתמא תבע ממנו גם קנקנים אבל בלא הודה קנקנים י\"ל דתביעתו רק שמן דבאמת אינו מגיע לו קנקנים והשתא הוא דטוען גם קנקנים לי בידך. ועל קושייתם י\"ל בפשוטו דנ\"מ דהקנקנים שוים כמו השמן ותבע יו\"ד כדי שמן והודה לו יו\"ד קנקנים ריקנים. דלאדמון כיון דבאמת היו מגיע לו קנקנים מפרשים בלשון כדי שמן דתבע גם קנקנים וחייב לישבע על השמן אבל אי אין בלה\"ז ל\"ק כיון דהודאתו דקנקנים הוא שוה כמו שמן שתבע לו פטור דטענו חטים בדינר והודה לו שעורים דינר ודאי דפטור. וצ\"ע לדינא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מג] <b>תוי\"ט ד\"ה וחכ\"א. דבהדיא פסק בפ\"ב מהל' שכירות. </b>במחכ\"ת אין בזה סרך קושיא דהרמב\"ם כתב רק דלטענת שומרים שאינו ברשותו ושלא פשע א\"צ הודאה במקצת אבל לענין טענה וכפירה שכופר שלא מסר לו כלום או שהחזיר בעינן הודאה במקצת כמו בהלואה וכמ\"ש הרמב\"ם שם בין שהודה מעצמו ששאל או שכר שאין אומרים מגו לפטורי משבועה. והיינו דיש לו מגו דאילו אמר להד\"ם לא היה צריך לישבע וכן מפורש שם (בהלכה י' י\"א י\"ב). ואיני עומד על דעתו הגדולה של התי\"ט כזה: (* אך עקרית הקושי' לדעת הרמב\"ם דל\"ל למודה במקצת. הא יש לאוקמי בשבועת השומרים. וכן הקשה בש\"ך (בסי' צ\"ה ס\"ק ט') יעו\"ש):"
+            ],
+            [
+                "[אות מד] <b>תוי\"ט ד\"ה מי. תני ליה בלשון פקדון. </b>בלקוטי מהרי\"ל דייק מזה דגם משכון מקרי פקדון. ומי שנשבע שלא לקבל פקדון אסור להלות על המשכון. והובא להלכה בהגהת ש\"ע יו\"ד (סי' רי\"ז סמ\"ח):",
+                "[אות מה] <b>בא\"ד משום דבכל פקדון. </b>אינו מובן לי דאטו מפורש במתני' מי נשבע תחלה דנשמע מזה דצריך המלוה לישבע שאינו ברשותו ויורה לנו מתני' בלישנא דפקדון דבכל פקדון הדין כן דישבע שא\"ב. הא באמת לא קתני במתניתין רק מי נשבע. אלא כיון דבאמת הדין דשומר צריך לישבע שא\"ב מוכרחים אנו לפרש דמי נשבע תחלה א\"כ לא נשמע ממתני' דמלוה צריך לישבע שא\"ב ללמד על פקדון דעלמא. גם למה דמשני אביי (בב\"מ דף ל\"ה) גזירה שמא יטעון ויאמר אחר שבועה מצאתיה. א\"כ מי נשבע היינו דהמלוה נשבע כמה היה שוה א\"כ לא נזכר כלל במתני' משבועה שא\"ב וביותר דהא באמת אינו נשבע שא\"ב דהא מסיפא מוכח דמיירי במאמינו (* פירוש מרישא דסיפא כמו דמשני רב אשי שם) אלא דברישא מה\"ת יאמין לו דעי\"ז ישבע המלוה ויטול. או כמ\"ש הר\"ן כיון דנתחייב הלוה שבוע' אף שמאמינו משבעינן ליה להמלוה תחלה שא\"ב מחששא שמא יוציא וא\"כ עכ\"פ לאביי דאף אם נשבע שא\"ב מ\"מ חיישי' שיוציא ויטעון לאחר שבועה מצאתיה לזה ישבע המלוה כמה הי' שוה א\"כ ממילא גם ברישא דרכו להאמינו על שא\"ב דהא אף אם לא יאמין לו ישבע המלוה ויטול א\"כ באמת בדינא דמתניתין דהכא ליכא שבוע' שא\"ב וא\"כ ל\"ש לומר דנקט מש\"ה לישנא דפקדון. ולענ\"ד נראה דנקט לישנא דפקדון למ\"ש הר\"ן והובא בתי\"ט כאן ד\"ה והלה דהא דלוה הוי מודה במקצת ול\"א שהודה לו שיתחייב לשלם כשיחזיר לו משכונו וכל עוד שלא יחזיר לו משכונו א\"ח לשלם לו נמצא שלא הודה לו בשום חיוב (ואף אחר שנשבע לו שא\"ב מ\"מ בשעה שיצאה ההודאה מפיו לאו הודא' היא. וביותר אי לאו דר\"ה ואינו נשבע שא\"ב יאמר הלוה איני מאמינך לזה אמאי חייב לשלם להוי כא\"י אם נתחייבתי) היינו דאף אם ידעינן דהמשכון בידו מ\"מ הלוה חייב לשלם העודף על דמי המשכון עיי\"ש א\"כ י\"ל דזהו בעצמו רצה המתניתין להטעים דהמשכון הוי רק כפקדון דעלמא ואין החיוב תלוי בזה דאף אם המשכון בידו לא נפטר זה מחיובו. כאלו היה פקדון בעלמא אצל המלוה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>ברע\"ב ד\"ה למשכנו. וכלים תחובים לו תחת כנפיו. </b>כתבו תוס' והיה נראה מזה דאין הלכה כר\"ח דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו נ' דנשבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים דהא הכא לא חשיב העדאת עדים כהודאה במקצת מדאמר ר\"י עד שיהיה שם הודאת מקצת הטענה. ור\"י אומר דאינו ראיה דאיכא לאוקמי כגון שהחזיר כבר מה שראו העדים עכ\"ל. ולכאורה תמוה מאד דאמר אר\"י והוא אומר לא נטלתי אלא א' דמיירי ע\"כ דלא החזיר לו כבר הא אם בכה\"ג אף באינו מודה כלל הוי הודאה מכח ההעדאת עדים והול\"ל לר\"י סתם ולא החזיר לו מכבר והוא תמיה רבתא והנלע\"ד על פי מה שנסתפקתי בההוא דינא דר\"ח בפקדון כה\"ג אם נימא דכמו דהודאת פיו אינו מחויב שבוע' דהוי הילך ה\"נ העדאת עדים דמה שהעדים מעידים הוי הילך או דבשלמא בהודאת פיו הוי הילך דכל היכא דאיתא הוא ברשות בעלים דהא הבעלים יכולים למוכרו ולהקדישו אבל בכופר ועדים מעידים דאינו ברשות בעלים להקדיש דהא בגזלן אף שיכול להוציאו בדיינים א\"י הנגזל להקדיש דממעטינן מביתו מה ביתו ברשותו. א\"כ נקרא אינו ברשותו י\"ל דלא הוי הילך. ומההיא דינא דהש\"ע (סי' ע\"ה ס\"ד) אבל אם תבעו חפצים שוה מנה פקדון והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שראו בידו כשנתבע מאותם חפצים שוה נ' הוחזק כפרן והתובע נשבע ונוטל. אין ראיה דעתה כשמעידים אין הפקדון בעין אלא שאז כשנתבע וכפר היה בעין לפ\"ז נלע\"ד דשטחיות דברי תוס' כך דלכאורה קשה עוד על תוספות בקושייתם דלמה הקשו מדר\"י אמאי לא הקשו בפשיטות דלמאי צריכים לתקנת נגזל הא כיון דהעדאת עדים כהודאת פיו הוי מודה במקצת חשוד דשכנגדו נשבע ונוטל א\"כ למאי צריך תקנה ביחוד בזה הא בכל מודה במקצת חשוד תקנו דכשנגדו נשבע ונוטל ולזה נראה דתוס' היו מסופקים בספיקתינו הנ\"ל ולזה לא הו\"מ להקשות כן די\"ל דגם בהעדאת עדים על חפצים מקרי הילך ושפיר צריכים לזה תקנת נגזל. לזה הקשו מדר\"י דהא בדר\"י ג\"כ הוי הילך. וגם הא על ר\"י קשה כנ\"ל דבמודה במקצת למ\"ל תקנת נגזל הא בכל מודה במקצת חשוד שכנגדו נשבע ונוטל וע\"כ דר\"י מיירי בהילך דכיון דהוי כעין מודה במקצת תקנו ביה תקנת נגזל (וכמו שכ' הרמב\"ן (במלחמות) גבי שכיר ומדקדוק לשון הגמרא כל שהשבועה נוטה אצל הבעה\"ב דנוטה משמע דליכא מודה במקצת גמור עיי\"ש. ולזה הקשו דהא בלא\"ה הוי העדאת עדים והוי כעין מודה במקצת גמור. ותרצו דמיירי בהחזיר היינו דבאמת לא מקרי הילך כיון דאינו ברשותו להקדיש אלא דמיירי שהחזיר לו מכבר. ומש\"ה לא אמר ר\"י עד שיהא מקצת הודאה דהיינו בלא החזיר. דבזה לא צריך לתקנת נגזל כיון דהוי על ידי העדאת עדים מודה במקצת והילך לא הוי וכנ\"ל. ולא משכחת לה אלא במודה ממש ובזה שפיר הוי הילך דמשעה שמודה ורוצה להחזיר הבעלים יכולים להקדישו כמ\"ש תוס' (פרק קמא דמציעא) בסוגיא דתקפו כהן. אבל בענין אחר לא משכחת דבאינו מודה אם החזיר מכבר לא הוי כעין דאורייתא. ואם לא החזיר ל\"צ לתקנת נגזל וד\"ל:",
+                "[אות מז] <b>בתי\"ט ד\"ה למשכנו. דשמא לא הוציא. </b>אף דאמר תחלה שיכנס לביתו למשכנו מ\"מ דלמא לא משכנו דמי לא אמר ר\"נ האי מאן דנקט נרגא בידיה ואמר איזיל ואיקטלי' לדקלא דפלניא ואשתכח דקטיל ושדי ל\"א דהוא קטליה אלמא עביד אינש דגזים ולא עביד. גמרא (* ומה שיש ליישב קושית תוס' בזה עיין בדברי רבינו בב\"ב (פ\"ג אות י\"ט)):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>תי\"ט ד\"ה שבועת העדות. אבל הרמב\"ם כו'. </b>לענ\"ד אינו מוכרח דהרמב\"ם חולק על הר\"ן. די\"ל דמ\"ש הרמב\"ם אם נתחייב שבוע' משביעים אותו היינו דהתובע אינו רוצה לישבע וליטול ורוצה דוקא שישבע הוא וכן בהיסת דיפטר לגמרי בזה אמרי' דהתובע יכול להשביעו. אבל במודה במקצת והתובע רוצה לישבע וליטול כדין שכנגדו חשוד י\"ל דאין ה\"נ דטענתו טענה וכהר\"ן. והכי משמע דס\"ל להרמב\"ם דלחיוב עצמו משוינן ליה לחשוד ע\"פ דיבורו מדכתב הרמב\"ם אח\"כ אבל אם הוא מהנשבעים ונוטלים אין משביעין אותו. ובטור הביא לשון הרמב\"ם ואח\"כ כתב כהר\"ן הנ\"ל. משמע דלא פליגי:"
+            ],
+            [
+                "[אות מט] <b>במשנה הוא נשבע ונוטל. </b>היינו דהבעה\"ב מודה שצוהו ליתן. ואם אין הבעה\"ב מודה בזה א\"צ לישבע אפילו היסת דלא הוי כפירת ממון כיון דאפילו אם יודה שעשאו שליח לא יטול אלא בשבועה ומי יימר דמשתבעת הר\"ן בשם הרא\"ה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נ] <b>ברע\"ב ד\"ה ונפרעת. הנפרעים מן היתומים. </b>וכתב הר\"ן דקאי גם ארישא וה\"ק כשם שאמרו הפוגמת וכו' בכל הנך גם היתומים לא יפרעו אלא בשבועה כגון פוגם ומת. וכן ע\"א מעיד שהוא פרוע ומת. וכן ביתומים הבאים לגבות מלקוחות. (* ונלע\"ד דלפי' הר\"ן לא גרסינן במתניתין מנכסי יתומים):",
+                "[אות נא] <b>שם במשנה אם יש עדים. </b>להפוסקים הסוברים דעד מסייע פוטר משבועה הא דקתני עדים לאו דוקא דהא בע\"א סגי. אלא עדים היינו עדות המועיל. הרא\"ש ריש ב\"מ (סס\"י ג') (וע' בדברי רבינו בב\"מ פ\"א אות ה'):"
+            ],
+            [
+                "[אות נב] <b>תוי\"ט ד\"ה והשביעית. וכתב הר\"ן. </b>ובתשובות תולדות אדם להרשב\"א (סי' שע\"ב) כתב עוד לפרש כגון שהלוה ערב שביעית ונשבע לו לפרוע כשיגיע זמן פרעון והגיע השמיטה משמטת את המלוה. ולולי שאמרה תורה שהיא משמטת את השבועה היינו אומרים שיהא חייב לפרעו מחמת שבועתו דאע\"ג שהמלוה מחוייב לומר משמט אני יהא הלוה חייב לומר לו אף עפ\"כ מחמת שנשבע לפרעו אלא דאמר רחמנא דאפי' הא משמטת (ובענין שזמן הפרעון הגיע קודם או בתוך השמיטה הסמ\"ע (בסי' ס\"ז ס\"ק ט\"ו)):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shevuot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,177 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shevuot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Shevuot",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה ויה\"כ מכפר. </b>דלאו בר קרבן הוא לעולם דאם יוודע לו לא יתחייב קרבן כיון דלא היה לו ידיעה בתחילה. ואף מחטאת קבועה פטור שלא יהא חמור אין בה ויש בה מיש בה ויש בה. תוס' לקמן (ד' י\"ט ע\"א ד\"ה הרי העלם וכו'):",
+                "[אות ב] <b>תוי\"ט ד\"ה שנאמר כו'. ואדחיצון. </b>אף דבזה לא אתיא לכלל חטאת מ\"מ אין לחוש כיון דתלי נמי על יש בה ואין בה דאתיא לכלל חטאת. וגם א\"א למעט מאחת בשנה דכפרה זו לא תהא אלא פ\"א בשנה כיון דעיקר כפרתו הכתובה בו דהיינו יש בה ואין בה אינו אלא פ\"א בשנה. ואף דלגבי חיצון גם כן דרשינן כפרה א' מכפר ואינו מכפר ב' כפרות כמ\"ש התי\"ט במשנה ד' ומטעם דאתקש לפנימי וא\"כ אם איתא דפנימי מכפר גם אדחיצון א\"כ יהא כפרת חיצון פעמיים בשנה. וכן בהיפוך אם איתא דחיצון מכפר אדפנימי ג\"כ יהא חיצון מכפר ב' כפרות. וא\"כ בחד שינויא דכפרה אחת מכפר או דבכפרה זו לא תהא וכו' מתרצא ב' פירכות דהש\"ס צ\"ל דאדרבה לא נילף בהקישא חיצון מפנימי לענין אחת. כדי דמהקישא נוכל ללמוד דמכפר פנימי אדחיצון ג\"כ או איפכא. (כ\"ז מדברי תוספות דף ח'):",
+                "[אות ג] <b>בא\"ד דפנימי מיקרב ברישא. </b>דאי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון (כן סיים בתוס') ויש לעיין הא בליכא אלא חד שעיר א\"א לעשות פנימי בלי הגרלה. וכבר עמד בזה הגאון מו\"ה נח חיים צבי ז\"ל בספרו מעין החכמה (דמ\"ו אות מ\"א):"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>תי\"ט ד\"ה ושעירי ר\"ח. עצרת [ויה\"כ] דלא כתיב ביה כו'. </b>תיבת ויוה\"כ הוא טעות דיה\"כ ל\"ש הכא דהא לא ילפינן כלל מר\"ח לר\"י. ובש\"ס הוא דפריך לה לר\"מ דלדידיה גם יה\"כ ילפינן מר\"ח. ובתו' כתבו באמת לחד תירוצא דלר\"מ ל\"צ להיקשא דר\"י די\"ל בלא\"ה מסתמא כל הרגלים שוים זה לזה והש\"ס דפריך לר\"מ עצרת ויוה\"כ מנ\"ל עיקר הקושיא לא מעצרת אלא מיוה\"כ:",
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה על הטהור. ולא שתי עונות. </b>והא דלא מכפר ציץ אדידיה ואדר\"ח היינו משום דאותה נושא ואין אחרת נושא עון. ולר\"מ דאמר כל השעירים כפרתן שוה א\"כ ע\"כ דלא דריש עון אחד הוא נושא וכן לא דריש אותה צ\"ל הא דלא מכפר ר\"ח אדציץ דעון העדה משמע למעט דדוקא העדה ולא עון דקדשים וכן בהיפוך בציץ עון הקדשים ולא עון העדה. גמרא (ותוספות):",
+                "[אות ו] <b>שם ד\"ה ר' מאיר. דיליף הקישא כו'. </b>דס\"ל לר\"מ גבי ר\"ח דרשינן לחטאת לה' חטא שאינו מכיר בו אלא ה' דהיינו אין בה ואין בה כדס\"ל לר\"י. וכן ס\"ל נמי כר\"ש דילפינן עון עון מציץ לטהור שאכל את הטמא. וילפינן רגלים ויה\"כ מר\"ח בהקישא דר\"י דמכפרים ג\"כ אהנך והדר ילפינן ר\"ח ורגלים מיה\"כ דמכפר על אין בה ויש בה כדילפי' מלבד חטאת הכפורים דעל מה שזה מכפר (*גמרא ותוספות דף ט' י'):",
+                "[אות ז] <b>שם ד\"ה אמרו לו. כתב הר\"ב ר\"מ היא. </b>לענ\"ד לפי המסקנא דסוגיין י\"ל דר\"י קאמר לה דאיהו לנפשיה ס\"ל דלב ב\"ד מתנה ומש\"ה יקרבו זה בזה. אבל לר\"ש הקשו דידעו דר\"ש ל\"ס לב ב\"ד מתנה ע' בסוגיין. והא דשעיר שלא קרב ברגל זה דקרב ברגל אחר דאתי רק על טומאה שאירע אחר הרגל זה וא\"כ לגבי הך טומאה הוי אחר הפרשה דלא מתכפר. כיון דאבד וקרב אחר תחתיו אגלאי מלתא שלא היתה הפרשתו הפרשה עד רגל אחר דשחטי לה, תוספות (זבחים דף ו' ב'):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>הרע\"ב ד\"ה רבי שמעון. אייתר ליה וידויו של פר. </b>דחד וידוי מכפר על אין בה ויש בה מה ששעיר הנעשה בחוץ מכפר על ישראל אבל וידוי שני דאייתר ע\"כ דבא לכפר על שאר עבירות. ורבי יהודה סבר דוידוי ראשונה לכפר על עצמו והוידוי ב' לכפר על ביתו ואחיו הכהנים בכדי שיבא זכאי ויכפר על החייב. גמרא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ט] <b>תוי\"ט ד\"ה נטמא. ואע\"ג דמוקי מתני' כרבי. </b>בלא\"ה הא בממנ\"פ כיון דקתני במתני' דחייב על העלם קדש ומקדש מדכתיב ונעלם ב' פעמים מוכח דס\"ל דלא בעי ידיעה (גמורה) מתחלה דלא דרשי' ונעלם לאורויי דמכלל שהיה לו ידיעה בתחלה כמבואר בסוגיא לעיל (ד\"ד ב'). דהא בהא תליא דאם דרשי' ונעלם מכלל שהיה לו ידיעה לא דרשי' לרבות העלם קודש ומקדש. וביותר תמוה לי על תוספות (ד\"ג ע\"א ד\"ה אי רבי ישמעאל וכו') וא\"ת תקשי ליה נמי ידיעות דמתני' בעי ידיעה בתחלה ור\"י לא בעי ידיעה בתחלה אפי' ידיעת בית רבו וכו' מיהו מתניתין (דפ\"ב) וכו' משמע קצת דבעי ידיעה גמורה וכו' ונראה דמידיעות לא הו\"מ למיפרך שהיה יכול לדחוק ולתרץ וכו'. מבואר דס\"ל דמתני' דהכא ס\"ל דבעי ידיעה גמורה. ויקשה דהא מתני' דחייב על העלם קדש ומקדש מוכח דלא דרשי ונעלם על ידיעה בתחלה וע\"כ מתני' מיירי רק מידיעת בית רבו וכמ\"ש תוספות הכא וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>הר\"ב ד\"ה ובשתי תודות. בהקיף סביב. </b>מבחוץ לפירש\"י ולתוס' (דף ט\"ו ב') מבפנים:"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה בא לו בארוכה חייב. </b>ואפילו רץ במרוצה עד שלא שהה ביציאתו אלא כשיעור דרך קצרה בהילוך בינוני מ\"מ חייב. וכן בקצרה פטור אפילו מהלך כל היום עקב בצד גודל. ואם שהה בסירוגים אבעי' דלא אפשיטא אם שהיות מצטרפים:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>במשנה ואינו חייב על העלם מקדש. </b>ופטור אפילו מחטאת קבוע משום דהוי דבר שבכלל ויצא לדון בדבר חדש. תוס' (דף י\"ט ע\"א ד\"ה הרי העלם מקדש וכו'). ולענ\"ד הי' נראה דהא לכאורה בהעלם המקדש אמאי חייב לר' ישמעאל הא קי\"ל המתעסק פטור חוץ מחלבים ועריות שכן נהנה וכיון דהוא לא ידע שזה מקדש וחשב שהוא בית דעלמא והוי מתעסק. וצ\"ל דקרא דאשר חטא בה דילפינן מינה פרט למתעסק כתיב רק בחטאת קבוע. אבל עולה ויורד שייך גם במתעסק. ולפ\"ז ניחא דלר\"א ורע\"ק דאינו חייב בעולה ויורד על העלם מקדש. ממילא ליכא לאחיובי חטאת קבוע דהא הוי מתעסק. ומיושב ומדוקדק היטב לשון מתני' ואינו חייב על העלם מקדש ולא קתני ואינו חייב על העלם קדש. והיינו דמתני' בא לומר דאינו חייב כלל ואילו באכל בהעלם קדש נהי דאינו בעולה ויורד מ\"מ חייב חטאת כמו כל ח\"כ שוגגים ואין בזה מתעסק כיון דנהנה. ונכון מאד בעזה\"י:",
+                "[אות יג] <b>הר\"ב ד\"ה רא\"א. אם בשרץ נטמא. </b>וכתב הריטב\"א בשם הרמב\"ן דוקא כה\"ג דחלוקים בשמותיהן ובשיעורן. אבל בין נבילת בהמה לנבילת חיה או בין שרץ לשרץ ליכא קפידא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה היכן מצינו באוכל. מפרש דכ\"ע מודו. </b>וכן באמר שלא אטעום אבל בלשון אכילה קיי\"ל כרבנן דאינו חייב בפחות מכזית. וכ' במ\"ל דכ\"ע ס\"ל דבנדרים אזלי' אחר לשון בני אדם. אלא דס\"ל דבלשון בנ\"א אכילה אף בכ\"ש ורבנן ס\"ל דמסתמא אמדינן דעתיה דלא אסר עצמו יותר מאיסורי תורה ודעתיה בכזית וקי\"ל כרבנן. ומ\"מ אסור לו לאכול בחצי זית כמו בכל איסורים דחצי שיעור אסור מה\"ת. זהו דעת הרמב\"ם והר\"ן. וכתב הרמב\"ם בנשבע שלא אשתה נראה דאינו חייב אלא ברביעית כשאר איסורים. ועיין בבית הלל יו\"ד (סימן רל\"ח) ובתשובה הארכתי למצוא ראיה לזה. והנה בסוגיא מבעי' ליה אם טעמי' דרע\"ק דס\"ל כר\"ש דכ\"ש למכות או דבעלמא ס\"ל כרבנן והכא ה\"ט כיון דמפרש חייב. ובתוד\"ה ולא אמרו. ודוקא בשאר איסורי' וכו' הוכרחו לכך דלא יקשה דאם טעמא דרע\"ק דס\"ל כר\"ש הא ר\"ש מודה דלקרבן צריך כזית. ולענ\"ד היה נראה כפשוטו דה\"ק דלרבנן דטעמייהו דסתם אכילה בכזית היה מהראוי דשבועה שלא אוכל היינו כזית א\"ו דרע\"ק סבר כר\"ש ולר\"ש סתם אכילה בכ\"ש אלא דהל\"מ דא\"ח קרבן עד שיאכל כזית א\"כ ממילא במה דנשבע שלא יאכל היינו שלא יאכל כ\"ש כלישנא דקרא דאכילה בכ\"ש. וממילא חייב קרבן כיון דעבר על שבועתו ולא גרע מנשבע שלא יזרוק צרור לים וזרק דחייב קרבן והיינו דלאותו צד קיימי' בלשון בני אדם כלישנא דקרא דלרבנן בכזית ולר\"ש בכ\"ש. ונראה דזהו כוונת רש\"י. וברור (עיין בתשובה לרבינו סימן קנ\"ד):",
+                "[אות טו] <b>שם במשנה שבועה שלא אוכל ושלא אשתה. </b>וכן בהיפוך שלא אשתה ושלא אוכל בעי' דוקא שאכל ושתה. אבל שתה ושתה בהעלם אחת אינו חייב אלא אחד ול\"א דשתייה בכלל אכילה וחייל בכולל דמגו דחייל על אכילה חייל ג\"כ על השתייה (ולא ידעתי דלה\"ט אף בשתה פ\"א לחייב ב' דאסור מכח ב' השבועות ואמאי נקטי תוס' שתה ושתה) דכיון דאמר תחלה גלי דעתיה דכי משתבע בתר הכי לא אוכל אין דעתו רק על אכילה. כך מתבאר מדברי תוס' בסוגיין (דף כ\"ג ד\"ה כגון כו'). ונלע\"ד די\"ל דאף בתירוצם א' מודים לזה לדינא אלא דלא ניחא להו לחלק בכך לסברת המקשן דלא נחת לההיא סברא דגלי דעתיה. (* כ\"מ. ויש לעיין הא זהו פשיטא והתוס' בעצמם כתבו בלשון אפילו אמר וכו'):"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>הר\"ב ד\"ה חייב. וכן של שעורים. </b>דמדלא אמרי' פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין ליכא ראיה דאילו אמר כן דלמא ע\"י תערובת דוקא. היינו שלא יאכל פת שיש בה ה' מינים בערבוביה. ונראה אף לר' יונתן דס\"ל משמע שניהם כאחד ומשמע זה או זה. זהו דוקא בנשבע שלא אוכל תמרים וחלב דאסור אפי' באחד מהם לחוד. דהתם עכ\"פ אילו אוכל תמרים בפ\"ע וחלב בפ\"ע חייב וא\"כ כל אחד הן מין איסורו בזה אמרי' דמשמע ג\"כ א' בפ\"ע וכמו במקלל אביו ואמו דעכ\"פ כ\"א הוא מין דאיסור. אבל הכא בפת דמפרשינן בערבובי' א\"כ המין שאסר עליו הוא פת שעשוי מחטים ושעורים וכוסמים בערבובי' ואילו אוכל פת חטים וגם פת שעורים ופת כוסמין אינו חייב. דלא הוי מין דאיסורא רק הפת שעשוי משלשתן זהו לא תליא בדרבי יונתן דבלא ערבובי' אינו המין שאסר עליו. וכתבתי מזה בתשובה (סי' מ\"ו):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יז] <b>במשנה אוכלים שאינם ראוים לאכילה. </b>ואם אמר שבועה שלא אוכל עפר ואכל כזית חייב. ובפחות מכזית איבעי' דלא אפשיטא דאפשר דמחייב בכ\"ש מפני שאין זה מידי דאכילה דליצטרך שיעור:",
+                "[אות יח] <b>בהרע\"ב ד\"ה ר\"ש. באומר שבועה שלא אוכל שחוטות וטריפות. </b>דאילו באמר סתם שלא אוכל אין נבילות בכלל דהוי דברים שאין ראוים לאכילה. ובנשבע במפורש שלא יאכל נבילות הא אין איסור חע\"א אע\"כ במפורש נבילות ושחוטות והוי כולל. וא\"ל דהא ליתא בלאו והן דהא בנשבע לאכול נבילות ושחוטות לא חל על נבילות דלעבור על איסור לא מהני כולל. הא מ\"מ חל שיאכל נבילות דהיינו נבילה מסרחת. אלא דבנשבע שלא יאכל נבילות לא הוי כולל מכח מסרחת דאמרי' לא אסר עליו אלא דבר אסור ואין מסרחת בכלל אלא היכי דכלל בשבועתו שחוטות דחזי��ן דרצה לאסור עצמו בדברים מותרים אמרי' דגם מסרחת בכלל. זהו שיטת תוס'. אבל רש\"י ס\"ל דלמסקנא לא מוקמינן במפורש נבילות ושחוטות דזהו ליתא בלאו והן אלא דמיירי בסתם והוי כולל מכח שחוטות. (והן משכחת לה. דהא אוכל סתם קאמר ומקיים שבועתו בדברים המותרים) ואי דהוי דברים שא\"ר כיון דבעצמותו ראוי לאכילה אלא דארי' רביע עלה לא מקרי דברים שאינם ראויים אלא באין חזיא לאכילה בעצמותו כגון עפר. והרע\"ב דנקט דפירש נבילות ושחוטות לא הוי צ\"ל מקודם ואכל נבילות חייב דראוים לאכילה אי לאו דרחמנא אסרינהו. הא אף באינו ראוי לאכילה בעצמותו כיון דבמפורש אסרן עליו הוי שבועה דהא בנשבע שלא יאכל עפר ואכל ג\"כ חייב. ורש\"י הוצרך כך לשיטתו דלמסקנא מיירי בסתם שלא יאכל. והתוי\"ט שכתב כך נ\"ל לפרש כדי שלא תקשה דר\"ב אדר\"ב. לא ידעתי כוונתו הגדולה בזה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>במשנה כדברי ריב\"ב. </b>כתבו תוס' דריב\"ב לא מחייב רק בלקיים דהיינו נשבע לישב בסוכה אבל נשבע לקיים שלא יאכל נבילות לא חייל דאין איסור חע\"א. וע' בתוס' לעיל (ד\"כ ב' ד\"ה דכי כו') ומיהו לריב\"ב דאית ליה לקמן בפרקין דנשבע לקיים המצוה חייב וכו' מבואר דס\"ל דאפילו בנשבע שלא יאכל דברים איסורים חייב. והנה הר\"ן כתב (בפרקין דרצ\"ח א') וז\"ל ואע\"פ שהשבועות חלים לריב\"ב אף בקיום ל\"ת כדאיתא בפרקין והיינו כדעת תוס' לעיל (ד\"כ הנ\"ל) (ומ\"מ לישנא כדאיתא בפרקין לא ידעתי היכן איתא כן במפורש הא י\"ל דנשבע לקיים היינו מ\"ע לישב בסוכה וכדומה):"
+            ],
+            [
+                "[אות כ] <b>בהרע\"ב ד\"ה שבועה שלא אוכלנה. לפי שחכם עוקר נדר מעיקרו. </b>וכן הוא לשון רש\"י. ודקדק מזה בתשובת מהר\"ם מינץ הובא בש\"ך (סי' רל\"ח סכ\"א) דבהפרת בעל דמיגז גייז ואינו עוקר מעיקרא אף שהיפר הראשונה אין השנייה חלה. אף דבכל היכא דאין אחע\"א אמרי' דמתלי תלי וקאי ולאחר דפקע הראשונה חלה השניה מ\"מ בשבועות ונדרים אינו כן דבעי' שיחול מיד בשעה שמוציא מפיו עיי\"ש. ולענ\"ד אין ראיה דהא מבואר (במתני' וי\"ו) דבנשבע לקיים המצוה לא חל דאינו בלאו והן אולם זה לענין קרבן אבל לענין לאו דבל יחל שלא בעינן איתא בלהבא כדאיתא בסוגייא (דכ\"ו ב') דלהרע או להטיב רק בקרבן כתיב ה\"נ לא בעי' איתא בלאו והן. וכ\"כ הר\"ן להדיא (נדרים ד\"ה א'). וכיון שכן י\"ל דרש\"י ס\"ל במה דקתני עלתה שני' בראשונה משמע דלגמרי חל אף לענין קרבן ובזה יקשה הא כשנשבע שבועה שנייה שלא יאכל ליתא בלאו והן דאילו נשבע שיאכל לא היה חל דהוי נשבע לבטל המצוה והוא שוא. וא\"כ עם דמצד אאחע\"א ליכא קושיא דמתלי תלי עד דפקע ראשונה מ\"מ הא לא חל מצד דליתא בלאו והן. לזה כ' רש\"י דחכם עוקר הנדר ולמפרע איתא בלאו והן דאם היה נשבע שיאכל היה ג\"כ חייל אחר דנשאל על הראשונה ונעקר שבועה ראשונה. ובאמת בש\"ע (סי' רל\"ח סי\"ז) מי שנשבע וכו' ובש\"ך שם (ס\"ק כ\"ב) ואפשר דעת המחבר לחלק דשאני הכא דהשבועה הב' הוא נגד שבועה הא' ע\"ש. ולענ\"ד זה א\"א דא\"כ אמאי באמת אם נשאל על הראשונה חלה השנייה כראשונה דמשמע ודאי לענין קרבן נהי דהשבועה הב' אינה נגד השבועה הא' הא מ\"מ ליתא בהן דבנשבע שיאכל נעשה שבועת שוא ולא חלה לשבועת ביטוי. אע\"כ ברור דבנשאל על הראשונה חזר השנייה לשבועת ביטוי. ובהפרת בעל באמת לא חייל השניי' לענין קרבן כיון דליתא בהן. אבל מ\"מ לענין בל יחל חייב על השניי' כמו בכל אאחע\"א דלאחר דפקע הראשונה חל השנייה (*המאמר הזה והקדום מבואר ג\"כ בדברי רבינו בנדרים (אות ק'), וע'. אך מחמת שיש מעט חידוש לכן הדפסתי בש\"מ):"
+            ],
+            [
+                "[אות כא] <b>במשנה שבועה שלא נעידך. </b>ואם לא אמר להם בואו והעידוני והם נשבעו שלא להעיד לו י\"ל אף אם תבעה אח\"כ להעיד מ\"מ חל השבועה בכולל דמגו דחל שאסורים להעידו כ\"ז שלא יתבעם להעיד דאין עליהם חיוב ומצוה להעיד כדאיתא בטוש\"ע חוה\"מ (סי' כ\"ח) חל נמי אף על שעה שיתבעם. ע' במסכתין (דף כ\"ד ע\"א בתוס' בד\"ה אלא הן וכו') בשם הירושלמי:"
+            ],
+            [
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט ד\"ה שבועה. בין אוכל לשלא אוכל. </b>ולזה הסכימו כל הראשונים ונותנים טעם לדבר דשלא אוכל היינו שלא יאכל שום אכילה ממנו ועל כל כזית וכזית שבו נשבע. וכמו כן בשבועה שאוכל היינו שיאכל כל כזית וכזית שבו וחייב לאכלו כולו דעל כל כזית וכזית שבו נשבע בין לענין שאוכל ובין לענין שלא אוכל. ומ\"מ יש חילוק בין שבועה שאוכל ככר זו לאומר שבועה שאוכלנה לענין אם נשרף מקצת הככר דבשבועה שאוכל דחל השבועה על כל כזית וכזית צריך לאכול הנשאר אבל בשבועה שאוכלנה דלא חלה השבועה אלא על אכילת כולה וכיון דנשרף קצתו ואינו יכול לאכול כולה בטלה השבועה וא\"צ לאכול הנשאר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כג] <b>במש' שבועת העדות. </b>ואפילו מספק יכול להשביעו שמא יודע לו עדות אף דהוא עצמו לא ידע שיש לו זכות בממון זה. כדמוכח מההיא דאמרי' בסוגיין (דל\"ב ב') הכל מודים בעידי מיתה. הר\"ן:",
+                "[אות כד] <b>במשנה ולא בנשים. </b>אף דאמרי' בסוגיי' הכל מודים בעדי מיתה דחייב כיון דהאמינו חז\"ל לע\"א להעיד שמת בעלה אם היה מגיד היה מועיל. א\"כ משכחת לה שבה\"ע גם בנשים דהא גם נאמנות להעיד שמת בעלה. צ\"ל כיון דבקרא כתיב והוא עד בעינן שיהי' ראוי לעדות ואשה לאו שם עדות עלה. דאף דנאמנת מת בעלה היינו מכח דייקא ומנסבא מוכח דשפיר מעידה אבל לא מדין עדות. ודווקא בעד אחד כשר והוא עד מיתה דשם עד עליו דהא יכול להצטרף עם אחר וגם הא מועיל עדותו בזה חייב אבל באשה משום מועיל עדותה לחוד אינה חייבת דמ\"מ לאו שם עד עלה. ואולם עדיין בהא דקתני וא\"נ אלא בראויי' להעיד דמוקמי' דאתי למעוטי משחק בקוביא וכן הוא בהרע\"ב בזה הא פס\"ע דרבנן כשרים לעדות אשה וא\"כ משכחת בזה ק\"ש באם השביעה אותם לומר מת בעלי דשם עד עליהם דהא מדאורייתא הוי עד אלא דפטורי' מטעם דאם הי' מגיד לא מועיל כדאי' ביומא ר\"פ יה\"כ וא\"כ בעדות מיתה דהי' מועילי' בעדותן ליחייבי (*עי' בתשובה לרבינו (סי' קע\"ט) לחלק הכתבים):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כה] <b>תוי\"ט ד\"ה או שאמרו. בלא שבועה אין אנו יודעים לך עדות. </b>מסתפקנא אם מ\"מ בעי' שיאמר תחלה בואו והעידוני כדקתני ברישא אלא דברישא קתני שאמרו שבועה שאא\"י לך עדות ע\"ז קתני או שהשיבו לו בלא שבועה אין א\"י לך עדות אבל אם לא אמר תחלה בואו והעידוני אין חייבים כיון דבעי' שישמעו מפי התובע. או דמה דקתני או שאמרו היינו שהן התחילו ואמרו לו אין א\"י לך עדות דכיון דהוא אמר להם על דבריהם משביע אני עליכם לשון זה הוי תביעה דלענין מאי משביע אותם א\"ו דרצונו שיעידו לו אם יודעים וכשכפרו ואמרו אמן הוי כפירה אחר ששמעו מהתובע וצ\"ע לדינא:",
+                "[אות כו] <b>בא\"ד ומתני' ר\"מ היא. </b>ומ\"מ קתני סיפא ובאו לב\"ד והודו פטורים אף במושבע מפי עצמו דחייב לר\"מ אפילו כפרו שלא בב\"ד היינו דלא חזר ובא והודה בב\"ד אבל אם הודה אח\"כ בב\"ד לא. דלענין זה לא אמרינן דון מינה מפקדון משום דבעדות כה\"ג כפירות ד��רים בעלמא הוא שהרי כפר במקום שאין העדות מועיל והודה במקום שצריך משא\"כ בפקדון שכפירתו בכל מקום שוה. הר\"ן:",
+                "[אות כז] <b>שם ברע\"ב ד\"ה הואיל. וראויות לחלק. </b>בשו\"ת עבודת הגרשוני (סי' ג') הקשה דהא אף אם יודה אח\"כ בב\"ד ולא הוי בכלל עובר שבועת עדות למפרע מ\"מ לוקה משום שבועת ביטוי דנשבע לשקר במה דנשבע חוץ לב\"ד שא\"י לו עדות וא\"כ הוא רשע וארבעים בכתפיה ואיך נקבל ממנו עדותו. ובתומים (סי' כ\"ח סקי\"ט) כתב דבשבועה מפי אחרים משכחת כפשוטו דכל דאין בו משום שבועת העדות גם שבועת ביטוי אין בו דהא לא הוציאו שבועה מפיהם. וגם במושבע מפי עצמו משכחת לה כגון שאמר משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לי עדות שתעידוני ואמרו אמן. ואח\"כ אמרו אין אנו יודעים ואם אמרו כן חוץ לב\"ד אין כאן מעילה בשבועה כלל. כי לא אמרו רק אמן להעיד בב\"ד והם באמת הודו והעידו בב\"ד ע\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>תוי\"ט ד\"ה כפרו. ואומר ר\"י. </b>והריטב\"א כתב דדוקא בב' עדים שניהם חייבים אבל בג' עדים הראשון פטור אף דהיה יכול לחזור ולהודות תכ\"ד של חבירו מ\"מ כיון דבשעה שכפר לא היה עליו שם כפירת ממון דהא העדות ראוי להתקיים בב' האחרים:",
+                "[אות כט] <b>בתוס' חדשים. ול\"נ דא\"כ כו' אלא בתוך כ\"ד כנ\"ל. </b>הדברים נכונים ע\"פ דברי הריטב\"א שהעתקתי (בדבור הקודם) דבשלשה עדים הראשון פטור:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>תוי\"ט ד\"ה נזק. דקי\"ל מודה בקנס פטור. </b>צ\"ל מודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור:",
+                "[אות לא] <b>שם ד\"ה ושאנס. ומסתבר דכשם. </b>ובחי' הריטב\"א כתב לחלק דבזה אף ר\"ש מודה דהתם גבי תביעת אונס ומפתה גופייהו. אבל לגבי עדים לא בעי לאטרוחינהו ב' זמני וכי תבע סתם שיבואו ויעידו בין אקנסא בין אבושת ופגם משביע להו: "
+            ],
+            [
+                "[אות לב] <b>בהרע\"ב ד\"ה שאנס. ובתו דקתני. </b>דא\"א שאנס את בתו היינו שהאב בא על בתו. ופטור משום דאיכא חיוב מיתה. דמאן קתבע הא קנס ובו\"פ הכל לאביה. רש\"י. ותוס' כתבו לקיים הפי' שהאב אנס ופיתה לבתו. ומיירי בנתארסה ונתגרשה שיש לה קנס וקנסה לעצמה כרע\"ק (בפ\"ג מ\"ג דכתובות) ופיתה בתו היינו בקטנה דלאו בת מחילה היא וכרבנן (שהביא הרע\"ב פ\"ג מ\"ט דכתובות) דקטנה יש לה קנס. ביאור דבריהם אף דקרבן שבועה משום ממונא דבושת ופגם. נלע\"ד דדבריהם בנויי' על מ\"ש תוס' כתובות (רפ\"ד. ובדף ל\"ח ב' ד\"ה יש בגר) דיוק מלישנא דמתני' דשם הרי הן לעצמה דמה דבושת ופגם אין לאביה דהכלל למי שהקנס ניתן ניתן ג\"כ בו\"פ ולזה לריה\"ג דנתארסה ונתגרשה אין לה קנס וכן לר\"מ דקטנה אין לה קנס. ממילא הבו\"פ היא לאבי' ומאן תבע. לזה כתבו תוס' דאתיא כרע\"ק דנתארסה ונתגרשה יש לה קנס וקנסה לעצמה. וכרבנן דאמרי קטנה יש לה קנס וממילא מכח ההיקש. גם הבו\"פ לדידה (וכן כתב בפירוש הרא\"ש (שם משנה ג') דלא כהרמב\"ם) וברור בעזה\"י ובדברי תוספ' כתובות (ל\"ח ב' הנ\"ל) נבער אנכי מדעת כוונת דבריהם הקדושים במ\"ש שם ור\"י מוקי הך בעי' בבושת ופגם וכו' ואע\"ג דתנן בריש נערה לא הספיקה וכו' ואבו\"פ נמי קאי דקתני הרי הן וכו'. דנראה דהוצרכו לחילוקם מכח מתניתין דר\"פ נערה מכח דקדוק דהרי הן. הא בלא\"ה מיני' וביה מוכח כן מדאמרי' דאם יש בגר בקבר דלבנה הוי הבו\"פ הא בו\"פ מגיע על המעש' שבנערותה ומיד זכה בהם האב ולא תלי בהעמדה בדין. ובהכרח מטעם כיון דהקנס הוא שלה כיון דלא עמד בדין עד שבגרה גם בו\"פ שלה מכח ההיקש. וא\"כ יקשה בממנ\"פ דנימא דלא ישלם כלל כמ�� דאינו משלם קנס מכח אין אדם מוריש. וצריכים לחילוקם דדוקא למי שזה משלם זה משלם ואם יש בגר בקבר מגיע לה הכל והקנס אינה מוריש וזכה הבועל מההפקר והבו\"פ משלם לבנה דלענין זה לא אתקש. וביותר התמיה דנקטו זה לקושי' ואע\"ג דתנן בריש נערה וכו' ואבו\"פ נמי קאי. כאילו באו להקשות מכח זה הא אדרבא אלא לו היינו דייקי' ממתני' דהתם דמקשי' זה לזה לא היה מקום כלל לפיר\"י דאמאי בו\"פ לבנה ולא להאב דזכה האב מיד. וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לג] <b>במשנה מפני שקדמה שבועה לעדות. </b>עיין ברמב\"ם שאחר שאמר משביע אני וכו' אמרו אמן. וק\"ל דבזה למאי צריך לטעם שקדמה שבועה לעדות הא בלא\"ה במה שאמרו אמן דהוי כשבועה א\"כ נשבעו שיעידו לו כשידעו. ומה שאח\"כ לא העידו הוו כעוברים על שבועת ביטוי ומה שייך בזה לשבה\"ע. ולולי דברי הרמב\"ם הייתי מפרש דהוא השביע אותם לכשתדעו. והם לא השיבו כלל. ואחר שעה ראו עדות. ואח\"כ תבע אותם הלא השבעתי אתכם ועתה באו והעדוני ואמרו אין א\"י לך עדות דפטורים מטעם דקדמה שבועה לעדות. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה שילח. דתנן עבדו ולא תנן שילח ביד אחר. </b>לענ\"ד היה נראה דנקט עבדו לרבותא אף עבדו כגופו ע' בב\"מ (דף צ\"ו.) (אח\"כ ראיתי שכ\"כ בתוס' חדשים). עכ\"פ הדין ברור דע\"י שליח בלא הרשאה אין חייבים. ומה מאד תמוהים לי דברי הרמב\"ם (פ\"ט ה\"ז מהלכות שבועות) וישבעו אחר תביעת בע\"ד עצמו או שלוחו. הא בשלוחו אינן חייבים והו\"ל לפרש אם היה על ידי הרשאה. ולא מצאתי מי שהעיר בזה וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לה] <b>תי\"ט ד\"ה מפי עצמו. וכ\"כ התוס' שם. </b>לפי דברי התוס' בב\"מ גם בלא עדים בהודא' צריך שלא יהי' לו קרקע. דאף דא\"י לגבות מלקוחות אפי' מדאורייתא דא\"צ להאמין להודאתו. מ\"מ כיון דהקרקעות משועבדים מיקרי שעבוד קרקעות ע\"ש: [ <b>בתוס' </b>בב\"מ (דף ד') שם כתבו כיון שהפקיעו החכמים השעבוד וכו' ומיירי דלית לי' בני חורין וכו' ולכאורה תמוה הא כיון שהפקיעו חכמים השעבוד א\"כ גם אם אית לי' קרקע אינו אלא כמטלטלים בעלמא דלאו בני שעבוד נינהו דהא אינו גובה אלא בתורת מיניה וא\"כ לא אזלא תביעתו יותר על הקרקע מעל מטלטלים ששניהם אפשר לו ליתנם לאחר ולהפקיע חובו וא\"כ גם בדאית ליה בנ\"ח חייב בכפר בעדים וכבר ראיתי להאו\"ת (סי' פ\"ח סקי\"ז) ליישב דברי תוס' בשבועות (דף ל\"ז) שכתבו דלמ\"ד שעבוד' דאורייתא משכחת קרבן שבועה במחל השעבוד או בלית לי' קרקע והקשה בדרישה דא\"כ אמאי בשטר פטור הא לית לי' קרקע ותי' האו\"ת דודאי ר\"י לא איירי במחל השעבוד ואפ\"ה בעדים חייב משום דחכמים הפקיעו השעבוד וקרקע ומטלטלים שווים במלוה ע\"פ וקושי' תוספות לא היה רק היכי משכחת לדין דאורייתא שבועה במלוה ע\"פ ואהא תירצו שפיר דמשכחת במחל לו השעבוד ע\"ש ובהיות כן תקשה אתוס' בב\"מ דהא גם בדאית לי' בנ\"ח משכחת שפיר כיון דלבתר דהפקיעו חכמים השעבוד ממלוה ע\"פ לא שייך בקרקע שעבוד יותר מבמטלטלין וצ\"ל דתוס' בב\"מ ס\"ל דאם אית להו בנ\"ח שייך בהו שפיר שעבוד לענין קדימה שאם יש בע\"ח מוקדם קודם לגבות נגד הבע\"ח מאוחר משא\"כ במטלטלים דלית בהו דין קדימה וא\"כ שפיר מקרי שעבוד אם היה לו בנ\"ח והנה הרמב\"ן תי' אקושי' תוס' דאיך משכחת קרבן שבועה למ\"ד שעבודא דאוריי' דכיון דאינו עומד לגבות מלקוחות גם מדאוריי' בלא שטר שיכולי' לטעון דלמא פרעך ומש\"ה לא הוי כפירת שעבוד. וע' בהרא\"ש (ס\"פ שבועת הפקדון) שח��ק עליו דאכתי מקרי שעבוד אם היה ברור שלא פרע ולענ\"ד שטת הרמב\"ן מובנת היטב דטעמא מאי מפטר משבועה בשטר ע\"י שיש לו שעבוד נכסים והא גם מטלטלין מחויב לשלם אם יש לו וע\"כ משום דעיקר סמיכת דעת הלוה אמקרקע דבמטלטלין אפשר לו למכור או ליתן במתנה ולא יגבה כלום או שמא יש עוד בע\"ח אחרים משא\"כ על המקרקע ברור שעבודי' טפי שאף אם יש בע\"ח אחרים המוקדם גובה ואם מכרו לאחרים טורף מלוקח וא\"כ שפיר כ' הרמב\"ן כיון דבמלוה ע\"פ אינו ראוי לגבות מלקוחות מחשש פרעון וכמו כן אם יש בע\"ח אחרים אין לו דין קדימה מה\"ט יותר משאר בע\"ח א\"כ אין עיקר תביעתו רק אמקרקע יותר מבמטלטלין כנלע\"ד נכון. ונלע\"ד לתרץ בזה קושי' הנ\"י בב\"מ דף ד' האמר שתים פטור וכו' ש\"מ כמ\"ד הילך פטור והקש' בנ\"י מזה על הרמב\"ם שכ' דאין מודה במקצת חייב עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור והא באמר שתים י\"ל דמש\"ה פטור משום דהודה בדבר שא\"י לכפור ע\"ש ולפי הנ\"ל י\"ל דהרמב\"ם סובר גם כן כהרמב\"ן דהיכי שאינו ראוי לגבות מחשש פרעון לא הוי שעבוד קרקעות ומה שכ' הרמב\"ם דפטור במודה בדבר שא\"י לכפור היינו מה\"ט גופי' משום דמקרי שעבוד קרקעות ולק\"מ (מהרב הגאון מו\"ה בונם זצ\"ל אחי רבינו הרב הגאון בעהמ\"ח ת' ותוס' רע\"ק זצ\"ל)]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לו] <b>במשנה ר\"ש פוטר שאינו משלם קנס עפ\"ע. </b>מסקנת הסוגי' (פ\"ד דכתובות דמ\"ב) דר\"ש סבר אף היכא דאילו הודה חייב ממון כגון שתבעו על הקנס העמדתיך בדין ונתחייבת לי מ\"מ פטור מקרבן שבועה דבעי' דוקא דומיא דפקדון דעקרו ממון והכא ר\"ש לדבריהם דרבנן קאמר דעכ\"פ היה לכם למפטרי' בלא עמד בדין:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לז] <b>בהרע\"ב ד\"ה וההודאה. פחות משתי כסף. </b>ואם תבעו ב' מחטין והודה לו בא' מהם חייב דבכלים לא בעינן ב' כסף. (גמרא דף מ' ב') ודעת הרמב\"ם (פ\"ג דטוען) דאפי' אינו שוה פרוטה. והרמב\"ן ס\"ל דבעי' ש\"פ:",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה וההודא'. ויש לו קרקע ישבע על השאר. </b>ודעת תוס' (פ\"ק דמציעא) דמ\"מ צריך שלא יהי' לו קרקע בנ\"ח. דלענין בנ\"ח לא פקעי חז\"ל השעבוד. אבל אם אין לו רק קרקע משועבדת בזה הוא הסברא כיון דתקנו חז\"ל דלא לגבות ממשעבדי הוי כמחל השעבוד:",
+                "[אות לט] <b>בהרע\"ב ד\"ה מפני שהוא כמשיב אבידה. כשאין הבן טוען וודאי. </b>נלע\"ד דכוונת הרע\"ב שטוען ברי עפ\"י אביו שכך אמר לי אבא דמקרי ברי אלא דפטור משום דבכה\"ג בבנו מעיז. וזהו דעת הראב\"ד. וע' בר\"ן (דף ש\"ט ע\"ב) דהרמב\"ן דחה דברי הראב\"ד הנ\"ל דמפי אחר לאו ברי מקרי מדתנן פ' יש נוחלין וכו' והר\"ן כתב עלה וז\"ל ולי אין זה תשוב' על הראב\"ד לפי שכדברי חכמים הוא פוסק ולרבנן הכי הוי קושטא דמלתא דבא בטענת אחרים אין טענתו טענת ברי ומש\"ה אמרו בבנו מעיז עכ\"ל. ולא זכיתי להבין דאם אינו טענת ברי מה צורך לטעמא דהוי כמשיב אבידה דבבנו מעיז הא בלא\"ה אין שבוע' בטענת שמא כ\"א שבועת שומרי' ושותפים אע\"כ דמקרי ברי ושפיר הק' הרמב\"ן וצ\"ע: (כ\"מ ולא זכיתי להבין הא בגמרא משני לראב\"י דלא אמר ברי לי. וע\"כ עיקר הטעם דאין שבועה בטענת שמא משום משיב אבידה):"
+            ],
+            [
+                "[אות מ] <b>ברע\"ב ד\"ה פטור. אבל משביעים אותו היסת. </b>מדכתב הרע\"ב במתני' זו ולא כתב כן מקודם במתני' שלפני זה עלה דקתני מנה לי בידך אין לך בידי פטור. דמ\"מ חייב היסת משמע דהרע\"ב ס\"ל דההלכה כלישנא בתרא. דר\"נ קאי רק אסיפא דנתתי לך דהוי דררא דממונא אבל בלהד\"מ אינו חייב היסת אולם הרע\"ב (פ\"י מ\"ז דב\"ק) כתב במפורש דבטוען להד\"ם חייב היסת:",
+                "[אות מא] <b>תוי\"ט ד\"ה אין לך. ואמר אין לך בידי מעולם. </b>והא דלא מהימן לומר אין לך בידי מעולם שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב ואיני חייב כלום. במגו דאמר פרעתי. דמסתמא מידק דייק ואינו מצוי לטעות מש\"ה אינו נאמן במגו. תוס' גיטין (פ\"ק דף י\"ד ע\"א ד\"ה ולא פש וכו'):"
+            ],
+            [
+                "[אות מב] <b>במשנה אר\"ג רואה אני את דברי אדמון. </b>בתוס' הקשו דלמאי נ\"מ בדינו דאדמון דיש בלשון הזה לשון קנקנים הא בלא\"ה חייב לר\"ג דס\"ל טענו חטים והודה בשעורים חייב. ותירצו דנ\"מ דאם תבעו עשרה כדי שמן ואמר אין לך בידי אלא ה' חייב גם קנקנים בהודאתו עיי\"ש. ולענ\"ד קשה דמנ\"ל דין זה דנהי דס\"ל לאדמון דיש בלשון הזה ל\"ק היינו דיכול לומר דעתי היה על קנקנים ג\"כ ומצרכת לישבע אבל לומר דבודאי יש בלה\"ז ל\"ק אינו מוכרח ואפשר דזה שמודה יאמר אין לך בידי אלא ה' דהוי כאומר ה' כדי שמן יכול לומר לא היה כוונתי בהודאתי על קנקנים. ועל קושייתם הא י\"ל דנ\"מ בהודה יו\"ד מדות השמן בלא קנקנים דאם יש בלה\"ז לשון קנקנים ותבעו גם קנקנים מחוייב לישבע על הקנקנים ובאמת ג\"ז אינו מוכרח כלל דדלמא דוקא בהודה בקנקנים בזה יכול התובע לומר כוונתי הי' ג\"כ על קנקנים כיון דאפשר לכללו בלשון כדי שמן ובאמת מגיע לו קנקנים דהא הודה לו קנקנים מסתמא תבע ממנו גם קנקנים אבל בלא הודה קנקנים י\"ל דתביעתו רק שמן דבאמת אינו מגיע לו קנקנים והשתא הוא דטוען גם קנקנים לי בידך. ועל קושייתם י\"ל בפשוטו דנ\"מ דהקנקנים שוים כמו השמן ותבע יו\"ד כדי שמן והודה לו יו\"ד קנקנים ריקנים. דלאדמון כיון דבאמת היו מגיע לו קנקנים מפרשים בלשון כדי שמן דתבע גם קנקנים וחייב לישבע על השמן אבל אי אין בלה\"ז ל\"ק כיון דהודאתו דקנקנים הוא שוה כמו שמן שתבע לו פטור דטענו חטים בדינר והודה לו שעורים דינר ודאי דפטור. וצ\"ע לדינא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מג] <b>תוי\"ט ד\"ה וחכ\"א. דבהדיא פסק בפ\"ב מהל' שכירות. </b>במחכ\"ת אין בזה סרך קושיא דהרמב\"ם כתב רק דלטענת שומרים שאינו ברשותו ושלא פשע א\"צ הודאה במקצת אבל לענין טענה וכפירה שכופר שלא מסר לו כלום או שהחזיר בעינן הודאה במקצת כמו בהלואה וכמ\"ש הרמב\"ם שם בין שהודה מעצמו ששאל או שכר שאין אומרים מגו לפטורי משבועה. והיינו דיש לו מגו דאילו אמר להד\"ם לא היה צריך לישבע וכן מפורש שם (בהלכה י' י\"א י\"ב). ואיני עומד על דעתו הגדולה של התי\"ט כזה: (* אך עקרית הקושי' לדעת הרמב\"ם דל\"ל למודה במקצת. הא יש לאוקמי בשבועת השומרים. וכן הקשה בש\"ך (בסי' צ\"ה ס\"ק ט') יעו\"ש):"
+            ],
+            [
+                "[אות מד] <b>תוי\"ט ד\"ה מי. תני ליה בלשון פקדון. </b>בלקוטי מהרי\"ל דייק מזה דגם משכון מקרי פקדון. ומי שנשבע שלא לקבל פקדון אסור להלות על המשכון. והובא להלכה בהגהת ש\"ע יו\"ד (סי' רי\"ז סמ\"ח):",
+                "[אות מה] <b>בא\"ד משום דבכל פקדון. </b>אינו מובן לי דאטו מפורש במתני' מי נשבע תחלה דנשמע מזה דצריך המלוה לישבע שאינו ברשותו ויורה לנו מתני' בלישנא דפקדון דבכל פקדון הדין כן דישבע שא\"ב. הא באמת לא קתני במתניתין רק מי נשבע. אלא כיון דבאמת הדין דשומר צריך לישבע שא\"ב מוכרחים אנו לפרש דמי נשבע תחלה א\"כ לא נשמע ממתני' דמלוה צריך לישבע שא\"ב ללמד על פקדון דעלמא. גם למה דמשני אביי (בב\"מ דף ל\"ה) גזירה שמא יטעון ויאמר אחר שבועה מצאתיה. א\"כ מי נשבע היינו דהמלוה נשבע כמה היה שוה א\"כ לא נזכר כלל במתני' משבועה שא\"ב וביותר דהא באמת אינו נשבע שא\"ב דהא מסיפא מוכח דמיירי במאמינו (* פירוש מרישא דסיפא כמו דמשני רב אשי שם) אלא דברישא מה\"ת יאמין לו דעי\"ז ישבע המלוה ויטול. או כמ\"ש הר\"ן כיון דנתחייב הלוה שבוע' אף שמאמינו משבעינן ליה להמלוה תחלה שא\"ב מחששא שמא יוציא וא\"כ עכ\"פ לאביי דאף אם נשבע שא\"ב מ\"מ חיישי' שיוציא ויטעון לאחר שבועה מצאתיה לזה ישבע המלוה כמה הי' שוה א\"כ ממילא גם ברישא דרכו להאמינו על שא\"ב דהא אף אם לא יאמין לו ישבע המלוה ויטול א\"כ באמת בדינא דמתניתין דהכא ליכא שבוע' שא\"ב וא\"כ ל\"ש לומר דנקט מש\"ה לישנא דפקדון. ולענ\"ד נראה דנקט לישנא דפקדון למ\"ש הר\"ן והובא בתי\"ט כאן ד\"ה והלה דהא דלוה הוי מודה במקצת ול\"א שהודה לו שיתחייב לשלם כשיחזיר לו משכונו וכל עוד שלא יחזיר לו משכונו א\"ח לשלם לו נמצא שלא הודה לו בשום חיוב (ואף אחר שנשבע לו שא\"ב מ\"מ בשעה שיצאה ההודאה מפיו לאו הודא' היא. וביותר אי לאו דר\"ה ואינו נשבע שא\"ב יאמר הלוה איני מאמינך לזה אמאי חייב לשלם להוי כא\"י אם נתחייבתי) היינו דאף אם ידעינן דהמשכון בידו מ\"מ הלוה חייב לשלם העודף על דמי המשכון עיי\"ש א\"כ י\"ל דזהו בעצמו רצה המתניתין להטעים דהמשכון הוי רק כפקדון דעלמא ואין החיוב תלוי בזה דאף אם המשכון בידו לא נפטר זה מחיובו. כאלו היה פקדון בעלמא אצל המלוה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>ברע\"ב ד\"ה למשכנו. וכלים תחובים לו תחת כנפיו. </b>כתבו תוס' והיה נראה מזה דאין הלכה כר\"ח דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו נ' דנשבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים דהא הכא לא חשיב העדאת עדים כהודאה במקצת מדאמר ר\"י עד שיהיה שם הודאת מקצת הטענה. ור\"י אומר דאינו ראיה דאיכא לאוקמי כגון שהחזיר כבר מה שראו העדים עכ\"ל. ולכאורה תמוה מאד דאמר אר\"י והוא אומר לא נטלתי אלא א' דמיירי ע\"כ דלא החזיר לו כבר הא אם בכה\"ג אף באינו מודה כלל הוי הודאה מכח ההעדאת עדים והול\"ל לר\"י סתם ולא החזיר לו מכבר והוא תמיה רבתא והנלע\"ד על פי מה שנסתפקתי בההוא דינא דר\"ח בפקדון כה\"ג אם נימא דכמו דהודאת פיו אינו מחויב שבוע' דהוי הילך ה\"נ העדאת עדים דמה שהעדים מעידים הוי הילך או דבשלמא בהודאת פיו הוי הילך דכל היכא דאיתא הוא ברשות בעלים דהא הבעלים יכולים למוכרו ולהקדישו אבל בכופר ועדים מעידים דאינו ברשות בעלים להקדיש דהא בגזלן אף שיכול להוציאו בדיינים א\"י הנגזל להקדיש דממעטינן מביתו מה ביתו ברשותו. א\"כ נקרא אינו ברשותו י\"ל דלא הוי הילך. ומההיא דינא דהש\"ע (סי' ע\"ה ס\"ד) אבל אם תבעו חפצים שוה מנה פקדון והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שראו בידו כשנתבע מאותם חפצים שוה נ' הוחזק כפרן והתובע נשבע ונוטל. אין ראיה דעתה כשמעידים אין הפקדון בעין אלא שאז כשנתבע וכפר היה בעין לפ\"ז נלע\"ד דשטחיות דברי תוס' כך דלכאורה קשה עוד על תוספות בקושייתם דלמה הקשו מדר\"י אמאי לא הקשו בפשיטות דלמאי צריכים לתקנת נגזל הא כיון דהעדאת עדים כהודאת פיו הוי מודה במקצת חשוד דשכנגדו נשבע ונוטל א\"כ למאי צריך תקנה ביחוד בזה הא בכל מודה במקצת חשוד תקנו דכשנגדו נשבע ונוטל ולזה נראה דתוס' היו מסופקים בספיקתינו הנ\"ל ולזה לא הו\"מ להקשות כן די\"ל דגם בהעדאת עדים על חפצים מקרי הילך ושפיר צריכים לזה תקנת נגזל. לזה הקשו מדר\"י דהא בדר\"י ג\"כ הוי הילך. וגם הא על ר\"י קשה כנ\"ל דבמודה במקצת למ\"ל תקנת נגזל הא בכל מודה במקצת חשוד שכנגדו נשבע ונוטל וע\"כ דר\"י מיירי בהילך דכיון דהוי כעין מודה במקצת תקנו ביה תקנת נגזל (וכמו שכ' הרמב\"ן (במלחמות) גבי שכיר ומדקדוק לשון הגמרא כל שהשבועה נוטה אצל הבעה\"ב דנוטה משמע דליכא מודה במקצת גמור עיי\"ש. ולזה הקשו דהא בלא\"ה הוי העדאת עדים והוי כעין מודה במקצת גמור. ותרצו דמיירי בהחזיר היינו דבאמת לא מקרי הילך כיון דאינו ברשותו להקדיש אלא דמיירי שהחזיר לו מכבר. ומש\"ה לא אמר ר\"י עד שיהא מקצת הודאה דהיינו בלא החזיר. דבזה לא צריך לתקנת נגזל כיון דהוי על ידי העדאת עדים מודה במקצת והילך לא הוי וכנ\"ל. ולא משכחת לה אלא במודה ממש ובזה שפיר הוי הילך דמשעה שמודה ורוצה להחזיר הבעלים יכולים להקדישו כמ\"ש תוס' (פרק קמא דמציעא) בסוגיא דתקפו כהן. אבל בענין אחר לא משכחת דבאינו מודה אם החזיר מכבר לא הוי כעין דאורייתא. ואם לא החזיר ל\"צ לתקנת נגזל וד\"ל:",
+                "[אות מז] <b>בתי\"ט ד\"ה למשכנו. דשמא לא הוציא. </b>אף דאמר תחלה שיכנס לביתו למשכנו מ\"מ דלמא לא משכנו דמי לא אמר ר\"נ האי מאן דנקט נרגא בידיה ואמר איזיל ואיקטלי' לדקלא דפלניא ואשתכח דקטיל ושדי ל\"א דהוא קטליה אלמא עביד אינש דגזים ולא עביד. גמרא (* ומה שיש ליישב קושית תוס' בזה עיין בדברי רבינו בב\"ב (פ\"ג אות י\"ט)):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>תי\"ט ד\"ה שבועת העדות. אבל הרמב\"ם כו'. </b>לענ\"ד אינו מוכרח דהרמב\"ם חולק על הר\"ן. די\"ל דמ\"ש הרמב\"ם אם נתחייב שבוע' משביעים אותו היינו דהתובע אינו רוצה לישבע וליטול ורוצה דוקא שישבע הוא וכן בהיסת דיפטר לגמרי בזה אמרי' דהתובע יכול להשביעו. אבל במודה במקצת והתובע רוצה לישבע וליטול כדין שכנגדו חשוד י\"ל דאין ה\"נ דטענתו טענה וכהר\"ן. והכי משמע דס\"ל להרמב\"ם דלחיוב עצמו משוינן ליה לחשוד ע\"פ דיבורו מדכתב הרמב\"ם אח\"כ אבל אם הוא מהנשבעים ונוטלים אין משביעין אותו. ובטור הביא לשון הרמב\"ם ואח\"כ כתב כהר\"ן הנ\"ל. משמע דלא פליגי:"
+            ],
+            [
+                "[אות מט] <b>במשנה הוא נשבע ונוטל. </b>היינו דהבעה\"ב מודה שצוהו ליתן. ואם אין הבעה\"ב מודה בזה א\"צ לישבע אפילו היסת דלא הוי כפירת ממון כיון דאפילו אם יודה שעשאו שליח לא יטול אלא בשבועה ומי יימר דמשתבעת הר\"ן בשם הרא\"ה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נ] <b>ברע\"ב ד\"ה ונפרעת. הנפרעים מן היתומים. </b>וכתב הר\"ן דקאי גם ארישא וה\"ק כשם שאמרו הפוגמת וכו' בכל הנך גם היתומים לא יפרעו אלא בשבועה כגון פוגם ומת. וכן ע\"א מעיד שהוא פרוע ומת. וכן ביתומים הבאים לגבות מלקוחות. (* ונלע\"ד דלפי' הר\"ן לא גרסינן במתניתין מנכסי יתומים):",
+                "[אות נא] <b>שם במשנה אם יש עדים. </b>להפוסקים הסוברים דעד מסייע פוטר משבועה הא דקתני עדים לאו דוקא דהא בע\"א סגי. אלא עדים היינו עדות המועיל. הרא\"ש ריש ב\"מ (סס\"י ג') (וע' בדברי רבינו בב\"מ פ\"א אות ה'):"
+            ],
+            [
+                "[אות נב] <b>תוי\"ט ד\"ה והשביעית. וכתב הר\"ן. </b>ובתשובות תולדות אדם להרשב\"א (סי' שע\"ב) כתב עוד לפרש כגון שהלוה ערב שביעית ונשבע לו לפרוע כשיגיע זמן פרעון והגיע השמיטה משמטת את המלוה. ולולי שאמרה תורה שהיא משמטת את השבועה היינו אומרים שיהא חייב לפרעו מחמת שבועתו דאע\"ג שהמלוה מחוייב לומר משמט אני יהא הלוה חייב לומר לו אף עפ\"כ מחמת שנשבע לפרעו אלא דאמר רחמנא דאפי' הא משמטת (ובענין שזמן הפרע��ן הגיע קודם או בתוך השמיטה הסמ\"ע (בסי' ס\"ז ס\"ק ט\"ו)):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שבועות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Pirkei Avot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,123 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Pirkei Avot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>ברע\"ב ד\"ה לאנשי כנסת הגדולה. ונקראו כנסת הגדולה. </b>יומא (דף ס\"ט ע\"ב):",
+                "[אות ב] <b>בא\"ד באו ירמיה וכו'. </b>היינו דירמיה לא אמר נורא אמר בבליים מרקדים בהיכלו איה נוראותיו. ודניאל לא אמר גבור אמר בבליים משעבדים בבניו איה גבורותיו. אתו אינהו ואמרו הן הן גבורותיו וכו':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>בתי\"ט סד\"ה יפה כו'. תורה עיקר. </b>ועיין בתוס' ישנים יומא (דף פ\"ד ע\"ב ד\"ה תשובה) ובהגהות מיימון (פרק ג' מה' ת\"ת): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט סד\"ה חמשה. בשם הרשב\"ץ. </b>ע' בתי\"ט (פ\"ה מ\"ב דסוטה):"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט סד\"ה מרבה. והחנוטין יוכיח. </b>ע' תשובות שבות יעקב (חלק ב' סי' צ\"ז):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>במשנה שיראת חטאו וכו' חכמתו מתקיימת. </b>באבות דר\"נ (פכ\"ב) שנאמר (תהילים קי״א:י׳) ראשית חכמה יראת ה':",
+                "[אות ז] <b>שם שמעשיו מרובין כו' חכמתו מתקיימת. </b>באבות דר\"נ שם שנא' נעשה ונשמע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה מן העולם. </b>כלומר מן העולם הבא. רבינו יונה (פ\"ק דברכות) בההיא דאמרינן כל הקורא ק\"ש על מטתו כאילו אוחז חרב פיפיות בידו שנאמר יעלזו חסידים כו':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>בתי\"ט ד\"ה ולא כבו. בתלתא חשיב להו. </b>בסוגי' דלשם מבואר דחשיב להו בחדא ועייל תרי אחריני א' דשברי כלי חרס ומוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי והמנור' דנבלעין במקומן. ואחד דנס גדול נעשה בלחם הפנים דכסדורו כך סלוקו. והא דלא חשיב דמקום ארון אינו מן המדה וכן כרובים בנס היה עומדים *) דניסי דקביעי לא חשיב עיי\"ש:  *)עי' בפי' ר\"ח שם ביומא שכ' וז\"ל ואסיקנא ניסא דקביעי לא חשיב לאפוקי ארון וכרובים ומגדים ולחה\"פ והבלועין. ונשארו שלשה הפסולין מנוין שלשה. ומשנתינו אחר שבררו בגמרא זו עשרה נסים שנעשו במקדש נשנית. דהא תנינן בה ולא כבו גשמים אש של מערכה וכן לא נצחה הרוח את עמוד העשן דחשבינו להו במקום נסים שבירושלים עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>ברע\"ב ד\"ה שתבנה עירך. כלומר כשם. </b>וראיתי בתשובת רד\"ך (ריש בית כ\"ד) שכתב לפרש המשך מתני' משום דבלימוד צריך שיהיה עז פנים כדקתני ולא הביישן למד אבל לעתיד לבוא תמ��א הארץ דעה ולא נצטרך עזות אפילו בתורה ולזה משום דקאמר תחלה עז פנים לגיהנם ובתורה שצריך עזות פנים יה\"ר שתבנה עירך ותשיב עבודת בהמ\"ק במקומה ואז יתבטל העזות מכל וכל:"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה בן שמונה עשרה. </b>היינו מתחלת י\"ח:",
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה בן י\"ג. ולא דייק בפי' החומש פ' וישב. </b>זה תמוה דהא להדיא איתא (ספ\"ק דמגלה) יצא מארם נהריים ובא לו לסוכות ועשה שם י\"ח חדש וכו' ובבית אל עשה ו' חדש. וא\"כ אדרבא פירש\"י דהכא תמוה שהוא נגד הסוגיא הנ\"ל. וכן השיג בספר לב שלם מהלכות אישות (פ\"ב ה\"י):",
+                "[אות יג] <b>בתוס' חדשים. שיעורין חציצין הלכה למשה מסיני. </b>ועי' בתשובת זכרון יוסף (סימן ו'):",
+                "[אות יד] <b>במשנה בן תשעים לשוח. </b>רבינו יונה בשער התשובה (בשער השני אות ט') כתב לפרש שהוא מלשון ישפוך שיחו (וכדדרשו חז\"ל ברכות (דכ\"ו) על פסוק ויצא יצחק לשוח בשדה) והיינו כשיגיע לתשעים ראוי להיות כל עסקו בתפלה ובתהלות ד' ולשוח בנפלאותיו וימעיט מעסק העולם ולתקן מדותיו ולבקש תורה ומצות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Pirkei Avot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,120 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Pirkei Avot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Pirkei_Avot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>ברע\"ב ד\"ה לאנשי כנסת הגדולה. ונקראו כנסת הגדולה. </b>יומא (דף ס\"ט ע\"ב):",
+                "[אות ב] <b>בא\"ד באו ירמיה וכו'. </b>היינו דירמיה לא אמר נורא אמר בבליים מרקדים בהיכלו איה נוראותיו. ודניאל לא אמר גבור אמר בבליים משעבדים בבניו איה גבורותיו. אתו אינהו ואמרו הן הן גבורותיו וכו':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>בתי\"ט סד\"ה יפה כו'. תורה עיקר. </b>ועיין בתוס' ישנים יומא (דף פ\"ד ע\"ב ד\"ה תשובה) ובהגהות מיימון (פרק ג' מה' ת\"ת): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט סד\"ה חמשה. בשם הרשב\"ץ. </b>ע' בתי\"ט (פ\"ה מ\"ב דסוטה):"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט סד\"ה מרבה. והחנוטין יוכיח. </b>ע' תשובות שבות יעקב (חלק ב' סי' צ\"ז):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>במשנה שיראת חטאו וכו' חכמתו מתקיימת. </b>באבות דר\"נ (פכ\"ב) שנאמר (תהילים קי״א:י׳) ראשית חכמה יראת ה':",
+                "[אות ז] <b>שם שמעשיו מרובין כו' חכמתו מתקיימת. </b>באבות דר\"נ שם שנא' נעשה ונשמע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה מן העולם. </b>כלומר מן העולם הבא. רבינו יונה (פ\"ק דברכות) בההיא דאמרינן כל הקורא ק\"ש על מטתו כאילו אוחז חרב פיפיות בידו שנאמר יעלזו חסידים כו':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>בתי\"ט ד\"ה ולא כבו. בתלתא חשיב להו. </b>בסוגי' דלשם מבואר דחשיב להו בחדא ועייל תרי אחריני א' דשברי כלי חרס ומוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי והמנור' דנבלעין במקומן. ואחד דנס גדול נעשה בלחם הפנים דכסדורו כך סלוקו. והא דלא חשיב דמקום ארון אינו מן המדה וכן כרובים בנס היה עומדים *) דניסי דקביעי לא חשיב עיי\"ש:  *)עי' בפי' ר\"ח שם ביומא שכ' וז\"ל ואסיקנא ניסא דקביעי לא חשיב לאפוקי ארון וכרובים ומגדים ולחה\"פ והבלועין. ונשארו שלשה הפסולין מנוין שלשה. ומשנתינו אחר שבררו בגמרא זו עשרה נסים שנעשו במקדש נשנית. דהא תנינן בה ולא כבו גשמים אש של מערכה וכן לא נצחה הרוח את עמוד העשן דחשבינו להו במקום נסים שבירושלים עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>ברע\"ב ד\"ה שתבנה עירך. כלומר כשם. </b>וראיתי בתשובת רד\"ך (ריש בית כ\"ד) שכתב לפרש המשך מתני' משום דבלימוד צריך שיהיה עז פנים כדקתני ולא הביישן למד אבל לעתיד לבוא תמלא הארץ דעה ולא נצטרך עזות אפילו בתורה ולזה משום דקאמר תחלה עז פנים לגיהנם ובתורה שצריך עזות פנים יה\"ר שתבנה עירך ותשיב עבודת בהמ\"ק במקומה ואז יתבטל העזות מכל וכל:"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה בן שמונה עשרה. </b>היינו מתחלת י\"ח:",
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה בן י\"ג. ולא דייק בפי' החומ�� פ' וישב. </b>זה תמוה דהא להדיא איתא (ספ\"ק דמגלה) יצא מארם נהריים ובא לו לסוכות ועשה שם י\"ח חדש וכו' ובבית אל עשה ו' חדש. וא\"כ אדרבא פירש\"י דהכא תמוה שהוא נגד הסוגיא הנ\"ל. וכן השיג בספר לב שלם מהלכות אישות (פ\"ב ה\"י):",
+                "[אות יג] <b>בתוס' חדשים. שיעורין חציצין הלכה למשה מסיני. </b>ועי' בתשובת זכרון יוסף (סימן ו'):",
+                "[אות יד] <b>במשנה בן תשעים לשוח. </b>רבינו יונה בשער התשובה (בשער השני אות ט') כתב לפרש שהוא מלשון ישפוך שיחו (וכדדרשו חז\"ל ברכות (דכ\"ו) על פסוק ויצא יצחק לשוח בשדה) והיינו כשיגיע לתשעים ראוי להיות כל עסקו בתפלה ובתהלות ד' ולשוח בנפלאותיו וימעיט מעסק העולם ולתקן מדותיו ולבקש תורה ומצות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kelim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,310 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kelim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>הרע\"ב ד\"ה מטמאין את האדם. שאם היו כלים רבים זעג\"ז. </b>ואם היו כלים על ידו והנבילה בכלי העליון האדם טמא והכלים טהורים חוץ מכלי העליון שנוגע בו הטומאה. רמב\"ם:",
+                "[אות ג] <b>בא\"ד לא נטמאו הכלים התחתונים במשא. </b>וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו בשם הספרא. אבל מדברי רש\"י נדה (דף נ\"ד סוף ע\"ב) מבואר דגם כלים התחתונים טמאים משום טומאת משא אם דם נדה בעליון. ואולם ברש\"י שבת (דפ\"ג ע\"ב ד\"ה כרעו הן) מבואר דבכלים ליכא טומאת משא. וצ\"ע:",
+                "[אות א] <b>במשנה וחשוכי בגדים במגע. </b>עיין יומא (דף י\"ד בתוס' ד\"ה אלא מאי מזה כו') ודבריהם תמוהים במה שכתבו ואין לתרץ מאי מזה נושא אף נושא וה\"ה במגע כו' והא מפורש במתניתין דהכא דליכא כיבוס בגדים וצ\"ע. ועיין בספר שיח יצחק שם:",
+                "[אות ד]"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה זובו של זב. ולא משום דא\"א בלא צחצוח זיבה. </b>כדס\"ל לר' יהושע דא\"כ לתנייה גבי זובו ומדקתני לה גבי רוקו ע\"כ משום דאתי מרוקו. גמ' שם:",
+                "[אות ו] <b>בא\"ד שיהא טמא בטמא. </b>והא דל\"א דיו דכמו דטמא בטהור טמא רק במגע ולא במשא ה\"נ טמא בטמא. דכיון דמיפרך ק\"ו. דלמגע לא אצטריך ק\"ו. דלא גרע מגברא טהור. מש\"ה ל\"א דיו. גמרא שם. (ולפמ\"ש התי\"ט בד\"ה למעלה מהן זובו בשטת הרמב\"ם דש\"ז דטהור בעי' כעדשה לנוגע וש\"ז דזוב אפילו בכ\"ש. א\"כ איך מיפרך הק\"ו הא הק\"ו מועיל על מגעו בכ\"ש. ומנ\"ל טומאת משא) והיינו כר\"ט (במתני' ה' פ\"ק דבב\"ק) עיי\"ש. ועיין בהרע\"ב שם דאנן קיי\"ל כרבנן דאף היכא דמיפרך ק\"ו אמרי' דיו. והא דקיי\"ל הכא דש\"ז דזב מטמא במשא היינו מטעם דא\"א לש\"ז בלא צחצוחי זיבה. וכמו שכתב הרמב\"ם (בפ\"א מהל' מטמאי מו\"מ):"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>מצורע שהוא מטמא בביאה. </b>וחמיר ג\"כ זבה ממצורע דזבה מטמאה את בועלה. ומצורעת אינה מטמאה את בועלה כדדרשינן בת\"כ ואם שכב ישכב איש אותה פרט למצורעת. וכן חמיר ג\"כ דזבה עושית משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים. ומצורעת אינה עושית מו\"מ רק לטמא אוכלים ומשקים (וזהו שיטת תוספות דלא כהרע\"ב שכתב דמצורע עושה מו\"מ כמו זב) הר\"ש (במתני' ג'):",
+                "[אות ח] <b>ברע\"ב ד\"ה חמור מכולם. דביאה במקצת. </b>עי' שבועות (דף י\"ז ע\"ב) ובתוספות שם דאם הכניס כו' לא מקרי ביאה במקצת. וכשנכנס כולו חוץ מחוטמו דפטור הטעם דדרך אחורים ל\"ש ביאה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>הרע\"ב ד\"ה עיירות המוקפות. מימות יהושע ב\"נ. </b>הקשה לי חכם במה דפירש\"י מלכים ב' (ז' ג') פתח השער כמו שנאמר מחוץ למחנה מושבו. והא שומרון לא היה מוקף חומה מימות יב\"נ כמבואר מלכים א' (ט\"ז כ\"ד). והשבתי לו דנזהר בזה התרגום יונתן בפסוק הנ\"ל מלכים א' (ט\"ז כ\"ד) ויקן את ההר תרגם יונתן וזבין ית כרכא. והיינו דס\"ל מתוך קושי' הנ\"ל דגם מקודם היה כרך גדול אלא שעמרי חיזק הבנין וקרא שם העיר שומרון וכמו שתרגם שם ובנא ית כרכא וקרא ית שמיה דקרתא די בנא על שום שמר מריה דטורא שומרון. מבואר דההר שומרון דסוף פסוק הניח כפשוטו ופירש טורא דמריה דטורא שומרון אבל מ\"מ כבר היה בנוי כרך על ההר ומש\"ה פי' ויקן את ההר וזבן ית כרכא. וא\"כ י\"ל דהיה מוקף מימות יהושע. ועיין רד\"ק מלכים א' (י\"ג י\"ד):",
+                "[אות י] <b>בא\"ד מחוץ למחנה מושבו. </b>וילפינן גז\"ש מושבו מקרא דבית מושב עיר חומה תוס' בערכין (ד' ל\"ב ע\"ב ד\"ה וקדשו כו'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יא] <b>בהרע\"ב ד\"ה כלי עץ. משום דבתוכו תלה רחמנא. </b>קשה לי דאם כן בזכוכית דחז\"ל גזרו טומאה דדמי לכ\"ח. ג\"כ ביש להם תוך ולא בית קיבול יהיה טמא ואיך חשוב כלי זכוכית בהדייהו [* ע' תוס' שבת ט\"ו ע\"ב ד\"ה אתו כו' וד\"ה עבדו רבנן כו' דלשיטתם ליכא לתרץ דעבדו הכירא כי היכי דלא לשרוף כו']:",
+                "[אות יב] <b>בא\"ד אם הן ראויין למשכב ומושב. </b>ואזי טמא גם כן מטומאת מת ושרץ [*אפי' מדאו' ע' בהרא\"ש]:",
+                "[אות יג] <b>ד\"ה וכלי זכוכית. הוי ככלי חרס. </b>וגם לית להו טהרה במקוה וכ\"כ הרמב\"ם (פ\"א דכלים). אבל בהר\"ש סוף מסכתין כתב בפשיטות דיש להם טהרה במקוה וצ\"ע. [* עי' בתשו' רבינו בחלק הכתבים סי' ר\"י]:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה הטהורים. כדדרשי' מקראי. </b>בשבת (דפ\"ד ע\"ב) ובפי' רש\"י עירובין (דק\"ד ע\"ב) כתבו דכ\"ח אינו מטמא במדרס הזב דלא חזי למדרס משום דנשבר וצל\"ע:",
+                "[אות טו] <b>ברע\"ב ד\"ה כל שאין לו תוך. באחורי הכלי. </b>ולפי זה חמורים משקים מזב וזבה דאילו זב וזבה לא מטמאים לכ\"ח מגבו ומשקים מטמאים. והראב\"ד בהשגתו (פ\"ז מהל' אבות הטומאה) השיג בזה על הרמב\"ם. ולכאורה היה נראה דכוונת הרע\"ב דאם נגעו באחורי הכלי באחוריים שיש להם חקק בבית מושבם דמקבלים טומאה בכה\"ג כמ\"ש הרע\"ב בריש פ' זה ואשמעי' מתני' הכא דדוקא היכא דיש לכ\"ח תוך אז מקבל טומאה מאחוריו במקום חקק. אבל אם אין לו תוך לא נטמא באחוריו וזה ממש כעין מ\"ש הר\"ש בפי' במתני' (ריש פרק כ\"ז) דמסכתין. ואולם לפ\"ז לא היה להסביר משנתינו בטומאת משקין והו\"ל לפרש הכי בכל טומאות שבעולם. ועיין בר\"ש (פ\"ג מ\"ה):",
+                "[אות טז] <b>תוי\"ט ד\"ה כל שאין. אין לו אחוריים כו'. </b>היינו דחכמים גזרו על משקים שיטמאו כלי שטף ואפי' נטמא מאחוריים לא נטמא תוכו. וזהו דוקא ביש לו תוך. אבל באין לו תוך אין בין תוכו (ר\"ל אותו צד שמשתמשים בו) לגבו. אלא בנטמא גבו נטמא גם תוכו. ובפירוש הר\"ש כאן נטמא גבו לא נטמא תוכו ט\"ס וצ\"ל כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יז] <b>תי\"ט ד\"ה ניירות. לא ידענא מאי טומאה. </b>בסדרי טהרה הלכות נדה (סי' ק\"ל ס\"ק י\"ט) השיג דמשנה שלימה היא במסכתין (פי\"ז מט\"ו) דנייר מקבל טומאה עיין שם. ויעויין במה שכתב הר\"ש במסכתין פ\"י מ\"ד בפירוש התוספתא דנייר אינו מקבל טומאה וצ\"ע. ועי' (פ\"י מ\"ו דמסכת פרה) [ובמסכת זבים פ\"ה מ\"ה]:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יח] <b>ברע\"ב ד\"ה נטמאת אחת. כבר נכנס באויר הלזבז. </b>וקשה לי דזהו הטעם ל\"ש בסיפא גבי בית תבלין של עץ דשם לא נטמא מאוירו. והר\"ש כתב וז\"ל דכשפיהם למטה מהלזבז נחשב הכל כלי א' אבל פיהן למעלה כל חדא וחדא תחשב כלי בפ\"ע. ואם כן ניחא דעודף הלזבז משוי הכל לכלי א'. והרמב\"ם בפירושו כתב כלשון הרע\"ב ואחר כך בד\"ה קלמרים כתב כלשון הר\"ש הנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יט] <b>מטילין אותו לחומרו בזיתים. </b>וכן מטילים לחומרא דשיע��רו בכונס משקה לענין ההיא דלקמן (פ\"ח מ\"ב) כדאיתא במתני' שם ולענין ההיא דלקמן (סוף פ\"ט):",
+                "[אות כ] <b>הרע\"ב ד\"ה שיעור כ\"ח. אבל חזר ויחדה. </b>עי' בסוגיא דשבת (ס\"פ המצניע) דדעת רש\"י ותוס' שם דאפילו יחדו לא מקבל טומאה וההיא דלקמן (רפי\"ז) היינו בכלי עץ [*ומ\"ש הרע\"ב הוא אליביה דרבא שם]:"
+            ],
+            [
+                "[אות כא] <b>תוי\"ט סד\"ה ר\"מ אומר. הבלתי נהוגים בדורינו. </b>במג\"א (סי' רי\"ח סק\"ג) כתב דמדברי תוס' זבחים (דף ה') לא משמע כן:",
+                "[אות כב] <b>תי\"ט ד\"ה הלפס. שיעורן בזיתים מדרבנן. </b>קשה לי ממתני' דלקמן (פ\"ח מ\"ב) נקבו העשוי לאוכלין שיעורן כזית ועי' בהרע\"ב שם דנקב המטהר מטומאה אינו מציל וא\"כ כיון דמדאורייתא בניקב כשרש קטן טהור בכה\"ג לא לציל. שוב ראיתי דלק\"מ דדברי תוס' רק במיוחד לאוכלים ומשקים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>הנוגע בחומר טמא. </b>ומודים בזה החכמים דמתני' ה' משום דמיחם [צריך] לטפלו כמ\"ש הר\"ש (במתני' ה') בשם התוספתא:"
+            ],
+            [
+                "[אות כד] <b>בהרע\"ב ד\"ה ומטהר בשל חרס. א\"נ נקב שבפי משפך. </b>הר\"ש כ\"כ בדרך וכי תימא. וכתב עלה אכתי לר\"ע מ\"ש משפך חרס מחבית חרס. היינו דס\"ל להר\"ש כיון דרע\"ק מטמא בשל עץ ולא ס\"ל לסברא דסופו להסיר הסתימה א\"כ גם בחרס יטמא כמו בחבית ולענין זה הסברא דסופו להסיר הסתימה לא ניחא ליה להר\"ש לחלק בין מינו לאינו מינו והר\"ב ס\"ל דגם בזה יש לחלק בין מינו לאינו מינו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כה] <b>תי\"ט סד\"ה דברי ר\"מ. ועוד דר\"מ מחמיר. </b>בפר\"ח הקשה הא הך טומאה דרבנן הוא והו\"ל לפסוק מספק האיבעי לקולא. וע\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות כו] <b>תי\"ט ד\"ה טמא. אלא לפרש כיצד שלא לדעת. </b>כך משמע בתוספתא ואי לאו משום האי תוספתא הייתי מפרש דג' ענינים הם מאחורו משום דלא חשיב היסק ולא מבפנים כו' ומיהו לא יתכן כו' (כצ\"ל):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה מעפר ולמטן. אם נגע. </b>והרא\"ש כתב דאם האוכלים (או) השרץ טמונים בעפר אם נגע בתנור טמאים. ומטמא לתנור אבל לא מחמת אויר שהעפר בטלה לאויר התנור. אבל מעפר ולמעלן מטמא באויר. וכ\"כ גם כן הגאון מהר\"א ווילנא זצ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כח] <b>הרע\"ב ד\"ה ונפל לאויר. ואינה מטמא. </b>עיין מקואות (פ\"י משנה ח') ובתי\"ט שם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כט] <b>תי\"ט ד\"ה נטמא. הוא פי' הרמב\"ם. </b>והיינו שיש לו דבילה בפיו והכתה הקוץ ויצא הדם והכניס אצבעו לפיו למוץ הדם. תטמא הדבילה מהדם. או שנכוה ונתן אצבעו לפיו שרצונו להוציא המשקה מפיו ולעוקרו במציצת אצבעו נטמא הדבילה מהרוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>תי\"ט ד\"ה היה עגול. ולא יכולתי לעמוד. </b>כך הקשה בשו\"ת מנחם עזריה (סי' פ\"ה) וע\"ש מה שתירץ:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות לא] <b>תוי\"ט ד\"ה חזרו לטומאתן. ומש\"ה לא סגי. </b>ובמהרש\"א שם כ' דהטעם דהוי כחוכא ואיטלולי להצריך הערב שמש ולא טבילה:",
+                "[אות לב] <b>בא\"ד דכלי מתכות הדבר קשה. </b>לשון זה אינו מובן לי דהא בלא\"ה כיון דהטעם משום גדר מי חטאת והיינו שלא תשתכח תורת מ�� חטאת וזה ממילא ל\"ש אלא בכלי מתכות דבעי הזאה ג' וז'. אבל בשאר כלים דלא שייך בהן מי חטאת אין אנו חוששין אם ישברם לטהרם. ובתו' (פ\"ק דשבת ד\"ה הניחא למ\"ד כו') כתבו וטעמא דרשב\"ג דס\"ל דרק בטומאת מת אמרו משום דט\"מ הוא זמן מרובה וישבר ולא ירצו להמתין עכ\"ל. נלפע\"ד דכוונתם דלמסקנא דהטעם שמא לא יקבנו בכדי טהרתו או שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה. לכ\"ע הטעם הכי הוא. דדחיקא הוא להם לומר דלרשב\"ג קיימי' בטעם ראשון דמשום גדר מי חטאת כדפי' הר\"ש והרע\"ב. ולזה פירשו הטעם דטעמא דרשב\"ג דשאר טומאות שאין דרכו לשברם כלל רק בט\"מ. דקשה עליה להמתין ג' וז'. ות\"ק ס\"ל דגם בשאר טומאות חיישי' לזה. אלא דמ\"מ רק במתכת דבשאר כלים אין דרכם לשבר כמ\"ש הר\"ש. ולישנא דהר\"ש צ\"ע. ועי' לקמן (פי\"ד מ\"ז) בהרע\"ב שם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לג] <b>תוי\"ט סד\"ה ומצופה. בריש פ\"ב. </b>צ\"ל פכ\"ב:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לד] <b>תי\"ט ד\"ה שנחלקה לשנים. אמרינן א\"א לצמצם. </b>לק\"מ דשאני תנור דאיכא גומות. ולכ\"ע א\"א לצמצם כדמשני הש\"ס פ\"ב דבכורות. וע' בתוס' שם דקי\"ל דבידי אדם אפשר לצמצם א\"כ אתיא הכא אליבא דהלכתא. אך להרמב\"ם שכתב (בפ\"ט מהלכות רוצח ה\"ח) דבידי אדם א\"א לצמצם. קשה אמאי פסק למשנתינו דהכא בטבלא. ואין לומר דבטבלא כל א' טהור דהוי ס\"ס ספק הוא המיעוט וספק נחתך במצומצם לחצאין וכעין מ\"ש תוס' שם בשם הר\"ש מוינבלא דא\"כ גם בתנור יהיה טהור מה\"ט. וע\"כ דהוי ספק טומאה ברה\"י דאפי' ס\"ס טמא א\"כ גם בטבלא כן וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות לה] <b>תו\"ח ד\"ה פחות מכאן כו'. שיעזבוהו על צורתו שלא. </b>צ\"ל כ\"ש שלא ישתמש בו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לו] <b>הרע\"ב ד\"ה השחור. לפי שהם משירים. </b>והוא מלה\"כ מרחם משחר (תהלים ק\"י):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לז] <b>תוי\"ט ד\"ה טבעת. דאמרינן בית קבול. </b>לא ידעתי איה איפוא מקומו הא אדרבה בסוכה (דף י\"ב ע\"ב) איתא מהו דתימא ב\"ק העשוי למלאות ל\"ש ב\"ק קמ\"ל. הרי דבאמת שמיה ב\"ק. ובתוס' שם הסכים דאפילו עשוי למלאות לעולם שמי' ב\"ק ועיין פ\"ק דשבת (די\"ז ע\"א ד\"ה ועל שאר כו'). וצלע\"ג  [וע' בר\"ש פרק כ\"ו מ\"ב]:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות לח] <b>כוורת הקש. </b>וא\"ת הא לא כתיב בפרשה לענין טומאת מת אלא כ\"ע ועור ובגד ושק. וי\"ל דקש נמי חשיב של עץ כדאמרינן ברכות (דף מ') פרי שאכל אדם הראשון חטה היה א\"נ הך טומאה דרבנן היא תוס' (פ\"ו דשבת דף ס\"ו ע\"א):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>שיהיו מקדשין כל שהן. </b>ור\"מ לשיטתו דס\"ל בערלה (פ\"ג מ\"ז) דאת שדרכו מקדש מש\"ה ס\"ל דסתם רמונים אין מקדשים בכ\"ש. ור\"י לשיטתו דס\"ל פ\"ק דביצה (דף ד') גבי עגול דבילה דכל שדרכו הוא מקדש בכ\"ש מש\"ה אמר כאן דלא הוזכרו רמוני בדאן אלא שיהיו מתעשרים ולר\"ל דס\"ל בפ\"ק דביצה דבההיא דערלה הנ\"ל דר\"מ אמר כל שדרכו. צ\"ל דר\"מ ור\"י פליגי במציאות דר\"מ ס\"ל דסתם רמונים אפי' כל שדרכו לא הוי. ור\"י ס\"ל דהוי כל שדרכו. הר\"ש. וכ\"כ תוס' זבחים (דע\"ב ע\"ב) ולפמ\"ש תוס' בזבחים (דע\"ג ע\"א ד\"ה ר\"מ וכו') בחד תירוצא דהכי אמר ר\"מ דכל שדרכו מקדש בכ\"ש מדאורייתא מש\"ה באיסור דרבנן את שדרכו מקדש י\"ל גם לר\"ל דסתם רמונים הוי לכ\"ע בכלל כל שדרכו והא דאר\"מ הכא שיהא מקדשים בכ\"ש היינו שיהא מקדשים אף באיסורי דרבנן. ור\"י לטעמיה דס\"ל גבי עגולי דאפילו בדרבנן אמרי' כל שדרכו. מש\"ה לענין קידוש ליכא נ\"מ בין סתם רמונים לרמוני בדאן. וגם לאינך תירוצם דתוס' שם עכ\"פ בב' דרבנן כגון תרומת פירות בזה\"ז בטילה ס\"ל לר\"מ דכל שדרכו אינו מקדש דזהו ממש דינא דעגולי דבילה. אבל בדבר דאת שדרכו י\"ל דגם בזה לא בטילה וא\"נ י\"ל דלענין זה הוזכרו רמוני בדאן שיקדש בכ\"ש אף ברמוני תרומה בזה\"ז. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מ] <b>כמלא לוגמיו ביה\"כ. </b>גם לענין קידוש הדין כן דצריך שיטעום כמלא לוגמיו כפי מה שהוא אדם תוס' יומא (ד\"פ). ובפסחים (ד' ק\"ז):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מא] <b>תי\"ט ד\"ה חוץ מכלב. לעיל רפ\"ו. </b>צ\"ל רפ\"י:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מב] <b>מן הנייר. </b>ע' לעיל (פ\"ב מ\"ה) בתי\"ט ד\"ה והנייר (* [ומ\"ש רבינו שם אות י\"ז]: ",
+                "[אות מג] <b>שיש להם מעשה. </b>טהרות (פ\"ח מ\"ו). מכשירין (ספ\"ג ורפ\"ו) דשם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות מד] <b>הרע\"ב ד\"ה בזמן שבתוכה. ובסיס לדבר האסור. </b>ומ\"מ משמע דווקא בזמן שיש עליה מעות אבל אין עליה מעות אע\"ג דהיה עליה בבה\"ש שרי לגוררו ואתיא מתני' כר\"ש דלית ליה מגו דאתקצאי גמ' פ\"ג דשבת [* דף מ\"ד ע\"ב וע\"ש דף מ\"ו ע\"א]:",
+                "[אות מה] <b>בא\"ד שהיא עיקר הכלי. </b>ובחדושי הרשב\"א (פ\"ג דשבת) כתב בשם רבינו אפרים דמיירי בשיש בשידה פירות או כלים והלכך בשאינו נשמטת הו\"ל כלי אחד ונעשה בסיס לדבר איסור ולדבר המותר ומותר לגוררו ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>הר\"ב ד\"ה מטמא שנים. והמיזרן כ\"ז שלא פי'. </b>ותמוה לי דלענ\"ד היה נראה דהמזרן הוי כמטה עצמה וכן לר' יוסי עד עשרה טפחים ואף בפירש מטמא ב'. ושאני במתני' שאח\"ז דהתם כרך המזרן לאחר שנטמאת המטה במדרס. וצל\"ע. אח\"כ מצאתי ת\"ל במ\"ל שהוציא כן מדברי הרמב\"ם ולא הביא שם דברי הר\"ש והרע\"ב:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מז] <b>מפני שבטל העיקר. </b>וכן לקמן (פרק כ\"ב מ\"ז):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>תי\"ט ד\"ה שלשה מפצים. וכן מתטמא במת. </b>בשבת (דף ע\"ו בתוס' ד\"ה ואר\"ש) כתבו דמפץ לא מטמא במת אלא כשמטמא בזב דהיינו שיחדו לכך. וא\"כ הכא בשל צבעים דאינו מטמא בזב גם במת לא ליטמא. וצ\"ל כמ\"ש הר\"ש כאן דהתם מיירי במפץ של שיפה וגמי והכא מיירי במפץ של עץ:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מט] <b>הרע\"ב ד\"ה טלייה על צידה כו'. וכלי עץ כו' נמי טהור מכלום. </b>אינו מדוקדק דהא במיוחד למדרס גם בבאים במדה טמאים וכמ\"ש הרע\"ב לעיל (פכ\"ד מ\"ד): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות נ] <b>הרע\"ב ד\"ה צרור המעות. משום דלהוצאה ניתנו. </b>ומש\"ה כשנטל ממנו המעות מתפשט העור ואין כאן בית קיבול. וכ\"כ הר\"ש והרמב\"ם. ועיין בתוס' שבת (דף ס\"ג ע\"ב ד\"ה מנין לאריג כו') שכתבו דלא משכחת פשוטי כלי עור דטהור אלא בקשין דא\"א לקפלו ולהניח בו מידי אבל כל שאפשר לקפלו ולהניח בו דבר הוי בית קיבול עיי\"ש. והובא ג\"כ במ\"ל (פ\"א מה' כלים). א\"כ הכא דהניח בו מעות ממילא אפשר לקפלו. אף שנטל המעות ונתפשט מ\"מ הא אפשר לחזור ולקפל ולהניח בו מעות וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נא] <b>דברי רבי יהודה. </b>במגיני שלמה פ\"ה דשבת (ד' נ\"ב) הקשה דהא ר\"י סבר שם דמעשה לתקן לאו מעשה הוא. וה\"נ שהמעשה לצורך תיקון רצועות וסנדלים הוי מעשה לתקן ותירץ דדוקא אם כבר נטמא בזה ס\"ל לר\"י דבעינן מעשה לקלקל אבל לטמא מכאן ולהבא מודה ר\"י. והא דקתני עור שהוא טמא מדרס היינו שראוי וטמא מדרס כמ\"ש הר\"ש והרע\"ב לעיל (פ\"ב מ\"ו) עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נב] <b>אמר רבי יוסי. </b>פלוגתייהו דר\"מ ור\"י אם טומאת בית הסתרים מטמא במגע דר\"מ סבר דמטמא ומש\"ה סבר דטמא מגע מדרס דמיד כשנעשה מדרס נגעו זה בזה בעודם מחוברים וכל מקצת נעשה ג\"כ מגע מדרס. ור\"י סבר דעודם מחוברים לא מטמאי זה מזה דבמקום חבורן הוי בית הסתרים ואינו טמא אא\"כ נגע בו הזב דהיינו שדרס עליה הזב כשהוא יחף דנגע בו כשדרס ברגל וחל בבת א' טומאת מדרס וטומאת מגע מדרס. או שדרס עליה במנעל דבשעת מדרס נעשה ג\"כ טומאת מגע מדרס שנגע זה בסנדל. ואינו טהור אא\"כ כשדרס הי' פשוטי כלי עץ מפסיק בין רגליו לבגד. וגם בעי' שלא היה הסדין מכופל בשעה שדרס דב' ראשים אינם נוגעים זה בזה בגלוי ולא חל עליה טומאת מגע מדרס. ואם אח\"כ נתכפל הבגד או אח\"כ נגע בו הזב אינו טמא טומאת מגע דלא אתי טומאת מגע דקיל וחייל על טומאת מדרס החמור אלא א\"כ באו בב\"א. זהו העולה מדברי תוספות חולין ובמנחות:",
+                "[אות נג] <b>תו\"ח סד\"ה בר\"ב ד\"ה אא\"כ נגע. ואיך יפרש גמ' דמנחות הנ\"ל וצ\"ע. </b>ככל החזיון הזה אמור במשנה למלך שם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נד] <b>הר\"ב ד\"ה הרי אלו. ויש בכל הבגד בכללו. </b>אבל בתוס' (פ\"ג דשבת דף מ\"ז ד\"ה בגדי כו') כתבו בשם ר\"ת דגרסי' הכא אעפ\"י שאין בהם שלשה על שלשה ומיירי בחתיכה אחת דבבגדי עניים מטמא מדרס אף אם אין בו שלשה טפחים וההיא דלעיל (פכ\"ז מ\"ב) מיירי בבגדי עשירים ואפ\"ה קתני שם משום שלש על שלש לטמא מת דאין חילוק בין עניים לעשירים אלא בטומאת מדרס דתלוי ביחוד מה שאדם רגיל ליחד הלכך פחות משלשה ביד עשיר אין מטמא מדרס דאין דרכם לייחדו ע\"ש. ועי' בהר\"ש דמסיק כפי' הרע\"ב. ומ\"מ כ' דמשנתינו דהכא דוקא ביד עני אבל ביד עשיר לא חשיב כיון שעשוי מחתיכות קטנות (* כ\"מ ואולי כוונת רבינו דהר\"ש מסיק כגרסת הרע\"ב. דהר\"ש מוקי משנתינו בטלית שבלתה יעו\"ש. והר\"ב פי' כהרמב\"ם עיין בפי' הרא\"ש ויש לעיין):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נה]  <b>אמר רבי יוסי. </b>אף דר\"י היה רבו של רבי. מ\"מ היה להם סדרי משנה קודם רבי. וכ\"כ תוס' בב\"ק (צ\"ד ע\"ב ד\"ה בימי רבי כו') שהמשניות (היה) [היו] קודם רבי אלא שהוא סדרם. ועי' מ\"ש (פ\"א מ\"א) דפסחים:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,307 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kelim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Kelim",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>הרע\"ב ד\"ה מטמאין את האדם. שאם היו כלים רבים זעג\"ז. </b>ואם היו כלים על ידו והנבילה בכלי העליון האדם טמא והכלים טהורים חוץ מכלי העליון שנוגע בו הטומאה. רמב\"ם:",
+                "[אות ג] <b>בא\"ד לא נטמאו הכלים התחתונים במשא. </b>וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו בשם הספרא. אבל מדברי רש\"י נדה (דף נ\"ד סוף ע\"ב) מבואר דגם כלים התחתונים טמאים משום טומאת משא אם דם נדה בעליון. ואולם ברש\"י שבת (דפ\"ג ע\"ב ד\"ה כרעו הן) מבואר דבכלים ליכא טומאת משא. וצ\"ע:",
+                "[אות א] <b>במשנה וחשוכי בגדים במגע. </b>עיין יומא (דף י\"ד בתוס' ד\"ה אלא מאי מזה כו') ודבריהם תמוהים במה שכתבו ואין לתרץ מאי מזה נושא אף נושא וה\"ה במגע כו' והא מפורש במתניתין דהכא דליכא כיבוס בגדים וצ\"ע. ועיין בספר שיח יצחק שם:",
+                "[אות ד]"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה זובו של זב. ולא משום דא\"א בלא צחצוח זיבה. </b>כדס\"ל לר' יהושע דא\"כ לתנייה גבי זובו ומדקתני לה גבי רוקו ע\"כ משום דאתי מרוקו. גמ' שם:",
+                "[אות ו] <b>בא\"ד שיהא טמא בטמא. </b>והא דל\"א דיו דכמו דטמא בטהור טמא רק במגע ולא במשא ה\"נ טמא בטמא. דכיון דמיפרך ק\"ו. דלמגע לא אצטריך ק\"ו. דלא גרע מגברא טהור. מש\"ה ל\"א דיו. גמרא שם. (ולפמ\"ש התי\"ט בד\"ה למעלה מהן זובו בשטת הרמב\"ם דש\"ז דטהור בעי' כעדשה לנוגע וש\"ז דזוב אפילו בכ\"ש. א\"כ איך מיפרך הק\"ו הא הק\"ו מועיל על מגעו בכ\"ש. ומנ\"ל טומאת משא) והיינו כר\"ט (במתני' ה' פ\"ק דבב\"ק) עיי\"ש. ועיין בהרע\"ב שם דאנן קיי\"ל כרבנן דאף היכא דמיפרך ק\"ו אמרי' דיו. והא דקיי\"ל הכא דש\"ז דזב מטמא במשא היינו מטעם דא\"א לש\"ז בלא צחצוחי זיבה. וכמו שכתב הרמב\"ם (בפ\"א מהל' מטמאי מו\"מ):"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>מצורע שהוא מטמא בביאה. </b>וחמיר ג\"כ זבה ממצורע דזבה מטמאה את בועלה. ומצורעת אינה מטמאה את בועלה כדדרשינן בת\"כ ואם שכב ישכב איש אותה פרט למצורעת. וכן חמיר ג\"כ דזבה עושית משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים. ומצורעת אינה עושית מו\"מ רק לטמא אוכלים ומשקים (וזהו שיטת תוספות דלא כהרע\"ב שכתב דמצורע עושה מו\"מ כמו זב) הר\"ש (במתני' ג'):",
+                "[אות ח] <b>ברע\"ב ד\"ה חמור מכולם. דביאה במקצת. </b>עי' שבועות (דף י\"ז ע\"ב) ובתוספות שם דאם הכניס כו' לא מקרי ביאה במקצת. וכשנכנס כולו חוץ מחוטמו דפטור הטעם דדרך אחורים ל\"ש ביאה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>הרע\"ב ד\"ה עיירות המוקפות. מימות יהושע ב\"נ. </b>הקשה לי חכם במה דפירש\"י מלכים ב' (ז' ג') פתח השער כמו שנאמר מחוץ למחנה מושבו. והא שומרון לא היה מוקף חומה מימות יב\"נ כמבואר מלכים א' (ט\"ז כ\"ד). והשבתי לו דנזהר בזה התרגום יונתן בפסוק הנ\"ל מלכים א' (ט\"ז כ\"ד) ויקן את ההר תרגם יונתן וזבין ית כרכא. והיינו דס\"ל מתוך קושי' הנ\"ל דגם מקודם היה כרך גדול אלא שעמרי חיזק הבנין וקרא שם העיר שומרון וכמו שתרגם שם ובנא ית כרכא וקרא ית שמיה דקרתא די בנא על שום שמר מריה דטורא שומרון. מבואר דההר שומרון דסוף פסוק הניח כפשוטו ופירש טורא דמריה דטורא שומרון אבל מ\"מ כבר היה בנוי כרך על ההר ומש\"ה פי' ויקן את ההר וזבן ית כרכא. וא\"כ י\"ל דהיה מוקף מימות יהושע. ועיין רד\"ק מלכים א' (י\"ג י\"ד):",
+                "[אות י] <b>בא\"ד מחוץ למחנה מושבו. </b>וילפינן גז\"ש מושבו מקרא דבית מושב עיר חומה תוס' בערכין (ד' ל\"ב ע\"ב ד\"ה וקדשו כו'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יא] <b>בהרע\"ב ד\"ה כלי עץ. משום דבתוכו תלה רחמנא. </b>קשה לי דאם כן בזכוכית דחז\"ל גזרו טומאה דדמי לכ\"ח. ג\"כ ביש להם תוך ולא בית קיבול יהיה טמא ואיך חשוב כלי זכוכית בהדייהו [* ע' תוס' שבת ט\"ו ע\"ב ד\"ה אתו כו' וד\"ה עבדו רבנן כו' דלשיטתם ליכא לתרץ דעבדו הכירא כי היכי דלא לשרוף כו']:",
+                "[אות יב] <b>בא\"ד אם הן ראויין למשכב ומושב. </b>ואזי טמא גם כן מטומאת מת ושרץ [*אפי' מדאו' ע' בהרא\"ש]:",
+                "[אות יג] <b>ד\"ה וכלי זכוכית. הוי ככלי חרס. </b>וגם לית להו טהרה במקוה וכ\"כ הרמב\"ם (פ\"א דכלים). אבל בהר\"ש סוף מסכתין כתב בפשיטות דיש להם טהרה במקוה וצ\"ע. [* עי' בתשו' רבינו בחלק הכתבים סי' ר\"י]:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה הטהורים. כדדרשי' מקראי. </b>בשבת (דפ\"ד ע\"ב) ובפי' רש\"י עירובין (דק\"ד ע\"ב) כתבו דכ\"ח אינו מטמא במדרס הזב דלא חזי למדרס משום דנשבר וצל\"ע:",
+                "[אות טו] <b>ברע\"ב ד\"ה כל שאין לו תוך. באחורי הכלי. </b>ולפי זה חמורים משקים מזב וזבה דאילו זב וזבה לא מטמאים לכ\"ח מגבו ומשקים מטמאים. והראב\"ד בהשגתו (פ\"ז מהל' אבות הטומאה) השיג בזה על הרמב\"ם. ולכאורה היה נראה דכוונת הרע\"ב דאם נגעו באחורי הכלי באחוריים שיש להם חקק בבית מושבם דמקבלים טומאה בכה\"ג כמ\"ש הרע\"ב בריש פ' זה ואשמעי' מתני' הכא דדוקא היכא דיש לכ\"ח תוך אז מקבל טומאה מאחוריו במקום חקק. אבל אם אין לו תוך לא נטמא באחוריו וזה ממש כעין מ\"ש הר\"ש בפי' במתני' (ריש פרק כ\"ז) דמסכתין. ואולם לפ\"ז לא היה להסביר משנתינו בטומאת משקין והו\"ל לפרש הכי בכל טומאות שבעולם. ועיין בר\"ש (פ\"ג מ\"ה):",
+                "[אות טז] <b>תוי\"ט ד\"ה כל שאין. אין לו אחוריים כו'. </b>היינו דחכמים גזרו על משקים שיטמאו כלי שטף ואפי' נטמא מאחוריים לא נטמא תוכו. וזהו דוקא ביש לו תוך. אבל באין לו תוך אין בין תוכו (ר\"ל אותו צד שמשתמשים בו) לגבו. אלא בנטמא גבו נטמא גם תוכו. ובפירוש הר\"ש כאן נטמא גבו לא נטמא תוכו ט\"ס וצ\"ל כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יז] <b>תי\"ט ד\"ה ניירות. לא ידענא מאי טומאה. </b>בסדרי טהרה הלכות נדה (סי' ק\"ל ס\"ק י\"ט) השיג דמשנה שלימה היא במסכתין (פי\"ז מט\"ו) דנייר מקבל טומאה עיין שם. ויעויין במה שכתב הר\"ש במסכתין פ\"י מ\"ד בפירוש התוספתא דנייר אינו מקבל טומאה וצ\"ע. ועי' (פ\"י מ\"ו דמסכת פרה) [ובמסכת זבים פ\"ה מ\"ה]:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יח] <b>ברע\"ב ד\"ה נטמאת אחת. כבר נכנס באויר הלזבז. </b>וקשה לי דזהו הטעם ל\"ש בסיפא גבי בית תבלין של עץ דשם לא נטמא מאוירו. והר\"ש כתב וז\"ל דכשפיהם למטה מהלזבז נחשב הכל כלי א' אבל פיהן למעלה כל חדא וחדא תחשב כלי בפ\"ע. ואם כן ניחא דעודף הלזבז משוי הכל לכלי א'. והרמב\"ם בפירושו כתב כלשון הרע\"ב ואחר כך בד\"ה קלמרים כתב כלשון הר\"ש הנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יט] <b>מטילין אותו לחומרו בזיתים. </b>וכן מטילים לחומרא דשיעורו בכונס משקה לענין ההיא דלקמן (פ\"ח מ\"ב) כדאיתא במתני' שם ולענין ההיא דלקמן (סוף פ\"ט):",
+                "[אות כ] <b>הרע\"ב ד\"ה שיעור כ\"ח. אבל חזר ויחדה. </b>עי' בסוגיא דשבת (ס\"פ המצניע) דדעת רש\"י ותוס' שם דאפילו יחדו לא מקבל טומאה וההיא דלקמן (רפי\"ז) היינו בכלי עץ [*ומ\"ש הרע\"ב הוא אליביה דרבא שם]:"
+            ],
+            [
+                "[אות כא] <b>תוי\"ט סד\"ה ר\"מ אומר. הבלתי נהוגים בדורינו. </b>במג\"א (סי' רי\"ח סק\"ג) כתב דמדברי תוס' זבחים (דף ה') לא משמע כן:",
+                "[אות כב] <b>תי\"ט ד\"ה הלפס. שיעורן בזיתים מדרבנן. </b>קשה לי ממתני' דלקמן (פ\"ח מ\"ב) נקבו העשוי לאוכלין שיעורן כזית ועי' בהרע\"ב שם דנקב המטהר מטומאה אינו מציל וא\"כ כיון דמדאורייתא בניקב כשרש קטן טהור בכה\"ג לא לציל. שוב ראיתי דלק\"מ דדברי תוס' רק במיוחד לאוכלים ומשקים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>הנוגע בחומר טמא. </b>ומודים בזה החכמים דמתני' ה' משום דמיחם [צריך] לטפלו כמ\"ש הר\"ש (במתני' ה') בשם התוספתא:"
+            ],
+            [
+                "[אות כד] <b>בהרע\"ב ד\"ה ומטהר בשל חרס. א\"נ נקב שבפי משפך. </b>הר\"ש כ\"כ בדרך וכי תימא. וכתב עלה אכתי לר\"ע מ\"ש משפך חרס מחבית חרס. היינו דס\"ל להר\"ש כיון דרע\"ק מטמא בשל עץ ולא ס\"ל לסברא דסופו להסיר הסתימה א\"כ גם בחרס יטמא כמו בחבית ולענין זה הסברא דסופו להסיר הסתימה לא ניחא ליה להר\"ש לחלק בין מינו לאינו מינו והר\"ב ס\"ל דגם בזה יש לחלק בין מינו לאינו מינו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כה] <b>תי\"ט סד\"ה דברי ר\"מ. ועוד דר\"מ מחמיר. </b>בפר\"ח הקשה הא הך טומאה דרבנן הוא והו\"ל לפסוק מספק האיבעי לקולא. וע\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות כו] <b>תי\"ט ד\"ה טמא. אלא לפרש כיצד שלא לדעת. </b>כך משמע בתוספתא ואי לאו משום האי תוספתא הייתי מפרש דג' ענינים הם מאחורו משום דלא חשיב היסק ולא מבפנים כו' ומיהו לא יתכן כו' (כצ\"ל):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה מעפר ולמטן. אם נגע. </b>והרא\"ש כתב דאם האוכלים (או) השרץ טמונים בעפר אם נגע בתנור טמאים. ומטמא לתנור אבל לא מחמת אויר שהעפר בטלה לאויר התנור. אבל מעפר ולמעלן מטמא באויר. וכ\"כ גם כן הגאון מהר\"א ווילנא זצ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כח] <b>הרע\"ב ד\"ה ונפל לאויר. ואינה מטמא. </b>עיין מקואות (פ\"י משנה ח') ובתי\"ט שם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כט] <b>תי\"ט ד\"ה נטמא. הוא פי' הרמב\"ם. </b>והיינו שיש לו דבילה בפיו והכתה הקוץ ויצא הדם והכניס אצבעו לפיו למוץ הדם. תטמא הדבילה מהדם. או שנכוה ונתן אצבעו לפיו שרצונו להוציא המשקה מפיו ולעוקרו במציצת אצבעו נטמא הדבילה מהרוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>תי\"ט ד\"ה היה עגול. ולא יכולתי לעמוד. </b>כך הקשה בשו\"ת מנחם עזריה (סי' פ\"ה) וע\"ש מה שתירץ:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות לא] <b>תוי\"ט ד\"ה חזרו לטומאתן. ומש\"ה לא סגי. </b>ובמהרש\"א שם כ' דהטעם דהוי כחוכא ואיטלולי להצריך הערב שמש ולא טבילה:",
+                "[אות לב] <b>בא\"ד דכלי מתכות הדבר קשה. </b>לשון זה אינו מובן לי דהא בלא\"ה כיון דהטעם משום גדר מי חטאת והיינו שלא תשתכח תורת מי חטאת וזה ממילא ל\"ש אלא בכלי מתכות דבעי הזאה ג' וז'. אבל בשאר כלים דלא שייך בהן מי חטאת אין אנו חוששין אם ישברם לטהרם. ובתו' (פ\"ק דשבת ד\"ה הניחא למ\"ד כו') כתבו וטעמא דרשב\"ג דס\"ל דרק בטומאת מת אמרו משום דט\"מ הוא זמן מרובה וישבר ולא ירצו להמתין עכ\"ל. נלפע\"ד דכוונתם דלמסקנא דהטעם שמא לא יקבנו בכדי טהר��ו או שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה. לכ\"ע הטעם הכי הוא. דדחיקא הוא להם לומר דלרשב\"ג קיימי' בטעם ראשון דמשום גדר מי חטאת כדפי' הר\"ש והרע\"ב. ולזה פירשו הטעם דטעמא דרשב\"ג דשאר טומאות שאין דרכו לשברם כלל רק בט\"מ. דקשה עליה להמתין ג' וז'. ות\"ק ס\"ל דגם בשאר טומאות חיישי' לזה. אלא דמ\"מ רק במתכת דבשאר כלים אין דרכם לשבר כמ\"ש הר\"ש. ולישנא דהר\"ש צ\"ע. ועי' לקמן (פי\"ד מ\"ז) בהרע\"ב שם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לג] <b>תוי\"ט סד\"ה ומצופה. בריש פ\"ב. </b>צ\"ל פכ\"ב:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לד] <b>תי\"ט ד\"ה שנחלקה לשנים. אמרינן א\"א לצמצם. </b>לק\"מ דשאני תנור דאיכא גומות. ולכ\"ע א\"א לצמצם כדמשני הש\"ס פ\"ב דבכורות. וע' בתוס' שם דקי\"ל דבידי אדם אפשר לצמצם א\"כ אתיא הכא אליבא דהלכתא. אך להרמב\"ם שכתב (בפ\"ט מהלכות רוצח ה\"ח) דבידי אדם א\"א לצמצם. קשה אמאי פסק למשנתינו דהכא בטבלא. ואין לומר דבטבלא כל א' טהור דהוי ס\"ס ספק הוא המיעוט וספק נחתך במצומצם לחצאין וכעין מ\"ש תוס' שם בשם הר\"ש מוינבלא דא\"כ גם בתנור יהיה טהור מה\"ט. וע\"כ דהוי ספק טומאה ברה\"י דאפי' ס\"ס טמא א\"כ גם בטבלא כן וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות לה] <b>תו\"ח ד\"ה פחות מכאן כו'. שיעזבוהו על צורתו שלא. </b>צ\"ל כ\"ש שלא ישתמש בו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לו] <b>הרע\"ב ד\"ה השחור. לפי שהם משירים. </b>והוא מלה\"כ מרחם משחר (תהלים ק\"י):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לז] <b>תוי\"ט ד\"ה טבעת. דאמרינן בית קבול. </b>לא ידעתי איה איפוא מקומו הא אדרבה בסוכה (דף י\"ב ע\"ב) איתא מהו דתימא ב\"ק העשוי למלאות ל\"ש ב\"ק קמ\"ל. הרי דבאמת שמיה ב\"ק. ובתוס' שם הסכים דאפילו עשוי למלאות לעולם שמי' ב\"ק ועיין פ\"ק דשבת (די\"ז ע\"א ד\"ה ועל שאר כו'). וצלע\"ג  [וע' בר\"ש פרק כ\"ו מ\"ב]:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות לח] <b>כוורת הקש. </b>וא\"ת הא לא כתיב בפרשה לענין טומאת מת אלא כ\"ע ועור ובגד ושק. וי\"ל דקש נמי חשיב של עץ כדאמרינן ברכות (דף מ') פרי שאכל אדם הראשון חטה היה א\"נ הך טומאה דרבנן היא תוס' (פ\"ו דשבת דף ס\"ו ע\"א):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>שיהיו מקדשין כל שהן. </b>ור\"מ לשיטתו דס\"ל בערלה (פ\"ג מ\"ז) דאת שדרכו מקדש מש\"ה ס\"ל דסתם רמונים אין מקדשים בכ\"ש. ור\"י לשיטתו דס\"ל פ\"ק דביצה (דף ד') גבי עגול דבילה דכל שדרכו הוא מקדש בכ\"ש מש\"ה אמר כאן דלא הוזכרו רמוני בדאן אלא שיהיו מתעשרים ולר\"ל דס\"ל בפ\"ק דביצה דבההיא דערלה הנ\"ל דר\"מ אמר כל שדרכו. צ\"ל דר\"מ ור\"י פליגי במציאות דר\"מ ס\"ל דסתם רמונים אפי' כל שדרכו לא הוי. ור\"י ס\"ל דהוי כל שדרכו. הר\"ש. וכ\"כ תוס' זבחים (דע\"ב ע\"ב) ולפמ\"ש תוס' בזבחים (דע\"ג ע\"א ד\"ה ר\"מ וכו') בחד תירוצא דהכי אמר ר\"מ דכל שדרכו מקדש בכ\"ש מדאורייתא מש\"ה באיסור דרבנן את שדרכו מקדש י\"ל גם לר\"ל דסתם רמונים הוי לכ\"ע בכלל כל שדרכו והא דאר\"מ הכא שיהא מקדשים בכ\"ש היינו שיהא מקדשים אף באיסורי דרבנן. ור\"י לטעמיה דס\"ל גבי עגולי דאפילו בדרבנן אמרי' כל שדרכו. מש\"ה לענין קידוש ליכא נ\"מ בין סתם רמונים לרמוני בדאן. וגם לאינך תירוצם דתוס' שם עכ\"פ בב' דרבנן כגון תרומת פירות בזה\"ז בטילה ס\"ל לר\"מ דכל שדרכו אינו מקדש דזהו ממש דינא ��עגולי דבילה. אבל בדבר דאת שדרכו י\"ל דגם בזה לא בטילה וא\"נ י\"ל דלענין זה הוזכרו רמוני בדאן שיקדש בכ\"ש אף ברמוני תרומה בזה\"ז. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מ] <b>כמלא לוגמיו ביה\"כ. </b>גם לענין קידוש הדין כן דצריך שיטעום כמלא לוגמיו כפי מה שהוא אדם תוס' יומא (ד\"פ). ובפסחים (ד' ק\"ז):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מא] <b>תי\"ט ד\"ה חוץ מכלב. לעיל רפ\"ו. </b>צ\"ל רפ\"י:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מב] <b>מן הנייר. </b>ע' לעיל (פ\"ב מ\"ה) בתי\"ט ד\"ה והנייר (* [ומ\"ש רבינו שם אות י\"ז]: ",
+                "[אות מג] <b>שיש להם מעשה. </b>טהרות (פ\"ח מ\"ו). מכשירין (ספ\"ג ורפ\"ו) דשם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות מד] <b>הרע\"ב ד\"ה בזמן שבתוכה. ובסיס לדבר האסור. </b>ומ\"מ משמע דווקא בזמן שיש עליה מעות אבל אין עליה מעות אע\"ג דהיה עליה בבה\"ש שרי לגוררו ואתיא מתני' כר\"ש דלית ליה מגו דאתקצאי גמ' פ\"ג דשבת [* דף מ\"ד ע\"ב וע\"ש דף מ\"ו ע\"א]:",
+                "[אות מה] <b>בא\"ד שהיא עיקר הכלי. </b>ובחדושי הרשב\"א (פ\"ג דשבת) כתב בשם רבינו אפרים דמיירי בשיש בשידה פירות או כלים והלכך בשאינו נשמטת הו\"ל כלי אחד ונעשה בסיס לדבר איסור ולדבר המותר ומותר לגוררו ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>הר\"ב ד\"ה מטמא שנים. והמיזרן כ\"ז שלא פי'. </b>ותמוה לי דלענ\"ד היה נראה דהמזרן הוי כמטה עצמה וכן לר' יוסי עד עשרה טפחים ואף בפירש מטמא ב'. ושאני במתני' שאח\"ז דהתם כרך המזרן לאחר שנטמאת המטה במדרס. וצל\"ע. אח\"כ מצאתי ת\"ל במ\"ל שהוציא כן מדברי הרמב\"ם ולא הביא שם דברי הר\"ש והרע\"ב:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מז] <b>מפני שבטל העיקר. </b>וכן לקמן (פרק כ\"ב מ\"ז):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>תי\"ט ד\"ה שלשה מפצים. וכן מתטמא במת. </b>בשבת (דף ע\"ו בתוס' ד\"ה ואר\"ש) כתבו דמפץ לא מטמא במת אלא כשמטמא בזב דהיינו שיחדו לכך. וא\"כ הכא בשל צבעים דאינו מטמא בזב גם במת לא ליטמא. וצ\"ל כמ\"ש הר\"ש כאן דהתם מיירי במפץ של שיפה וגמי והכא מיירי במפץ של עץ:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מט] <b>הרע\"ב ד\"ה טלייה על צידה כו'. וכלי עץ כו' נמי טהור מכלום. </b>אינו מדוקדק דהא במיוחד למדרס גם בבאים במדה טמאים וכמ\"ש הרע\"ב לעיל (פכ\"ד מ\"ד): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות נ] <b>הרע\"ב ד\"ה צרור המעות. משום דלהוצאה ניתנו. </b>ומש\"ה כשנטל ממנו המעות מתפשט העור ואין כאן בית קיבול. וכ\"כ הר\"ש והרמב\"ם. ועיין בתוס' שבת (דף ס\"ג ע\"ב ד\"ה מנין לאריג כו') שכתבו דלא משכחת פשוטי כלי עור דטהור אלא בקשין דא\"א לקפלו ולהניח בו מידי אבל כל שאפשר לקפלו ולהניח בו דבר הוי בית קיבול עיי\"ש. והובא ג\"כ במ\"ל (פ\"א מה' כלים). א\"כ הכא דהניח בו מעות ממילא אפשר לקפלו. אף שנטל המעות ונתפשט מ\"מ הא אפשר לחזור ולקפל ולהניח בו מעות וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נא] <b>דברי רבי יהודה. </b>במגיני שלמה פ\"ה דשבת (ד' נ\"ב) הקשה דהא ר\"י סבר שם דמעשה לתקן לאו מעשה הו��. וה\"נ שהמעשה לצורך תיקון רצועות וסנדלים הוי מעשה לתקן ותירץ דדוקא אם כבר נטמא בזה ס\"ל לר\"י דבעינן מעשה לקלקל אבל לטמא מכאן ולהבא מודה ר\"י. והא דקתני עור שהוא טמא מדרס היינו שראוי וטמא מדרס כמ\"ש הר\"ש והרע\"ב לעיל (פ\"ב מ\"ו) עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נב] <b>אמר רבי יוסי. </b>פלוגתייהו דר\"מ ור\"י אם טומאת בית הסתרים מטמא במגע דר\"מ סבר דמטמא ומש\"ה סבר דטמא מגע מדרס דמיד כשנעשה מדרס נגעו זה בזה בעודם מחוברים וכל מקצת נעשה ג\"כ מגע מדרס. ור\"י סבר דעודם מחוברים לא מטמאי זה מזה דבמקום חבורן הוי בית הסתרים ואינו טמא אא\"כ נגע בו הזב דהיינו שדרס עליה הזב כשהוא יחף דנגע בו כשדרס ברגל וחל בבת א' טומאת מדרס וטומאת מגע מדרס. או שדרס עליה במנעל דבשעת מדרס נעשה ג\"כ טומאת מגע מדרס שנגע זה בסנדל. ואינו טהור אא\"כ כשדרס הי' פשוטי כלי עץ מפסיק בין רגליו לבגד. וגם בעי' שלא היה הסדין מכופל בשעה שדרס דב' ראשים אינם נוגעים זה בזה בגלוי ולא חל עליה טומאת מגע מדרס. ואם אח\"כ נתכפל הבגד או אח\"כ נגע בו הזב אינו טמא טומאת מגע דלא אתי טומאת מגע דקיל וחייל על טומאת מדרס החמור אלא א\"כ באו בב\"א. זהו העולה מדברי תוספות חולין ובמנחות:",
+                "[אות נג] <b>תו\"ח סד\"ה בר\"ב ד\"ה אא\"כ נגע. ואיך יפרש גמ' דמנחות הנ\"ל וצ\"ע. </b>ככל החזיון הזה אמור במשנה למלך שם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נד] <b>הר\"ב ד\"ה הרי אלו. ויש בכל הבגד בכללו. </b>אבל בתוס' (פ\"ג דשבת דף מ\"ז ד\"ה בגדי כו') כתבו בשם ר\"ת דגרסי' הכא אעפ\"י שאין בהם שלשה על שלשה ומיירי בחתיכה אחת דבבגדי עניים מטמא מדרס אף אם אין בו שלשה טפחים וההיא דלעיל (פכ\"ז מ\"ב) מיירי בבגדי עשירים ואפ\"ה קתני שם משום שלש על שלש לטמא מת דאין חילוק בין עניים לעשירים אלא בטומאת מדרס דתלוי ביחוד מה שאדם רגיל ליחד הלכך פחות משלשה ביד עשיר אין מטמא מדרס דאין דרכם לייחדו ע\"ש. ועי' בהר\"ש דמסיק כפי' הרע\"ב. ומ\"מ כ' דמשנתינו דהכא דוקא ביד עני אבל ביד עשיר לא חשיב כיון שעשוי מחתיכות קטנות (* כ\"מ ואולי כוונת רבינו דהר\"ש מסיק כגרסת הרע\"ב. דהר\"ש מוקי משנתינו בטלית שבלתה יעו\"ש. והר\"ב פי' כהרמב\"ם עיין בפי' הרא\"ש ויש לעיין):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נה]  <b>אמר רבי יוסי. </b>אף דר\"י היה רבו של רבי. מ\"מ היה להם סדרי משנה קודם רבי. וכ\"כ תוס' בב\"ק (צ\"ד ע\"ב ד\"ה בימי רבי כו') שהמשניות (היה) [היו] קודם רבי אלא שהוא סדרם. ועי' מ\"ש (פ\"א מ\"א) דפסחים:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,59 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makhshirin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מכשירין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>מחצה על מחצה צריך להכריז. </b>עי' פ\"י בחי' לב\"מ (דף כ\"ד) שהקשה דיוקי' אהדדי וע\"ש מה שתירץ שהוא תמוה לכאורה. וע' בפרישה ח\"מ (סי' רנ\"ט ס\"ג) ומפי דבריו תמצא דל\"ק דיוקי' אהדדי ע\"ש:",
+                "[אות ב] <b>הולכין אחר רוב הנחתומין. </b>כתב הפר\"ח יו\"ד (סימן קי\"ב סקי\"ג) ומסתבר' דבמחצה על מחצה יש להחמיר דומיא דמרחץ ואינך דמתני' דפרקין והא דלא תני לה גם הכא בהדיא דלא קתני הכי אלא היכא דקתני ב' בבי רוב כנענים ורוב ישראל הדר תני מחצה למחצה משא\"כ הכא וכצ\"ל במתני' דבסמוך גבי בשר. והא דבמתני' י\"א קתני מחצה למחצה להחמיר אף דלא תני תרי בבי שאני התם דהוי ענין אחריתא תערובת פירות בפירות ולא דמי' לאינך חילוקי' דתני בפרקין עכ\"ד:"
+            ],
+            []
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>תי\"ט ד\"ה שדם מגפתה. משקין היוצאים מן האשה. </b>וקשה לי דאיך השיב רע\"ק מחמיר אני בחלב מבדם. דמה בכך דמ\"מ י\"ל דחלב אשה מטמא שלא לרצון. כיון דמצינו אצלם שאר משקה דהיינו דם דקיל מחלב דאפ\"ה מטמא שלל\"ר (ויש לעיין דהר\"ש דקדק דיש להשות ולא מחמת חומרא) וברש\"י ותוס' שבת (קמ\"ג) פירשו דה\"ק אם טמא חלב וכו' שדם מגפתה טמא היינו דזהו הטעם דחלב הוי דם דדם נעכר ונעשה חלב ע' נדה (פ\"א מ\"ד) מש\"ה שלא לרצון טמא דהוי דם מגפתה. ומה שהשיב רע\"ק מחמיר אני וכו' נראה מדברי תוס' שם דרע\"ק סותר דאין טומאת חלב מדין דם דהא חולב לרפואה טמא וע\"כ טעמא דחלב מקרא ותפתח נאד החלב ותשקהו. וכ' שם דה\"ה דה\"מ למנקט דהא חלב בהמה טמא וע\"כ אין הטעם משום דם דהא בבהמה דם מגפתה טהור עיי\"ש. ומ\"מ קשה לי על הב' ראיות מן חלב בהמה ומדין חולב לרפואה זהו רק דלאו משום דם לחוד טמאה אלא מקרא הנ\"ל אבל מ\"מ י\"ל דגם משום דם מגפתה אית בי' ובחלב שלא לרצון באשה טמא מדין מגפתה. ובחולב לרפואה וכן חלב בהמה ג\"כ טמא דהוי משקה מקרא הנ\"ל. וצלע\"ג:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,56 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makhshirin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Makhshirin",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>מחצה על מחצה צריך להכריז. </b>עי' פ\"י בחי' לב\"מ (דף כ\"ד) שהקשה דיוקי' אהדדי וע\"ש מה שתירץ שהוא תמוה לכאורה. וע' בפרישה ח\"מ (סי' רנ\"ט ס\"ג) ומפי דבריו תמצא דל\"ק דיוקי' אהדדי ע\"ש:",
+                "[אות ב] <b>הולכין אחר רוב הנחתומין. </b>כתב הפר\"ח יו\"ד (סימן קי\"ב סקי\"ג) ומסתבר' דבמחצה על מחצה יש להחמיר דומיא דמרחץ ואינך דמתני' דפרקין והא דלא תני לה גם הכא בהדיא דלא קתני הכי אלא היכא דקתני ב' בבי רוב כנענים ורוב ישראל הדר תני מחצה למחצה משא\"כ הכא וכצ\"ל במתני' דבסמוך גבי בשר. והא דבמתני' י\"א קתני מחצה למחצה להחמיר אף דלא תני תרי בבי שאני התם דהוי ענין אחריתא תערובת פירות בפירות ולא דמי' לאינך חילוקי' דתני בפרקין עכ\"ד:"
+            ],
+            []
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>תי\"ט ד\"ה שדם מגפתה. משקין היוצאים מן האשה. </b>וקשה לי דאיך השיב רע\"ק מחמיר אני בחלב מבדם. דמה בכך דמ\"מ י\"ל דחלב אשה מטמא שלא לרצון. כיון דמצינו אצלם שאר משקה דהיינו דם דקיל מחלב דאפ\"ה מטמא שלל\"ר (ויש לעיין דהר\"ש דקדק דיש להשות ולא מחמת חומרא) וברש\"י ותוס' שבת (קמ\"ג) פירשו דה\"ק אם טמא חלב וכו' שדם מגפתה טמא היינו דזהו הטעם דחלב הוי דם דדם נעכר ונעשה חלב ע' נדה (פ\"א מ\"ד) מש\"ה שלא לרצון טמא דהוי דם מגפתה. ומה שהשיב רע\"ק מחמיר אני וכו' נראה מדברי תוס' שם דרע\"ק סותר דאין טומאת חלב מדין דם דהא חולב לרפואה טמא וע\"כ טעמא דחלב מקרא ותפתח נאד החלב ותשקהו. וכ' שם דה\"ה דה\"מ למנקט דהא חלב בהמה טמא וע\"כ אין הטעם משום דם דהא בבהמה דם מגפתה טהור עיי\"ש. ומ\"מ קשה לי על הב' ראיות מן חלב בהמה ומדין חולב לרפואה זהו רק דלאו משום דם לחוד טמאה אלא מקרא הנ\"ל אבל מ\"מ י\"ל דגם משום דם מגפתה אית בי' ובחלב שלא לרצון באשה טמא מדין מגפתה. ובחולב לרפואה וכן חלב בהמה ג\"כ טמא דהוי משקה מקרא הנ\"ל. וצלע\"ג:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מכשירין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,126 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Mikvaot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מקואות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>הר\"ב ד\"ה נפלו מים. מקבלין טומאה ע\"י משקין טמאין. </b>כך לשון הרמב\"ם בפירושו וזהו לשיטתו דשתה אדם טמא או בכלי טמא אין החשש משום הטפה אלא דמי גבא עצמן מקבלי' טומאה לרצון. מש\"ה הוסיף כאן לאשמעי' דמקבלי טומאה אפילו ממשקים טמאים (אלא דמ\"מ תמוה דהא בנפלו הוי שלא לרצון ולא מתטמאים כמו נפל לתוכן מת וצל\"ע) אבל להרע\"ב דס\"ל באמת דמי גבא אין מקבלים טומאה והכא באמת ג\"כ החשש רק דכששותה הטהור דלמא שותה אותן טמאים ומטמאים המשקה שבפי' וזהו כבר אשמעי' מרישא דהא ברישא דהטעם דטיפה שבפי הטמא חזר ונפל למי גבי' והיינו ממש משקים טמאים שנפל (טמאים) ודינא דמתני' זו נכלל בדינא דמתני' לעיל וצלע\"ג. והרא\"ש כתב במתני' דנפל לתוכו מת ולא אמרי' כשיצא הטמא מן המים א\"א שלא חזרה טומאה מגופו לתוך הגבא ושתה אדם טהור דא\"נ חזרה לא נטמאת כיון דלא אחשב' עכ\"ל וגם ע\"ז קשה לי דא\"כ בנפלו מים טמאים אמאי שתה הטהור טמא הא לא אחשבי' וצ\"ע [* עי' ברמב\"ם (פט\"ו מהל' טומאת אוכלים) שכתב בפירוש או שנפל לתוכן משקין טמאים ברצון. אבל מפירושו במה שאמר ועיקר אחר מקובל כו' עד אלה המים. משמע אפי' שלא לרצון]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>שוה למקוה לטהר באשבורן. </b>ומצינו ג\"כ בהיפוך דלענין זוחלין הוי כמעין ואינו מטהר בכ\"ש לדעת הש\"ך שהעתקתי לקמן (פ\"ה מ\"ו) בגליון. ועיין בר\"ן נדרים (דף מ) שכתב במשנתינו דמקומות מקומות יש דבמקום שהיו זוחלין תחלה אף שרבו הנוטפים דין מעין יש לו לטהר בזוחלים ושיעורו בכ\"ש. אבל במקום שנתרבה זחילתו ע\"י הנוטפים אם רבו הנוטפים אינו מטהר באותו מקום רק באשבורן ובעי מ' סאה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>במשנה וירד לטבול. </b>במ\"ל (פ\"ד ה\"א מה' בכורות) כ' דאפשר דבדקדוק נקט כן שירד לטבול וספק רק אם טבל כדינו שטבל כל גופו או לא או ספק אם היה עליו דבר חוצץ אבל אם נסתפק לו כל עיקר אם טבל כלל אי לא אזלי' לחומרא. ודומה לזה פסקי' בש\"ע א\"ח (סי' שצ\"ד) דספק עירוב כשר וספק הנוח מחמרינן עי\"ש:",
+                "[אות ד] <b>במשנה ספיקו טהור. </b>וכיוצא בזה פליגי (פרק ב' משנה ד') דידים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה רי\"א. והרמב\"ם כתב בפירושו והלכה כר\"י. </b>לא ידעתי סרך קושיא דהמעיין ברמב\"ם יראה דס\"ל דטעמא דר\"י דלא מקרי כלל שאובים כיון דלא היה בו תפיסת ידי אדם וכמ\"ש הר\"ב בתחל' מתני' אלא בסוף דברי הר\"ב בטעמא דר\"י דס\"ל דשאובים שהמשיכה כולה כשירה הוא תמוה דהא לא מקרי שאובים כלל. אח\"כ ראיתי שכ\"כ בס' ב\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ו] <b>במשנה וחכ\"א לעולם הוא בפסולו. </b>עיין בר\"ן (ספ\"ח דחולין) בסוגיא דטפת חלב שכתב בשם הרמב\"ן דפלוגתייהו דר\"י וחכמים דכאן היינו אם אמרי' חענ\"נ. דרבנן ס\"ל חענ\"נ ונעשו כולם שא��בים ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות ז] <b>תי\"ט ד\"ה פסול. וכ' ב\"י עוד בשמו שכ' דהא דתנן </b>(בפ\"ו מ\"ה). והא דלא מפ' דהתם איירי שניקב למטה סמוך לשוליים דבטל שם כלי מינה עיין בב\"י:",
+                "[אות ח] <b>תי\"ט ד\"ה ע\"ג בריכה. והיא מלאה מי גשמים. </b>וכ' הב\"י ולפי דבריהם אם היה הבריכה ריקנית והמשיך לתוכה מי המעין אע\"פ שהפסיק הקלוח הנמשך מהמעין אפשר שהמים הללו הנקוים בבריכה דין מעין להם וצ\"ע עכ\"ל. וע' בפרקין (מ\"ו) בתוי\"ט בשם מהרי\"ק:"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>תוי\"ט סד\"ה העבירו. גבי זקפה לידוח. </b>ולפמ\"ש התוי\"ט לקמן (פ\"ז מ\"ח) בשם הב\"י לדעת הרא\"ש ה\"נ בכל ענין כשר דמתכשר ע\"י השקה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>תי\"ט ד\"ה ובו ארבעים סאה. למאי נפקא מיניה. </b>והט\"ז כתב דנקט אורחא דמלתא דמסתמא משיעור זה מתכסה כל גופו. והש\"ך כתב כיון דנתלש ממקום חבורו אף דמטהר בזוחלים מ\"מ בעינן מ' סאה:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות יא] <b>תוי\"ט ד\"ה יש מעלין. אבל שאר משקין לא אתקש. </b>כיון דאין עושין מהם מקוה רק אצטרופי מצטרפי לרוב מים מש\"ה אין שאובים פוסל בהם והא דאנשי מידבא משום ר\"י ס\"ל דעושים מהם מקוה בתחלה אפ\"ה בנותנו בידים כשר היינו כשנתפשר דמלתא אחרינא הוא וממילא קא הוי המקוה ע\"ש. אולם דעת הרא\"ש דעושים מכל הנך מקוה ומ\"מ הביא בכלי ועשה מהם מקוה כשר דלא שייך פסול שאובים אלא במים רק בטיט הנרוק אין כשר למקוה רק להשלים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>בר\"ב ד\"ה ונפלו למקוה. הואיל והן נראין כיין. </b>קשה לי הא במכות (דף ד') מסקי' דרבא פשיטא ליה דגרסינן הכא חסר קורטוב דלת\"ק לא אזלי כלל בתר חזותא אלא בשיעורא [והא דקתני כלל הרישא כיון דאפילו בנפל חלב דמראהו כמים לא פסל מכ\"ש בנשתנה מראה צ\"ל דנקט לרבותא דאפילו בנשתנה מראה מ\"מ דוקא חסר קורטב] וריב\"נ ס\"ל דתלי' הכל בחזותא. אלא דר\"פ מספקא ליה דשמא קורט' גרסינן וריב\"נ פליג רק אסיפא וא\"כ אמאי כתב הר\"ש והרע\"ב בפשיטות דלת\"ק תליא ג\"כ בחזותא כיון דלר\"פ מספקא ולרבא פשיט' הו\"ל למנקט כרבא. ובפרט למ\"ש הריטב\"א שם דלר\"פ ע\"כ לא שמיע ליה ברייתא דר\"ח אמר הורידו את המקוה אבל רבא שמיע ליה ומש\"ה פשיטא ליה דחסר קורטוב גרסי' דאל\"כ ר\"ח דלא כמאן. וא\"כ בודאי הו\"ל למנקט כרבא וצ\"ע. ומ\"מ לדינא י\"ל דקי\"ל דלא פסל בחדא לטיבותא. או מחמת חזותא או מחמת דבצר שיעורא. היינו דרב פסק דבג' לוגין שלימים כשר בחזותא דפסק כריב\"נ. י\"ל במה דפסק להדיא כריב\"נ אבל לענין בצר ליה שיעורא קי\"ל כת\"ק דכשר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>תוי\"ט בד\"ה א\"צ שיבאו בהן המים. דבעינן ראוי לביאת מים תוספות דקידושין. </b>ומאי דלא בעינן ביאת מים לכתחלה כמו גבי בילה וכו' תירצו התוס' בנדה (דס\"ו ע\"ב) דאין סברא גבי טבילה שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם וכיון דבדיעבד טהור לכתחילה נמי לא בעי אבל בלילה ומקרא בכורים וחליצה מצות נינהו ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יד] <b>בהר\"ב ד\"ה של צמר. מודים לו חכמים. </b>ור\"י הכי קאמר שכשם שאתם מודים לי בשער אודי לי ג\"כ בחוטי צמר:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>במשנה ושאר כל הטיט. </b>בב\"י כתב בשם הרמב\"ם והסמ\"ג דשאר טיטים דוקא נתיבשו על בשרו חוצצים בעודם לחים אינם חוצצים שהם נמחים במים. וג' טיטים אלו אפילו לחים חוצצים דמדובקים ואינם עוברים עד שישפשף הרבה:",
+                "[אות טז] <b>הר\"ב ד\"ה ובית הסתרים באשה. נשואה. </b>הרשב\"א בתה\"א (דף ק\"צ) באר הדבר דלת\"ק דוקא בנשים נשואות כיון שדרך רוב הנשים להקפיד אף אם היא אינה מקפדת חוצץ. ובהיפך באיש כיון דרובן אינם מקפידים אף שזה הקפיד בטלה דעתו. ור\"א ס\"ל דא' איש וא' אשה תלוי רק בקפידתו של זה עי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>תי\"ט ד\"ה ובית השחי. בחנם תנייה. </b>היינו דהר\"ש ס\"ל דבית השחי הוי בכלל בית הסתרי' דבאשה חוצץ ומה דקתני במתני' באיש קאי ג\"כ על בית השחי מש\"ה כתב דבחנם נקטי'. אבל לדעת הטור והש\"ע (סי' קצ\"ח ס\"ו) דבי' השחי אפי' באשה אינו חוצץ א\"כ מתני' כפשטא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יח] <b>הזפת והמור בכלי זכוכית. </b>ואף דכלי זכוכית לית להו טהרה במקוה ע' כלים (פ\"ב מ\"א) מוקי לה פ\"ק דשבת בנקבו והטיף לתוכן אבר ע\"ש היטב ומשכחת לה ג\"כ לענין טבילת כלים הנקחים מעובדי כוכבים (אלא דסיפא לא משמע כן) עי' תוס' שם. ולפי שינוי קמא בשבת דהא דזכוכית מטמא מגבו כיון דאילו נשברו יש להם תקנה ככלי מתכות דמו. י\"ל דבנטמא מגבו כיון דטמא רק מדין מתכות יש להם טהרה במקוה ובהכי מיירי מתני' דהכא לענין חציצה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>במשנה בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה. </b>לפי שנטמא בנגיעתה קודם שבלעו רש\"י בחולין (דע\"ב) ובתוס' שם דצריך הזיי' ג' וז' ואח\"כ טובל (והיינו בטבעת שנטמא במת דחרב ה\"ה כחלל והוי כנוגע במת ממש) אבל דעת הרז\"ה שם דא\"צ הזייה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,123 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Mikvaot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Mikvaot",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>הר\"ב ד\"ה נפלו מים. מקבלין טומאה ע\"י משקין טמאין. </b>כך לשון הרמב\"ם בפירושו וזהו לשיטתו דשתה אדם טמא או בכלי טמא אין החשש משום הטפה אלא דמי גבא עצמן מקבלי' טומאה לרצון. מש\"ה הוסיף כאן לאשמעי' דמקבלי טומאה אפילו ממשקים טמאים (אלא דמ\"מ תמוה דהא בנפלו הוי שלא לרצון ולא מתטמאים כמו נפל לתוכן מת וצל\"ע) אבל להרע\"ב דס\"ל באמת דמי גבא אין מקבלים טומאה והכא באמת ג\"כ החשש רק דכששותה הטהור דלמא שותה אותן טמאים ומטמאים המשקה שבפי' וזהו כבר אשמעי' מרישא דהא ברישא דהטעם דטיפה שבפי הטמא חזר ונפל למי גבי' והיינו ממש משקים טמאים שנפל (טמאים) ודינא דמתני' זו נכלל בדינא דמתני' לעיל וצלע\"ג. והרא\"ש כתב במתני' דנפל לתוכו מת ולא אמרי' כשיצא הטמא מן המים א\"א שלא חזרה טומאה מגופו לתוך הגבא ושתה אדם טהור דא\"נ חזרה לא נטמאת כיון דלא אחשב' עכ\"ל וגם ע\"ז קשה לי דא\"כ בנפלו מים טמאים אמאי שתה הטהור טמא הא לא אחשבי' וצ\"ע [* עי' ברמב\"ם (פט\"ו מהל' טומאת אוכלים) שכתב בפירוש או שנפל לתוכן משקין טמאים ברצון. אבל מפירושו במה שאמר ועיקר אחר מקובל כו' עד אלה המים. משמע אפי' שלא לרצון]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>שוה למקוה לטהר באשבורן. </b>ומצינו ג\"כ בהיפוך דלענין זוחלין הוי כמעין ואינו מטהר בכ\"ש לדעת הש\"ך שהעתקתי לקמן (פ\"ה מ\"ו) בגליון. ועיין בר\"ן נדרים (דף מ) שכתב במשנתינו דמקומות מקומות יש דבמקום שהיו זוחלין תחלה אף שרבו הנוטפים דין מעין יש לו לטהר בזוחלים ושיעורו בכ\"ש. אבל במקום שנתרבה זחילתו ע\"י הנוטפים אם רבו הנוטפים אינו מטהר באותו מקום רק באשבורן ובעי מ' סאה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>במשנה וירד לטבול. </b>במ\"ל (פ\"ד ה\"א מה' בכורות) כ' דאפשר דבדקדוק נקט כן שירד לטבול וספק רק אם טבל כדינו שטבל כל גופו או לא או ספק אם היה עליו דבר חוצץ אבל אם נסתפק לו כל עיקר אם טבל כלל אי לא אזלי' לחומרא. ודומה לזה פסקי' בש\"ע א\"ח (סי' שצ\"ד) דספק עירוב כשר וספק הנוח מחמרינן עי\"ש:",
+                "[אות ד] <b>במשנה ספיקו טהור. </b>וכיוצא בזה פליגי (פרק ב' משנה ד') דידים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה רי\"א. והרמב\"ם כתב בפירושו והלכה כר\"י. </b>לא ידעתי סרך קושיא דהמעיין ברמב\"ם יראה דס\"ל דטעמא דר\"י דלא מקרי כלל שאובים כיון דלא היה בו תפיסת ידי אדם וכמ\"ש הר\"ב בתחל' מתני' אלא בסוף דברי הר\"ב בטעמא דר\"י דס\"ל דשאובים שהמשיכה כולה כשירה הוא תמוה דהא לא מקרי שאובים כלל. אח\"כ ראיתי שכ\"כ בס' ב\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ו] <b>במשנה וחכ\"א לעולם הוא בפסולו. </b>עיין בר\"ן (ספ\"ח דחולין) בסוגיא דטפת חלב שכתב בשם הרמב\"ן דפלוגתייהו דר\"י וחכמים דכאן היינו אם אמרי' חענ\"נ. דרבנן ס\"ל חענ\"נ ונעשו כולם שאובים ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות ז] <b>תי\"ט ד\"ה פסול. וכ' ב\"י עוד בשמו שכ' דהא דתנן </b>(בפ\"ו מ\"ה). והא דלא מפ' דהתם איירי שניקב למטה סמוך לשוליים דבטל שם כלי מינה עיין בב\"י:",
+                "[אות ח] <b>תי\"ט ד\"ה ע\"ג בריכה. והיא מלאה מי גשמים. </b>וכ' הב\"י ולפי דבריהם אם היה הבריכה ריקנית ��המשיך לתוכה מי המעין אע\"פ שהפסיק הקלוח הנמשך מהמעין אפשר שהמים הללו הנקוים בבריכה דין מעין להם וצ\"ע עכ\"ל. וע' בפרקין (מ\"ו) בתוי\"ט בשם מהרי\"ק:"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>תוי\"ט סד\"ה העבירו. גבי זקפה לידוח. </b>ולפמ\"ש התוי\"ט לקמן (פ\"ז מ\"ח) בשם הב\"י לדעת הרא\"ש ה\"נ בכל ענין כשר דמתכשר ע\"י השקה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>תי\"ט ד\"ה ובו ארבעים סאה. למאי נפקא מיניה. </b>והט\"ז כתב דנקט אורחא דמלתא דמסתמא משיעור זה מתכסה כל גופו. והש\"ך כתב כיון דנתלש ממקום חבורו אף דמטהר בזוחלים מ\"מ בעינן מ' סאה:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות יא] <b>תוי\"ט ד\"ה יש מעלין. אבל שאר משקין לא אתקש. </b>כיון דאין עושין מהם מקוה רק אצטרופי מצטרפי לרוב מים מש\"ה אין שאובים פוסל בהם והא דאנשי מידבא משום ר\"י ס\"ל דעושים מהם מקוה בתחלה אפ\"ה בנותנו בידים כשר היינו כשנתפשר דמלתא אחרינא הוא וממילא קא הוי המקוה ע\"ש. אולם דעת הרא\"ש דעושים מכל הנך מקוה ומ\"מ הביא בכלי ועשה מהם מקוה כשר דלא שייך פסול שאובים אלא במים רק בטיט הנרוק אין כשר למקוה רק להשלים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>בר\"ב ד\"ה ונפלו למקוה. הואיל והן נראין כיין. </b>קשה לי הא במכות (דף ד') מסקי' דרבא פשיטא ליה דגרסינן הכא חסר קורטוב דלת\"ק לא אזלי כלל בתר חזותא אלא בשיעורא [והא דקתני כלל הרישא כיון דאפילו בנפל חלב דמראהו כמים לא פסל מכ\"ש בנשתנה מראה צ\"ל דנקט לרבותא דאפילו בנשתנה מראה מ\"מ דוקא חסר קורטב] וריב\"נ ס\"ל דתלי' הכל בחזותא. אלא דר\"פ מספקא ליה דשמא קורט' גרסינן וריב\"נ פליג רק אסיפא וא\"כ אמאי כתב הר\"ש והרע\"ב בפשיטות דלת\"ק תליא ג\"כ בחזותא כיון דלר\"פ מספקא ולרבא פשיט' הו\"ל למנקט כרבא. ובפרט למ\"ש הריטב\"א שם דלר\"פ ע\"כ לא שמיע ליה ברייתא דר\"ח אמר הורידו את המקוה אבל רבא שמיע ליה ומש\"ה פשיטא ליה דחסר קורטוב גרסי' דאל\"כ ר\"ח דלא כמאן. וא\"כ בודאי הו\"ל למנקט כרבא וצ\"ע. ומ\"מ לדינא י\"ל דקי\"ל דלא פסל בחדא לטיבותא. או מחמת חזותא או מחמת דבצר שיעורא. היינו דרב פסק דבג' לוגין שלימים כשר בחזותא דפסק כריב\"נ. י\"ל במה דפסק להדיא כריב\"נ אבל לענין בצר ליה שיעורא קי\"ל כת\"ק דכשר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>תוי\"ט בד\"ה א\"צ שיבאו בהן המים. דבעינן ראוי לביאת מים תוספות דקידושין. </b>ומאי דלא בעינן ביאת מים לכתחלה כמו גבי בילה וכו' תירצו התוס' בנדה (דס\"ו ע\"ב) דאין סברא גבי טבילה שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם וכיון דבדיעבד טהור לכתחילה נמי לא בעי אבל בלילה ומקרא בכורים וחליצה מצות נינהו ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יד] <b>בהר\"ב ד\"ה של צמר. מודים לו חכמים. </b>ור\"י הכי קאמר שכשם שאתם מודים לי בשער אודי לי ג\"כ בחוטי צמר:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>במשנה ושאר כל הטיט. </b>בב\"י כתב בשם הרמב\"ם והסמ\"ג דשאר טיטים דוקא נתיבשו על בשרו חוצצים בעודם לחים אינם חוצצים שהם נמחים במים. וג' טיטים אלו אפילו לחים חוצצים דמדובקים ואינם עוברים עד שישפשף הרבה:",
+                "[אות טז] <b>הר\"ב ד\"ה ובית הסתרים באשה. נשואה. </b>הרשב\"א בתה\"א (דף ק\"צ) באר הדבר דלת\"ק דוקא בנשים נשואות כיון שדרך רוב הנשים להקפיד אף אם היא אינה מקפדת חוצץ. ובהיפך באיש כיון דרובן אינם מקפידים אף שזה הקפיד בטלה דעתו. ור\"א ס\"ל דא' איש וא' אשה תלוי רק בקפידתו של זה עי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>תי\"ט ד\"ה ובית השחי. בחנם תנייה. </b>היינו דהר\"ש ס\"ל דבית השחי הוי בכלל בית הסתרי' דבאשה חוצץ ומה דקתני במתני' באיש קאי ג\"כ על בית השחי מש\"ה כתב דבחנם נקטי'. אבל לדעת הטור והש\"ע (סי' קצ\"ח ס\"ו) דבי' השחי אפי' באשה אינו חוצץ א\"כ מתני' כפשטא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יח] <b>הזפת והמור בכלי זכוכית. </b>ואף דכלי זכוכית לית להו טהרה במקוה ע' כלים (פ\"ב מ\"א) מוקי לה פ\"ק דשבת בנקבו והטיף לתוכן אבר ע\"ש היטב ומשכחת לה ג\"כ לענין טבילת כלים הנקחים מעובדי כוכבים (אלא דסיפא לא משמע כן) עי' תוס' שם. ולפי שינוי קמא בשבת דהא דזכוכית מטמא מגבו כיון דאילו נשברו יש להם תקנה ככלי מתכות דמו. י\"ל דבנטמא מגבו כיון דטמא רק מדין מתכות יש להם טהרה במקוה ובהכי מיירי מתני' דהכא לענין חציצה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>במשנה בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה. </b>לפי שנטמא בנגיעתה קודם שבלעו רש\"י בחולין (דע\"ב) ובתוס' שם דצריך הזיי' ג' וז' ואח\"כ טובל (והיינו בטבעת שנטמא במת דחרב ה\"ה כחלל והוי כנוגע במת ממש) אבל דעת הרז\"ה שם דא\"צ הזייה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מקואות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Negaim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,99 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Negaim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נגעים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>הרע\"ב ד\"ה אף לא נדרי. אבל מצטרף. </b>ומ\"מ נלפענ\"ד דבנדרים שבינו לבינה י\"ל דאפי' בצירוף א\"י להתיר דבכלל נדרי עצמו הוא. ואם שתק ביום שמעו א\"י להתיר בצירוף לג' וכדמשמע בירושלמי הובא בר\"ן נדרים (ד' פ\"א ע\"ב). וא\"כ י\"ל דמה\"ט נקט במתני' שבינו לבין אחרים משום דבינה לבינו גם לת\"ק א\"י להתיר דהוי נדרי עצמו. ור\"ש פי' דמשום הכי נקט שבינה לבין אחרים דהנך בעי חקירת חכם. אבל שבינה לבינו לא בעי חקירת חכם ויכול להפר. וצ\"ל דמלתא דפסיקא נקט. וה\"ה להנך נדרים היכי דשתק ביומא ולא הפר. או לענין התרה שלא בלשון הפרה. ולפענ\"ד י\"ל כמ\"ש דבכה\"ג גם הת\"ק מודה דא\"י להתיר:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>לאחר החלטו טמא. </b>מטעם קנסא. ומ\"מ שרי בתגלחת וצפרים ולמנות ימי טהרתו וליטהר מה\"ת. אבל כפרתו א\"א להביא דכ\"ז דטמא מדרבנן א\"י להכניס ידים ובהונות תוס' בכורות (ל\"ד ע\"ב):"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>וחכ\"א עד שתפרח בכולו. </b>משמע להדיא דרבנן מחמרי בזה ופרח בכולו מהני גם לר\"א אבל מדברי התוספת' משמע דרבנן מקילים בזה:",
+                "[אות ד] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואם היתה. דהכי קי\"ל בכל התורה כולה. </b>נראה דהכא עדיף דבעלמא לא אתי עשה ודוחה ל\"ת ועשה והכא בקציצת בהרת הוי עשה ול\"ת. והכי מבואר בשבת (דף קל\"ה ע\"ב). והא דלא ילפינן מזה דבכ\"מ עשה דחי ל\"ת ועשה כתבו תוס' שם דמה למילה שכן נכרתו עליה י\"ג בריתות:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>והמוחלט מתוכו ומאחוריו. </b>ולא אמרינן דכמכתת דמי ואין כאן בית דכתיב ונתץ את הבית אפי' בשעת נתיצה קרוי בית. גמ' יבמות (דק\"ג):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>אפילו כזית. </b>היינו בטומאה מוחלטת דאיתקש למת אבל לא במסוגרת יבמות (ד' ק\"ג) ופרש\"י שם דכתיב אל נא תהי כמת שמרים מסוגרת היתה וקאמר ליה אהרן למשה אל נא תהיה מוחלטת שלא תהיה כמת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>לא עשו כלום. </b>עיין מה שכתבתי במסכת נדה (פ\"ט מ\"ז):"
+            ],
+            [
+                "[אות ט]  <b>במשנה שחטה ונמצאת טרפה. </b>למה דקי\"ל כר\"י בקדושין (דף נ\"ז ע\"א) דצפורי מצורע משעת שחיטה אסור וכמ\"ש הרע\"ב (פ\"ב מ\"ט) דקדושין הך נמצאת טרפה היינו אם נטרפה בשעת שחיטה דלא חל עליה איסור ציפורי מצורע ושאני בההיא דסיפא דנשפך הדם דבשעת שחיטה קבעה ונאסרה גם המשולחת בהנאה. דגם המשולחת אסורה בהנאה משעת שחיטה וקיימא באיסור עד שעת שילוח. ומזה ראי' גמורה לשיטת תוס' דס\"ל הכי ובריטב\"א שם כתב להדי' ראיה זו ומהתימא על רש\"י והרע\"ב שם דסבירי להו דהמשתלח' מותרת לגמרי דא\"כ אמאי תני הכא דתמות המשו��חת. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>תי\"ט סד\"ה כנגד בקה\"ק. הר\"ש. </b>עיין תוספות מנחות (ד' ע\"ד ע\"ב ד\"ה איכא מתנות):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>תי\"ט ד\"ה וכן כל קרבן כו'. ולא ראיתי ג\"כ מזו הבבא בחבורו של הרמב\"ם כלום. </b>במחכ\"ת הא הרמב\"ם כ' כן (פ\"י ה\"ו משגגות) כל הקרבנות שהאשה חייבת בעלה מביא על ידיה אם היה עני מביא קרבן עני ואם היה עשיר מביא קרבן עשיר עכ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוס' חדשים ד\"ה ול\"נ דהרמב\"ם. רק שהיה מסופק. </b>לא ידעתי איך שייך ספק דלהביא קרבן עני ל\"ש להתיר בקרב אשמו כיון דאפי' דיעבד לא יצא דאשמו קובע ובלא קרב בודאי לית ליה תקנה אא\"כ למעט באכילת קדשים:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,96 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Negaim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Negaim",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>הרע\"ב ד\"ה אף לא נדרי. אבל מצטרף. </b>ומ\"מ נלפענ\"ד דבנדרים שבינו לבינה י\"ל דאפי' בצירוף א\"י להתיר דבכלל נדרי עצמו הוא. ואם שתק ביום שמעו א\"י להתיר בצירוף לג' וכדמשמע בירושלמי הובא בר\"ן נדרים (ד' פ\"א ע\"ב). וא\"כ י\"ל דמה\"ט נקט במתני' שבינו לבין אחרים משום דבינה לבינו גם לת\"ק א\"י להתיר דהוי נדרי עצמו. ור\"ש פי' דמשום הכי נקט שבינה לבין אחרים דהנך בעי חקירת חכם. אבל שבינה לבינו לא בעי חקירת חכם ויכול להפר. וצ\"ל דמלתא דפסיקא נקט. וה\"ה להנך נדרים היכי דשתק ביומא ולא הפר. או לענין התרה שלא בלשון הפרה. ולפענ\"ד י\"ל כמ\"ש דבכה\"ג גם הת\"ק מודה דא\"י להתיר:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>לאחר החלטו טמא. </b>מטעם קנסא. ומ\"מ שרי בתגלחת וצפרים ולמנות ימי טהרתו וליטהר מה\"ת. אבל כפרתו א\"א להביא דכ\"ז דטמא מדרבנן א\"י להכניס ידים ובהונות תוס' בכורות (ל\"ד ע\"ב):"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>וחכ\"א עד שתפרח בכולו. </b>משמע להדיא דרבנן מחמרי בזה ופרח בכולו מהני גם לר\"א אבל מדברי התוספת' משמע דרבנן מקילים בזה:",
+                "[אות ד] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואם היתה. דהכי קי\"ל בכל התורה כולה. </b>נראה דהכא עדיף דבעלמא לא אתי עשה ודוחה ל\"ת ועשה והכא בקציצת בהרת הוי עשה ול\"ת. והכי מבואר בשבת (דף קל\"ה ע\"ב). והא דלא ילפינן מזה דבכ\"מ עשה דחי ל\"ת ועשה כתבו תוס' שם דמה למילה שכן נכרתו עליה י\"ג בריתות:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>והמוחלט מתוכו ומאחוריו. </b>ולא אמרינן דכמכתת דמי ואין כאן בית דכתיב ונתץ את הבית אפי' בשעת נתיצה קרוי בית. גמ' יבמות (דק\"ג):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>אפילו כזית. </b>היינו בטומאה מוחלטת דאיתקש למת אבל לא במסוגרת יבמות (ד' ק\"ג) ופרש\"י שם דכתיב אל נא תהי כמת שמרים מסוגרת היתה וקאמר ליה אהרן למשה אל נא תהיה מוחלטת שלא תהיה כמת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>לא עשו כלום. </b>עיין מה שכתבתי במסכת נדה (פ\"ט מ\"ז):"
+            ],
+            [
+                "[אות ט]  <b>במשנה שחטה ונמצאת טרפה. </b>למה דקי\"ל כר\"י בקדושין (דף נ\"ז ע\"א) דצפורי מצורע משעת שחיטה אסור וכמ\"ש הרע\"ב (פ\"ב מ\"ט) דקדושין הך נמצאת טרפה היינו אם נטרפה בשעת שחיטה דלא חל עליה איסור ציפורי מצורע ושאני בההיא דסיפא דנשפך הדם דבשעת שחיטה קבעה ונאסרה גם המשולחת בהנאה. דגם המשולחת אסורה בהנאה משעת שחיטה וקיימא באיסור עד שעת שילוח. ומזה ראי' גמורה לשיטת תוס' דס\"ל הכי ובריטב\"א שם כתב להדי' ראיה זו ומהתימא על רש\"י והרע\"ב שם דסבירי להו דהמשתלח' מותרת לגמרי דא\"כ אמאי תני הכא דתמות המשולחת. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>תי\"ט סד\"ה כנגד בקה\"ק. הר\"ש. </b>עיין תוספות מנחות (ד' ע\"ד ע\"ב ד\"ה איכא מתנות):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>תי\"ט ד\"ה וכן כל קרבן כו'. ולא ראיתי ג\"כ מזו הבבא בחבורו של הרמב\"ם כלום. </b>במחכ\"ת הא הרמב\"ם כ' כן (פ\"י ה\"ו משגגות) כל הקרבנות שהאשה חייבת בעלה מביא על ידיה אם היה עני מביא קרבן עני ואם היה עשיר מביא קרבן עשיר עכ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוס' חדשים ד\"ה ול\"נ דהרמב\"ם. רק שהיה מסופק. </b>לא ידעתי איך שייך ספק דלהביא קרבן עני ל\"ש להתיר בקרב אשמו כיון דאפי' דיעבד לא יצא דאשמו קובע ובלא קרב בודאי לית ליה תקנה אא\"כ למעט באכילת קדשים:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נגעים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Niddah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,168 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Niddah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נדה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות ב] <b>בר\"ב ד\"ה דיין שעתן. שנגעו בהן משעת ראייתן ואילך ול\"א. </b>ר\"ל דאין למידק מלשון דיין שעתן דהיינו יכולים להקל יותר. אלא כיון שהיה בדין להחמיר ואין מחמירין היינו דיין. הרמב\"ן והר\"ן והביא איזה מקומות בש\"ס כזה:",
+                "[אות ג] <b>שם ד\"ה מפקידה לפקידה. חוששין למגע' מבדיקה ראשונה ואילך. </b>היינו לקדשים וכן לתרומה כדאי' במתני' דסוף פרקין עי' בהר\"ב שם אבל לא לחולין אפי' נעשו על טהר' תרומה וגם לטהרות ברה\"ר לא הוי ודאי רק ספק דגם ב\"ה ס\"ל דמדינא אוקמי אחזקה אלא דעשו סייג לקדשים. והא דלא טמא מדינא אף לחולין ברה\"י כמו בכל ספק טומאה ברה\"י דטמא ודאי אף במקום חזקה. כתבו תוספ' דלא ילפי' מסוטה שטמא למפרע ועי' בתוס' דס\"ל אף ברה\"ר ס\"ל לב\"ה דמטמא למפרע אבל דעת הר\"ן בחי' דברה\"ר ודאי טהור:",
+                "[אות א] <b>במשנה כל אשה שיש לה וסת. </b>בזה ובהנך ד' נשים (במ\"ג) מ\"מ מחזקי' הדם קצת למפרע דהיינו כשיעור שבעלה חייב עליה חטאת (במ\"ב דפ\"ב) הטהרות טמאות וכשיעור שבעלה חייב עליה אשם תלוי טהרותיה תלויות לבר פדא במסכתין (ד\"ס ע\"ב). ולר\"א שם אפילו בעלה בחטאת טהרותיה תלויות. ע\"ש ברש\"י ותוס': ",
+                "[אות ד] <b>בר\"ב ד\"ה וסת. ובדקה בשעת וסתה ומצאה טמאה. </b>אבל ראתה שלא בשעת וסתה כיון דראתה שלא בזמנה איכא למימר דמקמי הכי הוי דהא ליכא למימר אורח בזמנו בא. פי' רש\"י בגמרא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה חוץ מן הנדה. </b>אף דגם קטנה שלא הגיעה זמנה לראות א\"צ בדיקה. וכן בי\"א יום שבין נדה לנדה כדאי' לקמן (פ\"ד מ\"ז). הכא לא חשיב רק הנהו דא\"צ בדיקה מחמת דאין קפידא בראייתם. אבל הנהו דא\"צ בדיקה מחמת דהן בחזקת מסולקי' לא קחשיב. תוס' (ד\"ו ע\"ב ד\"ה הרי הן וכו'):",
+                "[אות ו] <b>הר\"ב ד\"ה ובתולה שדמיה טהורים. ארבע לילות לב\"ש. </b>והיינו בקטנה כדתנן בר\"פ בתרא. וקשה לי דהא קטנה בלא\"ה א\"צ בדיקה כמש\"ל ואפילו שחרית וערבית לא תצטרך לבדוק. ובפי' רש\"י כתב רק לענין ד' לילות וא\"כ י\"ל דמיירי בגדולה. ואף דדינא דד' לילות הוא רק בנערה שלא ראתה בבית אביה וא\"כ היא בתולת דמים דדיה שעתה. מ\"מ צריך בדיקה. אמנם ממה דנקט רש\"י במתני' אע\"פ שאמרו דיה שעתה דקאי אאשה שיש לה וסת משמע דס\"ל דאינך ד' נשים א\"צ בדיקה וא\"כ ע\"כ הכא מיירי בנערה שראתה ושוב אין נותנים לה ד' לילות:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>במשנה נמצא על שלו טמאין. </b>היינו בבא עליה סמוך לוסתה דהיה לו לחוש שתראה דם כדאיתא בפ\"ח (מ\"ט). ואף בידע הדין דאסור לשמש סמוך לוסתה מ\"מ כיון דסבר יכול לבעול בלא דם לא מקרי מזיד. אבל בבא עליה שלא בסמוך לוסתה כיון דמותר לשמש עמה הו\"ל אונס גמור דמאי היה לו למעבד. כך מתבאר בסוגיא דפ\"ב דשבועות וכ\"כ הרמב\"ם (פ\"ה מהל' שגגות). והכ\"מ שם כתב דלהרמב\"ם דס\"ל דצנועות בודקו' לפני תשמיש אפשר דאם שימש ��לא בדיקה לא מקרי אונס וחייבים בקרבן:",
+                "[אות ח] <b>הר\"ב ד\"ה טמאים מספק. ספק היא לתלות. </b>אף דלגבי דידה ליכא ספק דהא ודאי מגופה היא מ\"מ כיון דאם עתה ראתה הוי שלא בהרגשה דטמאה רק מדרבנן והוי רק כמו טומא' כתם דהוי ספק טמא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>תוי\"ט ד\"ה ב\"ה אומרי'. עד לאחר תשמיש. </b>והר\"ן הקשה עוד דאיך קאמרי ב\"ש או תשמש לאור הנר דמשמע דבכה\"ג די בב' עדים כל הלילה כדס\"ל לב\"ה. ואם נימא דב' עדים דקאמר ב\"ה היינו אחד לפני תשמיש ראשון וא' לאחר תשמיש אחרון מה מהני בזה אור הנר (ולא ניחא ליה להר\"ן לפרש כמ\"ש רש\"י והר\"ב דאו תשמש היינו דתבדוק לאחר תשמיש. דפשטא דמלתא לב\"ש במשמשת לאור הנר סגי בתקנתא דב\"ה) אע\"כ דמה דקאמרי ב\"ה דיה בב' עדים היינו בכל תשמיש ותשמיש אלא דלא בעינן חדש. וב\"ש ס\"ל דבעינן חדשים או דאם משמשת לאור הנר לא בעינן חדשים דיכולה לבדקה מיד:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>במשנה ספיקו טמא. </b>עמ\"ש לקמן (פ\"ה מ\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>תו\"ח ד\"ה תי\"ט ד\"ה אם וכו'. ממילא דאם לא טהורה. </b>לענ\"ד י\"ל דאם נימוחו בודאי טמאה ושורפים עליה את התרומ'. והדיוק דאם לא נימוחו לא הוי טומאת ודאי לשרוף ודאי דמשום דא\"א לפתיחת קבר בלא דם לא הוי כ\"כ ודאי לשרוף את התרומה כמ\"ש תוס' (לעי' די\"ח ע\"ב ד\"ה למעוטי רוב דר\"י וכו') ואף דסתרו זה שם מדס\"ל לר' יהושע דמביאה קרבן ונאכל. לענ\"ד יש ליישב קושייתם די\"ל דהתם כיון דאיכא ג\"כ ספק דהיה לידה ואף אם לא היה לידה מ\"מ הוי רוב דע\"י פתיחת הקבר בא דם והוי זיבה מש\"ה נאכל. אבל בעלמא לא הוי רוב גמור. אבל לפי הגירסא ואם לאו טהורה בודאי מוכח כמ\"ש תוס'. ומ\"מ דברי תוי\"ט אינם מיושבים בזה דאיך דייק מתוס' דגרסי' ואם לאו טהורה הא י\"ל דתוס' לשיטתייהו דהוכיחו דא\"א לפתיחת קבר בלא דם הוי רוב גמור (וכן החליטו תוס' ג\"כ בדף כ\"א ע\"ב בד\"ה באפשר כו') וא\"כ אף אי ל\"ג ואם לאו טהורה יפה הקשו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>תי\"ט ד\"ה סנדל. והכי מפורש בגמ'. </b>ואיכא עוד אוקימתא בגמ' דאף בילדה נקיבה נ\"מ דאם נולדה קודם שקיעת החמה והסנדל אחר שקיעת החמה נמשכו ימי הטומאה עד י\"ד ימים מלידת הסנדל דשמא הוא נקיבה וימי הטוהר מנינן ללידת הנקיבה דשמא הסנדל זכר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>תו\"ח סד\"ה המפלת פרש\"י שלי'. דאין שליא בלא ולד וצ\"ע. </b>לק\"מ דיום מ\"א היינו מן הטבילה. ושמא לא נקלט הזרע עד יום ג' והוי עדיין מיא בעלמא. ובאמת אחר ג\"י א\"צ שתשב לנדה. וכ\"כ להדיא הרשב\"א בתהה\"א (דקפ\"ו ע\"ב). ואולם יש לעיין בסיפא דקאמר ר\"י יום שמונים ואחד תשב לזכר ולנקיבה ולנדה אמאי תשב לנקיבה הא הוי ס\"ס ספק זכר ואת\"ל נקיבה דלמא לא נקלט הזרע עד יום ג' והוי מיא דבזה ל\"ש סברת תוס' (המוזכר לעיל בתי\"ט) דה\"נ תאמר ס\"ס בהיפוך דהא הכא ל\"ש בהיפוך דאם תראה ביום ל\"א וביום מ\"א ליכא להקל מס\"ס דאם הוא זכר בודאי אינו נפל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יד] <b>תו\"ח ד\"ה תוי\"ט ד\"ה ואין. וכשלובשן אף הוא אב הטומאה הוא. </b>במחכ\"ת הא מוקמי' בטבל ודרס יחף על בגדי חבר ואינם נעשים מדרס דבועל נדה אינו משכבו מדרס רק לטמא אוכלים ומשקים. וא\"כ הלובש אותם לא נטמא כלל ואין מזור ותעלה לקושית התוי\"ט:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>בר\"ב ד\"ה כרוקה. מזכר נפקא. </b>ואף דאיכא למיפרך דמה לזכר שטעון פריעה ופריעה ואסור בתשמיש משא\"כ בנקיבה. מ\"מ נכתוב רק בנקיבה ונילף זכר מינה אע\"כ מדכתיב לזכר אמרי' אם אינו ענין לזכר תנהו ענין לנקיבה ואם אינו ענין לרוקה תנהו ענין לדמה גמרא. והא דלא מוקמי' לזכר עצמו ולדם מגפתו וכיוצא דלאו טעון הוא היינו כיון דלא מצינו לו בעלמא טומאה מוקמי' יותר על נקיבה ולדם טוהר כיון דדמי לדם נדה תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>במשנה וילדה. </b>ודוקא ולד קיימא אבל ילדה נפל אין קישוי לנפלים. וכן אם יצא הולד דרך דופן לרבנן דר\"פ דלקמן דלא הוי לידה לענין טומאה וטהרה ה\"נ לא הוי קישוי ולר\"ש הוי קישוי:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>הר\"ב ד\"ה דיה חדשה. דהיינו חדש ט'. </b>ושיפורא גרם גמרא. וכל מה שרואית בחדש תשיעי בקושי מקרי דם קישוי אף בקשתה תחלת חדש ג' ימים ואח\"כ שפתה עד סוף חדש מ\"מ מקרי דם קישוי (כ\"מ ונראה דצ\"ל אף בקשתה בחדש ח' יום א' ובחדש ט' ב' ימים וכן מבואר בגמרא):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>בר\"ב ד\"ה בחזקת טהרה. ואינה צריכה לבדוק עצמה. </b>אבל בראתה מטמא מעל\"ע גמ'. וכתבו תוס' הקשה הר\"ר יעקב מאורליינש דהכא אמרינן דמטמאת מעל\"ע ואעפ\"כ אמר רב יהודה דא\"צ בדיקה ובפ\"ק אמרי' דאשה שיש לה וסת וד' נשים [ואשה שעברו עליה ג' עונות. לשון זה מוקשה דהא עברו עליה ג' עונות הוא מכלל הד' נשים] דתנא התם אעפ\"י שאמרו דיין שעתן דצריכים בדיקה. וי\"ל דיש לה וסת איכא למימר כיון דאורח בזמנו בא צריכה בדיקה בשעת וסתה ואהנך נמי איכא למימר דצריכים בדיקה שלא תשתכח תורת בדיקה וכו' עכ\"ל. ולשון זה דיש לה וסת וכו' צריכה בדיקה בשעת וסתה לי העני אינו מובן דפשיטא דבשעת וסת צריכה בדיקה. אבל הקושיא היה ממה דצריכה בדיקה שלא בשעת וסת ולענ\"ד מיש לה וסת ליכא קושיא דהא באמת באין לה וסת מטמא מעל\"ע כדמסקי' בפ\"ק (דף ה' ריש ע\"א). וא\"כ י\"ל די\"א ימי זיבה מסולקת יותר מאשה שלא בשעת וסתה. והא דבשעת וסתה דיה שעתה היינו כיון דעתה ראויה לראות לא חיישי' לראתה מקודם שלא בשעת וסתה כשעת סילוק דמי'. והא דבי\"א ימי זיבה מטמאין מעל\"ע היינו כיון דגם עתה הראיה בשעת סילוק חיישינן לראתה מקודם והוי כמו ראתה שלא בשעת וסתה ומ\"מ א\"צ בדיקה דמסולקת יותר משלא בשעת וסתה (ואף למה דהיה ס\"ד לעיל ד\"ה דר' דוסא אפילו שלא בשעת וסתה דיה שעתה א\"כ הרי קילא מי\"א יום י\"ל דלהך צד באמת גם בתוך י\"א צריך בדיקה ומתני' דקתני בחזקת טהרה היינו כאוקימתא דר\"ח דלא נצרכה אלא לר\"מ וכו') והקושיא רק מד' נשים דדיה שעתן ומסולקת יותר מי\"א ימי זיבה ואפ\"ה צריכה בדיקה אבל משלא בשעת וסתה ליכא קושיא כלל ואולי יש ט\"ס וכוונתם בתירוצם לדברינו הנ\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כ] <b>במשנה בבית החיצון. </b>לדעת הפוסקים שהובא בתוי\"ט (פ\"ז מ\"ד וה') דאהלות דהולד אינו מטמא עד שיוציא ראשו לאויר העולם ממש צ\"ל דיש חילוק בין לידה לדם נדה כמ\"ש תוס' נדה (דף מ\"ב ע\"ב ד\"ה שהוציא וכו') בתירוצם הב'. ולאינך פוסקים שם דחוץ לפרוזדור היינו שהוא בבית החיצון ג\"כ מטמא י\"ל דדמי להדדי ובית החיצון דהכא ג\"כ חוץ לפרוזדור. וההיא מתני' דלעיל (פ\"ב מ\"ה) נמצא בפרוזדור ספקו טמא היינו לענין לכשיוציא הדם אח\"כ חוץ לפרוזדור וכמ\"ש תוס' הנ\"ל בתירוצא קמא:",
+                "[אות כא] <b>הר\"ב ד\"ה אינן מטמאין. עד שתצא זובו מבשרו. </b>אע\"ג דדרשי' מזה מבשרו ולא מחמת אונסו עיין זבים (פרק ב' מ\"ב) צ\"ל דתרתי שמעינן מינה. תוספות במסכתין (מ\"ג ד\"ה עד שיצא):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כב] <b>תי\"ט ד\"ה תינוקת. דילפינן מקרא. </b>באמת ל\"צ קרא לזה כיון דילפינן מקרא דואשה כי תזוב דמטמאה בזיבה ממילא מטמאת בנדה דאין זבה בלא נדה והכי אמרינן להדיא בסוגיא דריש פירקין דלעיל ומוקי לקרא דואשה כי תהיה זבה לדרשא אחריתא:",
+                "[אות כג] <b>הר\"ב ד\"ה ומאכיל בתרומה. בו ביום שנולד. </b>ומשכחת ביוצא דופן לת\"ק דריש פרקין דאינה טמאה לידה:"
+            ],
+            [
+                "[אות כד] <b>תו\"ח סד\"ה תי\"ט ד\"ה פחות כו'. הראב\"ד (פ\"ה מהא\"ב). </b>ומ\"מ נ\"מ דמותר לגמור ביאתו אף דשופעת דם (ואף להראב\"ד א\"צ לנעץ צפרנו בקרקע כו') ואפשר דבהיא תוך ג' דאין שם ביאה עלה אף אם הוא דם נדה מותר לגמור ביאתו דלא מקרי ביאת נדה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כה] <b>במשנה תביא ראיה. </b>בתוס' ציין אהך מלתא דאי גרסי' יביא קאי אבעל שהוא יביא שהיא אילונית והוי קדושי טעות אם רוצה לישא אחותה עכ\"ל. ותמוה לי דהא אף בקיבל עליה לקדשה אף אם תהיה אילונית וליכא טעות ג\"כ אין זקוקה לו דרחמנא פטריה מקרא אשר תלד פרט לאילונית וממילא מותר באחותה ואמאי דייקי תוס' משום קדושי טעות וצ\"ע (כוונת רבינו דבודאי למדו התוס' יביא ראיה על היבם כמו לאינך גרסות שהוא לפוטרה מיבום):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כו] <b>הר\"ב ד\"ה אע\"פ שא\"א. וקטנה שמא תמצא אילונית. </b>קשה לי הא ביבמות (דף פ') איתא דחד מסימני אילונית הוא שאין לה דדים וא\"כ לר\"ה דאמר שם עד שיהא בכולן. (כן הדין ג\"כ באילונית כמ\"ש תוס' בקידושין ד\"ד) א\"כ הכא בבוחל דיש לה דדים תו ליכא חשש דאילונית. וצ\"ל דעד שיהא בכולן היינו לדונו כוודאי סריס אבל מ\"מ בחד מהם הוי ספק דאפשר דהויא סריס אף שיש לו א' מסימנים שאין סריסי' ונ\"ל דזהו כוונת תוספות שם ד\"ה עד וכו' והארכתי בזה בחי' ליבמות:",
+                "[אות כז] <b>שם ד\"ה או חולצת. ואפי' היא קטנה מתיבמת לרבנן. </b>וכ\"כ תוס' לפ\"ז מה דנקטו חכמים או מתיבמת הוא למותר ולענ\"ד י\"ל דדוקא קטנה שלא הגיע לכלל שנותיה ס\"ל לרבנן דמתיבמת ולא חיישינן לאילונית דאזלינן בתר רובא אבל בהגיע לשנים ולא הביאה ב' שערות י\"ל כיון דרוב נשים כשמגיעים לשנים מביאים שערות כדאמרינן דאמר רבא כיון שהגיע לכל שנותיו חזקה שהביא ב\"ש. וא\"כ י\"ל בזה כיון דלא הביאה שערות כיון דעכ\"פ יצאה מרוב שמא היא ממיעוטא דאילונית ובזה יש ליישב קושית תוס' קידושין (ד\"ד ע\"א ד\"ה דלא כו') עיי\"ש והיינו דכשהגיע לימי הנעורים ולא הביאה ב\"ש א\"י למכרה מחששא דאילונית דיש ריעותא דלא הביאה שערות חיישינן לאילונית וכמ\"ש תוספות יבמות (דף פ' ע\"ב) דביש חד סי' מסימני סריס ל\"ש לומר בו שהוא מרוב שאין סריסים ע\"ש ה\"נ י\"ל בריעותא שלא הביא ב\"ש יוצא מהרוב ואין אומרים בו שהוא מרוב שאין סריסים ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כח] <b>והשכבת זרע. </b>והא דתנן (ברפ\"ט דשבת) דפולט' ש\"ז אחר יום ג' לכ\"ע טהורה היינו כיון שהיתה במעי אשה מסרחת ואינה ראוייה להזריע. והכא מיירי בב\"ק מש\"ה מטמא כ\"ז שהיא לחה (* וה\"ה בזכר שנרבע ופלט מטמ' כ\"ז שהי' לחה ע' תוס' שבת (פ\"ו ע\"ב ד\"ה אבל פירש כו')):",
+                "[אות כט] <b>הרע\"ב ד\"ה והניע. ואני שמעתי ליחה היורדת מן החוטם. </b>וקשה לי הא בברייתא בסוגיא (דנ\"ה ע\"ב) קתני כיחו וניעו מי האף (כיחו הבא מהחזה בכח רב. וניעו ע\"י נענוע מעט. תוס') הרי דניעו ומי האף תרתי נינהו. ואולי י\"ל דהנך מפרשים ס\"ל ג\"כ דיש ניעו הבא מהפה אלא דקשה להו במתני' דהכא אמאי לא קתני נמי כיחו (ובתוס' נדחקו בזה) ולזה ניחא להו דמשנתנו כולל כו\"נ בכלל רוקו כיון דמהפה באו וניעו דקתני הכא היינו מי האף:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>הרע\"ב ד\"ה הבאים מרקם. על כתמיהם לא גזרו. </b>דעל דמן ממש גזרו כדאיתא לעיל (פ\"ד מ\"ג):",
+                "[אות לא] <b>תי\"ט ד\"ה שלא נחשדו. אע\"ג דחטא ישראל הוא. </b>מה דפסיקא ליה להתי\"ט דלהקל לא עשאום כנכרים גמורים כ\"כ ג\"כ הב\"י אה\"ע (סי' מ\"ד) לענין כותי שקידש והכי פסקי' שם בש\"ע (סעי' י'). וע' בש\"ך יו\"ד (סי' קנ\"ט סק\"ה) דס\"ל דאף להקל המה כנכרים וע' בתפל\"מ שם השיג על הש\"ך מפסק ש\"ע הנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לב] <b>הרע\"ב ד\"ה ולא על הפרעות. משום דלספקא ל\"ח. </b>היינו אף שהוא עומד שם והתרומה בידו ואכיל מינ'. ובכה\"ג היכא דהולך על פני כולה ומעיד שאין כאן קבר כלל נאמן אבל בלא\"ה פשיטא דא\"נ דאינו חושש על לפני עור כו' (גמרא):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות לג] <b>ונמצא דם על המים. </b>הא דלא נקט וראתה דם כדקתני במתני' הקודם משום דהתם בודאי הדם מהאשה שייך לומר וראתה אבל כאן דיש ספק דשמא הוא מן האיש א\"כ לא פסיקא הדבר דראתה מש\"ה נקט ונמצא. ס\"ט:",
+                "[אות לד] <b>הרע\"ב ד\"ה ורבי שמעון מטמא. כדקתני טעמא. </b>כן צריך להיות ואפילו יושבת כדקתני טעמא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>תי\"ט ד\"ה בדקה. מיד תכף למציאת. </b>בהגהת מיי' כתב בשם הרמב\"ן דדווקא שבדקו עצמן מיד כשראו הכתם בעוד ששוכבת במטה או שמצאו אותן כשהן עומדות מהמטה אבל עמדו ואח\"כ מצאו כתם אעפ\"י שבדקה א' מהן מיד אחר המציא' ומצאה טהור או טמא כולן טמאות וכעין זה כתב הרשב\"א בת\"ה דהך דינא דבדקה א' מהן ומצאה טמא קאי רק אמטה אבל בחלוק שלבשה זא\"ז וכן במטה אם שכבו זו אחר זו ולבסוף נמצא הכתם אף שבדקו הראשונות ומצאו טמאות מ\"מ כולן טמאות לפי שא\"א לראשונה לבדוק תוך שיעור וסת לזמן שלבשה החלוק אא\"כ שבדקה האחרונה מיד ומצא טמא מצלת על הראשונות ואם הראשונות בדקו ומצאו טהור מהני לטהר. אבל הרמב\"ם ס\"ל דאין חילוק דאף בחלוק אם בדקה הראשונה ומצאה טמאה מיד למציאת הכתם מצלת על האחרות. והה\"מ כתב שכן משמע דאלו להרשב\"א יקשה סידור לשון משנתנו דלקמן דהא בדקה ומצאה טמאה קתני ברישא ומשמע דקאי אחלוק טפי מסיפא דבדקה א' מהן ומצאה טהורה. ובש\"ע פסקי' כהרמב\"ם (* ע' בב\"י סי' ק\"צ שמיישב קושי' הה\"מ על הרשב\"א):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לו] <b>הרי זה צבע. </b>לא דהוי ודאי צבע דא\"כ בלא הטביל נמי אלא כמו ס\"ס ספק מעלמא וספק צבע וגם ע\"ז לא סמכי' רק בצירוף הסברא דאף אם הוא דם נדה מדינא טהור כיון דלא עבר ע\"י ז' סמנים הוי טומאה בלועה שא\"י לצאת ובטלה אלא מדרבנן טמא הטהרות שנגעו בו קודם העברת ז' סמנים כיון דאז הקפיד והיה סבור שיכול לצאת ע\"י ז' סמנים מש\"ה מקילים בצירוף ס\"ס הנ\"ל וא\"כ אלו לא הטביל בזה אם הוא דם נדה מדאורייתא טמא הבגד בעת שנפל עליה הדם קודם שנתיבש הדם. ולגבי דאורייתא לא סמכי' על ס\"ס הנ\"ל מש\"ה בעי' הטביל. ולענין הטהרות שנגעו אחר שהעביר ז' סמנים ולא עבר גם בוודאי דם נדה טהורים. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות לז] <b>לא עשה ולא כלום. </b>כתב הרמ\"ע מפאנו בתשובה (סי' צ\"ט) די\"ל הא דקתני ולא כלום ולא קתני לא עשו כלום כדקתני (פרק י\"ד מ\"ד) דנגעים דהיכ�� דיש לחוש ולומר שלא בלבד שלא אהני מעשיו אלא שפגם והפסיד כגון הכא דהי' ס\"ד דהפסיד בהעברתו שלא כסדרן דלא מהני תו בדיקה כסדרן. מש\"ה קתני ולא כלום פי' לא עשה שלא עלתה לו בדיקה זו ולא כלום שג\"כ לא קלקל אלא כאלו לא עשה מעשה זו מעולם ומהני עוד בדיקה כסדרן אבל בההיא דנגעים דליכא למטעי שיש קלקול והפסד במעשי' מש\"ה קתני בקיצור לא עשו כלום. עכ\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לח] <b>הרע\"ב ד\"ה ר' יהודה אומר. כלומר מותרת לשמש. </b>והראב\"ד בס' בעל הנפש גורס כל הלילה שלה דהיינו דכל הלילה אסור. והרז\"ה השיג דשלה משמע דמותרת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>הרע\"ב ד\"ה ומטמאה מעל\"ע. אבל מטמאה מעל\"ע של ראיה זו. </b>אע\"ג דהיא בימי זיבה דהיא בחזקת טהרה לענין דא\"צ בדיקה שחרית וערבית כדאיתא במתני' לעיל (פ\"ד מ\"ז). מ\"מ אם ראתה מטמאה מעל\"ע: (* וע' מה שכ' רבינו לעיל א' י\"ט):"
+            ],
+            [
+                "[אות מ] <b>תוס' חדשים ד\"ה ולאו דוקא שמצאו כו'. דתחלתן אע\"פ שאין סופן. </b>לא כן פסקי' בש\"ע אלא דבעי' דוקא בדיקה ביום א' וביום ז' בתחלתן וסופן בעי':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,165 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Niddah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Niddah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות ב] <b>בר\"ב ד\"ה דיין שעתן. שנגעו בהן משעת ראייתן ואילך ול\"א. </b>ר\"ל דאין למידק מלשון דיין שעתן דהיינו יכולים להקל יותר. אלא כיון שהיה בדין להחמיר ואין מחמירין היינו דיין. הרמב\"ן והר\"ן והביא איזה מקומות בש\"ס כזה:",
+                "[אות ג] <b>שם ד\"ה מפקידה לפקידה. חוששין למגע' מבדיקה ראשונה ואילך. </b>היינו לקדשים וכן לתרומה כדאי' במתני' דסוף פרקין עי' בהר\"ב שם אבל לא לחולין אפי' נעשו על טהר' תרומה וגם לטהרות ברה\"ר לא הוי ודאי רק ספק דגם ב\"ה ס\"ל דמדינא אוקמי אחזקה אלא דעשו סייג לקדשים. והא דלא טמא מדינא אף לחולין ברה\"י כמו בכל ספק טומאה ברה\"י דטמא ודאי אף במקום חזקה. כתבו תוספ' דלא ילפי' מסוטה שטמא למפרע ועי' בתוס' דס\"ל אף ברה\"ר ס\"ל לב\"ה דמטמא למפרע אבל דעת הר\"ן בחי' דברה\"ר ודאי טהור:",
+                "[אות א] <b>במשנה כל אשה שיש לה וסת. </b>בזה ובהנך ד' נשים (במ\"ג) מ\"מ מחזקי' הדם קצת למפרע דהיינו כשיעור שבעלה חייב עליה חטאת (במ\"ב דפ\"ב) הטהרות טמאות וכשיעור שבעלה חייב עליה אשם תלוי טהרותיה תלויות לבר פדא במסכתין (ד\"ס ע\"ב). ולר\"א שם אפילו בעלה בחטאת טהרותיה תלויות. ע\"ש ברש\"י ותוס': ",
+                "[אות ד] <b>בר\"ב ד\"ה וסת. ובדקה בשעת וסתה ומצאה טמאה. </b>אבל ראתה שלא בשעת וסתה כיון דראתה שלא בזמנה איכא למימר דמקמי הכי הוי דהא ליכא למימר אורח בזמנו בא. פי' רש\"י בגמרא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה חוץ מן הנדה. </b>אף דגם קטנה שלא הגיעה זמנה לראות א\"צ בדיקה. וכן בי\"א יום שבין נדה לנדה כדאי' לקמן (פ\"ד מ\"ז). הכא לא חשיב רק הנהו דא\"צ בדיקה מחמת דאין קפידא בראייתם. אבל הנהו דא\"צ בדיקה מחמת דהן בחזקת מסולקי' לא קחשיב. תוס' (ד\"ו ע\"ב ד\"ה הרי הן וכו'):",
+                "[אות ו] <b>הר\"ב ד\"ה ובתולה שדמיה טהורים. ארבע לילות לב\"ש. </b>והיינו בקטנה כדתנן בר\"פ בתרא. וקשה לי דהא קטנה בלא\"ה א\"צ בדיקה כמש\"ל ואפילו שחרית וערבית לא תצטרך לבדוק. ובפי' רש\"י כתב רק לענין ד' לילות וא\"כ י\"ל דמיירי בגדולה. ואף דדינא דד' לילות הוא רק בנערה שלא ראתה בבית אביה וא\"כ היא בתולת דמים דדיה שעתה. מ\"מ צריך בדיקה. אמנם ממה דנקט רש\"י במתני' אע\"פ שאמרו דיה שעתה דקאי אאשה שיש לה וסת משמע דס\"ל דאינך ד' נשים א\"צ בדיקה וא\"כ ע\"כ הכא מיירי בנערה שראתה ושוב אין נותנים לה ד' לילות:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>במשנה נמצא על שלו טמאין. </b>היינו בבא עליה סמוך לוסתה דהיה לו לחוש שתראה דם כדאיתא בפ\"ח (מ\"ט). ואף בידע הדין דאסור לשמש סמוך לוסתה מ\"מ כיון דסבר יכול לבעול בלא דם לא מקרי מזיד. אבל בבא עליה שלא בסמוך לוסתה כיון דמותר לשמש עמה הו\"ל אונס גמור דמאי היה לו למעבד. כך מתבאר בסוגיא דפ\"ב דשבועות וכ\"כ הרמב\"ם (פ\"ה מהל' שגגות). והכ\"מ שם כתב דלהרמב\"ם דס\"ל דצנועות בודקו' לפני תשמיש אפשר דאם שימש בלא בדיקה לא מקרי אונס וחייבים בקרבן:",
+                "[אות ח] <b>הר\"ב ד\"ה טמאים מספק. ספק היא לתלות. </b>אף דלגבי דידה ליכא ספק דהא ודאי מגופה היא מ\"מ כיון דאם עתה ראתה הוי שלא בהרגשה דטמאה רק מדרבנן והוי רק כמו טומא' כתם דהוי ספק טמא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>תוי\"ט ד\"ה ב\"ה אומרי'. עד ל��חר תשמיש. </b>והר\"ן הקשה עוד דאיך קאמרי ב\"ש או תשמש לאור הנר דמשמע דבכה\"ג די בב' עדים כל הלילה כדס\"ל לב\"ה. ואם נימא דב' עדים דקאמר ב\"ה היינו אחד לפני תשמיש ראשון וא' לאחר תשמיש אחרון מה מהני בזה אור הנר (ולא ניחא ליה להר\"ן לפרש כמ\"ש רש\"י והר\"ב דאו תשמש היינו דתבדוק לאחר תשמיש. דפשטא דמלתא לב\"ש במשמשת לאור הנר סגי בתקנתא דב\"ה) אע\"כ דמה דקאמרי ב\"ה דיה בב' עדים היינו בכל תשמיש ותשמיש אלא דלא בעינן חדש. וב\"ש ס\"ל דבעינן חדשים או דאם משמשת לאור הנר לא בעינן חדשים דיכולה לבדקה מיד:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>במשנה ספיקו טמא. </b>עמ\"ש לקמן (פ\"ה מ\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>תו\"ח ד\"ה תי\"ט ד\"ה אם וכו'. ממילא דאם לא טהורה. </b>לענ\"ד י\"ל דאם נימוחו בודאי טמאה ושורפים עליה את התרומ'. והדיוק דאם לא נימוחו לא הוי טומאת ודאי לשרוף ודאי דמשום דא\"א לפתיחת קבר בלא דם לא הוי כ\"כ ודאי לשרוף את התרומה כמ\"ש תוס' (לעי' די\"ח ע\"ב ד\"ה למעוטי רוב דר\"י וכו') ואף דסתרו זה שם מדס\"ל לר' יהושע דמביאה קרבן ונאכל. לענ\"ד יש ליישב קושייתם די\"ל דהתם כיון דאיכא ג\"כ ספק דהיה לידה ואף אם לא היה לידה מ\"מ הוי רוב דע\"י פתיחת הקבר בא דם והוי זיבה מש\"ה נאכל. אבל בעלמא לא הוי רוב גמור. אבל לפי הגירסא ואם לאו טהורה בודאי מוכח כמ\"ש תוס'. ומ\"מ דברי תוי\"ט אינם מיושבים בזה דאיך דייק מתוס' דגרסי' ואם לאו טהורה הא י\"ל דתוס' לשיטתייהו דהוכיחו דא\"א לפתיחת קבר בלא דם הוי רוב גמור (וכן החליטו תוס' ג\"כ בדף כ\"א ע\"ב בד\"ה באפשר כו') וא\"כ אף אי ל\"ג ואם לאו טהורה יפה הקשו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>תי\"ט ד\"ה סנדל. והכי מפורש בגמ'. </b>ואיכא עוד אוקימתא בגמ' דאף בילדה נקיבה נ\"מ דאם נולדה קודם שקיעת החמה והסנדל אחר שקיעת החמה נמשכו ימי הטומאה עד י\"ד ימים מלידת הסנדל דשמא הוא נקיבה וימי הטוהר מנינן ללידת הנקיבה דשמא הסנדל זכר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>תו\"ח סד\"ה המפלת פרש\"י שלי'. דאין שליא בלא ולד וצ\"ע. </b>לק\"מ דיום מ\"א היינו מן הטבילה. ושמא לא נקלט הזרע עד יום ג' והוי עדיין מיא בעלמא. ובאמת אחר ג\"י א\"צ שתשב לנדה. וכ\"כ להדיא הרשב\"א בתהה\"א (דקפ\"ו ע\"ב). ואולם יש לעיין בסיפא דקאמר ר\"י יום שמונים ואחד תשב לזכר ולנקיבה ולנדה אמאי תשב לנקיבה הא הוי ס\"ס ספק זכר ואת\"ל נקיבה דלמא לא נקלט הזרע עד יום ג' והוי מיא דבזה ל\"ש סברת תוס' (המוזכר לעיל בתי\"ט) דה\"נ תאמר ס\"ס בהיפוך דהא הכא ל\"ש בהיפוך דאם תראה ביום ל\"א וביום מ\"א ליכא להקל מס\"ס דאם הוא זכר בודאי אינו נפל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יד] <b>תו\"ח ד\"ה תוי\"ט ד\"ה ואין. וכשלובשן אף הוא אב הטומאה הוא. </b>במחכ\"ת הא מוקמי' בטבל ודרס יחף על בגדי חבר ואינם נעשים מדרס דבועל נדה אינו משכבו מדרס רק לטמא אוכלים ומשקים. וא\"כ הלובש אותם לא נטמא כלל ואין מזור ותעלה לקושית התוי\"ט:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>בר\"ב ד\"ה כרוקה. מזכר נפקא. </b>ואף דאיכא למיפרך דמה לזכר שטעון פריעה ופריעה ואסור בתשמיש משא\"כ בנקיבה. מ\"מ נכתוב רק בנקיבה ונילף זכר מינה אע\"כ מדכתיב לזכר אמרי' אם אינו ענין לזכר תנהו ענין לנקיבה ואם אינו ענין לרוקה תנהו ענין לדמה גמרא. והא דלא מוקמי' לזכר עצמו ולדם מגפתו וכיוצא דלאו טעון הוא היינו כיון דלא מצינו לו בעלמא טומאה מוקמי' יותר על נקיבה ולדם טוהר כיון דדמי לדם נדה תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>במשנה וילדה. </b>ודוקא ולד קיימא אבל ילדה נפל אין קישוי לנפלים. וכן אם יצא הולד דרך דופן לרבנן דר\"פ דלקמן דלא הוי לידה לענין טומאה וטהרה ה\"נ לא הוי קישוי ולר\"ש הוי קישוי:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>הר\"ב ד\"ה דיה חדשה. דהיינו חדש ט'. </b>ושיפורא גרם גמרא. וכל מה שרואית בחדש תשיעי בקושי מקרי דם קישוי אף בקשתה תחלת חדש ג' ימים ואח\"כ שפתה עד סוף חדש מ\"מ מקרי דם קישוי (כ\"מ ונראה דצ\"ל אף בקשתה בחדש ח' יום א' ובחדש ט' ב' ימים וכן מבואר בגמרא):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>בר\"ב ד\"ה בחזקת טהרה. ואינה צריכה לבדוק עצמה. </b>אבל בראתה מטמא מעל\"ע גמ'. וכתבו תוס' הקשה הר\"ר יעקב מאורליינש דהכא אמרינן דמטמאת מעל\"ע ואעפ\"כ אמר רב יהודה דא\"צ בדיקה ובפ\"ק אמרי' דאשה שיש לה וסת וד' נשים [ואשה שעברו עליה ג' עונות. לשון זה מוקשה דהא עברו עליה ג' עונות הוא מכלל הד' נשים] דתנא התם אעפ\"י שאמרו דיין שעתן דצריכים בדיקה. וי\"ל דיש לה וסת איכא למימר כיון דאורח בזמנו בא צריכה בדיקה בשעת וסתה ואהנך נמי איכא למימר דצריכים בדיקה שלא תשתכח תורת בדיקה וכו' עכ\"ל. ולשון זה דיש לה וסת וכו' צריכה בדיקה בשעת וסתה לי העני אינו מובן דפשיטא דבשעת וסת צריכה בדיקה. אבל הקושיא היה ממה דצריכה בדיקה שלא בשעת וסת ולענ\"ד מיש לה וסת ליכא קושיא דהא באמת באין לה וסת מטמא מעל\"ע כדמסקי' בפ\"ק (דף ה' ריש ע\"א). וא\"כ י\"ל די\"א ימי זיבה מסולקת יותר מאשה שלא בשעת וסתה. והא דבשעת וסתה דיה שעתה היינו כיון דעתה ראויה לראות לא חיישי' לראתה מקודם שלא בשעת וסתה כשעת סילוק דמי'. והא דבי\"א ימי זיבה מטמאין מעל\"ע היינו כיון דגם עתה הראיה בשעת סילוק חיישינן לראתה מקודם והוי כמו ראתה שלא בשעת וסתה ומ\"מ א\"צ בדיקה דמסולקת יותר משלא בשעת וסתה (ואף למה דהיה ס\"ד לעיל ד\"ה דר' דוסא אפילו שלא בשעת וסתה דיה שעתה א\"כ הרי קילא מי\"א יום י\"ל דלהך צד באמת גם בתוך י\"א צריך בדיקה ומתני' דקתני בחזקת טהרה היינו כאוקימתא דר\"ח דלא נצרכה אלא לר\"מ וכו') והקושיא רק מד' נשים דדיה שעתן ומסולקת יותר מי\"א ימי זיבה ואפ\"ה צריכה בדיקה אבל משלא בשעת וסתה ליכא קושיא כלל ואולי יש ט\"ס וכוונתם בתירוצם לדברינו הנ\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כ] <b>במשנה בבית החיצון. </b>לדעת הפוסקים שהובא בתוי\"ט (פ\"ז מ\"ד וה') דאהלות דהולד אינו מטמא עד שיוציא ראשו לאויר העולם ממש צ\"ל דיש חילוק בין לידה לדם נדה כמ\"ש תוס' נדה (דף מ\"ב ע\"ב ד\"ה שהוציא וכו') בתירוצם הב'. ולאינך פוסקים שם דחוץ לפרוזדור היינו שהוא בבית החיצון ג\"כ מטמא י\"ל דדמי להדדי ובית החיצון דהכא ג\"כ חוץ לפרוזדור. וההיא מתני' דלעיל (פ\"ב מ\"ה) נמצא בפרוזדור ספקו טמא היינו לענין לכשיוציא הדם אח\"כ חוץ לפרוזדור וכמ\"ש תוס' הנ\"ל בתירוצא קמא:",
+                "[אות כא] <b>הר\"ב ד\"ה אינן מטמאין. עד שתצא זובו מבשרו. </b>אע\"ג דדרשי' מזה מבשרו ולא מחמת אונסו עיין זבים (פרק ב' מ\"ב) צ\"ל דתרתי שמעינן מינה. תוספות במסכתין (מ\"ג ד\"ה עד שיצא):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כב] <b>תי\"ט ד\"ה תינוקת. דילפינן מקרא. </b>באמת ל\"צ קרא לזה כיון דילפינן מקרא דואשה כי תזוב דמטמאה בזיבה ממילא מטמאת בנדה דאין זבה בלא נדה והכי אמרינן להדיא בסוגיא דריש פירקין דלעיל ומוקי לקרא דואשה כי תהיה זבה לדרשא אחריתא:",
+                "[אות כג] <b>הר\"ב ד\"ה ומאכיל בתרומה. בו ביום שנולד. </b>ומשכחת ביוצא דופן לת\"ק דריש פרקין דאינה טמאה לידה:"
+            ],
+            [
+                "[אות כד] <b>תו\"ח סד\"ה תי\"ט ד\"ה פחות כו'. הראב\"ד (פ\"ה מהא\"ב). </b>ומ\"מ נ\"מ דמותר לגמור ביאתו אף דשופעת דם (ואף להראב\"ד א\"צ לנעץ צפרנו בקרקע כו') ואפשר דבהיא תוך ג' דאין שם ביאה עלה אף אם הוא דם נדה מותר לגמור ביאתו דלא מקרי ביאת נדה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כה] <b>במשנה תביא ראיה. </b>בתוס' ציין אהך מלתא דאי גרסי' יביא קאי אבעל שהוא יביא שהיא אילונית והוי קדושי טעות אם רוצה לישא אחותה עכ\"ל. ותמוה לי דהא אף בקיבל עליה לקדשה אף אם תהיה אילונית וליכא טעות ג\"כ אין זקוקה לו דרחמנא פטריה מקרא אשר תלד פרט לאילונית וממילא מותר באחותה ואמאי דייקי תוס' משום קדושי טעות וצ\"ע (כוונת רבינו דבודאי למדו התוס' יביא ראיה על היבם כמו לאינך גרסות שהוא לפוטרה מיבום):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כו] <b>הר\"ב ד\"ה אע\"פ שא\"א. וקטנה שמא תמצא אילונית. </b>קשה לי הא ביבמות (דף פ') איתא דחד מסימני אילונית הוא שאין לה דדים וא\"כ לר\"ה דאמר שם עד שיהא בכולן. (כן הדין ג\"כ באילונית כמ\"ש תוס' בקידושין ד\"ד) א\"כ הכא בבוחל דיש לה דדים תו ליכא חשש דאילונית. וצ\"ל דעד שיהא בכולן היינו לדונו כוודאי סריס אבל מ\"מ בחד מהם הוי ספק דאפשר דהויא סריס אף שיש לו א' מסימנים שאין סריסי' ונ\"ל דזהו כוונת תוספות שם ד\"ה עד וכו' והארכתי בזה בחי' ליבמות:",
+                "[אות כז] <b>שם ד\"ה או חולצת. ואפי' היא קטנה מתיבמת לרבנן. </b>וכ\"כ תוס' לפ\"ז מה דנקטו חכמים או מתיבמת הוא למותר ולענ\"ד י\"ל דדוקא קטנה שלא הגיע לכלל שנותיה ס\"ל לרבנן דמתיבמת ולא חיישינן לאילונית דאזלינן בתר רובא אבל בהגיע לשנים ולא הביאה ב' שערות י\"ל כיון דרוב נשים כשמגיעים לשנים מביאים שערות כדאמרינן דאמר רבא כיון שהגיע לכל שנותיו חזקה שהביא ב\"ש. וא\"כ י\"ל בזה כיון דלא הביאה שערות כיון דעכ\"פ יצאה מרוב שמא היא ממיעוטא דאילונית ובזה יש ליישב קושית תוס' קידושין (ד\"ד ע\"א ד\"ה דלא כו') עיי\"ש והיינו דכשהגיע לימי הנעורים ולא הביאה ב\"ש א\"י למכרה מחששא דאילונית דיש ריעותא דלא הביאה שערות חיישינן לאילונית וכמ\"ש תוספות יבמות (דף פ' ע\"ב) דביש חד סי' מסימני סריס ל\"ש לומר בו שהוא מרוב שאין סריסים ע\"ש ה\"נ י\"ל בריעותא שלא הביא ב\"ש יוצא מהרוב ואין אומרים בו שהוא מרוב שאין סריסים ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כח] <b>והשכבת זרע. </b>והא דתנן (ברפ\"ט דשבת) דפולט' ש\"ז אחר יום ג' לכ\"ע טהורה היינו כיון שהיתה במעי אשה מסרחת ואינה ראוייה להזריע. והכא מיירי בב\"ק מש\"ה מטמא כ\"ז שהיא לחה (* וה\"ה בזכר שנרבע ופלט מטמ' כ\"ז שהי' לחה ע' תוס' שבת (פ\"ו ע\"ב ד\"ה אבל פירש כו')):",
+                "[אות כט] <b>הרע\"ב ד\"ה והניע. ואני שמעתי ליחה היורדת מן החוטם. </b>וקשה לי הא בברייתא בסוגיא (דנ\"ה ע\"ב) קתני כיחו וניעו מי האף (כיחו הבא מהחזה בכח רב. וניעו ע\"י נענוע מעט. תוס') הרי דניעו ומי האף תרתי נינהו. ואולי י\"ל דהנך מפרשים ס\"ל ג\"כ דיש ניעו הבא מהפה אלא דקשה להו במתני' דהכא אמאי לא קתני נמי כיחו (ובתוס' נדחקו בזה) ולזה ניחא להו דמשנתנו כולל כו\"נ בכלל רוקו כיון דמהפה באו וניעו דקתני הכא היינו מי האף:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>הרע\"ב ד\"ה הבאים מרקם. על כתמיהם לא גזרו. </b>דעל דמן ממש גזרו כדאיתא לעיל (פ\"ד מ\"ג):",
+                "[אות לא] <b>תי\"ט ד\"ה שלא נחשדו. אע\"ג דחטא ישראל הוא. </b>מה דפסיקא ליה להתי\"ט דלהקל לא עשאום כנכרים גמורים כ\"כ ג\"כ הב\"י אה\"ע (סי' מ\"ד) לענין כותי שקידש והכי פסקי' שם בש\"ע (סעי' י'). וע' בש\"ך יו\"ד (סי' קנ\"ט סק\"ה) דס\"ל דאף להקל המה כנכרים וע' בתפל\"מ שם השיג על הש\"ך מפסק ש\"ע הנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לב] <b>הרע\"ב ד\"ה ולא על הפרעות. משום דלספקא ל\"ח. </b>היינו אף שהוא עומד שם והתרומה בידו ואכיל מינ'. ובכה\"ג היכא דהולך על פני כולה ומעיד שאין כאן קבר כלל נאמן אבל בלא\"ה פשיטא דא\"נ דאינו חושש על לפני עור כו' (גמרא):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות לג] <b>ונמצא דם על המים. </b>הא דלא נקט וראתה דם כדקתני במתני' הקודם משום דהתם בודאי הדם מהאשה שייך לומר וראתה אבל כאן דיש ספק דשמא הוא מן האיש א\"כ לא פסיקא הדבר דראתה מש\"ה נקט ונמצא. ס\"ט:",
+                "[אות לד] <b>הרע\"ב ד\"ה ורבי שמעון מטמא. כדקתני טעמא. </b>כן צריך להיות ואפילו יושבת כדקתני טעמא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>תי\"ט ד\"ה בדקה. מיד תכף למציאת. </b>בהגהת מיי' כתב בשם הרמב\"ן דדווקא שבדקו עצמן מיד כשראו הכתם בעוד ששוכבת במטה או שמצאו אותן כשהן עומדות מהמטה אבל עמדו ואח\"כ מצאו כתם אעפ\"י שבדקה א' מהן מיד אחר המציא' ומצאה טהור או טמא כולן טמאות וכעין זה כתב הרשב\"א בת\"ה דהך דינא דבדקה א' מהן ומצאה טמא קאי רק אמטה אבל בחלוק שלבשה זא\"ז וכן במטה אם שכבו זו אחר זו ולבסוף נמצא הכתם אף שבדקו הראשונות ומצאו טמאות מ\"מ כולן טמאות לפי שא\"א לראשונה לבדוק תוך שיעור וסת לזמן שלבשה החלוק אא\"כ שבדקה האחרונה מיד ומצא טמא מצלת על הראשונות ואם הראשונות בדקו ומצאו טהור מהני לטהר. אבל הרמב\"ם ס\"ל דאין חילוק דאף בחלוק אם בדקה הראשונה ומצאה טמאה מיד למציאת הכתם מצלת על האחרות. והה\"מ כתב שכן משמע דאלו להרשב\"א יקשה סידור לשון משנתנו דלקמן דהא בדקה ומצאה טמאה קתני ברישא ומשמע דקאי אחלוק טפי מסיפא דבדקה א' מהן ומצאה טהורה. ובש\"ע פסקי' כהרמב\"ם (* ע' בב\"י סי' ק\"צ שמיישב קושי' הה\"מ על הרשב\"א):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לו] <b>הרי זה צבע. </b>לא דהוי ודאי צבע דא\"כ בלא הטביל נמי אלא כמו ס\"ס ספק מעלמא וספק צבע וגם ע\"ז לא סמכי' רק בצירוף הסברא דאף אם הוא דם נדה מדינא טהור כיון דלא עבר ע\"י ז' סמנים הוי טומאה בלועה שא\"י לצאת ובטלה אלא מדרבנן טמא הטהרות שנגעו בו קודם העברת ז' סמנים כיון דאז הקפיד והיה סבור שיכול לצאת ע\"י ז' סמנים מש\"ה מקילים בצירוף ס\"ס הנ\"ל וא\"כ אלו לא הטביל בזה אם הוא דם נדה מדאורייתא טמא הבגד בעת שנפל עליה הדם קודם שנתיבש הדם. ולגבי דאורייתא לא סמכי' על ס\"ס הנ\"ל מש\"ה בעי' הטביל. ולענין הטהרות שנגעו אחר שהעביר ז' סמנים ולא עבר גם בוודאי דם נדה טהורים. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות לז] <b>לא עשה ולא כלום. </b>כתב הרמ\"ע מפאנו בתשובה (סי' צ\"ט) די\"ל הא דקתני ולא כלום ולא קתני לא עשו כלום כדקתני (פרק י\"ד מ\"ד) דנגעים דהיכא דיש לחוש ולומר שלא בלבד שלא אהני מעשיו אלא שפגם והפסיד כגון הכא דהי' ס\"ד דהפסיד בהעברתו שלא כסדרן דלא מהני תו בדיקה כסדרן. מש\"ה קתני ולא כלום פי' לא עשה שלא עלתה לו בדיקה זו ולא כלום שג\"כ לא קלקל אלא כאלו לא עשה מעשה זו מעולם ומהני עוד בדיקה כסדרן אבל בההיא דנגעים דליכא למטעי שיש קלקול והפסד במעשי' מש\"ה קתני בקיצור לא עשו כלום. עכ\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לח] <b>הרע\"ב ד\"ה ר' יהודה אומר. כלומר מותרת לשמש. </b>והראב\"ד בס' בעל הנפש גורס כל הלילה שלה דהיינו דכל הלילה אסור. והרז\"ה השיג דשלה משמע דמותרת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>הרע\"ב ד\"ה ומטמאה מעל\"ע. אבל מטמאה מעל\"ע של ראיה זו. </b>אע\"ג דהיא בימי זיבה דהיא בחזקת טהרה לענין דא\"צ בדיקה שחרית וערבית כדאיתא במתני' לעיל (פ\"ד מ\"ז). מ\"מ אם ראתה מטמאה מעל\"ע: (* וע' מה שכ' רבינו לעיל א' י\"ט):"
+            ],
+            [
+                "[אות מ] <b>תוס' חדשים ד\"ה ולאו דוקא שמצאו כו'. דתחלתן אע\"פ שאין סופן. </b>לא כן פסקי' בש\"ע אלא דבעי' דוקא בדיקה ביום א' וביום ז' בתחלתן וסופן בעי':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נדה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oholot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,143 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oholot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה אהלות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות ב] <b>תי\"ט ד\"ה המת וכזית. משום דבריש פ\"ז דחולין. </b>והר\"ש הקשה דאמאי לא משני הש\"ס דמיירי במת שנשרף ושלדו קיימת דטמא כדאיתא בנדה (דף כח.) וזה דוקא במת שלם עיי\"ש:",
+                "[אות א] <b>במשנה ומלא תרווד רקב. </b>והא דלא חשיב ג\"כ גולל ודופק דמיטמאים באהל כדאיתא במתני' ד' היינו דחשיב מה דשוה לאחריני דמטמא במגע ובמשא ובאהל ותרווד רקב דחשיב אתיא כרבי יוסי דס\"ל דמטמא גם במגע הר\"ש. וקשה לי הא אמרי' בחולין (דף קכה) דגם ר\"י ס\"ל דתרווד רקב אינו מטמא במגע ומה דקאמר במגע היינו אהל וקרי ליה מגע ומה דקאמר ובאהל היינו אהל המשכה. וצ\"ע. (*ואפשר דגם הר\"ש לא פסיק' בתירוצו. במה שסיים ופריך התם כו' יעו\"ש):",
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט סד\"ה מלא תרווד. טומאת משא. </b>זהו לישנא קייטא היא הא הכא חשיב תרווד רקב דמטמא באהל. אלא במגע דוקא לא מטמא דאין נוגע וחוזר ונוגע. וכן באהל אם האהיל רק על מקצתו אבל האהיל על כולו מטמא:"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>הרע\"ב ד\"ה אינו חבור. וכן לענין מגע. </b>ובנדה (דף נו א' ברש\"י ד\"ה טומאת רקב) מלא תרווד ממנו מטמא במגע ובמשא ואהל. וצ\"ע. וע' בהרע\"ב (מ\"ג ד\"ה וארץ העמים) ובמס' טהרות (פ\"ד מ\"ה) ומ\"ש שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>הרע\"ב ד\"ה וארץ העמים. שהוא מטמא במגע ובמשא. </b>ואם מביא כ\"ח מחו\"ל לארץ עד שלא הוסק מטמא משום ארץ העמים ואינו מטמא משום כ\"ח. משהוסק מטמא משום כ\"ח ואינו מטמא משום ארץ העמים. תוספתא הובא בר\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>הרע\"ב ד\"ה ואבר מן החי. חצי אבר נתלש מחי זה. </b>ק\"ל הא י\"ל דבזה גם ר\"ע מטהר כיון דמעולם לא היה עליה שם אמ\"ה דהא אפי' מאדם אחד כה\"ג טהור לכ\"ע כדתנן בסוף פרקין. אלא דמיירי בניטל אבר שלם מחי זה וכן אבר שלם מחי זה ונחלקו וצירף חצי מזה וחצי מזה דאילו מאדם א' כה\"ג טמא לר' יוסי לקמן. בזה י\"ל לר\"ע דגם משני בני אדם טמא:",
+                "[אות ו] <b>במשנה וחכמים מטהרים. </b>אבל כזית בשר משני מתים וכזית נצל משני מתים ומלא תרווד רקב מב' מתים שכל א' מהן יש לו רקב מצטרפים. הרמב\"ם:"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>תי\"ט ד\"ה ר\"ע מטמא. דבמגע לא. </b>דאין נוגע. ומה\"ט נראה דכן ברובע עצמות שנדקדקו ואין בכל אחת כשעורה שלא מטמא במגע. וכן משמע מלשון הרמב\"ם שכתב עצם כשעורה שנחלק לב' מטמא במשא. וכן רובע עצמות שנדקדקו ואין בכל א' מהן עצם כשעורה מטמא באהל כאילו לא נדקדקו. נראה דברובע הוסיף טומאת אהל. אבל לא למגע. ומ\"ש כאילו לא נדקדקו היינו כמו דבעצם שנחלק לענין משא הוי כלא נחלק. ה\"נ ברובע לענין אהל הוי כלא נדקדק. ומ\"ש התוספות חדשים בדעת הרמב\"ם דברובע אין מטמאין במגע ובמשא רק באהל. לענ\"ד אינו דהרמב\"ם הוסיף דברו שמטמא גם באהל. ולענין משא ממילא לא גרע מעצם כשעורה שנחלק ולמה יגרע בזה רובע. אבל הר\"ש והרא\"ש כתבו דחכמים מטמאים בשלשתן. והתי\"ט הביא דבריה��. וצל\"ע:",
+                "[אות ח] <b>במשנה רבי יוסי מטמא. </b>במשא ובאהל אבל לא במגע. תוספתא הובא בר\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות י] <b>תי\"ט ד\"ה או מאהיל. וזה דוחק. </b>לענ\"ד אין כאן דוחק דלישנא דמאהיל על כחצי זית הוי דומיא דרישא דפירושא דהך לישנא דהוי טומאה רצוצה. ובלישנא דבר אחר מאהיל עליה ועל חצי זית. בזה מבאר דמיירי באינה רצוצה דאין דבר אחר מאהיל עליה ועל חצי זית אלא באינה רצוצה כמ\"ש בתי\"ט תחלת הפרק בשם מהר\"ם. *) ואין במה שאמר או מאהיל על כחצי זית הוי כאומר או מאהיל מטומאה רצוצה ובמ\"ש ודבר אחר מאהיל עליה. ועל כח\"ז הוי כאומר וה\"ז בטומאה שאינה רצוצה. וברור (*צ\"ל וא\"כ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יא] <b>תי\"ט ד\"ה טומאה בתוכה. כלים שבעוביו טמאים ממנ\"פ. </b>אבל הרא\"ש כתב דלרבנן בכה\"ג טהורים ולא נקט עומד באויר אלא משום ר\"י דבעומד בבית וטומאה בתוכו ל\"ש לומר מחצה למחצה דהא מכל צד כלים טמאים (* ונראה שכן דעת הר\"ש):",
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה ר' יוסי אומר. ולא אפליגו בעומד בתוך הבית. </b>ובטומאה בבית. ובפשוטו י\"ל דמזה היה נשמע לר' יוסי רק דמחצה הפנימית לא שדינן להבית אבל עדיין לא נשמע דשדינן למגדל דדלמא במגדל שהוא מטלטל לא שדינן בתריה כלל והחצי הפנימית לא שדינן לא לכאן ולא לכאן לזה נקט הדין בעומד באויר וטומאה בתוכו:",
+                "[אות יג] <b>תי\"ט ד\"ה טומאה שם. הרמב\"ם. </b>והר\"ש כתב הטעם דסוף הטומאה לצאת משום דע\"י בוקעת ועולה או יורדת ונכנסת לחלל המגדל ויוצאה דרך פתח' לבית ובלבד שלא יהיה הטומאה נגד עובי הדפנות למעלה או למטה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>תי\"ט ד\"ה וכלי חרס. וקשה לי אמאי תנן כ\"ח. </b>לא ידעתי מאי קושיא הא הכא לענין שיחצוץ בפני הטומאה לא משכחת רק בכ\"ח דלא מקבל טומאה מגבו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>שאין דוחין נפש. </b>והא דלא מקרי הולד רודף דניתן להצילו בנפשו דמשמי' קרדפו אחרי' גמ' סנהדרין (דף ע\"ב). והרמב\"ם (פ\"א מהלכות רוצח הלכה ט') כתב אף זו מצות ל\"ת שלא לחוס על נפש רוצח לפיכך התירו החכמים שהעוברת שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר שבמעיה בין בסם ובין ביד מפני שהוא כרודף אחריה כו'. והוא תמוה לכאורה דהא הכא לאו משום רודף אתינן עליה דהרי ביוצא רובו אין נוגעין בו אלא ע\"כ הטעם משום דעובר לא נקרא נפש ועיין שו\"ת גאוני בתראי (סימן מ\"ה) שהאריך בזה (* דברי הרמב\"ם הובא בח\"מ (סי' תכ\"ה). ואפשר משום דב\"נ אסור להרוג העוברים אף שישראל אינו נהרג על זה. צריך לטעם דהוי כרודף אף דמשמיא קרדפו לי'):",
+                "[אות טז] <b>תוי\"ט ד\"ה שאין דוחים נפש. והן נהרגים עמו. </b>ולפ\"ז יש לדון ה\"ה בולד שיצא רובו אם ידוע ששניהם ימותו דמותר להציל האשה וצריך להתיישב בדין זה עכ\"ל שו\"ת פמ\"א (ח\"ג סי' ה'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יז] <b>הרע\"ב ד\"ה ירקות שמנו. היינו אוכלים טהורים. </b>מבואר דס\"ל להרע\"ב דהנך ירקות אירוס וקיסום וכו' הויין אוכלים ובתשובת גינת וורדים חלק א\"ח (כלל ד' סי' ו') תמה דהא בסוכה (פ\"א מ\"ד) מבואר דדלעת וקיסום פסולים משום מחובר ואם קצצן כשירה ואם איתא דהוי אוכלים איך כשרים לסכך הא פשיטא דלענין סוכה אין חילוק בין הוכשרו ללא הוכשרו דכל שהן אוכלים פסולים לסכוך:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה ופחות מכביצה. כתב פחות מכביצה שאינן מוכשרים. </b>אין חשובים אצלו ואין דעתו לפנותם. וק' לי דלפ\"ז יהא מוכרח ממתני' דהכא דדבר שאינו מבטל אינו ממעט והרי בסוגיא דב\"ב (דף י\"ט ע\"ב) פריך עלה דשמואל כמה פירכות ורצה להוכיח דאף דבר שאינו מבטל ממעט והיאך היה מפרש למשנתינו דהכא דלמה נקט דוקא פחות מכביצה. וצלע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>והחבית והמשקין טהורים. </b>ע' תוס' ברכות (די\"ט ע\"ב ד\"ה מדלגין כו') דהטעם דטומאת גולל רק צד חיצון שבו אבל צד פנימי טהור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כ] <b>ועל עצמו בכ\"ש. </b>עמ\"ש בשבת (פ\"ה מ\"ג): "
+            ],
+            [
+                "[אות כא] <b>שאין אדם זוכרה. </b>עי' ב\"ב (פ\"ב מ\"ה) בתוי\"ט ד\"ה לא יסמוך כו':"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כב] <b>הרע\"ב ד\"ה כיצד. שהוא שדה שנחרש בו קבר. </b>דאילו בשדה שאבד בה קבר לא מהני תיקון זה כיון דהספק הוא שמטמא באהל. וכ\"כ בתשובות פנים מאירות (ח\"ב סימן יד):"
+            ],
+            [
+                "[אות כג] <b>תי\"ט ד\"ה על האדם. כמו שפי'. </b>שם לא נזכר מזה כלום אלא דאפילו אם יש הרבה סודרים דמ\"מ טמא האדם מצד המרדע שיש בהקיפו טפח שמביא את הטומאה. וכיון דלפעמים טמא מדינו טומאת הערב והיינו בחד סודר ואתי למיטעי דמשום אהל הוא. והוצרכו לדון ולתקן דבאמת טמא ז' דיש בזה דין אהל ממילא בכמה סודרים ג\"כ טמא מטעם אהלים. וכמו דמה\"ט גם כן היכא דבמרדע פשוטי כ\"ע דלאו בר קיבולי טומאה הוא ע\"ש היטב. אבל מזה דבגד שני הוא טמא מדבריהם לא נזכר שם כלום. ובוודאי ט\"ס הוא בתוס' וצ\"ל כמ\"ש הר\"י בפ' ג' מינין וכוונתם למה שכתב שם (ד' מ\"ב ד\"ה בחבור אדם) ע\"ש. וברור. ועיין במהרש\"א:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,140 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oholot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Oholot",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות ב] <b>תי\"ט ד\"ה המת וכזית. משום דבריש פ\"ז דחולין. </b>והר\"ש הקשה דאמאי לא משני הש\"ס דמיירי במת שנשרף ושלדו קיימת דטמא כדאיתא בנדה (דף כח.) וזה דוקא במת שלם עיי\"ש:",
+                "[אות א] <b>במשנה ומלא תרווד רקב. </b>והא דלא חשיב ג\"כ גולל ודופק דמיטמאים באהל כדאיתא במתני' ד' היינו דחשיב מה דשוה לאחריני דמטמא במגע ובמשא ובאהל ותרווד רקב דחשיב אתיא כרבי יוסי דס\"ל דמטמא גם במגע הר\"ש. וקשה לי הא אמרי' בחולין (דף קכה) דגם ר\"י ס\"ל דתרווד רקב אינו מטמא במגע ומה דקאמר במגע היינו אהל וקרי ליה מגע ומה דקאמר ובאהל היינו אהל המשכה. וצ\"ע. (*ואפשר דגם הר\"ש לא פסיק' בתירוצו. במה שסיים ופריך התם כו' יעו\"ש):",
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט סד\"ה מלא תרווד. טומאת משא. </b>זהו לישנא קייטא היא הא הכא חשיב תרווד רקב דמטמא באהל. אלא במגע דוקא לא מטמא דאין נוגע וחוזר ונוגע. וכן באהל אם האהיל רק על מקצתו אבל האהיל על כולו מטמא:"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>הרע\"ב ד\"ה אינו חבור. וכן לענין מגע. </b>ובנדה (דף נו א' ברש\"י ד\"ה טומאת רקב) מלא תרווד ממנו מטמא במגע ובמשא ואהל. וצ\"ע. וע' בהרע\"ב (מ\"ג ד\"ה וארץ העמים) ובמס' טהרות (פ\"ד מ\"ה) ומ\"ש שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>הרע\"ב ד\"ה וארץ העמים. שהוא מטמא במגע ובמשא. </b>ואם מביא כ\"ח מחו\"ל לארץ עד שלא הוסק מטמא משום ארץ העמים ואינו מטמא משום כ\"ח. משהוסק מטמא משום כ\"ח ואינו מטמא משום ארץ העמים. תוספתא הובא בר\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>הרע\"ב ד\"ה ואבר מן החי. חצי אבר נתלש מחי זה. </b>ק\"ל הא י\"ל דבזה גם ר\"ע מטהר כיון דמעולם לא היה עליה שם אמ\"ה דהא אפי' מאדם אחד כה\"ג טהור לכ\"ע כדתנן בסוף פרקין. אלא דמיירי בניטל אבר שלם מחי זה וכן אבר שלם מחי זה ונחלקו וצירף חצי מזה וחצי מזה דאילו מאדם א' כה\"ג טמא לר' יוסי לקמן. בזה י\"ל לר\"ע דגם משני בני אדם טמא:",
+                "[אות ו] <b>במשנה וחכמים מטהרים. </b>אבל כזית בשר משני מתים וכזית נצל משני מתים ומלא תרווד רקב מב' מתים שכל א' מהן יש לו רקב מצטרפים. הרמב\"ם:"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>תי\"ט ד\"ה ר\"ע מטמא. דבמגע לא. </b>דאין נוגע. ומה\"ט נראה דכן ברובע עצמות שנדקדקו ואין בכל אחת כשעורה שלא מטמא במגע. וכן משמע מלשון הרמב\"ם שכתב עצם כשעורה שנחלק לב' מטמא במשא. וכן רובע עצמות שנדקדקו ואין בכל א' מהן עצם כשעורה מטמא באהל כאילו לא נדקדקו. נראה דברובע הוסיף טומאת אהל. אבל לא למגע. ומ\"ש כאילו לא נדקדקו היינו כמו דבעצם שנחלק לענין משא הוי כלא נחלק. ה\"נ ברובע לענין אהל הוי כלא נדקדק. ומ\"ש התוספות חדשים בדעת הרמב\"ם דברובע אין מטמאין במגע ובמשא רק באהל. לענ\"ד אינו דהרמב\"ם הוסיף דברו שמטמא גם באהל. ולענין משא ממילא לא גרע מעצם כשעורה שנחלק ולמה יגרע בזה רובע. אבל הר\"ש והרא\"ש כתבו דחכמים מטמאים בשלשתן. והתי\"ט הביא דבריהם. וצל\"ע:",
+                "[אות ח] <b>במשנה רבי יוסי מטמא. </b>במשא ובאהל אבל לא במגע. תוספתא הובא בר\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות י] <b>תי\"ט ד\"ה או מאהיל. וזה דוחק. </b>לענ\"ד אין כאן דוחק דלישנא דמאהיל על כחצי זית הוי דומיא דרישא דפירושא דהך לישנא דהוי טומאה רצוצה. ובלישנא דבר אחר מאהיל עליה ו��ל חצי זית. בזה מבאר דמיירי באינה רצוצה דאין דבר אחר מאהיל עליה ועל חצי זית אלא באינה רצוצה כמ\"ש בתי\"ט תחלת הפרק בשם מהר\"ם. *) ואין במה שאמר או מאהיל על כחצי זית הוי כאומר או מאהיל מטומאה רצוצה ובמ\"ש ודבר אחר מאהיל עליה. ועל כח\"ז הוי כאומר וה\"ז בטומאה שאינה רצוצה. וברור (*צ\"ל וא\"כ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יא] <b>תי\"ט ד\"ה טומאה בתוכה. כלים שבעוביו טמאים ממנ\"פ. </b>אבל הרא\"ש כתב דלרבנן בכה\"ג טהורים ולא נקט עומד באויר אלא משום ר\"י דבעומד בבית וטומאה בתוכו ל\"ש לומר מחצה למחצה דהא מכל צד כלים טמאים (* ונראה שכן דעת הר\"ש):",
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה ר' יוסי אומר. ולא אפליגו בעומד בתוך הבית. </b>ובטומאה בבית. ובפשוטו י\"ל דמזה היה נשמע לר' יוסי רק דמחצה הפנימית לא שדינן להבית אבל עדיין לא נשמע דשדינן למגדל דדלמא במגדל שהוא מטלטל לא שדינן בתריה כלל והחצי הפנימית לא שדינן לא לכאן ולא לכאן לזה נקט הדין בעומד באויר וטומאה בתוכו:",
+                "[אות יג] <b>תי\"ט ד\"ה טומאה שם. הרמב\"ם. </b>והר\"ש כתב הטעם דסוף הטומאה לצאת משום דע\"י בוקעת ועולה או יורדת ונכנסת לחלל המגדל ויוצאה דרך פתח' לבית ובלבד שלא יהיה הטומאה נגד עובי הדפנות למעלה או למטה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>תי\"ט ד\"ה וכלי חרס. וקשה לי אמאי תנן כ\"ח. </b>לא ידעתי מאי קושיא הא הכא לענין שיחצוץ בפני הטומאה לא משכחת רק בכ\"ח דלא מקבל טומאה מגבו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>שאין דוחין נפש. </b>והא דלא מקרי הולד רודף דניתן להצילו בנפשו דמשמי' קרדפו אחרי' גמ' סנהדרין (דף ע\"ב). והרמב\"ם (פ\"א מהלכות רוצח הלכה ט') כתב אף זו מצות ל\"ת שלא לחוס על נפש רוצח לפיכך התירו החכמים שהעוברת שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר שבמעיה בין בסם ובין ביד מפני שהוא כרודף אחריה כו'. והוא תמוה לכאורה דהא הכא לאו משום רודף אתינן עליה דהרי ביוצא רובו אין נוגעין בו אלא ע\"כ הטעם משום דעובר לא נקרא נפש ועיין שו\"ת גאוני בתראי (סימן מ\"ה) שהאריך בזה (* דברי הרמב\"ם הובא בח\"מ (סי' תכ\"ה). ואפשר משום דב\"נ אסור להרוג העוברים אף שישראל אינו נהרג על זה. צריך לטעם דהוי כרודף אף דמשמיא קרדפו לי'):",
+                "[אות טז] <b>תוי\"ט ד\"ה שאין דוחים נפש. והן נהרגים עמו. </b>ולפ\"ז יש לדון ה\"ה בולד שיצא רובו אם ידוע ששניהם ימותו דמותר להציל האשה וצריך להתיישב בדין זה עכ\"ל שו\"ת פמ\"א (ח\"ג סי' ה'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יז] <b>הרע\"ב ד\"ה ירקות שמנו. היינו אוכלים טהורים. </b>מבואר דס\"ל להרע\"ב דהנך ירקות אירוס וקיסום וכו' הויין אוכלים ובתשובת גינת וורדים חלק א\"ח (כלל ד' סי' ו') תמה דהא בסוכה (פ\"א מ\"ד) מבואר דדלעת וקיסום פסולים משום מחובר ואם קצצן כשירה ואם איתא דהוי אוכלים איך כשרים לסכך הא פשיטא דלענין סוכה אין חילוק בין הוכשרו ללא הוכשרו דכל שהן אוכלים פסולים לסכוך:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה ופחות מכביצה. כתב פחות מכביצה שאינן מוכשרים. </b>אין חשובים אצלו ואין דעתו לפנותם. וק' לי דלפ\"ז יהא מוכרח ממתני' דהכא דדבר שאינו מבטל אינו ממעט והרי בסוגיא דב\"ב (דף י\"ט ע\"ב) פריך עלה דשמואל כמה פירכות ורצה להוכיח דאף דבר שאינו מבטל ממעט והיאך היה מפרש למשנתינו דהכא דלמה נקט דוקא פחות מכביצה. וצלע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>והחבית והמשקין טהורים. </b>ע' תוס' ברכות (די\"ט ע\"ב ד\"ה מדלגין כו') דהטעם דטומאת גולל רק צד חיצון שבו אבל צד פנימי טהור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כ] <b>ועל עצמו בכ\"ש. </b>עמ\"ש בשבת (פ\"ה מ\"ג): "
+            ],
+            [
+                "[אות כא] <b>שאין אדם זוכרה. </b>עי' ב\"ב (פ\"ב מ\"ה) בתוי\"ט ד\"ה לא יסמוך כו':"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כב] <b>הרע\"ב ד\"ה כיצד. שהוא שדה שנחרש בו קבר. </b>דאילו בשדה שאבד בה קבר לא מהני תיקון זה כיון דהספק הוא שמטמא באהל. וכ\"כ בתשובות פנים מאירות (ח\"ב סימן יד):"
+            ],
+            [
+                "[אות כג] <b>תי\"ט ד\"ה על האדם. כמו שפי'. </b>שם לא נזכר מזה כלום אלא דאפילו אם יש הרבה סודרים דמ\"מ טמא האדם מצד המרדע שיש בהקיפו טפח שמביא את הטומאה. וכיון דלפעמים טמא מדינו טומאת הערב והיינו בחד סודר ואתי למיטעי דמשום אהל הוא. והוצרכו לדון ולתקן דבאמת טמא ז' דיש בזה דין אהל ממילא בכמה סודרים ג\"כ טמא מטעם אהלים. וכמו דמה\"ט גם כן היכא דבמרדע פשוטי כ\"ע דלאו בר קיבולי טומאה הוא ע\"ש היטב. אבל מזה דבגד שני הוא טמא מדבריהם לא נזכר שם כלום. ובוודאי ט\"ס הוא בתוס' וצ\"ל כמ\"ש הר\"י בפ' ג' מינין וכוונתם למה שכתב שם (ד' מ\"ב ד\"ה בחבור אדם) ע\"ש. וברור. ועיין במהרש\"א:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה אהלות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oktzin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,38 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oktzin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עוקצים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>צריכה מחשבה. </b>ומ\"מ האוכלו חייב משום נבלה דאין לדמות איסור לטומאה או דכיון שמשימו בפיו לאוכלו אין לך מחשבה גדולה מזו. תוספות מנחות (ס\"ט ע\"א): "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,35 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oktzin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Oktzin",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>צריכה מחשבה. </b>ומ\"מ האוכלו חייב משום נבלה דאין לדמות איסור לטומאה או דכיון שמשימו בפיו לאוכלו אין לך מחשבה גדולה מזו. תוספות מנחות (ס\"ט ע\"א): "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עוקצים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Parah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,122 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Parah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה פרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א]  <b>במשנה ופרה בה שלש. </b>כתב הר\"ש ע\"כ לאו אף בת ג' קאמרי דמדעגלה בת שתים ע\"כ פרה לאו בת שתים דברה קשישא מינה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ב] <b>תוי\"ט ד\"ה וחכ\"א. והר\"ש הוכיח דזהו הגי' עיקרית. </b>וע\"ש בהר\"ש דאף להגירסא אף מ\"מ ר\"מ דאמר אף בני ד' לא קאי אלא אחכמים ולא אדר' יה\"ג דלר\"מ ע\"כ פסול פר בן שתים כדמוכח פ\"ק דר\"ה (דף יו\"ד) וכ\"כ תוס' שם ועי' בהר\"ש (במשנה א') דלגי' אף דמכשרי רבנן פר בן ב' ע\"כ רבנן דהכא היינו ר\"א דמשנה א' דלרבנן דפרה לא הוי פחות מבת ג' ה\"ה דפר לא הוי פחות מבן ג' ע\"ש וע' במ\"ל (ספ\"א מהלכות פרה) שתמה על הרמב\"ם דפסק בפרה כרבנן ובפר פסק דבן ב' הוי פר:"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה לא עלה. אם היה מחויב איל לבדו. </b>תמוה לי הא אמרי' בחולין דלר\"י דדריש או לרבות פלגס ע\"כ לאו דספק היא אם הוא איל או כבש ונימא דבאומר הרי עלי או איל או כבש דיוצא בממנ\"פ דאצטריך קרא לספיקא. אע\"כ דבריה היא וגם בכה\"ג אינו יוצא עיי\"ש. א\"כ תנא דמתני' דהכא לאו דוקא במחויב איל לבדו או כבש לבדו אלא אף אם מחויב איל או כבש דרצה זה מביא ורצה זה מביא מ\"מ אינו יוצא בפלגס דהוי בריה בפ\"ע ורש\"י כתב כן שפירש על האיבעי' אבל לפי האמת וכמי שהעתיק הרע\"ב דרשא דאו לאיל לרבות פלגס לא הו\"ל להתי\"ט להעתיק לשון זה וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה ולא חטאת על גבי חטאת. </b>כתב הרמב\"ם בחיבורו (פ\"ב) וז\"ל תינוק שטבל למלאות ולהזות לא ימלא בכלים תינוק אחר אע\"פ שטבל ותינוק שטבל להזות על כהן זה אינו מזה על כהן אחר עד שיטבול לשם מעשה כהן זה וכן כלים שטהרום לחטאת זו וב\"א שטהרום לחטאת זו לא יתעסקו בהם בפרה אחרת עד שיטבילו לשמה וכל הדברים האלו מעלות יתירה בפרה עכ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה]  <b>הרע\"ב ד\"ה אירע בה פסול. דאם כן מטמא בגדים משום נבילה. </b>תמוה לי הא בנוגע בנבילה אין מטמא בגדים כדאיתא בריש כלים (מ\"ב) וצ\"ע. ואולי י\"ל דמסתמא ע\"י התעסקות בפרה מזיז מעט והוי משא ועי' בספר אליהו רבא להגר\"א מווילנא בכלים שם. ובכ\"מ (ריש פרק ט\"ו מהלכות פרה ד\"ה ומ\"ש רבינו להנוגע כו'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>תוספות חדשים ד\"ה והכ\"מ כתב שם הטעם. </b>אינו מובן. אבל באמת בכ\"מ לא כתב זה לטעם אלא לתרץ מאי דנקט התוס' דביצת נעמית כשר לקדש. ולא נקט למילוי והזאה כיון דכל עיקר דכלי כתי' בקידוש וכיון דכשר לקידוש ממילא מכ\"ש דכשר למילוי והזאה:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>בתוי\"ט ד\"ה ר\"י אומר. ונמצא כתוב בת' הגאונים בשם ר\"צ ב\"פ. </b>בהרי\"ף (פי\"ז דשבת) גבי שבריהן נטלין עמהם הביא בשם ר\"צ גאון דהל' כר\"י. דר\"מ ור\"י הל' כר\"י והרי\"ף השיג עליו כמ\"ש תי\"ט כאן עי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>במשנה ובמי' שאינן מקודשים. </b>עי' זבחים (דצ\"ג ע\"א תד\"ה מי). ובחידושי טהרות קודש שם:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>בתי\"ט ד\"ה והאוכלה חייב מיתה כו'. ומ\"ש הר\"ש דמתני' דהכא ל\"ס הכי. </b>ונלע\"ד דזהו דעת רש\"י יבמות (ד\"צ ע\"א ד\"ה תרומה טמאה כו'):",
+                "[אות יא] <b>בא\"ד הא לא קשיא ההוא מעלה בעלמא. </b>תמוה לי הא המי חטאת מטמאין מדאורייתא אפי' טומאה חמורה וא\"כ נטמאה הדבילה מדאורייתא וצע\"ג. ובתשובה הארכתי בעז\"ה. (ומ\"מ צריך לטעם דטהרת תרומה טמאה לחטאת דאם טהורה אין חוזר הדבילה ומטמא דהטהור לחטאת אינו מטמא המים):",
+                "[אות יב] <b>הרע\"ב ד\"ה שהכניס ראשו ורובו. שאין מי חטאת מטמאין את הטהור להם. </b>וקשה לי הא זהו רק בנוגע לצורך הזיה. אח\"כ ראיתי שבמ\"ל עמד בזה. ולפ\"ד הרא\"ש ניחא דדינא דמתני' לענין דנטמא וחוזר ומטמא למי חטאת. ובזה בטהור לחטאת שנטמא מכח מי חטאת אין חוזר ומטמא החטאת. מש\"ה אשמעי' דזהו נטמא מדין בא ראשו ורובו במים שאובים ומטמא למי חטאת:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>ר\"י ור\"י ור\"ש אומרי'. </b>הרמ\"ע מפאנו בשו\"ת (סי' פ\"ה) הביא שנשאל אמאי לא תנא בקיצור וחכ\"א וכו' והשיב לו מיום שעמדתי על דעתי אני שונה בה דברי ר\"מ ור\"י. ור\"י ור\"ש כו' ובדוכתי טובא ה\"ג ע\"ש ותמוה לי איך אפשר להוציא כן מכח דקדוק זה הלא בברייתא דחולין (דף י\"ד) הלוקח יין מבין הכותים דברי ר\"מ ור\"י ור\"י ור\"ש אומרים והתם ליכא לפרושי דברי ר\"מ ור' יהודה דהא הש\"ס פריך שם דר\"י אדר\"י ע\"ש (ע' בתשובת רבינו בחלק הכתבים סי' קפ\"א):"
+            ],
+            [
+                "[אות יד] <b>במשנה פסגו ולא אגדו. </b>כתב במאור (פ\"ק דסוכה) דפסגו זה אינו פיסוק לגמרי דבכה\"ג אינו כשר בלא אגוד דהא לולב לר\"י דגמר לה מאגודת אזוב אם לא אגדו פסול. א\"ו פסוג זה אינו לגמרי אלא שנפשח ומעורה עדיין בקליפתה. ואגוד בידי שמים שמיה אגד ע\"ש:",
+                "[אות טו] <b>תי\"ט סד\"ה שלשה קלחי' כו'. פי\"א מה\"פ בשם התו'. </b>ועדיין תמוה לי דמ\"מ איך דייקינן בסוכה (דף י\"ג ע\"א) דאגוד בתרי שמי' אגד מדמכשרי רבנן דהכא בדיעבד בב' קלחים הא אף אם לא מקרי אגוד כשר דאפי' בלא אגדן כלל כשר. וצע\"ג:",
+                "[אות טז] <b>תוי\"ט ד\"ה כל שהוא. הו\"ל לכתוב כן במוקדם. </b>נפלאתי על התי\"ט אשר כל רז לא אניס ליה. והרי הרמב\"ם כ\"כ לענין אזוב דטהרת טמא מת (פ\"ג הל\"ב מהלכות פרה) ואזוב אין פחות מטפח:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יז] <b>תי\"ט ד\"ה המזה. ועוד דהיאך מחייבו לקרבן. </b>ע' בתוס' שבועות (דף י\"ט ד\"ה הלך וכו') ובמ\"ל (פי\"א מהלכות שגגות ה\"ג):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יח] <b>במשנה חבור לטומאה. </b>ואתיא כר\"מ במתני' (פ\"ה מ\"ג) דכלים. גמ' (רפ\"ד) דשבת. הובא בתי\"ט במתני' דכלים הנ\"ל. והתם הויא היכרא שלא לשרוף עליה תרומה וקדשים במאי דאינם מטמאים מאויר כמ\"ש הרע\"ב שם. והכא הוי היכרא במאי דאינו חבור להזאה. תוס' בשבת שם. ושם בד\"ה חבור. כתבו וא\"ת ואמאי לא מייתי מתני' דמס' פרה והיינו אהא דאמרי' שם רמי ליה ר\"י לר\"ז תנן שלל של כובסים ושלשלת של מפתחות והבגד שהוא תפור בכלאים חבור לטומאה עד שיתחיל להתיר. ורמינהו מקל שעשה יד לקורדם חיבור לטומאה בשעת מלאכה. וההיא דשלל של כובסים הוא ברייתא וש\"ל תניא. ולזה הקשו אמאי פריך מברייתא ולא מייתי מתני' זו דפרה (וכן הוא בר\"ש כאן להדיא). וי\"ל משום דלא קתני עד שיתחיל להתיר עכ\"ל. וקשה לי דמ\"מ אמאי לא מייתי מתני' (דפ\"ב דעוקצין מ\"ו) דקתני עד שיתחיל להתיר ואף דשם לא קתני שלשלת של מפתחות וקתני רק שלל כובסים והבגד שתפור בכלאים הא מ\"מ הוי פירכא דשלל ממקל בלאו שלשלת. וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות יט] <b>במשנה חוץ מטומטום. </b>בתוס' זבחים (ד' י\"ז ע\"ב ד\"ה אונן כו') כתבו בפשיטות דבעל מום פסול להזות עיי\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Parah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,119 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Parah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Parah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א]  <b>במשנה ופרה בה שלש. </b>כתב הר\"ש ע\"כ לאו אף בת ג' קאמרי דמדעגלה בת שתים ע\"כ פרה לאו בת שתים דברה קשישא מינה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ב] <b>תוי\"ט ד\"ה וחכ\"א. והר\"ש הוכיח דזהו הגי' עיקרית. </b>וע\"ש בהר\"ש דאף להגירסא אף מ\"מ ר\"מ דאמר אף בני ד' לא קאי אלא אחכמים ולא אדר' יה\"ג דלר\"מ ע\"כ פסול פר בן שתים כדמוכח פ\"ק דר\"ה (דף יו\"ד) וכ\"כ תוס' שם ועי' בהר\"ש (במשנה א') דלגי' אף דמכשרי רבנן פר בן ב' ע\"כ רבנן דהכא היינו ר\"א דמשנה א' דלרבנן דפרה לא הוי פחות מבת ג' ה\"ה דפר לא הוי פחות מבן ג' ע\"ש וע' במ\"ל (ספ\"א מהלכות פרה) שתמה על הרמב\"ם דפסק בפרה כרבנן ובפר פסק דבן ב' הוי פר:"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה לא עלה. אם היה מחויב איל לבדו. </b>תמוה לי הא אמרי' בחולין דלר\"י דדריש או לרבות פלגס ע\"כ לאו דספק היא אם הוא איל או כבש ונימא דבאומר הרי עלי או איל או כבש דיוצא בממנ\"פ דאצטריך קרא לספיקא. אע\"כ דבריה היא וגם בכה\"ג אינו יוצא עיי\"ש. א\"כ תנא דמתני' דהכא לאו דוקא במחויב איל לבדו או כבש לבדו אלא אף אם מחויב איל או כבש דרצה זה מביא ורצה זה מביא מ\"מ אינו יוצא בפלגס דהוי בריה בפ\"ע ורש\"י כתב כן שפירש על האיבעי' אבל לפי האמת וכמי שהעתיק הרע\"ב דרשא דאו לאיל לרבות פלגס לא הו\"ל להתי\"ט להעתיק לשון זה וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה ולא חטאת על גבי חטאת. </b>כתב הרמב\"ם בחיבורו (פ\"ב) וז\"ל תינוק שטבל למלאות ולהזות לא ימלא בכלים תינוק אחר אע\"פ שטבל ותינוק שטבל להזות על כהן זה אינו מזה על כהן אחר עד שיטבול לשם מעשה כהן זה וכן כלים שטהרום לחטאת זו וב\"א שטהרום לחטאת זו לא יתעסקו בהם בפרה אחרת עד שיטבילו לשמה וכל הדברים האלו מעלות יתירה בפרה עכ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה]  <b>הרע\"ב ד\"ה אירע בה פסול. דאם כן מטמא בגדים משום נבילה. </b>תמוה לי הא בנוגע בנבילה אין מטמא בגדים כדאיתא בריש כלים (מ\"ב) וצ\"ע. ואולי י\"ל דמסתמא ע\"י התעסקות בפרה מזיז מעט והוי משא ועי' בספר אליהו רבא להגר\"א מווילנא בכלים שם. ובכ\"מ (ריש פרק ט\"ו מהלכות פרה ד\"ה ומ\"ש רבינו להנוגע כו'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>תוספות חדשים ד\"ה והכ\"מ כתב שם הטעם. </b>אינו מובן. אבל באמת בכ\"מ לא כתב זה לטעם אלא לתרץ מאי דנקט התוס' דביצת נעמית כשר לקדש. ולא נקט למילוי והזאה כיון דכל עיקר דכלי כתי' בקידוש וכיון דכשר לקידוש ממילא מכ\"ש דכשר למילוי והזאה:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>בתוי\"ט ד\"ה ר\"י אומר. ונמצא כתוב בת' הגאונים בשם ר\"צ ב\"פ. </b>בהרי\"ף (פי\"ז דשבת) גבי שבריהן נטלין עמהם הביא בשם ר\"צ גאון דהל' כר\"י. דר\"מ ור\"י הל' כר\"י והרי\"ף השיג עליו כמ\"ש תי\"ט כאן עי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>במשנה ובמי' שאינן מקודשים. </b>עי' זבחים (דצ\"ג ע\"א תד\"ה מי). ובחידושי טהרות קודש שם:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>בתי\"ט ד\"ה והאוכלה חייב מיתה כו'. ומ\"ש הר\"ש דמ��ני' דהכא ל\"ס הכי. </b>ונלע\"ד דזהו דעת רש\"י יבמות (ד\"צ ע\"א ד\"ה תרומה טמאה כו'):",
+                "[אות יא] <b>בא\"ד הא לא קשיא ההוא מעלה בעלמא. </b>תמוה לי הא המי חטאת מטמאין מדאורייתא אפי' טומאה חמורה וא\"כ נטמאה הדבילה מדאורייתא וצע\"ג. ובתשובה הארכתי בעז\"ה. (ומ\"מ צריך לטעם דטהרת תרומה טמאה לחטאת דאם טהורה אין חוזר הדבילה ומטמא דהטהור לחטאת אינו מטמא המים):",
+                "[אות יב] <b>הרע\"ב ד\"ה שהכניס ראשו ורובו. שאין מי חטאת מטמאין את הטהור להם. </b>וקשה לי הא זהו רק בנוגע לצורך הזיה. אח\"כ ראיתי שבמ\"ל עמד בזה. ולפ\"ד הרא\"ש ניחא דדינא דמתני' לענין דנטמא וחוזר ומטמא למי חטאת. ובזה בטהור לחטאת שנטמא מכח מי חטאת אין חוזר ומטמא החטאת. מש\"ה אשמעי' דזהו נטמא מדין בא ראשו ורובו במים שאובים ומטמא למי חטאת:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>ר\"י ור\"י ור\"ש אומרי'. </b>הרמ\"ע מפאנו בשו\"ת (סי' פ\"ה) הביא שנשאל אמאי לא תנא בקיצור וחכ\"א וכו' והשיב לו מיום שעמדתי על דעתי אני שונה בה דברי ר\"מ ור\"י. ור\"י ור\"ש כו' ובדוכתי טובא ה\"ג ע\"ש ותמוה לי איך אפשר להוציא כן מכח דקדוק זה הלא בברייתא דחולין (דף י\"ד) הלוקח יין מבין הכותים דברי ר\"מ ור\"י ור\"י ור\"ש אומרים והתם ליכא לפרושי דברי ר\"מ ור' יהודה דהא הש\"ס פריך שם דר\"י אדר\"י ע\"ש (ע' בתשובת רבינו בחלק הכתבים סי' קפ\"א):"
+            ],
+            [
+                "[אות יד] <b>במשנה פסגו ולא אגדו. </b>כתב במאור (פ\"ק דסוכה) דפסגו זה אינו פיסוק לגמרי דבכה\"ג אינו כשר בלא אגוד דהא לולב לר\"י דגמר לה מאגודת אזוב אם לא אגדו פסול. א\"ו פסוג זה אינו לגמרי אלא שנפשח ומעורה עדיין בקליפתה. ואגוד בידי שמים שמיה אגד ע\"ש:",
+                "[אות טו] <b>תי\"ט סד\"ה שלשה קלחי' כו'. פי\"א מה\"פ בשם התו'. </b>ועדיין תמוה לי דמ\"מ איך דייקינן בסוכה (דף י\"ג ע\"א) דאגוד בתרי שמי' אגד מדמכשרי רבנן דהכא בדיעבד בב' קלחים הא אף אם לא מקרי אגוד כשר דאפי' בלא אגדן כלל כשר. וצע\"ג:",
+                "[אות טז] <b>תוי\"ט ד\"ה כל שהוא. הו\"ל לכתוב כן במוקדם. </b>נפלאתי על התי\"ט אשר כל רז לא אניס ליה. והרי הרמב\"ם כ\"כ לענין אזוב דטהרת טמא מת (פ\"ג הל\"ב מהלכות פרה) ואזוב אין פחות מטפח:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יז] <b>תי\"ט ד\"ה המזה. ועוד דהיאך מחייבו לקרבן. </b>ע' בתוס' שבועות (דף י\"ט ד\"ה הלך וכו') ובמ\"ל (פי\"א מהלכות שגגות ה\"ג):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יח] <b>במשנה חבור לטומאה. </b>ואתיא כר\"מ במתני' (פ\"ה מ\"ג) דכלים. גמ' (רפ\"ד) דשבת. הובא בתי\"ט במתני' דכלים הנ\"ל. והתם הויא היכרא שלא לשרוף עליה תרומה וקדשים במאי דאינם מטמאים מאויר כמ\"ש הרע\"ב שם. והכא הוי היכרא במאי דאינו חבור להזאה. תוס' בשבת שם. ושם בד\"ה חבור. כתבו וא\"ת ואמאי לא מייתי מתני' דמס' פרה והיינו אהא דאמרי' שם רמי ליה ר\"י לר\"ז תנן שלל של כובסים ושלשלת של מפתחות והבגד שהוא תפור בכלאים חבור לטומאה עד שיתחיל להתיר. ורמינהו מקל שעשה יד לקורדם חיבור לטומאה בשעת מלאכה. וההיא דשלל של כובסים הוא ברייתא וש\"ל תניא. ולזה הקשו אמאי פריך מברייתא ולא מייתי מתני' זו דפרה (וכן הוא בר\"ש כאן להדיא). וי\"ל משום דלא קתני עד שיתחיל להתיר עכ\"ל. וקשה לי דמ\"מ אמאי לא מייתי מתני' (דפ\"ב דעוקצין מ\"ו) דקתני עד שיתחיל להתיר ואף דשם לא קתני שלשלת של מפתחות וקתני רק שלל כובסים והבגד שתפור בכלאים הא מ\"מ הוי פירכא דשלל ממקל בלאו שלשלת. וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות יט] <b>במשנה חוץ מטומטום. </b>בתוס' זבחים (ד' י\"ז ע\"ב ד\"ה אונן כו') כתבו בפשיטות דבעל מום פסול להזות עיי\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה פרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tahorot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,149 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tahorot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה טהרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>הרע\"ב ד\"ה ואין שחיטתה מטהרתה. לא טהרתה שחיטתה באכילה עד שתמות. </b>מכאן תמוה לי דהא חזקי' ס\"ל בחולין (דף קכ\"א ע\"ב) דשחט טמאה ומפרכסת ליכא אמ\"ה לב\"נ איך יפרש מתני' זו. דע\"כ מיירי לענין ב\"נ והא הכא ג\"כ דשחטה ישראל כדקתני ברישא גבי עוף טהור דשחיטתו מטהרתו וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ג] <b>תי\"ט ד\"ה חזר לקדרה. ויראה דה\"מ נמי לפרושי. </b>דברים אלו תמוהים לענ\"ד דהא להך פי' דמיירי בטומאה סתם ידים דבנגוב נעשה שלישי וא\"כ מה בכך דחזר לקדרה הא שלישי אינו מטמא משקה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>הרביעי פוסל ולא מטמא. </b>לפי פי' הרע\"ב דבב' בבות הראשונים דמטמא היינו דמטמא לאחרים. ופוסל היינו דפוסל לאחרים א\"כ הא דקתני הרביעי פוסל ע\"כ היינו דפוסל לטהרת חטאת ולא מטמא. והר\"ש כתב דבפרק בתרא דפרה (מ\"ח) מבואר דבחטאת אין ראשון ושני וטמא אפילו מאה ע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>הרי אלו כחולין. </b>ע' נדה (פ\"י מ\"ו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוספות חדשים ד\"ה ודוקא בגוש. א\"כ אף כביצה מכוון טמא. </b>הר\"ש והרא\"ש דקדקו בלשונם למ\"ד משקין מבלע בליעי. ובנגיעת הטמא להזיתים נטמאו גם המשקים שבתוכם. אבל לר\"י דס\"ל (פ\"ב דפסחים) דמשקין מיפקד פקידי וכן פסק הרמב\"ם (פי\"ב מה\"ט) הכא מיירי אפילו בגוש ראשון. וכן מורים דברי הרע\"ב במ\"ש (במ\"ג) דאע\"ג דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה עמו כו' דפסק דמיפקד פקידי. ועיין בר\"ש ובהרע\"ב במסכתין (פ\"י מ\"ה):"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>הרע\"ב ד\"ה ובלבד. וכשהמשקין נוגעים בזגין. </b>ולמ\"ד משקים מבלע בליעי מוקי לה בפסחים דמיירי בענבים שלא הוכשרו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>הרע\"ב ד\"ה או שבור' טהורה. ולא אמרינן. </b>תמוה לי דלפ\"ז איך פרכינן עלה דמתני' זו בנדה (דף ד') ואמאי נימא האי מעיקרא מחט מעליא הוי והשתא הוא דמלאה חלודה הא אנן אמרינן מעולם לא נטמאה. אע\"כ דפירושא דמתני' כמ\"ש רש\"י שם דהמחט ידוע שנטמאה ונמצא עתה המחט על הטהרות והיא חלודה לא חיישינן שנפלה על הטהרות קודם שהעלת' החלודה וטימא להטהרו' והוי כההיא מתני' דלקמן ספ\"ט וכ\"כ הר\"ש ול\"נ שיש לפרש עוד דמיירי דנמצאת המחט חלודה באוהל המת ל\"ח שמא בא המחט לכאן קודם שהיתה חלודה ונטמאה ולכשיחזור ויתקנה תחזור לטומאתה הישנה ועלה פרכי' נימא כיון דמעיקרא מחט מעליא היה לא נשתנה לחלודה עד עתה. ואולי שזהו כונת הרע\"ב:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>תי\"ט ד\"ה וחכמים מטמאים. לא הוה אלא פלגא ופלגא והדר לספיקא. </b>לענ\"ד לק\"מ דלרבנן דר\"מ דמיעוטא כמאן דליתא מש\"ה מה\"ת ל\"א סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא אלא דמדרבנן החמירו לאסור מש\"ה בטומאה אין להקל לדונו בספק טומאה ל��הר באין בו דעת לשאול דמה\"ת אזלי' בתר הרוב. ורק לר\"מ אמרי סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא מדאורייתא ואפי' לקולא. וברור בעזה\"י:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>הרע\"ב ד\"ה ועל ספק עפר. מספקי' ליה ברקב של מת. </b>קשה לי דאיך קתני על ודאי מגען הא רקב אינו מטמא במגע כמ\"ש הרע\"ב (פ\"ב מ\"ב) דאהלות. וע' בתי\"ט שם (מ\"א ד\"ה מלא תרווד) וצ\"ע וע' ברש\"י נדה (דנ\"ז ע\"א ד\"ה טומאת רקב) (ע' מה שכתב רבינו בריש פ\"ב דאהלות):",
+                "[אות יא] <b>בא\"ד ועל ספיקן של בגדי ע\"ה. </b>ובתוס' פ\"ק דשבת (דף ט\"ו ע\"ב) כתבו דס' בגדי ע\"ה משום דעשאום כזבים (וכיון דרבנן גזרו עשאו רק כמו ספק. מהרש\"א) ועל ספק רוקי' נמי דקאמר דחיישי' שמא של ע\"ה וע' מהרש\"א שם ותמצית דבריו לא דשורפים משום שמא הרוק של ע\"ה דהוי ס\"ס דהא בודאי מע\"ה נקרא רק בשם ספק כמו בגדי ע\"ה. אלא דתוס' כתבו שמא היינו בדרך ספק בפשט ספק רוקין דשמא היינו רוק ע\"ה דקרי לי' ספק כמו ספק בגדי ע\"ה. או דמיירי ברוק דעלמא ומשום ספק דשל זב הן עיי\"ש. ואולם תמוהים לי דברי תוס' נדה (דף ל\"ד ע\"א ד\"ה וזובו טמא כו') וא\"ת ואמאי לא שורפי' הא שורפין על ספק רוקין דע\"ה ע\"ש. מהיכן פסיקא להו כן דלמא באמת ס' הרוקי' הרוקי' דעלמא ומשום של זב הן. ומרישא דס' בגדי ע\"ה דלמא הטעם דשמא ישבה עליהם אשתו נדה דהרי ע\"כ מה\"ט לא הביאו ראיה מרישא. וצ\"ע. (* אפשר דלכן לא הקשו מרישא דהכרח סברת' שגזרו עליהם שיהיו כזבים הוא מרוק כמו שכתבו בלשונם גזרה משום צינורא דע\"ה ואפי' כו' אבל קושי' רבינו הוא ביותר לפי פי' מהרש\"א. במ\"ש או דמיירי ברוק דעלמא כו'):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>אבל דבר שהוא אב הטומאה. </b>ע' פ\"ב דמקואות (מ\"ב) בתי\"ט ד\"ה בטומאה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>ועשה טהרו' ונאכלו. </b>הא דלא נקט נאכלו אחר שהזה וטבל והלך בשני קודם שעשה טהרות הב' דהיינו משום דדינא דמתני' רק בשאכלן המהלך דאילו אכלן אדם אחר א\"כ כשזה הזה וטבל והלך בשני שניהם טמאים המהלך והאוכל הטהרות הראשונים דכיון דאוכל אוכלים טמאים טמא א\"כ חד מנייהו ממנ\"פ טמא. אלא דינא דמתני' רק באכלן המהלך ואם אכלם אחר שהזה וטבל הטהרות הב' טמאות ודאי דאם השביל הא' טמא הרי אכל אוכלים טמאים ונטמא ונטמאו הטהרות מש\"ה נקט מתני' באכל קודם שהזה וטבל. משנה למלך:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>שניהם כאחד טמאים. </b>ואף אם אחד יש בו דעת לישאל ואחד אין בו דעת לישאל מ\"מ כיון דמדינא כל א' בפ\"ע ספיקו לקולא כיון דהוי ספק טומאה ברה\"ר מש\"ה מטמאים שניהם ואם היו ב' שבילין רה\"י וא' יש בו דעת לישאל וא' א\"ב דעת לישאל בזה אותו שא\"ב דעת ספיקו טהור כיון דאותו די\"ב דעת לישאל ספיקו לחוד ג\"כ טמא תולין הקלקול בו והב' טהור. תוספתא בהר\"ש (פ\"ב דמקוואות) כפי הגהות המ\"ל:",
+                "[אות טו] <b>תי\"ט ד\"ה ועשה טהרות. משום ר' יוסי. </b>ע' במ\"ל שהאריך בכוונת רבי' התי\"ט בזה:",
+                "[אות טז] <b>תו' חדשים ד\"ה שניהם כאחד. שנעשו תלויות. </b>והרמב\"ם כתב הכא והככרות דשניהם טמאי' מספק וטהרותיהן נשרפות. ובמ\"ל תמה דאמאי נשרפות דמ\"ש מאדם א' וב' טהרות במתני' ג' בשניהם תלויות ואינם נשרפים אף דג\"כ חד מהם ודאי טמאה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט סד\"ה ועל בגדיו. אלא מדרבנן להחמיר. </b>תמיה לי דהא תירוצא דתוס' רק דחוששין למיעוטא לחוד בלא חזקה מסייעתו הוי רק מדרבנן לר\"מ. אבל היכא דשייך סמוך מיעוטא לחזקה הוי לר\"מ מדאורייתא פלגא ופלגא דהא ס\"ל דאמרינן כן לקולא גבי תינוק שנמצא בצד העיסה. ובתוס' יבמות (דף קי\"ט ע\"א ד\"ה מחוורתא) כתבו וז\"ל ואי לא חייש ר\"מ למיעוט מה\"ת אפי' אם החזקה בהדה כו' וק' היאך אפשר לומר כן הא ר\"מ ס\"ל סמוך לקולא בכמה דוכתא וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יח] <b>ר\"ש אומר רשות הרבים מפסקת. </b>בספר שב שמעתת' (שמעתא ד' פ\"ד) כ' די\"ל דאזלי לשיטתייהו כפי המבואר בריש נדה דרבנן סברי דכל ספק טומאה ברה\"י טמא ודאי ור\"ש סבר דהוי רק ספק טמא עיי\"ש בפירש\"י ותוס' ולזה ס\"ל לרבנן הכא כיון דבזמן שהוא ברה\"י הוי ודאי טמא ובזמן שהוא ברה\"ר הוי ודאי טהור אין ודאי מכריע ודאי וכל אחד כדינו ברה\"י טמא וברה\"ר טהור. ור\"ש לשיטתו דבזמן שהיה ברה\"י לא היה בדרך ודאי טומאה רק ספק מש\"ה ע\"י שמטהרים ברה\"ר ומשים אותו לודאי טהורים הוודאי מכריע את הספק דגם ברה\"י הי' טהור. ודפח\"ח:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>בתוי\"ט ד\"ה גרגרניות. כתב הר\"ב. </b>וע' במשנה סוף נדה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כ] <b>ונמלכו והלכו להן. </b>בתה\"ד (סי' ר\"ה) הביא בשם ספר התרומה והסמ\"ג דהכ' מיירי דוקא ביוצא ונכנס. וקמ\"ל דאע\"פ ששברו המפתח מרתתו ליכנס בה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>הרע\"ב ד\"ה גוזל שנפל לגת. כי פליגי כשנפל לגת ומת בכרכים. </b>לכאורה תמוה דהא טעמא דריב\"נ משום ק\"ו כמ\"ש התוי\"ט וזהו שייך גם בכפרים. ובתוס' בנדה וכן בחידושי הר\"ן שם כתבו באמת מה\"ט דריב\"נ פליג גם בכפרים דלא בעי מחשבה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט סד\"ה אבל לא זיעה. ל\"ק ולא מידי. </b>אין זה מספיק דמ\"מ ישאר קושית תוס' דשבת לטעמא דאיתא שם שמא יבצרנו בקופות מזופפות:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>ברע\"ב ד\"ה כביצה מכוון טהור. טומאה שקבלה בשהיתה אוכל. </b>עיין בהרע\"ב לעיל במסכתין (פ\"ג מ\"ג) וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,146 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tahorot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Tahorot",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>הרע\"ב ד\"ה ואין שחיטתה מטהרתה. לא טהרתה שחיטתה באכילה עד שתמות. </b>מכאן תמוה לי דהא חזקי' ס\"ל בחולין (דף קכ\"א ע\"ב) דשחט טמאה ומפרכסת ליכא אמ\"ה לב\"נ איך יפרש מתני' זו. דע\"כ מיירי לענין ב\"נ והא הכא ג\"כ דשחטה ישראל כדקתני ברישא גבי עוף טהור דשחיטתו מטהרתו וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ג] <b>תי\"ט ד\"ה חזר לקדרה. ויראה דה\"מ נמי לפרושי. </b>דברים אלו תמוהים לענ\"ד דהא להך פי' דמיירי בטומאה סתם ידים דבנגוב נעשה שלישי וא\"כ מה בכך דחזר לקדרה הא שלישי אינו מטמא משקה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>הרביעי פוסל ולא מטמא. </b>לפי פי' הרע\"ב דבב' בבות הראשונים דמטמא היינו דמטמא לאחרים. ופוסל היינו דפוסל לאחרים א\"כ הא דקתני הרביעי פוסל ע\"כ היינו דפוסל לטהרת חטאת ולא מטמא. והר\"ש כתב דבפרק בתרא דפרה (מ\"ח) מבואר דבחטאת אין ראשון ושני וטמא אפילו מאה ע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>הרי אלו כחולין. </b>ע' נדה (פ\"י מ\"ו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוספות חדשים ד\"ה ודוקא בגוש. א\"כ אף כביצה מכוון טמא. </b>הר\"ש והרא\"ש דקדקו בלשונם למ\"ד משקין מבלע בליעי. ובנגיעת הטמא להזיתים נטמאו גם המשקים שבתוכם. אבל לר\"י דס\"ל (פ\"ב דפסחים) דמשקין מיפקד פקידי וכן פסק הרמב\"ם (פי\"ב מה\"ט) הכא מיירי אפילו בגוש ראשון. וכן מורים דברי הרע\"ב במ\"ש (במ\"ג) דאע\"ג דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה עמו כו' דפסק דמיפקד פקידי. ועיין בר\"ש ובהרע\"ב במסכתין (פ\"י מ\"ה):"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>הרע\"ב ד\"ה ובלבד. וכשהמשקין נוגעים בזגין. </b>ולמ\"ד משקים מבלע בליעי מוקי לה בפסחים דמיירי בענבים שלא הוכשרו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>הרע\"ב ד\"ה או שבור' טהורה. ולא אמרינן. </b>תמוה לי דלפ\"ז איך פרכינן עלה דמתני' זו בנדה (דף ד') ואמאי נימא האי מעיקרא מחט מעליא הוי והשתא הוא דמלאה חלודה הא אנן אמרינן מעולם לא נטמאה. אע\"כ דפירושא דמתני' כמ\"ש רש\"י שם דהמחט ידוע שנטמאה ונמצא עתה המחט על הטהרות והיא חלודה לא חיישינן שנפלה על הטהרות קודם שהעלת' החלודה וטימא להטהרו' והוי כההיא מתני' דלקמן ספ\"ט וכ\"כ הר\"ש ול\"נ שיש לפרש עוד דמיירי דנמצאת המחט חלודה באוהל המת ל\"ח שמא בא המחט לכאן קודם שהיתה חלודה ונטמאה ולכשיחזור ויתקנה תחזור לטומאתה הישנה ועלה פרכי' נימא כיון דמעיקרא מחט מעליא היה לא נשתנה לחלודה עד עתה. ואולי שזהו כונת הרע\"ב:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>תי\"ט ד\"ה וחכמים מטמאים. לא הוה אלא פלגא ופלגא והדר לספיקא. </b>לענ\"ד לק\"מ דלרבנן דר\"מ דמיעוטא כמאן דליתא מש\"ה מה\"ת ל\"א סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא אלא דמדרבנן החמירו לאסור מש\"ה בטומאה אין להקל לדונו בספק טומאה לטהר באין בו דעת לשאול דמה\"ת אזלי' בתר הרוב. ורק לר\"מ אמרי סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא מדאורייתא ואפי' לקולא. וברור בעזה\"י:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>הרע\"ב ד\"ה ועל ספק עפר. מספקי' ליה ברקב של מת. </b>קשה לי דאיך קתני על ודאי מגען הא רקב אינו מטמא במגע כמ\"ש הרע\"ב (פ\"ב מ\"ב) דאהלות. וע' בתי\"ט שם (מ\"א ד\"ה מלא תרווד) וצ\"ע וע' ברש\"י נדה (דנ\"ז ע\"א ד\"ה טומאת רקב) (ע' מה שכתב רבינו בריש פ\"ב דאהלות):",
+                "[אות יא] <b>בא\"ד ועל ספיקן של בגדי ע\"ה. </b>ובתוס' פ\"ק דשבת (דף ט\"ו ע\"ב) כתבו דס' בגדי ע\"ה משום דעשאום כזבים (וכיון דרבנן גזרו עשאו רק כמו ספק. מהרש\"א) ועל ספק רוקי' נמי דקאמר דחיישי' שמא של ע\"ה וע' מהרש\"א שם ותמצית דבריו לא דשורפים משום שמא הרוק של ע\"ה דהוי ס\"ס דהא בודאי מע\"ה נקרא רק בשם ספק כמו בגדי ע\"ה. אלא דתוס' כתבו שמא היינו בדרך ספק בפשט ספק רוקין דשמא היינו רוק ע\"ה דקרי לי' ספק כמו ספק בגדי ע\"ה. או דמיירי ברוק דעלמא ומשום ספק דשל זב הן עיי\"ש. ואולם תמוהים לי דברי תוס' נדה (דף ל\"ד ע\"א ד\"ה וזובו טמא כו') וא\"ת ואמאי לא שורפי' הא שורפין על ספק רוקין דע\"ה ע\"ש. מהיכן פסיקא להו כן דלמא באמת ס' הרוקי' הרוקי' דעלמא ומשום של זב הן. ומרישא דס' בגדי ע\"ה דלמא הטעם דשמא ישבה עליהם אשתו נדה דהרי ע\"כ מה\"ט לא הביאו ראיה מרישא. וצ\"ע. (* אפשר דלכן לא הקשו מרישא דהכרח סברת' שגזרו עליהם שיהיו כזבים הוא מרוק כמו שכתבו בלשונם גזרה משום צינורא דע\"ה ואפי' כו' אבל קושי' רבינו הוא ביותר לפי פי' מהרש\"א. במ\"ש או דמיירי ברוק דעלמא כו'):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>אבל דבר שהוא אב הטומאה. </b>ע' פ\"ב דמקואות (מ\"ב) בתי\"ט ד\"ה בטומאה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>ועשה טהרו' ונאכלו. </b>הא דלא נקט נאכלו אחר שהזה וטבל והלך בשני קודם שעשה טהרות הב' דהיינו משום דדינא דמתני' רק בשאכלן המהלך דאילו אכלן אדם אחר א\"כ כשזה הזה וטבל והלך בשני שניהם טמאים המהלך והאוכל הטהרות הראשונים דכיון דאוכל אוכלים טמאים טמא א\"כ חד מנייהו ממנ\"פ טמא. אלא דינא דמתני' רק באכלן המהלך ואם אכלם אחר שהזה וטבל הטהרות הב' טמאות ודאי דאם השביל הא' טמא הרי אכל אוכלים טמאים ונטמא ונטמאו הטהרות מש\"ה נקט מתני' באכל קודם שהזה וטבל. משנה למלך:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>שניהם כאחד טמאים. </b>ואף אם אחד יש בו דעת לישאל ואחד אין בו דעת לישאל מ\"מ כיון דמדינא כל א' בפ\"ע ספיקו לקולא כיון דהוי ספק טומאה ברה\"ר מש\"ה מטמאים שניהם ואם היו ב' שבילין רה\"י וא' יש בו דעת לישאל וא' א\"ב דעת לישאל בזה אותו שא\"ב דעת ספיקו טהור כיון דאותו די\"ב דעת לישאל ספיקו לחוד ג\"כ טמא תולין הקלקול בו והב' טהור. תוספתא בהר\"ש (פ\"ב דמקוואות) כפי הגהות המ\"ל:",
+                "[אות טו] <b>תי\"ט ד\"ה ועשה טהרות. משום ר' יוסי. </b>ע' במ\"ל שהאריך בכוונת רבי' התי\"ט בזה:",
+                "[אות טז] <b>תו' חדשים ד\"ה שניהם כאחד. שנעשו תלויות. </b>והרמב\"ם כתב הכא והככרות דשניהם טמאי' מספק וטהרותיהן נשרפות. ובמ\"ל תמה דאמאי נשרפות דמ\"ש מאדם א' וב' טהרות במתני' ג' בשניהם תלויות ואינם נשרפים אף דג\"כ חד מהם ודאי טמאה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט סד\"ה ועל בגדיו. אלא מדרבנן להחמיר. </b>תמיה לי דהא תירוצא דתוס' רק דחוששין למיעוטא לחוד בלא חזקה מסייעתו הוי רק מדרבנן לר\"מ. אבל היכא דשייך סמוך מיעוטא לחזקה הוי לר\"מ מדאורייתא פלגא ופלגא דהא ס\"ל דאמרינן כן לקולא גבי תינוק שנמצא בצד העיסה. ובתוס' יבמות (דף קי\"ט ע\"א ד\"ה מחוורתא) כתבו וז\"ל ואי לא חייש ר\"מ למיעוט מה\"ת אפי' אם החזקה בהדה כו' וק' היאך אפשר לומר כן הא ר\"מ ס\"ל סמוך לקולא בכמה דוכתא וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יח] <b>ר\"ש אומר רשות הרבים מפסקת. </b>בספר שב שמעתת' (שמעתא ד' פ\"ד) כ' די\"ל דאזלי לשיטתייהו כפי המבואר בריש נדה דרבנן סברי דכל ספק טומאה ברה\"י טמא ודאי ור\"ש סבר דהוי רק ספק טמא עיי\"ש בפירש\"י ותוס' ולזה ס\"ל לרבנן הכא כיון דבזמן שהוא ברה\"י הוי ודאי טמא ובזמן שהוא ברה\"ר הוי ודאי טהור אין ודאי מכריע ודאי וכל אחד כדינו ברה\"י טמא וברה\"ר טהור. ור\"ש לשיטתו דבזמן שהיה ברה\"י לא היה בדרך ודאי טומאה רק ספק מש\"ה ע\"י שמטהרים ברה\"ר ומשים אותו לודאי טהורים הוודאי מכריע את הספק דגם ברה\"י הי' טהור. ודפח\"ח:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>בתוי\"ט ד\"ה גרגרניות. כתב הר\"ב. </b>וע' במשנה סוף נדה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כ] <b>ונמלכו והלכו להן. </b>בתה\"ד (סי' ר\"ה) הביא בשם ספר התרומה והסמ\"ג דהכ' מיירי דוקא ביוצא ונכנס. וקמ\"ל דאע\"פ ששברו המפתח מרתתו ליכנס בה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>הרע\"ב ד\"ה גוזל שנפל לגת. כי פליגי כשנפל לגת ומת בכרכים. </b>לכאורה תמוה דהא טעמא דריב\"נ משום ק\"ו כמ\"ש התוי\"ט וזהו שייך גם בכפרים. ובתוס' בנדה וכן בחידושי הר\"ן שם כתבו באמת מה\"ט דריב\"נ פליג גם בכפרים דלא בעי מחשבה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט סד\"ה אבל לא זיעה. ל\"ק ולא מידי. </b>אין זה מספיק דמ\"מ ישאר קושית תוס' דשבת לטעמא דאיתא שם שמא יבצרנו בקופות מזופפות:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>ברע\"ב ד\"ה כביצה מכוון טהור. טומאה שקבלה בשהיתה אוכל. </b>עיין בהרע\"ב לעיל במסכתין (פ\"ג מ\"ג) וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה טהרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tevul Yom",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה טבול יום",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>ת\"ח ד\"ה דטומאה ל\"ש. וטעמא דר\"ש דבט\"י. </b>וראיה לזה מדקתני במתני' זו הכא במס' טב\"י ומקומה במס' תרומות אא\"כ דהכא רק בט\"י. תשו' פני משה (ח\"א סי' י\"ב):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,40 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tevul Yom",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Tevul_Yom",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>ת\"ח ד\"ה דטומאה ל\"ש. וטעמא דר\"ש דבט\"י. </b>וראיה לזה מדקתני במתני' זו הכא במס' טב\"י ומקומה במס' תרומות אא\"כ דהכא רק בט\"י. תשו' פני משה (ח\"א סי' י\"ב):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה טבול יום",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zavim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,53 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zavim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה זבים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>אם ראה זוב אפי' יום ז'. </b>ע' בהרא\"ש (ספ\"ד דנדה) די\"ל הא דנקט יום ז' משום דגם בזה הפרש בין זיבה לקרי דבקרי ביום ז' אינו סותר אפי' יומו כיון דסתיר' קרי משום דבעי' נקיים וכיון דספר מקצת יומו כבר שלמו הנקיים ושוב אין קרי סותר עי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>תוי\"ט ד\"ה ובועל נדה. ואין משתלח אלא חוץ למחנה אחת. </b>וכן לענין זה הוי כטמא מת דטבילתו ביום הז' ואינו כנדה דטבילתה דוקא בלילה שאחר הז' ועיין מה שכתבתי (רפ\"ג) דיומא:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zavim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Zavim",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>אם ראה זוב אפי' יום ז'. </b>ע' בהרא\"ש (ספ\"ד דנדה) די\"ל הא דנקט יום ז' משום דגם בזה הפרש בין זיבה לקרי דבקרי ביום ז' אינו סותר אפי' יומו כיון דסתיר' קרי משום דבעי' נקיים וכיון דספר מקצת יומו כבר שלמו הנקיים ושוב אין קרי סותר עי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>תוי\"ט ד\"ה ובועל נדה. ואין משתלח אלא חוץ למחנה אחת. </b>וכן לענין זה הוי כטמא מת דטבילתו ביום הז' ואינו כנדה דטבילתה דוקא בלילה שאחר הז' ועיין מה שכתבתי (רפ\"ג) דיומא:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה זבים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}