8cc4fbd113cf1b32b140e6fb9e35050421f5bdc7fa6db9aadbb7e04d6f4eafe5

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Arakhin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,93 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Arakhin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ערכין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>הכל מעריכין ונערכין. </b>לשון הרמב\"ם הערכין הם מכלל נדרי הקדש שנאמר איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' לפיכך חייבים עליהם משום לא יחל דברו ולא תאחר לשלמו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה עכ\"ל. עוד כתב שם (הלכה י\"ז) וצריך המעריך שיהא פיו ולבו שוים כשאר הנדרים ונשאלים על הערכים ועל הדמים כדרך שנשאלים על שאר נדרים והקדשות:",
+                "[אות ב] <b>הרע\"ב ד\"ה ומעריכין. אם אמר על א'. </b>בסוגי' (ד' ד' ע\"ב) אין לי אלא א' שהעריך אחד. אחד שהעריך ק' מנין ת\"ל נפשות. ונותן ערך כולם כל אחד ואחד כפי שניו ואם היה עני נותן על יד כולם ערך אחד עני היינו שיגיע סלע לכל אחד ואחד מהנערכים ואם לא יגיע סלע לא הוי נתינה ולכי יעשיר יתן ערך עשיר (לח\"מ) ואם היה עשיר נותן ע\"י כולם ערך עשיר. רמב\"ם:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי יוסי אומר. בנודר ומעריך יחול מיד. </b>לא זכיתי להבין דברי התוס' אלו דהא פשיטא דנודר ומעריך הוי רק בע\"ח. ואם מת למ\"ד מע\"פ אינו גובה מיורשים אין גובין הערך מן היורשים אא\"כ עמד בדין כמבואר להדיא במסכתא (דף כ' ע\"א) והובא בתי\"ט (לקמן פ\"ה מ\"ד) וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה אין ממתינים לה עד שתלד. </b>רש\"י כתב דחד גופא הוא ומקצת פוסקים מביאים ראיה מכאן דאמרי' עובר ירך אמו. ועיין בתי\"ט (ספ\"ו דתמורה). אבל הר\"ן (פ\"ג דחולין דף רע\"ו). כתב דהך דהכא הטעם כיון שהיא מחוייבת מיתה אין מענין את דינה. ולולד כיון שלא יצא לאויר העולם לא חיישינן תדע שאילו נגמר דינה להריגה וילדה אין הורגים את הולד משום דעובר לאו ירך אמו הוא ולא נגמר דינו למיתה עיין שם:",
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה האשה שנהרגה. דגמר דינה. </b>לא הבנתי דאם בא לומר דנהרגה היינו יוצאת ליהרג דבשעת גמר דין נאסרה בהנאה ולא משתרי השער אלא א\"כ פאה נכרית דזה ודאי אינו דלא מצינו דבאדם גמ\"ד אוסרו וכדאמרינן להדיא בסוגיין לרנב\"י ובזה לא פליג רב. ואם בא לומר דהרבותא משום סיפא דבהמה אפילו יוצאת ליהרג אסור דגמר דין אוסרתה. א\"כ מה זה שכתב התי\"ט. אבל הרמב\"ם (בסוף הל' אבל) כתב המת אסור בהנאה משמע מדבריו דשנהרגה דוקא והא האמת הוא כן דבאדם ליכא איסור אלא אחר מיתתו ממש. ומ\"ש התי\"ט אכן כבר השיגו הכ\"מ ובב\"י יו\"ד (סימן שמ\"ט) השיג גם כן על הסמ\"ג לא מצאתי מזה דבר לא בכ\"מ ולא בב\"י אלא דהשיג שם אמה דפסק הרמב\"ם והסמ\"ג דחוץ משערו דהא בשמעתין מבואר דשער מת אסור בהנאה ובהכרח דיש ט\"ס בדבור רבינו תוי\"ט בזה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה פחות מסלע. כל הערך חוץ מסלע אחד. </b>ר\"ל שהכהן העריכו ה' ונתן ד' והעשיר צריך ליתן עוד מ\"ו להשלים ערך חמשים כ\"כ הבה\"ז וצ\"ק לפ\"ז משמע דס\"ל דמה דקתני במתני' דלקמן (פ\"ד) עני והעשיר נותן ערך עשיר היינו אפילו העשיר אחר הערכה קודם נתינת הערכתו ואפילו נתן הכל חוץ מסלע אחד והכי משמע גם כן ��דברי תוס' בסוגיין ד\"ה בעידנא דיהיב לראשון. דכתב דעשיר ועני היינו עשיר בשעת הערכה אבל העני קודם הערכה נותן רק ערך עני. אם כן דומיא דהכי משמע אידך בבא עני והעשיר היינו עני בשעת הערכה והעשיר אחר כך קודם נתינה. אולם בתי\"ט (פ\"ד ד\"ה והעשיר) כתב בפשיטות בכוונת רש\"י במ\"ש והעשיר קודם נתינה דל\"ד אלא דר\"ל קודם הערכה וצ\"ע. והכי מבואר גם כן בתוס' (דף י\"ז ע\"ב ד\"ה אבל בקרבנות כו') במ\"ש אבל בערכין אינו כן דאם העריכו הכהן בעניו לתת סלע (כן הוא גרסת הצאן קדשים) ועד לא גמר לתת סלע מת אביו והעשיר נותן ערך עשיר עכ\"ל הרי מפורש דבהעשיר אחר הערכה קודם נתינה צריך ליתן ערך עשיר. אולם מלשון רש\"י (דף כ\"ד ד\"ה שלא ישהה כו') ולפי דמים ששמאוהו יתן. משמע דאף בנותן אחר שמכר המרגליות ביוקר נותן רק כשעת הערכה והיינו כמ\"ש התוי\"ט. וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות ז] <b>במשנה עני שהעריך את העשיר. </b>היינו עשיר שאמר על אחר ערכו עלי ואמר העני על המעריך ה\"ה עלי ליתן עבורו נותן רק כמו עני. ובהיפוך היה עני ואמר עשיר עליו עלי ליתן נותן כעשיר. ואמר בקרבנות אינו כן היינו דקאי על עני ועל עשיר דאם עני אמר על מצורע עשיר קרבנותיו עלי צריך ליתן כמו מצורע עשיר אבל לא קאי על עשיר ועני דגם במצורע צריך ליתן כמו עשיר. דבעי שהמצורע והנודר יהיו עניים. ור' פליג ואומר דגם בערכין בעני שאמר על עשיר צריך ליתן כמו עשיר. אבל בעשיר ועני גם לרבי צריך ליתן כמו עשיר. וכן מבואר בתוס':"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>ברע\"ב ד\"ה אפילו אביו. בשעה שנתחייב זה בקרבן. </b>עיין כריתות (פ\"ב מ\"ג) וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>תי\"ט ד\"ה יתנו היורשים. היינו במקרקעי שירשו. </b>לענ\"ד אינו מספיק דבמטלטלין גם בעמד בדין לא מהני דמה בכך דהוי כמלוה בשטר הא גם מבש\"ט אינו גובה ממטלטלי דיתמי ולא משכחת דגבו מן היורשים רק בהניח להם אחריות נכסים וממילא גם בלא עמד בדין גובין למאי דקיי\"ל מלוה על פה גובה מן היורשים. וא\"כ יפה כתב הראב\"ד דלדינא נדחית אוקימתא זו מההל' לגמרי. ודברי תי\"ט בזה צל\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יא] <b>תי\"ט ד\"ה שום היתומים. ותמיהה טובא דמה מקום לשבועה זו. </b>לא ידעתי סרך קושיא בזה דהר\"ב אמר [דהיכא] דגובי' מקרקעי בשבועה כגון כתובת אשה וכן בעו\"ג להסוברים דמותר לקבל שבועה מעו\"ג או בגר תושב גם ממטלטלים גובין בשבועה לבתר תקנת הגאונים:",
+                "[אות יב] <b>בא\"ד מה צריך לשבועה. </b>אף דהתו' פ\"ק דב\"ב ס\"ל דאף דאין אדם פורע ת\"ז מ\"מ לגבי יתומים קטנים חיישינן לצררי. מ\"מ הא הרע\"ב שכתב דגובים מיתומים ת\"ז א\"כ ס\"ל דלא חיישינן שם לצררי ת\"ז דהא ביתומים קטנים חשש צררי מועיל שלא להגבות כלל אפילו בשבועה וכיון דלא חיישי' לצררי ת\"ז ממילא גם שבועה לא בעי וכן הוא באמת דעת הרמב\"ן והרא\"ש. ולא מצינו בדין זה חילוק לומר דחיישינן לצררי ת\"ז לענין שיהיה צריך לישבע דממנ\"פ או דחיישינן ואינו גובה כלל מיתומים קטנים. או דל\"ח ואפי' שבועה ל\"צ כנלע\"ד כוונת התוי\"ט לא כהרמ\"ז שהשיג על התי\"ט. עיין שם:",
+                "[אות י] <b>ברע\"ב ד\"ה בבקר ובערב. לנכסי יתומים למכרן. </b>היינו לנכסי יתומים קטנים:",
+                "[אות יג] <b>בתי\"ט ד\"ה הערב לאשה. והיינו דרב הונא דאמר ש\"מ שהקדיש. </b>ובתוספות ב\"ב (דף קע\"ב ע\"ב) הקשו הא דבעי פרק מי שמת שכ\"מ שהקדיש כל נכסיו מהו אם הדין דעמד חוזר כ��ו בנותן להדיוט או שכל לגבי הקדש גמר ומקני. תפשוט מהכא דאינו חוזר דאל\"כ מאי קנוניא שייך הלא היה יכול לחזור מיד עיי\"ש. ולכאורה י\"ל הא אמרי' ב\"ב (דף קמ\"ח ע\"ב) אר\"נ שכ\"מ שכתב כל נכסיו לאחרים (הידועים לנו ולא נמצא לו שיור) ועמד אינו חוזר דחיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ואלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כ\"ש אין מתנתו קיימת היאך משכחת לה אר\"ח באומ' כל נכסיו. א\"כ י\"ל דהך דר\"ה שכ\"מ שהקדיש כל נכסיו לא שאמר כל נכסי הקדש אלא שהקדיש נכסים הידועים לנו ולא נמצא לו שיור כלישנא דר\"נ ובזה א\"י לחזור דחיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת מזה נלע\"ד דתוס' ס\"ל כמ\"ש הרשב\"א בתשובה (סימן אלף נ\"ח) דהטעם שם דאיכא הוכחה דיש לו נכסים כיון שעשה קנין דבכולו לא צריך קנין וא\"כ הכא בהקדש דאף דאמירתו לגבוה כקנין הוא מ\"מ הא לא עשה דבר מיותר וליכא הוכחה למיחש דיש לו נכסים במקום אחר ויכול לחזור. ובזה מיושב קושית הסמ\"ע (סי' ר\"ן סק\"י) וכמ\"ש שם בגליון:"
+            ],
+            [
+                "[אות יד] <b>ברע\"ב ד\"ה אלא הפודה. דודאי לא חייל עלייהו הקדש. </b>והרמב\"ם בפי' ובחבורו ס\"ל דההקדש חל דהקדש מפקיע מידי שעבוד ואין הבע\"ח יכול לטרוף ממנו אלא אם מכרו ההקדש לאחר אז טורף ממנו וכשפודין הקרקע מיד ההקדש אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ע\"מ שיתן לבעל חוב את חובו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טו] <b>תי\"ט ד\"ה בשעת היובל. דלשון תורה לחוד. </b>כדאיתא בחולין קל\"ז. עיין תוי\"ט (חולין פי\"א מ\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טז]  <b>במשנה שהחרמים שלהם. </b>בקרקע ל\"ש טעם זה דהא מחרם קרקע נוטלים כהנים של המשמר וא\"כ אי המחרימים אינו משל המשמר א\"י להחזיק לעצמו אלא דבקרקע הטעם מקרא דאחוזת עולם תהיה להם דמה\"ט גם הלוים אין מחרימים. אבל במטלטלים דיוצא לכל הכהנים (דרק בקרקע ילפינן מגזירה שוה לכהן לכהן מגזל הגר דנוטלים כהנים של המשמר ובמטלטלים ליכא לימוד). וא\"כ לר\"ש דס\"ל דלא מקשינן מטלטלים לקרקע הדין דבמטלטלים כל הכהנים שוים בזה ושפיר שייך הטעם שהחרמים שלהם. ולר\"י דס\"ל שמקשינן קרקע למטלטלים לענין לוים ה\"נ מקשינן לענין דנוטלים הכהנים שבמשמר. והא דאין מחרימים היינו מכח היקישא דמטלטלים לקרקע דכתיב ביה אחוזת עולם תהיה להם. גמ'. ותו': ",
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט ד\"ה אינן מוחרמים. למוכרה לעולם. </b>לא דבעי שיהא המכירה קיימת לעולם דהא אינו מוכר לעולם דהא הדרה ביובל אלא די\"ל שיכול למכרה בכל עת ובכל זמן. אבל בתו אינו יכול למוכרה בכל עת דאחר שתגדל אינו יכול למוכרה. תוספות:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>הרע\"ב ד\"ה וחכ\"א. והלכה כחכמים. </b>עיין בהרע\"ב (פ\"ה דביצה מ\"ב) ובתי\"ט שם:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,90 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Arakhin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Arakhin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>הכל מעריכין ונערכין. </b>לשון הרמב\"ם הערכין הם מכלל נדרי הקדש שנאמר איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' לפיכך חייבים עליהם משום לא יחל דברו ולא תאחר לשלמו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה עכ\"ל. עוד כתב שם (הלכה י\"ז) וצריך המעריך שיהא פיו ולבו שוים כשאר הנדרים ונשאלים על הערכים ועל הדמים כדרך שנשאלים על שאר נדרים והקדשות:",
+                "[אות ב] <b>הרע\"ב ד\"ה ומעריכין. אם אמר על א'. </b>בסוגי' (ד' ד' ע\"ב) אין לי אלא א' שהעריך אחד. אחד שהעריך ק' מנין ת\"ל נפשות. ונותן ערך כולם כל אחד ואחד כפי שניו ואם היה עני נותן על יד כולם ערך אחד עני היינו שיגיע סלע לכל אחד ואחד מהנערכים ואם לא יגיע סלע לא הוי נתינה ולכי יעשיר יתן ערך עשיר (לח\"מ) ואם היה עשיר נותן ע\"י כולם ערך עשיר. רמב\"ם:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי יוסי אומר. בנודר ומעריך יחול מיד. </b>לא זכיתי להבין דברי התוס' אלו דהא פשיטא דנודר ומעריך הוי רק בע\"ח. ואם מת למ\"ד מע\"פ אינו גובה מיורשים אין גובין הערך מן היורשים אא\"כ עמד בדין כמבואר להדיא במסכתא (דף כ' ע\"א) והובא בתי\"ט (לקמן פ\"ה מ\"ד) וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה אין ממתינים לה עד שתלד. </b>רש\"י כתב דחד גופא הוא ומקצת פוסקים מביאים ראיה מכאן דאמרי' עובר ירך אמו. ועיין בתי\"ט (ספ\"ו דתמורה). אבל הר\"ן (פ\"ג דחולין דף רע\"ו). כתב דהך דהכא הטעם כיון שהיא מחוייבת מיתה אין מענין את דינה. ולולד כיון שלא יצא לאויר העולם לא חיישינן תדע שאילו נגמר דינה להריגה וילדה אין הורגים את הולד משום דעובר לאו ירך אמו הוא ולא נגמר דינו למיתה עיין שם:",
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה האשה שנהרגה. דגמר דינה. </b>לא הבנתי דאם בא לומר דנהרגה היינו יוצאת ליהרג דבשעת גמר דין נאסרה בהנאה ולא משתרי השער אלא א\"כ פאה נכרית דזה ודאי אינו דלא מצינו דבאדם גמ\"ד אוסרו וכדאמרינן להדיא בסוגיין לרנב\"י ובזה לא פליג רב. ואם בא לומר דהרבותא משום סיפא דבהמה אפילו יוצאת ליהרג אסור דגמר דין אוסרתה. א\"כ מה זה שכתב התי\"ט. אבל הרמב\"ם (בסוף הל' אבל) כתב המת אסור בהנאה משמע מדבריו דשנהרגה דוקא והא האמת הוא כן דבאדם ליכא איסור אלא אחר מיתתו ממש. ומ\"ש התי\"ט אכן כבר השיגו הכ\"מ ובב\"י יו\"ד (סימן שמ\"ט) השיג גם כן על הסמ\"ג לא מצאתי מזה דבר לא בכ\"מ ולא בב\"י אלא דהשיג שם אמה דפסק הרמב\"ם והסמ\"ג דחוץ משערו דהא בשמעתין מבואר דשער מת אסור בהנאה ובהכרח דיש ט\"ס בדבור רבינו תוי\"ט בזה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה פחות מסלע. כל הערך חוץ מסלע אחד. </b>ר\"ל שהכהן העריכו ה' ונתן ד' והעשיר צריך ליתן עוד מ\"ו להשלים ערך חמשים כ\"כ הבה\"ז וצ\"ק לפ\"ז משמע דס\"ל דמה דקתני במתני' דלקמן (פ\"ד) עני והעשיר נותן ערך עשיר היינו אפילו העשיר אחר הערכה קודם נתינת הערכתו ואפילו נתן הכל חוץ מסלע אחד והכי משמע גם כן מדברי תוס' בסוגיין ד\"ה בעידנא דיהיב לראשון. דכתב דעשיר ועני היינו עשיר בשעת הערכה אבל העני קודם הערכה נותן רק ערך עני. אם כן דומיא דהכי משמע אידך בבא עני והעשיר היינו עני בשעת הערכה והעשיר אחר כך קודם נתינה. אולם בתי\"ט (פ\"ד ד\"ה והעשיר) כתב בפשיטות בכוונת רש\"י במ\"ש והעשיר קודם נתינה דל\"ד אלא דר\"ל קודם הערכה וצ\"ע. והכי מבואר גם כן בתוס' (דף י\"ז ע\"ב ד\"ה אבל בקרבנות כו') במ\"ש אבל בערכין אינו כן דאם העריכו הכהן בעניו לתת סלע (כן הוא גרסת הצאן קדשים) ועד לא גמר לתת סלע מת אביו והעשיר נותן ערך עשיר עכ\"ל הרי מפורש דבהעשיר אחר הערכה קודם נתינה צריך ליתן ערך עשיר. אולם מלשון רש\"י (דף כ\"ד ד\"ה שלא ישהה כו') ולפי דמים ששמאוהו יתן. משמע דאף בנותן אחר שמכר המרגליות ביוקר נותן רק כשעת הערכה והיינו כמ\"ש התוי\"ט. וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות ז] <b>במשנה עני שהעריך את העשיר. </b>היינו עשיר שאמר על אחר ערכו עלי ואמר העני על המעריך ה\"ה עלי ליתן עבורו נותן רק כמו עני. ובהיפוך היה עני ואמר עשיר עליו עלי ליתן נותן כעשיר. ואמר בקרבנות אינו כן היינו דקאי על עני ועל עשיר דאם עני אמר על מצורע עשיר קרבנותיו עלי צריך ליתן כמו מצורע עשיר אבל לא קאי על עשיר ועני דגם במצורע צריך ליתן כמו עשיר. דבעי שהמצורע והנודר יהיו עניים. ור' פליג ואומר דגם בערכין בעני שאמר על עשיר צריך ליתן כמו עשיר. אבל בעשיר ועני גם לרבי צריך ליתן כמו עשיר. וכן מבואר בתוס':"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>ברע\"ב ד\"ה אפילו אביו. בשעה שנתחייב זה בקרבן. </b>עיין כריתות (פ\"ב מ\"ג) וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>תי\"ט ד\"ה יתנו היורשים. היינו במקרקעי שירשו. </b>לענ\"ד אינו מספיק דבמטלטלין גם בעמד בדין לא מהני דמה בכך דהוי כמלוה בשטר הא גם מבש\"ט אינו גובה ממטלטלי דיתמי ולא משכחת דגבו מן היורשים רק בהניח להם אחריות נכסים וממילא גם בלא עמד בדין גובין למאי דקיי\"ל מלוה על פה גובה מן היורשים. וא\"כ יפה כתב הראב\"ד דלדינא נדחית אוקימתא זו מההל' לגמרי. ודברי תי\"ט בזה צל\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יא] <b>תי\"ט ד\"ה שום היתומים. ותמיהה טובא דמה מקום לשבועה זו. </b>לא ידעתי סרך קושיא בזה דהר\"ב אמר [דהיכא] דגובי' מקרקעי בשבועה כגון כתובת אשה וכן בעו\"ג להסוברים דמותר לקבל שבועה מעו\"ג או בגר תושב גם ממטלטלים גובין בשבועה לבתר תקנת הגאונים:",
+                "[אות יב] <b>בא\"ד מה צריך לשבועה. </b>אף דהתו' פ\"ק דב\"ב ס\"ל דאף דאין אדם פורע ת\"ז מ\"מ לגבי יתומים קטנים חיישינן לצררי. מ\"מ הא הרע\"ב שכתב דגובים מיתומים ת\"ז א\"כ ס\"ל דלא חיישינן שם לצררי ת\"ז דהא ביתומים קטנים חשש צררי מועיל שלא להגבות כלל אפילו בשבועה וכיון דלא חיישי' לצררי ת\"ז ממילא גם שבועה לא בעי וכן הוא באמת דעת הרמב\"ן והרא\"ש. ולא מצינו בדין זה חילוק לומר דחיישינן לצררי ת\"ז לענין שיהיה צריך לישבע דממנ\"פ או דחיישינן ואינו גובה כלל מיתומים קטנים. או דל\"ח ואפי' שבועה ל\"צ כנלע\"ד כוונת התוי\"ט לא כהרמ\"ז שהשיג על התי\"ט. עיין שם:",
+                "[אות י] <b>ברע\"ב ד\"ה בבקר ובערב. לנכסי יתומים למכרן. </b>היינו לנכסי יתומים קטנים:",
+                "[אות יג] <b>בתי\"ט ד\"ה הערב לאשה. והיינו דרב הונא דאמר ש\"מ שהקדיש. </b>ובתוספות ב\"ב (דף קע\"ב ע\"ב) הקשו הא דבעי פרק מי שמת שכ\"מ שהקדיש כל נכסיו מהו אם הדין דעמד חוזר כמו בנותן להדיוט או שכל לגבי הקדש גמר ומקני. תפשוט מהכא דאינו חוזר דאל\"כ מאי קנוניא שייך הלא היה יכול לחזור מיד עיי\"ש. ולכאורה י\"ל הא אמרי' ב\"ב (דף קמ\"ח ע\"ב) אר\"נ שכ\"מ שכתב כל נכסיו לאחרים (הידועים לנו ולא נמצא לו שיור) ועמד אינו חוזר דחיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ואלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כ\"ש אין מתנתו קיימת היאך משכחת לה אר\"ח באומ' כל נכסיו. א\"כ י\"ל דהך דר\"ה שכ\"מ שהקדיש כל נכסיו לא שאמר כל נכסי הקדש אלא שהקדיש נכסים הידועים לנו ולא נמצא לו שיור כלישנא דר\"נ ובזה א\"י לחזור דחיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת מזה נלע\"ד דתוס' ס\"ל כמ\"ש הרשב\"א בתשובה (סימן אלף נ\"ח) דהטעם שם דאיכא הוכחה דיש לו נכסים כיון שעשה קנין דבכולו לא צריך קנין וא\"כ הכא בהקדש דאף דאמירתו לגבוה כקנין הוא מ\"מ הא לא עשה דבר מיותר וליכא הוכחה למיחש דיש לו נכסים במקום אחר ויכול לחזור. ובזה מיושב קושית הסמ\"ע (סי' ר\"ן סק\"י) וכמ\"ש שם בגליון:"
+            ],
+            [
+                "[אות יד] <b>ברע\"ב ד\"ה אלא הפודה. דודאי לא חייל עלייהו הקדש. </b>והרמב\"ם בפי' ובחבורו ס\"ל דההקדש חל דהקדש מפקיע מידי שעבוד ואין הבע\"ח יכול לטרוף ממנו אלא אם מכרו ההקדש לאחר אז טורף ממנו וכשפודין הקרקע מיד ההקדש אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ע\"מ שיתן לבעל חוב את חובו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טו] <b>תי\"ט ד\"ה בשעת היובל. דלשון תורה לחוד. </b>כדאיתא בחולין קל\"ז. עיין תוי\"ט (חולין פי\"א מ\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טז]  <b>במשנה שהחרמים שלהם. </b>בקרקע ל\"ש טעם זה דהא מחרם קרקע נוטלים כהנים של המשמר וא\"כ אי המחרימים אינו משל המשמר א\"י להחזיק לעצמו אלא דבקרקע הטעם מקרא דאחוזת עולם תהיה להם דמה\"ט גם הלוים אין מחרימים. אבל במטלטלים דיוצא לכל הכהנים (דרק בקרקע ילפינן מגזירה שוה לכהן לכהן מגזל הגר דנוטלים כהנים של המשמר ובמטלטלים ליכא לימוד). וא\"כ לר\"ש דס\"ל דלא מקשינן מטלטלים לקרקע הדין דבמטלטלים כל הכהנים שוים בזה ושפיר שייך הטעם שהחרמים שלהם. ולר\"י דס\"ל שמקשינן קרקע למטלטלים לענין לוים ה\"נ מקשינן לענין דנוטלים הכהנים שבמשמר. והא דאין מחרימים היינו מכח היקישא דמטלטלים לקרקע דכתיב ביה אחוזת עולם תהיה להם. גמ'. ותו': ",
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט ד\"ה אינן מוחרמים. למוכרה לעולם. </b>לא דבעי שיהא המכירה קיימת לעולם דהא אינו מוכר לעולם דהא הדרה ביובל אלא די\"ל שיכול למכרה בכל עת ובכל זמן. אבל בתו אינו יכול למוכרה בכל עת דאחר שתגדל אינו יכול למוכרה. תוספות:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>הרע\"ב ד\"ה וחכ\"א. והלכה כחכמים. </b>עיין בהרע\"ב (פ\"ה דביצה מ\"ב) ובתי\"ט שם:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ערכין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,168 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bekhorot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בכורות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה הלוקח. צריכי דאי תנא לוקח. </b>דאי משום דאשמעי' בין דהאם דנכרי והעובר דישראל ובין דהאם דישראל והעובר דנכרי דפטור. לתני הלוקח עובר או לוקח האם. תוס':",
+                "[אות ב] <b>שם בא\"ד פי' התוס' קדושת בכורה. </b>דפעמים שהעובר נקיבה ומייתי לה לקדושת בכורה ובלא טעם דמייתי לקדושה מצי למימר כיון דלא מפקע מקדושתיה ל\"ש למקנסי' אלא ניחא ליה למימר אפי' הבאת קדושה איכא. תוס':",
+                "[אות ג] <b>שם במשנה שנאמר בישראל אבל לא באחרים. </b>דרשא זו קאי על המוכר לו דהולד דהנכרי אבל הלוקח עובר דהאם דנכרי נפקא לן מקרא מקנך תזכר (שמות ל\"ד) דכל האם בעי שיהיה מקנך ולא שיש לנכרי חלק בו. והא דלא דרשינן שותפות עם ישראל. היינו משום דכתיב בקרכם וצאנכם לרבות שותפות ישראל. ועיין בתוס':",
+                "[אות ד] <b>הרע\"ב ד\"ה אם פטרו. ואם הפקיעה קדושת הלויים. </b>היינו לויים פשוטים לוי אחד פשוט פטר בכור ישראל אחד אבל בכור לוי לא פטר לבכור ישראל דדיו לפטור עצמו. גמרא. ומ\"מ ילפי' הכא בק\"ו דפוטר עצמו אף דבכור לוי לא פטר לישראל (משום דהק\"ו מהקדושה של לוים) ועיין תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה שילדה. ג\"כ במשנה בספרים. </b>לענ\"ד מוכח כן ממה דדייקינן בסוגיא על הברייתא דחמור שילדה כמין סוס למאי קתני לה השתא מה פרה שילדה כמין חמור דאידי ואידי בני מקדש בכורה נינהו אמרת פטור. חמור שילדה כמין סוס פשיטא ומוכחינן מיניה דקתני משום סיפא דאם יש בו מקצת סימנים חייב. ומשנינן דסד\"א חמור אדום בעלמא הוא. ולס\"ד דהש\"ס יקשה על מתני' דלא קתני לדין דמקצת סימנים חייב ובפרט למ\"ש תוס' (דף ה' ע\"ב ד\"ה תלמוד) דמתני' דהכא ס\"ל דמקצת סימנים פטור אפילו בעז שילדה כמין רחל (ופליג על מתני' ה' (דפ\"ב) דלקמן) חמור שילדה כמין סוס למאי קתני לה. אע\"כ דל\"ג לה במתני' וזה ראיה ברורה לענ\"ד:"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט סד\"ה חמור שלא ביכרה. דאפשר לצמצם. </b>דאי כריה\"ג אף דלא קתני ויצאו כאחד דמשמע דלא ראה הלידה. מ\"מ יצטרך להפריש ג\"כ טלה א' לעצמו דשמא יצאו כא' כיון דאפשר בתקנת מועט (טוב להחמיר בדבר) תוס':",
+                "[אות ו] <b>בהרע\"ב ד\"ה שני זכרים. כשילדו שתי נקבות וזכר. </b>הדרישה והט\"ז יו\"ד סס\"י שכ\"א תמהו בזה דהא אדרבה הנך ספיקות כולם הם לחיוב בבכורה ואין לך מקום לפטור אא\"כ בהך צד דשתיהן ילדו נקיבות והנקיבה קודם לזכר (ואפשר מפני שתירוץ הט\"ז דחוק לכן לא הביאו רבינו):"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט ד\"ה נכנס לדיר. כבר תרצו התוס' דנקטה עשרה. </b>תוס' כ\"כ על קושיא אחרת אהך ברייתא דקתני שיש לו עשרה ספק פטרי חמורים דמפריש עשרה שיין ומחזיקם לעצמו ונכנסים לדיר להתעשר דלמה צריך להפריש יו\"ד שיין הא בס' פודה וחוזר ופודה בו פעמים הרבה לפירושם. הובא בתוי\"ט ד\"ה ופודה וע\"ז תרצו דנקט הכי לרבותא כו':"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות ט]  <b>תוי\"ט ד\"ה זה הכלל. לא לאתויי. </b>י\"ל דזה הכלל ר\"ע קאמר לה והיינו דתחלה אמר דטינוף סימן ולד וממילא הבא אחריו אפי' ספק לא הוי אבל בא\"י אם טנפה הוי ספק ומוסיף בזה הכלל דכל ספק דהיינו אף בחולבת מקרי ספק דחיישינן למיעוטא דחולבת אע\"פ שאינה יולדת עי' בסוגיא ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>הר\"ב ד\"ה אין חוששין. ודאי ל\"א אלא בנה הוא. </b>בסוגיא איבעיא דלא אפשיטא אם אמרינן דודאי בנה ולוקה משום או\"ב וכן אם הוא חזיר או גמל מותר באכילה דנולד מטהור. או דאמרינן דאם ילדה מכבר מרחמא ג\"כ על אחר ומבכורה הוא דפטור דמ\"מ מוכח דכבר ילדה. ובסיפא דאינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו היינו דבמקום דידה לא מרחמא על אחר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה. מה שעשה עשוי וישלם מביתו. </b>בטיהר את הטמא מיירי ע\"כ בעירבם עם פירותיו ובטלי ברוב ובכה\"ג ל\"ש ישלם מביתו אלא דלצדדין קתני אם ערבן ברוב היתר מה שעשה עשוי. ואם עירבן בתוך מיעוט פירות ישלם מביתו. ולר\"מ דדאין דד\"ג מיירי כשעירבן הבעלים ולרבנן מיירי שערבן החכם. תוס' (סנהדרין דל\"ג ע\"א ובב\"ק ד\"ק ע\"א):",
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה וישלם מביתו. הוה ניחא טפי. </b>דלא הוי מזיק ודאי דדלמא מה שרואים עתה המום נשתנה מחמת מיתה. ואם לא היה נשחט לא היה ניתר:",
+                "[אות יג] <b>תוי\"ט ד\"ה מה שעשה עשוי. אע\"פ שלא נשא ונתן ביד. </b>ולמאי דמוקמינן מתני' כרבנן ובנשא ונתן ביד צ\"ל דהכא הוי כמו מזיד דלמה היה לו לטמא אותה כדי להחזיק דבריו תוס' (בגיטין שם ובב\"ק ד\"ק) כתבו דכמו דמחייבינן התם בגיטין במזיד כדי שלא יהא כל או\"א הולך ומטמא טהרות חבירו ה\"נ הכא חייבוהו חכמים כדי שידקדק בדין יפה. ולפ\"ז מ\"ש התוי\"ט דהכא סתם כר\"מ דקנסינן שוגג אטו מזיד ובגיטין סתם כר\"י אינו הכרח דהא הכא בכלל מזיד. ואף אי מוקים הכא כר\"מ דדאין דינא דגרמי מ\"מ יש לקיים הסברא דהוי בכלל מזיד אלא דתוס' בגיטין בקושי' נקטו דאי מוקמי' כר\"מ ניחא דקנסו שוגג אטו מזיד אבל לפי תירוצם דהוי בכלל מזיד בכל ענין י\"ל כן וסתמא דהכא כסתמא דגיטין. שוב ראיתי דלפי תירוצא דתוס' דגיטין הנ\"ל נכונים דברי התוי\"ט דתירוצא דלמה היה לו לטמאותם כדי להחזיק דבריו. זהו שייך בטימא בידים. ונגע בו שרץ. אבל למה דמוקמינן כר\"מ דד\"ג חייב ולא מוקמי לה בטימא ביד שפיר מוכח דקנסו שוגג אטו מזיד. אך לדברי התוס' בב\"ק הנ\"ל שפיר י\"ל דאף אי מוקמינן כר\"מ ומיירי בלא טימא ביד מ\"מ הו\"ל בכלל מזיד כדי שידקדק בדין יפה:",
+                "[אות יד] <b>שם בד\"ה פטור אתה. הוא דאפסיד אנפשיה. </b>ודעת תוס' והרא\"ש דזהו רק לרבנן דר\"מ דלא דנין דד\"ג בזה פטור היכי דאי הוי קמן מצי למיהדר ולא האכיל הדיין לכלבים והיכא דלא מצי למיהדר גם לרבנן חייב דבדיבורא הוי מזיק ממש. והא דמוקמינן לרבנן מתני' דהכא בנשא ונתן ביד אף בדעת (צ\"ל בשקול הדעת) לא מצי למיהדר. היינו משום טיהר את הטמא דזהו בודאי אם איתא קמן היה אוסרו. אבל ר\"מ אף היכא דאי איתא קמן מצי למיהדר ולא האכיל הדיין לכלבים מ\"מ חייב מטעם גרמי. וראיה לזה דהרי לר\"מ לא מוקמינן מתני' בנשא ונתן ביד והא בטיהר את הטמא מקרי מצי למיהדר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>הרע\"ב ד\"ה אין חשוד. ואין מעשרים מהן ודאי. </b>וכן הוא לשון רש\"י. ולא ידעתי אף בחשוד על המעשר אין מעשר מהן ודאי דהא מ\"מ ��וא ספק אם עישר זו (ואפשר דבחשוד הוי כמו ודאי דבזה לא אמרינן רוב ע\"ה מעשרים הן ובעי ברכה. עי' שבת (דף כ\"ג ע\"א). ובדברי רבינו בדמאי (אות ל\"ג) ובשביעית (אות כו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>הרע\"ב ד\"ה לא ימנה. אין ישראל לא. </b>קשה לי דנימא ג\"כ דבע\"מ נאכל רק לב' ימים ולילה א' מהיקשא דחזה ושוק כמו דילפי' בתם לענין זה. עיין בהרע\"ב (ספ\"ה) דזבחים. גם לב\"ה קשה דמה דלא יליף לאסור לזרים ולנכרים היינו מחמת היקישא דצבי ואיל אבל לענין זה נלמד דיהיה נאכל רק לב' ימים ולילה דלענין זמן האכילה לא שייך הלימוד כצבי ואיל דא\"כ נימא גם כן דל\"צ שיהיה תוך שנתו ונימא תאכלנו שנה בשנה קאי רק אתם וצ\"ע:",
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט ד\"ה ואפילו נכרי. הא אמרינן בסוגיא דהכא. </b>בסוגיי' לא מצרכי לכך רק לת\"ק דברייתא דמתיר רק לזרים ולא לנכרים דלא דרשינן צבי ואיל להכי מש\"ה הא דמותר לזר היינו מק\"ו. אבל למתני' דמתיר אפי' לנכרי ומטעם דכצבי וכאיל ממילא מכ\"ש לזרים ול\"צ לק\"ו. ואולי י\"ל דאי לאו קל וחומר היינו מוקמינן לדרשא כצבי ואיל רק על זרים ולא להתיר אפי' לנכרי דמה שאפשר לקיים הקישא דכחזה ושוק מקיימים לזה דרשינן הק\"ו ול\"צ קרא לזר ומוכח דאתי להתיר לנכרי:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>בהרע\"ב ד\"ה היו תינוקות משחקים. וצריכא. </b>קשה לי דלימא בפשוטו דאי אשמעי' נכרי הוא דמקילינן בפעם אחד כיון דאף במדעת ישראל ואף באומרו בפירוש לנכרי לעשות כן הוא רק מדרבנן מדין אמירה לנכרי שבות דקיל מגרמא וכמוכח מהרא\"ש (פ\"ז דב\"מ סי' ו'). אבל בקטן דאסור מדאורייתא לומר לו לעשות דהא אין מאכילין לקטן איסור בידים אימא לא. ואי אשמעינן בקטן הוא דאסרי' בכורות האחרים דנתכוונו להתירו כיון דלדעת הגדול הוי דאורייתא משא\"כ בנכרי כיון דבאומר לו בפירוש הוא מדרבנן לא נאסרו האחרות וצ\"ע:<br><b>ובדברי </b>הרא\"ש בב\"מ שם הוקשה לי דעל האיבעיא דשם בחסימה אם בכל לאוין הוי שבות באמירה לנכרי הביא דברי הראב\"ד דכיון דלא אפשיטא אזלינן לקולא. וכתב הרא\"ש עלה ואע\"ג דמסקינן במטיל מום בקדשים ע\"י נכרי אסור כדאיתא בבכורות פרק פסולי המוקדשים התם משום חומרא דקדשים הוא. ואיך תלה קושיא זו על פסקא דהראב\"ד הא בלא\"ה יקשה אמאי לא פשטינן שם האיבעי ממתניתין דהכא דמטיל מום ע\"י נכרי אסור. וצריך עיון:"
+            ],
+            [
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה רועים כהנים. וה\"ה דכהן רועה א\"נ. </b>לשון הגמרא וה\"ה כהן לכהן דחיישינן לגומלין. ועלה כתב רש\"י כלומר ומסברא נפקא לן דרועה כהן אינו נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר. וקשה לי דאיך שייך לומר ומסברא נפקא לן דחיישינן לגומלים ואלולי פירש\"י היה נ\"ל דהכי אמרינן דכיון דקתני רועה כהנים א\"נ דרועים ישראל נאמן על רבם מי שיהיה כהן או ישראל ורועה כהנים א\"נ היינו על רבם מי שיהיה והא ברבו כהן יהיה נאמן דל\"ש דאמר לא שביק ליה רביה דהא רבו כהן יחזיקנו לעצמו וללגימה הא לא חיישינן. אע\"כ דהטעם דחיישי' לגומלים וממילא ה\"ה הכהן אחר. או דבאמת רק לרבו כיון דרועה קאי גביה וכמ\"ש רש\"י בסוף הסוגיא במה דאמרינן מאי דאיכא בין לר' מאיר ולרבנן וכמ\"ש בתוי\"ט (בסמוך ד\"ה לא דנו) ונכון בעזה\"י:<br><b>גם </b>קשה לי אמאי נקט רש\"י הכהן אחר ולא נקט דרועה כהן א\"נ לרועה כהן אחר דגומלין זה לזה שרבו יתן לו הבכור:"
+            ],
+            [
+                "[אות כ] <b>תוי\"ט ד\"ה נאמן הכהן. דלא שייך אשתמוטי. </b>ומ\"מ קשה אם דברי ר\"י אמר רב בלא אמר פלוני איך אמרינן בתר הכי סיפא מסייע ליה מאיש פלוני נאמן מאי ראיה סתמא מדין איש פלוני דהא פשיטא דיש חילוק גדול בין פלוני דבקל עבידא לגלויי מבסתם. וצ\"ע:",
+                "[אות כא] <b>תוי\"ט ד\"ה בני הכנסת. הפרת נדרים בשלשה. </b>לפנינו הגירסא שם התרת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כב] <b>תוס' חדשים ד\"ה נקבה מלא כרשינה. מסקינן בש\"ס. </b>לא מצאתי כן בסוגיא אלא דרבי אושעיא בעי' זה מר\"ה רביה אם כרשינה הנכנסת ויוצאת. או כרשינה העומדת. וא\"ל זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי כו' ואפשר דבמה דאמר כיוצא בה שמעתי היינו כי היכי דאמרי' התם גבי מלא מקדח דהוא וחיסורו שנינו. שיהיה נכנס ויוצא ה\"נ כרשינה הנכנסת ויוצאת. והיינו דהתם גופיה דייקינן לה מלישנא דמלא מקדח. וה\"נ דייקינן מלישנא דמלא כרשינה. ואולם הרמב\"ם (פ\"י מה' ביאת מקדש) ניקב ככרשינה כו' וצריך עיון:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>בהרע\"ב סד\"ה אכל יבש כו'. ושוחטין עליו. </b>ומ\"מ הוי ספק אם למפרע הוי מום או מכאן ולהבא הוי מום ונ\"מ בפסולי המוקדשין כה\"ג אם תוך זמן בדיקה זו הפריש פדיונה אם הנהנה מפדיון חייב מעילה. גמרא. וברש\"י שהפריש מיד פדיונם וכו' וקודם שתכלה זמן בדיקתו נהנה מן הפדיון. ולא ידעתי למאי דייק רש\"י שנהנה תוך זמן בדיקתו הלא גם בנהנה (אחר זמן בדיקתו אי מיכן ולהבא הוי מומא)לא מעל כיון דלא עלה הפדיון ולא נתפס המעות בקדושה. ובהרמב\"ם איתא ונהנה מהפדיון אחר שנתייאשו מרפואתו. ובזה גם כן קשה אמאי נקט דוקא הכי הלא הנ\"מ בין נהנה תוך הזמן בדיקה בין נהנה אח\"כ. וגם בעיקרא דמלתא אמאי לא נקט הסוגיא הנ\"מ בפשוטו אם עלה אותו הפדיון או דלא עלה וצריך לפדותו מחדש. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כד] <b>בהרע\"ב ד\"ה הזובן. אבל ניטל. </b>ומ\"מ נפגם הוי מום קבוע לשחוט עליו במדינה אף דיש לו תקנה ליטלו כולו. מ\"מ כיון דמעצמו אינו מתרפא כ\"א ע\"י מעשה מקרי מום קבוע. או די\"ל דכי נפגם תחלה אין לו תקנה אף אם יטלנו אח\"כ. תוס' (דף ל\"ח ע\"ב ד\"ה וסימנך ברקא):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואם אינה עצם אחד. אינו נראה כל כך. </b>וכ\"כ רש\"י וקשה לי הא מבואר (דף ל\"ט) דלכ\"ע ג' כליות הוי פסול דיתר כנטול דמי והוי כחסר כוליא דחסרון בפנים שמיה חסרון. הרי דיתר בפנים ממש דאינו נראה כלל פסול לאקרוביה דממעטינן מן תמים יהיה עיין שם ואולי באמת דקתני דכפול ואינה עצם אחד אינו מום היינו דלא הוי מאבראי לשחוט בחוץ אבל באמת פסול לאקרוביה. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כו] <b>תוי\"ט ד\"ה עינו אחת גדולה. אבל אחת גדולה ואחת קטנה. </b>בפשוטו נראה דעינו אחת גדולה והשנייה כדרכו. או אחת קטנה והשנייה כדרכו הוי מום דמחמת ברייתה או כחישתה היה ראוי שיהיה שניהם שווים. וכן נראה מלשון רש\"י בריש מסכתין (דף ג' ע\"ב) דכתב או אחת גדולה כשל עגל או אחת קטנה כשל אווז. ואולם מלשון הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו. ובטור שתהא עינו א' גדולה כשל עגל והשנייה קטנה כשל אווז. מבואר דס\"ל דמתני' לאו או או קתני אלא דדוקא בשינוי בשתיהן שהאחת גדולה והאחת קטנה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>בהרע\"ב ד\"ה יבלת. בלובן העין. </b>זהו דלא כפירש\"י בסוגיא (דף מ' ע\"ב) דמפורש דהכא בלובן ויש בה שיער אבל אין בה שיער שוחטין עליה במקדש דאין מום בלבן אפי' לפסול. ומתני' דלעיל דחשיב מומין לשחוט עליו במדינה מיירי בשחור. ובאמת לפירוש הרע\"ב לכאורה תמוה דהא ממה דפריך הש\"ס והא אין מומין בלבן מוכח דפשיטא ליה להש\"ס דהיינו אפי' לפסול וא\"כ איך יתורץ זה במה דמשני הש\"ס אידי ואידי בלבן הא דלית בה שיער והיינו מתני' דהכא לפי' הרע\"ב. הא הדרא קושיא לדוכתיה דאין מומין בלבן. אחר כך ראיתי שתמה כן הלח\"מ על הרמב\"ם בפסקים (בפ\"ב מהלכות איסורי מזבח) שהם גם כן כשיטת הרע\"ב:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כח] <b>הרע\"ב ד\"ה רואה את החדר. חדר למטה ועליה למעלה. </b>לשון הברייתא (דף מ\"ד) ורואה את החדר והעליה כאחת או שמדבר עם חבירו ואחר אומר לו רואה. ולשון הרע\"ב צ\"ע:",
+                "[אות כט] <b>שם ד\"ה סכי שמש. מעמץ עיניו. </b>בגמ' תני רב יוסף סני שמש ופירש\"י ששונא את השמש וא\"י לראות מקום שהחמה זורחת שם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>במשנה והדרש והשוטה. </b>בשו\"ת נודע ביהודה חלק אה\"ע (סי' נ\"ג) מסתפק אם חרש היינו דוקא אינו שומע ואינו מדבר או דאף באינו שומע לחוד הוי מום:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>תוי\"ט ד\"ה ושנעבדה. וכ\"ש לעבודה. </b>בתוספות (יבמות דף ז' ע\"א) כתב להדיא דהרג נפש אף דפסול לנשיאת כפיו אינו פסול לעבודה. וראיתי במ\"ל (פ\"ט מהלכות ביאת מקדש הל' ט\"ז) שהשיג כן ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לב] <b>הרע\"ב ד\"ה סנדל. ורגילה לבוא עם ולד. </b>וכענין זה עצמו שהולד שבא עמו ויצא אחר הסנדל אינו בכור לכהן דהסנדל פטר רחמה. דאילו לענין בא אחריו לסוף שנה. בלא\"ה אינו בכור לכהן משום הולד שעם הסנדל. (נדה דף כ\"ו ע\"א) ופירש\"י שם. וע' במהרש\"ל ומהרש\"א שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>הרע\"ב ד\"ה יוצא דופן. כ' הרמב\"ם דא\"א. </b>לפ\"ז קשה על הירושלמי הובא בתוס' בנדה (דף כ\"ו ע\"ב ד\"ה סנדל) דהולד שבא עם הסנדל אינו מתקיים אין פתרון כלל למתני' דהכא וצ\"ע: (כן מצאתי בהעתקה ולפע\"נ ט\"ס יש בכאן ושייך למאמר הקודם]:",
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי שמעון אומר. ל' לידה משמעותו. </b>קשה להבין הא כתבו תוס' והביאו תוי\"ט לעיל בסמוך ד\"ה שניהם אינן בכור דמלשון לידה לא ממעט יוצא דופן. אלא דרבנן ס\"ל דגמרינן לידה לידה מטומאת לידה דכתיב כי תזריע ממקום שמזרעת. וא\"כ לר\"ש ל\"צ ללמוד מטומאת לידה דהא בלאו הכי ליכא למעט יוצא דופן מלשון וילדו. והתם בטומאת לידה לאפוקי דלא נימא דכי תזריע משמע דוקא ממקום שמזרעת:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>במשנה או שני זכרים ושתי נקיבות. </b>ואפילו ב' זכרים ונקבה אין לכהן כלום דכל א' יאמר אני איני בכור שנולדתי אחר הזכר או אחר הנקיבה. והא דלא תני כן כיון דבאיש אחד וב' נשים לא משכחת לה לא מתני ליה. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות לו] <b>במשנה אף על פי שלא נתן יתן. </b>דילפינן ערך ערך מערכין דבבכור כתיב תפדה בערכך (במדבר י\"ח) מה ערך אם אמר ערך פלוני עלי ומת אותו פלוני חייב כדקתני ערכין (פ\"ה מ\"ד) ה\"נ במת הבן חייב. גמרא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לז] <b>במשנה משמע כל צאן אחד. </b>היינו דלא לכתוב בקר וצאן ולכתוב וכל מעשר בהמה והוי ידעינן מזה על זה מק\"ו דחדש וישן. אע\"כ דבא לרבות דכל צאן אחד. והא דאין מעשרין מבקר על צאן ולא אמרי' בקר וצאן דבא לרבות ולערב דהכל אחד (ואי מק\"ו דחדש וישן נימא דכבשים ועזים יוכיחו) דלענין זה ילפינן מהיקישא דמעשר דגן. דאין מעשרין מזה על זה. גמרא:",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה ואין מעשרין. ומפיק מק\"ו. </b>דהא יש ללמוד בק\"ו מה כבשים ועזים דהוי כלאים זה בזה מעשרין מזה על זה חדש וישן דאינן כלאים לא כ\"ש דמעשרין מזה על זה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>הרע\"ב ד\"ה הכל נכנס. ואתנן זונה. </b>ומשכחת לה שנתן לה כשהוא עובר במעי אמו דבכה\"ג לא מפטר משום לקוח. דאילו לקח עשרה עוברים במעי אמן כולן נכנסים לדיר להתעשר (גמרא דף נ\"ו ע\"א):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מ] <b>תוי\"ט סד\"ה יצאו תשיעי. תוס' פ\"ב דף י\"ח. </b>דברי תוס' אלו אין להם שייכות על מתני' זו ודבריהם אהא דתני בברייתא יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבים דע\"ז הקשו דאם א\"א לצמצם מה שיצא הראשון הוא עשירי ומה שיצא אח\"כ יהיה כמו קרא לעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי דאין אחד עשר קדוש. ובזה תירצו דמ\"מ כיון דא\"י להכיר כו':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,165 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bekhorot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Bekhorot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה הלוקח. צריכי דאי תנא לוקח. </b>דאי משום דאשמעי' בין דהאם דנכרי והעובר דישראל ובין דהאם דישראל והעובר דנכרי דפטור. לתני הלוקח עובר או לוקח האם. תוס':",
+                "[אות ב] <b>שם בא\"ד פי' התוס' קדושת בכורה. </b>דפעמים שהעובר נקיבה ומייתי לה לקדושת בכורה ובלא טעם דמייתי לקדושה מצי למימר כיון דלא מפקע מקדושתיה ל\"ש למקנסי' אלא ניחא ליה למימר אפי' הבאת קדושה איכא. תוס':",
+                "[אות ג] <b>שם במשנה שנאמר בישראל אבל לא באחרים. </b>דרשא זו קאי על המוכר לו דהולד דהנכרי אבל הלוקח עובר דהאם דנכרי נפקא לן מקרא מקנך תזכר (שמות ל\"ד) דכל האם בעי שיהיה מקנך ולא שיש לנכרי חלק בו. והא דלא דרשינן שותפות עם ישראל. היינו משום דכתיב בקרכם וצאנכם לרבות שותפות ישראל. ועיין בתוס':",
+                "[אות ד] <b>הרע\"ב ד\"ה אם פטרו. ואם הפקיעה קדושת הלויים. </b>היינו לויים פשוטים לוי אחד פשוט פטר בכור ישראל אחד אבל בכור לוי לא פטר לבכור ישראל דדיו לפטור עצמו. גמרא. ומ\"מ ילפי' הכא בק\"ו דפוטר עצמו אף דבכור לוי לא פטר לישראל (משום דהק\"ו מהקדושה של לוים) ועיין תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה שילדה. ג\"כ במשנה בספרים. </b>לענ\"ד מוכח כן ממה דדייקינן בסוגיא על הברייתא דחמור שילדה כמין סוס למאי קתני לה השתא מה פרה שילדה כמין חמור דאידי ואידי בני מקדש בכורה נינהו אמרת פטור. חמור שילדה כמין סוס פשיטא ומוכחינן מיניה דקתני משום סיפא דאם יש בו מקצת סימנים חייב. ומשנינן דסד\"א חמור אדום בעלמא הוא. ולס\"ד דהש\"ס יקשה על מתני' דלא קתני לדין דמקצת סימנים חייב ובפרט למ\"ש תוס' (דף ה' ע\"ב ד\"ה תלמוד) דמתני' דהכא ס\"ל דמקצת סימנים פטור אפילו בעז שילדה כמין רחל (ופליג על מתני' ה' (דפ\"ב) דלקמן) חמור שילדה כמין סוס למאי קתני לה. אע\"כ דל\"ג לה במתני' וזה ראיה ברורה לענ\"ד:"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט סד\"ה חמור שלא ביכרה. דאפשר לצמצם. </b>דאי כריה\"ג אף דלא קתני ויצאו כאחד דמשמע דלא ראה הלידה. מ\"מ יצטרך להפריש ג\"כ טלה א' לעצמו דשמא יצאו כא' כיון דאפשר בתקנת מועט (טוב להחמיר בדבר) תוס':",
+                "[אות ו] <b>בהרע\"ב ד\"ה שני זכרים. כשילדו שתי נקבות וזכר. </b>הדרישה והט\"ז יו\"ד סס\"י שכ\"א תמהו בזה דהא אדרבה הנך ספיקות כולם הם לחיוב בבכורה ואין לך מקום לפטור אא\"כ בהך צד דשתיהן ילדו נקיבות והנקיבה קודם לזכר (ואפשר מפני שתירוץ הט\"ז דחוק לכן לא הביאו רבינו):"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט ד\"ה נכנס לדיר. כבר תרצו התוס' דנקטה עשרה. </b>תוס' כ\"כ על קושיא אחרת אהך ברייתא דקתני שיש לו עשרה ספק פטרי חמורים דמפריש עשרה שיין ומחזיקם לעצמו ונכנסים לדיר להתעשר דלמה צריך להפריש יו\"ד שיין הא בס' פודה וחוזר ופודה בו פעמים הרבה לפירושם. הובא בתוי\"ט ד\"ה ופודה וע\"ז תרצו דנקט הכי לרבותא כו':"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות ט]  <b>תוי\"ט ד\"ה זה הכלל. לא לאתויי. </b>י\"ל דזה הכלל ר\"ע קאמר לה והיינו דתחלה אמר דטינוף סימן ולד וממילא הבא אחריו אפי' ספק לא הוי אבל בא\"י אם טנפה הוי ספק ומוסיף בזה הכלל דכל ספק דהיינו אף בחולבת מקרי ספק דחיישינן למיעוטא דחולבת אע\"פ שאינה יולדת עי' בסוגיא ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>הר\"ב ד\"ה אין חוששין. ודאי ל\"א אלא בנה הוא. </b>בסוגיא איבעיא דלא אפשיטא אם אמרינן דודאי בנה ולוקה משום או\"ב וכן אם הוא חזיר או גמל מותר באכילה דנולד מטהור. או דאמרינן דאם ילדה מכבר מרחמא ג\"כ על אחר ומבכורה הוא דפטור דמ\"מ מוכח דכבר ילדה. ובסיפא דאינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו היינו דבמקום דידה לא מרחמא על אחר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה. מה שעשה עשוי וישלם מביתו. </b>בטיהר את הטמא מיירי ע\"כ בעירבם עם פירותיו ובטלי ברוב ובכה\"ג ל\"ש ישלם מביתו אלא דלצדדין קתני אם ערבן ברוב היתר מה שעשה עשוי. ואם עירבן בתוך מיעוט פירות ישלם מביתו. ולר\"מ דדאין דד\"ג מיירי כשעירבן הבעלים ולרבנן מיירי שערבן החכם. תוס' (סנהדרין דל\"ג ע\"א ובב\"ק ד\"ק ע\"א):",
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה וישלם מביתו. הוה ניחא טפי. </b>דלא הוי מזיק ודאי דדלמא מה שרואים עתה המום נשתנה מחמת מיתה. ואם לא היה נשחט לא היה ניתר:",
+                "[אות יג] <b>תוי\"ט ד\"ה מה שעשה עשוי. אע\"פ שלא נשא ונתן ביד. </b>ולמאי דמוקמינן מתני' כרבנן ובנשא ונתן ביד צ\"ל דהכא הוי כמו מזיד דלמה היה לו לטמא אותה כדי להחזיק דבריו תוס' (בגיטין שם ובב\"ק ד\"ק) כתבו דכמו דמחייבינן התם בגיטין במזיד כדי שלא יהא כל או\"א הולך ומטמא טהרות חבירו ה\"נ הכא חייבוהו חכמים כדי שידקדק בדין יפה. ולפ\"ז מ\"ש התוי\"ט דהכא סתם כר\"מ דקנסינן שוגג אטו מזיד ובגיטין סתם כר\"י אינו הכרח דהא הכא בכלל מזיד. ואף אי מוקים הכא כר\"מ דדאין דינא דגרמי מ\"מ יש לקיים הסברא דהוי בכלל מזיד אלא דתוס' בגיטין בקושי' נקטו דאי מוקמי' כר\"מ ניחא דקנסו שוגג אטו מזיד אבל לפי תירוצם דהוי בכלל מזיד בכל ענין י\"ל כן וסתמא דהכא כסתמא דגיטין. שוב ראיתי דלפי תירוצא דתוס' דגיטין הנ\"ל נכונים דברי התוי\"ט דתירוצא דלמה היה לו לטמאותם כדי להחזיק דבריו. זהו שייך בטימא בידים. ונגע בו שרץ. אבל למה דמוקמינן כר\"מ דד\"ג חייב ולא מוקמי לה בטימא ביד שפיר מוכח דקנסו שוגג אטו מזיד. אך לדברי התוס' בב\"ק הנ\"ל שפיר י\"ל דאף אי מוקמינן כר\"מ ומיירי בלא טימא ביד מ\"מ הו\"ל בכלל מזיד כדי שידקדק בדין יפה:",
+                "[אות יד] <b>שם בד\"ה פטור אתה. הוא דאפסיד אנפשיה. </b>ודעת תוס' והרא\"ש דזהו רק לרבנן דר\"מ דלא דנין דד\"ג בזה פטור היכי דאי הוי קמן מצי למיהדר ולא האכיל הדיין לכלבים והיכא דלא מצי למיהדר גם לרבנן חייב דבדיבורא הוי מזיק ממש. והא דמוקמינן לרבנן מתני' דהכא בנשא ונתן ביד אף בדעת (צ\"ל בשקול הדעת) לא מצי למיהדר. היינו משום טיהר את הטמא דזהו בודאי אם איתא קמן היה אוסרו. אבל ר\"מ אף היכא דאי איתא קמן מצי למיהדר ולא האכיל הדיין לכלבים מ\"מ חייב מטעם גרמי. וראיה לזה דהרי לר\"מ לא מוקמינן מתני' בנשא ונתן ביד והא בטיהר את הטמא מקרי מצי למיהדר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>הרע\"ב ד\"ה אין חשוד. ואין מעשרים מהן ודאי. </b>וכן הוא לשון רש\"י. ולא ידעתי אף בחשוד על המעשר אין מעשר מהן ודאי דהא מ\"מ הוא ספק אם עישר זו (ואפשר דבחשוד הוי כמו ודאי דבזה לא אמרינן רוב ע\"ה מעשרים הן ובעי ברכה. עי' שבת (דף כ\"ג ע\"א). ובדברי רבינו בדמאי (אות ל\"ג) ובשביעית (אות כו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>הרע\"ב ד\"ה לא ימנה. אין ישראל לא. </b>קשה לי דנימא ג\"כ דבע\"מ נאכל רק לב' ימים ולילה א' מהיקשא דחזה ושוק כמו דילפי' בתם לענין זה. עיין בהרע\"ב (ספ\"ה) דזבחים. גם לב\"ה קשה דמה דלא יליף לאסור לזרים ולנכרים היינו מחמת היקישא דצבי ואיל אבל לענין זה נלמד דיהיה נאכל רק לב' ימים ולילה דלענין זמן האכילה לא שייך הלימוד כצבי ואיל דא\"כ נימא גם כן דל\"צ שיהיה תוך שנתו ונימא תאכלנו שנה בשנה קאי רק אתם וצ\"ע:",
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט ד\"ה ואפילו נכרי. הא אמרינן בסוגיא דהכא. </b>בסוגיי' לא מצרכי לכך רק לת\"ק דברייתא דמתיר רק לזרים ולא לנכרים דלא דרשינן צבי ואיל להכי מש\"ה הא דמותר לזר היינו מק\"ו. אבל למתני' דמתיר אפי' לנכרי ומטעם דכצבי וכאיל ממילא מכ\"ש לזרים ול\"צ לק\"ו. ואולי י\"ל דאי לאו קל וחומר היינו מוקמינן לדרשא כצבי ואיל רק על זרים ולא להתיר אפי' לנכרי דמה שאפשר לקיים הקישא דכחזה ושוק מקיימים לזה דרשינן הק\"ו ול\"צ קרא לזר ומוכח דאתי להתיר לנכרי:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>בהרע\"ב ד\"ה היו תינוקות משחקים. וצריכא. </b>קשה לי דלימא בפשוטו דאי אשמעי' נכרי הוא דמקילינן בפעם אחד כיון דאף במדעת ישראל ואף באומרו בפירוש לנכרי לעשות כן הוא רק מדרבנן מדין אמירה לנכרי שבות דקיל מגרמא וכמוכח מהרא\"ש (פ\"ז דב\"מ סי' ו'). אבל בקטן דאסור מדאורייתא לומר לו לעשות דהא אין מאכילין לקטן איסור בידים אימא לא. ואי אשמעינן בקטן הוא דאסרי' בכורות האחרים דנתכוונו להתירו כיון דלדעת הגדול הוי דאורייתא משא\"כ בנכרי כיון דבאומר לו בפירוש הוא מדרבנן לא נאסרו האחרות וצ\"ע:<br><b>ובדברי </b>הרא\"ש בב\"מ שם הוקשה לי דעל האיבעיא דשם בחסימה אם בכל לאוין הוי שבות באמירה לנכרי הביא דברי הראב\"ד דכיון דלא אפשיטא אזלינן לקולא. וכתב הרא\"ש עלה ואע\"ג דמסקינן במטיל מום בקדשים ע\"י נכרי אסור כדאיתא בבכורות פרק פסולי המוקדשים התם משום חומרא דקדשים הוא. ואיך תלה קושיא זו על פסקא דהראב\"ד הא בלא\"ה יקשה אמאי לא פשטינן שם האיבעי ממתניתין דהכא דמטיל מום ע\"י נכרי אסור. וצריך עיון:"
+            ],
+            [
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה רועים כהנים. וה\"ה דכהן רועה א\"נ. </b>לשון הגמרא וה\"ה כהן לכהן דחיישינן לגומלין. ועלה כתב רש\"י כלומר ומסברא נפקא לן דרועה כהן אינו נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר. וקשה לי דאיך שייך לומר ומסברא נפקא לן דחיישינן לגומלים ואלולי פירש\"י היה נ\"ל דהכי אמרינן דכיון דקתני רועה כהנים א\"נ דרועים ישראל נאמן על רבם מי שיהיה כהן או ישראל ורועה כהנים א\"נ היינו על רבם מי שיהיה והא ברבו כהן יהיה נאמן דל\"ש דאמר לא שביק ליה רביה דהא רבו כהן יחזיקנו לעצמו וללגימה הא לא חיישינן. אע\"כ דהטעם דחיישי' לגומלים וממילא ה\"ה הכהן אחר. או דבאמת רק לרבו כיון דרועה קאי גביה וכמ\"ש רש\"י בסוף הסוגיא במה דאמרינן מאי דאיכא בין לר' מאיר ולרבנן וכמ\"ש בתוי\"ט (בסמוך ד\"ה לא דנו) ונכון בעזה\"י:<br><b>גם </b>קשה לי אמאי נקט רש\"י הכהן אחר ולא נקט דרועה כהן א\"נ לרועה כהן אחר דגומלין זה לזה שרבו יתן לו הבכור:"
+            ],
+            [
+                "[אות כ] <b>תוי\"ט ד\"ה נאמן הכהן. דלא שייך אשתמוטי. </b>ומ\"מ קשה אם דברי ר\"י אמר רב בלא אמר פלוני איך אמרינן בתר הכי סיפא מסייע ליה מאיש פלוני נאמן מאי ראיה סתמא מדין איש פלוני דהא פשיטא דיש חילוק גדול בין פלוני דבקל עבידא לגלויי מבסתם. וצ\"ע:",
+                "[אות כא] <b>תוי\"ט ד\"ה בני הכנסת. הפרת נדרים בשלשה. </b>לפנינו הגירסא שם התרת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כב] <b>תוס' חדשים ד\"ה נקבה מלא כרשינה. מסקינן בש\"ס. </b>לא מצאתי כן בסוגיא אלא דרבי אושעיא בעי' זה מר\"ה רביה אם כרשינה הנכנסת ויוצאת. או כרשינה העומדת. וא\"ל זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי כו' ואפשר דבמה דאמר כיוצא בה שמעתי היינו כי היכי דאמרי' התם גבי מלא מקדח דהוא וחיסורו שנינו. שיהיה נכנס ויוצא ה\"נ כרשינה הנכנסת ויוצאת. והיינו דהתם גופיה דייקינן לה מלישנא דמלא מקדח. וה\"נ דייקינן מלישנא דמלא כרשינה. ואולם הרמב\"ם (פ\"י מה' ביאת מקדש) ניקב ככרשינה כו' וצריך עיון:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>בהרע\"ב סד\"ה אכל יבש כו'. ושוחטין עליו. </b>ומ\"מ הוי ספק אם למפרע הוי מום או מכאן ולהבא הוי מום ונ\"מ בפסולי המוקדשין כה\"ג אם תוך זמן בדיקה זו הפריש פדיונה אם הנהנה מפדיון חייב מעילה. גמרא. וברש\"י שהפריש מיד פדיונם וכו' וקודם שתכלה זמן בדיקתו נהנה מן הפדיון. ולא ידעתי למאי דייק רש\"י שנהנה תוך זמן בדיקתו הלא גם בנהנה (אחר זמן בדיקתו אי מיכן ולהבא הוי מומא)לא מעל כיון דלא עלה הפדיון ולא נתפס המעות בקדושה. ובהרמב\"ם איתא ונהנה מהפדיון אחר שנתייאשו מרפואתו. ובזה גם כן קשה אמאי נקט דוקא הכי הלא הנ\"מ בין נהנה תוך הזמן בדיקה בין נהנה אח\"כ. וגם בעיקרא דמלתא אמאי לא נקט הסוגיא הנ\"מ בפשוטו אם עלה אותו הפדיון או דלא עלה וצריך לפדותו מחדש. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כד] <b>בהרע\"ב ד\"ה הזובן. אבל ניטל. </b>ומ\"מ נפגם הוי מום קבוע לשחוט עליו במדינה אף דיש לו תקנה ליטלו כולו. מ\"מ כיון דמעצמו אינו מתרפא כ\"א ע\"י מעשה מקרי מום קבוע. או די\"ל דכי נפגם תחלה אין לו תקנה אף אם יטלנו אח\"כ. תוס' (דף ל\"ח ע\"ב ד\"ה וסימנך ברקא):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואם אינה עצם אחד. אינו נראה כל כך. </b>וכ\"כ רש\"י וקשה לי הא מבואר (דף ל\"ט) דלכ\"ע ג' כליות הוי פסול דיתר כנטול דמי והוי כחסר כוליא דחסרון בפנים שמיה חסרון. הרי דיתר בפנים ממש דאינו נראה כלל פסול לאקרוביה דממעטינן מן תמים יהיה עיין שם ואולי באמת דקתני דכפול ואינה עצם אחד אינו מום היינו דלא הוי מאבראי לשחוט בחוץ אבל באמת פסול לאקרוביה. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כו] <b>תוי\"ט ד\"ה עינו אחת גדולה. אבל אחת גדולה ואחת קטנה. </b>בפשוטו נראה דעינו אחת גדולה והשנייה כדרכו. או אחת קטנה והשנייה כדרכו הוי מום דמחמת ברייתה או כחישתה היה ראוי שיהיה שניהם שווים. וכן נראה מלשון רש\"י בריש מסכתין (דף ג' ע\"ב) דכתב או אחת גדולה כשל עגל או אחת קטנה כשל אווז. ואולם מלשון הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו. ובטור שתהא עינו א' גדולה כשל עגל והשנייה קטנה כשל אווז. מבואר דס\"ל דמתני' לאו או או קתני אלא דדוקא בשינוי בשתיהן שהאחת גדולה והאחת קטנה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>בהרע\"ב ד\"ה יבלת. בלובן העין. </b>זהו דלא כפירש\"י בסוגיא (דף מ' ע\"ב) דמפורש דהכא בלובן ויש בה שיער אבל אין בה שיער שוחטין עליה במקדש דאין מום בלבן אפי' לפסול. ומתני' דלעיל דחשיב מומין לשחוט עליו במדינה מיירי בשחור. ובאמת לפירוש הרע\"ב לכאורה תמוה דהא ממה דפריך הש\"ס והא אין מומין בלבן מוכח דפשיטא ליה להש\"ס דהיינו אפי' לפסול וא\"כ איך יתורץ זה במה דמשני הש\"ס אידי ואידי בלבן הא דלית בה שיער והיינו מתני' דהכא לפי' הרע\"ב. הא הדרא קושיא לדוכתיה דאין מומין בלבן. אחר כך ראיתי שתמה כן הלח\"מ על הרמב\"ם בפסקים (בפ\"ב מהלכות איסורי מזבח) שהם גם כן כשיטת הרע\"ב:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כח] <b>הרע\"ב ד\"ה רואה את החדר. חדר למטה ועליה למעלה. </b>לשון הברייתא (דף מ\"ד) ורואה את החדר והעליה כאחת או שמדבר עם חבירו ואחר אומר לו רואה. ולשון הרע\"ב צ\"ע:",
+                "[אות כט] <b>שם ד\"ה סכי שמש. מעמץ עיניו. </b>בגמ' תני רב יוסף סני שמש ופירש\"י ששונא את השמש וא\"י לראות מקום שהחמה זורחת שם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>במשנה והדרש והשוטה. </b>בשו\"ת נודע ביהודה חלק אה\"ע (סי' נ\"ג) מסתפק אם חרש היינו דוקא אינו שומע ואינו מדבר או דאף באינו שומע לחוד הוי מום:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>תוי\"ט ד\"ה ושנעבדה. וכ\"ש לעבודה. </b>בתוספות (יבמות דף ז' ע\"א) כתב להדיא דהרג נפש אף דפסול לנשיאת כפיו אינו פסול לעבודה. וראיתי במ\"ל (פ\"ט מהלכות ביאת מקדש הל' ט\"ז) שהשיג כן ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לב] <b>הרע\"ב ד\"ה סנדל. ורגילה לבוא עם ולד. </b>וכענין זה עצמו שהולד שבא עמו ויצא אחר הסנדל אינו בכור לכהן דהסנדל פטר רחמה. דאילו לענין בא אחריו לסוף שנה. בלא\"ה אינו בכור לכהן משום הולד שעם הסנדל. (נדה דף כ\"ו ע\"א) ופירש\"י שם. וע' במהרש\"ל ומהרש\"א שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>הרע\"ב ד\"ה יוצא דופן. כ' הרמב\"ם דא\"א. </b>לפ\"ז קשה על הירושלמי הובא בתוס' בנדה (דף כ\"ו ע\"ב ד\"ה סנדל) דהולד שבא עם הסנדל אינו מתקיים אין פתרון כלל למתני' דהכא וצ\"ע: (כן מצאתי בהעתקה ולפע\"נ ט\"ס יש בכאן ושייך למאמר הקודם]:",
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי שמעון אומר. ל' לידה משמעותו. </b>קשה להבין הא כתבו תוס' והביאו תוי\"ט לעיל בסמוך ד\"ה שניהם אינן בכור דמלשון לידה לא ממעט יוצא דופן. אלא דרבנן ס\"ל דגמרינן לידה לידה מטומאת לידה דכתיב כי תזריע ממקום שמזרעת. וא\"כ לר\"ש ל\"צ ללמוד מטומאת לידה דהא בלאו הכי ליכא למעט יוצא דופן מלשון וילדו. והתם בטומאת לידה לאפוקי דלא נימא דכי תזריע משמע דוקא ממקום שמזרעת:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>במשנה או שני זכרים ושתי נקיבות. </b>ואפילו ב' זכרים ונקבה אין לכהן כלום דכל א' יאמר אני איני בכור שנולדתי אחר הזכר או אחר הנקיבה. והא דלא תני כן כיון דבאיש אחד וב' נשים לא משכחת לה לא מתני ליה. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות לו] <b>במשנה אף על פי שלא נתן יתן. </b>דילפינן ערך ערך מערכין דבבכור כתיב תפדה בערכך (במדבר י\"ח) מה ערך אם אמר ערך פלוני עלי ומת אותו פלוני חייב כדקתני ערכין (פ\"ה מ\"ד) ה\"נ במת הבן חייב. גמרא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לז] <b>במשנה משמע כל צאן אחד. </b>היינו דלא לכתוב בקר וצאן ולכתוב וכל מעשר בהמה והוי ידעינן מזה על זה מק\"ו דחדש וישן. אע\"כ דבא לרבות דכל צאן אחד. והא דאין מעשרין מבקר על צאן ולא אמרי' בקר וצאן דבא לרבות ולערב דהכל אחד (ואי מק\"ו דחדש וישן נימא דכבשים ועזים יוכיחו) דלענין זה ילפינן מהיקישא דמעשר דגן. דאין מעשרין מזה על זה. גמרא:",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה ואין מעשרין. ומפיק מק\"ו. </b>דהא יש ללמוד בק\"ו מה כבשים ועזים דהוי כלאים זה בזה מעשרין מזה על זה חדש וישן דאינן כלאים לא כ\"ש דמעשרין מזה על זה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>הרע\"ב ד\"ה הכל נכנס. ואתנן זונה. </b>ומשכחת לה שנתן לה כשהוא עובר במעי אמו דבכה\"ג לא מפטר משום ל��וח. דאילו לקח עשרה עוברים במעי אמן כולן נכנסים לדיר להתעשר (גמרא דף נ\"ו ע\"א):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מ] <b>תוי\"ט סד\"ה יצאו תשיעי. תוס' פ\"ב דף י\"ח. </b>דברי תוס' אלו אין להם שייכות על מתני' זו ודבריהם אהא דתני בברייתא יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבים דע\"ז הקשו דאם א\"א לצמצם מה שיצא הראשון הוא עשירי ומה שיצא אח\"כ יהיה כמו קרא לעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי דאין אחד עשר קדוש. ובזה תירצו דמ\"מ כיון דא\"י להכיר כו':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בכורות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chullin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,210 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chullin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה חולין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה וכולן ששחטו. ולאו אדעתייהו. </b>והרשב\"א והר\"ן בחידושיהם כתבו עוד כיון דמועדים לקלקל תמיד איכא משום בל תשחית דאסור לנבל בהמה טהורה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה בצור ובקנה. ולא כן לענין ע\"ז. </b>תמוה דהא אדרבה דמי לע\"ז דכמו בע\"ז תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש ונאסר משום נעבד. ה\"נ הכא הוי תלוש ומש\"ה השחיטה כשרה דיעבד אלא דרבנן אסרו לשחוט לכתחלה כה\"ג משום אטו מחובר גמור:",
+                "[אות ב] <b>הרע\"ב ד\"ה ובכל שוחטין. ונוקבים הסימנים. </b>וכ\"כ בפירש\"י. ובט\"ז (יו\"ד סי' ו' סק\"ב) הוכיח מזה מדלא כתב כפשוטו כיון דנימין פורשין ממנו יש לחוש שנפגם. היינו דבא לאורויי דאפי' בדיעבד ובדקנו ולא נפגם ג\"כ אסורה דחיישינן שמא פרשו נימין ממנו באורך כל הקנה ונקבו הסימנים עיי\"ש. ולדבריו ישאר הקושיא על הרע\"ב דכתב דאין שוחטין בו לכתחלה ואעפ\"כ כתב הטעם דנקיבת סימנים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>הר\"ב ד\"ה תחלת הצהוב. דיצאו מכלל קטנים. </b>ובסוגייא מספקא אם הוי ספק קטן או גדול ואם אמר הרי עלי להביא מן תורים או מן בני יונה. והביא תחלת ציהוב שבזה ובזה יוצא בממנ\"פ. (והיינו בהקריבם הכהן. אבל לכתחילה לא מצי להקריב כיון דממנ\"פ אחד פסול. תוס') או דהוי בריה בפני עצמו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה התיז את הראש. </b>מלשון הכתוב הסיר התז (ישעיה י\"ח):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה ולא יצא. רמב\"ם (פ\"ד מהמ\"א). </b>והרשב\"א בתורת הבית (דף כ') כתב וז\"ל ולא באה במתני' אלא לאשמעי' דאע\"ג דלא יצא מהם דם וא\"י לכסות דמן אפ\"ה מותר דכיסוי אינו מעכב (וצ\"ל דבהמה דנקט אגב גררא). וא\"נ משום דיוקא דדוקא בחולין מדקתני חיה אבל בקדשים אין נאכלים בידים מסואבות דחיבת הקודש מכשרתן וא\"נ לאשמעינן דאע\"ג דלא יצא מהם דם מותר דדם אברים שלא פירש מותר עכ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>הרע\"ב ד\"ה מקום. מיהו לאו עבודה היא לאפסולי בהמה. </b>משמע דזריקה הוי עבודה לאסור הבהמה. וכבר תמהו בזה תוס' על רש\"י כיון דכבר ניתרת הבהמה איך תחזור ותאסר ע\"י הזריקה ושאני קדשים דלא מתכשרי קודם זריקה. עיין בהרז\"ה והרשב\"א והר\"ן שכתבו דפי' הסוגיא כך במקום שמחשבה פוסלת בד' עבודות בקדשים היינו במחשבה בשעת שחיטה לזרוק או להוליך או להקטיר או לקבל חוץ לזמנו וכו' מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין היינו דאינו פוסל אלא בב' עבודות דהיינו דשוחט ע\"מ לזרוק או להקטיר לע\"ז אבל חשב בשחיטה לקבל או להוליך לע\"ז לא מפסלא ומיירי הכל במחשב בשעת שחיטה. (ועמ\"ש פ\"ב מ\"ב דזבחים אות ט\"ז) וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט ד\"ה שנים כו'. וחדא בישראל מומר. </b>לפי\"מ דנקט הקושיא מכלאים דקיי\"ל דאא\"א דבר שאינו שלו מה מהני בזה מומר. דלא מהני רק אם אמרינן דאאדש\"ש אלא דאמרינן לצעוריה קמכוון. בזה מהני מומר:"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>במשנה ובשוק לא יעשה כן. </b>ואם שחט אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא מין הוא. והרשב\"א בתה\"א כתב דאם איתא דבדיעבד שחיטתו פסולה אמאי לא תני כאן במתני' שחיטתו פסולה כמו דקתני במתני' הקודמת (מ\"ד ומ\"ח). ובטורי אבן מגילה (ד' כ\"ד ע\"ב) כתב לתרץ דלעיל הפסול רק באותה השחיטה דנשחטה בפסול ושארי שחיטתו כשרות. אבל הכא הפסול בגברא וכל מה שישחוט פסול דחיישי' שמא מין הוא מש\"ה לא קתני שחיטתו פסולה דהיה במשמע דרק שחיטה זו פסולה:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>תוי\"ט ד\"ה ור\"ש מכשיר. דר\"ש לטעמיה (דבפי\"ב דמנחות). </b>והיינו דלא שייך כאן מראית עין דדומה למקריב ע\"מ שאשחטנה בחוץ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה נקובת הושט. </b>הא דלא קתני ניקב הושט נפסק הגרגרת כתב הת\"ח משום דהנך תרתי מקום שחיטה נינהו לכך נקט בהיפוך לישנא דקאי אפירקא קמאי דאיירי בשחיטת ושט וגרגרת. וקתני השתא דנקובתו ופסוקתו טריפה ולהכי נקט ופסוקת הגרגרת בוי\"ו כיון דלענין שחיטה שייכי להדדי:",
+                "[אות יב] <b>במשנה הריאה שנקבה. </b>והא דלא קתני ניקבה קרומית הריאה כדקתני נקב קרום של מוח כתב בת\"ח (דף מ\"ו) כיון דקרומית הריאה דבוקין בבשר וכי חדא נינהו מש\"ה קתני נקבה הריאה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יג] <b>הרע\"ב ד\"ה וחרותה. או שאר כל הבריות. </b>הרשב\"א וכן הטור פסקו דשאר כל הבריות כשר חוץ מבידי אדם. ותבואת שור סימן ל\"ו כתב בטעמא דהר\"ב דבסוגיא קתני בברייתא חרותה בידי אדם טריפה רשב\"א אומר אף בידי כל הבריות וי\"ל דהוא מוסיף ולא פליג דהכי אשכחן במתניתין (פ\"י דערובין מ\"ה) רי\"א אף משנתלש רוקו כו' וס\"ל לטור (סימן ש\"ן) דהוא מוסיף ולא פליג. וכן בנדרים (רפ\"ג) ראב\"י אומר אף הרוצה להדיר וכו' ומיבעי לן שם מי פליגי רבנן עליו או לא:",
+                "[אות יד] <b>הרע\"ב ד\"ה ירוקים פסולין. כמו שהיו כשרים. </b>ואפילו הוסיפו באדמימות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>במשנה הקבועין בו. </b>והרמב\"ם (ספ\"א מהמ\"א) כתב הדבוקה בכל גופה וכתב הר\"מ דשינה מלשון המשנה להורות מ\"ש הרמב\"ן דדוקא שהם נקלפים ביד או בכלי. אבל אם קבועים ואינם נקלפים כלל מעור הדג אינה קשקשת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טז] <b>הרע\"ב ד\"ה בהמה המקשה. חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר. </b>ואף אם ירצה לשחוט הולד לא הותר האבר דהסימנים הם מכבר כשחוטים מכח האם. דאף דבד' סימנים אכשר רחמנא כמ\"ש לקמן (במתני' ה') היינו היכא דלא הותר בשחיטת האם דהיתה טרפה אבל היכא דניתר בשחיטת אם הסימנים כשחוטים ואין לו שחיטת עצמו:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>ומשליך לכלבים. </b>ודוקא מחתך ומשליך אבל במחתך ומניח יקבר. והא דקתני סיפא יצא רובו דמשמע רובו בב\"א היינו דמחתך ומניח נעשה כמי שיצא רובו בב\"א. גמרא. ולשון הרע\"ב דכתב דרך פירוש יצא רובו כאחד. כאילו בא לומר דיצא רובו היינו דוקא כא'. צ\"ע דהא למסקנא אף אם אינו כאחד אלא דחתך והניח ג\"כ יקבר:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יח] <b>הרע\"ב ד\"ה הבשר מגע נבלה. שהוא מטמא כנבלה. </b>א\"נ אם יצא עובר מת נבילה גמורה הוי האבר מאחר שלא טהרה שחיטת אמו עכ\"ל רש\"י. נראה דכוונת רש\"י ז\"ל דלר\"ח דאמר (דף ע\"ד) מחלוקת באבר דעובר חי כו' א\"כ מתני' מיירי בחי. ומוכרחים לדחוק דמגע נבילה ל\"ד אלא דהוי מגע אמ\"ה דמטמא כנבילה אבל לרבה דאמר כמחלוקת באבר דעובר חי כך מחלוקת באבר דעובר מת מפרשינן למתני' כפשטא דמיירי במת והוי נבלה ממש. ומ\"ש תוס' להוכיח דקודם שחיטה לכ\"ע אדם הנוגע בו טהור היינו דאפילו בעובר מת אין האבר מטמא והיינו דראייתם מדברי רבה דס\"ל דפלוגתייהו גם בעובר מת:",
+                "[אות יט] <b>במשנה טרפה מן הבטן מנין. </b>ואין להקשות דהא מ\"מ היה לה שעת הכושר ע\"י שחיטת אם משא\"כ בטמאה. ואף אם גם אמה היתה טריפה מ\"מ כיון דלאמה היה שחיטה מטהרתה מידי נבלה דהיה לה שעה\"כ ע\"י שחיטת אמה ממילא שחיטתה מהני גם לולד הזה לטהרה מידי נבלה וא\"כ היו לה שעה\"כ לענין לטהר מידי נבלה ולא פקע ממנה הכשר זה. ואף אם גם אמה היה לה נקובת הושט דאינה מטהרת מידי נבלה מ\"מ למה דמשני הש\"ס תני דנוצרה מן הבטן (דבלא\"ה היה לה שעה\"כ לשוחטה במעי אמה אם אמרי' ד' סימנים אכשר בה רחמנא) וא\"כ לשיטת הרמב\"ן דטריפה אינה מתעברת כלל. ע\"כ אמה אינה טריפה בשעה שנוצרה ותקשי כנ\"ל דבאותו שעה היה לה שעה\"כ ע\"י שחיטת אמה. וביותר דאף לאינך שיטות דטריפה מתעברת אלא דאינה יולדת מ\"מ תיקשי להמקשן דמוכיח ממתני' דלא אמרי' ד' סימנים אכשר רחמנא וס\"ל דנולד היינו לידה ממש בזה תקשי הא בילדה ע\"כ בשעת העיבור לא היתה אם טריפה וא\"כ עדיין היה שעה\"כ ע\"י שחיטת אמה די\"ל בן ח' חי יוכיח דג\"כ היה לו שעה\"כ ע\"י אמו ואעפ\"כ אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה:",
+                "[אות כ] <b>במשנה בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו. </b>עיין בתוס' (דף ע\"ד ד\"ה נפקא ליה) דלתנא דמתני' לית ליה קרא לבן ח' דאין שחיטתו מטהרתו. וקשה לי הא אף דאין במינו א\"א למילף מטמאה דהא טמאה לא היתה לה שעה\"כ אבל בן ח' היה לו שעה\"כ אילו נשחטה אמו דאף דלענין מיני שחיטה לא מהני זה שע\"י אמו אבל מ\"מ היה לולד זה כושר לאכילה וצע\"ג. (ואפשר לומר דכמו דתנא דידן לא חשיב מינא דאימיה כן לא חשיב כושר דאימיה):"
+            ],
+            [
+                "[אות כא] <b>במשנה קרעה ומצא בה בן תשעה חי. </b>ואפי' נשחטה ונמצאת טריפה יש היתר להולד בשחיטה דד' סימנים אכשר ביה רחמנא. גמרא (דף ע\"ה ע\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט ד\"ה הראשון חייב כרת ושניהם סופגים. כ\"כ התוס'. </b>ולפ\"ז קשה בסוגיא דמכות דאמרי' חלוקין עליו חביריו על רחב\"ג ופרכינן תנינא אין בין יוה\"כ לשבת כו'. ודחינן. הא מ\"מ תנינא ממתני' דהכא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כד] <b>הרע\"ב ד\"ה ועגלה ערופה. ובגמרא מסיק כו' אינה משנה. </b>דשניהן הוי שחיטה ראויה דבפרה יכול לפדות אפילו ע\"ג מערכתה ובעגלה ערופה אם נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר. גמ':",
+                "[אות כה] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי שמעון פוטר. קדשים בפנים כמה דלא זריק דם. </b>מסקנא לא קיימא הכי דמ\"מ כיון דזרק מקרי שחיטה ראויה כיון דאילו נחר וזרק לא מהני א\"כ שחיטה היא דמתרת (ובתוס' נקטו משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי) אלא דמה\"ט לא אתיא הך מלתא כר\"ש דעל השני לא לחייב מלקות דהוי התראת ספק שמא לא יזרוק (ואף דר\"ש דס\"ל כל העומד לזרוק. הכא דאין הב' עומד לזרוק כיון דהוי מחוסרת זמן ל\"א כזרוק דמי. תוס'):",
+                "[אות כג] <b>במשנה פטור משום או\"ב. </b>דייק כן להורות דמשום או\"ב הוא דפטור. אבל מ\"מ איסורא עבד משום צער בע\"ח. ומשום לתא דבל תשחית. ש\"ל:",
+                "[אות כו] <b>במשנה בארבעה פרקים בשנה המוכר. </b>מניינא לאפוקי דל\"ת תנא ושייר יו\"ט א' של חג ויו\"ט אחרון של פסח דסד\"א דנקט חד בכל יו\"ט ק��\"ל. ש\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה ואין שוחטין. ומספיקא לא מחללינן יו\"ט. </b>הלשון מגומגם דהא אף היכא דלא היה חילול יו\"ט כגון שיש לו עפר מוכן לא יהא רשאי לכסות וכמ\"ש הרע\"ב אח\"כ משום חשש התרת חלבו. והר\"ן כ' ואם שחט אין מכסין את דמו אפילו במידי דלא מתסר אלא מדרבנן. וק' לי הא אפילו בליכא איסור כלל אין מכסין כדמסקינן בביצה משום התרת חלב וצ\"ע:",
+                "[אות כח] <b>תוי\"ט ד\"ה אבל. דא\"ק חיה או עוף. </b>אף דמינה ליכא למעוטי קדשי ב\"ה דהא זהו שייך גם בחיה אפילו הכי כתב הרע\"ב בין בבד\"ה דהוי שחיטה שא\"ר. לפי דסתם מתני' ב' דבכיסוי כר\"ש דשחיטה שא\"ר ל\"ש שחיטה ולפי מה דקיי\"ל דקדשי ב\"ה בעי העמדה והערכה. דר\"א דמשני מה חיה שאינה קדוש היינו לאוקמי מתני' אף במזבח דהוי ראוי. או דדחיקא ליה לומר מה דאמרי' בל\"ק דלענין שחיטה שא\"ר אתיא כר\"ש ולענין העמדה והערכה דלא כר\"ש דס\"ל דקדשי ב\"ה לא היו בכלל העמדה והערכה. אבל לדינא ב\"ה פטור מכיסוי:"
+            ],
+            [
+                "[אות כט] <b>במשנה רבי מאיר מחייב. </b>ואף דדרשי' עוף דומיא דחיה מה חיה שאינה קודש אף עוף שאינה קודש כמ\"ש התוי\"ט בריש פירקין. היינו דדרשי' מה חיה שאינה קודש בפנים תוס' (דף פ\"ד ע\"א ד\"ה מה חיה):",
+                "[אות ל] <b>במשנה הנוחר והמעקר. </b>אף דבכיסוי לא כתיב שחיטה רק שפיכה (ור\"ש דפוטר בטריפה היינו דאשר יאכל כתיב כדאמרינן בסוגיא אבל ר\"מ דמחייב טריפה ואשר יאכל למעט עוף טמא א\"כ גם נוחר חייב). היינו דילפינן שפיכה שפיכה משחוטי חוץ דכתיב דם שפך מה התם בעי שחיטה ולא נחירה ה\"נ בכיסוי. רש\"י (לעיל ד' י\"ז ע\"א). וקשה לי דא\"כ למאי צריך למעט עוף טמא הא בטמא כל שחיטה הוי נחירה. וצ\"ע. ויעויין בתוס' רי\"ד (קדושין דף נ\"ו ע\"ב) שכתבו ויש מקשין מהיכן ממעטינן עוף טמא (ולר\"ש ממעטינן גם טריפה). נימא דאשר אכל היינו הנאה כדדרשינן לא יאכל א' איסור הנאה במשמע ונרבה עוף טמא וכו' ומתרץ דא\"כ לשתוק קרא מיניה ולכתוב חיה ועוף סתם והכל במשמע ע\"ש. ותמוה דנימא דקרא ממעט לחיה ועוף הנסקלין ושחטן לאחר שנגמר דינן דפטור מכיסוי דאשר יאכל היינו דבר המותר בהנאה. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>בהרע\"ב ד\"ה פטור מלכסות. ורוב מעשיהן מקולקלין. </b>אע\"ג דר\"מ חייש למיעוטא מ\"מ הוי חזקת איסור דמסייע להרוב והוי מיעוטא דמיעוטא תוס'. אבל אי היה סובר ר\"מ רוב מעשיהן מתוקנים היה אסור מספק. אע\"ג דר\"מ ס\"ל בטהרות (פ\"ג מ\"ח) דסמוך מעוטא לחזקה. היינו דהוי פלגא ופלגא והוי ספק טומאה ברה\"ר ואף ברה\"י מ\"מ כיון דאין בו דעת לשאול טהור. גמ' ע\"פ פי' תוס'. והא דלא אמרי' דמחצה מתוקנים ומחצה מקולקלין ואוקמי בחזקת איסור. היינו דעיקר מעלה דחזקה דאמרי' סמוך פלגא לחזקה והוי רובא ולר\"מ דרוב לא מהני גם חזקה לא מהני ובעינן דוקא חזקה דמסייע לרובא. מהרש\"א:",
+                "[אות לב] <b>תוי\"ט ד\"ה פטור. ורבנן מספקא להו. </b>דאל\"כ אלא דחכמים ס\"ל דחש\"ו מחצה מתוקנים ומחצה מקולקלים ניזל בתר חזקת איסור דבהמה ויהיה ודאי נבלה:",
+                "[אות לג] <b>בא\"ד ובהמה בחזקת איסור עומדת. </b>זהו צריך לר\"מ דחייש למיעוטא. והכא דאיכא רובא וחזקה הוי המיעוט כמו מיעוטא דמיעוטא. אבל לדידן דקיי\"ל דלא חיישינן למיעוטא א\"צ לטעמא דחזקה:"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט סד\"ה כסהו הרוח. אין דחוי אצל מצות. </b>ואף שכתבתי (בפ\"ג מ\"ב) דסוכה דבנראה ונדחה גם במצות הוי דיחוי היינו דהוי ספק וז��ל הכא לחומרא דחייב לכסות דשמא אין דיחוי. וזיל התם לחומרא דהדם פסול דשמא יש דיחוי. גמרא. ומזה כתב הפר\"ח ביו\"ד דהכא מכסה בלא ברכה. ולא דמי לההיא (דפ\"ג מ\"ב) דזבחים דקבל הבשר ונתן לפסול דיחזיר לכשר. אף דהוי נראה ונדחה לא הוי דיחוי כיון שהוא בידו וה\"נ הוא בידו לגלות כמ\"ש תוס' בזבחים (דף ל\"ד) כיון דאין מצוה לבטל הדיחוי לא חשיב בידו עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>במשנה ואינו נוהג בטמאה. </b>למ\"ד אין בגידים בנ\"ט. אף דליכא איסור טמאה א\"כ לא שייך לומר אין אחע\"א מ\"מ אמרו דלא יאכלו את גיד משמע דוקא היכא דבשרו מותר אבל לא בטמאה דבשרו אסור. גמרא:",
+                "[אות לו] <b>במשנה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן. </b>וראוי לחול על איסור טמאה דהוי איסור חמור אבל מוסיף לא הוי דהא משעת מתן תורה ואילך פקע איסורא מב\"נ כיון דנאמרה ולא נשנית. (תוס') ולאידך טעמא דמי שבשרו מותר קאמר ר\"י דלבני יעקב נאסר ואז נאסר גם בטמאה כיון דלב\"נ בטמאה מקרי בשרו מותר. תו לא פקע. תוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לז] <b>הרע\"ב ד\"ה הנודר מן הבשר. ולכל מין בשר. </b>בסוגיא מוקמינן לה כר\"ע דרפ\"ז דנדרים דכל מידי דמימלך עליה שליח מיירי ביומא דהקזה. או דכאיביה ליה עיניה דלא אכיל אינש דגים ולאו דעתו עליהם. ולפ\"ז למאי דפסק הרע\"ב (ברפ\"ז דנדרים) כת\"ק דר\"ע היה להרע\"ב לפרש דלית הלכתא כסתמא דמתני' דהכא. אולם דעת כל הפוסקים דהלכה כרע\"ק בנדרים שם:",
+                "[אות לח] <b>שם ד\"ה וב\"ה אומרים. ואין זה סתם ואח\"כ מחלוקת. </b>בתשובת חוות יאיר (סי' צ\"ד) כתב דמ\"מ מדקתני אח\"כ באיזה שולחן אמרו הוי סתם לאסור שאינו עולה עליו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>תוי\"ט ד\"ה אם יש בה. ובניער או כסה לבסוף. </b>אינו מוכרח דאפשר דהר\"ב סבר כהר\"ן דאפי' בלא ניער בסוף. החתיכה אוסרת כולם אם אין בהם ס' נגד כל החתיכה. ואהא דאמרי' מבלע בלע מפלט לא פליט יישב שם הר\"ן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מ] <b>חומר בחלב מבדם. </b>מדלא חשיב שחלב מבושל עובר עליו ודם מבושל אינו עובר כדאמר זעירי מנחות (ד' כ\"א) מוכח דלא קיי\"ל כזעירי בזה. וכ\"כ הר\"ן בחי' במסכתין (ד' ק\"כ ע\"א ד\"ה תנן כו') ע\"ש. וק\"ק לי דמ\"מ יקשה לזעירי אמאי לא חשיב חלב שבשלו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מא] <b>הרע\"ב ד\"ה והאלל. גיד השדרה. </b>ואי תני גידין ולא מרטקא הו\"א דמרטקא שהיא קשה לא מצטרף. ואי תני מרטקא ה\"א שאר גידין מטמאין אפילו טומאת נבילות בצירוף עכ\"ל. תוס'. וקשה לי אמאי לא כתב בפשיטות דהו\"א שאר גידים מטמאין בין אוכלים בין נבילות אפי' בלא צירוף ולמה נקיט נבילות בצירוף דוקא:",
+                "[אות מב] <b>במשנה השוחט בהמה טמאה לנכרי. </b>וכן נכרי בטהורה אבל בטמאה לא:",
+                "[אות מג] <b>הרע\"ב ד\"ה השוחט בהמה טמאה. ישראל ששחט. </b>ודוקא בשחיטה מעליא כטהורה ובדיקת סכין ובלא שהיה ודרסה וכדומה דבלא\"ה לאו שם שחיטה עלה והוי כנחירה ולא הוי אוכל במפרכסת. גמרא:",
+                "[אות מד] <b>תוי\"ט ד\"ה חייב עליו. וכן פירש\"י. </b>במתני'. אבל (בד' קכ\"א) כתב רש\"י ד\"ה חייבין עליו. משום נבלה בין שאוכלו ובין שנוגע בו ונכנס למקדש. ומלשון תוס' שם כמו שפי' בקונטרס בלשון אחר. נראה דס\"ל דהוי כמו ב' לשונות ברש\"י דבפירושו במתני' משמע דמיירי רק לענין טומאה ונכנס למקדש. ומפירושו בגמ' מבואר דס\"ל שחייבים עליו מיירי ג\"כ מאכילה דחייב על לאו דנבילה:",
+                "[אות מה] <b>בא\"ד אין כינוס גדולה מזו. </b>וגם לענין אכילה ל\"ש מחשבה דגבי טומאה שייך לחלק דאי מבטל ליה עץ בעלמא הוא אבל משום דבטלי לא משתרי באכילה (תוס'):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>תוי\"ט ד\"ה שתחבן בקיסם. דלר\"י איבעי לן בגמרא. </b>לפמ\"ש הרע\"ב בטעמא דר\"י דולא במגע דאין נוגע וחוזר ונוגע. א\"כ מדטמא במשא מוכח דר' ישמעאל לא ס\"ל להך כללא דאת שבא לכלל מגע. אלא לבר פדא דס\"ל דלר\"י דמטהר במגע היינו במגע מאחוריה משום דאין שומר לפחות מכזית אבל בנוגע לפניו בבשר עצמו טמא. דיש נוגע וחוזר ונוגע בזה מספקינן דאפשר דר\"י ס\"ל כן ג\"כ להך כללא דאת שבא לכלל מגע אלא דס\"ל דמקרי בא לכלל מגע ע\"י נגיעת לפניו:"
+            ],
+            [
+                "[אות מז] <b>הרע\"ב ד\"ה קולית נבלה. ואע\"ג דשומר מכניס ומוציא. </b>ומ\"מ בקולית המת אם יש בתוכו כזית המוח ומקצת העצם שלא כנגד המוח בבית מביא את הטומא' לבית מדין שומר. ואף דעור הוי שומר לבשר בעינן דווקא שיגע בעור כנגד הבשר. מ\"מ בקולית כיון דאם ינקב ישפך המוח מקרי כולו שומר כך מבואר במסכתין (דף קי\"ט ע\"א) וברש\"י שם. ואף היכא דא\"א לבא לידי מגע לא מטמא משום שומר כמו הכא קולית נבילה סתומה צ\"ל דהתם מקרי אתיא לכלל מגע דאילו מאהיל על העצם שנגד המוח טמא משום טומאה בוקעת ועולה והוי כמגע ועיין מהרש\"א (דף קכ\"א ע\"ב) בתד\"ה נוגע אין:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>במשנה נשחטה בהמה הוכשרו בדמיה. </b>דבהמה נעשה יד לאבר. כ\"כ הרמב\"ם והיינו כדאוקימתא דרבה בסוגיא:",
+                "[אות מט] <b>הר\"ב ד\"ה ור\"ש מטהר. א\"א לאוקמי מילתא דר\"ש. </b>תמהני הא מסקי' בסוגי' דקאי אסיפא ואהא דקתני הבשר צריך הכשר ור\"ש מטהר לגמרי משום דא\"י להאכיל לאחרים לא הוי אוכל. וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נ] <b>במשנה ת\"ל ואתן אותם לאהרן הכהן. </b>והא דלא ילפי' בהיפוך דחולין חייב בחזה ושוק מה קדשים שאין מתנות נוהג בו כו' משום דא\"א דבחזה ושוק כתיבה תנופה ובחולין א\"א דאם לנפינהו מאבראי לפני ה' כתיב ולעייל בגואי הא מעייל חולין בעזרה. גמרא:",
+                "[אות נא] <b>תוי\"ט סד\"ה שהיה בדין. דפטורים ממעשר. </b>הומ\"ל נמי תיתי מכלאים וטריפה דתנן בפ' מעשר בהמה שאין נכנסים לדיר להתעשר תוס' ומה דנקטו בלשונם וטריפה הוא אשגירות דלישנא דהא טריפה פטור ממתנות כדאיתא במסכתין (דף קל\"ו ע\"ב):"
+            ],
+            [
+                "[אות נב] <b>תוי\"ט ד\"ה להגזז. וא\"ת אמאי איצטריך למכתב. </b>קשה לי הא מקרא דתזבח ולא גיזה הוי לאו הבא מכלל עשה דלא לקי. אלא טעמא דלקי על גיזת פסולי המוקדשים שנפדו דאהדריה לאיסורא קמא דלענין גיזה קיימי בלאו דלא תגוז וכמ\"ש תוס' בכמה דוכתי וא\"כ צריך קרא דלא תגוז למלקי עלה וצע\"ג אח\"ז מצאתי בעזה\"י שעמד בזה המ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות נג] <b>הרע\"ב ד\"ה בכור. ונפל בו מום ביד כהן. </b>וקשה לי אמאי לא מוקי בפשיטות יותר שירש הבכור מאבי אמו כהן (קושית רבינו על ומכרו לישראל. דבמום צריך בודאי לאוקמי כמ\"ש תי\"ט בשם תוס'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נד] <b>הרע\"ב ד\"ה נוהג בארץ ובחו\"ל. נהוג עלמא כר\"א. </b>מסתפקנא אם גם בא\"י בלוקח (גז) צאן מנכרי דפטור כיון דנהיגים כרבי אלעאי ולדידיה בכה\"ג גם בא\"י פטור דילפינן נתינה נתינה מתרומה דגדל בפטור פטור כדאיתא בסוגיא (דף קל\"ו ע\"א) (מלת גז מיותר לכן שמתי בין ב' חצאי לבנה):",
+                "[אות נה] <b>תוי\"ט ד\"ה אבל לא במוקדשים. כמ\"ש בפ' דלעיל מ\"ב. </b>אי משום הא לא איריא דהא אמרינן בסוגיא דמ\"מ סד\"א כיון דמדאורייתא בני גיזה נינהו היכי דגזז ליתב לכהן. אלא דפרכי' הא קיי\"ל דקדשי ב\"ה בעי העמדה והערכה וא\"כ גיזה לאו בר פדיה הוא וא\"כ פשיטא דא\"צ ליתן לכהן. כך מבואר בסוגיא ואף דמקדיש מטלטלים בני פדייה מ\"מ גיזה כיון דהיה תחילתה מחובר בבהמה דבת העמדה והערכה היא צריך הגיזה העמדה והערכה. תוס':",
+                "[אות נו] <b>שם ד\"ה חומר בזרוע. זה חומר. </b>זה אינו מפורש במתני'. אבל בברייתא קתני לה במסכתי' (דף קל\"ג סוף ע\"ב):",
+                "[אות נז] <b>שם ד\"ה אלא ברחלות. ואין צמר אלא של רחלים ע\"כ. </b>במתני' כ' רש\"י אלא ברחלות דגז צאנך כתיב ועזים לא גז אקרי כדמפרש בגמרא עכ\"ל. ותמוה לי הא זהו לא לפי הס\"ד ולא לפי המסקנא ולא נזכר כלל דעזים לאו גז הוי אלא דממעטי' אי מגז\"ש דמוגז כבשים. אי מקרא דלעמוד ולשרת. ואולי י\"ל דרש\"י נקט הס\"ד דמכח הגז\"ש ילפינן דגז הוי רק דכבשים ובפרט למ\"ש תוס' דהוי גילוי מלתא בעלמא והיינו דמקרא וגז כבשים הוי גילוי מלתא דגיזה הוי רק דכבשים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נח] <b>במשנה רי\"א לוקה ואינו משלח. </b>ונראה דלר\"י בעבר ונטלה אסורה האם באכילה דהא במסכתין (ד' קט\"ו ע\"א) פרכינן דשלוח הקן לתסר משום ל\"ת כל תועבה. ומשנינן לא אמרה תורה שלח לתקלה. ועי' פי' רש\"י שם דהא קרא קאמר דאם נטלה ישלח עי\"ש. וא\"כ לר\"י דשלח רק מעיקרא ליכא לימוד להתיר וקיימא הדין דאסור משום ל\"ת כל תועבה. ואולם לפמ\"ש רש\"י וה\"ה דהומ\"ל בכל הני מה שבת דחמירה ממילא שרי מכח הק\"ו. ואמנם מזה הטעם קשה אמאי נקט הגמרא טעם זה דזהו רק לדרבנן ואמאי לא נקט הטעם מק\"ו דשבת דהוי אליבא דכולי עלמא:<br><b>(עי' </b>רש\"י שם דלל\"א ניחא):"
+            ],
+            [
+                "[אות נט] <b>תוי\"ט ד\"ה אפילו. מהו דתימא ליתיה עשה. </b>והיינו היכא דליכא אלא עשה כגון דנטל ע\"מ לשלחה. דלאו ליכא ולגבי העשה ס\"ד דלא נימא ביה מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה דכיון דגדול השלום. גמרא (דף קמ\"א ע\"א):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,207 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chullin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Chullin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה וכולן ששחטו. ולאו אדעתייהו. </b>והרשב\"א והר\"ן בחידושיהם כתבו עוד כיון דמועדים לקלקל תמיד איכא משום בל תשחית דאסור לנבל בהמה טהורה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה בצור ובקנה. ולא כן לענין ע\"ז. </b>תמוה דהא אדרבה דמי לע\"ז דכמו בע\"ז תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש ונאסר משום נעבד. ה\"נ הכא הוי תלוש ומש\"ה השחיטה כשרה דיעבד אלא דרבנן אסרו לשחוט לכתחלה כה\"ג משום אטו מחובר גמור:",
+                "[אות ב] <b>הרע\"ב ד\"ה ובכל שוחטין. ונוקבים הסימנים. </b>וכ\"כ בפירש\"י. ובט\"ז (יו\"ד סי' ו' סק\"ב) הוכיח מזה מדלא כתב כפשוטו כיון דנימין פורשין ממנו יש לחוש שנפגם. היינו דבא לאורויי דאפי' בדיעבד ובדקנו ולא נפגם ג\"כ אסורה דחיישינן שמא פרשו נימין ממנו באורך כל הקנה ונקבו הסימנים עיי\"ש. ולדבריו ישאר הקושיא על הרע\"ב דכתב דאין שוחטין בו לכתחלה ואעפ\"כ כתב הטעם דנקיבת סימנים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>הר\"ב ד\"ה תחלת הצהוב. דיצאו מכלל קטנים. </b>ובסוגייא מספקא אם הוי ספק קטן או גדול ואם אמר הרי עלי להביא מן תורים או מן בני יונה. והביא תחלת ציהוב שבזה ובזה יוצא בממנ\"פ. (והיינו בהקריבם הכהן. אבל לכתחילה לא מצי להקריב כיון דממנ\"פ אחד פסול. תוס') או דהוי בריה בפני עצמו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה התיז את הראש. </b>מלשון הכתוב הסיר התז (ישעיה י\"ח):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה ולא יצא. רמב\"ם (פ\"ד מהמ\"א). </b>והרשב\"א בתורת הבית (דף כ') כתב וז\"ל ולא באה במתני' אלא לאשמעי' דאע\"ג דלא יצא מהם דם וא\"י לכסות דמן אפ\"ה מותר דכיסוי אינו מעכב (וצ\"ל דבהמה דנקט אגב גררא). וא\"נ משום דיוקא דדוקא בחולין מדקתני חיה אבל בקדשים אין נאכלים בידים מסואבות דחיבת הקודש מכשרתן וא\"נ לאשמעינן דאע\"ג דלא יצא מהם דם מותר דדם אברים שלא פירש מותר עכ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>הרע\"ב ד\"ה מקום. מיהו לאו עבודה היא לאפסולי בהמה. </b>משמע דזריקה הוי עבודה לאסור הבהמה. וכבר תמהו בזה תוס' על רש\"י כיון דכבר ניתרת הבהמה איך תחזור ותאסר ע\"י הזריקה ושאני קדשים דלא מתכשרי קודם זריקה. עיין בהרז\"ה והרשב\"א והר\"ן שכתבו דפי' הסוגיא כך במקום שמחשבה פוסלת בד' עבודות בקדשים היינו במחשבה בשעת שחיטה לזרוק או להוליך או להקטיר או לקבל חוץ לזמנו וכו' מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין היינו דאינו פוסל אלא בב' עבודות דהיינו דשוחט ע\"מ לזרוק או להקטיר לע\"ז אבל חשב בשחיטה לקבל או להוליך לע\"ז לא מפסלא ומיירי הכל במחשב בשעת שחיטה. (ועמ\"ש פ\"ב מ\"ב דזבחים אות ט\"ז) וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט ד\"ה שנים כו'. וחדא בישראל מומר. </b>לפי\"מ דנקט הקושיא מכלאים דקיי\"ל דאא\"א דבר שאינו שלו מה מהני בזה מומר. דלא מהני רק אם אמרינן דאאדש\"ש אלא דאמרינן לצעוריה קמכוון. בזה מהני מומר:"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>במשנה ובשוק לא יעשה כן. </b>ואם שחט אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא מין הוא. והרשב\"א בתה\"א כתב דאם איתא דבדיעבד שחיטתו פסולה אמאי לא תני כאן במתני' שחיטתו פסולה כמו דקתני במתני' הקודמת (מ\"ד ומ\"ח). ובטורי אבן מגילה (ד' כ\"ד ע\"ב) כתב לתרץ דלעיל הפסול רק באותה השחיטה דנשחטה בפסול ושארי שחיטתו כשרות. אבל הכא הפסול בגברא וכל מה שישחוט פסול דחיישי' שמא מין הוא מש\"ה לא קתני שחיטתו פסולה דהיה במשמע דרק שחיטה זו פסולה:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>תוי\"ט ד\"ה ור\"ש מכשיר. דר\"ש לטעמיה (דבפי\"ב דמנחות). </b>והיינו דלא שייך כאן מראית עין דדומה למקריב ע\"מ שאשחטנה בחוץ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה נקובת הושט. </b>הא דלא קתני ניקב הושט נפסק הגרגרת כתב הת\"ח משום דהנך תרתי מקום שחיטה נינהו לכך נקט בהיפוך לישנא דקאי אפירקא קמאי דאיירי בשחיטת ושט וגרגרת. וקתני השתא דנקובתו ופסוקתו טריפה ולהכי נקט ופסוקת הגרגרת בוי\"ו כיון דלענין שחיטה שייכי להדדי:",
+                "[אות יב] <b>במשנה הריאה שנקבה. </b>והא דלא קתני ניקבה קרומית הריאה כדקתני נקב קרום של מוח כתב בת\"ח (דף מ\"ו) כיון דקרומית הריאה דבוקין בבשר וכי חדא נינהו מש\"ה קתני נקבה הריאה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יג] <b>הרע\"ב ד\"ה וחרותה. או שאר כל הבריות. </b>הרשב\"א וכן הטור פסקו דשאר כל הבריות כשר חוץ מבידי אדם. ותבואת שור סימן ל\"ו כתב בטעמא דהר\"ב דבסוגיא קתני בברייתא חרותה בידי אדם טריפה רשב\"א אומר אף בידי כל הבריות וי\"ל דהוא מוסיף ולא פליג דהכי אשכחן במתניתין (פ\"י דערובין מ\"ה) רי\"א אף משנתלש רוקו כו' וס\"ל לטור (סימן ש\"ן) דהוא מוסיף ולא פליג. וכן בנדרים (רפ\"ג) ראב\"י אומר אף הרוצה להדיר וכו' ומיבעי לן שם מי פליגי רבנן עליו או לא:",
+                "[אות יד] <b>הרע\"ב ד\"ה ירוקים פסולין. כמו שהיו כשרים. </b>ואפילו הוסיפו באדמימות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>במשנה הקבועין בו. </b>והרמב\"ם (ספ\"א מהמ\"א) כתב הדבוקה בכל גופה וכתב הר\"מ דשינה מלשון המשנה להורות מ\"ש הרמב\"ן דדוקא שהם נקלפים ביד או בכלי. אבל אם קבועים ואינם נקלפים כלל מעור הדג אינה קשקשת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טז] <b>הרע\"ב ד\"ה בהמה המקשה. חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר. </b>ואף אם ירצה לשחוט הולד לא הותר האבר דהסימנים הם מכבר כשחוטים מכח האם. דאף דבד' סימנים אכשר רחמנא כמ\"ש לקמן (במתני' ה') היינו היכא דלא הותר בשחיטת האם דהיתה טרפה אבל היכא דניתר בשחיטת אם הסימנים כשחוטים ואין לו שחיטת עצמו:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>ומשליך לכלבים. </b>ודוקא מחתך ומשליך אבל במחתך ומניח יקבר. והא דקתני סיפא יצא רובו דמשמע רובו בב\"א היינו דמחתך ומניח נעשה כמי שיצא רובו בב\"א. גמרא. ולשון הרע\"ב דכתב דרך פירוש יצא רובו כאחד. כאילו בא לומר דיצא רובו היינו דוקא כא'. צ\"ע דהא למסקנא אף אם אינו כאחד אלא דחתך והניח ג\"כ יקבר:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יח] <b>הרע\"ב ד\"ה הבשר מגע נבלה. שהוא מטמא כנבלה. </b>א\"נ אם יצא עובר מת נבילה גמורה הוי האבר מאחר שלא טהרה שחיטת אמו עכ\"ל רש\"י. נראה דכוונת רש\"י ז\"ל דלר\"ח דאמר (דף ע\"ד) מחלוקת באבר דעובר חי כו' א\"כ מתני' מיירי בחי. ומוכרחים לדחוק דמגע נבילה ל\"ד אלא דהוי מגע אמ\"ה דמטמא כנבילה אבל לרבה דאמר כמחלוקת באבר דעובר חי כך מחלוקת באבר דעובר מת מפרשינן למתני' כפשטא דמיירי במת והוי נבלה ממש. ומ\"ש תוס' להוכיח דקודם שחיטה לכ\"ע אדם הנוגע בו טהור היינו דאפילו בעובר מת אין האבר מטמא והיינו דראייתם מדברי רבה דס\"ל דפלוגתייהו גם בעובר מת:",
+                "[��ות יט] <b>במשנה טרפה מן הבטן מנין. </b>ואין להקשות דהא מ\"מ היה לה שעת הכושר ע\"י שחיטת אם משא\"כ בטמאה. ואף אם גם אמה היתה טריפה מ\"מ כיון דלאמה היה שחיטה מטהרתה מידי נבלה דהיה לה שעה\"כ ע\"י שחיטת אמה ממילא שחיטתה מהני גם לולד הזה לטהרה מידי נבלה וא\"כ היו לה שעה\"כ לענין לטהר מידי נבלה ולא פקע ממנה הכשר זה. ואף אם גם אמה היה לה נקובת הושט דאינה מטהרת מידי נבלה מ\"מ למה דמשני הש\"ס תני דנוצרה מן הבטן (דבלא\"ה היה לה שעה\"כ לשוחטה במעי אמה אם אמרי' ד' סימנים אכשר בה רחמנא) וא\"כ לשיטת הרמב\"ן דטריפה אינה מתעברת כלל. ע\"כ אמה אינה טריפה בשעה שנוצרה ותקשי כנ\"ל דבאותו שעה היה לה שעה\"כ ע\"י שחיטת אמה. וביותר דאף לאינך שיטות דטריפה מתעברת אלא דאינה יולדת מ\"מ תיקשי להמקשן דמוכיח ממתני' דלא אמרי' ד' סימנים אכשר רחמנא וס\"ל דנולד היינו לידה ממש בזה תקשי הא בילדה ע\"כ בשעת העיבור לא היתה אם טריפה וא\"כ עדיין היה שעה\"כ ע\"י שחיטת אמה די\"ל בן ח' חי יוכיח דג\"כ היה לו שעה\"כ ע\"י אמו ואעפ\"כ אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה:",
+                "[אות כ] <b>במשנה בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו. </b>עיין בתוס' (דף ע\"ד ד\"ה נפקא ליה) דלתנא דמתני' לית ליה קרא לבן ח' דאין שחיטתו מטהרתו. וקשה לי הא אף דאין במינו א\"א למילף מטמאה דהא טמאה לא היתה לה שעה\"כ אבל בן ח' היה לו שעה\"כ אילו נשחטה אמו דאף דלענין מיני שחיטה לא מהני זה שע\"י אמו אבל מ\"מ היה לולד זה כושר לאכילה וצע\"ג. (ואפשר לומר דכמו דתנא דידן לא חשיב מינא דאימיה כן לא חשיב כושר דאימיה):"
+            ],
+            [
+                "[אות כא] <b>במשנה קרעה ומצא בה בן תשעה חי. </b>ואפי' נשחטה ונמצאת טריפה יש היתר להולד בשחיטה דד' סימנים אכשר ביה רחמנא. גמרא (דף ע\"ה ע\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט ד\"ה הראשון חייב כרת ושניהם סופגים. כ\"כ התוס'. </b>ולפ\"ז קשה בסוגיא דמכות דאמרי' חלוקין עליו חביריו על רחב\"ג ופרכינן תנינא אין בין יוה\"כ לשבת כו'. ודחינן. הא מ\"מ תנינא ממתני' דהכא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כד] <b>הרע\"ב ד\"ה ועגלה ערופה. ובגמרא מסיק כו' אינה משנה. </b>דשניהן הוי שחיטה ראויה דבפרה יכול לפדות אפילו ע\"ג מערכתה ובעגלה ערופה אם נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר. גמ':",
+                "[אות כה] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי שמעון פוטר. קדשים בפנים כמה דלא זריק דם. </b>מסקנא לא קיימא הכי דמ\"מ כיון דזרק מקרי שחיטה ראויה כיון דאילו נחר וזרק לא מהני א\"כ שחיטה היא דמתרת (ובתוס' נקטו משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי) אלא דמה\"ט לא אתיא הך מלתא כר\"ש דעל השני לא לחייב מלקות דהוי התראת ספק שמא לא יזרוק (ואף דר\"ש דס\"ל כל העומד לזרוק. הכא דאין הב' עומד לזרוק כיון דהוי מחוסרת זמן ל\"א כזרוק דמי. תוס'):",
+                "[אות כג] <b>במשנה פטור משום או\"ב. </b>דייק כן להורות דמשום או\"ב הוא דפטור. אבל מ\"מ איסורא עבד משום צער בע\"ח. ומשום לתא דבל תשחית. ש\"ל:",
+                "[אות כו] <b>במשנה בארבעה פרקים בשנה המוכר. </b>מניינא לאפוקי דל\"ת תנא ושייר יו\"ט א' של חג ויו\"ט אחרון של פסח דסד\"א דנקט חד בכל יו\"ט קמ\"ל. ש\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה ואין שוחטין. ומספיקא לא מחללינן יו\"ט. </b>הלשון מגומגם דהא אף היכא דלא היה חילול יו\"ט כגון שיש לו עפר מוכן לא יהא רשאי לכסות וכמ\"ש הרע\"ב אח\"כ משום חשש התרת חלבו. והר\"ן כ' ואם שחט אין מכסין את דמו אפילו במידי דלא מתסר אלא מדרבנן. וק' ��י הא אפילו בליכא איסור כלל אין מכסין כדמסקינן בביצה משום התרת חלב וצ\"ע:",
+                "[אות כח] <b>תוי\"ט ד\"ה אבל. דא\"ק חיה או עוף. </b>אף דמינה ליכא למעוטי קדשי ב\"ה דהא זהו שייך גם בחיה אפילו הכי כתב הרע\"ב בין בבד\"ה דהוי שחיטה שא\"ר. לפי דסתם מתני' ב' דבכיסוי כר\"ש דשחיטה שא\"ר ל\"ש שחיטה ולפי מה דקיי\"ל דקדשי ב\"ה בעי העמדה והערכה. דר\"א דמשני מה חיה שאינה קדוש היינו לאוקמי מתני' אף במזבח דהוי ראוי. או דדחיקא ליה לומר מה דאמרי' בל\"ק דלענין שחיטה שא\"ר אתיא כר\"ש ולענין העמדה והערכה דלא כר\"ש דס\"ל דקדשי ב\"ה לא היו בכלל העמדה והערכה. אבל לדינא ב\"ה פטור מכיסוי:"
+            ],
+            [
+                "[אות כט] <b>במשנה רבי מאיר מחייב. </b>ואף דדרשי' עוף דומיא דחיה מה חיה שאינה קודש אף עוף שאינה קודש כמ\"ש התוי\"ט בריש פירקין. היינו דדרשי' מה חיה שאינה קודש בפנים תוס' (דף פ\"ד ע\"א ד\"ה מה חיה):",
+                "[אות ל] <b>במשנה הנוחר והמעקר. </b>אף דבכיסוי לא כתיב שחיטה רק שפיכה (ור\"ש דפוטר בטריפה היינו דאשר יאכל כתיב כדאמרינן בסוגיא אבל ר\"מ דמחייב טריפה ואשר יאכל למעט עוף טמא א\"כ גם נוחר חייב). היינו דילפינן שפיכה שפיכה משחוטי חוץ דכתיב דם שפך מה התם בעי שחיטה ולא נחירה ה\"נ בכיסוי. רש\"י (לעיל ד' י\"ז ע\"א). וקשה לי דא\"כ למאי צריך למעט עוף טמא הא בטמא כל שחיטה הוי נחירה. וצ\"ע. ויעויין בתוס' רי\"ד (קדושין דף נ\"ו ע\"ב) שכתבו ויש מקשין מהיכן ממעטינן עוף טמא (ולר\"ש ממעטינן גם טריפה). נימא דאשר אכל היינו הנאה כדדרשינן לא יאכל א' איסור הנאה במשמע ונרבה עוף טמא וכו' ומתרץ דא\"כ לשתוק קרא מיניה ולכתוב חיה ועוף סתם והכל במשמע ע\"ש. ותמוה דנימא דקרא ממעט לחיה ועוף הנסקלין ושחטן לאחר שנגמר דינן דפטור מכיסוי דאשר יאכל היינו דבר המותר בהנאה. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>בהרע\"ב ד\"ה פטור מלכסות. ורוב מעשיהן מקולקלין. </b>אע\"ג דר\"מ חייש למיעוטא מ\"מ הוי חזקת איסור דמסייע להרוב והוי מיעוטא דמיעוטא תוס'. אבל אי היה סובר ר\"מ רוב מעשיהן מתוקנים היה אסור מספק. אע\"ג דר\"מ ס\"ל בטהרות (פ\"ג מ\"ח) דסמוך מעוטא לחזקה. היינו דהוי פלגא ופלגא והוי ספק טומאה ברה\"ר ואף ברה\"י מ\"מ כיון דאין בו דעת לשאול טהור. גמ' ע\"פ פי' תוס'. והא דלא אמרי' דמחצה מתוקנים ומחצה מקולקלין ואוקמי בחזקת איסור. היינו דעיקר מעלה דחזקה דאמרי' סמוך פלגא לחזקה והוי רובא ולר\"מ דרוב לא מהני גם חזקה לא מהני ובעינן דוקא חזקה דמסייע לרובא. מהרש\"א:",
+                "[אות לב] <b>תוי\"ט ד\"ה פטור. ורבנן מספקא להו. </b>דאל\"כ אלא דחכמים ס\"ל דחש\"ו מחצה מתוקנים ומחצה מקולקלים ניזל בתר חזקת איסור דבהמה ויהיה ודאי נבלה:",
+                "[אות לג] <b>בא\"ד ובהמה בחזקת איסור עומדת. </b>זהו צריך לר\"מ דחייש למיעוטא. והכא דאיכא רובא וחזקה הוי המיעוט כמו מיעוטא דמיעוטא. אבל לדידן דקיי\"ל דלא חיישינן למיעוטא א\"צ לטעמא דחזקה:"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט סד\"ה כסהו הרוח. אין דחוי אצל מצות. </b>ואף שכתבתי (בפ\"ג מ\"ב) דסוכה דבנראה ונדחה גם במצות הוי דיחוי היינו דהוי ספק וזיל הכא לחומרא דחייב לכסות דשמא אין דיחוי. וזיל התם לחומרא דהדם פסול דשמא יש דיחוי. גמרא. ומזה כתב הפר\"ח ביו\"ד דהכא מכסה בלא ברכה. ולא דמי לההיא (דפ\"ג מ\"ב) דזבחים דקבל הבשר ונתן לפסול דיחזיר לכשר. אף דהוי נראה ונדחה לא הוי דיחוי כיון שהוא בידו וה\"נ הוא בידו לגלות כמ\"ש תוס' בזבחים (דף ל\"ד) כיון דאין מצוה לבטל הדיחוי לא חשיב בידו עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>במשנה ואינו נוהג בטמאה. </b>למ\"ד אין בגידים בנ\"ט. אף דליכא איסור טמאה א\"כ לא שייך לומר אין אחע\"א מ\"מ אמרו דלא יאכלו את גיד משמע דוקא היכא דבשרו מותר אבל לא בטמאה דבשרו אסור. גמרא:",
+                "[אות לו] <b>במשנה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן. </b>וראוי לחול על איסור טמאה דהוי איסור חמור אבל מוסיף לא הוי דהא משעת מתן תורה ואילך פקע איסורא מב\"נ כיון דנאמרה ולא נשנית. (תוס') ולאידך טעמא דמי שבשרו מותר קאמר ר\"י דלבני יעקב נאסר ואז נאסר גם בטמאה כיון דלב\"נ בטמאה מקרי בשרו מותר. תו לא פקע. תוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לז] <b>הרע\"ב ד\"ה הנודר מן הבשר. ולכל מין בשר. </b>בסוגיא מוקמינן לה כר\"ע דרפ\"ז דנדרים דכל מידי דמימלך עליה שליח מיירי ביומא דהקזה. או דכאיביה ליה עיניה דלא אכיל אינש דגים ולאו דעתו עליהם. ולפ\"ז למאי דפסק הרע\"ב (ברפ\"ז דנדרים) כת\"ק דר\"ע היה להרע\"ב לפרש דלית הלכתא כסתמא דמתני' דהכא. אולם דעת כל הפוסקים דהלכה כרע\"ק בנדרים שם:",
+                "[אות לח] <b>שם ד\"ה וב\"ה אומרים. ואין זה סתם ואח\"כ מחלוקת. </b>בתשובת חוות יאיר (סי' צ\"ד) כתב דמ\"מ מדקתני אח\"כ באיזה שולחן אמרו הוי סתם לאסור שאינו עולה עליו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>תוי\"ט ד\"ה אם יש בה. ובניער או כסה לבסוף. </b>אינו מוכרח דאפשר דהר\"ב סבר כהר\"ן דאפי' בלא ניער בסוף. החתיכה אוסרת כולם אם אין בהם ס' נגד כל החתיכה. ואהא דאמרי' מבלע בלע מפלט לא פליט יישב שם הר\"ן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מ] <b>חומר בחלב מבדם. </b>מדלא חשיב שחלב מבושל עובר עליו ודם מבושל אינו עובר כדאמר זעירי מנחות (ד' כ\"א) מוכח דלא קיי\"ל כזעירי בזה. וכ\"כ הר\"ן בחי' במסכתין (ד' ק\"כ ע\"א ד\"ה תנן כו') ע\"ש. וק\"ק לי דמ\"מ יקשה לזעירי אמאי לא חשיב חלב שבשלו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מא] <b>הרע\"ב ד\"ה והאלל. גיד השדרה. </b>ואי תני גידין ולא מרטקא הו\"א דמרטקא שהיא קשה לא מצטרף. ואי תני מרטקא ה\"א שאר גידין מטמאין אפילו טומאת נבילות בצירוף עכ\"ל. תוס'. וקשה לי אמאי לא כתב בפשיטות דהו\"א שאר גידים מטמאין בין אוכלים בין נבילות אפי' בלא צירוף ולמה נקיט נבילות בצירוף דוקא:",
+                "[אות מב] <b>במשנה השוחט בהמה טמאה לנכרי. </b>וכן נכרי בטהורה אבל בטמאה לא:",
+                "[אות מג] <b>הרע\"ב ד\"ה השוחט בהמה טמאה. ישראל ששחט. </b>ודוקא בשחיטה מעליא כטהורה ובדיקת סכין ובלא שהיה ודרסה וכדומה דבלא\"ה לאו שם שחיטה עלה והוי כנחירה ולא הוי אוכל במפרכסת. גמרא:",
+                "[אות מד] <b>תוי\"ט ד\"ה חייב עליו. וכן פירש\"י. </b>במתני'. אבל (בד' קכ\"א) כתב רש\"י ד\"ה חייבין עליו. משום נבלה בין שאוכלו ובין שנוגע בו ונכנס למקדש. ומלשון תוס' שם כמו שפי' בקונטרס בלשון אחר. נראה דס\"ל דהוי כמו ב' לשונות ברש\"י דבפירושו במתני' משמע דמיירי רק לענין טומאה ונכנס למקדש. ומפירושו בגמ' מבואר דס\"ל שחייבים עליו מיירי ג\"כ מאכילה דחייב על לאו דנבילה:",
+                "[אות מה] <b>בא\"ד אין כינוס גדולה מזו. </b>וגם לענין אכילה ל\"ש מחשבה דגבי טומאה שייך לחלק דאי מבטל ליה עץ בעלמא הוא אבל משום דבטלי לא משתרי באכילה (תוס'):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>תוי\"ט ד\"ה שתחבן בקיסם. דלר\"י איבעי לן בגמרא. </b>לפמ\"ש הרע\"ב בטעמא דר\"י דולא במגע דאין נוגע וחוזר ונוגע. א\"כ מדטמא במשא מוכח דר' ישמעאל לא ס\"ל להך כללא דאת שבא לכלל מגע. אלא לבר פדא דס\"ל דלר\"י דמטהר במגע היינו במגע מאחוריה משום דאין שומר לפחות מכזית אבל בנוגע לפניו בבשר עצמו טמא. דיש נוגע וחוזר ונוגע בזה מספקינן דאפשר דר\"י ס\"ל כן ג\"כ להך כללא דאת שבא לכלל מגע אלא דס\"ל דמקרי בא לכלל מגע ע\"י נגיעת לפניו:"
+            ],
+            [
+                "[אות מז] <b>הרע\"ב ד\"ה קולית נבלה. ואע\"ג דשומר מכניס ומוציא. </b>ומ\"מ בקולית המת אם יש בתוכו כזית המוח ומקצת העצם שלא כנגד המוח בבית מביא את הטומא' לבית מדין שומר. ואף דעור הוי שומר לבשר בעינן דווקא שיגע בעור כנגד הבשר. מ\"מ בקולית כיון דאם ינקב ישפך המוח מקרי כולו שומר כך מבואר במסכתין (דף קי\"ט ע\"א) וברש\"י שם. ואף היכא דא\"א לבא לידי מגע לא מטמא משום שומר כמו הכא קולית נבילה סתומה צ\"ל דהתם מקרי אתיא לכלל מגע דאילו מאהיל על העצם שנגד המוח טמא משום טומאה בוקעת ועולה והוי כמגע ועיין מהרש\"א (דף קכ\"א ע\"ב) בתד\"ה נוגע אין:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>במשנה נשחטה בהמה הוכשרו בדמיה. </b>דבהמה נעשה יד לאבר. כ\"כ הרמב\"ם והיינו כדאוקימתא דרבה בסוגיא:",
+                "[אות מט] <b>הר\"ב ד\"ה ור\"ש מטהר. א\"א לאוקמי מילתא דר\"ש. </b>תמהני הא מסקי' בסוגי' דקאי אסיפא ואהא דקתני הבשר צריך הכשר ור\"ש מטהר לגמרי משום דא\"י להאכיל לאחרים לא הוי אוכל. וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נ] <b>במשנה ת\"ל ואתן אותם לאהרן הכהן. </b>והא דלא ילפי' בהיפוך דחולין חייב בחזה ושוק מה קדשים שאין מתנות נוהג בו כו' משום דא\"א דבחזה ושוק כתיבה תנופה ובחולין א\"א דאם לנפינהו מאבראי לפני ה' כתיב ולעייל בגואי הא מעייל חולין בעזרה. גמרא:",
+                "[אות נא] <b>תוי\"ט סד\"ה שהיה בדין. דפטורים ממעשר. </b>הומ\"ל נמי תיתי מכלאים וטריפה דתנן בפ' מעשר בהמה שאין נכנסים לדיר להתעשר תוס' ומה דנקטו בלשונם וטריפה הוא אשגירות דלישנא דהא טריפה פטור ממתנות כדאיתא במסכתין (דף קל\"ו ע\"ב):"
+            ],
+            [
+                "[אות נב] <b>תוי\"ט ד\"ה להגזז. וא\"ת אמאי איצטריך למכתב. </b>קשה לי הא מקרא דתזבח ולא גיזה הוי לאו הבא מכלל עשה דלא לקי. אלא טעמא דלקי על גיזת פסולי המוקדשים שנפדו דאהדריה לאיסורא קמא דלענין גיזה קיימי בלאו דלא תגוז וכמ\"ש תוס' בכמה דוכתי וא\"כ צריך קרא דלא תגוז למלקי עלה וצע\"ג אח\"ז מצאתי בעזה\"י שעמד בזה המ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות נג] <b>הרע\"ב ד\"ה בכור. ונפל בו מום ביד כהן. </b>וקשה לי אמאי לא מוקי בפשיטות יותר שירש הבכור מאבי אמו כהן (קושית רבינו על ומכרו לישראל. דבמום צריך בודאי לאוקמי כמ\"ש תי\"ט בשם תוס'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נד] <b>הרע\"ב ד\"ה נוהג בארץ ובחו\"ל. נהוג עלמא כר\"א. </b>מסתפקנא אם גם בא\"י בלוקח (גז) צאן מנכרי דפטור כיון דנהיגים כרבי אלעאי ולדידיה בכה\"ג גם בא\"י פטור דילפינן נתינה נתינה מתרומה דגדל בפטור פטור כדאיתא בסוגיא (דף קל\"ו ע\"א) (מלת גז מיותר לכן שמתי בין ב' חצאי לבנה):",
+                "[אות נה] <b>תוי\"ט ד\"ה אבל לא במוקדשים. כמ\"ש בפ' דלעיל מ\"ב. </b>אי משום הא לא איריא דהא אמרינן בסוגיא דמ\"מ סד\"א כיון דמדאורייתא בני גיזה נינהו היכי דגזז ליתב לכהן. אלא דפרכי' הא קיי\"ל דקדשי ב\"ה בעי העמדה והערכה וא\"כ גיזה לאו בר פדיה הוא וא\"כ פשיטא דא\"צ ליתן לכהן. כך מבואר בסו��יא ואף דמקדיש מטלטלים בני פדייה מ\"מ גיזה כיון דהיה תחילתה מחובר בבהמה דבת העמדה והערכה היא צריך הגיזה העמדה והערכה. תוס':",
+                "[אות נו] <b>שם ד\"ה חומר בזרוע. זה חומר. </b>זה אינו מפורש במתני'. אבל בברייתא קתני לה במסכתי' (דף קל\"ג סוף ע\"ב):",
+                "[אות נז] <b>שם ד\"ה אלא ברחלות. ואין צמר אלא של רחלים ע\"כ. </b>במתני' כ' רש\"י אלא ברחלות דגז צאנך כתיב ועזים לא גז אקרי כדמפרש בגמרא עכ\"ל. ותמוה לי הא זהו לא לפי הס\"ד ולא לפי המסקנא ולא נזכר כלל דעזים לאו גז הוי אלא דממעטי' אי מגז\"ש דמוגז כבשים. אי מקרא דלעמוד ולשרת. ואולי י\"ל דרש\"י נקט הס\"ד דמכח הגז\"ש ילפינן דגז הוי רק דכבשים ובפרט למ\"ש תוס' דהוי גילוי מלתא בעלמא והיינו דמקרא וגז כבשים הוי גילוי מלתא דגיזה הוי רק דכבשים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נח] <b>במשנה רי\"א לוקה ואינו משלח. </b>ונראה דלר\"י בעבר ונטלה אסורה האם באכילה דהא במסכתין (ד' קט\"ו ע\"א) פרכינן דשלוח הקן לתסר משום ל\"ת כל תועבה. ומשנינן לא אמרה תורה שלח לתקלה. ועי' פי' רש\"י שם דהא קרא קאמר דאם נטלה ישלח עי\"ש. וא\"כ לר\"י דשלח רק מעיקרא ליכא לימוד להתיר וקיימא הדין דאסור משום ל\"ת כל תועבה. ואולם לפמ\"ש רש\"י וה\"ה דהומ\"ל בכל הני מה שבת דחמירה ממילא שרי מכח הק\"ו. ואמנם מזה הטעם קשה אמאי נקט הגמרא טעם זה דזהו רק לדרבנן ואמאי לא נקט הטעם מק\"ו דשבת דהוי אליבא דכולי עלמא:<br><b>(עי' </b>רש\"י שם דלל\"א ניחא):"
+            ],
+            [
+                "[אות נט] <b>תוי\"ט ד\"ה אפילו. מהו דתימא ליתיה עשה. </b>והיינו היכא דליכא אלא עשה כגון דנטל ע\"מ לשלחה. דלאו ליכא ולגבי העשה ס\"ד דלא נימא ביה מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה דכיון דגדול השלום. גמרא (דף קמ\"א ע\"א):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה חולין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Keritot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,107 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Keritot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כריתות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה המפלת סנדל או שליא. </b>אע\"ג דבלא\"ה מחוייבת קרבן משום הולד דהא אין סנדל בלא ולד שעמו כמ\"ש התי\"ט (פ\"ג דנדה משנה ד') מ\"מ נ\"מ דאם ילדה הולד בעודה נכרית וסנדל אחר שנתגיירה. גמ' (פ\"ג דנדה דף כ\"ו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ב] <b>בר\"ב ד\"ה והמצורע. זה אחר זה. </b>וכן זכר מטמא בלובן ונקיבה באודם. תוספות:",
+                "[אות ג] <b>ברע\"ב ד\"ה גר מחוסר. וטבל מותר. </b>וכ\"כ הרמב\"ם בפירוש המשנה. אולם בפ\"א מהלכות מחוסרי כפרה כתב דאסור לאכול בקדשים ומ\"מ אינו ממחוסרי כפרה שקרבנו עכבו מלהיות גר גמור ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל כו'. וכ\"כ רש\"י בסוגיא ד\"ה גר מעוכב כו' ולפ\"ז לא פליגי ראב\"י ורבנן לדינא והא דאמרי' בריש מסכתין דמניינא דמתני' דהכא לאפוקי מדראב\"י. היינו לענין דאינו ראוי לחשבו מכלל מחוסר כפרה. וכ\"כ להדיא בתוס' שם:",
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט ד\"ה ונזיר ליינו. נתני נמי נזיר טמא. </b>כך פרכי' בגמרא. וקשה הא בסמוך מתניתין ג' ס\"ל דמונה נזירות טהרה מיום השביעי כמ\"ש הרע\"ב שם. וא\"כ י\"ל דראב\"י ג\"כ סל\"כ וא\"כ ליכא עיכוב בקרבן למיחל נזירות טהרה. גם י\"ל דס\"ל כר' דמיום השמיני מונה אף דלא הביא קרבנותיו כדאיתא בנזיר (דף י\"ח ע\"ב) וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה ונזיר שנטמא. כי מייתי קרבן בשוגג. </b>תימא א\"כ נכתוב קרא בשוגג. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>במשנה עד שיביא את חטאתו. </b>עיין ערכין (פ\"ד מ\"ג) בהרע\"ב וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ז] <b>במשנה עד אומר אכל. </b>עיין בהרמב\"ם ובהשגות דפירשו דמיירי שהיה ב' חתיכות אחד חלב ואחד שומן וע\"א אומר שאכל החלב וע\"א אומר שאכל השומן. ועיין בתי\"ט לקמן (ברפ\"ד):",
+                "[אות ח] <b>במשנה מביא אשם תלוי. </b>משמע דעד אחד בהכחשה מע\"א מיקרי ספק ולא אמרינן דע\"א בהכחשה לא כלום וכן משמע במתניתין (ספ\"ה דטהרות). ועיין בספר מחנה אפרים (ה' עדות סי' ח'). (עיין בש\"ך יו\"ד סי' קכ\"ז):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>במשנה היתה שבת. </b>בס' קצות החושן (רס\"י כ\"ח) הקשה הא בכה\"ג אינו חייב אשם כיון דקלב\"מ ופטור מקרן ואשם כמ\"ש תוס' פסחים (דף כ\"ט) עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>במשנה צירף המעילה לזמן מרובה. </b>בהרמב\"ם (פרק ח' מהלכות שגגות) איתא דבמעילה שליח שעשה שליחותו חייב המשלח:",
+                "[אות יא] <b>ברע\"ב ד\"ה תאמר באכילת נותר. אי קבלה מיניה ר\"י. </b>לענ\"ד נראה דמסתימת סוגי' (דף י\"ב) דלר\"י תמחויין מחלקין גם בחטאת מוכח דהעיקר דלא קביל מיניה ומשום דס\"ל לדמות חטאת למעילה. ובאמת בה' תמחויין מחלק גם בחטאות דאם לא כן אלא דקיבל ממנו והיינו מכח הפירכא דמעילה חמור יהא מוכח דס\"ל לר\"י דה' תמחויין מחלקים רק במעילה דאם איתא דגם בח��את מחלקים קיימא הק\"ו דה' זבחים מתמחויין דחטאת:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>במשנה ומה אם הנדה. </b>קשה לי איך ילפינן שבת מנדה הא איכא למפרך דנדה שאני שכן נהנה. כמ\"ש הרע\"ב (במ\"ט):",
+                "[אות יג] <b>ברע\"ב ד\"ה בהמה כשבת. מרבי אליעזר. </b>לפ\"ז המסקנא דבא על ה' בהמות דאינו חייב אלא אחת כיון דרק הוא מוזהר. ותמוה לי על דברי תוס' רי\"ד (קדושין דף ע\"ז ע\"ב) דכתב בפשיטות דנ\"ל דגם בבהמה אמרי' גופים מחולקים דמה לי רבע ה' בהמות ומה לי בא על ה' נשים נדות והא הכא מבואר בהיפוך דיש חילוק בנדה יש בה ב' אזהרות מה שאין כן בבהמה. ואם התוספות רי\"ד ס\"ל דלהלכה כר\"ח דרע\"ק קיבל ואף שבתות כגופים מחולקין. כמו שפסק הרמב\"ם. קשה בהיפוך דמה צריכים לדון מסברא דרבע ה' בהמות חייב. הא כיון דרע\"ק קיבל דבריו הרי מפורש דחייב. וגם ל' התוספות רי\"ד דמה לי רבע ומה לי בא על ה' נשים. הא הפרש גדול ביניהם. דבנדה היא מוזהרת כדקתני הכא במתניתין. וצע\"ג. גם קשה לי לרבה דלא קיבלה ממנו ובהמה כשבת היינו דגם בבהמה מיבעיא ליה כיון דהיא אינה מוזהרת עליו. הא במתני' (ג' פ\"ה דחולין) שחטה ואח\"כ שחט שני בניה סופג שמונים הרי דגם בבהמה אמרינן גופים מחולקים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>הרע\"ב ד\"ה משום שם אחד. כגון שתי נשים נדות. </b>קשה לי דבזה אף בנדה וטהורה עמו ונתכוין לטהורה ובא על הנדה דהוי מתעסק ממש דנתכוין על דבר המותר גם כן חייב כדאמרינן המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ורש\"י כתב דשם א' היינו תאנים ותאנים. ותאנים וענבים הוי ב' שמות ותאנים לבנות ושחורות בזה פליגי דר\"ש ס\"ל דהוי שם א' ולכ\"ע חייב ורבי יהודה ס\"ל דהוי ב' שמות וגם בזה פוטר ר\"י:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טו] <b>תי\"ט ד\"ה בין טמאים. חיה ועוף. </b>זהו אינו בסוגיין דממילא בכלל עוף ובהמה גם טמאים. אלא דדרשינן כלל ופרט לרבות כוי והיינו למ\"ד דכוי בריה בפ\"ע. ובתוס' דהקשו דעוף טמא דלית ביה טומאה חמורה ומנלן דדמו אסור. לשונם בזה אינו מדוקדק. דהא לעוף סתם כתיב וגם טמא בכלל. אלא דקושייתם דאיך אמרינן מה הפרט שיש בו טומאה קלה וחמורה וכו' הא בעוף טמא ליכא טומאה חמורה וצ\"ע:",
+                "[אות טז] <b>תי\"ט ד\"ה שהנפש. דלאחר שמת לא ע\"כ. </b>דחלל לא שייך רק באדם ולא בבהמה. אלא דדם שחיטה מכשיר מדכתיב על הארץ תשפכנו כמים מה מים מכשיר אף דם מכשיר וזהו רק בדם השחיטה אבל לא במת דנפק אחר שמתה (* עיין פסחים ד' ט\"ז):"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>הרע\"ב ד\"ה וחכמים פוטרים. דבחטאת כתיב מצות. </b>ור' עקיבא ס\"ל דמצות א\"ת דדוקא היכא דודאי קרבן קבוע אבל מטומאת מקדש דהיא בעולה ויורד אינו מביא על ספיקו א\"ת והא דלא אמרינן דאין גז\"ש למחצה היינו מכח הקישא דואם נפש דההיקש מייתרא. ורבנן דס\"ל דההיקש לא מייתרא דצריך לכסף שקלים אלא דראוי לומר דאין הקש למחצה בזה אמרינן דגז\"ש עדיף לומר אין גזירה שוה למחצה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יח] <b>במשנה שניהם מביאים חטאת אחת. </b>ותימא דהא בעי סמיכה ושניהם אי אפשר לסמוך דא\"כ איך יעשה עבודה בקדשים. תוס' ישנים פ\"ק (ז' ע\"ב). וע' בתוס' זבחים (דף ע\"ה ד\"ה האי משוך) שתירצו דתקנו חז\"ל שיביא בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מחיוב קרבן. והובא בתי\"ט (רפ\"ח דזבחים מ\"ב ד\"ה וזה יקריב):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>תוי\"ט סד\"ה ר\"ש אומר. משנה דשבועות. </b>לא ידעתי סרך קושיא דהא בשבועות יש עוד אוקימתא דמיירי בחצי שיעור ור\"ש לטעמיה דכ\"ש למכות אלא ר\"י מוקי לה בכולל נבילות וכשרות דאמרינן התם דר\"ש לטעמיה דלית ליה כולל דתניא האוכל נבילה. וא\"כ י\"ל דניחא ליה הכא למפרך לכ\"ע אף לר\"ל וגם ר\"י בעצמו אלולי ברייתא דהאוכל נבילה דשמעינן ליה לר\"ש דל\"ל כולל לא היה מוקי לה מתני' בכולל דמקשה מ\"ט דר\"ש דפוטר והוי מוקי לה בח\"ש אף דלא אתיא מתני' ככ\"ע אלא כיון דממילא מצינו דר\"ש ל\"ל כולל מוקי יותר באוקימתא רויחא בכולל. גם י\"ל דאף לאוקימתא דר\"י הא י\"ל דטעמא דר\"ש דלית ליה כולל באיסור הבא ע\"י עצמו. אבל באיסור הבא מאליו אית ליה. כדס\"ל התם לר\"ל אליבא דכ\"ע ה\"נ ס\"ל לר\"י אליבא דר\"ש. ומה דאמרינן התם על אוקימתא דר\"י מ\"ט דר\"ש וכו' ר\"ש לטעמיה דתניא האוכל נבלה וכו' היינו דנקט האמת דר\"ש ל\"ל כולל אבל פשיטא דלא הו\"מ למפרך מהתם די\"ל דר\"ש רק באיסור הבא ע\"י עצמו לית ליה כולל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כ] <b>תי\"ט סד\"ה והבשר יצא. דגמר ומקדיש. </b>קשה לי הא כיון דאמרינן דגם לר\"מ בנשחט גמר ומקדיש א\"כ הוי זבח פסול ממש ואמאי כתבו דמיחזי וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>הרע\"ב ד\"ה מתנדב אדם. נדבה הוא. </b>בתבואות שור (סי' ה' סק\"ח) כתב דמשמע דתרי תנאי הוי דר\"א דת\"ק ס\"ל דהוי נדבה ממש ור\"א דאמרו לו ס\"ל דהיא מספק שמא חטא. ומה דפירש\"י והרע\"ב (בפ\"ב מ\"י דחולין) כר\"א דאמרו לו ע\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,104 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Keritot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Keritot",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה המפלת סנדל או שליא. </b>אע\"ג דבלא\"ה מחוייבת קרבן משום הולד דהא אין סנדל בלא ולד שעמו כמ\"ש התי\"ט (פ\"ג דנדה משנה ד') מ\"מ נ\"מ דאם ילדה הולד בעודה נכרית וסנדל אחר שנתגיירה. גמ' (פ\"ג דנדה דף כ\"ו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ב] <b>בר\"ב ד\"ה והמצורע. זה אחר זה. </b>וכן זכר מטמא בלובן ונקיבה באודם. תוספות:",
+                "[אות ג] <b>ברע\"ב ד\"ה גר מחוסר. וטבל מותר. </b>וכ\"כ הרמב\"ם בפירוש המשנה. אולם בפ\"א מהלכות מחוסרי כפרה כתב דאסור לאכול בקדשים ומ\"מ אינו ממחוסרי כפרה שקרבנו עכבו מלהיות גר גמור ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל כו'. וכ\"כ רש\"י בסוגיא ד\"ה גר מעוכב כו' ולפ\"ז לא פליגי ראב\"י ורבנן לדינא והא דאמרי' בריש מסכתין דמניינא דמתני' דהכא לאפוקי מדראב\"י. היינו לענין דאינו ראוי לחשבו מכלל מחוסר כפרה. וכ\"כ להדיא בתוס' שם:",
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט ד\"ה ונזיר ליינו. נתני נמי נזיר טמא. </b>כך פרכי' בגמרא. וקשה הא בסמוך מתניתין ג' ס\"ל דמונה נזירות טהרה מיום השביעי כמ\"ש הרע\"ב שם. וא\"כ י\"ל דראב\"י ג\"כ סל\"כ וא\"כ ליכא עיכוב בקרבן למיחל נזירות טהרה. גם י\"ל דס\"ל כר' דמיום השמיני מונה אף דלא הביא קרבנותיו כדאיתא בנזיר (דף י\"ח ע\"ב) וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה ונזיר שנטמא. כי מייתי קרבן בשוגג. </b>תימא א\"כ נכתוב קרא בשוגג. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>במשנה עד שיביא את חטאתו. </b>עיין ערכין (פ\"ד מ\"ג) בהרע\"ב וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ז] <b>במשנה עד אומר אכל. </b>עיין בהרמב\"ם ובהשגות דפירשו דמיירי שהיה ב' חתיכות אחד חלב ואחד שומן וע\"א אומר שאכל החלב וע\"א אומר שאכל השומן. ועיין בתי\"ט לקמן (ברפ\"ד):",
+                "[אות ח] <b>במשנה מביא אשם תלוי. </b>משמע דעד אחד בהכחשה מע\"א מיקרי ספק ולא אמרינן דע\"א בהכחשה לא כלום וכן משמע במתניתין (ספ\"ה דטהרות). ועיין בספר מחנה אפרים (ה' עדות סי' ח'). (עיין בש\"ך יו\"ד סי' קכ\"ז):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>במשנה היתה שבת. </b>בס' קצות החושן (רס\"י כ\"ח) הקשה הא בכה\"ג אינו חייב אשם כיון דקלב\"מ ופטור מקרן ואשם כמ\"ש תוס' פסחים (דף כ\"ט) עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>במשנה צירף המעילה לזמן מרובה. </b>בהרמב\"ם (פרק ח' מהלכות שגגות) איתא דבמעילה שליח שעשה שליחותו חייב המשלח:",
+                "[אות יא] <b>ברע\"ב ד\"ה תאמר באכילת נותר. אי קבלה מיניה ר\"י. </b>לענ\"ד נראה דמסתימת סוגי' (דף י\"ב) דלר\"י תמחויין מחלקין גם בחטאת מוכח דהעיקר דלא קביל מיניה ומשום דס\"ל לדמות חטאת למעילה. ובאמת בה' תמחויין מחלק גם בחטאות דאם לא כן אלא דקיבל ממנו והיינו מכח הפירכא דמעילה חמור יהא מוכח דס\"ל לר\"י דה' תמחויין מחלקים רק במעילה דאם איתא דגם בחטאת מחלקים קיימא הק\"ו דה' זבחים מתמחויין דחטאת:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>במשנה ומה אם הנדה. </b>קשה לי איך ילפינן שבת מנדה הא איכא למפרך דנדה שאני שכן נהנה. כמ\"ש הרע\"ב (במ\"ט):",
+                "[אות יג] <b>ברע\"ב ד\"ה בהמה כשבת. מרבי אליעזר. </b>לפ\"ז המסקנא דבא על ה' בהמות דאינו חייב אלא אחת כיון דרק הוא מוזהר. ותמוה לי על דברי תוס' רי\"ד (קדושין דף ע\"ז ע\"ב) דכתב בפשיטות דנ\"ל דגם בבהמה אמרי' גופים מחולקים דמה לי רבע ה' בהמות ומה לי בא על ה' נשים נדות והא הכא מבואר בהיפוך דיש חילוק בנדה יש בה ב' אזהרות מה שאין כן בבהמה. ואם התוספות רי\"ד ס\"ל דלהלכה כר\"ח דרע\"ק קיבל ואף שבתות כגופים מחולקין. כמו שפסק הרמב\"ם. קשה בהיפוך דמה צריכים לדון מסברא דרבע ה' בהמות חייב. הא כיון דרע\"ק קיבל דבריו הרי מפורש דחייב. וגם ל' התוספות רי\"ד דמה לי רבע ומה לי בא על ה' נשים. הא הפרש גדול ביניהם. דבנדה היא מוזהרת כדקתני הכא במתניתין. וצע\"ג. גם קשה לי לרבה דלא קיבלה ממנו ובהמה כשבת היינו דגם בבהמה מיבעיא ליה כיון דהיא אינה מוזהרת עליו. הא במתני' (ג' פ\"ה דחולין) שחטה ואח\"כ שחט שני בניה סופג שמונים הרי דגם בבהמה אמרינן גופים מחולקים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>הרע\"ב ד\"ה משום שם אחד. כגון שתי נשים נדות. </b>קשה לי דבזה אף בנדה וטהורה עמו ונתכוין לטהורה ובא על הנדה דהוי מתעסק ממש דנתכוין על דבר המותר גם כן חייב כדאמרינן המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ורש\"י כתב דשם א' היינו תאנים ותאנים. ותאנים וענבים הוי ב' שמות ותאנים לבנות ושחורות בזה פליגי דר\"ש ס\"ל דהוי שם א' ולכ\"ע חייב ורבי יהודה ס\"ל דהוי ב' שמות וגם בזה פוטר ר\"י:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טו] <b>תי\"ט ד\"ה בין טמאים. חיה ועוף. </b>זהו אינו בסוגיין דממילא בכלל עוף ובהמה גם טמאים. אלא דדרשינן כלל ופרט לרבות כוי והיינו למ\"ד דכוי בריה בפ\"ע. ובתוס' דהקשו דעוף טמא דלית ביה טומאה חמורה ומנלן דדמו אסור. לשונם בזה אינו מדוקדק. דהא לעוף סתם כתיב וגם טמא בכלל. אלא דקושייתם דאיך אמרינן מה הפרט שיש בו טומאה קלה וחמורה וכו' הא בעוף טמא ליכא טומאה חמורה וצ\"ע:",
+                "[אות טז] <b>תי\"ט ד\"ה שהנפש. דלאחר שמת לא ע\"כ. </b>דחלל לא שייך רק באדם ולא בבהמה. אלא דדם שחיטה מכשיר מדכתיב על הארץ תשפכנו כמים מה מים מכשיר אף דם מכשיר וזהו רק בדם השחיטה אבל לא במת דנפק אחר שמתה (* עיין פסחים ד' ט\"ז):"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>הרע\"ב ד\"ה וחכמים פוטרים. דבחטאת כתיב מצות. </b>ור' עקיבא ס\"ל דמצות א\"ת דדוקא היכא דודאי קרבן קבוע אבל מטומאת מקדש דהיא בעולה ויורד אינו מביא על ספיקו א\"ת והא דלא אמרינן דאין גז\"ש למחצה היינו מכח הקישא דואם נפש דההיקש מייתרא. ורבנן דס\"ל דההיקש לא מייתרא דצריך לכסף שקלים אלא דראוי לומר דאין הקש למחצה בזה אמרינן דגז\"ש עדיף לומר אין גזירה שוה למחצה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יח] <b>במשנה שניהם מביאים חטאת אחת. </b>ותימא דהא בעי סמיכה ושניהם אי אפשר לסמוך דא\"כ איך יעשה עבודה בקדשים. תוס' ישנים פ\"ק (ז' ע\"ב). וע' בתוס' זבחים (דף ע\"ה ד\"ה האי משוך) שתירצו דתקנו חז\"ל שיביא בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מחיוב קרבן. והובא בתי\"ט (רפ\"ח דזבחים מ\"ב ד\"ה וזה יקריב):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>תוי\"ט סד\"ה ר\"ש אומר. משנה דשבועות. </b>לא ידעתי סרך קושיא דהא בשבועות יש עוד אוקימתא דמיירי בחצי שיעור ור\"ש לטעמיה דכ\"ש למכות אלא ר\"י מוקי לה בכולל נבילות וכשרות דאמרינן התם דר\"ש לטעמיה דלית ליה כולל דתניא האוכל נבילה. וא\"כ י\"ל דניחא ליה הכא למפרך לכ\"ע אף לר\"ל וגם ר\"י בעצמו אלולי ברייתא דהאוכל נבילה דשמעינן ליה לר\"ש דל\"ל כולל לא היה מו��י לה מתני' בכולל דמקשה מ\"ט דר\"ש דפוטר והוי מוקי לה בח\"ש אף דלא אתיא מתני' ככ\"ע אלא כיון דממילא מצינו דר\"ש ל\"ל כולל מוקי יותר באוקימתא רויחא בכולל. גם י\"ל דאף לאוקימתא דר\"י הא י\"ל דטעמא דר\"ש דלית ליה כולל באיסור הבא ע\"י עצמו. אבל באיסור הבא מאליו אית ליה. כדס\"ל התם לר\"ל אליבא דכ\"ע ה\"נ ס\"ל לר\"י אליבא דר\"ש. ומה דאמרינן התם על אוקימתא דר\"י מ\"ט דר\"ש וכו' ר\"ש לטעמיה דתניא האוכל נבלה וכו' היינו דנקט האמת דר\"ש ל\"ל כולל אבל פשיטא דלא הו\"מ למפרך מהתם די\"ל דר\"ש רק באיסור הבא ע\"י עצמו לית ליה כולל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כ] <b>תי\"ט סד\"ה והבשר יצא. דגמר ומקדיש. </b>קשה לי הא כיון דאמרינן דגם לר\"מ בנשחט גמר ומקדיש א\"כ הוי זבח פסול ממש ואמאי כתבו דמיחזי וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>הרע\"ב ד\"ה מתנדב אדם. נדבה הוא. </b>בתבואות שור (סי' ה' סק\"ח) כתב דמשמע דתרי תנאי הוי דר\"א דת\"ק ס\"ל דהוי נדבה ממש ור\"א דאמרו לו ס\"ל דהיא מספק שמא חטא. ומה דפירש\"י והרע\"ב (בפ\"ב מ\"י דחולין) כר\"א דאמרו לו ע\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כריתות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Meilah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,100 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Meilah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מעילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>תי\"ט ד\"ה רע\"ק. פ\"י דזבחים </b>(דף צ'). דהאימורים קודם זריקה לאו קדשי ה' נינהו ולא מפסלי ביוצא ע\"ש. וקשה הא מ\"מ פשיטא דלא קילי מהבשר דפסול עכ\"פ בפסול דיוצא מחוץ לירושלים אלא דלא מפסלי ביוצא חוץ לעזרה וא\"כ מאי פרכינן הא י\"ל דמתני דהכא מיירי ביוצא חוץ לירושלים ולא מהני אהדרינהו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>במשנה אבל מועלין באימורין. </b>ודוקא באימורין דקדשי קדשים. אבל באימורין דקדשים קלים כיון דהעלן על המזבח פקע דין מעילה. כך מבואר במסכתין (דף יו\"ד ע\"א). עיין בתוס' שם טעמא להא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>במשנה פיגול נותר. </b>אבל קודם שקרב הקומץ אין חייב משום נותר וטמא היינו על השירים כיון דיש לו מתירין בעי שיקרבו מתירין. ומה דקתני במתני' דבסמוך קדשו בכלי חייבין עליה משום נותר וטמא היינו בקומץ עצמו דאין לו מתירין מש\"ה משיקדשו בכלי חייבים עליו משום נותר וטמא וכדנראה מדברי התוס' זבחים (מ\"ב ע\"ב ד\"ה בקומץ) בתירוצם האחרון כ\"כ המ\"ל (פח\"י מהלכות פהמ\"ק):"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>הרע\"ב ד\"ה כל שיש לו מתירין. בפ' כל הזבחים. </b>לא מצאתי כן ובסוגיא דזבחים (דף מ\"ה ע\"ב) מבואר דלא ילפינן להו מפיגול אלא דמקרא אשר יקריב ילפינן דבהוכשר ליקרב הכתוב מדבר עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה ואין מועלין. וכן כתב הרשב\"ם בב\"ב. </b>והרמב\"ן בחידושיו לב\"ב (דף ע\"ט) כתב ע\"ז וי\"ל אי נמי קני לה אין מעילה בזכייתה. עכ\"ל. כוונתו דבמה דקדוש ממילא אין מעילה דהא אפילו בגידולי הקדש למאן דס\"ל דאין מועלין אף דמ\"מ הקדש זכי בגידולים מ\"מ אין בו מעילה. ועד כאן לא פליג ר' יוסי וס\"ל דיש מעילה בגידולין אלא משום דינקי מהקדש. אבל במה שחצר הקדש זוכה מודה דאין מעילה בזכייתה. וכן ראיתי אחר כך מפורש בשיטה מקובצת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>ברע\"ב ד\"ה וכל השרצים. לחייב האוכלן בכעדשה. </b>היינו במיתתן אבל בחייהן שיעורן בכזית:",
+                "[אות ז] <b>ברע\"ב ד\"ה טומאתו ולא שיעורו. דתרווייהו הוו טומאתן עד הערב. </b>וכ\"כ רש\"י והיינו אף דטומאתן חלוקה דשרץ אינו מטמא במשא ונבילה מטמא במשא כיון דהמשך זמן טומאתן כהדדי מיקרי טומאתן שוה. אבל בהרמב\"ם (פ\"ד הי\"ב מהט\"א) מבוא' דזה מיקרי ג\"כ אין טומאתן שוין כיון דחלוקים לענין משא. וטומאתו ולא שעורו היינו בשר המת והרקב שלו. וכן מבואר בתוס' בשמעתין:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט ד\"ה כל דבר. דילפינן בגמרא ממעילה. </b>כפי המבואר בסוגיין דבר זה למידין בגזרה שוה דחטא חטא מתרומה דמה חטא בתרומה פוגם ונהנה. אף חטא האמור במעילה פוגם ונהנה. אלא דהיינו א��מרים דאף בדבר שאין בו פגם אינו חייב עד שיפגום דמה\"ת לחלק. לזה ילפינן ממעילה האמור בסוטה דהוי נהנה בלא פגימה. גם כיון דילפינן מתרומה דבעינן נהנה היינו אומרים דמשנה מרשות לרשות שנותן לחבירו דלא למעול כיון דלא נהנה. לזה ילפי' ממעילה האמור בע\"ז דהוה משנה רשות בלי נהנה. ומתרומה ילפינן דבעי נהנה היינו לענין שמזיק פטור עיין שם ובתוספות:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>ברע\"ב ד\"ה רבי אומר. שנעשו בע\"מ ועבר ושחטן. </b>ובתוספות ל\"ג ועבר ושחטן ומיירי מחיים. אלא דרבי ס\"ל דאין לו פדיון אלא ע\"י העמדה והערכה מש\"ה ע\"י מעיל' לא נפק לחולין ויש מועל אחר מועל עיין שם:",
+                "[אות י] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי אומר. ואין לתמוה לומר כן. </b>לר\"י דאמר התם דלרבנן דר\"ש אחד קדשי מזבח וא' קדשי ב\"ה בעי העמדה והערכה למה לי' לומר כן דג' מחלוקות כו':"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>תי\"ט ד\"ה הרי זה לא מעל. אלא שיתכוין לחסר. </b>ואפילו למ\"ד של\"י צריכה חסרון הנ\"מ כשאין מתכוין לקנות הכל. והכא קא מכוין ליטלם לעצמו:",
+                "[אות יב] <b>תי\"ט ד\"ה נתנה לחבירו. בנתינת המתנה. </b>אינו מובן לי דהתם בב\"מ בקורדום שהשאיל לחבירו לבקע בו א\"כ נתן לו רק הנאת בקוע. אבל בנתן כולו מעל בכולו. וכ\"כ תוספות שם להדיא:",
+                "[אות יג] <b>תי\"ט ד\"ה נתנן לבלן. וההיא לר\"ל היא. </b>לא זכיתי להבין עומק דעת התי\"ט בזה דהא הך דרשא דדרשינן בבכורו' לעמיתך לישראל בחדא מפורש שם דזהו בין לר\"ל ובין לר\"י דלר\"ל דישראל במשיכה הוי המיעוט דלעובד כוכבים בחדא אחריתא דהיינו כסף. ולר\"י דלישראל בכסף דרשינן לישראל בחדא דהיינו כסף ולעובד כוכבים בחדא דהיינו משיכה. ודברי תוספות פשוטים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה והם נטלו. יודעים הן שעושים מדעתם. </b>אבל תוספות בשמעתין כתבו דגם האורחים אמרו כן דנוטלי' השלישי מדעתן:",
+                "[אות טו] <b>במשנה החנוני מעל כשיוציא. </b>אבל מקודם אינו מועל בקבלת המעות וזוכה בו כיון דאיכא דעת נותן שמוציא מרשותו. אינו מועל המקבל במעשה קבלה דיכול לומר דאיסורא לא ניחא לי דלקני וכדאיתא בנדרים (דף ל\"ה). ואולם קשה לי אמאי שאל רב אחא בריה דר\"י לר\"א הכין הא כך מפורש הכא במתניתין דהמקבל אינו מועל בקבלתו וצ\"ע:",
+                "[אות טז] <b>תי\"ט ד\"ה ונזכר. השליח מעל. </b>אף דהוא עושה בשליחות הבעה\"ב. מ\"מ כיון דהבעה\"ב נזכר ואינו מועל. תו הוי כמו בכל מילי דאין שליח לד\"ע דהגזה\"כ הוי רק היכא דיש מעילה להמשלח רש\"י קדושין (ד\"נ ע\"א). וזהו רק להסוברים דבשוגג ג\"כ א\"ש לד\"ע. אבל להסוברים דבשוגג גם בעלמא יש שליח לדבר עבירה עיין בתי\"ט ריש פרקין א\"כ ליתא להך טעמא ונ\"ל כמ\"ש רש\"י חגיגה דכשנזכר אנן סהדי דלא ניחא ליה עוד בשליחותיה ומבטל השליחות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט ד\"ה וחכמים. שאין מעילה מן הספק. </b>ורע\"ק לטעמיה דס\"ל (פ\"ה מ\"ב) בכריתות דחייב על ספק מעילות אשם תלוי. תוספות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,97 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Meilah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Meilah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>תי\"ט ד\"ה רע\"ק. פ\"י דזבחים </b>(דף צ'). דהאימורים קודם זריקה לאו קדשי ה' נינהו ולא מפסלי ביוצא ע\"ש. וקשה הא מ\"מ פשיטא דלא קילי מהבשר דפסול עכ\"פ בפסול דיוצא מחוץ לירושלים אלא דלא מפסלי ביוצא חוץ לעזרה וא\"כ מאי פרכינן הא י\"ל דמתני דהכא מיירי ביוצא חוץ לירושלים ולא מהני אהדרינהו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>במשנה אבל מועלין באימורין. </b>ודוקא באימורין דקדשי קדשים. אבל באימורין דקדשים קלים כיון דהעלן על המזבח פקע דין מעילה. כך מבואר במסכתין (דף יו\"ד ע\"א). עיין בתוס' שם טעמא להא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>במשנה פיגול נותר. </b>אבל קודם שקרב הקומץ אין חייב משום נותר וטמא היינו על השירים כיון דיש לו מתירין בעי שיקרבו מתירין. ומה דקתני במתני' דבסמוך קדשו בכלי חייבין עליה משום נותר וטמא היינו בקומץ עצמו דאין לו מתירין מש\"ה משיקדשו בכלי חייבים עליו משום נותר וטמא וכדנראה מדברי התוס' זבחים (מ\"ב ע\"ב ד\"ה בקומץ) בתירוצם האחרון כ\"כ המ\"ל (פח\"י מהלכות פהמ\"ק):"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>הרע\"ב ד\"ה כל שיש לו מתירין. בפ' כל הזבחים. </b>לא מצאתי כן ובסוגיא דזבחים (דף מ\"ה ע\"ב) מבואר דלא ילפינן להו מפיגול אלא דמקרא אשר יקריב ילפינן דבהוכשר ליקרב הכתוב מדבר עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה ואין מועלין. וכן כתב הרשב\"ם בב\"ב. </b>והרמב\"ן בחידושיו לב\"ב (דף ע\"ט) כתב ע\"ז וי\"ל אי נמי קני לה אין מעילה בזכייתה. עכ\"ל. כוונתו דבמה דקדוש ממילא אין מעילה דהא אפילו בגידולי הקדש למאן דס\"ל דאין מועלין אף דמ\"מ הקדש זכי בגידולים מ\"מ אין בו מעילה. ועד כאן לא פליג ר' יוסי וס\"ל דיש מעילה בגידולין אלא משום דינקי מהקדש. אבל במה שחצר הקדש זוכה מודה דאין מעילה בזכייתה. וכן ראיתי אחר כך מפורש בשיטה מקובצת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>ברע\"ב ד\"ה וכל השרצים. לחייב האוכלן בכעדשה. </b>היינו במיתתן אבל בחייהן שיעורן בכזית:",
+                "[אות ז] <b>ברע\"ב ד\"ה טומאתו ולא שיעורו. דתרווייהו הוו טומאתן עד הערב. </b>וכ\"כ רש\"י והיינו אף דטומאתן חלוקה דשרץ אינו מטמא במשא ונבילה מטמא במשא כיון דהמשך זמן טומאתן כהדדי מיקרי טומאתן שוה. אבל בהרמב\"ם (פ\"ד הי\"ב מהט\"א) מבוא' דזה מיקרי ג\"כ אין טומאתן שוין כיון דחלוקים לענין משא. וטומאתו ולא שעורו היינו בשר המת והרקב שלו. וכן מבואר בתוס' בשמעתין:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט ד\"ה כל דבר. דילפינן בגמרא ממעילה. </b>כפי המבואר בסוגיין דבר זה למידין בגזרה שוה דחטא חטא מתרומה דמה חטא בתרומה פוגם ונהנה. אף חטא האמור במעילה פוגם ונהנה. אלא דהיינו אומרים דאף בדבר שאין בו פגם אינו חייב עד שיפגום דמה\"ת לחלק. לזה ילפינן ממעילה האמור בסוטה דהוי נהנה בלא פגימה. גם כיון דילפינן מתרומה דבעינן נהנה היינו אומרים דמשנה מרשות לרשות שנותן לחבירו דלא למעול כיון דלא נהנה. לזה ילפי' ממעילה האמור בע\"ז דהוה משנה רשות בלי נהנה. ומתרומה ילפינן דבעי נהנה היינו לענין שמזיק פטור עיין שם ובתוספות:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>ברע\"ב ד\"ה רבי אומר. שנעשו בע\"מ ועבר ושחטן. </b>ובתוספות ל\"ג ועבר ושחטן ומיירי מחיים. אלא דרבי ס\"ל דאין לו פדיון אלא ע\"י העמדה והערכה מש\"ה ע\"י מעיל' לא נפק לחולין ויש מועל אחר מועל עיין שם:",
+                "[אות י] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי אומר. ואין לתמוה לומר כן. </b>לר\"י דאמר התם דלרבנן דר\"ש אחד קדשי מזבח וא' קדשי ב\"ה בעי העמדה והערכה למה לי' לומר כן דג' מחלוקות כו':"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>תי\"ט ד\"ה הרי זה לא מעל. אלא שיתכוין לחסר. </b>ואפילו למ\"ד של\"י צריכה חסרון הנ\"מ כשאין מתכוין לקנות הכל. והכא קא מכוין ליטלם לעצמו:",
+                "[אות יב] <b>תי\"ט ד\"ה נתנה לחבירו. בנתינת המתנה. </b>אינו מובן לי דהתם בב\"מ בקורדום שהשאיל לחבירו לבקע בו א\"כ נתן לו רק הנאת בקוע. אבל בנתן כולו מעל בכולו. וכ\"כ תוספות שם להדיא:",
+                "[אות יג] <b>תי\"ט ד\"ה נתנן לבלן. וההיא לר\"ל היא. </b>לא זכיתי להבין עומק דעת התי\"ט בזה דהא הך דרשא דדרשינן בבכורו' לעמיתך לישראל בחדא מפורש שם דזהו בין לר\"ל ובין לר\"י דלר\"ל דישראל במשיכה הוי המיעוט דלעובד כוכבים בחדא אחריתא דהיינו כסף. ולר\"י דלישראל בכסף דרשינן לישראל בחדא דהיינו כסף ולעובד כוכבים בחדא דהיינו משיכה. ודברי תוספות פשוטים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה והם נטלו. יודעים הן שעושים מדעתם. </b>אבל תוספות בשמעתין כתבו דגם האורחים אמרו כן דנוטלי' השלישי מדעתן:",
+                "[אות טו] <b>במשנה החנוני מעל כשיוציא. </b>אבל מקודם אינו מועל בקבלת המעות וזוכה בו כיון דאיכא דעת נותן שמוציא מרשותו. אינו מועל המקבל במעשה קבלה דיכול לומר דאיסורא לא ניחא לי דלקני וכדאיתא בנדרים (דף ל\"ה). ואולם קשה לי אמאי שאל רב אחא בריה דר\"י לר\"א הכין הא כך מפורש הכא במתניתין דהמקבל אינו מועל בקבלתו וצ\"ע:",
+                "[אות טז] <b>תי\"ט ד\"ה ונזכר. השליח מעל. </b>אף דהוא עושה בשליחות הבעה\"ב. מ\"מ כיון דהבעה\"ב נזכר ואינו מועל. תו הוי כמו בכל מילי דאין שליח לד\"ע דהגזה\"כ הוי רק היכא דיש מעילה להמשלח רש\"י קדושין (ד\"נ ע\"א). וזהו רק להסוברים דבשוגג ג\"כ א\"ש לד\"ע. אבל להסוברים דבשוגג גם בעלמא יש שליח לדבר עבירה עיין בתי\"ט ריש פרקין א\"כ ליתא להך טעמא ונ\"ל כמ\"ש רש\"י חגיגה דכשנזכר אנן סהדי דלא ניחא ליה עוד בשליחותיה ומבטל השליחות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט ד\"ה וחכמים. שאין מעילה מן הספק. </b>ורע\"ק לטעמיה דס\"ל (פ\"ה מ\"ב) בכריתות דחייב על ספק מעילות אשם תלוי. תוספות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מעילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Menachot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,159 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Menachot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מנחות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוס' חדשים ד\"ה ומנחת קנאות. לא קיימי הכי. </b>גם להס\"ד דהש\"ס הוא מדאורייתא. דילפינן מגז\"ש במזכרת עון עון מקרא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה:",
+                "[אות ב] <b>בא\"ד מדכתיב היא בשניהם. </b>וברש\"י (דף ה' ד\"ה ובדבר הראוי לעבודה וכו') במנחת קנאות פסול משום דרחמנא קריא חטאת וזה תימה דהא במנחת קנאות לא כתיב חטאת (עיין בדברי רבינו בזבחים אות כ\"ה):"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט סד\"ה אחת מנחת חוטא. גמ'. </b>והא דלא קתני ברפ\"ב דזבחים כל הזבחים כו' ואפי' חטאת חלב דהא גם בזה אר\"ש טעמא דחטאת חלב לא בעי נסכים שלא יהיה קרבנו מהודר. היינו דהכא דרישא דמתני' היינו מתני' דלעיל דמנחות שקמצן שלא לשמה פסולות אתיא דלא כר\"ש דמכשיר בברייתא. סיפא נמי דלא כר\"ש. דלר\"ש דיהיב טעמא שלא יהיה קרבנו מהודר פסולים נמי לתכשר קמ\"ל (גמ') ופירש\"י דתני משנה יתירא דלא אצטריך לאשמועינן אלא לר\"ש דמודה בסיפא:",
+                "[אות ד] <b>שם ד\"ה קמץ ועלה. הנעשית מפסולין תוס'. </b>(דף יו\"ד ע\"ב). ומ\"ש התוי\"ט אבל הר\"ב כו' לא ידעתי דהא י\"ל דהר\"ב קאי אכל הפסולין דחשיב במתני' מקודם היינו שנעש' מפסולין. וכדכתב הרע\"ב ויחזור כהן כשר דמשמע דהפסול היה ע\"י שנעשה מהפסולים וכדדייק הרע\"ב שאם עבר אחד מהן דמשמע דמיירי שהפסול בגברא אבל שעלה בידו צרור מזה לא מיירי הרע\"ב:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה ריבה שמנה. אבל שיטת הרמב\"ם. </b>נראה דס\"ל לתוי\"ט בדעת הרמב\"ם דאף בנתן לתוכה שמן דחולין ודחברתה לא מפסיל אלא בב' לוגין. ואולם להדיא כתב הרמב\"ם שם בהל' ח' מנחה שנפל לתוכה שמן מנחה אחרת או שמן חולין כ\"ש נפסלה. ובהלכה ט' ריבה שמנה ולבונתה עד ב' לוגים כו' נראה דדעת הרמב\"ם לחלק דבהפריש לה שמן לא מפסלי אלא בב' לוגין. אבל בשמן דחולין ודחברתה פסול בכ\"ש. אח\"ז מצאתי דכ\"כ בס' מנחת כהן:",
+                "[אות ו] <b>בהרע\"ב ד\"ה חסר לבונתה. שלא נתן בה. </b>תמהני דמסוגיין דקאמר ר\"י סבר קומץ בתחילה ב' קרטין בסוף. ור\"ש סבר קומץ בתחילה וקורט אחד בסוף. משמע להדיא דלכ\"ע בעי שיהיה בתחילה קומץ לבונה אלא דבנחסר אח\"כ קודם הקטרה מכשרי'. וכ\"נ להדיא בפרש\"י וצ\"ע אח\"כ מצאתי שהוקשה כן להרב מנחת כהן זצ\"ל. גם קשה לי על הרע\"ב שכ\"כ דרך פירוש למתניתין דחסר לבונתה היינו דליכא אלא קורט א' ובאמת פליגי עלה וס\"ל לר\"ש דקורט אחד סגי ור\"י ס\"ל דב' קורטים אבל ר\"מ דהיינו סתם (ע' רש\"י) ס\"ל דחסר כ\"ש פסול. ואולם מתני' דבסמוך או להקטיר לבונתה למחר ולא קתני להקטיר כזית לבונתה למחר כדקתני גבי קומץ כתב רש\"י שם דהך סתמא כרבנן דאמרינן לעיל דלבונה כשר בקורט אחד (והיינו ר\"ש. ולשון רש\"י רבנן אינו מדוקדק) ומה דלא נקט רש\"י כר\"י דסגי בב' קורטין דא\"כ הו\"ל למתני להקטיר ב' קורטין אמנם עדיין אף לר\"ש לתני להקטיר קורט אחד דהא בחסר כ\"ש מקורט אחד פסול כמבואר בסוגיין:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט ד\"ה מודה ר\"י. והדרא קושין לדוכתה. </b>בפשוטו לק\"מ דאין כוונת הר\"ב כאן שחישב בשעת ההקטרה. אלא דכוונת הרע\"ב במ\"ש כי חישב בהקטרת קומץ היינו שחישב בקמיצה להקטיר קומצה. ופשוט. אח\"ז מצאתי שכ\"כ בס' קול הרמ\"ז:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה ואותו הסדר. </b>הא בחישב על חלה א' מן הסדרים נפגל כל הסדר והא דנקט א' מן הסדרים משום רבותא דר' יוסי דאפ\"ה אין כרת על הסדר הב'. וכן בסיפא גבי טומאה נקט א' מן הסדרים לרבותא דחכמים דאפ\"ה הטהור יאכל. תוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>תוי\"ט ד\"ה לא מלח. כדתניא (דף כ') יכול. </b>תמוה לי הא אדרבה כיון דאמרינן דאין מנחה טעונה מלח איך אפשר לפרש מתני' דלא מלח היינו המנחה כולה הא אף לכתחילה לא בעי מליחה כלל. אלא ודאי דמתני' דלא מלח קאי אקומץ ומאי דקתני בברייתא דמדכתיב ברית מעכבא מתני' פליג בזה וכדאמרי' בסוגיא דרב סבר כמתני' ולאידך שינויא גם רב סבר כהברייתא. אבל מ\"מ מתני' לא ס\"ל כהברייתא. והרמב\"ם השמיט באמת לא מלח דלהלכה קיי\"ל כהברייתא וכמ\"ש בכ\"מ (בפ\"ה מהל' איסורי מזבח) ונתן טעם על זה דפסק הרמב\"ם כהברייתא ולא כמתני' עכ\"פ זהו ברור דלא מלח היינו הקומץ. ודברי הרע\"ב והתוי\"ט שגבו ממני וצ\"ע:",
+                "[אות י] <b>שם ד\"ה והן בולעות. לא הבינותי דברי רש\"י. </b>לענ\"ד בפשוטו דכוונת רש\"י ותוס' דסולת של קומץ רבה על שמן שבלע ממנחת נסכים. [ולרבנן] דס\"ל דעולין אין מבטלין זא\"ז אף מבשא\"מ לא בטל השמן בסולת וכיון דלא בטל היכא דאיתא אמנחת נסכים שדינן ליה ולא הוי הקומץ ריבה שמנה ולא המנחת נסכים חסר שמנה. אבל לר\"י דמבשא\"מ בטל אמרינן סלק כו' ובטל השמן שבלע בסולת ומש\"ה לא שדינן ליה אמנחת נסכים כיון דבטל בסולת ומקרי זה רבה שמנה וזה חסר שמנה. וכן משמע להדיא בפירש\"י (דף כ\"ב ד\"ה והן) עיי\"ש וברור:",
+                "[אות יא] <b>בא\"ד וכתבו עוד התוס' כו'. של הקומץ רבה עליו השמן. </b>בתוס' שלפנינו איתא רבה על השמן ומבטלו והיינו כמש\"ל דהעיקר דס\"ל לרש\"י ותוס' דהסולת מבטל להשמן. ועי\"ז מקרי ריבה שמנה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה אם יכול. הא מב\"מ בטל. </b>וא\"כ כי קמץ לאחת ליתי שיריים ולבטל לטבלא והו\"ל אינך מנחה שחסרה קודם קמיצה (כדר\"ז כו'):",
+                "[אות יג] <b>במשנה וכמדת ר' יהושע פסולה. </b>היינו רק לכתחילה אבל בדיעבד הורצה והיינו בנטמא דציץ מרצה על אכילות ורק מדרבנן לא יזרוק לכתחילה. אבל באבוד ושרוף אפי' דיעבד פסול. כן מבואר בפסחים. ואפשר לומר דפסולה כמשמעו אפילו דיעבד אלא דה\"ק כמדת ר\"י ביסוד זה דאם אין דם אין בשר ולא כר\"י דמתני' דהכא דאין ציץ מרצה על האוכלין והוי כנאבד ואפילו דיעבד פסול. וע' בפסחים. והא דפרכי' שם חדא פסולה דיעבד משמע היינו למה דרצה לומר דר\"י סבירא ליה אפילו בכל מילי דזרק הורצה אפילו בשרוף דדינא דאין בשר אין דם כיון דלא שינה לעכב כך הדין מדאורייתא דלכתחילה לא יזרוק ובדיעבד הורצה (וכדסבירא ליה לר' יוסי באמת) מש\"ה פריך דהא פסולה קתני. אבל למה דמשני כאן ביחיד כאן בציבור היינו מדין ריצוי ציץ דבדאוריי' אין חילוק בין יחיד לציבור. וע\"כ מדין ריצוי ציץ דאף ביחיד מדאוריי' יזרוק דציץ מרצה על האוכלין ורק מדרבנן לא יזרוק ובצבור שרי לכתחילה. בזה שפיר י\"ל דהא דקתני הכא פסולה היינו דמתני' סבר דאין ציץ מרצה על האוכלין וקאמר כמדת ר\"י לענין זה דאין דם אין בשר אף בדיעבד פסול כמו בנשרף ודו\"��:",
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה וכמדת ר\"י פסולה. דה\"ה לשרוף ואבוד. </b>דאם נשתייר מקצת מקטיר הקומץ אבל מ\"מ השיריים אסורין באכילה (גמרא דף ט' ע\"ב):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>תוי\"ט ד\"ה לא הקטירו. משמא דגמרא דמסתבר. </b>כ\"כ רש\"י בפירושא דשם אבל התוס' ישנים כתבו פירוש אחר ולפירושם גם עולה מעשרת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>במשנה ועל הלבונה בפני עצמה. </b>תוס' (דף ס' ע\"א) כתבו דמיירי אפי' במנחה א' שנתן שמן ואח\"כ לבונה דאף דכבר נפסלה במתן שמן מ\"מ חייב על הלבונה. כמו במחמץ אחר מחמץ. ובשם ר\"ת כתבו דא\"ח אא\"כ בב' מנחות ע\"ז שמן וע\"ז לבונה. או במנחה א' ונתן השמן והלבונה בב\"א (זה כתב רבינו לפי צד תירוץ הב' של התוס'):",
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט סד\"ה נתן כלי. או לבונה. </b>לשון הרמב\"ם נתן כלי שיש בו שמן או לבונה על גבה אינו עובר ולא פסלה. ובלח\"מ הקשה מנ\"ל להרמב\"ם דלא עבר הא לשון המשנה לא משמע הכי מדנקט תחלה נתן שמן על שיריים לא עבר ובסיפא לא נקט לא עבר ונקט לא פסל משמע דמעבר עבר ונדחק בזה. ולענ\"ד דיצא זה להרמב\"ם דלענין פסול ל\"צ לדרשא דברייתא דעליה משמע בגופא הא בלא\"ה כיון דלבונה לא פסל דאפשר ללוקטו ממילא ה\"נ בשמן שבללו (צ\"ל שלא בלל) הא ג\"כ אפשר ללוקטו. אע\"כ דהדרשא אתיא דשלא עבר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יח] <b>הרע\"ב ד\"ה ויורות הערביין. כמין גומא. </b>ע' (פ\"ה מ\"י דכלים) (ובתוי\"ט שם):",
+                "[אות יט] <b>שם ד\"ה אם רצה. דכופח מין תנור. </b>דכתיב תנור ב' פעמים להכשיר מאפה כופח. גמרא:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות כ] <b>בהרע\"ב ד\"ה במדה ירושלמית. הי' עשרה עשרונים. </b>דמדכתיב גבי שתי הלחם ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שאין ת\"ל תביאו אלא ללמד שכל מה שאתה מביא ממקום אחר (חמץ ועם הזבח רש\"י) הרי הוא כזה. מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה אי מה להלן שתי עשרונים אף כאן שתי עשרונים ת\"ל תהיינה וכיון דידעינן דחלה לעשרון וידעינן שהי' יו\"ד חלות. ממילא נשמע שהיה י' עשרונים לחמץ (גמרא):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>הרע\"ב ד\"ה שהיה גודשה. ולית הלכתא כותיה. </b>קשה לי אמאי לא פסקי' כר\"מ הא הוי מחלוקת במתני' דר\"פ זו ואח\"כ סתם במתני' זו וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כב] <b>בהרע\"ב ד\"ה שאחד מניף. אבל כולן יחד אין יכולין להניף. </b>משני הש\"ס אמאי דפרכינן דנילף תנופה מסמיכה מה סמיכה דלא נתרבתה בשחוטים נתרבתה בחברים תנופה וכו' ומשני משום דלא אפשר לנפו כולהו כהדדי הו\"ל חציצה. ובסוכה ד' ל\"ז כתב תוס' אף לרבא דס\"ל התם מב\"מ אינו חוצץ מ\"מ פירכא הוי. ועוד מידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן (רפ\"ט דזבחים) ע\"ג רגל חברו פסול. וע' בתוי\"ט (פי\"ג מ\"ה) דזבחים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>בהרע\"ב ד\"ה שהיו אומרים. הוא המתיר. </b>אע\"ג דמחרת הפסח הוא ט\"ו בניסן שהוא מחרת שחיטת הפסח כדכתיב בפ' מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וזה היה בט\"ו. מ\"מ מחרת הפסח דהכא הוא ט\"ז וקרי ליה ג\"כ מחרת הפסח לפי שהוא יום מחרת אכילתו. תוס' פ\"ק דר\"ה (ד' י\"ג ע\"א):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כד] <b>הרע\"ב ��\"ה ואם לאו. אלא לאחר קצירת העומר. </b>אף דנשרש קודם הבאת העומר אין העומר מתיר. מזה משמע דהשרשה אינו תלוי בימים ואין לו זמן קצבה. דאל\"כ לא משכחת שיהיה השרשה בין קצירה להבאה. וע' (פ\"ב מ\"ו) דשביעית. וע' בזה בספר טורי אבן (ר\"ה י' ע\"ב ד\"ה כל הרכבה):"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>הרע\"ב ד\"ה קוצרים בית השלחים. ממקום שאתה יכול להביא העומר. </b>והא דלא דרשינן ממין שאתה מביא אי אתה קוצר ולתסר רק בקצירת שעורים. היינו דמגז\"ש ראשית ראשית מחלה ילפינן דקצירת כל ה' מינין אסורים. (גמ'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כו] <b>הר\"ב ד\"ה ובטפוס. ומתקן הבצק בתוך הדפוס. </b>וכ\"נ מלשון רש\"י בסוכה (דף ל\"ו ע\"א) שכ' וז\"ל כל העשוי לעשות למדתו דברים אחרי' ע\"ג כמו מנעלים. או בתוכו. כעין שהיה עושין קדירות ללחם הפנים שיכניסו העיסה לתוך הקדירה והלחם נעשה בצורתה כגון אלו קרי דפוס ע\"כ (וכ\"כ ברש\"י בסוגיא וע' תוס'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>תוי\"ט ד\"ה הרי עלי. ולמנחה מעליא אכווין. </b>ולפ\"ז אם אמר הרי עלי מנחה מן העדשים לאו כלום הוא כמבואר בסוגיין. והרמב\"ם כתב בחיבורו וז\"ל האומר ה\"ע מנחת שעורים או מנחת חצי עשרון או *) מנחה בלא שמן ולבונה הר\"ז פטור שלא התנדב כדרך שמקריבים. אמר ה\"ע מנחה מן השעורים או מן העדשים או מנחה בלא שמן ולבונה כו' שואלים אותו אם אמר וכו' ואילו ידעתי שאין מקריבים וכו' לא הייתי נודר הר\"ז פטור. ואם אמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבים הר\"ז חייב להקריב כדרך שמקריבים עכ\"ל מבואר דמחלק בין אמר מנחת דבוק או מנחה שהוא מוכרת ומקורו בסוגיי' עיי\"ש. וכן אם לא הזכיר כלל מנחה רק אמר ה\"ע חצי עשרון פטור. ולא מהני בדיקה אלא בהזכיר תחלה מנחה בזה ע\"י בדיקה שאומר הייתי נודר כדרך שמקריבים הוי כאילו אמר ה\"ע מנחה לבד עיי\"ש: *) הכ\"מ מגיה מנחת וע\"ש. (רמ\"ש). "
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>הרע\"ב ד\"ה שכן ציבור. ואי מערב להו מפסיל. </b>קשה לי הא (פ\"ג מ\"ב) דמסכתין ת\"ק ס\"ל דכשר ור\"י ס\"ל התם דפסול ומבואר בסוגיא דשם דר\"י לטעמיה דתליא במב\"מ ולא תלינן בעולין. ורבנן ס\"ל דעולין אין מבטלין עיי\"ש הטיב. ולא מצינו בשום מקום דר\"ש יסבור כר\"י דמב\"מ לא בטיל. וצ\"ע:",
+                "[אות כט] <b>שם תוי\"ט ד\"ה אין מתנדבים. בין בנדר בין בנדבה. </b>בלח\"מ ובמ\"ל כתבו דהרמב\"ם לשיטתו אזיל כמו שהעתקתי לעיל במתני' ג' דגבי חצי עשרון מהני כיון דאמר תחלה מנחה אבל הכא לא הזכיר מנחה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>במשנה נחשת. </b>בשבת ד\"צ ע\"א הקשו תוס' בשם ר\"י דלא יפחות מפרוטה הו\"ל למימר כמו בדינר זהב וכסף:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לא] <b>הרע\"ב ד\"ה שאקריבנה בבית חוניו. ע\"מ שאהרגנה. </b>זהו לשון רש\"י שמפרש כן אההיא דאמרינן בסוגיא נעשה כאומר ה\"ע עולה ע\"מ שלא אתחייב באחריותה והוסיף רש\"י בזה ע\"מ שאהרגנה ולא אתחייב באחריותה. ונראה דס\"ל לרש\"י דבאומר סתם ע\"מ שלא אתחייב באחריותה היינו רק באחריות אונסים ואפשר אף לפשיעה. אבל מ\"מ לא על מזיק בידים. ולזה הוסיף רש\"י כיון דאמר ע\"מ שאקריבנה בבית חוניו הוי כפירש ע\"מ שלא אתחייב על הריגתה בידים. וע' בתשובות מיימוני (ס' משפטים סי' י\"א) שדקדק כן מלשון הש\"ס הנ\"ל דבאומר ע\"מ שלא אתחייב באחריותה פטר נפשיה מכולו ואפי' ממזיקו בידי�� דמקטל קטלה. ולענ\"ד מל' רש\"י והרע\"ב לא משמע כן:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,156 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Menachot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Menachot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוס' חדשים ד\"ה ומנחת קנאות. לא קיימי הכי. </b>גם להס\"ד דהש\"ס הוא מדאורייתא. דילפינן מגז\"ש במזכרת עון עון מקרא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה:",
+                "[אות ב] <b>בא\"ד מדכתיב היא בשניהם. </b>וברש\"י (דף ה' ד\"ה ובדבר הראוי לעבודה וכו') במנחת קנאות פסול משום דרחמנא קריא חטאת וזה תימה דהא במנחת קנאות לא כתיב חטאת (עיין בדברי רבינו בזבחים אות כ\"ה):"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט סד\"ה אחת מנחת חוטא. גמ'. </b>והא דלא קתני ברפ\"ב דזבחים כל הזבחים כו' ואפי' חטאת חלב דהא גם בזה אר\"ש טעמא דחטאת חלב לא בעי נסכים שלא יהיה קרבנו מהודר. היינו דהכא דרישא דמתני' היינו מתני' דלעיל דמנחות שקמצן שלא לשמה פסולות אתיא דלא כר\"ש דמכשיר בברייתא. סיפא נמי דלא כר\"ש. דלר\"ש דיהיב טעמא שלא יהיה קרבנו מהודר פסולים נמי לתכשר קמ\"ל (גמ') ופירש\"י דתני משנה יתירא דלא אצטריך לאשמועינן אלא לר\"ש דמודה בסיפא:",
+                "[אות ד] <b>שם ד\"ה קמץ ועלה. הנעשית מפסולין תוס'. </b>(דף יו\"ד ע\"ב). ומ\"ש התוי\"ט אבל הר\"ב כו' לא ידעתי דהא י\"ל דהר\"ב קאי אכל הפסולין דחשיב במתני' מקודם היינו שנעש' מפסולין. וכדכתב הרע\"ב ויחזור כהן כשר דמשמע דהפסול היה ע\"י שנעשה מהפסולים וכדדייק הרע\"ב שאם עבר אחד מהן דמשמע דמיירי שהפסול בגברא אבל שעלה בידו צרור מזה לא מיירי הרע\"ב:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה ריבה שמנה. אבל שיטת הרמב\"ם. </b>נראה דס\"ל לתוי\"ט בדעת הרמב\"ם דאף בנתן לתוכה שמן דחולין ודחברתה לא מפסיל אלא בב' לוגין. ואולם להדיא כתב הרמב\"ם שם בהל' ח' מנחה שנפל לתוכה שמן מנחה אחרת או שמן חולין כ\"ש נפסלה. ובהלכה ט' ריבה שמנה ולבונתה עד ב' לוגים כו' נראה דדעת הרמב\"ם לחלק דבהפריש לה שמן לא מפסלי אלא בב' לוגין. אבל בשמן דחולין ודחברתה פסול בכ\"ש. אח\"ז מצאתי דכ\"כ בס' מנחת כהן:",
+                "[אות ו] <b>בהרע\"ב ד\"ה חסר לבונתה. שלא נתן בה. </b>תמהני דמסוגיין דקאמר ר\"י סבר קומץ בתחילה ב' קרטין בסוף. ור\"ש סבר קומץ בתחילה וקורט אחד בסוף. משמע להדיא דלכ\"ע בעי שיהיה בתחילה קומץ לבונה אלא דבנחסר אח\"כ קודם הקטרה מכשרי'. וכ\"נ להדיא בפרש\"י וצ\"ע אח\"כ מצאתי שהוקשה כן להרב מנחת כהן זצ\"ל. גם קשה לי על הרע\"ב שכ\"כ דרך פירוש למתניתין דחסר לבונתה היינו דליכא אלא קורט א' ובאמת פליגי עלה וס\"ל לר\"ש דקורט אחד סגי ור\"י ס\"ל דב' קורטים אבל ר\"מ דהיינו סתם (ע' רש\"י) ס\"ל דחסר כ\"ש פסול. ואולם מתני' דבסמוך או להקטיר לבונתה למחר ולא קתני להקטיר כזית לבונתה למחר כדקתני גבי קומץ כתב רש\"י שם דהך סתמא כרבנן דאמרינן לעיל דלבונה כשר בקורט אחד (והיינו ר\"ש. ולשון רש\"י רבנן אינו מדוקדק) ומה דלא נקט רש\"י כר\"י דסגי בב' קורטין דא\"כ הו\"ל למתני להקטיר ב' קורטין אמנם עדיין אף לר\"ש לתני להקטיר קורט אחד דהא בחסר כ\"ש מקורט אחד פסול כמבואר בסוגיין:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט ד\"ה מודה ר\"י. והדרא קושין לדוכתה. </b>בפשוטו לק\"מ דאין כוונת הר\"ב כאן שחישב בשעת ההקטרה. אלא דכוונת הרע\"ב במ\"ש כי חישב בהקטרת קומץ היינו שחישב בקמיצה להקטיר קומצה. ופשוט. אח\"ז מצאתי שכ\"כ בס' קול הרמ\"ז:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה ואותו הסדר. </b>הא בחישב על חלה א' מן הסדרים נפגל כל הסדר והא דנקט א' מן הסדרים משום רבותא דר' יוסי דאפ\"ה אין כרת על הסדר הב'. וכן בסיפא גבי טומאה נקט א' מן הסדרים לרבותא דחכמים דאפ\"ה הטהור יאכל. תוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>תוי\"ט ד\"ה לא מלח. כדתניא (דף כ') יכול. </b>תמוה לי הא אדרבה כיון דאמרינן דאין מנחה טעונה מלח איך אפשר לפרש מתני' דלא מלח היינו המנחה כולה הא אף לכתחילה לא בעי מליחה כלל. אלא ודאי דמתני' דלא מלח קאי אקומץ ומאי דקתני בברייתא דמדכתיב ברית מעכבא מתני' פליג בזה וכדאמרי' בסוגיא דרב סבר כמתני' ולאידך שינויא גם רב סבר כהברייתא. אבל מ\"מ מתני' לא ס\"ל כהברייתא. והרמב\"ם השמיט באמת לא מלח דלהלכה קיי\"ל כהברייתא וכמ\"ש בכ\"מ (בפ\"ה מהל' איסורי מזבח) ונתן טעם על זה דפסק הרמב\"ם כהברייתא ולא כמתני' עכ\"פ זהו ברור דלא מלח היינו הקומץ. ודברי הרע\"ב והתוי\"ט שגבו ממני וצ\"ע:",
+                "[אות י] <b>שם ד\"ה והן בולעות. לא הבינותי דברי רש\"י. </b>לענ\"ד בפשוטו דכוונת רש\"י ותוס' דסולת של קומץ רבה על שמן שבלע ממנחת נסכים. [ולרבנן] דס\"ל דעולין אין מבטלין זא\"ז אף מבשא\"מ לא בטל השמן בסולת וכיון דלא בטל היכא דאיתא אמנחת נסכים שדינן ליה ולא הוי הקומץ ריבה שמנה ולא המנחת נסכים חסר שמנה. אבל לר\"י דמבשא\"מ בטל אמרינן סלק כו' ובטל השמן שבלע בסולת ומש\"ה לא שדינן ליה אמנחת נסכים כיון דבטל בסולת ומקרי זה רבה שמנה וזה חסר שמנה. וכן משמע להדיא בפירש\"י (דף כ\"ב ד\"ה והן) עיי\"ש וברור:",
+                "[אות יא] <b>בא\"ד וכתבו עוד התוס' כו'. של הקומץ רבה עליו השמן. </b>בתוס' שלפנינו איתא רבה על השמן ומבטלו והיינו כמש\"ל דהעיקר דס\"ל לרש\"י ותוס' דהסולת מבטל להשמן. ועי\"ז מקרי ריבה שמנה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה אם יכול. הא מב\"מ בטל. </b>וא\"כ כי קמץ לאחת ליתי שיריים ולבטל לטבלא והו\"ל אינך מנחה שחסרה קודם קמיצה (כדר\"ז כו'):",
+                "[אות יג] <b>במשנה וכמדת ר' יהושע פסולה. </b>היינו רק לכתחילה אבל בדיעבד הורצה והיינו בנטמא דציץ מרצה על אכילות ורק מדרבנן לא יזרוק לכתחילה. אבל באבוד ושרוף אפי' דיעבד פסול. כן מבואר בפסחים. ואפשר לומר דפסולה כמשמעו אפילו דיעבד אלא דה\"ק כמדת ר\"י ביסוד זה דאם אין דם אין בשר ולא כר\"י דמתני' דהכא דאין ציץ מרצה על האוכלין והוי כנאבד ואפילו דיעבד פסול. וע' בפסחים. והא דפרכי' שם חדא פסולה דיעבד משמע היינו למה דרצה לומר דר\"י סבירא ליה אפילו בכל מילי דזרק הורצה אפילו בשרוף דדינא דאין בשר אין דם כיון דלא שינה לעכב כך הדין מדאורייתא דלכתחילה לא יזרוק ובדיעבד הורצה (וכדסבירא ליה לר' יוסי באמת) מש\"ה פריך דהא פסולה קתני. אבל למה דמשני כאן ביחיד כאן בציבור היינו מדין ריצוי ציץ דבדאוריי' אין חילוק בין יחיד לציבור. וע\"כ מדין ריצוי ציץ דאף ביחיד מדאוריי' יזרוק דציץ מרצה על האוכלין ורק מדרבנן לא יזרוק ובצבור שרי לכתחילה. בזה שפיר י\"ל דהא דקתני הכא פסולה היינו דמתני' סבר דאין ציץ מרצה על האוכלין וקאמר כמדת ר\"י לענין זה דאין דם אין בשר אף בדיעבד פסול כמו בנשרף ודו\"ק:",
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה וכמדת ר\"י פסולה. דה\"ה לשרוף ואבוד. </b>דאם נשתייר מקצת מקטיר הקומץ אבל מ\"מ השיריים אסורין באכילה (גמרא דף ט' ע\"ב):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>תוי\"ט ד\"ה לא הקטירו. משמא דגמרא דמסתבר. </b>כ\"כ רש\"י בפירושא דשם אבל התוס' ישנים כתבו פירוש אחר ולפירושם גם עולה מעשרת:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>במשנה ועל הלבונה בפני עצמה. </b>תוס' (דף ס' ע\"א) כתבו דמיירי אפי' במנחה א' שנתן שמן ואח\"כ לבונה דאף דכבר נפסלה במתן שמן מ\"מ חייב על הלבונה. כמו במחמץ אחר מחמץ. ובשם ר\"ת כתבו דא\"ח אא\"כ בב' מנחות ע\"ז שמן וע\"ז לבונה. או במנחה א' ונתן השמן והלבונה בב\"א (זה כתב רבינו לפי צד תירוץ הב' של התוס'):",
+                "[אות יז] <b>תוי\"ט סד\"ה נתן כלי. או לבונה. </b>לשון הרמב\"ם נתן כלי שיש בו שמן או לבונה על גבה אינו עובר ולא פסלה. ובלח\"מ הקשה מנ\"ל להרמב\"ם דלא עבר הא לשון המשנה לא משמע הכי מדנקט תחלה נתן שמן על שיריים לא עבר ובסיפא לא נקט לא עבר ונקט לא פסל משמע דמעבר עבר ונדחק בזה. ולענ\"ד דיצא זה להרמב\"ם דלענין פסול ל\"צ לדרשא דברייתא דעליה משמע בגופא הא בלא\"ה כיון דלבונה לא פסל דאפשר ללוקטו ממילא ה\"נ בשמן שבללו (צ\"ל שלא בלל) הא ג\"כ אפשר ללוקטו. אע\"כ דהדרשא אתיא דשלא עבר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יח] <b>הרע\"ב ד\"ה ויורות הערביין. כמין גומא. </b>ע' (פ\"ה מ\"י דכלים) (ובתוי\"ט שם):",
+                "[אות יט] <b>שם ד\"ה אם רצה. דכופח מין תנור. </b>דכתיב תנור ב' פעמים להכשיר מאפה כופח. גמרא:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות כ] <b>בהרע\"ב ד\"ה במדה ירושלמית. הי' עשרה עשרונים. </b>דמדכתיב גבי שתי הלחם ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שאין ת\"ל תביאו אלא ללמד שכל מה שאתה מביא ממקום אחר (חמץ ועם הזבח רש\"י) הרי הוא כזה. מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה אי מה להלן שתי עשרונים אף כאן שתי עשרונים ת\"ל תהיינה וכיון דידעינן דחלה לעשרון וידעינן שהי' יו\"ד חלות. ממילא נשמע שהיה י' עשרונים לחמץ (גמרא):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>הרע\"ב ד\"ה שהיה גודשה. ולית הלכתא כותיה. </b>קשה לי אמאי לא פסקי' כר\"מ הא הוי מחלוקת במתני' דר\"פ זו ואח\"כ סתם במתני' זו וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כב] <b>בהרע\"ב ד\"ה שאחד מניף. אבל כולן יחד אין יכולין להניף. </b>משני הש\"ס אמאי דפרכינן דנילף תנופה מסמיכה מה סמיכה דלא נתרבתה בשחוטים נתרבתה בחברים תנופה וכו' ומשני משום דלא אפשר לנפו כולהו כהדדי הו\"ל חציצה. ובסוכה ד' ל\"ז כתב תוס' אף לרבא דס\"ל התם מב\"מ אינו חוצץ מ\"מ פירכא הוי. ועוד מידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן (רפ\"ט דזבחים) ע\"ג רגל חברו פסול. וע' בתוי\"ט (פי\"ג מ\"ה) דזבחים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>בהרע\"ב ד\"ה שהיו אומרים. הוא המתיר. </b>אע\"ג דמחרת הפסח הוא ט\"ו בניסן שהוא מחרת שחיטת הפסח כדכתיב בפ' מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וזה היה בט\"ו. מ\"מ מחרת הפסח דהכא הוא ט\"ז וקרי ליה ג\"כ מחרת הפסח לפי שהוא יום מחרת אכילתו. תוס' פ\"ק דר\"ה (ד' י\"ג ע\"א):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כד] <b>הרע\"ב ד\"ה ואם לאו. אלא לאחר קצירת העומר. </b>אף דנשרש קודם הבאת העומר אין העומר מתיר. מזה משמע דהשרשה אינו תלוי בימים ואין לו זמן קצבה. דאל\"כ לא משכחת שיהיה השרשה בין קצירה להבאה. וע' (פ\"ב מ\"ו) דשביעית. וע' בזה בספר טורי אבן (ר\"ה י' ע\"ב ד\"ה כל הרכבה):"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>הרע\"ב ד\"ה קוצרים בית השלחים. ממקום שאתה יכול להביא העומר. </b>והא דלא דרשינן ממין שאתה מביא אי אתה קוצר ולתסר רק בקצירת שעורים. היינו דמגז\"ש ראשית ראשית מחלה ילפינן דקצירת כל ה' מינין אסורים. (גמ'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כו] <b>הר\"ב ד\"ה ובטפוס. ומתקן הבצק בתוך הדפוס. </b>וכ\"נ מלשון רש\"י בסוכה (דף ל\"ו ע\"א) שכ' וז\"ל כל העשוי לעשות למדתו דברים אחרי' ע\"ג כמו מנעלים. או בתוכו. כעין שהיה עושין קדירות ללחם הפנים שיכניסו העיסה לתוך הקדירה והלחם נעשה בצורתה כגון אלו קרי דפוס ע\"כ (וכ\"כ ברש\"י בסוגיא וע' תוס'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>תוי\"ט ד\"ה הרי עלי. ולמנחה מעליא אכווין. </b>ולפ\"ז אם אמר הרי עלי מנחה מן העדשים לאו כלום הוא כמבואר בסוגיין. והרמב\"ם כתב בחיבורו וז\"ל האומר ה\"ע מנחת שעורים או מנחת חצי עשרון או *) מנחה בלא שמן ולבונה הר\"ז פטור שלא התנדב כדרך שמקריבים. אמר ה\"ע מנחה מן השעורים או מן העדשים או מנחה בלא שמן ולבונה כו' שואלים אותו אם אמר וכו' ואילו ידעתי שאין מקריבים וכו' לא הייתי נודר הר\"ז פטור. ואם אמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבים הר\"ז חייב להקריב כדרך שמקריבים עכ\"ל מבואר דמחלק בין אמר מנחת דבוק או מנחה שהוא מוכרת ומקורו בסוגיי' עיי\"ש. וכן אם לא הזכיר כלל מנחה רק אמר ה\"ע חצי עשרון פטור. ולא מהני בדיקה אלא בהזכיר תחלה מנחה בזה ע\"י בדיקה שאומר הייתי נודר כדרך שמקריבים הוי כאילו אמר ה\"ע מנחה לבד עיי\"ש: *) הכ\"מ מגיה מנחת וע\"ש. (רמ\"ש). "
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>הרע\"ב ד\"ה שכן ציבור. ואי מערב להו מפסיל. </b>קשה לי הא (פ\"ג מ\"ב) דמסכתין ת\"ק ס\"ל דכשר ור\"י ס\"ל התם דפסול ומבואר בסוגיא דשם דר\"י לטעמיה דתליא במב\"מ ולא תלינן בעולין. ורבנן ס\"ל דעולין אין מבטלין עיי\"ש הטיב. ולא מצינו בשום מקום דר\"ש יסבור כר\"י דמב\"מ לא בטיל. וצ\"ע:",
+                "[אות כט] <b>שם תוי\"ט ד\"ה אין מתנדבים. בין בנדר בין בנדבה. </b>בלח\"מ ובמ\"ל כתבו דהרמב\"ם לשיטתו אזיל כמו שהעתקתי לעיל במתני' ג' דגבי חצי עשרון מהני כיון דאמר תחלה מנחה אבל הכא לא הזכיר מנחה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>במשנה נחשת. </b>בשבת ד\"צ ע\"א הקשו תוס' בשם ר\"י דלא יפחות מפרוטה הו\"ל למימר כמו בדינר זהב וכסף:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לא] <b>הרע\"ב ד\"ה שאקריבנה בבית חוניו. ע\"מ שאהרגנה. </b>זהו לשון רש\"י שמפרש כן אההיא דאמרינן בסוגיא נעשה כאומר ה\"ע עולה ע\"מ שלא אתחייב באחריותה והוסיף רש\"י בזה ע\"מ שאהרגנה ולא אתחייב באחריותה. ונראה דס\"ל לרש\"י דבאומר סתם ע\"מ שלא אתחייב באחריותה היינו רק באחריות אונסים ואפשר אף לפשיעה. אבל מ\"מ לא על מזיק בידים. ולזה הוסיף רש\"י כיון דאמר ע\"מ שאקריבנה בבית חוניו הוי כפירש ע\"מ שלא אתחייב על הריגתה בידים. וע' בתשובות מיימוני (ס' משפטים סי' י\"א) שדקדק כן מלשון הש\"ס הנ\"ל דבאומר ע\"מ שלא אתחייב באחריותה פטר נפשיה מכולו ואפי' ממזיקו בידים דמקטל קטלה. ולענ\"ד מל' רש\"י והרע\"ב לא משמע כן:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מנחות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Middot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,60 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Middot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מדות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>הר\"ב ד\"ה במסיבה ההולכת. לזה הקילו. </b>דמדאורייתא שרי לטב\"י ליכנס למחנה לויה אלא דמדרבנן אסרו ליכנס לעזרת נשים וכמ\"ש בתוי\"ט (פ\"א דכלים מ\"ח ד\"ה שאין טבו\"י):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>מה לך מקיף לשמאל. </b>דאף איטר מקיף דרך ימין העולם. מג\"א (סי' תרנ\"א ס\"ק כ\"ח):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט סד\"ה ועל גגה היתה. כשפתוחות לקודש. </b>וצ\"ל ג\"כ שהיה גג בית הפרוה שוה לקרקע עזרה דאל\"כ הא גגין לא נתקדשו כדאיתא במתניתין שם בפי' הרע\"ב והיא מסוגיא (דפ\"ז) דפסחים. והא דהוצרך למסיבה מלשכת המדיחים לגג בית הפרוה משום דלא היה לו לגג בית הפרוה פתח לעזרה משום צניעות לפי שכה\"ג טובל שם. אלא היו נכנסי' לו דרך לשכת המדיחים שהיתה תחת הקרקע ותוכה של לשכות המדיחים היה קדש דאלת\"ה הו\"ל גג בית הפרוה כמו לשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול דתוכן חול. תוס' פ\"ג דיומא (* דף ל\"א ע\"א ד\"ה וכולן כו' יעו\"ש):"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט סד\"ה אבא שאול כו'. לא יפלא כו'. </b>כ\"כ להדיא בתוס' יומא (דף ח' ע\"ב ד\"ה דאי ר\"ח סגן הכהנים) ע\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Middot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Middot",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>הר\"ב ד\"ה במסיבה ההולכת. לזה הקילו. </b>דמדאורייתא שרי לטב\"י ליכנס למחנה לויה אלא דמדרבנן אסרו ליכנס לעזרת נשים וכמ\"ש בתוי\"ט (פ\"א דכלים מ\"ח ד\"ה שאין טבו\"י):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>מה לך מקיף לשמאל. </b>דאף איטר מקיף דרך ימין העולם. מג\"א (סי' תרנ\"א ס\"ק כ\"ח):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט סד\"ה ועל גגה היתה. כשפתוחות לקודש. </b>וצ\"ל ג\"כ שהיה גג בית הפרוה שוה לקרקע עזרה דאל\"כ הא גגין לא נתקדשו כדאיתא במתניתין שם בפי' הרע\"ב והיא מסוגיא (דפ\"ז) דפסחים. והא דהוצרך למסיבה מלשכת המדיחים לגג בית הפרוה משום דלא היה לו לגג בית הפרוה פתח לעזרה משום צניעות לפי שכה\"ג טובל שם. אלא היו נכנסי' לו דרך לשכת המדיחים שהיתה תחת הקרקע ותוכה של לשכות המדיחים היה קדש דאלת\"ה הו\"ל גג בית הפרוה כמו לשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול דתוכן חול. תוס' פ\"ג דיומא (* דף ל\"א ע\"א ד\"ה וכולן כו' יעו\"ש):"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט סד\"ה אבא שאול כו'. לא יפלא כו'. </b>כ\"כ להדיא בתוס' יומא (דף ח' ע\"ב ד\"ה דאי ר\"ח סגן הכהנים) ע\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מדות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tamid/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tamid",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תמיד",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה בבית הניצוץ. לא שמעתי בו טעם. </b>והראב\"ד כתב בשם התוס' דעל שם האור נקראת ניצוץ שהיה עשוי כמין אכסדרא כדאיתא במתני' (פ\"א מ\"ה) דמסכת מדות:",
+                "[אות ב] <b>תוי\"ט ד\"ה והרובין. כגון פחותים מי\"ג. </b>ובבאר שבע השיג לנכון דהא מבואר בחולין (דף כ\"ד ע\"ב) דדוקא בדיעבד עבודתו כשרה משהביא ב' שערות. אבל לכתחלה לא עד שהוא בן עשרים:",
+                "[אות ג] <b>במשנה ובית כסא של כבוד. </b>כתב בב\"ש די\"ל דמש\"ה היה שם בה\"כ כדי שיטיל מים קודם טבילה מטעמא דתנן (בפ\"ח מ\"ד) דמקואות דבע\"ק שטבל ולא הטיל מים כשיטיל מים טמא. ע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה לעשות חביתים. </b>בירוש' (ספ\"ק דר\"ה) פסיק דאפי' בשבת דמחללים שבת בלילה לדבר שהוא צורך היום:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה החלו מעלים. וז\"ל בבוקר עורכים עצים. </b>בספ\"ב דיומא מבואר דסידור מערכה כשר בלילה. ובתוספות שם ד\"ה איכא דאמרי כתבו דזמנו רק בלילה אבל סידור ב' גזרי עצים זמנו ביום:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה לא היה שוחט. מצאתי כתוב. </b>וכן כתב להדיא בתוספת יומא  (דף כט ע\"א).  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,55 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tamid",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Tamid",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה בבית הניצוץ. לא שמעתי בו טעם. </b>והראב\"ד כתב בשם התוס' דעל שם האור נקראת ניצוץ שהיה עשוי כמין אכסדרא כדאיתא במתני' (פ\"א מ\"ה) דמסכת מדות:",
+                "[אות ב] <b>תוי\"ט ד\"ה והרובין. כגון פחותים מי\"ג. </b>ובבאר שבע השיג לנכון דהא מבואר בחולין (דף כ\"ד ע\"ב) דדוקא בדיעבד עבודתו כשרה משהביא ב' שערות. אבל לכתחלה לא עד שהוא בן עשרים:",
+                "[אות ג] <b>במשנה ובית כסא של כבוד. </b>כתב בב\"ש די\"ל דמש\"ה היה שם בה\"כ כדי שיטיל מים קודם טבילה מטעמא דתנן (בפ\"ח מ\"ד) דמקואות דבע\"ק שטבל ולא הטיל מים כשיטיל מים טמא. ע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה לעשות חביתים. </b>בירוש' (ספ\"ק דר\"ה) פסיק דאפי' בשבת דמחללים שבת בלילה לדבר שהוא צורך היום:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה החלו מעלים. וז\"ל בבוקר עורכים עצים. </b>בספ\"ב דיומא מבואר דסידור מערכה כשר בלילה. ובתוספות שם ד\"ה איכא דאמרי כתבו דזמנו רק בלילה אבל סידור ב' גזרי עצים זמנו ביום:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה לא היה שוחט. מצאתי כתוב. </b>וכן כתב להדיא בתוספת יומא  (דף כט ע\"א).  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תמיד",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Temurah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,94 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Temurah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תמורה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>ברע\"ב ד\"ה מה הוא מיוחד. דכתיב הוא. </b>ובמאור (פ\"ד דחולין) כתב לפרש דמה הוא היינו המעשר יחיד כדאמר רבה יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשר ואחד עשר מעורבין אף תמורה ביחיד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>תי\"ט ד\"ה אין מי חטאת. ונפלאתי הפלא ופלא. </b>כך הקשה המהרש\"א בסוטה שם:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות ג] <b>במשנה ועל ולד ולד תמורה. </b>קשה לי למ\"ש רש\"י (דף כ' ע\"ב) דולד תמורה הוי בכלל ולד שני. דתמורה קרי ולד הואיל ומכח אחר אתי. א\"כ אמאי נקט ועל ולד ולד תמורה הא בולד תמורה עצמו לא קרב דהוי בכלל ולד ולד. וצ\"ע:",
+                "[אות ד] <b>ברע\"ב ד\"ה ולד שלמים. מדרבנן משום גזירה. </b>והולד תודה מודה ר\"א דקרב כדאיתא בסוגיין. ופירש\"י דתודה לא שכיח כ\"כ ומש\"ה ל\"ג. ומה\"ט ניחא דר\"ש ס\"ל דולד ולדה לכ\"ע לא יקרבו מ\"מ בתודה י\"ל דיקרבו וכסתמא דמתני' דבסמוך דלא מצינו דפליג עלה. ואולם מדברי הרמב\"ם (רפ\"ד דתמורה ה\"ב) מבואר דס\"ל דגם בתודה ולד ולדה לא יקרבו. ולא ידעתי מנין לנו זה דולד ולדה לר\"ש חמור מולד ראשון לר\"א. וצ\"ע. ואף אם נימא דבולד ולד מטעם דניכרת מתוך מעשיו דלגדל בעי חיישינן אף בלא שכיח. ויש סעד לזה דתמורה ג\"כ לא שכיח דעבר בלאו (ומשמע באמת דלר\"א ולד תמורה קרב מדנקט במתני' רא\"א ולד שלמים לא יקרב שלמים ושייר ולד תמורה). וכיון דס\"ל לר\"ש דולד ולד תמורה לא יקרבו מוכח דגם דלא שכיח חיישינן בולד ולד כיון דניכר מחשבתו דלגדל עדרים בא ומתני' דבסמוך באמת כת\"ק דס\"ל לחכמים גם ולד ולד יקרבו ולא חמיר מולד עצמו. ואולם לפ\"ז קשה דאמאי פסק הרמב\"ם כר\"ש הא הוי מחלוקת ואח\"כ סתם דבמתני' דבסמוך סתם כת\"ק. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה תמורת אשם ולד תמורתה. </b>והא דלא אמרי' דולד תמותר אשם יקרב אשם כמו בולד תמורת עולה במתני' ב'. י\"ל דמיירי שהקריב האשם הראשון וא\"א להביא ב' אשמות. גם אף אם נאבד ולא קרב האשם הראשון מ\"מ כיון דלכפרה אתי אינו מתכפר בדבר עבירה. שבא מכח תמורה דעבר על לאו דלא יחליפנו כדאיתא בסוגיא (כ\"כ ועי' תוס' ד\"כ ע\"ב ד\"ה אבל לפני כפרה):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ו]  <b>במשנה ולד חטאת. </b>מתני' זו שנויה עוד (רפ\"ג) דמעילה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט ד\"ה ילדה שני. מציעתא נמי בבהמת חולין. </b>דהרי סיפא דבחולין איירי ואפ\"ה אתפיס בזבחי שלמים (תוס'):",
+                "[אות ח] <b>ברע\"ב ד\"ה אין קדושה. דולדות קדשים. </b>דמש\"ה אין קדושה חלה עליהן אף אם הקדושה מכח האם (דהא סתם אין קדושה קאמר. רש\"י):"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>ברע\"ב ד\"ה נמלך. חוץ ממקדיש. </b>בנדרים (דף פ\"ז ע\"א) איתא רק חוץ ממגדף וע\"ז ומקדש ומגרש. אבל מקדיש ליתא התם. ועיין בש\"ך ח\"מ (סימן רנ\"ה סק\"ה) תמה דמסוגיא דבב\"ק (דע\"ג ע\"ב) מוכח להדיא דאף במקדיש תכ\"ד כ\"ד. דפרכינן התם מדרבי יוסי דסבר תכ\"ד כ\"ד לענין עדות ממתני' דהכא דסבר ר\"י הר\"ז תמורת עולה ומשני' התם דתרי כדי דיבור הוי עיי\"ש. הרי מוכח דאין לחלק בין עדות להקדש לענין תכ\"ד ע\"ש. ועיין בפ\"י בב\"ק:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>במשנה הרי זו תמורת עולה. </b>ע' בתי\"ט (פ\"ז מ\"ו) דדמאי:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה והכלאים. </b>וקשה לי אמאי לא חשיב הנדמה דג\"כ פסול להקרבה והוי יותר רבותא מכלאים עיין בב\"ק (דף ע\"ז) ובכורות (ד' י\"ב) וצ\"ע. עיין תוס' בכורות (דף נ\"ז ע\"א ד\"ה חוץ) שהקשו כן על מתני' דהתם. וע' מה שתירצו בזה. (והובא בתי\"ט בכורות פ\"ט מ\"ד):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוס' חדשים ד\"ה לכאורה י\"ל. רק מדרבנן בע\"ח חשיבי. </b>נפלאתי על כבודו הגדולה דלמאי צריך לזה דקאי אמתניתין דלעיל דריש פרקי' הא בלא\"ה בהך מתני' עצמו י\"ל כן כיון דהמחיר כלב מעורב עם ט' האחרים שהם מחיר טלה מה\"ת בטלים ברוב ורק משום בע\"ח לא בטל והוי דרבנן. וא\"כ זה מספיק גם על הרמב\"ם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>במשנה ר\"ש אומר. </b>פליג ג\"כ על בב\"ח דר\"ש ס' בב\"ח מותר בהנאה כדאי' בחולין (ד' קט\"ז) אלא לא נחית לפלוגי רק בחולין שנ\"ב. כ\"כ תוספות נדה (דף מ\"א ע\"א ד\"ה קסבר כו') וכתבו שם עוד בחד תירוצא דר\"ש פליג גם בקדשים שהפילו כיון דקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים לא חלה קדושה על הנפלים ומותרים בהנאה כמו בילדה טומטום ואנדרוגינוס לרשב\"ג לעיל (פ\"ה מ\"ב) עיי\"ש:",
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה וכן חיה. והוא מלתא בלא טעמא. </b>בחולין (דפ\"ה ע\"ב) כתבו תוס' הטעם דגזרי' חיה אטו בהמה ואע\"ג דבבהמה גופה לא הוי בשריפה אלא גזירה אטו קדשים שיצאו לחוץ ובחי' ליכא למטעי אטו קדשים לא הוי גזירה לגזירה כיון דאסירא מיהא דאורייתא הוי כולה חדא גזירה עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>במשנה ואת שדרכו ליקבר יקבר. </b>קאי על ערלה וכ\"כ אבל בתרומ' טמאה הדין דיעשה זילוף. תוס' פסחים:",
+                "[אות טז] <b>ברע\"ב ד\"ה ותרומה טמאה. שלך תהא להסיקה. </b>קשה לי האיך נלמוד מזה דבשריפה הא לך. אתי' דמותר בהנאה ומנ\"ל דבשריפה. ובסוגי' שבת (דכ\"ה) איתא כשם שמצוה לשרוף את הקדשים כך מצוה לשרוף תרומה טמאה. ובתוס' שם דמשום דדמי לקודש ומדרבנן. או דמדאורייתא דמקרי קודש. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>ברע\"ב ד\"ה כל הנשרפים. דלמא חפר איניש. </b>לא ידעתי למאי צריך לזה הא בפשוטו הטעם דלא יקברו דהא צריך לקיים מצות שריפה וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,91 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Temurah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Temurah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות א] <b>ברע\"ב ד\"ה מה הוא מיוחד. דכתיב הוא. </b>ובמאור (פ\"ד דחולין) כתב לפרש דמה הוא היינו המעשר יחיד כדאמר רבה יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשר ואחד עשר מעורבין אף תמורה ביחיד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>תי\"ט ד\"ה אין מי חטאת. ונפלאתי הפלא ופלא. </b>כך הקשה המהרש\"א בסוטה שם:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[אות ג] <b>במשנה ועל ולד ולד תמורה. </b>קשה לי למ\"ש רש\"י (דף כ' ע\"ב) דולד תמורה הוי בכלל ולד שני. דתמורה קרי ולד הואיל ומכח אחר אתי. א\"כ אמאי נקט ועל ולד ולד תמורה הא בולד תמורה עצמו לא קרב דהוי בכלל ולד ולד. וצ\"ע:",
+                "[אות ד] <b>ברע\"ב ד\"ה ולד שלמים. מדרבנן משום גזירה. </b>והולד תודה מודה ר\"א דקרב כדאיתא בסוגיין. ופירש\"י דתודה לא שכיח כ\"כ ומש\"ה ל\"ג. ומה\"ט ניחא דר\"ש ס\"ל דולד ולדה לכ\"ע לא יקרבו מ\"מ בתודה י\"ל דיקרבו וכסתמא דמתני' דבסמוך דלא מצינו דפליג עלה. ואולם מדברי הרמב\"ם (רפ\"ד דתמורה ה\"ב) מבואר דס\"ל דגם בתודה ולד ולדה לא יקרבו. ולא ידעתי מנין לנו זה דולד ולדה לר\"ש חמור מולד ראשון לר\"א. וצ\"ע. ואף אם נימא דבולד ולד מטעם דניכרת מתוך מעשיו דלגדל בעי חיישינן אף בלא שכיח. ויש סעד לזה דתמורה ג\"כ לא שכיח דעבר בלאו (ומשמע באמת דלר\"א ולד תמורה קרב מדנקט במתני' רא\"א ולד שלמים לא יקרב שלמים ושייר ולד תמורה). וכיון דס\"ל לר\"ש דולד ולד תמורה לא יקרבו מוכח דגם דלא שכיח חיישינן בולד ולד כיון דניכר מחשבתו דלגדל עדרים בא ומתני' דבסמוך באמת כת\"ק דס\"ל לחכמים גם ולד ולד יקרבו ולא חמיר מולד עצמו. ואולם לפ\"ז קשה דאמאי פסק הרמב\"ם כר\"ש הא הוי מחלוקת ואח\"כ סתם דבמתני' דבסמוך סתם כת\"ק. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה תמורת אשם ולד תמורתה. </b>והא דלא אמרי' דולד תמותר אשם יקרב אשם כמו בולד תמורת עולה במתני' ב'. י\"ל דמיירי שהקריב האשם הראשון וא\"א להביא ב' אשמות. גם אף אם נאבד ולא קרב האשם הראשון מ\"מ כיון דלכפרה אתי אינו מתכפר בדבר עבירה. שבא מכח תמורה דעבר על לאו דלא יחליפנו כדאיתא בסוגיא (כ\"כ ועי' תוס' ד\"כ ע\"ב ד\"ה אבל לפני כפרה):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ו]  <b>במשנה ולד חטאת. </b>מתני' זו שנויה עוד (רפ\"ג) דמעילה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט ד\"ה ילדה שני. מציעתא נמי בבהמת חולין. </b>דהרי סיפא דבחולין איירי ואפ\"ה אתפיס בזבחי שלמים (תוס'):",
+                "[אות ח] <b>ברע\"ב ד\"ה אין קדושה. דולדות קדשים. </b>דמש\"ה אין קדושה חלה עליהן אף אם הקדושה מכח האם (דהא סתם אין קדושה קאמר. רש\"י):"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>ברע\"ב ד\"ה נמלך. חוץ ממקדיש. </b>בנדרים (דף פ\"ז ע\"א) איתא רק חוץ ממגדף וע\"ז ומקדש ומגרש. אבל מקדיש ליתא התם. ועיין בש\"ך ח\"מ (סימן רנ\"ה סק\"ה) תמה דמסוגיא דבב\"ק (דע\"ג ע\"ב) מוכח להדיא דאף במקדיש תכ\"ד כ\"ד. דפרכינן התם מדרבי יוסי דסבר תכ\"ד כ\"ד לענין עדות ממתני' דהכא דסבר ר\"י הר\"ז תמורת עולה ומשני' התם דתרי כדי דיבור הוי עיי\"ש. הרי מוכח דאין לחלק בין עדות להקדש לענין תכ\"ד ע\"ש. ועיין בפ\"י בב\"ק:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>במשנה הרי זו תמורת עולה. </b>ע' בתי\"ט (פ\"ז מ\"ו) דדמאי:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה והכלאים. </b>וקשה לי אמאי לא חשיב הנדמה דג\"כ פסול להקרבה והוי יותר רבותא מכלאים עיין בב\"ק (דף ע\"ז) ובכורות (ד' י\"ב) וצ\"ע. עיין תוס' בכורות (דף נ\"ז ע\"א ד\"ה חוץ) שהקשו כן על מתני' דהתם. וע' מה שתירצו בזה. (והובא בתי\"ט בכורות פ\"ט מ\"ד):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוס' חדשים ד\"ה לכאורה י\"ל. רק מדרבנן בע\"ח חשיבי. </b>נפלאתי על כבודו הגדולה דלמאי צריך לזה דקאי אמתניתין דלעיל דריש פרקי' הא בלא\"ה בהך מתני' עצמו י\"ל כן כיון דהמחיר כלב מעורב עם ט' האחרים שהם מחיר טלה מה\"ת בטלים ברוב ורק משום בע\"ח לא בטל והוי דרבנן. וא\"כ זה מספיק גם על הרמב\"ם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>במשנה ר\"ש אומר. </b>פליג ג\"כ על בב\"ח דר\"ש ס' בב\"ח מותר בהנאה כדאי' בחולין (ד' קט\"ז) אלא לא נחית לפלוגי רק בחולין שנ\"ב. כ\"כ תוספות נדה (דף מ\"א ע\"א ד\"ה קסבר כו') וכתבו שם עוד בחד תירוצא דר\"ש פליג גם בקדשים שהפילו כיון דקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים לא חלה קדושה על הנפלים ומותרים בהנאה כמו בילדה טומטום ואנדרוגינוס לרשב\"ג לעיל (פ\"ה מ\"ב) עיי\"ש:",
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה וכן חיה. והוא מלתא בלא טעמא. </b>בחולין (דפ\"ה ע\"ב) כתבו תוס' הטעם דגזרי' חיה אטו בהמה ואע\"ג דבבהמה גופה לא הוי בשריפה אלא גזירה אטו קדשים שיצאו לחוץ ובחי' ליכא למטעי אטו קדשים לא הוי גזירה לגזירה כיון דאסירא מיהא דאורייתא הוי כולה חדא גזירה עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>במשנה ואת שדרכו ליקבר יקבר. </b>קאי על ערלה וכ\"כ אבל בתרומ' טמאה הדין דיעשה זילוף. תוס' פסחים:",
+                "[אות טז] <b>ברע\"ב ד\"ה ותרומה טמאה. שלך תהא להסיקה. </b>קשה לי האיך נלמוד מזה דבשריפה הא לך. אתי' דמותר בהנאה ומנ\"ל דבשריפה. ובסוגי' שבת (דכ\"ה) איתא כשם שמצוה לשרוף את הקדשים כך מצוה לשרוף תרומה טמאה. ובתוס' שם דמשום דדמי לקודש ומדרבנן. או דמדאורייתא דמקרי קודש. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>ברע\"ב ד\"ה כל הנשרפים. דלמא חפר איניש. </b>לא ידעתי למאי צריך לזה הא בפשוטו הטעם דלא יקברו דהא צריך לקיים מצות שריפה וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תמורה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zevachim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,326 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zevachim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה זבחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה כל הזבחים שנזבחו ש\"ל. </b>ותודה לשם שלמים כשר ומרצה. ושלמים לשם תודה אינו מרצה דכתיב זבח תודת שלמיו תודה אקרי שלמים ולא שלמים אקרי תודה (גמ' דף ד' וז'):",
+                "[אות ב] <b>הרע\"ב ד\"ה אלא שלא כו'. לשם נדר ולשם הבעלים. </b>דילפינן מקראי דלמצוה בעי לשם נדר ולשם הבעלים כמבואר בסוגיין:",
+                "[אות ג] <b>שם ד\"ה חוץ מן הפסח. עד שיהו כל עשיותיו. </b>ולמצוה לא צריך קרא דנפקא מקרא דזאת התורה לעולה כו' דאתקש כולה לשלמים. אע\"כ דאתא לעכב. ואף דשינוי בעלים דילפינן מקרא דואמרתם זבח פסח לא שמעינן רק הזביחה מ\"מ אמרינן מה שלמים לא חלקת בין שחיטה לשאר עבודות למצוה אף פסח לא תחלוק ביניהם לעיכוב. וכן בחטאת דנפקא שינוי בעלים מוכפר עליו ולא על חבירו דלא שמעינן רק בזריקה מ\"מ אמרי' דלא תחלוק. (גמ' דף ז' ע\"ב ורש\"י דף ח' ע\"א):",
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט ד\"ה שנזבחו שלא כו'. וה\"ה. </b>ודוקא שינוי קודש אבל שינוי בעלים ליכא אלא בזריקה. או שהשחיטה וקבלה והולכה היה ע\"מ לזרוק דמו לשם בעלים אחרים. (גמ' ד' י' ע\"א) עיי' במ\"ל (רפט\"ו מהל' פ\"מ):",
+                "[אות ה] <b>שם ד\"ה כשרים. דייק ליה הרמב\"ם. </b>בפי' המשניות. ותמוה לי על הרע\"ב והרמב\"ם הא להדיא מבואר בסוגיין (ד\"ד) דשינוי קודש ישנו בציבור כביחיד. אלא דשינוי בעלים לא שייך בקרבן ציבור דכולם בעלים. ולשם נכרים לא מפסל דבעינן חבירו דומיא דידיה וכן פי' הרמב\"ם (פ' ט\"ו מהל' פ\"מ) וצע\"ג. ועיין במהרש\"א ביצה (ד\"כ ב' ד\"ה בפירש\"י) דנקט נמי בפשיטות דבק\"צ אין בו דין שלא לשמו. ובמחכ\"ת אינו כן: ",
+                "[אות ו] <b>בהרע\"ב ד\"ה אף האשם. וכתיב כחטאת כאשם. </b>בתוס' במסכתין (דנ\"ה ע\"א ד\"ה מה חטאת) תמהו דלר\"א גם זבחי שלמי ציבור לפסול שלא לשמה דאתקיש לחטאת דמהאי טעמא אינו נאכל אלא לזכרי כהונה כדלקמן (פ\"ה מ\"ה) כמ\"ש הרע\"ב שם. וא\"כ ניקוש ג\"כ לענין שלא לשמה:",
+                "[אות ז] <b>תוס' חדשים בד\"ה וק' הא קיי\"ל אין היקש למחצה. </b>ובתוס' (ד' י' ע\"ב ד\"ה הרי הוא אומר) הו\"מ למילף דאשם פסול שלא לשמו מגז\"ש דעון עון כו' אלא היינו ממעטינן מקרא דאותה. וקשה לי כי היכי דאף דאין גז\"ש למחצה מ\"מ כיון דהגז\"ש אצטריך למותרו נדבה ממעטינן לאשם מאותה. א\"כ גם מהיקישא דכחטאת כאשם נימא כן דהא ההיקש צריך לסמיכה אלא אין היקש למחצה ונמעט לאשם מאותה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה הבכור והמעשר. </b>דל\"ת דדוקא קדשי קדשים וקדשים קלים הוא דאיכא גבוה. אבל קלים וקלים לא קמ\"ל. ואע\"ג דתנינן לה לקמן (פ\"י מ\"ב) שלמים קודמים לבכור כו' הכא עיקר התם אגב גררא נסבא. גמרא. ויש לעיין אמאי לא קתני נמי הכא דבכור לשם מעשר פסול ומעשר לשם בכור כשר כההיא (דפ\"י מ\"ג) דבכור קודם למעשר. ואפשר כיון דנקט בכור ומעשר לשם שלמים דקמ\"ל דגם בקלים וקלים שייך גבוה ונמוך ממילא ידעי' דה\"נ לענין בכור לשם מעשר וסמך על מתני' דלקמן (סברת רבינו דמקושי' הגמרא משמע דגם זה בכלל גבוה ונמוך):",
+                "[אות ט] <b>תוי\"ט ד\"ה כשרים. ועולים קאמר. </b>אבל בהיפוך ליכא למימר דפליגי רק בגבוה מהם ולשם נמוך פסולים היינו שאין מרצים ומכשירים כיון דדרשינן בנמוך מהם מתחללים וחילול היינו דפסול לגמרי ואע\"ג דדרשי' בגמרא ואין חולין מחללין קדשים וקדשים מחללין קדשים ולא מפסלי שאר קדשים שלא לשמן מ\"מ שייך בהם חילול משום פסח וקדשים עכ\"ל תוס'. ותמוה לי הא קדשים מחללים קדשים בודאי היינו פסול ממש דהא לעניין שלא עלו לשם חובה גם בלשם חולין הכי הוא כדאמרי' להדיא (דף מ\"ו ע\"ב) וכ\"כ הרע\"ב כאן וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>בהרע\"ב ד\"ה אבל. והולכת דם עבודה היא. </b>תמהני הא פריך באמת לה הש\"ס בפרקין (ד' ד' ע\"א) דמנ\"ל למפסל שלא לשמה בהולכה הא ליכא למילף משחיטה וקבלה וזריקה דמה להנך דהויין עבודה שא\"א לבטלה. ומשנינן דמדאפיק רחמנא לקבלה בלשון הולכה (דוהקריבו בני אהרן היינו קבלה ומ\"מ לישנא דהולכה הוא כדכתיב והקריב את הכל המזבח דמיירי בהולכת אברים לכבש). למימרא דהולכה לא תפקי' מכלל קבלה. עיי\"ש:",
+                "[אות יא] <b>ד\"ה המהלך. ואין הלכה כר\"א. </b>אבל מפירש\"י בסוף פרקין מבואר דס\"ל דר\"א ות\"ק לא פליגי ור\"א פליג רק על ר\"ש אבוה ועיין במ\"ל (פי\"ג מהלכות פ\"מ):",
+                "[אות יב] <b>בתוס' חדשים ד\"ה נראה. והוא ר\"א בן שמוע. </b>ומדברי רש\"י שהבאתי בדבור הקדום מבואר דהיינו ר\"א בר\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה כל הזבחים. למד על הזר. </b>יש לעיין דלרבא דאמר בתמורה כ\"מ דאמר רחמנא ל\"ת א\"ע לא מהני למ\"ל קראי למפסל העבודה בזר וטמא ששימש ובאונן וכדומה הא כיון דמוזהרים שלא לעבוד ממילא א\"ע ל\"מ והקרבתם פסולה. ואפשר לומר שנ\"מ לענין הולכה בזר דמבואר בס\"פ דלעיל דהולכה בזר פסול אף לר\"ש ולא מהני התיקון לחזור ולהוליך עיי\"ש. אבל שאם נתקבל הדם למזבח בלא הילוך כגון הילוך ברגל יש תקנה לחזור ולהוליך ואם מצד א\"ע ל\"מ הוי רק כאילו לא עשה יהיה תקנה שיחזור כהן ויוליך אבל באמור מצד שבעצמותו מחלל העבודה אין תקנה בהולכת כהן. ואף דבמתני' דהכא שקבלו ועלה דייקי' מנ\"ל. באמת שקבל היינו מקבלה ואילך והולכה בכלל (ועי' לעיל אות יו\"ד) גם י\"ל כיון דמצינו בחלל אף דמוזהר אם עבד בשוגג עבודתו כשרה כדאיתא בקדושין (דף ס\"ו ע\"ב) וילפי' לה מקרא. הרי גילה קרא דבאזהרה דעבודה א\"ע מהני. ובאמת יש לעיין בסוגיא דתנא דבר\"י דיליף זר בק\"ו מבע\"מ שאוכל כו' ואמאי לא נימא חלל יוכיח שאינו אוכל ומוזהר ואפ\"ה אינו מחלל. ובתו' תענית (ד' י\"ז ע\"ב ד\"ה דבר וכו') כתבו על ערל דליכא למילף בק\"ו מבע\"מ דחלל יוכיח עיי\"ש ותמוה לי דא\"כ גם על הלימוד זר בק\"ו נימא חלל יוכיח וצע\"ג:",
+                "[אות יד] <b>שם ד\"ה ור\"ש מכשיר. קאי אלקיחה דלפניו. </b>והא דפסול בשארי קדשים צ\"ל דאתיא מהקישא דזאת התורה. ולמסקנא דסוגיא דקיי\"ל דכהונה לא בעיא אצבע ממילא ניחא דבכולה כתיבי כהונה וא\"צ לומר מטעם דמקרא נדרש לפניו עכ\"פ הדין קבל בשמאל לרבנן פסול בכל הקדשים ולר\"ש גם בחטאת כשר ומזה תמוהים לי דברי תוס' מנחות (ד\"ב ע\"ב ד\"ה זריקה כו') ועוד קשה מקבלה דאשם קבלתו גם בשמאל כו' הא פשיטא דגם באשם ובכל הקדשים קבלתו דוקא בימין. ולר\"ש גם בחטאת כשר בשמאל ולאו מעשיה מוכיחים עלה וצע\"ג. וה' יאיר עיני:",
+                "[אות טו] <b>תוי\"ט ד\"ה ואין בו כרת. דחוץ לזמנו פסול. </b>היינו לאכול מבשר חוץ לזמנו (ולר\"ל הך פסול היינו דלא נתכפרו בעלים כמבואר בסוגיא דר\"ל סבירא ליה כשמואל דשלא במקומו כמקומו. ומ\"מ מפרש פסול לגמרי דמיירי במחשבת פיגול. אבל תמוה לי כיון דהיכא דלא שרי בשר באכילה לא מפגלי אפסול נמי לא מפסל וכדפרכינן בסוגיא על הבריי' בחישב ליתן של מעלה למטה ולמחר כו'. ומה דמשנינן דמידי דהוי מחשבת הינוח ור\"י זהו ל\"ש הכא דנתן הדם מיד וחושב לאכול מבשרו למחר דליכא מחשבת הינוח וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>במשנה או מקצת אמוריו. </b>לא ידעתי אמאי לא נקט בלשון או להקטיר כזית אמורים כדנקט כה\"ג באכילה או כזית מבשרו:",
+                "[אות יז] <b>במשנה לזרוק דמו למחר. </b>משמע דוקא בלזרוק או להקטיר או לאכול. אבל במחשב ע\"מ לקבל או להוליך למחר לא הוי פיגול ועמ\"ש (בפ\"ב מ\"ז) דחולין וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>במשנה והזורק. </b>וה\"ה במחשב לשפוך שיריים למחר אבל אם מחשב בשעת שפיכת שיריים ע\"מ להקטיר אמורים למחר לא הוי פיגול. גמרא (דף י\"ג ע\"ב):",
+                "[אות יט] <b>במשנה דבר שדרכו לאכול. </b>אמרי' בסוגיא (דף ל\"א) אר\"י חישב שיאכלו כלבים למחר פיגול דכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל. לכן חישב שתאכלו אש למחר ג\"כ פיגול דכתיב תאכלהו אש לא נופח. והא דקתני להקטיר דבר שדרכו להקטיר הא דבר שאין דרכו להקטיר לא. וכן במתני' דסוף פרקין שאין אכילה והקטרה מצטרפין מיירי דאפקה בלשון הקטרה. ואי אפקה אכילה בכל ענין חייב. עיי\"ש:",
+                "[אות כ] <b>תוי\"ט סד\"ה חוץ למקומו. גמרא. </b>תמהני דהא אין זה מסקנת הסוגיא. אלא דמסקינן דמהך קרא דפ' צו ואם האכל יאכל כו' דכתיב פיגול יהיה. זהו חוץ למקומו וכתיב והנפש האוכלת ממנו א' ולא שנים. ואיזה חוץ לזמנו. וגמרי' עון עון מנותר דחייב כרת ומוקמי' ליה בחוץ לזמנו ולא בחוץ למקומו משום דחוץ למקומו דמי לנותר בז\"ב. דהיינו דשניהם פסולים בזמן. ופסולים בבמה. שוב ראיתי דבמנחות (ד' י\"א ע\"ב) פירש\"י ג\"כ דחוץ למקומו ילפי' מקרא זוטא דפ' קדושים. וכן פירש\"י (פסחים דף ט\"ז ע\"ב). וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>במשנה לאכול כזית בחוץ. </b>אבל חישב לאכול או להקטיר חצי זית חוץ למקומו. ולהקטיר או לאכול כזית חוץ לזמנו. או שחישב חצי זית במחשבת זמנו ועל חצי זית במחשבת מקום וחזר וחישב על חצי זית אחר במחשבת הזמן הרי זה פיגול. כן מתבאר מסוגיא. וכתבה הרמב\"ם (פט\"ז מהלכות פסהמ\"ק):",
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט ד\"ה וחכמים. צ\"ע. </b>במחכת\"ה. זהו קושית תוס' מנחות (ד' י\"ב ע\"א) על מתני' דהתם דקתני לענין מנחות כמשנה זו. ותירצו דאתא למסתם כוותייהו דכה\"ג משני בפ' המפלת עכ\"ל:",
+                "[אות כג] <b>במשנה שאין אכילה והקטרה מצטרפין. </b>הא אכילה ואכילה בכה\"ג להאכיל כזית לב' בני אדם מצטרפין והוי פיגול. גמרא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כד] <b>תוי\"ט ד\"ה יחזור הכשר. משום דחטאת קריא רחמנא. </b>תמוה לי הא מנחת קנאות לא מקרי חטאת וכדאיתא להדיא מנחות (דף ד' ע\"א) בשלמא מנחת חוטא חטאת קריא רחמנא אלא מנחת קנאות מנ\"ל. ומסקי' שם דבין מנחת חוטא ובין מנחת קנאות פסולים משום דכתיב היא. וע' בהרע\"ב (ריש מנחות). וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>במשנה יחזיר לכלי קדש. </b>והא דלא הוי דיחוי דכל שבידו לא הוי דיחוי. גמרא (וע' בתוס' ד' ל\"ד ב'):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כו] <b>במשנה ונותר. </b>ע' בתוי\"ט (לקמן פ\"י מ\"ז) [ד\"ה שלא] כו':"
+            ],
+            [
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה לאכול שליל. לאו גופא דזיבחא הוא. </b>לפ\"ז אף אם פיגל בזבח ואכל מהשליל אינו חייב משום פיגול דלא נתפגל מכח הזבח דלא גופא דזיבחא הוא כמו בחלב המוקדשים וביצי תורים. אולם בסוגיא דייקינן מדלא כייל במתני' גבי חלב המוקדשים וביצי תורים ג\"כ שליל ושליא ע\"כ מוכח דאם פיגל בזבח חייב על השליל והשליא משום פיגול. וא\"כ מוכח דמיקרי גופא דזיבחא. והא דחישב לאכול שליל לא פיגל ע\"כ הטעם כמ\"ש רש\"י דאין דרכו לאכול דרובא דאינשי לא אכלי להו. והוי כמחשב לאכול בדבר שאין דרכו לאכול ומ\"מ חייב עליו משום פיגול היכא דפיגל בזבח כיון דאיכא קצת אינשי דאכלי להו. וכ\"כ תוס'. וכך פי' הרמב\"ם לפי שהם מאוסים על האדם כמו עור ואלל עכ\"ל. וכ\"כ בחבורו (פי\"ד הפ\"מ). ודעת הרמב\"ם ז\"ל דפיגל הזבח לא נתפגל המוראה. וכן בפרים הנשרפים. אינו מפגל ולא מתפגל וגם מבואר שם דבשליל ושליא חייב גם על נותר וטמא ע\"ש. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>תוי\"ט ד\"ה שחטו. חוץ למקומו כתיב. </b>אינו ענין לכאן דמה דס\"ל לר\"י דחשב לזרוק על המזבח את הניתנים למטה למעלה כו' לא פסל היינו דסבר דאף נתנן ממש כה\"ג בעלים נתכפרו דשלא במקומו כמקומו דמי וכמו דקיי\"ל הכי כמ\"ש הרע\"ב לעיל בר\"פ [ובאמת אפשר דכמו בנתנן את הניתנין למטה למעלה נפסל בשר באכילה ה\"נ במחשב ליתן את הניתנין למטה למעלה כו' פסול באכילה לר\"י. או אפשר דכיון דעכ\"פ נתכפרו הבעלים ל\"א כה\"ג מחשבה כמעשה תוס' (לעיל דף כ\"ז ע\"א)] אולם לגבי את הניתנין בחוץ בפנים דבזה בוודאי אם נתן פסול דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה כו' בזה פרכינן בסוגיא דגם במחשבה לפסול לר\"י ועלה משנינן דבעי דוקא מקום משולש. ובזה תמיה במה שכ' התוי\"ט וצ\"ע בנתנים בפנים ונתנם בחוץ שהוא מקום משולש אמאי כשר. במחכ\"ת אין התחלה לקושי' דבזה בלא\"ה כשר דאף בנתנן ממש נתכפרו בעלים דשלא במקומו כמקומו דמי. וכ\"כ רש\"י בהדיא בפרכת הש\"ס מניתנין בחוץ ונתנם בפנים קמקשו. וכ\"כ תוס' (לעיל ד' כ\"ז ע\"ב ד\"ה לאו כו'). וברור:",
+                "[אות כט] <b>שם בא\"ד לא פליג נמי מההיא טעמא. </b>ושיקריבו טמאים באימורים קאמר ולא בדם כיון דדם נזרק כהלכתו אם הקריבו טמאים האימורים לא פסול זיבחא והא דפסל ר\"י להניח אימורים למחר היינו דאי עביד במחשבתו נפסל כולי קרבן בנאכלים ליום ולילה כיון דהוי אימורים בעין כ\"כ דלא נתקטרו אימורים לא משתרי בשר באכילה. וכי מטי למחר מפסל הבשר משום נותר. אבל שיקריבו טמאים הוי נטמאו אימורים דמשתרי בשר באכילה והא דקתני במתני' או להוציאן לחוץ ע\"כ קאי רק אדם ולא על האימורים דהא אי עביד כמחשבתו לא נמנע הדם מלרצות וגם בשר משתרי באכילה דכיון שהוציא אימורים לחוץ הוי כנטמאו אימורים. תוס'. וק\"ל דמאי בכך דאם הניח אימורים למחר מפסל כולי זיבחא הא מ\"מ הזריקה מרצה ונתכפרו בעלים וא\"כ בחישב להניח אימורים למחר למה יפסל משום מחשבה הא מ\"מ יהא הדין שנתכפרו בעלים כמו בהניחם באמת למחר וכמו במחשב ליתן למעלה את הניתנין למטה דכשר כיון דשלא במקומו כבמקומו אף דמ\"מ מפסל כולי בשר מלאכלו ואם דבאמת הא דקתני ר\"י פוסל היינו לצדדים דהניח אימורים למעלה מפסיל הבשר באכילה ונתכפרו בעלים. עדיין קשה דא\"כ גם בחישב ליתן את הניתנין למטה למעלה יהא הדין דפסול מלאכלו וא\"כ איך חלקם המתני' דבחשב להניח אימורים למחר פסול ובחשב ליתן את הניתנין למטה למעלה כשר הא בשניהם נתכפרו הבעלים. ופסול באכילה. ואיני יודע טעם לחלק בין מחשבת להניח אימורים למחר למחשב ליתן את הניתנין למטה למעלה כיון דבשניהם אי עביד כמחשבתו נתכפרו בעלים ונפסל כולא זיבחא באכילה. ובתוס' לעיל (כ\"ז ע\"א ד\"ה יצא) העלו בסוף דבריהם כיון דבמעשה שנתן הדמים דלמטה למעלה כפרו בעלים אלא דהבשר אסור אם חישב לעשות כן מותר הבשר דלא עביד ר\"י מחשבה כמעשה אלא היכא דבמעשה פסול גמור ולא נתכפרו. אח\"ז מצאתי בתוס' מנחות (דף י\"ח ע\"א ד\"ה גזירה) שכתבו באמת דמדינא גם להניח אמורים כשר אלא דגזרינן בין להניחן בין להוציאן אטו להניח או להוציא דמו עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואין בו כרת. שאין מפגלין כו'. </b>בסוגיא דייק ואמאי לא תני יותר רבותא דראשונה במחשבת חוץ לזמנו ואחרים כתקנן ג\"כ לא פיגל ומסקינן דכולן כתקנן היינו כתקנת פיגול ואחת שלא כתקנה היינו שלא כתקנו' פיגול אלא במחשבת חוץ למקומו או שלא לשמו. וה\"ה בשתיקה כיון דאין מפגלין בחצי המתיר. וצ\"ע על הרע\"ב דלא פי' כמסקנא:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>תוי\"ט ד\"ה והלבונה. הקטרה דקמיצה לא מיחייבה שתקדום. </b>זה תירוץ שני של תוס'. ועוד תירצו שם מקודם דהלבונה נהי דיש לה מתירין דהיינו קמיצת הקמיצה מ\"מ כיון דהוא ג\"כ מתיר עצמו אינו מחויבים עליו משום פיגול ושאני אמורים דלא מקרי מתיר את הבשר דהא בנטמאו או נאבדו האמורים ג\"כ הבשר מותר. והנה הא דהקטרה דקמיצה לא מחייב שתקדום להקטרת לבונה. מפורש במנחות (די\"ג ע\"ב). ומה די\"מ קמיצת קומץ מחייב שתקדום. כ\"כ תוס' מסברא בלשון מ\"מ קודם קמיצה בודאי נראה שלא להקטירה. ולענ\"ד ראיה ברורה לזה מסוגיא דמנחות (די\"ז ע\"א) הנ\"מ היכא דשיריים דקומץ מתיר דידהו. אבל הכא דקומץ לאו מתיר דלבונה וכו'. וקשה הא מפורש במתני' (דרפ\"ב דהקומץ) ע\"מ להקטיר לבונתה דחייב. אע\"כ דזהו החילוק דלענין קמיצה דהקומץ הוא מתיר דידהו ודהלבונה דצריך שיקמוץ תחלה אבל לענין הקטרה דהקומץ לא הוי מתיר דהקטרת לבונה ודו\"ק:",
+                "[אות לב] <b>תוס' חדשים ד\"ה ול\"נ דקמל\"ן. </b>במחכ\"ת זו נגד סוגיא ערוכה דמ\"ד דר\"י הוא דמשני לה אברייתא הכי דאתיא כרבנן דבמנחת נסכים ליכא פיגול. ומ\"מ בלוג שמן איכא פיגול לר' דסבר מתנותיו שרו ליה ה\"נ דמפגלי ליה ודחינן לה ומסקינן דברייתא ר\"מ היא ע\"ש מבואר דלמסקנא א\"א לאוקמי' כרבנן דלדידהו גם בלוג ליכא פיגול:"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה פרים. אין בהם משום פיגול. </b>היינו דאם חישב לאכול או להקטיר הבשר למחר לא נתפגל דאין לבשרה לא אכילת מזבח ולא אכילת אדם אבל אם חישב להקטיר אמורים נתפגל גם הבשר כך איתא בסוגיא (דל\"ה). ואולם מדברי הרמב\"ם (פי\"ח) דחשיב בכלל דברים שאין חייבים משום פיגול מ' שאין לו מתירים. אוכל בשר חטאת הנשרפת מבואר דאף בנתפגלו הפרים אינו חייב על אכילת הבשר וצ\"ע:",
+                "[אות לג] <b>במשנה אין חייבין עליו. </b>אבל מ\"מ פסול בק\"ו מה שלא לשמה דלא מיפסל בשלמים פוסל בחטאת הפנימיות. פיגול דפוסל בשלמים לכ\"ש דפוסל בחטאת הפנימיות גמרא פ\"ק (ד' י\"ד ע\"א):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>במשנה לשם ששה דברים. </b>דעת תוס' במכילתין שבכל ד' עבודות צריך כוונת וי\"ו דברים וכן בשעת הקטרה צריך כוונה חוץ מכוונת הזובח דל\"ש בהקטרה. ובדיעבד אם כיון בד' עבודות שלא לשם השם ושלא לשם אישים כו' כשר. דכל הנהו כוונות אינן אלא למצוה ע\"ש. אבל הרמב\"ם העתיק רק דבשעת זביחה צריך אלו הו' כוונות ע\"ש:",
+                "[אות לו] <b>ב��רע\"ב ד\"ה לשם ריח. לאפוקי אם צלאן. </b>עי' לקמן (פי\"ד מ\"י) בהרע\"ב ובתוי\"ט שם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לז] <b>במשנה בכלי שרת בצפון. </b>אין למידק מדלא קתני גבי שחיטתן בכלי שרת דמוכח דשחיטה לא בעי כ\"ש. די\"ל דלא בא להשמיענו דבעי כלי שרת. אלא דאשמעי' דגם הכ\"ש בעי להיות בצפון (כמ\"ש לקמן במשנה ז') תוס':",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה שחיטתן בצפון. אבתראי סמיך ע\"כ. </b>וכתבו עוד דבחטאת דכתיב ולקח באצבעו. ובאצבעו ל\"ש קבלה וע\"כ דהקבלה בכלי ובאצבע היינו דעביד אוזן לכלי ולקחו באצבעו:",
+                "[אות לט] <b>הרע\"ב ד\"ה שירי הדם. כדכתיב. </b>בתוס' הקשו דלמ\"ל קרא תיפוק ליה דאין מעבירים על המצות דהא פגע תחלה בהך יסוד ע\"ש. ואף דיסוד דרומי תדיר צ\"ל דאין מעבירין עדיף מתדיר. קרבן נתנאל סוף מגילה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מ] <b>שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית. </b>צ\"ל דרומי:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מא] <b>במשנה בכל מקום בעזרה. </b>ולא קתני וקבול דמן בכלי שרת כדקתני בריש פרקין גבי קדשי קדשים דגם התם לא בעי לאשמעינן דבעי כ\"ש אלא דאשמעינן דגם הכ\"ש צריך להיות בצפון לאפוקי אם הבהמה בצפון והכלי בדרום והדם מקלח לתוכו. תוס' בריש פרקין:"
+            ],
+            [
+                "[אות מב] <b>תוי\"ט ד\"ה לשני ימים ולילה אחד. ודבר הלמד בהיקש. </b>והא דל\"א כחזה ושוק דאיל נזיר דכתיב בגופיה. דמסתברא לאקושי לשלמים שנוהגת בכל בהמה כבכור. אבל איל נזיר אינו אלא באיל. א\"נ בשוק הימין כתיב (ובתודה ג\"כ כתיב ימין) ובאיל נזיר לא כתיב בו ימין. תוס':",
+                "[אות מג] <b>בא\"ד דלא ידע מנ\"ל. </b>דל\"ל דילפי' מגז\"ש העברה העברה מבכור. דהא בכור למד בהיקש מחזה ושוק ואינו חוזר ומלמד בגז\"ש. תוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מד] <b>הרע\"ב ד\"ה היו נקמצות. דלא קבע הכתוב. </b>ומחטאת ואשם ליכא למילף שכן מיני דמים. ובסוגיא מבואר דמ\"מ ס\"ד דיהיה דוקא בקרן מערבית דרומית כמו ההגשה אלא דילפי' מקרא וקמץ משם היינו ממקום שרגלי הזר עומדות. וא\"כ ממילא איכא קרא דאינו טעון צפון. אלא דלזה לא יהיה צריך הקרא ואתיא רק שלא בעיא מערבית דרומית. ואם קמצה בהיכל ג\"כ כשר דמצינו כזה בסילוק בזיכים:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מה] <b>תוי\"ט סד\"ה וחוזרים לעקב. דרך ימין. </b>דאל\"כ כשיהיה בקרן דרומית מזרחית נמי יחזור על עקבו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>הרע\"ב ד\"ה עלה בכבש. תלה היסוד בעולה. </b>ובפירש\"י (דף ס\"ד ע\"ב) דכתיב בחטאת המחטא אותה. אותה למעלה ואין אחרת למעלה כדדרשינן פ\"ק (דף יו\"ד):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>תוי\"ט בד\"ה שחט חולין. בפנים כבחוץ. </b>ואף דאין דנין שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו כמ\"ש התוי\"ט בסמוך ד\"ה זה הכלל. מ\"מ דנין משחיטת חולין בחוץ ונמצא טריפה דהוי שלא בהכשרו ואעפ\"כ מטהר מידי נבילה כדס\"ל לר\"מ במתני' שאח\"ז כ\"כ רש\"י. וקשה לי דמסוגי' (ד\"ע ע\"א) ור\"מ חד למעוטי חולין בפנים כו' ור\"י מנבלה גמר לה. משמע לר\"י ג\"כ דרשי' חד טריפה למעוטי חולין בפנים. והרי לר\"י דס\"ל דבטריפה אין שחיטתה מטהרתה ממילא ליכא ללמוד דחולין בפנים דמטהר כיון דאינו שוה בפנים כבחוץ. דהא אין דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו. ודוחק לומר דלר\"י באמת דרשי' מטריפה רק לקדשים בפנים. דלישנא דש\"ס לא משמע כן. ותוס' כתבו דילפי' חולין בפנים מקדשים בפנים:"
+            ],
+            [
+                "[אות מט] <b>הרע\"ב ד\"ה אינו דין. בבנין אב מה מצינו. </b>ומ\"מ אין ללמוד מזה דדבר הלמד בק\"ו מלמד בבנין אב די\"ל דבאמת ר\"מ סמיך אדרשה דזאת תורת הבהמה והעוף שהביא התוי\"ט בסמוך ד\"ה רי\"א דיה כנבילה (לעיל ד\"נ) ובתוס' שם ג\"כ הכי מוכח מכח קושיא אחרת דאיך למד עוף מק\"ו דבהמה הא איכא למיפרך מה לבהמה דאינה מטמאה בגדים בבית הבליעה אע\"כ דסמך אדרשא הנ\"ל ע\"ש:",
+                "[אות נ] <b>תוי\"ט ד\"ה רי\"א דיה כנבלה. מטהר טרפתה מטומאתה. </b>ואפי' מליקת קדשים. דאי לשחיטה בק\"ו אתיא לן עכ\"ל רש\"י. ולפ\"ז ישאר לן קושית תוס' שכתבתי לעיל דהא איכא למיפרך מה לבהמה שאינה מטמאה בבית הבליעה. ותירוצם דאהקישא דזאת תורת סמיך ליתא דהא כל כמה דלא ידעינן שחיטת עוף בק\"ו י\"ל דהיקשא אתיא רק לשחיט' אבל לא למליק':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נא] <b>במשנה ובטריפה. </b>בענין דא\"א לידע איזהו האיסור כגון דאיערוב נקובת הקוץ בדרוסת הזאב. או בולד טריפה ואליבא דר\"א (ספ\"ו דתמורה) גמרא. ואף דבולד טריפה לעולם לא יהיה תקנה להתירו להדיוט (דלר\"א ולד טריפה אף להדיוט אסור ע' בתוי\"ט שם) מ\"מ מהני תקנת ירעו לפדות ולהאכיל לכלבים כיון דאותו שהוא הקרבן מותר הוא להדיוט אלא כיון דאין מכירים איזה היא אסורים לאכילה כה\"ג מותר לפדותו לכלבים. תוס':",
+                "[אות נב] <b>תוי\"ט ד\"ה כל הזבחים. אי מהתם ה\"א הנ\"מ לגבוה. </b>זהו לשון הסוגיא אי מהתם הנ\"מ לגבוה אבל להדיוט אימא לא. ומדברי רש\"י נראה דדוקא לגבוה חמיר דלא לבטל והוי ידעינן ג\"כ הכא דלא לקרבו. אבל מ\"מ היה ס\"ד דירעו ולשתרי מכח שביטול. ואח\"כ כדפרכי' דנמי תנינא (במשנה ט' פ' בתרא דעכו\"ם). ומשני דאי מהתם הו\"א ה\"מ להדיוט אבל לגבוה הו\"א דלא לפסדנהו לכולהו. היינו די\"ל דכיון דההפסד לגבוה נשתרי ע\"י ביטול להדיוט ולומר ירעו. או דס\"ד כיון דלא יהיה תקנה נשתרי מיד בביטול משום פסידא דקדשים. וא\"כ מה שהוסיף התוי\"ט לבאר דמידי דאיסורו רק משום גבוה מאוס יותר ממידי דאיסורו לאו משום גבוה לחוד. לא ידעתי מי הכריחו לזה:"
+            ],
+            [
+                "[אות נג] <b>תוי\"ט ד\"ה זה יקרב. מ\"מ קרבן אחר שהוא מחויב סמיכה. </b>אין חילוק זה שייך על משנתינו. אלא דהתו' כתבו לתרץ (קושייתם דלוקמה בערל וטמא) דהכא כיון דיש תקנה ברעיה לא מבטלין מצות סמיכה. אלא דהקשו דבההיא דבפ\"ח דפסחים בחמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהן דפטורים מפסח שני. אף על פי שיכולין להביא במותר הפסח. דמבטלי מצות סמיכה (ומ\"ש מערל וטמא) וצ\"ל כיון שהוא ספק דשמא פטור הוא מלעשות פסח לא עשו לו חכמים תקנה ולעבור מצות סמיכה. וע\"ז הקשו מההיא דשניהם מביאים חטאת אחר (ומנזיר) הרי דמייתי קרבן בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מספק חיובא. וע\"ז תירצו דאפי' שתקנו שיביא קרבן מספק בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מספק מ\"מ קרבן אחר כו':",
+                "[אות נד] <b>בא\"ד והרמב\"ם פ\"ו מהפה\"מ. </b>הרמב\"ם כ\"כ על נתערב מב\"מ וקרבן אנשים ובעיני תמוהים לי דברי רבינו איך יכול להקנות לחבירו הא רבי' כתב (פ\"ד דמעילה ה\"ח) דהמוכר עולה ושלמים לא עשה כלום. והתוי\"ט כתב שלמד כן מדברי ר\"ש בכריתות. והתם שייך שפיר כן דמקנה לו בהמתו חולין. וצלע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נה] <b>במשנה רא\"א אם קרב. </b>אבל לא קרב ראש א' מהן לא יקרבו. ולומר רואה אני את הבעלי מומים כאילו הם עצים, דדוקא בנתערבו אברי חטאת בא��רי עולה כיון דשניהם מין כשר בזה ס\"ל לר\"א (במתני' ד') דרואה אני כאילו הן עצים (וע') בסמוך במתני' ח'. (צ\"ל וכן בסמוך כו'):",
+                "[אות נו] <b>במשנה יקרבו כל הראשין. </b>ואף דקודם שקרב הראש א' נדחו כולם מלהקריב והוי נראה ונדחה צ\"ל דר\"ע ס\"ל דאין דיחוי אפי' בשחוטין גמרא (דף ע\"ד ע\"א):"
+            ],
+            [
+                "[אות נז] <b>הרע\"ב ד\"ה אם יש בו מראה דם. אמרי' קמא קמא בטל. </b>היינו דטפות טפות קודם שנתרבו נדחו מלהזות בו. עיין חולין (פ\"ו מ\"ה) בתוי\"ט שם:",
+                "[אות נח] <b>תוי\"ט ד\"ה נתערב בדם. הדבר ידוע שדמו של פר מרובה. </b>ואע\"ג דתנן (בפ\"ה מ\"ד דיומא) עירה דם הפר לתוך דם השעיר. א\"כ איפכא הו\"ל למידק דדם השעיר יבטל לדם הפר דקמא קמא בטל כמ\"ש הרע\"ב בנתערב דם קדשים לתוך מים דהיכא דמערה מדבר דנפישא עמוד טפי מחביות לכ\"ע ל\"א קמא קמא בטל. והכא במערה מן המזרק דנפיש עמודיה. תוס' ועיין (בפ\"ה מ\"ח דע\"ז) בתוי\"ט:"
+            ],
+            [
+                "[אות נט] <b>תוי\"ט ד\"ה ר\"א מכשיר. דלא כפירש\"י כו' דא\"כ לפלוג. </b>ועלה כתבו תוס' דמ\"מ לר\"פ דס\"ל דהגזירה דלמא יהיה רבה ישאר בקושיא דלפלוג ר\"י בהאי. ולענ\"ד י\"ל דלפי המסקנא דמוקמי' מתני' יו\"ד דלקמן בכוס שנתערב בכוסות. גם מתני' דהכא מיירי בזה. וכמ\"ש תוי\"ט שם. א\"כ ליכא קושיא דלפלוג ר\"י דבכוסות הוי כמו יבש ביבש דמודה ר\"י דמב\"מ בטל כמ\"ש תוספות (במנחות דף כ\"ב ע\"ב) וברישא בנתערב בדם בהמה דמיירי בבלול דהא אח\"כ רואים כאילו הוא מים והיינו דתנינן במראה דם דזהו רק בבלול מש\"ה פליג ר\"י ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ס] <b>תוי\"ט ד\"ה ואם לא. אבל לר\"א לא קשיא. למאי דמסקי'. </b>אין זה מובן דהא למסקנא מיירי בב' כוסות ויתן למטה היינו שתעלה לתחלת עולה כמ\"ש התוי\"ט במשנה יו\"ד. וא\"כ לר\"א ג\"כ קשה אמאי יתן למטה הא כבר נתכפר והבשר נפסל ואין לו תקנה ותוספות דנקטו בקושייתם על ר\"א ודייק מינה לקמן דיש בילה. היינו לאפוקי לפי\"מ דמשני דאין בילה ומיירי דהעליונים מרובים ונתן כשיעור תחתונים ועוד ואח\"כ יתן למטה היינו דעלו לשפיכת שיריים בזה היה. אבל למה דכתב התוי\"ט במ\"י דלמסקנא מיירי בכוסות וא\"כ מה בכך דאין בילה הא מ\"מ כבר נתכפר במה דנתנן מב' כוסות למעלה. גם לא ידעתי אמאי לא נקט התוי\"ט כדכתבו תוס' לתרץ דלר\"א ליכא קושיא כיון דאית ליה רואים כאילו הוא מים לא הוי כמכופר. אבל לרבנן דלית להו רואים וכו' הרי דלר\"א ליכא קושיא כלל:"
+            ],
+            [
+                "[אות סא] <b>במשנה רבי יהושע אומר ינתנו במתנה אחת. </b>אף דבמתני' הקודם אין משנים זה להכשיר זה וס\"ל לחכמים דישפכו לאמה מ\"מ הכא משנים ועובר משום בל תגרע כיון דאינו פוסלו בידים אלא עומד במקומו שב ואל תעשה שאני. תוס' בסוגיא (ד' פ\"א ע\"א ד\"ה תנאי היא):",
+                "[אות סב] <b>במשנה עובר על בל תוסיף. </b>וא\"ת איזה בל תוסיף יש וליהוי מתנה שניה בשביל שיריים של בכור וי\"ל מתנה ראשונה של עולה ניכרת משני צדדי' וזהו בל תוסיף דמתנה של בכור אינו רק מצד א'. תוס' (ד\"פ ע\"ב ד\"ה בל תוסיף מהיכא):",
+                "[אות סג] <b>תי\"ט ד\"ה הניתנין. בהדיא פי' הר\"ב לעיל. </b>ר\"ל דאם היינו מפרשים דיחזור ויתן למטה היינו שתעלה רק לשפיכת שיריים דחטאת היה אפשר לומר דמיירי בבלול וכגון שהעליונים מרובים ונותן למעלה כשיעור התחתונים ועוד:"
+            ],
+            [
+                "[אות סה] <b>תי\"ט ד\"ה נתן בחוץ. וקצת קשה אמאי פסול. </b>קשה בלא\"ה יקשה כן ארישא דקתני ישפכו לאמה ולא פליג עלה ר\"א והיינו מטעם דלא פסיקא ליה דאיכא חטאת ואשם כדאיתא בסוגיי' וכ\"כ הרע\"ב הא כי היכי דס\"ל בנתערבו דמים של מטה עם של מעלה דנותן תחלה למעלה לשם מים ה\"נ בנתערבו פנימים עם חיצונים אף בחטאת ואשם יתן תחלה בפנים לשם מים דבזה לא מפסלי כיון דאינם מכניסים לכפר:",
+                "[אות סד] <b>הרע\"ב סד\"ה חכמים מכשירים. והלכה כחכמים. </b>אמרי' בגמ' (דפ\"ב ע\"ב) ת\"ר פנימי אין לי אלא פנימי (שנכנס דמה לפני ולפנים) היכל מנין ת\"ל אל הקדש פנימה. ופרכינן כיון דאפסיל בהיכל לפני ולפנים מאי בעי (וכיון דמהיכל אפסיל ליה לפני ולפנים מאי בעי הלא כבר פסול הוא היה לו לפרש בקרא היכל) אמר רבא כל מידי דיחשיב עליה לפני ולפנים לא מיפסל בהיכל ופירש\"י דאשמועי' קרא היכא דחשיב עליה מתחלתו להכניסו לפני ולפנים ותחלת הבאתו להיכל ע\"מ פנים היה לא מפסל עד דמטי לפנים ואם החזירו לחוץ כשר. עוד מבואר בסוגייא דלא מיפסל אלא הכניסו דרך פתחים אבל הכניסו דרך גגין ועליות לא:",
+                "[אות סו] <b>תוי\"ט סד\"ה שהיה ר\"ע אומר. כ\"מ חטאות. </b>דהקרא מיירי בחטאת יחיד דרובא נקיבות ואתרבי אפי' חטאת זכר ואפי' חטאת ציבור:"
+            ],
+            [
+                "[אות סז] <b>הרע\"ב ד\"ה וחכמים פוסלים. דכתיב אשר יובא מדמה. </b>והא דלא ילפינן בהיפוך יוצא מנכנס לפנים דגם ביוצא יהיה המשואר כיוצא בו. דהובא מדמה ממעט אבל לא יוצא מדמה. גמ':",
+                "[אות סח] <b>שם סד\"ה מקום שאין. דאמר קרא אשר יובא מדמה. </b>דלא נימא דפסול בק\"ו מיוצא דלא עשה המשואר כיוצא פסול הבשר. נכנס לפנים דעשה המשואר כנכנס מכ\"ש דפסול הבשר. גמרא. וקשה לי הא איכא למיפרך מה ליוצא דהמחשבה פוסלת בחוץ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות סט] <b>במשנה לדברי ר\"י אלא הדם והנסכים. </b>היינו דאם עלה בכלי לר\"ג יזרוק אבל אם כבר זרק גם לר\"י לא יקנחנו, תוס' (דף פ\"ז ד\"ה כלי שרת):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ע] <b>הרע\"ב ד\"ה מכשיר בבעלי מומין. לכתחלה בעופות. </b>עיין במ\"ש הרע\"ב במנחות (פרק ז' מ\"ג) ובתוי\"ט:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות עא] <b>במשנה בזמן שהן מחוברים יעלו. </b>בתו' בשבת (ד' ק\"ח ע\"א ד\"ה ואי כו') כתבו וי\"ל דבהמה נמי אשכחן שהיה קרב שער שבראשי כבשים כו' דלא קפיד קרא אלא אהפשט עור. וזה תמוה דאיך אפשר דהיה צמר בלא העור. ומצאתי שעמד בזה הרב מהר\"י אלפאנדרי בקונטרס מוצל מאש (סי' א'):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות עב] <b>במשנה כך הכבש מקדש. </b>ומעלים אותו מכבש למזבח דכשאוחזין בידו להעלותם לא מקרי ירדו דאויר מזבח כמזבח דמי:",
+                "[אות עג] <b>במשנה כך הכלים מקדשים. </b>לענין דלא יהיה לו פדייה. אבל לא ליקרב:",
+                "[אות עד] <b>הרע\"ב בד\"ה שהיו עושין. ואפי' שירי מנחות אינם נאכלים. </b>ואף אם נתקן פגימת המזבח בו ביום אין נאכלין דהוי דחוי. תוס' במסכתין (ד' ס\"א ע\"ב ד\"ה לאחר):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות עה] <b>במשנה קודמין למוספי ר\"ח. </b>ואף להחטאת דמוסף ר\"ח כיון דעולת מוסף דשבת קודמת לעולת מוסף דר\"ח משום דתדירה קודמת נמי לחטאת אף דמקודש שהשוה הכתוב עולות דמוסף עם החטאת תוס' (ד\"צ ע\"ב ד\"ה תדיר):"
+            ],
+            [
+                "[אות עו] <b>במשנה דם חטאת. </b>דם חטאת ואיברי עולה. וכן אימורי חטאת ודם עולה איבעיא דלא איפשטה איזה מהן קודם:",
+                "[אות עז] <b>במשנה קודם לדם עולה. </b>ויצא מהכלל הזה פרי ע\"ז קודם לשעירי ע\"ז (דכתיב ביה ומנחתו ונסכו כמשפט משמע כמ��פט כסדר מקרא וכך סדר עבודותיה ופר ברישא כתיב) וברגל כבשים קודם לשעירים דכמשפט כתיב בהו. גמרא (דף צ' ע\"ב): ",
+                "[אות עח] <b>במשנה חטאת קודמת לאשם. </b>דם עולה ודם אשם אבעיא דלא אפשיטא איזה מהן קודם:",
+                "[אות עט] <b>במש' התודה ואיל נזיר. </b>תודה קודם לאיל נזיר דטעון ד' מיני לחם. ואיל נזיר טעון רק ב' מיני לחם:",
+                "[אות פ] <b>תוי\"ט סד\"ה מפני שדמה. לא סגי בטעמא. </b>לפ\"ז מוכח דטעמא דמרצה עדיף מטעמא דד' קרנות וא\"כ קשה איך כתב התוי\"ט מקודם דלא סגי בטעמא דחטאת קודם לאשם מטעם דמרצה משום דאיכא באשם טעמא די\"ל קצבה והא כיון דטעמא דמרצה לא מהני לגבי מעלת יש לו קצבה. מכ\"ש דטעמא דד' קרנות לא מהני. ואולי י\"ל דריצוי דחטאת לגבי עולה עדיף מטעמא דד' קרנות כיון דעולה לא מרצה כלל. אבל טעמא דריצוי דחטאת לגבי אשם דשניהם מרצים אלא דחטאת מרצה יותר על ח\"כ לא אלים כ\"כ כמו טעמא דד' קרנות:",
+                "[אות פא] <b>תוי\"ט סד\"ה ועל היסוד. בלמוד בעלמא. </b>וכעין זה ברש\"י ברכות (ד' כ\"א ע\"א ד\"ה שאינו טעון): "
+            ],
+            [
+                "[אות פב] <b>הרע\"ב ד\"ה ויש בו קדשי קדשים. כ\"ש לעולת העוף. </b>אבל עולת בהמה קודם למעשר. ואם יש לפנינו חטאת עוף ועולת בהמה ומעשר. חטאת עוף קודם לכולם (גמ' ד\"צ ע\"ב):",
+                "[אות פג] <b>תוי\"ט ד\"ה דמו ואימוריו. ויראה לי דמתניתין אליבא דר\"א. </b>תמוה לי הא מסקינן בסוגיא דפלוגתא דר\"א ורע\"ק במעילה היינו רק בלא עיילינהו לגואי קודם הזריקה. וא\"כ מתני' דהכא אף כר\"א לא אתיא דהא מודה ר\"א בעיילינהו לגואי וא\"כ אין יוצא פסול באימורים קודם זריקה. והתוי\"ט במעילה העתיק מסקנא זו דפלוגתייהו רק באתנהו באבראי אבל באמת כתבו תוס' (ד' כ\"ו) דהכי אמרינן בעיילינהו לגואי לכ\"ע זריקה מועלת ליוצא להביאו לידי מעילה ופליגי רק באיתנהו לאבראי אי זריקה מועלת ליוצא אבל לכ\"ע נפסלו האמורים ביוצא עיי\"ש היטיב. וא\"כ מתני' דהכא ככ\"ע דלא פליגי בדין פסול יוצא רק באם זריקה מועלת ליוצא, ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "[אות פד] <b>במשנה מפני שהיא באה על חטא. </b>ומנחת נדבה ומנחת סוטה אבעיא דלא אפשיטא אם נדבה קודמת דטעונה שמן ולבונה או דסוטה קודמת דבא לברר עון: ",
+                "[אות פה] <b>תוי\"ט ד\"ה מפני שבאה. כדאיתא בגמ'. </b>לא ידעתי הא אדרבה משמע בהיפוך דהש\"ס רצה למפשט מהכא דדוקא מנחת חוטא דבא על חטא לכפר קודם לנדבה אבל מנחת סוטה לא. ודחי מי קתני מפני שמכפרת מפני שהיא באה על חטא קתני. הרי דלאותה צד דמנחת סוטה קודם למנחת נדבה פירושא דמתני' אינו דמכפרת אלא דבאה על חטא היינו חוטא לכפר וסוטה לברר. וכיון דאבעיא לא אפשיטא לא הו\"ל להתוי\"ט לכתוב כן בפשיטות:"
+            ],
+            [
+                "[אות פו] <b>במשנה מפני שהוא בא ע\"י הכשר. </b>וא\"ת אדרבא חטאת מצורע עדיף דאכשורי ומכפר. וי\"ל מכיון דמתן בהונות מדם האשם חשיב ליה מכשיר טפי. א\"נ האי כל חטאות שבתורה דקתני לאו בחטאת הבאה עם האשם קאמר אלא בשאר חטאת. תוס'. היינו דמתני' לא מיירי מחטאת מצורע הבאה עם האשם. אבל מ\"מ הדין אמת דאשם מצורע קודם לחטאת מצורע כדאיתא במנחות (ד' ה'). ודלא כבה\"ז וצאן קדשים וראיתי שכ\"כ בספר מראה כהן:"
+            ],
+            [
+                "[אות פז] <b>הרע\"ב ד\"ה וחכ\"א. ונראה דתדיר קודם. </b>עמ\"ש ברפ\"ז דנזיר (אות מ\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות פח] <b>במשנה שנטמאה. </b>ומיירי בנשבר הציץ או דאינו על מצחו למאן דאית ליה דלא מרצה אא\"כ על מצחו. דאל\"כ הא מדאורייתא ראוי לזריקה לכתחילה מכח ריצוי הציץ. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות פט] <b>הרע\"ב ד\"ה מן הקרן. של מזבח. </b>היינו לאחר שהיה על הקרן אבל בראוי לקרן אף דבחטאת מתן א' כיפר מ\"מ כ\"ז שלא נתן ד' מתנות טעון כיבוס:"
+            ],
+            [
+                "[אות צ] <b>במשנה ואחד העור. </b>בהרע\"ב (פכ\"א דשבת מ\"ב) מבואר דרק ברכים שייך כיבוס אבל לא ביבשים וא\"כ הוי כעץ דעלמא דגורר הדם. וכ\"כ הרמב\"ם (פ\"ח מה' מע\"ק ה\"ב). והרע\"ב שכתב במתני' שלפניו דראוי לכיבוס למעוטי כלי עץ ה\"ה דהו\"מ למנקט עורות יבשים. וסוגיא שמפרש למעוטי כלי עץ י\"ל דמלתא דפסיקא נקט אף לאחרים דס\"ל דגם עור יבש בר כיבוס הוא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות צא] <b>תוי\"ט ד\"ה טעונין מריקה. ואפשר לי ליישב דבריהם. </b>בפשוטו י\"ל דנקט מריקה ושטיפה לרבותא דאף דאינו משום הבליעה דכבר יצא ע\"י ההגעלה. ובתרומה באמת בעי רק הגעלה ולא מרו\"ש מ\"מ בקדשים קלים בעינן מרו\"ש אבל שבירה בכלי חרס ליכא חידוש דאף בתרומה בעי שבירה דהא אינו יוצא מידי דפיו לעולם ואף ר\"ש מודה בזה ופלוגתייהו רק לעניין מרו\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות צב] <b>במשנה ואינו חולק. </b>אפי' כה\"ג אונן דראוי לחטוי אעפ\"כ אינו חולק כיון דאינו ראוי לאכילה (גמרא):",
+                "[אות צד] <b>תוספות חדשים ד\"ה וזה אינו כו' דמדאורייתא ראוי הוא. </b>במחכ\"ת לק\"מ דבאמת טבילתן אינה מעכבתו מלחלוק אלא דמחוסר כפורים היינו דעדיין לא הביא כפרתו. ואם הי' הדין דמח\"כ אסור מדרבנן עד לערב הי' נכון הלשון לאכול בערב דקודם שהביא כפרתו אינו חולק כדי לאכול לערב כיון דבאמת מדרבנן לא יאכל עד לערב. ולזה כתב התוי\"ט דמותר לאכול מיד אחר הטבילה והוי ראוי למתני כדי לאכול אחר הטבילה אלא דלערב נקט משום טבול יום. אבל פשיטא דמתני' מיירי בעדיין לא הביא כפרתו ופשוט (וכן כתבו ג\"כ בתוס'):",
+                "[אות צג] <b>תוי\"ט ד\"ה וכל שאין לו בבשר. כך מצאתי. </b>נפלאתי דהא סוגיא ערוכה היא בפרקין (דף ק\"ג ע\"ב) דלר' ישמעאל דיליף דעור קדשי קדשים לכהנים מק\"ו דעולה מוקי לה לקרא דאשר הקריב למעט טבול יום ומח\"כ ואונן דאינו חולק בעורות. וזה הדרשה דרמז עלה התוי\"ט בסמוך (במ\"ג) דלר\"י איצטריך קרא לענין אחר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות צה] תי\"ט ד\"ה <b>עורות קדשים קלים. אלא כל שהוא קדשי קדשים כמוה. </b>הלשון מגומגם דלא תלוי בקדשי קדשים אלא דרק בחטאת הוי ק\"ו כיון דבשרה לכהנים אבל בקדשים קלים דבשרם לבעלים ליכא ק\"ו: ",
+                "[אות צו]  בא\"ד <b>דלר' ישמעאל איצטריך קרא לע\"א למעט אונן וטב\"י ומח\"כ. </b>ובסוגיא אמרינן עלה ותיפוק ליה מלו יהיה ר\"י לטעמיה דלו יהיה אתיא לגז\"ש דעצמותיו מותרים וקשה לי הא בברייתא קתני נמי ר' אומר כל עצמו לא הוצרכנו אלא לעולה כו' לו יהיה פרט לטב\"י כו' ויקשה אשר תקריב למ\"ל כדפרכינן לר\"י. ולמעט טב\"י ואונן הא רבי דריש ליה מלו יהיה וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "[אות צז] <b>תוי\"ט ד\"ה בעורו. תוס' (רפ\"ח ד' ע\"א). </b>(דאף לכלבים שרי) ובר\"ן (פ\"ד דחולין) דר\"פ כתב בשם תוס' דכל שהוא נאכל לכהן שרי לזמן עליו את העכו\"ם דאתקש לצבי ואיל אלא דלהאכילו לכלבים אסור מואכלת ולא לכלביך עכ\"ל וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "[אות צח] <b>הרע\"ב ד\"ה מטמאין בגדים. כדכתיב והשורף. </b>דמדכתיב שם ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם באוהל מועד לכפר כו' והשורף אותם כו' מה ת\"ל לכפר לימד על כל המתכפרים שהשורפן מטמא בגדים. גמרא (דף פ\"ג ע\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות צט] <b>במשנה כיון שהוציאו פסלו. </b>תמוה לי הא בפסול דיוצא דאם עלו לא ירדו מקרי מתקבל בפנים וכה\"ג חייב בחוץ כדאיתא להדיא בסמוך (במשנה ד') ובאמת בסוגיא (דף ק\"ח ע\"א) איתא דהשיב כן ראב\"ש תחת ריה\"ג. אבל מ\"מ תמוה לי מה עלה על רבנן להקשות. וגם שם איתא דר' השיב תירוץ אחר תחת ריה\"ג ואמרי' עלה שחיטת לילה וקבלה בכלי חול איכא בינייהו דלראב\"ש חייב ולרבי פטור הא באמת הכלל הוא דהיכא דאם עלה לא ירד חייב בחוץ ואמאי לרבי פטור בשחיטת לילה וקבלה בכלי חול וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ק] <b>הרע\"ב ד\"ה המעלה בחוץ. משום העלאת חוץ. </b>ונ\"מ בהזיד בעכו\"ם ושגג בהעלאת חוץ רש\"י. ובתוס' הקשו דא\"כ מקרי לא שב מידיעתו. ולהרע\"ב י\"ל דשגג בשתיהן דאינו חייב ב' חטאות:",
+                "[אות קא] <b>שם ד\"ה ושחטו פטורים. דכתיב דם יחשב. </b>בריטב\"א (קדושין דף מ\"ג) כתב הא דלא ידעינן זה מסברא דבעשותה יחיד שעושה ולא שנים כדדרשי' בשבת (דף צ\"ב ע\"ב) היינו דלא נימא לרבות הכא מאיש איש. ואני מסתפק אם ב' ששחטו דפטורים היינו דדמי לשאר חייבי חטאות דקי\"ל דזה יכול וזה יכול דפטור דבעשותה אבל זה א\"י וזה א\"י חייב כסתם מתני' שם (פ\"י מ\"ה) ה\"נ הכא ממעטא מקרא רק זה יכול וזה יכול. דבזה א\"י וזה א\"י פשיטא דחייב כמו בעלמא. ולהכי כתיב הוא למעט שיהיה דינו שוה כמו בעלמא וב' ששחטו וזא\"י וזא\"י באמת חייב. ובהעלאה דמרבינן מאיש איש ב' דהעלוהו היינו אפי' בזה יכול וזה יכול. והכי משמע לכאורה מדברי הריטב\"א מדמקשה דכבר נפקא מקרא דבעשותה ולא תירץ דאתיא לזה א\"י וזה א\"י. וצ\"ע לדינא:",
+                "[אות קב] <b>שם ד\"ה והעלוהו חייבין. אלא לרבות. </b>דלא נילף לפטור מק\"ו משחיטה דחייב להדיוט ופטור בשנים ק\"ו במעלה דפטור להדיוט מכ\"ש דפטור בשנים:",
+                "[אות קג] <b>תוי\"ט ד\"ה והעלוהו חייבים. דסבר דאף בהעלאה שנים פטורין. </b>דס\"ל דמההוא דכתיב בהעלאה דרשינן מהוא ולא אונס ושוגג ומוטעה. ומההוא ממעטינן ב' שהעלו. קשה לי כיון דדריש הוא ההוא א\"כ תרי ההוא דכתיב בשחיטה דרשינן תרי הוא למעוטי שוגגים וב' ששחטו. ותרי ההוא היינו ולא שלוחו וחד אם אינו ענין לשחוטי חוץ תנהו לכל התורה כולה דאין שליח לד\"ע א\"כ ע\"כ דסבר כב\"ש (ספ\"ג) דמציעא דחישב לשלוח יד חייב. דאי כב\"ה אף אם יסבור דש\"כ הבאים כא' מלמדין. מ\"מ הא הוו ג\"כ מעילה ושליחות יד וטביחה (צ\"ל) [צ\"ל ול\"ל] קרא בשחוטי חוץ למעט שלוחו. ומצטרך לומר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה וס\"ל לר\"י לדינא דחישב לשלוח יד חייב וזה לא מצינו. עיין היטיב בקדושין (דמ\"ג ע\"א) וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות קד] <b>הרע\"ב ד\"ה שהיה פסולן. הואיל ובפנים. </b>וכיוצא בזה בפ\"י מ\"ב דחולין:",
+                "[אות קה] <b>תוי\"ט ד\"ה שהקריב מאחד. והיינו כזית. </b>ותמהני דהא לפ\"מ דנקט התוי\"ט במתני' הקודם פלוגתייהו דר\"י ור\"ש דלר\"ש אותו קאי על אבר. ולר\"י קאי על קרבן כולו וזהו כאוקימתא דר\"ל א\"כ לכ\"ע בעי עכ\"פ אבר שלם ולא בכזית לחודיה. ולפמ\"ש התוס' לעיל דהא דממעטי חסר היינו דבשעת הקטרת חוץ כבר חסר מקצתו מן האבר לר\"ש. ומן הבהמה לר\"י אבל כשהוא שלם בפנינו לכ\"ע מחייב אכזית קמא. והא דר\"י פוטר בהעלה וחזר והעלה היינו דאינו חייב על העלאה השנית דאז כבר חסר מקצת א\"כ ניחא מתני' דהכא ואתיא ככ\"ע. אבל לפמ\"ש רש\"י שם דלר\"י בעי שיקריב כל הבהמה בחוץ. וה\"נ לר\"ש בעי שיקר��ב כל האבר בחוץ. ומש\"ה פירש\"י הכא דמתני' ס\"ל דאותו דרשינן למעט פחות מכזית קשה דלאוקימתא דר\"ל בעי' עכ\"פ אבר אחד ובמתני' דהכא מפורש דחייב בכזית. אח\"ז מצאתי בעז\"ה שעמד בזה המ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קו] <b>הרע\"ב ד\"ה ר\"ש אומר. חסורי מחסרא וה\"ק. </b>קשה לי הא מסקנת הסוגיא אינו כן אלא דמאחר דמצינו בברייתא דפליגי במליקה בחוץ והעלאה בחוץ דלר\"ש מחייב אמרינן ג\"כ במתני' דר\"ש קאי אהך בבא ותני כל שחייבים עליו בפנים והעלה בחוץ (דהיינו מלק בפנים) חייבים עליו בחוץ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קז] <b>תוי\"ט ד\"ה וכן שעיר המשתלח. ראוי לבוא. </b>וליכא למעוטי מקרא דהכא וילפינן לה מקרא להקריב קרבן לה'. וכמ\"ש התוי\"ט בפרק דלעיל מ\"ג והא דלא נקט במתני' דהכא מקרא דלה'. דמיניה ממועט בין קודם וידוי בין לאחר וידוי. היינו דבעי לאתויי קרא זה למעט ג\"כ פרה. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות קח] <b>תוי\"ט ד\"ה שנאמר לפני. ושעיר משתלח נמי. </b>שהרי זה הביאו כשנראה לבא ומשיצא כו' (כ\"כ ברש\"י):",
+                "[אות קט] <b>שם במשנה לבוא לאחר זמן. </b>התוס' ישנים יומא (דף מ\"ד ע\"ב) הקשו דלר\"י דס\"ל דבע\"ח נדחים אמאי באו\"ב ראוי לבוא לאח\"ז נימא הואיל ונדחה ידחה עיי\"ש מה שתירצו:",
+                "[אות קי] <b>בהרע\"ב סד\"ה ומחוסר זמן. לר' שמעון צריכא. </b>כך היא הגירסא בפנינו ודברי תוס' שכתבו בד\"ה משום דפסולה כו' בכל דוכתי משמע דפסול הגוף חמיר מפסולא דאתי מעלמא כדאמרי' בפ\"ק כו' והא דמשמע הכא איפכא לאו משום דפסול הגוף קיל. אלא ה\"ק דמום עובר ותורים הפסול תלוי בגופה ואם היה מום עובר מיד היה ראוי אבל או\"ב אין הפסול תלוי בגופה שיועיל לו שום תיקון דכולא יומא לא חזי. עכ\"ל. מזה מוכח דהי' להם הגירסא אבל או\"ב דפסולה מעלמא אימא מודה להו ר\"ש לרבנן דאילו לגרסתינו הנ\"ל גם כאן מחשבים פסול הגוף דחמיר דמש\"ה הי' ס\"ד דדוקא בזה דחמיר מש\"ה אינו ראוי כלל בפנים ופטור:",
+                "[אות קיא]  <b>תוי\"ט ד\"ה וחכ\"א. שאין לוקין עליו. </b>קשה לי הא הלאו אתי ללקות באם שחט בחוץ מה שעתה ראוי לבוא לפנים והתרו בו למלקות ואם לקה פטור מכרת. ואם לא התרו חייב כרת וכמו כל חייבי כריתות שיש בהם לאו כמו אחותו וכדומה. והאזהרה לא אתיא לכרת דהא קי\"ל כרת לא בעי אזהרה כדאיתא (רפ\"ג דמכות) אלא דאזהרה למלקות דהתרו בו וצ\"ע. ולשון חכמים כל שאין בו כרת כו' אינו בדוקא דהא הקדיש בשעת היתר במות ושחטו בשעת איסור במות אין בו כרת והוא בל\"ת כדלקמן (בפרקין מ\"ט):"
+            ],
+            [
+                "[אות קיב] <b>הרע\"ב ד\"ה אין חייבין. אינו חייב מיתה. </b>אלא באזהרה. והרמב\"ם (פ\"ט מהלכות ביאת מקדש) השמיט מחוסר בגדים (דבכלל זר הוא כ\"מ בשם מהרי\"ק) והוסיף בעל מום. אף דבעל מום שעבד אינו חייב מיתה מ\"מ נ\"מ דלא הוי באזהרה אלא בעבודה תמה. ובמ\"ל (פ\"ב מהלכו' תמידים ומוספים הלכה יו\"ד) כתב דמ\"מ איסורא איכא. וכתב המ\"ל דמסוגיא דזבחים (ד' י\"ח) משמע דשתויי יין דמי למחוסר בגדים ואינו חייב אלא בעבודה תמה:"
+            ],
+            [
+                "[אות קיג] <b>הרע\"ב ד\"ה משהוקם. ואסור לישראל להיות שלוחם. </b>עיין במנחות (ד' ק\"ט ע\"ב תוס' ד\"ה והעלה) וצלע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קיד]  <b>במשנה וכיהון ובגדי שרת. </b>גם יושב כשר בבמת יחיד כדאיתא (ברפ\"ב דמסכתין) דילפינן לה מדכתיב לעמוד לפני ה' לשרתו. לפני ה' ולא לפני במה. ולענין אונן ��סתפק בש\"ס שם ובתו' שם כתב הא דלא חשיב במתני' דהכא אונן דלמא תנא ושייר. דשייר נמי יושב עכ\"ל:",
+                "[אות קטו]  <b>תוי\"ט סד\"ה והטמא. בגמרא שבידינו. </b>בברכת הזבח כתב דכונת הרמב\"ם. לסוגיא (דפ\"ב דט\"ז ע\"א) דפרכינן שם מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה עיי\"ש. וראי' זו כתב ג\"כ בתוס' במסכתין (דף כ\"ח ע\"ב ד\"ה מסתברא וכו'):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,323 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zevachim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Zevachim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה כל הזבחים שנזבחו ש\"ל. </b>ותודה לשם שלמים כשר ומרצה. ושלמים לשם תודה אינו מרצה דכתיב זבח תודת שלמיו תודה אקרי שלמים ולא שלמים אקרי תודה (גמ' דף ד' וז'):",
+                "[אות ב] <b>הרע\"ב ד\"ה אלא שלא כו'. לשם נדר ולשם הבעלים. </b>דילפינן מקראי דלמצוה בעי לשם נדר ולשם הבעלים כמבואר בסוגיין:",
+                "[אות ג] <b>שם ד\"ה חוץ מן הפסח. עד שיהו כל עשיותיו. </b>ולמצוה לא צריך קרא דנפקא מקרא דזאת התורה לעולה כו' דאתקש כולה לשלמים. אע\"כ דאתא לעכב. ואף דשינוי בעלים דילפינן מקרא דואמרתם זבח פסח לא שמעינן רק הזביחה מ\"מ אמרינן מה שלמים לא חלקת בין שחיטה לשאר עבודות למצוה אף פסח לא תחלוק ביניהם לעיכוב. וכן בחטאת דנפקא שינוי בעלים מוכפר עליו ולא על חבירו דלא שמעינן רק בזריקה מ\"מ אמרי' דלא תחלוק. (גמ' דף ז' ע\"ב ורש\"י דף ח' ע\"א):",
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט ד\"ה שנזבחו שלא כו'. וה\"ה. </b>ודוקא שינוי קודש אבל שינוי בעלים ליכא אלא בזריקה. או שהשחיטה וקבלה והולכה היה ע\"מ לזרוק דמו לשם בעלים אחרים. (גמ' ד' י' ע\"א) עיי' במ\"ל (רפט\"ו מהל' פ\"מ):",
+                "[אות ה] <b>שם ד\"ה כשרים. דייק ליה הרמב\"ם. </b>בפי' המשניות. ותמוה לי על הרע\"ב והרמב\"ם הא להדיא מבואר בסוגיין (ד\"ד) דשינוי קודש ישנו בציבור כביחיד. אלא דשינוי בעלים לא שייך בקרבן ציבור דכולם בעלים. ולשם נכרים לא מפסל דבעינן חבירו דומיא דידיה וכן פי' הרמב\"ם (פ' ט\"ו מהל' פ\"מ) וצע\"ג. ועיין במהרש\"א ביצה (ד\"כ ב' ד\"ה בפירש\"י) דנקט נמי בפשיטות דבק\"צ אין בו דין שלא לשמו. ובמחכ\"ת אינו כן: ",
+                "[אות ו] <b>בהרע\"ב ד\"ה אף האשם. וכתיב כחטאת כאשם. </b>בתוס' במסכתין (דנ\"ה ע\"א ד\"ה מה חטאת) תמהו דלר\"א גם זבחי שלמי ציבור לפסול שלא לשמה דאתקיש לחטאת דמהאי טעמא אינו נאכל אלא לזכרי כהונה כדלקמן (פ\"ה מ\"ה) כמ\"ש הרע\"ב שם. וא\"כ ניקוש ג\"כ לענין שלא לשמה:",
+                "[אות ז] <b>תוס' חדשים בד\"ה וק' הא קיי\"ל אין היקש למחצה. </b>ובתוס' (ד' י' ע\"ב ד\"ה הרי הוא אומר) הו\"מ למילף דאשם פסול שלא לשמו מגז\"ש דעון עון כו' אלא היינו ממעטינן מקרא דאותה. וקשה לי כי היכי דאף דאין גז\"ש למחצה מ\"מ כיון דהגז\"ש אצטריך למותרו נדבה ממעטינן לאשם מאותה. א\"כ גם מהיקישא דכחטאת כאשם נימא כן דהא ההיקש צריך לסמיכה אלא אין היקש למחצה ונמעט לאשם מאותה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה הבכור והמעשר. </b>דל\"ת דדוקא קדשי קדשים וקדשים קלים הוא דאיכא גבוה. אבל קלים וקלים לא קמ\"ל. ואע\"ג דתנינן לה לקמן (פ\"י מ\"ב) שלמים קודמים לבכור כו' הכא עיקר התם אגב גררא נסבא. גמרא. ויש לעיין אמאי לא קתני נמי הכא דבכור לשם מעשר פסול ומעשר לשם בכור כשר כההיא (דפ\"י מ\"ג) דבכור קודם למעשר. ואפשר כיון דנקט בכור ומעשר לשם שלמים דקמ\"ל דגם בקלים וקלים שייך גבוה ונמוך ממילא ידעי' דה\"נ לענין בכור לשם מעשר וסמך על מתני' דלקמן (סברת רבינו דמקושי' הגמרא משמע דגם זה בכלל גבוה ונמוך):",
+                "[אות ט] <b>תוי\"ט ד\"ה כשרים. ועולים קאמר. </b>אבל בהיפוך ליכא למימר דפליגי רק בגבוה מהם ולשם נמוך פסולים היינו שאין מרצים ומכשירים כיון דדרשינן בנמוך מהם מתחללים וחילול היינו דפסול לגמרי ואע\"ג דדרשי' בגמרא ואין חולין מחללין קדשים וקדשים מחללין קדשים ולא מפסלי שאר ק��שים שלא לשמן מ\"מ שייך בהם חילול משום פסח וקדשים עכ\"ל תוס'. ותמוה לי הא קדשים מחללים קדשים בודאי היינו פסול ממש דהא לעניין שלא עלו לשם חובה גם בלשם חולין הכי הוא כדאמרי' להדיא (דף מ\"ו ע\"ב) וכ\"כ הרע\"ב כאן וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>בהרע\"ב ד\"ה אבל. והולכת דם עבודה היא. </b>תמהני הא פריך באמת לה הש\"ס בפרקין (ד' ד' ע\"א) דמנ\"ל למפסל שלא לשמה בהולכה הא ליכא למילף משחיטה וקבלה וזריקה דמה להנך דהויין עבודה שא\"א לבטלה. ומשנינן דמדאפיק רחמנא לקבלה בלשון הולכה (דוהקריבו בני אהרן היינו קבלה ומ\"מ לישנא דהולכה הוא כדכתיב והקריב את הכל המזבח דמיירי בהולכת אברים לכבש). למימרא דהולכה לא תפקי' מכלל קבלה. עיי\"ש:",
+                "[אות יא] <b>ד\"ה המהלך. ואין הלכה כר\"א. </b>אבל מפירש\"י בסוף פרקין מבואר דס\"ל דר\"א ות\"ק לא פליגי ור\"א פליג רק על ר\"ש אבוה ועיין במ\"ל (פי\"ג מהלכות פ\"מ):",
+                "[אות יב] <b>בתוס' חדשים ד\"ה נראה. והוא ר\"א בן שמוע. </b>ומדברי רש\"י שהבאתי בדבור הקדום מבואר דהיינו ר\"א בר\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה כל הזבחים. למד על הזר. </b>יש לעיין דלרבא דאמר בתמורה כ\"מ דאמר רחמנא ל\"ת א\"ע לא מהני למ\"ל קראי למפסל העבודה בזר וטמא ששימש ובאונן וכדומה הא כיון דמוזהרים שלא לעבוד ממילא א\"ע ל\"מ והקרבתם פסולה. ואפשר לומר שנ\"מ לענין הולכה בזר דמבואר בס\"פ דלעיל דהולכה בזר פסול אף לר\"ש ולא מהני התיקון לחזור ולהוליך עיי\"ש. אבל שאם נתקבל הדם למזבח בלא הילוך כגון הילוך ברגל יש תקנה לחזור ולהוליך ואם מצד א\"ע ל\"מ הוי רק כאילו לא עשה יהיה תקנה שיחזור כהן ויוליך אבל באמור מצד שבעצמותו מחלל העבודה אין תקנה בהולכת כהן. ואף דבמתני' דהכא שקבלו ועלה דייקי' מנ\"ל. באמת שקבל היינו מקבלה ואילך והולכה בכלל (ועי' לעיל אות יו\"ד) גם י\"ל כיון דמצינו בחלל אף דמוזהר אם עבד בשוגג עבודתו כשרה כדאיתא בקדושין (דף ס\"ו ע\"ב) וילפי' לה מקרא. הרי גילה קרא דבאזהרה דעבודה א\"ע מהני. ובאמת יש לעיין בסוגיא דתנא דבר\"י דיליף זר בק\"ו מבע\"מ שאוכל כו' ואמאי לא נימא חלל יוכיח שאינו אוכל ומוזהר ואפ\"ה אינו מחלל. ובתו' תענית (ד' י\"ז ע\"ב ד\"ה דבר וכו') כתבו על ערל דליכא למילף בק\"ו מבע\"מ דחלל יוכיח עיי\"ש ותמוה לי דא\"כ גם על הלימוד זר בק\"ו נימא חלל יוכיח וצע\"ג:",
+                "[אות יד] <b>שם ד\"ה ור\"ש מכשיר. קאי אלקיחה דלפניו. </b>והא דפסול בשארי קדשים צ\"ל דאתיא מהקישא דזאת התורה. ולמסקנא דסוגיא דקיי\"ל דכהונה לא בעיא אצבע ממילא ניחא דבכולה כתיבי כהונה וא\"צ לומר מטעם דמקרא נדרש לפניו עכ\"פ הדין קבל בשמאל לרבנן פסול בכל הקדשים ולר\"ש גם בחטאת כשר ומזה תמוהים לי דברי תוס' מנחות (ד\"ב ע\"ב ד\"ה זריקה כו') ועוד קשה מקבלה דאשם קבלתו גם בשמאל כו' הא פשיטא דגם באשם ובכל הקדשים קבלתו דוקא בימין. ולר\"ש גם בחטאת כשר בשמאל ולאו מעשיה מוכיחים עלה וצע\"ג. וה' יאיר עיני:",
+                "[אות טו] <b>תוי\"ט ד\"ה ואין בו כרת. דחוץ לזמנו פסול. </b>היינו לאכול מבשר חוץ לזמנו (ולר\"ל הך פסול היינו דלא נתכפרו בעלים כמבואר בסוגיא דר\"ל סבירא ליה כשמואל דשלא במקומו כמקומו. ומ\"מ מפרש פסול לגמרי דמיירי במחשבת פיגול. אבל תמוה לי כיון דהיכא דלא שרי בשר באכילה לא מפגלי אפסול נמי לא מפסל וכדפרכינן בסוגיא על הבריי' בחישב ליתן של מעלה למטה ולמחר כו'. ומה דמשנינן דמידי דהוי מחשבת הינוח ור\"י זהו ל\"ש הכא דנת�� הדם מיד וחושב לאכול מבשרו למחר דליכא מחשבת הינוח וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>במשנה או מקצת אמוריו. </b>לא ידעתי אמאי לא נקט בלשון או להקטיר כזית אמורים כדנקט כה\"ג באכילה או כזית מבשרו:",
+                "[אות יז] <b>במשנה לזרוק דמו למחר. </b>משמע דוקא בלזרוק או להקטיר או לאכול. אבל במחשב ע\"מ לקבל או להוליך למחר לא הוי פיגול ועמ\"ש (בפ\"ב מ\"ז) דחולין וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>במשנה והזורק. </b>וה\"ה במחשב לשפוך שיריים למחר אבל אם מחשב בשעת שפיכת שיריים ע\"מ להקטיר אמורים למחר לא הוי פיגול. גמרא (דף י\"ג ע\"ב):",
+                "[אות יט] <b>במשנה דבר שדרכו לאכול. </b>אמרי' בסוגיא (דף ל\"א) אר\"י חישב שיאכלו כלבים למחר פיגול דכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל. לכן חישב שתאכלו אש למחר ג\"כ פיגול דכתיב תאכלהו אש לא נופח. והא דקתני להקטיר דבר שדרכו להקטיר הא דבר שאין דרכו להקטיר לא. וכן במתני' דסוף פרקין שאין אכילה והקטרה מצטרפין מיירי דאפקה בלשון הקטרה. ואי אפקה אכילה בכל ענין חייב. עיי\"ש:",
+                "[אות כ] <b>תוי\"ט סד\"ה חוץ למקומו. גמרא. </b>תמהני דהא אין זה מסקנת הסוגיא. אלא דמסקינן דמהך קרא דפ' צו ואם האכל יאכל כו' דכתיב פיגול יהיה. זהו חוץ למקומו וכתיב והנפש האוכלת ממנו א' ולא שנים. ואיזה חוץ לזמנו. וגמרי' עון עון מנותר דחייב כרת ומוקמי' ליה בחוץ לזמנו ולא בחוץ למקומו משום דחוץ למקומו דמי לנותר בז\"ב. דהיינו דשניהם פסולים בזמן. ופסולים בבמה. שוב ראיתי דבמנחות (ד' י\"א ע\"ב) פירש\"י ג\"כ דחוץ למקומו ילפי' מקרא זוטא דפ' קדושים. וכן פירש\"י (פסחים דף ט\"ז ע\"ב). וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>במשנה לאכול כזית בחוץ. </b>אבל חישב לאכול או להקטיר חצי זית חוץ למקומו. ולהקטיר או לאכול כזית חוץ לזמנו. או שחישב חצי זית במחשבת זמנו ועל חצי זית במחשבת מקום וחזר וחישב על חצי זית אחר במחשבת הזמן הרי זה פיגול. כן מתבאר מסוגיא. וכתבה הרמב\"ם (פט\"ז מהלכות פסהמ\"ק):",
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט ד\"ה וחכמים. צ\"ע. </b>במחכת\"ה. זהו קושית תוס' מנחות (ד' י\"ב ע\"א) על מתני' דהתם דקתני לענין מנחות כמשנה זו. ותירצו דאתא למסתם כוותייהו דכה\"ג משני בפ' המפלת עכ\"ל:",
+                "[אות כג] <b>במשנה שאין אכילה והקטרה מצטרפין. </b>הא אכילה ואכילה בכה\"ג להאכיל כזית לב' בני אדם מצטרפין והוי פיגול. גמרא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כד] <b>תוי\"ט ד\"ה יחזור הכשר. משום דחטאת קריא רחמנא. </b>תמוה לי הא מנחת קנאות לא מקרי חטאת וכדאיתא להדיא מנחות (דף ד' ע\"א) בשלמא מנחת חוטא חטאת קריא רחמנא אלא מנחת קנאות מנ\"ל. ומסקי' שם דבין מנחת חוטא ובין מנחת קנאות פסולים משום דכתיב היא. וע' בהרע\"ב (ריש מנחות). וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>במשנה יחזיר לכלי קדש. </b>והא דלא הוי דיחוי דכל שבידו לא הוי דיחוי. גמרא (וע' בתוס' ד' ל\"ד ב'):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כו] <b>במשנה ונותר. </b>ע' בתוי\"ט (לקמן פ\"י מ\"ז) [ד\"ה שלא] כו':"
+            ],
+            [
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה לאכול שליל. לאו גופא דזיבחא הוא. </b>לפ\"ז אף אם פיגל בזבח ואכל מהשליל אינו חייב משום פיגול דלא נתפגל מכח הזבח דלא גופא דזיבחא הוא כמו בחלב המוקדשים וביצי תורים. אולם בסוגיא דייקינן מדלא כייל במתני' גבי חלב המוקדשים וביצי תורים ג\"כ שליל ושליא ע\"כ מוכח דאם פיגל בזבח חייב על השליל והשליא משום פיג��ל. וא\"כ מוכח דמיקרי גופא דזיבחא. והא דחישב לאכול שליל לא פיגל ע\"כ הטעם כמ\"ש רש\"י דאין דרכו לאכול דרובא דאינשי לא אכלי להו. והוי כמחשב לאכול בדבר שאין דרכו לאכול ומ\"מ חייב עליו משום פיגול היכא דפיגל בזבח כיון דאיכא קצת אינשי דאכלי להו. וכ\"כ תוס'. וכך פי' הרמב\"ם לפי שהם מאוסים על האדם כמו עור ואלל עכ\"ל. וכ\"כ בחבורו (פי\"ד הפ\"מ). ודעת הרמב\"ם ז\"ל דפיגל הזבח לא נתפגל המוראה. וכן בפרים הנשרפים. אינו מפגל ולא מתפגל וגם מבואר שם דבשליל ושליא חייב גם על נותר וטמא ע\"ש. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>תוי\"ט ד\"ה שחטו. חוץ למקומו כתיב. </b>אינו ענין לכאן דמה דס\"ל לר\"י דחשב לזרוק על המזבח את הניתנים למטה למעלה כו' לא פסל היינו דסבר דאף נתנן ממש כה\"ג בעלים נתכפרו דשלא במקומו כמקומו דמי וכמו דקיי\"ל הכי כמ\"ש הרע\"ב לעיל בר\"פ [ובאמת אפשר דכמו בנתנן את הניתנין למטה למעלה נפסל בשר באכילה ה\"נ במחשב ליתן את הניתנין למטה למעלה כו' פסול באכילה לר\"י. או אפשר דכיון דעכ\"פ נתכפרו הבעלים ל\"א כה\"ג מחשבה כמעשה תוס' (לעיל דף כ\"ז ע\"א)] אולם לגבי את הניתנין בחוץ בפנים דבזה בוודאי אם נתן פסול דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה כו' בזה פרכינן בסוגיא דגם במחשבה לפסול לר\"י ועלה משנינן דבעי דוקא מקום משולש. ובזה תמיה במה שכ' התוי\"ט וצ\"ע בנתנים בפנים ונתנם בחוץ שהוא מקום משולש אמאי כשר. במחכ\"ת אין התחלה לקושי' דבזה בלא\"ה כשר דאף בנתנן ממש נתכפרו בעלים דשלא במקומו כמקומו דמי. וכ\"כ רש\"י בהדיא בפרכת הש\"ס מניתנין בחוץ ונתנם בפנים קמקשו. וכ\"כ תוס' (לעיל ד' כ\"ז ע\"ב ד\"ה לאו כו'). וברור:",
+                "[אות כט] <b>שם בא\"ד לא פליג נמי מההיא טעמא. </b>ושיקריבו טמאים באימורים קאמר ולא בדם כיון דדם נזרק כהלכתו אם הקריבו טמאים האימורים לא פסול זיבחא והא דפסל ר\"י להניח אימורים למחר היינו דאי עביד במחשבתו נפסל כולי קרבן בנאכלים ליום ולילה כיון דהוי אימורים בעין כ\"כ דלא נתקטרו אימורים לא משתרי בשר באכילה. וכי מטי למחר מפסל הבשר משום נותר. אבל שיקריבו טמאים הוי נטמאו אימורים דמשתרי בשר באכילה והא דקתני במתני' או להוציאן לחוץ ע\"כ קאי רק אדם ולא על האימורים דהא אי עביד כמחשבתו לא נמנע הדם מלרצות וגם בשר משתרי באכילה דכיון שהוציא אימורים לחוץ הוי כנטמאו אימורים. תוס'. וק\"ל דמאי בכך דאם הניח אימורים למחר מפסל כולי זיבחא הא מ\"מ הזריקה מרצה ונתכפרו בעלים וא\"כ בחישב להניח אימורים למחר למה יפסל משום מחשבה הא מ\"מ יהא הדין שנתכפרו בעלים כמו בהניחם באמת למחר וכמו במחשב ליתן למעלה את הניתנין למטה דכשר כיון דשלא במקומו כבמקומו אף דמ\"מ מפסל כולי בשר מלאכלו ואם דבאמת הא דקתני ר\"י פוסל היינו לצדדים דהניח אימורים למעלה מפסיל הבשר באכילה ונתכפרו בעלים. עדיין קשה דא\"כ גם בחישב ליתן את הניתנין למטה למעלה יהא הדין דפסול מלאכלו וא\"כ איך חלקם המתני' דבחשב להניח אימורים למחר פסול ובחשב ליתן את הניתנין למטה למעלה כשר הא בשניהם נתכפרו הבעלים. ופסול באכילה. ואיני יודע טעם לחלק בין מחשבת להניח אימורים למחר למחשב ליתן את הניתנין למטה למעלה כיון דבשניהם אי עביד כמחשבתו נתכפרו בעלים ונפסל כולא זיבחא באכילה. ובתוס' לעיל (כ\"ז ע\"א ד\"ה יצא) העלו בסוף דבריהם כיון דבמעשה שנתן הדמים דלמטה למעלה כפרו בעלים אלא דהבשר אסור אם חישב לעשות כן מותר הבשר דלא עביד ר\"י מחשבה כמעשה אלא היכא דבמעשה פסול גמור ולא ��תכפרו. אח\"ז מצאתי בתוס' מנחות (דף י\"ח ע\"א ד\"ה גזירה) שכתבו באמת דמדינא גם להניח אמורים כשר אלא דגזרינן בין להניחן בין להוציאן אטו להניח או להוציא דמו עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואין בו כרת. שאין מפגלין כו'. </b>בסוגיא דייק ואמאי לא תני יותר רבותא דראשונה במחשבת חוץ לזמנו ואחרים כתקנן ג\"כ לא פיגל ומסקינן דכולן כתקנן היינו כתקנת פיגול ואחת שלא כתקנה היינו שלא כתקנו' פיגול אלא במחשבת חוץ למקומו או שלא לשמו. וה\"ה בשתיקה כיון דאין מפגלין בחצי המתיר. וצ\"ע על הרע\"ב דלא פי' כמסקנא:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>תוי\"ט ד\"ה והלבונה. הקטרה דקמיצה לא מיחייבה שתקדום. </b>זה תירוץ שני של תוס'. ועוד תירצו שם מקודם דהלבונה נהי דיש לה מתירין דהיינו קמיצת הקמיצה מ\"מ כיון דהוא ג\"כ מתיר עצמו אינו מחויבים עליו משום פיגול ושאני אמורים דלא מקרי מתיר את הבשר דהא בנטמאו או נאבדו האמורים ג\"כ הבשר מותר. והנה הא דהקטרה דקמיצה לא מחייב שתקדום להקטרת לבונה. מפורש במנחות (די\"ג ע\"ב). ומה די\"מ קמיצת קומץ מחייב שתקדום. כ\"כ תוס' מסברא בלשון מ\"מ קודם קמיצה בודאי נראה שלא להקטירה. ולענ\"ד ראיה ברורה לזה מסוגיא דמנחות (די\"ז ע\"א) הנ\"מ היכא דשיריים דקומץ מתיר דידהו. אבל הכא דקומץ לאו מתיר דלבונה וכו'. וקשה הא מפורש במתני' (דרפ\"ב דהקומץ) ע\"מ להקטיר לבונתה דחייב. אע\"כ דזהו החילוק דלענין קמיצה דהקומץ הוא מתיר דידהו ודהלבונה דצריך שיקמוץ תחלה אבל לענין הקטרה דהקומץ לא הוי מתיר דהקטרת לבונה ודו\"ק:",
+                "[אות לב] <b>תוס' חדשים ד\"ה ול\"נ דקמל\"ן. </b>במחכ\"ת זו נגד סוגיא ערוכה דמ\"ד דר\"י הוא דמשני לה אברייתא הכי דאתיא כרבנן דבמנחת נסכים ליכא פיגול. ומ\"מ בלוג שמן איכא פיגול לר' דסבר מתנותיו שרו ליה ה\"נ דמפגלי ליה ודחינן לה ומסקינן דברייתא ר\"מ היא ע\"ש מבואר דלמסקנא א\"א לאוקמי' כרבנן דלדידהו גם בלוג ליכא פיגול:"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה פרים. אין בהם משום פיגול. </b>היינו דאם חישב לאכול או להקטיר הבשר למחר לא נתפגל דאין לבשרה לא אכילת מזבח ולא אכילת אדם אבל אם חישב להקטיר אמורים נתפגל גם הבשר כך איתא בסוגיא (דל\"ה). ואולם מדברי הרמב\"ם (פי\"ח) דחשיב בכלל דברים שאין חייבים משום פיגול מ' שאין לו מתירים. אוכל בשר חטאת הנשרפת מבואר דאף בנתפגלו הפרים אינו חייב על אכילת הבשר וצ\"ע:",
+                "[אות לג] <b>במשנה אין חייבין עליו. </b>אבל מ\"מ פסול בק\"ו מה שלא לשמה דלא מיפסל בשלמים פוסל בחטאת הפנימיות. פיגול דפוסל בשלמים לכ\"ש דפוסל בחטאת הפנימיות גמרא פ\"ק (ד' י\"ד ע\"א):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>במשנה לשם ששה דברים. </b>דעת תוס' במכילתין שבכל ד' עבודות צריך כוונת וי\"ו דברים וכן בשעת הקטרה צריך כוונה חוץ מכוונת הזובח דל\"ש בהקטרה. ובדיעבד אם כיון בד' עבודות שלא לשם השם ושלא לשם אישים כו' כשר. דכל הנהו כוונות אינן אלא למצוה ע\"ש. אבל הרמב\"ם העתיק רק דבשעת זביחה צריך אלו הו' כוונות ע\"ש:",
+                "[אות לו] <b>בהרע\"ב ד\"ה לשם ריח. לאפוקי אם צלאן. </b>עי' לקמן (פי\"ד מ\"י) בהרע\"ב ובתוי\"ט שם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לז] <b>במשנה בכלי שרת בצפון. </b>אין למידק מדלא קתני גבי שחיטתן בכלי שרת דמוכח דשחיטה לא בעי כ\"ש. די\"ל דלא בא להשמיענו דבעי כלי שרת. אלא דאשמעי' דגם הכ\"ש בעי להיות בצפון (כמ\"ש לקמן במשנה ז') תוס':",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה שחיטתן בצפון. אבתראי סמיך ע\"כ. </b>וכתבו עוד דבחטאת דכתיב ולקח באצבעו. ובאצבעו ל\"ש קבלה וע\"כ דהקבלה בכלי ובאצבע היינו דעביד אוזן לכלי ולקחו באצבעו:",
+                "[אות לט] <b>הרע\"ב ד\"ה שירי הדם. כדכתיב. </b>בתוס' הקשו דלמ\"ל קרא תיפוק ליה דאין מעבירים על המצות דהא פגע תחלה בהך יסוד ע\"ש. ואף דיסוד דרומי תדיר צ\"ל דאין מעבירין עדיף מתדיר. קרבן נתנאל סוף מגילה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מ] <b>שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית. </b>צ\"ל דרומי:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מא] <b>במשנה בכל מקום בעזרה. </b>ולא קתני וקבול דמן בכלי שרת כדקתני בריש פרקין גבי קדשי קדשים דגם התם לא בעי לאשמעינן דבעי כ\"ש אלא דאשמעינן דגם הכ\"ש צריך להיות בצפון לאפוקי אם הבהמה בצפון והכלי בדרום והדם מקלח לתוכו. תוס' בריש פרקין:"
+            ],
+            [
+                "[אות מב] <b>תוי\"ט ד\"ה לשני ימים ולילה אחד. ודבר הלמד בהיקש. </b>והא דל\"א כחזה ושוק דאיל נזיר דכתיב בגופיה. דמסתברא לאקושי לשלמים שנוהגת בכל בהמה כבכור. אבל איל נזיר אינו אלא באיל. א\"נ בשוק הימין כתיב (ובתודה ג\"כ כתיב ימין) ובאיל נזיר לא כתיב בו ימין. תוס':",
+                "[אות מג] <b>בא\"ד דלא ידע מנ\"ל. </b>דל\"ל דילפי' מגז\"ש העברה העברה מבכור. דהא בכור למד בהיקש מחזה ושוק ואינו חוזר ומלמד בגז\"ש. תוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מד] <b>הרע\"ב ד\"ה היו נקמצות. דלא קבע הכתוב. </b>ומחטאת ואשם ליכא למילף שכן מיני דמים. ובסוגיא מבואר דמ\"מ ס\"ד דיהיה דוקא בקרן מערבית דרומית כמו ההגשה אלא דילפי' מקרא וקמץ משם היינו ממקום שרגלי הזר עומדות. וא\"כ ממילא איכא קרא דאינו טעון צפון. אלא דלזה לא יהיה צריך הקרא ואתיא רק שלא בעיא מערבית דרומית. ואם קמצה בהיכל ג\"כ כשר דמצינו כזה בסילוק בזיכים:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מה] <b>תוי\"ט סד\"ה וחוזרים לעקב. דרך ימין. </b>דאל\"כ כשיהיה בקרן דרומית מזרחית נמי יחזור על עקבו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>הרע\"ב ד\"ה עלה בכבש. תלה היסוד בעולה. </b>ובפירש\"י (דף ס\"ד ע\"ב) דכתיב בחטאת המחטא אותה. אותה למעלה ואין אחרת למעלה כדדרשינן פ\"ק (דף יו\"ד):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>תוי\"ט בד\"ה שחט חולין. בפנים כבחוץ. </b>ואף דאין דנין שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו כמ\"ש התוי\"ט בסמוך ד\"ה זה הכלל. מ\"מ דנין משחיטת חולין בחוץ ונמצא טריפה דהוי שלא בהכשרו ואעפ\"כ מטהר מידי נבילה כדס\"ל לר\"מ במתני' שאח\"ז כ\"כ רש\"י. וקשה לי דמסוגי' (ד\"ע ע\"א) ור\"מ חד למעוטי חולין בפנים כו' ור\"י מנבלה גמר לה. משמע לר\"י ג\"כ דרשי' חד טריפה למעוטי חולין בפנים. והרי לר\"י דס\"ל דבטריפה אין שחיטתה מטהרתה ממילא ליכא ללמוד דחולין בפנים דמטהר כיון דאינו שוה בפנים כבחוץ. דהא אין דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו. ודוחק לומר דלר\"י באמת דרשי' מטריפה רק לקדשים בפנים. דלישנא דש\"ס לא משמע כן. ותוס' כתבו דילפי' חולין בפנים מקדשים בפנים:"
+            ],
+            [
+                "[אות מט] <b>הרע\"ב ד\"ה אינו דין. בבנין אב מה מצינו. </b>ומ\"מ אין ללמוד מזה דדבר הלמד בק\"ו מלמד בבנין אב די\"ל דבאמת ר\"מ סמיך אדרשה דזאת תורת הבהמה והעוף שהביא התוי\"ט בסמוך ד\"ה רי\"א דיה כנבילה (לעיל ד\"נ) ובתוס' שם ג\"כ הכי מוכח מכח קושיא אחרת דאיך למד עוף מק\"ו דבהמה הא איכא למיפרך מה לבהמה דאינה מטמאה בגדים בבית הבליעה אע\"כ דסמך אדרשא הנ\"ל ע\"ש:",
+                "[אות נ] <b>תוי\"ט ד\"ה רי\"א דיה כנבלה. מטהר טרפתה מטומאתה. </b>ואפי' מליקת קדשים. דאי לשחיטה בק\"ו אתיא לן עכ\"ל רש\"י. ולפ\"ז ישאר לן קושית תוס' שכתבתי לעיל דהא איכא למיפרך מה לבהמה שאינה מטמאה בבית הבליעה. ותירוצם דאהקישא דזאת תורת סמיך ליתא דהא כל כמה דלא ידעינן שחיטת עוף בק\"ו י\"ל דהיקשא אתיא רק לשחיט' אבל לא למליק':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נא] <b>במשנה ובטריפה. </b>בענין דא\"א לידע איזהו האיסור כגון דאיערוב נקובת הקוץ בדרוסת הזאב. או בולד טריפה ואליבא דר\"א (ספ\"ו דתמורה) גמרא. ואף דבולד טריפה לעולם לא יהיה תקנה להתירו להדיוט (דלר\"א ולד טריפה אף להדיוט אסור ע' בתוי\"ט שם) מ\"מ מהני תקנת ירעו לפדות ולהאכיל לכלבים כיון דאותו שהוא הקרבן מותר הוא להדיוט אלא כיון דאין מכירים איזה היא אסורים לאכילה כה\"ג מותר לפדותו לכלבים. תוס':",
+                "[אות נב] <b>תוי\"ט ד\"ה כל הזבחים. אי מהתם ה\"א הנ\"מ לגבוה. </b>זהו לשון הסוגיא אי מהתם הנ\"מ לגבוה אבל להדיוט אימא לא. ומדברי רש\"י נראה דדוקא לגבוה חמיר דלא לבטל והוי ידעינן ג\"כ הכא דלא לקרבו. אבל מ\"מ היה ס\"ד דירעו ולשתרי מכח שביטול. ואח\"כ כדפרכי' דנמי תנינא (במשנה ט' פ' בתרא דעכו\"ם). ומשני דאי מהתם הו\"א ה\"מ להדיוט אבל לגבוה הו\"א דלא לפסדנהו לכולהו. היינו די\"ל דכיון דההפסד לגבוה נשתרי ע\"י ביטול להדיוט ולומר ירעו. או דס\"ד כיון דלא יהיה תקנה נשתרי מיד בביטול משום פסידא דקדשים. וא\"כ מה שהוסיף התוי\"ט לבאר דמידי דאיסורו רק משום גבוה מאוס יותר ממידי דאיסורו לאו משום גבוה לחוד. לא ידעתי מי הכריחו לזה:"
+            ],
+            [
+                "[אות נג] <b>תוי\"ט ד\"ה זה יקרב. מ\"מ קרבן אחר שהוא מחויב סמיכה. </b>אין חילוק זה שייך על משנתינו. אלא דהתו' כתבו לתרץ (קושייתם דלוקמה בערל וטמא) דהכא כיון דיש תקנה ברעיה לא מבטלין מצות סמיכה. אלא דהקשו דבההיא דבפ\"ח דפסחים בחמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהן דפטורים מפסח שני. אף על פי שיכולין להביא במותר הפסח. דמבטלי מצות סמיכה (ומ\"ש מערל וטמא) וצ\"ל כיון שהוא ספק דשמא פטור הוא מלעשות פסח לא עשו לו חכמים תקנה ולעבור מצות סמיכה. וע\"ז הקשו מההיא דשניהם מביאים חטאת אחר (ומנזיר) הרי דמייתי קרבן בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מספק חיובא. וע\"ז תירצו דאפי' שתקנו שיביא קרבן מספק בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מספק מ\"מ קרבן אחר כו':",
+                "[אות נד] <b>בא\"ד והרמב\"ם פ\"ו מהפה\"מ. </b>הרמב\"ם כ\"כ על נתערב מב\"מ וקרבן אנשים ובעיני תמוהים לי דברי רבינו איך יכול להקנות לחבירו הא רבי' כתב (פ\"ד דמעילה ה\"ח) דהמוכר עולה ושלמים לא עשה כלום. והתוי\"ט כתב שלמד כן מדברי ר\"ש בכריתות. והתם שייך שפיר כן דמקנה לו בהמתו חולין. וצלע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נה] <b>במשנה רא\"א אם קרב. </b>אבל לא קרב ראש א' מהן לא יקרבו. ולומר רואה אני את הבעלי מומים כאילו הם עצים, דדוקא בנתערבו אברי חטאת באברי עולה כיון דשניהם מין כשר בזה ס\"ל לר\"א (במתני' ד') דרואה אני כאילו הן עצים (וע') בסמוך במתני' ח'. (צ\"ל וכן בסמוך כו'):",
+                "[אות נו] <b>במשנה יקרבו כל הראשין. </b>ואף דקודם שקרב הראש א' נדחו כולם מלהקריב והוי נראה ונדחה צ\"ל דר\"ע ס\"ל דאין דיחוי אפי' בשחוטין גמרא (דף ע\"ד ע\"א):"
+            ],
+            [
+                "[אות נז] <b>הרע\"ב ד\"ה אם יש בו מראה דם. אמרי' קמא קמא בטל. </b>היינו דטפות טפות קודם שנתרבו נדחו מלהזות בו. עיין חולין (פ\"ו מ\"ה) בתוי\"ט שם:",
+                "[אות נח] <b>תוי\"ט ד\"ה נתערב בדם. הדבר ידוע שדמו של פר מרובה. </b>ואע\"ג דתנן (בפ\"ה מ\"ד דיומא) עירה דם הפר לתוך דם השעיר. א\"כ איפכא הו\"ל למידק דדם השעיר יבטל לדם הפר דקמא קמא בטל כמ\"ש הרע\"ב בנתערב דם קדשים לתוך מים דהיכא דמערה מדבר דנפישא עמוד טפי מחביות לכ\"ע ל\"א קמא קמא בטל. והכא במערה מן המזרק דנפיש עמודיה. תוס' ועיין (בפ\"ה מ\"ח דע\"ז) בתוי\"ט:"
+            ],
+            [
+                "[אות נט] <b>תוי\"ט ד\"ה ר\"א מכשיר. דלא כפירש\"י כו' דא\"כ לפלוג. </b>ועלה כתבו תוס' דמ\"מ לר\"פ דס\"ל דהגזירה דלמא יהיה רבה ישאר בקושיא דלפלוג ר\"י בהאי. ולענ\"ד י\"ל דלפי המסקנא דמוקמי' מתני' יו\"ד דלקמן בכוס שנתערב בכוסות. גם מתני' דהכא מיירי בזה. וכמ\"ש תוי\"ט שם. א\"כ ליכא קושיא דלפלוג ר\"י דבכוסות הוי כמו יבש ביבש דמודה ר\"י דמב\"מ בטל כמ\"ש תוספות (במנחות דף כ\"ב ע\"ב) וברישא בנתערב בדם בהמה דמיירי בבלול דהא אח\"כ רואים כאילו הוא מים והיינו דתנינן במראה דם דזהו רק בבלול מש\"ה פליג ר\"י ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ס] <b>תוי\"ט ד\"ה ואם לא. אבל לר\"א לא קשיא. למאי דמסקי'. </b>אין זה מובן דהא למסקנא מיירי בב' כוסות ויתן למטה היינו שתעלה לתחלת עולה כמ\"ש התוי\"ט במשנה יו\"ד. וא\"כ לר\"א ג\"כ קשה אמאי יתן למטה הא כבר נתכפר והבשר נפסל ואין לו תקנה ותוספות דנקטו בקושייתם על ר\"א ודייק מינה לקמן דיש בילה. היינו לאפוקי לפי\"מ דמשני דאין בילה ומיירי דהעליונים מרובים ונתן כשיעור תחתונים ועוד ואח\"כ יתן למטה היינו דעלו לשפיכת שיריים בזה היה. אבל למה דכתב התוי\"ט במ\"י דלמסקנא מיירי בכוסות וא\"כ מה בכך דאין בילה הא מ\"מ כבר נתכפר במה דנתנן מב' כוסות למעלה. גם לא ידעתי אמאי לא נקט התוי\"ט כדכתבו תוס' לתרץ דלר\"א ליכא קושיא כיון דאית ליה רואים כאילו הוא מים לא הוי כמכופר. אבל לרבנן דלית להו רואים וכו' הרי דלר\"א ליכא קושיא כלל:"
+            ],
+            [
+                "[אות סא] <b>במשנה רבי יהושע אומר ינתנו במתנה אחת. </b>אף דבמתני' הקודם אין משנים זה להכשיר זה וס\"ל לחכמים דישפכו לאמה מ\"מ הכא משנים ועובר משום בל תגרע כיון דאינו פוסלו בידים אלא עומד במקומו שב ואל תעשה שאני. תוס' בסוגיא (ד' פ\"א ע\"א ד\"ה תנאי היא):",
+                "[אות סב] <b>במשנה עובר על בל תוסיף. </b>וא\"ת איזה בל תוסיף יש וליהוי מתנה שניה בשביל שיריים של בכור וי\"ל מתנה ראשונה של עולה ניכרת משני צדדי' וזהו בל תוסיף דמתנה של בכור אינו רק מצד א'. תוס' (ד\"פ ע\"ב ד\"ה בל תוסיף מהיכא):",
+                "[אות סג] <b>תי\"ט ד\"ה הניתנין. בהדיא פי' הר\"ב לעיל. </b>ר\"ל דאם היינו מפרשים דיחזור ויתן למטה היינו שתעלה רק לשפיכת שיריים דחטאת היה אפשר לומר דמיירי בבלול וכגון שהעליונים מרובים ונותן למעלה כשיעור התחתונים ועוד:"
+            ],
+            [
+                "[אות סה] <b>תי\"ט ד\"ה נתן בחוץ. וקצת קשה אמאי פסול. </b>קשה בלא\"ה יקשה כן ארישא דקתני ישפכו לאמה ולא פליג עלה ר\"א והיינו מטעם דלא פסיקא ליה דאיכא חטאת ואשם כדאיתא בסוגיי' וכ\"כ הרע\"ב הא כי היכי דס\"ל בנתערבו דמים של מטה עם של מעלה דנותן תחלה למעלה לשם מים ה\"נ בנתערבו פנימים עם חיצונים אף בחטאת ואשם יתן תחלה בפנים לשם מים דבזה לא מפסלי כיון דאינם מכניסים לכפר:",
+                "[אות סד] <b>הרע\"ב סד\"ה חכמים מכשירים. והלכה כחכמים. </b>אמרי' בגמ' (דפ\"ב ע\"ב) ת\"ר פנימי אין לי אלא פנימי (שנכנס דמה לפני ולפנים) היכל מנין ת\"ל אל הקדש פנימה. ופרכינן כיון דאפסיל בהיכל לפני ולפנים מאי בעי (וכיון דמהיכל אפסיל ליה לפני ולפנים מאי בעי הלא כבר פסול הוא היה לו לפרש בקרא היכל) אמר רבא כל מידי דיחשיב עליה לפני ולפנים לא מיפסל בהיכל ופירש\"י דאשמועי' קרא היכא דחשיב עליה מתחלתו להכניסו לפני ולפנים ותחלת הבאתו להיכל ע\"מ פנים היה לא מפסל עד דמטי לפנים ואם החזירו לחוץ כשר. עוד מבואר בסוגייא דלא מיפסל אלא הכניסו דרך פתחים אבל הכניסו דרך גגין ועליות לא:",
+                "[אות סו] <b>תוי\"ט סד\"ה שהיה ר\"ע אומר. כ\"מ חטאות. </b>דהקרא מיירי בחטאת יחיד דרובא נקיבות ואתרבי אפי' חטאת זכר ואפי' חטאת ציבור:"
+            ],
+            [
+                "[אות סז] <b>הרע\"ב ד\"ה וחכמים פוסלים. דכתיב אשר יובא מדמה. </b>והא דלא ילפינן בהיפוך יוצא מנכנס לפנים דגם ביוצא יהיה המשואר כיוצא בו. דהובא מדמה ממעט אבל לא יוצא מדמה. גמ':",
+                "[אות סח] <b>שם סד\"ה מקום שאין. דאמר קרא אשר יובא מדמה. </b>דלא נימא דפסול בק\"ו מיוצא דלא עשה המשואר כיוצא פסול הבשר. נכנס לפנים דעשה המשואר כנכנס מכ\"ש דפסול הבשר. גמרא. וקשה לי הא איכא למיפרך מה ליוצא דהמחשבה פוסלת בחוץ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות סט] <b>במשנה לדברי ר\"י אלא הדם והנסכים. </b>היינו דאם עלה בכלי לר\"ג יזרוק אבל אם כבר זרק גם לר\"י לא יקנחנו, תוס' (דף פ\"ז ד\"ה כלי שרת):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ע] <b>הרע\"ב ד\"ה מכשיר בבעלי מומין. לכתחלה בעופות. </b>עיין במ\"ש הרע\"ב במנחות (פרק ז' מ\"ג) ובתוי\"ט:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות עא] <b>במשנה בזמן שהן מחוברים יעלו. </b>בתו' בשבת (ד' ק\"ח ע\"א ד\"ה ואי כו') כתבו וי\"ל דבהמה נמי אשכחן שהיה קרב שער שבראשי כבשים כו' דלא קפיד קרא אלא אהפשט עור. וזה תמוה דאיך אפשר דהיה צמר בלא העור. ומצאתי שעמד בזה הרב מהר\"י אלפאנדרי בקונטרס מוצל מאש (סי' א'):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות עב] <b>במשנה כך הכבש מקדש. </b>ומעלים אותו מכבש למזבח דכשאוחזין בידו להעלותם לא מקרי ירדו דאויר מזבח כמזבח דמי:",
+                "[אות עג] <b>במשנה כך הכלים מקדשים. </b>לענין דלא יהיה לו פדייה. אבל לא ליקרב:",
+                "[אות עד] <b>הרע\"ב בד\"ה שהיו עושין. ואפי' שירי מנחות אינם נאכלים. </b>ואף אם נתקן פגימת המזבח בו ביום אין נאכלין דהוי דחוי. תוס' במסכתין (ד' ס\"א ע\"ב ד\"ה לאחר):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות עה] <b>במשנה קודמין למוספי ר\"ח. </b>ואף להחטאת דמוסף ר\"ח כיון דעולת מוסף דשבת קודמת לעולת מוסף דר\"ח משום דתדירה קודמת נמי לחטאת אף דמקודש שהשוה הכתוב עולות דמוסף עם החטאת תוס' (ד\"צ ע\"ב ד\"ה תדיר):"
+            ],
+            [
+                "[אות עו] <b>במשנה דם חטאת. </b>דם חטאת ואיברי עולה. וכן אימורי חטאת ודם עולה איבעיא דלא איפשטה איזה מהן קודם:",
+                "[אות עז] <b>במשנה קודם לדם עולה. </b>ויצא מהכלל הזה פרי ע\"ז קודם לשעירי ע\"ז (דכתיב ביה ומנחתו ונסכו כמשפט משמע כמשפט כסדר מקרא וכך סדר עבודותיה ופר ברישא כתיב) וברגל כבשים קודם לשעירים דכמשפט כתיב בהו. גמרא (דף צ' ע\"ב): ",
+                "[אות עח] <b>במשנה חטאת קודמת לאשם. </b>דם עולה ודם אשם אבעיא דלא אפשיטא איזה מהן קודם:",
+                "[אות עט] <b>במש' התודה ואיל נזיר. </b>תודה קודם לאיל נזיר דטעון ד' מיני לחם. ואיל נזיר טעון ר�� ב' מיני לחם:",
+                "[אות פ] <b>תוי\"ט סד\"ה מפני שדמה. לא סגי בטעמא. </b>לפ\"ז מוכח דטעמא דמרצה עדיף מטעמא דד' קרנות וא\"כ קשה איך כתב התוי\"ט מקודם דלא סגי בטעמא דחטאת קודם לאשם מטעם דמרצה משום דאיכא באשם טעמא די\"ל קצבה והא כיון דטעמא דמרצה לא מהני לגבי מעלת יש לו קצבה. מכ\"ש דטעמא דד' קרנות לא מהני. ואולי י\"ל דריצוי דחטאת לגבי עולה עדיף מטעמא דד' קרנות כיון דעולה לא מרצה כלל. אבל טעמא דריצוי דחטאת לגבי אשם דשניהם מרצים אלא דחטאת מרצה יותר על ח\"כ לא אלים כ\"כ כמו טעמא דד' קרנות:",
+                "[אות פא] <b>תוי\"ט סד\"ה ועל היסוד. בלמוד בעלמא. </b>וכעין זה ברש\"י ברכות (ד' כ\"א ע\"א ד\"ה שאינו טעון): "
+            ],
+            [
+                "[אות פב] <b>הרע\"ב ד\"ה ויש בו קדשי קדשים. כ\"ש לעולת העוף. </b>אבל עולת בהמה קודם למעשר. ואם יש לפנינו חטאת עוף ועולת בהמה ומעשר. חטאת עוף קודם לכולם (גמ' ד\"צ ע\"ב):",
+                "[אות פג] <b>תוי\"ט ד\"ה דמו ואימוריו. ויראה לי דמתניתין אליבא דר\"א. </b>תמוה לי הא מסקינן בסוגיא דפלוגתא דר\"א ורע\"ק במעילה היינו רק בלא עיילינהו לגואי קודם הזריקה. וא\"כ מתני' דהכא אף כר\"א לא אתיא דהא מודה ר\"א בעיילינהו לגואי וא\"כ אין יוצא פסול באימורים קודם זריקה. והתוי\"ט במעילה העתיק מסקנא זו דפלוגתייהו רק באתנהו באבראי אבל באמת כתבו תוס' (ד' כ\"ו) דהכי אמרינן בעיילינהו לגואי לכ\"ע זריקה מועלת ליוצא להביאו לידי מעילה ופליגי רק באיתנהו לאבראי אי זריקה מועלת ליוצא אבל לכ\"ע נפסלו האמורים ביוצא עיי\"ש היטיב. וא\"כ מתני' דהכא ככ\"ע דלא פליגי בדין פסול יוצא רק באם זריקה מועלת ליוצא, ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "[אות פד] <b>במשנה מפני שהיא באה על חטא. </b>ומנחת נדבה ומנחת סוטה אבעיא דלא אפשיטא אם נדבה קודמת דטעונה שמן ולבונה או דסוטה קודמת דבא לברר עון: ",
+                "[אות פה] <b>תוי\"ט ד\"ה מפני שבאה. כדאיתא בגמ'. </b>לא ידעתי הא אדרבה משמע בהיפוך דהש\"ס רצה למפשט מהכא דדוקא מנחת חוטא דבא על חטא לכפר קודם לנדבה אבל מנחת סוטה לא. ודחי מי קתני מפני שמכפרת מפני שהיא באה על חטא קתני. הרי דלאותה צד דמנחת סוטה קודם למנחת נדבה פירושא דמתני' אינו דמכפרת אלא דבאה על חטא היינו חוטא לכפר וסוטה לברר. וכיון דאבעיא לא אפשיטא לא הו\"ל להתוי\"ט לכתוב כן בפשיטות:"
+            ],
+            [
+                "[אות פו] <b>במשנה מפני שהוא בא ע\"י הכשר. </b>וא\"ת אדרבא חטאת מצורע עדיף דאכשורי ומכפר. וי\"ל מכיון דמתן בהונות מדם האשם חשיב ליה מכשיר טפי. א\"נ האי כל חטאות שבתורה דקתני לאו בחטאת הבאה עם האשם קאמר אלא בשאר חטאת. תוס'. היינו דמתני' לא מיירי מחטאת מצורע הבאה עם האשם. אבל מ\"מ הדין אמת דאשם מצורע קודם לחטאת מצורע כדאיתא במנחות (ד' ה'). ודלא כבה\"ז וצאן קדשים וראיתי שכ\"כ בספר מראה כהן:"
+            ],
+            [
+                "[אות פז] <b>הרע\"ב ד\"ה וחכ\"א. ונראה דתדיר קודם. </b>עמ\"ש ברפ\"ז דנזיר (אות מ\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות פח] <b>במשנה שנטמאה. </b>ומיירי בנשבר הציץ או דאינו על מצחו למאן דאית ליה דלא מרצה אא\"כ על מצחו. דאל\"כ הא מדאורייתא ראוי לזריקה לכתחילה מכח ריצוי הציץ. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות פט] <b>הרע\"ב ד\"ה מן הקרן. של מזבח. </b>היינו לאחר שהיה על הקרן אבל בראוי לקרן אף דבחטאת מתן א' כיפר מ\"מ כ\"ז שלא נתן ד' מתנות טעון כיבוס:"
+            ],
+            [
+                "[אות צ] <b>במשנה ואחד העור. </b>בהרע\"ב (פכ\"א דשבת מ\"ב) מבואר דרק ברכים שייך כיבוס אבל לא ביבשים וא\"כ הוי כעץ דעלמא דגורר הדם. וכ\"כ הרמב\"ם (פ\"ח מה' מע\"ק ה\"ב). והרע\"ב שכתב במתני' שלפניו דראוי לכיבוס למעוטי כלי עץ ה\"ה דהו\"מ למנקט עורות יבשים. וסוגיא שמפרש למעוטי כלי עץ י\"ל דמלתא דפסיקא נקט אף לאחרים דס\"ל דגם עור יבש בר כיבוס הוא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות צא] <b>תוי\"ט ד\"ה טעונין מריקה. ואפשר לי ליישב דבריהם. </b>בפשוטו י\"ל דנקט מריקה ושטיפה לרבותא דאף דאינו משום הבליעה דכבר יצא ע\"י ההגעלה. ובתרומה באמת בעי רק הגעלה ולא מרו\"ש מ\"מ בקדשים קלים בעינן מרו\"ש אבל שבירה בכלי חרס ליכא חידוש דאף בתרומה בעי שבירה דהא אינו יוצא מידי דפיו לעולם ואף ר\"ש מודה בזה ופלוגתייהו רק לעניין מרו\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות צב] <b>במשנה ואינו חולק. </b>אפי' כה\"ג אונן דראוי לחטוי אעפ\"כ אינו חולק כיון דאינו ראוי לאכילה (גמרא):",
+                "[אות צד] <b>תוספות חדשים ד\"ה וזה אינו כו' דמדאורייתא ראוי הוא. </b>במחכ\"ת לק\"מ דבאמת טבילתן אינה מעכבתו מלחלוק אלא דמחוסר כפורים היינו דעדיין לא הביא כפרתו. ואם הי' הדין דמח\"כ אסור מדרבנן עד לערב הי' נכון הלשון לאכול בערב דקודם שהביא כפרתו אינו חולק כדי לאכול לערב כיון דבאמת מדרבנן לא יאכל עד לערב. ולזה כתב התוי\"ט דמותר לאכול מיד אחר הטבילה והוי ראוי למתני כדי לאכול אחר הטבילה אלא דלערב נקט משום טבול יום. אבל פשיטא דמתני' מיירי בעדיין לא הביא כפרתו ופשוט (וכן כתבו ג\"כ בתוס'):",
+                "[אות צג] <b>תוי\"ט ד\"ה וכל שאין לו בבשר. כך מצאתי. </b>נפלאתי דהא סוגיא ערוכה היא בפרקין (דף ק\"ג ע\"ב) דלר' ישמעאל דיליף דעור קדשי קדשים לכהנים מק\"ו דעולה מוקי לה לקרא דאשר הקריב למעט טבול יום ומח\"כ ואונן דאינו חולק בעורות. וזה הדרשה דרמז עלה התוי\"ט בסמוך (במ\"ג) דלר\"י איצטריך קרא לענין אחר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות צה] תי\"ט ד\"ה <b>עורות קדשים קלים. אלא כל שהוא קדשי קדשים כמוה. </b>הלשון מגומגם דלא תלוי בקדשי קדשים אלא דרק בחטאת הוי ק\"ו כיון דבשרה לכהנים אבל בקדשים קלים דבשרם לבעלים ליכא ק\"ו: ",
+                "[אות צו]  בא\"ד <b>דלר' ישמעאל איצטריך קרא לע\"א למעט אונן וטב\"י ומח\"כ. </b>ובסוגיא אמרינן עלה ותיפוק ליה מלו יהיה ר\"י לטעמיה דלו יהיה אתיא לגז\"ש דעצמותיו מותרים וקשה לי הא בברייתא קתני נמי ר' אומר כל עצמו לא הוצרכנו אלא לעולה כו' לו יהיה פרט לטב\"י כו' ויקשה אשר תקריב למ\"ל כדפרכינן לר\"י. ולמעט טב\"י ואונן הא רבי דריש ליה מלו יהיה וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "[אות צז] <b>תוי\"ט ד\"ה בעורו. תוס' (רפ\"ח ד' ע\"א). </b>(דאף לכלבים שרי) ובר\"ן (פ\"ד דחולין) דר\"פ כתב בשם תוס' דכל שהוא נאכל לכהן שרי לזמן עליו את העכו\"ם דאתקש לצבי ואיל אלא דלהאכילו לכלבים אסור מואכלת ולא לכלביך עכ\"ל וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "[אות צח] <b>הרע\"ב ד\"ה מטמאין בגדים. כדכתיב והשורף. </b>דמדכתיב שם ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם באוהל מועד לכפר כו' והשורף אותם כו' מה ת\"ל לכפר לימד על כל המתכפרים שהשורפן מטמא בגדים. גמרא (דף פ\"ג ע\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות צט] <b>במשנה כיון שהוציאו פסלו. </b>תמוה לי הא בפסול דיוצא דאם עלו לא ירדו מקרי מתקבל בפנים וכה\"ג חייב בחוץ כדאיתא להדיא בסמוך (במשנה ד') ובאמת בסוגיא (דף ק\"ח ע\"א) איתא דהשיב כן ראב\"ש תחת ריה\"ג. אבל מ\"מ תמוה לי מה עלה על רבנן להקשות. וגם שם איתא דר' השיב תירוץ אחר תחת ריה\"ג ואמרי' עלה שחיטת לילה וקבלה בכלי חול איכא בינייהו דלראב\"ש חייב ולרבי פטור הא באמת הכלל הוא דהיכא דאם עלה לא ירד חייב בחוץ ואמאי לרבי פטור בשחיטת לילה וקבלה בכלי חול וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ק] <b>הרע\"ב ד\"ה המעלה בחוץ. משום העלאת חוץ. </b>ונ\"מ בהזיד בעכו\"ם ושגג בהעלאת חוץ רש\"י. ובתוס' הקשו דא\"כ מקרי לא שב מידיעתו. ולהרע\"ב י\"ל דשגג בשתיהן דאינו חייב ב' חטאות:",
+                "[אות קא] <b>שם ד\"ה ושחטו פטורים. דכתיב דם יחשב. </b>בריטב\"א (קדושין דף מ\"ג) כתב הא דלא ידעינן זה מסברא דבעשותה יחיד שעושה ולא שנים כדדרשי' בשבת (דף צ\"ב ע\"ב) היינו דלא נימא לרבות הכא מאיש איש. ואני מסתפק אם ב' ששחטו דפטורים היינו דדמי לשאר חייבי חטאות דקי\"ל דזה יכול וזה יכול דפטור דבעשותה אבל זה א\"י וזה א\"י חייב כסתם מתני' שם (פ\"י מ\"ה) ה\"נ הכא ממעטא מקרא רק זה יכול וזה יכול. דבזה א\"י וזה א\"י פשיטא דחייב כמו בעלמא. ולהכי כתיב הוא למעט שיהיה דינו שוה כמו בעלמא וב' ששחטו וזא\"י וזא\"י באמת חייב. ובהעלאה דמרבינן מאיש איש ב' דהעלוהו היינו אפי' בזה יכול וזה יכול. והכי משמע לכאורה מדברי הריטב\"א מדמקשה דכבר נפקא מקרא דבעשותה ולא תירץ דאתיא לזה א\"י וזה א\"י. וצ\"ע לדינא:",
+                "[אות קב] <b>שם ד\"ה והעלוהו חייבין. אלא לרבות. </b>דלא נילף לפטור מק\"ו משחיטה דחייב להדיוט ופטור בשנים ק\"ו במעלה דפטור להדיוט מכ\"ש דפטור בשנים:",
+                "[אות קג] <b>תוי\"ט ד\"ה והעלוהו חייבים. דסבר דאף בהעלאה שנים פטורין. </b>דס\"ל דמההוא דכתיב בהעלאה דרשינן מהוא ולא אונס ושוגג ומוטעה. ומההוא ממעטינן ב' שהעלו. קשה לי כיון דדריש הוא ההוא א\"כ תרי ההוא דכתיב בשחיטה דרשינן תרי הוא למעוטי שוגגים וב' ששחטו. ותרי ההוא היינו ולא שלוחו וחד אם אינו ענין לשחוטי חוץ תנהו לכל התורה כולה דאין שליח לד\"ע א\"כ ע\"כ דסבר כב\"ש (ספ\"ג) דמציעא דחישב לשלוח יד חייב. דאי כב\"ה אף אם יסבור דש\"כ הבאים כא' מלמדין. מ\"מ הא הוו ג\"כ מעילה ושליחות יד וטביחה (צ\"ל) [צ\"ל ול\"ל] קרא בשחוטי חוץ למעט שלוחו. ומצטרך לומר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה וס\"ל לר\"י לדינא דחישב לשלוח יד חייב וזה לא מצינו. עיין היטיב בקדושין (דמ\"ג ע\"א) וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות קד] <b>הרע\"ב ד\"ה שהיה פסולן. הואיל ובפנים. </b>וכיוצא בזה בפ\"י מ\"ב דחולין:",
+                "[אות קה] <b>תוי\"ט ד\"ה שהקריב מאחד. והיינו כזית. </b>ותמהני דהא לפ\"מ דנקט התוי\"ט במתני' הקודם פלוגתייהו דר\"י ור\"ש דלר\"ש אותו קאי על אבר. ולר\"י קאי על קרבן כולו וזהו כאוקימתא דר\"ל א\"כ לכ\"ע בעי עכ\"פ אבר שלם ולא בכזית לחודיה. ולפמ\"ש התוס' לעיל דהא דממעטי חסר היינו דבשעת הקטרת חוץ כבר חסר מקצתו מן האבר לר\"ש. ומן הבהמה לר\"י אבל כשהוא שלם בפנינו לכ\"ע מחייב אכזית קמא. והא דר\"י פוטר בהעלה וחזר והעלה היינו דאינו חייב על העלאה השנית דאז כבר חסר מקצת א\"כ ניחא מתני' דהכא ואתיא ככ\"ע. אבל לפמ\"ש רש\"י שם דלר\"י בעי שיקריב כל הבהמה בחוץ. וה\"נ לר\"ש בעי שיקריב כל האבר בחוץ. ומש\"ה פירש\"י הכא דמתני' ס\"ל דאותו דרשינן למעט פחות מכזית קשה דלאוקימתא דר\"ל בעי' עכ\"פ אבר אחד ובמתני' דהכא מפורש דחייב בכזית. אח\"ז מצאתי בעז\"ה שעמד בזה המ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קו] <b>הרע\"ב ד\"ה ר\"ש אומר. חסורי מחסרא וה\"ק. </b>קשה לי הא מסקנת הסוגיא אינו כן אלא דמאחר דמצינו בברייתא דפליגי במליקה בחוץ והעלאה בחוץ דלר\"ש מחייב אמרינן ג\"כ במתני' דר\"ש קאי אהך בבא ותני כל שחייבים עליו בפנים והעלה בחוץ (דהיינו מלק בפנים) חייבים עליו בחוץ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות קז] <b>תוי\"ט ד\"ה וכן שעיר המשתלח. ראוי לבוא. </b>וליכא למעוטי מקרא דהכא וילפינן לה מקרא להקריב קרבן לה'. וכמ\"ש התוי\"ט בפרק דלעיל מ\"ג והא דלא נקט במתני' דהכא מקרא דלה'. דמיניה ממועט בין קודם וידוי בין לאחר וידוי. היינו דבעי לאתויי קרא זה למעט ג\"כ פרה. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות קח] <b>תוי\"ט ד\"ה שנאמר לפני. ושעיר משתלח נמי. </b>שהרי זה הביאו כשנראה לבא ומשיצא כו' (כ\"כ ברש\"י):",
+                "[אות קט] <b>שם במשנה לבוא לאחר זמן. </b>התוס' ישנים יומא (דף מ\"ד ע\"ב) הקשו דלר\"י דס\"ל דבע\"ח נדחים אמאי באו\"ב ראוי לבוא לאח\"ז נימא הואיל ונדחה ידחה עיי\"ש מה שתירצו:",
+                "[אות קי] <b>בהרע\"ב סד\"ה ומחוסר זמן. לר' שמעון צריכא. </b>כך היא הגירסא בפנינו ודברי תוס' שכתבו בד\"ה משום דפסולה כו' בכל דוכתי משמע דפסול הגוף חמיר מפסולא דאתי מעלמא כדאמרי' בפ\"ק כו' והא דמשמע הכא איפכא לאו משום דפסול הגוף קיל. אלא ה\"ק דמום עובר ותורים הפסול תלוי בגופה ואם היה מום עובר מיד היה ראוי אבל או\"ב אין הפסול תלוי בגופה שיועיל לו שום תיקון דכולא יומא לא חזי. עכ\"ל. מזה מוכח דהי' להם הגירסא אבל או\"ב דפסולה מעלמא אימא מודה להו ר\"ש לרבנן דאילו לגרסתינו הנ\"ל גם כאן מחשבים פסול הגוף דחמיר דמש\"ה הי' ס\"ד דדוקא בזה דחמיר מש\"ה אינו ראוי כלל בפנים ופטור:",
+                "[אות קיא]  <b>תוי\"ט ד\"ה וחכ\"א. שאין לוקין עליו. </b>קשה לי הא הלאו אתי ללקות באם שחט בחוץ מה שעתה ראוי לבוא לפנים והתרו בו למלקות ואם לקה פטור מכרת. ואם לא התרו חייב כרת וכמו כל חייבי כריתות שיש בהם לאו כמו אחותו וכדומה. והאזהרה לא אתיא לכרת דהא קי\"ל כרת לא בעי אזהרה כדאיתא (רפ\"ג דמכות) אלא דאזהרה למלקות דהתרו בו וצ\"ע. ולשון חכמים כל שאין בו כרת כו' אינו בדוקא דהא הקדיש בשעת היתר במות ושחטו בשעת איסור במות אין בו כרת והוא בל\"ת כדלקמן (בפרקין מ\"ט):"
+            ],
+            [
+                "[אות קיב] <b>הרע\"ב ד\"ה אין חייבין. אינו חייב מיתה. </b>אלא באזהרה. והרמב\"ם (פ\"ט מהלכות ביאת מקדש) השמיט מחוסר בגדים (דבכלל זר הוא כ\"מ בשם מהרי\"ק) והוסיף בעל מום. אף דבעל מום שעבד אינו חייב מיתה מ\"מ נ\"מ דלא הוי באזהרה אלא בעבודה תמה. ובמ\"ל (פ\"ב מהלכו' תמידים ומוספים הלכה יו\"ד) כתב דמ\"מ איסורא איכא. וכתב המ\"ל דמסוגיא דזבחים (ד' י\"ח) משמע דשתויי יין דמי למחוסר בגדים ואינו חייב אלא בעבודה תמה:"
+            ],
+            [
+                "[אות קיג] <b>הרע\"ב ד\"ה משהוקם. ואסור לישראל להיות שלוחם. </b>עיין במנחות (ד' ק\"ט ע\"ב תוס' ד\"ה והעלה) וצלע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות קיד]  <b>במשנה וכיהון ובגדי שרת. </b>גם יושב כשר בבמת יחיד כדאיתא (ברפ\"ב דמסכתין) דילפינן לה מדכתיב לעמוד לפני ה' לשרתו. לפני ה' ולא לפני במה. ולענין אונן מסתפק בש\"ס שם ובתו' שם כתב הא דלא חשיב במתני' דהכא אונן דלמא תנא ושייר. דשייר נמי יושב עכ\"ל:",
+                "[אות קטו]  <b>תוי\"ט סד\"ה והטמא. בגמרא שבידינו. </b>בברכת הזבח כתב דכונת הרמב\"ם. לסוגיא (דפ\"ב דט\"ז ע\"א) דפרכינן שם מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה עיי\"ש. וראי' זו כתב ג\"כ בתוס' במסכתין (דף כ\"ח ע\"ב ד\"�� מסתברא וכו'):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה זבחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Beitzah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,128 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Beitzah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ביצה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>בתוי\"ט ד\"ה ביצה כו'. ויהיה פירושו שבת שאחר י\"ט. </b>לענ\"ד י\"ל דהי' ס\"ד דדוקא בשבת אחר י\"ט כיון דאי אפשר לו לאכול הביצה אלא ע\"י הלידה שהוא בגמרתו דגמרא לה מאתמול בזה הוי הכנה אבל בי\"ט אחר שבת דאף בלא גמרו דאתמול היה יכול לאכול הביצה היום ע\"י שחיטת התרנגולת. וכמו דבאם שחט התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות דמותרים ולא הוו ספק שמא מאתמול גמרה לה דמ\"מ לא צריכים לגמרו דאתמול וא\"כ מה\"ט גם בנולד לישתרי לזה קמ\"ל כיון דסוף סוף לא שחטו ובא לו הביצה ע\"י הלידה מקרי הכנה ע\"י גמר דאתמול. עיין במלחמות בסוגיין כנלע\"ד נכון בעה\"י:",
+                "[אות ב] <b>בתי\"ט ד\"ה בה\"א. דגם בשעת לידה שייך הכנה. </b>ומ\"מ לא הוי רק הכנה דרבנן דמדאורייתא דמותר ביומו הכינה לעצמו. רק כיון דמדרבנן אסור ביומו. ממילא הכינה רק למחר מש\"ה הוי הכנה דרבנן. רמב\"ן במלחמות:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>תי\"ט ד\"ה ובית הלל. ואע\"ג דלעיל לא התירו אלא בדקר. </b>המה דברי' תמוהים דהא ב\"ה לא התירו אפילו דקר נעוץ:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>אין נותנין את העור. </b>בסוגי' (דף יו\"ד ע\"א) אלא אי קשיא הא קשיא בש\"א אין נותנין וכו' ורמינהו השוחט חי' ועוף וכו' א\"נ ע\"כ לא קאמרי ב\"ה הכא אלא דחזי למזגא עלויה. נלענ\"ד דפירכת הש\"ס רק מעור לפני הדורסן דעל יגביהנה ליכא קושיא אף דמיירי היכי דהעור לא חזי למזגא כגון בלח או בבהמה דקה כמ\"ש תוספת שבת (ד' מ\"ט ע\"א) ד\"ה טומנין מ\"מ הא אף דאסור לב\"ה לשחוט היכא דאין לו עפר מוכן. אבל אם יש לו רק אפר שהוסק בי\"ט אסור לשחוט כמ\"ש תוס' (דף ח') בשם הירושלמי. מ\"מ הא המג\"א סס\"י ק\"ט הקשה באמת הא תוס' כ' דמותר לסלק אפר מהכירה כדי לאפות פשטיד\"א דטלטול מוקצה שרי משום שי\"ט וא\"כ אמאי אסרי' לשחוט (וכן הקשה המהרש\"א ותירוצו מוקשה) [וע\"כ צ\"ל] היינו דרק טלטול מוקצה שרי משום שי\"ט אבל לא שמוש מוקצה לכסות עיי\"ש. וא\"כ ממילא ליכא קושיא מהא דב\"ה מתירים דיגביהנה דאנו דנין סופן משום תחלתן ויהיה מניעת שי\"ט בזה מתירים טלטול מוקצה אלא דפירכת הש\"ס רק מהא דב\"ה מתירים ליתן לפני הדורסן דמחזי כעיבוד דלא הוה ראוי להתיר משום שי\"ט כמו דאין מתירים לשחוט בשביל איסור גומא או איסור שמוש מוקצה ועלה משנינן דחזי למזגא ולא מחזי כ\"כ כעיבוד. ובזה מיושב היטב פסקא דהמרדכי וכן פסק להלכה (הרמ\"א) בש\"ע (סי' תצ\"ט) דמותר לטלטל אחר שחיטה נוצות העופות שלא יאבדו. ותמה הפר\"ח הא בזה ל\"ש חזי למזגא. ומזה דחה לדברי המרדכי והרמ\"א. ולענ\"ד לק\"מ דנוצות דהוי רק טלטול מוקצה שריא משום שי\"ט. והתירו משום תחלתן היינו דחיישינן למנועי שי\"ט וטעמא דחזי למזגא צריכים רק לענין ההיתר דלפני הדורסן. והוא ברור בעזה\"י: <b>ובדברי </b>תוס' שבת מ\"ט הנ\"ל יש לי מקום עיון במ\"ש הא דאמר (בפ\"ק דביצה) נותנין העור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחלתן אבל בשחט מעי\"ט משמע התם דאסור לטלטל (וקשה ממתני' דשבת שם טומנין בשלחין) עיי\"ש. ובפשוטו תמוה דלפני הדורסן האיסור משום מחזי כעיבוד. ובהכרח צ\"ל דלשונם לאו דוקא וקושייתם מההיא דלא יגביהנה. וב\"ה מתירים דמשמע ג\"כ דרק מטעם סופן משו\"ת כיון דקתני בחד בבא עם עור דורסן מזה מוכח דיש בו איסור מוקצה. ועדיין יש לעיין דטומנין בשלחין דמיירי בהופשט מע\"ש דנעשה כלי מבע\"י אבל הכא בנשחט בי\"ט דמעי\"ט היה מאכל ועתה נעשה כלי אסור דילמא באמת בנשחט מעי\"ט מותר אלא דבנשחט בי\"ט היה ראוי לאסור משום מוקצה בזה צריך לטעמא דסמשו\"ת עי' מג\"א (סימן תצ\"ט). וגם בעי\"ט באמת אסור בשחטו ולא הפשיטו עד י\"ט ונ\"ל דקושיית תוספות לב\"ה דמתיר להגביה מעל השלחן עצמות וקליפים ולאינך אמוראי ריש מסכתן אין חילוק בין י\"ט לשבת וא\"כ מדאית מוקצה בעור שהופשט בי\"ט ע\"כ משום דלא חזי למידי ולאו שם כלי עלה ושפיר הקשו מטומנין בשלחים. כנלע\"ד בעזה\"י:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>בורר כדרכו. </b>לכאורה קשה איך הותר לברור הפסולת מתוך האוכל הא הפסולת הוי מוקצה ואינו רשאי לטלטלו ודוחק לומר דמיירי בפסולת שראוי למאכל בהמה. גם לפ\"מ דפירש\"י בפירכת הש\"ס פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי היינו דבטל האוכל לגבי פסולת ואסור לטלטלו. הרי דמיירי בפסולת דלא חזי לכלבים וא\"כ גם באוכל מרובה מן הפסולת איך מטלטל הפסולת הא הוה טלטול מוקצה. ומכאן נלע\"ד ראיה למ\"ש תוס' במסכתן (דף ח' ע\"א) ד\"ה אר\"י דמותר לסלק אפר כירה המוקצה בשביל לאפות פשטיד\"א דטלטול מוקצה לצורך אוכל נפש מותר בי\"ט וכ\"כ תוס' (בדף כ\"ח ע\"ב ד\"ה גריפת ודף ל\"א ע\"ב ד\"ה אר\"ז). אם כן ניחא דמותר לטלטל הפסולת שמוקצה בשביל אוכל נפש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>משלחין כלים. </b>הרז\"ה כתב דמתני' ב\"ה היא. דכי היכי דפליגי במדורה (לקמן פ\"ב מ\"ה) דאסרי ב\"ש ה\"נ בהוצאת כלים דאידי ואידי הנאת גופו ולא אוכל נפש. והראב\"ד השיג על זה דהוצאת מלבוש כהוצאת אוכל נפש ממש ושרי לכ\"ע:",
+                "[אות ז] <b>בתי\"ט ד\"ה סנדל המסומר. ומימרא דאביי היא. </b>דאסור לנעלו ומותר לטלטלו דאי ס\"ד אסור לטלטלו השתא לטלטולי אסור משלחין מבעי' וזהו כרבנן דר\"א בר\"ש בברייתא דשבת דשרי לטלטלו לכסות בו הכלי כמו שאר כלים שמלאכתן לאיסור אבל ר\"א בר\"ש ס\"ל התם דאסור לטלטלו כלל. וכ' תוס' בשבת (דף ס') דטעמא דראב\"ש דחמיר משאר כלים דמלאכתן לאיסור דהחמירו בו לפי שבא תקלה על ידו. ויעויין בתוס' שם שכ' ונראה לר\"י דאפילו לרבנן דר\"א דשרו לטלטל לצורך גופו ומקומו אסור לשלחו בי\"ט וכו'. ותמוה לי דלמה כ' כן מסברא הא בפירוש מבואר כן דהא אביי אמר על מתני' דהכא דמדקתני אין משלחין מוכח דלטלטל שרי והיינו דאתי כרבנן דראב\"ש. הרי מפורש דלדידהו מ\"מ אסור לטלטלו בי\"ט. וצע\"ג:",
+                "[אות ח] <b>בתי\"ט ד\"ה כל שנאותין. אלא איפכא דלמ\"ד (שבת) זמן תפילין אסור גזירה שמא תפסק רצועה. </b>זה תמוה דהא מה\"ט גם למ\"ד שבת לאו זמן תפילין נהי דמטעם לך לאות ליכא איסורא מ\"מ אסור מטעם זה שמא תפסק רצועה והא לב' לשונות בשבת (דף סא) מתני' דלא יצא בתפילין אתי' בין כמ\"ד שבת ז\"ת ובין כמ\"ד לאו ז\"ת וכ\"כ רש\"י להדיא בסנהדרין (דף ס\"ח ע\"א) דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן שמא יצא בהם לרה\"ר ואדרבא אם לאו ז\"ת אפי' בבית אסור דשמא ישכח ויצא בהן לרה\"ר כיון דמותר להסיח דעתו אבל למ\"ד שבת ז\"ת מותר בבית כמ\"ש תוס' (מנחות דף ל\"ו.) ומה\"ט כ' רש\"י בסנהדרין דס\"ל לאו ז\"ת דהא בר\"א בן הורקנס דמיירי בבית היה מותר למ\"ד שבת ז\"ת. ועכ\"פ לא קיל בזה אם לאו ז\"ת. וא\"כ יקשה על תוס' בהיפוך דאיך כ' דאין איסור להניח הא באמת אסור להניחן אפילו בבית. אבל באמת לענ\"ד כל יסוד דברי התי\"ט תמוהים דמטעם שמא תפסק ואתי לאתויי ד\"א ברה\"ר ל\"ש בי\"ט דהוצאה לאו איסור הוא ובפרט לפמ\"ש תוס' בשבת דלא גרסינן דלמא מפסקי אלא דלמא מצטריך לילך לבית הכסא ואתי לאתויי ברה\"ר. דבי\"ט כיון דמטלטלן לצרכו לחזור וללבשן אח\"כ הוו הוצאה לצורך. ודברי תוס' כפשטן דמ\"ש אין איסור להניחם היינו בי\"ט דמיניה מיירי הכא ולזה לא מבעי' למ\"ד שבת ויו\"ט זמן תפילין דמותר להניחן בי\"ט אלא אפילו למ\"ד לאו ז\"ת משום לך לאות מ\"מ ליכא איסורא ולא אמרי' דהוא זלזול לאות די\"ט. והכל בי\"ט. אבל בשבת באמת אסור להניחן. ועיי' בב\"י (סי' ש\"ח) דהעתיק בשם תוס' דביצה דבשבת אין איסור להניחם ולענ\"ד י\"ל כהנ\"ל דתוס' קאי על יו\"ט ועיי' מג\"א (שם סקי\"א). ועיין בתוס' בשבת שכתב טעם אחר הא דסנדל מסומר אסור לשלח אע\"ג דנאותין בו בחול דהחמירו בו כיון דבאת תקלה על ידו. וק' לי למאי צריכים לזה הא לפ\"מ דכתבו בדבריהם שם בסוף הדבור דטעמא דכלים שמלאכתן לאיסור מותר לשלח דמשום שמחת יו\"ט מקרי צריך לגופו ובסנדל כיון דבאת תקלה ע\"י ליכא שמחת י\"ט עיי\"ש וכיון דלית ביה שמחת י\"ט ממילא הוי א\"צ לגופן ואסור מדינא גם לשון תוס' כאן בביצה כל שנאותין ואתי לאתויי תפילין אבל לא תני לאתויי סנדל מסומר וכו' וא\"י לפרש דברים אלו דאיך שייך לאתויי סנדל מסומר הא קתני ברישא דאין משלחין והו\"ל לאקשויי על הדין אמאי אין משלחין. אבל הלשון אבל לא תני לאתויי וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ט] <b>בהרע\"ב ד\"ה ועושה. אית דאמרי. </b>ונ\"מ בין הטעמים. דלטעם א' צריך לערב דוקא מעי\"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת. ולטעם הב' יכול לערב אפילו קודם ערב י\"ט ויו\"ט של סוכות שחל להיות בה' יכול לערב עי\"ט עירוב א' לשבת זו ולשבת הבאה. הרא\"ש:",
+                "[אות י] <b>בתי\"ט ד\"ה וסומך. ונראה ליישב דהואיל ואי מקלעי. </b>והא דילפי' מקרא דוהכינו דאין י\"ט מכין לשבת לא משכחת אלא לענין ביצה שנולדה בשבת אחר יו\"ט. (ר\"ן ריש מסכתין). ותוס' (פ\"ג דפסחים) כתבו דמשכחת עוד בסמוך לערב דבודאי לא יבואו אורחים עיי\"ש. וא\"כ בכה\"ג אסור להכין מי\"ט לשבת בסמוך לערב דלענין דאורייתא לא מהני עירוב תבשילין דרבנן:",
+                "[אות יא] <b>שם בא\"ד והכי קיי\"ל. </b>ומ\"ש הר\"ב ק\"ו מי\"ט דאף דאמרי' הואיל מ\"מ אסור מדרבנן וד\"ס צריכים חיזוק. הרמב\"ן (במלחמות פ\"ג דפסחים). והא דצריכים טעם לעירוב תבשילין ולא בפשוטו דמשום הואיל היה אסור מדרבנן היינו כיון שהוא שעת הדחק לצורך שבת הו\"ל לרבנן למשרי כה\"ג משום הואיל. הרז\"ה שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה ואדם בשבת. מטיט וצואה. </b>ואף ביה\"כ דאסור ברחיצה להקר ומוכח מלתא דלטבילה מכוין אפ\"ה שרי דמי איכא מידי דשבת שרי ויה\"כ אסור. גמרא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואין סומכין כו'. שבכל כחו היה סומך. </b>תמוה לי בסוגיא (דף כ' ע\"א) דאמר לך מני ב\"ש היא וקס\"ד השתא דב\"ש ל\"ל סמיכה כלל בשלמי חובה עיי\"ש ברש\"י וא\"כ גם בחול יהא אסור לסמוך משום עבודה בקדשים. כיון דבכל כחו הוא סומך. דאי לאו בכל כחו גם בי\"ט אינו אסור וצלע\"ג:",
+                "[אות יד] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ובית הלל אומרים. ולא שלמים. </b>אף דיוצא בהם ידי שלמי שמחה כדאיתא במתנ��' (ג' פ\"א דחגיגה). כבר תירצו תוספות שם דמיירי דכבר נפיק ידי שלמי שמחה או דאינו יוצא ידי ש\"ש אלא א\"כ התכוון כן בתחלת הקרבתו:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>בהרע\"ב ד\"ה וב\"ה מתירין. דמתוך שהותרה הבערה. </b>וכ\"כ הר\"ן וק\"ל דהא ע\"כ דאף בלאו מתוך י\"ל דמותר דהוי כאוכל נפש עצמו דאל\"כ דליכא היתר רק מדין מתוך יקשה לרבה דמתקיף (בביצה דף י\"ב ע\"א) ממאי דבמתוך פליגי דלמא בעירוב והוצאה לי\"ט פליגי וא\"כ קיימי' עתה דגם ב\"ה לית ליה מתוך ואמאי התיר ב\"ה הכא להחם לרחיצה ולעשות מדורה. ואפשר דלרבה היה באמת מוכח דב\"ש וב\"ה פליגי במציאות אם מקרי אוכל נפש ממש או לא. אבל לפי האמת דבמתוך פליגי מה\"ת לן לדחוק דפליגי בזה כיון די\"ל בפשיטות דלשיטתייהו אזלי בפלוגתייהו במתוך:",
+                "[אות טז] <b>בתי\"ט ד\"ה אא\"כ. הא לית להו לב\"ש מתוך. </b>ותמוה לי מה שייכות ראויה לשתייה לענין מתוך דמצד מתוך אין חילוק בין ראויה לשתייה לאין ראויי' אלא דראויה עדיף מדין הואיל דאי מקלעו אורחים וישתו וראיתי בחידושי רשב\"א שבת דהוסיף דהא ב\"ש לית להו מתוך וכ\"ש דלית להו הואיל עיי\"ש (ובזה מיושב לי דברי תוס' (פסחים דף ה' ע\"א) ד\"ה ואומר מיירי בכל ענין אפילו א\"צ לגחלתו. ולכאורה ק\"ל הא מ\"מ לשתרי מטעם הואיל דמקלעי אורחים דצריכים לגחלתו והיה מוכח דרע\"ק לית ליה הואיל והו\"ל להגמ' לומר עוד ש\"מ דרע\"ק לית ליה הואיל ולפי הנ\"ל ניחא כיון דאמרינן ש\"מ ל\"א מתוך שהותרה הבערה לצורך. וכיון דלית ליה מתוך ממילא מכ\"ש דלית ליה הואיל. ואולם הא אמרינן פסחים (דף מ\"ו ע\"ב) איתבי' בהמה מסוכנת וכו' א\"כ יהיה מוכח דרע\"ק ס\"ל הואיל דהא במתני' שם קתני רעק\"א אפילו כזית חי מבית טביחתה היינו ג\"כ דיכול לאכלו אע\"ג דלא בעי למיכל. הרי אף דרע\"ק ל\"ס מתוך מ\"מ יכול לסבור הואיל. והנה לכאורה יקשה זה על תי' תוס' הנ\"ל דמיירי בכ\"ע אפילו א\"צ לגחלתו הא מ\"מ יקשה לס\"ד דהש\"ס דפסחים גבי מסוכנת הנ\"ל דס' רע\"ק הואיל. ונ\"ל ליישב במה דק' לי לכאורה על תרוצם ב' שם דבתחלת הבערה א\"י להנות ממנו, הא מ\"מ יכול להנות משום זו\"ז גורם דהא כששורף החמץ יש ג\"כ עצי היתר. ויהיה הכרח דרע\"ק ס' דזוז\"ג אסור והו\"ל לומר עוד ש\"מ דזוז\"ג אסור. ולזה נראה דחדא מתורצת בחברתה וכוונת תוס' בב' תרוצים יחד אי דס' דל\"א הואיל והוכחת דרע\"ק דמיירי בכ\"ע אף בא\"צ לגחלתו אי דס' דזוז\"ג אסור וכיון דבתחלת הבערה א\"י להנות ממנו וכו' וא\"כ א\"א למחשביה במנין ש\"מ ד' דאינו מוכח דבר מיוחד בביאור. ולס\"ד דפסחים בההיא דמסוכנת הנ\"ל דס\"ל לרע\"ק הואיל יהא מוכח באמת דרע\"ק סבר דזוזג\"א וקיימא תירוצא ב' דתוס' ורק למסקנא דפסחים י\"ל דלא ס\"ל הואיל ומש\"ה לא אמר ש\"מ ד'. ובחידושים הארכתי בעזה\"י). ואף דרבה דאמר ממאי דבמתוך פליגי דמשמע דרבה לית ליה מתוך ואעפ\"כ ס\"ל דאמרינן הואיל י\"ל דרבה אמר כן רק בדרך אתקפת' אבל לדינא ס\"ל ג\"כ דבמתוך פליגי וכעין זה כתבו תוס' כתובות. ואולם ק' לי הא יסוד זה נסתר מסוגיא דפסחים (דף מ\"ז ע\"ב) דפרכי' לרבה מברייתא דהמבשל גיד הנשה בחלב בי\"ט וכו' ואם איתא אהבערה לא לחייב דנימא הואיל. והרי ברייתא זו ממילא כב\"ש דלית להו מתוך כדאמרינן (בביצה דף י\"ב.) ואעפ\"כ פריך דלימא הואיל. וכ\"כ תוס' שם ד\"ה אהבערה דאפשר דס\"ל לב\"ש הואיל א\"כ מוכח להדיא דאף מאן דלית ליה מתוך מצי סבר דאמרינן הואיל. וצע\"ג: <b>עוד </b>כתבו תוס' (בשבת ד' ל\"ט ע\"ב) ד\"ה אלא א\"כ. ונראה לר\"י דיכול לחמם אפילו ביותר מכדי שתייה כדאמר בפרק הדר ניש��יליה לאימיה אי צריכה נחיימו אגב אימיה. וקשה לי דלמ\"ל לראיה זו דאפשר לדחות דמדרבנן אסור והקילו לצורך מילה. וגם יש גורסי' שם נחיימיה ע\"י נכרי. ואמאי לא הביאו מסוגיא ערוכה (ביצה דף י\"ז ע\"א) ממלא נחתום חבית של מים אע\"פ שא\"צ אלא לקיתון אחד. וצ\"ע. ומזה קשה לי לב\"ה דמותר להחם בי\"ט בשביל רחיצת פניו יו\"ר דזהו שוה לכל נפש אמאי אסור להחם לרחיצת כל גופו הא בכלל גופו הוא פיו\"ר וא\"כ שאר המים הוי כמרבה בבישול דמותר כההיא דביצה הנ\"ל ועיין. ועיין בר\"ן אההיא דממלא חביות הנ\"ל דריבוי הוא ג\"כ בישול גמור מדאורייתא והא דאמרינן ניחיימיה אגב אימי' היינו לשבות דאמירה לנכרי מותר לצורך מילה. ולא הבנתי דא\"כ ליחום ע\"י נכרי בלא אגב אימיה דמה הפרש בין אגב אימיה או לא כיון דשניהן מלאכה דאורייתא:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>במשנה ר\"ג מחמיר. </b>והא דלא חשיב ג\"כ ההיא דפ\"ק דשבת (משנה ט') נוהגין היו בית אבא וכו' כ' הר\"ן שם דלא איירי הכא אלא במילי די\"ט אבל במילי דחול לא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יח] <b>בר\"ב ד\"ה אין צדין כו'. לא הותרה ביו\"ט. </b>לדעת הרמב\"ן מדאורייתא ולדעת הר\"ן וסייעתו מותר מדאורייתא אלא דרבנן אסרו דישה וכדומה שהיא לימים הרבה עיין בהר\"ן (רפ\"ג דביצה) וקשה לי מיבמות (דף קי\"ד ע\"א) רש\"א נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה בי\"ט. ה\"ד אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי ואי דליכא סכנה אפי' בי\"ט אסור. ומשני ל\"צ דאיכא צערא. שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן י\"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן. ולשיטת הר\"ן למאי קאמר לחלק בין שבת דאיסור סקילה ליו\"ט דאיסור לאו ואמאי לא כפשוטו דבי\"ט דמה\"ת הותרה דישה להשביע הרעבון והוי רק דרבנן ולא גזרו במקום צער. וצ\"ע. אח\"כ מצאתי שהרמב\"ן במלחמות (פכ\"ב דשבת) בההיא דחולב עז לקדירה עמד בזה ונדחק עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות יט] <b>בתוי\"ט ד\"ה לא יטול, דספק מוכן אסור. </b>בפשטן משמע דס' מוכן בעצמותו חמור וכמ\"ש התוס' ישנים במסכתן (דף ג' ע\"ב) ד\"ה אלא לר\"י דלר\"נ דאמר משום מוקצה לא פריך דמוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא כספק מוכן דאסור לקמן עכ\"ל נראה כוונתם דמדלא פריך ממתני' דהכא דספק ניצוד אסור הא הוי ספק דרבנן. וביותר קשה למה דמשני שם דספיקו אתאן לספק טריפה מ\"מ יקשה ממתני' דהכא אע\"כ דספק מוכן חמור. ומ\"מ לכאורה למסקנא דמסקינן לעיל דס' דרבנן בדשיל\"מ אסור ה\"נ הטעם רק משום זה דאל\"כ יקשה הא ר\"ג דמתיר ס' מוכן ע\"כ לא ס\"ל להך כללא דס' דרבנן בישל\"מ אסור והיכן מצינו תנא דפליג הא טעמא דת\"ק מטעם ס' מוכן, ומהכ\"ת לן לומר שני טעמים דס' מוכן אסור וגם בעלמא בדשיל\"מ אסור הא ר\"ג תרווייהו לית ליה ומנ\"ל לומר דת\"ק פליג בתרתי. אלא ע\"כ מוכח דליתא שום חומרא במוכן יותר מבעלמא ופליגי רק בדין דשיל\"מ אלא דלשינויא קמא דאתאן לס' טריפה מוכח לומר בטעמא דמתני' דהכא דס' מוכן חמור אבל למסקנא מוכח בהיפוך. ונ\"מ לדינא בס' מוכן והמאכל מתקלקל עד למחר דאין בזה מדין ישל\"מ. זולת דנאמר דגם ר\"ג ס\"ל דס' דרבנן אסור בישל\"מ אלא דבטלטול לא הוי ישל\"מ כיון דיכול היום ומחר לטלטל ועיין ובזה מיושב קושית הלח\"מ (פ\"ב מהלכות י\"ט):",
+                "[אות כ] <b>בא\"ד וטעמא כתב הר\"ן בפרק שואל משום כו'. </b>דברים תמוהים הם דבמתני' דהכא במצודה שעשה מעי\"ט ל\"ש טעם זה. ובאמת הר\"ן לא כתב כן אההיא דהכא אלא שכ' כן אההיא דאמר ר\"פ א\"י שהביא דורון דאם יש במינו מחובר אסור ולערב אסורים בכ\"ש. ובזה לענין א��סור לערב בכ\"ש כיון דלית בי' משום מוכן רק משום שלא יהנה ממלאכת י\"ט ס\"ל להרבה פוסקים דספיקו מותר. וע\"ז בא הר\"ן ליתן טעם הא דבהביא דורון אסור לערב משום דדרכן של מביאים דורון לבא מהנלקט ביומו. אבל בטעמא דמתני' דהכא גם הר\"ן מודה דהטעם משום דספק מוכן אסור. וכ\"כ הר\"ן להדיא במשנתנו דהכא. והתוי\"ט בכאן במחכ\"ת לא דק:",
+                "[אות כא] <b>בא\"ד ועיין ספי\"ו דשבת דהתם נמי אסור לשתות בעצמו. </b>דברים אלו תמוהים דאם התם הוי מוקצה איך משקה לבהמתו והתם לא נזכר מזה רק באם מילא א\"י מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור דנהנה ממלאכתו. ולא מיירי שם כלל מדין מוקצה דכיון דבעצמו יכול למלא ליכא בו מוקצה ומיירי רק מדין נהנה ממלאכת א\"י בשביל ישראל:",
+                "[אות כב] <b>בא\"ד וא\"כ י\"ל. </b>עי' מג\"א (סי' ש\"ח ס\"ק מ\"א) דאבנים שהם מוקצה אם הם כבידים מותר לישב עליהם דמוקצה מותר בנגיעה כ\"ז שאינו מזיזו ממקומו עיי\"ש. א\"כ בלא\"ה א\"ש הך דכבש דאין מזיזו בדרך הלוכו:",
+                "[אות כג] <b>בא\"ד טעם אחר נ\"ל. </b>עדיין יקשה אמאי לא אסור משום שלא יהנה כמו בהדליק נר ומוכרחים לטעם הא' לחלק בין תחומין דרבנן להדלקת נר שהוא דאורייתא:"
+            ],
+            [
+                "[אות כד] <b>בתי\"ט סוף ד\"ה ר' עקיבא. פי\"א דמנחות עכ\"ל. </b>דהרבה פוסקים ס\"ל דדם אברים שלא פירש שרי ניחא הכא. ואולם מ\"ש שם בשם הרמב\"ם דדם אברים שלא פירש אסור. אלא דהתם במקדש התירו שבות למלחו. א\"כ יקשה הכא היכי שרי לאכול חי ואי דבאמת ע\"י מליחה הא הפוסקים כתבו דשיעור מליחה כשיעור צליי' וא\"כ היינו שיעור כזית צלי. וראי' זו כתב בשיטה מקובצת כאן דממתני' דהכא ראיה מוכרחת דדם אברים שלא פירש שריא ובשער המלך (פ\"ו הי\"ב מהל' מאכלות אסורות) כתב לישב לשיטת הרמב\"ם די\"ל דכזית חי היינו לאכול ע\"י חליטה בחומץ דשרי כמ\"ש הרמב\"ם שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>בתוי\"ט ד\"ה אין זה. דמזדקק לי' חכם. </b>ור\"י דשרי אף דמחמיר בכ\"מ במוקצה יותר מר\"ש מ\"מ כיון דס\"ל רואין מומין בי\"ט לא הוי מוקצה דדעתו להראותו לחכם:"
+            ],
+            [
+                "[אות כו] <b>הר\"ב ד\"ה בהמה. בבהמת קדשים מיירי. </b>ור\"ט שהי' מסופק דס\"ד דשרי משום בזיון קדשים. ת\"י:",
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה החלה. אף להסקה. </b>למה דכתב הרע\"ב דדוקא מסוכנת שמתה שרי בלא\"ה אין החלה שנטמאת בי\"ט חזי להסקה ולכלבים דבה\"ש היה מוכן לאדם ואסור משום מוקצה אלא דלפי אוקימתא דהש\"ס דמתני' כר\"ש ובהמת חולין מותר אף בבע\"ח שמתו בזה צריכים לטעמא דחלה דאין שורפים קדשים בי\"ט. ובזה מיושב לי קושית תוס' בשבת שהבאתי שם (פ\"ב מ\"ב) בד\"ה בשמן שריפה די\"ל דרבה ס\"ל דמתני' דהכא כר\"י או דר\"ש מודה בבע\"ח שמתו מש\"ה חלה שנטמאת אף דחזי להסקה ולכלבים אסור משום מוקצה דבה\"ש היה עומד לאכילה ואף דאמרינן בסוגיא דיקא נמי דקתני דומי' דחלה מה חלה דקדישא אף בהמה דקדישא היינו דבחולין מותר במסוכנת אבל חלה הוי כמו בהמה בריאה שמתה דאינה עומד שתטמא דהא מוזהרין בשמירתן ונכון בעזה\"י. וביותר י\"ל אף אם ס\"ל דחלוק ר\"ש אף בבע\"ח שמתו י\"ל דמוקי מתני' כר\"י וכנ\"ל. ואי משום דומי' דחלה י\"ל דמה דאמרי' מה חלה דקדישא. היינו מה חלה דלא חזי כלום ה\"נ בהמה דלא חזי לכלום והיינו בהקדש והיינו רק לפי האמת דקי\"ל דתרומה טמאה אין שורפים בי\"ט וא\"כ חלה טמאה לא חזי לכלום אבל לרבה דס\"ל שורפים ליכא כלל דיוקא זה וחלה ובהמה מיירי הכל בחזייה לכלבים ואסור מטעם מוקצ�� דבה\"ש לא היה עומד לכך ומצאתי אח\"כ שכ\"כ הרי\"ף וז\"ל דומיא דחלה שנטמאת היא דאינה ראוייה לכלום עכ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כח] <b>בהרע\"ב ד\"ה ומתחילין. ולא הי' רגיל להסיק ממנה. </b>משמע דבא לומר דמ\"מ מתחילין להסיק וכ\"כ רש\"י להדיא מתחילין בערימת התבן להסיקו אעפ\"י שלא זימנה מבע\"י ולא היה רגיל להסיק ממנה דלית ליה מוקצה. וקשה לי דממנ\"פ אם אינו אוצר מה מוקצה בזה אף דאינו עומד להסקה מ\"מ כיון שיכול ליטול ולהאכיל לבהמה יכול לעשות בו כל צרכו דהא מסיקים באוכלים ובכלים אף לר\"י וכן כתב המג\"א להדיא (סימן תקי\"ח ס\"ק י') ואי דמיירי באוצר אם כן למאן דאית ליה מוקצה אסור להאכיל ממנה לבהמה אם כן למאי הלכתא נקט רש\"י דמתחילים להסיק ולא בפשוטו דמתחילים בערימת התבן להאכיל לבהמה ומה חידוש יותר בהסקה מלהאכיל לבהמה וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כט] <b>בהרע\"ב ד\"ה וחכמים. שכל דבר הראוי למאכל בהמה. </b>בגמרא אר\"י אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי (ומותר לקטום לחצוץ שיניו) איתיביה כו' אבל אסור לחצוץ בו שיניו וכו' ואם קטמו חייב חטאת וכו' כי תניא ההיא בקשין. ובתוס' ד\"ה פטור וכו' וע\"ק דמשמע דבקשין מתסר לר\"י ובסמוך מתיר ר\"י אף להריח דאמר דמפשח ויהיב אלותא וכו' ולא זכיתי להבין מהיכן משמע כן הא רב יהודא הוצרך לתרץ דלא יקשה מהברייתא דמוכח מיניה דאוכלי בהמה יש בהם משום תיקון כלי ובזה לא מצינו חולק דנהי דבמה דס\"ל להברייתא דבקוטם לחצוץ שיניו מחייב חטאת מצינו דרבנן פליגי וס\"ל דהוי כלאחר יד מ\"מ דין דמוכח מהברייתא דבאוכלי בהמה שייך תיקון כלי לא מצינו מאן דפליג ומש\"ה השיב לו ר\"י דמיירי בקשים ומ\"מ אין הלכה כברייתא דקטימה חייב אלא כרבנן דהוי כלאחר יד והוא פשוט לכאורה: <b>ועל </b>תרוצם קשה טובא איך שייך אבל לדידך קשה דבקשים נמי קאמרת וכו' הא זהו קושיא על אידך מימרא דר\"י דמפשח אלותא אבל על הך מימרא דאוכלי בהמה ליכא קושיא כיון דמיירי בקשי' וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>בתי\"ט ד\"ה וחכמים. אלא דגבי שבת קמ\"ל דטבל מוכן הוא. </b>דמדלא קתני העומד על המוקצה בע\"ש בשביעית הר\"ז מן המוכן דנידוק דבשאר השנים אינו מן המוכן. מזה משמע דבכל פעם הוי הכנתו הכנה לענין אם עבר ותקנו אלא דלכתחלה אין לו לעמוד על המוקצה אלא בשביעית דבשאר השנים אסור משום טבל. רש\"י ותוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לב] <b>בתי\"ט ד\"ה ומכסין. וכ\"כ רש\"י. </b>ותמוה לי לשיטה זו הא קתני בברייתא בסוגיא פורסי' מחצלת ע\"ג אבנים בשבת. פורסים מחצלת ע\"ג לבינים בשבת. ומ\"ש דלבנים ואבנים מותר לכסותן בשבת ומ\"ש פירות דאסור לכסותן בשבת וצע\"ג (* שוב מצאתי שהקשה כן בס' מים חיים):"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>אלא אוכל נפש בלבד. </b>ולמקצת פוסקים שבב\"י (סי' תצ\"ה) יש עוד חילוק לענין שביתת בהמתו דאינו מוזהר בי\"ט עי' בתי\"ט (לעיל פ\"ב מ\"ח) ד\"ה בי\"ט וכו':",
+                "[אות לד] <b>בתי\"ט ד\"ה אין בין י\"ט כו'. דלא חשיב מוקצה דבי\"ט אסור. </b>בספר מחנה ראובן השיג דהא זהו לב\"ה ואילו מתני' דהכא כב\"ש כמ\"ש הרע\"ב. ואי דהקושיא בהיפוך דלב\"ש בשבת יש מוקצה ובי\"ט אין מוקצה כדאיתא בריש מסכתין. בזה ליתא לתירוצו דהתי\"ט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>בתי\"ט ד\"ה בור של יחיד. פי' הממלא ראשון. </b>היינו דאם אותו יחיד נתן רשות בי\"ט לאחר למלא מן הבור כרגלי אותו הממלא כיון דבעודם מושכים אין להם שביתה ולא נעשו כרגלי הבעלים וכי ממלא זה כשראויי' לקנות שביתה תיכף הממלא הוא הבעלים כיון דברשות עשה וכאומר מלא לך וזכי. אבל במילא שלא ברשות מיד כשמילא נעשו כרגלי הבעלים דהיינו כאותו יחיד שהוא בעל הבור:",
+                "[אות לו] <b>בתי\"ט ד\"ה כרגלי אותה העיר. ואפשר לי לומר דגם רש\"י סובר כן. </b>לענ\"ד הדין עם הב\"י דלהדיא כ' רש\"י (בערובין דף מ\"ה ע\"ב) על משנתינו זאת ד\"ה כרגלי אותה העיר אלפים לכל רוח ואם עירב זה למערב או למזרח א\"י זה להוליכן חוץ לאלפים עכ\"ל והיינו ממש כדברי הטור. ומזה נלע\"ד דמה שהוציא התי\"ט ממשמעות לשון הטור דלא הפסידו אחרים בערובו של זה ואינו מעכב על ידיהם הוא לנכון דיש ללמוד כן מלשון רש\"י עירובין שם דכ' עלה דרישא בור של יחיד כרגלי היחיד וז\"ל בעל הבור ואם לקח מהם אדם אחר א\"י להוליכן אלא למקום שזה יכול להוליכן ואם עירב הוא למזרח א\"י זה להוליכן חוץ לעיר לצד מערב אפי' פסיעה אחת עכ\"ל. א\"כ מוכח דבסיפא דבור של אותה העיר אינו כן דאם א' עירב למזרח אינו מעכב על אחרים מלהוליכן למערב ומ\"מ עיקר היסוד קשה דמה הפרש בזה דהאחרים מעכבים עליו מלהוליכן למקום שעירב הוא למזרח והוא אינו מעכב על ידיהן וצ\"ע. ועכ\"ז לישנא דרש\"י בעירובין הנ\"ל ק\"ל דפירושו בסיפא דכרגלי אותה העיר דאם עירב למזרח א\"י להוציאן חוץ לאלפים זהו אינו ההיפוך מהרישא דכרגלי אותה היחיד לפי פירושו דהנ\"ל והו\"ל לרש\"י למנקט דכרגלי אותה העיר היינו דאם עירב א' למזרח אינו מעכב על האחרים להוליכן למערב דברישא היחיד מעכב על האחרים ובסיפא אינו מעכב או דהו\"ל לפרש דכרגלי אותה היחיד היינו דאם עירב למזרח יכול להוליכן חוץ לאלפים ובסיפא דכרגלי אנשי אותה העיר א\"י להוליכן חוץ לאלפים וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,125 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Beitzah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Beitzah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>בתוי\"ט ד\"ה ביצה כו'. ויהיה פירושו שבת שאחר י\"ט. </b>לענ\"ד י\"ל דהי' ס\"ד דדוקא בשבת אחר י\"ט כיון דאי אפשר לו לאכול הביצה אלא ע\"י הלידה שהוא בגמרתו דגמרא לה מאתמול בזה הוי הכנה אבל בי\"ט אחר שבת דאף בלא גמרו דאתמול היה יכול לאכול הביצה היום ע\"י שחיטת התרנגולת. וכמו דבאם שחט התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות דמותרים ולא הוו ספק שמא מאתמול גמרה לה דמ\"מ לא צריכים לגמרו דאתמול וא\"כ מה\"ט גם בנולד לישתרי לזה קמ\"ל כיון דסוף סוף לא שחטו ובא לו הביצה ע\"י הלידה מקרי הכנה ע\"י גמר דאתמול. עיין במלחמות בסוגיין כנלע\"ד נכון בעה\"י:",
+                "[אות ב] <b>בתי\"ט ד\"ה בה\"א. דגם בשעת לידה שייך הכנה. </b>ומ\"מ לא הוי רק הכנה דרבנן דמדאורייתא דמותר ביומו הכינה לעצמו. רק כיון דמדרבנן אסור ביומו. ממילא הכינה רק למחר מש\"ה הוי הכנה דרבנן. רמב\"ן במלחמות:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>תי\"ט ד\"ה ובית הלל. ואע\"ג דלעיל לא התירו אלא בדקר. </b>המה דברי' תמוהים דהא ב\"ה לא התירו אפילו דקר נעוץ:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>אין נותנין את העור. </b>בסוגי' (דף יו\"ד ע\"א) אלא אי קשיא הא קשיא בש\"א אין נותנין וכו' ורמינהו השוחט חי' ועוף וכו' א\"נ ע\"כ לא קאמרי ב\"ה הכא אלא דחזי למזגא עלויה. נלענ\"ד דפירכת הש\"ס רק מעור לפני הדורסן דעל יגביהנה ליכא קושיא אף דמיירי היכי דהעור לא חזי למזגא כגון בלח או בבהמה דקה כמ\"ש תוספת שבת (ד' מ\"ט ע\"א) ד\"ה טומנין מ\"מ הא אף דאסור לב\"ה לשחוט היכא דאין לו עפר מוכן. אבל אם יש לו רק אפר שהוסק בי\"ט אסור לשחוט כמ\"ש תוס' (דף ח') בשם הירושלמי. מ\"מ הא המג\"א סס\"י ק\"ט הקשה באמת הא תוס' כ' דמותר לסלק אפר מהכירה כדי לאפות פשטיד\"א דטלטול מוקצה שרי משום שי\"ט וא\"כ אמאי אסרי' לשחוט (וכן הקשה המהרש\"א ותירוצו מוקשה) [וע\"כ צ\"ל] היינו דרק טלטול מוקצה שרי משום שי\"ט אבל לא שמוש מוקצה לכסות עיי\"ש. וא\"כ ממילא ליכא קושיא מהא דב\"ה מתירים דיגביהנה דאנו דנין סופן משום תחלתן ויהיה מניעת שי\"ט בזה מתירים טלטול מוקצה אלא דפירכת הש\"ס רק מהא דב\"ה מתירים ליתן לפני הדורסן דמחזי כעיבוד דלא הוה ראוי להתיר משום שי\"ט כמו דאין מתירים לשחוט בשביל איסור גומא או איסור שמוש מוקצה ועלה משנינן דחזי למזגא ולא מחזי כ\"כ כעיבוד. ובזה מיושב היטב פסקא דהמרדכי וכן פסק להלכה (הרמ\"א) בש\"ע (סי' תצ\"ט) דמותר לטלטל אחר שחיטה נוצות העופות שלא יאבדו. ותמה הפר\"ח הא בזה ל\"ש חזי למזגא. ומזה דחה לדברי המרדכי והרמ\"א. ולענ\"ד לק\"מ דנוצות דהוי רק טלטול מוקצה שריא משום שי\"ט. והתירו משום תחלתן היינו דחיישינן למנועי שי\"ט וטעמא דחזי למזגא צריכים רק לענין ההיתר דלפני הדורסן. והוא ברור בעזה\"י: <b>ובדברי </b>תוס' שבת מ\"ט הנ\"ל יש לי מקום עיון במ\"ש הא דאמר (בפ\"ק דביצה) נותנין העור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחלתן אבל בשחט מעי\"ט משמע התם דאסור לטלטל (וקשה ממתני' דשבת שם טומנין בשלחין) עיי\"ש. ובפשוטו תמוה דלפני הדורסן האיסור משום מחזי כעיבוד. ובהכרח צ\"ל דלשונם לאו דוקא וקושייתם מההיא דלא יגביהנה. וב\"ה מתירים דמשמע ג\"כ דרק מטעם סופן משו\"ת כיון דקתני בחד בבא עם עור דורסן מזה מוכח דיש בו איסור מוקצה. ועדיין יש לעיין דטומנין בשלחין דמי��רי בהופשט מע\"ש דנעשה כלי מבע\"י אבל הכא בנשחט בי\"ט דמעי\"ט היה מאכל ועתה נעשה כלי אסור דילמא באמת בנשחט מעי\"ט מותר אלא דבנשחט בי\"ט היה ראוי לאסור משום מוקצה בזה צריך לטעמא דסמשו\"ת עי' מג\"א (סימן תצ\"ט). וגם בעי\"ט באמת אסור בשחטו ולא הפשיטו עד י\"ט ונ\"ל דקושיית תוספות לב\"ה דמתיר להגביה מעל השלחן עצמות וקליפים ולאינך אמוראי ריש מסכתן אין חילוק בין י\"ט לשבת וא\"כ מדאית מוקצה בעור שהופשט בי\"ט ע\"כ משום דלא חזי למידי ולאו שם כלי עלה ושפיר הקשו מטומנין בשלחים. כנלע\"ד בעזה\"י:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>בורר כדרכו. </b>לכאורה קשה איך הותר לברור הפסולת מתוך האוכל הא הפסולת הוי מוקצה ואינו רשאי לטלטלו ודוחק לומר דמיירי בפסולת שראוי למאכל בהמה. גם לפ\"מ דפירש\"י בפירכת הש\"ס פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי היינו דבטל האוכל לגבי פסולת ואסור לטלטלו. הרי דמיירי בפסולת דלא חזי לכלבים וא\"כ גם באוכל מרובה מן הפסולת איך מטלטל הפסולת הא הוה טלטול מוקצה. ומכאן נלע\"ד ראיה למ\"ש תוס' במסכתן (דף ח' ע\"א) ד\"ה אר\"י דמותר לסלק אפר כירה המוקצה בשביל לאפות פשטיד\"א דטלטול מוקצה לצורך אוכל נפש מותר בי\"ט וכ\"כ תוס' (בדף כ\"ח ע\"ב ד\"ה גריפת ודף ל\"א ע\"ב ד\"ה אר\"ז). אם כן ניחא דמותר לטלטל הפסולת שמוקצה בשביל אוכל נפש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>משלחין כלים. </b>הרז\"ה כתב דמתני' ב\"ה היא. דכי היכי דפליגי במדורה (לקמן פ\"ב מ\"ה) דאסרי ב\"ש ה\"נ בהוצאת כלים דאידי ואידי הנאת גופו ולא אוכל נפש. והראב\"ד השיג על זה דהוצאת מלבוש כהוצאת אוכל נפש ממש ושרי לכ\"ע:",
+                "[אות ז] <b>בתי\"ט ד\"ה סנדל המסומר. ומימרא דאביי היא. </b>דאסור לנעלו ומותר לטלטלו דאי ס\"ד אסור לטלטלו השתא לטלטולי אסור משלחין מבעי' וזהו כרבנן דר\"א בר\"ש בברייתא דשבת דשרי לטלטלו לכסות בו הכלי כמו שאר כלים שמלאכתן לאיסור אבל ר\"א בר\"ש ס\"ל התם דאסור לטלטלו כלל. וכ' תוס' בשבת (דף ס') דטעמא דראב\"ש דחמיר משאר כלים דמלאכתן לאיסור דהחמירו בו לפי שבא תקלה על ידו. ויעויין בתוס' שם שכ' ונראה לר\"י דאפילו לרבנן דר\"א דשרו לטלטל לצורך גופו ומקומו אסור לשלחו בי\"ט וכו'. ותמוה לי דלמה כ' כן מסברא הא בפירוש מבואר כן דהא אביי אמר על מתני' דהכא דמדקתני אין משלחין מוכח דלטלטל שרי והיינו דאתי כרבנן דראב\"ש. הרי מפורש דלדידהו מ\"מ אסור לטלטלו בי\"ט. וצע\"ג:",
+                "[אות ח] <b>בתי\"ט ד\"ה כל שנאותין. אלא איפכא דלמ\"ד (שבת) זמן תפילין אסור גזירה שמא תפסק רצועה. </b>זה תמוה דהא מה\"ט גם למ\"ד שבת לאו זמן תפילין נהי דמטעם לך לאות ליכא איסורא מ\"מ אסור מטעם זה שמא תפסק רצועה והא לב' לשונות בשבת (דף סא) מתני' דלא יצא בתפילין אתי' בין כמ\"ד שבת ז\"ת ובין כמ\"ד לאו ז\"ת וכ\"כ רש\"י להדיא בסנהדרין (דף ס\"ח ע\"א) דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן שמא יצא בהם לרה\"ר ואדרבא אם לאו ז\"ת אפי' בבית אסור דשמא ישכח ויצא בהן לרה\"ר כיון דמותר להסיח דעתו אבל למ\"ד שבת ז\"ת מותר בבית כמ\"ש תוס' (מנחות דף ל\"ו.) ומה\"ט כ' רש\"י בסנהדרין דס\"ל לאו ז\"ת דהא בר\"א בן הורקנס דמיירי בבית היה מותר למ\"ד שבת ז\"ת. ועכ\"פ לא קיל בזה אם לאו ז\"ת. וא\"כ יקשה על תוס' בהיפוך דאיך כ' דאין איסור להניח הא באמת אסור להניחן אפילו בבית. אבל באמת לענ\"ד כל יסוד דברי התי\"ט תמוהים דמטעם שמא תפסק ואתי לאתויי ד\"א ברה\"ר ל\"ש בי\"ט דהוצאה לאו איסור הוא ובפרט לפמ\"ש תוס' בשבת דלא גרסינן דלמא מפסקי אלא דלמא מצטריך לילך לבית הכסא ואתי לאתויי ברה\"ר. דבי\"ט כיון דמטלטלן לצרכו לחזור וללבשן אח\"כ הוו הוצאה לצורך. ודברי תוס' כפשטן דמ\"ש אין איסור להניחם היינו בי\"ט דמיניה מיירי הכא ולזה לא מבעי' למ\"ד שבת ויו\"ט זמן תפילין דמותר להניחן בי\"ט אלא אפילו למ\"ד לאו ז\"ת משום לך לאות מ\"מ ליכא איסורא ולא אמרי' דהוא זלזול לאות די\"ט. והכל בי\"ט. אבל בשבת באמת אסור להניחן. ועיי' בב\"י (סי' ש\"ח) דהעתיק בשם תוס' דביצה דבשבת אין איסור להניחם ולענ\"ד י\"ל כהנ\"ל דתוס' קאי על יו\"ט ועיי' מג\"א (שם סקי\"א). ועיין בתוס' בשבת שכתב טעם אחר הא דסנדל מסומר אסור לשלח אע\"ג דנאותין בו בחול דהחמירו בו כיון דבאת תקלה על ידו. וק' לי למאי צריכים לזה הא לפ\"מ דכתבו בדבריהם שם בסוף הדבור דטעמא דכלים שמלאכתן לאיסור מותר לשלח דמשום שמחת יו\"ט מקרי צריך לגופו ובסנדל כיון דבאת תקלה ע\"י ליכא שמחת י\"ט עיי\"ש וכיון דלית ביה שמחת י\"ט ממילא הוי א\"צ לגופן ואסור מדינא גם לשון תוס' כאן בביצה כל שנאותין ואתי לאתויי תפילין אבל לא תני לאתויי סנדל מסומר וכו' וא\"י לפרש דברים אלו דאיך שייך לאתויי סנדל מסומר הא קתני ברישא דאין משלחין והו\"ל לאקשויי על הדין אמאי אין משלחין. אבל הלשון אבל לא תני לאתויי וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ט] <b>בהרע\"ב ד\"ה ועושה. אית דאמרי. </b>ונ\"מ בין הטעמים. דלטעם א' צריך לערב דוקא מעי\"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת. ולטעם הב' יכול לערב אפילו קודם ערב י\"ט ויו\"ט של סוכות שחל להיות בה' יכול לערב עי\"ט עירוב א' לשבת זו ולשבת הבאה. הרא\"ש:",
+                "[אות י] <b>בתי\"ט ד\"ה וסומך. ונראה ליישב דהואיל ואי מקלעי. </b>והא דילפי' מקרא דוהכינו דאין י\"ט מכין לשבת לא משכחת אלא לענין ביצה שנולדה בשבת אחר יו\"ט. (ר\"ן ריש מסכתין). ותוס' (פ\"ג דפסחים) כתבו דמשכחת עוד בסמוך לערב דבודאי לא יבואו אורחים עיי\"ש. וא\"כ בכה\"ג אסור להכין מי\"ט לשבת בסמוך לערב דלענין דאורייתא לא מהני עירוב תבשילין דרבנן:",
+                "[אות יא] <b>שם בא\"ד והכי קיי\"ל. </b>ומ\"ש הר\"ב ק\"ו מי\"ט דאף דאמרי' הואיל מ\"מ אסור מדרבנן וד\"ס צריכים חיזוק. הרמב\"ן (במלחמות פ\"ג דפסחים). והא דצריכים טעם לעירוב תבשילין ולא בפשוטו דמשום הואיל היה אסור מדרבנן היינו כיון שהוא שעת הדחק לצורך שבת הו\"ל לרבנן למשרי כה\"ג משום הואיל. הרז\"ה שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה ואדם בשבת. מטיט וצואה. </b>ואף ביה\"כ דאסור ברחיצה להקר ומוכח מלתא דלטבילה מכוין אפ\"ה שרי דמי איכא מידי דשבת שרי ויה\"כ אסור. גמרא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואין סומכין כו'. שבכל כחו היה סומך. </b>תמוה לי בסוגיא (דף כ' ע\"א) דאמר לך מני ב\"ש היא וקס\"ד השתא דב\"ש ל\"ל סמיכה כלל בשלמי חובה עיי\"ש ברש\"י וא\"כ גם בחול יהא אסור לסמוך משום עבודה בקדשים. כיון דבכל כחו הוא סומך. דאי לאו בכל כחו גם בי\"ט אינו אסור וצלע\"ג:",
+                "[אות יד] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ובית הלל אומרים. ולא שלמים. </b>אף דיוצא בהם ידי שלמי שמחה כדאיתא במתני' (ג' פ\"א דחגיגה). כבר תירצו תוספות שם דמיירי דכבר נפיק ידי שלמי שמחה או דאינו יוצא ידי ש\"ש אלא א\"כ התכוון כן בתחלת הקרבתו:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>בהרע\"ב ד\"ה וב\"ה מתירין. דמתוך שהותרה הבערה. </b>וכ\"כ הר\"ן וק\"ל דהא ע\"כ דאף בלאו מתוך י\"ל דמותר דהוי כאוכל נפש עצמו דאל\"כ דליכא היתר רק מ��ין מתוך יקשה לרבה דמתקיף (בביצה דף י\"ב ע\"א) ממאי דבמתוך פליגי דלמא בעירוב והוצאה לי\"ט פליגי וא\"כ קיימי' עתה דגם ב\"ה לית ליה מתוך ואמאי התיר ב\"ה הכא להחם לרחיצה ולעשות מדורה. ואפשר דלרבה היה באמת מוכח דב\"ש וב\"ה פליגי במציאות אם מקרי אוכל נפש ממש או לא. אבל לפי האמת דבמתוך פליגי מה\"ת לן לדחוק דפליגי בזה כיון די\"ל בפשיטות דלשיטתייהו אזלי בפלוגתייהו במתוך:",
+                "[אות טז] <b>בתי\"ט ד\"ה אא\"כ. הא לית להו לב\"ש מתוך. </b>ותמוה לי מה שייכות ראויה לשתייה לענין מתוך דמצד מתוך אין חילוק בין ראויה לשתייה לאין ראויי' אלא דראויה עדיף מדין הואיל דאי מקלעו אורחים וישתו וראיתי בחידושי רשב\"א שבת דהוסיף דהא ב\"ש לית להו מתוך וכ\"ש דלית להו הואיל עיי\"ש (ובזה מיושב לי דברי תוס' (פסחים דף ה' ע\"א) ד\"ה ואומר מיירי בכל ענין אפילו א\"צ לגחלתו. ולכאורה ק\"ל הא מ\"מ לשתרי מטעם הואיל דמקלעי אורחים דצריכים לגחלתו והיה מוכח דרע\"ק לית ליה הואיל והו\"ל להגמ' לומר עוד ש\"מ דרע\"ק לית ליה הואיל ולפי הנ\"ל ניחא כיון דאמרינן ש\"מ ל\"א מתוך שהותרה הבערה לצורך. וכיון דלית ליה מתוך ממילא מכ\"ש דלית ליה הואיל. ואולם הא אמרינן פסחים (דף מ\"ו ע\"ב) איתבי' בהמה מסוכנת וכו' א\"כ יהיה מוכח דרע\"ק ס\"ל הואיל דהא במתני' שם קתני רעק\"א אפילו כזית חי מבית טביחתה היינו ג\"כ דיכול לאכלו אע\"ג דלא בעי למיכל. הרי אף דרע\"ק ל\"ס מתוך מ\"מ יכול לסבור הואיל. והנה לכאורה יקשה זה על תי' תוס' הנ\"ל דמיירי בכ\"ע אפילו א\"צ לגחלתו הא מ\"מ יקשה לס\"ד דהש\"ס דפסחים גבי מסוכנת הנ\"ל דס' רע\"ק הואיל. ונ\"ל ליישב במה דק' לי לכאורה על תרוצם ב' שם דבתחלת הבערה א\"י להנות ממנו, הא מ\"מ יכול להנות משום זו\"ז גורם דהא כששורף החמץ יש ג\"כ עצי היתר. ויהיה הכרח דרע\"ק ס' דזוז\"ג אסור והו\"ל לומר עוד ש\"מ דזוז\"ג אסור. ולזה נראה דחדא מתורצת בחברתה וכוונת תוס' בב' תרוצים יחד אי דס' דל\"א הואיל והוכחת דרע\"ק דמיירי בכ\"ע אף בא\"צ לגחלתו אי דס' דזוז\"ג אסור וכיון דבתחלת הבערה א\"י להנות ממנו וכו' וא\"כ א\"א למחשביה במנין ש\"מ ד' דאינו מוכח דבר מיוחד בביאור. ולס\"ד דפסחים בההיא דמסוכנת הנ\"ל דס\"ל לרע\"ק הואיל יהא מוכח באמת דרע\"ק סבר דזוזג\"א וקיימא תירוצא ב' דתוס' ורק למסקנא דפסחים י\"ל דלא ס\"ל הואיל ומש\"ה לא אמר ש\"מ ד'. ובחידושים הארכתי בעזה\"י). ואף דרבה דאמר ממאי דבמתוך פליגי דמשמע דרבה לית ליה מתוך ואעפ\"כ ס\"ל דאמרינן הואיל י\"ל דרבה אמר כן רק בדרך אתקפת' אבל לדינא ס\"ל ג\"כ דבמתוך פליגי וכעין זה כתבו תוס' כתובות. ואולם ק' לי הא יסוד זה נסתר מסוגיא דפסחים (דף מ\"ז ע\"ב) דפרכי' לרבה מברייתא דהמבשל גיד הנשה בחלב בי\"ט וכו' ואם איתא אהבערה לא לחייב דנימא הואיל. והרי ברייתא זו ממילא כב\"ש דלית להו מתוך כדאמרינן (בביצה דף י\"ב.) ואעפ\"כ פריך דלימא הואיל. וכ\"כ תוס' שם ד\"ה אהבערה דאפשר דס\"ל לב\"ש הואיל א\"כ מוכח להדיא דאף מאן דלית ליה מתוך מצי סבר דאמרינן הואיל. וצע\"ג: <b>עוד </b>כתבו תוס' (בשבת ד' ל\"ט ע\"ב) ד\"ה אלא א\"כ. ונראה לר\"י דיכול לחמם אפילו ביותר מכדי שתייה כדאמר בפרק הדר נישייליה לאימיה אי צריכה נחיימו אגב אימיה. וקשה לי דלמ\"ל לראיה זו דאפשר לדחות דמדרבנן אסור והקילו לצורך מילה. וגם יש גורסי' שם נחיימיה ע\"י נכרי. ואמאי לא הביאו מסוגיא ערוכה (ביצה דף י\"ז ע\"א) ממלא נחתום חבית של מים אע\"פ שא\"צ אלא לקיתון אחד. וצ\"ע. ומזה קשה לי לב\"ה דמותר להחם בי\"ט בשביל רחיצת פניו יו\"ר דזהו שוה לכל נפש אמאי אסור להחם לרחיצת כל גופו הא בכלל גופו הוא פיו\"ר וא\"כ שאר המים הוי כמרבה בבישול דמותר כההיא דביצה הנ\"ל ועיין. ועיין בר\"ן אההיא דממלא חביות הנ\"ל דריבוי הוא ג\"כ בישול גמור מדאורייתא והא דאמרינן ניחיימיה אגב אימי' היינו לשבות דאמירה לנכרי מותר לצורך מילה. ולא הבנתי דא\"כ ליחום ע\"י נכרי בלא אגב אימיה דמה הפרש בין אגב אימיה או לא כיון דשניהן מלאכה דאורייתא:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>במשנה ר\"ג מחמיר. </b>והא דלא חשיב ג\"כ ההיא דפ\"ק דשבת (משנה ט') נוהגין היו בית אבא וכו' כ' הר\"ן שם דלא איירי הכא אלא במילי די\"ט אבל במילי דחול לא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יח] <b>בר\"ב ד\"ה אין צדין כו'. לא הותרה ביו\"ט. </b>לדעת הרמב\"ן מדאורייתא ולדעת הר\"ן וסייעתו מותר מדאורייתא אלא דרבנן אסרו דישה וכדומה שהיא לימים הרבה עיין בהר\"ן (רפ\"ג דביצה) וקשה לי מיבמות (דף קי\"ד ע\"א) רש\"א נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה בי\"ט. ה\"ד אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי ואי דליכא סכנה אפי' בי\"ט אסור. ומשני ל\"צ דאיכא צערא. שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן י\"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן. ולשיטת הר\"ן למאי קאמר לחלק בין שבת דאיסור סקילה ליו\"ט דאיסור לאו ואמאי לא כפשוטו דבי\"ט דמה\"ת הותרה דישה להשביע הרעבון והוי רק דרבנן ולא גזרו במקום צער. וצ\"ע. אח\"כ מצאתי שהרמב\"ן במלחמות (פכ\"ב דשבת) בההיא דחולב עז לקדירה עמד בזה ונדחק עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות יט] <b>בתוי\"ט ד\"ה לא יטול, דספק מוכן אסור. </b>בפשטן משמע דס' מוכן בעצמותו חמור וכמ\"ש התוס' ישנים במסכתן (דף ג' ע\"ב) ד\"ה אלא לר\"י דלר\"נ דאמר משום מוקצה לא פריך דמוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא כספק מוכן דאסור לקמן עכ\"ל נראה כוונתם דמדלא פריך ממתני' דהכא דספק ניצוד אסור הא הוי ספק דרבנן. וביותר קשה למה דמשני שם דספיקו אתאן לספק טריפה מ\"מ יקשה ממתני' דהכא אע\"כ דספק מוכן חמור. ומ\"מ לכאורה למסקנא דמסקינן לעיל דס' דרבנן בדשיל\"מ אסור ה\"נ הטעם רק משום זה דאל\"כ יקשה הא ר\"ג דמתיר ס' מוכן ע\"כ לא ס\"ל להך כללא דס' דרבנן בישל\"מ אסור והיכן מצינו תנא דפליג הא טעמא דת\"ק מטעם ס' מוכן, ומהכ\"ת לן לומר שני טעמים דס' מוכן אסור וגם בעלמא בדשיל\"מ אסור הא ר\"ג תרווייהו לית ליה ומנ\"ל לומר דת\"ק פליג בתרתי. אלא ע\"כ מוכח דליתא שום חומרא במוכן יותר מבעלמא ופליגי רק בדין דשיל\"מ אלא דלשינויא קמא דאתאן לס' טריפה מוכח לומר בטעמא דמתני' דהכא דס' מוכן חמור אבל למסקנא מוכח בהיפוך. ונ\"מ לדינא בס' מוכן והמאכל מתקלקל עד למחר דאין בזה מדין ישל\"מ. זולת דנאמר דגם ר\"ג ס\"ל דס' דרבנן אסור בישל\"מ אלא דבטלטול לא הוי ישל\"מ כיון דיכול היום ומחר לטלטל ועיין ובזה מיושב קושית הלח\"מ (פ\"ב מהלכות י\"ט):",
+                "[אות כ] <b>בא\"ד וטעמא כתב הר\"ן בפרק שואל משום כו'. </b>דברים תמוהים הם דבמתני' דהכא במצודה שעשה מעי\"ט ל\"ש טעם זה. ובאמת הר\"ן לא כתב כן אההיא דהכא אלא שכ' כן אההיא דאמר ר\"פ א\"י שהביא דורון דאם יש במינו מחובר אסור ולערב אסורים בכ\"ש. ובזה לענין איסור לערב בכ\"ש כיון דלית בי' משום מוכן רק משום שלא יהנה ממלאכת י\"ט ס\"ל להרבה פוסקים דספיקו מותר. וע\"ז בא הר\"ן ליתן טעם הא דבהביא דורון אסור לערב משום דדרכן של מביאים דורון לבא מהנלקט ביומו. אבל בטעמא דמתני' דהכא גם הר\"ן מודה דהטעם משום דספק מוכן אסור. וכ\"כ הר\"ן להדיא במשנתנו דהכא. והתוי\"ט בכאן במחכ\"ת לא דק:",
+                "[אות כא] <b>בא\"ד ועיין ספי\"ו דשבת דהתם נמי אסור לשתות בעצמו. </b>דברים אלו תמוהים דאם התם הוי מוקצה איך משקה לבהמתו והתם לא נזכר מזה רק באם מילא א\"י מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור דנהנה ממלאכתו. ולא מיירי שם כלל מדין מוקצה דכיון דבעצמו יכול למלא ליכא בו מוקצה ומיירי רק מדין נהנה ממלאכת א\"י בשביל ישראל:",
+                "[אות כב] <b>בא\"ד וא\"כ י\"ל. </b>עי' מג\"א (סי' ש\"ח ס\"ק מ\"א) דאבנים שהם מוקצה אם הם כבידים מותר לישב עליהם דמוקצה מותר בנגיעה כ\"ז שאינו מזיזו ממקומו עיי\"ש. א\"כ בלא\"ה א\"ש הך דכבש דאין מזיזו בדרך הלוכו:",
+                "[אות כג] <b>בא\"ד טעם אחר נ\"ל. </b>עדיין יקשה אמאי לא אסור משום שלא יהנה כמו בהדליק נר ומוכרחים לטעם הא' לחלק בין תחומין דרבנן להדלקת נר שהוא דאורייתא:"
+            ],
+            [
+                "[אות כד] <b>בתי\"ט סוף ד\"ה ר' עקיבא. פי\"א דמנחות עכ\"ל. </b>דהרבה פוסקים ס\"ל דדם אברים שלא פירש שרי ניחא הכא. ואולם מ\"ש שם בשם הרמב\"ם דדם אברים שלא פירש אסור. אלא דהתם במקדש התירו שבות למלחו. א\"כ יקשה הכא היכי שרי לאכול חי ואי דבאמת ע\"י מליחה הא הפוסקים כתבו דשיעור מליחה כשיעור צליי' וא\"כ היינו שיעור כזית צלי. וראי' זו כתב בשיטה מקובצת כאן דממתני' דהכא ראיה מוכרחת דדם אברים שלא פירש שריא ובשער המלך (פ\"ו הי\"ב מהל' מאכלות אסורות) כתב לישב לשיטת הרמב\"ם די\"ל דכזית חי היינו לאכול ע\"י חליטה בחומץ דשרי כמ\"ש הרמב\"ם שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>בתוי\"ט ד\"ה אין זה. דמזדקק לי' חכם. </b>ור\"י דשרי אף דמחמיר בכ\"מ במוקצה יותר מר\"ש מ\"מ כיון דס\"ל רואין מומין בי\"ט לא הוי מוקצה דדעתו להראותו לחכם:"
+            ],
+            [
+                "[אות כו] <b>הר\"ב ד\"ה בהמה. בבהמת קדשים מיירי. </b>ור\"ט שהי' מסופק דס\"ד דשרי משום בזיון קדשים. ת\"י:",
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה החלה. אף להסקה. </b>למה דכתב הרע\"ב דדוקא מסוכנת שמתה שרי בלא\"ה אין החלה שנטמאת בי\"ט חזי להסקה ולכלבים דבה\"ש היה מוכן לאדם ואסור משום מוקצה אלא דלפי אוקימתא דהש\"ס דמתני' כר\"ש ובהמת חולין מותר אף בבע\"ח שמתו בזה צריכים לטעמא דחלה דאין שורפים קדשים בי\"ט. ובזה מיושב לי קושית תוס' בשבת שהבאתי שם (פ\"ב מ\"ב) בד\"ה בשמן שריפה די\"ל דרבה ס\"ל דמתני' דהכא כר\"י או דר\"ש מודה בבע\"ח שמתו מש\"ה חלה שנטמאת אף דחזי להסקה ולכלבים אסור משום מוקצה דבה\"ש היה עומד לאכילה ואף דאמרינן בסוגיא דיקא נמי דקתני דומי' דחלה מה חלה דקדישא אף בהמה דקדישא היינו דבחולין מותר במסוכנת אבל חלה הוי כמו בהמה בריאה שמתה דאינה עומד שתטמא דהא מוזהרין בשמירתן ונכון בעזה\"י. וביותר י\"ל אף אם ס\"ל דחלוק ר\"ש אף בבע\"ח שמתו י\"ל דמוקי מתני' כר\"י וכנ\"ל. ואי משום דומי' דחלה י\"ל דמה דאמרי' מה חלה דקדישא. היינו מה חלה דלא חזי כלום ה\"נ בהמה דלא חזי לכלום והיינו בהקדש והיינו רק לפי האמת דקי\"ל דתרומה טמאה אין שורפים בי\"ט וא\"כ חלה טמאה לא חזי לכלום אבל לרבה דס\"ל שורפים ליכא כלל דיוקא זה וחלה ובהמה מיירי הכל בחזייה לכלבים ואסור מטעם מוקצה דבה\"ש לא היה עומד לכך ומצאתי אח\"כ שכ\"כ הרי\"ף וז\"ל דומיא דחלה שנטמאת היא דאינה ראוייה לכלום עכ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כח] <b>בהרע\"ב ד\"ה ומתחילין. ולא הי' רגיל להסיק ממנה. </b>משמע דבא לומר דמ\"מ מתחילין להסיק וכ\"כ רש\"י להדיא מתחילין בערימת התבן להסיקו אעפ\"י שלא זימנה מבע\"י ולא היה רגיל להסיק ממנה דלית ליה מוקצה. וקשה לי דממנ\"פ אם אינו אוצר מה מוקצה בזה אף דאינו עומד להסקה מ\"מ כיון שיכול ליטול ולהאכיל לבהמה יכול לעשות בו כל צרכו דהא מסיקים באוכלים ובכלים אף לר\"י וכן כתב המג\"א להדיא (סימן תקי\"ח ס\"ק י') ואי דמיירי באוצר אם כן למאן דאית ליה מוקצה אסור להאכיל ממנה לבהמה אם כן למאי הלכתא נקט רש\"י דמתחילים להסיק ולא בפשוטו דמתחילים בערימת התבן להאכיל לבהמה ומה חידוש יותר בהסקה מלהאכיל לבהמה וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כט] <b>בהרע\"ב ד\"ה וחכמים. שכל דבר הראוי למאכל בהמה. </b>בגמרא אר\"י אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי (ומותר לקטום לחצוץ שיניו) איתיביה כו' אבל אסור לחצוץ בו שיניו וכו' ואם קטמו חייב חטאת וכו' כי תניא ההיא בקשין. ובתוס' ד\"ה פטור וכו' וע\"ק דמשמע דבקשין מתסר לר\"י ובסמוך מתיר ר\"י אף להריח דאמר דמפשח ויהיב אלותא וכו' ולא זכיתי להבין מהיכן משמע כן הא רב יהודא הוצרך לתרץ דלא יקשה מהברייתא דמוכח מיניה דאוכלי בהמה יש בהם משום תיקון כלי ובזה לא מצינו חולק דנהי דבמה דס\"ל להברייתא דבקוטם לחצוץ שיניו מחייב חטאת מצינו דרבנן פליגי וס\"ל דהוי כלאחר יד מ\"מ דין דמוכח מהברייתא דבאוכלי בהמה שייך תיקון כלי לא מצינו מאן דפליג ומש\"ה השיב לו ר\"י דמיירי בקשים ומ\"מ אין הלכה כברייתא דקטימה חייב אלא כרבנן דהוי כלאחר יד והוא פשוט לכאורה: <b>ועל </b>תרוצם קשה טובא איך שייך אבל לדידך קשה דבקשים נמי קאמרת וכו' הא זהו קושיא על אידך מימרא דר\"י דמפשח אלותא אבל על הך מימרא דאוכלי בהמה ליכא קושיא כיון דמיירי בקשי' וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>בתי\"ט ד\"ה וחכמים. אלא דגבי שבת קמ\"ל דטבל מוכן הוא. </b>דמדלא קתני העומד על המוקצה בע\"ש בשביעית הר\"ז מן המוכן דנידוק דבשאר השנים אינו מן המוכן. מזה משמע דבכל פעם הוי הכנתו הכנה לענין אם עבר ותקנו אלא דלכתחלה אין לו לעמוד על המוקצה אלא בשביעית דבשאר השנים אסור משום טבל. רש\"י ותוס':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לב] <b>בתי\"ט ד\"ה ומכסין. וכ\"כ רש\"י. </b>ותמוה לי לשיטה זו הא קתני בברייתא בסוגיא פורסי' מחצלת ע\"ג אבנים בשבת. פורסים מחצלת ע\"ג לבינים בשבת. ומ\"ש דלבנים ואבנים מותר לכסותן בשבת ומ\"ש פירות דאסור לכסותן בשבת וצע\"ג (* שוב מצאתי שהקשה כן בס' מים חיים):"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>אלא אוכל נפש בלבד. </b>ולמקצת פוסקים שבב\"י (סי' תצ\"ה) יש עוד חילוק לענין שביתת בהמתו דאינו מוזהר בי\"ט עי' בתי\"ט (לעיל פ\"ב מ\"ח) ד\"ה בי\"ט וכו':",
+                "[אות לד] <b>בתי\"ט ד\"ה אין בין י\"ט כו'. דלא חשיב מוקצה דבי\"ט אסור. </b>בספר מחנה ראובן השיג דהא זהו לב\"ה ואילו מתני' דהכא כב\"ש כמ\"ש הרע\"ב. ואי דהקושיא בהיפוך דלב\"ש בשבת יש מוקצה ובי\"ט אין מוקצה כדאיתא בריש מסכתין. בזה ליתא לתירוצו דהתי\"ט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>בתי\"ט ד\"ה בור של יחיד. פי' הממלא ראשון. </b>היינו דאם אותו יחיד נתן רשות בי\"ט לאחר למלא מן הבור כרגלי אותו הממלא כיון דבעודם מושכים אין להם שביתה ולא נעשו כרגלי הבעלים וכי ממלא זה כשראויי' לקנות שביתה תיכף הממלא הוא הבעלים כיון דברשות עשה וכאומר מלא לך וזכי. אבל במילא שלא ברשות מיד כשמילא נעשו כרגלי הבעלים דהיינו כאותו יחיד שהוא בעל הבור:",
+                "[אות לו] <b>בתי\"ט ד\"ה כרגלי אותה העיר. ואפשר לי לומר דגם רש\"י סובר כן. </b>לענ\"ד הדין עם הב\"י דלהדיא כ' רש\"י (בערובין דף מ\"ה ע\"ב) על משנתינו זאת ד\"ה כרגלי אותה העיר אלפים לכל רוח ואם עירב זה למערב או למזרח א\"י זה להוליכן חוץ לאלפים עכ\"ל והיינו ממש כדברי הטור. ומזה נלע\"ד דמה שהוציא התי\"ט ממשמעות לשון הטור דלא הפסידו אחרים בערובו של זה ואינו מעכב על ידיהם הוא לנכון דיש ללמוד כן מלשון רש\"י עירובין שם דכ' עלה דרישא בור של יחיד כרגלי היחיד וז\"ל בעל הבור ואם לקח מהם אדם אחר א\"י להוליכן אלא למקום שזה יכול להוליכן ואם עירב הוא למזרח א\"י זה להוליכן חוץ לעיר לצד מערב אפי' פסיעה אחת עכ\"ל. א\"כ מוכח דבסיפא דבור של אותה העיר אינו כן דאם א' עירב למזרח אינו מעכב על אחרים מלהוליכן למערב ומ\"מ עיקר היסוד קשה דמה הפרש בזה דהאחרים מעכבים עליו מלהוליכן למקום שעירב הוא למזרח והוא אינו מעכב על ידיהן וצ\"ע. ועכ\"ז לישנא דרש\"י בעירובין הנ\"ל ק\"ל דפירושו בסיפא דכרגלי אותה העיר דאם עירב למזרח א\"י להוציאן חוץ לאלפים זהו אינו ההיפוך מהרישא דכרגלי אותה היחיד לפי פירושו דהנ\"ל והו\"ל לרש\"י למנקט דכרגלי אותה העיר היינו דאם עירב א' למזרח אינו מעכב על האחרים להוליכן למערב דברישא היחיד מעכב על האחרים ובסיפא אינו מעכב או דהו\"ל לפרש דכרגלי אותה היחיד היינו דאם עירב למזרח יכול להוליכן חוץ לאלפים ובסיפא דכרגלי אנשי אותה העיר א\"י להוליכן חוץ לאלפים וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ביצה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eruvin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,235 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eruvin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עירובין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>ברע\"ב ד\"ה מבוי. ואם הניח את הקורה למעלה. </b>הלשון אינו מדוקדק דהא מסקינן בסוגיא דחלל מבוי תנן היינו דחלל המבוי לא יהיה יותר מכ' אבל בחלל המבוי כ' ומניח עליו הקורה אף דהקורה למעלה מכ' כשר. גם מ\"ש הרע\"ב ושריוה בתקנתא דלחי או קורה דתיהוי ליה הכירא אינו מדוקדק כ\"כ דקי\"ל דלחי משום מחיצה עיין בסוגיין (דף ט\"ו ע\"א):",
+                "[אות ב] <b>ברע\"ב ד\"ה ר\"י אומר. לאו משום הכירא. </b>ותמהני דלכאורה משמע בסוגייא דטעמא דר\"י דס\"ל דלמעלה מכ' ג\"כ שלטא ביה עינא דהא בסוגין (דף ג' ע\"א) אמרינן דלרבה דס\"ל דבסוכה למעלה מכ' דפסול משום דלא שלט ביה עינא הא דפליגי ת\"ק ור\"י בתרתי בסוכה ובמבוי. דאי אשמעינן גבי סוכה וכו' עכ\"פ משמע דטעמא דר\"י הכא משום דשלטא ביה עינא כמו בסוכה לרבה. גם בסוגיא (דף י\"ב ע\"ב) פרכי' לרבה ורבא דס\"ל דקורה משום היכר מברייתא דס\"ל לר\"י שני בתים בשני צידי רה\"ר דעושה קורה מכאן וקורה מכאן ומשני דר\"י סבר ב' מחיצות דאורייתא הרי מבואר דהש\"ס מסיק דגם לר\"י קורה משום היכר ובכל הסוגיא לא מצאנו בזה פלוגתא דתנאי אם קורה משום היכר או לא וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>בר\"ב ד\"ה אמר ר\"ע. ולא הוברר מתוך. </b>ולא אמרי' תנא בתרא לטפויי אתי כיון דאיכא תנא דאפסקיה. תוספות:",
+                "[אות ד] <b>בתוי\"ט ד\"ה לא נחלקו. וצריך לעיין. </b>עיי' בתוי\"ט (רפ\"ג דפאה):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>בתוי\"ט ד\"ה ר' יוסי. מן הכותל בשלשה. </b>ותמהני דאף בלחי ג' אם מפליגו מן הכותל בג' לא מהני דאף דרבינו יונתן לשיטתיה ס\"ל דטעמא דלחי שהפליגו מן הכותל ג' דלא מהני דהטעם משום דאתי אוירא מהאי גיסא ומבטל ליה וממילא אם הלחי יותר מג' מותר להפליגו ג' מ\"מ בלחי ג' לכאורה לא מהני דאף דקי\"ל פרוץ כעומד מותר מ\"מ כיון דמהאי גיסא שוה פרוץ לעומד ומהאי גיסא רבה על העומד מבטלים ליה כדאיתא בסוגיא (ד' י' ע\"ב) וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>ברע\"ב ד\"ה ומטמא. אפי' ניטל משם. </b>עיין (פט\"ו דאהלות משנה ט') בתוי\"ט שם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>ברע\"ב ד\"ה בשיירא. לא הקילו. </b>היינו דלא הקיל רק בבית סאתיים. אבל ג' נעשה כשיירא ונותנים להם כל צרכן. גמרא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה עושין פסין לביראות. </b>מצי אתיא אפילו כרע\"ק דמתני' ד' והא דקתני לביראות דהוי מלתא דפסיקא בין דרבים בין דיחיד אבל בור לא הוי מילתא דפסיקא דבעינן דוקא דרבים ומצי אתיא ג\"כ כריב\"ב דמתני' ד' ומה דקתני לביראות לא משום דאיירי בשני מיני ביראות דרבים ודיחיד אלא דמיירי רק דרבים וביראות היינו ביראות דעלמא. גמרא:",
+                "[אות ט] <b>בתוי\"ט ד\"ה אחת. לא בעינן מצומצמות. </b>אלא שוחקות:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>במשנה עד בית סאתים. </b>גמרא מסתפק אם בור ופסין קאמר דאם הבור וחלל דפסין יחד יותר מבית סאתים אסור. או דבור בלא פסין קאמר דהיינו אם הבור סאתיים מותר לעשות פסין ברחבת ב' אמות כדי ראשה ורובה של פרה:",
+                "[אות יא] <b>שם להרחיק כל שהוא. </b>והא דלעיל (ספ\"א) בשיירא בעינן שלא יהא בית סאתים פנוי אף דהתם הוי מחיצה טובה יותר מן פסין דהרי בשיירא לא התירו פסין כתבו תוס' לחלק משום דבשיירא הואיל ונעשה לצורך שעה לא חשיב כ\"כ מוקף לדירה. א\"נ הכא גבי עולי רגלים הקילו והחשיבו פסין כמו מחיצה גמורה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>ברע\"ב ד\"ה לבאר. דאיכא תרתי למעליותא. </b>דאף ברבים דוקא באר משום דבעינן מידי דחזיא לאדם:",
+                "[אות יג] <b>ברע\"ב בא\"ד וכן הלכה. </b>ומתני' דריש פירקין עושין פסין לביראות לא דשני מיני באר דרבים ודיחיד אלא לביראות דעלמא ורק בשל רבים. גמ':",
+                "[אות יד] <b>ברע\"ב בא\"ד או עושה מחיצה. </b>ע' תוס' שבת (דף צ\"ט ע\"ב) ד\"ה אא\"כ דדייקי מברייתא דהתם דקתני בור ברה\"ר עמוקה עשרה ורחבה ארבע אין ממלאים הימנה בשבת אא\"כ עשו לה מחיצה גבוה י\"ט ומדקתני עמוקה י' הא גם באינה עמוקה אסור למלאות ממנה דהוי מכרמלית לרה\"ר. ע\"כ משום דבעמוקה י' בעי' עשו מחיצה ממש ולא פסין דלא מהני בבור דיחיד אבל בכרמלית מהני פסין דלא החמירו כ\"כ עיי\"ש. מדלא הזכירו דמהני לעולי רגלים משמע דבכל ענין שרי ובאמת לא ידעתי הא דנקטו דבעמוקה יו\"ד בעי' מחיצה ולא פסין דלא התירו רק בבאר או בבור הרבים ולא כתבו בפשוטו דלא התירו רק לעולי רגלים (לפ\"ז לדידן דלית לן רה\"ר יהיה היתר בפסין וצ\"ע לדינא שלא נמצא חידוש דין זה בפוסקים):",
+                "[אות טו] <b>בתוי\"ט ד\"ה לבאר הרבים. והקשו בתוס' כמ\"ש הרע\"ב במשנה דלעיל. </b>במח\"כ משם ליכא קושיא דהתם השיבו רבנן לר\"י דבבאר (דמיניה מיירי מתני' דלעיל) אפי' כיריים שרי דדמי לדיר וסחר ובזה כתב הרע\"ב הואיל ומימיהן ראויות לשתיות אדם וכן מבואר ברש\"י ותוס' שם. וא\"כ מה\"ט בעי' ראוי לשתית אדם שיהיה מוקף לדירה ואף דלא התירו אלא לבהמת עולי רגלים מ\"מ מקרי מוקף לדירה דבחול שותים ממנו בנ\"א. אבל קושייתם רק אהא דאמר שמואל דלא התירו אלא לבאר מים חיים בלבד והיינו דפסק כריב\"ב דמתני' וס\"ל דריב\"ב ס\"ל דתרתי בעי' באר ורבים אבל בור רבים לא דבזה ליכא למימר משום דעביד דמפסקי דבשל רבים דמדכרי אהדדי ליכא חשש. (כ\"כ תוס' בר\"פ ד\"ה בור לחוד) ומשנינן דבעי' מידי דחזי לאדם וע\"ז הקשו דלמא באמת בעינן חזי לאדם דאמאי ב' סאתים ובפחות לא מהני בור דבעינן דוקא חזי לאדם והא לא הותר להעלות לשתיית אדם. והוא ברור. ועכ\"פ זהו ברור דאף דרע\"ק ס\"ל דלבור רבים מהני פסים זהו רק בב\"ס אבל ביותר מזה לא כיון דלא חזי לאדם לא הוי דירה וכן מבואר להדיא בתוס' בר\"פ בד\"ה אפי' י' כורין וכו' ואין להקשות וכו'. ולפ\"ז תמוה לי דאמאי פסק שמואל כריב\"ב דבור דרבים לא הא ליכא ראי' מריב\"ב נגד רע\"ק ביסוד זה אם להתירא פסי ביראות בעי' חזי לאדם. דהא י\"ל דטעמא דריב\"ב דלשיטתיה דס\"ל במתני' שלאח\"ז דבית סאתים (ובתוס' שם כתב דה\"ה לפחות מב\"ס) בעי' שיהא שם שומירה או בית דירה. א\"כ ממילא בעי' באר דוקא דבבור דלא חזי לאדם ליכא דירה וכמו דאמרינן הכי לרע\"ק ביתר מב\"ס ה\"ה לריב\"ב בב\"ס ורע\"ק לשיטתיה דסבירא ליה לקמן במתני' אפי' אין בה א' מכל אלו מטלטלים בתוכה משום הכי מהני בבור דרבים ואם כן אנן דפסקינן לקמן כרע\"ק דלא בעינן שומירה וב\"ד ראו לפסוק הכא ג\"כ כרע\"ק. ומה\"ת להמציא פלוגתא חדשה כיון דבאמת לריב\"ב לשיטתיה אי אפשר להתיר בבור דליכא דירה. והיינו מרויחים גם כן הא דקתני ועוד אמר ריב\"ב ופרכי' עלה מאי ועוד דהא הוי ב' ענינים. דהא י\"ל דבאמת הוי ענין א' דזה בזה תליא דמה\"ט לא מהני פסים בבור רבים דליכא היקף דירה. ואפשר לומר דע\"כ אין זה טעם דריב\"ב דא\"כ איך אמר ולשאר עושים חגורה דהיינו בין באר בין בור. מה מהני חגורה בבור הא מ\"מ לא הוי היקף לדירה. אולם מ\"מ היא גופא קשה באמת אמאי מהני חגורה בבור הא לא הוי היקף לדירה ודוחק לומר דמה דקאמר דבבור מהני חגורה היינו באמת היכא דיש שם ג\"כ שומירה או ב\"ד בזה התירו חגורה. וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>הרע\"ב ד\"ה ועוד. </b>דאף במוקף לדירה לא שרו טפי מבית סאתיים. וכ' תוס' דלפ\"ז צריך לומר דהיינו דוקא בגנה וקרפף דאין תשמישם רב. אבל בדיר וסחר אפי' כוריים מותר דמסתמא לא יאסור ריב\"ב בכל עיירות שהם יותר מסאתים. והם כתבו דרך אחרת די\"ל דשומירה דהכא לא מקרי מוקף לדירה דמיירי בהוקף ולבסוף פתח ומש\"ה שרי רק עד סאתים ואם הוא פחות מע' אמה ושיריים בעי' ג\"כ שומירה או בית דירה לריב\"ב דמסתמא לא יהי' חילוק בג' משהויין. תוס'. ורע\"ק פליג דאפי' בע' אמה ושיריים על ע\"א ושיריים לא בעי שומירה ובית דירה. והא דקאמר רע\"ק ובלבד שיהיה בה ע' אמה וכו' אף דקאי על ריב\"ב דג\"כ לא מיירי ביותר מב\"ס היינו דריב\"ב דהדבר מועט שיותר מע' אמה ושיריים עד יותר מב\"ס מהני שומירה וב\"ד והיה ס\"ד דרע\"ק סובר בכל זה דאפי' אין בה א' מכל אלו מטלטלים לזה הוצרך לומר ובלבד שיהי' ע\"א אבל ביותר מזה דהיינו באותו מועט אין מטלטלים בתוכה. והמהרש\"א נסתפק אם באותו דבר מועט ס\"ל כריב\"ב דמהני שומירה וב\"ד או דדינו כיתר מב\"ס ע\"ש. ובפשוטו נראה דדינו כמו יותר מב\"ס ולא מהני שומירה וב\"ד דאל\"כ יהי' הקושיא על רע\"ק דיהיה חילוק בג' משהויין:",
+                "[אות יז] <b>בהרע\"ב ד\"ה אם היה. דמרובע הוא דשרו. </b>תמוה לי הא בסוגיין פריך הש\"ס מברייתא דקתני ר\"א אומר אם היתה ארכה יתר ע\"פ שנים ברחבה אפי' אמה א' אין מטלטלים בתוכה. ומשנינן כי תנן נמי מתני' יתר על פי שנים ברחבה תנן. והדר פרכינן אי הכי היינו ר\"י. ומשני א\"ב ריבועא דרבעוה רבנן. הרי מבואר דגם ר\"א ס\"ל דלא בעי' מרובע. וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יח] <b>הנודר מן המזון. </b>שינה בלשון ולא קתני הנודר מן המזון אסור בכל חוץ ממים ומלח. וכה\"ג במתני' (רפ\"ח דחולין ). עיין תשובת מהרי\"ק (שורש צ\"ט):",
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה הנודר. אלא חמשת המינין. </b>קשה לי הא למאי דמסקינן להלכה (בפ\"ו דברכות) דעל אורז מברכין במ\"מ א\"כ גם אורז הוי מזון ולתסר גם באורז. וצ\"ע:",
+                "[אות כ] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולישראל בתרומה </b>דהא חזי לכהנים. הכי איתא במפורש בסוגיא (דף כ\"ח ע\"א) דהא חזי למרובי בנים מי לא תנן מערבים לנזיר ביין ולישראל בתרומה. הרי דטעמא דרבנן משום דחזי לאחריני ולכאורה קשה כיון דטעמא דסומכוס דס\"ל דמשום שבות גזרו בה\"ש וכמ\"ש הרע\"ב בסמוך א\"כ דלמא גם ת\"ק ס\"ל דבעי' דחזיא לדידיה אלא דס\"ל כר' דל\"ג על שבות בה\"ש מש\"ה מערבין דלא בעי מתשיל עלה ומפריש ממנו. אמנם באמת לק\"מ דמה דמכרחינן בסומכוס דס\"ל דמשום שבות גזרו בה\"ש היינו כדפרכינן ומאי פסקא דמשמע דוקא לישראל בחולין אבל לא בתרומה הא משכחת לה דמערבין בתרומה ביותר מב\"ס בענין דאי מתשיל עלה ומפריש מיניה וביה ישאר בחולין שיעור ב\"ס ועלה משנינן דס\"ל דגזרו על שבות בה\"ש. אבל מ\"מ כיון דרבנן אמרי סתם ולישראל בתרומה משמע כשאר עירוב בשיעור ב\"ס מצומצם וכמ\"ש תוס' כעין זה (דף ל\"א ע\"א) ד\"ה דמאי א\"כ ע\"כ אין הטעם משום דאי בעי מתשל ומפריש מינה דהא יחסר משיעורו אע\"כ דהטעם דלא בעינן חזי לדידיה גם מבואר כן מהברייתא בסוגיין דב\"ש ס\"ל דאין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה והשיב ב\"ה מהא דמערבין ביה\"כ וע\"כ משום דחזי לקטנים מבואר דטעמא דב\"ה דמערבינן בתרומה דחזי לאחריני וברש\"י פסחים (דף כ\"ג ע\"א) כתב הטעם דאי בעי מתשיל ומפריש עלה. תמוה. וברש\"י ריש פירקין כתב באמת במתני' הטעם דחזי לאחריני. ולכאורה קשה לי על סומכוס דלישראל בתרומה דבעי' חזי לדידיה ישאר קושית ב\"ה דמ\"ש ממערבים ביה\"כ כיון דחזי לקטנים ומה דמשנינן בסוגיין על ב\"ש דהתם איכא סעודה הראוייה מבע\"י. מ\"מ בתרומה ביותר מב\"ס הא השתא חזי לכהנים. ומבע\"י הוי סעודה הראויה לכל במגו דאי בעי מתשיל ומפריש מיניה. בשלמא לב\"ש ניחא דהא ס\"ל דלא מקרי סעודה ראויה בשביל דמתשיל עלה דהא ס\"ל דאין מערבין לנזיר ביין, אבל לסומכוס יקשה. ואולי יש לדחוק דדוקא היכא דמבע\"י חזי בלאו מתשיל עלה בזה מהני אם השתא חזי לאחריני אבל לא דחזי מבע\"י ע\"י מתשיל עלה אא\"כ היכא דהוי סעודה אפי' בה\"ש ע\"י מתשיל עלה ודוחק:",
+                "[אות כא] <b>תוי\"ט ד\"ה סומכוס. אפילו בה\"ש. </b>דסבר כרבנן דמשום שבות גזרו בה\"ש. אבל לנזיר ביין דמודה סומכוס היינו דליכא שבות לשאול עלה בשבת דהוא לצורך שבת שיהא מותר לשתות יין בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך שבת בשבת. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות כג] <b>במשנה אבל לא בטבל. </b>אף למה דקי\"ל כרבי דכל שהוא משום שבות לא גזרו בה\"ש א\"כ יכול להפריש בה\"ש מ\"מ כיון דעכשיו לא חזי לשום אדם לא מהני במה דיכול להפרישו ודוקא בההיא דסומכוס דס\"ל דישראל בתרומה לא. בזה היה קשה כיון דעכשיו חזי לאחריני בזה נימא אי בעי מתשיל עלה ויחזור ויפריש והיה חזי גם לדידיה מש\"ה צריכים לומר דסומכוס סבר כרבנן דגזרו משום שבות בה\"ש. תוס':",
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט ד\"ה והכהנים. מתני' דלקמן דסתם כר'. </b>אין זה מספיק דאף דסתם מתני' דלקמן לענין זה דלא כסומכוס דמשום שבות לא גזרו בבה\"ש. מ\"מ היה לנו לומר מדנקט הכהנים בחלה ובתרומה מוכח דסתם לענין זה כסומכוס דבעי' דוקא חזיא ליה ומש\"ה אף דמ\"מ גם ישראל בתרומה מערב משום דאי בעי מתשל עליה ומפריש עליה מניה וביה. מ\"מ אם הוא בצמצום ב\"ס אין מערבים ונקט הכהנים בחלה דהוי מלתא דפסיקא אף בב\"ס מצומצם. והכי מוכח מדברי תוס' (דף ל' ע\"ב) דהקשו על מתני' דאבל לא בטבל הא חזי לתקוני בה\"ש ואין לומר דההיא אתיא דלא כר' וכו' ותירצו כיון דעכשיו לא חזי לשום אדם. ולכאורה תמוה דמ\"מ אמאי קתני כהנים בחלה ובתרומה גם לישראל לשתרי כיון דהשתא חזי לאחריני וגם לדידיה חזי ע\"י דאי בעי מתשל עלה ויהיה מוכרח בהחלט דמתני' דלא כר' (זולת דנימא דס\"ל לתוס' כמ\"ש הרא\"ש די\"ל דכהנים בחלה ובתרומה אורחא דמלתא נקט וה\"ה לישראל) א\"ו כנ\"ל דנקט כהנים דהוי מלתא דפסיקא אף בב\"ס מצומצם אבל קושייתם רק על דינא אבל לא בטבל דמשמע ג\"כ סתם אף ביתר מב\"ס:<br><b>אולם </b>ק\"ל על דבריהם שם שכתבו ומיהו איכא למימר הא דפריך פשיטא היינו משום דמרישא שמעינן להו דקתני מערבין בדמאי וכו'. הא מזה אין ראיה דבדמאי מערבים היינו בכל ענין אף בב\"ס מצומצמות דכיון דאי בעי מפקר לנכסיה ונידוק מזה באמת דבטבל כה\"ג אסור אבל עדיין י\"ל דביותר מב\"ס גם בטבל מערבין לזה קתני אבל לא בטבל לומר דבכל ענין לא דמשום שבות גזרו בה\"ש. וביותר י\"ל דמה דקתני אבל לא בטבל קאי על מה דקתני תחלה והכהנים בחלה ובתרומה ע\"ז אמר אבל לא בטבל ר\"ל דכהנים בטבל דאף דאי בעי מפריש וחזי כולה לדידיה מ\"מ אין מערבים דמשום שבות גזרו בה\"ש וזה לא ידענו מבבא דמערבים בדמאי דהא החידוש בדמאי דאף לישראל מערבים בו:<br><b>ויעויין </b>ברשב\"א בחי' יבמות (פ' חרש) שהקשה לשיטתיה דאיסור דרבנן מאכילים לקטן בידים דאמאי אין מערבים בטבל ומפרשי' לה בטבל דרבנן הא חזי לקטנים וכמו דמערבים ביוה\"כ מה\"ט דחזי לקטנים. יע\"ש. ולכאורה קשה הא מתני' דקתני אבל לא בטבל אתיא כפשטא כסומכוס דהא קתני ברישא והכהנים בחלה ובתרומה דמשמע לישראל לא (זולת דנימא דס\"ל ג\"כ כהרא\"ש הנ\"ל דאורחא דמלתא קתני) ולסומכוס הא לא מהני חזי לאחריני. ואפשר לומר דקושייתו דלא בטבל סתמא קתני אף ביותר מב\"ס וכנ\"ל. ובזה אף דמתני' זו סבר כסומכוס מ\"מ הא השתא חזי לאחריני לקטנים ובזה מהני היכא דבה\"ש חזי לדידיה ע\"י מתשל עלה כמו לנזיר ביין אלא דסומכוס ס\"ל דמשום שבות גזרו בה\"ש אבל מתני' דמשמע דס\"ל דל\"ג בה\"ש כמ\"ש תוס' שפיר יקשה וזהו ממש כקושית תוס' אלא דתוס' כתבו היכא דהשתא לא חזו כלל לשום אדם לא מהני מכח מתשיל עלה ובזה יחול קושית הרשב\"א דהא חזי לאחריני לקטנים. אמנם עדיין יש לפקפק דהא לסומכוס צ\"ע בטעמא דמערבין ביוה\"כ משום דהוי סעודה הראויה מבע\"י כדאמרינן לב\"ש וא\"כ אין הכרח דמשום קטנים מקרי חזי לאחריני היכא דלא הוי סעודה הראויה מבע\"י וכמ\"ש התוי\"ט בשם הרא\"ש וכן ר\"ה דאמר שבועה שלא אוכל וכו' קשה לי דמה זו ראיה הא י\"ל דהטעם משום דאי בעי מתשל עלה כמו בנזיר ביין דמודה סומכוס ועיין. וא\"כ סתמא דהכא ודלקמן לא סתרי אהדדי. ואדרבה בזה היה ניחא טפי הא דלא נקט בהיפוך ג\"כ בסיפא בין הדברים שאין מערבים דישראל בתרומה לא. די\"ל דלאו מלתא דפסיקא היא דהא אפשר בישראל בתרומה דידיה שהוא יותר מב\"ס. ולזה מוכרחים אנו לדברי הרא\"ש:",
+                "[אות כה] <b>תוי\"ט ד\"ה השולח ערובו. ולא המנוהו רבנן לקטן. </b>וכתבו תוס' עלה ואע\"ג דאמרי' בפסחים גבי בדיקת חמץ המנוהו רבנן בדרבנן היינו בבית שלהם וכו'. ולא זכיתי להבין קושייתם דהתם מעידים שבדקו המנוהו רבנן לעדותם במידי דרבנן וה\"נ הכא באמת י\"ל דאם באו ואמרו הנחנו עירוב דנאמנים. אבל מתני' מיירי רק בשולח ולא באו לחזרה להעיד שעשו כן. דגם בשולח ע\"י גדול ליכא בזה ענין עדות ומצריכים לטעמא דחזקה שליח עושה שליחותו כמבואר בסוגיין ובקטן ליכא חזקה זו וה' יאיר עיני:",
+                "[אות כו] <b>בא\"ד והר\"ר יונתן פירש. </b>וכ\"כ רש\"י. ותוס' הקשו ע\"ז ע\"ש:",
+                "[אות כד] <b>במשנה או ביד מי שאינו מודה בעירוב. </b>כתב בלח\"מ ונ\"ל דבזה אפי' בערובי חצירות אינו עירוב:"
+            ],
+            [
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה למעלה מעשרה אין ערובו. </b>בסוגיא מבואר דאם נתנו באילן תוך ד\"א למקום שביתתו אף למעלה מעשרה עירובו עירוב ומתני' רק כשהאילן רחוק ד\"א ממקום שביתתו או דמתכוין לשבות בעקרו ונופו נוטה חוץ לד' אמות וצריך עיון על הרע\"ב שלא כתב כלום מזה אח\"כ ראיתי שהרב המגיד (פ\"ו מהל' ערובין) תמה כן על הרמב\"ם והרי\"ף שהשמיטו כ\"ז. וכתב נראה שהם סוברים שאינה כהלכה אבל האחרונים פסקו כן וכן כתב הרשב\"א עכ\"ל:",
+                "[אות כח] <b>בהרע\"ב ד\"ה אפי'. מקום ד' בעינן. </b>היינו במניחו על דבר שגבוה י':",
+                "[אות ל] <b>תוי\"ט ד\"ה נתנו בבור. הכי מוקי בגמרא. </b>דאי בעומד ברה\"ר הוא במקום אחד ועירובו במק\"א ואי דקאי ברה\"י פשיטא אע\"כ דקאי בכרמלית. וכתב תוס' הו\"מ למימר דעומד ברה\"ר ומשום דהנותן עירובו יש לו ד\"א אלא דבעי לשנויי אפי' נתכוון לשבות חוץ לד\"א מן הבור דומיא דרישא וכו', וקשה לי הא עתה דמוקי דקאי בכרמלית ג\"כ לא הוי דומיא דרישא דע\"כ לא מיירי רישא בכך דא\"כ אמאי למעלה מי' אין ערובו עירוב הא הוי רק שבות דל\"ג בין השמשות. ואף דהוי ב' שבותים שימוש מחובר ואפוקי מרה\"י לכרמלית. מ\"מ לא גזרינן בה\"ש דהרי לפי מה דמוקי בסוגיא הרישא בעמד ברה\"ר וא\"כ למטה מי' הוי ב' שבותים וכי היכי דלמטה מי' בעומד ברה\"ר ל\"ג בה\"ש ה\"נ בלמעלה מי' ועומד בכרמלית וכמו דס\"ל כן להתוי\"ט בפשיטות במה דהקשה דלפלוג ולתני בדידיה באילן גופיה כו'. וא\"כ ע\"כ רישא רק בעומד ברה\"ר. וא\"כ עדיין לא הוי דומיא דרישא:",
+                "[אות כט] <b>בהרע\"ב ד\"ה נתנו במגדל. והואיל ואיכא תרתי. </b>תמוה לי דהא באילן למטה מי' ג\"כ הוי ב' שבותים דמוציא מכרמלית לרה\"ר וגם משתמש באילן. אח\"כ מצאתי בשו\"ת שער אפרים שתמה כן וע' בחידושי אבן העוזר שכתב ליישב ע\"ש. ותוס' כתבו דמיירי במגדל שאינו של בנין ואינו בא במדה דבזה מותר לכתחלה למשוך החבלים דחותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך והא דלא שרי בלא\"ה דיכול לסתור הכלי דאין סתירה בכלים היינו דבנין וסתירה גמורה יש ג\"כ בכלים. ויעויין בתוס' בשבת (דף קנ\"ה ע\"א) ד\"ה למטה. א\"נ כר' דאמר משום שבות ל\"ג בה\"ש. ולכאורה תמוה דא\"כ גם בלא נעץ יתד באילן דהוי שבות דמשתמש בצידי אילן יהיה ג\"כ עירובו ערוב דהא משום שבות ביה\"ש ל\"ג ואף דהוי ב' שבותים מכרמלית לרה\"ר ושימוש במחובר מ\"מ ל\"ג בה\"ש וכנ\"ל. אח\"כ מצאתי שתמה כן בתשובת מעיל צדקה (סי' ט'). ולענ\"ד י\"ל דנקט נעץ יתד דיהיה מלתא דפסיקא דערובו עירוב דבלא נעץ יתד אם עירב בין יו\"ט לשבת דהא קי\"ל יו\"ט ושבת ב' קדושות וצריך שיקנה העירוב ליום ב' בבה\"ש שבין יו\"ט לשבת דבזה אסור להשתמש באילן בה\"ש דהא ממנ\"פ אם הוא יום אסור משום יו\"ט ואם הוא לילה אסור משום שבת וכה\"ג אין ערובו עירוב. אבל בנעץ יתד גם בכה\"ג עירובו עירוב דמצד הוצאה מכרמלית לרה\"ר בזה שייך דגם בבה\"ש כזה ל\"ג דהא מצד יו\"ט ליכא איסור הוצאה:",
+                "[אות לב] <b>בתוי\"ט ד\"ה אם ספק כו'. התם תרי חזקות לקולא. </b>ור' ירמיה משני הקושיא דר\"מ אדר\"מ דטהרות משנתינו שהיה עליו שרץ כל בה\"ש. ומקשה א\"כ בהא לימא ר\"י ספק עירוב כשר. ותימא דלמאי צריך לאוקמי שהיה עליו כל בה\"ש לוקמי רק דנגע בפנינו שרץ רגע אחד בבה\"ש דאין הספק באיזה זמן נטמא התרומה דהא אנן רואים באיזו רגע נגע השרץ והספק רק על אותו רגע אם הוא יום או לילה דל\"ש בזה חזקה דתרומה ומש\"ה ר\"מ מטמא ור\"י ס\"ל דספק עירוב לקולא. וצ\"ע. ובתוס' ד\"ה אר\"י הקשו על שיטת רש\"י דחזקת העמד על תחום ביתו הוי חזקה דא\"כ מה מקשה דר\"מ אדר\"מ הא י\"ל דבמתני' מש\"ה לא אוקי תרומה אחזקתה משום דאיכא חזקה אחרת דהעמד אדם על תחום ביתו. וכתבו דניחא ליה לשנויי אפי' סבר ר\"מ ערובי תחומין דרבנן דהשתא לא מצי לשנויי הכי משום דמתני' איכא חזקה לחומרא דכיון דאיכא נמי חזקה לקולא הו\"ל דהוי עירוב דספק דרבנן לקולא מש\"ה מוקי מתני' בב' כיתי עדים דלא שייך למימר הכי כיון דאיכא דמפקא ליה מחזקתה עכ\"ל. ותמיהני הא השתא קיימינן דבתחומין דרבנן ראוי להקל בספיקא בלא חזקה דהא נגד חזקת תרומה איכא חזקת תחום ביתו. וא\"כ מה בכך דתרי ותרי מפקי לה מחזקה. הא כי היכא דמפקי מחזקה דתרומה מפקי נמי מחזקה דתחו�� ביתו והוי שוב ספק השקול ולקולא. וצ\"ע. ומ\"ש התוס' בד\"ה הכא בשני כיתי עדים דר\"מ ל\"ל אוקי תרי בהדי תרי אע\"ג דבפ\"ג דכתובות אמרי' אוקי ב' בהדי ב' אפי' בדאורייתא כו'. קשה לי הא התם אמר: כן בממון דאוקי בחזקת בר שטיא. אבל באיסור באמת אמרינן דלכה\"פ הוי ספיקא דרבנן היינו דחז\"ל אמרו שלא לסמוך אחזקה בתרי ותרי ועיין תוס' כתובות (דף כ\"ו ע\"ב) דנקטו הקושיא דתרומה דרבנן ולא החמירו כדאמרי' התם גבי כהן. ותירצו אי משום דמ\"מ תחומים דאורייתא או כיון דנטמאו לפנינו גרע ודבריהם כאן צ\"ע. וביותר קשה הא ביבמות (דף ל\"א) אמרי רבה ור\"י דתרי ותרי ספק דאורייתא והגמ' דחי לה מהאי עובדא דבר שטיא הרי דרבה ור\"י ס\"ל דאפי' מן התורה לא אוקמי אחזקתה והכא הרי מרא דשמעתתא רבה ור\"י וא\"כ מה הקשו התוס'. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>בהרע\"ב ד\"ה ר\"י ור\"ש. דאמרינן העמד ערוב. </b>והכי אמרי' בסוגיין כיצד אר\"י ספק עירוב כשר עירב בתרומה ספק מבע\"י נטמאת וכו' מ\"ש תרומה דאמרי' העמד תרומה על חזקתה דבלא\"ה היה אסור מספק דאמרי' העמד אותו על חזקת תחום ביתו ואימור לא עירב ואיכא חזקה לחומרא כנ\"ל וחזקה לקולא חזקת תרומה דהיא טהורה ובדרבנן אזלי' לקולא דסבר ר' יוסי תחומים דרבנן ושאני בההיא דמקואות (פ\"ב מ\"ב) דר\"י מטמא בספק אף בטומאה קלה. דהתם איכא חזקה לחומרא חזקת טומאה. גמ' עפ\"י פירש\"י ותוס'. אך בתוס' ד\"ה א\"ר ירמיה צידדו לומר דחזקת תחום ביתו לא מקרי חזקה. וקשה לי דא\"כ מוכח מדלא משני מן דר\"י אדר\"י דהתם ליכא חזקת היתר והכא איכא חזקת תרומה. וגם מה פרכינן אדרבה העמד מקוה על חזקתה דלמא באמת מכח זה הוי ספק השקול דאוקי חזקה בהדי חזקה וספיקא לחומרא. אבל הכא איכא חזקת תרומה. ובהכרח צ\"ל דבנתגלגל או נפל גל ליכא כ\"כ חזקה כיון דאיכא שינוי בגוף התרומה א\"כ הרי חזינן דר\"י מיקל אפי' בספק השקול וצ\"ע. ועיין שבת (דף ל\"ד ע\"א) תוס' ד\"ה שניהם קנו עירוב:<br><b>ובאמת </b>לא זכיתי להבין פשטות הסוגיא דכל שאין אנו מקשים מסברא דבפירות ספק נתקנו נוקי בח' טבל ע\"כ דאפשר דמ\"מ כיון דתחומים דרבנן מקילי' כמו דס' ר\"מ במקוה בספק טבל וכן לר' יוסי לשנוייא דר\"ה ב\"ח דבטומאה הוא דמחמירי' דיש לו עיקר בדאורייתא. יהיה איך שיהיה אם מסברא בעלמא לא פרכינן מה זה קושיא מ\"ש בתרומה דאמרי העמד תרומה על חזקתה דלמא באמת ל\"צ לחזקת טהרה דתרומה אלא בפשוטו דבכל ספק מקילין בעירוב ואפי' באתחזק איסורא וא\"כ עיקר הפרכא רק לשנויי דרבא דמחלק דטעמא דר\"י במקוה משום העמד טמא על חזקתו וה\"נ בפירות טבל והו\"ל לאקשויי לרבא מ\"ש טבל ממקוה אבל לא למנקט הקושיא מ\"ש תרומה וצע\"ג וה' יחנני וילמדני:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>תוי\"ט ד\"ה מתנה אדם כו'. דבדרבנן יש ברירה </b>אבל אילו היה דאורייתא לא היה יכול להתנות. ואינו דומה לכל תנאי שאדם מתנה ולא אמרי' ביה אין ברירה דהתם מתנה על דבר א' כגון האומר כתוב גט לפלונית אשתי אם תצא בפתח תחלה וכן האומר אם בא חכם למזרח יהא עירובי עירוב ואם לאו יהא בטל. לא היה תלוי בברירה. אבל המתנה על שני דברים כגון האומר לאיזו שתצא בפתח תחלה וכו' וכן אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב זה תליא בברירה. הר\"ן בשם הרמב\"ן (פ' כל הגט). ואני עני בדעת איני מבין דברי קדשם במה נקרא הך דהכא מתנה על ב' דברים דהא תינח אם עירוב א' היה קונה או למזרח או למערב אבל כיון דבאמת אין עירוב המזרח פועל כלל למערב וכן בהיפוך. וכל א' הוי מלתא בפ\"ע ול��בי כל א' הוי מתנה לדבר אחד. דכשמניח במזרח ואומר אם בא למזרח יהא עירובי זה עירוב ובאם לאו יהא עירובי זה בטל. זה מהני. וכשמניח אח\"כ למערב ואומר אם בא למערב יהא עירובי למערב ואם לאו יהא בטל זהו ג\"כ מהני. וכיון דכ\"א בפני עצמו מהני למה יגרע מה שמערב בב' מקומות ובכל חד מהנה תנאי בחד מלתא. וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>הרע\"ב ד\"ה או מערב לשני ימים. דספיקא להו לרבנן שבת ויו\"ט. </b>ותמוה לי דבסוגיין איתא א\"ל לר\"א אי אתה מודה שאין מערבין בתחלה מיו\"ט לשבת א\"ל אבל הא לאו קדושה אחת היא ור\"א התם משום הכנה. והא אינהו לנפשייהו ע\"כ ג\"כ ס\"ל יסוד זה דאף אם ב' קדושות הם דא\"י לערב מזה לזה משום הכנה דהרי בסוגיין (דף ל\"ט ע\"א) דייקי' ממתני' דכיצד הוא עושה וכו' ונוטלו וכו' דדוקא באותו פת. ויקשה אמאי בפת אחר לא הא בממנ\"פ אם חדא קדושה היא ל\"צ כלל לעירוב ליום השני ואי ב' קדושות יהא הדין דמערבים מזה לזה אע\"כ דמ\"מ אין מערבים מזה לזה משום הכנה ופת אחר הוי כמערב לכתחלה א\"כ מאי הקשו לר\"א ואף לתרוצא ב' דתוס' ד\"ה ור\"א התם וכו' דרבנן הקשו לר\"א גם מעירובי חצירות. הא מ\"מ משמע מדבריהם דקושיתם לר\"א גם על ע\"ת ובפרט למ\"ש תוד\"ה משום הכנה דסוגיא דאלו עוברין ס\"ל דר\"א לית ליה הכנה ובאמת מערבים ע\"ח לר\"א מיו\"ט לשבת א\"כ מה דקאמר ר\"א אבל היינו בע\"ת ועלה הקשו לו הא לאו קדושה אחת היא ויקשה כנ\"ל הא לרבנן לנפשייהו ס\"ל ג\"כ הכי דאף לפי הצד דב\"ק הם אין מערבים מזה לזה וצע\"ג:",
+                "[אות לה] <b>תוי\"ט ד\"ה מערב. ואין נראה לחלק. </b>בפרישה כתב באמת לחלק כן דבב' רוחות אסור דמיד שנטלו ממקום הראשון ביו\"ט ורוצה להניחו למקום אחר נתעקר שם עירוב ראשון והוי כמניח עירוב מחדש משא\"כ כשמניחו על מקום הראשון. ומ\"מ כשמערב ברגליו אפשר דאפי' למקום אחר מותר כיון שאינו עושה שום הנחה ולא מדבר שום דיבור לא הוי מעשה הכנה ע\"ש. ומדברי הט\"ז (רס\"י תט\"ז) משמע דאף לערב ברגליו אסור לרוח אחרת:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לו] <b>תוי\"ט ד\"ה ועוד אמר ר\"י. וצריכא דאי אשמועינן. </b>ראש השנה (היינו מתני' שלפני זו) בהא קאמר ר\"י משום דלא קעביד מידי אבל כלכלה דמחזי כמתקן טיבלא אימא מודה להו לרבנן ואי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למגזר עלייהו אבל ביצה דאיכא למגזר בה משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו אימא מודה להו לרבנן צריכא. גמ'. וקשה לי דהתינח לר' יוסף ולר' יצחק ריש ביצה דטעמא דביצה משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו. אבל לאינך טעמי דאיסורא דביצה משום מוקצה בבא דביצה מיותר. וי\"ל דלאינך טעמא אשמעינן בבבא דביצה דל\"א מוקצה מחמת יום שעבר דא\"א דאמרינן ליה נימא הכא נמי מגו דאתקצאי כו' עיין תוס' (סוכה י' ע\"ב). וא\"ת א\"כ למה לא עביד בגמ' האי צריכותא ותו קשה הא מכלכלה נמי נשמע זה דל\"א מוקצה מחמת יום שעבר דאל\"כ מה מהני התנאי מ\"מ ליתסר משום מגו דאתקצאי. י\"ל דלמ\"ד (בפ\"ג) דגיטין דטעמא דר\"י דאוסר בלוקח יין מבין הכותים הוא מטעם שמא יבקע. לא נשמע מכלכלה די\"ל דע\"כ ל\"ח לשמא יבקע אלא בדאורייתא אבל בכלכלה כיון דתרומות פירות דרבנן ואפילו של זיתים וענבים להרמב\"ן הוי דרבנן דדוקא יין הוא דאורייתא כמ\"ש הב\"י או\"ח בשמו ל\"ח לשמא יבקע וא\"כ לא אתקצאי בה\"ש דיוכל לתקן ולומר מה שאני עתיד להפריש. ומ\"מ לא עביד בגמ' האי צריכותא גבי ביצה משום דלרב משרשיא בגיטין שם דטעמא דר\"י בלוקח יין משום דאין ברירה ועי' עירובין (דף ל\"ו ע\"ב) דמההיא דאיו משמיה דר\"י מוכח דאפי' בדרבנן אין ברירה א\"כ כבר נשמע מכלכלה דל\"א מוקצה מחמת יום שעבר והגמ' נקט הצריכותא באופן דיספיק לכל האמוראים. וא\"ת א\"א דר\"י ס' י\"ב ובכלכלה כיון דהוא דרבנן ל\"ח לשמא יבקע, א\"כ למה צורך להתנות בראשון ובשני יעמוד בבה\"ש שבין ב' הימים ויאמר מה שאני עתיד להפריש אחר יו\"ט דהא אם יום א' הוא יו\"ט בה\"ש זה הוי בה\"ש. דאפוקי יומא ואי יום ב' יו\"ט הוי בה\"ש דעיולי יומא. י\"ל דמה דל\"ח בדרבנן לשמא יבקע, היינו בא\"א בענין אחר אבל לכתחילה בודאי טוב לתקוני שלא יהא חשש איסור כלל. אך עכ\"פ מיגו דאתקצאי ל\"ש ביה דהא אלו צריך לאוכלו בה\"ש היה מותר ע\"י שיאמר מה שאני עתיד להפריש. ולפ\"ז אתי שפיר הא דקשיא ליה בביצה (דף ג') דר\"י ורבינא סוברים בטעמא דר\"י דהכא בביצה דתאכל בשני אבל בראשון לא משום משקין שזבו. והוקשה להם דר\"י אדר\"י והוצרכו לדחוק לתרץ דמוחלפת השיטה או דלדבריהם דרבנן קאמר עיי\"ש וקשה וכי כעורה אוקימתא דעולא שם דטעמיה דר\"י הכא משום דמיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצה ורויחא טובא ועל מה מיאנו בדעולא. גם קושיות מהרש\"א שם בתוס' ד\"ה מוחלפת דתקשה דרבנן דר\"י אדרבנן דר\"י קשיא מאד. ולדברינו אתי שפיר דר\"י ורבינא נדו מאוקימתא דעולא די\"ל דסבירא להו דטעמא דר\"י בלוקח יין משום דאין ברירה (ואף דר\"י סבר דאין חילוק בין תולה בד\"ע או לא מדפריך לאיו מ\"ש לכאן ולכאן כו' א\"כ מוכח מהאי דר\"י דמהיום אם מתי דס\"ל לר\"י יש ברירה מ\"מ י\"ל דבלוקח יין כיון דאפשר דלא יבורר כלל דאפשר דלא יפרוש בזה אמרי' א\"ב וכפי דמחלקי התוס' בגיטין ד\"ה ר\"י) ומש\"ה לא ניחא להו אוקימתא דעולא דא\"כ אייתרא בבא דביצה הכא דמוקצה מחמת יום שעבר כבר נשמע מכלכלה דלא אמרינן. אבל דרבנן אדרבנן לא קשיא דשפיר י\"ל כאוקימתא דעולא דהם יכולים לסבור יש ברירה ולא נשמע מכלכלה דהא יש תקנה בה\"ש לומר מה שאני עתיד ואצטרי' בבא דביצה להשמיענו דל\"א מוקצה מחמת יום שעבר:",
+                "[אות לז] <b>תוי\"ט ד\"ה ולא הודו. וליכא למימר מגו דאתקצאי. </b>דברי התוי\"ט סתומים ובאמת בתוס' סוכה (דף י' ע\"ב) ד\"ה עד. מבואר דהקושיא גם בב' י\"ט של גליות דליתסר בשני דהא בבה\"ש אסור דשמא יו\"ט הוא ולתסר בב' דשמא היום יו\"ט ואסור משום מוקצה דבה\"ש והוכיחו מזה דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן ע\"ש. ולפ\"ז יש לי לדון בפסקא דהש\"ע א\"ח (סי' תקט\"ו ס\"א) בעובד כוכבים שהביא דורן לישראל ביו\"ט א' דמותר לערב יו\"ט ב' בכדי שיעשו. הא לפסקא דהמחבר (סי' תצ\"ה ס\"ד) דביו\"ט קי\"ל כר\"י דמוקצה אסור. וא\"כ נימא דאתקצאי וזהו לא מקרי מחמת יום שעבר דהא אפילו הוא לילה אסור בשיעור כד\"ש. ובזה יש ליישב דברי רש\"י בההיא דעובד כוכבים שהביא דורן דכתב דמוקצה דמחובר אפי' ר\"ש מודה והיינו דהיה קשה לרש\"י דאם איתא דר\"פ סבר כר\"י אמאי לערב מותר אחר שיעור כד\"ש דלערב משמע דלערב יו\"ט ראשון ונימא מגו דאתקצאי אע\"כ דסבר הר\"ש זולת דמוקצה דמחובר גם לר\"ש אסור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לח] <b>במשנה מהלך את כולה. </b>וזהו אף אם יצא לשם במזיד כיון דכל העיר נחשב כד' אמות דגם במזיד יש לו ד\"א. כ\"כ תוס' לעיל (דף כ\"ט ע\"א) ד\"ה והושיבו וכו'. ובב\"י דקדק כן מדברי תוס' (מ\"ג ע\"א) ד\"ה הלכה וכו' ולא ידעתי אמאי לא הביא דברי תוס' הנ\"ל המפורשים אולם דעת הרמב\"ם והרמב\"ן דביצא לדעת אינו מהלך את כולה וכתב הה\"מ שנראה לו עיקר כדבריהם מדקתני הוליכוהו לעיר אחרת דמשמע דהוליכוהו באונס ולא נקט כחה דהתירא בהלך מעצמו אלא ע\"כ דבאמת בהלך במזיד אסור:",
+                "[אות לט] <b>במשנה שרצו להחמיר. </b>מיירי בספינה שהולכת ברקק דאם לא כן כיון דקי\"ל אין תחומין למעלה מי' אמאי רצו להחמיר. וכן במתני' דבסמוך מיירי בהכי. דאל\"כ אף אם לא היה בתוך תחום קודם חשיכה מאי הוי הא אין תחומין למעלה מי'. גמ'. והיכא דהיה למעלה מי' במקום שבאו בשבת תוך י' שם קנו השביתה ויש להם משם אלפים אמה לכל רוח. תוס' (דף מ\"ה ע\"ב) ד\"ה ליקנו. ועיין במהרש\"א שם דהיינו הכא כיון שראו העיר מרחוק על הים והיה דעתם לקנות שביתה בעיר. וכיון דאין תחומין למעלה מעשרה הרי העיר לא היה חוץ לתחומן וקנו שביתה בתחלת שבת בעיר ההיא כההיא דלקמן בפרקין (מ\"ד) דאם הוא בתוך התחום של עיר כשחשיכה ודעתו לשבות בעיר דקנה שם והוא כבני העיר. אבל בעלמא אם היה תחלת שבת למעלה מי' כשבא בשבת תוך י' אין לו אלא ד\"א משם דבשבת לא קנה שביתה כמו בגשמים שירדו בשבת. וכן בישן (לקמן מ\"ה). ע\"ש. וזה דין חדש שלא הובא באחרונים:",
+                "[אות מ] <b>בהרע\"ב ד\"ה שרצו. ועוד שהרי שבתו באויר מחיצות. </b>מסוגיין לא משמע כן אלא דלרע\"ק בעומדת מדינא אסור ובמהלכת החמיר על עצמו שמא תעמוד ולאו אדעתיה והא דבאמת בעמדה אסור מדינא אף דמשמע היכא דשבת באויר מחיצות גם רע\"ק מודה דהוי כד' אמות כתבו תוס' דבספינה ס\"ל לרע\"ק דלא מקרי מוקף מחיצות דהמחיצות להבריח מים עשויות. נמצא דפליגי בתרתי דבדיר וסהר פליגי היכא דלא שבת באויר מחיצות. ובספינה פליגי אף בשבת אם נקרא מוקף מחיצות ובמהלכת כ\"ע ס\"ל דמותר מדינא ע\"ש ומה\"ט גם דברי התוי\"ט ד\"ה שרצו וכו' דהואיל ויצאו חוץ לתחום רצו להחמיר וכו'. פלא בעיני שנטה מדברי תוס' אלו ובחר לו דרך לעצמו וזהו דלא כמסקנא דסוגיין וכנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות מא] <b>במשנה עד שלא חשיכה. </b>ואם אמרינן אין תחומין למעלה מי' מיירי מתני' בספינה שהולכת ברקק גמ'. אבל בלא\"ה לא קנו שביתה בשום מקום ובכה\"ג במקום שבאו בשבת תוך י' שם קנו שביתה ויש להם משם אלפים אמה לכל רוח. תוס' (דף מ\"ח ע\"א ד\"ה ליקנו וכו'):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מב] <b>הרע\"ב ד\"ה יש לו אלפים. חפצי הפקר אין קונין שביתה. </b>ומ\"מ חפצי א\"י קונה שביתה במקום שהי' החפץ כשקדש היום. אף דא\"י לאו בר שביתה והוי כהפקר גזרו חז\"ל בעלים א\"י אטו בעלים ישראל. גמ'. ואם הביאם ע\"י מחוץ לתחום שביתתן אף מי שלא באו בשבילו אסור לטלטלם ביו\"ט מחוץ לד\"א אא\"כ הוא בעיר שמוקף מחיצות מטלטלים בכל העיר:"
+            ],
+            [
+                "[אות מג] <b>ברע\"ב ד\"ה פתוחות. ואין להם דריסת הרגל. </b>וכ\"כ רש\"י ובדרישה (סי' שע\"ח) תמה בזה. הא כיון דכל אחת עירבה לעצמה הוי רגל המותרת במקומה דאינה אוסרת (כמו שפסק הרע\"ב (לקמן פ\"ו מ\"ט) ותירץ דכונת רש\"י למה דאמרינן בסוגיין דהא דב' החיצונים אסורין מיירי שנתנה אמצעית עירובן בזו ועירובן בזו. אבל בהניחו החיצונים עירובן באמצעית כולם מותרין זה בזה כיון דערבו החיצונים בהדי אמצעי הו\"ל חדא. או דמיירי שנתנו באמצעית ובב' בתים. (דהשתא לא מחברן חיצונית בהדדי. רש\"י) ועלה פרכינן דלתסרו כולן כיון דנתנו עירובן באמצעית לתסרו שנים החיצונים אהדדי ולתסרו כלהו דהוי כחמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב דאסרי אהדדי. ומשני אם אמרו דיורין להקל יאמרו דיורין להחמיר (יאמר שהעירוב מביא הדיורין לתוכה כדי לאסור עליהם הא לא דיירי ממש בגוה. רש\"י) ולזה ס\"ל לרש\"י דמש\"ה נקט במתני' ופתוחות לרשות הרבים דאילו פתוחים זה לזה מאחר שיש להם דריסת הרגל זה ע\"ז וגם עירובן מונח באמצעית הוי כאילו דיירי ממש ואוסרים על האמצעי ע\"ש. וזה אינו מספיק על רע\"ב שלא הביא כלל אוקימתא דהש\"ס וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "[אות מד] <b>ברע\"ב ד\"ה לא אמר. ואין לו אלא ד'. </b>זהו דברי רב בסוגיין אבל כל הפוסקים פסקו כשמואל דתניא כוותיה. ובפירושא דשמואל רבו דברי הפוסקים ע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מה] <b>ברע\"ב ד\"ה רמ\"א. הר\"ז חמר גמל. </b>והא דלא אמרי' דלא יזוז ממקומו דשמא לאו עני הוא ולא קנה שביתה שם וממקומו עקר דעתו ואין לו אלא ד\"א וכדלעיל (במשנה ז'). צ\"ל ג\"כ כיון דעומד בעירו לא עקר דעתו מעירו וכמ\"ש התוי\"ט שם בשם התוס' ועיין במהרש\"א:"
+            ],
+            [
+                "[אות מו] <b>ברע\"ב ד\"ה אפילו אמה. הבלעת תחומים. </b>היינו לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מודו. ומש\"ה אתי שפיר ההיא דפרקין מ\"ג דהתם יצא לדבר מצוה. גמרא (דף מ\"ה ע\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מז] <b>ברע\"ב ד\"ה מה שנשכר מפסיד. אלא כלה כד' אמות. </b>ונגד זה במקום שנותן ערובו נותנים לו ד\"א וחוצה להן אלפים לכל רוח ומתני' דהכא כר\"י דמתני' (פ\"ד מ\"ה). דאילו לחכמים דשם דס\"ל דיש לו ד\"א לכל רוח. א\"כ הלא נשכר ד\"א דהא עתה מה שמפסיד דחושבין העיר לחשבון ד\"א נגד זה במקום ערובו יש לו ח' אמות. תוס' וריטב\"א:",
+                "[אות מח] <b>בא\"ד אינו יכול לילך בתוך העיר. </b>וכתבו תוס' דמ\"מ אם לן באותו העיר מהלך את כלה אבל מ\"מ אינו נחשב לד\"א להלך חוצה לה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות מט] <b>תוי\"ט ד\"ה ר\"י אומר. עד שלא יצא היום. </b>ולפ\"ז גם ר\"י ס\"ל לענין דין ביטול דאחר שהחזיק זה א\"י דהמבטל לחזור מביטול ופליגי רק אם צדוקי כעו\"ג וזה כוונת התוי\"ט (במתני' ד') ד\"ה רי\"א ובש\"ס איכא עוד שינוי' ואב\"א כאן במומר לחלל שבתות בצינעא כאן במומר לחלל שבתות בפרהסיא היינו דמתני' מיירי בצינעא דאינו כעו\"ג ועד שלא יוציא היינו כפשטא וטעמא דר\"י דס\"ל דאף אחר שהחזיק יכול לחזור מביטולו וכתב הרא\"ש דהאי שינוי' עיקר דא\"צ להגיה המשנה ומ\"מ אפשר דהלכה כר\"מ דא\"י לחזור מביטולו אחר שהחזיק דקי\"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב. ורש\"י במתני' כתב ועשו צרכיכם במבוי מבעוד יום דבשבת לא מהני לכו האי ביטול שמא יוציא ויאסור עליכם דקסבר ר\"י אע\"ג דהחזיקו בני מבוי במבוי תחלה מצי לאהדורי ביה עכ\"ל. ותמוה לי טובא דמאי בעי רש\"י בזה דעשו צרכיכם היינו מבע\"י ולא כפשוטו דלר\"מ הזהיר שיראו לזרז דמיד כשקידש היום יעשו איזה שימוש במבוי. ובזה סגי דאחר החזקה א\"י לחזור ולזכות בו. ולר\"י הזהיר שימהרו במה דאפשר. לעשות כל תשמישם בנחיצה קודם שיוציא ויחזור לזכות. וברייתא דקתני עד שלא תחשך היינו דהברייתא נקט הטעם דהוי כעו\"ג ולא מהני ביטולו אבל למה דנקט רש\"י הטעם דמצי לאהדורי ביה למאי צריך לפרש החזיקו מבע\"י. וצ\"ע:<br><b>ובריטב\"א </b>הביא בשם הירושלמי דאף לשינויא ב' הנ\"ל דטעמא דר\"י דיחזור מביטולו זהו רק בצדוקי דאע\"ג דמבטל כישראל לא אלים ביטוליה ולא גמר ומבטל אבל בישראל גמור אלים ביטוליה וכיון דאחזיקו בני מבוי במבוי תו לא מצי למיהדר ביה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נ] <b>במשנה ואחד זה אינם צריכים לערב. </b>בסוגיין מוקי רבה בחצר שבין ב' מבואות וערבו עם מבוי זה ועם מבוי זה והניחו העירוב בחצר כדין שיתופי מבואות ואין צריכין לערב דקאמר ר\"ש. היינו דהחצר מותר עם המבואות והם עמה. אבל המבואות אסורות זו לזו. ור\"ש לטעמיה דס\"ל הכי (לעיל פ\"ד מ\"ו) בג' חצירות. ורבנן לטעמייהו דס\"ל דהאמצעית ג\"כ אסורה עם שניהם משום הכי אילו ערבו ביין היו כולם מותרים זה בזה דלעיל מיירי שהניחו העירוב באמצע בב' בתים מש\"ה לא מהני לחיצונות אבל הכא במונח בחצר שלשתן מותרות זו בזו. אבל ביין ושמן דלא הוי עירוב להדדי והחיצונות אסורות זה בזה גם האמצעי אסור עמהם. ורב יוסף מוקי פלוגתייהו דר\"ש ורבנן בפלוגתא דרבנן ור\"י בן נורי דר\"ש ס\"ל כריב\"ן דיין ושמן מחוברים זה לזה ומקרי יכול לערב זה בזה והך תירוצא דר\"י לא שייך רק אליבא דאביי דמוקי מתני' דהכא דיין ביין גם בב' כלים מהני ויין ושמן לא דלא חזי לעירובי מש\"ה ר\"ש דס\"ל כריב\"נ מקרי חזי לערובי אבל לרבא דמוקי מתני' דיין ביין מהני רק בכלי א' והא דנקט ביין ושמן משום דאורחא דמלתא דהם בב' כלים א\"כ מה בכך דר\"ש ס\"ל כריב\"נ דחזי לערובי הא אפילו יין ביין בב' כלים לא מהני. וע\"כ דרבא ס\"ל כאוקימתא דרבה דמיירי בחצר שבין ב' מבואות. והרע\"ב קיצר מאד ולא ביאר פירושא דמתני'. וביותר דלפי מה דנקט כרבא דמיירי בכלי א' א\"כ צריכים לאוקימתא דרבה. א\"כ האיך כתב הרע\"ב דאין הלכה כר\"ש והא קי\"ל לעיל (פ\"ד) גבי שלש חצירות דהלכה כר\"ש כמ\"ש הרע\"ב שם וא\"כ גם הכא הלכה כר\"ש וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נא] <b>ברע\"ב בסוף המשנה ד\"ה או שאין. לערב דכיחידים דמו עכ\"ל. </b>ומבואר בסוגיין דאף אם מערבי' עם חצר אחרת אינם צריכים ליתן רק עירוב א' ורק אם יש דיורים באותו חצר כיון דאסרי אהדדי ומוליכים עירובם לאחד מבתי חצר בזה צריכים לערב כל חבורה וחבורה:"
+            ],
+            [
+                "[אות נב] <b>בתוי\"ט ד\"ה מבני מבוי וכו'. דהכא טעמא אחרינא. </b>עדיין אינו מתורץ מה דאמרי' בסוגיא כולה ר\"מ וכו' והיינו לפי הגירסא במתני' דפתוחות זו לזו וטעמא דמציעתא כיון דרובה ערבא לא משתכח. ה\"נ נבימא וסיפא דשכח אחד ולא נשתתף וצ\"ע. ומ\"ש התוי\"ט ובתוס' (דף ע\"א) נדחקו בזה. אנכי בעניי לא מצאתי מזה בדבריהם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נג] <b>תוי\"ט ד\"ה מלא. והך מלא סגי. </b>מתניתין ודאי דוקא מלא קאמר דהא קתני מערבין אחד ואין מערבין שנים והיינו דוקא במלא הוא דאין מערבין דהוי נפרצה במלואה למקום האסור וכן במלא במשך יותר מעשר אמות. אבל במלא משך ד\"ט רוחב רצו מערבין אחד ורצו מערבין ב' דהוי כפתח:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נד] <b>תוי\"ט ד\"ה מאכילין. אבל בידים לא. </b>ואפילו להעמיד הבהמה שם בידים אסור דגזרינן שמא יתן לה בידים ויחסר הרבה ואינו מותר אלא בקאים לה באפה בענין שמעצמה תלך לשם. ודוקא במתבן שבין ב' חצירות אבל במתבן שבבית כיון דיש לו תקרה אי מפחית ניכר ומותר אפי' ליתן לתוך קופתו:"
+            ],
+            [
+                "[אות נה] <b>במשנה. מניח את החבית כו' ומזכה כו'. </b>בסוגיין (ד' ע\"ג ע\"ב) הקשו ממתני' זו על רב יוסף בטעמא דרב דשיתוף שאינו מכניסו ומוציאו דרך פתחים לא שמיה שיתוף. ומשני דאפקיה ועייליה, ותמיה לי ממ\"ש תוס' שם ד\"ה בני חבורה דהכנסה והוצאה אינו מועיל אם אינו של השותפים באותו שעה דמפיק ומעייל וא\"כ איך שייך במתני' דהכא דאפקיה ועייליה הא מקודם לזה דהחבית כולו של בעה\"ב קודם שרצה להקנות להם לא מהני. וע\"כ דאפקיה ועיילי' אחר השיתוף וזיכה להם א\"�� אמאי צריך לזכות להם ע\"י אחר הא כיון דעייל לכל חצר וחצר יוכל להקצות לכל א' כשבא לחצירו בקנין חצר דחצירו יקנה לו חלקו. וגם כשמעייל לחצר ראשון יכול בעל החצר לזכות בקנין חצר בעד כולם. ואף בחצר שאינו משתמר זהו השליח דעייל ואפקי' יהי' שליח לשמור החצר על ידו והוי משתמר לדעת בעלים ע\"י שלוחם וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נו] <b>הרע\"ב ד\"ה נותן. ודר עמו בחצר. </b>עי' בריטב\"א שהקשה דבדר עמו בחצר קיי\"ל דמעות קונות כדאמרינן (פ\"ד דמציעא) בעליי' של לוקח מושכרת ביד מוכר דל\"ש שמא נשרפו חיטיך בעלי' דלוקח גופיה טרח ומציל ועי' בתי\"ט (פ\"ד מ\"ב דבב\"מ):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נז] תוי\"ט ד\"ה לכל מי שילך. [וסייעתא להרמב\"ם והטור]. הרמב\"ם ס\"ל דאם עירב לדבר רשות דיעבד ערובו עירוב וכן הוא בש\"ע (סי' תט\"ו). וא\"כ בלא\"ה ניחא לישנא דאין מערבין ועי' בהה\"מ דהביא דעת החולקים דס\"ל דאף דעבד אין עירוב עירוב:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נח] <b>בהרע\"ב ד\"ה אפילו גבוה וכו'. אף לחצר. </b>מאי לחצר אילימא לחצר ושרי אמאי רשותא דתרוייהו הוא אלא מאי לחצר אף לחצר. גמרא ותמיהני מה מקשה רשותא דתרוייהו הוא הא לחצר הוי בזריקה לחוד ולהמרפסת זריקת הפלגה ושלשול מש\"ה נותנים לחצר אף דהתוס' כתבו דלמסקנא לרב לאחד בזריקה ושלשול ולאחד בשלשול שניהם שוים. היינו לרב דלא אזלינן בתר נחת יותר אבל לשמואל דאזל בתר נחת יותר דמה\"ט לזה בשלשול ולזה בזריקה נותנים לזה שבשלשול ה\"נ לחצר נחת יותר דהוי לזה בזריקה ולזה בשלשול וזריקה. ומל' רש\"י דזריקת הפלגה לא הוי קשה כמו זריקת גובה מש\"ה זריקת הפלגה עם שלשול הוי בשוה עם זריקת גובה לחוד, אבל בתוס' ד\"ה בור מא\"ל מבואר דס\"ל דאדרבה הפלגה קשה יותר מגובה ואח\"כ דחו דהם שוים. אבל מ\"מ גובה אינו קשה יותר מהפלגה א\"כ קשה כנ\"ל וצע\"ג וד' יאיר עיני:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נט] <b>בהרע\"ב ד\"ה הרי זה אוסר. דדירה בלא בעלים. </b>וכ\"כ ג\"כ בפירוש רש\"י ותמוה לי דהא בר\"פ הדר מסקי' דר\"מ ס\"ל דדירה בלא בעלים לאו שמה דירה אלא דגזר רבנן בליתיה אטו דאיתיה ועו\"ג כיון דגם באיתיה אינו אוסר רק מטעם גזירה שמא ילמד ממעשיו לא גזרי' ליתיה אטו איתיה והא דקתני הכא אחד עו\"ג היינו דאתי ביומיה ע\"ש וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ס] <b>תוי\"ט ד\"ה אא\"כ. כמ\"ש הרב רבינו אשר. </b>ועי' בתוי\"ט (פ\"א מ\"ה דב\"ב ובפ\"ה מ\"י דשם):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות סא] <b>בהרע\"ב ד\"ה אבל לא לכלים כו'. ע\"י שערבו. </b>בגמרא (דף צ\"א ע\"א) אלא אי אמרת בשלא עירבו היכי משכחת לה מאני דבתים בחצר ומשני בכומתא וסודרא (ששבתו בתוך הבית והוציאן לחצר דרך מלבוש רש\"י) ותמוה לי על דברי רש\"י (שבת ד' ק\"ל ע\"ב ד\"ה מותר לטלטל בכולה כו' או בגדיו שהוציאן מן הבית לתוכן דרך מלבוש עכ\"ל והרי הכא מבואר דבהוציאן לחצר דרך מלבוש אסור להוציאם משם לחצר חבירו וא\"כ ה\"נ במכש\"כ דאסורים לטלטל בחצירו שלא עירב וכ\"כ להדיא בהריטב\"א עירובין ע\"ז דמה\"ט אמרי' שם אין בו ד\"א רשות שניהם שולטת בו ולא יזיזנו ממקומו וכ\"ה בעבודת הקודש להרשב\"א. אלא דשם אסור רק לטלטול ד\"א. ונראה לי ראיה לדברי' מסוגיא דעירובין (ד' פ\"ז ע\"ב) והא ר\"י ברשויות דרבנן. וא\"כ דברי רש\"י הנ\"ל צ\"ע וד' יאיר עיני העורות והי' למאורות:"
+            ],
+            [
+                "[אות סב] <b>גדולה מותרת. </b>ולא מיבעי' לזרוק אלא אפי' לטלטל נמי. גמרא במסכתי' (דף ח' ע\"ב) ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור הא דרב במאי מוקי לה כו' אי מהתם הוה אמינא ה\"מ דזורק אבל לטלטל אימא לא קמל\"ן. ועי' שם (דף זיין ע\"ב) בתוס' ד\"ה בעירבו כו' חצר מותרת ומבוי אסורה השתא ס\"ד אסור כו' ועי' בחידושי מהר\"ש איידלס שכתב אין זה מדוקדק דהא לתירוצא דמוקי לה בלא עירבו מצי קאי כולה מלתא כדס\"ד עכ\"ל היינו בפשוטו דמימרא דרב קאי במסקנא כדס\"ד בצדי חצר או זה כנגד זה ואסור משום תרתי משום מפולש ומשום לא עירבו אלא דהתרצן חידש כדרב ששת דכאן בעירבו היינו דהך דר\"י דמתיר בנפרץ לרחבה מיירי בעירבו ודר' בלא עירבו ולענין מפולש רב מיירי בצדו או זה כנגד זה אמנם תמוה לי איך פרכינן ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור כו' הא דברי רבה קאי על ר\"י בנפרצה לרחב' דמתיר דמיירי דוקא בזה שלא כנגד זה אבל מלתא דרב י\"ל דקיים כדס\"ד דאוסר גם משום מפולש ומיירי זה כנגד זה וכדקאמר ונפרצה חצר כנגדו ושפיר אשמעינן דאפי' זה כנגד זה החצר מותר וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סג] <b>בהרע\"ב ד\"ה האסקופה. וכרמלית היא. </b>בסוגי' פרכי' דילמא מעייל מרה\"ר לרה\"י (דלמא נפל כוליה מידו ואזיל ושקיל ליה ברה\"ר ומייתי לי' ברגלי' בתוך הבית דרך האסקופה וקא מעייל מרה\"ר לרה\"י. רש\"י) ומשני באסקופה ארוכה אדהכי והכי מידכר וכבר תמה הט\"ז (סי' שנ\"ב) על השמטת הרמב\"ם הך מילתא דבעינן דוקא אסקופה ארוכה:",
+                "[אות סד] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה לעשרה. בד\"א בכותל משופע. </b>בשבת (ד' ה' ע\"ב) בתוס' ד\"ה בכותל משופע כתבו וז\"ל אומר ר\"י דאיירי כגון שרבים מכתפי' עליו דהוי רה\"ר עכ\"ל ואולם לפמ\"ש רש\"י בשבת (ד' ח' ע\"א) בההיא דינא דעמוד גבוה ט' ורבים מכתפים עליו דהוי רה\"ר דדוקא ט' לא גבוה ולא נמוך. א\"כ הכא דקתני משהגיע לי' טפחים משמע דמשהו בתוך י\"ט התחתונים הופכו על הכתב. והא בכה\"ג הכותל גבוה יותר מט' לא מקרי רבי' מכתפי' ולא הוי רה\"ר. וצ\"ל דרש\"י ס\"ל דמשופע היינו שרואה פני הקרקע דהוי רה\"ר כדאיתא במתני' (פי\"א מ\"ו דשבת) וכמו שכתב הריטב\"א עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות סה] <b>וישתין ברה\"ר. </b>וה\"ה לכרמלית. ואם הוציא אמתו לחוץ וגופו בפנים מבעיא בגמ' ולא אפשט וקי\"ל לחומרא בזה אפשר דבכרמלית הוי ספק דרבנן:"
+            ],
+            [
+                "[אות סו] <b>בהרע\"ב ד\"ה וכן בגת. לענין מעשר. </b>דליכא למימר דקאי על שבת ובגת כרמלית דג\"כ אסור אא\"כ הכניס ראשו ורובו דבכרמלית ל\"ג דלמא אתי לאמשוכי דהוי גזירה לגזירה כך מפורש בסוגיין והיינו דבמעשר לא ישתה (לר\"מ בחמים ובצונן ולרבנן בצונן) אא\"כ שהכניס ראשו ורובו לגת. וקשה לי הא ג\"ז הוי גזירה לגזירה דהא אף אתי לאתויי וישתה מחוץ לגת דהוי קבע אסור רק מדרבנן דהא לא נגמר מלאכתו וצ\"ע והרמב\"ם השמיט זה בפ\"ה ממעשר שני ונראה דס\"ל כפי' ר\"ח שהביא הרשב\"א בחי' בפירוש הסוגיא עיי\"ש וא\"כ קיימא דלענין מעשר לא בעינן שיכניס ראשו ורובו דבדרבנן ל\"ג:",
+                "[אות סז] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה לא יעמוד. הואיל ונחו בפיו. </b>ותמוה לי מהא דאמרינן ריש מסכתין עקירת גופו כעקירת חפץ דמי ואינו דומה לידו. היינו דפשט ידו לפנים ונתן הבעה\"ב לתוכה והוציא העני דאמאי פטור ולא אמרינן דהוצאת ידו הוי כעקירת חפץ והא מ\"מ מיד שהניחו הבעה\"ב על ידו של עני שאינו עם גופו במקום אחד הוי מונח במקום פטור ואח\"כ כשמוציא ידו הוי עקירה ממקום פטור. וכן קשה בהיפוך למה דמשני שם שאינו דומה לידו לא נייח הרי כיון דאין גופו וידו במק\"א לא מקרי נייח ואמאי בפיו מקרי נייח ומה הפרש בין יד לפה בזה וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות סח] <b>בהרע\"ב ד\"ה וחולייתו. דרך מקום פטור. </b>אבל למטה מי' אסור דהוי מוציא מרה\"י לרה\"י דרך רה\"ר דאסור אפילו אוגדו בידו. והא דלעיל במשנה ג' דאסור רק בכותל משופע דנח קצת אבל בלא\"ה מותר כיון דאגדו בידו התם בכתבי הקדש התירו. ט\"ז ומג\"א (סי' שנ\"ד). ומ\"מ מאויר כרמלית מותר להכניס באגדו בידו אפי' בשאר דברים. מג\"א (סי' שנ\"ב סק\"ד):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,232 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eruvin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Eruvin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>ברע\"ב ד\"ה מבוי. ואם הניח את הקורה למעלה. </b>הלשון אינו מדוקדק דהא מסקינן בסוגיא דחלל מבוי תנן היינו דחלל המבוי לא יהיה יותר מכ' אבל בחלל המבוי כ' ומניח עליו הקורה אף דהקורה למעלה מכ' כשר. גם מ\"ש הרע\"ב ושריוה בתקנתא דלחי או קורה דתיהוי ליה הכירא אינו מדוקדק כ\"כ דקי\"ל דלחי משום מחיצה עיין בסוגיין (דף ט\"ו ע\"א):",
+                "[אות ב] <b>ברע\"ב ד\"ה ר\"י אומר. לאו משום הכירא. </b>ותמהני דלכאורה משמע בסוגייא דטעמא דר\"י דס\"ל דלמעלה מכ' ג\"כ שלטא ביה עינא דהא בסוגין (דף ג' ע\"א) אמרינן דלרבה דס\"ל דבסוכה למעלה מכ' דפסול משום דלא שלט ביה עינא הא דפליגי ת\"ק ור\"י בתרתי בסוכה ובמבוי. דאי אשמעינן גבי סוכה וכו' עכ\"פ משמע דטעמא דר\"י הכא משום דשלטא ביה עינא כמו בסוכה לרבה. גם בסוגיא (דף י\"ב ע\"ב) פרכי' לרבה ורבא דס\"ל דקורה משום היכר מברייתא דס\"ל לר\"י שני בתים בשני צידי רה\"ר דעושה קורה מכאן וקורה מכאן ומשני דר\"י סבר ב' מחיצות דאורייתא הרי מבואר דהש\"ס מסיק דגם לר\"י קורה משום היכר ובכל הסוגיא לא מצאנו בזה פלוגתא דתנאי אם קורה משום היכר או לא וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>בר\"ב ד\"ה אמר ר\"ע. ולא הוברר מתוך. </b>ולא אמרי' תנא בתרא לטפויי אתי כיון דאיכא תנא דאפסקיה. תוספות:",
+                "[אות ד] <b>בתוי\"ט ד\"ה לא נחלקו. וצריך לעיין. </b>עיי' בתוי\"ט (רפ\"ג דפאה):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ה] <b>בתוי\"ט ד\"ה ר' יוסי. מן הכותל בשלשה. </b>ותמהני דאף בלחי ג' אם מפליגו מן הכותל בג' לא מהני דאף דרבינו יונתן לשיטתיה ס\"ל דטעמא דלחי שהפליגו מן הכותל ג' דלא מהני דהטעם משום דאתי אוירא מהאי גיסא ומבטל ליה וממילא אם הלחי יותר מג' מותר להפליגו ג' מ\"מ בלחי ג' לכאורה לא מהני דאף דקי\"ל פרוץ כעומד מותר מ\"מ כיון דמהאי גיסא שוה פרוץ לעומד ומהאי גיסא רבה על העומד מבטלים ליה כדאיתא בסוגיא (ד' י' ע\"ב) וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>ברע\"ב ד\"ה ומטמא. אפי' ניטל משם. </b>עיין (פט\"ו דאהלות משנה ט') בתוי\"ט שם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>ברע\"ב ד\"ה בשיירא. לא הקילו. </b>היינו דלא הקיל רק בבית סאתיים. אבל ג' נעשה כשיירא ונותנים להם כל צרכן. גמרא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה עושין פסין לביראות. </b>מצי אתיא אפילו כרע\"ק דמתני' ד' והא דקתני לביראות דהוי מלתא דפסיקא בין דרבים בין דיחיד אבל בור לא הוי מילתא דפסיקא דבעינן דוקא דרבים ומצי אתיא ג\"כ כריב\"ב דמתני' ד' ומה דקתני לביראות לא משום דאיירי בשני מיני ביראות דרבים ודיחיד אלא דמיירי רק דרבים וביראות היינו ביראות דעלמא. גמרא:",
+                "[אות ט] <b>בתוי\"ט ד\"ה אחת. לא בעינן מצומצמות. </b>אלא שוחקות:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>במשנה עד בית סאתים. </b>גמרא מסתפק אם בור ופסין קאמר דאם הבור וחלל דפסין יחד יותר מבית סאתים אסור. או דבור בלא פסין קאמר דהיינו אם הבור סאתיים מותר לעשות פסין ברחבת ב' אמות כדי ראשה ורובה של פרה:",
+                "[אות יא] <b>שם להרחיק כל שהוא. </b>והא דלעיל (ספ\"א) בשיירא בעינן שלא יהא בית סאתים פנוי אף דהתם הוי מחיצה טובה יותר מן פסין דהרי בשיירא לא התירו פסין כתבו תוס' לחלק משום דבשיירא הואיל ונעשה לצורך שעה לא חשיב כ\"כ מוקף לדירה. א\"נ הכא גבי עולי רגלים הקילו והחשיבו פסין כמו מחיצה גמורה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>ברע\"ב ד\"ה לבאר. דאיכא תרתי למעליותא. </b>דאף ברבים דוקא באר משום דבעינן מידי דחזיא לאדם:",
+                "[אות יג] <b>ברע\"ב בא\"ד וכן הלכה. </b>ומתני' דריש פירקין עושין פסין לביראות לא דשני מיני באר דרבים ודיחיד אלא לביראות דעלמא ורק בשל רבים. גמ':",
+                "[אות יד] <b>ברע\"ב בא\"ד או עושה מחיצה. </b>ע' תוס' שבת (דף צ\"ט ע\"ב) ד\"ה אא\"כ דדייקי מברייתא דהתם דקתני בור ברה\"ר עמוקה עשרה ורחבה ארבע אין ממלאים הימנה בשבת אא\"כ עשו לה מחיצה גבוה י\"ט ומדקתני עמוקה י' הא גם באינה עמוקה אסור למלאות ממנה דהוי מכרמלית לרה\"ר. ע\"כ משום דבעמוקה י' בעי' עשו מחיצה ממש ולא פסין דלא מהני בבור דיחיד אבל בכרמלית מהני פסין דלא החמירו כ\"כ עיי\"ש. מדלא הזכירו דמהני לעולי רגלים משמע דבכל ענין שרי ובאמת לא ידעתי הא דנקטו דבעמוקה יו\"ד בעי' מחיצה ולא פסין דלא התירו רק בבאר או בבור הרבים ולא כתבו בפשוטו דלא התירו רק לעולי רגלים (לפ\"ז לדידן דלית לן רה\"ר יהיה היתר בפסין וצ\"ע לדינא שלא נמצא חידוש דין זה בפוסקים):",
+                "[אות טו] <b>בתוי\"ט ד\"ה לבאר הרבים. והקשו בתוס' כמ\"ש הרע\"ב במשנה דלעיל. </b>במח\"כ משם ליכא קושיא דהתם השיבו רבנן לר\"י דבבאר (דמיניה מיירי מתני' דלעיל) אפי' כיריים שרי דדמי לדיר וסחר ובזה כתב הרע\"ב הואיל ומימיהן ראויות לשתיות אדם וכן מבואר ברש\"י ותוס' שם. וא\"כ מה\"ט בעי' ראוי לשתית אדם שיהיה מוקף לדירה ואף דלא התירו אלא לבהמת עולי רגלים מ\"מ מקרי מוקף לדירה דבחול שותים ממנו בנ\"א. אבל קושייתם רק אהא דאמר שמואל דלא התירו אלא לבאר מים חיים בלבד והיינו דפסק כריב\"ב דמתני' וס\"ל דריב\"ב ס\"ל דתרתי בעי' באר ורבים אבל בור רבים לא דבזה ליכא למימר משום דעביד דמפסקי דבשל רבים דמדכרי אהדדי ליכא חשש. (כ\"כ תוס' בר\"פ ד\"ה בור לחוד) ומשנינן דבעי' מידי דחזי לאדם וע\"ז הקשו דלמא באמת בעינן חזי לאדם דאמאי ב' סאתים ובפחות לא מהני בור דבעינן דוקא חזי לאדם והא לא הותר להעלות לשתיית אדם. והוא ברור. ועכ\"פ זהו ברור דאף דרע\"ק ס\"ל דלבור רבים מהני פסים זהו רק בב\"ס אבל ביותר מזה לא כיון דלא חזי לאדם לא הוי דירה וכן מבואר להדיא בתוס' בר\"פ בד\"ה אפי' י' כורין וכו' ואין להקשות וכו'. ולפ\"ז תמוה לי דאמאי פסק שמואל כריב\"ב דבור דרבים לא הא ליכא ראי' מריב\"ב נגד רע\"ק ביסוד זה אם להתירא פסי ביראות בעי' חזי לאדם. דהא י\"ל דטעמא דריב\"ב דלשיטתיה דס\"ל במתני' שלאח\"ז דבית סאתים (ובתוס' שם כתב דה\"ה לפחות מב\"ס) בעי' שיהא שם שומירה או בית דירה. א\"כ ממילא בעי' באר דוקא דבבור דלא חזי לאדם ליכא דירה וכמו דאמרינן הכי לרע\"ק ביתר מב\"ס ה\"ה לריב\"ב בב\"ס ורע\"ק לשיטתיה דסבירא ליה לקמן במתני' אפי' אין בה א' מכל אלו מטלטלים בתוכה משום הכי מהני בבור דרבים ואם כן אנן דפסקינן לקמן כרע\"ק דלא בעינן שומירה וב\"ד ראו לפסוק הכא ג\"כ כרע\"ק. ומה\"ת להמציא פלוגתא חדשה כיון דבאמת לריב\"ב לשיטתיה אי אפשר להתיר בבור דליכא דירה. והיינו מרויחים גם כן הא דקתני ועוד אמר ריב\"ב ופרכי' עלה מאי ועוד דהא הוי ב' ענינים. דהא י\"ל דבאמת הוי ענין א' דזה בזה תליא דמה\"ט לא מהני פסים בבור רבים דליכא היקף דירה. ואפשר לומר דע\"כ אין זה טעם דריב\"ב דא\"כ איך אמר ולשאר עושים חגורה דהיינו בין באר בין בור. מה מהני חגו��ה בבור הא מ\"מ לא הוי היקף לדירה. אולם מ\"מ היא גופא קשה באמת אמאי מהני חגורה בבור הא לא הוי היקף לדירה ודוחק לומר דמה דקאמר דבבור מהני חגורה היינו באמת היכא דיש שם ג\"כ שומירה או ב\"ד בזה התירו חגורה. וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>הרע\"ב ד\"ה ועוד. </b>דאף במוקף לדירה לא שרו טפי מבית סאתיים. וכ' תוס' דלפ\"ז צריך לומר דהיינו דוקא בגנה וקרפף דאין תשמישם רב. אבל בדיר וסחר אפי' כוריים מותר דמסתמא לא יאסור ריב\"ב בכל עיירות שהם יותר מסאתים. והם כתבו דרך אחרת די\"ל דשומירה דהכא לא מקרי מוקף לדירה דמיירי בהוקף ולבסוף פתח ומש\"ה שרי רק עד סאתים ואם הוא פחות מע' אמה ושיריים בעי' ג\"כ שומירה או בית דירה לריב\"ב דמסתמא לא יהי' חילוק בג' משהויין. תוס'. ורע\"ק פליג דאפי' בע' אמה ושיריים על ע\"א ושיריים לא בעי שומירה ובית דירה. והא דקאמר רע\"ק ובלבד שיהיה בה ע' אמה וכו' אף דקאי על ריב\"ב דג\"כ לא מיירי ביותר מב\"ס היינו דריב\"ב דהדבר מועט שיותר מע' אמה ושיריים עד יותר מב\"ס מהני שומירה וב\"ד והיה ס\"ד דרע\"ק סובר בכל זה דאפי' אין בה א' מכל אלו מטלטלים לזה הוצרך לומר ובלבד שיהי' ע\"א אבל ביותר מזה דהיינו באותו מועט אין מטלטלים בתוכה. והמהרש\"א נסתפק אם באותו דבר מועט ס\"ל כריב\"ב דמהני שומירה וב\"ד או דדינו כיתר מב\"ס ע\"ש. ובפשוטו נראה דדינו כמו יותר מב\"ס ולא מהני שומירה וב\"ד דאל\"כ יהי' הקושיא על רע\"ק דיהיה חילוק בג' משהויין:",
+                "[אות יז] <b>בהרע\"ב ד\"ה אם היה. דמרובע הוא דשרו. </b>תמוה לי הא בסוגיין פריך הש\"ס מברייתא דקתני ר\"א אומר אם היתה ארכה יתר ע\"פ שנים ברחבה אפי' אמה א' אין מטלטלים בתוכה. ומשנינן כי תנן נמי מתני' יתר על פי שנים ברחבה תנן. והדר פרכינן אי הכי היינו ר\"י. ומשני א\"ב ריבועא דרבעוה רבנן. הרי מבואר דגם ר\"א ס\"ל דלא בעי' מרובע. וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יח] <b>הנודר מן המזון. </b>שינה בלשון ולא קתני הנודר מן המזון אסור בכל חוץ ממים ומלח. וכה\"ג במתני' (רפ\"ח דחולין ). עיין תשובת מהרי\"ק (שורש צ\"ט):",
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה הנודר. אלא חמשת המינין. </b>קשה לי הא למאי דמסקינן להלכה (בפ\"ו דברכות) דעל אורז מברכין במ\"מ א\"כ גם אורז הוי מזון ולתסר גם באורז. וצ\"ע:",
+                "[אות כ] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולישראל בתרומה </b>דהא חזי לכהנים. הכי איתא במפורש בסוגיא (דף כ\"ח ע\"א) דהא חזי למרובי בנים מי לא תנן מערבים לנזיר ביין ולישראל בתרומה. הרי דטעמא דרבנן משום דחזי לאחריני ולכאורה קשה כיון דטעמא דסומכוס דס\"ל דמשום שבות גזרו בה\"ש וכמ\"ש הרע\"ב בסמוך א\"כ דלמא גם ת\"ק ס\"ל דבעי' דחזיא לדידיה אלא דס\"ל כר' דל\"ג על שבות בה\"ש מש\"ה מערבין דלא בעי מתשיל עלה ומפריש ממנו. אמנם באמת לק\"מ דמה דמכרחינן בסומכוס דס\"ל דמשום שבות גזרו בה\"ש היינו כדפרכינן ומאי פסקא דמשמע דוקא לישראל בחולין אבל לא בתרומה הא משכחת לה דמערבין בתרומה ביותר מב\"ס בענין דאי מתשיל עלה ומפריש מיניה וביה ישאר בחולין שיעור ב\"ס ועלה משנינן דס\"ל דגזרו על שבות בה\"ש. אבל מ\"מ כיון דרבנן אמרי סתם ולישראל בתרומה משמע כשאר עירוב בשיעור ב\"ס מצומצם וכמ\"ש תוס' כעין זה (דף ל\"א ע\"א) ד\"ה דמאי א\"כ ע\"כ אין הטעם משום דאי בעי מתשל ומפריש מינה דהא יחסר משיעורו אע\"כ דהטעם דלא בעינן חזי לדידיה גם מבואר כן מהברייתא בסוגיין דב\"ש ס\"ל דאין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה והשיב ב\"ה מהא דמערבין ביה\"כ וע\"כ משום ��חזי לקטנים מבואר דטעמא דב\"ה דמערבינן בתרומה דחזי לאחריני וברש\"י פסחים (דף כ\"ג ע\"א) כתב הטעם דאי בעי מתשיל ומפריש עלה. תמוה. וברש\"י ריש פירקין כתב באמת במתני' הטעם דחזי לאחריני. ולכאורה קשה לי על סומכוס דלישראל בתרומה דבעי' חזי לדידיה ישאר קושית ב\"ה דמ\"ש ממערבים ביה\"כ כיון דחזי לקטנים ומה דמשנינן בסוגיין על ב\"ש דהתם איכא סעודה הראוייה מבע\"י. מ\"מ בתרומה ביותר מב\"ס הא השתא חזי לכהנים. ומבע\"י הוי סעודה הראויה לכל במגו דאי בעי מתשיל ומפריש מיניה. בשלמא לב\"ש ניחא דהא ס\"ל דלא מקרי סעודה ראויה בשביל דמתשיל עלה דהא ס\"ל דאין מערבין לנזיר ביין, אבל לסומכוס יקשה. ואולי יש לדחוק דדוקא היכא דמבע\"י חזי בלאו מתשיל עלה בזה מהני אם השתא חזי לאחריני אבל לא דחזי מבע\"י ע\"י מתשיל עלה אא\"כ היכא דהוי סעודה אפי' בה\"ש ע\"י מתשיל עלה ודוחק:",
+                "[אות כא] <b>תוי\"ט ד\"ה סומכוס. אפילו בה\"ש. </b>דסבר כרבנן דמשום שבות גזרו בה\"ש. אבל לנזיר ביין דמודה סומכוס היינו דליכא שבות לשאול עלה בשבת דהוא לצורך שבת שיהא מותר לשתות יין בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך שבת בשבת. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות כג] <b>במשנה אבל לא בטבל. </b>אף למה דקי\"ל כרבי דכל שהוא משום שבות לא גזרו בה\"ש א\"כ יכול להפריש בה\"ש מ\"מ כיון דעכשיו לא חזי לשום אדם לא מהני במה דיכול להפרישו ודוקא בההיא דסומכוס דס\"ל דישראל בתרומה לא. בזה היה קשה כיון דעכשיו חזי לאחריני בזה נימא אי בעי מתשיל עלה ויחזור ויפריש והיה חזי גם לדידיה מש\"ה צריכים לומר דסומכוס סבר כרבנן דגזרו משום שבות בה\"ש. תוס':",
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט ד\"ה והכהנים. מתני' דלקמן דסתם כר'. </b>אין זה מספיק דאף דסתם מתני' דלקמן לענין זה דלא כסומכוס דמשום שבות לא גזרו בבה\"ש. מ\"מ היה לנו לומר מדנקט הכהנים בחלה ובתרומה מוכח דסתם לענין זה כסומכוס דבעי' דוקא חזיא ליה ומש\"ה אף דמ\"מ גם ישראל בתרומה מערב משום דאי בעי מתשל עליה ומפריש עליה מניה וביה. מ\"מ אם הוא בצמצום ב\"ס אין מערבים ונקט הכהנים בחלה דהוי מלתא דפסיקא אף בב\"ס מצומצם. והכי מוכח מדברי תוס' (דף ל' ע\"ב) דהקשו על מתני' דאבל לא בטבל הא חזי לתקוני בה\"ש ואין לומר דההיא אתיא דלא כר' וכו' ותירצו כיון דעכשיו לא חזי לשום אדם. ולכאורה תמוה דמ\"מ אמאי קתני כהנים בחלה ובתרומה גם לישראל לשתרי כיון דהשתא חזי לאחריני וגם לדידיה חזי ע\"י דאי בעי מתשל עלה ויהיה מוכרח בהחלט דמתני' דלא כר' (זולת דנימא דס\"ל לתוס' כמ\"ש הרא\"ש די\"ל דכהנים בחלה ובתרומה אורחא דמלתא נקט וה\"ה לישראל) א\"ו כנ\"ל דנקט כהנים דהוי מלתא דפסיקא אף בב\"ס מצומצם אבל קושייתם רק על דינא אבל לא בטבל דמשמע ג\"כ סתם אף ביתר מב\"ס:<br><b>אולם </b>ק\"ל על דבריהם שם שכתבו ומיהו איכא למימר הא דפריך פשיטא היינו משום דמרישא שמעינן להו דקתני מערבין בדמאי וכו'. הא מזה אין ראיה דבדמאי מערבים היינו בכל ענין אף בב\"ס מצומצמות דכיון דאי בעי מפקר לנכסיה ונידוק מזה באמת דבטבל כה\"ג אסור אבל עדיין י\"ל דביותר מב\"ס גם בטבל מערבין לזה קתני אבל לא בטבל לומר דבכל ענין לא דמשום שבות גזרו בה\"ש. וביותר י\"ל דמה דקתני אבל לא בטבל קאי על מה דקתני תחלה והכהנים בחלה ובתרומה ע\"ז אמר אבל לא בטבל ר\"ל דכהנים בטבל דאף דאי בעי מפריש וחזי כולה לדידיה מ\"מ אין מערבים דמשום שבות גזרו בה\"ש וזה לא ידענו מבבא דמערבים בדמאי דהא החידוש בדמאי דאף לישראל מערבים בו:<br><b>ויעויין </b>ברשב\"א בחי' יבמות (פ' חרש) שהקשה לשיטתיה דאיסור דרבנן מאכילים לקטן בידים דאמאי אין מערבים בטבל ומפרשי' לה בטבל דרבנן הא חזי לקטנים וכמו דמערבים ביוה\"כ מה\"ט דחזי לקטנים. יע\"ש. ולכאורה קשה הא מתני' דקתני אבל לא בטבל אתיא כפשטא כסומכוס דהא קתני ברישא והכהנים בחלה ובתרומה דמשמע לישראל לא (זולת דנימא דס\"ל ג\"כ כהרא\"ש הנ\"ל דאורחא דמלתא קתני) ולסומכוס הא לא מהני חזי לאחריני. ואפשר לומר דקושייתו דלא בטבל סתמא קתני אף ביותר מב\"ס וכנ\"ל. ובזה אף דמתני' זו סבר כסומכוס מ\"מ הא השתא חזי לאחריני לקטנים ובזה מהני היכא דבה\"ש חזי לדידיה ע\"י מתשל עלה כמו לנזיר ביין אלא דסומכוס ס\"ל דמשום שבות גזרו בה\"ש אבל מתני' דמשמע דס\"ל דל\"ג בה\"ש כמ\"ש תוס' שפיר יקשה וזהו ממש כקושית תוס' אלא דתוס' כתבו היכא דהשתא לא חזו כלל לשום אדם לא מהני מכח מתשיל עלה ובזה יחול קושית הרשב\"א דהא חזי לאחריני לקטנים. אמנם עדיין יש לפקפק דהא לסומכוס צ\"ע בטעמא דמערבין ביוה\"כ משום דהוי סעודה הראויה מבע\"י כדאמרינן לב\"ש וא\"כ אין הכרח דמשום קטנים מקרי חזי לאחריני היכא דלא הוי סעודה הראויה מבע\"י וכמ\"ש התוי\"ט בשם הרא\"ש וכן ר\"ה דאמר שבועה שלא אוכל וכו' קשה לי דמה זו ראיה הא י\"ל דהטעם משום דאי בעי מתשל עלה כמו בנזיר ביין דמודה סומכוס ועיין. וא\"כ סתמא דהכא ודלקמן לא סתרי אהדדי. ואדרבה בזה היה ניחא טפי הא דלא נקט בהיפוך ג\"כ בסיפא בין הדברים שאין מערבים דישראל בתרומה לא. די\"ל דלאו מלתא דפסיקא היא דהא אפשר בישראל בתרומה דידיה שהוא יותר מב\"ס. ולזה מוכרחים אנו לדברי הרא\"ש:",
+                "[אות כה] <b>תוי\"ט ד\"ה השולח ערובו. ולא המנוהו רבנן לקטן. </b>וכתבו תוס' עלה ואע\"ג דאמרי' בפסחים גבי בדיקת חמץ המנוהו רבנן בדרבנן היינו בבית שלהם וכו'. ולא זכיתי להבין קושייתם דהתם מעידים שבדקו המנוהו רבנן לעדותם במידי דרבנן וה\"נ הכא באמת י\"ל דאם באו ואמרו הנחנו עירוב דנאמנים. אבל מתני' מיירי רק בשולח ולא באו לחזרה להעיד שעשו כן. דגם בשולח ע\"י גדול ליכא בזה ענין עדות ומצריכים לטעמא דחזקה שליח עושה שליחותו כמבואר בסוגיין ובקטן ליכא חזקה זו וה' יאיר עיני:",
+                "[אות כו] <b>בא\"ד והר\"ר יונתן פירש. </b>וכ\"כ רש\"י. ותוס' הקשו ע\"ז ע\"ש:",
+                "[אות כד] <b>במשנה או ביד מי שאינו מודה בעירוב. </b>כתב בלח\"מ ונ\"ל דבזה אפי' בערובי חצירות אינו עירוב:"
+            ],
+            [
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה למעלה מעשרה אין ערובו. </b>בסוגיא מבואר דאם נתנו באילן תוך ד\"א למקום שביתתו אף למעלה מעשרה עירובו עירוב ומתני' רק כשהאילן רחוק ד\"א ממקום שביתתו או דמתכוין לשבות בעקרו ונופו נוטה חוץ לד' אמות וצריך עיון על הרע\"ב שלא כתב כלום מזה אח\"כ ראיתי שהרב המגיד (פ\"ו מהל' ערובין) תמה כן על הרמב\"ם והרי\"ף שהשמיטו כ\"ז. וכתב נראה שהם סוברים שאינה כהלכה אבל האחרונים פסקו כן וכן כתב הרשב\"א עכ\"ל:",
+                "[אות כח] <b>בהרע\"ב ד\"ה אפי'. מקום ד' בעינן. </b>היינו במניחו על דבר שגבוה י':",
+                "[אות ל] <b>תוי\"ט ד\"ה נתנו בבור. הכי מוקי בגמרא. </b>דאי בעומד ברה\"ר הוא במקום אחד ועירובו במק\"א ואי דקאי ברה\"י פשיטא אע\"כ דקאי בכרמלית. וכתב תוס' הו\"מ למימר דעומד ברה\"ר ומשום דהנותן עירובו יש לו ד\"א אלא דבעי לשנויי אפי' נתכוון לשבות חוץ לד\"א מן הבור דומיא דרישא וכו', וקשה לי הא עתה דמוקי דקאי בכרמלית ג\"כ לא הוי דומיא דרישא דע\"כ לא מיירי רישא בכך דא\"כ אמאי למעלה מי' אין ערובו עירוב הא הוי רק שבות דל\"ג בין השמשות. ואף דהוי ב' שבותים שימוש מחובר ואפוקי מרה\"י לכרמלית. מ\"מ לא גזרינן בה\"ש דהרי לפי מה דמוקי בסוגיא הרישא בעמד ברה\"ר וא\"כ למטה מי' הוי ב' שבותים וכי היכי דלמטה מי' בעומד ברה\"ר ל\"ג בה\"ש ה\"נ בלמעלה מי' ועומד בכרמלית וכמו דס\"ל כן להתוי\"ט בפשיטות במה דהקשה דלפלוג ולתני בדידיה באילן גופיה כו'. וא\"כ ע\"כ רישא רק בעומד ברה\"ר. וא\"כ עדיין לא הוי דומיא דרישא:",
+                "[אות כט] <b>בהרע\"ב ד\"ה נתנו במגדל. והואיל ואיכא תרתי. </b>תמוה לי דהא באילן למטה מי' ג\"כ הוי ב' שבותים דמוציא מכרמלית לרה\"ר וגם משתמש באילן. אח\"כ מצאתי בשו\"ת שער אפרים שתמה כן וע' בחידושי אבן העוזר שכתב ליישב ע\"ש. ותוס' כתבו דמיירי במגדל שאינו של בנין ואינו בא במדה דבזה מותר לכתחלה למשוך החבלים דחותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך והא דלא שרי בלא\"ה דיכול לסתור הכלי דאין סתירה בכלים היינו דבנין וסתירה גמורה יש ג\"כ בכלים. ויעויין בתוס' בשבת (דף קנ\"ה ע\"א) ד\"ה למטה. א\"נ כר' דאמר משום שבות ל\"ג בה\"ש. ולכאורה תמוה דא\"כ גם בלא נעץ יתד באילן דהוי שבות דמשתמש בצידי אילן יהיה ג\"כ עירובו ערוב דהא משום שבות ביה\"ש ל\"ג ואף דהוי ב' שבותים מכרמלית לרה\"ר ושימוש במחובר מ\"מ ל\"ג בה\"ש וכנ\"ל. אח\"כ מצאתי שתמה כן בתשובת מעיל צדקה (סי' ט'). ולענ\"ד י\"ל דנקט נעץ יתד דיהיה מלתא דפסיקא דערובו עירוב דבלא נעץ יתד אם עירב בין יו\"ט לשבת דהא קי\"ל יו\"ט ושבת ב' קדושות וצריך שיקנה העירוב ליום ב' בבה\"ש שבין יו\"ט לשבת דבזה אסור להשתמש באילן בה\"ש דהא ממנ\"פ אם הוא יום אסור משום יו\"ט ואם הוא לילה אסור משום שבת וכה\"ג אין ערובו עירוב. אבל בנעץ יתד גם בכה\"ג עירובו עירוב דמצד הוצאה מכרמלית לרה\"ר בזה שייך דגם בבה\"ש כזה ל\"ג דהא מצד יו\"ט ליכא איסור הוצאה:",
+                "[אות לב] <b>בתוי\"ט ד\"ה אם ספק כו'. התם תרי חזקות לקולא. </b>ור' ירמיה משני הקושיא דר\"מ אדר\"מ דטהרות משנתינו שהיה עליו שרץ כל בה\"ש. ומקשה א\"כ בהא לימא ר\"י ספק עירוב כשר. ותימא דלמאי צריך לאוקמי שהיה עליו כל בה\"ש לוקמי רק דנגע בפנינו שרץ רגע אחד בבה\"ש דאין הספק באיזה זמן נטמא התרומה דהא אנן רואים באיזו רגע נגע השרץ והספק רק על אותו רגע אם הוא יום או לילה דל\"ש בזה חזקה דתרומה ומש\"ה ר\"מ מטמא ור\"י ס\"ל דספק עירוב לקולא. וצ\"ע. ובתוס' ד\"ה אר\"י הקשו על שיטת רש\"י דחזקת העמד על תחום ביתו הוי חזקה דא\"כ מה מקשה דר\"מ אדר\"מ הא י\"ל דבמתני' מש\"ה לא אוקי תרומה אחזקתה משום דאיכא חזקה אחרת דהעמד אדם על תחום ביתו. וכתבו דניחא ליה לשנויי אפי' סבר ר\"מ ערובי תחומין דרבנן דהשתא לא מצי לשנויי הכי משום דמתני' איכא חזקה לחומרא דכיון דאיכא נמי חזקה לקולא הו\"ל דהוי עירוב דספק דרבנן לקולא מש\"ה מוקי מתני' בב' כיתי עדים דלא שייך למימר הכי כיון דאיכא דמפקא ליה מחזקתה עכ\"ל. ותמיהני הא השתא קיימינן דבתחומין דרבנן ראוי להקל בספיקא בלא חזקה דהא נגד חזקת תרומה איכא חזקת תחום ביתו. וא\"כ מה בכך דתרי ותרי מפקי לה מחזקה. הא כי היכא דמפקי מחזקה דתרומה מפקי נמי מחזקה דתחום ביתו והוי שוב ספק השקול ולקולא. וצ\"ע. ומ\"ש התוס' בד\"ה הכא בשני כיתי עדים דר\"מ ל\"ל אוקי תרי בהדי תרי אע\"ג דבפ\"ג דכתובות אמרי' אוקי ב' בהדי ב' אפי' בדאורייתא כו'. קשה לי הא התם אמר: כן בממון דאוקי בחזקת בר שטיא. אבל באיסור באמת אמרינן דלכה\"פ הוי ספיקא דרבנן היינו דחז\"ל אמרו שלא לסמוך אחזקה בתרי ותרי ו��יין תוס' כתובות (דף כ\"ו ע\"ב) דנקטו הקושיא דתרומה דרבנן ולא החמירו כדאמרי' התם גבי כהן. ותירצו אי משום דמ\"מ תחומים דאורייתא או כיון דנטמאו לפנינו גרע ודבריהם כאן צ\"ע. וביותר קשה הא ביבמות (דף ל\"א) אמרי רבה ור\"י דתרי ותרי ספק דאורייתא והגמ' דחי לה מהאי עובדא דבר שטיא הרי דרבה ור\"י ס\"ל דאפי' מן התורה לא אוקמי אחזקתה והכא הרי מרא דשמעתתא רבה ור\"י וא\"כ מה הקשו התוס'. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>בהרע\"ב ד\"ה ר\"י ור\"ש. דאמרינן העמד ערוב. </b>והכי אמרי' בסוגיין כיצד אר\"י ספק עירוב כשר עירב בתרומה ספק מבע\"י נטמאת וכו' מ\"ש תרומה דאמרי' העמד תרומה על חזקתה דבלא\"ה היה אסור מספק דאמרי' העמד אותו על חזקת תחום ביתו ואימור לא עירב ואיכא חזקה לחומרא כנ\"ל וחזקה לקולא חזקת תרומה דהיא טהורה ובדרבנן אזלי' לקולא דסבר ר' יוסי תחומים דרבנן ושאני בההיא דמקואות (פ\"ב מ\"ב) דר\"י מטמא בספק אף בטומאה קלה. דהתם איכא חזקה לחומרא חזקת טומאה. גמ' עפ\"י פירש\"י ותוס'. אך בתוס' ד\"ה א\"ר ירמיה צידדו לומר דחזקת תחום ביתו לא מקרי חזקה. וקשה לי דא\"כ מוכח מדלא משני מן דר\"י אדר\"י דהתם ליכא חזקת היתר והכא איכא חזקת תרומה. וגם מה פרכינן אדרבה העמד מקוה על חזקתה דלמא באמת מכח זה הוי ספק השקול דאוקי חזקה בהדי חזקה וספיקא לחומרא. אבל הכא איכא חזקת תרומה. ובהכרח צ\"ל דבנתגלגל או נפל גל ליכא כ\"כ חזקה כיון דאיכא שינוי בגוף התרומה א\"כ הרי חזינן דר\"י מיקל אפי' בספק השקול וצ\"ע. ועיין שבת (דף ל\"ד ע\"א) תוס' ד\"ה שניהם קנו עירוב:<br><b>ובאמת </b>לא זכיתי להבין פשטות הסוגיא דכל שאין אנו מקשים מסברא דבפירות ספק נתקנו נוקי בח' טבל ע\"כ דאפשר דמ\"מ כיון דתחומים דרבנן מקילי' כמו דס' ר\"מ במקוה בספק טבל וכן לר' יוסי לשנוייא דר\"ה ב\"ח דבטומאה הוא דמחמירי' דיש לו עיקר בדאורייתא. יהיה איך שיהיה אם מסברא בעלמא לא פרכינן מה זה קושיא מ\"ש בתרומה דאמרי העמד תרומה על חזקתה דלמא באמת ל\"צ לחזקת טהרה דתרומה אלא בפשוטו דבכל ספק מקילין בעירוב ואפי' באתחזק איסורא וא\"כ עיקר הפרכא רק לשנויי דרבא דמחלק דטעמא דר\"י במקוה משום העמד טמא על חזקתו וה\"נ בפירות טבל והו\"ל לאקשויי לרבא מ\"ש טבל ממקוה אבל לא למנקט הקושיא מ\"ש תרומה וצע\"ג וה' יחנני וילמדני:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>תוי\"ט ד\"ה מתנה אדם כו'. דבדרבנן יש ברירה </b>אבל אילו היה דאורייתא לא היה יכול להתנות. ואינו דומה לכל תנאי שאדם מתנה ולא אמרי' ביה אין ברירה דהתם מתנה על דבר א' כגון האומר כתוב גט לפלונית אשתי אם תצא בפתח תחלה וכן האומר אם בא חכם למזרח יהא עירובי עירוב ואם לאו יהא בטל. לא היה תלוי בברירה. אבל המתנה על שני דברים כגון האומר לאיזו שתצא בפתח תחלה וכו' וכן אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב זה תליא בברירה. הר\"ן בשם הרמב\"ן (פ' כל הגט). ואני עני בדעת איני מבין דברי קדשם במה נקרא הך דהכא מתנה על ב' דברים דהא תינח אם עירוב א' היה קונה או למזרח או למערב אבל כיון דבאמת אין עירוב המזרח פועל כלל למערב וכן בהיפוך. וכל א' הוי מלתא בפ\"ע ולגבי כל א' הוי מתנה לדבר אחד. דכשמניח במזרח ואומר אם בא למזרח יהא עירובי זה עירוב ובאם לאו יהא עירובי זה בטל. זה מהני. וכשמניח אח\"כ למערב ואומר אם בא למערב יהא עירובי למערב ואם לאו יהא בטל זהו ג\"כ מהני. וכיון דכ\"א בפני עצמו מהני למה יגרע מה שמערב בב' מקומות ובכל חד מהנה תנאי בחד מלתא. וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>הרע\"ב ד\"ה או מערב לשני ימים. דספיקא להו לרבנן שבת ויו\"ט. </b>ותמוה לי דבסוגיין איתא א\"ל לר\"א אי אתה מודה שאין מערבין בתחלה מיו\"ט לשבת א\"ל אבל הא לאו קדושה אחת היא ור\"א התם משום הכנה. והא אינהו לנפשייהו ע\"כ ג\"כ ס\"ל יסוד זה דאף אם ב' קדושות הם דא\"י לערב מזה לזה משום הכנה דהרי בסוגיין (דף ל\"ט ע\"א) דייקי' ממתני' דכיצד הוא עושה וכו' ונוטלו וכו' דדוקא באותו פת. ויקשה אמאי בפת אחר לא הא בממנ\"פ אם חדא קדושה היא ל\"צ כלל לעירוב ליום השני ואי ב' קדושות יהא הדין דמערבים מזה לזה אע\"כ דמ\"מ אין מערבים מזה לזה משום הכנה ופת אחר הוי כמערב לכתחלה א\"כ מאי הקשו לר\"א ואף לתרוצא ב' דתוס' ד\"ה ור\"א התם וכו' דרבנן הקשו לר\"א גם מעירובי חצירות. הא מ\"מ משמע מדבריהם דקושיתם לר\"א גם על ע\"ת ובפרט למ\"ש תוד\"ה משום הכנה דסוגיא דאלו עוברין ס\"ל דר\"א לית ליה הכנה ובאמת מערבים ע\"ח לר\"א מיו\"ט לשבת א\"כ מה דקאמר ר\"א אבל היינו בע\"ת ועלה הקשו לו הא לאו קדושה אחת היא ויקשה כנ\"ל הא לרבנן לנפשייהו ס\"ל ג\"כ הכי דאף לפי הצד דב\"ק הם אין מערבים מזה לזה וצע\"ג:",
+                "[אות לה] <b>תוי\"ט ד\"ה מערב. ואין נראה לחלק. </b>בפרישה כתב באמת לחלק כן דבב' רוחות אסור דמיד שנטלו ממקום הראשון ביו\"ט ורוצה להניחו למקום אחר נתעקר שם עירוב ראשון והוי כמניח עירוב מחדש משא\"כ כשמניחו על מקום הראשון. ומ\"מ כשמערב ברגליו אפשר דאפי' למקום אחר מותר כיון שאינו עושה שום הנחה ולא מדבר שום דיבור לא הוי מעשה הכנה ע\"ש. ומדברי הט\"ז (רס\"י תט\"ז) משמע דאף לערב ברגליו אסור לרוח אחרת:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לו] <b>תוי\"ט ד\"ה ועוד אמר ר\"י. וצריכא דאי אשמועינן. </b>ראש השנה (היינו מתני' שלפני זו) בהא קאמר ר\"י משום דלא קעביד מידי אבל כלכלה דמחזי כמתקן טיבלא אימא מודה להו לרבנן ואי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למגזר עלייהו אבל ביצה דאיכא למגזר בה משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו אימא מודה להו לרבנן צריכא. גמ'. וקשה לי דהתינח לר' יוסף ולר' יצחק ריש ביצה דטעמא דביצה משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו. אבל לאינך טעמי דאיסורא דביצה משום מוקצה בבא דביצה מיותר. וי\"ל דלאינך טעמא אשמעינן בבבא דביצה דל\"א מוקצה מחמת יום שעבר דא\"א דאמרינן ליה נימא הכא נמי מגו דאתקצאי כו' עיין תוס' (סוכה י' ע\"ב). וא\"ת א\"כ למה לא עביד בגמ' האי צריכותא ותו קשה הא מכלכלה נמי נשמע זה דל\"א מוקצה מחמת יום שעבר דאל\"כ מה מהני התנאי מ\"מ ליתסר משום מגו דאתקצאי. י\"ל דלמ\"ד (בפ\"ג) דגיטין דטעמא דר\"י דאוסר בלוקח יין מבין הכותים הוא מטעם שמא יבקע. לא נשמע מכלכלה די\"ל דע\"כ ל\"ח לשמא יבקע אלא בדאורייתא אבל בכלכלה כיון דתרומות פירות דרבנן ואפילו של זיתים וענבים להרמב\"ן הוי דרבנן דדוקא יין הוא דאורייתא כמ\"ש הב\"י או\"ח בשמו ל\"ח לשמא יבקע וא\"כ לא אתקצאי בה\"ש דיוכל לתקן ולומר מה שאני עתיד להפריש. ומ\"מ לא עביד בגמ' האי צריכותא גבי ביצה משום דלרב משרשיא בגיטין שם דטעמא דר\"י בלוקח יין משום דאין ברירה ועי' עירובין (דף ל\"ו ע\"ב) דמההיא דאיו משמיה דר\"י מוכח דאפי' בדרבנן אין ברירה א\"כ כבר נשמע מכלכלה דל\"א מוקצה מחמת יום שעבר והגמ' נקט הצריכותא באופן דיספיק לכל האמוראים. וא\"ת א\"א דר\"י ס' י\"ב ובכלכלה כיון דהוא דרבנן ל\"ח לשמא יבקע, א\"כ למה צורך להתנות בראשון ובשני יעמוד בבה\"ש שבין ב' הימים ויאמר מה שאני עתיד להפריש אחר יו\"ט דהא אם י��ם א' הוא יו\"ט בה\"ש זה הוי בה\"ש. דאפוקי יומא ואי יום ב' יו\"ט הוי בה\"ש דעיולי יומא. י\"ל דמה דל\"ח בדרבנן לשמא יבקע, היינו בא\"א בענין אחר אבל לכתחילה בודאי טוב לתקוני שלא יהא חשש איסור כלל. אך עכ\"פ מיגו דאתקצאי ל\"ש ביה דהא אלו צריך לאוכלו בה\"ש היה מותר ע\"י שיאמר מה שאני עתיד להפריש. ולפ\"ז אתי שפיר הא דקשיא ליה בביצה (דף ג') דר\"י ורבינא סוברים בטעמא דר\"י דהכא בביצה דתאכל בשני אבל בראשון לא משום משקין שזבו. והוקשה להם דר\"י אדר\"י והוצרכו לדחוק לתרץ דמוחלפת השיטה או דלדבריהם דרבנן קאמר עיי\"ש וקשה וכי כעורה אוקימתא דעולא שם דטעמיה דר\"י הכא משום דמיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצה ורויחא טובא ועל מה מיאנו בדעולא. גם קושיות מהרש\"א שם בתוס' ד\"ה מוחלפת דתקשה דרבנן דר\"י אדרבנן דר\"י קשיא מאד. ולדברינו אתי שפיר דר\"י ורבינא נדו מאוקימתא דעולא די\"ל דסבירא להו דטעמא דר\"י בלוקח יין משום דאין ברירה (ואף דר\"י סבר דאין חילוק בין תולה בד\"ע או לא מדפריך לאיו מ\"ש לכאן ולכאן כו' א\"כ מוכח מהאי דר\"י דמהיום אם מתי דס\"ל לר\"י יש ברירה מ\"מ י\"ל דבלוקח יין כיון דאפשר דלא יבורר כלל דאפשר דלא יפרוש בזה אמרי' א\"ב וכפי דמחלקי התוס' בגיטין ד\"ה ר\"י) ומש\"ה לא ניחא להו אוקימתא דעולא דא\"כ אייתרא בבא דביצה הכא דמוקצה מחמת יום שעבר כבר נשמע מכלכלה דלא אמרינן. אבל דרבנן אדרבנן לא קשיא דשפיר י\"ל כאוקימתא דעולא דהם יכולים לסבור יש ברירה ולא נשמע מכלכלה דהא יש תקנה בה\"ש לומר מה שאני עתיד ואצטרי' בבא דביצה להשמיענו דל\"א מוקצה מחמת יום שעבר:",
+                "[אות לז] <b>תוי\"ט ד\"ה ולא הודו. וליכא למימר מגו דאתקצאי. </b>דברי התוי\"ט סתומים ובאמת בתוס' סוכה (דף י' ע\"ב) ד\"ה עד. מבואר דהקושיא גם בב' י\"ט של גליות דליתסר בשני דהא בבה\"ש אסור דשמא יו\"ט הוא ולתסר בב' דשמא היום יו\"ט ואסור משום מוקצה דבה\"ש והוכיחו מזה דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן ע\"ש. ולפ\"ז יש לי לדון בפסקא דהש\"ע א\"ח (סי' תקט\"ו ס\"א) בעובד כוכבים שהביא דורן לישראל ביו\"ט א' דמותר לערב יו\"ט ב' בכדי שיעשו. הא לפסקא דהמחבר (סי' תצ\"ה ס\"ד) דביו\"ט קי\"ל כר\"י דמוקצה אסור. וא\"כ נימא דאתקצאי וזהו לא מקרי מחמת יום שעבר דהא אפילו הוא לילה אסור בשיעור כד\"ש. ובזה יש ליישב דברי רש\"י בההיא דעובד כוכבים שהביא דורן דכתב דמוקצה דמחובר אפי' ר\"ש מודה והיינו דהיה קשה לרש\"י דאם איתא דר\"פ סבר כר\"י אמאי לערב מותר אחר שיעור כד\"ש דלערב משמע דלערב יו\"ט ראשון ונימא מגו דאתקצאי אע\"כ דסבר הר\"ש זולת דמוקצה דמחובר גם לר\"ש אסור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לח] <b>במשנה מהלך את כולה. </b>וזהו אף אם יצא לשם במזיד כיון דכל העיר נחשב כד' אמות דגם במזיד יש לו ד\"א. כ\"כ תוס' לעיל (דף כ\"ט ע\"א) ד\"ה והושיבו וכו'. ובב\"י דקדק כן מדברי תוס' (מ\"ג ע\"א) ד\"ה הלכה וכו' ולא ידעתי אמאי לא הביא דברי תוס' הנ\"ל המפורשים אולם דעת הרמב\"ם והרמב\"ן דביצא לדעת אינו מהלך את כולה וכתב הה\"מ שנראה לו עיקר כדבריהם מדקתני הוליכוהו לעיר אחרת דמשמע דהוליכוהו באונס ולא נקט כחה דהתירא בהלך מעצמו אלא ע\"כ דבאמת בהלך במזיד אסור:",
+                "[אות לט] <b>במשנה שרצו להחמיר. </b>מיירי בספינה שהולכת ברקק דאם לא כן כיון דקי\"ל אין תחומין למעלה מי' אמאי רצו להחמיר. וכן במתני' דבסמוך מיירי בהכי. דאל\"כ אף אם לא היה בתוך תחום קודם חשיכה מאי הוי הא אין תחומין למעלה מי'. גמ'. והיכא דהיה למעלה מי' במקום שבאו בשבת תוך י' שם קנו השביתה ויש להם משם אלפים אמה לכל רוח. תוס' (דף מ\"ה ע\"ב) ד\"ה ליקנו. ועיין במהרש\"א שם דהיינו הכא כיון שראו העיר מרחוק על הים והיה דעתם לקנות שביתה בעיר. וכיון דאין תחומין למעלה מעשרה הרי העיר לא היה חוץ לתחומן וקנו שביתה בתחלת שבת בעיר ההיא כההיא דלקמן בפרקין (מ\"ד) דאם הוא בתוך התחום של עיר כשחשיכה ודעתו לשבות בעיר דקנה שם והוא כבני העיר. אבל בעלמא אם היה תחלת שבת למעלה מי' כשבא בשבת תוך י' אין לו אלא ד\"א משם דבשבת לא קנה שביתה כמו בגשמים שירדו בשבת. וכן בישן (לקמן מ\"ה). ע\"ש. וזה דין חדש שלא הובא באחרונים:",
+                "[אות מ] <b>בהרע\"ב ד\"ה שרצו. ועוד שהרי שבתו באויר מחיצות. </b>מסוגיין לא משמע כן אלא דלרע\"ק בעומדת מדינא אסור ובמהלכת החמיר על עצמו שמא תעמוד ולאו אדעתיה והא דבאמת בעמדה אסור מדינא אף דמשמע היכא דשבת באויר מחיצות גם רע\"ק מודה דהוי כד' אמות כתבו תוס' דבספינה ס\"ל לרע\"ק דלא מקרי מוקף מחיצות דהמחיצות להבריח מים עשויות. נמצא דפליגי בתרתי דבדיר וסהר פליגי היכא דלא שבת באויר מחיצות. ובספינה פליגי אף בשבת אם נקרא מוקף מחיצות ובמהלכת כ\"ע ס\"ל דמותר מדינא ע\"ש ומה\"ט גם דברי התוי\"ט ד\"ה שרצו וכו' דהואיל ויצאו חוץ לתחום רצו להחמיר וכו'. פלא בעיני שנטה מדברי תוס' אלו ובחר לו דרך לעצמו וזהו דלא כמסקנא דסוגיין וכנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות מא] <b>במשנה עד שלא חשיכה. </b>ואם אמרינן אין תחומין למעלה מי' מיירי מתני' בספינה שהולכת ברקק גמ'. אבל בלא\"ה לא קנו שביתה בשום מקום ובכה\"ג במקום שבאו בשבת תוך י' שם קנו שביתה ויש להם משם אלפים אמה לכל רוח. תוס' (דף מ\"ח ע\"א ד\"ה ליקנו וכו'):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מב] <b>הרע\"ב ד\"ה יש לו אלפים. חפצי הפקר אין קונין שביתה. </b>ומ\"מ חפצי א\"י קונה שביתה במקום שהי' החפץ כשקדש היום. אף דא\"י לאו בר שביתה והוי כהפקר גזרו חז\"ל בעלים א\"י אטו בעלים ישראל. גמ'. ואם הביאם ע\"י מחוץ לתחום שביתתן אף מי שלא באו בשבילו אסור לטלטלם ביו\"ט מחוץ לד\"א אא\"כ הוא בעיר שמוקף מחיצות מטלטלים בכל העיר:"
+            ],
+            [
+                "[אות מג] <b>ברע\"ב ד\"ה פתוחות. ואין להם דריסת הרגל. </b>וכ\"כ רש\"י ובדרישה (סי' שע\"ח) תמה בזה. הא כיון דכל אחת עירבה לעצמה הוי רגל המותרת במקומה דאינה אוסרת (כמו שפסק הרע\"ב (לקמן פ\"ו מ\"ט) ותירץ דכונת רש\"י למה דאמרינן בסוגיין דהא דב' החיצונים אסורין מיירי שנתנה אמצעית עירובן בזו ועירובן בזו. אבל בהניחו החיצונים עירובן באמצעית כולם מותרין זה בזה כיון דערבו החיצונים בהדי אמצעי הו\"ל חדא. או דמיירי שנתנו באמצעית ובב' בתים. (דהשתא לא מחברן חיצונית בהדדי. רש\"י) ועלה פרכינן דלתסרו כולן כיון דנתנו עירובן באמצעית לתסרו שנים החיצונים אהדדי ולתסרו כלהו דהוי כחמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב דאסרי אהדדי. ומשני אם אמרו דיורין להקל יאמרו דיורין להחמיר (יאמר שהעירוב מביא הדיורין לתוכה כדי לאסור עליהם הא לא דיירי ממש בגוה. רש\"י) ולזה ס\"ל לרש\"י דמש\"ה נקט במתני' ופתוחות לרשות הרבים דאילו פתוחים זה לזה מאחר שיש להם דריסת הרגל זה ע\"ז וגם עירובן מונח באמצעית הוי כאילו דיירי ממש ואוסרים על האמצעי ע\"ש. וזה אינו מספיק על רע\"ב שלא הביא כלל אוקימתא דהש\"ס וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "[אות מד] <b>ברע\"ב ד\"ה לא אמר. ואין לו אלא ד'. </b>זהו דברי רב בסוגיין אבל כל הפוסקים פסקו כשמו��ל דתניא כוותיה. ובפירושא דשמואל רבו דברי הפוסקים ע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מה] <b>ברע\"ב ד\"ה רמ\"א. הר\"ז חמר גמל. </b>והא דלא אמרי' דלא יזוז ממקומו דשמא לאו עני הוא ולא קנה שביתה שם וממקומו עקר דעתו ואין לו אלא ד\"א וכדלעיל (במשנה ז'). צ\"ל ג\"כ כיון דעומד בעירו לא עקר דעתו מעירו וכמ\"ש התוי\"ט שם בשם התוס' ועיין במהרש\"א:"
+            ],
+            [
+                "[אות מו] <b>ברע\"ב ד\"ה אפילו אמה. הבלעת תחומים. </b>היינו לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מודו. ומש\"ה אתי שפיר ההיא דפרקין מ\"ג דהתם יצא לדבר מצוה. גמרא (דף מ\"ה ע\"א):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מז] <b>ברע\"ב ד\"ה מה שנשכר מפסיד. אלא כלה כד' אמות. </b>ונגד זה במקום שנותן ערובו נותנים לו ד\"א וחוצה להן אלפים לכל רוח ומתני' דהכא כר\"י דמתני' (פ\"ד מ\"ה). דאילו לחכמים דשם דס\"ל דיש לו ד\"א לכל רוח. א\"כ הלא נשכר ד\"א דהא עתה מה שמפסיד דחושבין העיר לחשבון ד\"א נגד זה במקום ערובו יש לו ח' אמות. תוס' וריטב\"א:",
+                "[אות מח] <b>בא\"ד אינו יכול לילך בתוך העיר. </b>וכתבו תוס' דמ\"מ אם לן באותו העיר מהלך את כלה אבל מ\"מ אינו נחשב לד\"א להלך חוצה לה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות מט] <b>תוי\"ט ד\"ה ר\"י אומר. עד שלא יצא היום. </b>ולפ\"ז גם ר\"י ס\"ל לענין דין ביטול דאחר שהחזיק זה א\"י דהמבטל לחזור מביטול ופליגי רק אם צדוקי כעו\"ג וזה כוונת התוי\"ט (במתני' ד') ד\"ה רי\"א ובש\"ס איכא עוד שינוי' ואב\"א כאן במומר לחלל שבתות בצינעא כאן במומר לחלל שבתות בפרהסיא היינו דמתני' מיירי בצינעא דאינו כעו\"ג ועד שלא יוציא היינו כפשטא וטעמא דר\"י דס\"ל דאף אחר שהחזיק יכול לחזור מביטולו וכתב הרא\"ש דהאי שינוי' עיקר דא\"צ להגיה המשנה ומ\"מ אפשר דהלכה כר\"מ דא\"י לחזור מביטולו אחר שהחזיק דקי\"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב. ורש\"י במתני' כתב ועשו צרכיכם במבוי מבעוד יום דבשבת לא מהני לכו האי ביטול שמא יוציא ויאסור עליכם דקסבר ר\"י אע\"ג דהחזיקו בני מבוי במבוי תחלה מצי לאהדורי ביה עכ\"ל. ותמוה לי טובא דמאי בעי רש\"י בזה דעשו צרכיכם היינו מבע\"י ולא כפשוטו דלר\"מ הזהיר שיראו לזרז דמיד כשקידש היום יעשו איזה שימוש במבוי. ובזה סגי דאחר החזקה א\"י לחזור ולזכות בו. ולר\"י הזהיר שימהרו במה דאפשר. לעשות כל תשמישם בנחיצה קודם שיוציא ויחזור לזכות. וברייתא דקתני עד שלא תחשך היינו דהברייתא נקט הטעם דהוי כעו\"ג ולא מהני ביטולו אבל למה דנקט רש\"י הטעם דמצי לאהדורי ביה למאי צריך לפרש החזיקו מבע\"י. וצ\"ע:<br><b>ובריטב\"א </b>הביא בשם הירושלמי דאף לשינויא ב' הנ\"ל דטעמא דר\"י דיחזור מביטולו זהו רק בצדוקי דאע\"ג דמבטל כישראל לא אלים ביטוליה ולא גמר ומבטל אבל בישראל גמור אלים ביטוליה וכיון דאחזיקו בני מבוי במבוי תו לא מצי למיהדר ביה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נ] <b>במשנה ואחד זה אינם צריכים לערב. </b>בסוגיין מוקי רבה בחצר שבין ב' מבואות וערבו עם מבוי זה ועם מבוי זה והניחו העירוב בחצר כדין שיתופי מבואות ואין צריכין לערב דקאמר ר\"ש. היינו דהחצר מותר עם המבואות והם עמה. אבל המבואות אסורות זו לזו. ור\"ש לטעמיה דס\"ל הכי (לעיל פ\"ד מ\"ו) בג' חצירות. ורבנן לטעמייהו דס\"ל דהאמצעית ג\"כ אסורה עם שניהם משום הכי אילו ערבו ביין היו כולם מותרים זה בזה דלעיל מיירי שהניחו העירוב באמ��ע בב' בתים מש\"ה לא מהני לחיצונות אבל הכא במונח בחצר שלשתן מותרות זו בזו. אבל ביין ושמן דלא הוי עירוב להדדי והחיצונות אסורות זה בזה גם האמצעי אסור עמהם. ורב יוסף מוקי פלוגתייהו דר\"ש ורבנן בפלוגתא דרבנן ור\"י בן נורי דר\"ש ס\"ל כריב\"ן דיין ושמן מחוברים זה לזה ומקרי יכול לערב זה בזה והך תירוצא דר\"י לא שייך רק אליבא דאביי דמוקי מתני' דהכא דיין ביין גם בב' כלים מהני ויין ושמן לא דלא חזי לעירובי מש\"ה ר\"ש דס\"ל כריב\"נ מקרי חזי לערובי אבל לרבא דמוקי מתני' דיין ביין מהני רק בכלי א' והא דנקט ביין ושמן משום דאורחא דמלתא דהם בב' כלים א\"כ מה בכך דר\"ש ס\"ל כריב\"נ דחזי לערובי הא אפילו יין ביין בב' כלים לא מהני. וע\"כ דרבא ס\"ל כאוקימתא דרבה דמיירי בחצר שבין ב' מבואות. והרע\"ב קיצר מאד ולא ביאר פירושא דמתני'. וביותר דלפי מה דנקט כרבא דמיירי בכלי א' א\"כ צריכים לאוקימתא דרבה. א\"כ האיך כתב הרע\"ב דאין הלכה כר\"ש והא קי\"ל לעיל (פ\"ד) גבי שלש חצירות דהלכה כר\"ש כמ\"ש הרע\"ב שם וא\"כ גם הכא הלכה כר\"ש וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נא] <b>ברע\"ב בסוף המשנה ד\"ה או שאין. לערב דכיחידים דמו עכ\"ל. </b>ומבואר בסוגיין דאף אם מערבי' עם חצר אחרת אינם צריכים ליתן רק עירוב א' ורק אם יש דיורים באותו חצר כיון דאסרי אהדדי ומוליכים עירובם לאחד מבתי חצר בזה צריכים לערב כל חבורה וחבורה:"
+            ],
+            [
+                "[אות נב] <b>בתוי\"ט ד\"ה מבני מבוי וכו'. דהכא טעמא אחרינא. </b>עדיין אינו מתורץ מה דאמרי' בסוגיא כולה ר\"מ וכו' והיינו לפי הגירסא במתני' דפתוחות זו לזו וטעמא דמציעתא כיון דרובה ערבא לא משתכח. ה\"נ נבימא וסיפא דשכח אחד ולא נשתתף וצ\"ע. ומ\"ש התוי\"ט ובתוס' (דף ע\"א) נדחקו בזה. אנכי בעניי לא מצאתי מזה בדבריהם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נג] <b>תוי\"ט ד\"ה מלא. והך מלא סגי. </b>מתניתין ודאי דוקא מלא קאמר דהא קתני מערבין אחד ואין מערבין שנים והיינו דוקא במלא הוא דאין מערבין דהוי נפרצה במלואה למקום האסור וכן במלא במשך יותר מעשר אמות. אבל במלא משך ד\"ט רוחב רצו מערבין אחד ורצו מערבין ב' דהוי כפתח:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נד] <b>תוי\"ט ד\"ה מאכילין. אבל בידים לא. </b>ואפילו להעמיד הבהמה שם בידים אסור דגזרינן שמא יתן לה בידים ויחסר הרבה ואינו מותר אלא בקאים לה באפה בענין שמעצמה תלך לשם. ודוקא במתבן שבין ב' חצירות אבל במתבן שבבית כיון דיש לו תקרה אי מפחית ניכר ומותר אפי' ליתן לתוך קופתו:"
+            ],
+            [
+                "[אות נה] <b>במשנה. מניח את החבית כו' ומזכה כו'. </b>בסוגיין (ד' ע\"ג ע\"ב) הקשו ממתני' זו על רב יוסף בטעמא דרב דשיתוף שאינו מכניסו ומוציאו דרך פתחים לא שמיה שיתוף. ומשני דאפקיה ועייליה, ותמיה לי ממ\"ש תוס' שם ד\"ה בני חבורה דהכנסה והוצאה אינו מועיל אם אינו של השותפים באותו שעה דמפיק ומעייל וא\"כ איך שייך במתני' דהכא דאפקיה ועייליה הא מקודם לזה דהחבית כולו של בעה\"ב קודם שרצה להקנות להם לא מהני. וע\"כ דאפקיה ועיילי' אחר השיתוף וזיכה להם א\"כ אמאי צריך לזכות להם ע\"י אחר הא כיון דעייל לכל חצר וחצר יוכל להקצות לכל א' כשבא לחצירו בקנין חצר דחצירו יקנה לו חלקו. וגם כשמעייל לחצר ראשון יכול בעל החצר לזכות בקנין חצר בעד כולם. ואף בחצר שאינו משתמר זהו השליח דעייל ואפקי' יהי' שליח לשמור החצר על ידו והוי משתמר לדעת בעלים ע\"י שלוחם וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נו] <b>הרע\"ב ד\"ה נותן. ודר עמו בחצר. </b>עי' בריטב\"א שהקשה דבדר עמו בחצר קיי\"ל דמעות קונות כדאמרינן (פ\"ד דמציעא) בעליי' של לוקח מושכרת ביד מוכר דל\"ש שמא נשרפו חיטיך בעלי' דלוקח גופיה טרח ומציל ועי' בתי\"ט (פ\"ד מ\"ב דבב\"מ):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נז] תוי\"ט ד\"ה לכל מי שילך. [וסייעתא להרמב\"ם והטור]. הרמב\"ם ס\"ל דאם עירב לדבר רשות דיעבד ערובו עירוב וכן הוא בש\"ע (סי' תט\"ו). וא\"כ בלא\"ה ניחא לישנא דאין מערבין ועי' בהה\"מ דהביא דעת החולקים דס\"ל דאף דעבד אין עירוב עירוב:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נח] <b>בהרע\"ב ד\"ה אפילו גבוה וכו'. אף לחצר. </b>מאי לחצר אילימא לחצר ושרי אמאי רשותא דתרוייהו הוא אלא מאי לחצר אף לחצר. גמרא ותמיהני מה מקשה רשותא דתרוייהו הוא הא לחצר הוי בזריקה לחוד ולהמרפסת זריקת הפלגה ושלשול מש\"ה נותנים לחצר אף דהתוס' כתבו דלמסקנא לרב לאחד בזריקה ושלשול ולאחד בשלשול שניהם שוים. היינו לרב דלא אזלינן בתר נחת יותר אבל לשמואל דאזל בתר נחת יותר דמה\"ט לזה בשלשול ולזה בזריקה נותנים לזה שבשלשול ה\"נ לחצר נחת יותר דהוי לזה בזריקה ולזה בשלשול וזריקה. ומל' רש\"י דזריקת הפלגה לא הוי קשה כמו זריקת גובה מש\"ה זריקת הפלגה עם שלשול הוי בשוה עם זריקת גובה לחוד, אבל בתוס' ד\"ה בור מא\"ל מבואר דס\"ל דאדרבה הפלגה קשה יותר מגובה ואח\"כ דחו דהם שוים. אבל מ\"מ גובה אינו קשה יותר מהפלגה א\"כ קשה כנ\"ל וצע\"ג וד' יאיר עיני:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נט] <b>בהרע\"ב ד\"ה הרי זה אוסר. דדירה בלא בעלים. </b>וכ\"כ ג\"כ בפירוש רש\"י ותמוה לי דהא בר\"פ הדר מסקי' דר\"מ ס\"ל דדירה בלא בעלים לאו שמה דירה אלא דגזר רבנן בליתיה אטו דאיתיה ועו\"ג כיון דגם באיתיה אינו אוסר רק מטעם גזירה שמא ילמד ממעשיו לא גזרי' ליתיה אטו איתיה והא דקתני הכא אחד עו\"ג היינו דאתי ביומיה ע\"ש וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ס] <b>תוי\"ט ד\"ה אא\"כ. כמ\"ש הרב רבינו אשר. </b>ועי' בתוי\"ט (פ\"א מ\"ה דב\"ב ובפ\"ה מ\"י דשם):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות סא] <b>בהרע\"ב ד\"ה אבל לא לכלים כו'. ע\"י שערבו. </b>בגמרא (דף צ\"א ע\"א) אלא אי אמרת בשלא עירבו היכי משכחת לה מאני דבתים בחצר ומשני בכומתא וסודרא (ששבתו בתוך הבית והוציאן לחצר דרך מלבוש רש\"י) ותמוה לי על דברי רש\"י (שבת ד' ק\"ל ע\"ב ד\"ה מותר לטלטל בכולה כו' או בגדיו שהוציאן מן הבית לתוכן דרך מלבוש עכ\"ל והרי הכא מבואר דבהוציאן לחצר דרך מלבוש אסור להוציאם משם לחצר חבירו וא\"כ ה\"נ במכש\"כ דאסורים לטלטל בחצירו שלא עירב וכ\"כ להדיא בהריטב\"א עירובין ע\"ז דמה\"ט אמרי' שם אין בו ד\"א רשות שניהם שולטת בו ולא יזיזנו ממקומו וכ\"ה בעבודת הקודש להרשב\"א. אלא דשם אסור רק לטלטול ד\"א. ונראה לי ראיה לדברי' מסוגיא דעירובין (ד' פ\"ז ע\"ב) והא ר\"י ברשויות דרבנן. וא\"כ דברי רש\"י הנ\"ל צ\"ע וד' יאיר עיני העורות והי' למאורות:"
+            ],
+            [
+                "[אות סב] <b>גדולה מותרת. </b>ולא מיבעי' לזרוק אלא אפי' לטלטל נמי. גמרא במסכתי' (דף ח' ע\"ב) ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור הא דרב במאי מוקי לה כו' אי מהתם הוה אמינא ה\"מ דזורק אבל לטלטל אימא לא קמל\"ן. ועי' שם (דף זיין ע\"ב) בתוס' ד\"ה בעירבו כו' חצר מותרת ומבוי אסורה השתא ס\"ד אסור כו' ועי' בחידושי מהר\"ש איידלס שכתב אין זה מדוקדק דהא לתירוצא דמוקי לה בלא עירבו מצי קאי כולה מלתא כדס\"ד עכ\"ל היינו בפשוטו דמימרא דרב קאי במסקנא כדס\"ד בצדי חצר או זה כנגד זה ואסור משום תרתי משום מפולש ומשום לא עירבו אלא דהתרצן חידש כדרב ששת דכאן בעירבו היינו דהך דר\"י דמתיר בנפרץ לרחבה מיירי בעירבו ודר' בלא עירבו ולענין מפולש רב מיירי בצדו או זה כנגד זה אמנם תמוה לי איך פרכינן ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור כו' הא דברי רבה קאי על ר\"י בנפרצה לרחב' דמתיר דמיירי דוקא בזה שלא כנגד זה אבל מלתא דרב י\"ל דקיים כדס\"ד דאוסר גם משום מפולש ומיירי זה כנגד זה וכדקאמר ונפרצה חצר כנגדו ושפיר אשמעינן דאפי' זה כנגד זה החצר מותר וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סג] <b>בהרע\"ב ד\"ה האסקופה. וכרמלית היא. </b>בסוגי' פרכי' דילמא מעייל מרה\"ר לרה\"י (דלמא נפל כוליה מידו ואזיל ושקיל ליה ברה\"ר ומייתי לי' ברגלי' בתוך הבית דרך האסקופה וקא מעייל מרה\"ר לרה\"י. רש\"י) ומשני באסקופה ארוכה אדהכי והכי מידכר וכבר תמה הט\"ז (סי' שנ\"ב) על השמטת הרמב\"ם הך מילתא דבעינן דוקא אסקופה ארוכה:",
+                "[אות סד] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה לעשרה. בד\"א בכותל משופע. </b>בשבת (ד' ה' ע\"ב) בתוס' ד\"ה בכותל משופע כתבו וז\"ל אומר ר\"י דאיירי כגון שרבים מכתפי' עליו דהוי רה\"ר עכ\"ל ואולם לפמ\"ש רש\"י בשבת (ד' ח' ע\"א) בההיא דינא דעמוד גבוה ט' ורבים מכתפים עליו דהוי רה\"ר דדוקא ט' לא גבוה ולא נמוך. א\"כ הכא דקתני משהגיע לי' טפחים משמע דמשהו בתוך י\"ט התחתונים הופכו על הכתב. והא בכה\"ג הכותל גבוה יותר מט' לא מקרי רבי' מכתפי' ולא הוי רה\"ר. וצ\"ל דרש\"י ס\"ל דמשופע היינו שרואה פני הקרקע דהוי רה\"ר כדאיתא במתני' (פי\"א מ\"ו דשבת) וכמו שכתב הריטב\"א עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות סה] <b>וישתין ברה\"ר. </b>וה\"ה לכרמלית. ואם הוציא אמתו לחוץ וגופו בפנים מבעיא בגמ' ולא אפשט וקי\"ל לחומרא בזה אפשר דבכרמלית הוי ספק דרבנן:"
+            ],
+            [
+                "[אות סו] <b>בהרע\"ב ד\"ה וכן בגת. לענין מעשר. </b>דליכא למימר דקאי על שבת ובגת כרמלית דג\"כ אסור אא\"כ הכניס ראשו ורובו דבכרמלית ל\"ג דלמא אתי לאמשוכי דהוי גזירה לגזירה כך מפורש בסוגיין והיינו דבמעשר לא ישתה (לר\"מ בחמים ובצונן ולרבנן בצונן) אא\"כ שהכניס ראשו ורובו לגת. וקשה לי הא ג\"ז הוי גזירה לגזירה דהא אף אתי לאתויי וישתה מחוץ לגת דהוי קבע אסור רק מדרבנן דהא לא נגמר מלאכתו וצ\"ע והרמב\"ם השמיט זה בפ\"ה ממעשר שני ונראה דס\"ל כפי' ר\"ח שהביא הרשב\"א בחי' בפירוש הסוגיא עיי\"ש וא\"כ קיימא דלענין מעשר לא בעינן שיכניס ראשו ורובו דבדרבנן ל\"ג:",
+                "[אות סז] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה לא יעמוד. הואיל ונחו בפיו. </b>ותמוה לי מהא דאמרינן ריש מסכתין עקירת גופו כעקירת חפץ דמי ואינו דומה לידו. היינו דפשט ידו לפנים ונתן הבעה\"ב לתוכה והוציא העני דאמאי פטור ולא אמרינן דהוצאת ידו הוי כעקירת חפץ והא מ\"מ מיד שהניחו הבעה\"ב על ידו של עני שאינו עם גופו במקום אחד הוי מונח במקום פטור ואח\"כ כשמוציא ידו הוי עקירה ממקום פטור. וכן קשה בהיפוך למה דמשני שם שאינו דומה לידו לא נייח הרי כיון דאין גופו וידו במק\"א לא מקרי נייח ואמאי בפיו מקרי נייח ומה הפרש בין יד לפה בזה וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות סח] <b>בהרע\"ב ד\"ה וחולייתו. דרך מקום פטור. </b>אבל למטה מי' אסור דהוי מוציא מרה\"י לרה\"י דרך רה\"ר דאסור אפילו אוגדו בידו. והא דלעיל במשנה ג' דאסור רק בכותל משופע ד��ח קצת אבל בלא\"ה מותר כיון דאגדו בידו התם בכתבי הקדש התירו. ט\"ז ומג\"א (סי' שנ\"ד). ומ\"מ מאויר כרמלית מותר להכניס באגדו בידו אפי' בשאר דברים. מג\"א (סי' שנ\"ב סק\"ד):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עירובין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Megillah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,123 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Megillah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מגילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>אלא שהכפרים. </b>מוקפים אם הם כפרים דעת תוספות דלא הקילו עליהם להקדים. ודעת הר\"ן דרשאים ג\"כ להקדים ליום הכניסה אבל לא רצו להקדים קורין בט\"ו. ודעת הרמב\"ן דאם רצו להקדים קורין בי\"ד:",
+                "[אות ב] <b>במשנה מקדימין ליום הכניסה. </b>וכשם שהקילו חכמים על הכפרים להקדים כן הקילו עליהם שלא לקרות אלא מגילה של יום או אפשר שקורים אותה בלילה ביחיד ולמחר קורים אותה בעיירות בעשרה, הר\"ן:",
+                "[אות ג] <b>בהרע\"ב ד\"ה אלא שהכפרים כו'. שיקראנה להם אחד וכו'. </b>ובתוספות (יבמות דף י\"ד ע\"א) כתבו בשם הירושלמי דבן עיר א\"י להוציא אותם דמקרי אינו מחוייב בדבר וכ\"כ הר\"ן דא' מהכפר קורא אותה. ואפשר דמ\"ש רש\"י והרע\"ב שיקרא א' מבני העיר היינו שיהא מקרא והם עונים אחריו מלה במלה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה חל להיות אחר השבת. </b>דהו\"ל י\"א וטפי לא משכחת לה דמיום הכניסה ליהכ\"נ לא מקדמינן עכ\"ל רש\"י וקשה לי הא בלא\"ה אמרי' לקמן דעשר לא תקנו רבנן אלא דמכח הקושיא דחל בחמישי לדחי ליהכ\"נ שלפניו דהו\"ל י\"א ועלה משנינן דמיהכ\"נ ליהכ\"נ לא מקדמינן. והו\"ל לרש\"י לפרש זה מקודם על בבא דחל בחמישי. אבל לענין דלא משכחת טפי מי\"א ל\"צ לה. וביותר דגם על הרישא דחל בה' ל\"צ לה דפירכת הש\"ס הנ\"ל רק לס\"ד דכדי שיספיקו היינו לטובת הכרכים שיהיה שהות להכפרים להספיק מים ומזון להם לזה פרכינן דבחל בה' לקדמו ליהכ\"נ בכדי שיהיו פנויים ביום ה'. אבל למסקנא דמפני שמספיקים ממילא ליכא קושיא דמה טיבותא להכפרים בהקדמה דהא ביומו שהוא יום ה' ג\"כ יוהכ\"נ וכיון דרש\"י פירש תחלה שהקילו שלא יצטרכו לבא לעיר והיינו מפני שמספיקים ממילא ליתא לפירכ' הש\"ס וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>בהרע\"ב ד\"ה עשרה. ונזונים משל צבור. </b>והר\"ן כ' דא\"צ לזה רק כל שמשכימים ומעריבים בזה להיות מצוין בשעת התפלה בבהכ\"נ מקרי י' בטלנים: ",
+                "[אות ו] <b>בתוי\"ט ד\"ה והקהל. משום בימה. </b>והרמב\"ם (סוף הלכות חגיגה) כ' הטעם מפני תקיעת חצוצרות והתחינה שאינן דוחים את שבת. ושניהם איתא בירושלמי הובא בכ\"מ שם:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ז]  <b>במשנה אין בין י\"ט לשבת. </b>קשה לי למ\"ש הב\"י (סימן רמ\"ו ובהגהת ש\"ע (שם) [רמ\"ו] ס\"ג) בשם שבולי לקט דאין אדם מצוה על שביתת בהמתו בי\"ט. וכן הרמב\"ן בס' תולדות אדם כ' די\"ל דליכא בי\"ט איסור שביתת עבדו. הובא בב\"י (סי' תקכ\"ו) א\"כ אמאי לא חשיב במתני' דבין י\"ט לשבת שביתת בהמתו ועבדו:",
+                "[אות ח] <b>וזה זדונו בכרת. </b>הא לענין תשלומים זה וזה שוים דמתני' רבי נחוניא בן הקנה היא ויה\"כ כשבת לענין קלב\"מ. גמרא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>בתי\"ט ד\"ה פריעה. ובמצורע מוחלט כתיב. </b>דכתיב והצרוע אשר בו הנגע מי שצרעתו תלוי בגופו ולא בימים:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>אין בין ספרים. </b>דעת הרמב\"ן במלחמות פ\"ק ב��וגיא דסוכה ישנה דס\"ת בעיא עיבוד לשמה ובתפילין ומזוזות לא בעיא עיבוד לשמה והא דלא חשיב לה הכא במתניתין משום דחומרי תפילין ומזוזות קא חשיב אבל לא קולייהו עיי\"ש. ובשבת (ד' ע\"ט ע\"ב) הקשו תוספות דאמאי לא חשיב דס\"ת כשר על גויל משא\"כ בתפילין ומזוזות. ותירצו דלא הוי מחד טעמא אלא משום שזה דינו בקלף וזה דינו בדוכסוסטוס עיי\"ש (ועיין בתוס' מנחות דף ל\"ב ע\"א ד\"ה תפילין) ולי קשה אמאי לא חשיב דבס\"ת כשר בכותב שלא כסדרן משא\"כ בתפילין ומזוזות דבעי' דוקא כסדרן כדקיי\"ל בא\"ח (סי' ל\"ב) וביו\"ד (סי' רפ\"ח) וצ\"ע. אח\"ז מצאתי בתשובת מוהר\"ר יוסף קצבי (סי' ב') דהקשה כן מהר\"י אפנדרי ומה דרצה לחלק שם דלא חשיב רק דבר הנראית לעין אחר כתיבה מהותו זה נסתר מדברי הרמב\"ן הנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>בהרע\"ב ד\"ה פר. ועשה כהוראתו. </b>אבל לא מיירי בפר העלם דבר של צבור דכתיב ביה הכהן המשיח יחטא דהא מרבי' בת\"כ דאפילו כהן הדיוט יכול להביאו וכ\"ש מרובה בגדים. תוס'. ועי' ביומא (דף נ\"ז ע\"א) תוס' ד\"ה אני ראיתי וכו' דדעת ריב\"א דאף פר הבא על כל המצות דשל צבור דוקא הכהן המשיח מקריבו ודעת הר\"י שם כדעת תוס' בסוגיין הנ\"ל:",
+                "[אות יב] <b>בהרע\"ב ד\"ה כהן המשמש. הראשון קרוי משמש. </b>ואפי' בשעה שמשמש האחר תחתיו בא הפר מכה\"ג הקבוע שיחזור לעבודתו. אלא דנקט לכהן שעבר דאפילו בזה ליכא חילוק רק לענין פר יה\"כ ועשירית האיפה אבל לשארי דברים שווים. תוס':",
+                "[אות יג] <b>הרע\"ב ד\"ה אלא פר. משמש בשמונה בגדים. </b>ואין הלכה כן דבסוגיא מוקמינן מתני' כר\"מ אבל רבי יוסי ס\"ל שני אינו לא ככה\"ג ולא ככהן הדיוט ככהן הדיוט לא דמעלין בקודש ולא מורידין ככה\"ג לא משום איבה. ובפ\"ק דיומא פסקינן הלכתא בזה כר\"י:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יד] <b>אבל קורים אותה. </b>בטורי אבן דקדק דבתחלה נקט מתני' הכל על הקורא ואמאי נקט אח\"כ על השומע והו\"ל למנקט אבל הלועז קורא לועזות. והאריך בזה ליישב. ולענ\"ד דהרי באמת בשארי דברים בבהמ\"ז וכדומה אינו יוצא בשמיעה אא\"כ מבין לה\"ק אבל אם מברך בעצמו יוצא אע\"פ שאינו מבין כמ\"ש תוספות והרא\"ש בברכות (דף מ\"ה) וכן פסקינן בש\"ע א\"ח (סימן קצ\"ג) וא\"כ אשמעינן הכא רבותא דלא מבעי' כשהלועז קורא בעצמו אשורית דיצא אלא אפילו שמע אשורית אף דבעלמא לא יצא מ\"מ הכא יוצא דמ\"מ איכא פרסומי ניסא כמ\"ש ברכות שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>היה כותבה. </b>בירוש' הדא דתימא דפורים מותר בעשיית מלאכה. ואע\"ג דכתיב משתה ושמחה וי\"ט מ\"מ כיון דלבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואילו י\"ט לא כתיב אלמא דהספד ותענית קבילו עלייהו ומלאכה לא קבילו עלייהו. גמרא פ\"ק (דף ה' ע\"ב). ולשינויא קמא דהתם דפורים אסור במלאכה צ\"ל דמשנתינו דהכא מיירי בכפרים המקדימים וקוראים. פר\"ח:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>בהרע\"ב ד\"ה אם עתיד. וביום לא יהיה בעיר. </b>והר\"ן והרא\"ש דקדקו מדברי הרי\"ף בנתעכב במקרה ביום כיון שלא היה בדעתו לכך קורא כמקומו. וכן פסקי' בש\"ע:",
+                "[אות יז] <b>בתי\"ט ד\"ה אם עתיד. כתב הר\"ן. </b>והרא\"ש כתב דודאי לישנא דהש\"ס משמע דרבא אכולה מתני' קאי וגם בבן עיר שהלך לכרך תליא בעתיד לחזור בליל י\"ד כיון דבזמן חיוב קריאת מקומו אינו עמהם נסתלק ממנו חובת קריאת אנשי מקומו וקרינן ביה מוקף ב\"י ואף אם חוזר לעירו קורא בט\"ו:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>בהרע\"ב ד\"ה הכל כשרים. לאתויי נשי��. </b>בתוס' (פ\"ק דף ד') הוכיחו דנשים אין מוציאות אנשים ונתקשו בטעמא דמלתא והטורי אבן שם כ' עפ\"י דברי תוס' דהא דצריך קרא לחייב נשים במצה היינו דהך דאף הן היו באותו נס הוא רק סברא דרבנן. וא\"כ י\"ל כיון דאסתר ברוח הקודש נאמרה הוי כמו דאורייתא והיה החיוב רק לאנשים אלא מדרבנן הוסיפו לחייב נשים מטעם דאף הן היו באותו הנס וא\"כ חיובא דנשים אינו ברה\"ק והוי כמו חיוב דרבנן דאינו מוציא לחיוב דאורייתא עיי\"ש. ולענ\"ד הא תוס' בפסחים (דף ק\"ח ע\"ב) ד\"ה היו כתבו והא דאמרינן דפטורות מסוכה אע\"ג דהן היו באותו הנס כו' (היינו אף דקרא כתיב האזרח למעוטי נשים. דהתינח אם סברא דהן היו באה\"נ הוי דאורייתא מש\"ה בסוכה פטורות דהתורה פטרתן אבל כיון דהוי רק סברת דרבנן א\"כ מה בכך דתורה פטרתן מ\"מ לחייבינהו דרבנן), התם בעשה דאורייתא אבל בד' כוסות דרבנן תקנו גם לנשים. נ\"ל כוונתם דדוקא במילי דרבנן כמו ד' כוסות וחנוכה דעיקרו דרבנן מעיקרא כי תקנו תקנו גם לנשים שהיו באה\"נ אבל במצות דאורייתא לא תקנו חז\"ל חיובא ביחוד לנשים. וא\"כ ליתא לדברי ט\"א דאם מצד רה\"ק לא נתחייבו נשים לא היה להם לחכמים לעשות חיוב ביחוד לנשים כמו דלא עשו בסוכה:",
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה חוץ מחרש כו'. ולא השמיע לאזניו. </b>כ\"ה בגמרא והטעם כיון דא\"י להשמיע לאזניו אינו מחויב בדבר ע\"כ א\"י להוציא. והכי קיי\"ל בש\"ע (סימן תקפ\"ה) לענין תקיעה דחרש המדבר ואינו שומע א\"י להוציא אחרים בתקיעה והיינו ג\"כ כיון דהוא א\"י לשמוע אינו מחוייב בתקיעה. ותימא. דהרא\"ש בברכות (ד' כ') הקשה מ\"ש דנשים דאינן מוציאות אנשים בבהמ\"ז משום ספק דלמא אין מחויבות בבהמ\"ז כ\"א מדרבנן ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ומ\"ש באיש שאכל רק שעורא דרבנן דמוציא למי שאכל שעורא דאורייתא. ותירץ דאיש אע\"ג שלא אכל כלום דין הוא שיוציא דכל ישראל ערבים זב\"ז וכמו דבברכת המצות אם יצא מוציא אלא דבברכת הנהנין מדרבנן אמרו שלא יברכו בלא הנאה אבל אשה אינה בכלל הערבות עכת\"ד. וא\"כ הכא דליתא לתירוצו דהרא\"ש דהא מיירי באנשים דיש דין ערבות תיקשי מ\"ש מיצא מוציא. וע\"כ נלע\"ד דאין כוונת הרא\"ש לחלק בין אנשים לנשים אלא כוונתו דחילוק יש בין יצא מוציא לאינו מחויב במצוה זו בעצמותו דערבות רק במי שמחוייב ג\"כ במצוה זו מש\"ה אף שהוא כבר יצא לעצמו מוציא לאחרים. אבל במצוה שאינו בר חיובא כלל דהיינו לפי הצד דנשים אינם מחוייבות בבה\"מ מדאורייתא אינם ערבים על מצוה דבהמ\"ז. אבל לא שיש חילוק בין איש לאשה.  ולפ\"ז במצות דנשים חייבות גם הם בכלל ערבות ושייך בהו דינא דאם יצא מוציא. וכ\"מ גבי ינאי מלכא ומלכתא דכריכו רפתא משמע דאם היה שמעון בן שטח אוכל כזית היה מוציא גם למלכתא והא לצד דנשים בבהמ\"ז דאורייתא מה מהני שאכל כזית הא חיובא דידיה רק מדרבנן ודידה דאורייתא (דדוחק לומר דהיא לא אכלה כדי שביעה) ואתינן עליה רק מטעם יצא מוציא. גם לא מצינו בשום דוכתא דבאשה לא יהיה הדין אם יצא מוציא וע\"כ נ\"ל דליתא למ\"ש בס' דגול מרבבה דאיש שכבר התפלל א\"י להוציא לאשה דלא התפללה דל\"ש כאן דין דיצא מוציא דאשה אינה בכלל ערבות אלא דמסתפק דאפשר רק נשים אינן ערבים אבל ערבות דאנשים היא גם על הנשים. ולדבריו אשה שיצאה ידי קידוש אינה יכולה להוציא לאחרים שלא יצאו. ולדעתי ז\"א. דנהי דראייתי מינאי מלכא יש ליישב לצד ספיקו דערבותן דאנשים הוא גם על הנשים. מ\"מ דראיה ממתני' דהכא מכרעת דאין כוונת הרא\"ש כפשוטו. עיין מ\"ש בגליון (מ\"ח פ\"ג) דר\"ה ובגליון (משנה ג' פ\"ג דברכות):",
+                "[אות כא] <b>בתי\"ט ד\"ה ר\"י וכו'. הוי קטן תרתי. </b>ועי' בהר\"ן שכתב דהרמב\"ן תירץ דטעמא דרבנן דקטן לא מקרי חיובא כלל דעליו אין המצוה אלא על אביו לחנכו. וההיא דבן מברך לאביו היינו בן גדול. והא דמוקמינן (פ\"ג דברכות) באכל שיעורא דרבנן היינו משום אשה מברכת לבעלה ולא זכיתי להבין הא בברכות שם אמרינן ולטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא דאכל שיעורא דרבנן. ולהרמב\"ן הא בקטן לא מהני אף שאכל אביו שיעורא דרבנן ומיירי רק בבן גדול ואיך אמרינן קטן בר חיובא הוא וצע\"ג:",
+                "[אות כ] <b>במשנה ולא טובלין ולא מזין. </b>בתוספות ופיר\"ת דב' טבילות היה א' לפני הזאה לקבל הזאה ואותה הוי בלילה וא' אחר הזאה והוי ביממא וכו' ומ\"מ ק' הכא באיזה טבילה מיירי וכו' ואי מיירי באותה שלאחר הזאה וכו'. וקשה לי דמה הכריחם להמציא דהיה חיוב ב' טבילות דהיינו דאחר הזאה בעי' טבילה בעצמותו ולא בפשוטו דטבילה א' היה ביום הז' לטהרת טומאתו כמו טמא שרץ וזב וזבה דצריכים טבילה ביום האחרון דטומאתן ביום דוקא ה\"נ טמא מת. וטבילה זו הברירה בידו אם לעשותו כיום הז' קודם ההזאה ואזי סגי בטבילה זו דעולה לשתיהן לקבלת הזאה ולטהרה מטומאה אבל אם אינו רוצה ביום הז' לטבול עד אחר ההזאה מ\"מ צריך טבילה קודם הזאה לקבלת ההזאה ואזי יכול לעשות טבילה זו בלילה ואינה עולה לטהרתו כיון דהוא בלילה וא\"כ שפיר קתני ואין טובלין קודם לאין מזין היינו אם רצונו שהטבילה דקודם הזאה יעלה ג\"כ לטהרתו צריכה להיות ביום. גם בלא\"ה הא זה ברור דזב וזבה צריך להיות טבילתן ביום א\"כ אצטריך ואין טובלין להנך דאין בהם הזאה וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כב]  <b>במשנה ולמוספין. </b>ואף דלא קרב קודם תמיד של שחר ולא אחר תמיד של בין הערבים עי' בהרע\"ב (רפ\"ה דפסחים) מ\"מ הכשר המוספים הוא כל היום אלא דדבר אחר מעכב עליהן או דאפשר דאם בדיעבד הקדים מוספים לתמיד של שחר או שהקריב אחר תמיד של בין הערבים כשר חידושי הרשב\"א:",
+                "[אות כג] שם <b>במשנה ולוידוי הפרים. </b>אף דכבר תנא כל היום כשר לסמיכה ממילא ידעינן דוידוי כשר כל היום דהוידוי היה בשעת סמיכה מ\"מ היה ס\"ד דוידוי זה אינו כוידוי דשאר סמיכות ואינו כשר כל היום ויגרום נמי לסמיכה זו שלא תהיה כשר כל היום. תוס':",
+                "[אות כד] <b>בתי\"ט ד\"ה לקריאת המגילה. ובתרווייהו נמי א\"צ כהן. </b>תמהני מאד הא מקרא מלא זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן דמיירי בהגשה כדאיתא בסוטה (דף י\"ד) וכן בספ\"ק דקדושין ילפינן מיניה דהגשה פסולה בנשים ובתוס' קדושין שם כתבו דמהגשות ואילך מיירי בכהנים והתי\"ט שם העתיק לדברי תוס' ולא הרגיש דהוא סתירה לדבריהם דהכא:"
+            ],
+            [
+                "[אות כה]  <b>במשנה ולהקטר חלבים. </b>הא דלא קתני ג\"כ להרמת הדשן משום דבשום פעם לא היו רגילים לתרום קודם אשמורה הראשונה תוספת (פ\"ק דיומא ד' כ' ע\"ב). ואינני מבין דבריהם הקדושים. הא בפשיטות י\"ל דקחשיב רק מה דמצותו בלילה דוקא בזה השמיענו דכל הלילה כשר לכך. אבל הרמת הדשן הלא אף לכתחלה מרימים מקרות הגבר דהוא בעמוד השחר כמ\"ש הרמב\"ם (פ\"ב מהלכות תמידים ומוספים) ואין מצותו דוקא בלילה. שוב ראיתי דהתוספות (פ\"ב דיומא דף כ\"ז ע\"ב) בד\"ה איכא שכתב להדיא דתרומת הדשן דוקא בלילה עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כו] <b>בתי\"ט ד\"ה קדושתן. מדלא כתיב. </b>ומהרי\"ט בתשו' (ח\"א סי' קכ\"ג) כתב דהכי דייקי' דודאי אי היה כתיב והחרבתי את מקדשיכם היה אפשר לפרש מקדשיכם שהיה כבר בשעת החורבן אבל לשון שממה אינו נופל אלא על שעת חורבתה מכבר שנים רבות ואינה נבנית כדכתיב על הר ציון ששמם. ואילו נחרב וחזר ונבנה תיכף אף שהיה נופל עליו לשון חורבן לא היה נופל עליו לשון שממה, והכא דכתיב והשמותי את מקדשיכם אלמא קדושתן אף כשהן שוממים אף אחר שנחרבו עיי\"ש וכ\"כ המהרי\"ט בדרשותיו (פ' וישב דרוש א') ועיי\"ש מ\"ש עוד בזה ועי' במ\"ש המ\"ל (פ\"א מהלכות קרבן פסח הלכה ה') ובתשו' מוצל מאש (סי' מ\"ג):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>בתי\"ט ד\"ה אין מפסיקין וכו'. י\"ל דמ\"מ בתעניות משכחת כו'. </b>כתב הלח\"מ שמצא בירושלמי רבי סימון בשם ריב\"ל אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבת\"כ ושבשמ\"ת ע\"כ, וא\"כ א\"צ לכל הדחוקים ומשנתינו עולה יפה בלי גמגום ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות כח] <b>בתוי\"ט ד\"ה זה הכלל. לא אתי לאתויי. </b>עיין בתוי\"ט (בפ\"ב מ\"ג) דיבמות:",
+                "[אות כט] <b>שם בתי\"ט ד\"ה אבל מוסיפין וכו'. ואחרים מפרשין וכו' ובשבת דוקא מוסיפים משום דליכא יומא דעדיף מיניה הר\"ן. </b>ותמוה לי הא סברא זו נסתר מהברייתא (בדף כ\"ג ע\"א) רע\"ק אומר בי\"ט חמשה וביוה\"כ שבעה ובשבת ששה אין פוחתין מהן אבל מוסיפים. והא עכ\"פ קאי אדסמיך ליה דהיינו שבת והרי לרע\"ק דיוה\"כ טפי גברא משבת ואפ\"ה מוסיפים בשבת ולא אמרי' דמשוי ליה ליוה\"כ א\"כ ה\"ה לדידן ביו\"ט ויה\"כ. וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות ל] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואדם כיוצא. אם אמר דמי עלי. </b>והא דלא מוקמינן בהקדיש עבדו כנעני דגופו קדוש דאית' בירושלמי דע\"כ שמין בג' כדי שלא ישמעו ויברחו. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>בהרע\"ב ד\"ה מדלגין בנביא. מפרשה לפרשה כו'. </b>אבל לא מנביא לנביא. ובנביא של שנים עשר מדלג. מסוף הספר לתחלתו. גמרא. ופירש\"י מסוף הספר לתחלתו למפרע. וכתב בכ\"מ דבנביא של שנים עשר לא ידלג מנביא לנביא למפרע. אבל בנביא אחד מדלג מסופו לתחלתו מידי דהוי אשאר נביאים עכ\"ל. ועי' במג\"א לא\"ח (סי' קמ\"ד ס\"ק ד'):"
+            ],
+            [
+                "[אות לב] <b>בתוי\"ט ד\"ה והוא נושא. משום סיפא. </b>ובט\"א כתב די\"ל למאי דקי\"ל בש\"ע (סימן קכ\"ח סעיף כ\"ה) הוא מסוגיא דסוטה (דף ל\"ח.) דבהכ\"נ שכולה כהנים אם אין שם אלא יו\"ד כולם עולים לדוכן יש שם יותר מעשרה היתירים מעשרה יעלו לדוכן והעשרה עונים אחריהם אמן עיי\"ש. ולזה קמ\"ל במתני' היכי דאין כולן עולים המפטיר בנביא הוא מן העולים:",
+                "[אות לג] <b>במשנה או רבו. </b>בט\"א כתב דהיינו באין לו אב. אבל ביש לו אב האב קודם. ול\"ד להנהו דמתני' (דספ\"ב דב\"מ) דרבו קודם. דהכא דהוא זכות הקטן וכבוד האב קודם לזכות בו כמו דיורשו. וגם בהנהו דבב\"מ על הבן מוטל להקדים כבוד רבו. משא\"כ הכא שהוא דבר הבא מאליו ע\"י תקנת חז\"ל מטעם דמפרש בגמרא אביו קודם:"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>בהרע\"ב ד\"ה רי\"א. הנאה מהם לעולם. </b>אבל ראה ונסתמא פורש עיי\"ש וכ' תוס' אע\"ג דר\"י ס\"ל בב\"ק דסומא פטור מן המצות וחייב רק מדרבנן והוי ב' דרבנן אפ\"ה ל\"ד לקטן דמודה ר\"י דאינו פורס ע\"ש דכיון שהוא גדול ובר דעת עדיף מקטן:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>בהרע\"ב ד\"ה סכנה. שלא תכנס בראשו. </b>ותוס' כ' פר\"ת בשעת הסכנה יכול להסתכן בהן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו לאלישע בעל כנ��ים:",
+                "[אות לו] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ציפהו זהב. והכתוב אומר. </b>וכ\"כ רש\"י והר\"ן אבל לכאורה אינו מספיק דאטו זהב מן האסור לפיך. וברש\"י במנחות (דף מ\"ו ע\"ב) כתב על ציפן זהב דהטעם דעור בעיא דאפי' קשירתן אינן אלא רצועות במינו כדאיתא (בפ' הקומץ דף מ\"ה) ואח\"כ גבי טלה עליהן עור בהמה טמאה כ' רש\"י דבעינן מן המותר בפיך ובסנהדרין (דף מ\"ח ע\"ב) כ' רש\"י על ציפן זהב דפסולות דהלכה למ\"מ הוא:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,120 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Megillah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Megillah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>אלא שהכפרים. </b>מוקפים אם הם כפרים דעת תוספות דלא הקילו עליהם להקדים. ודעת הר\"ן דרשאים ג\"כ להקדים ליום הכניסה אבל לא רצו להקדים קורין בט\"ו. ודעת הרמב\"ן דאם רצו להקדים קורין בי\"ד:",
+                "[אות ב] <b>במשנה מקדימין ליום הכניסה. </b>וכשם שהקילו חכמים על הכפרים להקדים כן הקילו עליהם שלא לקרות אלא מגילה של יום או אפשר שקורים אותה בלילה ביחיד ולמחר קורים אותה בעיירות בעשרה, הר\"ן:",
+                "[אות ג] <b>בהרע\"ב ד\"ה אלא שהכפרים כו'. שיקראנה להם אחד וכו'. </b>ובתוספות (יבמות דף י\"ד ע\"א) כתבו בשם הירושלמי דבן עיר א\"י להוציא אותם דמקרי אינו מחוייב בדבר וכ\"כ הר\"ן דא' מהכפר קורא אותה. ואפשר דמ\"ש רש\"י והרע\"ב שיקרא א' מבני העיר היינו שיהא מקרא והם עונים אחריו מלה במלה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה חל להיות אחר השבת. </b>דהו\"ל י\"א וטפי לא משכחת לה דמיום הכניסה ליהכ\"נ לא מקדמינן עכ\"ל רש\"י וקשה לי הא בלא\"ה אמרי' לקמן דעשר לא תקנו רבנן אלא דמכח הקושיא דחל בחמישי לדחי ליהכ\"נ שלפניו דהו\"ל י\"א ועלה משנינן דמיהכ\"נ ליהכ\"נ לא מקדמינן. והו\"ל לרש\"י לפרש זה מקודם על בבא דחל בחמישי. אבל לענין דלא משכחת טפי מי\"א ל\"צ לה. וביותר דגם על הרישא דחל בה' ל\"צ לה דפירכת הש\"ס הנ\"ל רק לס\"ד דכדי שיספיקו היינו לטובת הכרכים שיהיה שהות להכפרים להספיק מים ומזון להם לזה פרכינן דבחל בה' לקדמו ליהכ\"נ בכדי שיהיו פנויים ביום ה'. אבל למסקנא דמפני שמספיקים ממילא ליכא קושיא דמה טיבותא להכפרים בהקדמה דהא ביומו שהוא יום ה' ג\"כ יוהכ\"נ וכיון דרש\"י פירש תחלה שהקילו שלא יצטרכו לבא לעיר והיינו מפני שמספיקים ממילא ליתא לפירכ' הש\"ס וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>בהרע\"ב ד\"ה עשרה. ונזונים משל צבור. </b>והר\"ן כ' דא\"צ לזה רק כל שמשכימים ומעריבים בזה להיות מצוין בשעת התפלה בבהכ\"נ מקרי י' בטלנים: ",
+                "[אות ו] <b>בתוי\"ט ד\"ה והקהל. משום בימה. </b>והרמב\"ם (סוף הלכות חגיגה) כ' הטעם מפני תקיעת חצוצרות והתחינה שאינן דוחים את שבת. ושניהם איתא בירושלמי הובא בכ\"מ שם:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ז]  <b>במשנה אין בין י\"ט לשבת. </b>קשה לי למ\"ש הב\"י (סימן רמ\"ו ובהגהת ש\"ע (שם) [רמ\"ו] ס\"ג) בשם שבולי לקט דאין אדם מצוה על שביתת בהמתו בי\"ט. וכן הרמב\"ן בס' תולדות אדם כ' די\"ל דליכא בי\"ט איסור שביתת עבדו. הובא בב\"י (סי' תקכ\"ו) א\"כ אמאי לא חשיב במתני' דבין י\"ט לשבת שביתת בהמתו ועבדו:",
+                "[אות ח] <b>וזה זדונו בכרת. </b>הא לענין תשלומים זה וזה שוים דמתני' רבי נחוניא בן הקנה היא ויה\"כ כשבת לענין קלב\"מ. גמרא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>בתי\"ט ד\"ה פריעה. ובמצורע מוחלט כתיב. </b>דכתיב והצרוע אשר בו הנגע מי שצרעתו תלוי בגופו ולא בימים:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>אין בין ספרים. </b>דעת הרמב\"ן במלחמות פ\"ק בסוגיא דסוכה ישנה דס\"ת בעיא עיבוד לשמה ובתפילין ומזוזות לא בעיא עיבוד לשמה והא דלא חשיב לה הכא במתניתין משום דחומרי תפילין ומזוזות קא חשיב אבל לא קולייהו עיי\"ש. ובשבת (ד' ע\"ט ע\"ב) הקשו תוספות דאמאי לא חשיב דס\"ת כשר על גויל משא\"כ בתפילין ומזוזות. ותירצו דלא הוי מחד טעמא אלא משום שזה דינו בקלף וז�� דינו בדוכסוסטוס עיי\"ש (ועיין בתוס' מנחות דף ל\"ב ע\"א ד\"ה תפילין) ולי קשה אמאי לא חשיב דבס\"ת כשר בכותב שלא כסדרן משא\"כ בתפילין ומזוזות דבעי' דוקא כסדרן כדקיי\"ל בא\"ח (סי' ל\"ב) וביו\"ד (סי' רפ\"ח) וצ\"ע. אח\"ז מצאתי בתשובת מוהר\"ר יוסף קצבי (סי' ב') דהקשה כן מהר\"י אפנדרי ומה דרצה לחלק שם דלא חשיב רק דבר הנראית לעין אחר כתיבה מהותו זה נסתר מדברי הרמב\"ן הנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>בהרע\"ב ד\"ה פר. ועשה כהוראתו. </b>אבל לא מיירי בפר העלם דבר של צבור דכתיב ביה הכהן המשיח יחטא דהא מרבי' בת\"כ דאפילו כהן הדיוט יכול להביאו וכ\"ש מרובה בגדים. תוס'. ועי' ביומא (דף נ\"ז ע\"א) תוס' ד\"ה אני ראיתי וכו' דדעת ריב\"א דאף פר הבא על כל המצות דשל צבור דוקא הכהן המשיח מקריבו ודעת הר\"י שם כדעת תוס' בסוגיין הנ\"ל:",
+                "[אות יב] <b>בהרע\"ב ד\"ה כהן המשמש. הראשון קרוי משמש. </b>ואפי' בשעה שמשמש האחר תחתיו בא הפר מכה\"ג הקבוע שיחזור לעבודתו. אלא דנקט לכהן שעבר דאפילו בזה ליכא חילוק רק לענין פר יה\"כ ועשירית האיפה אבל לשארי דברים שווים. תוס':",
+                "[אות יג] <b>הרע\"ב ד\"ה אלא פר. משמש בשמונה בגדים. </b>ואין הלכה כן דבסוגיא מוקמינן מתני' כר\"מ אבל רבי יוסי ס\"ל שני אינו לא ככה\"ג ולא ככהן הדיוט ככהן הדיוט לא דמעלין בקודש ולא מורידין ככה\"ג לא משום איבה. ובפ\"ק דיומא פסקינן הלכתא בזה כר\"י:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יד] <b>אבל קורים אותה. </b>בטורי אבן דקדק דבתחלה נקט מתני' הכל על הקורא ואמאי נקט אח\"כ על השומע והו\"ל למנקט אבל הלועז קורא לועזות. והאריך בזה ליישב. ולענ\"ד דהרי באמת בשארי דברים בבהמ\"ז וכדומה אינו יוצא בשמיעה אא\"כ מבין לה\"ק אבל אם מברך בעצמו יוצא אע\"פ שאינו מבין כמ\"ש תוספות והרא\"ש בברכות (דף מ\"ה) וכן פסקינן בש\"ע א\"ח (סימן קצ\"ג) וא\"כ אשמעינן הכא רבותא דלא מבעי' כשהלועז קורא בעצמו אשורית דיצא אלא אפילו שמע אשורית אף דבעלמא לא יצא מ\"מ הכא יוצא דמ\"מ איכא פרסומי ניסא כמ\"ש ברכות שם:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>היה כותבה. </b>בירוש' הדא דתימא דפורים מותר בעשיית מלאכה. ואע\"ג דכתיב משתה ושמחה וי\"ט מ\"מ כיון דלבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואילו י\"ט לא כתיב אלמא דהספד ותענית קבילו עלייהו ומלאכה לא קבילו עלייהו. גמרא פ\"ק (דף ה' ע\"ב). ולשינויא קמא דהתם דפורים אסור במלאכה צ\"ל דמשנתינו דהכא מיירי בכפרים המקדימים וקוראים. פר\"ח:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>בהרע\"ב ד\"ה אם עתיד. וביום לא יהיה בעיר. </b>והר\"ן והרא\"ש דקדקו מדברי הרי\"ף בנתעכב במקרה ביום כיון שלא היה בדעתו לכך קורא כמקומו. וכן פסקי' בש\"ע:",
+                "[אות יז] <b>בתי\"ט ד\"ה אם עתיד. כתב הר\"ן. </b>והרא\"ש כתב דודאי לישנא דהש\"ס משמע דרבא אכולה מתני' קאי וגם בבן עיר שהלך לכרך תליא בעתיד לחזור בליל י\"ד כיון דבזמן חיוב קריאת מקומו אינו עמהם נסתלק ממנו חובת קריאת אנשי מקומו וקרינן ביה מוקף ב\"י ואף אם חוזר לעירו קורא בט\"ו:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>בהרע\"ב ד\"ה הכל כשרים. לאתויי נשים. </b>בתוס' (פ\"ק דף ד') הוכיחו דנשים אין מוציאות אנשים ונתקשו בטעמא דמלתא והטורי אבן שם כ' עפ\"י דברי תוס' דהא דצריך קרא לחייב נשים במצה היינו דהך דאף הן היו באותו נס הוא רק סברא דרבנן. וא\"כ י\"ל כיון דאסתר ברוח הקודש נאמרה הוי כמו דאורייתא והיה החיוב רק לאנשים אלא מדרבנן הוסיפו לחייב נשים מטעם דאף ��ן היו באותו הנס וא\"כ חיובא דנשים אינו ברה\"ק והוי כמו חיוב דרבנן דאינו מוציא לחיוב דאורייתא עיי\"ש. ולענ\"ד הא תוס' בפסחים (דף ק\"ח ע\"ב) ד\"ה היו כתבו והא דאמרינן דפטורות מסוכה אע\"ג דהן היו באותו הנס כו' (היינו אף דקרא כתיב האזרח למעוטי נשים. דהתינח אם סברא דהן היו באה\"נ הוי דאורייתא מש\"ה בסוכה פטורות דהתורה פטרתן אבל כיון דהוי רק סברת דרבנן א\"כ מה בכך דתורה פטרתן מ\"מ לחייבינהו דרבנן), התם בעשה דאורייתא אבל בד' כוסות דרבנן תקנו גם לנשים. נ\"ל כוונתם דדוקא במילי דרבנן כמו ד' כוסות וחנוכה דעיקרו דרבנן מעיקרא כי תקנו תקנו גם לנשים שהיו באה\"נ אבל במצות דאורייתא לא תקנו חז\"ל חיובא ביחוד לנשים. וא\"כ ליתא לדברי ט\"א דאם מצד רה\"ק לא נתחייבו נשים לא היה להם לחכמים לעשות חיוב ביחוד לנשים כמו דלא עשו בסוכה:",
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה חוץ מחרש כו'. ולא השמיע לאזניו. </b>כ\"ה בגמרא והטעם כיון דא\"י להשמיע לאזניו אינו מחויב בדבר ע\"כ א\"י להוציא. והכי קיי\"ל בש\"ע (סימן תקפ\"ה) לענין תקיעה דחרש המדבר ואינו שומע א\"י להוציא אחרים בתקיעה והיינו ג\"כ כיון דהוא א\"י לשמוע אינו מחוייב בתקיעה. ותימא. דהרא\"ש בברכות (ד' כ') הקשה מ\"ש דנשים דאינן מוציאות אנשים בבהמ\"ז משום ספק דלמא אין מחויבות בבהמ\"ז כ\"א מדרבנן ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ומ\"ש באיש שאכל רק שעורא דרבנן דמוציא למי שאכל שעורא דאורייתא. ותירץ דאיש אע\"ג שלא אכל כלום דין הוא שיוציא דכל ישראל ערבים זב\"ז וכמו דבברכת המצות אם יצא מוציא אלא דבברכת הנהנין מדרבנן אמרו שלא יברכו בלא הנאה אבל אשה אינה בכלל הערבות עכת\"ד. וא\"כ הכא דליתא לתירוצו דהרא\"ש דהא מיירי באנשים דיש דין ערבות תיקשי מ\"ש מיצא מוציא. וע\"כ נלע\"ד דאין כוונת הרא\"ש לחלק בין אנשים לנשים אלא כוונתו דחילוק יש בין יצא מוציא לאינו מחויב במצוה זו בעצמותו דערבות רק במי שמחוייב ג\"כ במצוה זו מש\"ה אף שהוא כבר יצא לעצמו מוציא לאחרים. אבל במצוה שאינו בר חיובא כלל דהיינו לפי הצד דנשים אינם מחוייבות בבה\"מ מדאורייתא אינם ערבים על מצוה דבהמ\"ז. אבל לא שיש חילוק בין איש לאשה.  ולפ\"ז במצות דנשים חייבות גם הם בכלל ערבות ושייך בהו דינא דאם יצא מוציא. וכ\"מ גבי ינאי מלכא ומלכתא דכריכו רפתא משמע דאם היה שמעון בן שטח אוכל כזית היה מוציא גם למלכתא והא לצד דנשים בבהמ\"ז דאורייתא מה מהני שאכל כזית הא חיובא דידיה רק מדרבנן ודידה דאורייתא (דדוחק לומר דהיא לא אכלה כדי שביעה) ואתינן עליה רק מטעם יצא מוציא. גם לא מצינו בשום דוכתא דבאשה לא יהיה הדין אם יצא מוציא וע\"כ נ\"ל דליתא למ\"ש בס' דגול מרבבה דאיש שכבר התפלל א\"י להוציא לאשה דלא התפללה דל\"ש כאן דין דיצא מוציא דאשה אינה בכלל ערבות אלא דמסתפק דאפשר רק נשים אינן ערבים אבל ערבות דאנשים היא גם על הנשים. ולדבריו אשה שיצאה ידי קידוש אינה יכולה להוציא לאחרים שלא יצאו. ולדעתי ז\"א. דנהי דראייתי מינאי מלכא יש ליישב לצד ספיקו דערבותן דאנשים הוא גם על הנשים. מ\"מ דראיה ממתני' דהכא מכרעת דאין כוונת הרא\"ש כפשוטו. עיין מ\"ש בגליון (מ\"ח פ\"ג) דר\"ה ובגליון (משנה ג' פ\"ג דברכות):",
+                "[אות כא] <b>בתי\"ט ד\"ה ר\"י וכו'. הוי קטן תרתי. </b>ועי' בהר\"ן שכתב דהרמב\"ן תירץ דטעמא דרבנן דקטן לא מקרי חיובא כלל דעליו אין המצוה אלא על אביו לחנכו. וההיא דבן מברך לאביו היינו בן גדול. והא דמוקמינן (פ\"ג דברכות) באכל שיעורא דרבנן היינו משום אשה מבר��ת לבעלה ולא זכיתי להבין הא בברכות שם אמרינן ולטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא דאכל שיעורא דרבנן. ולהרמב\"ן הא בקטן לא מהני אף שאכל אביו שיעורא דרבנן ומיירי רק בבן גדול ואיך אמרינן קטן בר חיובא הוא וצע\"ג:",
+                "[אות כ] <b>במשנה ולא טובלין ולא מזין. </b>בתוספות ופיר\"ת דב' טבילות היה א' לפני הזאה לקבל הזאה ואותה הוי בלילה וא' אחר הזאה והוי ביממא וכו' ומ\"מ ק' הכא באיזה טבילה מיירי וכו' ואי מיירי באותה שלאחר הזאה וכו'. וקשה לי דמה הכריחם להמציא דהיה חיוב ב' טבילות דהיינו דאחר הזאה בעי' טבילה בעצמותו ולא בפשוטו דטבילה א' היה ביום הז' לטהרת טומאתו כמו טמא שרץ וזב וזבה דצריכים טבילה ביום האחרון דטומאתן ביום דוקא ה\"נ טמא מת. וטבילה זו הברירה בידו אם לעשותו כיום הז' קודם ההזאה ואזי סגי בטבילה זו דעולה לשתיהן לקבלת הזאה ולטהרה מטומאה אבל אם אינו רוצה ביום הז' לטבול עד אחר ההזאה מ\"מ צריך טבילה קודם הזאה לקבלת ההזאה ואזי יכול לעשות טבילה זו בלילה ואינה עולה לטהרתו כיון דהוא בלילה וא\"כ שפיר קתני ואין טובלין קודם לאין מזין היינו אם רצונו שהטבילה דקודם הזאה יעלה ג\"כ לטהרתו צריכה להיות ביום. גם בלא\"ה הא זה ברור דזב וזבה צריך להיות טבילתן ביום א\"כ אצטריך ואין טובלין להנך דאין בהם הזאה וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כב]  <b>במשנה ולמוספין. </b>ואף דלא קרב קודם תמיד של שחר ולא אחר תמיד של בין הערבים עי' בהרע\"ב (רפ\"ה דפסחים) מ\"מ הכשר המוספים הוא כל היום אלא דדבר אחר מעכב עליהן או דאפשר דאם בדיעבד הקדים מוספים לתמיד של שחר או שהקריב אחר תמיד של בין הערבים כשר חידושי הרשב\"א:",
+                "[אות כג] שם <b>במשנה ולוידוי הפרים. </b>אף דכבר תנא כל היום כשר לסמיכה ממילא ידעינן דוידוי כשר כל היום דהוידוי היה בשעת סמיכה מ\"מ היה ס\"ד דוידוי זה אינו כוידוי דשאר סמיכות ואינו כשר כל היום ויגרום נמי לסמיכה זו שלא תהיה כשר כל היום. תוס':",
+                "[אות כד] <b>בתי\"ט ד\"ה לקריאת המגילה. ובתרווייהו נמי א\"צ כהן. </b>תמהני מאד הא מקרא מלא זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן דמיירי בהגשה כדאיתא בסוטה (דף י\"ד) וכן בספ\"ק דקדושין ילפינן מיניה דהגשה פסולה בנשים ובתוס' קדושין שם כתבו דמהגשות ואילך מיירי בכהנים והתי\"ט שם העתיק לדברי תוס' ולא הרגיש דהוא סתירה לדבריהם דהכא:"
+            ],
+            [
+                "[אות כה]  <b>במשנה ולהקטר חלבים. </b>הא דלא קתני ג\"כ להרמת הדשן משום דבשום פעם לא היו רגילים לתרום קודם אשמורה הראשונה תוספת (פ\"ק דיומא ד' כ' ע\"ב). ואינני מבין דבריהם הקדושים. הא בפשיטות י\"ל דקחשיב רק מה דמצותו בלילה דוקא בזה השמיענו דכל הלילה כשר לכך. אבל הרמת הדשן הלא אף לכתחלה מרימים מקרות הגבר דהוא בעמוד השחר כמ\"ש הרמב\"ם (פ\"ב מהלכות תמידים ומוספים) ואין מצותו דוקא בלילה. שוב ראיתי דהתוספות (פ\"ב דיומא דף כ\"ז ע\"ב) בד\"ה איכא שכתב להדיא דתרומת הדשן דוקא בלילה עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כו] <b>בתי\"ט ד\"ה קדושתן. מדלא כתיב. </b>ומהרי\"ט בתשו' (ח\"א סי' קכ\"ג) כתב דהכי דייקי' דודאי אי היה כתיב והחרבתי את מקדשיכם היה אפשר לפרש מקדשיכם שהיה כבר בשעת החורבן אבל לשון שממה אינו נופל אלא על שעת חורבתה מכבר שנים רבות ואינה נבנית כדכתיב על הר ציון ששמם. ואילו נחרב וחזר ונבנה תיכף אף שהיה נופל עליו לשון חורבן לא היה נופל עליו לשון שממה, והכא דכתיב והשמותי את מק��שיכם אלמא קדושתן אף כשהן שוממים אף אחר שנחרבו עיי\"ש וכ\"כ המהרי\"ט בדרשותיו (פ' וישב דרוש א') ועיי\"ש מ\"ש עוד בזה ועי' במ\"ש המ\"ל (פ\"א מהלכות קרבן פסח הלכה ה') ובתשו' מוצל מאש (סי' מ\"ג):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>בתי\"ט ד\"ה אין מפסיקין וכו'. י\"ל דמ\"מ בתעניות משכחת כו'. </b>כתב הלח\"מ שמצא בירושלמי רבי סימון בשם ריב\"ל אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבת\"כ ושבשמ\"ת ע\"כ, וא\"כ א\"צ לכל הדחוקים ומשנתינו עולה יפה בלי גמגום ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות כח] <b>בתוי\"ט ד\"ה זה הכלל. לא אתי לאתויי. </b>עיין בתוי\"ט (בפ\"ב מ\"ג) דיבמות:",
+                "[אות כט] <b>שם בתי\"ט ד\"ה אבל מוסיפין וכו'. ואחרים מפרשין וכו' ובשבת דוקא מוסיפים משום דליכא יומא דעדיף מיניה הר\"ן. </b>ותמוה לי הא סברא זו נסתר מהברייתא (בדף כ\"ג ע\"א) רע\"ק אומר בי\"ט חמשה וביוה\"כ שבעה ובשבת ששה אין פוחתין מהן אבל מוסיפים. והא עכ\"פ קאי אדסמיך ליה דהיינו שבת והרי לרע\"ק דיוה\"כ טפי גברא משבת ואפ\"ה מוסיפים בשבת ולא אמרי' דמשוי ליה ליוה\"כ א\"כ ה\"ה לדידן ביו\"ט ויה\"כ. וצלע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות ל] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואדם כיוצא. אם אמר דמי עלי. </b>והא דלא מוקמינן בהקדיש עבדו כנעני דגופו קדוש דאית' בירושלמי דע\"כ שמין בג' כדי שלא ישמעו ויברחו. תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות לא] <b>בהרע\"ב ד\"ה מדלגין בנביא. מפרשה לפרשה כו'. </b>אבל לא מנביא לנביא. ובנביא של שנים עשר מדלג. מסוף הספר לתחלתו. גמרא. ופירש\"י מסוף הספר לתחלתו למפרע. וכתב בכ\"מ דבנביא של שנים עשר לא ידלג מנביא לנביא למפרע. אבל בנביא אחד מדלג מסופו לתחלתו מידי דהוי אשאר נביאים עכ\"ל. ועי' במג\"א לא\"ח (סי' קמ\"ד ס\"ק ד'):"
+            ],
+            [
+                "[אות לב] <b>בתוי\"ט ד\"ה והוא נושא. משום סיפא. </b>ובט\"א כתב די\"ל למאי דקי\"ל בש\"ע (סימן קכ\"ח סעיף כ\"ה) הוא מסוגיא דסוטה (דף ל\"ח.) דבהכ\"נ שכולה כהנים אם אין שם אלא יו\"ד כולם עולים לדוכן יש שם יותר מעשרה היתירים מעשרה יעלו לדוכן והעשרה עונים אחריהם אמן עיי\"ש. ולזה קמ\"ל במתני' היכי דאין כולן עולים המפטיר בנביא הוא מן העולים:",
+                "[אות לג] <b>במשנה או רבו. </b>בט\"א כתב דהיינו באין לו אב. אבל ביש לו אב האב קודם. ול\"ד להנהו דמתני' (דספ\"ב דב\"מ) דרבו קודם. דהכא דהוא זכות הקטן וכבוד האב קודם לזכות בו כמו דיורשו. וגם בהנהו דבב\"מ על הבן מוטל להקדים כבוד רבו. משא\"כ הכא שהוא דבר הבא מאליו ע\"י תקנת חז\"ל מטעם דמפרש בגמרא אביו קודם:"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>בהרע\"ב ד\"ה רי\"א. הנאה מהם לעולם. </b>אבל ראה ונסתמא פורש עיי\"ש וכ' תוס' אע\"ג דר\"י ס\"ל בב\"ק דסומא פטור מן המצות וחייב רק מדרבנן והוי ב' דרבנן אפ\"ה ל\"ד לקטן דמודה ר\"י דאינו פורס ע\"ש דכיון שהוא גדול ובר דעת עדיף מקטן:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>בהרע\"ב ד\"ה סכנה. שלא תכנס בראשו. </b>ותוס' כ' פר\"ת בשעת הסכנה יכול להסתכן בהן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו לאלישע בעל כנפים:",
+                "[אות לו] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ציפהו זהב. והכתוב אומר. </b>וכ\"כ רש\"י והר\"ן אבל לכאורה אינו מספיק דאטו זהב מן האסור לפיך. וברש\"י במנחות (דף מ\"ו ע\"ב) כתב על ציפן זהב דהטעם דעור בעיא דאפי' קשירתן אינן אלא רצועות במינו כדאיתא (בפ' הקומץ דף מ\"ה) ואח\"כ גבי טלה עליהן עור בהמה טמאה כ' רש\"י דבעינן מן המותר בפיך ובסנהדרין (דף מ\"ח ע\"ב) כ' רש\"י על ציפן זהב דפסולות דהלכה למ\"מ הוא:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מגילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,59 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Moed Katan",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Moed_Katan",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>בהרע\"ב ד\"ה משקין במועד כו'. לא שרי במועד דלא פסדי כו'. </b>וכ' הר\"ן אע\"ג דאם היה משקה שדה בית הבעל הוי עביד טפי. לא מקרי פסידא אא\"כ דבר שהגיע לפירות והדר מפסיד. אבל להוסיף על מה שנראה לעינים הרוחה מקרי ולא פסידא:",
+                "[אות ב] <b>בתוי\"ט ד\"ה במועד. ורי\"ף ורמב\"ם והרא\"ש כו'. </b>בטור ססי' תקל\"ו סיים להרי\"ף דסבר מלאכת חוה\"מ דאורייתא ע\"ש ועי' בב\"י וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות ג] <b>בתוי\"ט ד\"ה וחכמים. דמיירי דשדי לאבראי. </b>בסוגיא אינו כן ואדרבה מבואר ההיפוך דאם שדי לאבראי לית ביה משום מכשיר אגפיה לזריעה. אלא דהש\"ס קאמר דא\"ב בשדי לאבראי דלמ\"ד כעודר איכא ולמ\"ד מכשיר אגפיה ליכא ועלה פרכינן למ\"ד משום שמכשיר תיפוק ליה משום עודר ור\"ל וליתסר גם בשדי אבראי ומשני עודר נמי כי שקיל בדוכתא מנח לה. ור\"ל דהך מ\"ד ס\"ל דבשדי לאבראי אינו דומה לעודר. הרי מבואר דלמ\"ד מפני שמכשיר אגפיה לזריעה מיירי מתני' באינו משליך לאבראי וממילא ל\"צ לטעם דעודר דבלא\"ה אסור משום דמכשיר. ואדרבא זהו מוסיף חומרא דאפי' היכא דאתא מיא בתריה דליכא משום עודר מ\"מ אסור משום שמכשיר אגפיה לזריעה. וא\"כ ע\"כ דברי הר\"ן קאי למ\"ד משום דנראה כעודר דאיהו ס\"ל דבשדי לאבראי ג\"כ שייך משום עודר ולדידיה י\"ל דמתניתין מיירי בשדי לאבראי דוקא דכה\"ג מתירים חכמים דבהא פליגי ראב\"ע וחכמים אם כה\"ג נראה כעודר אבל בלא שדי אבראי גם חכמים ס\"ל דנראה כעודר דפלוגתא רחוקה לא משוינן וכיון דהך חילוק מבואר בגמרא אליבא דמ\"ד מפני שמכשיר אגפיה לזריעה וממילא י\"ל הכי לאידך מ\"ד אליבא דחכמים. כנלע\"ד מוכח בכוונת הר\"ן אף דדחוק קצת. ודברי התוי\"ט צע\"ג. ואולם בדברי הר\"ן הנ\"ל קשה לי דנראה דס\"ל דבלא שדי אבראי אסור משום דמיחזי כעודר. ועדיפא הו\"ל למנקט דאסור משום שמכשיר אגל\"ז. כמבואר בסוגיא דמאן דאוסר משום דמיחזי כעודר ס\"ל ג\"כ האיסור דמכשיר אגל\"ז, ולהך טעמא דמכשיר אגפיה לזריעה אסור גם באתא מיא אבתריה וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה בונה כדרכו. </b>ואשמעי' דאע\"ג דמיחזי כמאן דעביד נטירותא לפירי אפ\"ה שרי. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה את הנגעים בתחלה. </b>ברש\"י וכן הרע\"ב לא העתיקו תיבת בתחלה ובאמת הגירסא בתחלה קשה דהא מבואר בסוגיא דבתחלת הסגר הראשון דהיינו בטהור גמור לכו\"ע לא חזי כלל. ובתחלת הסגר ב' כו\"ע חזי ומטמאי' ליה. ולשיטת תוס' דבתחלת הסגר ראשון חזו (וע\"כ דלא גרסי בטהור כ\"ע ל\"פ דלא חזי) מ\"מ הא ס\"ל דבתחלת הסגר הראשון גם לחכמים רואים להקל ולא להחמיר דרשאי לשתוק וא\"כ פלוגתייהו לא הוי בתחלה. משנה למלך (פ\"ז מהלכות יו\"ט):",
+                "[אות ו] <b>בהר\"ב ד\"ה ששמחה היא לו. כשרואה אותם. </b>תמהני דהא מסקינן בסוגיא אימא מפני ששמחת הרגל עליו. והיינו דגם ר\"מ ס\"ל דיום ליקוט עצמות אבל הוא לו וחייב להתאבל כל היום כדאיתא בברייתא דאבל רבתי. אבל הכא ס\"ל כיון דעוסק בשמחת הרגל אינו מצטער בליקוט עצמות וצ\"ע:",
+                "[אות ז] <b>בהרע\"ב ד\"ה קודם לרגל. ושמא יתן המעות. </b>ולהך טעמא היכי דעביד בחנם שרי. גמרא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ח] <b>בתוי\"ט ד\"ה ומניחה. כלומר דפתח באבל. </b>כוונת התי\"ט להשוות דברי הרע\"ב עם לישנא דהש\"ס דקאמר פתח באבל וסיים במועד וכו' משמע דהראי' מדלא פירש דינא דאבל. אבל באמת תמוה לי דלפי מה דפירש הרע\"ב דאירעו אבל היינו דמחמת האבל עכב עד המועד (וכן מבואר ממ\"ש הרא\"ש בשם הראב\"ד להוכיח דדבר האבד אף אם ליכא אחר דאסור לעשות ע\"י עצמו בצינעא דאם איתא דבצנעא מותר הו\"ל כמכוין מלאכתו במועד דהא לאו אונס הוא עכ\"ל. הרי מבואר דמפרש כהרע\"ב דמוכח דארעו אבל מותר במועד) א\"כ מפרשים הוכחת הש\"ס דפתח באבל וסיים במועד. הא מה דלא מפרש דינא דאבל. היינו דמתני' לא מיירי הכא כלל מדין אבל. והא דקתני וארעו אבל לא משום דינא דאבל אלא דע\"י שאירעו אבל מותר בחה\"מ. ועדיפא הו\"ל להש\"ס למידק מהא גופא מדשרי במועד ע\"כ דאסור באבל דאל\"כ לאו אונס הוא וליתסר במועד ולזה היה נלע\"ד בדעת הרע\"ב והראב\"ד דהכי קאמר הש\"ס מדפתח באבל וסיים במועד ולא פירש דינא דאבל ע\"כ דלא מיירי מדין אבל. ולא מלתא באפי' נפשי' הוא אלא דחדא קתני דארעו אבל מותר במועד א\"כ ש\"מ דבימי אבל אסור. ומה דמשני רב אשי לא מבעיא קאמר לא מיבעיא בימי אבלו דשרי כו' היינו דר\"א קאמר דלאו חדא קתני אלא דמתני' מילי מילי קתני דארעו אבל ואף במועד מותר. אבל למה דקיי\"ל כשינויא דרב שישא כו' דאבל חמור מתני' חדא קתני דמכח דארעו אבל מותר במועד. כנלע\"ד ברור בעה\"י. ואולם תמוה לי למ\"ש הרא\"ש לדחות הוכחת הראב\"ד הנ\"ל דאף שהיה מותר בימי אבל מ\"מ מתוך מרירות אבילות אין דעתו סובלת להתעסק במלאכה. א\"כ מאי מדייק הש\"ס פתח באבל. הא כיון דחדא קתני ליכא הוכחה למה דלא פירש דינא דאבל דלא מיירי מיני' וגם ההוכחה מדשרי במועד לאו ראי' הוא דהא אף דשרי בימי אבלו מותר במועד כמ\"ש הרא\"ש וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ט] <b>בתוי\"ט ד\"ה והנזיר. אבל בגמרא מסיק כו'. </b>ר\"ל דלפי מה דמספקא לן בש\"ס דדלמא מתני' בלא היה לו פנאי קודם הרגל היה קשה קושית הר\"ן דפשיטא ומוכרחים לתירוצו דהי' ס\"ד לחוש דשמא ישהה קרבנותיו והיינו דניחוש דלפעמים יהי' לו פנאי קודם הרגל וישהה קרבנותיו עד רגל שהוא בטל ממלאכה שיטעה ויסבור דיהי' מותר לגלח. או כמ\"ש רש\"י (דף י\"ד ע\"ב) דשמא ישהה קרבנותיו עד יו\"ט האחרון ומקריבו ואסור להקריב קרבן יחיד ביו\"ט אבל לפי מה דמסקי' דאעפ\"י שיש להם פנאי מותר בלאו הכי ניחא דחידוש גדול הוא דאף דהי' יכול לגלח קודם הרגל מ\"מ אם לא גילח מקודם מותר לגלח ברגל. ולא קנסי' לי' כי היכי דלא לשהי קרבנותיו. וא\"כ קשה על הרע\"ב שכתב אם חל ז' שלו הא באמת אף אם הי' לו פנאי מותר. ורש\"י שכתב ג\"כ בהרע\"ב היינו שכן דרך רש\"י לפרש המשנה כפי ס\"ד דהש\"ס. והיינו לפי האבעי' דבהי' לו פנאי אסור. וגם דממה דפשיט אביי (דף י\"ד ע\"ב) הא בימי טומאתו נהיג מוכח דהי' ס\"ל דמתני' מיירי באין לו פנאי דאל\"כ אדרבא איכא רבותא בעולה מטומאתו קודם הרגל דהי' לו פנאי אפ\"ה שרי. אבל הרע\"ב הי' לו למנקט לפי המסקנא דגם בהיה לו פנאי שרי. ויעויין בתוס' ד\"ה ומנורה וכו' במה שכתב וא\"ת מאי קמ\"ל נזיר ומצורע (ר\"ל כיון דגם בבא ממדינת הים ואינך מותר בגילוח כל הראש מכ\"ש נזיר ומצורע דאיכא מצוה) ותירצו דס\"ד דאסור שלא ישהו קרבנותיהן. והיינו לכאורה כתירוץ הר\"ן הנ\"ל דס\"ד למיסר מחששא דלא ישהה קרבנותיו. ואולם מה שכתבו אחר זה ואי מיירי רבא בשלא הי' להם פנאי וכו' לא הבנתי דהא כל עיקר דבריהם הראשונים היינו לאותו צד דמיירי באין לו פנאי דס\"ד למיסר משום שמא ישהה קרבנותיו דאילו לאידך צד דמיירי דיש להם פנאי בלא\"ה ליכא קושיא דזהו קמ\"ל דאף שהיה לו פנאי דבכה\"ג בבא ממדה\"י אסור מ\"מ בנזיר ומצורע שרי. וצל\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>בהרע\"ב ד\"ה ומטפחות ספרים. בין כתפיו. </b>ובמסתפר לכל אותם שהתירו חכמים. תוס' (דף י\"ח ע\"ב):",
+                "[אות יא] <b>בתוס' חדשים ד\"ה בהרע\"ב ד\"ה ומטפחות. ובטור וב\"י משמע. </b>גם בתוס' (ד' י\"ח ע\"ב) כתבו ב' הגירסות וכתבו דמן הירושלמי אין הכרח. עיי\"ש:",
+                "[אות יב] <b>בתי\"ט ד\"ה וכל העולים. כ\"כ הר\"ן. </b>ובתוס' (דף י\"ח ע\"ב) נסתפקו אם הוא דוקא במצורע דאסור בתכבוסת או אף בעולה מטומאת מת ונבילה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מועד קטן",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Pesachim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,211 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Pesachim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה פסחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולמה אמרו. לקמן במתני'. </b>ובס' הכריתות כ' שקודם ר' הי' סדרי משנה (עמ\"ש בגליון סוף מס' כלים) ושם הי' שונים ב' שורות במרתף:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה. </b>בשער המלך (פ\"ד ה\"ב מהל' גירושין) הקשה הא בת\"ט דקאי לשריפה הוי כתותי מכתת שיעוריה (כמ\"ש התוי\"ט (פ\"ג מ\"ה דסוכה) בשם תוס' שם) וממילא אין הת\"ט מטמא לטהורה דכיון דכתותי מיכתת שיעוריה הוי כמו פחות מכביצה דאינו מטמא ועיי\"ש:",
+                "[אות ג] <b>בתוי\"ט ד\"ה ששורפין. נמי מוסיף אדרבי עקיבא. </b>לא מבעי' למ\"ד אוכל מטמא אוכל מדאורייתא דנשמע מדברי ר\"ח סגן הכהנים דטמא דרבנן מותר לעשותו טמא דאורייתא. אלא אפילו למ\"ד אין אוכל מטמא אוכל דאורייתא מ\"מ הוי חידוש יותר מה דשרי להוסיף בדרבנן ממה דשרי להוסיף מדאורייתא דאל\"כ יקשה האיך אמר ר\"י אינה היא המדה (הא) הא במה ששורפין טהורה עם הטמאה לא נעשה טמא מדאורייתא כיון דד\"ת אין אוכל מטמא אוכל וא\"כ נלמד מדרע\"ק כי היכי דלרע\"ק פסול דאורייתא מותר לעשותו ראשון דאורייתא ה\"נ אסור דרבנן מותר לעשותו שני דרבנן. אלא ע\"כ היכי דטמא מדאורייתא הוי יותר מקולקל מטומאה דרבנן. וא\"כ שפיר הוסיף רחס\"ה על רע\"ק. עיין בתוס' ומהרש\"א. וגם ל\"ל דדוקא ר\"י ס\"ל דאין לדמותו להדדי ולדידיה בלא\"ה לק\"מ דהא רחס\"ה מיירי בטמא דאורייתא אבל ר\"מ ס\"ל דיש לדמות הוספה בדרבנן להוספה בדאורייתא דא\"כ מנ\"ל להש\"ס לאוקמי לר\"מ בולד הטומאה דרבנן הא בלא\"ה י\"ל דר\"מ למד מדרע\"ק בדמיון הוספה בדרבנן להוספה דאורייתא. אלא ע\"כ דהסברא פשוטה דאין לדמותו. וא\"כ ממילא הוי רחס\"ה מוסיף אדרע\"ק לענין הוספה בדרבנן: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ד] <b>בהרע\"ב ד\"ה עבר זמנו. מד\"ס אסור בהנאתו. </b>בסוגיין אמרינן עבר זמנו א\"ב פשיטא ל\"צ לשעות דרבנן דאר\"ג המקדש מו' שעות ולמעלה אפי' בח\"ק א\"ח לקידושין. ובתוס' כתבו להסכים עם פירש\"י דל\"ג פשיטא. דהא ריה\"ג ס\"ל דשרי בהנאה כל שבעה ואי משום דמוכח כן מרישא דהא דרך התנא לכפול דבריו. ועוד דע\"ז לא הוי משני מידי ע\"ש: <b>ולדידי </b>צ\"ע דעדיין אף דל\"ג פשיטא מ\"מ יקשה מהא דאמרינן ל\"צ אלא שעות דרבנן דאר\"ג וכו' דמאי ראייה מייתי מדר\"ג הא בלא\"ה ידעינן הדין דמשש ולמעלה אסור בהנאה מדיוקא דרישא. ולענין דינא דקידושין הא מזה לא מיירי מתניתין. וביותר למה דכתב תוס' בפ\"ק (דף ו' ע\"ב) דמו' שעות ולמעלה דנקט ר\"ג מיירי בסוף שש ועיקר החידוש דאפילו ח\"ק דהוי רק חמץ דרבנן א\"ח לקידושין. א\"כ לא נשמע מדר\"ג אסור בהנאה מתחלת שש וא\"כ היאך שייך דינא דר\"ג עלה דמתניתין: <b>ולזה </b>היה נראה לענ\"ד דקושייתם ב' דתוס' לק\"מ דהש\"ס משנ' ל\"צ אלא לשעות דרבנן. ר\"ל דאשמעינן דאסור בהנאתו. כלומר ודינו ממש כמו איסורי הנאה דאורייתא לענין דא\"ח לקידושין דזה לא נשמע מדיוקא דרישא. ועל זה מייתי שפיר ראיה מדר\"ג כי היכי דחמץ דרבנן בשעות דאורייתא א\"ח לקידושי' ה\"נ חמץ דאורייתא בשעות דרבנן. והכי דייקא לישנא דהרע\"ב. כנלע\"ד:",
+                "[אות ה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ר\"י. דיליף מנותר דאסור. </b>תמהני הא מסקינן בסוגיין. דמכח הפירכא דחלב של שור הנסקל יוכיח חזר ר\"י ודן דין אחר דילפינן במה מצינו מנותר דנותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה ורבנן השיבו דחטאת עוף הבא על הספק יוכיח למה דס\"ל לר\"י בפ' בתרא דתמורה יקברו. <b>אח\"ז </b>רב מצאתי בתשובת נודע ביהודה (ח' יו\"ד סי' ל\"ד) שהק' לו כן מספרי ארי' דבי עילאה הרב הגאון מו\"ה יהודה ליב איגר זצ\"ל אבד\"ק האלברשטאט. ובעל נ\"ב כתב לתרץ דהא באמת קשה לר\"י לשיטתיה נימא חטאת עוף וכו' אלא די\"ל דר\"י מחזיק בלימוד דמה נותר אסור באכילה וכו' ולא חש לפירכת חכמים דחלב של שהנ\"ס יוכיח די\"ל דר\"י ס\"ל דאין אחע\"א אפי' בכולל וכו' עי\"ש. לענ\"ד דבריו תמוהים דמ\"ש דר\"י מחזיק בלימוד דמה נותר וכו' הא עדיין קשה דנימא חטאת עוף הבא עה\"ס יוכיח. וגם מ\"ש דר\"י ס\"ל דאין אחע\"א. הא מ\"מ משום זה אינו חייב על החלב משום אכילת שור הנסקל אבל עכ\"פ אסור בהנאה משום שהנ\"ס ועי' ברמב\"ם בפי' המשניות דכריתות וכמו דאמרינן שם אקדשיה מגו דאתוסף איסור הנאה. הרי דאיסור הנאה ודאי חייל ויהא הטעם כסברת הרמב\"ם שם כיון דההקדש חל על כללות הבהמה בודאי החלב אסור בהנאה. ה\"נ בחלב שהנ\"ס וא\"כ עדיין שייך חלב שהנ\"ס יוכיח דאסור באכילה משום חלב ובהנאה משום שהנ\"ס וחייב כרת:"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>בהרע\"ב ד\"ה שנאמר. אבל אתה רואה של אחרים. </b>וילפינן שאור דאכילה משאור דראייה ובדין הוא דאפילו תוך הפסח שרי אלא לאשמעינן דשל ישראל אפילו אחר הפסח אסור. זהו אוקימתא דראב\"י ומסקינן דהדר ביה וא\"כ העיקר כפירוש א' דהרע\"ב ומתניתין אתיא כר\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>בתוי\"ט ד\"ה במזיד. והא ליתא וכו' וודאי דפטור. </b>וגם בהיפוך קשה כיון דנקט הטעם דאינו לוקה ומשלם ל\"צ לטעמא דאסור בהנאה. וגם היא אוקימתא חדשה דהא הש\"ס מוקי כרנב\"ה ולא מטעם דאינו לוקה ומשלם וע\"כ משום דבמזיד אף בלא אתרו כלל וא\"כ איך לקח לו הרמב\"ם דרך עצמו: <b>ותו </b>תמוהים דברי הרמב\"ם מ\"ש בעשירי מתרומות האוכל תרומה בין במזיד בין בשוגג אינו משלם אלא מן חולין המתוקנים שהוציא מהם תרומת מעשר עכ\"ל משמע דס\"ל דדרשא דונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיו' קדש גם בתשלומין מזיד הוא. א\"כ ממילא צריך לשלם פירות למ\"ד לפי מדה משלם אם כן יקשה מסוגיין דאמרינן אא\"ב לפי מדה משלם וקשיא א\"כ אמאי פטור במזיד. וכבר נכלל זה בתמיהת המ\"ל: <b>ונלע\"ד </b>דהנה דעת המאור דלרנב\"ה ח\"כ שוגגים פטורים. וההיא דאוכל תרומת חמץ בשוגג הטעם כיון דגזירת הכתוב הוא בתרומה דמיתה דידיה לא פטרתו ה\"נ כרת דחמץ לא פטרתו. והרמב\"ן במלחמות הקשה דא\"כ יקשה לרבא דס\"ל דבמיתה ביד\"ש ליכא קלב\"מ לדידיה ליכא גזרת הכתוב בתרומה. ולזה הוכיח דלרנבה\"ק אף דכרת פוטר מתשלומים מ\"מ לא הוי כמו מיתת ב\"ד. דשוגג כרת אינו פוטר וכשיט' רש\"י עי\"ש. ולכאורה תמוה כיון דסותר להמאור מכח מימרא דרבא הרי דס\"ל להחלט דאוקימתא דה\"ט קאי גם לרבא א\"כ ישאר הקושיא להרמב\"ן דלרבא למה לי דנקט מתניתין כלל תרומה לתני האוכל חמץ לחוד וכקושית רש\"י. ורש\"י תירץ והוכיח מזה דאפילו הזיד בתרומה ושגג בחמץ דפטור ואשמעינן דאפילו מיתה בידי שמים פוטר והיינו דב��מת אזלא רק לאביי. ולרבא מוכח באמת דלפי מדה משלם. אבל להרמב\"ן דלא ניחא ליה בכך דהסוגיא אזלא רק לאביי. א\"כ יקשה כזאת (ואפשר לומר בזה דהרמב\"ן ס\"ל ג\"כ דיש סברא לומר דתשלומי תרומה דכפרה הם לא אמרינן בהו קלב\"מ אלא דזהו נסתר דא\"כ גם בחמץ של הקדש אמאי לא מעל דגם שם הוי כפרה אפ\"ה פטור בהזיד בחמץ) וי\"ל למה דאיתא במתניתין (ספ\"ה דבכורות) השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהוא טריפה מה שאכלו אכלו והכי קיי\"ל בחוה\"מ (סי' רל\"ד). ויש להפוסקים בזה ב' טעמים אי משום קנסא אי משום דאכילת איסור לא מקרי נהנה דיותר היה ניחא ליה אילו לא אכלו. ומעתה י\"ל דבחמץ לחודיה לא הו\"מ למנקט משום דממנ\"פ היכי דשייך מדאגביה קניא גם במזיד חייב וכמ\"ש תוס' להדיא בכתובות דגם במתני' דתרומת חמץ ע\"כ מיירי כאוקימתא דכתובות בתחב לו חבירו. ואי בתחב לו חבירו היכי דאינו חייב מטעם מזיק רק מטעם מה שנהנה גם בשוגג פטור כיון דלא מקרי נהנה (זולת לשיטת הריצב\"א כתובות (דף ל' ע\"ב) משכחת לה דתחב לו חבירו באונס עד מקום דא\"א לאהדורי כי אם ע\"י הדחק דבמזיד דהחוב ממון אז מדלא אהדר קנהו בפיו מ\"מ כיון דמיד אח\"כ בא חיוב מיתה הוי מיתה ותשלומים באים כאחד ובשוגג חייב מטעם קנין פיו ובענין דלא נמאס הרבה והוא ש\"פ) מש\"ה נקט בתרומה דחייב בשוגג מצד אכיל' ולא משום שנהנה. ורש\"י לשיטתו דנראה דס\"ל בבכורות דהטעם משום קנסא ועיין ש\"ך יו\"ד דדוקא במוכר במזיד טריפה בחזקת כשר משום הכי שפיר הקשה דליתני חמץ לחודיה אבל להרמב\"ן י\"ל כדברים האלה. ובהכי יתישבו דברי הרמב\"ם (בפ\"י מהל' תרומות). דשפיר י\"ל דאם לפי מדה משלם גם במזיד כן הוא. והכי אמרינן אא\"ב לפי מדה משלם י\"ל דבמזיד פטור דמיירי באתרו ביה ומטעם דאין לוקה ומשלם. והא דנקט דוקא בתרומה היינו בפשוטו דבחמץ לחודיה לא משכחת שוגג חייב דלאו בר דמים הוא אבל למ\"ד לפי דמים משלם וע\"כ מתני' כריה\"ג דחמץ מותר בהנאה שפיר קשה א\"ה במזיד נמי ואי באתרו ביה ומטעם דאינו לוקה ומשלם ליתני בחמץ גרידא ואי דבחמץ גרידא לא משכחת דשוגג חייב דלא מקרי נהנה כיון דהוא אכילת איסור וכנ\"ל, הא משכחת בלא תחב חבירו ובשוגג חייב דבעידנא דאגביה קניא במזיד פטור באתרו ביה גם על לאו דבל יראה דגם על הגבהה אינו לוקה ומשלם כיון דלקח חמץ חבירו ועשה בו קנין הוי כקנה חמץ דמקרי מעשה וחייב מלקות לשיטת הרמב\"ם. ומשני דאתי כרנבה\"ק וא\"כ מזיד מיירי בלא אתרו ביה והא דפטור היינו בהזיד בחמץ. ובשוגג חייב דחייבי כריתות שוגגים חייבים וכדעת רש\"י והרמב\"ן. והא דלא נקט חמץ לחודיה היינו דרוצה למנקט מזיד אף דלא אתרו וזהו ל\"ש בחמץ לחודי' דהיכי דאגביה מעידן דאגביה חייב בתשלומין ואם בענין דל\"ש מדאגבי' גם בשוגג פטור דלא מקרי נהנה או כשיטת תוס' דגם שגגת כרת פוטר ורק בתרומה חייב כיון דגלי גלי ודו\"ק. ומעתה דברי הרמב\"ם בפירושו להמשנה מדוקדקים היטב דהא דנקט הטעם דחמץ לאו בר דמים היינו דנקט האמת דאף בלא אתרו ביה למלקות על לאו דבל יראה מ\"מ ל\"א מדאגביה קניא כיון דלאו בר דמים הוא. ואך משום הא לחוד ליכא למפטרי' דמ\"מ לחייב על האכילה דגם במזיד לפי מדה משלם לזה נקט הטעם דאתרו על האכילה ומטעם דאינו לוקה ומשלם והיינו ממש כפירוש הסוגיא דנקט אא\"ב לפי מדה משלם וכפי פירושינו הנזכר ואסברה לה הרמב\"ם בלא אתרו על לאו דב\"י ומשום דלאו בר דמים דלא תקשי דלנקט בחמץ לחודיה והיכא דאגביה ואתרו ביה משום ב\"י פטור לזה ביאר דמ\"מ גם בשוגג פטור דלאו בר דמים הוא. ודו\"ק. וע' מ\"ש על משנה זו (בריש פ\"ז מתרומות): אחרי זאת ראיתי לבני הרב הגאון מוהר\"ר שלמה איגר נ\"י רשום בחידושיו בזה\"ל ואשר השיג הראב\"ד בששי לעשירי מתרומות על הרמב\"ם דפסק דגם באכל בשוגג פטור מהתשלומין. ובגמ' אמרו אא\"ב לפי מדה משלם שפיר. יראה למה דכ' הרמב\"ם הלכה י\"א. ונזיר ששגג ושתה יין של תרומה כו' משלמים את הקרן ולא החומש ובכ\"מ שם כ' והטעם משום דכיון דהיה אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתיה הוא. ע\"כ. ולפ\"ז יחוייב התעוררות במתני' נימא ג\"כ כיון דהיה אסור בחמץ אף אם היה חולין לאו אכילה הוא והנראה דדין זה שכתב בהלכה י\"א תלוי במ\"ש בהלכה שקודם לה. דהמאכיל את פועליו תרומה משלם להם דמי סעודתן כו' שדבר האסור נפשו של האדם חיתה ממנו ע\"כ. ור' מאיר דפליג בהאי דהמאכיל את פועליו. ע\"כ יסבור כרשב\"א בבכורות (דף ל\"ז א') דלאו בכל האסורים נפשו של אדם קצה בהם. וא\"כ י\"ל מה דקאמר בגמ' אא\"ב לפי מדה משלם שפיר. היינו דבאמת נימא מתני' ר\"מ היא ככל סתם מתני' אבל הרמב\"ם דפסק כרבנן. גם אם לפ\"מ משלם פטור דלאו אכילה היא כיון דבל\"ז אסור מטעם חמץ. והראב\"ד שהשיג לשיטתו אזיל שהשיג גם על דינו שבהלכה י\"א הנזכר. עכ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>בתוי\"ט ד\"ה והכהנים. כדיליף לקמן. </b>כך קתני בברייתא לענין דאינו יוצא י\"ח במצה של טבל. ובסוגייא פריך עלה מידי בלבד קתני' ומסקי' דר\"ש היא דס\"ל אין איסור חל ע\"א ואינו חייב משום ב\"ת חמץ רק משום ב\"ת טבל. וא\"כ לדידן דקיי\"ל איסור חע\"א וגם בתרומה הוי איסור מוסיף דהא חמץ נאסר אף לכהן וחייב עלה ג\"כ אף משום ל\"ת חמץ ליתא להך טעמא. וליכא טעמא כי אם משום מה\"ב א\"כ לא הוי להתוי\"ט להעתיק דברי רש\"י אלו דהוא רק לס\"ד דדרשינן מי שאינו מוזהר רק משום ל\"ת חמץ בלבד:",
+                "[אות ט] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ולא במעשר שני. ותנא דידן מצות מצות ריבה. </b>ומה ראית לרבות מ\"ש ולהוציא בכורים. מרבה אני מ\"ש שיש לו היתר בכל מושבות כו' גמרא (דף ל\"ו). ובדף (ל\"ח) בעי רשב\"ל מהו שיצא אדם יד\"ח בחלה של מ\"ש בירושלים. בחולין הוא דנפיק דאי מטמו יש להן היתר במושבות כו' א\"ד אמרינן הואיל ואילו לא קרא עליה שם ואיטמי איתא לה היתר כו' השתא נמי נפיק. וכתב בתוס' ד\"ה אבל חלתו זו הסוגיא כמ\"ד מחיצה לקלוט דאורייתא דאי מדרבנן יש לה היתר במושבות דאי יצאה חוץ למחיצה נפדית אפילו טהורה אי נמי כיון דמדרבנן אין לה פדיה לא חשיב נאכל בכ\"מ ע\"כ. וקשה לי הא רבא אמר הכא מסתברא שם מעשר חד הוא והא לרבא לא צריך לכל זה דהא בלאו טומאה נאכל בכל מושבות דהא הוא סובר מחיצה לקלוט דרבנן וא\"כ ממילא ליכא ב' הואיל דבהואיל אלו לא היה לקוח סגי דהא במ\"ש עצמה והיא חלה לא צריך לאילו לא קרא שם דאף כשהיא חלה נאכל בכל מושבות כ\"ז שלא נטמא יכול להוציא לחוץ ולפדותו. גם על תירוצם הב' קשה לי דהא משמע לעיל דמכח רבוי דמצות מצות אמרינן דמ\"ש מקרי נאכל בכל מושבות הואיל ואילו נטמא. ולמ\"ד מחיצה לקלוט דרבנן הא ע\"כ לא אתי קרא להכי דהא בלא\"ה נאכל מה\"ת בכל מושבות. ואף די\"ל דמ\"מ כיון דקודם פדייה אינו נאכל לא היה מקרי נאכל בכל מקום וכדמשמע מדברי תוס' לעיל ד\"ה דאר\"א מדציינו עצמם על זה ולא הקשו כן מקודם אההיא דיכול שאני מוציא אף מ\"ש וגם יקשה על האמת למ\"ד מחיצה לקלוט דרבנן איך יתרץ הברייתא הנ\"ל דקתני יכול שאני מוציא אע\"כ דמ\"מ בלא פדייה אינו נאכל בכל מושבות וצריך לזה ריבוי דקרא והקשה רק אחר שאמר ומה ראית כו' דאר\"א הוי ליה לומר דמשכחת לה שיוצ��א ויפדה. מ\"מ עדיין קשה אימא דהריבוי רק במה שבידו לפדות בחוץ אבל הסברא דמשכחת לה אם נטמא לא שמעינן. וא\"כ לבתר דאחז\"ל דמחיצה לקלוט מנ\"ל דמכח דאלו נטמא מקרי נאכל בכל מושבות וצ\"ע. וה' יפתח לבבי בתורתו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות י] <b>בתוי\"ט סוף ד\"ה אלו עוברין. ודייק מדתנן שיאור ישרוף. </b>במתניתין דפרקין (משנה ה') תנן שיאור ישרוף והאוכלו פטור, ובאמת התוס' לא דייקי מהך מתני' אלא מבריית' (בדף מ\"ג) דשיאור ישרף והתוי\"ט לא דקדק בזה כיון דגם ממשנה יש לדייק אך צריך להבין למה באמת שבקו התוס' מתניתין והביאו ראיה מהברייתא ובתשובה כתבתי ישוב לזה:",
+                "[אות יא] <b>שם במשנה וזומן של צבעים. </b>לכאורה היה אפשר לומר דדוקא מו' שעות ולמעלה. דכיון דבאותו זמן חמץ גמור אסור מדאורייתא גזרו נוקשה אטו חמץ גמור. אבל בשעה ו' דחמץ גמור נמי עדיין מותר מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו לאסור י\"ל דנוקשה לא גזרו דהוי כעין גזירה לגזירה ובהכי היה מתיישב מאד האי דרב גידל בריש מסכתין דאמר המקדש מו' שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדניתא א\"ח לקדושי' דמש\"ה אמר מו' שעות ולמעלה. משום דבתוך ו' אין איסור כלל בחיטי קורדניתא אך התוס' דדייקי מזה דאמר משש ולמעלה דבשעות דרבנן וחמץ דרבנן מקודשת ע\"כ לא ניחא להו בכך. ולא ידענא למה מיאנו לומר כן וד' יאיר עיני: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>בבית חמיו. </b>משמע דוקא החתן דאי אפשר לקיים המצוה על ידי אחרים אבל אחר ההולך לסעודת מצוה יחזור אבל הרמב\"ם כתב וז\"ל משיצא לעשות מצוה או לאכול סעודה של מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין וכו' משמע דאפי' באחר הדין כן. מג\"א (סי' תמ\"ד). והפר\"ח כתב דהא דנקט במתני' לבית חמיו משום דההיא בכל גוונא איכא מצוה לאפוקי אחרים דאמרינן בסוף פרקין כל סעודה שאינה של מצוה אין ת\"ח רשאי להנות ממנה כגון מאי אר\"י כגון בת כהן לישראל ובת ת\"ח לע\"ה:",
+                "[אות יג]  <b>שם במשנה ואם לאו מבטלו בלבו. </b>המג\"א (בסי' תמ\"ד סקי\"א) כ' דאם הוא מו' שעות ולמעלה דאין יכול לבטל והולך למול בנו יחזור מיד משום דהאי עשה והאי עשה ועשה דתשביתו חמור טפי דבכל שעתא עובר עליו משא\"כ במילה ובאבן העזר שם השיג דהרי בהולך לשחוט פסחו בודאי דינא דמתני' גם מו' שעות ולמעלה דאינו חוזר לבער דהא עשה דפסח הוי עשה שיש בו כרת ודחי לעשה דתשביתו (נ\"ל דכוונתו אף דלא הוי בעידנא מ\"מ דחי כמ\"ש תוס' פסחים (דף נ\"ט א') גבי עשה דהשלמה) וממילא ה\"ה בהולך למול בנו כיון דמתני' כייל ליה בחד בבא והטעם דמשהה חמץ ע\"מ לבערו אינו עובר בעשה כמ\"ש תוס' (פסחים דף כ\"ט) עיי\"ש. ובחידושי צל\"ח פסחים הביא בשם חכם א' השגה גדולה על האה\"ע. דבלשחוט פסחו בודאי דינא דהמג\"א אמת דהא א\"א לו לשחוט פסחו כשיש לו חמץ בביתו דעובר על לאו דלא תשחט על חמץ. ולא שייך דעשה דפסח ידחה ללאו דלא תשחט. (והיינו דעשה דתשביתו לא עבר כמ\"ש האה\"ע כיון דמשהה ע\"מ לבערו) דל\"א כן בדבר שהלאו הזה בעצמותו דמצוה שהתורה אמרה דהעשה דשחיטת פסח לא יהיה על חמץ. ואף דאיכא לאוקמי קרא ביש לו פנאי לבער חמצו תחלה מ\"מ לא שייך בדבר זה עצמו לומר דעשה דוחה לא תעשה שאין זה דומה לשארי מקומות שלא נאמר הל\"ת על דבר זה רק שאירע דמזדמנים יחד העשה ול\"ת. וכיון שכן אדרבא הוא סייעתא להמג\"א כיון דבלשחוט פסחו בודאי לאחר שש ולא ביטל דחוזר לבער הכי נמי בלמול בנו דחד דינא אית להו. עכ\"ד: <b>והנה </b>בי��וד הזה דהיכא דל\"ת בדבר זה עצמו ל\"ש לומר דעשה דוחה ל\"ת מצאנו לקדוש א' מדבר בהיפוך ה\"ה הגאון שאגת אריה בספר טורי אבן (בחגיגה דף ד') ד\"ה אצטריך קרא. הקשה דנימא דעשה דראיית פנים ידחה לל\"ת דלא יראה פני ריקם דהא ממנ\"פ אם הוא נקבה לא עבר בלאו דל\"י ואם הוא זכר מקיים העשה דראיית פנים ודחי ללאו דל\"י עיי\"ש. הרי אף דהלאו הוא באותו דבר עצמו דהזהיר התורה דראיית פנים לא יקיים רק להביא עמו קרבן מ\"מ אמרינן דזהו רק באפשר להביא קרבן. דעבר אלאו אם אין מביא והוי כמו לאו דעלמא ואם אי אפשר להביא קרבן דוחה העשה לל\"ת [והנה מ\"מ נדחים דברי האה\"ע דהרי הט\"א תירץ על קושיתו הנ\"ל דאין עשה דוחה לל\"ת שבמקדש. וא\"כ מה\"ט נתקיים השגת החכם הנ\"ל על האה\"ע דבלשחוט פסחו בודאי צריך לחזור לבער דהעשה דפסח אינו דוחה ללאו דלא תשחט דאין עשה דוחה לל\"ת שבמקדש. אמנם בזה דעשה דפסח שהוא בכרת דוחה לל\"ת שבמקדש כדמוכח בפסחים (דף נ\"ט) דעשה דפסח דוחה להשלמה אף דהיא עשה שבמקדש. ה\"נ י\"ל לל\"ת וראיה מסוגיא דזבחים (דף ל\"ג) דדחי עשה דפסח ללאו דלא תבא אל המקדש. וא\"כ יש מקום לדברי האה\"ע] ולענ\"ד נראה לקיים דברי האה\"ע. ובתחלה נאמר דאף לדעת החכם הנ\"ל דבפסח בודאי יחזור ויבער משום לאו דלא תשחט. מ\"מ מה שדן דיש ראיה להמג\"א דה\"נ בלמול בנו כיון דבחד בבא קתני. ז\"א כיון דבפסח אין הטעם דמוטל עליו יותר לקיים עשה דתשביתו. אלא דאין בידו לעשות פסח דאף אם אינו יכול לחזור כלל ולבער דפסקי' מברא ג\"כ א\"י לשחוט פסח משום לאו דלא תזבח. וא\"כ ל\"ש לומר למול דומיא דלשחוט. דבפסח אינו הולך לשחוט דכ\"ז שיש חמץ בביתו אין שייכות לשחיטת פסחו ומעתה אני אומר בהיפוך דראיית האה\"ע לנכון. והיינו דלר\"ל דס\"ל בפסחים (דף ס\"ג) דלאו דלא תשחט הוא רק באם החמץ עמו בעזרה. ולדידיה מיירי לשחוט פסחו אף אחר שש דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה לעשה דתשביתו ודומיא דהכי מיירי למול גם כן אף אחר שש. ומוכח באמת הטעם דבדעתו לבערו א\"ע על תשביתו. ובזה לא מצינו דפליג ר\"י דאף דלר\"י לשחוט פסחו לא מיירי מן לאחר שש היינו מטעם אחר דלאו בר שחיטת פסח כ\"ז שהחמץ בביתו אבל לענין למול בנו הדין לר\"י כמו לר\"ל. ובתשובה הארכתי בעז\"ה:",
+                "[אות יד] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ולשבות. והקשו בתוספות. </b>והמג\"א כתב דלפמ\"ש הב\"י א\"ח (סי' תט\"ו) דדוקא במערב בפת הוא דאין מערבין אלא לדבר מצוה אבל לערב ברגליו ולקנות שם שביתה מותר אפי' לדבר הרשות. א\"כ ליתא ממילא לקושיית תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>בהרע\"ב ד\"ה בשר קודש. משום חומרא דקדשים. </b>ובתוס' כתבו אומר ריב\"א דמפורש בירושלמי משום דבשר קודש לית ליה תקנה בביטול החמירו בכזית אבל חמץ דאית ליה תקנה בביטול לא החמירו עד כביצה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>בהרע\"ב ד\"ה מקום שנהגו. דהחמירו על עצמן כו'. </b>דאילו מחמת חשש רביעה כדאי' (ברפ\"ב דע\"ז) דאין מעמידים בהמה בפונדקאות של עו\"ג משום חשש רביעה. דהכא במכירה אמרינן עו\"ג חס על בהמתו שלא תעקר. דמה\"ט דינא דאין מעמידי' לא תליא במנהגא. דהתם לכ\"ע אסור מחשש רביעה אבל במכירה דחס על בהמתו תליא במנהגא. וס\"ל לרש\"י ולהרע\"ב דטעמא דנוהגין שלא למכור משום אטו בהמה גסה. ולא ניחא להו לפרש דמקום שנהגו חוששים אף לבהמתו דלמא לא חס. די\"ל דקשה להו קושית תוספת (בע\"ג דף כ\"ג) דא\"כ בהנך מקומות יהא הדין דאין לוקחין מהם בהמה לקרבן דהא חוששין אף לרביעה. אע\"כ דאין חוששין כלל לזה. אלא דנהגו שלא למכור אטו בהמה גסה ותוס' שהקשו כן ע\"כ דס\"ל דטעמא דמנהגא דחוששין אף לבהמתו לרביעה. והנה מתוס' (ע\"ז דף י\"ד ע\"ב) ד\"ה אמר רב כו' נראה דס\"ל כרש\"י והרע\"ב. והיינו ממה דכתב ולמאי דהדר ביה רב ניחא. ובפשוטא תמיה דעדיין תקשה הא מכל מקום טעם דנהגו שלא למכור משום רביעת בהמתו. ואמאי נהגו בכותי שלא למכור הא כותי אינו חשוד על הרביעה. ולזה נראה למה דהקשה המהרש\"א על קושית תוס' הא אמרינן דאין מוכרין לכותי שמא יחזור וימכור לישראל ותירץ דתוס' קאי באידך תירוצא דזהו מקרי לפני דלפני. ולזה שפיר כתבו למאי דהדר ביה רב ניחא. היינו דאין הטעם משום רביעה אלא משום אטו בהמה גסה דאסור משום שאלה ונסיוני, וזה שייך גם כן בכותי דימכור לעו\"ג ויהיה נסיוני או דישאל לעו\"ג ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יז] <b>בין בשבת. </b>ואף דבשבת ליכא נו\"נ והיה ראוי להקדים התמיד במה דאפשר משום פסח שאחריו. מ\"מ כיון דעבדינן מוספים בשש ובזיכין בז' א\"א לעשות התמיד רק בז' ומחצה. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה ששחטו כו'. פ\"ג דבב\"מ. </b>ובמסכתין (דף ס\"ג ע\"א) ד\"ה רבי מאיר סבר וכו':"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה ושאר כל הזבחים. פטו' דכתיב זבחי. </b>ביומא (דף כ\"ט ע\"א) בתוס' ד\"ה אלא וכו' הקשו דלמה לי קרא להכי הא בלא\"ה פטור דהקרבן פסול כיון דשחטו בזמן פסח שהוא אחר התמיד של הערביים. והוכיחו מזה דבדיעבד אף דעבר על העשה דעליה השלם. מ\"מ הקרבן לא מפסיל בכך עיי\"ש. ולא הבנתי קושיי' דהא באמת זמן פסח מחצות ואילך ואם שחטו להפס' קודם תמיד כשר וממילא אם שחט אז לזבחים על החמץ פטור ואצטריך קרא להכי להיכא דשחט שלמים בי\"ד אחר חצות קודם התמיד. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כ] <b>בתוי\"ט סוף ד\"ה שלא. דדלמא קרקע עולם היתה. </b>במחילת כתה\"ק אשתמיטתיה סוגי' ערוכה בשבת (דף קנ\"א ע\"ב) עלה דההיא קרקע בקרקע מיחלף פירש\"י שם אע\"ג דמרחץ רצפת אבנים הוא מ\"מ מיחלף בקרקע אחר. ולענ\"ד דגם תוס' ס\"ל הכי דלא יחלקו על סוגי' ערוכה. וקושיי' תוס' דבעזרה ל\"ש אשוויי גומות היינו למה דס\"ד לאוקמי מתני' כר\"א דמרבץ הוי מלאכה דאורייתא דאילו לרבנן דהוי רק שבות הא ל\"ג שבות במקדש וע\"ז הקשו דהא מ\"מ כיון דהיה מרוצף ליכא איסור דאורייתא דהא ליכא אשויי גומות ואין אסור רק מגזירה דמחליף בקרקע אחר. והמעיין בתוס' יראה להדיא דלא הקשו כלל על המסקנא לרבנן רק לס\"ד. ובמהרש\"א (בפ\"י דשבת) נדחק בדבריהם מה דלא הקשו להם למסקנא לרבנן ולפמ\"ש ניחא דהא באמת אסור גם במרוצף. ודלא כנראה מהתי\"ט דתוס' והרמב\"ם מחולקים בזה. כנלע\"ד ברור:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>והשלישית במקומה עומדת. </b>רמז בזה דגבי הראשונה נקט וישבה לה בהר הבית ועלה קאמר שניה בחיל. אבל השלישית שהיתה במקומה לא היה ישיבה אלא עמידה דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד עיין בירושלמי (פ\"ז דסוטה סוף הלכה ז'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כב] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואלו דברים. האמור בפסח דוחה את השבת. </b>ואף היכא דרוב הציבור זבין ומיעוט עושים את הפסח מ\"מ דחי שבת ולא אמרי' דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה בתמיד כל ישראל אף כאן כל ישראל אלא כיון דגמרינן בגז\"ש מתמיד הכי גמרי' מה להלן בתמיד במועדו ואפילו בשבת ואינו בטל בשביל שהוא שבת אף פסח לא יתבטל בשבת ואם היו כל ישראל זבין ח��ץ מאדם אחד או שנים וחל ע\"פ בשבת אי אמרת לא דחי שבת ביחיד הרי הוא בטל לגמרי. תוס' (יומא דף נ\"א ע\"א) ד\"ה דוחה וכו':",
+                "[אות כג] <b>בהרע\"ב ד\"ה הרכבתו. שהחי נושא את עצמו. </b>עיין בהרע\"ב (לעיל פ\"ד מ\"ג) ובתוי\"ט שם וצ\"ע. והרמב\"ם בפי' כתב דהרכבתו היא דאורייתא וכן הבאת חוץ לתחום לרע\"ק דסבר תחומין דאורייתא ור\"א ס\"ל דתחומים דרבנן וגם חי נושא את עצמו אפילו בהמה כבן בתירא לפיכך הם כולם אצלו משום שבות לבד:"
+            ],
+            [
+                "[אות כד] <b>במשנה אמר לו רע\"ק או חלוף. </b>מסקי' בסוגיא דר\"א אגמרי' לרע\"ק דהזאה אינו דוחה שבת אלא דגמרא אתעקר ליה ובא רע\"ק לאדכורי ליה [לפיכך דן ק\"ו זה לפניו כדי שישים אל לבו אחרי שבא זה ללמוד שחיטה מהזאה מכלל דבהזאה פשיטא ליה דלא דחי מתוך כך יזכור מה שלמד לו] והא דלא אמר לו להדיא. סבר לאו אורח ארעא והא דבאמת לר\"א הזאה אינו דוחה משום שמא יעבירנו ד\"א ברה\"ר אף דלר\"א מכשירים דחי שבת מ\"מ ההעברה ד\"א ברה\"ר לא דחי דר\"א סבר שוחטים וזורקים על טמא שרץ וכן בטמא מת שחל שביעי שלו בע\"פ וסבר ג\"כ אכילת פסחים לא מעכבא א\"כ אין צורך להזאה ולא מקרי נשחט שלא לאוכליו כיון דמחזי חזי תקוני הוא דלא מתקן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כה] <b>שלא לשמו בשבת. </b>מוקמי' בש\"ס דמיירי בעוקר אבל בטועה דסבר שהוא שלמים הפסח כשר דעקירה בטעות ל\"ש עקירה וסיפא דשאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח מיירי בטועה דסבר שהוא פסח. אבל בעוקר לא מקרי טעה בדבר מצוה. ולפ\"ז תמוהים דברי הרע\"ב [וכ\"כ רש\"י] במ\"ש ואם אינן ראוין וכו' או סבור שמותר לשחוט זבחים אחרים לשם פסח בשבת הא מיירי בטועה והו\"ל להרע\"ב ורש\"י לפרש בפשוטו דהוא שוגג דטעה וסבור דפסח הוא וכמ\"ש הרע\"ב ורש\"י באמת אח\"כ ואם ראויין כו' ולא נזכר שהקדישו לזבח אחר:",
+                "[אות כו] <b>ברע\"ב ד\"ה ור\"י פוטר כו'. טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כו'. </b>והא דלא מחלק ר' דבפסח ששינה את שמו חייב דלא עשה מצוה אבל בזבחים ששינה את שמן עשה מצוה. היינו דלדבריו דר\"א קאמר דס\"ל להדיא בזבחים (דף י\"א) דבשוחט זבחים אחרים לשם פסח פסול. תוס'. וזהו אם אמרי' עקירה בטעות שמה עקירה. אבל למה דקיימי' דל\"ש עקירה א\"כ סיפא דמיירי בטועה הוי שלמים וגם לר\"א עשה מצוה וצ\"ע ועיין מהרש\"ל:",
+                "[אות כז] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה שחטו. ותימא דלא פריך לה ברישא. </b>כך הקשה מהרש\"ל עיי\"ש:",
+                "[אות כח] <b>בתוי\"ט ד\"ה אם אמרת. אי קדם ומל של שבת בע\"ש. </b>יותר הו\"ל למנקט דאף אם קדם ומל של שבת בשבת דג\"כ חייב כמו קדם ושחט לאימורי צבור ברישא:"
+            ],
+            [
+                "[אות כט] <b>בהרע\"ב ד\"ה שמשכו. פטור שאנוס הוא. </b>ובתוספות הוכיחו מסוגיין דאין הטעם משום אנוס הוא אלא משום דטעה בדבר מצוה ואף דלא עשה מצוה צ\"ל דכולה מדברי ר\"מ היא דס\"ל להדיא בתינוקות דאף בלא עשה מצוה פטור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>בהרע\"ב ד\"ה נטף. והסולת רותחת. </b>גם מקודם גבי נטף מרוטבו על החרס הו\"ל לפרש דמיירי בחרס רותח כדאמרינן להדיא בסוגיין. והיינו דבגמרא מקשה אם הסולת או החרס צונן נימא אקורי קא מיקר דתתאה גבר וכשמואל. וא\"ת מה מקשה בסולת צוננת נימא אקורי קא מיקר לוקמי כגון שהרוטב ירד עד קרקעות הכלי ועשה גומא והסולת נפל לתוכה והוי עילאה. וי\"ל דלשון על הסולת לא משמע כן דהו\"ל למתני בתוך הסולת אי נמי י\"ל והוא עיקר דמ\"מ מקרי הסולת תתאה כיון דהוא במקומו והרוטב נכנס ��גבולו הוא גובר ומיקר ובהכי מתיישבת הסוגיא דאיתא תניא כוותיה דשמואל ומייתי שתי ברייתות חדא דתניא חם כו' חם לתוך צונן מדיח ותניא אידך בשר רותח שנפל לתוך חלב כו' חם לתוך צונן מדיח ותמהו בתוס' למה לי להביא אידך ברייתא ולמ\"ש ניחא דאילו הביא רק ברייתא קמייתא הייתי אומר דמיירי בב' חתיכות ועדיין בחתיכה שנפל לדבר לח כסולת או משקה סד\"א דמקרי תתאה כיון דשקועה בו לזה מביא אידך לאשמעינן דאף בכה\"ג מקרי החתיכה עילאה: <b>ומה </b>דמביא ברייתא ראשונה ולא השניה בלחוד זהו קשה גם לתרוצם דהתוס' אבל נלע\"ד דגם זה לא קשה די\"ל דס\"ד דרק על אידך ברייתא שייך להקשות אדמיקר ליה בלע כיון דאין צריך להפליט רק להבליע החלב בתוכו אבל בשני גושיים י\"ל דכולי האי ל\"א אדמיקר ליה מפליט ומבליע לזה מביא ברייתא ראשונה לבאר דגם בזה אמרינן אדמיקר כו' ובעי קליפה ובדרך זה יש ג\"כ ליישב תמיהת תוס' הנ\"ל די\"ל גם להיפוך דסד\"א דרק בברייתא ראשונה אמרינן אדמיקר כו' משום דאף אם הוא רק חשש בעלמא אי בלע מ\"מ אסור כיון דהוי חשש דאורייתא אבל באידך ברייתא דאף אם בלע ליכא דאורייתא דהא מ\"מ לאו דרך בישול הוא למתסר בב\"ח מדאורייתא ולגבי רבנן לא חיישינן כולי האי לומר אדמיקר ליה בלע לזה מביא גם אידך ברייתא למפרך עליה אדמיקר ליה בלע. וישוב הראשון יותר נכון. ועכ\"פ תמהני על הרשב\"א שכתב ומובא בב\"י (יו\"ד סי' צ\"א) ד\"ה כתב הרשב\"א בתשובה על שיטת רש\"י במה שאמרו בבר יונה דנפל לכדא דכמחא ואי צלי הוא בעי קליפה דהכוונה בצלי חם דוקא. וכתב עליו הרשב\"א וז\"ל אע\"פ שהבר יונה שקוע והכמחא צף עליו מלמעלה כו' אינו כצונן לתוך חם כו' ולא זכיתי להבין איך תלה קושיא זו בפירוש רש\"י הא גם לאינך פירושי יקשה מברייתא דהכא בשר חם שנפל לתוך חלב ויקשה הא הבשר שקועה והוי תתאה וצע\"ג וה' יאיר עיני:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לא] <b>תוי\"ט ד\"ה חמשה. ונראה דלחם הפנים. </b>בתוס' בסוגיין כתב בשם ריב\"א דמדכתיב תמיד ילפינן לה דאפילו בשבת ועיין במהרש\"א:"
+            ],
+            [
+                "[אות לב] <b>אע\"פ שנטמא הבשר והחלב קיים. </b>משמע דבנטמא שניהם אינו זורק והיינו כר\"י (בפרק ג' משנה ד' דמנחות) והא דקתני במתני' דמקודם חמשה דברים באין בטומאה היינו דבציבור מודה ר\"י כדמסקינן בסוגיין ואף למ\"ד דטומאה דחוייה בציבור ובעי ריצוי ציץ מ\"מ מדינא ציץ מרצה על האוכלין ורק מדרבנן לא יזרוק ולא אמרי' רק ביחיד ולא בציבור תוס'. אבל באבוד ושרוף אף בציבור לא יזרוק ואף דיעבד פסול כמבואר בסוגיין. ובזה מיושב מה דאמרינן בסוגיא חדא דפסולה דיעבד משמע ועוד חמשה דברים באין לכתחילה משמע ומשני הא ביחיד הא בציבור ועיין מהרש\"א דלא חש להשיב על קושיא הראשונה ופסולה היינו לכתחילה. ולענ\"ד י\"ל דבתחלה דמשני כי קאמר ר\"י לכתחילה אבל דיעבד לא היינו דשרש הדין דאם אין דם אין בשר הוא לכתחילה דלא שינה הכתוב לעכב ואף בשרוף ואבוד כן (וכדס\"ל לר' יוסי באמת) אפילו בציבור אסור לכתחילה כיון דדינא דאורייתא הוא דלכתחילה ל\"י. ומש\"ה פרכינן דהא פסולה קתני אבל למה דמשני כאן ביחיד כאן בציבור דבציבור אפי' לכתחילה שרי וע\"כ זהו רק בטומאה די\"ל דציץ מרצה על אכילות ורק מדרבנן ל\"י ובציבור התירו לכתחילה. וממילא י\"ל דבאבוד ושרוף אפילו דיעבד לא דאם אין דם אין בשר הוא לעכב וכדאיתא כן להדיא בסוף סוגיין. וא\"כ י\"ל דלשון פסולה נקט משום נשרף. וביותר די\"ל דמתני' ס\"ל דציץ אינו מרצה על אכילות וקאמ�� כמדת ר\"י היינו לענין היסוד דאם אין דם אין בשר פסולה אבל ר\"י לנפשיה סבר דמרצה על האוכלין ומדרבנן לא יזרוק ובדיעבד כשר ודו\"ק היטב:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>נטמא מיעוט הקהל. </b>הא דנקט ברישא נטמא הקהל או רובו ובסיפא נקט נטמא מיעוט הקהל היינו דבנטמא רובו אף הטהורים עושים בטומאה ובנטמא מיעוט הקהל הטמאים נדחים לפסח שני אבל במחצה ע\"מ כולן עושים בראשון הטהורים בטהרה והטמאים בטומאה:",
+                "[אות לד] <b>בתוי\"ט ד\"ה שהיו הכהנים טמאים. שלא יגעו בבשר. </b>דבריהם הקדושים לא זכיתי להבין דהא אין ההיתר כלל משום טומאת בשר כמבואר בסוגיין דבכהנים טהורים והסכין נטמא בטמא שרץ דאף דמטמא לבשר טמאים לא עביד מוטב יאכל טומאת בשר בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף שהוא בכרת ואם כן כל עיקר תלוי בכהנים טמאים כיון דדחינן כרת דנכנסים לעזרה בטומאת הגוף וגם מ\"ש תוס' כיון דאשתרי טומאות אימורין תמוה הא מבואר בסוגיין בכהנים טהורים והסכין טמא מת כיון דהסכין מטמא לגברי עושים בטומאה והא בזה רק השוחט נטמא והזריקה והקטרת אמורים אפשר בכהן טהור אלא ע\"כ העיקר כיון דדחינן הכרת ליכנס בטומאה בעזרה וצע\"ג. ובתוספות הקשו דבסכין טמא מת ישחוט בסכין ארוכה ולא יצטרך לכנס לעזרה. (והיינו דהעבודה בטומאה ליכא דהא שחיטה מותר בטמאין וזריקה והקטרה אפשר בכהנים טהורים). אי נמי יאחוז הסכין בפשוטי כ\"ע. ותירצו דאין פנאי לכל הפסחים לשחוט בענין זה ואף להביא סכינים אחרים אין פנאי עכ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות לה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואח\"כ. מרצ' ופטור. </b>וכן פירש רש\"י והיינו לשיטתייהו דפירשו דמיירי גם בנטמא הבשר וזה ע\"כ רק לענין הפטור מפסח שני דהא אין הציץ מרצה להתיר בשר באכילה. אבל תוס' הקשו ע\"ז דהא הגמרא מדייק דוקא נזרק ואח\"כ נודע שהוא טמא אבל נודע ואח\"כ נזרק לא. וע\"כ זהו רק מדרבנן וא\"כ היכי מחייבינן ליה בפסח שני כיון דמדאורייתא פטור הוי חולין בעזרה. ולזה פי' הריב\"א דמיירי בנטמא הדם וע\"ז קאי הדיוקא דנודע ואח\"כ נזרק לא הותר הבשר באכילה אבל מ\"מ פטור מפ\"ש. וכתב עוד מיהו יש ליישב פי' רש\"י דהציץ מרצה היינו להקטיר אימורי' ובנודע ואח\"כ נזרק אינו מרצה להקטיר אימורים ומ\"מ פטור מפ\"ש: ",
+                "[אות לו] <b>בהרע\"ב ד\"ה הציץ מרצה. שהקריב פסחו. </b>ואפילו בין שחיטה לזריקה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לז] <b>בהרע\"ב ד\"ה העצמות. וטעון שריפה. </b>ואף אחר שניתותר א\"י לשברם ולהוציא המוח לשורפו דכיון דהיה לו שעת הכושר יש בו משום שבירת עצם וגם אף בעבר ושברם ולקח מהם המוח או בפסח הבא בטומאה דיכול לשברם מ\"מ העצמות טעונים שריפה דכיון ששימשו לנותר הם ג\"כ דינם כנותר:"
+            ],
+            [
+                "[אות לח] <b>בהרע\"ב ד\"ה כל. אין נמנין עליו בפסח. </b>והרמב\"ם (בפ\"י מהלכות קרבן פסח) פירש למשנתינו דעצמות הנאכלין בשור גדול אחר שליקה מותר לאכלן בגדי הרך היינו דאין בהם משום שבירת עצמות עיי\"ש:",
+                "[אות לט] <b>בתוי\"ט סד\"ה המותיר כו'. בפסח שבא בטומאה. </b>דגם זה ממעט מקרא בו בכשר ולא בפסול דמקרי נעשה בפסול כיון דטומאה דחוייה היא בציבור. פירש\"י:"
+            ],
+            [
+                "[אות מ] <b>בתוי\"ט ד\"ה מן האגף. הא האגף עצמו נעשה. </b>ודיוקא דמתני' לענין אגף עצמו מוקמי' בסוגיא כאן בשערי ירושלים דאגף עצמו כלחוץ כאן בשערי עזרה דאף אגף עצמו כלפנים חוץ משער נקנור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מא] <b>בתוי\"ט ד\"ה אפטרופסין. אבי ילדים. </b>כן הוא בהרע\"ב (פ\"א מ\"ה דבכורים):"
+            ],
+            [
+                "[אות מב] <b>בהרע\"ב סד\"ה ופטורים. דקמי שמיא גליא. </b>ודוקא בשכח רבו אחר הזריקה דבעידן זריקה היה עומד לברר אבל שכח קודם זריקה דכי אזדרק לא הוי חזי לאכילה חייבים לעשות פסח שני מימרא דאביי בלישנא קמא ופסקו הרמב\"ם (פ\"ג מהל' ק\"פ):"
+            ],
+            [
+                "[אות מג] <b>במשנה רש\"א עד שיזרק. </b>יש לעיין הא ר\"ש ס\"ל דכל העומד לזרוק כזרוק דמי כדאיתא במנחות (דק\"ב):"
+            ],
+            [
+                "[אות מד] במשנה 'את שלו'. ואף בלא ממנה אחרים אם דרך א' מהם למהר ולאכול הרבה יכולים לומר טול חלקך וצא אלא דנקט ממנה דבזה אפילו היכי דבתרוייהו אכלי כחד מבני חבורה מצי אמרי ליה לא ניחא לן אינש נכרי גבן. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות מה] <b>בתוי\"ט ד\"ה ראה שלש. גמרא. </b>וכ\"כ הרמב\"ם וכתב עלה הכ\"מ שכן הוא בגמרא. ואני בעניי לא ידעתי הא הטעם שכתב התוי\"ט מקודם דקודם טבילה אין שוחטים דחיישינן דלמא פשע זהו ס\"ד דהש\"ס ולאותו ס\"ד פרכי' א\"ה מחוסר כפורים נמי דלמא פשע ומשנינן דמסרום לכהנים אבל למאי דפרכינן עלה ורב סבר מדאורייתא מיחזי חזי [ופי' רש\"י דאם הטעם דלמא פשע הוי רק גזירה ומדרבנן] וכו' ומסקינן דרב מקרא יליף ע\"ש. וע\"כ החילוק בין קודם טבילה לקודם כפרה היינו דאח\"כ קליש טומאה ולא מצינו כלל בדרב החשש דשמא יפשע וכיון דחזי' דעולא דסבר שו\"ז על ט\"ש לא ס\"ל חששא דיפשע ולדידיה ל\"צ למסירתם לכהנים ובסברא זו היכן מצינו דפליג רב כיון דטעמא דאין שו\"ז עט\"ש דיליף לה מקרא. וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>הר\"ב ד\"ה אונן. וטבילה בעי. </b>כדאיתא (פ\"ג משנה ג' דחגיגה):",
+                "[אות מז] <b>בתוי\"ט ד\"ה כפורש כו'. במקום כרת. </b>בגמ' אמר רבא ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהן במקום כרת אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהן במקום כרת כו' מצורע מאי היא דתניא מצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח וראה קרי בו ביום טובל ואוכל כו' יבא עשה שיש בו כרת כו' ואמר ר\"י דבר תורה אפילו עשה אין בו ובתוס' ד\"ה ואמר ר\"י כו' ר\"י לא פליג אבריי' דלאו תנא הוא כו' אלא פרושי קא מפרש לה [דמה דקתני וידחה לעשה שאין בו כרת לאו דוקא אלא איסור דרבנן הוא] וכן מוכח דגבי יולדת כו' ע\"ש וכן ביבמות האריכו להוכיח דרק פרושי קא מפרש וקשה לי הא בפשוטו מוכח כן דאם איתא דהברייתא ס\"ל דהוי דאורייתא א\"כ מוכח דעשה דפסח דיש בו כרת דוחה לעשה דאורייתא. א\"כ היאך חשיב מצורע בהא דלא העמידו דבריהן. מה ראיה דנהי דר\"י לנפשיה סבר דאפילו עשה אין בו באמת. אבל מ\"מ מצי סובר ג\"כ דאפילו הי' בו עשה היה נדחה מפני הפסח דהא הברייתא סובר כן וא\"כ ל\"ש לומר לא העמידו דהא אף אלו העמידו שיהא כשל תורה הא גם דאורייתא ממש נדחה מפני הפסח אע\"כ מוכח דר\"י פירושי מפרש וס\"ל לסוגיא מסברא דעשה דאורייתא לא היה ראוי להיות נדחים מפני הפסח אלא כיון דמדרבנן הוא נדחית ולא העמידו דבריהן לעשות כש\"ת: <b>אמנם </b>מ\"מ קשה לי הא האמת כן הוא דאף אם הוא דאורייתא ראוי שידחה מפני פסח דכן מוכח בזבחים (דף ל\"ג ע\"ב) דאמרינן רבינא אמר למלקות אתמר וע' בתוס' שם דהא עדיין איכא לאקשויי דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה ועוד הא בעי בעידנא ותירצו דעשה שיש בו כרת עדיף הרי דאף ל\"ת ועשה דאורייתא נדחים מפני הפסח וא\"כ איך חשיב מצורע בכללא דלא העמידו הא אף אם יעמידו דבריהם יהי' נדחה מפני פסח וצלע\"ג ��בינני ד' ואלמדה תורתיך: <b>ובהרא\"ש </b>(פ\"ג דמ\"ק סי' ג'). אבל אינו נוהג אבילות. והכי קאמר אע\"פ שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כש\"ת והעמידו במקום עשה כאן לא החמירו עליו ואתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד דדבריהם ואע\"פ שלא עשו כן לענין שופר כו' תמוה לי מאד למאי צריך הרא\"ש לכנוס בפרצה דחוקה לחלק בין שופר דעשו חיזוק. ובין אבילות דלא עשו חיזוק. הא חזינן דלפי מה דהביא הרא\"ש תחלה שיטת הרי\"ף והראב\"ד דדייקי מסוגיא דהכא דאיכא אבילות דאורייתא. מוכח דאף בדאורייתא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד אלא דר\"י הוכי' דליכא אבילו' כלל מדאורייתא אבל הסברא יכולה להיות קיימת דאף אילו הי' דאורייתא הי' הדין דנדחה עשה אבילות דיחיד מפני עשה דרבים דיו\"ט. וא\"כ רווחא שמעתא שפיר דגבי שופר כיון דבמלאכה דאורייתא אין עשה דשופר דוחה ל\"ת ועשה דיו\"ט ה\"נ עשו שבות של דבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם כאילו הי' ש\"ת. אבל באבילות ל\"ש דהעמידו דבריהם כש\"ת דהא אף אילו הי' דאורייתא ממש היה נדחה מפני עשה דרבים די\"ט. ומיושב יותר לישנא דאתי עשה דרבים כו' והיינו להמתיק דבאמת אלו לא היה אבילות דאורייתא נדחה מפני יו\"ט גם אבילות דרבנן לא היה נדחה דהיו מעמידים דבריהם כש\"ת לזה נקט יסוד הטעם דעשה דרבים דוחה עשה דיחיד ומש\"ה אף אם יעמידו דבריהם מ\"מ נדחה אבילות מפני יו\"ט וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>בתוי\"ט ד\"ה מה. כדאיתא בגמרא (דף צ\"ו). תוספות. </b>בתוספות כתבו עוד דבתוספתא דלא קתני ביקור י\"ל דלא קחשיב אלא הנך שנוהגין בפסח לבדו וביקור נוהג נמי בתמיד [וקשה לי דמ\"מ אמאי לא חשיב מקחו מבעשור דנוהג רק בפסח לבד ואפשר כיון דזה החילוק הוא רק בפסח מצרים לא חשיב לה]: <b>וביומא </b>(דף כ\"ט) בתוס' ד\"ה אלא אפילו כו' בסוף דבריהם כתבו דאפשר לומר ג\"כ דפסח ראשון זמנו אחר תמיד של הערביים כדתניא יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערביים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערביים לבד אבל פסח שני הי מיניי' דבעי קדים ועביד ברישא והא דלא חשיב לה במתני' דהכא י\"ל תנא ושייר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מט] <b>בתוי\"ט ד\"ה ויפלו. ומזה ראיה גמורה. </b>עיין תשובות חכם צבי (סימן מ\"ה):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נ] <b>בתוי\"ט ד\"ה ואפילו עני. עד שתחשך. </b>ובספר ברית שלום על התורה כ' (בפרשת בא) בשם החכם מוה' יעקב זצ\"ל דיש לפרש לפי מה דאי' ריש ברכות משעה שעני נכנס לאכול פתו. ופירש\"י עני שאין לו נר אוכל מבע\"י. ולזה קאמר הכא דאפילו עני שבישראל שאין לו לקנות נר ובכל השנה אוכל מבע\"י אפ\"ה בליל פסח לא יאכל עד שתחשך:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נא] <b>בהרע\"ב ד\"ה מפטירין. אפיקומן אפיקו מיני מתיקה. </b>בס' תשבי כתב ותמוה לי איך לא ידעו שהוא לשון יון ממש אפיקומם נקרא סעודה גדולה. ומה שאוכלים אחר הסעודה נקרא אפיקומן:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,208 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Pesachim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Pesachim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולמה אמרו. לקמן במתני'. </b>ובס' הכריתות כ' שקודם ר' הי' סדרי משנה (עמ\"ש בגליון סוף מס' כלים) ושם הי' שונים ב' שורות במרתף:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה. </b>בשער המלך (פ\"ד ה\"ב מהל' גירושין) הקשה הא בת\"ט דקאי לשריפה הוי כתותי מכתת שיעוריה (כמ\"ש התוי\"ט (פ\"ג מ\"ה דסוכה) בשם תוס' שם) וממילא אין הת\"ט מטמא לטהורה דכיון דכתותי מיכתת שיעוריה הוי כמו פחות מכביצה דאינו מטמא ועיי\"ש:",
+                "[אות ג] <b>בתוי\"ט ד\"ה ששורפין. נמי מוסיף אדרבי עקיבא. </b>לא מבעי' למ\"ד אוכל מטמא אוכל מדאורייתא דנשמע מדברי ר\"ח סגן הכהנים דטמא דרבנן מותר לעשותו טמא דאורייתא. אלא אפילו למ\"ד אין אוכל מטמא אוכל דאורייתא מ\"מ הוי חידוש יותר מה דשרי להוסיף בדרבנן ממה דשרי להוסיף מדאורייתא דאל\"כ יקשה האיך אמר ר\"י אינה היא המדה (הא) הא במה ששורפין טהורה עם הטמאה לא נעשה טמא מדאורייתא כיון דד\"ת אין אוכל מטמא אוכל וא\"כ נלמד מדרע\"ק כי היכי דלרע\"ק פסול דאורייתא מותר לעשותו ראשון דאורייתא ה\"נ אסור דרבנן מותר לעשותו שני דרבנן. אלא ע\"כ היכי דטמא מדאורייתא הוי יותר מקולקל מטומאה דרבנן. וא\"כ שפיר הוסיף רחס\"ה על רע\"ק. עיין בתוס' ומהרש\"א. וגם ל\"ל דדוקא ר\"י ס\"ל דאין לדמותו להדדי ולדידיה בלא\"ה לק\"מ דהא רחס\"ה מיירי בטמא דאורייתא אבל ר\"מ ס\"ל דיש לדמות הוספה בדרבנן להוספה בדאורייתא דא\"כ מנ\"ל להש\"ס לאוקמי לר\"מ בולד הטומאה דרבנן הא בלא\"ה י\"ל דר\"מ למד מדרע\"ק בדמיון הוספה בדרבנן להוספה דאורייתא. אלא ע\"כ דהסברא פשוטה דאין לדמותו. וא\"כ ממילא הוי רחס\"ה מוסיף אדרע\"ק לענין הוספה בדרבנן: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ד] <b>בהרע\"ב ד\"ה עבר זמנו. מד\"ס אסור בהנאתו. </b>בסוגיין אמרינן עבר זמנו א\"ב פשיטא ל\"צ לשעות דרבנן דאר\"ג המקדש מו' שעות ולמעלה אפי' בח\"ק א\"ח לקידושין. ובתוס' כתבו להסכים עם פירש\"י דל\"ג פשיטא. דהא ריה\"ג ס\"ל דשרי בהנאה כל שבעה ואי משום דמוכח כן מרישא דהא דרך התנא לכפול דבריו. ועוד דע\"ז לא הוי משני מידי ע\"ש: <b>ולדידי </b>צ\"ע דעדיין אף דל\"ג פשיטא מ\"מ יקשה מהא דאמרינן ל\"צ אלא שעות דרבנן דאר\"ג וכו' דמאי ראייה מייתי מדר\"ג הא בלא\"ה ידעינן הדין דמשש ולמעלה אסור בהנאה מדיוקא דרישא. ולענין דינא דקידושין הא מזה לא מיירי מתניתין. וביותר למה דכתב תוס' בפ\"ק (דף ו' ע\"ב) דמו' שעות ולמעלה דנקט ר\"ג מיירי בסוף שש ועיקר החידוש דאפילו ח\"ק דהוי רק חמץ דרבנן א\"ח לקידושין. א\"כ לא נשמע מדר\"ג אסור בהנאה מתחלת שש וא\"כ היאך שייך דינא דר\"ג עלה דמתניתין: <b>ולזה </b>היה נראה לענ\"ד דקושייתם ב' דתוס' לק\"מ דהש\"ס משנ' ל\"צ אלא לשעות דרבנן. ר\"ל דאשמעינן דאסור בהנאתו. כלומר ודינו ממש כמו איסורי הנאה דאורייתא לענין דא\"ח לקידושין דזה לא נשמע מדיוקא דרישא. ועל זה מייתי שפיר ראיה מדר\"ג כי היכי דחמץ דרבנן בשעות דאורייתא א\"ח לקידושי' ה\"נ חמץ דאורייתא בשעות דרבנן. והכי דייקא לישנא דהרע\"ב. כנלע\"ד:",
+                "[אות ה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ר\"י. דיליף מנותר דאסור. </b>תמהני הא מסקינן בסוגיין. דמכח הפירכא דחלב של שור הנסקל יוכיח חזר ר\"י ודן דין אחר דילפינן במה מצינו מנותר דנותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה ורבנן השיבו דחטאת עוף הבא על הספק יוכיח למה דס\"ל לר\"י בפ' בתרא דתמורה יקברו. <b>אח\"ז </b>רב מצאתי בתשובת נודע ביהודה (ח' יו\"ד סי' ל\"ד) שהק' לו כן מספרי ארי' דבי עילאה הרב הגאון מו\"ה יהודה ליב איגר זצ\"ל אבד\"ק האלברשטאט. ובעל נ\"ב כתב לתרץ דהא באמת קשה לר\"י לשיטתיה נימא חטאת עוף וכו' אלא די\"ל דר\"י מחזיק בלימוד דמה נותר אסור באכילה וכו' ולא חש לפירכת חכמים דחלב של שהנ\"ס יוכיח די\"ל דר\"י ס\"ל דאין אחע\"א אפי' בכולל וכו' עי\"ש. לענ\"ד דבריו תמוהים דמ\"ש דר\"י מחזיק בלימוד דמה נותר וכו' הא עדיין קשה דנימא חטאת עוף הבא עה\"ס יוכיח. וגם מ\"ש דר\"י ס\"ל דאין אחע\"א. הא מ\"מ משום זה אינו חייב על החלב משום אכילת שור הנסקל אבל עכ\"פ אסור בהנאה משום שהנ\"ס ועי' ברמב\"ם בפי' המשניות דכריתות וכמו דאמרינן שם אקדשיה מגו דאתוסף איסור הנאה. הרי דאיסור הנאה ודאי חייל ויהא הטעם כסברת הרמב\"ם שם כיון דההקדש חל על כללות הבהמה בודאי החלב אסור בהנאה. ה\"נ בחלב שהנ\"ס וא\"כ עדיין שייך חלב שהנ\"ס יוכיח דאסור באכילה משום חלב ובהנאה משום שהנ\"ס וחייב כרת:"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>בהרע\"ב ד\"ה שנאמר. אבל אתה רואה של אחרים. </b>וילפינן שאור דאכילה משאור דראייה ובדין הוא דאפילו תוך הפסח שרי אלא לאשמעינן דשל ישראל אפילו אחר הפסח אסור. זהו אוקימתא דראב\"י ומסקינן דהדר ביה וא\"כ העיקר כפירוש א' דהרע\"ב ומתניתין אתיא כר\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>בתוי\"ט ד\"ה במזיד. והא ליתא וכו' וודאי דפטור. </b>וגם בהיפוך קשה כיון דנקט הטעם דאינו לוקה ומשלם ל\"צ לטעמא דאסור בהנאה. וגם היא אוקימתא חדשה דהא הש\"ס מוקי כרנב\"ה ולא מטעם דאינו לוקה ומשלם וע\"כ משום דבמזיד אף בלא אתרו כלל וא\"כ איך לקח לו הרמב\"ם דרך עצמו: <b>ותו </b>תמוהים דברי הרמב\"ם מ\"ש בעשירי מתרומות האוכל תרומה בין במזיד בין בשוגג אינו משלם אלא מן חולין המתוקנים שהוציא מהם תרומת מעשר עכ\"ל משמע דס\"ל דדרשא דונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיו' קדש גם בתשלומין מזיד הוא. א\"כ ממילא צריך לשלם פירות למ\"ד לפי מדה משלם אם כן יקשה מסוגיין דאמרינן אא\"ב לפי מדה משלם וקשיא א\"כ אמאי פטור במזיד. וכבר נכלל זה בתמיהת המ\"ל: <b>ונלע\"ד </b>דהנה דעת המאור דלרנב\"ה ח\"כ שוגגים פטורים. וההיא דאוכל תרומת חמץ בשוגג הטעם כיון דגזירת הכתוב הוא בתרומה דמיתה דידיה לא פטרתו ה\"נ כרת דחמץ לא פטרתו. והרמב\"ן במלחמות הקשה דא\"כ יקשה לרבא דס\"ל דבמיתה ביד\"ש ליכא קלב\"מ לדידיה ליכא גזרת הכתוב בתרומה. ולזה הוכיח דלרנבה\"ק אף דכרת פוטר מתשלומים מ\"מ לא הוי כמו מיתת ב\"ד. דשוגג כרת אינו פוטר וכשיט' רש\"י עי\"ש. ולכאורה תמוה כיון דסותר להמאור מכח מימרא דרבא הרי דס\"ל להחלט דאוקימתא דה\"ט קאי גם לרבא א\"כ ישאר הקושיא להרמב\"ן דלרבא למה לי דנקט מתניתין כלל תרומה לתני האוכל חמץ לחוד וכקושית רש\"י. ורש\"י תירץ והוכיח מזה דאפילו הזיד בתרומה ושגג בחמץ דפטור ואשמעינן דאפילו מיתה בידי שמים פוטר והיינו דבאמת אזלא רק לאביי. ולרבא מוכח באמת דלפי מדה משלם. אבל להרמב\"ן דלא ניחא ליה בכך דהסוגיא אזלא רק לאביי. א\"כ יקשה כזאת (ואפשר לומר בזה דהרמב\"ן ס\"ל ג\"כ דיש סברא לומר דתשלומי תרומה דכפרה הם לא אמרינן בהו קלב\"מ אלא דזהו נסתר דא\"כ גם בחמץ של הקדש אמאי לא מעל דגם שם הוי כפרה אפ\"ה פטור בהזיד בחמץ) וי\"ל למה דאיתא במתניתין (ספ\"ה דבכורות) השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהוא טריפה מה שאכלו אכלו והכי קיי\"ל בחוה\"מ (סי' רל\"ד). ויש להפוסקים בזה ב' טעמים אי משום קנסא אי משום דאכילת איסור לא מקרי נהנה דיותר היה ניחא ליה אילו לא אכלו. ומעתה י\"ל דבחמץ לחודיה לא הו\"מ למנקט משום דממנ\"פ היכי דשייך מדאגביה קניא גם במזיד חייב וכמ\"ש תוס' להדיא בכתובות דגם במתני' דתרומת חמץ ע\"כ מיירי כאוקימתא דכתובות בתחב לו חבירו. ואי בתחב לו חבירו היכי דאינו חייב מטעם מזיק רק מטעם מה שנהנה גם בשוגג פטור כיון דלא מקרי נהנה (זולת לשיטת הריצב\"א כתובות (דף ל' ע\"ב) משכחת לה דתחב לו חבירו באונס עד מקום דא\"א לאהדורי כי אם ע\"י הדחק דבמזיד דהחוב ממון אז מדלא אהדר קנהו בפיו מ\"מ כיון דמיד אח\"כ בא חיוב מיתה הוי מיתה ותשלומים באים כאחד ובשוגג חייב מטעם קנין פיו ובענין דלא נמאס הרבה והוא ש\"פ) מש\"ה נקט בתרומה דחייב בשוגג מצד אכיל' ולא משום שנהנה. ורש\"י לשיטתו דנראה דס\"ל בבכורות דהטעם משום קנסא ועיין ש\"ך יו\"ד דדוקא במוכר במזיד טריפה בחזקת כשר משום הכי שפיר הקשה דליתני חמץ לחודיה אבל להרמב\"ן י\"ל כדברים האלה. ובהכי יתישבו דברי הרמב\"ם (בפ\"י מהל' תרומות). דשפיר י\"ל דאם לפי מדה משלם גם במזיד כן הוא. והכי אמרינן אא\"ב לפי מדה משלם י\"ל דבמזיד פטור דמיירי באתרו ביה ומטעם דאין לוקה ומשלם. והא דנקט דוקא בתרומה היינו בפשוטו דבחמץ לחודיה לא משכחת שוגג חייב דלאו בר דמים הוא אבל למ\"ד לפי דמים משלם וע\"כ מתני' כריה\"ג דחמץ מותר בהנאה שפיר קשה א\"ה במזיד נמי ואי באתרו ביה ומטעם דאינו לוקה ומשלם ליתני בחמץ גרידא ואי דבחמץ גרידא לא משכחת דשוגג חייב דלא מקרי נהנה כיון דהוא אכילת איסור וכנ\"ל, הא משכחת בלא תחב חבירו ובשוגג חייב דבעידנא דאגביה קניא במזיד פטור באתרו ביה גם על לאו דבל יראה דגם על הגבהה אינו לוקה ומשלם כיון דלקח חמץ חבירו ועשה בו קנין הוי כקנה חמץ דמקרי מעשה וחייב מלקות לשיטת הרמב\"ם. ומשני דאתי כרנבה\"ק וא\"כ מזיד מיירי בלא אתרו ביה והא דפטור היינו בהזיד בחמץ. ובשוגג חייב דחייבי כריתות שוגגים חייבים וכדעת רש\"י והרמב\"ן. והא דלא נקט חמץ לחודיה היינו דרוצה למנקט מזיד אף דלא אתרו וזהו ל\"ש בחמץ לחודי' דהיכי דאגביה מעידן דאגביה חייב בתשלומין ואם בענין דל\"ש מדאגבי' גם בשוגג פטור דלא מקרי נהנה או כשיטת תוס' דגם שגגת כרת פוטר ורק בתרומה חייב כיון דגלי גלי ודו\"ק. ומעתה דברי הרמב\"ם בפירושו להמשנה מדוקדקים היטב דהא דנקט הטעם דחמץ לאו בר דמים היינו דנקט האמת דאף בלא אתרו ביה למלקות על לאו דבל יראה מ\"מ ל\"א מדאגביה קניא כיון דלאו בר דמים הוא. ואך משום הא לחוד ליכא למפטרי' דמ\"מ לחייב על האכילה דגם במזיד לפי מדה משלם לזה נקט הטעם דאתרו על האכילה ומטעם דאינו לוקה ומשלם והיינו ממש כפירוש הסוגיא דנקט אא\"ב לפי מדה משלם וכפי פירושינו הנזכר ואסברה לה הרמב\"ם בלא אתרו על לאו דב\"י ומשום דלאו בר דמים דלא תקשי דלנקט בחמץ לחודיה והיכא דאגביה ואתרו ביה משום ב\"י פטור לזה ביאר דמ\"מ גם בשוגג פטור דלאו בר דמים הוא. ודו\"ק. וע' מ\"ש על משנה זו (בריש פ\"ז מתרומות): אחרי זאת ראיתי לבני הרב הגאון מוהר\"ר שלמה איגר נ\"י רשום בחידושיו בזה\"ל ואשר השיג הראב\"ד בששי לעשירי מתרומות על הרמב\"ם דפסק דגם באכל בשוגג פטור מהתשלומין. ובגמ' אמרו אא\"ב לפי מדה משלם שפיר. יראה למה דכ' הרמב\"ם הלכה י\"א. ונזיר ששגג ושתה יין של תרומה כו' משלמים את הקרן ולא החומש ובכ\"מ שם כ' והטעם משום דכיון דהיה אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתיה הוא. ע\"כ. ולפ\"ז יחוייב התעוררות במתני' נימא ג\"כ כיון דהיה אסור בחמץ אף אם היה חולין לאו אכילה הוא והנראה דדין זה שכתב בהלכה י\"א תלוי במ\"ש בהלכה שקודם לה. דהמאכיל את פועליו תרומה משלם להם דמי סעודתן כו' שדבר האסור נפשו של האדם חיתה ממנו ע\"כ. ור' מאיר דפליג בהאי דהמאכיל את פועליו. ע\"כ יסבור כרשב\"א בבכורות (דף ל\"ז א') דלאו בכל האסורים נפשו של אדם קצה בהם. וא\"כ י\"ל מה דקאמר בגמ' אא\"ב לפי מדה משלם שפיר. היינו דבאמת נימא מתני' ר\"מ היא ככל סתם מתני' אבל הרמב\"ם דפסק כרבנן. גם אם לפ\"מ משלם פטור דלאו אכילה היא כיון דבל\"ז אסור מטעם חמץ. והראב\"ד שהשיג לשיטתו אזיל שהשיג גם על דינו שבהלכה י\"א הנזכר. עכ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>בתוי\"ט ד\"ה והכהנים. כדיליף לקמן. </b>כך קתני בברייתא לענין דאינו יוצא י\"ח במצה של טבל. ובסוגייא פריך עלה מידי בלבד קתני' ומסקי' דר\"ש היא דס\"ל אין איסור חל ע\"א ואינו חייב משום ב\"ת חמץ רק משום ב\"ת טבל. וא\"כ לדידן דקיי\"ל איסור חע\"א וגם בתרומה הוי איסור מוסיף דהא חמץ נאסר אף לכהן וחייב עלה ג\"כ אף משום ל\"ת חמץ ליתא להך טעמא. וליכא טעמא כי אם משום מה\"ב א\"כ לא הוי להתוי\"ט להעתיק דברי רש\"י אלו דהוא רק לס\"ד דדרשינן מי שאינו מוזהר רק משום ל\"ת חמץ בלבד:",
+                "[אות ט] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ולא במעשר שני. ותנא דידן מצות מצות ריבה. </b>ומה ראית לרבות מ\"ש ולהוציא בכורים. מרבה אני מ\"ש שיש לו היתר בכל מושבות כו' גמרא (דף ל\"ו). ובדף (ל\"ח) בעי רשב\"ל מהו שיצא אדם יד\"ח בחלה של מ\"ש בירושלים. בחולין הוא דנפיק דאי מטמו יש להן היתר במושבות כו' א\"ד אמרינן הואיל ואילו לא קרא עליה שם ואיטמי איתא לה היתר כו' השתא נמי נפיק. וכתב בתוס' ד\"ה אבל חלתו זו הסוגיא כמ\"ד מחיצה לקלוט דאורייתא דאי מדרבנן יש לה היתר במושבות דאי יצאה חוץ למחיצה נפדית אפילו טהורה אי נמי כיון דמדרבנן אין לה פדיה לא חשיב נאכל בכ\"מ ע\"כ. וקשה לי הא רבא אמר הכא מסתברא שם מעשר חד הוא והא לרבא לא צריך לכל זה דהא בלאו טומאה נאכל בכל מושבות דהא הוא סובר מחיצה לקלוט דרבנן וא\"כ ממילא ליכא ב' הואיל דבהואיל אלו לא היה לקוח סגי דהא במ\"ש עצמה והיא חלה לא צריך לאילו לא קרא שם דאף כשהיא חלה נאכל בכל מושבות כ\"ז שלא נטמא יכול להוציא לחוץ ולפדותו. גם על תירוצם הב' קשה לי דהא משמע לעיל דמכח רבוי דמצות מצות אמרינן דמ\"ש מקרי נאכל בכל מושבות הואיל ואילו נטמא. ולמ\"ד מחיצה לקלוט דרבנן הא ע\"כ לא אתי קרא להכי דהא בלא\"ה נאכל מה\"ת בכל מושבות. ואף די\"ל דמ\"מ כיון דקודם פדייה אינו נאכל לא היה מקרי נאכל בכל מקום וכדמשמע מדברי תוס' לעיל ד\"ה דאר\"א מדציינו עצמם על זה ולא הקשו כן מקודם אההיא דיכול שאני מוציא אף מ\"ש וגם יקשה על האמת למ\"ד מחיצה לקלוט דרבנן איך יתרץ הברייתא הנ\"ל דקתני יכול שאני מוציא אע\"כ דמ\"מ בלא פדייה אינו נאכל בכל מושבות וצריך לזה ריבוי דקרא והקשה רק אחר שאמר ומה ראית כו' דאר\"א הוי ליה לומר דמשכחת לה שיוציא ויפדה. מ\"מ עדיין קשה אימא דהריבוי רק במה שבידו לפדות בחוץ אבל הסברא דמשכחת לה אם נטמא לא שמעינן. וא\"כ לבתר דאחז\"ל דמחיצה לקלוט מנ\"ל דמכח דאלו נטמא מקרי נאכל בכל מושבות וצ\"ע. וה' יפתח לבבי בתורתו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות י] <b>בתוי\"ט סוף ד\"ה אלו עוברין. ודייק מדתנן שיאור ישרוף. </b>במתניתין דפרקין (משנה ה') תנן שיאור ישרוף והאוכלו פטור, ובאמת התוס' לא דייקי מהך מתני' אלא מבריית' (בדף מ\"ג) דשיאור ישרף והתוי\"ט לא דקדק בזה כיון דגם ממשנה יש לדייק אך צריך להבין למה באמת שבקו התוס' מתניתין והביאו ראיה מהברייתא ובתשובה כתבתי ישוב לזה:",
+                "[אות יא] <b>שם במשנה וזומן של צבעים. </b>לכאורה היה אפשר לומר דדוקא מו' שעות ולמעלה. דכיון דבאותו זמן חמץ גמור אסור מדאורייתא גזרו נוקשה אטו חמץ גמור. אבל בשעה ו' דחמץ גמור נמי עדיין מותר מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו לאסור י\"ל דנוקשה לא גזרו דהוי כעין גזירה לגזירה ובהכי היה מתיישב מאד האי דרב גידל בריש מסכתין דאמר המקדש מו' שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדניתא א\"ח לקדושי' דמש\"ה אמר מו' שעות ולמעלה. משום דבתוך ו' אין איסור כלל בחיטי קורדניתא אך התוס' דדייקי מזה דאמר משש ולמעלה דבשעות דרבנן וחמץ דרבנן מקודשת ע\"כ לא ניחא להו בכך. ולא ידענא למה מיאנו לומר כן וד' יאיר עיני: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>בבית חמיו. </b>משמע דוקא החתן דאי אפשר לקיים המצוה על ידי אחרים אבל אחר ההולך לסעודת מצוה יחזור אבל הרמב\"ם כתב וז\"ל משיצא לעשות מצוה או לאכול סעודה של מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין וכו' משמע דאפי' באחר הדין כן. מג\"א (סי' תמ\"ד). והפר\"ח כתב דהא דנקט במתני' לבית חמיו משום דההיא בכל גוונא איכא מצוה לאפוקי אחרים דאמרינן בסוף פרקין כל סעודה שאינה של מצוה אין ת\"ח רשאי להנות ממנה כגון מאי אר\"י כגון בת כהן לישראל ובת ת\"ח לע\"ה:",
+                "[אות יג]  <b>שם במשנה ואם לאו מבטלו בלבו. </b>המג\"א (בסי' תמ\"ד סקי\"א) כ' דאם הוא מו' שעות ולמעלה דאין יכול לבטל והולך למול בנו יחזור מיד משום דהאי עשה והאי עשה ועשה דתשביתו חמור טפי דבכל שעתא עובר עליו משא\"כ במילה ובאבן העזר שם השיג דהרי בהולך לשחוט פסחו בודאי דינא דמתני' גם מו' שעות ולמעלה דאינו חוזר לבער דהא עשה דפסח הוי עשה שיש בו כרת ודחי לעשה דתשביתו (נ\"ל דכוונתו אף דלא הוי בעידנא מ\"מ דחי כמ\"ש תוס' פסחים (דף נ\"ט א') גבי עשה דהשלמה) וממילא ה\"ה בהולך למול בנו כיון דמתני' כייל ליה בחד בבא והטעם דמשהה חמץ ע\"מ לבערו אינו עובר בעשה כמ\"ש תוס' (פסחים דף כ\"ט) עיי\"ש. ובחידושי צל\"ח פסחים הביא בשם חכם א' השגה גדולה על האה\"ע. דבלשחוט פסחו בודאי דינא דהמג\"א אמת דהא א\"א לו לשחוט פסחו כשיש לו חמץ בביתו דעובר על לאו דלא תשחט על חמץ. ולא שייך דעשה דפסח ידחה ללאו דלא תשחט. (והיינו דעשה דתשביתו לא עבר כמ\"ש האה\"ע כיון דמשהה ע\"מ לבערו) דל\"א כן בדבר שהלאו הזה בעצמותו דמצוה שהתורה אמרה דהעשה דשחיטת פסח לא יהיה על חמץ. ואף דאיכא לאוקמי קרא ביש לו פנאי לבער חמצו תחלה מ\"מ לא שייך בדבר זה עצמו לומר דעשה דוחה לא תעשה שאין זה דומה לשארי מקומות שלא נאמר הל\"ת על דבר זה רק שאירע דמזדמנים יחד העשה ול\"ת. וכיון שכן אדרבא הוא סייעתא להמג\"א כיון דבלשחוט פסחו בודאי לאחר שש ולא ביטל דחוזר לבער הכי נמי בלמול בנו דחד דינא אית להו. עכ\"ד: <b>והנה </b>ביסוד הזה דהיכא דל\"ת בדבר זה עצמו ל\"ש לומר דעשה דוחה ל\"ת מצאנו לקדוש א' מדבר בהיפוך ה\"ה הגאון שאגת אריה בספר טורי אבן (בחגיגה דף ד') ד\"ה אצטריך קרא. הקשה דנימא דעשה דראיית פנים ידחה לל\"ת דלא יראה פני ריקם דהא ממנ\"פ אם הוא נקבה לא עבר בלאו דל\"י ואם הוא זכר מקיים העשה דראיית פנים ודחי ללאו דל\"י עיי\"ש. הרי אף דהלאו הוא באותו דבר עצמו דהזהיר התורה דראיית פנים לא יקיים רק להביא עמו קרבן מ\"מ אמרינן דזהו רק באפשר להביא קרבן. דעבר אלאו אם אין מביא והוי כמו לאו דעלמא ואם אי אפשר להביא קרבן דוחה העשה לל\"ת [והנה מ\"מ נדחים דברי האה\"ע דהרי הט\"א תירץ על קושיתו הנ\"ל דאין עשה דוחה לל\"ת שבמקדש. וא\"כ מה\"ט נתקיים השגת החכם הנ\"ל על האה\"ע דבלשחוט פסחו בודאי צריך לחזור לבער דהעשה דפסח אינו דוחה ללאו דלא תשחט דאין עשה דוחה לל\"ת שבמקדש. אמנם בזה דעשה דפסח שהוא בכרת דוחה לל\"ת שבמקדש כדמוכח בפסחים (דף נ\"ט) דעשה דפסח דוחה להשלמה אף דהיא עשה שבמקדש. ה\"נ י\"ל לל\"ת וראיה מסוגיא דזבחים (דף ל\"ג) דדחי עשה דפסח ללאו דלא תבא אל המקדש. וא\"כ יש מקום לדברי האה\"ע] ולענ\"ד נראה לקיים דברי האה\"ע. ובתחלה נאמר דאף לדעת החכם הנ\"ל דבפסח בודאי יחזור ויבער משום לאו דלא תשחט. מ\"מ מה שדן דיש ראיה להמג\"א דה\"נ בלמול בנו כיון דבחד בבא קתני. ז\"א כיון דבפסח אין הטעם דמוטל עליו יותר לקיים עשה דתשביתו. אלא דאין בידו לעשות פסח דאף אם אינו יכול לחזור כלל ולבער דפסקי' מברא ג\"כ א\"י לשחוט פסח משום לאו דלא תזבח. וא\"כ ל\"ש לומר למול דומיא דלשחוט. דבפסח אינו הולך לשחוט דכ\"ז שיש חמץ בביתו אין שייכות לשחיטת פסחו ומעתה אני אומר בהיפוך דראיית האה\"ע לנכון. והיינו דלר\"ל דס\"ל בפסחים (דף ס\"ג) דלאו דלא תשחט הוא רק באם החמץ עמו בעזרה. ולדידיה מיירי לשחוט פסחו אף אחר שש דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה לעשה דתשביתו ודומיא דהכי מיירי למול גם כן אף אחר שש. ומוכח באמת הטעם דבדעתו לבערו א\"ע על תשביתו. ובזה לא מצינו דפליג ר\"י דאף דלר\"י לשחוט פסחו לא מיירי מן לאחר שש היינו מטעם אחר דלאו בר שחיטת פסח כ\"ז שהחמץ בביתו אבל לענין למול בנו הדין לר\"י כמו לר\"ל. ובתשובה הארכתי בעז\"ה:",
+                "[אות יד] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ולשבות. והקשו בתוספות. </b>והמג\"א כתב דלפמ\"ש הב\"י א\"ח (סי' תט\"ו) דדוקא במערב בפת הוא דאין מערבין אלא לדבר מצוה אבל לערב ברגליו ולקנות שם שביתה מותר אפי' לדבר הרשות. א\"כ ליתא ממילא לקושיית תוס':"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>בהרע\"ב ד\"ה בשר קודש. משום חומרא דקדשים. </b>ובתוס' כתבו אומר ריב\"א דמפורש בירושלמי משום דבשר קודש לית ליה תקנה בביטול החמירו בכזית אבל חמץ דאית ליה תקנה בביטול לא החמירו עד כביצה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>בהרע\"ב ד\"ה מקום שנהגו. דהחמירו על עצמן כו'. </b>דאילו מחמת חשש רביעה כדאי' (ברפ\"ב דע\"ז) דאין מעמידים בהמה בפונדקאות של עו\"ג משום חשש רביעה. דהכא במכירה אמרינן עו\"ג חס על בהמתו שלא תעקר. דמה\"ט דינא דאין מעמידי' לא תליא במנהגא. דהתם לכ\"ע אסור מחשש רביעה אבל במכירה דחס על בהמתו תליא במנהגא. וס\"ל לרש\"י ולהרע\"ב דטעמא דנוהגין שלא למכור משום אטו בהמה גסה. ולא ניחא להו לפרש דמקום שנהגו חוששים אף לבהמתו דלמא לא חס. די\"ל דקשה להו קושית תוספת (בע\"ג דף כ\"ג) דא\"כ בהנך מקומות יהא הדין דאין לוקחין מהם בהמה לקרבן דהא חוששין אף לרביעה. אע\"כ דאין חוששין כלל לזה. אלא דנהגו שלא למכור אטו בהמה גסה ותוס' שהקשו כן ע\"כ דס\"ל דטעמא דמנהגא דחוששין אף לבהמתו לרביעה. והנה מתוס' (ע\"ז דף י\"ד ע\"ב) ד\"ה אמר רב כו' נראה דס\"ל כרש\"י והרע\"ב. והיינו ממה דכתב ולמאי דהדר ביה רב ניחא. ובפשוטא תמיה דעדיין תקשה הא מכל מקום טעם דנהגו שלא למכור משום רביעת בהמתו. ואמאי נהגו בכותי שלא למכור הא כותי אינו חשוד על הרביעה. ולזה נראה למה דהקשה המהרש\"א על קושית תוס' הא אמרינן דאין מוכרין לכותי שמא יחזור וימכור לישראל ותירץ דתוס' קאי באידך תירוצא דזהו מקרי לפני דלפני. ולזה שפיר כתבו למאי דהדר ביה רב ניחא. היינו דאין הטעם משום רביעה אלא משום אטו בהמה גסה דאסור משום שאלה ונסיוני, וזה שייך גם כן בכותי דימכור לעו\"ג ויהיה נסיוני או דישאל לעו\"ג ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יז] <b>בין בשבת. </b>ואף דבשבת ליכא נו\"נ והיה ראוי להקדים התמיד במה דאפשר משום פסח שאחריו. מ\"מ כיון דעבדינן מוספים בשש ובזיכין בז' א\"א לעשות התמיד רק בז' ומחצה. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה ששחטו כו'. פ\"ג דבב\"מ. </b>ובמסכתין (דף ס\"ג ע\"א) ד\"ה רבי מאיר סבר וכו':"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה ושאר כל הזבחים. פטו' דכתיב זבחי. </b>ביומא (דף כ\"ט ע\"א) בתוס' ד\"ה אלא וכו' הקשו דלמה לי קרא להכי הא בלא\"ה פטור דהקרבן פסול כיון דשחטו בזמן פסח שהוא אחר התמיד של הערביים. והוכיחו מזה דבדיעבד אף דעבר על העשה דעליה השלם. מ\"מ הקרבן לא מפסיל בכך עיי\"ש. ולא הבנתי קושיי' דהא באמת זמן פסח מחצות ואילך ואם שחטו להפס' קודם תמיד כשר וממילא אם שחט אז לזבחים על החמץ פטור ואצטריך קרא להכי להיכא דשחט שלמים בי\"ד אחר חצות קודם התמיד. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כ] <b>בתוי\"ט סוף ד\"ה שלא. דדלמא קרקע עולם היתה. </b>במחילת כתה\"ק אשתמיטתיה סוגי' ערוכה בשבת (דף קנ\"א ע\"ב) עלה דההיא קרקע בקרקע מיחלף פירש\"י שם אע\"ג דמרחץ רצפת אבנים הוא מ\"מ מיחלף בקרקע אחר. ולענ\"ד דגם תוס' ס\"ל הכי דלא יחלקו על סוגי' ערוכה. וקושיי' תוס' דבעזרה ל\"ש אשוויי גומות היינו למה דס\"ד לאוקמי מתני' כר\"א דמרבץ הוי מלאכה דאורייתא דאילו לרבנן דהוי רק שבות הא ל\"ג שבות במקדש וע\"ז הקשו דהא מ\"מ כיון דהיה מרוצף ליכא איסור דאורייתא דהא ליכא אשויי גומות ואין אסור רק מגזירה דמחליף בקרקע אחר. והמעיין בתוס' יראה להדיא דלא הקשו כלל על המסקנא לרבנן רק לס\"ד. ובמהרש\"א (בפ\"י דשבת) נדחק בדבריהם מה דלא הקשו להם למסקנא לרבנן ולפמ\"ש ניחא דהא באמת אסור גם במרוצף. ודלא כנראה מהתי\"ט דתוס' והרמב\"ם מחולקים בזה. כנלע\"ד ברור:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>והשלישית במקומה עומדת. </b>רמז בזה דגבי הראשונה נקט וישבה לה בהר הבית ועלה קאמר שניה בחיל. אבל השלישית שהיתה במקומה לא היה ישיבה אלא עמידה דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד עיין בירושלמי (פ\"ז דסוטה סוף הלכה ז'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כב] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואלו דברים. האמור בפסח דוחה את השבת. </b>ואף היכא דרוב הציבור זבין ומיעוט עושים את הפסח מ\"מ דחי שבת ולא אמרי' דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה בתמיד כל ישראל אף כאן כל ישראל אלא כיון דגמרינן בגז\"ש מתמיד הכי גמרי' מה להלן בתמיד במועדו ואפילו בשבת ואינו בטל בשביל שהוא שבת אף פסח לא יתבטל בשבת ואם היו כל ישראל זבין חוץ מאדם אחד או שנים וחל ע\"פ בשבת אי אמרת לא דחי שבת ביחיד הרי הוא בטל לגמרי. תוס' (יומא דף נ\"א ע\"א) ד\"ה דוחה וכו':",
+                "[אות כג] <b>בהרע\"ב ד\"ה הרכבתו. שהחי נושא את עצמו. </b>עיין בהרע\"ב (לעיל פ\"ד מ\"ג) ובתוי\"ט שם וצ\"ע. והרמב\"ם בפי' כתב דהרכבתו היא דאורייתא וכן הבאת חוץ לתחום לרע\"ק דסבר תחומין דאורייתא ור\"א ס\"ל דתחומים דרבנן וגם חי נושא את עצמו אפילו בהמה כבן בתירא לפיכך הם כולם אצלו משום שבות לבד:"
+            ],
+            [
+                "[אות כד] <b>במשנה אמר לו רע\"ק או חלוף. </b>מסקי' בסוגיא דר\"א אגמרי' לרע\"ק דהזאה אינו דוחה שבת אלא דגמרא אתעקר ליה ובא רע\"ק לאדכורי ליה [לפיכך דן ק\"ו זה לפניו כדי שישים אל לבו אחרי שבא זה ללמוד שחיטה מהזאה מכלל דבהזאה פשיטא ליה דלא דחי מתוך כך יזכור מה שלמד לו] והא דלא אמר לו להדיא. סבר לאו אורח ארעא והא דבאמת לר\"א הזאה אינו דוחה משום שמא יעבירנו ד\"א ברה\"ר אף דלר\"א מכשירים דחי שבת מ\"מ ההעברה ד\"א ברה\"ר לא דחי דר\"א סבר שוחטים וזורקים על טמא שרץ וכן בטמא מת שחל שביעי שלו בע\"פ וסבר ג\"כ אכילת פסחים לא מעכבא א\"כ אין צורך להזאה ולא מקרי נשחט שלא לאוכליו כיון דמחזי חזי תקוני הוא דלא מתקן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כה] <b>שלא לשמו בשבת. </b>מוקמי' בש\"ס דמיירי בעוקר אבל בטועה דסבר שהוא שלמים הפסח כשר דעקירה בטעות ל\"ש עקירה וסיפא דשאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח מיירי בטועה דסבר שהוא פסח. אבל בעוקר לא מקרי טעה בדבר מצוה. ולפ\"ז תמוהים דברי הרע\"ב [וכ\"כ רש\"י] במ\"ש ואם אינן ראוין וכו' או סבור שמותר לשחוט זבחים אחרים לשם פסח בשבת הא מיירי בטועה והו\"ל להרע\"ב ורש\"י לפרש בפשוטו דהוא שוגג דטעה וסבור דפסח הוא וכמ\"ש הרע\"ב ורש\"י באמת אח\"כ ואם ראויין כו' ולא נזכר שהקדישו לזבח אחר:",
+                "[אות כו] <b>ברע\"ב ד\"ה ור\"י פוטר כו'. טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כו'. </b>והא דלא מחלק ר' דבפסח ששינה את שמו חייב דלא עשה מצוה אבל בזבחים ששינה את שמן עשה מצוה. היינו דלדבריו דר\"א קאמר דס\"ל להדיא בזבחים (דף י\"א) דבשוחט זבחים אחרים לשם פסח פסול. תוס'. וזהו אם אמרי' עקירה בטעות שמה עקירה. אבל למה דקיימי' דל\"ש עקירה א\"כ סיפא דמיירי בטועה הוי שלמים וגם לר\"א עשה מצוה וצ\"ע ועיין מהרש\"ל:",
+                "[אות כז] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה שחטו. ותימא דלא פריך לה ברישא. </b>כך הקשה מהרש\"ל עיי\"ש:",
+                "[אות כח] <b>בתוי\"ט ד\"ה אם אמרת. אי קדם ומל של שבת בע\"ש. </b>יותר הו\"ל למנקט דאף אם קדם ומל של שבת בשבת דג\"כ חייב כמו קדם ושחט לאימורי צבור ברישא:"
+            ],
+            [
+                "[אות כט] <b>בהרע\"ב ד\"ה שמשכו. פטור שאנוס הוא. </b>ובתוספות הוכיחו מסוגיין דאין הטעם משום אנוס הוא אלא משום דטעה בדבר מצוה ואף דלא עשה מצוה צ\"ל דכולה מדברי ר\"מ היא דס\"ל להדיא בתינוקות דאף בלא עשה מצוה פטור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>בהרע\"ב ד\"ה נטף. והסולת רותחת. </b>גם מקודם גבי נטף מרוטבו על החרס הו\"ל לפרש דמיירי בחרס רותח כדאמרינן להדיא בסוגיין. והיינו דבגמרא מקשה אם הסולת או החרס צונן נימא אקורי קא מיקר דתתאה גבר וכשמואל. וא\"ת מה מקשה בסולת צוננת נימא אקורי קא מיקר לוקמי כגון שהרוטב ירד עד קרקעות הכלי ועשה גומא והסולת נפל לתוכה והוי עילאה. וי\"ל דלשון על הסולת לא משמע כן דהו\"ל למתני בתוך הסולת אי נמי י\"ל והוא עיקר דמ\"מ מקרי הסולת תתאה כיון דהוא במקומו והרוטב נכנס לגבולו הוא גובר ומיקר ובהכי מתיישבת הסוגיא דאיתא תניא כוותיה דשמואל ומייתי שתי ברייתות חדא דתניא חם כו' חם לתוך צונן מדיח ותניא אידך בשר רותח שנפל לתוך חלב כו' חם לתוך צונן מדיח ותמהו בתוס' למה לי להביא אידך ברייתא ולמ\"ש ניחא דאילו הביא רק ברייתא קמייתא הייתי אומר דמיירי בב' חתיכות ועדיין בחת��כה שנפל לדבר לח כסולת או משקה סד\"א דמקרי תתאה כיון דשקועה בו לזה מביא אידך לאשמעינן דאף בכה\"ג מקרי החתיכה עילאה: <b>ומה </b>דמביא ברייתא ראשונה ולא השניה בלחוד זהו קשה גם לתרוצם דהתוס' אבל נלע\"ד דגם זה לא קשה די\"ל דס\"ד דרק על אידך ברייתא שייך להקשות אדמיקר ליה בלע כיון דאין צריך להפליט רק להבליע החלב בתוכו אבל בשני גושיים י\"ל דכולי האי ל\"א אדמיקר ליה מפליט ומבליע לזה מביא ברייתא ראשונה לבאר דגם בזה אמרינן אדמיקר כו' ובעי קליפה ובדרך זה יש ג\"כ ליישב תמיהת תוס' הנ\"ל די\"ל גם להיפוך דסד\"א דרק בברייתא ראשונה אמרינן אדמיקר כו' משום דאף אם הוא רק חשש בעלמא אי בלע מ\"מ אסור כיון דהוי חשש דאורייתא אבל באידך ברייתא דאף אם בלע ליכא דאורייתא דהא מ\"מ לאו דרך בישול הוא למתסר בב\"ח מדאורייתא ולגבי רבנן לא חיישינן כולי האי לומר אדמיקר ליה בלע לזה מביא גם אידך ברייתא למפרך עליה אדמיקר ליה בלע. וישוב הראשון יותר נכון. ועכ\"פ תמהני על הרשב\"א שכתב ומובא בב\"י (יו\"ד סי' צ\"א) ד\"ה כתב הרשב\"א בתשובה על שיטת רש\"י במה שאמרו בבר יונה דנפל לכדא דכמחא ואי צלי הוא בעי קליפה דהכוונה בצלי חם דוקא. וכתב עליו הרשב\"א וז\"ל אע\"פ שהבר יונה שקוע והכמחא צף עליו מלמעלה כו' אינו כצונן לתוך חם כו' ולא זכיתי להבין איך תלה קושיא זו בפירוש רש\"י הא גם לאינך פירושי יקשה מברייתא דהכא בשר חם שנפל לתוך חלב ויקשה הא הבשר שקועה והוי תתאה וצע\"ג וה' יאיר עיני:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לא] <b>תוי\"ט ד\"ה חמשה. ונראה דלחם הפנים. </b>בתוס' בסוגיין כתב בשם ריב\"א דמדכתיב תמיד ילפינן לה דאפילו בשבת ועיין במהרש\"א:"
+            ],
+            [
+                "[אות לב] <b>אע\"פ שנטמא הבשר והחלב קיים. </b>משמע דבנטמא שניהם אינו זורק והיינו כר\"י (בפרק ג' משנה ד' דמנחות) והא דקתני במתני' דמקודם חמשה דברים באין בטומאה היינו דבציבור מודה ר\"י כדמסקינן בסוגיין ואף למ\"ד דטומאה דחוייה בציבור ובעי ריצוי ציץ מ\"מ מדינא ציץ מרצה על האוכלין ורק מדרבנן לא יזרוק ולא אמרי' רק ביחיד ולא בציבור תוס'. אבל באבוד ושרוף אף בציבור לא יזרוק ואף דיעבד פסול כמבואר בסוגיין. ובזה מיושב מה דאמרינן בסוגיא חדא דפסולה דיעבד משמע ועוד חמשה דברים באין לכתחילה משמע ומשני הא ביחיד הא בציבור ועיין מהרש\"א דלא חש להשיב על קושיא הראשונה ופסולה היינו לכתחילה. ולענ\"ד י\"ל דבתחלה דמשני כי קאמר ר\"י לכתחילה אבל דיעבד לא היינו דשרש הדין דאם אין דם אין בשר הוא לכתחילה דלא שינה הכתוב לעכב ואף בשרוף ואבוד כן (וכדס\"ל לר' יוסי באמת) אפילו בציבור אסור לכתחילה כיון דדינא דאורייתא הוא דלכתחילה ל\"י. ומש\"ה פרכינן דהא פסולה קתני אבל למה דמשני כאן ביחיד כאן בציבור דבציבור אפי' לכתחילה שרי וע\"כ זהו רק בטומאה די\"ל דציץ מרצה על אכילות ורק מדרבנן ל\"י ובציבור התירו לכתחילה. וממילא י\"ל דבאבוד ושרוף אפילו דיעבד לא דאם אין דם אין בשר הוא לעכב וכדאיתא כן להדיא בסוף סוגיין. וא\"כ י\"ל דלשון פסולה נקט משום נשרף. וביותר די\"ל דמתני' ס\"ל דציץ אינו מרצה על אכילות וקאמר כמדת ר\"י היינו לענין היסוד דאם אין דם אין בשר פסולה אבל ר\"י לנפשיה סבר דמרצה על האוכלין ומדרבנן לא יזרוק ובדיעבד כשר ודו\"ק היטב:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>נטמא מיעוט הקהל. </b>הא דנקט ברישא נטמא הקהל או רובו ובסיפא נקט נטמא מיעוט הקהל היינו דבנטמא רובו אף הטהורים עושים בטומאה ובנטמא מיעוט הקהל הטמאים נדחים לפסח שני אבל במחצה ע\"מ כולן עושים בראשון הטהורים בטהרה והטמאים בטומאה:",
+                "[אות לד] <b>בתוי\"ט ד\"ה שהיו הכהנים טמאים. שלא יגעו בבשר. </b>דבריהם הקדושים לא זכיתי להבין דהא אין ההיתר כלל משום טומאת בשר כמבואר בסוגיין דבכהנים טהורים והסכין נטמא בטמא שרץ דאף דמטמא לבשר טמאים לא עביד מוטב יאכל טומאת בשר בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף שהוא בכרת ואם כן כל עיקר תלוי בכהנים טמאים כיון דדחינן כרת דנכנסים לעזרה בטומאת הגוף וגם מ\"ש תוס' כיון דאשתרי טומאות אימורין תמוה הא מבואר בסוגיין בכהנים טהורים והסכין טמא מת כיון דהסכין מטמא לגברי עושים בטומאה והא בזה רק השוחט נטמא והזריקה והקטרת אמורים אפשר בכהן טהור אלא ע\"כ העיקר כיון דדחינן הכרת ליכנס בטומאה בעזרה וצע\"ג. ובתוספות הקשו דבסכין טמא מת ישחוט בסכין ארוכה ולא יצטרך לכנס לעזרה. (והיינו דהעבודה בטומאה ליכא דהא שחיטה מותר בטמאין וזריקה והקטרה אפשר בכהנים טהורים). אי נמי יאחוז הסכין בפשוטי כ\"ע. ותירצו דאין פנאי לכל הפסחים לשחוט בענין זה ואף להביא סכינים אחרים אין פנאי עכ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות לה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואח\"כ. מרצ' ופטור. </b>וכן פירש רש\"י והיינו לשיטתייהו דפירשו דמיירי גם בנטמא הבשר וזה ע\"כ רק לענין הפטור מפסח שני דהא אין הציץ מרצה להתיר בשר באכילה. אבל תוס' הקשו ע\"ז דהא הגמרא מדייק דוקא נזרק ואח\"כ נודע שהוא טמא אבל נודע ואח\"כ נזרק לא. וע\"כ זהו רק מדרבנן וא\"כ היכי מחייבינן ליה בפסח שני כיון דמדאורייתא פטור הוי חולין בעזרה. ולזה פי' הריב\"א דמיירי בנטמא הדם וע\"ז קאי הדיוקא דנודע ואח\"כ נזרק לא הותר הבשר באכילה אבל מ\"מ פטור מפ\"ש. וכתב עוד מיהו יש ליישב פי' רש\"י דהציץ מרצה היינו להקטיר אימורי' ובנודע ואח\"כ נזרק אינו מרצה להקטיר אימורים ומ\"מ פטור מפ\"ש: ",
+                "[אות לו] <b>בהרע\"ב ד\"ה הציץ מרצה. שהקריב פסחו. </b>ואפילו בין שחיטה לזריקה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לז] <b>בהרע\"ב ד\"ה העצמות. וטעון שריפה. </b>ואף אחר שניתותר א\"י לשברם ולהוציא המוח לשורפו דכיון דהיה לו שעת הכושר יש בו משום שבירת עצם וגם אף בעבר ושברם ולקח מהם המוח או בפסח הבא בטומאה דיכול לשברם מ\"מ העצמות טעונים שריפה דכיון ששימשו לנותר הם ג\"כ דינם כנותר:"
+            ],
+            [
+                "[אות לח] <b>בהרע\"ב ד\"ה כל. אין נמנין עליו בפסח. </b>והרמב\"ם (בפ\"י מהלכות קרבן פסח) פירש למשנתינו דעצמות הנאכלין בשור גדול אחר שליקה מותר לאכלן בגדי הרך היינו דאין בהם משום שבירת עצמות עיי\"ש:",
+                "[אות לט] <b>בתוי\"ט סד\"ה המותיר כו'. בפסח שבא בטומאה. </b>דגם זה ממעט מקרא בו בכשר ולא בפסול דמקרי נעשה בפסול כיון דטומאה דחוייה היא בציבור. פירש\"י:"
+            ],
+            [
+                "[אות מ] <b>בתוי\"ט ד\"ה מן האגף. הא האגף עצמו נעשה. </b>ודיוקא דמתני' לענין אגף עצמו מוקמי' בסוגיא כאן בשערי ירושלים דאגף עצמו כלחוץ כאן בשערי עזרה דאף אגף עצמו כלפנים חוץ משער נקנור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מא] <b>בתוי\"ט ד\"ה אפטרופסין. אבי ילדים. </b>כן הוא בהרע\"ב (פ\"א מ\"ה דבכורים):"
+            ],
+            [
+                "[אות מב] <b>בהרע\"ב סד\"ה ופטורים. דקמי שמיא גליא. </b>ודוקא בשכח רבו אחר הזריקה דבעידן זריקה היה עומד לברר אבל שכח קודם זריקה דכי אזדרק לא הוי חזי לאכילה חייבים לעשות פסח שני מימרא דאביי בלישנא קמא ופסקו הרמב\"ם (פ\"ג מהל' ק\"פ):"
+            ],
+            [
+                "[אות מג] <b>במשנה רש\"א עד שיזרק. </b>יש לעיין הא ר\"ש ס\"ל דכל העומד לזרוק כזרוק דמי כדאיתא במנחות (דק\"ב):"
+            ],
+            [
+                "[אות מד] במשנה 'את שלו'. ואף בלא ממנה אחרים אם דרך א' מהם למהר ולאכול הרבה יכולים לומר טול חלקך וצא אלא דנקט ממנה דבזה אפילו היכי דבתרוייהו אכלי כחד מבני חבורה מצי אמרי ליה לא ניחא לן אינש נכרי גבן. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות מה] <b>בתוי\"ט ד\"ה ראה שלש. גמרא. </b>וכ\"כ הרמב\"ם וכתב עלה הכ\"מ שכן הוא בגמרא. ואני בעניי לא ידעתי הא הטעם שכתב התוי\"ט מקודם דקודם טבילה אין שוחטים דחיישינן דלמא פשע זהו ס\"ד דהש\"ס ולאותו ס\"ד פרכי' א\"ה מחוסר כפורים נמי דלמא פשע ומשנינן דמסרום לכהנים אבל למאי דפרכינן עלה ורב סבר מדאורייתא מיחזי חזי [ופי' רש\"י דאם הטעם דלמא פשע הוי רק גזירה ומדרבנן] וכו' ומסקינן דרב מקרא יליף ע\"ש. וע\"כ החילוק בין קודם טבילה לקודם כפרה היינו דאח\"כ קליש טומאה ולא מצינו כלל בדרב החשש דשמא יפשע וכיון דחזי' דעולא דסבר שו\"ז על ט\"ש לא ס\"ל חששא דיפשע ולדידיה ל\"צ למסירתם לכהנים ובסברא זו היכן מצינו דפליג רב כיון דטעמא דאין שו\"ז עט\"ש דיליף לה מקרא. וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>הר\"ב ד\"ה אונן. וטבילה בעי. </b>כדאיתא (פ\"ג משנה ג' דחגיגה):",
+                "[אות מז] <b>בתוי\"ט ד\"ה כפורש כו'. במקום כרת. </b>בגמ' אמר רבא ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהן במקום כרת אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהן במקום כרת כו' מצורע מאי היא דתניא מצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח וראה קרי בו ביום טובל ואוכל כו' יבא עשה שיש בו כרת כו' ואמר ר\"י דבר תורה אפילו עשה אין בו ובתוס' ד\"ה ואמר ר\"י כו' ר\"י לא פליג אבריי' דלאו תנא הוא כו' אלא פרושי קא מפרש לה [דמה דקתני וידחה לעשה שאין בו כרת לאו דוקא אלא איסור דרבנן הוא] וכן מוכח דגבי יולדת כו' ע\"ש וכן ביבמות האריכו להוכיח דרק פרושי קא מפרש וקשה לי הא בפשוטו מוכח כן דאם איתא דהברייתא ס\"ל דהוי דאורייתא א\"כ מוכח דעשה דפסח דיש בו כרת דוחה לעשה דאורייתא. א\"כ היאך חשיב מצורע בהא דלא העמידו דבריהן. מה ראיה דנהי דר\"י לנפשיה סבר דאפילו עשה אין בו באמת. אבל מ\"מ מצי סובר ג\"כ דאפילו הי' בו עשה היה נדחה מפני הפסח דהא הברייתא סובר כן וא\"כ ל\"ש לומר לא העמידו דהא אף אלו העמידו שיהא כשל תורה הא גם דאורייתא ממש נדחה מפני הפסח אע\"כ מוכח דר\"י פירושי מפרש וס\"ל לסוגיא מסברא דעשה דאורייתא לא היה ראוי להיות נדחים מפני הפסח אלא כיון דמדרבנן הוא נדחית ולא העמידו דבריהן לעשות כש\"ת: <b>אמנם </b>מ\"מ קשה לי הא האמת כן הוא דאף אם הוא דאורייתא ראוי שידחה מפני פסח דכן מוכח בזבחים (דף ל\"ג ע\"ב) דאמרינן רבינא אמר למלקות אתמר וע' בתוס' שם דהא עדיין איכא לאקשויי דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה ועוד הא בעי בעידנא ותירצו דעשה שיש בו כרת עדיף הרי דאף ל\"ת ועשה דאורייתא נדחים מפני הפסח וא\"כ איך חשיב מצורע בכללא דלא העמידו הא אף אם יעמידו דבריהם יהי' נדחה מפני פסח וצלע\"ג הבינני ד' ואלמדה תורתיך: <b>ובהרא\"ש </b>(פ\"ג דמ\"ק סי' ג'). אבל אינו נוהג אבילות. והכי קאמר אע\"פ שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כש\"ת והעמידו במקום עשה כאן לא החמירו עליו ואתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד דדבריהם ואע\"פ שלא עשו כן לענין שופר כו' תמוה לי מאד למאי צריך הרא\"ש לכנוס בפרצה דחוקה לחלק בין שופר דעשו חיזוק. ובין אבילות דלא עשו חיזוק. הא חזינן דלפי מה דהביא הרא\"ש תחלה שיטת הרי\"ף והראב\"ד דדייקי מסוגיא דהכא דאיכא אבילות דאורייתא. מוכח דאף בדאורייתא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד אלא דר\"י הוכי' דליכא אבילו' כלל מדאורייתא אבל הסברא יכולה להיות קיימת דאף אילו הי' דאורייתא הי' הדין דנדחה עשה אבילות דיחיד מפני עשה דרבים דיו\"ט. וא\"כ רווחא שמעתא שפיר דגבי שופר כיון דבמלאכה דאורייתא אין עשה דשופר דוחה ל\"ת ועשה דיו\"ט ה\"נ עשו שבות של דבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם כאילו הי' ש\"ת. אבל באבילות ל\"ש דהעמידו דבריהם כש\"ת דהא אף אילו הי' דאורייתא ממש היה נדחה מפני עשה דרבים די\"ט. ומיושב יותר לישנא דאתי עשה דרבים כו' והיינו להמתיק דבאמת אלו לא היה אבילות דאורייתא נדחה מפני יו\"ט גם אבילות דרבנן לא היה נדחה דהיו מעמידים דבריהם כש\"ת לזה נקט יסוד הטעם דעשה דרבים דוחה עשה דיחיד ומש\"ה אף אם יעמידו דבריהם מ\"מ נדחה אבילות מפני יו\"ט וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>בתוי\"ט ד\"ה מה. כדאיתא בגמרא (דף צ\"ו). תוספות. </b>בתוספות כתבו עוד דבתוספתא דלא קתני ביקור י\"ל דלא קחשיב אלא הנך שנוהגין בפסח לבדו וביקור נוהג נמי בתמיד [וקשה לי דמ\"מ אמאי לא חשיב מקחו מבעשור דנוהג רק בפסח לבד ואפשר כיון דזה החילוק הוא רק בפסח מצרים לא חשיב לה]: <b>וביומא </b>(דף כ\"ט) בתוס' ד\"ה אלא אפילו כו' בסוף דבריהם כתבו דאפשר לומר ג\"כ דפסח ראשון זמנו אחר תמיד של הערביים כדתניא יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערביים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערביים לבד אבל פסח שני הי מיניי' דבעי קדים ועביד ברישא והא דלא חשיב לה במתני' דהכא י\"ל תנא ושייר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מט] <b>בתוי\"ט ד\"ה ויפלו. ומזה ראיה גמורה. </b>עיין תשובות חכם צבי (סימן מ\"ה):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נ] <b>בתוי\"ט ד\"ה ואפילו עני. עד שתחשך. </b>ובספר ברית שלום על התורה כ' (בפרשת בא) בשם החכם מוה' יעקב זצ\"ל דיש לפרש לפי מה דאי' ריש ברכות משעה שעני נכנס לאכול פתו. ופירש\"י עני שאין לו נר אוכל מבע\"י. ולזה קאמר הכא דאפילו עני שבישראל שאין לו לקנות נר ובכל השנה אוכל מבע\"י אפ\"ה בליל פסח לא יאכל עד שתחשך:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נא] <b>בהרע\"ב ד\"ה מפטירין. אפיקומן אפיקו מיני מתיקה. </b>בס' תשבי כתב ותמוה לי איך לא ידעו שהוא לשון יון ממש אפיקומם נקרא סעודה גדולה. ומה שאוכלים אחר הסעודה נקרא אפיקומן:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה פסחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sukkah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,119 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sukkah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סוכה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה סוכה שהיא גבוה. </b>היינו חללה דלא מפסל אא\"כ חללה גבוהה מכ' אמה ומש\"ה קתני למעלה מכ' אמה ולא קתני שהיא גבוהה מכ' אמה אלא ע\"כ דהכי קאמר סוכה שהיא הסכך שהוא למעלה מעשרים אמה מחללה ר\"ן:",
+                "[אות ב] <b>למעלה מעשרים אמה. </b>ואם מיעט חללה אח\"כ ע\"י שהציע תחתיו כרים וכסתות אף בבטלו לא מהני דבטלה דעתו אצל כ\"א. אבל בתבן ועפר ובטלו בפירוש מהני וכההיא (דספט\"ז מ\"ז) דאהלות ולא בעיא שיבטלם לעולם דבביטול לשבעת ימי החג מהני. הרא\"ש והר\"ן:",
+                "[אות ג] <b>בהרע\"ב ד\"ה ושאין לה. ונמצא רוב דופן עשוי. </b>אע\"ג דבטפח כל דהו ג\"כ הוי רוב דופן דהוא טפי מג\"ט ומחצה אפ\"ה בפחות מד' לא חשיב מקום בשום דוכתא. הר\"ן:",
+                "[אות ד] <b>במשנה ואיזו היא סוכה ישנה. </b>כ' תוס' דאפילו לב\"ה נ\"מ שא\"צ לחדש בה דבר כדאיתא בירושלמי דבסוכה ישנה לב\"ה צריך לחדש בה דבר. ואפילו לא נ\"מ אלא לב\"ש יש לו לתנא לפרש במה נחלקו ול\"ש לאקשויי טעמא דב\"ש אתא לאשמעינן אלא היכי דפליגי תנאי אליבא דב\"ש וכו' ועי' בתי\"ט (רפ\"ג דפאה) והר\"ן כתב דכדי שלא תאמר דב\"ה מכשרי דוקא בעשאה תוך ל' יום סמוך לחג להכי קמ\"ל דבכה\"ג אפילו לב\"ש כשרה ומינה דלב\"ה בכל גווני כשרה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה סוכה ע\"ג סוכה. </b>ודוקא אם כל אחד בפ\"ע צלתה מרובה מחמתה. אבל אם העליונה חמתה מרובה מצלתה. העליונה פסולה. והתחתונה כשרה. ואם העליונה צלתה מרובה מחמתה והתחתונה חמתה מרובה מצלתה שתיהן כשירות. וההפרש שבין סוכה לסוכה אפלגו אמוראי בגמרא ופסק הרי\"ף כמ\"ד עשרה:",
+                "[אות ו] <b>תי\"ט ד\"ה כאילו. וחבטן ועירבן עם הסכך. </b>אבל בלא\"ה לא מתכשר. ודעת תוספות דוקא כשאין הסוכה צלתה מרובה מחמתה בלא האילן אבל אם א\"צ לאילן גם בלא חבטן כשר והא דלא מוקי מתני' בהכי. דמלתא דפשיטא הוא ולא הוצרך למתני כאילו עשאה בתוך הבית למידק מיניה דאם אילן חמתו מרובה מצלתה כשרה. ודעת הר\"ן אף אם בלא אילן צלתה מרובה מחמתה מ\"מ אם כשינטל מה שתחת האילן לא ישאר אח\"כ הכשר סוכה פסול בלא חבטן דמה שתחת האילן ומכוון לנגדו מפסל עיי\"ש והביאן התי\"ט בקצרה (בסמוך משנה ד'):"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>תי\"ט ד\"ה מפני. כך כתוב בתוספות. </b>אבל להגן על האדם מפני החמה הוי בכלל לנאותה וכשר אף דהסדין מסתמא צלתה מרובה מחמתה ומ\"מ בעינן שלא יהא בין הסדין להסכך יו\"ד טפחים דאז פסול מדין סוכה שתחת סוכה. ועיין במהרש\"א דבעיא ג\"כ דקדם צל סכך לצל סדין עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה ואת הדלעת. </b>עי' (פ\"ח דאהלות מ\"ה) ומ\"ש שם על הגליון:"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>בהרע\"ב ד\"ה אין מסככין. אלא פעמים. </b>ואפילו דיעבד פסול מדרבנן כ\"כ תוס' ממשמעות סוגיין:",
+                "[אות י] <b>שם ד\"ה כשרים לדפנות. דסכה סכך וכו'. </b>ובמאור הביא ירושלמי וסכות על הארון את הפרוכת מכאן שעושין דפנות מדבר המ��בל טומאה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>בתי\"ט ד\"ה בארוכות. מוקי לה בגמרא בארוכה. </b>הוא תמוה דלמה דפסקינן דסככה בבלאי כלים פסול כיון דבאים מדבר שהיה מקבלים טומאה. א\"כ א\"צ לאוקמי בארוכה וב' כרעיים. ובסוגיא אמרי' כן בדרך דחייה דליכא לאוכוחי ממתני' דסככה בבלאי כלים פסול די\"ל דמיירי בארוכה וב' כרעיים. אבל לפי האמת א\"צ לזה. וכ\"כ הר\"ן במתני' או בארוכות המטה אע\"פ שאין המטה שלימה פסולים לסיכוך דהא אמרי' בגמ' דסככה בבלאי כלים כיון דמכלים שלמים אתו פסולים עכ\"ל. וכן פסקי' בש\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יב] <b>תי\"ט סוף ד\"ה אמר ר\"י. דלא עדיף ממטה. </b>לענ\"ד הא חזינן דקינוף עדיף ממטה דהרי מבואר בסוגיין בפ\"ק דקינוף אע\"ג דלא גבוה עשרה פסולה ואילו גבי מטה להדיא תרגמא שמואל דוקא בגבוה יו\"ד אע\"כ דקינוף גרע ממטה משום דלתוכו עשוי משא\"כ במטה דלגבה עשוי בעינן דוקא שגבוה עשרה כמ\"ש הר\"ן בריש פרקין. וא\"כ י\"ל ה\"נ לר\"י דמטה כיון דלגבה עשוי לא מקרי קבע לגבי הישן תחתיה מה שאין כן בקינוף:"
+            ],
+            [
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה מדובללת. אלא קנה עולה כו'. </b>היינו שאין בין העולה ליורד ג\"ט או שהעליונה רחב טפח והאויר התחתון ג\"כ טפח דאמרי' חבוט רמי. כך מבואר בסוגיין ובש\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>בתוי\"ט סוף ד\"ה ב\"ש פוסלין. הלכה כב\"ש בתרוייהו. </b>ודעת תוספות דתרי טעמי נינהו. דבאינה מחזקת פסולה מדינא דהוי דירה סרוחה. ובסוכה גדולה ושולחנו בתוך הבית משום גזירה ואנן קי\"ל כב\"ש לענין אינה מחזקת. אבל לא לענין הגזירה דשמא ימשוך עיי\"ש. ונ\"ל דבסוכה קטנה סמוך לסוכה גדולה וראשו ורובו בסוכה קטנה שאינו ז' על ז' ושולחנו בסוכה גדולה בזה הרי\"ף לקולא ותוס' לחומרא. דלהרי\"ף יצא דל\"ש למגזר שמא ימשוך דהא גם שלחנו בתוך סוכה כשירה. ולתוס' פסולה. דמ\"מ הקטנה דירה סרוחה היא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טו] <b>לולב הגזול. </b>ואף שאול פסול דבעי' לכם. והא דקתני גזול משום דהוי מילתא דפסיקא דפסול ג\"כ בי\"ט ב' משום מצוה הבאה בעבירה. ודעת תוס' דבגבולים ביום א' ובמקדש כל ז' שוו להדדי וכל הפסולים שבגבולים ביום א' פסולים ג\"כ במקדש כל ז' אלא דבגבולים בשאר הימים דהוי רק לזכר למקדש במלתא דתליא בעיקר הלקיחה דהיינו ד' מינים. וכן ביבש משום הידור מצוה פסלוהו חז\"ל, אבל חסר ושאול לא פסלוהו. וגזול פסולה משום מה\"ב. והרמב\"ן ס\"ל דשאול כשר במקדש באינך יומי אבל אינך פסולים דהמה בגוף האתרוג פסול במקדש כל ז' מדאורייתא. אבל בגבולין יבש וכל הפסולים כשר באינך יומי זולת גזול משום מה\"ב. וכן הפסולי' משום דבציר להו שיעורא או כתותי מיכתת שיעורי' או דהוא מין אחר עיי\"ש:",
+                "[אות טז] <b>בתי\"ט ד\"ה הגזול. ומדברי הר\"ב למדתי שנויא אחרינא. </b>ולענ\"ד עדיין צריכים אנו לתירוץ התוס' דהא ביו\"ט ב' כשר אשירה דעו\"ג אף קודם ביטול לדעת רוב הפוסקים דכיון דאפשר בביטול ל\"א כתותי מכתת שיעוריה ובזה יקשה דמ\"מ לפסול משום מה\"ב אלא ע\"כ כתירוצם דתוספות ומה\"ט קשה לי באמת על תוס' דנקטו קושייתם דלמ\"ל טעם דכתותי תיפוק ליה משום מה\"ב דזה ליכא קושי' כ\"כ די\"ל דצריך לטעם דכתותי לשמואל דלא ס\"ל מה\"ב עכ\"פ ביו\"ט ב' והו\"ל למנקט קושייתם בחזקה יותר לדינא דאמאי אשירה דעו\"ג קודם ביטול כשר לרוב הפוסקים בי\"ט ב' הא הוי מה\"ב. וזה יש ליישב בקל. אבל תמוה לי יותר למה דהיה ס\"ל בקושייתם דאשירה מקרי מה\"ב היה להם לאלם קושייתם דלמ\"ל קרא לאסור נעבד לגבוה תיפוק ליה משום מה\"ב וצ\"ע. גם לפי מ\"ש תוס' דהא דאמרי' באשירה דמשה דכתותי מכתת שיעוריה הך טעמא לא אצטריך רק ליו\"ט ב' דבי\"ט א' בלא\"ה פסול דלא מקרי לכם כיון דאין בו דין ממון והעתיק דבריהם התוי\"ט בדיבור הסמוך. והיינו ע\"כ ליו\"ט ב' בגבולין לשיטתייהו דתוס' דס\"ל דפסולה דבעי' לכם שייך ג\"כ מה\"ת בי\"ט ב' במקדש וכיון דטעמא דכתותי ממילא מיירי רק בי\"ט ב' בגבולין דהוא דרבנן בזה יקשה תיפוק ליה משום מה\"ב. דל\"ש לתרץ דנקט יותר פסולי דאורייתא דכתותי שיעוריה דהא בלא\"ה מיירי רק בדרבנן:",
+                "[אות יז] <b>בא\"ד קרא דדברי קבלה הוא כו'. </b>עדיין יקשה לרבא דיליף בב\"ק דיאוש ל\"ק מדכתיב קרבנו ולא הגזול דמיירי אחר יאוש והרי מ\"מ הוי יאוש ושינוי השם וע\"כ הטעם משום מה\"ב כמ\"ש תוספ' שם. וא\"כ הוי דאורייתא ויקשה דלמ\"ל קרא דלכם. ובתוספות (סוכה דף ט') כתב לתרץ דמה\"ב הוא דרבנן וקרא דקרבנו היינו דלהקרבה שבשעת הקדישו יהיה שלו דבזה ל\"צ לדברי התי\"ט דקרא דדברי קבלה הוא דהא באמת בקרבן מדאורייתא פסול. אלא דבשאר מצות הוא דרבנן:",
+                "[אות יח] <b>בהרע\"ב ד\"ה של אשירה. אילן הנעבד. </b>מדסתם לה הרע\"ב ולא מפרש דאשירה היא של ישראל נראה דס\"ל כדעת ר\"ת שכתבו תוספות בשמו דאף ע\"ז של עו\"ג כ\"ז שלא נתבטל אמרי' ביה כתותי מכתת שיעוריה אלא שמ\"ש תוס' דמ\"מ מתני' ע\"כ מיירי באשירה דמשה. דבשל עו\"ג כבר נתבטל בקציצת הלולב. בזה י\"ל דלא ס\"ל להרע\"ב כן דהא אפשר שהישראל קצצו וביטול ע\"י ישראל לא מהני כדאמרינן במסכת ע\"ז דגזרי' דלמא מגבה לה והדר מבטל לה. והא דמוקי הש\"ס באשירה דמשה ולא מוקי בעו\"ג וקודם ביטול י\"ל משום דבאמת מתני' בהכי מיירי כדאמרינן עלה בש\"ס דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת (דלא מהני לה ביטול) וכמ\"ש תוס' שם מקודם עיי\"ש:",
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה כל לולב. וטפח יותר. </b>הא דלא קתני סתם דלולב בעי ד' טפחים. היינו דאם ההדס וערבה גבוהים הרבה צריך שיהא שדרו של לולב למעלה מהן טפח כדי לנענע. הר\"ן:"
+            ],
+            [
+                "[אות כ] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואין ממעטין. דהו\"ל מתקן. </b>ואם עבר ולקטן כשר. דדיחוי מעיקרא (בה\"ג דבידו למעט באיסור) לא הוי דיחוי. ואם אשחור ביו\"ט דהוי נראה ונדחה מספקינן בגמרא אם בעבר ומיעטן כשר. דאף דבמלתא דבידו אף נראה ונדחה כשר מ\"מ לא דמי לגמרי אע\"ג דבידו ללקטן. תוס'. ובזבחים (דף ל\"ד) ביארו דבריהם דמ\"מ כיון דאסור ללקוט משום איסור יו\"ט לא הוי כ\"כ בידו. תמוה לי מסוגיין דדייקינן ארישא ואם מיעטן כשר דמעטינהו אימת וכו' ואי לבתר דלאגדיה תפשוט דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי והא ברישא דמיירי בעי\"ט דהוי בידו לגמרי פשיטא דלא הוי דיחוי ואפילו בנראה ונדחה וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>בתוי\"ט ד\"ה של תרומה. והכא איכא בינייהו כדאיתא בגמרא. </b>ונ\"מ נמי בהיפוך היכא דהאתרוג כבר הוכשר למ\"ד שמכשיר ליכא ולמ\"ד שמפסיד איכא. תוספות:",
+                "[אות כב] <b>בתי\"ט ד\"ה בירושלים. אלא לרבותא דלכתחלה לא. </b>והריטב\"א בחידושיו כ' דהוא רבותא דאפי' נכנס ואינו רשאי לפדותו מ\"מ מיקרי לכם וכ\"ש קודם שנכנס לירושלים שיכול לפדותו שנוטלו ויוצא בו לכתחילה עכ\"ל:",
+                "[אות כג] <b>בא\"ד הו\"ל לפרש הה\"נ חוץ לירושלים כהר\"ן. </b>לענ\"ד י\"ל דס\"ל כל\"א שהביא רש\"י בסנהד' דהטעם דפטורה מחלה משום דלית ביה היתר אכילה ולא מקרי עריסותיכם. וכן דעת תוספות (קדושין דף מ\"ג ע\"ב) ד\"ה איהו וכו' שהוכיחו שם דאף בגבולין הוי ממון הדיוט ומה דכ' התי\"ט וממאי דמותיב התם בגמרא מוכח הכי. נראה דבא לסתור פירוש זה ממה דמותיב התם מעיר הנדחת. אך כבר כתבו תוספות (בכורות דף ט') ע\"ב ד\"ה ותנן רי\"א וכו' וז\"ל והא דאמר בס\"פ חלק בגבולין ד\"ה פטורין. לאו משום דחשיב ממון גבוה לכ\"ע בגבולין אלא משום דלא קרינן ביה עריסותיכם כיון דאסור באכילה וכן עיר הנדחת לא שללה הוא עכ\"ל. וא\"כ דברי הרע\"ב עולים כהוגן:",
+                "[אות כד] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובית הלל מכשירין. דהא כו'. </b>משמע דבטבל גמור לכו\"ע פסול ומפירש\"י משמע דטבל פסול. דלית ביה היתר אכילה. ודעת תוס' דפסול משום דיש לכהן חלק בו והוי כשותפים. ודעת הרמב\"ן דטבל כשר. ומתני' דקתני של דמאי קאי על תרומה טמאה היינו ת\"ט של דמאי וכשר לב\"ה דחזיא לעניים דגם ת\"ט של דמאי שרי לעניים כמ\"ש להדיא הריטב\"א בחידושיו:",
+                "[אות כה] <b>בא\"ד כדתנן מאכילין את העניים דמאי. </b>וב\"ש לטעמייהו דס\"ל דאין מאכילין עניים דמאי כמ\"ש הרע\"ב (רפ\"ג דדמאי):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כו] <b>בתי\"ט ד\"ה ר\"מ. א\"צ אגד לית ביה משום בל תוסיף. </b>עיין בתוס' בסוגיין (דף ל\"א ע\"ב) שהעלו דאף לרבנן הוי בב\"ת וההיא דסנהדרין דאמרינן האי לחודיה קאי היינו לענין שאינו מגרע המצוה מכח ההוספה והא דאגדיה הלולב שלא במינו היינו משום דאין זה כדרך גדילתו ומינים שבלולב בעינן כדרך גדילתן. אבל לר\"י דצריך אגד יש לחשוב כמוסיף באגודתו דכל אגודה אינו כדרך גדילתו. ועיין בהר\"ן והרא\"ש דס\"ל דאף דרך גדילתו אם מוסיף לנוי בעלמא לא הוי כמוסיף. והטעם כתב הרא\"ש וז\"ל ואע\"ג דבזמנו לא בעי כוונה לבל תוסיף היינו בסתם. אבל אם כיון לנוי אפילו כדרך גדילתו לא הוי בב\"ת (ונ\"ל דהסברא כמ\"ש הר\"ן (בפ\"ג דר\"ה) דאף למ\"ד דמצות א\"צ כוונה מ\"מ כל שמכוין שלא לצאת אינו יוצא.) (וכן מבואר בתוספות (בפרקין דף ל\"ט) ד\"ה עובר לעשייתן ע\"ש) וכיון דלענין לצאת לא יצא מש\"ה ליכא בל תוסיף כמו דמדמה הש\"ס (ספ\"ג דר\"ה) להדיא. והר\"ן כתב הטעם וז\"ל כיון דלרבנן דל\"צ אגד ליכא למיחש משום ב\"ת מדרבנן כל לנאותו לא גזרו עכ\"ל. נ\"ל שהר\"ן מפרש ההיא דסנהדרין דהאי לחודיה קאי כפשטא דליכא ב\"ת כלל מדאורייתא וההיא דשמעתין דמשמע דהוי בב\"ת היינו מדרבנן ולק\"מ קושית תוספות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>בהרע\"ב ד\"ה בשביעית. לפי שלולב עץ בעלמא הוא. </b>לכאורה דברי הרע\"ב תמוהים להמעיין בסוגיין דנראה דלולב יש בו קדושת שביעית כיון דהנאתו וביערו שוים ואינו דומה לשאר עצים דעומדים להסקה. אלא דהכי מיירי דהחנטה היה בששית ומש\"ה אין בלולב משום שביעית דאזלינן באילן בתר חנטה. אבל באתרוג אזלינן בתר לקיטה (ומתניתי' דהכא פליגי על מתני' (דפ\"ב מ\"ו) דבכורים) אח\"כ מצאתי בעזה\"י שעמד בזה בס' כפות תמרים עיי\"ש. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כח] <b>בתי\"ט ד\"ה מוליכין. מסקינן דהכא בגבולין מיירי כו' בזמן שבהמ\"ק קיים. </b>ולפ\"ז ק\"ק סיפא דמתני'. ושאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו. דבזמן שבהמ\"ק קיים היכי משכחת לה הא בגבולין אין נוטלין רק יום א'. ובמקדש בעי לכם כל ז' לשיטת תוס' שכתבתי בגליון ריש פרקין. ועיין:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כט] <b>במשנה ובהן היו מדליקין. </b>אף ��בגדי כהונה שבלו מועלים בהם. הואיל ולכבוד קרבן היו עושין צורך קרבן חשיב ליה. תוספות (פ\"ב דשבת דף כ\"א ע\"א):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>במשנה ערב שבת שבתוך החג. </b>והא דלא חשיב עוד ערב פסח דהיה כ\"ז תקיעות בקריאת הלל דהא ליכא למימר תנא ושייר דמאי שייר דהאי שייר דר\"ה שחל להיות בשבת ליכא שיורא למה דקי\"ל דאין תוקעים לכל מוסף ומוסף כמ\"ש התי\"ט. צ\"ל דמתני' כר\"י דס\"ל דכת שלישית לא הגיע לאהבתי ובצרי להו ששה תקיעות. ואף דמשכחת לה בע\"פ שחל בע\"ש דאיכא עוד ו' תקיעות משום ע\"ש. צ\"ל כיון דלאו מלתא דפסיקא בכל שנה לא חשיב:",
+                "[אות לא] <b>בתי\"ט ד\"ה ערב שבת. ובשבת שבתוך החג שהיו תשע למוספים. </b>לפי מסקנת הסוגיא דאין תוקעים לכל מוסף ומוסף וכמ\"ש התי\"ט במשנתינו בדיבור הראשון בלא\"ה ליכא למפרך כן דהא לא היה תשעה למוספים דבשבת בפ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,116 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sukkah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Sukkah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>במשנה סוכה שהיא גבוה. </b>היינו חללה דלא מפסל אא\"כ חללה גבוהה מכ' אמה ומש\"ה קתני למעלה מכ' אמה ולא קתני שהיא גבוהה מכ' אמה אלא ע\"כ דהכי קאמר סוכה שהיא הסכך שהוא למעלה מעשרים אמה מחללה ר\"ן:",
+                "[אות ב] <b>למעלה מעשרים אמה. </b>ואם מיעט חללה אח\"כ ע\"י שהציע תחתיו כרים וכסתות אף בבטלו לא מהני דבטלה דעתו אצל כ\"א. אבל בתבן ועפר ובטלו בפירוש מהני וכההיא (דספט\"ז מ\"ז) דאהלות ולא בעיא שיבטלם לעולם דבביטול לשבעת ימי החג מהני. הרא\"ש והר\"ן:",
+                "[אות ג] <b>בהרע\"ב ד\"ה ושאין לה. ונמצא רוב דופן עשוי. </b>אע\"ג דבטפח כל דהו ג\"כ הוי רוב דופן דהוא טפי מג\"ט ומחצה אפ\"ה בפחות מד' לא חשיב מקום בשום דוכתא. הר\"ן:",
+                "[אות ד] <b>במשנה ואיזו היא סוכה ישנה. </b>כ' תוס' דאפילו לב\"ה נ\"מ שא\"צ לחדש בה דבר כדאיתא בירושלמי דבסוכה ישנה לב\"ה צריך לחדש בה דבר. ואפילו לא נ\"מ אלא לב\"ש יש לו לתנא לפרש במה נחלקו ול\"ש לאקשויי טעמא דב\"ש אתא לאשמעינן אלא היכי דפליגי תנאי אליבא דב\"ש וכו' ועי' בתי\"ט (רפ\"ג דפאה) והר\"ן כתב דכדי שלא תאמר דב\"ה מכשרי דוקא בעשאה תוך ל' יום סמוך לחג להכי קמ\"ל דבכה\"ג אפילו לב\"ש כשרה ומינה דלב\"ה בכל גווני כשרה:"
+            ],
+            [
+                "[אות ה] <b>במשנה סוכה ע\"ג סוכה. </b>ודוקא אם כל אחד בפ\"ע צלתה מרובה מחמתה. אבל אם העליונה חמתה מרובה מצלתה. העליונה פסולה. והתחתונה כשרה. ואם העליונה צלתה מרובה מחמתה והתחתונה חמתה מרובה מצלתה שתיהן כשירות. וההפרש שבין סוכה לסוכה אפלגו אמוראי בגמרא ופסק הרי\"ף כמ\"ד עשרה:",
+                "[אות ו] <b>תי\"ט ד\"ה כאילו. וחבטן ועירבן עם הסכך. </b>אבל בלא\"ה לא מתכשר. ודעת תוספות דוקא כשאין הסוכה צלתה מרובה מחמתה בלא האילן אבל אם א\"צ לאילן גם בלא חבטן כשר והא דלא מוקי מתני' בהכי. דמלתא דפשיטא הוא ולא הוצרך למתני כאילו עשאה בתוך הבית למידק מיניה דאם אילן חמתו מרובה מצלתה כשרה. ודעת הר\"ן אף אם בלא אילן צלתה מרובה מחמתה מ\"מ אם כשינטל מה שתחת האילן לא ישאר אח\"כ הכשר סוכה פסול בלא חבטן דמה שתחת האילן ומכוון לנגדו מפסל עיי\"ש והביאן התי\"ט בקצרה (בסמוך משנה ד'):"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>תי\"ט ד\"ה מפני. כך כתוב בתוספות. </b>אבל להגן על האדם מפני החמה הוי בכלל לנאותה וכשר אף דהסדין מסתמא צלתה מרובה מחמתה ומ\"מ בעינן שלא יהא בין הסדין להסכך יו\"ד טפחים דאז פסול מדין סוכה שתחת סוכה. ועיין במהרש\"א דבעיא ג\"כ דקדם צל סכך לצל סדין עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה ואת הדלעת. </b>עי' (פ\"ח דאהלות מ\"ה) ומ\"ש שם על הגליון:"
+            ],
+            [
+                "[אות ט] <b>בהרע\"ב ד\"ה אין מסככין. אלא פעמים. </b>ואפילו דיעבד פסול מדרבנן כ\"כ תוס' ממשמעות סוגיין:",
+                "[אות י] <b>שם ד\"ה כשרים לדפנות. דסכה סכך וכו'. </b>ובמאור הביא ירושלמי וסכות על הארון את הפרוכת מכאן שעושין דפנות מדבר המקבל טומאה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>בתי\"ט ד\"ה בארוכות. מוקי לה בגמרא בארוכה. </b>הוא תמוה דלמה דפסקינן דסככה בבלאי כלים פסול כיון דבאים מדבר שהיה מקבלים טומאה. א\"כ א\"צ לאוקמי בארוכה וב' כרעיים. ובסוגיא אמרי' כן בדרך דחייה דליכא לאוכוחי ממתני' דסככה בבלאי כלים פסול ��י\"ל דמיירי בארוכה וב' כרעיים. אבל לפי האמת א\"צ לזה. וכ\"כ הר\"ן במתני' או בארוכות המטה אע\"פ שאין המטה שלימה פסולים לסיכוך דהא אמרי' בגמ' דסככה בבלאי כלים כיון דמכלים שלמים אתו פסולים עכ\"ל. וכן פסקי' בש\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יב] <b>תי\"ט סוף ד\"ה אמר ר\"י. דלא עדיף ממטה. </b>לענ\"ד הא חזינן דקינוף עדיף ממטה דהרי מבואר בסוגיין בפ\"ק דקינוף אע\"ג דלא גבוה עשרה פסולה ואילו גבי מטה להדיא תרגמא שמואל דוקא בגבוה יו\"ד אע\"כ דקינוף גרע ממטה משום דלתוכו עשוי משא\"כ במטה דלגבה עשוי בעינן דוקא שגבוה עשרה כמ\"ש הר\"ן בריש פרקין. וא\"כ י\"ל ה\"נ לר\"י דמטה כיון דלגבה עשוי לא מקרי קבע לגבי הישן תחתיה מה שאין כן בקינוף:"
+            ],
+            [
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה מדובללת. אלא קנה עולה כו'. </b>היינו שאין בין העולה ליורד ג\"ט או שהעליונה רחב טפח והאויר התחתון ג\"כ טפח דאמרי' חבוט רמי. כך מבואר בסוגיין ובש\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>בתוי\"ט סוף ד\"ה ב\"ש פוסלין. הלכה כב\"ש בתרוייהו. </b>ודעת תוספות דתרי טעמי נינהו. דבאינה מחזקת פסולה מדינא דהוי דירה סרוחה. ובסוכה גדולה ושולחנו בתוך הבית משום גזירה ואנן קי\"ל כב\"ש לענין אינה מחזקת. אבל לא לענין הגזירה דשמא ימשוך עיי\"ש. ונ\"ל דבסוכה קטנה סמוך לסוכה גדולה וראשו ורובו בסוכה קטנה שאינו ז' על ז' ושולחנו בסוכה גדולה בזה הרי\"ף לקולא ותוס' לחומרא. דלהרי\"ף יצא דל\"ש למגזר שמא ימשוך דהא גם שלחנו בתוך סוכה כשירה. ולתוס' פסולה. דמ\"מ הקטנה דירה סרוחה היא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טו] <b>לולב הגזול. </b>ואף שאול פסול דבעי' לכם. והא דקתני גזול משום דהוי מילתא דפסיקא דפסול ג\"כ בי\"ט ב' משום מצוה הבאה בעבירה. ודעת תוס' דבגבולים ביום א' ובמקדש כל ז' שוו להדדי וכל הפסולים שבגבולים ביום א' פסולים ג\"כ במקדש כל ז' אלא דבגבולים בשאר הימים דהוי רק לזכר למקדש במלתא דתליא בעיקר הלקיחה דהיינו ד' מינים. וכן ביבש משום הידור מצוה פסלוהו חז\"ל, אבל חסר ושאול לא פסלוהו. וגזול פסולה משום מה\"ב. והרמב\"ן ס\"ל דשאול כשר במקדש באינך יומי אבל אינך פסולים דהמה בגוף האתרוג פסול במקדש כל ז' מדאורייתא. אבל בגבולין יבש וכל הפסולים כשר באינך יומי זולת גזול משום מה\"ב. וכן הפסולי' משום דבציר להו שיעורא או כתותי מיכתת שיעורי' או דהוא מין אחר עיי\"ש:",
+                "[אות טז] <b>בתי\"ט ד\"ה הגזול. ומדברי הר\"ב למדתי שנויא אחרינא. </b>ולענ\"ד עדיין צריכים אנו לתירוץ התוס' דהא ביו\"ט ב' כשר אשירה דעו\"ג אף קודם ביטול לדעת רוב הפוסקים דכיון דאפשר בביטול ל\"א כתותי מכתת שיעוריה ובזה יקשה דמ\"מ לפסול משום מה\"ב אלא ע\"כ כתירוצם דתוספות ומה\"ט קשה לי באמת על תוס' דנקטו קושייתם דלמ\"ל טעם דכתותי תיפוק ליה משום מה\"ב דזה ליכא קושי' כ\"כ די\"ל דצריך לטעם דכתותי לשמואל דלא ס\"ל מה\"ב עכ\"פ ביו\"ט ב' והו\"ל למנקט קושייתם בחזקה יותר לדינא דאמאי אשירה דעו\"ג קודם ביטול כשר לרוב הפוסקים בי\"ט ב' הא הוי מה\"ב. וזה יש ליישב בקל. אבל תמוה לי יותר למה דהיה ס\"ל בקושייתם דאשירה מקרי מה\"ב היה להם לאלם קושייתם דלמ\"ל קרא לאסור נעבד לגבוה תיפוק ליה משום מה\"ב וצ\"ע. גם לפי מ\"ש תוס' דהא דאמרי' באשירה דמשה דכתותי מכתת שיעוריה הך טעמא לא אצטריך רק ליו\"ט ב' דבי\"ט א' בלא\"ה פסול דלא מקרי לכם כיון דאין בו דין ממון והעתיק דבריהם התוי\"ט בדיבור הסמוך. והיינו ע\"כ ליו\"ט ב' בגבולין לשיטתייהו דתוס' דס\"ל דפסולה דבעי' לכם שייך ג\"כ מה\"ת בי\"ט ב' במקדש וכיון דטעמא דכתותי ממילא מיירי רק בי\"ט ב' בגבולין דהוא דרבנן בזה יקשה תיפוק ליה משום מה\"ב. דל\"ש לתרץ דנקט יותר פסולי דאורייתא דכתותי שיעוריה דהא בלא\"ה מיירי רק בדרבנן:",
+                "[אות יז] <b>בא\"ד קרא דדברי קבלה הוא כו'. </b>עדיין יקשה לרבא דיליף בב\"ק דיאוש ל\"ק מדכתיב קרבנו ולא הגזול דמיירי אחר יאוש והרי מ\"מ הוי יאוש ושינוי השם וע\"כ הטעם משום מה\"ב כמ\"ש תוספ' שם. וא\"כ הוי דאורייתא ויקשה דלמ\"ל קרא דלכם. ובתוספות (סוכה דף ט') כתב לתרץ דמה\"ב הוא דרבנן וקרא דקרבנו היינו דלהקרבה שבשעת הקדישו יהיה שלו דבזה ל\"צ לדברי התי\"ט דקרא דדברי קבלה הוא דהא באמת בקרבן מדאורייתא פסול. אלא דבשאר מצות הוא דרבנן:",
+                "[אות יח] <b>בהרע\"ב ד\"ה של אשירה. אילן הנעבד. </b>מדסתם לה הרע\"ב ולא מפרש דאשירה היא של ישראל נראה דס\"ל כדעת ר\"ת שכתבו תוספות בשמו דאף ע\"ז של עו\"ג כ\"ז שלא נתבטל אמרי' ביה כתותי מכתת שיעוריה אלא שמ\"ש תוס' דמ\"מ מתני' ע\"כ מיירי באשירה דמשה. דבשל עו\"ג כבר נתבטל בקציצת הלולב. בזה י\"ל דלא ס\"ל להרע\"ב כן דהא אפשר שהישראל קצצו וביטול ע\"י ישראל לא מהני כדאמרינן במסכת ע\"ז דגזרי' דלמא מגבה לה והדר מבטל לה. והא דמוקי הש\"ס באשירה דמשה ולא מוקי בעו\"ג וקודם ביטול י\"ל משום דבאמת מתני' בהכי מיירי כדאמרינן עלה בש\"ס דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת (דלא מהני לה ביטול) וכמ\"ש תוס' שם מקודם עיי\"ש:",
+                "[אות יט] <b>בהרע\"ב ד\"ה כל לולב. וטפח יותר. </b>הא דלא קתני סתם דלולב בעי ד' טפחים. היינו דאם ההדס וערבה גבוהים הרבה צריך שיהא שדרו של לולב למעלה מהן טפח כדי לנענע. הר\"ן:"
+            ],
+            [
+                "[אות כ] <b>בהרע\"ב ד\"ה ואין ממעטין. דהו\"ל מתקן. </b>ואם עבר ולקטן כשר. דדיחוי מעיקרא (בה\"ג דבידו למעט באיסור) לא הוי דיחוי. ואם אשחור ביו\"ט דהוי נראה ונדחה מספקינן בגמרא אם בעבר ומיעטן כשר. דאף דבמלתא דבידו אף נראה ונדחה כשר מ\"מ לא דמי לגמרי אע\"ג דבידו ללקטן. תוס'. ובזבחים (דף ל\"ד) ביארו דבריהם דמ\"מ כיון דאסור ללקוט משום איסור יו\"ט לא הוי כ\"כ בידו. תמוה לי מסוגיין דדייקינן ארישא ואם מיעטן כשר דמעטינהו אימת וכו' ואי לבתר דלאגדיה תפשוט דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי והא ברישא דמיירי בעי\"ט דהוי בידו לגמרי פשיטא דלא הוי דיחוי ואפילו בנראה ונדחה וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>בתוי\"ט ד\"ה של תרומה. והכא איכא בינייהו כדאיתא בגמרא. </b>ונ\"מ נמי בהיפוך היכא דהאתרוג כבר הוכשר למ\"ד שמכשיר ליכא ולמ\"ד שמפסיד איכא. תוספות:",
+                "[אות כב] <b>בתי\"ט ד\"ה בירושלים. אלא לרבותא דלכתחלה לא. </b>והריטב\"א בחידושיו כ' דהוא רבותא דאפי' נכנס ואינו רשאי לפדותו מ\"מ מיקרי לכם וכ\"ש קודם שנכנס לירושלים שיכול לפדותו שנוטלו ויוצא בו לכתחילה עכ\"ל:",
+                "[אות כג] <b>בא\"ד הו\"ל לפרש הה\"נ חוץ לירושלים כהר\"ן. </b>לענ\"ד י\"ל דס\"ל כל\"א שהביא רש\"י בסנהד' דהטעם דפטורה מחלה משום דלית ביה היתר אכילה ולא מקרי עריסותיכם. וכן דעת תוספות (קדושין דף מ\"ג ע\"ב) ד\"ה איהו וכו' שהוכיחו שם דאף בגבולין הוי ממון הדיוט ומה דכ' התי\"ט וממאי דמותיב התם בגמרא מוכח הכי. נראה דבא לסתור פירוש זה ממה דמותיב התם מעיר הנדחת. אך כבר כתבו תוספות (בכורות דף ט') ע\"ב ד\"ה ותנן רי\"א וכו' וז\"ל והא דאמר בס\"פ חלק בגבולין ד\"ה פטורין. לאו משום דחשיב ממון גבוה לכ\"ע בגבולין אלא משום דלא קרינן ביה עריסותיכם כיון דאסור באכילה וכן עיר הנדחת לא שללה הוא עכ\"ל. וא\"כ דברי הרע\"ב עולים כהוגן:",
+                "[אות כד] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובית הלל מכשירין. דהא כו'. </b>משמע דבטבל גמור לכו\"ע פסול ומפירש\"י משמע דטבל פסול. דלית ביה היתר אכילה. ודעת תוס' דפסול משום דיש לכהן חלק בו והוי כשותפים. ודעת הרמב\"ן דטבל כשר. ומתני' דקתני של דמאי קאי על תרומה טמאה היינו ת\"ט של דמאי וכשר לב\"ה דחזיא לעניים דגם ת\"ט של דמאי שרי לעניים כמ\"ש להדיא הריטב\"א בחידושיו:",
+                "[אות כה] <b>בא\"ד כדתנן מאכילין את העניים דמאי. </b>וב\"ש לטעמייהו דס\"ל דאין מאכילין עניים דמאי כמ\"ש הרע\"ב (רפ\"ג דדמאי):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כו] <b>בתי\"ט ד\"ה ר\"מ. א\"צ אגד לית ביה משום בל תוסיף. </b>עיין בתוס' בסוגיין (דף ל\"א ע\"ב) שהעלו דאף לרבנן הוי בב\"ת וההיא דסנהדרין דאמרינן האי לחודיה קאי היינו לענין שאינו מגרע המצוה מכח ההוספה והא דאגדיה הלולב שלא במינו היינו משום דאין זה כדרך גדילתו ומינים שבלולב בעינן כדרך גדילתן. אבל לר\"י דצריך אגד יש לחשוב כמוסיף באגודתו דכל אגודה אינו כדרך גדילתו. ועיין בהר\"ן והרא\"ש דס\"ל דאף דרך גדילתו אם מוסיף לנוי בעלמא לא הוי כמוסיף. והטעם כתב הרא\"ש וז\"ל ואע\"ג דבזמנו לא בעי כוונה לבל תוסיף היינו בסתם. אבל אם כיון לנוי אפילו כדרך גדילתו לא הוי בב\"ת (ונ\"ל דהסברא כמ\"ש הר\"ן (בפ\"ג דר\"ה) דאף למ\"ד דמצות א\"צ כוונה מ\"מ כל שמכוין שלא לצאת אינו יוצא.) (וכן מבואר בתוספות (בפרקין דף ל\"ט) ד\"ה עובר לעשייתן ע\"ש) וכיון דלענין לצאת לא יצא מש\"ה ליכא בל תוסיף כמו דמדמה הש\"ס (ספ\"ג דר\"ה) להדיא. והר\"ן כתב הטעם וז\"ל כיון דלרבנן דל\"צ אגד ליכא למיחש משום ב\"ת מדרבנן כל לנאותו לא גזרו עכ\"ל. נ\"ל שהר\"ן מפרש ההיא דסנהדרין דהאי לחודיה קאי כפשטא דליכא ב\"ת כלל מדאורייתא וההיא דשמעתין דמשמע דהוי בב\"ת היינו מדרבנן ולק\"מ קושית תוספות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>בהרע\"ב ד\"ה בשביעית. לפי שלולב עץ בעלמא הוא. </b>לכאורה דברי הרע\"ב תמוהים להמעיין בסוגיין דנראה דלולב יש בו קדושת שביעית כיון דהנאתו וביערו שוים ואינו דומה לשאר עצים דעומדים להסקה. אלא דהכי מיירי דהחנטה היה בששית ומש\"ה אין בלולב משום שביעית דאזלינן באילן בתר חנטה. אבל באתרוג אזלינן בתר לקיטה (ומתניתי' דהכא פליגי על מתני' (דפ\"ב מ\"ו) דבכורים) אח\"כ מצאתי בעזה\"י שעמד בזה בס' כפות תמרים עיי\"ש. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כח] <b>בתי\"ט ד\"ה מוליכין. מסקינן דהכא בגבולין מיירי כו' בזמן שבהמ\"ק קיים. </b>ולפ\"ז ק\"ק סיפא דמתני'. ושאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו. דבזמן שבהמ\"ק קיים היכי משכחת לה הא בגבולין אין נוטלין רק יום א'. ובמקדש בעי לכם כל ז' לשיטת תוס' שכתבתי בגליון ריש פרקין. ועיין:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כט] <b>במשנה ובהן היו מדליקין. </b>אף דבגדי כהונה שבלו מועלים בהם. הואיל ולכבוד קרבן היו עושין צורך קרבן חשיב ליה. תוספות (פ\"ב דשבת דף כ\"א ע\"א):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>במשנה ערב שבת שבתוך החג. </b>והא דלא חשיב עוד ערב פסח דהיה כ\"ז תקיעות בקריאת הלל דהא ליכא למימר תנא ושייר דמאי שייר דהאי שייר דר\"ה שחל להיות בשבת ליכא שיורא למה דקי\"ל דאין תוקעים לכל מוסף ומוסף כמ\"ש התי\"ט. צ\"ל דמתני' כר\"י דס\"ל דכת שלישית לא הגיע לאהבתי ובצרי להו ששה תקיעות. ואף דמשכחת לה בע\"פ שחל בע\"ש דאיכא עוד ו' תקיעות משום ע\"ש. צ\"ל כיון דלאו מלתא דפסיקא בכל שנה לא חשיב:",
+                "[אות לא] <b>בתי\"ט ד\"ה ערב שבת. ובשבת שבתוך החג שהיו תשע למוספים. </b>לפי מסקנת הסוגיא דאין תוקעים לכל מוסף ומוסף וכמ\"ש התי\"ט במשנתינו בדיבור הראשון בלא\"ה ליכא למפרך כן דהא לא היה תשעה למוספים דבשבת בפ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סוכה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Taanit/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,61 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Taanit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תענית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>סימן קללה בחג. </b>אף דכל שהוא גבוה פחות מכ' אמה יכול לעשות סוכה קבוע במחיצות של ברזל (כמ\"ש התי\"ט ריש סוכה) וא\"כ מאי קללה איכא הא יכול לקבוע הסכך במסמרים שלא ירדו גשמים בסוכה. ואפילו את\"ל דאסור משום גזרת תקרה (כההיא דפ\"א מ\"ו דסוכה) מ\"מ כיון דלא אסור אלא מדרבנן ל\"ש לומר דהוי סימן קללה (לענ\"ד ביאור דבריהם דמ\"מ יכול לקבוע במסמורות ויהיה יוצא עכ\"פ ידי סוכה דאורייתא, ואף די\"ל דבעי\"ט דעדיין לא ירדו גשמים לא היה קובעם במסמרות כיון דצריך לצאת אף ידי דרבנן. ואח\"כ כשירדו גשמים בי\"ט א\"י לקבוע במסמורות דהוי בנין בי\"ט, מ\"מ דחיקא להו לומר דסימן קללה בחג היינו רק בי\"ט א' או בשבת שבתוך החג). צ\"ל דנהי דל\"ח בדפנות אי עביד להו קבע מ\"מ בסככה שעיקר הסוכה על שם הסכך לא מיתכשרא עד דעביד לה עראי. תוס' (פ\"א דסוכה דף ב' ע\"א) ד\"ה כי עביד:"
+            ],
+            [
+                "[אות ב] <b>בהרע\"ב ד\"ה והראשון. והלכה כר\"י. </b>ובגמרא ומי אמר ר\"י הכי (דהלכה כר\"י) והתנן בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים ר\"ג אומר בשבעה בו ואמר ר\"א הלכה כר\"ג. ומשני גברא אגברא קא רמית. איבעית אימא ל\"ק כאן לשאול כאן להזכיר. והאר\"י במקום ששואל מזכיר. ומשני ההוא להפסקה איתמר. ופירש\"י והאר\"י במקום והיכי א\"ר יוחנן דהלכה כר\"י דמזכיר בי\"ט האחרון הא ליכא שאלה דאין אומר ברכת השנים בי\"ט ע\"כ. ולא אבינה דא\"כ היאך משני דההיא להפסקה אתמר הא עדיין קשה כן על ההפסקה דהא בע\"פ אחר המנחה פוסק מלשאול ואעפ\"כ מזכיר בשחרית ביו\"ט ואם דנימא מה דפוסק מלשאול בליל י\"ט לא מקרי אינו שואל כיון דבתפלת י\"ט לא שייך שאלה דא\"כ גם לענין התחלה י\"ל כן די\"ט האחרון במה דאינו שואל אינו בכלל אינו שואל כיון דליכא כלל הזכרת שאלה בתפלה די\"ט ותיכף אחר י\"ט שיכול לשאול הוא שואל. ויותר קשה מ\"ש רש\"י אח\"כ והאר\"י התחיל להזכיר כו' דהקושיא מהא דאמר פסק מלשאול אינו מזכיר והא בע\"פ פוסק ואיך אמר ר\"י הלכה כר\"י דמזכיר בשחרית בי\"ט וזה תמוה דמה צורך להביא האי דר\"י הא תיכף כשתירץ האי להפסקה אתמר לפרוך הא גם על ההפסקה קשה דהא פוסקים בע\"פ ומזכיר עד תפלת מוסף.  <b>ולולי </b>דברי רש\"י היה נ\"ל בפשוטו דזהו וודאי מה דאינו שואל בליל א' דפסח וכן במוסף דסוכות זהו (אינו) בכלל אינו שואל כיון דבתפלת י\"ט ל\"ש כלל שאלה אלא דפרכת הש\"ס קאי על שנויא דמקודם ואב\"א כאן לשאול כאן להזכיר דלא ניחא לומר דר\"י פליג על ר\"א אלא דגם ר\"י סובר דהלכה כר\"ג לזה פריך והאמר ר\"י במקום ששואל והא קודם מרחשוון אינו שואל ומזכיר. ומשני דלהפסקה אתמר דשאלה והזכרה שוים דמה דפוסק מלשאול בי\"ט זהו לא מקרי אינו שואל דהתפלה בעצמותה גורמת דאינו שואל והדר פריך דהא תרתי אתמר דאר\"י התחיל להזכיר וישאר קושיא הראשונה על ההתחלה אם לא נרצה לעשות פלוגתא בין ר\"י ור\"א. ומשני אלא ל\"ק הא לן והא להו והיינו אף אם ר\"י סובר כר\"א דהלכה כר\"ג ניחא דהא לן היינו א�� כפירש\"י דלבני בבל באמת אינו מזכיר עד זיי\"ן במרחשון והא דאמר הלכה כר\"י היינו לבני א\"י דמיד אחר יו\"ט דאפשר לשאול שואל או כפירוש תוס' דבאמת אין הזכרה ושאלה שוים דלבני בבל מזכיר קודם ז' מרחשוון אף דאינו שואל. והא דאר\"י דהזכרה בזמן שאלה היינו לבני א\"י והסוגיא מרווחת ועל פירש\"י צלע\"ג.  <b>ובדברי </b>רש\"י הנ\"ל בההיא דהא לן דלבני בבל אינו מזכיר עד זיי\"ן מרחשון קשה לי איך אמרי' ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן והא בממנ\"פ בא\"י לא עבדי ב' יומי ובני בבל הא אין מזכירין עד ז' דמרחשון וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>בתוי\"ט ד\"ה נידוי. כ\"כ רש\"י. </b>עיין במל\"מ (פ\"ו הל' י\"ד מהל' ת\"ת):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובה' מותרים. מותרים לכבס כו'. </b>וכ\"ה לשון רש\"י, ומדהשמיט לספר משמע דתספורת אסור. וכמ\"ש בהגהת אשר\"י והמג\"א [סי' תקנ\"א ס\"ק י\"ד] נתן טעם דבלא\"ה אין דרך לספר לכבוד שבת. אבל בתוס' (דף כ\"ט ע\"ב) ד\"ה ותרווייהו מפורש דגם לספר מותר:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Taanit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Taanit",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>סימן קללה בחג. </b>אף דכל שהוא גבוה פחות מכ' אמה יכול לעשות סוכה קבוע במחיצות של ברזל (כמ\"ש התי\"ט ריש סוכה) וא\"כ מאי קללה איכא הא יכול לקבוע הסכך במסמרים שלא ירדו גשמים בסוכה. ואפילו את\"ל דאסור משום גזרת תקרה (כההיא דפ\"א מ\"ו דסוכה) מ\"מ כיון דלא אסור אלא מדרבנן ל\"ש לומר דהוי סימן קללה (לענ\"ד ביאור דבריהם דמ\"מ יכול לקבוע במסמורות ויהיה יוצא עכ\"פ ידי סוכה דאורייתא, ואף די\"ל דבעי\"ט דעדיין לא ירדו גשמים לא היה קובעם במסמרות כיון דצריך לצאת אף ידי דרבנן. ואח\"כ כשירדו גשמים בי\"ט א\"י לקבוע במסמורות דהוי בנין בי\"ט, מ\"מ דחיקא להו לומר דסימן קללה בחג היינו רק בי\"ט א' או בשבת שבתוך החג). צ\"ל דנהי דל\"ח בדפנות אי עביד להו קבע מ\"מ בסככה שעיקר הסוכה על שם הסכך לא מיתכשרא עד דעביד לה עראי. תוס' (פ\"א דסוכה דף ב' ע\"א) ד\"ה כי עביד:"
+            ],
+            [
+                "[אות ב] <b>בהרע\"ב ד\"ה והראשון. והלכה כר\"י. </b>ובגמרא ומי אמר ר\"י הכי (דהלכה כר\"י) והתנן בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים ר\"ג אומר בשבעה בו ואמר ר\"א הלכה כר\"ג. ומשני גברא אגברא קא רמית. איבעית אימא ל\"ק כאן לשאול כאן להזכיר. והאר\"י במקום ששואל מזכיר. ומשני ההוא להפסקה איתמר. ופירש\"י והאר\"י במקום והיכי א\"ר יוחנן דהלכה כר\"י דמזכיר בי\"ט האחרון הא ליכא שאלה דאין אומר ברכת השנים בי\"ט ע\"כ. ולא אבינה דא\"כ היאך משני דההיא להפסקה אתמר הא עדיין קשה כן על ההפסקה דהא בע\"פ אחר המנחה פוסק מלשאול ואעפ\"כ מזכיר בשחרית ביו\"ט ואם דנימא מה דפוסק מלשאול בליל י\"ט לא מקרי אינו שואל כיון דבתפלת י\"ט לא שייך שאלה דא\"כ גם לענין התחלה י\"ל כן די\"ט האחרון במה דאינו שואל אינו בכלל אינו שואל כיון דליכא כלל הזכרת שאלה בתפלה די\"ט ותיכף אחר י\"ט שיכול לשאול הוא שואל. ויותר קשה מ\"ש רש\"י אח\"כ והאר\"י התחיל להזכיר כו' דהקושיא מהא דאמר פסק מלשאול אינו מזכיר והא בע\"פ פוסק ואיך אמר ר\"י הלכה כר\"י דמזכיר בשחרית בי\"ט וזה תמוה דמה צורך להביא האי דר\"י הא תיכף כשתירץ האי להפסקה אתמר לפרוך הא גם על ההפסקה קשה דהא פוסקים בע\"פ ומזכיר עד תפלת מוסף.  <b>ולולי </b>דברי רש\"י היה נ\"ל בפשוטו דזהו וודאי מה דאינו שואל בליל א' דפסח וכן במוסף דסוכות זהו (אינו) בכלל אינו שואל כיון דבתפלת י\"ט ל\"ש כלל שאלה אלא דפרכת הש\"ס קאי על שנויא דמקודם ואב\"א כאן לשאול כאן להזכיר דלא ניחא לומר דר\"י פליג על ר\"א אלא דגם ר\"י סובר דהלכה כר\"ג לזה פריך והאמר ר\"י במקום ששואל והא קודם מרחשוון אינו שואל ומזכיר. ומשני דלהפסקה אתמר דשאלה והזכרה שוים דמה דפוסק מלשאול בי\"ט זהו לא מקרי אינו שואל דהתפלה בעצמותה גורמת דאינו שואל והדר פריך דהא תרתי אתמר דאר\"י התחיל להזכיר וישאר קושיא הראשונה על ההתחלה אם לא נרצה לעשות פלוגתא בין ר\"י ור\"א. ומשני אלא ל\"ק הא לן והא להו והיינו אף אם ר\"י סובר כר\"א דהלכה כר\"ג ניחא דהא לן היינו או כפירש\"י דלבני בבל באמת אינו מזכיר עד זיי\"ן במרחשון והא דאמר הלכה כר\"י היינו לבני א\"י דמיד אחר יו\"ט דאפשר לשאול שואל או כפירוש תוס' דבאמת אין הזכרה ושאלה שוים דלבני בבל מזכיר קודם ז' מרחשוון אף דאינו שואל. והא דאר\"י דהזכרה בזמן שאלה היינו לבני א\"י והסוגיא מרווחת ועל פירש\"י צלע\"ג.  <b>ובדברי </b>ר��\"י הנ\"ל בההיא דהא לן דלבני בבל אינו מזכיר עד זיי\"ן מרחשון קשה לי איך אמרי' ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן והא בממנ\"פ בא\"י לא עבדי ב' יומי ובני בבל הא אין מזכירין עד ז' דמרחשון וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>בתוי\"ט ד\"ה נידוי. כ\"כ רש\"י. </b>עיין במל\"מ (פ\"ו הל' י\"ד מהל' ת\"ת):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ד] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובה' מותרים. מותרים לכבס כו'. </b>וכ\"ה לשון רש\"י, ומדהשמיט לספר משמע דתספורת אסור. וכמ\"ש בהגהת אשר\"י והמג\"א [סי' תקנ\"א ס\"ק י\"ד] נתן טעם דבלא\"ה אין דרך לספר לכבוד שבת. אבל בתוס' (דף כ\"ט ע\"ב) ד\"ה ותרווייהו מפורש דגם לספר מותר:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תענית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,147 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kiddushin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה קידושין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה בג' דרכים. היכא דאיכא פלוגתא. </b>כי הכא דבג' אלו נקנית ובחופה אינה נקנית:",
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט ד\"ה בשלש דרכים כו'. דאשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא. </b>בתוספות כתבו דהיינו דהגזירה שוה לא הוי רק (במתני') [דקיחה] דקרא היינו כסף אבל לא לקנינים אחרים (כמו דלא ילפינן מהך גזירה שוה משדה לקנין חזקה) אלא דהיסוד דחליפין איתנהו בכלל כסף לזה קאמר דאינו מדין כסף דהא איתנהו אף בפחות משוה פרוטה דליכא כסף. וכתבו תוספות ואם תאמר כיון דפשיטא לן דאין אשה נקנית בחליפין אמאי אצטריך קרא (לקמן דף ח') בכסף נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים דהיינו חליפין תיפוק ליה דאתקש עברי לעבריה וכו' ויש לומר דריבוי קנינים ילפינן מהיקישא ולא מיעוט קנינים עכ\"ל. ותמוה לי מאד דמאי הוצרכו להקשות דנילף עברי מעבריה הא בקדושין נמי ליכא מיעוט על חליפין אלא דכיון דחליפין אינו מדין כסף ממילא לית לן לימוד דתקנה בחליפין ואם כן מהאי טעמא עצמו יקשה דלמה לי בעבד קרא למעט חליפין הא בקרא כתיב רק כסף ומהיכי תיתי לן לומר דיקנה בחליפין כיון דאינו בכלל כסף וזה לא יתורץ בתירוצם הנ\"ל. תו קשה לי אמאי לא נקטו הקושיא בהיפוך דמאי פרכינן בסוגיא ואימא הכי נמי הא יש לומר דמקשינן אחרת לעבריה דאיכא מיעוט מקרא דמכסף מקנתו למעט חליפין. וזה יש ליישב דהא באמת מסקינן דקרא לא אתי למעט חליפין רק למעט בלית בו שוה פרוטה דאף דמקרבה הנייתו לא מהני. וקושייתם רק לס\"ד דשם דבא למעט חליפים. ואם כן לא הוה מצי להקשות בהיפוך כנ\"ל. דיש לומר דפירכת הש\"ס ואימא ה\"נ היינו למסקנא דלית לן מיעוט בעבד למעט חליפין. אמנם באמת כיון דאתינן להכא גם קושייתם ליכא דיש לומר לאותו ס\"ד דלקמן היינו אומרים דמסברא חליפים בכלל כסף והא דאשה לא נקנית בחליפין היינו דילפינן בהיקישא דאם אחרת למעט חליפין אלא דלבתר דמסקינן דקרא לא אתי למעט חליפין פרכינן הכא ואימא הכי נמי דנימא קידושין ועבד לקני בחליפין דהוי כסף ומצרכינן לשנויא דכיון דאיתא בפחות משוה פרוטה אינו בכלל כסף. ויעוין בתוספות גיטין (דף ל\"ט ב' ד\"ה משום דהוי כליו ש\"מ וכו') היתה זוכה עצמה בחליפין משום דחליפין דמי לכסף וכו' וכל היכא דכסף קונה חליפין נמי קני לבר מאשה משום דבפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה וזה שלא כדברי תוספות דהכא דהטעם דאין חליפין בכלל כסף. ובאמת תמהני (הא שם בעבד כנעני) למאי צריכים לזה הא בפשוטו כמו דילפינן כסף שטר וחזקה מהיקשא דלרשת אחוזה ה\"נ חליפין דהוי כאחוזה דנקנה בחליפין וצע\"ג:",
+                "[אות א] <b>בהרע\"ב ד\"ה בשטר. אף על פי שאין בו שוה פרוטה. </b>בהרי\"ף ירושלמי הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה אבל אם יש בו שוה פרוטה כסף הוא. ועיין בר\"ן כתב דליכא למימר דהרי\"ף בא לומר הטעם דמנ\"ל דלא צריך שיהא בשטר שוה פרוטה לזה קאמר דאם איתא דיש בה שוה פרוטה תיפוק ליה מדין כסף. והר\"ן סתר דלמאי צריכא לזה הא בלאו הכי ידעינן כיון דמקשינן הויה ליציאה נילף מה יציאה דאף על גב שאין בו שוה פרוטה כדאמרינן בגיטין וכו'. ובאמת יש לומר דגם בגט לא ידעינן מסברא דס\"ד דכיון דכתיב ונתן בעינן מידי דנתינה שיהא שוה פרוטה אלא כיון דילפינן בקדושין דלא צריך שיהיה בו שוה פרוטה דאם כן היינו כסף ואחר כך ילפינן יציאה מהוייה דלא צריך שיהיה בו שוה פרוטה. ואולם מטעם אחר קשה דדלמא באמת בגט וקדושין בעינן שיהיה בו שוה פרוטה ובאמת אין נפקא מינה בקדושי שטר דממילא הוי כסף וההיקש דיצאה והיתה הא מצטריך לכמה דינים ולא שייך בזה אין היקש למחצה דבאמת נקנית בשטר שיש בו שוה פרוטה כמו דיוציא אלא דבלאו הכי מקודשת מדין כסף. גם אם איתא דצריכים ראיה לזה יקשה לרב יוסף דסבירא ליה לקמן (דף ז' ע\"ב) דבכסף מידי דקייץ בעינן וללישנא בתרא אף באמר כל דהו הכי הוא אם כן אצטריך שפיר לקנין שטר ביש בו שוה פרוטה אלא דלא שמו אותו תחלה דאין שם כסף עלה בזה נקנית בשטר דיש בו שיעור נתינה כיון דבאמת הוא שוה פרוטה. גם יקשה לרבי מאיר דסבירא ליה עידי חתימה כרתי ומצד כסף היה צריך שיהיה בפני שני עדים זולת לשיטת רבינו תם דלרבי מאיר צריך גם כן למסרו בעדים. אבל הא הרי\"ף לא סבירא ליה כן וסבירא ליה דאף לרבי אלעזר אף עידי מסירה כרתי:",
+                "[אות ב] <b>בא\"ד בתך מקודשת לי. </b>וכן כתב רש\"י ובביאה בא עליה ואומר לה התקדשי לי בביאה זו. וק\"ק למה הצריך שיאמר לי בקידושי ביאה. כיון דלא שייך ביה דלמא לאחר מקדשה:",
+                "[אות ה] <b>שם תוי\"ט ד\"ה בשתי דרכים. למעוטי חליצה. </b>והנה הא דאמרינן בסוגיא דמניינא למעוטי חליצה הכי נמי הוה מצי למעוטי כסף לרבא דסבירא ליה לקמן (דף ה' א') הא דאין אשה יוצאת בכסף בגזירה שוה דויצאה והיתה דמה הויה בכסף אף יציאה בכסף היינו דדרשינן וכתב בכתיבה מתגרשת ולא בדבר אחר. אלא משום דאביי דאמר שם דאינה יוצאה בכסף משום שיאמרו כסף מכניס כסף מוציא אין סניגור נעשה קטיגור משום הכי נקט למעט חליצה דהוי לכולי עלמא. והנה לכאורה באמת קשה לאביי כיון דע\"כ וכתב הוי מיעוטא מדא\"י בחליצה אם כן ממילא גם כסף ממועט ולמאי צריך לסברה הנ\"ל דאין סניגור נעשה קטיגור. ונראה דהיה קשה לאביי כפירכת הש\"ס לרבא שם דדלמא וכתב היינו דבכתיבה מתגרשת ולא מתקדשת בכתיבה דמסתבר יותר לומר כן דאם נמעט ולא מתגרשת בדבר אחר סותרים בזה שני דברים לגבי כסף ההיקש דויצאה והיתה ולגבי חליצה הק\"ו יותר היה לדרוש ואינה מתקדשת בכתיבה דסותרים רק ההיקש דויצאה והיתה. לזה אמר אביי דכסף ודאי אינו מוציא דאין סניגור נעשה קטיגור ולגבי חליצה מסתבר יותר לדרוש ולא בחליצה לסתור הק\"ו מלדרוש דאינה מתקדשת בכתיבה לסתור ההיקש. או דיש לומר כיון דעל כל פנים חדא מלתא סתרי' סבירא ליה לאביי גם כן כסברת רבא דמסתבר לומר קאי בגירושין ממעט גירושין. אבל אלולי סברא דאין סניגור נעשה קטיגור אף על פי כן היה מסתבר יותר לדרוש ולא מתקדשת בכתיבה כי היכי דלא לסתור תרווייהו היקישא וק\"ו. ובזה מיושב מה דקשה לי לכאורה לרב הונא דסבירא ליה חופה קונה מק\"ו ואמרינן בסוגיין הא דלא חשיב במתני' חופה דמלתא דלא כתיבה באורייתא לא קתני. אם כן יקשה מניינא דקונה עצמה בב' דרכים למעוטי מאי דליכא למימר למעוטי חליצה הא כיון דאף אם היה חליצה קונה לא היה ראוי למחשביה כיון דלא כתיבא ואתיא רק בק\"ו ומה דאינו ראוי למחשבי לא שייך למימר ביה דאתי למעוטי כמו שכתבו תוספות גיטין (דף ה' א' ד\"ה כשנישאת) (ועל יסוד זה דתוספות קשה לי מסוגיא דיבמות (דף ג' ב') ואי לא ס\"ל דהדדי חדא למעוטי דחבריה וכו'. והא מדלא חשיב דדידיה ע\"כ כדאמרינן שם לפי שאינו בצרת צרתה. אם כן איך אמרינן למעוטי דחבריה הא ממילא לא היה ראוי למחשביה כיון דאינו בצרת צרתה וצלע\"ג) ולפי הנ\"ל ניחא דיש לומר דס\"ל כרבא ומניינא למעוטי כסף דלא ילפינן מויצאה והיתה. ומכל מקום עדיין קצת קשה דהא אביי הוא דמשני מלתא דלא כתיבא באורייתא ולאביי לשיטתו דסבר אין סניגור נעשה קטיגור וע\"כ דמניינא אתיא למעוטי חליצה ויקשה כנ\"ל. ואם דנימא דשייך גם כן למעוטי כסף ואשמעינן זהו עצמו דאמרינן אין סניגור נעשה קטיגור. אם כן אמאי נקט סתמא דהש\"ס למעוטי חליצה דאינו לכולי עלמא דלרב הונא אי אפשר לומר כן לימא למעוטי כסף דהוי לכולי עלמא:",
+                "[אות ו] <b>בא\"ד דלא תיתי מקל וחומר מיבמה. </b>בתוס' (דף י\"ד) הקשו דאיכא למפרך מה ליבמה שכן בלאו מה שאין כן באשת איש דבמיתה ותירצו כיון דמצינו דחליצה מפקעת האיסור אין חילוק בין חמור לקל כדאמרינן ביבמות (קי\"ט ע\"א) מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת עיי\"ש. ומכל מקום ל\"ק לר\"נ בשמיה דרבה בר\"א דסבירא ליה ביבמות שם לחלק בין לאו לכרת אם כן למאי איצטרך ספר כריתות למעט מחליצה הא בלאו הכי ליכא ק\"ו. דהא הקרא איצטריך למעט שלא תהיה יוצאה בכסף מהקישא דיציאה להויה. גם בעיקר קושית תוס' נראה דקושייתם על לישנא דהש\"ס דנקט הקל וחומר דאשת איש מיבמה אבל באמת יש למנקט הק\"ו חליצה מגט מה גט שאינו מתיר את היבמה מתיר האשה. חליצה שמתיר ליבמה מכל שכן שמתיר לאשה. ומהאי טעמא תמוה לי באמת דנלמד דשפחה כנענית תהא יוצאה בחליצה בק\"ו מיבמה ועיין בתוס' במסכתין (דף ג' ע\"ב) דהקשו כן וכתבו דאין לומר אשה תוכיח. דמה לאשה שאינה יוצאה בכסף. ותירצו דיש לומר דמה ליבמה שיוצא במיתת בעלה מה שאין כן בשפחה כנענית דאינה יוצאת במיתת האדון. והא דלא ילפינן אמה העבריה בקל וחומר מיבמה דתצא בחליצה דיש לומר אשה תוכיח ואי דמה לאשה שאינה יוצאה בכסף שפחה כנענית תוכיח ואי דמה לשפחה כנענית דאינה יוצאה במיתת האדון אשה תוכיח ע\"ש. וקשה לי דמכל מקום נילף חליצה משטר מה שטר שאינו מוציא היבמה מוציא השפחה כנענית חליצה שמוציא היבמה מכל שכן שמוציא שפחה כנענית ואי דמה לשטר שכן מוציא את האשה יש לומר ראשי אברים יוכיח שאין מוציאים אשה ומוציאים שפחה כנענית. ובמהרש\"א שם הקשה דמכל מקום נילף אמה העבריה ואי דאשה ושפחה כנענית תוכיח נימא מה להנך שאינן יוצאין בסימני נערות ע\"ש ולענ\"ד גם כן שפחה כנענית קשה דנילף בקל וחומר חליצה משטר וכנ\"ל:",
+                "[אות ז] <b>בא\"ד שאינה יוצאה בגט. </b>דילפי' לקמן דף י\"ד דכתיב לה ולא ליבמה. רש\"י. אין זה מסקנא דשם אלא דממעטינן מהנעל דנעל אין מידי אחרינא לא וצ\"ע:",
+                "[אות ח] <b>שם תוי\"ט ד\"ה וקונה א\"ע בגט. ולכ\"ע בעשה. </b>גם אין להוכיח מדאמר רחמנא אלמנה לכהן גדול אסורה מכלל דלכולי עלמא שריא. דדלמא לכהן גדול בלאו ולכולי עלמא בעשה. גמ'. וקשה לי בגוה דאיך נידק מאלמנה לכהן גדול הא דרשינן בסמוך (דף י\"ד) ונקרא שמו בישראל כיון דחלץ לה הותרה לכל ישראל. אם כן אף אם לו יהיה דמיתת הבעל לחוד אינו מתיר מכל מקום אם מת הבעל ונפלה לפני יבם וחליץ לה המיתה עם החליצה מתירה ושפיר צריך קרא לאסור אלמנה לכהן גדול בנחלצה דמשום חלוצה היתה אסורה לכהן רק מדברי סופרים ולכהן גדול אסורה מצד אלמנות וצ\"ע:",
+                "[אות ט] <b>שם תו��\"ט ד\"ה ובמיתת היבם. דכמו שאשת איש יוצאה בגט. </b>היינו דלא נימא למיפרך מה לאשת איש שיוצאה בגט לזה אמרינן הא נמי בחליצה. ושלא נימא מה לאשת איש שכן אוסרה מתירה לזה אמרינן דה\"נ יבם הוא דאוסר אותה. גמ'. מכל מקום קשה לי דנימא גט יוכיח דמתיר אשת איש שבמיתה ואינו מתיר ביבם. וצ\"ע:",
+                "[אות י] <b>בא\"ד ופרכינן דתצא בגט מקל וחומר. </b>במהרש\"א לס\"ד דהש\"ס דלא ידע למעוטי דקראי היינו דקראי דוכתב לה בכתיבה מתגרשת ולא בחליצה (עיין תוס' גיטין כ\"א ד\"ה ואינה מתגרשת) ופריך דתהא אשת איש יוצאה בחליצה כיון דאיכא קל וחומר לכאן ולכאן יש לומר כל חדא וחדא אוקמא אדוכתיה עיי\"ש. והא דלמסקנא ניחא היינו כיון דצריכים למעוטא דוכתב לה למעט כסף דלא ילפינן מהיקשא דויצאה והיתה וכיון דכתיב וכתב לה דממילא ממעט חליצה הדר ילפינן דיבמה יוצאה בגט ואצטריך מיעוטא דהנעל. ואולם לאביי דסבירא ליה דכסף ממילא אינה יוצאה דאין סניגור נעשה קטיגור אם כן גם למסקנא יקשה למה לי ב' מיעוטים דוכתב לה וקרא דהנעל. אמנם יש לומר דמכל מקום צריך הנעל למעט דלא נילף גט בקל וחומר מאשת איש מה אשת איש דבמיתה גט מתיר יבמה שהיא בלאו לא כל שכן וכמו דילפינן מיתת היבם מהאי טעמא. גם י\"ל למה דאמרינן בסוגיא דככה עיכוכא ממועט גט ופרכינן לה כיון דאיצטריך קרא דעכובא לדברים אחרים לא ממעטינן מה דאתיא בקל וחומר ומשנינן דהנעל ממעט חליצה. ואם כן י\"ל דאם לא נכתב מיעוט כלל ידעינן באיזה ק\"ו נתחיל ללמוד והיינו דנלמוד דאשה יוצאה בחליצה מיבמה דאינה יוצאה בגט מקרא דככה עיכובא דממעט גם גט דכיון דנימא דאשה יוצאת בחליצה ליכא קל וחומר על יבמה שתצא בגט ומתמעט מן ככה עיכובא לזה צריכים קרא וכתב לה למעט אשה בחליצה. והדר ראוי למילף יבמה מאשה דתצא בגט וכיון דהוי ק\"ו לא ממעטינן ליה מן ככה עיכובא לזה צריך קרא דהנעל למעט גט. ונכון בעזה\"י:"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>תוי\"ט ד\"ה עבד עברי. יליף שכיר שכיר. </b>בתוספות הקשו דאם כן למאי הלכתא כתיב מכסף מקנתו גבי נמכר לנכרי נילף הכל משכיר שכיר (דגבי נמכר לנכרי כתיב כשכיר שנה בשנה) ותירצו דאיצטריך לכדדרשינן לעיל ואינו נקנה בתבואה וכלים. ואחר כך הקשו דלמה לי והפדה נילף הכל משכיר שכיר וכו'. ותמוה לי הא אי לא כתיב והפדה לא היה מכסף מקנתו מייתר למעט תבואה וכלים לזה כתיב והפדה שיהא מייתר למעט תבואה וכלים. ועיין: (קושית רבינו תהיה ג\"כ אליבא דאמת למ\"ד דיליף מוכי תשיג עיין רש\"י אך מחמת שאפשר ליישב לכן כתב ועיין):",
+                "[אות יב] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובשטר. באמה העבריה כו'. </b>וקשה לי דלמ\"ד דלא יליף שכיר שכיר וילפינן קנין כסף במוכר עצמו לישראל מוכי תשיג דאתקש לנמכר לנכרי מנ\"ל דמוכר עצמו לישראל נקנה בשטר דהא נכרי עצמו אינו קונה בשטר ומהיקשא דעברי לעבריה לא נשמע רק מכרוהו בית דין. ועיין:",
+                "[אות יד] <b>תי\"ט ד\"ה ובשטר. ובגמ' פליגי בה רב הונא ורב חסדא. </b>היינו דרב חסדא סבירא ליה דאב המוכר כותב בתי קנוייה לך דיליף שטר באמה מקרא דלא תצא כצאת העבדים אבל נקנית בקנין עבדים דהיינו שטר. ומכל מקום קשה לי דלרב חסדא נילף גם כן שטר היכא דהאדון כותב דלקני בהיקש דויצאה והיתה והיכא דהאב כותב נילף מלא תצא כצאת העבדים דנקנית בקנין עבדים דהיינו בשטר ויהיה קונה בה בשטר בין שהאב כותב בין שהאדון כותב:",
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובמיתת האדון. בין לבנו. </b>כיון דאיכא ריבוי ומיעוט מרבינן יותר בן שקם תחת אביו ליעוד. גמרא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>הרע\"ב ד\"ה נכסים. וטורף אותם מן הלקוחות. </b>וקשה לי לר\"ן דסבירא ליה בבבא קמא (דף י\"ב א') דאין גובים עבדים מיתומים ומלקוחות דעבדא כמטלטלי דמי אם כן מקרי נכסים שאין להם אחריות. ואם כן איך נתן מתני' כלל דנכסים שאין להם אחריות אין נקנים אלא במשיכה הא עבדים נכסים שאין להם אחריות ונקנים בכסף ושטר וחזקה:",
+                "[אות טז] <b>תוי\"ט ד\"ה ובחזקה. ותמה אני דאמאי שייר. </b>קשה לי הא יש לומר דמלתא דאיתא במטלטלין לא קתני כמו שכתב התוי\"ט בעצמו בפרקין לעיל (מתני' ג'):",
+                "[אות יז] <b>שם ד\"ה אלא. ואכתי קשיא חליפים לא יקנו. </b>במחכ\"ת זהו קושית תוספות בבבא מציעא (דף מ\"ו א' ד\"ה ש\"מ) ותירוצם שם כמו שכתב התוי\"ט בשם הסמ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה אמירתו. בכסף למה לי כלל. </b>קשה לי הא יש לומר דנפקא מינה דמדין אמירתו לגבוה מהני ביה שאלה אבל על ידי הקנין כסף לא מהני שאלה וכמו שכתב הש\"ך (סימן רנ\"ה) דבבא הקדש לגזבר אינו יכול לישאל עלה כיון דמדין קנין הוא:",
+                "[אות יט] <b>בא\"ד בסופו צריכים לדחוק במתניתין דערכין. </b>בתשובת פנים מאירות ח\"ב (סימן כ\"ה) כתב דאין בזה דוחק כל כך דיש לומר דמתני' רמזה במה דנקט כל הנך בבי מעשר עד חמשים ולא סגי ליה למנקט עד שלשים אלא דבא להורות לן דהפליגו בכדי שאין הדעת טועה וקתני א' אומר בי' דומיא דהא' אומר נ' דודאי הפליג בכדי שאין הדעת טועה אף זה שאמר י' ידע שאינו שוה אלא ח' ורצה לוותר:",
+                "[אות כ] <b>הרע\"ב ד\"ה שלא הזמן גרמא. ונשים חייבות. </b>וכן בקידוש היום נשים חייבות דדרשינן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. וכן במצות דרבנן מחוייבות במגלה ונר חנוכה דאף הם היו באותו הנס:",
+                "[אות כא] <b>שם ד\"ה חוץ מבל תקיף. מאי זקנך כו'. </b>קשה לי הא מסקנא דסוגיין דילפי פאת פאת מבני אהרן ועיין בתוס' דאדחי לטעמא דזקנך ולא זקן אשתך. והרמב\"ם בפירושו ובחבורו נקט הטעם דאשה אינה בהשחתה דלית לה זקן (כפי צד האיבעית אימא קמא) ובחבורו הוליד מזה דין חדש דעבדים מצווים בהשחתה והקפה כיון דיש להם זקן. וכבר תמה בזה המשנה למלך דהא למסקנא הטעם דנשים פטירי מגזירה שוה דפאת פאת ואם כן גם עבדים ליפטרו מגזירה שוה דלה לה מאשה. ולענ\"ד קשה נמי מסוגיא דבבבא קמא (דף פ\"ח ע\"א) מה לאשה שכן אינה במילה קטן יוכיח. ולהרמב\"ם נפרוך מה להני אשה וקטן דאינם מצוות על ההקפה משא\"כ עבד וצ\"ע:",
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט ד\"ה וכל מ\"ע שלא כו'. ואם כן תיפוק ליה דנשים חייבות. </b>כך הקשה תוספות ומתרצי דמיירי הכא בלקח על מנת לשלח וכן במעקה שבנה על מנת לבנות מעקה דליכא רק עשה לחוד. אבל הר\"ן נקט הקושיא דפשיטא דהכא אפילו אם הזמן גרמא חייבות אפי' בעשה דכל לאו ועשה שהזמן גרמא כיון דחייבות על הלאו חייבות גם כן על העשה כדאמרינן גבי שמן שריפה וכיסוי הדם דאין עשה דוחה ללא תעשה ועשה ואחד האנשים ואחד נשים שוים בדבר ומסיק דזהו רק היכא דלאו ועשה באים כאחד דתמיד אין נפרדים זה בלא זה אבל באלו דאין תמיד באים כא' דמשכחת בנטלה על מנת לשלח וכדומה באינך דחייב בעשה וליכא לאו בזה אין הנשים מצוות על העשה ואם כן יש לומר דמיירי הכא בכל גווני ואשמועי' דחייבות אפי' על העשה ע\"ש ופליגי תוספות והר\"ן בזה היסוד דתוספות ס\"ל דכל עשה ולא תעשה שהזמן גרמא אין הנשים מצוות רק על הלאו ולא על העשה (ועל הוכחות הר\"ן משמן שריפה כתב תוס' כיון דהלאו אלים שיש עמו עשה בכהאי גוונא אין עשה דוחה ללא תעשה) ולהר\"ן הנשים מחוייבות גם בעשה היכא דתמיד העשה והלאו באים כאחד כמו במלאכת יום טוב:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>תוי\"ט ד\"ה הסמיכות. לשון התוס' נראה דמהגשות. </b>ובמגילה (דף כ' ב' ד\"ה לקמיצה) כתבו תוס' וכן תנופה והגשה אינן צריכין כהן וכו'. ודבריהם תמוהים לי דמלבד דסתרי לדבריהם דהכא גם הא מקרא מלא זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וצע\"ג:",
+                "[אות כד] <b>בא\"ד ואין להביא בהאי ק\"ו שום פרכא. </b>למפרך דמה לבן צאן שטעון כלי בהזאתו משא\"כ בעוף דבעצמו של כהן:",
+                "[אות כה] <b>בא\"ד וכי היכי דשחיטה. </b>דבריהם תמוהים לי בזה דהא באמת אין הקרבן נפסל על ידי סמיכתה ולענין דנחייב אותה לסמוך היאך ס\"ד למילף זה בהיקישא משחיטה הא גם בשחיטה לא מחייבא אלא דכשירה בנשים וצ\"ע. אח\"ז מצאתי בעזה\"י בפני יהושע שעמד בזה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כו] <b>הרע\"ב ד\"ה עד שיהא. כי מטי גמר קידושין הוה ליה מקדש במלוה. </b>תוספות כתבו וא\"ת כיון דבתורת קדושין אתי לידה היכי הוי מלוה הא אמרינן לקמן האומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' אפי' נתאכלו המעות מקודשת אלמא לאו מלוה הוא היכא דבתורת קידושין אתו לידה. ויש לומר דיש לחלק דהתם הרי הדיבור נגמר קודם שנתאכלו אבל הכא דלא נגמרו הקדושין עד אחר מסירה אחרונה ובתוך כך אכלה הראשונה איכא למימר דמלוה הן אצלה עכ\"ל. ולא זכיתי לירד לעומק דבריהם הלא דברים אלו מפורשים בסוגיא (דף מ\"ז ריש ע\"א) לא שנו דאמר בזו ובזו (דלא נקנה לה עד נתינת אחרונה שהוא גמר דבורו. רש\"י) אבל באלו אפילו אוכלת נמי מקודשת כי אכלה מדנפשה קאכלה (דמשנגמר הדיבור הקנה לה בתורת קידושין. רש\"י) ומה חידשו תוס' כאילו מסברתם חילקו בכך. ואדרבה מכח קושייתם מהתקדשי לי לאחר ל' היה אפשר לומר דדוקא התם דנגמר כל הנתינה דקדושין רק חסר הזמן דל' יום אבל מה שאוכלת קודם גמר הנתינה אף לאחר גמר דיבורו מקרי מלוה. ואילו מחילוקי דהש\"ס משמע דבאלו אף דלקחה אחד אחד ואכלה הראשונה קודם שנטלה השנייה דומיא דבזו ובזו דגם כן מקודשת כיון דנגמר הדיבור וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>במשנה וכן קטן שקידש. </b>הא דלא כייל הכל בחד בבא ולתני בסוף אעפ\"י ששלח סבלונות י\"ל דברישא הא דאינה מקודשת היינו דאינה מקודשת ודאי אבל מ\"מ לחומרא מקודשת דשמא שוה פרוטה במדי אבל בקטן שקידש אינה מקודשת כלל. ולישנא דוכן היינו לענין דסבלונות לא הוי קדושין. אבל לפ\"ז קשה לי בסוגיא אמר רבה ומותבינן אשמעתין דקתני אע\"פ וכו' הא רבה אמר רק דחוששין לסבלונות דהוי ספק קדושין דחיישינן לה והרי במתני' ממילא לחומרא מקודשת דשמא שוה פרוטה במדי וע\"כ דאינה מקודשת היינו דלחומרא אינה מקודשת. ודוחק לומר דפריך באמת מבבא דוכן קטן שקידש דהא לא מקשה רק מרישא וגם כיון דבממילא מה דקתני במתניתין היינו רק דלחומרא אינה מקודשת אם כן דלמא גם קטן שקידש הכי הוא. ודוחק לומר דהפירכא מדלא כללינהו בחד בבא מוכח דאינה מקודשת בקטן היינו אפי' לחומרא אינה מקודשת וכנ\"ל. והיה נראה לומר דפירכת הש\"ס דברישא להוי מקודשת לגמרי מספק ספיקא, ספק שמא שוה פרוטה במדי וספק דסבלונות הוי קדושין. ואולם להפוסקים דמשום שוה פרוטה במדי אינה מקודשת מדאורייתא כיון דליכא כסף במקומו א\"כ ליכא ספק ספיקא דתהוי מקודשת לגמרי אף לקולא. ועיין:"
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>במשנה ושל שביעית היתה. </b>בתוס' בעבודה זרה (דף ס\"ב ד\"ה נמצא וכו') בסה\"ד ואף ע\"פ שאמרנו דאסור לפרוע חוב בפירות שביעית דכתיב לאכלה ולא לסחורה מ\"מ לקדש בו אשה מותר אע\"ג דלאו לאכלה הוא כדאמרינן (בפרק האיש מקדש) מעשה באחד שקידש וכו' אין האחיות מקודשות אבל הנכריות מקודשות וטעמיה משום פריה ורביה הקילו בה רבנן. ומיהו יש לדחות דהתם דיעבד אבל לכתחילה אסור עכ\"ל. ותמוה לי דנסתפקו בזה אם מותר לקדש לכתחילה בשביעית הא הדבר מפורש בירושלמי (סוף פ\"ח דשביעית) א\"ר יוסי זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית והובא בר\"ש (שם משנה ה') וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כט] <b>הרע\"ב ד\"ה רי\"א. הואיל ויוצא לחולין על ידי פדיון כו'. </b>וכן כתב הרמב\"ם (בפירוש המשניות). ותמוה לי מה חילול הוא זה הא מעשר שני אינו מתחלל אלא על כסף שיש בו צורה וגם איך אמרינן דבשוגג דאיהי לא ניחא לה משום טירחא דאורחא הא כיון דנתחלל אינו צריך להוליך לירושלים וליכא טירחא דאורחא. אלא ודאי הדבר ברור דאין כאן חילול (ובהקדש לרבי מאיר במזיד ולרבי יהודה בשוגג מדין מעילה נפק לחולין משא\"כ במעשר) אלא דהמעשר נשאר בקדושתו והיא צריכה לאוכלם בירושלים בקדושת מעשר אלא דבשוגג הוי טעות דלא ניחא לה בטירחא דאורחא וברור. ומה דדרשינן בסוגיא מעשר לה' הוא בהוייתו יהא היינו לפרש טעמא דרבי מאיר ומהך קרא למד דמעשר שני ממון גבוה. ודלא כהתוי\"ט ד\"ה ובמעשר שני (ועיין פ\"א מ\"ו דמעשר שני בדברי רבינו שם אות ז' ועיין בפני יהושע):"
+            ],
+            [
+                "[אות ל] <b>במשנה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. </b>מכאן תימה רבתי על דברי הרמב\"ם (פ\"ב מהלכות ביכורים) דמכר פטר חמור דמיה אסורים בהנאה. והא במתני' דהכא קחשיב נמי פטר חמור וקתני דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וכבר טרח בתשובות נודע ביהודה להשיב בדחוקים ודבריו אינם מספיקים דהא מ\"מ משמע בסוגיא דאם מתני' כר\"י מיירי ג\"כ במחיים ובזה יקשה הא תופס את דמיו. וישבתי בתשובה. ואין להאריך כאן (עיין בת' לרבינו סימן ק\"ס לחלק הכתבים):",
+                "[אות לא] <b>בהרע\"ב ד\"ה וחולין שנשחטו בעזרה. ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה. </b>ומסתימת דברי הרמב\"ם (בפ\"ה מאישות) דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת דמשמע דגם חולין שנשחטו בעזרה בכלל. דייק הכ\"מ (בפ\"ב מגניבה) דמה שכתב הרמב\"ם שם ודברים אלו דברי קבלה דר\"ל שנאמר כן בקבלה מסיני ולא דהוי דרבנן. ותמיהני איך העלים עין מדברי רמב\"ם שם (הלכות גניבה ה\"ח) דכתב וז\"ל השוחט חולין בעזרה חייב ד' וה' אעפ\"י שחולין שנשחטו בעזרה אסור בהנאה מ\"מ כיון דמדרבנן הוא ה\"ז חייב וראייתו מקדושין ליתא די\"ל דפוסק כרש\"י דגם בשעות דרבנן וחמץ דרבנן אינה מקודשת עיין תוס' בסוגיא (דף נ\"ח א' ד\"ה אלמא). ובתשובה הארכתי:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לב] <b>תוי\"ט ד\"ה מקודשת לשני. ימצאו אותה אשת איש. </b>מזה דדייק הרמב\"ן דאם מת השני או גירש תוך ל' חלו קידושין דהראשון אחר ל' כיון דבשעת חלות הקידושין אינה אשת איש. ובר\"ן הביא דהרשב\"א חולק כיון דקבלה קידושין מהשני נתבטלו קידושי דהראשון לגמרי כיון דאם לא בא אחר וקדשה וחזרה בדבור בעלמא פקעי הקדושין לגמרי כ\"ש כשפשטה ידה וקבלה קידושין מהשני דהוי ביטול אלים טפי ע\"י מעשה. והר\"ן דחה דנהי דמעשה עדיף מדיבור היינו למה שהמעשה מוכיח אבל לא ליותר מכן ולפיכך נהי דבחזרה בטלים הקידושים לפי שחזרה בפירוש. אעפ\"כ בקיבלה קדושין אין המעשה מוכיח לחזור מקדושי ראשון לגמרי אלא עדיין דעתה דאם יהא אפשר לחול דיחולו דהא בגמרא לקמן סברוה לומר אליבא דשמואל מעיקרא דכי אמרי' מקודשת לשני דוקא עד ל' אבל לאחר ל' פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון ואע\"ג דלא סלקא הכי היינו בחייו של שני אבל אם מיית חיילי קדושי ראשון דהרי משמע דאין הדבר פשוט שתהא קבלת קדושין שנייה חזרה גמורה עכ\"ל. ולענ\"ד היה נראה דאין מזה ראיה דבשלמא אם היה אפשר לומר דבחייו של שני אחר ל' פקעי קידושי שני ויחולו קדושי דהראשון אז היה קבלת קדושין השניים לאו דרך חזרה דכוונתה מיד שמקדשת עצמה להשני עד ל' ואח\"כ יפקעו וישארו דהראשון אבל לפי האמת דאי אפשר שיפקעו בכדי וא\"כ לא יחולו קידושי דהראשון בזה אמרי' דהוי חזרה דאין דעתה לענין אם ימות או יגרש:",
+                "[אות לג] <b>תוי\"ט ד\"ה מקודשת ואינה מקודשת. ועיין (מ\"ג פ\"ז) דגיטין. </b>מכאן תמה בספר מכתב מאלי' על הרמ\"ה בטור אה\"ע (סימן קמ\"ה) דבמעכשיו ולאחר מיתה בודאי תנאי הוא. הא במתניתין דהכא גם במעכשיו מספקים ספק תנאי ספק חזרה ובסוגיא מדמינן הכא לההיא דגיטין מהיום ולאחר מיתה:"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה ואם הראה. דאע\"ג דנקט דמי בעסקא. </b>מדנקט בעיסקא ולא משני דהרא' לה דמי מה שלקח בהלואה נראה דבזה באמת מקודשת דהמעות שלו ממש הם לכל מילי אלא דהוא בעל חוב ודוקא דמי עיסקא כיון דתמיד צריך להיותם בידו לאעסוקי' ביה ולא למשתי ביה שכרא מה\"ט אם מת לא נעשו מטלטלי דיתמי כדאמרי' בב\"מ (דף ק\"ד ב') בזה דוקא אינה מקודשת. ואולם ברמב\"ם איתא שלקח במלוה וצ\"ע. וחידוש שלא הערו מזה נושאי כליו אח\"ז רב מצאתי במהריק\"ש שעמד בזה באה\"ע (סי' ל\"ה) וכתב דט\"ס הוא ברמב\"ם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>תוי\"ט ד\"ה לאחר שיחלוץ. רבי עקיבא היא. </b>לרב דאמר ביבמות דלכ\"ע אין קדושין תופסים ביבמה לשוק דלא תהיה היינו שלא יהא בה הויה א\"כ מתני' דהכא אתיא ככ\"ע אלא אנן דקי\"ל כשמואל דהוי ספק אם לא תהיה אתיא לזה או דרק ללאו אתא. מדלא נפרש כן ממתני' דהכא צ\"ל דמתני' כרע\"ק. ולדידן דלא קי\"ל כרע\"ק דעת הרמב\"ם כיון דעתה בת קדושין היא לשוויה ספק קידושין לא מקרי לאחר שיחלוץ דשלב\"ל והיא מקודשת גמורה אבל דעת רוב הפוסקים והכי קי\"ל (בש\"ע סימן מ) דלאחר שיחלוץ הוי ספק קידושין דדלמא אין קדושין תופסים קודם חליצה והוי דשלב\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לו] <b>הרע\"ב ד\"ה אני קדשתיה נאמן. לכנסה. </b>ואם אחר שכנסה בא אחר ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לאסרה עליו. גמרא. ובר\"ן כתב הרשב\"א דמסתבר דלא כנסה ממש אלא התירוה להנשא וכו' אבל בא שני מקודם שהתירוה ועמד הראשון וכנסה מוציאים אותה מידו כיון שכנס שלא ברצון חכמים ולא דמי לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דשאני התם שנשאת ע\"פ עדים עכ\"ל. ותמוה לי דמאי צריכא לזה הטעם דעבר על רצון חכמים ולא בפשוט דהוי ע\"א בהכחשה ובהתירו תחלה י\"ל דנעשה כב' אבל בלא התירוה הוי ע\"א בהכחשה ומדינא תצא. גם מ\"ש הר\"ן ולא דמי לב' אומרים מת. הא התם בעיא שהיא אומרת ברי כשנשאת לאחד מעידיה (כמבואר בכתובות דף כ\"ב) והכא היא אינה יודעת למי קדשה אביה. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות לז] <b>הרע\"ב ד\"ה נאמן. דכתיב את בתי נתתי. </b>הכי איתא בגמ' מנין לאב שנאמן לאסור את בתו דכתיב את בתי. ובת\"י בכתובות (דף כ\"ב) הקשו מה צריך קרא תיפוק ליה דנאמן מטעם דהואיל ובידו לקדשה כדאמרי' (פי\"ג) בעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן הואיל דבידו לגרשה. וקשה לי על קושייתם הא שם בגרשתי אינו נאמן למפרע הרי דמטעם בידו אינו נאמן רק על להבא ובקרא דאת בתי הא אמר שקידשה כבר קודם שזינתה ולומר דקושייתם על לשון הגמ' מנין לאב שנאמן לאסרה דמשמע דצריך קרא על הנאמנות לאסרה ובזה קושייתם למ\"ד שם דבאומר גרשתי למפרע פלגינן דבוריה ונאמן לענין מכאן ולהבא ה\"נ באומר קדשתי למפרע נאמן על להבא לאסרה מכח דפלגינן דיבוריה. מלבד דדחיקא לומר כן דדלמא רב ס\"ל כמ\"ד דלא פלגינן דיבוריה גם הא נ\"מ באומר קדשתי לפלוני ועתה הוא מת ובא לאסרה לקרובים של פלוני או לעלמא מדין יבמה לשוק דבזה ל\"ש לומר פלגי' דיבורא דהא פלוני הוא מת (או נ\"מ באומר שקבל קדושיו ואין ידוע לו ממי קיבל דאסורה לעלמא ואין בידו) וילפי' מקרא דמ\"מ נאמן דהא בקרא דאמר קדשתי למפרע קודם שזינתה ונאמן על למפרע דהא סוקלין אותה. ואולי י\"ל דקושייתם עפ\"ד במסכתין (דף ס\"ג ב' ד\"ה לקטלא) דבאמת וסקלוה מיירי דווקא ע\"י עדי הקדושין דהא לקטלא לא הימניה מיהו לאיסורא הימניה רחמנא דכתיב את בתי נתתי עיי\"ש. וא\"כ אין ראיה מקרא דנאמן לענין למפרע די\"ל דאיסורא משום דנאמן על מכאן ולהבא ומ\"מ קשה דלמא אדרבא מכח יתורא דקרא דלענין מכאן ולהבא פשיטא דנאמן מכח דהוא בידו מוכח דהקרא אתי לענין למפרע. וצ\"ע:",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה נשבית. וכתב הר\"ן וא\"ת להימני' במיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה. </b>לענ\"ד י\"ל לשיטת המרדכי הובא במהרש\"א במסכתין (דף ס\"ה ב' בתד\"ה נטמאו). דהיכי דע\"א נאמן משום דבידו מ\"מ אם הבעל דין מכחישו אינו נאמן א\"כ לפי מ\"ש תוס' כתובות (דף כ\"ב א') דהימניה רחמנא לאב משום דהוי קצת בידו לקדשה. א\"כ י\"ל דאינו נאמן לומר קדשתיה בביאה לפסול לה דלענין קידושי ביאה יכולה להכחישו בברי שלא נבעלה ובמקום הכחשתה י\"ל דאין האב נאמן. ובעלמא באומר קדשתי בתי בפניה והיא מכחישתו י\"ל דהוא נאמן במיגו דקדשתיה שלא בפניה אבל בקדושי ביאה לפסול לה לא שייך לומר כן. ואולם על המרדכי הנ\"ל קשה לי מסוגיא דפרכינן על ההיא דנשבית ופדיתיה והרי בידו להשיאה לחלל הא כיון דבאנו להאמינו דנשבית מכח דבידו לפסלה ממילא בהיא אומרת לא נשבית אינו נאמן דהא אף במקום דנאמנות משום דבידו מהני הכחשת בע\"ד. ואף במודית דנשבית נאמנת לומר דטהורה היא במגו דלא נשבית וצ\"ע:",
+                "[אות לט] <b>שם תוי\"ט ד\"ה בשעת מיתתו. אורחא דמלתא. </b>ואפשר לומר דלרבותא נקט אף דבשעת מיתתו ליכא מגו כ\"כ דשמא אין בו כח כמ\"ש תוספות (בשמעתין ד\"ה רבי אומר) דבאמת אינו נאמן אלא בלא אחזיק באחי. ואף לתירוצם קמא י\"ל דמ\"מ רבותא היא. ובאמת על תירוצם הב' הנ\"ל דלקושטא דמלתא הדין דבאומר בשעת מיתה באחזיק באחי דאין לו מגו דאולי אין בו כח לגרש תמוה לי הא להדיא איתא בב\"ב (דף קל\"ח ריש ע\"א) ההוא דהוי קשכיב א\"ל אשתך למאן עיי\"ש דמדמי לבעל שאמר גרשתי דנאמן במגו דבידו לגרשה הרי דאף באומר בשעת מיתה נאמן דהוי מגו. וצ\"ע:",
+                "[אות מ] <b>שם תוי\"ט ד\"ה יש לי בנים. ופירוש מוחזק לא. </b>לא הבנתי העתקת דברי רבינו התוי\"ט לדברי הר\"ן כאן דהר\"ן לא כתב כן אלא באומר אין לי אחים בזה אינו נאמן נגד העדים אלא נגד מוחזק לן בלא עדים והר\"ן קאי אברייתא דבסוגיא אבל הכא במתני' באומר יש לי בנים פשיטא דאף בעדים שיש לו אחים דנאמן כיון דמתירתה ע\"י אמירתו דיש לו בנים דזהו אינו נ��ד העדים. אלא דהרשב\"ם ב\"ב כתב דבמוחזק בעדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים:"
+            ],
+            [
+                "[אות מא] <b>תוי\"ט ד\"ה ואמר קדשתי. אמר זו היא אינו נאמן. </b>ונלע\"ד ראי' לזה דהרי הר\"ן עצמו כתב בפ\"י דגטין (דף קע\"ג ע\"ב) וז\"ל ועוד אי מדינא אסור היאך מותר בעדות ע\"א הא אין דבר שבערוה כו' ולכאורה קשה הא התם הוי נמי לברר ודומה למתני' ז' קדשתי את בתי דנאמן ע\"א. אלא ע\"כ כמ\"ש התי\"ט דהיכא דבא לומר דאין זה בכלל הספק שנסתפקנו בו אין עד אחד נאמן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מב] <b>תוי\"ט ד\"ה כ\"מ. האי גוונא. </b>ואתיא למעוטי נמי מצרי ב' שנשא מצרית א' דהולד שני ולא אזלינן בתר הזכר שיהיה הולד שלישי. וגם עמוני שנשא מצרית דהולך אחר הפגום שבשניהם דאם הולד זכר שדינן בתר דידיה והוא עמון שאסור לעולם ואם הולד נקבה שדינן בתר דידה והיא מצרית. גמ'. וגם אתיא למעוטי חלל שנשא כשרה למה דס\"ל למתני' דהכא כר' דוסתאי דהולד כשר לכהונה כמ\"ש התוי\"ט ד\"ה ואיזו זו כהנת:",
+                "[אות מג] <b>שם תוי\"ט ד\"ה ואיזו זו אלמנה. ותמהני דלא. </b>כך הקשה המהרש\"א ועי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מד] <b>תוי\"ט ד\"ה כולם. חששא דכי יסיר לפי שלא חששה התורה ליחס אלא המיוחסים. </b>כצ\"ל:",
+                "[אות מה] <b>בא\"ד לאו בני הסרה נינהו ע\"כ. </b>לא זכיתי להבין דהרי חרורי אסור בשפחה כדאיתא במתני' (פ\"ד מ\"ה) דגיטין הרי דמוזהר בלאו דחיתון א\"כ אמאי מותר בנתינה ועי' בתוי\"ט (לעיל פ\"ג מי\"ג). ובתוס' יבמות (דף ע\"ט) כתבו דלאו דלא תתחתן איכא למילף משאר פסולי קהל כגון ממזר עמוני ומואבי דשרו בקהל גרים אבל לאו דלא יהיה קדש ל\"ש למילף דהא לא תפסי קדושין בשפחה ולא הוי דומיא דשארי פסולים ומש\"ה חרורי מותר בממזר ואסור בשפחה והא דממזר מותר בשפחה היינו כדכתב הר\"ן בשם ר\"ת (בסוף פ' דלעיל) כמ\"ש התוי\"ט שם בשמו (ועי' פ\"ד מ\"ד דגיטין בתוי\"ט מה שהביא בשם התוס'):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>תוי\"ט ד\"ה ר' יהודה. דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר. </b>אע\"ג דאבא שאול מיירי אפי' ברוב פסולים כמ\"ש התוי\"ט במ\"ב מ\"מ הוי רק ספק דשמא אזלא איהי לגביה הו\"ל קבוע וכ\"כ הב\"ש (סי' ד' ס\"ק כ\"ו) ועי\"ש דתמה דהא גם להתירו בממזרת ד\"ת א\"צ לה דהא ספק ממזר מותר מה\"ת בממזרת כדדרשינן בסוגיא בקהל ודאי לא יבא ולא בקהל ספק והניח בתימה. גם יש לעיין מפ\"ק דכתובות דנאמנת להכשיר בתה לכהונה אף דלכהונה בלא דבורה אסורה מה\"ת וצ\"ל דהתם מסייעם חזקת כשרות דהאם וכמ\"ש הנ\"י (פ\"ז דיבמות) והא דהוצרכו הה\"מ והר\"ן לתת טעם דנאמנת להכשיר הולד לקהל משום דד\"ת בלא דיבורה כשר י\"ל דלא סגי להו בטעמא דחזקת כשרות דבאו ליתן טעם למ\"ש הרמב\"ם בא\"א שהלך בעלה למדה\"י והיא טוענת מגוי ועבד נתעברתי דנאמנת להכשיר הולד והתם ליכא חזקת כשרות דהאם דהא האם אסורה עכ\"פ ועיין:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מז] <b>במשנה והגמלין רובן כשרים. </b>והא דאיתא בברייתא (רפ\"ב דנדה דף י\"ד) רוכבי גמלים רובם רשעים כתבו התוס' שם לתרץ דהתם מיירי ברוכבים ומשום הרהור והכא במתני' לא מיירי ברוכבים אלא דנותנים הסחורה על הגמלים והם הולכים ברגל ברחוק מקום סכנות עיי\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,144 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kiddushin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Kiddushin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה בג' דרכים. היכא דאיכא פלוגתא. </b>כי הכא דבג' אלו נקנית ובחופה אינה נקנית:",
+                "[אות ד] <b>תוי\"ט ד\"ה בשלש דרכים כו'. דאשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא. </b>בתוספות כתבו דהיינו דהגזירה שוה לא הוי רק (במתני') [דקיחה] דקרא היינו כסף אבל לא לקנינים אחרים (כמו דלא ילפינן מהך גזירה שוה משדה לקנין חזקה) אלא דהיסוד דחליפין איתנהו בכלל כסף לזה קאמר דאינו מדין כסף דהא איתנהו אף בפחות משוה פרוטה דליכא כסף. וכתבו תוספות ואם תאמר כיון דפשיטא לן דאין אשה נקנית בחליפין אמאי אצטריך קרא (לקמן דף ח') בכסף נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים דהיינו חליפין תיפוק ליה דאתקש עברי לעבריה וכו' ויש לומר דריבוי קנינים ילפינן מהיקישא ולא מיעוט קנינים עכ\"ל. ותמוה לי מאד דמאי הוצרכו להקשות דנילף עברי מעבריה הא בקדושין נמי ליכא מיעוט על חליפין אלא דכיון דחליפין אינו מדין כסף ממילא לית לן לימוד דתקנה בחליפין ואם כן מהאי טעמא עצמו יקשה דלמה לי בעבד קרא למעט חליפין הא בקרא כתיב רק כסף ומהיכי תיתי לן לומר דיקנה בחליפין כיון דאינו בכלל כסף וזה לא יתורץ בתירוצם הנ\"ל. תו קשה לי אמאי לא נקטו הקושיא בהיפוך דמאי פרכינן בסוגיא ואימא הכי נמי הא יש לומר דמקשינן אחרת לעבריה דאיכא מיעוט מקרא דמכסף מקנתו למעט חליפין. וזה יש ליישב דהא באמת מסקינן דקרא לא אתי למעט חליפין רק למעט בלית בו שוה פרוטה דאף דמקרבה הנייתו לא מהני. וקושייתם רק לס\"ד דשם דבא למעט חליפים. ואם כן לא הוה מצי להקשות בהיפוך כנ\"ל. דיש לומר דפירכת הש\"ס ואימא ה\"נ היינו למסקנא דלית לן מיעוט בעבד למעט חליפין. אמנם באמת כיון דאתינן להכא גם קושייתם ליכא דיש לומר לאותו ס\"ד דלקמן היינו אומרים דמסברא חליפים בכלל כסף והא דאשה לא נקנית בחליפין היינו דילפינן בהיקישא דאם אחרת למעט חליפין אלא דלבתר דמסקינן דקרא לא אתי למעט חליפין פרכינן הכא ואימא הכי נמי דנימא קידושין ועבד לקני בחליפין דהוי כסף ומצרכינן לשנויא דכיון דאיתא בפחות משוה פרוטה אינו בכלל כסף. ויעוין בתוספות גיטין (דף ל\"ט ב' ד\"ה משום דהוי כליו ש\"מ וכו') היתה זוכה עצמה בחליפין משום דחליפין דמי לכסף וכו' וכל היכא דכסף קונה חליפין נמי קני לבר מאשה משום דבפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה וזה שלא כדברי תוספות דהכא דהטעם דאין חליפין בכלל כסף. ובאמת תמהני (הא שם בעבד כנעני) למאי צריכים לזה הא בפשוטו כמו דילפינן כסף שטר וחזקה מהיקשא דלרשת אחוזה ה\"נ חליפין דהוי כאחוזה דנקנה בחליפין וצע\"ג:",
+                "[אות א] <b>בהרע\"ב ד\"ה בשטר. אף על פי שאין בו שוה פרוטה. </b>בהרי\"ף ירושלמי הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה אבל אם יש בו שוה פרוטה כסף הוא. ועיין בר\"ן כתב דליכא למימר דהרי\"ף בא לומר הטעם דמנ\"ל דלא צריך שיהא בשטר שוה פרוטה לזה קאמר דאם איתא דיש בה שוה פרוטה תיפוק ליה מדין כסף. והר\"ן סתר דלמאי צריכא לזה הא בלאו הכי ידעינן כיון דמקשינן הויה ליציאה נילף מה יציאה דאף על גב שאין בו שוה פרוטה כדאמרינן בגיטין וכו'. ובאמת יש לומר דגם בגט לא ידעינן מסברא דס\"ד דכיון דכתיב ונתן בעינן מידי דנתינה שיהא שוה פרוטה אלא כיון דילפינן בקדושין דלא צריך שיהיה בו שוה פרוטה דאם כן היינו כסף ואחר כך ילפינן יציא�� מהוייה דלא צריך שיהיה בו שוה פרוטה. ואולם מטעם אחר קשה דדלמא באמת בגט וקדושין בעינן שיהיה בו שוה פרוטה ובאמת אין נפקא מינה בקדושי שטר דממילא הוי כסף וההיקש דיצאה והיתה הא מצטריך לכמה דינים ולא שייך בזה אין היקש למחצה דבאמת נקנית בשטר שיש בו שוה פרוטה כמו דיוציא אלא דבלאו הכי מקודשת מדין כסף. גם אם איתא דצריכים ראיה לזה יקשה לרב יוסף דסבירא ליה לקמן (דף ז' ע\"ב) דבכסף מידי דקייץ בעינן וללישנא בתרא אף באמר כל דהו הכי הוא אם כן אצטריך שפיר לקנין שטר ביש בו שוה פרוטה אלא דלא שמו אותו תחלה דאין שם כסף עלה בזה נקנית בשטר דיש בו שיעור נתינה כיון דבאמת הוא שוה פרוטה. גם יקשה לרבי מאיר דסבירא ליה עידי חתימה כרתי ומצד כסף היה צריך שיהיה בפני שני עדים זולת לשיטת רבינו תם דלרבי מאיר צריך גם כן למסרו בעדים. אבל הא הרי\"ף לא סבירא ליה כן וסבירא ליה דאף לרבי אלעזר אף עידי מסירה כרתי:",
+                "[אות ב] <b>בא\"ד בתך מקודשת לי. </b>וכן כתב רש\"י ובביאה בא עליה ואומר לה התקדשי לי בביאה זו. וק\"ק למה הצריך שיאמר לי בקידושי ביאה. כיון דלא שייך ביה דלמא לאחר מקדשה:",
+                "[אות ה] <b>שם תוי\"ט ד\"ה בשתי דרכים. למעוטי חליצה. </b>והנה הא דאמרינן בסוגיא דמניינא למעוטי חליצה הכי נמי הוה מצי למעוטי כסף לרבא דסבירא ליה לקמן (דף ה' א') הא דאין אשה יוצאת בכסף בגזירה שוה דויצאה והיתה דמה הויה בכסף אף יציאה בכסף היינו דדרשינן וכתב בכתיבה מתגרשת ולא בדבר אחר. אלא משום דאביי דאמר שם דאינה יוצאה בכסף משום שיאמרו כסף מכניס כסף מוציא אין סניגור נעשה קטיגור משום הכי נקט למעט חליצה דהוי לכולי עלמא. והנה לכאורה באמת קשה לאביי כיון דע\"כ וכתב הוי מיעוטא מדא\"י בחליצה אם כן ממילא גם כסף ממועט ולמאי צריך לסברה הנ\"ל דאין סניגור נעשה קטיגור. ונראה דהיה קשה לאביי כפירכת הש\"ס לרבא שם דדלמא וכתב היינו דבכתיבה מתגרשת ולא מתקדשת בכתיבה דמסתבר יותר לומר כן דאם נמעט ולא מתגרשת בדבר אחר סותרים בזה שני דברים לגבי כסף ההיקש דויצאה והיתה ולגבי חליצה הק\"ו יותר היה לדרוש ואינה מתקדשת בכתיבה דסותרים רק ההיקש דויצאה והיתה. לזה אמר אביי דכסף ודאי אינו מוציא דאין סניגור נעשה קטיגור ולגבי חליצה מסתבר יותר לדרוש ולא בחליצה לסתור הק\"ו מלדרוש דאינה מתקדשת בכתיבה לסתור ההיקש. או דיש לומר כיון דעל כל פנים חדא מלתא סתרי' סבירא ליה לאביי גם כן כסברת רבא דמסתבר לומר קאי בגירושין ממעט גירושין. אבל אלולי סברא דאין סניגור נעשה קטיגור אף על פי כן היה מסתבר יותר לדרוש ולא מתקדשת בכתיבה כי היכי דלא לסתור תרווייהו היקישא וק\"ו. ובזה מיושב מה דקשה לי לכאורה לרב הונא דסבירא ליה חופה קונה מק\"ו ואמרינן בסוגיין הא דלא חשיב במתני' חופה דמלתא דלא כתיבה באורייתא לא קתני. אם כן יקשה מניינא דקונה עצמה בב' דרכים למעוטי מאי דליכא למימר למעוטי חליצה הא כיון דאף אם היה חליצה קונה לא היה ראוי למחשביה כיון דלא כתיבא ואתיא רק בק\"ו ומה דאינו ראוי למחשבי לא שייך למימר ביה דאתי למעוטי כמו שכתבו תוספות גיטין (דף ה' א' ד\"ה כשנישאת) (ועל יסוד זה דתוספות קשה לי מסוגיא דיבמות (דף ג' ב') ואי לא ס\"ל דהדדי חדא למעוטי דחבריה וכו'. והא מדלא חשיב דדידיה ע\"כ כדאמרינן שם לפי שאינו בצרת צרתה. אם כן איך אמרינן למעוטי דחבריה הא ממילא לא היה ראוי למחשביה כיון דאינו בצרת צרתה וצלע\"ג) ולפי הנ\"ל ניחא דיש לומר דס\"ל כרבא ומניינא למעוטי כסף דלא ילפינן מויצאה והיתה. ומכל מקום עדיין קצת קשה דהא אביי הוא דמשני מלתא דלא כתיבא באורייתא ולאביי לשיטתו דסבר אין סניגור נעשה קטיגור וע\"כ דמניינא אתיא למעוטי חליצה ויקשה כנ\"ל. ואם דנימא דשייך גם כן למעוטי כסף ואשמעינן זהו עצמו דאמרינן אין סניגור נעשה קטיגור. אם כן אמאי נקט סתמא דהש\"ס למעוטי חליצה דאינו לכולי עלמא דלרב הונא אי אפשר לומר כן לימא למעוטי כסף דהוי לכולי עלמא:",
+                "[אות ו] <b>בא\"ד דלא תיתי מקל וחומר מיבמה. </b>בתוס' (דף י\"ד) הקשו דאיכא למפרך מה ליבמה שכן בלאו מה שאין כן באשת איש דבמיתה ותירצו כיון דמצינו דחליצה מפקעת האיסור אין חילוק בין חמור לקל כדאמרינן ביבמות (קי\"ט ע\"א) מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת עיי\"ש. ומכל מקום ל\"ק לר\"נ בשמיה דרבה בר\"א דסבירא ליה ביבמות שם לחלק בין לאו לכרת אם כן למאי איצטרך ספר כריתות למעט מחליצה הא בלאו הכי ליכא ק\"ו. דהא הקרא איצטריך למעט שלא תהיה יוצאה בכסף מהקישא דיציאה להויה. גם בעיקר קושית תוס' נראה דקושייתם על לישנא דהש\"ס דנקט הקל וחומר דאשת איש מיבמה אבל באמת יש למנקט הק\"ו חליצה מגט מה גט שאינו מתיר את היבמה מתיר האשה. חליצה שמתיר ליבמה מכל שכן שמתיר לאשה. ומהאי טעמא תמוה לי באמת דנלמד דשפחה כנענית תהא יוצאה בחליצה בק\"ו מיבמה ועיין בתוס' במסכתין (דף ג' ע\"ב) דהקשו כן וכתבו דאין לומר אשה תוכיח. דמה לאשה שאינה יוצאה בכסף. ותירצו דיש לומר דמה ליבמה שיוצא במיתת בעלה מה שאין כן בשפחה כנענית דאינה יוצאת במיתת האדון. והא דלא ילפינן אמה העבריה בקל וחומר מיבמה דתצא בחליצה דיש לומר אשה תוכיח ואי דמה לאשה שאינה יוצאה בכסף שפחה כנענית תוכיח ואי דמה לשפחה כנענית דאינה יוצאה במיתת האדון אשה תוכיח ע\"ש. וקשה לי דמכל מקום נילף חליצה משטר מה שטר שאינו מוציא היבמה מוציא השפחה כנענית חליצה שמוציא היבמה מכל שכן שמוציא שפחה כנענית ואי דמה לשטר שכן מוציא את האשה יש לומר ראשי אברים יוכיח שאין מוציאים אשה ומוציאים שפחה כנענית. ובמהרש\"א שם הקשה דמכל מקום נילף אמה העבריה ואי דאשה ושפחה כנענית תוכיח נימא מה להנך שאינן יוצאין בסימני נערות ע\"ש ולענ\"ד גם כן שפחה כנענית קשה דנילף בקל וחומר חליצה משטר וכנ\"ל:",
+                "[אות ז] <b>בא\"ד שאינה יוצאה בגט. </b>דילפי' לקמן דף י\"ד דכתיב לה ולא ליבמה. רש\"י. אין זה מסקנא דשם אלא דממעטינן מהנעל דנעל אין מידי אחרינא לא וצ\"ע:",
+                "[אות ח] <b>שם תוי\"ט ד\"ה וקונה א\"ע בגט. ולכ\"ע בעשה. </b>גם אין להוכיח מדאמר רחמנא אלמנה לכהן גדול אסורה מכלל דלכולי עלמא שריא. דדלמא לכהן גדול בלאו ולכולי עלמא בעשה. גמ'. וקשה לי בגוה דאיך נידק מאלמנה לכהן גדול הא דרשינן בסמוך (דף י\"ד) ונקרא שמו בישראל כיון דחלץ לה הותרה לכל ישראל. אם כן אף אם לו יהיה דמיתת הבעל לחוד אינו מתיר מכל מקום אם מת הבעל ונפלה לפני יבם וחליץ לה המיתה עם החליצה מתירה ושפיר צריך קרא לאסור אלמנה לכהן גדול בנחלצה דמשום חלוצה היתה אסורה לכהן רק מדברי סופרים ולכהן גדול אסורה מצד אלמנות וצ\"ע:",
+                "[אות ט] <b>שם תוי\"ט ד\"ה ובמיתת היבם. דכמו שאשת איש יוצאה בגט. </b>היינו דלא נימא למיפרך מה לאשת איש שיוצאה בגט לזה אמרינן הא נמי בחליצה. ושלא נימא מה לאשת איש שכן אוסרה מתירה לזה אמרינן דה\"נ יבם הוא דאוסר אותה. גמ'. מכל מקום קשה לי דנימא גט יוכיח דמתיר אשת איש שבמיתה ואינו מתיר ביבם. וצ\"ע:",
+                "[אות י] <b>בא\"ד ופרכינן דתצא בגט מקל וחומר. </b>במהרש\"א לס\"ד דהש\"ס דלא ידע למעוטי דקראי היינו דקראי דוכתב לה בכתיבה מתגרשת ולא בחליצה (עיין תוס' גיטין כ\"א ד\"ה ואינה מתגרשת) ופריך דתהא אשת איש יוצאה בחליצה כיון דאיכא קל וחומר לכאן ולכאן יש לומר כל חדא וחדא אוקמא אדוכתיה עיי\"ש. והא דלמסקנא ניחא היינו כיון דצריכים למעוטא דוכתב לה למעט כסף דלא ילפינן מהיקשא דויצאה והיתה וכיון דכתיב וכתב לה דממילא ממעט חליצה הדר ילפינן דיבמה יוצאה בגט ואצטריך מיעוטא דהנעל. ואולם לאביי דסבירא ליה דכסף ממילא אינה יוצאה דאין סניגור נעשה קטיגור אם כן גם למסקנא יקשה למה לי ב' מיעוטים דוכתב לה וקרא דהנעל. אמנם יש לומר דמכל מקום צריך הנעל למעט דלא נילף גט בקל וחומר מאשת איש מה אשת איש דבמיתה גט מתיר יבמה שהיא בלאו לא כל שכן וכמו דילפינן מיתת היבם מהאי טעמא. גם י\"ל למה דאמרינן בסוגיא דככה עיכוכא ממועט גט ופרכינן לה כיון דאיצטריך קרא דעכובא לדברים אחרים לא ממעטינן מה דאתיא בקל וחומר ומשנינן דהנעל ממעט חליצה. ואם כן י\"ל דאם לא נכתב מיעוט כלל ידעינן באיזה ק\"ו נתחיל ללמוד והיינו דנלמוד דאשה יוצאה בחליצה מיבמה דאינה יוצאה בגט מקרא דככה עיכובא דממעט גם גט דכיון דנימא דאשה יוצאת בחליצה ליכא קל וחומר על יבמה שתצא בגט ומתמעט מן ככה עיכובא לזה צריכים קרא וכתב לה למעט אשה בחליצה. והדר ראוי למילף יבמה מאשה דתצא בגט וכיון דהוי ק\"ו לא ממעטינן ליה מן ככה עיכובא לזה צריך קרא דהנעל למעט גט. ונכון בעזה\"י:"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>תוי\"ט ד\"ה עבד עברי. יליף שכיר שכיר. </b>בתוספות הקשו דאם כן למאי הלכתא כתיב מכסף מקנתו גבי נמכר לנכרי נילף הכל משכיר שכיר (דגבי נמכר לנכרי כתיב כשכיר שנה בשנה) ותירצו דאיצטריך לכדדרשינן לעיל ואינו נקנה בתבואה וכלים. ואחר כך הקשו דלמה לי והפדה נילף הכל משכיר שכיר וכו'. ותמוה לי הא אי לא כתיב והפדה לא היה מכסף מקנתו מייתר למעט תבואה וכלים לזה כתיב והפדה שיהא מייתר למעט תבואה וכלים. ועיין: (קושית רבינו תהיה ג\"כ אליבא דאמת למ\"ד דיליף מוכי תשיג עיין רש\"י אך מחמת שאפשר ליישב לכן כתב ועיין):",
+                "[אות יב] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובשטר. באמה העבריה כו'. </b>וקשה לי דלמ\"ד דלא יליף שכיר שכיר וילפינן קנין כסף במוכר עצמו לישראל מוכי תשיג דאתקש לנמכר לנכרי מנ\"ל דמוכר עצמו לישראל נקנה בשטר דהא נכרי עצמו אינו קונה בשטר ומהיקשא דעברי לעבריה לא נשמע רק מכרוהו בית דין. ועיין:",
+                "[אות יד] <b>תי\"ט ד\"ה ובשטר. ובגמ' פליגי בה רב הונא ורב חסדא. </b>היינו דרב חסדא סבירא ליה דאב המוכר כותב בתי קנוייה לך דיליף שטר באמה מקרא דלא תצא כצאת העבדים אבל נקנית בקנין עבדים דהיינו שטר. ומכל מקום קשה לי דלרב חסדא נילף גם כן שטר היכא דהאדון כותב דלקני בהיקש דויצאה והיתה והיכא דהאב כותב נילף מלא תצא כצאת העבדים דנקנית בקנין עבדים דהיינו בשטר ויהיה קונה בה בשטר בין שהאב כותב בין שהאדון כותב:",
+                "[אות יג] <b>בהרע\"ב ד\"ה ובמיתת האדון. בין לבנו. </b>כיון דאיכא ריבוי ומיעוט מרבינן יותר בן שקם תחת אביו ליעוד. גמרא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>הרע\"ב ד\"ה נכסים. וטורף אותם מן הלקוחות. </b>וקשה לי לר\"ן דסבירא ליה בבבא קמא (דף י\"ב א') דאין גובים עבדים מיתומים ומלקוחות דעבדא כמטלטלי דמי אם כן מקרי נכסים שאין להם אחריות. ואם כן איך נתן מתני' כלל דנכסים שאין להם אחריות אין נקנים אלא במשיכה הא עבדים נכסים שאין להם אחריות ונקנים בכסף ושטר וחזקה:",
+                "[אות טז] <b>תוי\"ט ד\"ה ובחזקה. ותמה אני דאמאי שייר. </b>קשה לי הא יש לומר דמלתא דאיתא במטלטלין לא קתני כמו שכתב התוי\"ט בעצמו בפרקין לעיל (מתני' ג'):",
+                "[אות יז] <b>שם ד\"ה אלא. ואכתי קשיא חליפים לא יקנו. </b>במחכ\"ת זהו קושית תוספות בבבא מציעא (דף מ\"ו א' ד\"ה ש\"מ) ותירוצם שם כמו שכתב התוי\"ט בשם הסמ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה אמירתו. בכסף למה לי כלל. </b>קשה לי הא יש לומר דנפקא מינה דמדין אמירתו לגבוה מהני ביה שאלה אבל על ידי הקנין כסף לא מהני שאלה וכמו שכתב הש\"ך (סימן רנ\"ה) דבבא הקדש לגזבר אינו יכול לישאל עלה כיון דמדין קנין הוא:",
+                "[אות יט] <b>בא\"ד בסופו צריכים לדחוק במתניתין דערכין. </b>בתשובת פנים מאירות ח\"ב (סימן כ\"ה) כתב דאין בזה דוחק כל כך דיש לומר דמתני' רמזה במה דנקט כל הנך בבי מעשר עד חמשים ולא סגי ליה למנקט עד שלשים אלא דבא להורות לן דהפליגו בכדי שאין הדעת טועה וקתני א' אומר בי' דומיא דהא' אומר נ' דודאי הפליג בכדי שאין הדעת טועה אף זה שאמר י' ידע שאינו שוה אלא ח' ורצה לוותר:",
+                "[אות כ] <b>הרע\"ב ד\"ה שלא הזמן גרמא. ונשים חייבות. </b>וכן בקידוש היום נשים חייבות דדרשינן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. וכן במצות דרבנן מחוייבות במגלה ונר חנוכה דאף הם היו באותו הנס:",
+                "[אות כא] <b>שם ד\"ה חוץ מבל תקיף. מאי זקנך כו'. </b>קשה לי הא מסקנא דסוגיין דילפי פאת פאת מבני אהרן ועיין בתוס' דאדחי לטעמא דזקנך ולא זקן אשתך. והרמב\"ם בפירושו ובחבורו נקט הטעם דאשה אינה בהשחתה דלית לה זקן (כפי צד האיבעית אימא קמא) ובחבורו הוליד מזה דין חדש דעבדים מצווים בהשחתה והקפה כיון דיש להם זקן. וכבר תמה בזה המשנה למלך דהא למסקנא הטעם דנשים פטירי מגזירה שוה דפאת פאת ואם כן גם עבדים ליפטרו מגזירה שוה דלה לה מאשה. ולענ\"ד קשה נמי מסוגיא דבבבא קמא (דף פ\"ח ע\"א) מה לאשה שכן אינה במילה קטן יוכיח. ולהרמב\"ם נפרוך מה להני אשה וקטן דאינם מצוות על ההקפה משא\"כ עבד וצ\"ע:",
+                "[אות כב] <b>תוי\"ט ד\"ה וכל מ\"ע שלא כו'. ואם כן תיפוק ליה דנשים חייבות. </b>כך הקשה תוספות ומתרצי דמיירי הכא בלקח על מנת לשלח וכן במעקה שבנה על מנת לבנות מעקה דליכא רק עשה לחוד. אבל הר\"ן נקט הקושיא דפשיטא דהכא אפילו אם הזמן גרמא חייבות אפי' בעשה דכל לאו ועשה שהזמן גרמא כיון דחייבות על הלאו חייבות גם כן על העשה כדאמרינן גבי שמן שריפה וכיסוי הדם דאין עשה דוחה ללא תעשה ועשה ואחד האנשים ואחד נשים שוים בדבר ומסיק דזהו רק היכא דלאו ועשה באים כאחד דתמיד אין נפרדים זה בלא זה אבל באלו דאין תמיד באים כא' דמשכחת בנטלה על מנת לשלח וכדומה באינך דחייב בעשה וליכא לאו בזה אין הנשים מצוות על העשה ואם כן יש לומר דמיירי הכא בכל גווני ואשמועי' דחייבות אפי' על העשה ע\"ש ופליגי תוספות והר\"ן בזה היסוד דתוספות ס\"ל דכל עשה ולא תעשה שהזמן גרמא אין הנשים מצוות רק על הלאו ולא על העשה (ועל הוכחות הר\"ן משמן שריפה כתב תוס' כיון דהלאו אלים שיש עמו עשה בכהאי גוונא אין עשה דוחה ללא תעשה) ולהר\"ן הנשים מחוייבות גם בעשה היכא דתמיד העשה והלאו באים כאחד כמו במלאכת יום טוב:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>תוי\"ט ד\"ה הסמיכות. לשון התוס' נראה דמהגשות. </b>ובמגילה (דף כ' ב' ד\"ה לקמי��ה) כתבו תוס' וכן תנופה והגשה אינן צריכין כהן וכו'. ודבריהם תמוהים לי דמלבד דסתרי לדבריהם דהכא גם הא מקרא מלא זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וצע\"ג:",
+                "[אות כד] <b>בא\"ד ואין להביא בהאי ק\"ו שום פרכא. </b>למפרך דמה לבן צאן שטעון כלי בהזאתו משא\"כ בעוף דבעצמו של כהן:",
+                "[אות כה] <b>בא\"ד וכי היכי דשחיטה. </b>דבריהם תמוהים לי בזה דהא באמת אין הקרבן נפסל על ידי סמיכתה ולענין דנחייב אותה לסמוך היאך ס\"ד למילף זה בהיקישא משחיטה הא גם בשחיטה לא מחייבא אלא דכשירה בנשים וצ\"ע. אח\"ז מצאתי בעזה\"י בפני יהושע שעמד בזה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כו] <b>הרע\"ב ד\"ה עד שיהא. כי מטי גמר קידושין הוה ליה מקדש במלוה. </b>תוספות כתבו וא\"ת כיון דבתורת קדושין אתי לידה היכי הוי מלוה הא אמרינן לקמן האומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' אפי' נתאכלו המעות מקודשת אלמא לאו מלוה הוא היכא דבתורת קידושין אתו לידה. ויש לומר דיש לחלק דהתם הרי הדיבור נגמר קודם שנתאכלו אבל הכא דלא נגמרו הקדושין עד אחר מסירה אחרונה ובתוך כך אכלה הראשונה איכא למימר דמלוה הן אצלה עכ\"ל. ולא זכיתי לירד לעומק דבריהם הלא דברים אלו מפורשים בסוגיא (דף מ\"ז ריש ע\"א) לא שנו דאמר בזו ובזו (דלא נקנה לה עד נתינת אחרונה שהוא גמר דבורו. רש\"י) אבל באלו אפילו אוכלת נמי מקודשת כי אכלה מדנפשה קאכלה (דמשנגמר הדיבור הקנה לה בתורת קידושין. רש\"י) ומה חידשו תוס' כאילו מסברתם חילקו בכך. ואדרבה מכח קושייתם מהתקדשי לי לאחר ל' היה אפשר לומר דדוקא התם דנגמר כל הנתינה דקדושין רק חסר הזמן דל' יום אבל מה שאוכלת קודם גמר הנתינה אף לאחר גמר דיבורו מקרי מלוה. ואילו מחילוקי דהש\"ס משמע דבאלו אף דלקחה אחד אחד ואכלה הראשונה קודם שנטלה השנייה דומיא דבזו ובזו דגם כן מקודשת כיון דנגמר הדיבור וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>במשנה וכן קטן שקידש. </b>הא דלא כייל הכל בחד בבא ולתני בסוף אעפ\"י ששלח סבלונות י\"ל דברישא הא דאינה מקודשת היינו דאינה מקודשת ודאי אבל מ\"מ לחומרא מקודשת דשמא שוה פרוטה במדי אבל בקטן שקידש אינה מקודשת כלל. ולישנא דוכן היינו לענין דסבלונות לא הוי קדושין. אבל לפ\"ז קשה לי בסוגיא אמר רבה ומותבינן אשמעתין דקתני אע\"פ וכו' הא רבה אמר רק דחוששין לסבלונות דהוי ספק קדושין דחיישינן לה והרי במתני' ממילא לחומרא מקודשת דשמא שוה פרוטה במדי וע\"כ דאינה מקודשת היינו דלחומרא אינה מקודשת. ודוחק לומר דפריך באמת מבבא דוכן קטן שקידש דהא לא מקשה רק מרישא וגם כיון דבממילא מה דקתני במתניתין היינו רק דלחומרא אינה מקודשת אם כן דלמא גם קטן שקידש הכי הוא. ודוחק לומר דהפירכא מדלא כללינהו בחד בבא מוכח דאינה מקודשת בקטן היינו אפי' לחומרא אינה מקודשת וכנ\"ל. והיה נראה לומר דפירכת הש\"ס דברישא להוי מקודשת לגמרי מספק ספיקא, ספק שמא שוה פרוטה במדי וספק דסבלונות הוי קדושין. ואולם להפוסקים דמשום שוה פרוטה במדי אינה מקודשת מדאורייתא כיון דליכא כסף במקומו א\"כ ליכא ספק ספיקא דתהוי מקודשת לגמרי אף לקולא. ועיין:"
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>במשנה ושל שביעית היתה. </b>בתוס' בעבודה זרה (דף ס\"ב ד\"ה נמצא וכו') בסה\"ד ואף ע\"פ שאמרנו דאסור לפרוע חוב בפירות שביעית דכתיב לאכלה ולא לסחורה מ\"מ לקדש בו אשה מותר אע\"ג דלאו לאכלה הוא כדאמרינן (בפרק האיש מקדש) מעשה באחד שקידש וכו' אין האחיות מקודשות אבל הנכריות מקודשות וטעמיה משום פריה ורביה הקילו בה רבנן. ומיהו יש לדחות דהתם דיעבד אבל לכתחילה אסור עכ\"ל. ותמוה לי דנסתפקו בזה אם מותר לקדש לכתחילה בשביעית הא הדבר מפורש בירושלמי (סוף פ\"ח דשביעית) א\"ר יוסי זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית והובא בר\"ש (שם משנה ה') וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כט] <b>הרע\"ב ד\"ה רי\"א. הואיל ויוצא לחולין על ידי פדיון כו'. </b>וכן כתב הרמב\"ם (בפירוש המשניות). ותמוה לי מה חילול הוא זה הא מעשר שני אינו מתחלל אלא על כסף שיש בו צורה וגם איך אמרינן דבשוגג דאיהי לא ניחא לה משום טירחא דאורחא הא כיון דנתחלל אינו צריך להוליך לירושלים וליכא טירחא דאורחא. אלא ודאי הדבר ברור דאין כאן חילול (ובהקדש לרבי מאיר במזיד ולרבי יהודה בשוגג מדין מעילה נפק לחולין משא\"כ במעשר) אלא דהמעשר נשאר בקדושתו והיא צריכה לאוכלם בירושלים בקדושת מעשר אלא דבשוגג הוי טעות דלא ניחא לה בטירחא דאורחא וברור. ומה דדרשינן בסוגיא מעשר לה' הוא בהוייתו יהא היינו לפרש טעמא דרבי מאיר ומהך קרא למד דמעשר שני ממון גבוה. ודלא כהתוי\"ט ד\"ה ובמעשר שני (ועיין פ\"א מ\"ו דמעשר שני בדברי רבינו שם אות ז' ועיין בפני יהושע):"
+            ],
+            [
+                "[אות ל] <b>במשנה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. </b>מכאן תימה רבתי על דברי הרמב\"ם (פ\"ב מהלכות ביכורים) דמכר פטר חמור דמיה אסורים בהנאה. והא במתני' דהכא קחשיב נמי פטר חמור וקתני דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וכבר טרח בתשובות נודע ביהודה להשיב בדחוקים ודבריו אינם מספיקים דהא מ\"מ משמע בסוגיא דאם מתני' כר\"י מיירי ג\"כ במחיים ובזה יקשה הא תופס את דמיו. וישבתי בתשובה. ואין להאריך כאן (עיין בת' לרבינו סימן ק\"ס לחלק הכתבים):",
+                "[אות לא] <b>בהרע\"ב ד\"ה וחולין שנשחטו בעזרה. ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה. </b>ומסתימת דברי הרמב\"ם (בפ\"ה מאישות) דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת דמשמע דגם חולין שנשחטו בעזרה בכלל. דייק הכ\"מ (בפ\"ב מגניבה) דמה שכתב הרמב\"ם שם ודברים אלו דברי קבלה דר\"ל שנאמר כן בקבלה מסיני ולא דהוי דרבנן. ותמיהני איך העלים עין מדברי רמב\"ם שם (הלכות גניבה ה\"ח) דכתב וז\"ל השוחט חולין בעזרה חייב ד' וה' אעפ\"י שחולין שנשחטו בעזרה אסור בהנאה מ\"מ כיון דמדרבנן הוא ה\"ז חייב וראייתו מקדושין ליתא די\"ל דפוסק כרש\"י דגם בשעות דרבנן וחמץ דרבנן אינה מקודשת עיין תוס' בסוגיא (דף נ\"ח א' ד\"ה אלמא). ובתשובה הארכתי:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לב] <b>תוי\"ט ד\"ה מקודשת לשני. ימצאו אותה אשת איש. </b>מזה דדייק הרמב\"ן דאם מת השני או גירש תוך ל' חלו קידושין דהראשון אחר ל' כיון דבשעת חלות הקידושין אינה אשת איש. ובר\"ן הביא דהרשב\"א חולק כיון דקבלה קידושין מהשני נתבטלו קידושי דהראשון לגמרי כיון דאם לא בא אחר וקדשה וחזרה בדבור בעלמא פקעי הקדושין לגמרי כ\"ש כשפשטה ידה וקבלה קידושין מהשני דהוי ביטול אלים טפי ע\"י מעשה. והר\"ן דחה דנהי דמעשה עדיף מדיבור היינו למה שהמעשה מוכיח אבל לא ליותר מכן ולפיכך נהי דבחזרה בטלים הקידושים לפי שחזרה בפירוש. אעפ\"כ בקיבלה קדושין אין המעשה מוכיח לחזור מקדושי ראשון לגמרי אלא עדיין דעתה דאם יהא אפשר לחול דיחולו דהא בגמרא לקמן סברוה לומר אליבא דשמואל מעיקרא דכי אמרי' מקודשת לשני דוקא עד ל' אבל לאחר ל' פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון ואע\"ג דלא סלקא הכי היינו בחייו של שני אבל אם מיית חיילי קדושי ראשון דהרי משמע דאין הדבר פשוט שתהא קבלת קדושין שנייה חזרה גמורה עכ\"ל. ולענ\"ד היה נראה דאין מזה ראיה דבשלמא אם היה אפשר לומר דבחייו של שני אחר ל' פקעי קידושי שני ויחולו קדושי דהראשון אז היה קבלת קדושין השניים לאו דרך חזרה דכוונתה מיד שמקדשת עצמה להשני עד ל' ואח\"כ יפקעו וישארו דהראשון אבל לפי האמת דאי אפשר שיפקעו בכדי וא\"כ לא יחולו קידושי דהראשון בזה אמרי' דהוי חזרה דאין דעתה לענין אם ימות או יגרש:",
+                "[אות לג] <b>תוי\"ט ד\"ה מקודשת ואינה מקודשת. ועיין (מ\"ג פ\"ז) דגיטין. </b>מכאן תמה בספר מכתב מאלי' על הרמ\"ה בטור אה\"ע (סימן קמ\"ה) דבמעכשיו ולאחר מיתה בודאי תנאי הוא. הא במתניתין דהכא גם במעכשיו מספקים ספק תנאי ספק חזרה ובסוגיא מדמינן הכא לההיא דגיטין מהיום ולאחר מיתה:"
+            ],
+            [
+                "[אות לד] <b>תוי\"ט ד\"ה ואם הראה. דאע\"ג דנקט דמי בעסקא. </b>מדנקט בעיסקא ולא משני דהרא' לה דמי מה שלקח בהלואה נראה דבזה באמת מקודשת דהמעות שלו ממש הם לכל מילי אלא דהוא בעל חוב ודוקא דמי עיסקא כיון דתמיד צריך להיותם בידו לאעסוקי' ביה ולא למשתי ביה שכרא מה\"ט אם מת לא נעשו מטלטלי דיתמי כדאמרי' בב\"מ (דף ק\"ד ב') בזה דוקא אינה מקודשת. ואולם ברמב\"ם איתא שלקח במלוה וצ\"ע. וחידוש שלא הערו מזה נושאי כליו אח\"ז רב מצאתי במהריק\"ש שעמד בזה באה\"ע (סי' ל\"ה) וכתב דט\"ס הוא ברמב\"ם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>תוי\"ט ד\"ה לאחר שיחלוץ. רבי עקיבא היא. </b>לרב דאמר ביבמות דלכ\"ע אין קדושין תופסים ביבמה לשוק דלא תהיה היינו שלא יהא בה הויה א\"כ מתני' דהכא אתיא ככ\"ע אלא אנן דקי\"ל כשמואל דהוי ספק אם לא תהיה אתיא לזה או דרק ללאו אתא. מדלא נפרש כן ממתני' דהכא צ\"ל דמתני' כרע\"ק. ולדידן דלא קי\"ל כרע\"ק דעת הרמב\"ם כיון דעתה בת קדושין היא לשוויה ספק קידושין לא מקרי לאחר שיחלוץ דשלב\"ל והיא מקודשת גמורה אבל דעת רוב הפוסקים והכי קי\"ל (בש\"ע סימן מ) דלאחר שיחלוץ הוי ספק קידושין דדלמא אין קדושין תופסים קודם חליצה והוי דשלב\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לו] <b>הרע\"ב ד\"ה אני קדשתיה נאמן. לכנסה. </b>ואם אחר שכנסה בא אחר ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לאסרה עליו. גמרא. ובר\"ן כתב הרשב\"א דמסתבר דלא כנסה ממש אלא התירוה להנשא וכו' אבל בא שני מקודם שהתירוה ועמד הראשון וכנסה מוציאים אותה מידו כיון שכנס שלא ברצון חכמים ולא דמי לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דשאני התם שנשאת ע\"פ עדים עכ\"ל. ותמוה לי דמאי צריכא לזה הטעם דעבר על רצון חכמים ולא בפשוט דהוי ע\"א בהכחשה ובהתירו תחלה י\"ל דנעשה כב' אבל בלא התירוה הוי ע\"א בהכחשה ומדינא תצא. גם מ\"ש הר\"ן ולא דמי לב' אומרים מת. הא התם בעיא שהיא אומרת ברי כשנשאת לאחד מעידיה (כמבואר בכתובות דף כ\"ב) והכא היא אינה יודעת למי קדשה אביה. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות לז] <b>הרע\"ב ד\"ה נאמן. דכתיב את בתי נתתי. </b>הכי איתא בגמ' מנין לאב שנאמן לאסור את בתו דכתיב את בתי. ובת\"י בכתובות (דף כ\"ב) הקשו מה צריך קרא תיפוק ליה דנאמן מטעם דהואיל ובידו לקדשה כדאמרי' (פי\"ג) בעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן הואיל דבידו לגרשה. וקשה לי על קושייתם הא שם בגרשתי אינו נאמן למפרע הרי דמטעם בידו אינו נאמן רק על להבא ובקרא דאת בתי הא אמר שקידשה כבר קודם שזינתה ולומר דקושייתם על לשון הגמ' מנין לאב שנאמן לאסרה דמשמע דצריך קר�� על הנאמנות לאסרה ובזה קושייתם למ\"ד שם דבאומר גרשתי למפרע פלגינן דבוריה ונאמן לענין מכאן ולהבא ה\"נ באומר קדשתי למפרע נאמן על להבא לאסרה מכח דפלגינן דיבוריה. מלבד דדחיקא לומר כן דדלמא רב ס\"ל כמ\"ד דלא פלגינן דיבוריה גם הא נ\"מ באומר קדשתי לפלוני ועתה הוא מת ובא לאסרה לקרובים של פלוני או לעלמא מדין יבמה לשוק דבזה ל\"ש לומר פלגי' דיבורא דהא פלוני הוא מת (או נ\"מ באומר שקבל קדושיו ואין ידוע לו ממי קיבל דאסורה לעלמא ואין בידו) וילפי' מקרא דמ\"מ נאמן דהא בקרא דאמר קדשתי למפרע קודם שזינתה ונאמן על למפרע דהא סוקלין אותה. ואולי י\"ל דקושייתם עפ\"ד במסכתין (דף ס\"ג ב' ד\"ה לקטלא) דבאמת וסקלוה מיירי דווקא ע\"י עדי הקדושין דהא לקטלא לא הימניה מיהו לאיסורא הימניה רחמנא דכתיב את בתי נתתי עיי\"ש. וא\"כ אין ראיה מקרא דנאמן לענין למפרע די\"ל דאיסורא משום דנאמן על מכאן ולהבא ומ\"מ קשה דלמא אדרבא מכח יתורא דקרא דלענין מכאן ולהבא פשיטא דנאמן מכח דהוא בידו מוכח דהקרא אתי לענין למפרע. וצ\"ע:",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה נשבית. וכתב הר\"ן וא\"ת להימני' במיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה. </b>לענ\"ד י\"ל לשיטת המרדכי הובא במהרש\"א במסכתין (דף ס\"ה ב' בתד\"ה נטמאו). דהיכי דע\"א נאמן משום דבידו מ\"מ אם הבעל דין מכחישו אינו נאמן א\"כ לפי מ\"ש תוס' כתובות (דף כ\"ב א') דהימניה רחמנא לאב משום דהוי קצת בידו לקדשה. א\"כ י\"ל דאינו נאמן לומר קדשתיה בביאה לפסול לה דלענין קידושי ביאה יכולה להכחישו בברי שלא נבעלה ובמקום הכחשתה י\"ל דאין האב נאמן. ובעלמא באומר קדשתי בתי בפניה והיא מכחישתו י\"ל דהוא נאמן במיגו דקדשתיה שלא בפניה אבל בקדושי ביאה לפסול לה לא שייך לומר כן. ואולם על המרדכי הנ\"ל קשה לי מסוגיא דפרכינן על ההיא דנשבית ופדיתיה והרי בידו להשיאה לחלל הא כיון דבאנו להאמינו דנשבית מכח דבידו לפסלה ממילא בהיא אומרת לא נשבית אינו נאמן דהא אף במקום דנאמנות משום דבידו מהני הכחשת בע\"ד. ואף במודית דנשבית נאמנת לומר דטהורה היא במגו דלא נשבית וצ\"ע:",
+                "[אות לט] <b>שם תוי\"ט ד\"ה בשעת מיתתו. אורחא דמלתא. </b>ואפשר לומר דלרבותא נקט אף דבשעת מיתתו ליכא מגו כ\"כ דשמא אין בו כח כמ\"ש תוספות (בשמעתין ד\"ה רבי אומר) דבאמת אינו נאמן אלא בלא אחזיק באחי. ואף לתירוצם קמא י\"ל דמ\"מ רבותא היא. ובאמת על תירוצם הב' הנ\"ל דלקושטא דמלתא הדין דבאומר בשעת מיתה באחזיק באחי דאין לו מגו דאולי אין בו כח לגרש תמוה לי הא להדיא איתא בב\"ב (דף קל\"ח ריש ע\"א) ההוא דהוי קשכיב א\"ל אשתך למאן עיי\"ש דמדמי לבעל שאמר גרשתי דנאמן במגו דבידו לגרשה הרי דאף באומר בשעת מיתה נאמן דהוי מגו. וצ\"ע:",
+                "[אות מ] <b>שם תוי\"ט ד\"ה יש לי בנים. ופירוש מוחזק לא. </b>לא הבנתי העתקת דברי רבינו התוי\"ט לדברי הר\"ן כאן דהר\"ן לא כתב כן אלא באומר אין לי אחים בזה אינו נאמן נגד העדים אלא נגד מוחזק לן בלא עדים והר\"ן קאי אברייתא דבסוגיא אבל הכא במתני' באומר יש לי בנים פשיטא דאף בעדים שיש לו אחים דנאמן כיון דמתירתה ע\"י אמירתו דיש לו בנים דזהו אינו נגד העדים. אלא דהרשב\"ם ב\"ב כתב דבמוחזק בעדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים:"
+            ],
+            [
+                "[אות מא] <b>תוי\"ט ד\"ה ואמר קדשתי. אמר זו היא אינו נאמן. </b>ונלע\"ד ראי' לזה דהרי הר\"ן עצמו כתב בפ\"י דגטין (דף קע\"ג ע\"ב) וז\"ל ועוד אי מדינא אסור היאך מותר בעדות ע\"א הא אין דבר שבערוה כו' ולכאורה קשה הא התם הוי נמי לברר ודומה למתני' ז' קדשתי את בתי דנאמן ע\"א. אלא ע\"כ כמ\"ש התי\"ט דהיכא דבא לומר דאין זה בכלל הספק שנסתפקנו בו אין עד אחד נאמן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מב] <b>תוי\"ט ד\"ה כ\"מ. האי גוונא. </b>ואתיא למעוטי נמי מצרי ב' שנשא מצרית א' דהולד שני ולא אזלינן בתר הזכר שיהיה הולד שלישי. וגם עמוני שנשא מצרית דהולך אחר הפגום שבשניהם דאם הולד זכר שדינן בתר דידיה והוא עמון שאסור לעולם ואם הולד נקבה שדינן בתר דידה והיא מצרית. גמ'. וגם אתיא למעוטי חלל שנשא כשרה למה דס\"ל למתני' דהכא כר' דוסתאי דהולד כשר לכהונה כמ\"ש התוי\"ט ד\"ה ואיזו זו כהנת:",
+                "[אות מג] <b>שם תוי\"ט ד\"ה ואיזו זו אלמנה. ותמהני דלא. </b>כך הקשה המהרש\"א ועי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מד] <b>תוי\"ט ד\"ה כולם. חששא דכי יסיר לפי שלא חששה התורה ליחס אלא המיוחסים. </b>כצ\"ל:",
+                "[אות מה] <b>בא\"ד לאו בני הסרה נינהו ע\"כ. </b>לא זכיתי להבין דהרי חרורי אסור בשפחה כדאיתא במתני' (פ\"ד מ\"ה) דגיטין הרי דמוזהר בלאו דחיתון א\"כ אמאי מותר בנתינה ועי' בתוי\"ט (לעיל פ\"ג מי\"ג). ובתוס' יבמות (דף ע\"ט) כתבו דלאו דלא תתחתן איכא למילף משאר פסולי קהל כגון ממזר עמוני ומואבי דשרו בקהל גרים אבל לאו דלא יהיה קדש ל\"ש למילף דהא לא תפסי קדושין בשפחה ולא הוי דומיא דשארי פסולים ומש\"ה חרורי מותר בממזר ואסור בשפחה והא דממזר מותר בשפחה היינו כדכתב הר\"ן בשם ר\"ת (בסוף פ' דלעיל) כמ\"ש התוי\"ט שם בשמו (ועי' פ\"ד מ\"ד דגיטין בתוי\"ט מה שהביא בשם התוס'):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>תוי\"ט ד\"ה ר' יהודה. דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר. </b>אע\"ג דאבא שאול מיירי אפי' ברוב פסולים כמ\"ש התוי\"ט במ\"ב מ\"מ הוי רק ספק דשמא אזלא איהי לגביה הו\"ל קבוע וכ\"כ הב\"ש (סי' ד' ס\"ק כ\"ו) ועי\"ש דתמה דהא גם להתירו בממזרת ד\"ת א\"צ לה דהא ספק ממזר מותר מה\"ת בממזרת כדדרשינן בסוגיא בקהל ודאי לא יבא ולא בקהל ספק והניח בתימה. גם יש לעיין מפ\"ק דכתובות דנאמנת להכשיר בתה לכהונה אף דלכהונה בלא דבורה אסורה מה\"ת וצ\"ל דהתם מסייעם חזקת כשרות דהאם וכמ\"ש הנ\"י (פ\"ז דיבמות) והא דהוצרכו הה\"מ והר\"ן לתת טעם דנאמנת להכשיר הולד לקהל משום דד\"ת בלא דיבורה כשר י\"ל דלא סגי להו בטעמא דחזקת כשרות דבאו ליתן טעם למ\"ש הרמב\"ם בא\"א שהלך בעלה למדה\"י והיא טוענת מגוי ועבד נתעברתי דנאמנת להכשיר הולד והתם ליכא חזקת כשרות דהאם דהא האם אסורה עכ\"פ ועיין:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מז] <b>במשנה והגמלין רובן כשרים. </b>והא דאיתא בברייתא (רפ\"ב דנדה דף י\"ד) רוכבי גמלים רובם רשעים כתבו התוס' שם לתרץ דהתם מיירי ברוכבים ומשום הרהור והכא במתני' לא מיירי ברוכבים אלא דנותנים הסחורה על הגמלים והם הולכים ברגל ברחוק מקום סכנות עיי\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה קידושין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nazir/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,186 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nazir",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נזיר",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>הרע\"ב ד\"ה האומר אהא כו'. אם נתכוון כו'. </b>דבלא\"ה י\"ל דלמא אהא לפוטרו מקרבנות קאמר. גמרא:",
+                "[אות ג] <b>תי\"ט ד\"ה הריני כזה. דטפי משמע אהא. </b>וכ\"כ הר\"ן נדרים ד\"ט א' ד\"ה כשהיה בשם רבותי' וכתב עלה ואינו נראה בעיני דהריני לא גרע מאהא וכו' והתוי\"ט פ\"א (מ\"א) דנדרים ד\"ה כנדרי וכו' העתיק כסתימת דברי הר\"ן דבאומר הריני לחוד אף שלא אמר כנדרי רשעים מהני וכאן הביא כסתימת דברי תוס' דהריני לא מהני:",
+                "[אות ב] <b>בהרע\"ב ד\"ה רבי מאיר. הואיל ונזיר עובר כו'. </b>היינו נזיר טהור אבל נזיר טמא י\"ל הרי עלי לפטרו מקרבנות קאמר. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה מה בין נזיר עולם כו'. </b>וא\"ת שאלה איכא ביניהו דנזיר שמשון ליתא בשאלה ונזיר עולם איתא בשאלה (כדאיתא במכות דף כ\"ב א') וי\"ל מלתא דליתא בנזירות לא קתני. ואם ישאל על נזירתו אז לא הוי נזיר והכי קאמר מה בין נזיר שמשון לנזיר עולם כששניהם נזירים תוס':",
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה אינו כו'. וכ\"כ הרמב\"ם בחיבורו. </b>וכ\"כ רש\"י פ\"ק דסוטה (דף ט' ע\"ב ד\"ה ניכרין דברי אמת):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה ומגלח כו'. בדברים חלוקים כו'. </b>זהו תירוצא דרבה אבל רבא משני דשאני התם דהא קתני הריני נזיר אחת ופירשו תוס' דס\"ל דמה דקתני מכאן ועד סוף עולם קאי באומר אחת. ואינך אמוראי לא משמע להו דקאי מכאן ועד סוף עולם אאחת (ומתני' דלק' מכאן ועד מקום פלוני דלא מיירי באחת לא קשה לשינויא דרבא דהתם דמיירי בהחזיק בדרך מסתמא מפני אונס הדרך קיבל עליו נזירות להנצל מסכנת הדרך לסך מהלך ימים עד מקום פלוני ומסתמא אין דעתו להיות נזיר כ\"א בהיותו בדרך. תוס' ד\"ה ולהוי). וא\"כ הרע\"ב דכתב (במתני' ג') ובין שאמר ה\"נ אחת מכאן ועד סוף עולם משמע דמיירי דוקא באמר אחת וזהו כשינויא דרבא. ואלו מה דכתב הרע\"ב כאן הואיל ותלה נזירתו בדברים חלוקים משמע דנקט לתירוצו דרבה וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט ד\"ה אמר. דנזירות חדא אריכא כו'. </b>ולענ\"ד אף לת\"ק דרבי מ\"מ י\"ל דהכא בעי שיאמר כמנין דבלא\"ה כיון דאית ליה קיצותא והו\"מ לומר שס\"ה נזירות ומדלא אמר הכי מפרשים דברי' דקיבל רק נזירות א' ל' יום וכוונתו מרובה עלי כאילו קבלתי כמנין ימות החמה כההיא דמתני' דלעיל (מ\"ג) במכאן ועד סוף עולם כמ\"ש התוי\"ט אלא ע\"כ דהכא דאומר כמנין שאני דא\"א לפרש דבריו בענין אחר. אח\"כ מצאתי בעזה\"י שכ\"כ במ\"ל וכן מצאתי בעזה\"י בשיטה מקובצת למוהר\"ר ב\"א שהביא בשם הרא\"ש דלת\"ק דר' דגם בלא מנין אמרינן נזירות הרבה קיבל עליה היינו בלית ביה קיצותא אבל באית ביה קיצותא אמרי' דנזירות אחד ארוך קיבל עליה ע\"ש. והיינו דאזיל בשיטת רש\"י לעיל דפירש דפירכת הש\"ס וליהוי כל אוונא ואוונא קאי אברייתא דמכאן ועד מקום פלוני ועלה משנינן לחלק בין אית ליה קיצותא ללית ביה קיצותא א\"כ מבואר דבאית ליה קיצותא מפרשים נזירות חדא אריכתא. וממילא הו\"ה לשיטת תוס' דלעיל וכפי מה שהעתיק התי\"ט לעיל למה דס\"ל דפרכת הש\"ס הנ\"ל קאי אמתני' דמכאן ועד סוף העולם א\"כ מבואר דבאית ליה קיצותא מפרשים נזירות א' ל' יום וא\"כ בין כך ובין כך הכא גבי ימות החמה גם לת\"ק דר' בעינן דוקא כמנין דבלא\"ה לתוס' הוי נזיר ל' יום ולהרא\"ש הוי נזיר שנה א':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>תי\"ט סד\"ה אמר אמרה פרה. ויאמר עשו בלבו רש\"י. </b>עיין בע\"ז (דף י\"ז תוס' ד\"ה עד שאנו כו'):",
+                "[אות ט] <b>בהרע\"ב ד\"ה בש\"א כו'. דאזלי לטעמייהו. </b>דליכא למימר דמיירי באומר נזיר מיין דא\"כ היאך אמר ר\"י אף כשאמרו ב\"ש וכו' אלא ע\"כ דמיירי באומר ממנה ואשמעינן ג\"כ הפלוגתא באומר ממנה אם הוי נזיר (עי' תוספות) וצריכי כל הני גרוגרות ובשרה ודלת כמ\"ש התי\"ט:",
+                "[אות י] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה וב\"ה אומרים. לדבריהם דב\"ש. </b>דליכא למימר דבאמת טעמיה דב\"ה רק דלטעמיה אזלי דמבשרה לא הוי נזיר דא\"כ הא דנקט מתני' דהכא בענין תנאי אם עמדה טעמא דב\"ש אתי לאשמעי' אלא ע\"כ דגם לענין התנאי נחלקו ואף דלב\"ה בלא\"ה לא הוי נזיר מ\"מ נ\"מ לב\"ה באומר התנאי הזה בנזירות מיין. תוס'. ולא זכיתי להבין הא ביסוד זה ליכא פלוגתא דאם לא העמידה ועמדה מאיליה לפ\"מ דקיימין עתה בקושית תוס' גם לב\"ה נתקיים התנאי שלא העמידה ואם אומר הריני נזיר מיין הוא נזיר וא\"כ האי חידושא הוי חידוש להלכתא דמדב\"ש נשמע לב\"ה בפירוש נזיר מיין ולא שייך בזה טעמא דב\"ש אתי לאשמעי' וצ\"ע. ובעיקר קושית תוס' היה נראה עפ\"י הצעת דבריהם מקודם (ד\"ה מי קתני) דל\"ש להגיה אלא דוקא היכא דמוכח כן מכח עיקר הפלוגתא וא\"כ אם היה עיקר רק לענין מבשרה לא היה שייך להגיה לא (וזה מוכרח להגיה דא\"כ לתני סתם אלא ע\"כ מוכח מעיקר הפלוגתא. ועי' בתוספות באותו דיבור לעיל וא\"ת והשתא):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה ושמע וכו' ועלי לגלח נזיר. </b>דאילו לא אמר רק ואני לחוד אמרי' דפלגיה דדבורי' קיבל עלי' וקאי אריש דבריו של זה שמקבל עליו להיות נזיר ולא לגלח (גמרא):"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>במשנה ואני עלי לגלח כו'. </b>הכא גם בואני לחוד הכי הוא דהא לית כאן רק דבר א' אלא איידי דנקט במתני' הקודם ועלי נקט נמי הכא, גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות יג] <b>הרע\"ב ד\"ה ונולד. ולא נקבה כו'. </b>ובמ\"ל מסתפק באומר לכשיהיה לי בן או בת וילדה טומטום מאי עיי\"ש:",
+                "[אות יד] <b>תי\"ט ד\"ה הריני כו'. תוס'. </b>הב\"י בתשובה בדיני כתובה (סי' א') כ' דמה\"ט הוא דאמרי' הכי דבן דוקא קאמר ולא בת אבל בעלמא אמרי' דבת בכלל בן הוא וכההיא דמתני' (פ\"ד מ\"ח) דגיטין נישאת לאחר והיה לה בנים. וההיא דאמרינן פ' מי שמת גבי נכסיי לבניי דאין הברתא בכלל. היינו דבת במקום בן לא הוי בכלל בני עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>במשנה הפילה אשתו כו'. </b>הכי פליגי נמי פ\"ה מ\"ה דמסכתין (במשניות הוא משנה ו'):",
+                "[אות טז] <b>במשנה חזרה וילדה. </b>כ' תוס' מהריון אחר. לא הבנתי דמה בעו בזה. והא מה דמיבעיא לן בסוגיין אמר הריני נזיר כשיהי' לי בן והפילה וכו' ופי' בתוס' דהוי הוכחה גדולה מדהאי בר קיימא גם זה ב\"ק היינו בחזרה וילדה בו ביום שאילו למחר וליומא אחרא בודאי ליכא הוכח' דלמא הך דלמחר הוא יום של כילוי דהריון והנולד היום חסר יום אחד מזה. וכ\"כ בשיטה מקובצת וא\"כ אם מוקמית מתני' דחזרה וילדה מהריון אחר ממילא הוא אחר זמן הרבה ובכה\"ג דהלידות לא היה ביום א' אף מאותו הריון ליכא הוכחה דאידך ג\"כ ב\"ק. וצ\"ע. ובלא\"ה איני מבין דברי תוספת הנ\"ל דהא י\"ל דמיירי אף מאותו הריון וחזרה וילדה בו ביום והא דלר\"ש צריך לחזור ולהתנות היינו אף לפי הצד דנקטי' זה להוכחה דג\"ז ב\"ק מ\"מ לא הוי הוכחה ובירור גמור דהרי אינו לוקה על גיזה ועבודה כמ\"ש תוס' מדלא נקט האיבעיא (לר\"ש) ולמלקות (ולענ\"ד בלא\"ה יש ראיה מדנקט איבעיא בקרבן ולר\"י דוקא הא גם לר\"ש מיבעי' אם צריך לחזור ולהתנות אע\"כ בין כך ובין כך צריך להתנות דליכא הוכחה גמורה). וא\"כ שפיר מצי מיירי מתני' בהריון א' ובו ביום. ועיין. ובסוגי' ק' לי דאמאי נקט האיבעי' לענין קרבן ולגיזתו ולעבודה ולר\"י הא לר\"י האיבעיא אם הוי הוכחה גדולה נוהג נזירות בשביל הנפל ואי דבלא\"ה צריך לנהוג מכח הלידה השנייה הא נ\"מ באם הלידה שניי' היא בת והנפל זכר וצ\"ע. (אפשר לומר שזה משמע ממתני' דאינו נוהג נזירות לר\"י אפי' כו' לכן האיבעיא אינו אלא על קדושת הקרבן):"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>במשנה ומונה את של בנו. </b>ואם נטמא בתוך של בן סותר גם מה שכבר מנה את שלו. ואם אחר שמנה של בנו ובתוך ימי תשלומי' את שלו נטמא אינו סותר את של בנו כיון דכבר נסתלק לגמרי נזירות בנו. ולדעת הרמב\"ם אינו סותר ג\"כ מה שמנה את שלו קודם לשל בנו ואינו סותר אלא מה שמונה אחר של בנו. ודעת הראב\"ד דסותר לכל הנזירות שלו:",
+                "[אות יח] <b>תי\"ט ד\"ה מניח. אחר נזירות דבנו ל' יום. </b>ק' לי דהא בכה\"ג אינו מגלח רק פעם (אחת) אחר שישלים נזירות דידיה ועולה לדידיה ולדבנו כיון דדבנו נבלע בתוך שלו כדאיתא במתני' שאח\"ז (והיינו לפי דברי התוס') ואפשר לדחוק דכוונתו באמר בתחלת קבלת נזירות שלא יהיו נבלעים לעלות לזה ולזה. (וכן אנו מוכרחים לפרש בתוס' ד\"ה לאחר במה שאמרו דליכא ל' יום מנזירות עיי\"ש):"
+            ],
+            [
+                "[אות יט] <b>תי\"ט ד\"ה לאחר. כ\"כ התוס'. </b>והם מפרשי' למתני' דברישא לא הפסיד כלום היינו כיון דנזירות בנו ל' יום מובלעים תוך הק' יום עולי' לכאן ולכאן לנזירות בנו ולנזירות דנפשיה (ותגלחת אחד על שניהם) ודוקא בהקדים לומר נזירות בנו דמיד בשנולד הבן צריך להתחיל נזירות הבן מש\"ה עולים לשניהם. אבל באומר הריני נזיר ק' יום ונזיר לכשיהיה לי בן בזה לא חל עליו נזירות בנו עד שמשלים תחלה את שלו. ובסיפא דמתני' בנולד הבן ביום ע\"א דבזה כיון דאותו היום התחיל לנזירות דנפשי' אינו עולה לנזירות בנו. ומתחיל לנזירות ביום ע\"ב ונמצא נמשך נזירות בנו יום א' יותר מנזירות דנפשי'. מש\"ה אינם עולים לשניהם. ומונה נזירות בנו מיום ע\"ב ואחר ל' מונה ומשלים נזירות הק' ואח\"כ מגלח ומביא ב' קרבנות דנזירות. וה\"נ הדין בנזירות סתם שאמר הריני נזיר ונזיר לכשיהי' לי בן והתחיל למנות את שלו ובו ביום נולד הבן הל' יום עולים לשניהם כיון דזמנם שוה. ובכה\"ג מתחיל נזירות בנו מיד בו ביום כיון דאותו היום הוי התחלה לשניהם (ולא דמי ליום ע\"א. (סברת תוס' דט\"ו ד\"ה אמר)) ואם נולד הבן ביום שני אינו עולה לשניהם ומונה של בנו ואח\"כ משלים את שלו עיי\"ש:<br><b>והרמב\"ם </b>מפרש פירוש אחר דלא אמרי' כלל דנבלע אלא דבנולד הבן אחר ע' דלא נשאר לשיעור השלמה דהראשון לסיום לזמן גידול שער מפסיד כגון דנולד הבן בפ' יום דמפסיק ומונה של בנו ומגלח לאחר תשלום נזירות בנו והי' לו למנות כ' יום להשלים להמאה ומ\"מ צריך למנות ל' לצורך גידול שער לתגלחת טהרה ומפסיד יו\"ד יום אבל נולד קודם שבעים דממילא ההשלמה זמן גידול שער לא הפסיד כלום עיי\"ש (וכן פי' הר\"ב). ותמוה לי דהא מסקי' בסוגיא דיום ע\"א הפסיד ובזה יקשה לו יהא דמנין הבן מתחיל ביום ע\"ב דיום ע\"א אינו עולה לכאן ולכאן הא מ\"מ גילוח הבן ביום ק\"ב לקבלת נזירותו שהוא יום ל\"א לבן ויהיו תשלום גידל שער ביום קל\"א שהוא יום ל' מיום שגילח נזירות הבן וא\"כ בכולל מנה (לנזירות) קל\"א עם יום הגילוח וזה ג\"כ בנולד הבן תוך ע' דהא צריך להפסיק לנזירות בנו ל' ואח\"כ להשלים נזירות עצמו וביום ק\"א לנזירות עצמו יגלח דהיינו יום קל\"א (לנזירות דהוא קל\"ב לקבלת נזירתו. כי יום הלידה אין עולה לא לכאן ולא לכאן כן נלע\"ד בכוונת רבינו וכן מוכח באמת כיון שאינו עולה לבן שהוא הקודם בקבלה כ\"ש לעצמו שאינו עולה. אך אפשר שהרמב\"ם סובר שעולה לעצמו מחמת שהתחיל למנות. כעין סברת התוס'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כ] <b>תי\"ט סד\"ה רבי אליעזר. קרא דוזאת תורת הנזיר. ע\"כ. </b>ובסוגין כ' תוס' עוד דמתני' דהכא מיירי במפרש ק' יום שלמים דהוי ביום מלאת והא דאינו סותר הכל היינו מקרא וזאת תורת הנזיר ביום מלאת דתן לו תורת נזיר סתם (וגזירת הכתוב הוא) אבל באומר ק' יום ולא אמר שלימים לר\"א הוי בכלל נטמא אחר מלאת ואינו סותר כלל. וכ\"כ ג\"כ בפ\"ק לחד תירוצא:",
+                "[אות כא] <b>שם בתי\"ט סד\"ה נטמא. סותר הכל מדרבנן. </b>אבל נטמא יום ל\"ב או בק\"ב אינו סותר רק שבעה שיטהר ויביא קרבנותיו. תוס':",
+                "[אות כב] <b>שם ד\"ה רבי אליעזר. יום ל' דסותר משום כו'. </b>וכ' תוס' כאן דלבר פדא אינו מביא קרבנות טומאה מבואר דס\"ל דלאחר שכלה כל נזירתו כיון דאינו סותר מן התורה אינו מביא קרבן טומאה. ולפ\"ז ממילא ה\"ה לרב מתנא בנטמא ביום ל\"א דסותר ל' כיון דהוא רק מדרבנן אינו מביא קרבן טומאה. אולם ברמב\"ם (פ\"ו הל' ד') כתב אם נטמא אחר יום מלאת וכו' סותר ל' בלבד. כיצד יעשה מביא קרבנות טומאה כשיטהר וכו' עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>במשנה נזיר שלשים יום. </b>ואף דאינו מביא קרבנותיו עד מלאת ימי נזרו בא\"י ועובר בב\"ת יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה\"ת בשוא\"ת. שיטה מקובצת בשם תוספי הרא\"ש:",
+                "[אות כד] <b>שם ובסוף שבע שנים נטמאת. </b>נלע\"ד דבכה\"ג אינה מביאה קרבן טומאה דהא מדינא הוי נטמאת אחר שכלה נזירתה ואין חכמים עוקרים בקום ועשה. ועי' מ\"ש לעיל משנה ד' (אות כ\"ב):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כה] <b>בהרע\"ב ד\"ה פי כפיו. והוא שיאמר פי כפיו מיין. </b>דאילו אמר על פיו שיהי' נזיר לא הוי נזיר אא\"כ אמר כן על אבר שהנשמה תלוי' בו. (אבל דעת התו' שבתכ\"ד ששמע אין צריך לומר מיין עיי\"ש):",
+                "[אות כו] <b>תי\"ט ד\"ה ואני. משתרי אותו שאחריו. </b>דמזה נשמע דחד בחברי' מתפוס דאילו כלם בקמא מתפיס גם בהותר אמצעי יהיו אותם שלאחריו אסורים:"
+            ],
+            [
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה הריני נזיר. אבל אם אמר כו' ואת בניחותא. </b>הכי איתא בסוגי' דפרכינן מברייתא דקתני הריני נזיר ואת ואמרה אמן שניהם אסורים ומסקי' דברייתא דקאמר הריני נזיר ואת דקתלי נדרו בנדרה מתני' דאמר לה הריני נזיר ואת מאי. ואולם מה דכ' הרע\"ב שהרי קיים לה ק' לי איך שייך קיום קודם שנדרה הא מתני' מפורשת (פ\"י מ\"ז דנדרים) דקיום קודם לנדרים לא הוי קיום וצ\"ע. ובתוס' מבואר דטעמא דברייתא בתולה נדרו בנדרה היינו שאם את תהיה נזירה גם נזירותי יחול וס\"ל דהבעל מעקר עקר וא\"כ אם יפר לה יבטל ג\"כ שלו מעיקרא והוי כמפר לעצמו (וקאי בלא יחל) מתני' דא\"ל ואת מאי היינו שהוא מקבל נזירות אנפשי' בכל ענין ואינו תולה בדידה עיי\"ש. וא\"כ לפי\"מ דקי\"ל דבעל מיגז גייז ולא יתבטל נדרו מתני' דהכא גם באומר ואת בניחותא ותולה בדידה מ\"מ יפר שלה ושלו קיים. וע' במ\"ל (פ\"ב ה\"ד מהל' נזירות) (ואפשר לומר שדעת רש\"י והרע\"ב שבוודאי ניחא לי' במה שאמרה אמן והוי קיום בלב שהוא קיום כברייתא דנדרים (דף ע\"ט):"
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>הפר לה בעלה. </b>משמע דלאחר ההפרה מותרת לטמא למתים. ואף למ\"ש בתי\"ט בפרקין (מ\"ה ד\"ה א\"י להפר) דטומאה לא מקרי עינוי נפש מ\"מ כיון דאין נזירות לחצאין מופר הכל. ובאמת לענין טומאה בלא\"ה מסקי' בסוגי' נדרים דמקרי ע\"נ וכמו שהשיג לנכון המוהרש\"ח לקמן על התי\"ט. ומ\"מ נ\"מ בסברא הנ\"ל לענין דמותרת גם בחרצנים וזגים דליכא ע\"נ מטעמא דאין נזירות לחצאין כמבואר בסוגי' דנדרים שם:",
+                "[אות כט] <b>תי\"ט ד\"ה תספוג. ולהקל ממלקות של תורה. </b>וברש\"י ביבמות פר\"ג כ' מאי לוקה לא מכות ארבעים אלא רידוי מדרבנן שנהג קלות ראש בעצמו. והריב\"ש (בסי' צ') כתב והתוס' אמרו שגם במכות מרדות המספר מכות הם כמספר התורה אלא שאינן חזקות כמותן וזהו לפי\"מ שאמרו רז\"ל (פ\"ק דקדושין) הקורא לחבירו עבד יהי' בנידוי ממזר סופג את הארבעים וזה אינו רק מלקות דרבנן ואמרו בו סופג מ', והפר\"ח א\"ח (סי' תע\"א ס\"ב) כ' דלשיטת רש\"י הנ\"ל צ\"ל דההיא דממזר שניא כיון דאמר שחבירו עבר בלאו לפיכך סופג מ' כדין עבר בלאו עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות ל] <b>תוס' חדשים. וכ\"כ התוס'. </b>אינו מפורש כן בתוס'. אלא שכתבו וז\"ל אע\"ג שהיפר לה כדמפרש לה טעמא דמתני' כיון דבעי כפרה הוי כחטאת שמתו בעליה עכ\"ל. וכוונתם כמ\"ש לעיל בפרקי' (דכ\"א ב') דבעיא כפרה על שציערה עצמה מיין כר\"א הקפר עיי\"ש (וכן ג\"כ כוונת רש\"י). ודע שמבואר בסוגיא דלשם דזהו רק למאי דס\"ל דבעל מעקר עקר צריכי' לה\"ט כיון דצריכה כפרה הו\"ל כחטאת שמתו בעליה אבל למאי דקי\"ל בעל מיגז גייז בלא\"ה ניחא דשם חטאת עלה עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לא] <b>הרע\"ב ד\"ה אר\"י. וקדם א' מהן כו' זכה. </b>בסוגי' איבעי' דלא איפשיטא אם הלכתא גמירי לה כל דקדים גלח גלח א\"ד ירושה גמרינן לה ופלגא הוי. והרמב\"ם (לפי דרכו דאת\"ל הוי פשיטו') כ' דירושה הוא ויש לכל א' מהן לגלח על חלקו והבכור נוטל בהן פי שנים. והרע\"ב שכ' דאי קדם וגלח לא ידעתי טעמא דנקט כך בפשיטות והא הוא איבעיא דלא איפשיטא או דאפשיטא אידך צד דירושה הוא ופלגי לה (והרמב\"ם (בפי' המשנה) כ' כמו הרע\"ב. ואולי האיבעיא כששני הבנים נזירים):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות לב] <b>בהרע\"ב ד\"ה דינר כו'. רישא אשמועי'. </b>ותוס' כ' דצריכי. דדינר של זהב אצטריך לאשמעינן דבעין רעה מקדיש דדוקא הכי הוא דס\"ל לב\"ש דהוי הקדש אבל בהיפוך דינר כסף שיעלה ועלה ד\"ז אינו קדוש. ורישא דשור אצטריך לאשמעינן דלבן לא מקרי יפה לגבי שחורים. וסיפא דיין ושמן אף דברוב מקומות שמן עדיף מ\"מ אם בגלילא נדר דהיין שם ביוקר אזלי' בתריה:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>בהרע\"ב ד\"ה תצא ותרעה כו'. ולא מידי קאמר. </b>וה\"ה לדידן בתמורה דהוי אפי' בטעות מ\"מ אם אחר שהמיר נשאל לחכם על הראשונה והתירו החכם לומר שאינו עולה תצא גם התמורה לעדר דהוי כאילו אמר הר\"ז תמורת חולין. גמרא (ותוס') וע' בפירוש רש\"י וצ\"ע והרמ��\"ם השמיט למימרא זו (בפ\"א מהל' תמורה):",
+                "[אות לד] <b>תי\"ט ד\"ה תצא ותרעה. דבעל מיגז גייז. </b>באמת מבואר בסוגיא דלעיל (דף כ\"א ב') דאפי' אי בעל מיעקר עקר מ\"מ החטאת תמות. אבל לשון דהתוס' כך הוא וי\"ל דבעל מיגז גייז וא\"נ דמיעקר עקר מ\"מ הא אוקמי לעיל כר\"א הקפר (עמ\"ש לעיל בפרק הקודם משנה ד') אבל לרבנן נפקי לחולין עכ\"ל. והכל תירוץ א'. וכוונתם דלעיל לא אמרי' דחטאת תמות אלא אי משום דמיגז גייז אי משום דצריכה כפרה כר\"א הקפר. אבל לרבנן היכי דמיעקר עקר נפק לחולין. עוד כתבו. ואפילו לר\"א הקפר נראה דלא דמי דהתם הנדר חל רגע אחד וכו' אבל הכא לא חל הנדר אפי' שעה א' כדפרישית עכ\"ל והיינו דהכא לא מיירי כלל בהתרת חכם אלא דהחכם מודיע לו דמעיקרא לא הי' לשון נזירות דמה\"ט מודו ב\"ש הכא דתצא ותרעה בעדר אף דס\"ל לב\"ש דאין שאלה בנזירות לעיל (ברפ\"ב דמסכתין) (ובזה נדחו דברי התוס' חדשים כאן):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>הרתיע לאחוריו כו'. </b>הכי פליגי (פ\"ב מ\"ח) דמסכתין:"
+            ],
+            [
+                "[אות לו] <b>תי\"ט ד\"ה הרי כולם נזירים. שכבר אמר אמת במקצת. </b>לכאורה תמוה דא\"כ ההוא דאמר הריני נזיר שאין א' מכם נזיר אמאי הוי נזיר הא לא נתקיימו דבריו דהא באמת כולם נזירים ודאי ואין א' מהם שאינו נזיר שכל א' אמר אמת במקצת וצ\"ע. אח\"כ ראיתי שעמד בזה הלחם משנה והביא דברי הרמב\"ם בפירוש המשנה דהך דאמר הריני נזיר שאין א' מכם וכו' הוא ענין בפ\"ע ולא קאי אשל מעלה עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לז]  <b>במשנה וחומר בטומא' מבתגלחת. </b>ק' לי אמאי לא חשיב חומר בתגלחת מבטומאה דבגלוח גם המגלח חייב ובטומאה אין המטמא חייב. ואפשר דלא חשיב רק לענין הנזיר עצמו אבל לא מה שעל אחר. ומ\"מ ק' לי לר\"ל דס\"ל במסכתין (די\"ז א') דבנזיר בבה\"ק דאינו לוקה משו' טומאה וע' בתוספות שם דמ\"מ לוקה על גפן ותגלחת (דלא כהר\"ן נדרים (ד\"ד א') דלר\"ל גם באלו אינו חייב) א\"כ אמאי לא תני חומר בתגלחת מבטומאה בנזיר בבה\"ק:",
+                "[אות לח] <b>תי\"ט סד\"ה בתגלחת כו'. כאידך ברייתא דבריש יבמות. </b>עמ\"ש בגליון בנדרים (פ\"ב משנה ב' אות ט\"ז):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>תי\"ט ד\"ה ואם גילח. אלא נזיר טהור שגילח פתח אהל מועד. </b>תמוה לי הא אינו מגלח כלל פתח א\"מ דהוי בזיון מקדש דמה\"ט דרשי' וגלח פא\"מ היינו על שלמים דכתיב ביה פתח א\"מ כדאי' בסוגיא וכמ\"ש התי\"ט במתני' הקודם ד\"ה ושוחט וא\"כ איך שייך דמצות שלוח השער דכתיב בקרא מיירי דוקא בגלח פא\"מ הא לכתחילה אינו מגלח פא\"מ. גם מ\"ש הרע\"ב בטעם דאינו משלח דהוי מחוסר הבאה. ק' הא אדרבא אם מגלח פא\"מ הוי מחוסר הבאה דהדוד שלמים הוא בירושלים. וכמבואר בסוגייא וצ\"ע. ובתוס' בשמעתין ד\"ה לא היה משלח כתבו ג\"כ הטעם דמחוסר הבאה אלא דכתבו דהוי מחוסר הבאת שערו מחוץ לירושלים לתתם תחת הדוד שלמים שבירושלים עכ\"ל היינו דס\"ל דאם גילח במדינה היינו חוץ לירושלים וניחא הכל דמצות גילוח היה חוץ לעזרה והיה מצות שלוח בלא חסרון הבאה ואם גילח במדינה דהיינו חוץ לירושלים אינו משלח אבל הרע\"ב שפירש במדינה ירושלים ק' כנ\"ל. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות מ] <b>תי\"ט ד\"ה או כו'. דשליקה בישול. </b>ע' (ברפ\"ד דמעשרות) בתי\"ט שם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מא] <b>רא\"א יטמא כ\"ג. </b>בירושלמי קאמר דר\"א ס\"ל תדיר ומקודש מקודש קודם (כן הוא לפי\"מ שהגיה בקרבן עדה) דכהן הוא תדיר דקדושתו בכל שעה ונזיר אינו תדיר דהוא רק בימי נזרו אבל מקודש דמביא קרבנות על הטומאה ומקודש עדיף עיי\"ש. ולחכמים דהשיבו יטמא נזיר אפשר דס\"ל תדיר ומקודש תדיר קודם מש\"ה השיבו דכהן קדושתו עולם היינו דהוי תדיר דעדיף או דהשיבו דכ\"ג ג\"כ מקודש יותר דקדושתו קדושת עולם והוי תדיר ומקודש. ק\"ע: ",
+                "[אות מב] <b>בתוי\"ט ד\"ה יטמא נזיר. ושאלני בני. </b>כך הקשה בירושלמי. ומשני זו תורה (היינו כהן מפורש בתורה) זו אינה תורה (דנזיר ע\"י הדרת אב אינו מפורש בקרא אלא דלחד מ\"ד הוי הלכה ולחד מ\"ד הוי דרבנן) כ\"כ בק\"ע. ובפני משה:"
+            ],
+            [
+                "[אות מג] <b>בהרע\"ב ד\"ה עד שיטהר. שיטבול ויעריב שמשו. </b>תמוה לי הא פשטי' בסוגיא דמדקתני בסיפא מתחיל ומונה מיד הא רישא מאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו ומני רבנן היא וכו' וצע\"ג. ובאמת תמוה לי בסוגיין דמיבעיא לן דקתני עד שיטהר בשביעי קאי ומאי עד שיטהר עד דעביד הערב שמש ומני ר\"א היא א\"ד בשמיני קאי ומאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו. והנה מה דאמרי' ר\"א היא הוא תמוה דהא מדברי ר\"א מוכח דס\"ל כריב\"י דמונה מיום השביעי וא\"כ איך אמר עד דעביד הערב שמש וגם מאי דאמרינן עד שיביא קרבנותיו ומני רבנן וכתבו תוס' דאמרי וקדש ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו וזהו לישנא דר' (לעיל די\"ח) ומבואר שם דהיינו משעה שראוי להביא קרבן דהיינו מצפרא או מליל ח' אם לילה לאו מחוסר זמן ועי' בתוס' שם ד\"ה ורבנן והכא הא קתני עד שיביא קרבנות דמיבעיא הבאת קרבן וזהו כרבנן דר\"א בברייתא דלעיל די\"ח דחטאתו מעכבתו מלמנות. וגם אמאי קאמר ורבנן דאם הכוונה דכר' אתי הל\"ל ור' היא גם אמאי נקט תחלה ור\"א דאינו מפורש כן בדברי ר\"א אלא דמוכח כן ואמאי לא נקט ריב\"י הוא דאמר במפורש דמונה מיום הז'. מזה נראה דהעיקר כמו שהגיה כאן הגאון מוהר\"א ווילנא זצ\"ל ור' היא והיינו דמבעי' אי בשביעי קאי ומאי עד שיטהר עד דעבוד הערב שמש ור' היא דס\"ל יום הבאת קרבנות והיינו דנימא באמת דלילה לאו מחוסר זמן ומונה מתחילת ליל ח' (ומה דלא מפרשי' דבאמת מתני' קאי דמונה מיום הז' ממש וריב\"י היא היינו דיום ז' לא מקרי עד שיטהר דהא לא נטהר מטומאתו עד אחר הערב שמש). א\"ד דבשמיני קאי ועד שיטהר היינו הבאת קרבנות (דאילו מצפרא לא שייך לשון עד שיטהר דהא א\"צ לעשות והטהרה בעצמו כבר נגמר בז' ע\"י הערב שמש אלא ע\"כ דעד שיביא קרבנות) ורבנן הוא היינו רבנן דר\"א דס\"ל דחטאתו מעכבתו. וברור. אך תמוה לי דהיכי פשטי' מדקתני סיפא ומונה מיד מכלל דרישא בח' קאי. הא עדיין י\"ל דבשביעי קאי וברישא אינו מתחיל עד דיטהר בהערב שמש ואילו בסיפא היכי דליכא קרבן מונה מיום הז' כדאיתא (לעיל די\"ח ע\"א) דר' מודה בטמא שנזר דמונה מיום הז' והיינו מיד היינו אחר הזאת שביעי. וצלע\"ג*) (ונראה דמשמע מהתוס' שלמדו (עד דעביד הערב שמש) היינו שהוא יום הטהרה. או דלא גרסי' זה. והזכיר ר\"א ולא ריב\"י כי הוא בר פלוגת' דרבנן וגם בדברים מפורשים [עי' תוס' לעיל ד\"ה מתחיל] אבל כר' אין שום הכרעה ממשנתינו כנ\"ל. ואם שמלות מביא את קרבנו מילתא אחרית' היא [כפי צד האיבעיא] אז גם כר\"א וכריב\"י נמי אתיא. והתוס' הביאו הפסוק וקדש ראשו משום דרבנן בוודאי נמי למדו מזה):"
+            ],
+            [
+                "[אות מד] <b>תוי\"ט ד\"ה ורביעית דם כו'. לאפוקי מר\"ע כו'. </b>קשה לי דאיך נשמע זה דהא גם אם אתי' כרע\"ק ניחא דתני רובע לדיוקא דעל אהל אינו מגלח אבל על מגעו ומשאו מ��לח כמו ברובע עצמות. וא\"כ במה מורה לנו מתני' לאפוקי מדרע\"ק. ואם נפרש כהרע\"ב דמה דקתני ואהל ורובע עצמות היינו אם האהיל על רובע ניחא. דמדוקדק כן בלשון מתני' דקתני ורביעית דם ואהל ורובע עצמות היינו דרביעית דם אינו מגלח כלל ועל אהל דרובע עצמות אינו מגלח דמשמע דעל מגעו מגלח:",
+                "[אות מה] <b>תוי\"ט ד\"ה ומזה כו'. ור\"ח כהן השיב כו'. </b>לענ\"ד מבואר בתוס' דלא נחלקו לענין הזאה אלא לענין אם הנזיר מגלח דלר\"ת נזיר מגלח וע\"כ מתני' לא מיירי בכלי מתכת ולא קאי עלה דינא דמתני' ומזה בג' ובז'. ולדעת ר\"ח כהן אין הנזיר מגלח עלה ומצינו לאוקמי למתני' בכלי מתכת וקאי עלה ומזה וכו' דגם לר\"ח כהן צריך הזאה:"
+            ],
+            [
+                "[אות מו] <b>תוי\"ט ד\"ה אינו דין. וה\"ה דהל\"ל. </b>מאד תמוה דמנ\"ל דלר\"ע לית ליה להא. הא י\"ל בפשוטו דרע\"ק אית ליה ג\"כ הלכה דעל חצי לוג באהל הנזיר מגלח ולא על רביעית ובא ללמד מק\"ו דעל רביעית עכ\"פ דבמגע ומשא מגלח בק\"ו מעצם כשעורה וגם היכי מצי לומר על אהלו. הא לענין אהלו ליכא ק\"ו דמצינן למימר דיו לבא וכו' דהא בעצם כשעורה ליכא רק במגע. (ואפשר דרש\"י סבר דר\"ע ל\"ס להלכה כלל כפי משמעות המשנה. ולזה כ' שזה סברא):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מז] <b>תוי\"ט ד\"ה מגלחין כו'. הם נשים או כו'. </b>לא ידעתי הא הכא מגלחים בממנ\"פ דכל א' הוא נזיר טהור או נזיר טמא ודברי הש\"ס בהכרח דקאי אסיפא אההיא דסופרים ל' יום ומביאים קרבן טהרה בזה יקשה איך יעשו בגלוח. וכן ראיתי מפורש בשיטה מקובצת. ובאמת גם בזה ק\"ק דלמא באמת לא מגלחים ואתיא כר\"ש דלעיל (פ\"ו מ\"ט) דגלוח אינו מעכב וכסתם מתני' לעיל (פ\"ד מ\"ה) ואדרבא הי' מיושב מה דלא קתני במתני' בבבא זו ומגלח כדקתני ברישא וצ\"ע:",
+                "[אות מח] <b>תוי\"ט ד\"ה ומביאין כו'. אלא דבר יכול להיות. </b>והא דברה\"ר שניהם טהורות לא משום דילפי' מסוטה דהכא שאני כיון דממנ\"פ חד מנייהו טמא. אלא דהטעם דכל א' מוקי אחזקת טהרה (וילפינן לי' מקרא) תוס'. אבל ברה\"י דילפי' מסוטה דלא מהני חזקת טהרה אלא דהתם עשאו הכתוב כודאי והכא ל\"ש כן כיון דחד מינייהו ודאי טהור. אבל עכ\"פ החזקה לא מהני ברה\"י. מהר\"ם לובלין:",
+                "[אות מט] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ועולת כו'. אינו רשאי לגלח כו'. </b>ולפ\"ז משמע דדוקא בנשים או קטנים דמגלחי' אבל באנשים דלא מגלחי' אינם מביאים עולת בהמה. אבל הרמב\"ם כתב דבכל ענין מביאים עולת בהמה ועי' בלח\"מ:"
+            ],
+            [
+                "[אות נ] <b>תוי\"ט ד\"ה אחר ששים יום. אבל דברי הר\"ב אין לפרש כן. </b>ובתוס' (דף נ\"ה) כתב בשם מהר\"ף דבב' תגלחות הראשונות הקילו לגלח ביום ל' כדי למהר לאכול בקדשים אלא דגלוח הראשון אינו מביא החטאת עוף עד יום ל\"א דאע\"ג דקי\"ל דאם גילח ביום ח' מביא קרבנותיו בח' כדלעיל (פ\"ו מ\"ו) הכא כיון דצריך טבילה משום צרעתו מיחזי כאלו טובל משום טומאתו (והוי כטבל בח' דמביא קרבנותיו בט') וא\"כ מתחיל הנזירות הב' מיום ל\"א משהביא הקרבן ומגלח ביום ס' ולמחרתו מביא עוף של ספירה ואוכל בקדשים. ותגלחת ב' האחרונות הוי כמו כל נזיר דמגלח לכתחלה ביום ל\"א ויום ס\"א הוא למנין יום א' וביום קכ\"א נשלמו ס\"א יום כמו בנזיר ב' נזירות ומגלח ושותה יין. ומ\"ש התוי\"ט בכוונת הרע\"ב דגילוח הראשון הי' ביום ל\"א כדין כל תגלחת נזיר וכו' ותגלחת שני' מגלח ביום ל' וזה רשאי לעשות כדתנן וכו' וה\"נ דכוותה שהתגלחת הראשונה וכו'. לא הבנתי דזה אמת דחושבים הנזירות מיום התגלחות ראשונה דהיינו מן ל\"א אבל מ\"מ לכתחילה בעי' תגלחת שניי' ג\"כ לל\"א והיינו ס\"א כדקתני להדי' (פ\"ב מ\"ב) דנזיר ב' נזירות מגלח ראשונה יום ל\"א ואת הב' יום ששים וא' וא\"כ מגלח תגלחת שניי' ביום ס\"א ואינו אוכל בקדשים עד ס\"ב שמביא קרבן ספירתו ומ\"ש התוי\"ט ודלא נקט לעיל כה\"ג. תמהני הא אדרבא תני להדיא לעיל דמגלח ביום ס\"א. וכל דיבור של התי\"ט בזה לא זכיתי להבין:",
+                "[אות נא] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ושותה כו'. קשה לי דכיון דביום ס'. </b>לענ\"ד כיון דביום ס\"א מביא חטאת העוף של ספירו משום הכי מתחיל המנין מיום ס\"א (עיין בתוס'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות נב] <b>במשנה כיצד ירד לטבול. </b>בפשוטו נראה דדוקא בחזקת טומאה דמת טמא אבל לא מחזקת טומאה דשרץ לענין טומאת מת. ולענ\"ד אפשר לומר למה דמבואר בסוגיא דס\"ד ב' דאחר הגילוח שהלך בקבר התהום טהור אף דמחוסר הערב שמש לא מקרי חזקת טמא דשמשא ממילא ערבא ועי' בתוס' דמכ\"ש דמחוסר טבילה לא מקרי חזקת טמא דבידו לטבול וא\"כ י\"ל דזהו דירד לטבול מטומאת שרץ לא מקרי חזקת טמא דבידו לטבול אבל ירד לטבול מטומאת מת דמחוסר מעשה תגלחת זהו מקרי חזקת טומאה. ולפ\"ז נ\"מ לדינא בירד לטבול מטומאת מת של רובע קב עצמות וכן רביעית דם כיון דא\"צ גלוח לא מקרי חזקת טומאה. ודו\"ק:",
+                "[אות נג] <b>בהר\"ב ד\"ה ירד לטבול כו'. אבל בטומאת מת טמא. </b>ובתוס' בסוגי' דס\"ד א' ד\"ה והמאהיל דבמגע אין חילוק בין שרץ למת דיש בו דין צפה דספיקו טהור אלא דלענין טומאת אהל בזה ספק טמא טמא ונ\"ל דמוכרח כן ממה דאיתא שם בעי רמב\"ח מת בכלי וכלי צף במים והא במת אין בו דין צפה אע\"כ דלענין מגע יש לו דין צפה ואולם מלשון הרע\"ב משמע דבמת בכל ענין אין בו דין צפה וכן משמע לשון הרמב\"ם (פי\"ד ה\"ג מהל' אבה\"ט) שכתב לא אמרו ספק טומאה צפה טהור אלא לשרץ בלבד משמע דלמת דומיא דשרץ במגע אין בו דין צפה מה\"ט נ\"ל נקט הרמב\"ם שם הלכה י\"ד שרץ בכלי כלי צף על המים כו' דבמת ליכא למיבעיא דאין בו דין צפה. ובהגהת כ\"מ שם כתב לא ידעתי אמאי שינה רבינו הלשון דשם האיבעיא מת בכלי. ולפי הנ\"ל ניחא ואפשר היה הגירסא להרמב\"ם בסוגיין שרץ בכלי או דס\"ל מת לאו דוקא כנלע\"ד נכון בעזהי\"ת:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,183 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nazir",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Nazir",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>הרע\"ב ד\"ה האומר אהא כו'. אם נתכוון כו'. </b>דבלא\"ה י\"ל דלמא אהא לפוטרו מקרבנות קאמר. גמרא:",
+                "[אות ג] <b>תי\"ט ד\"ה הריני כזה. דטפי משמע אהא. </b>וכ\"כ הר\"ן נדרים ד\"ט א' ד\"ה כשהיה בשם רבותי' וכתב עלה ואינו נראה בעיני דהריני לא גרע מאהא וכו' והתוי\"ט פ\"א (מ\"א) דנדרים ד\"ה כנדרי וכו' העתיק כסתימת דברי הר\"ן דבאומר הריני לחוד אף שלא אמר כנדרי רשעים מהני וכאן הביא כסתימת דברי תוס' דהריני לא מהני:",
+                "[אות ב] <b>בהרע\"ב ד\"ה רבי מאיר. הואיל ונזיר עובר כו'. </b>היינו נזיר טהור אבל נזיר טמא י\"ל הרי עלי לפטרו מקרבנות קאמר. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>במשנה מה בין נזיר עולם כו'. </b>וא\"ת שאלה איכא ביניהו דנזיר שמשון ליתא בשאלה ונזיר עולם איתא בשאלה (כדאיתא במכות דף כ\"ב א') וי\"ל מלתא דליתא בנזירות לא קתני. ואם ישאל על נזירתו אז לא הוי נזיר והכי קאמר מה בין נזיר שמשון לנזיר עולם כששניהם נזירים תוס':",
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה אינו כו'. וכ\"כ הרמב\"ם בחיבורו. </b>וכ\"כ רש\"י פ\"ק דסוטה (דף ט' ע\"ב ד\"ה ניכרין דברי אמת):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה ומגלח כו'. בדברים חלוקים כו'. </b>זהו תירוצא דרבה אבל רבא משני דשאני התם דהא קתני הריני נזיר אחת ופירשו תוס' דס\"ל דמה דקתני מכאן ועד סוף עולם קאי באומר אחת. ואינך אמוראי לא משמע להו דקאי מכאן ועד סוף עולם אאחת (ומתני' דלק' מכאן ועד מקום פלוני דלא מיירי באחת לא קשה לשינויא דרבא דהתם דמיירי בהחזיק בדרך מסתמא מפני אונס הדרך קיבל עליו נזירות להנצל מסכנת הדרך לסך מהלך ימים עד מקום פלוני ומסתמא אין דעתו להיות נזיר כ\"א בהיותו בדרך. תוס' ד\"ה ולהוי). וא\"כ הרע\"ב דכתב (במתני' ג') ובין שאמר ה\"נ אחת מכאן ועד סוף עולם משמע דמיירי דוקא באמר אחת וזהו כשינויא דרבא. ואלו מה דכתב הרע\"ב כאן הואיל ותלה נזירתו בדברים חלוקים משמע דנקט לתירוצו דרבה וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט ד\"ה אמר. דנזירות חדא אריכא כו'. </b>ולענ\"ד אף לת\"ק דרבי מ\"מ י\"ל דהכא בעי שיאמר כמנין דבלא\"ה כיון דאית ליה קיצותא והו\"מ לומר שס\"ה נזירות ומדלא אמר הכי מפרשים דברי' דקיבל רק נזירות א' ל' יום וכוונתו מרובה עלי כאילו קבלתי כמנין ימות החמה כההיא דמתני' דלעיל (מ\"ג) במכאן ועד סוף עולם כמ\"ש התוי\"ט אלא ע\"כ דהכא דאומר כמנין שאני דא\"א לפרש דבריו בענין אחר. אח\"כ מצאתי בעזה\"י שכ\"כ במ\"ל וכן מצאתי בעזה\"י בשיטה מקובצת למוהר\"ר ב\"א שהביא בשם הרא\"ש דלת\"ק דר' דגם בלא מנין אמרינן נזירות הרבה קיבל עליה היינו בלית ביה קיצותא אבל באית ביה קיצותא אמרי' דנזירות אחד ארוך קיבל עליה ע\"ש. והיינו דאזיל בשיטת רש\"י לעיל דפירש דפירכת הש\"ס וליהוי כל אוונא ואוונא קאי אברייתא דמכאן ועד מקום פלוני ועלה משנינן לחלק בין אית ליה קיצותא ללית ביה קיצותא א\"כ מבואר דבאית ליה קיצותא מפרשים נזירות חדא אריכתא. וממילא הו\"ה לשיטת תוס' דלעיל וכפי מה שהעתיק התי\"ט לעיל למה דס\"ל דפרכת הש\"ס הנ\"ל קאי אמתני' דמכאן ועד סוף העולם א\"כ מבואר דבאית ליה קיצותא מפרשים נזירות א' ל' יום וא\"כ בין כך ובין כך הכא גבי ימות החמה גם לת\"ק דר' בעינן דוקא כמנין דבלא\"ה לתוס' הוי נזיר ל' יום ולהרא\"ש הוי נזיר שנה א':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>תי\"ט סד\"ה אמר אמרה פרה. ויאמר עשו בלבו רש\"י. </b>עיין בע\"ז (דף י\"ז תוס' ד\"ה עד שאנו כו'):",
+                "[אות ט] <b>בהרע\"ב ד\"ה בש\"א כו'. דאזלי לטעמייהו. </b>דליכא למימר דמיירי באומר נזיר מיין דא\"כ היאך אמר ר\"י אף כשאמרו ב\"ש וכו' אלא ע\"כ דמיירי באומר ממנה ואשמעינן ג\"כ הפלוגתא באומר ממנה אם הוי נזיר (עי' תוספות) וצריכי כל הני גרוגרות ובשרה ודלת כמ\"ש התי\"ט:",
+                "[אות י] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה וב\"ה אומרים. לדבריהם דב\"ש. </b>דליכא למימר דבאמת טעמיה דב\"ה רק דלטעמיה אזלי דמבשרה לא הוי נזיר דא\"כ הא דנקט מתני' דהכא בענין תנאי אם עמדה טעמא דב\"ש אתי לאשמעי' אלא ע\"כ דגם לענין התנאי נחלקו ואף דלב\"ה בלא\"ה לא הוי נזיר מ\"מ נ\"מ לב\"ה באומר התנאי הזה בנזירות מיין. תוס'. ולא זכיתי להבין הא ביסוד זה ליכא פלוגתא דאם לא העמידה ועמדה מאיליה לפ\"מ דקיימין עתה בקושית תוס' גם לב\"ה נתקיים התנאי שלא העמידה ואם אומר הריני נזיר מיין הוא נזיר וא\"כ האי חידושא הוי חידוש להלכתא דמדב\"ש נשמע לב\"ה בפירוש נזיר מיין ולא שייך בזה טעמא דב\"ש אתי לאשמעי' וצ\"ע. ובעיקר קושית תוס' היה נראה עפ\"י הצעת דבריהם מקודם (ד\"ה מי קתני) דל\"ש להגיה אלא דוקא היכא דמוכח כן מכח עיקר הפלוגתא וא\"כ אם היה עיקר רק לענין מבשרה לא היה שייך להגיה לא (וזה מוכרח להגיה דא\"כ לתני סתם אלא ע\"כ מוכח מעיקר הפלוגתא. ועי' בתוספות באותו דיבור לעיל וא\"ת והשתא):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>במשנה ושמע וכו' ועלי לגלח נזיר. </b>דאילו לא אמר רק ואני לחוד אמרי' דפלגיה דדבורי' קיבל עלי' וקאי אריש דבריו של זה שמקבל עליו להיות נזיר ולא לגלח (גמרא):"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>במשנה ואני עלי לגלח כו'. </b>הכא גם בואני לחוד הכי הוא דהא לית כאן רק דבר א' אלא איידי דנקט במתני' הקודם ועלי נקט נמי הכא, גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות יג] <b>הרע\"ב ד\"ה ונולד. ולא נקבה כו'. </b>ובמ\"ל מסתפק באומר לכשיהיה לי בן או בת וילדה טומטום מאי עיי\"ש:",
+                "[אות יד] <b>תי\"ט ד\"ה הריני כו'. תוס'. </b>הב\"י בתשובה בדיני כתובה (סי' א') כ' דמה\"ט הוא דאמרי' הכי דבן דוקא קאמר ולא בת אבל בעלמא אמרי' דבת בכלל בן הוא וכההיא דמתני' (פ\"ד מ\"ח) דגיטין נישאת לאחר והיה לה בנים. וההיא דאמרינן פ' מי שמת גבי נכסיי לבניי דאין הברתא בכלל. היינו דבת במקום בן לא הוי בכלל בני עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות טו] <b>במשנה הפילה אשתו כו'. </b>הכי פליגי נמי פ\"ה מ\"ה דמסכתין (במשניות הוא משנה ו'):",
+                "[אות טז] <b>במשנה חזרה וילדה. </b>כ' תוס' מהריון אחר. לא הבנתי דמה בעו בזה. והא מה דמיבעיא לן בסוגיין אמר הריני נזיר כשיהי' לי בן והפילה וכו' ופי' בתוס' דהוי הוכחה גדולה מדהאי בר קיימא גם זה ב\"ק היינו בחזרה וילדה בו ביום שאילו למחר וליומא אחרא בודאי ליכא הוכח' דלמא הך דלמחר הוא יום של כילוי דהריון והנולד היום חסר יום אחד מזה. וכ\"כ בשיטה מקובצת וא\"כ אם מוקמית מתני' דחזרה וילדה מהריון אחר ממילא הוא אחר זמן הרבה ובכה\"ג דהלידות לא היה ביום א' אף מאותו הריון ליכא הוכחה דאידך ג\"כ ב\"ק. וצ\"ע. ובלא\"ה איני מבין דברי תוספת הנ\"ל דהא י\"ל דמיירי אף מאותו הריון וחזרה וילדה בו ביום והא דלר\"ש צריך לחזור ולהתנות היינו אף לפי הצד דנקטי' זה להוכחה דג\"ז ב\"ק מ\"מ לא הוי הוכחה ובירור גמור דה��י אינו לוקה על גיזה ועבודה כמ\"ש תוס' מדלא נקט האיבעיא (לר\"ש) ולמלקות (ולענ\"ד בלא\"ה יש ראיה מדנקט איבעיא בקרבן ולר\"י דוקא הא גם לר\"ש מיבעי' אם צריך לחזור ולהתנות אע\"כ בין כך ובין כך צריך להתנות דליכא הוכחה גמורה). וא\"כ שפיר מצי מיירי מתני' בהריון א' ובו ביום. ועיין. ובסוגי' ק' לי דאמאי נקט האיבעי' לענין קרבן ולגיזתו ולעבודה ולר\"י הא לר\"י האיבעיא אם הוי הוכחה גדולה נוהג נזירות בשביל הנפל ואי דבלא\"ה צריך לנהוג מכח הלידה השנייה הא נ\"מ באם הלידה שניי' היא בת והנפל זכר וצ\"ע. (אפשר לומר שזה משמע ממתני' דאינו נוהג נזירות לר\"י אפי' כו' לכן האיבעיא אינו אלא על קדושת הקרבן):"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>במשנה ומונה את של בנו. </b>ואם נטמא בתוך של בן סותר גם מה שכבר מנה את שלו. ואם אחר שמנה של בנו ובתוך ימי תשלומי' את שלו נטמא אינו סותר את של בנו כיון דכבר נסתלק לגמרי נזירות בנו. ולדעת הרמב\"ם אינו סותר ג\"כ מה שמנה את שלו קודם לשל בנו ואינו סותר אלא מה שמונה אחר של בנו. ודעת הראב\"ד דסותר לכל הנזירות שלו:",
+                "[אות יח] <b>תי\"ט ד\"ה מניח. אחר נזירות דבנו ל' יום. </b>ק' לי דהא בכה\"ג אינו מגלח רק פעם (אחת) אחר שישלים נזירות דידיה ועולה לדידיה ולדבנו כיון דדבנו נבלע בתוך שלו כדאיתא במתני' שאח\"ז (והיינו לפי דברי התוס') ואפשר לדחוק דכוונתו באמר בתחלת קבלת נזירות שלא יהיו נבלעים לעלות לזה ולזה. (וכן אנו מוכרחים לפרש בתוס' ד\"ה לאחר במה שאמרו דליכא ל' יום מנזירות עיי\"ש):"
+            ],
+            [
+                "[אות יט] <b>תי\"ט ד\"ה לאחר. כ\"כ התוס'. </b>והם מפרשי' למתני' דברישא לא הפסיד כלום היינו כיון דנזירות בנו ל' יום מובלעים תוך הק' יום עולי' לכאן ולכאן לנזירות בנו ולנזירות דנפשיה (ותגלחת אחד על שניהם) ודוקא בהקדים לומר נזירות בנו דמיד בשנולד הבן צריך להתחיל נזירות הבן מש\"ה עולים לשניהם. אבל באומר הריני נזיר ק' יום ונזיר לכשיהיה לי בן בזה לא חל עליו נזירות בנו עד שמשלים תחלה את שלו. ובסיפא דמתני' בנולד הבן ביום ע\"א דבזה כיון דאותו היום התחיל לנזירות דנפשי' אינו עולה לנזירות בנו. ומתחיל לנזירות ביום ע\"ב ונמצא נמשך נזירות בנו יום א' יותר מנזירות דנפשי'. מש\"ה אינם עולים לשניהם. ומונה נזירות בנו מיום ע\"ב ואחר ל' מונה ומשלים נזירות הק' ואח\"כ מגלח ומביא ב' קרבנות דנזירות. וה\"נ הדין בנזירות סתם שאמר הריני נזיר ונזיר לכשיהי' לי בן והתחיל למנות את שלו ובו ביום נולד הבן הל' יום עולים לשניהם כיון דזמנם שוה. ובכה\"ג מתחיל נזירות בנו מיד בו ביום כיון דאותו היום הוי התחלה לשניהם (ולא דמי ליום ע\"א. (סברת תוס' דט\"ו ד\"ה אמר)) ואם נולד הבן ביום שני אינו עולה לשניהם ומונה של בנו ואח\"כ משלים את שלו עיי\"ש:<br><b>והרמב\"ם </b>מפרש פירוש אחר דלא אמרי' כלל דנבלע אלא דבנולד הבן אחר ע' דלא נשאר לשיעור השלמה דהראשון לסיום לזמן גידול שער מפסיד כגון דנולד הבן בפ' יום דמפסיק ומונה של בנו ומגלח לאחר תשלום נזירות בנו והי' לו למנות כ' יום להשלים להמאה ומ\"מ צריך למנות ל' לצורך גידול שער לתגלחת טהרה ומפסיד יו\"ד יום אבל נולד קודם שבעים דממילא ההשלמה זמן גידול שער לא הפסיד כלום עיי\"ש (וכן פי' הר\"ב). ותמוה לי דהא מסקי' בסוגיא דיום ע\"א הפסיד ובזה יקשה לו יהא דמנין הבן מתחיל ביום ע\"ב דיום ע\"א אינו עולה לכאן ולכאן הא מ\"מ גילוח הבן ביום ק\"ב לקבלת נזירותו שהוא יום ל\"א לבן ויהיו תשלום גידל שער ביום קל\"א שהוא יום ל' מיום שגילח נזירות הבן וא\"כ בכולל מנה (לנזירות) קל\"א עם יום הגילוח וזה ג\"כ בנולד הבן תוך ע' דהא צריך להפסיק לנזירות בנו ל' ואח\"כ להשלים נזירות עצמו וביום ק\"א לנזירות עצמו יגלח דהיינו יום קל\"א (לנזירות דהוא קל\"ב לקבלת נזירתו. כי יום הלידה אין עולה לא לכאן ולא לכאן כן נלע\"ד בכוונת רבינו וכן מוכח באמת כיון שאינו עולה לבן שהוא הקודם בקבלה כ\"ש לעצמו שאינו עולה. אך אפשר שהרמב\"ם סובר שעולה לעצמו מחמת שהתחיל למנות. כעין סברת התוס'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כ] <b>תי\"ט סד\"ה רבי אליעזר. קרא דוזאת תורת הנזיר. ע\"כ. </b>ובסוגין כ' תוס' עוד דמתני' דהכא מיירי במפרש ק' יום שלמים דהוי ביום מלאת והא דאינו סותר הכל היינו מקרא וזאת תורת הנזיר ביום מלאת דתן לו תורת נזיר סתם (וגזירת הכתוב הוא) אבל באומר ק' יום ולא אמר שלימים לר\"א הוי בכלל נטמא אחר מלאת ואינו סותר כלל. וכ\"כ ג\"כ בפ\"ק לחד תירוצא:",
+                "[אות כא] <b>שם בתי\"ט סד\"ה נטמא. סותר הכל מדרבנן. </b>אבל נטמא יום ל\"ב או בק\"ב אינו סותר רק שבעה שיטהר ויביא קרבנותיו. תוס':",
+                "[אות כב] <b>שם ד\"ה רבי אליעזר. יום ל' דסותר משום כו'. </b>וכ' תוס' כאן דלבר פדא אינו מביא קרבנות טומאה מבואר דס\"ל דלאחר שכלה כל נזירתו כיון דאינו סותר מן התורה אינו מביא קרבן טומאה. ולפ\"ז ממילא ה\"ה לרב מתנא בנטמא ביום ל\"א דסותר ל' כיון דהוא רק מדרבנן אינו מביא קרבן טומאה. אולם ברמב\"ם (פ\"ו הל' ד') כתב אם נטמא אחר יום מלאת וכו' סותר ל' בלבד. כיצד יעשה מביא קרבנות טומאה כשיטהר וכו' עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>במשנה נזיר שלשים יום. </b>ואף דאינו מביא קרבנותיו עד מלאת ימי נזרו בא\"י ועובר בב\"ת יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה\"ת בשוא\"ת. שיטה מקובצת בשם תוספי הרא\"ש:",
+                "[אות כד] <b>שם ובסוף שבע שנים נטמאת. </b>נלע\"ד דבכה\"ג אינה מביאה קרבן טומאה דהא מדינא הוי נטמאת אחר שכלה נזירתה ואין חכמים עוקרים בקום ועשה. ועי' מ\"ש לעיל משנה ד' (אות כ\"ב):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כה] <b>בהרע\"ב ד\"ה פי כפיו. והוא שיאמר פי כפיו מיין. </b>דאילו אמר על פיו שיהי' נזיר לא הוי נזיר אא\"כ אמר כן על אבר שהנשמה תלוי' בו. (אבל דעת התו' שבתכ\"ד ששמע אין צריך לומר מיין עיי\"ש):",
+                "[אות כו] <b>תי\"ט ד\"ה ואני. משתרי אותו שאחריו. </b>דמזה נשמע דחד בחברי' מתפוס דאילו כלם בקמא מתפיס גם בהותר אמצעי יהיו אותם שלאחריו אסורים:"
+            ],
+            [
+                "[אות כז] <b>הרע\"ב ד\"ה הריני נזיר. אבל אם אמר כו' ואת בניחותא. </b>הכי איתא בסוגי' דפרכינן מברייתא דקתני הריני נזיר ואת ואמרה אמן שניהם אסורים ומסקי' דברייתא דקאמר הריני נזיר ואת דקתלי נדרו בנדרה מתני' דאמר לה הריני נזיר ואת מאי. ואולם מה דכ' הרע\"ב שהרי קיים לה ק' לי איך שייך קיום קודם שנדרה הא מתני' מפורשת (פ\"י מ\"ז דנדרים) דקיום קודם לנדרים לא הוי קיום וצ\"ע. ובתוס' מבואר דטעמא דברייתא בתולה נדרו בנדרה היינו שאם את תהיה נזירה גם נזירותי יחול וס\"ל דהבעל מעקר עקר וא\"כ אם יפר לה יבטל ג\"כ שלו מעיקרא והוי כמפר לעצמו (וקאי בלא יחל) מתני' דא\"ל ואת מאי היינו שהוא מקבל נזירות אנפשי' בכל ענין ואינו תולה בדידה עיי\"ש. וא\"כ לפי\"מ דקי\"ל דבעל מיגז גייז ולא יתבטל נדרו מתני' דהכא גם באומר ואת בניחותא ותולה בדידה מ\"מ יפר שלה ושלו קיים. וע' במ\"ל (פ\"ב ה\"ד מהל' נזירו��) (ואפשר לומר שדעת רש\"י והרע\"ב שבוודאי ניחא לי' במה שאמרה אמן והוי קיום בלב שהוא קיום כברייתא דנדרים (דף ע\"ט):"
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>הפר לה בעלה. </b>משמע דלאחר ההפרה מותרת לטמא למתים. ואף למ\"ש בתי\"ט בפרקין (מ\"ה ד\"ה א\"י להפר) דטומאה לא מקרי עינוי נפש מ\"מ כיון דאין נזירות לחצאין מופר הכל. ובאמת לענין טומאה בלא\"ה מסקי' בסוגי' נדרים דמקרי ע\"נ וכמו שהשיג לנכון המוהרש\"ח לקמן על התי\"ט. ומ\"מ נ\"מ בסברא הנ\"ל לענין דמותרת גם בחרצנים וזגים דליכא ע\"נ מטעמא דאין נזירות לחצאין כמבואר בסוגי' דנדרים שם:",
+                "[אות כט] <b>תי\"ט ד\"ה תספוג. ולהקל ממלקות של תורה. </b>וברש\"י ביבמות פר\"ג כ' מאי לוקה לא מכות ארבעים אלא רידוי מדרבנן שנהג קלות ראש בעצמו. והריב\"ש (בסי' צ') כתב והתוס' אמרו שגם במכות מרדות המספר מכות הם כמספר התורה אלא שאינן חזקות כמותן וזהו לפי\"מ שאמרו רז\"ל (פ\"ק דקדושין) הקורא לחבירו עבד יהי' בנידוי ממזר סופג את הארבעים וזה אינו רק מלקות דרבנן ואמרו בו סופג מ', והפר\"ח א\"ח (סי' תע\"א ס\"ב) כ' דלשיטת רש\"י הנ\"ל צ\"ל דההיא דממזר שניא כיון דאמר שחבירו עבר בלאו לפיכך סופג מ' כדין עבר בלאו עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות ל] <b>תוס' חדשים. וכ\"כ התוס'. </b>אינו מפורש כן בתוס'. אלא שכתבו וז\"ל אע\"ג שהיפר לה כדמפרש לה טעמא דמתני' כיון דבעי כפרה הוי כחטאת שמתו בעליה עכ\"ל. וכוונתם כמ\"ש לעיל בפרקי' (דכ\"א ב') דבעיא כפרה על שציערה עצמה מיין כר\"א הקפר עיי\"ש (וכן ג\"כ כוונת רש\"י). ודע שמבואר בסוגיא דלשם דזהו רק למאי דס\"ל דבעל מעקר עקר צריכי' לה\"ט כיון דצריכה כפרה הו\"ל כחטאת שמתו בעליה אבל למאי דקי\"ל בעל מיגז גייז בלא\"ה ניחא דשם חטאת עלה עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לא] <b>הרע\"ב ד\"ה אר\"י. וקדם א' מהן כו' זכה. </b>בסוגי' איבעי' דלא איפשיטא אם הלכתא גמירי לה כל דקדים גלח גלח א\"ד ירושה גמרינן לה ופלגא הוי. והרמב\"ם (לפי דרכו דאת\"ל הוי פשיטו') כ' דירושה הוא ויש לכל א' מהן לגלח על חלקו והבכור נוטל בהן פי שנים. והרע\"ב שכ' דאי קדם וגלח לא ידעתי טעמא דנקט כך בפשיטות והא הוא איבעיא דלא איפשיטא או דאפשיטא אידך צד דירושה הוא ופלגי לה (והרמב\"ם (בפי' המשנה) כ' כמו הרע\"ב. ואולי האיבעיא כששני הבנים נזירים):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות לב] <b>בהרע\"ב ד\"ה דינר כו'. רישא אשמועי'. </b>ותוס' כ' דצריכי. דדינר של זהב אצטריך לאשמעינן דבעין רעה מקדיש דדוקא הכי הוא דס\"ל לב\"ש דהוי הקדש אבל בהיפוך דינר כסף שיעלה ועלה ד\"ז אינו קדוש. ורישא דשור אצטריך לאשמעינן דלבן לא מקרי יפה לגבי שחורים. וסיפא דיין ושמן אף דברוב מקומות שמן עדיף מ\"מ אם בגלילא נדר דהיין שם ביוקר אזלי' בתריה:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>בהרע\"ב ד\"ה תצא ותרעה כו'. ולא מידי קאמר. </b>וה\"ה לדידן בתמורה דהוי אפי' בטעות מ\"מ אם אחר שהמיר נשאל לחכם על הראשונה והתירו החכם לומר שאינו עולה תצא גם התמורה לעדר דהוי כאילו אמר הר\"ז תמורת חולין. גמרא (ותוס') וע' בפירוש רש\"י וצ\"ע והרמב\"ם השמיט למימרא זו (בפ\"א מהל' תמורה):",
+                "[אות לד] <b>תי\"ט ד\"ה תצא ותרעה. דבעל מיגז גייז. </b>באמת מבואר בסוגיא דלעיל (דף כ\"א ב') דאפי' אי בעל מיעקר עקר מ\"מ החטאת תמות. אבל לשון דהתוס' כך הוא וי\"ל דבעל מיגז גייז וא\"נ דמיעקר עקר מ\"מ הא אוקמי לעיל כר\"א הקפר (עמ\"ש לעיל בפרק הקודם משנה ד') אבל לרבנן נפ��י לחולין עכ\"ל. והכל תירוץ א'. וכוונתם דלעיל לא אמרי' דחטאת תמות אלא אי משום דמיגז גייז אי משום דצריכה כפרה כר\"א הקפר. אבל לרבנן היכי דמיעקר עקר נפק לחולין. עוד כתבו. ואפילו לר\"א הקפר נראה דלא דמי דהתם הנדר חל רגע אחד וכו' אבל הכא לא חל הנדר אפי' שעה א' כדפרישית עכ\"ל והיינו דהכא לא מיירי כלל בהתרת חכם אלא דהחכם מודיע לו דמעיקרא לא הי' לשון נזירות דמה\"ט מודו ב\"ש הכא דתצא ותרעה בעדר אף דס\"ל לב\"ש דאין שאלה בנזירות לעיל (ברפ\"ב דמסכתין) (ובזה נדחו דברי התוס' חדשים כאן):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>הרתיע לאחוריו כו'. </b>הכי פליגי (פ\"ב מ\"ח) דמסכתין:"
+            ],
+            [
+                "[אות לו] <b>תי\"ט ד\"ה הרי כולם נזירים. שכבר אמר אמת במקצת. </b>לכאורה תמוה דא\"כ ההוא דאמר הריני נזיר שאין א' מכם נזיר אמאי הוי נזיר הא לא נתקיימו דבריו דהא באמת כולם נזירים ודאי ואין א' מהם שאינו נזיר שכל א' אמר אמת במקצת וצ\"ע. אח\"כ ראיתי שעמד בזה הלחם משנה והביא דברי הרמב\"ם בפירוש המשנה דהך דאמר הריני נזיר שאין א' מכם וכו' הוא ענין בפ\"ע ולא קאי אשל מעלה עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לז]  <b>במשנה וחומר בטומא' מבתגלחת. </b>ק' לי אמאי לא חשיב חומר בתגלחת מבטומאה דבגלוח גם המגלח חייב ובטומאה אין המטמא חייב. ואפשר דלא חשיב רק לענין הנזיר עצמו אבל לא מה שעל אחר. ומ\"מ ק' לי לר\"ל דס\"ל במסכתין (די\"ז א') דבנזיר בבה\"ק דאינו לוקה משו' טומאה וע' בתוספות שם דמ\"מ לוקה על גפן ותגלחת (דלא כהר\"ן נדרים (ד\"ד א') דלר\"ל גם באלו אינו חייב) א\"כ אמאי לא תני חומר בתגלחת מבטומאה בנזיר בבה\"ק:",
+                "[אות לח] <b>תי\"ט סד\"ה בתגלחת כו'. כאידך ברייתא דבריש יבמות. </b>עמ\"ש בגליון בנדרים (פ\"ב משנה ב' אות ט\"ז):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>תי\"ט ד\"ה ואם גילח. אלא נזיר טהור שגילח פתח אהל מועד. </b>תמוה לי הא אינו מגלח כלל פתח א\"מ דהוי בזיון מקדש דמה\"ט דרשי' וגלח פא\"מ היינו על שלמים דכתיב ביה פתח א\"מ כדאי' בסוגיא וכמ\"ש התי\"ט במתני' הקודם ד\"ה ושוחט וא\"כ איך שייך דמצות שלוח השער דכתיב בקרא מיירי דוקא בגלח פא\"מ הא לכתחילה אינו מגלח פא\"מ. גם מ\"ש הרע\"ב בטעם דאינו משלח דהוי מחוסר הבאה. ק' הא אדרבא אם מגלח פא\"מ הוי מחוסר הבאה דהדוד שלמים הוא בירושלים. וכמבואר בסוגייא וצ\"ע. ובתוס' בשמעתין ד\"ה לא היה משלח כתבו ג\"כ הטעם דמחוסר הבאה אלא דכתבו דהוי מחוסר הבאת שערו מחוץ לירושלים לתתם תחת הדוד שלמים שבירושלים עכ\"ל היינו דס\"ל דאם גילח במדינה היינו חוץ לירושלים וניחא הכל דמצות גילוח היה חוץ לעזרה והיה מצות שלוח בלא חסרון הבאה ואם גילח במדינה דהיינו חוץ לירושלים אינו משלח אבל הרע\"ב שפירש במדינה ירושלים ק' כנ\"ל. וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות מ] <b>תי\"ט ד\"ה או כו'. דשליקה בישול. </b>ע' (ברפ\"ד דמעשרות) בתי\"ט שם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מא] <b>רא\"א יטמא כ\"ג. </b>בירושלמי קאמר דר\"א ס\"ל תדיר ומקודש מקודש קודם (כן הוא לפי\"מ שהגיה בקרבן עדה) דכהן הוא תדיר דקדושתו בכל שעה ונזיר אינו תדיר דהוא רק בימי נזרו אבל מקודש דמביא קרבנות על הטומאה ומקודש עדיף עיי\"ש. ולחכמים דהשיבו יטמא נזיר אפשר דס\"ל תדיר ומקודש תדיר קודם מש\"ה השיבו דכהן קדושתו עולם היינו דהוי תדיר דעדיף או דהשיבו דכ\"ג ג\"כ מקודש יותר דקדושתו ק��ושת עולם והוי תדיר ומקודש. ק\"ע: ",
+                "[אות מב] <b>בתוי\"ט ד\"ה יטמא נזיר. ושאלני בני. </b>כך הקשה בירושלמי. ומשני זו תורה (היינו כהן מפורש בתורה) זו אינה תורה (דנזיר ע\"י הדרת אב אינו מפורש בקרא אלא דלחד מ\"ד הוי הלכה ולחד מ\"ד הוי דרבנן) כ\"כ בק\"ע. ובפני משה:"
+            ],
+            [
+                "[אות מג] <b>בהרע\"ב ד\"ה עד שיטהר. שיטבול ויעריב שמשו. </b>תמוה לי הא פשטי' בסוגיא דמדקתני בסיפא מתחיל ומונה מיד הא רישא מאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו ומני רבנן היא וכו' וצע\"ג. ובאמת תמוה לי בסוגיין דמיבעיא לן דקתני עד שיטהר בשביעי קאי ומאי עד שיטהר עד דעביד הערב שמש ומני ר\"א היא א\"ד בשמיני קאי ומאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו. והנה מה דאמרי' ר\"א היא הוא תמוה דהא מדברי ר\"א מוכח דס\"ל כריב\"י דמונה מיום השביעי וא\"כ איך אמר עד דעביד הערב שמש וגם מאי דאמרינן עד שיביא קרבנותיו ומני רבנן וכתבו תוס' דאמרי וקדש ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו וזהו לישנא דר' (לעיל די\"ח) ומבואר שם דהיינו משעה שראוי להביא קרבן דהיינו מצפרא או מליל ח' אם לילה לאו מחוסר זמן ועי' בתוס' שם ד\"ה ורבנן והכא הא קתני עד שיביא קרבנות דמיבעיא הבאת קרבן וזהו כרבנן דר\"א בברייתא דלעיל די\"ח דחטאתו מעכבתו מלמנות. וגם אמאי קאמר ורבנן דאם הכוונה דכר' אתי הל\"ל ור' היא גם אמאי נקט תחלה ור\"א דאינו מפורש כן בדברי ר\"א אלא דמוכח כן ואמאי לא נקט ריב\"י הוא דאמר במפורש דמונה מיום הז'. מזה נראה דהעיקר כמו שהגיה כאן הגאון מוהר\"א ווילנא זצ\"ל ור' היא והיינו דמבעי' אי בשביעי קאי ומאי עד שיטהר עד דעבוד הערב שמש ור' היא דס\"ל יום הבאת קרבנות והיינו דנימא באמת דלילה לאו מחוסר זמן ומונה מתחילת ליל ח' (ומה דלא מפרשי' דבאמת מתני' קאי דמונה מיום הז' ממש וריב\"י היא היינו דיום ז' לא מקרי עד שיטהר דהא לא נטהר מטומאתו עד אחר הערב שמש). א\"ד דבשמיני קאי ועד שיטהר היינו הבאת קרבנות (דאילו מצפרא לא שייך לשון עד שיטהר דהא א\"צ לעשות והטהרה בעצמו כבר נגמר בז' ע\"י הערב שמש אלא ע\"כ דעד שיביא קרבנות) ורבנן הוא היינו רבנן דר\"א דס\"ל דחטאתו מעכבתו. וברור. אך תמוה לי דהיכי פשטי' מדקתני סיפא ומונה מיד מכלל דרישא בח' קאי. הא עדיין י\"ל דבשביעי קאי וברישא אינו מתחיל עד דיטהר בהערב שמש ואילו בסיפא היכי דליכא קרבן מונה מיום הז' כדאיתא (לעיל די\"ח ע\"א) דר' מודה בטמא שנזר דמונה מיום הז' והיינו מיד היינו אחר הזאת שביעי. וצלע\"ג*) (ונראה דמשמע מהתוס' שלמדו (עד דעביד הערב שמש) היינו שהוא יום הטהרה. או דלא גרסי' זה. והזכיר ר\"א ולא ריב\"י כי הוא בר פלוגת' דרבנן וגם בדברים מפורשים [עי' תוס' לעיל ד\"ה מתחיל] אבל כר' אין שום הכרעה ממשנתינו כנ\"ל. ואם שמלות מביא את קרבנו מילתא אחרית' היא [כפי צד האיבעיא] אז גם כר\"א וכריב\"י נמי אתיא. והתוס' הביאו הפסוק וקדש ראשו משום דרבנן בוודאי נמי למדו מזה):"
+            ],
+            [
+                "[אות מד] <b>תוי\"ט ד\"ה ורביעית דם כו'. לאפוקי מר\"ע כו'. </b>קשה לי דאיך נשמע זה דהא גם אם אתי' כרע\"ק ניחא דתני רובע לדיוקא דעל אהל אינו מגלח אבל על מגעו ומשאו מגלח כמו ברובע עצמות. וא\"כ במה מורה לנו מתני' לאפוקי מדרע\"ק. ואם נפרש כהרע\"ב דמה דקתני ואהל ורובע עצמות היינו אם האהיל על רובע ניחא. דמדוקדק כן בלשון מתני' דקתני ורביעית דם ואהל ורובע עצמות היינו דרביעית דם אינו מגלח כלל ועל אהל דרובע עצמות אינו מגלח דמשמע דעל מגעו מגלח:",
+                "[אות מה] <b>תוי\"ט ד\"ה ומזה כו'. ור\"ח כהן השיב כו'. </b>לענ\"ד מבואר בתוס' דלא נחלקו לענין הזאה אלא לענין אם הנזיר מגלח דלר\"ת נזיר מגלח וע\"כ מתני' לא מיירי בכלי מתכת ולא קאי עלה דינא דמתני' ומזה בג' ובז'. ולדעת ר\"ח כהן אין הנזיר מגלח עלה ומצינו לאוקמי למתני' בכלי מתכת וקאי עלה ומזה וכו' דגם לר\"ח כהן צריך הזאה:"
+            ],
+            [
+                "[אות מו] <b>תוי\"ט ד\"ה אינו דין. וה\"ה דהל\"ל. </b>מאד תמוה דמנ\"ל דלר\"ע לית ליה להא. הא י\"ל בפשוטו דרע\"ק אית ליה ג\"כ הלכה דעל חצי לוג באהל הנזיר מגלח ולא על רביעית ובא ללמד מק\"ו דעל רביעית עכ\"פ דבמגע ומשא מגלח בק\"ו מעצם כשעורה וגם היכי מצי לומר על אהלו. הא לענין אהלו ליכא ק\"ו דמצינן למימר דיו לבא וכו' דהא בעצם כשעורה ליכא רק במגע. (ואפשר דרש\"י סבר דר\"ע ל\"ס להלכה כלל כפי משמעות המשנה. ולזה כ' שזה סברא):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מז] <b>תוי\"ט ד\"ה מגלחין כו'. הם נשים או כו'. </b>לא ידעתי הא הכא מגלחים בממנ\"פ דכל א' הוא נזיר טהור או נזיר טמא ודברי הש\"ס בהכרח דקאי אסיפא אההיא דסופרים ל' יום ומביאים קרבן טהרה בזה יקשה איך יעשו בגלוח. וכן ראיתי מפורש בשיטה מקובצת. ובאמת גם בזה ק\"ק דלמא באמת לא מגלחים ואתיא כר\"ש דלעיל (פ\"ו מ\"ט) דגלוח אינו מעכב וכסתם מתני' לעיל (פ\"ד מ\"ה) ואדרבא הי' מיושב מה דלא קתני במתני' בבבא זו ומגלח כדקתני ברישא וצ\"ע:",
+                "[אות מח] <b>תוי\"ט ד\"ה ומביאין כו'. אלא דבר יכול להיות. </b>והא דברה\"ר שניהם טהורות לא משום דילפי' מסוטה דהכא שאני כיון דממנ\"פ חד מנייהו טמא. אלא דהטעם דכל א' מוקי אחזקת טהרה (וילפינן לי' מקרא) תוס'. אבל ברה\"י דילפי' מסוטה דלא מהני חזקת טהרה אלא דהתם עשאו הכתוב כודאי והכא ל\"ש כן כיון דחד מינייהו ודאי טהור. אבל עכ\"פ החזקה לא מהני ברה\"י. מהר\"ם לובלין:",
+                "[אות מט] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ועולת כו'. אינו רשאי לגלח כו'. </b>ולפ\"ז משמע דדוקא בנשים או קטנים דמגלחי' אבל באנשים דלא מגלחי' אינם מביאים עולת בהמה. אבל הרמב\"ם כתב דבכל ענין מביאים עולת בהמה ועי' בלח\"מ:"
+            ],
+            [
+                "[אות נ] <b>תוי\"ט ד\"ה אחר ששים יום. אבל דברי הר\"ב אין לפרש כן. </b>ובתוס' (דף נ\"ה) כתב בשם מהר\"ף דבב' תגלחות הראשונות הקילו לגלח ביום ל' כדי למהר לאכול בקדשים אלא דגלוח הראשון אינו מביא החטאת עוף עד יום ל\"א דאע\"ג דקי\"ל דאם גילח ביום ח' מביא קרבנותיו בח' כדלעיל (פ\"ו מ\"ו) הכא כיון דצריך טבילה משום צרעתו מיחזי כאלו טובל משום טומאתו (והוי כטבל בח' דמביא קרבנותיו בט') וא\"כ מתחיל הנזירות הב' מיום ל\"א משהביא הקרבן ומגלח ביום ס' ולמחרתו מביא עוף של ספירה ואוכל בקדשים. ותגלחת ב' האחרונות הוי כמו כל נזיר דמגלח לכתחלה ביום ל\"א ויום ס\"א הוא למנין יום א' וביום קכ\"א נשלמו ס\"א יום כמו בנזיר ב' נזירות ומגלח ושותה יין. ומ\"ש התוי\"ט בכוונת הרע\"ב דגילוח הראשון הי' ביום ל\"א כדין כל תגלחת נזיר וכו' ותגלחת שני' מגלח ביום ל' וזה רשאי לעשות כדתנן וכו' וה\"נ דכוותה שהתגלחת הראשונה וכו'. לא הבנתי דזה אמת דחושבים הנזירות מיום התגלחות ראשונה דהיינו מן ל\"א אבל מ\"מ לכתחילה בעי' תגלחת שניי' ג\"כ לל\"א והיינו ס\"א כדקתני להדי' (פ\"ב מ\"ב) דנזיר ב' נזירות מגלח ראשונה יום ל\"א ואת הב' יום ששים וא' וא\"כ מגלח תגלחת שניי' ביום ס\"א ואינו אוכל בקדשים עד ס\"ב שמביא קרבן ספירתו ומ\"ש התוי\"ט ודלא נקט לעיל כה\"ג. תמהני הא אדרבא תני להדיא לעיל דמגלח ביום ס\"א. וכל דיבור של ��תי\"ט בזה לא זכיתי להבין:",
+                "[אות נא] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה ושותה כו'. קשה לי דכיון דביום ס'. </b>לענ\"ד כיון דביום ס\"א מביא חטאת העוף של ספירו משום הכי מתחיל המנין מיום ס\"א (עיין בתוס'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות נב] <b>במשנה כיצד ירד לטבול. </b>בפשוטו נראה דדוקא בחזקת טומאה דמת טמא אבל לא מחזקת טומאה דשרץ לענין טומאת מת. ולענ\"ד אפשר לומר למה דמבואר בסוגיא דס\"ד ב' דאחר הגילוח שהלך בקבר התהום טהור אף דמחוסר הערב שמש לא מקרי חזקת טמא דשמשא ממילא ערבא ועי' בתוס' דמכ\"ש דמחוסר טבילה לא מקרי חזקת טמא דבידו לטבול וא\"כ י\"ל דזהו דירד לטבול מטומאת שרץ לא מקרי חזקת טמא דבידו לטבול אבל ירד לטבול מטומאת מת דמחוסר מעשה תגלחת זהו מקרי חזקת טומאה. ולפ\"ז נ\"מ לדינא בירד לטבול מטומאת מת של רובע קב עצמות וכן רביעית דם כיון דא\"צ גלוח לא מקרי חזקת טומאה. ודו\"ק:",
+                "[אות נג] <b>בהר\"ב ד\"ה ירד לטבול כו'. אבל בטומאת מת טמא. </b>ובתוס' בסוגי' דס\"ד א' ד\"ה והמאהיל דבמגע אין חילוק בין שרץ למת דיש בו דין צפה דספיקו טהור אלא דלענין טומאת אהל בזה ספק טמא טמא ונ\"ל דמוכרח כן ממה דאיתא שם בעי רמב\"ח מת בכלי וכלי צף במים והא במת אין בו דין צפה אע\"כ דלענין מגע יש לו דין צפה ואולם מלשון הרע\"ב משמע דבמת בכל ענין אין בו דין צפה וכן משמע לשון הרמב\"ם (פי\"ד ה\"ג מהל' אבה\"ט) שכתב לא אמרו ספק טומאה צפה טהור אלא לשרץ בלבד משמע דלמת דומיא דשרץ במגע אין בו דין צפה מה\"ט נ\"ל נקט הרמב\"ם שם הלכה י\"ד שרץ בכלי כלי צף על המים כו' דבמת ליכא למיבעיא דאין בו דין צפה. ובהגהת כ\"מ שם כתב לא ידעתי אמאי שינה רבינו הלשון דשם האיבעיא מת בכלי. ולפי הנ\"ל ניחא ואפשר היה הגירסא להרמב\"ם בסוגיין שרץ בכלי או דס\"ל מת לאו דוקא כנלע\"ד נכון בעזהי\"ת:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נזיר",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nedarim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,230 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nedarim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נדרים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה כל כינויי. ומשני דזמנין מפרש התנא במאי דפתח. </b>ערבוב דברים אנכי רואה בזה דכך משני הגמרא בתירוצא קמא ובזה מתני' כפשטי' דתני תחלה כנויי נדרים כנדרים ידות נדרים כנדרים ואעפ\"כ מפרש תחלה ידות דזמנין מפרש מאי דסליק מיניה ואינו תלוי כלל בין אם כינויים מלשון נכרים או לשון שבדו להם חכמים אלא דלתירוצא בתרא (ובריש נזיר דחי הש\"ס לתירוצ' קמא) דיש טעם דמפרש תחלה בידות דאיידי דאתי מדרשא חביבא לה ועלה פרכי' דא\"כ לפתח ג\"כ ברישא בידות ומשנינן דמפתח פתח בכנויי' דאורייתא ברישא (שהן ידועים ופשוטים יותר. הר\"ן) והדר מפרש ידות בריש' דאתי מדרשא. ובזה הוא דפרכינן הניחא למ\"ד לשון נכרים אלא למ\"ד לשון שבדו חכמים מא\"ל (אף דמ\"מ הוא דאורייתא מ\"מ אין ידוע ופשוט כ\"כ הר\"ן). ומסקי' דלהך מ\"ד באמת אמרי' דחסורי מחסרי ותני ידות נדרים כנדרים כינויי נדרים כנדרים וא\"כ התוי\"ט דכ' דלמ\"ד לשון שבדו חכמים תנינן תחלה ידות נדרים. לא הו\"ל להביא שינוי' קמא דזמנין דפתח: (* ואפשר שמה שכתב התוי\"ט ועוד. מביא ראיה שאין סברא לחסר בראש והצריך להביא קושית הגמרא ואגב הביא התירוץ. ומ\"ש רבינו שבריש נזיר דחי הש\"ס לתירוצא קמא. פי' שבכאן בדוקא אקדים משום שיש טעם להקדמה. אבל באמת הס' דזמנין דפתח ס\"ל בוודאי כמו שכתב הרא\"ש והר\"ן כאן וכמו שמשמע בנזיר מהלשון תני הכי ותני הכי יעו\"ש):",
+                "[אות ב] <b>בא\"ד ודידות נדרים כו' א\"נ מלנדור נדר. </b>ק\"ק לי דל\"ל קרא או היקש נילף נדרים במה מצינו מנזיר דהא ע\"כ לא איבעי' לן לקמן (בדף ו') יש יד לקדושין אף דבקדושין ליכא רבוי לידות, אלא משום דנילף במה מצינו מנדרים. או דליכא למילף משום דנדרים חמירי דהן בדיבור משא\"כ קדושין דבעי מעשה וכדאיתא בהר\"ן שם. וא\"כ נדרים שפיר מצינו למילף במה מצינו מנזירות דשניהם בדיבור. וכן קשה לי מה איבעי לקמן (ד\"ז) אי יש יד לצדקה דדלמא אתקש לקרבנות רק לענין בל תאחר. והא איכא למילף במ\"מ מאינך כיון דצדקה איתא בדבור לחוד:",
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה מודרני ממך כו'. אלא דלא משתעינא בהדך. </b>ואף דלפי האמת מיירי מתני' באומר מודרני ממך שאני אוכל אפ\"ה צריך ג\"כ לומר לך דבלא\"ה הוי אינן מוכיחות דמשמעות דברים מודר אני ממך שלא אדבר עמך אם אכילנא היום. ולא הוי נדר כלל דהויין ידים שאינן מוכיחות. ר\"ן והרא\"ש בפסקיו:",
+                "[אות ד] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה כנדרי רשעים. כדתנן בריש נזיר באומר אהא. </b>ובתחלה הביא הר\"ן דפירשו רבותיו דדוקא אהא הוי לישנא מעליא אבל הריני לא. וזהו דעת תוס' (ריש נזיר ד\"ה האומר הריני כזה):",
+                "[אות ה] <b>בא\"ד כנדרי רשעים הימנו משמע כו'. </b>בסוגיין אמרי' ודלמא הימנו דאכילנא קאמר (ולא הוי שבועה כלל דהוי ידים שאינן מוכיחות. ר\"ן) ומשני דאמר הימנו שלא אוכל. ומה דלא כ' כן הר\"ן מקודם במה דפרכינן ודלמא הריני בתענית קאמר דהוי ידים שאינן מוכיחות. היינו דבפשוטו ניחא דאף אם הוי ידים ממש פירכת הש\"ס שפיר דדלמא הריני בתענית ולתני דנדר ג\"כ בתענית אבל בהך פירכא דדלמא הימנו דאכילנא. והא במתני' קתני סתם דנדר בשבועה ודלמא באמת בשבועה דאכילנא וגם עכ\"פ מספק אסור לאכול דדלמא הימנו דלא אכילנא. לזה הוצרך הר\"ן לפרש דפירכת הש\"ס דהוי ידים שאין מוכיחות ולא ליהוי שבועה כלל:"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>במשנה האומ' לחבירו. </b>לא ידעתי אמאי נקט לחבירו ולא סתם דאוסר על עצמו או על חבירו שלא בפניו. ורש\"י ציין האומר קונם:",
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט ד\"ה נזיק. שאומר הריני נזיק אם אוכל ככר זה. רש\"י. </b>לא ידעתי מאי בעי רש\"י בזה דתולה בתנאי אם אוכל ולא בפשוטו שאמר הרי נזיק הוא נזיר וכמו שפירש\"י תחלה קונם שאמר ככר זה עלי קונם:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט ד\"ה טמא. והתוס' כ'. </b>ולענ\"ד י\"ל למה דאמרי' בסוגיי' די\"ב א' נותר ופיגול אצטריכא סד\"א באיסור נותר ואיסור פיגול והו\"ל כמתפיס בדבר אסור ולא מתסר קמ\"ל. א\"כ י\"ל דגם טמא נקט מה\"ט דלא נימא דמתפיס באיסור דטומא'. וא\"כ לא הוי כ\"ש מטהור דבאומר טהור ל\"ש לומר כן ובודאי מתפיס בעיקר הקרבן:",
+                "[אות ט] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה רבי יהודה אומר כו'. דהוא בר פלוגתא דרבי מאיר בכל מקום. </b>ק\"ל דזהו שייך היכי דלא נזכר במפורש מי הוא החולק על ר\"מ ונישנית בלשון חכמים. משא\"כ הכא דמפורש במתני' (פ\"ג דקדושין מ\"ד) דר\"ח בן גמליאל מחולק. ובר\"ן כ' דמצינו דר\"י ס\"ל דלא בעי כפול ממתני' דפ' השולח מ\"ח במוציא אשתו משום איילונית (ובר\"ן איתא גבי מוציא אשתו משום נדר. ולענ\"ד ט\"ס וצ\"ל איילונית) ומה דנקט באמת ר\"י ולא נקט ר\"ח בן גמליאל דבעי לאוקמי כר\"י משום דאיירי בה:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>בתוי\"ט ד\"ה רבי יהודה מתיר כו'. ועיין מ\"ש בריש פ\"ב דנזיר. </b>כצ\"ל:",
+                "[אות יא] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה לקרבן לא אוכל כו'. אף על גב דבריש מתני' ג' לחולין שאוכל כו'. </b>תמהני הא מזה ליכא קושיא כלל דהכא לקרבן אם מפרשי' בשב\"א א\"כ אין כאן מכלל לאו דהא פירש דבריו שיהא קרבן. משא\"כ בלחולין אם נפרש לאסור דהיינו בפתח לא חולין אלא קרבן זהו גופא הוי מכלל לאו דלא מהני לר\"מ. אבל באמת עיקר חילוקו של הרא\"ש דבא לתרץ לפי\"מ דמשמע בסוגיין דגם בלחולין שלא אוכל בפתח אסור לר\"מ דמפרשינן לא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל. בזה צריך לחלק אף דלחולין שאוכל לך לא מתסר לר\"מ מ\"מ הכא כיון דמסיים לא אוכל מוכח דלאסור בא. גם מ\"ש התוי\"ט אלא דקשי' לי דמתוך לשונו של הרא\"ש וכו' מיהו לקמן פ\"ב וכו' מזה מוכח דלקושטא דמלתא כו' דימה רבינו לחולין לא אוכל לההיא דלקרבן לא אוכל לך. במחילת כת\"ה אינו. מדדייקא באומר לחולין ל\"א לך דא\"צ לדייק בדברים רק לא חולין אלא קרבן ולפיכך לא אוכל בזה המעט דייקא כיון דמסיים בדיבוריה לישנא דאיסור לא אוכל לך משא\"כ בההיא לקרבן לא אוכל דנצטרך לפרש מה שלא אוכל לא יהיה קרבן ומכלל לאו נשמע ההן דמה שאוכל יהיה קרבן זה לא אמרי' לר\"מ כמבואר בפשיטות בפירכת הש\"ס לקרבן לא אוכל לך אסור הא שמעי' לר\"מ דלית לי' מכלל וכו' וכן פסק הטור (סי' ר\"ד) דלקרבן ל\"א לך מותר ולחולין ל\"א אסור. והוא ברור ופשוט אלא דבהא סתרי דברי הרא\"ש אהדדי דבפ\"ק משמע דלקרבן לא אוכל לך אסור דמפרשי' כאילו אומר בשב\"א לקרבן יהא לפיכך ל\"א לך. ואילו בפרק ב' משמע כהרא\"ש דדוקא בשב\"א אסור אבל בפת\"ח שרי דהוי כאומר לא קרבן ודו\"ק. אח\"כ מצאתי בעזה\"י כל זה במ\"ל (פ\"א מהל' נדרים הל' י\"ח בד\"ה ודע שהחכם בעל תוי\"ט וכו'):",
+                "[אות יב] <b>שם ד\"ה לא אוכל לך. אבל כי אמר לא אוכל שרי. </b>דאמרי' דנשבע בחיי קרבן עיי\"ש. ולא זכיתי להבין דהתינח באומר הקרבן או קרבן שלא אוכל אבל באומר כקרבן אינו שייך לומר דנשבע בחיי הקרבן וכיון דלקרבן לא אוכל לך אסור דמפרשים לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. מכ\"ש באומר כקרבן דמשמע יותר שיהא זה כקרבן לפיכך לא אוכל. וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יג] <b>תוי\"ט ד\"ה כחלת אהרן. הוא אסור משום טבל. </b>ק' לי הא משכחת דקרא שם תרומה בשבלים דלא הי' אסור משום טבל ובפי' נאסר משום תרומה. ובר\"ן כ' הטעם כיון דאינו אסור לכל דהא מותר לכהנים דבר האסור מקרי ולא דבר הנדור דמדין נדור הי' ראוי לאסור לכל (* שהרי כשהפרישן לא פירש כן סיום הר\"ן בכאן. ועיין במשנה ד' מ\"ש התוס' והרא\"ש אצל חרמי כהן. ואפשר שגם הר\"ן יסבור שם כן וד\"ל):",
+                "[אות יד] <b>שם תוי\"ט ד\"ה הר\"ז בלא יחל. וכתבו התוס' תימא. </b>ובר\"ן כ' דמייתי (הגמרא בזה) ראיה דשייך למנקט על דרבנן בלשון הרי זה בלא יחל:",
+                "[אות טו] <b>שם תוי\"ט ד\"ה שבועה כו'. צ\"ע דלא תנן כו'. </b>לק\"מ דהא בשבועה לא חייל כלל דמשועבד לה ודוקא בנדר חל באוסר התשמיש על עצמו. אבל שבועה דמתסר נפשיה אחפצא לא חייל והוי כנשבע שלא אשב בסוכה. ופשוט:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>במשנה בנדרים אסור. </b>הרא\"ה בספר החינוך (מצוה ל') כ' ואם תשאל הרי אותו דבר שנדר עליו מצוה היא עליו בעשה וליתי עשה ולדחי ל\"ת דלא יחל דברו. תשובתך נדר עשה ולאו יש בו לאו דלא יחל. ועשה ככל היוצא מפיו יעשה ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה עכ\"ל. והמ\"ל בהגהותיו לספר הנ\"ל הקשה מסוגיא דריש יבמות (דף ה') דאמרינן שם בנזיר מצורע דאתי עשה דמצורע ודחי ל\"ת ועשה דנזיר משום דקיל דאיתיה בשאלה וה\"נ נדר הא איתי' בשאלה עיי\"ש. ועיין בשאגת ארי' (סימן ס\"א) שהקשה ג\"כ קושי' הרא\"ה הנ\"ל ועיי\"ש. וע' (פ\"ב מ\"י דבב\"מ) בתוי\"ט ד\"ה ואם היתה בבה\"ק. שוב ראיתי בשו\"ת רשב\"א ח\"ג (סי' שנ\"ג) שנשאל על זה דליתי עשה ולדחי ל\"ת ועשה דנדר כיון דאיתי' בשאלה. והשיב דההיא דפ\"ק דיבמות הנ\"ל דחוייא בעלמא הוא ובאמת אף היכא דאיתא בשאלה לא דחי ושאני נזיר דגדול השלום עכ\"ל. ועיין (פ\"ו מ\"ה בנזיר) בתוי\"ט ד\"ה דתגלחת מצוה:",
+                "[אות יז] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה בנדרים אסור. כתב הר\"ב ואם אמר כו'. </b>ובבעה\"ת (שער ס\"ב) כתב וז\"ל ונמצא כנודר שאם לא יחלל שבת שיתן מנה לעניים שהוא חייב לשומרו ולקיים נדרו ודבר זה שנוי במשנתינו חומר בנדרים מבשבועו' אמר קונם סוכה שאני עושה וכו' וזה ששנינו בנדרים אסור זה ר\"ל כמו זה שאמרנו שאם נדר בצדקה לקיים מצוה חייב באותה צדקה וכו' עכ\"ל. והב\"י בחוה\"מ (סי' כ\"ו) בבדק הבית כ' דלא משמע לי' האי פירושא בפשטא דמתני' עכ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה יש נדר כו'. דאין איסור חל על איסור ע\"כ. </b>והא דלא מפליגו מתני' בדידיה דיש נדר בתוך נדר בנזירות ואין נדר בתוך נדר בקונמו'. דתנא אחומר בנדרים מבשבועות קאי ומש\"ה בעי למתני חומרא דאיכא בנדר יותר מבשבועה לענין נדר בתוך נדר. ר\"ן:",
+                "[אות יט] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה הריני כו'. דה\"ה נמי אם אמר כו'. </b>והו\"ה באומר הריני נזיר אם אוכל סגי בתלה נזירתו על כל כזית שבככר זה ועל כל אכילה מתחייב בנזירות והיינו באתרו בו על כל אכילה ואכילה הר\"ן. (* וכן הוא ג\"כ בשבועה):",
+                "[אות כ] <b>שם תוי\"ט ד\"ה אינו חייב כו'. דליתא בלאו והן. </b>ע' בר\"ן (פ\"ק ד\"ה ותמצית דבריו) דבנשבע לישב בסוכה לא חייל לענין קרבן דליתא בלאו והן אבל מ\"מ חייל לענין מלקות דלענין מלקות לא בעינן שיהיה בלאו והן אבל לענין אין שבועה חל על שבועה לא חל כלל מטעם דאין איסור חל על איסור. וכן נראה דעת תוספות בשבועות (דכ\"ו ד\"ה לקיים) דריב\"ב דמחייב בנשבע לקיים המצוה היינו בנשבע שאשב בסוכה אבל בנשבע שלא לאכול נבילות אין אחע\"א עיי\"ש. הרי דבנשבע לקיים מצוה בקום ועשה אין בכלל מושבע ועומד הוא אלא דרבנן דריב\"ב פוטרים שם משום דליתא בלאו והן וזהו לענין קרבן אבל מלקות איכא ואולם בתוס' שבועות (ד\"כ ב' ד\"ה דכי לא נדר) משמע להדיא דס\"ל דריב\"ב אף בנשבע שלא לאכול נבילות חלה השבועה עיי\"ש. וצ\"ע. וברמב\"ן על התורה (פ' מטות) כ' ואפילו בקיום מ\"ע אין חלות שאם נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב משום שבועה לא קרבן ולא מלקות עכ\"ל. וזהו דלא כהר\"ן הנ\"ל דס\"ל דלמלקות הוי שבועה (ולומר דהטעם דליכא מלקות משום דלא עשה מעשה אינו במשמע דזה בעלמא ג\"כ בלא מקום מצוה אלא ודאי דמשום דלא חלה השבועה ואפילו לאו ליכא):",
+                "[אות כא] <b>בהרע\"ב ד\"ה אם כמעשר בהמה. ואין מעשר בהמה אוסר הדיר כמו מעשר דגן. </b>זהו לפי טעם הרא\"ש שהביא התוי\"ט בפרקין (מ\"א ד\"ה בחלת אהרן). וע' מ\"ש שם. (* והר\"ן כתב ג\"כ בכאן ואסור לכל כו' כפי שיטתו לעיל):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כב] <b>בהרע\"ב ד\"ה שניהם רוצים. ולא היה בלבם. </b>ואם מעמידים דבריהם דבדוקא נדרו אסורים. הר\"ן בשם ירושלמי:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>תוי\"ט ד\"ה הדירו חבירו. בגמרא פרכינן הא לא\"ה לא. </b>ק' לי מטעם זרוזי אסור במעמיד דבריו שנשבע בדוקא כמש\"ל במתני' א' א\"כ הא י\"ל דמתני' דהכא מיירי במעמיד מש\"ה מותר רק בחלה מטעם אונסים וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כד] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולמוכסין כו'. ואסור לברוח מן המכס כו'. </b>עיין בר\"ן:"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>בתוי\"ט סד\"ה אם אינן. דאל\"ה אימת קדשי. </b>ע' בסוגיין דעל קושיא א' דאימת קדשי (דאף מספק לא הוי הקדש דהא האילן עומד לקציצה ובודאי יקצץ באיזה זמן). מוקי לה באומר אם אינם נקצצות היום דבעבר היום ולא נקצצו הויין הקדש. אלא דעל קושיא למאי למימרא פשיטא דחל הקדש ויש להם פדיון כמו כל הקדישות בזה מוקי דראה רוח סערה וכו' וכדכתב הרע\"ב דסד\"א דמסיק אדעתיה דלא מתנצלן ומש\"ה נדר ולא גמר בלבו להקדישן. קמ\"ל:",
+                "[אות כו] <b>בהרע\"ב ד\"ה אין להם כו'. לכשאפדם יחזרו כו'. </b>ודוקא בפדאן הוא אבל בפדאן אחר אף אם קנה אותם המקדיש אח\"כ ממנו מ\"מ אינם חוזרות וקדושות. ודעת הרשב\"א דבאמר בפירוש אף אם יפדנו אחר ואקנם ממנו יקדשו חל ההקדש ולא מקרי דשלב\"ל. אלא דבסתמא בלישנא דעד שיקצצו אין דעתו על פדאן אחר. ודעת הר\"ן דאף בפי' שיקדשו לא חל ההקדש:",
+                "[אות כז] <b>בתוי\"ט ד\"ה אין להם כו'. אינן צריכים פדיון. </b>ובר\"ן כ' עוד בשם ר\"מ קורטבי וז\"ל דלהך מ\"ד אם פדאן קודם שיקצצו אינו חוזרות וקדושות דהא בהא תליא דלמ\"ד אחר שיקצצו בעיא פדיון דא\"א להקדש שתפקע בכדי א\"כ במה דאמר עד שיקצצו ע\"כ דהיינו לענין שאם יפדם יחזרו ויקדשו אבל למ\"ד דמשנקצצו פקע' קדושתן בכדי זה שאומר עד שיקצצו לא בא לומר דיחזרו ויקדשו אלא לומר שיהיו קדושות עד אותו זמן ואח\"כ תפקע קדושתן וכי תנן במתני' אין להם פדיון היינו דמאותו זמן ואילך א\"צ להם פדיון ומקודם מהני פדיון. אבל הרמב\"ם והרשב\"א ��\"ל דלכ\"ע לא מהני פדיון קודם שיקצצו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כח] <b>בהרע\"ב ד\"ה מי שהחמה. מדלא קאמר מן הרואים. </b>והא דלא אמרי' דמש\"ה לא אמר מן הרואים שלא יהי' גם דגים ועוברים בכלל. דאף בלישנא רואי חמה אין דגים מתמעט דהם רואים החמה רק אין החמה רואה אותם. תוס'. וכן הוא ג\"כ בעוברים ט\"ז (* עיין בתוי\"ט מ\"ח אסור בקרחים מ\"ש בשם ר\"ן אין מן הצורך לתירוץ הט\"ז. ואפשר שזה כוונת התוספות שלא תירצו על עוברים. ורבינו הביא בכאן ס' הט\"ז מחמת שהקשה בדבור הסמוך על הר\"ן. ואפשר ליישב קצת:"
+            ],
+            [
+                "[אות כט] <b>בתוי\"ט ד\"ה אסור בקרחים. דהיינו אנשים וכו'. </b>ק' לי דנימא באמת דשחורי הראש דוקא קאמר למעט קרחי' ובעלי שיבה ומש\"ה לא אמר מבעלי שער דאזי לא היה ממועט רק קרחי' ולא בעלי שיבה. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>תוי\"ט ד\"ה שאיני נהנה לישראל. אבל אומה שלימה ל\"ג. </b>בתשובה כתבתי להקשות דמנ\"ל לדמות אומה שלימה לאומה ישראל. הא י\"ל דהטעם דלא גזרו הכא דכמו דמצינו בסוגיא דבב\"מ דאסרו רבית עו\"ג משום שלא ילמוד ממעשיו. ופירשו שם הא דשאר מו\"מ שרי היינו דאפשר לעשות כן ג\"כ ישראל אבל רבית דיהי' עסקיו רק עם עו\"ג חיישינן שילמד ממעשיו א\"כ י\"ל מש\"ה ל\"ג דא\"כ יצטרך לעשות כל עסקיו עם עו\"ג ויש בזה קלקול וחשש דילמוד ממעשיו אבל באומה אחרת אין ראי' להמכר:",
+                "[אות לא] <b>שם תוי\"ט ד\"ה לוקח ביותר כו'. בזבינא מציעתא. </b>אבל בזבינא חריפא הוי הנאת לוקח לחוד ובזבינא דרמי על אפיה הוי הנאת מוכר לחוד. וכל זה דוקא בשוה בשוה אבל בלוקח בפחות בכל ענין הוי הנאת לוקח ובלוקח ביותר בכל ענין הוי הנאת מוכר:",
+                "[אות לב] <b>במשנה שדוחה את הנגעים. </b>אף דבקציצת בהרת עובר על ל\"ת ועשה. שבת פרק ר\"א דמילה. וכ' תוס' שם הא דלא ילפינן מיניה בעלמא דעשה דוחה לל\"ת ועשה. דמה למילה שנכרתו עלי' י\"ג בריתות:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לג] <b>במשנה אבל משאיל לו כו'. </b>ואף דמלתא דפשיטא הוא מ\"מ איידי דתני רישא לא ישאילנו תני נמי סיפא אבל משאילו. ולפי הצד איבעי' בגמרא דמותר להשאילו טבעת להראות שהוא חשוב ויכבדו לו מאכל מפרשי' דזהו דקתני אבל משאילו טבעת דבכה\"ג מיירי והוי חידוש שפיר:",
+                "[אות לד] <b>בהרע\"ב ד\"ה אין בין. לעבור דרך ארצו. </b>אבל אם עובר כדי לקצר דרכו ללכת לבית המשתה וכן להשאיל לו טבעת שיראה בו כאדם חשוב ויכבדנו אותו במאכל י\"ל דמקרי הנאה המביא לידי מאכל והוא איבעי' דלא אפשיטא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ותורם. כגון שאמר כל כו'. </b>ומשכחת לה עוד בתורם משלו על של חבירו למה דפסק הרמב\"ם (בפ\"ד מה\"ת) דא\"צ דעתו. וטובת הנאה של תורם. ואף דהמודר מתהני מזה כיון דמדעתיה עבוד ולא יהיב ליה מידי למודר למה דקי\"ל כחנן במתני' דלעיל דפורע לו חובו. והר\"ן כתב דאפי' לרבנן שרי עיי\"ש:",
+                "[אות לו] <b>תוי\"ט ד\"ה לדעתו. וכמו שכתב ברפ\"ז דכתובות. </b>זהו ראיית הר\"ן דגבי מודר הנאה הוי כל השומע שליחות מעליא דאסור דהא אמרי' בפרק המדיר כל השומע קולי יזון שליחותיה קעביד ומפיק לה מדתנן בפרק המקבל דגבי גט מהני אם אמר כל השומע קולי יכתוב עיי\"ש. תמוה לי מאד מה ראיה משם דהתם כיון דכל השומע קולי הוי שליחות מחויב הבעל לשלם לאותו שזן אותה זהו אסור דהיא נהנית מהבעל דהוא משלם לזן אותה אבל לענין מודר הנאה דהכא י\"ל דכל שאין עושה ממש שליח לא מהנה במה דתורם תרומתו כמו בכל הרוצה לתרום דמותר מה\"ט. וא\"כ י\"ל דתרומה וגט שוים דכל הרוצה לכתוב יכתוב מהני גם בגט כמו בתרומה אלא דלא מקרי מהנה רק במשוה אותו שליח להדיא. ובההיא דכתובות תליא היכא דהבעל חייב לשלם מקרי הנאה וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות לז] <b>בהרע\"ב ד\"ה אבל לא מן התמחוי כו'. שמא יניח מלאכול כו'. </b>והר\"י כ' דחיישי' שמא ימשוך ידו מלאכול לכבוד חבירו ונמצא מהנהו. אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר. היינו שיש בו כ\"כ מותרות שחוזר לבעה\"ב. וכיוצא בזה כ' הרא\"ש בפירושו דתמחוי החוזר היינו לאחר שאכלו בקערה מחזיר אותה לבעה\"ב וממלא אותה כדי שיאכלו כל שבעם הלכך אפי' אוכל יתר מחבירו אינו נהנה כיון דבלא\"ה נותנים כל צרכו:",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה אבל לא יושב כו'. די לה בעמידה הר\"ן.</b> והר\"ן פסק דאפי' במקום שאין נוטלים שכר אסור גזירה שמא ישהה בישיבה יותר מכדי הצורך ובכה\"ג בכולהו דוכתי לית ליה למעבד הכי בלא אגרא:",
+                "[אות לט] <b>שם תוי\"ט ד\"ה אבל לא רפואת ממון. דהא תנן מחזיר אבידתו. </b>ובעניי א\"י הדמיון דבאבידה אינו משביח נכסים אלא דמונע אחרים מליטלם והוי כמו מבריח ארי דלא מקרי מהנהו. אבל הכא בחלתה הבהמה במה שמרפא אותה הוא משביח יש לומר דאסור (* אפי' שעושה מצוה. וראיה מפרוטה דרב יוסף דמ\"ב):",
+                "[אות מ] <b>שם תוי\"ט ד\"ה וישן וכו'. ור\"מ ור\"י הלכה כר\"י. </b>תמוה לי הא קיי\"ל הלכה כר\"מ בגזרותיו כדכתב הרע\"ב רפ\"ט דכתובות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מא] <b>תוי\"ט ד\"ה והלה מותר בה. כן כתב הרא\"ש בפירושו. </b>ולענ\"ד מדברי הרא\"ש דציין על רישא דמתני' נותן לאחר משום מתנה משמע דגם זה מותר רק באין לו מה יאכל ורק במתני' הקודם גבי הולך אצל חנוני כ' דאורחא דמילתא נקט א\"ל מה יאכל וביותר מפורש כן בהרא\"ש (בדף מ\"ח א') במתני' דהמודר הנאה מחבירו הובא בתוי\"ט (בסוף פ\"ה מ\"ו). וכן מדברי הטור (סימן רכ\"א) דההיא דבהולך אצל חנוני כתב דה\"ה ביש לו מאכל אלא דאורחא דמלתא נקט. ובהך בבא דנותן לאחר מתנה נקט סתם אין לו מה יאכל. וכן בש\"ע (סי' רכ\"א ס\"ח) המודר הנאה מחבירו יכול לומר לחנוני וכו' והשמיט כלל להא דאין לו מ\"י (והיינו כיון דמתניתין נקט הכי רק משום אורחיה דמלתא). ובסעיף ט' נקט היו מהלכים בדרך וא\"ל מ\"י נותן לאחר מתנה מבואר דבכה\"ג בעי' דוקא אלמ\"י. אבל מדברי הרע\"ב לא נראה כן דציין על סיפא ור\"י אוסר. דבזה נקט ודוקא באלמ\"י. היינו הא דת\"ק מתיר במניח על הסלע זהו דוקא באלמ\"י והכי דייק לישנא דהרע\"ב הוא דשרו רבנן משמע במה דפליגי רבנן עם רבי יהודה. ושרו להו זהו דוקא באלמ\"י אבל ברישא דנותן לאחר דגם ר\"י מתיר ל\"צ לאלמ\"י כיון דיצא מתחילה לרשות אחר וכדס\"ל לתוס' ריש פרק המדיר (ד\"ע ב') ד\"ה טפי לא עביד ומה דנקט הרע\"ב במתני' הקודם אורחא דמלתא נקט ולא כתב כן הכא ברישא דמתני' אפשר דנמשך גם על זה או דבמתניתין זו ל\"צ לתרץ אורחא דמלתא אלא דנקט אלמ\"י משום סיפא דאם אין עמהם אחר כנלע\"ד בעז\"ה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מב] <b>תוי\"ט ד\"ה השותפים. קונמות מפקיעין אותו. </b>מזה נראה דמיירי דנדרו שאסרו נכסיהן זה על זה דאי בנדרו שלא יהנו זה מזה הא מ\"מ לא מהני מידי דהא נותן לו מה שמחויי' לו. וכן בהרא\"ש כתובות (פ\"ה סימן ט\"ז) הקשה וא\"ת ע\"י קונם יפקיע אדם כל בע\"ח ויאסר עליהם אשר לו בקונם. משמע גם כן באוסר נכסיו אבל לא בקונם שאת נהנה ממני דפרעון חו�� לא מקרי נהנה ממנו. וא\"כ מה דנקט הר\"ן והובא ג\"כ בתוי\"ט (ד\"ה ושניהם אסורים) דמתני' דהכא ס\"ל דויתור אסור במודר הנאה והא בפשוטו דמאן דשרי ויתור היינו באוסר הנאתו עליו דויתור שמדרך לוותר לא מקרי מהנה אבל באוסר נכסיו עליו ליהנות מהן הא כשהולך בחצירו נהנה מהקרקע שהולך עליה ואיך תלוי זה בדין ויתור הא הנכסים אסורים עליו וכיון דהכא מיירי באוסרים נכסיהם זה על זה כנ\"ל לכאורה לכ\"ע אסור ולא תלי' בפלוגתא דויתור ויסוד זה לא מצאתי (* ואף לר' אב\"י גם כן בוודאי אסור להעמיד שם מטע' הנ\"ל. וקושית רבינו הוא שהרי בפירוש תירץ רבינא בב\"ב (ד' נ\"ז ב') מתניתין למ\"ד וויתור אסור וה\"ה מאי הקושיא שהקשו שם ממתניתין דהכא הא מיירי באסרו נכסיהם וכנ\"ל):<br><b>וגם </b>יש לעיין בזה בכתובות (רפ\"ז) המדיר את אשתו מלהנות לו דמיירי לכאורה ג\"כ באוסר עליה אשר לו דאילו באת נהנית לי מה מהנה אותה במזונות הא נוטלת כן מדין וא\"כ אמאי פרכינן שם וכיון שמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך. הא בלא\"ה ק' דהא אינו מהנה לה כלל. אע\"כ דמיירי באוסר נכסיו עליה. וכיון שכן מאי פרכי' שם ופרנס לאו שליחותא קעביד הא גם בקונה הנכסים מהפרנס מותר לזון אותה ממנו כיון דהנכסים לא היו אז שלו דא\"א אוסר על חבירו דבר שאינו ברשותו. גם ממה דהקשו בלהנות לו דיהיה גם תשמיש בכלל ואי מיירי באומר נכסים ממילא אין תשמיש בכלל א\"ו מפרשי דלהנות לו היינו ממנו ואעפ\"כ אסור לזונה וצ\"ע:<br><b>גם </b>ק' לי על הר\"ן בעיקר הקושיא דאיך קי\"ל כראב\"י הא הר\"ן כ' שם דר\"ת תירץ דקי\"ל כראב\"י ולאו מטעמיה אלא מטעם דויתור מותר במודר הנאה אלא דהר\"ן סתר זה דלא מסתבר לדחות כל הני סתמי דמשניות דויתור אסור. הא מ\"מ אף מאן דס\"ל דויתור אסור היינו מדרבנן ובדרבנן קי\"ל דיש ברירה וצ\"ע. (* ויהיה הקושי' גם על ר\"ת דאיך אמר ולאו מטעמיה הא פסקי' שבדרבנן יש ברירה):",
+                "[אות מג] <b>תוי\"ט ד\"ה או שמכרו. אבל אמר ביתך שאני נכנס ומכרו לו אסור. </b>באמת אין זה דיוק גדול דהא במסכתין (דל\"ד ב') מבעי באומר ככרי עליך ונתן לו במתנה אם מותר דאף דלא אפסקי' אחר מ\"ט כי איתא ברשותיה הוא דאסור אבל נתן לו במתנה דאין הככר עוד ברשותו מותרת. וכתב הר\"ן שם דלפי זה הא דקתני במתני' דהכא מכרן לאחר ה\"ה דמכרן לדידיה שרי ונקט לאחר לרבותא דסיפא דבבית זה אפילו מכרו לאחר אסור. אלא כיון דבאמת קי\"ל שם דאסור אם כן באמת מכרן לאחר הוא בדוקא. ואף דרבא דפשט שם לאיסורא. מטעם דאלא ככרי עליך לאפוקי מאי לאו לאפוקי דאי גנבה מיניה מיגנב ע' בר\"ן שם דעל זה לא מסקו אדעתייהו לאסרו (ואף ע\"ג דמשכחת לה לאסרו לחמם ידיו בככר בעוד שהוא ברשותו וכמ\"ש הר\"ן שם (דל\"ה סוף ע\"א) בשם הירושלמי איבעי' דלא אפשיטא בנדר מככר אם מותר לחמם בו ידיו. י\"ל דרבא ס\"ל באמת דמותר לחמם בו ידיו או דג\"ז דבר שאינו מצוי). וא\"כ בביתך שאני נכנס ליכא הוכחה דהא הוצרך לאסרו דבעוד שהבית ברשותו לא יכנס בו. מ\"מ במה דאמרו שם אההי' ברייתא דא\"ל השאילני פרתך אר\"א דיקא נמי דקתני שניתנה לו. הרי דאף בפרה דליכא הוכחה די\"ל דאסרה עליה שלא ישתמש בה בשכר או בשאלה בעוד שהפרה ברשותו אפ\"ה אסור בלא אפסק' אחר. ועכ\"ז באמת ק' לי פירכת הש\"ס שם מברייתא זו דא\"ל השאילני פרתך דלמא רבא ס\"ל רק בככר אסור מכח הוכחה זו דלאפוקי מאי אבל בפרה דל\"ש כן באמת מותר וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מד] <b>במשנה מותר בצלי. </b>ובסוגיא איתא תניא ר\"י אוסר ואע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויבשלו את הפסח. וק' לי למאי הביא ראיה מקרא זה דהוא בד\"ה ולא מביא מקרא בפ' ראה דכתיב גבי פסח ובשלת ואכלת:",
+                "[אות מה] <b>בהרע\"ב ד\"ה הנודר מן. נקרא שלוק. </b>אבל התוס' כתבו שלוק שאינו מבושל יותר. וכ\"כ הר\"ן דמבושל יותר מדאי הוא בכלל מבושל אלא דשלוק דהכא בשיל ולא בשיל אף ע\"ג דשלוק משמע בשיל לגמרי כדאיתא בחולין דק\"י (* אבל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. הר\"ן) ועיין בתוי\"ט (פ\"י מ\"י דתרומות). ובב\"י יו\"ד (סי' נ\"ב כ') ונראה שהוא מפרש שלוקה זו היינו בישול מעט לא בישול ביותר כמו שהוא בקצת מקומות בתלמוד עכ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>תוי\"ט ד\"ה אמר קונם יין זה. אבל שאני טועם מבעיא. </b>וכ' הר\"ן ואיכא מ\"ד הא דאסור ביוצא מהן משום דכיון דנחית כולי האי לדיוקא משמע דדעתיה אכל מה דנפק מיניה וכ\"ת תינח בשאני טועם כיון דל\"צ וקאמר אפושי איסורא הוא אבל שאני אוכל מא\"ל דהא כיון דלא סגי ליה אם אמר קונם פירות דא\"ה משמע בין באכילה בין בהנאה ואיהו לא בעי למיסרינהו אלא באכילה הלכך כשאמר שאני אוכל ליכא הוכחה למיסר ביוצא מהן עכ\"ל. וקשה לי הא מה\"ט גם בשאני טועם אינו מיותר. דצריך לפרש כן שלא יאסר גם בהנאה ואי דהו\"ל לומר שאני אוכל הא י\"ל דבעי למיסר עצמו בלאו אף בחצי שיעור דאכילה כזית במשמע כדאיתא במתני' (דריש פרק ג' דשבועות) וטעימה בכ\"ש משמע כדאמרי' שם (דכ\"ב א') אבל בשלא אטעום ד\"ה בכ\"ש וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מז] <b>תוי\"ט ד\"ה טען והזיע. כן כתב הרא\"ש. </b>וכ\"כ הר\"ן. וק' לי דאמאי נקט ר\"י דמותר להתכסות דזהו בלאו הוכחה דטען והזיע מותר והחידוש רק דאסור להפשיל הו\"ל למנקט יותר מותר ללבוש ואסור להפשיל דהוי חידוש גם על ההיתר וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>בהרע\"ב ד\"ה אסור בחילופיהן. כגדולי הקדש. </b>עפ\"ג דמעילה (מ\"ו) ובתי\"ט שם:",
+                "[אות מט] <b>תוי\"ט ד\"ה בדבר שזרעו כלה. ועדיין תקשה לך. </b>לענ\"ד לק\"מ דדוקא באיסור הנאה שייך לאסור הגידולים אף בזרעו כלה דהוי הנאה ע\"י האיסור דבגרמתו באו הגידולים ובזה צריכים להיתירא דזוז\"ג משא\"כ בטבל דמיירי מאיסור אכילה ליכא כלל איסור בגידולים (* שזרעו כלה) וגם הכא בנדרים בשאני אוכל מותר בגידולים שזרעו כלה וחילוק זה כ' תוס' להדיא (* בע\"ז דמ\"ט א' ד\"ה שאם נטע):"
+            ],
+            [
+                "[אות נ] <b>בתוי\"ט ד\"ה ואסור. כ' לעיל דדוקא האלו. </b>דהא דאסור בחליפים אין הטעם מדין חליפי א\"ה דנימא דוקא בהחליפן הוא וכמ\"ש הרע\"ב אלא דמתני' מיירי אף בהחליפן אחר ומטעם דהיכא דאמר פירות אלו כיון דמייחד לפירות שוינהו עליו כהקדש משום הכי מתס' בחלופיהן ובגדוליהן כי היכי דחליפי וגידולי הקדש אסורים וכוונת הנודר כך לאסור בהם ודוקא בנודר לעצמו אבל במדיר את חבירו אף בפירות אלו אם החליפן אחר מותר דא\"א לו לאסור החליפי' על חבירו וה\"נ בנודר לעצמו ולא אמר אלו אם החליפן אחר שרי ואם החליפן הוא בין בנודר בין במדיר תלוי בדין חליפי א\"ה אם קנסו בדיעבד על המחליף אם לא (* עיין בר\"ן):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נא] <b>במשנה שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח. </b>בתוי\"ט ד\"ה אחר הפסח. דהיא גופא קמ\"ל שתיזהר ליהנות קודם פסח. וכך מבואר בסוגיא דט\"ו ע\"ב דאסורה ליהנות קודם פסח דבתנאי לא מזדהר ושמא תלך אחר כך (* ואפילו באת נהנית לי עד החג כו' ג\"כ אסור ליהנות קודם פסח כמבואר בסוגיא שם). וק' לי הא כל אם כלאחר דמי וכאוסר עצמו באם אעשה מתחיל האיסור משעת עקירת התנאי וכמ\"ש הר\"ן נדרים (דע\"ט ע\"ב ובפרק ג' דשבועות) ואם כן נימא דאסורה בהנאה עד החג משעה שתלך לבית אביה קודם פסח ולא תתסר על הנאה שקודם הליכתה וצע\"ג (* נ\"ל שלזה עמד רבי' על הסיפא. כי הרישא שאת נהנית לי עד הפסח כו' הוי כמו שאמר מהיום):",
+                "[אות נב] <b>תוי\"ט ד\"ה ומותרת. דאה\"נ דאם הלכה. </b>ולענ\"ד נראה בהיפוך דתוס' ס\"ל דליכא הו\"א כלל לאסור דלא ס\"ל לסברת הר\"ן אף להו\"א בעלמא מש\"ה מפרשי' דמה דנקט במתניתין ומותרת לילך אחר הפסח היינו דהליכה דקודם פסח גורם איסור על הפירות אבל אחה\"פ אינו גורם איסור כלל. ולזה כתב דמיירי בלא הלכה ק\"פ דאילו בהלכה כבר נאסרה ול\"ש לומר ומותרת אח\"כ ומה לנו בהליכה השנייה והוא פשוט וברור לענ\"ד. ואדרבא לפי דברי התוי\"ט מהיכן פסיקא להו לתוס' לודאי דאסור ומגזירה עד דדחקי בפירושם ולא ניחא להו כפירוש הר\"ן דבאמת מותר ול\"ג. אע\"כ בהיפוך דלא ס\"ל כלל לחידוש שיהא הו\"א לגזור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נג]  <b>תוי\"ט ד\"ה ויאמר לו כלום. פירש הרא\"ש כו' שיקבל ממנו מתנה מרובה. </b>וכתב הר\"ן (בדף כ\"ד) שלפי זה הטעם וודאי קיימא הסברא דלאו כלבא אנא להלכה. אף דמסקי' דהלכה כראב\"י. מ\"מ גם הוא מודה בסברא זו. ומה דאמר יתר על כן קונם שאני נהנה לך אם א\"א אוכל עמי פת חמה דהוי נדרי זרוזין לאו משום דל\"ח לסברא דלאו כלבא אנא דהא פת חמה מתנה מועטת היא. אלא דיתר ע\"כ הוא אף דמייחד האיסור סד\"א דדוקא נדר. ואולם יש עוד טעם בהר\"ן דהחילוק בין אוסר נכסי חבירו על עצמו דבזה שייך לאו כלבא אנא דאינו רוצה להנות לבין אוסר נכסים על חבירו. ולזה הטעם ע\"כ לא קיימא ס' דלאו כלבא להלכה (דהא בשאני נהנה לך דאוסר הנאת המזומן ע\"ע אפילו הכי קאמר ראב\"י) דנדרי זרוזין הן (והוא הפירוש הא' בהר\"ן שם).  <b>ומ\"ש </b>בהר\"ן שם ריש ע\"ב ד\"ה ולענין הלכה בסוף הדיבור ואי הכי היכי פסקינן כראב\"י אפילו מה דאמר בבתרייתא אני כעולל לא ראה אור. אין דבריו מאירים לי. ולדעת בל אוכל היכן מצינו דפסק כראב\"י בבתרייתא דלמא מימרא דר\"ה הלכה כראב\"י קאי אמתני' (שם) כי המשנה שגורה בפי הכל וכמ\"ש הר\"ן בעצמו שם מקודם ובאמת בבתרייתא אין הלכה כוותיה ואדרבה בהכי מיישב הסוגיא יותר דמש\"ה פשיט דפליגי רבנן אף אקמייתא (דהר\"ן נדחק בזו הקושי' דדלמא קאי ר\"ה אבתרייתא דע\"כ קאי אמתני' אבל אבתרייתא לא מכח סתמא דמתני' דפרק קונם יין (דכאן) ומוכח שפיר דפליגי רבנן אף בקמייתא. באופן דמה דס\"ל להר\"ן ז\"ל דללישנא קמא הוי קולא דפסקינן כראב\"י דבקונם שאיני נהנה לך אא\"א נוטל לבנך כור חיטים ל\"צ התרה דהוי זרוזים וללישנא ב' קיימינן בזה לחומרא דצריך התרה דגם ראב\"י מודה משום דלאו כלבא אנא. ולדברי הוא בהפוך דלל\"ק הוי חומרא דפסקינן כרבנן (ורק בההיא מתני' דמדיר חבירו שיאכל אצלו ומסרב פסקינן כראב\"י) אפילו בההיא דברייתא דאם א\"א אוכל פת חמה דבזה קיי\"ל לסברא דלאו כלבא אנא מכח סתמא דמתני' דכאן. ולישנא ב' הוי קולא דקי\"ל כראב\"י בהך ברייתא דפת חמה. וצע\"ג וד' יגיה חשכי:<br><b>גם </b>במ\"ש הר\"ן שם ד\"ה יתר על כן ולאידך פירושא כו' קשה לי הא י\"ל דגם אידך פרושא ס\"ל דיש סברא דגם על מתנה מועטת שייך לאו כלבא אנא. ומש\"ה קתני יתר ע\"כ לאפוקי מהך סברא ואשמעינן דבמתנה מועטת (* ל\"ס ראב\"י הסברא) דלאו כלבא אנא ומה דפירשו לעיל דמשום מתנה מרובה הוא. היינו משום הך קושיא גופא דהא אמרינן דאתי' אפי' כראב\"י והיינו דבמתנה מרובה מודה ראב\"י לסברא דלאו כלבא אנא. וכן משמע להדיא מדברי הרא\"ש בפרושו שם וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נד] <b>במשנה ואין חכמים מודים לו. </b>אם נפרש כהירושלמי דלר\"מ ל\"צ שאלה י\"ל דחכמים ס\"ל דצריך שאלה או דס\"ל דלא הוי כלל כתולה נדרו והוי נולד ולא מהני שאלה. אבל אי אמרינן דלר\"מ צריך שאלה נלע\"ד הא דאין חכמים מודים לו היינו דלא מהני שאלה אבל (אין) לומר דאין חכמים מודים דס\"ל דהוי כתנאי ממש וא\"צ שאלה. דלישנא דר\"מ דיש דברים שהן כנולד היינו אף דהוי כנולד מ\"מ אינן כנולד ומהני שאלה משמע דאין חכמים מודים לו במה דחידש ר\"מ דאינו כנולד. ומה דכתב הרא\"ש בפירושו לפי אוקימתא דר\"י דמת מעיקרא ולר\"מ צריך שאלה משום גזירה ואין חכמים מודים לו היינו דא\"צ שאלה היינו להך אוקימתא דמה דאמר ר\"מ יש שהן כנולד היינו דחכמים עשו אותו כנולד אף דאינן כנולד כמ\"ש הרא\"ש שם וא\"כ חידש ר\"מ דעשו אותו כנולד מש\"ה שייך שפיר ע\"ז ואין חכמים מודים דלא עשאו כנולד. אבל לאוקימתא דר\"ה מה דאמר ר\"מ יש שהן כנולד היינו אף דהם כנולד מ\"מ לא הוי כנולד וזהו שחידש ר\"מ דאינו כנולד א\"כ משמע דחכמים פליגי על זה דהוי כנולד:",
+                "[אות נה] <b>הרע\"ב ד\"ה אמרו לו. צריך התרה. </b>אבל אם נודע שמת או שעשה תשובה מכבר קודם הנדר הוי טעות מעיקרא ואין צריך התרה והוי כההיא מתניתין דפרקין משנה יו\"ד ואף דר\"י מוקי מתני' דהכא דמת או ע\"ת מעיקרא וא\"כ גם בכה\"ג צריך התרה כמ\"ש הרא\"ש בפירושו. מ\"מ הרא\"ש בפי' נקט הגירסא דאין חכמים מודים לו דס\"ל דאפי' התרה ל\"צ וקי\"ל יחיד ורבים הלכה כרבים כמ\"ש הרא\"ש בפירושו ד\"ה אלא דר\"י (ובאמת תמוה לי הא הרא\"ש כתב שם דטעמיה דר\"מ דגזרי' מת מקודם אטו לא מת עד אחר הנדר וא\"כ מהראוי דהלכה כר\"מ בגזרותיו אפילו נגד רבים כדמוכח מההיא [* דכתובות ד\"ס ע\"ב כנלע\"ד] (דפ\"ו דכתובות) ואף להגירסא וחכמים מודים לו וא\"כ לר\"י צריך התרה וע\"כ שאני מתני' דלקמן דהכא הוא דשייך גזירה אטו לא מת מעיקרא אבל בכעורה לא שייך גזירה דלא שכיח שתעשה אח\"כ נאה וכמ\"ש הרא\"ש בפירושו שם מ\"מ כיון דקי\"ל דהלכה כר\"ה ומשנתינו במת או ע\"ת אח\"כ ממילא קיימא כפשטיה דבטעות ל\"צ התרה:",
+                "[אות נו] <b>בא\"ד ובירושלמי מוכח. </b>ובזה אם אח\"כ אביה חזר לסורו חוזר ונאסר ואם נשאה ואח\"כ חזר לסורו י\"ל דמותר לקיימה דנדר היה רק שלא לישא אותה. הראנ\"ח בתשובה (סימן ע\"ב):",
+                "[אות נז] <b>שם תוי\"ט ד\"ה מת הכלב. מה לי שמת. </b>אף למ\"ש התוי\"ט בסוף פרקין ד\"ה ומעשה בא' בשם הרשב\"א דבאשה כעורה כיון שאינה עשויה להיות נאה ל\"א דכ\"ז שהיא כעורה קאמר היינו דהתם לא שכיח כלל בשום אופן שיבא זמן היתר לנדרו מש\"ה אמרי דלא תלה כלל בזמן אבל הכא דשכיח שיסתלק נדרו במיתת הכלב והריגת הנחש אמרי' ומפרשי' לדבריו דכ\"ז שהכלב רע בתוכו וכאילו פירש כן להדיא וממילא אף אם נסתלק אח\"כ במידי דלא שכיח מ\"מ מותר כיון דתלה נדרו רק בזמן שהכלב רע בתוכו שהרי עכ\"פ אינו עתה בתוכו כנלע\"ד בעזה\"י:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נח] <b>תוי\"ט ד\"ה אמר. ואפילו מיני' דידי' כו'. </b>וע' תוי\"ט כתובות (פ\"ט מ\"ב ד\"ה ינתנו) (וע' בדברי רבינו שם (באות פ\"ז) מה שהקשה על הר\"ן):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נט] <b>תוי\"ט סד\"ה אביה ובעלה. ולכך אינו מיפר בקודמין. </b>(ועדיין קשה לי דלמא בקודמים מיפר בשותפות האב. ומזה מיירי קרא דבין איש לאשתו ובנדרים שנדרה תחת בעלה מיפר לבד וארוסה לא שמעינן כלל. ועיין בר\"ן שכתב דבנשואה אין שייכות להפרת האב דאין לו שייכות בה. וא\"כ ניחא הכל):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ס] <b>תוי\"ט ד\"ה וכן הבעל. אפילו בלא שמיעה. </b>אבל חרש א\"י להפר דקרא דכתב ושמע אישה למיעוטי חרש דאינו ראוי לבילה. גמרא:",
+                "[אות סא] <b>בא\"ד והר\"ן פי'. </b>ולענ\"ד היה נראה בפשוטו דאילו בשמע מאי איריא דבא הזמן לצאת מרשות אביה הא בלא\"ה צריך להפר דהא לכשתחשך פסק כחו לגבי נדר זה ואי דהו\"ל שהות להמתין עד קודם שתחשך ועי\"ז שיוצאת מרשות אבי' בו ביום צריך להקדים ולהפר. מ\"מ לינקט סתם מיפר נדרי בתו [ששמע*] וממילא משמע קודם שיעבור זמן ההפרה. אע\"כ דמיירי בסתם שלא שמע וקודם שתצא מרשותו חושש באם ישמע למחר ולאח\"ז לא יהיה בידו להפר מש\"ה יפר עתה. (*התיבה ששמע שמתי בין ב' חצאי לבנה. כי לפי דעתי אין הצורך לזה וכוונת רבינו לתני סתם דרך ת\"ח להפר נדרי בתו. וממילא צריך לעשות כן קודם שתפסק כחו מלהפר):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות סב] <b>הרע\"ב ד\"ה אשה שהקנו כו'. דהיינו יבמתו. </b>אף דמיירי בעבד בה מאמר מ\"מ ע\"י השמים קנה לעצמו:",
+                "[אות סד] <b>בתוי\"ט ד\"ה רבי יהושע כו'. דהויא כארוסה ומפר בשותפות ע\"כ. </b>או דסבר ג\"כ כר\"א דמאמר קונה קנין גמור אלא דבב' יבמין לא מצי מיפר כיון דיש לאחרים רשות בה דיכול לפטרה בגט וכדברי רע\"ק וקיבל דבריו ר\"י בב' יבמין כמו שא\"ל עקיבא דבריך בב' יבמין (הר\"ן):",
+                "[אות סה] <b>שם תוי\"ט ד\"ה אבל לא כו'. שאין ברירה. </b>ואפילו שניהם א\"י להפר דכיון דבשעת הפרתן אין ברור לנו מי הוא אישה אין הפרתן כלום דרחמנא אמר אישה יקימנו ואישה יפרנו דבעי' שיהא ידוע בשעת הפרה. עכ\"ל הר\"ן. והיינו אי טעמא דר\"י דיש זיקה כמ\"ש הרע\"ב. אבל לאידך טעמא שכתבנו דלפי המסקנא דמוקמי' במאמר י\"ל דגם ר\"י סבר דמאמר קונה ק\"ג וטעמא דבב' אינם יכולין להפר היינו מטעמא דיש רשות אחרים עליה וכמ\"ש הר\"ן להדיא ובאמת לא ידעתי אמאי נקט הר\"ן בפשיטות במתני' בטעמא דר\"י דא\"כ הא אף דנקט לה בטעמא דלאחד מיפר משום דיש זיקה וכדס\"ל להש\"ס מעיקרא. הא גם לה\"ט י\"ל דטעמא דר\"י מטעם דיש רשות אחרים עליה כמו דאמרינן לטעמא דמאמר. ואולי י\"ל דהר\"ן נקט לה לטעם הפשוט דלה\"ט דיש זיקה ממילא מדינא א\"י להפר מטעם א\"ב וכדפרכי' בפשיטות על ר\"א נהי דיש זיקה אין ברירה:",
+                "[אות סג] <b>בר\"ב סד\"ה אין היבמה כו'. והלכה כר\"ע. </b>והר\"ן מסופק אם אב יכול להפר דכמאן דליתיה לארוס דמי (ונתרוקנה רשות לאב) או דמ\"מ אינו מצי מפר:"
+            ],
+            [
+                "[אות סו] <b>במשנה הרי הם קיימים ל\"א כלום. </b>דדוקא לענין הפרה אר\"א מופר משום ק\"ו דידיה אבל לענין הקמה ליכא ק\"ו דנהי דאשכח דנדרים שחלו דחמירי מצי לקיומי מאן לימא לן בנדרים שלא חלו דלא אלימא. כ\"כ הר\"ן. מבואר דליכא לימוד בהקמה אלא דליכא ק\"ו. וק\"ל דאם כן היאך דחו רבנן הק\"ו מהקישא את שבא לכלל הקם מ\"מ הא אפשר לקיים שתיהם דנלמד הפרה בק\"ו דיכול להפר מקודם שנדרה ואח\"כ נקיש הקמה להפרה דיכול לקיים קודם שנדרה וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סז] <b>תוי\"ט ד\"ה שמא יגרשנה כו'. ותקשה דא\"כ במקדיש כו'. </b>י��תר הו\"ל להקשות על סברת הר\"ן מדברי הש\"ס עצמו בסוגיא דכתובות (דף נ\"ח) דפרכינן על ר\"ל והא לא אמר הכי כו' ומאי פריך הא כיון דהזכיר שם ידים ממילא הוי כאומר יקדשו ידיך וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סח] <b>במשנה ר\"מ אומר לא יפר. </b>ע' (פ\"ד מ\"ז) דגיטין בתוי\"ט שם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סט] <b>במשנה שלא תהא אשה נותנת כו'. </b>במרדכי פרק ג' דקדושין (סי' תק\"ל) כתב דיש לתמוה קצת למה אינה נאמנת לאסור עצמה מגו דאי בעי אסרה נפשה בנדר שהודרה ברבים למ\"ד אין לו הפרה ומשמע דאפילו לדבר מצוה דלא דמי לע\"ד רבים. עיי\"ש:",
+                "[אות ע] <b>בתוי\"ט ד\"ה ותהא נטולה כו'. ואזדא לה תמיהת התוס'. </b>ולענ\"ד נראה דדברי תוס' ברורים דהרי ע\"כ הכא מיירי דאסרה תשמיש עולם על עצמה דאי באסרה תשמישה עליהם הא לא חל על בעלה דמשעבדא ליה וכיון שכן לא מקרי איסור מוסיף דהיא לא ניתוסף לאסור על בעלה. דהיא לא נאסרה עליהם אלא דבעלה מיתסר עלה ושפיר הוי כולל. ואולי יש לתקן דברי תוי\"ט דשפיר י\"ל דמיירי באסרה תשמישה על העולם. ומ\"מ חייל שפיר על בעלה כיון דדנין דתשמיש קשה לה ואנוסה היא בדבר עד שמדינא כופין אותו ויוציא ויתן כתובה לא משתעבדא ליה לתשמיש. ואף למשנה אחרונה דחשדינן [אותה] דמערמת שנותנת עיניה באחר מ\"מ לא דנו כן לודאי עד דלא נצטרך הפרה. ואולם למ\"ש התוי\"ט בדיבור הקדום דהא דקרינן הכא תשמיש עינוי נפש אף דדיינינן דתשמיש קשה לה דלמשנה אחרונה אמרינן דלא קשה לה ולא נדרה אלא לקלקל על בעלה. וא\"כ מבואר דדיינינן לודאי דאין התשמיש קשה לה עד דלרבנן לפי האיבעיא דהוי עינוי נפש גם לאחרים מופר. ממילא באסרה תשמישה על העולם לא חל האיסור על בעלה דמשעבדא ליה וע\"כ דמוכח באסרה עליו ושפיר הוי רק כולל ונכונים דברי תוס' ודו\"ק. (* ואף לפי פסק הרמב\"ם בספ\"י מה\"נ ומבואר בתוי\"ט לעיל ספ\"ז שאפילו הוא לוקה. לא הוי איסור מוסיף. כי בנ\"ד אפשר שהיא אינה חייבת מחמת טעם השעבוד כסברת רבינו. אך יכולה לאסור הנאתו עליה):<br><b>אמנם </b>בלא\"ה קשה לי על התוס' דהא קיימא לן בכ\"מ דאין איסור חע\"א מ\"מ מתלי תלי וקאי וכשפקע איסור האחד חייל איסור הב' וא\"כ ה\"נ אחר שתתגרש ופקע איסור אשת איש חל איסור הנדר (* והתוס' בעצמם כתבו הפי' ותהא נטולה אחר שיגרשנה. אחר זמן רב זכני ה' בספר שער המלך. ומצאתי ככל החיזיון הזה בדבריו (פי\"ז מהל' א\"ב). והעלה מזה דבנדרים ושבועות כיון דאין יכולים לחול בשעת הנדר אף אם פקע איסור הראשון לא חיילי עיי\"ש:<br><b>ובעיקר </b>יסוד זה דבנדרים ושבועות ל\"א דמתלי תלי וקאי דבעינן דוקא שיחול בשעת הנדר. וכ\"כ הש\"ך יו\"ד (סימן רל\"ח) דבנשבע שלא אוכל שלא אוכל דנשאל על הראשונה דחלה השנייה זהו דוקא בהתרת חכם דעוקר הנדר מעיקרו אבל באשה שנשבעה כך שהפר הבעל על הראשונה לא חלה הב' כיון דהבעל מיגז גייז וכ\"כ בתשובת מהר\"ם מינץ (סימן מ') עכ\"ל. ועיינתי במקור הדין בתשובת מהר\"ם מינץ וראיתי שדייק כן מלשון רש\"י במימרא דרבא (שבועות דף כ\"ז) דנשאל על הראשונה עלתה שנייה תחתי' דמפרש דחכם עוקר הנדר מעיקרו. מבואר דבהפרת הבעל ל\"א כן דאף דבעלמא בכל היכא דאין אחע\"א דאם פקע הראשונה חל השניה מ\"מ בנדר ושבועה ל\"א כן דבעי שיהיו אפשר לחול מיד ולענ\"ד נראה דאין הכרח לזה עפ\"י מ\"ש לעיל (פ\"ג מ\"ג אות כ') בתוי\"ט ד\"ה אינו חייב בשם הר\"ן פ\"ק דנדרים ד\"ה דבנשבע לקיים המצוה חלה השבועה לענין הלאו ורק לענין ��רבן לא חייל כיון דליתא בלאו והן עיי\"ש ואולם זהו דוקא בנשבע לקיים המצוה אבל בנשבע שלא לעבור על לאו לא חייל כלל אפי' לענין לאו דבל יחל כדאיתא להדיא במכות (דכ\"ב א') במה דפרכינן שם ולחשוב נמי שלא אחרוש כו' ומשני התם לא חלה השבועה דמושבע ועומד מה\"ס והתם מיירי הכל לענין מלקות. וע\"כ הטעם משום דאין אחע\"א כמו בעלמא וממילא אפי' לאו לקיים ורק בלקיים מצוה דלא שייך ביה אחע\"א ובאנו עליה רק מדין דבעינן איתא בלאו והן וזהו רק לענין קרבן. וכזה כתב תוס' שבועות (כ\"ו ד\"ה לקיים) דר' יהודה בן בתירא דמחייב קרבן בנשבע לקיים המצוה דלא בעינן איתא בלאו והן דמ\"מ מודה בנשבע שלא לאכול נבילה משום דא\"א חע\"א ע\"ש וה\"נ לדידן דקי\"ל דנשבע לקיים ולא קיים דפטור משום דליתא בלאו והן דמ\"מ חל לענין בל יחל זהו רק בנשבע לקיים ולא קיים אבל נשבע שלא לאכול נבילות לא חל כלל אח\"כ ראיתי בר\"ן שבועות (רפ\"ג ד' רצ\"ה א') שכתב ואע\"פ שהשבועה חלה לדברי ריב\"ב אף בנשבע לבטל המצוה כן מוכח בפרקין עכ\"ל ולא ידעתי היכן רמיזא כן בפרקין. (* ועיין לעיל שהקשה גם על התוס' בזה) ולפ\"ז י\"ל דמ\"ש רש\"י הטעם דחכם עוקר הנדר מעיקרו היינו דלישנא דרבא משמע דעלתה שנייה תחתיה דיש לשניי' כל דיני שבועה אף לקרבן ובזה יקשה הא כשנשבע השנייה היה נשבע לקיים המצוה דלא חלה לענין קרבן משום דליתא בלאו והן וביותר למ\"ש רש\"י במכות שם גבי שבועה שלא אחרוש דלא חייל דנפקא לן מלהרע או להטיב מבואר דס\"ל לרש\"י דאפילו לענין הלאו דלא יחל ממעטינן מלהרע או להטיב דלא כהר\"ן הנ\"ל. מש\"ה צריך לטעם דחכם עוקר נדר מעיקרו ואם היה אז נשבע שבועה (* שלא) אוכל ואח\"כ נשבע על הראשונה היה חלה השנייה (*אם נשאל על הראשונה) דלא מקרי לבטל המצוה דהא חכם עוקר נדר מעיקרו ובטלה הראשונה מעיקרא וחלה השנייה שבועה שאוכל וא\"כ מקרי איתא בהן. ובכה\"ג בהפרת בעל לא חל השנייה לענין קרבן דאילו נשבעת השנייה שבועה שאוכל לא חל משום נשבע לבטל המצוה ואף לאחר הפרה על הראשונה לא חל וא\"כ גם שלא אוכל לא חייל דליתא בהן. אבל לענין לאו דבל יחל דלא בעינן שיהא איתא בהן להר\"ן הנ\"ל י\"ל דחייל גם בהפרת בעל דנהי דא\"א חע\"א מ\"מ מתלי תלי דכשיפקע הראשון חל השנייה (* כמו בעלמא):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,227 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nedarim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Nedarim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה כל כינויי. ומשני דזמנין מפרש התנא במאי דפתח. </b>ערבוב דברים אנכי רואה בזה דכך משני הגמרא בתירוצא קמא ובזה מתני' כפשטי' דתני תחלה כנויי נדרים כנדרים ידות נדרים כנדרים ואעפ\"כ מפרש תחלה ידות דזמנין מפרש מאי דסליק מיניה ואינו תלוי כלל בין אם כינויים מלשון נכרים או לשון שבדו להם חכמים אלא דלתירוצא בתרא (ובריש נזיר דחי הש\"ס לתירוצ' קמא) דיש טעם דמפרש תחלה בידות דאיידי דאתי מדרשא חביבא לה ועלה פרכי' דא\"כ לפתח ג\"כ ברישא בידות ומשנינן דמפתח פתח בכנויי' דאורייתא ברישא (שהן ידועים ופשוטים יותר. הר\"ן) והדר מפרש ידות בריש' דאתי מדרשא. ובזה הוא דפרכינן הניחא למ\"ד לשון נכרים אלא למ\"ד לשון שבדו חכמים מא\"ל (אף דמ\"מ הוא דאורייתא מ\"מ אין ידוע ופשוט כ\"כ הר\"ן). ומסקי' דלהך מ\"ד באמת אמרי' דחסורי מחסרי ותני ידות נדרים כנדרים כינויי נדרים כנדרים וא\"כ התוי\"ט דכ' דלמ\"ד לשון שבדו חכמים תנינן תחלה ידות נדרים. לא הו\"ל להביא שינוי' קמא דזמנין דפתח: (* ואפשר שמה שכתב התוי\"ט ועוד. מביא ראיה שאין סברא לחסר בראש והצריך להביא קושית הגמרא ואגב הביא התירוץ. ומ\"ש רבינו שבריש נזיר דחי הש\"ס לתירוצא קמא. פי' שבכאן בדוקא אקדים משום שיש טעם להקדמה. אבל באמת הס' דזמנין דפתח ס\"ל בוודאי כמו שכתב הרא\"ש והר\"ן כאן וכמו שמשמע בנזיר מהלשון תני הכי ותני הכי יעו\"ש):",
+                "[אות ב] <b>בא\"ד ודידות נדרים כו' א\"נ מלנדור נדר. </b>ק\"ק לי דל\"ל קרא או היקש נילף נדרים במה מצינו מנזיר דהא ע\"כ לא איבעי' לן לקמן (בדף ו') יש יד לקדושין אף דבקדושין ליכא רבוי לידות, אלא משום דנילף במה מצינו מנדרים. או דליכא למילף משום דנדרים חמירי דהן בדיבור משא\"כ קדושין דבעי מעשה וכדאיתא בהר\"ן שם. וא\"כ נדרים שפיר מצינו למילף במה מצינו מנזירות דשניהם בדיבור. וכן קשה לי מה איבעי לקמן (ד\"ז) אי יש יד לצדקה דדלמא אתקש לקרבנות רק לענין בל תאחר. והא איכא למילף במ\"מ מאינך כיון דצדקה איתא בדבור לחוד:",
+                "[אות ג] <b>תוי\"ט ד\"ה מודרני ממך כו'. אלא דלא משתעינא בהדך. </b>ואף דלפי האמת מיירי מתני' באומר מודרני ממך שאני אוכל אפ\"ה צריך ג\"כ לומר לך דבלא\"ה הוי אינן מוכיחות דמשמעות דברים מודר אני ממך שלא אדבר עמך אם אכילנא היום. ולא הוי נדר כלל דהויין ידים שאינן מוכיחות. ר\"ן והרא\"ש בפסקיו:",
+                "[אות ד] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה כנדרי רשעים. כדתנן בריש נזיר באומר אהא. </b>ובתחלה הביא הר\"ן דפירשו רבותיו דדוקא אהא הוי לישנא מעליא אבל הריני לא. וזהו דעת תוס' (ריש נזיר ד\"ה האומר הריני כזה):",
+                "[אות ה] <b>בא\"ד כנדרי רשעים הימנו משמע כו'. </b>בסוגיין אמרי' ודלמא הימנו דאכילנא קאמר (ולא הוי שבועה כלל דהוי ידים שאינן מוכיחות. ר\"ן) ומשני דאמר הימנו שלא אוכל. ומה דלא כ' כן הר\"ן מקודם במה דפרכינן ודלמא הריני בתענית קאמר דהוי ידים שאינן מוכיחות. היינו דבפשוטו ניחא דאף אם הוי ידים ממש פירכת הש\"ס שפיר דדלמא הריני בתענית ולתני דנדר ג\"כ בתענית אבל בהך פירכא דדלמא הימנו דאכילנא. והא במתני' קתני סתם דנדר בשבועה ודלמא באמת בשבועה דאכילנא וגם עכ\"פ מספק אסור לאכול דדלמא הימנו דלא אכילנא. לזה הוצרך הר\"ן לפרש דפירכת הש\"ס דהוי ידים שאין מוכיחות ולא ליהוי שבועה כלל:"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>במשנה האומ' לחבירו. </b>לא ידעתי אמאי נקט לחבירו ולא סתם דאוסר על עצמו או על חבירו שלא בפניו. ורש\"י ציין האומר קונם:",
+                "[אות ז] <b>תוי\"ט ד\"ה נזיק. שאומר הריני נזיק אם אוכל ככר זה. רש\"י. </b>לא ידעתי מאי בעי רש\"י בזה דתולה בתנאי אם אוכל ולא בפשוטו שאמר הרי נזיק הוא נזיר וכמו שפירש\"י תחלה קונם שאמר ככר זה עלי קונם:"
+            ],
+            [
+                "[אות ח] <b>תוי\"ט ד\"ה טמא. והתוס' כ'. </b>ולענ\"ד י\"ל למה דאמרי' בסוגיי' די\"ב א' נותר ופיגול אצטריכא סד\"א באיסור נותר ואיסור פיגול והו\"ל כמתפיס בדבר אסור ולא מתסר קמ\"ל. א\"כ י\"ל דגם טמא נקט מה\"ט דלא נימא דמתפיס באיסור דטומא'. וא\"כ לא הוי כ\"ש מטהור דבאומר טהור ל\"ש לומר כן ובודאי מתפיס בעיקר הקרבן:",
+                "[אות ט] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה רבי יהודה אומר כו'. דהוא בר פלוגתא דרבי מאיר בכל מקום. </b>ק\"ל דזהו שייך היכי דלא נזכר במפורש מי הוא החולק על ר\"מ ונישנית בלשון חכמים. משא\"כ הכא דמפורש במתני' (פ\"ג דקדושין מ\"ד) דר\"ח בן גמליאל מחולק. ובר\"ן כ' דמצינו דר\"י ס\"ל דלא בעי כפול ממתני' דפ' השולח מ\"ח במוציא אשתו משום איילונית (ובר\"ן איתא גבי מוציא אשתו משום נדר. ולענ\"ד ט\"ס וצ\"ל איילונית) ומה דנקט באמת ר\"י ולא נקט ר\"ח בן גמליאל דבעי לאוקמי כר\"י משום דאיירי בה:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>בתוי\"ט ד\"ה רבי יהודה מתיר כו'. ועיין מ\"ש בריש פ\"ב דנזיר. </b>כצ\"ל:",
+                "[אות יא] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה לקרבן לא אוכל כו'. אף על גב דבריש מתני' ג' לחולין שאוכל כו'. </b>תמהני הא מזה ליכא קושיא כלל דהכא לקרבן אם מפרשי' בשב\"א א\"כ אין כאן מכלל לאו דהא פירש דבריו שיהא קרבן. משא\"כ בלחולין אם נפרש לאסור דהיינו בפתח לא חולין אלא קרבן זהו גופא הוי מכלל לאו דלא מהני לר\"מ. אבל באמת עיקר חילוקו של הרא\"ש דבא לתרץ לפי\"מ דמשמע בסוגיין דגם בלחולין שלא אוכל בפתח אסור לר\"מ דמפרשינן לא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל. בזה צריך לחלק אף דלחולין שאוכל לך לא מתסר לר\"מ מ\"מ הכא כיון דמסיים לא אוכל מוכח דלאסור בא. גם מ\"ש התוי\"ט אלא דקשי' לי דמתוך לשונו של הרא\"ש וכו' מיהו לקמן פ\"ב וכו' מזה מוכח דלקושטא דמלתא כו' דימה רבינו לחולין לא אוכל לההיא דלקרבן לא אוכל לך. במחילת כת\"ה אינו. מדדייקא באומר לחולין ל\"א לך דא\"צ לדייק בדברים רק לא חולין אלא קרבן ולפיכך לא אוכל בזה המעט דייקא כיון דמסיים בדיבוריה לישנא דאיסור לא אוכל לך משא\"כ בההיא לקרבן לא אוכל דנצטרך לפרש מה שלא אוכל לא יהיה קרבן ומכלל לאו נשמע ההן דמה שאוכל יהיה קרבן זה לא אמרי' לר\"מ כמבואר בפשיטות בפירכת הש\"ס לקרבן לא אוכל לך אסור הא שמעי' לר\"מ דלית לי' מכלל וכו' וכן פסק הטור (סי' ר\"ד) דלקרבן ל\"א לך מותר ולחולין ל\"א אסור. והוא ברור ופשוט אלא דבהא סתרי דברי הרא\"ש אהדדי דבפ\"ק משמע דלקרבן לא אוכל לך אסור דמפרשי' כאילו אומר בשב\"א לקרבן יהא לפיכך ל\"א לך. ואילו בפרק ב' משמע כהרא\"ש דדוקא בשב\"א אסור אבל בפת\"ח שרי דהוי כאומר לא קרבן ודו\"ק. אח\"כ מצאתי בעזה\"י כל זה במ\"ל (פ\"א מהל' נדרים הל' י\"ח בד\"ה ודע שהחכם בעל תוי\"ט וכו'):",
+                "[אות יב] <b>שם ד\"ה לא אוכל לך. אבל כי אמר לא אוכל שרי. </b>דאמרי' דנשבע בחיי קרבן עיי\"ש. ולא זכיתי להבין דהתינח באומר הקרבן או קרבן שלא אוכל אבל באומר כקרבן אינו שייך לומר דנשבע בחיי הקרבן וכיון דלקרבן לא אוכל לך אסור דמפרשים לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. מכ\"ש באומר כקרבן דמשמע יותר שיהא זה כקרבן לפיכך לא אוכל. וצע\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יג] <b>תוי\"ט ד\"ה כחלת אהרן. הוא אסור משום טבל. </b>ק' לי הא משכחת דקרא שם תרומה בשבלים דלא הי' אסור משום טבל ובפי' נאסר משום תרומה. ובר\"ן כ' הטעם כיון דאינו אסור לכל דהא מותר לכהנים דבר האסור מקרי ולא דבר הנדור דמדין נדור הי' ראוי לאסור לכל (* שהרי כשהפרישן לא פירש כן סיום הר\"ן בכאן. ועיין במשנה ד' מ\"ש התוס' והרא\"ש אצל חרמי כהן. ואפשר שגם הר\"ן יסבור שם כן וד\"ל):",
+                "[אות יד] <b>שם תוי\"ט ד\"ה הר\"ז בלא יחל. וכתבו התוס' תימא. </b>ובר\"ן כ' דמייתי (הגמרא בזה) ראיה דשייך למנקט על דרבנן בלשון הרי זה בלא יחל:",
+                "[אות טו] <b>שם תוי\"ט ד\"ה שבועה כו'. צ\"ע דלא תנן כו'. </b>לק\"מ דהא בשבועה לא חייל כלל דמשועבד לה ודוקא בנדר חל באוסר התשמיש על עצמו. אבל שבועה דמתסר נפשיה אחפצא לא חייל והוי כנשבע שלא אשב בסוכה. ופשוט:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>במשנה בנדרים אסור. </b>הרא\"ה בספר החינוך (מצוה ל') כ' ואם תשאל הרי אותו דבר שנדר עליו מצוה היא עליו בעשה וליתי עשה ולדחי ל\"ת דלא יחל דברו. תשובתך נדר עשה ולאו יש בו לאו דלא יחל. ועשה ככל היוצא מפיו יעשה ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה עכ\"ל. והמ\"ל בהגהותיו לספר הנ\"ל הקשה מסוגיא דריש יבמות (דף ה') דאמרינן שם בנזיר מצורע דאתי עשה דמצורע ודחי ל\"ת ועשה דנזיר משום דקיל דאיתיה בשאלה וה\"נ נדר הא איתי' בשאלה עיי\"ש. ועיין בשאגת ארי' (סימן ס\"א) שהקשה ג\"כ קושי' הרא\"ה הנ\"ל ועיי\"ש. וע' (פ\"ב מ\"י דבב\"מ) בתוי\"ט ד\"ה ואם היתה בבה\"ק. שוב ראיתי בשו\"ת רשב\"א ח\"ג (סי' שנ\"ג) שנשאל על זה דליתי עשה ולדחי ל\"ת ועשה דנדר כיון דאיתי' בשאלה. והשיב דההיא דפ\"ק דיבמות הנ\"ל דחוייא בעלמא הוא ובאמת אף היכא דאיתא בשאלה לא דחי ושאני נזיר דגדול השלום עכ\"ל. ועיין (פ\"ו מ\"ה בנזיר) בתוי\"ט ד\"ה דתגלחת מצוה:",
+                "[אות יז] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה בנדרים אסור. כתב הר\"ב ואם אמר כו'. </b>ובבעה\"ת (שער ס\"ב) כתב וז\"ל ונמצא כנודר שאם לא יחלל שבת שיתן מנה לעניים שהוא חייב לשומרו ולקיים נדרו ודבר זה שנוי במשנתינו חומר בנדרים מבשבועו' אמר קונם סוכה שאני עושה וכו' וזה ששנינו בנדרים אסור זה ר\"ל כמו זה שאמרנו שאם נדר בצדקה לקיים מצוה חייב באותה צדקה וכו' עכ\"ל. והב\"י בחוה\"מ (סי' כ\"ו) בבדק הבית כ' דלא משמע לי' האי פירושא בפשטא דמתני' עכ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה יש נדר כו'. דאין איסור חל על איסור ע\"כ. </b>והא דלא מפליגו מתני' בדידיה דיש נדר בתוך נדר בנזירות ואין נדר בתוך נדר בקונמו'. דתנא אחומר בנדרים מבשבועות קאי ומש\"ה בעי למתני חומרא דאיכא בנדר יותר מבשבועה לענין נדר בתוך נדר. ר\"ן:",
+                "[אות יט] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה הריני כו'. דה\"ה נמי אם אמר כו'. </b>והו\"ה באומר הריני נזיר אם אוכל סגי בתלה נזירתו על כל כזית שבככר זה ועל כל אכילה מתחייב בנזירות והיינו באתרו בו על כל אכילה ואכילה הר\"ן. (* וכן הוא ג\"כ בשבועה):",
+                "[אות כ] <b>שם תוי\"ט ד\"ה אינו חייב כו'. דליתא בלאו והן. </b>ע' בר\"ן (פ\"ק ד\"ה ותמצית דבריו) דבנשבע לישב בסוכה לא חייל לענין קרבן דליתא בלאו והן אבל מ\"מ חייל לענין מלקות דלענין מלקות לא בעינן שיהיה בלאו והן אבל לענין אין שבועה חל על שבועה לא חל כלל מטעם דאין איסור חל על איסור. וכן נראה דעת תוספות בשבועות (דכ\"ו ד\"ה לקיים) דריב\"ב דמחייב בנשבע לקיים המצוה הי��נו בנשבע שאשב בסוכה אבל בנשבע שלא לאכול נבילות אין אחע\"א עיי\"ש. הרי דבנשבע לקיים מצוה בקום ועשה אין בכלל מושבע ועומד הוא אלא דרבנן דריב\"ב פוטרים שם משום דליתא בלאו והן וזהו לענין קרבן אבל מלקות איכא ואולם בתוס' שבועות (ד\"כ ב' ד\"ה דכי לא נדר) משמע להדיא דס\"ל דריב\"ב אף בנשבע שלא לאכול נבילות חלה השבועה עיי\"ש. וצ\"ע. וברמב\"ן על התורה (פ' מטות) כ' ואפילו בקיום מ\"ע אין חלות שאם נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב משום שבועה לא קרבן ולא מלקות עכ\"ל. וזהו דלא כהר\"ן הנ\"ל דס\"ל דלמלקות הוי שבועה (ולומר דהטעם דליכא מלקות משום דלא עשה מעשה אינו במשמע דזה בעלמא ג\"כ בלא מקום מצוה אלא ודאי דמשום דלא חלה השבועה ואפילו לאו ליכא):",
+                "[אות כא] <b>בהרע\"ב ד\"ה אם כמעשר בהמה. ואין מעשר בהמה אוסר הדיר כמו מעשר דגן. </b>זהו לפי טעם הרא\"ש שהביא התוי\"ט בפרקין (מ\"א ד\"ה בחלת אהרן). וע' מ\"ש שם. (* והר\"ן כתב ג\"כ בכאן ואסור לכל כו' כפי שיטתו לעיל):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כב] <b>בהרע\"ב ד\"ה שניהם רוצים. ולא היה בלבם. </b>ואם מעמידים דבריהם דבדוקא נדרו אסורים. הר\"ן בשם ירושלמי:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>תוי\"ט ד\"ה הדירו חבירו. בגמרא פרכינן הא לא\"ה לא. </b>ק' לי מטעם זרוזי אסור במעמיד דבריו שנשבע בדוקא כמש\"ל במתני' א' א\"כ הא י\"ל דמתני' דהכא מיירי במעמיד מש\"ה מותר רק בחלה מטעם אונסים וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "[אות כד] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולמוכסין כו'. ואסור לברוח מן המכס כו'. </b>עיין בר\"ן:"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>בתוי\"ט סד\"ה אם אינן. דאל\"ה אימת קדשי. </b>ע' בסוגיין דעל קושיא א' דאימת קדשי (דאף מספק לא הוי הקדש דהא האילן עומד לקציצה ובודאי יקצץ באיזה זמן). מוקי לה באומר אם אינם נקצצות היום דבעבר היום ולא נקצצו הויין הקדש. אלא דעל קושיא למאי למימרא פשיטא דחל הקדש ויש להם פדיון כמו כל הקדישות בזה מוקי דראה רוח סערה וכו' וכדכתב הרע\"ב דסד\"א דמסיק אדעתיה דלא מתנצלן ומש\"ה נדר ולא גמר בלבו להקדישן. קמ\"ל:",
+                "[אות כו] <b>בהרע\"ב ד\"ה אין להם כו'. לכשאפדם יחזרו כו'. </b>ודוקא בפדאן הוא אבל בפדאן אחר אף אם קנה אותם המקדיש אח\"כ ממנו מ\"מ אינם חוזרות וקדושות. ודעת הרשב\"א דבאמר בפירוש אף אם יפדנו אחר ואקנם ממנו יקדשו חל ההקדש ולא מקרי דשלב\"ל. אלא דבסתמא בלישנא דעד שיקצצו אין דעתו על פדאן אחר. ודעת הר\"ן דאף בפי' שיקדשו לא חל ההקדש:",
+                "[אות כז] <b>בתוי\"ט ד\"ה אין להם כו'. אינן צריכים פדיון. </b>ובר\"ן כ' עוד בשם ר\"מ קורטבי וז\"ל דלהך מ\"ד אם פדאן קודם שיקצצו אינו חוזרות וקדושות דהא בהא תליא דלמ\"ד אחר שיקצצו בעיא פדיון דא\"א להקדש שתפקע בכדי א\"כ במה דאמר עד שיקצצו ע\"כ דהיינו לענין שאם יפדם יחזרו ויקדשו אבל למ\"ד דמשנקצצו פקע' קדושתן בכדי זה שאומר עד שיקצצו לא בא לומר דיחזרו ויקדשו אלא לומר שיהיו קדושות עד אותו זמן ואח\"כ תפקע קדושתן וכי תנן במתני' אין להם פדיון היינו דמאותו זמן ואילך א\"צ להם פדיון ומקודם מהני פדיון. אבל הרמב\"ם והרשב\"א ס\"ל דלכ\"ע לא מהני פדיון קודם שיקצצו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כח] <b>בהרע\"ב ד\"ה מי שהחמה. מדלא קאמר מן הרואים. </b>והא דלא אמרי' דמש\"ה לא אמר מן הרואים שלא יהי' גם דגים ועוברים בכלל. דאף בלישנא רואי חמה אין דגים מתמעט דהם רואים החמה רק אין החמה רואה אותם. תוס'. וכן הוא ג\"כ בעוברים ט\"ז (* עיין בתוי\"ט מ\"ח אסור בקרחים מ\"ש בשם ר\"ן אין מן הצורך לתירוץ הט\"ז. ואפשר שזה כוונת התוספות שלא תירצו על עוברים. ורבינו הביא בכאן ס' הט\"ז מחמת שהקשה בדבור הסמוך על הר\"ן. ואפשר ליישב קצת:"
+            ],
+            [
+                "[אות כט] <b>בתוי\"ט ד\"ה אסור בקרחים. דהיינו אנשים וכו'. </b>ק' לי דנימא באמת דשחורי הראש דוקא קאמר למעט קרחי' ובעלי שיבה ומש\"ה לא אמר מבעלי שער דאזי לא היה ממועט רק קרחי' ולא בעלי שיבה. וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>תוי\"ט ד\"ה שאיני נהנה לישראל. אבל אומה שלימה ל\"ג. </b>בתשובה כתבתי להקשות דמנ\"ל לדמות אומה שלימה לאומה ישראל. הא י\"ל דהטעם דלא גזרו הכא דכמו דמצינו בסוגיא דבב\"מ דאסרו רבית עו\"ג משום שלא ילמוד ממעשיו. ופירשו שם הא דשאר מו\"מ שרי היינו דאפשר לעשות כן ג\"כ ישראל אבל רבית דיהי' עסקיו רק עם עו\"ג חיישינן שילמד ממעשיו א\"כ י\"ל מש\"ה ל\"ג דא\"כ יצטרך לעשות כל עסקיו עם עו\"ג ויש בזה קלקול וחשש דילמוד ממעשיו אבל באומה אחרת אין ראי' להמכר:",
+                "[אות לא] <b>שם תוי\"ט ד\"ה לוקח ביותר כו'. בזבינא מציעתא. </b>אבל בזבינא חריפא הוי הנאת לוקח לחוד ובזבינא דרמי על אפיה הוי הנאת מוכר לחוד. וכל זה דוקא בשוה בשוה אבל בלוקח בפחות בכל ענין הוי הנאת לוקח ובלוקח ביותר בכל ענין הוי הנאת מוכר:",
+                "[אות לב] <b>במשנה שדוחה את הנגעים. </b>אף דבקציצת בהרת עובר על ל\"ת ועשה. שבת פרק ר\"א דמילה. וכ' תוס' שם הא דלא ילפינן מיניה בעלמא דעשה דוחה לל\"ת ועשה. דמה למילה שנכרתו עלי' י\"ג בריתות:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לג] <b>במשנה אבל משאיל לו כו'. </b>ואף דמלתא דפשיטא הוא מ\"מ איידי דתני רישא לא ישאילנו תני נמי סיפא אבל משאילו. ולפי הצד איבעי' בגמרא דמותר להשאילו טבעת להראות שהוא חשוב ויכבדו לו מאכל מפרשי' דזהו דקתני אבל משאילו טבעת דבכה\"ג מיירי והוי חידוש שפיר:",
+                "[אות לד] <b>בהרע\"ב ד\"ה אין בין. לעבור דרך ארצו. </b>אבל אם עובר כדי לקצר דרכו ללכת לבית המשתה וכן להשאיל לו טבעת שיראה בו כאדם חשוב ויכבדנו אותו במאכל י\"ל דמקרי הנאה המביא לידי מאכל והוא איבעי' דלא אפשיטא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לה] <b>בהרע\"ב ד\"ה ותורם. כגון שאמר כל כו'. </b>ומשכחת לה עוד בתורם משלו על של חבירו למה דפסק הרמב\"ם (בפ\"ד מה\"ת) דא\"צ דעתו. וטובת הנאה של תורם. ואף דהמודר מתהני מזה כיון דמדעתיה עבוד ולא יהיב ליה מידי למודר למה דקי\"ל כחנן במתני' דלעיל דפורע לו חובו. והר\"ן כתב דאפי' לרבנן שרי עיי\"ש:",
+                "[אות לו] <b>תוי\"ט ד\"ה לדעתו. וכמו שכתב ברפ\"ז דכתובות. </b>זהו ראיית הר\"ן דגבי מודר הנאה הוי כל השומע שליחות מעליא דאסור דהא אמרי' בפרק המדיר כל השומע קולי יזון שליחותיה קעביד ומפיק לה מדתנן בפרק המקבל דגבי גט מהני אם אמר כל השומע קולי יכתוב עיי\"ש. תמוה לי מאד מה ראיה משם דהתם כיון דכל השומע קולי הוי שליחות מחויב הבעל לשלם לאותו שזן אותה זהו אסור דהיא נהנית מהבעל דהוא משלם לזן אותה אבל לענין מודר הנאה דהכא י\"ל דכל שאין עושה ממש שליח לא מהנה במה דתורם תרומתו כמו בכל הרוצה לתרום דמותר מה\"ט. וא\"כ י\"ל דתרומה וגט שוים דכל הרוצה לכתוב יכתוב מהני גם בגט כמו בתרומה אלא דלא מקרי מהנה רק במשוה אותו שליח להדיא. ובההיא דכתובות תליא היכא דהבעל חייב לשלם מקרי הנאה וצע\"ג:"
+            ],
+            [
+                "[אות לז] <b>בהרע\"ב ד\"ה אבל לא מן התמח��י כו'. שמא יניח מלאכול כו'. </b>והר\"י כ' דחיישי' שמא ימשוך ידו מלאכול לכבוד חבירו ונמצא מהנהו. אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר. היינו שיש בו כ\"כ מותרות שחוזר לבעה\"ב. וכיוצא בזה כ' הרא\"ש בפירושו דתמחוי החוזר היינו לאחר שאכלו בקערה מחזיר אותה לבעה\"ב וממלא אותה כדי שיאכלו כל שבעם הלכך אפי' אוכל יתר מחבירו אינו נהנה כיון דבלא\"ה נותנים כל צרכו:",
+                "[אות לח] <b>תוי\"ט ד\"ה אבל לא יושב כו'. די לה בעמידה הר\"ן.</b> והר\"ן פסק דאפי' במקום שאין נוטלים שכר אסור גזירה שמא ישהה בישיבה יותר מכדי הצורך ובכה\"ג בכולהו דוכתי לית ליה למעבד הכי בלא אגרא:",
+                "[אות לט] <b>שם תוי\"ט ד\"ה אבל לא רפואת ממון. דהא תנן מחזיר אבידתו. </b>ובעניי א\"י הדמיון דבאבידה אינו משביח נכסים אלא דמונע אחרים מליטלם והוי כמו מבריח ארי דלא מקרי מהנהו. אבל הכא בחלתה הבהמה במה שמרפא אותה הוא משביח יש לומר דאסור (* אפי' שעושה מצוה. וראיה מפרוטה דרב יוסף דמ\"ב):",
+                "[אות מ] <b>שם תוי\"ט ד\"ה וישן וכו'. ור\"מ ור\"י הלכה כר\"י. </b>תמוה לי הא קיי\"ל הלכה כר\"מ בגזרותיו כדכתב הרע\"ב רפ\"ט דכתובות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מא] <b>תוי\"ט ד\"ה והלה מותר בה. כן כתב הרא\"ש בפירושו. </b>ולענ\"ד מדברי הרא\"ש דציין על רישא דמתני' נותן לאחר משום מתנה משמע דגם זה מותר רק באין לו מה יאכל ורק במתני' הקודם גבי הולך אצל חנוני כ' דאורחא דמילתא נקט א\"ל מה יאכל וביותר מפורש כן בהרא\"ש (בדף מ\"ח א') במתני' דהמודר הנאה מחבירו הובא בתוי\"ט (בסוף פ\"ה מ\"ו). וכן מדברי הטור (סימן רכ\"א) דההיא דבהולך אצל חנוני כתב דה\"ה ביש לו מאכל אלא דאורחא דמלתא נקט. ובהך בבא דנותן לאחר מתנה נקט סתם אין לו מה יאכל. וכן בש\"ע (סי' רכ\"א ס\"ח) המודר הנאה מחבירו יכול לומר לחנוני וכו' והשמיט כלל להא דאין לו מ\"י (והיינו כיון דמתניתין נקט הכי רק משום אורחיה דמלתא). ובסעיף ט' נקט היו מהלכים בדרך וא\"ל מ\"י נותן לאחר מתנה מבואר דבכה\"ג בעי' דוקא אלמ\"י. אבל מדברי הרע\"ב לא נראה כן דציין על סיפא ור\"י אוסר. דבזה נקט ודוקא באלמ\"י. היינו הא דת\"ק מתיר במניח על הסלע זהו דוקא באלמ\"י והכי דייק לישנא דהרע\"ב הוא דשרו רבנן משמע במה דפליגי רבנן עם רבי יהודה. ושרו להו זהו דוקא באלמ\"י אבל ברישא דנותן לאחר דגם ר\"י מתיר ל\"צ לאלמ\"י כיון דיצא מתחילה לרשות אחר וכדס\"ל לתוס' ריש פרק המדיר (ד\"ע ב') ד\"ה טפי לא עביד ומה דנקט הרע\"ב במתני' הקודם אורחא דמלתא נקט ולא כתב כן הכא ברישא דמתני' אפשר דנמשך גם על זה או דבמתניתין זו ל\"צ לתרץ אורחא דמלתא אלא דנקט אלמ\"י משום סיפא דאם אין עמהם אחר כנלע\"ד בעז\"ה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מב] <b>תוי\"ט ד\"ה השותפים. קונמות מפקיעין אותו. </b>מזה נראה דמיירי דנדרו שאסרו נכסיהן זה על זה דאי בנדרו שלא יהנו זה מזה הא מ\"מ לא מהני מידי דהא נותן לו מה שמחויי' לו. וכן בהרא\"ש כתובות (פ\"ה סימן ט\"ז) הקשה וא\"ת ע\"י קונם יפקיע אדם כל בע\"ח ויאסר עליהם אשר לו בקונם. משמע גם כן באוסר נכסיו אבל לא בקונם שאת נהנה ממני דפרעון חוב לא מקרי נהנה ממנו. וא\"כ מה דנקט הר\"ן והובא ג\"כ בתוי\"ט (ד\"ה ושניהם אסורים) דמתני' דהכא ס\"ל דויתור אסור במודר הנאה והא בפשוטו דמאן דשרי ויתור היינו באוסר הנאתו עליו דויתור שמדרך לוותר לא מקרי מהנה אבל באוסר נכסיו עליו ליהנות מהן הא כשהולך בחצירו נהנה מהקרקע שהולך עליה ואיך תלוי זה בדין ויתור הא הנכסים אסורים עליו וכיון דהכא מיירי באוסרים נכסיהם זה על זה כנ\"ל לכאורה לכ\"ע אסור ולא תלי' בפלוגתא דויתור ויסוד זה לא מצאתי (* ואף לר' אב\"י גם כן בוודאי אסור להעמיד שם מטע' הנ\"ל. וקושית רבינו הוא שהרי בפירוש תירץ רבינא בב\"ב (ד' נ\"ז ב') מתניתין למ\"ד וויתור אסור וה\"ה מאי הקושיא שהקשו שם ממתניתין דהכא הא מיירי באסרו נכסיהם וכנ\"ל):<br><b>וגם </b>יש לעיין בזה בכתובות (רפ\"ז) המדיר את אשתו מלהנות לו דמיירי לכאורה ג\"כ באוסר עליה אשר לו דאילו באת נהנית לי מה מהנה אותה במזונות הא נוטלת כן מדין וא\"כ אמאי פרכינן שם וכיון שמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך. הא בלא\"ה ק' דהא אינו מהנה לה כלל. אע\"כ דמיירי באוסר נכסיו עליה. וכיון שכן מאי פרכי' שם ופרנס לאו שליחותא קעביד הא גם בקונה הנכסים מהפרנס מותר לזון אותה ממנו כיון דהנכסים לא היו אז שלו דא\"א אוסר על חבירו דבר שאינו ברשותו. גם ממה דהקשו בלהנות לו דיהיה גם תשמיש בכלל ואי מיירי באומר נכסים ממילא אין תשמיש בכלל א\"ו מפרשי דלהנות לו היינו ממנו ואעפ\"כ אסור לזונה וצ\"ע:<br><b>גם </b>ק' לי על הר\"ן בעיקר הקושיא דאיך קי\"ל כראב\"י הא הר\"ן כ' שם דר\"ת תירץ דקי\"ל כראב\"י ולאו מטעמיה אלא מטעם דויתור מותר במודר הנאה אלא דהר\"ן סתר זה דלא מסתבר לדחות כל הני סתמי דמשניות דויתור אסור. הא מ\"מ אף מאן דס\"ל דויתור אסור היינו מדרבנן ובדרבנן קי\"ל דיש ברירה וצ\"ע. (* ויהיה הקושי' גם על ר\"ת דאיך אמר ולאו מטעמיה הא פסקי' שבדרבנן יש ברירה):",
+                "[אות מג] <b>תוי\"ט ד\"ה או שמכרו. אבל אמר ביתך שאני נכנס ומכרו לו אסור. </b>באמת אין זה דיוק גדול דהא במסכתין (דל\"ד ב') מבעי באומר ככרי עליך ונתן לו במתנה אם מותר דאף דלא אפסקי' אחר מ\"ט כי איתא ברשותיה הוא דאסור אבל נתן לו במתנה דאין הככר עוד ברשותו מותרת. וכתב הר\"ן שם דלפי זה הא דקתני במתני' דהכא מכרן לאחר ה\"ה דמכרן לדידיה שרי ונקט לאחר לרבותא דסיפא דבבית זה אפילו מכרו לאחר אסור. אלא כיון דבאמת קי\"ל שם דאסור אם כן באמת מכרן לאחר הוא בדוקא. ואף דרבא דפשט שם לאיסורא. מטעם דאלא ככרי עליך לאפוקי מאי לאו לאפוקי דאי גנבה מיניה מיגנב ע' בר\"ן שם דעל זה לא מסקו אדעתייהו לאסרו (ואף ע\"ג דמשכחת לה לאסרו לחמם ידיו בככר בעוד שהוא ברשותו וכמ\"ש הר\"ן שם (דל\"ה סוף ע\"א) בשם הירושלמי איבעי' דלא אפשיטא בנדר מככר אם מותר לחמם בו ידיו. י\"ל דרבא ס\"ל באמת דמותר לחמם בו ידיו או דג\"ז דבר שאינו מצוי). וא\"כ בביתך שאני נכנס ליכא הוכחה דהא הוצרך לאסרו דבעוד שהבית ברשותו לא יכנס בו. מ\"מ במה דאמרו שם אההי' ברייתא דא\"ל השאילני פרתך אר\"א דיקא נמי דקתני שניתנה לו. הרי דאף בפרה דליכא הוכחה די\"ל דאסרה עליה שלא ישתמש בה בשכר או בשאלה בעוד שהפרה ברשותו אפ\"ה אסור בלא אפסק' אחר. ועכ\"ז באמת ק' לי פירכת הש\"ס שם מברייתא זו דא\"ל השאילני פרתך דלמא רבא ס\"ל רק בככר אסור מכח הוכחה זו דלאפוקי מאי אבל בפרה דל\"ש כן באמת מותר וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מד] <b>במשנה מותר בצלי. </b>ובסוגיא איתא תניא ר\"י אוסר ואע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויבשלו את הפסח. וק' לי למאי הביא ראיה מקרא זה דהוא בד\"ה ולא מביא מקרא בפ' ראה דכתיב גבי פסח ובשלת ואכלת:",
+                "[אות מה] <b>בהרע\"ב ד\"ה הנודר מן. נקרא שלוק. </b>אבל התוס' כתבו שלוק שאינו מבושל יותר. וכ\"כ הר\"ן דמבושל יותר מדאי הוא בכלל מבושל אלא דשלוק דהכא בשיל ולא בשיל אף ע\"ג דשלוק משמע בשיל לגמרי כדאיתא בחולין דק\"י (* אבל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. הר\"ן) ועיין בתוי\"ט (פ\"י מ\"י דתרומות). ובב\"י יו\"ד (סי' נ\"ב כ') ונראה שהוא מפרש שלוקה זו היינו בישול מעט לא בישול ביותר כמו שהוא בקצת מקומות בתלמוד עכ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מו] <b>תוי\"ט ד\"ה אמר קונם יין זה. אבל שאני טועם מבעיא. </b>וכ' הר\"ן ואיכא מ\"ד הא דאסור ביוצא מהן משום דכיון דנחית כולי האי לדיוקא משמע דדעתיה אכל מה דנפק מיניה וכ\"ת תינח בשאני טועם כיון דל\"צ וקאמר אפושי איסורא הוא אבל שאני אוכל מא\"ל דהא כיון דלא סגי ליה אם אמר קונם פירות דא\"ה משמע בין באכילה בין בהנאה ואיהו לא בעי למיסרינהו אלא באכילה הלכך כשאמר שאני אוכל ליכא הוכחה למיסר ביוצא מהן עכ\"ל. וקשה לי הא מה\"ט גם בשאני טועם אינו מיותר. דצריך לפרש כן שלא יאסר גם בהנאה ואי דהו\"ל לומר שאני אוכל הא י\"ל דבעי למיסר עצמו בלאו אף בחצי שיעור דאכילה כזית במשמע כדאיתא במתני' (דריש פרק ג' דשבועות) וטעימה בכ\"ש משמע כדאמרי' שם (דכ\"ב א') אבל בשלא אטעום ד\"ה בכ\"ש וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מז] <b>תוי\"ט ד\"ה טען והזיע. כן כתב הרא\"ש. </b>וכ\"כ הר\"ן. וק' לי דאמאי נקט ר\"י דמותר להתכסות דזהו בלאו הוכחה דטען והזיע מותר והחידוש רק דאסור להפשיל הו\"ל למנקט יותר מותר ללבוש ואסור להפשיל דהוי חידוש גם על ההיתר וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>בהרע\"ב ד\"ה אסור בחילופיהן. כגדולי הקדש. </b>עפ\"ג דמעילה (מ\"ו) ובתי\"ט שם:",
+                "[אות מט] <b>תוי\"ט ד\"ה בדבר שזרעו כלה. ועדיין תקשה לך. </b>לענ\"ד לק\"מ דדוקא באיסור הנאה שייך לאסור הגידולים אף בזרעו כלה דהוי הנאה ע\"י האיסור דבגרמתו באו הגידולים ובזה צריכים להיתירא דזוז\"ג משא\"כ בטבל דמיירי מאיסור אכילה ליכא כלל איסור בגידולים (* שזרעו כלה) וגם הכא בנדרים בשאני אוכל מותר בגידולים שזרעו כלה וחילוק זה כ' תוס' להדיא (* בע\"ז דמ\"ט א' ד\"ה שאם נטע):"
+            ],
+            [
+                "[אות נ] <b>בתוי\"ט ד\"ה ואסור. כ' לעיל דדוקא האלו. </b>דהא דאסור בחליפים אין הטעם מדין חליפי א\"ה דנימא דוקא בהחליפן הוא וכמ\"ש הרע\"ב אלא דמתני' מיירי אף בהחליפן אחר ומטעם דהיכא דאמר פירות אלו כיון דמייחד לפירות שוינהו עליו כהקדש משום הכי מתס' בחלופיהן ובגדוליהן כי היכי דחליפי וגידולי הקדש אסורים וכוונת הנודר כך לאסור בהם ודוקא בנודר לעצמו אבל במדיר את חבירו אף בפירות אלו אם החליפן אחר מותר דא\"א לו לאסור החליפי' על חבירו וה\"נ בנודר לעצמו ולא אמר אלו אם החליפן אחר שרי ואם החליפן הוא בין בנודר בין במדיר תלוי בדין חליפי א\"ה אם קנסו בדיעבד על המחליף אם לא (* עיין בר\"ן):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נא] <b>במשנה שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח. </b>בתוי\"ט ד\"ה אחר הפסח. דהיא גופא קמ\"ל שתיזהר ליהנות קודם פסח. וכך מבואר בסוגיא דט\"ו ע\"ב דאסורה ליהנות קודם פסח דבתנאי לא מזדהר ושמא תלך אחר כך (* ואפילו באת נהנית לי עד החג כו' ג\"כ אסור ליהנות קודם פסח כמבואר בסוגיא שם). וק' לי הא כל אם כלאחר דמי וכאוסר עצמו באם אעשה מתחיל האיסור משעת עקירת התנאי וכמ\"ש הר\"ן נדרים (דע\"ט ע\"ב ובפרק ג' דשבועות) ואם כן נימא דאסורה בהנאה עד החג משעה שתלך לבית אביה קודם פסח ולא תתסר על הנאה שקודם הליכתה וצע\"ג (* נ\"ל שלזה עמד רבי' על הסיפא. כי הרישא שאת נהנית לי עד הפסח כו' הוי כמו שאמר מהיום):",
+                "[אות נב] <b>תוי\"ט ד\"ה ומותרת. דאה\"נ דאם הלכה. </b>ולענ\"ד נראה בהיפוך דתוס' ס\"ל דליכא הו\"א כלל לאסור דלא ס\"ל לסברת הר\"ן אף להו\"א בעלמא מש\"ה מפרשי' דמה דנקט במתניתין ומותרת לילך אחר הפסח היינו דהליכה דקודם פסח גורם איסור על הפירות אבל אחה\"פ אינו גורם איסור כלל. ולזה כתב דמיירי בלא הלכה ק\"פ דאילו בהלכה כבר נאסרה ול\"ש לומר ומותרת אח\"כ ומה לנו בהליכה השנייה והוא פשוט וברור לענ\"ד. ואדרבא לפי דברי התוי\"ט מהיכן פסיקא להו לתוס' לודאי דאסור ומגזירה עד דדחקי בפירושם ולא ניחא להו כפירוש הר\"ן דבאמת מותר ול\"ג. אע\"כ בהיפוך דלא ס\"ל כלל לחידוש שיהא הו\"א לגזור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נג]  <b>תוי\"ט ד\"ה ויאמר לו כלום. פירש הרא\"ש כו' שיקבל ממנו מתנה מרובה. </b>וכתב הר\"ן (בדף כ\"ד) שלפי זה הטעם וודאי קיימא הסברא דלאו כלבא אנא להלכה. אף דמסקי' דהלכה כראב\"י. מ\"מ גם הוא מודה בסברא זו. ומה דאמר יתר על כן קונם שאני נהנה לך אם א\"א אוכל עמי פת חמה דהוי נדרי זרוזין לאו משום דל\"ח לסברא דלאו כלבא אנא דהא פת חמה מתנה מועטת היא. אלא דיתר ע\"כ הוא אף דמייחד האיסור סד\"א דדוקא נדר. ואולם יש עוד טעם בהר\"ן דהחילוק בין אוסר נכסי חבירו על עצמו דבזה שייך לאו כלבא אנא דאינו רוצה להנות לבין אוסר נכסים על חבירו. ולזה הטעם ע\"כ לא קיימא ס' דלאו כלבא להלכה (דהא בשאני נהנה לך דאוסר הנאת המזומן ע\"ע אפילו הכי קאמר ראב\"י) דנדרי זרוזין הן (והוא הפירוש הא' בהר\"ן שם).  <b>ומ\"ש </b>בהר\"ן שם ריש ע\"ב ד\"ה ולענין הלכה בסוף הדיבור ואי הכי היכי פסקינן כראב\"י אפילו מה דאמר בבתרייתא אני כעולל לא ראה אור. אין דבריו מאירים לי. ולדעת בל אוכל היכן מצינו דפסק כראב\"י בבתרייתא דלמא מימרא דר\"ה הלכה כראב\"י קאי אמתני' (שם) כי המשנה שגורה בפי הכל וכמ\"ש הר\"ן בעצמו שם מקודם ובאמת בבתרייתא אין הלכה כוותיה ואדרבה בהכי מיישב הסוגיא יותר דמש\"ה פשיט דפליגי רבנן אף אקמייתא (דהר\"ן נדחק בזו הקושי' דדלמא קאי ר\"ה אבתרייתא דע\"כ קאי אמתני' אבל אבתרייתא לא מכח סתמא דמתני' דפרק קונם יין (דכאן) ומוכח שפיר דפליגי רבנן אף בקמייתא. באופן דמה דס\"ל להר\"ן ז\"ל דללישנא קמא הוי קולא דפסקינן כראב\"י דבקונם שאיני נהנה לך אא\"א נוטל לבנך כור חיטים ל\"צ התרה דהוי זרוזים וללישנא ב' קיימינן בזה לחומרא דצריך התרה דגם ראב\"י מודה משום דלאו כלבא אנא. ולדברי הוא בהפוך דלל\"ק הוי חומרא דפסקינן כרבנן (ורק בההיא מתני' דמדיר חבירו שיאכל אצלו ומסרב פסקינן כראב\"י) אפילו בההיא דברייתא דאם א\"א אוכל פת חמה דבזה קיי\"ל לסברא דלאו כלבא אנא מכח סתמא דמתני' דכאן. ולישנא ב' הוי קולא דקי\"ל כראב\"י בהך ברייתא דפת חמה. וצע\"ג וד' יגיה חשכי:<br><b>גם </b>במ\"ש הר\"ן שם ד\"ה יתר על כן ולאידך פירושא כו' קשה לי הא י\"ל דגם אידך פרושא ס\"ל דיש סברא דגם על מתנה מועטת שייך לאו כלבא אנא. ומש\"ה קתני יתר ע\"כ לאפוקי מהך סברא ואשמעינן דבמתנה מועטת (* ל\"ס ראב\"י הסברא) דלאו כלבא אנא ומה דפירשו לעיל דמשום מתנה מרובה הוא. היינו משום הך קושיא גופא דהא אמרינן דאתי' אפי' כראב\"י והיינו דבמתנה מרובה מודה ראב\"י לסברא דלאו כלבא אנא. וכן משמע להדיא מדברי הרא\"ש בפרושו שם וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות נד] <b>במשנה ואין חכמים מודים לו. </b>אם נפרש כהירושלמי דלר\"מ ל\"צ שאלה י\"ל דחכמים ס\"ל דצריך שאלה או דס\"ל דלא הוי כלל כתולה נדרו והוי נולד ולא מהני שאלה. אבל אי אמרינן דלר\"מ צריך שאלה נלע\"ד הא דאין חכמים מודים לו היינו דלא מהני שאלה אבל (אין) לומר דאין חכמים מודים דס\"ל דהוי כתנאי ממש וא\"צ שאלה. דלישנא דר\"מ דיש דברים שהן כנולד היינו אף דהוי כנולד מ\"מ אינן כנולד ומהני שאלה משמע דאין חכמים מודים לו במה דחידש ר\"מ דאינו כנולד. ומה דכתב הרא\"ש בפירושו לפי אוקימתא דר\"י דמת מעיקרא ולר\"מ צריך שאלה משום גזירה ואין חכמים מודים לו היינו דא\"צ שאלה היינו להך אוקימתא דמה דאמר ר\"מ יש שהן כנולד היינו דחכמים עשו אותו כנולד אף דאינן כנולד כמ\"ש הרא\"ש שם וא\"כ חידש ר\"מ דעשו אותו כנולד מש\"ה שייך שפיר ע\"ז ואין חכמים מודים דלא עשאו כנולד. אבל לאוקימתא דר\"ה מה דאמר ר\"מ יש שהן כנולד היינו אף דהם כנולד מ\"מ לא הוי כנולד וזהו שחידש ר\"מ דאינו כנולד א\"כ משמע דחכמים פליגי על זה דהוי כנולד:",
+                "[אות נה] <b>הרע\"ב ד\"ה אמרו לו. צריך התרה. </b>אבל אם נודע שמת או שעשה תשובה מכבר קודם הנדר הוי טעות מעיקרא ואין צריך התרה והוי כההיא מתניתין דפרקין משנה יו\"ד ואף דר\"י מוקי מתני' דהכא דמת או ע\"ת מעיקרא וא\"כ גם בכה\"ג צריך התרה כמ\"ש הרא\"ש בפירושו. מ\"מ הרא\"ש בפי' נקט הגירסא דאין חכמים מודים לו דס\"ל דאפי' התרה ל\"צ וקי\"ל יחיד ורבים הלכה כרבים כמ\"ש הרא\"ש בפירושו ד\"ה אלא דר\"י (ובאמת תמוה לי הא הרא\"ש כתב שם דטעמיה דר\"מ דגזרי' מת מקודם אטו לא מת עד אחר הנדר וא\"כ מהראוי דהלכה כר\"מ בגזרותיו אפילו נגד רבים כדמוכח מההיא [* דכתובות ד\"ס ע\"ב כנלע\"ד] (דפ\"ו דכתובות) ואף להגירסא וחכמים מודים לו וא\"כ לר\"י צריך התרה וע\"כ שאני מתני' דלקמן דהכא הוא דשייך גזירה אטו לא מת מעיקרא אבל בכעורה לא שייך גזירה דלא שכיח שתעשה אח\"כ נאה וכמ\"ש הרא\"ש בפירושו שם מ\"מ כיון דקי\"ל דהלכה כר\"ה ומשנתינו במת או ע\"ת אח\"כ ממילא קיימא כפשטיה דבטעות ל\"צ התרה:",
+                "[אות נו] <b>בא\"ד ובירושלמי מוכח. </b>ובזה אם אח\"כ אביה חזר לסורו חוזר ונאסר ואם נשאה ואח\"כ חזר לסורו י\"ל דמותר לקיימה דנדר היה רק שלא לישא אותה. הראנ\"ח בתשובה (סימן ע\"ב):",
+                "[אות נז] <b>שם תוי\"ט ד\"ה מת הכלב. מה לי שמת. </b>אף למ\"ש התוי\"ט בסוף פרקין ד\"ה ומעשה בא' בשם הרשב\"א דבאשה כעורה כיון שאינה עשויה להיות נאה ל\"א דכ\"ז שהיא כעורה קאמר היינו דהתם לא שכיח כלל בשום אופן שיבא זמן היתר לנדרו מש\"ה אמרי דלא תלה כלל בזמן אבל הכא דשכיח שיסתלק נדרו במיתת הכלב והריגת הנחש אמרי' ומפרשי' לדבריו דכ\"ז שהכלב רע בתוכו וכאילו פירש כן להדיא וממילא אף אם נסתלק אח\"כ במידי דלא שכיח מ\"מ מותר כיון דתלה נדרו רק בזמן שהכלב רע בתוכו שהרי עכ\"פ אינו עתה בתוכו כנלע\"ד בעזה\"י:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נח] <b>תוי\"ט ד\"ה אמר. ואפילו מיני' דידי' כו'. </b>וע' תוי\"ט כתובות (פ\"ט מ\"ב ד\"ה ינתנו) (וע' בדברי רבינו שם (באות פ\"ז) מה שהקשה על הר\"ן):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נט] <b>תוי\"ט סד\"ה אביה ובעלה. ולכך אינו מיפר בקודמין. </b>(ועדיין קשה לי דלמא בקודמים מיפר בשותפות האב. ומזה מיירי קרא דבין איש לאשתו ובנדרים שנדרה תחת בעלה מיפר לבד וארוסה לא שמעינן כלל. ועיין בר\"ן שכתב דבנשואה אין שייכות להפרת האב דאין לו שייכות בה. וא\"כ ניחא הכל):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ס] <b>תוי\"ט ד\"ה וכן הבעל. אפילו בלא שמיעה. </b>אבל חרש א\"י להפר דקרא דכתב ושמע אישה למיעוטי חרש דאינו ראוי לבילה. גמרא:",
+                "[אות סא] <b>בא\"ד והר\"ן פי'. </b>ולענ\"ד היה נראה בפשוטו דאילו בשמע מאי איריא דבא הזמן לצאת מרשות אביה הא בלא\"ה צריך להפר דהא לכשתחשך פסק כחו לגבי נדר זה ואי דהו\"ל שהות להמתין עד קודם שתחשך ועי\"ז שיוצאת מרשות אבי' בו ביום צריך להקדים ולהפר. מ\"מ לינקט סתם מיפר נדרי בתו [ששמע*] וממילא משמע קודם שיעבור זמן ההפרה. אע\"כ דמיירי בסתם שלא שמע וקודם שתצא מרשותו חושש באם ישמע למחר ולאח\"ז לא יהיה בידו להפר מש\"ה יפר עתה. (*התיבה ששמע שמתי בין ב' חצאי לבנה. כי לפי דעתי אין הצורך לזה וכוונת רבינו לתני סתם דרך ת\"ח להפר נדרי בתו. וממילא צריך לעשות כן קודם שתפסק כחו מלהפר):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות סב] <b>הרע\"ב ד\"ה אשה שהקנו כו'. דהיינו יבמתו. </b>אף דמיירי בעבד בה מאמר מ\"מ ע\"י השמים קנה לעצמו:",
+                "[אות סד] <b>בתוי\"ט ד\"ה רבי יהושע כו'. דהויא כארוסה ומפר בשותפות ע\"כ. </b>או דסבר ג\"כ כר\"א דמאמר קונה קנין גמור אלא דבב' יבמין לא מצי מיפר כיון דיש לאחרים רשות בה דיכול לפטרה בגט וכדברי רע\"ק וקיבל דבריו ר\"י בב' יבמין כמו שא\"ל עקיבא דבריך בב' יבמין (הר\"ן):",
+                "[אות סה] <b>שם תוי\"ט ד\"ה אבל לא כו'. שאין ברירה. </b>ואפילו שניהם א\"י להפר דכיון דבשעת הפרתן אין ברור לנו מי הוא אישה אין הפרתן כלום דרחמנא אמר אישה יקימנו ואישה יפרנו דבעי' שיהא ידוע בשעת הפרה. עכ\"ל הר\"ן. והיינו אי טעמא דר\"י דיש זיקה כמ\"ש הרע\"ב. אבל לאידך טעמא שכתבנו דלפי המסקנא דמוקמי' במאמר י\"ל דגם ר\"י סבר דמאמר קונה ק\"ג וטעמא דבב' אינם יכולין להפר היינו מטעמא דיש רשות אחרים עליה וכמ\"ש הר\"ן להדיא ובאמת לא ידעתי אמאי נקט הר\"ן בפשיטות במתני' בטעמא דר\"י דא\"כ הא אף דנקט לה בטעמא דלאחד מיפר משום דיש זיקה וכדס\"ל להש\"ס מעיקרא. הא גם לה\"ט י\"ל דטעמא דר\"י מטעם דיש רשות אחרים עליה כמו דאמרינן לטעמא דמאמר. ואולי י\"ל דהר\"ן נקט לה לטעם הפשוט דלה\"ט דיש זיקה ממילא מדינא א\"י להפר מטעם א\"ב וכדפרכי' בפשיטות על ר\"א נהי דיש זיקה אין ברירה:",
+                "[אות סג] <b>בר\"ב סד\"ה אין היבמה כו'. והלכה כר\"ע. </b>והר\"ן מסופק אם אב יכול להפר דכמאן דליתיה לארוס דמי (ונתרוקנה רשות לאב) או דמ\"מ אינו מצי מפר:"
+            ],
+            [
+                "[אות סו] <b>במשנה הרי הם קיימים ל\"א כלום. </b>דדוקא לענין הפרה אר\"א מופר משום ק\"ו דידיה אבל לענין הקמה ליכא ק\"ו דנהי דאשכח דנדרים שחלו דחמירי מצי לקיומי מאן לימא לן בנדרים שלא חלו דלא אלימא. כ\"כ הר\"ן. מבואר דליכא לימוד בהקמה אלא דליכא ק\"ו. וק\"ל דאם כן היאך דחו רבנן הק\"ו מהקישא את שבא לכלל הקם מ\"מ הא אפשר לקיים שתיהם דנלמד הפרה בק\"ו דיכול להפר מקודם שנדרה ואח\"כ נקיש הקמה להפרה דיכול לקיים קודם שנדרה וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סז] <b>תוי\"ט ד\"ה שמא יגרשנה כו'. ותקשה דא\"כ במקדיש כו'. </b>יותר הו\"ל להקשות על סברת הר\"ן מדברי הש\"ס עצמו בסוגיא דכתובות (דף נ\"ח) דפרכינן על ר\"ל והא לא אמר הכי כו' ומאי פריך הא כיון דהזכיר שם ידים ממילא הוי כאומר יקדשו ידיך וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סח] <b>במשנה ר\"מ אומר לא יפר. </b>ע' (פ\"ד מ\"ז) דגיטין בתוי\"ט שם:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות סט] <b>במשנה שלא תהא אשה נותנת כו'. </b>במרדכי פרק ג' דקדושין (סי' תק\"ל) כתב דיש לתמוה קצת למה אינה נאמנת לאסור עצמה מגו דאי בעי אסרה נפשה בנדר שהודרה ברבים למ\"ד אין לו הפרה ומשמע דאפילו לדבר מצוה דלא דמי לע\"ד רבים. עיי\"ש:",
+                "[אות ע] <b>בתוי\"ט ד\"ה ותהא נטולה כו'. ואזדא לה תמיהת התוס'. </b>ולענ\"ד נראה דדברי תוס' ברורים דהרי ע\"כ הכא מיירי דאסרה תשמיש עולם על עצמה דאי באסרה תשמישה עליהם הא לא חל על בעלה דמשעבדא ליה וכיון שכן לא מקרי איסור מוסיף דהיא לא ניתוסף לאסור על בעלה. דהיא לא נאסרה עליהם אלא דבעלה מיתסר עלה ושפיר הוי כולל. ואולי יש לתקן דברי תוי\"ט דשפיר י\"ל דמיירי באסרה תשמישה על העולם. ומ\"מ חייל שפיר על בעלה כיון דדנין דתשמיש קשה לה ואנוסה היא בדבר עד שמדינא כופין אותו ויוציא ויתן כתובה לא משתעבדא ליה לתשמיש. ואף למשנה אחרונה דחשדינן [אותה] דמערמת שנותנת עיניה באחר מ\"מ לא דנו כן לודאי עד דלא נצטרך הפרה. ואולם למ\"ש התוי\"ט בדיבור הקדום דהא דקרינן הכא תשמיש עינוי נפש אף דדיינינן דתשמיש קשה לה דלמשנה אחרונה אמרינן דלא קשה לה ולא נדרה אלא לקלקל על בעלה. וא\"כ מבואר דדיינינן לודאי דאין התשמיש קשה לה עד דלרבנן לפי האיבעיא דהוי עינוי נפש גם לאחרים מופר. ממילא באסרה תשמישה על העולם לא חל האיסור על בעלה דמשעבדא ליה וע\"כ דמוכח באסרה עליו ושפיר הוי רק כולל ונכונים דברי תוס' ודו\"ק. (* ואף לפי פסק הרמב\"ם בספ\"י מה\"נ ומבואר בתוי\"ט לעיל ספ\"ז שאפילו הוא לוקה. לא הוי איסור מוסיף. כי בנ\"ד אפשר שהיא אינה חייבת מחמת טעם השעבוד כסברת רבינו. אך יכולה לאסור הנאתו עליה):<br><b>אמנם </b>בלא\"ה קשה לי על התוס' דהא קיימא לן בכ\"מ דאין איסור חע\"א מ\"מ מתלי תלי וקאי וכשפקע איסור האחד חייל איסור הב' וא\"כ ה\"נ אחר שתתגרש ופקע איסור אשת איש חל איסור הנדר (* והתוס' בעצמם כתבו הפי' ותהא נטולה אחר שיגרשנה. אחר זמן רב זכני ה' בספר שער המלך. ומצאתי ככל החיזיון הזה בדבריו (פי\"ז מהל' א\"ב). והעלה מזה דבנדרים ושבועות כיון דאין יכולים לחול בשעת הנדר אף אם פקע איסור הראשון לא חיילי עיי\"ש:<br><b>ובעיקר </b>יסוד זה דבנדרים ושבועות ל\"א דמתלי תלי וקאי דבעינן דוקא שיחול בשעת הנדר. וכ\"כ הש\"ך יו\"ד (סימן רל\"ח) דבנשבע שלא אוכל שלא אוכל דנשאל על הראשונה דחלה השנייה זהו דוקא בהתרת חכם דעוקר הנדר מעיקרו אבל באשה שנשבעה כך שהפר הבעל על הראשונה לא חלה הב' כיון דהבעל מיגז גייז וכ\"כ בתשובת מהר\"ם מינץ (סימן מ') עכ\"ל. ועיינתי במקור הדין בתשובת מהר\"ם מינץ וראיתי שדייק כן מלשון רש\"י במימרא דרבא (שבועות דף כ\"ז) דנשאל על הראשונה עלתה שנייה תחתי' דמפרש דחכם עוקר הנדר מעיקרו. מבואר דבהפרת הבעל ל\"א כן דאף דבעלמא בכל היכא דאין אחע\"א דאם פקע הראשונה חל השניה מ\"מ בנדר ושבועה ל\"א כן דבעי שיהיו אפשר לחול מיד ולענ\"ד נראה דאין הכרח לזה עפ\"י מ\"ש לעיל (פ\"ג מ\"ג אות כ') בתוי\"ט ד\"ה אינו חייב בשם הר\"ן פ\"ק דנדרים ד\"ה דבנשבע לקיים המצוה חלה השבועה לענין הלאו ורק לענין קרבן לא חייל כיון דליתא בלאו והן עיי\"ש ואולם זהו דוקא בנשבע לקיים המצוה אבל בנשבע שלא לעבור על לאו לא חייל כלל אפי' לענין לאו דבל יחל כדאיתא להדיא במכות (דכ\"ב א') במה דפרכינן שם ולחשוב נמי שלא אחרוש כו' ומשני התם לא חלה השבועה דמושבע ועומד מה\"ס והתם מיירי הכל לענין מלקות. וע\"כ הטעם משום דאין אחע\"א כמו בעלמא וממילא אפי' לאו לקיים ורק בלקיים מצוה דלא שייך ביה אחע\"א ובאנו עליה רק מדין דבעינן איתא בלאו והן וזהו רק לענין קרבן. וכזה כתב תוס' שבועות (כ\"ו ד\"ה לקיים) דר' יהודה בן בתירא דמחייב קרבן בנשבע לקיים המצוה דלא בעינן איתא בלאו והן דמ\"מ מודה בנשבע שלא לאכול נבילה משום דא\"א חע\"א ע\"ש וה\"נ לדידן דקי\"ל דנשבע לקיים ולא קיים דפטור משום דליתא בלאו והן דמ\"מ חל לענין בל יחל זהו רק בנשבע לקיים ולא קיים אבל נשבע שלא לאכול נבילות לא חל כלל אח\"כ ראיתי בר\"ן שבועות (רפ\"ג ד' רצ\"ה א') שכתב ואע\"פ שהשבועה חלה לדברי ריב\"ב אף בנשבע לבטל המצוה כן מוכח בפרקין עכ\"ל ולא ידעתי היכן רמיזא כן בפרקין. (* ועיין לעיל שהקשה גם על התוס' בזה) ולפ\"ז י\"ל דמ\"ש רש\"י הטעם דחכם עוקר הנדר מעיקרו היינו דלישנא דרבא משמע דעלתה שנייה תחתיה דיש לשניי' כל דיני שבועה אף לקרבן ובזה יקשה הא כשנשבע השנייה היה נשבע לקיים המצוה דלא חלה לענין קרבן משום דליתא בלאו והן וביותר למ\"ש רש\"י במכות שם גבי שבועה שלא אחרוש דלא חייל דנפקא לן מלהרע או להטיב מבואר דס\"ל לרש\"י דאפילו לענין הלאו דלא יחל ממעטינן מלהרע או להטיב דלא כהר\"ן הנ\"ל. מש\"ה צריך לטעם דחכם עוקר נדר מעיקרו ואם היה אז נשבע שבועה (* שלא) אוכל ואח\"כ נשבע על הראשונה היה חלה השנייה (*אם נשאל על הראשונה) דלא מקרי לבטל המצוה דהא חכם עוקר נדר מעיקרו ובטלה הראשונה מעיקרא וחלה השנייה שבועה שאוכל וא\"כ מקרי איתא בהן. ובכה\"ג בהפרת בעל לא חל השנייה לענין קרבן דאילו נשבעת השנייה שבועה שאוכל לא חל משום נשבע לבטל המצוה ואף לאחר הפרה על הראשונה לא חל וא\"כ גם שלא אוכל לא חייל דליתא בהן. אבל לענין לאו דבל יחל דלא בעינן שיהא איתא בהן להר\"ן הנ\"ל י\"ל דחייל גם בהפרת בעל דנהי דא\"א חע\"א מ\"מ מתלי תלי דכשיפקע הראשון חל השנייה (* כמו בעלמא):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נדרים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sotah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,172 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sotah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סוטה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות ב] <b>תי\"ט ד\"ה המקנא. שיכול לפרש הבא לקנאות. </b>כההיא דריש ביצה משנה ב' השוחט חיה ועוף כמ\"ש הר\"ב שם:",
+                "[אות א] <b>הר\"ב ד\"ה ע\"פ ע\"א. נאסרה בסתירה כו'. </b>וכן לשון רש\"י ז\"ל. ומשמע לכאורה דלר\"י אינה נאסרת ע\"פ ע\"א וע\"פ עצמו. אבל ברמב\"ם (פכ\"ד מהל' אישות ופ\"א מהל' סוטה) דע\"פ עצמו אסורה עליו ואינה שותה וכמ\"ש התי\"ט (ד\"ה רי\"א):",
+                "[אות ג] <b>שם בתי\"ט סד\"ה רבי יהושע כו'. ואז יועיל הקינוי כו'. </b>עדיין ק' הא באמת ההלכה כר\"י אלא דראוי לחוש לדברי ר\"י בר\"י. וא\"כ אף בזמן מי המרים ואף אם תסתתר הא הב\"ד לא ישקו אותה כיון דההלכה דבעי' שגם הקינוי ע\"פ שנים ולא תהא לה תקנה וצ\"ע (ואף שאפשר לקנאות לה שנית ע\"פ עדים אך דברי התי\"ט לא יצדקו):"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>בהר\"ב ד\"ה כיצד מקנא. בגמ' מפרש. </b>בגמ' פרכי' הא גופי' קשיא אמרת א\"ל בפני ב' אל תדברי אלמא דבור סתירה הוא והדר תני דיברה עמו עדיין מותרת לביתה ולזה מתרצי הכי קאמרי' וכו' ובתוס' ד\"ה הא גופא קשי' תימא לר' אמאי לא נקט הפירכא כיצד מקנא לה כיצד אין מקנא מיבעי ליה כדפרכי' בריש מכות אין העדים נעשים זוממים מיבעי ליה. ובעניי לא הבנתי קושייתם בזה דהא אם אל תדברי הוי מקרי קינוי הוה מתני' כפשטא וקאמר כיצד מעשה הקינוי ומפרש דאומר לה אל תדברי. ואחר הקינוי זו יש חילוק אם דברה עמו עדיין מותרת לביתה ואם נסתרה אסורה לזה פריך רק בממנ\"פ דאם אל תדברי נחשב לקינוי ע\"כ דדיבור הוי כמו סתירה א\"כ אם דברה תתסר כמו בנסתרה ואדרבא הכי פריך אלמא סתירה. היינו מדקתני כיצד מקנין מוכח דהוי קינוי אלמא דדיבור הוי כמו סתירה והדר תני וכו' (* כ\"מ ואף שדומה לתירוץ התוס'. אך לא יצטרך לסב' דלשון נקי ולומר דהדיבור הוא סתירה. הרי בפשוטה הא הוא קינוי. ואפשר כוונת רבינו שאינו דומה לריש מכות. כי שם לא נזכר כלל מנידון עשיית זוממים וראי' שבשם הקשה הגמ' ועוד אבל בכאן הרי נזכר שהקינוי הוא טוב אם נסתרה ולא יצטרך לס' הירושלמי שהביא תוס' כנ\"ל בכוונת רבינו). <b>ובהא </b>דמסקי' דבאמר לא תדברי ונסתרה דטהורה לביתה ק' לי למה דמבעי בסוגיא דכ\"ה א' עוברת על דת אם רשאי לקיימה והיינו ע\"כ אף בלא התרו בה מדאמרי' עלה ת\"ש ואלו שב\"ד מקנין וכו' עבדי ב\"ד מלתא דדלמא לא ניחא ליה לבעל. א\"כ מוכח דאפי' בלא קינוי והתראה תהא אסורה לבעל. וא\"כ תקשה משנתינו דאל תדברי ונסתרה דמותרת לביתה הא בלא קינוי כלל תתסר בנסתרה דעברה ע\"ד דאיסור יחוד דאורייתא ובכל קינוי וסתירה דשתתה ונקתה טהורה אף דמ\"מ עברה ע\"ד בסתירה צ\"ל דעוברת ע\"ד דאסורה דחיישינן שזנתה אבל ע\"י בירור שלא זינתה מותרת וכמ\"ש המ\"ל פ\"ב ה\"א מהל' סוטה לענין כתובה אבל מ\"מ הכא בלא קינוי דאין משקין אותה וליכא בירור תתסר על הסתירה מדין עע\"ד. וכן הא דקי\"ל בכל דוכתא דאין אוסרים על היחוד והא מבעי לן בעע\"ד אם רשאי לקיימה וצ\"ע (אפשר ליישב ועי' בתשובת רבינו סי' קי\"ד בענין עע\"ד):",
+                "[אות ה] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ואם מת כו'. קודם שישקנה חולצת ולא מתיבמת). </b>וצרתה או חולצת או מתייבמת. ודוקא בקינוי וסתירה לחוד אבל בנבעלה ודאי היא וצרתה פטורים לגמרי דטומאה כתיבה בה כעריות (תוס' והרא\"ש והרמב\"ם). אבל לדעת הראב\"ד דאין חילוק בין סוטה ודאי או סוטה ספק דבשניהם היא או צרתה חולצת ולא מתייבמת. ובנ\"י פ\"א דיבמות (ד\"ב ב') אההי' דצרת סוטה אמר המחבר ברצון מיירי באשת ישראל. ובאשת כהן שנאנסה צ\"ע אם צריכה חליצה. ובב\"ש (סי' קע\"ג סק\"י) תמה דודאי אונס בכהן הוי ג\"כ טומאה כדאיתא ביבמות (דנ\"ה) וא\"צ חליצה. ואני העני בעניי לא ידעתי. הא בסוגיין אמרי' אלא מעתה אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל לא תתייבם ולהב\"ש הא באמת אף מחליצה פטורה דהוי כסוטה אשת ישראל ברצון. וצע\"ג:<br><b>ולגבי </b>בועל אם אחיו נשא אותה ולו אשה אחרת ומת לחד תירוצא דתוס' יבמות (ד\"ג ב') ד\"ה לפי אמרי' לגבי בועל נמי טומאה כתיב בה כעריות והיא וצרתה פטורים מחליצה אבל לא מפטרא צרת צרתה כיון שלא שייך צרת צרתה לגבי בעל אין לנו להחמיר בטומאה דבועל יותר מטומאה דבעל. ולחד תירוצא שם לגבי בועל לא אמרי' טומאה כתיב כעריות כיון דנכתב רק עשה וחולצת ולא מתייבמת:"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה ושבאו עדים. מסתברא דה\"ה לעד אחד. </b>וכ' במ\"ל דהיינו לענין דינא דמתני' דע\"א נאמן אפי' אחר ששתתה אבל לענין מ\"ש הר\"ב דאין המים בודקים באשה שיש בה עדים שנטמאת זהו רק בב' עדים אבל לא בע\"א (* ועדות שקר אינו דאימור יש עדים במדה\"י עיין שם):",
+                "[אות ז] <b>בהר\"ב ד\"ה רבי יהודה. מתוך שאיסור קל הוא. </b>לפ\"ז נראה דאם פרסה נדה מותר לו להתייחד עמה כיון דאסורה לו ג\"כ משום נידה דאיסורו חמור. אולם כפי מה שהשיבו חכמים לר' יוסי דנדה יש היתר לאיסורו לא תקיף יצרו משא\"כ בסוטה. א\"כ בכל ענין אסור להתייחד עמה. ובאמת קשה לי על ר\"י דיליף מק\"ו ולפי המסקנא יליף ר' יהודה מקרא דוהביא האיש את אשתו. אבל עכ\"פ בתחלה דדן ר\"י מק\"ו מנידה וכן לפי\"מ דאמרינן דרבנן השיבו דאיסור לאו קיל בעיניו הא תוס' הקשו אההי' דאר\"י נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה. הא יחוד עריות דאורייתא ומנ\"ל דנידה שרי ביחוד. ותירצו דדוקא יחוד דעריות דאין להם היתר דומי' דבן עם אמו עיי\"ש. א\"כ דכל עיקרו דנדה דמותר ביחוד הוא רק מהאי טעמא דיש לה היתר א\"כ בסוטה דאין היתר אין ראיה מנידה ודמי לשאר עריות. וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>הר\"ב ד\"ה שוברת כתובתה כו'. מקרעת כתובתה. </b>ויכול לכוף אותה שתחזיר לו הכתובה ע\"י שמעכב אותה בגט. שמעכב הגט אצלו עד שתחזיר לו הכתובה תוס' (בפשוטו נראה דאם כותבים שובר או במקום שא\"כ דכופין אותו ליתן גט. וע' תוס' זבחים (ב' ע\"ב ד\"ה סתם כו'). ואפשר דכוונתם דאם שניהם מתרצים אין הב\"ד כופין ואין חוששין שמא תבעל לו ומהני' הפרשה. וע' בת' הרשב\"א (סי' תת\"ב). אמנם נראה דאין ראיה מהכא דיכול לומר אתן לה גט ע\"מ שתחזיר לי הנייר דמהני כדאיתא בגיטין (דע\"ה ע\"א) ושיחזיק הגט בידו ולא יהיה לה ראיה על הגירושין עד שתחזיר לו הכתובה אבל במחזירה לו הכתובה או בשובר למ\"ד כ\"ש א\"י לעכב ראייתה וכופין אותו ליתן לה ראייה על הגירושין. או שהב\"ד כותבים לה ראיה שנתגרשה ומיירי הכל ברצונו לגרשה ומדוקדק היטב לישנא דתוס' שמעכב הגט אצלו וכו'). ואולם בסוגיין מוקי הכי למתני' במקום שאין כותבין כתובה כדי לדחות שלא להוכיח דכותבין שובר אבל למאי דקיי\"ל כותבין שו��ר כמ\"ש הר\"ב בפרק בתרא דב\"ב (מ\"ו) א\"כ משנתינו גם במקום שכותבין כתובה. וצ\"ע על הר\"ב בזה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>תי\"ט ד\"ה וכן. הכא ז' יומי. גמ'. </b>אף דמצינו כמה פעמים דדייקינן והא וכן קתני דמשמע דוכן היינו דלגמרי דומין. באמת אלו היה תנן הכא סתם וכן לענין הטובה היה במשמע לכל דבר אבל כיון דפירש במתני' מרים המתינה. הוי כאומר דלענין זה דנותנים לו שכר מעין הטובה. ת' מהרי\"ט ח\"ב חאה\"ע (ס\"ס מ\"ד):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>תוי\"ט ד\"ה חדשה. כלי שאמרתי לך כבר. </b>וקשה לי דא\"כ לא לכתוב כלל חרס רק בכלי ונדרוש בכלי שאמרתי לך ומאי ניהו מצורע ונדע כ\"ח וחדשה:",
+                "[אות יא] <b>בא\"ד ולפיכך ל\"ק. </b>בודאי האמת כן הוא ופשוט דלמסקנא דטעמא דר\"י מדרשא דבכלי. קפיד הכתוב רק על הכלי. אבל לענין המים אין ללמוד לדמותו למצורע דלבעי מים חיים. אבל מ\"מ נלע\"ד דבמתני' ל\"ג חדשה דהכי משמע מדמביא עלה דמתני' תנא פיילי ש\"ח חדשה דברי רבי ישמעאל מ\"ט דר\"י וכו' משמע דבברייתא נזכר יותר ממתני' דבמתני' קתני רק פיילי ש\"ח. ומביא עלה ברייתא דר\"י דקתני ג\"כ חדשה. וגם הא לס\"ד דלטעמא דר\"י מגז\"ש דמצורע אמרי' עלה ה\"נ דבעי מים חיים דאמר ר' יוחנן מי כיור ור\"י כו' והא מ\"מ יקשה על מתני' טעמא מאי דבעי' חדשה דאם מגז\"ש ליבעי ג\"כ מים חיים אע\"כ דל\"ג חדשה במתני':"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה ואינו כו'. דאורחיה הוא. </b>דאתי [את כצ\"ל] לרבות צוואות וקבלות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>תוי\"ט ד\"ה זה הכלל. ומדייק מדקתני ולא היתה אסורה וכו'. </b>בסוגיא שלפנינו אינו מדייק כלל מזה ומביא ההוכחה מהרישא ולא על מאחר שתתגרש וכו' ואח\"כ יחזירנה וכו' הא יחזירנה ותטמא ה\"נ דמתנה. והיינו דמתני' קאמר דהכל שוים דאפי' לר\"מ אינו מתנה על הזנות שאחר שתתגרש ואח\"כ יחזירנה אבל על הטומאה דאחר שיחזירנה מתנה. והיינו כפירש\"י במתני' שהביא התי\"ט בדיבור הקודם. ובאמת הגירסא בפנינו בזה שהביא הש\"ס זה ופשוט האיבעי'. ואח\"כ יחזירנה (ורק במתני' קתני ואח\"כ החזירה) ואולי באמת זהו ברייתא ופושט מברייתא ולא ממתני' דבמתני' פירשו כמ\"ש התוי\"ט בדיבור הקודם דהוא מלתא באפי נפשיה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי אומר כו'. ורבי לא אתי אלא כו'. </b>ונ\"ל שכן דעת תוס' במ\"ש (דף כ' ע\"ב ד\"ה ה\"מ ר\"ע) כו' ועוד איכא למ\"ד בפ\"ק דבמתנוונה פליגי עכ\"ל. ואי איתא דס\"ל כפירש\"י גם לאידך מ\"ד דס\"ל דלכ\"ע מתנוונה א\"א לאוקמי כרבי דהא לר' סופה מתה כאותה מיתה וחכמים דהכא לא ס\"ל כן. אלא ע\"כ דס\"ל דלהך מ\"ד רבנן ור' לא פליגי כלל. ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טו] <b>תי\"ט ד\"ה וחלוצה. ואמאי אצטריך קרא למעוטינהו. </b>במ\"ל כ' דמזה ליכא קושיא דהא אצטריך קרא כיון דמה\"ת ליכא איסור בבא על ארוסתו בבית חמיו. אבל עיקר הקושיא ממתני' ג' דאמאי סברי רבנן דמעוברת חבירו שותה הא בא עליה ביאת איסור מדרבנן ואינו מנוקה מעון:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>בהר\"ב ד\"ה שאינה ראויה לילד כו'. שאין לו בנים. </b>אף שנשא אשה אחרת אחר הקינוי מ\"מ בשעת הקינוי לא היתה ראויה לשתות. ובהיפוך אם הי' לו בשעת הקינוי אשה ובנים ומתו אחר הקינוי כבר נראית לשתות כ\"כ תוס' בשם ירושלמי ובמ\"ל נסתפק אם גם באיסור דאור��יתא כגון שנעשה פצוע דכה אחר הקינוי אם שותה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>בהרע\"ב ד\"ה חוץ מן הקטן כו'. ולי נראה כו'. </b>ולענ\"ד שכן מוכח דעת התוס' יבמות (דף נ\"ח ע\"ב ד\"ה ע\"י גלגול) עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה לא להשקותה. ומשמע דחרש ושוטה. </b>בחרש דהוא אינו מדבר ואינו שומע באמת מצד מום אינו משקה כיון דאינו מדבר ולא עדיף מאלם דאינו משקה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>תוי\"ט ד\"ה ואלפים כו'. וכן פירש\"י. </b>והרמב\"ם (פי\"ג מהל' שמיטה) כ' דמגרשי העיר היה ג' אלפים אלף הראשונה שמחוץ לעיר למגרש ואלפיים שמודדים חוץ למגרש לשדות וכרמים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות כ] <b>במשנה ולא לפוסלה מכתובתה אלא שלא תשתה. </b>תמוה לי הא לב\"ה דמת בעלה עד שלא שתתה אינה נוטלת כדאיתא במתני' (ב' פ\"ד) הרי אף דבקינוי וסתירה לא אפקה עצמה לעצמה דהא היתה בת שתיה. מ\"מ ע\"י קינוי וסתירה הוי ספק זינתה וכ\"ז שלא נתברר ע\"י שתיה אין לה כתובה מספק. א\"כ ה\"נ מה בכך דהנך ה' נשים א\"נ בעדותן דל עדותן מהכא הא עכ\"פ כיון דאינה שותה ולא נתברר טהרתה. מספק אין לה כתובה. וכן בירושלמי בעי על כל ע\"א בטומאה אמאי נאמן להפסיד כתובתה ומשני כיון דהאמינה תורה כבי תרי ממילא אין לה כתובה ומדמה לע\"א שמעיד שהוא חלב ואח\"כ התרו בו דלוקה. ומאי צריך לזה הא כיון דבע\"א דטומאה אינו משקה אותה ממילא בלאו הימנותא דעד לענין כתובה אין לה כתובה מספק דבקינוי וסתירה הפסידה כתובתה כ\"ז שלא נתברר ע\"י השקאה. והרמב\"ם (ספ\"א מסוטה) כ' כל סוטה שאמרנו שאינה שותה וכו' ותצא בלא כתובה שהרי נאסרה בקינוי וסתירה והשתיה שתתירה נמנעה שהרי יש בה עד עכ\"ל. משמע דבאמת מה\"ט בע\"א דטומאה מפסדת כתובתה. וא\"כ קשה אף בה' נשים אלו כיון דע\"י עדותן אינה שותה ממילא אין לה כתובה. ורציתי לדחוק דבקינוי וסתירה דהפסידה כתובה היינו מספק. ואם תפסה כיון דהוי תפיסת ברי מהני ורק בע\"א בטומאה דנעשה העד כב' וכדאיתא בירושל' הנ\"ל. ובאמת במתו בעליהם עד שלא שתו מהני תפיסתן. וא\"כ י\"ל דמה דקתני במתני' בה' נשים לא לפוסלה מכתובתה היינו שאין מאמינים אותן לדמן לודאי נטמאה כמו ע\"א דטומאה ולא מהני תפיסתה אלא דהוי כלא העידו כלל ורק מטעם ספק אין לה כתובה ומהני תפיסתה (עי' תוס' לעיל כ\"ה ע\"ב ד\"ה בה\"א כו' ודו\"ק). אולם ברמב\"ם הט\"ו כ' אף ה' נשים ששונאות וכו' אבל לא להפסידה כתובתה אלא נוטלת כתובתה ויוצאה עכ\"ל וצ\"ע:",
+                "[אות כא] <b>בהר\"ב ד\"ה אני ראיתי כו'. באותה סתירה כו'. </b>וכן לשון רש\"י. ומזה דקדק הב\"ש דוקא שמעיד דנטמאת באותה סתירה שיש עדים עליה דרגלים לדבר שהאמת אתו. אבל אם מעיד דנטמאת אח\"כ א\"נ. אבל הרמב\"ם כ' ובא ע\"א והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקנא לה עמו וכו':"
+            ],
+            [
+                "[אות כב] <b>הר\"ב ד\"ה כל עדות. מדאיצטריך קרא. </b>ובתוס' ריש מסכתי' דב\"ב כתבו אבל קשי' דגבי שבועת העדות כתיב והוא עד ומחייבים אפילו א' כדתנן כפר א' והודה א' הכופר חייב וכו'. וקשה לי הא הך קושיא לא אלימא כ\"כ די\"ל דוהוא עד היינו שמשביע ב' עדים. אם לא יגיד היינו אף א' מהם לא יגיד. ואמאי לא האלימו קושייתם יותר מהאי דפ\"ד דשבועות (דל\"ב) במשביע ע\"א דתלי' בגורם לממון. וכן בע\"א דסוטה לכ\"ע חייב. והא מ\"מ והוא עד כתיב דהיינו שנים דוקא. ובעיקר קושייתם נלע\"ד דהא דאמרי' הא כ\"מ שנאמר עד הוא שנים. לא דמיירי רק בשנים רק דסתם עד שייך על ע\"א וכן על ב' אלא דהכא דגבי סוטה דע\"כ רק הד[א] מלתא משמע אם ע\"א והיינו דליכא עדות כלל וקרא קאמר ועד אין בה. היינו דאינו נאמן בה וא\"כ פירושו רק ע\"א (או) אם דעד אין בה היינו שנים וקרא קאמר דאם אין ב' עדים אלא א' והיא לא נתפסה אסורה. וגלי קרא דע\"א נאמן. בזה כיון דלמדנו מלא יקום ע\"א הא עד סתם גם ב' במשמע נקטי' יותר הקרא בפשוטו דעד אין בה היינו דאין בה שנים ממה דנפרש דעד הוא א' ולדחוק דאין בה היינו דאינו נאמן בה אבל בקרא דוהוא עד מפרשי' בין ע\"א ובין ב' עדים והוא נכון מאד לענ\"ד בעזה\"י. ויעויין ברש\"י בב\"ק (דנ\"ו א' ד\"ה אם לא יגיד וכו') ועוד קי\"ל כ\"מ שנאמר עד הרי כאן ב' עדים וכו' ותמוה לי איך נקט רש\"י לקושטא דמלתא הטעם דהוא עד היינו ב' אמאי ע\"א חייב היכי דמועיל הגדתו הא הקרא חייב רק בב' עדים וצ\"ע (ואולם בסנהדרין ד\"ל ע\"א ואב\"א קרא דכתיב והוא עד וכו' משמע להדיא דבאמת הקרא מיירי בב' עדים ומוכרח לתירוצא דתוס' דילפינן מיני' דה\"ה בע\"א היכי דהיה מועיל בעדותו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כג] <b>תוי\"ט ד\"ה פרשת סוטה. ובספרי אמרינן כו'. </b>וקשה לי הא בפשוטו אי לא כתיב קרא להתיר הוי ילפינן סוטה וגם וידוי מעשר בג\"ש דאמירה אמירה מלוים אלא דלבתר דכתיב קרא בסוטה להתיר בכל לשון שוב ילפי' מעשר מסוטה ולא מלוים דילפי' יותר אמירה סתם מאמירה סתם משא\"כ לוים דכתיב עניה ואמירה והכי מצינו דגבי שבה\"ע צריך לימוד דבכל לשון דלא נלמוד קול קול ממשה כמ\"ש תוס' והעתיקו התי\"ט. ואילו במתני' ג' ד\"ה מה עני' כ' בשם תוס' הא דלא ילפינן בלוים קול קול משבה\"ע דעני' וקול גמר מעניה וקול ואין דנין עני' וקול מקול גרידא. ותיקשי ג\"כ אמאי צריך ריבוי בשבועת העדות הא ממילא לא הוי ילפינן קול קול ממשה דלא ילפינן קול גרידא מקול ועני'. אלא ודאי דבלא ריבוי' הוי ילפי' ג\"כ קול גרידא. אלא היכי דאיכא למילף קול מקול. או קול ועניה. מקול ועני' עדיף יותר למילף קול ועניה מקול גרידא. ה\"נ י\"ל לענין אמירה:",
+                "[אות כד] <b>שם ד\"ה ותפלה כו'. כמ\"ש שם פרק ו' מ\"ה. </b>כפי מ\"ש התי\"ט שם וזהו מדברי התוס' דפירכת הש\"ס קדושה ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא. היינו נהי דקידוש דאוריי' מ\"מ עכ\"פ יין לאו דאורייתא ע\"ש. א\"כ מהתם לא נשמע כלל דקידוש דאו'. דדלמא באמת פירכת הש\"ס דכל עיקרו דקידוש. וכי מושבע ועומד מה\"ס הוא אבל באמת א\"צ כלל לראי'. דהא להדיא איתא בברכות (דף כ\"א) נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה. ובתוס' בשמעתין כ' ועוד דהתם (ברכות דכ\"א) משמע דקידוש דאורייתא. וכוונו לראי' הנ\"ל. ואח\"כ כתבו והכי משמע נמי בריש מס' נזיר וכו':"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>בהרע\"ב ד\"ה פרשת משוח מלחמה. </b>כן ציין גם רש\"י ז\"ל. אבל מדברי תוס' (ר\"פ דלקמן) הובא בתי\"ט שם מבואר דהגיר' במתניתין כמו שלפנינו משוח מלחמה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כו] <b>תוי\"ט ד\"ה עשר תעשר כו'. ומשנינן מצוה שאני. </b>לכאורה ק' הא במתניתין (פ\"ב דסנהדרין מ\"ב) ס\"ל לת\"ק דמלך לא חולץ ולא מייבם ור\"י ס\"ל דאם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב. ופרכי' שם על ר\"י הא מלך שמחל ע\"כ אין כבודו מחול. ומשנינן מצוה שאני א\"כ לת\"ק אפילו במקום מצוה לא. וראיתי במהרש\"א בסנהדרין די\"ט ע\"ב שהקשה כן. וכ' בחד תירוצא דבאמת מתני' דהכא כר\"י (ומ\"ש שם דלפ\"ז הלכה כר\"י קשה לי הא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת. ואף אם אמרי' דגם בב' סדרים אין סדר למשנה. מ\"מ עכ\"פ הוי ספק שמא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת) ולפ\"ז יקשה על פסק הרמב\"ם דפסק למתני' דהכא ופסק ג\"כ כת\"ק דר\"י דמלך לא חולץ ולזה צ\"ל כתירוצא א' דמהרש\"א שם דבמקום כבוד התורה לכ\"ע יכול למחול על כבודו. אלא דמ\"ש המהרש\"א ליישב בזה דברי תוספות (דסנהדרין שם) במה שהקשו מההי' דכתובות (דף י\"ז.) לא ידעתי דמה הועיל בזה דהא בכתובות דכבוד הכלה הוי, כמו מצוה ומה חילוק בין מצות חליצה ובין מצות כבוד הכלה וצ\"ע (כ\"מ ולא זכיתי להבין כוונת רבינו בזה. הא המהרש\"א אינו מיישב דברי התוס' בסנהדרין ולכן שמתי התיבות דסנהדרין שם בין חצאי לבנה. ולפענ\"ד כן קושית רבינו על המהרש\"א דבמה שתירץ על תוס' דלכן לא הקשו בכאן בסנהדרין מטעם דכבוד התורה גדול א\"כ כ\"ש דמכתובות אין קושי'. וגם אליבא דאמת לסברת התוס' בתירוצם חליצה דומה לתורה. וד\"ל):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>במשנה ואחד המרכיב. </b>אף היכא דא\"צ לחזור משום עיקר האילן כגון דנטע לסייג ולקורות חוזר משום ההרכבה. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>בהרע\"ב סד\"ה והמחזיר. כתיב אשה חדשה. </b>והא דכתיב גבי בית חדש י\"ל ג\"כ דממעט מי שמכר בית וחזר ולקח ממנו וע' במ\"ל:",
+                "[אות כט] <b>תוי\"ט ד\"ה אלמנה לכ\"ג. וכדאיתא בגמ'. </b>באמת בגמ' לא אמרו כן על המתני' דהא במתני' לא קתני טעם משום ולא לקחה (וי\"ל דבאמת הטעם משום הא הירא מעבירות שבידו כדנקטה לה ר' יוסי מ\"ה. אלא דקדקו כן על הברייתא דקתני ולא לקחה פרט לאלמנה לכ\"ג וכו' לימא דלא כריה\"ג וכו' אפילו תימא כריה\"ג כדרבה. אלא דמ\"מ לפי (שינויא) דהגמרא הנ\"ל כתב הרע\"ב לפרש כן במתני' דטעמו משום ולא לקחה. והתי\"ט ביאר דמ\"מ אתי' אפילו כריה\"ג. ואולם מה דפשיטא ליה כך להתי\"ט מספקא לי למה דצידדו התוס' יבמות (ד\"י ע\"א ד\"ה לר\"י נמי). דאפשר דאסור לקדש מדרבנן שמא יבעול עי\"ש א\"כ צ\"ל דמה דמשנינן הכא כדרבה. אף דמ\"מ אסור מדרבנן לריה\"ג אף בשביל עבירה (אינו) חוזר מ\"מ הברייתא דנקט לה בדרך פי' הקרא דולא לקחה נקט שפיר דהקרא בא למעט אלמנה לכ\"ג בקידש לחוד. אבל במתני' דהכא דנקט גוף הדין אלו שאין חוזרים (אם איתא דטעמא דמתני' משום ולא לקחה א\"כ באם אשתו זו כשירה לו אלא שלקח אחרת שהיא אלמנה חוזר) והא באמת מ\"מ לדינא אינו חוזר משום דעבירה דרבנן בידו ואיצטרך לומר דמתני' דלא כריה\"ג (כ\"מ ומחמת שקשה לי להבין דברי רבינו בזה. לכן מה שלפענ\"ד שיבוש שמתי בין ב' חצאי לבנה. ולא רציתי לשלוח ידי. והלומד ילמד בטוב לפי שכלו):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>בתוי\"ט ד\"ה וחלוצה כו'. אשגרת לישן הוא כו'. </b>ובחידושי ריטב\"א (רפ\"ג דמכות) כ' ואפשר דמה דאמרינן עבירה א\"ב היינו מה דלית לי' אסמכתא בקרא לאפוקי חלוצה דהוי כעין דאורייתא וכ' שם וכ\"כ ר\"מ הלוי ז\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לא] <b>תי\"ט ד\"ה רבי יהודה כו'. ואדרבה נמצא להתו' בהיפוך כו'. </b>ע' בכפות תמרים חדושי הלכות לפרק לולב הגזול (בדף ל\"ו ע\"ב בתוס' ד\"ה כל דין וכו') שכתב דמדברי תוספות דלשם סייעתא לדברי הכ\"מ עיי\"ש:",
+                "[אות לב] <b>בא\"ד. ועי' מ\"ש במשנה ה' פ\"ז דתמורה. </b>כצ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>בהר\"ב ד\"ה לעיר שאין כו' אלא לעיר שיש כו'. </b>בתוס' ב\"ב (דף כ\"ג ע\"ב) הניחו בתמיה כיון דהתם משמע דטעמא דקרא והי' העיר הקרובה משום דאזלינן בתר קורבא דמוכה דמשם בא ההורג א\"כ הכא אמאי מודדים מעיר שיש בה ב\"ד הא מוכח דההורג בא מעיר הקרובה שאין שם ב\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לד] <b>במשנה אעפ\"י שאינו איתן כשר. </b>בספרי דריש לה מדכתיב בסיפא דקרא הנחל סתם לאשמעינן אע\"פ שאינו איתן וע' בת' חכם צבי (סי' ל\"ב):",
+                "[אות לה] <b>בתוי\"ט ד\"ה ואיתן. אבל רש\"י מפרש כו'. </b>וכן נראה דעת הרשב\"ם בבא בתרא (דף נ\"ה ד\"ה הנחל כו'). ובהר\"ש והרא\"ש (רפ\"ב דפיאה) עיי\"ש. ובפסחים (דף נ\"ג ע\"א) סי' לנחלים קנים נ\"מ לנחל איתן משמע כהרמב\"ם ועיין במהרי\"ק שורש ק\"ך:"
+            ],
+            [
+                "[אות לו] <b>במשנה זקני אותה העיר. </b>בהרמב\"ם וב\"ד של אותה עיר עם כל זקניה אפילו הן מאה כולן רוחצים כו' וכתב בכ\"מ שכן שנינו בספרי וכל זקני העיר אפי' הן מאה. ולזה תמוה דלא הביא מתני' דהכא הכתוב כהוייתו. וכל זקני. ואמאי השמיטו תיבת וכל וע' בבאר שבע בחי' להוריות (ד\"ג ע\"ב ד\"ה ה\"נ מסתברא): ובברייתא בגמ' איתא וכל זקני:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לז] <b>במשנה וע\"א אומר לא ראית. </b>בב\"י חוה\"מ (סימן כ\"ט מחוד' ה') כ' וז\"ל. וכ' המרדכי בהגהות סנהדרין בשם בעל העיטור דאע\"ג דתנן (פ\"ב דעדיות) לא ראינו אין ראיה היינו היכי דאיכא למימר זה ראה וזה לא ראה אבל היכי דתרוייהו כי הדדי כי אמר האחד לא ראיתי הוי כאומר לחבירו לא ראית. והכי תנן בפ' עגלה ערופה דע\"א אומר ראיתי וע\"א אומר לא ראיתי הו\"ל הכחשה עכ\"ל. נראה דהיה לו הגירסא במתני' דהכא לא ראיתי:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לח] <b>הר\"ב ד\"ה משמת רבי. תלמידיו כו' וכתבו זה במשנה. </b>והרמב\"ן בחי' ע\"ג (דל\"ז ע\"א) כ' ונראה שהי' תוס' שהוסיף בר קפרא או לוי במתני' וכו':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,169 @@
+{
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sotah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Sotah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות ב] <b>תי\"ט ד\"ה המקנא. שיכול לפרש הבא לקנאות. </b>כההיא דריש ביצה משנה ב' השוחט חיה ועוף כמ\"ש הר\"ב שם:",
+                "[אות א] <b>הר\"ב ד\"ה ע\"פ ע\"א. נאסרה בסתירה כו'. </b>וכן לשון רש\"י ז\"ל. ומשמע לכאורה דלר\"י אינה נאסרת ע\"פ ע\"א וע\"פ עצמו. אבל ברמב\"ם (פכ\"ד מהל' אישות ופ\"א מהל' סוטה) דע\"פ עצמו אסורה עליו ואינה שותה וכמ\"ש התי\"ט (ד\"ה רי\"א):",
+                "[אות ג] <b>שם בתי\"ט סד\"ה רבי יהושע כו'. ואז יועיל הקינוי כו'. </b>עדיין ק' הא באמת ההלכה כר\"י אלא דראוי לחוש לדברי ר\"י בר\"י. וא\"כ אף בזמן מי המרים ואף אם תסתתר הא הב\"ד לא ישקו אותה כיון דההלכה דבעי' שגם הקינוי ע\"פ שנים ולא תהא לה תקנה וצ\"ע (ואף שאפשר לקנאות לה שנית ע\"פ עדים אך דברי התי\"ט לא יצדקו):"
+            ],
+            [
+                "[אות ד] <b>בהר\"ב ד\"ה כיצד מקנא. בגמ' מפרש. </b>בגמ' פרכי' הא גופי' קשיא אמרת א\"ל בפני ב' אל תדברי אלמא דבור סתירה הוא והדר תני דיברה עמו עדיין מותרת לביתה ולזה מתרצי הכי קאמרי' וכו' ובתוס' ד\"ה הא גופא קשי' תימא לר' אמאי לא נקט הפירכא כיצד מקנא לה כיצד אין מקנא מיבעי ליה כדפרכי' בריש מכות אין העדים נעשים זוממים מיבעי ליה. ובעניי לא הבנתי קושייתם בזה דהא אם אל תדברי הוי מקרי קינוי הוה מתני' כפשטא וקאמר כיצד מעשה הקינוי ומפרש דאומר לה אל תדברי. ואחר הקינוי זו יש חילוק אם דברה עמו עדיין מותרת לביתה ואם נסתרה אסורה לזה פריך רק בממנ\"פ דאם אל תדברי נחשב לקינוי ע\"כ דדיבור הוי כמו סתירה א\"כ אם דברה תתסר כמו בנסתרה ואדרבא הכי פריך אלמא סתירה. היינו מדקתני כיצד מקנין מוכח דהוי קינוי אלמא דדיבור הוי כמו סתירה והדר תני וכו' (* כ\"מ ואף שדומה לתירוץ התוס'. אך לא יצטרך לסב' דלשון נקי ולומר דהדיבור הוא סתירה. הרי בפשוטה הא הוא קינוי. ואפשר כוונת רבינו שאינו דומה לריש מכות. כי שם לא נזכר כלל מנידון עשיית זוממים וראי' שבשם הקשה הגמ' ועוד אבל בכאן הרי נזכר שהקינוי הוא טוב אם נסתרה ולא יצטרך לס' הירושלמי שהביא תוס' כנ\"ל בכוונת רבינו). <b>ובהא </b>דמסקי' דבאמר לא תדברי ונסתרה דטהורה לביתה ק' לי למה דמבעי בסוגיא דכ\"ה א' עוברת על דת אם רשאי לקיימה והיינו ע\"כ אף בלא התרו בה מדאמרי' עלה ת\"ש ואלו שב\"ד מקנין וכו' עבדי ב\"ד מלתא דדלמא לא ניחא ליה לבעל. א\"כ מוכח דאפי' בלא קינוי והתראה תהא אסורה לבעל. וא\"כ תקשה משנתינו דאל תדברי ונסתרה דמותרת לביתה הא בלא קינוי כלל תתסר בנסתרה דעברה ע\"ד דאיסור יחוד דאורייתא ובכל קינוי וסתירה דשתתה ונקתה טהורה אף דמ\"מ עברה ע\"ד בסתירה צ\"ל דעוברת ע\"ד דאסורה דחיישינן שזנתה אבל ע\"י בירור שלא זינתה מותרת וכמ\"ש המ\"ל פ\"ב ה\"א מהל' סוטה לענין כתובה אבל מ\"מ הכא בלא קינוי דאין משקין אותה וליכא בירור תתסר על הסתירה מדין עע\"ד. וכן הא דקי\"ל בכל דוכתא דאין אוסרים על היחוד והא מבעי לן בעע\"ד אם רשאי לקיימה וצ\"ע (אפשר ליישב ועי' בתשובת רבינו סי' קי\"ד בענין עע\"ד):",
+                "[אות ה] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה ואם מת כו'. קודם שישקנה חולצת ולא מתיבמת). </b>וצרתה או חולצת או מתייבמת. ודוקא בקינוי וסתירה לחוד אבל בנבעלה ודאי היא וצרתה פטורים לגמרי דטומאה כתיבה בה כעריות (תוס' והרא\"ש והרמב\"ם). אבל לדעת הראב\"ד דאין חילוק בין סוטה ודאי או סוטה ספק דבשניהם היא או צרתה חולצת ולא מתייבמת. ובנ\"י פ\"א דיבמות (ד\"ב ב') אההי' דצרת סוטה אמר המחבר ברצון מיירי באשת ישראל. ובאשת כהן שנאנסה צ\"ע אם צריכה חליצה. ובב\"ש (סי' קע\"ג סק\"י) תמה דודאי אונס בכהן הוי ג\"כ טומאה כדאיתא ביבמות (דנ\"ה) וא\"צ חליצה. ואני העני בעניי לא ידעתי. הא בסוגיין אמרי' אלא מעתה אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל לא תתייבם ולהב\"ש הא באמת אף מחליצה פטורה דהוי כסוטה אשת ישראל ברצון. וצע\"ג:<br><b>ולגבי </b>בועל אם אחיו נשא אותה ולו אשה אחרת ומת לחד תירוצא דתוס' יבמות (ד\"ג ב') ד\"ה לפי אמרי' לגבי בועל נמי טומאה כתיב בה כעריות והיא וצרתה פטורים מחליצה אבל לא מפטרא צרת צרתה כיון שלא שייך צרת צרתה לגבי בעל אין לנו להחמיר בטומאה דבועל יותר מטומאה דבעל. ולחד תירוצא שם לגבי בועל לא אמרי' טומאה כתיב כעריות כיון דנכתב רק עשה וחולצת ולא מתייבמת:"
+            ],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט ד\"ה ושבאו עדים. מסתברא דה\"ה לעד אחד. </b>וכ' במ\"ל דהיינו לענין דינא דמתני' דע\"א נאמן אפי' אחר ששתתה אבל לענין מ\"ש הר\"ב דאין המים בודקים באשה שיש בה עדים שנטמאת זהו רק בב' עדים אבל לא בע\"א (* ועדות שקר אינו דאימור יש עדים במדה\"י עיין שם):",
+                "[אות ז] <b>בהר\"ב ד\"ה רבי יהודה. מתוך שאיסור קל הוא. </b>לפ\"ז נראה דאם פרסה נדה מותר לו להתייחד עמה כיון דאסורה לו ג\"כ משום נידה דאיסורו חמור. אולם כפי מה שהשיבו חכמים לר' יוסי דנדה יש היתר לאיסורו לא תקיף יצרו משא\"כ בסוטה. א\"כ בכל ענין אסור להתייחד עמה. ובאמת קשה לי על ר\"י דיליף מק\"ו ולפי המסקנא יליף ר' יהודה מקרא דוהביא האיש את אשתו. אבל עכ\"פ בתחלה דדן ר\"י מק\"ו מנידה וכן לפי\"מ דאמרינן דרבנן השיבו דאיסור לאו קיל בעיניו הא תוס' הקשו אההי' דאר\"י נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה. הא יחוד עריות דאורייתא ומנ\"ל דנידה שרי ביחוד. ותירצו דדוקא יחוד דעריות דאין להם היתר דומי' דבן עם אמו עיי\"ש. א\"כ דכל עיקרו דנדה דמותר ביחוד הוא רק מהאי טעמא דיש לה היתר א\"כ בסוטה דאין היתר אין ראיה מנידה ודמי לשאר עריות. וצע\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ח] <b>הר\"ב ד\"ה שוברת כתובתה כו'. מקרעת כתובתה. </b>ויכול לכוף אותה שתחזיר לו הכתובה ע\"י שמעכב אותה בגט. שמעכב הגט אצלו עד שתחזיר לו הכתובה תוס' (בפשוטו נראה דאם כותבים שובר או במקום שא\"כ דכופין אותו ליתן גט. וע' תוס' זבחים (ב' ע\"ב ד\"ה סתם כו'). ואפשר דכוונתם דאם שניהם מתרצים אין הב\"ד כופין ואין חוששין שמא תבעל לו ומהני' הפרשה. וע' בת' הרשב\"א (סי' תת\"ב). אמנם נראה דאין ראיה מהכא דיכול לומר אתן לה גט ע\"מ שתחזיר לי הנייר דמהני כדאיתא בגיטין (דע\"ה ע\"א) ושיחזיק הגט בידו ולא יהיה לה ראיה על הגירושין עד שתחזיר לו הכתובה אבל במחזירה לו הכתובה או בשובר למ\"ד כ\"ש א\"י לעכב ראייתה וכופין אותו ליתן לה ראייה על הגירושין. או שהב\"ד כותבים לה ראיה שנתגרשה ומיירי הכל ברצונו לגרשה ומדוקדק היטב לישנא דתוס' שמעכב הגט אצלו וכו'). ואולם בסוגיין מוקי הכי למתני' במקום שאין כותבין כתובה כדי לדחות שלא להוכיח דכותבין שובר אבל למאי דקיי\"ל כותבין שובר כמ\"ש הר\"ב בפרק בתרא דב\"ב (מ\"ו) א\"כ משנתינו גם במקום שכותבין כתובה. וצ\"ע על הר\"ב בזה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות ט] <b>תי\"ט ד\"ה וכן. הכא ז' יומי. גמ'. </b>אף דמצינו כמה פעמים דדייקינן והא וכן קתני דמשמע דוכן היינו דלגמרי דומין. באמת אלו היה תנן הכא סתם וכן לענין הטובה היה במשמע לכל דבר אבל כיון דפירש במתני' מרים המתינה. הוי כאומר דלענין זה דנותנים לו שכר מעין הטובה. ת' מהרי\"ט ח\"ב חאה\"ע (ס\"ס מ\"ד):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>תוי\"ט ד\"ה חדשה. כלי שאמרתי לך כבר. </b>וקשה לי דא\"כ לא לכתוב כלל חרס רק בכלי ונדרוש בכלי שאמרתי לך ומאי ניהו מצורע ונדע כ\"ח וחדשה:",
+                "[אות יא] <b>בא\"ד ולפיכך ל\"ק. </b>בודאי האמת כן הוא ופשוט דלמסקנא דטעמא דר\"י מדרשא דבכלי. קפיד הכתוב רק על הכלי. אבל לענין המים אין ללמוד לדמותו למצורע דלבעי מים חיים. אבל מ\"מ נלע\"ד דבמתני' ל\"ג חדשה דהכי משמע מדמביא עלה דמתני' תנא פיילי ש\"ח חדשה דברי רבי ישמעאל מ\"ט דר\"י וכו' משמע דבברייתא נזכר יותר ממתני' דבמתני' קתני רק פיילי ש\"ח. ומביא עלה ברייתא דר\"י דקתני ג\"כ חדשה. וגם הא לס\"ד דלטעמא דר\"י מגז\"ש דמצורע אמרי' עלה ה\"נ דבעי מים חיים דאמר ר' יוחנן מי כיור ור\"י כו' והא מ\"מ יקשה על מתני' טעמא מאי דבעי' חדשה דאם מגז\"ש ליבעי ג\"כ מים חיים אע\"כ דל\"ג חדשה במתני':"
+            ],
+            [
+                "[אות יב] <b>תוי\"ט ד\"ה ואינו כו'. דאורחיה הוא. </b>דאתי [את כצ\"ל] לרבות צוואות וקבלות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>תוי\"ט ד\"ה זה הכלל. ומדייק מדקתני ולא היתה אסורה וכו'. </b>בסוגיא שלפנינו אינו מדייק כלל מזה ומביא ההוכחה מהרישא ולא על מאחר שתתגרש וכו' ואח\"כ יחזירנה וכו' הא יחזירנה ותטמא ה\"נ דמתנה. והיינו דמתני' קאמר דהכל שוים דאפי' לר\"מ אינו מתנה על הזנות שאחר שתתגרש ואח\"כ יחזירנה אבל על הטומאה דאחר שיחזירנה מתנה. והיינו כפירש\"י במתני' שהביא התי\"ט בדיבור הקודם. ובאמת הגירסא בפנינו בזה שהביא הש\"ס זה ופשוט האיבעי'. ואח\"כ יחזירנה (ורק במתני' קתני ואח\"כ החזירה) ואולי באמת זהו ברייתא ופושט מברייתא ולא ממתני' דבמתני' פירשו כמ\"ש התוי\"ט בדיבור הקודם דהוא מלתא באפי נפשיה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי אומר כו'. ורבי לא אתי אלא כו'. </b>ונ\"ל שכן דעת תוס' במ\"ש (דף כ' ע\"ב ד\"ה ה\"מ ר\"ע) כו' ועוד איכא למ\"ד בפ\"ק דבמתנוונה פליגי עכ\"ל. ואי איתא דס\"ל כפירש\"י גם לאידך מ\"ד דס\"ל דלכ\"ע מתנוונה א\"א לאוקמי כרבי דהא לר' סופה מתה כאותה מיתה וחכמים דהכא לא ס\"ל כן. אלא ע\"כ דס\"ל דלהך מ\"ד רבנן ור' לא פליגי כלל. ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות טו] <b>תי\"ט ד\"ה וחלוצה. ואמאי אצטריך קרא למעוטינהו. </b>במ\"ל כ' דמזה ליכא קושיא דהא אצטריך קרא כיון דמה\"ת ליכא איסור בבא על ארוסתו בבית חמיו. אבל עיקר הקושיא ממתני' ג' דאמאי סברי רבנן דמעוברת חבירו שותה הא בא עליה ביאת איסור מדרבנן ואינו מנוקה מעון:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות טז] <b>בהר\"ב ד\"ה שאינה ראויה לילד כו'. שאין לו בנים. </b>אף שנשא אשה אחרת אחר הקינוי מ\"מ בשעת הקינוי לא היתה ראויה לשתות. ובהיפוך אם הי' לו בשעת הקינוי אשה ובנים ומתו אחר הקינוי כבר נראית לשתות כ\"כ תוס' בשם ירושלמי ובמ\"ל נסתפק אם גם באיסור דאורייתא כגון שנעשה פצוע דכה אחר הקינוי אם שותה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יז] <b>בהרע\"ב ד\"ה חוץ מן הקטן כו'. ולי נראה כו'. </b>ולענ\"ד שכן מוכח דעת התוס' יבמות (דף נ\"ח ע\"ב ד\"ה ע\"י גלגול) עיי\"ש:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>תוי\"ט ד\"ה לא להשקותה. ומשמע דחרש ושוטה. </b>בחרש דהוא אינו מדבר ואינו שומע באמת מצד מום אינו משקה כיון דאינו מדבר ולא עדיף מאלם דאינו משקה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>תוי\"ט ד\"ה ואלפים כו'. וכן פירש\"י. </b>והרמב\"ם (פי\"ג מהל' שמיטה) כ' דמגרשי העיר היה ג' אלפים אלף הראשונה שמחוץ לעיר למגרש ואלפיים שמודדים חוץ למגרש לשדות וכרמים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות כ] <b>במשנה ולא לפוסלה מכתובתה אלא שלא תשתה. </b>תמוה לי הא לב\"ה דמת בעלה עד שלא שתתה אינה נוטלת כדאיתא במתני' (ב' פ\"ד) הרי אף דבקינוי וסתירה לא אפקה עצמה לעצמה דהא היתה בת שתיה. מ\"מ ע\"י קינוי וסתירה הוי ספק זינתה וכ\"ז שלא נתברר ע\"י שתיה אין לה כתובה מספק. א\"כ ה\"נ מה בכך דהנך ה' נשים א\"נ בעדותן דל עדותן מהכא הא עכ\"פ כיון דאינה שותה ולא נתברר טהרתה. מספק אין לה כתובה. וכן בירושלמי בעי על כל ע\"א בטומאה אמאי נאמן להפסיד כתובתה ומשני כיון דהאמינה תורה כבי תרי ממילא אין לה כתובה ומדמה לע\"א שמעיד שהוא חלב ואח\"כ התרו בו דלוקה. ומאי צריך לזה הא כיון דבע\"א דטומאה אינו משקה אותה ממילא בלאו הימנותא דעד לענין כתובה אין לה כתובה מספק דבקינוי וסתירה הפסידה כתובתה כ\"ז שלא נתברר ע\"י השקאה. והרמב\"ם (ספ\"א מסוטה) כ' כל סוטה שאמרנו שאינה שותה וכו' ותצא בלא כתובה שהרי נאסרה בקינוי וסתירה והשתיה שתתירה נמנעה שהרי יש בה עד עכ\"ל. משמע דבאמת מה\"ט בע\"א דטומאה מפסדת כתובתה. וא\"כ קשה אף בה' נשים אלו כיון דע\"י עדותן אינה שותה ממילא אין לה כתובה. ורציתי לדחוק דבקינוי וסתירה דהפסידה כתובה היינו מספק. ואם תפסה כיון דהוי תפיסת ברי מהני ורק בע\"א בטומאה דנעשה העד כב' וכדאיתא בירושל' הנ\"ל. ובאמת במתו בעליהם עד שלא שתו מהני תפיסתן. וא\"כ י\"ל דמה דקתני במתני' בה' נשים לא לפוסלה מכתובתה היינו שאין מאמינים אותן לדמן לודאי נטמאה כמו ע\"א דטומאה ולא מהני תפיסתה אלא דהוי כלא העידו כלל ורק מטעם ספק אין לה כתובה ומהני תפיסתה (עי' תוס' לעיל כ\"ה ע\"ב ד\"ה בה\"א כו' ודו\"ק). אולם ברמב\"ם הט\"ו כ' אף ה' נשים ששונאות וכו' אבל לא להפסידה כתובתה אלא נוטלת כתובתה ויוצאה עכ\"ל וצ\"ע:",
+                "[אות כא] <b>בהר\"ב ד\"ה אני ראיתי כו'. באותה סתירה כו'. </b>וכן לשון רש\"י. ומזה דקדק הב\"ש דוקא שמעיד דנטמאת באותה סתירה שיש עדים עליה דרגלים לדבר שהאמת אתו. אבל אם מעיד דנטמאת אח\"כ א\"נ. אבל הרמב\"ם כ' ובא ע\"א והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקנא לה עמו וכו':"
+            ],
+            [
+                "[אות כב] <b>הר\"ב ד\"ה כל עדות. מדאיצטריך קרא. </b>ובתוס' ריש מסכתי' דב\"ב כתבו אבל קשי' דגבי שבועת העדות כתיב והוא עד ומחייבים אפילו א' כדתנן כפר א' והודה א' הכופר חייב וכו'. וקשה לי הא הך קושיא לא אלימא כ\"כ די\"ל דוהוא עד היינו שמשביע ב' עדים. אם לא יגיד היינו אף א' מהם לא יגיד. ואמאי לא האלימו קושייתם יותר מהאי דפ\"ד דשבועות (דל\"ב) במשביע ע\"א דתלי' בגורם לממון. וכן בע\"א דסוטה לכ\"ע חייב. והא מ\"מ והוא עד כתיב דהיינו שנים דוקא. ובעיקר קושייתם נלע\"ד דהא דאמרי' הא כ\"מ שנאמר עד הוא שנים. לא דמיירי רק בשנים רק דסתם עד שייך על ע\"א וכן על ב' אלא דהכא דגבי סוטה דע\"כ רק הד[א] מלתא משמע אם ע\"א והיינו דליכא עדות כלל וקרא קאמר ועד אין בה. היינו דאינו נאמן בה וא\"כ פירושו רק ע\"א (או) אם דעד אין בה היינו שנים וקרא קאמר דאם אין ב' עדים אלא א' והיא לא נתפסה אסורה. וגלי קרא דע\"א נאמן. בזה כיון דלמדנו מלא יקום ע\"א הא עד סתם ג�� ב' במשמע נקטי' יותר הקרא בפשוטו דעד אין בה היינו דאין בה שנים ממה דנפרש דעד הוא א' ולדחוק דאין בה היינו דאינו נאמן בה אבל בקרא דוהוא עד מפרשי' בין ע\"א ובין ב' עדים והוא נכון מאד לענ\"ד בעזה\"י. ויעויין ברש\"י בב\"ק (דנ\"ו א' ד\"ה אם לא יגיד וכו') ועוד קי\"ל כ\"מ שנאמר עד הרי כאן ב' עדים וכו' ותמוה לי איך נקט רש\"י לקושטא דמלתא הטעם דהוא עד היינו ב' אמאי ע\"א חייב היכי דמועיל הגדתו הא הקרא חייב רק בב' עדים וצ\"ע (ואולם בסנהדרין ד\"ל ע\"א ואב\"א קרא דכתיב והוא עד וכו' משמע להדיא דבאמת הקרא מיירי בב' עדים ומוכרח לתירוצא דתוס' דילפינן מיני' דה\"ה בע\"א היכי דהיה מועיל בעדותו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כג] <b>תוי\"ט ד\"ה פרשת סוטה. ובספרי אמרינן כו'. </b>וקשה לי הא בפשוטו אי לא כתיב קרא להתיר הוי ילפינן סוטה וגם וידוי מעשר בג\"ש דאמירה אמירה מלוים אלא דלבתר דכתיב קרא בסוטה להתיר בכל לשון שוב ילפי' מעשר מסוטה ולא מלוים דילפי' יותר אמירה סתם מאמירה סתם משא\"כ לוים דכתיב עניה ואמירה והכי מצינו דגבי שבה\"ע צריך לימוד דבכל לשון דלא נלמוד קול קול ממשה כמ\"ש תוס' והעתיקו התי\"ט. ואילו במתני' ג' ד\"ה מה עני' כ' בשם תוס' הא דלא ילפינן בלוים קול קול משבה\"ע דעני' וקול גמר מעניה וקול ואין דנין עני' וקול מקול גרידא. ותיקשי ג\"כ אמאי צריך ריבוי בשבועת העדות הא ממילא לא הוי ילפינן קול קול ממשה דלא ילפינן קול גרידא מקול ועני'. אלא ודאי דבלא ריבוי' הוי ילפי' ג\"כ קול גרידא. אלא היכי דאיכא למילף קול מקול. או קול ועניה. מקול ועני' עדיף יותר למילף קול ועניה מקול גרידא. ה\"נ י\"ל לענין אמירה:",
+                "[אות כד] <b>שם ד\"ה ותפלה כו'. כמ\"ש שם פרק ו' מ\"ה. </b>כפי מ\"ש התי\"ט שם וזהו מדברי התוס' דפירכת הש\"ס קדושה ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא. היינו נהי דקידוש דאוריי' מ\"מ עכ\"פ יין לאו דאורייתא ע\"ש. א\"כ מהתם לא נשמע כלל דקידוש דאו'. דדלמא באמת פירכת הש\"ס דכל עיקרו דקידוש. וכי מושבע ועומד מה\"ס הוא אבל באמת א\"צ כלל לראי'. דהא להדיא איתא בברכות (דף כ\"א) נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה. ובתוס' בשמעתין כ' ועוד דהתם (ברכות דכ\"א) משמע דקידוש דאורייתא. וכוונו לראי' הנ\"ל. ואח\"כ כתבו והכי משמע נמי בריש מס' נזיר וכו':"
+            ],
+            [
+                "[אות כה] <b>בהרע\"ב ד\"ה פרשת משוח מלחמה. </b>כן ציין גם רש\"י ז\"ל. אבל מדברי תוס' (ר\"פ דלקמן) הובא בתי\"ט שם מבואר דהגיר' במתניתין כמו שלפנינו משוח מלחמה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כו] <b>תוי\"ט ד\"ה עשר תעשר כו'. ומשנינן מצוה שאני. </b>לכאורה ק' הא במתניתין (פ\"ב דסנהדרין מ\"ב) ס\"ל לת\"ק דמלך לא חולץ ולא מייבם ור\"י ס\"ל דאם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב. ופרכי' שם על ר\"י הא מלך שמחל ע\"כ אין כבודו מחול. ומשנינן מצוה שאני א\"כ לת\"ק אפילו במקום מצוה לא. וראיתי במהרש\"א בסנהדרין די\"ט ע\"ב שהקשה כן. וכ' בחד תירוצא דבאמת מתני' דהכא כר\"י (ומ\"ש שם דלפ\"ז הלכה כר\"י קשה לי הא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת. ואף אם אמרי' דגם בב' סדרים אין סדר למשנה. מ\"מ עכ\"פ הוי ספק שמא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת) ולפ\"ז יקשה על פסק הרמב\"ם דפסק למתני' דהכא ופסק ג\"כ כת\"ק דר\"י דמלך לא חולץ ולזה צ\"ל כתירוצא א' דמהרש\"א שם דבמקום כבוד התורה לכ\"ע יכול למחול על כבודו. אלא דמ\"ש המהרש\"א ליישב בזה דברי תוספות (דסנהדרין שם) במה שהקשו מההי' דכתובות (דף י\"ז.) לא ידעתי דמה הועיל בז�� דהא בכתובות דכבוד הכלה הוי, כמו מצוה ומה חילוק בין מצות חליצה ובין מצות כבוד הכלה וצ\"ע (כ\"מ ולא זכיתי להבין כוונת רבינו בזה. הא המהרש\"א אינו מיישב דברי התוס' בסנהדרין ולכן שמתי התיבות דסנהדרין שם בין חצאי לבנה. ולפענ\"ד כן קושית רבינו על המהרש\"א דבמה שתירץ על תוס' דלכן לא הקשו בכאן בסנהדרין מטעם דכבוד התורה גדול א\"כ כ\"ש דמכתובות אין קושי'. וגם אליבא דאמת לסברת התוס' בתירוצם חליצה דומה לתורה. וד\"ל):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות כז] <b>במשנה ואחד המרכיב. </b>אף היכא דא\"צ לחזור משום עיקר האילן כגון דנטע לסייג ולקורות חוזר משום ההרכבה. גמרא:"
+            ],
+            [
+                "[אות כח] <b>בהרע\"ב סד\"ה והמחזיר. כתיב אשה חדשה. </b>והא דכתיב גבי בית חדש י\"ל ג\"כ דממעט מי שמכר בית וחזר ולקח ממנו וע' במ\"ל:",
+                "[אות כט] <b>תוי\"ט ד\"ה אלמנה לכ\"ג. וכדאיתא בגמ'. </b>באמת בגמ' לא אמרו כן על המתני' דהא במתני' לא קתני טעם משום ולא לקחה (וי\"ל דבאמת הטעם משום הא הירא מעבירות שבידו כדנקטה לה ר' יוסי מ\"ה. אלא דקדקו כן על הברייתא דקתני ולא לקחה פרט לאלמנה לכ\"ג וכו' לימא דלא כריה\"ג וכו' אפילו תימא כריה\"ג כדרבה. אלא דמ\"מ לפי (שינויא) דהגמרא הנ\"ל כתב הרע\"ב לפרש כן במתני' דטעמו משום ולא לקחה. והתי\"ט ביאר דמ\"מ אתי' אפילו כריה\"ג. ואולם מה דפשיטא ליה כך להתי\"ט מספקא לי למה דצידדו התוס' יבמות (ד\"י ע\"א ד\"ה לר\"י נמי). דאפשר דאסור לקדש מדרבנן שמא יבעול עי\"ש א\"כ צ\"ל דמה דמשנינן הכא כדרבה. אף דמ\"מ אסור מדרבנן לריה\"ג אף בשביל עבירה (אינו) חוזר מ\"מ הברייתא דנקט לה בדרך פי' הקרא דולא לקחה נקט שפיר דהקרא בא למעט אלמנה לכ\"ג בקידש לחוד. אבל במתני' דהכא דנקט גוף הדין אלו שאין חוזרים (אם איתא דטעמא דמתני' משום ולא לקחה א\"כ באם אשתו זו כשירה לו אלא שלקח אחרת שהיא אלמנה חוזר) והא באמת מ\"מ לדינא אינו חוזר משום דעבירה דרבנן בידו ואיצטרך לומר דמתני' דלא כריה\"ג (כ\"מ ומחמת שקשה לי להבין דברי רבינו בזה. לכן מה שלפענ\"ד שיבוש שמתי בין ב' חצאי לבנה. ולא רציתי לשלוח ידי. והלומד ילמד בטוב לפי שכלו):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ל] <b>בתוי\"ט ד\"ה וחלוצה כו'. אשגרת לישן הוא כו'. </b>ובחידושי ריטב\"א (רפ\"ג דמכות) כ' ואפשר דמה דאמרינן עבירה א\"ב היינו מה דלית לי' אסמכתא בקרא לאפוקי חלוצה דהוי כעין דאורייתא וכ' שם וכ\"כ ר\"מ הלוי ז\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לא] <b>תי\"ט ד\"ה רבי יהודה כו'. ואדרבה נמצא להתו' בהיפוך כו'. </b>ע' בכפות תמרים חדושי הלכות לפרק לולב הגזול (בדף ל\"ו ע\"ב בתוס' ד\"ה כל דין וכו') שכתב דמדברי תוספות דלשם סייעתא לדברי הכ\"מ עיי\"ש:",
+                "[אות לב] <b>בא\"ד. ועי' מ\"ש במשנה ה' פ\"ז דתמורה. </b>כצ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>בהר\"ב ד\"ה לעיר שאין כו' אלא לעיר שיש כו'. </b>בתוס' ב\"ב (דף כ\"ג ע\"ב) הניחו בתמיה כיון דהתם משמע דטעמא דקרא והי' העיר הקרובה משום דאזלינן בתר קורבא דמוכה דמשם בא ההורג א\"כ הכא אמאי מודדים מעיר שיש בה ב\"ד הא מוכח דההורג בא מעיר הקרובה שאין שם ב\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לד] <b>במשנה אעפ\"י שאינו איתן כשר. </b>בספרי דריש לה מדכתיב בסיפא דקרא הנחל סתם לאשמעינן אע\"פ שאינו איתן וע' בת' חכם צבי (סי' ל\"ב):",
+                "[אות לה] <b>בתוי\"ט ד\"ה ואיתן. אבל רש\"י מפרש כו'. </b>וכן נראה דעת הרשב\"ם בבא בתרא (דף נ\"ה ד\"ה הנחל ��ו'). ובהר\"ש והרא\"ש (רפ\"ב דפיאה) עיי\"ש. ובפסחים (דף נ\"ג ע\"א) סי' לנחלים קנים נ\"מ לנחל איתן משמע כהרמב\"ם ועיין במהרי\"ק שורש ק\"ך:"
+            ],
+            [
+                "[אות לו] <b>במשנה זקני אותה העיר. </b>בהרמב\"ם וב\"ד של אותה עיר עם כל זקניה אפילו הן מאה כולן רוחצים כו' וכתב בכ\"מ שכן שנינו בספרי וכל זקני העיר אפי' הן מאה. ולזה תמוה דלא הביא מתני' דהכא הכתוב כהוייתו. וכל זקני. ואמאי השמיטו תיבת וכל וע' בבאר שבע בחי' להוריות (ד\"ג ע\"ב ד\"ה ה\"נ מסתברא): ובברייתא בגמ' איתא וכל זקני:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לז] <b>במשנה וע\"א אומר לא ראית. </b>בב\"י חוה\"מ (סימן כ\"ט מחוד' ה') כ' וז\"ל. וכ' המרדכי בהגהות סנהדרין בשם בעל העיטור דאע\"ג דתנן (פ\"ב דעדיות) לא ראינו אין ראיה היינו היכי דאיכא למימר זה ראה וזה לא ראה אבל היכי דתרוייהו כי הדדי כי אמר האחד לא ראיתי הוי כאומר לחבירו לא ראית. והכי תנן בפ' עגלה ערופה דע\"א אומר ראיתי וע\"א אומר לא ראיתי הו\"ל הכחשה עכ\"ל. נראה דהיה לו הגירסא במתני' דהכא לא ראיתי:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לח] <b>הר\"ב ד\"ה משמת רבי. תלמידיו כו' וכתבו זה במשנה. </b>והרמב\"ן בחי' ע\"ג (דל\"ז ע\"א) כ' ונראה שהי' תוס' שהוסיף בר קפרא או לוי במתני' וכו':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סוטה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Berakhot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,165 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Berakhot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ברכות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>בהרע\"ב ד\"ה עד סוף. לא מיקרי תו זמן ק\"ש. </b>פלוגתייהו דר\"א ור\"ג בהמשך זמן ק\"ש בפירושא דקרא דר\"א ס\"ל ובשכבך הוא כ\"ז שב\"א עוסקים לילך ולשכב זה מקדים וזה מאחר ונמשך עד סוף האשמורה ראשונה דכל שדעתו לישן כבר שכב בזמן ההוא ור\"ג ס\"ל בשכבך היינו שהם שוכבים ויש בכלל הזה כל הלילה. רש\"י (ד' ד'):",
+                "[אות ב] <b>שם בא\"ד וקי\"ל דעבד כר\"י. </b>וכ\"כ התוס' ויש לדון דהא מה דאמרינן מאן דעבד כו' ע\"כ משום דהוי ספק הלכה כמאן וזה נכון בתפלה דרבנן אבל בקריאת שמע דהיא דאורייתא לרוב הפוסקים הוי ספק בדאורייתא ולחומרא. וכעת מצאתי שעמד בזה הפר\"ח בספר מים חיים:",
+                "[אות ג] <b>בהרע\"ב ד\"ה עד שיעלה כו'. אסור לסעוד. </b>וכ\"כ התוס' (דף ד' ע\"ב) עלה דברייתא שלא יאמר אדם אוכל קימעא מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן ק\"ש של לילה שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק\"ש ויתפלל. ודייק מזה המג\"א (סי' רל\"ה) דדוקא סעודה אסור אבל טעימה שרי. אבל תמוה לי דא\"כ למאי צריכי ללמוד כן מברייתא זו הא משנה ערוכה היא (פ\"א דשבת מ\"ב) מפסיקים לק\"ש וא\"כ מכש\"כ דאין מתחילין אלא ודאי מוכח דכוונתם לאסור אף טעימה וס\"ל דלא יאכל קימעא משמע אף דבר מועט ואף דהתוס' נקטו בלשונם לסעוד ע\"כ דחיק ומוקי אנפשיה דלא בדקדוק כתבו הכי וכן נראה בדעת המהרש\"א בריש מכלתין בתוס' ד\"ה משעה שהעני שמקשו הא משהגיע זמן ק\"ש אסור להתחיל בסעודה כדלקמן (דף ד'). הקשה המהרש\"א דאמאי לא הקשו כן על מתני' דמשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ותירץ די\"ל דה\"ק משעה שהכהנים היינו שמותרים לאכול בתרומה ואין להם טומאה עוד ע\"ש. ואי ס\"ל להמהרש\"א כהמג\"א אין התחלה לקושייתו דעל מתני' ליכא קושיא די\"ל לאכול היינו עראי משום הכי הקשו על הברייתא דקתני משעה שהעני נכנס לאכול פתו משמע דזהו סעודתו. אע\"כ דס\"ל להמהרש\"א בדעת התוס' כשיטת התה\"ד דאף טעימה אסור מכח הוכחתנו הנ\"ל ואף דמ\"מ התוס' בקושייתם על העני נכנס לא הוצרכו למינקט הקושיא מכח הברייתא דלא יאכל קימעא דהא בלא\"ה עכ\"פ סעודה אסורה ממתני' דשבת י\"ל דבאו לאלם קושייתם דאפילו טעימה אסור. ובזה יש ליישב לענ\"ד מה שהקשה המאור על רש\"י במה שכתב בסוגיין דלמא ביאת אורו היינו שיאור השמש ביום השמיני ויביא קרבנותיו למאי הוצרכו במערבא לפשוט מברייתא הא נפשט ממתני' דמשעה שהכהנים דפשיטא דק\"ש דלילה אינו מתחיל אחר שיאור היום והובא במהרש\"א והוא באמת תמיה נשגבה ולפי הנ\"ל ניחא דהיינו דמאי דאמרינן והא קמ\"ל דכפרה לא מעכבא אף די\"ל דמיירי באין הכהנים מחוסרי כפרה צ\"ל דמכח יתור מורה לנו מתני' דכל כהנים אפילו מחוסרי כפרה אוכלים. וקשה דלמה ליה למימר דאשמע לן במידי דלא אסיק ורק מיתורא לימא דלאכול היינו אכילה ממש וקמ\"ל דאכילה מועטת שרי. אע\"כ משום דבאמת מוכחא מברייתא אוכל קימעא דגם אכילה מועטת אסור וע\"כ האי לאכול היינו שהותרו בתרומה וא\"כ ליכא חידוש ומוכח דקמ\"ל דכפ��ה לא מעכבא. וכיון שכן במערבא לא רצו לפשוט ממתני' די\"ל דלא ידעו הברייתא דלא יאכל קימעא והיה אפשר לומר דעראי מותר וא\"כ י\"ל דמתני' לא מיירי ממחוסרי כפרה והחידוש דטעימה מותר. אבל מברייתא פשטו שפיר דלא קתני לשון אוכלים אלא זכאים דמיניה בודאי ליכא למשמע דטעימה מותר א\"כ החידוש דאפילו מחוסרי כפרה הותרו בתרומה. ואף דלא היה צריך לזה הסיפא דסימן לדבר צאת הכוכבים דבלא\"ה פשיטא דק\"ש אינו מתחיל אחר שיאיר היום מ\"מ כיון דהוצרך למפשט מברייתא מביא יותר ממה דמפורש דהוא צאת הכוכבים. וכעין זה כ' התוספות עירובין (דף ל\"א ע\"ב ד\"ה והיכא איתמר). וברייתא דמעילה וכו' לא שמיע להו ע\"ש. ובאמת גם לזה הדוחק דלא שמיע להו לא צריכנא די\"ל כיון דעכ\"פ ממתני' לחוד לא הו\"מ למפשט רק בצירוף הברייתא דלא יאכל קימעא ניחא להו יותר למפשט מברייתא לחוד דמשעה שהכהנים זכאים וכו'. ומה\"ט גם תוספות בעירובין הנ\"ל לא הוצרכו לזה דלא שמיע להו הבריי' די\"ל כפשוטו דהא ר\"ח לא היה רוצה להעמיד הקושיא והתירוץ, דעומד ורואהו על מתני' דהא י\"ל בדרבנן מהימני אלא דטעמא דמתני' דלא אלימי למיקני ומש\"ה באמר לאחר לקבלו מהני. והיה הקושיא רק מכח צירוף הברייתא דנתנו על הפיל דמוכח מזה דטעמא דמתני' בחש\"ו משום דלא מהימני וכיון שהוצרך לזה בריית' ניחא לר\"ח יותר להעמיד קושייתו והתירוץ דעומד ורואה על ברייתא לחוד דנתנו לפיל דודאי לא שייך נאמנות לפיל. והוא נכון בעזה\"י:",
+                "[אות ד] <b>בהר\"ב ד\"ה מעשה וכו'. ואמר להו רבנן כוותי סבירא להו. </b>מצאתי בשם אא\"ז הגאון מו\"ה אברהם ברודא זצ\"ל דבר נחמד למה דאמרי' (בסוגיא דף ד') חכמים כמאן ס\"ל בדרשא דבשכבך אי כר\"א דהיינו כ\"ז שב\"א הולכים לישכב לימרו כר\"א. ואי כר\"ג ס\"ל דכ\"ז שב\"א שוכבים לימרו כר\"ג. ומשני לעולם כר\"ג ס\"ל והא דקאמרי ע\"ח כדי להרחיק. וא\"כ י\"ל דשאלת בניו כן היה אם חכמים ס\"ל דמדינא ע\"ח משום דשיעור אדהולכים לישכב הוא ע\"ח והא דקאמר ר\"א ע\"ס האשמורה הראשונה היינו משום הרחקה או דר\"א מדינא קאמר דשיעורא דהולכים לישכב הוא ע\"ס האשמורה הראשונה וע\"כ הא דקאמר רבנן ע\"ח היינו דס\"ל דבשכבך הוא כ\"ז שב\"א שוכבים ומדינא עד שיעלה ע\"ה ואמרו ע\"ח משום הרחקה והשיב להם ר\"ג כוותי ס\"ל. והביא להם ראיה. ולא עוד אלא כל מה שאמרו וכו' היינו כיון דממנ\"פ מוכח סברת הרחקה אי בדרבנן אי בדר\"א מסתבר יותר דטעמייהו דחכמים ע\"ח הוא משום הרחקה כיון דענין הרחקה זו ע\"ח מצינו ג\"כ בשארי דברים. ודפח\"ח:",
+                "[אות ה] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה כדי להרחיק. שלא יבא לאכלן. </b>וכ\"כ רש\"י והא דלא נקטו הטעם שלא יאמר עדיין יש לי שהות ותעבור זמן עונתה כמו דהטעם בק\"ש. י\"ל דבאו לתרץ הא דבאמת ר\"ג לא ס\"ל להרחקה בק\"ש ואילו באכילת קדשים משמע דלא פליגי. ודוחק לחלק דבק\"ש עובר רק על מ\"ע אבל קדשים עובר על לאו דלא תותירו ועשה דאכילת קדשים. לזה פירשו דאכילת קדשים חמור דיעבור בקום ועשה לאכול אח\"ז וגם יתחייב כרת משא\"כ בק\"ש דהוא שב וא\"ת. ומ\"ש וכן בק\"ש היינו דר\"ג אומר דרבנן ס\"ל הכי גם בק\"ש. ובתוס' (זבחים דף נ\"ז ע\"ב) כתבו דלנאכלין לשני ימים ולילה א' לא עשו הרחקה ע\"ח דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה אבל לילה אינו ניכר ואף דלרבנן דעשו גם בק\"ש הרחקה משום שלא יאמר וכו' צ\"ל דגם בזה יש החילוק דניכר ומרגיש שהגיע העונה לשקוע וממהר לאכול מקודם:",
+                "[אות ו] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה א\"כ וכו'. אלא מדתניא בתוספתא. </b>זה תמוה דהא גם התוספתא מיירי לענין אכילה כמ\"ש התוי\"ט לענין חיוב אם נותר לאכלו. והקטרה מנין לנו וצ\"ע (עי' תוס' פסחים דף ק\"כ ע\"ב ד\"ה אמר רבא וכו'):"
+            ],
+            [
+                "[אות ז] <b>בתי\"ט ד\"ה וגומרה. כדי שיסמוך. </b>זה תמוה דהא גם ר\"י מודה דלכתחלה יש לעשות כוותיקין כמ\"ש הרע\"ב וכ\"ה להדיא בסוגיין עלה דמתני' (פ\"ג מ\"ה) לימא תנן סתמא כר\"א דאמר עד הנץ החמה אפי' תימא רבי יהושע ודילמא כוותיקין. אע\"כ דפליגי בעיקר הדין דר\"א ס\"ל דאחר הנץ לא הוי זמן קימה דרובא דעלמא עומדים ממטתם קודם הנץ. ור\"י ס\"ל דמקרי קימה משום מיעוטא דבני מלכים. ואולי דכוונת התי\"ט לתרץ הנוסחא וגומרה דאמאי לא קתני סתם עד הנץ כמו דקתני במתני' עד שיעלה. ולזה בא לתרץ דאתא לאשמעי' ולרמז דרק בדיעבד זמנו משעה שיכיר בין תכלת לכרתי אבל לכתחלה ראוי לגומרה עם הנץ כדי שיתפלל מיד ויסמוך גאולה לתפלה:",
+                "[אות ח] <b>שם בתי\"ט ד\"ה שכן וכו'. זמן קימה למקצת. </b>והא דאינו יוצא ג\"כ בק\"ש של לילה ונימא דמקרי זמן שכיבה הואיל דבני מלכים שוכבים עד ג\"ש. דבשלמא ק\"ש דיום כיון דבאמת יממא הוא מש\"ה אזלי' בתר מיעוטא דבני מלכים אבל לקרות ק\"ש של לילה ביום משום ב\"מ לא דמיעוטא דמיעוטא נינהו. רשב\"א בחידושיו:",
+                "[אות ט] <b>שם מתני' כאדם הקורא בתורה. </b>אתא לאשמעינן שאע\"ג שדברים שבכתב לא נתנו לאמרן על פה אפ\"ה ק\"ש יכול לקרותה ע\"פ ואע\"פ שאינו קורא אותה לשם חובה דכיון שניתנה לאומרה על פה לחובה יכול לאומרה ע\"פ אפילו שלא לחובה. רבינו יונה. ועיין בב\"י (א\"ח סי' מ\"ט) שיטות הרבה רבוואתא דנתנו טעם להיתר ק\"ש וקרבנות בע\"פ. ולדידהו ליתא לפירוש זה:"
+            ],
+            [
+                "[אות י] <b>שעברת על דברי ב\"ה. </b>בתשו' רמ\"א (סי' צ\"א) כתב שאין להקשות מהא דאיתא (סוף פרק ח') באכל ושכח ולא ברך דחד עביד בשוגג כב\"ש ואשכח ארנקי דדהבא דשמעינן מיניה דיש להחמיר כב\"ש. די\"ל דוקא בדבר שאין בו קולא כלל אבל במקום שיש קצת קולא בדבר כגון לשכב ולקרות ק\"ש דעדיף מעומד דהוא יותר דרך כבוד אלא דיוצא ג\"כ בשכיבה לב\"ה ולב\"ש דוקא בשכיבה אין להחמיר כב\"ש עכ\"ל. ולפ\"ז יהא הדין דבק\"ש של שחרית מותר להחמיר כב\"ש לעמוד ולקרות ק\"ש כיון דאין בו צד קולא וזה דלא כפסק הש\"ע (סי' ס\"ג ס\"ב) דגם בזה מקרי עבריינא. ובאמת נפלאתי על מאור עינינו הרמ\"א שלא הביא דברי הרא\"ש בההיא דאכל ושכח ולא בירך שכתב להדיא דאפילו ב\"ה מודו שטוב יותר לעשות כב\"ש אלא דלא הטריחוהו חכמים עכ\"ל. אם כן ממילא לק\"מ דהתם רשאי להחמיר כב\"ש כיון דלב\"ה ג\"כ טוב יותר לעשות כן משא\"כ הכא בק\"ש בין דשחרית בין דערבית אין שום מעלייתא לב\"ה אם מחמיר כב\"ש. וכ\"כ התי\"ט (פ\"א מ\"ט דשבת ובמ\"א סימן הנ\"ל). ובזה מיושב ג\"כ קושית הבאר שבע (סי' כ\"א) על הרא\"ש (פ\"ב דשבת) ע\"ש. די\"ל דגם לר\"ע יותר טוב להדליק בפתילה מחורכת דאין בו שייכות חשש הטייה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יא] <b>בהר\"ב ד\"ה אחת ארוכה כו'. אהבה קצרה. </b>דסמוכה לחברתה ליוצר אור מש\"ה אינה פותחת בברוך דפתיחת ברכה הראשונה קאי ג\"כ לשניה ואמת ואמונה והשכיבנו כולם מקרי סמוכה למעריב ערבים אף דמפסיק בק\"ש מ\"מ ברכה שלאחריה מקרי סמוכות לשלפניה:",
+                "[אות יב] <b>שם בהרע\"ב ד\"ה שלא לחתום כו'. כגון ברכת הפירות. </b>כיון שאין בו ענינים הרבה פתיחתה זו היא חתימתה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יג] <b>מתני' להביא לימות המשיח. </b>הא דלא קאמר בקיצור כל ימי חייך לימות המשיח כמו דקאמר ראב\"ע כל ימי חייך הלילות י\"ל דדייק בלשון להביא לומר דימות המשיח אינו בזה כמו העוה\"ז כי אז לא יהיה הזכרת יצ\"מ עיקר אלא טפילה לשעבוד מלכיות כדאיתא בברייתא הובא בתוי\"ט כאן:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יד] <b>בהר\"ב ד\"ה והגיע זמן כו'. לאפוקי קורא להגיה. </b>מהרר\"י כ' דקורא להגיה היינו דדרך מאן שמביט בספר להגי' מעצמו נופלים דברים מפיו מבלי שרוצה לדברם והוי מתעסק וכמו דאמרינן בשופר דמנבח נבוחי. שלא רצה לתקוע אלא דמעצמו נעשה התקיעה מפיו דהוי מתעסק ולכ\"ע לא יצא:",
+                "[אות טו] <b>בהר\"ב ד\"ה ר\"י אומר באמצע כו'. עליו לכבדו. </b>כתבו בתוס' (דף י\"ג ע\"ב) ד\"ה שואל ר\"מ ור\"י הלכה כר\"י דאמר אפילו באמצע משיב מפה\"כ אם כן נראה שמותר לענות קדיש וקדושה באמצע ק\"ש דאין לך מפה\"כ גדול מזה עכ\"ל. ורצונם כיון דכל הציבור עוסקים באמירת קדושה הוי כמו משיב וע\"כ דקדקו בלשונם דאין לך מפה\"כ כו' משמע דמדמו זה למשיב. ולפ\"ז בשמע קול רעמים דכל הצבור עוסקים בק\"ש. אפשר לא הוי כמשיב ואין לו להפסיק כ\"א בין הפרקי' דגם שואל מפני הכבוד. והמג\"א (סי' ס\"ו ס\"ק ה') על מ\"ש בש\"ע (סי' ג') דמפסיק לקדיש באמצע כתב וז\"ל דאם פוסק לשאול מפ\"כ ב\"ו ק\"ו מפ\"כ הקב\"ה ומה\"ט נ\"ל דאם שמע קול רעמי' יפסיק ויברך ולענ\"ד יש לדון בזה. ואעפ\"כ בתשובה העליתי דהדין עם המג\"א:"
+            ],
+            [
+                "[אות טז] <b>בהר\"ב ד\"ה בין ויאמר כו'. הלכך אין מפסיקין. </b>ואפילו מפני היראה. הרא\"ש. (עי' טור וב\"י סי' ס\"ו):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יז] <b>בתי\"ט ד\"ה בלילה הראשון כו'. כסברת הר\"ר מנוח שכתב בשמו בכ\"מ (פ\"ד מהלכות ק\"ש). </b>לא מצאתי שם בכ\"מ אלא בב\"י סימן ע' איתא וכתב הר\"ר מנוח בשם הראב\"ד דהא דפטור כונס את הבתולה דוקא בלילות שהוא מתייחד עמה אבל אם היתה נדה או חולה כו' חייב. אבל הטור כ' דפטור גם בימים. ונראה דמ\"מ בנדה ודאי חייב כיון דאסור למבעל לא טריד כדאיתא (פ\"ק דכתובות) דס\"ל לרבא דלמאן דאסר למבעל בתחלה בשבת חייב בשבת בק\"ש. ומסתפקנא דאפשר דמעידן טבילה מחשביה דפטור מק\"ש ד' לילות אם לא עשה מעשה אף שהם מרוחקים מזמן נשואים דאפשר בעוד שהיא נדה דאסור בכל מיני קורבה וחיבוק ונישוק ויחוד לא נעשה לבו גס בה כ\"כ:",
+                "[אות יח] <b>שם בא\"ד דסירכא דלישנא. </b>והפר\"ח בס' מים חיים כתב דנקט מניינא דל\"ת עד ולא עד בכלל וליכא אלא ג' לילות (עי' בפר\"ח סי' ע' ס\"ק ו'):",
+                "[אות יט] <b>תוי\"ט ד\"ה מעשה בר\"ג. לאו מעשה לסתור הוא. </b>לא הבנתי קושית תוס' בזה דהא משנה זו לא מיירי רק לענין הפטור אבל לענין אם רצה לקרות אם רשאי מזה לא מיירי הכא עד מתני' ח'. ולגבי הפטור מביא ראיה ממה דאמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שחתן פטור מק\"ש. וגם הוא לא חזר מהוראתו רק שאמר איני שומע לכם כו' היינו שהוא אינו רוצה לבטל מ\"ש. משמע דמדינא פטור וצ\"ע (* וראי' לזה מדלא פריך הגמרא הכא מעשה לסתור כמו שמקשינן בסוכה):",
+                "[אות כ] <b>שם בא\"ד אם אדם גדול. </b>היינו דבתחלה בא מתני' לאורויי דאדם גדול וראוי ליטול השם בודאי רשאי להחמיר וזה ודאי מוכח ממעשה דר\"ג דלכל הפחות אדם גדול רשאי להחמיר. ואח\"כ (במשנה ח') הוסיף מתני' דבאינש דעלמא יש בזה פלוגתא אם רשאי לקרות ק\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>שאין מקבלין תנחומין על העבדים. </b>אף דבלא\"ה אין מקבלין תנחומין על הרחוקים כבר פירשו בירושלמי שתלמידו חביב כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו היה עליו כבנו רשב\"א בחי':"
+            ],
+            [
+                "[אות כב] <b>בהר\"ב ד\"ה לא כל הרוצה וכו'. אין זה אלא גאוה. </b>אפשר דבלילה ב' אף אם לא עשה מעשה רשאי לקרות דלא מיחזי כיוהרא דמאן דחזא סבר דעבד מעשה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות כג] <b>ומן התפילין. </b>אגב אחרינא נקט דהא מן התפילין בלא\"ה פטור אף אחר הקבורה דאבל יום ראשון אסור בתפילין. רשב\"א. ולפ\"ז ניחא דנקט תפילין באחרונה עיין תוי\"ט. ונראה דהרשב\"א לטעמי' אזיל דס\"ל בתשוב' דחה\"מ לאו זמן תפילין הוא. אבל להסוברים דחה\"מ זמן תפילין (ונלע\"ד דרש\"י ס\"ל כן ממ\"ש בסוכה (דף מ\"ו ע\"א) ד\"ה מצות הרבה ליטול לולב לישב בסוכה להניח תפילין) בפשוטו ניחא דנקט תפילין דבחה\"מ דאבל ביום ראשון חייב בתפילין דלא שייך ביה מעולל בעפר קרנו וכמ\"ש להדיא המג\"א (סי' תקמ\"ח ס\"ק ה') (וק\"ל ממ\"ש הוא בעצמו סי' תרצ\"ו ס\"ק ט\"ז דאבל ביום ראשון בפורים פטור מתפילין דאקרי פאר הא למה דקי\"ל דאין אבילות נוהג בפורים ל\"ש בי' מעולל בעפר קרנו והוי כחה\"מ) מ\"מ כ\"ז שמתו מוטל לפניו פטור:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כד] <b>בהרע\"ב ד\"ה נשים וכו'. ותפילין מ\"ע. </b>אינו מדוקדק דהא יסוד הדין במ\"ע שהז\"ג דפטורות ילפינן מתפילין דהוקשה כה\"ת לתפילין וא\"כ ל\"ש טעם זה לפטרן מתפילין אלא דבתפילין פטורות מהקישא לת\"ת. ובתר הכי ילפי' כה\"ת מתפילין לפוטר' ממ\"ע שהז\"ג:",
+                "[אות כז] <b>בתי\"ט ד\"ה ועבדים. פ\"ק דחגיגה. </b>בירושלמי כאן איתא טעמא דעבדים פטורים מק\"ש שנאמר ה' אלהינו ה' אחד מי שאין לו אדון אלא הקב\"ה יצא עבד שיש לו אדון אחר. לפ\"ז גם חציו עבד וחציו ב\"ח פטור. ועיין בתי\"ט ריש חגיגה דלרש\"י למשנה אחרונה חציו עבד וחציו בן חורין חייב בראיה דכיון דכופין רבו לשחררו אין לו אלא אדון אחד מקרי א\"כ ה\"נ דחייב בק\"ש ומ\"מ נ\"מ בסריס דאין כופין רבו לשחררו:",
+                "[אות כח] <b>בא\"ד או חפשה לא ניתן לה. </b>בפשוטו משמע דנותן טעם להא דעבדים פטורים ממ\"ע שהז\"ג דילפי' לה לה מאשה. אבל יקשה דמאי ראיה הא הך לה כתיב גבי שפחה חרופה ופטורה ממילא כמו כל הנשים אבל מצד עבדות לפטור עבד לא שמענו. אע\"כ העיקר דלא ידענו כלל מצות על עבדים וילפי' לחייב מגז\"ש דלה לה מאשה וממילא לא ילפי' חיוב יותר מאשה. ואולם מדברי הרמב\"ם (פרק י\"ב מהלכות ע\"ז) לא משמע כן מדפסק דעבדים חייבים בהקפה ולפי דברינו הא לא מצינו חיוב מצות בעבדים רק במה דמצינו בנשים. ועמ\"ש בזה בחדושי ליו\"ד ריש הלכות עבדים (* עיין תוס' ב\"ק דף פ\"ח ע\"א ד\"ה יהא עבד וכו'):",
+                "[אות כה] <b>בהר\"ב ד\"ה ובמזוזה. דמהו דתימא. </b>כן הוא בגמ' וה\"ה דהמ\"ל דמהו דתימא כיון דכתיב ביתך למעט ולא ביתה קמ\"ל דחייבות דאטו גברי בעי חיי כו' וכדאי' הכי ביומא (דף י\"א ע\"ב) ת\"ר בהכ\"נ ובית האשה ובית השותפין חייבין במזוזה פשיטא מהו דתימא ביתך ולא ביתה ביתך ולא בתיהם קמל\"ן ואימא ה\"נ אמר קרא למען כו' הני בעי חיי וכו' עי\"ש ומה דלא משני התם כי הכא דמ\"ד דנקיש מזוזה לת\"ת היינו דבעי לשנויי בחד טעמא גם על בית השותפין ובחידושי ליומא נתקשתי בשינויי דהש\"ס הנ\"ל דזהו שייך שלא לפטור נשים דבעו ג\"כ חיי אבל לענין בית השותפין דאנו דנין על בית כזה דאינו חייב במזוזה בזה ל\"ש לומר דבעי חיי דהא גברא בר חיוב מזוזה אם יהיה לו בית ביחוד וכמו דפטור בדר כל ימיו בבית שאין בו ד\"א על ד\"א או שהוא דר בשכירות כל ימיו וצ\"ע:<br><b>[אב\"ה </b>עי' בתוס' מנחות ד' מ\"ד דלחד תירוצא מה\"ת אף לאחר ל' יום פטור]:",
+                "[אות ��ו] <b>בהר\"ב ד\"ה בברכת המזון. מבעיא לן כו' והארץ לא נתנה לנקבות. </b>ובתוס' כתבו משום דליתנהו לא בברית ולא בתורה ואמרינן לקמן (דף מ\"ט) מי שלא אמר ברית ותורה בבהמ\"ז לא יצא יד\"ח. ובין כך ובין כך קשה לי דבסוגיין פרכינן ובבהמ\"ז פשיטא ומשני' מהו דתימא כיון דכתיב ולחם בבוקר לשבוע כמ\"ע שהז\"ג דמי קמ\"ל. ואיך שייך למפרך פשיטא הא ממנ\"פ לפי הצד דחייבות רק מדרבנן פשיטא דאצטריך לאשמועינן דחייבו אותן רבנן לברך ולפי הצד דחייבות מדאורייתא היא גופא אשמועינן דלא לפטרו מצד דלא נטלו חלק בארץ או מפני שאינן בברית ותורה:<br><b>[אב\"ה </b>ע' בס' דו\"ח לאבא מארי זצ\"ל ישוב לקושי' זו]:",
+                "[אות כט] <b>תי\"ט ד\"ה ובמזוזה וכו'. ואימא גברי בעי חיי. </b>עוד תירצו דכי היא חייך לא קאי את\"ת אלא אקיום מצות כלומר התורה מלמדת לך מצות שהם חייך:"
+            ],
+            [
+                "[אות ל] <b>מהרהר בלבו. </b>בסוגיין אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי (וכל אדם נמי יצא יד\"ח בהרהור רש\"י) וקשיא לי בסוגיא דהכא דאמרי' א\"ל רבינא לרבא נשים בבהמ\"ז דאורייתא או דרבנן למאי נ\"מ לאפוקי רבים ידי חובתן הא לרבינא ממילא יוצא השומע מדין הרהור: (אב\"ה עי' בדו\"ח לאבא מארי זצ\"ל):",
+                "[אות לא]  <b>שם במשנה מברך לאחריו. </b>מדלא מפליג בבהמ\"ז עצמו משמע דאפילו ברכה רביעית הטוב והמטיב דביבנה תקנוה והוי דרבנן מ\"מ מברך דכי תיקנו רבנן ברכה הרביעית תקנו שיהיה חד תכסיסא דכל היכא דמברך ג' ברכות מברך ג\"כ הרביעית. פר\"ח בלקוטיו סי' ר\"ט:"
+            ],
+            [
+                "[אות לב] <b>בהרע\"ב ד\"ה ולקרות. דכתיב ייראוך. </b>בגמרא איתא ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה מאי קרא (פירש רש\"י דמצוה להתפלל עם הנץ) ייראוך עם שמש ומבואר מדברי הרר\"י דהיינו דעיקר זמן ק\"ש לכתחילה משיכיר בין תכלת וכו' עד הנץ. והותיקין היו רוצים לקרות ק\"ש כדינו לכתחילה. ואם היו קורין מיד אחר משיכיר לא היו יכולים לסמוך גאל\"ת דעיקר זמן תפלה מהנץ ואילך דכתיב עם שמש מש\"ה היו מאחרים לגמור עם הנץ וכ\"כ הרא\"ש משמע דק\"ש לכתחלה עד הנץ לא נפקא מקרא דייראוך אלא הטעם דעיקר זמן קימה לרוב העולם רק עד הנץ. והא דאמרינן בסוגיין דלמא כר\"י ולותיקין היינו דמדבריהם מוכח דס\"ל דלכתחלה זמנו עד הנץ מדלא איחרו מלקרות אחר הנץ. אבל מלשון הרב משמע דקרא דייראוך ע\"ש קאי אק\"ש ומיניה ילפי' דאין לקרותה לכתחלה אחר הנץ דייראוך היינו קבלת מ\"ש ועם שמש היינו קודם הנץ. ועי' ביומא (דף ל\"ז) בתוס' ד\"ה אמר אביי וכו' בשם הר\"ר חננאל. ודוק (* עיין בספר עטרת ראש):"
+            ],
+            [
+                "[אות לג] <b>בהר\"ב ד\"ה ור\"י פוטר. אף במשמשת. </b>ר\"ל דמש\"ה קתני והמשמשת שראתה נדה לרבותא דר\"י דאפ\"ה פוטר דאילו לת\"ק ל\"צ למתני' כיון דאפי' זב שרא' קרי דמעיקרא לאו בר טבילה הוא מחייבו מכ\"ש במשמשת שראתה נדה דמעיקרא בת טבילה היא. ואף דלר\"י ב\"ק א\"צ טבילה כדקתני במתני' ד' וא\"כ אף בלא ראתה נדה פטורה זהו דוקא לק\"ש ולתפלה אבל לד\"ת דצריך להעמיק בהם מודה ר\"י דצריך טבילה מש\"ה קתני דמשמשת שראתה נדה פוטר ר\"י מתפלה אף לדברי תורה. כ\"ז מבואר בסוגיין (דף כ\"א). ומזה תבין מ\"ש התי\"ט ד\"ה והמשמשת וכו' ומהאי טעמא איצטריך למתני ולא איצטריך למתני ב\"ק שראה זיבה. זהו לישנא קלילא. דמשמע דב\"ק שראה זיבה לא היה צריך למתני. והרי בסוגיין הנ\"ל מפורש דצריך למתני' לאורויי דאף דבר טבילה הוא מקודם שראה זיבה מ\"מ פוטר ר\"י אלא דכוונת התי\"ט ��א דנקט הך חדושא במשמשת שראתה נדה ולא נקט הך חדוש בב\"ק שראה זיבה ובפרט אם נאמר דלד\"ת קאמר דזהו שייך יותר באיש היינו דאגב אורחיה אשמעינן ג\"כ דטמאה אף בלא פליטה. ומ\"מ משום הא לחודיה לאשמעינן בעלמא במשמשת לחוד מש\"ה הוצרכו בסוגיין לומר דלרבותא דר\"י קתני לה. ומ\"ש התי\"ט ד\"ה ור\"י פוטר לדבריו דת\"ק וכו' א\"נ בת\"ת. הוא תמוה דהא להדיא מפורש בסוגיין הנ\"ל כהא\"נ ואיך בחר לו התי\"ט עוד דרך דלדבריו דת\"ק קאמר הא בסוגיין לא ניחא להו בכך:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות לד] <b>מתחלת הברכה שטעה בה. </b>ובג' ראשונות מתחיל מראש ובג' אחרונות מתחיל מרצה:",
+                "[אות לה] <b>מ\"ד בתוי\"ט ד\"ה ואם הבטחתו וכו'. וכ\"כ הר\"מ. </b>ודקדק כן מדקתני ואם אין שם כהן אלא הוא ולא קתני ואפילו אם וכו' אע\"כ דנקט כן משום סיפא ואם הבטחתו וכו' דמיירי רק בכה\"ג דאין שם כהן אלא הוא:",
+                "[אות לו] <b>שם בא\"ד שאין למדין הל' ממדרש רבות. </b>הפר\"ח בס' מים חיים השיג ע\"ז דהך כללא הוא רק לענין פסק הלכה כדברי מי היכא דלא מפרש בש\"ס ההלכתא אבל דינא דלא אתפריש בש\"ס מצינו כמה פעמים דלמדין ממדרשות:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות לז] <b>המוציא. </b>בש\"ס (דף ל\"ח) פליגי דלרבנן המוצי' דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים ור\"נ ס\"ל להבא משמע שנאמר המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. ורבנן וכו'. עי' רש\"י דר\"נ יתרץ לקרא דרבנן דעדיין היה מוציא להם מים במדבר. וקשה לי מה יעשה ר\"נ בקרא דהמעלה אתכם מארץ מצרים. וכן המוציא אתכם מארץ מצרים וע\"כ דאפיק משמע ועיין עירובין (דף י\"ט) וצ\"ע:",
+                "[אות לח] <b>בהרע\"ב ד\"ה בורא מיני דשאים. דשא וזרעים כגון קטניות. </b>ולפ\"ז לדידן אם בדיעבד ברך על ירקות בורא מיני דשאים ועל קטניות בורא מיני זרעים יצא כיון דלר\"י לכתחלה מברכין כן. ובברך על ירקות בורא מיני זרעים יש להסתפק אם יצא. ברכי יוסף (סי' ר\"ה אות ד'):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות לט] <b>בהרע\"ב ד\"ה נובלות. שנתבשלו כל צרכן. </b>וכ\"כ הרמב\"ם ורבינו יונה והטור. ועיין בב\"י והב\"ח (סימן ר\"ד) דתמהו הא מסקנת הסוגי' בתמרי דזיקא כ\"ע ל\"פ דמברך בפה\"ע. ובלחם משנה למשניות כתב לתרץ דס\"ל כדעת הר\"ש במס' דמאי (פ\"א) דמפרש בושלי כמרא היינו תאנים שנופלות קודם בישולם ואינם מתבשלין עד שמניחין אותן במחצלת וזהו כוונת הרע\"ב ולדבריו כוון ג\"כ תשובת שער אפרים (סי' כ\"ג):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מ] <b>פטר את הפרפרת שלאחר המזון. </b>דהפת אינו פוטרו כיון דהביאו לאחר המזון. והא דקתני בסיפא ברך על הפת פטר את הפרפרת מיירי בהביאו תוך המזון. ודעת התוס' דמיירי בבא לסעוד מש\"ה בתוך הסעודה לא בעי ברוכי אבל באין בא לסעוד אפילו תוך הסעודה לא נפטר בפת. ודעת הרשב\"א דבבא לסעוד אפילו לאחהמ\"ז לא בעי ברוכי אלא דפרפרת הוא רקיקים דקים שבא לקנוח בעלמא ומ\"מ בתוך המזון לא בעי ברוכי אף דפירות וכדומה בעי ברוכי מ\"מ כיון דמין פת הוא ואילו קבע סעודתו עליה טעון המוציא ובהמ\"ז כפת דיינינן ליה ונפטר בברכת הפת:",
+                "[אות מא] <b>בהרע\"ב ד\"ה בא להם כו'. א\"כ חיישינן. </b>צ\"ל א\"נ חיישינן:",
+                "[אות מב] <b>בא\"ד כשבא לענות אמן. </b>ואפילו אם שומע כעונה ויוצא בלא עניית אמן חיישינן שמא יענה אמן טור א\"ח סימן קע\"ד לשון זה מוקשה במ\"ש אפילו אם שומע כעונה דמשמע דמסופק אם יוצא בלא עניית אמן ובטור (סי' רי\"ג) כתב בפשיטות דיוצאים אפ��לו בלא עניית אמן. ועיין בחידושי לש\"ע א\"ח סימן רי\"ט:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות מג] <b>זה הכלל. </b>אפשר לומר דנקט כן דלא נימא דדוקא מליח דברכתו שהכל דשייך ג\"כ על הפת דאם אמר על הפת שהכל יצא מש\"ה בטפל נפטר ואפילו למ\"ד דשהכל אינו פוטר פת הטעם משום שיש לו חשיבות ואם הוא טפל בטל החשיבות ממנו והוי כשאר דברים אשר ברכת שהכל פוטר ומש\"ה בטפל נפטר אבל בעלמא היכא דברכת עיקר ל\"ש לטפל כגון שהעיקר בפה\"ע והטפל בפה\"א לא נפטר מש\"ה נקט זה הכלל כנלע\"ד בעזה\"י:",
+                "[אות מד] <b>שם בתוי\"ט ד\"ה שהפת טפלה. ונ\"ל דלפי' קמא. </b>ולפע\"ד נראה דכוונת התוס' שלא אכל הפירות באותו מעמד היינו דאחר אכילת הפירות שינה מקומו ואכל שם המליח דבזה צריך לברך על המליח דאף שהוא טפל מ\"מ לא עדיף טפל יותר מאילו הוא חלק מהפירות עצמן דבשינה מקומו וחוזר ואוכל מפירות עצמן דצריך לברך כדקי\"ל דעכ\"פ בדברים שאינן טעונים ברכה אחריהן במקומן לכ\"ע שינוי מקום דצריך לברך:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מה] <b>משנה ג יושב הכרובים. </b>אית דגרסי כן משום דקתני בסיפא כך עונין אחריו וכו' יושב הכרובים. ואית דגורעים מהסיפא יושב הכרובים. ובתשובת מ\"ע (סי' ז') כתב שלא לגרוס ברישא יושב הכרובים אבל בסיפא יש לגרוס כן. והיינו מדקאמר ת\"ק א' עשרה וא' עשרה רבוא. משמע דריה\"ג עד כאן מוסיף והולך. והיינו דברבוא אינו אומר יושב הכרובים ולא חשיב לומר כן בי' רבוא דאטו כי רוכלא לחשוב וליזל. ובסיפא מיירי בעשרה רבוא. מש\"ה אומר יושב הכרובים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות מו] <b>בתוי\"ט ד\"ה מברך. כ\"ה הלשון בברייתא. </b>ר\"ל דבברייתא קתני בטעמא דב\"ש שהיום גורם ליין שיבא וכבר קידש היום ועדיין יין לא בא. והרע\"ב רמז בזה ב' הטעמים שתחלה קידש היום ואח\"כ בא היין. היינו טעם הב' הנ\"ל ואח\"כ בשביל היום. והיינו טעם הא' שהיום גורם ליין שיבא. ומ\"ש אח\"כ וכשם שקדם לכניסה זה ביאור להטעם הא' שכתב שתחלה קידש היום. וכמו שפירש רש\"י כן על הברייתא זו:"
+            ],
+            [
+                "[אות מז] <b>בהרע\"ב ד\"ה בש\"א וכו'. כדי שלא יקבלו המשקים שאחורי הכלי. </b>עיין תוי\"ט (פ\"ב מ\"ז דחגיגה): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות מח] <b>בהרע\"ב ד\"ה ב\"ש אומרים וכו'. ולא בורא דמשמע להבא. </b>והא דלא פליגי בנוסח הברכה בורא פרי העץ בכה\"ג דהתם מתחדש תמיד הגידולים משא\"כ הכא דפ\"א נברא ואינו מתחדש תמיד עיין בלשון רש\"י בסוגיין ד\"ה בורא. ובסוגיין מסקי' דבברא ובבורא לא פליגי דהא מקרא מלא יוצר אור ובורא חושך בורא רוח בורא השמים. הרי דבורא לשעבר משמע אלא דפליגי רק במאור ומאורי וצ\"ע (* ע' שנו\"א להגאון מהר\"א ז\"ל מווילנא):"
+            ],
+            [
+                "[אות מט] <b>בהרע\"ב ולא על נר ובשמים. דעובדי כוכבים לפי שאסורין בהנאה) </b>עיין ביצה (דף ל\"ט) דאמרינן גחלת אסורה שלהבת מותרת וכתב עלה הרא\"ש הא דאסרינן לברך בשלהבת עבודת כוכבי' ואע\"ג דשריא משום דיש עמה גחלת ואע\"פ שאין הברכה אלא על השלהבת עכ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות נ] <b>בתוי\"ט ד\"ה מברך על היין. אם ירצה. </b>קשה לי דלתני בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. והרשב\"א בתשובה (סי' שמ\"ב) כתב לפרש דלב\"ש צריך לברך על היין מקודם דס\"ל ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה והדר וברכת מש\"ה צריך לברך על היין תחילה כדי שיברך כשהוא שבע. ולפ\"ז א\"ל הא דאמרי ב\"ה מברך על המזון היינו אם ירצה ועכ\"פ דברי ב\"ש הם ג\"כ חומרא דצריך לברך תחלה על היין. ובתי\"ט (בפרקין מ\"ד) ד\"ה נוטלין וכו' כתב דכי אתשל בביה\"מ לענין נ\"י אתשל. וכה\"ג צ\"ל ג\"כ בסוף פרקין עכ\"ל מבואר דהוקשה להתי\"ט קושייתנו. אבל לא ידעתי במה הונח לו דלענין מה איתשל אם לא כדברינו. עוד י\"ל דתנא דעדיות ס\"ל כהך תנא דמ\"ה דלעיל דגם לב\"ש בהמ\"ז טעון כוס:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות נא] <b>ברוך שעקר. </b>והעוקר מברך ברוך וכו' וצונו לעקור עבודת כוכבים מארצנו. מהרש\"א בח\"א:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}